הַשֻּׁלְחָן שֶׁלִּי הָלַךְ וְהִתְכַּוֵּץ עַד שֶׁנֶּחְשְׂפוּ הָאֲרִיחִים שֶׁמִּתַּחְתָּיו.

הַכֶּלֶב שֶׁלִּי הָלַךְ וְהִסְתַּחְרֵר עַד שֶׁהִשִּׁיל אֶת פַּרְוָתוֹ.

כְּשֶׁנּוֹתְרָה רַק לָשׁוֹן שֶׁל זְהוֹרִית, בִּקַּשְׁתִּי רַחֲמִים וִיקִיצָה.

בַּבֹּקֶר נָשַׁקְתִּי לִבְנִי עַל מִצְחוֹ וְלִטַּפְתִּי אֶת רֹאשָׁהּ שֶׁל אִשְׁתִּי.

הִסְתּוֹבַבְתִּי מֵחֶדֶר לְחֶדֶר, מֵאִיר פָּנִים לַשְּׁטִיחִים, לְסוֹרְגֵי הַחַלּוֹנוֹת,

לַמַּדָּפִים, לַסְּדָקִים בַּתִּקְרָה.

בַּסּוֹף נִכְנַסְתִּי לְחַדְרִי. הַשֻּׁלְחָן עָשׂוּי מֵעֵץ אַלּוֹן. הוּא יוֹדֵעַ כִּי

הַחֲלוֹמוֹת שָׁוְא יְדַבֵּרוּ. אֲנִי נִשְׁעָן עָלָיו בִּמְלֹא כָּבְדִּי, וְכוֹתֵב אֶת

קוֹרוֹתֵינוּ. לְצִדִּי, הַכֶּלֶב, אָזְנָיו זְקוּפוֹת. אַךְ שֶׁלֹּא כָּרָגִיל, אֵינֶנִּי רוֹאֶה

אֶת עֵינָיו.

“איש ואשה, זכו — שכינה ביניהן; לא זכו — אש אוכלתן.”

סוטה ז ע"א

לֹא זָכִינוּ.

אֵשׁ אוֹכֶלֶת אוֹתָנוּ.

הַצִּפֳּרִים נָטְשׁוּ אֶת הַגָּג

מִפְּנֵי הֶעָשָׁן.

הַלְּטָאוֹת נִמְלְטוּ עַל נַפְשָׁן.

בַּאֲרוֹן־הַבְּגָדִים — קְרִיעָה.

הַשַּׁרְווּל מִתְאַבֵּל עַל הַיָּד,

הַצַּוָּארוֹן סוֹפֵד לָעֹרֶף,

הַכּוֹבַע בּוֹכֶה: רֹאשִׁי.

אֵשׁ, אֵשׁ, תָּמִיד.

חָלַפְתִּי עַל פָּנֶיהָ

כְּאִלּוּ הָיְתָה שׁוֹמֵר

בִּכְנִיסָה אֶל מוּזֵיאוֹן.

הִשְׂתָּרַכְתִּי בְּלֹא חֶמְדָּה

בָּאוֹר הֶעָמוּם

מִמֻּצָּג לְמֻצָּג

בּוֹהֶה מֵרָחוֹק, תּוֹהֶה מִקָּרוֹב.

בְּצֵאתִי

לֹא הִסְתַּכַּלְתִּי בְּעָרְפָּהּ.

שׁוֹמְרֵי מוּזֵיאוֹנִים

אֵין לָהֶם עֹרֶף

וְאֵין לָהֶם פָּנִים.

בַּיּוֹם הָאַחֲרוֹן לִפְנֵי גֵּרוּשַׁי, נִגַּשְׁתִּי אֶל בֵּיתִי (הַבַּיִת שֶׁלִּי). חָלַפְתִּי עַל

פְּנֵי שְׁכֵנַי, סוֹבַבְתִּי אֶת מַפְתְּחִי בַּמַּנְעוּל שֶׁהֶחֱלַפְתִּי לִפְנֵי כַּמָּה חֳדָשִׁים,
וְנִכְנַסְתִּי לְדִירָתִי. הָיָה בְּדַעְתִּי לְהַדְלִיק אֶת הַתַּנּוּר, כְּמִנְהָגִי מִדֵּי חֹרֶף. הַתַּנּוּר יָשָׁן, אֲכוּל חֲלֻדָּה. הַטַּבָּעוֹת, שֶׁנִּתְעַקְּמוּ בְּלַהַט הַשָּׁנִים, מִתְפּוֹרְרוֹת. צִנּוֹרִית הַנֵּפְט סְתוּמָה. רַק אֲנִי יָדַעְתִּי בְּדִיּוּק הֵיכָן הַסְּמַרְטוּטִים וְהַסְּפִּירְט, וְכֵיצַד

לְשַׁדֵּל אֶת מֶתֶג הַתֶּרְמוֹסְטָט.

אֲבָל מִישֶׁהוּ הִדְלִיק אֶת הַתַּנּוּר לִפְנֵי בּוֹאִי. לֶהָבָה גְּבוֹהָה, צְהֻבָּה,

חִרְחֲרָה בַּמְּכָל הַמְחֻטָּט. חֲבָל. כָּל כָּךְ רָצִיתִי לְהַשְׁאִיר מֵאֲחוֹרַי בַּיִת

מְסֻדָּר. חָמִים, מְגַרְגֵּר כְּמוֹ חָתוּל מִתְחַטֵּא.

טְמוּנָה בַּחֲלוֹמָהּ, "רוֹצְחִים אוֹתִי,

רוֹצְחִים אוֹתִי," אָמְרָה בְּקוֹל שָׁקֵט.

הוּא, לְצִדָּהּ, חֲדַל־אוֹנִים, קוֹלֵט

דּוּמָם אֶת הֶבֶל־פִּיהָ הָאִטִּי.

עַכְשָׁו, בְּמַאֲרָב לְנִיד־עֵינֶיהָ,

לֹא זָע וְלֹא נוֹשֵׁם, חִוֵּר מִגִּיר:

הַאִם תַּכִּיר אוֹתִי? הַאִם תַּסְגִּיר

אוֹתִי? הַאִם יִצְעַק דָּם מִסְּדִינֶיהָ?

טְמוּנָה בַּחֲלוֹמָהּ (חַיָּה? מֵתָה?),

הִיא מְכַסָּה עֵינַיִם עֲצוּמוֹת

וְכַף יָדָהּ עַל פֶּלַח רַקָּתָהּ.

הוּא, לְצִדָּהּ, רוֹאֶה אֶת פְּעִימוֹת

אֶצְבְּעוֹתָיו. הָאוֹר עוֹלֶה, דָּהוּי.

בַּבֹּקֶר יֵעָרֵךְ מִסְדַּר זִהוּי.

לְפִי שָׁעָה,

הַלּוּחַ שֶׁלָּנוּ חָלָק.

לֹא הָלַכְתְּ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר.

אַחֶרֶת הָלְכָה,

וְעַכְשָׁו אֲנִי נוֹתֵן לָהּ חֶבֶל

אֶרֶץ לֹא זְרוּעָה.

לְפִי שָׁעָה,

אֵינֶנִּי זוֹכֵר לָךְ.

אֲבָל הָאשֶׁר שֶׁלִּי הוּא יָרֵחַ

הָאוֹכֵל אֶת עַצְמוֹ

וְיוֹשְׁבָיו.

לִפְנֵי שֶׁיָּצָאתִי מִפֶּתַח בֵּיתִי, בַּפַּעַם הָאַחֲרוֹנָה לִפְנֵי גֵּרוּשַׁי, לָקַחְתִּי

פּוֹמֶלָה וְתַפּוּחַ־עֵץ. הִכְנַסְתִּי אוֹתָם לְשַׂקִּית־נַיְלוֹן חוּמָה (הַשַּׂקִּיּוֹת

נֶאֱגָרוֹת בָּרֶשֶׁת שֶׁמִּיָּמִין לַמְקָרֵר) וְיָצָאתִי. תּוֹךְ כְּדֵי יְרִידָה בַּמַּדְרֵגוֹת

נִזְכַּרְתִּי שֶׁבְּנִי הָיָה חוֹזֵר וְחוֹטֵף מַשֶּׁהוּ לֶאֱכֹל לִפְנֵי צֵאתוֹ לְבֵית־הַסֵּפֶר,

בְּעִקָּר בְּיָמִים שֶׁבָּהֶם צִפָּה לוֹ בֹּחַן. חָזַרְתִּי וְלָקַחְתִּי גַּם בָּנָנָה.