הזויות המדומות של הכדור הן, מצד אחד, הכיוונים המקובלים של הופעת המלאכים ביום־הדין, אך מצד שני עובדת היותן קיימות רק בדמיון( מאחר שלעיגול אין זויות) מצביעה על הפנמה ההגותית שאליה חותר דון, הפנמה האמורה לפתור סתירות, אך למעשה רק מדגישה את התחאטרליות שלהן.

המבול הוא המבול של ספר בראשית ואילו אש העתיד היא השריפה של חזון יוחנן. בין הטבועים שלא־כדרך־הטבע בתחילת תולדות האנושות לבין השרופים שלא־כדרך־הטבע בסוף מונה דון רשימה נרגשת האמורה לכלול את כָּל צורות המוות המוּכּרות לנו בדרך הטבע( ובכלל זה התאבדות).

שמיניַת החרוזים הפותחת את הסונטה מצטיירת בקריאה ראשונה כביטוי קולני של ערגה דתית־לעילא לקץ־הימים;

לתחיית המתים ולגאולתו הסופית של עולם שבו הזמן, המוות, היסורים והחטא מושלים בכיפה. אך השישיה הוחתמת הופכת את הפתיחה על פיה. ברגע שהדובר נזכר בקיומו שלו כיצור ארצי וחוטא, הוא נופל על ברכיו ומתחנן שהקץ יתמהמה. זעקותיו הופכות לקל דממה דקה. השישיה החותמת מציגה אפוא במפתיע את השמיניה הפותחת כחוצפה שטנית, בחינת: מי אני שאקבע את עיתוי סוף העולם? מי אני שאתן למלאכים פקודה לתקוע בחצוצרותיהם או לגויות הרוגי כּל הזמנים לקום מקברָם?

זוהי שירה דתית סבוכה, שבה הקול האלוהי הופך לקולו של השטן וסימן־השאלה של הסיום גובר על סימן־הקריאה המפוקפק של הפתיחה. ניתן להקביל את הסגנון רב־הניגודים של דוֹן למארגי הצליל המוזרים של גֶ'זוּאַלדוֹ או להתנגשויות הצבע והצורה בתאוּרה המופנמת של אֶל  ↩

גרֶקוֹ.