כִּיא כּוֹל קִיצֵי אֵל יָבוֹאוּ לִתְכוּנָם

(מגילת פשר חבקוק ז, 12–13)

יָדֵינוּ הַגְּוִילִים עָטְפוּ בְּמִטְפְּחוֹת-סְפָרִים,

יָדֵינוּ בְּכַדִּים מִתַּחַת לְמִכְסִים גְּנָזוּם.

בְּאֹפֶל מְעָרוֹת, בְּרוּם צוּקִים, כֵּן יַעַמְדוּ

בֵּין חַרְבוֹנֵי מִדְבָּר וְיָם-הָעֲרָבָה הַזֶּה.

מָחָר עִם צִלְלֵי הָרִים צַלְמֵנוּ יַעֲבֹר,

מָחָר עִם הָרוּחוֹת כָּלִיל נָוֵנוּ יִמָּחֶה.

חֵיל כִּתִּיאִים וָשֹׁד כִּי יַשִּׂיגוּנוּ עַד הֲלֹם —

הָאָרֶץ גַּם תָּקִיא רִשְׁעַת בְּלִיַּעַל וּגְאוֹנוֹ.

עֲפַר-הַשִּׁכְחָה יְכַס רִישֵׁנוּ עִם חֵילָם,

יְכַס לַחְשֵׁנוּ עִם הֲמוֹנָם — וְשָׁבָה הַדְּמָמָה…

וְזֶה דְּבָרֵנוּ הֶחָתוּם בַּקְּלָף, צָרוּר בַּחֶרֶס,

דְּבָרֵנוּ יַעֲמֹד עַד בּוֹא מוֹעֵד לוֹ בַּגּוֹרָל.

כִּי כָּל זְמַנֵּי הָאֱלֹהִים יָבוֹאוּ כְּחֻקָּם.

יוֹחָנָן הַטְּלָא

(כתובת על כד בחורבת קוּמְרַאן)

מֵי-יַרְדֵּן נוֹשְׂאִים בְּזַעַף

חַלְלֵי-גְּדוֹר וְנִמְרִים.

מִתְאַבֵּךְ עֲשַׁן יְרִיחוֹ —

וּפְלֵיטֶיהָ בֶּהָרִים.

לִמְעָרוֹת-צוּקִים יַעְפִּילוּ

אִסִּיִּים מִבֵּית מִדִּין.

גְּוִיל לִגְוִיל בְּכַד גָּבֹהַּ

יִגְנְזוּ עֲטוּף-בַּדִּים.

בַּדְּמָמָה, חוֹף יַם הַמָּוֶת,

שַׁעַט רֶכֶב וְסוּסִים —

רוֹמִיִּים חֵילָם יַסִּיעוּ

מִשְׁכְּנוֹת הָאִסִּיִּים.

אִסִּיִּים, זָקֵן וָעֶלֶם,

“הַטָּלֶה” שָׁם — יוֹחָנָן —

בָּאַגָּן כַּדּוֹ הִנִּיחַ

וְקַסְתּוֹ עַל הַשֻּׁלְחָן.

בְּמַפֹּלֶת אֵשׁ וָחֶרֶב

בֵּית מִדִּין עִיֵּי חָרְבָּה.

עַד רִכְבּוֹ שֶׁל אֶסְפַּסְיָנוֹס

יוֹחָנָן טָלֶה הוּבָא.

בַּגַּלְגַּל נָדוֹשׁ גֵּו עֶלֶם,

כְּלֵי הָרֶצַח לֹא יִירָא,

מְעֻנֶּה — וּטְהוֹר-עֵינַיִם

יוֹחָנָן מֵרְאוֹת בָּרָע.

אִסִּיִּים, זָקֵן וָעֶלֶם,

יוֹחָנָן עִם בֵּית מִדִּין —

נִשְׁמָתָם לָאֵל הִשְׁלִימוּ,

כִּי יָשִׁיב לְקֵץ-יָמִין.

ליוֹבל דגניה

בִּמְחוֹז יְרֵחוֹ נִמְצָא וֶרֶד מִמִּין הַקּוֹצִים הַנִּקְרָא

וֶרֶד-יְרֵחוֹ. וּדְבַר-פֶּלֶא לוֹ, אַף שֶׁנִּתְיַבֵּשׁ כַּמָּה

שָׁנִים וְיַנִּיחוּ אוֹתוֹ בְּמַיִם — יִפְרַח וְיִתְרַחֵב

(ר' יהוסף שווארץ: תבואות הארץ, שצט)

עַל אַדְמַת הָעֲרָבָה

צֶמַח בַּמִּדְבָּר נָטוּעַ —

פֶּרַח-וֶרֶד לְבַנְבַּן,

נֶטַע-שׁוֹשַׁנִּים שָׁכוּחַ.

שִׂיחַ וֶרֶד-יְרִיחוֹ

בָּעֶרְיָה הִשִּׁיר עָלֵהוּ,

כְּכַדּוּר צָנַף בַּדָּיו —

בַּד אָחוּז בְּבַד רֵעֵהוּ.

הֵלֶךְ בַּיְשִׁימוֹן יַפְטִיר:

"צִיץ לֹא תֹּאַר וְנִיחוֹחַ,

וֶרֶד בַּצִּיָּה קָמַל,

שׁוֹשַׁנָּה הָיְתָה לְחוֹחַ".

שׁוּר לְוֶרֶד-יְרִיחוֹ!

לָמֶד-וָו יוֹבְלוֹת יָנוּחַ.

רוּחַ-עֲרָבָה תֵּעוֹר,

בַּגִּבְעוֹל תַּכֶּה הָרוּחַ.

מַעְלָה עֲנָפָיו יִשְׁלַח,

וְצִיצֵי בַּדָּיו יִפְרָחוּ.

עַל יַרְדֵּן וּמֵי כִּנְרוֹת

פֶּרַח-אֲגַמִּים וָאָחוּ.

וְאַתָּה קַח אֶת הַכְּתָב הַזֶּה, כִּי אַתָּה תֵדַע

לִשְׁמֹר אֶת הַסְּפָרִים אֲשֶׁר אֲנִי נוֹתֵן לָךְ

(עליית משה א, טז)

הוּאֲרוּ בַּחֶדֶר הָאָטוּם בְּאוֹר פָּנָס —

וּפֶתַע כְּמוֹ סָרָה אֲפֵלַת יוֹבְלוֹת רַבִּים

מֵעַפְעַפֵּי הָאוֹתִיּוֹת כְּתוּבוֹת הָדָר,

מֵעַל פְּנֵי גְוִילִים קֻמְּטוּ, הִצְהִיבוּ,

וְשׁוּלֵיהֶם כֻּסּוּ בְּחוּם רָקָב.

הָאֶר-נָא פָּנָסְךָ, שׁוֹמֵר הַמְּגִלּוֹת,

עַל הַכְּתוּבִים הָעַתִּיקִים,

עַל גְּוִילִים בְּהִירִים וַחֲלָקִים,

שֶׁבְּחוּטֵי פִּשְׁתָּן יְרִיעוֹתֵיהֶם חָבְרוּ

וּבְחֶרֶט שֻׂרְטְטוּ לְעַמּוּדוֹת וּלְשׁוּרוֹת,

נִתְלוּ הָאוֹתִיּוֹת עַל הַשִּׁיטִין.

אַנְשֵׁי הַמְּגִלּוֹת, שׁוֹמְרֵי סוֹדָן

בְּעֵת אַחֲרִית בְּפִרְפּוּרֶיהָ,

שֶׁעֲטַפְתֶּם רִקְמַת בַּדִּים,

שֶׁהִטְמַנְתֶּם בְּחֶרֶס הַכַּדִּים הָאֲצִילִים —

אָמֵן, לְדוֹר עִבְרִי רָחוֹק הִגִּיעוּ,

הָרוֹאֶה בְּשׁוּב רֵאשִׁית בַּחֲבָלֶיהָ.