רקע
ג'ון דאן
כִּשּׁוּף עַל־יְדֵי תְּמוּנָה / ג'וֹן דּוֹן
ג'ון דאן
תרגום: אריה זקס (מאנגלית)

1

עֵינִי הַקְּבוּעָה בְּעֵינֵךְ חוֹמֶלֶת

עַל תְּמוּנָה שְׂרוּפָה בְּמוֹקֵד עֵינֵךְ;

בְּדִמְעָה תְּמוּנָתִי טְבוּעָה וְאוֹזֶלֶת

אֶרְאֶה עֵת אַשְׁפִּיל מַבָּטִי לְלֶחְיֵךְ;

אִלּוּ יָדַעַתְּ, כִּמְכַשֵּׁפָה,

לִשְׂרֹף חַיִּים בִּתְמוּנָה שְׂרוּפָה,

כַּמָּה מִיתוֹת הָיִית מוֹסִיפָה.


טַעַם דִּמְעָתֵךְ סֻכָּר וָמֶלַח גַּם יַחַד,

וְגַם אִם תּוֹסִיפִי דְּמָעוֹת אֶסְתַּלֵּק;

בְּהִמָּחֵק תְּמוּנָתִי יִמָּחֵק הַפַּחַד

שֶׁגּוּפִי הַחַי מִכִּשּׁוּפֵךְ יִנָּזֵק;

וְאִם אַשְׁאִיר אַחֲרַי תְּמוּנָה

מִפֶּגַע־זָדוֹן תִּהְיֶה מוּגַנָּה;

בְּלִבֵּךְ, זִכָּרוֹן, תִּשָּׁאֵר צְפוּנָה.





  1. כמו בירי־הפרידה הידועים יותר של דוֹן, “שיר –פרידה האוסר קינות” ו“שיר־פרידה על הדמעות”, כך גם ב“כישוף על־ידי תמונה” הטיעון הבימתי והמצב הבימתי מתומצתים ומרומזים בלבד. לשירי־הפרידה האלה נתנו כמה מבקרים (צרפתים בעיקר) פירוש ציני. אך סביר יותר להניח שדון כתב אותם לאשתו, שאותה אהב מאוד ואל חיקהּ התכוון תמיד לחזור ממסעותיו. עם כל הריאליזם הרגשי, הפרידה היא פרידת אהבה של ממש. מכאן כוחה כרגע־אמת.

    בתחילת הבית הראשון שניהם מסתכלים זה בעיניזה. בבואתו המוקטנת משתקפת בגלגל־עינה כבראי קמור השורף, כביכול, את הדיוקן בכוח דליקת האהבה שבעדשה.

    בחרוז הבא הוא משפיל את עיניו ללחיה. הוא אינו יכול לעמוד במפגש־העינים הבוער (שאולי יש בו מצִדהּ גם תוכחה). אבל הוא אינו יכול להימלט בקלו כזו מ“כשפיה”. גם על לחייה הוא מוצא את דיוקנו; בבואתו משתקפת בראי קמור אחר: דמעה הנוזלת לאורך הלחי. תמונתו “טובעת” ומיטשטשת ברגע שהדמעה מגיעה לסנטר ונוטפת ארצה.

    הוא מסיח את דעתו (ואת דעתה) במשל משעשע: אילו היתה היא מכשפה, כלומר, אשה זדונית היודעת להרוג על־ידי השמדת תמונות הדיוקן של אויבהּ, היתה בוררת לו עוד אלף מיתות משונות נוסף על השריפה והטביעה שכבר גזרה עליו.

    בשתיקה הטעונה שבין הבית הראשון לשני מובלעת נשיקה. יש בה כאב פרידה,רוך, בדיחות־הדעת, מאמץ להגניב חיוך אל תוך הדמעות, ואולי גם לגלוג קל על המצב כולו. למען בריאותו ושלמות־גופו הרי חייב המשורר להרחק מן המכשפה הזאת, המצלמת אותו בעדשת עיניה ובדנעותיה. אם תישארנה ברשותה תמונות שתוכל להשמיד, יהיהו חייו בסכנה. זהו צידוק הסתלקותו. אך בבדיחתו האחרונה, שהיא גם צהמחמאה הסופית לאהובה, טיעונו מתהפך ומתחזק. אין היא מכשפה כלל. כלומר, דיוקנו הטבוע בלבּהּ, אך ממאחר שלבּהּ אינו מסוגל להגות מחשבת־זדון (כגון כניעה לפיתוי בגידה בהעדרו) יהיה הוא מחוסן מכל פגע. הוא יכול עכשיו להיפרד לשלום.  ↩

המלצות קוראים
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות