דוֹן סוגר את עצמו בדימויי אימה משלושה עברים:

א. מלפניו – הפגישה עם המוות, המצטטיירת כהתנגשות בין שתי רכבות מהירות הנוסעות זו כלפי זו על מסלה אחת. ב. יאוש מפלצתי הרודף אותו (על אותה מסלה) ודימוי זכּרון חסר־תוחלת של כל תפנוקי חייו שהתמוססו. ג. מתחתיו – התופת, שמשא חטאיו מנחית בה את גופו הכבד מנשוא. הכיוון היחיד שנשאר אפוא פתוח הוא כיוון הרקיע שמעליו. אך עיניו עמומות (המחלה, הגסיסה, האימה) והוא אינו מסוגל מכוח הטבע להפנות אף מבט לשמים. על סף מותו הוא עדיין שבוי בקסמי השטן הקדמוני שפיתהו במשך כל חייו. מכאן התפילה לגאולה ולכפרה של הרגע האחרו; נס כנפים ונס מגנט – דווקא משום שלבּוֹ כה מתכתי (כלומר, קשה, חוטא, אטום, כבד, בלתי־ניתן־לעיצוב), עשויה להתאפשר פעולתו המסתורית של חסד מרומים על־טבעי. רק בכוח מגנט שמֵימי, שאינו כפוף לחוקי הטבע האכזריים, יתקיים בו הפסוק“ מן המיצר קראתי־יה, ענני במרחביה”.  ↩

הנשמה משולה לאביר שחור המוזמן על־ידי נציגו של אביר עוד יותר שחור לזירת דו־קרב. האביר המזמין – המוות – הוא בלתי־מנוצח, ולהזמנת ה“חולי”, שהוא “חלוץ” המוות, אי־אפשר לסרב. צפוי אפוא מאבק בין אביר־הנשמה (האפֵלה מרוב חטא) לאביר המוות (האפל מרוב שכול)שתוצאותיה ברורות מראש.

במהלך מסע נדודיה בעולם הזה (שבמהותו אינו אלא גלות מעולם האמת) בגדה הנשמנ במלכה; עשתה מעשים שסייעו לאויב המלך, כלומר לשטן. עכשיו, לעת גסיסה, עליה לחזור למולדתה האמיתית, והיא חוששת מן העונש הנצחי הצפוי לה עם הרשעתה במשפט המלך.

בחרוז האחרון מסתכם משחק־הצבעים הסמלי המארגן את המשלים והפרדוֹכּסים השכלתניים לאורך השיר כולו. בגאולת הנשמה חייבים להצטרף שלושה סוגי שחור: השחור של כתם החטא, השחור של שכול המוות ושחור לבושו של אדם המקונן על חטאיו. לשלושת סוגי השחור יש להוסיף שלושה סוגי אדום: אדמוּמיוּת החטא והיצר הרע, אדמוּמיוּת “סומק” בָּשתוֹ של חוזר בתשובה על חטאיו, ואדמוּמיוּת דמו של הגואל, שזרימתו מבטיחה כפרה על־טבעית. שלושת השחורים בצירוף שלושת האדומים יוצרים בדרך נס – לבן.

רק כך, בתרכובת צבעים פלאית זו, תינצל הנשמה הנידונה ברגע האחרון ותזכה בחנינה. יתקיים בה הפסוק: “אם תהיו חטאיכם כשני, כשלג ילבינו”.  ↩

הזויות המדומות של הכדור הן, מצד אחד, הכיוונים המקובלים של הופעת המלאכים ביום־הדין, אך מצד שני עובדת היותן קיימות רק בדמיון( מאחר שלעיגול אין זויות) מצביעה על הפנמה ההגותית שאליה חותר דון, הפנמה האמורה לפתור סתירות, אך למעשה רק מדגישה את התחאטרליות שלהן.

המבול הוא המבול של ספר בראשית ואילו אש העתיד היא השריפה של חזון יוחנן. בין הטבועים שלא־כדרך־הטבע בתחילת תולדות האנושות לבין השרופים שלא־כדרך־הטבע בסוף מונה דון רשימה נרגשת האמורה לכלול את כָּל צורות המוות המוּכּרות לנו בדרך הטבע( ובכלל זה התאבדות).

שמיניַת החרוזים הפותחת את הסונטה מצטיירת בקריאה ראשונה כביטוי קולני של ערגה דתית־לעילא לקץ־הימים;

לתחיית המתים ולגאולתו הסופית של עולם שבו הזמן, המוות, היסורים והחטא מושלים בכיפה. אך השישיה הוחתמת הופכת את הפתיחה על פיה. ברגע שהדובר נזכר בקיומו שלו כיצור ארצי וחוטא, הוא נופל על ברכיו ומתחנן שהקץ יתמהמה. זעקותיו הופכות לקל דממה דקה. השישיה החותמת מציגה אפוא במפתיע את השמיניה הפותחת כחוצפה שטנית, בחינת: מי אני שאקבע את עיתוי סוף העולם? מי אני שאתן למלאכים פקודה לתקוע בחצוצרותיהם או לגויות הרוגי כּל הזמנים לקום מקברָם?

זוהי שירה דתית סבוכה, שבה הקול האלוהי הופך לקולו של השטן וסימן־השאלה של הסיום גובר על סימן־הקריאה המפוקפק של הפתיחה. ניתן להקביל את הסגנון רב־הניגודים של דוֹן למארגי הצליל המוזרים של גֶ'זוּאַלדוֹ או להתנגשויות הצבע והצורה בתאוּרה המופנמת של אֶל  ↩

גרֶקוֹ.

כמו בירי־הפרידה הידועים יותר של דוֹן, “שיר –פרידה האוסר קינות” ו“שיר־פרידה על הדמעות”, כך גם ב“כישוף על־ידי תמונה” הטיעון הבימתי והמצב הבימתי מתומצתים ומרומזים בלבד. לשירי־הפרידה האלה נתנו כמה מבקרים (צרפתים בעיקר) פירוש ציני. אך סביר יותר להניח שדון כתב אותם לאשתו, שאותה אהב מאוד ואל חיקהּ התכוון תמיד לחזור ממסעותיו. עם כל הריאליזם הרגשי, הפרידה היא פרידת אהבה של ממש. מכאן כוחה כרגע־אמת.

בתחילת הבית הראשון שניהם מסתכלים זה בעיניזה. בבואתו המוקטנת משתקפת בגלגל־עינה כבראי קמור השורף, כביכול, את הדיוקן בכוח דליקת האהבה שבעדשה.

בחרוז הבא הוא משפיל את עיניו ללחיה. הוא אינו יכול לעמוד במפגש־העינים הבוער (שאולי יש בו מצִדהּ גם תוכחה). אבל הוא אינו יכול להימלט בקלו כזו מ“כשפיה”. גם על לחייה הוא מוצא את דיוקנו; בבואתו משתקפת בראי קמור אחר: דמעה הנוזלת לאורך הלחי. תמונתו “טובעת” ומיטשטשת ברגע שהדמעה מגיעה לסנטר ונוטפת ארצה.

הוא מסיח את דעתו (ואת דעתה) במשל משעשע: אילו היתה היא מכשפה, כלומר, אשה זדונית היודעת להרוג על־ידי השמדת תמונות הדיוקן של אויבהּ, היתה בוררת לו עוד אלף מיתות משונות נוסף על השריפה והטביעה שכבר גזרה עליו.

בשתיקה הטעונה שבין הבית הראשון לשני מובלעת נשיקה. יש בה כאב פרידה,רוך, בדיחות־הדעת, מאמץ להגניב חיוך אל תוך הדמעות, ואולי גם לגלוג קל על המצב כולו. למען בריאותו ושלמות־גופו הרי חייב המשורר להרחק מן המכשפה הזאת, המצלמת אותו בעדשת עיניה ובדנעותיה. אם תישארנה ברשותה תמונות שתוכל להשמיד, יהיהו חייו בסכנה. זהו צידוק הסתלקותו. אך בבדיחתו האחרונה, שהיא גם צהמחמאה הסופית לאהובה, טיעונו מתהפך ומתחזק. אין היא מכשפה כלל. כלומר, דיוקנו הטבוע בלבּהּ, אך ממאחר שלבּהּ אינו מסוגל להגות מחשבת־זדון (כגון כניעה לפיתוי בגידה בהעדרו) יהיה הוא מחוסן מכל פגע. הוא יכול עכשיו להיפרד לשלום.  ↩