לִפְנֵי הָנֵץ הַחַמָּה יֵצֵא כָּל אֶחָד לַעֲבוֹדָתוֹ

(פילון האלכסנדרוני; על האיסיים, קטע ב' 6)

אִישׁ אִסִּי בַּשַּׁחַר בָּא,

הִלּוּכוֹ בַּעֲנָוָה,

בֶּגֶד־לֹבֶן שַׂלְמָתוֹ.

מִנִּי אֹהֶל וְסֻכָּה,

מִשְׁכְּנוֹת הָאִסִּיִּים

גְּבִיר וָעֶבֶד אֵין בָּמוֹ,

יֵאָסְפוּ בֵּית־עֲדָתָם –

לֹא יָשִׂיחוּ שִׂיחַ־חֹל

טֶרֶם הִגָּלוֹת חַמָּה.

פֹּה יוֹגְבִים וְרוֹעֵי־צֹאן;

אֻמָּנִים רַק בִּמְלָאכוֹת

הַמַּרְבּוֹת שָׁלוֹם לַכֹּל.

יְקַדְּמוּ יוֹמָם שָׁלוֹם,

בִּרְכָתָם אֵלָיו יִשְׂאוּ,

יְחַלּוּ פָּנָיו עֲלוֹת.

וְנַפְשָׁם בָּם שׁוֹקֵקָה

מוּל פִּסְגָּה מוּפֶזֶת אוֹר,

הַר הַכִּסּוּפִים – נְבוֹ.

נַעֲשֵׂיתִי לְתַלְמִידוֹ וּמַעֲרִיצוֹ שֶׁל אִישׁ אֶחָד בְּשֶׁם בַּאנוּס, אֲשֶׁר הִתְגּוֹרֵר בַּמִּדְבָּר

(יוסף בן־מתתיהו: חיי יוסף, ב)

לֹא בָּאתִי בְּסוֹדָם,

ולֹא קָרַבְתִּי לְלֶחֶם־שֻׁלְחָנָם –

אַךְ חַסְדָּם וְקֶסֶם־אָרְחָם

נַפְשִׁי מְצוֹדְדִים.

הֲיִמָּלֵט הָאִישׁ

אֲשֶׁר פְּרִי־חָכְמָתָם טָעַם?

וּבַעֲנָא רַבִּי כֹה סָח:

"זֶה לְבוּשִׁי קְלִפַּת עֵצִים

וְצִמְחֵי בָּר מַאֲכָלִי.

מַה־סוֹד שָׁרָשֵׁיהֶם הָבֵא מַרְפֵּא?

מַה־כֹּח אֲבָנִים הָסֵר מַדְוֶה?

דִּין אָדָם נֶחְתַּם מִכְּבָר,

וְכָל מַעֲשֶׂה – גְזַר הָאֵל.

עוּל־יָמִים!

וְאַתָּה לְגוֹרָלְךָ הוֹלֵךְ

מָחָר בְּמַעֲלֵה־אֲדֻמִּים".

נָעַמְתָּ לִי מְאֹד, רֵעִי הָאִילָן,

חָכַמְתָּ מֶנִּי כִּי לֹא אָבִיתָ נְדוֹד

וְגִזְעֲךָ לֹא יָמוּשׁ מִן הֶעָפָר;

כִּי עֳפָאֶיךָ הַפְּרוּשִׂים

נוֹשְׂאִים מִשְּׁמֵי הַלַּיְלָה הֶעָמֹק

כָּל צְבָא הַכּוֹכָבִים

אֶל לִבְּךָ הַתָּם.