לחן: קורט וייל (“אופרה בגרוש”) מילים: ברטולד ברכט

שרה: מירי אלוני במופע “ההנאות הקטנות של החיים” (1974)

אַתֶּם, אֲדוֹנִים,

הָרוֹאִים אֵיךְ אֲנִי

רְצָפוֹת עַל אַרְבַּע מְקַרְצֶפֶת,

לְבוּשָׁה בִּסְחָבוֹת

בְּמָלוֹן מְטֻנָּף –

תִּתְקְעוּ לִי בַּכַּף

אֲסִימוֹן מְשֻׁפְשָׁף!

אַךְ אֵינְכֶם יוֹדְעִים עִם מִי יֵשׁ לָכֶם עֵסֶק.

לֹא, אֵינְכֶם יוֹדְעִים עִם מִי יֵשׁ לָכֶם עֵסֶק.

אֲבָל עֶרֶב אֶחָד

תִּשְׁמְעוּ קוֹל צְוָחָה.

“מָה קָרָה?” תִּשְׁאֲלוּ, “מִי הַצּוֹרֵחַ?”

אָז תִּרְאוּ אוֹתִי עוֹמֶדֶת וּמְחַיֶּכֶת,

וְתֹאמְרוּ: “מָה זֶה? מָה יֵשׁ כָּאן לְחַיֵּךְ?”

וּסְפִינָה עִם גֻּלְגֹּלֶת

עַל שִׁשִּׁים תּוֹתָחֶיהָ

תַּעֲגֹן אָז בַּחוֹף.

אַתֶּם, הַגִּבּוֹרִים,

הָאוֹמְרִים: "מַהֲרִי

לְסַדֵּר תַּ’מִּטָּה! אֵין לִי זְמַן כָּאן!"

וְעוֹשִׂים לִי טוֹבָה

שֶׁזּוֹרְקִים לִי נְדָבָה;

אֲנִי אֶקַּח תַּ’פְּרוּטָה

וַאֲסַדֵּר אֶת הַמִּטָּה –

אַךְ בִּמְהֵרָה, שׁוּם גֶּבֶר לֹא יִישַׁן כָּאן.

הַלַּיְלָה שׁוּם אִישׁ כְּבָר לֹא יִישַׁן כָּאן.

כִּי בַּחֲצוֹת

שׁוּב יַרְעִימוּ פְּצָצוֹת.

“מָה קָרָה?”, תִּצְרְחוּ שָׁם מֵרָחוֹק,

וְתִרְאוּנִי בַּחַלּוֹן צוֹפָה, צוֹחֶקֶת –

וְתֹאמְרוּ: “חֻצְפָּה! מָצְאָה לָהּ זְמַן לִצְחֹק!”

וּסְפִינָה עִם גֻּלְגֹּלֶת

עַל שִׁשִּׁים תּוֹתָחֶיהָ

אָז תַּפְגִּיז אֶת הָעִיר.

אָז תִּמְחוּ, אֲדוֹנִים,

אֶת הַצְּחוֹק מִן הַפָּנִים,

כִּי תִּרְאוּ אֵיךְ הָעִיר מִתְמוֹטֶטֶת,

וּבָתִּים לְמֵאוֹת

יֵהָרְסוּ עַד לַיְּסוֹד,

וְרַק זֶה הַמָּלוֹן

יַעֲמֹד עַל תִּלּוֹ.

תִּשְׁאֲלוּ: "לָמָּה הוּא עוֹמֵד עוֹד?

בִּזְכוּת מִי דַּוְקָא הוּא עוֹמֵד עוֹד?"

לַיְלָה יוֹרֵד.

הַמָּלוֹן עוֹד עוֹמֵד.

תִּתְפַּלְּאוּ: “מִי נִמְצָא בּוֹ? מִי שָׁם גָּר?”

אָז תִּרְאוּ אוֹתִי פּוֹסַעַת אֶל הַבֹּקֶר,

וְתֹאמְרוּ: “הוּא בִּזְכוּתָהּ נִשְׁאַר!”

וּסְפִינָה עִם גֻּלְגֹּלֶת

עַל שִׁשִּׁים תּוֹתָחֶיהָ

אָז תִּקְרָא לִי: “הֵידָד!”

שׁוּב תִּזְרַח הַחַמָּה,

וְנוֹסְעֵי הַסְּפִינָה

יִפְשְׁטוּ כִּצְלָלִים בַּכִּכָּר כָּאן;

אוֹסְרִים בִּכְבָלִים

אֶת כֻּלְּכֶם, הַנְּבָלִים,

מְבִיאִים לְפָנַי,

שׁוֹאֲלִים: "מָתַי

לַהֲרֹג אוֹתָם –

מִיָּד אוֹ אַחַר כָּךְ?

אֶת כֻּלָּם? מִיָּד אוֹ אַחַר כָּךְ?"

שֶׁמֶשׁ תַּצְלִיף,

וּדְמָמָה בָּרְצִיף.

יִשְׁאֲלוּ: “מִי יָמוּת – וּמִי נִשְׁאָר?”

אֶתְבּוֹנֵן לִי דּוּמָם

וְאֹמַר: “כֻּלָּם!”

וּכְשֶׁיִּפְּלוּ רָאשֵׁיכֶם אֹמַר רַק:

“הוֹפְּ-לָה!”

וּסְפִינָה עִם גֻּלְגֹּלֶת

שׁוּב תַּפְלִיג אֶל הָאֹפֶק,

וַאֲנִי

אִתָּהּ.

מילים: ברטולד ברכט

לחן: פול דסאו

קְצִינִים טוֹבִים וְקוֹלוֹנֵלִים,

אִמָּא קוֹרָאז' הִנֵּה חָזְרָה.

בְּעֶגְלָתָהּ לָכֶם הֵבִיאָה

שְׁלַל מַגָּפַיִם לִמְכִירָה.

רוֹבֶה בַּיָּד לְכָל חַיָל פֹּה.

כִּנִּים בָּרֹאשׁ לְכָל לוֹחֵם.

אָז קְנוּ לוֹ זוּג שֶׁל מַגָּפַיִם,

בָּהֶם יָמוּת לְמַעַנְכֶם.

הִתְעוֹרְרוּ, כִּי בָּא אָבִיב.

נָמֵס הַשֶּׁלֶג מִסָּבִיב.

חֲיוּ עַכְשָׁו, כִּי עוֹד מְעַט

תַּסְפִּיקוּ כְּבָר לִישֹׁן לָעַד.

הַתּוֹתָחִים שׁוֹתְקִים כַּמּוּזוֹת

כְּשֶׁהַבֶּטֶן שׁוֹקֵקָה.

כִּי מָה גָּרוּעַ מִן הַמָּוֶת?

הַמָּוֶת עַל קֵיבָה רֵיקָה.

כִּי כָּל חַיָּל מוּכָן לָמוּת, אַךְ

תְּחִלָּה רוֹצֶה הוּא לֶאֱכֹל.

אִכְלוּ אֵפוֹא. בֵּין כֹּה תֵּרְדוּ כְּבָר

עִם בִּרְכּוֹתַי יָשָׁר לַשְּׁאוֹל.

הִתְעוֹרְרוּ, כִּי בָּא אָבִיב.

נָמֵס הַשֶּׁלֶג מִסָּבִיב.

חֲיוּ עַכְשָׁו, כִּי עוֹד מְעַט

תַּסְפִּיקוּ כְּבָר לִישֹׁן לָעַד.

מילים: ברטולד ברכט

לחן: קורט וייל

ג’וֹהנִי חַיָּל, וְגַם גִ’ים בַּצָּבָא.

וְג’וֹרְג' הוּא סַמָּל. יֵשׁ לוֹ סֵמֶל!

אַךְ הַצָּבָא לֹא שׁוֹאֵל: “מָה שִׁמְךָ?”

הוּא פּוֹקֵד רַק: “קָדִימָה, לַקֶּטֶל!”

נִחְיֶה, אַחִים, עַל

הַתּוֹתָחִים ו…

נַמְשִׁיךְ בְּלִי סוֹף לִצְעֹד.

וְאִם לְיַד הַגְּבוּל

נִפְגֹּשׁ פִּתְאוֹם מִמּוּל

גֶּזַע רָאוּי לְרֶצַח

כִּי צֶבַע עוֹרוֹ שׁוֹנֶה קְצָת –

בַּתּוֹתָחִים אָז נַעֲשֶׂה מִמֶּנּוּ קְצִיצוֹת.

אֶת ג’וֹהָן הַקּוֹפֵא רַק הַוִּיסְקִי חִמֵּם.

לְגִ’ים הַשְּׂמִיכוֹת לֹא הִסְפִּיקוּ.

וְגוֹרְגִ’י רָעַד וְאָמַר לִשְׁנֵיהֶם:

“קַר לָכֶם? אָז לַחְפֹּר הַעֲמִיקוּ!”

נִחְיֶה אַחִים, עַל

הַתּוֹתָחִים ו…

נַמְשִׁיךְ בְּלִי סוֹף לִצְעֹד.

ג’וֹהנִי נָפַל. וְגַם גִ’ימִי כְּבָר מֵת.

וְג’וֹרְג' הַסַּמָּל? הוּא כְּבָר פֶּגֶר.

אַךְ דַּם הַצְּעִירִים עוֹד אָדֹם, כְּמוֹ תָּמִיד.

וּבָרְחוֹב שׁוּב קוֹרְאִים: “אֶל הַדֶּגֶל!”

נִחְיֶה אַחִים, עַל

הַתּוֹתָחִים ו…

נַמְשִׁיךְ בְּלִי סוֹף לִצְעֹד.

כמה חודשים אחרי שתירגמתי את “גבירתי הנאווה” ו“קומדיה של טעויות” (1964), ואני סטודנט בלוס אנג’לס וגר בעיר סנטה מוניקה שבמערבהּ, נתבקשתי לתרגם את האנתולוגיה “ברכט על ברכט”, שמחבר כל קטעיה גר כמה שנים בסנטה מוניקה (עד שנמלט מארה"ב, מהוועדה של הסנטור מק’קארתי). תירגמתי אז יותר משלושים ממיטב הפזמונים, השירים והמערכונים שכתב ברכט. אחרי שנים חזרתי אל יצירותיו בכתיבת המופע “ההנאות הקטנות של החיים” (שהופיעו בו בני אמדורסקי, מירי אלוני ויוסי פולק). שיריו האנטי-מלחמתיים של ברכט דיברו אל לבי עוד כשכתבתי את הפזמונים לנוסח העברי של מחזהו, “שוויק במלחמת העולם השנייה” (שהוצג בתיאטרון “האוהל”, 1962), והם אקטואליים עד-אימה גם כיום.

מילים: ברטולד ברכט לחן: אלכס כגן

שרו: בני אמדורסקי ויוסי פולק במופע “ההנאות הקטנות של החיים” (1974)

מָארִי פֵרָאר, פּוֹעֶלֶת נִקָּיוֹן בַּת שֵׁשׁ-עֶשְׂרֵה,

כְּחוּשָׁה, חוֹלַת רַכֶּכֶת, מְכֹעֶרֶת וִיתוֹמָה…

שׁוּם תִּיק בַּמִּשְׁטָרָה עַד כֹּה,

הִיא אֲשֵׁמָה בָּזֶה

שֶׁהִיא רָצְחָה תִּינוֹק, וְהַפְּרָטִים כְּדִלְקַמָּן:

בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי לְהֶרְיוֹנָהּ הַלֹּא חֻקִּי,

נִסְּתָה, בְּעֶזְרָתָהּ שֶׁל עוֹד מוֹזֶגֶת מִן הַבָּר,

לְהִפָּטֵר מִפְּרִי בִּטְנָהּ. הֵחֵלָּה לְהָקִיא.

הַכְּאֵב הַחַד נִשְׁכַּח מִזְּמַן, אַךְ הָעֻבָּר נִשְׁאַר.

נַסּוּ נָא, רַבּוֹתַי, לִכְבֹּשׁ אֶת זַעַמְכֶם,

כִּי כָּל אָדָם רָאוּי לְרַחֲמִים.

לֹא כֵן?

לַשָּׁוְא נִסְּתָה הַכֹּל –

תְּפִלּוֹת, אַמְבַּטְיוֹת, מִקְלָחוֹת…

אֶת כָּל הַמַּדְרֵגוֹת שָׁטְפָה בִּמְקוֹם עֲבוֹדָתָהּ.

לֹא פַּעַם הַכְּאֵב פִּלַח אוֹתָהּ לַחֲתִיכוֹת…

הִיא הִתְפַּתְּלָה מִכְּאֵב, אַךְ אֶת סוֹדָהּ הִיא

לֹא גִּלְּתָה.

וְאָז בַּלַּיְלָה מֵחַדְרָהּ הַצַּר וְהַקּוֹפֵא,

בִּשְׁאֵרִית כּוֹחָהּ לַמִּסְדְּרוֹן הִיא נִגְרְרָה

אֶל תּוֹךְ בֵּית הַכִּסֵּא, וְשָׁם בַּחֶדֶר הֶאָפֵל,

יָלְדָה אֶת תִּינוֹקָהּ. מָתַי וְאֵיךְ, הִיא לֹא זָכְרָה…

נַסּוּ נָא, רַבּוֹתַי, לִכְבֹּשׁ אֶת זַעַמְכֶם,

כִּי כָּל אָדָם רָאוּי לְרַחֲמִים.

לֹא כֵן?

וּכְשֶׁחָזְרָה בַּמִּסְדְּרוֹן בַּחֹשֶׁךְ אֶל חַדְרָהּ,

הֵחֵל פִּתְאוֹם הַיֶּלֶד, כָּךְ אוֹמֶרֶת הִיא, לִבְכּוֹת.

הוּא לֹא חָדַל, וְהִיא מִן הַשְּׁכֵנִים פָּחֲדָה,

לָכֶן בְּאֶגְרוֹפִים עָלָיו הֵחֵלָּה לְהַכּוֹת.

הִכְּתָה בְּעִוָּרוֹן וְשׁוּב וָשׁוּב עַד שֶׁפָּסַק,

וְאָז אֶת הַתִּינוֹק לָקְחָה לַחֶדֶר הַדּוֹלֵף,

וְשָׁם חִבְּקָה שְׁעוֹת אֶת כָּל גּוּפוֹ הַמְּרֻסָּק,

וְרַק עִם בֹּקֶר הִיא אוֹתוֹ הֶחְבִּיאָה בַּמַּרְתֵּף.

מָארִי פֵרָאר, פּוֹעֶלֶת נִקָּיוֹן בַּת שֵׁשׁ-עֶשְׂרֵה,

קְטִינָה, חוֹלַת רַכֶּכֶת, מְכֹעֶרֶת, אֻמְלָלָה,

נִדּוֹנָה לִתְלִיָּה. כָּל חֲטָאֵינוּ, רַבּוֹתַי,

לְפֶתַע מִשְׁתַּקְּפִים כִּרְאִי לְמוּל חֶטְאָהּ שֶׁלָּהּ.

אַתֶּם, הַמִּשְׂתָּרְעִים כָּל לַיְלָה

עַל סְדִינִים צְחוֹרִים,

וּמְחַיְּכִים בְּאֹשֶׁר מוּל תִּינוֹק לָבוּשׁ פְּאֵר,

אַל נָא תָּבוּזוּ כָּכָה לְחֻלְשׁוֹת הַחַלָּשִׁים.

חֶטְאָהּ הָיָה גָּדוֹל; אַךְ כְּאֵבָהּ – גָּדוֹל יוֹתֵר…

נַסּוּ נָא, רַבּוֹתַי, לִכְבֹּשׁ אֶת זַעַמְכֶם,

כִּי כָּל אָדָם רָאוּי לְרַחֲמִים.

לֹא כֵן?

לחן: אלכס כגן מילים: ברוח ברטולד ברכט

(“ההנאות הקטנות של החיים”, 1974)

אִם מַשֶּׁהוּ רָקוּב בְּקִיר הַבַּיִת,

אָז יֵשׁ לִפְעֹל מִיָּד כְּנֶגֶד זֶה.

אִם בַּקִּירוֹת נוֹצְרוּ סְדָקִים בֵּינְתַיִם,

אָסוּר, אָסוּר, שֶׁאִישׁ אוֹתָם יִרְאֶה.

אִם בַּתִּקְרָה נוֹצְרוּ כְּתָמִים שֶׁל מַיִם,

אִם הָעַמּוּד הַמֶּרְכָּזִי רוֹעֵד,

בִּמְקוֹם שֶׁנַּעֲרֹךְ פֹּה בֶּדֶק בַּיִת –

צָרִיךְ רַק לְטַיֵּחַ וּלְסַיֵּד.

כֵּן, מָה נָחוּץ – רַק סִיד. רַק סִיד לָבָן, טָרִי,

לִפְנֵי שֶׁיִּתְמוֹטֵט כָּל דִּיר הַחֲזִירִים.

כָּךְ נְסַיֵּד הַכֹּל, וּבְעֶזְרַת הַסִּיד

יִדְפֹּק הַכֹּל שֵׁנִית, יִדְפֹּק כְּמוֹ תָּמִיד.

הִנֵּה הַסִּיד – רַק אַל תָּקִימוּ רַעַשׁ.

תְּנוּ תַּ’מִּבְרֶשֶׁת, לַמְּלָאכָה נִגַּשׁ.

בִּזְכוּת הַסִּיד כְּמוֹ חֲדָשִׁים אֲנַחְנוּ,

בִּזְכוּת הַסִּיד נַתְחִיל עִדָּן חָדָשׁ.

כִּי מָה נָחוּץ – רַק סִיד. כֵּן, סִיד לָבָן, טָרִי,

לִפְנֵי שֶׁיִּתְמוֹטֵט כָּל דִּיר הַחֲזִירִים.

הַבִּיטוּ בַּבִּנְיָן – אָח, כַּמָּה הוּא נֶחְמָד.

אוּלַי כֻּלּוֹ רָקוּב, אֲבָל הוּא מְסֻיָּד.

לחן: הנס אייזלר

שר: אריק לביא (“ברכט על ברכט”, 1965)

לִפְנֵי שָׁנִים, בְּבֹקֶר סְתָו שֶׁל תְּכֵלֶת,

בְּצֵל שְׁזִיף לִשְׂפַת נָהָר שָׁלֵו,

אֲהוּבָתִי, דּוֹמֶמֶת וְחִוֶּרֶת,

בִּזְרוֹעוֹתַי אִמַּצְתִּי, לֵב-אֶל-לֵב.

וּמֵעָלֵינוּ שָׁט לוֹ בָּרָקִיעַ

עָנָן קָטָן, כִּדְמוּת מִפְרָשׂ בַּיָּם.

הִבַּטְנוּ בּוֹ, וְחֶרֶשׁ נְשַׁקְתִּיהָ.

וּכְשֶׁהִבַּטְנוּ שׁוּב – הוּא נֶעֱלַם.

מֵאָז חָלְפוּ יָמִים רַבִּים שֶׁל תְּכֵלֶת,

חָלְפוּ וְשָׁטוּ כְּאוֹתוֹ עָנָן.

עֵץ הַשְּׁזִיף נִגְדַּע כְּבָר וְאֵינֶנּוּ.

וַדַּאי תִּשְׁאַל: “אֲהוּבָתִי – הֵיכָן?”

כֵּן, הִיא הָיְתָה יָפָה, כְּשֶׁאֲהַבְתִּיהָ,

אַךְ אֶת פָּנֶיהָ כְּבָר אֵינִי זוֹכֵר.

וְרַק אֶת זֹאת אֶזְכֹּר: שֶׁנְּשַׁקְתִּיהָ,

אַחַת וּשְׁתַּיִם, וְאוּלַי יוֹתֵר.

גַּם הַנְּשִׁיקָה מִזְּמַן הָיְתָה נִשְׁכַּחַת,

לוּלֵא אוֹתוֹ עָנָן צָחוֹר וְקַל

אֲשֶׁר לִבְלֵב לְרֶגַע מוּל עֵינֵינוּ

וְנֶעֱלַם אֵי-שָׁם, הַרְחֵק מֵעַל.

הַשְּׁזִיפִים חָזְרוּ, וַדַּאי, לִפְרֹחַ,

אֲהוּבָתִי כְּבָר סָבְתָא, בְּלִי סָפֵק.

אֲבָל לָנֶצַח לֹא אוּכַל לִשְׁכֹּחַ

עָנָן קָטָן, שֶׁשָּׁט הַרְחֵק-הַרְחֵק…

הַחֲרִישׁוּ תֹּף וּמְצִלְתַּיִם!

עִמְדוּ מִלֶּכֶת חַיָּלִים!

לָכֶם אֶמְכֹּרָה נַעֲלַיִם,

בָּהֶן רָצִים כְּאַיָּלִים!

כִּי הַחַיָּל עָמוּס עַד מָוֶת

רוֹבִים, כִּנִּים, שְׁאָר מַכּוֹת,

אַךְ אִם דִּינוֹ לִצְעֹד הַקְּרָבָה

תְּנוּ נְעָלִים לוֹ חֲזָקוֹת!

הֵעוֹר אָדָם! אָבִיב כָּעֵת!

רַק הַמֵּתִים בַּלָּאט נָחִים.

אַךְ כָּל שֶׁעוֹד אֵינֶנּוּ מֵת

שׁוּב מִתְרוֹצֵץ בְּרֹאשׁ דְּרָכִים!

שִׁמְעוּ קְצִינִים! תּוֹרָה נָאָה לִי,

אֲנִי אַטִּיף לָהּ לֹא לָרִיק:

חַיָּל אֵינוֹ צוֹעֵד הַמָּוְתָה

מִבְּלִי לִטְעֹם פְּרוּסַת נַקְנִיק

תּוֹתָח מָלֵא וְחוֹר בַּבֶּטֶן, —

זֶה לֹא בָּרִיא זֶה לֹא בָּרִיא!

פְּלֻגָּה שְׂבֵעָה בְּעֹז שׁוֹעֶטֶת

יָשָׁר אֶל לֹעַ הָאֲרִי!

הֵעוֹר אָדָם!…

מִקְּרָב אֶל קְרָב תָּדִיר דּוֹהֶרֶת

אִמָּא קוּרָאז' — יָדָהּ תִּכּוֹן!

הַמִּלְחָמָה צְרִיכָה עוֹפֶרֶת,

הַמִּלְחָמָה צְרִיכָה מָזוֹן,

אַךְ עוֹד דָּבָר יָקָר צוֹרֶכֶת:

הַבַּחוּרִים הַחֲמוּדִים!

כְּדֵי שֶׁלֹּא תֶּחְדַּל מִלֶּכֶת

חִישׁ הִצְְטָרְפוּ אֶל הַגְּדוּדִים!

הֵעוֹר אָדָם!