אֲנִי לֹא יָדַעְתִּי,

וְאַתְּ – הֲיָדַעַתְּ?

שֶׁהָיָה זֶה לֵילֵךְ הָאַחֲרוֹן,

וְזֶה בֹּקֶר אַחֲרוֹן לָךְ בַּבַּיִת.

שֶׁמַּבָּטֵךְ סָבִיב הוּא פְּרִידָה,

וְצֵאתֵךְ לְלֹא שׁוּב,

וּפְסִיעוֹתַיִךְ לַקֵּץ,

וְאַתְּ נוֹשֵׂאת בְּחֻבֵּךְ אֶת הַמָּוֶת.

הוֹ, גּוֹרָל אַכְזָרִי!

הוֹ, גּוֹרַל סַנְוֵרִים!

כִּי לֹא בָּכִיתִי בְּזוֹ הַשָּׁעָה –

בָּכֹה אֶבְכֶּה כָּל הַיָּמִים.

בָּאתִי לְמִשְׁמֶרֶת לֵיל־הַפֶּסַח.

הֶאֱמַנְתִּי כִּי אֲשַׂמַּח לְבָבָהּ

בִּנְשִׁיקָה שֶׁל חַג, בִּבְגָדַי שֶׁהִיא אוֹהֶבֶת,

אוּלַי אֶקְרָא פְּסוּקִים מִן הַהַגָּדָה.

אַךְ בְּלַיְלָה זֶה אָמְרָה לִי רַעְיָתִי:

– “אֲנִי כְּבָר מֵעֵבֶר, מֵעֵבֶר לַכֹּל – –”

– "מָה אַתְּ סָחָה, יַקִּירָה, הַבַּיִת מְחַכֶּה לָךְ,

אֲשִׁיבֵךְ הַבַּיְתָה, הַבַּיְתָה"

הִיא שָׁתְקָה. שָׁקְעָה בְּתוֹךְ עַצְמָהּ

כִּבְאֵר עֲמֻקָּה.

יָשַׁבְתִּי לִמְרַאֲשׁוֹתֶיהָ בְּאוֹר מוּעָם.

חֲדַר־הַחוֹלִים רֵיק. הָאָחוֹת בָּאָה וְיוֹצֵאת.

לְמַטָּה – הָעֵמֶק בְּאַלְפֵי אוֹרוֹת.

בַּקְּבוּצָה – זֶה בֵּיתָהּ, זֶה בֵּיתָהּ –

הָעֵדָה הִתְכַּנְּסָה עִם קְרוּאֶיהָ.

• – – – – –

לֵיל־סֵדֶר־שֶׁל־פֶּסַח. הָאוּלָם מָלֵא אוֹר,

מָלֵא חַג, מָלֵא שִׁיר.

יְלָדֵינוּ מְסֻבִּים וְיָפָה רַעְיָתִי,

הִיא שָׁרָה בְּקוֹלָה הֶעָרֵב, הַצָּלוּל,

מִזְמוֹר עַתִּיק וְנוּגֶה:

"הֶאֱמַנְתִּי כִּי אֲדַבֵּר,

אֲנִי עָנִיתִי מְאֹד."

• – – – – –

הָיְתָה שְׁקוּעָה בְּתוֹךְ עַצְמָהּ

כִּבְאֵר עֲמֻקָּה בְּתַרְדֶּמֶת.

בִּשְׁחוֹר שְׂעָרָהּ

זָרְקָה הַשֵּׂיבָה,

בְּמִצְחָהּ הַקּוֹרֵן

רַבּוּ הַקְּמָטִים,

פָּנֶיהָ נְפוּלוֹת,

צַוָּארָהּ נִכְחָשׁ,

עֵינֶיהָ עֲצוּמוֹת

בְּעִלָּפוֹן,

נְשִׁימָתָהּ כְּבֵדָה

בְּתַרְדֶּמֶת.

לְפֶתַע –

הִתְקַמְּטוּת הַמֵּצַח

כִּבְמַאֲמַץ מַחֲשָׁבָה,

מַאֲמָץ לִפְקֹחַ

סֶדֶק־עַפְעַפַּיִם.

וְהַשְּׂפָתַיִם הַקְּמוּצוֹת

מַשְׁתִּיקוֹת קוֹל בִּכְיָהּ:

"אֵלִי, אֵלִי,

לָמָה עֲזַבְתָּנִי?"

לֹא אֶשְׁכַּח אֵיךְ נִצַּבְתִּי לִפְנֵי מִטָּתֵךְ

– נִשְׁעָן עַל סוֹרֵג שֶׁגְּדָרוּהָ סָבִיב –

וּפָרַשְׂתִּי כַּפַּי לְעֶבְרֵי מִטָּתֵךְ

וְעָלַיִךְ מֵגֵן מִכֻּלּוֹ־מָלֵא־עֵינַיִם…

וְכָל עוֹד אַתְּ נוֹשֶׁמֶת – וְאִם לְלֹא הַכָּרָה –

הֶאֱמַנְתִּי כִּי תִּחְיִי עוֹד יָמִים.

וְכָל עוֹד בַּחַיִּים אַתְּ, וַאֲנִי רוֹאֶה אֶת פָּנַיִךְ –

לֹא שִׁעַרְתִּי מַה־גָּדוֹל שִׁבְרוֹנִי עוֹד יִהְיֶה.

מַדּוּעַ פִּתּוּנִי וָאֶפָּת לָצֵאת אֶת בֵּית־הַחוֹלִים

(“לְשָׁעָה קַלָּה – וְתָשׁוּב”)?

לְעוֹלָם כַּפָּרָה לֹא תִּהְיֶה לִי,

שֶׁלֹּא נִצַּבְתִּי בְּצֵאת נִשְׁמָתֵךְ הַטְּהוֹרָה.

הַזָּר! – – בָּאתָ לְקַחְתֵּנִי?

עָלַי לָלֶכֶת? כְּבָר?

לְבוֹר צַלְמָוֶת, לְבַד,

בַּחֲשֵׁכָה וּבַצִּנָּה?

יַקִּירַי אֲשֶׁר אָהַבְתִּי,

יַקִּירַי שֶׁאֲהֵבוּנִי –

לֹא אֶרְאֶה וְלֹא יִרְאוּנִי.

וְלֹא אֶרְאֶה עוֹד אֶרֶץ וְשָׁמַיִם,

וְלֹא אֵדעַ עֵת יוֹם אוֹ לַיְלָה.

מַה פִּשְׁעִי? בַּמֶּה חָטָאתִי?

הַאִם לֹא אֶת־הַכֹּל נָתַתִּי,

הַאִם לֹא כֹּה־מְעַט בִּקַּשְׁתִּי?

חוּסָה נָא עָלַי, רַחֵם עָלַי,

כַּאֲשֶׁר יֶלֶד וְזָקֵן אֲנִי רִחַמְתִּי.

יַקִּירַי, הַסּוֹבְבִים אֶת מִטָּתִי,

אֵין שׁוֹמְעִים עַתָּה בִּכְיִי –

אַתָּה, הַזָּר, שׁוֹמֵעַ!

אֲנִי רָפָה מְאֹד, הַיִּסּוּרִים עִנּוּנִי,

אַתָּה חָזָק מִמֶּנִּי – הַרְפֵּה יָדְךָ,

הַרְפֵּה יָדְךָ, הַזָּר,

הֶרֶף – – –

קָרַבְתִּי לְמִטָּתָהּ וְגִלִּיתִי אֶת פָּנֶיהָ – –

נָשַׁקְתִּי אֶת מְשִׁי שְׂעַר־רֹאשָׁהּ,

נָשַׁקְתִּי אֶת הַמֵּצַח שֶׁקָּרַן,

אֶת גַּבּוֹת־עֵינֶיהָ הַשְּׁחֹרוֹת,

אֶת אוֹרוֹת־עֵינֶיהָ שֶׁנֶּעֶצְמוּ,

שֶׁכִּבָּה אוֹתָן לָנֶצַח מַר־הַמָּוֶת.

נָשַׁקְתִּי הַפָּנִים שֶׁרָגְעוּ כָּלִיל,

יִגְעֵי עָמָל וְאַהֲבָה וְיִסּוּרִים.

עוֹד מַבָּט, וְעוֹד מַבָּט אַחֲרוֹן

בְּטֶרֶם אֲכַסֶּה אֶת הַפָּנִים

שֶׁלֹּא אֶרְאֵם עוֹד עוֹלָמִית.

וְגַל דְּמָעוֹת הֵצִיף אֶת לְבָבִי – –

לֵאָה אֵשֶׁת־חַיִל,

לֵאָה חַכְמַת־לֵב,

לֵאָה טוֹבַת־עַיִן,

לֵאָה חַכְמַת־לֵב.

בְּכוּ לָרֵעָה, אֶל־לֵאָה בְּכֶינָה.

לֵאָה אֵשֶׁת־חֵן,

לֵאָה יְפַת־מַרְאֶה,

שֶׁלֹּא רָמוּ עֵינֶיהָ,

שֶׁלֹּא בִּקְשָׁה גְדוֹלוֹת.

בְּכוּ לָרֵעָה, אֶל־לֵאָה בְּכֶינָה.

יָדַעְתִּי כִּי הַזָּר אוֹרֵב לְבֵיתֵנוּ.

רָאִיתִי בְּרַק עֵינָיו בַּחֲשֵׁכָה,

שָׁמַעְתִּי פְּסִיעוֹתָיו הַחֲרִישׁוֹת,

הוּא בִּשֵּׂר בּוֹאוֹ בַּחֲלוֹמוֹת רָעִים –

אַךְ בְּאַחַת טָעִיתִי:

לִי הוּא אוֹרֵב, בִּי יִפְגַּע חִצּוֹ.

אַתְּ זוֹכֶרֶת? בְּאַחַת מִשִּׂיחוֹתֵינוּ

– בְּעוֹד שָׁלֵם בֵּיתֵנוּ – אָמַרְתִּי:

“אֲנִי רִאשׁוֹן אֵלֵךְ, לְפָנַיִךְ– –”

כֹּה וַדַּאי הָיָה, כָּל הַסִּימָנִים הֵעִידוּ.

אוּלָם אַתְּ אָמַרְתְּ – וּבְהַשְׁקֵט:

“וְאוּלַי אֲנִי, מִי יוֹדֵעַ – –”

הַזָּר יָדַע.

בָּאנוּ לְבַקְּרֵךְ וְהֵבֵאנוּ מִפִּרְחֵי גִנָּתֵךְ לָךְ.

יָשַׁבְנוּ מִסָּבִיב לְמַלְבֵּן הַבֶּטוֹן הַכָּבֵד עַל הַגַּל

וְהֶחֱרַשְׁנוּ.

יֵשׁ קַרְנַיִם מְאוֹתְתוֹת מִנַּפְשׁוֹתֵינוּ אֵלַיִךְ,

וְיֵשׁ אִתּוּת חוֹזֵר מִנַּפְשֵׁךְ אֵלֵינוּ.

דְּמוּת וַהֲוָיָה. דּוּ־שִׂיחַ דָּמוּם בֵּינֵינוּ.

וְאַל תֹּאמַר

כִּי עִם מוֹתוֹ שֶׁל הַגּוּף – מֵתָה רוּחוֹ,

כִּי אַךְ אַשְׁלָיָה הִיא לְדַמְיֵן

כִּי יֵשׁ שִׂיחַ־וָשִׂיג בֵּין הַחַי וְהַמֵּת.

אַשְׁלָיָה שֶׁל הַחַי גַּם הִיא מַמָּשׁוּת –

יָגוֹן, כִּסּוּפִים, אַהֲבָה.

תְּכוּפוֹת יִשָּׁמַע בְּבֵיתֵנוּ

קוֹל יְלָדֵינוּ, צַהַל נְכָדֵינוּ

הַבָּאִים מֵרָחוֹק, הַבָּאִים מִקָּרוֹב,

לִפְקֹד אֶת שְׁלוֹם סָבָא.

אַךְ בְּרֹב הַיָּמִים, בְּמַרְבִּית הַנְּשָׁפִים,

בֵּיתֵנוּ שׁוֹמֵם, בֵּיתֵנוּ דוֹמֵם –

וַאֲנִי מְדַבֵּר אֶל נַפְשִׁי בִּלְבַד:

אֵינֶנִּי מַשְׁלִים שֶׁכֻּלָּךְ כָּלָה.

אֲנִי מַאֲמִין שֶׁחֵלֶק־אֱלֹהַּ מִמֵּךְ

קַיָּם בִּמְלוֹאוֹ שֶׁל הַיְקוּם,

וּבְרֹן כּוֹכָבִים בַּכֹּסֶף הַנִּצְחִי –

כֹּסֶף נַפְשִׁי נַעֲנֶה לְכֹסֶף נַפְשֵׁךְ.