הספר, שנכתב במקור בדנית, תורגם לעברית מאנגלית (הערת פב"י)
ספר ראשון: דיטה 🔗
אילן־היחשׂ של דיטה 🔗
מנהג הוא בעולם לתלוֹת יחוּסוֹ של אדם ביכולת שבידו למנות את אבותיו ואבות־אבותיו לדורותיהם. הואיל וכך, בדין הוא לתלוֹת שלשלת היוחסין של דיטה בראש האילן. היא התייחסה על אחת המשפּחות הגדולות בארץ – משפּחת־אדם.
אין בידינו סדר־היוחסין של משפּחה זו, ולא תהא זו מלאכה קלה לקבוֹע את השתלשלוּתה; אילן זה ענפיו כמותם כחולות הים, ומגזעוֹ של זה האילן משתרגים ויוצאים כל הדורות. היה משתגשג עם מרוּצתם של הימים – ומתעקל ומצטמק משדללו כוחותיו ויעוּדוֹ תם ונשלם. נמשלה משפּחת־אדם לאוֹקיינוס האדיר, שאין דכייו מתרוממים מתוך החדוָה כלפּי שמים אלא כדי להתמוֹטט ולירד מתוך הקדרוּת והעגמה.
המסוֹרת אומרת שאִמה והוֹרתה של משפּחה זו בת־יוֹגבים היתה; פעם אחת ישבה לפוש על גבי התלם ונתעבּרה והביאה בן לעולם. ואותו בן הוא שיסד את המשפּחה העצוּמה במניין והעזה ברוּח שממנה ינוב הכל. טבוּעה היתה בו הסגולה המובהקת ביותר שבמשפּחת אדם, והיא: כל דבר שנגעה בו ידוֹ, נתמלא רוּח־חיים ועלה כפוֹרחת.
זמן רב חתוּם היה גופו של הנער בסימני האדמה הדביקה, אבל ניטשטשוּ משבגר והלך, והוא נעשה יוֹגב חרוּץ־כפּיים. זה שחשוּך־אָב היה הביאו שיהא מהפּך ומהפּך במחשבות, ונעשה לו בעיית־עד של חייו. בעתותיו הפּנויות עיצב מכך דת שלימה.
יכול היה לעמוד על שלוֹ משנסתובבו הדברים והגיעו לידי מהלומות; בעבודתו לא היה לו אָח ומשל, אבל אשתו היתה רוֹדה בו רצונה. הבריות אוֹמרין כי השם “אדם” מקוֹרוֹ במעשה שהיה: יום אחד כשהקניטתו אשתו בלשונה העוֹקצנית, קם ואמר בפנים אֵימתניוֹת שהוא “אדון” בביתו שלו, שכמותו כ“אדם” בשׂפת הארץ. מני אז קשה להם לגברים שבמשפּחה לבטל רצונם מפּני רצון נשוֹתיהם.
ענף אחד של המשפּחה נעץ קנה על החוף השומם בסמוך לקאטיגאט, וזה היה ראשיתוֹ של הכפר. ואֵימתי היה הדבר, בימים שהיערות והבצוֹת עדיין שיבּשו את המדינה, והים משמש היה דרך־מלך. עדיין מצויות במקומן השנוניות שעליהן הציגו האנשים כף־רגלם, ודרכן טילטלו את נשיהם וטפּם אל החוף; יומם ולילה היו שחָפים צחורים סובבים־חגים כדי לציין את המקום – וכך עשו דורות על דורות.
בענף זה אנו מוצאים את התכונות המובהקות של המשפּחה: שתי עיניים וחוֹטם באמצע הפּנים; פה היודע לנשוֹק ולנשוֹך, וזוג אגרוֹפים שהשׂכילו להשתמש בהם כהלָכה. מלבד התכונות האמורות, דומים היו צאצאי המשפּחה איש לרעהו בזה שטובים היו מהמסיבות שבהן שרוּיים היו. בכל מקום ומקום ניכרים היו בני משפּחת אדם במידותיהם הרעות שיסודן בסיבות מפורשות, בעוד שלמידותיהם הטובות לא היו כל הסברים שהם: מבטן ולידה טבועות היו בהם.
הם קבעו להם מושב במקום מַשמים, אך לא השמיעו כל טרוניות, ומתוך אורך־רוּח התחילו להיאבק על קיומם: בנוּ בקתוֹת, חטבוּ עצים וחפרו שׂיחין. קשי־עוֹרף היו ושמחים בחלקם, והיתה בהם התשוקה הרעבתנית שלמשפּחת אדם להתגבר על מכשולים וקשיים; הם לא טעמו בעמל כל טעם של מרירוּת, ולא יצאו ימים רבים ופירות עמלם הבשילו. אלא שלא יכלו להפיק טובת הנאה ממלאכתם; הם הניחו לאחרים שייהנו מהפּירות הבשלים, וכך נסתבבו הדברים שעל אף שקדנותם וחריצותם הוסיפו להיות עניים כשהיו.
לפני דור אחד עדיין היה כל עיקרו של המקום צרור של בקתוֹת מחוטטרות ומאוזבות; הללו שיווּ למקום מראה של כפר עתיק־ימים. החוף זרוּע היה כלי מלאכה וסירות משויות. המים שבמפרץ הקטן הדּיפוּ ריחות־סרחון של דגי־חתול ושל דגים טמאים כיוצא בהם, שמחמת צוּרתם המשוּנה אמרו עליהם הבריות שכפוּיי שדים ולילין הם, ומטעם זה נפסלו לאכילה.
מהלך רבע השעה מהכפר דר סרן אדם. בימי נעוּריו משוֹטט היה על פּני הימים כרבים כמוהו; אבל לפי מנהג המקום סוֹפוֹ שנתיישב ישיבת קבע ותפס באומנות הדיִג. לאמיתוֹ של דבר, יותר משדייג היה יוֹגב היה, ונשתייך לאותו ענף במשפּחה שדבק באדמה, ובזכות כך נהגו בו כבוד רב. סרן אדם, בנוֹ של איכר היה, אבל משבא לתחומו של הכפר, נשא לאשה בתו של דייג, והיה פורש מכמורות וגם מהלך אחרי המַחרשה – כדרך שנהג האיכר הראשון במשפּחה.
האדמה דלה היתה; שניים־שלושה אַקרים של גבעות שעליהן נאבק מניין של כבשים על מזוֹנם; והיה זה כל מה שנשתייר מאחוזה רחבת־ידיים שהשתרעה שם לפנים; עכשיו חגוֹת סיעות של שחפים צרחנים מעל לנחשולים הלבנים הלוֹחכים את החוף. הנוֹתר, הים בלעוֹ.
סרן, וביחוד מארן אשתו, היא שהתייהרה יהירוּת אוילית שאבות־אבותיו בעלי אחוזה היו. אמנם, לפני שניים־שלושה דורות השתרעה בכאן אחוזה נאה; אדמתה משוּבחת היתה, וגָדה של טיט נשתרבבה לתוך הים. בית בן ארבעה אגפים, בנוּי עצי אלונים – משברי אניות טרופות – התנוֹסס מרחוק לתפארת ולחוֹסן. ולפתע התחיל הים מתגנב וזוֹחל לתוך תחוּמי האחוזה. שלושה דורות, בזה אחר זה, אנוסים היו להעתיק לאחוֹר בניין נאה זה, כדי למנוֹע את נפילתו לתוך הים; בכל פּעם היו משיירים ממנו אגף אחד; כיוָן שהים כירסם את אדמת האחוזה, שוב לא היה צורך בבית־מידוֹת כזה. מכל האחוזה נותרו בית־מגורים כבד־מרישים שהוצב בגאוָה בצדי הדרך כלפּי היער, וגבעות־חול מעטות.
כאן שוב לא הסיג הים את הגבול. משזלל את החלקה הטובה ביותר מאדמות משפּחת אדם, נחה דעתו ופנה לטרוֹף טרף במקום אחר; אמנם, הים היה מחזיר את בלעוֹ, בהקיאוֹ ערימוֹת חול על היבשה, שנתגובבו לגָדה רחבת־ידיים. בימים של רוחות חזקות היה החול מחלחל ומידרדר ומכסה את עין השדה שנשתייר. מתחת לגבשושיות הנודדות אפשר היה להבחין בקרקע־ניר, בחריצי גלגלים של עגלות מסולמות שהפליגו ונעלמו בשמים הכחולים.
במשך שנים, לאחר לילות של סער ושל ים גוֹעש, מנהג היה בידי בני משפּחת אדם לצאת עם שחר ולמצוא כמה בלע הים; חפרפרות וחיות נוברות אחרות החישו את ההרס; ואירע שכברות־שדה שלימות על יבוליהן היו נעלמות לפתע־פתאום; בתחתית הים החוֹמֵר מוּטלוֹת היוּ, ועל גביהן חריצי המשדדה והמחרשה וזהרורים ירוקים של יבולי החורף.
נגזר היה על בני משפּחת אדם לראות בשוֹאָה המתחוללת. כל פעם שהים ליסטם חלק מאדמתם על עמלם ולחם־חוּקם, היו מתכווצים והולכים. ככל שהים התקרב מעשה־גנב, שעל אחר שעל, לסף ביתם, כשהוא נוֹגס נגיסות מאדמתם הטובה, כן נתמעטו והלכו מעמדם ואוֹמץ־רוּחם.
זמן רב נאבקו עם גזר דין זה, והצמידו עצמם אל האדמה, עד שגָבר ההכרח ומשכם חזרה אל הים.
סרן היה הראשון שנתמסר בלב ונפש לים: נטל את אשתו מהכפר ונעשה דייג. אלא שמארן לא יכלה להשכיח מלבה שסרן שלה נשתייך למשפּחה שבעלת אחוזה היתה; והוא הדין עם בניהם. הללו לא אהבו כל עיקר את הים; טבוּע היה בהם הרצון להיאבק עם האדמה, לפיכך היו מחפּשים עבודה בחווֹת ונעשו שׂכירי יום וחוֹפרי שׂיחין, ואך השׂתכרוּ כסף דיים, קמוּ והיגרוּ לאמריקה. ארבעה בנים היו מהלכים שם אחרי המחרשה. לעתים רחוקות היו משגרים פריסת־שלום; דומה שהצרות והפורעניות בילו בלבם את רגשי הקירבה המשפּחתית. הבנות נשׂכרוּ לעוזרות אצל עקרות־בית, ולאחר פרק זמן נעלמו אף הן מעיני סרן ומארן. רק הצעירה, סרינה, שהתה בבית יותר מהרגיל אצל עניי־עם. היא לא היתה חסוּנה ביותר, והוריה תלוּ בה תקווֹת רבות – בהיוֹתה היחידה שנוֹתרה להם.
היה זה ענין ממוּשך עד שאבות־אבותיו של סרן חילצו את עצמם מרשוּתוֹ של הים וזכו להיות יוֹגבים; דורות על דורות נגוזו עד שהוּקמה אחוזת נאזה. אבל המסע במורד הגבעה מהיר היה שבעתיים, ובגורלו של סרן נפלה כברת אדמה עלובה שבעלובה.
בכמה וכמה בחינות היה הסוף דומה לראשית. סרן דומה היה לאדם הראשון גם בזה שאף הוא דוּחַי היה. הוא הבין הכל: עבודת־האדמה, דיִג ומלאכת ידיים. אלא שלא היה די שנוּן־שׂכל להשׂתכר למעלה ממחייתוֹ, וממילא לא השכיל מעולם לחסוֹך מאומה. וזה היה ההבדל בין העלייה לירידה. יתירה מזו, בדומה לרבים מבני משפּחתו, מצא סרן שקשה לו לאדם לטפּל כראוּי בעסקיו.
היה זה גזע שהניח לאחרים לאסוף את ביכוּרי עמלוֹ. בניו של גזע זה, הבריות היו ממשילים אותם לכבשים: ככל שהירבו לגוז את הצמר מעל גבם, כן חזר ונתעבה שבעתיים. הכשלונות לא הועילו להעמיד את סרן הכן יותר על רגליו.
משמזג האויר סעור היה ולא הניחו לפרוֹש בים, היה סרן יושב בבקתתוֹ ומטליא מגפי ים בשביל ידידיו שבכפר. אבל לעתים רחוקות היה מקבל את שׂכרוֹ.
“נשלם בפעם אחרת,” היו הללו אומרים.
וסרן לא התרעם על סידוּר זה, כיוָן שבעיניו היו חובות אלה יפים כפקדונות בבאנק.
“מילא, יהא לי משהו לימי זיקנה,” היה אומר.
מארן והנערה היו נוזפות בו על כך, אבל בעניין זה כבעניינים אחרים, לא תיקן סרן את דרכיו. הוא הכיר יפה טיבן של הנשים: אין הללו מניחות לעולם הצדה ליום סגריר.
לפני הלידה 🔗
הילדים שוב לא היו נתונים להשגחתם – כלומר, כל שמונת הילדים. מארן וסרן זקנוּ והלכוּ. פּגעי הזמן התחילו ליתן אותותיהם; טוב היה אילו זכוּ למשען לימי זיקנתם. מכבר הוצרכו לדחוף את סרינה, שהגיעה לכלל בגרוּת, מתוך הקן; אלא שהיה טעם בדבר שהוסיפה לשהות בבית הוריה הזקנים.
נערה זו היתה מפונקת ביותר – כדרך שנוהגים לפנק בת־זקוּנים. ענוגה היתה וביישנית במחיצתם של זרים. מארן סברה: אֵם שנתנה לעולם בנים הרבה, זכאית לשמור לעצמה בת אחת; קן בלא גוֹזלים, הצינה שולטת בו. אף סרן סבר כמוֹתה, אף כי היה רוטן וטוען כי אשה אחת בבית היא די והוֹתר. שניהם אוהבי ילדים היו. כיוָן שלעתים רחוקות קיבלו אִגרת־שלוֹמים משאר בניהם, נצמדו במשנה־אהבה לבת זקוּניהם. וכך שהתה סרינה בבית ורק לעתים הלכה לעבוד בכפר או בחווֹת הסמוכות שמאחרי הגבעות. הבריות אמרו שנערה יפה היא; ניחא, על כך לא התרעם סרן: אלא שראה שאין היא מתלבלבת כראוּי; שׂערה האדום הסתמר כמין שלהבת סביב מצחה הצח והמנומש קלות, איבריה רפוּיים היו, ולא היה בה אף שמץ של חוֹסן. כשהסיחה עם אנשים היו עיניה תוֹעוֹת חרדוֹת לצדדין.
בחוּרי הכפר היו חוֹצים את הגבעות, מתהלכים שפי סחוֹר־סחוֹר לבקתה, או משתהים מול חלונה של סרינה – בעיקר בלילות החמים; אבל היא התייראה מהם והצניעה את עצמה בחדרה.
“היא נוֹטה לצד הרע שבמשפּחה,” אמר סרן, משראָה שסגרה את חלוֹנה על מנעוּל־ובריח.
“היא נוטה לצד היפה,” אמרה האֵם. “אדרבה, תחכה ותראה שהיא תינשׂא לבן־טוֹבים.”
“טפּשה,” רטן סרן מתוך הכעס ופנה לדרכו: “לפטם ראשה שלה וראשה של הנערה בהבלים כאלה!”
הוא חיבב את מארן חיבה רבה, אבל כוח־שׂכלה לא עוֹרר בו מעולם יראת־הכבוד. משגדלו הילדים וסרחו בדרך זו או בדרך זו, היה סרן אומר תמיד: “איזה שוטה הוא ילד זה – דומה דוקא לאמו.” ומארן היתה שומעת עלבוֹנה ושותקת; ידוֹע־ידעה כסרן שאין לתלוֹת חשיבוּת יתירה בכוח השׂכל.
שתיים או שלוש פעמים בשבוע, היתה סרינה הולכת העירה ובידה טנא מלא דגים ומביאה הביתה כלי סידקית. הדרך ארוכה היתה וחָצתה יער של אילני אוֹרן; לעת ערב היה היער מתעטף אופל וארחי־פרחי היו משוטטים בו.
“אה, שטויות,” אמר סרן, “מוּטב שהנערה תתנסה קצת בנסיונות, הם יעשאוּה אשה.”
אבל מארן ביקשה לגוֹנן על בתה, כל כמה שתוּכל. ולכן דאגה לכך שסרינה תוּכל לחזור הביתה בעגלה שהובילה חיטה מחוַת סאנדס לבית־מבשל השׁיכר.
סידור זה מניח את הדעת היה, כיוָן ששוב לא צריכה היתה סרינה להתיירא מארחי־פרחי, ולחשוֹש לתקלות המזומנות לנערה ביישנית; אבל מצד שני, הכזיב את תוֹחלתה של מארן. לא זו בלבד שההליכות הארוכות לא גרמו כל נזק לסרינה, אלא עכשיו הוכח רוב הטובה שהשפּיעו עליה. נעשתה ענוגה יותר משהיתה, ואיסטניסית במאכליה.
כל זה עלה יפה עם נימוסיה וגנוניה של הנערה. על אף הטורח שזה גרם לה, הסב שלב חדש זה קורת־רוּח רבה למארן. הוא הוציא מלבה שייר ספק אחרון: עכשיו מתורץ הדבר תירוץ שאין להרהר אחריו. סרינה בת־טובים היא, לא לפי מוצאה, כמובן – כי מארן ידעה היטב מיהו אביה ומיהי אמה – אלא בכוח מַתת־שמים. אירע שמתנות־שמים כאלה היו מתגלגלות לעריסות־עניים, והיו מקור של שמחה להורים. מליחים ותפוחי אדמה, פוטיות ותפוחי אדמה עם מעט קודל חזיר – לא היו מאכלים היאים ל“עלמה צעירה”. מארן היתה מתקינה בשבילה מטעמים שונים, וּכשהיה סרן רואה זאת, היה רוקק כאילו משהו מאוּס נתקע לו לפיו והיה פונה לדרכו.
אבל, סוף־סוף, יש מידה וגבול להתפּנקות, וכאשר הנערה לא יכלה לבלוֹע אפילו חביתה פשוטה, נתעוררו חששות בלבה של מארן. קמה והביאה את בתה לידעוֹנית שדרה בכפר. שלוש פּעמים ניסתה זו כשפיה בנערה, והעלתה חרס. לכן שאל סרן סוּס ועגלה והסיע את שתי הנשים אל הרופא. הוא עשה זאת על־כרחו. ולא משום שעניין בריאותה של הנערה לא נגע ללבו, וייתכן, כדעת מארן, שבשעה שהנערה שקוּעה היתה בשינה, התגנב איזה רמש או רוח רעה לתוך פּיה, והם החוסמים את בית הבליעה שלה ואינם מניחים לאוכל לירד למטה. ואין זה חידוּש כל עיקר; כבר אירע כגון־זה פעמים רבות. אבל להשתטות בגלל זה – לדהוֹר בסוס ועגלה אל הרופא כמנהג היחסנים, ולהיות לחוכא ואטלולא בעיני כל הכפר, בעוד שמי־לענה שקוּלים כנגד כל הרפואות של אותו רופא– דבר זה הרתיח את דמיו של סרן.
אף כי ענייני יום־יום נחתכו ונקבעו על־ידי סרן, היו מקרים שבהם עמדה מארן בתוקף על דעתה – ביחוד כשהיה זה עניין של רצינות שנגע באחד מיוצאי־חלָציה. אז מסוגלת היתה – כבכוח־כשפים – לשכוח את נימוּסיה היפים, לבטל תכלית הביטול את טענותיו של סרן, ולהיות ניצבת כמין קיר של אבן שאין אתה יכול לטפּס עליו ולא לסובבו. לאחר מעשה מיצר היה, שמלת־הקסם שבכוחה היה להוריד את מארן ממרוֹמיה וליטול ממנה את תקיפותה, לא עמדה לו בשעה הקשה. כי רוח של שטוּת היתה נכנסת בה כשהעניין נגע באחד מצאצאיה. אבל בדין או שלא בדין, שעה שההשראה ירדה עליה, היה הגורל מדבר מפּיה, וסרן די פיקח היה להחריש ולידוֹם.
הפּעם דומה היה שהדין עמה; כיוָן שהתרופות שנתן הרופא, אַבקה תוֹססת וחָלב מתוֹק, חוֹללוּ פלאות. סרינה עבתה והשמינה והיה תענוג להסתכל בה.
סרינה ואמה היו מסיחות רבות בחולי זה והיו תמהות ותוהות על טיבוֹ, כלום הוא מין חולי כזה או כזה? היו מסיחות בלי ליאוּת בלחישות ובמלמוּל־שפתיים, אבל כשנזדמן סרן למחיצתן, היו משתתקות.
כמין טירוף ירד עליו, היה מתהלך ורוטן ומחרף ומגדף. כאילו לא די לה, לנערה המסכנה, בצער שהיא מצטערת! לא ידע להאריך רוּח עם חולה, קבצן שכמוֹתוֹ; ויום אחד התפּרץ במרירות ובכעס: “אין זה אלא שהיא… לא ייתכן אחרת.”
אבל בדומה לנמרה, קפצה מארן עליו.
“מה אתה סח, שוטה זקן? אתה הבאת שמונה ילדים לעולם או אני? או אפשר סיפּרה לך הנערה מה כוֹאב לה, אה! חטא וכלימה להשמיע בפניה פּטפּוּט כזה; אבל כיוָן שכבר התרת לשוֹנך, אדרבה שאל אותה. סרינה, עני לאביך – היש אמת בדיבוּרוֹ?”
סרינה ישבה גחוּנה ליד הכירה, כל־כוּלה יסורים ופחד. “אם כך, יהא זה כמקרה הבתוּלה מאריה,” מלמלה, בלי לזקוף עיניה. ולפתע צנחה תחתיה מתייפּחת.
“במוֹ עיניך יכול אתה לראות שטוּמטוּם אתה,” הטיחה בו מארן בקול צורמני. “הנערה זכּה כתינוקת בת־יוֹמה. ואתה בא ומקים מהומה בבית, בעוד שייתכן שהנערה נוֹטה למוּת.”
סרן אדם הרכין ראשו, ועקר אל הגבעות. אוּף! משל כאילו היה רעם מידרדר מעל לראשוֹ. טוּמטוּם קראה לו – בפעם הראשונה מאז יצאו מחופתם; ביקש להטיח חזרה בפניה מלת־גנאי זו, ובו במקום, אלא לך וצא חוֹצץ נגד אשה זקנה ומטורפת ונערה יללנית – מוּטב שהסתלק.
סרן ברנש עיקש היה. ושנתקע משהו לתוך ראש החלמיש שלו, שוב אי־אפשר היה לעקרוֹ משם אפילו בצבתוֹת. הוא לא אמר מאומה אבל היה מתהלך בפנים שאמרו: “אי, מוּטב שלא לבוא לידי דברים עִם עַם־הנשים!”
מארן ירדה לסוף כוָנתוֹ. אבל כל עוד ממלא פיו מים, מילא. ובינתיים היתה סרינה מסתגפת בכל מיני סיגוּפים; היתה שותה נפט, אוכלת סבוֹן רך, משום ששמעה שהללו יפים למיחוּשים פנימיים. וללעוֹג ליסוריה, הרי זה עוול כפול־שמונה, מצד אביה שלה.
סרן היה משתדל להוֹקיר את רגליו מביתו כל כמה שאפשר, ודעתה של מארן נוחה היתה מכך, משום שפטורות היו מלראות את פּניו הכעוסות. כשלא היה פורש בים, עוסק היה בכל מיני מלאכות של מה־בכך, או היה יושב במחיצתם של יושבי בטל בפונדק שבמרוֹמי הגבעות, משם אפשר לראות בכל סירה מפליגה וחוזרת. בדרך כלל היו מניחים לו, אבל כשהיו מתגברים יסוּריה של סרינה, היתה מארן באה במרוצה לפונדק – הרחמים היו נכמרים לראותה בחרדתה האמהית – ומתחננת לפניו שיביא את הנערה לרופא כל עוד לא מאוּחר מדי. אותה שעה היה בא לכלל כעס גדול ומצווח – ולא איכפּת היה לו אם ישמע מישהו: “התביישי, טרדנית זקנה – שמונה ילדים הבאת לעולם, ואי אַת רואה מה יכאַב לנערה?”
לא יצאה שעה קלה והתחרט על כך, כיוָן שלא יכול היה להדיר עצמו לחלוטין מקורת־גג; אבל משהיה מציג כף־רגלו על סף ביתו חזרו ונתרתחו בו דמיו. וכי מה יכול היה לעשות? אנוס היה להניח לקיטור שיהא פורץ הימנו, חשש שלא תיטרף עליו דעתו טירוף גמור למשמע הבלי נשים אלה. יהא סופו של דבר אשר יהיה, השטן הסיתו לעלות על הגבעה הגבוהה ביותר ולהשמיע דעתו קבל הכפר כולו.
יום אחד, שעה שהיה משטח מכמורת על החוף, באה מארן במרוצה ואמרה: “מוּטב שתבהיל את הרופא, או שהנערה תגלוֹש לה מבין אצבעותינו. היא גונחת, נורא לשמוע.”
אף סרן שמע גניחות יוצאות מהבקתה; הכעס העבירו על דעתו, נטל צרור־אבן וזרקו במארן. “התביישי, כלום חרשה אַת במידה כזו שאין אַת יודעת משמעותן של גניחות אלה?” צעק. “מהרי והביאי מיילדת – ובלי שהיות; או שאני אלמדך דרך־ארץ.”
משראתה מארן שהוא מזדקף, הפכה פניה וזירזה עצמה הביתה. סרן משך בכתפיו והלך בעצמו להבהיל מיילדת. הוא שהה שעה ארוכה מחוץ לבקתה, ועם רדת היום עקר רגליו וירד לפונדק. אורח נדיר היה במקום הזה; לא היה די כסף לכך; אם רוצה אדם לספּק כל מחסוֹרי ביתו. ביד רועדת ובלתי מורגלת אחז בכף־המנעוּל, דחף את הדלת דחיפה גסה, ועמד בפנים מפקפּקות על המפתן.
“משמע, שצדקתי בסופו של דבר,” אמר בנצחנות עלובה. והיה חוזר וחוזר על אותו פסוק כל אותו ערב, עד שהגיעה השעה לחזור הביתה בברכיים כושלות.
מארן המתינה לו ליד החורש; משראתה שבגילופין הוא, פרצה בבכי. “משמע, שבסופו של דבר…” פתח ואמר, וזקף בה עיניים נזפניות ולגלגניות. אבל לפתע נשתתק. דמעותיה של מארן הסעירו את תהומות לבו; שומה היה עליו להפשיל זרועותיו מסביב לצוָארה ולצרף בכיוֹ לבכיה.
הזוג הזקן ישב על הדשא חבוּק־ידיים ובוכה עד שדללו דמעותיהם. נתיבו של היצור החדש שכבר סוגה היה בדי־פורענות, רוָה עכשיו את הדמעות הראשונות.
משחזרו הביתה וטרחו והתעסקו באֵם ובעוֹללה ופרשו לישון למיטת־המידוֹת הכפוּלה, גיששה מארן אחרי ידו של סרן. כך היתה חוֹטפתה שינה בימי־נעוּריהם, ועכשיו דומה היה עליה שמשהו מהמתיקוּת של הימים ההם חזר וניעור בה – שמא בזכות יצור־החמד שהופיע בבית, או מה?
“עכשיו, אולי תוֹדי, שבסופו של דבר היה כפי שאמרתי כל הזמן,” אמר סרן, סמוך להרדמם.
“כן, בסופו של דבר היה כפי שאמרת,” אמרה מארן. “אבל כיצד יכול היה זה לקרות… הרי הבחורים…”
“אה, הניחי לשטויות אלה,” אמר סרן, ושינה ירדה עליהם.
בסופו של דבר אנוּסה היתה מארן להיכּנע. “ואף על פי כן – כך טען סרן – עמדה ביום בהיר אחד ונשבעה כי הנערה לא הביאה כלל ילד לעולם. הוֹ, נשים, נשים! בשום פנים ובשום אופן לא תשכנע אותן.”
אך מארן פּקחית מדי היתה שתכחיש מאורע שאפילו סומא יכול היה לראותו במקלו; על אף דמעותיה החפות והזכּוֹת של הנערה והשבועות שזו נשבעה בחוֹם־נפש, לא היה שמץ של ספק שגבר היה בגוֹ, ויתירה מזו, בנו של בעל־האחוזה. היה זה בנו של בעל אחוזת סאנדס, שהיה מסיע את סרינה מן העיר– מאֵימת היער האפל.
“מעשה־ידיך להתפּאֵר – ביקשת לשמור על הנערה מפני ארחי־פרחי,” אמר סרן, כשהוא מסַנן מבט אל העוֹלל שבעריסה.
“הבלים! בנוֹ של בעל־אחוזה עדיף, בכל אופן, מאיזה קבצן ריקא,” אמרה מארן בנעימה של גאוָה.
בסופו של דבר, הדין דוקא עמה; כלום לא אמרה תמיד שיש איזה עידון בסרינה? כי דם כחול נוזל בעוֹרקיה של הנערה!
יום אחד התהדר סרן בבגדי שבת ונשא רגליו והלך לאחוזת סאנדס.
“הרה היתה, בסוֹפוֹ של דבר,” ניגש סרן ישר אל העניין. “והילד בא לעולם בסופו של דבר.”
“באמת?” תמה בנוֹ של בעל האחוזה שעמד אותה שעה עם אביו בגוֹרן וניער אניצי תבן מעל בגדיו. “זה ייתכן מאוד.”
“אלא שהיא טענת שאתה אבי הילד.”
“כך טוענת היא! היש ראָיוֹת בידה, רוצה הייתי לדעת.”
“יכולה היא להישבע על כך. ומוטב שתוֹליך את הנערה לחוּפּה.”
בנו של בעל־האחוזה געה בצחוק.
“אה, אתה מתלוצץ?” סרן נטל קלשון והניפו על הבחור שהתחבא מאחרי מכונת־הדיִש כשפּניו מכורכמות מאֵימה.
“שמע־נא,” התערב האָב: “האין אתה סבור שמוטב ששני זקנים כמונו ייצאו החוצה ויסיחו בעניין מתוך יישוּב הדעת? פּרחחי הדוֹר שוטים הם, אבל יהא חלקו של הבחור בעניין אשר יהיה – לחוּפה, מכל מקום, לא יוֹליכנה,” פּתח ואמר, משיצאו החוצה.
“אבל יהא אנוס לכך,” אמר סרן בנעימה של איוּם.
“הבט־נא, רק דבר אחד יכול להכריחו לכך, החוֹק – ולנישוּאי־אוֹנס, כך מדמה אני בלבי, לא תסכים הנערה. אך לא אגיד שאין עלינו החובה לסייע לה להינשא נישוּאין כשרים – הרוצה אתה לקחת ממני מאתיים כתר אחת־ולתמיד?”
סרן הפך והפך במוחו ובא לכלל מסקנה שזהו סכום הגון לגבי תינוֹק מסכּן, ונזדרז לסיים את המקח־וממכּר מחשש שבעל־האחוזה לא יתחרט בינתיים.
“אבל בלי לעז ורכילות, אתה יורד לסוף דעתי. ושום פטפוטים על קירבה משפּחתית, וכיוצא בזה,” אמר בעל־האחוזה כשהוא מלוה את סרן אל השער. “הילד חייב להיקרא על שם אמוֹ – ושום טענות ותביעות נגדנו.”
“לא, וַדאי שלא!” אמר סרן, כולו להוּט להסתלק. הוא טמן את מאתיים הכתר בכיס הפּנימי, ומתיירא היה שמא יתבּעם בעל־האחוזה חזרה.
“באלה הימים אשלח לך נייר, שתאַשר את קבלת הכסף,” אמר בעל־האחוזה. “מוּטב שהכל יהיה כדת וכדין.”
הלה הדגיש את ה“כדת וכדין” הדגשה כזו, שצמרמורת עברה בבשׂרוֹ של סרן.
“כן, כן,” מילמל סרן וחָמק מתוך השער כשכובעו בין ידיו. לעתים נדירות היה מסיר את כובעו בפני מישהו, אבל מאתיים הכתר עוררו בו יראת־כבוד לבעל־האחוזה. יש לומר שאנשי אחוזת סאנדס משהיו הורסים גדר שכנם, דאגו לתקן את הנזק שגרמו.
סרן נשא רגליו והפליג בשדות. מעולם לא מצוּי היה ברשותו ממון רב כל כך. עכשיו שומה עליו לשטח את שטרות־הכסף לנגד עיניה של מארן מתוך כוָנת־ראוָה ועשיית רוֹשם. מחמת שמארן תלתה תקווֹת רבות בבנו של בעל האחוזה.
ילד בא לעולם 🔗
יש מיליארד ומחצה כוכבים בשמים, ועד כמה שידיעתנו מגעת – כמיליארד ומחצה יצורי־אנוש עלי אדמה. מספּר השקוּל כנגד מספּר בתכלית הדיוּק! ואתה נוטה כמעט לומר שהדין עם הקדמונים שאמרו, כי כל אנוש ואנוש הבא לעולם מזומן לו כוכב משלוֹ. במאות מצפּי־כוכבים המתנוססים לתפארה בגיאָיוֹת ובראשי הרים, עומדים אנשי מדע ברוּכי־כשרוֹן ומכוונים מכשירים שמנגנונותיהם דקים מן הדקים ומבלשים את השמים. יומם ולילה יעמדו על משמרתם ויצלמו צילומים למיניהם; כל חייהם קדושים לרעיון אחד: לקנות לעצמם אלמוות על־ידי גילוּיוֹ של כוכב חדש. עוד גרם שמימי יתוֹסף למיליארד ומחצה הגרמים הסובבים בחן בשפריר הרקיע.
כל רגע ורגע באה נשמת אנוש לעולם. נדלקת שלהבת חדשה, ניצת כוכב חדש שיהא אולי מפיק זיו שעדיין לא ראתה עין, שיש לו, מכל מקום, הילת־זוֹהר סמוּיה משלו. יצור חדש בא לעולם המעותד אולי להיות גאוֹן, לזרוע יוֹפי על סביבו; הסמוּי נעשה בשר־ודם. אין לך יצור אנושי שיהא העתקוֹ של חברו, ואין דיוקן שלו נשנה לעולם. כל יצור חדש משול לכוכב־שביט שרק פּעם אחת בנצח יגע בנתיב האדמה, ויהא מהלך עליה שעה קצרה את הילוכו המאיר – גרם־נגוהות בין שני נצחים של חושך.
אין אף שמץ של ספק בכך שבני אדם שׂשׂים ושמחים לקראת כל נשמה חדשה כי תידלק! ועמוֹד־יעמדוּ סביב לעריסה בעיניים תוהות, ויהיו משתאים לדעת מה עתיד היצור החדש ליתן לעולם.
אהה, יצור אנושי אינו כוכב, המקנה מוֹניטין ותהילה לזה שגילהו והכריז על קיומו! לעתים תכופות מאוד, הריהו בחינת טפיל הבא על אנשים שביקשו לישב בשלוָה ולא חששו למאומה, והמתגנב לתוך העולם – דרך ירחי תופת. ישמרנו האֵל, אם נוסף לכל זה אין תעודותיו בסדר.
התינוקת של סרינה דחקה עצמה באומץ־לב לתוך אוֹרוֹ של יום – התגברה על כל המכשולים, התכחשות, דמעות ואמצעי־מניעה – כדרך שהאִלתית קופצת כנגד הזרם. עכשיו הריהי מוטלת באורו של יום, סמוקה וקמוטה, ומשתדלת לרכך את הלבבות.
כל הכפר כולו חָרץ דינוֹ על התינוקת: טפיל היא ותו לא. יצוּר אנושי הבא לעולם הוא בחינת סיפרה בתוך מקח־וממכר שממנו מתחייבים נישוּאין כדת ואורח־חיים של קבע שמשמעותם עריסה ועגלת־טיוּל, וכשהבת מגיעה לפרקה: טבעת אירוסין, חוּפה והעמדת ולָדוֹת כמנהגו של עולם. אבל כל ההשתלשלות הזאת מתערערת שעה שתינוק, כדוגמת התינוקת של סרינה, נוטל לעצמו רשות, מעשה־הדיוט, להיוָלד מחוץ לנישוּאין.
מעצם ההתחלה התייחסו לתינוקת כיאוֹת לה, בלי כל התחשבות רגשנית ברפיוֹנה הרך.
“נולדה מחוץ לנישואין,” כך כתוב היה בתעודת הלידה שהמיילדת, שסייעה לפעוּטה לצאת לאויר העולם, מסרה למורה בית הספר, וכך כתוב היה גם בתעודת הטבילה. דומה היה שפּרנסי הקהילה, המיילדת, המורה, הכומר, ביקשו לעשות נקמה בתינוקת והנחיתו עליה מהלוּמה בכל נחת־ידם. כלום נתנו את הדעת שנפש עלוּבה זו באה לעולם בעטיוֹ של בן בעל־האחוזה, שהתכחש לה ופטר עצמו מנישואין בממון? לטורח ולרוגז היתה על הקהילה העמלנית, המהוגנת והשליוָה.
לטורח ולרוגז היתה אף לאמה־יוֹלדתה. משקמה סרינה ממיטתה, הודיעה שתעשה כאחיותיה ותלך לעבוד במשק בית. פּחדה מפּני זרים נעלם לחלוטין. הלכה ונשׂכרה לעבוד מהלך מילין אחדים מכפרה. התינוקת נשארה עם סבא וסבתא.
הפּעוּטה נשכחה היתה מלב, ואפשר לומר שגם הזקנים לא חרדוּ עליה חרדה יתירה. ואף על פי כן עלתה מארן לעליית הגג והורידה משם עריסת־עץ נוֹשנה שהיתה קולטת במשך שנים רבות כל מיני גרוטאות; סרן התקין לעריסה כרעיים חדשות, ושוב הוצרכו רגליה הזקנות והנפוחות של מארן לנענע עריסה.
לאמיתו של דבר, היתה הפּעוטה כתם של חרפּה גם למארן וסרן. הם תלוּ תקווֹת גדולות כל כך בנערה, והרי הן מוטלות, התקווֹת, בצורת תינוקת בלתי־חוּקית בתוך העריסה! נשי הכפר היו מעמידות כנגדה פנים חסוּדוֹת וחורזות את שׂפתיהן: “נעים לטפּל בפעוטות לעת זיקנה?” וכשסרן היה הולך לחוף או לפונדק, היו חבריו הוָתיקים משטים בו בטוב־לבב: “סרן הוא עדיין בחוּר כארז וצעיר וכוחו במתניו – לכן חייב הוא לכבד את כולנו במַשקה.”
צריך היה לשמוע כל זה ולהחריש – מילא, יפטפטו להם. והתינוקת היא, בסופו של דבר, יצור פעוט שהזכיר דברים הרבה שכבר נעשו נחלת העבר. אפשר לומר שהתינוקת הכניסה עלוּמים לתוך בקתת העניים.
קשה היה עד מאוד לא לדאוג ליצור פעוט ומסכן כזה.
צעדיה הראשונים של דיטה 🔗
למארן הזקנה לא היתה זו מלאכה קלה כל עיקר לחזור ולהיעשות אֵם, ויהא הלב רוצה בכך מאוד־מאוד. הנערה קמה והלכה לעבוד באיפרכיה הסמוכה והניחה את התינוקת פוֹעה ומצוַחַת.
מארן טיפּלה בה כל כמה שיכלה; היתה מגמיעתה חָלָב טוב, מאכילתה פירוּרי לחם שרוּיים וסוּכר, ומתאמצת הרבה להיות לה תחת אִמה.
ואשר לאֵם, דומה שלא היה איכפּת לה כלל. לעתים רחוקות היתה סרינה חוזרת הביתה; מעדיפה את הערבים כדי שאיש לא יראנה. היא נתחסנה וקומתה נזדקפה, ושוב לא דומה היתה דמיון כלשהו לנערה החלושה עם בהרות הקיץ שלא צלחה לשום דבר. דמה נתעבה והליכותיה נעשו תקיפות; כבר ראינו מעין זה: שאשה חולנית תשתנה תכלית השינוּי לאחר שנתברכה פּרי־בטן, משל ניטל ממנה איזה כישוּף.
אבל דיטה לא חשה כלל בחסרוֹנה של אֵם. היא עלתה יפה על אף המאכלים המלאכוּתיים, ועד מהרה נעשתה גדולה כל כך שיכלה לנעול סנדלי עץ, ובסיוּע ידו של סרן הזקן, לשוֹטט בגיא.
אבל לא תמיד היו העניינים כשוּרה. מארן טרודה ומטורדת היתה במלאכות הבית, והפּעוטה לא היה מקום פנוּי ממנה. ואין זה קל כל עיקר להניח שהחָלָב יהא גוֹלש, או שהדייסה תיקדח, ולרוץ אחרי דיטה. וכיוָן שמארן עקרת בית קפּדנית היתה, הניחה לה לדיטה שתהא מתרוצצת כאוַת נפשה.
היא היתה בריה סקרנית וחטטנית, להוּטה לתחוב את אַפּה לתוך כל קדירה; והיה זה נס מן השמים שהכירה לא התהפּכה עליה. מאות פעמים ביום נתסבכה בכל מיני סיבוּכים, מחמת אי־זהירוּת. ראשה הפּעוט מלא היה חבלוֹת, ולא הועילו החבלות שנחבלה והרצועה ללמדה שתהא משגחת על עצמה. כשהחבלה קשה היתה ביותר, שומה היה על סבא להשיב עליה בהבל־פּיו, או על סבתא להניח עליה את הלהב של סכין־הלחם.
“עכשיו טוֹב,” היתה דיטה אומרת והופכת פנים חייכניוֹת אל סבתא, כשהדמעות עדיין תלויות בריסיה הארוכים.
“כן, חביבה,” היתה מארן אומרת. “אבל בחוּרוֹנת צריכה לשׂים לב.”
שם זה ניתן לה באותם הימים, ואמנם, בחוּרוֹנת פעוטה ומצחיקה היתה. קשה היה להתכעס עליה, אף כי היתה גורמת לעתים ריגוזים לזקנים. מוחה הקטן סירב להסכים לעוּבדה שישנם דברים שאסור לעשותם. משהיה מנצנץ בראשה איזה רעיון, מיד נזדרזו ידיה הזעירות להוציאו מן הכוח אל הפּועל.
“אין לה כל שיקול־דעת,” היה סרן אומר בנעימה של חשיבות. “אשה היא. חושבני שחביטה קלה על גבי האצבעות…”
אבל מארן לא גרסה זאת. היתה מסבירה לדיטה, אולי בפעם המאה ואחת, שאסור שבחוּרוֹנת תעשה כך. אבל לאחר כל מעשה־קונדסות, היתה משרבבת את שפתיה כלפּי הזקנים ואומרת:
“תנו לי נשיקה… מבקשת סליחה.”
וכי אפשר היה להקשיח לב נגדה.
“רואה אתה,” היתה מארן טוענת, “שאפשר ללמדה מה טוב ומה רע.”
היה סרן מחכחך צחוק: “ודאי, תחילה היא עושה מה שהיא עושה, ואחר כך שוקלת היא בדעתה אם עשתה טוב או עשתה רע. עתידה היא להיות אשה לכל דקדוּקיה.”
בפרק זמן אחד עשתה לה דיטה מנהג למשוך למטה חפצים ולשברם. אבל כיוָן שקטנה היתה מדי לראות את הנעשה על השולחן, משכה וגררה הכל למַטה. שומה היה על סרן להשיג מקדח וללמוד לתקן כלי חרס, אחרת לא היה מספּיק כל ממונו לקנות כלים חדשים. אגב משיכות אלה היו מידרדרים כל מיני דברים על ראשה של דיטה, אבל היא לא נתבהלה מכך.
“אין לה כל תקנה – היא אשה מכף רגל ועד ראש,” היה סרן אומר ובקולו רטטה נימה של גאוָה על כוח־סבלה של הפּעוטה. אבל מארן הוצרכה להיות תמיד על המשמר, ושרוּיה היתה בחרדה תמידית לכלים ולילדה עצמה.
יום אחד הריקה דיטה על עצמה קערה מלאה חָלָב רותח ונכוותה קשה; מעשה זה ריפּאה מסקרנותה הנוֹברת. מארן השכיבתה במיטה וחבשה את כויוֹתיה באיספּלניות של שמן־ביצים ופלחים של תפוחי אדמה; ולא יצאו ימים רבים ודיטה חזרה לאֵיתנה. וראה פלא, משהתחילה שוב להתרוצץ, לא ניכרת היתה בה אף צלקת קלה שבקלות. מקרה זה הוציא מוניטין למארן, והבריות היו באים לביתה שתרפא את כויוֹתיהם וצריבותיהם. “עושה־פלאים אַת,” היו אומרים לה, ונותנים קודלי חזיר ודגים כשלמי־תודה. “בסופו של דבר, אין כל פּלא בכך.”
רמיזה זו לעוּבדה שאמה היתה בשעתה מעין “ידעוֹנית” לא גרמה לה למארן אף שמץ של קוֹרת־רוּח. אבל בשׂר־החזיר והמליחים באוּ בעתם לתוך מזוה ריק; אבל כיצד אומר סרן: “קבצנים אינם יכולים להיות בררנים, נגזר עליהם לבלוֹע גאוָתם יחד עם מזוֹנם.”
דיטה עלתה כפורחת, משל נטע באִבּוֹ; מיום ליום חנטה עלים חדשים. סבא וסבתא היו משתאים לדעת אם הם עצמם או יוצאי־חלָציהם דומים היו לזאת התינוקת. מעולם לא נתנו את הדעת על כך, לא היתה להם שהוּת רבה להתחקות אחרי צאצאיהם; די היה בעוֹל הפּרנסה. עכשיו מהרהרים היו על־כרחם, אף כי טרודים ומטורדים היו, והשתאוּ לדברים הרבה.
“משונה הוא שפעוטונת כזו מסוגלת לפקוֹח עיניים לאדם, ודוקא לעת זיקנה. אה, יש ללמוד הרבה דברים,” אמרה מארן.
“טפּשה,” אמר סרן, ומנעימת קולו ניכר היה שדעתו כדעתה.
ואמנם היתה דיטה מחוננת סגולות הרבה. חיוּכה היה זורע שמחה, דמעותיה גרמו צער. מַתת היתה, שנולדה מתוך התוהו והוטלה על חוֹפם של הזקנים היגעים. איש לא עשה מאומה כדי לזכוֹת במתת זו, – ונהפוך, הכל התאמצו לדחוק רגליה מארץ החיים. ואף על פי כן, מוטלת היתה יום אחד תחת קוֹרת ביתם בעיניים ממצמצות, תכולות וזכוֹת כתכלת השמים. עם צאתה לעולם הביאה דאגות וחרדות, רגליים רבות היו מדשדשות מסביב לעריסתה, ומחשבות נקרניות היו אוֹפפוֹת את שנתה. וראה פלא, בת שבוע הכירה את פּניהם, ובת שלושה שבועות התחייכה לסרן. אותו יום כמעט שיצא מדעתו מרוב הפליאה, ובערב ירד לבית המרזח לספּר את הדבר לכולם. וכי ראה פעם מישהו ילדת־פּלאים כזו? שתהא כבר צוחקת! ומשהתחילה להבין השתעשעוּת מהי, קשה היה להינתק ממנה – ביחוד קשה היה זה לסרן. בכל רגע ורגע היה נכנס ומלטפה באצבעותיו המעוקמות. היה זה תענוג לא ישוער לשמוע את גרגוּרה מנסר בחלל החדר, ומארן נאלצת היתה לגרשו מעם עריסתה, לפחות עשרים פעמים ביום. וכשהתחילה לצעוד צעדיה הראשונים! – תינוקת בלתי־חוּקית ועלוּבה זו, שדיחקה עצמה לתוך החיים בעזוּת־מצח, ושתמורת חייה הצהילה את ימיהם של זקן וזקנה בלוּיים. שוב נעים היה להקיץ עם שחר לקראת יום חדש; החיים שוב נעשו כדאיים.
עצם הילוכה המדדה והאִטי תענוג בפני עצמו היה; והרצינות המהורהרת שלבשו פניה שעה שעברה את מפתן הבקתה, שתי ידיה מלאות, והיא מפליגה בראש רכוּן ישר אל הדרך – היה מחזה שוֹבה לב שאין למעלה הימנו. אותה שעה היתה מארן קוֹרצת אל סרן שיזרז עצמו ויבוא, וסרן היה משליך מידו את הגרזן והיה רץ בתוך הדשאים, לשונו בין שפתיו, ורוטן: “אלוהים יודע להיכן זו אומרת ללכת.” והשניים היו זוחלים אחריה בגיא. מששוֹטטה מרחק־מה משוקעת במחשבות, היתה עומדת פּתאום על בדידותה וגוֹעה בבכי – תמונה של יתמוּת רבה. ואז היו צצים סבא וסבתא, ודיטה היתה מטילה עצמה לתוך זרועותיהם, ולא היה קץ לשמחתה על שחזרה ומצאה אותם.
אלא לימים נתגברה על המחשבה שהדברים יורידם לעד לטמיון אם הם נעלמים לרגע קט מחוּג־ראִייה. היא התחילה להציץ בפניהם של הבריות: עד אז לא היתה רואה אלא את רגליהם של אלה שנכנסו לתוך תחוּם־ראייתה. יום אחד קמה והלכה לה על דעת עצמה: בקתוֹת הכפר התנוססו לנגד עיניה. עכשיו, כשהעולם החיצוני התחיל לגרוֹת את סקרנותה, שומה היה עליהם להשגיח עליה בשבע עיניים.
“משמע שאין אנו מספּיקים לה,” אמר סרן בעגמת־נפש, “כבר נמשכת אל הבלתי־ידוּע.”
סרן ראה בנהייה זו משהו שהוא נתנסה בו בימים שעברו, והרגשת בדידוּת ירדה עליו. אבל מארן שקנתה חכמה מאז באה דיטה לעולם, מצאה תחבוּלה. כרכה מטפּחת לראשה, אחזה בידה של דיטה וירדה עמה לכפר: שתהא משחקת עם ילדים אחרים.
סבא חוזר ומשנס מתניו 🔗
כל רכושו של סרן – להוציא את הבקתה – היה חלק שלישי בסירת־דיִג ובכליה. כבר לפני בואה של דיטה לעולם, החכיר חלקוֹ בסירה לדייג צעיר מהכפר, שמאחר שלא השיגה ידו לקנות חלק בסירה היה משלם לסרן במחצית צידוֹ. לא היה זה שלל רב, אבל מארן וסרן היו מתפּרנסים בצמצוּם, וסרן היה עושה בבית כל מיני מלאכוֹת של מה בכך כדי להשלים את החסר.
ושוב מוּטלת היתה תינוקת בעריסה שחייבים היו להאכילה ולהלבישה. אמנם, לעת־עתה היו תביעותיה של דיטה דלוֹת, אבל עצם בוֹאָה לעולם פתח אוֹפקים חדשים. שוב לא תהא דעתם נוחה מזה שהזמן יהא מתבלה לאִטוֹ, עד שתגיע שעתם להסתלק מזה העולם, מתוך שיהיו מהרהרים באורך־רוּח שהבקתה תשלם את דמי הקבורה. שוב לא די ללבוש בגדים מהוּהים ושׁחוּקים, לאכול דגים מיוּבשים, ולשבת בחיבוּק ידיים עד שיהיו ישני עפר. עדיין לא הגיעו סרן ומארן לסוֹפם של הדברים; בעריסה מוטלת היתה מישהי שתבעה הכל מעצם ההתחלה, ודירבנה אותם למאמצים חדשים. מכאן ואילך אסור שיהיו כפוּפים לחלק הששי מצידה של סירת־דיִג. יש לשנס מחדש את המתניים.
ימי הזיקנה הטביעו רישומם בשניהם. אבל בזכותה של דיטה חזרו והתנערו; אפילו פעיוֹתיה וצריחותיה שהיו מנסרות תחת התקרה הנמוכה היו מחזירות אותם לאותם הימים שבהם לא חשו עדיין בנטל הזיקנה, והיו עושים את מלאכתם בניחותא. וכיוָן שנקלעו לאותם הימים, לא היתה הדרך משם לימי בחרוּתם ארוכה ביותר – לאותם ימי זיו שבהם לא ידעו עייפוּת מהי, ולאחר יום עמל קשה היה סרן עושה כמה וכמה מילין ברגל אל הכפר שבו עבדה מארן, שוֹהה עמה עד אור הבוקר, וחוזר ברגל הביתה, להיות הראשון שיפרוֹש את המכמוֹרת.
נגזר עליהם שיתחדשו עלוּמיהם! וכי אין להם תינוקת בעריסה? פה פוֹעה וצרחני התובע חָלָב. סרן יצא מתוך הרגלי הזיקנה שקנה לו, ושוב נשא עיניו אל הים ואל השמים. חזר ונטל את חלקו בסירה ושב לפרוש בים.
לגבי התחלה התנהלו העניינים כשורה. קיץ היה עת שדיטה דחפתוֹ לחזור ולאחוז באוּמנותו הישנה. אלא שקשה היה שלא לפגר אחרי שאָר הדייגים, בהנעת משוֹט ובגרירת רשת. ובסתיו עת שהמליחים מעמיקים בים, והרשתוֹת היו נתקלות בזרמים נגדיים, לא עמד בו בסרן הכוח למשוֹתן כדרך שמשוּ אותן שאָר הדייגים, ועל־כרחו נענה לעשות מלאכה קלה יותר. הוא ראה בכך פּגיעה בכבודו; ונפשו נידכדכה עליו שבעתיים כשנאלץ היה להסתלק ממשמרות־לילה מחמת הצינה, בעוד שידוֹע־ידע שלא היה כמוהו ללילות־שמוּרים בימים שעברו.
סרן היה מבקש לו סעד בזכרונות, שלימדו עליו סניגוריה והוכיחו את עדיפותו על אחרים. היה מספּר באריכות ובהרחבת־הדעת סיפּורי־מעשיות מימי נעוריו לכל מי שהיטה אוזן.
באותם הימים היו כלי העבודה דלים מאוד, והבגדים דקים היו, והחורף קשה היה שבעתיים משהוא עכשיו. קרח וקרח בכל אשר תפנה, והיה עליהם להטעין את כלי העבודה על גבי מזחלת של עץ ולגררה על פּני הקרח ישר לתעלה הגדולה, ולחצוֹב חוֹרים ולדוג. באותם הימים עדיין לא ידעו טיבם של בגדים תחתונים העשויים צמר, וידו של מי השיגה לקנות גלימת שעוָה? הכל היו לובשים זוג מכנסי עור עבים, עם פוזמקאות וסנדלי עץ ברגליים. לא אחת אירע שמישהו יהא גולש לתוך המים, והבגדים הטחובים היו נקפאים כל־כך לגופו שקשה היה לקרעם מעליו.
לסרן היתה זו נחמה־פורתא לשגות בזכרונות אלה, שעה שנאלץ היה למשוך ידו משיִט לחוף השבדי כדי לדוג דיוּג של ממש. והיה יושב קודר ומכוּוָץ כמיוּתר, ומפטפט והולך ומטרף במפרשים אף כי לא נשבה רוח קלה שבקלוֹת. שותפיו, שהיו עמלים במשוֹטים הכבדים, כמעט שלא היטוּ לוֹ אוֹזן. אמת ויציב כל מה שהוא מספּר; פעמים אין־ספוֹר שמעו זאת מפּי אביהם, ופיו של סרן השכוּל־שיניים אינו אלא מעלה גירה. רברבנותו אינה מסייעת אפילו במשהו לגרירת הסירה; סרן הזקן משוּל היה לאבן שהושלכה לתוך רשת.
מארן ראתה היטב שהוא מתעייף על נקלה, אף כי ביקש להעלים זאת ממנה – והיא גמרה בלבה להשליך יהבה על ההשגחה העליונה בעניין הפּרנסה. קשה היה לו לקום בחצות הלילה ולצאת לדיִג, ומארן היתה מדברת על לבו:
“מזג־אויר נורא בחוץ; מוּטב שתישאר בבית.”
בלילה הבא היתה משדלתוֹ באמתלה אחרת. נזהרה שלא יראה בכך רמז־עקיפין שימשוֹך ידו מהים לחלוּטין; סרן עיקש וגא היה. אם תוּכל להחזיקו בבית מזמן לזמן, יוכרע העניין על־ידי שותפיו.
ולא יצאו ימים רבים ושותפיו הכריחוהו למכור את חלקו בסִירה ובכלי־הדיִג. סרן שנאלץ היה מעתה להישאר בבית, לא פסק מלרטוֹן ומלחרף ולגדף, אבל לאט־לאט נתיישבה עליו דעתו. היה מתעסק בעבודות של מה־בכך, מַטליא גלימות־שעוָה ומתקן נעלי עץ לדייגים. ומשהתחיל שוב לשטות בה מתוך קונדסות וטוב־הלב, הכירה מארן שהשלים עם ההכרח.
לא היה כמוהו מאוּשר שעה שהיה משוטט בגיא, ידה של דיטה בידו, והם משגיחים יחד על הכבשים. כשדיטה לא היתה אוחזת בידו, חש היה עצמו כחיגר שניטל ממנו מקלוֹ. כלום לא חייכה דוקא אליו את חיוּכה הראשון כשהיתה רק בת שלושה שבועות! ובת ארבעה או חמישה חדשים היתה הופכת ראשה למשמע צעדיו הרופפים.
“לך טוב מאוד,” היתה מארן אומרת בנעימה של קינטור. “אתה משתעשע עמה, ואני צריכה להאכילה, להרחיצה ועוד ועוד; וזה משהו אחר.” אבל בלבה לא שמרה לו טינה על שתפס מקום ראשון אצל הילדה; סוף־סוף הוא הגבר – וזקוּק למעט נחת.
לא היה אדם בעולם שהבין לרוּחה של דיטה כסבא שלה. השניים היו מסיחים שעות על שעות בעניינים העומדים ברוּמוֹ של עולם, כגון כבשׂים, אניות ואילנוֹת; אלה האחרונים לא היו חביבים על דיטה כיוָן שהם גורמים שהרוּח תהא מנשבת. סרן היה מסביר לה שאלוהים הוא המַשיב את הרוחות – כדי שהדייגים לא יצטרכו לעמול כל כך במשוֹטים. ונהפוך באילנות שאינם עושים מלאכה וכעונש ריתקם אלוהים למקומם.
“מה הוא אלוהים?” שאלה דיטה. שאלה זו הביאה מבוכה בלבו של סרן. חיים ארוכים חי והיה מקיים את המצווֹת שהוֹרוהוּ בילדותו; לעתים, כשהעניינים היו מתקשרים בעבים, היה משטח אפילו תפילתו לפני בורא העולם; בכל זאת, עדיין לא עלה על לבו לחקור במופלא ממנו ולבקש לדעת את טיבוֹ ומהוּתוֹ של האלוהים. והנה נתבלבלו עליו המוֹחין מחמת קושיה שהקשתה ילדה קטנה, ממש כמובא בכתבי הקודש.
“אלוהים?” פתח ואמר בנעימה של היסוס, כדי ליתן שהוּת לעצמו. “מה לומר, ידיו מלאות עבודה, הוא כל־יכול. בכל זאת, נדמה לנו, בני בשר־ודם, שלפעמים נטל על עצמו יותר משהוא יתברך יכול לעשות – וזהו טיבו של אלוהים.”
ונחה דעתה של דיטה.
בתחילה היה סרן מכלכל את השיחה, והילדה היתה עושה אזנה כאפרכסת; אבל לימים היתה דיטה מכלכלת רובן של השיחות והזקן היה עושה אזנוֹ כאפרכסת ושותה בצמא את דבריה. כל מה שהבחורונת היתה מוֹציאה מפּיה, פלא־פלאים היה בעיניו, ולדעתו ראוּיים היו דבריה שיחזרו עליהם. רובם נשתמרו בזכרונו של סרן, והיה מתכעס על עצמו כשמשהו נשתכח ממנו.
“מימי לא ראיתי ילדה כזו,” היה אומר סרן בשובם מהגיא. “היא שונה תכלית השינוּי מהבנות שלנו.”
“ואין פלא בכך, הרי היא בתוֹ של בן בעל־אחוזה,” היתה מארן אומרת; עדיין לא נתאוששה מאַכזבתה הגדולה שנתאַכזבה, והיתה נתלית בכל דבר שהיה בכוחה להמתיקה.
אבל סרן צחק צחוק לגלגני ואמר: “טפּשה אַת מארן, וזה הכל.”
מותו של סרן אדם 🔗
יום אחד חזר סרן לבקתתוֹ כשהוא זוחל על ארבעתיו על גבי מפתנה. משנמצא בפנים, נזדקף קמעה־קמעה על רגליו והפסיע עצמו אל הכירה, נאחז בשתי ידיו בארוּבתה כשהוא מתנוֹעע אָנה־ואָנה וגוֹנח. הוא צנח תחתיו ברגע שמארן באה מהמטבח; היא רצה אליו, הפשיטה בגדיו מעליו והשכיבתו במיטה.
“כנראה שנגמר עמי,” אמר סרן לאחר שנָפש קצת.
“מה כוֹאב לך, סרן?” שאלה מארן בחרדה.
“לא כוֹאב כלום, אבל משהו נקרע בפנים,” אמר סרן נוגות.
סירב לומר עוד, אבל אחר כך הוציאה מארן מפּיו שזה קרה שעה שביקש לחלוֹץ מהאדמה את יתד־האפסר. ברגיל היה יתד זה נשלף על נקלה. אבל היום נתקע באדמה כסלע, כאילו מישהו ריתקו רתק היטב בתוך האדמה. סרן כרך את האפסר מסביב לצוארוֹ ומשכו בכל כוחו, היתד נשלף; אבל בעת ובעונה אחת דומה היה שמשהו נתקרע בו בפנים. הכל נתעטף אופל וחוֹר גדול נפער באדמה.
מארן תלתה בו מבט־אימים. “החור מרובע היה?” שאלה.
סרן סבר שמרובע היה.
“והיכן דיטה?” שאלה מארן לפתע.
היא נעלמה בעת שנתעלף.
מארן קמה ורצה בעיניים פחודות אל הגבעות. היא מצאה לדיטה משחקת בין פרחי־בר; לאוֹשרה לא מצאה מארן כל חור שחור באדמה. אבל האפסר הישן והרקוב נקרע לשניים. סרן, שלא יציב היה ברגליו, נפל כנראה אחרונית ונחבל. מארן קיפּלה את החבל וניגשה לילדה. “קוּמי, חביבה,” אמרה, “נשוב הביתה ונבשל כוס קפה בשביל סבא.” אבל לפתע שהתה תחתיה כהלומת־רעם. האין זה צלב שהילדה קלעה מפּרחי הבר והניחתו על העשב? מארן אחזה בידה של דיטה וחזרה עמה לבקתה. עכשיו יודעת היא.
סרן לא ירד ממיטתוֹ. כל חבלה לא נראתה בגופו, אבל לא הראה שמץ של רצון לקום. היה מוּטל דמוּם, מבטו הבוֹהה משוטט על פּני התקרה וידיו ממששות בשמיכה.
מזן לזמן היה פולט אנחה, ומארן היתה מגחינה עצמה עליו ושואלת בדאגה: “מה כוֹאב לך, סרן?”
“כואב לי? כלום לא כואב לי, מארן, מלבד המוות,” היה סרן משיב. תחילה ביקשה מארן לרפאוֹתוֹ בתרופותיה, אבל נמלכה בדעתה כיוָן שראתה שאין השעה יפה לכך; סרן ראה חור שחור באדמה; ולכך אין כל תרופה.
כך היו פני העניינים. מארן היטיבה לדעת כמוהו כי זהו הסוף; אבל תקיפת־דעת היתה ומעולם לא ויתרה. נכונה היתה להיאבק עם אלוהים בכבודו ובעצמו למען סרן, אילו ידעה שיש להילחם על איזה ממש. אבל הוא דעך והלך, ולכך אין כל תרופה; אף כי ייתכן שאילו היו מנקים את הרעל מדמוֹ, היה חוזר לאיתנוֹ.
“אולי רוצה אתה שיקיזוּ לך דם?”
אבל סרן לא רצה שיוקז דמוֹ. “שכמונו מתים די מהר גם בלי זה,” אמר בספקנות כדרכו מאז ומתמיד. מארן היתה חוזרת באנחה למלאכתה. סרן לא האמין מעודו בשום דבר – מי יתן ואלוהים לא יחשוב לוֹ זה לעווֹן.
תחילה היה סרן משתוקק שהילדה תימצא תמיד על ידו, ועל מארן שוּמה היה להביאה בכל שעה קלה אל מיטתו. אבל הילדה לא אהבה לשבת שותקת ושוקטת על הכיסא ליד מיטתו של סבא, ומשהיתה רואה פתח־בריחה, היתה מסתלקת. זה פגע מאוד בסרן, חש את עצמו בודד ומיוּתם, הכל היה שחור ויאוּש.
אבל לא יצא זמן רב וניטל ממנו כל עניין בילדה כשם שניטל ממנו עניין בכל דבר אחר. רוחו עקרה מן ההוֹוה והיתה משוטטת וחוזרת לימים עברו; מארן ידעה פירושו של דבר. היה מפליג והולך עד ימי־נעוריו, עד ימי־ילדותו. פליאה היתה כיצד זכר דברים שנשתכחו ממנו מכבר. ולא היו אלה דברי־הבאי, אלא דברים שחותם האמת טבוּע בהם; ישישים ממנו שנכנסו אצלו לבקרוֹ היו מאשרים אמיתת דבריו, והיו תמהים לשמוע מפּיו מעשים ומאורעות שאירעו מן הסתם בהיותו בן שתיים או בן שלוש. שלהי חייו הוּסחוּ מדעתו, משל כאילו לא חי שנותיו האחרונות חיים של שלימות ומשום זה לא קנו להן אחיזה בזכרונו.
דבר זה הילך עצבות על מארן. הרי חיו בצוותא חיים ארוכים, נתנסו יחדיו בכל מיני נסיונות; איזו קורת־רוח היה גורם לה, אילו היה מסיח עמה בשנים שנגוזו לפני שילך לעולמו. אבל סרן היה מעלה רק את הגן שבו עברה עליו ילדוּתוֹ. זכר היכן עמד אילן זה והיכן אילן זה, ואיזו פירות היה עושה.
היה מדמדם על ימי נעוריו בצריחות־פרא כנער־רועה או כנער־סַפּן. ובדמדוּמים אלה היו משמשים בערבוּביה מסעי נעוריו, התלאות שמצאוהו והצרות שבאו עליו. רגע אחד היה משוטט על פּני הים ומקפל את המפרשים מחמת הסוּפה, ומשנהו היה נועץ מחרשה באדמה טרושה. מארן שעמדה עליו היתה מקשיבה באימה לסיפּורי העמל והתלאה; דומה היה שהוא עושה את חייו קפנדריאות לכאן ולכאן. כשרוחו היתה מצטללת עליו היה מצחו מנטף זיעה רבה.
רע היה שעה שדימה את עצמו באחוזה הישנה; צער גדול היה לראותו נאבק ברעבתנותו ובחמסנותו של הים, כשהוא צוֹבת בשמיכה באצבעותיו המעוקמות. הוא נפרד מהחיים מתוך יגיעה ועמל, כשם שהחיים עצמם לא היו לגביהו אלא יגיעה ועמל.
יום אחד כשחזרה מארן מחנות־המכולת שבכפר, באה דיטה לקראתה בבכי: “סבא מת!” סרן מוּטל היה חבוּל ונטול־הכרה על גבי מפתן המטבח. הוא טיפּס כפי הנראה על הקמטר הגדול וסיבב במחוגי שעון־הקיר. מארן טילטלה אותו אל המיטה ורחצה את פּצעיו, והוא מוּטל היה בשקט ועיניו נוהות אחרי תנועותיה. מפרק לפרק שואל היה בקול נמוך לשעה, ומכך הסיקה מארן שהסוף ממשמש ובא.
הוא נשתנה תכלית השינוּי בבוקר שבו הוציא את נשמתו. דומה היה כאילו בא לומר שלום אחרון לכל אדם ולכל דבר; חלוש היה אבל רוחו היתה צלוּלה עליו. הוא נשתוקק לכלול רבות כל־כך בדיבוּרוֹ האחרוֹן. היה מדבר על הא ועל דא ופניו קוֹרנוֹת. בפעם הראשונה לאחר חדשים רבים יכול היה לשבת בשולי המיטה ולשתות את קפה השחרית ולפטפט עם מארן. דומה היה לילד גדול, ומארן השיקה ראשו הסב לראשה וליטפתו. “נשתמרת יפה, סרן,” אמרה, בטפחה על שׂערוֹ – “שׂערך רך כשהיה בימי נעורינו.”
הוא צנח אפרקדן ומוּטל היה כשידיו בידיה, וזוקף בה עיניים דעוכות, דמומות ומעתירות. “מארן, הרוצה אַת להתיר את שׂערך בשבילי?” הפטיר לבסוף בביישנות.
“לא, איזו שטויות!” אמרה מארן והצניעה פניה בחזהו; “זקנים אנו עכשיו, יקירי.”
“התירי את שׂערך בשבילי!” עמד הוא על דעתו, וניסה באצבעות רועדות להתיר את צמותיה. מארן העלתה על לבה זכרו של ערב רחוק אחד, ערב מאחורי סירה משוּיה על החוף, ונאנחת בידרה את שׂערה האפור והניחה שיצנח על ראשו, באופן שהצניע את פניהם. “שׂערך ארוך ודחוס,” מילמל רכות, “דיוֹ להחביא את שנינו.” דבריו עלו כהד מנעוריהם שחלפו.
“לא, לא,” אמרה מארן בקול של בכי, “הוא אפור וקלוש. אבל כמה אוהב היית את צמותי.”
בעיניים עצומות מוּטל היה סרן וידה של מארן בידו. במטבח רבה היתה המלאכה, והיא ניסתה וחזרה וניסתה לחלוץ ידה, אבל כל פעם היה פוקח עיניו, לכן הוסיפה לשבת כשהדמעות מתגלגלות ויורדות על פניה החרושות ומחשבותיה תועות בחלל. היא וסרן ראו יחדיו חיי אושר; אמנם היו מתקוטטים לעתים, אבל משהיה מתארע דבר של רצינות היו תמיד מטכסים בשניים עצה; לא הוא ולא היא לא היו עמלים וחיים לעצמם. ועתה מוזר כל כך שגזירה עליהם להיפּרד. מארן לא יכלה להבין טעמוֹ של דבר. למה לא יוקחו יחד? באשר ילך סרן, בדין שתלך אף היא. ייתכן שלמקום שהוא הולך יצטרך למישהו שיהא מטליא את בגדיו ושיהא משגיח שרגליו יהיו יבשות; אבל לפחות דין הוא שיהיו מהלכים, יד שלובה ביד, בגן־העדן. תכופות מדברים היו על נסיעה הרחק במדינה לראות מה חבוּי מאחרי היער הגדול. אבל מעולם לא נסתייע הדבר, תמיד היה זה או זה מעכב את מארן בבית. נפלא היה אילו יכלה להתלווֹת עכשיו לסרן; בכל לבה היתה מארן עושה עמו מסע זה, לראות את הנעשה מעֵבר השני – אילולא דיטה. תמיד היה ילד מעכבה, וכך גם עכשיו. שעתה של מארן עדיין לא הגיעה; שומה עליה להמתין ולהניח לסרן לילך לבדו.
בינתיים נרדם סרן והיא חילצה לאט את ידה מתוך ידו. אבל משנזדקפה, חזר ופקח את עיניו והלטישן בשערה המבודר ובפניה הדמועות.
“אל תבכי, מארן,” אמר, “שלום יהיה לך ולדיטה. אבל עשי זאת בשבילי: סדרי את שׂערך כפי שמסורק היה ביום חתונתנו; התעשי זאת, מארן?”
“אבל, סרן, אין אני יכולה לעשות זאת בעצמי,” אמרה האשה הזקנה מתוך התדהמה והבכי. אבל סרן עמד על שלו.
ועל מארן שומה היה לעשות את רצונו; קמה ורצה אל הכפר בכל כוחה, ושם מצאה לאשה אחת שהתקינה לה משׂערה האפור והקלוש תסרוקת־כלולות. בשובה מצאה לסרן רגוז וקצר־רוּח, אבל מיד נתיישבה עליו דעתו; הוא הסתכל בה ארוכות, שעה שישבה ליד מיטתוֹ בוכה וחובקת ידו. הוא נשם כבדוֹת.
והנה לפתע נתחזק ואמר בקול צלוּל:
“מארן, יחד נתנסינו בטוב וברע – ועכשיו נגמר הכל. התהיי לי נאמנה בשארית ימיך?” הוא נתרומם על מרפּקוֹ והציץ לתוך פּניה.
מארן קינחה את עיניה הקשורות בדמעות, והציצה לתוך עיניו. “כן,” אמרה בנעימה של תוקף. “שום אדם לא העסיק מעולם את מחשבותי ולא יהא לו לעולם מקום במחשבותי. מעידה אני עלי את ישוּ עצמו, יכול אתה להאמין בי, סרן.”
סרן צנח לאחוריו בעיניים עצומות, ומקץ שעה קלה נצנחה ידו מתוך ידיה של מארן.
האלמנה והיתומה 🔗
לאחר מותו של סרן מזומנים היו ימים קשים לשתי דיירות הבקתה. אף כי תשוּ כוחותיו, בכל זאת היה משתכר תמיד משהו; ואָכן היה להן סרן עוגן־הצלה. עכשיו יושבות הן בדד, ואין איש שיהא עמל בשבילן. שומה היה איפוא על מארן לכלכל את משק הבית ואף למצוא את הכסף לכך.
כל מה שקיבלו בשעתו בעד חלקם בסירה ובכליה אָזל מכבר; את הנוֹתר בלעה הקבוּרה. בבקתות השכנות היו מחשבים חשבונות בשמה של מארן. אבל לקושיה אחת לא ידעו לתרץ: היכן מאתיים הכתרים ששולמו בעד דיטה? היכן נעלם ממון זה? הזקנים לא קנו שום דבר חדש, וסרן סירב בתוקף להשקיע כסף בסוג חדש של רשת־דיִג – אמצאה שניסוּה במקומות אחרים בהצלחה רבה. שמועה רווחה כי אותה רשת היתה פורעת מחירה בלילה אחד. אבל כיוָן שסרן היה מסרב לקנות רשת מעין זו, וכיוָן שממון רב כל כך לא היה בא פעמיים לכפר במשך דור אחד, ממילא היו מוסיפים לדוּג לפי הנוסח הישן.
הכסף הזה לא נאכל ולא קנו בו מותרות אחרים; הזקנים לא שינוּ מאורח־חייהם כמלוֹא הנימה, ואילו היה הכסף מיתמר ועולה דרך המעשנה, היו הכל יודעים זאת. לפיכך אין הסבר אחר אלא שמארן הניחתוֹ הצדה שיהא למשען לדיטה לאחר ששני הזקנים ילכו לעולמם.
היו מַרבים לדבר בבקתות על גורלן של דיטה ומארן. היו כאלה שטענו: כיוָן שבנים לה למארן, שהם עצם מעצמה ובשר מבשרה, בדין שיהיו דואגים לה! ואמנם אחד או שניים מבניה באו להלוָיה, וכל־עיקר כוָנתם לראות אם אפשר לזכוֹת במשהו, ומיד לאחר שנטמן סרן באדמה, נעלמו כלעומת שבאו. והאמת היא שמארן לא נצטערה על כך, ולא ביקשה כלל לדעת היכן גרים הם. היא ידעה יפה למה חזרו הללו לבית אבא־אמא; ולוַאי ולא יוסיפו עוד להציג כף רגלם על מפתן ביתה – העיקר שתוּכל לקיים אצלה את דיטה. אנו רואים איפוא ששתי דיירות הבקתה בודדות בעולמן היו.
“הרי יכלו לפחות לעזור לך במשהו,” אמרו נשי הכפר. “הרי סוף־סוף אַת אמא שלהם.”
“חס וחלילה,” אמרה מארן, “אין אני צריכה לעזרה שלהם.” הם השתמשו בה כבנתיב לחיים – ונתיב זה לא תמיד היה סוגה בשושנים; ייתכן שאין הם מחזיקים לה טובה כלל על היותם עלי אדמות, מאחר שהם סוברים שאין הם חבים לה מאומה. יכולה אֵם לדאוג לשמונה ילדים, לכשיש הכרח בכך; אבל מי שמע מימיו ששמונה ילדים יהיו דואגים לאֵם אחת? לא, מארן הכירה להם טובה על שמוֹקירים הם רגליהם מביתם הישן.
היא ניסתה למכור את הבקתה ואת חלקת האדמה כדי לפרנס שתי נפשות; אבל כיוָן שלא היו קופצים על נכסים אלה, קמה והשכירה את הבקתה לבעל־מלאכה ומשפּחתו והקצתה לעצמה רק חדר אחד וקרן־זוית של מטבח. משסידרה זאת, הוציאה את מקלו המסוקס של סרן, תקעה מסמרים כבדים בסוליות נעליה ובסוליות נעלי העץ של הילדה, עטפה היטב את עצמה ואת דיטה בסוּדרים של צמר – וקמה ויצאה עמה לכפרים.
מדי יום ביומו, בכל מזג־אויר שהוא, היו משכימות עם שחר ויוצאות לחזר על בקתות וחווֹת. מארן ידעה היטב בשביל מי היה סרן עושה במלאכה, וסברה שכבר הגיעה השעה שיפרעו את החובות. מעולם לא היתה מבקשת את הכסף במישרין, אלא היתה שוֹהה ליד הדלת, הילדה בסמוך לה, ומקשקשת בארנק עור גדול, כזה שחוגרים הדייגים, ומזמזמת:
“יברך אלוהים את עמלכם ומזונותיכם – ברכה כפולת־שמונה! הזמנים קשים – מאוד מאוד – והפּרוטה אינה מצויה – וצרכי אוכל הם ביוקר רב, ומזדקנים והולכים! והכל יש לקנות – שוּמן, בשר ולחם, כל פּרוסה ופרוסה! – באמונה, שאשה זקנה צריכה לכסף שחייבים לה.”
אף כי מארן לא היתה מבקשת אלא את החוב שחָבים לה, היו הבריות רואים בה פּושטת־יד, והיו נוהגים בה ובילדה כבפושטות־יד. תכופות היו מניחים להן לעמוד ולהמתין בפרוזדור שעות על שעות. אדם חייב לדעת את מקומו, ומקומן של פּושטות יד הוא ליד הסירים המפוּיחים.
מארן חשה היטב בזלזול זה והיטב חרה לה, אבל בשום פּנים ואופן לא זזה מדעתה. בעמקי לבה בערה החימה, אבל פּקחית מדי היתה לגלוֹת כעסה; ומאחר שמופלגת בשנים היתה, ידעה מפּי הנסיון כיצד יש להתהלך עם הבריות. וייתכן שהילדה היא שאיפשרה לה לעמוד בעלבונות אלה. כך איפוא התייחסו אליה שעה שצריכה היתה לעזרה! אבל שעה שהם עצמם צריכים היו לעזרה, היה זה עניין אחר לגמרי; אז היו כובשים יהירותם ובאים ליטול עצה ממנה! אז היו מזרזים עצמם לבקתתה, תכופות באמצע הלילה, מקישים בקת המגלב על חלונה: היא מוכרחה לבוא, ובלי שהיות!
מארן לא היתה טיפּשה כל עיקר, וידעה היטב לצרף שתיים לשתיים. כל עוד מצוי היה סרן לצדה, היתה מטשטשת את עצמה, בדעתה כי די בהחלט שאחד יהא מושל בכיפּה בבית; ורק במקרים של חשיבות יתירה, היתה נוטלת את העניין בידה, ובדרך של צנעה שסרן לא ירגיש בכך.
מטומטמת, נוהג היה לכנוֹתה – עד יום מחלתו. כשבוע ימים לפני מותו, שעה שמסיחים היו בעתיד, ניחמהּ סרן ואמר: “לא תדעי כל צער, מארן – אם רק לא תהיי מטומטמת כזו.”
היתה זו הפּעם הראשונה שמארן נתכעסה עליו בשל כינוּי זה, וסרן, כדרכו, נסתייע במקרה סרינה: “כלום ראית מה יש לה לנערה, בשעה שכל מי שתלה בה עין ראָה תיכף ומיד? ומי האכיל אותה סבון רך והשקה אותה נפט אם לא אַת?”
“טוב, אני,” ענתה מארן בנעימה של עיקשוּת.
סרן זקף בה פּנים תמוהות: בעיניה התמימות של מארן התנצנץ משהוּ שהביא בפעם הראשונה מבוכה בלבו. “וקרובה היית אז לבית־הסוהר, אה?”
“ישנם כאלה שאינם ראוּיים כלל לשבת בבית־הסוהר,” השיבה מארן במצמוּץ עפעפּיים.
אותה שעה חש סרן כאילו מים צוננים ניגרים לאורך גבוֹ; הריהו שרוּי עם מארן זה ארבעים וחמש שנה, ומעולם לא ראה אותה אלא כמטומטמת טובת־לב – וכמעט שירד לקבר בדעה זו. ובסופו של דבר ייתכן שהיא, בהעמידה פנים של שטיה, היתה מוֹשלת בוֹ.
מארן המכשפה 🔗
נחשולים כבדים התנפּצו אל החוף. אניצי־שלג גדולים הטילו עצמם על שיחים ודשאים; אלה שלא ניצוֹדוּ על־ידי השוניות הגבוהות נקפאו לקרח באויר ונרדפו בחמת הסוּפה.
הים היה קוֹצף וחומר. השמים היו גלגל־ענקים אפרורי שהסתחרר במרוֹמים, ותחתיו שאגו ונהמו משברי הים. דומה היה שנפתחה תהוֹם רבה שהקיאה זרמי צינה עזים ורשעות, שהתפּשטו ונשפו כאִשׁהּ של גיהנוֹם.
שתי דמויות מסורבלות פילסו להן דרך מעבר לגבעות: סבתא זקנה שהחזיקה בידה של ילדה קטנה. הן היו כה מכורבלות שקשה היה להבחין בהן בתוך הערפל העב.
עיניים רבות נהו אחריהן: בבקתוֹת עמדו נשים צמודות־פנים אל שמשות החלונות! “מארן המכשפה נלחמת עם הסוּפה,” אמרו הללו לזקנים ולחולים שהתחממו ליד אש הכירוֹת. וכל מי שעמד לו כוחו הזדחל אל החלון. הם מוכרחים לראות במוֹ עיניהם.
“מזג־אויר נפלא לטיולי מכשפות,” אמרו הצעירים, וצחקו. “אבל היכן המטאטא שלה?”
הזקנים הנידו ראשיהם. אסור להתל במארן; היא נתברכה ב“מַתת” וגומלת חסדים עם הבריות. ייתכן שפעם או פעמיים השתמשה לרעה בכשרונותיה – אבל מי במקומה היה נוהג אחרת? יש לשעֵר כי ביום־סער כזה היא במלוֹא כוחותיה; דוקא עכשיו רצוּי היה ליטול עצה מפּיה.
שתי הדמויות שבחוץ הוסיפו להשתרך במשעול שהפליג לאורך שולי השונית התלולה, שבמקומות רבים כירסם בה הים שקערוריות. מתחת לרגליהן רעם ושאג הים: מים ואויר וחול געשוּ בתימוֹרת צהובה, ומעל לדכיים שחָפים וציפּרי־ים אחרות צורחות ומשרבטות את האויר בכנפיהן. משהיה גל משתבר על החוף, היו הציפּרים עטות עליו וחוזרות וממריאות עם טרף במַקוֹריהן – דגים קטנים שהתערבלו בתוך קצף הנחשולים.
לגבי המציץ מחלון של בקתה היתה זו אוילות להלך דוקא בשולי השונית, שכנגדה היתה הסוּפה מטילה עצמה בכל עוֹצמתה. הזקנה והילדה השתרכו צמודות זו לזו ונושמות כבדוֹת.
במקום אחד ביתר המשעוֹל סבך של שׂיחי קוֹצים שנכפפו על־ידי רוּח הים החזקה, ובתוך חורש זה חשוּ להן שתי הדמויות מפלט מפני הסוּפה. דיטה יבבה כי עייפה ורעֵבה היא.
“היי נערה גדולה,” אמרה הזקנה, “כעבור שעה קלה נהיה בבית.” היא משכה אליה את הילדה וכירבלתה בסוּדרה, ובאצבעות רועדות הברישה את השלג מעל שׂערה, ונשפה על גבי אצבעותיה הקפואות. “כשנהיה בבית תקבלי עוגות וקפה חם ומתוק. יש לי אפוני־קפה בתוך התרמיל – הריחי־נא!”
סבתא התירה את התרמיל שבוֹ טומנת היתה כל מה שניתן לה: מזונות וכל מיני שיירים.
הקטנה תחבה חָטמה לתוך התרמיל וחיטטה אָנה ואָנה, אבל ניחוּמים לאַלתר לא דלתה משם.
“הרי אין לנו במה להרתיח את הקפה,” אמרה נוגות.
“מה משמע אין לנו? אמש היתה סבתא על החוף, וראתה סירה שבוּרה. אבל דיטה מתהלכת בארץ־החלומות ואינה יודעת מאומה.”
“ויש שם עצים להסקה?”
“שש, תינוקת, שומר החוף עלול לשמוע. אָזניים ארוכות לו – והמאגיסטראטוס משלם לו שלא יניח לעניים לחַמם את עצמותיהם. לכן לוקח הוא לעצמו כל מה שהים מקיא.”
“אבל אַת, סבתא, אַת לא מפחדת ממנו; מכשפה אַת ויכולה לסלק אותו.”
“ודאי שסבתא יכולה – אם לא יתנהג כבן־אדם. ואם יתנהג כרשע אשלח ריבמאטיזם בעצמותיו ולא יוכל להניע אֵיבר, ויצטרך לשלוח למכשפה מארן שתשפשף לו את הגב. אבוֹי לי, רגליה של סבתא ספוגות מים והן כאוּבוֹת מאוד־מאוד; מכשפה איומה אני בעיניהם – אוֹי ואבוֹי, וגם גנבת! אבל אשה זקנה ותשוּשה החייבת לכלכל שני פיות, צריך שתהא בה גם מזו וגם מזו. ואשריך, דיטה, שסבתא שלך מכשפה היא, כדעת הבריות – כי אין מי שידאג לך מלבד סבתא; ואיש לא יעיז לומר שעצלנית אני, לא! בת שבעים ושתיים היא וכל שנותיה היו ידיה עמלות בשביל אחרים; אבל אין מי שירים ידו לעזור למארן הזקנה.”
הרוח לא חָדרה לתוך סבך הברקנים, והיה חשש שדיטה תתנמנם. “אם לא נקום ונלך, סוֹפנוּ שנירדם כאן, ואז יבוא האיש השחור ויקח אותנו,” אמרה סבתא בכרכה סוּדר סביב דיטה.
“מיהו האיש השחור?” נצמדה דיטה לסבתא מחמת אֵימה.
“האיש השחור גר בבית הקברות מתחת לאדמה. הוא המַשׂכיר קברים למתים, ורוצה שביתו יהא מלא.”
לדיטה לא היה שמץ של חשק לגור במחיצתו של האיש השחור, והפסיעה עצמה בזריזות כשידה בידה של סבתא. המשעול התפּתל והלך לבין הגבעות והרוח בגבן היתה – הסוּפה שככה קמעה.
משהגיעו לתחוּמה של אחוזת סאנדס, נשתהתה הזקנה: סירבה ללכת הלאָה. “ניכּנס פנימה ונבקש משהו,” אמרה דיטה ומשכה בשמלתה של סבתא. “אני רעֵבה כל כך.”
“אֵלי – היצאת מדעתך, ילדה! חלילה לנו להיכּנס לשם.”
“אז אלך בעצמי,” אמרה דיטה בתקיפוּת. שמטה ידה מידה של סבתא ורצה אל השער, אך בסמוך לו נתפּסה משום מה להיסוּס. “ולמה אסור לנו להיכּנס?” החזירה ראשה וצווחה.
מארן מיהרה אליה ואחזה בידה: “משום שאבא שלך יכול לצאת ולגרש אותנו במַגלב,” משכה בדיבוּרה. “בואי ונלך, והיי ילדה טובה.”
“אַת פוחדת ממנו?” שאלה דיטה בתמיהה. לא מורגלת היתה לראות סבתא שלה מתייראת מפני מישהו.
מתייראת, כלל וכלל לא – פורעניות הימים לא הניחו לה שתהא מתייראת! עניי־אדם שומה עליהם להיות מוכנים לכל מיני צרות ותלאות ולצדק את הדין. ולמה באמת חייבות הן לעקוף את אחוזת סאנד – וכי אדמת קודש היא או מה? אם אין הוא רוצה לראות באורח־מקרה את יוצאת חלָציו, יטריח את עצמו ויעתיק את אחוזתו למקום אחר. שתיהן לא עשו כל מעשה מביש וממילא אין הן חייבות לברוֹח, – זוהי אמת לאמיתה. ושמא יש טעם כמוּס בעקשנוּתה של הילדה? חלילה לה למארן להתנגד לההשגחה העליונה – שמא תצמח מכך איזו ישוּעה.
“מילא, ניכּנס,” אמרה ודחפה לפניה את השער. “מילא, שיאכלו אותנו.”
הן השתרכו בתוך האכסדרה הארוכה ששימשה גם דיר לעצים וגם דיר לכלי־העבודה. בצד אחד התרוממו לבני־הכבוּל עד למרישי התקרה. בעל־האחוזה דאג כנראה שהצינה לא תשלוט בו בימות החורף. מארן התבוננה למקומות המוּכרים לה שעה שהפסיעו עצמן אל המטבח. בנעוּריה היתה עובדת כאן – כדי לימצא בקרבת מקום לכפר־מכוֹרתה ולסרן. זה היה לפני הרבה־הרבה שנים! סבוֹ של בעל האחוזה של־היום משל אז בכיפה – טאטארי אמיתי שעינוֹ צרה היתה במזונם ובשנתם של פּועליו. אבל הלה צבר הוֹן! בעל־האחוזה הזקן, שמת כמעט בעת ובעונה אחת עם סרן, היה אז בחור צעיר, והיה מתגנב חרש מתחת לחלון חדרן של המשרתות! מאומה לא נפל בינו לבין סרן. מני אז לא דרכה כאן רגלה של מארן – סרן לא הניח לה לילך לשם. הוא עצמו היה מוֹקיר רגליו מאז הביקוּר העגום בעניין סרינה. הן־צדק הוא הן־צדק.
אלא שבינתיים עברו־חלפו ימים רבים כל־כך, ומאתיים כתרים סוֹפם שיאזלו. סרן הלך לעוֹלמוֹ, ובימי זיקנתה ראתה מארן את הדברים באיספּקלריה אחרת. התלאוֹת והצינה הבעירו בה חימה כנגד אלה היושבים מתוך הנחת בביתם ומתהנים בחוּמוֹ של תנוּר מוּסק, ואין הם צריכים להתרוצץ ברוחות ובגשמים ובסופות ובשלגים ולשחר לטרף ככלב סחוף, וכנגד אלה שבגלל תענוג קיקיוֹני מטילים הם שנים של מַשׂא כבד על כתפיים עניות וזקנות. למה מַמתינה היתה זמן רב כל כך ולא הביאה לפני האָב את יוצאת חלָציו? שמא משתוקק היה לכך? ולמה לא להניח לילדה ללכת בדרכה היא? ושמא זה רצונה של ההשגחה המדבר מתוך פּי הילדה, המתעקשת דוקא להיכּנס לבית אביה.
דעתה של מארן היתה מעומעמת עליה שעה שעמדה והמתינה שמישהו יבוא. בעל־האחוזה נעדר היה כנראה, ועל כך אסירת תודה היתה. שמעה היאך המשרתת חוֹלבת בדיר הסמוך; בתקופת שנה זו לא ישׂכרוּ גבר לעבודה.
אבן־הריחיים הסדוקה עדיין מוּטלת היתה בסמוך לדלת, ובאמצע הרצפּה מבצבצת היתה אבן־מצבה שטוּחה, עיטוּרים בזויותיה, והכתובת שעליה מחוּקה ומטוּשטשת.
אשה צעירה באה מהחדרים הפּנימיים. פּנים חדשוֹת היתה למארן. לבושה היתה ביתר נוֹי מאשר נשי המקום; פניה חביבות ונימוּסיה נאים. הכניסתן לחדר־האורחים, הסירה מעליהן את הסוּדרים, ותלתה אותם כנגד האש. ביקשה אותן לישב, הביאה לפניהן מאכל ומשקה, וכל אותה שעה דיברה עמהן בחיבה, וביחוד עם דיטה, מה ששיכך קמעה את כעסה של מארן.
“ומהיכן אַתן באות?” שאלה וישבה על־ידן.
“מהיכן אנו באות?” השיבה מארן במנוֹד־ראש. “וכי יש מקום־של־קבע לעניות כמונו? מי שיש לו די והוֹתר – ושלא בדין, ומי שאין לו מאומה מלבד ארבע אַמוֹת בבית הקברות. אבל כיוָן ששואלת אַת, משמע אין אַת ממקומותינו?”
לא, האשה הצעירה באה מפאלסטר; קולה לבש גון של רוֹך בדברה על עיר־מולדתה.
“זה רחוק מכאן?” ליכסנה בה מארן את עיניה.
“כן, יש לנסוע יום שלם ברכבת ובקרון־הדואר.”
“כלום הגיעו הדברים לידי כך שהגברים מאחוזת סאנדס צריכים לנסוע ברכבת כדי למצוא נשים לעצמם? משמע שבחורות הכפר יפות רק לשעשועים.”
האשה הצעירה זקפה בה עיניים תמוהות. “התיידדנו בבית־הספר התיכוני,” אמרה.
“עולם נאה עכשיו; הוא למד איפוא גם בבית הספר התיכוני. טוב ונחמד. מכל מקום, הגיעה באמת השעה שדעתו תתיישב עליו וייעשה בעל בעמיו.”
האשה הצעירה הסמיקה. “אַת מדברת באופן מוזר כל כך,” אמרה.
“אדרבה, הגידי לי בטובך, כיצד תהא אשה זקנה מדברת? וַדאי מוזר הוא שאָב יהא יושב לו מתוך הרחבת הדעת בביתו בעוד שבתו הקטנה תהא מתרוצצת יחפה ותפשוט יד.”
“למַה אַת מתכוונת?” הרחישו שפתיה של האשה הצעירה.
“מתכוונת אני לזה שאלוהים והבריות יודעים, ושאיש לא טרח לספּר לך. הסתכלי־נא בילדה הזאת – פנים אינם משקרים, דומה היא לאביה כשתי טיפּות מים. אילו היה צדק בעולם, היתה בתי שלי יושבת כאן במקומך – ואני לא הייתי יודעת קוֹר ורעב.”
אגב דברה, מצצה מארן עצם של קוֹדל־חזיר, והשומן מנטף היה מסנטרה על גבי ידיה.
האשה הצעירה הוציאה ממחטה. “הניחי לי לעזור לך, אמא,” אמרה וקינחה ברוֹך את פּניה של מארן. חיוורת היתה עד שפתיה, וידיה רעדוּ.
מארן הניחה לה שתהא טורחת בה. פּיה הנפול קשה ועיקש היה. לפתע כרכה ידיה המעופרות מסביב למתניה של האשה הצעירה. “דקה וזכּה אַת!” מילמלה והחוותה סימנים עליה. “פורענות מזומנת לך לכשתכרעי ללדת.”
האשה התנודדה בין ידיה של מארן וצנחה חרש תחתיה; דיטה הקטנה געתה בבכי.
מארן נדהמה כל כך ממסקנת התנבאוּתה, שלא עלה כלל על דעתה שיש להחיש עזרה למתעלפת. נטלה את הסוּדרים שהתייבשו מעל לאש וזירזה עצמה החוצה, כשהא גוררת אחריה את הילדה. רק משהגיעה לבקתה האחרונה שבכפר, לדיר שבוֹ מצוּיה היתה סירת־ההצלה, נשתהתה כדי לעטף את דיטה ולהתעטף בעצמה.
דיטה עדיין מרעידה היתה. “הרגת אותה?” שאלה לה.
“מה?” נתחלחלה הזקנה. “לא, כלל לא. ואַל תפטפטי שטויות: בואי הביתה,” אמרה בנעימה בוטה ודחפה את הילדה לפניה. דיטה לא מורגלת היתה בנוסח־דיבוּר זה וזירזה את עצמה.
צינה עמדה בחלל הבקתה, ומארן השכיבה מיד את דיטה במיטה. משאספה שבבי עץ, הבעירה אש ושפתה מים לקפה, כשהיא מסיחה עם עצמה כל אותה שעה. “אה, ככה זה; אבל מי אשם בכך? גזירה היא שהחף מפּשע יהא סוֹבל, כדי שהחייב יפתח את פּיו וידבר.”
“מה אמרת, סבתא?” שאלה דיטה מתוך הקיטון.
“אמרתי לעצמי שלאחר מעשה זה יטריח אביך את עצמו לבוא לכאן בלי שהיות.”
ולא יצאה שעה קלה ודהרת מזחלת שיסעה את האופל וגוועה ליד הבקתה. בואו של בעל אחוזת סאנדס לא בישר טובות. פניו סמוקות היו מכעס, ואך הציג רגלו על מפתן הבקתה התחיל לגדף את מארן. ראשה מחותל ומכורבל היה מחמת הצינה, ולכן העמידה פנים כלא שומעת. “ברוך הבא,” אמרה בחיוך והזמינתו להיכּנס, “רפאוּת אתה לעיניים כואבות.”
“אַל תחשבי שבאתי להתלוצץ עמך, מכשפה ערמומית שכמוך!” רעם אנדרס אולסן בקולו הדק והסדוּק. “לא, באתי לקחת אותך, באתי, ובזה הרגע. מוּטב לך שתלכי עמי!” לָפת זרוֹעה.
מארן חילצה זרועה מידיו המאוגרפות. “מה לך?” זקפה בו עיניים של תמיהה.
“מה לי? – אַת מעיזה לשאול זאת, מכשפה ארוּרה שכמוך. כלום לא היית היום באחוזה – וסחבת עמך את הלכלוּכית? והרי שילמו לך שלא תציגי שם רגלך. באת להטיל כישוּף באשתי ולהחליאה. אבל אני אסחב אותך לפני השופטים ועל המוֹקד ישרפוּך כדין מכשפה!” קצף ביצבץ בזויות פיו והוא טירף כנגד פּניה אגרופים קפוצים.
“אתה גוזר איפוא שיעלו בני־אדם על המוקד?” אמרה בשאט־נפש. “אם כך מוּטב שתוסיף קצת עצים גם בשבילך. דומה שהעמסת על גבך יותר משאתה יכול לטלטל.”
“למַה אַת מתכוונת בזה?” צרח בעל האחוזה, כשהוא מטרף בידיו, כאילו התקין את עצמו להסתער על מארן ולגררה לעגלת החורף. “אולי שקר הוא שהיית באחוזה והבהלת את אשתי?” הוא שף סחוֹר־סחוֹר לה בפנים אֵימתניות, אך לא נגע בה. “מה לך ולגב שלי?” נצטרח והלך, והאימה מציצה מתוך עינו. “שמא יש בדעתך להטיל כישוּף גם בי, אה?”
“איכפּת לי מעט מאוד הגב שלך וכל־כולך. אבל הכל מודים שיש לאכול את העוּגה של הקמצן. מוטב שתחסוך את כוחך בשביל אשתך הצעירה – עלוּל אתה לכלוֹתוֹ במכשפה זקנה שכמותי.”
אנדרס אולסן בא מתוך הכוָנה לסחוב את המכשפה הזקנה אל עגלת החורף ולהסיעה לביתו, כדי שתבטל את הכישוף בו־במקום. והריהו יושב על גבי ארגז, כומתתו בין ידיו, וכולו אומר רחמים. מארן עמדה יפה על טיבוֹ של אותו ברנש, שאין בו כל גברוּת, וכי כוחו במלים ולא באגרופים. הגברים של אחוזת סאנדס מגזע עלוב היו, קטני־מוֹחין וצייקנים. ברנש זה כבר מַקריח והולך, שרירי ערפּוֹ בולטים ומבצבצים, ופיו דומה לארנק הצרור הדק־היטב. אין להתקנא כלל באשתו של זה; והריהו יושב כאן וצמרמורות חורשות את גבו – החרדה לאשתו נשתכחה ממנו מחמת החששות לעצמו.
מארן העמידה ספל קפה על שולחן המטבח, נטלה ספל סדוק לעצמה והשתפּלה על המדרגות המוליכות לעליית הגג. “שתה את הקפה,” אמרה משראתה שהוא נתפּס להיסוּסים. “אין כאן אדם הרוצה ברעתך ובכל אשר לך.”
“אבל היית בביתי וגרמת שם צרות,” מילמל, כשהוא פושט ידו אל הספל; חושש היה לשתות וחושש היה שלא לשתות.
“אמת היא שהיינו שתינוּ באחוזה שלך; ושלא מרצון, מחמת הסוּפה סרנו לשם.” היא דיברה בניחותא ובהתאפּקות. “ואשר לאשתך, דומה שהיא מצטערת צער רב על שהתחתנה עם ברנש כמוך. אשה נעימה וחביבה היא – רחוק אתה אלפי מילין מלהיות ראוּי לה. היא נהגה בנוּ עין יפה, בעוד שאתה משתוֹקק כולך לשרוף אותנו. אַי, אַי, יהא אז חם ונחמד! כיוָן שעכשיו קר מאוד, ואין מי שיביא הביתה עגלת־כבוּל.”
“ושמא רוצה היית שאני אביא לך?” סינן בעל האחוזה בכעס.
“ולמה לא; וכי אין הילדה הבת שלך; והיא רעבה וקר לה, על אף הטירחות שאני טורחת.”
“הלא שילמו בשביה אחת־ולתמיד.”
“שילמו, מילא; לך לא איכפּת כלל שיוצאת חלָציך שרוּיה בעוֹני ובדחקוּת; והבה ונקוה שהיא פרי־הבטן היחידי שאלוהים זיכה אותך.”
בעל האחוזה קפץ ממקומו, כמי שבינתו חוזרת אליו.
“הסירי את הכישוף מעל אשתי!” צרח, כשהוא טופח בידיו על השולחן.
“אין לי מאומה נגד אשתך. אלא שמסוּפּקת אני אם אלוהים יזכה אותך בעוד פרי־בטן.”
“הניחי לאלוהים – והסירי את הכישוּף,” סינן בקול צרוד, כשהוא מפסיע עצמו אל האשה הזקנה, “או שאני חוֹנק אותך, מכשפה זקנה שכמוך.” פניו האפירו, ואצבעותיו הצנומות והמעוקמות צבתוּ את האויר.
“היה זהיר, בתך שלך שוכבת במיטה ואפשר שהיא שומעת כל היוצא מפיך.” מארן דחפה את הדלת לתוך החדר הפּנימי. “דיטה, השוֹמעת אַת, אבא שלך רוצה לחנוֹק אוֹתי.”
אנדרס אולסן עקר ממקומו והלך אל הדלת. מוסח־דעת מישש שעה קלה את כף המנעול; לבסוף חזר ונשתפּל על הארגז ונעץ עיניו ברצפת החימר. זיקנה נתפּשטה בפניו שלא לפי שנותיו; מילדותו היה לו פרצוף זקן; סברה רווחה שאנשי אחוזת סאנד באו ישישים לעולם.
מארן באה והתייצבה ממולו. “שמא מהרהר אתה בבן שאשתך עתידה להעמיד לך? ואפשר שכבר אתה רואה אותו רץ לצדך בשדות, בדומה לסייח קטן, ולומד כיצד להחזיק במחרשה. אי, רבים הם שלא יזכו לעולם לבנים, ואף־על־פי־כן צוֹברים הם ממון על ממון בשבילם. ותכופות זוכה אָב קמצן בבן בזבזן, משל כאילו הענישוֹ אלוהים על להיטותו אחרי הממון. אתה, סוֹפך שתהא עמל עד אפיסת הכוחות – כרבים כמוך. אבל הברירה בידך למכור את האחוזה ולעבור לגור בדירה נאה באחת הערים! בעלי הממון יש להם ברירות רבות!”
בעל האחוזה זקף ראשו. “הסירי את הכישוּף מעל אשתי,” אמר בקול־תחינה, “ואני אגמול לך בעין יפה.”
“לעולם לא נציג עוד כף רגל באחוזת סאנד, לא אני ולא הילדה. אבל יכול אתה לשלוח לכאן את אשתך – לא יאונה לה כל רע אם תבוא לכאן, אבל אַל־נא תשכח שאם רוצה אתה שמשהו טוב יצמח מזה, עליה לבוא בעגלה טעונה כבול!”
למחרת בבוקר ראו את אשתו הצעירה והחמוּדה של בעל האחוזה יושבת על גבי תל מתנודד של כבוּל שביצבץ מתוך עגלה מסולמת שדהרה דרך סמטאות הכפר. דומה שלא היה איכפּת כלל לבעל האחוזה להיראות כך לעיני הבריות במחיצת אשתו, כיוָן שהוא עצמו לא ישב על גבי הכבוּל; נער מנערי האחוזה נהג בעגלה. פניהם צמודים לשמשות החלונות השתאו אנשי המקום לדעת להיכן נוסעת עגלה זו. מזמן לזמן הגיחה מבקתה זו או מבקתה זו אשה בהולה שכרכה בחפּזון סוּדר לראשה ומיהרה לביתה של מארן. ושעה שהנער פרק את הכבוּל לדיר העצים של מארן, ושעה שאשתו של בעל האחוזה התירה צרורותיה והניחה על השולחן ביצים, קוֹדל חזיר, עוגות, חמאָה ועוד מאכלות טובים – היו הסקרניות באות ונדחקות לחלון ומציצות הצצה, מעמידות פּנים שהולכות הן לבקר אצל שכני הבית. מארן מורגלת היתה שהבריות לא יגרעו עין ממנה ושנשים סקרניות יהיו בולשות את הנעשה בביתה בדרך־אגב ובפנים־של־תמימוּת.
לא יצאו ימים רבים ושמועה פשטה בכפר שבעל האחוזה התחיל דואג לבתו הבלתי חוקית – אם כי על־כרחו. הכל שיערוּ כי יש לה למארן יד בכך. הבן לא יכלו למה מאריכה היא רוח עמו, והרי הצדק והדין עמה. אבל דומה שעתה פּקעה סבלנותה והתחילה להטיל כשפים באשתו הצעירה של בעל האחוזה – תחילה הכניסה בכוח־כשפים ולד לתוך בטנה, ואחר כך המישתו משם, הכל לפי רצונה. היו כאלה שטענו שלשם כך השתמשה בדיטה – כלומר, השׁביעתה שתחזור לגילגוּלה הקמאי, באופן שהילדה אנוסה היתה למצוא לה אֵם, וזהו הטעם שגידוּלה לא עלה יפה. דיטה קטנטונת מאוד היתה לפי גילה, אם כי לא חלתה מעולם חוֹלי של ממש.
מציאוּתה של אשה ידעוֹנית כמארן באיפרכיה עוררה דעות מנוגדות זו לזו. הללו טענו שבהיתר היא דרה בכאן והללו טענו שבאיסור היא דרה בכאן. הכל ידעו כי מכשפה היא, אבל שבעיצומו של דבר טובת לב היא. מעולם לא שירתה את השׂטן בכשרונותיה, דבר זה מן המפורסמות הוא – ונהפוך, היתה גומלת חסדים רבים עם העניים, מחישה רפאוּת לכל נצרך בלי כל טובת הנאה. ואשר לבעל אחוזת סאנד, נמדד לו במידה שהוא מודד לאחרים.
לאחר מעשה זה יצאו מוניטין למארן. מן הראוי לזכור שאנשי אחוזת סאנד היו מאז ומתמיד מנוגעים כשפים. כשהיו מצויים למשל בשדה, ומרכינים עצמם לנכש עשבים שוֹטים או לסקל איזו אבן, היה השטן צץ לפתע־פּתאום ומשלח בגבם מיחוּשים איומים כאלה, שנבצר היה מהם ליישר עצמם, ואנוסים היו לזחול על ארבעתם לבתים. שבועות על שבועות מוטלים היו גונחים ומצטערים צער רב מחמת אפס־מעשה, והיו מתרפּאים בכוסות־רוּח, בעלוקות ובעצות טובות, עד שיום אחד היה המיחוּש מסתלק כלעומת שבא. הם עצמם היו תוֹלים מיחוש זה בעינא בישא של נשים, שהיו מתנקמות בהם בשל הזלזוּל שנהגו בהן; אבל הבריות סברו כי זהו עונש מן השמים בעווֹן היות להם גב שמן מדי. מכל מקום, כל אימת שבעל האחוזה היה חש דקירת־פתע בגבו, היה נחפּז לרצות את פּני מארן הידעוֹנית.
כל זה לא היה בו כדי מתן פרנסה, אבל כיוָן שהמוֹניטין שלה היו מתעצמים והולכים באיפרכיה, ממילא נתרחב והלך חוּג הדורשים לה.
כל עצם התפרסמוּתה פליאה גדולה היתה בעיניה של מארן; אבל ראתה בכך עוּבדה שאין להרהר אחריה, והפיקה הימנה טובת הנאה במידת האפשר. נסתייעה בעצות הטובות מפי אמה שנשתמרוּ בזכרונה מימי ילדוּתה – והניחה לשאר להתנהל כרצונו; בדרך כלל היו המקרים והנסיבות מורים לה מה שומה עליה לעשות ומה שומה עליה לדבר.
מארן שמעה פעמים תכופות כל כך שמכשפה היא, שלפרקים האמינה בכך בעצמה. עתים היתה אוילוּתם של הבריות מתמיהה אותה תמיהה גדולה. אבל תמיד מהרהרת היתה באנחת־לב באלה הימים שסרן עדיין בין החיים היה, והיא לא היתה אלא “מטומטמת” – היו אלה ימי אושר.
עכשיו הריהי אשה גלמודה. סרן שוכן עפר הוא, והבריות מתרחקים ממחיצתה כמפני מגיפה, שעה שאינם צריכים לעצותיה, ולא יעלה על דעת איש לסור לביתה לשתות כוס קפה על שולחנה. אפילו שכנותיה היוּ מוֹקירוֹת רגליהן ממפתנה, אם כי הצטרכוּ תכופות לעזרתה והיו נענות. רק בריה אחת בעולם הגתה לה חיבה של אמת ולא נתייראה מפּניה – דיטה.
היתה זו מלאכה עלוּבה ובזוּיה להיות ידעוֹנית – ויתר על כן, שלא מרצונה שלה – אלא שלא היתה לה ברירה אחרת שכן היתה פרנסתה תלוּיה בידעונוּת זו.
דיטה בארץ־הקסמים 🔗
דיטה היתה עתה גדולה למדי שתרהיב עוז לשוטט בחוץ על דעת עצמה, והיתה בורחת תכופות מן הבקתה בלי להדאיג את מארן. היא חיפּשה לה חברים־למשחק בקרב הבקתות שבפאתי היער. אבל משהיו האמהות רואות אותה מרחוק, נזדרזו להאיץ בילדיהן שיחזרו הביתה. לימים למדו הילדים בעצמם להיזהר מפּניה; היו מיידים בה אבנים וכל מיני שמות־גנאי: מַמזּרת, בתה־של־מכשפה. משראתה כך הלכה למקומות אחרים, אבל גורל דומה מזומן היה לה בכל מקום ומקום; לבסוף נתחוור לה לדיטה כי בחינת מנוּדה היא; אפילו הילדים שגרוּ בבקתה של סבתא לא שמרו לה אמוּנה, שכן היו זונחים אותה מששמעו גערת אמם שעה שהיו משחקים על גבעות־החול בחריזת מחרוזות ובעשיית טבעות מחַספות כחולות וקטנות.
הואיל וכך שומה היה על דיטה לשחק במחיצת הדברים הסובבים אותה; ואמנם עשתה כך. היא אָצלה חיים לצעצועים. מַקלוֹת ואבנים צייתנים הם, למודי־נימוסים, והוצרכה דיטה להעניק להם מעט קונדסות, חשש שלא יהיו משעממים ביותר. היתה ברשותה נעל־עץ שחוּקה ומרופטת של סרן; מארן ציירה עליה פרצוף־פנים; בעולמה של דיטה ניתן לצעצוע זה תפקיד של ילד – זאטוט פרוּע – מוכן ומזומן בכל עת ובכל שעה להפוך עולמות. זאטוט זה היה משבר תמיד כל מה שבא לידו, ועל דיטה שומה היה להענישו ולהלקותו כהלכה.
יום אחד ישבה בחַמה סמוך לבקתה ופיה לא פסק מלנזוף בקונדס־העץ שלה בקול רווּי צער ומורת־רוּח של אם. מארן, שעמדה אותה שעה בפתח המטבח ומטורדת בהדחת מליחים, הקשיבה מתוך קורת־הרוח. “אם תעשה כך עוד פעם,” אמרה דיטה, “נקח אותך למכשפה הזקנה, והיא תאכל אותך לגמרי.”
מארן הניחה את מלאכתה ויצאה החוצה. “מי אומר כך?” שאלה ורעד חרש את פּניה הקמוטות.
”האיש־הלץ אומר כך," אמרה דיטה בשמחה.
“שטויות, ילדה, היי רצינית. מי לימד אותך זאת? הגידי לי תיכף ומיד.”
דיטה העמידה פנים של רצינות. “העץ־הלץ אמר כך – מחר!” נתחייכה כולה.
משועממת היתה ובידתה דבר־של־הבאי שעלה מניה־וביה על דעתה. מארן חזרה רכונת ראש למטבח. עמדה לפני קערת המליחים ובכתה, ודמעותיה המלוחות נושרות לתוך הציר. תכופות בוכה היתה בחשאי, בוכה על גורלה ועל מנהגו של עולם; למה רואים בה הבריות מכשפה ארורה, בעוד שהיא משתדלת תמיד להיטיב עמהם. אפילו שפתי התום של הילדה מכנות אותה מכשפה.
מאז מותו של סרן הדליקו הדמעות והצער את עיניה בדלקת, אבל שכניה ראו בכך סימן נוסף ומובהק להתעצמות כשפיה. אף כוח־ראייתה לָקה, ותכופות נאלצה היתה להסתייע בעיניה הצעירות של דיטה; ואירע שהילדה היתה עושה מכך חוכא־ואטלולא.
דיטה לא היתה רעת־לב – לא טובה ולא רעה היתה. יצוּר קטן היתה שמזגוֹ תובע חליפות. וכיוָן שעולמה לא היה עשיר ביותר במאורעות, נאחזת היתה בכל דבר־של־מה־בכך שבכוחו להצילה משעמוּם קטלני.
יום אחד נתארע משהו! מאחת האחוזות הגדולות שמעבר השני של הכפר, שיערוֹתיה גוֹבלים עם גבעות־החול, קיבלה מארן רשות ללקוט נשוֹרת של ענפים בכל שלישי בשבת. חום רב לא היה בענפים אלה, אבל יפים היו להרתיח כוס קפה.
היו עושות את השלישי בשבת יום־טוב, נוטלות עמהן מאכלים ומתהנות בהם במקום נאה, ביחוד על שפתו של אגם; וסבתא מסיעה היתה את דיטה בעגלת היד מהבקתה אל היער וחזרה. משהיו טוענות על העגלה את חבילות הזרדים, נתפנוּ ללקוט גרגרים, ובסתיו – תפוחים חמצמצים שהיו אופות בתנור.
והנה חלתה סבתא; מחמת הבכיות הרבות כמעט שניטל ממנה כוח הראִייה – דבר זה נסתבר לה לדיטה – אבל גודל הפליאה היה שמי הדמעות ירדו לתוך רגליה של סבתא ושוב אין היא יכולה לעמוד עליהן. הפּעוטה אנוסה היתה להשתרך לבדה אל היער ללקוט נשוֹרת ענפים. הדרך ארוכה היתה, אבל לעומת זה היה היער מגודש פלאים. עכשיו רשאית היא להפליג לתוך עבי היער; סבתא היתה מהלכת תמיד בעיבוּרוֹ משום שחששה שמא תשתבש עליה הדרך. חללוֹ של היער מלא היה ציוּצי ציפּרים, והאויר דומה היה למים ירוקים שקווי אור מפזזים בהם, ותחת אופל השיחים רבה היתה ההמיה.
דיטה לא ידעה פחד, אם כי יש לומר שמפרק לפרק היתה צמרמורת חורשת את בשרה. היתה פוסעת מניין של פסיעות ושוהה ומאזינה; זלזל יבש שנשר היה מרעידה ומפעים את לבה. פּלאי היער המוּ בכל ישוּתה. חג גדול תלוּי היה בין האילנות. לפתע היה משהו ניתר מצמרתו של היער וקופץ לרגליה – והיא היתה נרתעת הצדה, ובכל המהירוּת שברגליה הפּעוטות היתה מפליגה בין העצים עד שהגיעה לאיזה מבוֹי שביער.
באחת המנוסות האלה הגיעה לנחל רחב־ידיים, עם טורי עצים גחונים על האיספּקלריה שלו. דומה היה זה לאשד של ירוק הזורם בלי הפוגה. את הירוק של הנהר הבינה מיד, שכן היה זה הצבע שניגר מכל אמירי העצים – והנהר עצמו הוא סופו של העולם. מעבר השני שוכן אלוהים; אם תאמץ היטב את עיניה, ראה־תראה בבוּאָה של קלסתר־פּניו האפור והעוטה זקן והחבוּי בתוך חורש של ברקנים. אבל תמיהה אחת היתה בלבה: כל אותו ירוק כיצד נעשה?
היא רצה מרחק־מה בפאתי הנהר כשאינה גורעת עיניה מאדוותיו, עד שנתקלה בשתי גברות שכמוֹתן עדיין לא ראתה ליופי ולנוֹי. אף כי לא היה גשם תלוּי בחללוֹ של היער, והן מהלכות היו בצלם של העצים, מטלטלות היו מטריות פרושות שמטבעות־אור נוצצות נשרו עליהן בעד רווחי העלים. הן כרעו לפני דיטה, משל נסיכה קטנה היתה, הרימו רגליה היחפות והסתכלו בסוליותיהן שעה שהקיפוה בכל מיני שאלות.
טוב, שמה דיטה. דיטה־ילדה־רעה, דיטה־ילדה־טובה – ודיטה־בת־אדם!
הגברות הסתכלו זו בזו וגעו בצחוק, ושאלוה היכן היא גרה.
מה זאת אומרת היכן, בביתה של סבתא, כמובן.
“איזו סבתא?” חזרו ושאלו הגברות הטפּשוֹת.
דיטה רקעה ברגלה על גבי הדשא:
“סבתא של דיטה! לפעמים היא עיורת למה שהיא נורא בוכה.”
מששמעו כך העמידו הגברות פּנים חכמניות והפצירו בה שתתלווה אליהן לביתן לשעה קלה. תוך אמונה גמורה פשטה דיטה ידה הפעוטה לאחת מהן ונשתרכה אחריהן. לא יהא איכפּת לה כלל אם הללו ידורו מעבר השני של הנהר – בזבולו של אלוהים. יהא זה כאילו פּגשה ביער מלאכי שמים.
היו מהלכות עם גדת הנהר; קצרת־רוח ונרגשת, סברה דיטה שנהר זה לא יגיע לעולם לסוֹפוֹ. לבסוף הגיעו לגשר קטן שנתקמר מעל לנהר. קצהו השני של הגשר גדוּר היה שער מסורג שאין אתה יכול לטפּס מעליו ולא להידחק מתחתיו. הנשים פתחו לשער במפתח וחזרו ונעלוהו בקפידה. דיטה מצאה עצמה בתוך גן של יוֹפי רב. בשולי המשעול התנוססו צרורות־צרורות של פּרחים נאים; אדומי וכחולי גון מנידים היו ראשיהם החמודים לכאן ולכאן; ועל גבי שיחים נמוכים קרנו גרגרים אדומים וערבים לחך שכמותם עדיין לא טעמה דיטה מעוֹדה.
מיד הבינה דיטה כי בתוך גן־העדן שרוּיה היא. הטילה עצמה על אחת הגברות בפה מסומק מיץ הגרגרים וזקפה בה עיניים כחולות ותהומיות: “אני עכשיו מתה?”
הנשים השתיים צחקו והכניסוה לבית שהיה חבוּי בצלם של אילנות; הן חצוּ חדרים רבים שבהם דרכוּ הרגליים על סודרים רכים. באחד החדרים מצאו לישישה קטנה יושבת בתוך כורסה, ראשה לבן, פניה קמוטות, משקפיים רכובים על אַפּה, ולראשה שביס־לילה, אף כי עדיין עיצומו של יום היה.
“זאת היא סבתא שלנו!” אמרה אחת הגברות.
“סבתא, הביטי, תפשנו שׁדוֹנת־יער,” צעקו לתוך אָזניה של הישישה. משוּנה, סבתא זו חרשה היא – של דיטה היא רק עיורת.
דיטה הציצה לתוך חדר זה ולתוך חדר זה. “איפה אלוהים?” שאה לפתע.
“מה התינוקת אומרת?” תמהה אחת הגברות. זו שאחזה בידה של דיטה, משכה אליה ואמרה: “אלוהים אינו גר פה, בשמים הוא יושב. התינוקת חושבת שבגן־העדן היא,” נפנתה לאחותה.
מיצרות היו לראות את דיטה מתרוצצת יחפת־רגליים, והן בדקו בזהירות את רגליה, שמא נעקצו על־ידי איזה זחל ביער.
“למה אין לה נעליים לתינוקת?” שאלה הישישה. שעה שהיא מדברת מצחיקה היא סבתא זו – תלתליה הלבנים מתנועעים בדומה לפעמוניות.
לא, אין לה נעליים לדיטה.
“אֵלי שבשמים! השמעת, סבתא, אין לה נעליים לתינוקת. ואין לך מאומה לשים ברגליך?”
“לץ־עץ,” התפּרצה דיטה בלגלגנות קונדסית.
נמאס לה לענות על כל השאלות שלהן, בכל זאת השכילו לסחוט מפּיה כי יש לה זוג של נעלי־עץ השמורות לימות החורף.
“בעזרת האֵל יהיה לה זוג אחד מנעלי־הבד שלי,” אמרה הישישה. “אסטה, תני לה זוג אחד; נאה ויפה.”
“ודאי, סבתא,” אמרה אחת הנשים הצעירות. “זוג שימצא מאוד חן בעיני דיטה.”
סופו של דבר שרגליה של דיטה הושמו בנעלי־בד. אחר כך ניתנו לה כל מיני מאכלים, שכמותם לא טעמה מימיה. וגם לא היתה להוטה אחריהם; היא אכלה מן הלחם, שכן היה זה מוּכּר לה ביותר – לתמיהתן הרבה של שלוש הנשים.
“מפונקת היא,” אמרה אחת הנשים הצעירות.
“מפונקת לאו־דוקא, אם היא מעדיפה לחם על כל דבר אחר,” אמרה אסטה בנעימה של תרעומת. “אבל דומה שהיא מורגלת במאכלים פשוטים, ואף־על־פי־כן, הביטי־נא כמה בריאה היא.” משכה אליה את דיטה ונשקה לה.
“שתיקח עמה הביתה,” אמרה הישישה, “ילדי־טבע כמוה לא יאכלו לעולם בשבי. בעלי צד פעם קוף קטן ופרא על חוף־הזהב, אבל נאלץ היה לקרוא לוֹ דרור משום שסירב לאכול.”
ארזוּ לה לדיטה את המאכלים הטובים בתוך טנא קטן ונאה של קש אדום־ולבן, חבשו לראשה כובע מטורזן, ועדי בצורת קשת קישט את חזה. כל זה גרם לה קוֹרת־רוּח רבה, – אלא שלפתע תקפו עליה געגועים על סבתא שלה, ועמדה בתוקף על דעתה לחזור הביתה. ידה לא משה מכף־המנעוּל, ושומה היה על שלוש הנשים להניח לה לשׁדוֹנת־היער החמודה שתלך לה. בחפּזון נטמן חופן תוּת־הגינה בתוך הטנא, ודיטה קמה והפליגה אל היער.
“אקוה שמצוא־תמצא את דרכה לביתה,” אמרה אסטה ונהתה אחריה בעיניים הזוּיוֹת.
הדרך לא נשתבשה על דיטה. רצה המזל שמחמת גודל הכמיהה לחזור אל סבתא, הסיחה דיטה את דעתה מהמצוּי בטנא. אילמלא־כך היתה מארן מסתלקת לעולמה בלי שתזכה לטעום בחייה טעם של תוּת־הגינה.
לאחר מעשה זה, היתה דיטה מעמיקה תכופות בעבי היער: שמא תישנה הרפתקאה מופלאה זו. מארן הזקנה היתה מעודדתה בדברים: “אַל תהי מפחדת להכּנס לתוך עבי־היער, אַת נולדת בראשון־בשבת ואִי אַת צריכה לחשוש לשום דבר. ומִשתבואי לאותו בית־קסמים, בקשי זוג נעלי־בד גם בשבילי. הגידי שם שלסבתא שלך יש מים ברגליים וקשה לה להלך בנעליים של עץ.”
את הנהר מצאה דיטה על נקלה, אבל הנשים היפות שוב לא נזדמנו לה, וגשר העץ והשער נעלמו לחלוטין, מעבר השני של הנהר האפילו חורשות, וכן לא מצאה שוב את קלסתר־פּניו של אלוהים, אם כי אימצה היטב את עיניה; ארץ־הקסמים גָזה.
“תראי, זה לא היה אלא חלום,” אמרה מארן הזקנה.
“אבל, סבתא, התותים,” אמרה דיטה.
אה, התוּתים, הללו של ממש היו! מארן עצמה אכלה מהם, ופרי־מגָדים כזה לא טעמה מימיה. פי עשרים גדולים מתוּתי־הבר וערבים לחך עשרים מוֹנים.
“מלאך החלום שהביא אותך לארץ־הקסמים, נתן לך תוּתים אלה כדי שגם אני אהא טוֹעמת מהם,” אמרה מארן לבסוף.
הסבר זה הניח את דעת שתיהן.
דיטה זוכה לאב 🔗
בוקר לא־עבות אחד מצאה מארן שדייריה הלכו להם, הם עקרו מהבקתה בחצות הלילה. “השׂטן בא וטילטלם מכאן,” אמרה מתוך השמחה. כלל לא נצטערה על שהללו נעלמו; היתה זו משׁפּחת־מדנים וחמוצת־פּרצופים! אבל דא עקא שׂמשפּחה זו חָבה לה שכר־דירה בעד שנים־עשר שבועות – תריסר כתרים – כל ממון שלה לקדם בו את החורף הממשמש ובא.
מארן תלתה שלט והמתינה לדיירים חדשים, אבל איש לא בא; הדיירים הקודמים הפיצו שמועה כי בקתתה של מארן לילין ומזיקין דרים בה.
נוסף על כך משכה מארן ידיה מאוּמנותה. שוב לא רצתה להיות ידעוֹנית, לא יכלה שׂאֵת עוד את המאֵרה. “לכו לכם לאשה חכמה ממני והניחו לי,” היתה אומרת לבאים ליטול עצה מפּיה; לא יצאו ימים רבים והברה עברה באיפרכיה שניטל כוח־הכישוף ממארן.
כן, כוחה פחת והלך, אור עיניה כמעט שניטל ממנה לחלוטין, ורגליה ממאנות היו לשׂאתה. היא טוותה וסרגה בשביל אחרים וחזרה לפשוֹט יד, כשדיטה מוליכה אותה מאחוזה לאחוזה. היו אלה טיולים מייגעים ביותר; האשה הזקנה פּיה לא פסק מקובלנות ומטרוּניוֹת והיתה נשענת כבדות על שכמה של הילדה. דיטה לא הבינה כל זה, פרחים קורנים קרצו אליה והיא נשתוקקה מאוד להתרוצץ לבדה בעולם־זיו. פעמים, כדי לקנתר את סבתא, היתה מזימה של קונדסות עולה על לבה: “סבתא, נ’לא יכולה למצוא את הדרך.” והיתה נתקעת במקומה, או חומקת ומתחבאת מאחרי עץ. מארן היתה גוֹערת ונוזפת בה ובאין ברירה היתה יושבת בצדי הדרך וממררת בבכי; בכי זה היה מרכך את לבה של דיטה שהיתה מזדרזת וחוזרת וכורכת זרועותיה בצוארה של סבתא. היו שתיהן בוכות מתוך הצער על עולם עלוב זה ומתוך השמחה שחזרו ומצאו זו לזו.
באחד הכפרים הסמוכים התגורר אופה מהוּגן שהיה נותן להן ככר לחם מדי שבוע בשבוע. על דיטה מוּטל היה להביא את הלחם בעת שמארן צמודה היתה לערשׂ דוָי. כיוָן שהרעב היה מציק לדיטה, היתה רצה כל הדרך, ככר הלחם בידיה, כדי להתגבר על יצרה; משהצליחה להביא את הלחם שלם ובלתי פגוּם, היו שתיהן, היא וסבתא, מתגאות על כך. אלא שפעמים היו יסורי הרעב מתעצמים עליה, והיתה נוגסת אגב ריצה את הזיזים שבלטו מצלעוֹ של הלחם החם. היא נתכוונה רק לנגוֹס את הזיזים הם ממילא יוצאי־דופן – אלא שמתוך היסח־דעת כנראה נמצאה הככר נבוּבה כולה. משעמדה על כך, היה נדלק בה כעס על עצמה, על סבתא ועל העולם כולו.
“הנה הלחם,” היתה אומרת בנעימה של כלאחר־יד, בהשליכה את הפּת על השולחן.
“תודה לך, חביבה; הטרי הוא הלחם?”
“כן סבתא,” והיתה נעלמת.
ומארן היתה יושבת וכוֹססת את הקרוּם בחניכיה הכאובות, ומטיחה דברים בוֹטים כלפּי הילדה. מרושעת שכזאת – בדין היה להלקוֹתה. בדין היה לגרשה, למסרה לבית־מלאכה לילדים עבריינים.
בעיניה של דיטה היה בית־מלאכה זה העונש הקשה ביותר בעולם; בחייהם של ילדי העניים היה בחינת סַיִף התלוּי מעל לראשיהם; ושעה שמארן היתה מעלהו על שפתיה, מיד היתה דיטה מגיחה ממחבוֹאה, מתייפּחת ומבקשת סליחה. אף האשה הזקנה היתה ממררת בבכי, ואחת היתה מפייסת לשניה, עד שדעתן היתה מתיישבת עליהן.
“אי, אי, קשה לחיות,” היתה מארן אומרת. “אילו היה לך אָב – אָב הראוּי לשמו, כי עתה היה דש בשׂרה של ילדה קנטרנית כמוֹך, וסבתא מסכנה היתה רואה קצת חיי נחת, ולא היתה צריכה לחזר על הפּתחים ולפשוט יד.”
בטרם כילתה מארן לדבר, נשתהתה בחוץ עגלה רתומה לסוס מדובלל שמדוחק היה בין היצולים, ומישהו גבה־קומה, רכון קמעה, ופרוע שׂיער וזקן קפץ למטה, הפשיל את המושכות על גבו של הסוס והפסיע אל הבקתה. דומה היה לסַבּל־של־פּחם.
“הוא מוכר מליחים,” אמרה דיטה שקרסה על כיסא והציצה מעד החלון. “לתת לו להיכּנס?”
“וַדאי, פּתחי את הדלת.”
דיטה הסיטה את הבריח, והאיש נכנס בכיפוּף ברכיים. נעול היה מגפיים שסוליותיהם עץ ושלתוך מוקיהם תחוּבים היו מכנסיו; כל צעד שצעד נצטלצל בחלל החדר שתקרתוֹ נמוכה מדי היתה שיהא עומד בזקיפת קומה. דיטה הסתתרה מאחורי גלגל־הפלך של סבתא. הזר פּסע והתקרב ביד פשוטה.
דיטה געתה בצחוק למראה ידו התלוּיה מדולדלת באויר: “סבתא עיורת!”
“אה, ככה! הרי שאהא עומד ועומד כגוֹלם,” אמר ונטל ידה של הזקנה. “מה לומר, אני חתנך, יש לי משהו להודיע לך.” קולו לא היה מחוספּס; ונהפוך, היתה בו מן הנעימות.
מארן זקפה ראשה: “אֶת מי מהבנות?” שאלה.
“אֶת האֵם של הזאת היא,” ענה ורמז כלפּי דיטה בכובעו רחב התיתורה. “לא התחתנתי עמה בחוּפה וקידוּשין; לעת־עתה ויתרנו על הכומר – עד שיהא צורך בו. אבל בית יש לנו, אם כי עני הוא. אנחנו גרים מהלך שבעה מילין טובים מכאן – הבריות קוראים לאותו מקום ‘קן העורב’!”
“ושמך מהו?” חזרה ושאלה מארן.
לאַרס פטר האנסן; בעת הטבילה נתנו לי שם זה."
הזקנה נתהרהרה רגע, ובניד־ראש: “מעולם לא שמעתי שם כזה.”
“אבא שלי היו קוראים לו – ‘התליין’. עכשיו כבר יודעת אַת מי אני?”
“אי, שם ידוּע במדינה – אם כי לא מהשמות הטובים ביותר.”
“אין בני־אדם יכולים תמיד לבחוֹר שמותיהם שלהם, או אופי שלהם, ועליהם להסתפּק במצפּוּן נקי. אבל כיון שנזדמנתי לכאן, אמרתי לעצמי: נציץ הצצה. כשנפנה לכומר שיתן לנו ברכתו, לי ולסרינה, אבוא בעגלה ואסיע את שתיכן לכנסייה. אבל דעתי שלי שתסעו עמי תיכף ומיד לביתי.”
“סרינה שלחה אותך?” שאלה מארן בנעימה של ספקנוּת.
לארס פטר האנסן מילמל משהו, שיכול היה להתפּרש כהן וכלאו.
“אי, חשבתי שבאת מדעת עצמך, ואני מודה לך על טוב לבך; אבל מוּטב שנשב באשר אנו יושבות, אם כי רצינו ללכת לחתוּנה שלכם. שמונה ילדים הבאתי לעולם, וכמעט כולם נכנסו לחוּפה, אבל אני מעולם לא זכיתי שיזמינו אותי לחתונה אחת שלהם.” מארן חזרה ונתהרהרה. “ומלאכתך מהי?” שאלה לאחר שהוּת־מה.
“מוכר אני מליחים – וכל מיני סדקית. קונה אני סמרטוטים ועצמות, כשהללו מצויים למכירה.”
“ספק גדול הוא, כי הבריות שבכאן לובשים את סמרטוטיהם כל עוד נשאר בהם חוּט אחד. ואולי מצוּיים אנשים אמידים יותר במקומות אחרים?”
“לאו־דוקא; בכל המקומות היינו־הך. בכל המקומות מבלים את הבגדים עד החוּט האחרון ומוצצים את העצמות עד שהן מתפּוררות,” אמר האיש בצחוק גרגרני. “אבל פרנסה מוציאים איך־שהוא.”
“אי, קשה היא הפּרנסה, קשה מאוד. ואולי רעב אתה, אה? אין לנו הרבה לתת לך, ספל קפה לכל היותר, אם זה עשוּי להניח את דעתך – דיטה, רוּצי אל האופה וספּרי לו מה עשית בלחם, וספּרי לו שיש לנו אורח. אולי ינזוף בך ויתן לך לחם אחר. אם יתעקש ולא יתן, מילא, נצטרך לחכות עד השבוע הבא. הזדרזי ואַל תכרסמי בדרך את הקרוּם.”
היה זה עונש קשה, ודיטה לא צייתה מיד מתוך תקוָה שסבתא תחזור בה. לכרסם את הקרוּם – לא, לעולם לא, לא היום ולא עד אחרית ימיה. אָזניה להבו מבוּשה למחשבה שאביה החדש יעמוד על תעלוּליה, ואף האוֹפה יידע איזו ילדה מרושעת היא לסבתא שלה. שקר לא תעלה על שפתיה, שכן סבתא אומרת תמיד שהאומר שקר משוּל לזה המקצץ קוצים ודרדרים; אתה מקצץ לקוץ אחד ראשו שלו, ומיד צצים תריסר במקומו. מנסיונה יודעת דיטה כי השקרים חוזרים תמיד לאוֹמריהם כפולים ומכופלים. לכן גמרה בלבה הקטן להתרחק מדבר שקר משום שאינו כדאי.
לארס פּטר האנסן ישב אצל החלון ועיניו נהוּ אחרי הילדה שהשתרכה באי־רצון בצדי הדרך, וכשזו התחילה משום מה לרוץ, נפנה לזקנה ושאל: “היא ילדה צייתנית?”
“אי, צייתנית במידה מניחה את הדעת,” אמרה מארן מתוך המטבח, כשהיא טורחת להבעיר אש. “אין לי אדם אחר על מי להישען – ולא רוצה באדם אחר. אבל תינוקת היא, ואני זקנה וטרחנית. לעולם יהא הסייח מבעט והסוּסה הזקנה תהא עומדת בשקט. אבל מוֹדה אני שקשה לה לתינוקת זו לבלות ילדוּתה במחיצתה של אשה זקנה וחלשה ולא תצלח עוד למאומה.”
נטולת נשימה הגיעה דיטה למאפייה; היא רצה בכל כוחותיה שכן נשתוקקה לחזור מהר ככל האפשר אל האיש הגבוה הרוטן ריטונים היוצאים מן הלב.
“עכשיו יש לי אבא, כמו לכל הילדים,” נצטווחה בלא נשימה. “הוא בבית עם סבתא – ויש לו סוס ועגלה.”
“לא, אי־אפשר!” אמרו השוליות ופקחו עיניים תמוהות, “ומה שמו של זה?”
“קוראים לו איש־הסמרטוטים־והעצמות!” ענתה דיטה ביוֹהרה.
השוליות הכירוהו! דיטה ראתה שהם מחליפים קריצות.
“אם כך משתייכת אַת למשפּחה גדולה,” אמרה אשתו של האופה והניחה ככר־לחם על השולחן – מחמת גודל התמיהה נשתכח ממנה שהילדה כבר קיבלה את לחם־השבוע שלה.
דיטה שנרעשת היתה בכל ישוּתה חטפה ללחם ונסתלקה. רק בחצי הדרך נזכרה ששומה היה עליה לספּר את האמת כמוֹת שהיא; מאוחר מדי היה.
שעה שפרש לדרכו, עשה להן לארס פּטר האנסן דורון – תריסר מליחים – וחזר על הבטחתו לבוא ולהסיען לכנסייה, לכשייכּנס לחופה.
האב החדש 🔗
בת ששה חדשים, היה מנהג בידי דיטה לשים בפיה כל דבר שנזדמן לה; ביקשה לדעת אם בר־אכילה הוא.
דיטה צחקה כשסבתא סחה לה זאת, כיון שעכשיו החכימה מאוד. עכשיו יודעת היא שמצוּיים דברים שאינם יפים לאכילה, ואף־על־פי־כן גורמים הם הנאה, ומאידך מצוּיים דברים היפים לאכילה וגורמים קורת־רוח יתירה אם מניחים להם, ומסתפּקים במחשבה שטעמם טעם גן־עדן. “טפּשה – היתה סבתא גוֹערת בה – אכלי את התפּוח לפני שיתקלקל.” אבל היא היתה לוחצת את התפּוּח אל לחיה ואל פּיה ומנשקתו; או היתה מצניעתו ומהרהרת בו מתוך כוסף מתוק. משחזרה ומצאתו נפסד ופגום, מילא, הרי כבר אכלתו פעמים אין ספוֹר בדמיונה. דבר זה היה למעלה מכוח בינתה של סבתא. והנה נסתבבו הדברים שמחמת תשישוּתה נתגברה בה מידה של רעבתנות; עכשיו היתה היא נוהגת לשים כל דבר בפיה.
אבל אז היו משגיחים בשבע עיניים על התינוקת, חשש שלא תאכל משהו שיש בו כדי להזיק. “לא לשים בפה!” היה סבא סרן מַתרה בה תכופות. והתינוקת היתה זוקפת בו עיניים תמוהות, מוציאה מפיה את הדבר ומנסה לתחבוֹ לתוך פּיו. כלום היה זה נסיון לעשותו שותף לעבירה, או שהפּעוטה סברה שהוא עצמו רוצה למצוץ את הדבר לכן הוא אוסרו עליה? זה לא היה מחוּוָר כל עיקר לסרן.
כללוֹ של דבר, משחר ילדוּתה למדה דיטה לתת את הדעת על אנוכיותם של הבריות. כשהיו נותנים לה עצה טובה או מטיפים לה מוּסר, ידעה שאין הם מתכוונים לטובתה שלה אלא לטובת עצמם. כשהיתה מטיילת לתוּמה וכוֹססת תפוח, היו הילדות הגדולות ממנה נטפלות אליה ומייעצות לה: “השליכי את התפּוח המזוּפת הזה, יהיו לך תולעים, תראי!” אבל שוב לא היתה דיטה משליכה תפּוחים, כיון שנוכחה לדעת שהרוצות־בטובתה היו מרימות את התפּוח ואוכלות אותו בעצמן. מראה הדברים כוֹזב הוא; משהו אחר חבוּי תמיד מאחרי הנגלה לעין והנשמע לאוזן.
אמנם סבתא היתה תוֹכה כברה, ולא היה כל צורך להיזהר מפּניה. היא נעשתה רק בכיינית יותר מהרגיל, ושוב לא יכלה להשתכר מחייתה. רובו של העול מעומס היה על שכמה של דיטה, ויש לומר שהיתה מספּקת צרכי הבית בחריצות יתירה; היא ידעה אימתי נוחרים האיכרים חזיר ואימתי הם חובצים חמאה, והיתה עומדת יחיפה ופושטת יד שיוּתן משהו בשביל סבתא. “למה אין אַתן מקבלות מן התמחוי?” היו כאלה ששאלו, ואף־על־פי כן היו נותנים. כי אדם הרוצה שהברכה תהא מצוּיה בביתו, אַל ישיב ריקם פּניו של אביוֹן. וסבתא היתה גונחת, מתפּנקת ורוטנת:
“אי, לך טוב, יש לך מאור־עיניים ויש לך רגליים קלות, וכל העלם כולו לפניך; ולי מזומן רק הקבר.”
“אַת רוצה למות?” שאלה דיטה, “וללכת לסבא סרן?”
כלל לא, אין מארן רוצה למות. אבל על־כרחה מהרהרת היתה בקבר; הוא משכה והטיל עליה פחדים. רגליה העייפות לא נפשוּ מעולם נוֹפש ראוּי לשמו, ושינה ארוכה, ארוכה תחת הדשא הירוק לצדו של סרן היתה מחשבה מפתה, אילו היה לה רק הבטחון שלא תחוש שם צינה. כן, וגם שיהיו דואגים לילדה.
“אז אלך לאבא החדש שלי,” היתה דיטה מכריזה ומודיעה כל־אֵימת שהיו מסיחות בכך. אין סבתא צריכה לחשוש לה. “אבל חושבת אַת שסבא סרן עוד נמצא שם?”
כן, בכך לא היתה מארן הזקנה בטוחה כל עיקר. אמנם היא דימתה בלבה שהקבר הוא סופו של הכל, ומצאה קורת־רוח במחשבה זו; הה, מה רב הוא העונג להניח את הראש היגע במקום שאנן שהמונו ושאונו של העולם לא מגיע לשם, ולהיפטר לעדי־עד ממיחוּשים, יסורים וצרות, ורק להתענג על המנוחה. ושמא אין מניחים להינפש שם – הבריות מדברים על כך הא ודא: הכומר אומר דבר אחד והמטיף אומר דבר שני. ייתכן שסרן שוב אינו שם, ויהא שומה עליה לחפּשו עד שתמצאנו, מה שעלול להיות עניין קשה ביותר, אם לאחר מותו נתגלגל בדמוּת בחוּר צעיר. סרן היה מתמיד פּרא והוֹלל. באשר הוא, בדין שתהא גם היא, בכך אין להטיל אף שמץ של ספק. אלא שרוצה היתה שהכל יהא מסודר כהלכה כדי שתוּכל לישון שינה ארוכה לצדו של סרן, כגמול בעד כל שנות התלאה האלה.
“אז אלך לאבא החדש שלי!” היתה דיטה אומרת. זה נעשה לה מין פסוק־חוזר.
“תעשי כפי שתרצי!” היתה מארן אומרת כעוסה. למורת־רוח היה לה לראות את דיטה מתייחסת לעניינים כאלה בניחותה כזו.
אבל דיטה צריכה היתה למישהו שידאג לעתידה. סבתא לא תצלח לכך, זקנה היא, עיורת היא, חלשה היא. עכשיו יש לה אבא, כלכל הילדים, יתר על כן, יש לו עגלה וסוס. בעל־האחוזה הקרח כה צנום ומצומק היה שהיה מטיל צינה על כל מי שבא למחיצתו. אבל איש־הסמרטוטים־והעצמות הושיבה על ברכיו וצעק לתוך אָזניה בקול חזק ויוצא מן הלב. יכולים הילדים הפּרועים לצרוח אחריה “ממזרת” כל כמה שירצו, לא איכפּת לה. יש לה אבא הגבוה משכמו ומעלה מכל אבא שלהם; הוצרך לכוף ראשו שעה שעמד תחת מרישי הבקתה של סבתא.
הלב נתמלא תוחלת של ממש, ובבוקר היתה דיטה פוקחת את העיניים לא מתוך רגש של דיכדוּך כלאחר חלום, אלא מתוך רגש של בטחון. אבא כזה הוא משען איתן שבעתיים מסבתא זקנה ועיורת, שכל־כוּלה אינה אלא צרור־סחבות. לילה־לילה, שעה שסבתא היתה פורשת לישון, חזר ונשנה תמהונה של דיטה למראה השמלניות שהזקנה היתה פושטת מעליה, כשהיא מצטמקת והולכת, כבמעשה־כשפים, עד שלא נשתיירה מהסבתא המסורבלת אלא שלד, ישישה פעוטה וצנומה, שנשמה כבדוֹת כמפּוּח הנקוב של הכיריים.
הן המתינו ליום שבו יבוא האב החדש ויסיען לחתונה. בוא יבוא בכרכרה מפוארת – בפעם הראשונה בא בעגלה גסה. ואימתי יתארע זה, בעת שתתגדש סאַת צרותיהן, ולא תבא אפילו פת חריבה בסלן וחוֹפן של גרגרי קפה. לפתע־פתאום תשמענה קול־שירבוט עליז של שוט, והלה יעמוד קוממיות, ויסלד בשוט, המנוּוָל; וכשיעלו בכרכרה, יעמוד זה עמידת־כבוד עם השוט – בדומה לרכּב שבאחוזת סאנד.
מארן, הנפש העלובה, לא ראתה מימיה כרכרה לפני פתח ביתה; היא נתרגשה התרגשות יתירה מדיטה עצמה, והיתה מתארת בפרטי־פרטים את בואה של אותה כרכרה מפוארת. אלא שפעמים היתה משנה מהתלהבותה ואומרת: “לבי אומר לי שכרכרה בוא־תבוא ביום מן הימים, אלא שתהא זו הכרכרה שתובילני לבית־העלמין. אבל מי יודע, לאמא שלך היתה תמיד חולשה לדברים־של־פּאֵר.”
באה איפוא התעוררות בחייהן העלובים. שוב לא הוצרכה דיטה להמציא תעלולים כדי להפיג את שעמוּמה. כן פיתחה אחריות מסוּימת לגבי סבתא, וכיון שזו היתה תלויה בה, התנהל הכל למישרין. “טובה אַת מאוד לסבתא שלך, ילדה,” היתה מארן אומרת תכופות, ואז היו שתיהן ממררות בבכי בלי לדעת מדוע ולמה.
כן הוצרכה דיטה להיות עיניים לסבתא הסגי־נהורית, ומארן הזקנה הוצרכה ללמוד לראות דברים בעד עיניה של דיטה. וכל־אֵימת שהיצר היה מסית לדיטה לשטוֹת בסבתא שלה, די היה שמארן תהא אומרת: “ילדה, המשטה אַת בי?” שזו תהא מפסיקה מניה־וביה. נבונה וזריזה היתה, ומארן השליכה כל יהבה עליה. היתה שיושבת ומגששת בעיניה הכבויות בחלל כמבקשת לעמוד על טיבו של כל שאון קל.
אפשר הרגישה בחסרונם של השמים יותר מאשר בחסרונו של כל דבר אחר. מזג־האויר מילא תפקיד ראשון־במעלה בחייה של מארן; לא כל כך מזג־האויר של השעה, אלא זה העתיד לבוא. וזה מחמת בת־הדייגים שבה; בכך דומה היתה לאמה; ואף זו, מיום שעמדה על דעתה היתה תולה עיניה בשמים עם צאת השמש ועם בוא השמש. הכל מונהג היה לפי השמים, אפילו לחם־חוקם; ושעה שהיו מתקשרים בעבים, צפוי די היה נקיון־שיניים לכל בני הבית, ופעמים היו גוזלים־לתמיד את מפרנס המשפּחה. הדבר הראשון שעיניה היו תרוֹת אחריו בבוקר – השמים היו, והדבר האחרון שעיניה היו משתהות עליו בלילה.
“תהא סערה בלילה,” היתה אומרת בכניסתה, או: “מחר יהא יום יפה לדיִג!” דיטה הבן לא יכלה זה מנַיִן לה.
עכשיו יוצאת מארן לעתים רחוקות מפתח הבקתה, וממילא לא איכפּת לה איזה מזג־אויר בחוץ, בכל זאת היתה מַרבה להתעניין בו. “מה מראה השמים?” היתה שואלת תכופות. דיטה היתה אָצה החוצה ומסתכלת בשמים מתוך חרדה וחשיבות השליחות שהוטלה עליה.
“הם אדומים,” היתה מודיעה בשובה, “ורואים בהם איש אחד הרוכב על סוס רטוב נורא. יירד גשם, סבתא?”
“האם שוקעת השמש לתוך שׂק?” שאלה מארן. דיטה אָצה שנית החוצה.
“לא רואים שמש לגמרי,” חזרה והודיעה מתוך התרגשות.
אבל סבתא הנידה ראשה, אין להסיק מאומה מהסברותיה של הילדה; יותר מדי בעלת־דמיון.
“החתול אכל היום עשב, ראית?” שאלה מארן לאחר שהוּת־מה.
לא, דיטה לא ראתה שהחתול יהא אוכל עשב; אבל מרדף היה אחרי זבובים.
מארן נתהרהרה. כך, כך, אין זה מנבא טובות כלל וכלל.
אמרה: “לכי וראי אם יש כוכבים מתחת לקומקום־הקפה.”
דיטה הניפה את קומקום הנחושת הכבד ששפות היה על הכירה – כן, יש כוכבים של אש בתוך הפּיח; המונים־המונים רוחשים ומנצנצים היו על גבי קרקעיתו של הקומקום.
“אם כך תהיה לנו סערה,” אמרה סבתא בפסקנות. "זה ימים אחדים שחשה אני סערה זו בעצמוֹתי. משהיתה סוּפה מתחוללת, היתה מארן אומרת בנעימה של נצחנות: “עכשיו רואה אַת שצדקתי!” ודיטה היתה כולה תמיהה לחכמתה של סבתא.
“הזהו למה שקוראים לך ‘מארן המכשפה’?” שאלה.
“אי, זהו; לשם־כך אין כל צורך להיות מכשפה או חכמה יותר מסתם בני אדם. העיקר היא טביעת־העין. בני אדם שוטים הם – רוב רובם.”
שנה תמימה לא שמעו את שמעוֹ ולא ראו את פרצוף־פניו של לארס פטר האנסן. פעמים היו מזדמנים לכפר אנשים מהאיפרכיה שלו, אבל הללו לא ידעו שמץ דבר על ברנש בשם כזה. לבסוף התחילו השתיים לפקפּק בעצם קיומו של זה; משמע שלא היה זה אלא חלום, בדומה לאותו בית־הקסמים שביער.
והנה יום אחד ניצב היה בפועל־ממש בפתח הבקתה. אמנם הוא לא שירבט בשוטו – מקל ארוך מענף של אגוזה שספק שרוֹך ספק רצוּעה קשור היה בקצהו – אבל ניסה לשרבט בו, והסוס המדובלל ענה לשירבוט זה בהפשלת ראש ובצנפה. הסוס רתום היה לאותה עגלה, אבל מוֹשב עם מִסעד מרוּפד אריג ירוק, שממנו ביצבץ פיטומו, הותקן בה. אותו כובע־מידות ורחב־תיתורת התנוסס בראשו של האנסן ובוהק היה מזיקנה ומאוּבק כהלָכה, ואניצי קש וקרעי קורי־עכביש הזדקרו מגומותיו. מתחת לתיתורה ביצבצו דבלולי־שערוֹ, שמכוסים היו במידה כזו אבק ופלומה של דרדרים ודברים כיוצא בהם, שעשויים היו לפתות את ציפּרי־השמים לבנות בהם קן.
“נוּ, מה דעתכן על נסיעה קלה?” נצטוַח שמחוֹת, כשנכנס בביטוש מגפיים. “הבאתי עמי מזג־אויר נאה, לא כן?”
הא לכם קוסם, כבר אתמול ראתה סבתא שמזג־האויר יהא היום הדוּר־נאה. אמש העבירה אצבעותיה על טל השמשה ואמרה: “שמש־הבוקר תהא מנצנצת על טל זה.”
שומה היה על לארס פטר האנסן להמתין, בעוד שדיטה הבעירה אש ושׁפתה קפה בשבילו. “איזו ילדה חרוּצה אַת,” התפּרץ שעה שדיטה העמידה לפניו ספל קפה מהביל, “ראוּיה אַת לנשיקה.” נטלה בין זרועותיו ונשק לה; דיטה הצמידה פניה ללחיוֹ המחוספסת והחרישה. לפתע חש נאנסן שלחיוֹ נתלחלחה, והסב לעומתו את פּניה של הילדה. “האם הכאבתי לך?” שאל נרעש, והעמידה על רגליה.
“לא, אף כלשהו,” אמרה הזקנה. “מחמת הנשיקה הראשונה שקיבלת מאביה נפתח בה מעיין הדמעות. הנח לה לבכות כל כמה שתרצה; דמעות הילדות מרטיבות רק את הלחיים.”
אבל לארס פטר האנסן נכנס לדיר־הכבוּל ומצאה לדיטה רכונת ראש ומתייפּחת. הניפה קלוֹת ומחה דמעותיה בממחטת־מידוֹת משובצת תשבצים צבעוניים.
“נהיה ידידים, אנחנו השניים, תראי – ידידים נהיה, אנחנו השניים,” חזר ואמר בקול של פיוס. קולו היוצא מן הלב מסך בה עידוּד, אחזה בידו וחזרה עמו אל המטבח.
סבתא שהיתה להוטה מאוד אחרי קפה, אם כי העלימה זאת, השתמשה בשעת־הכושר לגמוע ספל נוסף בעת היעדרם. ואגב מזיגה חפוזה, נשפך מעט קפה על גבי השולחן, ועכשיו התאמצה לקנחוֹ ולטשטשו. דיטה סייעה עמה להסיר את הסינור, ורחצה באמהוּת את רבבי הקפה מעל שׂמלתה. היא עצמה לא רצתה לשתות קפה, כל כך המוּמת־אוֹשר היתה.
את סבתא שכורבלה יפה הושיב לארס פטר על המושב המרופּד, בסמוך לו, בעוד שדיטה, שהוצרכה לישב על גבי אמתחת־המספּוֹא, הצטנפה לרגליהם, לשם חברוּתא. לארס נטל את המושכות, משכן משיכה הדוקה, וחזר וריפן; לאחר שעשה כך פעמים אחדות, עקר הסוס המדובלל בטלטלה חזקה, והפליג לבין השדות.
שמש־זיו מנסרת היתה בשמים. החולות המשתרעים תלמיות־תלמיות שטופים היו אוֹרה של חמה – ומעבר להם קרנוּ שדות, הוֹריקוּ יערות וגבעות. שדה ואילן מראה אחד להם בשעה שאתה מהלך יחף בצדי הדרך, ומראה אחר להם בשעה שאתה נוסע מתוך הרחבת־הדעת בתוך עגלה; דומה היה לדיטה שהכל מַחווה לה קידוֹת, הגבעות, היערות. זו לה הפּעם הראשונה שהיא מוּסעת בעגלה ומשקיפה למטה על פּני דברים. הגבעות האלה שבכל הימים היו משתרעות מסורבלות ועגומות לרגליה הפעוטות והיחפות, מוטלות היו אותו יום רבוצות ואומרות: “כן, דיטה, רשאית אַת לנסוע על גבינו!” אף סבתא חשה את החמה בעצמותיה הזקנות וכולה שרוּיה היתה במצב־רוח של יום־טוב.
הסוס הגרום התנהל כמעט עקב בצד אגודל, ולארס פטר האנסן לא התרעם עליו. כל עת הנסיעה היה נוגע בו קלות בשוֹטוֹ, הרגל שבידוֹ, בלי זה לא יכול היה הסוס לגמא דרך. כשהיה מפסיק לרגע קל, משום שצידד בשוטו כלפּי הנוף, מיד היה הסוס מניד ראשו בקוצר־רוח ומביט לאחוריו – לשמחתה הרבה של דיטה.
“כלום אין הוא יודע כלל לדהוֹר?” שאלה דיטה והסמיכה עצמה כנגד ברכיו של האנסן.
“יודע ויודע, מיד תראי!” ענה לארס פטר האנסן ביוֹהרה. הוא משך בחזקה במושכות, אבל הסוס רק נשתהה תחתיו, החזיר זרבוּבוֹ ותלה בו עיניים של תמיהה. עם כל צליפת שוֹט, היה זוקף את זנבו ומנסר את האויר בראשו. גופה הקטן של דיטה צהל כולו.
“הוא לא במצב־רוח היום,” אמר לארס פטר האנסן, משהניחו לחזור לקצב־הילוּכוֹ הקודם. “חושב שעוול הוא לצפות ממנו שיהא דוֹהר, בעוד שהוא פוסע כל הזמן פסיעות גדולות.”
“הסוס אמר לך זאת?” שאלה דיטה, כשהיא משיטה עיניה מהסוס אל לארסן וחזור חלילה.
“יש להניח שהוא חושב ככה. ויש לומר שהוא כמעט צודק.”
אמנם פּסיעות גסוֹת פוסע היה – בכך לא היה שמץ של ספק – אלא שאף פּסיעה אחת לא דוֹמה היתה לחברתה במידת האורך, והעגלה היתה מתנועת כל העת בעקלתון. איזה סוס מגוחך. דומה, כאילו הוצבר מפסולת ושיירים, כה גרום ופגום־צורה היה. שני איברים שבוֹ לא היו תוֹאמים זה לזה, ועם כל ניד וניע היו רגליו גונחות וחורקות.
הם עברו על פני אחוזת סאנד והיו מפליגים והולכים לתוך נוף שסבתא לא ראתה מימיה.
“אבל גם עכשיו אין אַת יכולה לראות שדות אלה,” אמרה דיטה בנעימה של קפּדנות.
“או, אַת רוצה תמיד לדקדק כחוּט־השׂערה, בטח שיכולה אני לראות! כשאני שומעת את שניכם מדברים על דא ועל הא, רואה אני הכל ברורות מאוד. מתנת אלוהים היא לזכוֹת לכל זה בימי זיקנה. אבל מריחה אני משהו מתוֹק.”
“אפשר וזהו ריח המים הרעננים, סבתא,” אמר לארס פטר. “מהלך שניים או שלושה מילין מכאן נמצא האגם הגדול. יש לה לסבתא אף חד לכל דבר לח.” בדיחה זו שאמר מניה־וביה גרמה לו קורת־רוח והוא גירגר צחוק.
“מים אלה יכולים הבריות לשתות בלי כל חשש,” אמרה מארן מהורהרת; “סרן הוא שאמר לי זאת. פּעם אחת רצינו לנסוע לאגם זה לדוּג בו צלוֹפחים, אבל לכלל נסיעה של ממש לא הגיע הדבר. אי, אומרים שיוֹפי הוא לראות בלילות־קיץ את נוגה המדורות על פּני האגם.”
אגב כך סח להן לארס פטר על מעמד ביתו. למען האמת יש לומר כי אין הוא מסיען דוקא לחופתו שלו ושל סרינה, כיון שכבר התחתנו לפני תשעה חדשים – בסתר. “חתונה־של־חפּזון”, לימד סניגוריה על עצמו, “ויש באמת להצטער על שלא הייתן בחתונה.”
מארן נעשתה דמוּמה; היא נשתוקקה כל כך להיות נוכחת בכלולותיה של אחת מבנותיה לפחות; והנה לא נסתייע הדבר. פרט לאַכזבה זו, הרי הנסיעה לכשעצמה היא נעימה מאוד.
“וילדים יש לכם?” שאלה קצרות לאחר שהוּת־מה.
“בן,” השיב לארס פטר, “קוף קטן לכל הפרטים – צלם אמוֹ!” זכר בנו הביאו לידי הִתלהבות. “סרינה עומד ללדת שנית,” הוסיף בנחת.
“אין אתם יושבים בחיבוּק־ידיים,” אמרה מארן. “והיאך היא?”
“בזאת הפּעם לא כל כך טוב. צרבת מציקה לה, אומרת היא.”
“סימן שתלד בת ארוכת־שׂיער,” אמרה מארן בפסקנות. ו“הפּעוטה היא כבר בסוף הדרך, שכן שערותיה שלה כבר מדגדגות בגרונה של האֵם.”
היה זה יום ספטמבר הדוּר־נאה. ריחות שלכת עמדו בחללוֹ של עולם, והאויר ספוּג היה טחיבות, שנראתה לעין כטיפּין של בדוֹלח התלויות מעל לנוף הזרוח; אֵד כחול מופשל היה מעל לצמרות העצים והיה שוקע ויורד אל סבכי השיחים, באופן שהאפרים ושדות הכבוּל דומים היו לים לבן ועומם.
דיטה משתאה היתה לאינסוֹף של העולם. בכל רגע מתגלה היה משהו חדש: יערות, כפרים, בתי־יראה; ורק סופו של העולם שלו מצפה היתה בקוצר־רוח, לא נתגלה. משהדרימו, נזדקרו מגדלים קוֹרנים בשמש; זהו ארמונו של המלך, אמר האנסן, ודיטה חשה היאך לבה הפּעוט נדחק לגרוֹנה.
“מהו הריח שאני מריחה עכשיו?” שאלה סבתא כשהיא מרחרחת את האויר. “ריח של מלח! אנו קרובים לים.”
“קרובים, לאו־דוקא,” אמר לארס פטר, “מהלך שבעה מילין מכאן, לכל הפּחות. אַת יכולה באמת להריח ריח הים?”
ודאי, כל שנות חייה עברו עליה בסמוך לים, וחייבת היא להריח את ריחוֹ אפילו ממרחק רב יותר. “ואיזה ים זה?” שאלה.
“אותו ים כשלכם,” ענה לארס פטר.
והנה הגיעו לקץ המסע. הסוס המדובלל נשתהה לפתע, ולארס פטר קפץ מתוך העגלה. “הנה הגענו,” אמר והניפן והורידן. סרינה יצאה להקביל את פניהן, בנה חבוּק בזרועותיה; גמלונית וחסונה היתה ונימוּסיה גסים.
אשה מגודלת וסמוקת פּנים זו הטילה אֵימה על דיטה שחשה לה מפלט אצל סבתא. “היא כך משום שעדיין אינה מכירה אותך,” אמרה מארן, “מיד תהא מפוּיסת ונוחה.”
אבל סרינה כעוּסה היתה. “היי, ילדה, די בשטויות,” אמרה ומשכתה אליה. “תני נשיקה לאמא שלך.”
דיטה התחילה לייבב והתאמצה להיחָלץ מידיה. פּניה של סרינה נתכרכמו – עלוּלה היא לצאת מן הכלים ולהעניש את הילדה בחזקת אֵם. אותו רגע צץ בעלה ביניהן, נטל לילדה הושיבה על גב הסוס. “לטפי את הסוס ואמרי לו תודה על הנסיעה הנעימה,” אמר. העבירה ידה על רעמתוֹ של הסוס, ומשנתיישבה עליה דעתה טילטלה אל סרינה: “נשקי לאמא שלך,” אמר, ודיטה שירבבה לעומתה את פּיה הקט. אבל עכשיו סרבה סרינה. זקפה עיניים זועפות בילדה, והלכה להביא מים לסוס.
סרינה טבחה שני תרנגולות לכבודן של האורחות, ובדרך כלל הסבירה להן פּנים במאכל ובמשקה; אבל בכל הטירחה הזו ובכל הליכותיה לא היתה אף נימה של חיבה. תמיד היתה בה מידה של צינה ושל אנוכיות, והשנים שחלפו לא תיקנו בה מידה זו. למחרת בבוקר ראתה מארן הזקנה שכבר הגיעה השעה שיחזרו לביתן, ועל כך לא הביעה סרינה תעומת כלשהי. לאחר פּת צהריים קם לארס פטר ורתם את סוסו, הושיב את סבתא ואת דיטה בעגלה, וזו חזרה והתגלגלה בין שדות ויערות, הכל נשמו לרוָחה שהביקור נסתיים בכי טוב. אפילו לארס פטר אדם שונה היה מחוץ לביתו. היה מפזם ומפצח בדיחות, בעוד שבביתו מיושב היה בדעתו וממעט בדיבור.
לבן מלא תודה היה על שחזרו לבקתתן בנאזה. “ניתן שבח והוֹדיה לאלוהים, שאין אנו צריכות לאמך שתהא מפרנסת אותנו,” אמרה סבתא, משפּרש לארס פטר האנסן לדרכו; ודיטה כרכה זרועותיה בצוארה של הישישה ונשקה לה. אותו יום השיגה מלוא משמעות ערכה של סבתא.
אכזבה נשתיירה בלבן; לא כך נצטיירה להן סרינה, ואף ביתה לא היה מפואר כלל וכלל. לפי תיאורה של דיטה למדה סבתא לדעת שסרינה דרה בבקתת חימר, המתקראת בית־מגורים, אמבר וכיוצא בזה. לא, בשום פנים ואופן אין להשווֹתה לבקתתן שלהן בנאזה.
אבל הנסיעה לכשעצמה יפה היתה עד מאוד.
הסמרטוטר־ומלקט־העצמות 🔗
כל מי שהכיר את לארס פטר האנסן הסכים לדעה שברנש משונה הוא. תמיד היתה דעתוֹ מיושבת עליו, ואליבא דאמת לא היה צידוּק כלשהוּ לישוּב־דעת זה. הוא נשתייך לגזע של סמרטוטרים־ומלקטי־עצמוֹת שהיו עוסקים מדוֹרי־דורות בפרקמטיות שאיש לא רצה לנגוֹע בהן. אביו היה רוֹתם צמד כלבים לעגלת־גרר ומסַייר בכפרים וקונה בשווה פרוטה סמרטוטים ועצמות וכל מיני פסולת ופיגול. בהמה חולה או בעלת מוּם שתקנתה חיסוּל, היו משגרים תמיד אצלו שיבוא ויחַסלנה. היה זה ברנש שלא מאס בשום מלאכה גסה; היה נוֹעץ זרועותיו עד מַרפקיו בנבלה מסריחה ומהפּך בה ומהפך בה, ואחר כך היה יושב לאכול בלי להדיח אפילו את ציפּרניו במעט מים; הבריות אמרו עליו שרגיל הוא לקום בחצות לילה ולהוציא נבלות קבורות ולפשוֹט את עוֹרן. אביו של לארס פטר הלך בבחרוּתוֹ לסייע עם דוֹדוֹ התליין באומנותו. וכדוגמה לשחיתותו של פרחח זה מביאים הבריות את המנהג שהיה בידו לטפּס על עץ־התלייה, שעה שהחבל לא היה מתהדק כהלָכה סביב צוארוֹ של הנידון לחנק, ולישב על כתפיו של האומלל.
אין לומר שזוהי ירושה רבה ומכוּבדת שאָב מַנחיל לבנוֹ. ויש לשעֵר שלארס פטר הרגיש בכך, שכן בהיותו צעיר מאוד קם ופּנה עוֹרף לכפר־מכוֹרתוֹ. הוא חָצה את המים וחיפּש עבודה על חופו של ים הצפון – הוא נשא נפשו להיות איכר. מאחר שהיה בחוּר מתוּן בהליכותיו, מעורר אֵמוּן, וחסון כסוּס, העבידוֹ כל איכר ברצון רב.
אבל אם סבר שיעלה בידו לברוח מגורלו, הרי שטעה. דבר מוצאו ויחוּסוֹ ליווהו באשר הלך, ופגע בו באשר פנה. משל כאילו היה אומר שיברח מצלוֹ שלוֹ.
לאָשרוֹ בעל־מזג טוב היה, וכל העלבונות לא היו פוגעים בו ביותר; הוא לא שמר טינה ולא נטר אֵיבה. כוחו וחריצותו שקוּלים היו כנגד מוצאו ויחוסו הנחוּת, באופן שלא היה נדחק לקרן־זוית על־ידי בחורים בני גילוֹ; והיה אפילו מעשה ובת־אמידים התאהבה בכוחו ובשׂערוֹ השחור ונכונה היתה להינשא לוֹ. על אף התנגדות מצד הוריה, באו בברית־אירוסין; אלא שלא נסתייע הדבר והנערה מתה מיתה חטוּפה, באופן שלא היה סיפּק בידוֹ לקנות לו זכוּת על הנדוניה שלה.
כה ביש־גדא היה בכל דבר ודבר, שדומה היה שנפרעים ממנו בעד פּשעי אבותיו. אבל לארס פטר ראה בכך מנהגוֹ של עולם. הוא טרח ועמל וחסך פרוטה לפרוטה, עד שצבר די ממון לקנות לו חלקת אדמה בגליל סאנד – ובשנית מחפּש היה אחרי אשה. באחד מכפרי הדייגים נתוָדע לבחורה נאה; לבבותיהם נתקשרו, והוא הוליכה לחוּפּה.
ישנם בני אדם שעל גג ביתם תקנן ציפּור־הפוּרענות המכה תמיד בכנפיה השחורות. ברגיל סמוּיה ציפּור זו מעיני הבריות, ורק גרי הבית יראוה; אלא יארע שדוקא הבריות יהיו רואים אותה, ותהא סמוּיה מעיניהם של אלה שאת ביתם באה לפקוֹד.
לארס פטר נשתייך לאלה שהבריות רואים אותם כמיועדים לפורעניות. לגזע מחצבתוֹ דבוקים וצמודים היו שני מסתוֹרין גדולים – הדם והמארה. אמנם, הוא עצמו בעל מזג טוב היה ולעת־עתה ראה עולמו בחייו; אלא שמשהו מזומן היה בשבילו; הכל ראו שציפּור־הפורענות בנתה לה קנה על גגוֹ.
הוא עצמו לא ראה מאומה ומתוך הבטחון הביא את אשתו תחת קוֹרת ביתוֹ. איש לא סיפּר לו שמאורסת היתה לסַפּן שספינתוֹ נטרפה; ואפילו גילוּ את אָזנוֹ לא היה לארס פטר מתבהל מפּני מַלָח שירד למצולות הים; וגם אין אדם בורח מגוֹרלוֹ.
לא ישוער ולא יתואר אָשרם של שני יצורים אלה; משגמר לארס פטר מלאכת יומו היה מסייע עמה בדיר, הולך לקוֹשש עצים ולטלטל דליי מים בשבילה. קיצורו של דבר, האנסינה קרנה מאוֹשר; הכל יכולים היו לראות שזכתה לבעל טוב. והציפּור המקננת על גגם, אינה אלא חסידה, כי לא יצאו ימים רבים והאנסינה גילתה סוד ללארס פטר שהיא הרה ללדת.
בשׂוֹרה מופלאה כזו לא נתבשר לארס פטר מימיו, ואם קודם לכן עבד קשה, הכפּיל עתה את עמלוֹ. היה עושה את לילותיו בדיר־העצים; היה עליו להתקין עריסה, כיסא־נוֹע, ולחתך נעלי עץ פעוטות. בעת עבודתו מפזם היה לעצמו לחן חשאי; פעמים היתה הדלת נפתחת והאנסינה באה במרוצה ומטילה עצמה לתוך זרועותיו. מאז הריוֹנה נעשתה מוזרה מאוד, ולא יכלה למצוא מנוחה לעצמה, והיתה יושבת שעות על שעות מוסחת־דעת – כאילו האזינה לקולות רחוקים – ולא היה בה הכוח לקום ממקומה. לארס פטר תלה זה במצבה, וראה בכך הלך־רוּח של ארעי שסופו עוֹבר. מזגוֹ המתוּן והמעוּין הביא מרגוֹע לרוּחה הנכאה, והעננים נתפזרו ושוב מאוּשרת היתה. אבל לפרקים נתמלאה חרדה, והיתה רצה אליו אל השדה, נרעשה ונפעמת. חפץ זה או זה שבבית היה מטיל עליה אֵימה, וכשהיה לארס פטר מפציר בה שתגיד לו את פּשר הדבר, תלתה בו עיניים דמומות.
משתמוּ ימי הריוֹנה והביאה ילד לעולם חזרה ונתיישבה עליה דעתה. התינוק הביא עמוֹ אוֹרה ושמחה ואָשרם גדול היה משהיה.
אבל רוח־הנכאים חזרה לשרוֹת עליה משהרתה בשנית. פעמים היתה האֵימה טורדתה מהבית, והיתה מתרוצצת בשדה כשהיא פוֹכרת ידיה מצער. הבעל הנבוֹך היה מביא את התינוק הבוכה, כדי להשפּיע עליה שתחזור הביתה. משנתעצמו יסוריה, סיפּרה ללארס פטר שמאורסת היתה לסַפּן, שקיבל הבטחה ממנה שתישאר לוֹ נאמנה, אם יאונה לו משהו בים.
“ומאז לא חזר?” שאל לארס פטר במתינוּת.
האנסינה הנידה ראשה ניע של לאו. והוא איים עליה שיחזור ויתבענה, אם תפר את הבטחתה. אמר שיהא מקיש בדלת הגנובה שבתקרה.
“כלום הבטחת לו מרצונך הטוב?” שאל לארס פטר בנעימה של שיקוּל־דעת.
לא, האנסינה סבורה שהוא כפאָה לכך.
“אם כך, פּטוּרה אַת מהבטחתך,” אמר. “משפּחתי, ייתכן שאין היא בעלת יחוּס גדול, מאחר שהיא זוהמת האדמה; אבל אבי וסבא שלי נוהגים היו לוֹמר, שאין צריכים להתיירא מהמתים; קל יותר להיפּטר מהם מאשר מהחיים.” היא ישבה רכוּנה על התינוק שכילה כוחו בבכי עד שנרדם על ברכיה, ולארס פטר עמד על גבה וגיפפה בזרועותיו, כשהוא מנענעה רכוֹת אָנה ואָנה ומשדלה בדברים של הגיוֹן. “עליך לתת את הדעת על הפּעוט – ועל זה העומד לבוא! יש דבר אחד שאין לוֹ כפּרה, רוֹע־לב לגבי צאצאינו.”
לָפתה ידוֹ ולחצתה לעיניה הדמועות. קמה ממקומה והשכיבה את התינוק בעריסה; שוב היתה דעתה שפוּיה ומיוּשבת עליה.
הסמרטוטר־ומלקט־העצמות לא האמין בשום אמונות תפלות שהן; היתה זו קרן־האור היחידה בחשכות בני־גזעוֹ; ותכונה זו היא שגרמה להם שיתנדו מהציבוּר, וגם קבעה לדורות את האומנות שבידם. אלה שאינם רדוּפים שדים ומזיקין, סוֹפם שהם נעשים מזיקין לאחרים.
לארס פטר לא האמין כי יש בכוחו של ברמינן להרע. אבל הבין לרוּחה של האנסינה והיה מיצר מאוד בצערה.
נולדו להם בנים ובנות בזה אחר זה, ועמהם נתוֹספוּ הצרות ונתעצם דכאוֹנה של האנסינה. הילדים עצמם כלל לא ניכר היה בפניהם ששרוּיים היו תשעה ירחים תחת לב מלא פחדים. דומים היו לשמשות קטנות ונוגהות, שהיו חָגות־נעוֹת סביבוֹ מבוקר עד ערב. הם הוסיפו שמחה למלאכתוֹ, ובואו של כל ילד לעולם, היה בעיניו מַתת אלוהים. אגרופיו המסורבלים היו מלפפים גופו של העוֹלל שהמיילדת הושיטה לו – בחיתוּליו דומה היה למַגף שעה שהניפו תנופה אל התקרה. בשמחת לבו נהם קולו עמוקות כענבלוֹ של פעמון, וראשוֹ של התינוק היה נע לכאן ולכאן, כשהוא ממצמץ בעיניו כלפּי אורו של יום. כל ישותו של לארס פטר התרוננה בשיר־הוֹדיה על שזכה לאשה זו, לילדים אלה. כלָלוֹ של דבר, שרוּי היה בעולם שכולו זיו ונהרה.
בנחלתו הקטנה לא היתה הברכה מצוּיה ביותר. היתה זו אדמה דלה, והמזל לא האיר פניו ללארס פּטר. או שנתקפּחה לו בהמה, או שהברד השׁדיף את היבוּל. שכניו היו מצרפים לחשבון תאונות אלה, אבל לארס פטר לא סבר כלל שמקפּחים שׂכר עמלוֹ; היה שמח בחלקוֹ והיה עמל מצאת החמה עד צאת הכוכבים. מאומה לא פגע בו.
בהריונה החמישי הורע מצבה של האנסינה שבעתיים. היא הפצירה בבעלה שיחזיר למקומה את הדלת הגנובה, באמתלה שאיננה יכולה לעמוד במטבח מחמת רוּח־פּרצים, והריהי מצוּיה רובו של יום במטבח – שכן המתינה לדפיקותיו של הספּן. שוב לא היתה גונחת וגם הפחדים סרוּ ממנה. דומה היה כאילו קיבלה עליה את גזר־הדין שאין מנוֹס ממנו; פזורת־נפש היתה, ולארס פטר נתלפף רגש עגום ששוב אין היא שייכת לו. בעיצוּמוֹ של לילה היה חש פתאום שאין היא מצוּיה לצדוֹ – והיה מוצא אותה במטבח כולה קופאה מצינה. היה מחזירה למיטה, כשהוא משדלה בדברי־פיוּסין, משל תינוקת היתה, ולאחר שעה קלה היתה נרדמת על חזהו.
לארס פטר לא היה מעיז להתרחק מביתו ולעזבה לנפשה עם הילדים; לבסוף שׂכר אשה שתהא משגחת עליה ותהא מטפּלת במשק הבית, כי האנסינה הזניחה הכל וראתה בילדיה עילה לדכדוּכה ולעצבוֹנה.
יום אחד כשהוביל העירה עגלה טעונה כבוּל, נתארע מאורע איום. הדבר שהאנסינה היתה מצפּה לו שנים על שנים, נתחולל בממש. בידתה אמתלה ושלחה לאיזה מקום את האשה שנשׂכרה להשגיח עליה; ומשחזר לארס פטר, מצא את הבהמות גוֹעוֹת וכל דלת פּתוחה לרוָחה. לא היה כל סימן לאשה ולילדים. תרנגולות ואוָזים חמקוּ־עברוּ על פּניו שעה שהתרוצץ אָנה ואָנה וקרא בשמות אשתו וילדיו. הוא מצאם בתוך המעיין. היה זה מחזה־אֵימים לראות את האֵם וארבעת ילדיה מוּטלים בשורה, תחילה על אבני המרצפת של החצר, ספוּגי מים ומעוררים רחמים, ואחר כך על גבי שולחן חדר־האורחים, כשהם מלוּבשים לקבוּרה. אין שמץ ספק בדבר, הספּן בא לתבוע את זכוּתוֹ! האם קפצה האחרונה לתוך המעיין, עוללה חבוק בזרועותיה; כך משוה, כשהיא לופתת בחזקה את עוללה; העלובה, מה חטא חטאה.
תאונת־זוָעה זו זיעזעה את שכניו של לארס פטר. עתה נכונים היו להושיט לו סעד ועזר; אלא שדומה היה שאין הוא מסוגל לקבל חסדים.
לא היה מש מהמתים עד יום הקבוּרה. איש לא ראהו מזיל אף דמעה אחת, אפילו לא בשעה שהושלך עפר על גבי הארונות, והבריות תמהים היו למנוחת־נפשו ולישוב־דעתו; והרי נפשו קשורה היתה בנפש אשתו ובניו. מן הסתם הוא אחד מאלה שנתקללו באי־יכולת של בכי, – היו הנשים מהרהרות בלבן.
לאחר הקבורה ביקש לאחד משכניו שישׂים עין על בהמותיו ועופותיו; עליו ללכת העירה, אמר. נטל מקלוֹ והפליג לדרכוֹ. במשך שנתיים לא ראהו איש; סברה מהלכת היתה שהלך אל הים. נוֹשיו העבירו לרשותם את נחלתו; וכיוָן שהחוב שחָב להם שקול היה כנגד נכסיו, ממילא לא נמצאו הללו מפסידים.
יום אחד צץ לפתע־פתאום, אותו לארס פטר, שבדומה לאִיוֹב, מוּכן ומזומן היה להתחיל הכל מבראשית. במשך שתי שנות היעדרוֹ חסך מעט כסף, וקנה בו בקתה רעוּעה למחצה, מהלך שעה קלה מנחלתו הקודמת. לבקתה מסופּחת היתה כברת שדה־כבוּל וכברת קרקע בתוּלה. הוא קנה כבשים אחדים, הקים דיר לכבוּל ולקני אגמון שהיה מקצץ בבצת האגם – ותקע יתד. היה מחצב כבוּל ומוכרו; ומשהיה שומע על דיִג נאה של מליחים, היה קם ורוֹתם את עצמו לעגלת־יד ויורד לאחד מכפרי הדייגים הסמוכים וקונה מטען של מליחים אגב חיזור מבקתה אל בקתה. את הכבוּל היה מעדיף למכור ממכר־חליפין, ונוטל תמורתו גרוטאות של ברזל, סמרטוטים, עצמות וכדומה. חזר ותפס באומנות של גזעוֹ. יום אחד הביא הביתה סוס שכולו עצמות; הוא קנה את הבהמה בזיל־הזול, כיוָן ששום איש לא יכול היה להפיק ממנה תועלת כלשהי; יום אחד הביא הביתה את סרינה. שוב האיר לו המזל את פּניו.
הוא פגש בסרינה באחת מבקתות הדייגים, וחיש־מהר נתקשר שידוּך ביניהם. מקום עבודתה נתמאס עליה תכלית המיאוס, ועליו קשתה הבדידות, לכן קשרו גורל בגורל.
היה נעדר מביתוֹ מבוקר עד ערב, ותכופות אף בלילות. בעיצומה של עונת הדיִג היה יוצא את ביתו באשמורה השנייה של הלילה, כדי להיות בכפר עם שוב הסירות הראשונות. באותם הלילות לא היתה סרינה עוֹצמת עין ומשגחת עליו שלא יפליג בשינה. אורח־חיים אי־תקין זה נראה טבעי בהחלט לגביה ולגביהו, והיא היתה עזר אמיתי כנגדו. זכה איפוא באשה שנייה, ובאשת־חַיִל. היה לו סוס שלא היה לו אָח ומשל בכל האיפרכיה כולה – ומשק! אמנם, היה זה משק־אביוֹן, כי הבקתה שלהם בנוּיה היתה שחַת, טיט וכלונסאות; עוברי־אורח היו מלכסנים יד כלפּיה מתוך צחוק. אבל לארס פטר דעתוֹ נוחה היתה הימנה.
הוא היה אדם השמח בחלקו – שמח בחלקו במידה מוּפרזת, כך סברה סרינה. היא אשה אַמביציוזית היתה, ומאיצה בו שיהא מתאמץ ומשתדל לשפּר את מצבם. בהיעדרוֹ, היתה צוֹפייה כל הליכות הבית והמשק; ובקיץ הראשון סייעה עמו להקים דיר הראוּי לשמוֹ, בנוּי מרישים ישנים ולבינים שהיא התקינה במוֹ ידיה מטיט. “עכשיו יש לנו מקום לבהמה כמו לכל בני־אדם,” אמרה, משנשלם בניינוֹ של הדיר. אבל קולה העיד שאין דעתה נוחה מדיר זה.
פעמים היה לארס פטר האנסן מגלגל שיחה על סבתא ודיטה ואומר: “שמא נביא אותן לכאן; הן עצובות ובודדות כל כך, ורק האלוהים יודע היכן הן משיגות פּת־לחם.”
אבל סרינה היתה מעמידה פנים כעוּסוֹת ואומרת פסוקות: “יש לנו די בלעדיהן. ואין אמא חסרה כלום, בטוחה אני בכך. היא אשה שמוֹח בקדקדה. אבל אם יבואו הנה, רוצה אני בכסף ששולם בעד דיטה. שלי הוא בדין.”
“וַדאי אכלו כסף זה מכבר,” אמר לארס פטר.
אבל סרינה לא סברה כך; נכונה היא להישבע שאמא שלה הטמינה את הכסף באיזה חוֹר. “אילו היתה מוכרת לפחות את הבקתה שלה ונותנת לנו את הכסף,” אמרה סרינה, “הרי יכולים היינו לבנות בית חדש.”
“מי שיש לו מעט רוצה הרבה!” אמר לארס פטר ונתחייך. לפי עניוּת דעתו הבקתה שהם דרים בה מניחה בהחלט את הדעת. אבל הוא היה אדם משונה: מסתפּק במועט שבמועט ורואה בעין יפה נכסים ועושר אצל אחרים. אם תניח לו סרינה לכלכל את ענייני הבית, סוֹפם שיצטרכו במהרה בקרוב לקבל מהתמחוי.
לכן חדל לארס פטר להסיח בעניין זה, ובעת ביקוּרה של סבתא בביתו בא לכלל דעה כי מוטב שהאֵם והבת תהיינה שרוּיוֹת אשה תחת קוֹרת ביתה. כשהיה מזדמן לרגל הפרקמטיה שלו למקום מגוריה של מארן, היה סר לבקתה שבנאזה לשתות ספל קפה במחיצת סבתא ודיטה. היה מביא להן שׂקית קפה, עוגות ומתנות כיוצא באלה. והיו אלה ימים של שמחה גדולה. מביקור אחד למשנהו לא היו מסיחות אלא בו. משנשמעה נסירת גלגל בחוץ, היתה דיטה רצה אל החלון, וסבתא היתה קורעת לרוָחה את עיניה הכבויות. דיטה היתה מלקטת כל מיני גרוטאות על החוף ועושה אותן דוֹרוֹן־אַפתעה לאביה; וכשהיה חוזר לביתו, היתה מהלכת אחרי העגלה עד הגבעה הגדולה, שמאחריה שוקעת השמש.
לארס פטר לא היה מגיד דבר לסרינה על ביקורים אלה.
דיטה הולכת לה חוזרת 🔗
לפני שדעך אור עינה הורתה מארן לדיטה תורת הקריאה, ועתה היתה הימנה תועלת רבה. לא היו הולכות לבית־היראה; בגדיהן היו מרופטים ומהוּהים ביותר, והדרך ארוכה ביותר. לא היתה בה במארן אדיקות יתירה, נסיונות של חיים ארוכים לימדוה להתייחס לאמריו של הכומר בקורטוב של זהירות. אבל בכל יום ראשון בשבת, שעה שהבריות היו נוהרים לכנסייה, היו שתיהן מלובשות בגדי שבת נקיים; דיטה חגוּרה סינור זך ונעולה נעלי עץ מצוחצחות, וסבתא ענודה שביס־סרטים. היתה סבתא יושבת בתוך כורסה אצל השולחן, משקפיים רכוּבים על אַפה וספר התנ"ך פּתוּח לפניה, ודיטה היתה עומדת על־ידה וקוראת לפניה את פרשיות השבוע. על אף עוורוֹנה עמדה סבתא על דעתה שהספר הקדוש יהא מוּנח לפניה, שהמשקפיים יהיו חבושים לעיניה, למען יהא הכל לפי המנהג והדין.
בינתיים נתקרבה דיטה לגיל בית הספר, אבל מארן לא שׂמה לב לכך והחזיקה את הילדה בבית. וכי תוּכל דיטה להיות בכפיפה אחת עם שאָר ילדים? וכן אין מארן יכולה להעלות על דעתה שתהא נידונה להיות שרוּיה לבדה יום תמים בלי דיטה. אבל מקץ ששה חדשים נודע הדבר לרשות המקומית, ומארן גיבלה אַתראָה, שאם לא תשלח את הילדה לבית־הספר, סוֹפה שתילקח ממנה לחלוטין.
ציידה איפוא את דיטה כמיטב יכולתה ושלחתה מתוך דאבוֹן־לב. במתכוון לא נתנה בידה את תעודת הלידה; מאחר שבשוליה רשום היה: נולדה מחוץ לנישואין. מארן הבן לא יכלה למה יוּתוה אות של קלוֹן בילדה חָפה מכל עווֹן; גם בלאו הכי יהא עליה להיאבק קשה על קיוּמה. אבל דיטה חזרה ואזהרה חמוּרה בפיה להביא למחר את תעודת הלידה, ומארן נאלצה היתה לתתה לה. תקוות־תוהו היא לאסור מלחמה על העוול.
מארן ידעה יפה כי מוסדות הרשות אינם מעשי אלוהים – דעה זו היתה טבועה בה מטבע ברייתה! כל עיקרם של מוסדות הרשות שהם מדכאים וטוחנים את עניי העם, ולתכלית זו משתמשים הם בשיטות מרדות, שהן למורת רוחו של אלוהים, שהוא דורש טובתם ואוהב את העניים; מכל מקום בנוֹ היחידי היושב לימינו משמש מליץ־יוֹשר לקשי־הגורל והאביונים, והשׂכל מחייב איפוא שאלוהים יוֹשיע מתוך הרצון לחלכאים ונדכאים. אבל מה מועיל מכך אם התקיפים ובעלי השררה בזה העולם רוצים שהעני יהא משוקע בעוֹניוֹ. הכוח והשלטון הוא בידי בעלי האחוזות ושכמוֹתם! אליהם יפנה הכומר שעה שהוא דורש דרשה נאה, וינהג זלזול גמור בעניים, ואליהם יהא החזן מפלבל בעיניו שעה שהוא מסלסל בגרונו. הללו רואים עולמם בחייהם; השופט נושא שוֹבל השמלות של נשיהם, ואיכרה עלוּבה מוכנה ומזומנה להשתטח על ארבע בתוך הרפש כדי שלא תלכלכנה חלילה את נעליהן היפות שעה שהן עולות לכרכרה. לא, בתעודת הלידה של מיוחסים אלה לא תמצא בשוליה כתוב: “נולד מחוץ לנישואין”; אף כי כשרוּת מוצאם היא תכופות מפוקפקת מאוד!
“למה מַרשה אלוהים שזה יהא כך?” שאלה דיטה מתוך התמיהה.
“בדין היה שיתערב במנהגו של זה העולם, או שלא צריך לבנות בתי־יראה לשמו,” השיבה מארן. “סבא סרן היה אומר תמיד כי אלוהים שוֹכן בארנקיהם של התקיפים, ודומה שהדין עם סבא.”
שלוש פעמים בשבוע היתה דיטה הולכת לבית הספר המצוּי מהלך שעה אחת מהכפר. היא נתלוותה לילדים אחרים, וכלל לא נסתכסכה עמהם.
ילדים הם נטולי מחשבה, אך לא מרושעים; את הרשעוּת לומדים הם מהגדולים. הם קראוה בכינוּיי־גנאי ששמעו בבית; הם חזרו על הרכילות שליהגו הוריהם; בפי הילדים לא היתה בכך כל משמעות שהיא. רגע אחד היו קוראים לה “מַמזרת־של־מַכשפה”, ומשנהו היו מסבירים לה פנים שוחקות; הם לא נתכוונו להביט עליה מגבוה. משעמדה דיטה על כך ניטל בעיניה העוקץ מכינוּי־הגנאי – לאָשרה לא היתה בה רגישות יתירה. וההורים שוב לא היו מזהירים את ילדיהם מפּניה, מחמת אמונות תפלוֹת. הזמן שמארן מכשפה היתה נשתכח כליל. עכשיו אין היא אלא אשה זקנה ועלוּבה לנפשה עם ילדה אי־חוּקית.
לאותו בית ספר היו באים ילדים ממקום־מגוריו של לארס פטר; זה זמן רב שהלה לא נזדמן לבקתה שלהם והיו מתחילים לחשוש לו, שמא נתארע לו אסון חלילה, שכן מצוּי הוא תמיד בדרכים, בגשמים ובסערות. מפּי הילדים נודע לדיטה ששלום לו ולסרינה.
יום אחד חזרה דיטה ומפיה הבשוֹרה שנצטותה לבוא לבית הוריה; בידי אחד הילידם שלחה סרינה צו זה.
צמרמורות התחילו מטלטלות את מארן הזקנה, באופן שצינורות הסריגה שבין אצבעותיה נשתקשקו זה בזה.
“אבל הרי אמרה שאין היא רוצה בכך!” פרצה יבבה מבין שפתיה המעוּותוֹת.
“כן, אבל עכשיו היא רוצה בי; אני אצטרך לטפּל בתינוקות,” אמרה דיטה בגאוָה, כשהיא אוספת חפציה ומניחתם על גבי השולחן. כל חפץ שהונח בחבטה, כדקירה בבשרה של הזקנה היתה; אמנם, דיטה היתה מפיסה את דעתה ומלטפת את ידה הרוטטת שלא היתה אלא צרור של ורידים כחולים. מארן ישבה צנופה, דמומה והריצה צינורותיה; פּניה חתומים היו בחותם המוות.
“בטח שאבוא מזמן לזמן לראות אותך; אבל אַת צריכה להבין בשׂכל שאני לא יכולה להיות אצלך לתמיד. כשאבוא, אביא קצת קפה ויהיה לנו שמח. אבל אַת צריכה להבטיח שלא לבכות, למה שהבכי מזיק לעיניים שלך.”
כך עמדה דיטה ודיברה בנעימת־קול חכמנית, שעה שצררה את חפציה.
“ועכשיו עלי ללכת, או שלא אגיע לשם עד הלילה, ואז תכעס אמא מאוד.” ביטאה את השם “אמא” ביראת־כבוד שאינה מניחה מקום להרהר אחריו. “שלום לך, סבתא שלי!” נשקה לה על לחיה ונסתלקה עם צרוֹרה.
אך נסגרה הדלת, נפתח מעיין דמעותיה של הזקנה; במלל חדגוני תינתה כל צרותיה, יסוריה וסבלותיה. עד שלא נפטרה מצרה אחת היתה קופצת עליה רוגזה של שנייה; בכמה מיני פורעניות נתנסתה ואף־על־פי־כן עמדה בכולן. וכך היתה יושבת ויוצקת צקון־לחש שלה לתוך חללה של הבקתה עד שלפתע חשה שתי זרועות נכרכות בצוארה ולחי מלוחלחת נצמדת ללחיה. היתה זו דיטה הקונדסית שחזרה ואמרה ששוב לא תעזבנה.
דיטה הלכה כברת־דרך, הגיעה עד לביתו של האופה; משראוה השוליות מטלטלת צרור גדול, השהוּ אותה וביקשו לדעת להיכן היא הולכת. הסברה שהולכת היא לבית הוריה לא נתקבלה על דעתם, שכן נזדמן אתמול האופה עם אביה בשוק, והלה לא רמז על כך רמז כלשהו; אמנם ביקש שידרוש בשלומן בשמו שלו. דיטה עמדה תמוהה ודהומה; ספק פתאומי נדלק במוחה. בטלטלת־גוף נמרצת סיחררה עצמה – באותה המהירות המיוחדת לכל תנועותיה – ונשאה פעמיה חזרה לבקתה של סבתא. כיצד נסתבבו הדברים, על כך לא רצתה ליתן את הדעת, רוַח לה מאוד לכשנתחוור לה שרשאית היא לחזור אצל סבתא.
סבתא צחקה ובכתה בעת ובעונה אחת, ונסתבכה בשאלות ולא יכלה להיחלץ מהן.
“משמע שאין אַת הולכת כלל?” אמרה לבסוף, כשהיא מביעה תודה לאלוהים, וכמעט שאינה מאמינה בכך.
“בטח שאני לא הולכת. הרי אמרתי לך שהאופה אמר לי שאני לא צריכה ללכת.”
“אי, האופה, האופה – מה לו ולזה? אמא שלחה בידי שליח שתבואי, הרי שצריכה אַת ללכת.”
דיטה חיטטה בחָטמה בתוך לחיה של סבתא. מארן זקפה ראשה: “נכון, ילדה, שאמא שלחה בידי שליח שתבואי? עני לי!”
“נ’לא יודעת, סבתא,” אמרה דיטה, כשהיא מצניעה פניה בכתפה.
“משמע שאַת משטה בי, ילדה רעה שכמוך! התביישי לך לגרום צער ללב זקן כשלי!” ומארן התייפּחה; הכל נסתבב באופן פתאומי כל כך. אבל הילדה טוענת שאין היא משקרת, שאמא שלחה באמת בידי שליח שתבוא. ולמה איפוא לא הלכה לשם? הטענה ששוליותיו של האופה לא הניחוה ללכת, אינה מתקבלת על הדעת. כל זה מופלא הוא מכוח בינתה של מארן – אלא אם כן בידתה הילדה כל זה מלבה.
דיטה לא משה כל העת מהזקנה, כשהיא לופתת בסנטרה. “עכשיו יודעת אני שתצטערי מאוד מאוד אם אלך מכאן לגמרי,” אמרה בניחותא.
“אַת חושבת שבאמת תלכי מכאן בקרוב?”
דיטה הניעה בראשה ניע חזק כזה שסבתא חשה בכך. היא נשתקעה במחשבות; יודעת היא מכבר שכך עתיד להיות.
“יהיה אשר יהיה,” אמרה לאחר שהוּת־מה, “אַת התנהגת כאותו אדם גדול שעליו קראתי פעם בספר שביקש לערוך לעצמו לוָיה בחייו; עם ארבעה סוסים שחורים, עם עגלה שחורה והכל. הוא ציוָה לכל משרתיו שיתלבשו שחורים, ושיבכוּ אפילו. הוא עצמו הציץ בעד אשנב שבעליית הגג, ומשראה שמשרתיו צוחקים לתוך ממחטותיהם, נגע זה כל כך ללבו, שמת בו במקום. מסוּכן הוא לבני אדם לעשות צחוק ממותם שלהם!”
“לא עשיתי צחוק, סבתא,” עמדה דיטה על דעתה.
מאותו יום ואילך שרוּיה היתה הזקנה באֵימה תמידית, שהנה תיפתח דלת הבקתה ולארס פטר יהא צץ פתאום וידרוש את דיטה. “האָזניים שלי בוערות,” היתה אומרת תכופות, “אפשר ואמא שלך מסיחה בנוּ.”
ואמנם היתה סרינה מסיחה בהן באותם הימים. למה שלא תיקח את דיטה שתהא מטפּלת בפעוטות שלה. “בקרוב תהא בת תשע ונצטרך להביאה לכאן במוקדם או במאוחר,” היתה סרינה אומרת.
לארס פטר סבא אחרת, שעוול הוא לגוֹזלה מסבתא שלה; “נביא את שתיהן לכאן,” אמר.
אבל סרינה אָטמה אָזניה, והיתה יורדת לחייו עד שביטל רצונו מפּני רצונה.
“חיכינו לך,” אמרה מארן שעה שבא לקחת את הילדה. “מכבר ידענו שסוף־סוף תבוא לשם כך.”
“אין זה מרצוני הטוב – התנצל – אבל מצד שני יש לה לאֵם זכוּת על בתה שלה,” הוא ביקש להצדיק את שני הצדדים.
“יודעת אני שעשית כל מה שהיה בידך לעשות. מילא, כך נגזר. ומה שלום בני הבית? שמעתי שנתוָסף עוד פה אחד.”
“כן, בקרוב יהיה בן ששה חדשים,” פּניו של לארס פטר נתקרנו, כתמיד בדברוֹ על ילדיו.
הם ישבו בתוך העגלה. “לא נשכח אותך, לא אני ולא דיטה,” אמר לארס פטר בקול שצרידות חילחלה בו, כשהוא מאיץ בסוס שיעקור.
והאשה הזקנה חזרה לבקתה בפיק ברכיים; הם ראו היאך היא מגששת ברגליה בעברה את המפתן וסוגרת לאִטה את הדלת מאחריה.
“לא טוב להיות זקנה ועיורת וגלמודה,” אמר לארס פטר, כשהוא משרבט את האויר בשוֹטוֹ.
אך דיטה לא שמעה מאומה, פּניה חתומים היו חיוּך קוֹרן. נוסעת היא לקראת משהו חדש; אותה שעה לא הירהרה כל עיקר בסבתא שלה.
בבית אמא 🔗
נחלתוֹ של הסמרטוטר־ומלקט־העצמות המתקראת – “קן־העורב” השתרעה מהלך־מה מדרך המלך; והחלקה שנשתפעה כלפּי הדרך ניטעה עצי־ערבה, – ראשית כדי שיהיו מצניעים לבקתה החרבה למחצה מעיני הבריות, ושנית כדי שיהיו מספּיקים ענפים רכים לקליעת טנאים בימות החורף, עת שהעסקים מועטים הם. הערבות נתלבלבו חיש מהר, וכבר יפות היו למשחק־המחבוֹאים. לארס פטר השתדל לייפּוֹת את ביתו ככל אשר השיגה ידו, בזפת ובסיד, ואף־על־פי־כן היה מראהו של זה עלוב כשהיה, וגגוֹ דלף וקירותיו נתפּוררו והלכו. חלום חייה של סרינה היה להקים בית־מגורים חדש, ושהבקתה תהא משמשת דיר. הנוף שמסביב שומם ועגום היה. בצפון מערב התרוממה חומת היער, ובמזרח התפּשט האגם הגדול שמימיו משקפים היו גם שמים בזיוָם וגם שמים מקושרים בעבים וסעורים. בלילות אפלים שומעים היו קרקוּריהם של ברוָזי־הבר בתוך קני האגמון, ובימים גשוּמים היו סירות מחליקות על פּני האגם כצללים – ודמות דמוּמה ניצבת היתה ליד קשת הסירה: דייג־הצלופחים. בקלשוֹן היה דוֹקר במלוכסן את המים וחומק־עובר. אותו אגם משובץ היה נוף שכמוֹתוֹ כתמונת חלום. כשהשיעמום היה מציק לדיטה, היתה רצה אל האגם, מתחבאת בין הקנים, וקופצת קפיצה דמיונית לבקתה של סבתא. או שהיתה מפליגה למשהו טוב מזה. אמונה היתה בלבה של דיטה כי משהו מפואר מזומן לה בחיים, מפואר כל כך שאין הדמיון יכול לציירוֹ.
ושעה שהיו מתעצמים עליה הגעגוּעים על סבתא, היתה מטפּסת על הגבשושית שליד הבית ומבטה שעה ארוכה באיספּקלריה של האגם. עכשיו ידעה גוֹדל ערכה של סבתא.
עדיין לא נהנתה משיוט בסירה על האגם; האמת היא שלא היה כלל וכלל פנאי לשחק קצת. בשש בבוקר, היה הפּעוט שבתינוקות מקיץ בפעייה בדייקנוּת של שעון, ועל דיטה שומה היה לצנוח מהר ממשכבה, לנוֹטלוֹ מאמוֹ ולהלבישו. לארס פטר היה נפנה למלאכות הבוקר, או שהיה הולך לדוּג דגים. בהיעדרוֹ היתה סרינה מתעצלת לקום ומטילה את רובה של העבודה על כתפיה של דיטה. שתי הפּרות היו גוֹעוֹת מתוך הדיר, החזירים היו נואקים על העריבה הריקה, והתרנגולות היו נדחקות לפשפש הלוּל ומבקשות לצאת. סרינה היתה מסתובבת אָנה ואָנה כל שעות הבוקר, שׂערה סתור, שמלה ישנה מופשלת על כותונת הלילה, וזוג נעלי עץ שחוּקים ברגליה היחפות, בעוד שהכל היה פרוע וזנוּח.
עולם של ערבוביה – היתה דיטה מהרהרת בלבה. היא עצמה התייחסה בכובד־ראש למלאכה שהוּטלה עליה. עדיין לא למדה מדרכי גדולים להשתמט מעבודה. היתה מרחיצה ומלבישה את הקטנים. קונדסים היו וקשה היה להשתלט עליהם, והיו מתחמקים עירומים מתחת ידיה בכל שעת־כושר קלה.
בימים שבהם הלכה לבית הספר היתה נושמת לרוָחה. תכופות מאחרת היתה משום שסרינה היתה מוצאת כל מיני מלאכות־של־מה־בכך כדי להעסיקה בוקר תמים. ואם כי נוּזפה דיטה תכופות, בכל זאת היה בית הספר חביב עליה חיבה רבה. בתוך הכיתה המסוּידת היתה נופשת בגוף ובנפש, והמורה עצמו, אדם חביב היה. תכופות היה מניח לתלמידיו להתרוצץ שעות על שעות, בעוד שהוא עצמו היה טרוד בשדהו, ופעמים רבות היו התלמידים מניחים משחקיהם ומסייעים עם המורה לאסוף את דגנוֹ או לחפור את תפוחי האדמה שלו. היה זה מעשה רב. הילדים דוֹמים היו אותה שעה לסיעה של ציפּרים מצייצוֹת, מפטפטות, ומנתרות מערוגה לערוגה. בשובם היתה אשתו של המורה מכבדת אותם בקפה.
מכל השיעורים מחובב היה ביותר על דיטה שיעור הזימרה. מעוֹדה לא שמעה זימרה אלא מפּיה של סבתא, ואימתי שרה היתה, שעה שטוותה בפלך – כדי שהחוּט יהא נטווה חָלָק, והגלגל לא יהא מיטלטל לכאן ולכאן, כך אמרה. בפיה של סבתא שגוּר היה לחן אחד וחדגוני, שהיה מתקצר ומתארך הכל לפי מצב־רוּחה של סבתא.
מנהג היה בידי המורה לסיים את הלימודים בשיר; וכששמעה דיטה בפעם הראשונה כל הכיתה שרה במקהלה, פּרצה בבכי מחמת התרגשוּת. המורה הפסיק את הזימרה וניגש לדיטה.
“כנראה שנתבהלה,” אמרו הילדוֹת שבסמוך לה.
המורה החליק על ראשה, והיא עצרה את בכיה. “האם לא שמעת אף פּעם זימרה, ילדה?” שאל בתמיהה.
“כן, שמעתי, את שיר־הפלך,” אמרה דיטה בקול שנוק.
“ומי היה שר לך שיר זה?”
“סבתא…” זכרה של סבתא שׂם שוב מחנק לגרונה. “סבתא היתה שרה שיר זה בשעה שהיתה טוֹוה בפלך,” נדחקו המלים מפיה.
“כנראה שיש לך סבתא טובה מאוד. אַת אוהבת אותה?”
דיטה לא ענתה, אבל פּניה שהסבה אליו דומים היו לשמש שלאחר סוּפה.
“רוצה אַת לשיר לנו שיר־הפּלך?”
דיטה השיטה עיניה בחלל הכיתה; פּני כולם אמרו סקרנוּת וקוצר־רוח; היא חשה שמצפּים למשהו ממנה. העיפה מבט חטוף בפניו של המורה; חזרה והשפּילה עיניה והתחילה לשיר בקול דק וענוג, שרגשות מנוגדים שימשו בו בערבוביה: ביישנות, חגיגיות המאורע, וצער לזכרה של סבתא היושבת מסתמא בשעה זו בבקתה השוממה ולבה יוצא אחריה. שלא מדעת הניעה עם סילסוּלי השיר ברגלה עלה וירוֹד כמי שטוֹוה בפלך. ילדה אחת או שתיים ניסו לחכחך צחוק, אבל מבט אחד של המורה היסה אותן.
טוֹוים אנו לדיטה פוזמקאות ומקטוֹרן,
טווה פלך, טווה וטווה!
הפוזמקות יהיו של כסף והמקטורן של זהב
פאל־דה־ראי, פאל־דה־ראי, דה־ראי!
דיטה הלכה לטייל ביער, חמודה וקלת־צעד,
טווה פלך, טווה וטווה,
פגשה בן־מלך קטן שהסיר מצנפתו ואמר
פאל־דה־ראי, פאל־דה־ראי, דה־ראי!
בואי עמי ילדת־חמד לארמון אבי,
טווה פלך, טווה וטווה!
נשחק ילדת־חמד מבוקר עד ערב,
פאל־דה־ראי, פאל־דה־ראי, דה־ראי!
אבוֹי, בן־מלך חמוד, צער אתה גורם לי,
טווה פלך, טווה וטווה!
סבתא מחכה לי בבית, ולעזבנה לא אוכל,
פאל־דה־ראי, פאל־דה־ראי, דה־ראי!
עיורת היא, סבתא חביבה שלי, ועצוב לראות, וַי לי וי!
טווה פלך, טווה וטווה!
יש לה מים ברגליים וכאבים בכל הגב,
פאל־דה־ראי, פאל־דה־ראי, דה־ראי!
בשל ילדה בכו עיניה המסכנות יומם ולילה,
טווה פלך, טווה וטווה!
וחלילה לי לצער אותה, בן־מלך חמוד,
פאל־דה־ראי, פאל־דה־ראי, דה־ראי!
כשגבה ורגליה יכאבו לה למסכנה,
טווה פלך, טווה וטווה!
נעטפנה בפרוות ונטיילנה בכרכרה,
פאל־דה־ראי, פאל־דה־ראי, דה־ראי
שוב טווה סבתא סדין וכר צחים כשלג
טווה פלך, טווה וטווה!
שדיטה ובן־המלך יישנו עליהם,
פאל־דה־ראי, פאל־דה־ראי, דה־ראי!
משסיימה את הפּזמון היתה דממה תלוּיה שעה קלה בחלל הכיתה.
“חושבת שתתחתן עם בן־מלך,” אמרה אחת הילדות.
“כנראה שכן,” אמר המורה. “ואז יהיה לסבתא שלה כל מה שתרצה,” הוסיף וטפח על שׂערה של דיטה.
שלא מדעת, זכתה דיטה במחי אחד בחיבתו של המורה ובחיבתן של חברותיה. לבדה נשאה קולה בשיר לפני הכיתה כולה, מעשה שאחרות לא הרהיבו עוז לעשותו. המורה חיבבה על אומץ־לבה, ולפרק זמן מסוּים היה מעלים עיניו מאיחוריה. אלא שיום אחד נתגדשה סאת סבלנותו וסלחנוּתוֹ והוא גזר עליה להישאר בכיתה לאחר הלימודים. דיטה כבשה פניה בקרקע ובכתה.
“חרפה ובושה,” התערבו חברותיה, “המסכנה מתרוצצת כל היום, ועוד מקבלת מכות כשהיא מאחרת לשוב הביתה. אמא שלה עומדת בכל יום ליד ביתה ומחכה לה – היא קפּדנית נורא.”
“אם כך נצטרך לנזוף באמך,” אמר המורה. הפעם נפטרה דיטה מעונש, אבל המורה נתן בידה פּתק־אַתראָה בשביל אמה.
כיוָן שהפּתק לא הוֹעיל, קם המורה והלך אצל אותה סרבנית. אבל סרינה סירבה ליטוֹל עליה כל אחריוּת שהיא. אם דיטה מאַחרת לבוא לבית הספר, אין זה אלא שהיא שוֹהה בדרך. דיטה זקפה בה עיניים דהומות; כיצד יכולה זו להעמיד פנים שליווֹת כאלה שעה שפּיה אינו דוֹבר אמת.
משראתה דיטה כך, נסתייעה אף היא בתחבולת־שקר. בכל בוקר היתה מטפּסת על כיסא ומחזירה אחורנית לרבע שעה את מחוגי השעון השווייצארי הקטן שעמד על הקמטר. תחבולה זו עלתה בידה ושוב לא איחרה לבית־הספר; אלא שמאחרת היתה לשוב הביתה.
“זה ימים אחדים שאַת מאחרת לשוב ברבע שעה,” גערה בה אִמה.
“יצאנו היום מאוחר מהכיתה,” שיקרה דיטה, והתאמצה להעמיד אותם פנים אדישוֹת שראתה אצל אמה שעה ששיקרה. וראה פלא – שקר זה נתקבל על הדעת. דיטה קנתה חָכמה!
יום אחד, לעת ערביים, כשדיטה עמדה על הכיסא וטרחה להסב אחורנית את מחוגי השעון, צצה לפתע אמה בסמוך לה. דיטה קפצה מהכיסא, תפסה את פובל הקטן שזחל על הרצפה; בפחדה ביקשה למצוא לה חסוּת מאחורי הפּעוט. אבל סרינה חילצה ממנה את התינוק בזעף, והתחילה לדוּש את בשׂרה.
לפעמים היתה דיטה סופגת סטירה קלה, שעה שנשתובבה יתר על המידה, אבל הפּעם הולקתה באמת. דיטה צרחה, נשכה ובעטה כחיה, ויללותיהם של שלושת הפּעוטות נתערבבו ביבבותיה ומילאו את חלל הבקתה.
לאחר שסרינה כילתה את כל חמתה, גררתה לדיר־העצים וכלאתה בו. “כאן יכולה אַת ליילל ולייבב כל כמה שתרצי; זה ילמדך לא לרמוֹת עוד את אמא!” צעקה והלכה לה. נשימתה כמעט שאָזלה ממנה, ונאלצה היתה לישב ולפוּש; ילדה פראית זו הביאה אותה לידי אפיסת הכוחות.
יבבוֹתיה של דיטה שככוּ לאִטן לנהי של יאוּש: “סבתא, סבתא!” אופל עמד בדיר־העצים ומשהיתה קוראת סבתא, היה רחש מנחם בוקע מתוך ירכתי הדיר. דיטה לטשה עיניה לרחש זה, וראתה שני כדוּרי אש ירוקים נוגהים בתוך האופל, שהיו נדלקים ודועכים לסירוגין. “פוס, פוס,” מילמלה. שני כדורי־האש גזוּ, ומניה־וביה חשה משהו רך מתרפּק עליה. ליטוף זה הסעירה, רחמיה נכמרו על עצמה, ואמרה בקול חנוק דמע: “פוס, חתלתול שלי!” עדיין ישנה בריה בעולם החוֹמלת עליה! עכשיו קום ותלך אל סבתא שלה.
קמה, חבוּלה, דעתה מטולטלת עליה, וגיששה בידיה אחרי הדלת. משנתנה סרינה את דעתה שכבר די כלוּאה היתה דיטה בדיר, והלכה לשחררה, מצאה את הדלת פתוּחה לרוָחָה והילדה איננה.
דיטה רצה בתוך אופל הלילה לקצב בכיה; היתה רוח־של־צינה מנשבת, וגשם היה מצליף על פּניה. אמה נטלה ממנה את מקטורן הצמר שסבתא סרגה בשבילה, ושולי השמלנית הספוגים מים מתחתכים היו ברגליה החשופות שתפחו מחבטות המקל. אבל הגשם הדמוּם מסך בה מרגוֹע. לפתע חָשה שמשהו מתרומם בסמוך לה ומתעופף; אָזנה קלטה רשרוּשם של קני אגמון; משמע שהתרחקה מהדרך. כוחותיה עזבוה, צנחה תחתיה וזחלה אל השיחים, והיתה מוּטלת שם מצונפת ורועדת כגוּר־כלבים חולה.
הצינה הרדימה את רגליה ועימעמה את כאֵביה. רק דכדוּך נפשה ויתמות חייה הם שהיו מטלטלים אותה מפרק לפרק. זקוקה היתה לידיים לטפניות, לידי אֵם מפנקות – ומנת חלקה היו חבטות, גערוֹת ונזיפות. גדולה מזו, נגזר עליה ליתן את אשר חסרה ביותר – סבלנות למודת־יסוּרים של אֵם ולהתהלך בחיבה עם שלושה תינוקות טרדניים.
יאושה הקודר דעך לאִטוֹ; שנאה וכעס, חולשה ודכדוּך התלבטו בנפשה ודילדלו את כוחותיה. הצינה עשתה את השאָר ותנומה ירדה עליה.
חריקת־גלגלים משונה וצנפות־סוס משונות נישאו מהדרך. רק עגלה אחת בעולם בכוחה להשמיע חריקה זו. דיטה פקחה את עיניה, ורגש של שמחה התחיל מפעֵם בכל ישותה – אביה! ניסתה לצעוק, אבל הקול לא יצא מתוך גרוֹנה, וכל פעם שניסתה להזדקף נתמוטטו רגליה תחתיה. אספה שארית כוחה, גחה מתוך השיחים והזדחלה לאמצע הדרך, ושם מוּטלת היתה כמעט בלא רוח חיים.
משהגיע הסוס המדובלל לשם, נשתהה, הפשיל חרטומו, צנף, ונסתמר למקומו. לארס פטר קפץ מהעגלה לראות מה נתארע לו לסוס ומצא לדיטה קפואת צינה ונטולת הכרה.
מחותלת בחמילתו החמה נתאוששה קמעה־קמעה; לארס פטר שיפשף את רגליה הקפואות באגרופיו המגושמים. דיטה מוטלת היתה אפופת שלוָה בזרועותיו; אָזנה קלטה פעימות לבו הגדול מתחת לבגדיו העבים. כל פעימה דומה היתה לנשיפתה הרכה של איזו חיה, וקולו העמוק והיוצא מן הלב נצטלצל בנפשה כצליליו של עוּגב. ידיו המגושמות שמישמשו בסחבות, בגרוטאות ובכל מיני כיעור, היו לה לדיטה הידיים החמות ביותר בעולם. בדומה ללחייה של סבתא – שאין כמוֹתן לרכוּת־של־קטיפה.
“עכשיו עלינו לרדת ולרוץ קצת,” אמר לארס פטר. לא היה לה שמץ של חשק לצאת מתוך החמילה החמה; אבל גזירה היא גזירה. “יש להריץ את הדם,” אמר והצניחה מתוך העגלה. שעה קלה רצים היו לצדו של הסוס שהניף את טלָפיו המפורזלים הנף־של־ממש כדי שלא יהא מפגר חלילה.
“עוד רחוקה הדרך הביתה?” שאלה דיטה משהושבה שנית בעגלה וחותלה יפה.
“עוד כברת דרך הגונה – אַת רצת שבעה מילין, ילדה! עכשיו ספּרי לי פירושה של בריחה זו ושל הכל?”
ודיטה סיפּרה לו על איחוּריה לבית הספר, על העוול הנעשה לה, על החבטות שספגה ועל הכל. אגב סיפּורה היה לארס פטר משמיע נהימות אטומות, ומבטש במגפיו על רצפת העגלה – כמעט שיצא מכליו למשמע דברים אלה. “אבל אתה לא תספּר לסרינה, לא?” הוסיפה בנעימה של פּחד. “לאמא, רציתי להגיד,” נזדרזה לתקן את עצמה.
“אין אַת צריכה לפחד,” אמר לארס פטר.
מכונס היה בשתיקה עד שהגיעו לבקתה, ומשום־מה התיר באטיות את כלי הריתמה; דיטה לא משה ממנו. סרינה יצאה ופנס בידה ודיברה אליו, אבל לא יצא משתיקתו. תלתה עיניים מבוהלות בו ובילדה, תלתה את הפּנס במסמר, והבליעה עצמה בפתח הדלת.
מקץ שעה קלה נכנס לארס פטר וידו חובקת את ידה הקטנה והרועדת של דיטה. פניו אפורות היו; בידו הימנית החזיק מקל. סרינה ברחה מנגד עיניו הלוהבות; היא הסתתרה מאחרי הקמטר שעליו התנוסס השעון; נצטנפה בפינה, כשהיא נועצת בהם עיניים דהומות.
“יכולה אַת ללטוש עיניים כל כמה שתרצי,” אמר לארס פטר והפסיע אליה. “ילדה מאשימה אותך. מה לעשות לך?” ישב באורה של המנורה, הרים את השמלנית של דיטה, ובזהירות לחץ בפיסת ידו על גבי הרגליים התפוחות – והילדה התכווצה מכאֵב לכל מגע קל. “עוד כואב – מיטיבה אַת לחבוֹט! ראה אראה אם מיטיבה את גם לרפּא. בואי ונשקי לילדה, במקום שחבטת בה, נשיקה בעד כל חבטה!”
ישב והמתין. “ובכן…”
פניה של סרינה חתומים היו משטמה.
“אה, את חושבת בודאי שפּיך יקר מדי שיהא מנשק את אשר חבטה ידך.” פשט ידו אל המקל.
סרינה צנחה תחתיה ופשטה ידיה בתחינה. אבל פּניו קשות וקשוחות היו; אותה שעה כלל לא דומה היה אל עצמו. “ובכן…”
לאחר היסוס־מה, באה סרינה בזחילה על ברכיה לנשק את רגליה החבולות של הילדה.
דיטה כרכה זרועותיה בסערת נפש מסביב לצוארה של אמא. “אמא,” אמרה.
אבל סרינה קמה והלכה לערוך פּת ערבית; כל אותו ערב לא נתנה בהם אַף מבט אחד.
למחרת בבוקר היתה דעתו של לארס פטר מיושבת עליו כתמול־שלשום. העיר את סרינה בנשיקה כהרגלוֹ, והיה מפזם שעה שמיתח עליו את בגדיו. טינה עדיין היבהבה בעיניה של סרינה, אבל לארס פטר שׂם עצמו כלא משגיח בכך. האופל עדיין לא התחיל להתקלש כשישב לאכול פת שחרית לאורו של פּנס, וכל עת אכילתו לא המיש עיניו משלושת הפּעוטות שישנו במיטה. מצונפים היו בערימה – בדומה לגוזלים. “לכשנצרף אליהם את פובל, נצטרך להשכיבם שניים בקצה זה ושניים בקצה זה,” אמר מהורהר. “אבל מוטב היה להעמיד שתי מיטות.”
סרינה מכונסת היתה בשתיקה.
כשהיה מוכן לילך, הגחין עצמו על דיטה, ששכבה כאם קטנה, הפּעוטות בזרועותיה. “ילדה טובה נתת לנו, לב זהב לה,” אמר ונזדקף.
“משקרת היא,” ניסר קולה של סרינה מצד הכירה.
כיוָן שהיא אנוסה לכך. אין המשפּחה שלי יחסנית ביותר. אבל מעולם לא הרים אבי יד על ילדיו. אזכור היטב את אבי מביט סמוך למיתתו על ידיו ואומר: ‘ידיים אלה עשו רבות, אבל מעולם לא הורמו ידיו של הסמרטוטר־ומלקט־העצמות על החלש!’ ורוצה אני שאוּכל לומר כך לכשתבוא שעתי שלי, ואיעץ לך שגם אַת תתני דעתך על כך."
וקם ופרש לדרכו. סרינה העמידה את הפּנס על אדן החלון, להאיר לו את דרכו; חזרה למיטתה, אבל לא יכלה לעצום עין. זו הפּעם הראשונה שלארס פטר הביאה לידי מחשבה. מצאה בו משהו שלא פיללה כלל לכך, משהו מוזר שהזהירה שתהא נשמרת לנפשה. סבור סברה שהוא תם ופשוט – כרבים כמותו. אבל מה איום היה בכעסו – סמרמורות חרשו את בשׂרה לזכר עיניו הלוהבות. מעתה ואילך תיזהר מאוד שלא להביאו לכלל יציאה מן הכלים.
גשם ואורה של חמה 🔗
בימים שדיטה לא הלכה לבית הספר מוטלות היו עליה אלפי מלאכוֹת. שומה היה עליה לטפּל בפעוטות, בכבשים ובתרנגולות, ולקושש סרפדים בשביל החזירים. פעמים היה לארס פטר מקדים לחזור, משום שלא עלה בידו למכור את דגיו. אז היתה טורחת עם הוריה עד שעה מופלגת לאחר חצות להדיח את הדגים שלא יתקלקלו. סרינה היתה מאותן הנשים העסקניות המרבות בהתרוצצות וממעטות במלאכה. שׂאת לא יכלה שהילדה תפוש שעה קלה, והיתה מעמיסה עליה עבודה על גבי עבודה. שעה שעלתה דיטה על מיטתה, לא יכלה תכופות לעצום עין מחמת עיפוּת. היה לה לסרינה ההרגל האומלל למרר חייהם של ילדיה; לחייהם היו תמיד דמועות. בלכתה לקושש עצים, או ללקט גרגרים, היתה דיטה גוררת אחריה את הפּעוטות, כדי שלא להפקירם לחסדי ולפינוקי אמם. היו ימים שסרינה לא היתה מרושעת כל כך; וכנגד־זה היו ימים שהכעס היה מעבירה כמעט על דעתה, ואז היו הילדים תרים להם פּינה להתחבא עד יעבור זעם, והיו מגיחים רק עם שוב אביהם.
סרינה נזהרה שלא להכות את דיטה, והיתה משלחתה לבית־הספר במוֹעד הקבוע, שכן לא נשתוקקה כלל לחזור ולראות בלארס פטר את הפּרצוף של אותו ערב. אבל לא היה בה שמץ של חיבה לילדה; משׂאת נפשה היתה לבנות בית־מגורים מרוּוח, לרכוש עוד קרקע ועוד ראשי בקר – שלא ייגרע חלקה מחלקן של נשי האיכרים שבסביבה. והילדה היתה כתם עליה. כל אימת שהביטה בדיטה, אומרת היתה בלבה: בשל ממזרת זו, מביטות בי הנשים בזלזול!
אמנם הילדה חרוצת־כפּיים היתה, אפילו סרינה שעינה לא היתה יפה בה כלל וכלל מודה היתה על כך בפני לארס פטר. דיטה היא שהתחילה לחבץ חמאה, תחילה בבקבוק, כשהיא מנערתו שעות על שעות, ועכשיו בתוך מחבצה. סרינה עצמה לא יכלה לעמוד בעבודת החביצה הקשה. דיטה היתה מלקטת גרגרים ביער ומוכרתם בשוק. היתה סוחבת דליי מים, חוטבת עצים, אובסת את הכבשים ומטלטלת את פובל הקטן והשמנמן בכל אשר תלך. צוֹרח היה בקולי־קולות כשהיתה מניחתו בעריסתו, וקומתה של דיטה נתעקמה מחמת רוב טילטול שהיתה מטלטלת לזה.
משבא הסתיו היתה עצבות יורדת על הילדים. היתה זו עונת המליחים. ואביהם היה עושה בכפר־הדייגים – פעמים חודש ימים רצופים – ומסייע עם הדייגים. בהעדרוֹ של לארס פטר היתה סרינה רוֹדה בילדים ביד קשה; הדבר היחידי שאילצה לא לצאת לחלוטין מן הכלים, היה איוּמה של דיטה שתברח לבית סבתא. בתקופת הסתיו היו רוב הגברים שבסביבה יורדים לכפרי הדייגים וסרינה מתייראה היתה מפני היחפנים. כשהללו היו דופקים בלילה על הדלת, מאיצה היתה בדיטה שלתך לקבל את פניהם ולפטרם.
דיטה לא נתייראה. אומץ־לבה ופקחותה הקנו לה כוח נפשי על אמה; שוב לא נתייראה להשיב לדבריה הבוטים. זריזת־אצבעות היתה הימנה בקליעת טנאים ובאיגוד מטאטאים, ואף מלאכתה משובחת היתה.
את הכסף שנתנו בשוק במחיר הטנאים והמטאטאים, רשאית היתה סרינה לטמוֹן בצרוֹרה. מעולם לא הוציאה ממנו אף פּרוטה אחת, והיתה מצרפת מטבע למטבע, לשם הקמת הבית החדש. שומה עליהן לעמול קשה ולצבוֹר סכום של ממש, כדי שלארס פטר יהא עובד בבית ולא יצטרך לנוע־ולנוד בדרכים עם הפרקמטיה שלו. כל עוד יהיו הבריות קוראים לו סמרטוטר־ומלקט־עצמות, מטבע הדברים הוא שינהגו בו זלזול. לנחלה צריכים הם, ולשם כך יש צורך בממון.
ממון! ממון! פזמון זה היה ממלא מוֹחה של סרינה ומזמזם בלי הפוגה באָזניה. אף כי צירפה אסימון לאסימון, עדיין היה הסוף רחוק מאוד, אלא אם כן יתארע משהו יוצא מגדר הרגיל. ומה יכול להתארע שיקצר את דרך־התלאה אל מחוז־החפץ, רק דבר אחד – שאמה תמות. מארן מאריכה ימים יתר על המידה, ואין היא אלא מעמסה על אחרים. לדעתה של סרינה כבר הגיעה שעתה שתלך לעולמה.
והנה יום אחד חזר לארס פטר סמוך לשקיעת החמה. מרחוק נצטיירה העגלה הרסוקה, שהתנודדה לכאן ולכאן עם כל סיחרור גלגלים, וחרקה וגנחה כאילו גררוה בתוך החול. דומה היה כאילו כל פרקי העגלה ממללים ומזמרים כאחד; ומשהיו הילדים שומעים רעש מופלא זה, מיד היו פורצים החוצה נרעשים אף הם. הסוס הישיש שנעשה יותר ויותר דומה לשק של עצמות, היה נוחר ונושף, משל כאילו נכלאו בתוך כרסו כל הרוחות שבעולם. ולארס פטר היה מצרף פיזומו למקהלה חרקנית זו.
משהיה הסוס משגיח בפעוטות, היה צונף צנפה ארוכה; אז היה לארס פטר זוקף את גבו הרכון ופוסק מפיזומו, והעגלה היתה משתתקת. לארס פטר היה מניפם באויר, שלָשתם או ארבעתם בצרור אחד, מחזיקם רגע קל כלפּי השמים, ומניחם בתוך העגלה בזהירות יתירה, כאילו עשויים היו זכוכית. זה שבא הראשון לקראתם, זכה בהחזקת המושכות.
משהיה לארס פטר מוצא בשובו את סרינה זעופה וכעוסה וערבוביה בבית, לא היה תמה כל עיקר, ולא נופל ברוחו, אלא מגרש את העצבוּת וממלא את החלל שמחה. תמיד היה מביא משהו עמו; סוכריות בשביל הילדים, רדיד חדש בשביל סרינה, ופעמים גם פריסת שלום מסבתא לדיטה, שהיה לוֹחשתה על אָזנה כדי שסרינה לא תשמע. עליזותו מנגעת היתה; הילדים היו שוכחים את תרעומותיהם, ואפילו סרינה צוחקת היתה על כרחה ולמורת־רוחה. אף בהמות הבית היו מקבלות את פּניו כל אחת בלשונה שלה. מתוך בדיחות־הדעת היה מוציא את החזיר, וזה היה נכרך אחריו בשדה כשהוא דוהר דהרה של גיחוך.
אפילו חוזר היה בעיצומו של לילה, עייף ויגע מטילטולי־דרכים, לא היה פורש לישון, עד שלא הלך לראות שלומם של הבהמה והעוף. סרינה היתה מסיחה דעתה מהם, והעלובים היו נידונים תכופות לרעב. לקול ביטוש מגפיו היו התרנגולות מתעופפות ממוטותיהן, והחזירים היו נוֹהקים על גבי העריבות, וגב רך היה מתחכך כנגדו – החתול.
לארס פטר היה מביא עמו שמחה, ומילין על מילין לא נמצא אדם שיהא מאושר כמוהו. הוא אהב את אשתו כמוֹת שהיא, עוקצנית יותר מפקחית. היה מתפּעל מתקיפותה ורואה בה אֵשת־חַיִל הצוֹפייה באמונה את הליכות ביתה, והחזיק לה טובה על הילדים שהעניקה לו, ועל דיטה שהיתה מחובבת עליו חיבה יתירה.
כזה היה טיבו ואוֹפיוֹ של לארס פטר שהיה מתחיל במקום שאחרים מסיימים. הצרות והתלאות היו מרככות את לבו תחת להקשיחו; היה מפנה את דעתו לדברים שהכל הזניחום, וייתכן שמשום כך לא ראה ברכה רבה בעמלוֹ.
אדמתו אדמת חול וזיבורית היתה, ואיש מלבדו לא היה מעלה על דעתו לנעוץ בה מחרשה. עינוֹ של שום איש לא היתה צרה בו בשל אשתו, ואף הוא לא נתקנא בשום אדם, היה שמח בחלקו ולא היה ממירוֹ בשום הון שבעולם.
בראשון בשבת היה מניח לסוס לפוש מבוקר עד ערב; הוא עצמו היה מטפּס על גדיש השחת וישן שינה עמוקה עד ערוֹב היום, כיוָן שבכל ימות השבוע היה חוטף רק שינה של ארעי. הילדים היו הופכים עולמות כדי להעירו ולמושכו לתוך משחקיהם, אבל דיטה היתה מגרשתם ומשגיחה שיהא ישן שינה שליוָה.
פעמיים בשנה היתה כל המשפּחה נוסעת לשוק שבהילרוד. את הילדים היה לארס פטר שׂם בתוך הטנאים שנקשרו לאחורי העגלה, המטאטאים היו מתנודדים מזה ומזה, תחת המושב טמונים היו סלים גדושים ביצים וחריצי חמאה, ותחת רגליהם של לארס וסרינה, מוטל היה צמד כבשים עקודים; היו אלה המאורעות הגדולים של השנה, שעל צירם היה הכל סוֹבב.
סבתא מסכנה 🔗
לעתים רחוקות ניתנה הרשות לדיטה לילך ולשהות ימים אחדים אצל סבתא.
הזקנה לא היתה משה עוד ממיטתה. “למה אהא מסתחבת, כשאין אַת כאן. כשאני במיטה, נמצאים לפעמים אנשים הגוּנים המביאים לי מעט תבשיל ומטאטאים קצת את הבית. יקירה שלי, מוּטב שאמוּת, מיוּתרת אני בזה העולם,” היו שׂפתיה מרחישות. אבל לכבודה של דיטה היתה קמה ומרתיחה קפה. דיטה היתה מנַקה את הבקתה שהאבק רבץ על כל רהיטיה; אחר כך היו יושבות וגומאות קפה בגמיאות של ניחותא ושל קורת־רוח.
הגיעה השעה שדיטה תחזור, היתה הזקנה נותנת קולה בבכי. דיטה היתה שוהה על הסף, נאחזת במזוזת הדלת ומקשיבה לתאניותיה. אבל שומה עליה לחזור, חייבת היא לחזור, והיתה נתלשת ממקומה ורצה כברת־דרך בעיניים עצומות, עד שבכיה של סבתא עמם, ואז… היה לבה דווי עליה מאוד, ומתוך סערת נפש ושלא מדעת היתה מוצאת עצמה לוֹפתת צוָארה של סבתא. “קיבלתי רשות להישאר עד מחר,” אמרה.
“אין אַת משטה בי, ילדה?” היתה הזקנה שואלת בחרדה. “וסרינה לא תהא כועסת? אי, אי,” היתה אומרת לאחר שהוּת־מה, “הישארי איפוא עד מחר. ואלוהים יגמול לך בעד לבך הטוב. הרי לא מניחים לנו להתראות תכופות”.
למחרת לא היתה הפּרידה קלה יותר; לא היה בה במארן כוח להניח לה לדיטה שתלך. יש עמה רבות כל כך לספּר לה, ומהו יום אחד לעומת חדשים רבים של צער וגעגועים? דיטה היתה מקשיבה בכובד־ראש לתינוּי צערה; עכשיו הבינה ענות־נפש וגעגועים מה הם. “שינוּי גדול יש בך,” אמרה סבתא. “רואה אני זאת לפי האופן שאַת מקשיבה, מי יתן ויחלוף חיש־מהר הזמן עד שתגיעי לפרקך ותלכי לעבוד על דעת עצמך.”
ונמנה בא לארס פטר, חיתל את דיטה בסודר של צמר ואמר: “הגיעה השעה שתחזרי. הילדים בוכים אחריך.”
“דומה שסרינה נעשתה חביבה יותר לדיטה,” אמרה סבתא.
“דומה שכך הוא,” אמר לארס פטר. “והפּעוטות כרוכים מאוד אחריה. היא להם אֵם קטנה.”
כן, הילדים. חום הציף את לבה של דיטה לזכר הילדים. הללו קנו חיבתה בדרך המיוחדת להם; על־ידי זה שהעמיסו נטל על חייה הקטנים כרכוּ עצמם סביב לבה.
“מה שלומו של פובל?” שאלה, שעה שהעגלה גלשה במורדה של הגבעה הגדולה והבקתה של סבתא ניטשטשה לחלוטין מחוג־הראִייה.
“טוב, אבל הרי אַת יודעת שהוא בוכה תמיד כשאין אַת בבית,” אמר לארס פטר.
דיטה ידעה זאת. שיניים צומחות לו והוא זקוק לפינוקים; לחייו לוהטות מחום, ופיו אדום ונפוּח. הוא תולה עצמו בשמלת אמו, אבל זו מנערתו מתוך קוצר־רוח, והוא נופל ונחבל. מי איפוא יקחנו על הברכיים וישקיטהו? דיטה מיצרה היתה על שהפקירתו, ונשתוקקה לשׂאתוֹ שוב בזרוֹעוֹתיה. מחמת הטילטוּל שהיתה מטלטלתו, היה גבּה נרכן, והמורה היה נוזף בה על שום הילוּכה המכופף. “אשמתך היא,” היתה סרינה אומרת. “למה סוחבת אַת כל היום ילד מגוּדל זה! שילך, אם רוצה הוא ללכת, יכול הוא.” אבל שעה שיסורי שיניו היו מציקים לו והוא בכה, אז ידעה דיטה היטב שיש לאַמצוֹ ללב פּוֹעם. היא עצמה עדיין מתגעגעת היתה לחיבת אֵם שלא זכתה לה מעוֹדה.
סרינה העמידה פנים כעוּסוֹת כשחזר לארס פטר עם דיטה, וימים אחדים התנכרה לה. לבסוף היתה יד הסקרנוּת על העליונה. “מה שלוֹמה של הזקנה – רע משהיה?” שאלה.
דיטה שסברה כי סרינה שואלת מתוך חיבת בת, תיארה לה בפרוטרוט את מצבה העלוּב של סבתא. “היא תמיד במיטה, ומחכה שאנשים טובים ירחמו עליה ויביאו לה משהו לאכול.”
“אם כך, קרוב קצה,” אמרה סרינה.
למשמע דברים אלה פרצה דיטה בבכי. והאֵם גערה בה:
“טיפּשה שכמוֹך, למה אַת בוכה? אנשים זקנים אינם יכולים לחיות לעולם ולהיות למַשׂא לאחרים. וכשסבתא תמות, יהא לנו בית חדש.”
“לא, למה שסבתא אומרת, שאת הכסף שיקבלו בעד הבקתה יש לחלק שוה בשוה. ואת השאָר…” דיטה הפסיקה מינה־וביה.
“לאיזה שאָר מתכוונת אַת?” נתכופפה סרינה ונחיריה נתרחבו.
אבל דיטה חישקה היטב את שׂפתיה. סבתא גזרה עליה שלא להזכיר עניין זה – והנה כמעט שנפלט מפּיה.
“טיפּשה! החושבת אַת שאין אני יודעת שנתכוַנת למאתיים הכתרים ששולמו בשבילך? למי יהיו שייכים?”
דיטה תלתה באמה עיניים חשדניות. “שלי הם,” הרחישו שפתיה.
“אם כך, חייבת הזקנה למוֹסרם לנו שנשמרם בשבילך, ולא שתחביאי אותם באיזה חוֹר,” אמרה סרינה.
אֵימה ירדה על דיטה. אָמנם לכך חששה סבתא, שהכסף יפּול חלילה לידיה של סרינה.
“סבתא החביאה אותם במקום בטוּח,” אמרה.
“כך, והיכן? – מן הסתם בכסת?”
“לא, לא,” טילטלה דיטה את ראשה אילך ואילך. אבל פּניה אמרו ברורות שדוקא בכסת הוּצנע הכסף.
“טוב מאוד, את הכסת הזו אלך לקחת לעצמי ביום מן הימים. יכולה אַת למסור זאת לסבתא, עם דרישת שלום ממני, לכשתלכי אצלה בפעם הבאה. כל אחיותי קיבלו כסתות לחתונה שלהן, וגם אני תובעת את הכסה שלי.”
“אבל לסבתא יש רק כסת אחת!” טענה דיטה בנעימה של מחאָה.
“שתוציא אחד ממצעות־המוכין שלה. שוכבת על ערימות של מצעות, על גבי מצעות המגיעים כמעט עד התקרה.”
כן, מיטתה של סבתא מרופדת היתה רוֹך. דיטה מיטיבה לדעת זאת. כלי המיטה של סבתא כבדים היו, ועם זה היו שופעים חום יותר מתנור מוסק, ומחצלת של קש סמוכה היתה לקיר. מה נפלא ומרוּוח היה לישון עם סבתא.
דיטה קטנה היתה מכפי שנותיה, הצרות הרבות שנתנסתה בהן עצרו את גידוּלה. אבל שׂכלה היה למעלה מכפי שנותיה; מטבעה מהפכת היתה במחשבות, וחייה הוֹרוּ לה שאין מנוֹס מעבודה קשה ושיש להעמיס את המשא על השכם. לא היתה בה מהעצלנות שבילדוּת; כולה היתה שיקוּל־דעת ומלאה דאגות כרימוֹן; היתה דואגת לאחיה ולאחיותיה בזמן ששהתה בבית סבתא, ודואגת לסבתא בזמן שלא שהתה אצלה.
כעוֹנש על שהאריכה את ביקוּרה אצל סבתא בלי נטילת רשות, לא הניחתה סרינה זמן רב ללכת אצלה. ודיטה היתה מתהלכת קודרת וכל מחשבותיה נתונות לאשה הזקנה, והיתה מענה ומסגפת את עצמה מרוב הצער; ביחוד בלילות היו צערה ודכדוּכה מתגברים עליה, והיתה כובשת ראשה בכסת, שאמה לא תשמע את אנחוֹתיה.
היתה מעלה על לבה זכר הימים המתוקים בבית סבתא, ולבה נקפה על מעשי השיטוּי שהיתה משטה בה. ועכשיו היא באה על עוֹנשה; היא שילמה לסבתא רעה תחת כל הטובה עמה והניחתה גלמוּדה ועזובה. עכשיו נכונה היא להיטיב עם סבתא – אלא שמאוּחר מדי! היו עשרות אופנים לגרום נחת־רוּח לסבתא, וכל האופנים נהירים היו לה, אלא שילדה איוּמה ועצלנית היתה. אילו יכלה לחזור אצל סבתא, היתה נוטלת על עצמה לדאוג לכך שסבתא תשוּיר חתיכת סוּכר לספל הקפה השני, ולא שהיא תגנבנה. כן היתה נוטלת על עצמה להניח לילה־לילה אבן מחוממת למרגלות המיטה, כדי שרגליה של סבתא לא תהיינה צוננות. “שוב שכחת את האבן – היתה סבתא אומרת לילה־לילה – הרגליים שלי הן כגלידי קרח. ורגליך שלך? אבוֹי לי, הרי קפואות הן, ילדתי.” וסבתא היתה משפשפתן עד שנתחממו; אבל היא לא דאגה שאף רגליה של סבתא תהיינה מחוממות – יאוּש אָיוֹם ממלא את נפשה בהרהרה בכל זה.
אבל אם תתחייב להיטיב דרכיה בעתיד, בהכרח שיתארע משהו שיחזירנה לביתה של סבתא. אבל מאומה לא נתארע! ויום אחד נתגדשה סאת צערה וגעגוּעיה, והיא קמה ורצה דרך השדות. סרינה דרשה שתוחזר בלי שהיות הביתה; אבל לארס פטר נהג מידה של מתינוּת.
“חכי ימים אחדים,” אמר, “זה זמן רב שלא ראתה את הזקנה.” וכילכל את מסעיו שתהא שוֹהה ימים אחדים אצל סבתא.
“הבא עמך את הכסת,” אמרה סרינה. “קר עכשיו, ויהא במה לכסוֹת את הילדים.”
“ראה נראה בעניין זה,” השיב לארס פטר. כשזו תקעה לה משהו בראשה, היתה מעלהו גירה בלי הרף ויורדת לחייך ומביאתך עד לסף השגעון. אבל לארס פטר לא נשתייך למשפּחת אדם; כל הקינטורים שהיתה מקנטרת אותו לא היו בכוחם להעבירוֹ מעקשנותו טובת־המזג.
כשאין החתול בבית 🔗
דיטה הקיצה לקול־ניקוש ברזל בברזל, ופקחה את עיניה. המנורה העשנה עמדה על השולחן, ונוכח האש עמדה אמה והקישה ביעה על גבי עיגול שנצמד לתחתית הקומקום. עדיין לא לבושה היתה; להבות הכירה היבהבוּ על גבי שׂערה הפרוּע, האדום ועל גבי חזה החשוף. דיטה נזדרזה לחזור ולעצוֹם את העיניים, חשש שאמה תסב ראשה ותראה שכבר עֵרה היא. צינה עמדה בחלל החדר ובעד שמשות החלון נסתמן אופל הלילה.
בביטוּש מגפיים נכנס האָב, כבה לפנס שבידו ותלאו מאחורי הדלת. מכורבל היה בחמילתו, שכן הלך לאבוֹס את הבהמה והעוף. ריח של קפה נתפּשט באויר. “אה!” אמר לארס פטר וישב אל השולחן. דיטה שיגרה אליו מבטים גנובים; כשהוא בבית אין כל מורא שתגורש מהמיטה.
“היי, נחליאלית קטנה,” אמר. “כבר פּקחת עיניים! רק חמש עכשיו – לישוֹן! ואולי נתחשק לך לשתות ספל קפה במיטה?”
דיטה העיפה מבט באִמה, שעמדה בגבה אליה. והנידה ראשה ניד של חשק.
לארס פטר גמע מחצית ספלוֹ, הטיל לתוכו פירור סוּכר, והושיטו לדיטה.
בינתיים נתלבשה סרינה ליד הכירה. “ועכשיו שמעי מה שאגיד לך – פנתה לדיטה – יש קמח וחָלָב, ואַת תעשי מהם לביבות לארוחת־הצהריים; אבל אַל תעיזי לשׂים ביצה.”
“מה ערך יש לביצה אחת או לשתים ביצים,” ביקש לארס פטר להתערב.
“את משק הבית הנח לי,” ענתה סרינה, “ומוטב שתקוּמי מיד ותתחילי במלאכה.”
“לשם מה?” חזר ונתערב לארס פטר. “הניחי לילדים לישון עד אור הבוקר. האכלתי את הבהמה והעוֹף, וחבל על הנפט.”
נימוּק אחרון זה נתקבל על דעתה של סרינה. “טוב, יהא כך; אבל היי זהירה באש – ואַל תבזבזי יותר מדי סוּכר.”
ומקץ שעה קלה נשמעה חריקת גלגלים והם נבלעו בתוך האופל. לארס פטר נסע כדרכוֹ לדייג, אבל יסיע תחילה את סרינה העירה, שם תמכור את החמאָה והביצים שנצטברו במשך החודש, ותקנה דברים שאין להשיגם אצל חנוָני הכפר.
כשהאיר השחר, קמה דיטה וחזרה וליבתה את האש בכירה. שאָר הילדים ביקשו לקום אף הם, אבל משהבטיחה להם דיטה כי יקבלו קפה במקום דיסת החָלָב הרגילה, נטלו על עצמם לא לרדת מהמיטה עד שתטאטא את החדר. הורשו לעבור בזחילה למיטת ההורים, והשתעשעו שם בכל מיני קונדסות, בעוד שדיטה פּיזרה חוֹל לח על גבי הרצפּה, וטיאטאתו בטיאטואים מתוּנים. כריסטיאן שבן חמש היה, סח מעשיות בחתול נורא אחד שהיה מהלך בשדות ואוכל את כל הפּרות הרועות והגוֹעוֹת; שני אחיו הקטנים ממנו סרוּחים היו בסמוך לו, עיניהם צמודות לשפתיו ונושמים כבדות מחמת התרגשות. הם ראו ברורות את החתול הנורא, את הפּרות ואת הכל; ופובל הפּעוט, שקצר־רוּח היה וביקש להחיש את קצב המאורעות, איגרף את ידו השמנמונת ודיחקה מתחת לסנטרו של כריסטיאן. דיטה היתה מנענעת במטאטא אָנה ואָנה כשהיא מחייכת חיוּך חכמני למשמע פטפוּטם הילדוּתי. היא העמידה פנים של סודיות רבה כשהגישה להם את הקפה; וכשהגיעה השעה להלבישם, יצא הסוד. “או, אנחנו נלבש את בגדי החג – היפּ, היפּ, הורא!” צרח כריסטיאן, והתחיל מכרכר אָנה ואָנה. דיטה סטרה לו, הוא ממרטט את כלי המיטה.
“אם תהיו באמת ילדים טובים ולא תספּרו לאף איש, אלך אתכם לטייל,” אמרה דיטה, כשהיא מלבישתם בגדי־מחלצות שלהם. הללו עשוּיים היו צבעי־שעטנז, שכן התקינה אותם סרינה משיירי־אריגים שונים, שנטלה מעגלתו של הסמרטוטר־ומלקט־העצמות.
“או – אל השוק!” צרח כריסטיאן.
“לא, אל היער,” חיננה האחות הפּעוטה את קולה וליטפה בידיה המלוכלכות את לחייה של דיטה שהכחילו מצינה. היא ראתה את היער מרחוק, ולבה יצא אליו.
“כן, ליער. אבל שתהיו ילדים טובים; הדרך היא ארוכה־ארוכה.”
“מוּתר לספּר לחתול שלנו?” תלתה אלזה את עיניה הגדולות והלוהטות בדיטה.
“מוּתר, וגם לאבא מוּתר לספּר,” פּסק כריסטיאן.
“כן, לחתול ולאבא מוּתר, אבל לא לשום אדם אחר,” גזרה דיטה עליהם. “שתזכרו זאת היטב־היטב.”
את שני הפעוטים הושיבה דיטה בעגלת היד, וכריסטיאן היה מהלך לצדה. שלג בכל אשר תשוּר העין; השיחים נכפפו מחמת עוֹמס השלג, והקרח חוֹרק היה תחת הגלגלים. הכל היה נחמד להפליא: העורבים השחורים, הזרזירים שצרחו אליהם משיחי־הברקנים, והכפוֹר שהיה נושר לפתע מהאילנות, ישר על ראשיהם.
מהלך שלושה מילין אל היער, אבל דיטה רגילה היתה להלך מרחקים גדולים יותר, וזה לא נחשב בעיניה כל עיקר. כריסטיאן ואלזה היו מהלכים ברגל לסירוגין, אף פובל רצה לטעם טעם הליכה על גבי השלג, אבל הוגד לוֹ שיישב במקום שהוא יושב ושיהא ילד טוב.
עד מחצית הדרך התנהל הכל למישרין. משם ואילך התחילו הקטנים להראות קוצר־רוח ולהתמרמר על היער המחביא עצמו. הם הרעידו מקור, ושומה היה על דיטה להשתהות כל שעה קלה ולשפשף את אצבעותיהם הקפואות. השמש המיסה את השלג ועשאתוֹ רפש תחת הרגליים. דיטה התאמצה להצהיל את רוחם, ודחפה את העגלה עוד כברת־דרך; אבל משהגיעו לתחום משקוֹ של נוטר היער, הגיח כלב מגודל וחסם בפניהם את הדרך בנביחות כעסניות.
פֶר נילסן יצא לאכסדרת ביתו לראות מה טעם נובח הכלב בזעם כזה; חיוּך נתפּשט בפניו וקם והכניס את הילדים פנימה. היתה זו שעת ארוחת־הצהריים, ואשתו של הנוטר טיגנה במטבח קוֹדל חזיר מתובל תפוחים. ריח נפלא עלה באַפּם. היא הפשירה את אצבעותיהם הקפואות במים קרים, ושלָשתם התייצבו סביב לכירה. דיטה ניסתה להרחיקם משם, אך הרעב ריתקם למקומם.
“תקבלו מהעוגה,” אמרה אשת הנוטר, “אַך שבוּ על הספסל והיו ילדים טובים; אתם מפריעים.” פרסה לכל אחד פרוסה עוגה, והם הסבו אל השולחן המשופשף למשעי. זו להם הפּעם הראשונה בבית זר, ואגב אכילה הוליכו עיניים חמדניות מחפץ אל חפץ; על הקירות תלוּיים היו כלי נחושת שנגהו כשמש, ועל גבי הכירה שפות היה קומקום־מידוֹת של נחושת וציפוּי לזרבובית שלוֹ. דומה היה קומקום זה לתרנגולת־מידוֹת הדוגרת על ביצים.
משכּילוּ לאכול, הוציאם פר נילס והראה להם את החזרזירים שמוּטלים היו כעיגולים של נקניקיות סחוֹר־סחוֹר לאמם. משחזרו למטבח נתנה להם אשת הנוטר תפוחים ועוגות, אבל הטוב שבטוב מזומן היה בשבילם באחרונה, שכפר נילס רתם את כרכרת־הקפיצים הנאה כדי להסיעם הביתה. עגלת־היד נקשרה לאחורי העגלה, באופן שגם היא תהנה מנסיעה של ממש. הקטנים צחקו עד כדי התלעלעות.
“ילדים טיפּשים, מטיילים להם לבדם בקוֹר כזה,” אמרה אשת הנוטר, כשהיא עוטפת אותם יפה־יפה. “שיחק לכם המזל ולא החכמה שבאתם לכאן.” ארבעתם בדעה אחת היו כי השיבה ל“קן־העורב” נהדרת היתה שבעתיים מהיציאה לדרך.
אך האֵם לא הביאה בחשבון טיולים וכיבוּדים והשאירה ערימה של סחבות למיוּן: אלה של צמר לחוד, ואלה של כותן לחוד. כריסטיאן ואלזה יכולים היו לסייע במלאכת המיוּן, לכשרצו, אבל אותו יום היו נרגשים מאוד, כנראה מחמת הנסיעה, והיו משליכים סחבות זה בזה. “אַל תהיו פראים!” היתה דיטה מתחננת, אבל ללא הוֹעיל.
הלילה מישמש ובא, רק מחצית המלאכה נשלמה. דיטה הדליקה את המנורה הקטנה, המפייחת, ובכתה מיאוּש משראתה שלא תהא שהוּת בידה לסיים את המיוּן עד שוב ההורים. למראה דמעותיה נעשו הילדים רציניים ולשעה קלה התנהלה המלאכה בזריזות מניחה את הדעת. אבל הקונדסות לא הניחה להם להתמיד, ושוב התחילו לרדוף זה אחרי זה, ואגב כך בעט כריסטיאן במנורה, שנתהפכה ונשברה. דבר זה שׂם מניה־וביה קץ לפראוּתם; האופל ריתקם למקומם; הם לא העיזו לזוז. “דיטה, קחי אותי”, היו מייבבים מפינותיהם.
דיטה פתחה את הדלת־הגנובה שבתקרה. “תמצאו בעצמכם את הדרך!” אמרה בזעף, כשהיא מגששת אחרי פובל שנרדם על גבי ערימה של סמרטוטים. “תלכו מיד לישון, זה יהיה העונש שלכם,” אמרה.
כריסטיאן היה מייבב והולך: “אַל תתני לאמא שתרביץ לי, אַל תתני לה!” היה חוזר ואומר פעמים אין ספוֹר. הוא כרך זרועותיו בצוָארה כמבקש לוֹ מפלט אצלה. וזה הפיג מיד את כעסה.
הדליקה את הפּנס ועזרה להם להתפּשט. “אם תהיו ילדים טובים ותרדמו מיד, תרוץ דיטה לחנות ותקנה מנורה חדשה.” חששה להניח לפנס שיהא דוֹלק ולפני צאתה כיבתה שלהבתוֹ. ברגיל היו הילדים מתייראים לשהות בחושך, אבל אותה שעה לא יפה היתה לתרעומות.
לדיטה היה מטבע של כסף! סבתא עשאתה לה דוֹרוֹן בימים הטובים ההם, והיא שמרה עליה בנאמנות מפני כל הנסיונות שנתנסתה בהם עד כה. קווה קיוותה לקנות במטבע זו דברים רבים ונאים, והנה שומה עליה לבזבזה כדי להציל את כריסטיאן הקטן מעוֹנשה של הרצוּעה. לאִטה כרעה לפני החוֹר שבסמוך לקיר שבוֹ מוצנעת היתה, והסיטה את האבן; לבה נתכווץ בה. נטלה את המטבע, נזדקפה ורצה בכל המהירות שברגליה אל החנות – בטרם תחזור בה.
בשובה מצאה את הילדים משוקעים בשינה. הדליקה את הפּנס וישבה לגזם את העלים הכמושים מעל זרדי הליבנה שמהם יותקנו מטאטאים; היתה בה עייפוּת רבה לאחר אותו יום־מאורעות, אבל אסור לה להתעצל. הריח החריף של ענפי הליבנה מסך בה שכּרוֹן, ראשה נכרן מאליו והיא נרדמה על צרור הזרדים. וכך מצאוּה הוריה.
עיניה החדוֹת של סרינה ראו מיד שאין הכל כשורה. “למה הדלקת את הפּנס?” שאלה בהתירה את כפתורי מעילה.
דיטה אנוסה היתה לומר את האמת כולה, “אבל קניתי מנורה אחרת!” נזדרזה להוסיף.
“כך – והיכן המנורה?” שאלה סרינה והוליכה מבטיה על פּני החדר. “ומי נתן לך רשוּת לקנות דברים בהקפה?”
“קניתי את המנורה בכסף שלי,” אמרה דיטה.
בכסף שלה – וכאן החלה חקירת שתי־וערב מפותלת ומופלגת, עד שקם לארס פטר וסיימה.
משום שלא היתה אש בכירה, הקדימו בשינה. דיטה שכחה את האש. לארס פטר לימד זכוּת עליה: “מטוּפלת היתה בעבודה רבה, המסכנה.” וסרינה מילאה פיה מים – על מעשה של חסכון אין היא מתרעמת כלל וכלל.
צינה קשה עמדה בחלל הבקתה. דיטה לא יכלה לעצום עין, והיתה מוטלת ומביטה בהבל־פיה שנצטייר לבן, ומאַזינה לחריקתו של הכפוֹר על גבי הקירות. אורו של הירח נסתנן צונן בעד החלון. בזקפה קמעה את ראשה, יכלה להציץ בעד חרכי הקירות ולצוד קטעים של נוף לבן; הקור נשף לתוך פּניה.
והצינה נתעצמה והלכה. היה עליה לפשוט זרוֹע אחת, כדי למתוֹח את הכסת על שלושת הילדים שמוּטלים היו לצדדיה, והקור צובט היה בכתפיה. היתה זו כסת עלוּבה ביותר, שנוצותיה חבוטות ומעטות היו; את הנוצות שהיו מורטים מהעופות הקטולים היתה סרינה מוכרת בכסף מלא.
והנה התחיל פובל מייבב יבוּב דק. דיטה נטלה את בגדי הילדים מעם הכיסא ופרשה אותם על המיטה. “שתהיו שקטים, שמעתם!” ניסר קולה של סרינה. האָב קם, נטל את חמילתו ושיטחה על גבי הילדים; חמילה זו ספוגה היתה לכלוּך ואבק, אבל חיממתם!
“רוחות של הפקר נכנסות דרך הקירות האלה,” אמר לארס פטר בשובו למיטה, “לא אויר עומד בחדר אלא קרח. אשיג איזו קרשים ואטליא את הקירות.”
“מוּטב שתתן דעתך על הקמת בית חדש; לא כדאי להטליא בקתה רקובה זו.”
לארס פטר צחק: “יפה ונאה מאוד; וכסף מהיכן נקח?”
“קצת יש לנו. והזקנה תמוּת בקרוב – אני חשה זאת בעצמותי.”
לבה של דיטה התחיל מפרכס – האם הולכת סבתא למוּת? אמא אמרה זאת בנעימה פסקנית כל כך. היא עשתה אָזנה כאפרכסת.
“ומה מזה?” שמעה אביה אומר, “זה לא ישנה את מצב הדברים.”
“דעתי שלי היא שלזקנה יש יותר מכפי שאנו חושבים,” אמר סרינה בהנמכת קול. “דיטה, אַת ישנה?” נתרוממה על מרפּק והאזינה. דיטה מוטלת היתה בלי ניע.
“בטוחה אני – המשיכה סרינה – שהזקנה תפרה כסף בכסת שלה; לכן אין היא רוצה להיפּרד ממנה.”
לארס פטר פּיהק פּיהוּק קולני: “איזה כסף?” מנעימת קולו נשתמע שמבקש הוא לישון.
“מתכוונת אני למאתיים הכתר.”
“מה לנו ולכסף הזה?”
“וכי אין היא אמא שלי? מי, אם לא אנחנו, צריכים לשמור על הכסף השייך לדיטה? כשהזקנה תמוּת, ימכרו את חפציה במכירה פומבית; יוצא שזה שיקנה את הכסת יזכה גם במאתיים הכתר. מוּטב שתלך אצלה ותדבר על לבה שתשאיר לנו הכל.”
“ולמה שלא תלכי אַת?” אמר לארס פטר, והפך פניו אל הקיר.
ודממה נשתררה בבקתה. דיטה מוטלת היתה מצונפת, ידיה צמודות לפיה, ולבה הקטן פּוֹעם באימה; כמעט שנתמלטה מפּיה צעקת זוָעה. שמא תמות סבתא עוד הלילה! זה כבר שלא ביקרה אצלה, וגעגועים עזים תקפוה לראות את סבתא.
צנחה מתוך המיטה ודחקה רגליה לתוך נעליה.
סרינה נזדקפה: “לאָן אַת הולכת?”
“החוצה” ענתה דיטה בקול עמום.
“לבשי שמלה, קר מאוד,” אמר לארס פטר.
למה שוֹהה הילדה זמן רב כל כך – לארס פטר קם ופתח קמעה את הדלת. ראה את צלה נע באורו של הירח. בחפּזון הטיל בגד על כתפיו ופרץ החוצה. דיטה גמאָה את המרחק במהירות מתמיהה. הוא רץ וצוֹוח, רץ וצוֹוח, כשנעלי־העץ הכבדות שברגליו מהדהדות על פני הדרך. אבל המרחק ביניהם נתעצם והלך; לבסוף נעלמה כליל מחוּג־ראייתוֹ. עמד עוד שעה קלה וצוַח: קולו ניסר את דממת הלילה; נשתתק ופנה וחזר לבקתתוֹ.
דיטה הפליגה והלכה בתוך הנוף הזרוע אור ירח. הדרך קשה היתה כאבן, והקרח נתחתך בנעלי הבד שלה; מהמדמנות בקעו ועלו קולות־נפץ עמומים, והים מנהם היה כנחשולים חומרים. אבל דיטה לא חשה בצינה, לבה פעם בסער: סבתא הולכת למות! סבתא הולכת למות! היה ענבל מכה במוֹחה.
בחצי הלילה הגיעה למחוז חפצה, וכמעט שצנחה תחתיה מחמת אפיסת הכוחות. נשתהתה בסמוך לבקתה כדי לשאוף רוח. מפנים בקע שיעוּלה הצרוּד של סבתא. “אני באה, סבתא!” נצטווחה, בהקישה על החלון, ונתייפּחה מעוֹצם השמחה.
“אַת קרה כל כך, ילדה!” אמרה הזקנה שעה ששתיהן שכובות היו תחת הכסת. “הרגליים שלך – שני בוּלי קרח; חממי אותן בי.” דיטה התרפּקה עליה, ומוּטלת היתה דמוּמה.
לאחר שעה קלה: “סבתא, אמא יודעת שהחבאת את הכסף בתוך הכסת,” אמרה לפתע.
“לבי אמר לי זאת, ילדה שלי. מַששי!” הזקנה הוליכה ידה של דיטה אל חזה, שם מוצנע היה צרור קטן. “הנה הוא הכסף; יודעת מארן הזקנה לשמור בשבע עיניים על דבר שהופקד בידיה. אי, אי, דומה שנגזר על שתינו, אני ואַת, שנהיה שווֹת־גורל. עדיין אין הבריות יכולים לעשות בך שימוש רב; אבל אותי סחטו עד מוֹח־העצמות; גמורה אני לחלוטין; כך הם פני הדברים, ילדה שלי.”
דיטה הקשיבה לדיבוּרה של הזקנה, שזימזם באָזניה ואָפפה ברגש של בטחון, ניחא לה וחם לה עכשיו, ולא יצאה שעה קלה ונרדמה.
אך מארן הזקנה הוסיפה לקרוא תגר על החיים ולשפוך את מרי לבה.
העורב יעופף בלילה 🔗
חורף קשה היה. כל חודש דצמבר היה השלג מטאטא את השדות, ומצטבר והולך בין עצי הערבה שממול “קן העורב”, המקום היחידי בסביבה שבוֹ היה מעט סתרה מפני הצינה והרוחות.
האגם הפך כולו קרח; אפשר היה לחצוֹתוֹ ברגל מגָדה אל גָדה. בלילות־ירח, היה הסמרטוטר־ומלקט־העצמוֹת הולך לאגם והיה מחצב בנעל העץ שלו סביב לשחפים וברוָזי־הבר, שנקפאו במימי האגם, ומטלטלם הביתה מתחת לכנף חמילתוֹ המושלגת. היה מניחם על האצטבה שלפני הכירה, והללו היו עומדים שם ימים על ימים ולוטשים עיניים דהומות לתוך הרמץ הלוחש, עד שהיתה באה סרינה ומוֹלקת להם גרגרתם.
היו מלבים את האש בכירה יומם ולילה, ואף־על־פי־כן עמדה צינה עזה בחלל הבקתה; קשה היה לחממה. בסכין־הלחם היתה סרינה דוחקת סחבות ישנות לתוך הבקיעים שבקירות, ואירע שאגב־כך נתמוטט יום אחד קטע של קיר. סרינה סתמה את החור בכסת, ומשחזר לארס פטר בלילה, סילק את הכסת והטליא את הפּרץ בקרשים. אף הגג לא היה בכי טוב; העכברים ונמיות־הבית עשאוהו ככברה, והשלג היה מסתנן לתוך העלייה. כללוֹ של דבר “קן העורב” היה בכל רע.
כל יום היתה סרינה ממריצה את לארס פטר שיעשה איזה מעשה.
אבל מה מעשה יכול היה לעשות. “וכי יכול אני לעבוד עבודה מפרכת יותר משאני עובד?”, היה אומר.
“אבל מה עושים אנשים אחרים הגרים בבתים יפים ומרוּוחים?”
כן, כיצד מגיעים הללו לכך? זה היה למעלה מכוח בינתוֹ של לארס פּטר. מעולם לא נתקנא בשום אדם, ולא היה מקיש היקשים, לפיכך לא עלתה כלל על לבו קושיה זו.
“אתה מוֹשך בעוֹל כצמד סוסים, ולהיכן הגעת?” היתה סרינה מוסיפה ואומרת.
היה לארס פטר תולה בה עיניים של תמיהה וצער: “וכי להיכן צריך הייתי להגיע?”
“בן־אדם, אתה עומד במקום שממנו יצאת!”
למשמע דברים אלה היה לארס פטר מרכין ראשו. אמת היא שמלבד צרכי שעה דחופים, לא היתה להם פרוטה אחת לשׂימה הצדה לעת צרה.
“הצרכים מרובים כל־כך, והכל יקר כל כך,” היה מלמד זכוּת על עצמו. “ואף המסחר נתמעט! יש להתאזר סבלנות ולחכות עד שהמסחר יתחדש.”
“אתה והסבלנות שלך – שמא נהא אוכלים סבלנוּת, אה? היודע אתה למה קוראים הבריות למקום הזה ‘קן העורב’? משום שאין המזל מאיר לנו פנים – כך הם אומרים.”
לארס נטל את כובע־המידות שלו ויצא החוצה. מדוכדך היה והלך למצוֹא ניחוּמים במחיצתן של הבהמות; את הבהמות והילדים הבין יפה, אבל לרוּחם של אנשים מן היישוּב לא הבין כל עיקר. ושמא יש בו באמת איזה מוּם, כיוָן שהכל רואים בו ברנש משונה, משום שהוא שמח בחלקו ועניו.
משיצא מהבקתה, הכיר הסוס בביטוש מגפיו והקביל את פּניו בצנפה. הוא נכנס לדיר וטפח על גבו; צרור של עצמות היה ולא היה בו יוֹפי רב. הבריות היו מעלים חיוּך כשהיו רואים את שניהם מסתחבים בניחותא – פטר לארס ידע זאת! אבל שניהם ראו בצוותא גם ימים טובים וגם ימים רעים, והסוס לא תבען היה ומסתפּק במועט כמוֹתוֹ.
בסמוך לסוס מוטלת היתה הפּרה. אם יביאנה עכשיו לשוק, יקבל מחירה פרוטות עלובות; חלושה היתה ברגליה, והיתה מעדיפה את הרביצה על העמידה. אבל באביב, כשתמלא כרסה דשא רענן, תעמוד איתן על רגליה. והיא פרה טובה מאוד בשביל משפּחה קטנה כשלוֹ; אמנם לא היתה נותנת חלב רב בבת אחת, אך לעומת זה לא פסקה מליתן חלב תריסר חדשים בשנה. ואיזה חלב דשן! כשהיו מלגלגים על פּרתוֹ, היה לארס פטר מעמיד פּנים ספק של רצינות ספק של ליצנוּת ואומר שיכול הוא לקפות שלוש פעמים את החלב וסופו שלא תשתייר בו אלא שמנת. היה מחבבה מאוד לכשעצמה, ויתר על כן על שום החלב הטוב שהיתה נותנת לילדיו.
פּינה אחת של הדיר הוקצתה לחזיר, שהכיר אף הוא את קול צעדיו של לארס פטר ועמד והמתין שיבוא ויגרד לו בגבוֹ. לקוּי היה ביבלת כעורה; איכר שביקש להיפּטר ממנו, נתנוֹ ללארס פטר, אבל אם ימליחוהו – חשב בלבו – ייתכן שטעמו לא יהא רע כל כך.
ואולי יש בדעתה של סרינה לקוטלו? שלג עב כיסה את פּני השדות, אבל הוא הבחין ציוּני־התחומים בעד החיפוּי הלבן. היתה זו אדמה זיבורית, אדמת חול, ויבוּלה דל היה, ואף־על־פי־כן, היה לבו של לארס פטר הוֹמה לה. לגביהו היתה אדמה זו כפניו של אדם יקר מאוד, ולכן לא היה מטיל בה דוֹפי כשם שלא היה מטיל דוֹפי בפניה של אמוֹ. היה עומד בפתח הדיר וצופה את נכסיו. רוחו לא היתה טובה עליו – כבכל ראשון בשבת, כשהיה הולך לסייר את נכסיו. אותו יום היתה דעתו מטולטלת עליו.
יום־יום היתה סרינה מעלה הצעות חדשות. הם יקנו את בית אמה ויעתיקו דירתם לשם; המרישים הם של אלון ויאריכו ימים. או שיארחו את אמה אצלם – תמורת כל אשר לה. מוֹחה מוטרד היה בלי הרף באִמה ובנכסיה. “מה יהא אם תלך להתארח אצל זרים ותשאיר להם הכל! או שתבזבז את מאתיים הכתר של דיטה!” היתה סרינה אומרת. “הרי היא עוברת־בטל!”
השערוֹת אלה היו מעבירות אותה על דעתה, אבל לארס פטר היה מניח לה לפטפט כל כמה שתרצה.
“נכון, דיטה, שמוטב לה לסבתא שתגור אצלנו?” היתה סרינה פונה לדיטה, בדעתה שלבה של הילדה יוצא אל הזקנה.
“לא יודעת,” היתה דיטה עונה קדוֹרנית. תמיהה היתה בלבה על שאמה מתאמצת למוֹשכה לצדה. מאוד רוצה היתה לדוּר שוב בכפיפה אחת עם סבתא, אך לא בזו הבקתה, בכפיפה אחת עם אמא. “כל כוָנתה של זו – היתה סבתא אומרת – אינה אהבת בת, אלא איזו מזימת־סתר.”
מידה רבה של הפכפכנות היתה בסרינה זו. בוקר אחד היתה אומרת שבמהרה בקרוב תגיע בשׂוֹרה רעה מסבתא, כיוָן ששמעה אמש את העורבים מקרקרים באילני החילפה. “מוטב שאלך לראות את שלומה,” אמרה.
“נכון, קוּמי ולכי,” אמר לארס פטר. “אני אובילך לשם. בין כך מתבטלים אנחנו, אני והסוס.”
“לא, לא, אתה שב בבית, יש ויש מה לעשות,” היתה סרינה אומרת. עצבנוּתה נתגברה והלכה.
ובבוקר שלמחרת היתה שופעת פּתאום חיבה רבה לילדים. “אגיד לכם משהו: סבתא תבוא בקרוב לכאן – אמש חלמתי על כך,” אמרה כשהיא מסייעת עם דיטה להלבישם. “היא תגור בקיטון, ואני ואבא נעבור לחדר הקטן. וכשתבוא סבתא לכאן, יהיה חם אצלנו.”
“אבל אתמול אמרת שסבתא הולכת למות,” התריסה דיטה כנגדה.
“שטויות דיברתי אתמול. שתחזרי היום מוקדם מבית־הספר. אני הולכת לקנות כמה וכמה דברים, וייתכן שאשוב בשעה מאוחרת.” היא תיבלה את פּתה של דיטה בסוּכר ופיטרתה לבית־הספר.
דיטה הלכה לאִטה, ילקוטה משתלשל ויורד מזרועה, וידיה מצונפות בשני קצוֹת הבידיים. לארס פטר יצא לדרכו עם הנץ השחר, ודיטה מהלכת היתה בחריצי העגלה ובסימני פרסותיו של הסוס הזקן, עד שהללו השמאילו ופנו לעבר הים.
דיטה לא קלטה יפה את דבריו של המורה; מעֵין ערפל התאבך במוֹחה. חיבתה הפּתאומית של אמה עוֹררה חשדוֹת בלבה. מפּי הנסיון ידעה שהחיבה אינה תכונה אָפיינית לגבי אמה. ושמא טועה היא; שמא אין היא, בסופו של דבר, אֵם רעה כל כך. הסוּכר שזו שׂמה על פּתה כמעט שהמיס את לבה של דיטה.
אבל כתוֹם השיעורים, ירדה אֵימה סתומה על דיטה; לבה התחיל מפרפּר כציפּור שבוּיה, והיא הידקה ידה אל פּיה שלא תצרח בקול. בצאתה מבית הספר, פרשה מחבוּרת הילדות והתחילה לרוץ כלפּי היער, למקום־מגוריה של סבתא.
“דיטה, לאָן אַת רצה?” צעקו אחריה הילדוֹת.
קולותיהן גָוועוּ בתוך האויר הדמוּם והכבד כעופרת. מאז הבוקר עמדו דמדוּמים בחללוֹ של העולם. משהגיעה לגבעה הקרובה לבקתה, התחיל החושך להתפּשט בפאתי השמים. דיטה נשהתה בסמוך לבקתה כדי לשאוף רוּח. זמזום עמד באָזניה, ובעד הזמזוּם הזה שמעה קולות מתנצחים: קולה המנהם של סבתא, וקולה הקשה והקשוח של אמה.
ביקשה להקיש על גבי שמשת החלון, ונתפסה להססנות, קול אמה הילך עליה אֵימה. צמרמורות חרשוּ את בשרה כשהלכה סחור־סחור לבקתה והגיעה לדיר־העצים; פּתחה את הדלת, נכנסה שפי למטבח והקשיבה נטולת־נשימה. קולה של אמה החריש את קולה של סבתא; קול אימתני זה לא היה זר כלל לדיטה. שתוּקה היתה מחמת פחד, ונשתופפה על הרצפה, כשהיא מרעידה מקור.
בעד חוֹר המנעול ראתה את גופה המגודל של אמה בסמוך לקיטון. גחונה היתה, ולפי תנועות גבה ניכר היה שהיא השתלטה על האשה הזקנה. סבתא התגוֹננה.
“תני את הכסף, ותיכף ומיד,” צרחה סרינה צרודות, “או שאני סוחבת אותך מהמיטה.”
“אקרא למישהו,” נהמה סבתא, כשהיא הולמת בידיה על הקיר.
“אדרבא, קראי לעזרה,” ליגלגה סרינה, “איש לא ישמע לך. ואולי החבאת את הכסף בכסת?”
“בלמי פּיך, גנבת!” גנחה סבתא. ולפתע – צעקת־אֵימים; כנראה שסרינה תפסה לצרור התלוּי על חזה של סבתא.
דיטה קפצה על רגליה והסיטה את הבריח. “סבתא!” צעקה, אבל קולה נתרסק בתוך המהומה האיומה. “אני אבלוֹם את פּיך, מכשפה שכמוך!” היתה סרינה צורחת, ונאקותיה של סבתא גוועו והלכו במין חלחוּל מסתורי. דיטה ביקשה לחוש לעזרת סבתא, אלא שהוּטל בה שיתוּק, ולפתע צנחה תחתיה בלא הכרה. מששב רוחה אליה, מצאה את עצמה סרוחה על הרצפּה, פּניה כלפּי מַטה. לאִטה נזדקפה על רגליה. הדלת פתוחה היתה, ואמה נעלמה. פתותי שלג נתלכסנו לתוך החדר בחרג לבן בתוך אופל הלילה.
המחשבה הראשונה שנצנצה במוחה של דיטה היתה שלסבתא יהא קר. קמה ונעלה את הדלת ופנתה למיטה. מארן הזקנה מוטלת היתה מקופּלת בין כלי המיטה המעורבבים. “סבתא,” קראה דיטה בבכי גיששו ידיה אחרי הפּנים הצמוקות. “זאת אני, סבתא יקרה שלי!”
חבקה בתחנוּנים את פּניה של הזקנה בין ידיה הצנומות והמיוגעות־עמל, בכתה עליהם שעה קלה; התפּשטה בגדיה ונכנסה למיטה. היא שמעה מפּי סבתא מעשה באדם אחד שהבהילוה פעם למיטתו; משנסתכלה בו, אמרה: “אין כל תרופה בשבילו, הוא קר לגמרי!” ומחשבה זו מנַקרת היתה במוחה של דיטה: רק לא לתת שסבתא תהא מתקררת לחלוטין, כי אז לא תהא לה בכלל סבתא. התרפּקה עליה ומדולדלת מחמת הבכי ויגיעת־הדרך נרדמה מהר.
משהאיר השחר הקיצה מתוך הרגשה של צינה עזה: סבתא מוּטלת היתה מתה וקרה. לפתע נתחוור לה כל האיום והנורא שבאותו מאורע, קפצה לתוך בגדיה, ונמלטה החוצה.
היא רצה דרך השדות ומגמת פּניה – בית אמה; אבל משהגיעה לנתיב הגולש אל הים, פנתה למשקו של פר נילסן. שם צנחה תחתיה רצוצה והלומת צער. “סבתא מתה!” היתה מרחישה בשפתיה מפרק לפרק, ועיניה תועות מבוהלות מאחד לשני. יותר מזה לא יכלו להוציא מפּיה דבר. משהציעו לה להוליכה ל“קן העורב”, היתה מצטרחת, לכן השכיבוה במיטה, שתינפש ותתאושש.
משהקיצה בחצות היום, נכנס אצלה פר נילסן. “ובכן, מה שלומך? מוטב היה לדעתי שתשובי הביתה,” אמר. “אני אלך עמך.”
דיטה תלתה בו עיניים מלאות פּחדים.
“מפחדת אַת מפּני אביך החורג?” שאל. לא ענתה. אותו רגע נכנסה אשתו.
“מה נעשה? היא מפחדת לחזור הביתה. דומה שאין אביה החורג טוב אליה ביותר.”
דיטה הפנתה אליו פנים כעוסות: “רוצה אני ללכת הביתה ללארס פטר,” אמרה ונתייפּחה.
קירקורו של העורב בישׂר פורענות 🔗
משהגיע דבר מותה של מארן הזקנה לילדיה, באו ארבעה מהם ממקומותיהם ונתאספו בבקתה שבנאזה, כדי לחלק את הירושה חלק כחלק, ולהשגיח שמישהו לא יטול איזה חפץ יקר ויסתלק לו. ארבעת ילדיה שמעבר לים, לא יכלו להיות כמובן באותו מעמד.
כסף לא היה; חיטטו בכל הפּינות, פּישפּשו בכסת ולא מצאו אף פרוטה מחוקה – והבקתה עצמה משועבדת היתה בחובות עד מסמריה החלודים. לבסוף הסכימו ביניהם שיותנו לסרינה ולבעלה מעט המטלטלין שנשתיירו בתנאי שהם יערכו את הקבורה על חשבונם. בנדון זה לא חסכה סרינה כסף; נתחייבה לערוך הלוָיה שתהיה לשיחה בפי כל. מארן הזקנה נקברה איפוא בפאֵר שלא זכתה לו בחייה.
דיטה הלכה אחרי מיטת סבתא – וכי לא היתה הבריה היחידה בעולם שאהבה את המנוֹחה. אבל בשדה־העלמין נתרופפו עצביה, ושומה היה על לארס פטר לילך עמה הצדה, שלא תביא את הכומר לידי בילבוּל־הדעת. היו הכל אומרים בלבם: יש בה, בילדה זו, רגישות יתירה.
אך בנדון זה חל שינוּי גדול בדיטה. לאחר מות סבתא דומה היה שדעתה נתיישבה עליה. היתה עושה את מלאכתה כרגיל, ולא היתה אמנם עליזה ביותר, אך גם לא מדוּכדכת ביותר. לארס פטר ציין ששוב אין דיטה ואמה באות לידי קטטות, ודעתו היתה נוחה מכך.
דיטה נכנעה לגורלה; היה נדרש ממנה מאמץ גדול להיות שרוּיה תחת גג אחד עם אמה; פעמים גמרה אומר לקום ולברוח, אלא חששה שלא תשתמע מכך הטלת דוֹפי גם באביה החורג, וחוש הצדק שבה התנגד לכך; ועוד, מה תהא על אחיה ואחיותיה הקטנים, לכשתלך?
נשארה איפוא – ונקטה עמדה מוגדרת לגבי אמה. סרינה נעשתה חביבה אליה במידת גוֹדש מרגיזה, אבל דיטה היתה מעמידה פנים אדישות, מתנַכּרוֹת. ניערה את חוֹצנה מכל החיבּוֹת שאמה ביקשה להשפּיע עליה. עקשנית ותקיפה היתה בדעתה שלה: אין אמה לה ולא כלום.
סרינה נתייראה ממנה. כלום היתה הילדה בבקתה בשעת מעשה? או הגיעה לשם לאחר מעשה? ומה יודעת היא? שהיא יודעת משהו, בכך לא הטילה כל ספק. זה ניכר היה מארשת פניה של דיטה. פעמים היתה מגלגלת שיחה בעניין זה – כשהיא בוחנת את דיטה בעיניים תוהות.
“נורא לחשוב שסבתא מתה גלמודה,” היתה אומרת, מתוך שסברה שתביא את הילדה לידי גילוּי סודה. אבל דיטה היתה שותקת שתיקה עקשנית.
יום אחד הפתיעה את לארס פטר אפתעה גדולה, בהניחה לפניו סכום כסף הגון. “בזה הכסף אפשר יהיה לבנות בית, מה דעתך?” שאלה סרינה.
לארס פטר זקף בה עיניים תמוהות.
“צברתי כסף זה על־ידי מכירת ביצים וחמאה וצמר,” אמרה; “ועל־ידי זה שהרעבתי אתכם,” הוסיפה בחיוּך סתוּם. “יודעת אני שקמצנית הייתי, שנהרגת הייתי על שווה פרוטה, אבל בסופו של דבר נתכוונתי לטובתכם.”
לעתים רחוקות מאוד היתה סרינה מעלה חיוך על שפתיה. “כמה חמודה היא בחיוּכה!” היה לארס פטר מהרהר בלבו, ותלה בה עיניים אוהבות. בזמן האחרון נתמעטה כעסנותה ונשתפּר מזגה – ודאי מתוך התקוָה שסופה זוכה בבית נאה.
ספר ומנה את הכסף – למעלה משלוש מאות כתר!
“סכום של ממש,” אמר. למחרת בערב הביא עגלה טעונה לבינים. ומדי ערב בערב היה מביא חמרים חדשים לבניין הבית.
עוברי־אורח שנזדמנו ל“קן העורב” ראו שערימות הלבינים והמרישים מגביהות והולכות, ושמועות משמועות שונות התחילו רוֹוחוֹת בסביבה. תחילה היו מתלחשים שהזקנה הניחה אחריה יותר מכפי שסברוּ. לימים, הפריחו סברה, שיש רגליים לדבר שהזקנה לא מתה מיתה טבעית. רבים נזכרו שבליל מותה ראו לסרינה מהלכת מ“קן העורב” לכפר־מגוריה של מארן; ולאט־לאט נתבצרה הדעה בלבבות שסרינה חנקה את אמה שלה. דיטה היתה היחידה – להוציא את אִמה – שידעה את העוּבדוֹת כמוֹת שהן, אבל מן הנמנע היה להציל מפּיה כלשהו בדברים הנוגעים למשפּחה. אבל תמיהה היתה בעיניהם שנזדמנה לבקתה דוקא בעת המעשה האיום, ומה טעם רצה דוקא לביתו של פר נילס ולא לבית הוריה להביא את בשורת מותה של סבתא?
לאָזניהם של סרינה ושל לארס פטר לא הגיע שמץ מכל השמועות האלה. דיטה עמדה על כך מתוך שיחות חברותיה בכיתה, אך מילאה פיה מים. כאשר נהגה בה חיבה יותר מהרגיל, היתה אֵיבתה מתרתחת בה – “מכשפה!” היה קול לוחש בה, ולפתע היתה נתקפת תשוקה עצומה לצעוק אל אביה: “אמא חנקה את סבתא בכסף!” אבל המחשבה על הצער שהוא יהא מצטער היתה מצננתה. לארס פטר התהלך כילד מגודל, לא ראה מאומה, ואהב את סרינה יותר משאהבה קודם לכן; השינוּי לטובה שחל בה ובביתו השרה עליו שמחה רבה. דיטה ושאָר הילדים אהבוהו במשנה עוז.
ברגיל, כשסרינה היתה רוֹדה בילדים ביד קשה, היו בורחים מהבית ומתחבאים בין שיחי האגם ולא היו חוזרים אלא בלילה, בהישמע חריקת עגלתו וצנפת סוסוֹ. אבל מאָז מותה של סבתא, שוב לא היה צורך להתחבא.
אבל פעמים אירע שדיטה לא יכלה לשהות תחת קורת־גג אחת עם אמה, ואז היתה חומקת ותרה לה מחבוא כמנהגה הישן.
ערב אחד יושבת היתה ישיבה שפופה בין עצי הערבה. מפרק לפרק היתה סרינה מתייצבת בפתח הבקתה וקוראת לה בקול של חיבה, ועם כל קריאה חלף רגש של תיעוּב בילדה. “אוּף!” היתה אומרת בחשאי; בחילה עמדה בגרוֹנה. לאחר שסרינה חיפשתה סחור־סחור לבקתה, ירדה לאטה לדרך, השתרכה בה הלוך ושוב, כּשעיניה תועות על סביביה; פעם עברה בסמוך מאוד לדיטה, שמלתה גרדה גירוד רפרפני את פּניה; ולבסוף פנתה וחזרה לבקתה.
דיטה רעדה מקוֹר, והיתה בה עייפוּת רבה מחמת ההתחבאות, אבל גמרה בלבה לא לחזור – עד שלא יחזור אביה. אלא שהלה עלול לחזור בשעה מאוחרת ביותר, או שלא לחזור כלל. דיטה כבר נתנסתה בכגון זה, אבל אז היתה סיבה לכך, עכשיו שוב אין היא מתייראה ממקל־החוֹבלים של אמה.
מה נפלא היה אז להלך לצד אביה, ידה בתוך כף־ידו. אז יכול היה גם לגרום לה נחת־רוּח ולהסיעה לבית סבתא… דמעות נתקשרו בעיניה של דיטה. איום הוא להעלות על הדעת שלפעמים משתכח לחלוטין מלבה שסבתא מתה. “סבתא מתה, סבתא חמודה שלי מתה,” היתה במקרה כזה משננת לעצמה כדי ששוב לא תארע לה שיכחה כזו, אלא שמקץ שעה קלה חזרה ונשתלטה עליה אותה שיכחה. זוהי מידה של בגדנוּת!
עכשיו מצטערת היתה על שלא נענתה לקריאת אמה. כינסה את רגליה מתחת לשמלתה והתחילה תולשת גבעולי עשב כדי שלא תתנמנם. מששמעה קול־שאון מרחוק נזדקפה – גלגלים מתקרבים ובאים! אבל לא, אין זו החריקה המפורסמת של עגלת אביה.
העגלה הזרה סטתה מהדרך ופנתה לצד “קן העורב”. שני אנשים ירדו ממנה ונכנסו לתוך הבקתה; שניהם חבושים היו כומתות מסורדות זהב. דיטה הפסיעה אל הבית, מאחרי הערבות; לבה פּעם בחזקה. לא יצאה שעה קלה ובעלי הכומתות יצאו מהבקתה וביניהם סרינה, שטרפה בידיה וצעקה בקול קורע־לב: “לארס פטר!”; קולה גוַע בתוך החשיכה, ובעלי הכומתות נאלצים היו להושיבה בכוח בתוך העגלה. בתוך הבית יללו הילדים מאֵימה.
יבבותיהם השכיחו הכל מלבה של דיטה, והיא עקרה ממקומה. אחד השוטרים תפסה בזרועה, אבל הניח לה לפי קריצת עין של השני.
“אַת שייכת לבית הזה?” שאל.
דיטה הניעה בראשה.
“אם כך היכנסי והגידי לילדים שלא יפחדו… לדרך!”
“דיטה, הצילי אותי!” – הידהד קולה של סרינה שעה שהעגלה התחילה מתגלגלת בדהרה שנתעמעמה והלכה.
מהלך שלושה מילין מ“קן העורב”, בסמוך לפונדק, השגיח לארס פטר בעגלה העוברת במטחווי אבן על פּני העגלה שלו; באור פנס של הפונדק, הבליחו לנגד עיניו כומתות מסורדות זהב. “המשטרה מטורדת הלילה!” אמר לעצמו, ומשך בכתפיו. סוסו טיפּס במעלה הדרך ולארס פטר חזר לפיזומו, כשהוא מצליף מכאנית על גבו של הסוס כמנהגו. ישב ישיבה רכונה, כשהוא מהרהר בבני ביתו, ובתבשיל הערב שסרינה הכינה לו – מעיו נצטמקו בו מחמת רעב. עוול הוא לחזור הביתה בשעה מאוחרת כל כך; נפלא הוא כשהילדים פורצים החוצה להקביל את פּניו. ושמא לא עלו עדיין, משום־מה, על מיטתם.
ואמנם ניצבים היו בצדי הדרך כל ארבעתם והמתינו לו; האימה טרדה אותם מן הבית. לארס פטר עמד תחתיו כנציב־אבן, שעה שדיטה סיפּרה בדמעות את אשר קרה; דומה היה שגברתן זה יתמוטט כולו. לאטוֹ נתאושש, ונכנס עם הילדים לבקתה, כשהוא משדלם בדברים מעודדים; הסוס נכרך אחריהם על דעת עצמו.
סייע עם דיטה להשכיב את הילדים. “תוכלי להשגיח לבדך על הילדים?” שאל. “אני אסע העירה ואביא את אמא – כאן נפלה טעות.”
נביבות חילחלה בקולו.
דיטה מנענעת היתה בראשה כשהיא נכרכת אחריו אל העגלה.
נטל את המושכות וביקש להאיץ בסוס, אלא שתוך כדי כך חזר בו.
“דיטה, אַת מיטיבה לדעת יותר מכל אדם אחר,” אמר. “אַת יכולה ללמד זכוּת על אמך.” המתין בעיניים מושפּלות ועשה אָזנו כאפרכסת. אך לא היתה כל תשובה.
אז אחז במתגו של הסוס, הוליכו עד הדיר והתחיל להתיר מעליו את כלי הרתמה.
בוקר ב“קן העורב” 🔗
הסוס קלאוס עמד על אבוּסוֹ והיה טוחן בטירדה רבה וברעש גדול. היה לו נוסח אכילה משלוֹ; בבינה רבה היה מפריד בין הבר לתבן, אף כי לארס פטר היה מערבבם היטב־היטב. היה דוחק את המספּוא כולו לטבוּרוֹ של האבוּס, מנשף עליו בכל כוחותיו, באופן שהתבן היה מתעופף לכל הרוחות, ורק אז היה בוֹלע בהנאָה רבה את הבר. משכילה לאכול את חוֹפן הגרעינים, היה מקרצף בטלָפיו על גבי רצפת האבן וצונף.
דיטה צחקה. “הוא מבקש עוד סוּכר,” אמרה. “בדיוק כפובל הקטן כשהוא אוכל דיסה שלוֹ; גם פובל מגרד את המתוק שלמעלה ודי.”
אבל לארס פטר רטן. “אכול הכל, שלד זקן שכמוך,” אמר. “אין הזמנים יפים להיות בררן ומפונק.”
על כך השיב הסוס בצנפת־חיבוב ארוכה, ומקרצף והולך בפרסותיו.
סופו של דבר שלארס פטר קם ממקומו וניגש לאבוּס וחזר ועירבב את התבן. “אכול הכל, עקשן זקן!” אמר וטפח על גבו. משריחרח הסוס את התבן, החזיר חרטומו ללארס פטר וזקף בו עיניים נזפניות, כאילו ביקש לומר: “מה לך היום, לארס פטר?” ולא הועיל מאומה, והלה נאלץ היה ליטול חוֹפן בר ולערבבו בתבן. “אבל עכשיו, בלי טענות־ומענות!” אמר וידו הכבדה נחה על גבו של הסוס המדובלל. הפּעם נאכל הכל עד גמירא.
לארס פטר חזר לישב תחת הפּנס.
“קלאוס הזקן הוא פיקח מאוד,” אמרה דיטה, “הוא יודע כמה מוּתר להתעקש. בכל זאת טרחן זקן הוא.”
“ואני אומר לך שיודע הוא שאנו יוצאים לדרך ארוכה, ודורש מנה הגונה למפרע,” לימד עליו לארס פטר זכות. “כן, מנוּול פּיקח הוא.”
“אבל החתול שלנו פיקח ממנו פי כמה וכמה,” אמרה דיטה בנעימה של יוֹהרה, “למה שיכול הוא לפתוח בעצמו את דלת המזווה. לא יכולתי להבין איך נכנס לשם ושתה את החלב; חשבתי שפובל הקטן שכח לסגור את הדלת, וכבר רציתי להרביץ לו, למסכן בגלל זה. אבל אתמול הלכתי בשקט־בשקט אחרי החתול וראיתי שהוא פותח בכפּוֹ את הבריח, ואחר כך דוחף בגבוֹ את הדלת, נכנס לו וגומע את החלב.”
הם ישבו תחת הפּנס, שנשתלשל וירד מאחד המרישים, והיו ממַיינים סמרטוטים שנערמו סביבם ערימות־ערימות; של צמר, של פשתן ושל כותן – כל מין ממוּין היה בקפּדנות. בחוץ צינה וחושך, ובכאן נועם וחמימות. הסוס הזקן היה טוחן ומרסק את התבן כמכונת־דיִש, הפּרה מפורקדת היתה מתוך הנחת כשהיא מעלה גירה וכרסה מבטבטת, והתרנגולות היו מקרקרות קירקורים מנומנמים על גבי מוטותיהן. החזיר החדש חלם מן הסתם על אמו – מפרק לפרק נשמע מיצמוץ־שפתיים. רק לפני ימים אחדים עזב את אמוֹ.
“זה של צמר?” שאלה דיטה, כשהיא משטחת סמרטוט גדול.
לארס פטר בדקוֹ, הפקיע ממנו חוט והעבירו בשלהבתו של הפּנס.
“הוצרך להיות של צמר,” אמר לבסוף, “כיוָן שהוא מתמסמס ונותן ריח של קרן. אבל מי יודע,” חזר ומישש את חתיכת האריג מתוך שיקוּל־הדעת. “אפשר שזהו צמר מזוּיף; הרי אמרו לי שיכולים להתקין אריג מצמחים, וממילא קשה להבחין בין צמר של ממש ובין צמר מזוּיף; בכוח המוֹדוֹת החדשות שלהם, יכולים הם לעשות כל מה שתרצי; אפילו משי מזכוכית, כך סיפּרו לי.”
דיטה ניתרה ממקומה, פתחה את דלת הדיר, שירבבה ראשה והאזינה, ותוך כדי כך נעלמה בחשיכה. מקץ רגעים מועטים חזרה.
“מה, משהו לא כשוּרה עם הילדים?” שאל לארס פטר.
“הכל בסדר; רק פובל הקטן בכה קצת; איך יכולים לעשות משי מזכוכית? – שאלה – הרי זכוכית היא שבירה כל כך!”
“כנראה שיכולים; המוֹדה החדשה יכולה הכל; וכנראה שהמשי החדש הוא גם משי של ממש.”
“וממה עושים זכוכית?”
“שאלת שאלה של חשיבות – אבל כיצד להסביר לך את הדבר. אין עושים זכוכית מקרח, זה אינו מוּטל בספק, שכן אין הזכוכית מתמסמסת אפילו כשהשמש זורחת עליה. לא, בכך אין כל ספק, אבל כיצד להסביר לך את הדבר. חבל שלא למדתי דברים רבים לימוד של ממש.”
“ויש כאלה הלומדים לימוד של ממש?”
“ודאי יש כאלה, אחרת כיצד היו עושים זה וזה. רגיל הייתי לחשוב כל מיני מחשבות ולשאול כל מיני שאלות; אבל חדלתי, אף פעם לא יכולתי לרדת לסופם של הדברים. קשה היה עם אמך לראות חיים,” נאנח לארס פטר.
דיטה הגחינה את ראשה. משהיה צף עניין זה, מוטב היה לשתוק.
רגעים אחדים ישבו שניהם דמוּמים. ידיו של לארס פטר עבדו בעצלתיים ולבסוף נפשוּ לחלוטין. הוא הביט נכחו בעיניים לטושות; בזמן האחרון ירד עליו תכופות קפּאון פתאומי זה. נתלש פתע ממקומו וצעד כבדות אל הדלת הפּונה כלפּי מזרח ופתחה; לילה עדיין עמד בחללוֹ של עולם, אבל כבר התחילו הכוכבים עוממים. מן האבוּס נישאה צנפה חשאית. לארס פטר סגר את הדלת והפסיע אל הסוס. עיניה של דיטה נהו אחריהם.
“מה אתה רוצה עכשיו?” שאל קודר וטפח על גבו של הסוס. הלה שיקע חָטמוֹ הרך לבין כתפיו של לארס פטר. ליטוף זה שלא היה כמוהו לחיבוּב ולרוֹך הפיס את דעתו של לארס פטר, והוא נתן לו עוד חוֹפן בר.
דיטה לא המישה עיניה מהם – דכדוּכוֹ של אביה מילא לבה חרדוֹת. לא טוב הדבר שאדם מהלך מושפּל ראש.
“אתה מפנק אותו,” אמרה דיטה בתרעומת. " סוס זה אוכל מעלינו את עוֹר בשׂרנוּ!"
“לא נורא, הוא צריך למלא את כרסוֹ – הרי נסיעה ארוכה לפנינו.” לארס פטר חזר לישב תחת הפּנס ולמַיין את הסמרטוטים.
כמה מילין עד קוֹפּנהאגן?"
“נסיעה ששים או שבעים מילין, בערך כך.”
“אוּף, איזו דרך ארוכה.” צמרמורת עברה בבשרה של דיטה. “וכל כך קר בחוץ.”
“מוטב היה שתסעי עמי! לא נעים ביותר לעשות ביחידות דרך ארוכה כזו, והזמן יהא מתמשך לאט־לאט, ואין אתה יכול להסתלק ממחשבות עצובות.”
“אני לא יכולה לעזוב את הבית,” ענתה דיטה קצרות.
זו הפּעם העשרים שלארס פטר מנסה לשדלה שתתלווה אליו לדרך. “נבקש את משפּחת יוהאנסנס שתשׂים עין על הכל – וגם אפשר לשלוח לשם את הילדים לימים אחדים,” אמר.
אבל דיטה עמדה בתוקף על דעתה. אמה אין היא לה ולא כלום, ויגידו הבריות את אשר יגידו; אין היא רוצה לילך לראותה בבית־הסוהר. ושאביה יחדל לדבר כך, עלולה היא להתכעס; עדיין לא נשתכחה סבתא מלבה. היא שטמה את אמה בכל נפשה, באורח מוזר לגבי שנותיה. לא היתה מעלה את שמה על דל שפתיה, וכשהיו מסיחים בה, היתה מתכנסת בשתיקה עקשנית. עם היוֹתה טובת־לב ומגלה מסירות־נפש בעניינים רבים, הרי בנדון זה קשה היתה כאבן.
ללארס פטר בעל המזג הטוב היתה אֵיבה זו בחינת פליאה. ניסה וחזר וניסה לחבב את האם על הבת, והעלה חרס.
“הסתכלי־נא אם אין אַת צריכה למשהו בשביל צרכי הבית,” אמר.
“כן, צריכה אני לחפיסת מלח, זה שאצל החנוָני הוא גס מאוד. וגם יש לי צורך בקצת תבלינים; רוצה אני לאפות בעצמי עוגה; העוגות הקנויות מתייבשות מהר מאוד.”
“אַת חושבת שתוּכלי לאפות עוגה?” אמר לארס פטר בנעימה של התפּעלות.
“וצריכה אני לעוד כמה וכמה דברים,” המשיכה דיטה בניחותא, “אבל הכי טוב שארשום לך הכל על פיסת נייר, אחרת תשכח את החצי מן הדברים כמו בפעם הקודמת.”
“כן, זה הכי טוב,” אמר לארס פטר בנמיכות־רוח. “הזכרון שלי שוב אינו טוב כפי שהיה. לא יודע בעצמי למה – פעם יכולתי למלא מאות שליחויות בלי לשכוח אף אחת. ואולי בא לי ליקוּי זה בזכרוני בשל אמך? ואולי משום שאדם מזדקן. סבא שלי היה זוכר הכל כמו ספר מוּדפס, עד האות האחרונה.”
דיטה נזדקפה וניערה את חוֹצנה.
“גמרנו!” אמרה בפיהוק. שמוּ את הסמרטוטים לתוך שקים וקשרוּם.
“זה יביא מעט כסף,” אמר לארס פטר כשהוא גורר את השקים אל הדלת, שסמוך לה מוטלות היו ערימות של גרוטאות ברזל ומתכות אחרות מוכנות להיות מוסעות העירה.
“ומה השעה עכשיו? – אחרי שש. כבר הוצרך להיות אור.”
משפתחה דיטה את הדלת פּרץ לתוך הדיר נחשול של צינה. במזרח, מעל לאגם היו השמים ירוקים, עם גון של זהב – השחר הפציע ועלה. בתוך הפּירצות שבקרח התחילו הציפּרים הומות ומצייצות. דומה שפתיחת דלת ב“קן העורב” בישׂרה להן בואו של יום; סיעות־סיעות התרוממו בצריחות ודאוּ לעבר הים.
“יהא זה יום יפה,” אמר לארס פטר כשהוא גורר את העגלה החוצה. “השכל נותן שהקרח יפשיר בקרוב.” התחיל טוען את העגלה, בעוד שדיטה הלכה להבעיר אש בכירה ולשפות קפה.
כשנכנס לארס פטר לבקתה, היו השלהבות מהבהבות כלפּי התקרה, ובחדר עמדו ריחות־ניחוח של קפה, ושל עוד משהו המרחיש ומיטגן. כריסטיאן קרס ליד הכירה ופירנס את האש בעלי שרך ובענפים יבשים, ודיטה עמדה על מרחשת מבעבעת ובחשה בה בכל כוחה. שני הקטנים ישבו בקצה הספסל והסתכלו מתוך השמחה במלאכת הטיגון, כשבבואת האש קורנת בעיניהם. אורו של יום הציץ בביישנות בעד שמשות החלון המחופות כפוֹר.
“אבא, בוא הנה!” אמרה דיטה, והעמידה את המרחשת על גבי השולחן. “אין כאן אלא תפוחי אדמה מטוגנים, עם פרוסות חזיר אחדות; עליך לאכול הכל בעצמך!”
לארס פטר צחק וישב אל השולחן. אבל אך פתח באכילה, התחיל כמנהגוֹ, לכבד את הקטנים; כמעט חלק כחלק. הם עמדו צמודים בסנטריהם לשולי השולחן, ופיותיהם פעוּרים – בדומה לשתי ציפּרים קטנות. לכריסטיאן היה מזלג משלוֹ, והוא עמד בין ברכי אביו וכיבד את עצמו במלוא המזלג. דיטה עמדה מנגד והסתכלה באוכלים, סכין־מידוֹת של מטבח בידיה.
“ואַת לא תאכלי כלום?” שאל לארס פטר ודחף את המרחשת כלפּי דיטה.
“אתה בעצמך צריך לאכול הכל; אנחנו נאכל אחר כך,” השיבה דיטה בנעימה של רוגז. אבל לארס פטר הוסיף להאכיל את הילדים. אין הוא נהנה מהאוכל כשאין סביבו פיות פעורים.
“דיטה, כדאי היה להיות עֵר כל הלילה, כדאי היה,” אמר וצחק צחוקו היוצא מן הלב והרווּי חמימות.
שעה שלגם את הקפה, נזדרזו הילדים לקפוץ לתוך בגדיהם; הם רצו לראותו יוצא לדרך. הם התרוצצו בין רגליו ובין רגלי הסוס עת שרתמו לזה לעגלה.
השמש הפציעה בפאתי השמים. נוגה אדום שרוּי היה על פּני האגם המכוסה קרח ועל פּני הנוף המושלג. מנחיריו של הסוס נפלטו נשיפות אויר שנסתמנו לבנות באוֹרוֹ של בוקר, ונשימותיהם הקצרות והמהירות של הילדים דומות היו לזינוקים של קיטור. הם כירכרו סחוֹר־סחוֹר לעגלה בנעלי הבד שלהם כגוּרי כלבים משתובבים. “נשיקוֹת לאמא!” צעקו וחזרו וצעקו.
לארס פטר שירבב עצמו מתוך ערימה של שקים שביניהם קבור היה ושאל לדיטה: “נשיקות גם ממך?” דיטה הפכה פניה.
לארס פטר נטל לשוֹטוֹ ושירבטוֹ באויר. וקלאוס עקר ממקומו והפליג לאטוֹ לדרכו.
ודרך־המלך לא היתה אלא סימן חיצוני של שרשרת אינסופית. רוצה אתה לשוֹטט מישרין מתוך היסח־הדעת, יהא לבך סמוך ובטוח שתהא מפליג והולך לתוך העולם הגדול – להיכן שתרצה. לארס פטר לא היה עושה כך שכן לא היה מסיח דעתו מ“קן העורב”; אבל עצם המחשבה שאפשר להפליג למרחקי־מרחקים היה משהו בפני עצמו.
בדרך־המלך פוגש היה בברנשים קרובים לו במהות ובמזג: יחפנים שהיו מטפסים בלי נטילת רשות על עגלתו, שולפים בקבוק מכיסם, מכבדים אותו בלגימה, ומפטפטים לפי תומם. ברנשים אלה היו נודדים מאיפרכיה זו לאיפרכיה זו; אתמול עשו בהלסינגר; לא יצא שבוע ויהיו מסתחבים בדרום או בארץ גרמניה. נעולים היו מגפיים מסומרים, ושׂק נבוב להם במקום קיבה, מטפּחת כרוכה בצוָארם וחצאי־כסיות בפרקי־ידיהם הסמוקים – ומלאים וגדושים דברי־בדיחותא. קלאוס הכיר יפה יחפנים אלה, ומשהשגיח באחד המם היה משתהה על דעת עצמוֹ.
קלאוס משתהה היה גם למען נשים עניות ולמען תינוקות של בית רבן; לארס פטר והוא הסכימו ביניהם שכל מי שרוצה לנסוע עמהם נסיעה־של־ארעי, יעלה ויסע. אבל למען נשואי־פנים ויחסנים לא היו משתהים; הללו לא יואילו לנסוע במחיצתו של סמרטוטר־ומלקט־עצמוֹת.
לשניהם נהירים היו דרך־המלך ונתיביו־ושביליו. משהיו משגיחים במלאכה הנעשית בשדה, במכונת־דיִש המטרטרת, או בבית שטורחים בבניינו, היה זה או זה עושה חנייה. לארס פטר היה תולה קולר הסקרנות בסוסו. “ובכן, כבר ראית די?” היה רוֹטן לאחר ששהו שעה קלה, ומאסף את המושכות שנשמטו מידיו. קלאוס לא היה נכווה כל עיקר מנזיפה זו ולא היה מקבל מרוּת; יש לו דרך שלו והיא חביבה עליו.
כנראה שהעניינים שחורים ועגומים הם, אם דרך־המלך אינה מַשרה רוח טובה על הסמרטוטר־ומלקט־העצמות. הקצב השליו של פרסות הסוס על גבי אבני הדרך הביאו בכל זאת לידי פיזום. האילנות שבצידי הדרך, אבני הריחיים, ומרחבי השדות הפיגו את קדרוּת רוחו.
השלג דרוס היה יפה־יפה, ונשתיירה רק שכבה דקה של קרח, שהיתה מצטלצלת תחת טלָפיו המגושמים של הסוס. האויר הזך, השמש שנגהה אדומה על פני השלג טרדו את העצבות מלבו של לארס פטר. אבל משנזכר היה תכלית נסיעתו, מיד היה הכל חוזר ומתקשר בעננים שחורים.
לארס פטר לא היה מהפך מעולם במחשבות רבות, או קורא תגר על החיים. כשהיה מתארע זה או זה, משמע שכך חייב היה להיות – ואם כך לשם מה להרהר אחרי הנעשה? כשהיה מיטלטל שעות על שעות בעגלתו, לא היה פיזום פוסק מפיו והיה ניחא לו בעולם זה. “רוצה הייתי לדעת מה הכינה סרינה לארוחת־הערב?” היה מהרהר בלבו, או “אפשר שהילדים יבואו לקבל את פּני.” זה היה הכל. היה רואה ברכה בעסקיו, מה טוב; לא היה המזל משחק לו, מילא. מנסיון ידע ששמש וסגריר באים לסירוגין. כך היה בימי אבות־אבותיו, ואף חייו שלו אשרו חוק זה. וכיוָן שכך, לשם מה להרהר במופלא ממך? אם ימי הסגריר מתמשכים יתר על המידה, יהיו ימי השמש הדורים־נאים שבעתיים.
אבל עכשיו שומה עליו להפוך במחשבות, אף כי ידוֹע ידע שאין כל תועלת בכך. לפתע היה משהו תופסוֹ בגרונו ומטיח בפניו קושיה: למה? חידת סרינה היתה צפה במוחו פעמים אין ספוֹר ומשרה על הכל עצבוּת כבדה.
לארס פטר רואה היה מאז ומתמיד את מזלוֹ הביש כחלק מנטל חייו. מחונן היה גולגולת קשה וכתפיים רחבות – שלא היו יפות אלא למשאות; והגורל היה עוֹרם עליו צרות ותלאות: אם יכול הוא לשאת צרה פלונית, משמע שיכול הוא לשאת גם זו! – עד שבסופו של דבר יתמוֹטט לחלוטין. אלא שקהוּת מוֹחוֹ שלפנים ניטלה ממנו.
הוא התחיל להעמיק חקר בגורלו – ולא נסתבר לו מאומה. ראה מה עלובים הם חייו, משהקישם לחייהם של בני־אדם אחרים. משהיה יושב בעגלתוֹ, והסוּס היה פוסע פסיעותיו המתונות, מיד היו המחשבות הנוגות צפוֹת ועולות, והיה מהפך בזה העניין, הולך סחור־סחור לו עד שהגיע לידי אפיסת כוח־המחשבה. נבצר היה ממנו לפענח חידה זו. למה מתקרא הוא הסמרטוטר־ומלקט־העצמות, ובזוּי בעיני הבריות משל בריה טמאה היה? וכי אין הוא משתכר לחמו בדרך של הגינוּת ככל אדם. מה טעם מלגלגים על ילדיו כאילו מנודים היו – וביתו מתקרא “קן־העורב”? ולמה ירדוף אחריו המזל הביש? דברים רבים נצטברו שאין הוא מבין טיבם, אבל שיש לבררם ולהסבירם. האסון שהיה דופק תכופות על פּתחוֹ ולא מצאו בביתו, קנה לבסוף דריסת רגל תחת קוֹרת גגוֹ.
כל כמה שלארס פטר הפך והפך בחידת סרינה, עד חקרה לא הגיע. הוא ראה בה רק את סגולותיה הטובות. אשת חַיִל היתה, צוֹפה הליכות ביתה – וחרוצה במלאכתה. והיא העמידה לו ילדים נאים, דבר זה בלבד דיו לכפּר על הכל. הוא היה כרוּך אחריה, ומתגאה בתקיפותה לבצר מעמד למשפּחתה בזה העולם. וכתגמול לגאוָתה הטילוה לתוך הצינוק! זמן רב נאחז היה בתקוָה שנתארעה טעות. “ייתכן שביום מן הימים יניחו לה ללכת – היה אומר בלבו – ואז תהא שוב עומדת בפתח הדלת שעה שיחזור מדרכו.” אבל יום רדף יום ובינתיים יצא פסק הדין, והכל הוסבר לכאורה, ואף־על־פי־כן הוסיפה החידה בעינה לעמוֹד!
פרסת ברזל מוטלת היתה על הדרך. הסוס נשתהה כדרכו, והפך ראשו. לארס פטר התנער ממחשבותיו ותלה עיניים תמוהות בסוס, בפרסת הברזל, ומשך במושכות. היתה זו פליאה בעיניו של קלאוס, אבל מילא יהא כך: משמע שלארס פטר שוב אינו רוצה להטריח עצמו לירד מהעגלה ולזכות בפרסת־ברזל ישנה.
לארס פטר שרק לעצמו והשיט עיניו על פּני הנוף כדי להבריח את מחשבותיו. מימין, בין קני האגמון חצבו גושי קרח בשביל המחלבות – המוֹעד האחרון לכך! ובעל האחוזה מגאדבי דוהר היה במזחלה נאה, ואשתו על־ידו. ישנם כאלה הרואים חיים בעולמם! אילו היתה אשתו יושבת לצדו – שעה שהוא נוסע למטרופּולין. הא לך – שוב מתחיל מהתחלה! לארס פטר נעץ עיניו בצד שכנגד, אך מה מוֹעיל מזה. לא יכול היה להיפּטר ממחשבותיו.
מאחת הבקתות שבצדי הדרך יצאה אשה והתחילה רצה אחרי העגלה: “לארס פטר!” צעקה זו. “לארס פטר!” הסוס נשתהה.
“נוסע אתה העירה?” שאלה בלא נשימה, כשהיא נשענת לדופן העגלה.
“כנראה שאני נוסע,” אמר לארס פטר בגמגוּם־מה, כאילו חושש היה שמא תנחש את תכלית נסיעתו.
“אם כך, אולי תואיל בטובך לקנות בשבילי בובה.”
“מה?” נתעקם פּיו של לארס פטר בכעין חיוּך.
“כן בובה של גוּמי, הילדה חולה והרופא אסר עליה לצאת החוצה,” הסבירה האשה בנעימה של התנצלות.
“טוב, אקנה בשבילך.”
“הנה כסף,” הושיטה לו מטבע של נחושת מחותלת בפיסת נייר, והסוס נשא טלָפיו ועקר.
משהגיעו לחורש של עצי אורן היטה לארס פטר את הסוס לפונדק שבסמוך, יש ליתן מספּוא לסוס, ולגימה חריפה לא תזיק גם לו. מדוכדך היה. נשתהה בחצר הפונדק ותלה את השליף בראשו של קלאוס.
הפּונדקאי הכרסתן צץ על המפתן, כשהוא מפלבל בעיניו הזעירות שמשוקעות היו בתוך כריות של בשר בדומה לשני צימוקים בתוך בצק תופח. “אה, ברוך הבא הסמרטוטר־ומלקט־העצמות מסאנד!” נצטרח זה, שכרסוֹ מרעידה מצחוק. “מה מביא לכאן אורח חשוב ונשוּא־פנים כזה?”
ברגיל היה לארס פטר צוחק לשאילת שלום זו, אבל אותו יום לא צחק כלל וכלל. דמיו נתרתחו בו. לארס פטר הסבלן, המתון, הרשלן טילטל ראשו טילטוּל של זעם ושיניו הבריקו בברק חד. אבל כבש כעסוֹ, פשט את חמילתו ופרשה על גב הסוס.
“אין זה אלא שהוד־מעלתו מ’קן העורב' בא לחלוֹק לנו כבוד!” – גירגר הפונדקאי.
אותה שעה נתגדשה סאת סבלנותו של לארס פטר והיא פקעה.
“סתוֹם פיך, חזיר־סובא־בירה שכמוך!” רעם, כשהוא מפסיע אליו במגפיו הכבדים, “או שאני אסתמהו לך במוֹ ידי שלי!”
פּיו הפּעור של הפּונדקאי נסגר מניה־וביה בנקישה. עיני החזיר הזעירות שלו שנעלמו לחלוטין שעה שצחק, נקרעו לרוָחה מחמת אֵימה. הפך גבו ודיחק עצמו לתוך הפּתח. כשלארס פטר נכנס בביטוּש מגפיים וזעום־פּנים למסבאה, מצא לפונדקאי שמתרוצץ לכאן ולכאן, כשהוא שוֹרק בחשאי בנעיצת־לשון שמנה בין שיניו וכל מראהו דל ומטושטש.
הפּונדקאי צץ בסמוך לו ובידיו בקבוק וכוסותיים. ליכסן מבט חששני ללארס פטר, ומזג שתי כוסות גדושות עד שוליהן. “לבריאותך, ידיד וָתיק,” אמר בנעימה של התרפּסות. הסמרטוטר־ומלקט־העצמות גמע את כוסו בלי להשיב לברכתו של החוֹנף. הוא הפחיד כהלָכה גוש־בשר זה, ועכשיו הריהו מבקש להפיס דעתו. משונה הוא שבכוחו להטיל אֵימה על בני־אדם – רגש חדש מעיקרו, שלא היה לו כלל למורת־רוח. לאחר שהניח לכעסו להתפּרק, נתיישבה עליו דעתו. הנה יושב בעל־גוף שחצן זה ומתרפּס לפניו, רק משום שלא הניח לו לשטוֹת בו ולא מחל הפּעם על כבודו. לארס פטר נתקף חשק פּתאומי להציג מגפוֹ על ערפּוֹ של פונדקי זה ולמעכוֹ מעיכה של ממש. או לכופפו כך שראשו ורגליו יהיו משיקים. למה לא יטעים נחת־זרועו לברנשים מסוגו של זה? ייתכן שאז יהיו הבריות נוהגים בו קצת כבוד.
הפונדקי השתפּל על כיסא ממולו. “ובכן, לארס פטר האנסן, נעשית איפוא סוציאליסט?” פּתח ואמר, כשהוא ממצמץ בעיניו.
לארס פטר הניח לאגרופו הכבד לצנוֹח על גבי השולחן, באופן שהכל ניתר ממקומו – לרבות הפונדקי. “שמע, נמאס לי שיחרבנו אותי – אתה מבין! אני לא גרוע ממך ומשכמוֹך. ואם אשמע עוד פעם אחת שטויות ממך, אז לעזאזל כולכם!”
“בחיי שרק התלוצצתי, לארס פטר האנסן. ומה שלום בני ביתך? אשתך וילדיך?” עדיין ממצמץ היה בעיניו כל אימת שלארס פטר היה עושה תנועה כלשהי.
לארס פטר לא השיבו ומזג לעצמו כוס יי"ש שנייה. מנוּול זה יודע היטב מה אירע לה לסרינה.
“אתה יודע – צריך היית להביא עמך את אשתך. נשים אוהבות מאוד לנסוע לכרך גדול,” המשיך הפונדקי. לארס פטר תלה בו עיניים חשדניות.
“מה אתה מבלבל את המוח בשטויות שלך?” אמר בפנים חשכות. “הרי אתה יודע שאין היא בבית.”
“מה – לא בבית? כלום ברחה ממך?”
לארס פטר מזג לעצמו כוס שלישית. “כלואה היא, ואתה יודע זאת – נבזה שכמוך!” העמיד כבדות את כוסו על השולחן.
משראה הפונדקי שלא טוב להעמיד פנים של תם, שינה את טעמו. “נדמה לי ששמעתי משהו בעניין זה,” אמר. " וכיצד זה אירע שנסתבכה עם החוֹק?"
הסמרטוטר־מלקט־העצמות צחק צחוק צרוד: “כיצד? אומרים שהרגה את אמה שלה – כך אומרים.” היי"ש התחיל לתת בו אותותיו.
“אי, אי, עד כדי כך הגיעו הדברים?” נאנח הפונדקי ונתעוות לכאן ולכאן כאילו היה לו איזה מיחוש בכרסו. “ואתה הולך מן הסתם אצל המלך?”
לארס פטר זקף ראשו. “אצל המלך?” שאל. פסוק זה הרעישו; אולי זהו הנס שהוא מייחל לו.
“ודאי, המלך הוא החוֹתך חיים ומוות, הרי יודע אתה. אם מצוּי מישהו שהמלך אינו סוֹבלוֹ, גוזר הוא: “קחו ברנש זה וקצצו את ראשו!” ויכול הוא לשחרר אסירים, אם רוצה הוא בכך.”
“אבל כיצד יוכל ברנש שכמוני לקבל דריסת רגל אצל המלך?” צחק הסמרטוטר־ומלקט־העצמות צחוק נואש.
“או, אין לך דבר קל מזה,” אמר הפונדקי בפנים מבודחות. “כל אזרח במדינה רשאי לראות את המלך. כשתיכנס למטרופולין, שאל היכן גר המלך, ואפילו דרדק יגיד לך.”
“המ, יודע בעצמי,” אמר לארס פטר בנעימה של בטחון. "כמעט שגייסו אותי לחיל המשמר – בשביל ארמון המלך. אילמלא היו לי רגליים שטוחות, אז – "
“אין זה קל כל כך כפי שאתה סבור; יש לו למלך כמה וכמה ארמונות. מסתמא יודע אתה שאין לו למלך ידידים שוים לו בדרגה ובתואר, כיוָן שיש רק מלך אחד למדינה אחת, ולדבר תמיד רק עם אשתו, מתמאס לו למלך, כשם שזה מתמאס להדיוטות שכמונו; לכן הוא משתעמם מאוד, והולך מארמון לארמון, ומבדח את עצמו בביקורים שהוא מבקר אצל עצמו. מוטב שתשאל תחלה באיזה ארמון מצוי המלך. ולא יהא מזיק אם מישהו יהא מדבר בשבילך. מניח אני שיש לך קצת כסף?”
“יש לי בעגלה סחורה כדי מאה כתרים,” אמר לארס פטר בגאוָה.
"טוב מאוד, כיוָן שבמטרופּולין יש לשמן את הדלתות לפני שהן נפתחות. ייתכן ששער הארמון יהא חוֹרק קצת, אבל אז – " הפונדקי שיפשפף יד כנגד יד.
“אז נשמן אותו,” אמר לארס פטר בתנופת־זרוֹע וקם על רגליו.
עתה מאושש ומלא מרץ היה, ופיזם לעצמו שעה שרתם את הסוס ונטל את המושכות. עכשיו יודע הוא מה מוּטל עליו לעשות, ונשתוקק לגשת מיד אל המלאכה. כל אותם הימים והלילות מתלבט היה ותוֹהה לדעת כיצד לחלץ את סרינה מתוך הצינוק, ולא מצא תחבולה מניחה את הדעת. שיהא מטפּס בחשכת הלילה מעל לחומת בית הסוהר ויוציאנה בחשאי־חשאין כפי שמסופּר בספרים – נראה לו מפוקפק מאוד. אבל יכול הוא לילך אצל המלך! וכי לא זכה כמעט לחבוש קסדה של חיל־משמר המלך. “יש לך שיעור הקומה ובניין הגוף,” אמרו לו; אבל משהשגיחו ברגליו השטוחות, פסלוהו; אבל מכל מקום קרוב היה לכך –
לארס פטר מחפּש את המלך 🔗
לארס פטר לא ידע ולא כלום על טיבה של המטרופּולין. בנערוּתוֹ היה שם עם אביו, אבל מני אז לא נזדמנה לו שעה כשרה לילך לקוֹפּנהאגן. הוא וסרינה מחשבים היו תכופות שמוטב למכור את גרוטאותיהם לסוחרים הגדולים שבבירה ולא לתגרים הקטנים שבערי השדה, שכן הראשונים משלמים טבין ותקילין, ואלו האחרונים משלמים ביד קפוּצה, אבל מכלל דיבוּרים לא יצאו חישובים אלה. אבל היום ימכור את סחורתו בטבין ותקילין. במקומות רבים ראו שלטים שעליהם כתוב היה: “בית המסחר הגדול ביותר בסקאנדינאביה לסמרטוטים ולעצמות ולגרוטאות – משלמים מחירים גבוהים.”
שעה שהעגלה התגלגלה ברחוב לינגבי לעבר הרובע המזרחי של העיר, היה לארס פטר יושב ומחשב חשבונות. נעלה מכל ספק הוא שיקבל כאן בעד הסחורה שבעגלתו לפחות מאה ועשרים וחמישה כתרים; יוצא שיהא קוטל שתי ציפּרים בבת אחת: יפדה את סרינה וגם יעשה ממון! עיקר העיקרים שיהא פקוח־עיניים. הניף את כובעו הממורטט ונעץ צרור־אצבעות בתוך בלורית פרועה – רוחו היתה טובה עליו.
הגיח מבלגדאמסוויי ונטה לסימטה צדדית. מעבר לגדר של עץ ביצבצו תלי־תלים של גרוטאות ברזל חלודות: כדים ריקים, מיטות מכופפות, ארגזי־פחם סמוקי חלודה, ודליים. כאן צריך להיות המקום שהוא מבקש. ואָכן, על שלט־מידות התנוסס: “לווינסון ובניו, אקספּוֹרט.”
הסמרטוטר־ומלקט־העצמות נכנס דרך השער ושהה תחתיו דהום משעמדו רגליו בחצר. לימין ולשמאל התמשכו דיוטות של דירים מגודשים ערימות של סחבות, של גרוטאות ברזל וכלי בדיל. וחצר זו לא שימשה אלא פרוזדור לחצרות אחרות שנפתחו לכאן ולכאן. אפילו הוא וקלאוס סובבים במדינה ומלקטים סמרטוטים עד בוא יום הדין, לא יהא סיפּק בידם למלא חצר אחת. שלא מדעת הסיר את כובעו מתוך יראת הכבוד; משנתאושש דפק בבהמתו וזו נתעכבה בסמוך לאחד הדירים. מששמע קולות, צנח לארס פטר מעגלתו ופתח את דלת הדיר. בתוך האפלולית ישבה חבורה של בחורות צעירות שעסקו במיוּן של סיאוב, שהיה לו מראה של סמרטוטים מרובבים דם.
“נפלתי לתוך שוֹבך של יוֹנים נחמדות!” אמר לארס פטר בנעימה של התלהבות. “מה אַתן עושות – ממיינות נוצות של מלאכים?” וחללו של הדיר נתמלא גרגוּריו הלבביים.
בהרף־עין תפסה אחת הבחורות לצרור והטילתו בו. היתה שהוּת בידו לכוֹף את ראשו, והצרור נחבט במזוזת הדלת. היה זה צרור של צמר־גפן מכוסה דם ומוגלה – מתוך פּחי האַשפּה של בתי החולים. הוא ידע שבמטרופּולין עושים בזה פרקמטיה. “פוּי!” עיקם פּיו ודיחק עצמו החוצה: “טינופת שכזו!” רעם של צחוק פּרץ מפי הבחורות.
אדם קטן קומה, ממושקף, יצא אותה שעה מהלשכה הראשית והפסיע עצמו אל לארס פטר בפסיעות מדדות. “מה – מה אתה עושה כאן?” נבח הלה מרחוק, כשהוא משתבר כמעט מחמת כעס. “מה אתה מרחרח כאן, אה?” מלוכלך היה מכף רגל ועד ראש, לא מגולח, הזיג שלו וצוארוֹנוֹ מסואבים כאילו נדלו מתוך שׂק־סחבות. לא, עד כדי כך לא נזדהם לארס פטר במסחר זה; שכבות־שכבות רבוץ היה הלכלוּך על בגדיו של זה הזקן. אמנם – פרקמטיה של זה גדולה ועצומה היא פי שבעים ושבעה מזו שלו! והוא מסיר כובעו בפני הזקן הממושקף.
“האתה זה מר לווינסון?” שאל, משסיים הזקן. “יש לי קצת סחורה.”
הזקן תלה בו עיניים תמוהות כאומר בלבו “איזה מין ברנש זה היכול להעלות על דעתו כי הוא בעל בית המסחר הזה?” ולאחר שהוּת־מה של תמיהה ותהייה: “אה, רצונך לראות את מר לווינסון, באמת?”
“כן, משום שיש לי קצת סחורה למכירה.”
ומשנתחוור לו לזקן גופו של עניין: “ואתה דחוק לראות את מר לווינסון עצמו – זהו עניין של חיים ומוות – אה? ושום אדם בעולם אינו יכול לקנות סחורה שלך, ואם יתחשק לו למישהו לקנותה, תתמוֹטט חלילה עגלה זו שלך והסמרטוטים יתפּזרו לכל רוח, ויתחוללו חס־ושלום פורעניות על פורעניות! לכן דחוק אתה לראות את מר לווינסון עצמו, אה?” מדד את הסמרטוטר־ומלקט־העצמות מלמעלה ולמטה ולהיפך, כשפּניו מעוקמים בעוָיה של שאט־נפש.
“כן, לא איכפת לי לראות את מר לווינסון עצמו, ולמה לא?” אמר לארס פטר בניחותא.
“אם כך, אדם טוב, עליך לנסוע בעגלת האשפה שלך, אל הריוויירה.”
“לאָן, לאיזה מקום?”
“כן, לריוויירה!” הזקן שיפשף ידיו. הוא נתבדח להפליא. “רק מהלך אלף וארבע מאות מילין מכאן – לשם, לדרום. ודאי תרצה לדעת היכן הוא מתאכסן – במונטה־קארלו, כמובן – בין חמש לשבע אתה מוצאו שם לבטח. אותו ואת אשתו ובנותיו – משער אני כי גם את האשה והבנות אתה מבקש לראות. ואולי פלירט קל עם הבנות, אה? ואולי טיול קל בצל הדקלים, אה?”
“אלי הטוב! כלום הוא אדם גדול כזה?” שאל לארס פטר בנמיכות־רוח. “אם כך, אולי אוּכל לעשות את העסק עמך?”
“אתה תואיל בכל זאת לישא־וליתן עם ברנש מסכן כמוני! יפה, יפה. שמי ינס פטרסן – מסנגלזה.”
“אגיד לך גם את שמי: לארס פטר האנסן – מסאנד.”
“כבוד אתה חולק לפירמה שלנו, כבוד גדול, בהן־צדקי!” הזקן כירכר סחור־סחור לעגלה, כשהוא אומד במבט־עין את הגרוטאות וכשפּיו טוחן כל אותה שעה בלי הפוגה. לפתע תפס לסוס בחרטומו, אבל הניחו מיד, כיוָן שקלאוס ביקש לנושכו. “מוטב שתסיע את העגלה לחצר השנייה,” אמר.
“מוטב שהסחורה תישאר בתוך העגלה עד שנשתווה במחיר,” סבר לארס פטר; נעשה משום־מה חשדן.
“לא, ידידי, תחילה עלינו להריק את כל העגלה כולה, כדי שנראה מה אנו קונים,” אמר הזקן בנעימה שונה לגמרי. “אין אנו נוהגים כך.”
“ואני לא מוֹכר עד שאני לא יודע מה מחיר נותנים לי. הכל ממוּין ושקול, לארס פטר לא מרמה.”
“לא, לא, ודאי שלא. ואתה באמת אתה? לארס פטר האנסן – וגם מסאנד – ולא מרמה? אם כך בוֹא עמי ללשכה.”
הסמרטוטר־ומלקט־העצמות הלך אחריו. נבוך היה במקצת – כלום משטה בו איש זה, או הוא מכירו באמת? באיפרכיה שלו היה לארס פטר ידוּע ומפורסם ת“ק על ת”ק פרסה; שמו כקונה הלך לפניו.
משקלי גרוטאותיו וסמרטוטיו טבועים היו יפה במוחו, והזקן רשמם מפּיו. תוך כדי כך נתחוור לו פתאום שעגלתו נעלמה. פּרץ החוצה ומצא לשני אנשים פורקים את משא עגלתו בחצר השנייה. זו לו הפּעם השנייה אותו יום שיצא מכליו. “שמעו אתם, החזירו מיד הכל תוך העגלה!” צעק ונטל את השוֹט. השניים מדדו בהרף־עין שיעור־קומתו של זה, ובלי הגה חזרו וטענו את העגלה.
עכשיו ברי היה לו ללארס פטר שהללו זוממים לרמותו. הנוכלים הארוּרים! אחז במתג הסוס והובילו עד לפתח הלשכה, והפשיל את המושכות על שכמוֹ. השועל הזקן עמד ליד שולחן־הכתיבה והביט בו בעד סדקי ריסיו. “מה, רצוּ ליטול ממך את סוּסך היפה?” שאל בפנים תמימות.
“לאו דוקא, רצו לצרוב אצבעותיהם במשהו אחר,” רטן לארס פטר; רצה להראות לאותו שועל זקן שאף הוא ידוע לגלגנות מהי. “קיצורו של דבר, רוצה אתה לקנות את הסחורה או לא?”
“ודאי שנקנה אותה. שמע, עשיתי את החשבון – יוצא שמגיע לך סכום של חמישים וששה כתרים, לא פחות ולא יותר – נותן אני לך מחיר־שוק גבוה ביותר.”
“או, לך לעזאזל עם מחיר־השוק שלך!” לארס פטר התחיל לטפּס על גבי עגלתו.
הזקן הסתכל בו בתמיהה בעד משקפיו: “משמע שאין אתה רוצה למכור?”
“משמע שאין אני רוצה למכור. אני חוזר הביתה ומוכר את הסחורה במחיר כפול.”
“כיון שאתה אומר כך, אני מאמין לך – לארס פטר האנסן אינו מרמה. אבל מה לעשות, ידידי? מצפוּני אינו מניח לי שאניח לך לסחוב חזרה גרוטאות וסמרטוטים אלה – יהא זה פשע כלפּי סוּסך היפהפה.” ניגש לסוס מתוך כוָנה ללטפוֹ, אבל קלאוס קיפּל את אָזניו ברוגזה ושירבט בזנבוֹ. בינה זו שהראה סוסו הפיסה דעתו של לארס פטר, ובסופו של דבר מכר את הסחורה בתשעים כתר. וסיגארה ניתנה לו בתורת דוֹרוֹן. “כיון שזו סיגארה זולה שבזולה – אמר הנוכל הזקן – שמא תואיל בטובך לעשנה לכשתצא מהשער. להתראות בקרוב!”
אלפי תודות! שיהא ממתין לו שיחזור לו לכאן – כנופיה של שודדים! שאל לפונדק בווסטרגאדה, מקום־שם נוהגים להתאַכסן אנשי מקומו, ודהר במורד הרחוב.
מצא את חצר הפונדק מגודשת עגלות, איכרים, מקטורותיהם משולשלות להם משפתותיהם, פּרווֹתיהם לא מכופתרות, טרחו בטעינת עגלותיהם. בין כלי הרכב הסתובבו הולכי־בטל, שרשרות־זהב מקשטות מקטורנם ועיניהם מעוצמות לחצאין. אחד מהם פתח בשיחה עם לארס פטר: “שמא פנוּי אתה הלילה? אנחנו כאן חבורה קטנה של איכרים הרוצים לעשות הילולא קטנה, ומבקשים משתתפים.” חילץ מכיס חזהו חפיסת קלפים והתחיל מטרפם.
לא, לארס פטר אינו פנוּי לכך. מכל מקום, מודה הוא. “מי הם הברנשים האלה?” שאל לנער־האוּרוָה.
“או, הם משמשים מורי־דרך לאיכרים הרוצים לראות את העיר בלילה,” ענה הלה בצחוק.
“כלוּם משלמים להם בעד טירחה זו?” שאל לארס פטר מהורהר.
“או, כן – ולפעמים כסף מלוֹא חָפניים. יודעים הם להמציא לך אַכסניה ללינת לילה והכל. אפילו אשה ימציאו לך, לכשתרצה.”
“לא, בכך איני רוצה. אילו יכלו לעזור לאדם לקבל חזרה את אשתו שלו!”
“מסוּפּקני אם מתעסקים הם בכגון זה. אבל יכול אתה לנסות אליהם דברים.”
לא, לארס פטר לא ינסה אליהם דברים. הבין שמוטב להתרחק מברנשים אלה. פּנה והפליג לרחובה הראשי של העיר. בהאוזרפלאדס מצוּי פונדקי אחד שהוא מכירוֹ יפה – ילך לגלגל עמו שיחה; שמא יוּכל הלה ליתן לו עצה כיצד לכלכל את העניין שלו.
אותה שעה נדלקו פנסי הרחוב, אף כי עדיין לא רד הלילה; כנראה שהכסף מצוּי כאן בשפע. לארס פטר מנקש היה במגפיו המגושמים במורדו של פרו־פלאדס, כשהוא בוחן ובודק את הבתים אגב הליכה. ענק מכופף זה, בחמילתו ובכובעו הממורטט, היה קטע מהלך של נוֹף־כפרי. כשהיה שואל לדרכו, היה קולו מהלך מסוף הרחוב ועד סופו. עוברים־ושבים היו משתהים ומגחכים. היה מחזיר צחוֹק שרעם בין טורי הבתים. לאט־לאט נתקבצה סביבו סיעה של ילדים ופרחחים שלא משה ממנו והמטירה עליו כל מיני ליצנוּת; לא נתכעס אך דעתו נתיישבה עליו רק כשהגיע לפונדק. שם הוציא ממחטה אדומה וקינח את זיעת מצחוֹ.
“היי, האנס מאטיסן!” צעק לתוך המרתף השרוּי באפלולית. “עדיין זוכר אתה ידיד משכבר, אה?” השמחה שזכה להגיע עד לפונדק הזה יצקה בקולו מתכת רועמת ביותר: התקרה הנמוכה חישבה להתבקע.
“לא בכוח כזה, לא בכוח כזה!” ביצבץ קול מבודח מאחרי המזנון. “חכה שאדליק אור.”
משנדלק הגאז, נתחוור לשניהם שאין הם מכירים איש את רעהו. האנס מאטיסן עקר מכאן לפני שנים אחדות. “אַל תצטער על כך,” אמר הפונדקי, “נא שב.” משישב לארס פטר, ערך הפונדקי לפניו צלי בשר מתובל יפה־יפה ובקבוק יין קטן, ולא יצאה שעה קלה ומפוּיס היה עם העולם.
הפונדקי אדם חביב היה שנחן חוש דק לדברים שבהוּמוֹר. לארס פטר, לשונו הותרה, ועד שהספּיק לעמוד על כך, הסיח לפונדקי את כל צרותיו. קיצורו של דבר, הוא בא לכאן ליטול עצה; ודומה שלא טעה כל עיקר.
“וזה הכל?” תמה הפונדקי, “יהא לבך סמוך ובטוּח שהכל יהיה בסדר גמוּר. נצטרך להביא לכאן את מנצח־התזמורת.”
“מי האיש הזה?” שאל לארס פטר.
“או, אין כמוהו בעולם כולו לחריפות המוח; ואין לך מנגינה שהוא לא ידע לנגנה. ברנש משונה, משונה מאוד – מעטים כמוהו. שונא הוא, למשל, כלבים, כן, כלבים; וזה למה, משום שפּעם אחת חשב אותו כלב־משטרה לגנב הדיוֹט. אין הוא יכול לשכוח עלבון זה. לכן, אם תתגלגל שיחה בעניין כלבים, עליך לומר שהכלבים נבזים הם – נבזים כמעט כשוטרים. גם השוטרים שׂנוּאים עליו. הי, קתרינה!” קרא לתוך המטבח, “רוּצי והביאי את מנצח־התזמורת! נוּ, הזדרזי! – ואל לארס פטר – וכבד אותו בלגימה הגונה, משום שצריך תחילה להפשיר אותו כדי להוציא משהו ממנו.”
“לכך אין אתה צריך לחשוש,” אמר לארס פטר ביוֹהרה, בהניחו מטבע של עשרה כתרים על השולחן, שהפּונדקי נזדרז לטוֹמנה בכיסו.
“בסדר גמור, חביבי – הכסף עוֹנה הכל,” אמר בנעימה של יראת־הכבוד. “אני כבר אדאג שתלגמו לגימה הגונה. רואה אני שיודע אתה להתהלך עם הבריות, זה ניכר מאוד – יש לשעֵר שהארנק שלך גדוּש ומגודש!”
“יש עמי כמאה כתרים,” אמר לארס פטר בקורטוב של חשש שמא זה סכום מועט מדי.
“ראה תראה את אשתך!” נצטוַח הפונדקי, כשהוא מנענע ידו של לארס פטר ניענוע של התלהבות. “אתה תראה את אשתך כשם שאני ידיד שלך! ייתכן שעוד הלילה תראה אותה! מה דעתך על כך, חביבי, אה?” כרך זרוֹעוֹ מסביב לכתפיו של לארס פטר וטילטלוֹ טלטלה עזה.
לארס פטר צחק מחמת התרגשות – עיניו כמעט שנתקשרו בדמעות. מוחו מעומעם היה במקצת מחמת הלגימה והחום שעמד במסבאה.
אותה שעה נכנס למרתף איש גבה־קומה. לבוש היה זיג שחור, אך בלא חזייה וצוארוֹן – ייתכן משום שהובהל בחפּזון כזה. ממושקף היה, וכולו אמר שררה. אדם של צורה היה, מעין כרוֹז־העיר או מכשף־של־שוק. קולו צרוד וסדוק היה.
הפונדקי נהג בו כבוד רב. “שלום, מעלת כבודך,” אמר והחוָה קידה עמוקה – “יש כאן אדם המבקש עצה טובה. אירעה לו תאונה: אשתו יושבת בקיטנה על חשבונו של המלך.”
מנצח־התזמורת העיף מבט של זלזוּל בדמותו הבלוּיה של הסמרטוטר־ומלקט־העצמות. אבל הפונדקי קרץ אליו בעין אחת, ורשם על לוח־הצפחה שנשתלשל ממדף: “100!” המנצח הניע ראשו והסב לשולחנו של לארס פטר והתחיל חוֹקרוֹ וסוחט ממנו עד לפרט האחרון. נתהרהר לשעה קלה, ובפנותו לפונדקי, אמר: “אלמה תטפל בעניין זה – היא משחקת עם ‘בת־המלך’, הרי יודע אתה.”
“ודאי שיודע אני!” צרח הפונדקי מתוך השמחה. “ודאי, אלמה תוּכל לסדר את זה על הצד היותר טוב, אבל הלילה –?” תלה עיניים תוהות במנצח־התזמורת.
“סמוֹך עלי, ידיד יקר. סמוֹך עלי,” אמר הלה בתקיפות.
לארס פטר התאמץ בכל כוחותיו לעקוב אחרי שיחתם של שני הברנשים. דברים מבדחים דיברו הללו, אף כי עצם העניין היה של רצינוּת רבה. חש שהוא מתנמנם מחמת החום שעמד בפונדק – ולאחר שמצוּי היה מאז הבוקר באויר השדות.
“ובכן, ידידי, רוצה אתה לראות את המלך?” אמר מנצח־התזמורת, כשהוא אוחז בדש הזיג שלוֹ, לארס פטר התנעֵר.
“כן, רוצה הייתי לגלגל עם המלך שיחה קלה בעניין שלי,” השיב מתוך התאמצות לסלק מעצמו את קורי השינה.
“טוב מאוד, ובכן שמע. אני אציגך לפני בת אחי, המשחקת עם בת־המלך. אבל שהעניין יישאר בינינו, בסודי־סודות. בת־המלך נוהגת להתחמק מהארמון־אינקוֹגניטוֹ, כלומר בחשאי ובלא־יודעים – ובת אחי אינה משה ממנה כצלה. אתה תזדמן עמה – והשאר עליך לעשות בעצמך.”
“המ, קשה לומר שאני לבוש בשביל חברה יחסנית כזו,” אמר לארס פטר והתבונן לחמילתו המרובבת. “וגם שכחתי כבר כיצד להתהלך עם נשים – אה, אילו הייתי עכשיו בחוּר צעיר –!”
“אין דבר,” אמר מנצח־התזמורת. “לרמי המעלה יש תכופות טעם משונה מאוד. יהא זה תמוה לעזאזל אם ‘בת־המלך’ לא תתאהב בך. ואם תמצא חן בעיניה, אז יהא לבך סמוך ובטוּח שהעניין שלך הוא בידיים טובות.”
בזריזות חזר ומזג הפונדקי את כוסותיהם, והכל נצטייר והלך לנגד עיניו של לארס פטר באור מלבב ביותר. שיחק לו המזל להזדמן במחיצתם של אנשים חכמים ומופלאים – פונדקי זה, החייכני והדורש טובתו, ואדם זה המתקרא משום־מה “מנצח־תזמורת” ושמהלכים לו בפלטרינו של המלך. אותה שעה נכנסה לפונדק העלמה אלמה, עגלגלה, שמנמונת, ומלל־שׂער מקורזל מצומד לה למצחה. “איזו בחוּרה נחמוֹדת,” אמר לארס פטר בפנים קורנות, “בדיוק הסוג שהיה חביב עלי בימי הבחרוּת שלי.”
העלמה אלמה רצתה מיד לשבת על ברכיו, אך לארס פטר דחה אותה דחייה של נימוס. “יש לי אשה,” אמר בכוֹבד־ראש. אין הוא רוצה שיהא לה לסרינה כל סיבה שהיא לתרעומות. קריצת עין של מנצח־התזמורת הביאה את אלמה ליד הצטנעוּת.
“כשתבוא לכאן ‘הנסיכה’ בכבודה ובעצמה, אז תראה יפהפיה,” אמר הלה ללארס פטר.
“היא לא תבוא. הלכה לנשף,” אמרה אלמה בנעימה של אֵיבה.
“אם כך נלך לארמון למצוא אותה.” מנצח־התזמורת נטל את כובעו, והכל קמו על רגליהם.
בחוץ, באוֹרוֹ העמום של פּנס גאז, ניגשה נערה שעדיין לא הגיעה לפרקה למנצח־התזמורת ולחשה משהו על אָזנוֹ.
“מצטער, עלי ללכת,” פּנה ללארס פטר – “החותנת שלי גוססת. אבל בטוחני שבכל זאת תבלוּ בנעימים.”
“בוא,” נצטווחה אלמה ושילבה זרועה בזרועו של הסמרטוטר־ומלקט־העצמות. “אנחנו שנינו ראה נראה חיים!”
“מאה – מאה נשיקות, אלמה! אַל תשכחי,” זרק אחריהם מנצח־התזמורת. קולו ניסר ברחוב כקולו של כרוֹז־השוּק.
“בסדר,” השיבה אלמה בצחוק מקוטע.
“מה אמר זה?” שאל לארס פטר בנעימה של תמיהה.
“אַל תשׂים לב לטיפּש זה,” ענתה ומשכתו אחריה.
למחרת בבוקר הקיץ לארס פטר בהשכמה – כדרכוֹ. נוגה משונה עמד בשמים, והלום־אֵימים צנח ממיטתוֹ. כלום עולה הדיר בלהבות? פּתאום נזכר שאין הוא בבית; בבואת האור שנשתקפה בשמשות החלון באה מפּנסי הרחוב שנאבקו עם דמדוּמי היום.
מצא את עצמו בתוך חדר קטן ומזוהם, במרומי הבית – כפי שהעידו הגגות שמסביב. אבל כיצד נתגלגל לכאן?
נשתפּל על שולי המיטה והתחיל מוֹתח עליו את בגדיו. לאט־לאט התחילו הדברים מתחוורים לו. רקוֹתיו הלמו כפטישים. אָזנוֹ קלטה קולות משונים: פּטפוּט של נשים, צחוק צרוּד ופרוּע, קללות – ומהחוץ נישאו צלילי פעמונים. מתוך כל אותו שאון ועשן טבּק מתאבך גחוּ ונסתמנו לנגד עיניו שער מקורזל ושפתיים סמוקות – “הנסיכה!” אבל כיצד נתגלגל לכאן, למיטת ברזל זו, המוצעת מזרון מדובלל ושמיכה ממורטטת?
גישש אחרי שעונו לראות את השעה – שעון הכסף הישן איננו! בחרדה גישש אחרי ארנקו שבכיס מעילוֹ – תודה לאֵל! הארנק מצוּי במקומו. אבל מה אירע לשעונו? שמא צנח על הרצפּה. תוך כדי הרהור זה חזר לבדוק את ארנקו – קל היה במשקלו. פּתחוֹ – ריק היה! ריק ומרוקן!
לארס פטר גלש מהמדרגות, שף אל אחת הסימטאות הצדדיות, ומשם אל הפּונדק; מיד רתם את קלאוס ועקר. תקפו עליו געגועים עזים על ביתו ועל ילדיו – כן, וגם על הפּרות וגם על החזירים.
רק משנמצא מחוץ לעיבּוּרה של העיר, ורוח של הצינה מטפחת במצחו, עלה על לבו זכרה של סרינה. ומשנתחוור לו פתאום כל היקף אסונו, נתמוטטו עשתונותיו וגעה בבכי.
הוא עשה חניה בפאתי היער – ליתן מספּוא לקלאוס. הוא עצמו לא נתאַווה לשום אוכל. ושוב מיטלטל היה בדרך־המלך, מצונף בעגלתו, וההילולא של אמש מידמדמת בראשו.
מאחת הבקתות שבצדי הדרך הגיחה אשה ורצה לקראתו. “לארס פטר! קנית את הבוּבה?” צעקה זו. לארס פטר התנעֵר מדמדוּמיו. בלי הגה מישש בכיס החזייה, החזיר לה את המטבע הצרורה בפיסת נייר, הניף שוֹטוֹ והצליף בזעם על הסוס.
במרחק־מה מ“קן־העורב” עמדה חבורת ילדים, רועדים מקור, לחייהם דמועות ורוחם קצרה עליהם מצפּייה. לארס פטר הגחין עצמו והושיבם בעגלה; הם נדחקו אליו ודיברו בבת אחת. הוא לא שׂם לב לפטפוטם. דיטה ישבה במנוחה ולא גרעה עין ממנו.
כשישב לאכול פּת ערבית, שאלה דיטה: “איפה הדברים שהוצרכת לקנות בשבילי?”
תלה בה עיניים מבוהלות, גימגם משהו ונשתתק.
“ומה שלום אמא?” חזרה ושאלה דיטה. ראתה שהוא שרוּי בצער ואמר בכוָנה “אמא” כדי לעשות לוֹ נחת־רוּח.
עיניו שוטטו בוהות בחלל הבקתה, הרכין ראשו וכבש פניו בידיו.
אמא קטנה דיטה 🔗
תחילה, לא סיפּר לארס פטר ולא כלום על דבר ביקוּרוֹ במטרופּוֹלין. אבל דיטה הבגירה די שתהא קוראת בין השיטין, והסיקה מסקנות שלה. מכל מקום, התבלין שהוצרך לקנות בשבילה, לא קנה. ועד כמה שכוח־בינתה מגיע, לא ראה אף את סרינה, מטעם זה או מטעם זה; וכן לא הביא פרוטה מחוּקה. יש להניח שהממון נתבזבז – בסביאה, נעלה מכל ספק.
"עכשיו יתחיל בסביאה, בדומה ליוהאנסן ולדיירי בקתות אחרים – מהרהרת היתה מתוך היאוּש – יהא חוזר הביתה והופך עולמות משום שלא ימצא תבשיל מוכן – ויהא מכה אותנו מכוֹת־רצח.
התקינה עצמה לגרוּע ביותר, ולא המישה עינה ממנו. אבל לארס פטר היה חוזר בעתוֹתיו כרגיל. יתירה מזו, היה מקדים אפילו לשוב. בדרך היו תוקפים אותו געגועים על ביתו וילדיו. וכמנהגו, היה מוסר לדיטה דין־וחשבון מפורט ומדוקדק על הכסף שקיבל תמורת גרוטאותיו ועל הכסף שהוציא על דא ועל הא. היה מרוקן את כיסי מכנסיו באגרופיו המגושמים ומשטח את המטבעות על גבי השולחן, והוא ודיטה היו סופרים ומונים אותן בקפידה ומקצים סך זה לצורך זה וסך זה לצורך זה. אלא שעכשיו מחבב את כוס יי"ש עם פּת ערבית! אילו היתה סרינה בבית, היתה גוזרת על לגימה קלה זו, בטענה שזהו בזבוּז ממון. אבל דיטה דאגה שיהא הבקבוק עומד מוכן ומזומן – סוף־סוף, גבר הוא!
לארס פטר חש היה נקיפת לב כל אימת שעלה על לבו זכר נסיעתו למטרופּולין; ואוֹי לאותה בוּשה – רימוהו באופן מגונה כל כך! ולמרבית האווילוּת זכר רק במטושטש את אשר נתארע עמו. היכן עשה אותו לילה – ובמחיצת מי? מרגע צאתו מהפונדק עד רגע יקיצתו בדמדוּמי הבוקר בחדר מסואב – היה הכל דומה לחלום; שמא חלום טוב היה ושמא חלום רע היה – אין הוא ידוע כל עיקר. אבל על אף אותה בושה חש קורת־רוח חשאית שהרג מגדרו וטעם טעם של הרפּתקאה. הוא ראה חיים. כמה זמן שרוּי היה מחוץ לגדרוֹ? בטילטוליו מכפר אל כפר היה מהפך ומהפך בכך, מעלה לפניו פרטים מסוּימים של אותו ערב ומטשטש פרטים אחרים – כדי שיהא נהנה מאותה הרפּתקאה הנאה רבה ככל האפשר. אבל בסופו של דבר לא נתפּענחה לו אותה פליאה.
אבל הסוד העיק על לארס פטר ולאט־לאט גילה טפח וטפחיים ממנו, באופן שאותו מאורע שנתארע בו מחוּור היה לה לדיטה יפה־יפה. ובערביים, שעה שהקטנים שכוּבים היו במיטה, היו שניהם מסיחים בכך.
“בטוחה אני שהיא היתה נסיכה אמיתית, אין אתה חושב כך?” היתה דיטה חוזרת ואומרת. סברה זו קסמה לדמיונה העֵרני ולאהבת ההרפּתקנות שבה.
“מי יודע,” היה לארס פטר עונה מהורהר. השד יודע כיצד נסתבבו הדברים וכיצד נעשה טרף לכנופיה של רמאים; הרי השכיל להערים על היהודים בחצר הגרוטאות, ודוקא בפונדק ניטלו ממנו הבינה והשכל. “כן, מי יכול לדעת!”
“ומנצח־התזמורת,” אמרה דיטה בעיניים רושפות, “ודאי היה אדם נפלא נורא!”
“זה, נכון – מכשף היה! הלה היה לוֹגם ולוֹגם כוס אחרי כוס ואי אפשר היה לראות להיכן הן נעלמות. למשל, היה מחזיק את הכוס בידו השמאלית, טופח עליה בידו הימנית – והכוס מרוקנת!”
פּרטי־אגב באותה הרפּתקאה שלא נראו לו כל עיקר ללארס פטר, נעשו פלאים באספּקלריה שבה ראתה דיטה אותה הרפתקאה. ושניהם היו מסיחים וחוזרים ומסיחים בה, עד שלאט־לאט ובלי שהוא ישגיח בכך, לבש כל אותו מאורע צביון שונה מן הקצה אל הקצה.
אין אף שמץ של ספק בכך שהיה זה ערב מיוחד במינו. והנסיכה – נסיכה של ממש היתה, אף כי מוזר במקצת שקבצן שכמותו יהא מצוּי במחיצתה של אשה מיוּחסת כזו. אבל עוּבדה היא שאותה יפהפיה עישנה סיגריות של ממש ולגמה לגימות של ממש. “יכוֹלני להישבע שהיתה בה ממשות – אחרת לא היתה משגעת אותי כל כך,” הסכים לארס פטר.
“יוצא שישנת עם נסיכה אמיתית – בדיוק כאותו ענק שבמעשייה,” נתפּעלה דיטה והקישה יד ביד מתוך חדוָה. “זה נכון, אבא!” הציצה בו בפנים קורנות.
לארס פטר ישב דומם ודעתו מטולטלת עליו ועינו מפלבלות כלפּי שלהבתה של המנורה – הוא עצמו לא ראה אותו מאורע באור התמים של מעשייה. הוא ראה בו חטא, מעשה־בגידה בסרינה.
“כן, זה נכון,” רטן. “אבל, אמא תסלח לי זאת?”
“או, אין דבר!” אמרה דיטה. “טוב שלא נפצעת במצח!”
לארס פטר זקף ראשו ונתן בה עיניים של תמיהה.
“משום שבודאי היתה ביניכם חרב שלופה – תמיד יש חרב שלופה. כי אסור לגעת בנסיכה – היא יפהפיה ויחסנית כזו!”
“או, ייתכן מאוד מאוד,” הסבר זה נראה לו ויישב לו ספקות הרבה; היה זה הסבר מניח את הדעת. ולבסוף אמר: “מסוכן מאוד להתעסק עם נסיכות, אם כי בשעת מעשה אין אתה מרגיש כלל בסכנה.”
שוב לא היה לארס פטר נותן דעתו לבקר את סרינה בבית־הסוהר. אמנם, משתוקק היה לראותה ולחבוק ידה, ויהא בעד סוֹרג של ברזל; אבל דבר זה מן הנמנע היה. שומה עליו להתאזר סבלנות עד בוא מוֹעד שחרוּרה.
עונש קשה ראה בגזירה שנגזרה עליהם לחיות זה בכה וזו בכה בשנים הממשמשות ובאות. חסר היה כוח־הדמיון להשיג אורח־חייה של סרינה בתוך כתלי בית הסוהר, ומטעם זה לא יכול היה להרהר בה שעה ארוכה. אף־על־פי־כן היתה נפשו מדוכדכת עליו.
ניטלה ממנו הלהיטות אחרי המלאכה – חסר היה המניע העיקרי. הוא לכשעצמו מסתפּק היה בדברים כמות שהם; שוב לא עמדה סרינה עליו להקניטוֹ שניחא לו באביונותו. דיטה טובת לב ומזג היתה, וברצון היתה מעמיסה על כתפיה נטל על נטל.
בדיחות־דעתו ניטלה ממנו וקומתו נתכופפה והלכה. נתעמעמה המתכת שבקולו, פסק הפיזום מפּיו בטילטוליו מכפר אל כפר; הבריות היו מתלחשים עליו, ובטחונו בעצמו נתערער והלך. שוב לא היו הכפריות והריבות מתמוגגות מצחוק ומתהנות מבדיחותיו ומריקות בשבילו גרוטאות וסמרטוּטים; שוב לא הוזמן פנימה – הרי הוא בעלה של מרצחת! הפרקמטיה נתמעטה והלכה – לא היה איכפת לו. דיטה השכילה לכלכל איך שהוא את משק הבית, באופן שלא גוועו ברעב.
עכשיו פנוּי היה לארס פטר לעסוק בבניין ביתו. מרישים ולבינים מוּטלים היו כתוֹכחה אילמת.
“האם אין בדעתך לעשות משהו בהם?” היתה דיטה שואלת. “אנשים אומרים שחבל שהם מתקלקלים לשוא.”
“היכן שמעת זאת?” שאל לארס פטר במרירוּת.
“או – בבית־הספר.”
משמע שמסיחים גם בזה! הכל מעסיק את מוחם; לא, אין בו אף שמץ של חשק לגשת לבניין. “יש לנו גג מעל לראשינו,” אמר אדישות. “וזה שאין דעתו נוחה מהבקתה שלנו, אדרבה יתן לנו אחרת.” אבל חמרי הבניין מוטלים היו כמין האשמה. וכלל לא נצטער כשנתחפו עשבים.
לשם מה להקים בית? נגזר על “קן־העורב” להישאר “קן־העורב” גם להבא, ובכדי יהא מתאמץ לייפּוֹתוֹ ולהנווֹתוֹ. המעשה שעשתה סרינה העטה עליו קלוֹן. זו ביקשה לבצר להם מעמד של כבוד בעולם, ודחפתם לירכתי התהוֹם. תחילה היה המזל הביש חופף על הבקתה ומבריח את הבריות; עכשיו חופף עליו הפּשע. איש לא היה מהין להימצא בסמוך לבקתה לאחר שקיעת החמה, וביום השתדלו לצמצם את המשא־ומתן עם הסמרטוטר־ומלקט־העצמות צימצוּם מופלג. הילדים היו מתהלכים כמנודים: הם היו צאצאיה של מרצחת וממילא בני־בליעל.
הבריות ניסו להצדיק התנהגותם כלפי בני ביתו של לארס פטר במידות המגונות ביותר שהיו תולים בהם. פעם נתפּשטה שמועה שגנבים הם. ומשנבדתה זו, התחילו מתלחשים כי שדים ומזיקין קבעו להם אַכסניה ב“קן־העורב”. מארן הזקנה היא שיצאה מקברה לחפּש את כספּה; נמצא פלוני שראה אותה במו עיניו משוטטת בחשכת הלילה בסמוך לבקתה; ונמצא אלמוני שאישר בשבוּעה שנתקל בה בדרך־המלך בחצות־הלילה.
וכל הכזבים האלה נפלו במיוחד על ראשי הילדים. חבריהם בכיתה היו מטיחים אותם בפניהם ברשעות; וכשהיו חוזרים הביתה ופניהם דמועות, היה לבו של לארס פטר מתכווץ מצער. איש לא העיז להטיח משהו בפניו שלו – אדרבה ינסו־נא! אצבעותיו של הסמרטוטר־ומלקט־העצמות היו מתעוותוֹת עיווּת של זעם בשמעוֹ דברי־להג אלה. לוּ נפל אחד הנוכלים לבין ידיו, כי עתה היה עוֹשאו גל של עצמות, ויהיו התוצאות אשר יהיו.
כריסטיאן אף הוא הלך עכשיו לבית הספר, בכיתת הדרדקים. בבוקר מתעקש היה ומסרב לילך. “הם קוראים לי עורב קטן,” אמר בבכי.
“אז קרא להם גם אתה בשמות,” אמרה דיטה; ולא הועילו כל טענות־ומענות וחייב היה ללכת.
אבל יום אחד הגיעה ידיעה מהמורה שכריסטיאן נעדר תכופות מהכיתה. דיטה גילגלה שיחה ארוכה עם הילד, והוציאה ממנו שהוא נוהג מנהג משתמט. הוא מתשוטט כל היום בחורשה, בין סבכי האגם, וחוזר הביתה עם תום הלימודים. העלימה את הדבר מלארס פטר – חששה שידוּש את בשרוֹ של הילד.
יחסם הפוגע מצד הבריות גרם לכך שיהיו נצמדים זה לזה יותר ויותר. היה בהם משהו מהחיה הנרדפת על צוָאר; לארס פטר היה מסייג עצמו מאנשים, ומוכן ומזומן היה לצאת מן הכלים באם יעלבו בו. כל בני ביתו נעשו חששנים וחשדנים. הילדים ששיחקו בחוץ, משהיו רואים אנשים הולכים ובאים מהדרך, מיד היו עוקרים הביתה ומציצים מבעד חגווי השמשות השבורות. דיטה היתה משגחת על אחיה ואחותה הקטנים בשבע עיניים כאֵם־זאֵבה, יעיז־נא מישהו לפגוע בהם; בעת הצורך היתה נושכת ומבעטת ומטיחה דברים בוטים. יום אחד כשעבר לארס פטר בעגלתו בסמוך לבית־הספר יצא המורה וקבל בפניו על לשון־הגידופים השגורה בפיה של דיטה. פליאה בעיניו – הרי בבית מקפּידה היא שהילדים יהיו מתנהגים כראוּי וידברו בלשון נקייה. משהסיח לה דבר זה, לבשו פניה ארשת של כעס.
“לא אסבול שירגיזו אותי,” אמרה.
“אם כך אַל תלכי לבית־הספר, ואז נראה מה יעשו לך.”
“לא יועיל, יטילו עלינו קנס בעד כל יום שאהא נעדרת; וסופו של דבר שיבואו ויכריחו אותי לחזור,” אמרה דיטה במרירוּת.
“לא בנקל יכריחו אותך בכוח. יהא למישהו לומר משהו בעניין זה,” הניע לארס פטר ראשו ניע מאיים.
אבל דיטה עמדה על דעתה: “יש לי הזכות ללמוד בדיוק כלאחרים”.
“ודאי שצודקת את. אבל חרפּה היא שתהא סובלת בשל רשעוּתם של הבריות.”
לעתים רחוקות היה לארס פטר יוצא עכשיו לדרך, וטורח לעבד את חלקת אדמתו, כדי שיהא מצוּי בסמוך לביתו ובמחיצת ילדיו.
נתבצרה בלבו הרגשה של אי־בטחון: הבריות עשו אגודה אחת נגדו ונגד משפּחתו, ואין הם דורשים טובתו. רחוק מביתו לא ידע מנוחה בנפשו, שכן חושש היה שמשהו אירע שם. הילדים שמחו מאוד על שינוּי זה.
“אבא, גם מחר תישאר בבית?” היו הקטנים שואלים ערב־ערב, כשהם לופתים בזרועותיהם הצנומות את רגליו המגושמות. לארס פטר היה מניע ראשו ניע של הן.
“עלינו לשבת יחדיו כאן ב’קן־העורב',” היה אומר לדיטה בנעימה של התנצלות. “לא ניפּטר מ’הסמרטוטר־ומלקט־העצמות' – וגם הבריות לא ישכחוהו. אבל אין איש יכול למנוע מאתנו מלהיות מאושרים יחדיו.”
ניחא, דיטה לא התנגדה לכך; כל עוד יש פּת לחם, הרי השאר הוא של חשיבות מעטה.
כן, צריכים הם לישב בצוותא – ולהפיק חיבה ושמחה זה מזה, אחרת יהיו החיים קשים מנשוֹא. בראשון בשבת היה לארס פטר רוֹתם את קלאוס ומובילם לפדריכסוורק, או לעבר השני של האגם. טיולים אלה גרמו להם קורת־רוח רבה; כל עוד יש ברשותם סוס ועגלה, עדיין לא הגיעו לשפל העוֹני.
חוּג מכריהם נתמעט והלך, אבל בזכותו של קלאוס מצאו ידידים חדשים. בסמוך לבצוֹת האגם דרה משפּחה אחת – שאיש לא רצה בכל שיח־ושיג עמה. משפּחה זו מטופּלת היתה בתריסר ילדים, ואף כי האיש והאשה היו יוצאים לעבוד כשׂכירי יום, אנוסים היו ליטול מהתמחוי. לעתים תכופות היה לארס פטר מסייע עמהם בעגלתו, אבל כל עוד היתה סרינה שלטת ב“קן־העורב”, מן הנמנע היה שתתקשר ידידוּת בין שתי בקתות העוני. אבל עכשיו נתקשרה ידידוּת זו מאליה. ציפּרים ממין אחד אוהבות לישב בכפיפה אחת – כך אומרים הבריות.
והילדים מצאו חברים למשחק המנודים כמוהם. היה זה להם יום טוב גדול כשהוזמנו בראשון בשבת לבקתתה של משפּחת יוהאנסן, ושבעתיים שמחו כשהזמינו את בני יוהאנסן ל“קן־העורב”. שיהוּ אורחים שוהים תחת קוֹרת גגם, ושיהוּ מכבדים אותם במיטב המאכל והמשקה שברשותם – דבר זה גרם להם קורת־רוח יתירה. ימים אחדים קודם לביקורם היתה דיטה טורחת בכל מיני הכנות – מעמידה קדרות חלב שתהא לה שמנת לקפה וקונה כל אשר השיגה ידה. בבוקר של ראשון בשבת היתה מתקינה פרוסות־לחם־מרוחות־חמאה; ומשבאו האורחים מיד היו סועדים לבם באלה הפּרוסות, בקפה ובעוגות מאפה־בית. אחר סעודה קלה זו היו הילדים משחקים ב“מחבואים” ב“גנבים ושוטרים”. לארס פטר התיר להם להתרוצץ סחור־סחור ל“קן־העורב”. ובינתיים היו הגדולים מסיירים את השדות ומסתכלים בניר שעלה יפה. דיטה היתה מהלכת עמהם, לצדה של אשת יוהאנסן, כשידיה משוכלות מתחת לסינורה, מעשה עקרת־בית.
סמוּך לשקיעת החמה היו יושבים לאכול פת ערבית, כריכיות עם בירה ויי"ש; והיו יושבים עוד שעה קלה ומגלגלים בדא והא לפני הפּרידה.
בני יוהאנסן עניים מרודים היו. באים היו בנעלי עץ מצוחצחות ובבגדי עבודה כחוּלים וכבוּסים. עניים היו כל כך שבכל ימות החורף עלו על שולחנם רק מליחים ותפוחי אדמה; ולעוֹנג היה לה לדיטה לכבדם בסעודה הראוּיה לשמה: בכריכיות מפוטמות בשר מצוּין, בבקבוקי בירה שהפּקקים נשלפים מהם בקול־נפץ והקצף עולה ומבעבע על פּיהם.
היחפן הקטן 🔗
לארס פטר עמד אצל השוֹקת שממנה גמע קלאוס מלוֹא לוֹגמיו. הם חזרו ממסע ארוך, עייפים ומיוּגעים ושמחים לראות גגה המרופט של הבקתה.
עתים היתה כמיהה עזה לדרכים רחוקות פוקדת את הסמרטוטר־ומלקט־העצמות, ואז היה קם ורוֹתם את קלאוס ומפליג לתוך שדות ויערות וכפרים. הדרך היתה משכחת מלבו את דאגותיו וצרותיו ומסיעתו מנוף אל נוף; היה לן לינת־לילה באכסניה שנזדמנה לו, וחוזר למחרת ל“קן־העורב”. ממון רב לא היה צוֹבר במסעות אלה, אבל משהו משתכר היה – ודכאוֹנוֹ היה סר ממנו לשעה קלה.
אותה שעה חזר מאחד המסעות האלה, ועמד ליד השוֹקת משוקע בהרהורים, שמח שמצא הכל כשוּרה. אבל יש לשים קץ לבולמוס זה של נדודים. משק הבית צריך לאדם שיהא מכלכלו בשקידה.
פובל ואחותו אלזה אָצוּ להקביל את פּניו; הם התרוצצו בין רגליו, שהיו בעיניהם שני כלונסאות חסונים. פּעמים היו מתרוֹצצים גם בין רגליו של קלאוס, והסוס החכם היה מניף בזהירות את טלָפיו, כמתיירא לחבול בהם חס ושלום.
אותו רגע יצאה דיטה מפתח המטבח וסל תלוּי לה על זרועה. “אבא, שוב אתה חושב מחשבות,” אמרה אמירה של צחוק, “שׂים לב שלא תדרוך על הילדים.”
לארס פטר התנער וטפח בחיבה על הראשים הפּרועים. “להיכן אַת?” שאל לדיטה.
“אה, הולכת אני לחנות; צריכה לקנות איזו דברים.”
“אמרי לכריסטיאן שילך, לך יש די עבודה גם בלאו הכי.”
“עדיין לא שב מבית הספר – בטוחה אני שאפגוש אותו בדרך.”
“עדיין לא חזר? – והרי כבר מאוחר מאוד.” לארס פטר תלה בה עיניים תוהות. “שוב משוטט לו בדרכים, אה?”
דיטה הניעה ראשה. “ודאי אפגוש אותו בדרך – והוא יעזור לי לשאת את הסל,” אמרה.
זה עתה נתן לארס פטר שבח והוֹדיה לשמים שבשובו מצא שהכל כשוּרה בבית, ובסתר לבו נדר להדיר עצמו להבא מנדודים – והא לך! הנער נתפּס שוב לתחבולות העוֹרמה שלו – זה נשקף מעיניה של דיטה. בולמוס הנדודים מפעפּע כנראה בדם ילדיו – עווֹנוֹתיו נפקדים עליהם. למענם התאמץ לדכא בו את יצר הנדודים, והנה חזר וביצבץ. דומה כאילו נגעו בפצע שלא הגליד – חש שלבו מתכווץ בסגורו.
לארס פטר אחז במתג הסוס והוליכו אל אבוּסוֹ שהריק לתוכו מלוֹא חָפניים דגן. את כלי הרתמה לא הסיר מעליו. אם הנער לא יחזור מהרה, ילך לחפּשו. כבר אירע שהוא וקלאוס יהיו מחפּשים את הזאטוט עד אור הבוקר. ופעם התלבטה והתרוצצה דיטה עד אפיסת הכוחות בחיפוש אחרי הנער, בעוד שהלה ישב לו מתוך נחת־רוח בעגלתו של אביו, וסובב עמו בכפרים. הוא המתין ללארס פטר בצדי הדרך, סיפּר שיש לו יום־של־פּגרא – והותר לו ליסע עם אביו. אין לתת אמוּן בזאטוט זה.
משהגיעה דיטה לתחום עצי הערבה, הצניעה ביניהם את הסל. כדי להאחיז את העיניים אמרה שהולכת היא אל החנות, שכן נתכוונה להתרחק מן הבית ולהעלים מאביה שמשהו אינו כשורה. במרחק־מה מ“קן־העורב” דרוּ אחדים מחבריו. הללו לא ידעו היכן הוא. הוא לא בא היום לבית הספר. אותה שעה נתחוור לה לדיטה מה טעם נזדרז זה כל כך להסתלק הבוקר! שמא מצוּי הוא באחד השדות, מאחרי שיח, מיוגע ורעב; שכמותו מסוגל להיות מוטל שם עד שיוציא את נשמתו.
היא חָצתה את השדות בעיניים תוהות, היתה מעכבת עוברי־אורח ושואלת אם ראו בדרך־מקרה את אחיה. “או, האין זה בן הבליעל הקטן מ’קן־העורב'?” היו הבריות שואלים. “אי, דם־של־יחפנים נוזל בעוֹרקיו של זה.”
והיתה עוקרת ורצה בשארית כוחותיה. אין להעלות כלל על הדעת שתחזור הביתה בלי הנער; זה יצער את אביה צער גדול! וכריסטיאן עצמו – לבה הקטן נתרעד כולו למחשבה שהנער יהא מצוּי כל הלילה בחוץ.
איכר שהתנהל לאִטוֹ בעגלתו סח לה שראה נער כבן שמונה אצל בצוֹת האגם. נשאה רגליה ואָצה לשם – ואמנם מצאה את כריסטיאן עומד ליד בקתה, דרי המקום נאספים סביבו, ומישהו מחזיק ביד מאוגרפת בצוארוֹנוֹ.
“מחפּשת את נוֹכל קטן זה?” אמר הלה. “אי, תפסנו אותו, והנה הוא. הילדים מספּרים שנוהג הוא להשתמט מבית הספר, לכן לפי דעתי שלי, יש להשגיח עליו בשבע עיניים, כדי שלא יגרום צרות לבריות.”
“או, הוא בסדר גמור,” אמרה דיטה בפנים זעופות, “הוא לא יגרום שום רע לשום אדם.” סילקה את ידו של האיכר, וכאמא קטנה משכה אליה את הנער. “אַל תבכה, חביבי,” אמרה וקינחה בסינורה את לחייו הדמועות. “איש לא יעיז לנגוע בך.”
האיש גיחך וארשת תמיהה בפניו. “ומי מצית אש בבתיהם של אחרים, ומי מציק לנשים שקטות, אם לא היחפנים! – הרעים זה בקולו – כך הם מתחילים”.
אבל דיטה וכריסטיאן נסתלקו חיש־מהר. היא החזיקה בידו ונזפה בו אגב הליכה. “ילד רע שכמוך, שמעת מה שאמר האיש! האין אתה יודע שזה מצער את אבא. האין לו די צרות בלי זה, אה?”
“ולמה עשתה כך אמא?” אמר כריסטיאן, וגרוֹנוֹ נשתנק בדמעות.
משחזרו, נזדרזה דיטה להשכיבו במיטה. השקתה אותו תה של בבונג וכרכה בצוארוֹ אחד מפוזמקאותיו של לארס פטר – השמאלי.
והיא ואביה היו מדיינים אותו ערב במאורע. הנער התהפך בקדחת.
“אילו הייתי שם, – אמרה דיטה בכעס – לא היו מעיזים לנגוע בו.”
“למה שׂם הוא לב לדברי קינטור?” רטן לארס פטר. “הרי גם אותך מקנטרים.”
“אני נערה אני – לנערים איכפּת יותר כשמעליבים אותם. ועוד, אני מסוגלת להשיב להם מנה אחת אַפּיים, אבל כריסטיאן כשהוא מתכעס אין הוא מוצא מה לומר. כשעושים ממנו צחוק ומלגלגים עליו – חוֹלץ הוא את נעלי העץ שלו וחובט על ימין ועל שמאל.”
לארס פטר ישב דומם שעה קלה. “מוטב שנקום ונסתלק מכאן,” אמר.
כריסטיאן שירבב ראשו מקצה המיטה.
“כן, ניסע רחוק־רחוק!” צעק.
“ניסע לאמריקה,” אמרה דיטה וכירבלתו היטב בכסת. “ועכשיו עליך להירדם, כדי שתוּכל להיות בריא לנסיעה.” הנער תלה בה עיניים גדולות ומאמינות ושלוָה ירדה עליו.
“והנער פּיקח הוא ומבין הכל,” אמר לארס פטר בהנמכת־קול. “מפליא פשוט היאך הוא מחשב דברים במוחו הקטן – ומבין סודותיהם של כל מיני כלים. בקי הוא בגלגלים ובמלאכתם יותר ממני. אלא שיש לו בדמוֹ יצר הנדוּדים שלי.”
“זה יעבור אצלו במשך הזמן!” סברה דיטה. “גם אני נוהגת הייתי לברוח.”
למחרת התשוטט כריסטיאן בחצר ולבו טוב עליו ופיו מפזם. הודיעו לבית הספר שחולה הוא, וכך זכה בימים אחדים של פגרא – שרוּי היה במצב רוח מרומם. הוא חיטט ומצא בין הגרוטאות עגלת־טיוּל קטנה וטרח לתקנה שתהא יפה לטיולים. התקין גלגלים בסרנים, ושני הקטנים עמדו והסתכלו נטולי־נשימה. פובל היה מפטפט ומבקש לסייע במלאכה, אבל האחות אלזה עמדה דמומה והתבוננה בעיניים גדולות ומהורהרות. “היא חולמת תמיד, התינוקת החמודה!” היתה דיטה אומרת. “רק אלוהים יודע על מה היא חולמת.”
לכאורה, לא נתפּסה דיטה לשום חלומות, אלא היתה מתהלכת מבוקר עד ערב בעיניים פקוחות לרוָחה. החיים העמיסו על כתפיה חובות כבדות של עקרת בית שהיא מילאה אותן בתקיפות מסוּימת. לגבי הקטנים היתה אֵם ועקרת בית קפּדנית שאין להרהר כלל אחרי סמכותה, ועתים היו העבריינים נענשים בסטירה קלה. אבל בתוך תוכה עדיין תינוקת היתה. מהנסיונות שנתנסתה בהם הסיקה מסקנות ודעות משלה, אך מעולם לא העלתה אותן על דל שפתיה.
קשה היה לה להשלים עם המחשבה שסבתא הלכה לעולמה, וכי לעולם לא תוּכל עוד לרוץ לבקתה שלה ולראות את שלומה. השנים שעברו עליה במחיצתה של סבתא היו תקופת ילדוּתה האמיתית שנחרתה עמוק בנפשה, שאינה משתכחת מן הלב, כדרך שילדות ברוּכת אוֹשר אינה משתכחת מלבו של אדם שהגיע לכלל בגרוּת. ביום היתה זו עוּבדה פשוטה וברוּרה: סבתא מתה וטמונה באדמה, ולא תחזור עוד לעולם. אבל בלילה שעה שדיטה שכוּבה היתה במיטה, עייפה עד מוות לאחר יום עמל מפרך, נתמלאה כל ישותה כמיהה עזה להיעשות שוב ילדה, והיתה מתכרבלת בכסת ומדמה בנפשה שמצוּיה היא במיטתה של סבתא, וזרוֹעה של הישישה מגפפת לה. כל גוּפה כאב מעוֹצם העייפוּת, אבל סבתא נטלה עייפוּת זו – סבתא החכמנית שהיה בכוחה לרפּא אפילו מחלת השגרוֹן. ואותה שעה היה עולה על לבה זכר מאבקה הנוֹאש עם סרינה. ודיטה היתה מקיצה ומוצאת את לארס פטר עומד עליה ומרגיעה. היא צעקה מתוך שנתה! ולא היה מש מהמיטה עד שלא חזרה ונרדמה, כשכפּוֹ הגדולה שטוּחה כנגד לבה, שהיה מפרכס כציפּור שבוּיה.
בבית הספר לא היתה נוטלת חלק במשחקים, ומשוטטת גלמודה. חברותיה לא ביקשו את קירבתה, ומלבד זאת לא היתה בה הגמישות הנדרשת במשחקים. משולה היתה לפרי קשה, שיותר משראה אורה של חמה ראה רוחות זלעפות וגשמים טורדים. שירים ופזמונות ילדים ניתזו צרודים מעם שפתיה, וידיה מחוספסות היו מחמת עבודות קשות.
המורה השגיח בכך, ויום אחד הזמין אליו את לארס פטר ואמר לו: “הילדה חייבת להימצא בסביבה שונה בתכלית, במחיצת חברות חדשות. ייתכן שמעומסות עליה דאגות כבדות מדי לגבי ילדה בגילה. חייב אתה לשלחה מכאן.”
פטר לארס שהה כהלום־רעם. הוא כיבד מאוד את המורה – הלה עמד בבחינות ומילא כרסוֹ תורה הרבה – אבל מה תהא עליו בלי עקרת בית קטנה וחרוצת כפּיים זו? “כולנו חייבים להסתלק מכאן – אמר בלבו – אין כאן אלא צרות ופגעים.”
והתחיל נותן דעתו על כפר מכורתו שעקר משם כדי להיפּטר מכינוי־הגנאי שמצומד היה כטלאי למשפּחתו. דומה שכינויי־גנאי יתלווּ אליו באשר ילך. יקום ויעמיס על עגלתו את מעט המטלטלין ואת ילדיו ויחזור לבית אבא. בכאן אין לצפּות אף לקורטוב של אושר. הבריות מתרחקים ממנו, וגם הפּרנסה מתמעטת והולכת.
הוא ודיטה הסיחו בעניין זה בצוותא. היא תשמח לעזוב מקום זה, ולא איכפּת לה להיכן ילכו. אין לה מה להפסיד. חיים חדשים צפנו לפחות בחוּבם עתיד מבטיח יותר. בסתר לבה טיפּחה תקווֹת משלה – אך כאן סוֹפן מתבדות, שכן מאֵרה רובצת על מקום זה. אין היא חולמת דוקא על הנסיך שבזמר־הפלך ששגור היה בפיה של סבתא; עתה ידוע היא שנסיכים דרכם להשתדך בנסיכות; אבל דברים רבים אחרים יכולים להתארע, לא היו לה לדיטה תביעות מופלגות, אבל היא חתרה קדימה. “צריך שנלך למקום שיש בו אנשים הרבה, אנשים חביבים.”
והיו מסיחים והולכים עד שבאו לכלל הסכמה שיהא רצוּי למכור את הרכוש הדל ולעקור מכאן מהר ככל האפשר. אלא שבינתיים נתארע דבר, ששינה לתקופת זמן מסוּימת את סיכוּייהם שמן הקצה אל הקצה והשכיח מלבם תכניות שתיכנוּ.
משחיז־הסכינים 🔗
בצהרי יום אחד, שעה שהילדים משחקים באוֹרה של חמה, ודיטה עמדה במטבח והדיחה את הכלים, נישאה ממרחק־מה מנגינה מתוקה, שרשרת של צלילים אחוזים זה בזה. הקטנים שהו דהומים, זקפו ראשיהם ותהו בחללוֹ של עולם המוצף זהבה של חמה; דיטה יצאה אף היא, בידה האחת פנכה מנטפת מים, ובשנייה מטלית.
במקום שהדרך יורדת מ“קן־העורב” עמד בן־אדם ועמו מכונת־פּלאים; הלה תוקע היה בכלי שהיה ספק חליל ספק אבוּב, כדי להסב אליו תשומת־לבם של הבריות. משראה שאין יוצאים להקביל את פּניו, התחיל מפסיע לעבר הבקתה, כשהוא דוחף לפניו את מכונת־הפּלאים. הילדים נתבהלו וחיפּשו להם מחבוא מאחרי הדיר. האיש הניח את המכונה ליד משאבת הבאר ונגש לפתח המטבח. דיטה חָסמה בפניו אתה הדרך.
“להשחיז, לסַמרר, להלחים, לתקן!” – פּתח הלה במענה־לשון, כשהוא מניף את כומתתו מעם מצחו. “אני משחיז סכינים, מספּריים, תערים, מחרשות! או אני חותך יבלות, קוטל חזירים, מפלרטט עם עקרת הבית, מנַשק משרתוֹת – ולעולם לא אגיד לא לכוס בירה ולפת־לחם!” הבריג את פּיו וסיים בזמר.
"להשחיז סכינים, להשחיז סכינים!
להשחיז כל מיני מספּריים וסכינים!
סכינים ומספּריים לה־ש־חי ז!"
סילסל לאותו זמר בקולי־קולות.
דיטה עמדה על המפתן וצחקה, כשהילדים נאחזים בשמלנית שלה. “יש לי סכין־לחם שאינה רוצה לחתוך,” אמרה.
הברנש הסיע את מכונת־הפּלאים שלו אל הדלת. היה זה חפץ־מידוֹת: בתוך עגלת יד מותקן היה מנגנון שכלל מיכל־מים, אבן־משחזת, דלפק לסימרוּר, סדן קטן וגלגל גדול. הילדים שכחו פחדם מתוך החשק לראות את המכונה המבדחת. הוא נטל את סכין־הלחם ניפנף בה פעמים אחדות אילך ואילך, בדק בדיקה קפּדנית את הלהב, טען שהוא עלול להישמט מקתוֹ, והניחוֹ על גבי הסדן לסמררוֹ. “כנראה שהשתמשו בסכין זו לחיתוך אבנים,” אמר. מה הוא ברנש זה! הלהב אינו נשמט מקתוֹ ומעולם לא חתכוּ בה אלא לחם בלבד. כנראה שהוא מאותם הרמאים המאחיזים את עיני הבריות.
עוּל־ימים היה; דק־גו וזריז וממוּלח; ופיו לא פסק מפטפוּט. ואיזו דברי הבל היה זה פולט! אבל מה נחמד היה! עיניו שחורות ושׂערוֹ שחור, שנשתווה לוֹ גון כחול באור השמש.
אותה שעה יצא לארס פטר מתוך הדיר כשהוא מפהק מתוך הרחבת הדעת: הוא חטף שנת צהריים קלה. אניצי אספסת ושחת נשחלו בשׂערוֹ הפּרוּע. “היי, בחור, מהיכן אתה?” הרעים בקול עליז כשהוא חוֹצה את החצר.
“מספרד,” השיב האיש, כשהוא חוֹשף שיניו הלבנות בחיוּך רחב.
“מספרד – הרי כך נוהג היה אבא להשיב כשמישהו היה שואלוֹ מהיכן הוא בא,” אמר לארס פטר מהורהר. “שמא בדרך־מקרה בא אתה מאודסהרד?”
הבחור הניע ראשו ניע של הן.
"כיון שכך, שמא יודע אתה משהו על אדם אחד ששמוֹ אמסט האנסן – ברנש כהלָכה שהעמיד תשעה בנים?… הבריות היו קוראים לו – “הסמרטוטר־ומלקט־העצמות,” הוסיף בנעימה של התנצלוּת.
“חושבני שמכיר אני אדם כזה – הוא אבא שלי.”
“באמת! אמר לארס פטר בתמיהה, כשהוא פושט את כפּוֹ המגושמת. כיוָן שכך ברוּך בוֹאך לכאן, שכן צריך אתה להיות יוהאנס – אחי הצעיר.” לָפת ידוֹ של הבחור והסתכל בו בחיבה גדולה. “וכך אתה נראה עכשיו; בפעם האחרונה שראיתיך, היית בסך הכל תינוק בן חצי תריסר חדשים. אתה דומה כולך לאמא!”
יוהאנס חייך חיוּך כלשהו וחילץ ידו; פגישה זו לא גרמה לו קורת־הרוח שגרמה לאחיו.
“הנח את העבודה ובוא פנימה,” אמר לארס פטר, ו“הנערה תעשה לנו כוס קפה. כך, כך! מי פילל שניפּגש ביום מן הימים. אתה דומה כולך לאמא.” הוא פילבל בעיניו, נרגש מדימוּי זה.
שעה שלגמוּ קפה, סיפּר יוהאנס חדשות מבית אבא. אמא הלכה לעולמה לפני שנים אחדות, והאחים קמו ונתפּזרו לארבע רוחות העולם. הבשורה על מות אמו השרתה עצבוּת על לארס פטר. “כך, מתה?” אמר בקול־נכאים. “מאז היית תינוק לא ראיתיה. תמיד חשבתי שאזכה עוד פעם לראותה – טובה היתה אמא, תמיד טובה היתה.”
“היתה כעסנית במקצת,” משך יוהאנס דיבוּרוֹ.
“לא בזמן שהייתי בבית – אפשר וחולה היתה זמן רב.”
“לא חיינו משום־מה בשלום. לא; ולהיפך אבּא – היה תמיד טוב אלי.”
עדיין עוסק הוא במלאכתו הישנה?" שאל לארס פטר מתוך סקרנוּת.
“הניח לזו מכבר. מתפּרנס הוא עכשיו מהפּנסיה שלוֹ!” צחק יוהאנס. הוא מסתת אבנים על אֵם־הדרך, אדם קשה הוא כפי שהיה ועדיין רוצה למשול בכיפּה. הוא מקלל ומגדף את האיכרים שאינם משגיחים ועולם בעגלותיהם על גל האבנים שלוֹ."
הוא, יוהאנס, נתקוֹטט עם נותן־לחמוֹ, קצב אחד, וקבע לו פנס בעינוֹ; וכיוָן שלא מצוּי קצב שני במקומו, אנוס היה לקום ולחצות את הנהר – ולנדוד עם מכונה זו ששאל ממשחיז־סכינים זקן וחולה.
“משמע שקצב אתה,” אמר לארס פטר, “כך חשבתי. אין אתה דומה כלל למשחיז־סכינים. צעיר וחסון אתה; כלום אין אתה יכול לפרנס את הזקן שלא יצטרך ליטול מהתמחוי?”
“או, קשה לחיות עמו בכפיפה אחת – וטוב לו באשר הוא. הרוצה ליהנות קצת מן החיים, אין לו ברירה אלא לדאוג רק לעצמו.”
“ומה יש בדעתך לעשות עכשיו? להיטלטל הלאה?”
כן, יש בדעתו לראות קצת את העולם – בסיוּעה של מכונת־הפּלאים שהניח בחוץ.
“ויודע אתה לעשות את כל המלאכות שאתה מכריז עליהן?”
יוהאנס עיקם פניו: “לאו־דוקא. משהו למדתי מאבא, אבל יותר משאני מסתייע בידיעה, מסתייע אני בפטפוּט. העיקר חייב אתה להאחיז את העיניים, לקבל את הפּרוטות ולהסתלק קודם שעומדים על טיבך. אין זה רע כל כך, ואין אתה צריך לחשוש למשטרה, כל עוד שאתה יכול להעמיד פּנים שעוסק אתה במלאכה כשרה.”
“רואה אני, אחא, שגם בך יש דם־הנדודים. עניין ביש הוא לסבול מחולי זה, אחא!”
“למה? כשאתה מהלך ממקום למקום, תראה תמיד משהו חדש! משעמם להיות תקוּע לנצח במקום אחד.”
“גם אני סברתי כך; אבל יום אחד מתחוור לך כי לא זו הדרך! אין אדם רואה ברכה כשהוא מטלטל עצמו בדרכים להשתכר פת־לחם. אין אתה זוכה לא לקורת־גג ולא למשפּחה.”
“רואה אני שזכית גם לזה וגם לזה,” אמר יוהאנס.
“אבל חי אני מיד לפה ומאומה אין על הגב; אין אלה קרויים חיים. כנראה שנגזר עלינו העניים לחיות חיים כאלה; שנגזר עלינו לא לדעת מהיכן נקח יום־יום פּת־לחם.”
קם מעל השולחן: “הבטחתי לשכן להוביל לו קצת זבל; אחזור בעוד שעות אחדות.”
בזמן היעדרו של לארס פטר סיירוּ הדוד, דיטה והילדים את המשק. הלה ברנש מבדח היה ובמהרה נעשו ידידים. הדיר, הבקתה, השדה, הכל עורר בו התפּעלות; הוא קנה את אמונה של דיטה. מעוֹדה לא שמעה שמישהו יהא מקלס את “קן־העורב”.
הוא סייעה עמה להכין פּת ערבית, ובשוב לארס פטר מצא שהשמחה שוֹרה בבקתה. משכילוּ לאכול, הרתיחה דיטה קפה והעלתה על השולחן את בקבוק היי"ש, ושני האחים הפליגו בשיחה ארוכה. יוהאנס שהיתה בו מידה של ליצנוּת, תיאר את בית אבא, את אחיו, וגינוניו של כל אחד ואחד בצבעים חריפים, ולארס פטר צחק עד שנשמט כמעט מכיסאו.
“אה, נכון, בחיי שנכון!” היה מצווח. “ממש כמו שהיה בימים ההם.” היו שני האחים יושבים ומעלים זכרם של דברים שהזמן טישטשם, ולארס פטר היה שואל דא והא, ויוהאנס היה משיב דא והא; היו הילדים מברכים בלבם את האורח שהכניס שמחה לבקתה ששרוּיה היתה בעצבוּת והצהיל את רוחו המדוכדכת של אביהם.
מאז מותה של סבתא חשו עצמם מיותמים; כשהיו חבריהם מסיחים בקרוביהם שלהם, היו מרכינים ראש ומחשים. והנה זכו בדוד, שהוא נחמד ומבדח כל כך, ושנתגלגל באורח־פלא כזה ל“קן־העורב”! מרעידים היו מהתרגשות, וכל שעה קלה היו חומקים החוצה, להנות את העיניים במראה מכונת־הפּלאים שמנמנמת היתה באור הירח. אבל דיטה שמה קץ לסקרנות קדחתנית זו וגזרה עליהם לעלות על מיטתם.
שני האחים ישבו ופיטפטו עד לאחר חצות, והילדים היו עושים אָזנם כאפרכסת שלא להפסיד חלילה פירור קל שבקלים מדיבוריהם, אבל לבסוף צללו לתוך שינה עמוקה; אף דיטה שהקשיבה מעשה עקרת־בית, עיניה נעצמו וראשה צנח על שולי השולחן.
בוקר בא ועמו מצב־רוח של שמחה; הילדים פּקחו עיניהם מתוך הרגשה שמשהו ממתין היה להם כל הלילה ליד מיטתם כדי להקביל פּניהם במאור־השמחה – מה היה אותו משהו? כן, מהוָו התקוע בדלת נשתלשלה כומתה – הדוֹד יוהאנס מצוּי בבקתה! הוא ולארס פטר דיחקו עצמם אותה שעה בעד הפּתח, ויוהאנס אמר: “נחלה נאה יש לך; היא מוזנחת, וזה הכל.”
“אין פלא – לימד לארס פטר זכוּת על עצמו – המשק חייב היה לדאוג לעצמו שעה שהייתי נודד בדרכים. והצרה עם האשה שלי לא שיפּרה את העניינים. שמא שמעתם על כך במקומכם?”
יוהאנס הניע ראש ניע של הן. “חייב אדם להתגבר,” אמר.
אותו יום הוצרך לארס פטר לילך למדמנה ולחפּור תעלת־ניקוז כדי לייבש כברת אדמה. יוהאנס נטל מעדר ונתלווה אליו. הוא עשה את מלאכתו ברצון רב כל כך, שלארס פטר היה מפגר אחריו. “ניכר מיד שצעיר אתה,” אמר, “אתה עובד במין חשק שכזה.”
“למה שלא תנקז את כל השטח כולו? יהא לך כר־מרעה מאין כמוהו,” אמר יוהאנס.
באמת, למה לא? לארס פטר לא ידע בעצמו. “כשיש לו לבן־אדם מישהו שיהא עובד עמו,” אמר, “אז משתנה הכל.”
“אתה מוציא מכאן כבוּל?” שאל יוהאנס.
“רק לצרכי הבית ותו לא; אין זו מלאכה קלה כלל וכלל.”
“ודאי, כשאתה חוֹפר במעדר! צריך שתהא לך מכונה רתומה לסוס; אז יכולים שני בני־אדם לחפור במשך היום עגלה גדושה.”
לארס נתהרהר. רעיונות ועצוֹת נמזגו לתוך מוחו, וצריך הוא לשהות כדי לעכלם אחד אחד. אבל יוהאנס לא נתן לו שהות לכך.
מקץ רגע מצוּי היה ליד בוֹר הטיט. בוֹר זה אָצר בו חימר היפה מאין כמוהו ללבינים – מהרהר היה בלבו.
וכי לא ידע זאת לארס פטר? בקיץ הראשון לנישוּאיו, גָבלה סרינה לבינים לבניין הדיר וזה עמד בפני רוחות קשות וגשמים סוחפים. אבל זוג אחד של ידיים אין בכוחו לעשות הכל.
יוהאנס מלא היה תכניות מתכניות שונות מרהיבות את הדמיון ומושכות את הלב, ונדמה היה לו ללארס פטר שהוא שומע מנגינה נושנה ושכוּחה.
“שמע אחא,” אמר שעה שישבו לאכול פּת צהריים, “שׂמת בי לב חדש. שמא תישאר כאן, אה? אז נוּכל להכניס יחד סדרים בעזובה זו. סוף־סוף, הון לא תצבוֹר בנדודים שלך.”
רעיון זה נראה לו ליוהאנס – סוף־סוף קשה להשתכר פּת־לחם בהשחזת סכינים.
במשך היום הסיחו בעניין בפרטי־פרטים והוסכם ביניהם שיהיו נוטלים חלק שוה בעבודה ובפירות העבודה.
“אבל מה תהא על המכונה?” אמר לארס פטר. “יש להחזירה.”
“אין דבר,” אמר יוהאנס. “בעל המכונה חולה הוא, ובין כך לא תהא לוֹ ממנה כל תועלת.”
“אבל כשיבריא, לא יהא לו כל כלי־מלאכה במה להשתכר לחמוֹ; אסור שיהא זה על מצפּוּננוּ. מחר נוסע אני אל החוף לטעון מטען של מליחים, ואוּכל להסיע עמי את המכונה ולהורידה בהונדסטד. מכבר היה בדעתי למשוך ידי מעסק המליחים; אבל לפני שנים נתחייבתי ליטול מטען, ויש לשער שבימים אלה יהא הדיִג מוצלח ביותר.”
בשלוש לאחר חצות הלילה כבר מצוּי היה לארס פטר בחצר והתקין עצמו לנסוע לכפר הדייגים; מכונת־הפּלאים הוצבה בירכתי העגלה. ברגע שאמר לעקור, בא יוהאנס במרוצה, לא רחוּץ ועֵר למחצה; היה סיפּק בידו למתוֹח כומתתוֹ ולכרוֹך מטפּחת בצוארוֹ. “אתלווה אליך,” אמר כשהוא מפהק.
לארס פטר נתהרהר – מופתע היה. “טוב, כפי שאתה רוצה,” אמר לבסוף ונצטמצם קמעה כדי לפנות לו מקום. סבר שאחיו יתחיל עוד היום בניקוז; המים מועטים עכשיו בתכלית המיעוט באָחוּ.
“טיול של מה בכך ירענן אותי!” אמר כשהוא מטפּס בעגלה.
טוב – יהא כך – אבל הרי אתמול בא לכאן. “שמא רוצה אתה חמילה?” שאל לארס פטר. “יש לי חמילה ישנה המחממת כתנור.”
“או, אין צורך – יכול אני לזקוף את הצוָארוֹן.”
השמש התחילה מפצעת ועולה; ערפל לבן חיתל את חופי האגם, ונסרח כמין צעיף על גבי קני האגמון. בשדות המוריקים התנוצצו ריבוֹאוֹת אגלי טל כנגוהות של יהלומים.
אותו בוקר ראה לארס פטר ש“קן־העורב” הוא מקום הדוּר־נאה, ויהא זה חטא לנטשוֹ. מפּי אחיו שמע כל מה שביקש לדעת על קרוביו ועל בית אבא, וכל מה שאירע לזה ולזה במשך השנים האלה וכמיהתו הביתה פּגה; עתה מוטב לו שיהא יושב במקום שהוא יושב. “תן תודה שרחוק אתה מכל זה!” אמר יוהאנס. והדין עמו – לא כדאי בשום פּנים ואופן לחזור ולהטיל עצמו לתוך האנדרלמוסיה של קנאה־שנאה הרוֹוחת בין קרובים. ולאמיתו של דבר אין כל סיבה שיקום ויעקור מכאן; ולמה יהא מרדף אחרי מזלוֹ כאחד שוטה – וכי לא מוטב שיהא על היש.
לארס פטר לא מסוגל היה לירד לחקר הפליאה – הכל נראה לו אותו בוקר שונה כל כך. דומה היה עליו כאילו מרחוּ את עיניו באיזו משחת־פּלאים; אפילו אדמת “קן־העורב” נראתה הדוּרה־נאה וצוֹפנת בה ברכה רבה. יום חדש זרח עליו ועל ביתו.
“בוקר־פלאים,” אמר ונפנה ליוהאנס.
יוהאנס דמם. הוא מיתח את כומתתו על גבי עיניו ונתכנס בשינה. עצבוּת חתוּמה היתה משום־מה בפניו ושפתוֹ התחתונה נשתרבבה כאילו בגילופין היה. מה רב הדימיון בינו לבין אמוֹ! תמה לארס פטר וגמר בלבו לדאוג לו דאגה רבה.
עושה־הנקניקים 🔗
אדמת “קן־העורב” שרוּיה היתה בשממוֹנה כקודם לכן; היה זה רגע פאטאלי כשיוהאנס, תחת ליטול את המַעדר ולהתחיל בניקוז, חש פּתאום משיכה לסייע עם אחיו בעסק המליחים. באחד הכפרים, בסמוך לדירוֹ של פלוני איכר, מוּטלת היתה נבלתוֹ של עגל; עינוֹ הדיה של יוהאנס השגיחה בכך; מניה־וביה קפץ מתוך העגלה והגחין עצמו על נבלת העגל.
“מה יש בדעתך לעשות בזה?” שאל לאיכר שקיטר לו בניחותא את מקטרתו.
“מה משמע מה, לקוֹברוֹ,” השיב הלה.
“אין הבריות נוהגים במקומות אלה למכור נבלות?” שאל יוהאנס משחזר לישב בעגלה.
“ולמי ימכרו את הנבלות?” תמה לארס פטר.
“מפגר אתה אחרי הזמן החדש, אחא, – אמר יוהאנס. – אתה יודע מה – יש בדעתי להתיישב כאן ולעסוק במסחר־בהמות.”
“ולקנות נבלות־עגלים?” צחק לארס פטר.
“לאו־דוקא. אבל גם זה רעיון לא רע כלל וכלל; הקצב הזקן שאצלנו היה מוציא תכופות מעשרה עד חמישה־עשר כתרים מעגל כגון זה.”
“ואני סבור הייתי שנתחיל בכל הרצינות בתיקון המשק,” אמר לארס פטר.
“גם זה נעשה, אבל לכך נהא צריכים לכסף! עסק הגרוטאות שלך בלע את כל זמנך, וממילא הוזנח המשק; אבל מסחר־הבהמות הוא אחר לגמרי. אם בר־מזל אתה, תרויח לך בקלוּת כמאה כתרים ליום. הנח לי לסובב פעם אחת בשבוע בכפרים, ואני מבטיח לך שאני משתכר מחייתנו די והוֹתר. ובשאר ימי השבוע נטפּל במשק.”
“מתקבל על הדעת,” אמר לארס פטר בנעימה של פּקפּקנוּת. “מה יש בך גם דם־של־סוחרים?”
“יש ויש; לא פעם הרוַחתי מאות כתרים בשביל הקצב שלי בקנארבי.”
“אבל כיצד חושב אתה להתחיל בזה המסחר?” אמר לארס פטר. “יש לי בסך הכל חמישים כתרים, ובכך אי אפשר לקנות הרבה.”
“תן־נא לי כסף זה, ולשאָר כבר אדאג בעצמי,” אמר יוהאנס מלא־בטחון.
למחרת רתם את העגלה ויצא לדרך, כשבכיסו כל הממון שלארס פטר חסך בעמל רב. נעדר היה ימים אחדים, עוּבדה שהיה בה כדי להדאיג. שמא נקלע לתוך כנופיה של רמאים, שמא נתבזבז הכסף בקניות של מה בכך. רוחו של לארס פטר נתקצרה עליו. לבסוף חזר יוהאנס, עגלתו טעונה ומגודשת והוא עצמו שר בקול צווחני. לאחורי העגלה קשור היה באפסר סוס־מת־למחצה שסחב בקושי את טלָפיו.
“רואה אני שקנית משהו צעיר מאוד!” רעם קולו של לארס פטר מתוך הלגלוּג. “ומה יש לך תחת השקים והשחת?”
יוהאנס הסיע את העגלה עד לאכסדרה והתחיל לפרוֹק את מטענו: פּגר של עגל, חזיר רקוב למחצה, ועגל שני שהוא ספק חי ספק מת. הוא קנה כל אלה בכפרים הסמוכים, ועדיין נשתייר בכיסו סכום של כסף.
“הפלא ופלא,” אמר לארס פטר, “אבל מה יש בדעתך לעשות בזה?”
“ראה תראה,” השיב יוהאנס והתרוצץ רצוא ושוב.
היו בו זריזות ומרץ, והוא שר ושרק, כשהוא מתלבט אילך ואילך. הוציא את כל הגרוטאות מהאכסדרה, וגילגל לתוכה גזע של עץ שיהא משמש סדן; הבעיר חוֹפן של שחת תחת הדוּד לראות אם רוּח־פּרצים עוברת שם. הילדים עמדו פעוּרי פה מעוֹצם התמיהה, ולארס פטר היה מניע ראשו, אך לא התערב.
יוהאנס הטיל על הסדן את פּגרוֹ של העגל, הפשיט עוֹרוֹ, סימרוֹ למריש של האכסדרה כדי שיתיבש. ואז בא תוֹרוֹ של העגל שהוא ספק חי ספק מת; במחי אחד קטלוֹ לזה, ועורו נתלה בסמוך לראשון.
דיטה וכריסטיאן נצטווּ לנקות את המעיים, מלאכה שעשאוּה בלי רצון.
“מה, אף פּעם לא נגעתם במעיים?” תמה יוהאנס.
“כ־ן; אבל לא של בהמות שמתוּ,” ענתה דיטה.
“כך! משמע שאַת מנקה לבהמות את המעיים שלהן כשהן חיות, אה? רוצה הייתי לראות זה!”
לא היתה כל תשובה מוכנה בפיהם, והמשיכו במלאכה – בעוד שיוהאנס סחב לתוך האכסדרה את הסוס המת־למחצה, והלך ליטול את הגרזן. שעה שחָצה את החצר בריצה, זרק את הגרזן באויר וחזר וחטפוֹ בקתוֹ; שרוּי היה במצב־רוּח מרומם.
“נוטה אחר שאר המשפּחה!” מהרהר היה לארס פטר שפרש לדיר והטריד עצמו בתיקון כלי הרתמה של קלאוס. כל זה לא מצא חן בעיניו כל עיקר, אף כי היה זה משלח־היד שמשפּחתו עסקה בו שנים על שנים, ושקנה לו עכשיו שביתה ב“קן־העורב”; “בדין יהיו הבריות חושבים אותנו לחלאת האדמה,” אמר בלבו.
שוֹרק נכנס יוהאנס לדיר; שׂק הוא מחפּש.
“אַל תעמיד פנים חמוצות כאלה, היי, זקן!” הטיח לו יוהאנס. עד שהיה סיפּק ללארס פטר להשיב לו, כבר מצוּי היה זה באכסדרה. נטל שׂק וחיתל בו ראשו של הסוס; גחן והניף את הגרזן ופסע כמה פסיעות לאחוריו; נאקה משונה בקעה מתוך השק, והסוס צנח תחתיו רסוק גולגולת. הילדים הסתכלו בכך בפנים מאוּבנוֹת.
“היי, עזוֹר לי להרימוֹ,” צעק יוהאנס אל אחיו. לארס פטר חָצה את החצר בהילוך מרושל וסייע לו לאחיו. מיד לאחר זה משתלשל היה הסוּס מאחד המרישים, ראשו כלפּי מטה; גופו בוּתר לבתרים, ועוֹרוֹ קופל כמין גלימה.
עיסוקו של יוהאנס נעשה מסתורי יותר ויותר. מילא, הטיפּול הקפּדני שהוא מטפּל בעורות מתקבל על הדעת, אפשר למוֹכרם. אבל מה יש בדעתו לעשות בערימות המעיים והבשר? בערב הבעיר אש תחת הדוּד, ועבד כל הלילה, כשהוא ממלא את חלל בריחות־בחילה של נזיד עצמות־בשר־ומעיים.
“כנראה שהוא מבשל סבון – אמר לארס פטר בלבו – או מתיך שומן.”
כל העסק הזה נעשה לוֹ לזרא, ומצטער היה על שלא הניח לאחיו לילך כלעומת שבא. אבל עכשיו מאוחר מדי, אין לו ברירה אחרת אלא להניח לו להמשיך במלאכתו.
יוהאנס לא ביקש עזרה משום איש; סגר את דלת הדיר בקפידה ועשה את מלאכתוֹ בסוֹדיוּת רבה. הוא בישל עד אור הבוקר וציוָה על הילדים לא להפליט הגה על כל אותו עניין. לאחר פּת בוקר קם ונעלם, ומקץ שעות אחדות חזר ועמו מכונת־קיצוץ שהעמידה על הסדן. לארוחת צהריים בא מכוסה כולו דם, שומן ופסולת בשר. מראהו איום היה והפיג סרחון וצחנה; אבל כנראה שעבד עבודת פרך, שכן לא לעצמו אפילו שינה קלה.
סמוך לשקיעת החמה פתח לרוָחה את דלת הדיר: המלאכה נשלמה.
“היי, בוא הנה וראו!” צעק. ממריש שבתקרה נשתלשל טור ארוך של נקניקים, תאוָה לעיניים, מבריקים ואדומים; איש לא היה מנַחש במה פיטמו את הללו. על קרש גדול מוטלת היתה ערימה של נתחי בשר אדומים – החלק המעולה ביותר של הסוס. ובסמוך עמד דלי גדול מלא שומן שעדיין לא הקריש. “שומן מצוּין,” אמר יוהאנס ובחש בו בתרוָד, “ויפה לטיגון מאין כמוהו. מגרה את התיאבון, לא כן?”
“הוא לא יבוא למטבח שלי,” אמרה דיטה בתקיפוּת.
“אַל תפחדי, נחמודת שלי; עושי־נקניקים אינם אוכלים לעולם בשר שלהם,” אמר יוהאנס.
“ומה יש בדעתך לעשות בנקניקים אלה?” שאל לארס פטר, אף כי ידע מראש טיבה של התשובה.
“מה משמע מה, אמכור אותם!” חשף יוהאנס את שיניו הלבנות, והסיר נקניק מוָו של מריש, “משש, כמה הוא עגול ודחוס.”
“אם סבור אתה שתוּכל למכור כאן נקניקים אלה, הרי שטעות גדולה בידך. אין אתה מכיר את הבריות שבמקום זה.”
“כאן? לא עלה כלל על דעתי! אטלטל אותם לצד השני של האגם למקום שאין מכירים אותי, ושאין יודעים ממה הללו עשוּיים. כך נוהג היה לעשות הקצב שלי. היה קונה את הנבלות במחוז אחד, ומוכר את הנקניקים במחוז שני. פושט בתכלית הפּשטות, לא כן?”
“לא אתן יד לעסק זה,” אמר לארס פטר פסוקות.
“איני מבקש כלל שתתן יד – אין אתה הברנש היפה לעסק כגון זה. מחר אסיע מכאן את הסחורה, אבל עליך להשיג לי סוס אחר. אם אצטרך לנסוע עם מכונת־הדיִש החלודה שלך, לא אחזור אפילו תוך שבוע. מעולם לא ראיתי פגירה כזו. אילו שלי היה קלאוס זה, הייתי מקצצוֹ לנקניקים.”
“את זה לא תעשה,” נתכעס לארס פטר. “הסוס הוא בהחלט סוס טוב, אף כי אין הוא לפי טעמך שלך.”
ניתנה אמת להיאמר שיוהאנס וקלאוס לא התאימו זה לזה כל עיקר; כאש ומים היו זה לגבי זה. יוהאנס אהב שסוס יהא דוֹהר בדרך־המלך; אבל מהרה נוכח לדעת שאין קלאוס נוטה כלל לכך. משראה כך, סבר יוהאנס שלפחות יהא הסוס – שחיבב הליכה מתוּנה – ממשיך דרכו שעה שהוא קופץ מהעגלה. כקצב רגיל היה לקפוץ מהעגלה, להניח אומצה של בשר על ספוֹ של בית פלוני, לדלוק אחרי העגלה ולחזור ולקפוץ על המושב – בלי שהסוס יהא מפסיק את הילוכו המזורז. אבל גם למעשה־קונדס זה לא הסכים קלאוס. וסופו של דבר שנעשו צהובים זה לזה. יוהאנס גמר בלבו ללמד את קלאוס הלכות הליכה ודהרה, והיה חובטו בלי רחמים בקתוֹ של השוֹט. קלאוס היה משתהה מתוך התמיהה. פעמיים בעט ברגליו האחוריות – בעיטות של אַתראָה, ומשלא פסקו החבטות, שיבר את היצוּלים וניסה לטפּס על העגלה. הוא חשף את שיניו הארוכות במין גיחוך שפירושו היה: היי, מנוול, אם תיפּול תחת טלפי אעשה אותך גל של עצמות! לארס פטר והילדים ידעו יפה שהשניים הם אויבים בנפש זה לזה. משהיה יוהאנס נכנס לדיר, מיד היה קלאוס מקפּל את אָזניו והיה מוכן ומזומן לנשוך ולצאת חוֹצץ.
בוקר אחד, כשיוהאנס התקין עצמו לצאת לדרך לקנות בקר, נשלח כריסטיאן עם קלאוס לשכן שדר היה צפונית לדרך, ושאל סוס של זה שאילת־חליפין.
“סוס זה נשתייך שנים רבות לקצב,” אמר לארס פטר לאחיו, שעה שהניחו עליו כלי הרתמה, “לכן חייב אתה לחיות עמו בשלום.”
היה זה סוס ארוך ורזה, בדיוק מין הסוס החביב על יוהאנס. משהוכנס לבין היצוּלים, מיד ידע איזה מין ברנש מחזיק במושכות. הוא עקר מתוך טלטלה ועבר על פּני הבקתה כחץ מקשת. ומניה־וביה מצוּי היה על דרך־המלך כשהוא דוֹהר בתוֹך מערבוֹלת של אבק. יוהאנס מנתר היה מעלה ומטה על גבי המושב, צרח וניפנף בשוט, והחזיק את המושכות מעל לראשו. דומה היה שהשׂטן הטיל מרוּתוֹ על הסוס ועל יוהאנס.
“שוב לא אניח לו שיגע בקלאוס,” רטן לארס פטר כשחזר לדיר.
למחרת שב יוהאנס וארנקו גדוש שטרות כסף ואחרי העגלה רצה סוסה קשישה. הוא קנה אותה בשוה פרוטה – לקטילה.
“מה, יהא חטא להרוג אותך? לא נהנית די מהחיים, גברת זקנה?” אמר יוהאנס כשהוא טופח על גבה. הסוסה צנפה ובעטה ברגליה האחוריות.
“צריכה להיות קרובה לשלושים,” אמר לארס פטר, כשהוא מציץ לתוך פּיה.
“ייתכן שלמעלה מזה, אבל עדיין היא מלאה רצון ומרץ; אדרבה הסתכל בה!”
הוא שירבט בשוטו והסוסה הזקנה הפשילה ראשה ועקרה ממקומה. אבל לא הרחיקה, משום־מה, שכן היו תנועותיה מאוּבנות ועצלניות.
“דוהרת כמטאטא!” אמר לארס פטר בהיתול, “בטוחני שנשיבת־רוח קלה בכוחה להעיפה לשמים. אבל מה תעשה בה? נקניקים?”
“נקניקים לאו־דוקא. אני אמכור אותה בתור יפהפיה צעירה.”
“ואין זה נגד החוק?”
“כן, נגד החוק. אבל איש לא יכירנה לאחר שאטרזן ואייפּה אותה,” אמר יוהאנס.
משאכל ארוחה קלה ומיתח עליו בגדי עבודה, מיד התחיל בטירזוּן ובייפּוּי הסוּסה. הוא גיזם את רעמתה וזנבה, וגילח את השׂער שמסביב לטלפים.
“זקוקה רק לציבוע קל של השׂער האפור – ולזוג בקבוקים של זרניך, ואז תראה כמה נחמוֹדת וצעירוֹנת תהיה זקנה זו! אפילו השׂטן עצמו לא יכירנה.”
“ממי למדת כל תכסיסי הרמאוּת האלה, מהקצב שלך?” שאל לארס פטר.
“לא, מאבא; לא ראית אף פּעם כיצד הוא עושה מלאכה כגון זו?”
לארס פטר לא זכר. “ודאי היה זה לאחר שעזבתי את הבית,” אמר וצידד ראשו.
“זהו תכסיס בדוּק וישן־נושן של המשפּחה,” אמר יוהאנס.
כן, העסק הכניס רוָחים הגונים, ולארס פטר כבש את מורת־רוחו. היה מניח ליוהאנס לסובב בכפרים ולעסוק במקח וממכר, בעוד שהוא עצמו נשאר בבית והתקין נקניקים, סבון ושומן מהפּסוֹלת. תלמיד חרוץ היה: היה זה משלח־היד הוָתיק של המשפּחה.
אותו קיץ הפיג האויר מסביב ל“קן־העורב” צחנה קשה ביותר. עוברי־אורח היו אוטמים את נחיריהם ואיכרים שהיו מזדמנים לשם בעגלותיהם היו מצליפים על סוסיהם. יוהאנס היה מביא הביתה כסף בשפע ועתה לא חסרו דבר. אבל לא לארס פטר ולא הילדים מאושרים היו. ידוֹע ידעוּ שמרבים לדבר סרה ב“קן־העורב” שבעתיים מאשר קודם לכן. ועיקרו של הרע שהדין היה עם הבריות. עכשיו רשאים הם לנהוג בהם כל מידה של זלזול; שוב אין הם יכולים להתנחם בזה שכבודם שלהם אינו בר־פּגיעה.
ליוהאנס לא היה איכפּת כל זה. רובו של הזמן מצוּי היה בדרכים. הוא הרוויח כסף רב, והתגאה בכך. היה קונה ומוכר בקר מיד ליד. בזבזן היה – כך אמרו: שיחק בקלפים עם ברנשים מסוגו והיה רקד במסבאות חשודות. פעמים היה חוזר פצוּע ראש ופנסים שחורים קבועים בתוך ארובות עיניו. דומה שמבזבז היה כסף רב; אבל לארס פטר לא התערב בענייניו; הוא רצה בשלום בית.
ואף־על־פּי־כן נסתבבו הדברים ויום אחד באו לידי קטטה של רצינות. מכבר שׂם יוהאנס עין עוֹינת בקלאוס, ופעם אחת ניצל שעת היעדרוֹ של לארס פטר וגררוֹ מתוך הדיר וקשרוֹ לכלונס; הוא ילמדו כיצד להתנהג – הסביר לילדים. לא בנקל רתם את קלאוס לעגלה, שכן שירבט זה בזנבו לכאן ולכאן וחשף שיניו; משהאיץ בו שיעקור וילך, סירב להזיז עצמו, על אף צליפות השוט שניתכו על גבו. לבסוף, כולו לוהט מכעס, שלף יוהאנס יצול מתוך המשדדה שמוטלת היתה בסמוך, והתחיל חובט בו את רגליו של הסוס בכל הכוח שבו. הילדים געוּ בצוָחוֹת. הסוס מרעיד היה, טובל כולו בזיעה, צלעותיו מתנשמות כבדות. כל פעם שהנוֹכל הניף את היצול, בעט הסוס ברגליו האחוריות; לבסוף נתייאש יוהאנס, חָרק שיניו, השליך מידו את היצול ופרש לחדרוֹ.
דיטה ביקשה להטיל עצמה ביניהם, אבל יוהאנס טיאטאה הצדה; עכשיו ניגשה לסוס, הסירה מעליו את כלי הרתמה, העמידה לפניו דלי מים, והניחה שק לח על פּצעיו, בעוד שהקטנים עמדו סביב לו ממררים בבכי ומלעיטים אותו לחם. מקץ שעה קלה יצא יוהאנס; הוא החליף את בגדיו. במהירות, בלי להתבונן על סביביו, הוציא את הסוס השני מהדיר, רתמוֹ לעגלה והפליג. הקטנים נהו אחריו בעיניהם הדמועות.
“לא ישוּב כבר?” שאלה האחות אלזה.
“הלוַאי שלא יחזור או שהסוס ירוץ רחוק־רחוק שלא יוכל למצוא את הדרך חזרה, פרא־אדם מזופת שכמוֹתוֹ,” אמר כריסטיאן. הוא השׂניא עצמו על הילדים.
בשביל המתפּתל בפאתי האגם נראתה דמוּת ההולכת ובאה: לארס פטר. הילדים רצו לקראתו והתחילו בצוותא לספּר לו אותו מאורע. לארס פטר נעץ בהם עיניים לטושות, כאילו לא ירד לחקר דבריהם, אך משנתחוור לו העניין, נעקר ממקומו ורץ אל הדיר ודיטה אחריו. מצאו לקלאוס כשהוא עומד עלוּב ומדוכדך ומרעיד כולו; גופו חבול היה קשה. פניו של לארס פטר האפירו.
“יכול הוא ליתן תודה לאלוהים שאין הוא נמצא עכשיו כאן!” אמר לדיטה. בדק את רגליו של קלאוס, שמא שבורות הן; הסוס הניף טלף אחד, טלף שני וגנח.
“כלב־דמים,” אמר לארס פטר, כשהוא טופח קלוֹת על רגליו, “להתייחס כך לקלאוס הזקן!”
קלאוס צנף וגירד בטלפיו את אבני הרצפּה. ראה ששעת חסד היא וביקש תוספת מיוחדת של שיבולת־שועל.
“אבא, אתה צריך להרביץ לו ליוהאנס חזק־חזק,” אמר כריסטיאן בכובד־ראש.
“יש בדעתי לסלקוֹ לחלוטין מכאן,” אמר לארס פטר קוֹדר. “שיילך לו, ייטב לכולנו.”
“נכון אבא,” אמרה דיטה. “היודע אתה למה זה לא ביקרה משפּחת יוהאנסן בקיץ הזה אצלנו? מפחדים מן הסתם לאכול את המאכלים שלנו; הכל אומרים שאנו עושים נקניקים מבשר נבלות.”
“היכן שמעת זאת, דיטה?” תלה בה לארס פטר עיניים של יאוּש.
“מפּי הילדים. היום שאלו אותי אם אני רוצה פגר של חתול לעשות ממנו נקניקיות.”
“לבי אמר לי זאת,” צחק מרירות. " מילא, יכולים אנו לוַתר על הבריות, לעזאזל, מה לי ולהם!" נצטרח צריחה כזו שפובל הקטן געה בבכי.
“ששש, לא נתכוַנתי להפחיד אותך,” נטלוֹ לארס פטר לבין זרועותיו.
“אבל פטפוטי־הבל כאלה יכולים להוציא אדם מן הכלים.”
יומיים לאחר זה חזר יוהאנס, סבוא, מסואב במידה שלא תשוער כלל. לארס פטר עזר לו לרדת מהעגלה, שכן החזיק עצמו בקושי על רגליו. אבל לעומת זה ניטל כל רסן ומתג מלשונו. לארס פטר לא השיב על דברי השחצנות שלו וגררו לממגורה, ושם נרדם מינה־וביה. מוּטל היה כפגר, חיוור כברמינן, קווּצת שׂער שחורה משורבבת לו לתוך עיניו. הילדים הזדחלו לפתח הממגורה והציצו בעד חגו לתוך האורצל שעמד בחלל הממגורה; משנתקל מבטם ביוהאנס, נרתעו לאחור וברחו בריחת זוָעה. זה היה איום מדי.
לארס פטר התשוטט אילך ואילך, קצר שחת בשביל הסוסים. משנזדמן בסמוך לממגורה, נשתהה והציץ באחיו מתוך התהרהרות. הנה ברנש היודע כיצד להתהלך עם הבריות: חלק ומצוחצח מלבר, ורע ואַכזר מלגו. איש לא העיז לנהוג בו זלזול משום שמחוצף הוא. הנשים היו כרוכות אחריו, ובאמתלה זו או זו היו תועות בלילוֹת בסביבת “קן־העורב”, ואשר לגברים – בזבזנותו ותגרותיו בשל בחורות, עוררו מן הסתם יראת־הכבוד בלבם.
לארס פטר הגחין עצמו על אחיו, תחב ידו לתוך כיסו והוציא ארנקו– ריק היה! הוא נטל עמו מאה וחמישים כתרים מהכסף המשותף – לשם קניית בקר; כל הממון שמצוי היה בבית – והוא ביזבזו עד הפּרוטה האחרונה.
ידיו התחילו מרעידות; הן נתאגרפו מאליהן, אבל כבש כעסוֹ וקם ויצא מהממגורה. המתין כשלוש שעות, ליתן שהות לאחיו להתפּכח קמעה מסביאתו, ואז חזר ונכנס לממגורה. הפּעם יסדר את העניינים אחת ולתמיד. אחז בכתפי יוהאנס וטילטלוֹ.
“היכן הכסף לקניית העגל?” שאל.
“מה זה נוגע לך?” התהפך יוהאנס על צדוֹ השני.
לארס פטר זקפו על רגליו. “רוצה אני לדבר עמך,” אמר.
“לך לעזאזל,” רטן יוהאנס. לא פקח אפילו את עיניו, וחזר וצנח לתוך השחת.
לארס פטר הלך והביא דלי מים צוננים כקרח מהמעיין הסמוך. “אני אעוֹרר אותך, בין שיהא זה לרצונך או לא!” אמר, והריק על ראשו מלוֹא שיעור המים שבדלי.
כחתול קפץ יוהאנס על רגליו, ושלף סכינוֹ כשהוא מסובב ראשו לכאן ולכאן, דהום מחמת יקיצה צוננה זו; משראה את אחיו שהעמיד אותו רגע את הדלי מידו, הסתער עליו. לארס פטר חש דקירה בלחיוֹ: להב הסכין פגע בשיניו. במחי אחד שימט את יוהאנס על הרצפּה, הטיל עצמו עליו, וגישש אחרי הסכין. יוהאנס זריז היה בתנועותיו, הוא התפּתל והתלבט, נסתייע בשיניו, והתאמץ לדוקרו שנית. קצף מבעבע היה מתוך פּיו. ידיו של לארס פטר זבוֹת היו דם; לבסוף הצליח להניח ברכוֹ על חזהו של יוהאנס.
הנשימה נשתנקה בגרונו של הלה. “הנח לי!” סינן.
“אם תתנהג כבן־אדם!” אמר לארס פטר והסיט קמעה את ברכו. “אחי הצעיר אתה, וחלילה לי לעשות לך רע; אבל דע לך שאיני רוצה שתהרגני כחזיר.”
מתוך מאמץ עצום ביקש יוהאנס לנעֵר מעליו את אחיו. חילץ זרוֹע אחת, התהפך על צדו וגישש אחרי הסכין, שמוטלת היתה כדי הישג זרוֹע.
“אה, לכך אתה מתכוון!” אמר לארס פטר, כשהוא דוחקו כלפּי הרצפּה בכל כוֹבד גופו. “אם כך, מוטב שאקשור אותך. ילדים, הביאו חבל!”
הם עמדו ליד פּתח הגורן, זה מאחרי גבו של זה והסתכלו. “מה אתם עומדים כגולמים!” צעק האָב. ורק אז רץ כריסטיאן להבהיל את דיטה, וזו הביאה חבל. בלי פקפוקים ניגשה לאחים המתכתשים, והושיטה את החבל לאביה. “לעזור לך?” שאלה.
“אין צורך בכך, הבת,” אמר לארס פטר וצחק. “החזיקי רק בחבל, עד שאני אהפוך אותו.”
כפת ידי אחיו בחזקה לאחורי גבו, העמידו על רגליו, והבריש את בגדיו. “דומה אתה עכשיו לחזיר,” אמר, “ודאי התגוללת כהוגן ברפש. היכּנס בשקט לבקתה, או שתצטער על כך. אין זו כלל אשמתך שלא נעשית היום רוצח.”
יוהאנס הובל לתוך הבקתה והושם בתוך כורסת קני האגמון. הילדים נשלחו החוצה, ודיטה וכריסטיאן נצטווּ לרתום את סוסו של הדוד יוהאנס.
“עכשיו, כשאנו לבדנו, יכולני לומר לך שהתנהגת כמנוּול גמור,” אמר לארס פטר לאטוֹ. “שנים על שנים השתוקקתי לראות מישהו מהמשפּחה, ולא היה קץ לשמחתי כשראיתיך, ולוַאי ולא היית מתגלגל לכאן. כולנו ראינו בך משהו טוב; לא ציפּינו הרבה ממך, וממילא לא הוצרכת ליתן הרבה. אבל רק צרות הבאת עלינו! גררת אותנו לתוך זוהמה, תיעוב ורשע. נמאסת על כולנו תכלית המיאוּס! יכול אתה לקחת את סוס והעגלה או כל מה שאתה חושב לשלך, והסתלק לך! לא תקבל עוד אף פרוטה אחת; ביזבזת יותר משהרוַחת.”
ויוהאנס החריש רכוּן־ראש.
העגלה הוסעה אל פּתח הבקתה. לארס פטר הוליכו ליוהאנס החוצה, הניפו והטילו על המושב משל ילד היה. בידו הזבוֹת דם התיר את ידיו הכפותות של אחיו. “ועכשיו, הסתלק מכאן!” אמר בקול מאיים, כשהוא מקנח את הדם המנטף מסנטרו. ו“הזדרז!”
יוהאנס התנודד רגע על מושבו נים־ולא־נים; פּתאום ננער בכל גופו, נטל למושכות וברעם של צחוק סבב לבקתה וגלש חיש מהר אל דרך־המלך.
לארס פטר נהה אחריו; משניטשטשו העגלה והסוס מאחרי טור עצי הערבה, פּנה ונכנס לבקתה. דיטה הרחיצה את פּצעיו במים צוננים וחבשה אותם באיספּלניות.
לאחר מעשה זה טרודים היו ימים אחדים בסילוק כל הסימנים של חרושת הקיץ. לארס פטר קבר את שיירי הנבלות, השליך את הסדן לתוך בצת האגם וניקה בקפּדנות את הממגורה. כשהיה איכר פּלוני או אלמוני מקיש בלילה בקת שוטו על חלון הבקתה וצורח: “היי, לארס פטר, יש לי נבלה בשבילך!” – לא היה משיב לו. חסל חרושת הנקניקים, קץ לסחר־הנבלות!
ימים אחרונים ב“קן־העורב” 🔗
כל אותה שעה שדיטה טורחת היתה במלאכה זו ובמלאכה זו לא היה זמר פוסק מפיה; לא היה מי שיסייע עמה, והיתה מתרוצצת אילך ואילך. עינה האחת חבוּשה היתה, ומפּרק לפרק היתה מסלקת לתחבושת ומרחיצה את עינה במין נוזל חוּם שבספל. העין תפוחה ואדומה היתה, ומגוּונת כל צבעי הקשת, ואף־על־פי־כן היתה רוּחה טובה עליה. אָכן, עין זו שנחבלה היא־היא שהשרתה עליה שמחה זו; עומדים הם לעקור מ“קן־העורב”, להסתלק מכאן אחת ולתמיד, והכל בזכות אותה עין.
אותה שעה נכנס לארס פטר; תלה שוטו על גבי דלת המטבח ושאל: “נוּ, מה שלום העין?” והשתפּל על כיסא והתחיל לחלוץ את מגפיו.
“הוטב לי הרבה. ומה אמר המורה?”
“מה הוא אמר? לדעתו יפה עשית שעמדת לימין אחיך ואחותך. אבל ניכר שאין הוא רוצה להתערב בעניין, וסוף־סוף הדין עמו.”
“וזה למה? הרי ראה כיצד זה קרה – ואוהב אמת הוא!”
“אוהב־אמת – ודאי. אבל כשמדוּבר בבנוֹ של איכר אמיד, אז – אין לגנות אותו; חייב הוא לפרנס את בני ביתו. האיכרים עלולים לסלקוֹ אם יקום נגדם; הללו דבוּקים זה בזה כקטניוֹת בתרמיל. הוא יעץ לי להניח לכל העניין. סופו שיביא רק צרות וקטטות. וייתכן שהדין עמו. אַל תשכחי שיכולים הם לעשות יד אחת בשעת המכירה הפּוּמבית: לא להעלות את המחירים, או להימנע לגמרי מקנייה.”
“משמע שלא הלכת לספּר למשטרה?”
“הלכתי. אבל גם שם אמרו לי שהעניין אינו חשוב ביותר. כן, והמורה אמר לי שמוּטב שתפסיקי את הלימודים – הרי בין כך אנו עוזבים את המקום. בחור הגון הוא המורה הזה, אף כי הוא חושש לעוֹרוֹ.”
זה לא הניח את דעתה של דיטה. הדין נותן שאותו פרחח יבוא על עוֹנשוֹ. הוא היה הראשון שהציק לכריסטיאן, ואחר כך בעט בה בעינה בנעל העץ שלו משום שעמדה לימין אחיה. לבה סמוך ובטוּח היה שהחוק אינו עושה הפלָיה בין עני לעשיר, והואיל וכך הרי שיש להעניש אותו בן־בליעל.
“אילו הייתי בתוֹ של איכר עשיר, והוא היה בא מ”קן־העורב“, אז מה?” שאלה במרירות.
“אָז היו דשים את בשרוֹ כהוֹגן!” אמר לארס פטר. “כך מתייחסים אלינו, העניים; ועוד חייבים אנו ליתן תודה שלא קנסו אותנו קנס של כסף או של מאסר.”
“ואם תפגוש במקרה את המנוּול הזה, תרביץ לו?” שאלה דיטה לאחר שהוּת־מה.
“מוּטב שנניח לכל העניין הזה. אביונים אנו ואין לנו חשיבות כלשהי.”
אותו רגע צץ כריסטיאן בפתח המטבח. “כשאגדל, אז אתגנב לכאן בלילה ואשרוף לו את הגורן ואת הכל,” אמר בעיניים לוהבות.
“מה אתה סח! הרוצה אתה שנלך כולנו לבית הסוהר?” צרח לארס פטר.
“זה היה מלמד אותם,” רטנה דיטה וחזרה למלאכתה. הביקוּר של אביה לא הניח את דעתה כלל וכלל.
“ומתי תסדר את המכירה הפּוּמבית?” שיסעה לאחר שהוּת־מה את שתיקתו המכונסת של לארס פטר.
“דיברתי בעניין זה עם הלבלר; נטל על עצמו את כל הסידורים; בחור חביב הוא.”
“הם כולם מרוצים להיפּטר מאתנו,” אמר דיטה בנעימה של מרירות. בבית הספר עושים הילדים עיגול ושרים שיר על עורב ועל ינשוּף ועל כל מיני ציפּרים מכוערות! ועל זה שהעורב גונב את התרנגולות של האיכר, וזה לוקח מקל והוֹרס את “קן־העורב”. חושב אתה שאין אני מבינה למַה הם מתכוונים?"
לארס פטר דמם, ופנה לעבודתו. אף הוא חש עצמו עלוּב ומרוּד.
אבל בערב שעה שישב לאוֹרה של המנורה והסיחו בעתיד, נשתכחה כל המרירוּת מלבם. לארס פטר תר אחרי מקום להתיישב בו ישיבת קבע, ונתן עינו בכפר־הדייגים שבו נוהג היה לקנות דגים בשנים הקודמות. דיירי הכפר חיבבוהו, והיו תכופות שואלים אותו למה אין הוא בא להשתקע בתוכם. “ומצוּי שם ברנש עליז אחד, הפונדקי, היודע לעשות כל מלאכה שבעולם. עושה רושם של אדם גס עד שמכירים אותו היטב; יש לו לב טוב, והוא הבטיח לי למצוא בשבילנו זוג חדרים עד שנקים לנו בקתה משלנו – וכן יעזור לי לקבל שותפות בסירה, הכסף שנקבל מהמכירה הפּומבית יספּיק לבניין בקתה.”
“הזהו האיש שעליו סיפּרת לנו, והדומה לגמד?” שאלה דיטה.
“יש בו מן הענק והגמד יחד – אם אפשר לומר כך – ייתכן שאביו ענק היה ואמו ננסת היתה. יש לו חטוטרות מפנים ומאחור, ופרצופו שחור כשל עורב, אבל אין הוא אשם בכך, אבל מחוץ לזה הוא ברנש מצוּין. בכפר־הדייגים יש לו דעה בכל.”
“כנראה שהוא דומה לגמד־מפלצת שבמעשיות!” אמרה דיטה וחשה בגבה.
לארס פטר עתיד איפוא להיות דייג. שנים רבות עסק בעסק הדגים, אך מעולם לא פרש מכמורת בעצמו; חש דגדוּג באצבעותיו, שכבר נשתוקק היה לאחוז במשוֹט. גם דעתה של דיטה נוחה היתה מכך; שוב תהא קרובה לים הזכור לה במדומדם מימי ילדוּתה אצל סבתא. והם יחסלו כאן הכל, וייתכן שייפטרו לתמיד מטלאי־הסמרטוטר־ומלקט־העצמות, וינערו מעליהם מאֵרה זו.
והיו יושבים ומדיינים מה יטלו עמהם ומה ימכרו. משהגיע לידי כך קשה היה להם להיפּרד מכל חפץ וחפץ. כשבדקו הכל יפה ורשמו כל דבר ודבר על לוח הצפחה של כריסטיאן, נוכחו לדעת שהכל מחובב עליהם.
“שטוּיוֹת”, אמר לארס פטר, “הרי לא נטלטל עמנו את כל הסמרטוטים. נהא צריכים לכסף – ולכסף לא מעט. יש למכור!”
וחזרו ובדקו את החפצים אחד־אחד. קלאוס הוצא מכלל חשבון של מכירה. יהא זה חטא למוֹכרוֹ לזרים בימי זקנוּתוֹ. כבר ימצא לעצמו קצת עשב בין החולות. “אדם שיש לו סוס,” אמר לארס פטר, “קונה לו מעמד מכוּבד יותר בין הבריות. וגם נוּכל להשתכר בו קצת כסף.”
ואשר לפרה – אף אותה ביקש לארס פטר לקחת לכפר־הדייגים. וכך אמר: “היא עבדה אותנו באמונה, נתנה מזון ובריאות לפעוטות; וגם טוב שיהא בבית כד חלב.” אבל בנדון זה השמיעה דיטה טענה של טעם: אם הם נוטלים את הפּרה, בדין שיטלו עמהם גם שדה־מרעה!
לארס פטר צחק: אין זה רעיון רע כלל וכלל – לטעון על גבי העגלה פיסת אָחוּ, ופיסת שדה־כבוּל דשוּא. כי שם, בכפר־הדייגים אין אלא חולות וחולות. מילא, יוַתר על הפּרה. “אבל את החזיר ואת התרנגולות נקח אתנו!”
דיטה הסכימה לדעתו שתהא תועלת מן התרנגולות, וכי החזיר יוכל לזלול כל מיני שיירים ופסולת.
בא יום המכירה הפומבית – יום אוקטובר אפור, טחוב. הערפל חיתל במוכין את הנוף, את הבקתות הפזורות בין האילנות.
ב“קן־העורב” היתה התעסקות רבה מאז השכמת הבוקר. דיטה ולארס פטר היו מתרוצצים מהבקתה לגרון וחזור חלילה; הם סיימו את מיוּנם של החפצים, הכל מוּכן ומזומן היה. הילדים הורחצו והולבשו, והיו משוטטים אילך ואילך בעיניים של צפייה, בראשים מסורקים סריקה מדוקדקת ובפרצופים סמוקים משיפשוּף נמרץ בסבון. לא נהגה דיטה לעשות מלאכה לחצאין, וכשהיתה רוחצת להם את אָזניהם ומשפשפת להם יפה־יפה את עיניהם, על כרחם בוכים היו. אבל מעכשיו יהיו פטורים מעונש הרחיצה שבוע תמים; דמעות ילדים מתייבשות חיש־מהר, ופניהם הרחוצים למשעי נתקרנו לקראת היום המפציע ועולה.
פובל הקטן עדיין לא מסורק היה כהלָכה. היה מבריג את הראש לכאן ולכאן: הוא רוצה החוּצה. עוד נעיצות־מסרק אחדות ושערוֹ יהא סדור לו יפה־יפה. “מה אומרים לדיטה?” הגישה לו זו פיה.
“רוקי־מוקי!” אמר והביט בה מעשה־פרחח; שרוּי היה במצב רוח מרומם. כריסטיאן ואלזה צחקו.
“תענה כמו שצריך,” אמרה דיטה בכובד־ראש; בהלכות נימוסין ללא התירה כל קלות ראש. “אומרים: תודה לך, יקירה! – נוּ אמוֹר!”
“תודה לך, רוקי־מוקי!” פרץ זה בצחוק סוֹער.
“נשתגעת היום,” אמרה דיטה והורידה אותו על הרצפּה. רץ אל אביו כשהוא מוסיף ללהג מלים של בוקי־סרוקי.
“מה אמר?” צעק לארס פטר.
“איזו שטוּת שבידה לו מלבו – הוא עשה כך תכופות. חושב מן הסתם שזה מצחיק מאוד.”
“רוקי־מוקי אתה!” אמר הילד ולפת את רגל אביו.
“מה אתה מפטפט, קוֹף קטן שכמוֹך! תיכף אראה לך!” שאג לארס פטר. הילד צחק ונזדרז להתחבא מאחרי הבאֵר.
לארס פטר תפסוֹ והושיבו על כתף אחת, נטל לאחותו והושיבה על הכתף השנייה. “נלך לשדות.” אמר.
דיטה וכריסטיאן נתלווּ אליו: יהא זה טיוּלם האחרון בשדות; ושלא מדעת אחזו בכנף בגדוֹ. והיו משתרכים במשעול־העקלתון הסובב את האגם, את שדה־הכבוּל, את שיחי האָטד, את אבן־המידות התוחמת את גבול נחלתם. זרע החורף טמון היה באדמה. לארס פּטר לא רצה שבא אחריו יוּכל לומר שבמזיד הזניח את האדמה, כיוָן שלא עתיד היה לאסוף את יבוּלה.
“ימי שבתנו כאן נסתיימו,” אמר משחזרו לבקתה. “אלוהים יודע מה מזומן לנו במקום החדש!” נימה של עצבוּת רבה ביצבצה מקולו.
קהל קטן התחיל התאסף בדרך־המלך. הם עמדו חבורות־חבורות ולא נכנסו לתחומו של “קן־העורב”; הם המתינו למכריז של המכירה הפּומבית וללבלרוֹ; דומה היה שאף אחד מהם לא רצה להציג הראשון את כף רגלוֹ על אדמתו של הסמרטוטר־ומלקט־העצמות. המכריז ולבלרו היו אמנם היחידים שלחצו את ידו של לארס פטר; השאָר היו מתפּלגים לזוגות־זוגות, משיטים עיניהם בכאן ובכאן, וחוזרים ומתלכדים וממתיקים סוד.
לארס פטר תהה על אלה שבאו למכירה הפּומבית. ביניהם הבחין בשני איכרים, קשישים וציקנים, שבאו בהולים לקנות מציאוֹת. מלבדם היו רובם שכירי יום ואריסים שהקנייה באשראי משכה את לבם. הם לא ברכו אפילו בשלומו של לארס פטר. אבל היו מתחככים ליד האיכרים, מנסים דברים עם הלבלר ולא הרהיבו עוֹז לבוא במחיצתו של המכריז.
“מזלזלים בי כאילו הייתי פושט־יד,” אמר לארס פטר בלבו. ומי הם סוף־סוף? הרי לרובם אין אפילו שעל אדמה אחד לגדל בו קלח של גזר. טוב שאין הוא חָב להם מאומה! אפילו שכירי היום שהיה עוזר להם בעניותם, נהגו בו זלזול: הרי שוב אין להפיק ממנו כל טובת הנאָה.
למה מתייהרים הם עלובי־יום אלה? וכי משׂגת ידם לקנות את רכושו ונחלתו של הסמרטוטר־ומלקט־העצמות? הרי לכל היותר מקוים הם לזכוֹת באיזו מציאה – ובאשראי!
המכריז ידע את רובם בשמותיהם, והמריצם להציע מחירים. “היי, פטר ינסן הנגט, הצע מחיר מתקבל על הדעת. זה שנה תמימה שלא קנית אצלי מאומה!” פנה לאחד הפּועלים. “הנה משהו ראוּי ונאה בשביל אשתך!” משהיה קורא בשמו של פּלוני או אלמוני, היה הלה מחייך חיוּך של יוֹהרה: המכריז בכבודו ובעצמו מכירוֹ! וכי זה דבר קל בעיניכם!
“הנה מַסרק, מי מציע מחיר מתקבל על הדעת?” צעק המכריז, משהגיע תוֹרם של כלי החקלאות. גל של צחוק עבר בקהל: היתה זו משדדה ישנה שהוצעה. מכונת־המזרה נתקראה בפיו טחנת־קפה. אומר היה משהו מבדח על כל דבר ודבר. אומנותו, אומנות של מכריז, חייבה אותו שיהא אומר דברי בדיחותא – מסייעים היו למכירה!
שׂכיר־היום השוטה, יוהאנסן, מצוּי היה אף הוא בתוך הקהל. היה מבריג צוָארוֹ לכאן ולכאן, קרוע־עיניים וזקוף־אָזניים, לבוש בלואי־סחבות ונעול נעלי עץ שחוקים ומרופשים. כל פעם שהמכריז היה פולט הערה שיש בה שמץ של בדיחותא, היה יוהאנסן גוֹעה בצחוק שהיסה כמעט צחוקם של השאָר, כדי להראות שהבין יפה לשנינותה של הבדיחה. לארס פטר הביט בו בזעם. בבקתתוֹ של ברנש זה היה הלחם מצוּי לעתים רחוקות מאוד, פרט ללחם שאחרים באיוולתם היו נותנים לאשתו העלובה – כי הכסף שהשתכר היה יוֹרד לטמיון בבית־המרזח. והריהו עומד כאן, שוטה מטומטם זה, ויש בו די חוּצפּה להציע מחיר – בשביל מגפיו של לארס פטר! איש לא רצה להפקיע ממנו את המציאה, והמגפיים נמכרו לו בכתר אחד. “אבל אתה משלם את הכתר תיכף ומיד,” אמר המכריז. צחוקו של הקהל הוטח הפּעם בפרצופו של אותו דלפוֹן; הכל ידעו שאין בכיסוֹ אף פּרוטה מחוּקה.
“אני אשלם בשבילו,” אמר לארס פטר והניח כתר על השולחן. יוהאנסן תלה בו עיניים בוהות; פּשט ידו, משך אליו את המגפיים, רבץ על האדמה והתחיל מוֹתחן על רגליו: זה שנים על שנים שלא נעל נעליים של עוֹר.
בפנים הבקתה התנוסס שולחן ערוך שתי פנכוֹת גדושות כריכיות, בקבוק יי“ש. בקצהו האחד של השולחן עמד קומקום קפה. דיטה מצוּיה היתה במטבח; לחייה להבוּ מהתרגשות: שמא לא יהא הכיבוד שלה נערך כראוּי. הכל מוּכן ומזומן היה תחת ידיה להתקנת כריכיות חדשות, לכשיכלו הללו שבפנכות; כל רגע ורגע היתה מציצה בעד חגו שבדלת לראות את הנעשה, כשגרונה שנוק כבחבל. מדי פעם בפעם היה נכנס מישהו, מתבונן על סביביו ויצא בלי שיטעם מהכיבוּד. והנה נכנס זר – ודאי מאחד הכפרים הרחוקים, שכן לא הכירתו דיטה. הלה הגחין עצמו על השולחן, מזג לו כוס יי”ש וקינח בכריכייה. לפי טחינת לסתותיו הכירה דיטה שנהנה הוא הנאה רבה. אלא שאותה שעה נכנסה איזו איכרה, ומשכתו לזה בשרווּלוֹ ולחשה משהו על אָזנוֹ. הלה נתחלחל, רקק את האוכל לתוך כף ידו ונזדרז לצאת.
משנכנס לארס פטר למטבח, מצא לדיטה רכונת ראש ובוכה. “מה קרה?” תלה בה עיניים תמוהות.
“או, לא כלום,” סיננה דיטה. רק לאחר שידוּלים רבים הוציא מפּיה שבוֹכה היא בשל המאכלות.
“לא רוצים לנגוֹע בהם!” נתייפּחה.
אף הוא השגיח בכך.
“ואולי אין הם רעבים!” אמר כדי לנחמה. “וגם אין הם פנוּיים לאכילה.”
“חושבים שהכריכיות עשויות מבשר כלבים או ממשהו דומה.”
“אַל תדברי שטויות!” צחק לארס פטר צחוק משוּנה. “שעת האכילה עדיין לא הגיעה.”
“בעצמי שמעתי שאשה אחת אמרה לבעלה שלא יגע באוֹכל,” אמרה דיטה.
לארס פטר שתק שהוּת־מה. “אַל תצטערי,” אמר כשהוא טופח על שׂערה. “מחר אנו עוזבים את המקום, ואז אנו מצפצפים עליהם. חיים חדשים מזומנים לנו. עלי לחזור למכירה, והיי בת־דעת.”
בצהרי היום עשה המכריז אתנחתא. “עכשיו ננוּח קצת, אנשים טובים, ונכבד כיבוּד קל את הכרס!” צוַח. הקהל התמוגג בצחוק. לארס פטר קם וניגש אל המכריז. התחילו הכל מידחקים ומתקרבים לדוכן, שכן רצו לראות בביזויו של הסמרטוטר־ומלקט־העצמות. הלה הניף את כובעו המהוה ותקע צרור אצבעות בשערוֹ הפּרוע: “רציתי רק לומר – הלך קולו לכל ארבע פינות החצר – שאם המכריז ולבלרוֹ יואילו לכבד אותנו בביקורו, הרי יש מן המוּכן מאכל ומשקה – וגם אַתם מתכבדים לשתות כוס קפה.” איש דחף את חברו – ראיתם מימיכם מחוצף שכזה: שסמרטוטר־ומלקט־עצמות יזמין לשולחנו פקידי רשוּת חשובים! המחוצף הזה שכח כנראה שאשתו רוצחת היא! נמצא אפילו איכר אח שביקש להזהירו בקריצת־עין.
המכריז הודה לו בלשון מגומגמת: “הבאנו עמנו משהו, ואין אנו רוצים להטריח אותך ואת בתך החרוצה; יש לכם די עבודה גם בלאו הכי,” הוסיף בנעימה ידידותית. אבל משראה את דכדוּכוֹ של לארס פטר והפּרצופים הנצחניים שמסביב, הבין שהכל מצפּים ממנו שיהא מבזה למחוצף. אבל רחמיו נכמרו על אדם זה הנושא באורך־רוח את הפּורענות שירדה עליו. ומניה־וביה נקט לשון אחרת: “מאכלות זרים טעמם טוב שבעתיים ממאכלות שאדם רגיל לאכול על שולחנו! וכוס של יי”ש – מה דעתך על כך, האנסן?" והם קמו והלכו אחרי לארס פטר והסבו לשולחן.
היה הקהל מסתכל זה בזה בתמיהה, ודיחקוּ עצמם לתוך הבקתה אחד־אחד. יהא מבדח לראות כיצד אדם גדול זה נהנה מסעודתו של הסמרטוטר־ומלקט־העצמות. וכיוָן שהיו בפנים, חוֹבת הנימוּסין היא שהושיבתם אל השולחן. ושמא אין ממש בכל סיפּורי־המעשיות הרוֹוחים! מכל מקום, הכריכיות והקפה של דיטה נעלמו בכהרף־עין, והמכריז קרא לדיטה, אמר שבחה בפניה וטפח אל לחייה. הרבה ממרירוּתה של דיטה ניטל אותה שעה, ודברי השבח של המכריז היו מעין תגמול בעד כל הצרות שנתייסרה בהן.
“בשום מכירה פומבית עדיין לא שתיתי קפה טוב יותר,” אמר המכריז.
משנתחדשה המכירה, הופיע זר בקהל, הוא ברך בשלומו של המכריז, והתנכר לכל הקהל, והיה משוטט לכאן ולכאן ומתבונן לבניינים ולנחלה. לבוּשוֹ כשל איקונומוס היה, ונעול נעליים גבוהות ומשורכות. אבל הכל ראו יפה שאין הוא בעל אחוזה. והיו מתלחשים שסוחר הוא שבא מהעיר והמבקש לקנות את “קן־העורב” – ייתכן לשם דיוּג באגם – ושמא יתקין בכאן קייטנה לעצמו.
בואו, דבר בעתוֹ היה, שכן לא היו סיכוּיים מרובים שיוצעו מחירים ראוּיים לשמם בשביל הנחלה. בואו של זה שינה איפוא את פני הדברים מן הקצה אל הקצה. אז ראו הכל בעליל שאפשר להפוך מקום זה לנחלה נאה, אם יוכנסו בו הסידורים הדרושים. ומשהגיע תוֹר המכירה של “קן־העורב”, ארעה תחרות־מה, ולארס פטר קיבל מחיר הגון.
משנסתיימה המכירה, עדיין היה הקהל שוֹהה במקומו, כאילו ממתין היה למשהו. אשתו הבשׂרנית של איכר קמה וניגשה ללארס פטר ולחצה את ידו. “רוצה אני לומר לך שלום,” אמרה זו, “ולאחל לך מזל־ברכה טוב יותר משהיה לך כאן. אוֹשר רב לא ראית בכאן, לא כן?”
“לא, ומעט הטוב שראיתי כאן לא בא לי בזכותו של אף אחד מכם,” אמר לארס פטר.
“נכון הוא שהבריות לא התייחסו אליך כפי שצריכים היו להתייחס, וגם אני לא טובה הייתי מהשאָר, אבל כך הוא מנהגנו; אין אנו האיכרים סובלים אביונים. אל תהא נוֹטר לנו אֵיבה. תהא דרכך צלחה!” אמרה שלום לכל הילדים ואיחלה להם כל טוב. רבים מהקהל חמקוּ להם בחשאי, ורק מועטים עשוּ כמעשה האיכרה, ולחצו ידיהם של דיירי “קן־העורב”.
לארס פטר עמד ונהה אחריהם, כשהילדים סובבים אותו. “סוף־סוף, בני אדם הם לפעמים טובים יותר מכפי שחושבים,” אמר. נימה של התרגשות רעדה בקולו.
הם טענו את המטלטלין שלהם על העגלה, כדי שיוכלו לצאת לדרך עם הנץ החמה. מהלך כמה וכמה מילין היה לכפר־הדייגים, ויהא טוב הדבר להגיע לשם לפני שקיעת החמה. אותו לילה ישנוּ בגוֹרן על השחת, שכן היו כלי המיטה צרורים.
למחרת פּקחו עיניהם לקראת יום־זיו שמישמש ובא. מלובשים היו עם יקיצתם, והוצרכו רק לטבול את פּניהם בשוֹקת־המים שבחצר. כבר התחילו לטעום טעמוֹ של משהו חדש ורב־נוֹעם. הוצרכו רק לשתות קפה, להביא את הפּרה לשכן, והריהם מוּכנים ומזומנים לישב בעגלה. קלאוס עמד בין היצולים והמתין; על מרוֹמי המטלטלין הושם החזיר, הילדים הושבו לצדו של כלוב התרנגולות. היתה זו פתיחה נפלאה לחיים חדשים.
לארס פטר היה היחידי שנפשו היתה מדוכדכת עליו. עמד ליד הגורן והשקיף על פני השדות: כמה יגיעות נתייגע כאן, כמה לבטים נתלבט כאן; ידע כל אילן וכל אבן שבשדה, כל בקיע וחגו שבקיר; כאן נתייסר פורעניות רבות וראה מעט נחת. העתיד מה צוֹפן הוא בחוּבוֹ? היה לארס פטר עומד תחתיו ומהרהר בימים שחלפו.
לא כן הילדים, שהיו מהרהרים רק בימים העתידים לבוא. היתה דיטה מסיחה להם על הים, כפי שהוא זכור לה מימי ילדוּתה אצל סבתא, ולבם נתפּעם לקראת ימי עוֹנג וחדוָה המזומנים להם בביתם החדש.
מותו של דייג 🔗
החורף ממושך היה וקשה בצינתו. סבור היה לארס פטר שיקבל שותפות בסירת־דיִג, אלא שלא היה כנראה מקום פּנוּי; כל פעם שהיה מזכיר לפונדקי את הבטחתו, היה הלה גונב את לבו בדברים: “יהא בסדר, התאזר סבלנוּת.”
והוא נתאזר סבלנות והמתין. לשם מה בעצם ממתין היה? לא היתה זו מחשבה נעימה כל עיקר להמתין עד שיארע אסון למישהו – והוא יבוא במקומו. הרי הוסכם בינו לבין הפונדקי קודם שירד לדוּר לכפר הדייגים, שתוּתן לוֹ סירה גדולה, שהוא לארס פטר יהא מפליג בה על דעת עצמו. אבל כנראה שלארס פטר לא ירד לסוף דבריו של אותו פונדקי.
מפרק לפרק היה ממלא מקומו של דייג שחלה, או עושה מלאכה של ארעי. “המתן עוד מעט,” אמר לו הפונדקי. “בסופו של דבר יהא הכל בסדר!” דומה היה שהוא משהה את לארס פטר מתוך איזו כוָנה נסתרת.
לבסוף בא האביב; את בואו בישׂרוּ סופות איומות ואסונות שנתחוללו בסמוך לחוף. בוקר אחד חזרה סירתו של לארס יינסן בלי בעליה: קם נחשול וסחפוֹ וטיבעו.
אמרו שני שותפיו ללארס פטר: "מוטב שתלך בלי שהיות אל הפונדקי. "
“וכי לא מוּטב שאלך לאלמנתו של לארס יינסן?” שאל לארס פטר. “סוף־סוף, היא הנוטלת עכשיו חלק בשותפות.”
“אין אנו רוצים להתערב בעניין,” אמרו הללו בנעימה של הסתייגות. “לך לכל מי שתרצה. אבל אם יש לך כסף בביתך, מוטב שתשימו בבנק – דליקה עלוּלה בקלוּת ליפּול בבקתה.” נתנו זה בזה מבט של משמעות ופנו לדרכם.
לארס פטר הפך דבר זה במוחו – היש ממש באַתראָה זו? קם ונטל את אַלפּיים הכתרים שקיבל מהמכירה ושיעדם לבניין בית והלך אצל הפונדקי.
“שמא תסכים לשים עין על קצת ממון משלי?” שאל בקול נמוך. “אמרו לי שאתה לנו כאן בנק לחסכון.”
הפּונדקי מנה וספר את הכסף וטמנוֹ במגירת שולחנו. “מניח אני שרוצה אתה בכתב־קבלה?” אמר.
“לא־א, אין זה חשוב כל עיקר,” משך לארס פטר בדיבורו. האמת היא שרוצה היה באישור בכתב, אלא שחוכך היה משום־מה לעמוד על כך. שמא יתפּרש זה כאי־מתן אמוּן בפונדקי.
הלה סגר את המגירה – ודומה היה על לארס פטר כאילו נטמן כספּוֹ בתוך ארון־מתים. “יכולים אנו לראות כסף זה כדמי־ערבון לשותפות בסירה,” אמר הפונדקי. “באתי לכלל דעה שזכותו של לארס יינסן תינתן לך.”
“וכי אין מחוֹבתי לסדר תחילה את העניין עם אלמנתו של לארס יינסן, ואחר כך עמך?” אמר לארס פטר. “הרי היא בעלת הזכוּת.”
הפּונדקי תלה בו זוג עיניים: “שמא מיטיב אתה להכיר את ענייניהם של דיירי הכפר הזה יותר משאני מכירם, אה?” הטיח בפניו.
“לאו־דוקא, אבל לי נראה שכך חייב להיות וכך השׂכל נותן,” מילמל לארס פטר.
משנמצא בחוץ, משך בכתפיו משיכה של תמיהה. לעזאזל, במחיצתו של ננס גיבן זה ניטלת מבן־אדם כל דעה משלוֹ. אין לו כל סימן של צוָאר – וראש מגודל כזה! אומרים שהוא חסון כארי, וגם יש לו מוח בקדקדוֹ. והוא מרקיד את הבריות לפי חלילוֹ שלו ומושל בכיפה. אין אתה יכול להערים עליו. לא, לארס פטר דעתו לא נוחה היתה מתוצאת ביקורו, אבל שמח הוא ששוב אינו מצוי במחיצתו של הפונדקי.
ירד לאִטוֹ לחוף והודיע לשני השותפים על דבר ההסכם. הללו לא התנגדו לכך; אדרבה ניחה להם שלארס פטר יהא השותף השלישי בסירה: חסון הוא וברנש מצוּין. “עכשיו עליך ללכת אצל האלמנה ולבוא עמה לכלל סידור,” אמרו לו.
“אֵלי שבשמים, וכי חייב אני לשלם פעמיים בעל חלקי בסירה?”
“עליך לסדר את העניין כראות עיניך,” אמרו; “אין אנו רוצים להכניס ראשנו בעניין זה!”
קם והלך אצל האלמנה; היא דרה בבקתה קטנה בחלק הדרומי של הכפר. מצאה לזו יושבת ליד הכירה ואוכלת קטניוֹת מתוך פּנכה צהובה; הדמעות נתגלגלו על לחייה ונשרו לתוך הנזיד. "מי יהא מפרנסני עכשיו? התייפּחה העלובה.
“נדמה לי שנפלתי בפח”, אמר לארס פטר בנעימה של דכדוּך. “שילמתי לפונדקי אַלפּיים כתרים בעד זכות בסירה, ועכשיו שומע אני שזכות זו שלך היא.”
“מצדך אין זה מקח־טעוּת,” אמרה.
“מה, אין לך כל זכוּת בסירה?”
“בעלי קיבלה מידי הפונדקי לפני כתריסר שנים, והיה משלם וחוזר ומשלם בעדה. אבל כלום יכולה אלמנה עלובה הזקוקה לרחמנותם של הבריות לפצות פה? קשה לחיות, לארס פטר! מי יהא מפרנסני עכשיו? מי יהא נוזף בי ויחזור ויפייסני?” נשתנק גרוֹנה בדמעות.
“נשׂים עליך עין תכופות ככל שנוּכל, וגם נהא דואגים בעניין המזונות. אין אני רוצה לנהוג שלא כהוֹגן כלפּי שום אדם, וביחוד לא כלפּי אלמנה עלוּבה, העניים חייבים לעזור זה לזה.”
“יודעת אני שלא אסבול חרפּת רעב כל עוד תהא פּת־לחם בביתך. אבל עליך לפרנס בני ביתך, ואין הלחם גדל בחולות אלה. הלוַאי ולא יקרה הפעם כפי שנוהג לקרות – יש הרצון הטוב ואין היכולת.”
“קבצן אחד חייב לעזור לקבצן שני. לא תהיי נעזבת, אם הכל יתנהל כשוּרה. אבל לאחר צאתי מכאן עליך לירוֹק שלוש פעמים.”
“זאת אעשה,” אמרה האלמנה, "ואני מאַחלת לך כל טוּב. "
שמח היה בלבו שהאלמנה יינסן לא קיללתוֹ. קללת אלמנות ושל אלה שׁשכלוּ אָב רובצת כנטל כבד על מלאכתוֹ של אדם. ואם המזל יאיר לו פניו בדיוג, יהא הכל טוב ונאה.
אותו כפר דייגים שלארס פטר בא להשתקע בו מדוקדק היה בעניוּת; הדייגים היו פורשים בים בלי שמץ של רצון; היו נתפּסים לכל אמתלה קלה כדי להישאר בבית. “סוֹפנוּ להיות עניים מרודים בין שנתייגע ובין שלא נתייגע בעבודה,” היו אומרים.
“ומי נוטל את כל הכסף?” שאל לארס פטר כשהוא צוחק צחוק של תמיהה.
“במהרה ראה תראה,” השיבו לו. ולא יצאו ימים רבים והכל נתחוור לוֹ.
לא היה כל פּלא בכך שפורשים היו בים בלי שמץ של רצון. הפּונדקי היה מכלכל הכל. לפי בינתוֹ ולפי ראות עיניו. היה משלם בעד בדקי הסירות ומספּק את הכלים הדרושים. היה דואג לכך שאיש לא ירעב ללחם או יקפא בצינה, ופתח חנות שסיפּקה את כל הצרכים – בהקפה. כל מה שנטלו הדייגים נרשם בקפידה בתוך פנקס כרסתני, אבל איש מהם לא ידע לעולם כמה חָב הוא. אך לא היה איכפּת להם, והיו מוסיפים וקונים עד שהיה הפונדקי מפסיק את האשראי לזמן מסוּים. כנגד־זה, כשמשהו לא היה כשוּרה בבקתתוֹ של דייג, היה הפּונדקי נכנס בעבי הקוֹרה ומוֹשיט עזרה.
מטעם זה השלימו עם מצב הדברים, ודומה היה ששמחים הם בחלקם – פטורים הם מכל אחריות שהיא. כשהיו חוזרים לחוף, היה הפּונדקי נוטל מהם את הדגים שהעלו במכמורותיהם ונותן להם דמי־כיס. השאר – כך טוען היה – מיועד לתשלום החובות. חשבונות לא נוהג היה להמציא להם. “מוטב שלא ניכּנס לתוך סבך זה,” היה אומר בחיוּך. “אם נבוא חשבון יתברר שצריך אני לשק־מידות שיכיל את כל הכסף שאתם חייבים לי.”
לא היה בכיסם כסף רב לבזבזוֹ; מאידך, מועטות היו הוצאותיהם. היה זה אורח־חיים מיוחד במינו, ודומה שקסם לרבים. ניחא לו לאדם להיות סמוך על שולחנו של מישהו ולהיות פטור מכל אחריות של פּרנסה.
אלא שאורח חיים כגון זה לא הניח מקום לאמביציות. קשה היה לו ללארס פטר לשדל את חבריו שיהיו מתייגעים קצת במלאכתם; לשם מה? היו מתהלכים נים־ולא־נים ועושים מלאכתם בלי קורטוב של התלהבוּת. רובם היו מבלים את עתוֹתיהם הפּנויות בפונדק, בסביאה ובקלפנות.
רבים מהדייגים עשו בבחרוּתם בחוץ־לארץ, באניות־סוחר או בצי, והיו מפליגים לפעמים בהרפּתקאות של הימים ההם, ולארס פטר היה עושה אָזנוֹ כאפרכסת. אבל עיקר שיחם נסוב היה על ענייני המקום, על הנעשה בקדרתוֹ של חברו, ובעיקר על הפּונדקי. הלה משול היה לחוֹמת אבן שהקיפה את כולם. גג ביתוֹ – בניין־מידוֹת מוּצק שכלל פונדק, משק וחנות, הזדקר מרחוק, ושלא־מדעת היו הדייגים מעיפים מבט באותו גג שעה שהיו אומרים משהו או עושים משהו. בסתר לבם היו שׂוטמים את הפּונדקי שהיה רוֹדה בהם כרצונו.
אין לתלות את הקוֹלר בצוארוֹ של שום אדם, כי בסופו של דבר זוכים הבריות ליחס שהם ראוּיים לו לפי מידת חכמתם או לפי מידת איוַלתם. לארס פטר לא רצה לירד לשפל־המדרגה של הדייגים, ושיהיו נוהגים בו כבחמור גרם שמחסוֹם תלוּי לוֹ בפיו. שומה עליו לדאוג לכך שילדיו לא יחסרו דבר, ושיהא נוהג אורח־חיים מהוגן.
העולם החדש 🔗
דיטה עמדה במטבח ובצעה פרוסת לחם עבות שליפתה אותן בגלדי־שומן בשביל שלושת הילדים שנצטפפו בפתח ונהו אחרי תנועותיה בעיניים רעבתניות. היא גערה בהם: לפני שעה אחת אכלו ארוחת צהריים וכבר נתרעבו כאילו ישבו שבוע תמים בתענית. “אני קודם, אני קודם!” צווחוּ ופשטו ידיים. צווחוֹתיהם עלולות היו לעוֹרר את לארס פטר, שחטף שינה קלה בעליית־הגג; מגוחך הדבר: הים הוא הוא שדירבן את תיאבונם במידה כזו.
ככל שהשתדלה להסוֹתם, כן היו הומים ומהמים ומבעטים ברגליהם היחפות בדלת. לא היה בהם קורטוב של סבלנות; משקיבלו את פּרוסות הלחם, מיד עקרו אל החוף שאפשר לשחק בו כל מיני משחקים. “אתם חושבים שמלך איי הקאניבאלים אינו רואה אתכם,” צעקה דיטה אחריהם, כשהיא משרבבת ראשה בעד הדלת. אבל הם לא שמעו ולא ראו.
נתייצבה דיטה על המפתן ונהתה אחריהם; מימיהם לא היתה בהם שמחה רבה כל כך – כמעט למעלה מהמידה. אוֹי ואבוֹי, מידוֹ של פובל נשמטה פרוסת הלחם עם גלדי השומן וצנחה לתוך החול – הוא גחן והרימה והיה נוגס ממנה אגב ריצה. “מילא, החול ינקה לו את הקיבה,” צחקה דיטה בלבה. נשתגעו, יצאו פשוט מדעתם – חופרים בחול ומתרוצצים לכאן ולכאן.
מרוצה היתה מהשינוּי שחל בהם. היא עצמה לא נטלה חלק במשחקיהם; הרי עקרת בית היא וקלות ראש לא יאה לה. אבל התעניינה בנעשה על סביביה. כל הבקתות המחוטטרות, המעוקמות והמאוזבות האלה המצטופפות בצלן של השוניות העצומות, כל בקתה המוקפת ערימת אַשפּה ופסולת דגים משלה, היתה בעיניה עולם בפני עצמו; ומשתוקקת היתה לחדוֹר לתוך כל הבקתות־העולמות האלה.
בתכונה זו לא דומה היתה לכריסטיאן שלא ידע ליאוּת בשיטוטיו; הוא ביקש תמיד לדעת מה נעשה מאחרי האוֹפק; ואביו נהג היה לומר שיהא עליו לנוע סחוֹר־סחוֹר לעולם כיוָן שהאופק משתנה והולך. ויחפן זה שלא היתה גבעה בכפר שלא תר את מדרונותיה ופסגותיה, היה חוזר ונופל לתוך הכפר – ישר לתוך המחבת של דיטה. ואשר לפובל – זה נוהג היה לפרק כל חפץ שהיה מזדמן לידיו כדי לראות מה מצוּי בו, או שהיה מטורד בפטיש ובמסמרים; והאחות אלזה היתה מסתכלת בכל זה בעיניה הגדולות.
מאז מותה של סבתא ניטל מדיטה כל עניין בעולם הרחוק; שמשהו טוב מזומן לה, בכך לא פיקפקה אף רגע קל, ואמונה זו היתה לה לכוכב מאיר והפיגה את המרירות של ילדוּתה הקוֹדרת. היא לא ידעה בבירור מה טיבו של אותו טוב סמוּי, אך לבה סמוך ובטוח היה כי ביום מן הימים מצא ימצאנה. היתה יושבת איפוא בית; העולם החיצוני לא קסם לה.
לעומת זה היה לבה נתון לבני אדם, ולא יצאו ימים רבים וידעה את המתרחש בכפר – מי מתקוטט עם אשתו, מי עומדת להתארס. בהרף־עין אחד היתה עומדת על מצב הדברים; זריזה היתה מאין כמוה לצרף שתיים לשתיים. חייה הלמודים סבל פּיתחו בה חוּש זה, כתגמול בעד כל היסורים שנתייסרה בהם.
הבקתה המחוטטרת שהפונדקי הקצה להם הימנה קצה אחד, התנוססה כמעט בטבורו של הכפר, מהלך־מה מהמפרץ הקטן; דרו בה עוד שתי משפּחות, באופן שבחלקם נפלו רק שני חדרים צרים וקרן־זוית של מטבח, ולארס פטר נאלץ היה לישון בעליית־הגג. לאמיתו של דבר לא היה זה אלא דיר; אך מאחר שלא היתה ברירה אחרת בידם הסתגלו הסתגלות של ארעי למקום־מגורים זה עד שתשיג ידו של לארס פטר להקים בית משלוֹ; לעת עתה חייבים הם ליתן תודה לפונדקי שיש להם קורת־גג מעל לראשם. דיטה לא מרוצה היתה מדירה זו – הרצפות רקובות היו והטחיבות היתה עומדת בהן לאחר שטיפה. היו בה כל המגרעות של “קן־העורב” – בתוספת צמצוּם של מקום. אימתי יקים אבא בית משלוֹ – ושיהא זה בית של ממש עם גג אדום שיהא קוֹרן באוֹרה של חמה.
ואף־על־פי־כן מאוּשרת היתה. שעה שהיתה טורחת במטבח בהדחת הכלים, יכולה היתה להשקיף על פּני הגבעות, ועיניה היו נוהות בסקרנות אחרי פלוני ההולך במתינוּת ואחרי פלונית שהילוּכה מזורז. מוחה הקטן משתאה היה לדעת להיכן הם הולכים, ולשם מה. משהיתה שומעת קולות מחלחלים מעבר לקיר, היתה מניחה את הפנכה מידה ועושה אָזנה כאפרכסת. המשפּחות שהתגוררו באותה בקתה היו רעשניות, קולניות – הישישה המוטלת נכת־רגליים במיטה והמקללת את החיים, והתאומים הפּוֹעים בקולי־קולות, ויעקוב הדייג ובתוֹ הדרים בקצה השני של הבקתה. לפתע־פתאום, כשאיש לא פילל ולא מילל, היה הפּונדקאי צץ בין הגבעות כמין שד־היער; הולך היה אצל האשה הצעירה שגרה בסמוך; ואז היתה הישישה חובטת בקבּה על גבי הרצפּה ומקללת כל דבר וכל אדם.
לשון־הרע רוֹוחת היתה בכפר – על הא ועל דא; דיטה זריזה היתה להפקיע את חוּט־הרכילוּת אפילו מתוך פקעת מפותלת ביותר.
המלאכה בבית מעטה היתה, שוב לא הוצרכה דיטה לאבוס את הבהמות, וממילא היו עתוֹתיה פנויות יותר. נסתיימו ימי לימודיה בבית הספר, ובקרוב תהא בת־מצוָה. אפילו הסוס קלאוס שוב אינו זקוק להשגחתה; הפּונדקי אסר עליהם לרעוֹתוֹ על הגבעות, ואיכסנו במשקוֹ. דיטה היתה רואה אותו רק בשעה שהיה מוביל עגלה גדושה אזוֹב־ים או מטען דגים בשביל הפונדקי. פטרונו החדש היה מעמיס עליו מלאכות קשות, שכן ביקש לחסוך את בהמתו. עיניה של דיטה היו מתקשרות דמעות כשהיתה מהרהרת בגורלו המר של קלאוס. היה היה זה לפני ימים רבים כשקלאוס עוקר היה בזרבוביתו הרכה פירורי לחם מפּיה.
ניטל ההרגל מדיטה להלך בקומה רכוּנה, והתחילה להרגיש שגופה מתיישר והולך; שׂערהּ נתארך והיה מיתלתל על גבי מצחה, וסנטרה נתעגל בחימוק רך. אין לומר שנאה היתה, אבל עיניה יפות היו – תמיד עֵרניות, כצוֹפוֹת לעשות דבר מועיל. ידיה אדומות ומחוספּסות היו – עדיין לא למדה כיצד לטפּל בהן.
דיטה סיימה את מלאכתה במטבח ונכנסה לחדר האוכל. ישבה בסמוך לחלון והתחילה מטליאה בגדיהם של הילדים; אגב כך היו עיניה רואות את הנעשה על החוף ועל הגבעות.
הרחק שם היו ילדים חופרים בחול, מקימים גנים ומצוּדוֹת. בסמוך נזדקרה בקתה קטנה, קירותיה נאים וגגה אדום, שמחוצה לה עמד הדייג ראסמוס אולסן והיה מצווח לתוך חלונה. אשתו טרדתו החוצה – והלה היה מטיף לה מוּסר בקולי־קולות ובנעימה חד־גונית, משל כומר היה. האמת היא, שלא היה בו אף שמץ של רשעות. לא תצא שעה ארוכה וזוגתו תצא, והיא תטיף לו מוסר אחר בשוֹט־לשוֹנה.
דייג זה ואשתו היו מתקוטטים תמיד – ותמיד בשל הבת. שניהם היו מפנקים אותה, והיה הוא מבקש למושכה לצדו, והיתה היא מבקשת למושכה לצדה, והיו הדברים מגיעים לידי מהלומות. ומארתה, מנוּולת זו, היתה פעם על צד אביה ופעם על צד אמה – הכל לפי הכדאוּת. נערה נאה היתה, דקת־גו אבל חסונה די לדחוף עגלת־יד טעונה דגים בתוך החולות, ופראית היתה ויהירה ותקיפה בדעתה. היתה מסחררת ראשו לבחור ומסיימת את תור־האהבה הקצר מתוך מריבה.
ראסמוס אולסן ואשתו זקנים וחרשים היו, והיו מוציאים תמיד החוצה את קטטותיהם – כאילו צריכים היו לאויר. סבורים היו שמדברים הם בנמיכות קול, ולא עלה כלל על דעתם שהם מצווחים בקולי קולות באופן שהכפר כולו ידע במה העניין.
בעד החלון ראתה דיטה את הים הקורן תחת השמש הלוהבת בגוני תכלת חיוַריינית. דומה היה הים למין בריה אדירה, שהתנוֹעעה מנעמות – ולפתע היה משתלהב בתשבורת של גוָנים! הסירות משוכות היו על החול, זו בצדה של זו, כסוסים העומדים באוּרוָה על אבוּסיהם. על ספסל ישוב שני דייגים ישישים וקיטרו בניחותא את מקטרותיהם.
תוך כדי כך התחילו ילדי הכפר לנוס מהחוף כנחיל של דבוֹרים שהוחרדו. ודאי ראו מרחוק את הפּונדקי! הלה לא ראה בעין יפה ילדים משחקים לתומם ולהנאתם; לדעתו חייבים הם לעשות משהו שיש בו מן המועיל. אך נסתמנה דמותו מרחוק, נשאו רגליהם ונסו, שכן האמינו כי הוא בעל עינא בישא. הנחיל נתפּשט לכל ארבע רוחות ונעלם חיש־מהר, כאילו בלעתו האדמה.
והפונדקאי היה מדשדש ובא במגפיו הכבדים. זרועותיו הארכניות הגיעו עד ברכיו. כשהיה מפסיע בתוך החול המחולחל, ידיו המגושמות והגרומות על גבי שוֹקיו, דומה היה כמהלך על ארבעתיו. ראשו המשוקע בין כתפיו היה זע מעלה ומטה כמין מפּוּח ומוציא נשיפת קיטור שהלכה למרחוק. כמה מכוער היה פונדקי זה! דומה היה לגמד־יער שחוח שבכוחו להתעצם כל כמה שירצה, ולהשקיף מעל הגגות כדי למצוא טרף. פּיו הסגור רחב היה כל כך שיכול היה לבלוֹע על נקלה גולגולתו של תינוק – ועיניו שלו! דיטה עצמה עיניה שלה, וחשה צמרמורות חורשות את בשרה.
המפלצת, כפי שנתקרא על־ידי הילדים, בעיקר בשל פּיו העצום, נשתהה ליד ביתו של ראסמוס אולסן. “מה, שוב מתקוטטים!” נצטוַח שמחוֹת. “ודאי בשל מארתה, אה?”
ראסמוס אולסן מילא פיו מים וחמק־גלש אל החוף. אבל אשתו לא נתייראה מפּני הפונדקי ושפכה עליו את כל זעמה. “מה זה איכפת לך?” צרחה. “אַל תתחוֹב חָטמך לתוך קדרה זרה!” הפּונדקי לא שׂם לה לב והבליע עצמו בבקתה. ניכר היה שבא לראות את מארתה; אך הזקנה לא משה ממנו. “יכול אתה למנוע טירחה מעצמך: אין שם מאומה בשבילך!” מקץ רגעים אחדים יצא, כשהאשה נגררת אחריו במענה־לשון, פנה וחָצה את החולות.
אשת הדייג תהתה על סביביה, ומשהשגיחה בדיטה, קמה ונכנסה אצלה. עדיין לא סיימה והוצרכה למישהי לכלוֹת מרי לבה עד תומו. “מתהלך לו גיבן מכוֹער זה ונוֹבר בכאן ובכאן!” צרחה כשעוֹדה שוֹצפת כולה כעס, “נכנס לו ישר לתוך חדריהם של זרים, כאילו שלוֹ היו. ושוטה זקן זה אינו מעיז להשליכוֹ החוצה אלא מתחמק לו בחשאי. אה, גברים נאים מצוּיים בכפר זה; חייבת אשה לדאוג לכל: למזונות, לבלוע את הבזיונות והכל! אילו לפחות היה הנער חי.” הפשילה סינורה על ראשה ונתייפּחה.
“האם טבע בים?” שאלה דיטה בנעימה של השתתפות בצער.
“אני מהרהרת בו מבוקר עד ערב; לעולם לא ישתכח ממני; שוב לא תהא כל שמחה בחיים שלי. אפשר שטיפּשוּת היא לבכות, אבל העינים שלי בוכות מעצמן – מיתה משוּנה מת. אילו מת היה מחמת מחלה, מחמת גזירה מן השמים – היה זה דבר אחר לגמרי. איזה בחור חסון ונחמד היה – ובא הדוֹד שלו ועמד דוקא על כך שילך עמו לצוד אוָזי־בר. דיברתי על לבו שלא ילך, אבל הנער בשלוֹ, ולא ידע מנוחה עד שהנחתי לו ללכת. “אמא, – אמר לי – הרי יודעת אַת שיודע אני להתהלך ברובה, הרי אני יורה כל יום.” והם הפליגו בשתי סירות עם רוביהם, ולא יצאו עשרה רגעים וחזר, כשהוא מוּטל בתוך שלולית של דם. משום זה איני יכולה לסבול מראה של אוָזי־בר, וגם לא לאכול מבשרם. כל פּעם שאני יושבת ליד החלון, חוזרת אני ורואה כיצד הם מביאים את בני שלי! משום זה נעשו עיני שלי חשיכוֹת, שבוֹכה אני תמיד.”
גדול היה צערה של האֵם השכוּלה; ידיה שוטטו אילך ואילך על גבי השולחן.
“שש, שש, די לבכות,” אמרה דיטה וכרכה זרועותיה סביבה והשירה אף היא דמעה. “רגע אחד – אני אבשל ספל קפה.” ולאט־לאט הרגיעה את רוּחה הנסערת של העלוּבה.
“ידיים טובות לך,” אמרה הזקנה וחבקה בתודה ידיה של דיטה. “גסות ואדומות הן משום שלבך הוא במקומו הנכון.”
שעה ששתוּ את הקפה, נכנס לארס פטר. הוא בא מאצל הפונדקי; הלך לראות את שלומו של קלאוס, ונפשו היתה מדוכדכת עליו. שאלה לו דיטה מה מצעֵר אותו.
“או, הסוס – הם יגמרו עמו בקרוב,” אמר בעצב.
אשת הדייג תלתה בו עיניים חומלות ואמרה: “מה, הוא לקח את סוסך – ומן הסתם גם את העגלה! הוא צריך לכל: כסף, כבוֹד; הכל נוטל הוא מן הבריות! הולך אתה אל המסבאה?”
“לא, עדיין לא הייתי שם,” אמר לארס פטר, “ואין כלל בדעתי להיות שם אורח קבוּע.”
“זהו, אין אתה כרוּך אחרי הלגימה, ולכן לא יהא מחבב אותך; אוהב הוא שהבריות יהיו מבזבזים כספּם במסבאה ולא בחנות המכולת – כך רצונו. רוצה הוא בכספּך, ולא יועיל לך מאומה.”
“כיצד אירע שיהא מוֹשל כאן בכיפה?” שאל לארס פטר. “וכי תמיד היה כך?”
“הבריות שבכאן אין להם לב. כשאין לנו מי שימשול בנוּ, מתרוצצים אנו ככלבי הפקר, ומייבבים ומייללים עד שאנו מוצאים מישהו שיבעט בנוּ. מלקקים אנו את מגפיו וסופגים בשמחה את בעיטותיו וטוב לנו. בילדותי היה הכל שונה כאן; לכל דייג היתה בקתה משלו, ואז בא זה הגיבן והניח את טלפוֹ על הכל. ודאי גם קודם לכן היה כאן בית מרזח, אבל משראה הגיבן שלא יצליח לשעבד את הדייגים, המציא המצאות חדשות: רשתות יקרות, וכלי־דיִג חדשים. הוא סימא עיניהם בצעצועים אלה – ולעצמו נוטל היה את כל הדגים שהעלו המכמורות. נכון הדבר שהדייגים משׂתכרים עכשיו יותר, אבל מה תועלת בכך, כשהוא נוטל את כל ממונם! רוצה הייתי לדעת מה הביאך להשתקע כאן?”
“בכל הסביבה סיפּרו שהפּונדקי טוב הוא לעם־הדייגים, ואף לי נדמה היה שאין זו בדייה. אלא כשאדם נכנס בעוֹביוֹ של דבר לובש הכל פּנים אחרות.”
“אֵלי שבשמים! טוב הוא, אמרת! הוא עוזר ועוזר עד שלא משתיירת לו לאדם כותונת אחת לבשרוֹ. תמתין ותראה; אף אתה תיגָרף לתוך הבוֹץ – ואף הנערה אם תהא די יפה בעיניו. לעת עתה נוטל הוא ממך כסף ושוה־כסף וכיוצא בזה. אחר כך יהא עוזר לך עד שתהא משוקע בחובות עד הצוָאר ותרצה להפשיל חבל בצוָאר זה. ואז יהא מדבר אליך על אלוהים וכתבי הקודש, שכן יודע הוא להטיף מוּסר – כשׂטן עצמו!”
לארס פטר תלה בה עיניים מיואשות. “שמעתי שהוא ואשתו מכנסים עצרוֹת, אבל לא היינו שם; אין אנו נוטים לכגון זה. ולא משום שאין אנו נוצרים טובים, אלא משום שעניוּת דעתנו אומרת לנו שמוּטב שנהיה דואגים לעיניינינו שלנו, ונניח לאלוהים לדאוג לענייניו שלוֹ.”
“אף אנחנו לא הולכים לשמוע את דרשותיו, אלא שאז הולך לו ראסמוס למסבאה – אי, אי, גם אתה סוֹפך להגיע לידי כך. אוֹי ואבוֹי לי, אני יושבת כאן ומפטפּטת והמרק נשרף מן הסתם בינתיים!” קמה והלכה להכין תבשיל בשביל השוטה העובר־בטל שלה.
דממה ממושכת עמדה בחלל, ודיטה אמרה: “ואולי נלך למקום אחר!”
“או, היא מגזמת גוזמאות; ברגיל אין הדברים שחורים כל כך כפי שהם מצוּירים! ואין לי כל רצון להפקיר את כספּי ולהסתלק,” אמר לארס פטר.
בית־לחם־הזנגביל 🔗
הילדים שרחוקים היו ב“קן־העורב” מיישוב אדם, חשוּ עצמם בכפר הדייגים כשרוּיים בתוך נחיל של נמלים. היום מלא וגדוּש היה מאורעות מסערים – והמסער ביותר היה פחדם מפני “המפלצת”.
שעה שמשחקים היו במחבואים בין הסירות, היה הפונדקי צץ לפתע־פּתאום, כשזרועותיו הארכניות מגששות באויר, ואבוֹי לביש־גדא שנפל לבין ידיו הגרמיות. הילדים טענו שריח של בשר חי נודף מפּיו; המנוסה מפּניו, כשהלב פועם כפטיש, היתה הרפּתקאה שגיוונה את חייהם.
וכשהיו שכוּבים בלילה במיטה ועושים אָזנם כאפרכסת, היו שומעים קולות שלא נתייחסו לאף אחד משלהם. הנה מהלך מישהו בעליית הגג ברגליים מפוּזמקוֹת, והם נועצים עיניהם בדיטה. כריסטיאן ידע משמעותם של צעדים אלה, והם היו כובשים ראשיהם מתחת לשמיכה ומתלחשים. היה זה יעקוב הדייג שהיה עולה לעליית הגג, ומאמץ אָזנוֹ לשמוע את שיחם. נוהג היה להתגנב בחשאי כדי לדלוֹת מתוך פּטפּוּטיהם “מלת־קסם” שבכוחה יוכל לגרש את השטן מתוך הפּונדקי. הילדים היו מתחבטים ומתלבטים בכך, שכן הבטיח להם פּרוטה של ממש אם ימצאו את לחש־הקסם. ומצד השני של הקיר בא בולמוס השיעול של סבתא. חולה היתה בהדרקון, שהשמינה מלבר ורוקנה מלגו.
הבן היה מפליג למסעות רחוקים וחוזר הביתה לעתים רחוקות. אך עם כל שובו מוצא היה שאחד מצאצאיו שבק חיים ואשתו כרסה בין שיניה. זו היתה מזניחה את ילדיה, וממילא היו הולכים לעולמם. “בא קל, הלך קל!” היו הבריות אומרים וצוחקים. עכשיו נשתיירו רק התאוֹמים: מוּטלים היו בתוך עריסת־מידות והיו צורחים יומם ולילה ופירור של לחם תחוב בכפּם הפּעוטה. האֵם לא היתה מעולם בבית; ואילמלא דיטה, היו העלובים נופחים נפשם.
במרחק־מה מהבקתה שלהם, על מדרונו של תל, התנוסס בית קטן, שונה בתואר ובצביון משאר הבקתות. מימיהם לא ראו הילדים בית נאה ומפואר כזה: דלתו ומסגרות־חלונותיו צבועים כחול; מרישיו לא היו זפותים כבשאר הבקתות, אלא צבועים חום; הלבינים אדומות ומנומרות כחול. המגרש שלפני הבית, חולו מטואטא ומסורק, ומסביב לבאֵר לא סימן כלשהו של שלולית, אלא נקיון קפּדני. אילן סמבוק – האילן היחידי בכפר כולו – התנשא ליד הבאר. על אדן החלון עמדו עציצים עם פרחים אדומים וכחולים, ומאחרי העציצים ישבה אשה זקנה והציצה החוצה. חבושה היה שביס לבן, ובעלה הזקן שערוֹ צח היה כשלג. במזג־אויר נאה, טורח היה תמיד מסביב לבית. פעמים היתה הזקנה ניצבת על המפתן ומקלסת את מעשה־ידיו של הזקן. “כמה נוֹי משווה אתה לכל, אבא שלי!” היתה אומרת. “הכל למענך, אמא שלי.” היה הזקן אומר. ושניהם היו מתחייכים. אותה שעה היה הזקן לוֹפת ידה של הזקנה, והיו מפסיעים בנחת אל אילן הסמבוק ויושבים בצלו; דומים היו לצמד ילדים, ומקץ שעה קלה הביעה הזקנה את רצונה לחזור לחלונה; הבריות אמרו כי זה שנים לא יצאה מתחום ביתה.
הזקן והזקנה פרושים היו מדיירי הכפר, אבל כשילדיו של לארס פּטר היו עוברים, היתה הזקנה מניעה ראשה ומעלה חיוּך. והילדים נתפּסים לאמתלאות שונות כדי לעבור פעמים אחדות ביום בסמוך לבית הזה: הנוֹי שבוֹ וזוג הזקנים קסמוּ להם קסם רב. אותו טוהר וסדר ששלטו בביתם ניכרים היו גם באורח־חייהם; לא היה איש בכפר שלא יהא מדבר בשבחם.
ביניהם לבין עצמם היו הילדים מכנים לאותו בית – “בית־לחם־הזנגביל” והיו מאמינים שמצוּיים בו דברים מופלאים. והנה יום אחד, קמו השלושה, ויד שלוּבה ביד, הלכו ודפקו על דלתו של בית־הפּלאים. הזקן הוא שפּתח להם את הדלת. “מה אתם רוצים, ילדים?” שאל בחביבות, אך חסם את הפּתח. כן – מה לאמיתו של דבר רוצים הם – לא ידעו בעצמם, ושהו תחתיהם פעורי פה.
“הנח להם וייכּנסוּ, אבא,” נשמע קול. “הכּנסוּ, איפוא, ילדים.” הם נכנסו לחדר שריחוֹת של פּרחים ותפוחים עמדו בחללוֹ. הכל בו משוח היה בצבעים: התקרה, המרישים והכתלים; הכל קוֹרן היה; הרצפּה מצובעת היתה לבן, והשולחן היה כה ממורט ומצוחצח שנשתקפה בו בבואתו של החלון. בתוך כורסה מרופדת כרים רקומים נתכרבל חתול ישן.
הילדים הושבו בסמוך לחלון, ולכל אחד ניתנה פנכה עם מקפּה. על גבי השולחן נפרשה שעוָנית: חשש שמא ישפּכו הילדים מעט מקפה. הזקנים שפו סביבם מתוך חרדה; עיניהם נגהו מנחת, אבל עם זה חוששים היו לרהיטיהם. לא מורגלים היו לילדים, ופובל כמעט שהפריח נשמתם מהם באימה שהטיל עליהם: מה עשה, הניף בידיו הקטנות את הפּנכה וכמעט שהפכה על פּיה; אבל האחות אלזה תפסה בידו והכל עבר בשלום. כריסטיאן גמע את חלקו בשתיים שלוש גמיעות, וכבר מצוּי היה ליד הדלת, מוּכן ומזומן לגלוש אל החוף. לכל אחד ניתן תפּוח אדום והובל באדיבות אל הדלת; הזקנים נתעייפו מהביקור. פובל השיק את לחיוֹ לשמלתה של הזקנה: “אוהב אותך!” אמר.
“תבוא עליך ברכה, פעוטי! השמעת, אבא?” אמרה, כשהיא מנענעת ראשה הסב.
אף כריסטיאן סבר שמחובתו לומר דברי תודה. “אם תצטרכו לאיזו שליחות, שתגידו לי,” אמר, בהפשילו ראשו לאחוריו. “יכול אני לרוץ מהר כסוס.” וכדי להראות קלות רגליו, הפליג במורד המשעול. משעשה מרחק־מה, החזיר ראשו וצעק: “הנה כך!”
“טוב, תודה, זכור נזכור,” הניעו הזקנים ראשיהם.
ביקור קצר זה שימש פתיחה להכּרוּת נעימה. הזקנים חיבבו את הילדים, והיו מזמינים אותם מפרק לפרק לביתם ומעלימים עין מנימוסיהם המסורבלים, אך להתרוצץ ולהפוך עולמות לא הניחו להם – זה יכולים הם לעשות על גבי החולות. פעמים היה הזקן מספּר להם מעשייה או נוטל אבוּבוֹ ומנגן לפניהם. הילדים היו חוזרים הביתה בפנים קורנות ומספּרים הכל לדיטה.
למחרת ביקוּרם היתה דיטה מהפכת במחשבות כיצד לגמול עם הזקנים בעד חביבוּתם שנהגו בילדים, וכיוָן שלא העלתה מאומה, נטלה עצה עם כריסטיאן, הזריז מאין כמוהו למצו תחבולות בשעה שאתה נתוּן בקשיים.
מנהג היה בידי הדייגים להפריש כמה דגים נאים לעצמם לפני שמסרו את הדיִג לפונדקי; ויום אחד נטלה דיטה דג־סנדל נאה ואמרה לכריסטיאן להביאו דוֹרוֹן לזקנים. “אבל תשתדל שלא יידעו שזה מאתנו,” אמרה. “הם ישנים עכשיו שינה של צהריים, ותוכל להניח את הדג בלי שיראו אותך.” וכריסטיאן הלך והניחו על הספסל הקטן שתחת אילן הסמבוק וחמק לו; לאחר שעה הלך לראות אם נטלוהו, ומצא שנשתיירו ממנו רק הסנפּירים והזנב – החתול סעד בו את לבו.
דיטה גערה בו, והוצרך כריסטיאן לגרד שנית את מוח כדי למצוא תכסיס אחר.
“יודעת אַת, שאבא ירתום ביום ראשון את קלאוס ויסיע קצת את הזקנים,” אמר. “הם לא הולכים לשום מקום – למה שרגליהם זקנות מאוד.”
“טיפש! אין לנו עוד שום עסק עם קלאוס,” אמרה קצרות.
אבל עכשיו יודעת היא מה שיש לעשות! היא תנקה יפה־יפה את “בית־לחם־הזנגביל” בכל לילה ולילה; הזקנה אנוסה לכרוֹע בבוקר על ברכיה ולעשות מלאכה זו. חטא הוא שתהא עושה זאת. משעלוּ הזקנים על משכבם – היו פורשים לישון במוקדם – נטלה דיטה דלי מים ומַגרדת ומעט חול בסינורה, ונכנסה לשם בחשאי. כריסטיאן עמד בחוץ והמתין. לא הניחה לו להכּנס עמה, חשש שלא יפריע מנוחתם של הזקנים בקונדסות שלו.
“מה יהיו הזקנים חושבים כשיראו בבוקר שהכל נקי כל כך?” צוַח כריסטיאן, כשהוא מדדה על רגל אחת וחוזר ומדדה על רגל שנייה. ברצון היה עושה ליל־שמוּרים כדי לראות עם שחר באַפתעתם.
בביקור הבא בבית־לחם־הזנגביל, סח להם הזקן מעשייה בפייה אחת הבאה לילה־לילה לביתו לשפשף, למַרק ולנקות, כדי לחסוך עמל מהזקנה. כריסטיאן גיחך – הוא מיטיב לדעת מישיש זה המופלג בשנים.
“זאת דיטה!” לא יכול היה להתאַפּק; אבל מניה־וביה הצמיד ידו לפיו, אלא שהיה מאוּחר מדי.
“אבל דיטה היא לא פייה!” פרצה אחות אלזה נעלבת. שלָשתם לעגו לה, והיא געתה בבכי, והוצרכו לפייסה בעוּגה.
בדרכם הביתה, במי פגשו אם לא בדוֹד יוהאנס שתר אחרי ביתם. מטורזן היה מכף רגל ועד ראש ודומה לסוחר אמיד. לארס פטר הסביר לו פנים יפות. מאָז הקטטה שנפלה ביניהם ב“קן־העורב” לא ראו איש את רעהו, ובינתיים נשתכח כל הרוגז, לארס פטר שמע עליו דא והא – יוהאנס מעסיק היה את הולכי־הרכיל. “שב ותאכל עמנו ארוחה קלה,” אמר לארס פטר. “יש לנו היום חמוֹר־ים מבושל.”
“תודה, סוֹעד אני בפונדק; באתי לכאן עם חבוּרה של סוחרים.”
“תהא זו מן הסתם סעודה כהלָכה?” עיניו של לארס פטר נתרשפו; מעוֹדוֹ לא סעד במסיבת ריעים.
“יש לשער – בפונדק יודעים להתקין מאכלות טובים. הוא ברנש מצוּין, הפונדקי.”
“יש סוברים כך, ויש סוברים את ההיפך. הכל תלוּי באיזו עיניים מביטים עליו. מוטב שלא תגיד לו שאחי אתה – לא תצמח לך כל תועלת מזה שיש לך קרובים עניים.”
יוהאנס צחק: “כבר אמרתי לו שאחי אתה – הוא דיבר עליך טובות. אמר שאתה הדייג המצוּין ביותר בכפר כולו.”
“כך אמר, באמת?” סומק של יוֹהרה נתפּשט בפניו של לארס פטר.
“אלא שאמר שאתה קצת סגור בתוך עצמך. מה, חושב אתה שחמור־ים מדברים דברים של טעם?”
“למַה אתה מתכוון? איזו שטויות, וכי יכול חמור־ים לדבר?”
“איני יודע. מכל מקום פּיקח הוא פונדקי זה; משתייך כנראה לסוג הבקיאים באותיות הקטנות.”
“רואה אני שעסקיך הם בכי טוב,” אמר לארס פטר מתוך כוָנה להחליף את הנושא. “הנכון הדבר שאתה עומד להתארס עם בתוֹ של איכר?”
יוהאנס חייך, כשהוא מקיש בגב־ידו על גבי פּיו שעל שפתוֹ העליונה השחיר שפמוֹן. “האנשים מפטפּטים – שיפטפּטו להם,” אמר קצרות.
“ולוַאי שתזכה להוליכה לחוּפּה – ושלא יהא לך המזל הביש שהיה לי. גם לי היתה כלה, בתוֹ של איכר, אבל היא מתה לפני החתונה.”
“זה נכון, אבא?” נצטווחה דיטה, כמתייהרת במעמדו של אביה.
“מה דעתך עליו, בחורונת?” שאל לארס פטר משהלך אחיו. “עשה חיִל, לא כן?”
“כן, נראה חשוב מאוד,” הסכימה דיטה. “ובכל זאת אין הוא מוצא חן בעיני.”
“בעיניך קשה מאוד למצוא חן,” אמר לארס פטר נעלב. “ודוקא אנשים אחרים מחבבים אותו. הוא יעשה שידוּך טוב.”
“זה ייתכן. ובזכות שערוֹ השחור – אנחנו הנשים משתגעות אחרי בחור שחור־שער. אבל לדעתי אדם רע הוא.”
צרות של יום־יום 🔗
רוּח של שטוּת נכנסה בלארס פטר להתקוֹטט עם הפונדקי מקץ חדשים אחדים לבואו לכפר, וזה בסמוך לחג המולד. אפילו לא בגילופין היה אותה שעה, והיו דייגי הכפר תמהים שאדם שלא לָגם לגימה גסה יהא מעיז להטיח בפרצופו של הפּונדקי את אשר עם לבו. שוטה־משוטה היה, זו היתה דעת הכל, והוא עצמו הסכים לדעה זו.
ובשל קלאוס, עדיין לא התרגל לארס פטר למחשבה שהסוס יהא עמל בשביל אחרים, והיה לבו מתחתך בו מצער למחשבה שנגזר על המסכן לעבוד עבודת פּרך. וגם כעוּס היה על שהוא מתהלך בטל, על אף הבטחותיו של הפּונדקי. יום אחד גמר בלבו להחזיר לרשותו את קלאוס ולהתחיל מחדש לסובב בכפרים. קם והלך אצל הפונדקי ותבע את סוסו.
“שלך הוא ואתה רשאי לעשות בו כטוב בעיניך!” אמר הפונדקי וציוָה לרתוֹם את הסוס. “הנה הסוס שלך, והנה העגלה שלך וכל מה ששייך לך – כלום יש כאן עוד משהו שלך?”
לארס פטר מופתע היה במקצת. סבור היה שהפּונדקי יריק עליו קיתוֹן של נזיפות, והריהו מסביר לו פנים יפות. ומדבר עמו כמעט בנעימה של התרפּסות. “רוצה אני להוביל איזו דברים הביתה,” התנצל בנמיכות־רוּח.
“יפה אתה עושה, לארס פטר האנסן,” אמר הפונדקי והקדימו לחנות. “הרי החג ממשמש ובא.” שקל כל מה שביקש לארס פטר, היה מזכירו דא והא, שמא נשתכח ממנו, וערם הכל בסמוך למכתבה. “היש לך צימוקים לעוגות של חג המולד?” שאל. “הרי דיטה אופה בעצמה.” הוא ידע מעשיו של כל אחד ואחד, ונכון היה לעזור בעצה טובה.
משאמר לארס פטר לטלטל את הדברים אל העגלה, אמר הפונדקי בחיוך, “שמא תמתין רגע – רוצה אני לעיין בפנקס ולראות באיזה סכום לקחת בהקפה בזמן האחרון.”
“רוצה הייתי שתשהה קצת את החוב – עד שאסתדר.”
“חוששני שלא אוּכל להשהותו. עדיין איני רואה בשבילך כל עבודה קבועה.”
“משמע שאתה רוצה לנכוֹת לי מדמי הפּקדון.” נתרתח לארס פטר.
“לנכוֹת לך? לאו־דוקא. אלא שרוצה הייתי לדעת עם איזה מין אדם יש לי עסק כדי לדעת אם יכול אני לתת בו אמוּן.”
“אה, ככה! הכל יודעים יפה איזה מין ברנש אתה!” נצטוַח לארס פטר ואָץ החוצה.
הפונדקי הלך אחריו אל העגלה. “ביום מן הימים תשנה דעתך עלי,” אמר בחביבות, “ואז נחזור ונדבר בעניין זה. אין דבר. אבל עוד משהו – מנַיִן תקח מספּּוא בשביל הסוס?”
“אסתדר איך שהוא,” ענה לארס פטר קצרות.
“ואוּרוָה? קר בחוץ סכנת־נפשות.” “אַל תהא דואג.”
הסוס עקר והתנהל מתונות; לארס פטר ידע היטב שבלי עזרתו של הפּונדקי לא ימצא מספּוא ולא אוּרוָה בשביל הסוס. ולא יצאו שלושה ימים ושלח בידי כריסטיאן את הסוס והעגלה חזרה למשקו של הפונדקי.
כיוָן שנכווה פעם נהג מעתה ואילך זהירות. כשהיתה מתעוררת בו כמיהה לשוטט בדרכים בצוותא עם קלאוס, היה מבקש באדיבוּת שהסוס יושאל לו ליום אחד, והפונדקי נענה לו. אותה שעה דומים היו – הוא וקלאוס – כזוג נאהבים ונעימים הרואים זה את זה לעיתים נדירות.
לארס פטר לא החכים כל עיקר: הפונדקי הוסיף להיות פליאה גדולה בעיניו – בדאגתו לאחרים ובתשוקתו למשוֹל בכיפה.
לעומת “קן־העורב” הנידח, היה כפר־דייגים זה יישוּב־אדם המבורך בכמה וכמה מעלות טובות: כותל מגיע בכותל, פּתח בפתח; זה מסייע עם זה, ופעמים מגלגלים שיחה על דא ועל הא. אבל מה תענוג מוצא אדם בכאן? הדייגים עשו מלאכתם בלי רצון, הטילו אחריות ודאגות על כתפיהם של אחרים, השתכרו לחם־עוֹני והניחו לאיש אחד לצבוֹר את ממונם ורווחיהם. פליאה היא כיצד השכיל שׂטן מעוקם זה לגרוף הכל לעצמו בזרועותיו הארכניות, בלי שאיש יהא מהין לקרוא תגר על כך. משמע שהוא שולט בהם שלטון שאין להרהר אחריו.
שוב לא נתן לארס פטר את דעתו להתמרד. משהיה הכעס מפעפע בו, מיד היתה צצה לנגד עיניו דמותו של הדייג יעקוב. הכל ידעו כיצד נהפך הגלגל על זה. ומעשה שהיה כך היה. לפני שנים השיגה ידוֹ לקנות לו סירה בכסף מלא; שכר לו אנשים שיפרשו עמו לים, וסבר שפרק מעליו את עוּלוֹ של הפונדקי. אלא שהגיבן גמר בלבו ללמד דרך־ארץ לפורק־עול זה. סרב לקנות ממנו את דגיו, והוצרך להפליג למקום אחר כדי לשווקם; אבל הגיבן הרשע סכר לו גם מוצא זה. יתירה מזו, נבצר היה מהדייג יעקוב לקנות בכפר מזונות וכלי עבודה – הוא ושותפיו מנודים היו כמצוֹרעים. התחילו שותפיו רוֹטנים ותולים את הקולר בצוָארוֹ. ביקש זה למכור את הסירה ולעקור לכפר אחר, לא נמצא איש שיהין לקנותה מאימת הפּונדקי; שומה היה עליו לישב במקום שהוא יושב וללמוד לציית. אף כי הסירה שלוֹ היתה, חייב היה לחוֹכרה מידי הפונדקי. ומחמת צער ובזיוֹן נשתבש עליו שׂכלו; עכשיו הריהו מחפּש בנרוֹת לחש־קסם שבכוחו יוּכל לעקור מן השורש את הפּונדקי; פרק־זמן משוטט היה בכפר ואקדח בידו, ומכריז בפרהסיה שימית את הפונדקי; אבל הלה צוחק היה צחוק של ביטול.
דיטה מסיחה היתה רבות עם הנשים; הן באו לכלל דעה שבכוחו של הפונדקי להזיק בעין־רעה. מוראו של זה מוטל היה תמיד על דיטה; משהיתה רואה אותו מפסיע כבדות על החולות, היתה צעקה מפעפעת בה ונחנקת בגרוֹנה; לשוא ניסה לארס פטר להוציא מלבה פּחד זה בדברים של הגיוֹן.
בוקר אחד חזר פובל הקטן משפת הים ופניו אפורות ועיניו בוהות. הוא חש בראשו, והקדחת והצינה היו חולצות אותו לסירוגין. דיטה הפשיטה בגדיו, השכיבתו במיטה, והלכה לקרוא לאביה, שישן היה בעליית־הגג.
לארס פטר ירד בחפזון. כל הלילה עשה בים ומהלך היה בפיק ברכיים.
“מה יש, פובל נחמד שלי, הבטן כואבת, אה?” שאל לארס פטר והניח ידו על מצחו: מלוהט היה. הילד הסב ראשו אל הקיר.
“כנראה שהוא באמת חולה,” אמר והשתפּל על שולי המיטה, “אפילו לא מכיר אותנו; הרי בבוקר לגמרי בריא היה.”
“הוא חזר לפני רגעים אחדים – פניו אפורות היו וכולו קר היה כקרח – ועכשיו לוֹהט הוא כאש. שומע אתה היאך הוא נושם?”
הביטו בו דמומים. לארס פטר נטל כף ידו הקטנה בידו. שחורה היתה, עם אצבעות קצרות, קטומות, הציפּרניים מכורסמות כמעט עד הבשר. מהבוקר עד הערב מטורד היה בחוַרוֹן זה בכל מיני מלאכות, ועתה מוּטל הוא כאן ונושם כבדות. עצוב לראותו בכך! כלום מחלה מסוכנת היא? כלום ממשמשות ובאות צרות חדשות? אם יארע חלילה משהו לילדיו, יהא זה הסוף לכל. אותה שעה הבין היכן שאב תנחומים בעת שירדה על ראשו פורענות סרינה. הילדים הם שסמכוהו וחיזקוהו; כל תקוותיו שנתבדו, כל כשלונותיו, ניטשטשו ונשתכחו במחיצתם הצוהלת של ילדיו; ייתכן שמטעם זה נפשוֹ קשוּרה כל כך בנפשם.
פתאום התנעֵר הילד וביקש לרדת מהמיטה. “פובל לשחק, לשחק!” לימלם.
“הוא רוצה לצאת החוצה ולשחק,” אמרה דיטה, ותלתה מבט של תמיהה באביה.
“כיוָן שכך שמא הוטב לו,” שמח לארס פטר. “הניחי לו לצאת, אם רוצה הוא.”
דיטה הִלבישתו, אבל הילד צנח תחתיו כפרח קמל, והיא חזרה והשכיבתו במיטה. “אולי אלך לקרוא לאלמנה של לארס יינסן?” שאלה. “היא יודעת במחלות, ומה שיש לעשות.”
לא – לארס פטר לא סבר כך. מוטב לקרוא רופא שמלאכתו בכך. “משיחזור כריסטיאן מבית הספר, ירוץ לפונדקי וישאל את הסוס.” אמר. " בטוחני שישאיל בשעה שהילד מוּטל חולה."
כריסטיאן חזר בלי הסוס והעגלה אבל בלווייתוֹ של הפונדקי. הלה נכנס בלי נקישה בדלת, כמנהגו.
“שמעתי שהילד חלה,” אמר בחביבות. “אמרתי בלבי שמחובתי לסור ולחזק את לבכם; הבאתי עמי בקבוק סם־מרפּא לתת לו כל מחצית השעה, הוא מהול בתפילות, באופן שאין הוא עשוּי להזיק מכל מקום.” הגחין עצמו על גבי המיטה והאזין לנשימתו של הילד. עיניו של פובל קפאו מאימה.
“מוטב שתתרחק מהמיטה,” אמר לארס פטר. “וכי אין אתה רואה שהילד מפחד ממך?” קולו רעד עצור.
“יש רבים כמותו,” אמר הפונדקי בניחותא, כשהוא מרתיע עצמו מהמיטה. “ואף־על־פי־כן אני חי וקיים ורואה ברכה בעמלי – ועושה את חובתי כמידת יכולתי. מנחם אני את עצמי במחשבה שאלוהים יגמלני בעד מעשי הטובים. ואפשר שאין מזיק כלל לבריות שיהא עליהם מוראו של משהו, לארס פטר! אל תן לילד סם־מרפא זה.”
“מוטב היה שאביא את הרופא,” אמר לארס פטר, כשהוא משקה ביד הססנית את פובל מסם־המרפא. מעדיף היה להשליך את הבקבוק בעד החלון – ועמו את הפונדקי.
“כך שיערתי, אבל הרופא לשם מה? סתם בזבוּז של כסף; בין כך אין בכוחו של רופא לשנות גזירה שנגזרה בידי שמים. עניים חייבים לשמור על הפּרוטה.”
“זהו, העני חייב לקבל את הדברים כמו שהם!” צחק לארס פטר במרירוּת.
"בכפרנו אין נוהגים לקרוא לרופא. אנו מפקידים את חיינו בידי אלוהים. ואם רצונו שיהא כך או כך, אז – "
“ולי נדמה שהרבה דברים מתארעים בעולם שאינם כלל וכלל לפי רצונו של אלוהים – וגם בכפר הזה,” אמר לארס פטר בנעימה של התרסה.
“ואף־על־פי־כן דע לך שאפילו הדג הקטן ביותר שאינו עולה במכמורת בלי רצונו של האָב בשמים.” קולו של הפונדקי נימה של חסידות היתה בו, כאילו קורא היה פסוקים מתוך כתבי הקודש, אבל בעיניו בערה אש זרה שעשתה את בשׂרו של לארס פטר חדוּדין־חדוּדין. הוא נשם לרוָחה משנסתלק לו אורח בלתי נעים זה ונעלם בין גבעות החול.
דיטה ירדה מעליית הגג שם חשה לה מחבוא. “למה אַת מסתתרת מפני גיבן זה?” צרח לארס פטר. הוצרך ליתן מוצא לכעסו. דיטה הסמיקה והפכה ראשה.
אותו רגע נשמעה נקישה בכותל. היתה זו הזקנה החיגרת. כלתה מצוּיה היתה בבית ושיעשעה את תאוֹמיה.
“שמעתי שהוא היה אצלכם,” אמרה הזקנה. “קולו החזק בקע בעד הקיר, היזהרו מפניו!”
“הוא היה חביב מאוד,” אמרה דיטה בהשתמטות. “הוא דיבר בחביבות עם אבא, והביא משהו בשביל פובל.”
“כך, הוא הביא משהו – שמא רפואה? שפכי זאת מהר לתוך דלי השופכין. שם לא תביא כל נזק.”
“אבל פובל כבר שתה מהרפואה.”
הזקנה הניפה ידיה כלפי מעלה. “בשם ישו! בשם ישו! ילד מסכן!” יבבה. “הדיבר משהו על המוות? אומרים שאין בית בכפר שלא מתה בו נפש אחת בגללוֹ. כלום אמר שידאג לקבוּרה? הוא דואג לכל – הוא תמיד טוב ונכון לעזור כשמשהו אינו כשורה. אי, ואולי היתה רוחו טובה עליו – והילד חיה יחיה!”
דיטה פרצה בבכי; סברה שסימן רע הוא לפובל הקטן, אם חייו תלוּיים בפונדקי. כוֹעס הוא עליהם משום שהילדים אינם באים ללימודים של אחד בשבת – ועכשיו עלוּל הוא להתנקם.
אבל מקץ ימים אחדים קם פובל מחָליוֹ, ושוב עֵרני היה כקודם לכן ומתרוצץ בלי הפוגה, אלא שלפתע פתאום היתה שינה יורדת עליו באמצע משחקוֹ. שוב היתה השמחה שורה על לארס פטר, והפיזום לא היה פוסק מפיו. דיטה היתה שרה את שיר־הפלך שעה שהדיחה את הכלים, כשהיא נוהה אחרי מעשי הקונדסות של הנער בעיניים אמהיות. אבל ליתר בטחון שולחת היתה את הילדים ללימודי אחד בשבת.
דיטה נעשית בת־מצוה 🔗
בסתיו שמישמש ובא עתידה היתה דיטה להיעשות בת־מצוָה. מצאה שאין זה דבר קל כל עיקר ללמוד על פּה פסוקי דזמרה ומזמורי התהילים שהם בחינת גזירה. מוחה הקטן לא מאומן היה לשינוּן דברים בעל־פּה; משהיתה מסיימת מלאכת יומה, וישבה לשנן את הקאטכיזם, סירב זה לקנות לו שביתה בזכרונה.
יום אחד חזרה הביתה בבכי. הכומר אמר שמפגרת היא אחרי הכיתה ותצטרך להמתין לשנה הבאה; אין הוא מרהיב עוז בנפשו להכניסה בברית הדת. דיטה שרוּיה היתה ביאוּש, שכן דיחוּי זה חרפּה גדולה היא לנערה.
“רואה אני שאין קץ וסוף לצרותינו,” נצטוַח לארס פטר במר נפשו. “יכולים הם לעשות בשכמותנו כל מה שלבם חפץ. שמא צריכים אנו גם ליתן תודה שאנו חיים וקיימים.”
“אני יודעת בדיוק כמו האחרות, זה לא בצדק,” התייפּחה דיטה.
“צדק – וכי זה עניין של צדק! אפילו שאין אַת יודעת אף פסוק אחד מהקאטכיזם שלך, גם אז מסופּקני אם בכל הכפר הזה ישנה ילדה אחת הראוּיה כמוֹך להקביל את פּניו של ישוּ. בטוחני שאַת מסוגלת לנהל את כל משק ביתו; וישוּ יהא עיור גמור אם לא יראה שאין עוד נערה שתיטיב לטפּל כמוך במלאכיו הקטנים. העוּבדה היא שלא נתנו די לכומר, ככה הם – כל הכנופיה של הכמרים – ושכמותם מחזיקים בידיהם את מפתחות השמים! מילא, יהא כך, לא נמוּת מכך.”
“אני רוצה להיות בת־מצוָה,” מררה דיטה בבכי. “אני לא רוצה לשבת עוד שנה בכיתה ושילעגו לי.”
“ואולי ננסה לשמן קצת את הכומר,” אמר לארס פטר מהורהר. “אבל זה יעלה כסף רב.”
“אז לך לפונדקי – הוא יכול לסדר את העניין.”
“כן, הוא יכול – כמעט שאין לך דבר שאין הוא יכול לעשות, כשהוא רוצה. אלא שמסופּקני אם אני רשוּם אצלו בפנקס הטוב.”
“אין דבר. הכל שוים בעיניו, כבין שהוא אוהבם ובין שלא.”
שליחות זו לא היתה כלל לפי טעמוֹ של לארס פטר; שונא היה לבקש טובות מידי אדם; אבל חייב הוא לילך כדי לעשות נחת רוח לילדה. ולתמהונו הרב הסביר לו הפונדקי פנים מאירות. “דבּר אדבר עם הכומר והעניין יסוּדר,” אמר. ויכול אתה לשלוח לכאן את הנערה ביום מן הימים; מנהג בכפרנו שאשת ‘המפלצת’ מתקינה בגדים לנערה המגיעה לפרקה." פיו העצום נתפשק בגיחוך. לארס פטר חש עצמו מעשה־שוטה.
סופו של דבר שדיטה הוכנס בברית הדת. שבוע תמים לבושה היתה שמלה שחורה, ושׂערה שנקלע בצמה דקה טופח היה על גבה. בכנסייה פרצה בבכי; קשה לומר אם בכתה מחמת רגש־השמחה שהגיעה לפרקה, או משום שמנהג היה לבכות. אבל השבוע שלאחר מכן שבוע של שמחוֹת היה; אלמנתו של לארס יינסן עשתה במקומה את מלאכת הבית, והיא ערכה ביקורים וקיבלה ברכות ואיחולים. חבורה של שושבינות היו מהלכות אחריה וילדי הכפר היו מקיפים לה וצורחים: “תני פרוטה!” ולארס פטר היה מחלק כל המעות הקטנות שהיו ברשותו.
משהגיע השבוּע לקצוֹ חזרה דיטה למלאכתה הישנה. נתחוור לה שנתבגרה בשנים אחדות; ובמהרה נתרגלה למעמדה החדש; כשהיו מוזמנים לשכנים היתה נוטלת עמה צינורות־הסריגה ופקעת־הצמר ויושבת במחיצתן של הנשים המבוגרות.
“למה אין אַת באה בחברת נערות ונערים?” היה לארס פטר אומר. “הלילה, למשל, רוקדים הם על הדשא.” דיטה היתה הולכת לראות בריקודים, אך חזרה מקץ שעה קלה.
לארס פטר התרגל למנהגו של הכפר; לא היה רוטן אלא שעה שלָגם לגימה יתירה במסבאה. שוב לא דואג היה לביתו כקודם לכן; כשחסרה דיטה משהו הוצרכה לבקשו ממנו פעם ופעמיים; שוב לא היה זה לארס פטר מיודענו מ“קן־העורב”, שרגיל היה לומר: “ובכן, דיטה, יש לך הכל מה שצריך?” פנקס ההקפה שנפתח לו בחנותו של הגיבן עשאוֹ רשלן. כשדיטה היתה משמיעה לו דברי כיבוּשין, משיב היה: “לעזאזל, הרי אין בן־אדם יכול להרויח כאן אפילו צלה של פרוטה, ויש להסתפּק במה שיש.”
ברייה משונה מאוד היה פונדקי זה, דומה היה שהכל גלוּי וידוּע לו. כל עוד היתה הפרוטה מצוּיה אצל לארס פטר, היה נוֹעל בפניו את פנקס ההקפה; היה מרמז לו עקיפין ומישרין שכל עוד לא יפרע חוב ישן, לא יהפוך בשבילו דף חָלק בפנקסו. וכך היה סוחט ממנו כל ממונו, עד שבסמוך לחג המולד נמצא נקי מכל הונו שקיבל תמורת “קן־העורב”.
וכשהיו הילדים באים לחנותו וסלם ורשימת־מזונות בידם, היו חוזרים כלעומת שבאו. “כנראה חושב הוא שיש עוד משהו לסחוט מכיסנו,” אמר לארס פטר.
עצבוּת ירדה על דיטה. היא גמרה בלבה שהשנה תפאר את חג המולד בכל טוב; אמרה לילדים שיביאו מהחנות קמח, ותבלים אחרים לאפיית עוגות, ונתח חזיר שיפוטם ויטוגן מעשה־אוָז. והנה עומדת היא בידיים ריקות; כל חלומותיה עלו בתוהו. בעליית הגג עמד אילן־המוֹלד שהילדים הביאו מהיער הסמוך; אבל מהו בלי נרות ובלי קישוּטים?
“לא נורא,” אמר לארס פטר, “גם זאת נעבור. יש לנו דגים ותפוחי־אדמה, ונעשה סעודה במה שיש.” אבל הילדים מררו בבכי.
אבל דיטה לא ויתרה; קמה וירדה אל החוף והשיגה זוג של ברוָזי־בר שניצוֹדוּ ברשתות; היא מרטה נוצותיהם והתקינה אותם לסעודת החג. תלתה חוֹפן של תפוחים סמוקי לחי באילן המולד – תפוחים־דורונות היו שהיתה מקבלתם פעם בפעם מהזקנים שבבית־לחם־הזנגביל, ולא אכלתם בשל יוֹפים. “נתלה את הפּנס בראש העץ, ואז יהיה נחמד מאוד,” הסבירה לילדים. היא שאלה משכנתה מעט קפה ויי"ש – שיהא אביה נהנה בחג מהמשקה החביב עליו.
כל ערב החג שטפה והדיחה וציחצחה כדי לשווֹת לכל מעט נוֹי; עם חשיכה נכנסה למטבח והבעירה אש בכירה; לארס פטר והילדים מצוּיים היו אותה שעה בחדר הסמוך, והיא שמעה את אביה מסיח לתוך האפלולית הרפּתקאות שנתארעו לו בבחרוּתוֹ, דיטה פיזמה בחשאי מתוך קורת־הרוח.
פתאום נצטווחה. דלת המטבח נפתחה לחצאין. ועל רקע שמי הערב ראתה מתשרטטים ראש וגב מחוטטר – שד־של־יער, שפּשט יד והטיל צרור על השולחן. “הנה דברים אחדים בשבילך,” נשף הלה, “חג שמח!” ונסתלק.
הם התירו את הצרור. הוא הכיל כל מה שביקשו בתוספת דורון: לוח־השנה עם סיפורי־מעשיות, ליטרה של שוקולדה ובקבוק יין צרפתי. “ממש כמו שכתוב בכתבי הקודש,” אמרה דיטה שעדיין נשתמרו בזכרונה דרשותיו של הכומר – “כשהכל שחור משחור, באה תשועת אלוהים.”
“אה, פונדקי זה ברנש משונה הוא; ביקשנו דברים אחדים וקיבלנו מכות, ועכשיו טרח והביא הכל בעצמו! אלא שחושש אני שיש לו בכך איזו כוָנה נסתרת. מילא, הדאגות למחר, ולעת עתה ניהנה מהדברים הטובים!” אמר לארס פטר שלא נתרגש כל עיקר מאותה תשורה.
ואפילו לאחר חג המולד היו הילדים מוסיפים לקבל מיצרכים בחנותו של הפונדקי. אמנם, מוֹחק היה מיצרך זה או זה, שלפי עניות דעתוֹ מיוּתר הוא על שולחנם של קבצנים, אבל בסל ריק לא היו חוזרים. ודיטה הוסיפה לראות בכל יד ההשגחה, מה שאין כן לארס פטר שאמר:
“כל עוד אנו עובדים בשבילו, על כרחוֹ לא יניח לנו לגווֹע ברעב. אבל משיראה ששוב אין לו מה לסחוֹט מתוך עצמותינו, כיצד יהא מנוּול זה מתנהג, אה?”
אלא שהסבר זה לא הניח אפילו את דעתו של לארס פטר. משהו אָפף את הפּונדקי שלא נתמצה בממון בלבד. אמנם להוּט היה אחרי השררה, אבל לא היה נהנה הימנה מתוך נחת־הרוּח. טרוד ומטורד היה בכל מיני דאגות; היטיב לדעת ענייניה של כל משפּחה יותר ממנה עצמה, והיה מכנסי ראשו בעבי הקוֹרה. היה מן הטוב ומן הרע בבקיאות זו; שכן לא ידע איש מה יש לצפּּּּּות ממנו.
יום אחד הטעים ללארס פטר את אבהיותו בזה הלשון: “יש בביתך נערה שהגיעה לפרקה, לארס פטר; היא תצטרך בקרוֹב לדאוג למזונותיה.”
“היא מַרויחה את לחמה זה שנים רבות, ואף למעלה מזה!” השיב לארס פטר. “באמת שאיני יודע מה עושה הייתי בלעדיה.”
הפונדקי חָמק־הלך לו; אבל ימים אחדים לאחר זה, שעה שלארס פטר עמד וחָטב עצים צץ הפּונדקי והמשיך לגלגל בשיחה שנפסקה. “בנים שהגיעו לפרקם חייבים לתת את הדעת על עמידה ברשות עצמם.”
“בני עניים לומדים זה בין שהם בביתם ובין שהם עובדים אצל זרים,” השיב לארס פטר. “אובדי עצות נהיה בלי עקרת הבית הקטנה שלנו.”
“באחוזת־הגבעה רוצים בה בדיטה החל מחוד מאי – זהו מקום טוב. חשבתי ומצאתי שאלמנתו של לארס יינסן יכולה לנהל את משק ביתך; חרוצת־כפּיים היא והולכת בטל. ושמא תתחתן עמה, אה?”
“יש לי אשה המניחה את דעתי,” השיב לארס פטר קצרות.
“אבל היא יושבת בבית־הסוהר – ואין אתה מחוּיב כלל לשמור לה אמוּנים; מוּתר לך לתת לה גט.”
“שמעתי על כך, אבל סרינה תצטרך לבית, לכשתצא משם.”
“זהו עניין של מוּסר־לב, לארס פטר. אבל אין אנו מוצאים בכתבי הקודש שחייב אדם לגור בכפיפה אחת עם מרצחת. רציתי רק לומר שאלמנתוֹ של לארס יינסן תופסת בית שלם.”
“אם כך אולי נעבור לגור שמה,” אוֹרוּ פניו של לארס פטר. “אין זה נעים כלל לגור כאן שנים על שנים.” שיקים בית לעצמו ביום מן הימים, מכך נואש לחלוטין.
“אם תתחתן עמה, תוּכל לראות את ביתה כאילו הוא שלך.”
“סרינה היא אשתי שלי, אמרתי לך,” נצטוַח לארס פטר ונעץ את להב גרזנו בסדן העץ. “עכשיו, אתה יודע כבר.”
הפּונדקי שף־הלך לו בנחת ובנועם כלעומת שבא. יעקוב הדייג עמד אותה שעה בצל ביתו כשהוא מכוון לוֹע רובהו כלפּי הפּונדקי; הרובה טעון היה מלח, ויעקוב ממתין היה ללחש־הקסם כדי לירות. הפּונדקי שף מתונות בסמוך לו ואמר: “מה, הולך אתה לציִד?” הדייג נסתלק כהרף־עין.
גזירתוֹ של הפּונדקי המיטה צער על הבקתה הקטנה. דומה היה שכאילו שכלוּ אֵם. מה יעשו בלי דיטה שהיתה צוֹפייה הליכות הבית ומספּקת צרכיו של כל אחד ואחד?
דיטה עצמה קיבל גזירה זו ביתר שלוַת נפש. ידוֹע ידעה מכבר כי במוקדם או במאוחר תהא גולה מעם שולחן אביה ותלך לעבוד אצל זרים – הרי לכך נולדה. גזר־דין זה עבר כחוּט השני בשנות ילדוּתה. “אכלי, ילדה,” היתה סבתא רגילה לומר," והיי גדולה וחסוּנה כדי שתוּכלי לעשות מלאכתם של זרים בחריצות ובאמונה!" ואף סרינה אומרת היתה: “אם תהיי עצלנית ורשלנית, לא ירצו בך בשום בית.” אף המורה היה שוזר נעימה זו בשיעוריו, והכומר היה שלא מדעת תולה בה עיניו, שעה שדיבר על עבודה שאדם חייב לעשותה באמונה. היתה עושה מלאכת יוֹמה מתוך כוָנה להתקין עצמה להיות משרתת חרוצת־כפּיים.
ואותו יום שעתידה היתה להיעשות משרתת בפועל ממש מישמש ובא. מיצרה היתה בצער בני ביתה יותר משנצטערה לעצמה, שכן ידעה שזהו גזר־דין שאין להרהר אחריו.
לפני לכתה הכינה הכל בקפּדנות. לימדה לאחות אלזה מלאכת המטבח, הראתה לה היכן מונח זה והיכן מונח זה. אלזה נבונה היתה ובעלת תפיסה קלה. קשה שבעתיים היה עם כריסטיאן. מי יהא משגיח על ילד פרוּע זה. כל יום היתה מדברת עמו בכוֹבד־ראש.
“עליך לעזוב את השטויות שלך, ולא לברוח מהבית כשאתה מתקוטט עם מישהו. זכוֹר שאתה הבכוֹר בבית, ושאתה חייב להשגיח על אחותך ועל אחיך. ושתחדל להקניט את יעקוב הזקן, חרפּה לראות זאת.”
כריסטיאן הבטיח הכל – בעל רצון טוב היה מאין כמוהו. אלא ששוכח היה לקיים את הבטחותיו.
לא היה כל צורך ליתן עצה לפובל; קטן מדי היה, וטוב לב. ברנש קטן ושמנמן! משונה להעלות על הדעת שהיא עתידה לעוזבו לנפשו; פעמים רבות ביום היתה מחבקתו ומנשקתו.
“מי יתן ואלמנתו של לארס יינסן תהא טובה לילדים, ותדע להתהלך עמהם!” אמרה לאביה. “לא היו לה ילדים משלה, ומנַיִן שתדע סוף־סוף!”
לארס פטר צחק.
“הכל יהיה בסדר, אשה טובה היא. אבל אַת תחסרי לנו מאוד־מאוד.”
“יודעת אני שאחסר לכם,” אמרה דיטה בעצב. “אבל דבר אחד טוב הוא, שאין היא בזבזנית.”
בערבים היתה בודקת בקפידה את המגירות, מרפדת אותן בנייר חדש, מקפּלת וממיינת את בגדי הילדים כדי שזו שעתידה לבוא במקומה תמצא הכל ערוך בסדר ובמשטר. פעמים היתה תומכת סנטרה בידיה ומתהרהרת. היא אומרת בזה שלום לעולמה היקר שכולו דאגות וטרדות ורוגז, ושהיא קשורה בו באלפי נימין.
כשלארס פטר לא היה יוצא לדיִג, היו שניהם יושבים בצלה של המנורה ומסיחים בכובד ראש בעתיד ונותנים זה לזו עצות טובות.
“לכשתהיי בין זרים תצטרכי להקשיב היטב לכל מה שהם אומרים,” היה לארס פטר אומר.,אין לך דבר שירגיז יותר את הבריות מאשר הצורך לומר פעמיים דבר אחד. וגם חייבת אַת לזכור שכלל לא חשוב כיצד אַת עושה מלאכה זו או זו, אלא העיקר הוא לעשותה כפי שהם רוצים. יש להם שגעונות משוּנים ומוטב שלא להרהר אחריהם."
“כשיהא צורך אגיד להם כבר מה חושבת אני על זה ועל זה,” אמרה דיטה.
“אַל תהיי פזיזה מדי בפה שלך! לא תמיד רוצים לשמוע את האמת, ולא כל שכן מפּיה של משרתת: מוטב למלא את הפּה מים. רשאית אַת לחשוב בלבך כל מה שתרצי – זה לא יאסור עליך שום אדם. ודעי שתמיד יש לך בית להיכן לחזור אם יטרדו אותך ממקום עבודתך. אבל מוטב שתסבלי קצת אי־הגינות ולא תפסיקי את העבודה לפני תוֹם העונה.”
“אבל כלום אין אני רשאית לעמוד על זכויות שלי?” לא ירדה דיטה לסוף דעתו של לארס פטר.
“וַדאי שרשאית אַת – אבל מה הן הזכויות שלך? כל מי שהכוח בידו הזכויות הן לצדו – דבר זה מן המפורסמות הוא. לכן עצתי היא שתתנהגי בחכמה ואז יהא הכל בסדר.”
ובא הלילה האחרון. עד שקיעת החמה מהלכת היתה מבקתה אל בקתה ואומרת שלום לפלונית ולאלמונית. לא היתה זו מלאכה נעימה כל עיקר, אלא עשתה כך מפּני דרכי נימוּס וכדי שהבריות לא יהיו מרננים מאחרי גבה. שני אחיה ואחותה לא משוּ ממנה. היתה דיטה אומרת להם:
“אַל תיכּנסוּ עמי, שלא יחשבו שרוצים אנו שיכבדו אותנו במשהו.”
היו מצייתים לה וממתינים עד צאתה. וכך מבקתה לבקתה עד שקיעת החמה. האחוזה לשם התעתדה דיטה ללכת, הטרידה את דמיונם, והוצרך לארס פטר להבטיח להם כי בכל אחד בשבת יהא מטייל עמהם לאותה גבעה.
“האחוזה רחוקה מכאן?” שאלה דיטה.
“מהלך ארבעה עשר מילין מכאן,” ענה לארס פטר.
והנה היו הילדים שכוּבים במיטה הגדולה וישנו שנת ישרים, פובל בקצה האחד, אלזה וכריסטיאן בקצה השני. נשתייר עוד די מקום בשביל דיטה, שהבטיחה להם לישון עמהם בלילה האחרון. אותה שעה עמד לארס פטר ליד החלון ועיין במכתבה האחרון של סרינה שהכיל רק שורות מעטות; כתב־ידה של סרינה משוּבש היה; הוא עיין בו וחזר ועיין בו. רגש של דכאוֹן עמד בחדר.
“מתי תצא אמא?” שאלה דיטה, כשהיא מפסיעה פתאום אליו.
לארס פטר נטל לוח ועילעל בו. “חושבני שנצטרך להמתין עוד שנה אחת. אַת רוצה לראותה?”
דיטה לא השיבה. ולאחר שהוּת־מה: “אתה חושב שנשתנתה?”
“אה, דואגת אַת לילדים. נדמה לי שהיא אוהבת אותם עכשיו קצת יותר מאשר קודם לכן. אבל עליך ללכת לישון, תצטרכי לקום במוקדם, והדרך רחוקה היא. שכריסטיאן ילווך – והניחי לו לטלטל את הצרור שלך. תהא זו דרך קשה ומייגעת. מצטער שלא אוכל ללווֹתך!”
“או, אין דבר,” אמרה דיטה והתאמצה לשווֹת נעימה עליזה לדבריה, אבל קולה נשתבר, ולפתע חיבקה את אביה והתייפּחה.
לארס פטר עמד לצדה עד ששינה ירדה עליה. ואז ניתק ממקומו ופרש לישוֹן. מעליית הגג שמע את הנהי הרך שהשמיעה בשנתה.
בחצות הלילה ירד; לבוש היה בגד־עוֹר של דייג ובידו פנס דלוק. אורו של הפּנס נפל על גבי המיטה – ארבעתם ישנים היו. אבל דיטה נתלבטה לכאן ולכאן, כאילו נאבקה עם מישהו בחלומותיה.
“שאלזה תאכל הרבה,” נהמה, “היא רזה כל כך, המסכנה.”
“אי, אי,” אמר לארס פטר נסער.
“אבא, שתראה שתאכל הרבה.”
כירבלם יפה־יפה בשמיכה, וקם וירד אל הים.
ספר שני: בת־אדם 🔗
בין זרים 🔗
“לאמיתו של דבר לא תהיי בין זרים,” אמר לארס פטר שעה שישבו בערב האחרון בצלה של המנורה. “בעלת אחוזת־הגבעה נתקראה אדם לפני שנכנסה לחוּפּה; סבה שלה ואביו של סרן־אדם שארי־בשר היו. אָמנם זוהי קרבת משפּחתית רחוקה במקצת – ומשום כך מוטב אולי שלא להזכירה כלל – תחכי ותראי כיצד מתייחסים אליך. לא מן החכמה היא להידחק למחיצתם של קרובים היחסנים ממך.”
אין אף שמץ של ספק בכך שזוהי קירבה משפחתית מופלגת ביותר; ולארס פטר אמר מה שאמר משום שביקש לחַזק את לבה של הנערה המסכנה, מאין לו דברי נחוּמים אחרים. לארס ידע היטב מה משמעות יש לקירבה משפּחתית שעה שאתה קבצן ודלפוֹן, ואף דיטה לא היתה טיפּשה כלל וכלל.
ואף־על־פי־כן היו לה דבריה של אביה לסעד בדרכה הקשה והמשובשת. לא היה זה קל כל עיקר לכתת רגליים שעות על שעות למקום נכר מתוך הרגשה של עגמה וערירות. איזו חיים חדשים מזומנים לה שם? ומה טיבם של אנשי האחוזה – ומה פנים יסבירו לה? שמא למזלה הביש יהא כלב עומד בחוץ ולא יניחנה להכּנס, והיא תצטרך להמתין בצדי הדרך עד שיזדמן מישהו. ואז כמובן תינזף על שאיחרה לבוא. וייתכן שאין אלא חששות־שוא, היכּנס תיכּנס, אבל באיזו דלת עליה להיכנס – בדלת המטבח או בדלת הכניסה היפה? ומה שומה עליה לומר? – אני הנערה הקטנה מכפר הדייגים? לא, תחילה שומה עליה לומר: בוקר טוב! כדי שלא יהיו סבורים שלא לימדוּה נימוּסים בבית אבא.
לא היה זה קל כל עיקר, ולפיכך היו דבריה של שאביה לעזר ולסעד לה. כשאַת משתייכת למשפּחה – ותהא זו השתייכות מופלגת ביותר – הרי זה דבר אחר לגמרי; הרי זה כאילו באת בחזקת אורחת, ודיטה לא תתפּלא כלל לכשתשמע את עקרת הבית מצטוַחת צויחה של תמיהה: מה, הזאת דיטה? כל־כולה המשפּחה שלנו!
אבל שעה שעמדה עמידה של ממש במטבח של אחוזת־הגבעה, צרורה תחת בית־שׁחיה, נצטיירה המציאות שונה מן הקצה אל הקצה. לא היה לה סיפּק לומר כלשהו, כיון שקארן, עקרת הבית, נתבוננה בה מלמעלה למטה ואמרה בפנים חמוצות: “אַת איפוא הבת הבכורה של הסמרטוטר־ומלקט־העצמות? וכי אין אַת קצת קטנטונת מכפי גילך? כשתעשי איזו עבודה נאבדך לגמרי מן הראִייה.”
מאומה לא הוּגד על קירבת משפחה, ודיטה לא נשתוממה כלל! משמעדה כאן עמידה של ממש הציצה בלי מוֹרא לתוך פּני המציאוּת. אפשר ואין לאנשי האחוזה שמץ של מוּשג על קירבת משפּחה זו; העניים מרובים כל כך שמן הנמנע הוא לזכור את כולם! מכל מקום דיטה בלתי חוקית היא וממילא אין היא עולה בחשבון.
היתה מידה של אמת בהשתייכות זו, אף כי מופלגת במקצת, כדבריו של לארס פטר. אחד מצאצאי אחוזת נאזה שנמאסו עליו העמל והיגיעה בבית, קם יום אחד והדרים לאורך החוף עד שמצא מקום זה ותקע בו יתד. אפשר ואירע זה בזמן שבני משפּחת אדם שולים היו רוב מחייתם מהים. אבל אותו בן שפרש מהמשפחה דעתו מטלטלת היתה עליו שעה שבחר מקום זה למשק חקלאי – בתוך־תוכם של החולות שאינם עושים כל פּרי. בתי האחוזה הוקמו בתוך קמט של השוניות התלולות – כאילו מתוך כוָנה להצניעם מעין היבשה; ואמנם אי אתה יכול להשקיף מהם אל שדות האחוזה ואל הכפרים הסמוכים. ההלך הבא מצד היבשה, לא תבחין עינוֹ במציאוּתם של בתי משק. מאידך, יכול אתה להזין עיניך בנוֹפוֹ של הים די והוֹתר; בתי המשק בעלי־שלושת־האגפים פתוחים היו לזה הצד, כששתי זרועותיהם משתלחות בהבלט – משל כאילו ביקשו לחבוֹק ים רב ככל האפשר שהיה משתבץ בירכתי הבקעה. יש לשער שבשעתו היה טעם לדבר; עכשיו, מכל מקום, גורם זה אנדרלמוסיה גמורה בסדר הדברים. מחלונות חדר האורחים שלפי חוקי הטבע צריך היית להשגיח ולפקח על אדם ובהמה, לא ראתה עינך אלא ים ותו לא; והוא הדין מצד החצר הפרוּצה לרוחות ולצינה. מפרק לפרק היתה סירה מגיחה מתוך קרן־זוית של שונית ונבלעת והולכת מאחרי שונית שנייה; אניות שמסעותיהן לוטים בערפל היו חומקות־חולפות בשולי האופק; במזג־אויר זך היתה גָדה מבצבצת ועולה – גדה של אי שאיש לא טרח כלל לדעת טיבו. בסמוך משתרעת אדמה שעליה כדאי יותר ליתן את הדעת.
בשעתו היה טעם ותועלת בדבר; מחלונות אלה אפשר היה להשגיח על סירות ורשתות – ועל ספינות מוזרות. לא ספינה אחת הטילה במרוצת הימים את עוֹגנה במרחק־מה, ומשיטה בחסות הלילה מטען דגן למשפּחת אדם היושבת על הגבעה. בימים ההם לא היתה הטחנה – העומדת עכשיו בחורבנה כמין אנדרטה לאווילוּתה של אנשי אחוזת־הגבעה – מופרכת כל עיקר, ונהפוך היה טעם לעמידתה במקום הזה. רק מטורף יכול היה להקים טחנה זו; כי מי היה מעלה על דעתו להסיע בדרך הים את תבואתו לטחינה?
“לך לטחנת אחוזת־הגבעה, שיכולה זו לטחון חול לקמח,” היו ליצני הדוֹר אומרים על מי שהיה מציע משהו המופלג בשגעון. אבל זה שגרם שמימרה זו תהא רוֹוחת בין הבריות לא היה כלל בלתי שפוּי בחוּשיו. גבו התחיל מתעקם מחמת טילטוּל שׂקים כבדים מהחוף אל הטחנה באישון לילה, ופניו חתומים היו סימנים של מלאכתו הסודית. הבריות היו מתייראים מפּניו. אבל בינתיים היה צוֹבר תועפות־כסף כדי שצאצאיו יבזבזום אחר־כך על כל מיני תענוגות; וכן קנה את הנחלה שנתקראה שדות־אחוזת־הגבעה, והתחיל עוסק בחקלאות בעיקר כדי לסתום פּיהם של הנטפלים אליו בכל מיני קושיות בעניין הדגן הנטחן בטחנתו.
אבל הים הפכפך הוא, וברבות השנים קונים להם בני אדם מידות של הגינות. לאט־לאט נעשתה החקלאות מטה־הלחם של המשפחה.
עכשיו חקלאים הם ותו לא. האדמה צמודה כבדות לנעלי העץ שברגליהם; רוצים הם לחוש קרקע מוצקת תחתיהם; ראשם מסתחרר עליהם שעה שהם מביטים על הים המתנחשל והם שונאים את מרחקיו־מרחביו. לא היו יורדים לחוף אלא בשעת הדחק; חלפו־עברו הימים שהיו עושים פרקמטיה בים; די שהוא לוטש תמיד לתוך פניהם. משתרע הוא ביוהרה ובגנדרנות קנטרנית ובטלנית; אין הוא מסוגל לעשות שום פרי, אין הוא יפה אלא לאמבטאות צוננות. אילו הוקם לפחות אגף רביעי! חצר־אחוּזה חייבת להיות מרובעת וסגורה־מסוגרת, כך מחייב טבע הדברים. אבל בכאן, מהעריסה עד הקבר, שומה עליהם להביט לתוך חלל בוהה, מתוך הרגשה תדירה שהנה תידרדר ותצנח לתוך תהום סמוּיה. חצר־האחוזה דומה היתה לנפה המונפת במלוכסן: כשמשהו היה מתחיל להידרדר, היה מידרדר והולך עד שהגיע אל החוף. ואז נאלץ היה מישהו לרדת לחוף השנוא ולהרים את החפץ.
אנשי האחוזה באו לכלל דעה כי סוף־סוף לא טוב הדבר שאדם יהא מנותק מנכסיו ויהא מצוּי תמיד פנים אל פנים עם משהו שאין הוא סובל את מראהו. כקירותיו של צינוק לגבי אסיר כן היה הים לגביהם: הוא עירער את שיווּי־משקלם וטילטל עליהם את דעתם. הבריות אמרו שמצויים ביניהם כמה בלתי שפוּיים, ואף שמועות אלה הגבירו את הרגשת בדילותם.
אבל אין לומר שבעלי אחוזת־הגבעה הניחו לדברים שיהיו מתנהלים כרצונם. מפרק לפרק היה מישהו מהם מתנער וחובט באגרופו על גבי השולחן ונודר נדר שבמהרה בקרוב תיסגר הפּירצה באגף חדש, או שכל הבניינים יועתקו אל פסגת הגבעה. והיה קם וחובש את סוסו ונוסע בלי שהיות העירה לעשות לתיקון הפּירצה – והיה חוזר בגילופין. וזה היה נשנה וחוזר מפרק לפרק. כשאנשי אחוזת הגבעה היו מחליטים לעשות מעשה ולצאת לדרך המלך, היו פוסעים תמיד פסיעות גסות כאלה שמכנסיהם היו משתסעים – כך היו הבריות נוהגים לוֹמר.
והאחוזה היתה מידלדלת והולכת, וכשעברה בירושה לידיה של קארן, ידעו הכל שנפלו בידיה כל מיני גרוטאות ומעט מאוד דברים של ממש. היא הוצרכה ללווֹת סכום־כסף חדש על האחוזה כדי שבנה הבכוֹר יוּכל לסיים חוק לימודיו.
ירושת־הממש היחידה היתה מידה של תמהוניות שנתגלתה באנשי אחוזת־הגבעה. והדבר המוזר ביותר בירושה זו היה סגולתה המנגעת – זרים שנשתדכו עם המשפּחה, נעשו משונים במוֹחין שלהם ממש כאנשי המקום. ומצד השני, תכוּנה זו היתה מיטשטשת והולכת ביוצאי חלציהם; לימים נעשו הללו דומים לכל אדם. משמע שהיתה זו מין רוח־תזזית שדבקה במקום עצמו – מין מארה. וטיבה של זו שהיתה קוטלת כל רצון של עשייה; אנשי אחוזת הגבעה לא זו בלבד שלא הכניסו שום חידוש במשקם, אלא היו מזניחים גם נכסי־צאן־ברזל. “בין כך עתידה אחוזה זו לעבור לידיים זרות – היו טוענים – אם כך לשם מה כל הטירחה?”
עכשיו, אלמנה היא המושלת בה בכיפה, אשה שעינה צוֹפייה בכל. אבל לדעת הכל בריה משונה היא שאין לעמוד על מהוּתה. הטובים שבמשפּחה היו מתרחקים ממנה; הרי כסף אין לה, ולא יתוסף לך קורטוב של כבוד לישב במחיצתה. היא היתה מתנקמת בהם בהתחברה לפחותי־דרגה הימנה.
היוֹהרה לא היתה מפגמיה של קארן – איש לא יכול היה להטיל בה דוֹפי זה. מתיידדת היתה עם איכרים עניים ועם סייסים, ולא חששה כלל לבוא לסעודות שנשי שׂכירי היום היו עושות ביום הולדתן. לפיכך ייתכן שלא היה לה שמץ של מושג שמשתייכת היא למשפּחתו של הסמרטוטר־ומלקט־העצמות. לא היתה בה מידה רבה של רגש משפחתי; רגש זה לא היה רוֹוח ביותר בקרב בני משפּחת אדם; יותר מדי פרוּ ורבוּ והאריכו ימים, שיהיו נותנים את הדעת על כך. הם תולים היו חשיבות רק באלה שעמדו ברוֹם המדרגה או באלה שהיו בידם נכסים להנחיל.
קשרי המשפחה בין אחוזת נאזה לבין אחוזת הגבעה נתרופפו והלכו במרוצת הימים. היו מזדמנים לפונדק אחד באתנחתות של שנים – בחתונה או בהלוָיה, שואלים זה אצל זה מי עודנו חי ומי כבר הלך לעולמו. לאחר שהים כירסם במלוֹא־פה את אחוזת נאזה ושייר ממנה משק עלוּב ושוב אי אפשר היה לצפּות ממנה לשום ירושה, נותקו מאליהם אף קשרים רפוּיים אלה. אנשי אחוזת הגבעה התנכרו למקום־מוצאם.
אבל מצד שני זכרו סרן ומארן שאין הם סתם אביונים, שחַוָאים נמנים על משפּחתם; ולא משום שציפּו לאיזו טובת הנאה מהם; שניהם הגיעו בשחר חייהם לכלל הכרה שאין לצפּות למתנות הגורל; היו מתייהרים ביחוּס זה בשעה שהפּרנסה היתה דחוקה ביותר והיו מוצאים בכך נחמה פּוֹרתא.
מילא, לא תהא דיטה יורשת – היא תעשה דרכה בחיים גם בלאו הכי. אפשר תינשא למישהו שתועפות־כסף לו – יהא זה ברנש מסכן שנפשה תיקשר בנפשו מתוך אהבה בלבד ולא מתוך איזו כוָנת סתר; ושעה שתגיד: אהבתיך! ישליך הלה מעליו את בלוּאָיו ויעמוד לפניה בבגדים נאים. “לאבא שלי יש די כסף בשביל שנינו!” יאמר; "רציתי רק לבחוֹן את לבך, אם אַת אוהבת אותי בזכוּת עצמי. "או אפשר ותמצא על הדרך ארנק מלא ומגודש דינרי זהב – שלא אָבד לאיש, כדי שלא תצטרך להחזירו למשטרה. – ישנם כמה וכמה דרכים מלבד האפשרות לזכות בירושה…
בין שאנשי אחוזת־הגבעה ידעו על קשרי משפּחה אלה או לא – מכל מקום העמידו פני תם ועמדו על כך שהנערה החדשה תעשה את מלאכתם באמונה. ולא היתה זו כל פליאה בעיניה של דיטה. הוצרך אדם להיות מהפּחותים שבנחותי הדרגה שיבוא ויגיד לאחד מצאצאיו של הסמרטוטר־ומלקט־העצמות: אני ואַת, קרובים אנחנו! ואף־על־פי־כן גרמה לה לדיטה קורת רוח חשאית הידיעה שאין היא נכרייה במקום הזה.
לעת־עתה לא גרמה לה האחוזה כל אַכזבה. אוירת הרכילות גרתה את סקרנותה אבל לא בילבלה עליה את דעתה. דיטה תלתה תקווֹת רבות כל כך בעולם חדש זה, שנתייראה לקפוץ לתוכו. לעת עתה לא היתה לה כל סיבה להרגיש שרימוּה; חידות אפלות אופפות היו את האחוזה, את המתהלכים בה, ופעמים דומה היה שאפלולית זו תופסת לו לאדם פשוט ברגליו.
אבל גם לאורו של יום היה שם סיפור־מעשה משלו. במזוה עומדת היתה חבית בשר, כמנהג ב“קן־העורב”, אלא שזו גדולה היתה הרבה; באופן שלא הוצרכת לרוץ ולקנות ליטרה של בשר לכל ארוחה וארוחה. תרנגולות מהדסות ומקרקרות ומטילות ביצים בכל מיני מקומות שלא ישוערו; חזירים היו משתכשכים כל היום בתוך עריבות שהיו מתרוקנות מיד לכשנתגדשוּ; היו שם עגלים רכים שעיניהם הפכו גולות כחולות באורצל שעמד בדיר, כשהורשו ללקק את ידך; והיתה דיטה חשה אותו משהו מופלא תחת הלב כבשעה שֶחֵלב חם מנטף מהנר על גבי האצבעות. מסננת־החָלָב הופשלה על מזוזת דלת המטבח שתתייבש, וכלים כגון משחזת־המגלים ומעדר מתגוללים היו בתוך גיגית. הגרזן תקוע היה בתוך הסדן בכוח כזה שמן הנמנע היה לשולפו, והחרמשים תלוּיים היו על גבי העוזרד הגדול שבפאתי החצר, הלהב כלפּי הגזע, כדי שהילדים לא יינזקו חלילה.
היה זה “קן־העורב” בצורתו ובצביונו, אלא גדול הרבה. אפילו לחתול פָרס היתה כאן דמות־משנה – עצלן שמוּטל היה כל היום על גבי אבן ומתחמם באור השמש. אבל בלילה לא ראהו איש, פרט לעכברים. דמיונו לפרס היה באמת מתמיה, ואף כרוך היה אחריה כחתול ביתם, כאילו מיודעים הם מאז ומתמיד, כאילו לא ידעה דיטה… כאילו לא ראתה במוֹ עיניה כיצד הפּונדקי פשט את טלפי השד שלו ודחף את החתול לתוך שק – בעוון גניבת דגים. תחילה חבט בשק כמה חבטות על אבן אחת ואחר כך הטילו לתוך המפרץ – ואבנים מונחות היו בתוך השק. לא היה אפילו בחזקת ודאי שפרס הוא שגנב את הפוטיות היפות של הפּונדקי; יעקוב הדייג התשוטט סחור־סחור לסל, ואין הוא שוטה כלל וכלל כפי שסוברים הבריות. מכל מקום, אשמתו של הגיבן היא שהניח את הסל והלך לו. אבל נגזר היה על פָרס שימוּת מיתת טביעה, על אף דמעותיהם של הילדים. והנה דומה כאילו קם לתחייה. אפילו ברעבתנותו אחרי דגים דומה הוא לפרס כשתי קטניות. כל בוקר יורד היה לחוף ומנתר על אחד הסלעים. שם מוּטל היה שעות על שעות ואוֹרב לפוּטיות ודגי רקק אחרים המצוּיים במים רדוּדים; וכשהיה דג מזדמן בסמוך לסלע, היה החתול פושט טלף ומושכו אליו. חוכא ואטלולא היה לראות כיצד צמרמורות חורשות את פּרוָתו מחמת אימה מפּני המים ומחת רעבתנותו. כי דגים אחרים לא היו באים אל פיו, שכן לא נהגו לאכול דגים באחוזת־הגבעה; סוברים היו שאכילת דגים משבשת את המעיים בתולעים.
געגועים הביתה 🔗
בכל בוקר, בסמוך לארבע, היתה דיטה מתנערת משנתה לקול צעדים המשתפשפים כבדות על גבי אבני המרצפת ומתקרבים והולכים אל דלת חדרה הקטן. היה זה שׂכיר־היום הקשיש שבא בוקר־בוקר לדפוק על דלתה ולומר לה שהגיעה שעת קימה. דיטה לא חיבבתו; פיו היה תמיד מלוכלך – בטבּק־לעיסה ובדברי נבוּל, והכל ידעו שבעל רע הוא לאשתו ואָב רע לילדיו. תוך כדי רגע קפצה ממיטתה. “קמתי!” צעקה, כשהיא נתלית בכל כוֹבד גוּפה בבריח־הדלת. כשלא נזדרזה להקדימו, היה דוחף את חצי־הדלת העליון ועומד מגחך בריוח הפתח, פיו פעוּר וחושף את שיניו השחורות.
מששמעה שהוא סוחב רגליו לצד המטבח, היתה מסלקת ידיה מהבריח ומגלישה עצמה לתוך בגדיה הדקים, כשלבה הולם כפטיש כנגד כותנתה האפורה; והיתה קולעת את שׂערה כשעיניה לטושות לאורו של יום המפציע בעד הדלת הפּתוחה לחצאין. צמה אחת צבותה היתה בפיה בעוד שאצבעותיה טרודות היו בשנייה, ועיניה ממַצמצוֹת כלפּי הים, שהשחר עטפו באלפי נגוהות. אוירוֹ החריף של הבוקר זרם לתוך חדרה מעברים; בנחשולים אלה שימשו בערבוּביה ריחות־ניחוֹח, אור ורעננות, וכל זה מפכה היה בישוּתה ומפכפך ויורד משרשי שׂערה עד לבהונות רגליה. והיתה באה לידי התעטשות ושומטת צמתה מפּיה.
מקץ שעה קלה היתה מפסעת על גבי אבני המרצפת, שׂערה מסורק חָלק ושתי צמות דקות תלויות לה על שכמה, ופניה כחולות מחמת צינה וערוּת רבה מפעפעת בה. דומה היתה לציפּור המגיחה מתוך אפלולית השיח ואוֹרוֹ של יום מהממה. ליכסנה מבט לצד המטבח – ותוך כדי כך הימינה.
“שיִתלוּני אם הבחוּרוֹנת שוב לא הלכה אל הים,” אמר שׂכיר־היום שישב במטבח והיה כוֹסס את פּתוֹ. “יש בה שגעון למים; כנראה שדם־של־דגים זורם בעורקיה.”
“זה, מה איכפּת לך,” אמרה הטבּחית – “וכי זה גורם נזק למישהו. הרי לא בעלת הבית ולא הבן עדיין לא קמו.”
דיטה הפליגה בין גבעולי הדשא הלחים והכפוּפים, מישרים אל השונית הגבוהה שמעליה מבטת היתה על פּני הים שהשתטח לרגליה, עטוּי דממת־פלאים ורודה או אפורה ומכה אדווֹת מקציפות, הכל לפי טיב מזג־האויר. אך דיטה לא הגתה כל שמץ של חיבה לים; הוא הביא שגרוֹן על סבא שלה והביך את חייה של סבתא וחייה שלה. אלא שיתרון לו שהוא רוחץ גם את חופו של כפר הדייגים; אותו ים מתנחשל בכאן ובסמוך לכפר־הדייגים; אה, אילו מצוּיה היתה סירה באחוזת־הגבעה. מראהו וצביונו של הים לא קסם לה לדיטה; הים הוא שכירסם את אדמת נאזה ורושש את בני משפּחתה והביאם עד ככר לחם, ובעת סוּפה מטלטל היה את הבקתה וזורק סילונות מים ישר לתוך חלונותיה. אבל אם תהא בת־מזל, תזכה לראות את הסירות החוזרות מדיוּג־הלילה. המרחק היה רב מדי, שתוּכל להבחין בין סירה לסירה; אבל לבה סמוך ובטוּח היה שאביה המצוּי באחת הסירות מביט לעבר השונית שעליה היא יושבת עם הנץ החמה. הצמידה עיניה לאחת מן השיירה עד שכל הסירות נעלמו מאחרי הסלעים התלוּלים, שבין קפליהם מוצנע היה כפר הדייגים.
תחילה לא היתה דעתה של קארן, בעלת אחוזת־הגבעה, נוחה ממעשה־שטוּת זה וניסתה לשים קץ לכך. אבל כיון שלא הועילה כלום וכיון שדיטה עשתה את מלאכתה באמוּנה, הניחה לה והסבירה זאת כמין שגעון שאין לו תקנה. ייתכן שאבי הנערה וסבה ואבות־אבותיה יורדי ים היו, וממילא אין לתמוה כלל על נהייה זו.
ואשר לחששותיו של לארס פטר שמא תהא עומדת בתקיפות על זכויותיה ותגרום לעצמה קשיים רבים, חששות אלה אל היה להם כל יסוד. דיטה מודרכת היתה רק הרגשה אחת – להסתגל לסביבה, ועיקר העיקרים להפיק רצון מבעלת הבית, ולעשות את מלאכתה באמונה ולמעלה ממידת יכולתה. דיבור של כעס או אפילו מבט של רוגז בלבד דיו היה להלך עליה יאוּש שחור ושתהא רואה את עצמה בריה עלובה ביותר שאין לה אחות ודוגמה בעולם כולו.
דיטה באה מכוֹר־העוֹני – וממילא מורגלת היתה לטרוח ולעמול למעלה מכוחותיה. משמעמדה על דעתה הוסבר לה הסבר־של־כוח, שחייבת היא לשמש את האחרים, והכל בחייה עלה בד בבד עם מצב־דברים זה, ומטעם זה היתה בה תשוקה של אמת לעשות עצמה מועילה. כשהיתה מתרשלת באיזו מלאכה, או מזניחה משהו, היה זה שלא בכוָנה תחילה.
ועכשיו ניתן לה אפילו שכר בעד עמלה – הריהי כבר נערה שהגיעה לפרקה! הטילו עליה להיות רוֹעה את הצאן והפּרות, ובבוא הקיץ יוּתן לה אריג טווי־בית שתתקין לה שמלה הימנו; כן תקבל זוג נעלי עץ, ליטרה של צמר, וכותונת מבד הולאנדי – וחמישה כתרים במזומנים אם תעשה את מלאכתה באמונה ובחריצות. הפּונדקי הוא שהכניס ראשוֹ בעבי הקוֹרה וקיבל דמי תיווּך בעד טירחתו.
ודיטה לא חסה על כוחותיה, ושעה שנהגה את הפּרות למרעה, בסמוך לחצות יום, כבר היתה יצוקה בה עייפוּת רבה. היתה קמה עם הנץ השחר, עוזרת לחלוֹב את הפּרות, להכין ארוחת בוקר בשביל פועלי האחוזה, ומשפשפת ומגרדת מחבות, קדרות ודליים ומתרוצצת אילך ואילך. הכל היו צריכים ל“נערה הקטנה”; היא הוצרכה לחַסך רגליהם של כל אנשי האחוזה.
במרעה יכולה היתה לפוש – ובלבד שתהא משגחת על עצמה שלא תתנמנם. המרעה היה בקעה רחבת ידיים שהשתרעה לאורך קו־החוף התלול; מי־התהוֹם שלא מצאו להם אפיק אל הים, היו נקווים כאן. בתחילה היה זה אגם שנתמלא במרוצת השנים עפר, דשאים ואילנות; ואמנם, כשהיו הפּרות משוטטות על פני האָחוּ היו נחשולים מתקמטים ומתפּשטים לכאן ולכאן. עשב ואגמון היו מתחלפים בחורשות קטנות של ליבנים, צפצפות, ועצי סמבוק; כל חורש קטן עטור היה זר של שרך. טבוּרוֹ של החוֹרש גבוה וצחיח היה, ושם היתה דיטה בונה לה קנים מרוּוחים מקני סוּף וענפים נשורים ומקשטת אותם בפרחי בר ובקונכיות ובצדפים בני אלפי שנים שהיו מבצבצים לבנים מגבשוּשיות העפר השחורות כפחם שערמו החפרפרות. שעה שהבהינה יכולה היתה דיטה להשיט מבטה מעל לצמרתו של החורש ולהשגיח על העדר.
פה ושם השחירו גומות שהכבוּל נחצב מתוכן. שוליהן שחורים היו ושלוליות המים שעמדו בהן הזכירוה צער ומוות – עפר המושלך על גבי ארון שחור – עגמה זו מתגנבת היתה לתוך אוֹרה הענוג של השמש, לתוך חיי הצמחים ולתוך זמזוּמם של הרמשים. זכרונות עצובים אלה היו משווים אי־בטחון קאפּריזי לעצם החיים. יכול אדם להלך לו שם אילך ואילך ולפזם לעצמו מתוך קורת־הרוח – ולפתע יגעה בבכי, ולא יהא זה מופרך כל עיקר.
דיטה גידשה את הקנים שבנתה בחורשות בהמון דברים נאים שמצאתם אגב הילוּכה אחרי העדר – ביצי ציפּרים מנומרות, נוצות יפות, חפרפרת מתה שפרוָתה רכה היתה להפליא. אלא שלא ידעה לשחק באוצרות כאלה; לא מסוּגלת היתה לרקוֹם סביבם מעשייה נאה, שכן לא חוננה כוח־דמיון. רחוקים היו הימים שבהם די היה שסבתא תהא מציירת פרצוף־פנים על גבי נעל מרופטת של סרן, לחוֹתלה בסמרטוט ולומר לה: הא לך בוּבה ולכי ושחקי. חיים ארוכים של עמל חצצוּ בינה לבין הימים ההם.
לכן היתה יושבת סתמית ומביטה במטמונים שליקטה, נוטלת זה ומניחה זה – ומתעייפת מכך. קארן נתנה לה מלאכת־סריגה; היה עליה לסרוג טורים אחדים. ברגיל סורגת היתה כפליים מכפי הנדרש ממנה, ואף־על־פי־כן לא סייעה לה הסריגה לקטול את הזמן – שכן היתה פזיזה מדי באצבעותיה. ואז היו מחשבות באות ומטרידות אותה – מחשבותיה העצובות.
בדידות וגעגועים על הבית העיקו עליה כבדות – בעיקר בזמן הראשון, ותכופות היתה מכלה את שעות הפּנאי בחורשה מתוך בכי. דאגות מדאגות שונות היו טורדות את מנוחתה – האם הטליאו את נעליו של פוֹבל לפני שנתקרעו לחלוטין? אלזה אוכלת די? פטפטנית היא ונוהגת להתחמק מאכילה. מי משגיח עכשיו עליה? ואבא – מי שׂם עין עליו? המתקינים לו את הבירה החמה שלוֹ שעה שהוא חוזר קפוא־צינה מליל־דיִג? התוֹלים את בגדי הים שלו שיתייבשו כראוּי?
על כוֹרחה מהרהרת היתה בכל הדברים האלה – והיו אלה הרהורי־סרק; בוכה היתה מחמת חולשה. שתיטוֹל לעצמה יום־פגרא – אין להעלות זה כלל על הדעת: מי ישים עין על הפּרות ומי יעשה את כל המלאכה המזומנת לה בשובה עם ערב? ואין היא מקבלת שום ידיעה מהבית. וכיון שכך, הרי היא מדמה בליבה את הרע ביותר – אביה טבע, או שאחד הילדים חלה וצריך לטיפּול. לבה הקטן היה שוֹתת דם ולשוא.
כשבדידותה והגעגועים היו מתעצמים והולכים שוב לא יכלה לשהות בתוך החורש, ואיזה כוח סמוּי היה דוחפה אל מרומי הגבעה, משם יכלה להשקיף על פני הבקתות, על הטחנה ההרוסה – ובעיקר על פני הדרך המתפּתלת בין סלעים ועצים ואגמי מים! שם היו בני אדם מתהלכים תמיד אילך ואילך; ואולי ישחק לה המזל ותבחין בפנים ידועות לה מכפר־הדייגים. אותה שעה דומה היה עליה כאילו הביא מישהו מחשבת נועם בלבה – ורוַח לה. שמא היה זה אלוהים?
בעולמה של דיטה לא היו מאמינים אמונה גמורה באלוהים, היו מניחים שאלה זו בלתי נפתרת. חייו של אדם עני לא סיפּקו כל עיקר ראָיוֹת חותכות לקיומו; אם יש אלוהים, הריהו דואג בעיקר לעשירים ולתקיפים. והם המתעטפים באיצטלה של יראת שמים ומשתמשים בשמו שעה שהם מדכאים את העניים וטוחנים את פּניהם. כך סברה סבתא – וכך סבר לארס פטר; רק לדיטה היו סיבות להאמין בו באמונה שלימה. מכל מקום אין תועלת בדבר להסיח לפניו את צרות הלב; הנסיון הוכיח זאת ברורות למדי. אמנם, הכומר היה אומר בדרשותיו שחייב אדם להשליך כל דאגותיו על אלוהים, אבל בעת ובעונה אחת הזהיר בכובד־ראש שאסור לגנותו בשל היסורים הבאים עליך.
אבל דיטה חשה אינסטינקטיבית ששומה עליה להסב פניה כלפי האור, ביחוד כשאירע לה משהו בלתי צפוּי וטוב. על הדברים הרעים מרשיע האדם את עצמו – כיון שאין מנוס מהם; אבל צריך אדם לאיזה אי־שם כדי ליתן שבח והוֹדיה. וכך, בסופו של דבר היו אלה – השמים. על כל פּנים, סבתא מצוּיה שם; שסבתא מצוּיה בשמים, בכך אין כל שמץ של ספק. וכיון שכך, יש למצוא שם מקום גם בשביל אלוהים – בזכוּתה של סבתא! באותו זמן היתה דיטה מרבה להרהר בסבתא, ופעמים היתה אפילו מסיחה עמה בקול רם. בכל אופן, צריכה היתה למישהו שיהא רואה אותה בצערה.
יום אחד, כשהיתה שרוּיה ביאוּש קשה, צצה לפתע פתאום סבתא והגחינה עצמה עליה. “בואי, דיטה, יקירה,” מילמלה, “נעוּף הביתה לכפר־הדייגים.” “אבל אין לך שום כנפיים,” אמרה דיטה, כשהיא ממררת בבכי, כיון שגבה של סבתא מכופף היה כחטוטרת. “אין דבר, תינוקת, אנחנו נקפּל יפה את רגלינו – תחת שמלותינו!” ואמנם דוֹאוֹת היו מעל לגבעות ועמקים; ולפתע נמצאו מרחפות מעל לכפר־הדייגים; ולארס פטר פרש רשת גדולה, מוכן ומזומן לקלוֹט אותן. “דיטה!” נצטוַח זה.
דיטה התנערה וקפצה בהולה על רגליה; מישהו קרא לה מעבר השדות, היה זה קארל, בן אחוזת־הגבעה, והוא טרד את הפּרות מתוך התבואה. הפּחד הטיל שיתוּק בגופה ולא עמד בה אפילו שׂכל לרוץ ולסייע עמו. אחר כך הפסיע עצמו אליה; הלה היה גוֹרר תמיד את רגליו בהילוכו, כאילו נתעייף מכל דבר. “ודאי נתנמנמת,” אמר – באבק של לגלוּג. ואותה שעה ראה שלחייה דמועות ותלה בה עיניים של רצינות; אך לא הגיד מאומה.
דיטה נתביישה בשינה שחטפתה ובדמעותיה, ובחפּזון קינחה את פניה. ולא משום שנתייראה מקארל; הוא היה צעיר תמים כבן שבע־עשרה – גיל מצחיק לגבי בחור, מהרהרת היתה בלבה. קשה היה להתייחס אליו בכוֹבד ראש, אף כי היה הבן, וממילא בעל־הבית האמיתי; אגב, הוא עצמו לא רצה כלל בכך; כל מבוקשו היה שיעזבוהו לנפשו. אבל כיון שהוא הולך ללימודי דת – שמא תשאלהו?… דעתה לא נוחה היתה כלל מזה שלסבתא לא יהיו לחלוטין שום כנפיים.
“אתה חושב שנשים זקנות עולות לשמים?” שאלה בצידוד־ראש; לאמיתו של דבר היתה זו קושיה אווילית במקצת.
“באמונה שאיני יודע,” ענה מתונות. “חושבני שזה תלוּי כיצד חיוּ על האדמה.” הביט נכחוֹ בפנים מהורהרות, כאילו ביקש לשקוֹל יפה־יפה את העניין, כדי שלא לעוול חלילה שום איש.
ובכן, סבתא טובה היתה — טובה מאין כמוה. אם זה תלוּי בטוב־הלב…
היה שוֹהה ומהרהר כשעיניו צמודות לאילן שמנגד. “אסור לנו לחרוץ משפּט – לא לחובה ולא לזכוּת,” אמר באנחה עמוקה.
דיטה פרצה בצחוק; כי מצחיק היה שעה שהתאנח.
“אין כאן מה לצחוק,” אמר, והלך לו נעלב.
פסע פסיעות אחדות ונתעכב. “בת־מזל אַת שלא היתה זו אמא שמצאה את הפּרות בתוך התבואה,” אמר.
“תספּר לאמא שלך?” שאלה דיטה תמוהה.
“לא, למה שאספר?”
כן, למה שיספּר? באמת למה? – “אבל האחוזה תהיה פעם שלך,” עלתה פתאום על דעתה.
"מילא! " חייך חיוּך כלשהו למחשבה זו – לתמהונה של דיטה. כלל לא פיללה שהוא מסוגל לכך.
משהלך לו, נהתה אחריו ושכחה לגמרי את צרותיה. מהלך היה כזקן – או כמישהו שקללה רובצת עליו מעצם ברייתוֹ. אין השמחה שוֹרה בחייו – אומרים שאמוֹ עדיין נוהגת לדוּש את בשׂרוֹ; והבריות מספּרים דברים גרועים שבעתיים! צמרמורת עברה בבשרה של דיטה – סירבה להרהר בכל זה.
נשי הכפרים הסמוכים היו מוצאות להן אמתלה שהיא להזדמן למחיצתה של דיטה ולהקיפה בשאלות, על דא ועל הא ועל דברים תמימים לכאורה. והיו שומעות את התשובות מתוך ניענוע־ראש וחריזת שׂפתיים – משל כאילו נתאמתו להן דברים נוראים ואיומים ביותר. אבל דיטה לא נוטה היתה לדבר סרה באנשים ששרתה; וגמרה בלבה לשמור את לשונה.
יום אחד יושבת היתה בצדי הדרך ותפילה בלבה שיזדמן מישהו מכפר־הדייגים. פתאום נסתמנה עגלה מסולמת ובה איכר ואשתו – ודאי נסעו העירה לשם מקח־וממכר. האיכר עצר בסוס וניענע לדיטה בראשו; לא הכירה זוג זה, ואף־על־פי־כן קמה ורצה אל העגלה.
שמא ראתה כרכרה שעברה בכאן לפני שעה קלה, רתומה לסוסה אדומת רעמה? לא ראתה? להיכן משתייכת היא? שמא רועה היא את הבקר של אחוזת־הגבעה? כך סברו מיד. הנותנים הם אוכל מניח את הדעת? – או ככה־ככה? מהו בעצם המצב עכשיו – האחוזה שייכת לאלמנה אחת, לא כן? אה, כן, עכשיו נזכרו, בעלת האחוזה מתקראת קארן באקגארד, ובעלה מת עליה כלפני עשר שנים – עניין עצוּב מאוד! אבל לבה לא נשבר כל עיקר, לא של אשה כמוֹתה. – האין לה בן משלה באחוזה – ופועל תמידי? – וַדאי, מתקרא הוא ראסמוס ריטר. אין הוא לן באחוזה? – או, חוזר עם ערב לביתו. ושמא נשאר הוא ללון לפעמים – כשהעבודה מרובה ביותר?
היו חוקרים אותה חליפות, פעם האיכר, פעם האיכרה, ודיטה היתה משיבה בתוֹם־לבב. אבל כשביקשה האיכרה לתהות על הסידורים הפּנימיים ולדעת היכן מצוּי חדר־השינה של קארן באקגארד, ואם ישינה היא לבדה בבית, זקפה דיטה את אָזניה. משהו בפניה של האיכרה הגיד לה כי שוב התנהגה מעשה טיפּשה, כטיפּשה מטופּשת. ומניה־וביה ניתקה מעם העגלה ורצה בכל כוחה אל האָחוּ; נשתהתה, החזירה ראשה ועיקמה פניה כלפּיה, כשהיא שוֹצפת כולה חימה: “אַתם זוּג של שקרנים מלוּכלכים!” צעקה צרודות. אַתם זוג של הולכי רכיל מזוּפּתים!" האיכר איים עליה בשוֹטוֹ ועשה תנועה כאילו אמר לקפוץ מתוך העגלה. אבל דיטה עקרה וטיפּסה במעלה הגבעה. משהגיעה לשדה־הכבוּל, צנחה תחתיה כדי לשאוף רוּח ומבוהלת מאוד מהמעשה שעשתה! מה יהא אם ירדפו אחריה! אסור להתלוצץ עם חַוָאים, החוק הוא תמיד לצדם. ואולי ילכו ישר לשלטונות להגיש תלונה נגדה, לכשיבואו העירה.
מחשבה זו לא הרפּתה ממנה, הדריכה את מנוחתה והילכה עליה אֵימים. מי יעזור לה במצוקתה? אין כאן איש שיחוש לעזרתה – שומה עליה לחזור הביתה!
כבר אירע לה לדיטה קודם לכן לנטוש לפתע־פתאום הכל ולהפליג בין השדות. דומה היתה אותה שעה כאחוזת־שד, שכן לא נתנה אפילו דעתה על כך שדרך־המלך נוחה יותר, והיתה מפלסת את השדות. אלא שלאחר שעה קלה היה מכשול זה או זה מעכבה – היתה משתבשת לתוך מדמנה או לבין שיחי ברקנים; רגליה היחפות היו זבוֹת דם ובשמלתה היו קרעים גדולים. בינתיים היה הבולמוס עובר והיתה חוזרת בנמיכות־רוח ויושבת לשרוֹת במים את רגליה הפצועות ולאַחוֹת את הקרעים בשמלתה – אסירת־תודה שאין הנזק גדול יותר.
לאחר אחת מנוסות־היאוּש האלה ירדה עליה שלוָה. געגוּעיה הפרועים שככו מאליהם, ושעה שישבה בשולי גבא, רגליה ההבולות בתוך המים וידיה מאַחוֹת שמלתה, היה הכל שוקע ויורד בה. כל התמרדותה נתנדפה ושיירה אשה קטנה שכל ישוּתה מלאה אותו רפיוֹן מתוק הבא לאחר בכי רב. היתה יושבת ותוהה על עצמה, ובוחנת רגליה שאחת מהן חתומה היתה, בגובה הירך, בכתם מלידה, והתבוננה לזרועותיה הצנומות והשזופות. שמש ורוח שיזפו אותה מכף רגל ועד ראש מבעד לבגדיה הדקים, אבל היא לא אהבה גון זה והתפּרקדה בתוך המים הרדודים והפּושרים כדי להרחיץ מעליה בהרות דלוחות אלה שנצטברו על גופה כצללים נושנים.
מתחת לטבוּרה נסתמן פּס שחוֹר, שסבתא השגיחה בוֹ בעוֹדה קטנה, והתנבאה שעתידה דיטה להקים תריסרים של ילדים. ומתחת לבתי שחיה התקרזל שׂער אדמדם ודליל – דבר חדש ומסעיר. דיטה נטלה בידיה את שׁדיה המבכירים ולבבה עלז בה על שכבר כבדים הם – ביחוד שעה שהיא מגחינה את עצמה. אלא שגבה לא מצא חן בעיניה; היתה נותנת כל הון שברשותה שתוּכל לראות עצמה מאחור כדי לדעת אם גבה עדיין מעוקם הוא.
לפתע היתה נתקפת פּחד שמישהו עלול לרגל אחריה מהשדות הסמוכים; והיתה חוטפת צרור בגדיה ואָצה בצוויחה לבין השיחים להתלבש שם.
האמת היא שלא היה אחרי מה לרגל כל עיקר – גוף רפוּי־אברים שלא נשתייך לילדה ולא לנערה מבוגרת ושלא היה בו הכוח לשקף אורו של יום בנוגה חם! אין לומר שדיטה מיועדת היתה לסחרר ראשו של איזה גבר שהוא. כל היופי שבה היה סוף־סוף לבה שלה – ועל כך אין קופצים. הטבע בתבונתו הרבה גזר על כן שיהא הלב מוצנע יפה־יפה.
בעלת אחוזת־הגבעה 🔗
קארן באקגארד ודיטה עמדו במטבח ועירבבו קמח־שיפון וגיר פּאריסי בשביל העכברים; שאָר אנשי החוָה חוֹטפים היו אותה שעה תנומת־צהריים, לרבות הטבּחית סינה. עמדה קארן ובחשה את הבליל היבש; כבדה היתה בתנועותיה, וכל פעם שהיתה מזיזה עצמה מכאן לכאן, היה גופה מדיף ריח חריף שפּגע באַפּה של דיטה והעבירה צמרמורת בגופה. דממה תלוּיה היתה בחללה של האחוזה, דממה מפּילה שינה; דיטה קמה עם הנץ החמה וברצון רב היתה מתפּרקדת על גבי רצפּת האבן וצוללת לתוך שינה עמוקה. אבל עליה לסייע עם בעלת הבית להתקין צרורות קטנים ולהניחם בתוך חוֹרי העכברים המצוּיים למכביר בגוֹרן ובאמבר.
“הנה,” – קארן הטילה לתוך סינוֹרה של דיטה את הצרורות האחרונים. “כשיאכלו כל זה, בטוחני שלא יבקשו עוד.”
“זה ארסי מאוד?” שאלה דיטה.
“ארסי, לאו־דוקא; מאכל תמים ביותר, אבל לאחר שהעכברים ימלאו בו את כרסם, ירוצו תיכף ומיד לשתות, שכן זה אוֹכל יבש מאוד, אַת מבינה. וכשהמים יתערבבו בגבס, יתגבש זה לאבן בבטנם – הנה כיצד מתגלגל העניין.”
מפּיה של דיטה נתמלטה נהימת־אימים. “או, אבל אין זה מוות איום,” אמרה.
קארן הסיטה עצמה היסט של רוגז. “מוות איום – למה? העיקר הוא להיפּטר מהשרצים, והיינו־הך כיצד נפטרים מהם. יש כמה וכמה מיתות, וכולן היינו־הך… אגב,. מתי לדעתך תצא אמא שלך?”
שאלה זו שבמפתיע הכאיבה לדיטה – בעיקר משום שניכר היה שהיא שזורה בתוך קו־מחשבה מסוּים. “בעוד זמן־מה,” מילמלה.
“חושבת אַת שתפסה את הכסף?” המשיכה קארן; שרוּיה היתה באותו יום במצב רוּח של דברנוּת.
דיטה לא ידעה. רוצה היתה להדק שיניה ולא להשיב; כך נוהגת היתה כשאיזה טרחן היה שואלה בדבר הרצח, אבל קארן היא בעלת־הבית שלה ויש לענות לה. “סבתא החזיקה אצלה את הכסף,” אמרה.
“טיפּשה שכמותה! צריכה היתה לשים את הכסף בבנק לחסכון ולא לדגור עליו; אילו עשתה כך, כי עתה היה הכסף בידך – כי שלך היה בדין. יתירה מזו, היה מתוסף לו סכום ניכר.” קארן עמדה וחישבה: “כאלף כתרים! הון כסף לגבי בחורה ענייה כמוך שאין לה כל נדוניה. כנראה שאנשי אחוזת סאנד היו מחביאים כסף בפוזמק.”
דיטה ביקשה להתחמק החוצה; נושא זה גרם לה עינויים, וריח חריף זה – של זיעה ושל דברים אחרים – שאפף את קארן, נטל ממנה את הנשימה. חשה סחרחורת ורפיון בעמדה סמוך לנקבה בשׂרנית זו, שפסיעתה גסה וידיה מגושמות – דיטה היתה בעיני עצמה בריה צמוקה ועלובה שאשת בשׂרים זו עלוּלה בכל רגע לדוֹרסה ולמעכה מתוך היסח־דעת. “להוציא עכשיו את הפּרות?” שאלה, כשהיא חוֹמקת אל הדלת.
קארן הטילה מבט באורלוגין־של־סבא שעמד בחדר הסמוך. “כן, רוצי – אבל תחילה העירי את ראסמוס ריטר.”
דיטה עמדה המוּמה; מתייראה היתה מפני ראסמוס, וקשה היה להעירוֹ. אמרו שבמתכוון משׂים הוא עצמו ישן שנת אבן, כדי שהבחורות יגשו אליו. אותו רגע יצאה סינה מחדרה המצוּי מאחרי המטבח ודיטה תלתה בה עיניים מתחננות, אבל הבחורה עדיין מנומנמת היתה ולא הבינה. “נוּ, מה אַת עומדת כגוֹלמית? למה מחכה אַת?” אמרה קארן.
דיטה חָצתה את החצר בפסיעות אִטיוֹת ומהססות והתחילה לקרוא לראסמוס בעד דלת הגורן הפתוחה; קארן באקגארד עמדה בפתח המטבח ולא המישה עין מדיטה. “הביטו־נא על טיפּשה זו,” רגזה; “בחיי שזו חושבת שתוכל להקים את ראסמוס לתחייה בציוּצי הציפּוֹר שלה.”
“היא מפחדת ממנו,” לימדה עליה סינה זכוּת.
“מפחדת, הא לכם! אני אלמדה להיות פחדנית! היי, טפּסי ישר על השחת וטלטלי אותו כהוגן, שמעת! אבל שׂימי לב שלא יתלוש לך את כנפי המלאך שלך,” צרחה לגלגנית.
דיטה לא משה ממקומה; הציצה לתוך חללוֹ האפלולי של הגורן והוליכה מבטה אל קארן וחזור חלילה. “רוצה שאגש ואעזור לך?” צווחה קארן. אז נכנסה דיטה לתוך הגורן, אבל ניכר היה שמתחבאת היא ותו לא.
קארן ביקשה לנעול את נעלי העץ שלה, אבל מחמת כעס לא יכלה לתחוֹב רגליה לתוכן. עכשיו תראה לה לטיפּשה זו! אבל סינה נזדרזה וחָצתה אחת־ושתיים את החצר. “הוציאי את הפרות והסתלקי, אני כבר אעיר את ראסמוס,” אמרה ודחפה לדיטה שתצא מדלת צדדית. בשובה למטבח לא מצאה לקארן במצב־רוח מלבב ביותר. זו רתחה: הבלים שכאלה, ולסבול כל זה. הבחורות של היום בולי־עץ היסטריים הן המצטווחות בקולי־קולות למראה יתוש. מוטב שבחורה כמותה תלמד משהו במוקדם!
אבל סינה כבר רגילה היתה למענה־לשון זה; שתהא זו מדברת כל מה שתרצה – סופה שתתעייף.
בזו הפּעם טחנה בפיה רק טחינה קצרה ביותר, שכן שמעה לפתע טרטוּרה של עגלה שגלשה בשצף־קצף ממורדה של הגבעה, נכנסה ברעש לתוך החצר ונעצרה ליד האכסדרה הראשית. הנוהג בעגלה מיתג את סוסו בתנועה זריזה ושירבט בשוטו שירבוט עליז; סוחר היה. “יש מה למכור היום?” צעק הלה לקארן באקגארד, שעמדה בפתח המטבח ונעלה נעלי העץ שלה.
“כן, יש עגל שמן,” ענתה והלכה לקראתו.
דיטה העיפה מבט באורח שעה שהוציאה את הפּרות מהרפת; היתה מכירתו גם לפי הרעש שהקים – רק איש אחד נוהג לדהוֹר כך!
ואמנם היה זה הדוד יוהאנס: חבוש כובע דחוס ומעוטף במעפורת־דרכים חוּמה – כמנהג סוחרי העיר. משמע שאין עסקיו של זה רעים כל עיקר!
דיטה ידעה היטב פירושו של דבר להיות לשיחה בפי הבריות; הדיבוֹת היו מתלווֹת לבני משפּחתה באשר הלכו. “אה, זוהי הבת של הסמרטוטר־ומלקט־העצמות!” היו הבריות אומרים בלשון של תמיהה; ומנעימת דיבוּרם נשתמע שיודעים הם שסבתא שלה נתקראה מארן־המכשפה, כי סרינה יושבת בבית־הסוהר בעווֹן מעשה רצח, וכי ב“קן־העורב” היו עושים נקניקים מבשר כלבים. דיבות אלה היו נמסרות מפּה לאוזן במין שמחה נסתרת שבלב. דומה שהעוולות שהאנשים עשו למשפּחתו של הסמרטוטר־ומלקט־העצמות היו העילה לאיבה שהגו לה, וכי כדי להרגיע את מצפוּנם המרושע היו טופלים עליה כל מיני דברים רעים; כללוֹ של דבר נפרעים היו ממשפּחתו של לארס פטר בעד מזלה הביש.
לכן היתה אדישוּתה של קארן באקגארד לגבי הדיבוֹת שהיו מהלכות עליה תמוהה מאוד בעיניה של דיטה. היא לא טרחה כלל להכחישן, היתה לוֹעגת לבריות, ממלאה פּיה צחוק ועושה את הטוב בעיניה. משל כאילו מתייהרת היתה בקלונה.
אף כי קארן באקגארד אלמנה היתה זה למעלה מעשר שנים, עדיין מסיחים היו בחיי הנישואין שלה. בצעירוּתה בחורה חמודה וטובה היתה; וגם לא היו מטילים דופי באיש שנכנסה עמו לחופה; אפשר אפילו לומר שאיש ירא שמים היה. אבל תהא הסיבה אשר היתה, משום־מה לא מתואמים היו זה לזו, ושמא היו כוחות אחרים בגו – לאחר נישוּאיה חל בה שינוּי מן הקצה אל הקצה. היו שסברו שדומים היו לצמד־סוסים בלתי־מתואם, כל אחד יפה שהוא מהלך בגפו בריתמה, ובצוותא הזיקו זה בזה. והיו שהחזיקו בדעה שדם רע מצוּי במשפחה, וכי ביצבץ ונתרתח בה משהגיעה לפרקה. אין זו הפּעם הראשונה שבחורה מצוּינת בכל המעלות נעשית אשת־מדנים ומרשעת כשעומסים עליה עוֹל כבד של משק בית. בכל אופן היתה איבה מתעתעת ביניהם במידה שתתואר רק בין איש לאשה, והיו יורדים לחייהם שלהם בכל שעת כושר שבאה לידם. אבל במשחק הזה היתה ידה של קארן על העליונה, שכן היתה האחוזה קניינה שלה, והיתה מטעימה לו השכם והערב שלא הכניס לתוכה אפילו שרוֹך נעל. ולא היתה חוששת כלל להכריז במחיצתם של זרים שקבצן ודלפון הוא. ואף־על־פי־כן נולדו להם שלושה בנים; משמע איפוא שהיו ביניהם רגעים שלא היו צהובים זה לוז כחתול וכלב. אלא שרגעים מעין אלה מועטים היו.
שנים אחדות לאחר שנכנסו לחוּפה לקה הבעל בשחפת – יש אומרים משום שהיה מפגר אחריה, ויש אומרים שבמזיד היתה פורשת על מיטתו סדינים לחים. או מתוך חרטה או מסיבה אחרת – דבר שהוא בחזקת השערה – היתה קונה לו יי"ש ויין מתוק שיהא מהזק את בריאותו הרעועה, והיתה לוגמת עמו לגימות גסות כדי שיהא שותה והולך. ואמנם עלתה בידה להמית בו את השחפת, אבל כל־כולו לא היה אלא שבר־כלי. האמת היא שמעולם לא היה מורגל בלגימה, ועכשיו מתהלך היה תמיד בגילופין. נוהג היה לומר: “ראו מה גדולה האהבה שאשתי אוהבת אותי, שרוצה היא שאהא שרוּי תמיד במצב־רוּח מרומם!” וקארן היתה צוחקת אז צחוק שלא ישתכח לעולם מלבם של הבריות.
אין לומר שהיה זה בית יפה לגידולם ולחינוכם של הבנים, וכשבוקר אפור של חורף מצאו לאביהם תלוי בגורן, כמעט שראו בכך פדוּת לו ולהם. נתייתמו איפוא מאביהם והאחוזה היתה כפוּפה מעתה רק למרוּתה של קארן. אלא שמיטתה של אלמנה מרובה בה הצינה יותר מאשר במיטת בעל־ואשה – אף כי הם צהובים זה לזה ושוכבים גב אל גב; קארן מוכנה ומזומנה היתה להינשא שנית, אלא שלא נמצא גבר שירצה לרשת מקומו של המתאבד; והיה עליה להסתכסך עם הכל וגם עם בניה, שנתבגרו בינתיים וביקשו לומר דעה משלהם. הגיעו הדברים לידי כך שקמו ועזבו את האחוזה; הבכור גמר את חוק הלימודים בסמינאריון, ומשמש עכשיו מורה בעיירה סמוכה למטרופּולין; הבן השני הלך לעבוד כשׂכיר־יום. אם מוּטל עליו לציית לאחרים – אמר – הרי מוטב לוֹ שיהא מצוּי בין זרים.
היו הבריות תמהים על כך: וכי יתואר דבר טבעי יותר מזה שבן יהא שומע בקול אמו ומציית לה – כשהוא מחבבה, כמובן. רק הצעיר, קארל, נשאר בבית. ולא מחמת אהבה רבה לאמו, אלא משום שלא היה בכוחו לנער מעליו את מרוּתה. יצור עלוב היה, מוכן לגעות בבכי כשהיו זוקפים עליו עיניים. מעולם לא היה צחוק יוצא מפּיו, והיה מתהלך תמיד בפנים עייפות ואשמות.
לא היה ניחא באחוזת־הגבעה; הכל היו מתהלכים סגורים ומכונסים בתוך עצמם, ולא היה עם מי להחליף חיוּך, צחוק, דיבור של שמחה. קארן תלתה את קולרוֹ של הדכאון הזה בים, הים הארור. משהיתה לוֹגמת לגימה יתירה, היתה יוצאת לחצר ומטעימה לו לים מענה־לשון שלה. אבל בנה סבר כי אלוהים הסתיר פניו מהאחוזה. רק סינה סמוקת־לחי היתה, דעתה שמחה עליה ועושה את מלאכתה בנחת; ודיטה אהבה להימצא במחיצתה.
עם קארן לא ידעה כיצד יש להתהלך. היתה מכבדת אותה בכל תוֹם־לבה, כיון שקארן היתה בחינת ההשגחה שהיא מקור הטוב והרע; שידה היא המענישה והמספּקת מזונות בלי צייקנוּת; ויש להודות שקארן פתוחת־יד היתה בענייני מזונות – כדין בעלת אחוזה נבונת־לב; סכין־הלחם לא היתה משה מידה, וסינורה המקוּפּל על גבי כרסה המגודלת היה מרובב תמיד כתמי־שומן. היא עצמה להוטה היתה אחרי נתח הגון ועינה לא צרה היתה במצוּי בפנכתם של אחרים. ואַל יהא זה דבר קל בעיניכם; לאחוזת־הגבעה יצאו מוניטין בכל האיפרכיה על שום שולחנה הדשן. אבל הריחות הקשים שבעלת־בשרים זו הפיגה היו מסחררים ראשה של דיטה ומעבירים סמרמורות בגופה.
הוֹרוּ לה לדיטה שחייבת היא לא רק לעשות באמונה את מלאכתם של אלה שאת לחמם היא אוכלת, אלא גם לאהבם. את מלאכתה עשתה דיטה באמונה יתירה, אבל משום־מה לא היתה בה חיבה לגבירתה. אפילו בשעה שישבה בחורש והיתה מתהנית במאכלים הטובים, לא היה לבה רוחש חיבה כלשהי לקארן. חשה שיש בכך משום כפיות־טובה והיתה מצטערת על כך.
אורח רצוי 🔗
דיטה סיימה את סריגתה והריקה את טנאה, אף כי שעת הצהריים עדיין רחוקה היתה; אבל אגב אכילה היה הזמן חולף־עובר – והזמן מעיק היה כבדות על ידיה. קשה היה לשאת את הבדידות; לבה לא היה פּנוּי היה למשחקים, והבהמות לא היו חברותא שהדעת סובלתה. היתה משגיחה עליהן שלא תהיינה גורמות נזקים ושלא תינזקנה בעצמן, וגם היתה מחַבבתן חיבת־מה. ביחוד היתה חיבה זו מפעפעת בה שעה שעגל עול־ימים היה נחבל: פורץ לתוך גדר התיִל ונשרט, או סופג גרידה מקרניה של פרה קשישה; אז היתה מטפּלת בו במידת הצורך. אבל לידי התקרבות נפשית עמהן לא הגיעה; סוף־סוף, פרות הן פרות, וכבשים הם כבשים – בדומה לשאָר עצמים שבטבע; דבר המוסכם מאליו. אמנם, פעמים בריות משונות הן – הבהמות – אבל דיטה לא טרחה להעמיק חקר בתכונותיהן.
דיטה כרוּכה היתה אחרי חברותא של בני אדם; אהבה לשמוֹע צמד־קולות מפטפּטים להנאתם, ושאחד מהם יהא קולה שלה. נעים לו לאדם לשמוע קולו שלו לא פחות מאשר קולו של פלוני־אלמוני – אם רק יש עם מי לגלגל שיחה. יושבת היתה בפאתי השדה ומבטה הולך עד האופק ולבה מכוּוץ בה משעמוּם וגעגועים. “אילו היה קורה משהו, משהו באמת מעניין!” היתה אומרת בלבה, ושיננה זה פעם ופעמיים ושלוש בקול רם; ולפתע נאלמה דוֹם ומוטלת היתה בפישוּט אברים. לא רצתה להאמין למראה עיניה ועצמה אותן הדק־היטב; אבל משחזרה ופקחה אותן, חזרה וביצבצה אותה דמוּת. הדמות נטתה מדרך־המלך ופנתה לכר־המרעה. היה זה נער, ילקוטו על גבו, והוא רץ וצועק ומטרף בידיו! בשל עוֹצם האַפתעה לא זעה ולא נעה וישבה במקום שישבה, כשהיא גוֹעה בבכי, מחמת שמחת הלב.
כריסטיאן הטיל עצמו על הדשא לרגליה, דמוּם ונושם כבדות. “התחמקת מהכיתה,” אמרה דיטה משנתאוֹששה קמעה והעמידה פנים כעוסות; אבל נעימת קולה סלחנית היתה, והפרחח שירבב לשונו להשיב לה. אבל דיבוּרוֹ נשנק בגרוֹנוֹ, והיה מוּטל על כרסו וסוליות רגליו היחפות והשחורות זקורות באויר. כל מיני סימנים היו חרותים בהן; בעקב אחד נסתמן חתך עמוק, ודאי משום שדרך על שבר של זכוּכית. דיטה בחנה את הפּצע שהשחיר מחמת לכלוּך. “צריך לחבוֹש זה בסמרטוט – אמרה – אחרת יתמלא מוגלה.”
“שטויות – רק אתמול פצעתי עצמי וכבר נתרפּא. רצתי רק על קצוֹת האצבעות!”
ותוֹך כדי כך חזר ונזדקף על רגליו; הוא לא בא לכאן כדי להיות סרוּח על הדשא באפס מעשה. הוליך עיניו על סביביו. “נרד לשם,” אמר וצידד ידו לשדה הכבוּל; כאן, בפאתי השדה, לא קסם מאומה לעין.
דיטה הראתה לו את מטמונה שבין השיחים. “נחמד מאוד,” אמר כריסטיאן בהתפּעלות; “אבל צריך להסווֹת את הכניסה, כדי ששום איש לא יוּכל למצאו את הקן. כך עושות כל הציפּרים, את יודעת.” ניחא, אבל אין דיטה ציפּור ואין כלל בדעתה להסתתר מעיני הבריות; היא ביקשה להסתתר רק מרוחות קשות ומעין השמש. אך כריסטיאן הראה לה כיצד לשרג את הענפים שיהיו מצניעים לחלוטין את הכניסה. “תוכלי לשחק משחק של מישהו שעשה מעשה שבגללוֹ הוא חייב להתחבא,” אמר. דיטה תלתה בו עיניים תמוהות; הבן לא יכלה מה תענוג יש במשחק כזה.
הכל כאן שיגע את הנער; אפילו בפרוֹת המעלות גירה בניחותא ראה משהו חדש. דמיונה של דיטה לא מצא לו מזון רב בכרי־מרעה אלה, אבל בעיניו של כריסטיאן היה כל דבר פליאה גדולה – משל כאילו ירדו מן השמים שדוֹת אלה על אילנותיהם ופרוֹתיהם.
אגמי המים הקטנים הוציאוהו ממש מן הכלים. ראשית כל יש למתוח גשר בין דשאות הכבוּל – איים נתקראו בפיו. וגשר זה נמתח בזוג של כלונסאות ובכמה ענפי ליבנה שהביאה דיטה. מעתה ואילך אפשר יהיה להלך מאי אל אי ולערוך מסע סחור־סחור לעולם.
“זה נחמד!” היה אומר וחוזר ואומר עד שדיטה נתרגזה והטיחה בפניו:
“אצלנו בבית נחמד פי אלף!”
“אַת חושבת כך משום שאַת טיפּשה,” אמר כריסטיאן. “אבל נעשה חליפין: אַת חוזרת הביתה ואני אשאר כאן, טוב?”
מעולם לא החציף כך בפניה; אבל כאן נתמעט ונצטמצם ערכה כל כך שלא נשתייר כמעט מאומה מכבוד העצמי שלה. אדרבה, ברצון רב היתה עושה עמו חליפין, אלא שאלה הם דברי־סרק ותו־לא.
“איפה אוכלת אַת צהריים?” שאל כריסטיאן תוך כדי משחק.
דיטה כאילו נתאַבנה ותלתה בו עיניים קפואות; אבל בן־רגע נתלשה ממקומה והתחילה לרוץ במעלה הגבעה. “בוא, הזדרז!” צעקה. יום־יום, בסמוך לצהריים, היה עליה לשׂים עין על הטחנה הישנה, אבל אותו יום נשתכח זה ממנה; אבל שיחק לה מזלה ושער הטחנה עדיין לא נפתח.
הם השתפּלו על פסגת הגבעה ולא גרעו עין מהשער. משהוציא כריסטיאן את הרוח ממפרשיו, מסוגל היה להשיב תשובות של טעם על הא ועל דא.
“למי בכפר נולד תינוק?” שאלה דיטה, כשמבטיה צמודים לשפתיו.
“למארתה,” ענה בניע ראש.
“זה לא נכון, כריסטיאן – אתה משקר לי!” דיטה מנתה וספרה וראתה שאין חשבונה עולה לה.
“טוב, אז היא עומדת ללדת – אלמנתו לשל לארס יינסן אומרת כך. בעצמי שמעתי שאמרה זאת.”
מה – זה הכל? תמהה דיטה במפּח־נפש. “לא קרה שום דבר מאז עזבתי את הכפר?” שאלה. “עם מי מתרוצצת עכשיו יוהאנה? בטח, עם אנטון. הכל ראו שעם פטר לא יאריך העניין הרבה.”
איזה טיפּש כריסטיאן זה – אין הוא יודע על כך ולא כלום. אבל כנגד־זה הוא יודע לספר שהכפר קיבל סירת־דיוּג חדשה לחלוטין עם מדוֹר־מלחים המותקן לשינה. אלא שדוקא זה לא עניין את דיטה כלל וכלל.
האם פובל הקטן מתגעגע מאוד עליה? האם אלמנתו של לארס יינסן טובה אליו? כריסטיאן השיב הן אחד לשתי השאלות יחד. לא רצה להפריד ביניהן, כיון שיצטרך להסביר לה שאלמנתו של לארס יינסן אינה דרה כלל עמהם, ויהיו אלה דברים ארוכים ומייגעים. אבל למה אין לו לכריסטיאן כל פת־צהריים בילקוטו? יכול היה להשיב שאכלה בדרך, תשובה המתקבלת בהחלט על הדעת – מכל מקום אין בה משום פליאה. אבל מצא שמוטב שיהא אומר שנשמטה מילקוטו אגב ריצה – תשובה שיש בה מן ההרפתקנות ושתשמש לו אמתלה יפה לרעבונו. ורעב היה – רעב כמלוא הבית – רעב כמרחק מכאן עד כפר־הדייגים! למה לעזאזל אין פותחים את השער הזה?
דיטה נתבוננה אליו בקפּדנות; שׂערוֹ זקוק לתספּורת; תיטול עמה את המספּריים ותעשה לו תספוֹרת. ומעילוֹ – יש להאריך את שרווּליו, עדיין אין זה מאוחר. פניו גרמיים, אבל מביעים קורת־רוח.
“כן ואשת־המפלצת מתה,” אמר כלאחר־יד.
פּירכסה דיטה פּירכוּס קל. “אשתו של הפּונדקי? למה לא אמרת לי זאת מיד?”
“כנראה ששכחתי. אי אפשר לזכוֹר הכל.”
פתחה דיטה בחקירת שתי־וערב, אלא שאותו רגע נפתח שערה של הטחנה.
“סוף־סוף,” אמרה ונזדקפה על רגליה; “אַתה תשים כאן עין על הפּרות ואני ארוּץ בינתיים לאכול צהריים. כיוָן שאתה כאן לא אצטרך להוליך עמי את הפּרות.”
כריסטיאן תלה בה עיניים דהומות: “אני לא יכול ללכת עמך?” שאל, כשעיניו קשורות בדמעות.
“לא, אין אתה יכול ללכת עמי. יחשבו שבאת לכאן בכוָנה לאכול משהו.”
“אבל אני רעב.” אמר כריסטיאן בפשטוּת.
“מאמינה לך – אבל אי אפשר שתלך עמי,” אמרה דיטה בתקיפות. “אבל אם תהיה ילד טוב לא אתמהמה זמן רב – ואָשׂים בכיסי משהו בשבילך.”
כריסטיאן הוצרך איפוא להתאזר בסבלנות. סרוּח היה על בטנוֹ והטיל אגרוף לתוך פּיו כדי להשהוֹת את רעבונו ששכך קמעה, בדעתוֹ שמזומן לוֹ אוכל. ודיטה נתלשה ממקומה וגלשה במורד הגבעה.
קארן באקגארד הלכה בעצמה לפתוֹח את השער. ראתה שדיטה רצה ובאה בלי הפרות ונשתהתה להמתין לה ליד החצר.
“מה לך היום”?" שאלה בקול לגלגני. “יצאת מדעתך, או שאַת רעבה כל כך שלא היה סיפּק בידך להביא עמך את הפּרות.”
פּניה של דיטה להבו כאש. “אחי נמצא שם,” אמרה. “ולכן חשבתי שאין אני צריכה…”
“כלום אחיך עשוּי מחומר כזה שפּטוּר הוא מאכילה? משערת אני שלא הביא עמוֹ כל אוכל – הרי אין השפע מצוּי ביותר בביתכם. מילא, אין הוא רוצה לאכול, שלא יאכל.”
“יכול הוא לחכות עד שיחזור הביתה,” נתכוונה דיטה לומר, אבל געתה משום־מה בבכי. “הוא כל כך נורא רעב!” אמרה בין גניחה לגניחה.
“עושים עניינים מדברים של מה בכך – זאטוטים טיפּשים! רואה אני שאלה הם נימוּסים יפים להשתיק את הרעב – נימוסי אביונים, זהו!” היתה קארן עוֹרמת נזיפות על ראשה של דיטה עד שהגיעו אל הבית.
אבל היו אלה נזיפות של כלאחר־יד. דיטה נפטרה אותו יום ממלאכות שלאחרי הצהריים והורשתה לרוץ אל אחיה מיד משכּילתה לאכול; ניתן לה סל מלא וגדוּש. “אם ישאיר משהו, שיקח עמו הביתה,” אמרה קארן. “הרי אין בביתכם מכל טוב, לא כן?”
קארן באקגארד לא מהרחמניות היתה; זו הפּעם הראשונה שנתנה דעתה על ביתה של דיטה מתוך חיבה.. לא היתה סלחנית ביותר לגבי העוֹני; את קולר האביונות יש לתלות לדעתה בצואריהם של העניים. אבל כבר נאמר לעיל כי יד פּתוּחה היתה לה בענייני מזונות.
לאחר ביקוּרוֹ של כריסטיאן ירדה מנוחה על דיטה. כל הפּגעים והפּורענויות שדמיונה מעלה היה שעה שנתנה דעתה על ביתה, נתנדפו כעשן ברוח המציאות.
היא קיבלה דרישת־שלום חיה מהבית – בידי כריסטיאן, שבא מהוּה־מַרפּקים כתמיד, ואותו יחפן כתמיד. מודאגת היתה מהנטייה שיש בו ליחפנות, ועם זה התפּללה בלבה שיחזור ויזדמן לכאן ביום מן הימים.
דיטה מבקרת בבית־אבא 🔗
היחיד שכנגדו יכלה דיטה להעיז פנים היה הבן. בעיני אחרים לא נחשבה כלל יצור אנושי, אלא מין חפץ בין שאר חפצי המשק. כשמחמת איזו עבודה מפרכת היתה קובלת על מיחוש בגב, היתה קארן נוקטת בזה הלשון: “גב שלך – גם כן גב. למה יש לך במקום גב שורה של עצמות!” גם אחרים לא התייחסו אליה אחרת, פרט לסינה שהיתה רואה את התינוקת שבה והאריכה עמה רוּח; אבל דיטה רצתה דוקא שהיא תתייחס אליה כאל נערה מבוגרת.
עם קארל היו הדברים שונים לגמרי. בן שבע־עשרה היה ופניו הביעו עליזות כפניו של קברן. היה גורר את רגליו כאילו הוצקה בהן עופרת, וכל הליכותיו היו כשל אדם שכבר נשבר בו לבו. דיטה ראתה היטב שמשהו מדכדך את נפשו, אבל עדיין אין זו סיבה להתהלך כמי שעומד לעלות על הגרדום. אף היא עמוסה צרורות־צרורות של צרות, ולא תמיד יודעת היא כיצד להיחָלץ מהן, ואף־על־פי־כן אין היא מתהלכת כל הזמן בראש מורד ובפנים נמוכות.
מגוחך היה לראות היאך קארל מרתיע את עצמו לצדדין שעה שמשהו מזדמן בדרכו. לא יכלה דיטה לכבוש יצרה ולא להקניטו ולקנתרו משבאה שעת כוֹשר לידה. נתקלה בו כשהיא מטלטלת דלי מים, היתה שופכת כלאחר־יד מעט מים על גבי רגליו; כשהציעה מיטתוֹ, היה תמיד משהו לא כשורה; או שקרש היה נשמט או שהיתה טומנת בה משהו באופן שהמסכן לא היה פוסק מלהתגרד ואנוס היה לקום באמצע הלילה ולנעֵר את הסדינים.
דיטה מצאה בקארל מישהו שממנו יכלה להיפּרע בעד כל הבזיונות שספגה; והיא נפרעה ממנו לפי תמימותה שלה. קארל השלים עם מעשי הקינטור וההקנטה שלה והיה מעמיד פנים אדישות. לא שינה בשל זה יחסו אליה אפילו כמלוֹא הנימה. אילו היה יוצא מכליו וסוטר לה על לחיה, לא היתה דיטה מתרעמת כלל על כך; אבל הלה לא היה בכוחו אלא להעמיד פנים אומללות.
בצהרי שבת אחת, סמוך לעונת הקציר, בא הבן הבכור לבקר באחוזת־הגבעה. משחזרה דיטה משדה־המרעה מצאה לו לזה כשהוא עומד ליד הגורן, מגולה ראש, קומתו זקופה ופניו שמחות – סתירה מזהירה לכל הסובבו. ניכר היה שבינו לבין אמו נפלו ניצוחי־דברים או שקרובים הם להתנצח ולהתנגח; זה מוחש היה באויר. הוא עמד והשקיף אל הים כתמוה ומוקסם; אמו מדיחה היתה כלים ליד משאבת הבאֵר והיתה מטילה בו מבטים קנטרניים. נזדמן מישהו לבאר, מיד נזדרזה קארן להאהיל בידה על גבי עיניה כדרך שעושה בנה המשוקע כולו בהסתכלות. הוא ראה זאת אך לא שׂם לב לכך.
“ובכן, מה מצאת סוף־כל־סוף? אולי תגיד לי בטוּבך מה מתכוננים לאכול שם בשבדיה לארוחת־צהריים?” שאלה קארן.
“אמא, שבדיה נמצאת בדיוק בצד שכנגד!” השיב בצחוק.
“באמת! איזה חכם מחוכם אתה! אבל מה אתה לוטש עיניים לשם?”
“מזין אני עיני בזיווֹ של הים הקוֹרן היום באור של שמחוֹת!” משך דיבוּרוֹ בנימה של קנטוּר. “בכל האיפרכיה שלנו אין מוצאים אחוזה שתהא משוּבצת ביפה־נוֹף כזה כאחוזת־הגבעה. אלא שמשוּלה היא לפנינים המושלכות לפני חזיר.” צחק צחוק יוצא מן הלב.
“אמרת שמשהו קוֹרן שם, לא כן?” נתלשה ממקומה ובאה ונתייצבה לצדו כשהיא מעמידה פנים תמימות ואוויליוֹת. “כן, צדקת, בני – עכשיו רואה גם אני; שיקחני השד אם אותו משהו אינוֹ קוֹרן כצוֹאת חתולים באור הירח! אבל כמה זה נחמד! הוֹ, ישוּ!” והיא ספקה ידיה מעוצם השמחה. “אבל למה, לעזאזל, לא נתנו את הדעת על כך והקימו את האחוזה ישר בתוך הים – אלה שקדמו לנו בכאן? כי עתה פטורים היינו מדאגות מזונות ומשקאות! אבל שמא מוטב שנניח לזה וניכנס לטעום משהו – כיון שאין אנו יכולים להתקיים מסתם הסתכלות במדבר גדול של מים אוויליים.” עקרה ופסעה אל המטבח; הבן נכרך אחריה.
טוב שראסמוס ריטר לא תיבל אותו יום את ארוחת הצהריים בניבול־פּה שלוֹ; ישב משוקע בראשו ורובו בפנכה שלפניו וידו רעדה כלשהו. אפילו קארן באקגארד מתייראה היתה יראת־מה מבנה; דיבוּרה לא היה מנסר בקולי־קולות כמנהגה. הבן סיפּר מעשיות מהמטרופּולין והיה צוחק בעצמו מרוב הנאָה ולא היה לו איכפּת כלל אם שאר המסובים לא נצטרפו לצחוקו. קארל, לא היה מעלה כמובן אפילו שמץ של חיוך, וראסמוס ריטר וקארן היו גוֹעים בצחוק רק כשמשהו גס משולב היה בהן, ואשר לסינה – לא בדיחותא ולא עצבות היתה להן שליטה עליה. דיטה לא גרעה עיניה מפּניו של המורה; שעה שדיבר היה החדר מתמלא אורה והאויר שבו נעשה קל לנשימה. ניכר היה ששרוּי הוא בין ילדים ויודע דרכי המחשבה שלהם.
“היש לך אחים ואחיות?” נפנה פתאום לדיטה. פּניה נעשו סומקות מחמת מבוכה, שכן לא רגילה היתה שמישהו יהא מסיח עמה ליד השולחן. מששמע שעדיין לא היתה בבית למן בוֹאָה לכאן, לבשוּ פניו ארשת של רצינות. “אין זה נכון מצדך,” צידד ראשו כלפּי אמוֹ.
“אין היא חסרה כאן מאומה,” ענתה קארן קצרות.
“ואין זה כלל לפי החוק לא לתת לנערה צעירה פגרא קלה במשך כל הקיץ,” הוסיף ואמר. “מכל מקום אין זה נכון מצדך”.
“אין אתה צריך ללמדני חוקים – וגם לא מה שנכון ומה שלא נכון,” הטיחה בו קארן, וקמה כעוסה מעם השולחן.
אך כנראה שהאם ובן הסיחו בכך במתינות שעה קלה לאחר זה, כיון משסיימה דיטה את מלאכת הצהריים שלה, אמרה לה קארן שרשאית היא לרוץ הביתה אם יש את נפשה, הבקר יוכנס לתוך הגדרה.
“פּנוּיה אַת עד מחר בערב – מבינה אַת!” צעק אחריה המורה. קארן רטנה משהו, אך דיטה כבר לא שמעה שמץ מריטוניה, כבר חָצתה את החצר והפליגה לבין השדות.
בכל הקיץ כולו לא היתה כל כך קלה ברגליה. היא הולכת הביתה! יתירה מזו, היא תישן בבית – לילה שלם! צער רב מצטערת היתה שנגזר עליה שלא לישון עוד לעולם תחת קורת גג של בית אבא, לא לכרבל את הקטנים בכסת ולהקשיב לשנתם השליוָה והקצוּבה.
אחות אלזה טרודה היתה בהדחת הכלים שעה שדיטה פרצה לתוך המטבח וגרמה שפנכה תישמט מידה מחמת התבהלוּת. הוצרכה לעמוד על גבי שרפרף כדי שתהא מגעת לכיוֹר, אבל כבר היתה עקרת־בית קטנה ומנוסה; דיטה העיפה מבט בכלים המודחים ואמרה שבחה בפניה. הילדה הסמיקה מתענוג הקילוסים.
אותה שעה ירד לארס פטר מעליית הגג, כשהוא מנומנם למחצה. “הזאת אַת, בחוּרוֹנת! היה באמת נדמה לי שאני שומע את קולך.” דיטה כרכה זרועותיה סביב צוָארו וכמעט שהפּילתו.
“טוב, טוב – הניחי לנעֵר קצת את השינה,” אמר ופשט את זרועותיו כדי לקנות לו עמידה של ממש. “השינה ביום שוָה קליפּת השוּם לעומת השינה בלילה.”
אותו רגע בא פובל במרוצה מהחוף; מישהו סח לו שהאחות הגדולה חזרה. “יש לך משהו בשבילי?” צוַח בטרם הספּיק לעבור את המפתן. לא, באמת שאין לה מאומה ־ וכי צריכה היתה להביא לו משהו?
“אַת זוכרת שהבטחת לי כשתלכי לעבוד תבזבזי כתר שלם לקנות לי משהו,” אמר הנער בלשון־של־תוכחה. לא, אין היא זוכרת.
“אבל בפעם הבאה אזכור לבטח,” אמרה בכוֹבד־ראש, ואישרה את הבטחתה בקריצת עין.
“לא צריך להבטיח סתם ולא לקיים,” אמר לארס פטר. “יש להם, לילדים זכרון טוב פי כמה וכמה משלנו.”
“ואיפה כריסטיאן?” אחזה דיטה בדש מעילוֹ של הנער המאוכזב.
“כריסטיאן – הוא בעבודה; כבר איש לכל הדעות,” אמר אביה, “עבד כל הקיץ אצל הפּונדקי.”
“כלל לא סיפּּר לי זאת כשבא לראות אותי.”
“מה – הלך לראות אותך? לא שמעתי כלל על כך. ואתם, ילדים?”
כן, אחות אלזה ידעה על כך. כריסטיאן סיפּר לה זה בסוד – כיון שהיא עתה עקרת־הבית.
“ואַת לא סיפּרת לי על כך מאומה,” התרעם לארס פטר.
“לא צריכה היתה – לימדה דיטה זכוּת עליה – כיון שכריסטיאן סיפּר לה בסוד. הוא מקבל קצת כסף בעד העבודה שלו?”
לארס פטר צחק: “הפונדקי הוא מן המקבלים ולא מן הנותנים. אבל הנער מקבל אוֹכל ולומד לציית, כבר הגיע הזמן לכך. לא קל לשים עין עליו, כשבלילות אני צריך ללכת לדיִג וביום אני ישן. אגב, שמעת שאשתו של הפונדקי מתה?”
כן, כריסטיאן סיפּר לה. אבל מחמת מה מתה?
“ילדים תצאו לשחק קצת בחוץ,” אמר. אלזה ופובל גררו באי רצון רגליהם אל הדלת. "הסיבה היתה – הסביר לארס פטר – משום שרצו בילד – ועניין עצוּב הוא, כשאתה נותן את הדעת על כך. הם טרחו כל מיני טירחות כדי שיזכו בילד; סיפרו לי שהפונדקי וקהל חסידיו היו כורעים ומתפּללים לאלוהים שיביט ברוב חסדו ממרומים ויברך את רחמה של האשה. אבל דומה שמחשבתו של אלוהים היתה שאין הם ראוּיים לפרי־בטן; מכל מקום לא יצא מאומה מההוֹקוּס־פוֹקוּס שלהם; ואז הגיע בסתיו שעבר אותו ברנש – המיסיונר שהפּונדקי הביא לכאן שיהא מנצח על העצרות שלהם. וכך היו המיסיונר והאשה מתפּללים ביחידות והוא היה סומך ידיו עליה ומברכה. ואם כך או כך, סוֹפוֹ של דבר שהיא הרתה.
“נס אמתי!” אמרה דיטה בפנים של פליאה.
"כן, ייתכן שאפשר לקרוא לזה נס – יש המון דברים שאין להשיג אותם בשׂכל הפּשוט. אבל הפּונדקי לא רצה משום־מה להאמין בנס ובמופת זה. הרי יודעת אַת שאף פעם לא נהג חיבה יתירה באשתו, אבל לאחר מעשה־הנס נתאַכזר כנגדה בפראות. היה חוֹבטה ומבעט בה, וכפי שסיפרו לי, בדרך מגונה ביותר: היה בוֹעט דוקא בכרסה.
“רשע שכזה!” אמרה דיטה בקול צרוד.
“מחמת קנאה עשה מה שעשה – והרי יודעת אַת למה מסוגל הוא כשמכעיסים אותו. סופו של דבר שחלתה ומתה; והבריות אומרים שבשעה שטמנו אותה בארון, לא הניח לשׂים לצדה חוטים ובד כדי שתוּכל ללדת בקבר לכשתגיע שעתה. כך הוא המנהג כשמתה אשה בהריוֹנה; אבל הוא התאַכזר לה קשה. ‘שתהא ממתינה כך עד יום הדין!’ – כך אמר. עכשיו נתהפּך עליו הגלגל, ובדין – ונתבדו כל הפּטפּוטים שאין הוא מתיירא לא מאלוהים ולא מהשׂטן. אנשים שנזדמן להם לעבור בלילות ליד בית הקברות היו שומעים קולה של אותה עלוּבה בוכה ומקונן, מאז הובאה לקבורה. ומעשה בפונדקי שנזדמן לו בשבוע שעבר לחזור לביתו בעגלה רתומה לשני סוסים ובשום אופן ובשום פנים לא רצו הסוסים לעבור בסמוך לבית העלמין. נסתמרוּ למקומם והיו עומדים ומרעידים מאימה, והזיעה היתה עולה ומהבילה מגופם, וקול היה בוקע וקורא מתוך הקבר: “חיתוּלי תינוֹק – חיתולי תינוק!” עד שהוצרך הפּונדקי לקרוע את כותנתוֹ מטליות־מטליות ולהניחן על גבי הקבר, ורק אז נשתתק הקול והסוסים יכלו להרים טלפיהם ולעבור בשלום. אבל מאז נתהפּך עליו הגלגל. אמנם, עדיין מוסיף הוא להתרוצץ לכאן ולכאן, אבל שוב אין הוא האיש שהיה.”
“מסכנה, אשה מסכנה,” אמרה דיטה. דמעות גדולות ניתלו בריסי עיניה.
“כן, יפה אמרת – יש המון רשעות בזה העולם; אבל לשמור טינה לאשה שוכנת עפר – על רשעות כזו לא שמעתי מימי. – אבל מילא, אין אנו צריכים לצער עצמנו על כך,” הרים לארס פטר את קולו. “צאי עכשיו לילדים – הם מחכים לך בקוצר־רוּח; עלי לרדת לחוף ולהתקין את הסירה לדיוג־הלילה.”
דיטה יצאה והחזיקה בידו של פובל ובידה של אלזה והלכה עמהם לבקר אצל ידידים ושכנים. ביקורים אלה היו לה למורת־רוּח, אלא שחששה שמא יאמרו שדעתה גסה עליה. הישיש והישישה מבית־לחם־הזנגביל שמחו לראותה. “הוֹ, גדלת ועלית כפורחת!” אמרו ומיששוּה בחיבה. אשר להם – הם נצטמקו ונתמעטו והלכו. זקנים חביבים אלה דומים שגדלים היו גידול משוּבש. ואותם ריחות האזביון והתפוחים אוֹפפים היו לבית.
משם הלכו לבקר אצל האלמנה של לארס יינסן, מן הראוּי לומר, דרך־אגב, ששוב לא היתה אלמנה, כיון שהפּונדקי זיווגה לדייג חדש שבא לדוּר לכפר. אבל בפי הילדים עדיין קרוּיה היתה – האלמנה של לארס יינסן! הנפש הטובה, ביקור זה הביאה לידי התרגשות רבה.
“אין אני יכולה להיות לכם לאֵם,” אמרה, “אבל בכל אופן נעים לי לראותכם תחת גג ביתי. מסתמא שמעתם שיש לי עכשיו בעל, בעל משלי. קשה לי לומר מה טיבו של זה, משום שעדיין לא עמדתי על טיבו; מכל מקום משונה הוא שדוחפים לתוך ביתך אדם זר לחלוטין; תחילה הרי זה כמו בין כלב לחתול, אבל לאט־לאט מתפּייסים ועובר הכעס – כשם שהכל עובר בזה העולם.” הוצרכו לשהות אצלה שעה קלה ולשתות אתה ספל קפה.
מה טוב ומה נפלא להיות שוב בבית – הירהרה דיטה בלבה – ושהכל יסתכלו בך בעיניים מפיקות חיבה וגאוָה – והתפּעלות! כמה הוורידוּ לחייה כמה נתמלאו אבריה, כמה חסוּנה היא! “במהרה בקרוב תהיי בחורה מבוגרת,” אמר לארס פטר מתוך שמחת־הלב, “ועד שנספּיק להתבונן לכאן ולכאן, תחזרי שלוּבת־זרוֹע עם בחוּר שלך.”
הילדים לא משו ממנה, יהירים שיש להם אחות גדולה שחזרה הביתה כמי שראתה עולם ומלוֹאוֹ, והמדברת בלשון של חשיבות על דא ועל הא.
לאחר שהילדים פרשו לישון, ישבו דיטה ולארס פטר לגלגל שיחה קלה לאורה של המנורה.
“ובכן מה שלומך?” שאל. “רואה אני שאת חסוּנה ובריאה – משמע שמזונותיך מצויים ואין מעבידים אותך שם בפרך.”
לא, אין לה לדיטה כל טרוניות – עד עתה. ואף־על־פי־כן רוצה היתה לעשות בחורף בבית; עבודה מרובה מזומנת לה כאן, ואחוזת הגבעה רחוקה כל כך.
“כן, יהא לבך סמוך ובטוּח שאנו מרגישים בחסרוֹנך יום־יום,” אמר לארס פטר. “אבל להחזירך הביתה – נערה בגילך – אין זה לפי כוחם של עניים כמונו. הבריות לא יראו זאת בעין יפה.”
“אבל מארתה, בתו של ראסמוס אולסן, היא תמיד בבית,” טענה דיטה.
“ודאי יש דברים בגוֹ,” אמר לארס פטר; “בטוחני שלא סתם ככה מניחים לה להישאר בבית. לא, הפונדקי עינוֹ צרה בעניים שיסתייעו בילדיהם; אפילו את כריסטיאן רוצה היה לטרוד מהכפר. אבל אולי נוּכל למצוא לך מקום־עבודה קרוב יותר. אומרים שהפונדקי עומד להקים בית־מלון ולהביא לכאן קייטנים ואורחי פגרא, כנהוג במקומות אחרים. אפשר תקבלי מקום־עבודה בזה בית־המלון.”
לא; מוטב לה לדיטה שתישאר באחוזת־הגבעה.
“זאת ועוד, מוקדם מדי שתחליפי את מקומך,” אמר לארס פטר, “שינוּי־מקום מוציא לך שם רע – בדין או שלא בדין. פועלים המחליפים תכופות מקומות שלהם אינם מקובלים על החַואים.”
“וזה למה?”
“משום שזה מעיד על מידה יתירה של עמידה ברשות עצמו – ומידה זאת שנוּאה עליהם. אוהבים הם שהפּועל יהא מתמיד זמן רב במקום אחד, כיון שזה מעיד על כוח סבל וסבלנות. אבל נניח לזה, שמא ראית צלוֹ של הדוד יוהאנס? שמעתי שאין הוא זר כל עיקר באחוזת־הגבעה.”
דיטה ראתהו מטורזן ומצוחצח רק פעם אחת, ואין היא סבורה שהוא שם אורח תדיר. “כלום יש משהו בינו לבין קארן באקגארד?” שאלה מתוך הסקרנוּת.
“מפטפטים שהוא מחַזר אחרי בעלת־הבית שלך – ושאין היא דוחה אותו כלל וכלל. אפשר שאמת הדבר ואפשר שלא. אבל יש בו החוצפּה לתחוב חָטמוֹ לתוך החלונות הגבוהים. ויהא זה צמד־חמד של מכשפה זקנה ושל פּרחח; אומרים שזיווּג כגון זה אינו עולה יפה.”
למחרת בבוקר הקיצה דיטה משנתה דהומה ותוהה: מישהו משך בחָטמה. פּקחה עיניים בוהות: כריסטיאן ופובל רכונים היו על המיטה ופילבלו כנגדה עיניים שובבניות, ובסמוך עמדה אחות אלזה ובידה ספל קפה. “תשתי קפה במיטה!” נצטווחוּ שלָשתם בבת־אחת, כשהם צוחקים בכל לב למראה פניה המבולבלות. לא מורגלת היתה בברכת השכמה כזו.
השעה מאוחרת היתה – ניחשה זה לפי אורה של החמה. הזאטוטים הקטנים הסכימו יום קודם לכן ביניהם שיניחו לה לדיטה לישון שינה ארוכה. “אַתם כנופיה יפה!” אמרה וגמעה את הקפה מתוך נחת־הרוּח. “רציתי לקום במוקדם כדי לסדר את הבית.”
“אבל הבית כבר סדוּר־ומסוּדר!” צווחוּ מתוך השמחה שעלתה בידם להפּילה בפח.
שעה שדיטה התלבשה הוצרכה לספּר להם על אחוזת־הגבעה ועל הבקר ועל החתול הדומה לפרס ועל שׂכיר־היום הקשיש שפיו מלוכלך בטבּק־לעיסה ושיני סוס שחורות לו. “וברנש זה להוּט כל כך אחרי נשיקות – אמרה – שאין הוא מניח לאף בחורה.”
“פוּי, מנוּול שכזה!” הוצרך כריסטיאן לקום ולירוק יריקה בעד החלון הפתוּח. אגב־כך נתקלה עינו בסירות המפליגות אל החוף. “אבא בא!” – נתלש ממקומו, פרץ החוצה וגלש במורדות החול בצוויחוֹת של שמחה. אבל פובל, שהיה מחַקה כל מעשיו של כריסטיאן, הוצרך אף הוא לגשת לחלון ולירוק החוצה בטרם יגלוש במורדות החול. נאלץ היה לטפּס על זיז המיטה כדי להגיע לאדן החלון – וכשרקק נפל הרוֹק על בגדיו; וכמובן שהוצרכה דיטה לקנחוֹ וכל זה גרם שיתמהמה. לבסוף התחמק והיה מדדה ורץ אל החוף – דיטה נהתה אחריו בעד החלון; כל רגע היה צונח תחתיו ומתגלגל, כה חפוז ובהול היה. לא נשתנה כל עיקר שמנמן קטן ומצחיק זה.
אף דיטה התקינה עצמה לרדת לחוף, אלא שאותו רגע נשמעה נקישה בקיר. היתה זו אמא־דוריום; קמה דיטה ונכנסה אצלה. “שמעתי שבאת,” נתעטשה הזקנה, “שמעתי את קולך שלך.” השיעול היה משסע את דיבוּרה, והכיח היה מחלחל בה בדומה למים המבעבעים בתוך סיר בולבוסים השפות על גבי האש. מוטלת היתה במצב איום כתמיד; דיטה גיבבה למראשותיה של העלובה את הכרים שדביקים היו כמטליות ספוגות שמן.
“רואה אַת, מוּטל לו אדם ומרקיב לו ואין לו המזל למות,” קבלה הזקנה. “אין מי שיטפל בו, ואין הוא מביא כל תועלת לשום אדם. הבן שלי משוטט תמיד בימים רחוקים ואינו חוזר לעולם, ואשתו מתרוצצת כל הימים לכאן ולכאן. אומרים שיש לה שוב כרס – העיניים שלי כבויות כמעט. מה איכפּת – אילו יכולתי רק למוּת מהר. יעקוב־הדייג הוא היחידי הדואג לי; לולא הוא הייתי מוטלת כאן וגוֹועת. גשי ואגיד לך משהו, אבל שיהא שמוּר עמך בסוד גדול: במהרה בקרוב ימצא יעקוב את הלחש – ואז יהרוג את המפלצת.”
“הלוַאי,” אמרה דיטה. “אז ניפּטר ממנו.”
“כן, כולנו ניפּטר ממנו אבל שלא תספּרי לשוּם אדם, שעלוּלה אַת לקלקל הכל.”
“אולי לפתוח קצת את החלון?” הצחנה שעמדה בחדר כמעט ששׂמה מחנק לדיטה.
“או, לא, או, לא, אַל תפתחי!” בולמוס של שיעול תקף לזקנה לעצם הרעיון בלבד.
דיטה התבוננה סביבה אין־אוֹנים; בדין שתפשיל שרווּליה ותכניס קצת סדר באנדרלמוסיה שבחדר זה, אלא שלא ראתה התחלה ולא סוף. “הניחי, אַל תעשי מאומה,” אמרה הזקנה. “אני רגילה בכך, וניחא לי בכך.” דיטה חשה עצמה סמוך להקאָה, אבל כיצד מסתלקים ומניחים לזקנה שתהא מוּטלת כך. אותו רגע שמעה קול אביה שקרא לה מתוך אוֹרוֹ של יום.
“רואה אני שאַת חיוורת,” אמר לארס פטר, “ואין כל פּלא בכך, אפילו אני הרגיל בים, מבקש להקיא משאני מכניס ראשי בעד הדלת של הזקנה. צריך פשוט להעבירה לבית־חולים; אבל הפּונדקי לא רוצה בזה, חושש שמא יוָדע באיזה מצב היא מצוּיה.”
“איפה התאומים?” שאלה דיטה.
"או, אחד טבע; ומעשה שהיה כך היה; אמו שלו כיבסה בגדים ליד הסירות; הרי אַת מכירה את הרשלנית הזו; הילד זחל לו ונתגלגל לתוך המים; אחר כך מצאו אותו תחת אסדה. השני נשלח לקרובים שלה הגרים בכפר הסמוך.
“אבל למה אין הפּוּנדקי עוזר להם?”
“מחמת שנאה; משום שהבן קם והפליג בימים; לא רצה להיות עבד מכוּר לפונדקי.”
אבל אותו יום אחד בשבת היה – הכל העיד על כך. השמש פרשה זיו של חג על פּני גבעות החול ועל פני הים; בקתותיהם של הדייגים קרנוּ באוֹרה של החמה. הכלונסאות שעליהם משטחים בכל ימות החול את הרשתות שיתייבשו, נתמתחו כנגד השמים הכחולים כבחורים העומדים ומתבטלים באחד בשבת, ידיהם בתוך כיסי מכנסיהם. יום הדור־נאה כזה הזמין לצאת מתוך אורח־החיים המקוּבל – להפליג למרחקים. לארס פטר ויתר על שינה־של־צהריים. “יהא פנאי רב לישון בקבר,” אמר.
יהא נחמד ונעים לערוך טיול לאגם ארא; אז יוכלו לראות את “קן־העורב” והמון דברים המושכים את הלב. אבל הילדים רצו לילך למקומות שעדיין לא ראו. עורכים חגיגה בכפר־הדייגים מהלך שמונה מילין דרומית. לארס פטר נאחז בזה מניה־וביה; ומי יודע, שמא ישחק לו המזל ויוכל לתקוֹע שם יתד; הפונדקי כבר נמאס עליו תכלית המיאוס. “וגם נראה שם את הקייטנים,” אמר בפנים שוחקות. “שמעתי שהם באו לשם המונים־המונים, ושהדייגים השכירו להם את הבקתות שלהם והלכו לגור ברפתות ובדירי־חזירים. אומרים שהקייטנים הם כנופיה מצחיקה מאוד; שהם אוכלים דגים בשני מזלגות, ושאוכלים ארוחת בוקר בשעה שאנו נוהגים לאכול ארוחת־צהריים, וארוחת־צהריים בשעה שאנו נוהגים לאכול ארוחת־ערב. כנראה שברנשים אלה אוכלים ארוחת־ערב בשעה שאנו שותים קפה הבוקר!” הילדים געו בצחוק; משוגעים שכאלה. “כן, והם מתבטלים כל היום ולא נוקפים אפילו אצבע קטנה רק מחזרים זה אחרי אשתו של זה. הא לכם מלאכה יפה! הדייגים אין הם מרוצים כל עיקר ממנהגים אלה, אבל כיון שהקייטנים מכניסים כסף, ממלאים הם פּיהם מים.”
אבל כיצד ללכת לשם? בדרך הים – זוהי הדרך הפּשוטה והבדוקה ביותר; אלא שהבנות לא חיבבו ביותר הפלגה בסירת מפרש. וללכת ברגל – רחוק מדי. שמא אפשר לשאול את קלאוס; לארס פטר סבר שכדאי לנסות. מאז מעשה בית העלמין, נעשה הפונדקי נוח יותר לבריות.
הוֹ, טיול בעגלה! טיול עם קלאוס! – זה יהא משהו מופלא ביותר! הבנות אמרו: “אה!” וגילגלו עיניים גדולות, ושני הנערים כירכרו אילך ואילך כשני סייחים. כריסטיאן נשלח לפונדקי; לא יצאה שעה קלה וקלאוס עמד ליד פתח הבקתה.
נפלא, עכשיו עליהם לזרז עצמם. הילדים קושטו בבגדי החג שלהם, והם השתדלו במיטב יכולתם להקפּיד שלא יתלכלכו, אבל לעולם אין לדעת אם יהיו עומדים בנקיוֹנם. ברכיו של כריסטיאן שחורות, מחוספּסות ומרופּשות היו; רפש זה אי־אפשר להורידו, טען. “בוא־נא הנה, תיכף נראה אם לא יירד אחת־ושתיים,” אמרה דיטה ונטלה סבון רך ומגרדת. אבל כריסטיאן נרתע כאילו הכישוֹ נחש:
“מה, אַת רוצה שיהיו לי רגליים של ילדה?”
דיטה צררה סל מלא וגדוּש לחם, חמאה, גלידי שומן ודגים קרים וכל דבר שמצוּי היה בבית. “עכשיו חסרים אנו רק כמה בקבוקי בירה,” אמרה.
“נקנה שם – וגם קפה נשתה שם!” אמר לארס פטר מתוך הרחבת־הדעת כמי שרגיל בבזבזנות. “נבלה שם בנעימים.”
“אבל הרי אין לך כל כסף,” הזכירתו דיטה מתוך הזהירות.
באמונה שכלל לא נתן את הדעת על כך. “ודאי, כששוב אין לי הרגילות שתהא הפּרוטה בכיסי. היי, כריסטיאן רוץ אל ראסמוס אולסן ובקשהו שילווה לי כתר.”
“מסופקת אני אם יש לו,” אמרה דיטה, כשהיא מצדדת מבטה לבקתתוֹ של ראסמוס אולסן.
“בטוחני שיש לו; אַת רואה, אמש פגשו אנשיו של ראסמוס אולסן בסירה מאונדרסטד ומכרו לדייגים ההם חלק מהדיִג שלהם,” אמר לארס פטר בקול נמוך. “הרוצה שתהא לו פרוטה מזומנת בכיסו מוכרח מזמן לזמן להיתפס לתחבולה זו, אין ברירה אחרת.”
כריסטיאן חזר בריצה; לפי הילוכו ודילוגיו ניחשו ששיחק לו המזל. החזיק בידו בקבוק בהיר שהתנוצץ בשמש. “מוּכן לחייב את ראשי שזהו יי”ש – אמר לארס פטר נרעש – זהו נאה ויפה מאוד מצדו של ראסמוס אולסן, בחיי!"
“יודעת אַת,” משך פובל את דיטה בשמלתה, “בבית־לחם־הזנגביל מטגנים סופגניות, ובחיי שבשבילנו.” כן, כבר ריחרחה דיטה ריחן.
“אבל מנַיִן יודעים הם שנוסעים אנו לטיול?” שאלה מתוך התמיהה.
לא היה זה בגדר סוֹד. סיעות־סיעות של ילדים הקיפו לעגלה, ונשים שירבבו ראשיהן לראות מה טיבה של כל התכוּנה הזו. לאו בכל יום יוצאים מהכפר לטיול־של־תענוּג.
היה משונה לחזור ולראות את קלאוס, זקן מאוד היה ודעתו מעומעמת עליו; בשרוֹ כחש ונתמעט מאוד מאָז ראתהו דיטה בפעם האחרונה. היא מצאה שיירי לחם־ניקודים, אבל קלאוס רק ריחרח להם: אין בכוחו לכוֹססם אלא אם כן יושרו תחילה במים. אבל עדיין הכירם, וביחוד הראה פנים שוחקות ללארס פטר. משניגש אליו, צנף הסוס הזקן צנפה נוגעת עד הלב. “רוצה שיהיו מפנקים אותו,” אמר לארס פטר. וקלאוס דיחק ראשו לבין זרועו של הלה ושהה דומם.
הילדים נצטערו על הסוס שיהא חייב להסיעם דרך ארוכה; דומה שלא נשתיירה בו כל רוח חיים; משול היה לבקתה ישנה־נושנה העלוּלה להתמוטט בכל רגע. אבל לארס פטר אמר שעדיין מצוּיים עמו כוחות, ואמנם משעלו לעגלה התחיל הסוס מושכה משיכה מניחה את הדעת. לארס פטר מהלך היה בצד עד שיצאו מתחום החולות המחולחלים; ואשר ליעקוב־הדייג שבא לראות במחזה, זה היה נכרך אחרי העגלה ודוחפה ומסייע עם קלאוס על דעת עצמוֹ.
“אבל הסופגניות!” נזכר פובל שעה שהגיעו לקצה החולות. “לגמרי שכחנו.” דיטה החזירה ראשה לבית־לחם־הזנגביל; היא זכרה את הסופגניות, אבל ראשית מנַיִן שהועדו בשבילם, ושנית לא נאה היה לחזר אחריהן. אבל אותו רגע ביצבצה ונסתמנה על הסף דמותה של הישישה, שהיא מרמזת אליהם בניענועי ראש. כריסטיאן גלש חיש־מהר מהעגלה, וחזר כשהוא מטלטל סל כבד. “יש גם חזרזירים,” אמר. “ונתבקשתי לאַחל לכולם טיול נעים!”
והם יצאו לדרך, והתנהלו אִטיות אך בטוחות. משחָש קלאוס קצת חמימות בארכובותיו התחיל לרוץ אורח; עדיין נשתייר בו מכוח הפּסיעה הישן, והיה מיטיב לגמוֹע מילין מכמה וכמה דהרנים.
היה נפלא לשוטט שוב בין שדות־חיטה, בתחומי נחלאות קטנות שכל אחת מהן סיפּרה סיפּור על חיים הוֹמים ומהמים. מפּרק לפרק היתה מתנצנצת כנגדםן האספּקלריה של האגם ארא, ואגם זה העלה על לבם זכרו של “קן־העורב”. הזמן עשה את מלאכתו, מחק את הטפל ושייר את העיקר: סוף־סוף היה “קן־העורב” נחלה של ממש, אם כי ענייה, על אדמתה, פרתה, חזיריה ותרנגולות שלה שהיו מטילות ביצים. כל זמן שאין אדם משתעבד בחובות הריהו אדון לעצמו – כך מהרהר היה לארס פטר. אילולא חס היה על קלאוס, כי עתה נוסעים היו סחוֹר־סחוֹר ל“קן־העורב”. ולארס פטר אמר בעלמא לתוך חלל השדות: “ייתכן שצריכים היינו להישאר שם!” אפילו פובל הקטן ישב מכונס בתוך עצמו ושתק, כאילו חש היה שחזר לביתו שלו. – סוף־סוף לא הרי האדמה כהרי הים.
משנכנסו לעיבוּרוֹ של כפר־הדייגים ראו בניין־מידות מתנוסס לתפארה ותלויים לו סביב־סביב כלובי־עץ עד לשולי הגג. “זהו מלון־הרחצה,” הסביר לארס פטר. “כזה שהפּונדקי רוצה להקים אצלנו. אבל כיצד יכול זה להכניס רוָחים, כשהוא פתוח רק חודש אחד בשנה!” קלאוס הוצרך להשתהוֹת כדי שיוכלו להסתכל בבית משונה זה.
“ולשם מה כלוּבי־ציפּרים מצחיקים אלה?” שאלה דיטה.
“אה, הללו? מתקראים הם פַראנאדות. הקייטנים נוהגים להסתרח בהן בשעה שהם מתעצלים להתהלך.”
“עולה הרבה כסף לגור בזה הבית?” שאל כריסטיאן.
“ומה אתה חושב, אה? הם משלמים בעד יום אחד יותר משאנו מוציאים במשך שבוע שלם – כולנו יחד.”
“מאין יש להם את הכסף?” שאלה אלזה.
“מאין יש להם הכסף, אדרבה, הגידי אַת. שכמונו צריכים לעבוד קשה כסוּסים כדי שנתקיים קיוּם של עוֹני ודחקוּת; אבל ישנם כאלה המרויחים כסף מלוֹא חפניים ובקלוּת רבה מאוד.”
והיו מַקשין קושיות בלי סוף; לא היה סיפּק בידי לארס פטר להשיב כהלָכה על כל קושיה וקושיה. רק פובל הקטן שתק והיה גומע וגומע בעיניו. “הוא רואה הרבה מאוד!” אמרה דיטה ונשקה לו.
הם לא קבעו אכסניה בפונדק, אלא נשתהו בתוך החולות והתיר את הסוס, “נוהגים הם לגנוב את השחת שם בפונדק,” אמר לארס פטר; אבל האמת היא שביקש לחסוֹך את דמי האכסניה. תלו לו לקלאוס את השליף והטילו שמיכה על גבו שלא יעקצוהו הזבובים, וקמו והלכו לסייר את המקום.
המזח לא נאה היה כמזח שבכפרם, אבל לעומת זה היה החוף יפה שבעתיים. הוא התפּשט מזה ומזה בצורת חצי־סַהר ונסתיים בשני צוקים גבוהים; החול נתרפּד כמין רצפּה שעינגה את ההליכה. בקתות עץ קטנות נתונות על גבי גלגלים התנוססו פה ושם; ומה טיבן של הללו? פלוני המבקש לרחוץ, מסיע בקתה לתוך המים, נכנס לתוכה ורוחץ. “עשויות הן בשביל אלה הצדקנים שנוֹח להם למות מלהיראות בלי בגדים,” אמר לארס פטר, צוחק. “אבל לאו כולם הם קפּדנים כאלה.”
לא, כלל לא קפּדנים היו, שכן סרוּחים היו על גבי החול גברים ונשים בצוותא, ורק אלונטית כרוכה להם במתניהם; מהם השתכשכו בחול בפשטות של חזירים, או נברוּ בו כתרנגולים. בשולי המים מהלכים היו זוגות עירומים זרוֹע שלוּבה בזרוֹע. הגברים שחוּמי הגוף שבגפם היו, שוֹטטוּ אילך ואילך זחתנים כתרנגולים, זרועותיהם משוכלות, ומראים את שריריהם. כל רגע מטילים היו לפניהם את זרועותיהם, מחשלים את השרירים וחוזרים ומשכלים אותן. אבל הנלעג והמגוחך שבהם היה ברנש אחד שהיה רץ לאורך החוף בכל המהירות שבו, אילך ואילך. מרפּקיו תקועים היו לו במתניו וראשו מופשל לו לאחוריו, ושערוֹ הרטוב תלוּי ומשתלשל לו על גבו.
הילדים געו בצחוק. “זה האיש משהו לא בסדר בראש שלו,” אמרו.
“והוא יודע זאת יפה,” האמר לארס פטר. “הוא עושה לבריאותו ברנש זה. כאלה הם – כנופיה של ברנשים משוגעים למחצה, רוב־רובם שבהם. הם יכניסו ערבוּביה בכפר שלנו לכשיבואו לשם.”
החגיגה עצמה עלוּבה ומטושטשת היתה. תלוּ חבלים עשויים ענפים ירוקים על גבי הכלונסאות כדי לגדור מין פלטיא, ובטבורה של הפלטיא הוקם דוכן שעליו עמד מישהו וצרח בקולי־קולות על – נתיב הפאר והעוֹצמה של דאניה! ראשו מגולה היה והזיעה טיפטפה ממצחו; החמה זרחה על גבי פדחתוֹ הגדולה והקרוחה. סוכות־שעשועים ומוקיונים ולוליינים ומעשי־להטים ופלאים כיוצא בזה שרגילים היו לראות בירידים, לא מצוּיים היו באותה חגיגה.
“ברנש זה העומד ודורש הוא יותר מדי מחוכם בשבילי,” אמר לארס פטר, ועקרו משם והלכו להם, הוא ודיטה בראש ושלושת הקטנים נכרכים אחריהם. אפילו כריסטיאן לא הי פורש מהחבורה; דעתו היתה מעורבבת עליו מחמת הזרות שבכל זה – הכל שם היה מטרופוליני־קופּנהאגי מדי.
בסוּכת־נצרים של אחת האַכסניות ישבו ואכלו את המאכלות שהביאו עמהם ואת הסופגניות, שעדיין נשתמרו בחמימותן. מלצר במעין לבן ומגבת מופשלת לו על זרועו ערך לפניהם בירה וקפה. מלאכה משונה לגבי גבר – סברה דיטה. אבל עונג גדול היה לסעוד בבית־מלון.
והגיעה השעה לרתום את הסוס. כבר התחילה השמש ליתן את הדעת על צללי הלילה. חייבת דיטה להימצא עם ערב באחוזת־הגבעה, וראוי לה שלא תבוא באיחוּר.
בחורה סמוקת לחיים 🔗
הסתיו בא עם רוחות של צינה וגשמים בלולים בברד; רובו של יום היו הבהמות עומדות תוהות, גבן כלפּי הרוח, ותולשות מפרק לפרק גבעוֹל עשב מתוך האדישות;
ודיטה היתה עומדת מצונפת ומכורבלת ומרעידה מקור. דומה שרק מחשבה אחת העסיקה מוֹחן של הבהמות: אימתי נחזור לרפת. בשאָר החווֹת כינסו משכבר את הצאן לדיר, אבל אחוזת־הגבעה לא מזורזת היתה בשינוּיים, בזה כבכל הדברים. אבל בוקר אחד מצאו עם יקיצתם מישטח של שלג על פני האדמה – היה זה בתחילת אוקטובר. תוך שעה שעתיים נעלם לחלוטין, ואף־על־פי־כן הזכירם שהחורף עומד מאחרי הכותל.
מרעה הקיץ טוב היה והבהמות נסתרבלו בבשר ועוֹרן נעשה רך וחָלָק. ובימות החורף עתידות היו להידלדל, שכן נהגו באחוזת־הגבעה לפי תכנית ישנה־נושנה: לא קנו מספּוֹא, וממרעה הקיץ המשוּבח הובאה לגוֹרן מידה זעוּמה של שחת. אותו קיץ נתפסה קארן לאדישות שלמעלה מהרגלה, ובנה בלתי־מנוּסה ורשלן מדי היה שיעיז לעשות מעשים על דעת עצמוֹ.
ימים קשים באו עתה על דיטה. מלבד ניקוּי הרפת ועבודה גסה כיוצא בזה, היה שומה עליה לדאוג לבהמות ולסייע בכל מיני מלאכות. ואף־על־פי־כן היתה דעתה נוחה מהשינוּי. הבדידות בכרי־המרעה רוששה את חיי הנפש שלה.
במשך תקופת הקיץ נתנה דעתה להבין את החיים הסובבים אותה – בני־אדם ודברים. אבל בתוך החורשות לא היו לה שעות־כושר לראות השתלשלותם של דברים ולתהות על טיבם של אנשי האחוזה. קארן באקגארד ענייה היא? ודאי כל החוָאים עשירים הם – לא סברה אחרת; אלא שבאחוזת־הגבעה נתקלה בדברים שהוכיחו היפוכה של סברה זו. בדרך כלל היו החוָאים מקיימים ידידות־של־צוותא ככנופיה של גנבים; מגרעותיהם עשאוּם סלחנים איש לחברו. אבל כולם הסכימו ביניהם לנדות מסוד חברותם את בעלת אחוזת־הגבעה.
מה טעם מעמידים אנשים רבים פנים מבוהלות משמזכירים שמה של קארן באקגארד? וכי רק מחמת המיתה המשונה שמת בעלה? ולמה עוברת סמרמורת משונה זו בבשרה שלה שעה שהיא מצוּיה במחיצתה של קארן? – שכן באמת לא נתייראה מפניה. כנראה שזה מחמת הריח הקשה והמהמם הנודף ממנה.
והחשוב שבחשוב, כלום יש משהו בין קארן לבין הדוד יוהאנס? סוף־סוף היה זה המאורע המגרה ביותר, והיא התהלכה פקוחת־עיניים וקשובת־אָזניים. זמן רב לא השגיחה בשום דבר מיוחד; אבל ימים אחדים לאחר שכינסו את הצאן לדיר, חזר וצץ יוהאנס באחוזת־הגבעה. הוא וקארן הופיעו במפתיע ברפת ובדקו־ובחנו את הבהמות. הוא חיוָה דעה פסקנית על בהמה זו ועל בהמה זו. לפי המבטים שהיו מחליפים, ניכר היה שנתקשרו ביניהם קשרים שלא ביקשו כלל להעלימם. משמע שאמת היא שהם נוהגים להזדמן בסתר. הוא הגיע בראשו ניע קל לדיטה ותו לא; מכך נסתבר לה שלא תתחצף לטעון להשתייכות משפּחתית.
ערכוּ לפניו פּת צהריים, בקצה השולחן – ומפה לבנה נפרשה לכבודו! הגישו לפניו צלי חזיר ונקניקיות ומטעמים אחרים. ומשונה היה לראות כיצד אשת בשׂרים זו בגיל העמידה משמשת פרחח שחום־פּנים זה ומציצה לתוך עיניו ככלבה, כדי לנַחש את רצונותיו. סינה ושכיר־היום ראסמוס החליפו מבטים מלוכסנים. הבן ישב כשראשו משוקע בפנכה שלפניו, וניכר היה שדעתו מטולטלת עליו.
לפתע הניף ראשו ועשה מעשה בלתי מוסבר לגביהו. “אמור לי – האין אתה והנערה הקטנה קרובים?” שאל וזקף עיניו ביוהאנס. ראסמוס ריטר כיעכע מגרונו, “או, לעזאזל!” אמר. קארן דקרתו בעיניה: “מה, אתה נחנק?”
אבל יוהאנס לא היה האיש שדעתו מתבלבלת ומתערבבת עליו; אף הוא זקף עיניו בקארל – כשהוא מחייך חיוך מחוצף. “הוֹ, פחות או יותר; טיפּלה בתינוקות של אחי,” התחמק בזריזות. דיטה ישבה וצמרמורות חרשו את גופה, והיתה בה ההרגשה שהיא נזרקה מיד ליד כאבן. אבל, תודה לאל, שהסיעו את הדעת מעניין זה.
כתוֹם הארוחה קמו קארן באקגארד ויוהאנס ונכנסו לטרקלין – כזוּג נאהבים ונעימים! והיו יושבים עד דמדוּמי הערב ומשחקים בקלפים ולוֹגמים קפה מבוסם ברום – קארן, מקטרת נעוצה לה בין שיניה, אותה מקטרת שבתמרוֹת עשנה קיטלה את בעלה, כדבריו של ראסמוס ריטר. יוהאנס לא עישן מעולם אלא סיגארות, בן־כרך ובעל גנונים היה.
ומני אז היה בא לעתים קבועות, ואף האשה היתה נעלמה לעתים קבועות. הכל ידעו להיכן היא דוהרת בכרכרה שלה. היתה מזדמנת עמו ועם זרזירים מבני מינו באכסניות שונות שבערי־השוָקים, ויש לשער שנתקיימו שם הילולות־וחינגות נאות. מעולם לא היתה קארן צדקנית יתירה, אבל עד אז לא היתה מתהוללת בפרהסיה, עכשיו השליכה כל מידה של בוּשה לרוחות וקראה דרוֹר למזגה הפרוּץ.
נהוג היה ליתן לאלה משרתות־האחוזות שלא החליפו מקוֹמן, יום־פגרא באחד בשבת שלאחר יום־השכירות; ובאחד בשבת של חודש נובמבר השכימו דיטה וסינה עם שחר וקמו ויצאו מאחוזת־הגבעה. הן קיבלו משכורתן והלכו לפרידריכסוורק לקנות כלי סדקית וכיוצא בזה. הוצרכה סינה לבדות כל מיני אמתלאות כדי להוציא את חמישים הכתרים מידיה של קארן. “חייבת אני כסף בעיר,” טענה. “בטוחני שהולכת אַת לשׂים את הכסף בבאנק־החסכון,” אמרה קארן, אבל הוצרכה למצוא כסף זה. חמשת הכתרים של דיטה היו סכום־של־מה־בכך, ומצויים היו בארנקה של קארן.
“בשבילך זה המון כסף,” אמרה סינה; “אבל למעשה זה מעט מאוד. זוכרת אני את הכסף הראשון שקיבלתי – וכמה הרגשתי רע כשהוא נתבזבז לי בלי שאדע איך.”
“נכון שאַת שׂמה כסף בבאנק־החסכון?” שאלה דיטה, כשהיא נוטלת צרורה מזרוֹע זו ותולה בזרוֹע השנייה. צררה בתוכה את הכבסים שלה מלבד הבד טווי־הבית, והצמר, והכותונת ההולאנדית ונעלי העץ החדשות.
סינה נטלה ממנה את הצרור. “תני לי הרי תמיתי את עצמך בטילטול הצרור הזה,” אמרה. “למה סחבת עמך את נעלי העץ, הרי בין כך תקרעי אותן בעבודה. ואולי יש בדעתך לקשט בהן את הקמטר שיש לכן בבית?”
“רציתי רק להראות אותן לאחי ולאחותי שלי,” אמרה דיטה. “כן, וגם לאבא שלי!” הוסיפה בנעימה חגיגית.
“עדיין ילדה קטנה אַת! לפעמים נדמה לי שעדיין תינוקת גמורה אַת!”
דיטה חזרה לשאלתה הקודמת, לעניין הכסף המוּפקד בבאנק; אישוּרוֹ של דבר חשוב לה חשיבות יתירה. “גם לנו היה פעם כסף בבאנק־החסכון,” אמרה.
“אה, הכסף שאמא שלך…” סינה הפסיקה מניה־וביה, וכדי לטשטש שגגת־לשון, סיפּרה לדיטה מעשה־סוֹד שכבר יש לה בבאנק־החסכון חמש מאות כתרים; מאתיים נפלו לה בירושה, אבל את השאָר חסכה בכוחות עצמה. וכשיצטברו לה כאלף כתרים, תפתח חנות־של־סדקית באחת הערים הסמוכות. “גם אַת צריכה לחסוך פרוטה־לפרוטה,” אמרה: “פּרוטה־לפרוטה מצטרפות בסוֹפוֹ של דבר לסכום־של־ממש, וטוב שיש משהו לעת זיקנה.”
“הו, לא, אני אתחתן,” אמרה דיטה. אין היא רוצה להיות בחורה זקנה.
“כן, אם איזה מנוּול לא יחרבן אותך,” אמרה סינה.
“האם רימוּ אותך?” העדיפה דיטה לשון נקייה יותר.
“ובאופן מחפּיר!” אמרה, ולפתע התייפּחה. זה אירע לה לפני שנים אחדות, אך כל פעם שהיה עולה על לבה זכרוֹ של אותו מעשה, לא יכלה לכבוֹש את דמעותיה.
“האם הסתלק והניח לך לשאת את חרפתך?” שאלה דיטה בקול של למודת־נסיון; נתגאתה בלבה שמסיחים עמה כעם נערה מבוגרת.
“לא, עד כדי כך לא הגיע הדבר – ומשום זה זרק אותי,” אמרה סינה. היו השתיים מפסיעות והולכות, וסינה היתה מושכת בחָטמה שעה קלה, ולבסוף נטלה עצמה ונתאוֹששה, מחטה את אַפּה מחיטה תקיפה וטמנה את ממחטתה בכיס שמלתה. “כן, יכולה אַת באמת להשתומם,” אמרה, “לא תכופות רואה אַת שסינה תהא בוכה. אבל כל גג יש לו בקיע דוֹלף וצריכים לפעמים להעמיד דלי תחתיו.”
“למה עזב אותך והסתלק?” חזרה ושאלה דיטה מתוך התמיהה.
“טוב שאַת שואלת בפעם השנייה,” אמרה סינה בצחוק של מרירות. “אבל חכי־נא עד שהם יתחילו למשוך אותך לכאן ולכאן, תחילה בעניבה אחת ואחר כך בשנייה – ויגידו לך שהם צריכים לדעת אם את כזו או כזו לפני שהם מתחתנים; אז תביני יותר משאת מבינה עכשיו. לא, מוּטב שלא להתעסק כלל בגברים. תחילה הם מתרפסים ומתחנפים ככלבים, אבל משהם משיגים מה שהם רוצים, מתחילים הם להתחצף ודורכים עליך.”
דיטה נתהרהרה וסקרה את הגברים שבחוג היכרוּתה. “אבא אינו כזה,” אמרה בפסקנות; כמה היתה סרינה מצערת לו, ואף־על־פי־כן ממתין הוא מתוך קוצר־רוח שתחזור.
“לא, אבא שלך אינו כזה,” הסכימה סינה; אבל רובם של הגברים מנוּולים הם!" סמוקה היתה בלחייה נופך־סומק מהרגיל, ועיניה החומות רושפות היו מחימה. “היא באמת נחמוֹדת!” הירהרה דיטה בשמחת־לבב.
“אין זה נורא, צריך רק להתרגל לכך,” המשיכה סינה לאחר שהות־מה. “אמא שלי נוהגת היתה לומר לי: ‘אצלך דם אדום מאוד; מוטב שתוַתרי מיד, כי בין כך תצטרכי לוַתר בסוף. מה שתרוויחי היום תפסידי מחר’ – ועוד מיני אמירות כאלה. כן, צריך רק להתרגל לכך, כמו לכל הדברים. כשהלב עולה ומתמלא על גדותיו, די שתבכי קצת ושתוציאי את הפּנקס מבאנק־החסכון ותסתכלי בו – ואז יעבור לך הכל.”
משנכנסו לרחובה של העיר מצאו את החנויות פתוחות לרגל יום הפגרא של המשרתות שהיו משוטטות חבורות־חבורות על המדרכות, לחייהן פורחות ודעתן בדוחה עליהן. המקום היחידי שסגר דלתותיו היה באנק־החסכון; סינה הלכה איפוא אצל מכרים משלה, ואלה נטלו על עצמם להפקיד למחרת את הכסף בשבילה. משם הלכו לקנות דברים אחדים; אין פנאי הרבה אם רוצות הן לרדת לכפרה של דיטה ולחזור עד שקיעת החמה לאחוזת־הגבעה. “עליך להזדרז,” אמרה סינה, “אחרת לא נספּיק לחזור.”
כן, דיטה תזרז את עצמה – כי מוכרחות הן לעשות שעה קלה בביתו של לארס פטר. “אבא ישמח כל כך לראות אותך!” אמרה, “הוא מחבב אותך נורא משום שאַת טובה אלי ועוזרת לי. גם הוא עצמו חביב מאוד, נורא!”
“אם כך גם עלי להביא לו משהו,” אמרה סינה, צוחקת, וקנתה בקבוק רוּם עתיק.
זכרה דיטה שהבטיחה לפובל הקטן להוציא כתר שלם על צעצוע בשבילו; וכיון שמן הנמנע היה לקפּח את השאר – ואת אבא לפחות מכולם – נתמסמס כל הכסף כולו. ועמוסה היתה דוֹרוֹנוֹת רבים; מקטרת וחפיסת טבּק בשביל לארס פטר, סוס על גבי גלגלים בשביל פובל, בובה בשביל אחות אלזה, ועגלה שאתה מסובב בה בוֹרג והיא נוסעת מעצמה בשביל כריסטיאן שסופו שיפרקנה לפרקיה.
הכל הובא בשלום והשמחה היתה במעונם. זו הפּעם הראשונה בחייה של דיטה שהיא יכולה ליתן דורונות, והפעם הראשונה שהילדים מקבלים צעצועים של ממש שנקנו בחנות. ואשר ללארס פטר, נטל למקטרת ופיטמה בטבק והעלה בה אש. עשן עב נשף מתוכה; סבר שמימיו עדיין לא ראה עשן כחול ונאה כזה. ואיזה ריח־ניחוֹח התבסם מהמקטרת! “אבל רואה אני שלעצמך לא דאגת כל עיקר,” קינטרה לדיטה. לאו־דוקא; היא נטלה לעצמה את חלק הארי מהמשכוֹרת, הבד והצמר ונעלי העץ. אלמנתו של לארס יינסן, שחרוצה היתה באצבעותיה, הבטיחה לה להתקין לה שמלה מהבד; דיטה רצתה לילך מיד אצלה.
“כריסטיאן ירוץ לשם,” אמר לארס פטר. “ואַת תעשי לנו מעט קפה; שדין שנשתה היום ספל קפה אמיתי וטוב – כשיש לנו אורחת כזו!” שיגר מבט קוֹרן לסינה.
לא יצאה שעה קלה ודיטה ערכה את הקפה על השולחן וגם העמידה כוס אחת. “צריך אתה לטעום מהמתנה שסינה הביאה לך,” אמרה.
“מוּכן ומזומן אבל בתנאי שגם אַתן תלגמו לגימה קלה,” אמר לארס פטר, וקם והביא עוד כוסותיים. ישב וליטף לבקבוק לפני ששלף את פקקוֹ; השהה אותו בידו שהוּת־מה, הניפו כלפי האור ואמר: “מעין זה לא היה בביתי זה שנים רבות,” נימה של חמימות רבה רטטה בקולו. “משל למה הדבר דומה, לאהבה ראשונה שאדם פוגש בה לאחר שנים.”
“הכך היתה?” שאלה סינה, צוחקת.
“חמוּדה היתה, יהא לבך סמוך ובטוח. – אבל מודה אני ואומר, שמעולם לא ראיתי לחיים ורודות וחמודות כשלך!”
“אבל, אבא!” אמרה דיטה לשון של תוֹכחה.
“מילא, אני משקר במקצת, אין דבר! כשנזכרים ימים של בחרוּת…” היה נרגש מאוד, אף כי עדיין לא טעם מהמַשקה טעימה כלשהי.
סינה צחקה מתוך קוֹרת הרוּח; אותו יום לא נפגעה; אבל אילו היה זה ראסמוס ריטר או מישהו אחר… דיטה הביטה בגאוָה באביה.
“ובכן, רב־תודות בשביל המשקה, ורב־תודות בעד טוב־לבך לבת שלי,” אמר לארס פטר והשיק כוסו לכוסותיהן. דיטה לגמה אף היא כלשהו, אבל מיד העמידה מתוך צמרמורת את כוסה על השולחן.
שעה שרצה להביא לאלמנתו של לארס יינסן את הבד לשמלה, היתה להם שהוּת לגלגל שיחה של רצינוּת על דיטה; הילדים טרודים היו בצעצועיהם.
“היא עושה את מלאכתה כראוּי?” שאל לארס פטר. שניהם נהוּ בעיניהם אחרי דיטה; היא חָצתה את החולות בשמחה של תינוקת.
“הו כן, היא עושה את מלאכתה טוב ובאמונה,” אמרה סינה. “אין רבות כמותה.”
לא, אין היא בטלנית כלל וכלל – עד כמה שלארס פטר יודע. אבל כיצד מתייחסים שם אליה? מפיה לא שמע כל תלונה שהיא; אבל בידוּע שאין שם טוב לאנשי אחוזת הגבעה.
ודאי, יש להם מגרעות כמו לכל אחד; אבל זהו מקום שאפשר להסתגל אליו – מכל מקום לא גרוע ממקומות אחרים. והאוכל הוא מצוּין.
ודאי, אין לזלזל בכך, וסינה עצמה היא ההוכחה המובהקת ביותר שאחוזת־הגבעה מניחה את הדעת – אמר בהדגשה ותלה מבט של חיבה בפניה העגולים של סינה. זה הביא אותה לידי צחוק; ישבו שניהם אצל החלון והציצוּ החוצה, והיו מצדדים מפרק לפרק את פּּניהם ומתחייכים. לחיים ורוּדוֹת אלה השרוּ עליו קורת־רוּח זו. ודאי יש לה לב של זהב – וגם נאה וחמודה, באמת שהפלא־ופלא! גומה קטנה היתה לה בסמוך לגלאי הצוָאר של השמלה והיתה גומה זו נעה־זעה שעה שדיברה; אבל שעה שצחקה היתה מפרכסת פירכוסים כאילו היה חבוּי לה איזה מוֹקיוֹן בגרוֹנה המרקד ועושה מעשי ליצנוּת. מי לעזאזל יכול זה להיות – “כיצד זה מניחים לה לבחורה נאה כמותך להתהלך בלי בעל?” אמר לשון של תמיהה.
“כן, קשה לענות על כך,” אמרה, צוחקת.
בינתיים חזרה דיטה והנערות התקינו עצמן לדרך. לארס פטר עמד ותלה עיניים בוהות בחלל. “אלך עמכן דרך־מה,” אמר ומשך בכתפיו.
קדרות של חורף 🔗
ראשית כל, הביא עמוֹ החורף צינה וחשכוּת; בתחילתוֹ של חודש דצמבר הפליג ובא השלג נחשולים־נחשולים מאופקי הים ושלושת אגפי הבניינים של החוָה פתחו לרוָחה את זרועותיהם וחיבקוהו וגיפפוהו, והוא השלג נצטבר כריים־כריים וערימות־ערימות וחסם את כל המשעולים והנתיבים. הצינה הציקה קשה לדיטה ואבעבועות־קור פרחו לה בידיה וברגליה; השלג היה מדחק עצמו לתוך נעלי העץ שלה ורגליה שרויות היו תמיד בטחב. בעתות־פנאי היתה סינה מיבשת את פוזמקאותיה מעל גבי הכיריים, אבל לא נושעה מכך. חבורות פשו בעקבי רגליה ובקרסוליה ובגב ידיה, באופן שנעילת נעליים או שריית ידיים בתוך מים צוננים היו גורמות לה מיחושים קשים. כשביקשה להתלבש בבוקר, מצאה את בגדיה מחופות חיפוּי של שלג שהיה מסתנן בלילה בעד החגָוים והבקיעים שבדלת; ובסמוך לדלת, בחוץ, נתגובב מין קיר של שלג, והוצרכה לפלס לה נתיב עד המטבח; ובעמדה מול האש היה השלג מתמסמס ומנטף מבגדיה והטחב היה מתפשט בכל אבריה.
ונזדווגה לו לשלג החשכות. אורו של יום נסתלק כמעט לחלוטין; מיד לאחר חצות היום היתה החשכות, שהיתה מתפוגגת קמעה בשעות הבוקר, חוזרת ומחתלת את היקום. אופל זה היה מגיח ובא מן הים כשהוא מתכרבל בערפל שגון העופרת לו ובשחור מי מדמנה. לא היתה שעה אחת שאורו של יום יהא שולט בה שלטון של ממש.
כל יום דומה היה לזה שלאחריו והיו עושים בו כל מיני מלאכות: מקצצים חשש, זוֹרים את החיטה ואוֹבסים את הבקר. וכיון שסדרי העבודה באחוזת־הגבעה לא היו מעולם מתוקנים כראוּי, היה הכל מבולבל ומעורבב; דיטה הוצרכה להיות כאן ושם ובכל מקום; שעה שהלכה לאבוֹס את הבהמות נדרשה לעשות מלאכה אחרת לגמרי.
מוּטל היה איפוא עליה לנסות ידה בכל מיני עבודות קשות, שבאחוזות אחרות מוטלות הן על פועלים וָתיקים. היתה מושיטה אלומות חיטה לעומד על מכונת הדיִש, או מתחלפת עם סינה ליד מכונת הזרייה שעה שקארל היה מלעיטה. היתה זו עבודה מייגעת, אבל לעומת זה חם היה בגורן, וקארל היה תכופות מתחלף עמה, והיא היתה מלעיטה את המכונה. אותה שעה היו מגלגלים שיחה על דא ועל הא. קארל ביישן ושתקן היה במחיצתם של מבוגרים – חושש היה שיהיו מלעיגים בו. אבל ניחא היה לו במחיצתה של דיטה. היא פסקה מלקנטרוֹ ולאט־לאט נתחבב עליה; ראתה היטב שאין הוא שרוּי בנחת וצריך למישהו שיהא אומר לו דברים המיישבים את הדעת. אבל עדיין לא יכלה להבין כיצד יכול הוא – גבר – לשאת כל זה. משאמרה לו פליאה זו, היה עומד אילם ובפנים נמוכות.
משמע שהוא מתבטל כולו בפני אמו והיא רוֹדה בו כרצונו – אחרת אין להסביר פליאה זו. ולא משם שהיה מחבבה – היה מסיח עליה כמי שמסיח על אדם זר והיה מצרף דעתו לדעת אחרים בפולמוס על מגרעותיה ופגמיה; אלא שלא היה בו הכוח לשחרר עצמו מאפוטרופסותה.
יום אחד התחיל מסיח באביו, במפתיע, מדעת עצמו.
“אהבת את אבא שלך?” שאלה דיטה. “משום שיודעת אני שאתה לא סובל את אמא שלך,” הוסיפה ואמרה מלא קיבל תשובה. “אין אתה צריך להתבייש בכך – אין אנו חייבים לאהוב דבר שאין אנו יכולים לאהוב אותו. גם אני לא יכולה לסבול את אמא שלי.”
“אבל זהו חטא! אלוהים ציוָה לנו לאהוב את הורינו,” אמר קארל בפנים קודרות.
“כן, אבל לא כשאין אנו יכולים לאהוב אותם; כשאין אתה יכול לאהוב את אמך, כיצד תוכל לקיים את המצוָה הזו, אה?”
קארל לא ידע – אבל חייבים לקיים מצוָה זו. כך אומרים כתבי הקודש!
“האם אהב אבא שלך את אמא שלך? אומרים שהיה איש ירא־שמים.”
“לא, לא יכול היה לאהוב אותה – אבל היה מצטער על כך. אמא היתה מעשנת את המקטרת שלה בחדר־השינה בעת שאבא שכב שם חולה; והעשן היה מביא את אבא שיהא משתעל ויוֹרק דם; ובכל זאת לא היתה אמא מפסיקה מלעשן. היתה אומרת לאבא: משתירק את הדם המלוּכלך, תקבל דם חדש ורענן. נורא היה לראות את אבא – פניו חיוורים היו כסיד; אבל לא היה מבקש את אמא שתפסיק את העישון. אז קמו האחים שלי ולקחו את המקטרת והטבּק שלה והחביאו אותם, והיא דיברה על לבי שאגיד היכן הם – ונתנה לי סוכריות.”
“פלא שלא הרביצה לך שתגיד! – זה היה יותר לפי הטבע שלה.”
“אף פעם לא הרימה יד על קטנים ועל חסרי־מגן. אבל לעומת זה היתה דשה את בשׂרם של האחים שלי. והם מצדם היו מרביצים בי – בשל הלשנה.”
“ויפה עשו; באמת שהיית ראוי לכך – אפילו כשקטן היית. איש לא יכול היה להביא את פובל או את אלזה שילשינו; אפילו לא את כריסטיאן, שהוא קל־דעת. היינו עומדים תמיד לצד אמא, אפילו בשעה שאבא חשב שזה לא נכון.”
“כנראה שגם היא לא היתה טובה לאבא שלך?”
“הו, לאבא שלי לא יכול שום איש להכאיב; משום שהוא מתייחס לכל – אתה יודע – כפי שנוהג אלוהים – הוא רואה בכל אדם רק את הטוב שבו.”
“אסור לדמות יצור־אנוש לאלוהים,” אמר קארל בנעימה של תוכחה.
“דוקא כן,” אמרה דיטה בקינטור. “את אבא שלי מותר. מה, כומר אתה, אה?”
וכך היה חוּט השיחה מתנתק.
בערבים היו רואים קצת חיי נחת. טוב שהימים קצרים הם, ועם שקיעת החמה נפסקת כל מלאכה בחצר ובגורן; זמן לזמן יש ליתן משהו לבהמות. ובעתות הפּנאי היתה דיטה יושבת בחדר־האורחים המוסק שבחללוֹ עומד ריח־עשן של כבוּל, והיתה מסייעת בקירוד ובטווי ובכינון חוּטי הפּשתן. קארל היה מעיין בעתון־של־מיסיונרים או באיזה ספר של דת; ראסמוס ריטר היה מנמנם בפינה או מספר מעשיות גסות על פלוני ואלמוני; ועם כל דבר של ניבוּל שהלה היה מוציא מפּיו, היתה קארן גוֹעה בצחוק של סיאוב ומדרבנת אותו שיהא מספר והולך. היא שטמה את כולם ואיחלה להם כל מיני פגעים ופורעניות; מעולם לא אמרה שמץ של טוב על שכניה.
“ולמה שאהא מדברת טובות עליהם?” היתה משיבה כשסינה אמרה לה דברי כיבושים. “הסבורה אַת שיש מישהו האומר דיבור טוב אחד על קארן באקגארד? אין חסים עליה, משמיצים אותה בכל מיני השמצות, ולמה שתהא חסה על אחרים?” היתה מנסה לעשות לחוכא ואטלולא את אדיקות בנה – אבל היתה זו התבדחות עלובה, שכן לא היה משיב לה דבר וחצי דבר, או שהיה משים עצמו כלא שומע.
אף דיטה סבלה רבות מקארן ומראסמוס ריטר. גיל־המעבר שלה היה תמיד מגרה ומדגדג בהם משהו. האשה שבדיטה התחילה לבצבץ ובתמימותה הילדוּתית היתה מקשה קושיות שהיו מביאות אותם לידי צחוק ולידי רמיזת רמזים המשתמעים לכמה פנים. סינה היתה אומרת להם דברי כבוּשין, ומצליפה להם – כפי שאומרים – על גבי האצבעות, אלא שלא היו מקבלים מוּסר; יצרם הרע היה מסיתם לנעוץ ציפּרניהם בחיים צעירים ורעננים אלה שהיו מגששים מתוך סמיות אחרי נתיב.
ברגיל לא היתה סינה נוטלת חלק בשיחה שעה ששניים אלה היו מעורבים בה, והיתה יושבת דמומה, ורודת־לחיים, שקודה על מלאכתה, וניזוֹנה באהבתה האמולה. כשמישהו היה מעיז לגעת באהבה זו או להלעיג בה, מוּכנה ומזומנה היתה לקוֹרעוֹ כדג.
הכנוֹת גדולות נעשו לקראת חג־המוֹלד הממשמש ובא; היו טוֹבחים, אופים, צוֹלים ומטגנים. אבל אותה שנה לא באו כל אורחים לחג; ואלה שהוזמנו השתמטו בכל מיני אמתלאות. “כנראה שאין הם רוצים להזדמן עם אותו בריון ובני הכנופיה שלו – אמרה סינה בלבה – מאכלות החג שלנו הם תמיד משוּבחים.” עלבון זה שהעליבו באחוזת־הגבעה היה כמעט עלבונה שלה. קארן שרוּיה היתה במצב־רוח איוֹם; החרופים והגידופים והקללות והאָלוֹת לא פסקו מפּיה: כולה אמרה נקמה. אבל דיטה נפטרה מעוֹנשה של זו, שכן לא היתה קארן מנגחת אלא במי שבכוחו להחזיר נגיחה.
יום אחד, בין חג־המולד לבין השנה־החדשה, נקלע הדוָר לאחוזת־הגבעה; על עתונים היוצאים בכרך לא היו חותמים, ממילא היו ביקוּריו של זה נדירים מאוד. הוא הביא מכתב בשביל קארן באקגארד. נטלה זו את המכתב והלכה לעיין בו בחדר־השינה: מכתב היה תמיד בעיניה עניין של רצינוּת. וירדה בפנים שוחקות ודעתה מפויסת עליה.
“היום יבואו לכאן אורחי־חג!” אמרה לשתי הנערות; “לדעתי יש להכין צלי־יוֹנים.”
הוּטל על קארל להביאן מהשוֹבך; היא קארן תהא מוֹלקת להן ראשן. היתה גוחנת אל הסל ומוציאן אחת־אחת; סוגרת את ידיה המגושמות סביב הציפּור המפרפּרת, כאילו נהנתה מפירכוסי הגסיסה של לבה. “אַת חמה, רכה וחמודה, ותוך רגע אחד תהיי מלוקה,” אומרת היתה כשהיא משיקה את מַקוֹרה של היונה לפיה ומרטיבתו ברוֹקה. היתה מעבירה בזהירות את אגודלה ואצבעה על גבי גופה של היוֹנה עד שהגיעו לבין הכנפיים – ואז צובתת צביתה פתאומית, כשבפניה מתפשטת ארשת הנאה מיוחדת. היתה מחזיקה את הציפור המפרפּרת בפישוט־זרוֹע ומסתכלת בה בריכוז־מוֹחין; המַקוֹר נפער והלך, העיניים דעכוּ, ובבת־אחת צנחה ראשה של היונה בדומה לפרח שגבעולו נשבר. היה זה מחזה מבחיל. היתה מטילה את הציפּור המתה על שולחן המטבח ואומרת בצחוק מרוסק אל הנערות: “הא לכן בריה שנפחה את נשמתה; עכשיו יכולות אַתן לפשוט מעליה מחלצות תמימוּתה.” והיתה גוחנת ליטול יונה שנייה – שרויה היתה במצב־רוח מרומם.
בצהרי היום הגיעו האורחים, בשתי כרכרות! היתה זו כנופיה רעשנית; כובעיהם שמוּטים להם על צלע ראשם, סיגארה נעוּצה בפיהם, שלא עקרוּה משם אפילו שעה שהיו צורחים ומקללים. יוהאנס היה הפּוֹחח והמופקר ביותר שבחבוּרה, והיה משוטט אילך ואילך מתוך יוֹהרה כאילו מסייר היה בנכסיו שלו. היו אלה תגרים וכיוצא בזה פסולת של כרך – סוג הברנשים שהיו מטילים אימה על כל בריה חיה בדרכים החוֹצים שדה וכפר. משנראו הללו שועטים־דוהרים בצל אילני הדרך, היו האיכרים, נשיהם וטפם מזדרזים להתחבא בבקתותיהם, כאילו ללא רצו להיתקל אפילו במבטיהם של ברנשים אלה.
סינה טרודה ומטורדת היתה במטבח, לכן הוצרך קארל לסייע בחליבה. קודר ומשמים היה; אי אפשר היה לסחוט ממנו אפילו הגה אחד. דיטה ניסתה פעמים אחדות להביאו לידי שיחה, אבל לשוא. היא שנאה את השתיקה, אם יש משהו על האדמה שהיא צריכה לו ביותר, הרי זו שיחת־דברים. עליה להביאו לידי מתן תשובות.
"נכון שהלכת אמש לרקוד? שאלה. “אומרים כך.”
“מי אומר כך?” שאל כעוּס. סוף־סוף הביאתו לידי דיבוּר.
“לא יכולה לומר מי,” קינטרה לוֹ.
“אם כך, יכולה אַת לומר להם שזה שקר וכזב.” קארל שכח את עצמו, שכן לא היה משתמש ברגיל בלשון־של־חריפות.
“אז מה בכך שהלכת לרקוד – אה, אתה חושב בוַדאי שחטא הוא ללכת לריקוּדים! אילו יכולתי אני ללכת לנשף, לנשף־ריקוּדים אמיתי!” התחילה דיטה לפזם ניגון של ריקוד.
“אין אַת צריכה לשאוף לכך, מקומות אלה הם מלאים חטאים.”
“אתה והחטאים שלך – הכל חטא הוא בעיניך! אתה צדיק וקדוש בכל עצמותיך! בטוחה אני שתגיד שגם האכילה עבירה היא. תלך הערב לעצרת שלך?” נצטערה על שקינטרה אותו והפנתה את השיחה לענייניו שלו.
“כן, אם רק אוּכל. רוצה אַת להצטרף?”
לא, אין היא רוצה. היתה שם פעם ופעמים, ודי לה בכך. לא רצתה שמתחסדים אלה יתייחסו אליה כאל ילדת חטאים; מרוב התחסדות אלה יתייחסו אליה ילדת חטאים; מרוב התחסדות אין הללו זוקפים ראשיהם – וגרועים הם אפילו מאוֹמרי־התהילים שהיו מתכנסים בעצרות של הפּונדקי. מה איכפּת לה מה שעשתה אמא שלה? אבל הללו היו רואים אותה כמין אוּד מוּצל המוֹקד.
“לא כדאי ללכת לשם,” אמרה.
קארל דמם, מעולם לא היה מאיץ בה. שעה קלה לא נשמע בחללה של הרפת אלא ניתוז סילונות החלב לתוך הדליים. לפתע בא נחשול של קולות הוֹמים ומהמים מהחלונות המוארים.
“שמעי־נא כיצד הם צורחים ומייבבים,” אמר במרירות – מתייהרים הם בקלוֹנם!" הוא נתן דעתו על אמו – דיטה ידעה זאת יפה. “אבל בפרוֹס השנה החדשה אקוּם ואלך לי מכאן; שוב לא אהא מסתכל בכל זה!” תמיד נוהג היה לומר כך, אבל מעולם לא יצא מכלל אמירה.
“אבל אין הם מתנשקים אפילו,” ביקשה דיטה לנחמו.
“עדיין תינוקת אַת – אין אַת מבינה מאומה!” נצטוַח מתוך יאוּש.
“תמיד אַתם אומרים כך, כולכם!” אמרה דיטה נעלבת. הבן לא יכלה מהו משהו מסתורי זה שאין היא רשאית לדעתו. “אולי מתכוון אתה לזה שהתחלפה עמו בבגדים בפונדק שבפרידריכסוורק?”
“אה, ישנם דברים רבים כל כך – וכל אחד עולה בסיאובו על משנהו.” קולו נשתנק לפתע, ודיטה ראתה שהוא חש בגרונו. קמה ממקומה וניגשה אליו, שהתה בתוך האפלולית שעמדה ברפת וגיפפה את כתפיו. מהנסיון ידעה מה רב הכוח המשקיט האצור במגע. “צריך אתה להביא לכאן את אחיך שידברו עמה,” אמרה כשהיא משיקה את לחיה לשערוֹ.
“הם לא יחזרו לעולם הביתה,” נתייפח והרתיע עצמו ממנה. דיטה עמדה ודממה רגעים אחדים. ומששמעה קולו הצרחני של ראסמוס המנסר בחצר התנערה וחזרה לפרתה.
בתשע ומחצה התחילה קארן באקגארד לפהק פיהוקים ולגרד את רגליה שמכוסות היו גידים תפוּחים: היה זה סימן שההילולא נסתיימה. דיטה נזדרזה לחצוֹת את החצר בטרם תכובה המנורה בחדר־האורחים. היא לא נתייראה מהחושך, אבל באחוזת־הגבעה היה האופל מין בריה חיה, מין בריה מסתורית שהיתה אורבת בכל קרן־זוית. הים שואג היה בשולי הבקעה והיה מטיל נחשולים של צינה צורבנית לתוך החצר המפולשת; דומה היה על דיטה כאילו צבט מישהו את בשׂרה באצבעות־של־קרח. חיש־מהר דיחקה עצמה לתוך חדרה ונעלה את הדלת; חת־שתיים־שלוש – פשוטה היתה מבגדיה ומכורבלת תחת הכסת הישנה והכבדה.
צינת־קרח שלטה במיטה שעה שנכנסה לתוכה; היא קיפּלה ברכיה מתחת לכותונתה ומשכתן אל סנטרה, ושיניה נוקשות היו זו לזו עד שעיצומה של הצינה נתפוגג. הוצרכה שעה ארוכה עד שהכסת נתחממה כדבעי; ועד אז לא היתה שינה יורדת עליה, אלא היתה מוּטלת ומהרהרת – על בני משפּחתה ועל אמה הכלוּאָה בבית־הסוהר, על כסף ובגדים, על מעשים שנתארעו – ועל דברים העתידים להתארע. שעה קלה מהרהרת היתה בסבתא, ומיד עברה למשהו אחר; דמותה של סבתא התחילה להיטשטש בישוּתה של דיטה. וכנגד־זה התחילה דמות אמה להופיע לעתים תכופות; כאילו תובעת היתה שכל מעייניה ומחשבותיה של דיטה יהיו נתונים רק לה. דיטה ראתה צלם־דמותה בבהירות והוצרכה לטפל בה, ברצון או שלא מרצון. אבל דמות זו היתה מַחוירה והולכת ככל שהתחממה דיטה וככל שהשינה נתקרבה והלכה. רגע קל נותנת היתה דעתה על קלאוס, והוא נצטייר לה גָחוּן על אבוּסוֹ ב“קן־העורב” וכוֹסס בניחוּתא; ברגע שלאחריו ראתה עצמה חוזרת לכפרה – ונתקלה בדרכה בקארל הגורר את רגליו.
רחוק היה קארל מרחק מופלג מלהיות גיבור־החלומות של דיטה; הגבר שתהא מעריצה חייב להיות שונה מקארל מן הקצה אל הקצה. אלא דוקא זה שביש־גדא היה הסעיר את לבה של דיטה, שכן ראתה אותתו בעינוּייו וסיגוּפיו ומיצרה עליו. בן־בלי־בית ויתום היה בתוך ביתו שלו, וזה גרם שדיטה תכמיר רחמיה עליו. היתה מגרדת מוחה הקטן ומחטטת בו כדי למצוא בשבילו מוצא ממיצר זה. לבסוף באה לידי מסקנה ששומה עליו לקום וללכת לאחיו נעים־ההליכות ולסייע עמו בניהול בית־הספר. אמנם, הוא יצטרך לעמול קשה עד שיהא ראוּי ליחס של כבוד; אבל קולו יפה כל כך למזמורי תפילות!
היא עצמה תלך לעבוד במטרופּולין – וכשהיא מוטלת נים־ולא־נים – כבר ראתה עצמה שם; וראו פלא! היא מכלכלת את משק ביתו של המורה, ואותה שעה היא מעמידה לפניו קפה של בוקר. הוא מחייך אליה חיוּך של קורת־רוח, משום שצירפה לקפה עוגות טריות – כאַפתעה. “עקרת בית קטנה וחמודה אַת,” אומר המורה ומטפח בידו על שׂערה. ביקשה דיטה להחווֹת קידה של תודה, אלא שאותו רגע פירכסה רגלה והיא הקיצה. סבתא נוהגת היתה לקרוֹא פירכוס זה – אתראת־שינה. “אז צריכה אַת להאזין היטב־היטב, משם שאַת מתבקשת למשהו,” כך היתה סבתא אומרת. ודיטה עשתה איפוא אָזנה כאפרכסת, זקפה ראשה ועצרה נשימתה.
אָזנה קלטה יבוּב עגום שבא מן החוץ. ודאי זה חתול – אמרה בלבה; קר לו והוא רוצה להיכנס – ואולי משתעמם הוא. “לך לגורן וצוד עכברים, פוס!” דיברה אל הדלת. אבל החתול הגביר את יבובוֹ והתחיל שורט את הדלת. היא קפצה מתוך המיטה ופתחה את הדלת: נחשול של רוּח ושלג הסתער עליה. אבל החתול לא נזדרז כלל להיכנס – עצלן ובטלן כדרכוֹ; הוצרכה דיטה לתופסו בעוֹרפוֹ ולגוררו לתוך החדר. ומניה־וביה חזרה למיטה, והחתול דילג על הכסת וקישת את גבו בסמוך לפניה. “בוא, היכנס, טיפּש שכמוך!” אמרה, והניפה את הכסת. אך החתול גָלש למטה והלך להתחכך בדלת; דיטה ראתה את עיניו הנוגהות באופל, שמעה יבוּבוֹ ולא הבינה פשר התנהגותו; הוצרכה איפוא לקום ולהניח לו לצאת; סברה שיסתלק לו לגורן, אבל לא, עמד וילל ילוּל תבעני ומתוך כך נתחוור לה פתאום לדיטה ששכחה לתת לו חָלב־הערב שלו. שיכחה שאין לה כפרה – לא לתת חלב טרי לחתול לוכד־עכברים! זה באמת איום ונורא. מחר תתן לו מנה כפולה ותפייסוֹ בכך.
אלא שנגזר היה שלא יוּנח אותו לילה לדיטה. החתול לא פסק מיבוּבוֹ שנתעצם ונעשה תוקפני יותר ויותר. היא הזניחה בריה שטיפולה מוּטל עליה; אין להיפּטר מכך בפיוּסים למחר.
דיטה צנחה מתוך המיטה ונעלה את נעלי העץ שלה; אחזה בבריח הדלת, אבל נתפסה להיסוסים; כולה מרעידה היתה מקור והבכי נדחק מפּיה. בחוץ היתה הרוח מנהמת בזעף וחושך מעובה עמד בחללו של העולם; היא פתחה קמעה את הדלת: הסוּפה חבטה במלוא כוחה על גגותיהם של הבניינים הנושנים וטילטלה דלתות ותריסים – הכל בחוץ אמר להינתק ולהיתפס בתוך גלגל הסוּפה. פתאום תלש מישהו את הדלת מידה והטילה כלפּי הקיר; דיטה נצטווחה ורצה לתוך החצר; ידעה שהרוח היא שתלשה את הדלת מידה, ואף־על־פי־כן אחוזת בלהה היתה.
הניחה את נעלי העץ על אסקופת המטבח והתגנבה פנימה; גיששה אילך ואילך עד שמצאה לדלי החלב ולפנכה, בעוד שהחתול מתחכך כנגד רגליה החשופות – מה שמסך בה רגש של בטחה. גחנה ודלתה מתוך הדלי פנכה מלאה חלב עד שוליה. “בוא, פוס,” מילמלה ופנתה לדלת.
בזהירות עברה את המפתן כדי שלא תשפוך חלילה את החלב, ומתוך גישוּשים נטלה את נעלי העץ; הצינה דקרה את גופה באלפי מחטים, עד לשרשי שׂערה. לפתע נסתמרה למקומה: לנגד עיניה נשתרטטה במטושטש איזו תבנית שלא עמדה מניה־וביה על טיבה; אבל כשבעוד מוֹעד נתפּצלה מתוך התבנית הזאת משאבת הבאֵר, נתמלא לבה אומץ ונטלה עצמה והפסיעה לפתח הגורן; נוהגים היו להעמיד בלילה את פנכת החלב של החתול בתוך הגורן — כדי שיהא מצוּי שם.
משאמרה לפתוח את דלת הגורן, עלה על לבה מעשה־התלייה שתלה עצמו בעלה של קארן, ושוב נתקפה אימה, כאילו נשתטפה נחשול של רוח. ביקשה לברוח, אלא שאז עלול החלב להישפך; לכן שהתה במקומה, הפנכה בין שתי ידיה – מאוּבנת כל־כולה. תוך כדי כך נשענת לדלת הגורן, שאיש לא יוכל לבוא במפתיע ולגוררה מכאן, כשהיא משתופפת ויורדת ומעמידה את הפנכה על גבי השלג.
משחזרה ונזדקפה ראתה אור בקצה הדרומי של הבית, באגף שבו מצוּי חדר־השינה של קארן. מיד נתיישבה עליה דעתה למראה האור הזה – ונתפּסה אפילו לסקרנות קלה. עכשיו אין השעה דחוקה עליה, אף כי שיניה נוקשות מצינה. קארן צצה בפתח האגף הקיצוני, נר מהבהב בידה; לבוּשה היתה כותונת לילה ושׂערה מגובב היה על חוד ראשה במקלעת כבדה. היא חצתה את טור החדרים אטית ודמומה, כשבידה האחת הנר המהבהב, ובידה השנייה משהו אחר – שמא, סכין. אפשר חשה פתאום רעב וירדה לחתוך לעצמה נתח בשר כבש קר!
משהגיעה לחדר־האורחים נשתהתה והניפה את החפץ שהיה בידה; אותה שעה ראתה דיטה שאותו חפץ חבל הוא, ושוב נעשתה טרף לכל מיני פחדים. נתלשה ממקומה וחָצתה את החצר אגב הליכה אחוֹרנית. כשהיא מייבבת יבוּבים קטועים, שכן לא יכלה להפוך גבה למחזה זה. קארן באה בינתיים עד דלת המטבח; נתעכבה וגיששה בפישוּט רגל כשהיא נוֹעצת עיניים בוהות לתוך האופל. הנר נשתלהב ודעך.
כיצד הגיעה דיטה למיטתה, אין היא יודעת; מוטלת היתה מכורבלת ומצונפת תחת הכסת ורועדת. התפּללה בלבה ששינה תרד עליה ותפדנה מהאֵימים, ושתקיץ בבוקר ותמצא שמאומה לא נתארע. פעמים מסתבבים כך הדברים.
למחרת בבוקר מצאה את הפנכה מוּטלת בשלג ליד דלת־הגוֹרן ובסמוך לה מוּטל היה חבל; עקבות של רגליים מגושמות חתומים היו בשלג. אבל קארן עצמה עמדה במטבח וצרחה בקולי־קולות – תודה לאֵל.
שעמוּמוֹ של חורף 🔗
“אין לו לאדם כל הנאה של חיים, כאן באחוזת הגבעה – הכל כאן מטרטר לך על העצבים,” היתה סינה אומרת מזמן לזמן. וכך אמרה בחוּרה זו שלחייה ורודות־מעוגלות ודעתה מיוּשבת עליה.
דומה היה שהחשכות כאן כבדה, צהובה ומעיקה שבעתיים מאשר בכל מקום אחר, והוא הדין לגבי הצינה שאין אתה מוצא כחריפותה בשום מקום אחר. דיטה לא היתה מרהיבה עוֹז ללכת לגורן בלי פנס ביד, מאימת אביו של קארל שתלה עצמו שם. דומה היה שלילין מרקדים על גבעה זו ורוחות ערטילאיות משוטטות בתוך עבי החשכות. בלילות, כשדיטה שכבה מצונפת תחת הכסת שהפיגה ריח של מק ועוֹבש מדורי־דורות, רואה היתה בחלומה אדם מתפתל על יצוּעוֹ אחוז בולמוס של שיעול, ועליו עומדת אשה מגושמת הפּוֹלטת סילונות עשן ממקטרתה וצוחקת צחוק לעגני. היתה מקיצה בצריחה, מציתה גפרור, ואז היה מראה־האימים נבלע בשלהבת הצהובה ודעתה היתה מתיישבת עליה.
סוף־סוף היו אלה בלהות הבאות מן החוץ והיה בכוחה של דיטה לנערן מעל עצמה; אבל מה שאין כן קארל, שכאילו ארוג היה בתוך המארה שרבצה על אחוזת־הגבעה. לדעתה של סינה מזומנים לו בחיים כל מיני דברים. “יש בו ממזג אביו,” אומרת היתה.
מכל־מקום לא היה בו אף שמץ ממזג אמו; כל מישהו יכול היה להטיל עליו אימת־מוות; ואף־על־פי־כן מגלה היה בדברים מסוּימים תקיפות־דעת מפתיעה. לא היה נוגע, למשל, בטבּק, מגנה את דרכיה הנלוזות של אמוֹ ומרבה לבוא במחיצתם של צדקנים ומתחסדים, וכשהתחילה קארן להתהולל עם יוֹהאנס ועם מרעיו, קם ונצטרף לכת של פרושים קיצונים; כאילו ביקש בכך לרצות את עווֹנוֹת אמוֹ.
אבל משהוצרך להתגונן, אין־אוֹנים היה. כשהיתה קארן עושה לחוכא־ואטלולא את אדיקותו וחסידותו, היה מחריש בפנים מדוכדכות. “בחוּר בגילך חייב לרוּץ אחרי שמלוֹת,” היתה מלעיגה בו; אבל לא היה שם לב למהתלותיה, וכשהיתה מגיעה השעה לילך לעצרה היה קם והולך. בכדי ביקשה קארן להעסיקו בכל מיני מלאכות כדי להסיח את דעתו; הגיעה השעה, היה מתחזק ובורח; בכל הדברים מתיירא היה מאמוֹ ככלב, בדבר זה רק את האלוהים ירא היה.
מילא, שיהא אדוק, זה לא איכפּת לה לדיטה, אבל שיגלה קצת אומץ־לב גם בעניינים אחרים. שיהא למשל, משמש מליץ־יוֹשר לה ולסינה, שעה שקארן יוצאת מן הכלים; אבל אותה שעה היה מטשטש עצמו וחוֹמק לו בחשאי־חשאין.
קארן נעשתה כעסנית ורתחנית במידה קשה ביותר; לא היה דבר שיניח את דעתה ושלא תתן בוֹ דוֹפי, והיתה יורדת לחייהן של הנערוֹת.
“נתחשק לה בחוּר צעיר!” היתה סינה אומרת. כל זה העכיר את האויר ונטל את הנשימה, והמרירות היתה עומדת בחלל ומעיקה על דיטה כאבן כבדה; לא היו לה לדיטה תענוגות הרבה, אך תענוג העבודה כן ידעה. ידיה גסוֹת ומחוספּסות היו, קולה צורמני – כל הטוב שהיה צפוּן בישוּתה היה בא לידי ביטוי בעמל שעמלה. בעבודה היתה מתלבלבת כפרח צנוע שרבה בו התועלת; לא היתה כל התהדרוּת בכך – דיטה בריה קטנה וחרוצת־כפּיים היתה שכל מבוקשה היה לפרוֹח וללבלב למען אחרים.
אבל באחוזת־הגבעה לא היה איש אוהב את העבודה לשמה; היו רואים בה רק טירחה וטירדה והיו עושים אותה במידת ההכרח ולא למעלה מזה. וספק גדול אם הדוֹד יוהאנס יהא מסוגל לתקן את הדבר. הוא יכניס לכאן אנדרלמוסיה ותו לא – ומעשיו ב“קן־העורב” יוכיחו.
במשך תקופת החורף מצוּיה היתה דיטה במחיצת אנשים ונשים די והותר ונפשה כלתה שוב אחרי כרי־המרעה. כל־כולה קשובה היתה לרחש האביב הממשמש ובא, ולבה ניתר בה משמחה כשהשלג הראשון צנח־גלש מהגג המצדד את מרזבוֹ כלפּי דרום, ושמחתה נתעצמה שבעתיים כשביצבצו חתימות־הדשא הראשונות מתוך השלג המחפה את האָחוּ. האדמה התנערה לאִטה מתוך תרדמת החורף. מים התחילו מפכפכים על כל צעד ושעל, נקווּ לשלוליות וליוּבלים; מימי האביב היו שרים שירתם יומם ולילה והיו מבעבעים ויוצאים מתוך האדמה שהתחילה מבטבטת תחת הרגליים כעיסה. וממעל לה ריננוּ החוגות.
ביום כזה של בראשית אביב היתה דיטה מדשדשת וחוֹצה את כרי המרעה בדרכה לכפר הסמוך. היא נשלחה לקרוא את ראסמוס ריטר; יש להתחיל בחריש האביב. מאז נסתיים הדיִש, לפני חודש ימים, לא הראה עצמו באחוזת הגבעה. המים עדיין מצויים היו במקומות החרסיים וכל רגע היתה אדמת הטיט מבטבטת ומטפיחה ולוֹפתת את נעלי העץ שברגליה של דיטה, והיא הוצרכה לעמוד על רגל אחת שעה שחילצה רגל שנייה. האדמה מגפפת היתה את הנעל בשפתיים רעבתניות, ולא היתה מניחה לה לנעל אלא מתוך גניחה עמוקה שהביאה את דיטה לידי צחוק.
שרוּיה היתה במצב־רוּח מרומם; נפלא הוא לעזוב לשעה קלה את אחוזת־הגבעה, והנפלא שבנפלא הוא שאור זרוע בכל אשר תשור העין. אחוזת־הגבעה צריכה היתה מאוד־מאוד לאור־של־שמחה!
בקתתוֹ של ראסמוס ריטר עמדה בקצה השני של הכפר, דרך ארוכה מכרי־המרעה. דיטה הפסיעה בשוּלי שדה־הכבוּל שבו נוהגת היתה לרעות את צאנה; היא הכירה את הקנים שבנתה ושנהרסו על־ידי סוּפוֹת־החוֹרף; מראה כר־המרעה המוּצף מים העצים בה את הגעגועים לימות הקיץ הנאים.
ראסמוס לא היה בביתו. שעה שנכנסה דיטה מצאה לאשתו מטורדת ליד הכירה; שׂערה פרוּע, ועדיין בשמלתה התחתונה, אף כי סמוך לצהריים היה. פּנים הבקתה עלוּב ועני היה. “אַל תביטי בי,” התנצלה האשה והניחה על חזה יד מפויחת, “יש כל כך הרבה לעשות עד שמסדרים את הבית, שלא היה פשוט פנאי לטפל בי.” מילא, דיטה ראתה הסדרים בבית: ערבוּביה גמורה, אפילו המיטות לא מוּצעוֹת היו.
באחת המיטות מוטל היה צמד ילדים שהתנגחו והתכתשו. “חולים הם?” שאלה דיטה.
“חולים, כלל לא,” אמרה האשה. “כיוָן שאין לי מה לתת להם הופכים הם עולמות. החורף היה נורא, נורא מאוד.”
דיטה נתבקשה לישב ולשתות קפה. “אילו לא איבדו הילדים את מקל־השומן, היית מקבלת לביבה לקפה,” אמרה האשה כשהיא מחטטת בכאן ובכאן. “הבטחתי לקונדסים שלי לביבות לארוחת הצהריים, וכבר הכינותי את הבצק, והנה אין לי במה לשמן את המַחבת. משונה מאוד. בחיי שראיתי שהם הרביצו זה לזה במקל־השומן לפני שהלכו לבית־הספר.” נתלשה ממקומה ורצה אל הקיטון הסמוך ונתמהמהה שם שעה קלה. “היי, שתשתקו שם! לא יכולה לעשות יותר משאני יכולה לעשות!” ביצבצה ויצא מהקיטון עם משהו בידה; דומה היה משהו זה לנר־של־חלב ארוך ומלוכלך מהסוג שנוהגים להתקין בבית. “סוף־סוף מצאתי אותו – ידעתי שהוא נמצא באיזה מקום,” אמרה כשהיא שופתת בכוח את המחבת על גבי הכירה, ומורחת את שוּליה בקצה הנר שבידה, והשומן התחיל מרחיש ומתיז ניתוזים.
“מה זה?” שאלה דיטה מתוך התמיהה. “זה נר?”
“זה? – לא, זה גיד של חזיר; הוא תלוּי תמיד כאן ליד הארוּבּה, אבל הבוקר הורידו הזקן כדי לשמן בו את מגפיו, וכך נתגלגל לידיהם של הילדים.”
“כנראה שאין בו שומן הרבה,” אמרה דיטה מתוך עניין של עקרת־בית; רצה היתה לראות כיצד אפשר לטגן לביבות בשומן שכזה.
“לא אין בו שומן הרבה, הוא יבש קצת, משום שהוא של חזיר זקן, זהו. כשרוצה ראסמוס להרביץ לילדים לוֹקח הוא את זה מקל־השומן ומרביץ. אבל, שבי, הקפה הולך ובא.”
לא, אין היא יכולה להמתין, עליה ללכת, “אחרת תקבל מנה,” אמרה. לא היה בה שמץ של חשק לטעום מהלביבות האלה.
“מילא, אבל טוב שבאת, משום שהזקן נעשה חמוּץ מאוד; כשאין הוא מביא פרוטה הביתה, כיצד אָכין בשבילו משהו הגון לאכילה? וממילא אין שלום־בית. אילו לא היו לנו קצת מליחים בחבית וקצת תפּּוחי־אדמה במרתף, כי עתה היינו בכל רע. זה היה חורף מזופת בשבילנו. מזג־האויר חמוץ־מזופת היה, והוא עצמו, כלומר ראסמוס, מתהלך בפנים מזופתות־חמוצות וממילא הכל חמוץ־מזופת בעיניו. יהא טוב מאוד אם אפּּטר ממנו קצת.”
הימים נתארכו והלכו ואוֹרם נתמשך והלך. אסור היה לה לדיטה להדליק נר בחדרה הקטן, אבל עכשיו משתטף היה אור משפתחה את המחצית העליונה של הדלת. חלון לא קבוע היה בקירות החדר.
הוקצה לה חדר קטן באגף הנושן ביותר של בנייני המשק – שהיה משמש כפי הנראה בית־מגורים לפני מאות בשנים. רצפּּּת האבן העידה שחדר זה שימש לפנים מטבח. עדיין מצוּיה היתה שם המעשנה הפּתוּחה, שסתמוה בגובה התקרה באלומות־קש; מיטתה של דיטה דחוקה היתה בשקע המעשנה כבתוך קיטון. מעל למיטה עדיין נתמשך מוֹט הברזל שממנו היו משתלשלות הקדרות. בעת גשם, היה פּיח עתיק מקלח לאורך הקיר בסמוך לכר שלמראשותיה; הריח הקשה היה מעלה על לבה זכרה של סבתא ומַשרה עליה חלומות נוגים. פעמים היו עכברים שכירסמו להם דרך בתוך המעשנה הסתומה נוֹשרים על גבי כסתה.
ואף־על־פי־כן היתה מאורה זו חדר־חמודות בעיניה של דיטה. זו לה הפּעם הראשונה בחייה שיש לה חדר משלה. היא קישטה אותו בקטמר ישן־נושן ופרשה עליו מפּה לבנה. קמטר זה שימש לה שולחן־טוֹאַלט וגם כן־רחצה. לאורך המעשנה תלתה מסך ואלנסיאני כחול ומצוּיץ שמצאה בעליית הגג; מסך זה נשתייך לפנים למיטת אפּיריוֹן ועכשיו אוצל היה זיו ונוֹי למאורה זו. על גבי הקמטר התנוסס שבר־ראי.
בכאן עברו עליה שעות של קורת־רוח. בחורף עמדה בו צינה קשה ביותר, אבל באביב הניח בהחלט את הדעת. כל פעם שנזדמנה לידה שעה פנוּיה היתה פורשת לחדרה, מוציאה אוצרותיה השונים, מסדרתם, מניחה לחפץ זה ונוטלת חפץ זה ולבה עולה בה על גדותיו. בין אוצרות אלה נמצאה מפּית רקוּמה ששוּבחה במלוֹא הפּה על ידי אשת המורה עת שעדיין התגוררו ב“קן־העורב”; כן נמנו עם מכמנים אלה אלבוּם שתלמידות אחדות כתבו בו את שמותיהן, ותצלום של הכיתה כולה. זו הפעם היחידה שנצטלמה, ועדיין מביטה היתה מתוך הסקרנוּת בילדה הצנומה הטוענת שהיא דמות־דיוקנה שלה – והיא הקטנה ביותר בחבוּרה, וגם הכעורה ביותר – הירהרה דיטה בלבה. היא תמהה לדעת אם תזכה ביום מן הימים להיות חמודה כשאָר חברותיה. לא היתה לה דעה מוגזמת על עצמה; וכי מה יכול היה להביא בלבה דעה כגון זו? וכי נמצא אדם אחד שיהא אומר בהסתכלו בה: “איזו ילדה נחמוֹדת!”
ומה יכול היה לשווֹת לה נוֹי ויוֹפי? הדם שהיה זורם בעורקיה לא היה מתמתק כל עיקר בעברו דרך הלב; היה מוצא שם צרות ויסורים ומוליך את כל מרירוּתם לשאר הגוף, והיא נתפרנסה הימנה. משום זה היה גון פניה כחלחל, והצנימות והגרמיות לא הניחוּ לגופה להתעגל כראוּי; אמנם, עקימות גבה נתמעטה מחמת עבודת החורף הקשה, ואף־על־פי־כן עדיין לא נתקראה בחוּרה חמוּדה!
אלא שהשמחה היתה שוֹרה בכל זאת בלבה; מימיה לא התענגה כך על זיווֹ של האביב כבאותה שנה. והרבה עשה אוֹרה של חמה; הוא הקביל את פניה וגופה כמוֹת שהם וטישטש את כל הזוויתיות שבהם. עתים דומה היתה לדיוקן של שמש וחיוּכים שעה שחצתה את החצר וים התכלת של אביב הוא לה רקע. “מה לך בחוּרוֹנת שלי?” היתה סינה אומרת מתוך התמיהה וצוחקת. “הפּנים שלך קורנות ושמחות כל־כך! האם זה משום שעומדת אַת להוציא את הפּרוֹת למרעה?”
וכזה היה דיוקנה יום אחד באמצע חודש מאי שעה שהוציאה את הבקר החוצה. ואף הבהמות נטלו ממאור פניה. שׂערן נתארך במשך תקופת החורף ובשרן כחש, אבל השמש והרוח היו מכרכרות סביבן; ומתוך שנכנסה בהן רוּח של קונדסות היו מבעטות ברגליהן האחוריות בעיטות של טירוף כאילו ביקשו ליגע בשמש; ולפתע־פתאום עקרו ושעטו בדהרה פראית אל שדה הכבוּל; ודיטה הפליגה אחריהן ברגל קלה ובלב קל.
יום של קיץ 🔗
בימים הראשונים לצאתה למרעה, היתה דיטה נוטלת פּת־בוקר שלה ומביאתה לבקתתוֹ של ראסמוס ריטר; עכשיו היו הילדים באים ליטול פּת זו בעצמם. בחבוּרה היו באים, מקדימים אותה תמיד, מצטנפים באחד הקנים שלה וממתינים לה. ביישנים היו כציפּרי־הגשם; משהיו מקבלים מזונם, היו עוקרים ובורחים בזה אחר זה – כאילו נמלטו עם משהו גנוב בידים. הגיעו לניר הסמוך, היו צונחים תחתיהם, ובולעים מזונם ברעבתנות, כל אחד מופרש לעצמו. דיטה הקפּידה לחלק ביניהם את האוכל חלק כחלק, רעבים מדי היו שיקפידו בעצמם על מידת היוֹשר. כל לבושם היה זוג מכנסיים קרועים־בלואים ומשהו שנתכוון להיות כותונת לעוֹרם; אבל בימות הקיץ די היה להם בכך. ומהירים היו ברגליהם, נורא!
יום אחד ביקשה לגרד קמעה את הרפש מעל רגליהם, ולא עלתה בידה. למחרת לא הרהיבו עוז לגשת עד האילן שבצלוֹ ישבה, אלא הסתרחו ליד המשוכה ולא גרעו עין ממנה; משביקשה לגשת אליהם נזדקפו ונסתלקו. הרימה את סל המזונות כדי לגרותם, אך בכדי. משראתה כך, הניחה את המזונות על הדשא והלכה לה; לא יצאה שעה קלה ולא נשתייר מהם אף פירור אחד. ילדים אלה דוֹמים היו לאפרוחים שקיעקעו את קליפּתם בתוך גדיש־של־תבן, ומכאן פראותם וחשדנותם. אבל בביתם שלהם שונים היו מן הקצה אל הקצה; צריחותיהם היו הולכות מסוֹף הכפר ועד סוֹפוֹ.
כפתוֹרים במכנסיהם כמעט שלא מצויים היו, ולפיכך הוכרחו להחזיק בהם בעת ריצתם; דבר זה הרגיש את דיטה, ויום אחד תפסה לאחד והחזיקה בו בחזקה. “לא תקבל מאומה לאכול עד שאתפור לך את זה,” אמרה והוציאה כפתור מכיסה. קיבל עליו הזאטוט את הדין כשהוא בוֹטש ברגליו, ואך כרכה דיטה את החוּט סביב לכפתור וניתקה אותו, נתלש זה מידיה והפליג – כשהוא מחזיק במכנסיו. “סלק ידיך, טיפּש שכמוך!” צעקה דיטה אחריו וגירגרה צחוק. אז סילק את ידיו, ומשראה שהמכנסיים צמודים לבטנוֹ על דעת עצמם, נכנסה בו רוּח של פּראוּת והתחיל מתרוצץ סחור־סחור בעיגול צר כסייח הקשור באפסר. דיטה ראתה היטב שחינגא זו לכבודה הוא עושאה ונהתה אחריו בעיניים של התפעלוּת. “נחמד מאוד!” צעקה. “זה נאה מאוד מצדך, אבל כבר די לך, בוא וקח את האוכל שלך!” הוא בא מתנשב ומתנשף ליטול את חלקו. אותה פעם לא ברח, אלא צנח לצדה ואכל בניחותא.
דבר זה הפתיע את אחיו, ואף הם הניחו שדיטה תטליא להם את בגדיהם. בהדרגה קנתה דיטה את אמוּנם – ועד שהיתה שהוּת בידה להתבונן על סביבה, מצאה עצמה שרוּיה בתוך משפּחה קטנה שדאגותיה מוטלות עליה. לא היתה זו מלאכה קלה אבל היא גרמה לה קורת־רוח; דיטה נהנית היתה מהחיים שעה שידיה טרודות היו.
הצליחה אפילו לשדלם בדברים שיניחו לה להרחיצם; וחפיפת ראשם היתה המלאכה הקשה והגרועה ביותר; יום אחד ריססה ראשם בפּאראפין, כשהיא מספּרת להם מעשיות על הסוס קלאוס. משסיימה את החפיפה עמדו ופילבלו בעיניהם כאילו נפלו לתוך עולם זר. “זה כאב?” שאלה בחיוּך.
“כן, אבל לא עוקצים יותר,” ענו מתוך התמיהה.
“עכשיו יכולים אתם ללכת הביתה,” אמרה.
עשו עצמם כלא שוֹמעים ולא זזו ממקומם. “ספּרי לנו עוד משהו,” הפצירו בה.
“לא, עכשיו הסתלקו לכם. ומחר אספּר לכם הרבה מעשיות.”
“על קלאוס?”
“כן, ועל החתול פרס, שיכול לפתוח דלתות בעצמו.” אז קמו ושפוּ־חמקוּ בלי רצון רב.
דיטה כינסה את הבקר למקום אחד, התפּשטה ורחצה ביוּבל קטן שמוצנע היה מאחרי משוכה של שיחים. מוטלת היתה על בטנה בתוך המים הרדוּדים והפּושרים ושיעשעה עצמה בשׂחייה; שעה שהיתה מתרוֹממת על גבי ידיה וחוזרת ומשתפּלת, היו המים מלפפים את בטנה ואת שדיה הקטנים והמוצקים בקול־קרקוּר רך. עוֹרה שוב לא מלוכלך היה כבקיץ אשתקד. ישבה על קרקע היוּבל הדשוּאָה וקירצפה את עצמה לסלק את בהרות הלכלוּך שנשתיירו.
אחרי כן ישבה על גבי הגָדה, לבושה למחצה, ובדקה את בגדיה; כלי תפירה צרורים בנייר מונחים היו לצדה. הבקר רועה היה שלווֹת, והיתה שהות בידה להתפּנות לענייניה שלה – לבגדים ולכיוצא בזה; שמחה מאוד שהיא שרוּיה לבדה.
ישבה לה ופיזמה לעצמה מתוך קורת הרוח, כשהיא משוקעת למחצה במלאכתה. שיירי הרהורים ורשמים היו מדמדמים במוחה ומתפוגגים; חמימותה של האדמה עלתה ממַרבד האזוֹב והטחלב וגיפפתה. היא גדלה תוך כדי ישיבה. פּתאום שמעה טרטור של גלגלים נישא מהדרך וזקפה אָזנה – מסתמא מישהו האָץ לדרכוֹ. אבל לא רצתה לטרוח ולקום כדי לראות מי הלה.
אחר הצהריים ראתה את קארל חוֹצה והולך את השדות ופניו מועדות אליה – משמע שמשהו אירע בבית. “הוא שוב כאן,” אמר והסתרח בסמוך לה – “כבר הם בגילופין כהוֹגן.” צידד את פּניו ממנה.
“ואַתה, החלטת מן הסתם לקום ולהסתלק, אה?” שאלה דיטה בחיוּך קנטרני, הבן לא יכלה כיצד עדיין מצוּי הוא באחוזת־הגבעה.
“אמרתי לאמא שאני אלך, והיא: אדרבה, לךְ־לךָ! לא איכפּת לה מה יהא עלי; אין היא דואגת אלא לעצמה. אבל עכשיו החלטתי בכל הרצינות ללכת מכאן – כבר אָרזתי את חפצי. רציתי רק לומר לך שלום.” המתין שׂהוּת־מה. “האם גם לך לא איכפּת שאני הולך לי?” שאל, כשהוא לופת את צמוֹתיה.
דיטה הניעה ראשה ניע של תקיפות. “לא, שתקום ותלך ואַל תדאג!” בין כך לא היתה לה כל תועלת ממנו.
“כלום לא התנהגתי יפה כלפּיך, אה? – הגידי, דיטה!” חזר ואמר, מששתקה שתיקה עקשנית.
“לא,” השיבה לבסוף בקול נמוך. דמעות נתקשרו בעיניה כשנתנה דעתה על המקרים הרבים שבהם צריך היה לשמש לה תריס ומגן בפני יחס בלתי הוגן, ולא עשה כך.
ייתכן שאף הוא מהפּך היה באותן מחשבות. “לא, אני יודע זאת היטב,” אמר, “משום שהייתי פּחדן. אבל מעתה ואילך אשתדל להיות איש טוב ואמיץ־לב.”
“כן, משום שעכשיו מצטער אתה צער של ממש,” אמרה דיטה והציצה לתוך פּניו. מהניסיון ידעה מה קשה הוא לעזוב את הבית וללכת לנכר.
הביט נכחוֹ בפנים נמוכות וירודות: “הגרוע ביותר הוא שאמא היא ללעג ולשנינה, והבריות אומרים עלינו כל מיני דברים. הם לוֹטשים בך עיניים, מצופפים ראש אל ראש ומתלחשים ומסתוֹדדים. בני־האדם נבזים הם – מרושעים הם! אבל אסור שנחשוב כך – חייבים אנו לאהוב את שכנינו,” הגיה מניה־וביה את דבריו.
“אין אתה צריך לשים לב לכך,” אמרה דיטה לשון של עידוד; “שידברוּ הבריות. כל זמן שאתה יודע שלא עשית שום רע, מה איכפּת לך מה שהאנשים אומרים. הרי בעצמך אמרת לי כשלבוֹ של אדם שלם עם אלוהים, אז היינו־הך מה שאומרים הבריות.”
הוא השעין ראשו לשכמה וישב בעיניים עצומות. “קשה מאוד להיות חזק באלוהים,” אמר. “אילו מצוּי היה אלוהים לצדו של אדם במקום שיהא בנפשו – כדי שאפשר יהיה לראותו.” מתוך היסח־דעת העביר ידו על גבה, ולפתע נרתע והסתכל בה בעיניים חקרניות.
החזייה שלה נשמטה מכתפה הימנית – לא כיפתרה אותה כראוּי; עצם השכם בלטה קמעה.
“מה יש לך שם?” שאל ורמז כלפּי העצם הבולטת.
“הו, זה בא לי משום שמטלטלת הייתי יותר מדי את שני אחי הקטנים ואת אחותי הקטנה,” אמרה בפנים סומקות ונזדרזה למתוח חולצתה על כתפה. “זה ניטשטש כמעט,” הוסיפה בנמיכות קול, כשפּניה מוסטים ממנו.
אין אַת צריכה להתבייש בזה," אמר, ונזדקף על רגליו. “אני לא כרבים מהם!”
לא, דיטה לא התביישה מפניו – וגם לא נתייראה ממנו; אין הוא אלא בריה עלוּבה, ותו לא. אבל מיצרה היתה שהשגיח בעקימותה, דוקא כזו כמעט שניטשטשה. לאחר מעשה זה היתה משתדלת להלך תמיד בקומה זקופה; רוצה היא להיות זקופת גב ועגולת שדיים ככל הבחורות.
המלה “חטא” היתה מהדהדת תמיד באָזניה לאחר השיחות עם קארל. כלום חטא הוא לרצות להיות נערה נאה – וכי יש בכלל תועלת ברצון זה? אמנם, אביה סבר שכבר היא בחורה נחמדה. “אַת הולכת ונעשית בחוּרה נאה!” היה אומר לה כל פעם שהיתה באה לבקר את ביתה. אבל הוא ביקש לעשות לה נחת־רוּח; לא היה איכפּת לה לדיטה לשמוע זאת גם מפּיהם של אחרים, ודאי, ראשית כל רוצה היא להיות בחורה טובה, אבל לא יזיק כלל להיות גם יפת־פּנים!
אלה היו המחשבות שהיתה מהפּכת בהן. שעה שרוחצת היתה ביובלי המים הקטנים, היתה תוהה על עצמה תהיות רבות. יום אחד מצאה שיש לה ברכיים עגולות – מַשמע שעתידה היא להיות חביבה לבעלה! זהו דבר הלמד מאליו, איש לא יכול לומר שבלתי־חביבה היתה למישהו; בכל זאת נעים הוא שיש לך הוכחה של ממש לכך. כיוָן שלא סבלה מעניווּת מזוּיפת היתה מקישה היקשים בינה לבין אחרים וכלל שלא לרעתה. אלא שדא עקא שאין הבריות צופים לסגולות הלב אלא לסגולות חיצוניות.
השמש והרוח היו משחקות עמה, בתוצאות ניכרות. עכשיו התחיל לפכות בה מעיין של צחוק; צחוק זה אצוּר ונעוּל היה בישוּתה והיה מודיע על מציאוּתוֹ על־ידי תחושת דגדוּג, על־ידי נטייה לפרוץ החוצה אפילו ברגעים של רצינות. אבל מלבד הצחוק היה משהו מהמה בה כאילו נכנסה בה רוח־של־יער, והיו הרהורים סתומים טורדים את מנוחתה, ותחושות שלא ידעה פּשרן היו מתפּעמות בה. יום־יום היתה נתקלת בדיבוּרים ובמעשים שהיו מחוללים בה שינוּי־מה. יד אחזה מתוך היסח־דעת בצמותיה – מאותו יום ואילך התחילה להרגיש ששׂערה הוא משהו מובדל בפני עצמו, מין בריה התובעת תשומת־לב.
הוצרכה למשש את צמותיה, לבוֹדקן אם קלועות הן כראוּי, להניפן כשמוּטלות היו סמוך מדי לראשה, או לסוֹתרן ולחזור ולקלען. ומתוך הכרת־טובה לתשומת־לב זו, התחילו צמוֹתיה להתארך ולהיעשות עבות ורכות יותר.
גידוּל נתחולל בדיטה. היו לה תחושות מוזרות, פעם כאן, פעם שם, משל כאילו לפלוּף של אילן היה זורם במהירות מחלק אחד של גופה למשנהו. פעמים כאוּבה היתה כולה – וראשה הלך עליה סחרחר; אלה הם כאבי־גידול – היתה סינה מהרהרת בלבה. היתה יושבת מכונסת בתוך עצמה ותוהה על תחושות ורגשות אלה; אי־מנוחה מחלחלת היתה בשדיה הנובטים. היתה שומעת את שיחם של המבוגרים, את רמזיהם הסתומים, ותהייה מוזרה היתה מתעוררת בלבה; ראתה התנהגותם של הבחורים והבחורות אלה כלפּי אלה באור חדש. פּעם במוצאי שבת נתכנסו הבחורים והבחורות מהאחוזות הסמוכות לרקוד לאור הכוכבים על דשא לצלילי קונצרטינה; ולבה של דיטה פעם פעימוֹת חזקות שעה שעמדה בחדרה הקטן והתייפּחה מול שבר־הראי מתוך כוָנה ללכת להסתכל בריקודים. מזמן לזמן היה בחור פלוני ובחור אלמוני מבקש למוֹשכה לתוך המעגל; היתה דוחפתם מעליה, אך בלי כעס – רק מפוחדת היתה.
ענייניה ועסקיה של קארן באקגארד משכוּ מאוד את לבה. התחילה להבין דבר זה ודבר זה, וניחשה שבתוך אשת־איכרים חסונה זו מתגעשים כוחות שלא יעמדו בפני אורו של יום, וכי כוחות אלה דוּכאוּ שנים על שנים, ועכשיו הם הורסים כל סכר ופורצים החוצה. קארן באקגארד נמצאת בתקופת־מעבר מסוכנת – היתה סינה אומרת, מלים מסתוריות ורבות־משמעות. משהיתה דיטה באה במגע עם בגדיה של קארן, היתה צמרמורת מוזרה חולפת בכל גופה. מרוּת משוּנה זו של קארן מוּטלת היתה על הכל – על סינה ועל שכירי היום, ואף על בנה, על־פי דרכו שלו. מבט מוזר היה ניצת בעיניה, והכל היו מדברים בקולות כבוּשים ובסימנים סתוּמים. הרגשה מסתורית ומדכאה זו נשתלטה בכל הסביבה כולה. צלה של אחוזת הגבעה נתפּשט למרחוק. משהיו הבריות מתכנסים בצוותא, מישהו היה מזכיר כלאחר־יד את אחוזת־הגבעה, שוב לא פסקו מלהסיח בה ומלהפוך בעסקי האהבה של קארן. אור משונה היה נדלק בעיניהם ודברים חבוּיים היו נגרפים החוצה. כל פּינה מגדלת מסתורין משלה.
דיטה ספגה הכל בעיניה ובאָזניה, וסוֹפה שנכנסה לתוך מצב של מתיחוּת עצבים; אימה פיסית היתה יורדת עליה ומסכסכת עליה את דעתה, והיתה מרעדת כולה בלי כל סיבה. יום אחד בשבתה מחוץ לחצר בחליבת־הצהריים, מצאה דמה שלה על גבי שרפרף־החליבה. ראשה נסתחרר עליה; איש לא הסיח עמה על זה העתיד לבוא, ולא היתה לה אֵם שתכניסנה בעדינות לתוך מסתורין־של־חיים; ועכשיו הוטלה לתוכם בפתאומיות ברוּטאלית; סמל שלהם, דם, נתקשר בזוָעות רבות ואחרות שבדמיונה המבוהל. בפיק ברכיים הפסיעה עצמה אל המטבח.
על מפתנוֹ נתקלה בקארל; משראה פניה החיוורים, שאל לה לסיבת הדבר; מתוך קטעי דברים שהוציא בקושי מפּיה עמד על סיבת התבהלותה. חייך בפנים שוחקות, וחיוּך זה יישב עליה דעתה; היתה זו הפּעם הראשונה שראתה חיוּך בפניו. אבל מיד לבשו פניו רצינות. “אין אַת צריכה לחשוש לכך,” אמר וטפח על לחיה; “משמעותו של דבר שבמהרה־בקרוב תהיי אשה מבוגרת.”
דיטה הכירה לו טובה מקרב לב על נחמה זו שניחמה; לא נצטערה כלל שהוא יודע סוֹדה זה. בעיניה לא היה גבר כל עיקר, אלא יצור אנושי, חסר־ישע, שנצטרך לה תכופות, ועכשיו הריהו גומל עמה; גם לה יש מישהו שאליו יכולה היא לפנות בשעה שהעניינים אינם כשורה.
סרינה חוזרת הביתה 🔗
דיטה גמרה לפני שעה קלה להאכיל את ארבעת הקונדסים והכל עבר בכי טוב. היא הניחה את המאכלים על גבי חתימת־דשא קטנה והושיבתם סחור־סחור לה; היא נטלה על עצמה ללמדם הלכות אכילה, כיצד לשבת אל השולחן תחת להתרוצץ לכאן ולכאן ולנגוס מנתח של לחם; כן הוצרכו ללמוד לאכול מתוך פנכה משותפת בלי שעינוֹ של אחד תהא צרה בחברוֹ – והיה זה הדבר הקשה ביותר. רוצים היו ליטול כל אחד חלקו שלו ולהזין ולהנות בו עיניו מתוך להיטוּת רעבתנית, או טוב מזה, לפרוש עמו הצדה ולזוללו ככלב של הפקר. דיטה הכריחתם לישב במנוחה ולאכול במתינות מתוך קערה אחת. כשהיתה נותנת חתיכה לאחד, היו שאָר השלושה נוהים אחרי אותה חתיכה בעיניים של קנאה – כי יותר משהיתה דעתם נתונה לזה שקיבל כל אחד נתונה היתה לזה שקיבלו חבריו; והיתה דיטה אומרת להם דברי כיבושין, שֵׂאת לא יכלה את הקנאה; והיו מגלים קנאה זו אפילו לאחר שכבר מילאו את כרסם. אותה שעה דיטה נזכרת אמיתת המימרה של סבתא, שאלוהים משביע את הבטן קודם לעיניים. “עליכם להתנהג יפה כמו פובל ואלזה וכריסטיאן,” היתה אומרת להם. הם מתחלקים תמיד ביניהם בכל מה שניתן להם." והם למדו לקח זה בהדרגה. שוב לא היו הגדולים מניחים לקטנים ומסתלקים להם, אלא היו אוחזים בידם – על כל פנים כל זמן שלא היתה גורעת עינה מהם.
עמדה דיטה בצלוֹ של עץ ורואה היאך הם מתנהלים לאִטם הביתה. תכופות היו נופלות קטטות ביניהם, אלא שלא מדעת היו מחזירים אז את ראשם ומלכסנים מבט לאחוריהם; ומשהיו רואים שעדיין היא עומדת במקומה, היו מזדרזים לשלב ידיים. היתה צוחקת: “כן, אני מביטה!”
תוך כדי כך הגיע לאָזנה טרטוּר גלגלים מוּכר לה משכבר הימים; זקפה ראשה וראתה עגלה מיטלטלת על הדרך, רתומה לבריה מגודלת ודמיונית, צרור של עצמות בדמוּת של סוס. היה זה מפסיע מתונות ברגליים ארכניות ומחופות מטליות של שׂער, שדומות היו למטאטאים חבוטים ומרוטים המסחים ומטאטאים את אבק הדרך. היתה אותה עגלה מתנודדת אילך ואילך מתוך חריקות צורמניות, ובתוכה ישבה דמוּת מצונפת, שהצליפה אבטומאטית באויר במקל ארוך ודק.
ניתרה דיטה מתוך השמחה והטילה עצמה לתוך השדה הקצוּר ורצה ברגליים יחפות על גבי השלפים כאילו יצאה מדעתה. לארס פטר זקף את ראשוֹ לצוויחוֹתיה וקלאוס עשה חנייה.
“הזאת אַת, בחוּרוֹנת שלי?” אמר בחיוך – של רצינות משונה. “רואה אַת, נוסע אני העירה להביא את אמא.”
“אם כך, הרי שנוסע אתה בדרך לא נכונה!” צחקה דיטה צחוֹק צלצלני. מצחיק הוא שאבא שכל הדרכים באיפרכיה נהירות לו, יהא משתמש בדרך־לא־דרך. “אתה מתרחק מהעיר יותר ויותר!”
“כן, יודע אני זאת היטב. אלא שהעניין הוא שקלאוס לא יוּכל לעשות את הדרך עד סוֹפה – כבר מלאו לו ארבעים שנה.” אמר לארס פטר בחיוּך עגום. “משום כך אמרתי לעצמי: הבה ונצא לדרך וננסה לשאול סוס אחר, אלא שאיני יודע למי יש לפנות. מניח אני שלא כדאי לפנות לבעלת הבית שלך?”
דיטה סברה שלא כדאי. קארן באקגארד אינה נוחה כל עיקר לבריות.
“חשבתי כיוָן שיש לה עסקים עם יוהאנס, שמא תראה לי קצת פּנים שוחקות.”
לא, אין דיטה סבורה כך – ההיפך הגמור. “מוטב היה אילו ניסית באחוזת סאנד,” אמרה. " בטוחה אני שמישהו שם היה משאיל לך סוס ברצון רב."
“כן, חושבני שהם שינו דעתם עלי מאז עזבנו את המקום. אלא שאיני יודע – משום־מה נתקעה לי בראשי דוקא אחוזת־הגבעה; אבל חושבני שאַת צודקת. חבל רק שהטרחתי לחינם את קלאוס המסכן.”
כן, אין אף צל של ספק בדבר, הוא נשתנה מן הקצה אל הקצה מאז ראתה אותו בפעם האחרונה. הוא נתנמנם תוך עמידה, כשראשו משולשל לו. דיטה תלשה בשבילו אגודות־עשׂב, אבל הוא לא רצה אפילו לרחרח להן.
“האכילה קשה עליו יותר ויותר,” אמר לארס פטר. “היו גומלים עמו חסד אילו חבטוּ לו בראשו.”
הוא עצמו שליו היה אותו יום – היה שמץ של חגיגיות בנימוסין שלו, ודאי משום שהלך לקחת את סרינה. משוקע היה בחלום שעה שדיטה ליטפה ופינקה את קלאוס וניסתה להכניס בו קצת רוח של חייהם. “ובכן, הגיעה השעה לזוז לדרך,” נתנער לארס פטר וחזר ונטל את המושכות. “תציצי הביתה כשתהא לך שעת כוֹשר?”
דיטה הניעה ראשה; וכי מה יכלה לומר אותה שעה.
“מלחמה משונה עושה בעלת־הבית שלך,” אמר לארס פטר, משהאיץ בקלאוס שיהא גורר את רגליו.
“למַה אתה מתכוון?” שאלה דיטה מתוך הסקרנות. מהלכת היתה בצד, כשהיא נאחזת בדוֹפן העגלה.
“מתכוון אני לזה שהיא עוזרת להפיץ שערוריות על עצמה. זהו אופן משונה של התבדחוּת. מניח אני שאליך היא מתייחסת יפה?”
או, כן, אין לה לדיטה על מה להתאונן.
“שוּבי אל הבהמות, לפני שמישהו ישגיח שעזבת אותן; הרי מכירה אַת טיבם של החַוָאים, הם עוזרים זה לזה כדי להביא עלינו צרות.” התיק רכוֹת את ידה מדוֹפן העגלה.
אז הניחה לה דיטה לעגלה, למורת־רוחה, ורצה דרך שדה־השלף; כל רגע היתה מחזירה ראשה ומנפנפת לו בידה; אבל אביה חזר ונשתקע בהרהוריו שלו; הוא לא ראה ניפנוּפי ידה.
לא, לוֹמר את האמת, לא היה בה בדיטה אף שמץ של חשק לחזור הביתה ולהראות לאמה פנים שוחקות. היא גרמה לה ולכל בני הבית דמעות הרבה וחרפּה הרבה. בעווֹן אמה מזולזלים הם והבריות מתנהגים עמהם כעם מנודים – משפּחת הפּושעת! לא, אין לה חשק רב לחזור ולראות את אמה.
אבל בכך לא נתיישב העניין; שוב אין אמה יושבת מאחרי דלתיים ובריח, אלא חוזרת היא הביתה; כיצד תהא מכלכלת את ענייני הבית, וכיצד תתייחס אל הילדים? היו אלה קושיות רציניות ביותר שטרדו את מנוחתה של דיטה.
ומחשבה חדשה מעיקרה עלתה אז על לבה – שמרושעת היא ובלתי־צודקת. על כרחה נותנת היתה דעתה על אביה, על אשרת הרצינות החגיגית שחתומה היתה בפניו שעה שפגשה אותו בדרך, על עצבותו הרכה בכל מה שנוגע לסרינה, ועל כרחה היתה מעבירה גזירה־שוה בינה לבין אביה. בדוגמתו של לארס פטר לא היה כלשהו שיורה לה לדרוך על מי שמושפל כבר עד עפר. זו הפעם הראשונה שהשיגה את כל גודל לבו של אביה ואת מידת סלחנותו, ונתביישה בפני עצמה. כמה יסורים נתייסר בשל סרינה! ואף־על־פי־כן שמר למענה את ביתוֹ, המתין לה שנים על שנים מתוך אורך־רוּח. – ויום אחד נתעצמו כל־כך על דיטה הגעגועים הביתה שהיא געתה בבכי.
“מה כוֹאב לך?” שאל לה קארל כשחזרה בצהרי היום סמוקת ודמועת לחיים.
“אני רוצה כל־כך ללכת הביתה,” אמרה.
“אחר ארוחת הצהריים תרוּצי הביתה ואני אשגיח על הבהמות,” אמר. “היא לא בבית, היא הלכה העירה.” לא רצה משום־מה לומר “אמא”.
שעה שנכנסה דיטה לביתם שבכפר־הדייגים מצאה לסרינה עומדת ומדיחה את הכלים. זרועותיה המנומשות צנומות היו עד להבהיל וידיה נטולות כל זריזות שהיא, כאילו לא הדיחה כלים מימיה. לחייה שקועות היו, חיוורות־עפרוריות. תלתה בדיטה עיניים בוהות – כשל חיה מבוהלת, הירהרה דיטה – ותוך כדי כך קינחה ידיה בסינורה ופשטה יד דביקה. דיטה לָפתה יד זו בעיניים מושפּלות.
היו עומדות ומביטות שעה קלה זו בזו, בלי לדעת מה לעשות. לבה של דיטה נתרכך ונכונה היתה להתמוגג בבכי; אילו היתה אמה מראה לה פנים שוחקות, היתה מטילה עצמה לתוך זרועותיה. אבל סרינה לא זעה ואמרה בפנים מאובנות: “אבא והילדים הם למטה על החוף.” לא היה בקולה לא צבע ולא חמימות. דיטה חָמקה מהבית מתוך הרגשת רוָחה.
לארס פטר טרח אותה שעה בניקוּי ירכתי הסירה; הילדים ישבו על הרציף. דיחק עצמוֹ דרך הארוּבה ועלה לחוף: “נחמד עד מאוד מצדך שבאת לכאן,” אמר מתוך התרגשות, כשהוא מושיט לה ידו, “רב תודות!”
“או, אין על מה להודות לי,” אמרה דיטה בפנים נעווֹת; נכונה היתה לגעות בבכי למראה התרגשותו.
“או, כן, יפה מאוד מצדך – מרצונך הטוב באת,” אמר והניח זרועו על כתפיה. “כל אחד היה מבין אילו לא היית באה. אמרת שלום לאמא?”
דיטה הניעה ראשה. חששה לפתוֹח פּיה, שלא תפרוץ בבכי. והיא לא תיילל עוד – בשום פנים לא! רק ילדים בוכים – ונערות שלא הגיעו לפרקן!
לארס פּטר ישב על כלונס־עיגון וחָלץ את מגפיו שסוליותיהם עץ; מוקיהם הגיעו על למחצית הירכיים וחליצתם לא נעשתה בלי גניחות. “מתחילים להתאבן,” רטן – “וכאֵב זה בפרקים. או שזוֹהי הזיקנה ההולכת ובאה או שפּירושו של דבר שלא יכולים לעמוד במלאכת הדיוּג.”
ולאחר שהוּת־מה: “כן, מה דעתך על אמא? עדיין זרה קצת לכל,” הוסיף ואמר משהחרישה דיטה, “אבל אין לתמוה כלל על כך – לאחר שכלואה היתה כל השנים האלה. ודאי שמחה לראותך – ייתכן שלא עמדת על כך, מסתמא לא ידעה להראות שמחה זו במלים. אבל ניכר היטב שיש בלבה רגשות חמים לכולנו. תודה לאֵל שזכינו לחזור ולראותה בביתנו! עליך להראות לה קצת חיבה – היא צריכה לכך; הבריות שבכאן לא מביטים עליה בעין יפה. נוח היה להם אילו נשארה במקום שישבה – לכן מוּטל עלינו להראות לה חיבה כל כמה שאפשר.”
עד שנכנסו לבקתה כבר היה סיפּק בידי סרינה להעלות על השולחן את ספלי הקפה. לארס פטר ראה בכך סימן של חביבות, ותלה בה עיניים של תודה; שרוּי היה במצב־רוח טוב. היא שוטטה אילך ואילך כנכרייה, כמין רוח מעולם התוהו; פרגוד אטום של אויר חוצץ היה בינה לבין השאָר. עדיין לא נתרגלו הילדים אליה; עיניהם העידו על כך, שכן עוקבים היו במבטים של חשדנות אחרי כל תנועה ותנועה שלה. ובפניה חתומה היתה ארשת של אדם שנפל מתוך היסח־הדעת מעולם שברואיו שונים מן הקצה אל הקצה מהברואים שבזה העולם. ספק נתגנב בלבה של דיטה אם היא בכלל שומעת או רואה כלשהו מהנעשה סביבה; אפילו מעיניה לא ניכר היה אם היא עוקבת אחרי שיחתם. קשה היה לנחש איזו מחשבות מתהפּכות במוחה של זו.
לעת ערב הוצרכה דיטה לחזור; לארס פטר הלך ללווֹתה כברת־דרך. “האין אַת חושבת שאמא נשתנתה?” שאל משהקיפו את גבעות החול.
“היא נראית עלוּבה מאוד,” השיבה דיטה תשובה־של־השתמטות.
“כן, האויר של שם דיכאה מאוד; אבל גם המזג שלה נשתנה – שוב אין היא רוֹתחת וצוֹרחת.”
“מה אומרת היא על העניינים שבכפר – על הפונדקי ועל דא ועל הא? ועל זה שמכרנו את ‘קן־העוֹרב’?”
“מה היא אומרת? – אין היא אומרת כלום; מתהלכת בלי דיבור כלשהו מבוקר עד ערב, ואין היא רוצה לישון בחדר אחד עם כולנו – קשה להשפּיע עליה שתצא קצת מחוץ לפתח הבית; רק בערבים יוצאת היא לשעה קלה.”
“והשכנים כיצד מתייחסים אליה?” שאלה דיטה.
“אה, השכנים, הם נתנו לנו מתנה מיטה רחבה. אבל הילדים איומים הם – כשהם פוגשים באמא, פורצים הם בצוויחוֹת ובצריחות כאילו פגשו בשׂטן עצמו. ואין זה מסייע כלל שדעתה תחזור ותתיישב עליה.”
“הילדים חושבים שיש לה במצח סימן מלוּבן,” הסבירה דיטה. היא עצמה האמינה בכך, ורבה היתה התמיהה בלבה כשלא מצאה סימן המכווה במצחה.
“עדיין לא הזמין אתכם איש לביתוֹ?” שאלה.
“עדיין לא, אבל לא ייצאו ימים רבים וייכּנס זה וזה לומר לנו שלום – משיתרגלו למצב. כמה וכמה כבר היו עושים כך, אלא שאין הם מעיזים בשל אחרים.”
לארס פטר תלה בדיטה עיניים של צפּייה שתאַשר לו סברה זו, אבל היא שתקה; ושתיקתה זו שקוּלה כנגד מלים הרבה; ניכר היה שאין דעתה כדעתוֹ.
לאחר שהוּת־מה חזר ואמר: “חושש אני קצת שהעניינים לא יסתדרו משום מה; אם כך, נצטרך למצוא לנו מקום אחר. העולם הוא גדול למדי, וסוף־סוף אין אנו מלקקים כאן דבש. לא נפסיד מאומה אם נעקור מכאן. הרי יודעת אַת שהפּונדקי גוזז את כל הצמר מעורנו; אלא שלא יהא קל להתחיל שוב מההתחלה.”
“כשנלך מכאן לא יחזיר לנו הפונדקי את כספּנו?”
“אף פּרוטה מחוּקה. מתחת לטלפוֹ של הפּונדקי לא תוציאי אף אסימוֹן אחד. וביחוד עכשיו, כשהוא עצמו נתוּן בקשיים.”
“הפּונדקי – עם כל כספּו?”
“כן, כן, זה מפתיע אותך, אה? ובכן דעי שהוא חייב כסף רב לבנקים; אומרים שכל מה שיש לו לוָה בבנקים. משום זה אין הוא בונה את המלון. כולנו חשבנו שכל הכפר כולו שייך לו – אבל רחוק מכך. אומרים שעמד לפני פשיטת רגל. וזה מסביר למה קשה הוא לאחרים.”
“אם כך מה תענוג יש לו בכל זה? מה היה איכפּת לו אילו החזיר לנו את כספּנו.”
“גם אני חושב שאין תענוג רב בספסור ובניצול; אלא כנראה שזה מספּק משהו שבטבע שלו; אביא לך משל מעולם־הדגים. הנה עכשיו מצוּיים המונים־המונים של פוטיות בסמוך לחוף – אפשר לדוג אותן בדליים. מי דחף את הפוטיות לכאן – הקוליסים שעלו מהתהומות והאוכלים בהם בכל פּה. אלא באים כלבי הים והדולפינים וזוללים בכל פה בקוליסים. אף כך בעולם שלנו; הפּונדקי אוכל אותנו, הדייגים העלובים, ובאים אחרים ואוכלים את הפּונדקי וכיוצא בו. רוצה הייתי לדעת אם מצוּי מישהו עליון האוכל את כולם?”
“משונה מאוד,” אמרה דיטה. כלל לא יכלה להעלות על הדעת שיש מישהו הנעלה על הפּונדקי.
“אה, משונה הוא! אפשר לומר ששׂטן אחד מושל בשני. אבל יש שמץ של נחמה במחשבה שסופם של המנצלים כסופם של המנוצלים. דומה שיש בכך שמץ של צדק, ויהא זה דל ביותר.”
דיטה מנחמת את קארל 🔗
בשובה, מצאה דיטה את החצר הוֹמה מזרים. קארל המתין לה בשדה־הכבוּל. “טוב שחזרת,” אמר בנעימה קדחתנית. “אמא חזרה בינתיים – עם חבורה שלימה, היא כועסת ורותחת משום שרצת הביתה בלי נטילת רשוּת.”
“היאך זה בלי רשות,” הטיחה דיטה בפניו.
“מוּטב שתכּנסי בדלת האחורית למטבח ותגשי בלי שהיות לעבודה, אז אולי תשכח.” היה עצבני מאוד.
“אבל למה לא אמרת לה שנתת לי רשות לרוץ הביתה?” שאלה דיטה.
“לא העזתי, משום” – עמד בפנים נמוכות, עלוב, וממולל ברגליו.
דיטה נתלשה ממקומה ופסעה מישרים דרך השער; לא אהבה דרכי־עקיפין. תפּוֹל לתוך מהומה וקטטה – מילא, היא מוּכנה לכך. מצאה לסינה טרודה ומטורדת. “טוב שחזרת סוף־סוף, אין מי שיעזור לי אפילו בנקיפת אצבע,” אמרה. “אני קרובה לצאת מהדעת. אבל תני תודה למזלך שלא היית כאן לפני שעה אחת; בעלת־הבית רגוזה ופראית היתה כל כך שאמרה שתקרע אותך כדג. וכמובן שבואש זה, קארל, מילא פיו מים ולא סיפּר שנתן לך רשות ללכת.”
“או, הוא,” – חרזה דיטה את שׂפתה העליונה בבוּז. “אדרבה שתנסה להרים עלי יד; אבעט לה בנעלי העץ שלי ברגליים הנפוחות שלה.”
“נשתגעת, מה? – הרי רגליה מלאות ורידים נפוחים! מה, אם תעשי לה חוֹר בוורידים שלה וכל דמה ייצא ממנה ותמוּת, אה?”
סינה היתה נרעשת מאוד.
“לא איכפּת לי,” אמרה דיטה.
סינה הטילה על דיטה להדיח את הכלים. ודיטה רגוזה היתה על קארן משום שאיימה עליה שתדוּש את בשׂרה, על קארל משום שהפקירה מחמת פּחדנוּת לזעם אמוֹ, על ילדי הכפר משום שהם מציקים לאמה – ועל העולם כולו. היתה עומדת ומשקשקת בכלים שלא לצורך, ועלוּלה היתה לשבר משהו; הוצרכה סינה לגעור בה שלא תקים רעש. אבל דיטה לא שמעה מאומה; היתה משקשקת והולכת בכלים כאחוּזת טירוּף, וסופו של דבר שהוצרכה סינה לצבטה בזרוֹעה כדי שתתיישב עליה דעתה. “אוּף, אני פּראית כל כך!” אמרה דיטה.
סינה פרצה בצחוק. “אַת פראית, שטויות; צריכה היית לראות את הפּראים שפּרצו לכאן בזה אחר זה ונתנו לי פקודות – ובאיזו חוצפה. אפשר לחשוב שבעלת הבית יצאה לחלוטין מדעתה.”
אבל בעיקר רגוזה היתה דיטה על קארל. הוא לא רצה להיכּנס הביתה; היה משוטט אילך ואילך בחצר, עוסק בכל מיני מלאכות של מה בכך, וקורא תגר, וכל־כולו עלוב מאוד. משהיה לבו סמוך ובטוּח שאין איש רואה, היה מנופף אגרופיו כלפּי חלונות חדר־האורחים. כן, רשאי הוא לנופף אגרופיו! נתעורר בה חשק בדיטה לצאת ולשאול לקארל שמא רוצה הוא בשמלה תחתונה.
אותו יום לא היה משהו כשורה עם קארן. היא באה למטבח, סמוקת־פרצוף, שמלותיה חפותות; שערה פרוע כרעמתה של סוסה. יוהאנס נכרך אחריה; ואשה מסורבלת ומטרונית זו, הראוּיה לפי שנותיה להיות סבתא, השתובבה עמו מעשה פרחחית־גנדרנית; כנראה שלגמה לגימה הגונה – שכן לא השגיחה כלל בדיטה.
משיצאה, צץ קארל בפתח המטבח. פּניו היו מדוכדכות ועלובות כל כך שכהרף־עין נשתכח מדיטה הרוגז עליו. “אַל תצחקי – חינן את קולו – אין זה כלל עניין להתבדחות.” דיטה נגעה בידו ואמר: “לא אצחק.”
חזר ויצא והיה משוטט אָנה ושוב תחת החלונות המוארים, בדומה לכלב חולה. דיטה ראתה אותו בשיטוטו זה כל פעם שהלכה לבאר לשאוב מים – והיתה זורקת לו דיבור של עידוּד. פעם אחת העמידה מידה את הדלי המלא ורצה אליו. “לך לישון, אתה שומע?” אמרה וצבתה זרועו צביתת־גזירה.
“אסור לי,” ענה בקול דמוע. “אמא אמרה לי שאהא ער וארתום להם את הסוסים.”
“פוי! שירתמו בעצמם. אין אתה עבד להם.”
“איני מעיז; אמא תכעס נורא. – או, אני פחדן עלוּב כל כך – איני מעיז לעשות מאומה.”
דיטה לחצה לו ידו, להודיעו שאין היא נוטרת לו כל טינה, ונעלמה.
בסמוך לאחת־עשרה גזרה עליה סינה שתלך לישון. “לאחר הליכה כזו, עייפה את מן הסתם עד מות.” אמרה. “וגם הקדמת לקום הבוקר – הסתלקי עכשיו!” לא הניחה לה לדיטה לערער על גזירתה ודחפתה מהמטבח.
כן, דיטה עייפה היתה, עייפה עד כדי איבוּד החוּשים. רגע אחד עמדה הססנית בפרוזדור האפלולי – שם בחצר מתהלך קארל בדכדוּכוֹ, וייתכן שהוא צריך לדיבור של חיבה. אולי ייכּנס עמה לחדרה ויישב על קצה מיטתה ויסיח את לבו – זה אירע לפעמים שעה ששרוּי היה בדכאון וצריך היה לניחומים. אבל הפּעם ניצחה בה בדיטה מידת האנוכיות; קרובה היתה להתעלף מחמת עייפות, והיא התגנבה בדרך־עקיפין לחדרה הקטן.
דיטה ישבה רגעים אחדים על שׂפת מיטתה בעיניים עצומות. רשמי היום החריפים ועייפוּתה שימשו בה בערבוּביה; כמעט שצנחה על הרצפה. אז נתאוששה ובן־רגע חמקה מתוך בגדיה וקפצה לתוך המיטה. טוב להתכרבל בתוך כלי מיטה צוננים ולשקוע בכל הישוּת לתוך עדנת העייפות. משתניח את לחיה על גבי הכר ותפנה את הלך־מחשבותיה למשהו נעים, מיד תפליג מהמציאוּת.
כמחשבות כן החלומות, כך היתה סבתא נוהגת לומר. ודיטה רצתה לחלום משהו נאה – ולהקיץ בנפש המלאה אותה מתיקות עמוּמה הבאה לאחר חלומות הנרקמים עד שערפּלי הבוקר נמוגים מפּני אורו של יום. באותו פרק זמן נוהגת היתה דיטה לחלום על הנסיך העתיד לבוא ולקחתה לארמון אביו – כפי שהתנבאה סבתא בשיר־הפּלך. כיום אין הנסיכים קיימים כל־עיקר – על כל פּנים לא בשביל נערות עניות כדיטה; אבל בלילה חי וקיים הנסיך והוא בא לבקש מידי סבתא את דיטה לאשה. וזה המופלא בחלומות, שהם מנשאים אותך אל האור, באופן שאַת יכולה לראות הכל מלמעלה. אלא שאף החלומות אינם נקיים מצער, כיוָן שאין אותו נסיך סבור שדיטה יפה היא. “משוּם שכל יוֹפיה גנוּז בלבה,” אומרת סבתא, “יש לה לב של זהב.”
“של זהב?” אומר הנסיך, כשהוא קורע עיניו לרוָחה. “הבה ונראה!” אותה שעה פותחת סבתא סגורה של דיטה ומראה לו את לבה. “אבל אסור לעשות כך,” אומרת היא. “עלול הלב להתכסות באבק.”
ונחה דעתו של הנסיך – שכן מכיר הוא טיבו של זהב. הוא נוטל ידה ושר בית מפּזמונה של סבתא:
"ועל ילד קט התפּללה בנחלי דמעוֹת,
טווה פלך, טווה וטווה!
והיא תשב על כיסא מפואר ומשרתים סביב לה,
פאלדריל, פאלדריל, ריי, ריי, ריי!"
>
“אבל השיר הזה הוא על סבתא,” אמרה דיטה מתוך היאוּש ושמטה ידה.
“אין דבר,” אמרה סבתא, וחזרה ושילבה את ידיהם. “גם תורי בוא יבוא בשעה הנכונה. והשיר עשוּי בשביל שתינו.”
דיטה פּקחה עיניה לתוך האופל וחשה לשמחתה הרבה יד של ממש, יד חמה חוֹבקת ידה. מישהו ישב בשולי המיטה וגישש אחרי פּניה. “זה אתה, קארל?” שאלה – בלי שמץ של פּחד אך מאוּכזבת קמעה.
“כבר הסתלקה לה, הכנופיה!” אמר. “שיכּוֹרים היו והקימו רעש נורא. פלא שלא שמעת. רצו לתת לי שני כתרים, דמי־שתייה בעד רתימת הסוסים; אבל לא רציתי לקחת את כספּם המלוכלך. אמרתי להם שיחזירו את שני הכתרים לאלה שמידם הוציאוּם בדרך־רמאוּת. נתכעסוּ מאוד וכמעט שהרביצו לי בשל כך.”
“יפה עשית שאמרת,” אמרה דיטה בצחוק. “ראוּיים הם לכך.”
אבל קארל משומם היה ולא היה בו שמץ חשק להצטרף לצחוקה. ישב בתוך האוֹפל לוֹפת ידה ודוֹמם; דיטה חשה היאך המחשבות העגומות כוססות ומכרסמות את נפשו. “חדל לחשוב על כל זה,” אמרה, “טיפּשוּת היא להתהלך ולסבול בלי הרף.”
“היא לא היתה בחוץ בזמן שהם הסתלקו,” אמר מוסח־דעת. “אולי משום שלא יכלה פשוט לצאת.”
“מה אתה רוצה לומר בזה?” שאלה דיטה בחרדה פּתאומית.
“או, בשתייה אין היא מפגרת אחריהם. אבל ודאי היא…” ראשו צנח על חזה והיה מרעיד כולו בגניחות כבדות.
דיטה כרכה זרועותיה סביב לצוָארוֹ, ליטפה שערוֹ ואמרה לו דברים של נחמה. “די, די, עכשיו היה בן־אדם,” אמרה. וכשלא הועילו התנחומים, פינתה לו מקום לצדה ונטלה ראשו על חזה. “עליך להיות נבוֹן כאיש מבוגר,” אמרה. “למה לך לסבול מכל זה? הרי יכול אתה לקוּם וללכת מכאן ולהיפּטר מכל זה.” לבה הילדוּתי נתפּעם כנגד לחיוֹ ברחמים רבים.
לאט־לאט נרגעה עליו רוחו, והיו שוכבים ומסיחים בחצאי־קולות ומתוך קורת־הרוח – ולפתע התחילו צוחקים משמצאו שראשיהם מצוּיים תחת השׂמיכה והם מתלחשים. דבר זה נטל מקארל שמץ אחרון של עצבוּת; הוא התחיל לדגדגה ונעשה עֵרני ביותר. “אַל תעשה זאת, או שאצעק,” אמרה בקול של רצינות, כשהיא מנסה למצוא את פּיו.
נשיקתה יישבה עליו את דעתו; ולפתע־פתאום נטלה בזרועותיו ומשכה אליו בכוח. דיטה התגוננה, ולבסוף נכנעה לעוֹצמת גיפופו; חשה עצמה חלושה כל־כולה.
“אַתה מכאיב לי,” אמרה, והתחילה בוכה.
קצר הוא הקיץ 🔗
דיטה ישבה בסתר התל בבקשה לה מפלט מפני הערפל השוֹטלאנדי. הפּרות רעוּ בקצה השדה. רובן מובלעות היו בתוך הערפל העב והצמרי, אבל היא שמעה כסיסתן בתוך האד: במזג־אויר כזה לא היה צל של חשש שיתרחקו ממנה.
פּרווֹתיהן של הבהמות דולפות היו, ושיחי הברקנים שמעל לראשה מחופים היו מחרוזות טללים מגון הפּנינה. כשהיתה עושה תנועה כלשהי, היו השיחים ממטירים עליה גשם דק. אבל לא היה בה כל חשק להניע את עצמה, כל מבוקשה היה לישב תחתיה מכונסת ודמומה, ותפילה בלבה – מי יתן והיתה טמונה עתה מתחת לאדמה. טיפּות גדולות תלויות היו בריסי עיניה, גדולות כאלה הטיפּות שהתנועעו בעוקצו של כל עלה. מפרק לפרק היתה טיפּה נושרת על גבי לחיה, פעמים נשרה מחודו של עלה, פעמים מריסי עיניה שלה; היו הטיפּות נושרות בערבוביה, אבל לה היינו־הך היה מהיכן הן באות. רק שעה שטיפּה נושרת היתה ישר לתוך פּיה, אז ידעה דיטה מהיכן זו באה. ישבה שפוּפה בקצה השדה, ברכיה משוכלות וכפּוֹת־רגליה היחפות מבצבצות מתחת לשמלתה; גבעולי דשא הזדקרו בין אצבעות רגליה, וסוליותיהן נפוחות וטחובות היו. יד אחת הצמידה לפיה, ונשכה פרקי אצבעותיה, וישבה והביטה נכחה בעיניים לטושות ובוהות; דומה היתה כמאוּבנת.
הרגישה באִוושה, ושמעה קול־צעדים למטה בשדה – צעדיו של קארל! התנערה קמעה, ונתבוננה על סביבה. לנגד עיניה הדמועות נצטייר הכל שבוּר ורצוץ, משל כאילו נתרסק העולם לאלפי שברים. זקפה את פּניה וכולה נתמלאה צפּייה. “הוא יחבק אותי, וינשק לי!” אמרה בלבה, אך לא נעה ולא זעה.
אבל קארל הטיל עצמו בסמוך לה. ישבו שעה קלה דמוּמים, מביטים לתוך הערפל, זה בכאן וזו בכאן, ואגב כך גיששה ידו אחרי ידה בתוך העשב. “אַת כועסת עלי?” שאל.
הניעה ראשה. “אני אומללה כל כך,” אמרה. צידדה מבטה ממנו ושׂפתה הרטיטה.
קארל הגחין עצמו כדי לצוד את מבטה, אך לא עלה לו. “כל הלילה התפּללתי לאלוהים שיסלח לי את חטאי, ומאמין אני שסלח לי,” אמר בפנים של יראת־שמים.
“אה!” דיטה שמעה את קולו, אבל דבריו לא חדרוּ לתוך תודעתה. היינו־הך לה לחלוטין כיצד יישב את ענייניו עם אלוהים.
“אבל אם תרצי אלך ואתוַדה לפני האחים,” אמר.
נפנתה אליו בתנועה חפוזה; חיים ותקוָה פיכו שוב בפניה.
“חושב אתה שהמורה יבוא שוב לכאן?” בו תוכל אף היא לתת אמוּן.
“לא, נתכוַנתי לאחים־של־הכת,” השיב.
אם כך, יכול הוא לעשות כטוב בעיניו, אין זה נוגע לה כלל וכלל.
לאחר שהוּת־מה קם והלך לו, ודיטה ישבה גלמודה ועזובה. הוא לא נשק לה, ואף־על־פי־כן מאוּחדים הם בקשרי ברית הקרוּיה חטא. כבר התחילה דיטה למצוא בו סגולות נאות כדי שתוכל להעריצו ולמצוא צידוּק לעצמה; שוב אין הוא הילד הצריך לעידוּדה, הוא קנה שליטה עליה, ולא תוּכל ללכת ממנו לעולמים. ואף־על־פי־כן קם והלך לו, כאילו לא היו ביניהם אלא דברים של קינטור ורוגז. דיטה נהתה אחריו בעיניים תמוהות.
היום הקדיר והלך. יכולה היא ליהנות מבטלה נעימה, לעסוק בזה ובזה, לפטפּט עם ילדי הפּועלים; אלא שכל אותו זמן יהא זה מצוּי בתחתית נפשה, כמין ברייה שהטילה בה עין רעה. כשהיתה מעלה חיוּך, היתה ברייה סמוּיה זו משרבבת יד שחורה ומוחה את החיוך מעל פּניה; שוב אין כל טעם בחיים, הכל שומם וקודר, ורק תפילה אחת היתה בלבה – שתוּכל להשליך מאחורי גוָה כל זה שנתארע לה ושתהיה כשהיתה קודם לכן; להשליך עצמה לרגליו של מישהו ולהתרפּס לפניו ולבקש כפּרה על חטאָה. זמן רב יעבור עד שתזכה שוב למנוחת נפשה למען תוּכל להתכנס שוב בעולם־הנערה התמים והרחוש חלומות.
אה, קשה הוא לסתום פירצה שנפרצה בגדר דחוּיה! מהנסיון בכרי־המרעה למדה זאת. ומכך הסיקה שהוא הדין אף בזה. היא העמיסה על עצמה דאגותיו וצרותיו של אחר; מכך לא ראתה כל יוצא־דופן, שכן הורגלה להיות אמהית משחר ילדוּתה. כל כוחה ניתן לה כדי ליישר את הדרך בשביל אחרים, עד שעניין העזרה נעשה לה הרגל שממילא.
אלא שאותו זמן נשתוקקה למעט זמן פנוּי לעצמה. קיץ היה, ואוֹרה של השמש חימם את דמה של דיטה, והדליק בה תשוקת סתר לחיים ולתענוגות. כל מוצאי שבת היו רוקדים באחוזת־הגבעה או בחוָה אחרת, ודיטה היתה אורחת קבועה בריקודים האלה. היתה רוקדת מתוך שמחת הנפש גם עם בחוּרה וגם עם בחור. הריקוד עצמו היה לה לתענוג והיתה עוצמת עיניה ונסחפת לתוך ההמון המתערבל.
אבל לא קל היה להתחמק מקארל: נוהג היה להסתתר אי־שם מחוץ לחצר, להמתין לה, ולהפיל לפניה את תחינתו שלא תלך. כל מה שאמר בעניין החטא לא היה איכפּת לדיטה כל עיקר; בכל זאת לא יכלה לעמוד בפני הפצרוֹתיו, והיתה חוזרת לחדרה. אילו לפחות היה מזמינה לטיול. יכולים היו להלך לאורך החוף עד לכפר־הדייגים, דרך שמעטים בה הולכי הרגל. אבל הוא לא נתן דעתו על כך.
היתה מאחיזה את עיניו ואומרת שהיא פורשת לישון, ומתגנבת בשביל־עקיפין. וכשנשף הריקודים היה חל בלילה כשקארל הלך לכת־האַחים שלו, לא היה קץ לשמחתה.
קארל טרחן וטרדן היה. אין הוא מש ממנה ואין הוא ממיש ממנה עין של קנאה, ומבקש תמיד לדעת היכן היתה ורוצה שתהא תמיד פנוּיה לשמוע תינוּי צרותיו. עייף היה מעצמו, מאמוֹ ומכל העולם כולו. דיטה היתה היחידה שבכוחה להביאוֹ לידי חיוּך ולמסוך בו קצת אומץ־רוּח.
היה מוֹקיר רגליו מחדרה הקטן, אפילו בשעות היום; מתיירא היה. אבל לפעמים היה בא בלילה ודופק מתונות על דלתה, ואם כי עייפה עד מוות, הוצרכה לקום ולהתלבש.
“כל כך כוֹאב לי פה!” היה אומר, כשהוא מניח שתי ידיו על אחורי ראשו. ושניהם היו מתגנבים דרך הבקעה ויורדים אל החוף, ויושבים על סלע־מידוֹת ומאזינים לרחש החדגוני של גלי הים. קארל לא היה דברן ביותר, ודיטה היתה מפטפטת רובו של הזמן. היה מקשיב ברוב עניין עד שהיה תוקפו פתאום בולמוס של יראת־שמים, והיה אומר לה דברי כבוּשין: “אַת כוּלך שטופה בגשמיוּת, בעולם־הזה!”
“אז יכול אתה לעזוב אותי,” היתה מחזירה לו מתוך הכעס. והיו קמים וחוזרים דמוּמים.
נשף־הסיום של העונה עתיד היה להתקיים בכפר המצוּי מהלך חצי שעה מאחוזת הגבעה. לילי הקיץ הארוכים והבהירים חלפו־עברו; במחציתו של חודש אוגוסט היו הלילות מחשיכים והולכים והתחילו רוחות מנשבות וריקודי הקיץ הגיעו לסיומם.
דיטה קיבל רשות ללכת ומיד לאחר הדחת כלי ארוחת העבר התקינה עצמה לדרך; סינה שביקשה לגרוֹם לה קורת־רוּח, נטלה על עצמה את מלאכות הערב. דיטה לבשה בפעם הראשונה את שׂמלתה החדשה העשוּיה אריג טווי־בית; הפשילה סרט כחול בצמוֹתיה וקלעה אותן מסביב לראשה. אותו ערב רצתה להיות מטורזנת – ובחורה מבוגרת! לאוֹשרה הלך קארל לעצרת האַחים, אבל ליתר זהירוּת הלכה בשביל־עקיפין שנתפּתל עד אותו כפר. רוּחה היתה טובה עליה, והיתה מפזמת לעצמה אגב הליכה. אמנם, עדיין היה צל מקדיר את נפשה, אבל דומה היה לשן חולה שפּסק מיחוּשה; כשמניחים לה אין חוֹששים בה.
הגיעה לשם בעיצוּמה של החינגה. המנגנים עדיין לא באו, והיו מרקדים לעת־עתה לליווּי מנגינה שהיה שורק פלוני ואלמוני. באו מהחווֹת הסמוכות, זקן וצעיר, ואף הפּועלים מסדנאות הכפר; החוָאים לא היו באים לריקודים אלה, לא לפי כבודם היו. הרוקדים הסתובבו במעגל ושרו: “הסתכלו מי באמצע העיגוּל!” תוך כדי רגע קפצה דיטה לטבוּרוֹ של המעגל ואחזה בשתי ידיים מושטות; מצאה עצמה לבין שני בחורים, אבל אותו ערב לא היתה בה ביישנות – אותו ערב בחוּרה בוגרת היתה! היא שרה בקול, והמתינה בקוצר־רוח שאחד הבחורים שבמעגל יבוא ויזמינה לריקוד: מניין ההזמנות היה סימן חותך למידת החיבה שנתחבבה הבחורה. היו בחורות שלא היו פוסקות מלרקוד כל הלילה, שלא היה כמעט סיפּק בידן לקשור שרוֹכי נעליהן.
אירע שדיטה הוזמנה בלי שהיוֹת למחול; ייתכן שלא היה זה אלא מקרה־של־מזל גרידא, אבל פּניה קורנות היו משהוחזרה למעגל. פּניה הקורנות, עיניה הניצתות, קורת־רוחה והרגשת החשיבות שיווּ יוֹפי לה ולהליכותיה שעה שרקדה על הדשא. הכל יכלו לראות זאת. שוב השליכה מעליה נערה שלא הגיעה עדיין למלוֹא פרקה את גנוּניה הילדוּתיים ובאה בסוד הבתולות להתחרות על תפוח היופי, ולזכות בו; סיעות־סיעות היו הבחורים תלויים סביבה משהגיעה השעה לָבוֹר בת־זוג לריקודים.
האם הלך ראשה של דיטה סחרחר אותו ערב? ושמא לא היו הבחוּרים שחיזרוּ אחריה מרוּבים כפי שדימתה בלבה. אבל מכל מקום נמנתה דיטה עם הבחורות הצעירות שהוזמנו לפונדק לשתות קפה במחיצתם של הגברים.
משהחשיך מאוד הדליק הפּונדקי פנס שנשתלשל מחלון־העלייה ולאורו של זה רקדו על הדשא. היה שם בחור אדום־לחי שלא מש ממנה כל הערב, אַך לא רקד; עתה, בחסוּת החוֹשך נתאזר עוֹז וניגש אליה. הוא מצא חן בעיניה של דיטה; היו לו ידיים חסונות וחמות, ונדף ממנו ריח של נעורים ושל מי־חָלָב, כריח של תינוק. אבל ביישן היה, ועשה כל מיני עוָיוֹת בשעת הריקוד כדי לטשטש את מבוכתו, באופן ששאָר הרוקדים היו משתהים וצוחקים. “עכשיו נפסיק!” אמרה דיטה וצחקה בעצמה מכרכוּריו. לא הניח לה, והיה מסובבה סחור־סחור, ולפתע נשק לה. אז הניח לה והבליע עצמו בחושך, בתוך הצחוק הרוֹעם של החבורה. שעה ארוכה שמעו היאך הוא מגמא מרחק.
דיטה חמקה מהריקודים קודם לסיומם, כדי שאחד הבחורים לא ילוונה הביתה. ידעה שבחור המלווה בחוּרה הביתה מצפּה ממנה לאיזה תגמול, והיא רצתה להיות בת־חוֹרין ולא להיות כפוּפה לאף אחד. משעשתה כברת־דרך, צץ לפניה הבחור אדום־הלחי.
“רשאי אני ללווֹת אותך הביתה?” שאל בנעימה של היסוס. “כן, רשאי אתה,” ענתה דיטה; היא לא נתייראה ממנו. היו מהלכים דמומים – עליו שומה היה לבדח את דעתה, אבל מהלך היה כשראשו מצודד. דיטה חיבבתו וברצון היתה חובקת ידוֹ.
“רשאי אני – רשאי אני ללווֹת אותך גם בערב אחר?” שאל לבסוף.
“ברגע זה לא אוּכל לומר לך, אבל אולי כן!” השיבה דיטה בכובד־ראש.
“רשאי אני – רשאי אני לספּר זאת למישהו?”
"לא, אין זה נראה לה לדיטה. “יהיו מפטפטים שטויות שכאילו אנחנו חתן־וכלה ועוד,” אמרה.
“רוצה – רוצה אַת לתת לי נשיקה?” נשתהה וכבש עיניו בקרקע.
דיטה נשקה לו בנחת ומהורהרת. והיו משרכים דרכם, כשידיהם שלוּבוֹת, אך בלי לפצוֹת פה. סמוּך לאחוזה נתעכבה דיטה “לילה טוב!” אמרה.
“לילה טוב!” אמר. שהו שהוּת קלה שלוּבי אצבעות ושפתיהם נתפּגשו; הם התנשקו כשני ילדים חביבים ונעימים. אבל הנשיקה נתמשכה ונעשתה רצינית מדי בשביל שניהם, לכן נרתעו לפתע וגעו בצחוק. מוגנס הפך פניו ונשא רגליו. שעה ארוכה שמעה את דהרתוֹ המזורזת, והנה פצח בשיר. כן, דיטה חיבבתו מאוד.
קארל ישב על הסדן לחטיבת עצים והמתין לה. דיטה העמידה פנים מתנכרות והלכה מישרים לחדרה; פּעם אחת רצתה שלא לשמוע את בכיותיו ותאניותיו. קם והלך אחריה. “היית בנשף־ריקוּדים?” שאל בנעימה של טרוניה.
דיטה לא השיבה; כלל לא נוגע לו היכן היתה. עמדה וידה על בריח־הדלת.
“אף אני הלכתי לראות בריקודים. הבטתי לתוך השמים, וראיתי את מלאכיו הקטנים של אלוהים סובבים לשׂה הקדוש למרגלות כיסא הכבוֹד. רדי עמי אל החוף ואספּר לך הכל.”
לא, דיטה עייפה מאוד ורוצה לישון; מאוּחר מדי.
“רוצה אַת לענות לי על דבר אחד?” שאל בפנים של רצינות רבה. “האם זה אני שהבאתי אותך לידי חטא?”
“אני לא חטאתי שום חטא,” רקעה דיטה ברגלה ונכונה היתה לגעוֹת בבכי. “אם לא תעזוב אותי אקרא לאמא שלך ואספר לה הכל.” תלה בה עיניים בוהות ותמוהות, ננער והפך פניו וירד לחוף.
דיטה מוטלת היתה עֵרה ודעתה מטולטלת עליה. עליה להשתדל להיפּטר מטרדן זה. אווילות היא שלא תוּכל ללכת אפילו לריקודים בשל קארל. ואגב־כך התחילה להרהר על מוגנס, דהרתוֹ העליזה עדיין מהדהדת היתה באָזניה. מתוך כך נזכרה את כריסטיאן, שאף הוא אינו מסוגל להלך במתינות, אלא דוֹהר תמיד כסייח.
הלב 🔗
אומרים היו על הבן והיוֹרש של אחוזת־הגבעה שהוא בא לעולם כשמצחו קמטים־קמטים. “הוא ירש משא כבד; פּליאה היא שטוב הוא כפי שהוא!” היו הבריות אומרים. ואמנם, קארל עדוּת חיה היה למארה הרוֹבצת על נחלה זו. אבל אחיו שקמוּ ועקרו למטרופּולין ניערו חוֹצנם הימנה ונעשו ככל אדם. ואלה שעובדים היו באחוזת־הגבעה והיו שוהים בה פרק־זמן, סוֹפם שנוטלים היו אף הם את חלקם בקללה – בדרך זו או אחרת. פעמים היו הדברים מסתבבים כך שהקללה המורשתית פוסחת היתה על בני המשפּחה וחלה על זרים. אף סינה סמוקת־הלחיים והרעננה נפגמה קמעה; כלום טבעי הוא לגבי בחורה חמודה שתהא נוטרת אֵיבה לכל מין הגברים ותהא חושפת ציפּרניה כלפּי כל בחור שביקש להשתדך אליה, ולמצוא תענוג רק בפנקס־החסכונות של הבנק? הכל יודעים איזו בהמה גסה ומסואבת נעשה ראסמוס ריטר מחמת שעשה כל ימיו באחוזה; והנה נתנגעה מהרוח הרעה גם הבחוּרוֹנת דיטה – לפי דרכה שלה! לילה אחד באה בהולה ובלתי שפוּיה כמעט לכפר־הדייגים הולמה באגרופיה על גבי דלת של בקתה, ומשהקיפוה בשאלות לדעת מה ארע לה, לא יכלה ליתן כל הסבר. עניין סתוּם!
ואשר לאחוזת־הגבעה עצמה, כל עיקרה של הצרה הוא שאותו גזע דר היה בה זמן רב מדי, דור אחר דור. מעולם לא עשו בה ביעוּר כהלָכה ולא חידשו את נעוּריו. דם חדש הוזרם בו במידה שהיו מתחתנים עם זרים ומביאים לאחוזה, או שהיו מַגניבים מזמן לזמן יצור חדש לתוך הקן – שכן לא היו אנשי אחוזת־הגבעה מקפּידים ביותר על קדושת ברית הנישואין. אבל ביעוּר כהלכה לא נעשה שם מעולם. האחוזה משתרעת היתה כפי שהשתרעה, על כל גנוני המסורת שלה, והללו וסיפּורי־מעשיות, ומנהגים והרגלים ישנים־נושנים היו נמסרים מדור אל דור הן בענייני פרקמטיה והן באורח־החיים. הקירות ספוגים היו מסורת זו, וכלי־המיטה שאף הם היו נמסרים מדור אל דור. היו רחושים ושרוצים בזו המסורת. דליקה אילו נפלה שם היתה מחוללת פלאות, ואמנם ניסה פלוני ואלמוני לסייע עם ההשגחה ולחטאה בדרך זו, ולשוא – לא היתה לה לאש כל שליטה על אחוזת־הגבעה! אותה אוירה, אותם הריחות, אותה אטימות חולנית הוסיפו לחלחל ולפעפע באויר שאָפף את האחוזה; חולי ודלוּת ורמאוּת ותחבולות ערמה בפרקמטיה יפים היו לאנשי אחוזת־הגבעה שהיו מוסיפים ומושכים את מסורת המשפּחה.
האנשים היו בוֹססים בתוך אשפתות של דורות ועושים מלאכת יומם בין תלי־תלים של סחי ומוציאים מהם חיותם וגם מותם. החיים היו פורחים על שדה־קברות, שזיעה, עבודה מפרכת ופשע היווּ את אדמתה.
דיטה ריחרחה אוירה מדכדכת זו. לאוֹשרה היה בית אביה נקי מכל הדכאון הזה ומגרוטאות; נושמים היו שם אוירוֹ של הזמן החדש, אם אפשר לוֹמר כך. בני משפּחתו של הסמרטוטר־ומלקט־העצמוֹת לא ציפּוּ לכל ירושה מאיזה צד שהוא. והרגל טוב נשתרש ביניהם להעביר קו־מחיקה על העבר וליתן את הדעת רק על העתיד. לארס פטר טוען היה שאווילוּת היא להחזיר במשפּטים קדומים ובחולאים ישנים – כשמדובר היה על החייאת העבר. יש לנהוג כפי שנוהגים הצוענים שעה שהם רוצים לעשות צלי־ארנבת מחתול גנוב, – תחילה הם חובטים־ודוחקים את ארס־החתול מתוך החתול עד לזנבוֹ, ואחר־כך הם מקצצים את הזנב.
לדיטה היה לב קטן ואמיץ לגבי צרות ותלאות יומיומיות. באלה נאבקת היתה ויכולה להן. אבל בכאן היתה הקדרות קשה ביותר, כל דבר מעורה היה בשורשים עמוקים ורוח העבר לא היתה משה ממנו. הבינה לדכדוּכוֹ של קארל ולהליכוֹתיה של אמוֹ; אבל ידעה שהתרופה לדכדוּכוֹ היא מעט אוֹשר. אבל הבן לא יכלה את עצבוּתוֹ המעכירה תמיד את נפשו, ואת הצטערותו על דברים של מה בכך. ולנסות להביא לו רוָחה, כמותה כקדיחת גומה בתוך חול מחולחל.
אך גם להפקירו לא יכלה; על כרכה מהרהרת היתה עליו ועל התנהגותו; כך היה טבעה. בני העניים משולים לגוזלי ציפּרים: החיים בעיניהם לובשים חיש־מהר צורת החיים של גוזל־הקוקיאה בתוך קנו של האנקור שכל עיסוקו הוא לפעור את מַקוֹרוֹ ולצווֹח הב־הב. מרצון או שלא מרצון אנוסה היתה דיטה להעמיס עליה נטל של עולם שלא היה לה בו לא חלק ולא נחלה, לא היתה לה כל ברירה אחרת. אילו ילד קטן היה! כי עתה היתה לוקחתו בזרועותיה, משעשעתו ומדברת אליו דברי חיבוּב עד שהיה מתחייך ושוכח את צערוֹ.
וכך היתה דיטה נלחמת מרצון או שלא מרצון את מלחמתו עד שירדה הקדרוּת וסגרה עליה. לא היתה ביניהם אהבה שתגשר את התהוֹם, לא היו ליטופים שיהווּ קשר ביניהם, והיא לא העלתה על לבה דרך אחרת אלא לחזור ולקחתו בזרועותיה ולנחמו ככל שיכלה. אין זו השעה לתת את הדעת על עצמה ולעמוד על משמרתה בעת שיצור אנושי אומלל הוא. זה אירע שנית בשלהי הסתיו, ואותו לילה רצה בהולה אל הכפר והלמה באגרופיה על דלתה של בקתה.
לא היו אפיל זוג־נאהבים בסתר! היא רק הקריבה את עצמה – עשקה את עצמה כדי ליתן לאחר. היתה מתהלכת כל היום כבתוך עולם התוהו, לבה מלא צער ותמיהה – יסורי חרטה כירסמו את נפשה הילדוּתית. כשהסיחה על כך עם קארל, מירר זה בבכי, הרשיע את עצמו והתנהג כמי שנטרפה עליו דעתו. ואז שומה היה עליה לחזור ולהרגיעו. לא היה מוצא מכך!
קשה מנשוֹא היה לשאת נטל זה לבדה, והיא נשתוקקה בכל לבה לגלוֹת סודה למישהי. אין להעלות כלל על הדעת שסרינה תהא אשת סוֹדה; ושמא לארס פטר – מטוּפל הוא בצרות גם בלאו הכי – מלבד זאת גבר הוא! ושמא קארן באקגארד? היו שעות שנדמה היה על דיטה שמוֹת תמוּת אם לא תביא בסודה איזה אדם מבוגר; לא יכלה שׂאֵת את הנטל לבדה!
כשהסיחה רגשותיה אלה לקארל ברצינותה התמימה, כמעט שיצא מן הכלים והתנהג כמי שנשתטה; עיניו נזדקרו מחוֹריהן מחמת אֵימה.
“אין אתה צריך לפחד כל כך מאמא שלך!” אמרה דיטה; “אנחנו נלך אצלה ונגיד לה שהיא מוכרחה להשתנות, אחרת נהיה שנינו אומללים מאוד.”
“אם תעשי כך אלך לגורן ואתלה את עצמי!” איים.
ימים אחדים התנכר אליה, לא היה מדבר עמה שעה שנפגשו בעבודה, אלא היה מתהלך בשפתיים צמודות כמי שנשבע שבועת קודש. אבל מבטיהם היו נפגשים, ובעיניו נשתקפה תחינה רבה כל כך שדיטה הבינה לרוחו והחרישה. מיצרה היתה בצערו, הרי אין לו על מי לסמוך בשעת דוחקו.
וכך עבר הסתיו ורובו של החורף, זמן קשה מאוד בשבילה; לא נתארעו שום דברים מיוחדים בפרק־זמן זה; אותם האורחים שרגילים היו לבקר באחוזת־הגבעה הוסיפו לבקר בה, וכן עומדת וקיימת היתה העוּבדה שקארן באקגארד גמרה אוֹמר להיכּנס לחוּפּה עם יוהאנס. אותה עוּבדה דיכאה את קארל עד עפר, וגרמה דוקא קורת־רוח ילדותית לדיטה. “גם אתה חייב להיות שמח” הסבירה לו; “הרי בין כך מתנשקים היו כל הזמן!” דיטה לא ראתה מימיה חתונה, וזו של קארן נקבעה לחודש יוּני.
דיטה התקרבה לשנתה השבע־עשרה. שבעה־עשר קיצים אלה הראו לה את צד־התלאות של החיים. היא עבדה עבודת פּרך משחר ילדוּתה; גידלה את אחיה ואחותה הקטנים והיתה להם לאֵם; אבל אך קפצו פעוטות אלה מחיקה, נגזר עליה לטלטל נטל חדש שעדיין לא ידעה כמוֹתוֹ לכוֹבד, ושהתחיל לזוע תחת לבה הקטן והמנוצל.
אחרים השגיחו בכך קודם שהשגיחה היא עצמה, והיו מביטים בה בעיניים של סקרנות; אבל דיטה היתה מתהלכת כילדה דהומה ולא הבינה כלום. סינה שתקה, אך היתה תולה בה עיניים עצובות ונאנחת; היתה משתדלת לפוטרה במידת האפשר מעבודות קשות, ודיטה ניחשה טעמו של דבר. ודברים רבים אישרו ואִימתו לה את העוּבדה האיומה – יצור אנושי שבא למצוא עידוּד אצלה המיט עליה שוֹאָה; יתירה מזו – נענשה בילד שהיא עתידה להביא לעולם.
יום אחד בעמדה במטבח נתקפה מיחושים קשים והוצרכה לתמוך מצחה בידה; גופה הרופף חישב להישבר לשניים. “אה, קטנה מסכנה!” אמרה סינה. “הלוַאי ולא היית רוקדת ורוקדת כל כך בקיץ שעבר, חשבתי לי שמשהו מעין זה יקרה, כל כך נשתגעת אחרי הריקודים!”
“אין לזה כל שייכוּת עם הריקוּדים!” אמרה דיטה חנוקת בכי. זיעה קרה ביצבצה במצחה ועל שפתה העליונה.
“מילא יהא כך, אין זה עניין שלי! אבל מוטב שתמשיכי בעבודה כדי שבעלת הבית לא תגלה כלום.”
אה, לרקוֹד, לרקוֹד! אילו יכלה לרקוֹד עד שיהא לה ילד! שמעה פּעם מעשה בנערה שרקדה עד היות לה ילד, ומעשייה זו מעמעמת היתה בזכרונה כשיר רב־יוֹפי. לא, היא לא נתייראה מריקודים מחמת זה! אם עתידה היא להעמיד ילדים, וסבתא התנבאה לה שתלדם בלי עצב, הרי מעדיפה היתה לזכוֹת בהם אגב ריקוד.
היתה טרף ליאוּש ולמבוּכה: סבורה היתה שהכל לוטשים בה עיניים ומתייחסים אליה בגסוּת. קארל התחמק ממנה: על אף מאמציה לא יכלה לדבר עמו ביחידות. דיבור של חיבה היה נוסך בה רפאוּת, אבל מי יפריש לה זה.
יום אחד, בהיותה ברפת, באה סינה בפנים מבוהלות: “לכי אל בעלת־הבית, היא מחכה לך!” אמרה, ועיניה כמעט שיצאו מארובותיהן מחמת אֵימה. דיטה עצמה לא נתייראה, בלבה חשה שבמהרה־בקרוב תהיה בת־חוֹרין.
קארן מאחוזת־הגבעה ישבה בטרקלינה המפואר ישיבה של חשיבוּת ושל חומרה כאילו התקינה עצמה לפסוֹק דיני־נפשות: מטפּחת שחורה חיתלה לראשה ובידה נתוּן היה ספר. מאחוריה עמד קארל; הוא תלה עיניי מתחננות בדיטה.
אבל מאחר שסיפּרה את האמת כמוֹת שהיא, לא נמשך העניין. על אף המגרעות הרבות שמנוּ בה בקארן, קנתה לה שם של ישרת־לב. מכך הסיקה דיטה שמן הסתם תדע להעריך את העוּבדה שהיא טובה היתה לקארל, ותעמוד לה בעת צרה.
אך עד כדי כך לא הגיעה מידת הצדק שבקארן. שמא משום שהרגישה עצמה אשמה כלפּי בנה ולא רצתה להכפיש גם אותו ברפש. מכל מקום לא הרשיעתו והריקה על ראשה של דיטה קיתונות של חירופים וגידופים. “כך אַת משלמת רעה תחת טובה; זהו התגמול בעד המזונות והבגדים שנתתי לך,” פתחה במענה־לשון. “חרפה וכלימה וצרה תחת עין טובה. על־פּי־דין יש למוֹסרך לידי השלטונות לא לפוֹטרך בגירוּש בלבד. גשי הנה ותקראי במוֹ עיניך את זה הסעיף!”
קארן החזיקה כנגד עיניה של דיטה את הסעיפים המייחדים את הדיבוּר על משרתות־משק, ונקטה לשון־של־ערכאות: “אַת הבאת את ילדי הבית לידי קלקלה ולידי מעשים רעים, – סעיף ששה. קשרת קשרים בלתי כשרים עם אחד מבני הבית, – סעיף שנים־עשר. ואף כי היית שפחה פנוּיית־בעל הרית לזנונים, – סעיף שלושה־עשר. שלוש פעמים קיפּחת את זכותך, ונתת לי בזה את הרשות לנהוג בך כטוב בעיני. צאי מהבית הזה – ותיכף ומיד.” דיטה עמדה והקשיבה בפנים מאוּבנוֹת; דמעות לא נתקשרו אפילו בעיניה. לכאורה דנה אותה קארן לפי הכתוב – ואף־על־פי־כן הריהי מסלפת ומשבשת את האמת. אותה שעה עלתה על לבה מימרתו המשונה של לארס פטר – למשרתים ולמשרתות אין כל זכויות שהן. כשקארן גזרה עליה לצרור את צרורה ולהסתלק, תלתה בקארל זוג עיניים תמימות ותמהות. כלום יהא עומד ומחריש? אבל הלה הצטנף בצל אמו והביט בה משל היתה עבריינית מופקרת. נתלשה איפוא ממקומה ויצאה בפיק ברכיים לארוז את חפציה.
ייתכן שקארן מאחוזת־הגבעה חששה שמא יתאזר קארל עוז ויעמוד לה לדיטה בפורענות שירדה על ראשה, לכן קמה והלכה אחריה וזירזתה שתעקור בלי שהיות יתירות. כשדיטה עמדה ללכת, צרוֹרה תחת בית־שחיה, הפשיל קארן את השמיכה מעל המיטה ושאלה בקריצת עין: “כאן עברת את העבירה?”
דיטה פרצה החוצה כלתוך התוהו. החיים היו כבוּיים בה ובחללו של עולם עמדה צינה חריפה ומרה. רק מחשבה אחת עוממת היתה במוחה – הביתה לא תחזור – בשום פּנים ובשום אופן.
היה זה בתחילת האביב; הטחב עדיין מפעפע היה באדמה והשדות שרוּיים היו במים. אבל היא דישדשה והלכה ופילסה לה דרך; פעמים רבות היו רגליה נצמדות תחתיה, והיתה שולפת אותן מתוך המדמנה. לבסןף הגיעה אל המים. “האיים” הקטנים שבהם בנתה אשתקד קני־אזוֹב, מוצפים היו מים, והיתה משכשכת וחוֹצה בהם כדי להגיע אל החורש. אַפּה מנטף היה ונעליה הטפיחו; היא בכתה ביבוּב חרישי, שכן היו עיניה יבשות, בלי לחלוּחית של דמע. הקנים ריקים וצוננים היו, והשיחים שמסביב מעורטלים מעלים, ופה ושם התגוללו שרידים משעשועי הקיץ. ישבה בקצה שדה־המרעה, שם נוהגת היתה לישב שעות על שעות, כשרגליה תלויות ומתנודדות מהמדרון התלול וידיה טרודות בהטלאת טלאי או במלאכת תפירה.
והיא ישבה והשיטה מבטה על פּני המים החומים־עכורים, ראתה היאך האברומה מרדפת אחרי חסילי המים, והירהרה בכל המעשיות העצובות ששמעה על דבר נערות מיואשות שהתאבדו לדעת; וכן מהרהרת היתה בצינה האיומה שבתחתית המים העכורים־חומים אלה וצמרמורות חרשו את בשׂרה. מעשיות אלה עוממות היו בזכרונה כמין שיר־תוגה, רחוק, דמיוני. היא עצמה שרה היתה שירים שחוּברוּ על נערות עלובות אלה ודמעות היו מתגלגלות על לחייה. עכשיו היטיבה לעמוד על מהותם. היו מוצאים בריות אומללות אלה וקוברים אותן עם תינוקותיהן הטמונים תחת שדיהן. ומתוך כך נתנה דעתה על אשתו של הפּונדקי, וביחוד על התינוק שלא בא לעולם, ושנגזר עליו להתחבט בכל החיבוטים האלה, יצור קטן, עלוב ומרעיד מקור, בלי חיתולים ובלי כל, ולבה נתחתך בה מצער. קמה והתרחקה מהמים ושוטטה אילך ואילך.
פּתאום שמעה קול קורא לה מהשדה שלמעלה – זקפה ראשה – היה זה קארל. הוא פסע אליה בפסיעות מזורזות, כשהוא מנענע זרועותיו. רגע אחד שהתה תחתיה בלי שתשגיח בו, ופתאום התנערה והתחילה בורחת.
“אני מוכרח לדבר עמך!” צוַח צוויחת תחנונים, “אני מוכרח לדבר עמך!” שמעה בטישת צעדיו בסמוך לה, והוסיפה לרוץ כששׂמלתה מטפחת על עקבי רגליה, וצורחת צריחות־פּרא. גמאה בריצה את החוף כולו, עברה על פּני הבקתה של ראסמוס ריטר עד שהגיעה לנתיב המוליך לכפר־הדייגים. שם התחבאה בינות לסלעים.
לא העיזה להכּנס לכפר לפני שקיעת החמה. שפה־חמקה בין הבקתות עד לנמל, שכן היה לבה סמוך ובטוח שאם יראנה מישהו יידע מיד מה ארע לה. אותה שעה היה לארס פטר מסייע עם שותפיו לסירה בתיקון המכמורות; אחד מהם סיפּר בדיחה והיא שמעה קול צחוקו של אביה. הצחוק מהדד היה חם ועמוק, והוצרכה דיטה להדק את שיניה שלא תפרוץ בצוָחה.
היא הסתתרה מאחורי סירה כפוּיה, ומצונפת וטחובה עד מוח עצמוֹתיה ישבה והמתינה שיסיימו הדייגים את מלאכתם. דומה היה עליה שחולפות שנים על שנים; סיימו, עדיין עמדו ושהו ברציף והסיחו על דא ועל הא. דיטה יבבה בלי קול, הבן לא יכלה כיצד אפשר לפטפּט כך בלי קץ ובלי רחם.
לבסוף אמר לארס פטר לילה טוב לחבורה ופרש לדרכו. דיטה נזדקפה: “אבא!” מילמלה.
“לעזאזל, אַת זאת?” תמה בקול מעומעם. “היאך באת לכאן?”
החרישה, אך עמדה והתנוֹעעה אילך ואילך בתוך החושך.
“חולה אַת, ילדה?” שאל וכרך זרוֹעה סביבה. אז חש כמה ספוגה היא טחב והציץ לתוך פּניה: “משהו אינו כשוּרה, אה?” שאל. היא צידדה ראשה, ותנועה זו החווירה לו את האמת. “בואי, נלך הביתה,” אמר ולָפת זרוֹעה ברוֹך. “נלך הביתה אל אמא.” קולו נשבר. היתה זו הפעם הראשונה שדיטה ראתה את אביה החסון בחולשת־הדעת ובשברון־הלב, ולבה שלה נתחתך בה. אותה שעה הבינה את כל עוֹצם הרצינות והיאוּש של המצב.
סופו של קלאוס 🔗
הפּונדקי מכר את המדשאה!
אילו אומרים היו לתושבי הכפר שהלה מכר את הים עצמו, לא היו באים לידי תמיהה גדולה מזו. כאן במדשאה נוהגים היו הדייגים לייבש את רשתותיהם למן יום הוָסדוֹ של הכפר: דור אחר דור היה מאות בשנים תולה כאן את כלי מחייתו שיהיו מתייבשים באורה של חמה, והיה מנעֵר מהם את אזוב־הים ומאַחה את הקרעים שהנחשולים פרמוּ בהם. מכלונס אל כלונס נתמשכו תלי־תלים של אַשפּה שהיתה מצטברת שעה שמנערים היו את המכמרות. המדשאה קניין הרבים היתה; משתרעת היתה כפי שהשתרעה דורי־דורות, ובדומה לחוף עצמו היתה מזכירה להם את הימים שבהם היתה האדמה קניינם השווה של כל בני־האדם. כאן היו קונדסי הכפר מתקנדסים ולכאן היו הנשים באות בערבים לגלגל בשיחה ובלשון־הרע – המדשאה היתה טבוּרם ומרכזם של חייהם היומיומיים. איש מהם לא העיז לבנות שם סירה, או להטליא מפרש וכיוצא בזה, ולא עלה על דעת איש לעשות רשות ציבור זו רשות יחיד לענייניו המצומצמים והפּרטיים.
והנה בא הפּונדקי, בעל מצח נחוּשה זה, ומכרה. שמועה מהלכת היתה שקיבל כמה אלפים כתרים תמורת נכס שלא היה מעולם שלוֹ!
בפעם הראשונה התנערו הדייגים מהליתרגיה שלהם וקראו תגר; במעשה זה נתגדשה הסאָה. נטלו עצה בצוותא ובאו לכלל החלטה לשלוח שני שליחים לעיר־המחוז להימלך בפרקליט. בסופו של דבר הוברר שהפּונדקי כילכל את ענייניו בפקחות ובערמה כזו שנבצר מהם להביאוֹ בפני הערכאות. לא זו בלבד שיש בידו תעודות־קניין כתובות וחתומות כדת וכדין על המדשאה, אלא גם על בקתותיהם שהיו עוברות בירושה מאָב לבן. משמעותו של דבר היא שאין הם אלא דיירים גרידא, וחסד הוא עושה עמהם שפוטרם מדמי שכירוּת! הרשות בידו ליטול קורת־גג מעל לראשיהם לכשירצה.
כיצד הגיעו הדברים לידי כך? כן, מי חכם ויעמוד על כל תכסיסי הערמה של הפּונדקי? פלוני אנוס היה לוַתר בנקודה זו מחמת כך או מחמת כך, אלמוני סבא את זכותו סביאות־סביאות, ואחרים מכרו את זכוּתם מחמת המציק וכדי שיוכלו לאכול פּת לחם. הפּונדקי היה מתרוצץ תכופות עם צרור ניירות ומבקש חתימותיהם – “רק לשם פוֹרמאליוּת,” נוהג היה לומר. לא היו בקיאים ביותר באותיות הזעירות, ומלבד זאת מה היתה הבקיאות מועילה להם! אוֹי לו לאותו מחוּצף שביקש להציץ הצצה בניירותיו של הפונדקי!
אותו מאורע גרם ששובה של דיטה לא יעסיק את הלבבות והלשונות במידה הראוּיה. הנשים היו דוחפות זו לזו במרפּק שעה שעוברות היו על פּני “הבית העני”, אבל הלב לא היה פנוּי לכך. ניטל אפילו משהו מעוקצו של הכינוי “הבית העני”, מאחר שכולם תלויים הם עכשיו בחסדו של הפּונדקי!
משנעלם טחב האביב והדרך לכפר נתייבשה במידה מניחה את הדעת, הובאו מהעיר עגלות גדושות קרשים וחוטי־תיִל, והמדשאה גודרה. הפּונדקי עצמו התרוצץ אילך ואילך בלווייתוֹ של ברנש גוץ, שלפי השמועה סוחר מהעיר היה. על הדייגים נגזר לעקור מהמדשאה ולמצוא לעצמם מקום אחר: גזירה מוזרה היא שתהא מוטרד וגולה מרשותך שלך בדרך כזו. ולאורך החוף שעל חולותיו נוהגים היו להלך משנים, ניטל מהם קטע אחד: הוצרכו לסגת אל הכפר. לא על נקלה התרגלו הדייגים לדשדש בשבילים חדשים; פעמים רבות נרמס התיִל, אלא שחזרו והתקינוהו, עד שהניחו לו.
היה זה עניין מרגיז, אך היה בו צד מגרה. שמועה מהלכת היתה שהאיש שקנה את המדשאה עשיר מופלג כל כך שאין הוא יודע מה לעשות בממוֹנוֹ. והנה מבקש הוא לקוברו כאן בחולות, שגעון שכזה! יש בדעתו להקים ארמון מפואר על כל פרטיו ודקדוקיו, לטעת גן, – כאן, בתוך־תוכם של החולות! יצטרכו איפוא להסיע אדמה משדותיו של הפּונדקי. ואף שם אין היא מרובה ביותר.
בעיצומו של אביב הביאו מהעיר אבנים ועצים. העגלונים העירוניים סרבו לנסוע דרך החול המחולחל. לכן נפרקו חמרי הבניין בעיבוּרוֹ של הכפר, והוּטל על קלאוס הגדול להסיעם דרך החולות הרופסים עד המדשאה. הסוחר היה בא אחת ליומיים, פּעם בלווייתוֹ של אדם אחד, פּעם בלווייתוֹ של אדם שני. היו מתרוצצים אילך ואילך עם אַמת־מידה ארוכה, מציבים טלסקוֹפּ תלת־רגליים ומציצים בעד שפופרתו לכאן ולכאן, ותוקעים מקלות שחורים מתוך החול. מגילות־נייר גדולות היו בידיהם, והיו פורשים אותן מפרק לפרק על גבי דשא־הים ומעיינים בהן. עיסוק מסתוֹרי ביותר: נערי הכפר לא היו משים כל היום מגדר התיִל. אויר האביב וההתרגשות הרבה גרמו שעיניהם ואַפּם של הגדולים יהיו דומעים ומנטפים; הקטנים נתנסו נסיון קשה יותר; מזמן לזמן היה מישהו מהם גוֹעה ביבוּב ועוקר ורץ הביתה, אלא שברגיל היה זה מאוחר מדי!
אף פובל הקטן מצוּי היה בין הסקרנים. מלאו לו שבע שנים ועתיד היה בעוד ימים אחדים ללכת לבית הספר, וחשוב היה שיתקין עצמו לכך. אבל לא היה זז מהתיִל מהבוקר עד הערב; דעתו לא נוחה היתה מעמידה של סתם ומלטישת עיניים. למחר עמדו רגליו מעבר לתיִל; ומעשה שהיה כך היה: נייר התעופף מידי של אחד המודדים, ופובל שהיה הופך אותה שעה במוחו כיצד להיאחז באמתלה ולהיכנס, קפץ מניה־וביה מעבר לתיִל ותפס לנייר. הואיל וכבר היה שם, שוב לא נתן איש דעתו לגרשו. עשה עצמו מועיל בטלטלו את אַמת־המידה ובהתרוצצו אילך ואילך עם המקלות העשויים לסַמן את הרוָחים.
הקשישים הוקירו רגליהם מגדר התיִל, והיו בוחנים את הזרים מרחוק, מוטב מתוך מסגרת של חלון, או ממפתן של בקתה! משמע שהללו קופנהגאים הם! מרעישים עולמות, אף כי שניים הם בסך הכל. הוגד להם כשהללו קונים דריסת־רגל באיזה מקום, דרכם להתרבות ולשרוץ כפשפשים, ושוב אין אתה יכול לטורדם. אין הללו מביאים עמהם מזל־ברכה!
מכל מקום לא היתה לו לקלאוס הגדול סיבה כלשהי להראות פּנים שמחות לברנשים מהמטרופּולין. אמנם, הפּונדקי לא לקחוֹ בשעתוֹ על מנת לנהוג בו פינוּקים, אבל לפחות לא היו נאלצים לראות בצערה של הבהמה העלובה. והנה רוֹדים בו בקלאוס בגסות לנגד עיניהם. לא יכלו להמיש עצמם מהחלון, שעה שהעגלה המטוענת והמעומסת גונחת וחורקת היתה במורד החולות, והעגלון היה מקלל וצורח ודש בשוטו את עצמותיו של קלאוס. האחות אלזה היתה מתייפּחת מרה, ודיטה היתה פותחת ברעש את החלון ונותנת בקולה על העגלון. כשלארס פטר מצוּי היה בקרבת מקום, היה מזדרז ובא לסייע עם קלאוס. פעמים היה מחרף את העגלון – איכר עול־ימים מהאחוּזה; אבל לא זו בלבד שלא הוֹעיל אלא הזיק.
כנראה שענייניו הכספּיים של הפונדקי היו ירודים מאוד, אם מוֹכר הוא אדמה משדותיו ועוסק בהסעת חמרי בניין. כל יום שני נוסע היה העירה להשיג כסף, והיה יורד למעגן ומאיץ בדייגים שישנסו מתניהם ויביאו מהים דיִג כפול־ומכופל. היו מנענעים ראשיהם ושותקים, כלומר, מקבלים הם על עצמם. אבל למעשה לא היו נוקפים נקיפת־אצבע יתירה. “מוּטב שנניח לדגים באשר הם,” היה לארס פטר אומר; “בין כך לא נהא נהנים מזה ולא כלום.”
הפּונדקי לא נתאושש מאז מתה עליו אשתו מיתה משוּנה: ייתכן שבשל כך היו רגליו רופסות תחתיו. שוב לא היתה הברכה שוֹרה במעשי ידיו. הפסיד שיירה של סירות בסוּפוֹת החורף.
יום אחד עלה מהחוף כשהוא מטלטל את רובהו דו־הקנים: הלך לצוּד שחָפים. ראשו המכודר צץ לפתע־פּתאום בסמוך לדלת המטבח. שלא מדעת נפלטה צעקה מפּיה של דיטה והיא לָפתה זרוֹע אמה.
“נחמד לראות כיצד אַתן עוזרות זו לזו,” אמר במאור־פּנים כשהוא משליך זוג ציפּרי ים על השולחן. “ודיטה עדיין צורחת סתם על לא דבר: היתה אי־שם ומיעכו לה את הציץ שלה – כך לפחות מספּרים הבריות”. אמר מה שאמר בחיוּך לעגני כשהוא חושף את שיניו. “אילולא כך, חשבתי שדיטה תוּכל לעזור קצת בפריקת הלבינים. הם צריכים לעזרה, והיא נעשתה בחורה גדולה וחסונה.” והלך לו בלי להמתין לתשובה. התנשמותו הכבדה נשמעה ממרחק רב.
פּניה של דיטה הסמיקו ולהבו מחמת רמיזתו של הפּונדקי. שהוּת־מה היססה, ומיד ננערה והלכה ונטלה את סינור־השק מתחת המדרגות ופסעה כבדות אל הדלת. אימה רבה היתה בעיניה.
סרינה הפכה ראשה: אִטיוּתה של הנערה ניכרת היתה. תלתה בה עיניים של תמיהה – ועמדה על פיזור נפשה; קמה ונטלה מידה את השׂק. “אני אלך במקומך!” אמרה.
“אבל הוא רצה שאני אלך,” אמרה דיטה בפנים נמוכות.
האֵם דממה, נטלה את הסינור ויצאה. דיטה נהתה אחריה בעיניים של תודה.
הפּעם לא הלכה דיטה לבקר ביקורי־אורחת אצל מכרים וידידים; מאז חזרה לכפר עם שקיעת החמה עדיין לא יצאה מפתח הבקתה. לארס פטר וסרינה הסכימו ביניהם לחסוך ממנה את עקיצות־הדוֹפי של הבריות. היתה יושבת בית ועושה את המלאכות הקשות שמוטלות היו על אמה, ומעשה טוב עשתה, כיוָן שלא נשתייר כוח רב בסרינה. דיטה יכלה לראות כל המתרחש בכפר בעד החלון; את הבקתוֹת שנשים היו יוצאות מהן, מריקות משהו מתוך סל על החול ונעלמות. כן רואה היתה את הים ודייגיו הפורשים מכמורותיהם, ואת המדשאה שילדי הכפר היו צובאים עליה סיעות־סיעות. פיגומים רבים הוקמו בינתיים, וחמרי הבניין הוצברו לצדם; בנאים אחדים כבר עושים היו במלאכה; הם התאַכסנו בפונדק.
שמוּעה מהלכה היתה שסוציאליסטים הם; סרבו לישון על אלומת קש בגורן, או לאכול מתוך פּנכה אחת בצוותא עם משרתי הפונדק, – ודיטה לא המישה עיניה מהם. בעד דלת המטבח הפתוחה רואה היתה את אמה נוטלת אבנים מידיו של העגלון־הפּוֹרק ומסדרתן טורים־טורים, וכן שומעת היתה את שיעוּלה. היתה זו עבודה מפרכת בשבילה, הלוַאי ותעמוד בה! קלאוס הגדול היה טורח ויגע ועמל בשארית כוחותיו; לא הניחו לו לפוש אפילו נפישה קלה, אפילו לא בשעה שהיו טוענים ופורקים, שכן היו רותמים אותו חליפות לשלוש עגלות.
והנה נתקע בסמוך לפלג קטן שגליו הציפו את החריצים ששיירה העגלה בתוך החול. העגלון חבטוֹ בשוֹט חבטות כבדות כל כך שהדן הלך עד לבקתתוֹ של ראסמוס ריטר; הוא חבטוֹ בקת השוֹט, וקלאוס הגדול משך באימוץ הכוחות כשכל־כולו נכפף לאדמה. אבל העגלה לא זזה זיזה כלשהי, הגלגלים משוקעים היו בתוך החול. העגלון חבטו תחילה על חזהו ועל רגליו הקדמיות, אחר זה רץ אל אחורי העגלה וחבטו על גבו. דיטה שכחה הכל ופרצה החוצה בקולי־קולות.
לארס פטר בא מהמעגן בדילוגים ארוכים, כשנעלי העץ שלו משקשקות. “חדל, מנוּול!” צעק ונופף אגרופו. קלאוס הגדול צנח תחתיו, רגליו הקדמיות שקעו עמוק בחול הלח. “עצוֹר בעגלה, יִכּנס בך הרוּח!” צרח; אבל היה מאוּחר מדי. המטען נפל על ירכוֹתיו של הסוס: החלק הקדמי של העגלה נתרסק. אותה שעה דומה היה לארס פטר לחיה פראית, הוא תפס לעגלון בעוֹרפּו וביקש לרוֹצצוֹ. “אבא!” צעקה דיטה צעקת־אֵימים. אז הניח לו לזה ופנה אל הסוס. מוּטל היה על צלעו ונושף כבדות, כששתי רגליו הקדמיות תקועות עמוק בחול ומחציתה של המשא מגובבת עליו. אנשים באו מהמעגן ומהמדשאה ועזרו עמו לחלץ את הסוס מהמשא ומכלי הריתמה; הוא עצמו סילק את החול מרגליו הקדמיות. “נוּ, ידיד זקן, קוּם על רגליך!” שידל לסוס ואחז במתגוֹ. הסוס זקף ראשו ונתן בו עיניים לטושות, אך ראשו חזר וצנח עגומות: רגליו הקדמיות שבורות היו.
“יש לירות בו,” אמר לארס פטר. “אין כל ברירה אחרת.”
“אה,” אמרו ילדי הכפר. “אז נאכל צלי־סוּס.” אבל ילדי “הבית העני” בכוּ.
הפּונדקי עצמו בא וירה בקלאוס הגדול במצחוֹ, ופגרוֹ הועמס על העגלה והוסע לאחוזה. לארס פטר עזר להעמיסו והלך אחרי העגלה, – הוא רצה לפשוט את עורו במוֹ ידיו. “בשעתי מוּמחה גדול הייתי במלאכה זו, ורוצה הייתי לגמוֹל חסד אחרון עם קלאוס הגדול,” אמר לסרינה כדי לצדק את עצמו. זו שתקה כדרכה, אבל דומה היה שאין היא מתנגדת לכך.
אבל למחרת בבוקר כשהוחלה חלוקת בשר־הסוס, יצאה משום מה מגדר שתיקתה. נתנה בידי הילדים סל גדול ואמרה להם: “השתדלו להביא הביתה נתח הגון – הרי שלנו הוא יותר מאשר של אחרים.” אותו יום אכל לארס פטר אומצה שלא אכל זה ימים רבים.
“משונה מאוד,” אמר אגב אכילה, “שסוס בלה כקלאוס הגדול יהא מספּק צלי מצוּין כזה. הבשר הוא באמת מתוֹק. קחי לך חתיכה הגונה, אמא, אומרים שבשר־סוס יפה לחזה חלוש. ילדים, אכלו כל כמה שתרצו, לאו בכל יום אוכלים אנו בשר,” התבדח בדיחות־של־לענה.
הנערים עשו כרצונו, רעבתנים היו כתמיד. אשר לדיטה, ממעטת היתה בדרך כלל באכילה; אבל אלזה, הפּעוטה המסכנה, היתה לוֹעסת ולוֹעסת, ולא יכלה לבלוֹע. “זה משונה כל כך!” אמרה, וגעתה פתאום בבכי.
שוב בבית־אבא 🔗
סרינה היתה עושה את מלאכתה היומיומית בנחת. ניכר היה שאין בה כוח הרבה. היו תוקפים אותה בולמוסי שיעול ובלילות היתה טובלת בזיעה. לארס פטר ודיטה דאגו לכך שתהא פורשת לישון מיד לאחר ארוחת הערב. היתה מתרעמת על כך; שנים רבות כל כך בנכר היתה שאהבה עכשיו את ביתה וביקשה לשקוד על כל מחסוריו וצרכיו.
“אם אין זה רק שחפת,” אמר לארס פטר לדיטה ערב אחד כשישבו והסיחו לאורה של המנורה. “דומה שמחלה זו משקעת לה את עיניה יותר ויותר. האין אַת חושבת שצריך להאכילה זרעוני פשתן מבושלים. אומרים שהם יפים לשחפת.”
אין דיטה סבורה שכדאי לנסות. “אמא אוכלת כל כך מעט,” אמרה; “ותכופות היא מקיאה הכל. כנראה שסובלת היא בקיבה.”
“ודעתי היא שחולה היא בריאוֹת. איזה שיעול! דומה כאילו גוררים היו סירה על גבי אבני חצץ. זה בא לה מהקירות הטחובים בבית־הסוהר; היא עצמה אומרת שמים מטפטפים היו מהם.”
“חשבתי שאין אמא מזכירה כלל את הזמן ההוא,” אמרה דיטה מתוך התמיהה.
“לא ביותר, אבל מפעם לפעם נפלט מפּיה דיבור־של־אגב על כך. אבל בדרך כלל מתהלכת היא כמי שאין לו שום עניין בשום דבר.” לארס פטר התאנח. “וכיצד אַת מרגישה עם עצמך?” שאל והניח ידו על ידה שמוטלת היתה על השולחן.
דיטה לא השיבה מישרין.
“ועדיין עומדת אַת על דעתך שלא אלך לאחוזת־הגבעה? יש בי חשק איום לומר לכנופיה המנוּולת והרקובה את אשר אני חושב עליהם. החוק הוא לצדם, אבל רוצה הייתי לנעֵר קצת את מעיהם. איכרים מטוּנפים!”
“אין קארל מנוּול,” אמרה דיטה רכות. “הוא רק חלש – ואומלל.”
“אין הוא מנוּול? ואני אומר שהוא מנוּול שבמנוּולים; כל הכנופיה כולה… וחזיר מזוהם שכזה עוד מעמיד פּנים של ירא־שמים – פלא הוא שלא עשאך מנוּול כמוהו.” לארס פטר רתח כולו מחימה, אבל רק לשעה קלה. “מילא, מילא,” אמר בנעימה הלבבית שלו, “סוף־סוף זהו עניין שלך. אבל מידת־היושר אומרת שצריכים היו לתת לך קצת כסף כדי שתוכלי ללכת לאיזה מקום עד שהעניין יעבור.”
“כסף, – מנַיִן להם כסף! אין להם אפילו המעט שיש לנו,” אמרה דיטה.
“ואף־על־פי־כן הם זוללים וסובאים שם ומושכים את שמחת החתונה יומם ולילה. התחילו בהילולה ביום ראשון, והיום כבר יום ששי. כמעט שאי־אפשר לעבור בדרכים בשל שיכּוֹרים אלה.” חָרה לוֹ היטב ללארס פטר שלא הזמינו גם אותו: סוף־סוף זוהי חתונת אחיו.
לא, כלל לא ניחא היה לדיטה ולא לבני משפּחתה. נשי הכפר ושותפיו לסירה היו שואלים לו ללארס פטר אם דיטה סיימה את תקופת עבודתה באחוזת־הגבעה ומה יש בדעתה לעשות עכשיו. לכאורה היו אלה שאלות־של־תמימות, אבל הוא הבין יפה את משמעוּתן וכוָנתן. היתה בו רגישות מטבעו, ודבר זה דיכדך את רוחו – הוא תלה תקווֹת רבות כל כך בילדיו.
יום אחד בא פובל הקטן פרוּע הביתה, – נעוּל רק נעל־עץ אחת.
“אמא, נכון שחסידה נשכה לדיטה ברגל, ושבגלל זה יהיה לה תינוק?” נשימתו נתקצרה עליו, מסכן שכמותו, כל כך נרגש היה.
“איפה הנעל השנייה?” גערה בו סרינה כדי להסיח מחשבותיו לעניין אחר; אבל הוא עמד על שלוֹ.
“הנעל אָבדה לי שם, זה באמת נכון?”
“מי מפטפט שטויות כאלה?”
“כל הילדים; הם צועקים אחרי: ‘אי, אי, לדיטה יהיה תינוק’.”
“תשחק בבית ואז לא יצעקו אחריך.”
“אבל זה נכון?” ניתנה לו פרוסת לחם מבוזקת פירורי סוכר שעיקר חשיבותה שסתמה את פּיו. קם והלך לישב על המדרגה התחתונה של סולם־המעלות שהוליך אל עליית־הגג וזללה לפרוסה הממותקת.
אותה שעה ישבה דיטה בחדר־האורחים וקבעה טלאים בבגדי הילדים; כל־כולה רכונה היתה על מלאכתה.
לא יצאה שעה קלה ואחות אלזה הביאה את נעלו האבוּדה של פובל: סיעה של ילדים עמדו לרגלי הסלעים וצרחו בו־בו! ניכר היה שאליה הם מתכוונים, שכן היו עיניה משובצות אדום. נכנסה שפי לחדר־האורחים והתייצבה ליד החלון. היתה עומדת ובוֹחנת את דיטה בחינה מדוקדקת. “מה אַת מסתכלת בי, ילדוֹנת?” שאלה דיטה וסוֹמק עז נתפּשט בפניה. אלזה צידדה את ראשה וחָמקה למטבח לסייע עם אמה, אך שעה ארוכה לאחר מכן עדיין צרבו את דיטה עיניה המקטרגות של אלזה.
ואשר לכריסטיאן, גרוע שבעתיים היה, שכן לא רצה כלל להביט בה. היה נעדר מהבית מבוקר עד ערב; היה מפנה את חָטמוֹ הקטן כלפּי בקתת אבא רק כשהגיעה שעת האכילה; היה נכנס שעה שכבר כל בני הבית מסוּבים היו לשולחן ומתגנב למקומו בחשאי־חשאין ויושב ואוכל כשכובעו מוּטל לו על ברכיו מוכן ומזומן להסתלק. היה יושב בעיניים כבושות בפנכתו, ומשנשאל על דא ועל הא, היה משיב קצרות וגסות. התנהגוּתוֹ ציערה מאוד את דיטה; ילד קשה־אוֹפי היה מאז ומתמיד ומטעם זה אהבתו אהבה יתירה; צריך היה לחיבה רבה.
יום אחד מצאתו דיטה בעליית־הגג. הוא ישב סמוך לגג וחַכה ממורטטת מוטלת לו בחוצנו: היה מטורד בה נורא. לחייו מרוצעות היו פסים דלוחים.
“לשם מה אתה יושב כאן?” שאלה והעמידה פנים תמוהות.
“מה זה איכפּת לך?” רטן ובעט ברגלה.
היא צנחה על ארגז־עץ, והתנוֹעעה אילך ואילך, כשידיה חובקות לרגלה, וראשה מוּרכן. “או כריסטיאן, כריסטיאן!” נהמה.
כריסטיאן ראה שפּניה החווירוּ מאוד, וגח ממחבואו. “שתעזבי אותי,” אמר; “לא עשיתי לך כל רע.” עמד בפנים קודרות ולא ידע מה לומר.
“גם אני לא עשיתי לך כל רע,” אמרה דיטה. קולה מתרפּס ופייסני היה.
“אה – אַת חושבת אולי שאני טיפּש כזה ולא רואה כלום! התקוטטתי עם זה ועם זה והרבצתי לזה ולזה, וסוף־סוף נכון הוא.”
“מה נכון?” שאלה דיטה בקול מטושטש. אבל הניחה להעמדת־הפּנים, כבשה ראשה בסינורה והתייפּחה.
כריסטיאן משכה משיכת צער בידיה. “אַל תבכי!” התחנן. “זה טיפּשי כל־כך. באמת שלא רציתי לבעוט בך. הכל נמאס עלי כל־כך!”
“או, אין דבר,” אמרה דיטה, כשהיא כובשת לבכיה. “יכול אתה לבעוט בי אם אתה רוצה – אני ראוּיה לכך!” ניסתה להעלות חיוּך בפניה, וכריסטיאן עזר לה לקום. אבל הוא משך רק בשרווּלה; דומה היה שהוא מתיירא לנגוע בה. אף שאר הילדים מתייראים ומתביישים היו ליגע בה; משהו שלא נשתייך להם היה עכשיו טמוּן בה.
“אה, כריסטיאן, לא בי האשמה!” נטלה פניו בידיה והציצה לתוך עיניו.
“אני יודע זאת היטב,” אמר, וחילץ פניו מבין ידיה. “ואני לא אומר נגדך שום דבר. אבל הם צריכים לשללם בעד זה!” ומניה־וביה גלש מסולם־המעלות, והיא ראתה שהוא מפסיע צפונית לסלעים.
“איפה כריסטיאן?” שאל לארס פטר כשישבו לאכול פּת ערבית. “צריך היה לעזור לי בהרקת המים מהסירה.” איש לא ידע: לדיטה היו חששות שלה, אך לא העיזה לומר משהו. הגיעה שעת שינה ועדיין לא חזר. “משמע שמשוֹטט הוא אֵי־שם,” אמר לארס פטר בעצב. “ואני האמנתי שנתגבר על היחפנות; זה שנה שחדל לשוטט בדרכים, מאז ביקר אצלך באחוזת־הגבעה, דיטה.”
למחרת בבוקר נכנס לבקתה אדם זר כשהוא גורר אחריו את כריסטיאן. סרינה עמדה אותה שעה במטבח טרודה בהדחת הכלים. “נער זה שייך לכם,” אמר הלה ודחף את כריסטיאן פנימה.
לארס פטר ניגש לסולם־המעלות של עליית־הגג: לפני שעה קלה חזר מהדיִג והתקין עצמו לפרוש לישון. “מה פירושו של כל זה?” שאל, והוליך מבטו מזה אל זה.
“אחד הגדישים שלנו הועלה אמש באש, והבוקר מצאתי פרחח זה חבוּי ליד האחוזה. מַזל הוא שלא אירע אסון גדול,” אמר הזר בקול עמום שלא היה בו שמץ של אֵיבה או שמץ של רגש אחר.
לארס פטר עמד והביט נכחו בעיניים בוהות. לא הבין כלשהו מזה העניין. “אבל מה לנער שלי ולגדיש השרוף שלך? צריך אתה לדעת שאין הוא מסוגל להעלות גדיש באש!” כריסטיאן תלה בזר עיניים מחוצפות. “יכול אתה לדוּש את בשרי אם אתה רוצה!” נשתמע כאילו מהן.
“תאמר מה שתאמר, – ככה זה!” אמר הזר.
משהו נתהבהב במוחו של לארס פטר. “אתה זה הבן מאחוזת־הגבעה?” שאל. הזר הניע ראשו.
“אם כך, – יצאת מהעניין בזיל־הזול,” והוא צחק צחוק צורמני. “ראוּי אתה שכל אותו מקום ארוּר יישרף בלי שיור כלשהו. אף־על־פי־כן יצטרך הפּרחח ליתן את הדין על כך. לך ישר למטה, מנוּול שכמוך! אגב, רוצה הייתי לגלגל לעמך שיחה קלה.” לארס פטר מיתח עליו פקרס.
“גם אני אשמח מאוד ליטול עמך דברים אחדים,” אמר הבן מאחוזת־הגבעה. לארס פטר תלה בו עיניים דהומות – לא פילל למעין תשובה כזו.
הם פּנו לעיבוּרוֹ של הכפר. “מה יש בדעתך לעשות בשביל הבחוּרה?” שאל לארס פטר משהתרחקו והלכו מהבקתות. “מוּטב שתשאל מה אני חייב לעשות בשבילה!” אמר קארל.
“היש להבין מכך שתכיר בילד בפני העולם כולו?”
קארל הניע ראשו. “לא היה כלל בדעתי לפרוֹק מעלי את האחריות לכך,” השיב והביט ישר לתוך פּניו של לארס פטר.
“ניחא, זהו משהו של ממש!” נימה של עליצות רטטה בקולו של לארס פטר. “אתה אומר להתחתן עמה – אם תלד?”
“אני רק בן תשע־עשרה,” אמר קארל, “אבל יכולים אנו להתארס.”
“משמע שאתה חוזר בך במקצת!” פּניו של לארס פטר חזרו ולבשו ארשת הקדרוּת. היה בו החשק ללמד פרק הגון בהלכות דרך־ארץ לבן מאחוזת־הגבעה, אלא שבינתיים נשמטה מידו שעת־הכושר – הסיחו ארוכות מדי בעניינים. “חייב אני לומר שהתנהגת מעשה־מנוּול,” אמר, ופסק. “אבל רק לכך יכולים אנחנו העניים לצפּות מידי החוָאים.”
“אין אתה צריך להגיד זאת,” אמר קארל. “אין לי כל זכות לנהוג זלזול במישהו. ומעולם לא עלה על דעתי לגרום לך איזו רעה!”
“אפשר שכך הוא!” לארס פטר פשט ידו, ספק מרצון ספק מאי־רצון; לא מסוגל היה לנטור אֵיבה זמן רב. “מילא, שיהא טוב. אולי תכתוב לנו מזמן לזמן.”
“רוצה הייתי לדבר עם דיטה!” אמר קארל מתוך היסוס.
“אתה באמת רוצה!” צחק לארס פטר. “ושמא רוצה היית שמישהו יעשה זאת בשבילך, אה? לא, לא, אפשר ואנו חזירים, אבל אין אנו מתהלכים ונוברים באשפּה!” לארס פטר עקר ופסע פסיעות אחדות, אך מיד חזר. “אַל תהא טועה בדברי! אם הבחורה רוצה להמשיך עמך את ההיכרוּת, אין מצדי כל התנגדוּת, אבל עליה להחליט על דעת עצמה.”
פנה ופרש לביתו.
הבן מאחוזת־הגבעה 🔗
משביקש לארס פטר לגלגל שיחה עם העבריין הקטן, כבר לא מצאוֹ לזה. הוא הסתלק בעד החלון.
לארס פטר קם וטיפּס לעליית־הגג והשתטח על מצעו, אך השינה ניטלה ממנו. הפּגישה עם הבן מאחוזת־הגבעה לא גרמה לו קורת־רוח יתירה; אין כל ספק בדבר שדיטה נסתבכה עם שלומיאל מגוחך, עם שוטה משוטה! שעה קלה סבור היה שקארל יהא מסוגל לעמוד להם בדוֹחקם, כדי שיוכלו לשוב להביט בפני הבריות; אבל בסופו של דבר נתחוור לו שהוא גולם גמור, ואפילו עוּל־ימים מדי שייכנס לחופה. ברנש זה לא יוּכל אפילו להשתכר מחייתוֹ, ואין בידו כל כסף שהוא. כך הם איפוא פני העניינים; פנים נאים להם! היה מתהפּך על מצעוֹ ודעתוֹ מטולטלת עליו מחמת הצער, ושומע את יבוּבוֹ הבלתי פוסק של אחד מתאומי האשה דוריום שבדיוטה התחתונה. “סבתא יושנת! סבתא יושנת!” לא היה פסוק זה פוסק מפּיו של התינוק כמין שיר־ערשׂ.
קם מעם מצעוֹ, ירד בסולם המעלות ונכנס לבקתה הסמוכה. התאום ישב בשולי הכסת ששטוחה היתה על גבי הזקנה, ולחייו דמועות ומשנן והולך אותו פסוק. בסמוך לו מוטלת היתה הישישה בלא רוח חיים; כנראה שהוציאה נשמתה מכבר, שכן צוננת היתה והעכברים כבר התחילו לרחרח סביבה. כיון שמורגלים היו בכיותיו של התינוק לא שמוּ לו ללב גם הפּעם. לארס פטר נטל לתינוק והלך עמו לביתו.
“יש עמי פרחח קטן, שאין לו בעולמו מי שידאג לו,” אמר. “אמא שלו לא הראתה את פּרצופה זה זמן רב, ועכשיו מתה עליו גם סבתא שלו. חושבת אַת שאפשר יהיה להפריש לו פירור של לחם ולהקצות לו פינה של מיטה, כאן?” סרינה שתקה; אבל אחזה בידו של התינוק והכניסתו לחדר הסמוך. לארס פטר נהה אחריה בעיניים־של־תודה. “יש לשלוח אחד הנערים אל הפונדקי שיודיע לו מותה של הזקנה,” אמר, וחזר למצעוֹ בעליית־הגג. הפּעם ירדה עליו שינה עמוקה.
כשהקיץ וירד לאכול ארוחת־הצהריים מצא לכריסטיאן שחזר בינתיים; הלה לא ניסה לטשטש את עצמו, אדרבה עשה שרישומו יהא ניכר; רצה לחסל עם אביו את עניין הגדיש. לארס פטר עמד על כך, אלא שלא ידע כיצד לנהוג. לא היה בלבו שמץ של רוגז או של טינה על הנער. מה הועילו לו כל לבטיו וחיבוטיו לחיות חיי יוֹשר והגינות! ליסטמוהו ונטלו ממנו הכל; תחילה את נכסיו, ואחר כך את כסף שקיבל תמורתם, – ואת קלאוס הגדול, ואת סרינה, והמיטו פורענות על דיטה; עירטלוהו ושיירו ממנו ברנש עלוב, שוטה שאינו עשוּי להזיק, חבית ריקה ותו לא! לא היה איכפּת לו אילו היתה כל אחוזת הגבעה עולה בלהבות!
לא יצאו ימים רבים והבן מאחוזת־הגבעה צץ שנית בכפר הדייגים; דומה שהפּעם בא לישב בו ישיבת קבע; כלל לא ידע בוֹשת. הוא הלך לפונדק וצרור בגדי עבודה תחת בית שחיוֹ, ומעדר ומגרפה מופשלים לו על שכמו; נמצא הולך־רכיל שהביא בשׂוֹרה זו לאָזניו של לארס פטר. “אם יעיז לדרוֹך על מפתן ביתי, ייצא וראשו תחילה!” אמר לארס פטר בפנים מאַיימות.
בוקר אחד כשדיטה ניגשה לחלון כדי לפוֹתחוֹ, ראתה את קארל דוחף עגלת־יד גדושה עפר לתוך הגן החדש שהשתרע סחור־סחור לחווילה: כמעט שנתמלטה צעקה מפּיה; איש לא אמר לה שהוא מצוי כאן. למראהו חזרו ונעוֹרוּ בה כל הזוָעות והאימים מאחוזת־הגבעה. היא לא תלתה את הקוֹלר בצוארוֹ, – ראתה אותו קרבן חסר־ישע כמוֹתה: אך הוא הזכיר לה כל הסתבכות הפּורענות.
עמדה ונהתה אחריו, כשהיא מוצנעת מאחרי עציצי הג’ראניום המלובלבים שעל אדן החלון ולא יכלה להמיש עיניה ממנו. הוא עשה את מלאכתו ביתר אמונה מאשר בביתו, אך פּניו לא העידו על נחת־רוח. “למעני בא לכאן,” אמרה בלבה; ורגש חדש, רגש של גאוָה נתפּעם בלבה שעה שטיאטאה את החדר. שוב אין היא נערה עלובה שהתעמרו בה, וללעג ולקלס בעיני הבריות: היא זכתה בנצחון! נהנית היתה מרגש זה בלי לנתחוֹ או לחשב את התוצאות הכרוכות בו. “מה אעשה אם ירצה לדבר עמי?” תמהה. לא היתה מאוהבת בו; היתה לה קורת־רוח מסוּימת מזה שבא לישב בכפר, אך לא היה לה חשק להסיח עמו.
הוא לא מביט היה לעבר הבקתה, ולא הסיח דעתו ממלאכתו; כשהגיעה שעת צהריים, הפך את עגלת־היד על פּיה, פתח צרוֹרוֹ, הוציא ממנו מזונותיו וישב לאכול, כשתחתית העגלה משמשת לו שולחן. משונה היה לה לראותו אוכל ביחידות, היא שהיתה עורכת לפניו את השולחן ומצעת לו את מיטתו. עכשיו יש לו זכות יתירה להיות אדון עליה! דיטה הוטרדה חשק אינסטיקטיבי לרוץ החוצה ולומר: “בבקשה, קארל, הכּנס לאכול ארוחת־צהריים!”
הוא עבד בגן מחר ומחרתיים ובימים שלאחריהם. שמועה אמרה שהוא נטל על עצמו לסדר ולטעת את כל גן־החווילה, ומתגורר היה בדיר מסוכך קש בסמוך לפונדק. היה מכבס בעצמו את בגדיו, וניזון מארוחות־של־מה־בכך: חיים גלמודים ועצובים. לא בא לבקר אצלם, מתמיד ברנש מוזר היה, ושמא חושש הוא ששוב ינעלו את הדלת בפניו! אבל ערב אחד משוטט היה סחור־סחור לבקתה, ולארס פטר נתכעס מאוד. “מה, לעזאזל, רוצה הוא כאן?” אמר לסרינה. “עושה אותנו לחוכא ואטלולא בעיני הכפר כולו בטיוליו האוויליים!”
“כנראה שבא מתוך כוָנוֹת טובות,” סברה סרינה; או משום שבן־חוָאים היה או משום רפיסות מוח אמרה מה שאמרה, מכל מקום נשתמע מדבריה שהיא נוטה לסלוֹח.
“מתוך כוָנוֹת טובות! ודאי! שוטה מחוצף! אילו היה רק חצי מוחו בסדר, מובטחני שלא היינו רואים ממנו אפילו צל־צלוֹ! מוּטב שהבחוּרה תתפּלל לאלוהים שישגיח עליו, וגם אין אני רואה שתשתגע אחריו, ויקחני השד אם מבין אני כיצד נסתבכה עם גולם מטופש כזה!”
הם ישבו לאכול פּת ערבית; דגים עלוּ על השולחן ופשטידה של תפוחי אדמה. אותו קיץ קשה היה להוציא משהו מידיו של הפּונדקי, לפיכך נאלצים היו לאכול שלוש פעמים ביום דגים שהותקנו בנוסחאות שונות. אבל שיחק לה המזל לסרינה וזכתה בנתח קטן של בשר חזיר מעוּשן: מי הראוּי לוֹמר, בזכוּת שיעוּלה; כל פּעם שהיה תוֹקפה בולמוס קשה של שיעוּל, היה הפונדקי נותן לה משהו ופוֹטרה לביתה. היא פרסה את הנתח לפרוסות דקיקות שיהיו פרפראות לארוחה הדלה. התלהבות גדולה שוֹרה היתה בין האוכלים.
התאום, שנתקרא ראסמוס, ישב על ברכיו של לארס פטר; הקטן שבחבוּרה היה. האֵם לא הראתה את פּרצוּפה, והוא מצוּי היה בבקתה! היה נעים מאוד להחזיק שוב פעוט על הברכיים. פובל כבר העמיד פנים של גדול והתבייש לישב על ברכיו של אבא, מה שאין כן ראסמוס.
“שם יושבת אמא!” אמר לארס פטר וצידד באצבע כלפּי סרינה. הילד הניע בראשו.
סרינה שׂמה עוד דג ופשטידה לתוך פּנכותיהם; זו היתה התשובה שלה. לא היתה שופעת ליטופים ודברי חיבוב, אבל דואגת היתה לתאום, כשם שדאגה ליוצאי חלָציה. “היא אמא נחמוֹדת,” אמר לארס פטר שעה שנכנסה למטבח, “אלא שקשה לה להראות את אהבתה במלים.” הוא ביקש לחבבה על הילדים, והיה מעלה בכל שעת כושר על נס את מידותיה היפות. עד לנקודה מסוּימת היו הילדים מחבבים אותה ומצייתים לה. האסון שבא על דיטה ביצר את מעמדה בבית; שוב לא היתה דיטה האחת־והיחידה שכל העיניים נשואות אליה; אבל את אמוּנם של הילדים לא קנתה, וגם לא התאמצה לקנותו. דומה היה שאָשרה מלא שעה שיכלה להתייחד עם מחשבותיה ולהיות מוסחת ומסולקת מכל הסובב אותה. “מתהלכת היא כמי שאמר שלום אחרון לכל הדברים שעל האדמה,” היה לארס פטר מהרהר בלבו מתוך דכדוּך ועגמה.
משכילוּ לאכול, קם לארס פטר וישב ליד החלון והביט אל הים שנתכסה סוסים לבנים. “היכן יכול כריסטיאן להיות?” אמר, והתחיל בפיטום מקטרתו. משמעותו של דבר שהוא מתקין עצמו לטייל קמעה, שכן לא היה מעשן מעולם בבית, בשל סרינה. אותו רגע צץ כריסטיאן. הטיל את כובעו לתוך קרן־זווית והפסיע אל השולחן. ניכר היה שהוא כעוּס.
“למה אין אתה יכול לבוא בזמן?” הטיחה בו דיטה. שגעונותיו וריגוזיו של הנער כבר עברו קצת את המידה!
כריסטיאן שתק והתחיל זולל את אוכלו. משהשׂביע את יסורי הרעב הראשונים זקף את ראשו. “מישהו עומד מאחורי בית־מכונת־האש,” סינן מבין שיניו. “ביקש אותי שאגיד זאת בבית – אבל לא לזרים, כך אמר.” ותלה עיניים זועמות בדיטה.
“מה לעזאזל? שוב אומר הוא להתחיל בשיטוּטי הלילה שלו?” נצטוַח לארס פטר בכעס. “לא די לו ברע שעשה לנו?”
“אבא!” בקע קול בעד דלת חדר־המיטות הפּתוחה לחצאין. סרינה כבר התפּשטה בגדיה. נימה של תמיהה ריטטה בקולה.
"מה לעזאזל! הרי בעצמך תודי – " פתח ופסק. הילדים עמדו והקשיבו בפיות פעורים ובעיניים לטושות.
דיטה קמה ונכנסה למטבח ונטלה שם סוּדר והפשלתו על כתפיה. “אלזה תוּכל לנקות את הכלים,” אמרה; “אני יוצאת קצת החוצה.” קולה רעד. לארס פטר חָסם את פּתח המטבח.
לא נתכוַנתי לפגוֹע בך!" אמר רכות. “אַת יודעת זה היטב. אבל אילו במקומך הייתי, הייתי מתרחק ממנו. אין הוא רוצה בטובתך.” הניח בחיבה את ידו על כתפיה של דיטה.
“אני אדבר עמו,” אמרה דיטה. “ויכול אתה לחשוב מה שתחשוב! אני מאמינה שהוא מצטער על כל זה.”
“ואני אומר לך שהוא ברנש מאחיז עיניים. פּתגם ישן אומר: הזהרו מבחורים בכיינים! ניחא, עשי כטוב בעיניך. רציתי רק להזהירך.”
דיטה יצאה לתוך דמדומי הערב. אה, מה נפלא הוא לשאוף מלוֹא הלוֹגם אויר צח לאחר כליאה ממושכת. היתה הולכת ותמהה לדעת מה מבקש קארל לומר לה. ומה, בעצם, רוצה היא ממנו. ידעה שאין היא רוצה להתחתן אלא לאחר המאורע הגדול. אז תלך לקופּנהאגן, תעבוד עבודת משרתת, תראה קצת חיים, ואיש לא יידע שם מאומה על עברה. אין היא רוצה לישב כאן ולהתהלך עם שלומיאל שאין בו חוּט־שדרה. אבל לא איכפּת לה לטייל עמו בסימטאות הכפר, זרוֹעה שלוּבה בזרוֹעוֹ, רק כדי להראות לבריות שיש לב אָב בשביל התינוק שלה, אם תרצה בכך.
הוא המתין לה מאחורי המוסך; לקול צעדיה נזדרז לצאת ממחבואו. “הכרתי את הילוּכך,” אמר בפנים קורנות, ונטל ידה.
“למה אתה מסתתר ככה?” שאלה בנעימה של רוגז.
“לא משום שמתיירא אני; הכל יכולים לראות את אורח החיים שלי, ולעמוד על כוָנוֹתי.” דיבר בניחותא; שוב לא חילחל בקולו אותו רעד שהיה גורם לה פרכוּסים ומשרה עליה הרגשת אסון. אבל עדיין מדוכדך וקודר היה; זה ניכר היה מאופן הילוכו והתנהגותו.
“למעני אין אתה צריך להסתתר,” אמרה דיטה וצחקה צחוק מר. “כי הכל יודעים זאת, אפיל הילדים הקטנים מכריזים על כך בקולי־קולות. אם אתה רוצה לדבר עמי, יכול אתה לבוא ביום.”
“ברצון רב הייתי בא,” אמר קארל. “אבל אין אביך יכול לסבול אותי.”
“אין אתה צריך לפחד מאבא, – אם יש לך כוָנוֹת טובות.”
היו מהלכים צד בצד ומסיחים בחשאי, ולא יצאה שעה קלה ונמצאו מחוץ לתחום הבקתות והיו מפסיעים בבקעה המוליכה לפונדק. היה זה במוצאי שבת, ונשים היו מטלטלות מהפּונדק סלי מזונות לכבוד אחד בשבת. בקול רם ובמתכוון ברכה דיטה לזו ולזו בלילה־טוב כדי שיהיו רואות שמהלכת היא בחברתו של זה שפּיתה אותה.
“רשאי אני לבוא מחר בבוקר ולקחתך לטיול?” שאל קארל בקול־תחינה כשהוא לוחץ ידה. “נוּכל ללכת יחד לבית האלוהים.” יתמוּת ביצבצה מקולו, וידו צוננת היתה, – זקוּק היה לאַחוָתוֹ של יצור אנושי. דיטה הרגישה בכך, ונצטערה עליו, והניחה לו להשהות ידה בידו.
לא, אין היא רוצה ללכת עמו לכנסייה! אין היא חשה עצמה חוטאת, ואין היא רוצה שהנשים הצדקניות יאמרו: “הנה שני בעלי־התשובה,” ושיהיו מושכות בחָטמיהן מרוב רחמנוּת. “אבל רוצה אתה לטייל עמי דרך כל הכפר כולו?” שאלה והמתינה בקוצר־נשימה לתשובתו. “נלך שלוּבי זרוֹע, ואני אגיד עד היכן נלך; אולי נלך עד פרידריכסוורק.” היא ביקשה להיראות עמוֹ בפרהסיה לעיני כל הבריוֹת.
קארל חייך. “נלך עד היכן שתרצי,” אמר; “אבל רוצה אַת לתת לי נשיקה של ממש, לא מתוך רחמנות, אלא בזכוּתי שלי?”
“אני לא משתגעת כל כך אחריך, אבל אפשר לתת נשיקה,” אמרה דיטה ונשקה לוֹ. לפי רעד שׂפתיו ידעה כמה זקוּק הוא למעט חמימוּת.
“גם לך חיים עצובים,” אמרה בקול־בוכים. כיצד יכול הוא להתקיים בבדידות, בלי נפש קרובה במחיצתו?
“או, אני חושב הרבה,” אמר שקטות.
“אז על מה אתה חושב, עלי?” שאלה דיטה בנימה של לגלוּג.
“בעיקר על הילד. נפלא הוא שיצור אנושי נולד מתוך תשוקותינו. מופלאות הן דרכי האלוהים, יקירה!”
שוב הוא מתחיל בפזמוֹנוֹ הישן, ודיטה נתנה דעתה שמוּטב לחזוֹר הביתה. משהגיעו לבקתה של לארס פטר ונשתהו לומר זה לזו לילה־טוב, תחב קארל משהו לתוך ידה; היה זה שטר של עשרה כתרים.
“אני לא רוצה בכסף שלך,” אמרה דיטה והרתיעה ידה. עמד בפנים נמוכות והשטר מקוּפּל בכף־ידו. “אם כך אין לי בשביל מי לעבוד,” אמר.
“כן, אם זה בשביל הילד, הרי זה דבר אחר. אבל אין אתה צריך לחיות חיי צמצוּם ולתת לנו את משכורתך; אני לא רוצה בזה.” דיבוּרה מגומגם היה, ומחמת מבוכה היה קולה כעוּס.
רק שעה שמוטלת היתה במיטתה והשטר צבוּט בידה נתחוור לה הכל. שוב לא תצטרך להיות מיצרה שגוזלת היא לחמם של אחרים, או שצמרמורות יהיו חורשות את בשׂרה שעה שהיא חושבת מהיכן יהא לה הכסף לעבור את הלידה; היא מצאה פטרוֹן. שוב אין קארל מעמסה על חייה, יכולה היא להישען עליו. רגש של פּדוּת מילא את כל ישוּתה והיא נצטנפה במיטתה ובכתה על מר גורלו של קארל.
דיטה מתחממת בשמש 🔗
דיטה ואמה מטורדות היו; ניצלו שעת־כושר כשכוּלם נעדרים היו מהבית וריווחוּ את חגורת הגיזרה שבשמלתה של דיטה העשוּיה אריג טווי־בית. זו הפּעם השנייה שהורחבה גיזרתה של שמלה זו, ואף־על־פי־כן היה ריכוּסה טירחה רבה ביותר.
“עליך לעצור את הנשימה,” אמרה סרינה; היא ישבה על כיסא ואימצה את כל כוחותיה, בעוד שדיטה עמדה מתוּחה וגבה אליה, ופניה לוהבות כאש.
“כנראה שכבר יצאת מהחודש השביעי,” אמרה.
לבסוף, רוכסה השמלה; דיטה הפשילה סודר על ראשה, נטלה סל ובו דג־סנדל גדול ואָצה החוּצה.
אך יצאה, נתקלה בכריסטיאן שבא משולהב ובשׂורה בפיו: “תהיה חגיגה!”
דיטה השתרכה לאורך הקיר, כשהיא פוסעת בזהירוּת שלא להיכּשל בתלי האַשפּה שנתגובבו ליד פּתחיהם של השכנים. יעקוב, הדייג־לשעבר, עמד בפינה והיה מחטט ונוֹבר בקיר; בחיטוטיו כמעט שקילף את רובו של הטיח ושחיפי העץ נחשפו בהרבה מקומות.
“עדיין לא מצאת את לחש־הקסם?” שאלה דיטה; היתה זו בדיחת־שיגרה.
יעקוב־הדייג צידד ראשו כמבקש להתרות בה שלא תערבב עליו את המוֹחין – קרוב הוא למצוא אותו לחש.
דיטה ירדה במשעול המוליך ל“בית־לחם־הזנגביל”. היום הדוּר־נאה היה ומהחווילה נישאו הלמות פּטישים וצלילי שיר. הבית הקטן קוֹרן היה בצבעוֹ הטרי כתמיד; הכל סביבו נקי היה למשעי, ואילן־הסמבוק שליד הבאר עמד בלבלובו. דומה היה על דיטה כאילו נכנסה לתחוּמוֹ של עולם אחר. מאָז שוּבה עדיין לא היתה שם באוֹרוֹ של יום; בערבים היתה באה תכופות לעזור לזוג הישישים.
מצאה לזקנה שכובה במיטה – מחמת תשישות של זיקנה.
“באת איפוא באור השמש?” אמרה. “חשבתי שאַת מטיילת רק טיוּלי־ירח. מה יום מיומיים?”
דיטה ביקשה לטשטש עצמה. “הבאתי דג־סנדל,” אמרה במבוכה.
“תודה לך, בחורה, נאה מאוד מצד אביך לתת את הדעת על אנשים זקנים. אבל מה קרה לך?” אחזה בידה של דיטה, אילצתה להסתובב ותלתה בה עיניים מחייכות. שוּמה היה על דיטה לישב שעה קלה בפינה של הקיטון הכחול. “ספּרי לי הכל.”
“הוא בא,” מילמלה דיטה.
“איזה הוא?” – וכי מעטים הם הבחורים," צחקה הזקנה.
“קארל, הבן של אחוזת־הגבעה.”
“כך, זהו איפוא הבן מאחוזת־הגבעה – אילו סיפּרת לי קודם לכן, היה בעלי משתדל לטובתך. ועכשיו הוא בא על דעת עצמו, אַת אומרת, ובהסכמת אמו?”
“לא, אמו מקללת אותו. היא מוּשחתת מאוד – מכשפה אמיתית.”
“אין היא אשה טובה, יודעת אני, אבל מן הסתם ישנן סיבות למה היא מה שהיא. עלינו להיזהר מלדוּן את מישהו לכף חוֹבה, כי לפי מידוֹתיו של אלוהים כולנו פגומי שׂכל. אבל עכשיו תוכלי להתחתן עמו, תודה לאֵל!”
“עדיין לא הגיע למלוֹא הבגרוּת, וגם אינני יודעת אם יש בי הרצון להתחתן עמו,” מילמלה דיטה.
“אין אַת אוהבת אותו?” תלתה בה הזקנה עיניים דווּיוֹת. “אם כך הרי באו עליך יסורים גדולים.” משכה אליה את דיטה. “קטנה מסכנה,” אמרה, וטפחה בשתי ידיה על שׂערה; “ימים קשים מאוד עברו מן הסתם עליך.” לחייה ריטטו – כשם שלחייה של סבתא מרטטות היו לפני שנים רבות־רבות; ורכות היו כאותן הלחיים. דיטה שכבה דמומה והניחה לידיים המגששות שילטפוה; זה זמן רב שלא ליטפוה ידיים ברוֹך כזה.
האשה הזקנה אמרה: “התוּכלי להוציא את המגירה התחתונה מהקמטר?”
דיטה העמידה את המגירה על כיסא סמוך למיטה והזקנה ביררה מתוכה סדינים אחדים ובגדים ומפּיות שנעשו רכים כמשי מרוב שימוש וכיבוּס.
“טובים יהיו בשביל התינוק,” אמרה וערמה אותם לערימה; “משוּמשים הם, נכוֹן, אבל בשל כך רכים הם שבעתיים. והנה משהו גס יותר בשבילך; והנה זוג סדינים רקומים בשוליהם; ונצטרך למצוא בשבילך גם כותונת־לילה נאה, כדי שתוּכלי להיות כוּלך בלוֹבן שעה שתכרעי ללדת; עליך לקבל את פּני ילדיך בלוֹבן, אז יעלו כפוֹרחת.”
נתגובבה ערימה גדולה של חפצים.
דיטה ישבה והביטה בחפצים בעיניים קשורות בדמעות; בתוך־תוכה צחקה ובכתה כאחת; דימתה לראות את עצמה שכוּבה במיטה מוצעת לבן והתינוק כבר חבוּק בזרועותיה; לכותונת הלילה שלה פיפים יפים סביב לצוָאר.
“הנה,” אמרה הזקנה והעירתה מחלומה, "אין אַת צריכה לטלטל כל זה בעצמך, כריסטיאן יבוא ויקח. ועכשיו תני לי את המגירה שלאחר התחתונה. "
זו מגודשת היתה חפצים ישנים, רדידים ולבנים רקומים; הכל ערוך היה בסדר נאה ומבוזק אזביון.
“הביטי, דיטה!” הזקנה נטלה רדיד־משי חרוז תחרים בשוליו. “זהו רדיד־החוּפה שלי. בכיתי לתוכו – אך לא מתוך צער; יכולה אַת לראות שכתמי־החלודה אדומים הם – היו אלה דמעות של שמחה. רק פּעם אחת השתמשתי בו, והנחתיו הצדה – עם הדמעות שבו. עליך לפרושׂ אותו על פּני שעה שישׂימוּ אותי בארון. תעזרי לבעלי לעשות זאת, נכון? והנה כותונת־החוּפה שלי – רוצה אני שילבישוּני בה. אה, כיום אין נוהגים כך; אבל כיון שאז צעירים היינו, רוצים אנו לקיים מנהגי־אבות עד שעת המיתה. ומטעם זה מחבבים אנחנו אנשים צעירים שיש בהם מידה של רצינות. אומרים שאחד הבנים מאחוזת־הגבעה הולך אצל כת־האחים.”
“כן, זהו קארל,” אמרה דיטה. “יש בו אדיקוּת רבה.”
“ולדעתך מוּטב היה שתהא בו קלוּת־ראש – בחוּר שנתגדל בבית שכזה? הוא לא בחר בדרך הרעה ביותר; אמו שלו הלכה בכל מיני דרכים כדי לצאת מהצרות שבאו עליה בנעוּריה, דרכים רבים ניסתה.”
“וכי הכרת אותה בצעירותה?” שאלה דיטה.
“כן, ובחורה טובה היתה. היתה לנו איזו נחלה באותה סביבה ואורחת תמידית היתה בביתנו. גם מאורסת היתה, אך הוריה עמדו על כך שתינשא לאחר שנראה להם יותר, ודבר זה העבירה על דעתה. היא שׂרפה את רדיד־החוּפה שלה מיד כשחזרה מהכנסייה, וישבה לה כל אותו לילה על הקמטר – לא רצתה ללכת עמו למיטה. אבל בסופו של דבר שיברו את עקשנותה. ועכשיו יכולה אַת ללכת, חביבה; עלי לנוח קצת כל עוד נמצא בעלי על החוף. ודאי שמעת שבסתיו תהא כאן חגיגה?”
כן, דיטה שמעה, אך אין היא מאמינה בכך. “מנַיִן יהיה לפונדקי הכסף לכך?” אמרה.
“אמנם מצבו ירוּד מאוד, אבל איש־תחבולות הוא,” אמרה הזקנה.
דיטה לא הלכה ישר הביתה, אלא שוֹטטה סחור־סחור לחווילה; הגג כבר התנוֹסס עליה; הפּועלים הלמו בפטישיהם, כשהם שרים ושורקים; והיתה זו תמיהה בעיניה של דיטה; לא היו נוהגים לשיר בעת העבודה לא בכפר־הדייגים ולא באחוזת־הגבעה. העבודה הקשה בגן נסתיימה; קארל היה טרוד עכשיו בנטיעות בין החולות.
אלמנתו של לארס יינסן שעמדה אותה שעה על מפתן בקתתה הניעה ראשה לדיטה.
“נעים שוב לראותך בחוץ. בשעה מוצלחת!” אמרה.
דיטה ידעה למה זו מרמזת. “תודה!” השיבה. אדרבה שיידעו שמאורסת היא.
“בקרוב ירקדו כאן – ודאי יודעת אַת, לא כן?” אמרה אלמנתו של לארס יינסן, וכלאחר־יד השיטה מבטה על גיזרתה של דיטה.
“כן, הפּונדקי יערוך השנה חגיגת־סתיו, ואומרים שתהיה גם רצפּה מיוחדת לריקודים. מוּזר מאוד, הרי כל השנים התנגד שיהיו רוקדים בכפר; לא סבל שבחוּרים ובחורות יהיו רוקדים יחד. – ועכשיו תהא לנו שעת־כוֹשר לחוג את האירוסין שלך.”
דיטה נתלשה ממקומה וירדה לחוף. היו כל העיניים צמודות אליה; חבל שאין קארל מהלך לצדה זרוֹעוֹ משוּלבת בזרוֹעה. בעלת־מידות היתה לפי גופה הצנום; היא נעה כבדות והעיניים הלטושות עוד עירערו את הילוּכה. פּניה נצטמקו, ביחוד בסמוך לאַפּה! האף נתארך ונתחדד וכתמי השמש שמסביב לו ביצבצו ובלטו. תריס בפני המבטים הבוֹטים של הבריות היה לה חיוּכה הנכנע שחתום היה תמיד בפניה – מין התנצלות למפרע. בזה אחר זה היו באים ומברכים אותה בברכת מזל־טוב. כנראה שהיא העסיקה את כל הלבבות והמוחות.
פליאה היתה בעיניהם שהבן מאחוזת־הגבעה הוֹדה ביחסים שבינוֹ לבינה והיה מוּכן ומזוּמן להוֹליכה לחוּפּה. התחילו קצת מוּקדם מדי, אבל סוף־סוף, בחוּרה מאורסת, כמוֹתה כעומדת ברגל אחת תחת החוּפּה. והוא גם בן של בעל־אחוזה. כנראה שבכל זאת יש בה משהו בבחורה הזאת, כיון שהוא כרוך כל כך אחריה; כנראה שהוא רואה בה משהו שלא עלה כלל על דעת אחרים לייחס לה – שכן הוא משתטה פּשוט אחריה. ובחורה טובה היא, אין לומר שלא.
האחרון שהאמין בכך היה לארס פטר. זמן רב מחזיק היה בדעה שאין זה אלא שקארל הוא רפוס־מוֹח. “אחרת כיצד יכול הוא לבוא ולהתחנן שירשו לו לדאוג לבחורה ולתינוק שלה? בני החוָאים האלה דרכם להסתלק מעניין כזה. לא, אין הוא בסדר גמור במוח שלוֹ, לא.”
אבל מסור היה בלב ונפש והיה כרוּך אחרי דיטה ככלב. וכלל לא ירא היה מעבודה – חרוּץ־כפּיים היה, ואפילו אם אין לו שׂכל הרבה – יש לה לבחורה ראש בשביל שניים. כיון שלארס פטר בא לכלל כך, לא יצאו ימים רבים והתחיל מוצא בקארל מידה טובה זו ומידה טובה זו.
“משוֹטט לו לבדו ואינו זוכה לתבשיל חם,” אמר. “וחרפה היא שיהא לן בדיר. וכי אי־אפשר שיהא אוכל על שולחננו ויהא ישן בעליית הגג? אז יקבל פחות משהו בעד משכורתו השבועית, שהוא בין כך מביא לכאן.”
אלא שלא היה עניין קל כל עיקר; מיטתוֹ של לארס פטר עמדה בעליית־הגג, והמקום צר היה ומגודש כלי עבודה וגרוטאות שונות. אך מצוּיה היתה עליית־גג מעל למאורתה של האשה דוריום, שעדיין פנוּיה היתה, שכן לא רצה שום אדם לדוּר בה. לארס פטר נתן דעתו לגדל בה חזיר, כדי שתהא להם קצת בשר לימות החורף. יש בבית די שיירים ופסוֹלת במה לאוֹבסוֹ, והפּונדקי שוב אינו קפּדן כל כך.
וכך נכנס קארל לחוּג משפּחתו של הסמרטוטר־ומלקט־העצמוֹת.
משתה בכפר־הדייגים 🔗
היה זה בוקר־זיו של סתיו שלנאה הימנו אין הלב מתפּלל כלל, היה זה אותו מין בוקר המכניסך ליום הדוּר־נאה. הערפל תלוּי היה מסכים־מסכים מעל לים, לבן ורופף; די היה במעט אוֹרה של חמה ובמַשב רוּח־שחרית שאותו ערפל ייגרף וימוג.
הכפר היה על רגליו עם קריאת השׂכוי; ליל נדודים עבר על הזאטוּטים; היום הממשמש ובא טרד את מנוּחתם; קרני השמש הראשונות שהפציעו דיגדגו את חָטמם והם קרעו את עיניהם לרוָחה. משקרא התרנגול ניטלה שינה מעיני האמהות; צאצאיהן כבר הרעישו עולמות ויש להלעיטם; גם הסירות מקדימות לחזור אותו יום. מפרק לפרק שיסעו את הערפל חריקות משוטים; עלולות הסירות לחזור בטרם תהא שהוּת להבעיר אש בכירה ולשפות מים לקפה; ואין לך קלקלה גדולה יותר לאשת דייג משלא להקביל את פּני בעלה החוזר מדיוּג־לילה בכוס של חמין.
והנה הפציעה השמש על פּני החולות וגרפה וטיאטאה את הערפל; היו רואים היאך הערפל מתקפּל קיפּוּלים־קיפּוּלים כמין סדין לבן ומערטל והולך את העולם. תחילה ביצבצו בקתותיהם של הדייגים, כשעשן כחול מתאבך ועולה מכל מעשנה; רק מעשנה אחת כבוּיה היתה, זו של רשלנית אחת שדרה בקצה הצפוני של הכפר; צוֹפייה היתה הליכות ביתו של דייג אחד, אבל לא היתה כמוה לעצלנות כשהגיעה השעה להגיח מתוך המיטה. אחר זה נתשרטטו המעגן, וסירה אחת או שתיים במרחק־מה; והים השתרע בגוני כחול־וכסף, אספּקלריה מאירה בנגוהות רבים שאשרי העין שזכתה לראותה.
הפּונדקי נזדרז וירד לחוף; וַדאי ביקש לתהות על מליחי הסתיו; היה זה הלילה הראשון שהעלוּם במכמורות. פניו כחולים ומצומקים היו בצינת הבוקר ולחייו המגודלות תלויות ומדולדלות. הכל ידעו את לבטיו שהוא מתלבט ביום – כה עצומים וסתומים היו שאיש לא ניסה כלל לתהות על טיבם; ומארתה, בתוֹ של ראסמוס אולסן, בכוחה היה לעשות את הלילות לילי־גיהנום אפילו למפלצת כפונדקי!
אבל אותו יום לא דומה היה לכל שאָר ימות השנה, יום גדול היה, יום שאין עושים בו כל מלאכה, יום שבו היו ממלאים את הכרס במאכלות ובמשקאות ומעשנים ומפטפטים עד שהלילה וגבעות־החול היו בוֹלעים את החוֹגגים. משחר ילדוּתם זוכרים זקני הכפר שהכֵּרָה הגדולה שהיו עושים בסתיו היתה בחינת פיצוּי לשאָר שלוש מאות וששים וחמישה ימי הלענה של השנה; היה זה יום של גן־עדן שבוֹ טובעו היטב מחסור ועוני בתוך זלילה וסביאה. היו אומדים הצלחתו של אותו יום לפי מניין הגברים שנמצאו מתגוללים בתוך קיפּוּלי החול ולפי מניין הילדים שהיו חוששים למחרת בבטנם. בתחילה היה זה יום־טוב של הוֹדייה על דיוּג־סתיו שהברכה היתה שוֹרה בו; אבל מאחר שהנסיון הורה להם שאין מידה של יציבות וקביעות בדברים שעלי אדמות, קבעו אותו חג בפתיחת הדיוג, כדי שלא יהיו מפסידים סעודה דשנה, ויהא המזל משחק להם או לא.
נערי הכפר לא ידעו מעוֹדם טיבה של כרת־סתיו זו; הפּונדקי ביטלה שנים אחדות קודם שבא לארס פטר לדוּר בכפר. ומזה הטעם היתה צפּייתם גדולה שבעתיים, והיו מתרוצצים אילך ואילך מחמת קוצר־רוח; היו מרחרחים סחור־סחור למקום החגיגה שפועלי החווילה התקינו בו רצפה לריקודים ושולחנות מקרשים בלתי מהוקצעים. אותו מקם היה שקע רדוּד ודשוּא בתוך מישטחי החולות. בצד אחד הוקם מין דוכן, שגודר והוקף ענפי אשוח; מעל הדוכן הזה יהא הפונדקי דורש דרשה מענייני דיומא, וכלי־הזמר יהיו מנגנים ניגוני־מחול.
מידת עצבנותם של הגדולים לא היתה פחותה מזו של הקטנים. לא נאה להופיע בפרהסיה לפני שתיים, ושעה זו היא עדיין רחוקה מאוד. ראסמוס אולסן היה מדשדש אילך ואילך לפני בקתתו; לבוש היה אברקים עם דשים ובלי אפודה; היה מהלך וכוֹסס ורוֹקק רקיקות שחורות כלפּי הקיר. מהרהר היה על החינגה הממשמשת ובאה ותוֹהה על תחבולה להתחמק מאשתו הזקנה שתבקש מן הסתם לגוררו הביתה. היו הדייגים משוטטים בניחותא בין הבקתות, מפהקים כלפּי השמים ומלכסנים מבטים אל מקום־החגיגה. לא נתנו אפילו דעת כלשהי על שינה של צהריים; מלבד זאת אין הם פורשים בים במוצאי החגיגה, ותהא להם שהוּת לשינה ארוכה.
כל לפני הצהריים מטורדות היו הנשים בפונדק באפיית עוגות ותופינים, במזיגת בירה ויי"ש לתוך בקבוקים, ובחיתוך נתחי בשר. הוכנו ערימות־ערימות של כל מיני מאכלים; פליאה היתה כיצד עלה בידי הפּונדקי להצביר כל זה. הוצבּרו שם כל מיני מזונות שהיו מספּיקים לשנה תמימה. הפּונדקי בעצמו היה משגיח על ההכנות – ומארתה! מאז מתה עליו אשתו היתה זו צוֹפייה את הליכות ביתו, והיתה מתנהגת כעקרת בית לכל דבר, או כמעט לכל דבר. בכל אופן, מתקוטטים ומתנגחים ומתנצחים היו כזוג שעמד תחת החוּפה ויש לו הזכוּת לכך.
משצילצלו שעוֹני הקיר שבבקתות שני צילצוּלים נמצאו כל דיירי הכפר עומדים סיעות־סיעות מסביב למקום הכרה, מלאים התרגשות וביישנות, וממתינים שיבוא הפּונדקי ויזמינם להסב אל השולחנות. בגדי החג כבלו אותם בנימוּסין; משהעיז ילד להסיג גבול, היו מחזירים אותו בנענועי־ידיים של רצינות רבה. לארס פטר וילדיו עמדו בריחוק־מה: “אין אנו צריכים לקפוץ בראש,” אמר לשון של אַתראָה. סרינה לא באה; היו לה מיחושים קשים ושכבה במיטה; ודיטה מסייעת היתה עם הנשים לשמש את המסובים. להוציא את זוג הזקנים מ“בית־לחם־הזנגביל” שלא היו נוֹטלים מעולם חלק בשום דבר, נתקבץ לכאן כל הכפר כולו. אפילו לאו הזקן, ששנה שלימה ריתקוֹ השגרוֹן למיטתו, טוּלטל על גבי אלונקה והושכב על הדשא; דומה היה בשמש לתפוח־אדמה מצומק; ואף יעקוב, הדייג־לשעבר, בא מזוּין ברובהו החלוד.
היו עומדים וממתינים שעה שנתמשכה והלכה, ועדיין אין רואים את הפונדקי. לבסוף בא נער במרוצה ולחש משהו על אָזנה של מארתה; זו קמה וניגשה לחבורות הגברים ואמרה:
“בבקשה, הכּנסוּ ושבו!”
היה משוּנה מאוד לישב כך תחת כיפּת השמים – אוכלוס שלם! מקצה השולחן שם ישב לארס פטר וילדיו היתה העין גולשת עד הקצה השני בין כריים של עוגות ותופינים, ורואה את הנשים המשוטטות לכאן ולכאן ובידיהן קנקני קפה.
“אנחנו נהיה האחרונים!” מילמלה אחות אלזה.
“גם תורנו יגיע,” הרגיעה לארס פטר. “קצת סבלנות!”
אותה שעה ראתה דיטה שבני ביתה מסובים אל שולחן ריק, והביאה לשם את קנקן הקפה.
“הביטו ביעקוב,” מילמלה בצחוק כבוש, כשהיא מוזגת לאביה. הדייג־לשעבר גרר אליו ערימה גדולה של תופיני קפה והיה מכרסמם ככלב בזווית אחת של פּיו – ורוטן כשביקש מישהו ליטול תוּפין אחד; רובהו היה תקוע לו בין ברכיו. את לאו הזקן הצליחו להושיב על גבי כיסא.
כמאה אנשים מסובים היו לשולחן, ועוד נותרו מקומות פנויים. קצהו השני של השולחן ריק היה ובסמוך לו ליחכו להבות־מדורה תחתיתוֹ של סיר־מידוֹת עשוּי נחושת שנשתלשל וירד משלושה כלונסאות. אשתו של ראסמוס אולסן ממונה היתה על בישול הקפה. היתה עומדת ומשגחת על הסיר ואינה מניחה שיסיחו את דעתה הימנו אפילו לרגע קל; בידה האחת החזיקה תרוָד־מידות מלא קפה טחון – בשיעור של ליטרה. משהגיעו המים לידי רתיחה הטילה לתוכם את הקפה ביד־של־מוּמחית. הקפה צלל־שקע לקרקעית הסיר וביטל לרגע אחד רתיחתם של המים; ומיד חזרו ונתרתחו – אותה שעה השליכה מרת אולסן במהירות הבזק שלושה עורות של פוטיות לתוך הסיר, הסירתו מניה־וביה מהאש, ויישרה את גבה כשהזיעה מנטפת מפּניה. “הנה!” אמרה – הקפה מוּכן!" שום עקרת בית בכפר לא ידעה להתקין קפה כמוֹתה.
משלָגמוּ שלושה או ארבעה ספלים ראשונים מצאו הגברים עיסוק אחר לפניהם; התחילו להסיח זה עם זה בקולי־קולות.
“היי, לארס פטר, מה המצב? יש עוד מקום בסירה?” שאל ראסמוס אולסן.
“עכשיו הוּקל קצת – כפי שאמרה אותה זקנה שאיבדה את התחתונים,” ענה לארס פטר.
וצחוק התחיל סובב את השולחן והשיחה התחילה מקלחת – על מזג־האויר של היום, ועל מזג־האויר שהיה להם בחגיגה שמונה שנים קודם לכן. התחילו יושבים על הספסלים בפישוק רגליים ומתקבצים ליד יעקוב־הדייג־לשעבר שהיה זוֹלל והולך. מכבר סיים את הערימה שגרר אליו, אבל אלה שישבו בסמוך לו היו דואגים לספּק לו תופינים וכעכים כל כמה שירצה. משמע שמנגנון האכילה שלוֹ אינו לקוּי כלל וכלל! סיגארות מונחות היו על שולחן צדדי, חמש קופסאות מלאות סיגארות; כלום יש בדעתן של הנשים לעשנן בעצמן? אה, הוסחו לגמרי מדעתה של מארתה; נטלה קופסה ושוטטה לאורך השולחן.
“בבקשה, לקחת שתיים,” אמרה כאילו ביקשה לכפּר על הסחת הדעת. על כל פּנים, צייקנית לא הייתה – והרי ביום מן הימים יהא הכל כאן שלה.
צריך היה לעשות משהו לכבודו של היום; הגברים קמו והפסיעו בחבוּרה אל החוף, מעשה־טיילים, בעוד שהנשים ערכו את השולחן לארוחת־הערב. בדרך נתקלו בפונדקי שעמד והסיח עם אנשים אחדים; פּניו לא הביעו קורת־רוח יתירה מביקורם של אלה; ולא רצו שהדייגים יהיו מצוּיים אותה שעה בנמל.
“מוטב שתלכו לראות את המטעים החדשים,” אמר, “הטיול יעשה לכם תיאבון לארוחת־הערב.”
נשתהו ושקלו את הדבר; פנו ונתפּזרו בין גבעות־החול לחטוף תנומה קלה. שיהיו מטיילים לאיזה מקום מחוץ לנמל, דבר זה עלה מעולם על דעתם.
בדוכן לא השתמשו בזכותם של האורחים הבלתי קרואים של הפּונדקי. אבל זה הרי התקין את עצמו לקיים בשביל הדייגים עצרה עם פסוקי דזמרא ועם דרשה מענייני דיומא. והנה לא הראה עצמו כל אחרי הצהריים ואפילו לא בסמוך להתחלת הכרה.
פועלי החווילה באו לארח לסעודה והכניסו רוח־חיים בין המסובים.
“נשב, בחורים, בקצה אחד של השולחן,” אמרו לדייגים, “כדי שהבקבוקים לא יצטרכו לרוץ דרך ארוכה עד שיגיעו אלינו.”
הקוֹפּנהגאים עמדו על כך שאחד מהם ישב בקרב הילדים; טענו שאותו ברנש עדיין לא יצא מכלל ינקוּתא. והלה הלך וישב ביניהם, אלא שנטל עמו בקבוק יי"ש, וגיפפו וליטפו להנאתם הרבה של הילדים והנשים. וסופו של דבר שהוצרכו חבריו להחזירו למקומו.
לארוחת הערב ישבו הנשים בצוותא עם הגברים – מה ששיוָה לעניין כולו צביוֹן של חגיגיות. לא היו פוסקות לעשות חוכא ואטלולא מהקוֹפּנהגאים; רובם של הדייגים, לא היה להם עד אותו יום מוּשג כלשהו על ההוּמוֹר הרב שאצוּר היה בנשים שעמהן שרוּיים הם בתוך חיי קדרות – הוּמוֹר זה היה פשוט מבצבץ ופורץ מהן שעה שדורבן על־ידי מימרה חריפה. והן ידעו להשיב כהלָכה! הקופּנהגאים היו ממציאים שמות של ליצנוּת לכל דבר; לקערת הכריכיות קראו “הכרסתנית אמאגר”, לצנפת הבשר הכבוּש – “כביש רוסקילדה”, ולגימת יי"ש ניתרגמה בפיהם לכפיפת מרפּק. ולדייגים קראו – “אנשי־מים”. וכשביקשו להשיק כוס לכוס, אומרים היו: “היי, אנשי־מים, נשלח ברכה חשאית לסבתא־של־סבתא!”
הדייגים לא זריזים היו במציאת תשובות־של־מניה־וביה. לארס פטר היה היחידי שלא טמן ידיו בכיסיו ושילם להם במטבע עוברת לצחוק – וכי לא היה בו מפרחח ממולח ומפולפל! כשהקופּנהגאים היו קוראים לו “איש־מים”, היה מחזיר להם כינוּי שכנגד “אנשי־בירה”, והלָצה זו עוררה סערה של צחוק – שכן מן המפורסמות היה שבמשך הקיץ סוחבים היו בקבוקי בירה מהפּונדק. לארס פטר שרוּי היה במצב רוח מרומם, וצחוקו הרועם מתגלגל והולך היה על פני כל השולחן. אה, היו אלה שעות של קורת־רוח רבה! השולחן מגודש היה בכל טוּב, בכל מיני מטעמים וקינוּחי־סעוּדה ופרפראות והבירה היתה מקלחת כמים. והחמה השוקעת זורחת על הכרה ועל המסובים, ומציתה שביבים וניצוצות בבקבוקים ובכוסות ומשלהבת עיניים נוגהות בתוך פּנים סמוקות.
הפּונדקי צץ שעה שהשמחה הגיעה לשׂיאָה. דממה פּתאומית נשתררה; אפילו הקופּנהגאים צחוקם נשנק בגרוֹנם משראוהו. איש לא ראה היאך נזדקרו כתפיו הרחבות ממעקה הדוכן, וראשו המשוקע ביניהן היה סובב לכאן ולכאן; דומה היה לציפּור משונה שבאה מיערות נכר.
“רואה אני שאַתם מתענגים ומתהנים,” פּתח ואמר כשהוא חושף שיניו הסוּסיוֹת. "אנא, אַל תפריעו לעצמכם. נפטרתם מהדרשה שהוצרכתי לדרוש בפניכם אחרי הצהריים, אבל כיון שאני מוצא אתכם מכונסים כאן, אגיד כבר דברים אחדים. אין אתם נוהגים לבוא לעצרות, ואין אני בא עליכם בטרוניה. מניח אני שהייתם אומרים בלבכם שמוּטב לישון שינה טובה בבית. ואין הישן חוטא, כך אומר הפּתגם. עכשיו, כיון שמצאתיכם בחברותא, בגילופין במקצת, שוב לא תברחו מדבר אלוהים.
"אלא שמניח אני שאתם אומרים מן הסתם שדבר אלוהים צריך להשמע על־ידי איש אלוהים, ואתם הרי מחזיקים בדעה שאני שד משחת. הנה מתהלך המשוגע יעקוב עם רובה טעוּן וזוֹמם לרצחני. – משמע שיש דברים בגוֹ, כך אַתם אומרים מן הסתם בלבכם. אבל הבה ואגלה לכם סוד: רובהו של יעקוב אין בכוחו לירות – משום שאין בו בריח. אני בעצמי מכרתי לוֹ את הרובה מששמעתי שמבקש הוא להרגני. זהו כל הסוד! אבל יכולני לספּר לכם מעשייה אחרת על רובה ועל שד משחת. ערב אחד הלכתי לצוּד ברוַזי בר ופגשתי בשׂטן בכבודו ובעצמו; היו לו קרניים במצחו והיה נושף אש מנחירי אַפּוֹ – היה שונה תכלית שינוּי ממפלצת משובשת־צורה. מניח אני שאתם חושבים בלבכם שהשטן בא לקחתני? כלל וכלל לא – רק פּיטפּט עמי על דא ועל הא – אימתי יבוא לקחת זה וזה מביניכם. “מה בידך?” שאלני ותפס את רובי בעל דוּ־הקנים. “זוהי מקטרת לעישון טבק,” אמרתי. ביקש לדעת כיצד מעשנים מקטרת זו, והנחתי לו להכניס את שני הקנים לתוך פּיו ויריתי. אך השטן התעטש ואמר: “מעשן אתה טבק חריף”. זהו שד משחת שאין האש שולטת בו. אבל אני אומר לכם אם יש מישהו הראוּי להיקרא שד משחת, הרי זה אני, כיון שלא חששתי למכור לו את הרובה.
"אבל כלום ראיתם שהפּונדקי יהא חושש או מתיירא? ראיתם רק שביד אחת הוא נוטל מכם את לחם־חוּקכם וביד שנייה הוא מחזירוֹ לכם; זכרתם דבר אחד ושכחתם דבר שני – כך הוא תמיד. מוטב שימשוך ידיו מאתנו, – חושבים הייתם – מה הוא רוצה מאתנו? – אה, מה בעצם רציתי מכם?
"רציתי לנצל אתכם, ועשיתי זאת כמיטב יכולתי – כחובה המוּטלת על האדם לנצל את המצוּי תחת ידו ולשעבד אליו את האדמה. דבר זה לא היה לפי רוּחכם, אבל הסבורים אתם שהסוסים אָצים לסחוב את העגלה והכבשים משתטחים בהכנעה שיגוזו להם את צמרם? רוצים הם בחציר ובמספּוא, אך אינם רוצים לעמול על כך.
"אה, אבל אנחנו שונים, בני־אדם אנו, חושבים אתם מן הסתם בלבכם – ושמא אין אתם מעלים כלל מחשבה כזו? לפי עניות דעתי – אין אתם חושבים מעין זה – אם כך כיצד תוכלו לצפּות שאחרים יהיו תוֹלים בכם מה שאין בכם? אומרים לנו: האדם נברא בצלם אלוהים. הסבוּרים אתם שאף אני נבראתי בצלם? מסופּקני מאוד. רואה אני חיוּך בפניכם, אבל קשה שבעתיים להעלות על הדעת שאתם משתייכים לאלה שנבראו בצלם אלוהים.
“התכעסו, אדרבה! ואילמלא ידעתי שהיי”ש הוא שמסמר את זיפיכם, והוא שמביאכם לכלל כעס, הרי שנוטה הייתי לכבדכם.
"הרשוני לומר לכם דבר אחד לפני לכתי – אלוהים שכח משהו בשעה שבראכם. כנראה שהוא נפח בכם רוּח־חיים שלא בצד הנכון, אחרת כיצד להבין את אווילוּתכם. אתם קוראים תגר שעה שהעוֹל מגרד ומשפשף את עוֹרפּכם, אבל אתם משלימים עמו; ממילא אין אתם ראוּיים לטוב מזה. וכי אין אתם סבורים שבסופו של דבר חביבה עליכם העבדוּת? נוח לכם יותר לאכול אוכל לעוּס מאשר ללעוֹס את האוכל במו שיניכם. אני לוֹעס הייתי את האוכל בשביל כולכם; שיני שלי עשויות לכך; אבל אתם מה עשיתם? אין בכם אף אחד שהעיז לנעוץ בי את שיניו. פעמים רבות מהרהר הייתי בלבי: כיצד יכולים הם לעמוד בכך? למה אין הם עושים אותי גל של עצמות? אבל אתם מוּכנים תמיד ללקק את היד המלקה אתכם – אין בכם אף איש אמיץ־לב אחד – פרט ללארס פטר, אלא שהוא רך מדי; אפשר להוליכו בחָטמוֹ אם יודעים לתופסו בלבו.
“עכשיו יש ברצוני להודות לכם על העבר, כי סבור אני שהכל נסתיים בינינו. יש צורך באיש אחד שיהא נוהג בצמד סוסים; שומה על זה לא להסיח דעתו מהמושכות; אבל עמכם היתה המלאכה קלה ביותר – די היה לדרבן אתכם דירבון כלשהו ואתם מתנהלים כל החיים – אמנם, בעצלתיים. עדיין לא נזדמן לי להתעסק בבהמות־משא צייתניות כמוֹכם, אפשר היה לנהוג בכם בקת של מטאטא. עכשיו אעשה כמוכם, אלך לחטוף שינה קלה. אוֹשר וברכה לכולכם!”
משהלך לו הפּונדקי דוממים היו שעה קלה בפנים מטופּשות.
“זה היה קצת למעלה מהמידה,” אמר לארס פטר פתאומית. “הפּעם הרביץ בנוּ כהוֹגן!”
זה הפיג את המתיחוּת שעמדה בחלל.
“הוא קטף לכם קצת את האָזניים,” אמרו הקוֹפּנהגאים. “אבל איזה מענה־לשוֹן יש לברנש זה!”
החמה העריבה והלכה, והם משוטטים היו אילך ואילך והמתינו לבואם של הכלי־זמר כדי להתחיל בריקודים. קארל סיים את עבודתו; הוא ודיטה מטיילים ומסיחים היו שלוּבי־זרוֹע בסמוך למקום החגיגה. מהחווֹת הקרובות באו בחורים ובחורות להתהנות בריקודים; עינוֹ של לארס פטר נפלה על סינה מאחוזת־הגבעה.
“רואה אני שעדיין יש לך הלחיים האדומות והפּורחות,” קידם פּניה בשמחה, “עם בחוּרה כמוך יש לי חשק לקפץ קצת.”
הצעירים נעשו קצרי רוּח ושלחו שליח שיזרז את הכלי־זמר מהפּונדק. כיון שהלה לא חזר שלחוּ שליח שני. לבסוף בא מישהו בפנים בהולות, שוליה מאחת החווֹת.
“לא יהיו ריקודים,” צעק בפה פעור, “הפּונדקי ירה בעצמו! הוא תחב את שני הקנים לתוך פּיו ומשך בהדק. כל המוח שלו הותז לתקרה.”
צעקה שיסעה את האויר, צוויחה חדה וקצרה; לארס פטר הכיר את הקול והתחיל רץ. דיטה מוטלת על גבי הדשא מצונפת ומתעוותת – קארל גחון היה עליה. לארס פטר נטלה בזרועותיו ונשאה לבקתה.
דיטה באה על עונשה 🔗
דיטה שכוּבה היתה במרוֹם המיטה וניהמה בעיניים עצומות. סביבה מתרוצצים היו אילך ואילך. מפרק לפרק חשה ביד צוננת ומיוזעת הנחה על מצחה – ידוֹ של קארל.
“הכּנס אצל אמא,” מילמלה. “או – או!” ופלטה צעקה ארוכה ונוקבת לתוך דממת ליל הקיץ. למה מתרוצצים ומדשדשים כבדות כל כך – ולמה מענים אותה? בעד ריסי העיניים העצומים למחצה ראתה את הנעשה בחדר־האורחים. נשים נכנסו ויצאו לסירוגין, הניחו חפץ זה ונטלו חפץ אחר. אין לה מנוחה לאמה, אשה מסכנה. אבל קארל צריך לישב אצלה; ולא להתחבט כאן ולשים עצמו שוטה בעיני כל הנשים. צריך הוא להשגיח על אמה שלא תדעך כנר. או לא! דיטה פתחה לרוָחה את פּיה. היא לא שמעה את צוויחותיה שלה, אבל קלטה יפה כל רחש ואִיוושה: מישהו שהתרוצץ בפינת החדר נעול נעלי עץ, ומישהו שהביא כיסא לתוך החדר. היה זה כיסא־המיילדת של הכפר; היכן ראתה כיסא זה? אה, כן, בבקתת האלמנה של לארס יינסן, שם עומד היה רחב וקצר מאוד במושב.
“סד־היסורים,” היתה אלמנתו של לארס יינסן מכנה לאותו כיסא. מצוּיה היתה בכל לידה ולידה, אף כי היא עצמה לא נתברכה בפרי בטן; למקום שהלך הסד, הלכה גם היא. הנה קולה החורק מעל לראשה של דיטה. “בואי, בחורה,” אמרה זו, " תיפטרי מזה בכהרף־עין."
וגררוה והושיבוה על הסד. רגליה הושמו על גבי כפיסים וברכיה נמתחו עד משענות הכיסא. החזיקוה בברכיה ואלמנתו של לארס יינסן עמדה למראשותיה צמודת שפתיים.
“הנה,” אמרה, “ועכשיו אל המלאכה.”
ודיטה פלטה צעקה נוקבת.
“מצוּין,” אמרו וצחקו, “צעקה זו שמעו בודאי באחוזת־הגבעה.”
דיטה לא יכלה להבין; הרי שמעה ברורות את שני הצלצולים שצילצל שעון הקיר הקטן – ולמה אומרות הן אחוזת־הגבעה?
“הנה, עוד הפּעם!” זירזתה אלמנתו של לארס יינסן. ודיטה צייתה כלגזירה. או, למה הן מענות אותה? מה עשתה? היא השמיעה כלפּי שמיים יסוריה, יללותיה, עינוּייה שמענים אותה בלי רחם.
“זהו הצד המאוס שבעניין,” אמרו הנשים, וצחקו. “חייבת אַת לשלם בעד התענוג שהיה לך.”
או, לא, לא, לא! תענוג החטא מה טיבו? היא לא עשתה אלא את חובתה, תמיד את חובתה. ועתה נענשת היא ביסורי שאוֹל; תפסוּה בצבתוֹת מלובנות, ושעה שחָרקוּ שיניה וזעקה כחיה פראית, צחקו הללו ואמרו: “עוד, עוד!” ואלפי שדי שחת החזיקו בה, ולהבות פירכסו־פיזזו לנגד עיניה.
ופתאום נתנדף הכל, והיא שמעה את קארל מסיח עם אמה בקולו המשוך על חיי עולם זה ועל חיי עולם הבא; והיא חושבת מתוך השמחה שדבר טוב הוא שבא לדוּר אצלם, שיש עכשיו מישהו המבין לרוּח אמה; דומה שעם קארל יכולה היא להפליג למרחקים, למרחקים.
והנה רואות עיניה משהו הדוּר־נאה, אור חדש ניצת בעיניה שלה. וקארל הוא שהצית בהן אור זה.
ולפתע חוזרים ומתעצמים עליה היסורים; הכל צונח ונופל עליה; היא נרמסת ונשחקת תחת עיי מפּולת של עולם מתמוטט.
והנה קול אומר: “הכל עבר בשלום ובאופן מניח את הדעת.” ופעיותיו של תינוק ממלאות חללוֹ של החדר, ודיטה שוקעת לתוך תהוֹם.
משחזרה והקיצה, זרחה השמש עליה והיא שכבה בתוך מיטה מוצעת סדינים הרקומים בשוליהם, ופיפים לבנים חרזו צוָארה ופרקי ידיה. שׂערה האדמדם משוטח היה על גבי כותונת הלילה שלה; אחת הנשים עמדה למראשותיה וסרקה את שׂערה, ואגב־כך אמרה:
“שׂער יפה מאוד לבחורה זו; קודם לכן לא השגיחו בכך, משום שקלוע היה בצמוֹת.”
שוּלי הכר הדחוסים נזדקרו מסביב לראשה, ובזרועותיה חבוק היה חפץ קטן ואדום – צרור אנושי. היא הביטה בו בעיניים תמוהות ואדישות, בעוד שקארל עמד אצל מיטתה ובכה בכי של שמחה בשל איזה דבר של מה בכך.
“אבל אַת חיה!” אמר.
כן, ודאי שהיא חיה; ולמה שלא תהא חיה?
אותה שעה נכנס לארס פטר; מהפּונדק בא, הלך לבקשם שירתמו את העגלה – שמא יהא פיקוח־נפש. הגחין עצמו ונטל ממנה את התינוק והניפוֹ כלפּי האור.
“איזה נצר קטן ונאה של אנושות!” אמר בחום ורגש בקולו.
אז הבינה דיטה שהביאה לעולם ילד חי וממשי, והיא פשטה את ידיה אל העוֹלל.
למה אין הבחורה מתחתנת? 🔗
דיטה יצאה מפתח “בית העניים” ותינוקה בזרועותיה. רגע קל שהתה תחתיה וריחרחה את האויר הצח כאילו תהתה על זיווֹ של עולם; תוך כדי כך התאזרה עוז והציגה כף־רגלה מעבר למפתן; נטלה עצמה והפסיעה במשעול המתפּתל ל“בית־לחם־הזנגביל”. אותה שעה צצו הנשים בפתח הבקתות. שוב מראה מחוצפת זו את פרצופה! מופקרות שכמותה המעמידות ממזרים ניחא להן בעולמן! סתם נשים, קודם שמראות פּניהן בין הבריות, חייבות הן להמתין עד שטוהרו מטומאתן ומחלאת חטאן לפני מזבח אלוהים. אבל בתו של הסמרטוטר־ומלקט־העצמות נעלה היא מהנשים ההולכות לכנסייה – כאילו רק מיטת־הכלולות היא שנטמאה! הבריות כמעט שנוטים היו להאמין בכך כשראו באיזו עקשנות סרבה המופקרת לשכב בה!
ואף־על־פי־כן מעניין הוא לראות ילדה־אֵם זו, שהתהלכה חדשים אחדים כרסה בין שיניה, ועכשיו הריהי מטלטלת פרי בטנה בזרועותיה – כשהיא עצמה עדיין בחינת תינוקת! דומה שנאלצה היתה להעמיד לעצמה תינוק משלה כדי לטלטלו ולפנקו, מאחר שבינתיים גדלו אחיה ואחיותיה. ואמנם פּניה מפיקים קורת־רוח! שׂערה נסתמר סביב לראשה הקטן והמעוגל וספג אורו של יום; דמה החם מפכה היה תחת עור פניה המנומש קלות, שהוא עדיין רך וסכוּי מחמת הלידה, והמתלבלב בוורוֹד עז להתרגשות כלשהי. המופקרת – נשיקותיו וחיבוקיו של גבר לא כיערוה כלל וכלל, יאה לה מאוד להיות אֵם!
אבל איזה פרצוף אווילי מעמידה זו! לא זו בלבד שהלכה לה למקום שהלכה וחזרה וכרסה בין שיניה, מה שאינו סוף־סוף דבר קשה ביותר, אלא שיחק לה מזלה ויש לה אב בשביל תינוקה! אם כך, לכל אלפי הרוחות, למה אין היא הולכת עמוֹ לחוּפּה? אין כל ספק בדבר שמארתה של ראסמוס אולסן היא שהתחילה במנהג טמא זה של שליפת הציפּרניים כנגד המאהב, בדומה לחתוּלה! התינוק כבר הוא בן חדשים אחדים, ואין זה מוקדם כלל להחזיקו מעל לכיור־הטבילה – לעולם מוטב לא ליתן פּתחון־פּה לשׂטן. ואפשר היה לצרף דבר אחד לשני – לקיים את החתונה והטבילה בעת ובעונה אחת – מאורע אינו מתארע בכל יום. אלא שאין מתבקשות כאן עצות טובות! דיירי “בית העניים” אנשים גדולים וחשובים הם – אין הם צריכים לשאול תרמיל שעה שהם מתקינים עצמם ללכת לחזר על הפּתחים.
באמת פליאה היא שזוג הזקנים מ“בית־לחם־הזנגביל” מוסיף לפרוש חסוּתוֹ של דיטה – יחסנים אלה שאינם באים כלל במחיצתם של הבריות. כלום אין בזה משום מתן עידוד לפריצות! כן, יש בידיה של דיטה קלפים מצוּינים, אבל כלום אומרת היא לפחות “תודה” על כך? הנפש היחידה בבית שחיבבה את קארל היתה סרינה המרצחת; ומשמתה זו צרר צרורו ונסתלק לו, ואין יודעים היכן הוא.
וַדאי רעיון משונה הוא להיטפל לאדם שהגורל טבע בו את חותמו אחת לתמיד, – כי עדיין לא נשמע באיפרכיה זו שבן יקום ויברח מנחלת אבותיו. כן, דג משונה היה – לא שיחק בקלפים, לא הלך לריקוּדים, ואפילו לבית המרזח לא הלך. אלא שהיו בו מידוֹת טובות אחרות; ואין גם לזלזל ביחוּסוֹ, יחוּס של בן־חוָאים. והנה מעיזה בתו של סמרטוטר־ומלקט־עצמות, להעמיד חוטם יהיר כנגד שידוך כזה – וביחוד לאחר שכבר התירה בשבילו את אזורה. אחרת במקומה היתה מודה אלפי הודיות לאלוהים שהבחור מסכים להוליכה לחוּפּה בתנאים כגון אלה.
דיטה ראתה צרורות־צרורות של ראשים בפתחי הבקתות, וידעה בדיוק מדוקדק מה הנשים הללו מסיחות בה. אבל שיהיו מפטפטות כל כמה שרוצות! היא יודעת נפשה שלה, ואביה וזוג הזקנים ב“בית־לחם־הזנגביל” יהיו לה לסעד ולמגן. הישישה קראה לערשׂ הדוָי שלה את לארס פטר וגזרה עליו שלא יניח לדיטה להינשא לקארל, כדי שלא להחמיר את המזל הביש. לא היתה כל סכנה בנדון זה, שכן לא היתה דיטה להוּטה כל עיקר אחרי זה, והוא עצמו יהא האחרון שיגררנה לחוּפּה.
הוא, לארס פטר, לא ראה שום כבוד מיוחד בהשתדכות עם בן של חוָאים. קארל היה בעיניו נשיי מדי, והאיכר שבו לא היה לפי רוחו וטעמו. בדומה לציפּרים שלא מן היישוב שנתעו לבין ציפּרים מן היישוב כך היו בני ביתו שׂנוּאים ונרדפים תמיד על צוָאר בשל תכונותיהם האפלות והסוערות. קופות של שרצים תלויות היו להם על גבם במשך דורות שבהם היו עוסקים באומנויות שונות – תליינוּת, כשפים וליסטוּת. הבריות היו מגרשים אותם בחירופים וגידופים לתוך חשכת הלילה – והם היו חוזרים – קשורים בברית עם כוחות־החושך. היו מביאים תמיד רוח היחפנות וההרפתקנות לתוך הכפרים השאננים, ועמה ההפקרות והחטא. היו מלסטמים דירי כבשים ומכלאות־תרנגולות, היו מביאים אנדרלמוסיה וסכינים לנשפי ריקודים שליוים, ומפרק לפרק היו מבטיהם החמסניים מביאים אפילו את הצדקניות שבנשים לידי הפרת שבועת־האמונים שנשבעו לבעליהן. דבר זה בלבד השׂניאם תכלית השנאה על האיכרים.
צד זה נשרף מכבר בלארס פטר – אותו שמץ־ממנוּ שנטל בירושה; נשרף בו בימי בחרוּתוֹ; ומאז ראה את אשתוֹ הראשונה וארבעת ילדיו – כל מה שיקר היה לו עלי אדמות, מוטלים בלי רוּח חיים על שפת המעיין, כבה בו הניצוץ האחרון של ההרפתקן והמופקר. נשתייר בו רק שמץ של יחפן שעמם והלך.
מכל מקום לא ביקש לארס פטר יחוס איכרים. בעיניו היה האיכר יצור טעון רחמים – מין חוֹלד סומא הטמוּן בחוֹרוֹ ואינו רואה אורה של חמה וזיווֹ של עולם. אף כי מנודה ונחות־דרגה, בכל זאת מביט היה מלמעלה למטה על מעמד האיכרים.
כריסטיאן נשׂכר אותו זמן לסייע בעבודה בחוָה, מהלך שלושה מילין מהכפר; משם היה מכתת יום־יום את רגליו לבית הספר ומשנן את שיעוריו אגב הליכה, מוּטב לומר, אגב ריצה.
ודיטה מצוּיה היתה ב“בית־לחם־הזנגביל” והושיבה את הזקנה על כיסא, והרחיצתה וסרקה את שׂערה, והציעה את מיטתה. אחר כך ישבה בתוך כורסה קלועה וחלצה שד לתינוקה. הזקנה שכבה אפרקדן ונימנמה קלות, הקימה והרחיצה הוֹגיעוּה; לא נשתייר בה הרבה כוח; לא נותרו לה ימים רבים לחיות; חייה פחתו והלכו מיום ליום. אבל דיבוּרה בנוֹעם היה ולבה מלא דאגות לאחרים; מה יהא על הזקן לכשתלך לעוֹלמה?
דיטה נופשת היתה בכורסה אפופת שלוָה. מוחה רחוש היה שאלות עמומות שלא תבעו תשובות. עייפה היתה ונעים היה לישב כך נים־ולא־נים ולהרגיש היאך החלב זורם לתוך שדה ומקלח והולך עד הפטומת. התינוק גרגרן גמור היה; היה לוֹגם את החלב לגימות ארוכות וקצובות, ובעיניו ארשת מהורהרת משונה – כזו שבעיניו של קארל שעה שהוא מתעטף ביראת־שמים.
הזקנה פקחה את עיניה. “כמה הוא טורח קשה,” אמרה, מחייכת. “ממש כמשאבה קטנה!”
“כן, הוא זולל נורא; היה רוצה למצוץ אפילו באזניים שלו!”
“לעולם כבר לא אדע רגש זה מהו. כנראה שאלוהים לא מצא אותנו ראויים להעמיד ילדים,” אמרה הזקנה.
“ואולי משום שמקפּידים הייתם יותר מדי על הנקיון ועל הסדר,” אמרה דיטה מתוך שיקול־הדעת; “לא נעים להיות ילד בבית שאסור לעשות זאת, ואסור לעשות זאת. וגם לא הייתם זוכים לחיים שקטים כל כך.”
האשה הזקנה והחולה צחקה מקרב לב.
“כך אַת חושבת? אבל אולי לא היינו מדקדקים כל כך בנקיון ובסדר אולי זכינו לילדים שהיו מכניסים קצת אי־סדר לתוך חיינו. ברצון היינו מקריבים קצת מהשאננות שלנו.”
“אבל הילדים גורמים צרות רבות!” אמרה דיטה בכוֹבד־ראש. “הביטי על אבא שלי, כמה צרות סובל הוא בגללי.”
“אבל יש לו גם נחת ממך,” אמרה הזקנה וגיששה אחרי ידה של דיטה. “הצרות שגרמת לו עד עכשיו, הייתי מקבלת אותן באהבה אילו זכיתי בבת, ובטוחתני שגם בעלי היה אומר כך. תמיד לבדנו היינו, וצריך לתת תודה על כך, אפילו כשיש בנוּ קצת אנוכיות ואנו דואגים לנוחותנו ומוצאים קורת־רוח בדברים נאים.”
מפעם לפעם היה הזקן נכנס שפי לחדר, משתפּל על קצה המיטה, לוֹפת יד אשתו ושותק; ולפתע היה קם, מביט מהורהר בשעון הקיר וחומק שפי. שתי הנשים היו שומעות היאך הוא מתהלך אילך ואילך; במה מטורד הוא תמיד, פליאה היא. “כך כל הזמן,” אמרה הזקנה, “עסוק נורא־נורא; אין לו פנאי לשבת על־ידי, ובכל זאת אין הוא יכול להניחני לבדי, לכן יוצא הוא ונכנס מפעם לפעם. יכול הוא להתבודד יום שלם בעליית־הגג ולהתעסק שם בדא והא; מרגיש הוא שבמהרה־בקרוב נלך מכאן.”
דיטה נתהרהרה רגע קל. “למה אַת אומרת תמיד ‘אנחנו’?” שאלה לבסוף.
הזקנה תלתה בה עיניים תמוהות.
“כן, משום שאין בעל ואשה יכולים למוּת יחד לפתע־פתאום,” הסבירה דיטה.
“או, לכך נתכוונת? משתוממת אַת שאני מצרפת לכל דבר את בעלי; יבוא יום ותביני זאת, ותפילה בלבי שתמצאי לך בעל שעמוֹ תראי חיי נחת, ושנפשך תתקשר בנפשו קשר של קיימא. ייתכן שלא היתה תועלת רבה מחיינו שלנו; לא עשינו דברים חשובים בזה העולם; ואם בני האדם נולדו באמת לעמול ולעבוד את האדמה, כי עתה נבוא בידיים ריקות לפני בורא העולם; לא עמלנו ולא טרחנו, להיפך מבזבזים היינו את פּירות העמל שאחרים הורישו לנו; אלא שטובים היינו זה לזה, ולא נתנו את הדעת על עצמנו, אלא חיינו זה בשביל זה; והיה זה דבר מופלא לחשוב שאין אַת צריכה לחשוב על עצמך, כי יש מישהו הנוטל ממך את כל הדאגות. מי שיכול להפקיד שמחתו וצערו בידיו של אחר מצוּי בידיים טובות ונאמנות; זה נשתל בתוך ישוּתוֹ של זה ושניהם נעשים דבוקים וצמודים זה בזה. דברים מעטים היו לנו לומר זה לזה, שכן חושבים היינו אותן המחשבות, ובלילות חולמים היינו תכופות אותם החלומות.”
“כשאני ישינה, מרגישה אני היטב בשנתי אם פובל או אחות אלזה ניערו את השׂמיכה מעליהם,” אמרה דיטה בכובד־ראש; “ואז לא אדע מנוחה עד שאני מתעוררת וקמה ומכסה אותם.”
“כן, בחוּרוֹנת טובה אַת! כולנו נרגיש בחסרוֹנך, אין אף צל של ספק בכך.”
“אחות אלזה תבוא יום־יום לעזור לך; ילדה נבונה היא לפי שנוֹתיה.”
היתה הזקנה מוּטלת ומתופפת באצבעותיה על גבי השמיכה. “אין קארל בחור רע כל כך כפי שסבורים,” אמרה פתאומית. “הוא שלח כסף, אומרת אַת?”
“אבל אין אנו יודעים מנַיִן בא זה הכסף. מוטב שיהא מפסיק לכתוב לנו מכתבים שלו. אין לי מאומה נגדו – הוא באמת נעים וטוב־לב. אבל כשחושבת אני על מה שהיה בינינו, אני מרגישה פשוט גוֹעל־נפש.”
“אפשר משום שלא התנהג עמך בגסוּת כדרך הגברים. פעמים שאני מתבוננת לנעשה בעולם באה אני לידי מחשבה שאנו הנשים נוצרנו לכך, – שמוּטב שגבר יתעמר בנוּ, כפי שמקוּבל לומר, מאשר לחיות חיי ערירוּת. אין אנו מתפּוררות כלל שעה שהגבר משתלט עלינו, כפי שנהוג לצרוֹח. יש צביעות רבה בדעה שאנו הנשים אוהבות לשׂים עצמנו חלושות יותר מכפי שהננו. לבי סמוך ובטוח שתראי חיי נחת עם קארל; אין הוא סתם אדם; הוא רק התחיל רע, אבל את האושר אפשר לבנות באופנים רבים כל כך. ועכשיו הוא מחבב אותך, בכך אין אף צל של ספק.”
“אבל אני לא מחבבת אותו – אפילו כלשהו,” אמרה דיטה זריזות. “הוא טיפּש כזה.”
האשה הזקנה טפחה על ידה של דיטה. “כן, כן, עכשיו כשיש לך ילד משלך, שוב אין כל סיבה שתבזבזי אפילו דמעה אחת. כשתבואי בעולם הגדול מצא תמצאי שהגברים הם תכופות טיפּשים מאוד, וכי אין קארל דומה להם. ראה נראה אם תדעי להיזהר לכשתפגשי בגברים הלבושים בגדים נאים. ועכשיו קוּמי ולכי לך, שרוצה אני לנוח קצת.”
“אולי להכין תחילה ארוחת־ערב?”
“לא, בעלי כבר יכין. הרי צריך הוא להתעסק במשהו. אבל הניחי לי, לפני לכתך, לנשק היטב לילדך.”
דיטה הניחה את התינוק בזרועותיה של הזקנה. “משונה הוא שיצור פעוט כזה יש לו לומר לנו יותר מאדם שחיים ארוכים מאחריו. והרי עדיין לא חשב זה אף מחשבה אחת, וכולו מריח חלב. החיים נראים לך זכים ומגרים כשיש לך תינוק, ואף־על־פי־כן שומעים אנו שבחטא נולד האדם. קשה להבין. אבל לכי לך לפני שיתחיל לצרוח. והאושר והברכה ילווּ את שניכם.”
“אבוא עוד פעם להיפּרד כפי שצריך לפני שאלך מהכפר,” אמרה דיטה והגחינה עצמה ליטול את התינוק.
“לא, מוּטב שתגידי לי עכשיו שלום אחרון; כה קשה להיפּרד. והבה ואגיד לך, ילדה, שמוֹדה אני לאלוהים שפּגשתיך. אַת העשרת אותי ואת בעלי, כי בזכותך חזרנו להאמין בעולם.” נשקה לחייה של דיטה. “בעלי אומר שיש לך לב של זהב. יהי רצון שלבך זה יעמוד לך בעולם הגדול! אבל צריכה אַת לתת קצת את הדעת על עצמך; אדם חייב לעשות כך בעולם שבו נותנים רוב הבריות את הדעת רק על עצמם.” נשקה לה עוד ודחפתה מעמה. דיטה לא ירדה לסוף רוּבם של דבריה, אבל תפשה את הרצינות שבפרידה, ובכתה קמעה בדרכה הביתה. האשה הזקנה היתה לה אֵם בשעות הקשות שנתרגשו עליה; הטובה והיקרה שבאמהות! ועכשיו הריהי הולכת למקום שהלכה סבתא. מי תהא עכשיו מעוֹדדת את דיטה ותהא אומרת לה, שעל אף כל מה שאירע, בחורה חביבה וטובה היא?
אותה שעה עצר לארס פטר בעגלתו לפני הבקתה וטרח בהתרת כלי הריתמה. הוא שׂכר סוס ועגלה – באורח של הזדמנות – וחזר לשוטט בכפרים ולמכור מליחים. גרוטאות ישנות שהיה מאסף בשיטוטיו נתגובבו בירכתי העגלה. הוא אִיכסן את העגלה והסוס בחדרים השוממים של אלמנת דוריום, והיה רועה את הסוס בבקעות הדשואות שבתוך החולות. שוב לא מצוּי היה בכפר פונדקי שירגל אחריו ויאסור עליו תחבולות־עוֹני אלה.
“מה קרה?” שאל משראה את פּניה הדמועות של דיטה; “כלום משהו אינו כשוּרה עם הילד, אה?”
“הייתי אצל הזקנים,” אמרה דיטה ודיחקה עצמה לתוך פתח הבקתה כדי שלא תצטרך ליתן הסברים נוספים. עצם המחשבה על כך ציערה, ולא כל שכן הדיבור על כך. מסרה את התינוק לאלזה והתחילה לשפות את נזיד הערב בשביל אביה. היה חוזר תמיד רעב מאוד מסיבוּביו בכפרים. חלפו הימים הטובים ההם כשהיה סוֹעד את לבו על שולחנם של החוָאים. עכשיו נעשו הללו ציקנים; מכרו בכסף מלא כל פּירור ופירור.
דיטה לא יכלה להבין מי קונה את כל הדברים שהאיכרים מייצרים: על כל פּנים מעט מאוד מהתנובה הזו היה עולה על שולחנם! היא שׂמה לתוך הפּשטידה נתח קטן של חזיר שנתגלגל לידיה בדרכי עקיפין. כריסטיאן הוא שהפרישו ממנתוֹ שקיבל בחוָה ומסרוֹ בבית הספר לידי אלזה שתביאנו הביתה. מנַיִן ידע כריסטיאן שזה ימים על ימים שאבא לא טעם טעם של חזיר ונתן דעתו להספּיק לוֹ נתח? אגב בחישה במַחבת היתה דיטה מלכסנת מבט של חרדה אל הדלת. שמא ירחרחו שני הנערים את ריח החזיר המיטגן ויתפּרצו כזאבים רעבתנים. אה, מילא! הלאה, הצללים! שתהא החמה זורחת!
“מצאתי מקום בשביל התינוק,” אמר לארס פטר משכּילה לאכול והתחיל מפטם את מקטרתו. היה זה זוג בגיל העמידה וחשוך בנים; לארס פטר סבר שלא יחסר שם דבר לתינוק; האיש הוא איכר זעיר מנידיבו. “רוצה אַת ללכת דווקא לעיר־הבירה?” שאל. “שמא תלכי לאחת הערים הקטנות – לפרידריכסוורק, למשל? אז תוכלי להיות קרובה יותר לתינוק – וגם לנו.” לא, דיטה רוצה ללכת לקופּנהאגן. בפרידריכסוורק יהיו הבריות אומרים: “אה, זו בתו של הסמרטוטר־ומלקט־העצמות, זו עם הילד הבלתי־חוּקי!” אבל שם במטרופּולין לא יהא אף אדם אחד שיידע משהו על כך, ויהיו מכבדים אותה לפי זכויותיה, ודיטה גמרה בלבה להיות ראוּיה ליחס של כבוד. דיטה תקיפה היתה בדעתה להושיט יד־עזר לגורלה.
“כן, אילו היה לי קצת כסף!” אמר לארס פטר באנחה. “אז הייתי הולך עמך ופותח לי שם עסק קטן של גרוטאות, או רוכש לי נחלה קטנה.” לארס פטר שכח לחלוטין את הצרות שנתנסו בהן ב“קן־העורב”. מוּכן ומזומן היה להתחיל שוב באורח־החיים הישן, – חציוֹ על הקרקע, וחציו בדרכים.
לא כדאי לישב בכפר. מאז מותו של הפונדקי הורעו העניינים שבעתיים. תושבי הכפר לא רגילים היו לעשות מעשים או לחשוב מחשבות על דעת עצמם, והיו משוטטים אובדי־עצות. איש לא דאג לתיקון בדק הסירות, ומזונותיהם של הדייגים נעשו קשים יותר ויותר. לא ידעו כיצד ולהיכן יש למכור את הדגים שהעלו ברשתותיהם – הפּונדקי היה מכלכל את כל ענייניהם. כדי להיטיב קמעה מצב הדברים, חזר לארס פטר לנוע בדרכים, והתחיל רוכל במליחים. יש לומר ששינוּי זה לא היה כלל למורת רוח לו. הביא פּת לטף וגם התנער במקצת. לאמיתו של דבר נתמאס עליו הדיִג כהוגן, שכן לא נתן אלא לחם־לחץ לבני ביתו, אך לעומת זה הביא צינה רבה באבריו וכפה עליו כמה וכמה לילות־שמורים. הוא נתאַווה מאוד להתחיל במשהו חדש במקום חדש, – לנסות באורח־חיים חדש. אבל מהיכן יקח ממון!
אבל דיטה אל ראתה בעין יפה התחדשותה של היחפנות. כל פעם שניתקו עצמם מאורח־חיים מעורה, היה מצבם משתבש והולך: כאן לפחות יש להם קורת־גג מעל לראשם. “לא, מוּטב שתשתדל לשלם קצת את החובות,” אמרה בלשון של תבונה; “שכחת כמה כסף עלוּ מחלתה וקבורתה של אמא!” כן, לארס פטר זכר היטב; אבל מה, לעזאזל, שייך עניין זה לעניין זה? וכי לא רימוהו הבריות, וכי לא חמסוּ ממנו הכל!
לא, אין דיטה סבורה שיכול אדם לברוח מחובותיו. “וגם אין אנו יכולים להפקיר כאן את הזקנים – אין להם בעולם רק אותנו. אחות אלזה תצטרך ללכת אצלם יום־יום ולעזור להם. וכשאתחיל להשתכר בעיר־הבירה, אז אשלם את כל החובות, ונוכל לעזוב את הכפר כאנשים הגונים ומכובדים. שכר־העבודה בעיר גבוה הוא.”
“כן, אפשר ואַת צודקת; אבל נפלא היה אילו יכולים היינו כולנו ללכת לשם יחד; היינו מתחילים הכל מההתחלה.”
אך דיטה רצתה ללכת למטרופּולין בגפה – לא להיות כבוּלה לא על־ידי העבר ולא על־ידי יחוּס־אבות, ולהשתדל לעשות שם חיִל, נעלה מכל ספק שמשהו טוב מזומן גם בשבילה; סבתא היתה תמיד מתנבאת לכך, ובחביוֹני לבה היתה התנבאות זו עוֹממת תמיד כגחלת. האושר בא לו לאדם בדרכים תמוהות כל כך; אלא שחייב אדם לפשוט ידו. ודיטה לא נתכוונה חלילה להתכחש לבני ביתה, אפילו אם המזל יאיר לה את פּניו. לא לטובתה שלה הולכת היא לשם.
לתוך העולם הגדול 🔗
יומה האחרון של דיטה בכפר־הדייגים יום של טירדות היה; היא הוצרכה לבדוֹק בקפידה את כל הבגדים שבבית – ולא היתה זו מלאכה קלה כל עיקר. משנה לשנה נתגובבו תלי־תלים של סמרטוטים, שפשוט אי אפשר היה לעמוד על חקרם. הילדים היו לובשים בגדיהם עד שהיו מתמרטטים עד גמירא. רובם נתפּרו בידי סרינה עוד בשבתם ב“קן־העורב” מבגדים בלים שלארס פטר היה מביא הביתה שׂקים־שׂקים. עכשיו מתפּוררים היו בפועל ממש. וכדי שלא להעמיס מעמסה יתירה על האחות אלזה – שלפי עשר שנותיה היטיבה לכלכל את משק הבית, אך אצבעותיה עדיין לא אומנו כהלָכה באיחוּי קרעים ובהטלאת טלאים – ישבה דיטה עד חצות לילה והרכיבה משני זוגות מכנסיים זוג אחד, ושילבה טלאי בטלאי בחריצות יתירה.
ובשלהי אוקטובר, בדמדוּמי הבוקר עמד לארס פטר סמוך לעגלתו לפני פתח הבקתה מוּכן ומזומן להפליג לדרכים רחוקות. הוא הוליך מטען של מליחי סתיו לאיכר אחד בנדיבו; משם יהא מסיע מטען של פּחמים למטרופּולין. בדרך זו יביא את דיטה ותינוקה למחוז חפצם ובעת ובעונה אחת ישׂתכר פרוטה הגונה לחורף הממשמש ובא. הפּרידה לא ארכה שעה ארוכה. שני הזאטוטים כבר סרוחים היו על גבי החול הרטוב ובנוּ ארמונות, אף כי האור עדיין קלוש היה. כמעט שלא נתפּנו מעיסוקם ללחוץ ידה, לומר לה שלום, ראשם ורובם משוקעים היו בתוך שוחות־החול; לא נסתכלו אפילו בעגלה העוקרת והחורקת בכל גלגליה. אחות אלזה עמדה על המפתן וניפנפה בידה וחיוּך חתום בפניה – מעתה ואילך תהא היא עקרת הבית ושוב לא תהא כפוּפה למרוּתה של דיטה.
ודיטה ישבה בעגלה מכורבלת והופכת בהרהורים עצובים וכוססים. עפעפיה מושפּלים היו כבדות ומפרק לפרק היתה מתירה את סודרה לראות אם התינוק מחותל יפה.
“חם לו לבחור?” שאל לארס פטר ואגב הפניית ראש מצא שדמעות תלויות בריסי עיניה של דיטה.
“דעי לך שידאגו היטב לילד,” אמר לשון של עידוּד, “ובחג המולד עליך לקבל חופשה ולבוא לראותו, וגם אותנו.”
“או! זה לא זה,” אמרה והתחילה מתייפּחת, “מתכוונת אני לילדים. לא איכפת להם כלל שאני עוזבת אותם.”
“וזה הכל?” חייך לארס פטר חיוך של טוב־לב. “לפני ימים אחדים שמעתי את פובל שואל את אלזה אם לדעתה אמוּת בקרוב, כי אז יקבל את מגפי הארוכים. כך הם הילדים – רחוק מהעיניים רחוק מהלב! ובכל זאת הם אוהבים אותך, אף כי בזמן האחרון הזעיפו קצת פּנים כנגדך בשל העניין שלך. עליך לדעת שבגללך נאלצים היו לשמוע הרבה מלים קשות ובוטות.”
שוב שרוּי היה לארס פטר במצב־הרוח הישן־נושן. קולו הזמזמני מילא את ליבה רגש של נחמה; זה זמן רב לא ראתה אותו דיטה בכך; הדרך היא שהילכה עליו קסמים אלה, הדרך רשותו שלו היתה. אמנם לא קלאוס המדובלל נתוּן היה בין היִצוּלים, אבל לארס פטר כבר הרגיל את הסוס החדש להלך בפסיעות מתונות וקצובות.
“מה זה לעזאזל?” נצטעק לארס פטר לפתע. כריסטיאן גח־צץ מתוך שׂיח של ברקנים, כשכומתתו שמוטה לו על גבי עיניו, בדומה לליסטים. תקע עצמו באמצע הדרך וליכסן מקלו כלפי העגלה.
“לעמוֹד!” צרח וגעה בצחוק, – הפּרחח! ילקוטו תלוי היה לו על זרועו. “רשאי אני לנסוע עמכם?” שאל, ומניה־וביה דילג על העגלה. “רק כברת־דרך; אני רוצה כל כך ללווֹת קצת את דיטה.”
“אבל עליך ללכת לבית הספר, פּרחח שכמוֹתך!” ביקש לארס פטר להעמיד פנים כעוסות.
השפּיל כריסטיאן את עיניו כמי שנתפּס בקלקלתו. עניין זה נשתכח לגמרי ממנו, אף כי ילקוטו תלוי היה לו על זרועו כמזכרת־חוֹבה. אבל כזה היה כריסטיאן: לא היה במוחו מקום פנוי אלא למחשבה אחת בלבד. “עכשיו מאוּחר מדי,” אמר בקול של יאוּש, “ירביצו לי אם אבוא עכשיו.”
לארס פטר זקף עיניים תוהות בדיטה; היא נכונה היתה תמיד לעשותו גל של עצמות בשל השתמטות מבית הספר. אבל אותה שעה סלחה לו. נער טוב הוא המחובב עליה מכל בני המשפּחה; היה גורם לה צרות צרורות, ודוקא מזה הטעם היה כרוּך אחריה; ועתה הפקיר עצמו למכות־מרדות הן בבית הספר והן בחוָה אך ורק כדי לומר לה שלום. ולא יצאו רגעים אחדים והמושכות והשוט נתונים היו בידיו. הסוס התנער, זירז את הילוכו; לא יכול היה לעמוד בפני דמיו הצעירים של כריסטיאן.
“אשלח לך משהו מהעיר,” אמרה דיטה. “אולי שוֹט־רכיבה.”
עיניו של כריסטיאן נתלהטו. “ואני אבוא באחד הימים לבקר אותך; יכול אני לרוץ את כל הדרך בלי להתעייף,” הבטיח לה.
“שלא תעיז!” נצטעקה דיטה מבוהלת. “לא תעשה זאת, אתה מבטיח לי.” כריסטיאן הבטיח בהן־צדק, הרי נער טוב היה; אבל אם יקיים את מוצא פיו שעה שתיכּנס בו רוח־תזזית, זהו עניין אחר. בינתיים הגיעה השעה שיירד מהעגלה, הרי אין הוא יכול לנסוע עמהם עד עיבוּרה של המטרופּולין. “עכשיו תצטרך לרוץ עשרה מילין, פּרחח שכמוֹתך!” אמר לו אביו. שטויות! אין עשרה מילין בחזקת מרחק לגבי כריסטיאן – רגיל הוא במסעות מופלגים יותר. עמד שהוּת־מה ונהה אחרי העגלה המתרחקת והולכת, משנבלעה זו בתוך חורש של אורנים עקר כריסטיאן והתחיל מגמא דרך. דיטה לא המישה מבטה ממנו עד שניטשטש לחלוטין. “נער טוב הוא,” אמרה בנעימה של לימוד־זכות.
“כן, אבל קשה, חוששני שלא יראה נחת הרבה בחייו.”
דיטה דממה. מכונסת היתה בהרהוריה והביטה נכחה בעיניים בוהות; אותו יום כלל לא דומה היתה לעצמה. לארס פטר הבין יפה לדכדוּכה, אבל למה להיות מיצר על גזירה שאין לשנותה. וכי לא מוטב שתסיח את צערה וחסל. הוא ניסה פעמים אחדות להביאה לידי שיחה; אמנם דומה הדבר לחיטוט שמחטטים בסכין בתוך פצע, אבל יש לעשות זאת. וכל פּעם היתה דיטה מחייכת חיוּך יגע וחיוור. יום סגריר היה אותו יום, ולארס פטר עשה חניות אחדות כדי ליתן לדיטה להיניק את התינוק. ושעה שישבה בפאתי חוֹרש, היה מהלך אילך ואילך, או שוהה על גבה ומתהנה ממראה התינוק המגשש באגרופיו על שד אמוֹ.
“חבל עליו על פּרחח קטן זה שלא יוּכל עוד לחמם את חָטמוֹ בפיטוֹמת,” אמר.
דיטה זקפה את עיניה. רגע אחד דימתה שהנה ייפתחו כל הסכרים וצערה יפרוץ החוצה בזרם אדיר, אבל הצמידה שׂפתיה וחייכה חיוּכה החיוור.
בצהרי היום הגיעו למחוז חפצם; לארס פטר פּירק את מטען המליחים וטען פחמי עץ. משנתקרבו לביתו של האיכר מצאו לאשתו עומדת וממתינה להם בצדי הדרך; כבת חמישים היתה, בעלת־בשר אך זריזה באבריה. הקדימה את פּניהם בברכה ואמרה: “באתם בדיוק לארוחת הצהריים.” אותו רגע בא בעלה מהשדה הסמוך, חיגר, כפוף גב ובלוּי.
“זוהי הבחורה,” אמר, ופשט יד מלוכלכת בסיד. “התחילה מוקדם מאוד בעניין – הרי היא עצמה תינוקת עדיין,” דיטה הסמיקה וצידדה את ראשה.
“אַל תשׂימי לב לפטפוטו של שוטה זקן זה,” נכנסה האשה לתוך דבריו. “לשון ארוכה היתה לו תמיד; בקשקוּשי לשון אין גיבוֹר כמוהו, אבל ליותר מזה אין הוא מסוגל, כי אילו מסוגל היה לא צריכים היינו לקחת לביתנו ילד זר שיהא לנו לסעד בשנות הזיקנה.”
“שנינו אשמים בכך,” אמר האיש בקרירות, והתחיל מגרד במקל את הסיד מעל ידיו. “ומלבד זאת, זוכים הבריות באלה הילדים שאלוהים רוצה לזכותם בהם.”
“כך!” נשפה האשה נשיפת בוּז. “הגבר הוא המוליד את הילדים – אם הוא מוּכשר לכך.” כולה משולהבת היתה חימה בעמדה עם התינוק בזרועותיה. ניכר היה פצע נוֹשן ומוגלד שחזר ונפתח.
“אצלנו בכפר אומרים שהמופקרות זוכות באלה הילדים שאין האמהות רוצות בהם!” ניסה לארס פטר לומר דבר של בדיחותא כדי לשׂים קץ לקטטה.
“אם כך עדיין יכולה אני לצפות למשהו!” אמרה האשה בחיוך; “עדיין יכולה אני להיות מופקרת! אבל אם לדבר בכוֹבד־ראש הרי בעניין זה כבעניינים אחרים: מי שמקבל קדחת ומי שמקבל מלוֹא חָפניים מהדברים הטובים של החיים. מילא, מילא, – ניכּנס ונאכל משהו; ודאי רעבים אתם לאחר הנסיעה הארוכה.” לאמיתו של דבר לא היתה כעסנית איומה כפי שדימוּ תחילה.
ליד הכירה הצוננת מצאו לישיש מצומק יושב ומביט נכחוֹ בעיניים בוֹהוֹת. קשה היה לומר אם דעתו עדיין שפוּיה עליו; שעה שנכנסו לא נע ולא זע, אלא היה רוטן לעצמו וממולל בנעלי העץ שלו על גבי הרצפה, כשכולו מרעיד כאחוז שיתוק.
“אבא, הנה עיסוק בשבילך,” צרחה האשה לתוך אָזניו והראתה לו את הצרור המחותל. אבל הלה לא ירד לסוף דעתה. “ככה זה, ככה זה” היה מלמלם, כשהוא טופח בכפּות ידיו על גבי ברכיו הכחושות ושף ברגליו אילך ואילך. משראתה האשה שבכדי תהא משדלת לישיש שיטול לתינוק, נפנתה והחזירתו לדיטה. “אין דבר, יהא לבך סמוך ובטוח שיהא מטפּל בו ומנענעו,” אמרה.
“דומני שהוא משונה במקצת, לא כן?” אמר לארס פטר.
“כן, הזמן והנצח טורדים את מנוחתו; השנים נתארכו עליו אריכות יתירה. הוא עיוור כמעט, חרש כמעט וגם דעתוֹ לָקתה כמעט, לכן יושב הוא כאן וממולל ברגליו ומלמלם דברי הבאי. עכשיו יהא לו עיסוק כלשהו, הוא יצטרך כנראה לטפּל בתינוק; עלינו מוטלות מלאכות משלנו.”
“אלוהים שכח אותו,” נתערב הבעל. “אין אלוהים זוכר שגם העניים רוצים לחיות ותכופות שוכח הוא לדאוג לכך שנמוּת.” והאיכר קפץ את פּיו כדרך הקמצנים.
“הנח לו לזקן לחיות את הימים שנשארו לו,” הטיחה בו האשה חריפות. “אין הוא אוכל הרבה לחם. וגם אין לו תענוגות הרבה, מסכן שכמוֹתוֹ.”
“תענוגות! תענוגות!” עיקם האיש את פּרצופו. “ולמי כן יש תענוגות? הרוצה בתענוגות חייב לשלם בעדם.”
שוב נשתבשו בקטטה. המחשבה שהוא מאַכסן את התינוק בבית השרוּי תמיד במחלוקת לא נעמה כל עיקר ללארס פטר. “החיים היו קלים ונוחים אילמלא השׂטן הרוכב על גבנו ואינו מניח לנו לראות קצת נחת, על אף כל הטירחות שאנו טורחים,” אמר לשון־של־פּיוּס.
הבעל והאשה זקפו עיניים זה בזה. “אם השׂטן רוכב על גבנו, אז משמע שאלוהים הושיבו שם לטובתנו – ואנו חייבים לטלטלו עד סוף ימינו,” אמרה האשה לאחר שהוּת־מה.
“אפשר שכך הוא,” אמר לארס פטר. “הוֹאיל ואין אנו יכולים להרהר אחרי מידותיו של אלוהים, ממילא תוֹלים אנו את הקוֹלר בצוארוֹ של השׂטן. הפּונדקי שבכפרנו ניסה להכניס אמונה בלבנו שהוא מרמה ומנצל אותנו בשם אלוהים; ואף־על־פי־כן בא השטן ולקחו לאותו פונדקי! אנחנו העניים חייבים להתבונן היטב ולראות מי מבקש טובתנו ומי מבקש רעתנו, ולעשות יד אחת. ולכן אומר אני לכם: רב תודות על שמסכימים אתם לטפּל בתינוק. לא תתעשרו מהכסף שתקבלו, אבל הוא ישולם לכם בזמנו. ארבעה כתרים בכל ראשון לחודש, וששה כתרים בעד החודש שבו חל חג־המולד. ושתי חביות מליחים בעונת הקציר. אז שמנים הם מאוד, ואני כבר אדאג לכך שלא תרוּמוּ.”
“לא, לא נתעשר מהכסף הזה – ביקרוּת של הימים האלה,” אמרה האשה, “אלא שחשוֹב חשבנו שהנער יהא לנו לעזר־מה בשנות הזיקנה, שׂכר הטיפּול שנטפּל בו.”
דיטה לא נטלה חלק בשיחה, אבל כל פּעם שזו נסבה על תינוקה, היתה סמרמורת עוברת בגופה.
“כן, כן,” אמר לארס פטר. “ראה נראה כיצד יפּלו הדברים. לעולם לא רצוּי לשני הצדדים שיתקשרו קשר מהודק מדי.”
“כך היתה המחשבה שלנו. היתה לנו הכוָנה לאַמץ את הילד, באופן שהבריות יהיו סבורים שבננו הוא.”
לפתע־פתאום געתה דיטה בבכי – ולא בסתם בכי, אלא בצריחות קורעות לב. האיכר והאיכרה נתבהלו במידה כזו ששמטו מבין אצבעותיהם סכין ומזלג, ואפילו הישיש נתנער לרגע קל. “אין אַת מתביישת, בחורה?” צעק לארס פטר ונטלה בזרועותיו. “אַל תקחו ממני את התינוק,” צרחה. “אַל תקחו ממני את התינוק!” כמעט שיצאה מדעתה.
טישטשו את העניין במידת יכולתם, והסיעו את השיחה למשהו אחר. ומשכילוּ לאכול, קמו הגברים ויצאו לרתום את הסוס. דיטה חלצה שד לתינוקה – בפעם האחרונה. עגומה ומדוכדכת היתה. “שימצוֹץ כל כמה שהוא יכול; סחטי לו את שדיך עד הטיפּה האחרונה,” אמרה האשה. “והנה קצת שמן חם למרחם כדי לרכך קצת את הניפוּח שיבוא משיחזרו ויתמלאו חלב. כן, יכולה אַת ללטוֹש בי עיניים ולשאול: מנַיִן יודעת אני זאת; אבל כלום אי־אפשר שגם אשה אחרת היתה פעם צעירה וקלת־דעת ורומתה בשל קלות־דעתה ונאלצה היתה לתת את תינוקה לזרים. כך הם החיים!”
דיטה חזרה ונתייפּחה. “אַל תקחי ממני את ילדי!” יבבה.
“אבל מי אומר לקחת ממך את ילדך; אפשר להשיג ילדים כל כמה שרוצים. מוטב שתכיני עצמך לדרך, ששומעת אני שהעגלה באה. נקשור לך את השדיים, שלא יהיו תלויים ומדולדלים, אלא עגולים ומוצקים, ושיהיו נראים שוב כשל נערה־בתוּלה. יש לך עוֹר יפה, ילדה,” היתה מלהגת והולכת כשהיא מסייעת עמה. “יש לך חזה של נסיכה; הגבר שיניח עליו את ראשו, לא יניחנו על אבן קשה. אה, כן, נעורים ויוֹפי, פרחים עדינים הם. גם אשה אחרת היתה פעם צעירה והיה בכוחה להביא את המנוּול הפּראי ביותר שיניח את ראשו על חזה שלה; ועכשיו היכן כל זה? עכשיו יש לי ברנש זקן זה היורד לחיי – תרנגולת מטונפת וחתול מטורף כרוכים אחרי! כל זה נשאר מתפארת הנעורים.”
וכך היתה מושכת פטפוטה והולכת; על כרחה גיחכה דיטה בתוך יאוּשה הקוֹדר לתמונה המבדחת של החתול־והתרנגולת. על כרחה חיתלוה בחמילת־הדרכים רחבת־המידות של לארס פטר, שלא תשלוט הצטננות בשדיה, העלוּלה על נקלה ליהפך לסרטן; – ועל כורחה הושבה בעגלה. “נשקי נשיקה אחרונה לתינוק,” אמרה האיכרה, והניפה לעומתה את הילד, “ושובי מהר לראותו.” ביקשה דיטה ליטול את התינוק בזרועותיה, אך האיכרה לא הניחה לה. נזדרזה לחזור לבקתה, כשהיא מאַמצת אל לבה את הילד, כאילו ביקשה להראות שעכשיו שלה הוא.
העגלה התנהלה לאִטה בתוך צינת הסתיו; הסוס זקן ועייף היה; דיטה ישבה דמוּמה כעכבר, ועיניה בוהות. היתה בה ליאות רבה, הרוח הטחובה פישפּשה בבגדיה, וצער כירסם את לבה. האילנות דלפו – פּרוָתוֹ של הסוס דלפה, ואוגן כובעו וריסי עיניה של דיטה דלפו אף הם. בצדי הדרך נסתמנו צללים בערפל – שיחים, פּרות רועות. מישהו נתן קולו בשיר, שמא רועה ושמא יוֹגב ההולך אחרי מחרשתוֹ.
למה נגזר עלינו לבכות
ימים־על־ימים עד אין סוף?
ועינינו שלנו רק שתיים הן,
והיסורים המונים־המונים!
דיטה ידעה היטב את שיר זה, אבל בכה לא בכתה, וכיון שכך למה איפוא שר הוא שיר זה? ראתה עצמה יושבת תחת סלע־מידות והכל דולף ומבכה אותה משום שחטאה. אווילי הוא דילוף זה שאינו פוסק – הרי חטאה כדי לעצור דמעות! כרי־הדשא שהשתרעו לצדי הדרך רמוּסים היו, וקארל גח ויצא מתוך הערפל. “אני הוא ששרתי,” אמר, "אבל שנינו טעה טעינו, השופט כל אדם ואני. אין אַת ילדת החטא – סמכיני שוב. התדעי מה שאמר ישוּ: ‘הפּוגע בדך ובחלכה, פוגע בי’ " והיה קארל מהלך אחריה ומשדלה בדברים, אבל דיטה חָמקה ממנו וברחה לתוך הדראוֹן.
היא הקיצה בחלחלה, העגלה נעצרה בפאתי יער. היה סמוך לחשכה. “אין הסוס מסוגל לפסוע עוד פסיעה אחת, עלינו למצוא לנו מקום־לינה,” אמר לארס פטר. קרובים היו לפונדק־רודרסדאל, אבל ידם לא השיגה ללין שם לינת־לילה; לכן עשה לארס פטר חנייה מאחרי גורן רעוּעה, תלה את השליף בראשו של הסוס, הטיל על גבו חמילת־הדרכים שלו, והוא ודיטה דיחקו עצמם לתוך הגורן בעד האשנב שבדלת וקבעו להם ישיבה על ערימת תבן.
לארס פטר הוציא מתרמילו לחם וגבינה והושיטם בחושך לדיטה; גם תפוח שמור היה בשבילה ופיו לא פסק מדברי פיוּסין וניחומים.
גרוֹנה של דיטה צרוד היה; צריכה היתה למנוחה ולשכחה. קולו השליו והזמזמני השרה עליה מרגוֹע. שינה מעטה ישנה בלילות האחרונים, מחמת התרגשות ומחמת הטירדות, ועכשיו ביקשה רק לצלול לתוך תרדמה עמוקה ולשכוח הכל; ובעוד שהוא מושך והולך בשיח הלחש, ירדה עליה שינה.
היה זה ליל ללא מנוחה. לארס פטר מנמנם היה תנומת סוס. החלב נצטבר ותפח בשדיה של דיטה, והצער צובת היה את לבה: חלומות טרדוהו והיתה מייבבת על תינוקה. משהיה זה קשה מנשוֹא, ניערה לארס פטר ודיבר אליה בקול של חיבה. “שלום לו, לילד; מובטחני שהוא ישן עכשיו שינה מתוקה.”
“לא, לא, מרגישה אני שהוא עֵר ובוכה שאבוא ואיניקו, משום שהחלב זורם אל השדיים שלי,” נתייפּחה דיטה.
לארס פטר אוֹבד עצות היה. “אבל חייבת אַת לראות את הדברים כמו שהם, בעיניים פקוחות ובשׂכל,” אמר; “אין צועקים על לשעבר. משתסתדרי קצת, תוּכלי תמיד לקחת אליך את הנער. בעיר מצויים בתי מחסה בשביל ילדים הצריכים טיפּוּל. אפשר ולא יעברו ימים רבים ונבוא כולנו לגור עמך. וגם קארל שם, אם תרגישי את עצמך גלמוּדה.”
דיטה שתקה. היא לא תחפּשנו בשום פנים ואופן.
באשמורה האחרונה של הלילה יצא הירח מבין העבים. לדיטה היו מיחושים קשים מסביב לבתי השחי שלא הניחו לה לשכב על מַצעה. קמו וגחו החוצה; לארס פטר רתם את הסוס והעגלה ניטלטלה והלכה בתוך דמדומי השחר. כבר נראו בדרך הולכי־רגל בודדים, סבואי־שינה, ופניהם למטרופולין. “הולכים הם העירה למצוא עבודה־של־קבע או עבודה־של־ארעי,” אמר לארס פטר. “אף אני חייב הייתי לעשות כך בבחרותי, ואז אפשר שהיו לי היום פנים אחרות לגמרי.”
“אילו עשית כך, לא היית זוכה בנו,” אמרה דיטה דהומה.
לארס פטר זקף בה עיניים תמוהות. “לא? – גם זה נכון; אבל מי יודע כיצד היו הדברים מסתבבים?” ייתכן שהגורל היה מזמן אותו ואת סרינה בעיר הגדולה ו – אבל לאל־ידוֹ של מי להכניס ראשו במנהגו של עולם ולטלטל בשביל הגורל את הפּסיפסין על גבי לוח האישקוקי? אשר ללארס פטר, יודע הוא רק, שלא היה רוצה בשום אופן בחיים אחרים מאלה שהיו לו.
לא יצאה שעה ארוכה והדרך התחילה הוֹמה ומהמה. עגלות עמוסות קמטרים וארונות־בגדים חרקו כבדות, הולכי־רגל נהרו אל דרך־המלך ממשעולים ומשבילים המפליגים מהשדות; מקלות מסוקסים היו בידיהם ותרמילים על שכמם. אורו של יום התחיל מפציע והולך. “הביטי וראי שאין אַת היחידה ההולכת לנסות את מזלה בעיר,” אמר לארס פטר בנימה של שמחה.
דיטה סברה שיש בזה צד טוב וצד רע. " הלוַאי ואמצא מקום־עבודה," אמרה.
לארס פטר חייך. “אפילו אַת לוקחת את כל השטח של האגם אררא, אין אַת יכולה לאַכסן בו את כל קופּנהאגן כולה; ובני־אדם חיים שם צפופים שכבה על גבי שכבה.” ניכר היה שאין לו מושג ברור ביותר על טיבה של המטרופולין.
“ומה עושים שם במים המלוכלכים?” שאלה דיטה. “הרי אי־אפשר לשפוך אותם החוצה דרך דלת המטבח.”
“ודאי שלא, נשתגעת? הרי היו מהלכים על הצוָאר בתוך מים מלוכלכים. המים המרופשים יורדים לתוך האדמה דרך צינורות שכאלה.”
דיטה התנערה מקפּאונה. המיחושים בשדיה פחתו, וכל המוּטל מאחריה חייב לפנות מקום להוֹוה. המטרופּולין התנשאה לנגד עיניהם, – מסתורית בתוך ערפּלי הבוקר, כמין יער אינסופי של מגדלים וצריחים וכיפּות וארובות של בתי חרושת, ומכל הדרכים נהרו אנשים וכלי רכב שונים, – עגלות־קצבים, עגלות־חלבנים, עגלות־אופים, עגלות־ירקנים. “כן, אדם אוכל כאן לשׂוֹבע,” אמר לארס פטר, והתאנח. “חייב אדם לחיות כאן אם רוצה הוא לקבל חלק בדברים הטובים שהוא מסייע בעשייתם.”
עתה היווּ חוליה אחת בשרשרת האינסופית של כלי רכב, ולפתע־פתאום לבשה הדרך צביוֹן אחר, צביון של רחובות מרוצפים שמהומה רבה עמדה בחללם. אימה ירדה על דיטה, והיא לָפתה זרועו של לארס פטר ונלחצה אליו. טראמים משקשקים, עגלונים צורחים, רוכבי־אפניים וסיעות־סיעות של בני־אדם המטילים עצמם לתוך מערבולת, ויוצאים שלמים בצד השני של הרחוב. והבתים הגבוהים הגחונים על ההמונים, כאילו אחוזים היו סחרחורת, נאלצה היתה דיטה לעצוֹם את עיניה: אלה הבתים עלולים לצנוח עליהם! לבה סמוך ובטוח היה שלא ייצאו בשלום מתוך מהומה ומערבולת זו. ופתאום סטתה העגלה לתוך סימטה צדדית, ועשו חנייה בחצרו של פונדק שהיה מוּכר לה מתיאוּרי ההרפּתקאה שארעה לו ללארס פטר בנסיעתו הראשונה למטרופּולין. לאחר שדיטה פרשה לנוח, נסע למסור את מטען פּחמי העץ לתעודתו.
מילא איפוא את חובתו, והוא מצוּי בקופּנהאגן! הסוס עמד באוּרוָה, על אבוּס גדוּש, ולארס פטר עמד ליד שער הפּונדק, ושאף אויר מלוֹא לוגמיו, ובראשו מעמעמת הרגשה נבובה ומשונה. בחוץ מתגוללות דאגות וטירדות, וכאן עומד לו לארס פטר ומצפה וממתין למשהו. במה יבוֹר, הדברים רבים מדי.
אבל ראשית לכל עליו להאכיל את האדם הפּנימי; מעיו נתחתכו מחמת רעב. נזדמנה לו מסבאה, הסב לשולחן צולע והזמין צלחת בשר קצוץ וכוס יי"ש. הכרח היה לו שיגרש כהוגן את הצינה והעייפות מאבריו. והדבר עלה בידו! משחזר ועלה לרחוב, היה לארס פטר אדם שונה מן הקצה אל הקצה. גם נופה של העיר נשתנה. החמה הפציעה על הגגות – וגם סיכוּייה של דיטה מזהירים הם. צעירה היא וחרוצת־כפּיים ואין טיפּוּלוֹ של התינוק מוּטל עליה, וגם באו ליום־השׂכירה. שומה עליו למצוא בשבילה מקום־עבודה יאה והגון, – שבו תקבל משכורת מניחה את הדעת, שבו ינהגו בה יחס טוב, שבו תוכל לעלות כפורחת. כי למען האמת יש לומר שבעיניו של לארס פטר לא היתה לדיטה אחות ודוגמה בכל העולם כולו. רגעים אחדים היה עומד וחוכך בדעתו: שמא ילך ויציץ לאותו פונדק שבו מצא עצה טובה וסיוע לפני שנים רבות. שמא ילך ליטול עצה ממנצח־התזמורת? – אז הראה זה פלאות! בזכרונו של לארס פטר נשתמרה אותה נסיעה כהרפּתקאה וכמאורע גם יחד. אבל משבא לאותו פונדק וראה את סולם־המדרגות שנשתלשל וירד למרתף, נסתמר משום־מה למקומו: כאן שדדו ממנו את ממוֹנוֹ ושעוֹנוֹ. מיד נתלש, פּנה וחָצה את כיכר־הפּחמים ונטה לסימטאות העתיקות.
אהב לשוטט בסימטאות אלה. על כל צעד ושעל חנות של סדקית, חנות של נרוֹת־שעוָה, חנות של גרוטאות, חנות שכל הפרקמטיה שלה הם צרורות של מטאטאים, וחנות שהפרקמטיה שלה הן נעלי־עץ בורקות. לארס פטר נשתוקק מאוד להיות בעל־חנות בסימטאות אלה.
ברחוב ס“ט פּטר נתקהל המון גדול בסמוך לסולם־מדרגות שגלש ישר אל המדרכה. היו אלה אנשים מסוגו – הגברים, מכנסיהם תחובים תוך מגפיהם, ובנשים ניכר היה שהן רגילות לזחול ולעקור ירקות ובולבוסים. היו עומדים ולוֹטשים עיניים אל החלונות הגבוהים שעליהן התנוססו אותיות גדולות שנצטרפו ל”לשכת־עבודה לבחורות". מזמן לזמן היה מישהו מתוך ההמון מחליט החלטה פזיזה ומטפּס בסולם־המדרגות. דומה היה כאילו הם מתקינים את עצמם להופיע בפני הדיין, מוֹרך־לב כזה חתום היה בפניהם.
לארס פטר עלה בצעדים מהירים במדרגות – כבר היה פעם בלשכה, כבר היה! בפרוזדור עומדים היו צפופים ודחוקים ודורכים זה על יבלוֹתיו של זה, בדומה לכבשׂים. “מה לעזאזל! הרי אין אוכלים שם אנשים,” אמר ופילס לו דרך. החדר הרחב־ידיים מלא היה איכרים ואיכרות שאֵד מהביל היה מחמילותיהם ומסודריהם, והיו עומדים כגוש אחד שאינו יכול לזוז זיזה כלשהי. בירכתי החדר התרומם חַיִץ מסורג, ומאחריו, בשני קצות שולחן ישבו פקיד ופקידה. הללו היו מצביעים בחוד של קולמוס כלפּי זה וזה, מקשיבים למבוקשם, ממיינים אותם חבורות־חבורות; כמה מהם נתבקשו להיכנס דרך החַיִץ לחדרוֹ של המנהל. “מנהל זה הוא בטח של בשר־ודם!” אמר לארס פטר והתבונן על סביבו; אך איש לא העיז לצחוק. מפרק לפרק היה המנהל מופיע בפתח הדלת ונותן איזה צו. מסורבל בשׂרים היה במידה מבהילה! ופרצופו שחום – כמעט דיוקנו של שׂטן שחור, עם שיוּר של אף רומאי בין לסתותיו התפוחות, וזיפים מזדקרים היו מתוך צמד נחירים שדומים היו למנהרות המוליכות לתוֹפת. לארס פטר העיף בו מבט מפוחד וכעוס, אף כי לא נפלה ביניהם קטטה קלה שבקלה. כל פּעם שהיה מופיע בפתח־הדלת, היתה אי־ניחותא עוברת בין הנאספים. אמרו עליו שצבר מיליונים בפרקמטיה של בשר־אדם. הבחורות היפות היו מתבקשות ללשכתו, ביחוד כשפולניות היו, והיה משדלן שיסעו לחוץ־לארץ, וסוֹפן שהיו מובאות לבתי בוֹשת שבערים הגדולות, או מוסעות מעבר לים.
לארס פטר לא ידע כיצד להתחיל. הוא רצה משהו מיוחד בשביל דיטה, ולשם כך יהא צריך לקשור שבחים לסגולותיה הנדירות, אבל בתוך המון זה אין הוא יכול לשיר שיר־ההלל המוּכן ומזומן בפיו. אותה שעה נפלה עינו על גליון־נייר שתלוּי היה על דלת צדדית. “בחורות שלאחר לידה, מתבקשות לפנות לחדר ב'. הצעות יוצאות מן הכלל.” רעיון ניצנץ במוחו שעה שעמל לסבר לעצמו את הכתוב; אז שׂם נפשו בכפּוֹ, אם אפשר לומר כך, והלך והקיש על הדלת של אותו חדר. אשה בעלת־בשׂרים פתחה לו את הדלת. גם בפרצופה תקוע היה אף אנקולי, והיא זקפה בו עיניים של תוּכי.
“באתי בעניין הבחוּרה!” אמר.
“טוב, הבאת אותה לכאן?” שאלה חדוֹת. “אין אנו מקבלים מינקת בלי שנראה אותה!”
“או, אה! מתכוונים אַתם למינקת? הרי יכולתי לנחש זה מיד אילו הייתי מטריח קצת את המוח שלי. מה אַתם משלמים, אם רשאי אני לשאול?”
“כבר נשתווה במחיר, אם בריאה היא. אבל תחילה הבא אותה לכאן,” אמרה האשה והטיחה את הדלת בפניו.
לעזאזל! הרי זו מכשפה אמיתית! ומחוצפת כזו! כמעט שמיעכה לו את חָטמוֹ. טוב עשה שהשיב לה בשחצנות; קם וירד לרחוב בהילוך מזורז, כשכובעו מצודד לו קמעה. לפי שעה מתנהלים העניינים כשוּרה, אלא שדעתו לא נוחה היתה מזה שדיטה תלך לשמש מינקת – משל פרה חולבת. אבל מוטב שיירד לאיזה מסבאה: לגימת יי"ש מפליאה להבהיר את המוח ומראה את הדברים באוֹרם הנכון.
משיצא מהמסבאה היה מחוּור לו שדיטה זכתה במקום־עבודה קל ובמשכורת הגונה תמורת חלב שתתן לילד זר, שאילמלא כך היה יורד לטמיון – משמע שלא לשוא הביאה ילד לעולם; ויוצא חלָציה יהא שותה חלב מבקבוק.
נכנס בצעדים מאוששים לחדרה של דיטה. “יכולה אַת להתלבש,” אמר, “מצאתי בשבילך מקום נהדר. עתידה אַת להיות גברת נכבדה, וייתכן שתהיי חולצת שד לרוזן קטן, אם תעמדי בבחינה. קונים הם מינקת כשם שקונים פּרה. אבל לעזאזל! המיוחסים האלה רוצים לדעת מה הם מקבלים בעד כספּם.”
כן, הבחורה תעמוד בלי כל ספק בבחינה. תענוג היה לראות כיצד נתעגלו ונתגוונו צחות כתפיה ושדיה. עוֹרה כזה של סרינה היה, אך לא מנומש כל־כך. גון שׂערה אדום־זהוב וקוֹרן, וכשהותר היה צונח ויורד עד למטה ממתניה.
בית־מחסה לתינוקות 🔗
“פעמון־הדלת מצלצל! פעמון־הדלת מצלצל!”
דיטה שמעה את צלצולו של הפּעמון בקיטון הקטן שבסמוך למטבח, שבו רחצה עצמה ועשתה שׂערה לאחר שכילתה לשטוף את הרצפות, להדיח את הכלים ולכבס את החיתולים ועוד מלאכות־של־לכלוּך כיוצא באלה. “פעמון־הדלת מצלצל!” חזרה ואמרה בקול־חרדה, כשהיא פונה לאומנת שמצוּיה היתה אותה שעה במטבח. מרת פטרסון השליכה מידה כלי סריגתה, נתלשה ממקומה ושעטה לתוך המסדרון הארוך. מקץ רגעים אחדים חזרה, בלא נשימה. “הרוזנת באה,” נצטווחה. “הזדרזי. הכנסתי אותה ללשכתה של המנהלת עד שתהיי מוּכנה.”
דיטה קפצה לתוך “מדי־הראוָה” שלה: שמלה רפרפנית ששרוּוליה קצרים וגלאי עמוק לה, ומיתחה כומתה לבנה על גבי שׂערה – ואָצה למסדרון. משהוכנסה האורחת היתה דיטה יושבת בתוך כורסת עץ לבנה, וה“אחות” עומדת רכוּנה עליה ורחצה את פיטוֹמת שדה החשוּף בחתיכת צמר גפן שהיתה טובלתה בתוך מי בוֹר. החלק התחתון של קירות האולם מצופה היה לוחות־עץ צבועים לבן, והחלק העליון של הקירות והסיפוּן מסוּידים היו. אותו אולם שנתקרא בפי הבחורות – אולם־הראוָה – מחוּיץ היה לשלושה מדוֹרים. ריהוטו של האולם נצטרף ממיטות־ילדים אחדות מוגפות וילאות ורודות־חיורוֹת ומצמד של כני־רחצה. ה“אחות” פרשה בקפידה מפּית לבנה על גבי שדה של דיטה. “הנה!” אמרה בחיוך־של־סוּכר. “הולכת אני להביא את התינוק!”
במרחק־מה מדיטה ישבה בחורה צעירה לבושה שחורים. עפעפּיה מורדים היו, כבדות ומהורהרות; אבל מביטה היתה בדיטה בעד הריסים. דיטה ידעה יפה כי באופן־הבטה מעין זה יש מידה של יוֹהרה טרזנית – כמעט כבאופן־ההבטה בעד לוֹרנטה. אבל יש גם מידה של גסות־רוח להסתכל כך בבני־אדם. ואף־על־פי־כן חמודה היא – וצעירה, – בערך בשנותיה של דיטה. צעיף שחור היה תלוּי לה על גבה. זה בא להעיד שאלמנה היא, ושאנוסה היתה למסור את תינוקה למינקת – החלב בשדיה יבש מחמת גודל הצער שנצטערה על מות בעלה היקר – או מחמת מעשיה כיוצא בה. אבל לא היה בה שמץ של אלמנה – כדוגמתה של דיטה – משום שלא נכנסה כלל לחוּפּה! אבל רוזנת היתה, ונשתייכה לאחת המשפּחות היחסניות ביותר שבמדינה – ונשתבשה במעשה־אהבים עם סייס. שאָר הבחורות שבמוסד ידעו את המעשייה כולה – כשם שיודעות היו פרשת־גלגוּליו של כל תינוק שאוכסן במוסד. דיטה לא יכלה להבין מעשה אהבים זה עם סייס. אילו רצתה בתינוק מדעתה שלה, היתה בוררת לה רוזן שיהא אביו! ואף־על־פי־כן, היתה הרוזנת הצעירה חמוּדה מאוד. בפניה עדיין חתום היה החוָרוֹן שלאחר לידה, ושמא היתה אותה השתבשות הסיבה לו? המיוחסים מדאיבים, לבם על עניינים כגון אלה שבעתיים מאשר פשוטי העם. בכל אופן גילתה הרוזנת הצעירה חיבת־מה לתינוקה והיתה באה מדי שבוע בשבוע לבקרוֹ.
שעה ארוכה יצאה עד שחזרה האומנת; ודאי משהו לא כשורה, – אולי מרחיצה היא את התינוק ומפדרתוֹ. ודיטה ישבה בטלה ונשתקעה לתוך הזיוֹת עצובות. מחשבות רבות כל כך מתדפּקות היו על פּתחי לבה בעתוֹתיה הפּנוּיות. לפתע חשה זרוֹע נכרכת מסביב לצוָארה. “ובן כמה הוא הפעוט שלך?” שאלה האשה הצעירה והשיקה לחיה ללחיה של דיטה.
שאלה איומה שאלה זו לדיטה. פּניה נתעוותוּ ושׂפתה התחתונה התחילה מרעדת. אבל לאָשרה נכנסה באותו רגע האומנת. “הביטי־נא גברתי כמה חמוד ומתוֹק הוא!” אמרה והניחה את התינוק בזרועות אמו. זו הסתכלה בעוֹללה בעיניים קורנות, אלא שלאחר שהוּת־מה הניחתו ליד שדה של דיטה בארשת־פּנים סתומה.
דיטה נשתוקקה לגלגל שיחה עם הרוזנת; לא חשה כלל במחיצת היחוּס שבינה לבינה; בבחינה מסוּימת הריהן אחיות לצרה, ואף כי צרה זו באה עליהן בדרכים שונות. אלא שהאומנת לא משה מהחדר, והיתה משוטטת אילך ואילך. “לאט־לאט,” היתה אומרת כולה דאגה לתינוק; “שימי לב שישתה לאט־לאט.” אבל לא היתה זו אלא אחיזת־עיניים; היא רמזה רמיזות־סתר לדיטה כי די ינק.
דיטה השתדלה להעמיד פנים כאילו שמט התינוק את הפּטומת מעצמוֹ. היא מיצרה היתה על כך, אך לא העיזה שלא לציית. “נדמה לי שלא אכל די,” אמרה הנערה־האֵם, “הוא צמוּד כל כך אל השד. כלום לא היה רצוּי לתת לו גם את השד השני?”
“לא. אסור שיאכל יתר על המידה,” אמרה האומנת. “הוא יקיא ומה תהא התועלת מכך.” נטלה לתינוק והניחתו בזרועות אמו; זו קמה והשכיבתו במיטתו הקטנה. שעה קלה עמדה הרוזנת הצעירה גחונה על המיטה, ומשחזרה ונזדקפה היו עיניה קשורות בדמעות. דיטה נשתוקקה לכרוֹך זרועותיה בצוָארה של זו ולומר לה שלא תהא מצטערת, שהיא תדאג לכך שהנער יאכל די שׂבעוֹ. אבל באותו רגע נזדרזה זו לומר שלום לשתי הנשים, ואגב כך טמנה שטר־כסף בכף ידה של דיטה. האומנת ליוותה אותה אל הדלת, ודיטה הלכה לחלוֹץ שד לתינוק שני.
האומנת חזרה. “תודה לאֵל שנסתיים ביקוּר זה! הבה ונקווה שלא השגיחה בתכסיס שלי.”
“אבל חבל על התינוק; היה יכול לשתות עוד המון!” אמרה דיטה.
“יסיים בדיסה, אין דבר!” אמרה האומנת. “גם התינוקות האחרים צריכים למעט חלב – במוסד הזה אין שום יחוס־אבות! אבל נדמה לי שהרוזנת נתנה לך דמי־שתייה?”
בלי שמץ־רצון כלשהו מסרה לה דיטה את שטר־הכסף. מרת פטרסון יצאה וחזרה מיד עם מעות קטנות. “הנה; זה חלקך!” אמרה. אכזבתה של דיטה רבה היתה; משנכנסה למוסד הוגד לה שיעתירו עליה שפע של מתנות ודמי־שתייה, והנה חומסים ממנה את שטר־הכסף העלוב שקיבלה; ולא זו בלבד אלא לא תקבל גם אף פרוטה מחוקה של משכורת עד תום תשעה חדשים לחתימת החוזה. גמרה בלבה לספר לרוזנת מעשה דמי־השתייה שנתנה לה.
“אַל תעיזי לפטפט בפני שום איש על הנעשה בתוך כתלי המוסד הזה!” אמרה האומנת בפנים כעוסות. דיטה השפּילה ראשה ומילמלה: “לא!” ביישני.
פעמון־הדלת צילצל, האומנת פלטה צוויחה דקה ואָצה לפתוח את הדלת. יד ימינה של המנהלת היתה ושומה עליה לקבל את האורחים. צוויחה דקה זו לא היתה אלא חיקוּי לדרך־הצוויחה של המנהלת, שכן היתה זו מפרכסת כולה ולוחצת יד אל לבה, שעה שפעמון־האַזעקה מצטלצל היה. לב חלש היה לה. אף שאר הנשים שבמוסד היתה בהן תכונה זו. אך עוּבדה היא שהדירה היתה כה מושקעת בדיוטת־המרתף שמן הנמנע היה לשמוע את פעמון־הדלת, ולכן חיברוהו עם פעמון־אַזעקה שבסופו של המסדרון הארוך, וכשזה התחיל מצטלצל, היה מקים שאון כזה שכל העצבים בגופו של אדם היו מתרעדים ומתרטטים, ועל כרחך היית מצווח. ואם היה תינוק מוּטל אז בחיקה של אחת המטפּלות, היה זה מצטרח מתוך אהדה.
פרט לכך היו צריחות רבות מנסרות בין כתלי המוסד הזה; למנהלת היה מין עסיס־פּלאים היפה מאין כמוהו להשקיט תינוקות.
אבל אורחים היו נכנסים ויוצאים מבוקר ועד ערב ופעמון־הדלת ידע נוֹפש מועט. לשם מה באו כל האנשים האלה? רובם מתייחדים היו עם המנהלת בלשכתה הפּרטית שנמצאה בסמוך לדלת הכניסה, באופן שמן הנמנע היה להעיף בהם מבט. סוֹפיה ופטרה העמידו פנים שיודעות הן לשם מה באים כל האנשים האלה, אלא ששומרות סוד. “עדיין טירונית אַת, יקירה!” היו אומרות ומגלגלות עיניים מסתוריות. אבל הפּעם היה זה סוכן לשכת־התיווּך. דיטה הכירתו לפי פסיעותיו הדוביות ולפי החוכא של האומנת. משבאה הזדמנות לידו, מוכן ומזומן היה לצבוט צביטה – חזיר שמן שכמותו!
ובואו פירושו שהמנהלת יוצאת עמו לבלות את הערב, ומטילה על האומנת את הפּיקוח על הבית. אך יצאו החוצה, אספה האומנת את הבחורות ואמרה להן: “יוצאת אני לשעה קלה ומוסרת לכן את ההשגחה על המוסד. שלא תעיזו להפקיר את הבית; זכרוּ את האחריוּת המוטלת עליכן!” היו מניעות ראש ואומרות: “נשגיח על הבית בשבע עיניים!” – ואך יצאה האומנת, עפו כסנוּניוֹת אל חדרן והתחילו מסתרקות ומתלבשות; וכל המוסד כולו מוטל היה איפוא על כתפיה של דיטה. לא זו בלבד שהוצרכה לשים עין על התינוקות, אלא גם מזומנת היתה בשבילה גיגית־כבסים. אבל כך היה תמיד – הכל מטילים היו על כתפיה של דיטה – הכל! כל העניין הזה נתמאס עליה כהוגן, וראש מאוַייה היה לצרור את צרורה ולהסתלק בחשאי.
כבר נתנסתה דיטה בכמה וכמה נסיונות בלי שתסיק את המסקנות המשתמעות מהם. היתה סופגת את סטירותיו של הגורל בלי כל טרוניה; כלל לא עלה על דעתה לתלות את הקולר בצוארוֹ של מישהו, ואפילו לא בצוָארם של אלה שגרמו שהמהלומות אלה יירדו על ראשה. לפי מזגה וטבעה מאריכת־רוח היתה; זו היתה מידה מובהקת שלה. צריך היה שהעניינים יידחקו לתוך מבוֹי סתום ומסותם כדי שתתחיל לקרוא תגר עליהם ולבקש להם תקנה.
אבל כאן נתגדשה הסאָה. כלל לא פתיה היתה ולא היתה בה רחמנוּת אווילית. היא הביאה ילד לעולם, ותגידו מה שתגידו, אין זה כלל חזיוֹן נדיר במעמד שלה; אנוסה היתה למסור את ילדה לזרים, גם בכך אין תמיהה; זוהי מנת חלקם של העניים וגזירת הטבע. אבל שגברות מפונקות יהיו סורחות, ומעמידות ולדוֹת מחוץ למיטת־הנישואין – גברות אמיתיות, ולא בנות איכרים הדיוטיות – זה היה משהו שלא היתה מעיזה להעלות אפילו על דעתה! אבל יודעות הן לטשטש את העניין; הולכות הן לקליניקה ועושות לעצמן ניתוּח מדוּמה ונפטרות מהעניין.
לא, דיטה שוב לא האמינה בכל אמונה עיוורת; היא התחילה לצרף שתיים לשתיים; סוף־סוף נכנסה מאחורי הקלעים וראתה דברים רבים באור חדש. היא באה לכלל החלטה שאין המעמדות העליונים עדיפים מהמעמדות הנחותים; כי כל העדיפות הזו אינה אלא אחיזת עיניים. שעה שנשים מפונקות אלה היו שוכבות כאן ומתפּתלות בחבלי לידה, היתה השמועה מהלכת בעיר שהן נסעו לפאריס לקנות השכלה וכיוצא בזה. אהא! אף הן אנוסות לבלוֹע את הגלוּלה המרה לאחר שבלעו את הגלוּלה המתוּקה. אם שווֹת הן, למה איפוא גוזלים חלב שלה מתינוקה ונותנים אותו ל“ילדי־חטא” שכמותו? חידה זו טרדה את מנוחתה של דיטה.
ערב אחד ביקשה להסיח בעניין זה עם סופיה ופטרה. אבל הן עשאוה לחוכה ואטלולא. “היצאת מדעתך?” אמרה סוֹפיה. “מה טעם חושבת אַת שהגברות המפונדרקות טובות מאתנו? יש להן כסף, וזהו עיקר־העיקרים! החושבת אַת שאיזו בחורה שהיא שקרה לה האסון להיות הרה, היתה רוצה להיות הפקר להלצותיהם הגסות של פרחחי הרחוב ולגידופיהם של אבא־ואמא זקנים, אילו היה לה מוצא כלשהו? לגברים, להם לא איכפת כלום; הם משאירים אותך בצרה ומסתלקים. אין הצדק אלא אחיזת עיניים, ויכולה אַת להגיד שאני אמרתי לך כך!”
יוּגד על הצדק מה שיוגד, כל פּעם שדיטה היתה חולצת שד לתינוק, היו הגעגועים מסיעים אותה לתינוקה שלה המוּטל אצל זרים ומוצץ דד־של־גוּמי, בעוד שתינוק זר סוחט ממנה את החיוּת. וגם אַכזבה מרה נתאכזבה דיטה: הכל כה שונה היה מזה שהובטח ללארס פטר. סברו שהיא נשכרת להיות מינקת במשפּחה מיוחסת, כיון שעקרת הבית היא ענוגה ומפונקת מדי שתיניק את פרי־בטנה, וכי תתהלך תמיד לבושה לבן; והנה נעשתה כאן – “פרה חולבת בחוַת תינוקות!”
מעבידים אותה בכל מיני מלאכות גסות, שמלת־הראוָה לובשת היא רק בשעת ביקוּרה של אורחת מיוחסת. לא הורשה להן לבחורות לצאת בערבים; כך מפורש היה בחוזה. המנהלת טענה שחוששת היא שלא יביאו איזה אילוח לקליניקה; אבל לאמיתו של דבר חששה שלא יפטפטו על הנעשה בתוך כתלי המוסד.
אך סוֹפיה ופטרה היו הולכות לשיטוטיהן בלילות שבהם שימשה דיטה תורנית; והיא הוצרכה לעמוד על המשמר ולהניח להן להיכּנס לפי סימן מותנה. קצת חוצפּניות היו, אך טובות־לב ומסייעות עם דיטה. אבל לא העלו כלל על הדעת שצריך פּעם לקחת גם את דיטה לטיול. סבורות היו שיש בה מידה יתירה של קרתנות!
המלאכים הקטנים 🔗
“המלאכים הקטנים והמתוקים! שייהנו קצת מאור־השמש!” אמרה המנהלת, ודחפה את מיטות־התינוקות אל החלון שבעדוֹ נסתננו קרני אור מועטות וקלושות. זה נתקרא שם אורה־של־חמה, ומשהיו פותחים את החלון ומפעלי־הגאז שממול היו פולטים לתוך החדר עננים מבוסמים עשן, – היה זה מתקרא אויר צח.
דיטה ומרת בראם מצויות היו לבדן במוסד. פטרה וסופיה הלכו לטיוּלן היומי בהשגחתה של האומנת. דיטה משוטטת היתה אילך ואילך, עושה זאת ועושה זאת ומעיפה מבט בתינוקות. מרת בראם נתרווחה בכורסתה ופיה היה טוחן והולך. היא היללה את חריצותה של דיטה; היא חזרה וציינה שרק ארבעה ילדים מצויים אותה שעה במוסד, וכי לא צריך להרגילם בפינוקים יתירים, כי אחד מת, וצמד אחד נעלם לפני איזה פרק־זמן – יאוכסן מן הסתם באיזה מקום אחר. “היו זמנים שהיו לנו כאן כעשרים תינוקות בבת אחת,” אמרה מרת בראם; “אך בזמן האחרון הגיעו הדברים לידי נקודת קּפאון – היו שתיים שלוש תאונות בלתי נעימות – והבריות הם חשדנים כל כך.”
היו לה עיניים של כלב – עיני כלב נאמנות, שלא הביעו מעולם כעס או כל רגש אחר; רק אימה היתה ניצתת בהן לפעמים. מסורבלת היתה מפלי־בשר, ועור ידיה תלוי היה מרופה. לוקה היתה קצרת ונופשת כבדות שעה שהוצרכה לנשום נשימה עמוקה – ולובשת תמיד שמלת משי שחורה, ופניה פשוטות ודאוגות היו, כאילו לא ידעה לצרף שתיים לשתיים.
“מלאכים קטנים ומתוּקים!” אמרה. “החתן שלי מתכעס עלי לפעמים משום שאיני מושכת ידי מעבודתי בקליניקה זו. הרי יודעת אַת שהסוֹכן מלשכת־התיווּך הוא החתן שלי. אנחנו רק מבזבזים כסף, כך אומר הוא, ולא מקבלים כל תודה בעד הטירחה שאנו טורחים. אבל סוף־סוף נלך לגור באירופה הדרומית – האויר שם יפה מאין כמוהו לקצרת. אבל קודם לכן נתחתן.”
אותו רגע נצטלצל פעמון הדלת. מרת בראם הוצרכה להדק ידיה אל לבה. צלצול נוקב זה הבהילה במידה כזו שלא עצרה כוח לקום על רגליה.
שפי נכנסה דיטה על בהונות רגליה ל“חדר־הראוָה” והצמידה אוזן לקיר לשכתה של המנהלת. היא שמעה קולות צעירים, קולו של גבר, מעומעם קצת – שניסר שעה ארוכה, וקולה של בחוּרה, שהיה משסע מפרק לפרק את השיחה בגניחות. אבל דיטה קלטה רק מלים מעטות. “אבל האין אַת יכולה לסלק זה” יצא קולו של הגבר מעמעום ונתעצם. “עשי זאת, עשי זאת! עזרי לי!” התחנן קולה של האשה, ותוך כדי כך מררה בבכי. אחר זה נשתררה דממה ודיטה חמקה מהחדר על בהונות רגליה.
מקץ שעה קלה נכנסו ל“אולם־הראוָה”. דיטה יכלה לראותם בעד הדלת הפּתוחה – אשה צעירה מאוד, חיוורת כל כך, חיוורת כל כך, ועיניה הדמועות משובצות בתוך טבעות אדומות, וגבר קצת גדול ממנה בשנים לבוש זיג שחור, ששיוָה לו מראה של כומר.
“תוכלי להיות בחדר הזה,” אמרה המנהלת, “הוא מלא שמש.”
“כן, כן,” אמרה הבחורה בקול שנוק. “כן, כן!” ידידה החזיק בידה, כאילו אמר לגונן עליה מפני כל רע.
“ולא יוָדע שמץ־דבר – אפשר לבטוח בכך?” שאל.
“מה שנוגע לזה, אַל יהא לך אף שמץ של ספק,” ענתה המנהלת. “אנו שותקים כאן כקבר. אבל עליהם להודיע לנו בעוד מוֹעד מתי תבואו, שכן תמיד צפיפות אצלנו.”
משחזרה המנהלת, היתה דיטה עומדת במסדרון הארוך והאפלולי בסמוך למטבח. “יכולה אני ללכת לרגעים אחדים?” שאלה. חיש־מהר טיפּסה בסולם־המדרגות הצדדי המוליך לחדרה, הטילה עצמה על מיטתה, כבשה פניה בכר והיתה מרעדת בכל גופה. כל העניין הזה הוא נורא ואיום כל כך – הבחורה המסכנה והמעונה – והגבר שהחזיק בידה; והיתה דיטה מצונפת בצער ללא דמע, כולה הומה רחמים לבחורה האומללה, ולעצמה על שאין לה מי שיחזיק בידה. וכמיהה עזה נדלקה בה לכל מה שהניחה מאחריה – אבא, אחים ואחות – וילדה שלה, שהוא עצמה ובשרה. הו, מה איומים הם החיים! לא יכלה להזיל אף דמעה אחת, – רק מרעדת היתה בתוך־תוכה. “סלקי זה! סלקי זה!” חזר ונתהדד באָזניה. וזוָעה חדשה שעוממת היתה בלבה נתלבתה לפתע פתאום. סבתא שלה סיפּרה לה פעם שטוב הדבר שלא עלתה בידם למנוע את דיטה מלבוא לארץ החיים. “מה הייתי אני, בריה עלובה כמוני, עושה בלעדיך?” געתה בבכי של ספק שמחה ספק אֵימה.
הפּעמון התלוי מעל למיטתה נתרעש ודיטה קפצה על רגליה וגלשה למטה.
לאחר אותה תגלית חשה היתה קורת־רוח חשאית על שלא עלתה בידם לנעול בפניה את שערי ארץ החיים. מי היו בני משפּחתה עושים בלעדיה? ולהעלות על הדעת שלא היתה זוכה לראות אורו של יום? דיטה כלל לא עייפה היתה מהחיים.
אבל מרבה היתה לבכות בסתר. הדמעות היו נדחקות לגרונה כל פעם שהיתה חולצת שד לתינוק זר; לאחר כל בכי היתה מתפּשטת בה הרגשת רוָחה, הבכי מבעֵר היה מעט מהקדרוּת שבנשמתה.
פעמים היתה אֵיבה מתלקחת בלבה של דיטה על אותן הנשים המנערות חוֹצנן מילדיהן, ועם זה גוזלות הן ממנה את ילדה שלה; אלא שצריכה היתה ללב קשה לפרנס בו אֵיבה שעה שמחזיקה היתה בזרועותיה אחד היצורים העלובים האלה, – לב קשה יותר מזה שניתן לה.
אורח החיים בכרך זר ותמוה היה בעיניה של דיטה. מימיה לא חשה את עצמה גלמודה כל כך כבמטרופּולין זו שהיתה הוֹמה ככוורת מריבוֹאוֹת בני אדם, לא זו בלבד שלא היו שם פרות ובהמות־שדה אחרות, אלא לא היה אפילו חתול אחד שיבוא ויתחכך כנגדה ויבקש לגימה של חלב. הימים אפורים היו מכמה וכמה בחינות. רובו של חורף הוצרכו להדליק אור במטבח אפילו בעיצומו של יום. המציץ בעד החלון לא היה רואה אלא בתים אפורי־חזית, צינורות של מים, וים אינסוֹפי של גגות ומעשנות. ואף־על־פי־כן מצוּיים היו בכרך זה רחובות משולים לגני־אור, משובצים חנויות מלאות נגוהות, שכל הפּאר וההדר והיופי שבעולם מוצגים היוּ לראוָה בחלונותיהן. כבר קודם בואה לכאן שמעה דיטה על פלאים אלה והיתה רואה אותם בעיני רוּחה; ועכשיו, מאחר ששרוּיה היתה בכרך נשתוקקה לראותם בעיני בשר וראִייה של ממש, ואולי גם לקנות משהו מכל הנוֹי הזה. רוצה היתה לקנות צעצועים בשביל אחיה ואחותה. דברים רבים ומופלאים כל כך יתארעו לכשתקבל משכורתה…
“אַת!” קינטרה לה סופיה, "אַת לא תקבלי אף פרוטה אחת של משכורת: בשל לבך הטוב והטיפּשי. החושבת אַת לך שנטייל לנו כאן כבגן־עדן, ונאבד את כוחותינו ואת צבע פנינו, ונוסף לזה נקבל גם משכורת? לא, לא! אבל ראה תראי מה שיקרה. הם ישתדלו למרר לי את החיים, מתוך תקוָה שהכל יתמאס עלי תכלית המיאוּס ואקום ואסתלק לפני גמר החוזה וכך אפסיד את משכורתי. אבל טועים הם טעוּת גסה. מכירה אני היטב את כל התחבולות שלהם. שתסמכי עלי! יכולתי להחזיק מעמד שמונה חדשים, אחזיק מעמד גם חודש תשיעי. ואם ינסו להרחיק לכת – " הניעה ראשה ניע של איום.
“כן, אבל מה יכולה אַת לעשות? הכוח והחוק הם לצדם.” דיטה נתנה אותה שעה את דעתה על אחוזת־הגבעה.
“תחילה אבקש את המשכורת שלי, ואם יסרבו לתת אז אשתמש באיום – שאלך ואלשין עליהם. בטוחתני שזה לא ינעם להם כלל וכלל. כן, אבקש משכורת מלאה, ואולי גם בעד האוכל שלא ניתן לי. הבחור שלי אומר שאדרוש. הוא צודק בהחלט!”
ולא יצאו ימים מעטים וסופיה נסתבכה בקטטה קשה עם המנהלת. יום־יום היתה באה עליה בטרוניות חדשות, ששוב אין לה אף טיפת חלב, עד שפּקעה סבלנותה של סופיה והתחילה צורחת ושואלת למשמעותו של כל זה. אם רוצים הם שתלך מכאן, מוכנה ומזומנה היא ללכת בלי שהיות.
האומנת פכרה את ידיה וקראה לדיטה ולפטרה שיראו התנהגותה של זו, וסרבה לתת לה אף פרוטה אחת. אך לא יצאה שעה אחת ופעמון־הדלת נצטלצל ובפתח עמדו סופיה ומאהבה; והמנהלת אנוסה היתה להראות להם פּנים מאירות ולהכניסם ללשכתה.
ומיד לאחר זה נכנסה סופיה ל“אולם־הראוָה”, ידיה במתניה ופניה צוהלות ונצחניות. “חושבת אני שיש לי הרשות לומר שלום לבחורות!” אמרה וניפנפה בשטר של מאתים כתר. דיטה חשה שצינה וחום משמשות בה בערבוביה: האמן לא יכלה שבחורה ענייה תוּכל לכפות רצונה על המנהלת.
“זה משום שהיא יודעת המון דברים על הנעשה בתוך המוסד שלנו,” אמרה פטרה באדישוֹת.
מאחר שלא באה בחורה חדשה במקומה של סופיה, שומה היה על פטרה ודיטה לטפּל בארבעת התינוקות, ופטרה הביעה חששות שהמוסד יינעל לחלוטין.
“משום שהם מפחדים נורא מסופיה: היא יודעת יותר מדי.”
מה הם הדברים שסופיה ופטרה יודעות ושהם בחזקת סוד לגבי דיטה. היא ראתה רבות ממנהגו של המוסד וידעה שלא הכל כשוּרה, כי אין למנהלת אף קורטוב של חיבה ל“מלאכים הקטנים והמתוּקים!” היא חשה שאיזו זוָעה מסתורית אופפת הכל, אך לא עמדה על משמעותה. הכל מתרחש היה בערבים: נשים היו מביאות ונוטלות תינוקות – נשים הדורות וצעופות פּנים שהיו באות בלוויית גברים.
פעמים היו התינוקות נעלמים בן־לילה כאילו עלו השמימה; ופעמים – כאילו יורדים היו מן השמים ישר לתוך העריסות. פעמים היה תינוק נופח את נשמתו, וצר היה לדיטה לראות גוּף־שעוָה קטן מוטל כנר דעוּך. היא נתייראה מאוד מהמוות. פטרה וסופיה לא היו אדוקות כל כך בחיים. “אפשר שבסופו של דבר מאושר הוא מאתנו. הוא נפטר מכמה וכמה צרות!” היו פטרה וסופיה נוהגות לומר.
פעמים היה תינוק נעלם ליום־יומיים; דיטה ידעה שהוא הושאל לערכאות, לשמש עד באיזה משפּט מפוקפק בענייני ירושה או אבהות.
“היא באמת גוֹעלית!” אמרה דיטה. “לעשות דברים כאלה בעד כסף!”
“היא טיפּשה נוראה!” אמרה פטרה. “הסוכן לוקח ממנה הכל. העסק הוא שלוֹ ואין היא לו אלא כלבה צייתנית.” תוך כדי פטפוטה היתה פטרה מרסנת לשונה וחוסמת פיה. ילדת פרברי העוני היתה וידעה אימתי יש להחזיק את הלשון בין השיניים.
דיטה גמרה בלבה להסתלק בשעת הכושר הראשונה: סאת סבלה נתגדשה. היא ישבה בעליית הגג וכתבה מכתב־התנצלוּת ללארס פטר. לעווֹן נחשב במשפּחה לעזוב מקום־עבודה באמצע העונה. השעה מאוחרת היתה ומחמת עייפוּת היה העט שבידה עושה כתמים ומשבש את הכתיב.
הדלת נפתחה ונסתמנה פטרה. “או, המלאכים הקטנים והמתוקים!” חיקתה זו את דיבוּרה המתחסד של המנהלת והטילה עצמה על המיטה.
“באת בלי רשות? הרי אַת תורנית הערב!” אמרה דיטה. “מה, יצאו לטייל?”
“לא, המנהלת אמרה שיכולה אני ללכת לישון, שהיא כבר תשגיח על התינוקות.”
“משונה! מה זאת אומרת?”
“שלא רוצים בי למטה. אוּף, הכל כל כך גוֹעלי!” עיקמה את פּניה. “מה אַת סחה שם, ולמה אַת עושה עוָיוֹת כאלה?”
“איכפּת לך הרבה? כתבי לך שם מכתב־אהבה שלך,” השיבה פטרה והפכה פניה אל הקיר. לאחר רגע קפצה על רגליה. “עכשיו אלך לישון, ושיקח השד את כולם!” אמרה והתחילה להתפּשט.
עֵטה של דיטה היה חורק והולך. מעולם לא היתה למדנית גדולה, והמעט שלמדה נשתכח ממנה. “איך כותבים ‘עיר’ באל”ף או בעי“ן?” שאלה.
“ואַת חושבת שאני יודעת. הוא יבין גם בשגיאות.”
“אני כותבת הביתה,” אמרה דיטה. “ואין לי כל מאהב.”
“מה, תינוק ובלי מאהב! אַת באמת נחמדה!” – ולא יצאה שעה קלה ונרדמה.
דיטה סגרה את המעטפה והטמינתה תחת מפּת השולחן; במו ידיה תשליך את המכתב לתוך תיבת דואר; אם תתן אותו לאומנת, לא יגיע לעולם לתעודתו.
היתה דיטה מוטלת על מיטתה נים־ולא־נים ומהרהרת על התינוקת זהובת התלתלים שהתחילה להיניק לפני פרק זמן. מן הסתם יצלצלו מיד שתרד להיניקה, ולא חשה כיצד צללה לתוך שינה עמוקה.
כשירדה למחרת עמד ריח משונה בחלל. האומנת קישטה ארון־מתים קטן. המנהלת התהלכה אילך ואילך, כשהיא נושפת לתוך ממחטה ומנהמת: “מלאך קטן ומסכן!” הרופא, ידיד המוסד, כבר ישב וערך תעודת מוות. התינוקת הבלונדית היא שמתה. כה חמודה היתה עם הילת התלתלים הזהובים שעטרוּ לפניה. עיניה היו עצומות רק לחצאין, כאילו ביקשה להביט בדיטה בלי שאיש ישגיח בכך. לבה של דיטה נתחתך בה מעוצם הצער.
היא הניחה יד רועדת על ראשה של התינוקת וגחנה לנשקה נשיקת פּרידה. אותה שעה מזגה האומנת כוס של יין לרופא ששאל בקול צרוד: “בשעת בוקר מוקדמת כל כך?” ונטל לכוס ביד רועדת.
אף ידה של דיטה רעדה. פתאום נתקלה ידה, בגששה בתלתליה של התינוקת, בראש של סיכה. צוָחה נתמלטה מפיה והיא צנחה תחתיה מתעלפת.
בו בערב ברחה מאותו בית. פטרה סייעה לה לטלטל את צרוֹרה הדל ונתנה לה כתובתו של פועל אחד הגר ברחוב אדל; אצלו תמצא אַכסניה.
למחרת נצטרפה פטרה אליה – אף היא עזבה אותו בית. “אין אַת יכולה לתאר לעצמך כמה שמחו שנסתלקת לך בחשאי – אמרה זו – הרוויחוּ פשוט את המשכורת שלך. אני במקומך, הייתי הולכת ותובעת את כספּי, ומאַיימת עליהם במשטרה. אני עשיתי כך!”
אך דיטה לא רצתה לחזור ולהציג רגלה על ספּוֹ של אותו בית – בשום הוֹן שבעולם.
דיטה נחשבת כבת־בית 🔗
דיטה לנה לינת לילה אצל ידידיה של פטרה, אנשים פועלים שגרו באחד הבתים הישנים ביותר ברחוב אדל – כל המשפּחה כולה נצטופפה בחדר אחד. מימיה לא ראתה דיטה מקום־מגורים דל וצר כזה. החדר הקטן מחוּיץ היה לשני מדורים – ופינה אחת הוקצתה למטבח, ושטחה לא גדול היה משטחוֹ של שולחן רגיל. בתוך מין כוך שבירכתי החדר ישנים היו הבעל והאשה בצוותא עם תינוקה של פטרה שהיה מתגדל אצלם. שני הילדים שלהם היו מציעים להם מיטותיהם על גבי כיסאות, וכבוד רב נעשה לדיטה שהורשתה לישון על הספּה המרופדת, רהיט הפּאר היחידי שבמעונם. ספּה זו מחוּפּה היתה קטיפה אדומה ונקנתה בתשלומים לשיעורין. הכל בחדר מדיף היה ריח של עוֹבש ושל רקב. היה זה חור רעוּע ומכורסם עש, ובין הקרשים לבין הרצפה פעור היה חלל של אינצ’ים אחדים. כל ערב הוצרכו להטמין את שיירי המאכלים בין שתי פנכות כדי שהעכברים לא יכרסמוּם.
כשדיטה סייעה לשתי הנערות הקטנות להתלבש למחרת בבוקר הרימה הבכירה קול בכי: היכן הבירית השנייה שלה? לאחר חיפּוּשים מדוקדקים מצאו שהעכברים גררוּה לתוך החלל שבין הקרשים והרצפּה. “כן, כך נגזר על העניים לחיות!” אמרה האשה הצעירה שהתלבשה ליד החלון. “אלה הם החיים הנפלאים הנופלים בחלקו של העני: כינים בשׂער ועכברים תחת הרצפּה! אילו היה לי המזל להיות במקומך, הייתי חוזרת לכפר כל עוד לא מאוחר. לפחות יש שם מקום היכן להסתובב. אבל יודעת אני שלא תקבלי את עצתי.”
והדין היה עמה: לא היה כלל בדעתה של דיטה לחזור הביתה. האשה הלכה עם דיטה ללשכתו של אחד מגדולי העתונים היוצאים לאור במטרופּולין ושתיהן עיינו היטב במודעות המשוטחות בחלון. “עכשיו לא תקבלי מקום הגון,” אמרה האשה. “אבל אני מייעצת לך שתקחי כל מה שיזדמן לך.”
דיטה הצמידה מבטה להצעה מצד זוג צעיר – משפּחת קצינים. המשכורת נמוכה היא; אך לעומת זה תיחשב העוזרת “כבת־בית”. הצעה זו נראתה לה. – “אני כל כך בודדה כאן,” אמרה.
אבל מרת יינסן היתה פחות נלהבת. “משכורת טובה עדיפה מיחס טוב.” אמרה; “יודעים אנו היטב מה פירוש הדבר להיות ‘בת־בית’. אין חזיר נכנס לטרקלין אלא אם כן צלוּי הוא.”
ייתכן, שהדין עמה; אלא שאין דיטה יכולה להיות בררנית ומלבד זאת אין היא מוכרת עצמה לצמיתוּת. קמוּ והלכוּ לבולוַאר “שני האלפין” לתהות על טיבו של מקום־העבודה; דיטה העלתה חן בעיני עקרת הבית וחגרה מיד סינור המטבח.
דאגה זו ניטלה איפוא ממנה; יכולה היא להתחיל מההתחלה. מצוּי היה בבית תינוק כבן ששה חדשים. דבר זה לא הוזכר כלל במודעה; אפשר שעקרת הבית ביקשה לגרום אפתעה לדיטה. וגם המקום נראה נוח למדי; דירה קטנה, והקצין היה יוצא תכופות לתמרוניו ולסיוריו; ואשתו עזרה בעצמה בכל עבודות הבית.
אשה צעירה זו פטפטנית גדולה היתה, ובו ביום נודע לה לדיטה שיש לאביה חנות באחת מערי השדה, וכי בעלה הקצין נתאכסן אצלם וכך נסתבכו הדברים והלכו לחוּפּה, וכי אביה שולח לה תכופות כל מיני מזונות. “אבל אוי ואבוי אם חס וחלילה יוָדע הדבר לבעלי; כבודו, כבוד־קצין אוסר עליו לקבל תמיכה כזו, והוא מאמין שמכלכלת אני את משק הבית בכסף שהוא נותן לי. מאמין הוא שאין אשת־חיל כמוני בעולם כולו, אדרבה שיאמין! אַת אוהבת חיילים? לבעלי יש מדים שכמותם עדיין לא ראיתי אצל שום קצין; צריכה אַת לראות כמה נחמד ומטורזן הוא במדים שלו.”
אכן, משכורתה של דיטה לא היתה עצומה ביותר: חמישה עשר כתר לחודש. “אין לנו היכולת לתת יותר,” אמרה האשה, “גם משכורתם של הקצינים עלובה היא. בעלי אומר שמאָז ומתמיד מקפּחים את הקצינים. חייבים הם להקריב את חייהם ואת עצמם למען המולדת; ומה מקבלים הם תמורת זה – אפס. כבוד יש להם – זה נכון!” אך כגמול למשכורת הדלה, נחשבה דיטה כבת־בית היתה ישינה בחדר־האורחים על גבי ספה מרופדת וסמוך לה עמדה עריסתו של התינוק.
“בעלי אינו רוצה שהתינוק יהא ישן בחדר־המיטות – אמרה האשה בנימה של התנצלוּת – עדיין רוצה הוא להרגיש כאילו יצא אתמול מתחת החוּפּה, והתינוק נוטל ממנו הרגשה זו, כך אומר הוא. אבל לך לא איכפּת, לא כן? זה מעיד שאנו נותנים בך אמוּן! ומלבד זאת תלמדי כאן המון. ואין לזלזל בזה. בכל המקצועות חייבים לשלם כדי ללמוד משהו; אבל עוזרת מקבלת כסף וגם לומדת המון.”
וכך היתה מפטפטת והולכת; היא היתה ברייה שמנמונת וקטנה, עם לחיים עבות־ורודות, ומתוקה ופשוטה וחביבה, אך לא אשת־כשרונות. לדעתה של דיטה לא־יוצלחת היתה ומבלבלת את המוח. שעה שדיטה עמדה ושטפה את הרצפּה, האיצה בה זו שתלך לטייל עם התינוק. “עתיד הוא להיות חייל, ולכן צריך הוא לשאוף הרבה אויר צח,” אמרה אשת הקצין, “אני כבר אגמור בשבילך את שטיפת הרצפה.” אך לא נקפה אצבע; היתה מתרוצצת מחדר לחדר וטוחנת בלי הרף. גם בהלכות בישול לא היתה לה בקיאות יתירה. כל יום היו עולות על השולחן נקניקיות או קציצות קנויות. “חבל מאוד שבעלי אינו כאן היום; הוא אוהב כל כך מאכלים טובים.”
דיטה היתה סקרנית מאוד לראותו; אם דומה הוא לתיאורה של בעלת־הבית, הריהו מצחיק מאוד – היתה דיטה חושבת בלבה. עדיין לא ראתה קצין מימיה, והנה זכתה שבעל הבית שלה יהא קצין של בשר־ודם; ובדמיונה הילדוּתי נצטייר זה כמין ענק מטיל אימה המחזיק בידיו סייף־מידות. “בעלי הוא כולו אש!” סיפּרה זו יום אחד לדיטה מעשה־סוֹד.
והיתה זו אַכזבה לדיטה משחזר זה מהקסרקטין. קצר־קומה ודק־גו היה עם שפם בהיר וקלוש, שעל כמותו אומרים בכפר שהוא זקוק לזיבוּל. היתה לו פסוקת בשערוֹ שחייץ את ראשו לשניים, והיה חגור סייף־טקסים שהיה מתלבט בין רגליו. וחובש היה מחוך – מה שגירה כל כך את יצר הצחוק של דיטה שהיתה מקיצה בלילה ומגחכת. והקצין היה צורח צריחות היסטריות שעה שמשהו לא היה מדוקדק בתכלית הדקדוק ואשתו הגוצה היתה במקרים כאלה מטשטשת עצמה טשטוּש גמור ובוכה בדמעות שליש. אבל משהיה זה חוזר לקסרקטין, היו פניה חוזרות ומתחייכות. “הקצין הוא בעל מזג רוֹתח כזה,” היתה זו אומרת; “וכל זה משום שצריך הוא להתעסק עם הטירונים הטיפּשים.”
אמנם, אין זה דבר של מה בכך להשתייך למשפּחה; אבל דיטה נשתוקקה לפינה קטנה שתהא כולה שלה, שבה תוּכל לשבת על מיטתה, לשכּל ידיה ולהזוֹת קצת, – ולשפוך דמעות אחדות על ילדה שלה, על בני ביתה, ועל עצמה! ניצתה בה כמיהה עזה לחיות את חייה שלה, לבוא בין בחוּרים ובחוּרוֹת מהמעמד שלה. שאָר העוזרות שבאותו בית היו להן ערבים פנוּיים, ובחורים צעירים שהיו ממתינים להן ליד דלת המטבח, ומוליכים אותן לנשפי ריקוּדים או למקומות שעשוּעים אחרים. אף דיטה רצתה לצאת קצת בערבים; אך בעניין זה גילתה עקרת הבית תקיפוּת רבה. “אנחנו אחראים לך,” אמרה. “מה, אַת רוצה דוקא להתרוצץ בערבים ברחובות?” בעיניה של אשת הקצין היה זה משהו שפל ביותר. בחורה הגונה המכבדת את עצמה לא תשפּיל עצמה עד כדי כך; בחורה הגונה המכבדת את עצמה יושבת בערבים בבית. ובנעימה של כעס והתמרמרות סיפּרה אשת הקצין מעשה במשפּחה אחת הדרה אף היא בזה הבית, שעמדה פּתאום על כך שהעוזרת מזמינה בערבים אורחים לקפה – בחוּרים שאין איש יודע את טיבם! והללו שותים להם ספלי קפה מסוּכרים היטב; ומהיכן היו לזו קפה וסוּכר? אין זה אלא שסחבה אותם אצל נותני־לחמה. “תני לי תודה שאנו משגיחים עליך לטובתך!” אמרה.
וכשזכתה כבר דיטה לערב פנוּי לא ידעה מה לעשות בו. היתה הולכת אצל משפּחת יינסן או משוטטת ברחובות משועממת עד מוות.
“השתדלי להשיג מקום־עבודה אחר,” יעצה לה מרת יינסן, “כעת ישנם הרבה מקומות־עבודה פנוּיים.”
“עלי להודיע תחילה לבעלת־הבית שלי,” אמרה דיטה.
“שטויות, מסתלקים ודי.”
לא, היא לא תעשה זאת. חוֹמלת היא על אשת הקצין. היא לא־יוצלחת שכזו ומתוּקה וחביבה!
“לא, אין אַת מאותן הבחורות המסתלקות להן לפתע־פתאום – בכך אני בטוחה!” אמרה עקרת הבית שעה שעמדו והדיחו את הכלים בצוותא. כנראה שריחרחה משהו באויר. “אני כל כך מאוּשרת שאַת אצלנו! מתמיד רציתי בבחוּרה כפרית. לא, אין אני סובלת את הבחורות הקוֹפּנהגאיות הדואגות רק לעצמן ומזניחות את משק הבית. רוצות דוקא בחדר מיוחד עם תנור, ובשני מיני מאכלים ועוּגה לארוחת ערב, וערב פנוּי פעם בשבוע. בעלי הקצין אומר שאילו היו מוסרים אותן לשבועיים בלבד להדרכתוֹ, היה מלמד אותן משהו! אני שמחה כל כך שאַת אוהבת ילדים! כמעט כל הבחורות שעבדו אצלי היו מסתלקות להן לפני תוֹם העונה. פרט לבחורה האחרונה! – את זו גירש בעלי! ומה איכפת כל כך לבחורה שתשגיח בערב על התינוק? הרי הוא ישן כל הזמן, – וגם נעים פשוט להיות בחברתו! אבל יודעת אַת מה שזו עשתה? בעלי ואני יוצאים לפעמים בערב, והיא יושבת היתה בבית עם התינוק, כך לפחות סבורים היינו. אבל ערב אחד הקדמנו לשוב מנשף, משום שהיה לי קצת כאֵב־ראש, ושעה שנכנסנו לרחוב שלנו, אמר בעלי: ‘הביטי, קלארה שלנו מטיילת שם עם הוּסאר ודוחפת עגלת תינוק!’ – ‘שטויות!’ אמרתי אני. לקלארה אין תינוק. ומלבד זאת יושבת היא עכשיו בבית ליד הילד שלנו! ואף־על־פי־כן היתה זו קלארה ולא אחרת. עם התינוק הפּעוט שלנו ברחוב בשתים־עשרה בלילה.”
עיניה של עקרת הבית נתמלאו דמעות. “בעלי נזף בה כהוגן, ואחר־כך נודע לנו כי במשך שבועיים כמעט היתה מוציאה בחשאי את התינוק שלנו ושׂמה אותוֹ במלתחה של אולם הריקוּדים ורוקדת לה עם ההוּסאר שלה. האין זה נורא ואיום להתאַכזר כך לתינוק פעוט ותמים? וכל זה רק כדי לרקוד קצת!” הידקה את ממחטתה לעיניה. פתאום השליכה מידה את הממחטה, פרצה לתוך חדר־האורחים ופתחה לרוָחה את החלונות: צלצוּליו של פעמון־אַזעקה באו נחשולים־נחשולים מהבוּלוַאר. חזרה לדיטה בפנים מבוהלות: “אלה הם מכבי־האש! מה יכול היה לקרות? אני לובשת תמיד זוג מכנסיים מכופתרים ושׂמה כרטיס־ביקוּר בארנק שלי, שעה שאני מתכוננת לצאת החוצה. הרי אי אפשר לדעת מה שיכול לקרות!”
יום אחד היתה לדיטה קורת־רוח רבה – היא קיבלה צילום מילדה הקטן. האיכר הביאו לכנסייה ובשעת כושר זו אמר לצלם שיצלמו. כתבו לה לדיטה ששם־הטבילה של הילד הוא יינס, וכי הוא בריא, שובב וזולל. רוצה תמיד לכוסס משהו. דיטה צחקה למקרא דברים אלה. כן, הוא באמת קוף קטן וגרגרן. הצילום מעיד על כך: הוא שמנמן שכזה! חרה לה קצת על שקראו לו בשם בלי להיוָעץ עמה; אך לעומת זה הריהו חמוד כל כך בתוך נוף־דקלים זה שבו הושיבו הצלם. ואיזו בגדים נאים הלבישוהו!
מה נפלא היה אילו היה לה חדר משלה עם קמטר־מגירות להטמין בו את הצילום. מפרק לפרק היתה מוציאה דיוקן ילדה ומביטה בו מתוך נחת־רוּח. ימים אחדים היה הצילום מוצנע בחולצתה; אבל משום שחששה שעלול הוא להיטשטש מחמת חום גופה, הניחתו על גבי המזנון העומד בחדר־האורחים. אבל יום אחד בשובה מהטיול עם התינוק לא מצאה לו לצילום.
“או, התמונה!” אמרה עקרת הבית, – “עוד מעט והיתה נשרפת! כשבעלי מצא אותה על המזנון נתכעס מאוד ורצה להשליכה לתוך האש; מה זה עלה על דעתך להניחה דוקא על המזנון?”
הוציאה מגירה וחילצה מתוכה את הצילום: נתקמט קמעה, ועיניה של דיטה נתמלאו דמעות. “הוא מתוק כל כך,” ניחמה האשה. “זהו אחיך הקטן?”
“לא, זה הילד שלי,” נדחקו המלים מבין שפתיה של דיטה.
“או, סלחי לי; באמת שצר לי!” האשה הצעירה טפחה לה על לחיה. “אל תצטערי. אני אקנה לך מסגרת יפה לתמונה. יודעת אַת שגם התינוק שלי הקדים לבוא,” אמרה בעיניים קשורות דמעות, “יכולה אַת לתאר לך מה נתרחש בלבי בעת הריוֹני, שכן לא ידעתי אם אדוֹלף יתחתן עמי או לא.” והיא נשקה לדיטה וחייכה חיוּך דמוע ורווּי חיבה.
דבר זה נגע כל כך ללבה של דיטה שלא עצרה כוח להוֹדיע לה שיש בדעתה לצרור את צרורה וללכת. אבל היתה כה עייפה. אמנם העבודה לא מרובה היתה, אבל בלילות ישינה היתה כשידה האחת מוטלת על העריסה לנענעה משתתמלט פּעייה כלשהי מפּיו של התינוק. הקצין לא אהבה שתיטרד עליו שנתוֹ.
דיטה שבעה תינוקות די הותר. מטפּלת היא בתינוק זר מתוך אדישות גמורה, מתוך חובה גרידא, מחתלתו ומגלגלתו משל צרור היה, קמה בלילה ליתן לו בקבוק, ויודעת בתוך־תוכה שאילו מצאתו בבוקר בלי רוח חיים, כדוגמת אותם המלאכים הקטנים שבמוסד־התינוקות, לא היה איכפּת לה כלל וכלל.
ביום האחרון של החודש ישבה דיטה וספרה את משכורתה חזור וספוֹר. הקצין ואשתו הלכו לאיזה נשף. דיטה קמה והוציאה את תרמילה הישן מתחת הספּה; חילצה מתוכו את חפציה והתחילה מסדרתם על גבי שולחן חדר־האורחים כפי שנהגה לעשות שעה שנתעצם עליה השיעמום. אבל לפתע חזרה ודחסה הכל לתוך הילקוט, חיממה בקבוק ונתנה את דדוֹ בפי התינוק, לבשה את בגדיה הבלוּיים וברחה. היא גלשה מהמדרגות כרדופת שדים. אבל משעמדו רגליה ברחוב התחיל לבה נוקפה על התינוק ועל כל עניין־הבריחה. חזוֹר לא תחזור, אבל גם להמיש עצמה מכאן אין היא יכולה. צנחה על אחד הספסלים שבבוּלוַאר ומפרק לפרק קמה וניגשה לחלונות המוגפים ועשתה אָזנה כאפרכסת: שמא התינוק בוכה, שמא מפייחת המנורה, שמא פרצה דליקה, או שמא אירע משהו איום כיוצא בזה. ורק משראתה את הקצין ואשתו חוזרים נתלשה ממקומה והלכה לרחוב אדל לדפוק על דלתה של משפּחת יינסן.
דיטה עולה לדרגת חדרנית 🔗
הפּעמון נתרעש בקולי־קולות. לואיזה הטבּחית גלשה מתוך מיטתה וקראה לדיטה. אבל מאחר שזו מוּטלת היתה כאבן, התחילה מנערתה ומטלטלתה, ואפילו כשהביאתה לידי ישיבה בשולי המיטה, עדיין שקוּיה היתה שינה והתנודדה אילך ואילך. “שתקומי, אַת שומעת! שוכבת ושוכבת לה!” צרחה הטבּחית ונטלה לכד המים. קירצופו של הכד על גבי שפת הקערה והסיכוּי לספוג מקלחת צוננה פיכחו את דיטה לחלוטין. “או, אני עייפה כל כך, עייפה כל כך!” רטנה ופניה נתעוותוּ. “מילא, לא נורא! התלבשי מהר,” אמרה הטבּחית. “נשתה ספל קפה באמת טוב, ואז תתעוררי כל־כולך.”
“אבל הקפה סגור־ומסוגר,” אמרה דיטה בעצבוּת.
“הא לך! סגור־ומסוגר! החושבת אַת שאני טיפּשה כזאת?”
לואיזה הפכה לה את גבה הרחב. “אתמול בלילה לקחתי לי קפה שיהא מספּיק לכל השבוע כולו. הייתי צריכה להיות משוגעת שלא לעשות כך. אוּף! לקמץ דווקא גרעינים אחדים של קפה! ולבזבז ערב־ערב ערימות של כסף על נשפים שלהם! מה חושבת אַת עולה נשף כזה של אתמול? אבל תודה לאֵל שלא חשוב כמה זה עולה. ושאני דוקא אהא חוֹסכת ומקמצת שהרכוש לא יתבזבז חלילה? כלל וכלל לא עולה על דעתי! בדין שיוּתן לנו את מה שאנו צריכות! בזה השבוע נכנסה למטבח מלכת־הנשף – זהו השם החדש שהאורחים נתנו לבעלת־הבית שלנו – והתחילה מחטטת בדלי האשפּה והוציאה משם את העצמות שנשארו מהצלי. ‘לוּאיזה’ – אמרה לי – תשטפי את העצמות האלה ותשׂימי אותן במרק. מרק של עצמות אין כמוֹתוֹ!' אבל כיון שלא יכולה אני לסבול שבעלת־הבית תתחוב את אַפּה לתוך המטבח, שאלתי אותה בפנים תמימות: ‘בשביל מי מרק־העצמות הזה, הגברת’ – ‘בשביל כולנו!’ ענתה בכעס. ‘אבל אם אין אַת יכולה לאכול מרק כזה, נצטרך לבשל בשבילך משהו מיוחד, לואיזה.’ אבל לא טמנתי ידי בכיס הסינור שלי ועניתי לה: ‘תודה הגברת, לכך כבר אדאג בעצמי!’ הרי אין לה אפילו שמץ של מוּשג כיצד מבשלים. רוּבן של בעלות־הבית לא יודעות מאומה בענייני קדירה. עושות מין דיסה של מלפפון ועוד מיני ירקות־של־כלום ומתבלות כל זה ברוֹטב אדוֹם, וקוראות לזה סאלאט איטאלקי. ואחר כך מעמידות פנים כאילו בישלו את כל הארוחה כולה, ויושבות להן כחתולות חסודות ומחניפות זו לזו בכל לשון־של־מתיקוּת. בחיי, אילו היו האורחים צריכים לאכול את המאכלים שבעלת־הבית יודעת להכין, שוב לא היו מראים את פרצופיהם בטרקלין שלה!”
ותוך כדי כך ישבה לואיזה וחיתלה את רגליה התפוחות, ומשחזר ונתרעש הפּעמון קמה וגלשה חיש־מהר למטה. דיטה נכרכה אחריה. “תעזרי לי היום, רק קצת־קצת,” התחננה לוּאיזה.
כבר פעמים רבות טעמה דיטה טעמו של “למחרת־הנשף”. שוב לא היתה טירונית בכך, אף כי צמרמורת עדיין עוברת בבשרה כשהיא נכנסת לטרקלין למחרת ליל חינגה. מאפרות מתנוססות על כונניות, על שולחנות, בזיזי הרהיטים המרופדים – כל מאפרה, אשפתא של זנבות־סיגארות, סיגריות, גפרורים חרוכים ואפר. בקבוקים וכוסות נתונים בתוך עיגולי יין קרושים, הווילאות והרהיטים מדיפים ריח מעובש של טבּק; ואמנם בפעם הראשונה עמדה דיטה אובדת־עצות וברחה בבכי אל הטבּחית. לואיזה גערה בה על שנטלה על עצמה מלאכה שאינה לפי בקיאותה; מה סבורה היא שזוהי בקתת איכרים שמטאטאים אותה במטאטא ומרפּדים אותה בחול לח; זהו טרקלין שצריך לטפּל בו בזהירות ובשׂכל, אחרת סופו שייהפך לדיר חזירים אמיתי, – ועל אף כל ריטוניה היתה לוּאיזה מסייעת עמה בזמן הראשון. ומתוך הכרת טובה היתה דיטה קונה לה דוֹרוֹן מדמי השתייה שהיתה מקבלת בנשפים, – רדיד של משי או חפץ כיוצא בו.
“אם ישאלו אותך אם יודעת אַת לעשות זאת וזאת,” השיאה לה מרת יינסן עצה, “שתגידי ‘כן’. אחר כך כבר תלמדי הכל כפי שצריך.” לכן, כששאלה לה עקרת־הבית אם עבדה קודם לכן כחדרנית, השיבה “כן” בשפה רפה, אבל בכל אופן היה זה “כן” מחייב. שומה היה איפוא על דיטה לקנות לה במהירות רבה את גנוני תפקידה החדש, ובסיועה של לואיזה עשתה חַיִל רב. עקרת הבית שוכבת היתה במיטתה עד סמוך לחצות היום, ולא התערבה כלל בהליכות המשק. “מזלך שהיא כזאת,” אמרה הטבּחית, “כי אילו היתה בעלת־בית הראוּיה לשמה, היית מזמן עפה מכאן.”
אין לומר שהיו אלה דברי־עידוּד, ומשום זה טרחה ועמלה דיטה בכל כוחותיה להסתגל לעולמה החדש. והיה זה אמנם עולם חדש מעיקרו – החל מהמַרבדים שיש לנקוֹתם בעלים של תה ולא במטליות לחות, – ועד לנברשת של זכוכית לטושה שדיטה היתה מצחצחתה תמיד מתוך אימה שעלוּלה היא לשוֹמטה, ועוד חפצים יקרי־ערך שכמוֹתם כמלכודות שטמנו לה על כל צעד ושעל.
היתה שׂמה נפשה בכפּה שעה שהילכה בין חפצי פאר אלה, והנשפים התדירים שגררו אחריהם לילות־שמורים לא הקלו כלל על מלאכתה. היא ולוּאיזה הוצרכו להיות ערוֹת ולהמתין, תכופות עד דמדוּמי הבוקר, כשהן יושבות במטבח ומפהקות, ומקשיבות לשאון־הקולות הבא מהחדרים הסמוכים. בין אחת לשתיים אחר חצות היה בעל־הבית בא ואומר להן שרשאיות הן לפרוש לישון, אם רצונן בכך, ואף־על־פי־כן היו ממתינות עד סיומו של הנשף כדי לעזור לאורחים להתעטף בגלימותיהם, להושיט לזה כובעו ולזה מקלו. ברגיל היתה דעתם טובה ובדוּחה עליהם ולא היו מקמצים בדמי־שתייה. דיטה שצעירה היתה ובגדיה מטורזנים, היתה מקבלת מַרבית דמי־השתייה, אף כי לואיזה היא שטרחה רוב הטירחות; אבל כך הוא מנהגו של עולם זה. אחר כך היו מחלקות ביניהן את הביזה.
“שתקחי מה שנותנים לך, ושתחדלי להיות גוֹלמית,” היתה לואיזה אומרת. “וכשמישהו מהאורחים שואל אם יש לך עודף, שתעני: ‘לא’. שטר של כמה כתרים אינו סכום גדול ביותר בעד עבודת פּרך של כל הלילה. אבל אַל תעמידי פנים חמוצות כשמישהו יצבוֹט לך צביטה קלה; כך הם הגברים שעה שהם בגילופין. בעד חמישה או עשרה כתרים לא איכפּת לי כלל אם יישאר לי סימן־אצבעות כחול בשוֹקיים שלי. לפעמים מקבלת אַת צביטות וכסף – מכות; ואמא שלי אומרת תמיד: ‘מצאי את לחמך במקום שהוא בנמצא’.”
דמי־השתייה היו לה לדיטה נחמה פורתא; הצניעה אותם בחולצתה, ואגב הכנסת סדרים בטרקלין חשה היתה היאך הם מרשרשים כנגד עורה. בשבע ומחצה היה בעל הבית יורד מהדיוטה השנייה, וצריך היה שאותה שעה יהא הטרקלין מצוחצח, מאוּורר ומוּסק. תמיד רענן היה איש זה, ומקדים בקימה: ההילולות, רישוּמן לא היה ניכר בו כלל. היה לו חדר משלו ומעולם לא נכנס לאגף שבו דרה אשתו; היתה לו פּילגש בעיר. כל זה חידה סתומה היתה בעיניה של דיטה. בבית זה גרים אנשים שיש להם הכל בשפע והפּטוּרים מכל דאגות שהן ושנבראו לכאורה ליהנות מהשמחה ומהפּאר, ואף־על־פי־כן אין האושר שוֹרה ביניהם!
לא יצאה שעה קלה ופעמונה של הגברת נצטלצל. “האדון המנהל כבר הלך?” נהגה זו לשאול, ואז שומה היה על דיטה להביא לה את שיירי ההילולה על גבי טס גדול, – בקבוקי יין ויי"ש על שיוּריהם ואת הכוסות שרוקנו רק עד מחציתן. חייבת היתה דיטה להעמיד הכל ליד מיטתה. והיא גחנה ומזגה את השיורים לתוך צלוחיות. אבל מה שנותר בכוסות, היתה מריקה לתוך פּיה; לוּאיזה אמרה שהיא טועמת בזה ריח של טבק ושל שׂפמים ומתלקקת מזה; היא להוטה אחרי דברים כאלה.
היה לה חדר־שינה רחב ידיים שנשקף אל הגן ומרוהט רהיטים כבדים ומוזהבים, ובמדפיה של כוננית אחת מצופפות היו מאות צנצנות מלוטשות וקופסאות של זכוכית, ובפינות התנוססו כדי חַרסינה. כל אלה הכילו סממני יופי קנוּיים; כן היו לה צבתות־סילסוּל חשמליות וכל המכשירים הדרושים למאסאג' הפּנים. ואף־על־פי־כן היה יופיה שלה ירוד ופגום ביותר. השׂער האדמדם שעל מצחה נוקשה ומסומר היה ועינו כעין הפּשתן החרוך, ועל גבי עוֹרפּה ועל גבי קרקפתה ניכרות היו משיחות של צבע הכרכום. הטבעות השחורות ששורטטו במכחול דק סביב לעיניה נתמסמסו, וכן הסומק שעל שפתיה ולחייה. דיטה ידעה היטב מה מראה יש לה ל“מלכת־הנשף” שעה שכל טיח־הפּודרה והכחל והסרק קורצפו מפּניה. כשלא היה משתייר מאומה בבקבוקים היתה דיטה מוזגת לתוכם מעט יין, לפי עצה שהשיאה לה לואיזה, שכן היה פירושו של דבר זה – להיפּטר מטרדנותה של בעלת־הבית עד חצות היום, על מה שדיטה לא נצטערה כל עיקר.
בזמן הראשון היתה נוטלת ממנה מנה גדושה של נזיפות, והיתה מהלכה בלב נרעש, תוך שהיא ממתינה לכניסתה של הגברת. והיה מקום לגערות ולריטונים – דיטה ידעה זאת היטב, אף כי יצאה כבר מכלל השלב שבו נוהגת היתה לצחצח את הדיוקנאות ומראות־הנוף מעשה ידי אמנים במטלית לחה ובמברשת. דיטה לא היתה קהת־מוח. אבל מצויים היו שם מאות דברים סתומים ותמוהים. היא נקלעה לתוך עולם חדש המגודש כלים נאים ומשונים שלא שיערה אפילו את קיומם, ושקשה היה לעמוד על סגולות־היקר החבויות בהם. השיטוט בחדרים אלה דומה היה על דיטה כריקוד על גבי קונכיות של ביצים. ספל־זכוכית פשוט לכאורה, שווה היה לפי הערכתה של בעלת־הבית מאות אחדות של כתרים – ויהא האל בעזרה של דיטה אם תשברנו! היא לא שיברה לאותו ספל, אבל שפכה מים לתוך אגרטל של פרחים שבשום פנים ואופן אינו סובל שיהיו מים מצויים בו, אף כי דיטה לא הבינה טעמו של דבר.
דיטה גיששה במבוך זה של רהיטים וחפצים כסומא בארובה, ולא ידעה אם ביצעה איזה מעשה־פשע או לא, וגישוש זה היה מביאה לידי היסטריה. ברגעים כאלה היתה נמלטת לחדרה, מטילה עצמה על מיטתה וממררת בבכי, ולואיזה הוצרכה לזרזה שתחזור לעבודתה.
“לא, אין לה לכפרית מקום בטרקלין!” אמרה הטבּחית. “אבל אַת עושה את מלאכתך באמונה, ואיש לא יוכל לומר שלא. קוּמי ורדי למטה. בעלת הבית כעוּסה עליך. חייבת אַת להודיע שאַת מתפטרת, ולחפּש לך מקום־עבודה חדש – בבית זה הורגים צמד בחורות בכל שנה ושנה, כשם שהם מביאים לידי אפיסת־כוחות צמד־סוסים בכל שנה ושנה, ויש הכרח להמיתם בירייה. סוסים מאוּשרים! כי לא יימצא פזרן כזה שיבזבז עלינו אבק־שריפה וימית אותנו; שכמותנו חייבות למשוך בעוֹל עד שאנו נופלות.” רגליה נפוחות היו מחמת עבודה מפרכת. מאורסת היתה לספּן, והמתינה שיחסוך קצת כסף כדי להיכנס עמו לחופּה.
אך דיטה לא רצתה לצרור צרורה ולהתדפּק על פּתחים חדשים. היטב חרה לה על שאין היא מניחה את דעת נותני לחמה. אבל חשש נתגנב ללבה של דיטה שמן הנמנע הוא להניח את דעת הבריות כשם שמן הנמנע הוא לטפּס אל הירח. כאן במטרופּולין שונים החיים מן הקצה אל הקצה. שם בכפר הולכים לרפת ולשדה ועושים את מלאכות הבית שעה שהגברים אוכלים או ישנים. כאן מצויים כל היום בבית, משפשפים, ממרקים, מנקים ומצחצחים ומבשלים כל מיני תבשילים לפי ספר בישול מסובך וסתום. זה עשר שנים שהיא כילכלה משק־בית בכוח עצמה וזכתה לשבחים ולקילוּסים. אבל אהה! קפיצה זו מהבקתה, – מהדיר של “קן־העורב”, ומ“בית־העניים” – לחדרים שבכאן! דומה היה כאילו קפצה מתוך תהומות־העוני אל גבי־השחקים של הפּאר והתפארת. סוברת היתה בימים ההם, ביחוד בראשון בשבת, שעשה ששטפה את הרצפּה ושיטחה עליה חול חדש, שדרים הם בבית משופּע בנוחות. עכשיו ראתה בעליל כי אותה בקתה לא היתה כלל מקום־מגורים ליצורי אנוש. סוסיו של סוחר היין דרים בדירה חמה ומרוּוחת יותר. אותה בקתה נוטה היתה להתמוֹטט על ראשיהם, התקרה והרצפּה היו אכולי תולעים ורקובי עוֹבש, ולא היה שם אף בגד אחד שלא יהא מטוּלא, ואף כלי אחד שלא ניטל מהאשפתות. ומבקתת הדלוּת הזו נכנסה ישר לחדרים רחבי ידיים אלה המרופּדים מרבדים יקרים, המרוהטים רהיטים מפוארים והמקושטים תמונות וכל מיני כלי נוֹי. היתה מתהלכת מוּכת־תמהון, דהומה ומסונוורת. ניטל ממנה כל חוּש של פּרופּורציה וכל אינסטינקט כיצד להתנהג באיפרכיות חדשות אלה, בהן נראים הדברים חסרי ערך ואף־על־פי־כן מחירם מופלג ביותר.
והוא הדין עם האנשים. בכפר־הדייגים היתה דיטה כולה עין ואוזן – הסקרנות עצמה, דבר לא נעלם ממנה. אבל כאן, כשם שלא עמדה על טיבם ומהותם של חפצים, כך לא עמדה על טיבם ומהותם של האנשים שהתהלכה ביניהם. למה להם כל הדברים הנאים האלה – הרי לא הסתכלו בהם כלל! כנראה שבלתי מרוצים הם, אם כי יכולים הם להשיג כל מה שלבם חומד. וגם פיהם ולבם אינם שווים. האורחים מנשקים היו ידה של עקרת־הבית הקידה ובנימוסים נאים כפי שמתואר ברוֹמאנים; אבל היו מלגלגים לה ומשיקים אצבע לאף משהפכה להם זו את גבה. בעל הבית ואשתו גרים תחת גג אחד, אבל זה ישן בדיוטה שלו וזו ישינה בדיוטה שלה.
פעם אחת בשבוע היתה דיטה מקבלת ערב־פּגרא. אבל דומה היתה לציפּור שנכלאה בכלוב. זמן מסוּים לא האמינה כלל כי דלתו של כלוב זה פתוחה היא. “צאי קצת, בחורה!” היתה לואיזה מאיצה בה. “צאי ומצאי לך בחוּר, ואַל תשבי כאן בפנים חמוצות.” לאט־לאט התחילה טועמת טעם של חירוּת, קנתה לה ידידות ועל־ידן נתוַדעה לבחורים; ושוב לא היה צורך להאיץ בה שתצא מכלובה. להוטה היתה אחרי חירוּתה כצייקן אחרי ממונו. ערב אחד חזרה בלוויית סיעה של בחורים; בקרקס היתה, והבחורים עמדו סמוך לחצות לילה ותקעו בשלפוחיות לתוך דממת הרחוב הגדור חווילוֹת.
“בחורה, אַת מקרעת את נעליך!” אמרה לה לואיזה למחרת בבוקר. “שׂימי לב שלא תקרעי עוד משהו!” אותו יום קיבלה הודעת־פיטורין. תחילה בכתה מחמת בושה שנאלצה היא לשנות שוב מקום־העבודה. ודוקא בשעה שהכל התחיל משתפּר והולך! אבל לא יצאה שעה קלה ונתעודדה; החברות שלה נוהגות זלזול בדברים כגון אלה; מחליפות מקום־עבודה בשל סיבה של־מה־בכך. דבר טוב אחד צמח מזה, מכל מקום; קיבלה שלושה חצאי ימים של פגרא – למצוא לעצמה מקום חדש. דיטה נהנתה מאוד מזכייה זו, אף כי נשכרה מיד למקום־עבודה חדש. אחת מחברותיה לימדתה תכסיס זה, שלא מהוגן היה אבל ששקול היה כנגד עוול אחר. נעים ונחמד היה לטייל ברחובות ולהסתכל בחלונות הראוָה. וזו הפעם הראשונה בחייה של דיטה שהיה לה כסף בכיסה, והיא קנתה דברים רבים בשביל תינוקה ובשביל בני ביתה.
והיא תלתה תקווֹת רבות במקום־העבודה החדש. אין על מה להצטער – הטוב ביותר עדיין מזומן לה!
נעה־ונדה 🔗
עתים היתה דיטה סוברת שהדין עם מרת יינסן – כי מוטב שתחזור לכפר־הדייגים. לכאורה היתה המשכורת נאה מאוד, אבל למעשה לא דיה היתה לקנות בגדים נאים שבחורה בכרך חייבת בהם; ומועטים היו הסיכויים שהמצב ישתפּר ביום מן הימים. היא חשה עצמה עלוּבה ומושפּלת שבעתיים מאשר בכפר־מגוריה. שם היו הבריות שׂמים קצת לב לנחותי־דרגה כמותם, שם יצורים אנושיים היו, אף כי הושבו ליד השולחן במקום הנחוּת ביותר. אבל כאן, היא ושכמוֹתה לא באו בכל חשבון שהוא!
הנסיונות שהיא נתנסתה בהם ושחברותיה נתנסו בהם העמידוה על טיבו של המצב: היו מקומות־עבודה טובים והיו מקומות־עבודה רעים! היו מקומות שבהם היתה עקרת־הבית טומנת את מפתח־המזווה בכיסה ופורסת לחם־צייקנות לעוזרת; והיו מקומות שבהם אפשר היה לאכול כל כמה שרצו; והיו מקומות שבהם היתה העוזרת מוֹשלת בכיפה ועקרת הבית לא היתה מעיזה להציג כף־רגלה במטבח. ובכדי היו כל הטרוניות – צריך היה לקבל את הדברים כמוֹת שהם; הברירה היחידה היתה להסתלק חיש־מהר ולמצוא מקום חדש.
על כרחה נגרפה דיטה לתוך מערבולת זו של שינוּיי־מקומות. אבל משהתחילה בכך, נסתובב כבר הגלגל מאליו. היתה נוהגת ומקבלת הודעת־פיטורין, והיתה רואה את חברותיה עוקרות ממקום למקום, נודדות מרובע אחד לשני, מצפון לדרום וממזרח למערב; דומות היו בכך לסבלים המצויים תמיד בדרך ומטלטלים את משׂאם, ורק כשפּלונית או אלמונית הרגישה כי די לה להיות נסחבת ונגרפת אילך ואילך, היתה מתחמקת מתוך המערבולת, ונכנסת לעבוד לבית־חרושת או אצל תופרת.
לדיטה היינו־הך היה היכן תשטוף את הרצפות ותדיח את הכלים. היא החזיקה בדעה שהבלתי־ידוּע עדיף מהידוּע – כבילדוּתה שעה שבורחת היתה מאצל סבתא. אותו רגש של שיעמום שהיה טורדה מבקתתה של סבתא ומוליכה ליער הסמוך או לאגם הסמוך, היה טורדה גם עכשיו ומטלטלה לכאן ולכאן. היא רעבה למשהו שלא היה מזדמן אף פעם לתוך תחום־ההישג שלה – לא במקומות העבודה הטובים ולא ברעים – למזון בשביל נשמתה האנושית. היתה עושה את מלאכתה באמונה ובשקידה, אבל חולמת על משהו אחר – משהו שלא ידעה כיצד להגדירוֹ. משהו זה היה מעין חיבה אהדדית.
מעיין של ריעוּת ואַחוָה מפכה היה בדיטה, אבל בכל המקומות האלה לא היו שׂמים לב לכך – היא קיבלה משכורת, מזון ודירה – די לה בכך! איש לא העלה כלל על דעתו שנשׂכרת היא למלאכתה מתוך כמיהה להריק את אהבתה על יצורים אנושיים, ומשתוקקת לקבל תמורת זה מעט מאותה אהבה. איש לא נתן דעתו על העוּבדה שאף היא ברייה אנושית היודעת צער מהו ושמחה מהי, והצריכה למעט צחוק. איש לא רצה להתעסק בנשמתה וגם מחלו על חיבתה. היא חייבת לדאוג לענייניה ולהתהלך שפי במידת האפשר. הצחוק אינו עשוּי בשבילה, ואף לא הצער; אבל שם בפינת התנור נצטברה זוהמה – שמא תואיל לנקוֹתה!
בעיצוּמוֹ של דבר היינו־הך היה בכל מקום. היא לא נשתייכה לבני־הבית – זרה היתה, פעמים אוֹיבת, ותמיד מפגע בדרך; ראו אותה בעין של סבלנות שאי־אפשר היה בלעדיה. בכל מקום מצוּי היה אורח־חיים שהיא סייעה לצור לו צורה ולשווֹת לו גון, אך היא עצמה נעדרה היתה מתוך התמונה. היא היתה צוֹפייה כל הליכות הבית, ואף־על־פי־כן לא היתה ברייה שתהא בת־בלי־בית כמוֹה!
לאט־לאט נתחוור לה ששוב אין היא נחשבת יצור אנושי אלא כלי במערכת הכלים של משק הבית, וקבעה מתוך מרירות שהסגולות הטובות הטבועות בה צומצמו למידת התועלת שבהן. חייבת היתה להיות בכל מקום ומקום וגם סמוּיה מן העין.
אבל דבר אחד למדה: לעשות את מלאכתה אבטומאטית, להיות קרה ונטולת־רגש – מין גולם היודע לנקות ולצחצח ולשמש את המסובים אל השולחן; אבל אין הוא רואה ואין הוא שומע מאומה. העוזרת חייבת להיות למודת־נימוסים ושומרת־סוד. ציווּיים אלה היו חרוּתים יפה במוחה של דיטה. העוזרת חייבת לדעת להושיט, כלאחר־יד, לגברת כוס־מים וטיפות שעה שזו נוטה להתעלף, להסיח עמה באדישוּת על ענייני משק הבית, בלי לראות את פּניה התפוחים והדמועים של זו. דיטה נשתוקקה להניח משהו צונן על מצחה של העלובה, וללחוש דברי עידוּד על אָזנה; אבל מידת התבונה אמרה לה שמוּטב לא לסטות מהשיטה האחרת – זו הקרוּיה אצלם דיסקרציה!
מלה זו לא תמוש עוד מזכרונה! קיץ אחד עבדה אצל סרסור שהיתה לו קיטנה קטנה בטאארבק. דיטה שמחה מאוד לצאת את העיר, אלא שהקיטנה היתה הוֹמה תמיד מאורחים, שרובם היו שוהים שם בלילה. אירע שלילה אחד היה מניינם רב כל כך שהוצרכו להלין שני זוגות נשואים בעליית הגג, ומטעמי צניעות העמידו חַיִץ בין שתי המיטות הכפולות. למחרת בבוקר, כשהביאה דיטה קפה לשני הזוגות מצאה לחיִץ עומד עמידה צנועה במקומו, אבל הנשים הצעירות שכובות היו זו במיטתה של חברתה וזו במיטתה של חברתה. מעוצם התדהמה הפּילה דיטה מידיה את הטס על ספלי הקפה. בו ביום קיבלה הודעת־פּיטורין – היא היתה אי־דיסקרטית!
משמע שאין היא יצור אנושי – דבר זה היה כלענה לנשמתה! בין נותני־לחמה היו כאלה שהלבישוה מדים מיוחדים, כדי שלא יהיו הבריות טועים חלילה במעמד שהיא תופסת בבית. חוט של טרזנות משוך היה על דיטה, ופעמים נשאלה אם היא העלמה הצעירה של הבית. שיחק לה מזלה שעקרת־הבית לא שמעה זאת.
ביתה האמיתי היה הרחוב; שם מבקשת היתה אַחוָה אנושית; והיו נותני־לחמה מלגלגים עליה ואומרים ששוטטנית היא; אך לא היה איכפּת לה לדיטה להגם של אלה; היא לקחה את תענוגותיה באשר מצאה. אך התהלכה בין הבחורים והבחורות במידת־מה של כוֹבד ראש ועצבוּת. קצת מסורבלת היתה בשבילם; דברים רציניים מדי ורבים ארוגים היו בחיי עברה שתוכל לסגל לעצמה את הנעימה הפּחזנית שלהם. אבל היא השתדלה כמיטב יכולתה.
פניו של קארל 🔗
דיטה ישבה על כיסא של עץ ליד שולחן המטבח – בסמוך לקערת הברז, וכוֹססה את פּתה. ממולה נתמשכו צינורות השופכין ועלו לדיוטה השנייה: הפכה ראשה לחלון, נתקל מבטה בחצר צרה ובקירות אפורים. הסתכלה בהם בעיניים אדישות, קהות, כשהיא מצותתת לפטפוט המקלח מחדר־האוכל.
“לאוּרה!” נתדפקה צוויחה דקה על אָזנה, וזו נשתנתה מניה־וביה ביתר חדוּת! דיטה נזדקפה וערכה על הטס את קנקן הקפה וספליו. עדיין לא נתקע היטב במוֹחה כי שם משונה זה מתכוון לה; הוצרכה תמיד לחשוב פעמיים לפני מַתן תשובה.
מסיבה זו או זו נתגלגלה השיחה בחדר־האוכל ליד קטטה. דיטה הקשיבה בלהיטות – על שום מה מתנגחים הללו? שוב לא היו קטטות ומריבות מביאות אותה לידי מבוכת־לב; אדרבה, אפשר לומר שהיתה חשה אז מעין שמחה זדונית. מצאה קורת־רוח מסוּימת בעוּבדה כי גם אנשי־המעלה לקוּיים בחולשות אנושיות – שאין הם נעלים כל כך עליה ועל שכמותה כפי שהם סבורים, ושלמעשה מנבלים הם את פּיהם, מתקוטטים, כן, ולפעמים מספיגים זה לזה מכות נאמנות.
כל יראת הכבוד שהיתה טבועה בה מלידה לסלתה ושמנה של החברה נתמוטטה בה.
הסערה שככה, תודה לאֵל! ייתכן בשל פעמון הדלת שנצטלצל אותה שעה. דיטה קמה והלכה לפתוח את הדלת, אבל נתקלה במסדרון בבחוּרוֹנת הבית, העלמה קירסטינה, שהחזיקה מכתב בידה. “מכתב בשביל גברת אדם!” הדגישה זו הדגשה מיוחדת את המלה “גברת”, והושיטה לה את המכתב בצחוק כבוש. דיטה הבינה יפה טעמו של צחוק זה. התואר “גברת” שעל גבי המעטפה נראה יוצא־דופן בעיניה של הבחוּרוֹנת. דיטה עמדה על כך ביום הראשון לכניסתה לאותו בית.
“מה שמך?” שאלה לה עקרת־הבית.
“קירסטינה אדם,” השיבה דיטה.
“זה מאוד בלתי נעים, כי בתנו הצעירה גם שמה קירסטינה, וזה עלוּל על נקלה להביא לידי טעויות. האין אַת יכולה לשנות שמך? להתקרא, למשל, לאוּרה? זהו שם יפה מאוד.”
השם הזה לא נראה לה לדיטה. “אבל יכולה אַת לקרוא לי גברת אדם,” אמרה מתוך התמימות.
“אין אנו נוהגים לקרוא לעוֹזרת שלנו ‘גברת’,” אמרה זו בפסקנוּת שאין להרהר אחריה.
דיטה היתה אנוסה איפוא לוַתר על שם־הטבילה שלה, לענות לשם “לאוּרה”, ותחילה דומה היה עליה שכאילו נטלו ממנו את הזכוּת להיות יצור אנושי. הבריות נוהגים כך בכלבים העוברים מרשות לרשות – אדון חדש, שם חדש! ומעולם לא היו מדברים אליה בלשון נוכח אלא בגוף שלישי, שהיה משתמע כאילו היא נעדרת בכלל, או שאין היא מכל מקום משתייכת למשפּחה; בעוד שהיא חייבת היתה לומר “אדון”, או “גברת”, או “עלמה” לשתי הנערות. והילדים היו מתקלסים בה וקוראים לה על דרך־ההלָצה – “גברת אדם”: הם ראו בכך שנינוּת מחוּכמת. אבל הפיקו מעט קורת־רוח מהתבדחות זו, שכן התייחסה דיטה לכך ברצינות גמורה. ולמה שלא תיקרא: גברת? כך קוראים לה תמיד בחנויות; וכי משום שענייה היא וחייבת ליגע על לחם־חוקה מזלזלים בכבודה? טובה היא כאחרים ואף חינוכה אינו נופל מזה של אחרים! ובכל מכתב שהיתה משגרת הביתה הזכירה לאחות אלזה שלא תשכח חלילה לכתוב על גבי המעטפות – “גברת אדם”.
אלא שמקבלת היתה מכתבים מעטים מהבית. לארס פטר לא התרגל כל עיקר להשתמש בקולמוס ובדיוֹ – אם בכלל היה פעם כתבא רבא; ולפיכך היתה כתיבת המכתבים מוּטלת על אחות אלזה. וזו היתה מחטטת ומחטטת במוחה ולא מצאה מה לומר; לא הספּיקה לכתוב שורות אחדות, מיד סיימה בזה הלשון: “וכיון שאין לי מה לכתוב עוד, אז אגמור את המכתב שלי בדרישות שלום ובנשיקות.” דיטה נשתוקקה לדעת על דא והא בחיי יום־יום, אבל אלזה לא סברה שבכל זה יכול להיות איזה עניין שהוא. במכתבים מפורטים יותר היתה מודיעה קצרות מי מת בכפר, שבחור פלוני מתהלך עם בחורה פלונית – מה שעורר עניין מועט בדיטה. קארל הוזכר כמעט תמיד; הם קיימו עמו קשרים ומפרק לפרק היה בא לבקרם. כוכבו של קארל דרך כנראה בשמי בקתת העוני. האם לא נזדמנה במקרה עם קארל בעיר? – היתה אלזה שואלת בכל מכתב ומכתב. כאילו לא ידעו שבמתכוון היא מתרחקת ממנו! אלא שביקשה אלזה לנזוף בה! ודברי כבוּשין אחרים שלוּבים היו במכתב שקיבלה אותו יום: לארס פטר שהה לא כבר בעיר וביקש למצוא את דיטה; אלא שבינתיים עקרה למקום־עבודה אחר. “באמת שאַת מחליפה מקומות תכופות כל כך!” שאלה אלזה בתמיהה. וכי יש ברירה בידה? מה יודעים הם בכפר־הדייגים שלהם על תנאי החיים בכרך? מילא, שינזפו בה, לא איכפּת לה; אבל נצטערה שלארס פטר כיתת לשוא את רגליו. חבל מאוד; היא נשתוקקה כל כך לשמוע את קולו; במחיצתו מתפּזרים כל הספקות וטוב לה לנפש.
אבל את קארל לא ראתה ולא שמעה עליו דבר וחצי דבר. אמנם, מיד לבואה לקופּנהאגן קיבלה איגרת ממנו שבה הודיע לה שמתגורר הוא ברחוב בלאגארד וכי ישמח לבוא ולקחתה לטיול אם יש את נפשה. לא השיבה לו – הרי בין כך אין מתירים לה לצאת בלילות. אבל ידוֹע ידעה שהוא מצוּי עדיין בעיר ועובד בסלילת כביש: לוּאיזה רמזה לה על כך רמיזת־אגב; אמרה כלאחר־יד שהבחור שלה עובד יחד עם בחור אחד שבא ממקומות־מגוריה של דיטה. משמעותה של רמיזת־אגב זו ברורה היתה די, אך דיטה לא נפלה לתוך המלכודת!
ואף־על־פי־כן עדיין לא סיימה עם קארל! יכולה היא שלא להשיב על מכתביו, להתרחק ממנו, אבל אין־אוֹנים היא לגרשו מתוך מחשבותיה. רישומו טבוע היה בנפשה, כשם שטבוע היה בגופה; נבצר היה ממנה לטשטשו לחלוטין. צלמו של קארל צץ היה לנגד עיניה דוקא בשעה שמוחה פנוּי היה מכל מחשבות. היה תולה בה עיניים קפּדניות – ביחוד שעה שאמרה לעשות משהו שלא כראוּי. אווילוּת היא שהוא ישים עצמו דיין הנפש שלה. ומרגיז הדבר שצץ הוא בפרצוף־פנים עגום וקפּדני זה דוקא בשעה שאין דעתה נוֹחה מעצמה – ודוחק את עצמו לתוך מחיצתה.
ותכופות היתה רואה אותו בחלומותיה. אז לא היה שׂם עצמו קטיגור עליה, אלא הוא עצמו מדוכדך ומדוכא היה, והיא נאבקת היתה עם הנטייה החולנית הטבועה בו – לאבד את עצמו לדעת.
היא לא תשתחרר ממנו לעולם!
וערב אחד ראתה את קארל גופא – לפחות דימתה כך – היה זה בטראם בדרכה לנשף ריקודים ברחוב “גשר־הצפון”; ברחוב בלאגארד ראתה את פּניו בתוך סיעה של אנשים שהמתינו ליד קיוֹסק. הוא הביט בה בארשת־פּנים חדשה – של חקרנוּת. ודיטה ידעה היטב משמעותה של חקרנוּת זו. מוּטב שבעתיים שיביט בה בפנים כעוסות!
היא לא נהנתה מהריקודים, וכל אותו ערב ראתה את פּניו בין קהל הצופים שביציע. לבסוף לא יכלה שׂאֵת עוד, ועלתה ליציע – גמרה בלבה להיוָדע מפּיו מה פירושה של ארשת נזפנית זו – האין היא רשאית לרקוד? שוטטה ביציע אילך ואילך ולא מצאה לקארל!
אי־ניחותא ירדה על דיטה והוקירה רגליה מאולמי־ריקודים. סבתא שלה הורתה לה כשצלם־אדם מופיע וחוזר ומופיע בדרך זו, אות וסימן הוא שמשהו של רצינות עתיד להתארע, או לעצמך או לאחד מבני ביתך. רגש־פּחדים זה לא מש ממנה: שמא נתארע משהו לאחד מבני ביתה שעה שהיא התרוצצה והשתעשעה ורקדה!
ביקשה את בעלת הבית שלה שתניח לה ללכת לימים אחדים לביתה: אביה מוּטל חולה; וכשלא קיבלה רשות, קמה וצררה את חפציה ואיכסנה אותם אצל משפּחת יינסן ונסעה הביתה על דעת עצמה.
לא תמהה כל עיקר למצוא את אביה במיטתו. לארס פטר התאמץ יתר על כוחותיו, בעת הנפת קיר של קרון, ועכשיו הריהו מרותק למיטה ואיספּלניות של חרדל חבושות למתניו. תמהה שבעתיים למצוא בבקתה שלהם את סינה מאחוזת־הגבעה. כמעט ששמטה מידיה את השמשייה והבֵּיָדַיים כשראתה את סינה עומדת ליד קערה גדולה, זרועותיה המסורבלות משוקעות בתוך המים המהבילים, והיא חגורה סינור־הדחה ונעולה נעלי־עץ, וממרקת את הכלים בשקידה ובנחת כעקרת־בית העושה בתוך שלה. עדיין ורודת־לחיים היתה וכל פּניה להבו בסומק משהכירה את דיטה. הניעה בראשה ניע־שלום נבוך במקצת וחָמקה מהמטבח.
פניו של לארס פטר נתקרנו משראה את דיטה. כנראה שעבר עליו זמן רע וקשה: רישומו טבוע היה בפניו החיוורים. כלל לא נשתומם שדיטה הופיעה לפתע־פתאום. “נעשית גברת חמוּדה,” אמר, ואפף את כל ישוּתה במבט שחימם אותה עד ציפּור נפשה. למבט כזה השתוקקה, למבט שלא תהא בו בקרנות. אלא יהא שופע טוב־לב.
“כן, וכי אין לך בת נחמדה?” אמרה דיטה מתוך קורת־רוח. “אבל היכן החבריה?”
מצוּיים היו זה בכה וזה בכה. אלזה ושני הזאטוטים סייעו לחלץ את המליחים מהרשתוֹת. כריסטיאן עבד בחוָה. “אם הוא עדיין שם!” הוסיף לארס פטר באִטיות.
דיטה ביקשה להסתכל בכל, להתבשׂם בריח הישן־נוֹשן הנודף מכל המצוּי בבקתה. קמטר־מגירות הועמד בין חלון לחלון – של סינה היה. מנורה חבוּשה סכוכית כחולה התנוססה בראש הקמטר. “אלזה לא כתבה לי כלל שחולה אתה. זה כבר שאתה שוכב?” שאלה.
“כמעט חודש! לא רצינו להבהיל אותך, מאחר שאין זה בחזקת סכנה. אבל הכאבים הם איומים – איני יכול להתהפּך מצד אל צד. אסירי תודה אנו לסינה.”
“כלל לא ידעתי שהיא כאן.”
“משום שהעניין היה פּתאומי כל כך… הובלתי אבנים לתיקון הדרך כדי להשׂתכר פרוטות אחדות. לא היתה זו מלאכה קלה; הוצרכתי להניף בשעת הפּריקה את דלת הברזל של הקרון. יום אחד נשמטה הדלת מידי, כנראה מחמת עייפוּת ונפלה מידי, וכמעט שמחצה אותי. טילטלו אותי הביתה, וכששמעה סינה שאני שוכב חולה, חשבה לה: אלזה המסכנה לא תוכל להספיק הכל לבדה. חייב אני לומר שהיא באה לכאן כמלאך אלוהים, וצריכה אַת להסביר לה פנים.” הוא דיבר בקול מעומעם. אותו רגע נכנסה סינה ובידה טס ועליו קנקן קפה וספלים, אך עיניה מושפּלות היו.
“בזה הרגע אמרתי לדיטה כמה טובה אַת לכולנו,” אמר, ופשט את ידוֹ. סינה ליכסנה מבט חטוף כלפּי לארס פטר ודיטה, והלכה וישבה על כיסא שליד החלון.
כל אותו עניין לא הקניט את דיטה, אך חשה שהם חושבים שמוקנטת היא, ולא ידעה מה לומר. תוך כדי כך קמה ממקומה ונגשה לסינה ונשקה לה על לחיה. “רציתי שיבוא לידי כך!” אמרה בפשטוּת.
“באמת? אם כך, הרי הכל בסדר!” אמר לארס פטר בנעימה של רוָחה. “ושיגידו ושיחשבו הבריות מה שירצו.”
דיטה הסכימה לדעתו. “אבל למה שלא תתחתנו?” שאלה בפתאומיות כזו שסינה פרצה בצחוק.
“אותה שאלה ממש יכולים אנו לשאול אותך!” אמר לארס פטר וצחק אף הוא. “אַת קודמת לנו לחוּפּה. תחילה עלי לעמוד על רגלי,” המשיך ואמר בכוֹבד־ראש, משראה שאין דיטה רוצה שיזכירו לה את עברה, “רק למיוחסים עושים חוּפּה במיטה. חשבנו לצרף לחתונה את הבר־מצוָה של כריסטיאן – אם לא ייעלם בינתיים!”
“מה, שוב מתנהג כמו שהתנהג?”
“כן, לא כבר יצא שוב לשוֹטט בדרכים. הכומר הקפּיד שילמד את הלימודים התלוּיים בבר־מצוָה שלו; מה עשה כריסטיאן, קם והלך לטייל ברגל לקוֹפּנהאגן. היה בדעתו להתראות עמך, ואחר כך ללכת לים. אין זה טיוּל רע כל עיקר – משלושים עד שלושים וחמישה מילין! הוצרכתי להחזירו הביתה, ואילמלא המשטרה לא הייתי מוֹצאוֹ. היה לי עסק ביש.”
“צריך אתה להניח לו שילך לים מיד לאחר הבר־מצוה,” אמרה דיטה. “אילו גבר הייתי, בחיי שהייתי הולכת לים. לא כדאי להיות על היבשה.”
“כן, מתוֹך דבריה למד לארס פטר שאין דעתה נוחה מאורח החיים בכרך. אבל כיוָן שדיטה לא רצתה לגלגל בנושא זה, דעך מאליו. רגילה היתה לשאת בעצמה בדאגותיה ובטירדותיה; למוּדת נסיון היא ויודעת כיצד לחלץ עצמה. לגבי עשרים שנותיה הריהי בחוּרה נאה ותקיפת דעת, ויודעת כיצד להתלבש. כל מי שיראנה עכשיו לא יעלה כלל על דעתה שלפניו עומדת בתו של הסמרטוטר־ומלקט־העצמות, הזאטוטה המצומקת והכפופה מ”קן־העורב".
למחרת התקינה דיטה עצמה לדרך. רצתה לילך לנידיבו לראות את ילדה, ומשם למטרופּולין למצוא מקום־עבודה חדש לפני האחד בחודש. לא היו צריכים לה בבית, והיא לא רצתה להתהלך בטלה בכפר; זוג הזקנים הלך לעולמו, ומוזר היה לראות שזרים מתגוררים ב“בית־לחם־הזנגביל”. פובל וראסמוס רתמו את הסוס המדובלל והסיעוּה למחוז־חפצה. ביקוּר זה, אם כי קצר היה, ריענן אותה, ואף הנסיעה במחיצתם של שני הילדים גרמה לה קוֹרת רוּח.
אבל הפּגישה עם ילדה היתה לה אַכזבה מרה. בכל ישוּתה נשתוֹקקה לראותו, אף כי חשה שכל חודש החולף־עובר מרחיקה הימנו. היא לא עקבה אחרי גידוּלוֹ, וממילא לא הכירה את העוֹלל בן ששת השבועות בילד השמנמן הזוחל ומגעגע ומשרבב את לשונו. דיטה הילכה עליו אֵימה והוא געה בבכי; אשת האיכר הוצרכה לשדלוֹ בדברים שיגש אליה. “יינס, לא לפחד מהגברת הזרה!” אמרה לו.
דיטה ראתה שהיא בלתי רצוּיה ובלב דוָי נזדרזה להיפטר לדרכה. “אף־על־פּי־כן ילדי שלי הוא!” חזרה ואמרה לעצמה שעה שהעגלה נתגלגלה להילרוד, משם תיסע ברכבת לקופּנהאגן. “ילדי שלי הוא!” – אך היתה בכך נחמה פורתא, היא ניתקה עצמה מפּרי בטנה; אם רעה היתה שהפקירה את תינוקה בידי זרים כדי שתוּכל לבלות בנעימים, ועכשיו באה היא על עוֹנשה.
בלי תענוּג מיוחד שוֹטטה שוב ברחובות הכרך. היא נתקנאה בסינה שסוף־סוף מצאה לה קן.
לרגע קל הבליחה במוֹחה מחשבה על קארל, אך היא דחתה מעצמה מחשבה זו.
יומה של דיטה 🔗
כשהשעון־המעורר מתרעש בשש בבוקר, מזדקפת דיטה במיטתה מתוך חלחלה, כשכוּלה שקוּיה עדיין עייפוּת מעמל יום־אתמול ומעמל הימים הקודמים. נים־ולא־נים משרבבת היא רגליה מעל לשולי המיטה, מגששת בחושך אחרי בגדיה, ואגב־כך כמעט שהיא חוזרת ונצנחת לבין הכרים. צמרמורת החורשת בבשרה מביאה לידי התפּכחות גמורה; היא מסלקת מעליה את כותונת הלילה, ומתחילה רוחצת בתוך אגן־יד.
אה! זה מחזיר חיים לתוך רגליה. לבה מנתר בה למגע הספוג הישן, ודומה שהוא מסתחרר באויר, ומתחיל הולם בזעם. הוא מתנוֹעע כפעמון גדול, ומכל העברים מבצבצים ויוצאים כוחותיה החבוּיים ונוטלים שררה לעצמם, משל כאילו נכנסו בה שדים ורוחות; מאמינה דיטה בדברי סבתא: כי כל אדם ואדם מלא יצורים חיים, טובים וגם רעים. דמה מקלח בעוֹרקיה בזרם עז, ואופפה בחומו. שעה ארוכה רוחצת דיטה כל גופה בספוג הגדול; היא מניפה זרוֹע אחת, ובשניה רוחצת היא את בית־השחי, – שבוֹ גדל בצנעה צרור של שׂיער אדום, חבוּי בתוך בושמו, – אחר זה מעבירה היא את הספוג על גבי כתפיה וגבה. הזרוֹע הלבנה והנכפפת יכולה היתה לשוטט על גבי כל גופה, כל כך נתגמשה דיטה, בעוד שלפני שנים אחדות היו פרקיה מתפּוקקים ומכאיבים לה כל פּעם שהיתה עושה תנועה שאין בה צורך הכרחי. אין כל ספק שדיטה התפּתחה כיאות, ודבר זה גרם לה קורת־רוח רבה.
היא העמידה את הראי על גבי כן־הרחצה, ונסתכלה בבבוּאָה שלה. שוב לא היו זיזים חדים מבצבצים בגבה שעה שהיתה מתכופפת לפניה; כל גבה היה עכשיו עקימה רכה; בכל פּוֹזה שלבשה נתשרטטו קוים רכים וענוגים; מתניה מכוּירים היו בחמוּקים נאים – הוא הדין כתפיה, – השדיים מעוגלים ומוצקים היו, והפּטמוֹת חזרו למידתן הקודמת: דומות היו לשני פטלים ורוּדים המוצנעים למחצה בתוך ההילה הכהה העוטרת להן והנבלעת ביפעה הצהבהבת של הכתפיים והשדיים. הכתמים החומים שהדאיג פעם את דיטה דאגה קשה נעלמו לחלוטין: הדם זיכּכם. הבטן חזרה ונתעגלה; דומה, כאילו שומרת היתה על פּרי שעודו בתומו – אגס שגביעוֹ כלפּי מעלה. סימן־הלידה שעל ירכה לא ייעלם לעולם: מתמיד היה ממלא את לבה פליאה מסתורית. היא נכפפה כך ששׂערה השופע גלש על כתפיה, הליט את פּניה וטבל בתוך האגן. באצבעותיה מיתחה את קרסולי רגלה – העצם הקטנה עבה היתה, – מחמת ההתרוצצות הבלתי פוסקת. זה וגיד תפוח שהתחיל מסתמן בירך אחת, גרמו לה דאגה רצינית.
פּרט לכך היתה דעתה של דיטה נוחה מעצמה: היא ידעה שיש לה חיטוּב גוף נאה ושמחה על כך. וזה למה? כלום מצוּי היה מישהו שבעיניו רצתה להיות חמוּדה וחשוּקה? או האם היה לה מאהב?
כלל לא, דיטה עדיין לא נתעוררה כל עיקר! היא ילדה ילד, ואף־על־פי־כן היה חיקה קן הצניעוּת, חוּשיה עדיין רדוּמים היו, ותשוקות חמות וחלומות עדיין לא נגעו בהם. היא התענגה על מראה־עצמה כשם שאמן מתענג על יצירה נאה שיצר. לא היה לדיטה כל מאהב וגם לא נשתוקקה לכך. כל הרגשותיה ממין זה נתנדפו – ועכשיו שלטה בה צינה. בדומה לצייקן החביאה במסתרים את אוצרותיה.
רבע לשבע ירדה דיטה לדיוטה הראשונה. שפתה את קומקום התה על גבי טבעת הגאז, והלכה להעיר את הילדים שיתקינו עצמם לבית הספר. שעה שהתלבשו היתה מכניסה סדרים בחדר האוכל ומכינה כריכים. הילדים היו מצטופפים סביבה ומותחים עליהם את מעיליהם שעה שמרחה חמאה על פרוסות הלחם. היתה זו משפּחה של פּקיד ממשלתי שהכנסותיה מצומצמות היו, ושהוכרחה להיאבק קשה כדי לשמור על מראית־העין – אחת מאלה המשפּחות המתקראות “העניים החדשים”. דיטה ריחמה על הזאטוטים העלוּבים שעקבו אחרי כל תנועת ידיים שלה בעיניים רעבתניות. הוסיפה פרוּסה לזה ולזה.
“אני כבר אקבל חרבוֹן מאמא שלכם!” אמרה.
“או! שתצעק! הרי אַת טובה כל כך!” אמת דיברו; חיבבו אותה חיבה רבה. ועל דיטה שומה היה לספוֹג את כל נזיפות־העקיפין מעקרת הבית כשזו ירדה לראות מה נשתייר לארוחת הבוקר.
בשמונה היתה דיטה מגישה לבעל־הבית את הקפה ועתון הבוקר לפני לכתוֹ למשרד. בתשע היתה עקרת הבית שותה את הקפה שלה במיטה, וחוזרת ומתנמנמת לשעה קלה. היא העמידה בנים רבים כל כך – ארבעה בסך־הכל – ובדין שלא תביא עצמה לידי עייפוּת יתירה. מקץ מחצית השעה חזרה וצילצלה: מוּכנה ומזוּמנה היתה לקום; דיטה היתה משטחת לה בגדיה ומשמשתה. שעה שהתלבשה היתה מתחקה על מהלך מלאכת הבוקר ורוטנת בנעימה של תרעומת:
“משונה שלא הספּקת לעשות כל מה שצריך! מן הסתם איחרת לרדת.”
הבוקר היתה האשמורה הגרועה ביותר של היום. היתה זו התרוצצות בלתי פוסקת מהחדרים למטבח וחוזר חלילה. משביערה את הלכלוּך שנצטבר במשך יום־אתמול, והכניסה סדרים בחדר־האורחים ועשאתו מסביר־פּנים, היתה עקרת הבית קוֹבעת לה שם שביתה מתוך הרחבת־הדעת. עד חצות־היום טרודה היתה דיטה בהכנת ארוחת־הצהריים. נותני לחמה של דיטה באותו פרק־זמן בעלי נימוסים נאים היו; מעולם לא היו נוזפים בה נזיפת־מישרין ולא היו מתקוטטים ביניהם לבין עצמם. היו אומרים לה רק דברי־כיבוּשין מנומסים ומתוּנים שהיו מקניטים שבעתיים מגערות גסות. דיטה רוצה היתה שיחרגו פעם מגדר נימוּסיוּתם וכנגד זה יביעו לה לפרקים קורת־רוח ממלאכתה. אך מעין זה לא עלה כלל על לבם של אלה.
לאחר העמל הרב שהיתה עמלה להכניס בחדרים חמימות ונוחות, היתה עקרת הבית מצלצלת ואומרת בלשון של מתינוּת: “מעט־מעט לכלוּך נשאר שם בפינת הארון.” ולמה לא טרחה זו לומר פעם: “תודה רבה, קירסטינה.”
בעולמה של דיטה היתה החזקת הטובה מידה מוּבהקת. פשוּטי העם מכירי טובה הם לפעמים יתר על המידה; כל עצם קיומם נתינה היא – הכרת־טובה שיש היכולת ליתן. אבל כאן היו הבריות מקבלים כל דבר כאילו הגיע להם בזכוּת, ובפנים חמוצות כאלה, ובכפיות־טובה כזו! כשכל־כוּלה חדוּרה רצון טוב נכנסה לעבוד באותו בית; משחר ילדוּתה לימדוּה כיצד להתנהג לכשתגיע השעה לילך לעבוד אצל זרים. “אם תעשי כך וכך תוּכלי לשהוֹת זמן רב במקום אחד.” עכשיו ניטשטש כל זה מלבה – המיוחסים לא נראו לה כלל כיצורים אנושיים נעלים הימנה, יצורי עליון שהיא מיועדת מטבע ברייתה לשרתם ולשמשם.
היא קנתה חכמה, בלי שתפיק איזו סגולת אושר מחכמה זו. לפי מהוּתה נכונה היתה לשמש את הזולת; נכונות זו היוָה חלק מהטוּב הטבוע בישותה. אך אנוסה היתה לסייג את עצמה, לנהוג מידה של אנוּכיות, אחרת סוֹפה כוֹרעת תחתיה מחמת אפיסת הכוחות. איש לא דאג לה והיו מניחים לה להתרוצץ עד שקרסה תחתיה. פשוטי העם נוהגים לומר: “באמת שאין אתה צריך להתייגע כל כך בשבילי,” ונוהגים להחזיק טובה לעושי טובה. אבל כאן תובעים עמל ויגיעה בלי מידה וגבוּל. הכוח שלה שייך להם, הוא קניין שלהם כדבר המוּבן מאליו. ערב־הפּגרא היחידי שניתן לה בשבוע היה בעיניהם בחזקת גניבה.
הנסיונות המרים הוֹרוּ את הסגוּלה המאוּסה הקרוּיה: השתמרות־עצמית. היא נעשתה רשלנית, – היתה עקרת הבית קוֹבלת. דיטה שלא ראתה בעולמה דבר הקרוּי רשלנוּת, השכילה לסגל לעצמה דרכי־רשלנוּת; לסַייג את עצמה, לקיים בקפּדנות רק מה שהותנה ותו לא.
הכרך ריפאה מכבר ממבוכת הנפש ומחוסר הזריזות. יתירה מזו הוא פיתח בה נכונות מסוּימת לעמוד על שלה, לימדה כיצד להקדים ולשכך סערה שמישמשה ובאה. תכסיס זה למדה מהנשים הכובסות שהן זוועת עקרות־הבית, אך היודעות לעמוד על שלהן.
פעמים ביקשה לעשות כמעשה חברותיה, שחמקוּ בזו אחר זו מבין הכיריים ונכנסו לעבוד בבתי־חרושת. מבחינה אחת היו רואות חיים טובים יותר בתורת משרתות – בטוחות היו במזונותיהן ובקורת־גג מעל לראשן ומקבלות שׂכר קבוּע; ואף־על־פּי־כן מעדיפות היו את העבודה בבתי חרושת. דיטה לא יכלה להבין זאת: בית־החרושת, צינה וקדרוּת עומדות בחללו – החמה זורחת לעתים רחוקות בתוך קירותיו. אך לעומת זה עומדת המשרתת בתוך־תוכם של החיים, ואף־על־פּי־כן לא היתה דיטה חשה מאומה מחמימוּתם.
ככל שהבית משופּע היה בנוחות – כך רבה היתה הרגשת הבדידוּת – אבוֹי לה למשרתת שאין בה ממידת הכלב! המשרתת משוּלה היתה לבתוּלה שבאגדה, ששוּמה עליה להדליק נר לנאהבים – גורל נתעב!
דיטה דעתה לא נוֹחה היתה ממהלך התפּתחותה, ותכופות היתה שואלת עצמה: שמא יש לתלוֹת את הקוֹלר בצוָארה שלה, שמא רואה היא הכל באספּקלריה משוּבשת; שמא מוּטב לכוֹף ראש ולקבל על עצמה כל התנאים התלוּיים במעמדה של משרתת. וכי לא אמר לה לארס פטר שמוטב לה לבחוּרה המשרתת שלא יהיו לה כל דעות שהן, שהעני מוטב לו שימלא את פּיו ויהא שפל־רוח ומציית.
ואם אין היא יכולה לענות אָמן אחרי דברים אלה, אז מה? שד מרדני קבע לו דירה בנפשה – היא ידעה זאת היטב – והלה נתעצם ונתחסן. ערב אחד בשוּבה מהרחוב מצאה שמישהו היה בחדרה בעת היעדרה. החפצים שמוּנחים היו על גבי הקמטר מעורבבים היו. מעין זה כבר אירע פעם, אבל אותה שעה פקעה סבלנוּתה: בדין שהחדר יהא שייך אך ורק לה, שתהא הרשות היחידה בעולם שהיא מוֹשלת בה בכיפה. ודברים חריפים נפלו בינה לבין עקרת הבית וסופו של דבר שעקרה משם.
בצהרי אותו יום הלכה לחפּש מקום־עבודה אחר. מצאה מקום שנראה לה: אצל אשה זקנה, אלמנתו של פּרקליט. אלא שאותה זקנה היתה חוזרת ושואלת: “באמת שאין לך מאהב?” – “לא,” היתה דיטה משיבה בחיוּך. “אני מפחדת כל כך, – התנצלה הזקנה – שגבר זר יבוא תכופות לכאן; אני לגמרי לבדי.” הסכימו ביניהן בעניין העבודה והמשכורת. “אבל רוצה הייתי לראות את תעודות־ההגינות שלך,” אמרה הזקנה. אותה שעה ננער בה בדיטה השד הקטן והיא השיבה בשחצנות: “כן, מוּכנה אני להראות אם אַת תראי לי את תעודות ההגינות שלך!” הזקנה נרתעה כאילו הכישה נחש: “בחורה מה אַת סחה! צאי מיד מביתי!”
אחר כך נקפה לבה על כך, ידעה שהתנהגה מעשה טיפּשה: מאליו מובן שהיא ושכמותה חייבות להראות תעודה המעידה עליה שמהוגנת היא. המעמד השני אינו זקוּק כלל להמלצות, ופטור מלהביא ראָיוֹת על הגינותו.
לאחר כיתוּת רגליים במשך יום תמים נכנסה לעבוד בבית שלא היה שונה הרבה מהבתים הקודמים. ערב אחד נתכנסו אורחים בטרקלין; כל פעם שהיתה נכנסת לשם קלטה אָזנה שמץ מהשיחה; מתוך קורת־רוּח קבעה ששיחתן של הנשים הכבוּדוֹת אינה נשׂגבה כל עיקר מבינתה, שכל עיקרה הוא בוקי־סריקי; ואשר לחיצוניות, צוָארה יפה שבעתיים מצוָארן של נשים אלה; כשתלבש שמלה בעלת גלאי עמוק תעמיד בצל את כל היפהפיות המפורכסות האלה; ואפילו בלי יתרון זה היו הגברים מפנים גב לנשותיהם וזוקפים בה עיניים חַייכניוֹת.
“לאמיתו של דבר כולן היינו־הך הן; הן משתייכות לעולם השונה מזה שלנו,” שמעה דיטה אחת מהן אומרת שעה שנכנסה עמוסת טס מגודש פּירות. דיטה הכירה את נימת־הקול: הגבירות מסיחות היו במשרתות; ולא תצא שעה קלה ויגיע תוֹרה שלה; ואמנם משנכנסה שנית ניתק לפתע חוּט השיחה והנשים תלוּ בה עיניים בַקְרָניוֹת. חימה נתלקחה בדיטה, חימה איוּמה: שעה שהיא מתרוצצת אילך ואילך ועושה כל מה שבכוחה כדי להנעים להן ישיבתן בטרקלין, מתבדחות הללו על חשבונה, עושות לחוכא ואטלולא את נימוּסיה ההדיוטיים! רגש של בדידוּת נוקבת ושל חוסר־ישע היה אוֹפף אותה; אין לה היכולת להגן על עצמה, להטיח דברים בוֹטים בפרצופיהן של נשים שפלוֹת אלה; היא בחינת גוֹלם שנגזר עליו להיות אילם ולעשות את מלאכתו. בהדרגה נתבצרה בה ההרגשה שבעומק לבם רוחשים לה אֵיבה; מקבלים הם את עבדוּתה, משום שיש להם טובת הנאה הימנה, אבל היא עצמה מיותרת היא. אבל גם הם מיותרים בעיניה! מה איכפּת לה פטפוטיהם, שיאמרו מה שיאמרו.
ואף־על־פּי־כן מצותתת היתה במרי רוחה מאחורי הדלת. שמעה שעקרת הבית אומרת משהו והאורחים גוֹעים בצחוק. אלא לפתע שיסע את הצחוק קולו של גבר: “סלחי לי, אין אני נוהג להתוַכח על משרתות, לא על שלנו ולא על של אחרים. שלנו נתונה לחסוּתי שלי ולחסוּתה של אשתי, ומשעֵר אני שכך נהוג גם בבתים אחרים.” רגש חם נתלבה בלבה של דיטה. מיד לאחר זה נשמע היסט כיסאות. עיניה של דיטה נוצצו מתוֹדה שעה שסייעה לאותו מליץ־יוֹשר ללבוש את אדרתוֹ. היתה כה אסירת־תודה לו, שמוּכנה ומזומנה היתה לנשקוֹ.
אביב 🔗
מרת וַאנג ודיטה עמדו במטבח וטרחו בבישול; החלון פתוח היה וחרג של חמה נשתרבב לתוך החדר. “איזה אויר רענן!” אמרה מרת וַאנג. “אנו מתקרבים לעונה היפה ביותר של השנה!”
בגן העוטר לבית היו מר וַאנג והילדים מגלים את האביב; היו מקרצפים את הדוֹמן ואת עלי השלכת וגוֹעים במקהלה כל פּעם שפּרח היה מבצבצץ ועולה. מפּרק לפרק היה ילד צץ בחלון: “כבר צהריים? – היה שואל – אני רעב כצייד!”
ולפתע היתה כל הכנוּפיה מתכנסת תחת החלון ופוֹצה בזמר:
"משהו לאכול, תנו לנו משהו לאכול,
או שנהרוֹס את זה הבית הכחול!"
היו בוֹטשים ברגליהם, טוֹפחים באגרופיהם על גבי שמשות החלון. “זרקי עליהם מים!” אמרה מרת וַאנג לדיטה. מששמעה זאת הכנוּפיה נזדרזה ועקרה בצריחות ובצויחוֹת. נשתהוּ אצל הקייטנה החבוּיה בגן ושרוּ:
"אדרבה, העיזי־נא, מרת אדם
לשפּוֹך עלינו מים משם לכאן!"
ובמפתיע צצה גולגולת בשמשות העליונות של החלוֹן. “ראש בלי גוּף!” נצטרחו דיטה ועקרת הבית בקול־פּחדים אחד. אך היה זה פרדריק, הנער הבכוֹר; הוא טיפּס על גבי העריס המודלה על הקיר. “מה יש לארוחת־צהריים?” שאל בקול עמום ובדחני.
“תפוחי אדמה וצלי, מר שד – וחוטמים מטוגנים לקינוח!” השיבה מרת וַאנג בקידת ראש.
הנער גלש מהעריס ואָץ אל הקייטנה. “ראיתי מה שיש לארוחת־צהריים”, צרח.
דיטה צחקה: “דומים מאוד לנערים שבבית שלנו. גם הם רעבים תמיד כזאבים כשמתקרבת שעת ארוחת הצהריים.”
מרת וַאנג הניעה ראשה – היא הבינה לרוּחם של נערים. “כנראה שעל אף העוֹני היה ביתכם מלא שמחה וצחוק,” אמרה; “באשר ילדים שם אין ממשוּת לעוֹני, לא כן?”
“כן, אם יש במה למלא את קיבתם,” אמרה דיטה, בנעימה של בעלת נסיון.
“כן, – כן!” הסכימה עמה מרת וַאנג ונזדקפה. “נורא מאוד כשאין במה להשׂביע את רעבוֹנם,” – וצמרמורת עברה בין כתפיה.
“ועכשיו לכי והצטחצחי קצת, מרת אדם, ואז נשב לשולחן.” אמרה.
בזאת הפּעם לא שימטה דיטה את המזלג מידה כביום הראשון. אז שאלה: “אני אשב אתכם לשולחן?” בנעימה תמוהה כזו שמרת וַאנג פרצה בצחוק.
“כן, וַדאי,” השיבה מרת ואנג, כאילו היה זה הדבר המוּבן מאליו. “ממר ואנג ניטל התיאבון כשהוא יודע שמישהו יושב לבדו במטבח וכוֹסס את האוכל שלו.” דיטה הבינה לרגש זה. אף היא ולארס פטר היו כך, וכלל לא פיללה שבכרך מצוּי מישהו הדומה להם בבחינה זו.
בימים הראשונים היה זה קשה במקצת. עכשיו התרגלה כבר לישב במחיצתם של אנשים זרים. שנים על שנים היתה כוֹססת את אוֹכלה בבדידוּת ליד קערת הברז. משוּנה היה בעיניה להסב לשולחן עם זרים, ועוד עם נותני לחמה. אך איש לא השגיח בהסמקוֹתיה ובמבוּכתה. היא ועקרת הבית היו מגישות את התבשילים ומסלקות את הפּנכוֹת הריקות לסירוגין, והילדים משכוּה מיד לתוך השיחה. הקיפוּה בקושיות רצופות שבילבלו עליה את המוֹחין, כגון: “למה אַת מדברת תמיד במבטא של סיילאנד הצפונית?” וכיוצא בזה.
“אולי תניחו למרת אדם,” גערה בהם אִמם. “יהא לכם פּנאי די והוֹתר לדעת הכל.”
“היא תישאר אצלנו לתמיד?” נזדרז ושאל הפּעוּט שבחבוּרה. ואינגה הקטנה ליכסנה בה מבט קונדסי: “למה קוראים לך מרת אדם? הרי אַת אשה!” – חוצפּנית שכזו.
“למה שהיא רוצה להתחתן,” אמר פרדריק בבוּז. “כל הנשים רוצות להתחתן.” מרת וַאנג חייכה לבעלה שהאכיל אותה שעה את התינוק בן השנתיים; היה מחזיק תמיד לזה על ברכיו בעת הארוחות.
“אַל תתלוצצו על השם ‘אדם’, – אמר מר וַאנג, – כי שם זה הוא העתיק והנכבד ביותר בארץ זו. אילמלא משפּחת אדם, מי יודע מה היה עולה בגורלנו. לפנים היתה כל האדמה שייכת לבניה של משפּחה זו, עד שבא שד רע והטיל בהם כשפים.”
“הו!” אמרו הילדים ותלוּ עיניים גדולות בדיטה. “ככה, יש אגדה עליך, ומה הלאה? הם לא נשתחררו מהכשפים של השד הרע?”
“לא, עדיין לא. אבל שעה שאותו שד יתחיל לכרסם את לבם של בני משפּחת אדם, אז יהיו בני־חוֹרין. כי הלב יתקע עצמו בגרונו של אותו רשע.”
ואמנם חשה עצמה דיטה כבת־מלכה שבאגדה. ולא משום שהעבודה מועטת היתה באותו בית – לגמרי להיפך! למשפּחת ואנג לא היה כסף הרבה – היו כוֹבסים בבית, ומתקינים בעצמם בגדיהם שלהם, והיו שוקלים וחוזרים ושוקלים כל פּרוטה ופרוטה. בערב היתה קלת כלי־התפירה עולה על השולחן. ובתוך אורח־חיים זה חשה דיטה עצמה כבתוֹך שלה. נהירה היתה לה שׂקית הכפתורים ושׂקית הטלאים. היתה מפקיעה גרב של צמר ומטליאה בחוּטיו גרב אחר; ושוב טעמה את השמחה של עשיית יש מאַיִן. מאָז בוֹאָה לכרך ניטלה ממנה אהבת הבריות ואהבת הדברים. בני אדם ודברים לאשפּתות – שעה ששוב אין להפיק מהם כל טובת־הנאה! כך גזר הכרך. מה נפלא הוא לחזור ולהיות יצוּר אנושי – להימצא במחיצתם של יצורים אנושיים – להיות ראוּיה לתשומת לב ולחיבה, ולהיות רשאית להשפּיע חיבה על הזולת.
בערבים, שעה שהילדים שכוּבים היו במיטותיהם, היו דיטה ועקרת הבית יושבות לאור המנורה ומאַחוֹת ומטליאות. מרת וַאנג, זריזות אצבעותיה התמיהה – דיטה פיגרה אחריה. היו שתי הנשים יושבות מכונסות בהרהוריהן שלהן; מרת ואנג שעליזה ועסקנית היתה במשך היום, נתכנסה בערבים בתוך שתיקה, בדומה לציפּרים. היתה דיטה יושבת ושוֹתה את השלוָה המופלאה שעמדה בחללוֹ של הבית, שעה שהילדים ישנים וידיים טובות עמלוֹת בשבילם. והיתה דיטה שוכחת היכן היא מצוּיה, ומדמה בלבה שיושבת היא בבקתה שלהם – היא האֵם הקטנה – ומטליאה פוזמקאות בשביל אחיה. כלום תקפו את דיטה געגוּעים על ימי ילדוּתה הנוגים? ראשה צנח על זרוֹעה ובכתה חרש.
“מה לך?” שאלה מרת וַאנג ונטלה לראשה של דיטה והניחתו על כתפה שלה. “מה מצעֵר אותך, ילדה?”
“או! אַת טובה אלי יותר מדי,” השיבה דיטה בבכי עצור, כשהיא מתאַמצת לחייך.
מרת וַאנג צחקה: “אבל אין זו סיבה כל עיקר לבכי.”
“לא, אבל לא שיחקתי אף פּעם בילדוּתי – זה משוּנה כל כך!”
מרת ואנג זקפה בה עיניים תוהות. לא ירדה לסוף דבריה.
“מכבר צריכה הייתי לבוא לכאן!” אמרה דיטה והתרפּקה על מרת וַאנג.
דיטה עלתה כפוֹרחת והתלבלבה מיום ליום, והאביב הלך ובא. עד אז לא ידעה כלל שהאביב הוא תקופת־שנה רבת זיו ורבת־פּלאים כזו. בכפר לא היתה משגיחה בו כראוּי, והיתה מקבלתו בברכה משום שהיה מקל עליה את המלאכות הרבות התלויות במשק הבית, והילדים יכלו להתרוצץ כל היום בחוץ, ושוב לא צריך היה לתהוֹת מהיכן יוּקח פּחם להסקה. ואפשר ששנים אחדות של כליאה בתוך כתלי הכרך העמידוּה על פּלאי האביב. המדשאות והיא התחרו ביניהן מי תפשיר תחילה את שלג החורף שנתגובב על גביהן; מעיינות חבוּיים התחילו מפכים והוֹמים בה ופוצחים במנגינות שצליל כסף להן. המיות מסתוריות היו מרחישות בה וממלאות את ישוּתה עגמה מתוקה או שמחה של מוּסיקה. הערבים היו מעמיקים את העצבוּת, ואז באו הלילות – הלילות השטופים ירח, והשינה נודדת היתה מהעיניים מחמת הנוגה החיוור שהציף חללוֹ של החדר ושיוָה לו צורות משונות. ובלילות כגון אלה יש להיזהר שאורו של הירח לא יפּול על הפנים בשעת שינה. סבתא סחה בשעתה לדיטה, שאור־ירח זה קיפּח כבר אוֹשרן של בחורות רבות, ודיטה עדיין האמינה בכך בכל לבה.
וכך היו הימים חומקים־עוברים, כל יום ארוך ורב־זיו יותר מקודמו – ואף חמים במקצת. בגן היה מתרחש משהו חדש מדי יום ביומו. פּעם הנץ שיח זה ופעם פיתח את ניצניו שיח זה. והילדים לא היו גורעים עיניהם מאותו לבלוּב, והיו פורצים הביתה ובשׂוֹרה בפיהם, והכל הוצרכו אז לצאת לגן ולהקביל את הפּלא החדש, ומר וַאנג הוצרך להסבירו, – הוא ידע לקרוא בשמו של כל צמח שבגן, וידע ממה זה ניזוֹן וכיצד הוא מתרבה. קירות חדר עבודתו מגודשים היו מַדפי ספרים; וכי יתואר שכל הספרים האלה קנו להם שביתה במוחו של מר וַאנג? – היתה דיטה מהרהרת מתוך צמרמורת.
והשמש העפילה ועלתה בשמים: נגעה בפרחים ובשיחים, קיננה באמירי האילנות. ויום אחד הגיעה השמש לקרן־זוית של הבית, והזדרחה בעד האשנב הקבוע בחדר־העלייה והטילה נשיקה בלחיה הסמוקה והחמה, שהתה רגע אחד על שׂערה ועל מצחה החָלק, וחזרה ונעלמה מאחרי צמרתו של היער הסמוך.
אותה שעה נכנסה מרת וַאנג ומכתב בידה. כותב המכתב היה גנן צעיר שגינתו מצוּיה היתה בסימטה הסמוכה; במכתבו מזמין הוא את דיטה לנשף שיתקיים ב“פונדק לונדהוז”.
“נצטרך לתת את הדעת על הפּיטורים שלך,” אמרה מרת וַאנג; “אי־אפשר שהדברים יתנהלו כך. אַת מסחררת את הראש לכל הבחורים שבסביבה. עד שבאת לכאן לא יכולנו להשיג בעל־מלאכה שיתקן משהו; ועכשיו צריכים אנו לרוץ כמה וכמה פעמים ביום לדלת ולענות לבעלי המלאכה הצעירים: ‘לא, תודה, אין לנו צורך בשום תיקון’. היודעת אַת כיצד בחורי הסביבה קוראים לך? – גברת־אַל־תגעו־בי!”
דיטה הסמיקה, וצחוקה הצלוּל של מרת וַאנג ניסר בחלל החדר. מישהו דפק על הדלת; היה זה מר וַאנג; הוא שירבב ראשו בעד הדלת ובפניו ארשת קוֹמית; היה עליו להרכין עצמו הרכנה יתירה כדי לדחוק ראשו מתחת למשקוֹף.
“היכּנס, היכּנס,” אמרה מרת ואנג. הוא נכנס כניסה של זהירות; דיטה הגישה לו כיסא, והיא עצמה ישבה על הספּה לצדה של מרת ואנג.
“באמת שנחמד כאן,” אמר והוליך את מבטוֹ על סביבו. “אבל ספרים אין כאן! אולי רוצה אַת לקרוא משהו?”
“כ–ן!” השיבה דיטה בנעימה הססנית, נתביישה לומר לו שמעולם לא קראה ספר.
“אולי יכולה אני לקבל את ‘רובינסון קרוזו’?” שאלה – היא עיינה עיוּן קל בספר הזה בצוותא עם הילדים. לא ידעה שמותיהם של ספרים אחרים. וכן חוששת היתה שמא יבקשנה מר ואנג שתאמר על פּה קטע מאותו ספר, והרי בבית־הספר לא הצטיינה אף פעם בשינון על פּה.
“אתן לך משהו משעשע כאותו ‘רובינסון קרוזו’,” הבטיח מר ואנג. “אבל אולי נקום ונלך לטייל קצת, מאריה?”
“אני אשאר הערב עם הילדים, ומרת אדם תלך עמך,” אמרה מרת וַאנג.
הם מהלכים היו כלפּי השמים המעריבים, וַאנג, פרדריק ודיטה. ואנג מהלך היה באמצע והסיח – על איזה מאורע שנתארע בקופּנהאגן: דיטה הקשיבה מתוך השתאות – דברים נפלאים דיבר, רובם נשׂגבים היו מכוח בינתה. אבל קולו השליו פתח לפניה שעריו של עולם אחר, עולם שאין בו ענייני ממון ומזון, רכילוּת וקנאה, עולם שכולו זיו ומתיקות. ואותו ערב מהלכת היתה בארץ החלומות של עניי האדם.
“ואז יוּכל העני לשיר: ‘מה יפה היא האדמה ומה הדוּרים־נאים הם שמי אלוהים!’ זהו המאבק האמיתי,” אמר מר וַאנג.
“למה יושבים הם בבתי מַרזח ושותים ועושים עצמם עלובים עוד יותר?” שאל פרדריק בקולו העמוּם.
“משום שהיי”ש הוא הכוח היחידי העושה עמהם צדקה; לכן שרים הם בזכוּתוֹ את שיר־ההלל. ואין זו אשמתם אם שירתם היא עכוּרה במקצת."
“כן, אבא שלי אמר פעם: ‘נפלא הוא לחשוב מחשבות של ממש’, ומתי אמר כך? – שעה שלָגם לגימה,” – נתערבה דיטה. “אבל שעה שלא לָגם, לא העיז לחשוב מחשבות על החיים: ‘החיים הם עצובים מדי’, היה אומר.”
היא תלתה עיניה בפניו של מר וַאנג. קרניה העוממות של השמש נשתברו בזכוכיות משקפיו. פרדריק שילב זרועו בזרוע אביו.
“אחזי בזרוֹע השנייה של אבא,” אמר לדיטה. “כך קל יותר ללכת.”
אוֹשרה של דיטה שלם היה. בלכתם כך משולבים בחבוּרה אפשר היה לחשוב שהיא אחותו הבכירה של פרדריק או אשתו של ואנג. הם פּיזמו לחן בגלשם במורד הגבעה: “במלכות היוֹפי עלי אדמות!”
מרת ואנג עמדה ליד שער הגן. “טיילתם שעה ארוכה!” אמרה, “ובינתיים היו כאן כמה וכמה בחוּרים שביקשו לראות את דיטה!”
“כן,” אמר ואנג. “עלינו למצוא חתן בשביל מרת אדם. היא סכנה לכל מכרינו.”
דיטה חייכה – לא, אין היא רוצה להתחתן.
אבל מאוּהבת היתה – אלא שלאו דוקא באיזה גבר שהוא. היה זה האביב שפיכה בה, ומילא את ישוּתה חוֹסן וזיו – בלי כל תכלית מסוּימת.
ימים טובים 🔗
מרת וַאנג היתה עושה דברים לפי דרכה שלה. היו סועדים תמיד באחת כדי שלא תהא המלאכה מרובה לאחר הצהריים, ונוהגת היתה לומר שאין שעות יפות יותר מהשעות שלאחר הצהריים, שאז אפשר לפרוֹש קצת לחדר ולסדר דא והא; כאילו ביקשה לרמוז בזה שמבינה היא יפה שדיטה מצטרכת לפעמים להיות לבדה ולהתייחד עם ענייניה שלה.
ודיטה היתה עולה לחדרה ומסדרתו ומצחצחתו, ומעתיקה חפץ זה למקום זה וחפץ זה למקום זה שמא יהיו כך נאים יותר; ועיסוק זה היה מהלך עליה מרגוֹע. היתה שומעת היאך מר ואנג משוטט אילך ואילך בחדר־עבודתו הסמוך, ולכן היתה מהלכת שפי שלא לבלבל עליו את המוֹחין. שעה שהיה יושב וכותב היו הכל מהלכים על בהונות רגליהם, אף כי הוא עצמו לא דרש זאת, שכן לא היה בו אף שמץ של קפּדנות. אבל די היה שמרת ואנג תהא אומרת: “אבא עובד!” וכישוף יוּטל בכולם. רק הפּעוטות לא היו שׂמים לב לכך ומטפּסים בקולי־קולות במדרגות המוליכות לחדר עבודתו של מר וַאנג כדי להראות לאבא משהו נפלא שמצאו – אבן או מסמר חלוד! והאֵם היתה רצה אחריהם כשהיא מסננת מבין שפתיים צמודות לחצאין קולות־היסוּי: “ילדים, ילדים!” אך מר ואנג היה יוצא ומכניסם לשעה קלה לחדרוֹ. כשנפתחה דלתו היה ענן של עשן טאבאק פּורץ ומתפּשט והולך עד לחדרה של דיטה ומשייר שם בוֹשׂם משכּר. ברגיל היה מר ואנג יושב וכותב מעוטף ענן עשן.
“חושב שבשמים הוא יושב! אחרת אין הוא יכול לכתוב!” היתה מרת ואנג מלגלגת. היתה אומרת לו דברי כבוּשין על שמרבה הוא לעשן, ובעת ובעונה אחת אהבה את ריח הטאבאק שהיה נודף הימנו.
מה נקי ומצוחצח היה חדרה של דיטה. מיטת הברזל עדוּיה היתה וילאות קלילות שהצניעו את הברזל, וכן־הרחצה של עץ מיופה היה בסרטי פיפין לבנים; שני וילונות צחורים ועבים נשתלשלו וירדו ממשקוף החלון. דיטה אהבה את חדרה: זה ניכר היה מהנקיון שזרח מכל פּינה ופינה, – ריח של עמילן ומירוק ושפשוף נדף מכל דבר. בחדר זה השירה את דמעות האושר הראשונות מאז באה למטרופּולין – ולאמיתו של דבר, מאז עמדה על דעתה. לפני חדשים אחדים נכנסה לחדר זה בפעם הראשונה, כשהיא דלה מנפש. החדר הקטן, המרוהט בעניוּת, רוח של נעימות היתה שוֹרה בו, ובתוך אגרטל שליד המיטה התנוססו פרחים. זו לה לדיטה הפּעם הראשונה בחייה שהקבילוּ את פּניה בפרחים; הללו התנוססו שם כהבטחה של מנוחה מתוּקה ושל חלומות נעימים. ומאותו יום ואילך דאגה שלא יהא האגרטל מתייתם מפרחיו; היתה מלקטת אותם בצדי המשוכות ושׂמה את האגרטל ליד המיטה. שם מקומם של הפּרחים!
על גבי הקמטר מונחת היתה קונכייה גדולה שדיטה מצאה פעם על החוף המתמשך ליד אחוזת־הגבעה. פרט לקונכייה זו לא היה לה שום חפץ אחר שיזכירנה את עברה. את תמונת ילדה הצניעה בתוך מגירה; אין כל צורך שתמונה זו תהא מתגוללת בפרהסיה. עלוּל זה להביא רק לידי שאלות וקושיות, ומשתיוָדע האמת, יהיו נוהגים בה זלזוּל. ואין היא רוצה שמעמדה בבית זה יעורער בשל תמימוּת שלא לצורך. ואף הגעגועים על הילד, אותם הגעגועים שהיו מתעצמים עליה עד לבלתי נשוֹא, התחילו עוממים בלבה. זה עידן ועידנים שלא היתה בבית, אך מרת ואנג הבטיחה לה פגרת־קיץ של שבועיים; אז תשהה בבית פרק־זמן ניכר.
מחלונה נצטייר הכרך בצביוֹן אחר; אין כל ספק בדבר שמר ואנג איוָה לישב כאן כדי שיוּכל להנוֹת עיניו בזיוָה של העיר! הוא קרא למטרופּולין לבה של המדינה. דיטה סברה שמן הראוּי היה להמשיל עיר זו לקיבת־מידוֹת. – כמה מזונות בלעה זו במרוצת הזמן! וכי לא עלוּלה היתה אף היא להיבלע בתוכה? אבל בכאן, בחוילת ואנג, חיבבה את העיר; היו יוצאים לרחובותיה רק כדי להסתכל בחלונות הראוָה ולקנות זה וזה. או שהיו הולכים לגן החיות – כל המשפּחה כולה.
בעד חלונה ראתה את דרך פרדריכסבורג שהפליגה והלכה לבין כפרים, ובצדיה השתרעו שדות, התנוססו בקתות והתמשכו גדרות. האיכרים היו חורשים, הבקר היה רועה, ועוברי־האורח היו מפסיעים לאִטּם משוקעים בהרהוריהם. שדות היו משבילים, כרי־מרעה היו מדשיאים, וגני פרי היו מלבלבים, והיו ציפּרים פוצחות ברינה, והיו גשמים יורדים, ורוחות צינה היו מנשבות, ואחר כך היתה החמה חוזרת ומפציעה ושופכת זוֹהרה על הכל. היה זה עולם הדוּר־נאה ורב־פּלאים, כיוָן שאלוהים, הכל־יכול, הוא שבראוֹ. אבל על שולחנה של דיטה מונח היה חפץ קטן ומרובע – ספר. ואנג הוא שחיברוֹ, ולא קל היה להבין כיצד מסוגלים בני אדם ליצור דברים מעין אלה; כי משהיו פותחים את הספר ומעיינים באותיות השחורות המודפּסות על גבי דפּיו, היה העולם מצטייר בגוָנים מפוארים – עולם שעדיין לא ראתהו עין, ושלא היה קיים כלל; אבל שהיה מוּכר וידוּע היטב – עולם שיש בו ערים וכפרים, ויצורי אנוֹש על שמחותיהם ויסוריהם. ודיטה אמרה בלבה שדבר מופלא הוא, כי די להמיש את העין מהחלון ולהציץ לתך הספר ומיד אדם נכנס לתוך עולם שונה מן הקצה אל הקצה. זהו מעשה־כשפים! מרת ואנג אמרה לה שבעלה כתב המון ספרים כגון זה הספר, וכי בחדר עבודתו מצוּיים מאות ספרים, שנכתבו בידי אחרים, וספר אחד שונה מחברוֹ! מעתה ואילך תקפיד שלא להקים רעש כלשהו שעה שהיא עולה בערב לחדרה. חלילה שרוחות־ההשראָה ינוסו בגללה. עכשיו יודעת היא שגורלות נחתכים שם. וַאנג היה עושה תכופות לילות כימים, ובהקיצה בלילה רואה היתה חרג של אור משתרבב מחדרוֹ, שכן מניח היה את הדלת פתוחה למחצה לעשות ארוּבה לעשן הטאבאק. מקטרתו לא היתה משה מפּיו משום שבלעדיה לא היה מסוגל להעלות שורה אחת על גבי הנייר. ודיטה אמרה בלבה שדבר נפלא הוא שבסמוך לחדרה יושב מישהו ורואה חזיונות בתוך עשן כחול. ובתוֹך האופל היתה מחשבה חולפת במוֹחה: אילמלא ברא אלוהים את העולם, לא היה ואנג מסוגל לבוראו? ומי יודע איזהו היה משוּפּר יותר! אבל בכל אופן, בעולם שברא ואנג היתה האהבה כלולת יוֹפי יותר מאשר בעולמו של אלוהים!
דיטה ישבה משוקעת בקריאת ספר, כשידיה מצומדות לאָזניה כדי שלא ייכנס לתוכן רעש שלא ברשוּת. חריקת גלגלי עגלה הדוהרת על הדרך היתה מבלבלת עליה את המוחין – דוקא בדף שבו לא מדוּבר כלל על כלי־רכב. ולמרוֹת שהגיפה יפה את אָזניה שמעה ברורות קולה של מרת ואנג המנסר בנעימה של תמיהה יתירה: “מה, זה לארס פטר!” ודפיקה של דלת, וריצה במשעול הסובב לבית.
דיטה גלשה למטה. כן, כל החבורה כולה מצוּיה היתה ליד הגן – לארס פטר, סינה וכל הזאטוטים! מרת ואנג נשקה לסינה ישר על שׂפתיה. “סלחי לי!” התנצלה בחיוּך, “מכבר שאני מחבבת אותך – על־ידי דיטה.” היא התבוננה בעיניים נוצצות בכל בני החבורה.
“משעֵר אני שדיטה לא אמרה עלינו דברים רעים מאחרי גבנו, ומן הסתם גם לא ביישה אותנו!” אמר לארס פּטר מתוך קורת רוח כשהוא נשען לאזור בטנוֹ של הסוס. “בוקר טוב, בחוּרוֹנת!” הוא צבט לחיה של דיטה וטילטלה טלטלה של חיבה. “טוב לראותך שוב!”
ואז בא פרדריק, ובאה אינגה הקטנה, ובא ואנג בחפּזון מירכתי הגן והפּעוּט בזרועותיו. “גי־גי!” פעה הפעוט; “גי־גי!” והיה נושף בכל כוחו עד שקצף ביצבץ על סנטרוֹ.
בדעתו של לארס פטר היה לנסוע בלי שהיות העירה: הסוס נתייגע מהדרך וצריך למנוחה. הוא לארס פטר סבור היה שיוּתן יום־פּגרא לדיטה ושתתלווה אליהם. אך מכך מוטב להסיח את הדעת. מרת ואנג עמדה על דעתה שיסורו לביתה ויסעדו את לבם ואחר כך יתכנו תכניות; אף ואנג הסכים עם דעתה.
לארס פטר עמד ועיניו כבושות בקרקע וידיו תחובות בתוך כיסי מעילוֹ, בעוד שדיטה ומרת ואנג משכו בשרווּליו, זו בצד זה וזו בצד זה.
“ואַת, אמא, מה אַת אומרת?” שאל בפנים מהורהרות. אבל סינה לא השיבה דבר אלא עמדה וחייכה: שתי גומות עמוקות נסתמנו בלחייה הסמוקות. סופו של דבר שלארס פטר נענה להפצרותיה של מרת ואנג, ושעה שנכנס עם סינה לגן, התעסקו פובל וראסמוס בסוס ובכלי הרתמה; מאָז עזבה דיטה את כפר־הדייגים גדלו הללו ונעשו פרחחים גמורים!
לאחר הארוחה נתבקש לארס פטר לעשן סיגארה בחדר עבודתו של מר ואנג; בשל הילדים היה מדיר עצמו מעישון בחדר־האוכל. המַדפים המגודשים ספרים הדהימו את לארס פטר. “ואתה קראת את כל אלה הספרים?” שאל מתוך ספק.
הוצרך מר ואנג להודות שלא עיין מעולם בהרבה מספרים אלה, וייתכן שלא יעיין בהם לעולם.
“אני, למשל – אמר לארס פטר – לא הייתי מעולם למדן גדול בקריאה. קריאה בספרים וטילטוּלי דרכים אין הם זיווּג יפה; כשאני חוזר הביתה ויושב לנוּח קמעה, מיד אני מתנמנם. אבל משעֵר אני שספרים ובני־אדם היינו־הך הם: כשאתה מכיר את מישהו מתחיל אתה לחבבוֹ ולהוציא ממנו את הטוב שיש בו. ובכל זאת אין זו כנראה מלאכה קלה לשבת כאן ולכתוב בכתב יפה ונקי. אבל בשום אופן לא הייתי יושב כאן וכותב, אפילו יכולתי.”
“אתה צודק בהחלט: אין זו מלאכה משעשעת ביותר,” אמר ואנג בכוֹבד־ראש. “ברצון רב הייתי מתחלף עמך, נותן בידך קולמוס־של־סופרים ונוטל בידי מושכות־הסוס. אלא שחש אני שיש בי משהו שחייב אני להעלותו על הכתב – שאחר לא יוכל אולי לכותבו. אבל מעטים הם האנשים הרואים את אומנות הסופר בעיניים נכונות כשלך; רבים הם המתקנאים.”
אותה שעה הביאו הנשים את הקפה; הם שתוּ בגזוזטרה הקטנה הגוֹבלת בחדר עבודתו של ואנג. “זכית לכבוד גדול, לארס פטר,” אמרה מרת ואנג, “כי לזרים אסורה הכניסה לכאן. אבל אנו מחבבים אותך מאוד מאוד. אין אתה יודע כמה היינו מסיחים עליך ועל הילדים והחיים שם בכפר.” היא הסמיקה מהתרגשוּת.
“ובחיי שלי שגם אני מחבב אותך מאוד־מאוד – כמובן לא כמו שאני מחבב את אשתי הנחמוֹדת,” החזיר לארס פטר. “אַת באמת אשת־חַיִל! אבל לעזאזל, היאך ידעת שזה אני? הרי הבחורונת לא צילמה אותנו צילום־אויר!”
“לאשתי יש ראִייה־שנייה!” אמר מר ואנג ותלה עיניים קנטרניות באשתו. “אבל כנראה שגם לך יש ראייה־שנייה, שכן ניחשת שהיא אשת־חַיִל; איש עדיין לא אמר לה זאת; וגם אינה משתדלת כלל להראות שהיא בתו של גנראל.”
“רואה אני שאתה מצטער על כך!” אמרה מרת ואנג וטפחה על בלורית בעלה. “אבל תסלחו לי, עלי להיעלם לשעה קלה.” קרצה קריצה לבעלה, וזה קם והלך אחריה.
“אין להם כל כסף,” אמרה דיטה בקול נמוך ללארס פטר, “והם מודאגים מאוד: אין הם יודעים מה לעשות.”
“אבל לא באנו כלל לסחוט מהם כסף: רצינו רק להעיף בך מבט.” לארס פטר היה נרגז מאוד.
“טוב, טוב. פעמים מדברים היינו שביום מן הימים תבוא לכאן – הם יצטערו מאוד אם תלך. אולי יש לך איזה כסף, אבא?”
“וַדאי שיש, בחוּרוֹנת!” רעם לארס פטר בקולו ונתחייך. “המזל מתמזל לנו! הוצאנו קצת מכספּה של סינה, לפי שרוצים אנו למצוא איזה עסק בעיר.” שלף שטר של מאה כתרים מארנקו והושיט לדיטה, – הארנק תפוּח היה בשטרות־כסף. “כלום לא זכינו באמא עשירה?” ליכסן לארס פטר עיניים אוהבות לצדה של סינה. “אבל לא נבזבז את הכסף, את מבינה. הוא ישמש להתחלה של איזה עסק.”
“ואני ארוּץ בינתיים לחנות המכולת,” אמרה דיטה. “ראשית אני להוציא הכל? בסכום הזה אוּכל לשלם את כל החוב שלנו.”
“היא נעשתה בחוּרה נהדרת. את לא חושבת כך?” אמר לארס פטר משהלכה לה.
“תמיד היתה כזו!” אמרה סינה. היא ראוּיה לבעל טוב."
“כזה כמוני, אה?” צחק לארס פטר. “כן, פּחדתי קצת שלא תתחיל להיות גברת מגוּנדרת.”
מרת וַאנג חזרה. כנראה שדיטה סחה לה בעניין הכסף, שכן באה והתייצבה מאחורי כיסאוֹ של לארס פטר ואחזה בכתפיו. היא דממה, ומהורהרת סיכסכה בשׂיער של מפרקתוֹ; לפתע־פתאום הגחינה עצמה ונשקה לו בקרחת הגדולה שבקדקדוֹ.
“אֵלי הטוב, היכן הילדים?” נצטעק לארס פטר כדי לבדר את מחשבותיה. מתיירא היה שמא תבקש להודות לו.
“הם בגן עם הילדים שלנו,” אמרה מרת ואנג. “צריך אתה לראות מה שהללו מסוּגלים לעשות יחד! פובל וראסמוס מלמדים את שלנו לחפּור גומות. חבל שגם כריסטיאן לא בא!”
“מה, גם על כריסטיאן אַת יודעת? הריהו עכשיו פועל גמור. אבל יכול מאוד להיות שביום בהיר אחד יבוא לכאן ברגל. הוא נוטה ליחפנוּת.”
“הוא לא ירש נטייה זו דוקא מזרים!” אמרה מרת ואנג בצחוק.
“לא,” אמר לארס פטר וגרד בראשו, “לא, כלל לא!” ואגב־כך נתברר שהם מצוּיים בדרך זה ימים אחדים, ונצטיידו במזונות ובמכונת־בישוּל מיטלטלת. הם עשוּ חנייה בפאתי יער ובישלו להם נזיד. אמש לַנוּ לינת לילה בבקתתוֹ של איכר בנידיבו.
“זה צריך להיות נהדר!” אמרה מרת ואנג. “כמה רוצה הייתי לעשות טיוּל כזה!” עיניה נתברקו.
“אין לך דבר קל מזה. צריך רק לאהוב את הטילטולים ולקחת את הדברים כמו שהם.”
“שנינו יכולים לעמוד בכך, גם אני וגם בעלי! יודעים אנו להסתפּק במוּעט.”
“ואני חשבתי שאַת גברת מעוּדנת; רואה אני שטעיתי. כלל ידוּע הוא שאלה שיש להם מעט, לבם שלהם נמצא במקומו הנכון. אבל היכן העגלה?” – קפץ מבוהל מכיסאוֹ.
מרת וַאנג צחקה: “בעלי ופרדריק הובילו את הסוס והעגלה לפונדק הסמוך. אנו חושבים שמוּטב לכם שתלינו כאן הלילה משתלכו לחפּש אַכסניה בעיר. נסתדר על הצד היותר טוב, אם רק תסתפּקו במה שיש לנו.”
וַדאי שיסתפּקו במה שיש! אשר ללארס פטר, הרי יכול הוא לתלות עצמו בקוֹלב ולישון שינה מתוּקה. “אבל אין טעם בדבר שנגרום לך כל הטירחה הזו.”
אותו רגע נכנסו דיטה ואלזה כשהן מטלטלות סל מלא וגדוּש דברים טובים. לארס פטר קם ויצא לפגוש את ואנג; הוא ביקש לסייר קצת בשדות. סינה העדיפה להישאר עם הנשים.
“מבקש הייתי לדעת מה טעם, לכל הרוחות, מעוּבדים יפה השדות מצד אחד של הדרך, ועזובים ושוֹממים מצד השני של הדרך?” – שאל לוַאנג משפּגשוֹ אצל אילן.
“משום שבצד אחד טיפּלו הספסרים,” השיב ואנג. “כשאיזה ספסר מטיל מבטוֹ בשדה, דומה זה כאילו הוּטל בו הבל־פּיו של השׂטן, ושדה זה לא יעשה לעולם אלא קוצים ודרדרים.”
היו מהלכים זה בצד זה ומחרישים. לארס פטר סבור היה שוַאנג הוא ברנש מוּזר המכוּנס בתוך עצמו ומרוחק מהבריות ומישובו של עולם. והנה ראה שיש לו להלָה בקיאוּת רבה בענייני החברה ובמעמדותיה, וכי אין הוא נושא פנים לתקיפים ולמיוחסים. “אנחנו חושבים מחשבות בשבילם,” אמר.
לארס פטר תמה היה לשמוע שהוא וּוַאנג ושכמותו אינם עמלים בשביל העשירים והתקיפים. “כן, אם אתה מספּק להם מוח, ואנחנו פשוּטי העם מספּקים להם ידיים, מה איפוא נותנים הם?” שאל בגיחוּך.
“את הקיבה!” השיב וַאנג. מוזר היה לשמוע שאדם דגוּל כזה יוציא מפּיו מלה כזו; אבל אמת היא שבמים עמוקים ושקטים גדלים הצמחים המשונים ביותר.
מגזוזטרת הקייטנה ניפנפו וקראו להם שיחזרו.
בחדר־האוכל נערך שולחן־של־יום־טוב, שולחן ארוך שעליו התנוססו יינות ופרחים. וַאנג גרר כיסא־אלון נושן גבוה־מסעד ומעוקם־כרעים לקצה השולחן – למקומו שלו. “אתה תשב כאן, לארס פטר,” אמר, והביט בו בדרך־ארץ של בן.
היה זה באמת מושב נכבד ביותר. לארס פטר היה נרגש מאוד שעה שהשתפּל על כיסא זה. “עדיין לא נהגו בי חשיבות כזו!” אמר.
היתה זו סעודה כהלָכה. הילדים ישבו מעורבבים, ודעתם בדוּחה עליהם והפּטפּוט והצחוק אינם פוסקים מפּיהם. אך וַאנג אהב הוֹללוּת זו. “שעות־האוכל הריהן שעותיהם של הילדים!” אמר.
ראה לארס פטר שוַאנג מחזיק על ברכיו את הינוקא ותמה. “כן, נהנה אני הנאה כפולה מהאוכל שעה שאני מחזיק לזה על ברכי,” אמר וַאנג.
“ממש כמוך, אבא!” אמרה דיטה, והשיטה עיניים של חיבה מזה אל זה; ורדים הנצו בלחייה מחמת שמחה.
“כן, גם אני כך!” אמר לארס פטר בנדנוד של קנאה. “אלא שעכשיו אין מי שיישב על ברכי. הפּרחחים אומרים שכבר גדולים הם. אבל אמא הבטיחה לי תינוק לחג־המולד – בתנאי שאחדל ללעוֹס טאבאק.”
פּניה של סינה להבוּ כאש.
“אֵלי שבשמים, שלושה־עשר אנחנו ליד השולחן!” נצטעקה זו באימה מגוחכת. הכל פּרצו בצחוק, הגדולים והקטנים; בחורה סמוקת לחיים זו נצטווחה במפתיע כל כך.
“כן, אמא מאמינה באמונות תפלוֹת,” אמר לארס פטר. “אני, תודה לאֵל, לא האמנתי מעולם בכגון אלה.”
“זהו סימן טוב!” – הרים ואנג את כוסו. “לא פחדת מכוחות החושך, משום כך ירדו לחייך. כוס־ברכה לאלה שאינם מאמינים באמונות תפלות – לחיי המאמינים! יהי רצוֹן שניתן אֵמוּן בבני־אדם, – ולא בשדים ורוחות!” אף מרת ואנג הרימה את כוֹסה.
“אתה משוגע כל כך אחרי ילדים משום שאתה חי בתוֹך העתיד!” אמרה אל בעלה. “ולכן הבה ונשתה לחייה של סינה ונאַחל לה מזל־ברכה.”
“הערב נלך לטיבולי,” אמר ואנג. “כולנו הגדולים.”
“אה!” העמיד פרדריק פּנים מחוצפות. “גם אני אלך עמכם!”
מה לה למרת ואנג שאין הצחוק פוסק מפּיה כל היום, כאילו היו מדגדגים לה? “צריך למצוא מישהו שישגיח על הילדים,” אמרה בקול של שיקוּל־דעת.
“אני אשגיח עליהם,” אמרה אלזה. “אני באמת עייפה ואשאר כאן.”
“אַת, ילדה שכמוֹך, תשגיחי על הילדים!” אמרה מרת ואנג בתמיהה.
“זה שנים אחדות שהיא מנהלת על דעת עצמה את כל משק הבית!” אמר לארס פטר ביוֹהרה.
“עכשיו הקשיבו לתכנית שלי,” אמרה מרת ואנג. “הערב ילכו המבוגרים לטיבולי. מחר ילכו הוריה של דיטה והיא עצמה וכל הילדים – שלנו בכלל – לגן־החיות, ויסיירו קצת את העיר. אחר כך נחזור לכאן לאכול ארוחת־צהריים, ותתכוננו ליציאה לדרך למחרתיים בבוקר.”
“שאיתלה אם לא אתלווה אליהם לגן־החיות!” אמר ואנג. “רעיון נפלא!”
“אם כך למה אהא דוקא אני המקוּפּחת,” אמרה מרת ואנג. “אלא מה, נאכל ארוחת־צהריים לפנות ערב, מילא!”
דיטה קוטפת שושנים 🔗
סוף־סוף בא הקיץ באמת ובממש. אפשר היה לראות היאך השרב נע גלים־גלים. הללו משוטחים היו על גבי האדמה וסינוורו את העיניים. אך רישומו לא היה ניכר כל עיקר בילדים. הללו סרוחים היו על גבי המדשאה, כשהם כוססים חזרזרים וענבי שועל ומפטפטים. משוּנה היה כיצד הללו מהלכים היו זה בעקבותיו של זה – שלבים קטנים ודרגות – כשרק שנה אחת חוצצת בין איש לחברו.
פרדריק רכב על האופניים שלו לרחוץ באגם סונד. מרת ואנג ודיטה ישבו במרפּסת שמתחת לחדר עבודתו של ואנג. שומעות היו כיצד הוא משוטט אילך ואילך, או שהיה יוצא לגזוזטרה, מדשן את מקטרתו בנקישות על גבי המעקה, וחוזר ונכנס. שתי הנשים ישבו דמומות, הן הקשיבו להילוכו. יכול היה להתשוטט כך כל היום, להתעסק בדברים של מה בכך, ואפילו לגלגל עמהן שיחה קלה, ואף־על־פּי־כן לשקוד בעת ובעונה אחת על מלאכתו. לפי עיניו מכירות היו שהוא כולו נתוּן לעבודתו: דומות היו לעיניו של סהרורי.
שתי הנשים טרחו להתקין שמלת קיץ בשביל דיטה, שמלה ממוּסלין מפורח, שמרת ואנג קנתה בזול במכירה כללית. נעולות היו נעליים נמוכות עקבים ורגליהן חשופות מחמת החום. “כך נחסוך לנו גרביים,” אמרה מרת ואנג. היה זה רעיון שלה.
“ומה יאמרו הבריות!” דעתה של דיטה לא היתה נוחה מכך.
“הביטו־נא על הגברת המגוּנדרת!” אמרה מרת ואנג בקינטור. “מה איכפּת לנו מה שיאמרו. ומלבד זאת כעת אלגאנטי מאוד שהרגליים יהיו כמו חשופות!”
אותו רגע יצא ואנג לגזוזטרה, ודישן את מקטרתו מעל למעקה.
“בבקשה, לא על האריג שלנו!” נזפה בו אשתוֹ.
“אָה, סליחה,” הגחין עצמו כדי לראותן, נזדקף וירד. “יושבות אַתן לכן כשתי אחיות,” אמר. “כשתי אחיות טובות ויפות! אבל אף אחת מכן אינה נותנת דעתה על האיש הגבוה הזה. לא יהא תה היום? מה, חם מדי?”
“הצלי בוַדאי נשרף,” פכרה ידיה ואָצה אל המטבח.
“איזו ילדה חמוּדה!” אמר ואנג. “מתהלכת לה חולמת וחיננית. אפשר להתאהב בה עד כדי שגעון!”
“אילו גבר הייתי, בטוחתני שהייתי משתגעת אחריה!” אמרה מרת ואנג בנעימה של רצינוּת.
קולה של דיטה הלך מפתח המטבח: “ילדים, ילדים, תה או ריבת חזרזרים?”
“ריבת חזרזרים!” השיבו. “אבל עם הקליפּות.”
“אם כך, קומו ורוצו אל הקייטנה,” קולה נישא צלול ורונן בחללוֹ של הגן. ולא יצאו רגעים מעטים והיא הביאה טס ועליו קנקן תה וספלים.
“מה דעתך על הגרביים החדשים שלנו?” פשטה מרת ואנג רגל אחת. “בעצמך הוצרכת לשים לב להם. הבט, של מֶשי הם.”
“יפים למדי!” אמר ואנג. “אבל בסופו של דבר יהיו יקרים בתכלית היוֹקר.” שתי הנשים פּרצו בצחוק.
“טיפּש שכמוֹתך! ואף־על־פּי־כן מייחסים הבריות לפייטנים…”
ואנג לָפת לראשה והרכינו אחורנית והציץ לתוך פּניה: “מה מייחסים לפייטנים, ומה לי ולכך?”
“מַשמע שאין אתה פייטן!”
“הנני יצור אנושי חי – פשוטו כמשמעו. ודי בכך. כל היצורים האנושיים החיים באמת, פּייטנים הם.”
“חיה אני בכל רמ”ח אברי – ובכל זאת אינני פייטנית!"
“פּטפּטנית אַת – ומפטפּטת שטויות איומות.” הוא נשק לה על שתי עיניה. והלך לוֹ.
“אין הוא רוצה בשום פּנים להתקרא פייטן,” אמרה מרת ואנג בעצב. “הוא שונא אמנוּת ואמנים, כפי שאולי כבר עמדת על כך. הוא קורא להם גלָבים. הוא משתדל לדבר אמת בלתי מצוחצחת ומסולסלת. כלום היית מאמינה שזה יהא קשה כל כך? כולנו מסוּבכים בשקרים ובכזבים – אומר הוא; וכי עלינו ללכת ללמוד אצל פשוטי העם.”
“אצלנו?” נצטווחה דיטה מבוהלת. “אבל אין אנו יודעים מאומה בפייטנוּת.”
“ואולי דוקא משום כך. מי יודע. ואנג מכונס בשתיקה בזמן האחרון: כמעט שקשה להאמין שהיה תעמלן. אבל אין הם גורעים עין ממנו, האמיני לי. אילו יכלו, היו מטילים אותו לבית־הסוהר. לעת עתה משתדל הוא שלא לצאת מגדר שתיקתו – אבל יום אחד – לכשתבוא שעת הכושר! ואז יקחוהו ממני, דיטה!”
“מה, רק משום שהוא תומך בעניים?” דיטה לא יכלה להבין זאת: היא הביטה נכחה בעיניים תוהות.
מרת ואנג הניעה ראשה: “זהו העתיד! או שהעניים ישליכו בעצמם את סמרטוטיהם מעליהם, או שהעשירים יצטרכו ללבוש אף הם בלוּיי־סחבוֹת. ואם יקרה משהו, לא יישב ואנג בביתו – בכך אני בטוּחה. אָה, דיטה! אין דבר בעולם שלא אהא מוּכנה לוַתר עליו למענו!” השפּילה ראשה וכבשה פּניה בזרועותיה.
“איזו זרועות יפות יש לה!” אמרה דיטה בלבה, “וכמה חמודה וטובה היא!” היא עמדה על גבה, כשהיא מרתיעה ידה על שׂערה השחור ומשתוקקת להפיג את צערה שאין היא מבינה את טיבו. אותו רגע בא אחד הילדים – הוא רוצה להראות משהו לאמא – ומרת ואנג נתאוששה מניה־וביה וחיוּך פשט בפניה.
מיד באה כל החבוּרה; הילדה הקטנה צדה חיפּוּשית והציגתה על קצה אצבעה ופיזמה לה שיר, עד שזו נסתדקה פתאום כקיטנית יבשה, פּרשה כנפיים מוצנעות ונתעופפה לה. והפּעוט שבחבוּרה בא מדדה ובאגרופו השמנמן והמלוכלך תולעת־גשם. “טעים מאוד!” אמר. אבל היתה בו מידה של בינה לא לשים את התולעת בפיו. הוא ביקש רק להפחיד בה את דיטה ואת אמוֹ. “הסתלק מכאן, שובב!” גערה בו מרת ואנג. ודיטה ישבה משוקעת בהזיוֹת והירהרה על עוֹני ילדוּתה, על העמל שהיו עמלים בלי שתהא להם כל טובת הנאה הימנו; משל כאילו היה בא בלילה איזה שד מיער וזולל כל מה שצברו במשך היום. והנה מצוּי אדם אחד שאינו חושש לומר את האמת כמוֹת שהיא, לקרוא תגר על העוֹני, ובית־הסוהר מזומן לו בשל כך. צמרמורות חרשו את בשׂרה.
“אולי ניכּנס פנימה ונמדוד את השמלה?” שמעה קולה של מרת ואנג.
ודיטה פשטה את מקטורנה ועמדה מול הראי, כשזרועותיה הצחורות בורקות בשמש של אחר־הצהריים, ולחייה לוהבות, ובעיניה עוֹמם משהו מזה ששמעה. דיטה עמדה בזרועות פשוטות שעה שמרת וַאנג איחתה ותיקנה פה ושם.
“דומה לבת־מלכה שבאגדה!” אמרה מרת וַאנג וסיחררתה כסביבון. “שמלה נאה על גוף נאה. ועכשיו רוּצי למעלה ושיראה אותך בעלי. עליך להסתכל בדיטה. היא חמוּדה כל כך!” צעקה כלפּי הדיוטה השנייה.
דיטה מצאה את הדלת פתוחה לחצאין ונכנסה שפי כשפּניה סומקות מחמת שמחה ובוּשה.
“אהא! כמה נחמוֹדת ומטורזנת אַת!” אמר ואנג. “צריך להניפך למעלה!” כרך שתי ידיו מסביב לגיזרתה והניפה כלפּי התקרה. “ועכשיו צריכה אַת לתת לנו שוקולאדה!” אמר בעליצוּת.
אגב הנף הציצה דיטה לתוך פּניו, שיכּוֹרה מכוֹחוֹ וכל ישוּתוֹ. משקפיו ברקוּ, ומאחריהם, כמאחרי שמשות חלון, עמוק בתוך עיניו, ראתה את בדידוּת הכלא. היא צנחה לתוך זרועותיו, והצמידה שפתיה לשפתיו בעצימת עיניים; נחלצה מגיפופו וגלשה בסולם המדרגות.
דיטה לא ידעה אם היא נשקה לואנג, או הוא נשק לה; אך ידוֹע ידעה שאין היא רוצה שישתנה משהו – הכל סביבה שרוּי היה בתוֹך חמימוּת ומתיקוּת, בתוך נוגה האהבה. היום עולה היה כפלא, כשיכּרוּת וכחלום, ואף הלילה היה רד כך. היתה פוקחת עיניה מתוך בטחון־האושר שהיום המפציע ועולה יהא מגודש שמחה, והיתה עוצמת בלילה את עיניה כשנשמתה מגודשת צפּייה מופלאה.
דיטה ילדה ילד, אך עדיין לא נתנה עצמה לשום גבר. אינסטינקט־האֵם והשכחה־העצמית שלה היו נדרשות תכופות, אך את אהבתה עדיין לא דרש איש; לזו הניחו שתהא מנמנמת לה. ועתה בא הגבר החזק והעיר בה את האהבה, וגישש אחרי לבה, לא כדי להעמיס עליה עוד נטל, אלא כדי להביאה בסוד היוֹפי של משחק האהבה. מכבר היתה נשמתה מנהמת לעצמה בחשאי, ועכשיו התחיל דמה להזדמר בה; היא חשה כאילו מזדמרים בה המוני יצורים – מין מסע־כלולות אינסופי, ולבה היה מפרפּר ומפרכס לקראתו מתוך השמחה.
היא הפקירה עצמה לעוֹצמתה של האהבה בכל תום לבה ובלי פקפוקים. לא היו מקום לחישובים ברגשותיה – היא אהבה את ואנג, והוא החזיר לה אהבה – השאָר לא איכפּת לה. פעמים היתה מחשבה חולפת במוחה: החושדת מרת ואנג במשהו; וערב אחד כששבה בשעה מאוחרת בטראם האחרון נתקלה במבטה של מרת ואנג, מבט רב־משמעוּת: יודעת אני יותר מכפי שאַת סבוּרה. ויום אחד הביאה דיטה זר פרחי־שדה לקשט בו חדרוֹ של ואנג. מרת ואנג שהיתה באותו מעמד, כרכה ידיה סביב לצוָאר בעלה ואמרה: “ראוּי אתה ששתי נשים יטפּלו בך!”
מַשמע שהיא חושדת במשהו – אמרה דיטה בלבה. היא לא נתקנאה במרת ואנג; אדרבה, חיבתה אליה נתגברה והלכה; חששה רק שוַאנג לא ישנה את יחסו לאשתו; אך הוא הוסיף להיות הבעל השקט והטוב כשהיה, אלא שכוח מעודד היה קוֹרן מכל ישוּתוֹ, והיתה זו פליאה שאדם זה שכולו חיבה ורוֹך, יהא מסוכסך עם העולם.
היה זה זמן של אוֹשר רב לדיטה; תחילה היה זה אושר ללא צל, אך לאחר שראתה בוקר אחד את פּניה הדמועות של מרת ואנג – נעשה אושר של יאוּש. וכך ניטל ממנו משהו מרעננוּתוֹ הראשונה; שייר טעם מר – את המתיקוּת המרה של החטא. היתה בוכה וצוהלת לסירוגין; היתה חשה בוּשה או גאוָה – גאוָה על שהיא אהובה על־ידי אדם גדול וחכם כזה, ושיש לו אשה מתוּקה כזו.
שעה שלא היתה נותנת דעתה על הסבך שבו נסתבכה, היתה מתהלכת הזוּיה, משל ראתה את העולם בעד עיניים עצומות למחצה. אבל שעה שהיתה נותנת דעתה על המשעול המפותל שבוֹ היא מהלכת בסמיוּת, היתה מרעידה מצינה ומזוָעה. לא סתם אהבה מטפּחת היא, אלא אהבה פּוֹשעת! ולא משום שמסרה עצמה לגבר בלא חופה וקידוּשין, אלא משום שמסרה עצמה לגבר נשוּי; ואין דבר מחפּיר ביותר לגבי נערה מאשר לקיים יחסים עם גבר נשוּי. לכשיוָדע הדבר בכפר־הדייגים שוב לא תוּכל שם להראות את פּניה; מעשה הילד יסלחו לה, אך לא מעשה זה. ועלוּלה היא גם להמיט חרפּה על לארס פטר ועל הילדים.
דיטה שמרה את הלבטים והיסורים לעצמה – רק את אוֹשרה מחלקת היתה עם אחרים. מה יהא אם מרת ואנג תגלה משהו – היא הטובה והחביבה כל כך! פעמים רבות לא העיזה להביט בפניה של אשה זו; צליל איום ביותר היה באָזניה למלה – “גניבת־דעת!” – כן, אני גונבת את דעתה – היתה מהרהרת – רמאוּת זו חתומה בפניה, משתמעת מקוֹלה. היה זה מצב איום, ואף־על־פּי־כן מאושרת היתה, היתה שרוּיה בתוך שיכּרוּת, בתוך ערפל של חמימוּת וחלומות, בתוך געגועים לאופל ולמסתרים.
“צריך להיות מוּזר לאהוב רק במסתרים!” אמרה מרת ואנג יום אחד, שעה שעמדו וטרחו בגיהוּץ, ועיניה תהוּ הזוּיוֹת.
יום אחד עמדו השתיים במטבח והתקינו ארוחת־צהריים. דיטה עמדה ליד החלון והכשירה דגים לבישוּל. בחוץ ירד גשם ורוּח נישבה: הסתיו בא. ואנג משוטט היה אילך ואילך בחדר עבודתו. הוא עבד אותו קיץ כפליים, כפי שהתבטאה אשתו לפי תוּמה, בחיוּך ובהדגישה קמעה את המלה “כפליים”, מה שהביא את דיטה לידי הרהורים.
“ועכשיו עבר הקיץ!” אמרה מרת ואנג ממקומה, “היה זה קיץ נפלא.”
דיטה ביקשה לענות; אך המלים נתקעו בגרוֹנה. עיניה יקדו. לא העיזה להפוך את פּניה, ודמוּמה הרכינה ראשה על מלאכתה: לבה ניבא לה שהפּעם יפּול דבר.
מרת ואנג הלכה והניחה משהו על שולחן המטבח. פּניה של דיטה עדיין רכונות היו, כדי שמרת ואנג לא תראה שהיא בוכה.
לפתע חשה דיטה שזרוֹע צונחת ברוֹך על כתפיה. “דיטה!” אמרה מרת ואנג לאִטה.
“כן.” דיטה קינחה את עיניה הדמועות בזרוֹעה החשופה, אך לא זקפה את עיניה.
“אִי אפשר שזה יימשך כך! לא, דיטה, זהו סבל קשה מדי בשביל שתינו.”
דיטה הפכה את פּניה הדמועות והטבועות ארשת של חוסר־ישע.
“לא, אין אני כועסת עליך, דיטה!” אמרה מרת ואנג וצחקה, אבל היה זה צחוק ללא שמחה. “ולמה שאהא כועסת? אבל כאן – בבית הזה – אין אנו יכולות להיות יחד. אני לא יכולה. ואַת לא יכולה.” השעינה ראשה לכתפה של דיטה.
“רציתי להתפּטר – מכבר,” אמרה דיטה בבכי, “אבל – אני מצטערת כל כך על כל זה!”
“זה לא כלום – זה!” אמרה מרת ואנג בנעימה של עידוּד, “מה שיש לו לאדם אי־אפשר סוף־סוף ליטול ממנו. אלא שזה משונה כל כך. אני ואַת! למעלה, למטה! כה–כה–מסובך!” היא צחקה, הפּעם בצחוקה הצלוּל שלפנים. “וכמה צריכה היית להסתיר כל זה, נערה מסכנה!” נטלה ראשה של דיטה, ונשקה לה. “ועכשיו עלינו להראות פנים שמחות בעת ארוחת הצהריים,” אמרה. “שום מריבות וסצנוֹת ביני לבינך!”
דיטה ביקשה להסתלק מיד, כמוֹת שהיא עומדת. “אבל הבגדים שלך, ילדה!” אמרה מרת ואנג בפנים נבוכות. ותוך כדי כך הלכה והביאה לה את המעיל והכובע. “כיוָן שאַת רוצה ללכת, אָז מוטב שתלכי מיד. אבל תחילה עליך לומר שלום לואנג.”
“לא, לא!” התגוננה דיטה בידיה. קרובה היתה להתמוטטות־עצבים.
“יכולה אַת להתאַכסן לפי שעה במלון ‘הסוס הלבן’ שבסמוך לכאן.” אמרה מרת ואנג וכיפתרה לה את מעילה. “אני אארוֹז את החפצים שלך ואביאם לשם אחרי הצהריים. וזכרי שאנו נהיה תמיד ידידוֹת, תמיד!” מרת ואנג ליוותה אותה החוצה. “חכי!” אמרה, וגחנה וקטפה שושנה גדולה ואדומה. “שושנה זו היא בשבילך – האחרונה שבגן!” שהתה תחתיה וניפנפה לה בסינורה הלבן נפנוּף־פּרידה.
אך דיטה לא הפכה ראשה. היתה הולכת ובוכה וחוזרת לתחומה של העיר. את כברת הדרך לטראם הוצרכה לעשות בריצה, ושעה שעמדה על הפּלאטפוֹרמה האחורית והטארם עקר והפליג, התבוננה וראתה שהשירה את השושנה מידה.
הכלב 🔗
הצייד הזקן נכנס לחדר־האוכל שעה שדיטה טרחה להכניס בו סדרים, – רגליו נתונות באנפילאות ומקטורנו לא מכוּפתר.
“האם עשה סקוֹט את צרכיו?” שאל נרגש.
“לא יודעת,” השיבה דיטה קצרות.
“האם לא ביקש לצאת לחצר?”
“לא!”
הצייד הזקן חזר וגרר את רגליו לחדר השינה. עדיין טבוע היה בגינוּניו ובהילוכו משהו מהמשמעת שלפנים. “משונה, באמונה שמשוּנה!” שמעה דיטה קולו, “פעמיים בלילה הוצרכתי לרדת עמו, בטוחני שמשהו אינו כשוּרה עמו.” אשתו לא ענתה דבר.
חזר ורץ מכורבל במעיל ירוק. נטל קנקן יין מהמזנון, ודיטה הביאה ביצה חיה. “עכשיו ניתן לסקוֹט ארוחה קלה,” אמר והטיל את חלמון הביצה לתוך כוס יין פּוֹרט. גררוֹ לוֹ לכלב מתחת לשולחן, שם סרוּח היה כל הלילה על גבי פּרוָה. זוֹעם היה כאילו התקין עצמו לנשכם. הוצרכה דיטה לפתוֹח לו בכוח את שתי לסתוֹתיו, בעוד שהצייד יצק לתוך לוֹעוֹ את השיקוּי. הכלב הקיאוֹ בלי שהיות.
“בטוחני שיש לו נזלת־הקיבה!” אמר, “ריח רע נודף ממנו. אמַליה, יש לו לסקוט נזלת־הקיבה!” צעק כלפּי הדלת הפּתוּחה.
“ריח חמוּץ זה נודף משׂערוֹ; ריח כזה נודף תמיד מכלבים ארוכי־שׂיער,” אמרה דיטה.
הצייד הזקן זקף בה מבט של ביטוּל; ונעלב מאוד חזר ושף אל חדר־השינה. “צריך שיהא אוֹכל לפי דיאטה,” שמעה דיטה את קולו. “אמליה, עליך להשיג ספר־בישוּל בשביל כלבים. אבל אַל תניחי זאת למשרתת: לפרולטאריון אין כל רגש לחיות!”
דיטה חייכה חיוּך מר. לא אין לה אף שמץ של חיבה לסקוֹט.
אחרי הצהריים נוהג היה הזקן לטייל עם סקוט בצל עצי הערמונים, שעה שמיחושי הפודגרה לא הציקו לו. אך כיוָן שהיו תכופות מציקים לו, היה שומה על דיטה לטייל עם הכלב בבוּלוַאר. מחצית השעה שהוקצתה לטיול נתמשכה ללא סוף. סקוט טרחן היה; נובח נביחות־סתם, מושך בשרשרתו וסוחבה לכאן ולכאן. “אַת, לכי אחריו,” אמר הצייד הזקן, שהלך עמה בפעם הראשונה להוֹרוֹתה כיצד יש לתרגל כלבים. “שיעשה כל מה שירצה. אַת צריכה רק להחזיק היטב בשרשרת, כדי שלא יברח ממך.”
הכלב הסכים לדעת הצייד הזקן והיה עושה את הרחוב רשות שלוֹ ומרחרח לכאן ולכאן ומביא את דיטה לידי מבוּכה. טוב שהימים מתקצרים והולכים ואפלולית בין־הערביים מטשטשת קמעה אותה ואת הכלב.
חזרה עם הכלב, מיד קפץ הזקן ושאל: “סקוט עשה את צרכיו?” לא עשה, היה יוצא ממש מן הכלים. “זוהי נזלת של המעי העיוור,” היה מצטרח. “סקוט, מסכן, מתייסר אתה ביסורים, אה?”
עקרת הבית, חיוּך לגלגני נתפּשט בפניה.
“אין לו כלום,” אמרה. “הבוקר התפּרץ החוצה ונשך לאיש אחד שהביא לכאן איזו חבילה; ברגל נשך לוֹ. הוצרכתי לתת לו חמישה כתרים דמי־פיצוּיים. סקוט קרע לו לזה חוֹר במכנסיו.”
“אם כך מַשמע שהיה זה ברנש מפוקפק! משמע שיש לו לאותו ברנש משהו על מצפּוּנוֹ! אין סקוט נושך לאנשים מהוגנים, אה סקוטי? חמישה כתרים! למה לעזאזל לא קראת לשוטר – בטוחני שהיה מתוַדה מיד על פּשעיו!”
בכדי היו השידוּלים שהצייד הזקן היה משדל את אשתו שתתן יד לעשות זריקה לסקוט, להשקותו שמן־קיק או שיקוי מחַזק. היתה אומרת בפשטות: “אין זה בשבילי!” ועל דיטה שומה היה איפוא לעשות מלאכות אלה, שלא היו נעימות ביותר, אך לעומת זאת היה מקום־העבודה עצמו מקום נוֹח.
“אילו ברח, או שהיה מתארע לו משהו!” אמרה עקרת הבית לדיטה עֵת שמצויות היו לבדן. “האין אַת יכולה לדאוג לכך שיקרה לו משהו? לא אצטער, כלל וכלל לא!”
“למה אין הגברת מאַמצת לה ילד?” שאלה דיטה.
“האדון אינו סובל ילדים. ואמנם, יש סיכוּן באימוּץ ילד. מי יודע מה עתיד לצאת ממנו. בכל זאת רשאית אַת להניח לסקוט שיסתלק לו – לא אקצץ לך את הראש!”
פעמים היה הכלב משמט עצמו מידה של דיטה ובורח, והיא היתה ממתינה לשובו שעות תמימות, שכן לא העיזה לחזור הביתה בלי הכלב.
ערב אחד מטיילת היתה בבוּלוַאר, וברגע שהסיעה דעתה לחלון־ראוָה אחד שימט הכלב את השרשרת מידה ונעלם מניה־וביה; ודיטה משוטטת היתה אילך ואילך וקראה לכלב בקול־תחנונים שיחזור. אותה שעה יצא פועל צעיר מאחת הסמטאות הצדדיות. “זהו כלב־צאן סקוטי?” שאל לדיטה.
“כן!” השיבה דיטה, מבולבלת.
“הוא מתרוצץ בסמטא הסמוכה. אני מביאוֹ לך, גברת.” אמר.
“היזהר! הוא נושך זרים!” צעקה אחריו בחרדה; אבל הלה כבר מצוּי היה בסמטה הסמוכה; והיא שמעה שריקותיו וקריאותיו. ולא יצאה שעה קלה והבחור חזר עם סקוט ושרשרתו בידו. הכלב היה מכרכר סביב לו ומכשכש בזנבוֹ.
“רואה אַת שלא נגע בי! שום דבר אינו נושך אותי!” כובעו מקופּל היה בידו וצחוק חשף את שיניו. אף דיטה צחקה – מתוך הכרת טובה ומשום שנחמד היה כל כך.
“לא, כנראה שלא!” אמרה.
היה מהלך אחריה עד הדלת. “באיזה ערב פּנוּיה אַת?” שאל והושיט לה ידוֹ.
“ביום חמישי,” ענתה דיטה וזירזה עצמה להיכּנס. “בשבע!” גלש קול חנוק ממרום המדרגות.
דיטה המתינה ליום חמישי מתוך קוצר־רוח. שרוּיה היתה בבדידוּת והתגעגעה על מעט שמחה ועל השתעשעות קלה במחיצתו של בחור. היא פיזמה לה איזה ניגוּן שעה שהדיחה את הכלים, ומשסיימה את מלאכתה במטבח, פרשה לחדרה להצטחצח ולהתייפּוֹת.
אותו ערב לבשה את היפים שבבגדיה, – שכן רצתה להיראות נאה וחמוּדה. לפתע נתגנב חשש בלבה: שמא לא יבוא כלל? שמא מצא לו בינתיים בחורה אחרת לטיולים? והאם תכירוֹ: הרי ראתה אותו רק ראִייה חטוּפה!
אבל הוא עמד והמתין ליד השער; תחילה הסיר את כובעו, ואחר כך נטל ידה. “תודה שבאת!” אמר, ותוך כדי כך גיפפה ונשק לה. “שמי גיאורג האנסן, צבּעי לפי המקצוע,” אמר. “ומה שמך, בחורה?”
דיטה צחקה, וכך נעשו ידידים וָתיקים, וזרוֹע שלוּבה בזרוֹע הלכו לאולם־ריקוּדים.
דיטה לא נתאַכזבה. בחור חמד היה יותר מכפי שסברה, דק־גו ונעים־הליכות. בגדיו לא היו מטורזנים ביותר, אך הלמוהו יפה. לא היה בו כלל מראה של פועל: קוי פניו היו חטובים נאה וחיוורים, וצדעיו משוקעים קצת; שׂערוֹ השחור ניתלתל קלות, ועיניו הביעו פקחוּת בלתי רגילה. היטיב לרקוד; אך לא היה איכפת לדיטה לישב ולהסתכל היאך הוא רוקד גם עם בחורות אחרות. הבחורות שבאולם להוטות היו לרקוֹד עמו, וכשהזמין אחת, היה חיוּך של קורת־רוח מתפּשט בפניה של זו.
אגב ריקוּד היה צוָארוֹנוֹ נצנח לצד אחד, ודיטה ראתה שהוא מחוּבר לכותונת של צמר; ואף השרווּליוֹת היו נשמטות כל רגע כיוָן שלא לבש כותונת של בד. ואף־על־פּי־כן תפס מקום של כבוד באולם.
והכסף מצוּי היה בכיסיו. כל שעה קלה היה מזמין את דיטה למזנון ומכבדה בדא או בהא. להבא תדאג לרסן קצת את בזבזנותו.
קל לומר מלקיים! גיאורג פועל מוכשר היה ומשׂתכר ממוֹן טוב; אך עבד מתוך בולמוסים; כל עוד לא אָזלה הפּרוטה מארנקוֹ לא אָץ ליטול את הדלי והמברשת. היה מוזנח במידה מחרידה: כל ארון־הבגדים שלו נצטרף מחליפה אחת ויחידה. דיטה קנתה בד ועשתה לו כותונת ושידלתו אפילו להיכּנס עמה לחנות בגדים. אבל ברגע שהסיחה עם הסוחר חמק לו גיאורג בחשאי. בפגישה השנייה הביא לה ארנק ובו כתרים אחדים. “לא לכעוס!” אמר והושיט לה את השי בפנים נמוכות של חוזר בתשובה. היאך תהא כוֹעסת על ילד יקר ואוֹבד־עצוֹת זה – גיפפה ראשו ונשקה לו!
כשדיטה הביעה מוֹרת־רוּח על הדוֹרוֹן, וסברה שמוטב לחסוך את הכסף, היתה עצבוּת יורדת עליו.
טוב־לב היה – קצת למעלה מהמידה. כל מאן־דהוא יכול היה לכוֹרכוֹ על גבי אצבעוֹ, וללווֹת ממנו כסף שלא על מנת להחזיר. כל מאן־דהוא יכול היה למושכו להילוּלה. לא יכול היה לומר: “לא!” זו היתה חולשתו. חולי היה בו לבזבז הכל עד הפּרוטה האחרונה. לאחר הילוּלה של ימים אחדים החווירו פניו כסיד ושׂערוֹ נצמד לרקותיו. אז לא היה דומה לעצמו; נעשה כעסן והפכפך.
“הניחי לו!” אמרה אחותו לדיטה כשנזדמנו ערב אחד ברחוב. “הוא שיכּוֹר שאין לוֹ תקנה!”
אך דיטה לא שעתה לעצתה. היא אהבתו כמות שהוא – עליז, קל־דעת וטוב־לב. סברה שהרע שבוֹ מותנה במידות־של־ארעי, והיא תוּכל לעקרוֹ ממנו. כשיצאה עמו לטייל היה הכל על הצד היותר טוב. אז לא היה שום בחור יכול להידמות אליו! כל חבריו בדעה אחת היו שאין בכל העיר צבּעי מוּבהק כמוהו.
בהיסח־דעת ושלא מרצון, מצאה דיטה שוב יצור־טיפּוּחים. צריכה היתה לכך, וכשהיתה מהרהרת עליו אגב מלאכתה, חשה שלבה הוֹמה לו כאל ילד היקר לה מכל יקר. אמנם הוא גורם לה צרות, אבל כלום יש תקנה נבונה יותר מאשר להצמיד לחזה שלה את פּניו החיוורות הנתונות בתוך מסגרת של שׂיער שחור ומתולתל כשהוא בא אליה מלא חרטה לאחר הילולה? פעמים היתה הולכת בכדי לראיון: הוא טייל אותה שעה עם אחרת! אבל ביום בהיר אחד היה חוזר, כולו חיבה, עליזות וטבעיות, כאילו לא עשה שום דבר של דוֹפי. אין הוא יכול לחיות בלעדיה!
אותו ראשון בשבת נדברו לצאת יחד. דיטה התקינה בשבילו ארוחת־בוקר ליום שני, שכן לא היה טוֹעם לפעמים מאומה עד צהריים. היא אָרזה את הכריכים והביצים בצרוֹר נאה וקשרה לו תלי של עץ, וחבשה לראשה כובע חדש שנשתוקקה מאוד שגיאורג יראהו. אבל גשם ירד בחוץ, והכובע לא יעמוד בגשם. אבל הוא צריך לראותה בכובע זה, ויהי מה.
למַטה, ליד השער, הסירה את הכובע והטמינתו תחת מעילה הארוך. היא נשאה רגליה ורצה מגולת ראש. גשם סוחף ניתך, והיה עליה לזרז רגליה. הצרור התנוֹעע אָנה ואָנה בידה הימנית שבה הניפה קמעה את שמלתה. השמלה התחתונה הלבנה סטרה על קרסוליה ושׂערה נשתרבב על גבי פּניה בקווּצוֹת לחוֹת. החנוָני שעמד על סף חנותו גיחך וצעק אחריה. ממול עמד גיאורג. משהשגיח בה הפך פּניו בטלטוּל של כעס ועקר והפסיע פסיעות גסות כשצוָארוֹנוֹ זקוּף עד אָזניו. דיטה רצה אחריו חנוקת נשימה ושילבה זרועה בזרועו, אבל הרתיע עצמו הימנה.
“לעזאזל, איזה מין פרצוף יש לך?” רטן.
“בשל הגשם, – ובשל הכובע החדש שלי! אני מיהרתי כל כך!” תלתה בו עיניים לוהבות, חיוּכה רווּי צפּייה, אהבה וסליחה; אבל הוא צידד את ראשו. בעיניו הבוהות והמשוטטות, ראתה שבגילופין הוא.
“היית בהילולה?” שאלה בקול נואש. “ואני כל כך חיכיתי ליום זה!”
“מה איכפּת לי? לכי הביתה ואַל תעשי אותנו ללעג ולצחוק!”
אותה שעה הבינה דיטה כי שוב אין תקנה ליום זה. “טוב מאוד. שלום לך,” אמרה וטילטלה קלוֹת את זרועו. “אחזור לי הביתה.” חייכה חיוּך עמום, והושיטה לו את הצרור. “הנה ארוחת הבוקר שלך בשביל מחר.”
הכעס העבירוֹ על דעתוֹ: “מה, אַת נותנת לי אוכל ברחוב כאילו הייתי איזה פושט־יד?” קרע את הנייר, והטיח בפניה שתי פּרוסות לחם. דיטה ברחה בבכי והוא רץ אחריה וזרק בה כל מה שהכיל הצרור; נקניקיות, גבינה, נתחי־בשר שרקו לצדדיה. הביצים השלוקות פּגעו בשתי מזוזות הדלת שעה שפּרצה לתוכה. היא רצה ישר לתוך זרועותיהם של הצייד הזקן ואשתו.
דיטה קיבלה הודעת פּיטורין לאחד בחודש!
ותצטרך איפוא להתחיל הכל מחדש – להתרגל לסידוּרם של חדרים חדשים, להסתגל להרגלים ולנימוּסים חדשים, לנכר חדש!
דיטה עייפה היתה מהנדוּדים שאין להם סוף, מהטלטולים מבית לבית, ומשגעונותיהן של עקרות הבית. היא תנסה להיות גברת לעצמה, ליטול הביתה מלאכות־של־ארעי – כביסה, גיהוץ וכיוצא בזה. אז תקח אליה את ילדה; נתלבו בלבה געגועים אליו.
היא הלכה ושׂכרה חדר.
גיאורג ודיטה 🔗
לארס פטר וסינה עברו לגור במטרופּולין על כל מטלטליהם ונכסי־דניידי שלהם: עתה נשוּאים היו כדת וכדין ופתחו חנות קטנה לממכר כלי ברזל ברחוב איסטד. הנערים הלכו לבית־הספר, ואלזה התקינה עצמה לבת־מצוָה שלה אצל כומר אחד שהיה משנן לה פרקים בקאטכיזמוס. מיד לאחר בת־המצוָה תיכנס לחנות; אף הנערים עובדים היו חצאי־ימים, ומשיסיימו את לימודיהם בבית־הספר העממי יתכשרו להיות יורדי־ים. כריסטיאן שלח איגרת ראשונה מאמריקה הדרומית; זו לוֹ ההפלגה הראשונה בים, והיתה לו קורת־רוח הימנה. עכשיו הריהו איש שראה כבר עולם ומלואו!
לעתים רחוקות היתה דיטה מבקרת בבית הוריה; לארס פטר וסינה דעתם לא נוחה היתה מאורח־חייה, והיו מרמזים לה שקארל הוא אורח תדיר בביתם. פּניהם קורנות היו מנחת, מאוהבים היו זה בזה כזוג יוֹנים; כל זה מרט את עצביה של דיטה.
מאותו יום גשם עצוּב לא ראתה דיטה את פּניו של גיאורג. שמא אין הוא חוזר מחמת בוּשה; ולא היה כלל בדעתה של דיטה לחפּשו. היא לא נטרה לו אֵיבה ולא ביקשה כלל שיבוא להתרפּס לפניה ויתחנן שתסלח לו. חייב הוא לבוא מרצונו הטוב, למען תדע שהוא אוהב אותה. בלבה לא פיקפקה כלל בכך; ואַך שוּמה עליה להטיל עליו איזו עונשים קלים. אף היא עדיין אהבתו; אבל לטובת יחסיהם בעתיד, בדין שיעשה הוא צעד ראשון. בחור חביב ונעים היה בשעת פּכחון, ועליה לגמלוֹ מהלגימה אם נגזר שיהיו חיים בכפיפה אחת. והוא צריך לה – והאלוהים יודע מה הוא עושה בלעדיה!
דיטה גלמודה היתה. היא הלכה לנידיבו לקחת את ילדה, שהיה עתה בחוּר כבן חמש שנים; אבל האיכרים שאימצוהו לבן לא הניחוהו ללכת. והרי לא יכלה לקחת בכוח, ביחוּד כשהילד עצמו סירב בתוקף ללכת עמה. חזרה איפוא לכרך ושׂכרה לה עליית־גג קטנה באחד מבתי העוֹני שברחוב צלב־המלכה: שם היתה יושבת ומהרהרת בעתוֹתיה הפּנויות. לעתים רחוקות יוצאת היתה לטייל; היתה מושיטה יד־עֵזר לשכנות, או שׂמה עין על הפּעוטות שעה שאמהותיהן היו יוצאות לעבודה, או הולכות להחזיר הביתה את הבעל הטוב.
אפילו בשעות של קורת־רוח מצוּי היה בלבה של דיטה מקום שחסוּם וגדוּר היה בפני אור ואושר של אמת, ומפולש בפני אופל ועצבות. לפני פרק זמן מצוּי היה תמיד בלבה כתם־אור, על אף האופל שהקיפה מעברים.
דיטה יכלה לקבוע בדיוק אימתי חל שינוּי זה – לאחר שעזבה את בית וַאנג. תכופות מהרהרת היתה על חדשי האושר שראתה באותו בית, ואומרת בלבה הלוַאי ולא היתה באה לגור במחיצתם לעולם. ולא בשל יחסיה עם ואנג; אפילו תחיה מאה שנה לא תתחרט על כך! גבר יפה וחסון נשם על לבה – והיא העניקה לו את ביכוּרי אהבתה. אותו מאורע שייר אחריו רק מתיקוּת, ואף זכרה של מתיקוּת זו עדיין מתוֹק היה.
אבל לאחר שהציצה הצצה לתוך ארץ־האושר נתמוטט עליה עולמה. היא לא ראתה חוָיה זו כדבר שאין היא ראוּיה לו – כמין מתנת־חסד; אלא ראתה אותה כזכוּת שבטבע. אף וַאנג ואשתו לימדוּה לראות חוָיה זו באור זה. ועתה חשה עצמה כמין מנודה עלי אדמות; ונתבצר בה רעיון שעולמה – העולם שבו נולדה ונשתייכה לו – נעשה לה עכשיו עולם־נחות. ראתה עצמה אסיר המשוטט אליך ואילך בין ארבעה קירות טחובים והשומע פתאום קול נוקב של אלמוני הטוען ואומר שהוא חף מפּשע והושלך לצינוק בשל עווֹנות לא לוֹ. הלוַאי ולא היתה יודעת כלל על עיווּת־דין זה!
החיים בתוך האנדרלמוסיה והערבוביה שברחוב אדל המצוּי באחד מפרברי המטרופּולין לא גרמו קורת־רוח יתירה. העוני היה מושל שם בכיפה, ומול חלונה של דיטה התרומם בית־המחסה למחוסרי קורת־גג – בניין כעוּר, נטול־צורה ומדיף צינה וקדרוּת. בערבים היו סמטאות הפּרבר הוֹמוֹת מזוֹנוֹת ומסַפּנים שבאו מכרכי הים, ודיטה לא העיזה לטייל בהן. מסביב לה מתהלכים היו כצללים ילדים מזי־רעב; היא ישבה עכשיו בתוך־תוכו של העוני שוַאנג תיאר בספריו – והיה קורא פרקים מהם בקול שעה שהיו יושבות היא ומרת ואנג מסביב למנורה הדלוקה ומטליאות וסורגות. אז סבורה היתה שתיאוּרי הזוָעה של העוני הם בדיות של פּייטן; עכשיו ראתה במוֹ עיניה שאין בהם שמץ של בדייה, שהם מציאות איומה ללא כחל ושרק! היא עצמה ענייה היתה; אך עניות כגון זו לא ידעה.
סמטאות סחי ודלוּת אלה מוּכתרות היו שמות מפוארים – רחוב המלך, רחוב המלכה, רחוב על שמו של אציל זה ועל שמו של אציל זה. אך דיטה שוב לא חלמה על אוֹשר; שוב לא האמינה כי דברים מופלאים עתידים להתארע. היא הסתפּקה בחילום חלומות על גיאורג. הוא גר מהלך שעה קלה ממעוֹנה, ברחוב הנסיך, אך הוא עצמו לא היה כלל נסיך־שבאגדה. היה מוסיף לבזבז כספּו, לתת בעבוט את בגדיו וחפציו ולקנות דוֹרוֹנוֹת בהקפה. לא, אין ליתן אֵמוּן מופרז בדבריו, ולאו כל הנוצץ שבוֹ זהב היה. ואף־על־פּי־כן היו החיים במחיצתו לובשים גון אחר.
יום אחד קלטה שמועה שגיאורג מוּטל חולה. קמה והלכה אצלו בלי שהיות.
עצביו נתמוטטו לחלוטין משראה את דיטה; חצי גופו העליון נשתרבב מתוך המיטה והתייפּח. דיטה נטלה ראשו והניחתו בחיקה, וישבה ושהתה כך. הוא נעשה צנוּם וזוויתי; שׂערוֹ היה דביק וסביך. ומיטתוֹ מלוכלכת ובלתי מוּצעת זה ימים רבים. לא היתה על בשׂרוֹ כותונת־לילה, – אלא פקרס של צמר דק וממורטט. בליטופי חיבה החזירתו לתוך המיטה.
“שתשכב במנוחה תחת השמיכה בשעה שאני אלך להביא נפט להסיק את התנור,” אמרה. מוּטל היה במנוחה והביט בה שעה שהדליקה את הכופח וניקתה את החדר. עיניו החומות נהו אחרי כל תנועה ותנועה שלה, משל עיניו של ילד – רכות ומלאות אמוּן. היא חייכה אליו ואמרה משהו – ואף הוא החזיר לה חיוך רפה; אך לא אמר דבר. ולא יצאה שעה קלה ומצאה שהוא שקע בשינה: דמעות גדולות עדיין תלויות היו בריסי עיניו.
פסעה על בהונות רגליה ועמדה להסתכל בו, כשצער ושמחה משמשים בערבוביה בנפשה. ראשו המדובלל מוטל רגוע – כמעט רגוע יתר מדי – כשפּניו כבושות בכר. על אף הזיפים, והזיעה החולנית, עדיין היו פניו נאים מאוד. בבוּאתוֹ של חיוּך טבוּעה בהם – החיוך שלה היה, אך מתחת לחיוך זה רבודה ארשת אחרת, שלא היתה בבוּאה של משהו מהחוץ, אלא ביצבצה כנראה מחביונים שהוא עצמו לא שיערם כלל. מהו זה המכרסם ומסגף לב עליז וטוב זה, ומושכו אל התהום? דיטה לא שאלה מה כואב לו: לא היה צורך בכך. עדיין ניכרים היו בו סימנים של הילולה נוראה, ידו הימנית חבוּלה חבלוֹת קשות, ואחת מעיניו מוקפת הילה ירוקה־צהובה; וכיוָן שהילה זו ניטשטשה והלכה, משמע שהוא זכה בה לפני חודש ימים! ובכל זאת עדיין מרותק הוא למיטתו! כלום נפצע איזה פצע פנימי אנוש? כלום נאבק הוא במר המוות? דמה של דיטה צנן. היא התגנבה חרש וביקשה אחד השכנים שישׂים עין על גיאורג, והלכה לחדרה וצררה את חפציה והעבירתם לחדרו של גיאורג.
בא זמן של אוֹשר שאוֹר וקדרוּת שימשו בו בערבוּביה. דיטה סידרה את עבודתה כך שתוּכל לרוץ פעמים אחדות ביום הביתה כדי לראות את שלומו של גיאורג, לבשל לו תבשיל, ולהצהיל קצת את רוחו. היתה קונה לו עתונים, שכן להוּט היה אחרי הקריאה, ובחדרו מצויים היו כמה ספרים כרסתניים שנטל מאיזו ספרייה ושכח להחזירם; והיה קורא בהם וחוזר וקורא בעניין שלא נפגם אף כלשהו.
וכך היו עוברים עליו הימים, והיה מכיר תודה בעד כל דבר של חיבה. היה מוּטל במיטתו; לא הביע כל רצון לקוּם או לצאת החוצה; זה לא שׂימח ביותר את דיטה. אך הסיקה מכך שהוא חולה קשה; כשאין מטפּחים אַשליות, אין באים לידי אַכזבות. ואף־על־פּי־כן היתה תקוָה קונה לה שביתה בלבה שהכל עתיד להיות טוב.
היתה קמה בשלוש בבוקר ומסובבת ברחובות ומחלקת עתונים משך שעות אחדות, כדי שתוּכל להיות עם גיאורג שארית היום; ומלבד זאת היתה נוטלת כל מיני עבודות־של־ארעי. ולא היה זה קל כל־עיקר לצרף די־קיוּמן של שתי נפשות; אך גיאורג היה מסתפּק במוּעט, ודיטה תמהה לעניווּת תביעותיו של בחוּר זה, אפילו דבר של מה בכך היה מהלך עליו רוח טובה.
“זה נפלא!” היה אומר על כל דבר ודבר. “וחכי־נא עד שאני אקום! אז יהא הכל טוב ומצוּין. שנינו נהיה משׂתכרים!”
בערבים ובאחד בשבת היו עתוֹתיה של דיטה פנויות יותר. אז היתה יושבת על קצה מיטתוֹ והיו מסיחים בדא ובהא ומתוך כך לומדים להכיר זה את זה. היא סחה לו על בנה הפּעוט; לא רצתה להעלים ממנו דבר, עתה כשהם שרוּיים יחד כבעל וכאשה. “אני אחזירו לך,” אמר בנעימה של בטחון. “ואם ההורים שאימצוהו יסרבו להחזירו, אפנה למשטרה.”
דיטה לא האמינה שתהא איזו תועלת בדבר. “המשטרה – היא לא עשוּיה לעזור לנו!” אמרה.
“בשעה שעניים מתקוטטים עם עניים מוּכנה ומזוּמנה המשטרה להתערב!” אמר גיאורג.
הוא חזר לאִטו לאיתנוֹ, וכבר מסוגל היה לעכל מאכלים־של־ממש, אבל דיטה נהגה זהירוּת. היה מקיא הכל בשל ריגוז כלשהו. “תמיד הייתי כך, מזה שנים!” אמר, וחייך חיוּך מרגיע למראה פניה המבוהלות. “מפוּנק אני, מבינה אַת!”
יום אחד בשוּבה לעת־ערב מצאה לו יושב על אדן החלון ומביט בשלג שירד לא כבר. פניו חיוורים וחלוּשים היו, ואף־על־פּי־כן החלים והלך. “יודעת אַת איזו מחשבות גילגלתי במוחי?” שאל. “חושב הייתי על החיים. למסתכל מן הצד, אין בחיים כל טעם שהוא. כשאתה מעורב בחיים, אז פעם טוב ופעם רע, מילא! יכול אתה לסבול יסורים מזה שאתה גורם צער למישהו, אבל אין אתה יכול להימנע מכך; אמנם, בסופו של דבר נופלת האבן על ראשך, אבל אין ברירה, ככה זה! ומה טעם יש בכל החיים האלה?”
דיטה צחקה: “מחשבות יפות מגלגל אתה במוֹח שלך!” אמרה מתוך השמחה והגאוָה על רוב פּקחותו. "אבל הבאתי לך משהו חשוב יותר. אפרוח צלוּי! קיבלתי אותו מהצייד הזקן שאצלו עבדתי. אדם טוב הוא; היום אמר לי: ‘דיטה, אין כמוך! מאָז הלכת, מזניחים את סקוט באופן נורא!’ "
גיאורג הטיל מבט של כלאחר־יד באפרוח. “לא אדע למה, אבל אף פעם לא מצאתי עניין במאכלים,” אמר בפנים מהורהרות. “בכל אופן לא בצורה מוצקת!” הוסיף בנדנוד של הוּמוֹר יבש.
“אבל לא היית גם להוּט אחרי משקאות,” אמרה דיטה, “השתייה היתה רק משהו שהלך עם השאָר. ידוע אתה מה היה זה, לפי דעתי שלי? גירוּי! להוּט היית אחרי הרפּתקאות!”
ועכשיו לא היה בו כל חשק לשינוּיים; החדר נתחבב עליו חיבה יתירה. מבחינה אחת מרוצה היתה דיטה שהוא מחלים לאִטוֹ. היא יודעת היכן הוא מצוּי.
אבל יום אחד חזרה ומצאה את החדר שומם – גיאורג נעלם בלי להניח אחריו כל הסבר שהוא. דיטה נסתמרה למקומה מדוּכאת ומיוּתמת, ומבטיה שוטטו על פּני הקירות. זרוֹעה לחוּצה היתה ללבה. כל אותו לילה ישבה ליד מנורה דלוקה, ולמחרת לא הלכה לעבוד – לא יכלה. ישבה חיוורת ליד החלון ולטשה עיניים בוהות לתוך הרחוב, מתוך תקוָה שהנה יחזור. היכן הוא משוֹטט? שמא מוּטל הוא אין־אוֹנים אי־שם! מכל מקום הספּיק כבר לדלדל את כוחותיו המעטים שצבר בימי ההחלמה, וכל עמלה יעלה בתוהו.
עם רדת היום צץ לפתע־פתאום בפתח הדלת כשהוא אוחז בידו של יינס. “הביטי־נא מה הבאתי לך – ילד חמוּד! קניתי אותו בחנות־צעצועים,” אמר וגירגר צחוק של שמחה. “העמידי קצת פּנים מחייכות, בחוּרה!” היא ביקשה לחייך, ולא יכלה. אמנם הפּחד והמתיחוּת נתפוגגו; אך עדיין לא נתאוֹששה.
הילד לא שמח כלל לראות את פּניה – מבוהל היה. אבל לגיאורג נצמד כל־כולו – ואין פלא בכך, הרי הכל נשתגעו אחריו, כיוָן שגיאורג עשה מעשה־פחזוּת בלכתו ביום חורף לכפר, אנוס היה לחזור ולשכב ימים אחדים. וכך היה הילד יושב עמו במיטה, והוא קרא לפניו פרקים מאחד הרוֹמנים שנטל מהאִצטבה. היה זה מעשה־אהבים צרפתי בגבר נשוּי ופּילגשוֹ, ששניהם שרוּיים היו באימה לתוצאות העלולות לצמוח מהרפּתקאתם.
“ומעֵין מעשה כזה אתה קורא לילד?” שאלה דיטה בתמיהה, “הרי אין הוא מבין אף מלה אחת.”
“כן – יינס כן מבין!” אמר הילד בפנים נעלבות; “הם פּוחדים שיהיה להם תינוק!”
“הנה! שמעי בעצמך!” פּרץ גיאורג בנצחנוּת. “הוא ברנש קטן ופיקח: יש לו מוח בקדקוֹד.” שניהם, יינס וגיאורג, דומים היו זה לזה כשתי קיטניות, שני זאטוטים לכל דבר. ומתוך קורת הרוח היתה דיטה מקשיבה לפטפוּטיהם.
חלפו שבועות אחדים; ויום אחד בא שוטר כפרי ונטל לילד והחזירו לכפרוֹ.
“יכול אני לגוֹנבוֹ שנית,” אמר גיאורג, “אבל האיכר הזקן עומד מאחריו, ואפילו השׂטן עצמו לא יהא חכם כנגד המשטרה כשזו מתעקשת! מוּטב שתקחי ילד לטיפּול.”
“אין זה היינו־הך,” אמרה דיטה במרירות.
“אוהבים ילדים משום שהם ילדים, ולא משום שהמזל הביש רצה דוקא שיעלה תינוק בגורלך. קחי ילד לטיפּול, וגם תקבלי קצת כסף.”
כסף יהא דבר בעתוֹ! גיאורג התחיל לצאת ולעבוד עבודות של ארעי, אך לא נצטרף מכך הרבה במשך השבוע. וגם העבודות קלוקלות היו – החורף הוא עונה מתה לגבי צבּעים.
“יהא נפלא נורא לטפּל באפרוח!” עמד גיאורג על שלוֹ. “הוא מצייץ יפה כל כך!”
לאחר שיקוּלים מרובים לקחה דיטה תינוק לטיפּול, ובזכות חריצוּתה לא ידעו מחסור וצינה בעונה הקודרת. אמנם המזונות לא היו מן המוּבחר, אך מאוּשרים היו יחדיו, וקצוֹ של החורף מישמש ובא. גיאורג חזר לאיתנו והכל הלך למישרים. יום אחד יצא: נתבוננה דיטה וראתה שנעלמה מפּת השולחן הנאה שהיתה טמוּנה בקמטר. אך הוא חזר בשעה מוקדמת ופרש מיד לישון. משנרדם פּישפּשה דיטה בכיסיו, ומצאה שוֹבר־העבוט, והניחתו הצדה כדי לפדוֹת את המפּה משיהא לה הכסף לכך. לא פלטה אף הגה על כך: דבר של מה כך הוא ולא כדאי להקים רעש. יומיים לאחר המעשה הוֹדה גיאורג בעצמו: “הלכתי ללגוֹם לגימה! אבל זה לא יקרה שנית!”
דיטה מוּכנה ומזוּמנה היתה להאמין לו, הפּעוט העסיק כל תשומת־לבו: לא היה בו כל חשק לצאת בערבים. “אשר לי, יכולה אַת לקבל תינוק שני לטיפּול,” אמר, שעה שישב ושיחק עם הילד.
“לא יהא צורך בכך,” אמרה דיטה בנחת, “כי בקיץ יהא לנו תינוק משלנו.”
“אז נעבור לגור בדירה מהוגנת, ברוֹבע נקי,” אמר. “חדר זה חוֹר גמוּר הוא. ומשאתחיל לעבוד תשבי אַת בבית. עניין מזוּפּת הוא כשהאשה צריכה לצאת לעבוד!”
לא היה לה לדיטה מה לוֹמר נגד זה, עבודה בבית היתה די והוֹתר. היה סיכוּי שגיאורג יועסק בקישוטו של בניין גדול שעשאוהו באנק; לבה של דיטה כבר רחש תודה לימים הטובים העתידים לבוא; יגעה ורצוּצה היתה מההתרוצצות הכרוּכה בעבודות הארעי שלה.
התשלום 🔗
חורף היה ברחובות הכרך, ומשל בכיפה בתוך מגורי העוני; חלונות חדרה של דיטה נתפּרזלו כפוֹר. ומשביקשה להציץ לרחוב, הוצרכה להשיב הבל פּיה כדי להפשיר קרחה בציפוי הכפוֹר. היא שׂמה את התינוק במיטה וחיתלתו יפה כדי שייחם לו; כי הפּחם אָזל יומיים לפני המוֹעד – והקור היה עוקצני כל כך. מה תועלת יש בשמש המטפּסת בגבהי שמים, אם סמוּיה היא מן העין. פתותי שלג ריקדו על גבי הגגות, עיבו את חללוֹ של עולם, ונתגובבו תלי־תלים ברחובות. כל החלונות שבאותו רובע מפורזלים היו כפוֹר; ברוב מעונותיו אזל הפּחם, וקרחות מופשרות נסתמנו בחלונות – בעדם מציצות היו עלובות־יום, אחיותיה של דיטה. אבל תודה לאֵל שיש בשבוע רק שבעה ימים! ויום התשלום סופו שהוא בא.
אך במעונה של דיטה עתיד היה לבוא לא רק יום־תשלום, אלא גם יום־החשבון הגדול. חוֹדש ימים נוטל היה גיאורג מפרעות קטנות; עכשיו, בסופו של החודש ייעשה החשבון הכללי ויחולק הריוַח. היא ידעה שריוַח הגוּן יפּול בחלקו של גיאורג, שכן עבד במלוֹא כוחותיו. על גבי השולחן מונחת היתה רשימה של דברים שהם צריכים להם בהחלט, ושל דברים רצוּיים. אמש ישבו וחיברו רשימה זו מתוך שיקוּל־דעת משוּתף, והיא נתארכה כהוֹגן. כל אותה שעה היה גיאורג נותן את הדעת על דא ועל הא שיש לראותו כדבר־הכרח, כגון – פּרוָה בשביל דיטה וצעצועים בשביל התינוק; לעצמו לא דאג כל עיקר. הבוקר חזרה ועיינה ברשימה, ומחקה את מרביתוֹ של החלק האחרון – של הדברים הרצוּיים: גם בלאו הכי יהא על מה להוציא את הכסף, ואם ישתיירו איזו פרוטות, מה טוב.
היא עמדה מכובלת בסוּדרה ולא המישה עינה מהרחוב. משתראהו, תרוּץ מיד למטה כדי להקביל את פּניו ליד שער הרחוב: יראה כמה היא מחבבתו. מהחדר הסמוך בקע קולו הצוהל של ילד: “עכשיו יכול אני לראות את אבא!” ולא יצאה שעה קלה ואש הובערה שם: רצי אור גחוּ לתוך חדרה בעד הבקיעים שבקיר. בזה אחר זה הוארו על סביביה מעונות־העוני; פירושו של דבר שהבעלים חזרו הביתה והריהם יושבים עם נשותיהם ליד השולחן ומחלקים את משכורת השבוע – לפחם, למזונות, ולפייס־ההגרלה. דיטה חשה פתאום נקיפת־לב: היא שכחה לחַדש את פייס־ההגרלה של גיאורג!
הרחוב שרוּי היה באופל; אך דיטה לא משה מעם החלון. משהתנערה מהסתכלותה הבוֹהה כבר מאוחר היה לילך ולחפּש את גיאורג במקום־עבודתו. ואף־על־פּי־כן כרכה סוּדר לראשה וירדה לרחוב. שתי שעות רצופות משוטטת היתה מקצה הסמטה הקצרה למשניה, כשהיא נוֹהה אחרי כל בריה חיה. לא העיזה לצאת מתחוּמה של הסמטה: שמא יבוא בינתיים מהצד השני. דמויות גחו מתוך השלג היורד וחזרו ונבלעו בו. מחופות היו חיפוּי של שלג שנתמשך בצד אחד מכף־רגל עד ראש. אפשר ומאחת הדמויות האלה יתפּצל גיאורג; כל פעם שגמרה בלבה לחזור לביתה, היתה דמוּת חדשה המחופה שלג מזדקרת בהילת האור של פּנס הרחוב, ודיטה היתה נתלשת ממקומה ורצה לקראת הדמוּת.
“את מחפּשת את גיאורג?” שאלה לדיטה יצאנית צעירוֹנת שבאה אותה שעה מרחוב הלסינגר, אחת מדיוֹת־הלילה של הרובע. “אין אַת צריכה לחכות לו! פּגשתי אותו ב’נמל החדש' – הוא מחורבן כהוֹגן!” מששמעה כך, חזרה לחדרה ופרשה לישון.
למחרת בבוקר התחננה לפני החנוָני שיתן לה סל פּחמים בהקפה והבעירה אש. אם יחזור, הכרח הוא שתוּכל להטיל עליו מרוּת של חיבה – עכשיו כשניתק שנית מהשרשרת. ציחצחה את החדר שיהא מרחיב את הדעת, ולבשה שמלה נאה: פּנים חמוצות עלוּלות להבריחו מסף הדלת. היא ישבה והמתינה לו עד הצהריים; משראתה שעדיין לא בא, קמה ומסרה את התינוק לשכנה, נטלה את הסודר ורצה לרחוב־המגדל שם גרה אחותו: שמא יודע גיסוֹ משהו; הרי עובדים הם יחד. כשחזרה סחה לה השכנה שבינתיים חזר בלווייתוֹ של ברנש אחד וכי אכלו כל מה שמצוּי היה במזווה.
בלי שיקוּלים יתירים פרצה שוב החוצה. היא ירדה ל“נמל החדש” – אף לא צל־צלוֹ של גיאורג! אמרו לה שאתמול היה שם. היא ביקשה אותו באולמי־ריקוּדים ובמועדוני פועלים. הקור איום היה: הקפיא באמת את המוח בעצמות. שמא מוּטל הוא בקוֹר זה מאחורי גדר או דיר וקוֹפא למוות! האפשרויות הן מרובות כל כך, מרובות עד כדי תדהמה – שכל החיפּוּשים חסרי־תוחלת הם! ושמא יושב הוא בשעה זו בבית, וממתין לה ותוֹהה היכן היא. לכן קמה ורצה הביתה ריצת־שגעון!
ושוב החוצה! והיא חיפּשה בכל הפּוּנדקים, בתי־המרזח והמסבאות שבהם נוהג הוא לבקר – שמא סוֹבא הוא באחד המקומות האלה. והיא שאלה וחקרה את חבריו לעבודה, ואותם הברנשים המפוקפקים שבמחיצתם מצוּי היה בשעת־גילוּפין. ואהובותיו הוָתיקות! דיטה הלכה גם אצלן; ממררת היתה בבכי שעה שטילטלה עצמה ממקום למקום בבתים המפוּיחים, ודפקה על דלת זו ועל דלת זו. הוא מוכרח לשהוֹת באיזה מקום שהוא, והיינו־הך לה היכן הוא, ובלבד שתמצאנו. תקוָה ויאוּש שימשו בה בערבוביה; משהיתה קרובה להתמוטט, היה היאוּש או התקוָה מדרבן אותה. כל דיירי הרובע ידעו על חיפּוּשיה; היתה חוזרת הביתה היו באים ואומרים לה – ראוהו בפונדק פלוני, או במסבאה אלמונית – ושוב היתה מכתתת רגליה מסמטה לסמטה.
בבוקרו של היום השלישי נמצאה משתרכת רצוּצה כל־כוּלה וקרובה לכרוֹע תחתיה מחמת אפיסת הכוחות. עדיין מחפּשת היתה, וגררה רגליה הביתה לראות שמא חזר סוף־סוף. אבל מהלכת היתה הילוך מכאני; ניטל ממנה כל כוח של הרגשה; הכל נשתתק ופסק בה. והנה באחד מבתי ההפקר פתחה אשה אחת חלון וקראה לה. זו לבוּשה היתה גלימת־בית מפורחת, ושדיה המסורבלים נשתפּכו מעל לאדן החלון.
“היי, אַת, שמעי! לפני איזה זמן דלו ב’נמל־החדש' איזה ברנש – כנראה שבשל החושך נפל לתוך המים. לכי לראות אם אין הוא זה שאַת מחפּשת! סחבו אותו לבית־המתים.” והחלון נסגר ברעש.
דיטה לא הוסיפה ללכת: היא פנתה וחזרה לאִטה הביתה. עכשיו מצאה אותו. היא התפּשטה וזחלה לתוך מיטתה; ושעה שמוּטלת היתה קפוּאה, כבוּיה ומביטה בעיניים בוהות בתקרה, כולה קהוּיה ונטוּלה כל יכולת שהיא להרגיש או לחשוב, התחיל משהו רוחש בקרבה. היה זה רחש חשאי ומסתורי שהחליק בבטנה בדומה לאצבע כותבת, ולאחריו באו שתי נקישות־אַתראָה עמומות. דיטה הניפה ראשה מעם הכר והביטה על סביבה בעיניים טרופות; פתאום השיגה משמעותו של האות המסתורי הבא מהיצור החבוּי. ודומה היה עליה כאילו נדלק אור גדול בעבי החושך; ואור זה התחיל זורם ומפכה בה בנחשולים אדירים.
היא פרצה בבכי עז.
ספר שלישי: אל הכוכבים 🔗
יצוריו הקטנים של אלוהים 🔗
החורף הוא תקופה של פורעניות לכל הברוּאים הקטנים; אבל לגבי האביון תקופת החורף כמוֹתה כגיהנוֹם שנגזר עליו להתייסר בו כפליים – תחילה בפרוזדורו, ואחר־כך בכל שבעת מדוריו. משחולפים־עוברים הלילות הבהירים, והבריות פורשים לישון לאורו של נר, מתחילים רוחות וצללים לפלוֹש לתוך הנפש. ויש לקנות נפט למאור, ומקץ ימים מעטים גם עצים ופחמים; ככל שמחשיך והולך וככל שהצינה מתעצמת והולכת – כן מתרבים והולכים צרכיו של העני. החושך והצינה – הם הם צמד הרשעים של החורף. ובקרונו של החורף יושב המלך־שׂטן בכבודו ובעצמו, יושב לו מתוך הרחבת־הדעת על גבי תלי־תלים של דאגות, צרות ודלוּת. הוא בא ישר מתוך התוֹפת – והוא העגלון היחידי המוּכן ומזומן להסיע משׂאוֹת בשביל העני. אמנם העניים אינם משגרים לו שיבוא – לוַאי והיה סוֹטה מדרכו ונוטה לבתיהם של העשירים! והיה זה מחזה מבדח מאוד לראות כיצד יקבילו הללו את פניו ואת דוֹרוֹנוֹתיו. אך השטן הוא עגלון בקי ורגיל. אין הוא מניח את פּח־האַשפּה ליד דלת־הכבוד ואת עוגת־הכלולות ליד דלת־המטבח.
ברוּאיו הקטנים של אלוהים מקבלים הכל בחוסר־הדאגה המיוחד להם; הם מתכווצים היטב בימות הסגריר וחוזרים וצצים עם קרן חמה קלושה ביותר; מניחים הם לשמים שיביימו את כל המחזה. אלא שיש לו לעני הנטייה הבלתי קדושה לחשוב מחשבה שריבון העולם שגה שעה שעשאו אדם ולו מיינוֹ בקרב מין החיות. על כרחו זוכר הוא נשכחות וחושב מחשבות למפרע; בטרם יש סיפּק בידו להתאושש מהצלפותיו של מגלב־החורף דאשתקד, הריהו חוזר ושומע את שירבוטיו של זה בחללוֹ של עולם. מה יהא טיבו של החורף הממשמש ובא – איום ונורא? מוטב שיהא כך, וקץ לכל היסורים: שליטים אכזרים אין נותנים בידם אלא שלטון קיקיוֹני. ושמא יהיו אלה עינוּיים ממושכים? ואין לך דבר גרוּע מכך.
העני רואה אותות לבאות בכל – בקציר, באוֹרחם ורבעם של העכברים, בנשירה האִטית או הפזיזה של עלי השלכת, ובמחירו של הלחם החדש, כן ובמחיר הדלק. עלה שער הפּחם, סימן בדוּק הוא שהחורף עתיד להיות קשה. זהו גילוּי־פנים – אחד מני רבים – מליצנותו הפּרועה של השׂטן. העני מיטיב להכיר את השטן מזה הצד.
ריבון העולם ברא שפע של שיחי עוזרד לפרנס את הציפּרים בשדה; ובאו העכברים והראו מידה מופלגת של שחצנוּת: הם אָגרוּ כריים גדולים; ומכך למדו שהחורף יהא קשה ואיום. אמנם, האנקורים היו מזדווגים עד לעיצומו של הסתיו במרזבי הגגות, משל כאילו סמכו על קיץ נצחי; אך לא מן החכמה היא ללמוד אותות וסימנים מארחי־פרחי אלה; כל מעייניהם של הללו הם בגללים החמים הנושרים מהסוּסים – ואלה נושרים כל ימות השנה.
היה זה חורף של אַכזריוּת רבה. הוא נזדרז לבוא בכפוֹר ובסופות־שלגים ונעל כל דלתות העבודה. חורף בדומה לזה עדיין זכור היה לדיטה מימי ילדוּתה באחוזת־סאנד; אותו חורף היה הקור חודר מישרים לתוך מוח העצמות ושוֹהה במלתעות חשופות במרחק שתי פסיעות מהתנור המוסק. כל מה שאפשר היה לקושש, וללקט בפאתי יער ובצדי דרכים, נבלע בתוך מפלצת הברזל שאינה יודעת שׂבעה. התזה אחת או שתיים מזרבובית קומקום הקפה שהיה שפות תמיד על גבי הכירה – ושלום לחופן הפּחמים. אותו חורף צבר סוחר־הפּחמים הון רב – כנראה שהשטן נעשה לו שותף בפרקמטיה שלו. נעלה מכל ספק הוא שהֶעשיר, כיון שהדלי בו היה מודד את הפּחמים שיעורו נתקטן יותר ויותר.
הציפּרים הקטנות היו מדדוֹת קפואות אל החלון ומצייצות ציוּצי תחינה; היו מקישות אפילו על גבי השמשה. סמויות היו מהעין, משום שהשמשות היו מפורזלות תמיד כפוֹר; אך דיטה ידעה שהן מצויות שם. עשתה את המרזב המזדקר בסמוך לחלון אבוס, ושמה בו שיירי מאכל חמים. במרחק־מה היתה איזו ציפּור עומדת תמיד על המשמר; ומשהיתה דיטה מריקה שיירי תבשיל לאותו אבוס, מיד פצחה הציפור־על־המשמר בציוּצים וסיעה שלימה היתה מתקבצת. הילדים הראו עניין רב בעדת הציפּרים, ושומה היה על דיטה לקרוא בשמה של זו ובשמה של זו; הכירה אותן לפי גוָניהן וציוּציהן מימי היוֹתה רועה את העדר באחוזת־הגבעה.
“וגם הציפּרים מכירות אותך?” שאל פטר.
דוֹמה שכן; מכל מקום לא היו מתייראות ממנה יראה כלשהי. מלבד האנקורים באים היו גבתונים, קיכלים וחוגות – מהיכן באו? מעולם לא ראתה אותן בכאן. הקור הוא שקיבצם סיעות־סיעות והביאם עד פּתחיהם של בני־אדם. מוּזר היה היְהָב והאמוּן בקרב הנצרכים. חיות־הבר שבסביבות “קן־העורב” היו באות בחורף של צינה קשה לבקש שיירים ליד דלת המטבח – השוּעל והארנב בצוותא. חייבת דיטה לספר ש“קן־העורב” – מעוֹנוֹ של הסמרטוטר־ומלקט־העצמות שהבריות היו מוֹקירים רגליהם ממנו – היה נעשה אז טירת־קסמים, שבה מצויים היו תפוחי־אדמה לכל ימות החורף, ומליחים מלוֹא החבית ונתחי בשר חזיר מעוּשנים נשתלשלו וירדו ממרישי התקרה בסמוך לכירה מוסקת. כאגדה נשמעה מעשייה זו לדיטה עצמה ולא כל שכן לילדים, וראסמוסן הזקנה ספקה ידיה הגרומות ואמרה: “חסדי שמים, הרי היתה זו טירת אצילים אמיתית, ילדה! וגם סוס היה לכם! אפילו לאופים עצמם אין כל זה.”
אפילו העכברים היו בעצה אחת. בוקר אחד נסתמן משעול רמוס בתוך השלג שבירכתי החצר; העכברים עקרו מבתי העוֹני והיגרו לרובעים אחרים.
אָה, כן, אילו אפשר היה לילך לגור ברובעים הסמוכים! אבל לא היתה ברירה אחרת אלא להצטמק בתוך עצמך. ראסמוסן הזקנה נצטמקה והלכה עד שנתעוותה קומתה ונתמעט שיעורה, ואפילו דיטה נתכווצה כולה מחמת הקור.
החדשים האחרונים היו קשים מאוד. האסון שאירע לגיאורג זיעזעה עד יסודותיה ועדיין לא נתאוֹששה. בטנה ורגליה נגועות היו מיחוּשים, ואירעו לה משפּכי דם על אף הריוֹנה. והקור האיום לא שיפּר כל עיקר את מצבה. הוא נעל את כל הדלתות – כמעט מן הנמנע היה להשיג עבודה. וכיוָן שלא היה בה כוח הרבה, הרי שמבחינה זו היתה דעתה נוֹחה מכך; אלא שהוצרכה לקיים את הנפש שלא תפרח מהגוף. שכניה אנשים טובים היו; רובם עניים מרודים כמוה; אבל כשהיה להם משהו, לא היו שוֹהים ומביאים את המשהו לה ולילדים שגידלה אצלה.
וקארל נהדר היה – מתוך מורת רוח הודתה מכך.
בדרך זו או זו נודע לו מצבה האיום; ויום אחד, פרק־זמן לאחר אותו אסון, צץ בחדרה – אף הוא מחוסר־כל מחמת האַבטלה. למראהו נתמלטה צעקה מפּיה של דיטה; לא דיברה עמו מאָז באה למטרופולין. היה חוזר אצלה משהשׂתכר פרוטות אחדות ונותנן לה; לא היה משייר מאומה לעצמו. לאט־לאט נתרגלה לביקוריו, והיתה תוהה עליו ולא מבינה כיצד מצליח הוא לקיים את עצמו. מעולם לא יצאה מפּיו כל קובלנה שהיא.
יום אחד בא בידיים ריקות, שרוּי בצוֹם של ימים אחדים וכולו מרעיד מצינה. “אני מצטער, אין לי מאומה בשבילכם,” התנצל בפני הפעוטות שהקיפו לו. פניהם החיוורים מכוסים היו פּצעים.
“איפה המעיל העליון שלך?” שאלה דיטה. “סוֹפך שתקפא בבגדים דקים אלה.”
חיוּך נתפּשט בפניו של קארל: “אצטרך להרכין ראש ולחזור הביתה,” אמר. “כלוּ בי כל הכוחות.” זה שבועות אחדים שאין לו דירה של קבע. קודם לכן אוֹכל היה בבתי תמחוי – כל יום שני – עכשיו נסגרו; ולן היה בדירים ובמחסנים שבעיבוּרה של העיר. “זמן רב לא אוּכל להחזיק כך מעמד; בסופו של דבר אפּול בידי המשטרה.” אמר בנחת.
דיטה הקשיבה לדבריו בעיניים קרועות לרוָחה שנתמלאו לאט־לאט דמעות. “ואין אני יכולה אפילו לעזור לך במשהו,” אמרה. “אין בבית אף פרוסת לחם אחת. אבל מיטה חמה יכולה אני להציע לך.”
“באמת!” פּרץ בקול־תחנונים, “רשאי אני? רק לשעה אחת? זה זמן רב שלא שכבתי במיטה חמה.”
כל כך יגע ורצוץ היה שנרדם מיד. הפּעוטות התהלכו סביבו שפי; אך לא היה כל צורך בכך, שכן ישן שנת אבן. דיטה בדקה את מקטורנו והחזייה שתלה על גבי דופן המיטה וציינה שהוא מטליא בעצמו את בגדיו – התפרים מלוכלכים כליבה גסה, אבל עשויים כהלָכה; קארל היה עושה תמיד מלאכה מתוקנת.
אלא שבגדיו נעשו מהוהים – מהוהים ודקים עד כדי זוָעה. צמרמורות חורשות היו את בשׂרה של דיטה כשנתנה דעתה על אורח־חייו היחפני, על הלילות שהוא לן תחת כיפּת השמים בבגדים בלוּיים אלה. היא נטלה סודר ישן ותפרתו כמין בטנה לגב החזייה; סודר זה כרוך היה לצוָארוֹ של פטר שהיה משתעל וחש באָזנוֹ; ובקומו כרכה לו פּוּזמק מרופט.
לעת ערב הקיץ קארל, כשהוא מנופש ודעתו מיושבת עליו. “עכשיו אסחב את רגלי הביתה, לאחוזת־הגבעה,” אמר. “אהא לן בגרנות ואנשים טובים יתנו לי פרוסת לחם – יהא זה טיול־של־תענוג. ומיד כשאבוא אשלח משהו בשבילך ובשביל הקטנים – מזון של ממש, בשר!”
דיטה ירדה לחנות והתחננה לפני החנוָני שיתן לה כיכר־לחם בהקפה. “זה בשבילך, לדרך,” אמרה לקארל; חששה שמא יבקש לפרוס מהלחם לילדים. “תודה לך!” אמר וטמן את הלחם מתחת למעילוֹ.
אבל הם מצאו לכיכר־הלחם במטבח שעה שהוא יצא מעיבורה של העיר והפליג לתוך השדות המושלגים.
מקץ עשרה ימים הגיעה באמת חבילת מזון. וצורפה לה איגרת, ובה נאמר שבניגוּד למה שציפּה נתקבל בבית בסבר פנים יפות, וכי דעתו נוחה מזה שחזר לביתו לאחר שהיה נעדר ממנו זה שבע שנים. אמו שרוּיה בדכדוּך־נפש מחמת הגסוּת שנהג בה יוֹהאנס; משנודע הדבר לשני אחיו באו וטרדו לאותו ברנש מהאחוזה. כיוָן שהמשק צריך לאיש שיכלכל את ענייניו, לכן יישאר קארל בבית ויכניס בו קצת סדרים, מכל מקום יעשה בו פרק־זמן. כמו כן צריך המשק לעקרת בית צעירה וחרוצת כפּיים – המשק מוזנח במידה שעדיין לא היתה כמוֹתה. ואמו, זו נשתנתה מן הקצה אל הקצה – נעשתה חביבה ונעימה בהליכוֹתיה ומיוּשבת בדעתה.
דיטה עיינה במכתב פעמים אחדות וחזרה ועיינה בו – ועדיין לא ירדה לסוף כוָנוֹתיו. איגרת משונה בעיצומו של העוני. כלום זהו תיקון המעוּוָת, גישומם של החלומות שקמלו מכבר? היא ידעה שהדוד יוהאנס וקארן באקגארד חיו כחתוּל וכלב – הם נהנו יתר על המידה למפרע! כבר לפני הליכתם לחוּפּה נהגו כבעל ואשה ורדוּ את מיטב הדבש של זיווּגם; ושלושת ימי משתה הכלולות נסתיימו בסטירות הדדיות. ומאָז לא פסקו ביניהם הקטטות וההתפּייסויות. יש להם ירח־דבש שלהם אחת לחודש, – היה לארס פטר, שביקר שם לרגל עסקיו, נוהג לומר.
אף כי בעלת אחוזת־הגבעה מאוהבת היתה עד למעלה מאָזניה בפרחח שחום־הפּרצוף, בכל זאת היתה בה די זהירוּת שלא ליתן לו את הזכוּת על נכסיה; וכך לא עלתה בידו להפסיד הכל במשחקי קוביוסטוס; אך מלחמה בלתי־פוסקת נטושה היתה ביניהם. ועכשיו נטרד משם, והבנים חזרו הביתה, וניתנה הרשות לקארל ליטול בידיו את האחוזה; ואילו רוצה היתה דיטה –
דיטה ראתה אפשרויות חדשות נפתחות לפניה, אך משום־מה לא שׂשׂ לבה לקראתן; או משום ששוב לא האמינה בהן, או משום ששוב לא עוררו בה כל עניין שהוא. “אז יכולים היינו לקחת את יינס הביתה,” נאמר במכתב. יינס – כמה מרטיבה היתה את הכר בדמעותיה מעוצם הגעגועים לילד. אבל אפילו מעיינות הדמעות יבשו בה; צערה ויסוריה היו מפכים־ומבצבצים עכשיו מקרקע אחרת. והגעגועים – כלום עדיין כמהה היא למשהו? מכל מקום לא הוציאוה מאוַייה מחוץ לתחום עולמה הקטן; והגעגועים היו נצמדים ברגיל לפינה החמה והאפלולית שבחדר שגג מלוכסן סוכך עליו. היא התפּללה לכיסא קלוּע נצרים שיהא עומד בפינה זו כדי שתוּכל מפרק לפרק לישב בוֹ ולהשעין את רגליה התפוחות על גבי כר ולעצוֹם את עיניה ולהיות פטורה מכל דאגות.
דיטה חולה ועייפה היתה; היא עצרה עדיין כוח להמשיך אורח־חיים שלה, אך לא היה בה הכוח להתחיל באורח־חיים חדש. היא נאבקה מאבק של יום־יום, והתפּללה בלבה שתעבור בשלום את הלידה – ולבה סמוך ובטוּח היה שאָז יתחילו כוחות חדשים לפכוֹת בה.
בחודש מארס חלה סוף־סוף תמורה במזג־האויר. הכפוֹר נתפּוגג לגשם שירד מתונות, השלג נעלם תוך ימים ספורים, והכל לבש צביוֹן חדש, כאילו נכבס באוֹרה של החמה. “הלוַאי שיתמיד מזג־אויר זה,” נאנחה דיטה.
“בטוחה אני שמזג־אויר זה יעמוד,” אמרה ראסמוסן הזקנה. “האנקורים כבר התעופפו להם לשדות ואמש שבו העכברים ונכנסו לגור בדירותיהם הישנות; הם יתרוצצו וישרקו עכשיו כל הלילה.”
“הנה עכבר אחד!” נצטוַח פטר מהחלון הפּתוּח שעל אדנוֹ ישב וחימם עצמו בשמש. כן, עכבר מסורבל כרס ושנים הפסיע בנחת על גבי מרזב הגג כשהוא מתבונן בזהירות לכאן ולכאן. הוא הזכיר ג’נטלמן זקן שפּתח סוף־סוף את דלת גזוזטרתו לאחר חורף קשה – טיולו המתון של עכבר זה הסעיר פשוט את הלב.
והאביב עצמו לא היה בו כל דוֹפי; אלא שהעבודה לא מצויה היתה מטעם זה או זה. הכל סבורים היו שמשיפשירו השלגים תהא העבודה מצוּיה בעיר ובכפר. השלגים אמנם הפשירו אך הקרח של קשיחות־הלב סגר על הכל בקליפּה נוקשה. דומה היה שהשׂטן עצמו כרת ברית עם המעבידים וכרך את אגרופו מסביב לפי אמתחת־הלחם של העניים. והיתה השמוּעה רוֹוַחת שהמעבידים מתנכלים לאגודות המקצועיות.
תהיה הסיבה אשר תהיה, העבודה לא מצוּיה היתה. הפּועלים שחרפו חורף ארוך וקשה היו מתגודדים מבוקר עד ערב סביב למקומות העבודה; היו שוֹהים חבורות־חבורות ברציפי הנמל, משוטטים ליד שערי בתי־חרושת כשבפניהם חתוּמה ארשת דכדוּך ויאוּש. אבל המעבידים לא הראו כלל את פּרצופיהם. האניות לא צוידו באביזרים ולא הופלגו למרחבי הים כמנהג הנוהג באביב; רובן שהו בנמל, אפילו השלטונות המוניציפּאליים נשתקעו כאילו בתוך התרדמה הכללית ולא עשו כל מעשה של ממש. והפּתגם הנושן עלה אז על הלב כי שעה שפּרה אחת עוקרת ממקומה מיד עוקר כל העדר ורץ אחריה.
הבנאים התהלכו בטלים ממלאכה, אף כי רבים ביקשו לבנות. שמועה פשטה כי הבאנקים מסרבים ליתן הלוָאוֹת לבניין בתים מתוך כוָנה לגרום מחסור בדירות – שכן זממו להעלות את שכר הדירה; לבאנקים היו גושים עצומים של בתי מגורים שקיווּ על ידי תחבולה זו להפיק מהם רוָחים גדולים.
ואשר לסוללי הכבישים ויוֹצקי הבטוֹן – הללו שרוּיים היו בדלוּת איוּמה; ואף מצבם של עובדי הביוּב היה בכל רע; מובטלים היו מאז הסתיו. וכדי שלא יגוועו לחלוטין ברעב הם ומשפּחותיהם היו נותנים בעבוט כל מה שנוֹתר בבתיהם. מעטים מבין המובטלים נעלמו מהמטרופּולין – נעו לאיזו עיר־שדה או לכפר למקומות שאין החיים קשים כל כך כזה הברזל.
כלום כל העניין הזה בא בעטיין של המכונות? הללו נשתכללו והלכו ואין הן צריכות לידיים רבות שישמשו אותן. ייתכן שבקרוב יגיעו הדברים לידי כך ששוב לא יהא צורך גשמי בעניים. ואז לא תהא לעניים ברירה אחרת אלא להשתטח ולמוּת מיתת רעב! כן, או ליטול בידיהם את הנהגת העניינים, כפי שמציעים חמוּמי־מוֹח מסוּימים!
אמא דיטה 🔗
בסופו של דבר היה הדין עם סבתא שעה שעמדה והתנבאה שדיבוּר נאה יביא את דיטה לידי הריוֹן. “לבך שלך דופק מחוץ לשמלתך – וגם אותו פס חום שעל בטנך!” אומרת היתה. “לב טיפשי זה – השגיחי עליו שלא יביא עלייך יותר מדי צרוֹת ואסונות!”
כן, לב טיפּשי זה! אך יצאה מתחוּם הילדוּת קפץ עליה לב זה ושיבשה לתוך החטא והצער; ועדיין לא קנתה חכמה. כשעיניה רואות תינוק בוכה, מתחיל לבה הוֹמה ומהמה לקחתו בזרועותיה ולפנקוֹ ולשעשעוֹ. אמא־דיטה – כך נתקראה באותם מגוּרי־העוֹני, אף כי צעירה לימים היתה; הילדים הם שהעניקו לה שם זה, ומהם עבר ונשתגר בפי הגדולים. הנשים שבאותה דיוֹטה היו באות ומפקירות את תינוקותיהן ברשותה של דיטה, כדבר המוּבן מאליו, משנתחשק להן להתחמק החוצה לשעה קלה; והיה דבר מוּבן מאליו שהילדים היו באים אצלה כשמשהו לא היה כשוּרה. בידיה המחוספּסות היתה מוחה לא דמעה אחת ובקולה הצרוד היתה משקיטה לא צער אחד שנצטער ילד זה או אחר.
היה אצוּר בה שפע של אמהוּת – דבר זה אין להכחיש. אגב היסח־דעת היה מתוֹסף אצלה עוד פה רעבתני ועוד יצור הצריך לידיים אמהיוֹת. היא לקחה את פּטר לטיפּול כדי שיהא לו לגיאורג עם מי להשתעשע בזמן שמרותק היה למיטתוֹ. אביו של פטר עיגן את אמוֹ, וזו הבטיחה לדיטה עשרה כתרים לחודש. אבל בסמוך לחג המוֹלד נעלמה האֵם; ולא היה מי שישלם אף פרוטה מחוּקה בעד התינוק. אבל דיטה שמחה שמעתה ואילך יהא הילד מצוּי ברשוּתה.
וסמוך לחג המולד מתה אשה צעירה והניחה אחריה ילדה בת שלוש. משפּחה זו דרה מרחק דלתות אחדות מחדרה של דיטה, באחד המסדרונות הארוכים של עליוֹת־הגג. מאליו יוּבן שדיטה אספה לביתה את היתומה שעה שהאָב הלך לעבודתו. פועל בבית־חרושת היה, ומשבאה האַבטלה נטרד משם והלך לשוֹטט בדרכים, פעמים עובד ופעמים מכתת רגליו, ושולח מעט כסף כל אימת שהשיגה ידו. אדם מהוגן היה. אבל לדיטה היתה זו הכנסה בלתי בטוּחה, הבאה בסירוגין ובצורה של כתרים וחצאי־כתרים המוצנעים בתוך מכתבים הנשלחים לילדה. שלטונות הדוֹאר עלוּלים לעמוד על כך ולעקל את הכסף; ומלבד זאת לא נצטרפו אף פעם המשלוֹחים כדי תשלום שכר־דירה.
פטר ואַנַה הקטנה – הרי כבר שתי נפשות; וכשתינוקה שלה יבוֹא לעולם אז יהא לה קן מלא! והנה גם האלמנה הזקנה ראסמוסן שעמה חילקה דיטה את פּתה הדלה ואת האש בכירה; והנה דייר־המשנה שהקצתה לו את הטוב שבחדרים והתובע קפה חם מדי בוקר בבוקר. הלה מטורזן היה במגפיים של עוֹר, ובצוָארוֹן־גוּמי רך ובמשקפיים – כנראה שתפס מעמד נכבד בחברה! אבל כלום יעלה פעם על דעתו של זה לשלם שכר־דירה? במהרה־בקרוב יהא לה לדיטה ביבר מלא! כללוֹ של דבר, היה זה מצב־עניינים נאה מאוד, יחיד במינו ברחוב הנסיך. יהא זה מחזה נהדר אם תטלטל את כל הכנופיה כולה בצהרי אחד בשבת לרחוב איסטד, לבית אבא!
אלא שדיטה לא היתה אוֹרחת תדירה ברחוב איסטד. היא הלכה לשם לעזור במשק הבית בזמן שסינה כרעה ללדת. וסינה רמזה לה רמיזות מפורשות שאין דעתה שלה ודעתוֹ של לארס פטר נוחה כל עיקר מאורח־חייה – כי מאוד רצוּי היה שתינשא לגיאורג כדת וכדין! מני אז חדלה לילך לשם אלא אם כן נתבקשה במיוחד. אבל לארס פּטר היה בא אצלה לעתים תכופות ומשאיר כתרים אחדים. היה שוהה שעה קלה, מושך בשיחה מתוך פּיזור־דעת; שוב לא היה אותו לארס פטר מימים עברו.
וכל זה בגלל סינה – דיטה ידעה זאת. סינה הולכת בגדולות ומבקשת לקנות לה מעמד של כבוד בעולם, וממילא לא נאה שתהא לה בת־חורגת שהבריות מרננים אחריה דא והא. אלזה עבדה במשרד והיתה מטרטרת על גבי מכונת־כתיבה, ולובשת חליפה בלכתה לעבודה ומטיילת בערב עם פּקיד צעיר מהדוֹאר. לא היה לה אף פעם פנאי לבקר את דיטה. אבל לעומת זה היה פובל נכנס אצלה לעתים תכופות כשהיה נוסע בשליחויות בשביל בעל־הבית שלו. נער־שליח היה אצל עושה־אופניים, ולכשיגיע לכלל בר־מצוָה יעלה לדרגת שוליה. כמטורף מתרוצץ היה תמיד על גבי אופניים ישנים וחלוּדים. בחזקת סכנה היה להיתקל בו בפינת רחוב; היה מפלס לו דרך בצלצולים טרטרניים בדומה למכונית־כבאים – הכל חייבים לסטוֹת מדרכו. היה מביא תמיד צעצועים משוּנים לילדים – פרקים נושנים של אופניים שהיה מרכיבם בחריצות. היה מזג־האויר נאה, היה נוטל לפטר ומושיבו על אופניו ודוֹהר עמו כחץ מקשת כשדיטה עומדת ולבה נמוֹג בה מפּחד. ובטרם היתה לה שהוּת להתבונן על סביבה, היה מגיח בצלצולי־צלצולים מהפּינה השנייה, לאחר שהקיף את הרובע כולו.
“והמשטרה, פרא־אדם!” היתה דיטה אומרת.
“שטויות! מצפצפים על המשטרה! עד שהם מספּיקים להעיף בי מבט – אני כבר רחוק־רחוק.” מוֹרך־לב לא היה בו, אף שמץ; אפשר היה לחשוב שכל ימי ילדוּתוֹ התרוצץ ברחובות המטרופּולין.
ראסמוס – התאום – אף הוא בא; הוא ופובל עדיין רואים היו בדיטה את אִמם האמיתית. היתה מטליאה להם את הבגדים, מאַחה בהם את הקרעים, תופרת להם כפתורים נשורים, ומצילתם משאלות וחקירות בבית; והם היו נותנים לה דמי כיס שלהם. ראסמוס שוב לא מצוּי היה אצל לארס פטר; מתגורר היה ברחוב דאנבורג אצל בעלי חנות ירקות שעשאוהו נער־שליח. שמח היה בחלקו.
ואף־על־פּי־כן סברה דיטה שמשוּנה היה שיהא מתגורר אצל זרים. לא הבינה כיצד הניח לו לארס פטר לילך; הוא שאספוֹ בעצמו לבקתתוֹ. עדיין זכרה אותו יום חורף שלארס פטר נכנס לבקתה כשהוא מטלטל בזרועותיו החסונות את ראסמוס – אפרוח מיוּתם. יש לשעֵר שסינה היא שסידרה זאת, כשם שמכלכלת היתה הכל לפי ראוֹת עיניה!
יש להניח שלארס פטר לא היה שותף להשקפות חייה הצרות והמצומצמות של סינה – אלא אם כן נשתנה מן הקצה אל הקצה. אבל מאוהב היה עד למעלה מאָזניו באשתו סמוקת הלחיים והשופעת בריאוּת – ונהג בה כבוד רב. בשתי נשיו הקודמות לא היו סגולותיה של זו, שתמיד חביבה היתה ובעת ובעונה אחת תקיפה ומעשית. דעה משלה בדין שתהא צודקת, אף כי היא עומדת בסתירה גמורה לאוֹרח־החיים שנהוג היה בבקתתו של לארס פטר מזה שנים. היא הכניסתו לאורח־חיים חדש. ואיזה תינוק העניקה לו! כל הימים היה לארס פטר נאבק עם החיים, חוזר ומתחיל מההתחלה – וחוזר ונופל על תל־אפר כאותו איש אִיוֹב. והנה זימן לו המזל את סינה שהביא עמה מזל־ברכה; לבטל רצונו מפּני רצונה משמע לוַתר למזל. למשל, הבית שהקימו להם: דירה בת שלושה חדרים עם מערכת רהיטים מחופּים קטיפה אדוּמה בחדר־האורחים, ומזנון עשוּי עץ־אלוֹן מקושט כלי נחושת בחדר־האוכל. כמובן שכל אלה עלו להם בזול משום שנטלום מחנוּתם שלהם; אבל הוא עצמו לא היה מגיע לעולם לידי רעיון כזה. דרוש היה לכך מוחה החריף של סינה!
עתים היה לארס פטר מעמיד פנים שלא ניחא לו בבית, כי הוא משועמם שם; וייתכן ששעה ששיעמום כזה היה יורד עליו היה בא אצל דיטה ומסיח עמה על “קן־העורב” ועל כפר־הדייגים. לבו יצא למרחבי־השדות, ואולי חזרה וניעורה בו הכמיהה לטילטולי־דרכים.
ואותו חורף שהיה קשה כל כך לרוב עניי הפרברים היה דוקא לעֵזר ללארס פטר. בפרוֹס השנה החדשה נתרחבה הפרקמטיה שלו וכלל במחזורה גם רהיטים ונעליים ובגדים משומשים, ובמרתפיו נתגובבו והלכו תלי־תלים של גרוטאות. אפשר היה לקנות עד בלי די; המצוקה אילצה את הבריות למכור. אך לעומת זה היה הממכר דל; אלה שצריכים היו לבגדיו המשומשים של לארס פטר – ארנקם ריק היה. לאט־לאט נתגדשו כל מרתפיו, ואף דיר שבחצר והחצר עצמה. אפילו בדירתו קשה היה להלך אילך ואילך בשל גיבוב הרהיטים והחפצים; ערימות־ערימות של בגדים התרוממו עד התקרה והיו מפיגים ריחות קשים. מוּטלים היו כמעמסה כבדה על הלב; כל חסכונותיה של סינה נבלעו מעט־מעט בקניית גרוטאות. סופם שביום בהיר אחד יפשטו את הרגל!
אותו זמן ניצנצה מחשבה נפלאה במוחו של לארס פטר – וזו נתקבלה על דעת סינה. הוא שכר סוס ועגלה וחזר לשוֹטט בדרכים. האיכרים להוּטים מאוד אחרי חפצים משומשים – ייתכן שטעמוֹ של דבר הוא שמכך הסיקו מסקנת־מישרין שקונים הם בזיל־הזול. ולארס פטר לא היה חס כלל על ממוֹנם; שעה שהיה עושה עסק טוב לא היו מי־פוֹשרין של רחמנוּת נקווים סביב ללבוֹ.
ובדרך זו נצטמקו והלכו המרתפים המגודשים וצרורות של כסף היו נטמנים לתוך ארגז מחושק חישוקי ברזל. וַדאי, סוחר בעל מוניטין לא יהא נוהג כך; ולפיכך רצוּי היה שלא יוָדע בסמטאות הרובע כי סוחר־הרהיטים לארס פטר האנסן משוֹטט בדרכים ומתגר עם האיכרים. ואמנם נצטווה פובל למלא פיו מים בעניין זה. אבל דוקא בשל כך חיבבה דיטה את אביה. כשהיה בא עתה לביתה, היה מפיג ריח של סוס כבימים שעברוּ; שוב היה ריח הדרכים מלפף את קולו.
לעני יש כמה וכמה ברירות, – אומר פתגם קוֹפּנהאגי. כשאין לו עבודה, יכול הוא לילך לבית־התמחוי; ואם אין רואים אותו שם בעין יפה, מילא – יודע הוא כיצד לחיות בנקיוֹן־שינים ולישב בצוֹמוֹת. דבר חשוב הוא לדעת כמה וכמה אומנויות.
דיטה באה לעולם בתוֹדעה זו שמזומנות לו לעני כמה וכמה ברירות. מאחר שלא ידעה לתלוֹת את הקולר באחרים, היתה תולה אותו בצוָארה שלה. אשמתה היא שהילדים וראסמוסן הזקנה קופאים בקור ומעיהם מצטמקים, ולא אשמתם של אלה שהעמיסו על כתפיה את משאותיהם, ולא אשמתו של ציבור המניח שאשה הרה תהא מטלטלת לבדה את גורלה. ומשהפשירו השלגים שוב לא היו כל תירוצים. האפשרוּיות מצויות, צריך רק לדעת היכן למוֹצאן.
ודיטה היתה מוצאת אפשרוּת כזו וכזו, כדי להרחיק לפחות את זאב־הרעב מפּתחה; אבל זה עלה בידה רק במתיחות־רצון ובכוח־סבל בלתי אנושיים. תחילה נזדמנה לה מוכרת־עתונים שביקשה מישהו שיהא מטפּס בשבילה לדיוֹטה השלישית והרביעית. באין ברירה נטלה עליה דיטה עבודה זו; בוקר־בוקר בחמש, היתה יורדת לפינת הרחוב, נוטלת צרור עתונים ומתחילה בכיתוּת רגליים במדרגות המתמשכות ועולות לכל מיני דיוטות; עד שכשל כוחה. ובינתיים נזדמנה לה עבודה אחרת שלא שוֹנה היתה בטיבה מהקודמת. עבודה סדירה לא היתה בגדר הישׂג. וכשהמזל היה מאיר לה פנים היתה זוכה בשני ימי עבודת בית; ותמיד אפשר היה לערום פּחם ברציפי הנמל; והעובד שעות ארוכות ומפרכות היה מקבל שׂכרוֹ כתר אחד – מלבד סל של פּחם להסיק את הכירה.
הדבר הקשה ביותר היה למצוא שכר־דירה: כל ימות החורף היתה דיטה רואה את האחד בחודש כיום־זוָעוֹת; היכן למצוא את חמישה־עשר הכתרים? אבל בינתיים נתיישבה בעיה זו – בוקר אחד מצאו לשוֹערת הזקנה מתה במיטתה. סוכן הבית הציע לה את המשׂרה – חלף שכר־הדירה. היתה זו מלאכה קשה וכפוּית־טובה, ששום איש לא רצה בה. וגם בזוּיה היתה. אך דיטה קיבלתה ברצון כמַתת משמים.
עכשיו ירדה לחלוטין לשפל המדרגה – שוֹערת! עכשיו יהא לבה סמוך ובטוּח שלא תוזמן לבר־מצוָה של פובל; ולבה היה מיצר על כך; ראשית לא זכתה להיוֹת בחייה בסעודות רבות ביותר, ושנית יהיו הכנות־הסעודה מרובות שם ואין מי שיסייע עם סינה. אבל עניין שכר־הדירה נתיישב. שוב לא יהא צורך להשתמש בכל פּרוטה מחסכונה הדל של האלמנה ראסמוסן, והזקנה תוּכל לקנות לה בגד של קיץ – היא צריכה לוֹ מאוד.
מצבה של דיטה היה איפוא פשוט בתכלית הפּשטות. היא החמיצה את שעת הכוֹשר להינשא לגיאורג כדת וכדין – עכשיו אין תקנה לכך. ולא זו בלבד שלא שלחה מעמה את הילד שנטלה לטיפּול אך ורק כדי לבדר את רוחו של גיאורג, אלא אימצה לה יתומה שנייה, ומטוּפּלת בשני ילדים ובכרס לא תוּכל לעקור מרוֹבע זה המדוקדק בעוֹני קשה. אך היתה הברירה בידה לקבל את הצעתו של קארל – הוא הביע רצונו להיות אָב לילד שהיא עתידה להביא לעולם. מעטות הן הבחורות הזוֹכוֹת במצב שהיא שרוּיה בו, לבחוּר־אפיטרופוס כקארל. הוא יהא לה בעל טוב; והרי סובבים הם מכבר סחור־סחור זה לזה כאותו חתול סביב לדייסה חמה; ומה חישובים יש לחשב – הרי שׂפתי שניהם נצרבו.
היא כילכלה את ענייניה באופן גרוע, אפילו לארס פטר עמד על כך. אין בה כל שאיפה, כל אמביציה שהיא; היא העמיסה על עצמה יתר על המידה! מצוּי דבר כזה הקרוּי טוב־לב מופלג; ומה רע יש בזה כשאדם מבקש לפעמים טובתו שלו. אבל המזכיר זאת לדיטה דוֹמה למי שיוֹצק מים על גבו של ברוָז. היא עמדה על דעתה שלה.
אמא־דיטה מסכנה, וכי יכלה לעשות אחרת – תכוּנה זו טבוּעה היתה בידיה, ברגליה, בכל מהוּתה; היא מוכרחה לנענע ולפייס תינוק מיבב, היא מוכרחה לילך ולראות שלומה של אשה אחת המוטלת חולה בגוש מספּר ב' – שמא זקוּקה זו למעט עזר! שומה עליה לדאוג לכולם; וזה היה השוני האלוֹהי שבה – עוֹמס מַתמיד זה של דאגות, החשת עזרה זו. “מלאך־שמים קטן!” היה קורא לה הזקן מ“בית־לחם־הזנגביל” בכפר־הדייגים. ותכונה זו לא נתמעטה בה במרוצת הזמן. אמנם היא למדה בהדרגה להתגונן מפּני אלה שביקשו לנצלה, אבל היתה טרף חסר־מגן לחלשים ולחסרי־הישע. “כשתעלי השמימה, – אמר לה יום אחד דייר־המשנה בנעימה של לגלוּג – תצטרכי ראשית לכל לדאוג לכך שיהיו להם לתינוקות־המלאכים מַפּיוֹת נקיות כרוּכוֹת בצוָארם.” אבל לשם מה כל דברי ההיתוּל האלה? המבקש לגזור על דיטה שלא תחיש עזרה לנצרכים דומה כמי שמבקש לגזור על החמה שלא תשפּיע מאוֹרה וזיוָה ועל התרנגולת שלא תחטט באדמה.
ימי הריוֹנה האחרונים מישמשו ובאו, והיתה נעה כבדוֹת אילך ואילך. עתים היתה כה רצוּצה ועייפה שנשתוקקה בכל ישוּתה לשהות במיטה. “ולמה שלא תשכבי,” היתה ראסמוסן הזקנה אומרת. “צריכה אַת למנוּחה. כבר נמצא משהו לאכול. בקרוב אגיע לשמונים, ועדיין לא אירע לי שאמוּת ברעב.”
אבל דיטה היתה אוֹזרת כוחותיה וקמה כדי להשׂתכר פרוטות אחדות. מהיכן שאבה כוחות אלה, פּליאה היא. דומה מאיזה מעיין סמוּי, כיוָן שלא נשתייר בה כמעט כוח־של־גוף. אך לא עלה כלל על דעתה של דיטה להיכנע, אלא אם כן תכרע תחתיה.
אפשר שלא היתה משבירה מזונות בפנים מחייכות, שכן עלה לה בעמל רב לקיים את עולמה הקטן; אפשר שלא תמיד היתה היד שפּרסה את פּרוסת הלחם רכה וחמה; היא מיצרה היתה על כך, אבל לא היה בכוחה לשנוֹת זה.
אך הילדים ידעו למצוא את הכוָנוֹת הטובות. מקצה המסדרון הארוך היו מדדים ובאים אל אמא־דיטה, כשמשהו לא היה כשוּרה.
גיאורג הקטן 🔗
לילה אחד בתחילת מאי הקיצה דיטה בצעקה. היא חלמה שגוררים אותה לעמוּד־העינוּיים ומבקשים לרסק את אבריה – עונש על שעתידה היא להביא תינוק לעולם.
מַכאוֹבים חרשו את מתניה וכרסה, וביקשה לקום כדי לקרוא לראסמוסן הזקנה שתקח את הילדים לחדרה; אבל חזרה והצניחה את ראשה על הכר: רגליה היו תפוחות מאוד וסרבוּ לטלטל אותה.
הילדים משוקעים היו בשינה עמוקה; אַנַה הקטנה מוּטלת לצדה, פּניה כלפּי הקיר, ופטר למרגלות המיטה, כשרגליו משורבבות כלפּי אַנַה. דיטה האזינה לקצב נשימתם ותהתה מה לעשות. רגליים אוויליוֹת אלה! מיחוּשים אלה נשתיירו מזמן היוֹתה משרתת; כשמשהו לא כשוּרה עמה, מיד הן מתנפּחות. היא עשתה אָזנה כאפרכסת לרחש הלילה כדי לנַחש את השעה; השעון־המעוֹרר ניתן מכבר בעבוט, ואף פּתק־העבוט נמכר. כמה זמן תהא מתהפּכת בחבלי הלידה, וקבורות רגליה יהיו נצבטות עוויתות גם הפּעם? – עוויתות אלה איומות הן שבעתיים משאָר המיחוּשים. ואולי תמוּת בשעת הלידה; זה לא איכפּת לה. אך אילו היה מישהו יושב עתה בשוּלי מיטתה וחוֹבק ידה; אך מי? שמא קארל – אבל יש לשעֵר שהלה הסיח לחלוטין את דעתו ממנה – ואין כל פּלא בכך, כלום לא דחתה אותו בכל מיני דיחויים. ואף־על־פּי־כן היטיבה לעשות שלא נענתה להזיוֹתיו: להינשא לו ולילך לגור באחוזת־הגבעה. אמו שלא עצרה כוח לחיות בלי יוהאנס, קמה והחזירתו, וקארל אנוס היה לעקור משם. דיטה ידעה שהוא מצוּי בעיר, אבל לא נזדמנה עמו. שמא מתבייש הוא להראות את פּניו. וכי יש בכלל אדם אחד שלבו הוֹמה לה. נתנה דעתה על זה ועל זה וחשה שריקנוּת משוּנה אוֹפפת אותה. מי יתן ותזרח השמש שעה שתוציא את נשמתה; כשהחמה זורחת אפשר לעמוד בכל!
התאמצה להיות שקטה בעת חבלי הלידה ותלתה מבטיה בתריסים: התפּללה לאור השחר שיפציע. בארבע נוהג בעל הכרכרה לרדת ולאבוֹס את סוסיו המתאַכסנים בדיר שבסמוך – היא תקרא לו.
אותה שעה הלמו צעדים כבדים על גבי המדרגות: היה זה דייר־המשנה שחזר. שמעה היאך הוא ממוֹלל ברגליו, נחבט למעקה המדרגות ומסיח עם עצמו – בגילופין היה! אם כך אין היא מתייראה לקרוא לו; שעה שמפוכח היה לא ההינה לבוא במחיצתו. “מר קראמר!” הרימה קולה משהפסיע הלה לחדרוֹ שפי שלא לטרוד את שנתם של שאר הדיירים – “מר קראמר!”
נקישות אחדות וקראמר צץ בפתח הדלת, כשהוא מתנוֹעע אָנה ואָנה ובידו מנורה דלוקה; פעמים אחדות אמרה זו להבעיר את שׂפמוֹ הארוך והמשולשל. “סליחה שאני בא ברגל,” משך בקולו, כשהוא לוֹטש עיניים סבואות לתוך החדר. “הרוצה אַת משהו?”
“חולה אני, מר קראמר,” אמרה דיטה בקול־אנחות. אולי תוֹאיל בטובך לעזור לי עם הילדים?"
קראמר הוֹליך מבטים מעורפּלים בחלל החדר. “אה, כן – כן. אלא לפי דעתי שלי – מוטב היה לקרוא לאבא שלי, שהוא מיילד־מוּמחה מאין כמוהו; רצוני לומר שהיה כזה לפני עשרים שנה. הרשאי אני לשאול אם מחכה אַת להרבה ילדים?”
“אָה, מר קראמר, אני באמת חולה.” דיטה הפכה פּניה לקיר והתייפּחה.
קראמר שהה תחתיו תוֹהה כאילו נפל מהעננים. “שא־שא – במה בעצם העניין?” מילמל. ומעשה איש־חַיִל אסף את כל כוחותיו, ייצב כוח־ראִייתוֹ על־ידי קימוט המצח וחצה את הרצפּה בפסיעות מאוששות.
“סליחה שאני בא ברגל; אבל כמדומה לי גברת האנסן, שאמרת ילדים,” סינן מבין שיניו והגחין עצמו.
“כן, אבל נתכוַנתי לילדים אלה – אילו הוֹאלת בטובך להעבירם לחדרה של ראסמוסן הזקנה.” חששה להחזיר פניה – הבל־פּיו צחן כוֹהל.
“וַדאי שאעשה רצונך – רצוני לומר שלא אעשה! העולה על דעתך שאלך ואטריד שנתה של הזקנה העלובה באמצע הלילה?”
“רוצה הייתי שהזקנה תימצא כאן.”
“לא, לגמרי לא; דעי לך שאני מפוּכח עכשיו, מפוּכח לחלוטין.” פשט ידוֹ בתנועה רחבה. “קראמר נוטל בידיו את הרסן, גברתי, הוא מטלטל את המלאכים הקטנים למיטתו שלו ועושה את כל הסידורים – כל הסידוּרים! ואַת בולמת את פּיך. ואין אַת מצייצת אף צוויץ – שומעת! ושלא תחשבי כל מחשבות שהן ואז יעבור הכל בשלום – נשים דרכן לעבור בשלום את העניינים שלהן דוקא בשעה שאין הן חושבות כל מחשבה שהיא. הכרתי אשה אחת שהביאה ילד לעולם ורגליו יצאו תחילה; וזה למה, משום שאותה אשה, לא סתם אשה היתה, אלא אשה מתימטיקאית ואשה כגון זו מחשבת תמיד כל מיני חישוּבים; עכשיו אַת מבינה!” והוא גרר רגליו מחדר לחדר כשהוא מפטפט והולך, נטל לכיסא והעבירו לחדרו שלו ונמלך בדעתו והחזירו לחדרה של דיטה; פעמיים עשה זאת. “אדם חייב תמיד,” אמר כמי שדעתוֹ נוֹחה מעצמו, “לנסות תחילה כל דבר, שמא עלוּל הוא להישבר,” אגב־כך נטל את אַנַה וטילטלה לחדרוֹ בעוד שדיטה נהתה אחריו פעורת פה, מוּכנה לצעוק. היא לא נתנה בו אמוּן – על אף חבלי־הלידה שאחזו בה. אבל הכל הלך מישרין; הילדים תלויים היו על גבי זרועותיו כנטולי רוח חיים ולא ידעו כלל שמטולטלים הם. “הנה חמודים שלי… מתוקים שלי!” אמר כשהוא מכרבל אותם בשמיכה; דברי החיבוּב שלו נגעו ללב. שעה שמפוכח היה לא חיבבם כל עיקר; היה רוטן ריטונים כשנזדמנו לו בדרכוֹ.
“צעקת? נדמה לי שלא צעקת! ולא הוצרכת כלל לצעוק!” חזר וצץ בפתח הדלת כשהוא צוחק צחוק קנתרני. “או כן, ראיתי היטב שאַת פּוזלת לרגליים שלי – אם הן מתנודדות חס־ושלום. דרכן של נשים להביט ברגליים – אבל חשיבות יש רק לראש. משל למה הדבר דומה לזאטוטים הרוצים להידחק בעד גדר כדי לגנוב תפּוּחים. תחילה מנסים הם לדחוק את הראש – יעבור הראש, יעבור כל הגוף כולו. מכאן שהראש הוא בראש־וראשונה!” הניף אצבע־של־מוֹכיח. לפתע חיכחך צחוק: “אך מצוּיים הרבה בני־אדם שאין להם ראש כלל־וכלל – וזה הטעם למה נדחקים הם בקלוּת דרך כל מיני גדרוֹת.”
עמד מצונף ליד מזוּזת־הדלת, כשהוא שוקע וצונח לאִטוֹ. פתאום התנעֵר וזיקף עצמו.
“אני אעמוד כאן על המשמר ואתפּלל! זהו!” אמר והשתפּל למרגלות מיטתה של דיטה כשגבו אל הקיר. “ואמא־דיטה חייבת לחטוף תנומה קלה כדי לאסוף כוח לקרב הגדול. שתישני אמא־דיטה – אין מה להתיירא. כל דקה בא תינוק לעולם – מה אני סח – כל רגע! לכן אין מה להתיירא. ‘חולה אני,’ אמרת לפני שעה קלה; זו קרוּיה מחלה? אם כך חולה אני תמיד שעה שאני לוֹגם לגימה. ואני אומר לעצמי: שמע, ברנש, כלום נתת פּעם שכר־דירה לאמא־דיטה?” חיטט בכיס החזייה, דלה מתוכו מטבעות אחדות והניחן על שולחן־המיטה. “מה, רק זה נשאר לי מההילוּלה? והרי יום־של־מזל היה לי היום; אלא שאני חזיר – מבינה אַת. קראמר הוא חזיר, אף כי הוא חובש משקפיים; אדרבה, לכי ושאלי את הנקבות – סליחה – את גבירות הפּוּנדק. אבל היה זה יום־של־מזל; יום שמייבלים בו איזה שוטה וָתיק, ומעניקים לו אות־של־כבוד! וכמובן שאף אני באתי עם צרור־פּרחים שלי, אַת מבינה! ואמרתי לאותו שוטה מיוּבל: ‘סליחה שאני בא ברגל, הוד־מעלתך – אלא שלא רציתי להחמיץ שעת־כושר כזו!’ ואותו שוטה שתריסר של שׂערוֹת סרוקות יפה־יפה מדובקות לו לקרחתוֹ עונה לי במתק־שפתיים: ‘ואני כלל לא פיללתי לראותך היום בביתי!’ ואגב כך הוא תוחב מטבע של עשרה כתרים לתוך ידי. מימרה כלל לא רעה מפּיו של שוטה מיוּבל, כלל לא רעה; כי יש להודות שקורטוב של לגלוּג יש בה!”
דיטה גנחה ממכאוֹביה.
“הרגעי, הרגעי! רע הוא, וַדאי. אבל צריך שיהא הרע מקדים את הטוב. אומר אני שדבר טוב הוא שיש בני־אדם הלהוטים אחרי ילדים – וטורחים להביאם לעולם! כי הבה ונניח שגבר – לדעתי, יצטרך זה להיות הראש, שהוא החלק היחידי בגבר שמסוגל ליצור משהו; והבה ונניח שגולגלתוֹ של גבר פלוני־אלמוני מתבקעת לפתע־פתאום ותינוק זוחל לאִטוֹ מתוֹכה! שקט, אמרתי רק – הבה ונניח – ואין אַת צריכה לגחך. או לא, אין כל סכנה. עדיין אזכור את אשתי שנצטווחה ‘אני מתה, אני מתה!’ שטויות, אמרתי לה – אין אַת מתה אלא מביאה חיים: תינוק חי אַת מביאה לעולם. והוצרכת לראות באיזה מענה־לשון כיבדה זו אותי! אין הנשים סובלות משום מה מוח שיש בו הגיוֹן. אבל מוּטב שתעצמי את עיניך ותחטפי שינה קלה!”
לוֹ קל היה לוֹמר; לא היה קץ ללהגוֹ.
סופו שפטפוטו שנשתבש והלך גררו לתוך שינה; והיה יושב מצונף כנגד מיטתה של דיטה וראשו צנוח על גבי זרועותיו. הבל־פּיו מילא חללוֹ של החדר הקטן אֵדים שקשים היו לראשה של דיטה. בעל־הכרכרה הלך מכבר למלאכתו; אורו של יום התחיל מסתנן בעד חַגווי התריס; והנה שמעה את ראסמוסן הזקנה ממוללת באנפילאותיה הבלויות אילך ואילך; היא שפתה לעצמה לגימה של קפה על הכירה. מַשמע שכבר חמש!
ראסמוסן הזקנה באה וטילטלה את הילדים ממיטתו של קראמר למיטתה שלה; ומתוך טירחה רבה ניערה לזה ושידלתו שיקום וילך לישון. השינה התירה את לשונו, וזו פלטה דיבוּרים גסים.
“פוּי!” אמרה הזקנה ראסמוסן בפנים בחולות משנפטרו ממנו. “הרי זו בהמה גסה, בהמה גסה אמיתית.”
“אבל לפני שעה קלה היה חביב כל כך,” אמרה דיטה, “הוא ביקש להישאר כאן כדי שלא תצטרכי לקום, אמא.”
“אוֹי ואבוֹי לי! שדבר־אחר כזה יטפּל בי! לא, אלף תודות לך. ואלוהים היודע לאיזו סכנות צפוּיה אשה מברנש כזה!”
דיטה צחקה. “אוֹי, רע לי כל כך!” פרצה פתאום ונהמה מעוֹצמת חבליה. “נדמה לי שאני הולכת למוּת! מרגישה אני מין רגש משוֹנה – כאילו הכל בי מתפּורר. אין אני יכולה להבין – הרי זה ששה שבועות לפני הזמן.”
אף־על־פּי־כן חייב היה להיות כך; ראסמוסן הזקנה טעמה בחייה פעמים רבות טעמם של חבלי לידה והיא הכירה את סימניהם המובהקים. היא טיאטאה את החדר ושפתה את הקומקום על הכירה כדי שיהיו מים חמים מוּכנים עם צאת הילד. תהתה על סביביה וחיפּשה משהו להניח תחת דיטה. לא היה קל למצוא, החורף בלע כל דבר שהיה בחזקת מיוּתר. הוצרכו לבקש מהשכנים בגדים בשביל התינוק, משהו כאן ומשהו שם. וכן יש להזמין את המיילדת, ולקנות קפה טרי ודובשניות – כי המיילדות הללו הן קפּדניות מאוד בעניין קפה. לראסמוסן הזקנה היתה איפוא מלאכה רבה, רבה מדי בשביל רגליה העלובות. אלא לאוֹשרה לא הרגישה בהן אותו יום. המאורע עוֹרר בה את עקרת־הבית חרוצת הכפּיים מימים שעברו. סימן של מזל הוא שקראמר, בהמה גסה זו, לא סבא אמש עד הפּרוטה האחרונה.
סמוך לשקיעת החמה ילדה דיטה בן; לפני זמנו בא לעולם, ומשקלו היה רק חמש ליטראות. ואף־על־פּי־כן ילד־זכר היה – על אף התנבאויותיה של ראסמוסן הזקנה שבת תלד. “משמע שטעינו!” מילמלה; רגוזה היתה שנתבדתה. “כנראה שהגודל המדומה של העוּבר הוא שרימה אותי,” אמרה בנעימה של אַכזבה.
המיילדת באה, כמובן, לאחר ככלוֹת הכל. שהתה רגע כשהיא מתגנדרת במעילה החדש, בדקה את טבוּרו של התינוק לראות אם נקשר כהלָכה, וחמקה לה. קפה לא רצתה לשתות – כנראה שריחו לא היה בשבילה חריף די. “מילא, נשתה את הקפה בעצמנו,” אמרה ראסמוסן הזקנה. “נאד נפוּח זה של גאוָה – שתלך לכל הרוחות! אני עצמי יילדתי בשעתי כמה וכמה תינוקות.”
ושתי הנשים שתו איפוא את הקפה. בשביל דיטה התקינה הזקנה במיוחד כוס קפה חריף ביותר. – “זה מעוֹרר את הדמים!” אמרה. והילדים הורשו להיכּנס ולהציץ הצצה באָח החדש. הם שיחקו בעליית הגג. לא הראו כל עניין לגביהו. כל אחד פרוסת־לחם ביד – יצאו שפי – די־והוֹתר ישבו שקטים בחדר.
ראסמוסן הזקנה ישבה אצל הכופח המוסק ובחיקה מוּטל במערומיו הכחולים־סמוקים היצור הפּעוט; היא סכה בשומן את קפלי עורו, ושׂמה צמר־גפן בתוך אזור בטנוֹ כדי שלא יפוג מעט החום שבו. לא היה בו דם רב; יהא צורך להניח בקבוק מים חמים בתוך מגירת הקמטר שהוקצה לו לעריסה. אבל נער היה, מכל מקום. “אין דבר, עתיד הוא להיות פרא־אדם ולגרום צרוֹת לנשים,” אמרה ותופפה עליו באצבעותיה.
דיטה התפּללה הפּעם דוקא לבת.
הזקנה תלתה בה עיניים תמוהות. “כך, משמע שניחא לך שאשה אַת!” הסיקה והצטלבה. “אמנם, לכשעצמו הרי זה היינו־הך, מה שיש לאשה אין לגבר, ולהיפך; ואין הזכר יכול להתקיים בלי הנקבה, ולהיפך. ואף־על־פּי־כן סידר אלוהים סידור טיפּשי כזה שאנו הנשים המסכנות חייבו לטלטל את כל המשא; ואין אנו יכולות לברוֹח מכך. הבחור מסתלק לו ובידנו משתיירת ברירה אחת: לבכות, לשפוך דמעות דליים מלאים ולהתהלך עם כרס בין השיניים. האמיני לי ששום אשה לא היתה לובשת שמלה – אילו היתה לה ברירה אחרת. אבל כנראה שהיו לו לבורא העולם כוָנוֹת משלו שעה שעשה אותנו רגשניות וטיפּשות כל כך; כי אילו היינו נותנות קצת את הדעת על תוצאות המעשים, כי עתה היה מתקשה קצת לקיים את האוכלוסיות בעולמו.”
“אבל כלום לא היית נשוּאה כדת וכדין, אמא?” שאלה דיטה בתמיהה.
“וַדאי שנשוּאה הייתי – אבל מה מזה אם בסופו של דבר לא היה לי בעל! מיד לאחר החתונה התחיל נעלם מן הבית; השד יודע היכן היה מתרוצץ; מן הסתם עם ברנשים מסוּגוֹ: קלפנים ושיכוֹרים; קיצורו של דבר, הייתי רואה אותו אחת לחודש, וזה במשך שנים. אורח לחודש היה אצלי.”
דיטה צחקה.
“לך קל לצחוק, אבל אני למשל לא רואה כלל את המצחיק שבדבר. לא הייתי אלמנה ולא הייתי אשת־איש! ואף־על־פּי־כן הייתי מתהלכת שנה שנה עם כרס בין השיניים, והאָב היה אורח לחודש; וכך עברו מיטב ימי. מה עלה בגורל בני? אה, אם עדיין לא מתו, הרי שחיים הם!” האלמנה ראסמוסן נמנעה תמיד מלהרחיב את הדיבור בעניין זה. “ככה זה, מוּטב שניתן את הדעת על ארוחת־ערב.”
“אין שום דבר לארוחת־ערב,” אמרה דיטה.
“כן, יש חצי לחם; חייל אחד מהקסרקטין שברחוב סלו נתן לי; ראיתי שהוא סוחב שׂק מלא לאוּרוָה וחשבתי לי למה גרועה אני מהסוסים. והחייל בחור טוב היה ונתן לי לחם אחד. סוסי הקצינים אין הם חסרים מאומה. אילו הייתי סוּסה אצל העשירים ולא כוֹבסת עלוּבה, הייתי זוכה לפחות לאכול לחם־חסד בימי זקנתי.”
אף פטר הקטן הצטער שלא נולד סוס; היה משחק תמיד בסוסים ומשרבב ראשו בעד דופן כיסא העץ הצולע, וצונף. המושב היה האבוּס, וכשהזקנה ראסמוסן חתכה לו את הלחם המעובש לנתחים קטנים והניחתם לפניו ואמרה: הנה אוכל בשביל הסוס, לא היה גבול לתיאבונו. אַנַה הקטנה נתלבטה יותר באכילת לחם־הניקודים; העלוּבה, עדיין לא היתה לה בפיה אף שן אחת הראוּיה לשמה. אבל כשהזקנה השרתה את הלחם במים חמים הצליחה לבוֹלעוֹ סוף־סוף. “מחר תקבלי גם סוּכר,” אמרה לה הישישה כדי שיערב לה זה הלחם התפל.
דיטה נטלה למיטתה את עוֹללה; זה מצומד היה לשׁדה וכבר השׂכיל למצוא את הפּיטוֹמת שעה שהציקהו הרעב. פּניה לקיר מוטלת היתה אַנַה הקטנה, ופטר מכורבל היה למרגלות המיטה כשרגליו פשוטות כלפּי אַנַה. כל הגוֹזלים מצוּיים היו בקנה והיא ידעה שחם להם. דייר־המשנה ישן היה במיטה המוצעת במיטב הכרים והכסתות.
היתה דיטה שוכבת בין גוֹזליה ומאזינה לשנתם השליוָה, כשהעכברים מנתרים אילך ואילך מאחרי קיר הקרשים המשופּע שלמראשותי מיטתה, והיתה דיטה מציצה לתוך האופל שעמד בחלל החדר עד שזה התחיל רוחש גוָנים וטבעות של אור כבימי ילדוּתה. תוך כדי כך הירהרה על אלוהים ועל סבתא, ועל קארל ועל גיאורג – ועל כל אלה שבאו לתוך תחוּם חייה. אך מחשבתה הוּסחה מאלוהים; אם הוא קיים הרי שאין היא צריכה להחזיק לו טובה. מהרהרת היתה בכל ההתנבאויות שהתנבאה סבתא, ופיקפקה אם נתקיימה אפילו אחת מהן. היא סברה שלא מזומן לה עוד שום דבר נוסף על זה שכבר קיבלה; שוב לא טיפּחה דיטה כל אַשליוֹת בלבה ולא תלתה כל תקווֹת בעתיד הסמוּי מן העין. היא לא זכתה לעושר ולגדוּלה כפי שהתנבאה סבתא; אלא שייתכן, שההתנבאות על אושר, נתקיימה בה, וכי מאושרת היא? היא לא ידעה בעצמה. היא תשאל את פּלוני או אלמוני: האושר מה טיבו של זה; תשאל לאדם הקורא ספרים. בספרים מעמיקים חקר על טיבוֹ של אוֹשר.
אחד בשבת 🔗
דיטה הקיצה לרחש פטפוּטם של הילדים. משהו סח לה, בטרם היתה לה שהוּת ליתן את הדעת, כי אותו יום אחד בשבת הוא. אפילו קולות הילדים מרטטים היו בנימה מיוחדת, נימה רווּיה גוָן של חגיגיות. עייפות יצוּקה היתה ברגליה כעוֹפרת, והיא שכבה בעיניים מעורפּלות והקשיבה לפולמוסם של הפּעוטות.
אַנַה הזחילה עצמה אל פטר; הם ישבו חבוּקים והביטו אל סיעות העננים שהסיעו עמהם את השמש מאי־שם והטילו אגב־מסעם נוֹגה לבן לתוך החדר. אותו נוגה צץ בפינה אחת, נע־שט על פּני קירות ותקרה, ונמוג בפינה שנייה.
“זה היה מלאך, בטח,” אמרה אַנַה הקטנה בניע־ראש פּסקני.
“לא היה, למה שאין בכלל מלאכים,” אמר פטר בפנים רגוזות.
“כן יש מלאכים, אַנַה ראתה בעצמה,” אמרה הילדה, וסטרה לו על גב ידו.
“ואני בעצמי ראיתי שאין אף מלאך אחד,” עמד פטר על שלוֹ, והחזיר לה מסטור.
דיטה הוצרכה להתערב. “אמא כבר לא יוֹשנת!” נצטווחה אַנַה הקטנה וספקה כפּיה. “אמא שלי כבר לא יוֹשנת!”
“אמא, אַת מאמינה במלאכים, הא?” שאל פטר בפנים קודרים ובמצח מקומט.
דיטה לא רצתה ליתן לו תשובה, והפנתה את הקושיה כלפּיו: “ולמה אין אתה מאמין במלאכים?”
“למה שהכל רואים שאי־אפשר שהכנפיים שלהם יוכלו לשאת אותם,” אמר ופּשט אצבע כלפּי מלאך פרוש־כנפיים עשוּי קרטון שמדובק היה לראי כדי לחפות על סדק. אך דיטה לא ראתה קושיה זו מהבחינה של פטר; היו עמה נימוקים אחרים לפקפּק בקיומם של מלאכים.
“אבל יש עוד כל כך הרבה דברים שאני לא מאמין בהם,” נתאנח פתאום פטר אנחה עמוקה כזו מלבו שדיטה לא יכלה לכבוש צחוקה.
“מה למשל יש עוד?” שאלה בנעימה של בדיחות־הדעת; אבל הרצינה את פּניה, שכן ידעה שפּטר רוצה שיתייחסו לדבריו בכובד־ראש. בקרוב יהא בן שבע.
“למשל החסידה!” אמר פטר.
“ואני מאמינה בחסידה,” אמרה אַנַה – אך ורק כדי לקנתרוֹ.
“גם ראסמוסן הזקנה מאמינה!” צעק פּטר בקול שבוז נוקב חילחל בו. – “היא אומרת שהתינוקות באים מהאגם. אבל זה לא נכון, למה שאז שוכבים הם במים קרים כקרח. לאָח קטן שלנו היה חם, למה שמוּנח היה בבטן של אמא.”
מבטיה של דיטה תעו אילך ואילך. “זה כנראה הכל!” אמרה דיטה כדי לברר את העניין.
“מה זאת אומרת הכל?” קולו של פּטר היה עבה ועמוק; להוט היה אחרי שיחה של טעם.
“מתכוונת אני לכל אלה הדברים שאתה לא מאמין בהם.”
“לא, זה לא הכל. אני לא מאמין לגמרי באלוהים. איך יכול הוא לשבת על העננים ולא לנפול למטה? הלא העננים נוסעים בלי הרף.”
דיטה נזכרה פתאום את הכביסה המזומנת לה. התיקה את התינוק מעם שׁדה – מצומד היה כעלוּקה, והיה מוצץ והולך עד שמיחושים היו מפוקקים את גבה – וקפצה מהמיטה. “עכשיו היו ילדים טובים,” אמרה, “ואמא תבשל לכם קצת קפה.” לבשה את השמלה התחתונה והדליקה את כופח־הנפט; קמה ורצה לראות מה שלומה של ראסמוסן הזקנה, כי ברגיל היתה משכימה עם קריאת השׂכוי. הדלתות משני צדי המסדרון הארוך פתוחות היו לרוָחה; הנשים טרחו בהצעת המיטות ובטיאטוּא הרצפות; אבק וריחות של מיטות התאבכוּ לתוך המסדרון כענן סמיך.
דיטה טיפּסה למדור עליות־הגג ודפקה על דלתה של ראסמוסן הזקנה. מצאה את הישישה מכובלת במיטתה; לילה רע עבר עליה; לא רצתה לומר בשל מה.
“מסתמא אכלת שוב משהו שאין הקיבה שלך סובלתוֹ,” אמרה דיטה ועיניה סיירו את החדר. על גבי הקמטר מונחת היתה קופסת־גלולות; קופסה מוּכרה לה. “מנַיִן לך זאת?” שאלה בתמהון.
“אה, מתכוונת אַת לזו הרפואה; השליכו אותה החוצה מאצל המורה, ואני מצאתי אותה אתמול כשהורדתי בשבילם את דלי־השוֹפכין. חשבתי שהגלולות יהיו יפות למיחושי הגב שלי לכן לקחתי שלוש לפני השינה. אבל רע לי, מסיבה זו או זו.”
דיטה געתה בצחוק: “אבל אמא, הרופא נתן גלולות אלה לפרו לאנגהאלם משום שאין לה ילדים; אני עצמי הלכתי לבין המרקחת לקנות רפואה זו בשבילה.”
אף הישישה צחקה בפנים הקמוטות. “עכשיו רואה אני שהגלולות הגיעו לכתובת לא נכונה; מימי לא היו לי מיחושי בטן כאלה – פרו לאנגהאלם המסכנה – היא רוצה כל כך בתינוק! אקווה שלאחר שבלעה את הגלולות האלה תזכה להביא ילד לעולם, והלוַאי שיהא ילד מוצלח; כי ילדים רבים מוּטב היה אילו לא ראו כלל אוֹרוֹ של עולם.”
דברים אלה התמיהו את דיטה, לדעתה כל הילדים חביבים ונעימים הם.
“אדרבה, תני דעתך על התינוק של המיסיונר – שוב התייפּח; כל הלילה יִלל ולא הניח לעצוֹם עין.”
“אין זה אלא משום שאין הם יודעים כיצד לטפּל בו,” אמרה דיטה בפסקנות.
האלמנה ראסמוסן הרכינה עצמה אליה: “אומרים ששד נכנס בתינוק,” הפטירה בלחש. “והמיסיונר עושה כל מיני תחבולות לגרש ממנו את הרוּח הרעה. הוא מתפּלל שלוש פעמים ביום; וכשאין הוא רואה ברכה בתפילותיו, נוטל הוא את התינוק וסוגרו בתוך ארון־הכלים האפל שמתחת למדרגות. הם מרעיבים בכוָנה את המסכן שכדי שהשטן יסתלק מחמת רעב.”
“אַל תדברי, אמא,” אמרה דיטה. צמרמורת חלפה בפניה והלכה ונתפּשטה בכל ישוּתה. שהתה על עמדה תוהה ומבולבלת; יבוּבוֹ של התינוק בקע לכאן מישרין; אך מיד ננערה ואמרה: “אמא, הולכת אני להביא לך קפה,” והבליעה עצמה במסדרון הארוך.
דיטה הושיבה את הילדים במיטה ונתנה בידם צעצועים ונפנתה לכבס את בגדיהם; בגדי־משנה לא היו להם וישבו עירומים כביום־היוָלדם, אלא די חם היה בעליית־הגג בתקופה זו של השנה. האָח־העוֹלל מוּטל היה במגירת־העריסה שלו ומצץ מתוך קורת־הרוח שורש של אירוס היפה לחיכוך החניכיים. היא עמדה במטבח וכיבסה, כשהדלת הפּונה למסדרון הארוך, שחייץ בינה לבין החדר בו מצויים היו הילדים, פתוחה כדי שיהא ריוַח יותר. במתכוון סגרה את הדלת כדי שהשכנים העוברים ושבים לא יראו כמה רבה בו העזובה; כל שעה קלה היתה מניחה מלאכתה ואָצה לראות את שלום הילדים; ובפעם המאה מצאה אותם מרקדים ומתפּלשים עירומים על גבי הרצפּה, ובפּעם המאה חזרה והשכיבתם וכיסתם וכיבדתם במתנות־יד; אך כל זה יפה היה לשעה – כל עוד היו בוכים מחמת הגערוֹת והמכות. לפתע היה אחד גוֹעה בצחוק כשעיניו עדיין זולגות דמעות והשני היה מצטרף אליו; ואז היה המישחק מתחיל מחדש, לבסוף נואשה דיטה וסגרה היטב את הדלת: שיתקנדסו כל כמה שהם רוצים וכל עוד שאין איש רואה אותם.
השכנים היו עוברים את המסדרון כשבידיהם בקבוקי בירה וצפחות שמנת: השעה היתה דחוקה עליהם, החנות עוד מעט ותינעל. הגברים מברכים אותה לשלום בדיבור של בדיחותא, הנשים כשהן מפזילות מבט של משמעות כלפּי החדר שבו השתובבו הילדים. דיטה ידעה היטב משמעותם של מבטים פזולים אלה! נשים אוהבות לתחוב חָטמן לתוך קדרוֹת זרות; אבל מה מתבשל בקדרתן שלהן?
ידעה שפזילות אלה אומרות: אשה מהוגנת מכבסת ומטליאה את בגדי הילדים במוצאי שבת כדי שיוכלו ליכנס מישרין לתוכם משייפּקחו עיניהם בבוקר של אחד בשבת – היא ידעה זאת יפה־יפה! אין כל צורך לומר לה! אבל מה לעשות אם מחמת עייפוּת היא מתנמנמת פשוט תחתיה!
אמנם אין זה פשוטו כמשמעוֹ: דיטה לא פרשה אמש לישון מיד עם שוּבה מהעבודה אלא ישבה וגילגלה שיחה עם שכנה ואגב כך נחה קמעה. אך כשביקשה לגשת לכביסה חילחלה בה ליאוּת כזו וכל גופה יצוּק היה שינה שלא עצרה כוח לעמוד על רגליה. יודעת היא שאסור לפרוֹק את כלי־הרתמה; שאת העבודה יש לעשות בהעלם אחד; משל למה הדבר דומה לאותם סוסי־הכרכרות הזקנים – כשהללו צונחים פעם תחתיהם שוב לא תקימם. עכשיו נצטערה על כך; איזו מהומה וערבוביה במעוֹנה. הילדים הופכים עולמות, גררו את כלי המיטה על הרצפּה והתפּלשו בהם, וכל החדר כולו – האנדרלמוסיה שבו עשוּיה להביא מלאך לידי בכי; והיא עצמה מראה לכלוכית לה! בלתי סרוקה ובלתי לבוּשה. בפעם הבאה תהא זהירה; אין היא רוצה שמעין זה יישנה.
לפתע חילצה את ידיה מעריבת הכבסים ועשתה אָזנה כאפרכסת; הדממה שנשתררה שם בחדר היתה משום־מה חשוּדה בעיניה. נתלשה ורצה לדלת מעוֹנה. מצאו לילדים יושבים בצוותא בסמוך לחלון, האָח־העוֹלל ביניהם. הדלת של ארון־הקיר – המזווה של דיטה – פתוּחה היתה לרוָחה: כל מה שמצוּי היה באותו מזווה התגולל על הרצפּה. הספסל שהם גררוהו מן הסתם אל החלון כדי להציץ החוצה, מוּטל היה מהופך, וגל גבי האנדרלמוסיה הזו בזקו קמח כדי לטשטשה. איזה מחזה! והביצה שהוֹעדה לתבל את הסופגניות, הילדים ריסקוה ומרחו בה את שׂערם; כל־כולם בזוקים ומרוחים היו. דיטה צחקה ובכתה כאחת; פּילסה לה דרך בתוך הערבוביה, כשהיא מטיחה בפניהם דברים בוֹטים ומחלקת להם מהלומות; ומרוב צער צנחה על כיסא וצרפה בכיה לבכיים. “ויש לכם עוד החוּצפּה לבכות!” אמרה חנוקת התייפּחוּת – “כלום יודעים אתם מה שעשיתם! מנַיִן לכל הרוחות אקח לכם ארוחת־ערב!” חזרה וקפצה על רגליה – סיר־הבגדים ששׁפתה על האש מרתיח מן הסתם! “עכשיו שתישארו במיטה, ויעזור לכם אלוהים אם תקפצו שוב על הרצפּה!” הושיבתם בכעס בתוך המיטה ואָצה למטבח. הילדים יבבוּ חשאית והביטו בגניבה אל הדלת.
שעה קלה עבדה בפזיזות כדי להרויח את הזמן המופסד, אבל החפּזון פּחת והלך בהדרגה. היא חשה חולשה בברכיים ובשיפּולי הבטן; כנראה שהיא שוב זבה דם. לאחר לידת גיאורג היתה רואה תכופות דם אף כי היניקה את בנה; לא נטלה לעצמה שהוּת לשוב לאיתנה לאחר הלידה.
ישבה מהורהרת וידיה מוּטלות בחיקה. ייתכן שכלל לא הירהרה על כך אלא סתם נפשה ברגע של כניעה גמורה. מעבי הבניין האטום הגיע יבובו של ילד; יבוב זה נישא ממרחק רב כל כך שמזמזם היה בחלל כפיזום, פיזום חדגוני. יש להניח בוַדאוּת שזהו קול־יבובו של בן המיסיונר. רק בן שלוש או ארבע היה, והבריות תלו בו מעשים שלא ייאמנו. הוריו אנשים מיושבי־דעת היו, שהתפּללו בבוקר ובערב; וקשה היה להבין כיצד הביאו ילד כזה לעולם. מזלוֹ שנולד להורים למוּדי סבלנות! מנסיונה ידעה דיטה מה קל הוא לצאת מן הכלים.
היא נמלטה בהולה מששמעה פסיעות מוּכרוֹת לה מדשדשות על גבי המדרגות; בחפּזון מיתחה עליה חולצה, סרקה קצת את שׂערה וחזרה והגחינה עצמה בפנים סמוקות על גבי דף־הכביסה.
“כך, עושה אַת מלאכה באחד בשבת,” אמר לארס פטר סמוך לכניסתו. “בוקר טוב לך, בחוּרוֹנת.” קולו היה נמוך במקצת משהיה; סינה היא שהנמיכתו, אבל עדיין היה מדיף חמימות כבימים שעברו.
דיטה קינחה בסינורה כיסא של מטבח והוסיפה לעבוד.
לארס עשה ימים אחדים במאלמו והיה מסיח בניחותא על טילטולי־דרכים ועל דברים כיוצא באלה. וכיוָן שדיטה לא הראתה כל שמץ של עניין, נשתתק ותלה בה עיניו. “דומה שאין אני אורח רצוּי,” אמר והניח ידו על שכמה. “אבל איך לעזאזל מצליחה אַת להיוֹת טרודה כל כך אפילו באחד בשבת?”
“אָה, אני לא יודעת,” ענתה דיטה קצרות. “חושבת שהייתי עצלה בכל ימי השבוע!”
“בטוחני שלא,” צחק לארס פטר – “אין זה כלל לפי טבעך. אלא שסבור אני שיש לך יותר מדי על כתפיך.”
לא, אין דיטה סבורה שהיא העמיסה על כתפיה יותר מכפי כוחותיה.
“כלל לא בטוּח בכך. דומה אַת לאותם שיחי העגבניות שרואים עכשיו בכל הגינות: כשמניחים להם הריהם עושים פרי למעלה מכוח הסבל שלהם.”
“בטוחה אני שזוהי דעתה של סינה,” אמרה דיטה. “אין אנו שתי עקרות־בית דומות.”
“אשר לטוּב־לב אין אַת חסכנית כלל וכלל, בחוּרוֹנת,” אמר לארס פטר בחיבה. “אילו יכולת לחסוֹך משהו בשביל עצמך – יש לך לב רחב מדי.”
דיטה צחקה: “אף הרופא אמר לכך בשעה שחולה הייתי. אמר שיש לי לב מוּרחב.”
“טוב, טוב, קל להתלוצץ על כך – ומה שלום הילדים?” קם ממקומו.
“הם ישנים,” אמרה דיטה. “התעוררו מוקדם מאוד.” ותוך כדי דיבור הפסיעה אל הדלת; אך לארס פטר כבר מצוּי היה בחדר.
“שינה משונה הם ישנים,” אמר בצחוק. הפּעוטות שמעו את קולו, ובלהיטותם להקדים ולהקביל את פּניו, נתגלגלו מהמיטה ומוּטלים היו בפישוט אברים על גבי הרצפּה. הם התרפּקו עליו וניתלו בכיסיו התפוּחים. “יש לך משהו בשבילנו?” צעקו והיו מתלשים בבגדיו.
בשוּבוֹ ממסעיו בכפריו היה תמיד משהו מוצנע בכיסיו העמקניים. הפּעם מוּנחים היו הן אגסים והן תפוחים תחת כסיות־הצמר והממחטה: מעוּכים ומלוכלכים היו אבל טעמם טעם גן־עדן היה. ומתוך הכיס הפּנימי שלף משהו בשביל דיטה – נקניק של חזיר כחצי האַמה באורך. “זהו מאחוזת־סאנד,” אמר – “ממשפּחת בייליף! אַת זוכרת עדיין – אלה שהחזירו אתכם לבקתה יום אחד כשתעיתם ביער.”
דיטה עדיין זכרה יפה אותו יום של חורף, אבל נצטייר לה רחוק כל־כך, כמלפני מאה שנה, והרי לה אין פנאי להעסיק עצמה בזכרונות העבר. עתה יהא לה משהו לארוחת־הערב, וכשאבא יקום וילך לו תסיים את כביסת בגדי הילדים.
“נוּ, מוּטב שאלך הביתה,” אמר לארס פטר, כאילו ניחש את מחשבותיה.
אך שרוּיה היתה לבדה שעה קלה חזרו והלמו על גבי המדרגות פסיעות המוּכרוֹת לה יפה. דיטה הסמיקה סוֹמק עז; קארל היה האדם האחרון בעולם שביקשה לראותו בתוך ערבוביה זו. הוא לחץ ידה והשתפּל על כיסא המטבח. אף כי לא ביקשה אותו לישב. “רואה אני שעסוּקה אַת,” אמר לאחר שהוּת־מה.
“כן. רוצה הייתי שתחזור בעוד שעה – אז תהא עבודתי גמורה,” אמרה בריגוז קל.
“טוב מאוד. לדעתי מוּטב היה שתגמרי מיד. כבר קרוב לאחת־עשרה.” הוא קם במתינוּת.
“עצה מתקבלת על הדעת, אך לא יפה לשעה זו.”
“למה זה?” העמיד פנים תמהות. והוא הפסיע עצמו לעבר דלת מעוֹנה.
“אין אני רוצה שתיכנס שם עכשיו,” אמרה דיטה ולפתה את זרועו. “עדיין לא סידרתי את החדר.”
“אין דבר, אין אני מתבהל מכגון זה.”
שמעה אותו מסיח עם הילדים; ביקשה להיכנס אך נשארה סמורה למקומה; עמדה וכוססה שׂפתה התחתונה שלא לפרוץ בבכי. “מה לכם?” שמעה את קולו של קארל, “אין אַתם מתביישים לישון עד שעה זו? הזדרזו והתלבשו ונרד לראות אם חנויות־העוגות עדיין פתוחות.”
“אבל אין לנו מה ללבוש, אמא כובסת לנו את הבגדים,” אמר פטר.
קארל צץ בפתח־הדלת: “מסכנים, אין הם יכולים לצאת היום החוצה.”
“אגהץ את הבגדים עד שיהיו יבשים לגמרי,” אמרה דיטה וצידדה את ראשה. “עוד מעט ואני גומרת.”
“לא יהא פנאי לכך. חבל מאוד – הם מטיילים לעתים רחוקות כל כך.”
דיטה פּרצה בבכי: “אני אשמה בזאת? מה לעשות כשאני מוכרחה לעבוד מבוקר עד ערב כדי לפרנסם איך שהוא – וממילא אין לי פנאי לטפּל בהם כראוּי. אולי חושב אתה שאני מפטפטת על המדרגות, או ישינה חלילה עד חצות היום?”
לא, קארל יודע שאין היא עושה כך. “אלא שאולי יכולה היית לשנות קצת את פּני הדברים,” אמר והניח מתוך החיבה את זרוֹעוֹ על שכמה. אבל היא ניערתה מעליה והגחינה עצמה על מלאכתה, כשהיא הופכת לו את גבה. עמד שהוּת־מה חוֹכך בדעתו, ולבסוף קם והלך לו.
דיטה נפשה נידכדכה עליה – היא נצטערה צער רב; בלתי מרוצה היתה מהעולם כולו ושבעתיים מעצמה. היא ידעה היטב למה נתכוון קארל באוֹמרוֹ שיכולה היתה לשנות את פּני הדברים. אבל מה התועלת בכוָנוֹתיו הטובות כשעליה להכות על היד המושטת?
“צריך אדם שיהא לו מישהו שכנגדו יתאכזר וירמוס אותו,” אמרה יום אחד האלמנה ראסמוסן מתוך רמז ברוּר להתנהגותה של דיטה כלפּי קארל, – “ובמי בוחרים תמיד, בזה הכרוּך ביותר אחריך!”
הדין היה עם הזקנה, אף כי דיטה לא רצתה להודות בזה. היום ראתה בעליל שכך הוא.
היתה מתחרטת תמיד – אחר כך – כשהראתה לו פנים צוננות; ואף־על־פּי־כן היתה חוזרת ומחמיצה פנים כנגדו. היה בה משהו – שבניגוד לרצונה – קילקל תמיד את השוּרה משנגע הדבר בקארל. לכאורה לא קיים היה כל חַיִץ, ובכל זאת חסוּמה היתה הדרך שבינה לבינוֹ. דוֹמה היתה לתרנגולת שאין בכוחה לחצות את קו־הגיר.
אילו היה מגלה תקיפות ולא מניח את ההחלטה בידיה! יש לו עליה זכוּת של בעל אחת ולתמיד; דיטה היתה תמהה תכופות למה אין הוא עומד על זכוּתוֹ זו. הוא המתין מתוך אוֹרך־רוּח למשהו שיתעורר בה; מהו טיבו של משהו זה – זה נעלה היה מבינתה; ופעמים באה לכלל פקפוקים אם גבר הוא. אם יהא עליה להציע לו הרי שיצטרך להמתין זמן רב!
ועם זה לא יכלה לגרשוֹ מנפשה. היתה מעמידה כנגדו פנים מזלזלות, ואך נעל את הדלת מאחריו היתה נתקפת פּחד שמא נמאס עליו כל העניין הזה וגמר בלבו שלא לחזור עוד. יחס הכבוד שנהג בה הביאה שתהא תוֹהה על עצמה; איזו סגולות מצא בה שהוא מתהלך עמה בנוֹעם ובעדינוּת משל היתה בת־אצילים מבטן ומלידה – ונוסף על כך בתוּלה כשרה? משמע שהוא רואה בה משהו הסמוּי ממנה – משהו שהיא הטילה ספק בקיומו. אך אין זה כנראה אלא העמדת פנים מצדו; הרי תמיד מתחסד היה.
שוב לא היה בא במחיצתם של יראי־שמים, אבל לא ויתר על חיפּוּש אלוֹהים. יחד עם חבורת פועלים צעירים יסד מועדון שבו היו מזדמנים ומתפּלמסים. היו להם לבחורים אלה רעיונות משונים: הללו טענו שהאדם דבר קדוש הוא – ויהיו המסיבות החיצוניות שבהן הוא שרוּי שפלות כאשר יהיו, – וכי אלוהים מצוּי באדם. דיטה לא הבינה דבר וחצי דבר מכל זה, ופעמים מבקשת היתה לצחוק משום שקארל התייחס לעניינים אלה בכוֹבד־ראש. “נשמתך עדיין מנומנמת היא,” היה אומר לה. הוא לא הוֹדה בשום חוּקים אלא במצפּוּנוֹ שלו, והאמין שהחיים עתידים להשתנות מן הקצה אל הקצה שעה שהעניים יתנערו ויעמדו על קדושת זכויותיהם. אז לא יניחו עוד שיהיו רוֹמסים אותם. הם יתמרדו. האדם יצוּר קדוש הוא, היה אומר. ומכך הסיקה דיטה שעדיין רואה הוא את עצמו יצור קדוש, אף כי שוב לא היה שוחר את עצרות הצדקנים.
דיטה ידעה היטב כי יש קץ לכל דבר ומחשבה היתה טורדת את מנוחתה שמא לא יחזור אחרי הצהריים. מילא, שלא יבוא, – חשבה מתוך התרסה. עוד מעט והחולצה האחרונה תהא תלוּיה על גבי חבל המתמשך לאורך חלון המטבח ותהא מרשרשת ברוּח הסתיו, בעוד שהיא תסיים לגהץ את שאָר הבגדים. היא תראה לו שזריזותה עמדה לה להרחיץ ולהדר את הילדים שיהיו מוּכנים ומזומנים לילך עמו לטייל לכשיבוא. שוב לא יצטרך להכמיר רחמיו עליהם.
כשהאורלוגין בצריח הסמוך השיר שנים־עשר צלצולים כבר היו הילדים מלוּבשים ודירתה של דיטה מנוּקה ומסוּדרת, והיא חשה את עצמה יצוּר חדש. ריגוזה פג; הכל מוזמנים לבוא ולראות כיצד היא מכלכלת את ענייניה, שוב אין צורך להעמיד פּנים קנתרניות. לחייה סוֹמק פּרח בהן ויפה היתה שעה שהפשילה סרט בצמוֹתיה של אַנַה.
“הנה פטר ואַנַה מחזיקים ידיים והולכים להראות לראסמוסן הזקנה כמה נחמדים הם. ובינתיים תכין אמא אוכל,” אמרה ודחפתם לתוך המסדרון. “ותגידו לה שעוד מעט אביא לה אוֹכל.”
“ויהיו לנו סופגניות לארוחה?” שאלוּ.
“בוַדאי! לאחר ששפכתם את הקמח ושיברתם את הביצה רוצים אתם שסופגניות יקפצו מתוך המַחבת! החתול חטף את הסופגניות. ועכשיו הסתלקו.”
“חתול נבזה, חתול גוֹעלי,” אמרה אַנַה כשהם מדדים לאורך המסדרון. דיטה פרצה בצחוק – ילדים סוֹפם ילדים הם! שכחו חיש־מהר את הגערוֹת והסטירות שספגו; אין הם נוֹטרים אֵיבה.
הילדים הסבו לשולחן מתוך מצב־רוּח מרומם למראה הנקניק שדיטה טיגנתו כליל. מוּנח היה על גבי הצלחת כמין טבעת. “ועכשיו רשאים אַתם לאכול כל כמה שתרצו,” אמרה דיטה. פתח פטר ואמר שהוא עצמו מסוּגל לאכול את כל הנקניק כולו בלי שיוּר. “נקניק מסכן של אמא!” צחקה דיטה. “אז לא יישאר בשבילנו כלום־כלום, אפילו לא חתיכוֹנת!” אבל אירע מה שמתארע תמיד – עיניהם רעבתניות היו מכרסם. לפתע הניחו פטר ואַנַה את המזלגות מידיהם ואמרו שכבר די להם. גם התינוק־האָח קיבל את חלקו; עדיין ינוקא חלוש היה, אבל להוט אחרי אוכל־של־ממש.
דיירי הגוש 🔗
דיטה הרחיצה את ראסמוסן הזקנה, סרקה את שׂערה והציעה את מיטתה. נפש זקנה ועלוּבה! על אף מיחוּשי הקיבה שלה לא יכלה לכבוש את יצרה ובלעה עוד גלוּלה אחת ועכשיו שרוּיה היתה בכל רע. לא רצתה להתרגל לעוּבדה שלא תמיד תהיה בריאה ופעלתנית; לא השיגה שזקנה ותשוּשה היא. כשמשהו לא היה כשוּרה עמה, משמע שמשהו חיצוֹני נתגנב לתוך מנגנוֹן גוּפה, והיתה מנסה כל מיני אמצעים אפשריים ובלתי אפשריים לעקוֹר משהו זה. דיטה נטלה את קופסת הגלולות וטמנה אותה בכיס סינורה כדי למנוֹע שטויות נוספות.
דיטה והילדים היו מתהנים מאחרי הצהריים של אחד בשבת. היא ישבה אצל החלון כשפטר ואַנַה ישוּבים בחיקה, והציצה לתוך החצר שדיירי הגוּש השני היו חוֹצים אותה אילך ואילך; גיאורג הקטן ישן בתוך המגירה־העריסה. הילדים בחצר פתחו חנות על גבי האשפּתות והכלילו במשׂחקם גם את בתי־הכיסאות. זאטוט אחד עלה וטיפּס על גגם של הללו, ומשם הזחיל עצמו על גגה של האוּרוָה ופשט ידיו באויר ויצא בריקוד. אותה אוּרוָה נשתייכה לבניין הסמוך, ואמא גייסמאר – השוֹערת של אותו בניין – יצאה עם כלוֹנס לטורדו משם חזרה לתוך רשותו שלוֹ. אולי דימתה בנפשה שהיא סוֹכן־הבית! כל פּעם שביקשה לחוֹבטוֹ בכלונס נרתע לאחוריו, וכירכר כפרא.
אמא־יהוּדיה, אמא־יהוּדיה,
לי שמנת ולך כוסית יי"ש!
שד משחת היה, והיא דקרתו בכלונס והריקה עליו קיתון של קללות. פטר צחק עד כדי איבוּד נשימה. “אבל זה לא יפה מצדי,” היה אומר לפתע, בכובד־ראש. אך מיד היה חוזר וצוחק.
לא, וַדאי שאין זה נאה; אבל דיטה סברה שבסופו של דבר ראוּיה השוֹערת לכך – היא כזבנית כזו. למה מתרפּסת היא כל כך לפני סוֹכן הבית? ותוך כדי כך הסיעה דעתה מהשוֹערת ונתפּסה להרהורים אחרים. תחילה מהרהרת היתה מה נפלא הוא שסיימה את מלאכתה; הרצפּה המטואטאת, המיטה המוּצעת, הכלים המודחים גרמו לה קורת רוח; ואגב תהיות אלה הטתה אוזן לפטפוטם של הילדים הישובים בחיקה: – אלוהים! אין פטר מאמין בו; ראסמוסן הזקנה כן מאמינה בו. “אָה, הוא קיים,” אומרת היתה שעה שהילדים היו מקיפים אותה בשאלות – “אלא שאין הוא בבית שעה שאנו צריכים לו. כל האדונים הנכבדים הם כך!” והיא עצמה – המאמינה היא בו? דיטה לא ידעה אל נכון – היא לא ראתה הרבה אותות ומופתים ממנו! העולם שברא רחוק הוא מלהיות בתכלית השלימות, ואף בני האדם שבזה העולם רחוקים הם מלהניח את הדעת. אין כל דבר מתמיה בהם; כל המעשים שהם עושים לטובתם שלהם הם עושים. קארל הוא האדם היחידי שמעשיו אינם גלויים. מביט הוא בך בעיניים, כאילו צופה היה מאיזה עולם נסתר. כלום זהו ברוחו של אלוהים? אבל שוב אין הוא ירא־שמים – עד כמה שהיא יודעת. היא תסיח עמו על כך.
כל השאר הוא פשוט בתכלית הפּשטות, ועניין לו יותר לשׂטן מאשר לאלוהים. האביונים קופאים בקור ונמקים ברעב – אפילו כשהם עמלים בכל כוחותיהם; בעל הבית משתמט תמיד מלתקן את בדקי הבית הנחוצים ביותר, אבל יהא השם בעוזרך אם תאחר חלילה במחצית השעה לשלם לו את שכר־הדירה. החנוָני מרמה במידה ובמשקל. אין צורך באלוהים לקיים משטר־דברים כזה. משוּל העני לכבשׂה שהכל רשאים לגוֹזזה. והחמסנים מגלגלים עיניים של יראת־שמים וגוזזים את הכבשה העלוּבה גזוז היטב עד עור בשׂרה.
כלום זה עניינו של אלוהים? כלום הוא מחסה ומגן לנוכלים ורמאים, מאחר שהם נושאים תמיד את שמו על שפתותיהם? סבתא אמרה בשעתה שהוא מחבב את העשירים ועודר בשבילם את תפוחי־האדמה; ומאז עדיין עולם כמנהגוֹ נוהג. אבל כדאי הוא לשאת שמו על השפתיים! אמא גייסמאר שוֹערת היא בדיוק כמו דיטה, ותו לא. ואף־על־פּי־כן לבאים אצלה הכומר ומטרונות הקונגרגאציה ומביאות לה מזונות ובגדים – ניתנת לה אפילו הענקה שנתית! וכל זה משום שהיא הולכת לכל עצרות הכנסייה. “בוֹאי גם אַת!” היתה אמא־גייסמאר אומרת לה – “בזמנים כאלה אסור להעמיד פּנים סרבניות!” אבל דיטה סרבה לילך; ומה תועלת תצמח מכך בסופו של דבר? אין היא יהוּדיה, וממילא לא יוכלו להשפּיע עליה שפעת חיבתם המיסיונרית. אמא־גייסמאר הניחה שכל מיני כתות־מיסיונרים ירכשו את נפשה לסירוגין; גביע־התחרות – כך נתקראה בין דיירי הגושים. כשקונגרגאציה פלונית איבדה כל עניין בה, הניחה שקונגרגאציה שנייה תפרוש עליה את כנפיה. הללו היו מסבירות פּנים ומגלות נדיבות־לב לכל מוּמר חדש; זכותם של המוּמרים החדשים עמדה להן לקונגרגאציות לקבץ כספים. ומכך ומטיאטוא־מדרגות חיה אמא־גייסמאר חיי־רוָחה.
עוזרו של האופה הדר ממול דחף אותה שעה את עגלת־הכילה לתוך המוסך – הלה סיים היום את מלאכתו בשעה מאוחרת. כדרכוֹ ליכסן מבט לעֵבר חלונה של דיטה, והיא צידדה את ראשה. כיוָן שלא היה סיפּק בידה להתנכר – הוצרכה להשיב לברכתוֹ בניע־ראש! והרי עניין לנשי הגוש לפטפּט בו ולגלוֹת בו פנים לכאן ופנים לכאן! מיוטלאנד היה ועדיין לא למד לדבר דנית כהלָכה; אך היה בחוּר נחמד ומהוגן, וחביב על כל דיירי השכונה. זה חמש־עשרה שנה שהוא עובד אצל אותו אופה. “אַת צריכה להסביר לו פנים,” היתה אשת האופה אומרת לדיטה כל פעם שהציגה כף־רגלה בחנותה – “הוא פשוט גוֹוע אחריך. ובחור מהוגן כזה. בעלי אומר תמיד: ‘אלוהים יודע מה נעשה כשלייבורג ילך לו’.” אין אף שמץ של ספק בדבר שבחור טוב ומהוגן הוא. אבל –
מפרק לפרק הפזילה דיטה מבט לחלונות שממול. פרו לאנגהאלם פתחה לרוָחה את חלונותיה והכניסה סדרים במעוֹנה. אם יש מידה של אמת בעניין הגלולות, תהא באמת השמחה שוֹרה במעוֹנה של אשה זו; יתירה מזו, כל נשי הגוש ישמחו עמה. בעלה שלה צעיר ממנה בחמש־עשרה שנה, והיתה שאלה של סקרנות רבה מנסרת בחלל: היהא זה זיווּג של קיימא? נשי הגוש סברו שהיא חייבת ליתן לו ילד; אחרת סופו להתעייף ממנה במוקדם או במאוחר. פעמים היתה שמועה מתפּשטת שפרו לאנגהאלם הרה; היא עצמה מתהלכת היתה בפנים שומרות סוד מתוק; אלא שלא יצאו ימים רבים והעניין נתבדה, כל־כולו. “עשתה לעצמה כרס־של־נוצות כדי להאחיז את עיניו,” היו הנשים אומרות – “וייתכן שההיסטוריה היא שניפחה לה את הבטן.” אבל כל תכסיסי סרק אלה עלוּלים בסופו של דבר להתנקם בה; ויהא זה באמת חסד מן השמים אם תזכה לפרי בטן. יפה לא היתה, וכפי שנאמר כבר לעיל, גדולה היתה מבעלה בחמש־עשרה שנה; אלא שאשה חביבה היתה, ולא התייהרה כלפּי דיירי המרתפים ועליות־הגג. ואף היא נלחמת המלחמה הכללית: להחזיק בבעל ולקיים את השליטה עליו. לכן רחש לה אהדה רבה.
כמה וכמה משפּחות מהוגנות דרות היו באותו גוש. דיטה חשה קורת־רוח מיוחדת לציין דבר זה לעצמה. משפּחות שלימות – בעל, אשה וחבורת ילדים, היו יוצאות מתוך הכניסות השונות ועוברות דרך השער: הולכים לטייל! הילדים מפסיעים היו במתינות, זרועותיהם מסולקות מבגדיהם וכמעט שאינם מרהיבים עוז להציג רגליהם על גבי הקרקע, והאֵם מושכתם ומטלטלתם – שיהיו מהלכים במשטר ובסדר; והאָב מהלך אחריהם ומשגיח שלא יתחבו חָטמי הנעליים לתוך הבקיעים והסדקים שבמרצפת, ושלא יהיו מעקמים את הנעליים אילָך ואילָך אלא שיציגו את הסוּליה כהלָכה בצעד מתוּן־מתוּן. אין זה עניין של בדיחותא כל עיקר להיות ילד של עניים. דיטה נזכרה ילדוּתה שלה, כשהיתה מתרוצצת יחפת רגליים ולא חוששת לקרוֹע את נעלי־אחד־בשבת.
הא לכם! הדייג מ“אי־השדים” גרר רגליו לתוך הסמטה בלוויית שני ברנשים נאים – שלָשתם בגילוּפין כדבעי. אין להתקנא באשתו של אותו דייג; מאריאנה המסכנה! דיטה ידעה שאין לה לזו בביתה לא מאכל ולא משקה; היא לא קיבלה את דמי השבוע, ואמש לקחה בהקפה קפה ובירה. הזוג התגורר בעליית־הגג שממול, ובלילות היו בוקעות משם צעקות וקללות; לא לילה אחד אנוסה היתה העלוּבה ללוּן על גבי המדרגות בכותנתה לעורה.
דיטה פּתחה את החלון ובישׂרה לזו: “מאריאנה, אורחים באים אליך!”
“רב תודות, כבר ראיתי אותם!” צצה מאריאנה במסגרת חלונה. היא חבשה את כוֹבעה בידיים רועדות. מי יתן ויהא סיפּק בידה להתחמק לפני בוא האוֹרחים הנאים!
לא יצאו רגעים מעטים ומאריאנה נכנסה על בהונות רגליה לחדרה של דיטה. “אני מסתלקת,” אמרה – “שיעשו מה שירצו. אחכה שהמנוּוָל שלי ירביץ לי משום שאין לי בבית לא בירה ולא יי”ש!"
שמעו היאך האורחים מהמים שם. “עכשיו מחפּשים הם בארון־הקיר,” גיחכה מאריאנה. “הוֹ אֵלי, לא הייתי רוצה להימצא עכשיו שם ולהיות מאריאנה!” תחבה בהונות ידיה לתוך פּיה וברכיה נתכופפו תחתיה מחמת חוכא. “מצפצפת עליהם! הולכת אני לאלינבורג, לרקוד קצת!”
והנה המיסיונר ואשתו. המטיף מעוטף היה אִיצטלה ארוכה ושחורה כזו של קברן, ואף פּניו ארוכות היו משל טילטל ברמינן או התפּלל בלחש. הולכים מן הסתם לאיזו עצרת – ואת הילד כלאוּ במעוֹנם, כתמיד; מסכן שכמותו; יבוּבוֹ עדיין מהדד היה באָזניה של דיטה.
היה זה יבוב משונה ביותר. די היה שתתן דעתך על הילד, ושתוֹך כדי כך יהא יבוּבוֹ מתפּשט ומחלחל באויר, מבקיע קירות ומקלח כמין נהי, כאילו חש היה שמהרהרים בו.
פטר ואַנַה רוּחם נתקצרה עליהם וביקשו לראות אם הדוֹד קארל הולך ובא. “אבל שלא תרדו לחצר!” התרתה בהם דיטה. היא חלצה שד לתינוק ואגב־כך התקינה לטיול את עגלת הילד. אף היא רוּחה נתקצרה עליה. עגלת הילד היתה תשוּרה של לארס פטר; היום תסיע בה בפעם הראשונה את גיאורג.
אותה שעה הקיץ משנתוֹ דייר־המשנה; היא שמעה את פיהוקיו וגרירת רגליו אל המטבח; קמה והלכה לראות שמא רוצה הוא משהו. “ישנת שינה הגוּנה, מר קראמר!” אמרה.
“פעם אחת בשבוע חייב אדם לישון שינה הגונה,” אמר בפנים חמוּצוֹת. “כל ימות השבוע קם אני עם קריאת התרנגול – בשל העסקים המזוּפּתים, פרו האנסן.” פניו האפורים והנפוחים מטולאים היו טלאים כחולים.
“אתה קם עם קריאת התרנגול, מר קראמר,” צחקה דיטה. “עם קריאת התרנגול הולך אתה לישון, זהו.” הוא מילמל משהו. מילא שיהא כוֹעס, לא איכפּת לה.
מבדח היה לשומעו מדבר על עסקים! היה הולך לשוק אמאגר ומקבצֵן פרח מדוכן זה ופרח מדוכן זה ומאַגדם לצרורות ומביאים לבעלי־יוֹבלוֹת – אלה היו כל עסקיו של ברנש זה. לא איכפּת לו כלל ליהנות מהחיים על חשבונם של אחרים. הפּעם תסלק אותו! הוא חָב כבר בעד חדשיים שכר־דירה, די גר אצלה בחינם!
לבסוף הגיע קארל, כשהוא גורר את שני הילדים. “סלחי לי; הוצרכתי להיות באסיפה וזו נתמשכה בלי סוף,” אמר.
תלתה בו עיניים תמוהות: “אסיפה?” התחיל שוב לרוץ לאסיפות!
“כן, בעניין האגודה המקצועית – מנסים אנו ללכד את הבלתי מרוּצים לאופּוזיציה. וַעד הפּועל יושב בחיבוק ידיים וחוֹתר תחת הכל.”
הילדים חיבבו מאוד את קארל, אף כי לא היה מכרכר עמהם. היו מהלכים לצדו מחרישים כשהם מחזיקים בידיו, ומפרק לפרק היו זוקפים בו מבטים של חיבה. “אתה אבא שלנו,” אמרה אַנַה.
“לא באמת,” אמר פטר בחכמנות, “אבל כמו אבא שלנו! למה שהוא בטח יתחתן עם אמא – כך אומרת ראסמוסן הזקנה.” קארל ניענע לו בראשו והחזיר לו מבט במצודד; דיטה שהתנהלה במרחק־מה מהם לא שמעה דבר. הרחוב סלף נסתיים בשדה־משחק ציבורי; ישבו על הדשא והסתכלו בבחורים ששטופים היו במשחק כדורגל שהניח להם מקום להתגדר בכוחותיהם. קארל הביא עמו צרור־מאכלים, אלא שעדיין לא הגיעה השעה להתירוֹ.
“למה אתה רציני כל כך?” שאלה דיטה. “היש לך חדשות מהבית?”
קארל חייך והניע ראשו – להיות מיצר על הנעשה שם בבית, באמונה שלא כדאי. “לא, זהו משהו אחר – הם מנסים לשבור את האגודה המקצועית שלנו; וכשיעלה הדבר בידם יופחת ממילא שכר־העבודה. אנו משתכרים יותר מדי, – כך הם טוענים! לדעתם חייב הפּועל להשתכר רק כדי לקיים את עוֹרוֹ על עצמותיו.”
“ואין עצה ותחבולה נגדם – שהאגודה המקצועית לא תישבר?”
“מניח אני שלא תתפורר לחלוטין – המנהיגים כבר ידאגו לכך. כיוָן שעלולים הם לאַבד משרותיהם ולהיות נאלצים לחזור לעבודה פשוטה וגסה; ויודע אני שאין בהם אף שמץ של חשק לכך. אלא שחושש אני שימכרו את האגודה המקצועית לקבלנים – כדי להציל את עוֹרם שלהם.”
“לפי דעתי צריכים אתם להתקשר עם פֶלֶה,” אמרה דיטה, “בטוחה אני שהוא היה מסדר לכם את העניינים באופן מצוּין.”
קארל צחק: “אָה, כן, כשרון הפּטפּוט יש בו,” אמר בנדנוד של לגלגנות. “אבל לא נשתייר בו הרבה אבק־שריפה – אף־על־פּי שהיה פּעם גדול וחשוב. אין הוא עכשיו אלא רמץ קר! ואין הוא רוצה כל מגע־ומשא עם האידיאות החדשות. נוטע הוא כרוּב במושבת ביספריארג, ומאמין שהעולם ייגאל וייפּדה על־ידי חברות קואופּרטיביות ועל־ידי משקים זעירים. גינת־כרוּב לכל אדם ואדם! – זוהי הסיסמה שלוֹ.”
“אתה מתלוצץ, קארל. הוא עשה הרבה בשביל הפּועלים. הכל אומרים כך.”
“הוא רוצה שיוּתן סיוע־של־חסד לפועלים, בעוד שהם תובעים צדק; ואין פושטים יד לקבל צדק!”
“אם יהא על העני להמתין לצדק, אז יצטרך להמתין זמן רב!” – בעניין זה ידעה דיטה משהו מפּי הנסיון.
“אבל אַת נותנת את הדעת אך ורק על הגוף; ואין אַת נותנת כלל את דעתך על הנפש. כלום יִוָשעוּ העניים אם יזכו בכל טוב העולם במחיר אָבדן נשמתם?”
דיטה חשה דקירת לב. שוב השגעונות שלו! כבימים ההם באחוזת־הגבעה כשהיה שרוּי תמיד בפחד שמא יאבד חלילה את נשמתו. “אתה והנשמה שלך,” אמרה. “רוצה הייתי לדעת אם יכול אתה להתקיים בנשמה בלבד?”
“וַדאי שלא, אי־אפשר לאכול אותה,” השיב קארל בחיוך, – אבל מאידך, אין אדם יכול להתקיים בלעדיה בלי שייעשה בהמה. נתכוַנתי בעצם לומר שיש גזירה־שוָה בין הפּועל לבין בהמתו של האיכר. איכר קמצן מרעיב את בהמתו שעה שזו אינה עושה מלאכה, איכר פּיקח אוֹבסה אפילו שעה שאין זו עושה מלאכה. מצויים נדיבי לב העושים משהו למען הפּועלים כשם שהם עושים למען צער־בעלי־חיים. אבל כל העניין הוא משוּבש מעיקרוֹ; עלינו להתאמץ להיעשות יצוּרים אנושיים וליטול את גורלנו בידינו!"
כל אותה שעה היו הילדים מושכים במעילוֹ של קארל – רצוּ שישחק עמהם. “עזבו את הדוֹד!” היתה דיטה נוזפת בהם. “תפטפטו בפעם אחרת!” אמר פטר בפנים זעופות.
דבר זה השפּיע על קארל כפגיעת חשמל. קפץ על רגליו ופשט את מעילו. “ובמה רוצים אתם שנשחק?” שאל שמחוֹת. הוא קרס על ארבעתיו ושׂם עצמוֹ פּיל שלהם. והילדים ישבו על גבו וזירזוהו שיהא מהלך. האָח־התינוק פשט את זרועותיו הפעוטות: אף הוא רצה ליטול חלק במשחק. “כבר פּיקח כל כך!” אמרה דיטה בגאוָה אִמהית. היא הושיבתו על עוֹרפּוֹ של הפּיל, והוא צרח מעוצם השמחה. באמת חכמה יתירה לגבי תינוק בן ארבעה חדשים!
משפּחות פועלים רבות באות היו במזג־אויר נאה לנווה־דשא ציבורי זה; היו מסתרחות על העשב, סועדות בצוותא ומסיחות בפּוֹליטיקה. הנערים היו משחקים בכדורגל, מחקים את מעשי־הגבוּרה והמוקיונות שראות בקרקס. נתקנאו בהם הקשישים, הניחו לפולמוסיהם, קמו ופשטו את מעיליהם ויצאו להתגושש זוגות־זוגות. “הם יוצאים פּשוט מדעתם,” אמרה דיטה.
“הפּועל חש בכוחו, אלא שאין הוא יודע כיצד להשתמש בו; לכן משׂחק הוא במשחק־הגיבוֹר!” אמר קארל.
מפּרק לפרק היה מישהו ניגש ושואל בשלומו של קארל. “יצאת לטייל היום עם כל המשפּחה!” היה אומר פּלוני ואלמוני.
“וכי לא מוּטב שתקום ותלך,” אמרה דיטה. “החברים שלך יחשבו שהתחתנת עם אשה המטוּפּלת בשלושה ילדים.”
קארל צחק: “אדרבה, שיהיו חושבים כך.”
“מה באמת שלא איכפּת מה שיאמרו הבריות?” – משמע ששוב אין זה אותו נער שהיה בוכה מאֵימת העונש. לה לא איכפּת כלל להיראות בחברת גבר.
אותה שעה ניגשה אליהם משפּחת יינסן מרחוב אדל. יינסן לא עבד שבוע תמים והיה מדוּכדך מאוד. “מה יהא כשיבוא החורף? נקיון־שיניים בחורף, מילא, זה נעשה כמעט דבר המוּבן מאליו, אבל שגם בקיץ לא תהיה עבודה. קשה להאמין שאנו חיים בתוך חברה מאורגנת.”
“כנראה שסופן של המכונות המצויות בידי אלה שיש להם יותר מכפי צרכיהם שידחקו לחלוטין את רגלי הפּועלים,” אמר קארל.
אשתו של יינסן זקפה בו עיניים מבוהלות: “ומה יהא עלינו?”
“לא תהא לנו ברירה אחרת אלא לגווֹע ברעב.”
“ברירה יפה מאוד – בארץ חפשית! או לא, אין זה עדיין רע כל כך!” צעק יינסן.
“החושב אתה שקיים חופש אחר לגבי עבדים מלבד הזכוּת לרחרח אותו? לא ברשותנו מצוּי החופש – אפילו לא להריח לו שעה שאנו רוצים. החופש מצוּי ברשותם של התקיפים – ובידם הרשות להניח לנו לגווֹע שעה ששוב אין הם יכולים להפיק כל תועלת מאתנו. נדמה לי שלכך קוראים דמוקראטיה. לפניהם חייבים היו לדאוג לעבדים אפילו בשעה שלא יכלו לנצלם. והנה באו האמריקנים – שקנו להם בקיאוּת רבה בהלכות עבודה מודרניות – ומצאו שאין זה עסק כדאי. לכן קמו והמציאו את המוּשג – חופש; הם שאילצו את המדינות הדרומיות שיקבלו עליהן לגרש את העבדים למדבר שעה שאין עבודה בשבילם.”
“שילכו לעזאזל! אבל אין אני תופס את כל העניין,” אמר יינסן, “זה מסובך מדי בשביל המוח שלי.”
קארל ישב כוֹסס ורגוז על שאין הוא מסוגל לסבר את אוזן בן־שׂיחוֹ; ולאחר תהייה קלה ניסה תכסיס אחר: “הבט, יינסן – כשאיכר רוצה בצמד סוסי־עבודה, חייב הוא לעשות מעשה כדי לזכוֹת בהם. מוכרח הוא לכלכל סוסה – שאין ממנה תועלת רבה בעת הריוֹנה, ולשלם בעד ההרבעה. ואחר כך מוכרח הוא לכלכל את הסייח במשך שנים אחדות עד שיש לו טובת־הנאה ממנו. החושב אתה שהיה טורח כל הטירחות האלה ומוציא כסף אילו יכול היה ללכת למרעה הציבורי ולקחת לו סוס או פרה כל פעם שירצה – אה?”
“וַדאי שהיה עושה כך אילו יכול היה,” הוֹדה לו יינסן.
“ובדיוק זה עושים לנו התקיפים – דוחפים אותנו החוצה ומחזירים אותנו הכל לפי נוחות שלהם; ומנַיִן נקח פת־לחם בבין־הזמנים האלה? זהו עניין שלנו. זהו החופש, חופש־העבדים, כמאמרוֹ של מורטן. לך לשמוֹע את הרצאותיו של חופש־העבדים בפונדק־טיברמאן – הסמוך לביתך. תלמד משהו מפּיו!”
“מורטן זה, הרי אין הוא איש־מלוּמד כלל; פועל פשוט הוא כמונו. לא, אני מעדיף ללכת לשמוע את ‘ההרצאות הליבראליות בשביל פּועלים’; פּרופסורים וכדומה להם מדברים שם, ואין הם מפחדים כלל להצליף כהוֹגן על תנאי המשטר הקיים. הליבראלים על צדנו הם, כן!”
“כן, כשם שהשוּעל הוא לצדם של הברוָזים!” צחק קארל.
חבוּרה של פּועלים נתלכדה סביבם ושהו והקשיבו דמוּמים. קארל חש משום־מה שהם בדעה אחת עם יינסן.
“הליבראלים, – הוסיף ואמר – מי הם בעצם? באנקירים, סוחרים גדולים וכיוצא בהם! הרי אין אתם מעלים על דעתכם שאת טובתנו הם דורשים? הם רוצים לזחוֹל על גבנוּ, פשוט מאוד האיש הקטן חייב תמיד להוֹשיט את גבוֹ שעה שהאיש הגדול מבקש לרכב.”
“עוד מעט ויהא קיצוֹני כאותו מורטן,” סינן אחד מהחבוּרה.
“לעזאזל המפלגים!” אמר זקן אחד ופרש פרישה של פּוּמבי.
דיטה שהקשיבה לכל הפּולמוס מיצרה היתה שהרוב הוא לצדו של יינסן, והרי קארל מדבר דברים של טעם ועיניו בראשוֹ.
ובדרך הביתה שאלה לו דיטה: “האיכרים מטילים באמת פּחות עבודה על הסוסות בעת הריוֹנן?”
“האיכרים הנבונים עושים כך,” השיב קארל.
“אם כך הרי גוֹרלן של הבהמות יפה שבעתיים מזה של הנשים העניוֹת!” דיטה זכרה כיצד עבדה עבודת פּרך עד השעה האחרונה של לידתה.
“וַדאי גורלן של הבהמות טוב יותר; אבל לעומת זה סוֹפן שהן מתגלגלות לבית־המטבחיים; וזהו היתרון היחידי שיש לו לאדם על הבהמה.”
דיטה תלתה בו עיניה; קשה היה לומר אם מדבר הוא בכובד ראש או משטה. אותה שעה נדחקה ועלתה על לבה השאלה שעממה בה מאָז הבוקר: “פּעם מַרבה היית לחשוֹב על אלוֹהים,” אמרה. “עדיין מאמין אתה שהוא קיים?”
קארל לא השיב מיד. “וַדאי שקיים הוא!” אמר בפּנים־של־יסורים ובנעימה של רצינוּת תהוֹמית. “אלא שאין הוא טוב אלינו. בשמו רוֹדים בנוּ התקיפים ומדכאים אותנו עד עפר. פעם האמנתי שיהא בכוחי לשַדלוֹ שיהא אָב גם לי; אבל מן הנמנע הוא לשמש גם את המדכאים וגם את המדוּכאים.”
“אבל אמרת פעם שאנו העניים מאמינים בו – ולא התקיפים,” אמרה דיטה בתרעומת.
“אנחנו המדוּכאים חייבים ליצור אלוהים משלנו, וגם ניצור אותו! אבל יהא זה אלוֹהי הצדק, אבי האלמנות והיתומים ושל כל אלה הסובלים מהעוול והרשע.”
"וממה תיצור אותו? שאלה דיטה. “טוב־הלב הדרוש לכך, אין הוא מצוי כלל בזה העולם.”
“כן, מצוּי הוא. כי מתוך לבבותיהם וידיהם של העניים ניצור אותו!”
העכברים 🔗
גיאורג הקטן גרגרן גמור היה. כל הלילה כולו צמוד היה לשׁדיה של דיטה באופן שבבוקר חשה עצמה מרוקנת. בין שהיתה מסיטה אותו בתוך שנתה משד אל שד, או שהשׂכיל להסיט פיו מדעת עצמו – את שני שדיה מרוֹקן היה. ויפה עשה שדאג לעצמו, כי במשך היום לא היה מקבל מאומה. אך סיימה דיטה את עבודת הבוקר היתה מחתלתוֹ יפה בתוך סל־העריסה ואָצה עמו דרך הסמטאות הקודרות והעטופות צינה אל בית־מחסה־התינוקות. היתה מפקידה אותו שם בדרכה לעבודתה. אין זה תענוג רב לגדל כך תינוק, אבל אסירת תודה היתה שיש לו אַכסניה־של־ארעי. והתפּללה בלבה שלא יתנגע באיזו מחלת ילדים. כעשרה ילדים מצוּיים היו באותו בית־מחסה, והמחלות המידבקות היו מהלכות שם בלי מעצוֹרים.
אַנַה ופטר הוצרכו להישאר בבית ולדאוג לעצמם. לפני צאתה היתה מבעירה אש ומתקינה בשבילם קפה; פטר יכול היה לשפות את קנקן הקפה על גבי הכופח כדי לחממוֹ; אלא שנצטווה שלא לחטט באש; אשתו של קארמאן אולסון הגרה בדלת השנייה היתה מציצה הצצה מפּרק לפרק ושואלת לשלומם. היו עוד דברים הרבה שהילדים נצטווּ שלא לעשות – המון דברים. דיטה היתה חוזרת עליהם מדי בוקר בבוקר, וכשנפשה בכפּה נשקה להם, וכשלבה סעור ומסוער אָצה עם ערב הביתה כשהיא מטלטלת בסל־העריסה את האָח־התינוק. הרי דברים רבים כל כך עלוּלים היו להתארע במשך היום!
אך בת־מזל היתה, תודה לאֵל – מאומה לא ארע. פּטר בר־דעת היה ולא עשה שטויות. הוא ואַנַה נצטווּ לשכב במיטה עד שיאיר היום; ולא היה צורך לחזור על כך. ראשית משום שהעכברים היו מתרוצצים בשעת חשיכה, ושנית, מצוּי היה השד! הוא קבע לו דירה תחת המיטה, ופעמים היה מסתתר גם בפינות החדר – כל אימת שאוֹפל היה עומד בחדר; הוא והאופל היינו־הך הם. אבל על החושך שמתחת לשמיכה אין לו כל שליטה; שם מקננת השינה, שם מקננים החלומות. ולשד אין כל דריסת־רגל לתוך המיטה; שם בטוּחים הם מכל פּגע ומכל רע.
אבל פעמים יקרה שיש הכרח לצאת מהמיטה; אסון זה היה מתארע תכופות לאַנַה. “צאי,” היה פטר אומר, “אַל תפחדי. כשאַת מוכרחה לצאת, אָז לא יקרה לך שום דבר. כך אמר לי הדוד קארל; קוּמי ולכי ישר.”
“בוא גם אתה,” התחננה אַנַה ולפתה ידו. אבל חושש היה.
“לא – כשאני לא צריך לצאת,” הסביר, “אז אסור לי ללכת. אבל כשצריכים אז אין מה לפחד!”
ואַנַה נאלצה היתה ללכת לבדה. תחילה היתה משרבבת ראשה מתוך השמיכה ולחשה: פאקס! אחר כך הציגה רגלה על גבי הרצפּה וחזרה ואמרה: פאקס! הפּעם בקול רם כדי שישמעו העכברים, ויבבה. אבל מסיימה ושוב שכוּבה היתה תחת השמיכה חשה את עצמה בת־חַיִל. ואז היו מפליגים בפטפּוט על דא ועל הא, כשהם מאזינים לכרכוריהם ולגירודיהם של העכברים מאחורי קיר־הקרשים. הללו לא העיזו לנתר בתוך החדר; אמא לא ראתה זאת בעין יפה. היתה מתכעסת מאוד כשהיו מכרסמים להם דרך, ונזדרזה למלא את החור בשברי זכוּכית. כן מתקינה היתה סופגניות ממולאות בצלים אַרסניים כדי להביא עליהם כלָיה – כך עושים היו ב“קן־העורב”.
“מוטב שתחסכי לעצמך טירחה זו,” היתה ראסמוסן הזקנה אומרת – “כי שום דבר לא ימית את העכברים שבכאן. מה שהוא רעל לגבי שרצים רגילים הוא קנמוֹן לגביהם.” והדין היה עמה; הסופגניות היו נעלמות, אך העכברים נותרו! לילה לילה היו באים ומגרדים את קיר־הקרשים ומבקשים סופגניות מתובלות בצלים אַרסניים.
משהאיר היום היו הילדים קמים. פּטר היה מרחיץ פּניה של אַנַה ומכפתר לה את השמלה; ובעוד שהוא שופת את קנקן הקפה על גבי הכופח, היתה אַנַה רצה אל ראסמוסן הזקנה שתסריק שׂערה.
תחת צלחת טמונים היו לחם וחמאה, ואמא שׂמה סוכר ושמנת לתוך ספליהם, שיהיו מוכנים לקלוט את הקפה מזרבובית הקנקן. אלא שהסוכר והשמנת שבשיפּולי הספלים הפיגו ריח מגרה ומייאש כזה, שלא עצרוּ כוח שלא ללקק מהם לקיקה אחת, ועוד לקיקה אחת, ועוד לקיקוֹנת; ועד שהיה סיפּק בדים להוציא הגה, לא נשתייר מאומה, והוצרכו לשתות את הקפה שלהם שחור. עיקרו של הסוד הוא ללקק כך שלא יופחת מאומה מהסוכר והשמנת; ויום־יום היו מנסים לעמוד על סוד זה, ולא עלתה בידם.
גמרו לאכול ארוחת־בוקר נתנו דעתם לטאטא את החדר. לא נתבקשו כלל לעשות זאת, אבל פטר ילד טוב היה ובא לידי זה מעצמו, כדי לגרוֹם קורת־רוח לאמא משתחזור. יתוֹם הוא, לא היו לו הורים שוטים ממי ללמוד – אמרה ראסמוסן הזקנה. לעומת זה, באה כנראה אַנַה לעולם, שעה שהוריה בטלים היו ממלאכה; היא לא אהבה להתייגע יתר על המידה. כשהזקנה אומרת היתה: אַנַה רוצה להביא את המשקפיים לסבתא ראסמוסן? הילדה מניעה ראשה ניע־של־לאו: אַנַה עייפה כל כך! – היתה אומרת. אבל לעצמה ידעה לדאוג. עתידה היא להיות גברת מפונקת!
טיאטו את החדר היו משלבים ידיים והולכים אצל סבתא ראסמוסן לראות אם היא צריכה למשהו. פטר היה מביא לה מהחנות דא והא; היא יכלה בלי חשש ליתן בידו בקבוקים וכסף. פעמים לא היו משתהים ליד דלתה של הזקנה אלא הולכים לראות כיצד מרקדים עכבריו של האוֹפה. לאחר שהיו מהלכים שעה ארוכה, ומקיפים מעשנה ויורדים מדרגות אחדות השרויות בחושך, היו מוצאים עצמם לפתע ליד משולש של גג; ארובתו של האופה נזדקרה מתוך משולש זה והדיפה חום נעים; ובתוך האורצל היו העכברים משחקים ומתקנדסים בינוֹת שׂקי הקמח. תמיד עליזים היו, עכבריו של האופה, כנראה משום שמזונותיהם מצוּיים להם בשפע. היו בהם קטנים וגדולים; הקטנים השתעשעו והקשישים התרוצצו אילך ואילך על גבי השׂקים; היו מכרסמים בשקים והקמח היה ניגר על הקרשים, והקטנים היו באים ומלקקים את השלוליות הלבנות. משגידשו את פּיהם, היו משתופפים על רגליהם האחוריות וכוססים כסיסה אִטית – ולפתע היו זוקפים אָזניהם ומטילים עצמם לתוך מעגל. היה זה מבדח נורא־נורא; אלא שפטר ואַנַה הוצרכו להיות דמוּמים כעכברים. אבל כשגוּר־עכבר גלש כפקעת של צמר לתוך חרג־האור – לא יכלה אַנַה למשוֹל עוד ברוּחה ונצטרחה: “אני רוצה את הקטנטן החמוּד הזה!” ובן־רגע היו העכברים עוקרים ונבלעים בתוך חוֹריהם.
“אַת באמת טיפּשה!” היה פּטר רוטן; ושלובי ידיים היו חוזרים ומפסיעים דרך עליות־הגג.
ובמרומי הבית, בתוך מאורות אפלות התגוררו עניים מרודים וקשי־יום. מזרן מרוּפּט ביצבץ בריווּח שבין חדרה של ראסמוסן הזקנה לבין מרזב הגג. במאורה זו דר “זקן־הלבבות”; הוצרך הלה לזחול על ארבעתיו שעה שביקש להיכּנס לגוּב שלוֹ. לא היה שפוּי בדעתוֹ, ועל כך היתה פרנסתו; היו נותנים לו מטבע של כסף קטנה ומטבע של נחושת גדולה, היה נוטל תמיד את מטבע הנחושת. פטר עצמו העמידוֹ לזה בנסיון כשהלך פעם אצל האופה לקנות כיכר־לחם בשביל סבתא ראסמוסן והיתה בידו מטבע של כסף ומטבע של נחושת שניתנה לו לסוכריות. והיתה הזקנה מקנטרתו על מעשה־ השטוּת שלו. “אין הוא משוגע כלל כפי שחושבים,” אמרה, “הוא יודע יפה את ענייניו שלוֹ. הוא עשה המון כסף מטיפּשוּתם של הבריות.” ושמו – “זקן־הלבבות” על שום מה? על שום זקנוֹ ההדור־נאה שעיטר פעם את פּניו, ושבכוח־קסמוֹ יכול היה לצוד לבה של כל בחורה שבעולם. ועל כך היתה פרנסתו. אלא אירע ואחת מאהובותיו גזזה לו את זקנוֹ הנאה שעה שהיה משוקע בשינה, וכך ניטל ממנו כוח־קסמוֹ. ועכשיו, כיוָן שנתהפך עליו הגלגל היה פושט יד במסעדות המפוארות ובמועדוני־לילה ומראה בפני האורחים את מעשה המטבעות. אמרו עליו שצבר ממוֹן רב, שמאורתו מגודשת ממון. “אדרבה, לך ותראה בעצמך,” היתה הזקנה אומרת. “חושב אתה שהמזרן שלו ממוּלא קש; לאו־דוקא – כולו מפוטם מטבעות של נחושת”. אך פטר לא העיז להידחק לשם, מתיירא היה מאותו זקן.
אך לעומת זה העיז להיכנס למאוּרתו של הסמרטוטר – הכוך האפל שמאחורי המעשנה. הלה ישן היה על גבי ערימת סחבות, ולמראשותיו עמד ארגז ועליו זנב של נר וקופסת גפרורים וסדר־קלפים מהוּה. הילדים נוהגים היו, בלכתם לראות במחולות העכברים, להציץ לתוך מאורה זו: שמא מצוּי הזקן בביתו. פעמים הרבה היה מביא צעצוע שבור שמצא בתוך האשפּתות. כשהסיגנום שלו, סיפרת־שבע המסתורית, תלויה היתה מחוץ למעשנה, סימן שהוא במאורתו. היו מוצאים לו יושב לאוֹרוֹ של נר וממיין את אסיף־הבוקר. “אָה, באתם לבקר את האביר־של־הסמל־שבע?” היה אומר בפנים מחייכוֹת. והיה מניח להם לחטט באוצרות האשפּתות, בעוד שהוא עצמו גהור היה על ארבעתיו וממיין סחבות לערימה אחת וקופסאות חלודות לערימה שנייה. וכשהיו מוצאים חפץ שנראה להם, היה אומר: “טוב, קחו לכם צעצוע זה, אבל שאמא לא תראה אותו; היא מקפּידה כל כך על הנקיוֹן.” לא היה צריך לחשוש לכך; הצעצוע היה הולך עד חדרה של סבתא ראסמוסן; לאט־לאט נצטבר שם מחסן שלם, שדיטה לא ידעה עליו ולא כלום. שיירי האוכל שמצא בין המכיתות והסחי, היה מנקה אותם בקפידה באוֹלרוֹ ואוֹכלם.
“פוּי, זה מלוכלך!” היתה אַנַה אומרת.
“לא נורא, עם לגימה של יי”ש יהא זה בסדר גמור. אבל מוּטב שתסתלקו הביתה לאמא־דיטה הטובה," היה אומר לפתע ודוֹחפם מתוך המאורה.
“בצדק הוא קורא לה כך,” אמרה סבתא ראסמוסן. “אילמלא היתה אמא־דיטה דואגת לו בחורף דאשתקד ומביאה לו מזמן לזמן משהו חם, היה כבר מזמן שוֹכן־עפר. אנו זקנים עלובים חייבים להודות לאלוהים שזימן לנו את אמא־דיטה הרחומה.”
מלבד עכבריו של האוֹפה מצוּיים היו באותו בית עכברים אחרים, אלא שהללו מחוּצפים היו במידה שאין למעלה הימנה. מאריאנה, אשתו של הדייג, הוצרכה לתלוֹת בלילות את סל־המזונות על מסמר בסמוך לתקרה – כלומר, כשהיו המזונות מצוּיים אצלה. ונערוֹ הקטן של המיסיונר נוּשך נשיכות קשות כשנכלא יום אחד בחוֹר האפל שמתחת למדרגות ולן שם לינת לילה מחמת שיכחת הוריו.
שעות אחדות ביום היו פטר ואַנַה יושבים על אדן החלון ונוהים אחרי הילדים המשחקים למַטה בחצר. היו רואים את העכברים מטיילים אילך ואילך על מרזבו של הגג, מגיחים לפתע־פתאום מתוך צינור־שופכין – ישר מול חָטמם – ומהלכים סחור־סחור מטורדים ומרחרחים את האויר, וכל־כולם מצחיקים נורא. בלילות גרוע היה שבעתיים. כשהיה הירח זורח לתוך החצר, היו רואים כיצד העכברים שׂמים מארב פשוטו כמשמעו על מבואות המרתפים; אך היה האופה מוציא החוצה את מַדפי־הלחם ומניחם על גבי גגות הממגורות הסמוכות כדי שיוּצנוּ, מיד עטוּ אליהם סיעות־סיעות של עכברים. סבתא ראסמוסן ראתה במו עיניה כיצד הצריבו להם העכברים את חָטמיהם בכיכרות הלוהטים, ואיך נעו־סובבו כשהם מייבבים ומשפשפים את חָטמיהם בכפּוֹתיהם.
תכופות היה היום מתארך להם לילדים אריכות יתירה, ביחוד לאחרי־הצהריים כשכבר דללו כל מקורות־השעשוע שברשותם וסבתא ראסמוסן ביקשה לחטוף תנומה קלה. אותה שעה היו משלבים יד ביד ויורדים לרחוב לחפּש את אמא. פטר די בר־דעת היה שלא להיגרר אחרי הרפתקנות ולצאת מחוץ לתחום הנהיר לוֹ. אך החיים ברחוב קוֹסמים להם; היו שם חלונות־ראוָה מלאים דברים מופלאים המשכיחים ממך הכל והמסיעים ומושכים את לבך הלאה־הלאה; ובטרם היתה להם שהוּת להתבונן היכן הם, כבר היתה הדרך משוּבשת עליהם. עמדה אַנַה וגעתה בבכי, ומחמת בכי זה בא פטר לידי בלבוּל־מוֹחין באופן ששוב לא הכיר את הרחוב שלו. שיחק להם מזלם ויצאו בשלום, וסבתא ראסמוסן השמיעה להם דברי־כיבוּשין וקינחה את דמעותיהם. “מוּטב שלא נספּר מאוּמה לאמא־דיטה,” אמרה. אלא שהדבר נודע לדיטה מפּי נשים אחרות; וזה לא גרם לה קוֹרת־רוּח.
לאוֹשרה נסתבבו הדברים ובא קץ לזה; ראסמוסן הזקנה קמה ממיטתה בריאה בכל אבריה ובזכוּתן של אותן הגלולות. והיה זה נס מן השמים, כיוָן שמידה רבה של חריפות מצוּיה היתה בגלולות ההן. די היה להעיף מבט באשתו של המורה – זו מהלכת היתה במתינוּת כשכרסה בין שיניה. ובעלה היה מקיפה חיבה רבה; יורדת היא לחצר, הריהו מזדרז ורץ אחריה ומטיל סודר על כתפיה.
בוקר אחד כשהילדים הלכו להציץ הצצה לחדרה של סבתא ראסמוסן מצאו לזו עומדת ולובשת שמלותיה.
“אַת כבר בריאה, ראסמוסן?” שאלו נרגשים. “בריאה באמת?”
“וַדאי, בריאה לגמרי!” ענתה והתחילה מדדה אילך ואילך כזרזיר.
הילדים צחקו עד שנצטרדו גרונותיהם. “עוד, עוד!” צרחו.
“די בשביל עכשיו, שצריכה אני ללבוש את בגדי החורף החמוּדים שלי.” וסבתא ראסמוסן מיתחה על ראשה עוד שמלה־תחתונה – והיה ראשה מלופף בה ולא יכלה לא לפוֹשטה ולא למתחה כלפּי מַטה; זה היה מתארע תכופות לשמחתם הרבה של הילדים, ובשל כתפיה הנוקשות ששגרוֹן ישן־נוֹשן נדחס בהן, ופעמים היו הכתפיים מסרבות לירד שעה שהגביהה את זרועותיה. היתה עומדת על עמדה כשראשה כרוּך בשמלת צמר וחושך סביבה.
“איפה אַתם, חמוּדים?” שאלה בלשון סגי־נהוֹר.
“אנחנו כאן. ושמי שלי אַנַה סוונדסן, אבל פטר שמוֹ רק פטר, למה שלא היו לוֹ אבא ואמא. אַת לא יכולה לראות אותנו?” שאלה הילדה בפנים של רצינות רבה.
“לא, אבל יכולה אני לראות את השמים,” השיבה האשה הזקנה, כשהיא מתלבטת למשוך את השמלה כלפּי מטה. “ושם בשמים רואה אני את התם־דז’ו רוכב על גבו של השׂטן – בחיי, שאין זה השׂטן כלל וכלל, שזהו גבאי התמחוי! שיצליף! – שירביץ לו כהוגן! אלא הצרה היא ששוטה הוא ותם ורך־לב!”
“ומה אַת רואה עוד? נוסעים הם אל אלוהים?”
אבל אותה שעה היתה השמלה צונחת ויורדת ופניה של סבתא ראסמוסן היו מבצבצות קמוטות וחייכניות. אבל היה זה בהחלט דבר מתקבל על הדעת שהתם־דז’ו הוא בדרכו אל אלוהים לקבול לפניו על גבאי התמחוי. אילו היתה ראסמוסן הזקנה במקומו, כי עתה ידעה מה לומר; יודעת היא איזו קופה של שרצים תלוּיה לו על גבו של גבאי התמחוי.
“מיהו התם־דז’ו?” שאלו הילדים. “הוא איש חזק?”
“אֵלי, גיבוֹר הוא, גיבוֹר שבגיבוֹרים! הוא כל כך חזק, דז’ו זה, שהוא מוכרח להתהלך עם ידיו בכיסיו.”
“והוא יכול להתלחם עם כל אחד ואחד?” שאל פטר בקול עבה ועמוק, כשהוא דוחק לפניו את בטנוֹ.
“וַדאי שיכול, אלא שהוא רך כזה ושוֹטה שכזה. כל אחד מטאטא אותו הצדה ומתייחס אליו כאל כלב, ולא איכפּת לו כלל. תם מסכן וטיפּש – זהו דז’ו!”
“לאַנַה יש רחמנוּת עליו,” אמרה הילדה.
אבל פּטר העמיד פנים אכזריות. “אני אהרוג אותם!” אמר.
וסבתא ראסמוסן הוצרכה לספּר עוד על התם־דז’ו האמיץ־כוח כל כך שסנדלי העץ שברגליו היו משקשקות בדרך הילוּכוֹ, ושוטה טוב כל כך שלא יכול היה לקיים את עוֹרוֹ על גבי עצמותיו. שעה שבראוֹ אלוהים גזר עליו לירד לדוּר על האדמה. “מזומן לך שם גם צל וגם אור־שמש,” אמר לו. אלא בא השׂטן ונטל לו את הצד המצוּי באור החמה. “אנחנו גרים כאן,” וכך נאלץ היה התם־דז’ו לקבוֹע לו דירה בצל; ביום היה זה נעים אבל בלילות היו עצמותיו מרחפות מצינה.
“כנראה שקר לך!” היה השׂטן צועק לתוך אופל הלילה. “ששומע אני נקישת שיניים שלך.”
“אתה מזיע כהוֹגן!” החזיר לו התם־דז’ו כשהאיר היום וזרחה החמה. “שׂים לב שלא תתמסמס חבית־שוּמן שכמוֹתך!” – ואז עשה השׂטן את החורף, והתם־דז’ו היה קופא גם ביום וגם בלילה.
ראה אלוֹהים בעוֹניוֹ ושיגר לו אדרת חדשה ושמיכה חמה. ונתכרכמו פּניו של השׂטן ואמר בלבו: מן הדין שדברים אלה יהיו ברשוּתי; אף כי לא היה צריך להם כלל וכלל. היה יושב ותוֹהה שעה קלה ועלתה על לבו מחשבה נפלאה: אלך ואפתח בית־משכונות. כזה ברנש הוא השׂטן!
והתם־דז’ו עשוי כך שאין הוא יכול לעבור אצל בית־משכונות ושלא יתחשק לו למַשכּן משהו; ושם מחזיק הוא בחורף את אדרתוֹ ושמיכתו ופודאן בימות הקיץ החמים. התם־דז’ו ניכר בזה שהוא ממַשכּן דברים שעה שהוא צריך להם ופוֹדאָם שעה שאין הוא צריך להם.
“וכך עושה אמא,” אמר פטר.
“ואם נעמיק היטב־היטב בדבר, נמצא שאתם משתייכים באמת לאותה משפּחה. – וכך היו מושכים אותו, אלוהים והשׂטן, זה מצד זה וזה מצד זה: וכיוָן שאלוהים היה התמים בין השניים, ממילא לא יכול היה לסכל את תחבולותיו הערמומיות של השׂטן; ובינתיים ירד התם־דז’ו פלאים.”
“שטויות,” אמר פטר, “משום שאין אלוהים.”
“אָה, כן, יש אלוהים – גר הוא בכנסיית־השיִש. והרוצה להתעשר צריך למשוך שלוש פעמים בזקנוֹ; אלא שמעטים הם האנשים המעיזים לעשות כך, וזהו הטעם למה מרובים כל כך העניים בעולם.”
סעודת בר־מצוה 🔗
כדי לצאת ידי חובת האוֹפנה החדישה התקינה דיטה לנאה שבשמלותיה קפלים וקפלפלים וצוָארוֹן־תחָרים חדש. זה עלה לה הון, אבל אם תוזמן לבר־מצוָה של פובל – תהא לבושה כיאות. ידעה שהטירדות ברחוב איסטד יהיו מרובות, שיצטרכו לערוך שולחנות הן בחדר־האוכל והן בחדר־השינה כדי לאַרח את כל הקרוּאים. קנו יינות והדפּיסו מזמוֹרים מענייני דיוֹמא; סינה יודעת כיצד יש לסדר דברים. דיטה לא היתה מימיה בנשף הראוּי לשמוֹ; אמנם, היא ראתה משתאות רבים, אבל רק בחזקת משרתת. הפּעם תזכה להסב יחד עם האוֹרחים. בת־המצוָה שלה הוחגה בתוך העוני והדלוּת, ויהא זה רגש נפלא ליטול חלק ברווחתם של בני משפּחתה. נכונה היתה מחמת קוצר־הרוח לטמוֹן את יהירוּתה בכיסה ולילך במוצאי־שבת להזכירם את קיוּמה.
בבוקר של אחד בשבת בכתה קמעה, וראסמוסן הזקנה השמיעה לה דברי־כיבוּשין: “כאילו זה משהו שכדאי באמת להצטער עליו – שעה שהבריאוּת היא סוף־סוף הדבר היקר ביותר שיש לו לאדם. חייבת אַת ליתן תודה שבריאה אַת ושיש בכוחך לפרנס את עצמך ואת ילדיך. ואולי יש להפוך בזכוּתם ולומר שלא הזמינו אותך מחמת שיכחה ומחמת הטירדות; אין לי שמץ של ספק שלא תצא שעה אחת ויבוא שליח מיוחד להזמינך לאותה סעודה.” אבל הם לא שלחוּ כל שליח מיוחד; ודיטה התהלכה בעיניים סמוקות מבכי.
משהשכיבה את הילדים ביקשה לראסמוסן הזקנה שתשׂים עין עליהם, שרוצה היא לטייל קצת. התהדרה בשמלתה היפה וירדה וחָצתה את העיר כולה עד שהגיעה לרחוב איסטד. בסמוך לבית הוריה נשתהתה לפתע־פתאום, מפוכחת, תוֹהה. הצניעה עצמה בצל שממול, ותלתה עיניה בחלונות השופעים נהרה. אוֹר שפוּך היה בכל אשר תשור העין; האגפים העליונים שבחלונות פתוחים היו, ועשן וקולות וצחוק התאבכו בעדם. קולו של לארס פטר היסה במתכתו את הקולות האחרים. אגב־כך הפסיע אל החלון, הפך גבו אל הרחוב ודיבר לתוך החדר; משאמר מה שאמר געוּ האורחים בצחוק. אף דיטה צחקה – שיערה שאמר משהו חביב ומבדח לפובל. פובל הקטן – אילו יכלה ליטול ראשו לבין ידיה ולנשקו ולהעתיר עליו ברכות – סוף־סוף הריהו בן־טיפּוחיה, נערה שלה! היא שהיתה מטלטלת אותו עד שנתעקם גבה ומדירה שינה מעיניה בגללוֹ – בכי נתגעש בה. אותה שעה פסק הצחוק, נפתחה הדלת הפּונה לרחוב ויצאה אלזה עם הבחור שלה. הם התקוטטו, קינטרו זה לזה וכירכרו אילך ואילך.
דיטה חָמקה מהמבוֹא בו הסתתרה והבליעה עצמה בסמטה סמוכה. שעה קלה שוטטה שם מדוכדכת, דווּיה. ידעה שאביה התכחש לה בזה שלא עמד על כך שתוזמן לחגיגה. בשנות העמידה שלוֹ נעשה פּחדן ונטוּל־רצוֹן; די שסינה תהא מגרגרת צחוק כאילו דוגדגה, ומיד יבטל רצונו מפּני רצונה. מתוּקה, שמנמוֹנת וחביבה עלתה בידה של סינה לדחוק את רגליה של דיטה מהמקלט היחידי שהיה לה על האדמה – בית אבא.
היתה מהלכת בסמטאות הצדדיות ולפתע מצאה עצמה עומדת בשדרת פרדריכסברג. הכניסה למועדון־חיל־הישוּעה מוארה היתה אור רב; “שבוע של גיל ושמחה עם מזמורי הלל והוֹדיה!” קראה על גבי הבד השקוף שהתנוסס מעל כרכוב השער. דיטה נשאה רגליה ונכנסה; כל־כולה היתה אחוזה צינה ושכול. צריכה היתה לחוֹם ולאוֹר הן לגוף והן לנפש.
אור וחום מופלאים ליפפו את דיטה. על גבי בימה עמדו בחורים ובחורות מחיל־הישוּעה ושרו והטיפו ושיחקו בעת ובעונה אחת. כשנכנסה רוח־תזזית באחד מהלהקה וזה נצטרח בשקשוּק שיניים, מיד היתה התזמורת מסתערת עליו ומשתיקה אותו ברעש מחריש־אָזניים. והיה זה מדגדג עד שרשי השׂיער; והמוּסיקה היתה רועמת והולכת ומחבטת בפועל־ממש את העצבות מן הלב. דיטה לא התייחסה ברצינות למטיפים; הללו אומרים היו כל מה שצץ במוחם כדי לבדח את הקהל ולהעלות חיוּך בפניהם. נעים היה לישב בבית – שלא זו בלבד שהיא בו אורחת קרוּאה, אלא שכל החינגה הזו בוּימה, אם ניתן לומר כך, בכוָנה תחילה למענה.
היא הכירה בתוך הקהל פּנים רבות מהחורף דאשתקד; ועל אחד הספסלים ראתה את הסמרטוטר הזקן הגר בעליית־הגג בשכנוּתה; הלה פניו כבושות היו בכובעו כשרוּי בתפילה ונשען לעמוּד שהזדקר מול החלון. עמד לו מר קראמר, דייר המשנה שלה! פּיה של דיטה נפער לצעקה, כה נתבהלה למראהו. פּרצופו שחור־כחול היה יותר מהרגיל; – משמע שעדיין לא טעם אותו יום אף טיפּה של יי"ש! ידיו משוכלות היו על גבי בטנוֹ הצמוקה, וזקנו, לחייו, כל־כולו רופס ומדולדל היה. אותה שעה נצטערה דיטה על שנתנה דעתה לסלקו מהחדר. להיכן לכל הרוחות ילך?
משקמה ממקומה פשט זה ידו ונטל כובעו מעל אדן החלון. באכסדרה זירז הילוכו והדביקה. “סליחה שאני בא ברגל,” אמר, “אולי הולכים אנו באותה דרך? לאו בכל לילה זוכה אני להלך בחברת גברת.”
“אָה, כן, הבה ונלך הביתה, מר קראמר,” אמרה דיטה בפנים קורנות. “אקנה לחם ונשתה ספל קפה.”
“הביתה,” משך בקולו, “חיי משפּחה וחיתולים התלוּיים מסביב לכירה וקפה ודובשניות, אה? לא בשבילי, תודה לך, פרו האנסן החביבה; חיק המשפּחה סגור ומסוגר היטב, יכולני להבטיח לך. אבל לא רחוק מכאן מצוּי המרתף הנחמד ‘שוּק־ווסטרברו’; הבה ונרד לשם – אף נשים הדורות מבקרות שם!”
לא, רב תודות. אין דיטה הולכת למסבאות ולבתי־קפה.
“מילא, כרצונך, – אבל אולי יכולה אַת להלווֹת לי כתר אחד או שניים?”
“אין לי כל כסף, מר קראמר,” אמרה דיטה, כשהיא מציצה לתוך עיניו. “אף פּרוטה אחת.”
“אבל הרי אמרת שרוצה אַת לקנות לחם. אין אַת יכולה לתת לי את הכסף ולחסוך את הלחם?” תפס לה בשרווּלה וזקף בה עיניים מתחננות, שזיק של תקוָה לישוּעה שמימית נדלק באישוֹניהן הדלוּחים.
“נתכוַנתי לקנות בהקפה,” אמרה דיטה, “האופה נותן לי בהקפה. ואשתדל להשיג לך קצת יי”ש בשביל הקפה שלך במקום הלחם."
הוא צופף את כתפיו: “הרי יודעת אַת שאין אני שותה במאורה שלי – וכי שיכוֹר מובהק אני! אבל לעזאזל – סליחה שאני בא ברגל – האין אַת יכולה להיות בחורה טובה וליטול בהקפה שני כתרים? אני מחזירם לך מחר בבוקר, בטוּח כשם שהייתי פעם אדם מהוגן.”
הם עמדו סמוך למסבאה ועיניו ואָזניו של קראמר נצמדו לפתח־המרתף שעשן וקולות מקוטעים נתאבכו הימנו. “היי בחורה טובה!” – התחנן – “שני כתרים עלוּבים!”
ברצון היתה דיטה נותנת לו ממון זה; רחמיה נכמרו על ברנש זה שלבו יוצא למסבאה החביבה שלו. “אבל אין אני יודעת היכן להשיגם,” אמרה בקול של יאוּש.
הרוֹך שבקוֹלה דירבן בו את השחצנות: “היכן להשיגם – היכן להשיגם!” אמר. "הרוצה אַת לומר לי שאילו ילדך מוּטל חולה וצריך לרופא ולרפואות, לא היית יודעת היכן להשיגם? יש כמה וכמה דרכים. אילו במקומך הייתי, הרי בפחות משעה אחת משיג הייתי עשרה כתרים בקלוּת רבה.
“וכיצד זה?” שאלה דיטה בתמיהה.
הוא הניח ידו על שכמה והגחין עצמו אליה: “הרי אַת בחורה נחמודת,” אמר ופשט ידו כלפּי הרחוב שבאור פנסיו שוֹטטו גברים אילך ואילך כתולעי־לילה.
דיטה הביטה בו בפנים מאוּבנוֹת. נפנתה ופרשה לדרכה כשהיא בוכה חרש.
שעה קלה לפני כניסתה הביתה יצא קארל. הילדים עדיין עֵרים היו, ושרוּיים בהתרגשות. קארל הביא את ארוחת הערב שלו משום שתקפוֹ שיעמוּם לכוֹסס את אוכלו בבדידוּת. “ואכלנו סנדוויצ’ים עם גבינה ועם בשר גם,” סיפּרו הילדים בבת אחת. “איזה בחור חביב,” אמרה ראסמוסן הזקנה, “ומיושב־בדעתו ורציני כל כך. אף פּעם לא יבזבז פּרוטה קלה על שתייה. כזה גבר הייתי רוצה כבעל.”
דיטה דָמְמָה. עייפה היתה – ולבה קָץ בכל.
אבל בסופו של דבר לא נתקפּח חלקה של דיטה בחגיגה, כיוָן שלמחרת בבוקר סר לארס פטר והביא עמו סל מלא וגדוש דברים טובים: בשר צלוּי, עוגות וכיוצא בזה. “סלחי לנו שלא הזמנו אותך,” אמר. “היינו רק אנחנו ועוד שכנים אחדים. לא רצינו להעמיס יותר מדי על אמא במצבה שלה עכשיו.”
עיניו מושפּלות היו שעה שדיבר, ודיטה לא נטלה מידוֹ את הסל ולא יצאה מגדר שתיקתה. לארס פטר הוצרך לשׂימוֹ בעצמו ליד הכירה. היא לא הוֹדתה לו, נתעלמה לחלוטין ממציאותו של הסל." מוּטב שנלך – הסוס שלי עומד בחוץ," אמר ולָפת ידה; עצבוּת נשקפה מעיניו. הילדים מצויים היו אותה שעה אצל ראסמוסן הזקנה; לא שאל לשלומם.
אותו יום הלכה דיטה לעבודה לאחר חצות־יום; לפני לכתה טילטלה את הסל אצל ראסמוסן הזקנה. “רוצה הייתי שתשיגי איזה נער שירוּץ עם זה לרחוב איסטד,” אמרה. “זהו משהו שאבא הביא – מהבר־מצוָה; אין אני רוצה בשיירים שלהם.”
“וַדאי שלא, גם דעתי שלי כך,” אמרה הזקנה. “אגיד לקרסיאן של אולסן שירוּץ עם זה לשם – אדרבה, שיקבלו זה חזרה בפרצופיהם; ראוּיים לכך.”
אבל משהלכה דיטה פּתחה האשה הזקנה את הסל. "הוֹ, איזו מעדני־מלכים – הביטו־נא, חמוּדים שלי! " נצטעקה וספקה ידיה. “תהא זו חרפּה ועבירה לשלוֹח כל זה חזרה לחזירים מפוטמים אלה. אפשר ואנחנו נאכל כל זה – אבל אף הגה קל שבקל לאמא, בנתם!”
אָה, לא, יודעים הילדים למלא פיהם מים; רגילים היו להמתיק סודות עם סבתא ראסמוסן. והם ישבו ומילאו כרסם בכל טוּב והיו מדושני עונג; יודעת היא לבשל, חזירה מפוטמת זו שברחוב איסטד! והיו מתהנים ממאכלים אלה ימים אחדים; והיה חבל מאוד־מאוד שדיטה לא טעמה מהם טעימה כלשהי!
סבתא ראסמוסן זוכה בנעליים חדשות 🔗
לעבוד מבוקר עד ערב – גם דבר טוב וגם דבר רע היה. חייבת דיטה ליתן תודה לאלוהים שמצויות עקרות־בית הרוצות שתהא כובסת להן את הכבסים, שוטפת את הרצפות וכדומה. וכך היתה משתכרת מחייתה, מלבד סכום־כסף שבועי, אם כי צנוע ביותר. במקומות רבים היו עקרות־הבית נותנות לה שיירי־מזונות בשביל אלה שבבית – או שהמשרתות היו סוחבות בשבילה דא והא.
אבל הילדים שהיו אוכלים לשׂוֹבע, נמצאו מוזנחים מבחינות אחרות. ראסמוסן הזקנה חביבה היתה למדי, אלא שלא ידעה כיצד לגדלם ולחנכם. לא נתייראו ממנה והיו עושים כל הטוב והישר בעיניהם. דיטה לא רצתה שיהיו משחקים בחצר; מקום מלוכלך היה, והרבה דברים בלתי רצויים דבקו לא רק בבגדיהם אלא גם בנפשם. גזרה עליהם שלא יירדו, אבל ממראה בגדיהם ומפּיהם למדה שלא היו מקפּידים על האיסור שאסרה; ראסמוסן הזקנה היתה מניחה להם לחמוֹק ואמרה להם שלא יספּרו לאמא. וזה היה הגרוּע ביותר, כיוָן שבדרך זו למדו לשקר ולהעלים דברים ממנה.
משראתה דיטה כך אמרה בלבה – מוּטב שיהיו משחקים בהיתר משילמדו שלא לציית מאחרי גבה. והתוצאה מכך, תוספת־עבודה באחד־בשבת; הוצרכה לנקות את הילדים מכל מיני הלכלוּך שנצטברו עליהם, מבפנים ומבחוץ, בכל ששת ימי השבוע. והיה זה דומה לגן המעלה עשבים שוֹטים בין ניכוש לניכוש; אילו לפחות היה סיפּק בידה לנכש את העשבים הרעים מיד עם צמיחתם!
משסיימה את מלאכתה והיתה יושבת ומקשיבה ללהגם ופטפוטם היו הפּצעים שבלבה חוזרים ונפתחים ושותתים דם. חשה שאין היא מתנהגת עמהם כראוּי; לא היה בה הכוח – לא היה בה כוח לשום דבר. היה זה בחינת מעגל־קסמים; היא עמלה ונתייגעה כדי שהילדים יאכלו לשׂוֹבע ויהיו מאושרים ויגדלו ליצורים מהוגנים, והנה כשהיו מתקנדסים, או מריקים על עצמם את צלחת המרק או מתלכלכים, היתה מתרתחת ויוצאת מהכלים. ידעה היטב שכך דרכם של ילדים, אבל בשעת משעה היה כלל זה משתכח ממנה; ואחר כך, כשגערה בהם והביאתם לידי בכי, היתה דעתה מתיישבת עליה ורוּחה מתארכת עליה – שעה שכבר מאוחר היה! דיטה זכרה את אריכות־הרוח שנהגה סבתא עמה – בה לא היתה מידה זו! אבל סבתא לא הוצרכה לפרנס עֵדר שלם. ועתוֹתיה היו בידה להשגיח עליה – וזהו כל־עצמו של ההבדל.
גמרה בלבה ללמוד אומנות שתוּכל לעשותה בבית, אומנות שיש עמה בטחון יותר ושכר טוב יותר. בבניין שבו שימשה אמא גייסמאר שוֹערת, גרה עושה־צוָארוֹנים שהעסיקה תמיד זוג תלמידות. אותה בחורה יינסן מאורסת היתה לשוטר ועמלה קשה לצבוֹר נדוניה ולהתקין לה דירה נאה. לאחר החתונה יתפּטר הבחור שלה מהמשטרה וישתדל להשיג משׂרת סוכן־בית באחד מגושי־הבניינים – לשוטרים לשעבר זכוּת־בכורה לגבי משׂרוֹת פנויות כאלה. והיא תפתח לה חנות הראוּיה לשמה.
דיטה גילגלה עמה שיחה בעניין לימוד האומנות – קוּרס של שבועיים עולה חמישה־עשר כתרים. אחר כך תוכל לעבוד בשׂכר. ידעה דיטה שתשׂכיל ללמוד אותה אומנות, אם תשיג ידה לשלם את דמי הלימוד. והרי חָבים לה כסף זה.
ישבה והמתינה לשובו של קראמר; העדיפה לדבר עמו בערב, שאז דעתו מיושבת עליו. שעה ארוכה לאחר חצות קלטה אָזנה קול פּסיעותיו החוככות על המדרגות. קמה ופתחה את הדלת הפונה למסדרון. “מר קראמר, רוצה הייתי לדבר עמך רגע אחד,” אמרה.
נכנס, כשהוא ממצמץ בעיניו מחמת האור, נושם כבדות. פוּי, מדרגות ארורות אלה!
פּתחה דיטה והסבירה לו את העניין. “אילו יכולת לשלם לי שכר־דירה בעד חודש אחד,” אמרה, “יכולה הייתי לשלם את דמי־הלימוד. נאכל איך־שהוא במשך השבועיים.”
“כן, לאכול איך־שהוא אפשר תמיד,” אמר בתנועת־יד רחבה. “אבל הגידי לי, פרו האנסן החביבה, מה אני בעצם בעיניך? הסבורה אַת שקראמר נעשה לפתע־פתאום מיליונר?”
“אָה, לא, אין לי כל אשליות,” צחקה דיטה צחוק של יאוּש. “אבל סוף־סוף חייב דייר לשלם שכר־דירה! החושב אתה שאניח לילדים לסבול משום שאתה מבזבז כל כספּך על הלגימה?”
“הפסיקי! אין אַת צריכה להגיד זאת!” נצטעק בפנים של אֵימה, כשהוא משרבב ידיו כאילו ביקש לסכל איזו מהלומה. “צר לי מאוד שאַת מנסחת את דבריך בצורה כזו; נניח לפעוטות הכשרים והתמימים.” טילטל ראשו אילך ואילך כשהוא תר אחרי משהו להישען אליו – כל־כולו מזועזע היה. “סליחה שאני בא ברגל,” הוסיף ואמר כקול עמום, “אבל מצטער אני צער רב שניסחת את הדבר ניסוּח טראגי כזה. הפּעוטות, אוּף, עניין ביש!” נתלש וגרר רגליו לחדרו. “עניין ביש!” מילמל.
חזר ותלה בה עיניים מלוחלחות. “חזיר אני,” אמר, “ואַת אשה חביבה וטובת־לב. כן, כזאת אַת, ואין כל צורך להכחיש. ומה לך מטוב־לבך? דייר־המשנה מרמה אותך, הורי הילדים מרמים אותך, ואין לבך מניחך להשליכנו החוצה. היא לא תשליכך החוצה! – נוהג אני לומר לעצמי, ורשאי אתה לבזבז כספּך על משהו טוב יותר! אמא־דיטה, על כרחך תודי, שלעולם לא תשליכיני החוצה. ואם אחלה מחר ולא אוּכל לקום, תבשלי לי דייסה – אפילו אם תצטרכי ליטול בהפקה הן את המים והן את הגריסים. אשה כגון זו קרוּיה – מלאך מן השמים! שוֹכן במרומים, אילמלא נסתיימה בשבילי פרשת־נשים, הייתי מוליך אותך לחופה בתוּפים ובמחולות! אבל לא, תודה לך – זה חורג מתחם השקפותיו של קראמר! אַל תשעשעי את עצמך באַשליות כאלה. אני מתרה בך בכל לשון של אַתראָה שעמלך יעלה בתוהו. תהא זו אהבה אומללה – שאין לה תקנה!”
דיטה צחקה: “מה נתכוַנת בעצם לומר לי, מר קראמר?”
“אָה, מה נתכוַנתי בעצם לומר לך? – ראשית לכל שחזיר אני. כן – וגם בעניין הכסף! אמש החמיץ לי המזל פנים – ומנוּוָל שכמוני רצה שתשיגי לי כסף בדרך שפלה! אבל אנו מסיחים את הדעת מכך, נכוֹן? ובשכר זה יעשה קראמר בשבילך מלאכה בזוּיה; מחר בעצם היום נעשה מעשה למען אמא־דיטה – כי בשם אלוהים שהיא ראוּיה לכך. נלך לשדרת אוסטר ונביא עתרת ברכות להוד־מעלתה ליום־השנה של כלולותיה – כך נעשה.”
דיטה נתכעסה: “מר קראמר, הרי אין בדעתך ללכת לבקש נדבה מאשתך לשעבר? אין אני רוצה בכך, אתה שומע? שלא תעשה לעולם דבר כזה.”
קראמר גיחך כשהוא ממצמץ בעיניו, התבהלותה גרמה לו קורת־רוּח רבה.
“ודבר זה יש בדעתי לעשות. לא אפשוט יד – חס־ושלום! רק אגיש לבעל צרור פרחים נאה וצרור ברכות. אגיד לו: נא למסור מיטב איחוּלי לאשתך החסוּדה והצדקנית – אשתי שלי היתה לפני שזכית בה! ויקחני השד אם אין זה שווה מחמישה־עשר עד עשרים כתרים. שלום לך, אמא־דיטה! עכשיו נלך ונישן שנת־ישרים יחסית; ומחר נזחל על ארבעתנו לשדרת אוסטר. עסק מזוּפּת!”
למחרת לעת־צהריים נכנס קראמר והטיל על השולחן חמישה־עשר כתרים. “הנה!” אמר, וזקף בה עיניים ארסיות, מתיזות איבה; צידד לאִטוֹ את ראשוֹ ויצא. דיטה הבינה שמעשה זה עלה לו בדם־התמצית, הוא השונא בכל לבו את מכריו מהימים הטובים. הוא הכפיש עצמו בבוֹץ כדי לחלצה מן המיצר; אפילו היי"ש לא היה בכוחו להביאו לידי התבזות כזו.
יום־יום היתה דיטה הולכת לסדנתה של עושה־הצוָארוֹנים; בעוד ימים ספוּרים תהא יושבת בית במחיצת תינוקותיה. אלא שלכך עדיין חסר היה העיקר – מכונת־התפירה.
“צריכה אַת לפנות לאיש־של־האופה,” אמרה ראסמוסן הזקנה. “הוא מלווה כסף ברבית – אדם מהימן הוא.” אבל מטעם זה או זה לא רצתה דיטה לפנות ללייבורג; העדיפה לילך אצל זרים.
אחר הצהריים ירדה לרחוב, ומקץ שעה חזרה כשלחייה לוהבות. באה מחנוּת שבה מוֹכרים בתשלומים שבוּעיים, ובלי סכום־כסף למפרע. “אמא, קניתי מכונה נחמדה שכזו,” אמרה דיטה בפנים קורנות, “הטובה ביותר שבכל החנות. אמרו לי שכדאי להם למכור לי מכונה גרועה, אבל רוצים הם שאזכה דוקא בטובה, במצוּינת. האין זה יפה מצדם? המכונה תעלה לי מאתיים כתרים; אצטרך לשלם ארבעה כתרים לשבוע, ולאחר שנה תהיה כולה שלי. סכום זה כולל גם את הרבית – במזומנים עולה המכונה רק מאה וחמישים כתרים. האין את חושבת שזו ממש מציאה?”
“כן, אם היא שוָה יותר,” אמרה הזקנה קצרות. דעתה לא היתה נוחה מכל העניין.
לא יצאו שעות מעטות והמכונה הגיעה. לא היתה חדשה לגמרי; וכלל לא דומה לזו שהראו לה לדיטה בחנות. אבל די נאה היתה, ומנגנונה בסדר היה – והיא מצוּיה היתה במעונה של דיטה. התופרת באה לנסותה, והמכונה נחנכה בכוס קפה. עיקר־העיקרים שארבעת הכתרים השבועיים יהיו מוכנים ומזומנים; לא יהא זה דבר קשה כל עוד תהא העבודה מצוּיה.
תריסרים של צוָארוֹנים קיבלה דיטה לגמר; וכבר משתכרת היתה כתר ליום; וַדאי מכך לא תוּכל להתפּרנס במשך תקופת זמן ארוכה, אבל בעלת הסדנה הבטיחה לה להמליץ עליה בפני מנהל המחסן הראשי משתגיע לידי השתלמות ולידי זריזות מניחות את הדעת.
ראסמוסן הזקנה היתה מתהלכת עגומה ומדוכדכת; ויום אחד כשסרה דיטה לתומה לחדרה של זו מצאה אותה מצונפת בפינה ובוכה. ובשל מכונת־תפירה זו! “משמע שזקנה עלובה שכמוני כבר מיותרת לגמרי בעולם זה,” נשפה בחָטמה. “והילדים שנעשו כל כך מחובבים עלי!”
“אבל אמא – איזו מחשבות משונות נכנסו בראשך?” דיטה קרובה היתה לדמעות. “אַת תעזרי לי להבא כשם שעזרת לי עד עכשיו – וכי יכולה אני לוַתר עליך? וכשאתחיל לעבוד על חשבוני שלי תצטרכי לעזור לי באיחוּי הצוָארוֹנים וכדומה.” ושוב היתה השמחה שרוּיה בלבה של הזקנה. בימים האחרונים היתה מתבודדת בחדרה – לא רצתה להיות למעמסה.
“אילו יכולתי רק להוציא זוג נעליים מידיו של גבאי־התמחוי, הייתי מביאה ומוסרת את הצוָארוֹנים בשבילך וחוסכת לך זמן יקר.” בנעליים שהיו נתונות ברגליה לא היו סוליות.
“צריך לנסות,” אמרה דיטה. “לכל היותר יגידו לא. הרי לא יאכלו אותך!”
“לא יאכלו אותי? סמכי עלי, מסוגלים הם לאכול ולעכל אדם. חייבת אַת להודות לאלוהים שאין לה כל עניינים עם הגבאים האלה.”
“אין דבר,” אמרה דיטה, “קצת אומץ־לב ועמידה על הזכויות. יש להם נעליים בשביל אנשים זקנים, אין כלל ספק בכך.”
“וַדאי, לך קל לשבת כאן ולדבר על אומץ־לב; הייתי מדברת אחרת לגמרי אילו הצטרכת להם. תחילה יש לעמוד־ולעמוד על הרגליים הזקנות והמסכנות עד שלא נשאר בך אף שמץ של כוח; ואז מתפּרץ לפתע־פתאום הגבאי מתוך הלשכה שלו ונובח: ‘היכּנסי, אַת!’ והוא מניח את טלפיו הקדמיות על גבי השולחן שלו ונובח לך ישר לתוך פּניך.”
האשה הזקנה נתרעדה כולה למחשבה שתצטרך לילך אצל גבאי התמחוי. הוצרכה דיטה להוליכה למחרת בבוקר ללשכת התמחוי כדי שתהא בטוחה שלא תשתמט ותחזור כלעומת שבאה; היו לה הליכות של ילדה קטנה. סמוך לשקיעת החמה חזרה; מהבוקר עמדה על רגליה בחדר־ההמתנה בצוותא עם זקנים אחרים, והיתה עייפה ורצוצה ומדוכדכת. דיטה פשטה את אדרתה מעליה, חלצה לה את נעליה המרופטות, ומזגה לה ספל קפה חם; רגליה ספוגות היו טחב. דיטה סחה על כל מיני דברים כדי להצהיל קצת את רוחה של הזקנה. “מה יצא מהעניין?” שאלה לבסוף.
“בלבול־מוח – זהו שיצא מהעניין. הגבאי הראשי לא היה; אבל גם השועלים הקטנים יודעים לנבוֹח. היו לי נעליים חדשות בשנה שעברה, אמרו – אין הם רוצים שבכל יום אבוא לדרוש נעליים חדשות. כאילו קרעתי את הנעליים שלי בנשפי־ריקוּדים! וכשהראיתי להם את מצב האנפילאות המרופטות שברגלי, הציעו לי זוג בולי־עץ, ואם אין דעתי שלי נוחה מהם, הרשות בידי לפנות ללשכת הצדקה של הרובע שבו גר פעם בעלי המנוח. הא לך! אני גרה כאן למעלה מארבעים שנה, עבדתי עבודת פרך בשביל כל העולם כולו, ועכשיו הם באים ושולחים אותי למקום שאין אני מכירה שם אפילו נפש חיה אחת.” געתה הזקנה בבכי. “והרגליים המסכנות שלי – כל־כולן יבלוֹת! והיאך אוּכל להלך בנעליים־של־עץ?”
“כבר נמצא איזה מוצא,” אמרה דיטה ונשקה את לחייה הדמועות – “הרגעי, אמא, הרגעי! בשבת אקבל קצת כסף מאביה של אַנַה, אני בטוחה בכך! ואז נקנה לך נעליים – נעלי־ריקוד נקנה, אמא!” הציצה חייכנית לתוך עיניה של האשה הזקנה.
“טובת־לב אַת, יודעת אני – אבל כלום יהא זה כסף מיותר? הרי עשרה חוֹרים מפהקים לכל מטבע!” ותוך כדי כך תקפה בולמוס של צחוק: “נעלי־ריקוּד, אָה, לבלרים שכמוֹתכם! לעשות לחוכא־ואטלולא אשה בת שבעים ותשע!”
לעת ערב נכנסה אמא גייסמאר לראות את מכונת־התפירה של דיטה ולשתות ספל קפה; סיפּרו לה את מעשה־הנעליים. “כאלה מנוּוָלים הם,” אמרה, “ולבלרי העיריה גרועים מהם שבעתיים. אבל אַת, מרת ראסמוסן, אַת תלכי לכנסייה בנעלי־העץ שנתנו לך. הגבאים דעתם לא תהא נוחה בכך, כי בית־אלוהים הוא סוף־סוף בית אלוהים. ואז תראי שהם ימצאו בשבילך זוג נעלי עור. אבל שתחבטי היטב על רצפּת הכנסייה.”
סבתא ראסמוסן עשתה כך. כתוֹם התפילה ניגש אליה הכומר, הניח ידו על שכמה והסיח עמה במאור־פּנים לעיני כל העֵדה. למחרת קיבל ראסמוסן הזקנה זוג נעליים נאות וחמות. את נעלי העץ נטלה אמא גייסמאר – פּרס בעד העצה הטובה; הן תמיד בחזקת כסף.
החיים בגושי הבניינים האפורים והקודרים לא היו ורודים ביותר; כל מאות הנפשות שהתגוררו בהם היו מתפּרנסות מן היד אל הפּה. מעט מזעיר נשתייר להן מעמלן.
למשל האופה נילסן שהיה טורח ומתייגע ומשוקע בחובות עד הצוָאר. הוא ועוזרו המהימן, היוטלאנדי לייבורג, היו לָשׁים ורודים מבוקר עד ערב; ואף אשתו של נילסן לא משה היתה מהחנות; אנשים חרוצים וישרים היו. אמנם לא היו נותנים יתר על המידה בעד הממון. כיכרות־הלחם הצרפתיים והמבוזקים כמון מלאים היו חוֹרים גדולים – המקלטים של נשמת נילסן – כמאמרה של סבתא ראסמוסן. ואף־על־פּי־כן היו תכופות רוֹוחוֹת שמועות שקרובים הם לפשיטת־רגל.
דיטה לא ירדה לעומקו של סבך זה, הסיחה על כך עם קארל ולא נסתבר לה. מילא, אין זה בידה לפענח חידה זו; בעצמה מטופּלת היא דאגות קשות; שומה עליה לכלכל בחריצות ובתבונה את מלחמת הקיום, את המאבק היומיומי; נדרש היה מאמץ רב לקיים את ספינתה שלה על גבי הגלים החוֹמרים, שעה שספינות רבות היו יורדות תהומה.
דיטה לא מעורבת היתה עם הנשים שבאותו בית; חיה חיים בדולים. ויפה נהגה – על נקלה אפשר להיגרר לתוך משהו בלתי נעים; הקטטות והתגרות שכיחות היו במרתפיו ובדיוטותיו של אותו גוש־בניינים. הנשים היו אומרות שיהירות היא נוהגת; מילא, לא איכפת לה – כל עוד שאין להן שעת־כושר לתחוב חָטמן לתוך קדרתה. די זמן בחזקת מנודה היתה, וכלל לא התנגדה לכך להיות בתו של סוחר־הרהיטים מרחוב איסטד; הסמרטוטר־ומלקט־העצמות ו“קן־העורב” ופשעה של סרינה – מוּטב שאופל־נצחים יאפפם.
המשטרה היתה מהלכת עליה אימים; חוששת היתה שמא תחטט זו ותגלה את פּרשת עברה ותבוא ותיטוֹל ממנה את הילדים. עצבנוּת היתה יורדת עליה שעה שהמשטרה היתה באה לערוך ביקור בבניינים.
וזה אירע לעתים לא נדירות. בלילות היו נופלות תמיד תגרוֹת בתוך החצר או באחת הדיוטות, והשוטרים היו מתנהגים כאן אחרת לחלוטין משנהגו ברובעי העשירים שבהם עבדה כמשרתת. כאן לא היו מַשיקים אף פּעם יד נתונה בכסיה לבנה לשולי קובעיהם! ידם היתה תחובה תמיד בכיס האחורי – שבו טמון מקל־הגוּמי; ואם לא היו תגרות ברחוב, שמא יהיו מלבים כאן איזו תיגרה שהיא. כנראה שמשועממים הם!
לילה אחד הקיצה אחוזת אימה מחמת צעקות וחבטות שניסרו בחלל החצר. היא אָצה אל החלון. ליד דירתו של הפּועל אנדרסן עמדו דמויות אפלוליות והלמו על גבי הדלת. לפי האדרות הארוכות והכבדות שכירבלו את הדמויות ניחשה שהללו שוטרים הם. “פּתחו את הדלת!” צעקו – “זוהי המשטרה. אתם חייבים חמישה כתרים – קנס־בית־ספר; יש לנו פקודה לאסור את סלמה!”
“אולי תקחו אותי?” שאל קול מנומנם של גבר.
“לא – אין אתם נשוּאים כדת וכדין; אנו רוצים את האֵם. אבל הזדרזי; עגלה מחכה בחוץ!”
“חולה אני!” לקולה של סלמה היה באמת צליל עמום וחולני. “מחר אשלם את הקנס.”
“אנו יודעים כבר את המעשיות האלה; מוטב שתבואי אתנו מיד.”
הם ניסו לפתוח את הדלת; שמעו היאך הם משקשקים בצרור־מפתחות. “נעמוד כאן עד שתפתחו,” אמר אחד מהם.
הדיירים שירבבו ראשם בעד החלונות, הם גידפו ושיטו בשוטרים. “הסתלקו מכאן, כלבים מזוהמים!” נשמע קול בסמוך לדיטה, “או שאני משלשל לבינה על ראשכם!” היה זה קראמר; הוא דיחק עצמו בעד אדן החלון והיה מטרף בזרועותיו. לבסוף הלכו להם.
למחרת בבוקר היתה סלמה מחזרת על פּתחי השכנים ללווֹת את הכסף כדי לשלם את קנס־בית־הספר; דיטה נתנה לה כתר אחד. אבי הילדים חולה היה. אירעה לו תאונה בספינה שממנה פרק פּחמים – גוש פּחם צנח על גבו. מרותק היה למיטתו ששה שבועות, והילדים נאלצים היו להחסיר לימודים כדי להשתכר משהו. אבל סלמה חירבנה את השוטרים; והכל שמחו שברנשים אלה נאלצים היו להסתלק בידיים ריקות.
דא והא 🔗
יום־יום היה קארל נכנס אצל דיטה; ולמה שלא יהא נכנס, הרי עתוֹתיו היו בידיו מחמת שעבודה כמעט לא היתה בכדי הישׂג. העבודות הציבוריות בכבישים הפסקה חָלה בהן. “הגדולים שבמועצה לקוּ מן הסתם בפודגרה,” אמר בלעגנות, “ולכן באו לכלל דעה שמוּטב שהאדמה תתכסה כפוֹר!”
“ובכן מה מצב־העניינים?” זו היתה תמיד השאלה הראשונה בפיו; היה מעוּניין בפריוֹנה של מכונת התפירה כדיטה עצמה.
“מצב־העניינים הוא טוב מאוד, תודה לך!” היתה משיבה לו.
ולא היתה זו אמת לאמיתה. היא עצמה סברה שעושה היא חַיִל במלאכתה; כבר יכלה להשתווֹת בחריצוּת אל התוֹפרת, אלא שמוֹעד לימוּדיה נתמשך ונתמשך בלי סוף. היתה מוסיפה לעבוד בשביל העלמה יינסן בשכר כתר ליום. כל פּעם שהיתה מזכירה לזו שתזמן אותה עם מנהל החנות, אמרה לה: “עדיין אין אַת מומחית גמורה – עוד קצת סבלנוּת.”
כל זה טוב ויפה, אבל עד שתבוא הנחמה תצא הנשמה! ועל דיטה שומה להשתכר קצת יותר. אין היא יכולה להתפּרנס גם להבא מששת כתרים לשבוע, ביחוד כשמכונת התפירה בולעת ארבעה. למזלה היה הגובה אדם נוח. כשהיה בא בשבת והכסף לא היה מוּכן עמה, לא היה נוֹגס לה את ראשה – כל עוד לא הניחה שהחוב ישתבש וילך. “לשבת הבאה צריכה אַת להכין לי שמונה כתרים,” היה אומר, “אחרת אצטרך לקחת חזרה את המכונה.” אבל עד כדי כך לא הגיעו הדברים. למעלה משבוע לא היתה דיטה מפגרת.
אבל תכופות שרוּיה היתה במצוקה – צריכה היתה למישהו שיהא משיא לה עצה. והיתה חוזרת ואומרת – “תודה לך, מצב־העניינים הוא טוב מאוד!” וזה למה, או משום שהתביישה להודות שמצב־העניינים רחוק הוא מלהניח את הדעת, או משום שבלתי מסוגלת היתה להיכנע לאהדתוֹ ולעזרתו של קארל – קו־הגיר הסמוי עדיין קיים היה ולא היה בה הכוח לחצותו, בעלת מוח־של־תרנגולת שכמותה!
ובשום אדם אחר לא יכלה ליתן אמוּן – אפילו לא בלארס פטר. מאז שחר ילדוּתה מורגלת היתה להעמיס על עצמה דאגות ולעמוד בפני הקשיים שלה; וכיצד תוכל לקבל עכשיו עזרה ועצה מידי אחרים. כשעננים שחורים היו מתקשרים על ראשה היתה נוהגת להתרחק מהבריות ולהתכנס בתוך עצמה.
אבל קארל עמד בעצמו על כך שמשהו אינו כשוּרה, וערב אחד אמר לדיטה בלי עקיפין: “יינסן זו היא נצלנית גסה ופשוטה; היא יושבת לה בנחת בסדנה שלה וצוֹברת לה כסף מעמלך – זהו כל הסוד. ייתכן שיש לה עוד תמימוֹת כמוֹך המעשירוֹת אותה!”
דיטה לא רצתה להאמין בכך. “הרי בעצמה בת־עניים היא,” אמרה.
“אז מה בכך? כלום אין זה מניח לה לעשוֹק אחרים? מה משמע עניות – כולנו נולדנו עניים!”
לא ירדה דיטה לסוף כוָנתוֹ; פשיטא שמצויים בעולם גם עשירים וגם עניים.
“אבל הרי תוֹדי שהאדם בא לעולם בעירום ובחוֹסר כל!”
“כן, וַדאי – מה אתה בא לחַדש!” תמהה דיטה. חששה שיהא מפליג בעיונים דתיים. “בריה נאה היא, עלמה יינסן זו!” הגביה לפתע את קולו. “וזו מתהלכת לה מעשה גברת הדורה ומביטה עלינו מלמעלה. עומדת היא להתחתן עם שוטר ולפתוח חנות על דעת עצמה. ועל אחרים מוּטל להמציא לה את ההון לכך! אוהב אני בריות כאלה!”
“מחר,” הוסיף ואמר לאחר שהוּת־מה, “תלכי ישר לאותה חנות ותבקשי עבודה. ואולי מוטב שתנסי מזלך בחנות אחרת – כי מסוגלת היא, העלמה יינסן, לתקוֹע טריז בגלגל שלך. בריות שכמוֹתה האצות להעשיר אין דרכן להתחשב באחרים.”
הילדים שכובים היו במיטה מכבר ושקועים בשינה מתוקה. לפתע זקף פטר את ראשו: “חלמתי שזה אתה,” אמר – ועיניו קרנוּ. וחזר והצניח ראשו על הכר. אף גיאורג הקטן פּקח את עיניו ומילמל איזו הברות סתומות.
“חושבני שהוא מנסה כבר לומר אמא – וזה יפה מאוד מצד תינוק בן שבעה חדשים,” אמר קארל.
“לא, מנסה הוא לומר אבא,” הסבירה דיטה בכובד־ראש. “עדיין קטן הוא מדי להבין שאין לו אבא.”
קארל הביט בה דמוּם. הארשת שבעיניו השרתה עליה רצינוּת ודממה; ותוך שהוא משחק עם התינוק ראה פּתאום שהיא בוכה.
“מה קרה?” שאל.
“בעצמי לא יודעת – הכל מוּזר כל כך, בלתי מוּבן כל כך.”
“הכל יהא בסדר – אם רק תתאַזרי קצת סבלנות,” אמר. הרוֹך שחילחל בקולו הביאה לידי התייפּחוּת.
“למה אין אתה עומד על זכויותיך?” התפּרצה פתאומית. “אז היה בא קץ לזה! למה אתה מתהלך וממתין עד שאני אבוא אליך? הרי אתה הגבר!”
קארל ניענע ראשו: “פּעם אחת שיברתי את רצונך – ויקר שילמתי בעד זה, האמיני לי. כל אדם חייב לנהוג לפי רצונו החפשי!”
"כך אתה אומר. אבל כשאדם רוצה משהו, ואף־על־פּי־כן אין הוא יכול להביא את עצמו לידי זה שיאמר: רוצה אני! אילו היה מישהו תוֹפסני בעוֹרפּי ואומר: ‘הגידי, רוצה אני!’ "
“לעולם לא תביאיני לידי כך!” אמר קארל. “מקווה אני שלא אזכה לראות שנית אותו יום שבוֹ השתמשתי בכוח כנגד אדם.” קם ממקומו: “עלי ללכת לאסיפה; בעניין חוסר־עבודה!” פּשט לה את ידוֹ.
“האין אתה חושש לדבר באסיפות על אלימות וכוח?” דיטה השהתה ידו בכף־ידה.
“זהו עניין אחר! כל אדם יש לו הזכוּת לאכול פת־לחם – ואפילו אם צריך הוא להשיגוֹ בכוח!” אמר בנעימה של תקיפות.
היתה דיטה יושבת ומהרהרת עד שהוסחה דעתה ממכונת־התפירה שלפניה. מצטערת היתה על זה שאמרה, ועל משהו שלא אמרה – ושלא תוּכל אולי לעולם לאוֹמרוֹ. אילו היה קארל צריך לה, כי עתה היתה נשמעת לתשוקתה הפּנימית ביותר ומצייתת לו. אלא זו הצרה שהיא הצריכה למישהו שיעמיס על עצמו חלק מתלאותיה. למה איפוא אין הוא בא שעה שהיא צריכה לו? למה חייב תמיד הנצרך לפשוט יד? למה אין הוא פורש עליה את חסוּתוֹ ומשעבדה לרצונו? שמא מתוך התחשבות ברגשותיה – שמא מאמין הוא שאחר עדיין חי בלבה?
הדין היה עם קארל: העלמה יינסן היתה נצלנית גסה ופשוטה. אילו היתה העבודה מצוּיה בשפע במקצוע־הצוָארוֹנים, כי עתה יכלה דיטה לעבוד מישרין בשביל בית־מסחר סיטוני ולהשׂתכר יפה. אלא שהזמנים הקשים אילצו פועלים רבים לענוב צוָארוֹן רק באחד בשבת. ומחמת כך נצרכה דיטה לעבודות־חוץ. אבל רוב ימי השבוע מצוּיה היתה בבית ומטפּלת בילדים; אגב טיפּול ראתה באיזו מידה מוזנחים היו.
יום אחד בשוּבה בשעה מוקדמת מהרגיל לא מצאה לאַנַה הקטנה: זו הלכה לשוֹטט ברחובות הכרך! כבר אירע פעם מעין זה, אלא שפטר החזירה בעוד מוֹעד, ולפי עצתה של ראסמוסן להעלים את הדבר מדיטה. עמדה העלובה תוֹהה ומבולבלת; פּשטה סינוֹרה וגלשה לרחוב והתחילה מכתתת רגליה בכל הרובע כולו ושואלת לכל הילדים שנזדמנו בדרכה אם ראו את אַנַה. ושמא אירע לה משהו חס־ושלום!
לא רצתה להעלות זה אפילו על הדעת. במקרה הטוב ביותר, תובא לתחנת־המשטרה! מחשבה זו גרמה לדיטה שתהא גונחת מצער; אנוסה היתה להשתהוֹת תחתיה כדי לשאוף רוח, כשידה לחוצה אל לבה שבו מחלחל היה כאֵב משגע. לכשיוָדע למשטרה דבר קיומו של קנה הקטן, תקום ותהרסנו. אין המשטרה רואה בעין יפה קן כזה; אין לה כל רשות לגדל ילדים! בוכה בכי חרישי חזרה הביתה ותקוָה עוממת בלבה שהילדה חזרה בינתיים. פטר והזקנה ישבו על אדן החלון והביטו למטה. מפּניהם ניכר היה שאַנַה לא חזרה.
אין לה איפוא ברירה אחרת אלא לילך למשטרה – נגזר עליה שתניח בעצמה את ראשה על הגרדום! עלתה להחליף שמלתה.
“אַנַה כבר ברחה פעם,” אמר פטר. “אבל אז תפסתי אותה.”
הזקנה עשתה לוֹ סימנים שימלא פיו מים. “מה – כבר ברחה פעם?” נצטעקה דיטה צרודות.
“כן – מצאתי אותה ברחוב אדל. אמרה שרוצה ללכת לסבתא שלה.”
לא יצאה שעה קלה ודיטה מצאה את עצמה מכתתת רגליה לרובע ניבודר, שם התגוררה קרובה זקנה של אבי אַנַה, אלמנתו של סַפּן. ישישה מופלגת היתה ולא משה רוב ימיה ממיטתה; הילדה ביקרה אותה פעמים אחדות עם אביה.
שעדיין תהא אַנַה זוכרת ישישה זו ושתמצא בעצמה דרכה למעוֹנה – הרי זה שגעון פשוטו כמשמעו! ואף־על־פּי־כן מצוּיה היתה שם; הזקנה אמרה שאמנם רצתה בזה הרגע לשלחה הביתה בלוויית נער.
“כל־כך הבהלת אותי, ילדה,” אמרה דיטה בדרכן הביתה, “שחשה אני דקירות בלב.” היתה מהלכת כשזרוֹעה צמוּתה ללבה כדי לשכך את הכאֵב המחלחל בו. היא כבר תספוג מידה מכות נאמנות! וגם לראסמוסן הזקנה תשמיע דברי כבוּשין קשים – על שמסתירה היא סודות ומרגילה את הילדים להעלים את האמת מאִמם! דיטה היתה רגוזה מאוד.
אבל הדרך הארוכה והמייגעת, הפּחד וההתרוצצות שהביאוה לידי אפיסת הכוחות, הפיגו את כעסה. וטוב כך, אחרת עלוּלה היתה לשכוח את עצמה – ואחר כך להתחרט. וכי אין ראסמוסן זקנה טובה ומהוגנת המשגיחה במיטב יכולתה על הילדים! ואַנַה – וכי היא עצמה לא היתה נוהגת לברוֹח בילדותה מ“קן־העורב” אל סבתא שלה! ואילמלא לארס פטר – לא היתה אמה דשה לה בכל פּעם את בשׂרה?!
לארס פטר, מה חביב ומאריך־רוח היה! היה משמש לה תמיד חסוּת ומגן. ובמה גמלה לו? ברעה תחת טובה, הנה מה ששילמה לו! לפתע־פתאום תקפו אותה רגשי נוחם; הפּחד והכעס והרוָחה הביאוה פתאום לידי כמיהה של התפּייסוּת. לבה היה כה הומה תודה על שהוחזרה לה הילדה בריאה ושלימה, שברצון תלתה את כל הקולר בצוָארה שלה – היא נשתוֹקקה מאוד להראות למישהוּ רגשי הוֹקרה, וכיוָן שסינה היתה הבריה היחידה בעולם שלה נטרה אֵיבה קלה, מצאה שבדין שתהא מתנצלת לפניה. וכי מה רע יש ברצון לעלות לגדולה? עקרת בית חרוצה היא ואשה טובה ומסורה ללארס פטר.
וכשהילדים שכוּבים היו במיטה, קמה והלכה לבית אבא. מצאה למשפּחה יושבת וסועדת פת ערבית, ומשנכנסה נתלתה אי־ניחותא בחלל החדר. אלזה והבחור שלה היו מתקנטרים כתמיד; צמד ילדים טיפּשים היו. אמש רקדה אלזה עם מישהו, וממילא רגז היאלמאר. “אחר־כך החזיק לך את היד – ראיתי זה היטב!” אמר בפנים קודרות.
“אתה, מוּטב לך שתשתוֹק!” הטיחה לו אלזה. “וכי לא נשקת למארי על עוֹרפּה בשעה ששׂמת את הגלימה על כתפיה? – ראיתי זאת היטב!” וכך היה הקינטור נמשך מזה הצד ומזה הצד עד שאלזה קמה ופרשה למטבח ומררה שם בבכי.
“זוּג יוֹנים אַתם!” אמר לארס פטר; סינה שתקה.
אבל לא יצאה שעה קלה וחזרו ונתפּייסו. הערב ילכו לתיאטרון.
“הרי זה חג אמיתי ליהנות מרגעים אחדים של שקט,” אמר לארס פטר משהלכו להם. קם וגרר את הכורסה אל המנורה וישב בה לעיין בעתון. החתן היה מתרווח תמיד בכורסה שעה שהיה שם.
“למה מסתובב הוא תמיד כאן?” שאלה דיטה.
פשוט, משום שאין לו להיכן ללכת, ומשום שאין הוא מרוויח הרבה ועליהם להזמינו תכופות לארוחות, אחרת יהא יושב בתענית.
“וכי לא מוּטב היה שיעשה לו כאן דירה של קבע?” שאלה דיטה בקורטוב של אירוֹניה.
“דיברנו על כך, אני ואמא,” אמר לארס פטר בכובד ראש. “אבל אם האהבה ביניהם לא תהא לאורך ימים, הרי שמוטב לא להיות משפּחתי יותר מדי.”
לדיטה היו דעות אחרות בעניינים כגון אלה; אבל מיהי שתביע כאן דעות, לכן שתקה.
באויר ריחרחה שאין הכל כאן כשוּרה. “היאך העסקים?” שאלה.
“דלים ועלובים,” השיב לארס פטר. “האנשים שפּרנסתנו תלוּיה בהם אין בכוחם לקנות שום דבר.”
“אבא קונה ביוקר מדי – ומוכר בזול מדי,” אמרה סינה.
“וכי אפשר להתפּרנס מעניוּתם של אחרים,” אמר לארס פטר. “אין זה קל כל עיקר לקנות ממישהו שמיכה או משהו בדומה לזה שעה שאתה יודע שלא יהא לו במה להתכסות בלילות של צינה. ועוד לנצל את דחקוּתם ולקנות מהם את החפצים בזיל־הזול – לא, אין זה מן הדברים הקלים!”
“תכופות מניח אבא את חפציהם בידיהם ומלווה להם כסף – בשעה שהוא יודע שהם צריכים לאותם החפצים צריכוּת יתירה.”
“כן, ואחר־כך הם עוברים למדרכה השנייה ומוכרים אותם החפצים למתחרה שלי – ואני, איזו פנים יש לי אז! לא, אין זה קל כל עיקר.”
סינה צחקה: “לא, לא. בדרך כזו אין מתעשרים.”
“הרי אין אַת מתכוונת לוֹמר שאנו צריכים לפשוט עורם של עניים?”
לא, סינה לא נתכוונה לומר כך – אבל רוצה אני לומר שאי־אפשר לשבור את החבית ולשמור על היין! אלה שאין בלבם שמץ של רחמנות צוברים הון, ואנו עומדים בפני פשיטת־רגל – החושב אתה שבדרך כזו נמצאים העניים נעזרים יותר?"
“לא, אין זה קל כל עיקר – גם אנו רוצים להתקיים. אלא שעניין ארוּר הוא להתפּרנס מדחקוּתם של אחרים – וזהו מה שסוחר בחפצים משומשים חייב לעשות.” כל הפרקמטיה הזו הביאה את לארס פטר לידי דכדוּכי נפש קשים.
אבל משקמה סינה ונכנסה לחדר־השינה ונטלה לתינוק שנתעורר ובאה והניחתו בחיקוֹ של לארס פטר, מיד נתיישבה עליו דעתו. שוב מסתמנת לה לסינה כרס, שוב יזכה לארס פטר להיות אבא! בהעמדת ולָדוֹת בלתי פוסקת זו היה משהו שעוֹרר משום־מה בדיטה רגש של אי־ניחותא. ואף־על־פי־כן נעים היה לראות כמה נעוּרים ורעננות היו קופצים על לארס פטר משקיבל תינוק לבין ידיו. היה מטלטל בספיחי השׂיער שבראשו ומרטיב ברירוֹ את ירח־הקרחת שבקדקדוֹ וצוֹרח משמחה. וכזה זכרתו דיטה מימי ילדוּתה – קוֹלני, עליז, והפּעוטות היו פשוט משתגעים אחריו. ולפני “קן־העורב” היה מלהג ומתקנדס עם עדר אחר של ילדים – שנשמט באורח מסתורי מחייו.
לארס פטר אינו מתבלה!
דייר־המשנה מניף את דגלו 🔗
אורח־חיים משונה נהג מר קראמר בזמן האחרון. שוב לא היה עושה לילות כימים במסבאות, אלא חוזר בשעה מוקדמת הביתה ופורש לישון – ותהא הסיבה לכך אשר תהיה. היו ימים שלא היה קם כלל אלא מוּטל מכורבל בשמיכתו וגונח. צינה עמדה בחלל החדר, ולא היה דמוֹ יכול לחמם את גופו. “דמי שלי הוא כחול מדי,” היה אומר, “שמשתייך אני למשפּחה עתיקת יוחסין! חָטמי שלי מעיד על כך.” דיטה היתה מביאה לו את העתון, אך לא היה נותן דעתו לעיין בו.
אין כל ספק שבן־טובים היה; אבל מה מועיל לו מכך אם בני משפּחתו המצוּינים ביחוּס מניחים לו לחיות חיי כלב. הדין היה עם ראסמוסן הזקנה – שמוטב לו לאדם שיהיו לו בעולמו קרובים מעטים ככל האפשר.
יום אחד גררו “זקן־הלבבות” הביתה; מצא לקראמר סרוח נטול־הכרה בסמוך למסבאה אחת, ובקושי רב העמידוֹ על רגליו. אילמלא נזדמן לשם אותו אידיוֹט, כי עתה היתה המשטרה קובעת לו דירה בבית־החולים – בכל רע היה. מרעיד היה ככלב חולה שעה שהשכיבוהו במיטתו. “לא לָגם די יי”ש," מילמל “זקן־הלבבות”; אף כי אידיוט היה, נוטה היתה דיטה להסכים לדעתו.
והיה איפוא מוּטל חולה במיטתו כפי שהתנבא בשעת גילופין, ודיטה היתה מבשלת לו דייסה. “היפּטרי ממנו, הרי זו הזדמנות כשרה מאין כמוֹתה,” היו השכנות משיאות לה עצה; “מה, תהיי מפרנסת שיכוֹר שכזה! שהמשטרה תיקח אותו לבית־החולים!”
אבל לבה של דיטה לא הניח לה לעשות זאת. דייר שלה היה, וזה תירץ ויישב הכל. אפשר שצריך לתלות קוֹלר מצבוֹ בצוָארוֹ שלו – שעשה את המסבאות והפונדקים דירת קבע לו, שסבא ולא אכל דיוֹ. אבל לא דיטה תהא דנה אותו לכף חובה – כי לכך יש צורך לחַטט יפה ולמצוא את העילה לפורענות שהביא על עצמו. שרוּי היה בדחקות ובצרה – זה היה די בשבילה.
לא ברור היה מחלתוֹ מהי. קארל הכיר רופא אחד שעמד לצדם של הפּועלים הבלתי מרוּצים, והלה לא יהא מבקש אף פּרוטה אחת אם יקראוהו למיטתוֹ של קראמר. אלא שהלה לא רצה לשמוע על כך; מחלתו שלו לא איכפּת לו, היה מוּטל ומתלוצץ על מצבו. “הרי אַת יודעת יפה מה כואב לי,” אמר בנעימה של קינטור. “הרי אידיוֹט לחש לך. ואידיוט זה יודע מה הוא סח.”
יום אחד דפק על גבי הקיר ופניו קורנות היו שעה שנכנסה דיטה. “בתום־לבב רוצה אַת לדעת מה כואב לי?” שאל בכובד־ראש. “אם כן הבה ואגיד לך: דמי שלי מורעל! הוא נתרעל בשעה שעמדתי פנים אל פּנים עם הוד־מעלתה – עם אשתי לשעבר. שאיתלה אם פּרצופה שלה גרם לי קורת־רוח.”
שומה היה על דיטה לדאוג לכך שיהא אוכל משהו, אחרת עלוּל הוא למוּת מיתת רעב. “נוּ, מה שלומך, מר קראמר, יש בדעתך לקום היום?” שאלתו בבוקר, שעה שהביאה לו ספל קפה.
“אין אני יודע. הרשאי אני לשאול לשם מה צריך אני לקום?”
“כדי להשׂתכר קצת כסף – וכדי לנשוֹם קצת אויר צח. הרי תגוַע כאן לאט־לאט.”
“אז מה־בכך! כלום יפגע זה במישהו?”
לעת צהריים היתה מביאה לו מעט תבשיל חם – ככל אשר השיגה ידה.
“למה, לעזאזל, מביאה אַת לי זה? אכלי בעצמך את התבשיל שלך והניחי לי!” אומר היה. “אין אני רוצה במרק־הרחמנוּת שלך!”
“אבל קפה חייב אתה לשתות,” אמרה דיטה בתקיפוּת.
“קפה זהו דבר אחר – זה כלוּל בשכר־הדירה,” היה מסנן בריגוז. וַדאי שהקפה כלוּל היה בשכר־הדירה, אבל כיוָן שלא שילם שכר־דירה שלו, הרי שדין הקפה היה כדין המרק. ודיטה היתה משאירה את התבשיל והולכת לה, ובבואה לעת ערב מצאה לצלחת מרוקנת עד תומה. ומר קראמר היה תולה בה עיניים רושפות זעם.
“עכשיו אַת צוהלת, אה?” אמר. “עינייך אומרות שאַת כולך צוהלת. אימתי מאושרת האשה, שעה שהיא משיגה את מבוּקשה, ואפילו תביא אחר כך צרות על עצמה. יודעת אַת, פרוּ האנסן, מה שאַת חייבת לעשות? לא! חייבת אַת לסלק אותי מכאן! כי לעולם לא תקבלי ממני את שכר־הדירה שלך! אפילו אם אתעשר בן־לילה. בנת?”
"אתה סתם אומר כך – אין אתה רע כל כך. אתה רק מעמיד פנים של רשע. לאמיתו של דבר – – "
“מה לאמיתו של דבר?” זקף ראשו. “למה אַת מתכוונת?” רטן.
“לשום דבר!” דיטה קפצה את פיה; עכשיו היתה היא שרוּיה במצב־רוח של קינטור.
“לשום דבר לא נתכוַנת, אה? אני אגיד לך למה שנתכוַנת. שלאמיתו של דבר יש בי נפש טובה ומהוגנת, אלא שנשתבשתי בדרך־של־קוֹצים. כן, אין מניחים לנשמות מהוגנות לרדת לטמיוֹן. יש צדקנים ורחמנים בזה העולם. אבל אַת משתייכת לסוג הנשמות הטובות והטיפּשות, ומשום זה אין אני סובל אותך. בני־אדם טובים וטיפּשים ראוּיים שיפשטו עורם מעליהם.”
“פושטים עוֹרם מעליהם גם בלי עצה שלך,” אמרה דיטה וסגרה מאחריה את הדלת ברעש.
“נתכוַנתי בפועל־ממש – לא בדרך משל אלא בפועל ממש, אַת מבינה!” צעק אחריה. דיטה שמעה יפה אבל שׂמה עצמה כלא שומעת.
וכך היה מוּטל ומלהג. קשה היה לדעת אם הוא באמת חולה או שכולו מרירוּת ולענה.
“אַת מאמינה בצדק, לא כן, פרוּ האנסן?” אמר בוקר אחד שעה שדיטה הביאה לו את הקפה שלו.
“אני לא יודעת – אפשר שאני מאמינה,” השיבה דיטה.
“כן, אַת מאמינה – אין כל צורך לנחש; זה חתום לך בפניך! מכל מקום מאמינה אַת שיכול אדם להיות תמים־דרך – ומאמינה אַת ברחמנוּת – ויקחני השד אם משקר אני! וכי חייבים להושיט עזרה לאלה השרוּיים בדחקות, אה? וביחוד לברנשים ירודים מסוגו של מר קראמר, שראו פעם עולמם בחייהם, לא כן? אבל יודעת אַת כל זה מהו? אמש הפכתי והפכתי בכך ובאתי לידי מסקנה שכל זה הוא הבל ואווילות. כי מה פירושו של דבר שנתהפּך הגלגל על פלוני־אלמוני? לוּ מכרתי מצפּוּני לשׂטן ומקבל תמורתו מחיר טוב, לא היה איש אומר שירדתי עד שפל המדרגה. אבל כיוָן שעמדתי בנסיון וקיימתי את הנקיון בדיר־החזירים שלי, ממילא מתגלגל אני במדרון, ממילא שלוּמיאל אני. וכי פלא הוא שאדם מתמכר ללגימה? נקח למשל את הדוגמה שלך. טיפּשה כפוּלה ומכוּפּלת אַת, אבל הלב שלך הוא במקומו הנכון. אַת האשה המהוגנת ביותר בכל גוש בניינים זה – כן, כן! אבל מטאטאת אַת המדרגות של גוב מזוהם זה, וממילא קרוּיה אַת פרוּ מטאטאת־המדרגות, והנקבה הבזוּיה ביותר שבגוּש זה סבורה שיש לה הזכות להביט עליך מגבוה – הרי מטאטאת־מדרגות אַת! וכי פלא הוא שאדם מתמכר ללגימה? בני אדם מנוּוָלים שפלים הם, הנה מה שהם.”
“יש לשעֵר שיש גם מנוּוָלים,” הסכימה דיטה.
“כולם מנוּוָלים הם, זהו הדבר העצוּב. ואילו גיליתי אמת זו רק לפני שנים אחדות, לא הייתי מוּטל כאן ומזיע יי”ש ולענה. אבל האֵל או השׂטן שברא את קראמר עשאו אופּטימיסט, וכי אין אַת רואה – עשׂאוֹ חמור מהלך על שתיים שהאמין בטוב. ראיתי עצמי יצור נעלה שנברא בצלם אלוהים שאחריות מוטלת עליו – היו לי אידיאלים נשׂגבים. השד יודע מנַיִן לקחתי אידיאלים אלה – בסביבה שלי לא היו אלה מצוּיים כל־עיקר. הבחור־בעל־האידיאלים – כך היו קוראים לי. וַדאי, חייב אדם להוֹקיר ולכבד מחשבות נאצלות – כל עוד שאין הן מביאות אותך לידי מעשה של שטוּת. והאידיאלים שלי תבעו ממני, אם אפשר לומר כך, שאהא עושה מזמן לזמן מעשה של שטוּת.
"אבל להכעיס האידיאלים התנהל הכל למישרין; עמדתי בבחינות, זכיתי במשׂרה טובה, הולכתי לחוּפּה בחורה בעלת נדוניה וירושה לעתיד לבוא, וסידרתי לי בית הדוּר־נאה – להכעיס האידיאלים, כפי שאמרתי. האידיאלים שלי לא הועמדו לפי שעה בשום נסיון של חשיבות, כפי שאַת רואה. היו הכל תמהים ומשתוממים – שאידיאלים והצלחה יכולים לדוּר בכפיפה אחת. כלל לא קשה היה לקיים אז אידיאלים. בחינת קישוּט היו; חייב אדם לטפח לשם נוֹי אידיאלים אחדים. ראית מימיך חזיר עם סתימות־זהב בשיניו? אני ראיתי. וכי פלא, איפוא, שאדם מתמכר ללגימה?
“כלָלוֹ של דבר, יום אחד בא הנסיון, וטלגראמה היא שגרמה לו. אותו ספסר אדיר שיסד את חברת הטלגראף, סבור היה שיש לו זכוּת־בכוֹרה להציץ לתוך הטלגראמות – לרבוֹת באלה של יריביו. וזהו הטעם האמיתי למה יסד את חברת הטלגראף – ולא על מנת לשמש את ארצו כפּאטריוט טוב, כפי שנוהגים לומר על דרך המליצה. אבל מזכירוֹ של אותו ספסר אמר: לא! סודיות הטלגראמות בחזקת קודש היא שאסור לחללה – כך טען.”
“וצדק בהחלט!” אמרה דיטה. “ואין בכך כל מעשה של שטוּת.”
“טועה אַת, מעשה אידיוט גמור נהג! כאילו איכפּת לי כלשהו אם הכלבים זוללים את החזיר או אם החזיר זולל את הכלבים. אֵלי שבשמים, איזה שוטה הייתי. ידעתי יפה שעלול אני לשלם ביוקר רב בעד מעשה כזה; אבל חשתי את עצמי גיבור שעה שהושלכתי החוצה; ראיתי את עצמי מעוּנה שקידש את הצדק. וכולי מתייהר במצפּוּן זך התחלתי מחזר על פּתחי לשכותיהם של יריביו; לא היה בי אף נדנוד של ספק שיקבלו את הגיבוֹר בזרועות פּתוחות; אבל היתה טעוּת בידי: הדלתות סגורות היו! לספסר אדיר יש זרועות ארוכות – איש לא העיז להכניס את הגיבור. נמצא אחד שהציע לי מעין הצעה כזו: הוא ישתדל להחזירני למשׂרתי הקודמת בתנאי שאניח לו להציץ לתוך הטלגראמות של אותו ספסר. כולם הם כך. כאדם מהוגן לא יכולתי להביא להם כל תועלת שהיא – כבלש, כן! וכי פלא הוא, איפוא, שאדם מתמכר ללגימה?”
“אבל למה לא פנית לעתונים?” שאלה דיטה. “הרי הם מגינים על אלה שנעשה להם עוול!”
“העתונים – הה, תמימות קדושה!” הרים קראמר עיניו כלפּי שמים. "פניתי אל העתונים, ילדת התוֹם – כי גם שוטה תמים הייתי אז, והסניגורים הללו ענו לי שאין זו מחובתה של העתונות להתקיף אחד מבניה המסוּרים ביותר של המולדת, – כך אמרו. וכנראה שטילפנו בלי שהיות להוד־מעלתו הספסר – כדי לסחוט ממנו כסף על סמך כך. ואין זו סברה גרידא, כי ימים אחדים לאחר זה פירסמו כל הסמרטוטים מעשה במשוגע שפּוּטר משירוּתוֹ של הפינאנסי הגאון בשל הזנחות קשות; האיש הדגוּל הראה מידה של נדיבות־לב והניח לו ללכת בלי להענישוֹ, ואותו מטורף משלם לו רעה תחת טובה – משמיץ את שמו ומאַיים אפילו על חייו. הכל ידעו שמתכוונים לי; ובזה נחתך גזר־דיני; אפילו בני משפּחתי הקרובים ביותר התחילו רואים בי אדם בלתי שפוּי; וביום בהיר אחד נעשיתי לא יוצלח־גמור ומנוּדה מהחברה; אשתי החמוּדה התחילה לרדת לחיי, ויום אחד אָרזה את חפציה וחזרה לבית אמא. כך היו פּני הדברים!
"משהגיעו הדברים לידי כך שהכל סברו שנשתטיתי – יודעת אַת מה שעשיתי? הלכתי וקניתי צרור־פּרחים גדול ונשאתי רגלי אל הוד־מעלתו, הספסר הגאוני ופאר האוּמה. מצאתי אצלו כמה וכמה מברכים, שכן חגג יום־גנוסיה שלו או משהו בדומה לזה; הגשתי לו צרור־הפּרחים בצירוף צרור־של־ברכות צורבות כגחלי־אש. תודה לך, אמר לי בחיוך – אני מודה לך מקרב לב! ותחב ליד שטר של מאה כתרים. כך היו פּני הדברים. אותו חזיר ניצחני שנית. וכי פלא הוא, איפוא, שאדם מתמכר ללגימה? מביתו נכנסתי ישר למסבאה. סבאתי כחזיר – כדי להרגיש ששווה אני לכל החזירים. לא תוּכל לעמוד בהתחרות – כך אמרתי בלבי – אלא אם כן תהא מתפלש כהוֹגן ברפש!
“וכך באתי לידי אומנות זו של הגשת פּרחים וברכות לאנשים חשובים. בתחילה לא היתה זו אומנות רעה כל עיקר; כי מהפך הייתי את הסכין בתוך הפּצע, אם אפשר לוֹמר כך, לנגד עיניהם; ולכן היו פותחים ארנקיהם כדי להיפּטר ממחזה זה. את כל הכנופיה כולה ביקרתי – בזה אחר זה; והפּרחים לא היו יקרים ביותר, אַת מבינה. אלא שלאט־לאט נשתכחה מהם סיבת העניין – ונשאר רק שיכוֹר עלוּב שאפשר לפוֹטרוֹ בכתר או כתריים.”
“חשבתי שבעיקר ביקרת שחקנים וסופרים וכדומה,” אמרה דיטה.
“זה היה אחר כך, כשדלתותיהם של העשירים ננעלו בפני ולא נשתיירה לי ברירה אחרת. כן, כן, שתיתי את כוס התרעלה עד תוּמה – משום שהאמנתי בעולם. מצוּיים רק שני סוגים של אנשים – מהוגנים ומנוּוָלים; והמנוּוָלים מושלים בכיפה. המהוגנים יורדים תהומה, משום שכבדים הם מדי. הבחור שלך רוצה לתקן את החברה; שמעתיו מדבר בעד הקיר והייתי מבודח מאוד.”
“קארל באקגארד איננו הבחור שלי,” אמרה בהסמקת פּנים.
קראמר דחה משהו בידו: “בלי סודות מן הלב, בבקשה ממך. הוא רוצה לתקן את החברה – זוהי הנקודה היחידה המעניינת אותי. היודעת אַת מי אשם בדלוּתוֹ ובדחקותו של הפּרולטאריון? ההגינות, יקירה שלי. שחררי את העולם מההגינות, והבעיה תיפתר!”
וכך היה מדבר והולך שעות על שעות. דעתו היתה צלוּלה עליו; נימה של רוֹך היתה מחלחלת בקולו, אלא שחולשתו גברה מיום ליום.
למחרת התחרט על שדיבר עם דיטה בגילוּי־לב כזה. “סיפּרתי לך אתמול המון שקרים,” אמר. “אבל אַל תאמיני בכל מה ששמעוּ אָזניך.” אבל דיטה ידעה במה להאמין. אמא גייסמאר התחקתה ומצאה אַת השתלשלות ענייניו המשפּחתיים. הוא נשוּי היה לבתו של סוחר עצים עשיר הגר בחווילה בסמוך לחוף הים. שאר בנותיו של אותו סוחר נישאו לאנשי צבא וניתנו להן נדוניות נאות מאוד.
מוזר היה שלפתע־פתאום הניח את משוֹטיו מידיו, שלא נתאווה כלל ללגימת יי"ש. אבל אהב לדבר; הוצרכה דיטה להביא אַת מלאכתה לחדרוֹ ולשבת עמו. וקראמר היה מפליג בקול חָטמני ומספּר לה בז’ארגון בתי־המרזח על התחבולות והתכסיסים שבהם מסתייע היה לקיים את אמנות־הברכות־והפּרחים. היה מביא לשחקנים ולזמרים צרורות־פּרחים בשמה של “מטרונה כבוּדה אחת הרוצה בעילום שם” – בשל מעמדה בחברה, כמובן; היה מביא לסופרים שזכוּ להוציא ספר ראשון – אַת “ברכתה של האוּמה”; קנה לו דריסת־רגל אפילו בחוגי הפּרקליטים ובתי הדין ומשמש “שופר לריבואות האלמונים.”
“אבל זה איום ונורא,” צחקה דיטה, “מנַיִן היו לך כל הרעיונות האלה? אני חסרה הייתי שׂכל לכך.”
“איום ונורא – כלל לא, אלה היו מעשים של טוב־לב ושל חסד; אין אני סבוּר שרבים הם האנשים שגרמו קורת־רוח מרובה כל־כך כקראמר־המברך. ומה טובת־הנאה היתה לי מכל זה? כן, יפה אמרת שצריך מוֹח לכך! היתה זו מתיחוּת בלתי פוסקת של תיחבול ותיכסוס כדי שהעסק לא יתפּורר. הרי לא יכולתי להראות פּני תכופות מדי באותם המקומות. יכולני לומר שפּיתחתי ענף חדש בתעשייה הלאומית. חבל מאוד שלא יהא מי שיטוֹל מיד הקוֹנצרן לכשאלך לי. הרוצה אַת בטוּבך ללכת ולמַשכן את הבגדים שלי?”
לא, אין דיטה רוצה לעשות זאת. “אין אתה יכול להישאר בלי חליפה אחת ויחידה,” אמרה.
“לא אקום עוד לעולם,” אמר. “אני גמור ומחוסל. וזוהי מחשבה נעימה ביותר. אני מוּטל לי כאן ומתהנה מהעוּבדה שמעתה ואילך פטוּר אני מכיתוּת רגליים כאן עלי אדמות. תהא זו שמחה שלא תשוער לישב על קצה ענין רווּי־גשם ולשיר הללוּיה – ולצחוק במלוֹא פה לכל המחזה כולו.”
לאחר הצהריים, שעה שדיטה נעדרה מהבית, קרא קראמר לראסמוסן הזקנה והפציר בה שתלך למַשכן אַת בגדיו. “קחי גם את הנעליים ואת הכובע ואת המקל,” אמר, “אז לא תהא כל סכנה שאחזור לכאן כצל־רפאים!” וכך נשאר בכותנתו לעוֹרוֹ.
אבל יום או יומיים לאחר זה קם פּתאום ממיטתו ורץ לתוך המסדרון; אבל מיד צנח תחתיו נטול־הכרה והנשים הוצרכו להבהיל את עוזרו של האופה שיחזיר את קראמר למיטתו. “יוטלאנדי הוא, ואפשר לסמוֹך עליו!” אמרו; ולייבורג בא ונטלו לקראמר בזרועותיו ובנחת ובקלוּת כאילו תינוק היה, והחזירו למיטתו. דיטה שוב לא התנגדה לכך שישלחוהו לבית־החולים; היא נתייראה להישאר עמו לבדו בלילות. אלא שקל יותר לומר מלעשות; יהא עליה להשיג תעודת־רופא ולהמתין עד שתתפנה מיטה בשבילו; וזה עלול להימשך עידן ועידנים. לראסמוסן הזקנה, למשל, הודיעו שנתפּנתה מיטה בשביל בעלה שנה לאחר מותו.
“זהו עניין קל מאוד – כשמכירים איזה שוטר,” אמרה אמא גייסמאר. “המשטרה – זו יכולה לעשות הכל.” וכיוָן שלאשת העגלון אולסוֹן היה אָח שוטר, שלחו לקרוא לו. הלה הזמין אַמבולנס וזה העביר את קראמר לבית־החולים. “צריכה אַת להודות לאלוהים, פרו האנסן, שאַת נפטרת ממנו.” אמרה אמא גייסמאר לדיטה.
דיטה החרישה; היא נהתה בשפתיים מרטטות אחרי האמבולאנס המתרחק. הפכה גבה וחזרה למעוֹנה בפסיעות כבדות ונכנסה לחדרוֹ של קראמר. השתפּלה על קצה מיטתוֹ והתייפּחה.
חיי יום־יום 🔗
ושוב בא חורף לעולם על שלגיו, צינתוֹ וכפורוֹ. הקיץ הסתלק חיש־מהר; רק אתמול פדו את הבגדים מבית־העבוטות וכבר צריכים לחזור ולמַשכנם. לא היה תנוּר מצוּי בחדרה של סבתא ראסמוסן; ואפילו היה תנור מצוּי שם, מהיכן היתה נוטלת פּחם להסקה. לא יכלה להתחמם בלילות; דמה קלוש מדי היה; היתה מגבבת על גבי השמיכה את כל בגדיה הישנים, ולא הועילו מאומה. המים היו קוֹפאים בדלי ובכד. קמה דיטה והעבירה את מיטתה לחדרו של קראמר, שהיה מוּגן יותר מפּני הצינה; כן אפשר להניח את הדלת פּתוּחה בלילה כדי שחומו של התנור יהא הולך לתוכו. “שיהא כך לעת־עתה,” אמרה דיטה. “אם יחזור, נמצא משהו אחר בשבילך, אמא.” חייב קראמר לדעת שאם ישוב לאיתנוֹ מזומנת לו קורת־גג. אלא שהחלמתו מוּטלת בספק. דיטה ביקרה אותו פעמים אחדות בבית־החולים; מצבו הלך ורע.
טוב שהזקנה מצוּיה בסמוך; היא תוּכל לשׂים עין עליה בלילות; דיטה ישנה עכשיו שינה שליוָה יותר. ועוד יתרון לכך, קארל יכול היה לעקור מדירתו ולבוא לגוּר במאורתה של סבתא ראסמוסן. ודבר זה פירושו חסכון בכסף ומציאותו תחת גג אחד. הכרח היה לגייס כוחות כנגד האויבים המשותפים – הקור והאַבטלה.
במקצועו של קארל לא היתה עבודה בנמצא, אבל משׂתכר היה מחייתוֹ ממלאכות של ארעי; היה הולך לשוק הירקות, לרציף הנמל, לשוּק הבהמות, לכל מקום שבו היה צל של תקוָה למצוא איזו עבודה של מה בכך. הוא בילה היטב־היטב את נעליו, ומעט הבשר שהעלה על עצמותיו בקיץ נעלם לחלוטין בציִד בלתי פוסק זה, אבל רוחו היתה טובה עליו. את רובה של המשכורת היה נותן לדיטה, ותמורת כך דאגה לו. בערבים היה יושב בחדרה ומעיין בספר או כותב מאמרים בשביל קונטרס קטן שהמובטלים היו מוציאים אחת לשבוע. פעמים היה הולך לאסיפות.
יום אחד אמרה דיטה: “מה התועלת באסיפות שלך? גם בשנה שעברה אירגנת אסיפות, וכי לא נתרבו השנה מחוסרי העבודה פי כמה! התקיפים והעשירים שׂמים מעט מאוד לב למה שאתם מדברים או עושים.”
“אין אני סבור כלל שאנו עושים עליהם רושם מזעזע,” נענה לה קארל. “אבל האסיפות מסייעות לנו לקיים את עֵרנוּתנוּ – וייתכן שאנו מפיחים רוּח־חיים עוד באילה אנשים. כל עוד אנו יכולים לשפּוֹך החוצה את מררתנו עדיין לא כלו כל הקצין. אבל “השומרונים” נזדרזו משום־מה לפתוֹח השנה את בתי־התמחוי שלהם, והעתונים כבר מתוֹפפים ומרעישים עולמות כדי לסייע לגבאים במגביותיהם; מזה ניכר שהם קצת־קצת מתייראים מאתנו.”
“האין אתה חושב שלבותיהם של העשירים מתרככים מעצמם בשעה שהם רואים את כל העוני האיום הזה?” שאלה דיטה.
“ייתכן. על כל פּנים מוכרחים הם תחילה לראות את העוני והדלוּת כדי שיהיו נזכרים בקיומם. אין איש שׂם לב לכלב המוטל לו בפינה ומלקק את פּצעיו. משום כך החלטנו לארגן תהלוכה שתעבור בכל העיר כולה, ובה ישתתפו אלה שנפגעו ביותר מהאַבטלה; יהיו צועדים בסך עם נשיהם וטפּם, וגם עם מטלטליהם שיוטענו על עגלות־יד: שתראה המטרופּולין את כל עושרה ותפארתה של דלת העם! רוצה אַת להשתתף? התהלוכה תתקיים כנראה בפרוֹס חג־המולד, כיוָן שאז הלבבות קצת רחמנים יותר מבכל ימות השנה.”
לא, אין לדיטה חשק כלשהו להציג לראוָה את סמרטוטיה; מעדיפה היא ללחום את מלחמתה לבדה. “לשם מה רוצה אתה לעשות זאת?” שאלה. “איזה רעיון משוּנה!”
“אנו תובעים כבוד לסמרטוטים ורוצים לגרש את הרחמנוּת לתוך חור־עכברים; לא יזיק כלל אם נראה להם מה רבים אנַחנו! אבל ייתכן שמוטב היה להמתין עד לעיצומו של החורף. עדיין מוקדם במקצת!”
“מדבריך שומעת אני כאילו מספסר היית בדלוּתם ובדחקותם,” אמרה דיטה באבק־נזיפה.
“והדין עמך. בעצרותיהם של יראי־השמים אומרים היו שכל עצמם של העוני והיסורים הם להחזיר את האדם לאלוהים. רק עכשיו נתחַוורה לי משמעותו של זה – יש להפוך בני־אדם רעבים לנשמות רעבות!”
דיטה תפסה במעומעם משמעות עמוקה יותר המקופלת בדבריו. “אבל מה תעשה עם אלה שאין להם הכוח להיעשות נשמות רעבות, שאין הם רוצים אלא פרוסת־לחם שעה שהם חשים רעב – אני, למשל?” שאלה בכובד־ראש.
קארל תלה בה עיניים של תמיהה ושל שמחה; זו הפּעם הראשונה שהניחה ליחס של זלזול והביעה מחשבה משל עצמה. “לך אין אנו מביאים כל בשורה. להיפך – אַת המביאה לנו את הבשׂורה.”
“אני? אני המבינה בקושי שמץ מכל דבר?” הסתכלה בו בפנים מבוהלות.
“כן, משום שתמיד יש לך אותם פני־הנפש, הן במזג־אויר נאה והן במזג־אויר עכור; בין שתשבי על כיסא של מלכוּת ובין שתהיי מוּטלת בביב, בטוחני שלא ישתנו פני־הנפש שלך. מאומה אינו יכול להשתנות בך, ובדין שלא ישתנה, כי בבחינה מסוּימת צועדים אנו לקראתך. כשם שדופק לבך שלך, כך צריך לדפוק לבו של עולם, ואז עתיד עולם זה להיות מתוקן באושר.”
“אין אני חושבת שתהיה ברכה בכך,” אמרה דיטה בפנים סומקות, “משום שהלב שלי נעשה מטורף יותר ויותר. פעמים הוא מכה כפטיש, ולפתע הוא משתתק. אלך לראות אם אקבל כיכר־לחם, ואז נשתה קפה.” אותו זמן היו מתפּרנסים בעיקר על לחם וקפה. קמה ממקומה וכרכה סודר בכתפיה.
“ובינתיים אלך לראות מה שלומו של הסמרטוטר הזקן,” אמר קארל. “זה זמן רב שלא ראיתיו.”
“אמור לראסמוסן הזקנה ולילדים שיבואו לשתות קפה,” אמרה דיטה. “הם תולים לבנים בעליית־הגג. הבא גם את הסמרטוטר, אם הוא במאורה שלוֹ. ואמור לראסמוסן שתעמיד את הקומקום על האש.”
בחנותו של האופה עמדה פרוּ לאנגהאלם, אשת המורה, ובררה לה לחמניות וכעכים לקפה שלאחרי הצהריים. הריוֹנה כבר נתן אותות בולטים, ואין לומר שהיא ביקשה להעלים עוּבדה זו; אדרבה, ארשת של שחצנוּת טבועה היתה בפניה – וכי יש עוד דבר בעולם שיהא מעניין כהריונה!
“מה שלומך, פרוּ לאנגהאלם?” שאלה אשת האופה לאחר שהוּת־מה.
“נפלא,” השיבה זו מתוך קורת־הרוח. “הלוַאי והייתי במצב כזה כל ימי חיי.”
“ישמרנו האֵל!” נצטעקה מתוך היסח־הדעת אשתו של העגלון אולסון. היא לא נטלה, כמובן, חלק בשיחה; צעקה זו פרחה פשוט מפּיה.
“למרת אולסון היו שמונה ילדים,” אמרה אשת האופה לשון־של־הסבר. “לא כן?”
מרת אולסון הניעה ראשה ניע של הן. “אבל בטן גדולה כזו כמו שיש לגברת לא היתה לי אף פעם,” אמרה. “הבטן שלי היתה נדחקת תמיד אל הגב – ולמַטה.”
פרוּ לאנגהאלם זקפה פנים יהירות: “ואני נושאת את הבטן שלי לפנים – בעלי אומר שכך צריך להיות, שזהו המצב הבריא ביותר הן בשביל הילד והן בשביל האֵם, שכך יש לו לילד מקום רחב יותר. מה דעתך פרוּ האנסן?”
דיטה לא ידעה מה להשיב.
“אגב, כיוָן שאנו מדברים בעניין זה – הייתי רוצה מאוד שאַת תהיי על־ידי בזמן הלידה; אַת יודעת להתהלך יפה כל כך עם הכל. היו לך הרבה ילדים?”
“כשהייתי נערה קטנה כבר מטפּלת הייתי בילדים,” השיבה דיטה, מתוך הרגשה של הכרה עצמית למשמע דברי שבח כאלה.
“ואנו שמחים שאין לנו ילדים,” אמרה אשת האופה. “כשאין ילדים אין צרות מהם. יש די דאגות וטירדות גם בלעדיהם.”
“כן, שמעתי שאתם עומדים לסגור את החנות. כלום באמת המצב רע כל כך? נצטער מאוד אם תלכו מכאן.”
“חמש־עשרה שנה עבדנו כחמוֹרים, ואנו עומדים במקום שעמדנו. בעלי יעבוד כפועל פשוט, ואז תהיה לנו לפחות הכנסה שבועית בטוחה!”
דיטה דיחקה עצמה לקרן־זוית – כה משונה הוא לבקש בהקפה בנוכחותם של אחרים. לאט־לאט הלכה זו והלכה זו, ואז אמרה דיטה את מבוּקשה.
“אַת רוצה שארשוֹם לך?” אמרה אשת האופה. “לפי הפּנים שלך ניחשתי זאת; כבר מוּמחית אני בניחוּש פנים. אבל אַת כבר חייבת משהוּ, אַת יודעת.”
“רק עד יום שבת,” התחננה דיטה. “אָז אקבל את השכר בעד עבודתי ואשלם את כל החוב כולו.”
“אבל אנחנו החלטנו לא לתת עוד בהקפה; אין לנו האפשרות להפסיד, אלא שקשה להגיד לך לא – אַת בעצמך נפש רחמנית כזו! ומלבד זאת קונה אַת תמיד לחם פשוט בשעה שאין לך כסף. אחרים חושבים להם: כיוָן שאנו קונים בהקפה, שנקנה כבר את הטוב ביותר! וזהו הבדל גדול.”
נטלה דיטה כיכר־הלחם שלה וטיפּסה קלת־רגל וקלת־לב בסולם־המדרגות המתעקל ועולה למעוֹנה. במסדרון התנגשה בגובה מחנות מכונות־התפירה, ונתבהלה כל כך שניתרה תחתיה. “אני בא באמת מאצלך,” אמר הגובה.
“אָה, אבל היום אין לי כל כסף,” אמרה דיטה חנוקת נשימה. “האין אתה יכול לחכות עד יום שבת – אז אשלם הכל.”
“חושבני שאני יכול,” אמר. “אבל שלא תדחי מפעם לפעם; לטובתך אני אומר זאת.” התבהלותה כמעט שהביאתו לידי צחוק. “אין אנו אוכלי אדם,” אמר והחזיר את שובר־הקבלה לתוך תיקו.
חרדה כזו נחרדה! רגליה נתפּקקו תחתיה שעה שעלתה במדרגות הקודרות.
סבתא ראסמוסן התקינה בינתיים את הקפה; הקנקן השפות על הכירה הפיץ ניחוֹחוֹ בחלל החדר. היא ישבה ליד החלון עם התינוק בחיקה וסיפּרה מעשיות לאַנַה ולפטר; עמדו זה מצד זה וזה מצד זה ולא המישו עיניהם מפּניה. המופלא בפניה הקמוטות היה פיה; נטול שיניים, אבל מפיק מרגליות.
אך נכנסה לחדר ניגשה למכונת התפירה והניחה עליה ידה בחיוך. כן, היא עדיין מצוּיה כאן.
“כן, היה כאן לפני שעה קלה, הגובה הזה!” אמרה ראסמוסן הזקנה. “אבל כנראה שאין הוא רשע גמוּר.”
“פּגשתי בו במסדרון ונתבהלתי כל כך – שבקושי הביאו אותי רגלי לכאן; הסכים לדחות כבפעם האחרונה. אבל בשבת יש לתת לו את הכסף – ומהיכן נקח זה הכסף?”
ראסמוסן הזקנה ניענעה ראשה בארשת־פּנים שממנה נסתבר ברורות שיודעת היא יפה־יפה שאין דיטה יודעת מהיכן תקח כסף בשביל אותו גובה. “כמה כבר שילמת בעד זו המכונה?” שאלה.
“חמישים כתרים, אמא!” ענתה דיטה בגאוָה, וחזרה וליטפתה בחיבה.
“אם כך, אין אַת צריכה להיות מודאגת – עדיין מוקדם מדי. הם לא יגלו את ציפרניהם אלא לאחר שתשלמי רובו של הכסף. לפי שעה לא כדאי להם לקחת ממך את המכונה. אבל היי זהירה – מכירה אני בעלי חנויות אלה; נוחים הם כל זמן שאַת מרגישה עצמך בטוחה. דומה זה למישחק שמשחק החתול עם העכבר; יום אחד יוציא זה את ציפּרניו.”
כל דבר הקשור בתשלומים לשיעורין הילך זוָעה על הזקנה. דיטה לא התייחסה לדבריה ברצינות יתירה. “אמא, אַת רואה תמיד שחורות,” אמרה ולָפתה את סנטרה.
“טוב, טוב, ראה נראה!” אמרה האשה הזקנה.
אבל מה אירע לו לדוד קארל, הרי הקפה מצטנן. “קראו לו, ילדים,” אמרה דיטה. אותו רגע נכנס.
“לא מצאתי אף צלוֹ של הסמרטוטר, וגם המאורה מפוּנה,” אמר.
“כנראה שסוכן־הבית גירש אותו,” אמרה דיטה. “וַדאי לא יכול היה לשלם, מסכן שכמוֹתוֹ.”
“נדמה לי שהניחו לו לגור כאן בחינם?” אמר קארל.
“כן, אלא שהוצרך לתת דמי־שתייה לסוכן־הבית.”
“אנחנו רוצים לרדת לשׂחק בחצר,” אמרו הילדים משׁכּילוּ לאכול.
“לא. שם אויר רע מאוד. כשאגמור, אלך עמכם לטייל לגני־המלך,” אמרה דיטה.
“גם בגני־המלך יש אויר רע?” שאלו הילדים.
“לא, שם האויר נעים ורענן.”
“אז למה הוא רע כאן, האויר?”
דיטה עצמה לא ידעה טעמוֹ של דבר – “כנראה משום שעניים אנחנו,” אמרה.
וכיוָן שתשובה זו לא הניחה דעתם של הילדים, פנו לסבתא ראסמוסן: “גם בזה אשם השטן?” שאלו לה.
“וַדאי, רק השׂטן אשם בזה,” אמרה הזקנה בפסקנות. "כי בשעה ששוב לא היה לו לשׂטן מה לחטוף ולגזול, הלך והפציר באלוהים שישים כיסוּי של זכוכית על גבי העולם כולו; ואז יצטרכו הבריות לקנות אויר כשם שהם קונים כל דבר – לא בדין הוא שהאויר יהא הפקר – כך טען השׂטן. והיה לו בן אחד שעדיין לא היה לו כל עיסוּק; כל שאר בניו מסודרים היו במשׂרוֹת טובות. אבל אלוהים לא רצה להסכים לכך. זהו הדבר היחידי שאין העני צריך לשלם בשבילוֹ, אמר. מה עשה השׂטן, ישב והפיח את כל האויר הרע לתוך שכונותיהם של העניים; יפה העניוּת לעניים, כזו היתה מחשבתוֹ. ואלוהים לא יכול היה לומר שום דבר לזה. "
“דברי־הבאי כאלה מספּרים לילדים,” אמרה דיטה והניחה למכונה שתהא מזמזמת.
“מה לעשות שלא נולדתי חכמה יותר,” השיבה הזקנה ראסמוסן בפנים נעלבות. “ואולי מוּטב לה לזקנה שלא תהא מדברת כלל.” לפיכך קמה ופרשה לחדרה. אף הילדים הלכו אחריה וסגרו את הדלת סגירה של כעס. שם לא יהא מי שיאמר “דברי־הבאי”, ודי. יודעים הם במה שצריך להאמין.
היוטלאנדי המהוגן 🔗
מר קראמר, דייר־המשנה של דיטה, מת. מבית־החולים שלחו שליח אל דיטה לשאול אם קראמר זה הניח אחריו משהו לכסוֹת הוצאות מחלתוֹ וקבורתו. צרוֹר של שוברות־עבוט הניח אחריו, ותו לא; אין הם יכולים להשתמש בהם. ביקשה דיטה ללכת להלוָיה, אבל לא יכלה להיוָדע אימתי תתקיים. הואיל ואיש לא נטל על עצמו לשלם את דמי הקבוּרה, יסלקוהו בפשטות. לטורח היה על דיטה, ואף־על־פּי־כן חילחלה בה הרגשה מוזרה שהלך ושוב לא תראהו. עם שהעמיד פנים ציניוֹת, לא היה לאמיתו של דבר אלא ילד גדול.
לא היתה שהוּת ללב להתאבל – הכל ורק לא כמירת רחמים על המתים. כי בסופו של דבר מאוּשרים הם – הרי לכך מתוקנים הם. היה זה הקור הקשה, או המחסור הקשה, או איזה גורם אחר שדרס לו נתיב בקרב העניים – מכל מקום עוּבדה היא שאותו חורף אֵרעוּ מיתות חטופות בגוש־הבניינים בשיעוּר בלתי שכיח. ראסמוסן הזקנה טענה שאין זה סתם, שיש דברים בגוֹ.
בוקר אחד מצאו ל“זקן־הלבבות” מוטל מת במאורתו – מחמת צינה. באה המשטרה ונטלה לברמינן, ואגב־כך גם למזרן המסתורי. פרמוהו לאָרכוֹ ולרחבוֹ בתחנת המשטרה, אך מטבעות של נחושת לא היו טמונות בו. משמע שכל העניין שקר־וכזב היה – אף ראסמוסן הזקנה סברה כך. אבל לעומת זה היה אותו מזרן מפוטם בשׂערות, – ייתכן בשׂערותיהן של היפהפיות שלוֹ. ידועים מקרים שגברים היו מקצצים שערן של כל הנשים שעמהן באו במגע. אפשר ואחת מאהובותיו גזזה לו זקנוֹ – משום שביקשה להתנקם בו. כך או כך, את נשמתו הוציא, בכל אופן – העכברים כבר התחילו לטפּל בו.
אגב־סיור נכנסה המשטרה לדירתו של המיסיונר לבדוק את הילד. מישהו הלשין על המטיף; והילד נמצא זנוּח, מורעב ונלקח לבית החולים. מתוך כך נתחַוור שאין הוא יוצא חלציהם של המיסיונר ואשתו; הללו אספוהו לביתם תמורת סכום כסף. וגם משא זה הוסע מעל לבה של דיטה; היא נשמה לרוָחה. היא סבלה מבכיוֹ הבלתי־פוסק של הילד שהיה מבקיע את הקירות ומפלס לו דרך אל הלב ונעשה בעת ובעונה אחת קהוּי בשל התמדתוֹ עד שלבסוף נתעמם לחלוּטין.
הדין היה עם ראסמוסן הזקנה שאמרה: “שעה שהגורל פותח את ארנקוֹ אין שיעור ומידה לנדיבוּתוֹ.” עד שלא סגרו את הדלת מאחרי פורענות אחת כבר היתה פורענות שנייה מטפּסת במדרגות.
יום אחד עמד לו עוזרו של האופה בחצר והרחיץ את עגלת־היד המחוּפה כילה, שבה מביא הוא לחם לחנויות וללקוחות. היה זה תענוג אמיתי לראות את לייבורג מרחיץ ומדיח את עגלת־היד – אהב שתהא נקייה ומצוחצחת. והאיש עצמו היה חרוּץ במלאכתוֹ, לבוּש כהלָכה וכבד־ראש ומיושב בדעתו; שעה שעשה בחצר מצאו להן המשרתות כל מיני אמתלאות להשתהות ליד החלון: נחת־רוּח אמיתית היתה להביט בבחוּר זה, שהיה מגלגל את הרישין ומדבר מתוך הרחבת־הדעת. ויש לדעת כי מיוטלאנד בא, מאותם הגלילות העניים שבהם לומד אדם להשגיח בשבע עיניים על מה שיש לו. בנוֹ של איכר היה, וממוֹן משלוֹ טמוּן בתחתית ארגזו אף כי משכורתו דלה היתה. מאליו יוּבן שאותו ממון לא היה אלא דמי־השתייה שניתנו לו! “יש לו שם סכום יפה ועגול,” אמרה פרו נילסן, “אבל הוא באמת ראוּי לכך; הוא בחור מהוגן שכזה!”
להעלות על הדעת שדוקא תורו שלו יגיע!
כי באמת ובתמים בחור מהוגן היה – וגם טוב־לבב; הילדים היו מחבבים אותו חיבה רבה. הם עמדוּ בחבוּרה מסביב לו, ומצטרחים בקולי־קולות כל פּעם שהיה מריק דלי מים על העגלה והללו היו מתנתזים על גבי רגליהם. הנשים הזקנות שבחלונות היו צוחקות בפניהם הקמוטות, ולייבורג היה מנענע להן בראשו וצוחק; אף שמץ של גאוָה אין בו בבחור זה. אשרי הבחורה שהוא יוֹליכנה לחוּפּה! שמועות מהלכות היו שביקש להשתדך לדיטה, מטאטאת־המדרגות, וזו סרבה לו. אין זה מתקבל כלל על הדעת, ושמא יש בזה מידה של אמת; כנראה שטבוּע בה פחד מפּני מיטת־הכלולות; אבל ממיטת־האהבה לא הדירה עצמה כלל וכלל! אף היא ישבה ליד החלון, כשהילדים מתקנדסים סביבה, כתמיד. לייבורג ברך בשלומה – הסיר אפילו את כומתתו לפניה! והיא החזירה לו ניענוע־ראש וחיוּך.
ואותה שעה דוקא אירע הדבר: לפתע־פתאום נתהדד בשער צעד מגפיים מסומרים. הילוך מסומר זה מוּכר היה יפה לכל דיירי הגוש, ומניה־וביה צצו פרצופים רבים בחלונות. השוטר הפסיע מישרין אל לייבורג, לא החזיר לו ברכתו, אלא הניח ידו על כתפו. רגע אחד היו הכל סבוּרים שלייבורג יניף ידו ויסטור לו לשוטר בפרצופו; אבל מָשַל ברוּחוֹ וניסה לשדלוֹ בכוח־הדיבור. אלא שבכדי טרח; כי המבקש לפדוֹת עצמו מטלפוֹ של שוטר בדיבוּרים דומה למי שמבקש להביא בכוח של דגדוּגים את מגדל־האורלוגין בקופּנהאגן לידי סיחרור. חייב לייבורג לציית.
התרגשות קמה בכל הבית כולו. הנשים נטלו זו סל וזו כד וגלשו מהמדרגות – לפתע פתאום הוצרכו ללכת מי לאופה, מי לחנות־המכוֹלת. לדיטה לא היה פנאי ללכת בעצמה, לכן שלחה את סבתא ראסמוסן; האשה הזקנה חזרה דהומה ומבולבלת. “קץ העולם בא!” אמרה. “כלום היית מאמינה, שהוא היוטלאנדי ההגון, יהא מרמה אותם במשך חמש־עשרה שנה!”
מעוֹצם ההתרגשות כמעט שנשתנק גרוֹנה.
“מה, לייבורג?” נצטעקה דיטה והניחה לאריג להישמט מידה. “בחור נעים זה!”
“נעים ונחמד זה! וגם שמר לו חשבונות ממעשי הרמאוּת שלו – בחוּר דקדקן שכמוֹתוֹ! היו לו, כנראה, שני מיני חשבונות, חשבון אחד בשביל עצמו, וחשבון שני בשביל האופה. וכי אין זה מוזר שבמוֹ ידיו הלך והסגיר את עצמו בשעה של היסח־הדעת, ודווקא הוא הקפּדן והדקדקן! תחילה לא רצו להאמין למראה עיניהם, והיו הופכים והופכים באותו פנקס משוּנה: ‘שני כתרים מעשרה כיכרות שמכרתי ללקוחות, ארבעה כתרים מכעכים ועוגות שמכרתי בגניבה’ – וכך דף אחרי דף. ניכר מאותו פּנקס שלא היה חס עליהם כלל וכלל. ואין פּלא שהגיעו לפשיטת־הרגל – כך אמרה פרוּ נילסן בעצמה; היא בכתה, העלובה. והאופה כבר רצה ללכת לעבוד כפועל פשוט לאחר חמש־עשרה שנות עמל, והכל בשל גנב זה. הם עבדו כחמוֹרים, וזה הברנש גנב לו. תמיד חושבת הייתי לי בחשאי שיוטלאנדי זה הוא מפוקפק במקצת, אף כי היה מעמיד פנים מהוגנות! כל הגברים מנוּוָלים הם, ובחוּר־חמד הוא מנוּוָל שבעתיים.”
דיטה לא יכלה לכבוש חיוּכה: “כך חשבת תמיד, אמא? ולי נדמה היה שחיבבת אותו כל כך!”
“אגיד לך – היה אומר לי תמיד שלום יפה שכזה – ואני בהמה זקנה שכמוֹתי מתמוגגת הייתי מנַחַת. בוקר טוב, גברת ראסמוסן! – היה אומר לי. ותמיד משתוממת הייתי למה הוא היחידי הקורא לי גברת! אבל כולם רמאים הם.”
כן, בנדון זה היתה דעתה של דיטה כדעתה. שוב לא היה שום דבר מביאה לידי תמיהה. כל אדם חייב כאן להשגיח על ענייניו בשבע עיניים. כשהיתה שולחת את פּטר לקנות משהו, היה חוזר תמיד מרוּמה; ואפילו הזקנה ראסמוסן הוּצרכה להיות זהירה מאוד; כוח־ראִייתה לקה והרמאים היו מפיקים מכך טובת־הנאה לעצמם. חנוָני הרובע פרנסתם קשה היתה. כה מרוּבים וכה סמוּכים היו זה לזה שאנוסים היו להוֹנוֹת הן במידה והן במשקל כדי שיוכלו להתקיים; והלקוחות היו מרמים את החנוָנים; היו שואלים בקבוקים שלא החזירום, היו לוקחים בהקפה – וביום בהיר אחד היו עוקרים ומניחים מאחריהם את חובותיהם. אין לומר רבות לזכוּתם של אלה ולא לזכותם של אלה – היה זה פשוט עניין של עמידה על המשמר. והוא הדין במקצועה של דיטה; כשלא השגיחה יפה־יפה היו נותנים לה חומר בלתי־מספּיק והיא הוצרכה לקנותו בעצמה – מתוך הפּרוטות שהיתה מרויחה בזיעת אַפּיה. כלָלוֹ של דבר, היה זה מאבק בלתי פוסק.
רק בתוך ביתה חשה עצמה בטוּחה. אפשר היה לבוא בטרוניה על כמה וכמה דיירים – שלא היו מדקדקים בענייני חוק – אבל לעומת זה היו מסייעים זה לזה ומקימים חזית משותפת כנגד העולם החיצוני המרוּשע. בישלה אחת משהו טוב, היתה מחזרת על פּתחי שכנותיה שיהיו טועמות הימנו. דיירים אלה לא יכלו פשוט לחסוֹך דבר, מוכרחים היו לבזבזו; ומבחינה מסוּימת היה הדין עמהם – בין כך חיים היו מהיד אל הפּה, ולמה שינהגו צייקנוּת. וַדאי שהיו גם אחרים, בעלי אמביציוֹת ששאפוּ לעקור מתוך רובע העוֹני. הללו לא היו נעימים ביותר.
לדיטה עצמה שוב לא היו כל אמביציות שהן, מלחמת הקיוּם היום־יומי העסיקה כל לבה ומוֹחה. באנחת־רוָחה היתה פורשת כל לילה לישון – טוב שהיום פנה־הלך לו. ובמשהו הדומה לאימה היתה פוקחת בבוקר את עיניה. שוב לא היתה צעירה ברוּחה.
וגם פּניה שוב לא צעירות היו, על אף עשרים וחמש שנותיה. היא רזתה וגידים תפחוּ ברגליה. פּניה חתומות היו סימני נסיונות רבים שנתנסתה; כבר היה מאחריה מחזור־חיים שלם, מעוּמס מַשׂאוֹת רבים. המחשבה שלפנים יפה וחמוּדה היתה – כה יפה שהבריות היו מחזירים ראשם להסתכל בה – מילאה את לבה קורת־רוּח מוּזרה. אוֹשרה שלה פרח בן־יומו היה; בגרוּתה ויוֹפיה משוּלים היו לאותם הפּרחים שמתלבלבים בכל זִיוָם והוֹדם רק יום אחד ולילה אחד. אך מה הנאה נהנתה מהם; זיבות הדם שדילדלו את בשׂרה ונטלו את גון פּניה באו לה משום שהביאה ילד לעולם בגיל מוקדם מדי; הגידים התפוּחים והרגליים הנפוחות באו לה ממלאכת המשרתת; ואת הקמטים בפניה, את אלה ליקטה בשדות שונים.
יהיו הסיבות אשר יהיו – דיטה לא ישבה לשפוט את עצמה או להישפט עם אחרים; רק חשה את עצמה יגעה ורצוּצה. עכשיו לא יחזיר איש אַת ראשו כדי להביט בה, והיא אסירת תודה על כך. וכן אין לה כל זכוּת שהיא להתגנדר בתלבושתה. היא חומקת־חופזת לאורך הקירות, סמוּיה מן העין ככל האפשר. לא היתה בה חוצפּתו של קארל; כשהיה מבקשה לילך עמו לטייל היתה מסרבת תמיד באמתלה שאין לה בגדים נאותים לכך. אף הוא לא היה מטורזן ביותר, אבל בשל כך לא יהא מתכנס לקרן־זוית; להיפך, היה פוסע קוממיוּת ברחובות המפוארים בנעליו הרעועות ובמכנסיו המהוהים. “שיהיו רואים אותי חומק לסמטאות הצדדיות! – לא, לא אגרום להם תענוג זה!” היה אומר. “כל עוד שאני נכון להכיר בהם, חייבים הם להכיר בי!”
לפעמים היתה מתרצית והולכת עמו – כלומר הניחה שיהא מוֹשכה החוצה; אבל הטיול היה לה עינוּי־נפש.
הדבר היחיד שקיים אותה היתה הדאגה לילדים; הללו עדיין ריתקוּה אל החיים. עתים היה לקארל הרושם שמחלחלת בה בדיטה ההרגשה שבמהרה־בקרוב תמוּת – ושדעתה נוֹחה מכך. היתה לפעמים מסולקת, רחוקה כל כך; בקושי היה מחזירה אל המציאוּת. אבל הילדים מסוגלים היו לאוֹששה; כשהיתה צפוּיה להם איזו פורענות או סכנה, חזרה ונעשתה ישוּתה דומה לפלדה, חזקה וגמישה. החיבה שהראו לה היתה לה למעט סם־חיים, אף כי הוסיפה לחוש שאין היא ראוּיה לכך. מה שהיה בכוחה ליתן להם עלה מעט מאוד בד־בבד עם זה שביקשה ליתן להם.
מכונת התפירה, הכסת, ובית־התמחוי 🔗
זכה האופה ונתגלגלה לו זכייה גדולה על־ידי אותו יוטלאנדי! אירע דבר שלא יאמן כי יסוּפּר – הם יקבלו חזרה כל כספּם!
חקרו ומצאו שבמשך חמש־עשרה השנה ששהה עמהם לייבורג, גזל מהם חמישה־עשר אלף כתרים בדיוק נמרץ. איש־השיטה היה! הוא לא ביזבז את הכסף אלא הפקידוֹ בבאנקי־חסכון שונים; חלק הימנו היה מלווה באורח פרטי בריבית קצוצה, וגם קנה לו דירה. היתה זו דירת־רוָק נאה – אפילו פסנתר העמיד בה!
רובו של הכסף כבר הוחזר לו לאופה, השאָר יקבל משתימכר הדירה; באופן שלא יהיו נמצאים מפסידים הרבה. פרוּ נילסן קרנה מקורת־רוח – היה זה דומה כאילו פתחו ארגז־חסכונות כרסתני.
שיחק להם המזל וממונם מצוּי היה בידיו של אדם חרוץ כלייבורג! מי יודע אם היתה משתיירת להם פרוטה אילו היו מכלכלים את עסקיהם בעצמם? יש להודות שהיה מנהל־משק למופת – חמישה־עשר אלף כתרים במשך חמש־עשרה שנה! לא בכדי בא הוא מיוטלאנד! באמת שחבל מאוד שהושלך לצינוק. האופה כבר נתן דעתו להחזירו למאפייתוֹ לאחר שתי שנות ישיבה בכלא; הוא דקדקן כזה!
אבל לאו כל אדם זוכה בזכייה כזו; בכל הדירות הקטנות שבגוש הבתים היה המצב בכל רע, ובמקומות רבים היתה הדלוּת מצפצפת בקולי־קולות. משזו קונה לה דריסת־רגל שוב אין להיפּטר הימנה. היו הגברים עומדים לפני השער, ידיהם בכיסיהם ומסיחים בדא ובהא, ונשמטים אחד אחד, מי לאסיפה פוליטית ומי למסבאה. באסיפות הפּוליטיות היו מקבלים החלטות־מחאה כנגד מצב־הדברים הקיים ותובעים שהממשלה תיכנס בעבי הקורה. החוזרים מאסיפות אלה היו חובטים באגרופיהם על גבי השולחן ומאַיימים שיטלו את רסן־העניינים בידיהם; והחוזרים מהמסבאות היו מגלים אומץ־לב דומה. אלא שלא מכך ולא מכך נושעה עקרת־הבית. הנשים היו לווֹת כסף זו מזו; ומשל למה הדבר דומה לחיגר התומך בחיגר. היו מחזרים על כל מיני מוסדות־עזרה, וחוזרות ברגיל בידיים ריקות; הדלוּת גדולה היתה, והמעט שניתן לפעמים כמותו כקומץ לגבי ארי רעב. תכופות היו מתפּשטות שמועות שהאגודות המקצועיות יוזמות הקמת מוסדות סיוע, אלא שחיש־מהר נִתברר שכל השמועות האלה בדותות נאות הן.
יום אחד, מיד לאחר השנה החדשה באו במפתיע ונטלו מדיטה את מכונת־התפירה. מעשה זה דומה היה לתקיעת סכין בגב; דיטה לא פיגרה אלא בשבועות מעטים, הרי לעתים תכופות מפגרת היתה, הרי שעודדוה כמעט לכך! והיא נטלה על עצמה להמציא את הכסף במשך היום. אבל הם לא רצו את כספה, הם רצו אַת המכונה.
אותה שעה לא היתה צריכה לה ביותר, יכלה לוַתר עליה. ואף־על־פּי־כן זלגו עיניה של דיטה דמעות מרוֹת מאוד, ולא כל כך משום שכבר שילמה בעדה כמאה כתרים טבין ותקילין היורדים עכשיו לטמיון, אלא משום החיבה שלבה רחש לה למכונה. זו נתחבבה עליה כידידה נאמנה וטובה – היתה מספּקת לחמה כל עוד יכלה! בעת העבודה חשה היתה שאין זה כלי מוּכני אלא יצור חביב ונאמן. זמזוּמה היה מלווה את מהלך מחשבותיה ומפזם שיר־ערשׂ לילדים. בלכתם לישון בלילה עדיין היתה המכונה מזמזמת; כשהיו פוקחים בבוקר את עיניהם היתה זו מקבילה את פּניהם בברכת־זמזומה. ולבסוף נתבצרה אמונה בלבם שזו המכונה עובדת בלי הרף יומם ולילה. “אמא לא יושנת אף פעם!” היה פטר אומר – כאילו דיבר על איזו תכונה מופלאה באמוֹ.
אף ראסמוסן הזקנה בכתה. דממה וריקנות ניתלו בחלל ודיכאו את הלב. דיטה חשה את אָבדן המכונה תחושת־ידיים שנגזר עליהן לא לגעת עוד בטבלת האלון הבורקת, או בסליל־החוטים – חשה את אָבדנה תחושת־רגליים ששוב לא יהיו מנענעות את ריתמוס העבודה לתוך החיה. כשהוצרכה לתפור משהו היתה רצה אל אחת השכנות שמכונת־התפירה עדיין מצוּיה אצלה, בעיקר כדי לחזור ולחוש טעמה ולחזור ולשמוע את הזמזום החביב.
סוף־סוף היה זה מאורע של רצינות, כי באין מכונת התפירה שוב לא תוּכל ליטול עבודה מהמחסן; מפרק לפרק היתה סוחטת מהם כתריסר או שני תריסרים של צוָארוֹנים. דיטה הסיחה בעניין זה עם סבתא ראסמוסן, ושתי הנשים באו לכלל דעה שאפשר לוַתר על הכסת הטובה ביותר, שכן היא החפץ היחידי בבית הראוּי להינתן בעבוט. דיטה עטפה את הכסת בסדין והלכה לבית־העבוטות. פטר הורשה להתלווֹת לה ולסייע בטילטול הכסת; עניין מכונת־התפירה טרד את מנוחתו! “אמא, כשתקבלי את המכונה בחזרה, אז אני כבר אדאג לכך שיוֹתר לא יקחו אותה ממך,” אמר. “אני אעמוד כל הזמן ליד הדלת ואשמור; וכשיבואו, אגיד שאַת לא בבית.”
דיטה חייכה: “היה בטוּח שלא תהיה להם עוד ההזדמנות לקחת ממני את המכונה!” אמרה בנעימה של החלטיוּת.
הם קיבלו עשרה כתרים בעד הכסת ואָצוּ לכיכר־הנזיר־האפור, שם מצוּיה היתה החנות. הצינה עוקצנית היתה, אך הם לא השגיחו בה, מחמת ששרוּיים היו בהתרגשות יתירה. “אַת יודעת, אמא – יש לך לחיים אדומות,” אמר פטר והביט בה בעיניים נוגהות.
“גם לך בני שלי – יש לחיים־תפּוּחים!” אמרה ולָפתה בחזקה את ידו.
“יודע אתה על מה שאני שמחה ביותר? שמחה אני שנקבל חזרה את המכונה לפני שובו של הדוֹד קארל. לא נספּר לו שבאו ולקחו את המכונה, נכון!”
אותה שעה היה קארל מחַזר בכפרים למצוא קצת מחייה. משיקבל עבודה ישגר מכתב וכסף.
בכיכר־הנזיר־האפור הקימו גולם־שלג שאסף כסף בשביל העניים. שתי חתיכות פּחם השחירו מתוך ארובות העיניים, ובין ברכיו הושמה קופסת־מידות עם סדק. “אמא, מוּתר לי לתת לו את הכסף שלי – זה בשביל העניים,” אמר פטר.
“כן, בני שלי,” ענתה דיטה. התחיל פּטר מחטט בכיסי מעילו ודלה מתהומותיהם פיסת נייר־עתון מלוכלכת שהכילה מטבע של נחושת בת שלוש פרוטות. העגלון אולסן נתן לו בשעתו מטבע זו בשכר שליחות אחת – ופטר קשר בה תכניות לאין ספוֹר ובנה עליה מגדלים פורחים – ועכשיו נשתלשלה זו בבת־אחת לתוך קופסתו של גוֹלם־השלג.
בעל חנות מכונות־התפירה לא הכיר כלל את דיטה; העמיד פּרצוף מתנכר ודיבר כלאחר־יד: “אין אנו יכולים לעשות מאומה בשבילך,” אמר קרירות. “לא קיימת את התנאים המפורשים בחוזה; זמן רב מדי נהגנו עמך לפנים משוּרת הדין. כיצד נוּכל לקיים את העסק שלנו אם נסבול שגעונותיו של כל אחד ואחד ונסחוב את המכונות לכאן ולכאן? הרי מוּטב שנסגור את העסק תיכף־ומיד. אבל יכולה את לקבל מכונה אחרת – לפי חוזה חדש, זהו.”
דיטה הביטה בו בעיניים בוהות שנתקשרו דמעות. “יש לי שלושה ילדים קטנים,” אמרה, “בלי המכונה נגוַע ברעב!” השטר בן עשרה הכתרים מקוּפּל היה בכף־ידה; היא רידדה אותו בכוָנה כאילו האמינה שנייר זה ירכך לבו של הסוחר. הלה הלטיש אליו עיניים שביצבצו והלכו מתוך ארובותיהן.
“אני מצטער מאוד; באמת שאין אנו יכולים לעשות מאומה בשבילך.” עמד ודיפדף בפנקס־חשבונות, כשהוא מסיע עיניו מדפּי הפּנקס אל שטר־הכסף שבידה וחזור חלילה. “הבה ונראה, אַת חייבת בדיוק – הנה הגענו! בדיוק שמונה כתרים – ותקבלי שני כתרים עודף!” פשט ידוֹ ליטול את השטר.
אבל דיטה אָספה חיש־מהר את ידה; אחוזת זוָעה ברחה החוצה כשהיא גוררת עמה את פּטר. רק משהגיעה למדרכה שממוּל, נשתהתה והניפה אגרופה כלפּי אותה חנות: “מוֹצץ־דם ארוּר שכמוֹך!” צעקה. “הלוַאי ותטעם פעם טעם של עוֹני!” ורכוּני ראש השתרכו לעֵבר כנסיית־הרוח הקדושה."
“אני אחסוך כסף לקנות לך מכונה, תראי אמא,” אמר פטר. “יכול אני להרויח כסף – אם רק תרשי לי.”
“אתה ילד יקר, אבל אתה עדיין קטן מדי,” אמרה דיטה. “כשתהיה גדול יותר – –”
“איינאר של סלמה לא יותר גדול ממני, והוא הולך יום־יום להרויח כסף. הוא הבטיח לי לקחת אותי למקומות טובים.”
דיטה שתקה – כל העניין הזה היה לה למוֹרת־רוּח. הכרך הוא עצום כל כך ומגודש מסתורין אפלים – היא עצמה מתייראה מהעולם־התחתון שלו, וכל שכן שלא תשלח ילד לשם. אבל פטר פירש את שתיקתה כהסכמה חשאית – אחרת היתה אומרת בתקיפוּת: לא!
עברו בסמוך למסעדה ונשתהו רגע קל אצל סורג־חלון־המטבח כדי לספוג קצת מהחוֹם השופע משם; הרבה אביונים כמוֹתם היו באים להתחמם ליד אותו סורג, אלא שמפּרק לפרק היה מגיח איזה ברנש מתוך המסעדה וגוֹער בהם – שיסתלקו, הם גוזלים אוֹרה של המסעדה! לכן עקרו ופנו לדרכם, כשידו האחת של פּטר נתונה בכיס מעילה המרופט של אמוֹ; כשהיתה משלשלת גם את ידה לשם, היה חללוֹ של הכיס מתמלא חום – וידיהם היו משתלבות. את ידו השנייה טמן פטר בכיס מכנסיו ששסוּע היה וממילא נשתרבבה היד על גבי בטנוֹ העירומה. עכשיו חשו בכל עיצוּמה של הצינה.
“אולי ניכּנס לאיזה בית־אוכל־לעניים – אני רעב כל־כך,” נתייפּח פטר לפתע־פתאום.
דיטה ציפּתה לכך; היא עצמה כה רעבה היתה שמעֶיה נתחתכו בבטנה; כנראה שרעבוֹנם נתעורר בשל ריח־התבשילים, שהסתנן ממטבחה של אותה מסעדה. אבל לא אהבה את בתי־התמחוי, רבים מדיירי הרובע שלה היו באים לשם.
“לא צריכים דוקא ללכת לזה שברחוב המלכה,” אמר פטר, “יש אחד ברחוב קאתרינה.”
“זה מנַיִן לך?” שאלה דיטה בתמהון.
“איינאר אמר לי,” השיב פטר תשובה מגומגמת.
עשוּ סטיה וחצוּ את גשר־הסוּפה כדי לעקוף אַת רובע העשירים. פּטר לא היה מתנגד כלל להציץ אגב הליכה בחלונות־הראוָה המפוארים. אבל דיטה לא רצתה ללכת בדרך ההיא. לאחר שעה קלה של הליכה דמוּמה אמר פטר לפתע: “אמא, שלא תכעסי עלי, אני בעצמי הייתי שם – עם איינאר. פּחדתי לספּר לך. תרביצי לי, אה?”
לא, דיטה לא תעשה זאת. “וכי אני מרביצה הרבה, אה?” שאלה בנעימה של צער.
“לא כל כך הרבה כמו שהיית מרביצה פעם,” אמר והציץ ישר בפניה.
תשובה זו יישבה עליה את לבה. תכופות, כשמשהו לא היה כשורה – כשהיו הילדים שוברים משהו או מלכלכים את עצמם – והיא הענישתם, היתה אחר כך מתחרטת ומבטיחה לעצמה ששוב לא תניח שתהא ידו של הכעס על העליונה. כמעט לבלתי נשוֹא היה, כשהילדים היו יושבים אחר כך ומפטפטים בלב קל, כשהם מראים לה חיבה כפולה ומכופּלת, ומוצאים מקור של השתעשעות בעצם העונש. היתה חשה שתהום נפערה בין הלך־רוּחם לבין הלך־רוּחה; בין יכולתם המופלגת לשכוח ולסלוֹח לבין קפּדנוּתה האווילית. העוני עשׂאה ענייה באריכות־רוח וברוחב־דעת, ואסור שיהא כך; שומה עליה להיות חביבה וסלחנית. ואף־על־פּי־כן לא היתה דעתה נוחה מעצמה – לא ראתה כל הטבה. והנה אומר לה פטר בלי כוָנת־חוֹנף שכן חלה בה הטבה! מרוב השמחה ביקשה לגפפוֹ ולהעתיר עליו שפע נשיקות.
“שוב לא ארביץ לך אף פעם, כי ילד טוב אתה,” אמרה. “אבל שלא נסתיר עוד סודות זה מזה, טוב? זה מכוֹער כל כך.”
“אבל סודות טובים מוּתר להסתיר – למשל, אם אקנה לך מכונת־תפירה,” אמר פטר.
התמחוי מצוי היה בעליית־גג מעל למסבאה רחבת־ידיים; חום נעים שפע משם. הם דיחקו עצמם לאחד השולחנות.
לאורך שולחנות־הקרשים ישבו כל מיני אביונים ואכלו ברעבתנות, כשלפני כל אחד קערת חלב חם וערימה של פרוסות לחם ושומן או מארגרינה. מפּניהם ניכר היה שמזי־רעב הם; היו מקיפים למנתם בזרועותיהם כאילו נתייראו שמא יבוא מישהו ויטלנה, והיו מרכינים ראשם על גבי הקערה. רובם זקנים היו, ונשים עם ילדים. נורא גלמודים וירודים היו זקנים אלה, וראשיהם המגוזזים והאפורים לא טעמו כנראה טעם של מים זה שנים רבות. יחפנים זקנים ומסכנים שכמותם, שאין להם כל קרובים עלי אדמות, אף נפש חיה שתעמוד להם בדוֹחקם; והיתה דיטה יושבת ותוהה היכן מצוּי בשעה זו הסמרטוטר הזקן שהיה גר בשכנוּתה.
“אולי מכיר אתה במקרה סמרטוטר זקן אחד בשם רינדום?” שאלה לשכנה.
הלה הניף ראשו מקערתו ותלה בה אַת עיניו המלופלפות. “וַדאי שאני מכיר אותו, הוא ידיד שלי,” השיב כשהוא מקצץ לחמוֹ לקוביות קטנות באולר־כיס רחב־להב. “היה עובד זמן־של־כלום כאן בווסטרברו; חזר לצוד ציִד לאשפּתות שברחוב בורגר, חושבני כך. מתכוונת אַת לזה הברנש שקיבל מדאליה מטעם העיריה, לא כן?”
דיטה לא ידעה.
“כן, כן, הוא הציל בשעתו שני ילדים מטביעה ליד גשר מוֹט, ובעד זה נתנו לו מדאליה. אותו זמן שוטר היה; אלא שלילה אחד נכנסה בו רוּח שטוּת ואסר אדם חשוב אחד שלא צריך היה לאסור; וסופו של דבר שנתבקש להחזיר את מַדי השוטר.”
אנשים נכנסו ויצאו. סיים פלוני לאכול, היה קם ומדחק עצמו החוצה, כדי לפנות מקום לאחר. ליד הדלת המתין המון אביונים. לא היו מסיחים זה עם זה; היו יושבים רכוּני ראש, בולעים אַת מנתם וקמים וחוֹמקים. דיטה והזקן היו היחידים שהסיחו; וכיוָן שפנים רבות נתלכסנו לצדם, נשתתקו.
אשה מטורזנת שחוֹרת־שׂיער הביאה לדיטה ולפטר את מנותיהם. דיטה ניענעה בראשה – היתה זו בת עשירים בביתם עבדה פעם כמשרתת. “מה שלומך?” שאלה זו לדיטה. “נשתנית! אַת נשוּאה? בעלך שותה?” והלכה בלי להמתין לתשובה; ודיטה היתה אסירת תודה שנפטרה ממַתן הסברים.
לפתע לָפת פטר זרוֹעה: “אמא, הדוֹד קארל עומד שם!” כולו קוֹדח היה משמחה ורצה לקום ממקומו; דיטה הוצרכה לעצרוֹ.
קארל עמד ליד הכניסה ומבטו משוטט אילך ואילך; נראה היה מלוכלך ויגע. משנתקלה עינו בהם, נתפּשט חיוּך של אושר בפניו. נתלש ממקומו וניגש אליהם בצעד מזורז. “יש קצת מקום ביניהם?” שאל ודיחק עצמו ליד פטר.
אך דיטה ופטר הוצרכו לפנות מקומותיהם – אחרים המתינו לכם. “נחכה לך בחוץ,” אמרה דיטה.
לא יצאה שעה קלה וקארל ירד מהתמחוי. “עבודה מהירה כזו,” תמהה דיטה. “אכלת דייך?”
“כן, תודה! אין זה המקום שאתה רוצה לשהות בו יותר מכפי ההכרח. צדקה היא סוף־סוף דבר מאוּס בתכלית המיאוּס!”
דיטה הסכימה לכך בכל לבה. “ואף־על־פּי־כן מקבלים אנו צדקה זו – ושמחים שאנו מקבלים משהו לאכול,” אמרה דיטה.
“כן, אנו דומים לאלה שאנייתם נטרפה – וכדי שלא למוּת ברעב על האי השומם אוכלים הם צוֹאָה.” לא מצא כל עבודה בכפרים שסייר.
“ומה שלוֹמך אַת?” שאל.
דיטה סיפּרה לו את מעשה־המכונה. הוא איגרף את ידיו: “אילו הייתי שם לא היה בא לידי כך!” אמר.
“היו מביאים את המשטרה,” אמרה. “אי אפשר לעשות מאומה כנגד נוֹכלים כאלה; החוק הוא לצדם.”
“אתמול השליך החוצה בעל־בית אחד שברחוב סאקסו ידיד שלי וכל משפּחתו,” אמר קארל. “אבל לא ישבנו בחיבוּק־ידיים; אני ועוד בחורים אחדים הלכנו וטילטלנו חזרה את כל הרהיטים לתוך הדירה, והכרחנו אותו מנוּוָל שיחזיר למקומם את הדלתות והחלונות שסילק.”
“אתמול?” תמהה דיטה. “חשבתי שרק היום חזרת. למה לא באת הביתה?”
ואגב־כך נתברר שקארל מצוי בעיר זה ימים אחדים; התבייש פשוט לחזור הביתה בידיים ריקות.
הערב רד, ופנסי הרחוב הודלקו. אין קארל יכול לילך עמהם הביתה; מצטרף הוא לידיד אחד שפּרש רשתות־דיִג במפרץ קייגה. “אבל אבוא מחר בבוקר,” אמר. “ואביא לכם קצת דגים; ואולי גם קצת כסף – אם ישחק לנו המזל.” ליוָה אותם כברת־דרך; הפּעם בא פטר על מבוקשו: הם חצוּ את רובע העשירים. ובעוד שדיטה ופטר מהלכים היו לאִטם ומסיחים בדא והא, היה הנער עושה חניה ליד כל חלון־ראוָה.
משפּרש קארל לדרכו נועצו ביניהם אם לפדוֹת את הכסת כל עוד הכסף מצוּי בידם. לבסוף באו לכלל דעה, שאין להוציא זה לפועל – שכן אין להם דמי־הריבית.
“מילא נעשה יום־טוב לסבתא ראסמוסן ולילדים!” פסקה דיטה. הם הלכו אל החנוָני וקנו שני מליחים, קצת שומן חזיר, שעועית, וחתיכת נקניק. דיטה הניחה על השולחן את שטר־עשרת־הכתרים, ותוך כדי כך התחרטה על זה, אלא שכבר מאוחר היה.
“רואה אני שנתעשרת היום,” אמר החנוָני בקידת־ראש. “הגברת תרשה לי לנכוֹת את החוב שהיא חייבת?”
קיבלה כתר אחד עודף. וכך נעלם הכסף, נעלמה הכסת. את מכונת־התפירה שוב לא תזכה לראות לעולם!
ואף־על־פּי־כן זכתה לחזור ולראותה. בוקר אחד הלכה אצל אשה אחת הגרה ברחוב אדל, מכירה שלה וענייה כמוֹתה – לא היה מי שיפרנסנה ומטופּלת היתה בצמד תינוקות. לפני ימים אחדים רכשה לה מכונת־תפירה לפי שיטת התשלומים לשיעורין, שכן ביקשה לעבוד בשביל החנויות – להתקין בגדי גברים; שמוֹע שמעה שעבודה זו משתלמת יפה. “אקווה שלא רימו אותי,” אמרה. “אולי תנסי את המכונה; הרי בקיאה אַת במכונות־תפירה.”
דיטה ישבה והתחילה לעבוד. לפתע פסקה ונשמה עמוקות, חמימות משונה חשה בידיה; מין זרם חם מקלח היה מהן ומתפּשט והולך בכל ישוּתה. בחנה את המכונה בקפידה, את המספּר שלה, את אביזריה; וראשה צנח לאִטוֹ על זרוֹעה; היא נפשה על גבי טבלת המכונה, כפי שנוהגת היתה לעשות תכופות – על גבי הטבלה, ודמעה נשרה, כפי שהיתה נושרת תכופות – על גבי הטבלה, ומפוגגת הימנה ריח מוּכר של טרפּנטין. הידידה הניחה ידה על שכמה של דיטה.
“חולה אַת?” שאלה. “קרה משהו?”
דיטה זקפה ראשה והתאמצה לחייך: “לא כלום; איזו הרגשה משונה תקפה אותי פתאום. קנית מכונה זו כחדשה?”
“חושבת שכן – בכל אופן נראתה חדשה בעיני בשעה שבחרתי בה. אבל עכשיו נדמה לי שטעיתי, שמשומשת היא. וכי אין זו מכונה טובה, מה?”
“כן, זוהי מכונה נהדרת,” אמרה דיטה בלעג־של־לענה. “אלא תצטרכי להשגיח עליה בשבע עיניים, אחרת תברח לה לאחר שכבר תשלמי בשבילה סכום של מאה כתרים. מכונה זו מאומנת לכך. יש להם שם מספר מכונות המאומנות לנדוֹד ממקום למקום וללסטם תופרות עניות. זהו עסק מצוין – כך הם אומרים.”
“פוּי – לידיהם של גנבים כאלה נפלתי! אבל אני מצפצפת עליהם; באביב נוסעת אני לשבדיה להתחתן עם הבחור שלי – ואז שיחפּשו אותי ואת המכונה שלהם!”
קארל בא למחרת, קפוּא עד מוח עצמותיו, אבל הביא מנה יפה של דגים, וגם חמישה כתרים במזומנים. שרוּי היה במצב־רוח מרומם. “הלילה נצא שוב לדיוּג,” אמר, צריך לנצל את שעת הכושר כל עוד לא קפא הים. אבל אילו היו לי בגדי־דייג! קר קצת לספוג טחיבות כל הלילה בכפוֹר כזה."
“אולי אלך לרחוב איסטד לראות אם יש להם בגדי־דייגים?” שאלה דיטה. “אבא קונה־ומוכר כל מיני דברים. אני בטוחה שיתנו לנו בהקפה.”
אבל קארל סבר שמוּטב להמתין ימים אחדים ולראות מה יהא מזג־האויר: אם הזרם הדרומי יקפא, בין כך יתבטל הדיִג. הסירות העוגנות במפרץ של אי־השדים כבר מרותקות בכפור. “ואָז נמצא משהו אחר,” אמר בפנים שוחקות; שומה עליו לעוֹדד את רוּחה של דיטה.
היא טיגנה לו דגים ונתנה לו ספל קפה חריף ביותר כדי להפשיר את הכפור שנספג בעצמותיו. משׁכּילה לאכול ולשתות ביקש לפרוֹש לישוֹן למאורתה של הזקנה ראסמוסן; אבל היא לא תניח לו ללכת לגוב זה של צינה. “אתה תישן במיטתה של סבתא ראסמוסן,” אמרה. “ואנחנו נהיה שקטים כעכברים.”
“יכולה אַת לירוֹת מתוֹתח גדול מעל לראשי, לא איכפּת לי,” אמר קארל כשהוא מפהק. עיניו נעצמו מעצמן. משפּרש לישון נטלה את בגדיו ותלתה אותם ליד הכירה שיתייבשו. מוּטל היה בזרועות משולבות ומשוקע בשינה עמוקה. פּניו רגוּעים היו, טבועים ארשת אוֹשר עמוּמה. וכל זה משום שהשתכר מעט כסף. שהתה והסתכלה בו דמוּמה, ותוך כדי כך ניגשה על בהונות רגליה למיטתו, גחנה ונשקה לו על פּיו. הוא זע, אך לא הקיץ.
דיטה נפנתה לבדוק את בגדיו, הברישה אותם בקפידה וחזרה ותלאתם כנגד האש. נעים היה לחוש בגדים אלה בין ידיה; הם הפיגו ריח של ים, והזכירו לה את הזמן שלארס פטר דייג היה.
פטר הקטן 🔗
מכבר הגיעה שעתו של פטר לילך לבית־הספר; אבל בשל סיבה זו או זו עדיין לא הלך. מטעם הרשות לא באו אף פעם לביתה של דיטה, ולאט־לאט נתבצרה אמונה בלבה שאין העולם יודע ולא כלום על קיוּם קנה. היא עצמה לא היתה מעלה כלל על הדעת להסב תשומת לבו של העולם לקנה אבל יום אחד כששיחק פטר עם איינאר חברו, עמדה פּתאום אמו סלמה על העוּבדה שאין פטר הולך לבית־הספר. מיד הלכה אצל שכנתה ואמרה לה שזהו דבר תמוה ביותר, כיון שפטר כבר הגיע לשנתו השמינית! וכל נשי הגוש התחילו להפוך בזה העניין, והיו מתוַכחוֹת באריכות־דברים על המשוּנה שבוֹ. הסבורה דיטה זו שהיא עומדת מעל לחוק! הסבורה היא שילדיה פטורים מהליכה לבית־ספר ומקניית לימוד כלשהו – בדיוק כילדי המלך? אשתו של העגלון אולסן השמיעה דברי כיבוּשין כנגד דיטה וטענה שזהו עניין של רצינות יתירה, כיוָן שלפי החוק חייב כל ילד לקבל חינוך דתי. בין שאדם גוֹוע ברעב או לא, דת חייב הוא לקנות; כי אלוהים בכבודו ובעצמו ציוָה שתינתן לעני זכוּת שוָה עם העשיר ליהנות ממתנות חסדוֹ. שמונה ילדים הביאה לעולם, ויודעת היא היאך חייבים לחנכם.
דיטה חשה שאָזניה לוהטות. “באמת ששכחתי לגמרי לתת את הדעת על כך,” אמרה.
לא היתה זו אמת לאמיתה, כי פטר היה מזכיר לה תכופות למדי שרוצה הוא לילך לבית־הספר. איינאר סיפּר לו דברים מופלאים על בית־הספר, על מורים המדברים בחביבות והנקיים ומצוחצחים עד כדי טיפּשוּת. פטר הכריז אפילו יום אחד בפסקנות: “אם לא תביאי אותי לבית־הספר, אלך בעצמי! אני רוצה להתחיל בית־ספר!” חש היה שחרפּה היא להיות מפגר אחרי חבריו. אבל דיטה התייחסה בחשדנות לכל דבר שיש לו מגע־ומשא עם הרשוּת; מלבד זאת, כיצד תוּכל לוַתר עליו; מי יהא משגיח על התינוקות שעה שראסמוסן הזקנה הולכת לשוּק להשׂתכר פרוטות אחדות.
עכשיו החריף העניין. דיטה ביזבזה יום תמים על התרוצצויות כדי להשיג את התעודות הדרושות – מנגנון שלם הופעל כדי שפטר הקטן שלה יוּכל לחרוֹש בתוך הקאטכיזמוס של לוּתר. לאוֹשרה בקיאה היתה אשתו של העגלון בכל העניינים האלה וידעה מה שדרוש. ראסמוסן חייבת ללכת עם פּטר ולבקש שיקבלוהו; דיטה עצמה לא העיזה ללכת. “אין לי פנאי!” התנצלה.
“אם יעקמו את האף ויתחילו לשאול למה מאוחר כל כך, שתגידי להם שהיה כל הזמן בכפר, אצל דוֹד שלוֹ,” אמרה אשתו של העגלון אולסן.
אבל קיבלוהו בלי טענות־ומענות, כל התעודות בסדר היו – מעתה ואילך נחשב פטר תלמיד־בית־ספר. דבר זה נתן אותותיו מעצם היום הראשון. קולו נעשה עמוק יותר, והקמט שבין עיניו היה מבצבץ תכופות יותר. היה מתכעס מאוד כשמשהו לא הלך כשוּרה כפי שצריך; כשלא היו דואגים לכך שיהא מחוץ לדלת במוֹעד הנכון, היה נוטל את ילקוטו ומסתלק בלי אוכל ובלי שום דבר. דייקן היה כמכוֹנאי של קטר; סבתא ראסמוסן היתה משדלתו: “הרי רק שבע וחצי, אין אתה צריך למהר!”
“כבר חמישה רגעים לשמונה,” היה אומר קצרות ומסתלק בו ברגע. והדין היה עמו, כי מיד לאחר כך היה השעון מצלצל שמונה. חבל מאוד שהלך לו השעון הטוב שלה שקוּקיאָה היתה מכריזה על השעות! גם זה סחב, שיכוֹר מנוּוָל זה, אך ורק כדי למלא גרונו ביי"ש! זה אירע לפני שלושים שנה, אבל ראסמוסן הזקנה כעוּסה היתה על בעלה, כאילו אירע זה אתמול.
דיטה הקדימה לקום; אותו יום נשכרה לכבס אצל משפּחה אחת הגרה ברחוב המלך־הגדול; בחמש בבוקר עליה להיות שם ולהבעיר אש תחת דוּד־הנחוֹשת כדי שיהיו הכבסים מרתיחים שעה ארוכה. קמה ושׁפתה קומקום מים לקפה של שחרית; היא הניחה את המנורה במטבח כדי שלא לעורר את הילדים. באותו פרק־זמן היה פטר מתלבט בשנתו – מחמת בית־הספר! היא עמדה ליד החלון באוֹרוֹ של הירח וסרקה את שׂערה הדליל; את נשורת־השׂיער סילסלה לפקעות וטמנה אותן במגירת השולחן; היא תתן להתקין מהן צמה – משתוּכל להפריש את הכסף לכך.
הירח שפך נוֹגהוֹ לתוך החצר שמחוּפּה היתה שלג; אור כחלחל מהבהב היה על גבי מרבד צחור זה; כל דבר נסתמן חריפות ועם זה היה אַורירי, בלתי ממשי. לפתע התחיל האור לזוע גלים־גלים; דלת־הגרר המכסה את בוֹר הזבל של העגלון אולסן נפתחה מעצמה – ודמוּת גחה והשתרבבה מתוך הבור, מחותלת אֵד חם של זבל. הדמות טענה שׂק על גבה וסגרה את הדלת בקפידה – היה זה הסמרטוטר הזקן. דיטה נזדרזה ופתחה את החלון, כדי שחריקתו תגיע לאָזניו של הזקן, ורמזה לו בידיה. הלה החוָה את הסיגנום שלו – סימן שהשגיח בה. ואמנם מיד לאחר זה שמעה דיטה קול צעדיו על גבי המדרגות.
“בוֹא ושתה ספל קפה,” מילמלה והכניסתו לחדר. פטר יתעורר מסתמא בשל האוֹר, מילא.
אותה שעה יצא העגלון אולסן לאבוֹס את סוסיו; שיחק לו המזל לזקן שהתחמק בעוד מועד.
“מוּטב שלא ראה שאני לן בבוֹר־הזבל שלו, כדי שלא יצטרך ללכת למשטרה ולהלשין עלי; שאם לא ילשין עלוּלים הם לקחת ממנו את הרשיון,” אמר הסמרטוטר הזקן.
“ואין לך היכן לגור – גם לא בשעות היום?” שאלה דיטה וצמרמורות חרשו את בשׂרה שעה שהביטה בו.
“לא, העסקים הם ירודים מאוד. קודם לכן הייתי ממיין בעצמי את הליקוּטים שלי – ומוציא מכך קצת פרנסה; אבל עכשיו מוכרח אני למכור את כל הלקט כולו לסמרטוטרים שמצבם טוב משלי. וגם הללו מוכרחים להוציא איזה ריוַח לפני שהם מוכרים את הגרוטאות והסחבות לחנויות; והחנויות מוכרות את הסחורה לסוכן שמוכרה לסיטונאי. אנשים רבים כל כך רוצים להתפּרנס מהאשפּתות שלא משתייר כמעט מאומה בשביל המלקט. יקירה, יקירה, עסק ביש העסק שלי! ביום אני יושב לי בפינה של בית־מרזח – כשהרוַחתי משהו. כי הישיבה שם עולה כסף – הכל עולה כסף!”
“יכול אתה לבוא לכאן לאחר שאתה גומר את הסיבוּב שלך,” אָמרה דיטה. “לכל הפּחות חם כאן, ותוכל לפטפט קצת עם הזקנה.”
“מוֹדה לך בכל לב, אבל – לא! רוצה אַת שאסחוב לכאן את כל הזוהמה של האשפּתות! בקושי הם מניחים לי לשבת בבתי המרזח; טוענים הם שאני מסריח נורא; ותכופות נאלץ אני לעשות את הרחובות אַכסניה שלי.”
כן, סרחוֹן קשה נדף ממנו, עלוּב שכמוֹתוֹ; פטר שיפשף את אַפּו הסוֹלד כאילו היו מצוּיים בו זבוּבים. ואף־על־פּי־כן אי־אפשר שיהא מתגורר ברחובותיה של המטרופּולין. “שתבוא!” שידלתו דיטה בפנים שוחקות, “הילדים אוהבים אותך כל כך.”
“הסרחון – לא איכפּת; יכולים אנו לסתום את האַף,” אמר פטר וזקף ראשוֹ.
“מה, אתה עֵר כבר?” תמה הזקן והתוָה לפניו את הסיגנום שלו. “תסתום לך את האַף, אתה אומר – אנשים רבים עושים כך שעה שהם נתקלים בי – אבל מה לעשות, אין ברירה אחרת. לכל מקצוע יש חסרונות שלו!”
“אילו ידעתי איזה מקום־לינה בשבילך,” אמרה דיטה מהורהרת. “חושבת אני שחדרוֹ של קארל יהא קר מדי – הולך לו עכשיו כל לילה.” אבל הזקן לא רצה לשמוֹע על כך. “שוב אין אני ראוּי להיות בין אנשים מן היישוב.”
לבה של דיטה נאבק עם חוּש הנקיוֹן שבה. מן הנמנע הוא לקיים נקיון בסמרטוטר הזקן – לאחר שהוא מחטט בכל אשפּתות העיר. נפש עלובה! – אין הוא יכול לישב במנוחה על הכיסא. “האם לא היו מכניסים אותך לבית־הזקנים?” שאלה.
הזקן קפץ על רגליו. “אם תנסי להכניסני לשם – בחיי שאיני יודע מה שאעשה לעצמי,” אמר; כל־כולו מרעיד היה מאֵימה. “עלי להסתלק!” נטל לשׂקוֹ וכיתפוֹ.
“אבל הרי חושך עדיין בחוץ; אולי תחכה כאן עד שיאיר היום?” ביקשה דיטה לשדלוֹ. לא, שעתוֹ דחוּקה עליו.
“עלי ללכת לס”ט וובנשוס לקנות כיכר־לחם. כשבאים לפני שש מקבלים בחצי המחיר.
“זוהי דרך ארוכה מאוד!” אמרה דיטה.
“היינו־הך אם מפסיעים ברחוב לינגבי או ברחוב אחר,” אמר הזקן. “הרי צריכים איך־שהוא לקטול את הזמן. בכן, שלום רב ויברך אלוהים אותך ובני ביתך בזכוּת לבך הטוב.”
לאחר שדיטה האירה לו לזקן לירד במדרגות, מזגה ספל קפה לפטר. האמת היא שהוא לא ביקש כלל קפה, אלא שמוּטל היה ומביט בעיניים חשקניות בקומקום ומרחיש בשפתיים חייכניות. מנוּוָל קטן – אין לעמוד בפניו! “אבל שתחזור ותישן,” אמרה דיטה. “עדיין לא חמש. ראסמוסן תעיר אותך. ושתתנהג יפה בבית־הספר, שלא יאמרו: אמא־דיטה היא מסתמא אשה רעה שיש לה ילדים כאלה. ושתגיד לראסמוסן שיש חתיכת נקניק בשביל הדוֹד קארל. תגיד לה שאם יחזור בבגדים רטובים, שלא תתן לו ללכת לישון לחדרוֹ. ואם אין די פּחם – –”
“הכל יהיה בסדר; אין אמא צריכה להיות מודאגת,” נכנס פטר לתוך דבריה.
“תודה לך, בני שלי. שתזכיר לסבתא ראסמוסן שתלך למפקח־הרובע.” שהתה על עמדה מהורהרת. “נדמה לי שזה הכל,” אמרה, ונשקה לנער. כיבתה את המנורה ויצאה.
מקץ רגעים אחדים גָח פּטר מהמיטה וקפץ לתוך בגדיו. משעמם לשכב ולנמנם; רעיון נפלא ניצנץ במוחו. הסמרטוטר הזקן מפסיע בשעה זו ברחוב לינבורג; מַשמע שצריך להיות מעניין מאוד לשוטט באישון לילה – הוא יעיר את איינאר ושניהם ילכו ללקוט צרורות־פּחם ברציף לרסא. יחזרו בדיוק לפני שמונה באופן שלא יאחרו את בית־הספר. גחן והוציא את השׂק מתחת לשולחן המטבח וגלש שפי במדרגות. חושך היה, ופטר נתפּחד קצת, אבל משעמדו רגליו בחצר נתאוֹשש. רץ לחלון דירתו של הספּן אנדרסן ודפק על השמשה; אנדרסן עצמו מוטל היה בבית־החולים, אחרת לא היה פטר מעיז לדפוק בלילה על חלונו.
“מי שם?” שאלה סלמה בקול־פּחדים.
“איינאר יכול לצאת – לאסוף פּחמים?” שאל פטר.
“אֵלי! ילד, זה אתה – עֵר כבר בשעה זו של הלילה?” שאלה סלמה ומשכתו פנימה. חום מחניק עמד בחדר; מתגוררים היו בחדר אחד בלבד, וכל בני הבית ישנים היו שם. מצעות הותקנו בכל הפּינות, על גבי כיסאות שלאורך הקירות, ועל גבי הרצפּה. איינאר מיתח עליו את בגדיו בחפּזון, עיניו ברקו בברק של הרפּתקנות.
שני הזאטוטים הפסיעו לעֵבר המעגנים הגדולים של לרסא. באמצע הדרך נתחַוור להם פתאום שאפשר לעשות קפּנדריה לפרי־האוונס, הקרוב יותר לביתם. בתצלובת הרחובות שבסמוך לנמל צץ פּתאום שוטר שנהה בעיניים חשדניות אחרי שני הנערים השפים־חומקים כצללים. בכל הדרך כולה נתקלו רק בצמד נשים שמיהרו למשרדי העתונים ליטול את עתוני הבוקר.
לא היה שמץ של תקוָה לחדור בשעת לילה זו לתחומו של הנמל, ועל אחת כמה וכמה להסתלק עם משהו בשׂק. איינאר בקי היה בכל העניינים האלה! אבל אפשר להקניט את כלבי־הציִד המתרוצצים אילך ואילך בין שני פסי המסילה; מבדח מאוד לראות היאך הם מנשכים את הברזל בזעף, כשהם מדמים לעצמם שתקעו שיניהם לתוך רגלו הכחושה של נער. ואז היה הנוטר יוצא מבקתתוֹ, ושוֹהה מאחרי סוֹרג הברזל וזועם אין־אוֹנים ככלביו.
צפונית לנמל השתרע קטע של מפרץ שנסתם עפר. סירות, דוּ־תרניות קטנות ואסדות היו מתגוללות שם; חריצים התפּתלו בשתי־וערב בין גרוטאות של סירות, של דוָדים מוחלדים, וחפצים מפלצתיים כיוצא בהם. לאורך החריצים מוטלים היו צרורות של פּחם. פעמים אירע שדופני העץ של הקרונות היו מסתדקים מחמת הלחץ, ומעט פּחם היה מידרדר החוצה, אז קל לצבוֹר שׂק מלא – ואין זה בחזקת גניבה. אלא שרצוּי שאיש לא ישגיח בכך! כעכברים היו שני הזאטוטים מנתרים בין קרונות רעועים, בין אסדות וסירות מהופכות.
איינאר היה בא תכופות לשם; אבל לגבי פטר היתה זו הרפּתקאה שכוּלה חידוש וכלל לא השתדל להסתיר את התרגשותו. אבל מופלא מכל היה הלילה עצמו. אף פעם עדיין לא מצוּי היה בתוך־תוכו של הלילה. דומה היה שהעולם כולו עצר נשימתו; הירח זרח בנוגה אחר לגמרי מאשר בתחילת הלילה; כאילו לא העיז אז לצאת כל־כולו מחמת פּנסי הרחוב. עכשיו שפך נוגהו מלוא חפניים על פני הארץ, והכוכבים ניצנצו והיבהבו כאילו עייפו להיות ערים. השלג הנוצץ חרק תחת הרגליים, ושם על גבי המים הדמומים רדמו המצודות האפלוליות. ומהאופק גחו ויצאו ספינות; בדומה לערוגות של אור נעו־גלשו על פני המים. היו אלה ספינות־נוסעים שבאו מערי השדה.
“אילו היינו עכשיו ליד גשר קווסטוס, היינו נושאים מזוָדוֹת ומרויחים קצת כסף,” אמר איינאר.
פטר לא ידע היכן מצוּי גשר זה; אבל ידע שאין אדם יכול להיות מצוּי בשני מקומות בעת ובעונה אחת – כך אמרה סבתא ראסמוסן.
משצברוּ מלוֹא השׂקים הטמינו אותם תחת סירה ורצו אל המים לראות אם גלידי הקרח הצפים בהם מוּצקים די. הם העירו סיעה של ברוָזי־בר שהתנמנמו על פּני המים; הברוָזים המוחרדים פּצחו בסלסול שרקני והפליגו כשהם משיירים אחריהם שובל־קצף ארוך. צפירה של בית־חרושת שיסעה את דממת הלילה, פעם ופעמיים; משמע שכבר רבע לשש. הצפירות הזכירו לפועלים שהגיעה השעה לצאת מהבית.
ודרומית לנמל התברגה לתוך החלל צפירה אחרת, צרודה. “צפירה זו באה מגשר הנס,” אמר איינאר. “הפּועלים עולים עכשיו על האי אפשאל. הם עוברים על קרשים אחדים שמסלקים אותם מדי כדי שלא יוכלו לחזור עד הצהריים. אבא שלי עבד שם.” איינאר ידע הכל!
סוף־סוף הגיע השעה לחזור הביתה! השׂקים היו גדושים וכבדים. יצטרכו לגוֹררם על גבי השלג; למזלם היה השלג דחוס וגליש. בתצלובת הרחובות שמחוץ לתחום הנמל עצרם שוטר; הלה ביקש לדעת מה יש להם בשׂקים, ולהיכן הם סוחבים אותם.
“קנינו פּחם בשביל אמא, שם בפינה,” העמיד איינאר פנים מחוצפות, “ואנו נכנסים לרחוב גרינא.” כיוָן שכך הורשו להמשיך דרכם.
סמוך לשבע פרקו שׂקיהם בבית; ראסמוסן הזקנה הלבישה אותה שעה את שני התינוקות. “משמע, שהלכת על דעת עצמך – מעשה־פרחח. אה?” אמרה בהיתוּל.
פטר הסמיק עד אָזניו. “הלכתי רק לאסוף פּחמים,” התנצל. “האם יש איזה רע בזה?”
“יכול חלילה לקרות לך משהו שם – ואני אשב כאן ואדאג לך, אה? נדמה לי שהשׂטן עצמו התעופף עמך.”
הוא בלע בחפּזון את אוֹכלוֹ והסתלק כדי לא לשמוע את דברי הכיבושין של הזקנה.
פּטר כבר היה לבו גס בבית־הספר; לא היה מספּק אותו מזון של התלהבוּת והתרגשות שנפש הנער נשתוקקה לו. היו מורים חביבים שהניחו לנערי־החלב, שהיו משכימים עם הנץ השחר, לנמנם בשיעור הראשון; ומאידך היו מורים קפדנים שהיו דנים ברוֹתחין תלמיד שהעיז לצחוק. ואין לומר שכל זה מענג ומשעשע היה.
אבל באותו פרק־זמן ארע בכל זאת משהו בלתי רגיל; חבורה של רופאי־שיניים ערכה סיור בבתי־הספר כדי לבדוֹק שיניהם של הילדים!
“למה שאנחנו רזים כל כך,” הסביר פטר בבית טעמה של בדיקה זו. והדין היה עמו; העתונים היו מרבים לדיין על כך: המפקחים על רשת החינוך ציינו בחרדה מצב מדאיג והולך של תזונה לקוּיה בקרב תלמידי בתי־הספר הציבוריים. והואיל והיתה סיבה להניח שקיים קשר מסוּים בין תזונתם הלקוּיה של הילדים ובין שיניים לקויות, מינתה הממשלה זוג של רופאי־שיניים שיבדקו שיניהם של הילדים ויעשו לתיקונן. הרופאים קבעו ששיניהם של הילדים הן במצב איום ונורא. אך באו לידי מסקנה שאין לתלוֹת את כל הקוֹלר במצב הגרוע של מנגנון הלעיסה – גם התקנת התבשילים ממלאה אף היא תפקיד של חשיבוּת ייתרה. לכן יש להקדיש תשומת־לב לבישול המאכלים שבדין שיהא כהלָכה שעה שהשיניים לקויות הן. וכיוָן שכך יש להנהיג בבתי ספר שיעורי בישוּל לנערות; רובן של בנות העניים בוּרוֹת גמורות הן בהלכות בישוּל.
פטר ואיינאר יכולים היו להעיד שתכופות לא היה נעשה בביתם אפילו נסיון כלשהו לבשל איזה תבשיל. אבל משתוקקים היו לדעת אם תינתן לכל תלמיד ותלמיד מברשת שיניים.
אותו יום חזר פטר מבית־הספר דרך רחוב המלך־הגדול, שם היתה אמו טרודה בכביסה. אם יהא בר־מזל ויבוא בעת שהיא אוכלת ארוחת־צהריים, יקבל אף הוא משהו – בשר מטוגן בביצה ובפרוּרי לחם! העשירים, אין הם אוכלים אלא בשר כזה המתקרא שניצל; פטר חיבב את טעמם – אילו עשיר היה לא היה אוכל אלא שניצל. אבל אשתו של העגלון אולסן טעמה שונה היה; כשהיתה הולכת לכביסה, נזדרזה ואמרה לעקרת־הבית: הייתי מבקשת שלא לתת לי שניצל ותפוחי־אדמה מתובלים ברוֹטב – כבר אכלתי זה במאתיים מקומות ששם כיבסתי! קשה היה להניח דעתה בענייני אכילה; ועקרות הבית העשירות היו מצטרכות לה רק בלית־ברירה.
מצא לאמו אוכלת ארוחת־צהריים – שניצל ותפוּחי־אדמה, הורא! היא ישבה שחוחה על ספסל הכביסה; כל־כולה אמרה עוני! פטר ניגש וכרך זרועו מסביב לכתפיה; תכופות היה עושה כך – באין איש רואה. תחת דוּד־הנחושת היתה האש מנהמת ומזמזמת; חום משיב־נפש שוֹרה היה שם. אגלי זיעה זכים כיסו מצחה של דיטה.
“טוב שבאת לראות אותי, בן שלי,” אמרה, כשהיא מושיטה לו את הצלחת. הוא הסתער עליה ברעבתנות.
“אמא, נקבל מברשות־שיניים בבית־הספר!” אמר פתאום בלחיים תפוחות וכוססות.
“באמת, בן? זה טוב מאוד; אז יהיה להן לשיניים מה לעשות,” אמרה.
“אין לנו די בשר על עצמותינו, אז משום זה השיניים שלנו רעות כל כך.” דיטה חייכה חיוך עמום לפטפוטו. “זה נכון?” חזר ושאל.
“תגיד לסבתא ראסמוסן שאני אחזור מאוחר,” אמרה בקול עייף ויגע, שעה שהתקין עצמו ללכת. “היא כבר תמצא משהו בשביל ארוחת־ערב.”
היא חזרה לגיגית־הכביסה והוא השתרך לאִטוֹ הביתה.
“הבנות חייבות ללמוד בישול, ואנחנו כולנו נקבל מברשות־שיניים!” נצטרח צוֹהל בכניסתו.
“אתה מביא עמך הרבה רוּח־פּרצים,” נזפה בו ראסמוסן הזקנה. מאז התחיל ללכת לבית־הספר הוצנה קצת חיבתה אליו. נער טוב היה – אין לומר שלא; אבל התחיל מנעֵר הימנו אפוטרופסות שלה ונעשה עומד ברשות עצמו.
“באמת שכל זה נכון!” אמר פטר, כשהוא חוזר ומרצה כל אותו סיפּוּר.
“טוב מאוד; אני מאמינה לך, אם כי לא היו נמצאים הרבה אנשים שיאמינו לך,” אמרה הזקנה.
“אַת בכלל לא מאמינה בשום דבר,” אמר פטר מתוך הרוגז. “גם אני לא אאמין עוד לשום דבר שתספּרי לי.”
“אתה רוצה דוקא שאאמין למעשייה כזו? עדיין אין אני טיפּשה כל כך. יכול אתה לספּר מעשייה זו לאיכרים מטומטמים – לאלה שמסירים לעצמם את אָזניהם ומשתמשים בהם ככפּוֹת לאכול דייסה שלהם.”
“אבל מנהל בית־הספר בעצמו אמר כך. חושבת אַת שהוא ישקר?”
הזקנה מצאה שמן הראוּי הוא שלא תוסיף לעמוד על דעתה. “מילא, אין אני מתפּלאה כלל שאומרים שם לעסוק בבישול ובמברשות־שיניים – כשהשטן יוֹרק, הריהו יוֹרק כבר ערימות־ערימות!”
פטר שוב נתרעב וישב עם היושבים לשולחן; תמיד מוכן ומזומן היה לאכילה של ממש. משכילוּ לאכול, נתעטפה ראסמוסן הזקנה בסוּדרה והלכה למפקח הרוֹבע. היא לקחה עמה את אַנַה, באופן ששוּמה היה על פטר להשגיח על התינוק־האָח. והיה די בכך.
ברגיל היה הכל עובר על צד היותר טוב, הרי תכופות משגיח היה על שני התינוקות. אבל אותו יום רצה התינוק־האָח שפטר יהא מטלטלו אילך ואילך בלי הרף. שיניים היו מבצבצות לוֹ ולא היה ממיש אצבעו מפּיו; חניכיו הרכים תפוחים היו. ופטר טילטלוֹ לכאן ולכאן, אל החלון כדי שיהא מציץ החוצה, וחזרה אל השולחן שעליו מונחים היו צעצועיו; אבל התינוק לבו לא נתיישב עליו. היה פטר יושב לפוש קמעה מיד נתייבב. ופירושו של יבוּב זה – שפטר יקום ויהלך עמו אָנה ואָנה. הדוד קארל יצא אמש לדיִג וצריך היה לשינה שליוָה.
ופטר נתעייף ונתייגע; התינוק צנח מטה־מטה והיה קרוב להישמט לחלוטין. מתוך היגיעה טילטלו עד למטבח וסגר את הדלת כדי שלא יהיו געיותיו נשמעות. אלא שצינה קשה עמדה במטבח, הילד כמעט שהכחיל כולו. וסופו של דבר שנעשה פטר אוֹבד־עצוֹת ומחמת היאוּש געה בעצמו בבכי.
אותה שעה יצא קארל. “קוֹנצרט נאה אַתם עורכים כאן,” אמר בפנים שוחקות, ומשכם חזרה לחדר שחמימות עמדה בו. לא הוצרך לשעה ארוכה להצהיל את התינוק. “למה לא קראת לי, פטרקין?” שאל.
“אני יכול בעצמי לטפּל בו,” השיב פטר קצרות. מתבייש היה בקלקלתו. קארל עמד על כך.
“אתה פרא־אדם גמור,” אמר. “בחיי שאין אני מבין כיצד יכול אתה לסחוב תינוק כבד שכזה.” זה הפיג את עלבונו של פטר.
מישהו הקיש על הדלת; היה זה איינאר שדיחק עצמו לתוך הפּתח: “מוּתר לו לפטר לרדת לשחק בחצר?” שאל. הלה היה זאטוט מוּצק בעל פנים גלוּיים וחמודים – אבל מלוכלכים כל כך!
פּטר הניע בראשו וקרץ אליו קריצות. “סבתא ראסמוסן הלכה,” אמר בנעימה של מי שאחריות כבדה רובצת עליו.
“יכול אתה להסתלק,” צחק קארל. “החושב אתה שלא אוּכל להשגיח על התינוק־האָח?”
שני הזאטוטים גלשו בכהרף־עין מהמדרגות. איינאר עף כחץ דרך השער ולא נשתהה אלא בפינת הרחוב אדל להמתין לפטר. חושש היה שלא יתחשק לו למישהו להטיל עליו איזו שליחוּת. “אנחנו הולכים אל האגמים!” הודיע בפנים שמחוֹת לפטר. וזה הלך אחריו כסומא. רק משהגיעו לגשר־השלום נזכר פטר שהבטיח משהו לאמא, משהו בקשר עם זו ההליכה אל הים – ושלא היה מחוּוָר לו כל צרכו. אבל הנה משתרע לפניו הקרח; עכשיו כבר מאוּחר מדי!
“הקרח – בחזקת סכנה!” נאמר על גבי לוחות־מודיעין שנתמשכו לאורך החוף. אבל הם לא שׂמוּ לב לכך – אתראות של פומבי עשויות רק לגזול משהו טוב מהבריות, גלשו למטה והרחיקו מהחוף.
משעברו כברת־דרך נשמעו צעקות מהחוף – שוטר עמד שם, והיה מטרף בידיו בתנועות מאַיימות, רצה פטר לחזור. “נשתגעת?” אמר איינאר, והפליג לעבר גשר־מלכה־לוּאיזה. אותו שוטר לא נתעצל ורידף אחריהם על גבי היבשה; ולפתע צץ על הקרח. פטר יבב אגב ריצה: “אמא, אמא!” – “שתוֹק לך!” צעק איינאר ואחז בידו, והפליג עמו לחוף שמנגד. שוטר שני צץ מהצד השני וביקש לתוֹפסם; אלא שהיה מסורבל ודוּבי מדי במגפיו. הם הגיעו למדרון של “האגם־השחור” ודרך מבוֹי הגיעו לרחוב רייס. סמוך ל“ביתן־הים” נשתהו ברתיעת־פתע, בדומה לצמד סוסים ברחנים. “אָה־אָה!” צנף פטר. “הסתכל בי!” שטוף היה זיעה ולחייו הסמיקו.
בזה המקום לא היה הקרח בחזקת סכנה כלל וכלל. כל פאת האגם מחויצת היתה ומקושטת אילני חג־המולד, ומאות אנשים לבושים נוֹי החליקו על גבי ראי־הקרח, או הוסעו בתוך מזחלות – לצלילי תזמורת. כל האנשים האלה אדרותיהם מוחרזות היו פרוָה וכומתות של פרוָה חבושות היו לראשם, והנשים ידן האחת נתונה היתה בתוך בֵיָדַיִם של פּרוָה ולחייהן סמוקות היו כתפוחים הסמוקים ביותר. זו הפּעם הראשונה שפטר רואה היאך מחליקים על הקרח. “הבט, הוא מתעופף לו!” צעק, בהצביעו על מחליק אחד. “הוא נוגע בקרח רק בִקצה אצבעות הרגליים!” פליאה כיצד ירד זה.
“יכול אני לעזור לך לשׂים את המחליקיים?” שאל איינאר לאשה צעירה לבושה פּרוַת־סנאים שישבה סמוך לגדה ונתייגעה בנעילת המחליקיים.
“מודה לך מאוד!” אמרה – ומניה־וביה היה איינאר שם. פּטר הלטיש עיניים של תמיהה, ומיד נמצא אף הוא מעֵבר לחַיִץ. שומר צץ לצדם.
“הם עוזרים לי – הם שומרי־הראש שלי,” אמרה האשה הצעירה. הלה השיק ידו אל כומתתו בנימוס רב והלך לו.
האשה הצעירה רצה ריצה קלה וחזרה והוליכה את שני הנערים לדוכן קטן. היא הזמינה בשבילם שתי כוסות שוקולאדה רותחת ושני כעכים. משכילוּ לאכול יצאו לשוטט על הקרח, יד שלובה ביד, להסתכל בקהל המחליקים. הגברת הצעירה שלהם אחזה בידו של בחור מטורזן; דומה היה ששניהם משחקים במשחק “נַסר, נַסר, המַשׂוֹר!” נשתהו ליד הנערים ופטר שׂם ידו בכף ידה של הגברת. “הם האבירים שלי!” הסבירה לבן־לווייתה וטפחה על לחייהם. הלה צחק ונתן לפטר מטבע של נחושת.
מוטב שיסתלקו עכשיו; השומר לא גרע כל הזמן עינו משני הזאטוטים. חמקוּ־יצאוּ לכיכר הראדהאוס. “שמע, אולי נקנה משהו בעד המטבע שלך?” אמר איינאר ועשה חניית־פתע לפני חלונה של מאפייה. “למה שאני רעב כל־כך.”
לא, פטר מוכרח לחסוך ממון רב כדי לקנות לאמוֹ מכונת תפירה חדשה. “אבל יכולים אנו ללכת לתמחוי!” אף פטר רעב היה.
משיצאו מהתמחוי שׂמוּ פּניהם אל תחנת הרכבת המרכזית לראות אם יתמזל להם המזל להרויח פרוטות אחדות בטילטול מזוָדה; פעמים יארע שנוסע פלוני או אלמוני רוצה שיטלטלו לו את מזוָדתוֹ אל הכרכרה. “אבל לא נשים זקנות,” אמר איינאר; “נשים זקנות לא נותנות אף פּעם שום דבר. רק אומרות: תודה לך, רב־תודות לך!” ודי.
אותה שעה חָצה את הכביש ברנש כרסתן ובידו מזוָדה כבדה. “זהו טוב,” לָחש איינאר, ושני הנערים עטוּ אליו, זה מצד זה וזה מצד זה. הלה בחנם תחילה בקפידה, ולאחר שיקוּל־דעת הוֹשיט להם את המזוָדה; בקושי היו גוררים אותה. והכרסתן היה מהלך לצדם כשהוא מקנח את הזיעה ממצחוֹ ומעוֹרפּוֹ. “בחיי שאתם שני בחורים כהלָכה!” אמר בהתפּעלוּת.
נתן להם כתר שלם, ואיינאר טמנוֹ בכיסוֹ. משם הלכו למלון בריסטוֹל ודחפו כתריסר פעם את דלתות־הסיחרור בשביל היוצאים־והנכנסים. אבל לא קיבלו מאומה; האנשים ראו בכך דבר המוּבן מאליו. ולפתע חשו ששוב נתרעבו.
“שמע, אולי נקנה משהו בשביל הכתר?” אמר פטר.
איינאר דיחק לשונו כלפּי לחיוֹ: “נתחשק לך, מה?” אבל מקץ רגע קפץ ונכנס למאפייה וחזר משם מצוּיד שׂקית מגודשת ביסקוויטים מתוּקים. ותוך כדי כך נתחוור להם שהיום נוטה לערוֹב – וכי עליהם לזרז עצמם הביתה.
אבל שלא מדעת נמצאו חוֹצים את רחוב סטרגט המהודר – יהיו מציצים רק הצצה כלשהי בחלונות הראוָה.
והריהם עומדים מסומרים לפני חלון־ראוָה של חנות־צעצועים, ודעתם מופלגת ממקום ומזמן; פניהם מחוּצים לשמשת החלון, זללו את הצעצועים הססגוֹניים בעיניים רעבתניות שאור החנות רשף בהן. הם כיסו בהבל־פּיהם החם את החלון באופן שהוצרכו להסיט עצמם תכופות לכאן ולכאן.
“הבט,” אומר פּטר. “מכונה אמיתית! היא שלי!” איינאר טוען ששלוֹ היא – שכן ראה אותה תחילה; רגע אחד קרובים להתכתש בשל הצעצועים שמאחרי סוֹרג־הזכוּכית.
“אם אני אקבל את המכונה, אז אתה תקבל את ההוא הבית הגדול והסוסים והפּרות,” שידלוֹ פּטר.
ואיינאר וַתרן היה. “אם כך אז אני רוצה את שני סוסי־הנוֹע גם!” אמר. “אני צריך אותם!”
וחזרו ונתפּייסו וחזרו ושילבוּ ידיים וחילקו ביניהם את הצעצועים – הפּעם דאגו שלא לקפּח חלקם של האחים והאחיות שבבית. ופתאום כבה האור בחנות. “מה קרה?” געו בצחוק וזקפו זה בזה עיניים של תמיהה – כלום לא היה זה אלא חלום? אבל בכל הרחוב כולו דעכו האורות, חלון אחר חלון האפיל ופרש לישון. היתה זו שעת־סגירה: תריסי ברזל נשתלשלו והגיפו את החלונות, דלתות ברזל אָטמוּ את הפּתחים; ופטר התחיל בוכה.
“חמוֹר אחד, היום סוגרים מוקדם,” אמר איינאר. אבל פטר הוסיף לייבב, כשהוא שוֹעט הביתה.
“ירביצו לך בבית?” שאל איינאר. “שתגיד שהלכת בשליחות רחוק־רחוק, עד פרדריכסברג, וקיבלת את מטבע הנחושת.”
לא, אין פטר סובר שירביצו לוֹ, אבל אין הוא רוצה לשקר. רק מיצר היה.
אבל בבית היתה הכסת הטובה מוּטלת על גבי כיסא מול הכירה כדי שתתאַוורר: הדוד קארל הוא שפּדאָה מבית העבוט! ואמא עדיין לא חזרה; ראסמוסן הזקנה היתה לבדה עם התינוק־האָח – אַנַה הקטנה נעלמה.
“כן, הסתלקה לה הטיפּשונת הזו,” אמרה הזקנה בפנים משונות. “אולי תרד לראות היכן היא?”
אותו רגע נכנסה דיטה רצוצה כל־כוּלה ועייפה עד מוות. “נניח לזה הלילה,” אמרה, כשהיא צונחת על המיטה. “וַדאי הלכה אצל סבתא שלה בניבודר כרגיל. שתלוּן שם.” לא נשתוֹקקה דיטה אלא שהכל יפרשו לישון ושגם היא תנוּח מנוחה של ממש; מחר בבוקר ילכו ויחזירו הביתה את הילדה הקטנה.
לא יצאה שעה קלה והכל שקעו בשינה עמוקה. פּטר חלם שהוא מסובב והולך דלתות־סיחרור; בעד כל סיבוב שהוא מסובב נושר לו ממעל כתר אחד. ובעד כל הממון הזה הריהו קונה מכונות־תפירה; אלא שהוא קונה ואלמונים באים ונוֹטלים אותן.
אמא־דיטה מתפרסמת בעתונים 🔗
דיטה ישנה שינה ארוכה, עייפה היתה מעמל אתמול. כולם האריכו אותו יום בשינה, סבתא ראסמוסן, פטר, והתינוק־האָח. כנראה ששנתם ערבה להם יתר על המידה; הכסת הטובה חזרה ויישבה הכל. הכסת התחתונה הושמה שנית תחת הזקנה, ודיטה והילדים שוב לא ישנים היו על גבי המזרן החשוף. זה היה נפלא, אלא שהביא לידי עצלוּת יתירה.
“יהיה נהדר אם נוּכל לפדוֹת את כל הדברים שלנו מבית־המשכונות,” אמרה דיטה. החיים היו מצטיירים בוורד כלשהו שעה שקארל השׂתכר פרוטות אחדות; אילו יכלה רק לקיים את בריאוּתה!
אותו יום התקינה בעצמה את פּטר לבית הספר; יש להעבירו לפרקים תחת סריקה מדוקדקת – ברגיל הריהו עוזב את הבית בלתי רחוץ ובלתי מסורק כל צרכוֹ. אגב כך הסיחה עם ראסמוסן על אַנַה; יש לשעֵר שבשעה זו מלבישתה סבתא שלה; לאחר שתשלח את פטר לבית־הספר, תלך לקחתה. עדיין השעה מוקדמת – האלמנה הזקנה שוהה מאוחר במיטתה.
והנה נפתחה הדלת ונכנסה אשתו של העגלון אולסן ועתון בידה. “נדמה לי שמדברים כאן על הילדה הקטנה שלך,” אמרה זו, ותוך כדי כך התחילה לקרוא על דבר ילדה בת שלוש או ארבע שנאספה אתמול ברחוב קלרקה והובאה לתחנת המשטרה שברחוב המלך־הגדול. המשטרה מבקשת איפוא באמצעות העתון שהורי הילדה, או כל אדם אחר שיש עמו ידיעות על אודותיה, יפנה לתחנת המשטרה האמורה. “משום שחושבים הם כנראה שאין לה לילדה כל הורים,” אמרה אשתו של העגלון אולסן בנעימה של אֵיבה. “לכן הם אומרים – ‘או כל אדם שיש עמו ידיעות על אודותיה!’ – כבר חשבתי לרוץ לשם בעצמי.”
דיטה שתקה, עמדה על עוֹמדה ולטשה לתוך החלל בחיוך אווילי שנתעמם והלך; ולפתע צנחה לאִטה תחתיה. אשתו של העגלון אולסן נצטרחה – היא נתחלחלה משום־מה. “אַל תעמדי כאן כגוֹלמית,” אמרה ראסמוסן הזקנה בכעס, “לכי והביאי קצת חוֹמץ!” הן שיפשפו את רקוֹתיה של דיטה, הושיבוה על כיסא. “זהו הלב הטיפּשי,” אמרה והוליכה על סביבה מבטים תוהים־בוהים. לפתע ניצת משהו במוחה: "נתחוורה לה סיבת התעלפותה, ומניה־וביה קפצה על רגליה, וכמוֹת שהיא – רצה אל רחוב המלך הגדול.
הילדה שוב לא מצוּיה היתה בתחנת המשטרה, האלמנה הזקנה מניבודר באה ולקחה אותה. “ילדוֹנת מתוקה,” אמר מפקח התחנה, “ישנה כאן בחדר־המשמר כל הלילה. תינוקת חמוּדה מאוד. אבל כיצד לכל הרוחות יכולת…” כנראה שכל העניין כולו היה נהיר לו, – את שאלתוֹ שביקש לשאול לא סיים. אבל היה זה עניין של רצינות.
הוצרכה דיטה למסור דין־וחשבון על עצמה; הוצרכה לספּר הכל – שהיא עצמה ילדה בלתי־חוקית היתה, ושיש לה שני ילדים שלא בחוּפּה וקידוּשין. כל פּרשת משפּחתה וחטאיה שהיתה מסתירה בקפידה, הוסר הלוֹט הימנה ונכתבה בתוך ספר. ביזוּי כזה עדיין לא ידעה בחייה. פניה להבו מבוּשה שעה שנחקרה והוקפה שאלות, וקרובה היתה לגעוֹת בבכי. והנה למה שהגיעה, להיות רשומה עם שאָר העבריינים – בפנקס המעשים הפּליליים; היא שמעוֹדה לא היה לה כל מגע־ומשא עם המשטרה!
לבסוף הניחו לה ללכת, והיא השתרכה לניבודר לקחת את הילדה הקטנה. טילטלתה הביתה, כשהיא לוֹחצתה אל לבה ובוכה. “אַנַה היתה אצל סבתא; אַנַה ישנה עם שוטרים,” היתה הילדה חוזרת ואומרת.
“כן, כן, ילדה גדולה אַת,” היתה דיטה ממלמלת חנוקת בכי.
ברחוב שלה נשתרבבו ראשים בעד חלונות ועיניים סקרניות נהו אחריה. היא מיהרה אל דירתה ונעלה את הדלת. הזקנה ראסמוסן גידפה את עצמה על שום שלא השגיחה כהלכה על הפּרחחית הקטנה, וגידפה את הדיירים שעשו את העניין למין סנסאציה. “אַל תצטערי כל כך,” אמרה לדיטה, “אילו רצינו לשפּוֹך דמעות בשל מה שאומרים הבריות, היינו צריכים למלא דליים שלמים. קיבלנו חזרה את אַנַה הקטנה, טוב ויפה; בפעם השנייה נשגיח עליה בשבע עיניים. אבל הרגל טיפּשי הוא לברוֹח – הפקרוּת שכזו.”
דיטה הבינה להפקרוּת זו. זכרה את ילדוּתה ואת הזכוּת לישון עם סבתא לילה אחד בלבד; אין דבר בעולם שישווה לסבתא. וכן ידעה טעמה של בריחה מהו; וכי היא עצמה לא היתה בורחת לשם תענוג הבריחה! כנראה שילדי העניים מקוּפּחים ועשוּקים מאוד – ובכך אולי נעוץ שורש־הסיבה?
כל אותו בוקר נתבטלה מעבודה והיתה יושבת ומנענעת את אַנַה על ברכיה ומדברת אליה דברי פיוּסין. מנוחה משונה ירדה על דיטה; היתה בה ההרגשה שיבואו ויטלו ממנה את פּטר ואת אַנַה; כי בכל עת ובכל שעה יכולים לבוא מטעם הרשות להתערב בענייניה וליטול ממנה את הילדים. כל פעם שאָזנה קלטה קול־צעדים על המדרגות היתה חלחלה מטלטלתה.
“אַל תפחדי,” אמרה ראסמוסן הזקנה, “אין גונבים ילדים. זהו הדבר היחידי בעולם זה שאין הגנבים קופצים עליו.”
לאט־לאט נתאוששה דיטה ונתיישב עליה לבה והתחילה לתת דעתה על התקנת ארוחת־צהריים; פּטר חוזר ברגיל אחוז בולמוס. מה זה? כבר מטפּס הוא בסערה על המדרגות! משמע ששוב נסתלק הזמן ממנה! פּטר החזיק בידו מברשת־שיניים, מברשת הראוּיה לשמה; אפילו ראסמוסן הזקנה אנוּסה היתה למורת־רוחה להודות שזוהי מברשת־שיניים של ממש ולא אחיזת־עיניים!
“הפלא ופלא,” אמרה. “כמה וכמה פעמים מאַבדת אני את רוב האוכל שלי בשינַי הנבובות! בכלי שכזה מורידים את האוכל כולו לתוך הקיבה.” שעה שאכל החזיק פּטר את מברשת־השיניים באגרופו ההדוק.
סמוך לשתיים יצאו עתוני הצהריים בסנסאציה חדשה. עתון אחד שלח סוֹפר מיוחד לתחנת המשטרה ושם ניתנה לו כתובתה של דיטה; ואותו זרזיר־עֵט עשה מטעמים מכך. המאמר הסנסאציוני קוּשט בכותרת כזו: “אֵם בלתי־חוקית!” אותו עתון הדפּיס אפילו דיוקנה של אשה אחת המיוחס לדיטה – הקוראים חייבים לראות במו עיניהם פּרצוּפה של “האֵם הבלתי־חוקית”. דיטה נתמוטטה לחלוטין. השם – “אֵם בלתי־חוקית” ירד עליה כמהלומה קטלנית; לא יכלה שׂאת את החרפּה והדוֹפי הכלוּלים בו. מוטלת היתה מצונפת על המיטה ובכתה; לא ראסמוסן הזקנה ולא הילדים לא היה בכוחם לעוֹדדה. היתה מסיחה בקולה – מסיחה ובוכה; היתה מרשיעה את עצמה ומלמדת סניגוריה על עצמה. פּטר ניגש שפי למיטתה ושׂם את מברשת־השיניים בידה. “שתהיה שלך!” אמר. לאחר שהוּת־מה נשרה המברשת מידה על הרצפּה; פּטר הפסיע על בהונות רגליו וחזר ונטלה, כמעט בלהיטוּת.
אותה שעה נכנסה פרוּ לאנגהאלם ובידה שׂקית מלאה עוגות. היא ניגשה ישר לדיטה ונשקתה על מצחה. “רציתי לומר לך שאנחנו לצדך, בעלי ואני!” אמרה. “שפלים הם העתונים האלה שנוהגים בך יחס כזה. בעלי רוצה לפרסם מחר מאמר־מחאָה, או לדבר עם המשטרה.” ביקור זה מסך קצת עידוּד בדיטה והיא התחילה לטפּל בענייני הבית.
לעת ערב בא קארל; צרוד היה כעורב והדיבור כמעט שניטל ממנו. “משמע שזכית להתפּרסם,” אמר בקול עמום; אבל משראה את דכדוּכה הרצינוּ פניו. הפציר בה שתספּר לו את השתלשלות הדבר.
“אפשר כמעט להאמין שכל העתונים האלה אין להם מה לעשות אלא לארוֹב לשעת כושר כדי לרדת לחייה של אשה ענייה,” בכתה. “ואין עולה כלל על דעת איש לנסות להבין כיצד קרה כל זה – מבלי לדבר כבר על הושטת עזרה!”
“מבינה אַת, מחזיקים הם בדעה שאנו העניים נגוּעים נטיות פּליליות, וכי הם נצטווּ מן השמים להשגיח עלינו בשבע עיניים,” אמר קארל במרירוּת. "מאורע כעין זה הוא להם מתנה בלתי צפויה; הם מתפּלשים פשוט מתוך התענוג בביב הפּשעים של העוֹני. אבל להצטער כל כך? אדרבה, שיהיו העתונים מלהגים על קשיחות־לב, על היעדר חוּש החובה. אילו במקומך הייתי באמונה שמתגאה הייתי שכל הכנופיה הזו רודפת אחרי. הייתי – "קולו נתעמם לחלוטין.
“מסכן שכמותך, כמה מצונן אתה,” נצטעקה דיטה בחרדה. “הזדרז ולך שכב במיטתה של ראסמוסן הזקנה, ואני אכין לך קצת תה־עשבים.”
אבל קארל עמד על דעתו לפרוש לחדרוֹ. “חושבני שלא אוּכל הלילה לצאת לדיִג,” מילמל.
היה מוּטל במאורתו ומעלה אֵדים, ואבן חמה מונחת לרגליו וסודרה הנושן של דיטה כרוּך בצוָארוֹ. הילדים היו מתרוצצים אילך ואילך; מבקרים כל שעה אצל קארל. “עזבו את הדוֹד קארל במנוחה,” גערה בהם דיטה.
“זה לא איכפּת לו,” אמרו.
“כך אמר?”
“לא, אבל גם לא גירש אותנו! הוא מדבר כל הזמן אל התקרה – זה מצחיק כל כך.”
דיטה מיהרה לחדרוֹ. פּניו של קארל להבו ועיניו ברקו. “אם מתעטפים היטב בבגדי־עוֹר משומנים, אז הכל בסדר גמור,” מילמל לתוך החלל. הוא לא ראה אותה.
הצטננותו של קארל העסיקה יותר את מוחה ממאמריהם האוויליים של עתונים אחדים; למחרת עיינה בעתונים מתוך דעה מיושבת. שוב לא טיפּלו בה גופה, אלא בצד הסוציאלי של העניין, עתון אחד תבע בתוקף הענשתו של כל אדם, אם עשיר ואם עני, המזניח את ילדיו ומפקירם לידיים זרות; עתון שני פּירסם מאמר מתובל במליצות נאות על הצורך הדחוף בהרבצת השׂכלה בקרב דלת העם.
דיטה לא ירדה לסוף כוָנתם של מאמרים אלה. אבל התחילה להבין יותר משהבינה קודם לכן; מאורע זה זרע משטמה בלבה, מרירוּת כנגד אלה החיים חיים של נחת ורוָחה ומנחיתים מהלומותיהם על ראשיהם של החלכאים והנדכאים.
המשטרה לא ביקרה בדירתה. המורה לאנגהאלם נטל עמה דברים והשתדל לטובתה. אבל ועד־העזרה הואיל לשחר את ביתה – פעמים אחדות. נשים מטורזנות שהפיגו בשׂמים, נשוּאי־פנים שהפיגו ריח של שררה, הכומר שהפיג ריח של צדקנות רבת־חשיבות. היתה זו הצגה חגיגית, כה חגיגית שהביאה את דיטה לידי כך שתהא אומרת בלבה: סוֹפם שיקחו ממני את הילדים; ומתייראה היתה מהפּורענות הממשמשת ובאה.
“שטויות!” אמרה ראסמוסן הזקנה. “הם לא יקחו מאומה, אַת שומעת! החושבת אַת שיש להם חשק כלשהו לקחת זוג ילדים רעבים ולדאוג להם כל עוד הם יכולים לחסוֹך לעצמם טירחה זו? כל זה אינו אלא העמדת־פּנים – כצדקנות שלהם וכדומה!”
פקרס הצמר 🔗
נבואתה של ראסמוסן הזקנה נתקיימה: חסד עשו לה לדיטה והתירו לה להחזיק אצלה את הילדים. אבל הנשים הצדקניות מוַעד־העזרה הילכו עליה אֵימה שבועיים רצופים; היו באות וחוקרות ודורשות את השכנות בדבר יחסה של דיטה אל הילדים. לא היתה זו הלָצה כלל וכלל!
מחלתוֹ של קארל ארכה ונתמשכה יותר מכפי ששיערוּ. היה קוֹדח יום ולילה, ופעמים נדמה היה שריאוֹתיו נגוּעוֹת; אלא שלפתע נסתמן מפנה לטובה, וניטלה הסכנה הדחופה. שוב לא הוצרכה דיטה לישב על ידו כל הלילה. אבל זקוק היה למאכלות טובים, כיוָן שהקדחת מצצה את כל כוחותיו.
הכסת הטובה נדדה שוב לבית־העבוטות; וזו לא יכלה לשהות אצל דיטה תקופת זמן ממושכת; ברחנותה התכופה של כסת זו היתה תמוהה מאוד, שכן שאָר כלי־המטה היו שוֹהים בשקט בבית – לאוֹשרם. בתכונת נדודים זו דומה היתה הכסת לאַנַה הקטנה.
אַנַה שוב לא היתה בורחת, כי פטר לא היה מש ממנה, כשהמברשת־השיניים צבוּתה באגרופו השמאלי. עדיין לא משוגע היה אחרי שום צעצוע במידה כזאת; היה ישן עם מברשת־השיניים, היה נוטלה אפילו לבית־הספר ומצניעה תחת חולצתו שעה שישב בכיתה.
בעניינים אחרים די בר־דעת ונבוֹן היה; מחלתוֹ של קארל עשאתו לאיש. היה מספּק פּחם לבית. “אבל שתזכרי שאני לא בבית,” היה אומר לראסמוסן הזקנה לפני לכתוֹ, “למה שיכולה אַת לחשוב שאני משגיח על אַנַה.”
“לא אשכח,” היתה הזקנה אומרת בענוָה יתירה משל כאילו היה פטר הפּטרוֹן שלה. חשיבוּת שלבש עשתה עליה רושם רב.
יום אחד חזר ובידו כתר אחד – מלבד שׂק מלא פּחם; תחילה הלך וצבר שק־פּחם ומכרוֹ בכסף מלא. היו צריכים צריכוּת יתירה לממון זה!
“צריכים אנו לעוד מזה המין, יש מקום הרבה למטבעות כגון אלה!” אמרה הזקנה. שרוּיה היתה במצב־רוּח מרומם, על אף מיחושים ומחסור; העלו את דמי־העזרה שלה מעשרה עד תריסר כתרים לחודש. לא היה בכך כדי להתעשר, אך בכל זאת היה זה בחזקת ממון. והיא תפסה באומנות חדשה בשנת השמונים לחייה: היא התקינה אליתות בשביל בית־חרושת שברחוב אדל. לאמיתוֹ של דבר היתה זו חנוּת־נפט קטנה, אבל היא קראה לה “בית־חרושת” משום שזהו שם נאה יותר. עבדה בשקידה ובחריצוּת, השׂתכרה כתר אחד לשבוע. כמו כן היתה מטאטאת ומשפשפת את המדרגות כדי שתוּכל דיטה להתפּנות לעניינים חשובים יותר. “תודה לאֵל שאין אני אוכלת לחם־חסד.” היתה אומרת ביוֹהרה.
ודיטה טרודה ומטורדת די והוֹתר. ככל שהורע המצב – כן אנוסה היתה להתרוצץ בלי הרף. האַבטלה החמירה והלכה מיום ליום. נערכו מגביות בקרב העניים והעשירים. העניים נתחייבו ליתן רבע ממשׂכורתם השבועית, למובטלים. אמנם, אספו בקרב האמידים סכומים ניכרים, אלא שבעֵת ובעונה אחת נשתלט עליהם שׂטן־החסכנוּת. משפּחות רבות שהיו מעסיקות כובסות ועוזרות ושלא נפגעו כלל מהמשבר, באו פתאום לכלל החלטה שיכולות הן לעשות בעצמן כל המלאכות התלויות במשק הבית. שיטת הקיצוצים נשתלטה בכל.
גם בכפרים נערכו מגביות. שם צומחים ועולים המזונות מישרין מן האדמה; והאיכרים נתנו ביד רחבה, אם כי ברגיל לא היו מביטים בעין יפה על המטרופּולין. כרָיים גדולים של לחם, קוֹדלי חזיר ותפּוחי אדמה הגיעו העירה וחוּלקוּ בין מוסדות הצדקה והאגודות המקצועיות. אבל כאן כבכל מקום אחר – כל מי שהיו לו מרפּקים אלימים יותר היה זוכה ליטול מהתמחוי. ראסמוסן הזקנה לא היה בה הכוח לעמוד על זכויותיה, הוא הדין לגבי דיטה. כבר מוטב היה לשלוח את פּטר, שהיה מדחק עצמו בין רגליהם של המבוגרים ופעמים שיחק לו המזל וקיבל משהו. אבל רק לפעמים היה המזל מאיר לו פנים! על אף כל הטירחות שטרחו גבאי התמחוי – היה רישומו של הסיוּע דל מאוד; העוני משוּל היה לנפה, משול היה לבוֹר ללא־קרקע.
טוב שהרופא לא ביקש כל שׂכר. היה בא יום־יום לראות את שלומו של קארל, אף כי ידע שלא יקבל אף פרוטה מחוּקה בעד טירחתו. מכיר היה את קארל מהאסיפות הפוליטיות; משמע שמשהו טוב צמח מהן בסופו של דבר! דיטה היתה מתייראה מאותו רופא. צנום היה ככלוֹנס, כאילו ניזוֹן היה שנים רצופות בגרוגרות. היה באמת כולו עיניים; נוקבות ועוקצניות היו רושפות כראשי־סיכות מאחרי משקפיו ומַשרוֹת עצבנוּת. כשהיה אומר משהו לא היתה בטוחה כלל שאין הוא מתכוון להיפּוּכוֹ.
מה שאין כן ראסמוסן הזקנה. היא לא נתייראה ממנו כל עיקר; להיפך, הרהיבה עוז ואמרה לו בפשיטות: האין הוא יכול לרשום לה משהו היפה למיחוש זה ולמיחוש זה – מוטב איזו תרופה שיש בה כוח־של־ממש.
“וַדאי שיכול אני לרשום משהו,” חייך זה את חיוכו החיוור, “אלא שלא יעזור לך הרבה – אלא אם כן תבלעי גם את פּתק־התרופה, כפי שנוהגים בארצות הקאתוליות.”
“זה לא, אין אני קאתולית חלילה, תודה לאֵל,” אמרה הזקנה, “הראש שלי הוא בסדר גמור. מיחושים יש לי במתניים שלי, ברגליים הזקנות והמסכנות שלי. חשבתי לי אולי נשאר משהו באיזה בקבוק, או באיזה קופסה – שבין כך זורקים אותם החוצה.”
“החושבת אַת שהבריות משליכים איזה דבר שהוא החוצה – בזמנים כגון אלה?”
“חשבתי לי, אולי נשאר משהו אחרי מישהו שמת. יכולה זו להיות איזו רפואה שהיא, לא איכפת לי – העיקר שיהא בה איזה כוח־של־ממש.”
הוא צחק בפניו הצנומות; אבל למחרת הביא בכל זאת גם גלולות וגם משחה. “שתיקח את הגלולות,” אמר לדיטה. “אנשים זקנים צריכים לעידוּד. ומחרתיים נרשה לקארל שיקום לשעה קלה ממיטתו. אבל הכרח הוא שילבש על בשׂרוֹ פרקס של צמר, כדי שלא יהא כל סיכוּן של הצטננוּת. היכולה אַת לדאוג לכך? מוּטב היה שני פקרסים – אחד לחליפין; ששוב לא יפשוט זה בשום פנים ואופן.”
כן, דיטה תדאג לכך. סתם אמרה כך בלבה, אבל האמת שלא היה לה צל של מוּשג מהיכן תיקח זה הפקרס. הכסת ניתנה בעבוט כדי לשלם דמי הרפואות; שוב לא נשתייר דבר הראוּי להינתן בעבוט, היא לָוותה על ימין ועל שמאל – מחלתו של קארל רוששה אותה לחלוטין. במאמץ שלא ישוער היתה משיגה בשבילו מעט האוכל שמסוגל היה לבלוֹע.
היא טיגנה חתיכת כבד בשביל קארל; הם עצמם אכלו לארוחת־צהריים תפוחי אדמה מתוּבלים ברוטב חום. כשהביאה לו את האוכל מצאתו מעיין בספר. “איזו מטעמים אַת מאכילה אותי!” אמר בפנים קוֹרנוֹת; אבל לא טעם מצלי־הכבד אלא טעימה של כלום. במשך שבועות מעטים נצטמק כמקל.
“אתה חייב לאכול,” אמרה. “הרי כמעט שלא נגעת באוכל.”
“אהא בסדר גמור לכשאקוּם מהמיטה; אין אנשים כמוני הרגילים באויר חפשי מסוגלים להחלים במיטה. מחר אני קם!”
"לא, מחרתיים תקום, "אמרה בחיוך רפה. “ואַל תרמה אותי – הרי אין אתה ילד.”
“כשהרופא אומר מחרתיים, יהא לבך סמוּך ובטוּח שהוא מתכוון למחר. הרופאים נוהגים תמיד זהירוּת מופרזת.”
“תחילה יש להשיג בשבילך פקרס של צמר; אסור שתקום בלי זה.”
“אם כך אצטרך לשכב במיטה עוד זמן רב – היכן לכל הרוחות נשיג זה? ולשם מה לי פקרס זה? מעולם לא לבשתי צמר על בשרי.”
אין דיטה רוצה להסיח בזה עוד; יש להשיג את פקרס הצמר ויהי מה! “מה אתה קורא?” שאלה בתמהון. “ספר התנ”ך?"
"כן, קורא אני את דברי המשפּט של ישעיהו על בני דוֹרוֹ; קודם לכן לא הבנתי אותו יפה, אבל אף הוא חיפּש את אלוהי האלמנות והיתומים. הקשיבי לדבריו:
“הוי החקקים חקקי און ומכתבים עמל כתבו; להטות מדין דלים ולגזל משפּט עניי עמי, להיות אלמנות שללם ואת יתומים יבזו!”
“האין זה כאילו מַרעים היה הנביא כנגד החברה שלנו?”
“כנראה שלא הרעים חזק למדי,” אמרה דיטה, “כיוָן שאנחנו צריכים עדיין להילחם בה מלחמה קשה כל כך.”
“הוא שׂם מבטחו בשׂה, ואין שה מסוגל להבריח זאבים. לדעתי היה ישוּ בעל־רחמים מדי ובשל כך אנו סובלים עכשיו. דרושה משחה חריפה מאוד כדי לרפּא ראש מוּכה־שׁחין כעולם שלנו. אָה, מה משתוקק אני לראות בהתקיימות דברי הנביא!” פניו להבו ועיניו התברקוּ.
“עכשיו שכב במנוחה וחדל לקרוא,” אמרה דיטה ונטלה מידו את ספר־התנ"ך. “שוב תתחיל לקדוֹח.”
משׁכּילוּ לאכול התקינה עצמה הזקנה ראסמוסן לצאת. רוצה היא לילך לבית התמחוי שברחוב אדל ולנסות להשיג חתיכת בשר חזיר; מחלקים שם היום מיצרכי מזון. “לא יזיק לקארל לאכול קצת מרק,” אמרה, “קצת מרק של אפונה.”
“קחי עמך את אַנַה,” אמרה דיטה, “ופטר ישגיח על התינוק־האָח. אני מוכרחה לדאוג לפקרס הצמר הזה.”
“שמא תנסי בבית אבא,” אמרה הזקנה ראסמוסן סברה שלה. “כשישמעו שזה בשביל קארל.”
אף דיטה סברה כך. “אבל הזדרזי אמא, אחרת תאחרי.” היא דחפה את שתיהן בעד הדלת.
משעמדה מוּכנה ומזומנה לצאת: “שתהיה ילד טוב ותשגיח יפה על התינוק־האָח,” אמרה וגיפפה בכף־ידה סנטרוֹ של פטר. “ושלא תיכנס אצל הדוד קארל, הוא עייף מאוד.” פטר חיכך סנטרו בחלל ידה כסייח מתפּנק. “נהיה ילדים טובים,” הבטיח בפנים של רצינוּת. “אין אמא צריכה לדאוג.”
ברחוב גוטר ראתה לאדם אחד שמכר את עתון המובטלים; נשתהתה וקנתה גליון אחד להביאו לקארל, אלא שתוך כדי כך אמרה בלבה: אפשר לעיין בו מייד; ונפנתה וחזרה. באה לחדרו בלא נשימה – פטר מצוי היה שם. “מה, אתה כאן?” נצטעקה וזקפה עליו עיניים תמוהות.
"רציתי רק – "ביקש להתנצל, אלא שמניה־וביה נשתתק והלך אחרי אמו. התינוק ישב על גבי כר שמוּנח היה על הרצפּה ושיחק. פטר הקים ליד הכירה חַיִץ של שני כיסאות כדי שהתינוק לא יתקרב אל האש; אין לומר – היה זה חַיִץ מחוכם ביותר. “אבל רוצה הייתי שלא תשאיר אותו לבדו,” אמרה דיטה. “והרי הבטחת שתשגיח עליו!”
“הרגליים שלי הן שרצוּ עמי – לא יכולתי להתאַפּק!” אמר פטר בבוֹשת־פּנים.
“שעוד פעם לא תרשה לרגליך שיברחו עמך,” אמרה דיטה ונשקה לו.
אצל לארס פטר היו העסקים בכל רע, לא היתה להם פרוטה מחוּקה בבית. “היאלמאר לקח מאבא את הפּרוטות האחרונות,” אמרה סינה, “כדי לנסוע להוריו הגרים בנסטווד. אמר שישתדל להוציא קצת כסף מהזקן שלו – אבא שלוֹ אדם אמיד הוא. עניים אנחנו בדיוּק כמוֹתך!”
דיטה לא האמינה בכך; ערימות של סחורות נתגובבו בכל פּינות הבית. אבל מאידך – כשאין להפוך כל הגבב הזה לכסף עובר לסוחר, הרי כמוֹתוֹ כאבן שאין לה הוֹפכין.
“פּירסמו אותך בעתונים,” אמרה בשמץ של עוקצנוּת. “אנו מתגאים מאוד להיות קרובים שלך.”
“אבל עתונים אחדים כתבו דברים יפים על דיטה,” אמר לארס פטר. “ולא כל אדם זוכה שיהיו מדברים עליו בעתונים וגם ידפיסו תמונה שלו. אותו עתון עדיין שמור עמי – חבל רק שהתמונה מטושטשת ואין להכיר אם זו אַת.” התחיל מחטט בכיס חזהו.
אבל דיטה לא נשתוקקה כל עיקר לחזור ולהיכנס בעֹבי אותו עניין – די שׂבעה את העתונים האלה. וכן לא חשה כלל שיש להתגאות בכך.
משמע שבכדי טרחה ובאה לכאן! וכיצד תחזור הביתה בלי פקרס הצמר? גופו של קארל כחש כל כך מחמת המחלה, שספק הוא אם יוכל לקיים בו את חומו? הוא עצמו מראה פנים שוחקות, אבל דלקת־הריאות אינה עניין של הלָצה.
בשובה מצאה לגיאורג הקטן יושב על גבי הרצפּה ומשחק בנחת במברשת־השיניים. פּטר נתן לו את המברשת כדי להסיח דעתו מבכי, והוא עצמו ישב בסמוך לתינוק ושתי רגליו עקודות. הוא עקד את רגליו בחבל ארוך – כרכוֹ סביב־סביב שלא יוּכל לחלצן כלל.
“עשיתי זאת כדי שהרגליים שלי לא יברחו עמי עוד פעם,” אמר בכובד־ראש. הוצרכה דיטה לישב ולפוש, היא חשה דקירה בלבה – הפּעם דקירה של שמחה.
ראסמוסן הזקנה ואַנַה חזרו, עייפות ויגעות מאוד אבל מאושרות מאוד. הן קיבלו חתיכת בשר חזיר וארבע ליטרות תפּוחי אדמה. “הביטי כמה אדום הבשר הזה,” אמרה האשה הזקנה. “אילו היה לנו רק חוֹפן של אפוּנה, היינו מבשלים בשביל קארל מרק אפונה עם חזיר – ארוחה הגונה לא היתה מזיקה לו כלל.” זקנה מסכנה – אף לה לא היתה מזיקה ארוחה הגונה! ככל שהזקינה והלכה כן גברה להיטוּתה אחרי מאכלות.
דיטה לטשה עיניים בוהות לתוך החלל; מהרהרת היתה על האפונה – ודומה כאילו בילשה את התבל כולה. ותוך כדי כך חזרה אל האדמה – בידיים ריקות. תלתה עיניה בפטר: “רוצה אתה להלווֹת לאמא את מטבע הנחושת שלך?” שאלה לו. הנער שתק אבל התחיל מחטט בבטנת מעילו – שם לא מצויה היתה מטבע הנחושת! ולפתע נזכר היכן היא טמונה: מאחרי קטע של נייר־קיר שנתרוֹפף. הלך ושלפה והניחה בניחותא בכף־ידה של אמוֹ. משמע שהתקוָה שטיפח לקנות מכונת־תפירה חדשה ירדה לטמיון. דיטה נואשה מכך מכבר.
קמה וניגשה לדלתו של קארל; ישן היה, שכן היה חדרו שרוּי באופל. מוטב כך; לא תצטרך להיכנס אצלו בידיים ריקות. טען שחם לו בהחלט בבגדיו שיש לו, אבל אמר כך כדי לחסוך ממנה טירחות וטירדות. הוא לא חס כלל על עצמו; פדה את חפציה מבית־העבוטות ונתן לה כסף שעה שהרויח כלשהו – תחת לקנות לו חליפת בגדי־דייג שישמרו עליו מפּני הצינה והטחב. והריהו מוטל כאן – כתגמול בעד טוב לבו! הכרח הוא שיהיו לו איזו בגדים תחתונים חמים – אפילו תצטרך לגוֹנבם.
דיטה סייעה עם ראסמוסן הזקנה להתקין את מרק האפונה. לא היה בה, בישישה, הכוח להניף את קדרת הברזל הגדולה שיש לשוֹפתה היום על גבי האש לכבוד נתח הבשר שקיבלה! התכרבלה במעילה וחזרה וירדה לרחוב – להתבונן בעניין פקרס הצמר.
פגישה 🔗
קשה למצוא מחט בגָדיש־של־שחת; אך קשה שבעתיים למצוא מטבע־בת־חמישה כתרים בתוך כרך המאוּכלס אוכלוסייה בת חצי מיליון נפשות. דיטה יכלה לאַשר אמיתוּתה של אימרה זו; שעות על שעות התרוצצה לכאן ולכאן והעלתה חרס. האנשים שהכירה עניים היו כמוֹה – ולפשוֹט יד, היא ניסתה גם זה, ולא גרמה לעצמה אלא בושת־פּנים. כנראה שהעיר מוצפת היתה קבצנים; הבריות לא רצו אפילו להטות אוזן למעשה פקרס הצמר שלה, והיו מניחים לה לדבר ואָצים לדרכם.
ברחוב ניטורב פגשה במאריאנה. “אולי יכולה אַת להגיד לי היכן להשיג חמישה כתרים – ולקנות פקרס בשביל קארל?” שאלה בפנים עלובות. “היתה לו דלקת־הריאות, והוא מוכרח ללבוש בגד של צמר.” מאריאנה הניעה בראשה.
“תלכי ותרויחי אותם,” אמרה, "לא יודעת דרך אחרת. שם ליד הנמל – "
דיטה עקרה וחָצתה את רחוב האלמטורבט המתפּתל ומפליג לרחוב איסטד; היא תנסה שנית את מזלה אצל לארס פטר. אבל משהגיעה אל דלתוֹ נסתמרה למקומה: לא היה בה הכוח לקבל שוב תשובה שלילית – מפּיה של סינה.
בסמטאות האפלוליות המפליגות לתוך רחוב ווסטרברו היו נשים משוטטות אילך ואילך. מאֵימת המשטרה לא העיזו הללו להראות פניהן ברחוב ווסטרברו המהודר, והיו אורבות בצלי הבתים הגובלים עם אותו רחוב וגוררות אחריהן את קרבנותיהן. לבושות היו פּרווֹת חמות, ידיהן נתונות בתוך בידיים נאות. זה זמן רב שדיטה מכרה את הפּרוָה שלה.
“פּסט, חביבה – בוֹאי!” דיטה שמעה פסוק זה אך לא ידעה מהיכן הוא בא. שמא בקע ויצא ממנה־עצמה?
לפתע צץ גבר בסמוך לה, ביקש לומר משהו ותוך כדי כך נאלם דום. היה זה וַאנג.
“מה, כאן אני פוגש בך?” אמר ותלה בה מבט מוזר. כל דמה של דיטה התפּרץ ועלה לראשה.
“ואני פוגשת בך?” השיבה, כשעיניה רושפות זעם.
“לא נתכוַנתי להעליבך,” אמר ופשט ידוֹ. “אלא שמשום מה לא עלה על דעתי שזו אַת.”
“וַדאי שזו אני – וכי מי צריכה זו להיות?” העמידה פנים חצופות. “אולי חשבת שזו אשתך?” צחקה צחוק של בוּז.
וַאנג דמם – היא הרגישה שפּגעה בו. אבל ראוּי היה לכך אם סבר שהיא משתייכת לנשי הפקר – שבדרך זו היא מרויחה לחמה. “ואולי נתמאסו עליך חיי הנישואים, כיוָן שבאת לרחרח כאן?” היא ידעה היטב שאין לו כל עניינים בסמטאות אלה, עצם אופן הילוכו העיד על כך. אבל כעס, שנאה ויאוּש חילחלו בה; רצתה שיאמין שהיא אשה פּרוצה, שיתלה בה כל מוּם רע – דוקא הוא. חשה קורת־רוח משונה בעמדת פּנים של גסות, של הפקרוּת; “פּסט, חביבה, בואי עמי!” צרחה לתוך פּניו בקול עבה וצורמני וגעתה בצחוק.
וַאנג הקשיב בפנים שותקות ובחיוך רפה. פּשט ידו. “חדלי!” התחנן. “אין אַת מתכוונת אלא לפגוע בי – דיטה!” הציץ ברוֹך ובתחינה לתוך עיניה.
“וַדאי שמתכוונת אני לפגוֹע בך, ולמה לא? ואתה מיד התחיל מצפּוּנך לייסר אותך – חשבת שאשמתך היא שמתגוללת אני בבוֹץ. יכול אתה להודות על כך בלי שום מורא! לא, לא, רק בספרי הרוֹמנים קורים דברים כאלה. אין החיים קוֹרעי־לב כל־כך כפי שאתה מתאר שם. ואתה באמת חושב שדומה אני לנשים העוסקות במקצוע זה? לשם כך הוצרכתי להיות לבושה קצת יתר הידוּר, לא כך? אין הגברים אוהבים סמרטוטים – ואפילו לא אַתם הסופרים! לא סמרטוטים כאלה, בכל אופן.”
“אנא, חדלי,” אמר ושילב זרוֹעוֹ בזרוֹעה. “אולי נטייל קצת? צריך אני להרצות בשמונה, באופן שעדיין יש לי פנאי הרבה.”
“אָה, כן, במועדון־הפּועלים; נדמה לי שקראתי על כך בעתונים. הולך אתה להטיף מוּסר – לנו המוּטלים ברפש; הולך אתה ללמד אותנו כיצד להתנהג שלא נתלכלך חלילה בעניוּתנוּ! אומרים שאתה משׂכיל כל כך! ועדיין טורח אתה לקיים אתנו איזו קשרים?” היא הטעימה הטעמה מיוחדת את המלים האחרונות.
“דיטה, אַת באמת מחזיקה בדעה שצבוּע אני?” שאל והביט בה נוגות.
“אין אני יודעת,” ענתה כלאחר־יד, “וגם לא מעוניינת לדעת. אתה מטיף מוּסר כל עוד אתה מוצא שזה מביא רוָחים. לדידי יכול אתה להטיף לנו מוּסר מלוֹא־האָזניים; לי היינו־הך לחלוטין!”
"בואי עמי אל המועדון ושם תיוָכחי אם צבוּע אני. "
“לא, חוזרת אני הביתה אל הילדים שלי.”
“מה, התחתנת?”
צחקה צחוק לגלגני: “וכי אפשר להביא ילדים לעולם בלי זה? יש לי ארבעה – וגם מאהב השוכב בבית וחכה שאביא לו משהו.”
“אין עמי כל כסף, דיטה,” אמר וַאנג בנמיכות־קול, “אבל אוּכל לתת לך את חמישה־עשר הכתרים שאקבל בשביל ההרצאה; או שאשלח אותם לביתך, אם אין לך פּנאי לחכות.”
“רב תודות, אין לי כל כתובת,” השיבה דיטה. “מוצאים אותי ברחובות בין שמונה לשתים־עשרה בלילה.”
וַאנג הושיט לה ידו – ביקש להיפּטר ממנה. גרוֹנה מלהט היה בכעס וביסורים שנתייסרה, ברצון לעולל בעפר אותו ועת עצמה ואת כל העולם כולו, בבוּשה נוֹאשת שעלוּל היה לתלוֹת בה קלקלה זו. “כולכם ניצלתם אותי – כל אחד לפי דרכוֹ שלוֹ. אין אף אחד מכם שלא השתמש בי,” נצטרחה צרודות.
“המאמינה אַת שביקשתי לנצל אותך, דיטה – המאמינה אַת בזה?” שאל.
“וַדאי שלא,” ענתה גסות. “אין אתה צריך להעמיד פנים! אין אני בחורה תמימה שנפלה בפח. אבל למה הרימות אותי אל האור, ואחר כך הנחת לי ליפּול? היודע אתה כמה מבחיל הוא לזחול כאן לאחר שזוֹכים להעיף עין במשהו טוב יותר. אבל עכשיו רוצה אני להיפּטר ממך, אתה שומע – תן לי ללכת!”
בלי אמירת־שלום הפסיעה לעֵבר העיר. לאחר שהוּת־מה החזירה ראשה לאחוריה; עדיין עומד היה על עמדוֹ רכוּן ראש ונוהה אחריה. התחילה לרוץ.
משעשתה כברת־דרך מתוך ריצה התחיל לבה מדבר תקיפות, והוצרכה להאיט את הילוּכה. לא הבינה טעמה של ריצה זו, כשם שלא הבינה אותה שעה שום דבר בעולם – הרי פחות מכל נתנה לוַאנג את אהבת־נעוּריה הטהורה, ואת תמימותה – אף על פּי שאז תמימה היתה! והריהו עומד לו שם ומרעיד מחמת מוּסר־כליוֹת – כשהוא עומס בענוָה מעמס־האשמה כאחד תיאולוגיסטן. וכי כך נוהג גבר הראוּי לשמוֹ! כנראה שהביטה בו בעד עיניה המעריצות של אשתו – עם אשה זו רוצה היתה להזדמן שנית!
לא, פחות מכל הבינה את עצמה – איזה מין התנהגות – ממש כנקבה היסטרית. וכי פלא הוא שראה בה אשה ירוּדה? והאם גרועות נשים אלה מאחרות? על כל פּנים מקבלות הן שׂכר הוֹגן בעד מלאכתן!
אותו לילה נצטייר הכל בעיניה באור הספק – מצאה חושך ואופל באשר הביטה. אפילו תפקיר חייה לא יתן שום איש תמורתם חמישה כתרים כדי לקנות פקרס של צמר. עייפה עד מוות הגיעה לביתה.
מצאה לקארל שדעתו בדוּחה עליו ביותר. “זהו מרק־האפונה ובשר־החזיר,” אמר, “אני פשוט שיכוֹר!” ואמנם התנהג כמי שלָגם לגימה הגונה. הוא גרר את מיטתו לטבוּרוֹ של החדר.
“מה, קמת?” שאלה דיטה בפנים נבהלות.
“כן, בשל העכברים הארוּרים האלה – הם התחילו מחטטים סמוך למראשותי מיטתי – שם למעלה. דפקתי ודפקתי על הקיר והללו בשלהם. אדרבה, הקשיבי: הנה הם נוֹברים. השמעת על חוצפּה שכזו?”
העכברים כירסמו מתוך עקשנות במקם שהקיר השתפע; נייר־הקיר זע. חוֹר נפער ומשהו נשר מתוכו ונידרדר על הרצפה. נטלה דיטה למנורה ותרה אחרי החפץ – היתה זו מטבע־בת־שני־אורים! לאחר שהוּת־מה נידרדרה שנייה, שלישית, רביעית, – ניגר גשם של מטבעות־נחושת. “אלה הן המטבעות של ‘זקן־הלבבות’!” נצטעקה דיטה, כשהיא מביטה עליהן בעיניים בוהות.
קארל קפץ מתוך המיטה. הוא שכח צינה וחוֹלי, עמד בכותנתו לעורו וחפר בידיו להרחיב את החור. “הביטי!” צעק, כשהוא חילץ משם קופסת סיגארות – “הביטי הנה!” הקופסה גדושה היתה מטבעות נחושת שהחלידו.
בפנים מרעידות תהתה דיטה על המטבעות. “עכשיו יהא לך פקרס של צמר!” התאמצה לחייך, אבל הבכי הממה. היא צנחה על המיטה: כל הצער שנקרש בה מצא עכשיו פּורקנו.
“וכי זו סיבה לבכות,” אמר קארל וכרך זרועו סביבה; וכי לא ידע כמה יסורים נתייסרה בשל פקרס הצמר.
ראשה נצנח על חזהו ובכתה חרש; כל הקפּאון שבישוּתה הפשיר ונתמוגג בדמעות. קארל ליטפה דומם; יש להניחה לבכות כל כמה שתרצה.
כשנרגעה לָפת קארל ראשה בשתי ידיו: הדמעות שיווּ לפניה הליאות יופי עגמומי של שדה־סתיו טלול; הציץ לתוך עיניה ואמר בכוֹבד־ראש: “בכית על חזי – עכשיו שלי אַת!” אבל במעמקי עיניו היבהב משהו צוחק; שמא היה זה לבו. דיטה התרפּקה עליו בעיניים עצומות.
דיטה נוטלת לה יום־פגרא 🔗
שיחק לה המזל שקארל חזר במקצת לאיתנוֹ וקם; כיוָן שימים אחדים לאחר מכן הגיע תורה של דיטה.
בוקר אחד נכנסה ראסמוסן הזקנה ומצאה לדיטה שכובה במיטה. “אֵלי, חולה אַת?” שאלה בפנים מבוהלות. עדיין לא אירע שתקדים את דיטה בקימה של שחרית.
דיטה התאמצה לחייך: “איני יודעת מה עמי היום; נדמה לי שלא אוּכל לקוּם. אין לי אף שמץ של כוח.”
“אין דבר, בחורה, לא יזיק לך כלל וכלל לנוח פעם מנוחה של ממש,” אמרה הזקנה.
“חרפּה היא שאהא מתעצלת כאן, אבל הרגליים שלי הן שני בוּלי־עץ,” לימדה זכוּת על עצמה. “אבל מחר אקום.” אבל למחרת הורעו פניה עוד יותר, וקארל אסר עליה לקוּם. “אם תקומי אביא את דוקטור טורפ,” איים עליה. איוּם זה השפּיע!
כנראה שמשהו לא היה כשוּרה עמה, אף כי לא התאוננה על שום מיחוּשים. מחלתו של קארל והמאמצים לכלכל הכל דילדלו לחלוטין את בריאוּתה. כנראה שהגיעה לידי אפיסת־כוחות גמורה, שכן לא היה ממנהגה של דיטה לשכב במנוחה ימים אחדים ולראות היאך אחרים טורחים למענה.
קארל עדיין לא החלים החלמה גמורה שיוכל לחזור אל המים, ובמשך הימים האחרונים שׂם הקרח קץ לדיִג; אבל הדייג שעמוֹ היה פורש מכמרות ביקש לעשותו שותף לסירתו. “מסכים הוא שאשלם את חלקי בעבודה,” אמר קארל. “באביב נוּכל להתחתן!”
דיטה חייכה.
באביב, אָה, כן – הוא כבר ממשמש ובא. הימים נתארכו והלכו; אבל החורף החריף והלך. שפע של קרח בא מהים הבאלטי; מפרץ קייגא כבר נתמלא קרח עד מחציתו. וכיוָן שקפאו הנהרות יכול היה קארל לשהות בבית; וַדאי ימצאו מזונם עכשיו כתמיד – עדיין לא אירע שימותו בכפן.
על־ידי מכריו הדייגים השיג איזו עבודה קלה בבוקר, אך לא הספּיקה זו כדי פרנסתם. ולא היה בו כוח לכתת רגליו כדי למצוא עבודה של ארעי. יום אחד עמד ודיפדף בפנקס ההסתדרותי שלו. “במה אתה מהרהר?” שאלה לו דיטה.
“עלה על דעתי ללכת אחרי הצהריים לאגודה – מחלקים שם מזונות.”
“אין אתה צריך לעשות זאת,” אמרה דיטה, “אין זה נאה לך!”
“שטויות, כשאין די כוח לעבוד אין הרשוּת להתייהר ולהתבייש בפשיטת יד,” אמר בהוּמוֹר של לענה.
סופו שחזר בידיים ריקות. אין הוא נשוּי – בעלי המשפּחות קודמים. “אין זו אלא אמתלה גרידא; לא נתנו לי משום שאני משתייך לאופּוזיציה,” אמר במרירוּת. “אנחנו אנשי האופּוזיציה מובאים תמיד האחרונים בחשבון שעה שיש סיכוּי לעבודה – בכוָנה יורדים הם לחיינו.”
“שישמרו להם המזונות שלהם,” אמרה דיטה באדישוּת. “כבר נסתדר איך שהוא. מחר אקוּם!”
היתה אומרת כך יום־יום, ומשחלף שבוע הלך קארל אצל ידידו דוקטור טורפ וביקשוֹ לבוא. הלה בדקה בדיקה מדוקדקת. “יפה עשית שנטלת לעצמך קצת פּגרא,” אמר כתוֹם הבדיקה. “ארשום לך משהו היפה לחיזוק הלב.”
קארל נתלווה אליו עד השער. “מהוּ לא כשוּרה עמה?” שאל.
“הכל ולא כלום – דלדוּל כללי.”
קארל תלה בו עיניים תמוהות.
“עדיין לא ראיתי חולה שהגיע לידי דלדוּל־הכוחות כאשה זו – לפחות לא בגיל כזה. אפילו לבה נתבלה – אם כי לא חלתה כנראה שום מחלה אנושה בחייה. והרי הלב הוא ברגיל השריר החזק ביותר בגופנו. מניח אני שהיו לה חיים קשים ביותר.”
“כן, חייה היו קשים מאוד,” אמר קארל בקול נמוך. “מתי לדעתך תוכל לקום?”
“קשה לומר – במקרה הטוב יארך זה זמן רב. אין לקבוע לגביה כל ריפּוּי מסוּים. היא זקוקה למנוחה רבה; ייתכן שהמנוחה תחולל פלאים.”
קארל העבירה בלי שהיות לחדר השני, שם היתה המיטה רחבה יותר וגם השקט היה שם מצוּי יותר. “הרופא אומר שבקרוב תקום,” אמר לראסמוסן הזקנה. “אבל היא צריכה למנוּחה; אסור שהילדים יהיו עמה – אף לא בלילה.”
“תודה לאֵל שאין זה דבר של רצינות,” אמרה הזקנה בפנים שמחות. “צדקתי כנראה שמשהו נקרע בה – הנשמה או משהו אחר – כיון שהיא מוטלת שקטה כל כך, – היא הפּעלתנית כל כך. כבר שמעתי על מקרים שכאלה.” פטר עבר לגור למאורתו של קארל, ולגיאורג הקטן הוצע מצע על גבי שני כיסאות. אַנַה הקטנה ישנה במיטתה של ראסמוסן הזקנה. “באמת שנפלא,” אמרה הזקנה. “היא מחממת לי את המתניים!” הכל גרם לה קורת־רוח.
המנוּחה חוֹללה פלאים בזה שהצהילה קמעה את רוחה של דיטה. השכיבה במיטה רחבה ורכת מַצעים גרמה לה נחת־רוּח. “כשעבדתי אצל העשירים ישינה הייתי במיטה שהיתה כולה שלי ורחבה כמו זו ומוצעת מזרן של קפיצים. אבל אז צעירה מדי הייתי להעריך תענוג זה כערכוֹ,” אמרה דיטה.
שוֹגה היתה הרבה בעברה – עכשיו היתה לה השהוּת לכך. וכשקארל היה אומר לה שבקרוב תהא מסוגלת לקום, היה חיוּך מתפּשט בפניה. הוא יקנה בקתה בסמוך ל“פּונדק־הבקבוק”; שם יהא הים משתרע לרגליהם ולא תהא דרך רחוקה להסיע את הדגים לגאמלסטראנד. “ואַת תצטרכי ללקוט את המליחים מתוך הרשתות ולתקן אותן – כפי שנוהגת היית לעשות בכפר־הדייגים!” אמר. והיא הקשיבה לו בפנים שקטות ואדישות.
גוָן פּניה החוויר והלך מיום ליום; שפתיה נעשו עבות וכחולות; תכופות היתה מתאוננת על מיחושים באזוֹר הלב.
אבל את סם־הרפואה היתה שותה בלי שמץ של רצון, קארל נאלץ היה להשקוֹתה בשידוּלים רבים. ואף־על־פּי־כן היה השיקוּי פוחת והולך – ראסמוסן הזקנה היא שגמעה ממנו מלוֹא לוֹגמה מפעם בפעם. דבר זה בידח אותם מאוד.
אותו זמן נוכחה דיטה לדעת כמה מחובבת היא על הבריות. לא היה דייר אחד בגוש שלא בא לראות את שלוֹמה, והכל היו מביאים לה משהו, אף כי עניים היו בעצמם. “אַת שוכבת לך כמין מלכה ומקבלת אורחים כבודים,” אמרה ראסמוסן הזקנה. פרוּ לאנגהאלם הביאה אפרוח מטוגן וכוס יין, ואשתו של האופה הביא טורטה. תענוג היה להיות חולה בזה האופן. תינוקות של בית רבן מלוכלכי פּנים היו מתגנבים מהמסדרון שעה שדלת חדרה פּתוחה היתה ומפסיעים שפי למיטתה עם דורון – כשסוכּרייה ממוסמסת טמונה בתוך אגרוף פעוט ושחור כפחם. ביקורים אלה גרמו לה קורת־רוח יתירה. על גבי השולחן שליד המיטה נתגובבו כל המתנות. לדיטה לא היה תיאבון כלשהו ושלושת הילדים וסבתא ראסמוסן היו מתהנים מהן ומכלים אותן ברעבתנות.
הסמרטוטר הזקן היה בא יום־יום. “ומה שלומה של אמא־דיטה היום?” היה שואל מהמסדרון; לא רצה להיכנס פנימה. קומתו נכפפה מאוד בזמן האחרון ורגליו נעשו רופסות יותר ויותר, ובגדיו מסואבים סיאוּב כפול־ומכופּל וכל מראהוּ עלוּב שבעתיים. גם זכרונו נתרופף והלך; היה שואל וחוזר ושואל. “נכנס לילדוּתוֹ השנייה,” אמרה ראסמוסן הזקנה. “זקן מסכן שכמותו!” היה מבדח מאוד לשמוע זאת מפּיה; זקנה היתה הימנו במניין הגון של שנים.
אין לומר שהיא נכנסה לילדוּתה השנייה. אדרבה, היתה צוֹפייה את הליכות־הבית בראש צלוּל מאוד; בשמונים שנות חייה עמדה איתנה בעיצומו של המאבק היום־יומי. העבר לא היה מטרידה. חייה לא היו משופעים בנחת, דברים הרבה העידו על כך. אבל לא היתה מעלה זכרם; דיטה לא ידעה אפילו היכן בניה מצוּיים. “אם לא מתו הרי שעדיין חיים הם!” היתה משיבה קצרות על שאלה זו כעל כל דבר שקשור היה בעברה. היא ידעה עיסוקים מועילים יותר מהחיטוט בדברים שאין להם תקנה.
באותו פרק זמן היתה דיטה בוחנת־וסוקרת את הנסיונות שנתנסתה ואת הפורענויות שבאו עליה – זו הפּעם הראשונה בחייה שעתוֹתיה היו בידיה. “נדמה לי שאני הולכת למוּת,” אמרה, “אני נזכרת דברים רבים ומשונים כל כך. אנשים ההולכים למוּת נזכרים בכל אלה.” משוּנה הוא שהבריות כבר יורדים היו לחייה עוד לפני שבאה לעולם! זה משוּנה מאוד, וכי ידעו מה יהא טיבה של בריה זו. כנראה שכל הצרות לא נתרגשו עליה אלא מחמת עוני. וכי לא מתה סבתא מחמת עניוּת; וכי לא נמקה סרינה בכלא מחמת עניוּת! “רואה אני שכל רע והרשע – העניוּת היא הגורמת להם, האין דעתך כך?” אמרה לקארל.
“רובו של הרע יסודו בעניות”, השיב תשובה של וַדאוּת.
“ילדים אינם רעים מטבעם, בכך בטוחה אני,” אמרה דיטה מהורהרת. “היה זמן שמאוד הקפּדתי עמהם והייתי מענישתם כששברו איזה חפץ – משום שקשה היה לקנות אחר במקומו. אבל כשילד שובר ספל העולה כתר אחד – והכתר מצוּי – הרי שאפשר לקנות אחר, וממילא הפּשע אינו פשע! עצוב הוא להיות עני.”
“אבל כיוָן שהילדים אינם רעים מטבעם, למה המבוגרים רעים הם?” הוסיפה ושאלה.
“מחזיק אני בדעה שגם הגדולים אינם רעי־לב כל עיקר,” אמר קארל. “האין אַת סבורה שהמסיבות הן־הן הדוחפות אותנו לידי מעשים רעים?”
“כן, רעת לב אני. פעמים אני שונאת את כולכם וחושבת בלבי ששום דבר אינו כדאי. שעה שמוּטל היית חולה חלמתי שתוכל להבריא אם אתן את חיי כוֹפר בשבילך; ביקשו להפוך את חיי שלי לפקרס של צמר בשבילך; השמעת פעם הבלים כאלה! אבל לא רציתי לתת את חיי.”
“משום שאני גרמתי לך צער יותר מכל אדם,” אמר קארל.
“אתה?” תלתה בו עיניים של תמיהה. תכופות היה מקניטה בטוב־לבו שאין לערערו, ועכשיו שמחה על כך – למען האשה הזקנה והילדים; יהא מי שידאג להם.
“האין אתה חושב עלי רע משום שלא צר לי לעזוב את כולכם?” שאלה יום אחד.
קארל הניע ראשו. “אולי יש בכל זאת מישהו שצר לך לעזוב אותו?” שאל קארל בנדנוד של תקוָה.
דיטה נתהרהרה. “כן, את פטר הקטן,” אמרה לבסוף. “יכול הוא ללמוד להיות טוב.”
“לא היית רוצה לראות את יינס?” שאל קארל. “להביאו לכאן?”
לא, לשם מה. יש כאן די ילדים זרים הגורמים נחת־רוּח. “דמעות אלה יבשוּ מכבר,” הסבירה. “לדעתי היינו־הך הוא להיות אֵם הילד או לא. העיקר הוא לגדלוֹ ולדאוג לוֹ. היצור שאתה מגדלו ודואג לו – ממילא יאהב אותך.”
“יפה אמרת, וכיוָן שדואגת היית לכולנו – ממילא אהבת את כולנו,” אמר קארל ונשק לה.
“אבל עכשיו שוב אין אני דואגת לשום דבר; אין אני רוצה לדאוג.”
“משום שעייפה אַת. עכשיו עליך לנוח יפה ולחזור לאיתנך! – זכרי שצעירה אַת, רק בת עשרים וחמש.”
“זה הכל – כן, רק בת עשרים וחמש!” צחקה דיטה צחוק של שמחה. “יודע אתה שהרגשתי את עצמי כאשה זקנה – לאחר כל מה שעבר עלי. משומשת אני – יש להתיך אותי כזוג ערדליים ישנים. כשאני מהרהרת על הילדה הקטנה שהייתי, ורואה את עצמי רצה ליד סבתא, או קוראת עמה בספר – נדמה לי שזה היה לפני המון־המון שנים. כמה נתמשך הזמן וכמה אִטי היה, קארל! ו’אחוזת־הגבעה‘, ו’קן־העורב’ – אימתי היה זה, לא לפני המון שנים!”
“אבל לעומת זה חיית חיים פעלתניים, והרבה תלאות עברו עליך. אף פעם לא ראית שעה של קורת־רוח. אבל עכשיו תזכי לחיים של נחת, אני מבטיח לך זה.”
“כן, אזכה לחיים של נחת. כבר יש לי חיי נחת – מצוּיה אני כבר בעולם שאין בו חובות, שבו פטורה אני מכל דאגות וטירחות; היכול אתה להבין זאת? אלא שצר לי על הילדים – יצורים קטנים וחמוּדים שהראו לי רק חיבה. נדמה לי כאילו הכל הולך ונמסר לידיים אחרות. אתה משיג זה? דומה זה כאילו בטלה העניות מן העולם! אָה, אילו היינו נפטרים מהעניות! החושב אתה שאפשר להעביר את העניות מן העולם? כלום מנסים לעשות זאת? העושה פלה משהו?”
“כן, לא כבר הביא הצעה להקמת בתי תינוקות ציבוריים,” אמר קארל. “רופאים יהיו מפקחים על מוסדות אלה, ויותקנו בהם שכלולים מודרניים עם מכבסות־קיטור וחלב מפוסטר. מטפּלות יביאו ויחזירו את הילדים בעגלות מיוחדות, מחופות, כדי שהאמהות לא יצטרכו לטלטלם.”
עיניה של דיטה נזדרחו. “כמה נחמד!” אמרה – “כמה נוח!” אלא שאגב־כך עמדה על הארשת המשוּנה שבפניו של קארל. “מה, גם עם זה משהו לא כשוּרה?” שאלה רגוזה.
“איני רוצה להעציב אותך,” השיב קארל, “אבל מסופּקני אם זוהי הדרך שאנו צריכים ללכת בה. השיטה האמורה תעודד רק את ניצוּלן של האמהות העובדות.”
“זה נכון,” אמרה דיטה בנעימה של יאוּש. “יודע אתה מהו הדבר הנורא ביותר – שאין אנו מעיזים להיות מאושרים בשום דבר! תמיד יש משהו מאחרי כל דבר. רואה אני שאין דעתך נוחה משיטתו של פלה משום שאתה מוצא משהו מאחריה; וייתכן שיבוא אחר ויגלה גם הוא משהו מאחרי הטענה שלך ויתן על כך הסבר משלוֹ.”
“כן, כנראה שארוכה היא הדרך אל האמת,” אמר קארל מהורהר. ארוכה שבעתיים מכפי שהיא במציאוּת." ושעה שהסיחו היה מלטף את ידיה.
“עכשיו יכול אתה לנשק את ידי,” אמרה דיטה, “כיוָן שעכשיו נאות הן,” הרימה ידיה כלפּי פּיו והליטה בהן את פּניו. חיוּך של אושר פרח בפניה.
“התזכור שפּעם אחת אמרתי שאי אפשר להשגיח את הידיים שיהיו נאות שעה שהעבודה מרובה כל כך? ואתה נשקת אז את ידי ואמרת שאין אני צריכה להתבייש בהן כיוָן שהן תעודת־המסע שלי אל השמים ואל הארץ. אז לא ירדתי לסוף דבריך, עכשיו מבינה אני יפה למה התכוַנת. אמש חלמתי שגם אלוהים נשק את ידי – האין זה מוּזר? הוא עמד ליד שערי גן־העדן, לשם באים כל האנשים העייפים לנוח מעמלם; והללו לא הניחו לי להיכנס; אמרו: עדיין יכולה זו לעבוד. אבל אלוהים אחז בידי, הסתכל בהן ואמר: היא עמלה די; הידיים שלי לא היו נאות יותר לאחר שבראתי את העולם! ונשק להן! ואני התביישתי מאוד, כי יפות לא היו הידיים שלי. אבל דוקא משום כך נשק להן, וכל העומדים מסביב השתחווּ לפני.”
מוּטלת היתה בעיניים עצומות, עייפה מדיבוּר. קארל ישב דומם שלא להפריע את מנוּחתה. לפתע זקפה את ראשה: “שמע, שוב הם שרים מזמורים!” אמרה. פּניה היו אחוזות תהייה כאילו עשתה אָזנה אפרכסת כלפּי השמים.
“זה בא מהמסדרון – מחדרוֹ של הדייר החדש,” אמר קארל. “אגב, עבדנו פעם יחד בתחנת פומפינג; הוא בחוּר נהדר. נוהג לשיר הימנונות שעה שהוא לבדוֹ. בא הוא מבורנהולם, והתושבים שבאותו גליל הם כולם קצת בלתי שפוּיים.”
מחשבותיה של דיטה מקפצות היו מעניין לעניין; והנה נתפּסה לרעיון כזה: “סבתא היתה אומרת תמיד שאנו, בני משפּחת אדם, משוּלים לכבשׂים – ככל שאנו נגזזים גזיזה עמוקה יותר, כן מרבים אנו לתת צמר. הנכון הדבר? הרי גם אתה משתייך למשפּחת אדם?”
“כנראה שיש אמת בכך. בני משפּחת אדם היו תמיד מפורסמים בזה שלבם גדול ממוֹחם – לא היו דבקים בשלהם. ולא ייפּלא שבתכוּנה כזו נמצאו מקוּפּחים, ואמנם נתקפּחה מנת חלקנו. על אף מניינם העצום הריהם מצויים בשפל־המדרגה. אבל קרקע משובחת אנחנו, ואין אני מצטער על כך; בוא יבוא היום והעולם יברכנו על כך – בכך אני מאמין. לא, אין זה היינו־הך מי הגוזז אותנו. לעת עתה מחזיק השׂטן במספּריים! האין אַת חושבת כך?”
אבל דיטה שקוּעה היתה בשינה שליוָה ועמוקה. קארל חמק שפי מהחדר. התקין עצמו ללכת אצל חברים מחוסרי עבודה ולהיוָדע מהו מצב העניינים. ידע שמרירוּת רבה פשתה בקרב השורות; שהפּועלים קוראים תגר על הסידורים הקיימים ועל המנהיגים שלהם; ידע שרוֹוַחת הצעה להכריז שביתה כללית שתקיף את עובדי הגאז, המים והמאור, ושתאַיים במיגוּר השלטון הקיים. הוא רצה לקבל אינפורמאציה מהימנה; בזמן האחרון איבד את המגע עם האופוזיציה.
מלקט־הפחם הקטן 🔗
בכל זאת קמה דיטה; הדין היה עם ראסמוסן הזקנה – כתמיד. דיטה עשוּיה היתה מעץ מעוּלה מדי שתסתלק מזה העולם לפתע־פתאום. יום אחד יישבה עצמה במיטה ואמרה שרוצה היא לעזור לזקנה להתקין אליתות. ומשקיבלה משהו לבין ידיה, התחילה גם סוליות־רגליה מידגדגות – עליה לקוּם! עדיין חלוּשה היתה ולעת ערב חזרה ונתכרבלה במיטה. אבל בכל אופן היה זה צעד קדימה; וכששתי הנשים יעבדו בשקידה ובחריצוּת, ירויחוּ כתר ליום. ועבודה זו לא תאזל כלל; הבריות צריכים לאליתות בימי צינה כאלה.
גם קארל היה מסייע עמהן כשלא היה לו עיסוק טוב יותר; והיו יושבי סביב למלאכת־האליתות ומפטפטים על דא ועל הא, והזמן היה מקלח בנעימות – ביחוד בערבים, שעה שהילדים כבר שכוּבים היו. אף דיטה היתה במיטתה, בריאוּתה נשתפּרה והלכה; את שולחן העבודה הסמיכו למיטתה.
באותו פרק זמן היה פטר המפרנס העיקרי של המשפּחה. הוא עצמו משׂתכר היה כסכוּם שהשׂתכרו כולם יחד. משחזר מבית הספר היה סוֹעד בחפּזון, יורד אצל איינאר, ושניהם נוטלים שקיהם ועגלת הילדים החלודה, שבה היו מסיעים פּחם, ומפליגים לתוך מבוֹך הכרך. בשובו בערב היה מצוּי בכיסוֹ של פטר סכום שבין מחצית כתר לכתר. היה זה נער זריז וחרוץ, ועם זה פעוט ונעים בהליכותיו.
שני הזאטוטים מצליחים היו – הוא ואיינאר. כל רחובות הכרך היו נהירים להם על כל אפשרויותיהם; הם ידעו היכן אפשר להשתכר מטבע בת חמישה אורים והיכן אפשר להשתכר מטבע בת עשרה אורים, שהיו מצטרפים כדי שכר־יום. לא היתה זו מלאכה קלה כל עיקר, כי תכופות היתה המטבע בת חמשת האורים מצוּיה בקצה האחר של הכרך, והמטבע בת עשרת האורים בקצהו השני. היו מכתתים יפה־יפה את רגליהם. אבל חשיבות יתירה נודעת היתה למוח; כשאין הקדקוֹד פועל כהלָכה, לשוא תהא מקרע ומשחק את נעלי העץ שברגליך.
כשהנער היה חוזר ומניח בלא דיבור את הממון שהשׂתכר על השולחן, היתה האשה הזקנה סופקת כפּיה ואומרת: “אֵלי, האין הוא ילד־פּלאים! סופו שיהא מיליונר. באיזו מקומות צברת כל כך הרבה כסף; יש לשעֵר שלא גנבת חלילה את הכסף?”
דיטה ראתה שעייף הוא מהתרוצצויות ולא נטפּלה אליו בשאלות, אלא היתה מסייעת עמו לפשוט את המעיל והכסיות. משהו חם היה שמור עמה בתנור בשביל הנער – פעמים משהו מיוחד, כי במובן מסוּים הרי היה מפרנסה של המשפּחה. אך נכנס למיטה היה צולל לתוך שינה עמוקה. פעמים היה פורש לישון בלא ארוחת־ערב. אז היתה בודקת בקפידה את בגדיו, ומצמידה כיס באשר יכלה. גאוַת הנער שלו היתה על ריבוּי כיסים – שיהיו לו יותר כיסים מאשר לכל נער אחר בבית־הספר; ובבחינה זו, לכל הפּחות, לא יהא חש בעניוּתוֹ! כשהיה עמה משהו חדש, כגון סודר או זוג כסיות, היתה מניחתו על גבי בגדיו; יפקח בבוקר את עיניו ויראה לחפץ החדש ותהא השמחה בלבו; היה מתעוֹרר רענן ונינוח, והיה מפשפּש בבגדיו לראות אם נתוֹסף כיס חדש במשך הלילה.
לא אהב פּטר לספּר על האופנים והדרכים שבהם הוא משׂתכר פּרוטותיו. מה יש כאן לספּר? שמשגיח היה שעה תמימה בשוק־הבהמות על סוסיו של עגלון אחד שנכנס למסבאה – וקפא בקור ככלב וקיבל בעד שמירתו מטבע של עשרים וחמישה אורים? או שקיבל עשרה אורים בשכר הבאת קנקן בירה לקברניטה של ספינת־סוחר קטנה? או שטילטל איגרת־אכספּרס לקצה השני של העיר ולא קיבל אף פּרוטה מחוּקה, כיוָן שהוצרך להביא תשובה והאיש שלוֹ הוּעדה האיגרת הלך מביתו שעה קלה לפני בואו? לאו פעם אחרת מתחרבנים! איינאר טען שיש לדרוש שכר־הליכה למפרע; אבל פּטר טיפּש היה ובלתי זהיר; כלום כדאי לייחד את הדיבור על כך? להתפּאר אין במה, בכל אופן.
ומה שכדאי לספּר, אין לספּרוֹ, מכל מקום, לא למבוגרים – שמטומטמים הם ולא יבינו מאומה. ריוַח יפה היה מכניס הפּחם; אבל לכך דרושים היו הן מזל והן זריזות – וכלל לא רצוּי היה לפטפּט על כך. כשהוא ואיינאר היו מפסיעים בנחת וגוררים אחריהם את שלדה של עגלת הילדים הישנה, דומים היו לשני נערים קטנים ותמימים שיצאו לכבוש את העולם בפשטוּת ילדוּתית. ובשובם בערב היו אותם היצורים הקטנים אלא רצוצים ועייפים עד מוות. כי משהו היה מתארע בינתיים.
אך יצאו מהרחוב שבו התגוררו היתה מסתלקת מפּניהם הארשת הילדוּתית; היו פושטים צורתם הקודמת ולובשים צורה של שני יצורים קטנים ועֵרנים – שני גוּרי חיות־טרף הבולשים הכל בעיניים רושפות ואורבות. היו מחלקים ביניהם את הכרך. אחד קבע את בסיס פעולותיו ברובע האמלטורבט שבוֹ מצויים בתי המטבחיים, מפעלי הגאז וכיו"ב; השני נטל לו את הרובעים קאמלטורב וניטורב על האוניברסיטה ושוק־הבהמות. היו נוהגים להתחלף ברשויות שלהם, ובעיקר בשל אותה עגלת־ילדים רעוּעה וצוֹלעת, שנתקראה בפיהם – קרון־הפּחם. זה שהיה עושה ברובע האמלטורבט היה מצניע את השלד החלוד באחד הדירים שבשוק־הבהמות. לא היה זה כלי נאה לגוררו בפוּמבי, וגם גרירתו לא היתה מבדחת ביותר, שכן חסר היה גלגל אחד. אלא שעגלת־ילדים עלובה זו יפה היתה להסעת פּחמים, והפּחמים היו מכניסים פרוטה הגונה; כשלא היו רואים מזל־ברכה לא בדא ולא בהא, היו יכולים להסתייע תמיד בפחמים.
הם נפגשו כדרכם בחמש לעת ערב מאחורי דיר שבוֹ מוצנע היה קרון־הפּחם; היה להם יום מזוּפּת. איינאר השׂתכר שלושים אורים, ופטר רק עשרים. עמדו וחילקו ביניהם את הכסף חלק כחלק – תמיד היו עושים כך – ונתנו דעתם כיצד להרויח את הזמן האבוּד. היתה רק דרך אחת: ללקוט פּחמים ולמוֹכרם. בבוּלוַאר סנדר מצוּיה חנוָנית זקנה הנותנת להם חמישה־עשר אורים בעד שק פּחם. והפּחם מתגולל היה במקומות רבים – לאורך הרציפים, סחוֹר־סחוֹר למפעלי־הגאז, ובעיקר בקרפיפי הסחורות העצומים. הכניסה לשם היתה אסורה בהחלט, ולא היו בוחרים בדרך זו אלא בלית ברירה. את רציפיו של נמל לרסו נטשו מכבר; ראשית רחוקים היו מדי, ושנית פּחמים השרופים למחצה אין בהם תועלת רבה.
כיוָן שהשעה דחוקה היתה, גמרו אומר לחדור לתוך קרפיפי הסחורות. והרוצה לחדוֹר לתחוּמם חייב לעקוף את בית־הכלא ווס[…]1 שם שרויים הקרפיפים באפלולית. שני הנערים יצאו לדרכם בדהרה כשאיינאר דוחף את קרון־הפּחם ופטר תומך בו בצד שנטול היה גלגל.
בדרכם תיכנוּ את תכנית ההתקפה. החנוָנית הזקנה תקבל שני שׂקים – וזה משמע כתר אחד; וכל אחד יוּכל לחזור הביתה ובכיסו שבעים וחמישה אורים. לאמא־דיטה יש די פּחם עד מחר, אבל אצל אמו של איינאר אָזל הפּחם והיא צריכה מחר לכבס כביסה גדולה. יוצא מזה שהם צריכים לשני שׂקים ומחצה בלבד – את זה ילקטו אחת־ושתיים!
משהגיעו סמוך לכביש אינגהאוו הניחו את קרון־הפּחם על הדרך והתגנבו לתוך הקרפיפים. לאחר ליקוט של שעה ארוכה לא גידשו אלא שׂק אחד; מחמת האופל שאָפף את המקום היו מתייגעים מאוד. והחנוָנית הזקנה עומדת על כך שהשׂק יהא מלא וגדוש עד פּיו, אחרת היא מפחיתה מהמחיר.
“שמע, ניכנס יותר עמוק,” אמר איינאר. “יש שם המון־המון פּחמים, ויש שם הרבה אור.” הסיעו את העגלה לאורך הגדר; סמוך לקרפיף גופא הגלישו עצמם במדרון עם שׂקיהם.
שפע של פּחם מצוּי היה שם; התגולל בתוך השלג והרפש ללא כל תכלית שהיא. אבל פשע חמוּר הוא ללקוט פּחם זה; והעבריין עלול לספוֹג מלקות או להיות מוּבא לתחנת המשטרה!
הקרפיף מואר היה אור מסמא; פּנסי־הקשת הגדולים תלויים היו ברוּמוֹ של האויר בדומה לציפּרים־של־אש הפורשות כנפיים. כל פעם שהיו מנפנפות בכנפיהן, היה אורצל מתפּשט על פּני הקרפיף. שני הנערים הצניעו עצמם בצלם של קרונות־רכבת; ממרחק־מה הגיעו קולות אנשים וצפצוּפה של משרוֹקית – היו מעתיקים רכבת־משא ממסילה למסילה. שני הנערים ליקטו בשקידה כדבוֹרים; לא הוציאו מפּיהם הגה כלשהו; מכאן ומכאן נתמשכו פסי ברזל שאפשר להיכשל בהם; איינאר הסב תשומת לבו של פּטר לפסים אלה על־ידי משיכה בשרווּלוֹ. ופטר התחיל מרעיד בכל גופו; אין זה עניין מבדח כלל וכלל, אבל יש לסיים את לקט הפּחמים; שני הנערים כבר מורגלים היו להתלבט אילך ואילך בין גלגלי הגורל.
פתאום שמעו צעקות בסמוך להם; מישהו בא בריצה: “גנבים ארוּרים!” צרח הלה. איינאר משך אחריו את פּטר לתוך צלם של קרונות אחדים; אבל אותו רגע נשמט השק מידו של פטר והוא צנח תחתיו, ישר לתוך חרג של אור. והחרג נע־זע! משהו מצוּי היה בידו השמאלית, משהו לבן שצבות היה היטב באגרופו. פטר הוצרך לדחק את אצבעותיו הקפוצות לתוך הכפור שחיפה את האדמה כדי להתרומם ולקום, אבל רגלוֹ האחת נלכדה בין שני פסים שבעיקול המסילה וקרון מצומד למנוף עצום ירד ונשתלשל – ורק איש אחד עמד בשלב האחורי של הקרון והביט נכחו. צעקת־אימים נמלטה מפיו של פטר.
שעה שהרימוהו ראה את איינאר זוחל ומטפּס במעלה המדרון כשהוא גורר אחריו את שק הפּחם.
ומיד האפיל הכל סביבו – כאילו נתעופפו להן בבת אחת כל ציפּרי האש הגדולות.
לבה של דיטה 🔗
פובל בא לראות את אמא־דיטה וליטול ממנה ברכת־פּרידה. הוא קיבל מכתב מכריסטיאן; ספינתו של זה עוֹגנת בהאמבורג ותשהה שם שבועות אחדים. היה זה מכתב מפורט שהשתרע על גבי ארבעה עמודים ובו סיפּר לו באריכוּת־דברים מה נפלא הוא להיות סַפּן והשיא לו עצה שיניח הכל ויצטרף אליו בלי שהיות יתירות. אין הוא צריך אלא לבוא, הוא כריסטיאן כבר ידאג לשאָר. למכתב צורפו דמי־נסיעה – משמע שזהו עניין של ממש. פובל רוצה לנסוע תיכף ומיד, כמוֹת שהוא – מחר בבוקר מפליגה אנייה. אלא שאין איש, מלבד דיטה, צריך לדעת על כך עד שיהא מעֵבר לים. הסבורה היא שלא יפה לברוֹח חשאין כעין זו, שאל.
“כלל לא, אדרבה ברח לך לתוך העולם הגדול אם לבך מושך אותך לשם,” אמרה דיטה. “אין כל טעם מיוחד להיות תקוע כאן. כריסטיאן עשה יפה שקם וברח.”
הוצרכה איפוא להבטיח לו שתלך ותספּר להורים לאחר הפלגת האנייה. “לסינה יכולה אַת לא למסור דרישת שלום, לא איכפּת לי.”
“זה לא יפה מצדך,” אמרה דיטה. “כלום עשתה לך איזה רע?”
“לא – לאו־דוקא; אלא שהיא כזאת – שאני לא אוהב אותה! היא אומרת שאנחנו משפּחה מזוּפּתת, משום שהיאלמאר הסתלק לו.”
“מה, היאלמאר לא חזר? ועוד ליוָה כסף מאבא?”
“לא, לא חזר – ואלזה – –”
“מה עם אלזה?” שאלה דיטה בפנים דאוגות.
"אָה, היא – "התחיל פובל בוכה. ובכן, עליו ללכת, יש לו לסדר כמה וכמה עניינים. רגש מוזר עבר את דיטה; הוא וכריסטיאן יהיו משוטטים בעולם הגדול, וייתכן ששוב לא תראה את פּניהם; והיה דומה עליה כאילו משלחת היא בן שלה למרחקים.
בינתיים חזרו סבתא ראסמוסן ואַנַה הקטנה מקפה־יום־הולדת שאצל אמא גייסמאר. “יש בדעתה של זו להחליף שוב את דתה,” אמרה האשה הזקנה. “כנראה שאין להוציא עוד כל טובת־הנאה מהדת שיש לה עכשיו – בעצמי לא יודעת היאך קוראים לה לדת הזו.”
“מה משמע לא יודעת, אמא? הרי אַת משתייכת לזו הדת.” אמרה דיטה בחיוּך.
“אָה, ככה? אם כך הרי לא תשמין ממנה, אמא גייסמאר זו – עדיין לא ראיתי שמן יהא יורד מן השמים. נדמה לי שהיא פוזלת לדת־המורמונים!”
דיטה צחקה.
“אַת צוחקת לך, אה,” אמרה האשה הזקנה, וגם פּניה התחילו צוחקות. “מכל מקום חייבים שם בטיבול. אגב, כלום לא הגיעה השעה להטביל את גיאורג הקטן? הבריות חושבים שמוזר הוא שעדיין לא הוטבל הילד – כך אומרת אמא גייסמאר.”
“נצטרך עוד להמתין זמן־מה – עד שהיא לנו הכסף לכך. את, אמא, תחזיקי את המצנפת!”
“וַדאי, ראוּיה אני למצוָה זו, וכי אין אני מטפּלת בו ומתעסקת עמו למן הרגע שבא לעולם? ואז יקבל שם אמיתי, יהא זה גיאורג או איזה שם אחר.”
“אבל אמא, הרי כבר יש לו שם – גיאורג!” אמרה דיטה בטרוניה.
“כן, אנו קוראים לו כך; אבל אין זה שמו האמיתי כל זמן שלא הוטבל – עד כמה שאני יודעת.”
“ויכולה אַת להטבילו בחינם,” הוסיפה ואמרה האשה הזקנה לאחר שהוּת־מה – "אם שייכת אַת לאלה שאין ידם משגת לשלם חייבים הם הכמרים להטבילו, ולא להפקיר נפש לאבדון. אבל כמובן שלא היה איכפּת להם כלל וכלל לקבל דמי־טבילה – "
דיטה ערכה את השולחן. “אמא, מוטב שתשבי ותאכלי כדי שיוכלו הילדים ללכת לישון,” אמרה. לקארל הלך לדיג־לילה – בפעם הראשונה מאז קם מחוֹליוֹ.
“ואַת בעצמך לא תאכלי כלום?” שאלה האשה הזקנה.
“לא, אני אחכה לפטר. מסכן שכמותו, יושב לו לבדו ולוֹעס את האוכל מתוך עצבוּת; פעמים מתנמנם הוא תוך כדי אכילה. רחמנות לי עליו.”
“אבל אַת צריכה ללכת למיטה; אַל תשכחי שחולה אַת!” אמרה הזקנה.
לא, דיטה רצתה להמתין לשובו של פטר. תקפוּ עליה געגועים סתוּמים על הנער – תקפה עליה כמיהה לכרוֹך זרועה סביבו ולהציץ לתוך עיניו הילדוּתיוֹת־רציניות שעה שהוא עומד ומתלש בכתפה ומצרף לכל פסוק שני – “ואַת יודעת, אמא!” לא היה בו הרבה צחוק, אבל היה כל כך טוב־לב!
והיפוכו – אַנַה הקטנה, שהיתה ליצנית מאין כמוה, קוֹפה אמיתית. היתה עושה בשעת האוכל כל מיני עוָיוֹת מבדחות ואימתניות של מפלצות וחיות רעות באופן שראסמוסן הזקנה כמעט שנשמטה מכיסאה מחמת פּחד. והאח־התינוק אף הוא היה גוֹעה בצחוק ומרקד בחיק אמו – היה זה קוֹנצרט אמיתי! דיטה לא נטלה בו חלק, היא סלדה מהרעש; מאָז מחלתה נעשתה שקטה כל־כך. טוב שפרשו השלושה לישון.
דיטה ישבה להטליא בגד, ומחשבותיה היו עם פטר הקטן. למה לא חזר עדיין? מן הסתם היה לו יום ביש, מה שיארע לפעמים; כי ברגיל היה מדייק לחזור. חרפּה היא שהועמס עליו עוֹל של מפרנס; אך תשוב לאיתנה יושם סוף לכך. אחרת לא תהא לו ילדוּת כשם שלא היתה לה, וחסרונה השאיר חלל ריק בנפשה. דיטה ללא ראתה את עצמה מקוּפּחת על־ידי החיים; אבל חשה הפסד שלא יכלה לשחק בילדוּתה. נטלה על עצמה לקנות לו לפטר צעצוע הראוּי לשמוֹ: הוא רוצה ברכבת – עם פסים. מברשת השיניים לא היתה משה מידוֹ; כיוָן שלא היה לו פנאי לשחק, היתה מברשת זו מעין פּיצוּי לו. ומלבד זאת היה זה החפץ בר־הערך היחידי שניתן לו בחייו! כל שאר צעצועיו לא היו אלא גרוטאות מהאשפּתות.
כשצילצל אורלוגין־הכיכר עשר נתמלאה דיטה חרדה רצינית. היתה נותנת כל הון שבעולם אילו היה קארל מצוּי אותה שעה בבית; ללכת לחפש את הנער, אין שחר לכך; הרי יכול הוא להימצא גם בקצה האחד של העיר וגם בקצה השני. אבל צריכה היתה למישהו שיגיד לה: חזוֹר יחזוֹר, משהו מעכב אותו, וזה הכל. ייתכן שהוא ואיינאר הלכו לקרקס; זאטוטים כמוהם – הכל יכול להתחשק להם!
אמרה לעצמה כל זה, אבל כיוָן שלא האמינה בכך, נשתוֹקקה שמישהו יהא אומר לה זאת. מוּטב קארל – שמעולם לא היה אומר דבר שלא האמין בוֹ.
כל רגע קמה וניגשה לחלון להציץ לתוך החצר; משהיתה שומעת קול־צעדים על גבי המדרגות נזדרזה לפתוח את הדלת לתוך המסדרון הארוך.
הנה נדלקה מנורה בדירתו של אנדרסן; קמה וירדה לשאול את סלמה אם היא יודעת משהו. סלמה יצאה לחפּש את הנערים, עדיין היה הסוּדר מופשל על כתפיה, ופניה דמועות היו.
“משונה, מאוד משונה,” אמרה זו. “כבר שעתיים שאני מתרוצצת במקומות שונים ולא כלום; אנו יושבים כאן וקופאים והוא איינאר צריך לחזור עם פּחמים. עדיין לא קרה כזה; הוא אמנם ילד פּרא, אבל דייקן. ובינתיים אנחנו יושבים כאן וקופאים ואין אפילו חתיכונת של פּחם לשים בתנור,” חזרה ובכתה.
“יכולה אַת לקחת פּחם אצלי,” אמרה דיטה. "אין זה עיקר הרע; אבל – "
אך סלמה היתה קוֹבלת והולכת, לא שמעה אפילו הצעתה של דיטה. היא נתפּסה לעניין הפּחם אך ורק כדי שלא להביט לתוך עיני המציאוּת.
שתי הנשים שקלו וטרו אם ללכת לתחנת המשטרה; אבל שתיהן לא היו להוטות ביותר אחרי התערבותה של המשטרה בענייניהן; שתיהן היו אמהות בלא חוּפּה וקידושין. והנערים סופם שיחזרו – אין אף שמץ של ספק בדבר שחזור יחזרו! וממילא אין כל צורך להכניס את המשטרה בעבי הקורה וליתן לה הסברים על דא ועל הא. פּטר ואיינאר הם נערים פּיקחים ומיושבים בדעתם, ומורגלים להימצא בכל מיני מקומות. ולמה שלא יחזרו?
“ייתכן שיש דליקה באיזה מקום,” אמרה סלמה. – “נערים שוכחים אז הכל.” היא עצמה ראתה היאך לא משוּ ילדים לילה תמים ממקום שבוֹ פרצה דליקה – היאך עמדו והביטו על האש שעות על שעות כהמוּמים, כגוֹלמים.
דיטה קמה וחזרה לדירתה; תהא ממתינה עד שיחזור פטר. ישבה כשידה מליטה את פּניה, כאילו ביקשה לכלוֹא בכוח משהו בה, והביטה בעיניים בוהות לתוך שלהבתה של המנורה. לאחר שהוּת־מה נתנערה ונתאוששה, לא תניח שמחשבות עצובות ישתלטו עליה. קמה והוציאה מאחת המגירות של הקמטר מקטורן סרוג צמר עבה. בגד זה שמוּר עמה מזמן שירוּתה בבתי העשירים; היתה לובשתוֹ רק כשהיה לה הרצון להיות מטורזנת, באופן שכמעט חדש היה. התחילה להתירוֹ; משסיימה התרתוֹ, נטלה לצינורות העץ ופתחה בסריגה. כל אותו חורף היה פטר מתאַוה לכומתה סרוגה עם פיף; אך ידה לא השיגה לקנות את הצמר לכך. עכשיו יקבל כומתה, כסיות וגם סודר – שיהיו תוֹאמים בטיבם ובצבעם; תהא השמחה שרוּיה בלבו של הנער! עימעמה בה מחשבה שאם תעשה את מבוקשו זה, חזור יחזור – אז בהכרח יחזור.
לבסוף פגה בה המתיחות, המומה היתה עייפות ונתנמנמה. היא ישנה שינה של אוֹשר, שכן עמד לצדה פטר והניח שׂכר יומו על השולחן. “כמעט שלא הרוַחנוּ היום שום כסף,” אמר, “אבל בסוף הרוַחנוּ בכל זאת משהו.”
דיטה הקיצה בשל מגפיו המסוּמרים של העגלון אולסן שהלך לאבוֹס את סוסיו; צינה עמדה בחדר, המנורה מפייחת היתה נים־ולא־נים. עכשיו היתה בה וַדאוּת! התחילה לסדר את החדר ולבדוק את בגדיהם של הילדים; ארשת פניה מאוּבנת היתה. בדקה גם את גרביו של קארל – אסור שתשאיר מעמס כבד מדי לראסמוסן הזקנה. את המקומות המהוּהים בגרביים הטליאה בצמר כדי שיאריכו ימים. ביקשה לדעת אימתי תגיע בשׂורת הפורענות; זו נתקרשה בלבה כמין אגרוף שנדחק לצאת. הוצרכה לפתוח את החלון כדי לשאוף אויר.
עדיין היה אור דלוק אצל סלמה; משמע שגם היא ישבה והמתינה. צעדים עמוּמים נתהדדו בחצר; מחַלקת עתונים הפסיעה אל דירתה של סלמה, נתכופפה מתחת לדלת. לא יצא השעה קלה וצעדיה הפזיזים של סלמה חרקו על גבי המדרגות; דיטה ידעה משמעותה של ריצה זו. בעיניים זולגות דמעות נכנסה לחדר וביד רועדת פרשה לפניה את העתון. “הנה זה,” אמרה בקול־בוכים. אבל מתוך התייפּחותה שמעה דיטה שאין היא בוכה על איינאר.
כן, שם מקוּפּלת היתה בשׂורת הפורענות: תאונה מחרידה בקרפיפי הסחורות של תחנת הרכבת – רגליו של ילד נתרסקו. אבטומאטית קראה דיטה תיאוּרה של אותה תאונה; היא ידעה כל זה כבר קודם לכן – כבר מיצתה את כל היסורים שבבשׂורה זו. מיד לאחר האסון הונח פטר על שולחן־הניתוחים, והביט ברופאים ובאחיות בעיניים פקוחות ותמוהות. דעתו היתה צלוּלה עליו. שעה שביקשה אחת האחיות לחתך את בגדיו, התייפּח ואמר: אַל תקרעי לי את הבגדים – אמא שלי תצטער מאוד.
דיטה חשה הקלה מופלאה בחזה למקרא דברים אלה שאמר הנער הגוסס; דומה היה עליה כאילו אותו אגרוף מרושע דיחק עצמו סוף־סוף מתוך לבה. גבה נתכופף, ראשה נרכן; דם זרם מפּיה.
מותה של דיטה 🔗
לאִטה פקחה דיטה את עיניה. ראתה את ידיה הצנומות והלבנות משוטחות על גבי סדין לבן; פיפין לבנים עטרו לפרקי ידיה. גם סביב לכר ביצבץ מלל, ועל חזה – ומלל אחר סבב את צוָארה. לפני שנים הרבה הקיצה פעם יקיצה כעין זו, כולה מעוטפת בלבן, שעה שהביא את יינס לעולם. אבל אז היה שׂערה מגוֹן הנחושת מגובב על גבי פשתן לבן – ועוֹלל רך ומייבב מוּטל היה לצדה; עכשיו היה שׂערה הדליל והדהה מדובק לרקוֹתיה ולגרוֹנה. היתה לה גרגרת של ציפּור, היא ידעה זאת בלי להציץ בראי, גידי צוָארה נוקשים היו בסובבה את ראשה.
הכבר מתה, או רק הולכת היא למוּת? מצוּיה היא בחדר הפּנימי; היא הכירה את הבקיעים שבתקרה; ושוכבת במיטה הטובה עם מזרן־הקפיצים. גם את הכסת הכירה לפי הליפוף הרך שבקיפּוּליה – היתה זו הכסת הטובה ביותר שבביתה. אבל מי חיפה אותה בציפּוּי לבן ויפה זה? “אסטריד לאנגהאלם” – שם זה התנוסס במרוקם באחת הזויוֹת. רגע אחד מיצרה היתה דיטה שלא תטפּל בפרוּ לאנגהאלם שעה שזו תכרע ללדת; אבל לא היה זה אלא עימעוּם של מחשבה שדעך מיד.
שוכבת היתה בעיניים עצומות, נים־ולא־נים. מישהו ניגש לדלת, שירבב ראש והציץ בה. היא הרגישה בכך, אך לא ראתה מי זה. שמא זו סרינה – או אלמנת של הספּן לארס יינסן? היינו־הך. אבל הנה משוטט לו הפּונדקי־המפלצת על סלעי החוף! מחצית גולגלתוֹ רסוקת־ירייה, והרייהו אורב למישהו שיוכל ליטול ממנו את קדקדוֹ – טוב שלא השגיח בה. והנה בא כריסטיאן ורגלו האחת שסוּעה; דיטה איחתה אותה ככל אשר יכלה – השעה היתה חפוזה עליו. יהא צורך לקנות בשביל הנער זוג רגלי־משנה, אמרה בלבה, הפּונדקי חייב להלווֹת לנו את הכסף לכך. אבל לפתע פתאום צצה אשת אחוזת־הגבעה בפתח הדלת, גדולה, מסורבלת בבשרים – וספר־החוקים בידה. עכשיו ייחרץ פסק־דינך, אמרה כשהיא חובטת בספר־החוקים על גבי מזוּזת־הדלת, וכל חבטה פירושה שנת עבודת פרך. האם לא תחדל כלל? הרי אין שנים רבות כל כך בעולם כולו!
מתוך היגיעה פקחה דיטה את עיניה; בפתח הדלת עמדה פרוּ לאנגהאלם והקישה נקישות חשאיות. היא חייכה והפסיעה על בהונות רגליה אל המיטה והשתפּלה על שפתה; דיטה חשה שמנגבים לה את פּניה. “הילדים הם אצלנו,” לחש קול חם באָזנה, “יכולה אַת לשכב במנוחה.”
הילדים? דיטה התאמצה לעמוד על משמעותו של זה? אבל הרי הם מצוּיים בכל מקום ומקום.
יד נחה על מצחה והחזירתה אל המציאוּת – ידו של קארל! היא חייכה ופקחה את עיניה. “הוּטב לך?” מילמל כשהוא גוחן עליה. הניעה ראשה ניע כלשהו אבל לא פתחה פיה – כדי לעשות לו נחת־רוּח; האמן האמינה שאם לא תדבר יוּטב לה במהרה בקרוב. פרוּ לאנגהאלם ניפנפה בידה לעוּמתה ואיחלה לה החלמה מהירה; קארל ישב במקומה. ידה השקוּפה חבוּקה היתה בידו, אך לא דיבר אליה; לא הורשו לשׂוחח.
חזרה ושקעה לתוך דמדוּמיה, נהתה אחרי ילדה קטנה שמהלכת היתה לבדה בעבי של יער. והנה הגיעה אל גשר של עץ שנמתח על גבי פלג – ומעבר לגשר משתרעת ארץ־הפהיות. ומה עלה בגורלה של אותה ילדה קטנה? היא קיבלה זוג נעליים שהיו גדולות מדי לרגליה שלה וקטנות מדי לרגליה של סבתא; אך כלום נעשתה בת־מלכה? ביקשה דיטה לשיר את שיר־הפּלך, אלא שנשתכחו ממנה המלים והלחן.
“צריך אני ללכת עכשיו,” ליפף מילמולו של קארל את פּניה, “אבל ראסמוסן הזקנה נמצאת במטבח; היא תשים עין עליך.”
טוב מאוד, אבל ראסמוסן הזקנה אינה יודעת את שיר־הפּלך; אין היא בכלל יודעת לשיר. הדייר בורנהולם, הוא יודע. והריהו מפזם שוב מזמור שלו: “איפאטא, הפתחי!” האם מזמר הוא תכופות משום שהמוֹחין מבולבלים עליו? דיטה נשתוקקה לדעת מה מראהו של זה; עדיין לא ראתה את פּניו.
כלום אפשר לראות שאין הוא שפוּי בדעתו – וכי שונה הוא בעיני אלוהים משאָר בני־אדם? וכי לא נהיה כולנו שפוּיים וחכמים במידה שוָה בעיני אלוהים? כלום קשים יותר החיים לגבי אדם כמותו, או עובר הוא בניחותא את שבעת מדורי הגיהנום של החיים? יש לשעֵר שלא, כיון שהאַחריוּת היא העושה את החיים כבדים מנשוֹא, והוא עמוס אחריוּת איומה כלפּי האנושות, טובתה ותקנתה, קארל אמר לה כך. ושמא זהו טירופו? ושמא היתה היא עצמה מטורפת פשוטה?
לפי עניוּת דעתה לא השיגה מאומה; וכי לא נתמצו חייה בזה שהיתה גוררת משא איום במעלה ההר – ומוציאה מכך מזונות דלים, בגדים דלים, חוֹם דל. ובמשך הלילה היה המשא מידרדר למטה והיא הוצרכה לחזור ולגוררו לשיאוֹ של ההר! נורא ואיום!
והיה הלה מזמר והולך: “איפאטא, הפתחי!” האלוהים יודע כמה זמן יהא בכוחו לזמר כך. אך נכון הדבר שאמר קארל, שכבר לפני שלושת אלפים שנה הרעימו נביאים בקולם נגד העוֹשק שעשקו אותה ואת פטר הקטן וביקשו לקומם את ההמונים – אבל אז לא נתארע מאומה, עדיין היתה האנושות משוקעת בתרדמה! והדין איפוא עם אותו מטורף המזמר והולך: “איפאטא!” שמא כבר נפתחו אָזניו, שמא הוגה הוא רעיונות צודקים! אם כך מסתכמת התקדמותנו בזה שאנו נוטלים לאדם האומר את דבר־האמת ומדביקים לו פּתק־המשוגע!
איש עמד בפתח הדלת והביט בה בעיניים נוקבות שקבועות היו עמוק תחת מצחו; ארשת עיניו דומה היתה לשביב של אור המהבהב בקצהו רחוק של מסדרון ארוך, אפל. “הרשאי אני להיכנס?” שאל נעימות. “אני מכירך היטב, קארל דיבר עליך תכופות, ואני באתי לברכך משום שהולכת אַת למוּת. מיד אסביר לך טעמו של דבר!” סגר לאִטוֹ את הדלת מאחריו והלך וישב במרחק־מה מהמיטה. ישב רכון, מרפּקיו בברכיו ועיניו נעוצות ברצפה, ודיטה נתרגשה מאוד לדעת מה עתיד לצאת מפּיו, היא נתרגשה במידה כזו שחשה דקירות בלבה והוכרחה לגנוֹח.
הוא הניע ראשו מתוך קורת הרוח שעה שגנחה, פעמים אחדות כאילו ביקש לומר שכך צריך להיות.
“אולי שׂמת לב לזה שחיים אנו בזמן גדול?” אמר וזקף ראשו.
“כן, בזמן של פורעניות,” מילמלה דיטה ונזכרה פתאום מתוך זוָעה את האַבטלה והעניוּת.
“אמרתי זמן גדול,” תיקן לה. “הפּורעניות נתבטלו ועברו; אנו שנינו נשׂים קץ להן; וזהו הטעם למה נגזר עליך למוּת. אלוהים אבינו הביא עלינו פורעניות ויסורים כדי שנמצא בהם גדלות־נפש; ולאו כל אדם זוכה לכך. היודעת אַת למה תועים אנו במדבר, סובבים־הולכים בו ואין אנו יוצאים לעולם מתוך כור־העוני – משום שאָזנינו אטומות ועינינו סומות. והנה יום אחד נגע אלוהים בעיני: “איפאטא!” ונגע באָזני: “איפאטא!” אותה שעה נפקחו עיני וראיתי מה צביונם של הדברים. כי יש אבק בעינינו ויש אבק באָזנינו! האם יודעת אַת מי אני?” תלה בה עיניים לוהבות.
דיטה הניעה ראשה ניע כלשהו – לא היתה בה כל וַדאוּת.
“הנני הפּרולטאריון מזה אלפים בשנים, והנה נפקחו עיני לראות וגיליתי זו התגלית. חברי לעבודה בתחנת פומפינג היו משטים בי בשל התגלית הזו. קארל היה הטוב בהם, ואפילו הוא לא היה מסוגל לראות נכוחה. כי מתוך התבוננות הגעתי לידי עדוּת חותכת שהנפש היא בחינת יצור עצמאי, שעשה עצמו פרקליט וסניגור והעושה שם במרומים למען תקנתו של העולם. כל אדם מקבל ציונים מסוּימים, הכל לפי מידת טוב־הלב שבו. אני קיבלתי את הפּרס הראשון, משום שסבלתי ונלחמתי יותר מכולכם במשך כל השני האיומות האלה; אבל אַת קיבלת את הפּרס השני, על כן שלי אַת!” נתן בה מבט של משמעות רבה, עשה שהוּת כדי ליתן לדברים שייכנסו לתוך לבה.
“שייכת אני לקארל,” מילמלה דיטה, מתוך התמיהה. לא חשה כל פחד, ועם זה עברה צמרמורת בבשׂרה.
“הולכת אַת למוּת, מבינה אַת,” הסביר, “וזה פתרונו של הכל. אַת תשועתנו. אין מי המסוגל כמוך להיות לנו מליץ־יושר וסניגור שם במרומים, ולומר לנשמה כמה טובים אנחנו וכמה מתייסרים אנו שלא בדין, וכי אילמים אנחנו. יצור כמוך דרוש לכך – שיהא הולך ובא ושיהא בעת ובעונה אחת מצוּי תמיד שם. קארל סיפּר לי עליך, ואמנם לך מצפּים היינו, אלוהים אבינו ואני. לכי והיכנסי לתוך זבול השמחה של אלוהים; והשמחה כמוֹתה כגרבת – היא מתפּשטת והולכת בקרב העניים.” לפתע נתן קולו בשיר:
“איפאטא! הפתחי!”
לזה הצליל נתפּעמה האוֹזן החרשה,
שפתי־אלם כשיר־מזמור נעוּ
בהריע זה ההימנון הקדוש.
ובישותו הרדומה נדרדר הד
רעם רוֹעם בחוּג־השמים
כקולות עונים לתרועת־קרן
כשפתיים ללחן נבקעות.
“אילם באתי לזה העולם, וגם חרש ועיוור. והנה חיברתי זה המזמור והוא שפּתח הכל.”
“זה לא נכון,” אמרה ראסמוסן הזקנה שצצה בפתח הדלת, “כבר שנים רבות שמַכּירה אני את זה המזמור. ועכשיו, אנצ’ר, מוטב שתסתלק לך למקומך ואַל תשגע כאן אנשים חולים בשטויות שלך.” הראתה כלפּי הדלת.
אנצ’ר קם מהכיסא. “לא העליתי זה על הכתב, כי כולנו אילמים אנחנו; וחרש ועיוור,” גימגם כשהוא חומק אל הדלת “הייתי גם אני. אבל אלוהים גזר על אלה שנתברכו בכוח־הדיבור שיהיו מדברים בשמנו עד שמצוא נמצא את מַתת־הדיבוּר.”
"בעוד ששמש־הנגוהות מכריזה בשמים:
‘איפאטא, אָה, אדמה, הקיצי!’ "
הלך ושר במסדרון. שם חזר ונתאוֹשש.
“פוּי, גברים חסרי־דעה וקשקשנים!” אמרה ראסמוסן הזקנה מתוך הכעס. “אין אנו רוצים ששוטים יביאו תשועה לעולם – החכמים כבר ידאגו לכך; מוּטב שילכו למצוא פרוסת לחם באשר היא. מתהלכים להם וחושבים שיוכלו להפּיל את חומות יריחו בקשקושים שלהם.”
ביקשה לומר כהנה וכהנה, אלא שנזכרה שדיטה צריכה למנוּחה גמורה. “יקירה שלי!” הפסיעה שפי אל המיטה.
“אמא, אין אַת צריכה להלך בשקט, וגם לא לדבר בלחש,” אמרה דיטה.
“אם כך, הרי שהוּטב לך?” אמרה הזקנה בפנים של שמחה. דיטה לא השיבה.
“משונה מאוד,” אמרה הזקנה מתוך התמיהה, “השגחתי בשבע עיניים שאיש לא ייכנס, וכל זאת התגנב לכאן אנצ’ר המטומטם; אבל מששמעתי את קולו מיד ניגשתי לדלת ואמרתי לו לזה: הסתלק לך, החולה צריכה למנוחה! המון אנשים באו לומר לך שממשתפים הם בצערך; וזה משום שהעתונים כתבו שהיית אֵם טובה ומסוּרה לנער המסכן. ‘לב־אֵם שבוּר’ במלים יפות אלה כתב עליך עתון אחד, ונמצא מישהו שקרא זה והביא עשרים וחמישה כתרים. שתדעי כי הילדים נמצאים אצל משפחת לאנגהאלם, ושהם מבלים שם בנעימים! תהא זו מחר הלוָיה גדולה; כל מחוסרי העבודה ישתתפו בה. הגיע המון כזה של זרי פרחים, שקארל אומר שכבר מכסים הם את הארון כולו. כמה חבל שאין אַת יכולה ללוות את פּטר הקטן למנוחת עולמים.”
“אלווה אותו, אמא,” אמרה דיטה, כשהיא מניעה ראשה בתקיפות. “ואם לא אוּכל ללווֹת את פּטר הקטן ברגל, אז אעוּף.”
ישקע הלב הערירי
לתהומות בהן ישתוֹחח
הצער על שרעפי יגון;
בהן ירחף הכַאוס
כחלום מבשר פּורענות.
בַקֵש שנית כֵס־הנצח!
או לךְ לךָ למרחבי־יה
בהם ישוֹטט גלמוּד העתיד.
בזאת הפּעם שתתה דיטה מתוך רצון את טיפּות־השיקוּי וישנה רובו של הלילה. משפּקחה בבוקר את עיניה היתה דעתה צלוּלה ומיוּשבת עליה ומניה־וביה ידעה כי עתיד אותו יום להיות יום־קבורתו של פּטר הקטן. היא ידעה יותר מזה – שכן כבר היתה נפשה בת־חוֹרין מכל גופי החיים, מטירחותיו ותשוקותיו. חשה עצמה חלושה אך אַורירית; שוב לא היה גופה מסב תשומת־לבה למיחושיו ולליאותו; שרוּיה היתה בחלל בוהה שאין בו לא צער ולא שמחה; שוב לא נגע ללבה נגיעה של ממש לא מותו של פטר ולא החרדה שקארל חרד לה. המאבק שלה נסתיים.
בשעות שלפני הצהריים היו אנשים באים ובידיהם צרורות־פרחים וזרים. ביניהם דיירים מאותו רובע. עניים מרודים שרק ברגע האחרון השיגו את הפּרוטות הנחוצות. הזרים הועמדו בפינות חדרה של דיטה, שכן רצתה להסתכל בהם. לאט־לאט נתרפּדו השולחנות והכיסאות זרים ופרחים. הם נתגובבו לערימה גדולה מלבד אלה שהובאו מישרין לבית־היראה שבבית־העלמין ווסטרה. העגלון אולסן נטל על עצמו לרתום סוסו ולהוביל את כל המשפּחה לשם. אנשים רבים ביקשו אותו יום ליטול דברים עם קארל, נושאי־דגלים, סדרנים, עסקנים וכיו"ב. לא רק מחוסרי־העבודה אלא גם האגודות המקצועיות גמרו אומר ללווֹת את פטר הקטן למנוחת־עולמים. דומה היה שבשעת ההלוָיה תיפסק כל מלאכה במטרופּולין. הנער הקטן יזכה איפוא להלוָיה של בן־מלכים.
דיטה עמדה על כך שיגבבו מאחרי גבה את הכרים כדי שתוכל לשכב במיטה במיושב; היא רצתה להתחקות אחרי כל התכונה. קארל היה נכנס מפּרק לפרק לשעה קלה – מטורד היה. גם ראסמוסן הזקנה מטורדת היתה – וטוב שמטורדים היו, כיוָן שכך הסיחו דעתם ממצבה של דיטה. ריח של קפה היה עומד כל הזמן באויר; הבאים היו מתכבדים בספל קפה.
לפתע שעה שישבה ותהתה על המתרחש סביבה, נתקפה דיטה התקפה של נטילת נשימה ושינוק; קארל אָץ למיטתה והשקה אותה כף סם־מרפּא. מוּטלת היתה רגעים אחדים המוּמה ולוטשת עיניים מזוגגות אל התקרה; לאט־לאט יצאה מתוך קפאוֹנה. קארל סילק את הכרים ושוב שוכבת היתה אפרקדן; הוא השתפּל על שולי המיטה והביט מדוכדך בפניה השחוּפות. האם נגזר שיאבד גם אותה? שאלה זו חרשה חריצים עמוקים בפניו.
מישהו בא, והוא קם ונכנס שפי לחדר הסמוך. היה זה מורטן.
“באתי להעמידך על המצב,” אמר הלה. “עתידה זו להיות הלוָיה גדולה, ייתכן שהמטרופּולין עדיין לא ראתה כמוֹתה. ואם יתארע משהו – אם לא יהא בכוחנו לרסן את המפגינים?” פניו חיוורוֹת היו.
“אַתה תנאם?” שאל קארל.
“כן, אנאם! אָה, אילו מעיז הייתי לומר להם כל מה שבלבי! הבט, כל העיר כולה עומדת על הראש – הקורפוראציות, העתונות, הכל; והכל מלהגים מליצות שדופות על הנער הקטן – אף כי הם הם שגרמו למותו. אָה, אילו מעיזים היינו לקרוא דרוֹר לאשדות המטהרים של המבול, כי עתה לפחות לא היה מותו של ילד מעוּנה זה קרבן־שוא.”
“כן,” אמר קארל במתינות, “לא הייתי מתנגד לכך. ואינני סבור שמוּתר לנו לעכב גזר־דינו של אלוהים.”
“לא, אבל סופנו שננגח קיר אטום – אפילו האגודות המקצועיות מתנכרות לנו. זכור כי האַבטלה הכניסה מרירוּת רבה בלבבות – וגורלו של פּטר גידש את הסאָה! די בגץ אחד להבעיר את חבית אבק השריפה! והשלטונות יודעים זאת ונקטו באמצעים. תחילה ביקשו למנוע הלוָיה גדולה זו, אבל משום־מה נסתייגו, והחליטו לעומת זה לדיין על חוקת האַבטלה דוקא היום אחרי הצהריים. אינני יודע אם זוממים הם שסבורים הם שמבית הקברות יפנו ההמונים להפגין לפני בית־הנבחרים. החושב אתה שיש בידנו למנוֹע זה?”
“אינני יודע,” אמר קארל קוֹדר. “אשתי הולכת למוּת – כנראה שלא תוציא את יוֹמה. אסונו של פּטר היה לה מהלוּמה כבדה.”
“אם כך הרי מקומך בבית, ונצטרך לכלכל את העניינים בלעדיך,” אמר מורטן והושיט לו יד של השתתפות בצער. “זוהי וַדאי מהלומה איומה לאֵם. אָה, אילו היה גורלו של הנער הקטן מזעזע אותנו זעזוע של ממש, ומכניס קצת פּחד בלבות התקיפים, כי עתה לא היה מותו של אחד היצורים הקטנים הנדרסים והנרמסים על־ידי המשטר האַכזרי – מוות־שוא.”
“מעתה ואילך ישתנה הכל – עבר ובטל זמן הפּורעניות!” נשמע קול מפּתח־הדלת.
“היכּנס, אנצ’ר,” אמר קארל. “זהו חבר שלי – מאמין הוא שיציל את הפּרולטאריון. ירד פּלאים בתנאינו הארוּרים.” הוסיף נוגות, כשהוא פונה למורטן.
“כן, חושבים להם שמשוגע אני,” אמר אנצ’ר בכניסתו. “אבל אני פשוט מניח להם לחשוב כך!” עיניו נחו פעם על מורטן פעם על קארל, נעו אילך ואילך בקביעות של מטוּטלת.
“וַדאי שמטורף אתה,” אמר מורטן והסתכל בו מתוך החמלה והחיבה. “וכי אין זה טירוף־דעת שמניין של נמלים עלובות יבקשו לקעקע את היסודות של המבנה הסוציאלי? ואף־על־פּי־כן הנמלים הן־הן שגרמו שיתהווה בקיע ראשון בתוך החוֹמה הסינית. אמנם שגעון־הגדלוּת הוא שהדל והמסכן ביותר, האביון במעיל־המשוגעים, יבקש לחבק את המין האנושי. מטורפים אנו, יודע אתה – לפיכך שייך העתיד לנו! הב לי ידך, חבר!”
“אתה באמת חושב כך?” שאל המשוגע בעיניים קורנות, כשהוא לוחץ ידו של מורטן. “הרשאי אני לומר משהו? רוצה אני לברכך על שזכית לראות את הדברים באוֹר האמת. הם לוֹעגים לי ונדים לי. ועכשיו, כיוָן שאתה מצטרף אלי – הרי שנהיה שלושה. דיטה תלך לחללוֹ של עולם ותספּר לנשמות על היסורים שאנו מתייסרים, ואתה תהא פּרקליט לעניין שלי כאן עלי אדמה. כי על כן ניתנה לך מַתת הכתיבה.”
“אַל תשׂים לב למה שאחרים אומרים עליך,” אמר מורטן. “איזה רעיון נאה שהנשמות משמשות מליצי יוֹשר לענייננו שם בחללו של עולם. כאן, על האדמה נתקל אתה באָזניים אטומות ובלבבות־של־אבן.”
“לא, לא – כיון שדיטה הולכת לשם הרי שהכל עתיד להשתנות.” חיוּך של אושר נתפּשט בפניו והתחיל לשיר בקולו היפה:
אֵם־אדמה תשמע לחן
מזמוֹרי מלאכי עליון,
והקברים הפּתוּחים יענו
בהימנון חיי־נצחים.
“אהא רשאי לדבר ליד הקבר?” שאל פתאום.
“מסוּפּקני אם יהא פנאי לכך,” אמר מורטן, “אבל תוכל לשיר את ההימנון שלך לאחר סתימת הגוֹלל; כולנו נשמע אותו ברצון. אילו יכולנו להדפּיסו.” מורטן הציץ בשעונו.
“יש די זמן,” אמר נושא־דגל אחד. “עדיין יש לנו ארבע שעות. ללכת לבית־הדפוס ולסדר את הדבר?”
“כן, תודה לך,” אמר מורטן.
אותו רגע נשמעה נקישתה הרפה של דיטה על הקיר; קארל קם ונכנס אצלה.
“אשתי רוצה לומר לך שלום, מורטן,” אמר בעמדו בפתח הדלת. מורטן נכנס לשם, כשהמשוגע מהלך אחריו.
דיטה שכבה אפרקדן. תווי פניה נשתנו מאוד; כבר התחיל המוות לגלמה בצלמוֹ. היא רמזה כלפּי הכיסא שלמראשותיה, ומורטן ישב. השפילה ידה כדי שתוּכל להסתכל בו. נשימתה היתה כבדה וקטועה.
“אתה זה מורטן,” מילמלה בקול רפה. “אני מכירה אותך. לא היה לי אף פעם פנאי לקרוא כלשהו משלך; אבל גרמת קורת־רוח ואושר לאנשים רבים. אומרים שכותב אתה יפה כל כך עלינו. והמאמין אתה בכל זה שאתה מייחס לנו?”
שאלה זו התמיהה את מורטן, ורק לאחר שהוּת־מה השיב: “ברגעים הטובים שלי מאמין אני בכך.”
“כי העניות מנַוולת את האדם וגוררת אותו לתוך הסחי והזוהמה. כלום אפשר על אף כל זה לשמור על הנפש שתהא טהורה וטובה?”
“ייתכן שפעמים הרבה דבר קשה הוא – והעניוּת קללה היא. אבל אף־על־פּי־כן מעדיף אני להשתייך למדוּכאים מאשר למדכאים.”
“וַדאי, כי המדוּכאים זוכים בציוּנים,” נכנס אנצ’ר לתוך דבריו. “ציוּן בעד כל מעשה טוב. לדיטה יש כמה וכמה ציוּנים! לכן נגזר עליה למוּת.”
“הולכת אני למצוא את הנער שלי,” אמרה בקול חנוק. “החושב אתה שאפגוש בו?” מורטן הניע ראשו.
"הזנחתיו כל כך, אבל עכשיו – “קולה נשנק בגרוֹנה, נתעלפה. קארל ביקש את האורחים שייצאו מהחדר. הרימה והחזיקה בזרועותיו. היתה זו התקפה קשה ביותר, פּניה נעשו כחולות ועיניה ביצבצו מחוֹריהן. למזלוֹ של קארל נזדמן אותה שעה ד”ר טורפ שבא לראות את שלומה של דיטה. עשה לה זריקה והיא נרגעה.
“צריך אני לסדר כמה וכמה עניינים התלויים בהלוָיה,” אמר קארל בלחש לד"ר טורפ, “אבל חושש אני להשאירה להשגחתה של האשה הזקנה. היש לך פּנאי לשהות כאן שעה או בקירוב לכך?” טורפ הניע בראשו וחילץ ספר מכיס מעילו.
יצאו בצוותא, קארל ומורטן. היה סמוך לחצות־יום; מכל העברים נהרוּ פועלים לבתיהם; המונים רבים התעתדו ללכת אחרי מיטתוֹ של פטר. במקומות רבים תלוּיים היו דגלים מעל שלטיהם של בתי מסחר וחווילות פרטיות.
“בכל זאת הרי זו עדוּת יפה לאהדה שבלב,” אמר קארל נרגש.
“כן, וייתכן שזוהי אהדה מחמת פּחד – וייתכן שמחמת כך ומחמת כך. מי יודע? הלב הוא חומר־הנפץ האדיר ביותר. אבל בין שזו אהדה שיסודה בלב או יסודה בפחד, בכל אופן אפשר היה לחוֹסכה. משוּנה וחשוּדה היא האהדה התלויה בגופתו הנדרסת של ילד.”
“אמוֹר לי, מורטן,” שאל קארל בנעימה של היסוס, “המאמין אתה בלבב שלם בעולם הבא? או שאתה אומר כך לחזק לבם של הבריות?”
“מאמין אני שעולם הבא מזומן לכל אלה הנלחמים לתיקונו של עולם זה,” השיב מורטן. “אבל אינני מאמין שעולם הבא מזומן לבעלי הכרס, לחמסנים, למדכאים – לאלה אין כל נפש, קארל! וַדאי שמאמין אני, גם אתה מאמין – כל מי שנושא עיניו אל העתיד בחזקת מאמין הוא; האמונה היא סם־החיים.”
“אבל בנוהג שבעולם נתפּסים הבריות לאמונה שעה שהם הולכים למוּת.”
“לא, לא לאמונה הם נתפּסים – אלא לתכנית כזו או כזו. איזהו המאמין, הווה אומר זה המתמיד בתקוָה, המאמין בתום־לבב בזה שעדיין סמוּי הוא מן העין; וכי אין הגדרה זו יפה ביחוד לאביוֹן החולם על עתיד משופּר?”
“אם כך הרי שמאמין אתה גם בישוּ?” עצר קארל בנשימתו והמתין בקוצר־רוח לתשובה.
“מאמין אני בישוּ שגרש את החלפנים מבית־המקדש – ולא בישוּ שעוֹדד אותנו להוֹשיט את הלחי השנייה. וכי יש חשיבוּת לדבר אם ישוּ מרוּח הקודש נולד או שבא לעולם ככל בשר־ודם, או אם קיים היה קיוּם של גוף או שהוא יצוּר הדמיון האנושי? מאמין אני בישוּ המוֹרד, אֵל־הלבבות! המוח הוא המושל עכשיו בכיפה – המוח הוא כל־יכול; חובה מוּטלת עלינו להחזיר את כתר הלב ליוֹשנוֹ – את זה הלב המסכן והזנוּח. הרי חרפּה היא לו לאדם להיות בעל־לב, חרפּה שבעתיים מלהיות בעל שתי חטוטרות, שכן מביא הוא על בעליו יסורים קשים ונוראים. משיחזור הלב למשול בכיפּה יזכה האדם לברכת אוֹשר. בנדון זה רשאים אנו לסמוך ידינו על האימרה העתיקה: ברוּכים יהיו עניי־הרוּח; הפּיקחוּת והעוֹרמה יהיו מצווֹת להשתחווֹת לפני הלב הרחוּם!”
ולאחר שהוּת־מה: “תן נא דעתך כמה פּיקחים וחכמים הם; יש בכוחם לומר לנו בדיוק מדוקדק ממה מורכבי הכוכבים והמזלות, לשקוֹל את השמש עד כדי אוֹנקיה; אבל לשקול לחם לפיות רעבים, דבר זה הוא למעלה מכוחם. ישוּ, ידיד העניים, הוא יכול היה לעשות זאת. לבו פתוּח היה לכל מיני רעב; לכן מתלקטים סביבו כל הרעבים עד היום הזה. המטיל אתה ספק בלבו של אלוהים, קארל? לבו של אלוהים מצוּי באשר פורסים לחם לעני.”
“אם כך, הרי שמצוּי בה בדיטה לב אלוהים,” אמר קארל. “שכן לא יכולה היתה לראות יצוּר נצרך שלא תחיש לו סעד ועזרה. היא נתייגעה ונתבלתה בשביל כולנו. התוּכל להזכירה בנאומך?”
“בזה הרגע נתתי דעתי על כך – היא שעתידה להיות מליצת־יוֹשר ופרקליטה לענייננו! איזה רעיון נאה! החובה עלינו לפרוֹש מצוּדתנו על הנשמות – נשמה שאוֹר דולק בה לא תכבה לעולם!”
דיטה התלבטה בחבלי מוות. לבדו ישב קארל על־ידה; הניח לראסמוסן הזקנה ללכת להלוָיה – היא נתאַותה כל כך לראות בכבוד האחרון שחולקים לפטר הקטן.
ההתקפות באו רצופות יותר ויותר; בין אחת לשנייה מדמדמת היתה. בבוֹא התקפה היה קארל מרימה ומסייע לה לשאוף אויר. האם ידעה שהוא נמצא על־ידה? האם ידעה בכלל שידיים רחומות סומכות בה, כי לב שוֹתת דם למענה? היא נראתה כה גלמוּדה בלבטי הגסיסה; שום דבר לא העיד בה שחשה היא במציאותו; היתה תלוּיה בזרועותיו ומביטה בו בעיניים בוהות – בלי לראותו. לבו של קארל נתחתך בו למראה האשה האהוּבה הנפתלת נפתוּליה האחרונים, ואין אוֹנים הוא לרכך את המאבק, ואפילו אין אמצעים בדיו לומר לה שהוא נמצא על־ידה.
היא נשמה כבדות ודיברה מתוך הדמדומים: “כן, כן, כן! הנה, הנה!” משהו טרד את מנוּחתה ועינה אותה. “כן, כן, הנה אני באה!” מילמלה בנעימה של קוצר־רוח.
קארל הניח ידו על מצחה. “הרגעי, יקירה,” שידלה ברוֹך. “אין אַת צריכה לעשות מאומה; אנחנו כבר נדאג לכל.” דיטה פּקחה עיניה והסתכלה בו מתוך התמיהה.
“למה אתה בוכה?” שאלה בקול רחוק, משוּנה, אדיש.
קארל ניענע בראשו: “הכל מחוסר־טעם כל כך!” אמר.
“מה מחוסר־טעם?”
“אָה – הכל!” השפּיל ראשו אל הכסת.
“אבל הרי לא יעלה על דעתך שאהא מטפּלת רק בך; גם האחרים – – כן, כן, הנה אני באה!”
“ילדה חביבה,” אמר קארל בחרדה, כשהוא כוֹרך שתי ידיו מסביב לראשה שהיה מתלבט אילך ואילך. “הרגעי, יקירה, דיטה יקירה.”
“להרגע, להרגע!” אמרה. “כן. אבל מישהו קורא לי כל הזמן. אני עייפה כל כך.”
ושוב באה התקפה – איומה ביותר; בעיניו של קארל נתמשכה זו שעות על שעות.
באיזו עליית־גג היה תינוק מייבב; יבוּבוֹ פילח את הדממה שעמדה בחלל והיה מזמזם בו חדוֹת. כל פּעם שנתגבר אותו יבוּב היה גופה של דיטה מתעוות כולו.
קארל קם וסגר את הדלת החוֹצצת בין המסדרון למדור עליוֹת־הגג.
“זהו תינוק שנתלכלך,” אמרה דיטה לפתע בקול רם וצלוּל כזכוּכית. “כנראה שאמא שלוֹ הלכה לה. אבל אני לא אלך לעזור לו. אין בי הכוח ללכת לעזור לו.”
לא, לא – וַדאי שאין היא יכולה לעשות זאת! קארל טילטל ראשו, וחיוּך משוּנה נתחתך בפניו. “דיטה,” אמר מתוך הצמרמורת, “הזוכרת אַת ילדה קטנה שנתייראה מהחושך, ובכל זאת קמה בלילה לתת חלב לחתול. והזוכרת אַת – –” קולו נשבר; הוא כבש ראשו בכסת והתייפּח.
משהו זע בפניה הגוססות של דיטה, משהו שכוח נתהבהב בהם בארשת של יסורים. היא אחזה בשׂערוֹ – לא, שלא יבכה; בתנועה רפה ביקשה לסלק את הכסת ולהצניע ראשו על חזה. ביקשה לומר לו דברי־חיבה אמהיים, אלא שנתעמעמו לגמגום. כל־כולה נזדעזעה, כאילו היה לבה המסוגף והמעוּנה מנתר מתוך היסורים – ופקע. קארל קפץ קפיצת־אֵימים; אך מיד הבין. אפור ובלי דמע נטל לידיה ושיכלן על גבי לבה.
לחן נישא מרחוק – מהמסע הסוציאליסטי. ושאון משונה כשאון גשם ניתך שירבט את אבני הרחוב; ושאון זה נתעצם והלך לנהם, לביטוש רגליים אינסוֹפי, לרעם של צעדים. היו אלה האלפים מההלוָיה שחצוּ את הרחוב של דיטה בדרכם לבית־הנבחרים – כדי לנחם את אמו של מלקט־הפּחמים הקטן. הם שרו שיר חדש; אָזנוֹ של קארל הבחינה בקולו של אנצ’ר שגבר על שאר הקולות:
“איפאטא! הפתחי!”
לזה הצליל נתפעמה האוזן החרשה,
שפתי־אלם בשיר־מזמור נעו
בהריע זה ההימנון הקדוש.
ובישותו הרדומה נדרדר הד
רעם רוֹעם בחוג־השמים
כקולות עונים לתרועת קרן,
כשפתיים ללחן נבקעות.
“איפאטא! הפתחי!”
דממת קול אלוהים
תנביט זרע האמונה
בלב בו מתה התקוָה.
ואָזני השבויות הבקיעו
שערי הכלא שלתוגה;
ושפתי הרועדות מיללו
מזמורי הלל ומזמורי חדוָה.
“איפאטא! הפתחי!”
רחש ראשיתו של העולם
שהדו לוחן בשירת הזפיר
המבשרת מנוסת חורף;
בגשם־נועם היורד על
ענפים שמתרדמה התנערו;
בעוד ששמש־זיו מכריזה
“איפאטא! אָה, אדמה, הקיצי!”
“איפאטא! הפתחי!”
מאמר־נגוֹהוֹת ומאמר־פּלאים!
כשתרועת קרן אחרונה
תתגלגל ברעם בגני המוות,
תשמע אֵם־אדמה אנחת
מזמורי מלאכי עליון,
והקברים הפּתוחים יענו
בהימנון חיי־נצחים.
שעה ארוכה היו הצעדים רוֹעמים על גבי אבני הרחוב, ושעה ארוכה הימנה היה קארל ישוב כשידיו משולבות על ברכיו ומביט בעיניים בוהות לתוך הדממה והאופל.
והנה קם – ראסמוסן הזקנה עלתה במדרגות, כולה נרגשת מהמאוֹרע הגדול.
יצור אנושי כי ימות 🔗
ישנם כמיליארד ומחצה כוכבים בשמים, ועד כמה שידיעתנו מגעת – כמיליארד ומחצה יצורי אנוֹש עלי האדמה. מניין השקוּל כנגד מניין! אתה נוטה איפוא להאמין שהדין עם הקדמוֹנים שאמרו כי כל אנוש ואנוש הבא לעולם מזומן לו מזל משלוֹ. במצפּי־הכוכבים המתנוססים לתפארה בערבות־מישור וברוכסי הרים יושבים אנשי מדע ברוּכי כשרון, מצוּידים מכשירים משוכללים בתכלית השכלוּל והדקוּת, ומבלשים לילה־לילה את השמים. תכלית אחת לנגד עיניהם: לקנות לעצמם אַלמוות בזכות כוכב חדש שיגלו במערכות המזלות הסובבות ברקיע השמים.
כל רגע ורגע ימוּת יצור אנושי, נקודת אור תדעך, שלא תודלק עוד לעולמים; כוכב שאפשר וזורח היה בזיו מופלא – אך בכל אופן עטור היה הילה משלוֹ. יצוּר אנושי שהפיץ על סביבו – אפשר אור־נפש יקרות, אפשר נועם וטוב־לב – מסתלק מזה העולם; פלא שנעשה בשר־ודם – פסק קיוּמוֹ. אין אדם העתקוֹ של אדם שני, ואין דיוקן שלוֹ נשנה עולמית. כל יצור אנושי משוּל לכוכב־שביט שרק פעם אחת בנצח יגע בנתיב האדמה לשעה קצרה – והריהו גרם־נגוהות שבין שני נצחים של חושך.
כלום מצטערים בני אדם על כל נשמה שנפטרת מזה העולם? העומדים הם מסביב לקבר בפנים אבלוֹת ואומרים: הביטו וראוּ באבידה שאינה חוזרת שאבדה לוֹ לעולם! הביטו וראו בפלא המופלא שיהא נוֹשק עפר!
אהה, דיטה לא היתה כוכב דעוך, שמקומו הריק ראוּי שיירשם בזכרון הזמן והנצח. בחזקת טפיל באה לעולם – כך נתקבלה על־ידי הבריות שחסד עשו עמה שהקצוּ לה מקום בחיים. כאחד מההמון העצום והאפור של מיליארד ומחצה יצורים עשתה דיטה את חובתה ומלאכתה באמונה. בזכותה היה העולם עשיר יותר, אם כי אין לתלוֹת בה זכוּת זו כעוּבדה של ממש. לא היתה אלא יצור אלמוני מתוך ההמון האנושי האלמוני – בת־אדם שסימן ההיכר שלה הן ידיים עמלניות ומגושמות.
היא נקברה בפינת־האביונים שבבית־העלמין – שם מזדרזים להרוס את הקברים כדי לפנות מקום לחדשים; היא נקברה על חשבון הקהילה. היה זה הכבוד היחידי שניתן לה בכל ימי חייה – וגם כבוד זה לא ניתן לה מתוך הרצון.
ההצליחה לרכך את הלבבות?
-
מילה מחוקה חלקית. הערת פרויקט בן־יהודה ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.