חלק ראשון
מאתדבורה בארון
משפחה
מאתדבורה בארון
משפחה
מאתדבורה בארון
משפחה
מאתדבורה בארון
על שלשלת הדורות, היאך היא הולכת ומתהוה, מספר ספר המקרא בקיצור, כי הנה חי פלוני כך וכך שנים והוליד את אלמוני, ואחר חי אלמוני כך וכך שנים והוליד בנים וּבנות.
חוליות־חוליות בשלשלת, שאינה נפסדת, כי על כן הולכת היא ומתחדשת תמיד. הנה סדר כזה:
לאדם נולדו קין והבל ושת; וקין הוליד את חנוך, הוא חנוך אשר בימיו בנה אביו עיר. ושת אף הוא הוליד את אנוש. ויוֹלד אנוש את קינן, וקינן הוליד את מהללאל, וּמהללאל הוליד את ירד. ויחי ירד שתים וששים שנה ומאת שנה ויוֹלד את – חנוך.
שוּב חנוך אחד קטן, שהיה מתרוצץ בודאי כל היום ברגליו היחפות על פני הדשא החם, ובערב נרדם בחיק אמוֹ אוֹהבתוֹ, כחנוך ההוא, אשר בימיו בנו את העיר.
בעירתי, אשר שם נקראו האנשים על שם האבות המתים, הדבר הוא ברור עוד יותר.
הנה האופה, אשר אצלו קניתי את לחם השיפון בכל יום:
ליזר בן חיים בן מאיר.
ליזר, בן הששים, היה רק מביא מים ללישת הבצק מן הבאר; אָפה את הלחם ומכרוֹ בנו הגדול מאיר, והוּא גם לו נער רך בשנים, אשר למד עוד באחת הכתות ב’חדר' – חיים.
אופי לחם היו האנשים מדור דור; הסדר נשנה רק בזה, שכאשר הזקין איזה מאיר ונחלש, יצא הוא לשאוב מים, ובנו, חיים, אָפה את הלחם, וכשהזקין חיים, שאַב הוּא את המים ובנו, ליזר, אָפה את הלחם.
בּילדוּתי נשא מים מן הבאר ליזר. איש שיבה היה ומהלך אט. גבּוֹ הכפוּף התאים יפה למשקע אשר באסל.
כעבוֹר שנים, כששבתי מנדוּדי במרחקים, מצאתי כבר את מאיר, שהוא מהלך אט וגבו כפוף. ליזר שכב עם אבותיו. לשורת המצבות בבית־הקברות נתוספה אבן, אשר ידים נשוּאות לברכה היו חקוקות עליה, ידי כהן, כי משפחת כהנים היתה זאת. את הלחם אָפה עכשיו בן בנו, חיים, ולו אשה אמיצת כח, אשר העמיסה את שקי הקמח על גבּה אפילו בימי הריונה, ואז חרד לב רואיה, כי ידעו: ליזר קטן עומד להולד.
אלה תולדות המשפחה בעירה.
ואולם קרה גם אשר לא בא המשך מאיזה בית־אָב, בּמנוֹע ממנו האלהים ברכה, ואז היה זה כאילו נקעה מן השוּרה אחת החוּליות, וכל השלשלת נזדעזעה.
בסמטתנו היה כן בּרוּך בן אָבנר בן זביל.
זביל, אבי האב, בנה לו פה בית, וּבמותו צוה אותו לאַבנר בנו, כי הוא הבכור והוּא גם איש המדות והנכבד באחיו. בעלי קומה היו כוּלם, ולהם זקנים עבוּתים היורדים בחשיבוּת על חזותיהם, ויקרא להם ‘הזקניים’, או הלויים, כי מבני לוי היו, משפחה רבת אנשים, אשר בבוֹאָם בימי העליה לדוכן לצקת מים על ידי הכהנים – וצר להם המקום על יד הדלי עד כי לא תמכוּהוּ אלא איש־איש באצבּעוֹ.
בימי שבּתוֹן לבשוּ בגדי קמלט ונשיהם – אַטלס מוּצק; נשים גדולות היו וזעוּפות עפעפים, אבל מבּטן טוב, ובצחקן והיה זה מקרב לב.
מפּני גוֹבה קומתם עשו להם האנשים בתים גדולים, בית־בית וקרפיפו עם דיר לעצים ומחסן לפשתה, כי סוחרי פשתים היו רוב בני המשפחה, ובימות החול היו מחזרים בין הכפרים, והנשים הן אשר עסקו בחנוּך הבנים, והן גם אָפוּ, ובשלוּ וירדוּ אל הנהר לכבס, וּבקיץ יצאו עוד לעבוד בגנותיהן, ערוּגות מספּר שגדל בהן הצנון והבצל, מעט קטניות מן המטפּסות וגם דלוּעים, בשביל הגרעינים ללילי שבּתוֹת.
ביום הראשון, שאין לבוא בו אל הכפרים, ערכוּ את חשבּונותיהם בבית, סדרו ומינו את חבילות הפּשתים וגם חטבו והכינו עצים לכל השבוּע, וּבימות הקיץ הספּיקו עוד לצאת ולשוטט מעט ברחובות, ולבשו אז ממעל לבגדי החול את קפּוֹטוֹת הקמלט, ופניהם נקיים עוד מן הרחצה של ערב שבת – ואז נראו כמוסיפים מן החול על הקודש.
אבנר בן זביל היה, כאָמוּר, בעל שיעור הקומה הניכר ביניהם, וּבלכתוֹ והאציל כעין בטחה על מלויו. חוֹסן היה בו ותקיפוּת דעת, ולו מקל אלון, אַמתיים אָרכוֹ, שהיה נושאוֹ כשאת איש כלי־זין בידו. ביום מהוּמה הכה בו פעם את בריוני ההר עד כי פג שכּרוֹנם, והם עמדו לנשק את כנף בגד הקמלט שלו, ומכאן ואילך, בהזדמנם אתו ברחוב, היו מצטדדים והולכים אגב הסברת פּנים משונה.
– בחינת ‘ויחד יתרו’ – קרא על זה שלמה הזקן, בר האורין, אשר ידע למצוא לכל ענין את הפסוק הנאה לו.
מת אבנר במיטב שנותיו מהצטננות מצויה, לאחר שנתעה פעם, ביום גשם, לאדמת ביצה ביער. החובש הפולני מן ההר הציג לו, אמנם, קרנים וגם נתן לו סממנים להזעה, והוא שתה והזיע, אלא שעם זה ראה שהוא כאילו תועה עדיין בביצה ללא דרך וגלים אפלים אפפוהו.
‘טבעתי ביון מצולה’ – זכר את דברי ה’תהלים', והוא חתר להגיע לאמצעיתו של המזמור:
‘הצילני ואל אטבע’. והנה באו הנוזלים בגרונו – והוא הקיץ וירק דם.
אלמן מאשתו היה, ושתי בנותיו הנשואות, מושה ומחלה, נבהלו לבוא מבית בעליהן, פרשו אל המחסן, במקום שנמצא להן מקום נוח לישיבה, ובכו:
– הוי, אבי.
אחר נתנו את דעתן לסעדו במחלתו ובשלו בשבילו מרק של עוף, כל אחת בביתה, לחוד, והוא אכל משל שתיהן וביקש לקרוא אליו את שלמה הדוד, זקן המשפחה, כדי לצוות לביתו.
– אל תתנו לנתק את החוט – אמר, ועשה תנועה בידו כמי שמנתק חוט – קחו אשה לברוך בני.
ומושה, הבת הבכירה, קשרה עוד בו ביום את שמלת האטלס שלה במטפחת ויצאה אל העירה הקרובה, אשר משם הוצע שידוך לאחיה, והדבר נגמר בכי טוב. שלמה הזקן, שנקרא לבוא אחריה, דבק מיד לאהבה את אבי המדוברת, איש חלש בגופו, אבל בריא בהגיונו ומישב בקלות וחריצות כל קושיה.
מלמד תינוקות עני היה זה ונדוּניה לא נתן, אבל התנה התנו אתו על שמלת אטלס, וזו נעשתה בטוב טעם, על חגורת תחרים עם סלסלה דקה בפי צוארונה.
בראש חודש אלול הוחגה החתונה, והכלה הובאה לבית חמיה – נערה רכה בשנים, אשר טרם נוסתה בעול של מטפחת הראש, והיתה נושאת פעם בפעם את ידיה לתקנה בבישנות לוקחת לב. תחת ידה של אם חורגת גדלה, ופניה עם החריצים הכהים מתחת לעיניה – פני תינוקת לא רוחמה; הנשים הגדולות היו מנגבות בימות החול את ידיהן בסינריהן, בבואן לגשת אליה, ובצחוקן הטוב, הנובע מן הלב, הניסו מעליה כל צל.
בערב יום הכפורים התחזק עוד החולה ועמד על רגליו כדי לברכה. הוא פרש את ידיו משורגות הגידים, אשר העור צפד עליהן כקליפה על העץ היבש, וככה גם עמד עליה, כעץ בשלכתו:
– ישימך אלהים כשרה ורבקה – אמר – כרחל ולאה – וכמו המון גלי קור עברוה, וחרדה גדולה עמדה בה כל אותו יום.
אחרי החגים מת האיש והובא לקברות אבותיו, אל שורת הלויים שבבית־העלמין, אשר על מצבותיהם התנוססו השמות, לסירוגין, כמו בחיים: זביל, ברוך, שלמה. במרחק־מה, מן הצד, הזדקרו הציונים על קברי התינוקות, אשר מתו בלא עת, והנשים הגדולות נשאו עליהם קול נהי מתוך ספוק כפים, שנשמע כעין משק של כנפים בין האילנות. כבר קרבו ימי החורף לבוא, והעלים, נטולי חיות, נפלו ממעל על האנשים קלים כנוצות.
אחר ה’שלושים' רוחץ הבית על כל כליו, והאשה הצעירה – דינה היה שמה – הוציאה מן הארגזים את חפציה.
נדוניה, כאמור, לא ניתנה לה, אבל היה אתה מה מאשר עשתה בערבים בבית חברותיה: מפות סרוגות בשביל השולחן והקומודה, צפיות עם מלואי תשבץ לכרים ואלונטית עם פתגם מרוקם לקישוט הקיר.
על אדני החלונות העמידה צמחי בית בעציצים, ובחדר־המטות הוסיפה עוד לזה מסך כהה, מתקפל. לא מרווח היה החדר, אבל מסודר יפה, עם שולחן משולש בפנה ויריעת בד מגוונת בין מטה למטה.
בערב שבת יכלה לחוף פה עכשיו באין מפריע את ראשה. היא שלשלה והורידה את המסך על החלון, ובתוך האור הכהה שנהיה התירה ופתחה את שערה השופע ושהתה כן זמן־מה לפני הראי, שהיה מלא אף הוא אותו אור אפלולי, מדמדם, כאור השקיעה. אד דק עלה בתמור מתוך אגן הרחצה, ובסמוך פה, על הניר הצבעוני, היה מונח הסבון ה’טוב', מעורטל ושלם על כל בליטותיו.
לברוך, אשר הציץ לכאן, היה זה כמו בשעת בואו פעם עם הנץ חמה ליער הארנים. עדיין רך בשנים היה ולא ידע לדבר אהבה, אבל הבן הבין למלוא משמעו את הנאמר בפרשת השבוע ביצחק, אשר הביא את רבקה האהלה שרה אמו, ואשר אהבה וגם נחם אחרי אמו.
מפני קריאת הקדיש לא יכול להפליג אל הכפרים הרחוקים, ואז סודר כי הוא יבוא רק אל החוות הקרובות שאפשר לבקרן בין שחרית למנחה.
בקיץ, כשהימים ארכו, לא עלה כמעט הדבר בקושי. אחרי תפילת ה’ותיקין' לקח את אמתחת הפשתים ופנה ללכת לסמטת ההר המוליכה אל משעולי הכפרים. דינה נתנה לו עוגת כוסמת, או לחם שיפון עם גבינה לדרך, וברפות היום, עם שעת המנחה, יצאה לחכות לו על האצטבה בחוץ. ראשוני המתפללים הלכו ועברו על פניה בדרכם לבית־הכנסת. ה’זקניים', מבני המשפחה, הרכינו לה בראשם בהבעה חמורה, והיא ענתה בחרדה, מתוך הרגשת יתמות; אך הנה נראה ברוך בבואו, שטוף אבק וחסון, והיא שלחה את ידה לתקן את מטפחת הראש, ופניה העגומות לא היו לה עוד.
ערב היה קול שׂיח התפילה בנגוֹהוֹת יום הנוטה לערוֹב: מן ה’חדרים' עלה בהמוּלה עזה כקול משק של מים על יד חוֹמת סכר. עד מהרה התפּרצו משם הילדים והתפּשטו על פּני הסמטה לפי גיליהם וכתותיהם: בני־מקרא, בני־’עברי' וּבני־’אלף־בית'. רבים, רבים, רבים היו. ‘מלאו את הארץ’, היתה ברכת האלהים הראשונה – ורצוּעת הארץ בסמטה היתה מלאה. כציצי השדה רחשוּ פה, כזרעים בתוך ערוּגה של גן, וכאשר ירד מזמן לזמן גשם הקיץ ואלה עמדוּ פה בידיהם הפשוּטות בתפילה:
– אלהים, אלהים, תן גשמיך בגלל קטני ילדיך – היה נראה בעליל, כי אכן, בגללם זה ניתן.
יש וביום אשר כזה נראתה קשת במרום והדקה בחישוּק אדיר את העירה מן הקצה עד הקצה. הבנינים עם גגות הקש כמו נתנמכו וּברק מוּזר היה לזגוּגיות בחלונות. נשים, ואור של חסד על פניהן, קראו בפתחי הבתים ‘ברוך זוכר הברית’, ומנגדן שם למעלה, התגון עוד אות הפּלאים ורמז כי: ‘לא אוסיף לקלל עוד את האדמה, עוד כל ימי הארץ, זרע וקציר, קיץ וחורף, יום ולילה לא ישבּתוּ’.
אחרי המנחה נכנסה דינה לבשל את ארוּחת ערבּה, תבשיל של גריסין בתפוחי־אדמה, הנקרא בפי בני־המקום בשם קרופּניק. הילדים אָכלוּ אותו ליד ספי הבתים, בחוּץ, בקערותיהם, קערות העופרת, אשר לא תשברנה. פּה ושם נרדמו אחדים מהם תוך כדי אכילה, אז באו אמותיהם, הרימוּם בזהירות, כשקים ממולאים טוּב, ונשאו אותם אל משכּביהם.
ברוך ודינה ישבוּ בפתח הבית עד אשר נתרוקנה הסימטה. אם עלתה הלבנה, היתה היא בודדה בשמים כמוהם הם על הסף.
כתוֹם שנת האֵבל התחיל ברוּך לצאת אל הכפרים הרחוקים וללינה בלילות נשלחה הנה אחת מן הנערות התאוֹמות הגדלות בבית שלמה הזקן.
מפּני הצינה באָה בערבים מכורבלת במעיל מוך עם סודר גדול שלא לפי מידתה ממעל, אוּלם כשהוּסר כל זה, נתגלתה אחת מבנות המשפּחה – כבדת עפעפים ועבותת צמה, וצחוקה ניתז רסיסים, רסיסים, ומעלה על הלב את זכר המעין המתבעבע. ליבּקה היה שמה, ילדה יתומה אשר לא ידעה חבּת אֵם, והיתה מתרפקת על דינה רכּוֹת, נשקה לה במחשוֹף שבּין הצוארון וּמטפּחת הראש, וקראה לה ‘דוֹדה’, אף כי לא היה אלא קרובה רחוקה.
דינה הורידה את שני כסאות הילדים מן העליה, התישבה אתה על יד הכירה ולמדה אותה את מלאכת הסריגה. עניבה בעניבה שלבה לפניה, עניבה בעניבה. חוט הצמר נמשך ציתני ורך כמו לפנים, בשעת סריגת המפּוֹת, וכמו אז, בשבתה בבית חברותיה, נתנה את קולה בשיר.
הן שנת האֵבל כבר עברה, וחוּץ מזה, מי אומר, כי ישיר האדם רק על לב שמח? בבית־התפילה הקרוב חרקה פעם בפעם הדלת. וכאשר נשמע קול שכשוך רגלים בבוץ, נדמה לה, כי הנה יכּנס ברוך, והיא תקוּם להוציא את תבשיל הערב מן התנוּר.
היא שרה את ‘שירת היתומה’ ו’שיר הגעגועים', ואחר פזמה עוד את פזמוֹנוֹ של האיש אשר נדד הלך לו מקנוֹ החם, והרגישה מתוך כך כעין נשיבת צינה מסביב ועצב נוקב זה אשר יהיה בעזוּבת דרכים בסתיו.
בשעה השביעית התחילו לעבור תלמידי ה’חדרים' בחוץ, ועל הקיר האָפל חלפוּ מנגד בבוּאות פּנסיהם כעֵדר של כּבשי זהב. בבית אביה היתה זאת שעת הרוחה בערבים. החדר טוּאטא אחרי צאת הילדים, ואביה החוֹלני שתה תה מהוּל בחלב והקשיב לקטני אחיה, אשר שננו לפניו את פרשת השבוע:
מי המבּוּל היו על הארץ, ונח בא להסגר בתיבה, הוא ואשתו, ובניו ונשי בניו. אפילו מן העוף והחיה באו שנים־שנים, איש ואשתו, איש ואשתו.
לפני לכתה לשכּב, יצאָה עם הנערה לסגור את הדלת בפרוזדור והציצה מתוך כך לתוך גגית המים עם ברקה האפלולי, הקר, ואחר שכבה בעינים פּקוּחות בתוך החשכה וראתה בדמיונה שדות שוממים, שחורים משחור, וברוך עם צרורו מתהלך בהם, רק הוא עם צרורו, יחידי בעולם.
כשנשמע, לבסוף, ביום הששי קול רגליו בחצר, התפּרצה לקראתו אל הפרוזדור ופה, בין המרתף וסולם העליה, הניחה את ראשה, ראש היתוֹמה, כשהוּא חם עוד מן הרחצה, על חזהוּ, והוא, נבהל מן הטוֹהר השופע ממנה, דחף אותה קלוֹת מלפניו והשיל את הנעלים מעל רגליו לפני בואו החדרה.
יום השבּת נתוּן חציוֹ לאלהים, אולם את היום הראשון בשבוּע הקדיש ברוך כולו לבית. בשעות הבוקר סידר עם דינה את צרורות הפשתים במחסן, אחר ניקוּ שניהם בחללו המדומדם של חדר־המטות את בּגדי־השבּת, ולבסוף, עם ערוֹב היום, ישבוּ על יד האַח המבוֹערת והתקינוּ חבילות של נסרים להבערת העצים לכל השבוע, ועל פי מספּרן, כפי שנתמעטו והלכוּ, מנתה אחר כך את ימות השבוע הפוחתים והולכים.
שוּב באה שבּת ומחקה את כל סגוּפי החול, והשבוּעות חלפו בין כך ועברוּ.
בשמונת ימי החנוכה לא הלכו בני המשפחה, כמנהגם, אל הכפרים, ובראש חודש שבט הוחגה חתוּנה אצל אחד הקרובים, והאנשים לא יצאו שוב, אלא אל הישובים הסמוכים אל העירה.
שושבינית היתה דינה. בשעת ההליכה אל החוּפּה כבה פעם בפעם נר הסטיארין בידה, ואז פנתה והדליקה אותו בזה של ברוּך, ופניה, הנשוּאות אליו מלמטה למעלה, נאחזו בבת־צחוקו כפתילת הנר בשלהבת חברתה.
עכשיו היה לפנים, קרוב כבר מאד, חג הפורים, ואחריו – ערב הפסח עם ההכנות, שהזמן מתמסמס ועובר בהן בקלות.
שבוּע לפני החג הוּצאו החלונות הכפוּלים לרחיצה, והבית נתמלא לוֹבן עז וכמו נתרוח.
כבר נבקע הנהר בכר האָחוּ, ובשעת שפשוּף השמשות אפשר היה לראות מעל אדן החלון היאך הוא מתגעש שם, נזעם עדיין על שרידי קרחוֹ, אף כי על שפתוֹ טבלו כבר האנשים את כליהם החדשים, וגוֹיים הרריים העלו משם בסליהם את זאבי־המים הגמישים, ישרי הגו, עם נקודות הזהב העליזות בקשקשיהם.
דינה קצצה מעל צמחי הבית כל ענף יבש והוסיפה לעציצים מעט מאדמת הגנה, אשר התבּלטה יפה בשחרוריתה בין הקירות המסוּידים. על המנורה ומדפי הזויות החליפה את ציצי הניר, ולעצמה, כדי ‘להתחדש’, קנתה מטפּחת כּוֹתן עם צחצוחי משי על יסודה.
התקדש חג של שמונה ימים, על מנוּחה וביקוּרים הדדיים וקירוב לבבות. לסעודות הצהרים הותקנו לפתני שזיפים עם פשטידות מצה מצומקות, אלה אשר התפילה על ‘מוסף’ ו’יוצרות' יפה להן, ואחרי שנת העראי, עם רדת היום, יצאו האנשים בחבוּרות לביקוּרי החג. טרם יבשה האדמה בסמטאות, והאמידים שבבני המשפּחה נעלו ממעל למנעליהם ערדלי גוּמי, מה שהוֹסיף להם לוית חשיבוּת. בבוֹאָם לעבור את השלולית בשוק, השתלבוּ לפני מעברת הקרשים איש ביד רעהוּ, וככה עברוּה, בשוּרה, אשר מרחוק היתה צורת שרשרת לה.
אסרו־חג חל הפעם ברביעי בשבּת, ויהי כגשר חול בין קודש לקודש. מעל השולחנות הוסרו אמנם המפות, אולם במטבּח נופה כבר קמח הסוֹלת לחלות הלחם והוכנוּ הפול והגריסין לתבשילי החמין.
מעט מן המצות שנשארו שׂם ברוך באמתחתו בשביל מכיריו הגוֹיים, ולפני צאתו אל הכפרים עדר עוד את אדמת הגנה, אשר הושקתה מי שופכין במשך כל החורף.
דינה טאטאה את החצר ורחצה את האצטבה לפני הבית. שוב היתה פה לבדה וישבה על הסף, או ליד החלון הפתוח, במקום שהרוח התאַושה בין צמחי העציצים. אלה – כבר עלו בהם ניצנים חדשים, והם התמשכו, כמו באצבעות, להיאחז בשלבי ‘הסולמות’.
עם רפוֹת היום באָה ליבקה, היתומה, ועמדה ברגליה שטרם נשזפו ב’חלונות' השמש שעל הרצפה. ממעדני החג היא כאילו גדלה במשך ימי הפּסח, ובשכבה בלילה מתחת לשמיכה, נראתה כממלאה את כל המטה.
בבוקר הקיצו לקול מנין ‘הותיקין’ אשר התפלל מנגד, בבית־הכנסת, לקראת הנץ חמה גדולה. עוד היה הכפוֹר על הארץ ושואבי המים ירדו עטוּפים באדרותיהם אל הבאר, אולם בבית האופה נאפה כבר הלחם על מצע של קני אגמון, ומן האָחו עלה קול חלילו של הרועה בסלסוּלים נוחים, חסרי דאגה, אביביים.
מזמן לזמן ירדו גשמי האביב עם הרעמים הראשונים, המתוּנים, אלה אשר עליהם יספּיקו לברך תוך כדי גלגולם. רצועת הנהר למטה הקדירה והעֵדר באָחו נצטפף וכמו נדלדל פתאום. הכבשים הגדולים, מנוסי החיים, עמדו עמידה מאוששת, בסבלנוּת, אולם הטלאים התנודדו וגעו מר, ואז פתח הרועה הזקן את מעילו והכניס אותם אל תחת כנפו ברחמי אב.
וב’חדרים' עמדו כבר פתוחות הדלתות, ובשעת ההפסקות יצאו הילדים להתשוטט בחוץ. מכל הגילים היו וּמכל הכתות. בני־מקרא בני־’עברי' ובני־’אלף־בית'.
פּעם בפעם נשאוּ, חגיגית בחבוּרות, העוללים לבית־הכנסת. הימים היו ימי ספירה, ולא היו לא חגי ארוסין ולא נשואין בעירה, אולם שמחות ה’ברית' הוחגו כסדרן, ומספרן היה רב, רב. מסביב לנוֹלד הרך הלכוּ הגדולים בעיגול צפוף, וקולו בקע מביניהם כמו מבעד לחומת מבצר. אם היה זה ממשפּחת ה’זקניים', לבשה דינה את שמלת האטלס ופה, בסמטה, נלותה אל ההולכים. בהתקרבה נחלק העיגול, והיא נקלטה ובאָה על מקומה כחוּליה בין חברותיה המתאימות.
ככה עברו הימים.
מַחלה בת אבנר, אחות ברוך, ילדה עתה את ילדה השלישי, ומושה אף היא נוֹלדוּ לה בּתיה, הבכירה, וחנה־אסתר, ואחר הוסיפה וילדה עוד את מחלה ואת ליבה, תאוֹמוֹת, וּבשביל אלה באָה פעם לבקש מדינה את כסאות הילדים.
– הן לך אין צוֹרך בהם – אמרה, בהביטה אליה מתחת לעפעפיה הכבדים במבּט דורש טוב. ודינה הביאה מטלית ונגבה את שני הכסאות, אשר אף שמץ אבק לא נמצא עליהם, ואחר עמדה והביטה אחרי האשה הגדולה, אשר נשאה אותם חבוּקים אל לבּה, בימינה ובשמאלה, כשאת את הילדות התאומות.
שלמה, זקנו של ברוך מצד אמו, קרא לבנו האחד לוי־נתן על שם אבי אשתו, שהיתה ילידת חוץ. אולם הנער בגדלוֹ היה כאחד מבני המשפּחה: שערוֹ עבות, וּמזגוֹ רך ופניו עטוּרות זקן משי שחור, שהיה מתנשב פעם בפעם ברוּח השדה, בעברוֹ דרך החצר, כי בקצה הרחוב נמצא ביתם, ומשם והלאה השתרעו השדות – מסמאים בימות הקיץ בזיו יֵרקם ובחורף בברק השלג.
מפני איזה מיחוּש שהיה לו ברגליו לא יצא ככל האחרים לסחוֹר את הכפרים, וּבזמנו למדוֹ אביו את מלאכת הנפּחוּת וגם הקים לו מפּחה במעלה החצר ופתחה פתוּח לצד הדרך. בערבים נראתה האש המהבהבת בתוכה הרחק על פּני הסביבה. בה נאחזו בעלי־העגלה בחזירתם מתחנת הרכּבת, וההלך העני – נתמתקה עליו אימת הבדידות למראיה.
בצהרי השבּתות, בקיץ, התכּנסו הנה בני המשפחה וישבו על הדשא, בצל האגסה שליד הגדר. מנגד היו שדות הבּר עם חורשת הלבנים, ולמטה, הלאה שם, הנהר, אשר עכשיו, בהדוֹם קול הפטיש, נשמעה ברור המיתוֹ.
כדי להבחין בין הילדים, קראו להם: ‘זביל הקטן’, ‘ליבה הגדולה’ ו’מחלה מן התאוֹמוֹת'. בשביל שלמה הזקן הוּבא כסא המסעד ממחיצתה של שרה־פיגה, האֵם, ולוי־נתן עצמו שכב מפני חולשת בריאותו על האצטבה, שתה מי־סוּכר מהוּלים בסמי מרפּא ושעשע על ידו את זביל בנו, אשר אמו מתה עליו בלא עת. אחרי הרחצה של ערב שבּת הסתמנו פניו בחורוֹן משנה בתוך מסגרת הזקן, והאנשים בקרבתו שוֹחחוּ אט, ונפנפו בידיהם להבריח מעליו את הזבוּבים, וכעין נשיבת רחמים נשבה פה מסביב והתמזגה עם ריח הסממנים של הדוקטור הפולני פבלובסקי.
כשגדל מעט זביל בנו, בחנוֹ פה שלמה הזקן בלמוּדיו, ואזני הנער, מתחת לשער השחור, האדימוּ עמוּקות מצביטות החבּה של זה. קל־תפיסה היה ומזוֹרז, ומכּתה לכתה עבר, כמי שפוסע ועובר מערוּגה לערוּגה בגן – בקלות.
בן שלש־עשרה בא כבר לעזור על יד אביו במפּחה, ואת משנתו שנה לו בשעות הערב לעצמו. שרה־פיגה, אֵם האב, עשתה לו סינר בד עם קישוּרים מאחוֹריו. ואחרי העבודה הביאה לו לרחצה ממי הנהר, שהיו חמים בשעת השקיעה, וריחם של אלה, ריח ערבוֹת וקני סוּף, התנדף אחר כך על דפי הספר העתיק.
בצהרי היום יכול מעתה לוי־נתן לשכב שעה למנוּחה בחדרה המרוּוח של האם, או בחורשת הלבנים הקרובה. כשגברה מחלתו, הוּצע לו פה סדין מתחת לעץ ורגליו הכואבות כוּסוּ בעלי שלכת, עלים חמים ומשפיעים מרפּא, כדברי נחמה נאמנים על לב דוי.
איזו מנוחה, איזו מנוחה אחרי עשרים שנות עמידה על קרקע האדמה הנוקשה.
האם, מן הצד, נפנפה עליו אט, להשיב רוח, במטפּחתה, והעלים ממעל נתרפרפו רפרוּף חרישי, מהלך תנוּמה, והוא נרדם לקול דפיקות הפּטיש, כמו לקול הולם של שעון, אשר כוֹננוּ אותו אל נכון, בעתוֹ.
מת הוא במוֹצאי־שבּת אחת, באָביב, בשעה שהאגסה לבלבה בצדי הגדר בחוץ, והנהר, למטה, השמיע המיה עמוקה, מלאה.
אחרי ‘צידוּק הדין’ פּרשו האנשים אל האצטבה אשר בפינת החצר ובכוּ ארוּכות, בכי משפּחה חם.
שלמה הזקן הוא שלימד את זביל הרך הלכות האבלוּת וגם הטיף לו נחוּמים, וכשמלאו ימי אבלוֹ, נתן לו אחת היתומות שגדלו בביתו, וזו ילדה לתקוּפת השנה בן, אשר נקרא ביום הברית בשם המת. בת־צחוק של בינה עליונה האירה את פני הישיש כאשר מסר עם גמר הטכס את הנולד הרך לידי אביו, בהעלוֹתוֹ עליו מתוך כך את הכתוּב: תחת אבותיך יהיו בניך.
מושה הגדולה, אחות ברוך, הלכה פעם לבקר את מחלה אחותה בכפר קמינקה הקרוב ולקחה אתה גם את אבנר, התינוק, שהיו נושאים אותו בכר, כל כך קטן היה עוד.
הילדות נשארו בבית: בתיה, חנה־אסתר, מחלה וליבה, התאומות, ורחל־לאה הקטנה.
להשגיח על כוּלן צריכה היתה בּתיה, הגדולה, וכולן – כל אחת על השניה, וגם דינה נתבּקשה לבוא, והיא באָה בשעה מוּקדמת, רחוּצה לכבוד המאורע בסבּוֹן הטוב, וריחו של זה ביחד עם שמש הבוקר העירו בה כעין רגש של התחטאות ואותה צפיה מתוקה אשר ירגישו בערבי חג.
על המדף במטבּח מצאה את כּכּר הלחם המוּכנת לאותו יום, והיא פרסה אותה לפרוּסות, בהרעיפה מתוך כך אל האויר את בּרק טבעתה, שהילדוֹת צדוּ אותו בעינים מלאות גיל.
היא נתנה לארוּחה הראשונה גבינה עם נוצה של בּצל, ולשניה, בצהרים, הפכה את הסדר ונתנה את הבצל קודם ואחר כך את הגבינה.
כשהחוֹם בבית גדל, יצאו לשחק בריבוּע הצל, אשר לפני הגדר בחוץ.
הן שיחקו מתחילה במשחק הסנורים, שאז הוּטל על דינה להיות ‘המחזרת’, בעוד שהאחרות התחמקו מפּניה אחת־אחת, עד שהיא נשארה יחידה וכושלת כמעט ב’עיורוֹנה', אולם תחת זה, במשחק ‘הצבעים’, אחר כך, שבוּ ונתקבּצוּ אליה והקיפוּ אותה מסביב בעיגול צפוף. הקטנות שבהן, כשעיפו, צנחוּ ונשענוּ עליה באמון כצמחים מנומנמים אלה על גבי יתד של גדר, והיא – נתערפּלו לה עיניה ממעל לחריצי הצער, ובשבתה כך, מתאפקת ונכמרה, עלה על לבּה הרעיון, כי את האחת מהן הן היתה יכולה לקחת לה. מושה הטובה ודאי שלא היתה גם מסרבת ונותנת, ומן הדין הוּא שלא תסרב, כי למה זה תהיה היא כורעת תחת עוֹמס יקר, הכבד בשבילה מנשוֹא, בעוד שהאחרת מתהלכת כנזוּפה, בידים ריקות, שהן נראות לרבּים כמיותרות בעולם?
כשמוּשה באה עם דמדומי הערב, נסתה להביע לפניה את משאלת לבּה. היא לא קראה בשם, וגם לא קבעה לה זמן, והאשה הגדולה נראתה כמבינה לה, וגם הזילה בחשאי דמעה מעיניה, ובלילה אחרי כן, בעלוֹתה על משכּבה, שקלה בינה לבין עצמה את הדבר.
‘הן לא לעולם הוא’, אמרה, ‘כי אם רק עד שירחמנה האלהים’. ואולם האלהים הלא יכול לרחם אותה במהרה, וגם ביתה אינו רחוק כל כך, אם ללכת דרך סמטת האטליז. אלא שזאת לא תוּכל להיות בּתיה, הגדולה, כי מה יהיה בלעדיה על כל האחרות? ‘כף יד בלי אגודל’, מצאָה את המשל הראוי, ‘היא המשגיחה והיא המדריכה. גם אחת מן התאומות אין לתת, כי הן לא תפרדנה; שתי כפּות מאזנים האחוזות בקנה אחד: כשנוגעים באחת וננערה השניה. אין גם לקחת את רחל־לאה, הקטנה, על כי קטנה היא. מי יבין לשפתה? אותה גם אוהב אביה מכל האחרות ועליה ישאל ראשונה בשוּבו מן הדרך’.
‘חנה־אסתר היא זאת, איפוא’, החליטה, ‘רגלים קלות לה ומזגה רך. אפשר יהיה גם להתקין לה זוג של נעלי קרסים לסתיו. אלא שבישנית היא ובבית זר לא תאכל, וגם תשושה, התשושה מכולן, ובבוא החורף והשתעלה’ – חלשה כבר דעתה עליה, והיא התרוממה וביקשה אותה במבּטה על משכּב הילדות המשוּתף, והנה ראתה, כי נעתקה וגם צנחה מעליה השמיכה – ולבּה זע.
תוך כדי התנודדה קלטה התינוקת בקצה העין את דמוּתה של האֵם כשהיא נצבת עליה כבירה ומחסית כאלהים, והיא הצטחקה מתוך דמדומי השינה. והאשה הגדולה והפוריה חזרה בה מרעידה כולה בהמון רחמיה:
‘היאך יתכן לשלחה? ומי יכסנה בלילה באין עליה השגחת אֵם?’
אשתו של אבנר הגבוה מסמטת ההר נקראה בשם ‘בתיה הרחבה’ – על שוּם רוחב גופה, וגם מפני ההיקף המוסרי הרב שתפשׂה בחוג המשפחה. מעשרת בניה שהיו לה שלחה חמשה החוצה, והם נפוֹצוּ בקצות העירה. וחמש כלות הביאה הביתה, מבנות המשפחה כולן: מוּשה, ליבּה ומחלה.
כשילדוּ אלה, והבית קטן מהכילם, נבנוּ בחצר עוד חדרים, ובהם חלונות גדולים, אשר מדי הפּתחם בקיץ, ובקע משם קול דבּוּרה של האשה החותנת, קול דיבור חד, שהיה מכוּן על פי רוב, כדרך האיזמל, למקום הכאב.
ילידת חוץ היתה, בת מגיד מישרים, מאלה הקרואים ‘הרגליים’, איש עני אשר לא נמצא כל כסף נדוניה בידו, אבל יחש אבות היה לו, וכוחו רב במדרשי אגדה, וממנו למדה בתו לדבּר במליצוֹת, ובמסיבות המשפּחה אהבה היא – כאביה מעל הבימה – לדבּר, בשעה שעל האחרים מוטל היה רק להקשיב מתוך שתיקת הכנעה. מפּני חולשת בריאותה לא יכלה לבקר בבתי הקרובים, אולם את הלך הרוחות שם הבחינה תמיד לנכון, כשם שהבּרוֹמטר מבחין את מזג האויר אפילו בשעה שהוא צפוּן בבית פנימה.
כשהוּבאה דינה לבית חמיה – אָפתה היא את עוּגת הסוּכר העשירה ביותר, כאוֹת רצון למוֹצאָה המיוּחס של הבאָה. כשעברו על שלש שנים בלי בנים, שלחה אליה אחת הכלות לבקרה, כשמלאו חמש שנים, באָה היא בעצמה, מזוּינת מפּני חשיבוּת השעה בסוככה העתיק, זה שירשה בזמנה מאביה, ואשר בידיה קיבל את הצורה של שבט מוּסר.
היא בחרה את היום הראשון לביקוּרה, שאָז נמצא גם ברוך בבית, וּבבוֹאָה, מצאָה לה בעצמה את כסא המסעד, שהוּא מיוּעד, כידוּע, למסב כבוד, ועד אשר השנים טרחוּ להתקין מקום משען לרגליה, העבירה היא את מבּטה מסביב, בלי חפּזוֹן, אבל בשקידה, כאחד המעביר ביד חרוּצים מטלית של אבק על כלי בית.
היא אמדה אמידה חטוּפה את מפּת הקוֹמוֹדה, מששה במחשבתה את האלונטית עם הפתגם הלועזי, סקרה על הקיר את התמוּנה עם קבוּצת החברות של דינה, ולבסוף הרגישה בחתוּלה, אשר גדלה פה, כפי שהיה ידוע לה, על כל טוּב ואשר עכשיו רבצה לה רביצת נחת על מצעה, כאילו היתה יצור אנושי, והיא ענתה ואמרה בקול המוכיחים שלה: ‘שקיץ’.
ה’שקיץ' – חרה אפה בה כשזו לא זעה, והיא התרוממה ו’צרמה' אותה בקצה חוּדוֹ של הסוכך עד כי החיה התפּלצה ומהרה להמלט, ורק אחרי כן, בעמדה בפתח כבר, הפנתה את ראשה ומדדה את האשה בעיניה העגוּלות, הפקוּחות לרוחה, במבּט בּוּז.
דינה הביאָה על טס זרעוני דלעת ומעט עסיס של דובדבנים ואָמרה להוציא את קומקום החמין מן התנוּר, אבל עכשיו בקשה כבר האורחת ללכת, כי היה עליה לרדת לבית שלמה הזקן. היא רק הציצה עוד אל חדר־המטות ‘עם חללוֹ הריק’, ואל המטבח ‘המצוּחצח יותר מדי’, הקישה קלות וכלאחר יד על קדרות המשפחה העומדות ללא שימוש, ולבסוף הלכה לה, בהשאירה אחריה אותו הלך־הנפש, שהלם פה, לדעתה, בדיוק את מצב הדברים.
בדרך הלוּכה סקרה עוד את חזית הבית עם הגנה שמאחריו, חלקת אדמה לא קטנה, אשר אצל האחרים היתה סופגת במשך החורף מי שופכין רבים, והנערות, בנות המשפחה, נראו לה כמציצות מבין הערוגות, ליבוֹת ומוּשוֹת רחבות גרם, שצמותיהן כבדו מנשוֹא ואשר את בני זוגן צריך לבקש בתוך הסביבה, אם לא לשלחן לגמרי מן העירה.
בינה לבין עצמה סדרה לה את הדברים אשר תצטרך להשמיע באָזני ‘הזקנים’ החרשים, אלה אשר לשמע פירוּד וגטין יכבידו את אזניהם עוד יותר, ובראוֹתה מרחוק את בית שלמה הזקן והנה דולקת בו ‘מנורת הברק’, סימן לנכבּדי המשפּחה שהם מצוּיים שם, כִּונה שמה את פּניה, בהרגישה בקרבה את כח השאור, הבא להטיל תסיסה בגוש בצק כּביר.
באחד מן הימים ההם יצאה פעם דינה לעיר הפלך, אל איש קדוש שנמצא באחד מפרבריה, לקבּל בּרכה.
היא קנתה לה ביער הזרה מטפּחת משי לכיסוּי הראש, ונדהמת משהוּ מרשרוּשה ירדה אל מגרשי העיר, לביתו של ‘היהודי הטוב’, אשר רחש קודש שרר במחיצתו וריח של גוילים עתיקים – וכל הדרך אחר כך בחזרה השתדלה לשבת בקרון מוּגנת עד כמה שאפשר מן הרוח, כחוששת שלא ינוּשב מעליה מה.
בּניר מיוחד שמרה כל הזמן בידה תפּוּח־זהב גדול בשביל ברוך. בבית הספיקה עוד לכבס את הלבנים של השבוּע, אָפתה ביום הששי מין חדש של רקיקים, כאלה שראתה בבית המלון, וכשברוך בא הושיטה לו אוֹלר שקנתה בשבילו בכרך, והוּא לקח את התפּוּח, חתך בו חיתוּך עמוק, עד לעצם הקרבּים, ובהביטו אליה ממעלה למטה, הצטחק בצחוק הזקניים, מקרב לב.
על פי מצות ‘היהודי הטוב’ הוסיפה דינה על שני נרות השבת עוד אחד, שלישי, סימן לחוט המשולש, ובפקודתו גם שלשלה והורידה עוד יותר את מטפּחת הראש, ובנות המשפּחה הוכרחו להתכופף מעתה בבואן להסתכל בה, ואת זאת עשו מתוך שתיקת צפיה, שהיא השיבה עליה בחיוך טוב.
– היי מן הנעלבות ואינן עולבות – הוֹרה אותה האיש הקדוש – שמעי חרפתך ואַל תשיבי.
והיא היתה כן.
לשמוע חרפות בלי תלוּנה ידעה עוד בבית אמה חוֹרגתה, עכשיו עמדה בפניהן כצמח זה בפני גשם הזעף, אשר הצליף יצליף אמנם בחזקה, אלא שברכה בו.
מחלה, אחות ברוך מכפר קמינקה, חזרה ונתישבה שוב בעירה, ואז היתה ראשית מעשהָ להביא איזו סדרים בבית אָחיה.
הן מים עומדים סופם להעלות ירוקה ולהבאיש. היא העלתה מן המרתף את גגיות הכרוב המרופפות, הוציאה החוּצה לאורוּר את מזרוני הקש שנתקשוּ מאי־שימוש, ולבסוף הורידה גם מן העליה את עריסת האלון ורחצה אותה במקום גלוי בחצר, ועד שזו עמדה פה והתיבשה, התנדנדה, בנשוֹב בה הרוח, מאליה.
במשך הזמן התחילו האנשים לפקפק אם יש בכלל ממש בברכתוֹ של אותו היהודי. בּתיה הרחבה גם הטילה ספק בעצם קדוּשתו, מאחר שלא שמעה מעולם את שמו בבית אביה המנוח.
מחמת המיחושים שלה לא הרבּתה, כאָמוּר, לבקר בבתי הקרובים, אולם בבית־התפילה ישבה על הספסל המשותף במקום המרכזי, באופן שדבריה יכלוּ להגיע אל הצד האחד כמו אל השני.
בשעת קריאת התורה ספרה פעם את המשל באילן־סרק שנמצא באחד הפרדסים ואשר החליט בעליו לקצצו, כיון שהוא לא הביא לו אלא מעט שלכת במשך כל השנה. היא תיארה בלשונה הציוּרית את עמידתו של זה בין עצי־הפרי ואת עצם מעשה הקציצה, ומדי דבּרה נופפה את כף ידה בתנועה נמרצת כזו, עד כי דינה, שעמדה בקרבתה, נתכּוצה, כאילוּ היתה זו מכוּונת עם כלי חובלים כנגדה.
מן העזרָה למטה ראָה ברוך והנה היא עומדת נלחצה על יד האשנב, ואָז אמר שאוּלי מחמת הדוחק על הספסל בא זה. אולם כשניסה להעיר פה את האחרים על הצורך ברכישת עוד ‘מקום’, שאלוהו: למה דואג הוא לכך – הבשביל יורשיו? ולא יסף לדבּר עוד.
בבית הסיר את קפּוֹטת הקמלט וישב בעינים כבוּשוֹת אל שולחן השבת, ודינה, אשר ישבה מנגדו, לא ראתה אלא את עפעפיו הנזעמים ואז היה לה כאילו שרויה היא בחשכה.
מעתה התפללה בשבתות בבית, ליד החלון שהוא קרוב ביותר אל בית־התפילה. ברוך צין לה את התפילות לפי סדרן וקיפל את קצות הדפים לסימן, והיא קראָה אותן אחר כך מתוך הסידור בלחש, בחינת ‘שפתיה נעות וקולה לא ישמע’, וכל דמעה שנתרגשה לבוא, קדמה בקצה מטפּחת הראש.
בחג הפּסח, כשהחלונות הכפולים הוּצאוּ, אפשר היה לשמוע פה את קריאת החזן מלפני התיבה. ה’אָמן' יהא שמיה רבה' של התינוקות היה מתוק עד כדי להרעיד את הלב.
שוב היה אביב בסמטה, ועל האדמה המחוממת, התחוחה עוד במגע יצאו הילדים לרחוש. הרכּים שבהם, אשר רק החורף נולדו, תהוּ מורחבי עינים אל תוך החלל המופלא, אשר פני האם היו מחיכות נעימות במרכזוֹ.
גוּדרו שוב הפרצות בגנים ובתוך השביל המשוּפע ירד יום־יום עדר הכבשים מן ההר. חוֶדור, הרועה הזקן, מת ואז בא בנו, פטקה, במקומו, ואת חלילו ירש, והיה מנגן בו אותם הניגוּנים הישנים, הידועים.
עוד נשבה בערבים רוח צוננת, ובבית־הכנסת טרם גמרו לספוֹר את ספירת העומר, אולם באויר כבר נישא נחוֹחם הדק של אריגי הקיץ וריח מאפי הסוּכר, שהוּתקנו לקראת חגי הנשוּאין בעירה.
בא מעיר המחוז יהודי בדחן, שהטיף אמרים קצרים בשעת ‘הושבת הכלה’, אמרי מוסר תמציתיים ומדמיעים. הקידושין סודרו בחצר בית־הכנסת מתחת לחופת אטלס חלקה, מתוּחה כרקיע השמים, אשר הנערות החסונות מבנות ‘הזקניים’ תמכו על פי רוב את כלונסאותיה.
בגיל השמונה־עשרה היו כאלה שלש ליבות בנות קומה אחת, וגזרה אחת וקלסתר פּנים אחד, דומות האחת לשניה כל כך, שרק על פי צבע הסרטים שבצמותיהן אפשר היה להבחין ביניהן. בימות חול רגילים יצאו בחלוקי בד עם מטפחות ראש צבעוניות, פשוּטות, אולם בחגי המשפחה התנערוּ מרשלנוּתן, לבשו שמלות מוסלין עם חגוֹרוֹת של תחרים וקעקעוּ בנעליהן החצאיות את הרצפה בשעת המחוֹל.
האחת מן השלש, היתוֹמה, זו שגדלה בבית שלמה הזקן, הרסה פעם, בשעת משתה כלוּלות, אל השולחן והוציאה מבין המסובים את ברוך, להנאתן הגלויה של רוב נשי המשפחה.
היא הסתובבה סחור־סחור מסביבו ומשכה אותו אל תוך עיגול המחוללות, ליבות ומוּשות מבנות גילה, אשר נשתלבו במחרוזת, זרוע אל זרוע ונתערבלו יחד במין ריקוּד שהִלך סחרחורת על כל המסתכּלים.
דינה, שעמדה פה מִן הצד, גששה למצוא משען בקיר הקרוב, והחיוך שהעלתה על פניה הבהב כשלהבת בין עצי הסקה לחים. מפני קוֹטן קומתה נדחפה אל בין הנמוּשות, ואיש גם לא נתן את דעתו לכך. עכשיו היתה מחוץ לשוּרה, חוּליה שנקעה ממקומה.
מין כלי מידה לצער הוא זה שנקרא בפי המשוררים בשם נאד הדמעות. בית קיבוּל פתוח הקולט את עסיס הכאב טפּה אחרי טפּה, והולך ומתמלא בד בבד עם סאַת צערו של האדם.
משהוּ דומה לזה ביקשתי לראות פעם בכלי, אשר הוּצג מתחת לגגית המים המנטפת, ואז רמזו לי על האשה דינה, אשר הגיעה שנת גירושיה, היא השנה העשירית לשבתה בבית בּעלה. אצלה היו אלה דמעות ממש ובשפע כזה, עד כי בשבתה על הסף עם המטפּחת המאפילה על פניה, היה זה כמו גשם המטפטף מתוך הענן. וגם נשב פה מסביב רוח סגריר, זה אשר האנשים לא יאהבוהו, ואשר על כן גם שטו ועברו על המקום במהירות, מבלי להתעכב.
ואכן, מי הוּא אשר ינעם לו לראות את חברו בוכה על דברים אשר לכאורה הם רק מרנינים את הלב, כמו: שחוק ילדים באור השמש, שירתה של נערה על מלאכת רקמה, או בת־צחוק של אם המשעשעת את תינוקה על ברכיה.
כשטמנה באביב את זרעוני הירקות בערוּגה, בכתה, וכשבּאָה לנכש בה אחרי כן את העשבים, בכתה שוב – עם כל גבעול שעקרה. יתכן שבלבה השוותה אליהם את עצמה, אשר עוד מעט ותעקר ממקומה אף היא, כדי לעשות ריוח בשביל האחרים.
יום אחד קראָה אליה אחת משלש הליבות, את היתומה, ומסרה לה את שמות המאכלים שהם חביבים על ברוך. היא למדה אותה כיצד להתקין לפתן בדבש ואיך לתבל פּשטידה בקנמון, ואחר כך הראתה לה את מקום הצנון והגזר במרתף ומחרזות הבצלים בעליה, ולבסוף, כשזו נפטרה ממנה, הלכה והִתנפלה על יריעת הבד שבין שתי המטות ונאנקה אנקה עזוּבה, אנקת חיה פצוּעה בלב ישימוֹן, אשר אין שומע לה.
והנה בא החורף ואתוֹ היום המיוּעד לגט, והיא התאוששה ועשתה את ההכנות הדרוּשות, וגם לא בכתה עוד, ורק החריצים מתחת לעיניה עמקו ולהם גון משוּנה, מעין השחרורית שבתחתיות באר, אשר נשתאבו וכלוּ מימיה.
בביתנו, שהוא בית הקהל, לא היתה שרוּיה השמחה ביום סידור של גט. ספר כריתות יקרא לזה – סבר אבי – משום שבּוֹ נכרתת הנפש מעל הנפש.
הוא, כדרכו, לא טעם טעם אוֹכל כל אותו יום, ולפני כן, בלילה, היה ער על ספריו, אם משום שעסק בבירור השמות של בעלי הגט, או מפּני שבּחן ושקל את הנאמר בענין הגירושין בכלל.
דעות הקדמונים הן, כידוּע, שונות. בעַיני לאחר זמן בדבריהם, יכולתי לשער לי, מי הם אלה אשר נטה להם אבי. לו, בטוב לבו, נראו בודאי דבריהם של מגני הפירוד, כמו ר' אליעזר, וכדומה. המאמר הציוּרי על דבר המזבּח, אשר הוא, אפילו הוא, מוריד דמעות על האשה המגורשת, נגע בלי ספק עד נפשו, אולם הן יכול היה מצד שני גם להעלות על לבו את ליל החזון המופלא, ליל הקדוּמים – אז, בהוֹציא האלהים את אברהם החוּצה – ואת נשיבת השכוֹל שעברה פה, בהשמיע האיש את שאלתו הנוקבת:
‘ה’ אלהים, מה תתן לי ואנכי הולך ערירי?'
כשבא עם דמדומי הבוקר הסופר, נאמר לו שיביא אחרי התפילה את המכשירים, והוא הביא אותם את כולם: את הקלף, ואת הדיוֹ והקולמוס, זה הקנה הנקשה, אשר הבעה מיוּחדת, רעה, לו בקצהוּ.
סדר הגט מתנהל לפי הסעיפים הכתוּבים בספר: מזמינים את העדים, מוסרים את כלי הכתיבה מרשוּת לרשוּת וחוקרים את הבעל המגרש, שאליו, וכן גם לאחרים, מדברים ‘בלשון יחיד’.
בשביל בני המקום היה זה יום חזיון, שאליו חכוּ כמעט מיד בצפיה. בכרכים ראיתי אחר כך בתים מיוחדים, שהאנשים באים להסתכּל שם במחזות תוגה מדומים, פה היו אלה יסוּרי אדם ‘בעין’, וככל אשר גדלו, כן רבה, כרגיל, הדרישה ל’מקומות'.
בשעת גטה של דינה גדלה הצפיפות בבית עוד מן הבוקר. כשנחקרו העדים ליד השולחן, היו כבר כל הספסלים הצדדיים מלאים; כשנקרא שמה הבעל, צריך היה לפלס לו דרך בין הנאספים.
– אתה ברוך בן אבנר – שאלוהו – הנותן אתה גט זה מרצונך הטוב?
ואז קמה רגע דממת חרדה בחדר. האשה במקום עמדה פשטה את ידה לפניה בתנועה מגששת, כעִור המרגיש בקרבתו תהום, והשמש הזקן בא לעזרת הבעל.
– אמור ‘כן’ – הורה אותו.
– כן, כן – מלמל האיש במבוּכה.
אבל הזקן הטעים:
– אמור ‘כן’ רק פּעם אחת.
ואז ענה ואמר ‘כן’ – רק פעם אחת.
אחרי כל אלה היתה זמן־מה תנועה מסביב. אחד מן ‘הזקניים’ בקש לפתוח את האשנב כדי להכניס אויר, מי־שהוא קרא: ‘מים’, וּמבּין הספסלים הפּנימיים הוצאה אחת השכנות אל המטבח.
לבסוף ביקש השמש את הקהל להתפזר, כי נגש הסופר למלאכתו, ובבית נשתררה דממה, אשר לא נשמע בה שוּב אלא חריקת הקולמוס על הקלף. כשפּרצה מוּשה הגדולה בבכי, השתיקו אותה והכניסוּה מעבר למחיצה, ופה ישבה עם התינוקת החבוּיה בחיקה, ילדה גדלת עינים, אשר פשטה, לאחר שהתירוּה מחתוּליה, את ידה אל האם בתנועה רבּת־הבנה, וזו נשקה לה, כל אצבע ואצבע לבד, כשהדמעות מתגלגלות ויורדות גדולות וחרישיות מעיניה.
הזכרתי למעלה את נאד הדמעות, אשר כנגדו, בּד בּבד אתו, הולכת ונמלאת, כביכול, סאַת צערו של האדם. אם זו נתמלאה ומדת החסד התגברה, יקרא לזה ישועה או נס, שנוהגים לברך עליו, או גם לכתבו לזכרון בספר. לנטרפים במצולות ים מתגלה זה בדמוּת כּף או קרש הצף על פּני המים, לנתוּנים בלהבות אש – כחלון, או פרצה בקיר; פה בא הדבר בצוּרת אות, אשר נשתרבּבה ויצאה מן השוּרה.
הסופר הזקן לא הבין עוד ברגע הראשון את הנעשה ואמר לישב את הקו המדוּלדל במקומו, והנה שלח אבי את ידו והרים את הקלף, ולעיני האנשים נגלתה לחרדתם, אות, אשר קצה האחד ניתק ממנה, כרגל בעל־חי שנקעה, והיא שותתת דיו ומאפילה כפצע בתוך הכתב.
מושה הגדולה באה והציצה מאחורי המחיצה אל החדר, ומכל מה שנעשה פה יכלה רק לתפּוס, כי נפסל הגט ולא יכּתב עוד, כי אומרים האנשים לדחותו, ‘וזהו טוב’, הבינה, ‘ככה, זה טוב’.
לפניה קם מראה בית אחיה, עם חבילת הכּרים המתגוללת שם על הרצפּה ועירום הכלים שנתערטלו מצפּוּייהם, והיא עמדה ונדחקה אל בין הנאספים ומצאה את ברוך עם פּניו ‘הסחוּטים’, אשר אף טפּת דם לא נמצאה בהם:
– תן לי את המפתח – אמרה – ואלך להסיק שם את התנוּר.
‘היא עטפה שוּב את התינוקת בכל חתוּליה, והלכה והביאה חלב טרי לבית אחיה ועוּגות שהן נוחות אחרי צום לאכילה’. אחר הבעירה אש בתנוּר וּבכירה, והתירה את החבילות והעלתה על הרהיטים את צפּוייהם, ולבסוף, כשהרגישה בבני הזוּג שהם באים, והיום כבר החשיך, הדליקה את המנורה והציגה אותה על אדן החלון, באופן שנמשך אורה בקו ישר לקראת הבאים, ואז הלכה לה, כשהתינוקת תחוּבה לה בתוך מעילה וּמבצבצת כענף מתוך גזע עץ.
מחמת רפיון בריאוּתה, או מפּני החשש ל’עין רעה‘, לא הרבתה דינה לצאת כל אותו חורף החוּצה, וֹּבצאתה והתעטפה בסודר גדול, שירד בקפלים מסתירי סוד על גוּפה, אולם כשבא הקיץ, לא יכלה עוד להצפּין את אשרה. ל’דוד’, שלמה הזקן, הוּגד דבר ישועתה ראשונה, והלה, בתום לבו, לא הראה כמעט סימני תמיהה.
– נמלאה סאַת צערה – אמר – ורחם אותה האלהים.
לשם עזר בבית שלחו אליה מפּה את ליבה היתומה, וזו קבלה את הדבר בשמחה תמה, עשתה עם דינה בכל מלאכה בבית, וגם טפּלה אחר כך בילד שנולד לה – תינוק גדל גוף, שניכר בו מיד בהולדוֹ כחו של אבי אביו, אבנר בן זביל, אשר על שמו נקרא.
קטנות
מאתדבורה בארון
כאל מקום מרפּא בקיץ שלחה אותי אמי לפעמים לכמילובקה הקרובה, עירה השוכנת על צלע הר עם המון גני ירק למרגלותיה. יותר מאשר לאויר הצח התכּונה לחלב הפּרה, שאותו יכולתי לשתות בלתי מבושל ובעודנוּ חם בבית הרבנית, דודתי מצד אבי.
את הפּרה קבלה דודתי מאביה הטוחן, תושב כפר אוּשה, בהמה בעלת צורה ומיוּשבת בדעת למרות גילה הצעיר.
באיזו סבלנות חכתה בבוקר מאחורי החלון עד אשר תגמור הרבנית את תפלותיה ותצא להוליכה לכר האחוּ. פה, על דשא העשב, עמדה בודדת כל היום ומרוחקת מרחק מתאים מבהמות המקום האחרות, נחוּתות הדרגה.
את צרכיה מחוץ למרעה ספּק לה ביד רחבה הטוחן מאוּשה, שהוא בעלה האמתי. איש מסוּרבל ולא מעורב עם הבריות – בחדר הקהל, בבית בתו, הרגיש את עצמו לא בטוב, דבר אל חתנו בלשון רבים והיה משתדל לעמוד תמיד כשפּניו מוּסבות אליו, דבר שהוא מן הנמנע, מאחר שגם לארון הספרים אין להפנות עורף, אולם ברפת, אצל פּשוֹיקה – זה שם הפרה – היה במקומו.
היאך טפּל בה בסוף ימי עבּוּרה, כאשר לא ניתן לה, מפני מצבה המיוחד, לצאת אל המרעה. כשאחר פעם, מחמת טרדותיו, את ‘השעה הקשה’, הציפו דמעות את עיניו.
– ‘פּשוֹיקה’ – פשט אליה, צרוד מהתרגשות, את ידו, והיא, הגלמודה, התאוששה על מצע הקש והתרפקה בצוארה על בנה, עגל מזורז וצח עם כתם שחור כעין הטוטפת בין עיניו – דמות דיוקנה שלה.
הזקן נזדרז להתקין בליל חם להלעיטה, ובראותו כי אזלו הסובין, ירד אל הגיא, לשכונת הגויים, וחזר משם עד מהרה עם שק כבד על גבו, וככה הלך דרך הרחוב, לעיני בעלי־הבתים הנבּטים מן החלונות – הוא, חותן הרב.
מעט חבה נודעת היתה ממנו גם לשתי הילדות נכדותיו (בנות, לדאבון לבם של בני המשפחה), והוא הסיע אותן לפעמים בעגלתו בשפּוּע הרחוב, התקין להן בסכינו משרוקיות מעץ, ומן הירידים הביא להן חרוזים של כעכי־ביצים, אשר הן, הקטנות, תלו אותם על צואריהן ואכלוּם, כבנות הגויים, בלי ברכה, למוֹרת רוחה של זקנתן מצד האב, היא הרבנית מטוחנוֹבקה.
כדי שלא ‘תזדקרנה פה בעינים’, שלחה אותן דודתי מזמן לזמן לבית אביה, ששם גם למדו מפי הבחור המלמד מעט ‘עברי’.
בבית היתה איפוא על פי רוב לבדה, קמה יום יום בהשכמה, עם הנץ החמה, ובעת אשר בעלה התפלל עם מנין ה’ותיקין' בבית־הכנסת, הסיקה היא במטבח את התנור, והתהלכה כה וכה, לנוגה הלהבות, בשמלת הפלניל התחתונית הקצרה, מבלי לחבוש עוד את הפאה הנכרית לראשה, כי רק עכשיו, בשעה זו, לא היתה עליה אימת חותנתה, אשר התפללה – ידעה – אף היא עם מנין ‘ותיקין’ בטוחנוֹבקה.
כשהשמש בפאתי המזרח התרוממה, הוּטלה מעט חיוּת גם בחדר הסמוך, הגדול, הוא חדר הקהל. כלי הזכוכית על גבי המדף נצטללו ודלתות הארון המזוגג נתמלאו אור עם בבואת ההר המיוער שמנגד. כשפתחו את החלון, נפלגו שני חצאי הוילון ברוח, ועל השולחן זעה תימרת האֵד העולה מן התבשיל שהוצג פה לצנוּן.
חמיצת סלק מפוֹרר היתה זאת, מתוּבלת, לפי העונה, במלפפון או בנוצת בצל. בשביל הרב החלוש הוסיפו עוד עליה על פי רוב חלמון של ביצה ושתים־שלש כפיות שמנת.
לא הרבה אכל; גמיעות אחדות מן המרק הייני הזה וכזית לחם, רק כדי שאפשר יהיה ‘לברך’. בבית־הכנסת נסר אחר כך שעולו הקשה, המתכתי, במשך כל היום. לבדו היה פה, רועה בודד, שצאן מרעיתו נפוצות אי־שם בשפּוּעי ההר.
עיף מלהגות בספר, צנח ושכב לפעמים על הספסל הערום באצטלתו הנתלית לו מעברים ברפיון עם הירמולקה השמוטה על מצחו. חסר אונים אפילו מלהגן על עצמו בפני הזבובים אשר סביב שתו עליו – ומובנים נעשו אז הרחמים שמכל בניה רחמה אמו דוקא אותו, הדך, שפל־הידים, אשר אפילו בהדרת פנים לא חננו אלהים.
כמה כרכוּרים כרכרה עד שהושיבה אותו על כסא רבנות זה שבכמילובקה, אשר מורה הוראה זקן ורגיל ישב עליו קודם לכן.
לשם כּבּוּש הלבבות הביאה הנה לאחת השבתות את בנה מז’וז’יקובקה הגדול, בעל שעור הקומה, אף כי בפניו נתמעטה בעצם עוד יותר דמותו הקלושה של דודי, ובארשת ההתבטלות שבכל ישותו, באותה תנועת ההכנעה שבה עמד פעם בפעם להגיש לו את מקלו, או אבנטו, נראה כיהושע בפני משה – נער משרת.
כדי להגדיל עוד את הקסם, נדב המחותן, בעל בית־הריחים, נברשת נחושת לבית־הכנסת, והאור הכפול הזה, של התורה וקני המנורה, הכה אמנם בסנורים את בני המקום, אשר נתקבצו ובאו לאותה שבת מכל המקשאות אשר מסביב.
בבוקר עלו שני האחים לתורה, ל’שלישי' ול’ששי', בזה אחר זה, והרבנית הזקנה הרגישה את עצמה כקמחית, אמו של ישמעאל, בזמנה, בשעה ששני בניה שמשו בכהונה גדולה ביום אחד.
אמנם השמחה כי זכה בנה לכתר הרבנות לא היתה שלמה, כי על־ידי כך הלא היתה גם כלתה לרבנית, היא, בת טוחני החטה, אשר שלשלת היוחסין שלה לא יכלה להשמיע שום דבר חוץ מצליל המתכת.
היא ידעה היטב את הנאמר בדבר ההשתדכות עם אשה בלתי הוגנת, והמשל על ענבי הגפן בענבי הסנה נבלע בדמה כל כך, שהיא דמתה להרגיש כעין קהוּת בשיניה בשעה שבאה להכנס בפעם הראשונה לכפר אוּשה.
בבית הטוחן אכלה, מפני חשש של ‘סירכה’, רק מאכלי חלב, והביטה בבחילה היאך האנשים בולעים על יד השולחן השני את נתחי הצלי, אשר נמשלו, כידוע, באין אתם דברי תורה, לזבחי מתים.
‘מוציאים את הפרה ושורפים את הרפת’, נסתה לשדל את עצמה במאמר הבריות, אבל אז הגיע אליה מן החצר קול צחוקה של הנערה המדוברת, צחוק עליז, מתדבק, שהתפשט ונאחז שם בין חברותיה כלהבת אש, ואשר, כאש של דלקה, הכניס אימת זועה בלבה.
את התנאים ‘כתבו’ סוף סוף, כי־על־כן צריך היה לפדות בכסף הנדוניה את ה’חזקה' מידי הרבנית הקודמת.
יום אחד לפני החופה ירדה הנערה עם חברותיה אל השדה, הפליגה אתן לבין הגבעות שבאדמת הגרפית ובכתה פה, כבת יפתח בזמנה, על נעוריה.
– הוי, כי לא אראה עוד את העולם – אמרה, והנערות רעותיה, כאחיותיהן מאז, נדו לה ובכו אתה יחד.
אחרי הדברים האלה נתנה לגזוז את שׂערה היפה ובאה לחסות תחת כנפי חמותה, אשר התישבה לשם הדרכת הזוג בבית הקהל שבכמילובקה.
באחד הארגזים, שם, בירכתי חדר־המטות, ראיתי לאחר זמן את השׂער הזה, כשהוא קלוע עדיין לצמה עם פּתיל של משי צבעוני בקצהו.
במסגרת התבה הזאת, על גבי המצע הלבן, נראה לי כגוף של יצור ערוף, וגם התנועה שבה הטילה עליו דודתי את המטפחת היתה כזו שבה מכסים גופו של מת יקר.
בפנה, מן הצד, היו מונחים עוד פה איזו מסרקות, סוּכות אחדות וסרט מקופל בדיקנות, וממעל לזה – בלי סדר כבר – חבילות החוּטים המסובכים של חמותה, שאותם צריכה היתה להפוך, בפקודתה, לפקעות.
אחד מאמצעי החנוך של הזקנה היה זה ללמד את כלותיה סבלנות, ובה במדה שרבו כאן הסבכים, כן גדלה, לדעה התועלת המוסרית.
בעתוֹתי הצהרים, אחרי אשר דודתי השקתה אותי חלב, שתפה אותי לא אחת במלאכה נמבזה זאת. היא הטילה את חבילת החוטים על ידי, שהיו פשוטות לפנים, כידי כהן על דוכנו, ובהתישבה בעצמה על האצטבה, בצלו המועט של הגג, משכה אותם לאט ובלי חמדה כמשוֹך חיים יגעים.
סנוניות נתרפרפו ועברו על פנינו, בהתגנבן אל חריצי החלב המתיבשים על המדף. מנגד, במדרונו של ההר, האפילה חורשת הארנים המנומנמת בשרב היום, והלאה שם, בשפּוּע, נחה קבוצת בנינים עם טחנת־רוח באמצעיתה, שהניעה, נוע והבהב בכנפיה, כמי שמשיב רוח במניפה.
– מבתי החוה של הגרפית הם – הסבירה מתוך מרה שחורה דודתי.
מן הצד השני, לרגלינו, גלשו רבּוּעי הגנים אל הגיא, ובכר האחוּ, מאחוריהם, נראו שורות הדוברות, כשהן זעות ולא זעות על פני הנהר, הן וסוכותיהן, ותנוריהן הארעיים עם חוטי עשנם הנמוגים באויר.
– מיערות הגרפית הן – ענתה ואמרה הדודה.
עם רפוֹת היום, קרוב לשעת המנחה, הופיע הדיג מיכיילו עם תרמילו המלוחלח על כתפו. מבעד לבד הדק נראה היה היאך רוחשים שם בפנים האוקונוסים שנמשו זה עתה מן המים. הדודה הציצה עליהם מתוך זלזול ולקחה לה אחדים מבלי לשקול, באמדה רק בדעתה אם תכיל אותם הקלחת הבינונית, כי הגדולה היתה מצוחצחת וצר היה לה ללכלכה.
עד אשר אלה נפחו אחר כך על השולחן את רוחם, הבעירה היא אש בכירה ופוררה והתקינה את הבצלים בסיר.
– כלום אמך נוהגת ‘למלאות’ אותם? – שאלה מתוך הרהור.
– את מי? – לא הבינותי.
– את האוקונוסים – אמרה.
את אמא שלי, ילידת הכרך, כבדה ביותר, וכדי להתחמם לאורה באה מזמן לזמן להתארח בז’וּז’יקובקה, שנמצאה רק במרחק שני מילים מעירתה.
בוֹשה ממנעליה הגסים, בּוֹצ’יקס בלע"ז, התהלכה פה אילך ואילך בשני החדרים והסתכלה בגויעת לב בכל הדברים שהובאו בזמנם ממרחקים:
ספלי הקוניה, השעון ‘המעורר’ והמנורה ירוקת הגוּלה, שעמדה על הקוֹמוֹדה, על גבי מפּית עשויה לכך.
בארגז המוהר, בין כמה חפצים אחרים, ראתה פעם זוג של נעלים מרוקמות בתוך קופסת קרטון, נעלי־בית נטולות עקב רגילות, אולם דקות אריג וכל כך נפלאות במזיגת צבעיהן, עד כי רגע אחד נעצמו עיניה למראיהן, כמו בפני שפע של אור.
היא שׂמה אותן על כפֹוֹת ידיה, נעל ליד, נעל ליד, ו’טילה' כן על חלקת השולחן, בראש מוּרכּן הצדה כל־שהוא, דומה מאד בעמידתה לחיה המזדקפת קוממיות, אם כי מעיניה המרחבות, גדלות הלובן, נשקף עצב אנושי דק, זה אשר לדעת המשוררים יתקפנו תמיד למראה היופי השלם.
– האם בחוץ־לארץ רכשת אותן? – שאלה בקול לא קולה.
– לא כי פה, בעיר הפּלך, בקצה הרחוב הוילנאי – השיבה גיסתה – חמשה ‘זהובים’ וחמש פרוטות ביחד עם קופסת הקרטון.
וכליל היופי הורד אל הארגז ונעלם; רק שחקת ההתפּעלות נשארה על פני האורחת, כקו של אור בקצה הענן לאחר שהשמש כבר שקעה ובאה.
באמתלה שהיא חשה ברגליה, התהלכה ביום המחרת באיזו ערדלים ישנים, וגם שכבה פעם בפעם על גבי הארגז, כמתוך התקפות כאֵב, אך הנה נאמר לה כי באה חותנתה הרבנית לכמילובקה, והיא הלכה ושבה לביתה, נעוּלה במנעליה הגסים, כשאת דמוּתן של אלה שנבצר ממנה לראותן היא נושאת בלבה.
בדמיון, שהוא כשמש ניתן לא רק למאושרים, יכולים מקופחי הגורל למלא במדה ידועה את פּגימות חייהם. בו רואה האסיר והנה הוא מתהלך חפשי מאזיקיו בחוץ, והגולה שב ומחונן את עפר ארץ מולדתו.
דודתי דשנה בכל בוקר את התנור וקלפה את קלחי הסלק הנוקשה, אבל במחשבתה התרפקה על חלקת אריגן של הנעלים. העולם הגדול לא ניתן לה לראותו, אולם קסמו המשוער נתקפּל בשבילה, כביכול, בנעלים אלה, שאותן ראתה במו עיניה וגם נגעה אל רוך קטיפתן.
שכּוֹרה מגעגועיה המופלאים נסתה פעם לתנות מקצת מיפין לפני שכנה שלמה־בּר, הוא הסנדלר עושה הבּוֹצ’יקס שלה, אולם האיש הגס פּטר אותה בהלצה כזו, שהיא נתפּכּחה מיד והלכה וישבה אצל אלקה־שרה אשתו, אשר במדת־מה היתה שותפת לגורלה, כי גם היא ילדה לבעלה רק בנות.
מדי קראי אז בספר המקרא את הדברים: כי כאשה עזובה ועצובת רוח קראך ה', עלתה לפני תמיד דמותה שלה, של אלקה־שרה, כפי שראיתיה לרוב בימי ‘בין המצרים’ ליד חלונה, ששם ישבה במטתה אחרי לדתה, כי בזמן קבוע ילדה בכל שנה, בימים שבין שבעה־עשר בתמוז לתשעה באב. עונת גרגרי היער השחורים היתה אז, אלה אשר בשולם אינו עולה בקושי:
שתים־שלש כפות סוכר דק ומעט קמח לשפוּר הטעם – והילדות אכלו ממנו לשובע, כולן מקערה אחת, בכפותיהן, כפות העץ אשר לא תחלדנה.
הפנים העגולים, זרוּעי בהרות הקיץ כפני האם, צוּירו בקוים כחולים, סיגלים, אדמדמים, מה שהבליט עוד יותר את הטוהר של העינים הכחולות, השמימיות.
אחרי כן פשטו על המגרש הקרוב ושחקו כל היום מבלי לבקש עוד מאומה, והאשה ממטתה השגיחה עליהן, לא בלי הרגשת פחד בלב פן ימלך בעלה ויזרוק עליה אחד מכלי המלאכה מאחוריה, כי הכּה הכּה אותה האיש.
בבית הקהל, בין שתי המטות שמעבר למחיצה, ראיתיה פעם בחשפה בפני דודתי אחת מזרועותיה, זרוע יד מטוּפחה לשעבר ועכשיו – ירודה ומשורגת גידים כחלחלים.
היא משכה את שרוול הכותן ושלשלה אותו עד למעלה מן הקבוֹרת והפנתה מהר, מתוך כאב בושה, את פניה.
– יסורים, רבנית – התאנחה.
והרבנית העיפה מבט חטוף על החבּורות האדמדמות, רשומי הקורנס, ומהרה להסב את פניה אף היא.
– יסורים – אמרה – באמת.
לבית הרב לקח אותה הסנדלר בכל פעם אשר הביאה לעולם תינוקת חדשה.
עטופה מפני כבוד בית־הדין בסודרה הגדול, כל עוד נפשה בה הסתחבה במעלה הרחוב. בכי הילדות, אשר ניתלו בה, יחפות, בחלוקיהן שאינם מגיעים עד לברכים, קרע לבבות.
בבית הקהל דפק האיש בחמת כוח על השולחן:
– גט, גט הבו לי – צוח, כשהוא מקעקע את הרצפה במגפיו המסומרים, נורא על סביבותיו.
כדי למהמה אותו ‘עד יעבור זעם’ עשה הרב את עצמו כמעיין בהלכות גטין שב’שולחן ערוך', ונסה סחור־סחור לשדלו בדברים ולהרגיעו; ופעם גם הביא לו ראיה מרש"י, אשר גם הוא ילדה לו אשתו רק בנות, דבר שבו הניח בזמנו את דעת אביו, הרב מטוּחנוֹבקה, כי הלה, הישיש התורני, העלה מיד על לבו את החתנים לוקחי הבנות האלה, עם צאצאיהם:
הריב“ן, הרשב”ם ורבנו תם…
לתוצאות חמורות לא הגיעו אמנם הדברים מעולם. עם בוא השמש, כשיצא הרב לתפלת המנחה, נגרר הסנדלר והלך גם הוא בעקבותיו.
תבשיל חם לא בושל עוד הערב בבית, אולם את העז חלבה אלקה־שרה בירכתי הדיר; בגב כפוף ישבה, כּשחה תחת נטל צרותיה.
הילדוֹת בחוץ נתכּנפוּ ונרדמו כשיחי השדה על פני האדמה החשופה. חפושיות התעופפו מסביב ונגעו ולא נגעו בהן בכנפיהן. כשעלתה הלבנה, הביטה עליהן ממעל בתמהון רחמים.
הדברים מסופרים פה לא בסדר אולי, אבל כהויתם, כפי שראיתים פעם, לפני שנים, בשעה שהאירו לי עדיין באותו האור, אשר לא אשוב לראותו עוד.
על מה התלוננו האנשים ולמה רגשו, אם השמש ממעל השפיעה עליהם אור של חסד בכל יום, ואת לחם השיפון המלופת בירק אכלו בתאבון, לבריאות?
כשגדלה מעט הבת הבכירה, חנה־גיטל, עשתה לה אמה שמלת ‘מולט’ ארוכה מן המידה והוליכה אותה אל עיר הפּלך, ועד מהרה שבה משם לבדה, כי סדרה את הנערה באחד הבתים ב’משרה'.
סינר הפסים שלה לא הספיק כדי נגוֹב כל דמעותיה, ופעם בפעם נשאה בדבּרה את כנף קופטת הבּבֶה לעיניה.
– היפה הוא בית בעליה? – תהתה עליה מתוך קיצוּר נשימה הרבנית – ומה, מה הם הדברים אשר ראית שם?
אולם האשה המדוכאה לא ידעה לספר מאומה.
– מדרגות, – אמרה – סוּלמי מדרגות רבים.
על אחד מהם ראתה בפעם האחרונה את חנה־גיטל בסינר העבודה, לבנה יותר מן המטפחת שעל ראשה – ואחר כך חשכו כבר עיניה.
– אל תבכי, אמא – שדלה אותה הנערה וגם נתנה לה לדרך לחמניה ‘צרפתית’ ונקניק ורשאי כשר, שאותו חתכה פה עכשיו לעיגולים ושמה על פרוסות לחם, עיגול לפרוסה, עיגול לפרוסה – לכל הילדות.
את הגלויות, שנתקבלו אחר כך מעיר הפלך, קראה הרבנית לאלקה־שרה; על ידי זר נכתבו, אולם האהבה לאם שפעה בהן מכל מלה.
– אל תחוסי על כסף – התחננה – ראי, תקני את בריאותך.
ובמכתב מיוחד שלחה אמנם בקרוב שטר בן שלשה רוּבּלים, אשר האשה החולנית מעכה אותו בידיה הנקשות מעבודה מבלי לדעת איך מתחילים ‘לתקן בו את הבריאות’.
אחרי צוֹם ‘תשעה באב’, כשאלקה־שרה שכבה שוב במטתה אחרי לידתה, הופיעה פתאום הנערה בבוקר יום הששי (מה היה הדבר בעתו), בעצם ההכנות של ערב שבת.
יחפה באה, כי מתחנת הרכבת הלכה ברגל, אבל בידיה היה לה זוג של נעלי שרוך חצאיים, אשר עיני הסנדלר נצמדו אליהן מיד בכניסתה, עוד לפני שהביט אל פניה.
היא קפלה והניחה את סוֹככה הצבעוני במקום נקי, רחצה בסבון מיוחד את פניה, שהיו צחים עכשיו, ללא כל סימן של בהרות קיץ, ועמדה להתקין בשביל האם כוס קקאוֹ, משקה אשר בבית הפּוֹליאקים, בעליה, שותים אותו בכל יום, בוקר וערב.
אחר נתנה את דעתה על העזובה אשר בבית, ורגע אחד תקף אותה הספק, אם תוכל לעשות הכל עד התקדש השבת.
היא שפשפה קודם כל את שמשות החלונות, בסבון ובנתר, למשעי, אחרי כן רחצה בגיגית הכובסין את הילדות, שלש־שלש בבת אחת, או ב’רבע התריסר', כמאמרה, וחמות עדיין, בעוד צמותיהן שותתות מים, הציגה אותן לצחצח בחוץ את הפמוּטות, והיא עצמה שטפה את הרצפה וטמנה את תבשילי החמין בתנור.
לפני הדלת הנרות הספיקה עוד להחליק מעט לבנים במגהץ – ועם הדמדומים, בשעת ‘קבלת שבת’, ישבה אלקה־שרה במטתה, סמוכה על כריה; מתחת לשביסה הצח בּצבּצוּ באזניה עגילי הזהב, ואור של נחמה נח על פניה.
– אל תתני, חנה־גיטל, לתינוקות להרדם בלי מעט תבשיל חם – אמרה.
וחנה־גיטל אספה את התינוקות ולא נתנה להם להרדם, בפזמה לפניהן את הפּזמון אשר שמעה בחצר בעליה מפּי מנגן הרחוב.
לצהרי השבת הכין הסנדלר מביכוּרי הפירות שהיו אסורים בימי ‘בין המצרים’ ל’שהחיינו':
אגסים מגני הגרפית ודובדבניות בשלות באשכולות, וחנה־גיטל – לא היה סיפק בידה לפצח את גרעיני הדלעת המוכנים בכיסה, ואת זאת עשתה אחר כך, בערב, בצאתה להתהלך מסביב לביתו של הרב.
סחור־סחור התהלכה, כדי להמנע מפּגיעתה של הזקנה מטוחנובקה, שהתארחה פה בשבת זו, ורק כשנשתתק שם בפנים קול דיבורה, ובחצר הוארה שורת החרכים של הרפת, עמדה ונכנסה הנה וטפחה טפיחת שלום על גב הפרה.
– חנה־גיטל? – נפעמה הרבנית.
והיא כבתה מתוך זהירות את שיור הנר בתוך הפמוט, ובחשכה כבר, מתוך גישוש, העבירה את ספל החליבה אל המטבח, סננה ויצקה את החלב לתוך הכדים, ואחרי אשר נוכחה, כי חמותה נרדמה בחדר הקרוב אפוּפה עלטה קדושה, נטלה בחשאי את הסודר ויצאה מן הבית.
ההיה חטא בזה שאמרה להתהלך קצת עם בת השכן לרוח הערב?
דרך פירצת הגדר עברה אחרי הנערה אל הדשאה שמאחורי הבית ובאה אל השביל, לבין שתי שורות הגנים, אשר השתפעו וירדו כפלגי מים אפלים, מזה ומזה.
ליד המוֹרד, בגיא, מצאו את הספסל שלפני חצר בית הכהן ושתיהן התישבו פה, לאחר שחנה־גיטל פרשה מתחת את המטפחת.
מנגד, מאחורי הגדר, הזדקר מוט הקילון על פני הבאר, והלאה שם, במעלה החצר, נראה מבין מפלשי הירק חלון מואר, שצלילי נגינה בקעו ויצאו ממנו.
– פסנתר – הבחינה חנה־גיטל תוך כדי פיצוח גרעיניה – גם אצל הגברת שלי יש.
– במדרגות עולים אליכם – ידעה הרבנית.
– במדרגות, כי הגברת שלי יושבת למעלה, ומטה – הלזו, המכשפה.
– החותנת – הבינה הרבנית.
– היא־היא, שאש תשרפנה; חשקה בקומה התחתונה, מפני ששם הגן.
– כדי לזכות בפירות.
– פירות, לאו דוקא; העצים הם עצי־סרק ברובם, רק לשם הריח. מסביב, ליד הגדר, עצים, ובאמצע – הערוגות. יורדת את בערב: המים משתכשכים במזרקה. פרחים בכל, ומלמעלה הנה כך – הורתה בידה על החלון – נגינת פסנתר.
– לאור הלבנה – חלמה הרבנית.
– אין שם צורך בלבנה, כי יש פנסים; על כל עמוד ברחוב מוקעים הם ומאירים כל כתם, כל נקודה על בגדיך. בזמן הראשון הייתי מושכת מאי רגילות את מטפחת הראש, כדי להאהיל בה על הפנים, כמפני השמש.
– ובמה זה העברת, חנה־גיטל, את בהרות הקיץ מעל פניך?
– במשחה, רבנית.
והיא סיפרה היאך תמהה, בראותה פעם, בערב, נקודה כגרגר הפּרג על פני גברתה, ולבוקר והנה זו נעלמה ואיננה.
– היינו, שהיא הסירה אותה במשחה?
– לא כי את זו, להיפך, הדביקה, כדי להוסיף חן.
כבר חורוּ הכוכבים ממעל כשהשתים הלכו וחזרו הביתה. חנה־גיטל סיפרה על מרצפות שהעגלות מתהלכות עליהן בלי קול, על גני טיול הפתוחים לכל, מי סודה המשובבים את הנפש ומיני עריסות מסתובבות מאליהן, שעולה את ומפליגה בהן באויר ומרחפת בעד פרוטת נחושת בין השמים והארץ.
– כמו בחלום – לחשה הרבנית.
שוב נדחקה בפרצת הגדר ובאה אל חצר בית הקהל, שנראתה נזעמה ביותר בדמדומי השחר.
מרחוק נשמע שעולו של הרב, שעול יבש, יגע בתחילת הבוקר, ובעד החלון נראו על השולחן הכוסות בלתי הרחוצות מאמש עם המיחם המצונן, אשר קומקום החרסינה עמד מוּטה קצת הצדה בראשו.
עצוב היה, הוי, כמה עצוב.
דרך פתח המטבח יכלה לראות בעוד זמן־מה את חנה־גיטל, בצאתה ללכת לתחנת הרכבת. יחפה הלכה, עם נעלי השרוך החצאיים בידה. כשנצנצו קרני השמש הראשונות, פתחה ממעל לראשה את סוֹככה המגוּון, וככה צעדה, כמו מתחת לחופת פלאים, עד כי נעלמה בחורשת הגרפית, שהאופק משתפּע ויורד מאחריה כוילון.
אולם הנה הגיע הזמן להסיק את התנור ולהעלות מן המרתף את הסלק לחמיצה. צריך היה גם לחלוב את הפרה ולהכין תבשיל של חלב בשביל הרבנית הזקנה; היום האיר על טרדותיו הקטנות, שהן מעלות ארוכה ללב מוכה השממון.
כשבא החודש אלול צריך היה להתחיל בהכנות ל’ימים הנוראים'. כבר סולקו פה ושם המלוּנות בגנים, והאנשים, בקפּוֹטוֹתיהם המקומטות, הלכו יום־יום ברגש לבית אלהים.
בשבת ‘נצבים’ דרש הרב בעניני השעה ושאל ביחד עם הנביא: ‘אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו?’
אפילו1 מים על קרקע צחיחה מחלחלים ויורדים, כידוע, כשהם מנטפים בהתמדה, ומה גם דברי תורה על לבו של אדם ההוגה בהם יומם ולילה. דודי כבר ידע לשבץ את פסוקי המקרא לתוך הארג של חיי יום־יום וגם להטיל על זה כמלוא כף היד מאבקת הזהב של האגדה. מלב חלוש יצאו הדברים, אבל מוסברים בהסבר יפה ומשיבים חמימות על פני האנשים אכולי הצינה בלילות.
בראש־השנה בושלו במרק פּתוֹתי בצק עגולים, וגם חלות הלחם ופלחי הלפת היו עגולים, כדי שתהי השנה מתגלגלת ועוברת בקלות.
עם ערוֹב היום הראשון עמדה העדה בקצה המדרון, על שפת הנהר, בתפילת תשליך, וענפי הבכאים הרעיפו עליה ממעל נוגה ירקרק, זך. לבנים היו לבושות הנשים, כביום החופה וביום המות.
במשך כל עשרת ימי התשובה התפללה הרבנית בבית־הכנסת עם הציבור, והוסיפה לכל ‘שמונה־עשרה’, שלש פעמים ביום, את הפסוקים ‘זכרנו לחיים’ ו’כתוב לחיים טובים כל בני בריתך'.
ערפּלי טוהר חתלוּ את עיניה הילדותיות, גדלות הלובן, והסודר השחור, ממעל לפּאה הנכרית על ראשה, הוסיף לה לוית צניעות.
כשבתוך כל זה התאוננה פעם לפניה אלקה־שרה, שאין לה כל ידיעה מחנה־גיטל – סברה שאולי האיש, כותב הגלויות, עסוק שם עכשיו בתפילה ותשובה.
היא עצמה הספיקה בדוחק לעשות בין תפילה לתפילה את מלאכת יומה. היתה עונת טיגון הדובדבניות, שאותן קבלה, כרגיל, מגני אוּשה בשפע, בשבילה ובשביל חותנתה. ומן המקשאות למטה הובא הצנון להטמנה והמלפפונים לכיבוש. צריך היה, איפוא, לפנות את המרתף ולחזק את חישוקיהן של הגיגיות שנתרופפו, והיא שקועה היתה בכל אלה כל כך, עד שבהושיט לה יום אחד שמש בית הפקידות ניר מסומן בגוּשפנקה, לא נתנה עליו את דעתה, והלכה והניחה אותו על השולחן; ורק אחרי כן, בלכתה אל המנחה, נודע לה מפי בן הגבאי, כי הזמנת בית־דין היא זאת, כי קרואה היא לבוא לבית משפט הגליל, ובבואה לעלות במעלות העזרה, לתוך האוירה המדומדמת, הספוגה אימת ימי דין, חלשה עליה דעתה, ורגע אחד נתערבבו אצלה התחומים בין עניני מעלה ומטה.
לאחר זמן נראה לה כל המאורע הזה כמין שוֹאה, אשר הרת זועה היא בראשיתה ושאחריתה אינה אלא גשם נדבות.
בן הגבאי ביאר לה את הכתוב בנוגע לזמן ולמקום, אבל לא יכול להבין מהו הדבר שבשבילו מוזמנת היא לבוא, ואז שאלה את עצמה, במה חטאה שבאים להעמידה לפני כס המשפט. ובסקרה את הימים לאחור, לא ראתה אלא שטח ריק המאפיר באפרה של הכירה שאותה הסיקה יום־יום.
אמנם, היא נכשלה לפעמים בהרהורי עצב וגעגועים, אבל האם על כגון זה מעמידים את האדם לפני בית־דין של גליל?
ושנתה נדדה בלילות, ובעלה, בראותו היאך פניה הולכים ודלים, מצא הוא הפעם את העצה.
– לכי ותכנסי אל האַפּתיקר – אמר.
והיא העבירה את הסודר מן הראש אל הכתפים ובאה אל האיש מתקין סממני התרופות, וזה המציא אמנם הרוחה ללבה בהסבירו לה כי לא כנאשמת כי אם בתורת עדה היא נדרשת לבוא. והוא גם חשב ומצא על פי הלוח את יום הדין, שהוא היום העשרים ושמונה בתשרי, ואז, באין מי שישגיח על משק הבית, נקראה הטוחנת מאוּשה לבוא, אשה תשוּשה ונדהמת מרעש הטחנה, שעלתה בשארית הכוחות במעלה ההר.
– השלום לבהמה? – שאלה.
ואך יצאה בתה לדרך, עמדה לעשות מרחץ כללי לכלי החליבה, ואכלה מתוך כך, כדי להפיג צערה, גרגרי קופטה חמוצים כל כך, שרק למראיהם קהוּ שיני האנשים.
והרבנית נהרה, בינתים, אל תוך מרחבי העולם.
האופק הכמילובקאי הלך הלוך והתמתח, בגוללו מתחתיו כמו מגילה, יריעות תבל חדשות, כבירות.
היאך נסתחרר ראשה, כשנעתקה ממקומה רכבת, ולקול תרועת בהלה זעה האדמה מתחת ונסוגה לאחור על בתי התחנה, חות הגרפית, העדרים על שפת הנהר ונערי הרועים, העומדים ללא תנועה, כמסומרים, בשיפוע ההר. טחנת־הרוח שמאחורי החורשה נפנפה בזרועות העץ שלה וכרעה, נפנפה וכרעה; מבעד לסורגו של איזה גן הבהבה שדרת עצים עם מרפסת מזוגגת בקצה. ילדים פעורי פה רצו בצדי המסילה כמשתוללים, ופרש על סוסו דהר, דהר אחרי שורת הקרונות ולא יכול להדביקם.
כדי שלא לדחוק את רגלי הנוסעים אספה את חבילתה לחיקה, וככה ישבה, מצומצמת ונפעמה, עוטה מעיל קרתנים עם סודר סלסלה על ראשה, כשעיניה גדלות הלובן, הקרועות לרוחה, צופות בעד החלון לאפסי מרחקים.
ביחד עם האחרים נדחקה אחר כך ובאה לבית הנתיבות, ירדה למגרשי העיר, אשר שם נמצאת האכסניה הכמילובקאית, ובשעה המיועדת, למחרת, טפסה בסולמי המדרגות אשר במסדרונות בית־דין הגליל, הראתה בכל קומה את כתב ההזמנה שלה לאנשי השׂרד, והללו, לאחר שעיינו בו, רמזו לה לטפס ולעלות עוד, עוד מדרגות.
כשנמצאה, לבסוף, בחדר המבוקש, ועל פניה עברה, בשמלת המוּלט המיודעת, חנה־גיטל, מלוּוה משמר של שוטרים, לא תמהה עוד כמעט ורק הרגישה רפיון ברגלים, כמו בשעה שהרכבת זעה מתחתיה בפעם הראשונה. מבין קני־הרובים הנטויים ראתה את הנערה והנה שבו ופשוּ כל בּהרוֹת הקיץ על פניה, ומכאן הסיקה אי־שם במעמקיה כי גם למשחות לבהרות קיץ אין יציבות בעולם.
לוּ שמעה את אשר קראו שם באולם המשפט, כי אז נודע לה, כי בעצם הקיץ הזה, בשלשים ליוּלי, נעשה מעשה נועז בבית משפחת הפּוֹליאקים.
בליל מוצאי השבת, בשתים אחרי חצות, חדרו נעלמים אל הדירה שבקומה התחתונה, פתחו את קופת הברזל והוציאו את כל שטרי הערך ביחד עם התכשיטים.
הגברת הזקנה, שהקיצה עם דמדומי הבוקר, דמתה לשמוע כעין שאון בחדר המשרתת למעלה, וכשקמה ויצאה אל אולם הבית, עמדה פה הקופה ריקה עם שיור של נר דולק על ידה.
השוער, שומר החצר, נעדר באותו לילה מן הבית וכן גם המשרתת מהקומה השניה, אשר בקשה כאילו לצאת ליומים לערי־השדה. הדלת החיצונית נמצאה בלתי נעולה, ונפתחה, כנראה, מלכתחילה על ידי אחד מבני הבית.
חנה־גיטל, מעל ספסל הנאשמים, הקשיבה מתוך מתיחות לכל הסיפור שפרטיו שמעה כבר מפי גברתה ביום האסרה.
כשהזכירו את שמה בפעם הראשונה, זקפה את פּניה לראות אם אמנם מאמינים השופטים בכל המסופר כאן, וכשהזכירו אותו בפעם השניה, הורידה את ראשה ונתנה את קולה בבכי.
בעצם מהלך המשפט עשתה זאת, בתוך האולם זעוּם הכתלים, אשר ענה בהד מוזר כנגדה.
האנשים המזוינים עמדו נבוכים משני עברי הספסל, מזה ומזה. בא שוטר בית־הדין ונגע בקלות, באצבעו, בקצה שרוול המוּלט שלה, אבל היא בכתה מר, בגב כפוף, מעוגל, כאמה שם בעירה, בשעה שגברו מצוּקותיה ונעשו קשות מנשוֹא.
איש במשקפים כהים קרב אליה ואמר כי הוא יהיה לה לפרקליט ומגן, אחר נקראה הרבנית ונשאלה אם נכון הוא, שהיא טילה פעם בליל קיץ עם הנערה המשרתת בסביבות עירתה.
– נכון – הודתה האשה, אשר נשבעה להגיד את האמת.
– ומתי היה הדבר?
– בשבת נחמו – אמרה.
כּרוֹקח שם באַפתיקה עשה האיש המליץ את חשבון הימים על פי הלוח, ונמצא כי היום השלשים ביוּלי הוא־הוא שבת נחמו. ואז דיבר עוד הפרקליט במשקפים הכהים, אדם נלבב, שהתמרמר התמרמרות אמת על העול שנעשה לנערה העניה, אשר לקחה לה פעם חופשה ליום כדי ללכת ולטפל באמה החולה.
הוא־הוא שבא גם אחר כך ביחד עם האחרים להוציא את האסירה מאחורי שׂבכת הברזל, ועמד והסתכל בנפול בת הסנדלר על צוארי הרבנית, האחת מתוך בכי והשניה, כשהיא צוחקת צחוק עליז, מתדבק, שנאחז עד מהרה בכל העומדים מסביב.
בעקב זעזועים גדולים כרוכות לפעמים, כידוע, תוצאות רבות ברכה (זכרו את מעינות המרפא שנתגלו אחרי רעידות האדמה). הרבנית, כשיצאה אחרי כל המוראות של אותו יום מבית המשפט, נמצאה בלב הכרך:
בתי מידות מאדמי גגות, חלונות־ראוה מזה ומזה, מרכבות המתרוצצות בלי שנשמע קולן ופנסים שהם קבועים במרומים, כלבנות, ושופעים אור רך, נוסך חלום.
אצל אחד הבנינים, הוא בית הפּוֹליאקים, פּרשה ממנה לרגע חנה־גיטל ורצה לבשר את דבר שחרורה בבית המבשלות שבקומה העליונה, והרבנית, עד שחכתה לה, נשאה את מבטה אל החלונות, ושערה בדמות, שרפרפה שם מאחורי הוילאות, גברת צעירה, אשר נקודה שחורה בגודל גרגר הפרג מאפילה בחן על לחיה.
על יד מגרשי העיר ראו אחר כך השתים את העריסות המסתובבות באויר מאליהן, ושתו באחת הסוכות מי סודה תוססים, ונתונות עוד לרושם של אלה, מתוך המיה תמוהה בלב, יצאו ונפטרו זו מזו באין אומר לפני בית המלון הכמילובקאי.
פה שאלה הרבנית לרחוב הוילנאי, ירדה שמה בפּסיעות מהססות, ועד מהרה הגיעה לחנות של מיני סדקית, וכל כמה שהיה זעום בחלון האור, הבחינה מיד את היופי האמתי שהיה מונח שם בדמות של נעלים מרוקמות. מבין המון החפצים המאובקים האירו כנגדה כקשת מבין עננים, וככה אמנם עמדה לפניהן, בסבר של אדיקות על פניה, כמו לפני הקשת בשעה שמתכונים לברך עליה.
אחר כך באה החנותה ונתנה את כסף מחירן ועמדה והביטה ברחשי תודה אל האיש אשר השיב מעליהן בפיו את האבק לפני חבשוֹ אותן בקופסת הקרטון.
בלילה ההוא לנה עוד באכסניה, ולמחרת בבוקר קנתה לה לחמנית סוֹלת וחתיכת נקניק ורשאי, באה לקרון הרכבת ויצאה עד מהרה לדרך.
שוב ישבה מצומצמת על יד החלון והביטה אל מרחקי הארץ ההולכים ומפליגים לפניה, אבל הפעם בלי כל נהיה, או עצב בלב, ככל אלה אשר נתגשמו שאיפותיהם ותאות נפשם ניתנה להם.
ודודתי – נתגשמו לה שאיפותיה. היא הלכה ושבה ממסעה, ובתבה שעל ידה, גדולה ככף רגל איש, מונח ומקופל היה זה, שהיה ראש מאוייה, משאת נפשה מאז.
‘דבר גדול’, תאמרו, ‘זוג של נעלי בית’. אולם מכל נדודינו אנו בעולם ואחרי כל חפּוּשינו בו, מי מאתנו יתפאר שיצא פעם ממנו ברכוש גדול יותר?
-
במקור נכתב בטעות כך: “אכילו” – הערת פרויקט בן־יהודה. ↩
חלומות
מאתדבורה בארון
בעירתי התישבה לפני שנים משפחה אשר משכה מאד את עיני בני המקום במנהגי חייה, מנהגי כרכים.
האיש – קבלן היה ושמו רחלין – הפליא כבר בשבת הראשונה את האנשים, בטליתו “האריסטוקרטית”, שבה התעטף בבית התפלה, מין סודר צר בעצם, ובסדור התפלות המונח לפניו שבו תרגום לועזי.
הבית אשר קנה, על יד סמטת הנוצרים, קבל מיד צורה חדשה, בהצבעו לכל מלא קומתו בצבע אפור, כשמעשנתו – שפלה ומעוטת דמות כל ימיה – הוקפה רבוע של לבנים עם כרכוב בקצה שפתה ממעל.
והנה נחרשה יום אחד הרחבה שעל יד הבית וסודרה ערוגות עם שבילים ביניהן, וגדר לא־גבוהה הוקמה מסביב, צבועה באותו צבע אפור, וריוח מתאים לה בין יתד ליתד.
על אותה גדר נתלה לפעמים, בשעת הבוקר מרבד והמשרתת זוסיה, נכרית שבאה אף היא ממרחקים, חבטה אותו במקל, בהפחידה בכך את יוני השכנים, שנראו אז כשהן מסתובבות סיבובי בהלה בתוך זהרי השמש.
היה אתם גם כלב ענק, דז’ון, טוב מזג, שלא נבח כמעט, ואמרו השכנים כי זה יש שם בשבילו חדר ומטה, כאילו היה יצור אנושי.
אולם הנפלאה מכל היתה הבת עולת־הימים, זו אשר בראשית בואה, בסוף ימי האביב, חבשה עוד לראשה את כובע הגימנזיסטים שלה.
רכה וזקופה ולא שזופה משמש – אחרי בנות־המקום הקהות, תפלות־התלבושת, היתה לנו, בני גיל האחת־עשרה, כתמר זו שב’אהבת ציון' אחרי האמהות ונשי הקדם שבכתבי הקודש.
שמלת הקיץ שלה, הנקיה מכל קשוט, נקשרה למטה ממתניה בסרט מין קשר רופף, שלא ניתן לשום נערה לעשות לאצילות כמוהו, ובצאתה מתחת לשמשיתה במשעול הגנים, בצמתה הבלונדית הצונחת לה מאחוריה צניחת חורין, ללא עניבה או מסרק – דפק הלב בלי משום מתוך צפיה כי הנה יגלה וילוה אליה ‘עלם נחמד’ ‘לבוש מחלצות’, אשר יהיה, כאמנון שבספר הקריאה ‘לדוד לבבה’.
והדבר הזה בא ונהיה.
ביחד עם אבי המשפחה, הקבלן, הופיע פעם מכרכי הדרום עלם בלונדי אשר הרביד לצווארו קשור באותו הרפיון המקסים כחגורת המשי שבשמלת הנערה.
עם בן הרוקח ופקיד הפוסטה שבקרוהו דבר לועזית וברדתו אתם אל הנהר להתרחץ, נשא את המגבת דרך הרחוב בהפקרות על שכמו, כמוהם, אולם בבית התפלה בשבת היה כבוש ומלא חרדת קודש, ואת ברכות ה’מפטיר' שבו כּוּבּד קרא בהטעמה ובקול צלול ועגום שהרעיד על כל לב. אפילו הגבאי הנזעם בא אחר־כך לברכו בברכת השבת, והרבנית בעזרה למעלה, בת כרכים לשעבר אף היא, נעגמו פניה, כי העלה זה על לבה – אמרה – את זכר אחיה התועה ערירי אי שם במרחקים.
דרך סדקי הגדר אפשר היה לראות מעתה עם ערוב היום את בני הזוג, כשהם יושבים ביחידות על הספסל בגנה ומשוחחים, או קוראים. מאחורי הספסל פרשו עליהם ענפיהם העצים שאותם שתלה בראשית בואה האֵם, ובערוגות מנגד הצהיבו הפרחים, וקיסוס עדין רעד על גבי הגדר, זו אשר על אחת מיתידותיה נתלה, הפוך על פיו ומתגון באור השקיעה, משפך ההשקאה.
מזמן לזמן, בצאת העלם למסעיו, עמד הספסל בגנה ריק. ואז גם לא טואטאו השבילים, ועלים צהובים התגוללו בהם פה ושם. גם המשרתת זוסיה לא טופפה עוד יחפה על פני העשב כדי להביא תה או פירות מן הבית, ובפתח הסוכה, על יד השער, רבץ הכלב, דז’ון, עגום, ושערו לא שלא סורק היה מרושל עתה ונופל.
פעם, עם שעת השקיעה, ראינו את הנערה מתהלכת בשביל שליד הספסל נוגעת עד הלב בחורונה. מי שהוא בסמטה התחיל לנגן אותה שעה נוגות בהרמוניקה, ואז נעמדה פתאם, הביטה כה וכה לראות אם אין איש, ובהוציאה מטפחתה, כבשה בה פניה.
את תמר בת ידידיה מעיר ציון דמינו אז לראות לפנינו בגעגועיה על ‘ידיד נפשה’ שיצא והלך.
והנה האם – בת כרכים בהליכותיה, והיא כבתה: יפת קומה ושערה אף הוא בלונדי וכבד צמות. ההבדל בין שתיהן היה רק זה שהאחת – הבת – נראתה כשרויה באור שמש והשניה – בצל. כאילו מתחת לשמים מעוננים התהלכה תמיד.
היא אשר השקתה את צמחי הגינה. לבשה לשם כך שמלת בד פשוטה וסינר עבודה, מה שהבליט את עדנת פניה והברק הנאצל של עגילי היהלומים שבאזניה.
את העצים, ששתלה לדברי זוסיה על שם בתה ובנה הנמצא במרחקים, טפחה בשקידה, אבל משגדלו והתחילו מתנשבים ברוח, באה חרדה ללבה.
איזו סיוטים מבעיתים אותה בלילות – אמרה יום אחד לזוסיה. ופעם, בשעת סערה, יצאה וקשרה את העצים בחבלים.
פעם אחרת היה זה אשר היא, בהקיצה בלילה, דמתה לשמוע שאון בגן. כאילו גזר שם מי עץ במשור, והיא הלכה וקראה לכלב. זוסיה היא שספרה זאת למחרת בחנות המכולת.
– כלום אינך שומע? – שאלה אותו.
זה קם ויצא וחפש ותר, הריח את העצים וצלליהם – בליל ירח קרה זה – ולבסוף בא וישב לרגלי גברתו שצנחה בבלבול חושיה על הספסל. עוד שומעת היא את קול הנסירה – אמרה.
בוקר אחד, כשבאה כמנהגה אל המטבח ונראתה כנפעמה מאד, יעצה לה עוזרתה – היא, רבת הנסיון, ששרתה פעם בבית יהודים שומרי מצוה – שתלך לבקש פתרון לחלומותיה אצל הרב.
– קומי ולכי אליו, כי לטוב יפתור – אמרה, והיא גם הושיטה לה סודר לכסות את שערה, וזו, בכובד רוחה, באה לבית הקהל, שהוא ביתנו, סחה לרב את אשר אתה, והוא אמנם לטוב פתר. ומאז, בכל פעם שראתה חלום רע, באה הנה לבקש פתרונים. בתחילת הבוקר הופיעה על פי רוב, נכנסה עם הרב לחדר צדדי וספרה את החלום, ואני, בלתי נראית באחת הפינות, מקשיבה לו.
איזו חזיונות לילה משונים היו אלה. כאילו שיניה נשרו לה פתאם מהפה. התקרה בביתה התמוטטה, או שהיא נכנסה לבנין דרך פתח רחב ובבואה לצאת והנה דלת צרה לפניה.
פעם ראתה את הנרות שבפמוטי הפסנתר, כשהם דולקים באור היום על הארץ ונשים מסמטת ה’הקדש' מרשרשות על ידם בבד חדש.
הרב בחכמתו שאלה אם לא חשה בימים אלה בשיניה ואם לא עסקה בתפירת בגד חדש, ולבסוף פתר הכל לטובה.
– תדליקי נרות בבית התפילה – אמר. ובעוד זמן מה נראתה בסמטה זוסיה, כשהיא נושאת חבילת נרות לבית התפילה.
בתוך כך הופיע לפעמים, בלתי צפוי, העלם. ובבית שם קמה עם זה תנועת חיים. בן הרוקח ופקיד הפוסטה התחילו לבקר פה שוב, ובצדי החצר נראה העלם – מלבב בחולצתו הביתית – כשהוא מעשן אתם סיגריות, בהשמיעו מתוך כך כעכוע תינוקי מאי רגילות.
התגרית מהגיא, זלטה, הביאה שמה בימים כאלה את מיטב ירקותיה, והיא שידעה לספר על כל מה שרואים במטבח ובחצר:
הכירה שמסיקים אותה מבפנים ומבשלים עליה מבחוץ והמים ש’מושכים' אותם מן הקיר.
את תבשיליהם התקינו, לדבריה, לא לפי טעמנו אנו, הרבו בפטרוסיליה ותבלין אחרים. פעם ראתה שם חביצה שמראה שלג לה, ופעם אחרת – פשטידה חומה, שהיא עשויה בצורת דוב.
באחד מהימים ההם הלכה חברתי גיטל בשליחות אחותה להביא לשם איזה ספר, ובקשה אותי להתלוות אליה. וכך הנה באנו אל החצר פנימה, וגם הובאנו אל הטרקלין והושבנו על כסאות רפודי פלוסין. חברתי, שכבר בקרה פה לפני כן, ישבה שות נפש במקומה, אולם אני הייתי כחולמת:
זהב הטפטין על הקירות, שקיפות הוילונות האוריריים, והשטיחים, אשר בכל מקום שנפלה עליהם בהרת שמש, נראו פרחיהם כמלבלבים. ועל כולם – אדיבותן של שתי הנשים, האחת נוהרת עכשיו, עם בוא העלם, שמשית, והשניה אף היא מלאה סבר טוב, אם כי מעוננה וכעין חרדת צפיה בפניה.
לפני החלונות עבר בזמן שבתי פה קרון גדוש שחת (ימי קציר היו אז), והנה, כשבתוך האפלולית שנתהותה על ידי כך, נתבלט לובן הנרות שבפמוטי הפסנתר, החשיכה היא כולה, ואף אני נרעד בי לבי, כי זכרתי את חלומה.
את הבת ראיתי כעבור כמה ימים כשהיא מהלכת בדרך שמאחורי שכונת הנוצרים והילוכה לא הילוך של טיול היה. חתנה עבר פה יום לפני כן בדרכו לתחנת־הרכבת והנה הלכה היא עתה באותו הכוון.
כבר עברה את מעברת הנהר וירדה אל האפר אשר שם רועים אכרי קמינקה ידועי הרשע את עדריהם ועדיין היתה מפליגה והולכת.
‘אילו היה לפחות הכלב אתה’ – חרד בי לבי, וברגע זה יצאה זומה, אף היא נחרדה, ופנתה ללכת אחריה הלוך וקרוא לה בשמה והכלב – בעקבותיה, והונח לי.
בסוף הקיץ התחילו לבסוף ההכנות לחתונת בני־הזוג ולאיזה זמן כאילו סר שם הענן מעל הבית.
בא ממרחקים הבן, בחור מדות, רחב כתפים, שהיה שר תמיד ושורק, או מזמזם במפוחית שנשתמרה מימי ילדותו, ולא זז מאמו עד שהביאה לידי צחוק.
הוא אשר הסיר את החבלים מעל העצים, ואלה, שנראו ככבולים כל הימים, כאילו נשמו עתה לרוחה והתחילו מתנועעים שוב לרוח.
על המרפסת האחורנית ישבה עתה בקביעות התופרת הכרכית והפכה בבדים, מהם כבדים וחמורי־צבע ומהם בהירים וקלים כענני בוקר. ויום אחד בא אי מזה טבח והביא אתו אגנות נחושת וסירי נחושת, והוא, כשלבש אחר כך בגדי בד עם מצנפת על ראשו, נראה כמכהן בעמדו לנתח את הבשר לנתחים, או כשהכה בקופיץ ארך הלהב בקלחת, או בסיר על הכירים.
כבר היו בני המקום באים אז להסתכל בנעשה שם. סחור סחור, על יד החלונות התהלכו, וביום החופה, בערב, כשהשער והדלתות נפתחו, באו גם פנימה. צבאו ברובם על האולם, במקום שהנשים האורחות, מופלאות תלבושת, נראו כמרחפות באויר ברקודן.
גדל פה הדוחק ביחוד כאשר הנערה־הכלה יצאה לרקוד עם אחיה. היא בשמלת כלולותיה והוא בבגדי סטודנטים, והאם מן הצד מביטה אליהם.
‘היא קורנת מנחת’ – אמרו האנשים, אבל לי אני, שידעתי את סיוטיה, נראתה כשרויה באור חרדות. כאחד המואר באור הברק ראיתיה, כשהיא מצפה להלם הרעם. וכן גם היתה בעיני ביום המחרת, בשעת הפרידה, כשבני המשפחה והאורחים באו לשבת בקרונות היוצאים לתחנת־הרכבת, מהם – במעילי גשם, כי היו השמים מעוננים אותה שעה.
זכור היה אחר כך לרבים אותו רגע אחרון, כאשר הקרון עם בני המשפחה זז, כשנדמה שלא הוא כי אם האשה העומדת על ידו היא שנעקרה ממקומה.
עוד היתה הבת הופכת הנה פעם בפעם את פניה עד שהקרון בא לחורשת הארנים, ורק קצה סודר נתהבהב שם בלובן אימים מתחת לעננים, ועם זה הרעים הרעם ונתרגשה ובאה הסופה אשר האשה בניחושי לבה צפתה אותה.
זוסיה ספרה אחר כך שהיא, גברתה, בעיפותה נרדמה בתחילת הלילה והקיצה רק בשעת הבוקר, כשהכלב התפרץ פתאום בקול יללה. וכאשר היא, העוזרת, יצאה החוצה, מצאה כבר ליד השער את האיש השליח שבא מהתחנה עם הבשורה.
בסמטת בית הכנסת נודע באותה שעה עצמה דבר־האסון על ידי בעלי העגלה ששבו בלילה מן התחנה. רכבת הנוסעים היא שירדה אמש מעל הפסים ובה נהרגה הכלה הבת.
אחד מהם, שלום רפאלס, היה בעצמו במקום התאונה, והוא מסר פה עכשיו את הפרטים כך, שהשומעים מדמים היו לראות בעיניהם את הרכבת השבורה, כפי שהיא רובצת שם עשנה לבין השדות, ואת בני השמפחה המתרוצצים מסביבה.
– ואת קומי לכי לביתך, בבוא רגליך העירה ומת הילד – עבר אותי מורא חזונו של הנביא משילה, בזכרי את חלומותיה של האשה.
ראיתי אותה אחר כך באולם ליד גופת הבת. נשים מסימטת ה’הקדש' רשרשו פה בבד חדש ליד נרות דולקים לאור היום. והיא, מרחבת עינים, הביטה אליהם דוממה, בלי להניד עפעף.
האב, אמרו, להפך, בכה בלי הפוגות בפרוזדור הריק ישב על איזה שרפרף כילד עזוב, ואי אפשר היה אפילו להגיד לו איזה מלת נחמה, כי הלא הוא, בן המרחקים הזה, לועזית דבר.
מי שהוא הגיש לו את כובעו, כדי שלא ישב גלוי־ראש בשעה כזאת, והוא קבל אותו בתנועה של הכרת טובה. אחר כך בשעת המנחה, לאחר הקבורה, הראו לו בסדורו מכורך השן את התפלה הדרושה.
אנחה אחת, כללית, עברה את האולם כאשר החתן־הבעל עמד ליד ה’תבה' לקרוא את ‘הקדיש’.
אנחנו, הילדים, אשר הכניסה פנימה היתה אסורה לנו, ראינו אותו כבר עם שעת ערב, כשיצא להתהלך בשביל שליד הספסל. כושל עם כל צעד בערדליו הגדולים, עם ה’קריעה' הנתלית בבגד החתנים על לבו – כנערה אז בגעגועיה הביט כה וכה להוכח אם אין רואה ואחר הוציא את מטפחתו וכבש בה את פניו.
לו ביגונו אי אפשר היה למצוא שום דוגמה בספר הקריאה.
דרך קוצים
מאתדבורה בארון
בהיותה בת שלוש שנים מתה עליה אמה ואל הבית הובאה אשה אחרת, זרה.
הדודה יוכבד באה אז, הושיבה אותה, את מוּשה הקטנה, על ברכיה, ובכתה.
– עכשו, הנה רק עכשו – אמרה – נתיתמת.
אחר הוּצאה יום אחד מן הבית תמונתה הגדולה של האֵם, כשפניה היפים מהבהבים בחורוֹן מבעית, ובחדרים התחיל מהדד קולם הצורם של ‘האדמוניים’, בני משפחתה של האחרת.
אנשים נזעמים היו אלה, אדומי שער כקרובתם, ועיניהם – מבט עוקץ להן, חד.
אליה, אל הילדה, אם הביטו והזדקר זה כחודה של המחט, והיא, כדי שלא להפגע בו, הסתלקה ובאה לחדרה, במקום שיכלה לסדר לה חוג משפחה שלה מבובותיה הישנות, או לשחק בסוסי העץ אשר הביטו אליה בעינים טובות, מסבירות.
היה עוד לפניה המטבח עם המבשלת הזקנה חיה־רישה, והחצר עם הנדנדה והאגוזות שבקצה.
בקיץ ישבה פה על הספסל מתחת לעצים וחרזה לה מחרוזות מאגוזי הבוסר, בשווֹתה להן בדמיונה את הברק של הפנינים, או שהסתכלה ברשת־הצל הפרושה לרגליה וצדה במבטה את זיהורי האור המרצדים בתוכה.
במורד, מאחורי דיר העצים, גבל את חצרם גנו של השכן בנימין ליבּ. מפני הורדים יקרי־המציאות שגדלו בו היתה הכניסה שמה לילדים אסורה, אבל הנער נחום, אם הוא נמצא לבדו, פעמים שהכניס אותה.
על זרועותיו העביר אותה את השביל שבין המשֹוּכוֹת, כדי שלא תסרט בצמחים הדוקרניים, ונתן לה להתהלך בין ערוגות הירק ושיחי הורדים עד אשר שמע כי מי שהוא מבני הבית בא, שאז הוציאה, והיא, בהתישבה ליד הגדר, הביטה מבעד לסדקים אל הנעשה שם בפנים.
ככה עברו עליה הימים בילדותה.
הדודה יוֹכבד, אחות האם, התגנבה ובאה פעם בשבוע לחדרה. היא חיטטה בין שערותיה לראות אם חפפו את ראשה, הציצה לתוך אזניה, ואחרי אשר בדקה עוד את הלבנים בארון יצאה והלכה דרך המבוֹא האחורני.
לשעה אחת ביום בא מורה ללמדה קריאה וכתיבה. אחד מן ‘האדמוניים’ היה והביט אליה בעינים עוקצות, אבל להבין בספר לימד אותה.
ביום מלאות לה שלוש־עשרה שנים שלחה לה הדודה יוכבד אחד מספרי האם שהיו שמורים אצלה בארגז. פרשת חייו של האיש רוֹבּינסוֹן היתה זאת. המבשלת חיה־רישה, עם גמר העבודה בערב, הכניסה אליה את עששית המטבח, ולא ארכו השעות והחדר הקטן נתמלא המיה של דכיי ים עם ניחוֹח דק של יערות עד.
אחרי כל הטלטולים עם הלבטים הקשים בא, לבסוף, האיש אל האי המבורך. כובּש בין אילני הבראשית שביל ראשון והוקמה סוכת השלום.
לא קול נוגשֹים, ונזיפות ותוכחות מוסר, כי אם רק אושה של עצי סיכּים ופעיה רכה של גדי, הצועד אחריך בטוחות, באמון. המבשלת הזקנה, כשנכנסה הנה בבוקר, מצאה את הנערה מוטלת במטתה בבגדיה, והיא מהרה להעירה לפני שיוכל מי מבני הבית להרגיש בכך, אז לקחה מעל השולחן את הספר רק כדי להסתכל בתמונותיו – ושכחה את כל אשר מסביבה.
האם הנזעמה, הילדה האדמונית זיזי, שנולדה פה, והחדרים על כל המונם נתרחקו ונמצאו אי־שם מאחורי מרחבי ים.
איזוֹ קרובות מעיר המחוז באו להתארח פה אצל האנשים אשר השעה שיחקה להם, ובשעת ארוחת־הצהרים לא הקפידו אם היא, הבת הבלתי אהובה, לא באה להסב אל השולחן, אשר המקום על ידו לא היה מרוּוח ביותר.
לפני שטיפת הכלים הכניסה חיה־רישה את חלקה שלה הנה, אל החדר, והיא לעסה את קציצת הבשר, גמעה את המרק וחתרה מתוך כך בספר הקריאה לסופם של הדברים, כשלבה יש בו כבר מן הצפיה המתוקה לכל אותם מאורעות תבל הצפונים בשבילה בארגז הספרים של הדודה – והנה נהפך פתאום אחורנית הגלגל בעסקי אביה הסוחר.
מכיר אחד שלו הוציא מידיו בערמה סכום כסף ונעלם בּן לילה מן המקום. סמוך לאותו זמן נשרפה בכפר אוּשה טחנתו, והיא לא מבוטחה באחריות, ולבסוף באו השטפונות והביאו כליה על הדוברות ששלח על פני הנהר למרחקים.
כמו בספינה זו שנפגעה ניסו בתחילה הקרובים פה לסתום את הפרצים, אבל כשנתגלה כי אלה הולכים ומתרחבים, מיהר כל אחד להציל את אשר לו.
הן סוף־סוף לא היו אלא אנשי מסחר קטנים, אשר מעט הכסף המזומן הוא אצלם נשמת הדברים, המשענת, אשר בלעדיה לא יתכן להם כל מעמד.
עוד נשארו לו, לאיש, כמה בתי־דירה בעיר המחוז, ואותם מכר, סילק לקרוביו את המגיע להם, ואחרי אשר התפשר עוד עם יתר הנושים, בא וישב בביתו. בשביל כלכלת בני המשפחה מכר פעם בפעם אחד מן החפצים שהובאו בזמנם מארצות־החוץ.
כמו לפנים במצרים היה זה אשר השנים הרעות אכלו את הטובות.
הרהיטים בתוך האולם נתערטלו מעט מעט מציפּוּייהם היקרים. מערכוֹת כלי הכסף והחרסינה נעלמו, אוֹמנתה של זיזי, וכן גם נערת הבית, פּוטרו, והנה הגיע גם תוֹרה של חיה־רישה.
האשה אדומת־השער סברה שכוחה אתה, וכי בתה החורגת תוכל אף היא לעזור על ידה בעבודת הבית.
המבשלת הזקנה, לאחר שקיבלה את שכרה, נשארה עוד כמה ימים כדי ללמד את מוּשה את מלאכת חליבת־הפרה.
היא גם ניפתה בשבילה חול לשפשוף הסירים והזהירה אותה על כל הסכינים והקוֹפיצים החדים, ולבסוף, בערב האחרון, קיפלה והקטינה לאור העששית את סינר הבד הרחב שלה, ואחרי אשר הלבישה את הנערה את בגד השרות הזה, הלכה ונשקה מתוך גישוש את כל המזוזות, משכה אליה את חניכתה ונשקה גם אותה את נשיקת הפרידה, והלכה לה כשהיא עטופה במטפחת המשבצות שלה, והנערה שנשארה פה לבדה הרימה את קצה הסינר ובכתה לתוכו בכי, אשר לא ידעה כמוהו לעצב ולנועם.
בזמן הראשון לא היתה העבודה קשה ביותר. את שנים־שלושת התבשילים לארוחת־הצהרים ידעה הנערה להתקין עוד מימי היותה מתהלכת פה, במטבח, עם הזקנה. אז היתה רק מסתכלת בבעבוּע השומן בתוך המחבת ומקשיבה להמית הסיר על הכירים. עכשיו הפכה בעצמה את קציצות הבשר ובחשה בכף את המרק, ובין חבישה לבחישה טאטאה את החדרים, בו בזמן שאמה חורגתה, עם המטלית ביד, הלכה אחריה והסירה מעל הרהיטים את האבק.
בשעת האכילה, בצהרים, הגישה היא, כמו חיה־רישה בזמנה, את התבשילים אל השולחן.
בתנועת כתף פתחה את הדלת, בשעה שנשאה את קערת־המרק המלאה, ועברה לא בלי חרדה את הדרך לשולחן האוכלים, בעוד אשר זיזי, אחותה החורגת, מביטה אליה ממקומה בסקרנות שיש בה מן הצפיה לאיד.
אחרי כן רחצה את הכלים על הספסל בחוץ וחלבה את הפרה מוּלקה, אשר קיבלה את פניה בגעית רצון בבואה אל הרפת. עד אשר היום החשיך הספיקה עוד לעמוד קצת על יד החלון, או בפתח השער, ולהסתכל בעוברים ושבים.
אבל הנה בא החורף עם קרחו ושלגיו. המים בשעת שטיפת הרצפות צרבו את הידים, התנורים עשנו, ואת העצים להסקה צריך היה להביא מן הדיר הרחוק שבירכתי החצר.
באמצע הדרך נתעלפו אצלה לפעמים זרועותיה, והיא אנוסה היתה להניח את המשא לפניה, על הארץ, צופה מתוך כך בחרדה אל החלון לראות אם אין מי מציץ משם ורואה אותה בחולשתה.
באמצע החורף חדלה הכובסת לקבל את הלבנים לכביסה, כי לא ניתן לה שכרה. והנה, כשסל הכבסים נתמלא, אמרה האם החורגת כי עליהן לגשת בעצמן אל העבודה. הוכנסו, איפוא, אל המטבח הכלים הדרושים, ואחרי אשר מי־האפר הותקנו, באה אמנם האשה וישבה אל גיגית הכובסים.1
אלא שלא עבר זמן רב וידיה הלבנות, המנוּמרות בבהרות קיץ, התאדמו, ואחת מאצבעותיה התחילה שותתת דם, אז קמה והלכה מתוך אנקת כאב, והנערה נשארה לבדה על גל הכבסים.
רק עם ערב לאור המנורה גמרה את שפשוף כלי הלבן הגדולים. בגיגיות, מן הצד, היו שרויים הבגדים הצבעוניים, אשר השהיה הארוכה במים אינה יפה להם, ומן החוץ צריך היה להכניס את וילאות התחרים עם המפות שהספיקו כבר להתיבש.
האיש רובינסון וכל הדומים לו נמצאו עתה אי־שם, הרחק, באהליהם השאננים. במטתה, לפני השינה, כשניסתה לקחת איזה ספר נשמט זה מידה תיכף. כמו התעלפות נפלה עליה עם השכיבה, וכשהקיצה נשמע כבר קול צעדיהם של שואבי המים בחוץ. מרעידה באה אל המטבח והדליקה מתוך גישוש את העששית. שנים־שלושה חסילי־בית ברחו בהלה מהשולחן. ובחלון מחוּסר התריסים השחיר גוש העלטה שבטרם בוקר. היא הפשילה את שרווליה ועמדה לדשן את התנור.
בתוך תוכה היא כמו קיוותה כי הנה תפתח מאחוריה הדלת והזקנה חיה־רישה תכנס עטופה במטבחת־המשבצות שלה.
כי מי אחר יכול היה לבוא אליה בשעה אשר כזאת? הדודה יוכבד שכבה חולת אסתמה במטתה, והמחשבה בלבד כי היתה בת אחותה לשפחה הביאה עליה התקפות חנק, ואביה – זה, מאז באה הנה האשה הזרה, לא ראה אותה. מבטו המפוזר רק תעה לפעמים מסביבה, אבל בה לא נתקל.
יום אחר נמכרה הפרה מולקה שעמדה ‘עצוּרה’ ברפת. מבעד לחלון ראתה אותה מוּשה מובלת על־ידי זרים, והיא יצאה אליה בחולצתה הדקה לתוך הצנה.
הבהמה מדולדלת החורף נשאה אליה עין גדולה, שטופת דמע וגעתה געית עצב – ואז נפנפה לה בידה, כדרך שעושים למישהו קרוב בשעת פרידה, ומיהרה לשוב לעבודתה.
כבר קרבו ימי הפסח לבוא, והחדרים העזובים מימי החורף זקוקים היו לניקוי יסודי, ומי פה בבית חוץ ממנה, יכול היה לטפס ולעלות לאדני החלונות ולהגיע במטלית הרחיצה עד לאשנב שבמרומי הדלת?
לא היה כלל צורך ללמדה, או לזרזה. כבנות הפרבר השכירות הפכה ורחצה כל כלי מבפנים ומבחוץ, שפשפה את רצפת העץ בחול ובסבון, ואת המים לשטיפה הביאה בעצמה מן הבאר.
השערות נשמטו וירדו לה על פניה המשולהבים, אז סילקה אותן בתנועת ראש, ואת צמתה, לבל תפריע, כּרכה בעיגול מסביב לקדקדה.
תוך כדי טיאטוּא המים, בשלולית שנקותה לרגליה, נבהלה פעם לראות את פני אמה מציצים אליה ממעמקים, אבל מיד הבינה כי רק הצמה שעל ראשה – צורת תסרקתה של האם – היא המשווה לה את הדמות הזאת, והיא התנערה מגל השכוֹל אשר הציף אותה.
היה עוד לפניה הפרוזדור הקר עם מדרגות המרתף, והמזוה בחוץ. ובמטבח עמדו כבר מוכנים לרחיצה כלי הפסח, קערות עם סירים ועריבות עץ.
כדי שלא לערבבם בכלי החמץ, נשאה אותם אל הבאר שבקצה החצר, שקעה מתוך כך לרגעים בתוך הבוץ הצונן, כשאת אצבעותיה הנקשוֹת היא נושאת פעם בפעם לפיה ונושפת עליהן, לחממן.
בשעת צחצוח איזו כלי־נחושת פעם, הציץ פה אליה מבעד לסדקי הגדר נחום, בנו של השכן, זה אשר ישב עכשו בקביעות בעיר המחוז ושבא, כנראה, הביתה לימי החג. קרוב עמד פה, ומבטו כה חם היה ומלטף עד שהיא, ברגע הראשון, אמרה לגשת אליו, אבל חזרה בה מיד, ובאספה בחפזון את הכלים נפנתה והלכה מתוך הקשחת לב. אפילו אל השמים, שגבהוּ עכשו והכחילו, לא הביטה ולא לעצי הגן אשר העלו כבר פקעים – מעוצר כעס ומעבודה קשה.
בסוף השנה השלישית, הרעה, ניסה הסוחר הירוד שוב את כוחו בעסק העצים. ביחד עם אחד משותפיו לשעבר פתח חצר למעשי יער, והפעם עשה והצליח.
בכפר קמינקה בנו בעת ההיא כנסיה, ואת העצים לסיפון לקחו אצלו. הגרפית מקוּכטיץ, שעשו אצלה תיקונים בארמון, הזמינה אף היא פה את כל החומר הדרוש, וליד תחנת הרכבת עמדו להקים כמה מחסנים, והיה גם שם צורך במעשי־עץ.
מקץ שנה היה מצבו של האיש כך שהוא יכול היה להוציא מידי המלוה את כל החפצים העבוּטים. במקום מוּלקה, העצורה, קנו פרה אחרת, שופעת חלב, והאשה האדמונית, כשיצאה בשבת לככר־הטיולים, נראו שוב עגילי־היהלום באזניה.
אז אמרה הדודה יוכבד:
– עכשיו הזמן להוציא מידיהם את מוּשה בת אחותי.
רופא אחד מעיר המחוז נתן לה מין סם שהוא עשוי להפסיק כל התקפת חנק. והיא לא חששה, איפוא, לתנועות חזקות, אלא שטרם ידעה איך לגשת אל הדבר, והנה הוגד לה, כי בנימין ליבּ, בן־המיצר של מי שהיה גיסה, שב נחוּם בנו מעיר המחוז והוא רוצה בבת־אחותה.
עלם חסון היה זה ומיושב בדעתו, והוא גם מושלם באומנות הצלמים שלמד בעיר המחוז, אלא שאביו הסוחר בן תחרוּת היה ל’אדמוניים', וחששו שהללו יפריעו.
כדי להמנע, איפוא, מסיבוכים, החליטה האשה כי את קרובתה יש להרחיק לאיזה זמן מהעירה.
מבגדי האם המנוּחה עשתה בשבילה שמלת־קפלים ומעיל קצר, כזה שתלבשנה הנערות, וביום השוק, כשקרובה, המוֹכסן מזבּליץ בא – הלך ולקח, לפי הוראתה, את הנערה על מנת לארחה כמה ימים בביתו.
במבואי־העיר מסרה להם הדודה את חבילת־הבגדים וגם זוג של נעלי־שֹרוך חדשות, וכעבור יומים נסעה כבר היא עצמה דרך היער המוביל לזבּליץ עם העלם המדובר לצדה – חשה כל הזמן בחזה רגש של הרוחה מריח־הארנים המחלים ומשיחת בן־לויתה, אשר עם כל פרסה נוספת נתגלו בו יותר טוב־טעם ורוחב־דעת.
בשביל המוֹכסנית קרובתה, שידעה אותה כאשה צרת־עין, הביאה מן הבית עוגת־דבש ומחרוזת של כעכי־ביצים, באופן שזו לא היה לה עוד צורך להגיש מיני מאפה משלה אל השולחן, ואחרי משתה־התה שלחה את בני־הזוג אל היער, הקשיבה פה בסבלנות במשך שעה ארוכה לשפך שיחה של קרובתה קשת־הרוח, וכשהשנים שבו, לא היה לה עוד צורך לשאול את הנערה לדעתה.
על פי האודם שנתפשט בלחייה ידעה זאת, על פי זה איך שנעגם מבטה כשבא האורח להפטר ממנה בברכת־הפרידה.
בעירה אחת קרובה נתפנה בעת ההיא מקומו של הצלם, והיא יעצה, איפוא, את העלם שהוא יתן את דעתו לכך, והיא עצמה, כשבעלה, ה’נאמן' מחות קוּכטיץ, בא – שלחה אותו על גיסה לשעבר לשאול מה הוא סכום הנדוניה שהוא פוסק לנערה.
הן הוא לא יכול להתרעם על זה שבתו הולכת למצוא מנוחה בבית איש אשר הוא מצוין במדותיו ושיש גם בידו אומנות המבטיחה לה חיי־רוחה.
אמנם בביתו גדול היה אז הרוגז על מעשה חיתון זה באנשים שהם שֹנואים מאז ומתמיד על ‘האדמוניים’.
האשה הנזעמה לא רצתה עוד להאמין כי אכן הלכה ממנה בתה חורגתה ללא שוב.
הנערות השכירות רק בזבזו לה את הנפט ואת השומן, לא ידעו מעולם לקבוע את מדת התבלין בתבשילים, ואת המיחם הגישו תמיד אל השולחן כשהוא מפוחם ומעלה עשן.
קשה היה לה גם להבין היאך יכול היה איש־היער הכשר הזה – המוכסן – להעמיד פנים של תם, בזמן שבלבו ידע כי לגנוב את הנערה מביתה בא.
בעלה חלש האופי, כשדבריה חזקו עליו מאד, עמד והתלבש בבגדי־הדרך ויצא לעיר המחוז, כאילו בכדי לסדר שם איזו עסקי־מסחר.
והדודה יוכבד – כבר היה מוכן בעת ההיא בביתה חלק גדול מבגדי־המוֹהר של הנערה.
משמלותיה של האם המנוחה נעשו רובם, אלה אשר בזמנן נתפרו אף הן פה בבית; והואיל והמודה בגלגוליה הגיעה עכשו שוב לאותו אופן הגזרה, לא היו זקוקות אלא לתקונים קלים, אשר היא, הדודה, עשתה אותם בעצמה. מתוך כך התאמצה כל הזמן להבליג על רגשות התוּגה שנעורו למראיהן בלבה ושהיו עלולים להזיק לה.
כדי שלא להביא במבוכה את קרובתה המוֹכסנית, אשר בביתה נערכה החתונה, הכינה את כל המאכלים הדרושים אצלה בבית. והביאה אותם ביחד עם ארגזי המוֹהר לבית־היער, ופה, עד שהקהל התאסף, הספיקה עוד לערוך את השולחנות, עזרה לכלה להתלבש בבגדי כלולותיה והכניסה אותה מתוך המית לב כּבוּשה לחופה, ואחר כך, כזו באה להתישב בעגלה, הניחה את ראשה על זה שלה ובכתה בכי חם, מתוך לב פתוח, מבלי לחשוש עוד לשום דבר.
לעירה כמילוֹבקה הובאה הנערה, לבית־עצים קטן, אשר בו התהלכה בזמן הראשון כחולמת.
עוד לא נדם באזניה קול המונו של בית אמה־חורגתה, גערות הזעם שמסביבה וקריאות הבוז, והנה באה לנוה שאנן, אשר רק נוחוּת ונועם יסובבוה בו ודרישת טוב.
כעין תהיה העירה בה נעימת השידול שבקולו של נחום לטיפת־ידו, אשר שפעו ממנה גם רוך וגם אומץ. ממבטו, כשנמצא במחיצתה, נמשך אליה קו של אור, שהיה מתקצר ומתארך לפי מדת הריוח שביניהם, ואשר היא, מטופחת הקור, התעדנה בו כמו בקרני שמש.
לפנים, בילדותה, נהתה אחרי המבשלת חיה־רישה מפני שזו הראתה לה פנים מסבירות. אפילו על מוּלקה, הפרה הטובה, התרפקה בצמאונה לטיפת אהבה – והנה שתתה עתה מן הכוס המלאה.
בסוף הקיץ, במלאות שנה לחתונת בני הזוג, נולד להם בן.
הדודה יוכבד הבטיחה לבוא לעת הזאת, אבל נתאחרה מפני איזו סיבה, וּמוּשה היתה נתונה, איפוא, להשגחתה של המשרתת בלבד. לא היה לה גם צורך בטיפול מיוחד, מאחר שהיא היתה כבריאה לכל דבר, אכלה מכל מה שאכלו האחרים, וביום השלישי ישבה ישיבת הסבה במטתה והתעסקה במלאכת־יד.
מפני שבצלמניה רבו באותו יום המבקרים, יכול היה נחום להציץ אליה רק ברגעי הפנאי. מאושר וחרד – קו האור הנמשך מעיניו הפציע ונחלק עתה, בנגעו גם בתינוק המוטל על ידה.
עוד תמוה היה בעיניהם היצור הרך, אשר בו נתאחדו באהבתם, ושקלסתר פני שניהם נשקף להם מפניו הזעירים, המופלאים.
עם ערוב היום הובאה מבית־הנגר עריסתו – המשכב הראשון שלו, ומוּשה, לאחר שהשכיבה אותו, נדנדה אותו נדנוד קל, מהלך תרדמה, נרדמה היא עצמה מתוך כך וישנה, ככל אשר זכרה אחר כך, שינה כבדת סיוט.
תועה היתה כאילו בתוך יער עבות, אשר רק עם דמדומי הבוקר עלה בידה להחלץ ממנו, ואז ראתה לפניה שביל עם שיחי ורדים מזה ומזה, הבינה כי זאת היא ‘הדרך הסוגה בשושנים’, אשר עליה דוּבּר במכתב־הברכה שנתקבל ביום חתונתה, והיא ביקשה לצעוד בה, והנה נשתתקו רגליה, ומפני שידעה, כי ככה יקרה לפעמים בחלום, התאמצה והקיצה, והנה היו רגליה מאובנות. כמו לפני כן, ליד השביל, היה מסביב אור מדומדם, ונחום, מלובש כבר בבגדיו, עמד על ידה, ואז אמרה לו, ראתה איך שידו הנתונה על דופן המטרה רעדה, ואף היא תקף אותה רעד קשה, מסמר, שלא הרפה עוד ממנה.
כמו מבעד לערפל שמעה איך שזוסיה, המשרתת, נשלחה בחפזון אל הרופא, ואיך שנחום התפלץ בשמעו כי לא נמצא זה בביתו. התינוק הקיץ בעריסתו בקול בכי, ובמבוא־הצלמניה, בחוץ, התדפק מי על הדלת מבלי להיענות, והנה התעכבה עגלה ליד הבית: הדודה יוכבד באה.
היא, לשמע זה שקרה, רק נשמה כמה פעמים עמוקות, כדי להכין לה מעט אויר, והתאוששה מיד.
את בעל־העגלה שלחה עם מכתב אל הרופא הנודע מעיר־המחוז, להזמינו, ואת נחום ביקשה להוציא את העריסה אל החדר השני, ועמדה להתקין בשביל הילד משקה חם.
כל כך בטוחה היתה כי האיש הנערץ יביא מרפא לקרובתה, עד כי צותה על המשרתת לגשת לניקוי החדרים, ועמדה היא עצמה לטפל בהכנות ליום הברית.
וזה בא וניגש אמנם תיכף לבדיקת החולה. מרוכז היה, רב קשב ומלא רצון טוב, אבל להועיל לא יכול. מנעימת־הרחמים שבקולו שמעה זאת מוּשה, מן השתיקה שנשתררה שם, בחדר השני, לאחר שהוא נפטר והלך.
הדרך שהראתה בחלומה, דרך חייה היתה, והיא ירטה לנגדה כשאך באה להציג את רגלה בה.
הוזמן עוד הרופא המקומי, הזקן, והחובש מהעירה הסמוכה. הדודה יוכבד, לאחר שעשתה את מספר האמבטאות שנקבע והוציאה ללא הועיל את כל משחות־המריחה, הלכה ושבה לביתה. התינוק, באין בשבילו חלב־אם, העבר אל החדר השני, ומשם נשמע היה איך שקולו הולך ונחלש, עד אשר נשתתק יום אחד לגמרי.
– כן ייטב לו – אמרה מוּשה מתוך הקשחת לב.
מרחוק ראתה את נחום עומד ופניו אל החלון, ולפי תנועות גבו הבינה כי הוא בוכה. היא היה לבה מאובן. אילו היו רגליה אתה, היתה אולי קמה ומתהלכת קצת, כדי להפיג את כאבה, עכשו לא יכלה אלא להפוך את פניה אל הקיר.
והנה עברו הימים והצללים מסביבה, כמו מתחת לאגוזות לפנים, עם נשיבת הרוח – התחילו להראות בהם נקודות־אור.
המוכסנית מזבּליץ באה לבקרה והביאה בשבילה משחה שאת תועלתה אצל חולי־רגלים ראתה במו עיניה, והיא גם אשר יעצה להוציא את מחיצת הקרשים שלפני מטתה. והחדר, כשהדבר נעשה, נתרוח אמנם ונפתח לכל צד.
מנגד, בתוך המבוא, נראה המזוה וחלק מן המטבח, ומהצד השני נגלו, וכמו נתקרבו, חדרי הצילום, ונחום, בכל מקום שנמצא שם, נראה לה מעתה בכל עת.
הוא – היה קו האור מעיניו נמשך ובוקע אליה עכשו תכופות. על פי איזה חוש מיוחד כיון תמיד להגיש לה כל דבר הדרוש לה בעתו, העמיד לפניה בבוקר את כלי הרחצה כך, שהיא יכלה להתרחץ כאילו עמדה ליד הכיור. בצהרים נתן לה לחלק את מנות האוכל, בהקריבו לשם כך את השולחן למטתה, ובערב, כשזוסיה באה לנער את מצעיה, הוציא אותה מן המטה והעבירה בזהירות, כמו לפני דרך שביל הקוצים, אל הספה.
‘על כפים אשֹאֵך’ – אמר לה פעם, בהיותם בבית־היער. והנה נשא אותה על כפים.
עם בוא האביב העמדה מטתה על יד החלון, ובזה כאילו הוּצא עוד חיץ אחד מלפניה.
כמו בימים שעברו יכלה לראות מפה את תנועת האנשים ב’עיגול', ללווֹת במבטה את היוצאים אל המקשאות בשעות הבוקר ולצפות אחר כך, ביחד עם כל הקרובים להם, לשובם.
שב ונקשר, כביכול, החוט של שיתוף החיים בינה ובין האחרים.
אמנם, היא רק ישבה מן הצד ובכל אלה לא היתה, ואולם הן גם לפנים, כאשר נבצר ממנה להיות בתוך הגן של השכן, הסתפקה בזה שישבה על ידו והביטה מאחורי הגדר אל הנעשה בו.
כבר נפתחו הדלתות בבתי ה’עיגול', ומעשי יום־יום, כנהוג בכל קיץ, הובאו עד לפני פתחי המבואות.
בבית האכסניה מנגד קיצצה האשה ליפּשה את עלי־החמציץ ליד מדרגות המטבח. בעלת המחלבה ריבה־לאה גיבנה את עוגות הגבינה שלה בפתח חנותה, ונשמע איך היה איך שהיא רוגנת על כלתה הצעירה, חסרת המגן, באין בעלה אתה, והניה לוין, השחרחרה והענוגה, הציצה פעם בפעם ממעקה־ביתה אל עבר חנות המנופקטורה, ששם נמצא בעלה היפה, בן הכרכים.
לא פג חום אהבתה אליו מאז השנה שעברה. וכאז כן עתה קרנו פניה כאשר נענה לה משם במבט חטוף.
פעמים עברה רוח רעה בין השנים, ואז ישבה היא שם, על הספסל, מדולדלת וקודרת, והוא אף הוא לא עוד האיר במקומו את פניו לקונים, והביט בכל פעם באי־סבלנות החוצה. עד אשר עמד, לבסוף, וסגר את דלת־החנות ופנה ללכת אל עבר־הבית. וּמוּשה, בהתרוממה קצת, ציפתה לראות אם ישֹתרר השלום ביניהם.
כבתוך ספר־קריאה נגולו פה לפני הדברים, והיא, מתוך שכחה עצמית, כמו לפנים בשעת קריאה, ביקשה לדעת את ההמשך.
יש אשר בתוך כך נפנתה פתאום לאחוריה וזכרה את זה שהיה לה, ורגש של התמוטטות תקף אותה, כאת זה שהציץ לפתחי תהום, אבל אז בא נחום והושיט לה את קו־האור שבעיניו, והיא נאחזה בו ושבה לשיווי משקלה.
משפחה אחת באה בעת ההיא לשבת פה בעירה, מיודעיו של נחום שבביתם, בעיר המחוז, ישב במשך כל ימי לימודיו, ואשר הוא, ניכר היה בו, חיבב אותם ביותר. אז אמרה מוּשה – אף כי המגע עם אנשים זרים היה קשה לה – שיזמינם לביתם. ובשבת הקרובה באו, האיש ואשתו. הוא גדול־מדות ועטור־שֹיבה, והיא כמוה כחיה־רישה. אותו אור ההבנה בין קמטי הפנים ואפילו אותה המטפחת, עשויה משבצות של שחור ולבן.
הם לא הרגישו כלל במצבה המיוחד של מוּשה, טעמו ברצון מן הפירות שהושמו לפניהם, ודיברו כל הזמן על שמואל־אליה בנם, חברו ובן־גילו של נחום, והוא אשר ברכו בזמנו, ביום חתונתו, שתהיה דרכו סוגה בשושנים.
היתה פה אתם בתו של זה שנתיתמה מאמה. והם, בבואם הנה בשבתות, הביאו אותה. אטיה היה שמה – תינוקת תמימת־עינים, אשר כל הרואה אותה זכר את טעם ילדותו שלו.
לפעמים, בהיות מזג־האויר טוב, הביאו אותה הזקנים, ההומֶנים (על שם עירם נקראו כן) גם בימות חול, וּמוּשה, נשענת על כריה, שיחקה אתה.
החדר על רהיטיו נהפך אז לרצונן לחצר, והן התנדנדו בה בנדנדה, או שישבו והתקינו מחזרזרי־בוסר מחרוזות, בשוותן להן בדמיונן את הברק של הפנינים. הזקנה, מלפני פתח המטבח, הביטה אליהן בעיניה המסבירות של חיה־רישה, ומן הצד דמתה מוּשה לשמוע אושה של עצים, וקול־צעדיו של נחום, הבא להכניסה אל ערוגות הורדים שבגן.
רע היה זה כאשר נחום, לשם סידור עניניו, יצא והלך, והיא, באין זוסיה הזקנה אתה, נשארה פה לבדה.
כל זמן שהוא ב’עיגול', בחוג ראיתה, נלותה אליו, כביכול, והיתה אתו. היא באה עד לחנות־הצבעים, התעכבה לפני בית הסגר, ועמדה וחיכתה בסבלנות עד שעשה את חשבונו עם האופה ויצא ונגלה שוב לפניה.
אבל קרה אשר הוא בא לאחת הסמטאות ונשתהה שם ולא שב. ואז ירד צלמות עליה.
ה’עיגול' שמנגדה נתרוקן ואבדה לו ממשותו, והיא, נקועה מן ההויה, צנחה ונפלה לאחוריה כצמח שנתלש.
חורבה עזובה היתה מעתה, גל של מפולת, אשר אין לא צורך ולא תועלת בהם לשום איש.
מתוך תנועה של קבלת־הדין התמתחה והרגישה איך שחייה, כמנורה זו עם כלות חומר הדלק שבה, הולכים ודועכים עם כל נשימה. והנה חרק בדלת המפתח – נחום בא, ורוחה שבה אליה כהרף עין.
עם דמדומי בוקר אחד – בסוף הקיץ גם הפעם – ילדה מוּשה בן.
מילדת פשוטה מן הכפריות הובאה אליה, כי את המומחית מן העירה הסמוכה לא השיגה ידה להזמין.
כשהילד הוגש אליה, והיא ראתה אותו שהוא שלם בידיו וברגליו, עצמה את עיניה, והדמעות התפרצו מהן, חרישיות, בשטף, ונחום, שעמד פה מן הצד, ניגב אותן בלי אומר במטפחתו.
כאשר האיר היום, העלתה זוסיה הזקנה את צפיות הצבעונין על הכסאות וערכה את השולחן ביין ובמיני מאפה, ובבית, ביחד עם דממת המנוחה, השתררה רוח של חגיגיות ושמחה תמה.
לא כן היה זה כשנודע הדבר בחוץ.
מין השתוממות הקרובה ללעג תקפה פה את האנשים.
היאך זה היא, פּלֵגת־הגוף, אשר תוכל לזוז ממקומה לא יותר מן המטה שמתחתיה?
משל לאבן מאבני־הרחוב שהיתה מביאה נפש אדם לעולם.
היתה פה גם שאלה בדבר כשרותו של הילד, מאחר שאמו, במצבה, הן לא יכולה להתקדש בזמנה כחוק, וביום השמיני, לטקס הברית, אסף הזקן ההוּמני בקושי את ה’מנין' הדרוש.
האנשים נמצאו פתאום עסוקים, או מוזמנים לשמחות־מצוה אחרות. אפילו המשקאות, שנשלחו הנה בפקודת הגרפית כאות חסד לצלם שלה, לא הועילו.
כשהתינוק הוחזר, לבסוף, אל החדר הפנימי, הכניס הזקן את ראשו בפתח וקרא את ברכת ה’מזל טוב' בקול רם ובחמלה אבהית כזאת, עד כי מוּשה עלה אוֹדם בלחייה, ועיניה, כמו תמיד בשעת התרגשות, כוּסוּ בּדוֹק של ערפל.
בנימין קראו לילד, על שם אבי־אביו שמת סמוך לאותו זמן, והיא קראה לו מוּני, מותאם לנוּני, שם ההקטנה של נחום.
מתוך הסבּה על כרים, כשסמכוה בהם, יכלה לרחוץ אותו באמבטה, לחתלו בחיתוליו וגם – כשנכמר אליו לבה – להקריבו אל פניה, לחי אל לחי, ולספּוג כן את מתק ינקותו.
ויש גם אשר עלה בידה להשכיבו בתוך העריסה, ואז ישנה אותו מתוך זמר שיש בו גם חדות אם וגם תוגת אם. לא שיר־ערש היה זה, ששמעה אותו פעם, כי אם בת־קול מהמית לב אמהות מדור־דור, אשר חרדו, כמוה היא, לגורל בניהן בעתיד.
נעכּרה רוחה כשראתה שלא תוכל להאכיל אותו די שבעו, כי חלבה, ככל אשר גדל תאבונו, הלך ופחת.
על פי עצתה של הזקנה ההומנית התחילה להשקותו מי אורז וחלב ממותק, אבל זה גרם לו כאב, והוא בכה בקול נוקב, מוּכּר לה, זה שבא כהד מבכי ילדה ההוא, הראשון, המורעב אף הוא.
בלילות התהלך אתו נחום הנה והנה על פני החדר כדי להשקיטו, ובמשך כל היום התרוצץ בגשם וברוח בתוך החווֹת לבקש בשבילו מינקת.
זוסיה הזקנה עמדה בפתח הצלמניה והשיבה ריקם את כל הבא שמה. ופה, בפנים, ישבה על־פי־רוב אטיה, נכדת ההומנים, והשתדלה להשתיק את הילד. אבל הוא – גבר קולו והחריש את זה שלה, ומוּשה, כדי שלא לשמוע את הבכי הזה, הקוֹבל והמלא, כפי שנדמה לה, נזיפה, הפנתה את פניה אל החלון, והנה ראתה כי האנשים העוברים שם יש גם במבטם משהו הדומה לנזיפה.
כשנתקבלה יום אחד הצעה מקרוביה למסור את הילד לידיהם, לא יכלה לסרב.
הדודה יוכבד, החולה, הלכה ובאה לבית גיסה לשעבר, ואחרי טענות ומענות, הוסכם שם אשר בנימין הקטן יוּקח לחות זרצ’יה הקרובה. אשת הנפח שם, אשר ילדה שלה מת, היא אשר תיניקוֹ, וזיזי, כבר גברת החוה בעת ההיא, תשגיח עליו. ותנאי הוּתנה גם אשר לא יבוא האב להראות שם כל זמן היות הילד ברשותם. ואז, לאחר שתשובת ההסכמה של מוּשה הגיעה, נשלחה אשת הנפח לכמילוֹבקה.
במרכבת־האדונים באה זו לבית הצלם, אשה גדלת־גוף אשר תנועות חזקות ותקיפות לה, והיא – אך קלטה את התינוק לבין זרועותיה, ציותה על הרכב לזוז, בעוד שילדי ה’עיגול', אשר נתקבצו ובאו הנה, משמיעים בהמון קול קריאת הידד ארוך.
מוּשה, שניבטה פה מן החלון, לא עלה כלל על דעתה, כי לה ולילדה זה מכוון.
הן היתה העגלה מרופטה, והיריעה הסוככת עליה משונת צורה ועשויה באמת לעורר צחוק.
כשזוֹסיה באה, ציותה עליה להעלות את העריסה לעלית־הגג, והחדר היתה בו מעתה רוָחה, רותה הרוחה ואותה הדממה שנשׂתררו בו לפני שלוש שנים, כאשר לוּקח מפה ילדה הראשון.
נחוּם, פנוי עתה לעבודה, נמצא, על הרוב, בתוך התא האפלולי הרחוק, והאנשים בחוץ, מאחר שהיא שבה לשבת ליד החלון דוממת, מצב שהוא הולם אותה, שוב לא היה להם ענין לעכב את מבטם עליה.
הזקנה ההומנית סרה לפעמים הנה עם פנות־היום.
היה לה משקה משלה ושתי פּרותיה, אבל היא מצאה לה זמן גם להכנס ולשבת קצת על מלאכת־יד, וידעה היא לשבת כך, אשר מוּשה, בדברה, היה זה לה כאילו רק עם לבה היא משיחה.
הן לא נעלם ממנה כל מה שדיברו בה הבריות, זוסיה הטובה לא נמנעה מלמסור לה את זאת, והנה שאלה, אם לא צדקו אלה.
כלי רצוץ, פלג גוף, מה לה כי תביא ילד לאויר העולם?
התוכל לטפל בו כאשר יחלה, להצעידו, בבוא העת, את צעדיו הראשונים, ולהקימו, כאשר יכשל ויפול?
או התקום עם אמהות להכין לו את אכלו, תשמור אותו מפגיעת עגלה בחוץ, ותשא אותו לבית רבו בימי סגריר וקור?
הן היא עצמה תרעב, אם לא יוגש לה אָכלה, לא תמוש ממקומה, אם אין תומך בה.
עץ שבור מה לו, איפוא, כי יצמיח זלזלים? אבן דוממת, האין טוב אשר תהיה מוטלת ערירית במקומה?
הזקנה מעל מלאכת־הסריגה ענתה לה, מבלי שתראה מפינתה, באופן שמוּשה דומה היה לה שוב כי רק את קול עצמה היא שומעת:
– כי נלד את בנינו בעצב, בזאת קוּללנו כולנו, אבל לא מעטות הן אתנו אף אלה, אשר בעצבון גם תגדלנה אותם.
איך יהיה זה לנשי העוני, יושבות המרתפים בּכּרכּים, האנוסות להשכר ללחם, שעם שחר תצאנה לעבודתן?
מי יאכיל את ילדיהן כשירעבו, ישקה אותם אם יצמאו, או ישמור אותם מלהט־שמש, ממטר עז לבל ירטיבם?
הן עזובים הם ללא השגחה, צפויים תמיד לכל פגע, אין שומע לנאקתם ואין עוזר להם ומנחם, ובכל זאת – אם רצון האלוהים הוא – יגדלוּ, ואף גם יהיו לסעד לאמותיהם.
צעירה היא ללא נסיון וגם אין אמונה בלבה, על כן תעגם ותתיאש.
מי זה אמר כי אין עוד תקוה לה, והיא לא תוכל להרפא? האם זה שיכאיב לה לא יוכל לחבוש, ומי שיסר – לא ירחם?. כאשר בא פתאום חליה, כן ירפה ממנה ויעבור והיא תקום להיות אם לילדה וגברת לביתה.
מחוטי הצמר, שהיו אצלה בארגז, נתנה לה כמה פקעות, וגם הביאה את הצנורות הדרושות, ומוּשה, כשהקור גבר ושוב אי אפשר היה לשבת ליד החלון, יכלה להתעסק במלאכת סריגה.
היא עשתה חזיה לנחום, סודר לעצמה, וגם כמה קטעי־אריג אשר מהם, בשעת הצורך, אפשר היה להכין מעיל־תינוקות חם.
הן עכשו כשהנהר נקפא, והדרך מזרצ’יה נתקצרה, יכול היה להזמן פה בכל יום אחד מבני הסביבה ההיא, ואפילו הנפח של החוה בעצמו.
נחוּם, בימים מעוננים, באין עבודה בצלמניה, היה עומד וצופה מתוך עצירת נשימה לעגלות החורף הבאות משם, וידיו פשוטות אז לפניו מתוך אותה הבעת הכמיהה, שבה רגיל היה לקלוט לתוכן את ילדו.
כשדרך החורף נתחלפה, לבסוף, בקיצית, ומן הבתים, שחלונותיהם הכפולים הוצאו, התחיל לבקוע בכי התינוקות בלילות, אמר פעם שיש בדעתו לגשת לכמה שעות לטוֹחנוֹבקה, כדי לקנות שם איזו צרכי צילום, ומוּשה לא התנגדה לכך.
בשעת בוקר מוקדמת עלה לקרון־הנוסעים הטוחנובקאי, והיא, ממקום שבתה, ‘ליותה’ אותו עד לקצה המדרון ו’ירדה' אתו אל המשעול, אשר אותו עברה יום־יום במחשבתה.
היא ‘חצתה’ אתו את שדות־המרעה, ‘עקפה’ את חורשות הגרפית, ו’עברה' באורך רוח את כל היער הזבּליצי עד שהגיעו, לבסוף, לטחנת זרצ’יה, אשר שם יורדים אחדים מן הנוסעים ואחרים באים במקומם, ועד אשר הקרון עמד, יכול היה נחוּם להחליק בשביל היורד אל המפּחה, שם גם ביתו של הנפּח.
עם ערוב־היום באה אליה אטיה באיזו שליחות מזקנתה, והיא התרפקה ארוכות על הילדה זכּת־העינים הזאת, ואחר ישבה הוזה על יד החלון והביטה אל ה’עיגול', אשר יושביו היו חיים כבר את חיי יומם בחוץ.
בעלי־המקשאות הלכו ושבו לבתיהם, כל אחד מתכופף כעץ הנדחף ברוח אל מול ילדיו הבאים לקראתו.
ירוחם בּר הגברתן, שנתאחר הפעם מפני איזו סיבה, היתה הבּעה של כמיהה בידיו, כששלח אותן לקראת תינוקו, ומוּשה, בהתרוממה מעט, ביקשה לראות היאך יקלט זה לתוכן – והנה נראה במדרון נחוּם.
לא היה לה כלל צורך לפנות אליו בשאלות. מהילוכו הכושל ידעה את אשר אתו, מתנועת ההתחמקות שבה עבר את הרחוב, כזו של הנכלמים, או הנרדפים על ידי הצלפת שוט.
השביל, אשר פלשה בהגיגיה אותו וריפדה אותו בנהיתה, גודר בעדה ונחסם.
עתה קדר הבית. חלון הראוה שליד המבוא לא צוחצחו שמשותיו, ועל חדר הצילום היו האנשים פוסעים ועוברים כמו בימי הסגריר, בהיות דלתו מוגפת מבחוץ.
ואמנם מי הוא אשר ינעם לו לבוא ולהתקבל על ידי איש, אשר סבר פניו נזעם, ושהוא דומה כי אחת היא לו אם יספקו או לא יספקו לו עבודה?
יושבי הרחוב הראשי הביא להם שם בן הרוקח מצלמה מעיר המחוז, והם הסתפקו הקיץ בתמונות־החובבים שזה עשה להם, ואשר לצעירי הגננים2, הנה, בשעת העונה, בזמן הובלת הירקות לטוחנובקה, לקחו רבים מהם את בגדי שבתם אתם והצטלמו שם.
בסוף הקיץ, כשבא נחום לחדש את חלון־הראוה, לא נמצא בידו מספר התמונות הדרושות, ובשביל שכר־הדירה, כשהגיע זמן הפרעון, אנוס היה לבקש הלואה ממכיריו ש’ברחוב העליון'. האנשים שם נשאו אמנם את פניו ונתנו לו, אלא שביחד עם זה לא יכלו לכבוש בלבם את רגש התרעומת על אשתו, אשר בּשׁלה הגיע למצבו הרע.
אלה שהוכרחו לעבור יום־יום דרך ה’עיגול', גם נמאס להם לראותה שם תמיד במסגרת החלון, כאשר היא בעיניה האפלות סוקרת אותם כך, כאילו חטא חטאו בזה שרגלים בריאות להם.
ביחוד מרגיז היה זה בשעת שמחות־המשפחה, כאשר לתוך הקהל החוגג, שטוף הגיל, נתקעו פתאום הפנים שלה, החשוכים והאבלים. כעין כתם כהה היה זה על רקע חייהם הבהיר.
האלמנה מיכלין, אשה נשואת פנים, והיא אחת מאלה אשר אצלה לקח לפעמים נחום מעט כסף בהלואה, נכנסה פעם באמתלה אל הצלמניה, וברגע שנחום היה עסוק ליד מכונת הצילום, באה אל החדר הפנימי ושאלה את האשה החולה קצרות, בלי כל הקדמה, למה היא שוכבת כך מבלי לבקש כל תרופה ומרפּא, ומחשיכה כן את חיי בעלה.
מוּשה, הוצפו פניה דם והיא עשתה תנועה של החיה בּסוּגר כאשר הסובבים אותה עומדים להתעלל בה.
לבכות אילו יכלה, היה זה בודאי מקל לה, אבל היא – מאז לוּקח ממנה ילדה, קפאו בקרבה הדמעות ונעצרו, עד כי ראתה לפעמים את עצמה ככלי הפוך זה, אשר מרוב היותו מלא וממוּלא אין הנוזלים יוצאים ממנו.
ואולם פעם היה זה אשר הסאה, שהיתה מלאה כבר – הוּגדשה.
ביום קיץ קרה הדבר, כאשר נחום, לשם גבית איזה חוב, יצא אל ‘הרחוב העליון’, והיא ממקום שבתה, כמו תמיד, ליותה אותו במבטה.
היא הביטה אחריו עד אשר עלה במדרון ובא אל רחבת השיטות, אשר שם נמצא הרחוב, ועד אשר הוא שהה שם, הסתכלה בקרונות הירקות שהתנהלו במעלה־הדרך, והנה נשמע פתאום קול נפץ מאחריה, וכשהפנתה את ראשה, ראתה חוט של עשן מתפתל ויוצא מן המטבח ולבה עמד מדפוק.
במבט חטוף אחד הקיפה את זוית ה’עיגול' שבקרבתה. במרפסת בית האכסניה נמצאו כמה אנשים, והיא יכלה לקרוא להם, אבל הן הבית פה היתה דלתו נעולה, והמפתח – בידי נחום. ואז, בתנועה אשר היא עצמה לא הבינה אחר כך כיצד ביצעה אותה, ירדה מעל המטה, ובזחילה, כבעלי־החיים ההולכים על גחונם, הגיעה עד למבוא המטבח אשר בו הדלת האחורנית, הנה לא קרה פה שום דבר. איזו קיסמים שנשארו בכירה התלקחו בתוך הרמץ מאליהם, ומאחר שהארובה היתה סתומה, נמשך העשן אל החדר.
עתה שבה רוחה אליה, והיא ראתה והנה רבוצה היא כחיה, על ארבע, והסחי היה מסביב לה: קליפות בצל ושום, ושכבת אֵפר עם מי שופכין בתוך העביט. וממעל נתלו קורי העכביש על הכתלים אשר לא סוידו במשך כל השנים.
ופתאום הבהירה כנגדה מבין כל אלה רצועת תכלת בתוך האשנב העליון, קטע קטן משמי המרומים אשר היא, מפני גיבובי הבנינים שמאחורי חלונה, לא ראתה אותם, ואשר מהם – הורתה אותה לפנים חיה־רישה – ישקיף אלינו האלוהים, והיא בזקפה את עיניה שאלה:
‘עד אנה עוד?’
‘עד אנה תשימני כעפר לשפל וכתולעת למאוס.’ – קראה. ופיסת הזוהר מנגדה נתעמעמה וכוסתה בערפל. ואז לקחה מהאצטבה הקרובה מטפחת וכבשה בה את פניה, כי באו לה הדמעות.
בהיות בנימין בן ארבע שנים, עברו בני משפחת הנפּח מזרצ’יה אל העירה הקרובה, ואותו, את חניכם, לקחו אתם.
זיזי היא שהוסיפה לתת את דמי כלכלתו, וההשגחה עליו נמסרה לאמה בעיר. ואולם האשה המזדקנת, אם מפני ריחוק המקום, או מחוסר פנאי, לא הרבתה לבקר אצלו, ובכך נפתח פתח בקיר שבינו ובין הוריו.
אחד מגנני ה’עיגול', שירד בקרונו לטוחנובקה, ראה שם נער זר על יד המפחה, והוא הבין כי חניכו של הנפּח הוא. והניה לוין מחנות המנופקטורה, שנזדמנה אף היא שם, הכירה אותו על פי שערו המסולסל, כזה של נחום, והיא, האשה דקת הרגש, נח אור של חנינה על פניה כשסיפרה היאך עמד שם במכנסי המוּלט הקצרים שלו ונשך לתומו מן התפוח שבידו.
ביום שני בשבת אחד יצא נחום ללכת לטוֹחנובקה מבלי לבקש עוד שום אמתלה לכך. בשעה מוקדמת בבוקר הלך, ועם ערב שב, והוא אז מחודש. מבטו הכבוי שב והתלקח בו קו האור, והוא בקע והגיה שוב את החשכה מסביב.
אמנם, רק שעה קלה ניתן לו לראות את הנער, בגנבה, אבל בימי השוק – נאמר לו – אם יבוא בעת שרבה ליד המפּחה הצפיפות, יוכל להשתהות יותר.
והנה בכל יום שלישי, שהוא בטוחנובקה יום השוק, היה יוצא מעתה עם כל התגרים בבוקר, ולערב שב, ואין בידו אז כל צרור או אמתחת, אלא שנראה היה בכל זאת כאיש הנושא עומס של טוּב רב.
בתחלת הקיץ, כשהאשה האדמונית יצאה לחות זרצ’יה, עשתה הדודה יוכבד בחכמתה, שהילד יובא לכמה ימים לביתה.
מבקשת היתה כאילו לתפור בשבילו איזו חלוקי קיץ, ואחרי אשר היא, ברגליה החלשות, לא יכלה ללכת אליו למדוד, הוּרשה הוא לבוא לזמן התפירה לביתה.
היא הוציאה ממגרת הקוֹמוֹדה את האריגים, ולקרוביה בכמילובקה שלחה להודיע שיבואו לקחת לכמה שעות את הנער.
איש מהימן צריך לקחת אותו בצהרים, ולמחר בבוקר להשיבו, ויסע הוא, לשם זהירות, לא דרך זרצ’יה, כי אם בשבילים ההרריים, דרך יערות קוּכטיץ.
פּתק מן השמים לוּ נפל, לא היה עושה פה בבית רושם גדול כל כך.
מוּשה, מששמעה זאת, עשתה תנועה בגופה כדי להתרומם ולקום, אבל מאחר שרגליה נשארו כבולות, התישבה ישיבה מאוּששת במטה ונתנה מפּה את הוראותיה.
את נחום שלחה לאחד מבעלי הקרונות, שידעוהו כבר־דעת ומהיר בשליחותו, ואת זוסיה ביקשה להקריב אליה את ארגז המוֹהר.
עוד היו שמורים פה, בין יתר הדברים, כמה חפצי ערך, ואת אלה נשאה הזקנה הנבונה לבית־המלוה, קנתה בדרך חזירתה צרכי אוכל בחנות־המכולת הגדולה, ואחר עמדה עוד לנער בחוץ את המפות עם הצפיות, שהיו מונחות, כרגיל, בארון.
כשהיום ערב, יצא נחום אל השביל המוביל ליערות קוּכטיץ, ומוּשה, במפתח־החלון, נראתה כממלאה אותו כולו. אפילו בעלת האכסניה, ליפּשה, הביטה מעל המרפסת שלה לעבר המדרון, ובפניה, ביחד עם הסקרנות, נצנץ מה הדומה לרחשי כבוד. והנה נראה האיש בבואו, והוא פותח את הקרון שלו במפולש, למען יראה עוד מרחוק בריקותו.
עצת הדודה סוּכּלה. הנער לוקח ממנה עוד לפני שבא השליח.
ליום הולדתה השנים־עשר של אטיה, נכדת ההוּמנים, בא מעיר־הפלך אביה שמואל־אליה, הצלם, וביום־השבת הלך עם בני־הבית לבקר אצל נחום, חברו לשעבר.
איש מדות היה, טוב עינים וצנוע בהליכותיו. אף הוא, כהוריו, לא הרגיש במוּמה של מוּשה, ושוֹחח אתה כעם אחד מן המסובים אל השולחן.
את בתו אהב ענוגות, החליק חרש את צמתה, שעבתה פה במשך הזמן, והושיט לה פעם בפעם אחדות מן הסוכריות החביבות עליה, שהביאן בשבילה במיוחד מן הכרך, ואשר היא, מתוך תנועת שובבות, כיבדה בהן את כל האחרים, והאויר פה נתמלא עד מהרה ריח חמצמץ וצלילי־צחוק. עם נחום דיבר האורח רק על עסקי צילום, סיפּר לו על כל החידושים שנתחדשו במקצוע זה, והלך אתו לראות את חדרי העבודה.
מפני שהצלמניה שלו בכרך נשארה ללא השגחה, אנוס היה לחזור ביום המחרת, והוא אפילו לברך את ידידו בברכת־הפרידה לא הספיק, אולם בדרכו לתחנת־הרכבת, בעברו את עיר מולדתו של זה, התעכב שם כדי לברר את ענין ילדו.
בעזרתו של מכיר אחד הגיע לחות זרצ’יה, הזמין לשם גם את האשה ‘האדמונית’ עם בעלה, ודיבר אתם קשות.
עוד לא נשמע כזאת אשר זכות ההורים על ילדם תפקע רק מפני שהם נתיסרו בעוני ובמחלות.
הנער זקוק לטיפול ולחינוך – אומרים הם – ובכן מציע הוא שימסרו אותו לידיו. תחת השגחתו, בביתו, יתחנך, והוא גם ילמדו, בבוא העת, את אומנות הצלמים.
זיזי, לתמהונם של קרוביה עצמם, לא התנגדה. היא דרשה רק אשר הורי הילד לא יראוהו בטרם שיסלקו את כל המגיע לה, ועם גמר המשא ומתן גם הגישה לאיש חשבון מפורט מכל מה שהוציאה במשך כל השנים.
רשימה ארוכה היתה זאת, אשר השנים, נחום ומוּשה, כשזו הגיעה לידם, עיינו בה מתוך רגש של חנינה ופחד כאחת.
נרגשים היו משמות הבגדים של ילדים: ‘גרבים’, ‘חולצות מלחים’, ‘נעלי־שרוך’, ונבהלים – מעוצם החוב.
על שאלת ידידם, אם לרצון הוא להם עצם הענין – מה יכלו להשיב?
יום אחד לפני צאת הנער לדרכו, ירד נחום בהשכמת הבוקר לטוֹחנוֹבקה, ושב הוא בחשכת הלילה, כאשר לא יכול עוד שום איש לראותו פה – ואחרי כל אלה עמד להכניס תיקונים בצלמניה, כדי להגדיל על ידי כך את רוחיו.
הן עם כל פרוטה שינכה מן החוב, כלום אין הוא מסלק, כביכול, גם אבן מן החומה, אשר הוקמה בינו ובין ילדו?
הוא קבע שלט חדש ממעל לפתח המבוא, צחצח את חלון־הראוה, ובפתקה שהדביק פה הודיע על הוזלת המחיר של תמונות משפחה.
בו בזמן גם הביא מעיר־המחוז כרטיסי־דואר אשר נתפרסמו תיכף בין בני הנוער המקומי.
גלויות עם ציורים סמליים היו אלה, כמו: מאזנים שעל כפותיהם ישקל לב אדם בכסף, או נשים אשר חץ של אלהי האהבה פגע בהן – מיני אגרות, אשר נערות מאוכזבות או חולות אהבה יכלו לשלחן על פי הכתובת הרצויה מבלי להוסיף כל באור בכתב.
אז למד נחום גם את מעשה ציור השלטים, וראה ברכה גם בזה.
כל שלט שבא לידו, נתחדשה צורתו, ובעליו – נתבלט שמו ושם עסקו בבהירות כזו, עד כי האחרים, כדי שלא להשאר בין הנעלמים, הוכרחו לחדש גם את שלטיהם הם – וחצר הצלמניה נתמלאה מלוחות עץ אלה עד אפס מקום.
בחוץ, על יד הפתח האחורני, עשה האיש בימות הקיץ את מלאכתו, זימר בינו לבין עצמו איזה זמר, למען תרגיש בו מוּשה, ומשח במכחולו את ריבועי העץ, שעמדו בשורה ליד הקיר.
צרצרים צרצרו בתוך עשב הבר המגוּדל שמסביב, ומלמטה, מן המדרון, עלתה שירת הנערות המנכשות בערוגות, ממוזגת בריח של ירק גן. נחום, כדי להחליף כוח, הצית לו סיגרה, עמד והביט אל ‘גבעת החורשות’ אשר מנגד, וראה אי־שם הרחק בחביוני העתיד את עצמו יושב ביחד עם בנימין בתוך הצלמניה, ומוּשה, בפנים קורנים, ניבטת אליהם מן החדר הפנימי – שלמה בגופה.
הן שום רופא לא אמר כי חשֹוּכת מרפּא היא ללא תקוה.
אם שניהם יחד יעבדו, הוא עם בנו, יוכלו אולי להביאה פעם לאחד מאותם מקומות־המרפא, אשר שמע אומרים עליהם כי החולה המוּבא אליהם באלונקה ישוב ללכת משם ברגליו.
בתוך הארון שבפינת החדר יחד לו מגרה, ובה שֹם כל מטבע של חסכון, כגדולה כקטנה, וכשאֵלה נצטרפו לאיזה סכום, שלח אותו לנוֹשיו, סילק אבן מתוך החומה – והריוח הלך כן וגדל.
בימי שבתו בעיר־המחוז לימדו פעם מכיר אחד להתקין מסגרות מקרטון. והנה עכשיו, כשבא הסתו, והעבודה בבית ובחצר נתמעטה, התחיל להתעסק במלאכת־כפים זו.
מנייר עבה ומדבק הכין את הריבועים, משחם בצבע ובלכּה, ושלח אותם לעיר־הפלך למכירה.
הנה־כי־כן היה יום העבודה שלו מלא, והחדר הפנימי – ביחוד בימי החורף – קיבל את הצורה של בית־המלאכה עם כל הערבּוביה וחדות־העבודה שיש בו בזה.
מסגרות האפירו כאשנבים ריקים בכל פינה. בפי התנור המה סיר הדבק בתוך להבות־אש, ונחום, ליד השולחן גזר במספרים את לוחות הקרטון מתוך יגיעה שיש בה משמחת היצירה.
אטיה, נכדת ההוּמנים, באה לפעמים בצהרי היום והכניסה הנה נשיבה מרעננת בנפנוף מעילה הכרכי, זה אשר העלה את זכר בית־אביה על הלב.
עוד נשתמר תום הילדוּת בפניה, אבל עיניה היה בהן כבר מן הבושה הכבושה של הבוגרים, ומוּשה, הציף גל של עדנה את לבה כאשר זו העבירה דרך ליטוף את ידה על חולצת־הצמר שסרגה בשביל בנה, או שהסירה מעליה איזו בליטה יוצאת דופן העשויה להציק אחר כך לנער.
לעת המלא לה שנתה השמונה־עשרה נסעה לעיר הפלך, לאביה, שהתה שם כמה שבועות, וכשחזרה והופיעה שוב לפני השנים, היה זה כאילו הורם מסך מעל פני בנם.
היא לא הרבתה לספר, ורק העבירה לפניהם קבוצה מתמונותיו, וכמו פרשה כן לפרטיה את פרשת חייו. קטעי־הרקע, לאחר שהוארו בהערות־האגב שלה, הפכו להיות סביבה חיה, שבה נראה הנער פעם על לימודיו בחדרו, ופעם ליד השולחן באולם האכילה, או בשעת עבודתו, בתוך הצלמניה, והוא מזורז תמיד ועֵר, ומלובש בבגדיו הכרכיים, אשר יוסיפו לו לוית חשיבות.
בן ארבע־עשרה היה, ובשנתו השש־עשרה עתיד היה להיות, כהבטחת מחנכו, מושלם באומנותו – ולעת הזאת קיוה נחום להסיר גם את הנדבכים האחרונים מן הקיר החוצץ ביניהם. הוא רק אימץ יותר, לשם כך, את שריריו והאריך את יום־העבודה, על ידי זה שאֵחר לשבת בלילות והשכים בבוקר לקום.
מרוכז היה עתה וממעט, ככל העמלים מאומצי־הכוח, בדיבור, וגופו נוטה בלכתו משהו לפניו, כזה של המטפסים ועולים למרומי הר. הרגיש מתוך כך, כרוב המעפילים, פיק ברכים וסיבוב ראש, וכמו אלה, בשעה שהם קרובים כבר אל המטרה, לא נתן דעתו לכך.
באחד מן הימים שבראשית קיץ – יום שהיה זכור אחר כך לרבים – היה נחום כבד מאד בעבודה.
בתחילת הבוקר נקרא לאחת החווֹת לצלם שם איזו בנינים, אחר היה עליו לארוז מסגרות, כדי לשלחן לתחנת־הרכבת, וכבר היה בעל־העגלה עומד ומחכה לו, והנה הגיעה מבוריסקובה הסמוכה עגלה עם שלטים לצביעה.
שורה שלמה של חנויות התפרקה משלטיה ונשארה עומדת שם כקבוצת אנשים נטולי שם בככר־השוק – והוא ניגש, איפוא, תיכף אל העבודה, צבט לו פרוסה מן הלחם שמצא על אדן החלון, ועמד לסדר, תוך כדי לעיסה, את לוחות העץ, ואת הנער מחנות־הצבעים, שנזדמן פה, ביקש להביא לו שמן, וגם הושיט לו את הפּך, והנה נשמט זה מידו, והוא עצמו צנח לאטו ליד הקיר, ומפני שהוא היה עוד מתחיך, ופניו היה להם הסבר הרגיל של דרישת טוב, חשב הנער כי אך משטה הוא בו ודחפו קלות בידו. ראהו שהוא משתטח על הארץ כאילו מבקש היה לשכב בנוחות, ואז התפרץ אל הצלמניה, הציץ מבעד לפתח לזה שנעשה באותו רגע בחדר הפנימי – ורץ מהר, בקול צעקה, החוצה.
כתמוה יראה זה, אשר בהיות השואה, פעמים שיעקר דוקא האדיר באילנות, בו בזמן שהציץ הדל, העומד על ידו, אפילו לא יפגע. שבע יזעזע ויטלטל אותו הרוח, וכשוך הסער יראוהו והנה הוא עומד מעורה ושלם במקומו.
האשה חולת־הרגלים, כשהאנשים ראוה ביום המחרת במקומה הקבוע, ליד החלון – תקפם אותו מין תמהון, שנצטרפה לו גם הרגשה של קורת רוח, כי הלא ביחד עם החרדה אמש במותו הפתאומי של האיש, חשו רבים מהם גם כעין נקיפת לב.
חלל כי נמצא לפנים בסמוך לאיזו עיר, ועמדו טובי המקום ההוא והביאו קרבן לכיפּוּר העווֹן.
רק הלך זר היה זה, איזה עובר־אורח, שלא ראוהו ולא ידעוהו ובכל זאת רחצו את ידיהם לאות נקיון לאמר: ידינו לא שפכו את הדם הזה. ופה הלא היה זה מכיר ומוֹדע אשר התהלך במשך שנים שחוֹח ונדכה. ואיש לא בא לסעדו, או לא גם לעודד אותו באיזו מלים.
על חלונו של החדר הפנימי אי אפשר היה אפילו להביט. ממנו סלדה העין כמו מהפצע שהוסרה מעליו התחבושת. והבית, בסיוט הלילה אחר כך, הבהב רופף ומעורער, כאילו ניטל מתחתיו היסוד.
והנה קמו למחרת וראוהו שהוא עומד נכון במקומו. העשן עולה מארובתו והחלבן מוזג שם את חלבו, ובחדרים פנימה מתהלך הבן וממשיך את אריגת ההוי מאותו המקום, אשר החוט נקרע בו אמש ונפסק.
‘כנר שנקבע בזמנו במקום זה שנכבה’ – הגדירה זאת הזקנה ההוּמנית רבת התבונה.
בנם של ההוּמנים, שמואל־אליה, הוא שבא לסדר פה עם גמר ימי ‘השבעה’ את הענינים.
הוא עשה את החשבון האחרון עם אדוני זרצ’יה, סילק את כל יתר החובות, ואחרי אשר פינה עוד את הבית מכל השלטים עם המסגרות, יצא והלך מתוך הבטחון המלא שחניכו ימצא את פרנסתו מאומנות הצילום בלבד.
ואמנם הצלמניה, אך נראו בחלונה תמונות העלם, נפתחה דלתה לרוחה.
בנות הרוקח רעוֹת המראה הן שהצטלמו פה הראשונות, והנה ראו, לתמהון עצמן, כי בתמונות נתוספה להן ארשת חן. אז באו גם האחרים מ’הרחוב העליון' להצטלם, וגם אלה נתגלו בהם קוי יופי, שהיו סמויים עד עתה מעין הרואים.
כי העלם, באיזה כשרון מיוחד, ידע לדלות מכל אחד את הטוב והנעלה שבו – כל ניצוץ של עדינות ונדיבות, או רוך.
הנערות ‘הבלתי מזהירות’, משראו את עצמן באור חדש זה, נתמלא לבן רחשי עצב – מין המית רחמים לעצמן, כזו אשר תהיה למקופחים או לאלה שהעריכו אותם הערכה לא נכונה.
וכן היה זה גם לכל האחרים. ההכרה בערך עצמם נתעמקה בהם, והם נעשו זקופים יותר והוגים כבוד יותר גם לעצמם וגם להאחרים, וכך הנה נמצא כי העלם, על ידי הבּטה זו שהביט בהם מבעד לשפופרתו, רומם אותם ואת האוירה כולה עשה לנאצלה יותר, רוחנית יותר.
ואולם הפליא הוא לעשות ביחוד כשבא לצלם את אמו. בה חשף וגילה את כל הגנוז, מיצה את גולה, והראה אותה כן לה לעצמה.
את כל ענוּתה, אהבתה הכאובה, חרדת לבה ודאבון לבה, אנחותיה שלא באו, בכיה העצור עם אמהותה המקופחת – את כל אלה שאב בצורת קרני אור והקרין בהן כל קמט, כל חריץ בפניה, אלה אשר נבלו ללא עת.
כאשר הגיש לה את התמונה הזאת, סקרה אותה באין אומר ובכתה אותו הבכי שהיה עצור בקרבה, ואז בא והניח עליה את ידיו שופעות הנחמה, ידים של בן נידח, אשר שב לחיק הורתו.
בעת ההיא כבר הושבו הנה מבית המלוה כל החפצים העבוטים, וגם זוסיה, אשר פוטרה בימי הרעה, חזרה, והבית שֹררו נקיון וסדר.
ביחד עם איזו רהיטים בשביל חדר ההמתנה הביא העלם מעיר־הפלך גם כורסה בשביל אמו, מין כסא־גלגלים, אשר בו, על ידי תנועה שעשתה במרפקיה, יכלה לעבור ממקום למקום.
וכך הנה, כל מה שהיה רחוק ונבצר ממנה במגע, נתקרב עתה.
לאטה, בזהירות, התהלכה בכרעי מתכת אלה, מתוך חדות התהיה של התינוק, אשר בא עם ‘ניתוק כבליו’ לצעוד את צעדיו הראשונים.
היא הביאה לה בעצמה את אָכלה מן המטבח, הגיעה עד לחלון הצלמניה והציצה מפּה לחורשת הארנים, אשר עד עתה רק שמעה את אושתה, ובאה עד לפתח המבוא ועשתה עם זוסיה בעבודות המטבח. קלפה בידיה הנחלשות, אלה שהיו כמנודות כל הימים, את הסלק והלפת, או שקיצצה פה בעריבה עלי־חמציץ, להד קול הקופיצים העונים לה מפתחי הבתים האחרים, בעת אשר נשים טרודות, מבעד לזהרי השמש, הרכינו לה בראשן מתוך סבר טוב.
בחולשת לבה שגברה הלכו פניה והחוירו, ושערה המלבין הבהיר על קדקדה בנוגה כסף, אשר מרחוק נראה לעוברים ולשבים כהלה – זו אשר האנשים מתחילים לראות במשך הזמן על ראשי המעוּנים במקום עטרות הקוצים אשר הם עצמם קשרון להם.
כדי שלא תבוא לידי עייפות, אסרו עליה את ‘ההליכה’ בכסא בכוחות עצמה, ובנה הוא אשר הסיע אותה ממקום למקום, או, בשעה שהיה עסוק בעבודתו, באה במקומו אטיה, נכדת ההוּמנים, ועשתה היא זאת באותה הזריזות ובאותה תנועת הרוך, עד כי המוּסעת פעמים שלא יכלה להבחין מי משניהם הוא הצועד שם מאחרי מסעד כסאה.
והזקנה ההוּמנית, אשר לפי המבט המיוחד שזו משהה על השנים הבינה כי רוצה היתה לראותם קשורים בקשר של קימא – פתחה היא הראשונה בדברים על כך, כי אף על פי שנכדתה גדולה היתה מהעלם בשנים, קטנה תחת זאת ממנו בקומתה, ונזקקה תמיד לעזרתו, בשעה שבאה לבצע דבר הדורש כוח גופני, או כשרון־המעשה.
וכך הנה זכתה עוד האשה לשבת במחיצתם של בני הזוג, וליהנות עם שקיעת־יומה מן הזיו אשר מסביבה.
בכסאה הנוח ישבה, על הרוב, והיתה מרבה להגות, כמו שזה רגיל בשעות דמדומים כאלה, בימי ילדותה, שהיו זרועים אף הם באור של חסד אחרון זה.
היא זכרה את בובותיה הישנות אשר המתיקו לה לפנים את שעות בדידותה, את המטבח עם חיה־רישה זכּת העינים, האמהית ואת האגוֹזוֹת בחצר, שסככו עליה מגשם ומשמש, ואשר תחתיהן למדה פעם לבקש בצל נקודות של אור.
נתונה במצב של דמדום בין חלום והקיץ, הבהב לפניה לפעמים גם בשביל הצר עם שתי המשֹוכות הנזעמות שבגן־השכן, והיא ידעה אז כי דרך חייה היא המראה לה פה, זו שכל כך רבו בה הקוצים והעקצים, אבל היא, כמו לפנים, בהיות נחום אתה, התאמצה להביט לפניה, הלאה שם – אל הורדים.
-
במקור נכתב: “והנה, כשסל הכבסים נתמלא, אמרה האם הוכנסו, איפוא, אל המטבח הכלים הדרושים, ואחרי אשר מי־האפר הותקנו, באה אמנם האשה וישבה אל גיגית הכובסים החורגת כי עליהן לגשת בעצמן אל העבודה.” צ"ל כפי שתוקן הסדר הנכון של הפסקה – הערת פרויקט בן־יהודה. ↩
-
“הגנבים” במקור המודפס, צ"ל הגננים – הערת פרויקט בן־יהודה. ↩
פראדל
מאתדבורה בארון
רבת־חן, אבל עצובת־רוח היתה בעיר־מולדתה של חנה האשה פראדל, אשר גורלה הֵמַר לה והיא נאבקה אתו קשות במשך שנים.
מבנות הטובים היתה במקום, ולה בית־מידות בסימטת הקהל, שירשה אותו מהוריה, כי אלה מתו עליה בילדותה, וקרוביה, שבביתם גדלה, הם שמצאו לה, בבוא העת, את בן־זוגה – בחור משכיל מהעיירה הסמוכה ובר־אבהן גם הוא. ונקשרו השנים בחגיגת התנאים והשלשת הנדוניה, ואחרי החתונה באו לשבת בבית הגדול אשר בתוך סימטת הקהל.
מעיר־הפלך הובאו להם אז כמה רהיטי־פאר, והאשה את בגדיה עשתה גם כן בנוסח בני הכרכים, והתהלכה באלה בתוך החדרים המרווחים, אשר נקיון וסדר שררו בהם ודממת־קפאון.
וילאות־התחרים השרו פה אור חיור, הדומה לבבואת שלג, וכלי־הכסף בארון הפיקו אף הם נוגה לבנבן, צונן, והאשה, בהציצה פעם בפעם אל הסימטה, שהיתה מושחרת מעוני, אבל קורנת משמחת־חיים, נראתה כמתחממת.
בית־הספר לילדי העניים נוסד אז במקום, והתנדב בעלה – אברהם־נוח היה שמו – ללמד שם את תורת החשבון. חוץ מזה היו לו עוד עסקיו, עסקי המסחר, שבהם התחיל לעשות בעת ההיא, והוציא את רוב שעות יומו על קניות ומכירות. ובבואו הביתה, אל הארוחה, ועיין אז בעתון או באחד הספרים, דבר שהשקט יפה לו. ולא נשמע פה אלא קול צלצולם של כלי הפרז’ט והקוֹניה בשעת האכילה. ואחרי כן נוּערה ברוב זהירות המפה והאשה הסתלקה הצדה, למלאכת־ידה, או שהיא, עם פנות היום, יצאה אל הספסל שעל יד הבית, וישבה פה, במטפחת הקשורה בכשרות לראשה, עולת־ימים וטובת־חן, אבל בלי אותה החדוה הכבושה, אשר תהיה בפני האשה בימי אהבת כלולותיה. והשכנות מסביב, כשראוה בכך, המה לבן אליה, ואילו הרבנית, אשת התבונה, אמרה:
– ‘ריקה’ היא עדיין, על כן תעגם, ‘תמלאנה’ ידיה וירוַח לה.
ומן הנמנע הוא שלא להזכיר פה את האלמנה שרה־לאה ובנה חיים־רפאל, אשר ישבו אף הם בסימטה הזאת, וגן־הירקות שלהם גובל בחצר בית פראדל.
גם הם בית מרוּוח היה להם, עם חצר דשואה, שבה גדל בקיץ המון פרחי־בר. ואשר פראדל, בילדותה, באה תכופות לשחק בה.
שרה־לאה טובת־המזג האכילה אותה אז עוגות־סוכר עם מרקחת דובדבנים והתרפקה עליה ברוֹך, מתוך געגועי־עצב, כי היא עצמה לא נתברכה בבת. וגם חיים־רפאל בנה, בר־מצוה כבר אז, נטפל לה, לילדה, בשעות הפנויות מלימודים, ניענע אותה בנדנדה שבקצה הגן, או שהסיע לה את קרון־הבובות שהובא לה מן הכרך. סיבב בו לשם כך אחד הברגים ושלחו על פני השביל המרוצף, בעוד אשר הם, ידה הקטנה בכף ידו, רצים אחריו מתוך צחוק צוהל ועליז כל כך, עד שאפילו האם, שרה־לאה, שכחה רגע למראיהם את יגון אלמנותה וצחקה יחד אתם.
והנה עברו השנים, והילדה, אשר במות הוריה באה לשבת בבית הקרובים, היתה לנערה, יצאה עם ליבּקה, בת דודה איסר לוין, ועם ריזל, בת דודתה חנה, והתלבשה כמוהן בשמלות חצאיות וחולצות־טריקו. וחיים־רפאל נתבגר אף הוא וגבה בקומתו, וכבר היה נושא ונותן עם סרסורים ובעלי־אחוזות, כי כאביו, ירוחם־דויד, עסק אף הוא במסחר התבואות.
את פראדל ראה רק לעתים רחוקות – בככר השוק או ליד שדירת התרזות, והיה מרכין לה אז בראשו מתוך נימוס, ואולם בעת אשר הוא עלה מתוך כך אודם של התרגשות בלחייו, נשארו פניה שלה אטומים וקרים.
וחבריו, אשר ראו ללבו, הפליגו אתו לפעמים, בשבתות הקיץ, עד לשדות התבואות של הגרפית, אשר שם – ידעו – מטיילת בשעות אלה הנערה. אבל זו, כשהם נזדמנו לפניה באחד השבילים, ריפרפה ועברה עליהם כלא רואה; ומריח בשמיה, מעורב בזה של הקמה, בא אז העלם רק לידי סחרחורת. והוא גמר לבסוף בלבו, אשר לא יוסיף לצאת עוד בכלל אל מחוץ לעיירה. וגם מחבריו, אשר ראוהו בחולשת דעתו, התרחק, והיה מתחבר יותר עם הסרסורים והתגרים באי־השוק. ומהם למד לדבר בלשון שנונה ומתוך התבדחות – דבר אשר אניני־הדעת עושים, על פי רוב, כדי לחפות על יסורי־לב – ובשבתות, בשעת קריאת התורה בבית־התפילה, נהג הוא לרדת אליהם, אל מאחורי הבימה, לשם שיחה. ואמו, כשראתה מאשנבה היאך הוא עומד שם מעורטל ומעוט־דמות בין בני גילו, שהם מעוטפי טליתות ברובם, בכה לבה בקרבה.
הישיש שמואל־מאיר, הוא ידידם הותיק של בני בית האלמנה, נוהג היה במשך שנים לבוא הנה במוצאי־השבתות למשתה התה.
לשעבר, בעוד ירוחם־דויד חי, שרתה פה בערבים אלה הנעימות של חיי רוָחה עם אותה רוח מיוחדת, שבה מעורבים יחד קודש וחול.
האנשים עוד לבושים היו בבגדי שבתם, אבל על השולחן העלה כבר את הבלו המיחם הרותח, ובעל־הבית עם אורחו, על כוסות תה, שיחקו על טבלת־המשבצות, הקבועה פה באמצע, במשחק השחמט. התנצחו בנחת, ללא געש מלחמה, בהחליפם מתוך כך ביניהם איזו אמרות חכמים או דברי בדיחה, בעוד אשר שרה־לאה, במחרוזות הפנינים על צוארה, טיפלה במטבח בתבשילי ה’מלוה מלכה', או שהיא, מתוך צלצול כספי המרחיב את הדעת, סידרה במזנון המזוגג את גביעי היין של השבת.
עכשיו היה עצב בבית.
פניניה של שרה־לאה טמונים היו בתוך ארגזו של המלוה, והמזנון, בלי הברק של כלי־הכסף, עמד קודר ואפל, ורק ידידותו של הזקן שמואל־מאיר לא הועם זיוה. והוא, את התה הקלוש שהוגש לו בחש ארוכות, כאילו היה ממותק כמו לפנים ביד רחבה, שאל מתוך כך את חיים־רפאל למצב עסקיו ויעץ לו – הוא, רב־הנסיון, אשר טעם נבונים לו – כמה עצות, ואחר, כדי לבדח את דעת השנים, סח להם על כל מה שראה ושמע במשך השבוע. והם, מתוך רחשי כבוד, הקשיבו לו היטב, וגם נענו לפעמים בכמה מלים, אם כי דעתם, ניכר היה מסבר פניהם, שהיא מופלגת ורחוקה מכל אלה.
והנה פעם, אחרי מסיבת־תה כזאת, אשר יותר משיחם של השנים שמע בה הזקן את המית לבם, נכנס ובא לחנותו של איסר לוין, אשר אצלו נתגדלה פראדל, והציע לפניו את ההצעה, אשר לו לעצמו נראתה כמתקבלת על הדעת.
הן המדובר, חיים־רפאל, כלי נאה היה, והמשפחות משני הצדדים הוגנות זו לזו ביחוסן – משל לענבי הגפן בענבי הגפן.
אבל החנוני הגא השיב על כך לאו נמרץ כל כך, עד כי הזקן נרתע, כאילו פגעה בו אבן, יצא והלך בלי אמירת שלום, והוא את העלבון הזה נשא אחר כך בלבו במשך זמן רב.
לא כן שרה־לאה, אשר בהגיע אליה שמע הדבר לא הראתה כל סימני רוגז, הוסיפה לדבר עם בני משפחת לוין מתוך סבר טוב, כרגיל, וגם לפראדל, כשהיא באה לשבת שוב בשכנותה, האירה פנים – אף כי זו נראתה דוקא כמתנכרת – והיתה מביאה לה פעם בפעם מיני־מאפה ומרקחת ממעשי ידיה. והשכנות, אשר ראו אותה בכך, תמהו בלבן על טוּב מזגה, ומהן שאמרו כי אמנם קרואה היא על שמותיהן של שתי אמהות, אבל לפי מעשיה שקולה היא כנגד כל הארבע.
בשנה השלישית אחרי חתונתה ילדה פראדל בן, והבית הקודר, שהיה שרוי תמיד כמו בצל של עננה, הוטלה בו צהלה.
הדודה חנה סגרה את חנות־הגלנטריה שלה ובאה וחגרה את סינרה של פראדל, ועד מהרה התפשט פה ריח של אבקת קנמון ודבש חם.
על החבל, בחצר, נגלו לעין כל לבני התינוק, אשר טופחו במשך זמן רב בסתר, באין רואים, ועם שעת־ערב נשמע פה רנן ה’קריאת־שמע' של ילדי ה’חדרים', אשר מירל, בת־זקוניה של הדודה – תינוקת עדיין אף היא – חלקה להם, בחיוך של בושה, מיני־מתיקה.
רגע גדול היה זה כאשר הילד, בשעת טקס הברית, נקרא עליו שם אבי אמו, ברוך־ליב, הוא שעל אומץ לבו קראו לו ‘הגיבור’ ואשר הלך מפה בדמי ימיו, בלא עת.
כאשר לבכיו של התינוק נצטרף זה של פראדל הנחלשת, הציץ אליה אברהם־נוח בעינים לחות מחנינה וחרדת לב, והרבנית, שהיתה פה אף היא בין הקרואים, אמרה אז כי הנה נמלא הפגם, והקשר בין השנַים יהיה מעתה יציב.
עתה באו הימים, שהם כימי חול־המועד למי שנולד לו בן בכור.
מעל השולחן טרם הוסרה ‘מפת־הכיבוד’, וקרובים ומכרים מבאי־חוץ כובדו פה ביינות ומיני־מתיקה, ובתוך כך התחילו ההכנות ל’פדיון הבן'.
בני משפחת לוין נהגו לערוך טקס זה על משתה וקרואים, ובכן הורדו מעל המדפים במטבח סירי־הבישול הגדולים, ומהעיר הסמוכה הובאה הנה האשה טוֹיבּה, שהיא טבחה מובהקת – והנה חלה הילד.
עוד בערב נשמע שם, במטבח, קול שאון של תכונה ובבוקר נראה כבר אברהם־נוח כשהוא רץ בערדלים על רגליו היחפות אל הרופא, ואחר כך נשמע בחדרים קול בכי, והבית ירד ונפרשֹ עליו שוב הצל.
תינוק שלא הוציא חדשו הלא אין נוהגים בו מנהג אבלוּת – והחדרים נוּקו איפוא פה על כל כליהם. נערת־הבית הורידה לעניי הגיא כל מיני הטיגון והמאפה, ששוב לא היה צורך בהם, ואברהם־נוח התחיל לבוא שוב בין הבריות. עסק במסחר ובא, לשם שיחה, לבית־הקהל, או שהוא ירד לרחבת האשפות, אל זאויל אלקה’ס, ששב זה לא כבר מן ה’ישיבה' ושיחק אתו במשחק השחמט.
מריבועי קרטון עשו להם השנים את הכלים, אשר יצגו את הרצים, הפרשים והחיילים, ובהם נלחמו מתוך שיקול־הדעת של מצביאים מלומדי־קרב, ואיחרו לפעמים לשבת כן בלילות עד שנשמע קול צעדיהם של הקצבים, היורדים אחרי חצות לבית־המטבחים, כאשר אלקה, האם, הקיצה והתחילה רוגנת על זה שמבזבזים לה את הנפט, שאז קם האורח, לבש בלי חמדה את מעילו והלך.
גיטל ‘המבולבלת’, שכנתה של פראדל מצד המטבח, ראתה אותו פעם בלילה כזה מתגנב לבוא לביתו דרך המבוא האחורני, ואחר כך נשמע שם, בפנים, קול דברים ואנקת בכי, והיא סיפרה זאת למחרת לנשים על איצטבת הקהל, ששם דוּבּר כבר עכשיו תכופות על היחסים שבין שני בני־הזוג, ואשר חנה הקטנה, תוך כדי משחקה, הקשיבה לכך.
במקומה אז, בימיה, לא סברו עוד אשר הילד יש להאפיל בפניו על מערומי החיים בטלית של תכלת, והיא, ביחד עם רנן צפרים מוּקרנות שמש וריח עשבים שקויי טל, קלטה לתוכה גם רשמים ממעשי יום־יום, קטעי הוי על יסורי לב וחדות לב, אשר במשך הזמן – לאחר שזוקקו והוארו באור הבינה והנסיון – הצטרפו לפרשיות־החיים, שהיו לה בבדידותה אחר כך, בלילות נדודיה, למקור של שעשועים ונחמה.
בעת ההיא לא היתה עוד פראדל יפה כבתחילה. האור בעיניה הכחלחלות, הזוהרות, כבה, וגופה, כצמח זה שלא הושקה זמן רב, נעשה מרושל וחסר גמישות, ואת מעשה־הסריגה, בשעה שישבה על הספסל בחוץ, ניכר היה שהיא מחזיקה רק למראית עין, כי העניבות לא השתלבו זו בזו, והחוטים בפקעת לא פחתו.
בשעות שלאחר הצהרים באה הנה לפעמים הדודה רחה, אשתו של איסר לוין – האשה טובת־השכל וקשת־הרוח אף היא. ואז נכנסו השתים אל החדר הצדדי, הקטן, ונשתהו שם זמן רב, ופראדל, כשיצאה אחר כך ללוות את האורחת, נראו פניה כרחוצים לאחר בכי.
פעם באה להתארח פה לכמה ימים אחותו של אברהם־נוח מעיר הפלך.
יפת־קומה עם שער בלונדי גלוי, כבד־תלתלים – במחיצתה נהרו פני האח, כמוקרנים מן הזיו שלה.
בשבת שרו שניהם, כמו בבית אביהם לפנים, את פסוקי הזמירות הוא בקול בס עמוק והיא קולה כקול הנבל.
בפעם הראשונה, מאז בא האיש לשבת בבית הזה נשמע פה קול זמר, והשכנים, תוך כדי טיול השבתון, קרבו ובאו הנה, והנה נראתה בפתח המבוא פראדל, דוממה וקודרת במטפחת הכהה המאפילה על פניה – צל.
הדודה חנה אשר ידעה והכירה את האורחת, כי הלכה תכופות לעיר־הפלך לשם עסקי חנותה, באה ביום המחרת לבקרה, כי שמעה שהיא עומדת לנסוע. והנה כאשר ראתה את פראדל כשהיא שוכבת בעצבה, ומצחה קשור בתחבושת מפני מיחוש הראש, משכה את האשה הכּרכית אל החדר הסמוך ושאלה אותה, בקצרה מפני הדוחק בזמן, אם עשתה מה לטובתה של זו, שהרי רואה היא את זה שנהיה לה.
אבל זו, בהעמידה בה את עיניה הפיקחיות, שאלה מצדה אף היא:
– מה תוכל לעשות? הן דבר שבלב הוא – אמרה – וכלום יש אפיטרופסים לעסקי לב?
ואחרי היסוס מה הוסיפה באנחה, מתוך כובד־ראש, כי לדעתה טוב היה אשר יפרדו. – גם הוא וגם היא אין בשבילם מוצא אחר – פסקה, ובכך יצאה והלכה, כי שמעה שקרון הנוסעים בא.
אחרי כל זה היה כבר ברור לבני המשפחה כי האשה אין עוד תקוה לה, והדודה רחה, אשת־סודה של זו, גם לא העלימה ממנה את הדבר. אבל היא, כחוֹלה זה שהרופאים אמרו נואש לחייו, ניסתה עוד בתחבולות שונות: התקינה לעצמה, כפי שזה היה מקובל אז, בגדים חריפי־צבע, אף כי אלה רק הבליטו את חורוֹנה, או שהיא, כשנאמר לה כי האיש דעתו נוחה מאשה בריאת־גוף – התחילה לפטם את עצמה במאכלים מבריאים: דייסות משומנות ומרקים גדושי חלב.
על הסף, בפתח המטבח, ישבה על פי רוב וגמעה מן הקערית המלאה לאטה ובהעויה של חוסר חמדה כזאת, עד כי כל הרואה אותה לא יכול עוד לנגוע במאכל כזה לעולם.
ביחוד קשה היה לראותה בהתרפסותה, כאשר היא רצה להביא לו, לבעלה, בשעת גשם את מעילו או סוככו – מה שהוא דחה, אגב, בתנועת מרי – או כשצימצמה את עצמה, כדי לפנות לו מקום, בראותה אותו בא והיא יושבת על הסף.
המזוזה, או הדלת, שעליה נשענה, כאילו נעשה בה ברגע זה שקע והיא נדחקה לתוכו מבוטלת ובלתי מוחשית עוד כמעט, ואז, במנוד הראש של אלה שהביטו אליה, היה כבר לא חמלה, כי אם בוז, רגש זה שבספר המקרא מעירה בנו השנוּאה, כמו לאה המסתאבת1 ומתבזה ברדיפתה אחרי מעט חיבת בעל.
אלה אשר גורל האשה שוב לא נגע עד לבם, הביטו מעתה אל נפתוליה רק מתוך סקרנות, מעין זו שבה יעקבו אחרי כל כמו אלה בספרי־קריאה. ומהם שמצאו פה אפילו את הגירוי והתבלין שבספר־אהבים ממש. כי על לכן הלא היה לנגד עיניהם גם השכן חיים־רפאל עם ‘חרשוּתוֹ’ לכל מה שנוגע לעניני חיתון. הוא אשר בפניו המסוגפים נראה כאדם שהחיים הם בכלל לא נהירים לו.
איזו עמידת־הפקרות עמד על הגשר הרעוע באביב, בשעת עצם מהלך ־ה’קריעוֹת' על פני הנהר, והיאך חתר תמיד, כחבר ב’לינת־הצדק', לטפל דוקא בחולים שהם נגועים במחלות מתדבקות.
בשעת שריפה, פעם, ראוהו כשהוא קופץ, לשם הצלת איזו כלים קטנים, לתוך בנין בוער, ואמו, שרה־לאה, כשראתה שהוא משתהה שם, עלתה אף היא בסולם המוביל לשם.
על הדִשאה הקרובה עמדה ו’החניקה' אחר כך בידיה כל מקום בבגדיו שהעלה עשן, והנה קרב ובא הישיש שמואל־מאיר ונזף בו, בבחור, שלא כדרכו, ברוגז.
– כלום שכחת את הכתוב ‘ונשמרתם לנפשותיכם’? – אמר.
וזה, בפה מעוקם, עמד וצחק כנגדו צחוק משונה, כזה של חיים־זליג המשוגע ביום שרב.
פעם, בעונת הקיץ, קרה אשר אברהם־נוח חלה פתאום באמצע הלילה.
נדמה היה לו בשנתו כי מישהו נועץ סכין בצדו, וכשהקיץ חש כי כל אותו חלק מגופו עומד להיקרע, והרגשת חנק באה עליו עם אימת מות.
פראדל, אשר ניעורה אף היא, קמה ועמדה עליו נבהלת, ואז, כדי שלא תציק לו בשאלותיה, ניסה להתאַפק ולהבליג על הכאב, אבל כשזה התגבר ביקש שיביאו לו את הרופא, והיא – נערת־הבית לנה אותו לילה בביתה, בפרבר – יצאה החוצה והביטה כה וכה, שוקלת בדעתה למי עליה לפנות. אבל מאחר שהבתים מסביב עמדו מוגפי־תריסים כולם, כמתנכרים, פנתה ועלתה במדרגות המרפסת של בעלי המיצר, וכמו לפנים בשעת שוֹאה, כאשר אביה ואמה יצאו ועזבוה, דפקה פה קלות על הדלת המזוגגת. והאיש שם, בפנים – כאילו היה ער ומחכה לכך – התלבש תיכף, לקח אתו את מקלו כיד להגן על עצמו מפני הכלבים של הרחוב הזר, והביא את הרופא, וגם הלך לבית־המרקחת לקנות את הסממנים, ואחר כך ישב יחידי בחדר הגדול וחיכה, אולי יהיה עוד צורך בו.
נערת־הבית, כששבה בתחילת הבוקר, תמהה לראות פה את השכן המוזר כשהוא יושב מדומדם, בעינים עצומות, כחולם, והיא עמדה וכיבתה את העששית שדלקה בצדי החדר, אז האפיר האיש, הקיץ וקם והלך.
ופראדל, לאחר שבעלה רוח, והוא יכול היה לקבל מידה איזה דבר אוכל, חיתה רוחה.
בעצמה טיאטאה ורחצה את חדרו, וסילקה, או שילשלה והורידה לרצונו את הוילון על החלון, בהתהלכה מתוך כך, כדי למנוע את הרעש, בנעלי־בית קלות, שבהן נראתה כמרחפת באויר.
מחדר העליה הורידה את הכסא המתקפל, שבו אפשר לשבת בהסיבה וגם לשכב, ואך קם החולה ועמד על רגליו הוציאה את כלי־המושב הזה לצדי החצר, במקום שהצמחים הטפסניים של גן האלמנה מטילים את צלם, והביאה הנה גם אחד מהדרגשים הקטנים, למען יוכל האיש לאכול עליו, כמו על השולחן, את ארוחותיו.
ואולם זה אך הריח את ריחו של אויר החוץ, עמד ועבר באלכסון את רחבת בית־הכנסת וירד, לתמהון האנשים המסתכלים בו, לחדר דירתו של זאויל אלקה’ס אשר בקצה ככר האשפות.
עדיין מתנודד היה בחולשתו, אבל חברו למשחק, שיצא לקראתו, תמך בו ושניהם באו אל הרציף אשר כלבי־הפקר נראו כשהם מסתובבים שם על ידו, ואבקת אפר מאשפות הקהל מתנשבת מסביבו ברוּח.
עתה יכלה הנערה להחזיר את הכלים למקומם ולהתהלך במנעליה המסומרים בתוך החדרים בלי כל חשש עוד להפריע את מנוחתו של מישהו.
הדודה חנה עמדה לצאת בעת ההיא לכפר קמינקה, לחגיגת אירוסין בבית אחד מקרוביה, והלכה פראדל לעזור לה בהכנות לנסיעה, ובמשך כל אותו יום לא נראתה עוד כלל בתוך הסימטה, עד כי סברו השכנות שנסעה אף היא יחד עם דודתה. אולם בערב, אחר כך, כשגיטל ‘המבולבלת’ ניגשה אל הגדר המשותפת, ראתה כמין חלוק המוטל שם מן העבר השני, ומאחר שחשבה כי אחד הכבסים הוא שנשכח פה, גחנה ואמרה להרימו, והנה זע הבגד, וזה שנגלה מתוכו נתפרפר כנגדה בעוית של גוססים, ואז ספקה האשה מוכת־האלוהים כף, רצה מהר לבית־הקהל, שאיזו בחורי־ישיבה ישבו שם במסיבת רעים, וקראה בקול אימים:
– לכו וראו איך שהוא שחט אותה.
והורתה בידה על אברהם־נוח, שהיה אף הוא פה.
והרבנית, אשר הבינה כי האשה ‘נחה עליה הרוח’, קראה אליה בלשון פיוס:
– גיטל, גיטל.
והיא הכניסה אותה אל מאחורי המחיצה ושידלה אותה בדברים עד כי נרגעה.
אבל האנשים שם, ליד השולחן, שוב לא נקשרה השיחה ביניהם והם קמו ויצאו אחד אחד, כנכלמים.
באחד מן הימים ההם קנה מרדכי כץ מחות זרצ’יה את תנורי העטרן שביער הקוכטיצ’י, והזמין את אברהם־נוח להיות לו למשגיח ומנהל־חשבונות. וזה נענה לו.
עוד לא הותקן שם בית־דירה בשביל משפחה, והאיש התכונן איפוא לצאת לעת עתה לבדו, קיפל וארז כל מה שנראה לו כנחוץ, ופראדל עוזרת על ידו.
כעין שרטון היה זה, שנמצא להם לזמן־מה בגלי־הזעף שמסביבם, והם, עייפי הלבטים, נחו עליו שניהם.
הן במחשבתו ראה כבר האיש את עצמו בתוך הרוחה של שדות זרצ’יה רבי־התנובה, וחש את המגע עם האנשים שיש לו רחשי־חיבה אליהם.
פראדל העבירה מתחת למגהץ את כל כלי־הלבן שלו, ובסל מיוחד הכינה בשבילו מיני מאפה, שהם טובים לאכילה ארעית בשעת הצורך, וביום צאתו לדרך ליותה אותו לבית־המלון שבקצה העיירה, אשר שם חיכתה לו מרכבת החוה. והלכו הם הפעם שניהם יחד, בשורה, ולא כמו בשעת ביקורי החג, כאשר הוא רץ לפניה, או פיגר וניגרר הרחק מאחריה.
עד אשר הרכּב בחצר המלון טיפל בסוסים, סידר הוא את מזודותיו והתקין לו את המקום לישיבה, וכאשר העגלה יצאה לבסוף לדרך־המלך נפנה אל המקום אשר שם עמדה היא וניענע כנגדה את המטפחת שבידו היפה, ותנועה נאצלת זו נחרתה בקרבה כרמז לשעת־רצון, מין נפנוף של דגל לבן, הבא כאות לבקשת שלום.
כאחת מרבות, שבעליהן יושבים אי־שם, במרחקים, התחילה לחיות מעתה את ‘חיי־הנייר’: חיכתה לאיש־הדואר או לבעלי קרונות הנוסעים, ההולכים ועוברים את היער הקוכטיצ’י, אשר שם תנורי העטרן.
קצרות היו האיגרות שקיבלה, אבל ערוכות לה ואליה, והיא קראה בהן בשיטין ובין השיטין, בבקשה למצוא פה משהו אשר יזדהה עם רחשי לבה היא.
בימי הסתיו עבר אל המקום החדש והוא הבטיח לבוא הביתה לחג הפסח, אבל אז קרה שהדרך, עם גיאוּת הנהר, נתקלקלה והביקור נדחה לחג השבועות. והנה חלה האיש שעומד היה למלא את מקומו והוא לא יכול שוב מעתה לקבוע את יום בואו בדיוק.
על כל פנים היה אצלה הבית מסודר ומוכן לכל עת. המזוה מלא מיני מאכל אשר ישוּמרוּ והרהיטים מכוסים בציפויי החג, והיא את ארוחותיה, למען ישארו החדרים בנקיונם, אכלה במטבח, בקצה השולחן – אכילה ארעית, כזו שבערבי חג, כאשר הסעודה העיקרית שמוּרה לאחר כך, לשעה החגיגית המקוּוה.
בו בזמן גם התלבשה בבגדים הטובים והיתה מצויה יותר מאשר בכל זמן אחר בשוק – בחנותו של איסר לוין או בזו של הדודה חנה, מקום אשר דרך־המלך גלויה בו ואפשר לראות כל עגלת־נוסעים בבואה.
ויום אחד הופיעה אמנם ובאה זו של חות־זרצ’יה, עם האיש וכלי־הדרך שלו בתוכה.
ליבּל, בן־זקוניו של איסר לוין, הוא שהרגיש בה הראשון, והוא רץ לפני הסוסים כדי לבשר את הבשורה, ושם, בבית, נראתה כבר בפתח המבוא פראדל, כשהמטפחת עם צחצוחי־המשי מזדהרת על ראשה כהילה.
מרכבת האדונים הובאה אז אל תוך החצר, והדודה חנה, הזריזה והמעשית, נראתה כשהיא מפלסת לה דרך בין הסקרנים ופונה ללכת אל בית־הקהל.
הן האשה אשר לא התקדשה כחוק לפני בוא בעלה, אסורה היתה במגע, ובכן נשלחה עתה הדודה על ידה אל הרב באיזו שאלה בענין הטבילה, והדבר הותר לה. ואז, לאחר שהאורח אכל מה ונח ויצא לסידור עסקיו, ירדה היא, עם חבילה קטנה בידה, לקצה הסימטה, אשר שם עמד, פתוח ומוסק בחלקו האחד, בית־המרחץ.
על מצוה זו, היאך קיימו אותה בנות ישראל בעירות מן הראוי היה שיכתב פרק מיוחד.
הן, הביישניות, הנחבאות אל מטבחיהן, היאך הלכו ועברו, בבוא עתן, דרך סימטאות בית־המרחץ לעיני הסקרנים, אשר כל אחד מהם ידע לקראן בשם.
המטפחת קטנה מלהאפיל על הפנים מלוהטי־הבושה, והאדמה מתחת מוּששה נוּקשה וחלקלקה עד כדי להמעיד את הרגל.
ומאחריהן הלא השאירו בית־דירה פרוע, עז המחכה לחליבה, ילדים רעבים הצועקים ללחם, ובעל שוה־נפש, שאינו פונה אליהם. הוא, הקודר, אשר לא פינק את בני־ביתו בעדנים ולא דיבר להם חלקות, ואשר עליו זעף הלב.
והרי שלא התשוקה למעט אהבים היא שדחפה אותן, כי אם חובה קדושה, מורשת אמהות, מצות החיים עצמם.
והן אשר העמידו את הנערים החיננים, טהורי־העין, האמונים מינקותם על הסבל. הם אשר רוחצו, במקום מים, בדמעות אם, ושבעו, באין לחם, מתוגת אהבתה, שבאה כמזון־אֵלים אל קרבם.
מהם אשר בימי עברוֹת הוכרעו ונטבחו על ידי פריצי גויים, אבל מהם גם אשר יצאו לעת כזאת ביד נטויה והיו למגן ולישועה לאחיהם, או שהם, עם מחוֹנני אדמת מולדתם, עמדו להכשיר שם קרקע ומקום־מעמד לבני־עמם, שהם תלויים בכל מקום על פני תהום.
והנה פראדל, לאחר שעברה אף היא את דרך־העינויים שעליה דובר למעלה, ויצאה אחר כך מטוהרה, צפרניה עשויות ושערה שותת מים – והיום עוד טרם החשיך בחוץ – פנתה ללכת בשביל העקלתון, דרך הגנים, אשר בעליהם כבר יצאום בשעה זו.
ובבית שם עשתה, בינתים, הנערה בחכמתה והביאה לחם ובשר לרכּב ומים לסוסים, וערכה את השולחן בסדר ובטוב טעם, כדרך שגברתה היתה עושה, לפי השערתה – והנה בא האיש מבוהל מן החוץ וביקש שתתן לו את המזודות, כי עליו לשוב למקומו. והוא כבר ציוה את הרכּב לרתום, וגם יצא כשהוא עטוף באדרתו, ופראדל נראתה ברגע זה בבוֹאה. אז הגיד לה כי דבר לו בכפר קמינקה, כי שם מחכים לו אנשים סוחרים. ותיכף אחרי זה יצאה העגלה ועברה במרוצת חפזון דרך הסימטה.
מבעד לתימרות האבק נשקפו פני האנשים מוּכי־התמהון כמו מתוך ענן ערפל, ודממת־קשב נשֹתררה פה, כזו שתהיה בנחוֹת מהלומת־הרג על מי שהוא, כאשר העומדים מסביב מצפים לשמוע את אנחת התגובה, כשהיא האות לחיים.
גיטל ‘המבולבלת’ שעמדה ליד הגדר המשותפת, קראה בקול הנוקב שלה:
– הלא אמרתי לכם שהוא רוצח, ועכשיו הנה דמה שפוּך.
ובידה הורתה על החלון שאודם השקיעה היה מחלחל בו, ואז ניגשה נערת־הבית ומשכה שם בעניבות־השרוך והוילון ירד.
הדודה חנה, שנקראה על ידי אחת השכנות, באה ונשמע היה איך שהיא מדברת שם, בפנים, על אוזן לא־שומעת. כי האשה, כפי שסופר אחר כך, היתה רק מתהלכת בחדרה הנה והנה וגונחת גניחות קטועות, מתוך פה קפוץ, כמי שמבקש להבליג על כאב, ובכל פעם שהדודה ניסתה לגשת אליה דחפה אותה מלפניה קלות, מתוך נימוס, עד אשר זו, עייפה מן הצער ומטרדות יומה, הלכה ושכבה לבסוף בקצה אחת הספות ונרדמה. וכשהקיצה אחר כך, באור הבוקר, קרה זה אשר היא בתחילה נבהלה, לפי דבריה, כי מצאה את קרובתה יושבת ליד השולחן הערוך מאמש ואוכלת לתיאבון מכל מה שהוכן פה. אבל לאחר שראתה את אור פניה וצלילות דעתה הבינה כי משהו נתהווה בה במשך הלילה, אותו הדבר אשר בנותיה הנאורות קראו לו אחר כך משבר, ואשר לפי סברתה היא לא היה אלא מעט שכל שנתן האלוהים בלבה.
בני בית איסר לוין נפתעו אז לראות את פראדל באה, לבושה, שלא כרגיל, בשמלה פשוטת־גזרה, זו שנשתמרה אצלה מימי בחרותה, והיא, בפרשה עם הדודה, אשת־סודה, אל החדר הצדדי, שהתה שם אתה זמן רב. וכאשר הן יצאו לבסוף הודיעו שתיהן פה אחד, חגיגית, שיש לגשת לסידור של גט. והדוד איסר הוא אשר עליו הוטל לבוא במשא־ומתן עם ‘הצד השני’.
עד אשר הדוד התעסק אחר כך בענין הגירושין ‘טיהרה’ פראדל מעט מעט את הבית. סילקה מתוכו כל אותם הכלים, אשר בזמנם נקנו לשם הנוחות שלו, ומכרה או חלקה לנשים עניות את שמלותיה, שבהן התיפתה, כדי למצוא חן בעיניו הוא, ואחר כך הוציאה ממגירות השולחן את מכתביו, אלה שקיבלה בימי ארוסיה ואלה שכתב לה אחר כך, והעלתה את כולם בתוך הכירה באש. הרבתה גרוּדוֹת וגזרי־עץ למען הגדיל הלהבה, ועמדה והביטה היאך תרמיתו, רמזי אהבתו התפלים והבטחותיו הכוזבות הולכים וכלים בעשן. ופניה, עם העינים הכחלחלות, הזוהרות שוב, נתלהטו מתוך כך כפני אביה, כאשר הוא, כזמנו, בא להינקם בגויי ההר שהציקו לו תמיד על לא חטא.
ואז בא היום שהיא קיבלה בבית־הקהל, לעיני האנשים הצופים בטקס זה, את גטה. לבושה פשוטות היתה, כמו בימי בחרותה, וקומתה, לאחר ששבה אליה ההכרה בערך עצמה, זקופה שוב. ואמרו הנשים כי יפה היא יותר מאשר ביום חופתה.
אחרי כל אלה קם ונהיה הדבר, אשר רבים צפו אותו מראש:
איסר לוין נכנס ובא לביתו של הישיש שמואל־מאיר וגמר אתו את הענין, אשר הזקן הציע אותו עוד לפני שנים.
ועם זה הוסרה הגדר המשותפת שבין מגרשי פראדל והאלמנה, ושני בתי־המידות שבמרכז הסימטה היו לאחד.
שרה־לאה, ששב אליה זיו הפנים של ימות הטובה מלפנים, פינקה עכשיו את פראדל במאכלי־עדנים עוד יותר מאשר בילדותה של זו, והיא אשר גידלה לה את ירוחם־דויד בנה, נער חינני, אשר כבר בקטנותו ניכר בו כוחו של אבי־אמו, ובשעת ההתנגשויות של ילדי ה’חדרים' עם השקצים עמד הוא תמיד בראש כולם. ולחנה, אשר יצאה בינתים למרחקים, הוגד כי הוא אשר לימד בגדלו את בחורי העיירה את תכסיסי ההתגוננות.
כי בימים ההם ביקשו גויי הסביבה כפעם בפעם תואנה בבני המקום וצמאונם לדם ישראל גדל.
והיה כאשר נתקבצו ובאו הנה בכלי־חובליהם יצאו לקראתם נערי־החיל האלה, עם ירוחם־דויד, בנה של פראדל, בראש, והניסום, והעיירה שקטה.
-
“מסתבאת” במקור המודפס, כנראה צ"ל מסתאבת – הערת פרויקט בן־יהודה. ↩
שברירים
מאתדבורה בארון
אל העיירה הובאה מכפר בּיכוֹב לאחר שמתו שם עליה הוריה, והיא אין אִתה אלא חבילה של כלי־מיטה ומעט חמימות מטיפוחה של יד אם, אשר התנדפה מהר בתוך צינת הנכר.
לידי איזו נשים משכונת־הגיא מסר אותה הכפרי שהביאה, ובמשך כמה ימים עברה פה, ככלי אין חפץ בו, מיד ליד.
אלה אשר הלינו אותה בביתם הקצו לה בדוחק מקום בקצה איצטבה או בפאת התנור, ולפני כן ביקשו לדעת אם אין היא נגועה במחלת־עור וגם לעמוד על נקיונם של החפצים, שהיו ארוזים בחבילתה.
בעינים מעוגלות הביטה זו – חיה־פרוּמה היה שמה והיא אז בת חמש – היאך כריה מתערטלים מציפוייהם ונחבטים מתוך זלזול בידים זרות.
עדיין היתה ידה נתלית ברפיון מחוסר כף־היד שבה רגילה היתה להיאחז, ובנשיבת היתמות פה רעדה כציץ, אשר העץ, שבצלו חסה, נכרת.
זקנה אחת מרחבת ההר אספה אותה מתוך רגשי רחמים לביתה, אבל לא יכלה לעמוד בפני רעבתנותה הגדולה והחזירה אותה אל הגיא; והיא שבה איפוא להתהלך פה בחלוּקה הכפרי, פרועת שערה המדובלל, הדהוי, כשפניה אין למצוא בהם שום קו של חן. ובכך הנה נמנע ממנה אותו קורטוב של אהדה, אשר האנשים, אגב הנאת העין, מזכים בו לפעמים גם את היצור הזר.
בהיותה בת שמונה קרה, אשר פעם, ביום חורף, בלכתה בהשכמת הבוקר אל הבית, ששם הובטחה לה ארוחתה, נמעדה ונפלה, ורגל אחת שלה נשברה.
בכיה על פני חלקת הקרח, לאור קרני הזריחה הקרות, היה מחריד כל כך, עד כי מתפללי ה’ותיקין' שבבית־הכנסת הסמוך יצאו והכניסו אותה לאחד הבתים וגם הזמינו את הרופא. ובמשך איזה זמן טיפלו בה אחר כך רבים מתוך זריזות של עושי־מצוה. שכרוּ בשבילה מקום קבוע בבית־האכסניה וגם הביאו לה לחם ומרק.
אבל אך קמה ועמדה על רגליה, הסתלקו כולם. והיא היתה שוב ל’נערת־הרחוב', ואת מחיתה מצאה, כמו לפני כן, מזה שעשתה עם נשי הגיא במשקיהן, עכשיו בפחות זריזות, אמנם, מחמת הליקוי ברגלה וגם מפני כובד הגוף, כי מן האוכל, שניתן לה בשפע בזמן החלמתה, עבתה ונתרחבה. ואולם אם תנועותיה, מתוך כך, נעשו אטיות יותר, הרי חזקו תחת זאת שריריה. וכמעט תמיד הפיקה רצון מאלה אשר נזקקו לכוחה.
בשנתה השתים־עשרה ידעה כבר לשפות מיחם, להסיק תנור ולהביא מים מן הבאר, והכבסים, לאחר שהפכה אותם כה וכה בכפות ידיה ה’דוּביות' בתוך העריבה, סימאו את העינים בלבנם.
בתי העוני שבשכונה, אשר חדר המגורים משמש שם, על פי רוב, גם סדנה או מקום ממכר לאיזו סחורות, היתה זאת היא אשר השרתה בהם את הנקיון בערבי השבתות.
שמשות החלונות, לאחר שביצעה פה את מעשה הרחיצה, נזדכך זיו העולם בהן, והרצפה לא באו בני הבית לדרוך עליה, אלא אם כן השילו מעל רגליהם את הנעלים.
בתנופות יד אחדות הביאה את ספסלי־העץ לידי הצהיבות של החלמון והעלתה על הפמוטות את גון הזהב, חבטה את כרי הנוצות, עד כי תפחו והתרוממו כמגדלות למראשותי המיטות, ומעודדת משאר כוחה, בתוך ההבל החם של מאכלי השבת וסברה הטוב של בעלת־הבית, העושה אתה באחוה, יש אשר התעוררה בה כעין תקוה למשהו המבטיח חסות ושיתוף הנאה באוירה ההולכת ומשתררת פה.
ואולם אך גמרה לעשות את זה שהוטל עליה ניתן לה שכרה, והיא הורידה את שולי הבגד ויצאה והלכה עם סלה.
– הנה חיה־פרומה העקומה – קראו אחריה הילדים תוך כדי משחקם ברחוב, ואולם המבוגרים, אלה שהם מטילים כעין חרם על כל מי שאין בו כדי להנאות את מבטם, לא ראו אותה, קיפלו, כביכול, ואספו את הנימים של יחסי־הגומלין, המתמשכות, כרגיל, מאיש אל רעהו, ואז היה זה לה כאילו נתרוקן מסביבה החלל, והיא הלכה וכשלה בו בצליעתה.
שמש בית־הכנסת, שבביתו שטפה לפעמים את כלי־האוכל, היתה לו בת, אשר במראָה העירה בה אותו הרגש שרחשה רק לזֵכר אמה.
טובת־מזג היתה, ועורה צח, ועיניה, בשעה שהצטחקה, נתנצנצו בהן זיהורים שמשיים, חמים.
והנה פעם, ביום ששי, בשעת חפיפת הראש, כאשר זו הטילה לתוך אפלולית המטבח את גוש הזהב של שערה הסתור, עמדה והגיעה אליו ברטט, כלמשהו קדוש, את אצבעותיה.
הנערה, באספה את השער, רק נרתעה קצת כמתוך הפתעה לא נעימה, ואולם האֵם, מלפני תנור האופים, הסתערה עליה בחמת כוח, עם המרדה ביד.
– למה את זוחלת אליה ב’בוּלי־העץ' שלך – קראה.
ואז הביטה רגע בעצב לכפות ידיה, שהיו רטובות ממי הרחצה, ותלתה את מבטה, כמתוך בקשת השתתפות, באשה הדיירה, שהיתה אף היא פה. אבל זו, ככל אלה שנשאה אליהם עינים נוהות, או מפללות, לא נענתה לה – משל לקיר חלק שהאחד מוצא במקום הראי שבא להסתכל בו – והיא יצאה והלכה לבלי שוב עוד אל בני הבית הזה, וגם בין כל האחרים התחילה להתהלך מעתה בעינים מושפלות, ואת העבודה, ככל שזה ניתן לה, עשתה בריחוק מקום מהם.
מוטב היה לה להתיחד בקצה החצר או בפינת המטבח עם העצמים הדוממים, שכן הקלחת שציחצחה העלתה לפניה ברק של סבר טוב, והעצים בכּירה, כשהציתה אותם, נצטהלו כנגדה בלהבה עליזה.
וכך הנה נהיה זה, אשר דיבורה, באֵלם השתיקה, נעשה כבד ומעומעם במשך הזמן, והיא כולה, מקצף הסבון, הבל הכבסים ומי־הרחצה, הלכה ונטחבה מעט מעט, בדומה לתא עזוב זה, שהוא סגור על מסגר וחשכת השממון תמלאהו.
בשבתה בבית האופה מרחבת ההר, אשר שם נשכרה לאחרונה לעבודה קבועה, ראה אותה פעם בעל המקשאות מכפר קמינקה, בלוּשה גוש של בצק בתוך המשׁארת, והוא – איש אלמן היה, אשר בניו נישאו כבר כולם והלכו – ביקש את בעלת־הבית קרובתו, שתהיה ל’מתווכת' ביניהם. והאשה, אשר הדבר, בדרך כלל, נראה לה, ניאותה לכך.
היא לא פנתה לעוזרתה בימות החול, כדי שלא תבוא מתוך הרהורי הלב לידי התרשלות בעבודה, אבל בצהרי השבת, בשבתן על האצטבה בחוץ – באביב היה זה – הציעה לפניה את הענין.
– תוכלי לאפות לך שם לחם משלך עצמך – הסבירה לה. והנשים משכונת־הגיא, שעשו פעם מה לטובתה של הנערה, מילאו את דבריה.
– הן לא לעולם תהיי נוברת באשפות זרים – אמרו.
במעט הכסף, שחשׂכה משכר העבודה, עשו לה שמלת־צמר וחלוק צבעוני, ועל הכרים, שהביאה מבית אמה, העלו ציפיות עם מילואים ממעשי תשבץ. וביום השוק, כשבעל־המקשאות בא, נקבע אתו הזמן של חג הנישואין, וזה נערך, לפי בקשת הקרובים, פה בבית, על משקאות ותבשילים, שהותקנו במיוחד בתנור האופים.
לידי מבוכה הביא האיש את קרוביו, כאשר הוא, ביום המיועד, הופיע בראש של קרון עמוס ביכּוּרי ירקות, אבל הקידושין סודרו אחרי כן באוירה חגיגית וכדין.
מתחת לכיפת השמים בחצר הועמדה חופת הקהל העשויה אטלס, והנערה הוכנסה אליה עוטה לבנים ונחלשת מן הצום, כנהוג, וגם לוּותה כתום הטקס על ידי ילדי הרחוב – אף זה כפי שמקובל – בקריאת הידד, שהיתה אולי הפעם רבת־משמעות וארוכה יותר מן הרגיל. ולמחרת בבוקר ניטלטלה כבר בקרון בדרך העולה לקמינקה. חבושה מטפחת ראש וקרועת עינים תוהות לתוך המרחב, אשר כעין בבוּאה מסביבות כפר מולדתה ראתה בו – אותו הזיו הירקרק השופע מן השדות, ואותו רנן הצפרים הממוזג בתוך הדממה הכחולה, אשר כאילו הד רחוק מקול אמה היה עדיין מחלחל בה.
פעם בפעם, כשהאיש היושב לצדה הפנה אליה את ראשו, נתרפרפה עליה שׂיבת זקנו בתוך נחשול של עשן המקטרת, ואז ניפנפה מסביב במטפחת שלתוכה בכתה אמש, בשעת ה’הוֹשבה' את בכיה.
בבית אחר כך התהלכה זמן־מה כה וכה, בלי שתוכל למצוא מקום מתאים לארגזה. חלצה את נעלי־השרוך, אשר, כפי שנדמה לה, הן הן שגרמו ל’אי־הנוֹחוּת' שבקרבה, ומאחר שהיום היה עוד גדול, והחדרים – ראתה – רבה בהם העזובה, לבשה את בגד החול וניגשה לעבודת הניקוי.
עתה פּשׁה הטחב בקרבה וחשכת השממון היתה כזו של התא אשר אין עוד כל דורש ופותח לו.
לא שהאיש, שאתו באה לשבת, בחל בה, אלא שהוא, פשוט, טרוד היה תמיד בעסקיו. יצא בבוקר אחרי התפילה החטופה אל הגנים. בצהרים אכל את ארוחתו בחפזון, תוך כדי משא־ומתן עם הירקנים מבני העיירות, ובערב, עם גמר האכילה, הצית את המקטרת והניח לפניו את פנקסי־החשבונות. והיא, לאחר שהסתובבה כה וכה, הלכה ושכבה בקצהו של ספסל, או בפאת התנור, וכמו לפנים, בשעת לינת החסד בגיא, חשה שהיא כאילו תלויה על בלימה, ללא סעד ואחיזה.
שולחן האוכלים בחדר הגדול היתה הרצפה מסביבו משופעת והולכת וגבוהה בכיוון למקום עמדו.
והנה היא, בשעה שהביאה מן המטבח איזה דבר אוכל או כלי, נשאה שמה את עיניה, כמי שמטפס ועולה מן החשכה למקום האור, מתוך ציפיה לאיזו שהיא הסברת־פנים. אבל האיש שם, במקום שבתו, הפליג במבטו דרך החלון – שהיה מצוחצח וצלול עכשיו – אל השדות, וכאשר היא, לאחר שהוא קם והלך, יצאה החוצה, היתה פה מסביב אותה ההתנכרות.
הבתים לאורך הרחוב הפנו הנה את קירותיהם ה’סוֹמאים', חסרי החלונות, מזה ומזה, ובעליהם, שם, בפנים, נהגו בה אותו מנהג של הפיכת העורף. ואז חזרה ובאה הביתה וביקשה לה עוד מה בין הכלים שלא הביאה אותו לזיו הרצוי לה. ציחצחה שוב את קנקני־הנחושת והאגנות, ושבה ושיפשפה את ספסלי־העץ עד כי נראו כאילו עברו עליהם במקצוּע, ואחר הורידה, כמו לפנים עם גמר העבודה בגיא, את שולי הבגד, ועשתה תנועה בידה כמבקשת לאחוז בסל כדי להיפטר וללכת.
כאשר עברו עליה כן כימי שנה ושוב היה אביב, הודיע לה פעם הזקן שקנה בחוה הסמוכה בהמה לחליבה.
ואכן הובאה בעוד זמן־מה אל החצר פרה צעירה – מבכּירה היתה אשר עגלה הרך נשאר בחצר בעליה – שנאבקה בכוח עם האנשים המחזיקים בה והתאמצה להיחלץ מידיהם.
הזקן, לאחר שהכניסוה אל הרפת, קשרה לאחד העמודים, ועל האשה ציוה שלא תקרב אליה משם שזועפת היא ונרגזה.
ואולם זו, כאשר הגיע אליה אחר כך קול הבהמה, מין געיה הדומה לבכי, לא התאפקה ובאה והציצה אליה, והנה לא היה לה כלל מראה של זעף או רוגז, ואליה, כשבאה פנימה, נשאה את מבטה כמתוך בקשת השתתפות, בעוד היא גוֹעה מר כנגד אותו הצד ששם נמצאת חות מולדתה. ואז הניחה עליה את ידה והשמיעה כמה מלים של שידול מאלה שדימדמו עוד בה מימי ילדותה, ואחר הביאה לה עשב מן הדשאה וקש נקי למצע, וגם הוציאה אותה אחרי כן אל החצר, שכן יכלה, תוך כדי עבודתה במטבח, להשגיח עליה. ומאחר שאֶל כר המרעה הכללי חששו עוד בימים הראשונים לשלחה, יצאה אתה לפעמים אל האפר הקטן שמאחורי הגשר, מקום החציר הדשן, והפרה – אדמונית היתה ושמה ריז’קה – ניכר היה בה שכאבה שכך, ומראיה העגום לא היה לה עוד. ואף היא עצמה הוקל בתוך כל אלה הכובד שבקרבה, וברוח האביב וחוּמה של השמש הרגישה שכאילו טחב רב־שנים הולך ופג ממנה. וכאשר בשעת ערב פעם, בשבתה בבדידותה בפתח הרפת, נפנתה אליה הפרה בתנועת חיבה וליקקה בלשונה המחוספסת את ידה, היה זה לה כאילו התפשט חיוך פנימי בקרבה – היא, אשר לא ידעה צחוק – ולבה השמם, הסגור על מסגר, כמו נמלא המון שברירי אור.
באחד מן הימים ההם היה זה אשר איש המקשאות – רב כוח היה עדיין, אם כי מופלג בזקנה – נחלה פתאום ומת.
ביום גשם קרה הדבר, כאשר הוא, בשבתו בבית מאונס, חש כעין עייפות, והלך ושכב במיטתו כדי לנוח קצת – ולא קם עוד.
שלושה בנים היו לו בחווֹת הסביבה ובת בעיירה הסמוכה, והם באו כולם ועשו פה את שבוע ה’שבעה'.
הטוחן שמעֵבר לנהר בא אליהם בכל יום עם בניו כדי להשלים את ה’מנין'. והאשה, באותו הזמן התקינה בשבילם מירק הגנים תבשילים, שאותם הגישה בין תפילה לתפילה בנימוס, בלי להשמיע מתוך כך כל שאון, כי חלוצת נעלים התהלכה אף היא כמוהם מחמת האבל.
רחשי תודה העירה בלב האנשים ביחוד בהתנהגותה ההוגנת ביחס לחלוקת הירושה, שהיתה מסתלקת והולכת בכל פעם שהדברים הגיעו אצלם לידי מחלוקת, ועשתה אפילו את עצמה כלא רואה כשהאחד מהם סחב בחשאי איזה חפץ והניחו באמתחת־הדרך שלו.
כשהגיע לבסוף התור שלה והיא נשאלה לכתובתה, הלכה והביאה את הנייר הזה, אבל שאלה ביחד עם זה אם לא תוכל לקבל במקום הכסף את ריז’קה, הפרה. וזו ניתנה לה.
אז שהתה עוד פה עד אשר אל הבית שנמכר באו בעליו החדשים, ואחרי אשר שלחה את חפציה אל העיירה על ידי אחד הירקנים, יצאה היא ללכת שמה עם הפרה ברגל.
בקצה רחוב הגשר, ליד הטחנה, נמצא שם צריף, אשר מחמת החשש לשטפונות נמנעו האנשים לשבת בו, ואותו שכרה. התקינה לעצמה במחציתו חדר מגורים, והחצי השני שימש לה רפת.
בבוקר מסרה את הפרה לידי הרועה, והיא עצמה יצאה אל הרחוב הארוך, או לרחבת ההר, להשתכר מה באיזו שהיא עבודה.
היא רחצה רצפות בחדרי מגורים, שטפה כלי־אוכל ולשה עיסות בבתי האופים, באספה בתוך כך לסלה קרומי לחם ופסולת של ירקות. ובשובה הביתה עירבבה את כל זה בעביט במלח, סובין ורותחין. וכאשר הפרה באה הציגה לפניה את הבליל הריחני הזה, וישבה על שרפרף בסמוך לה עם ספל החליבה ביד.
שעת התיחדות היתה זאת לשתים, ישיבה בצותא שיש בה מן הנועם של השפעת־גומלין ואותה הויה מופלאה אשר ידועי האֵלם שומעים בדממתה את קול הלב.
הקונים נתקבצו ובאו בינתים עם כליהם, אז מזגה להם האשה את מנות חלבם, ואחר יצאה עוד להתהלך קצת עם הפרה. ירדה לשפת הנהר או שעלתה אתה למגרשי הפרבר, במקום שזו, מלבבת בראשה הקטן, ועורה, בנגוהות השקיעה, קורן בגון הזהב, ליחכה לקינוח סעודה את העשב שבצדי הגדרות.
– האם מקמינקה הבאת אותה? – שאלו עוברים ושבים את האשה.
– מן הכפר – השיבה – אבל מוצאה הוא מחות הגרפית.
– אה, בהמה יפה היא – אמרו, מתוך אותה הבעת האהדה אשר לה השתוקקה כל כך כל הימים.
ודאי אשר היו גם טרדות ודאגות:
סערות הגשם בקיץ, בהיות העדר בשדה, סכנת השטפונות עם גיאוּת הנהר, והפחד מפני המגפות הפורצות לפעמים בעדרי הבקר שבסביבה.
פעם, בצאתה אל החצר, מצאה את מוֹטי הקצב, כשהוא עומד ומודד את הפרה במבטו.
יום חג היה זה והאיש רק התעכב פה לתומו, בדרכו לבית־הכנסת, ובכל זאת עברה אותה צמרמורת פחד ולבה עמד מדפוק.
והן היו גם ימי ה’ציפיה', וחרדת הלב שבסוף ימי העיבּוּר – באביב על פי רוב – וגעגועי העצב אחרי כן על העגל שנלקח, מאחר שברפת לא היה מקום בשביל שנים.
את הולדות מכרה לא לשחיטה, כי אם לבעלי המשקים, לגידול, ובכסף מחירם רכשה לה כלים בשביל התקנת מעשי החלב, כי רבה היתה התנובה, וחוץ מן החלב החי מכרה גם חמאה וגבינה.
בעת ההיא עשתה לה תנור־אופים בצריפה, ותחת להוציא את כוחה בחוץ אפתה פה בבית לחם שיפון ועוגות כוסמת, אשר אחריהן להוטים ילדי ה’חדרים‘, וכן גם הכפריים הבאים אל ה’ירידים’.
כבר הוריקו אז בקיץ בערוגות שליד צריפה עלי הצנון והבצל, והחצר כולה נדף בה ריח של משקי כפר, אשר בשבתות נמזג לתוכו ניגון הזמירות, כי אכל פה ביום זה את ארוחותיו הפרוש הזקן סגי־הנהור – איש התורה ורב התבונה, אשר כבש לו בעורונו שביל של אור למחשכי נפשה של האשה. וממנו היה זה, אשר היא התחילה לבקר בבתי־הכנסת בשעת התפילה וגם פתחה את ידה לדלים ונצרכים במקום.
סינר רחב, רב־קפלים היתה חגוּרה, כדרך נשים אמהות הנושאות בעול, ופניה, במסגרת המטפחת הצבעונית, מאירים כאור של המקופחים, אשר הויתם הפגומה באה לידי תיקון – משל לפנס ריק שנקבע בו נר דולק. ואלה אשר ראוה ברדתה לשם מעשי הצדקה שלה אל הגיא, עטופה סוּדר של אמידים, והילוכה אין בו עוד כמעט כלום מן הצליעה, תמהו: הזאת חיה־פרומה?
והם לא ידעו אשר אפילו אדמת המדבר המלוּחה, אם רק תשוטף ותדושן, ומי המעין החיים ירווה, סופה שתשתבח ותתחיל להצמיח צמח.
בשנה השמינית לשבתה של האשה בשכונת־הגשר, כאשר הצריף והחצר קמו לה כבר למקנה, והפרה הביאה לעולם את ולדה השביעי, קרה פעם שתקף אותה פתאום כאב, אשר היא, שלא ידעה חולי, לא נתנה בתחילה את דעתה עליו. אבל כשהדבר חזר ובא, והתיאבון ניטל ממנה, וגופה בתוך כך הלך ונידלדל, הבינה כי מחלה היא זאת, כעין תולעת המתישבת בלב פרי ומעט מעט תכרסם אותו. ובהיותה אשת משק נבונה, שהכל אצלה מחושב מראש, סקרה יום אחד את עניניה ועמדה לסדר אותם.
היא מסרה לשכן אחד את עסק האפיה, ומן החלב לא התקינה עוד מעתה תוצרת, כי אם מכרה אותו חי, וברוחי הפנאי שנתהוו על ידי כך עסקה במעשי־צדקה, או שהקשיבה לשיחו של איש התורה הזקן, שפתח לפניה בשׂכל מליו עולמות חדשים.
בימים ההם התקינה מעקה למדרגות בית־הכנסת של הגיא, וגם קנתה מנורת־קנים בשביל עזרת הנשים, כדי שהמתפללות יהיה להן במחיצתן אור משלהן, ולא הבּבוּאה הבאה מעזרת האנשים. וכאשר בתוך כך בא החודש אלול ובאויר התחיל מהדד קולו של השופר, שבו שמעה כעין קריאה או התראה – והכאב בקרבה היה כבר מנסר אז כמעשה המשור בגזע של עץ – עשתה את הדבר, אשר הבינה כי אין לדחותו עוד.
היא שלחה להגיד לבני משפחת הקבלן הכרכי, אשר ידעה כי רפת־לבנים להם, כי מוכנה היא למכור להם את הפרה, והאנשים שם, אשר שמעו את שמעה של זו (הפרה שלהם מתה לפני איזה זמן), קיבלו את ההצעה ברצון.
הגבירה בעצמה באה וגמרה את הדבר בלי משא־ומתן כמעט.
היא הניחה את ידה עם טבעת־היהלום על גב הבהמה המזהיב, כאילו לשם אישור הקניה, וזו, הפיקחית, אשר הבינה כי בה ידובר, הפנתה אליה את ראשה מתוך געית רצון.
– את תיהני ממנה – רק יכלה האשה הנחלשת להגיד.
ועוד באותו יום התלבשה בבגדיה הטובים, ירדה עם הפרה אל השביל שמאחורי כרי המרעה והגיעה אל המבוא האחורני של חצר הקבלן, במקום שנערה כפרית אמיצה ובעלת סבר טוב, לקורת־רוחה של האשה, כבר חיכתה להן.
אז הלכה והציצה אל הרפת, שהיתה עשויה אמנם לבנים, ורצפה מוצקה כזו שבבתי־מגורים לה, ושבה והביטה אל השביל שבו טבועים היו עוד בשורה העקבות שלה ושל הפרה – דרכן האחרונה בצותא, ואחר חצתה את החצר ויצאה דרך המבוא השני, הראשי.
מאחר שלהשכים ביום המחרת אל החליבה לא היה לה עוד צורך, שתתה אחר כך בבית את הסם המרגיע והמרדים שנתן לה הרופא. ואמנם הרפו ממנה המכאובים מיד. וביחד עם חבלי השינה לפף אותה אוּד, ששפע ובא כאילו מזריחת־שמש לא נראית, ואשר לפי זהרו המופלא הבינה כי הוא הנהו זה, שלדברי הזקן העיור מזומן הוא לאלה שנתמרקו בעולם זה על ידי היסורים.
מה שהיה
מאתדבורה בארון
[א]
מכל אלה שהתהלכתי אתם פעם בעיר מולדתי יקרה לי ביחוד בת שכננו מינה, אשר קראו לה גם בשם הגנאי ה’ברודה', והיא נערה מנומרת בכתמי שמש שלא חוננה אמנם ביופי, אבל הן כבר ידוע המשפט של כלי החרס אשר בהם ישומר היין הטוב, וראינו גם אשר דברי אלהים חיים נכתבים על גויל פשוט.
ובבואי לספר עליה, מן הנמנע הוא שלא אעלה גם פרטים מחיי סביבתה, כשם שלא יתכן אשר יציֵר מי איזה גוף, חי או דומם, בלי רקע, או ‘אויר’ מסביבו.
זקנתה, יוכבד ‘המתוקה’, היא אשר לה היה הבית שממולנו, וקראו לה כן על שום העוגות המתוקות אשר אפתה, ככל אבותיה, כל הימים.
את עשן התמיד ממעל לארובת גגה ראיתי בעודני שוכבת בעריסה, והיא אשר נתנה בידי את עוגת הסוכר הראשונה. היא התכופפה עד כי העגילים שבאזניה ניתלו עלי במאונך, קרוב עד מאוד, ואז ראיתי את אבני המלואים שבהם עם נקודות השחור במרכזן, אשר נראו לי מלאות ארשת כאישוני עינים.
אחרי כן ראיתי את העגילים האלה לבדם, נחים על מרפד הקטיפה שבתיבת התכשיטים. הזקנה עצמה לא היתה עוד.
היא עשתה יום אחד את חשבונה עם החנוני ועם סוחר הקמח, צותה להביא מעיר הפלך את נכדתה מינה, כממלאה מקומה, וגם דאגה לכך שתשלח לה שמיכת־מוכין לדרך – לבל תתקרר – ואחר הלכה לדרכה היא, הרחוקה הרבה יותר, מבלי לקחת כל מאומה בידה, אם לא לחשוב את מעט המעשים הטובים, שהם אינם תופשים מקום, כידוע, כאור השמש, או כריחם של הפרחים.
עם גמר ימי ‘השבעה’ עמדה אחותה טוּלה ואספה את כלי האפיה והעמידה אותם על ספסל העבודה באופן שהיתה הבעת צפיה להם, וערכה בתנור את עצי ההסקה ואת הקיסמים עד כי גם להם היתה אותה ההבעה ואחר יצאה לדרך המלך, לקראת קרון הנוסעים, וחזרה עד מהרה עם נערה כבדת גוף, אשר הנשים השכנות החליטו מן המבט הראשון כי רחוקה היא מן הנוי ומהזריזות. אולם הסבתה טוּלה סברה כי ‘הפרג השחור הוא המתוק’ וכי ‘האבנים המגושמות – עליהן יושתת הבית’. והיא מסרה לידה את המפתח של מחסן הקמח והסוכר והראתה לה את מקומם של הביצים והתבלין, ולמחרת בבוקר מצאה לקורת רוחה והנה הותקנו מיני המאפה בתבניותיהם המקובלות, והם זרועי סוכר ומדיפי ריח ואניל, ככל אשר עשו מאז ומתמיד בבית הזה לברכות הנהנין ולסעודות מצוה.
אומרים כי בתמורת העתים נכחדו שם כל אלה ואינם עוד, והרי אני רואה את עצמי כמין זכוכית נגטיבית, שנשארה רק היא היחידה לאחר שאבד העצם המצולם. כלום לא שומה עלי – למען הקים להם לדברים זכר – להטביע את רשומי על הניר?
הימים שלאחר ספירת העומר היו אז, שבהם רבו חגי הנשואין במקום, והסבתה טוּלה, שהצטרכה לצאת פעם בפעם לרגל ההזמנות, בקשה אותי להיות פה לעזר לקרובתה, וכך הנה ניתן לי להמצא בקרבתה של זו, לשביעת רצונה, כפי שזה נראה לי, כי קשה היה עליה המשא ומתן עם הקונים ורשום החובות, הוא כתב הפחם, שבו נהגו לרשום על גבי הקיר כל מה שלוּקח בהקפה.
אותה שעה היתה היא עצמה מתעסקת במטבח, שהוא חדר האפיה, רדתה את אשר יש לרדות מן התנור והכינה עיסות בשביל מיני מאפה חדשים.
כפופה משהו ומסורבלת התהלכה, והיא כמו חשה אי נוחות בגופה אשר אמרתי אולי מן הישיבה הדחוקה בקרון הנוסעים בא זה, אבל ידה יד חרוצים היתה, וכל מה שעשתה יצא מתוקן ונאה.
בדעתה כי בני ביתה עתידים לבוא בקרוב, עשתה ברגעי הפנאי, בין לישה לאפיה, את ההכנות לכך. העתיקה כלי בית ממקום למקום, או שהעבירה אותם מחדר לחדר, ומתוך זה גם השמיעה לפעמים איזו הערות על הבאים, וראיתי אשר גם דבּורה, כמו גופה, ‘מסורבל’ הוא וכבד, אם כי המלים עצמן סבר וטעם מיוחד היה להן, עד כי דמיתין לפעמים למי באֵרנו, אשר אמנם נידלים הם בקושי, אבל זכים הם וטעמם ערב.
על בני ביתה, שם בכרך, שמעתי רבות גם קודם לכן מפי בני המשפחה, אלא שאז נשארו בשבילי הללו רחוקים, כשרויים אי־שם בערפל, ואילו עכשיו, כשבאה היא לדבר עליהם, נתקרבו וקמו להיות ברורים ומוחשיים עד כדי כך, שנקבע בקרבי כמין יחס נפשי אליהם, באופן שאם דברה על אביה, נכמר לבי עליו בשל תשישותו וקוצר ידו, וכשזכרה את הנער אפרים, או את אחותה בתיה, נתמלאתי רגש של עדנה, כאילו באתי במגע עם משהו טהור וענוג מאוד.
לאחר זמן הבינותי, כי כן הוא דרך המספר הטוב, אשר הוא אינו נטפל לדברים יותר מדי, טורח להסבירם, ורק מאפיל עליהם מתוך כך, כי אם מכוון אליהם, כביכול, את פנסו כך, שהם נעשים שקופים ומאירים מאליהם.
תוך כדי כתישת קנמון במטבח סחה לי פעם, בדרך אגב, על בית הדירה שהיה להם בימות הטובה בכרך, ורגע אחד מדמה הייתי לחוש כמין סנורים מברק חלונותיו של אותו בית אבנים ולהרגיש את צינת פרוזדורו האפלולי, המרוּוח, זה אשר הוא מלא בלילות בבוּאות מפנסי הרחוב ואשר היא, עדיין תינוקת בעת ההיא, רצה בערבי הקיץ לטבול בהן את רגליה כמו בתוך שלוליות.
אז שאלתי אותה היאך נהיה זה, אשר הם הגיעו לאותו המצב, שהאנשים פה קוראים לו ‘ירידה’.
והיא ספרה לי.
בשעת ערב פעם, אגב התקנת התבניות לאפיה, כדי שלא לאבד זמן, העבירה אותי בדרך עוצב זו, צעד אחרי צעד, למן היותם יושבים עדיין במרומי העיר, באותו בית האבנים הנזכר, ועד בואם אל שכונת השפלה, מקום מגוריהם עכשיו, מקם אשר לאחר שנים, אגב, כשנזדמנתי בו, לא יכולתי לראותו ‘בראיה ראשונה’, כה מוּכּר וידוע היה לי על פי ספורה.
אין ספק אשר המוחש ביותר בשבילה באותו מצב כואב היה יחסה המיוחד של אמה אליה, יחס של אי אהבה, כפי שיכולתי להבין.
כל עוד היה מעמדם כתקונו, חדרי הבית מרוּוחים, והאב, אם כי חולה כבר, יוצא לעבודתו, התהלכה היא, הילדה ‘בלתי הרצויה’, עם האשה המבשלת, או עם הנערה העוזרת, מבלי אשר תהיה מציאותה ניכרת כמעט, אבל הנה הגיעו למקום המיצר, והיא, בתוך חללו של אויר זה, התבלטה, ‘נזדקרה כקוץ’, כמאמרה של האם.
דומה אשר רק עכשיו, דוקא פה, באויר המעומעם, ראתה לראשונה והנה משונה היא מכל בניה, ‘בלתי מהוקצעה’ ומנומשת, והיא שאלה מתוך רוגז עצבים, מה תעשה ב’יוצאת דופן' זאת?
ורוגז עצבים זה, עכשיו, עם קשי המצב, הלך וגדל וגם הפך לפעמים למין זעף, אשר לא שכך אלא אם כן בא לידי התפרצות. והואיל ואין אדם בוחר להטיל מי השופכין שלו אלא במקום שהוא מאוס בעיניו, הרי מובן שהתפרצויות זעף אלה נתכו לא על בתיה, או אפרים, האהובים, כי אם עליה.
בתחילה, בימים הראשונים לשבתם בגיא, נסתה הנערה, למען השביע את רצונה, לעזור לה במלאכת הבית, ואף כי עשתה הכל כתקונו, כי הלא התהלכה ימים רבים עם המשרתות, – לא הניחה בכל זאת מעולם את דעתה. עצם קרבתה היא אשר הרגיזה את האשה והביאה לפעמים לידי סערת זעף כזאת, שהנערה, כדי שלא להפגע בה, מהרה להמלט אל החדר הצדדי, האפלולי, אשר קראוהו ‘חדר הגרוטאות’.
פה, בתוך התא האפלולי, בשבתה בין צבורי החפצים הישנים, (אשר כמוהם כמוה – חשבה – אין לשום איש צורך בהם) שאלה לפעמים את עצמה:
על מה זה עלתה לה כך? במה חטאה?
ובהעלותה על לבה את דבר חיצוניותה, את ‘המסכה הברודה’ כפי שקראה האם לנמשיה – בקשה לה בחשאי תחבולות איך להעבירה מעל עורה. השכימה לקום בבקרי הקיץ כדי למשוח באֵד שעל שמשת החלון את פניה, או ששפשפה אותם בתחילת החורף בשלג הראשון, אשר שמעה כי יפה כוחו להעביר בהרות שמש כאלה.
ואחותה בתיה, אשר כאלו ראתה ללבה, נתנה לה לפעמים אחד מסרטי הצבעונין שלה לקשור בצמתה, ויש גם אשר, במשכה אותה אל הראי, סרקה את שערה, ונסתה לסדר לה נוסח חדש של תסרוקת, אשר היתה אולי הולמת אותה, אבל הנה נתקלה במבטה של האם, עוקץ ומלגלג, והיא התפרצה מידי אחותה וברחה בשערה הסתור מבלי להביט אחריה.
כמין טרוף היה זה אשר תקף אותה ברגעים כאלה, רצון לחבל בעצמה, לרוץ ברגלים יחפות על פני הקרח, או לשים את כפות ידיה על האש בכירה ולחרכן עד כי ישמע קול נפץ.
זקנתה המנוחה, יוכבד, היתה באה מזמן לזמן להתארח אצלם, וישבה, בתחילה, בימות הטובה, בביתם, ואחרי כן כשהדירה היתה צרה כבר מלהכיל אותה עם כלתה – בבתי הקרובים, או באכסניה, בשכונת הגיא, הוא מקום מגוריהם עכשיו, ובנה, לאחר שנתפנה מעבודתו, הלך לבקרה שם, ואז יש אשר לקח אתו גם אותה, את הנערה.
זכרון אותה ההליכה עם האב יד ביד, ביחידות, נשמר, כנראה, כמשהו יקר עד מאד בלבה. שכן העלתה אותו באטיות וזהירות, חוששת, כניכר, לערטלו בפני זר, לבל יפול עליו משהו מן האבק של הזלזול, או של חוסר ההבנה.
אותו הגשר המשונה, הנע, שראו שניהם יום אחד על הנהר – ושלא היה, כפי שהבינותי לאחר זמן, אלא מין מעברה להעביר בה אנשים, והחורשה אשר בצלה חלק אביה אתה את תפוח הזהב שנמצא אתו – עצים מספר, אשר לא הצטיינו אולי אף הם בשום דבר, חוץ מזה שהיו העדים היחידים למעט האושר שזכתה בו. בשעת ביקור כזה של הזקנה, כאשר האב, חולה בעת ההיא, נעשה אנוש, הוליכה אותה פעם זו אל הגיא, כושלת ונוטה מן הדרך במבוכת נפשה, ובהגיען אל השכונה, באה אתה לא אל הכסניה, כי אם לבית הכנסת ופה הלכה ישר לארון הקודש, במקם ששני אריות טובי עינים הביטו עליה מלמעלה, ולמטה מצמצה בעצב, בלובן היום, שלהבת נר נשמה יחידי.
ואולם הנפלא מכל היה זה, אשר הזקנה לא קראה הפעם מתוך ‘הסדור’, כדרכה תמיד בהתפללה אל האלהים, כי אם פנתה אליו ישר בלשון המדוברת שלה הרגילה, כאילו היה עומד פה אתה פנים אל פנים.
היא שאלה אותו אם נכון הוא אשר יקח את האב מעל הבנים, והם רכים עדיין, ואין להם לא דואג ולא מפרנס. הרופאים הנה התיאשו, באמרם כי אין ביכלתם לעזור, אבל אתה הן תוכל, עשה, איפוא, ורפא נא לו – אמרה וגחנה ונשקה את פרוכת המשי, אשר מגעה היה ענוג מאוד, ואחר יצאה והלכה בלב מלא בטחון. וראה כי האב – הוטב לו, והוא קם ממשכבו וגם שב ללכת לעבודתו, היא עבודת הפנקסאות.
והרי שדבר הזקנה נשמע. היה, איפוא, מי אשר שמע ונענה בעת אשר קראו לו. ומעכשיו, בצר לה, לנערה, בשבתה מנודחת בתוך התא האפלולי, שוב לא היתה בדידותה קשה כל כך. רגש חדש הוא אשר בא לפעמה, מעין זה אשר היה, כידוע, מאז ומתמיד לאדם בשעה שהוא בחוסר אוניו מצא לו את האמונה.
יום אחד, בהיותנו יושבות שתינו בצדי המטבח, שאלתיה בזהירות לסיבת שערה הקצר, כי על כן לא היה נהוג בזמן ההוא אשר נערה בגילה תסתפר, ואמרתי שאולי נגרם זה על ידי איזו מחלת עור, אבל היא התאנחה ואמרה, כי בשל חתיכת בד בא לה הדבר, בד קיצי רגיל, אשר שלחה הזקנה בשבילה לשמלה.
בעת ההיא, והם יושבים כבר בשכונת הגיא, לא ידעה עוד בכלל את טעמו של בגד חדש, כי משל אחותה לבשה, כל מה שנמצא דהה, או מטושטש מרוב שמוש. והנה הובא לה בד חדש ביחד עם דמי תפירה. בד “עדין”, ודק, שאל נקודותיו העליזות לא שבעה מלהביט כל אותו יום.
אין ספק אשר בסתר לבה קותה כי משהו מיפיו יאצל גם עליה, כי אכן, כלום לא ראינו אשר פּס אחד של רקמה, או מעשה תשבץ, מחיה יריעת בד אפורה ותפלה בתכלית? ואין עוד לדבר על אור הלבנה, אשר קרן אחת ממנה משוה לפעמים לזכוכית את ההוד של אבן חן.
מפני שימי חג השבועות קרבו לבוא, מהרה למסרו לתופרת והלכה יום־יום לראות אם כבר התחילו במלאכה. בלילות נדדה שנתה מתוך חרדה פן לא תספיק האשה לגמרו עד החג ובימים היתה כחולמת, התהלכה, שלא כדרכה, ללא כל מטרה בסמטאות הגיא, או שישבה בגנה הצבורית, מתחת לעץ היחיד שאיזו זקנים היו יושבים בצלו.
בהיותה תועה יום אחד בסמטאות, הבהיר לפניה פתאום בנין בית הכנסת, זה אשר הובאה שמה פעם על ידי זקנתה. אז נמשך לבה להכנס אל העזרה שלו, שהיתה ריקה אותה שעה, ובראותה את נר התמיד והנה הוא ממצמץ כנגדה באותה הבעת העצב כמו אז, והאריות במרום ארון הקודש מביטים אף הם באותו המבט הטוב, פנתה ועלתה אל ארון הקודש ושאלה באותה הלשון הפשוטה של זקנתה:
– למה, אלהים, עשית אותי כך? אתה, אשר כל תוכל, למה לא עשית אשר אהיה כאחותי בתיה וכאחי אפרים – שאלה, כשלבה הולך ומתמלא בטחון.
הן במו עיניה ראתה את אשר היה לאביה, כאשר התפללו עליו מקרב לב. אילו ידעה את אשר נעשה לנעמן, השר, בצרעתו, או למרים, כאשר נשחת מראה, היתה זוכרת גם אותם.
מנגדה, קרוב מאד, היתה תלויה הפרוכת, שאותה נשקה זקנתה בשעתה, והיא משכה אותה וכבשה במשיה את פניה המנוּמשים ועמדה דום עד כי הרגישה כעין צינת רפאוּת בעורה, ואז פנתה ויצאה את הקודש, כשהיא צועדת לאט, בנשאה בלבה, כשאֵת את הכוס המלאה, את חסד האלהים. והנה ראתה את האשה התופרת הולכת אל עבר ביתה.
אותו יום, יום של מיחוש ראש היה לאמה ורוגז עצבים, והאשה התופרת, שהרגישה בכך מדדה את הבגד מתוך זהירות, שמה על הנערה את השמלה המכולבת, ועמדה כדרך התופרות, על ברך אחת עם המספרים בידה, שוקלת בדעתה איך להתקין את בית הצואר, והנה קפצה האשה הזועפת מעל הספה ששכבה עליה והוציאה מיד התופרת הנבהלת את המספּרים.
– האם בדבר המחשוף את נמלכת? העמיקי, העמיקי לגזור כי זה יתאים לה, קראה וקצצה אחת ושתים בבית הצואר. והנערה, בהתכופפה כדי להשתמט מידה ראתה והנה נשרה ביחד עם גזרי הבד גם אחת מצמותיה, אז עמדה וקרעה מעליה את הבגד עד כי נתפרק לחלקיו וברחה אל חדר הגרוטאות.
בין הכלים נמצא פה אולר ישן, והיא לקחה אותו, ובעמדה ממול האשנב הפתוח, העבירה את הפלד החד, כהעביר את התער, על פני ה’מסכה', עד כי ראתה כי האדימה שם מנגד הבבוּאה, ואצבעותיה אף הן נתלחלחו ונטפו דם, אז צנחה וישבה לבין הגרוטאות והרגישה בתוך האפלה היאך עיניה יוצאות מחוריהן.
אחיה אפרים בא והציץ אליה נבהל מאחורי הדלת, אחר באה בתיה והניחה לפניה את שמלתה, כשהיא מוכנה שוב למדידה – אז הפרידה אותה שוב לחלקיה, הניחה אותה, כגוף מנותח לאבריו, על ידה, והתפלצה בעצמה מקול הזעקה אשר יצאה מפיה, והנה נראה אביה בפתח, חור וכבד נשימה, והוא לקח אותה אל החדר השני ועמד לחבוש את פצעיה.
[ב]
לפי זה שהנערה הפכה פעם באחד הספרים, ראיתי שהיא איננה יודעת קרוא, ואז אמרתי כי הן אוכל ללמדה זאת, ובשעות הפנאי, אחרי הצהרים על פי רוב, התחלתי להראות לה את צורות האותיות, בתחלה בטבלת ה’אלף־בית' ואחרי כן, כשידעה כבר לצרפן להברות – בסדור התפלות. ולא ארכו הימים ואנחנו הגענו אל ספר החומש, אשר בו נוהגים היו לפתוח בעת ההיא את למודי העברית.
בחדרי הבית לא נמצא לנו מקום, ובכן עברנו למסדרון העליון של בית הכנסת, ופה, בתוך החלל האפלולי, נתגוללה לפניה מעט מעט פרשת הבריאה:
האור נהיה במאמר פי האלהים ובתוך התהו ובהו נרקעו השמים, יום ליום נצטרף, יום ליום, והאדם בא להיות על האדמה, הוא ואתו כל אותו סבך המעשים והלבטים, שהם הם המהוים את החיים.
כדרך שנהג אבי בלמדו אותי בזמנו, הרביתי לה ככל האפשר בבאורים של בעלי האגדה, והדבר היה נהיר לה. זאת ראיתי על פי הזיק שהיה מנצנץ פעם בפעם בעיניה – זה אשר יתלקח, אגב, בעיני כל אחד ברגע שישיג משהו בשכלו – ואשר על דעתי אני העלה תמיד את הניצוץ העולה מן האבן, בשעה שהחוצב מכה עליה בפטישו.
אותו אור מופלא שהללו שפכו במשליהם ותאורי ההוי שלהם על הדברים, הקרינם וקרב אותם אליה במדה כזו, שהם נזדהו עם המציאות, באופן שאותו הנהר הקדמון, שנתמשך שם אז, נמצא דומה בכל לנהר שלנו והעשבים ההם, עשבי הבראשית, לא נשתנו במאומה מאלה הגדלים פה בכרנו.
בראותי עד מה גדולה תשוקתה לדברי הוי, ואוצר המלים שלה עדיין דל היה מכדי להבין בספר עברי, נתתי לה מכל אשר נמצא בביתנו בשפה המדוברת. לא דברי אמנים, אמנם, אבל כאלה אשר ישקפו בנאמנות את החיים וחותמם הוא חותם אמת. והיא, ככל אחד מאתנו עם קריאה ראשונה, היתה כחולמת.
ודאי אשר שם, אצלם בבית, ראתה את אחותה, או את אביה, מעיינים בספרים, אלא שאז הן לא היה זה יותר מאשר להביט אל דפנות הכלידוסקוף בשעה שמישהו אחר, המציץ פנימה, מעבירים לפניו כל מיני מראות תבל. והנה הוסרו אותם הדפנות החוצצים והעולם נפתח לפניה על אפקים לא שערה.
היא, אסירת הבית וידועת הנחיתות, אשר לא העיזה מעולם להביט מסף הפתח והלאה, ניתן לה מעתה לחדור לתחום חיי זולתה, בעוד שהיא אינה נראית בעצמה ופטורה מן הנמוסים וחבלי הבושה.
‘הנפשות הפועלות’, משנתודעה אליהן, נעשו לה קרובות עד כדי להשתתף בצערן ובשמחתן, ואולם יחס מיוחד ידוע היה ממנה למקופחי הגורל שביניהן ועלובי החיים. אלה העירו בקרבה, ביחד עם ההשתתפות העמוקה, גם כמין השתוממות. כאילו הביטה לתוך אספקלרית פלאים וראתה ביחד עם דמותה שלה עוד רבות, אחרות, דומות לה להפליא. אותו קלסתר הפנים היה לה ולהן, אותו ההד לאנחותיהן ואותו הטעם לדמעותיהן, אשר שפכו במסתרים, באין רואה.
את המסופר על כמו אלה קראה לא קריאה אחת, כי אם שבה לעיין בו בכל פעם, עד כי נקבעו דמויות האנשים בלבה: שאז יכלה לבוא אתם במגע בכל זמן, להשתעות אתם בשעת העבודה ולהקשיב לשיחם והגיגם של אלה אשר ישרו בעיניה ביחוד. ומי יודע אם לא עשתה לה גם כמה מהם כמין דוגמה לכון על פי דרכיהם את דרכה היא.
כפי שהוגד לה, עמדו כבר בני ביתה בכרך באריזת חפציהם, והיא, כמי שמכין לו חומר דלק לקראת החורף, אספה והכינה לה ספרי קריאה והביאה אותם אל התא האפלולי שמאחורי המחיצה, אשר שם, שערה, יהיה מקומה הקבוע בעתיד.
בו בזמן היתה גם יוצאת אתי אל הסביבה, בדעתה כי אחרי כן, עם בוא בני המשפחה, לא תהיה לה עוד האפשרות לכך.
לא למרחקים הפלגנו, כי אם רק אל האחו אשר מאחורי הסמטה, מקום אשר היא, ילידת הכרך, התהלכה בו לא בלי פחד בזמן הראשון.
ראשי הצאן אשר הושטו פה כנגדה בכל מקום מבין קלחי החציר, הצפרים המנמיכות עוף, אשר נראה לה כי נוגעות הן בה בכנפיהן ועצם המגע של הרגלים היחפות עם הדשא החם, שאלפי שלוליות נצנצו בתוכו, העירו בה תהיה ומבוכה, ואולם מעט מעט, לאחר שהתרגלה עם אלה, לבשו פה פניה אותה הארשת המיוחדת, אשר היתה לה בשעת קריאה של ספר מענין.
כר נרחב זה, הרפוד ירק כולו, עם קבוצות הפרחים הגדלים בו מאליהם, ללא טיפוח הרהיבה.
על שפת הנהר ראתה פה לראשונה את חבצלות המים והן נדמו לה – מחמת היותן מתשוטטות אותה שעה בזרם – כיצורים חיים.
במקום אחר, קרוב יותר אל ההר, משך את מבטה בפעם אחרת שדה חטים אחד, אשר דמתה לראות בו בזהרי היום כעין נצנוץ של סרטי כסף, ואשר בהתקרבה, נוכחה, כי אין זה אלא מגליהם של הקוצרים המתנצנצים בשמש.
על גבי המיצר, בקרבתם, גם נמצא מוטל מכשיר אחד כזה, והיא הרימה אותו והעבירה עליו במעוגל, לכל מלוא היקפו, את מבטה, וביחד עם בבואת הכלי הממורט שנפל על פניה, ראיתי והנה נצנצה בהם – בפעם הראשונה מאז הכרתיה – בת־צחוק.
השמש שקעה עלינו לפעמים מתוך הליכה זו. ‘הר העדרים’ מאחורי הכר הפך סגול־ורדי ו’שבעת הגבעות' שמנגדו האפילו ביחד עם טחנות הרוח, שנפנפו זו מול זו בכנפיהן כמו בכפות ידים.
בת־לויתי, בתוך כדי הליכה, קטפה מתוך הרהור איזה גבעולי־חציר, שהושיטה אתם אחר כך, בסמטה, בלי מורא עוד, לעזים המזדמנות לפניה. איזו תוגה חרישית ירדה עליה, שהוסיפה לעיניה הגדולות, הכחלחלות, לוית רוך.
הנשים, על ספי הבתים, שוב לא היה להן אותו הסבר המשונה בהרכינן לה בראשן לברכת הערב. בשעת הבוקר, בעת האספן ליד הבאר, גם נכנסו אתה בשיחה, ונתנו לה, בדעתן עד מה שעתה דחוקה, למלא הראשונה את דלייה, אלה אשר היא, אגב\ למדה לשאת, ככל בנות המקום, בקלות ומתוך קומה זקופה.
אמרו עליה שהיא ‘נתישרה’ ונעשתה ‘מהוקצעת’ יותר. האמת היא, שנפשה היא אשר נזדקפה בקרבה. ואחרי אשר איש לא הביט עוד עליה במבט מיוחד, הרי שהיא ממילא כאילו נשתחררה מכבלים לא נראים והלוכה נעשה חפשי וקל.
[ג]
בשעת בוקר מוקדמת אחת התעכב, לבסוף, על יד בית המאפה, הקרון שהיו מצפים לו, ומתוכו יצאה, בין כל האחרים, אשה גדלת קומה. שנראתה כעשויה מקשה אחת מרוב העמילן שבשמלתה, והיא מחזיקה בידה שמשית תחרים, אשר יותר מאשר על עצמה, השתדלה להאפיל בה על הנלוים אליה.
את הנשים השכנות, שאמרו להטפל לה, כמנהג בני המקום, שאלה בקול נמרץ: “מה בקשתן?” – ולא היה להן, איפוא, אלא להסתלק ולהסתכל מרחוק בכל הנעשה פה.
הזקנה טולה נראתה כשהיא מתהלכת שם הלוך וחזור בתוך החצר, חבושה בשביס של שבת ונתונה לטרדות חול.
היא הוציאה ממחצית הבית שלה ספסל והעמידה אותו לפני הפתח; מזגה ספל חלב חם והלכה והביאה הנה, – לשם האויר הצח, כנראה, – את האורח בן־אחותה, איש תשוש, אשר לאחר שהתישב על הסף והתחיל מכעכע מתוך התאפקות, אפשר היה לחשוב, כי אביו אפרים הוא אשר בא לשבת פה לרוח הבוקר, לבוש בבגדי שבתו.
מתוך זקיפת עיניו כלפי המסתכלים ניכר היה בו אשר הוא דוקא היה רוצה להכנס אתם בשיחה, אלא שמאחוריו, בתוך הפרוזדור, מרגיש היה במציאותה של אשתו, והיה כאיש אשר הוא מתמשך אל השמש שמלפניו, וחש בו בזמן מאחוריו בצנה הנושבת לו בגב.
אבל הנה הגיעה בשבילו, האָבל, שעת התפלה בציבור, והוא קם והלך לבית הכנסת, ופה, באין עוד עין צופיה עליו, הוארו פניו בבת־הצחוק הידועה של בני משפחת ‘המתוקים’, וזו היתה מתרחבת והולכת ככל אשר הוסיף להכיר את שכניו לספסל.
שני האחים לוין היו אלה, הלל איטס ואיסר ליב הגנן – אנשים אשר פגעי הזמן העלו אמנם רשתות של קמטים על פניהם, אלא שחמימותם הנפשית עדיין שמורה היה בקרבם ונשקפה מתוך עיניהם כמו לפנים, בעמדם פה לפני אפרים אביו, בעת אשר הוא, מתוך תשישות, או מחמת המית לב, אבד לו שווי משקלו והוא אנוס היה להשען על ‘עמודו’.
ככל מי שהוא שרוי בנכר רגיל היה לראות את עצמו כאבן, או גזר עץ זה, אשר כל הקרב אליו אינו רואה בו אלא מין מפגע בדרכו, והנה שב אל מקם מכורתו ורגש מופלא מלאו, מעין זה אשר יהי לילד בשעה שהוא בטוח כי עין הסובבים אותו פקוחה עליו לטובה; וכאשר ראה, בצאתו מן הפלוש, והנה רחבת החול עדיין צחה היא ורחוצת גשמים כמו לפנים ואצטבת העץ – שהיא עומדת פה ביציבותה, צנח וישב ומסר את עצמו לנשיבת הרוח, אשר כאז כן עתה באה מעֵבר שדות ויער, ואשר כחה יפה – ידע – לשובב את נפש היגע.
אותה שעה גמרו כבר בבית את סעודת השחרית, ואחרי אשר בתיה ואפרים, הרכים, נשלחו אל מאחורי המחיצה לנוח, נגשה האשה הכרכית לסידור הבית, נעזרת רק על ידי הנערה מינה בלבד, כי הסבתה טולה, אשר כדרך כל המתונים סברה, כנראה, כי בשעת חלוף של סדרי חיים מוטב לשבת מן הצד, נסתלקה עם גרב של סריגה ביד אל ספסל הנשים הכללי.
בצדי החצר, לא רחוק מן המבוא, עמדו עוד מאמש הרהיטים שהובאו מן הכרך. ואף כי היו עוד עטופים רובם במחצלאות, הרי אי אפשר היה שלא לראות בהם אותה ההבעה של צפיה אכזרית, אשר תהיה תמיד לזה שבא לנשל את האחרים.
ואכן, כלי הבית, כאשר התחילו להדחף זה אחר זה דרך הפתח, מראה של מנושלים היה להם.
אמת, אשר גם בשעת נקוי של ערבי חג הוצאו כל אלה אל תוך החצר, אלא שאז העמדו רוחים ושופשפו, כל כלי וכלי לעצמו, ואם נמצא על האחד מהם איזה צפוי של בד, והפשל בזהירות, כדרך שמפשילים את קצה הבגד שלא להרטיבו. ואילו עכשיו השלכו בזלזול ישר אל האבק, ואם כסאות ההיסב, או מדפי הזויות השמיעו עוד מתוך כך כקול אנחת מחאה, הנה המזרנים צנחו בלי כל קול, נטולי גמישות כמתעלפים.
תוך כדי החלפת הצנורות בגרב, ראתה הזקנה כמין קלסתר פנים המהבהב בידי הנערה מתוך מסגרת של עץ והכירה בו איש שׂררה אחד, אוהב ישראל מובהק, שהוא, כפי שנדמה לה, היה פושט אליה את ידו מתוך מצב בלתי רגיל זה בשבילו, מצב של תליה באויר, ואז מהרה והפנתה ממנו את ראשה.
ואולם כשהגיע תורו של השעון העתיק שוב לא נתאפקה ועמדה ללכת אל החצר, והנשים, היושבות פה, הביטו אחריה מתוך דממת עצב ותנודת ראש של הסכמה. כי על כן ידעו את החרדה אשר חרדה אחותה בשעתה על הכלי העתיק הזה, את מבוכתה בעת אשר זה אבד פעם בשעת שריפה, כאשר היא, מחוסר אמון באחרים, כּיונה במשך ימים את זמן אפית העוגות על פי תנועת הצל בחצר. הן גם לא יכלו שלא להעלות ברגע זה על הלב את המאמר שרגיל היה בפי המנוּחה:
‘כשתצלצל שעתי האחרונה’, ואת זה איך שהיה הדבר, כאשר לילה אחד צלצלה השעה הזאת, כשהעומדים עליה אמרו: הנה יצאה נשמתה – ואחר נשאר ‘זה’ מטקטק בתוך הדממה, והאחרים היו צריכים מאז לכוֹננוֹ.
לא טובה היתה גם הרוח אשר שרתה אותה שעה בתוך הבית, כי החדרים – הלך בהם הכל כשורה כל זמן שהוציאו מתוכם את הישן, אבל כשבאו להכניס את החדש – התעקשו, כביכול, ומאנו לקלוט.
אותה הפינה אשר קודם לכן עמדו בה ברווחה ספּה עם כסאות לא יכלה להכיל את ארון הכלים האחד, והשטח שבין שני החלונות, כל כמה שטרחו, אי אפשר היה לקבוע בו את מראת הקיר הצרה. כמיני זיזים נמצאו בו פתאום ובליטות מזדקרות, וכשהרהיט הועמד לבסוף – הטיל מיד לתוכו את בבואתו ראש הסוס שנתלה מנגד במקם תמונו של גאון ישראלי ידוע, והיה מלוה את האשה בעיניו הבהמיות אל כל אשר הלכה.
אותו הדבר היה במטבח, אשר מיני המאפה הותקנו בו הפעם על פי הוראתה שלה.
חלבונות הביצים, בתוך הכלי החדש שהביאה, לא נהפכו לקצף, והעוגות, אפויות על קרקע התנור הערום, יצאו שטוחות ומשונות זו מזו בגדלן (כי באין דפוסים – שאלה אחר כך הסבתה טולה בתמימותה, – הצורה הקבועה מהיכן תבוא?).
ואז בא זה, אשר הנשים השכנות קראו לו לאחר זמן בשם סערה.
כי כרוח קשה זו כן היתה אמנם האשה בפרוץ כעסה. היא סחררה ובלבלה כל הנמצא לפניה, בהשמיעה מתוך כך פעם נהמות זעף, ופעם קול צפצוף דק, עד אשר בא לה, כגשם זה, שטף הדמעות, שאז נחה מעט־מעט רוחה, ופניה, כמו עם גמר כל שואה, הלכו ונתבהרו.
נחלשת אחרי התקפה זו נרדמה אחרי כן על האצטבה בחוץ, ואז יכלו האנשים, לתמהונם, לראות, כי בעצם אין היא גדולה כלל בקומתה, וכי אין זאת אשר הזעף הוא המגדיל את מדת גופה, כשם שהלהבה מגדילה את העץ הבוער, או חודי העקצים – את הצמח הדקרני.
[ד]
אזכיר פה את אברהם איצי הכהן, קרוב מצד אמו לבית ‘המתוקים’, והוא מחזיק בית ריחים בכפר ליבידוב וחוכר קרקעות, שבהם עשה במשך הזמן עושר רב, ואחרי אשר היה מטבעו איש נדיב, ובנים אין לו אשר יוכל להיטיב עמהם, פזר את טובו לזרים, כנהר גואה זה, אשר מאין ערוצים לפניו, ישפוך את מימיו סביבותיו אל כל אשר ימצא.
בשעת בוקר מוקדמת, על פי רוב, בעת אשר האנשים אינם מצויים עוד ברחוב, נראתה פה פעם בפעם עגלתו הרתומה לסוס גדול וחסון, ומשרתו הנאמן קיריל הלך והוריד לבתי הנצרכים שקים של קמח, או קטנית, ועשה הוא זאת באותו הכשרון של בעליו, אשר האיש המקבל נטה להאמין כי ניתן לו כל זה בהקפה, רק עד שירוח לו.
וכמה פעמים בשנה, בערבי החגים, כרגיל, עלה האיש העירה בעצמו, הוא ואשתו חיה־פיגה, ובבואם והעלו אתם מכל הנמצא באותה עונה במשק, מירק הגן ומבני העוף וגם עגלים שנים או שלשה, שהיו מוטלים כפותי רגלים בעגלה ופעו עמומות בין קני הקש.
על לבם של אלה שקראו פעם בספר המקרא העלו את זכר הדמויות מימי קדם, בעת אשר האנשים נהגו לעלות לרגל למקום המקדש.
גם עמידת עצב זו שעמדה האשה בעזרת הנשים, עוטה עטיפתה השחורה ולוחשת תפלה בלי קול, העלתה בזכרון את עמידתה של חנה מרת־הנפש לפני האלהים. ואם לא השמיע לה בעלה את רחשי לבו בדברים, כמו שזה כתוב בספר, הרי הביע זאת בתנועה, שבה קבל מידה את ספר התפלות ליד מדרגות הפלוש, או באופן שתקן בשבילה את המושב בתוך העגלה, בלכתם לשוב לכפר מגוריהם.
והנה עברו השנים ותפלת האשה לא נשמעה. ערירית הלכה ושבה מפעם לפעם, וגופה, אם כי לא נראו בו סימני מחלה, נדלדל והלך. עד כי הגיע לבסוף הזמן אשר השנים, בבואם, הוכרחו לחלק את מעשי יומם, ובעת אשר הוא התעסק בעסקי הצדקה, או התפלל לאלהים, באה היא להבדק על ידי הרופא פבלובסקי, שנקרא אליה בתחלה למחצית ביתה של הסבתא טולה, ואחרי כן – כשזו השכירה חלק מדירתה ל’חדר' – לבית המאפה.
בפעם האחרונה היה זה, כאשר בני המשפחה הכרכית היו כבר שרויים פה, והיא, שטרם הסכינה אתם, נקוטה בעצמה בפני תשישותה ובושה מרזון גופה.
האשה הכרכית היא שקבלה עליה לדבר עם הרופא וגם יצאה אחריו ללווֹתו, וממנה נודע זה אשר שוב לא נשאר לה, לחולה, מריאתה אלא כמלוא קצה האצבע.
בהכמר לבה בה אמרה להתקין מין מרק מיוחד, שיש בו כדי לעודד, בשביל האשה הנחלשת, אבל זו מאנה לחכות, באמרה כי בביתה רוצה היא להיות ובמטתה. והיא נפטרה מבני הבית וגם נפנתה והציצה פעם אחת אל תוך המראה שעל הקיר.
אויה, אותה הבטה אחרונה שלה, אשר בה היא כאילו נפרדה מעל נשמת עצמה.
בעגלה בקשה את האיש שלא ילך אתה דרך מגרשי ההר, והוא, בהבינו כי בית הקברות הוא שעליו מבקשת היא לדלג, הוליכה דרך השביל הצדדי שלאורך הגיא, חושש כל הזמן שלא לשקוע באדמה הטובענית, ויורד והולך משום זה פעם בפעם ברגל.
במשך השבוע בא עוד פעם אחת לבדו כדי לקחת את החובש מן ההר.
– כי הלא צריך ‘להציל אותה’ – אמר.
את הסבתה טולה שלח א ‘השדה’ להיות לו לפה אל המתים, והוא עצמו ירד לשכונת הגיא, מקום מגוריהם של החלכאים ובידו הכיס – מלא כסף מזומן.
בתחלת הערב ראיתיו אחר כך בחדר המבשלים של הסבתה טולה, יושב ומביט נכחו בעינים שאינן רואות כלום, ופניו, שעדיין ניכרו בהם רשמי המוראות, אשר ראה זה עתה שם, בגיא, כאילו צבו.
פעם בפעם, בהפתח הדלת הפנימית של ה’חדר', הגיעו משם קטעי פסוקים מן הפרשה של אותו שבוע.
גזרי הבשר תוארו כפי שהם מנותחים במחזה הידוע של אברהם, התנור הבוער עם בוא השמש והעלטה היורדת על האיש, ודומה היה, לרגעים, שבין האימה ההיא שם ובין זו אשר פה מתערבבים התחומים.
ובלילה אחר כך, בתוך דמדומי חלום, שמעתי חריקת עגלה שמשהו כבד פורק מעליה, ומאחורי המחיצה שאלה אמי בקול שהכיל כבר את כל אימת התשובה.
– ר' אברהם איצי?
אחר כך נסגר שם האשנב בתוך החשכה, והיא אמרה:
– אויה לי, אויה לי, העץ היבש.
ואחרי כן, לאחר שתיקה רגע:
– הוא עוד יבּנה, הוא עוד יקח אשה.
ולמחרת הובלה הנפטרת לבית עולמה.
ילדי ה’תלמוד תורה' הם שהלכו בראש, בקראם את פסוקי התהלים מתוך לב מלא כאב נאמן, כי היא הלא אשר היתה מלבישה אותם חלוקי מולט עם מעילי מוך בכל חורף.
האיש עצמו, בעינים מצומדות אל המטה, הלך בין המלוים כאילו רק בכח ההבטה בלבד, כשרגליו נראות כנגררות לו מאחריו.
וכעבור כמה ימים יצא ללכת בחזרה אל כפרו.
דומם ישב על מצע הקש והריוח מסביבו, בעגלה, נראה גדול לאין שעור.
האנשים אמרו:
– עכשיו ערירי הוא כאבן.
והם עמדו והביטו אחריו עד אשר נעלם בקצה האופק, שהיה כבר טעון ענני גשמים, כי קרוב היה הסתו לבוא.
[ה]
איך באו ימי הסתו?
אי־משם, ממרחקים, הגיחו עננים וזחלו והשתטחו כמחנות צבא בשולי האופק, זה ממול זה וזה בצדי זה, והעירה כאילו באה במצור.
נאספו שרידי הירקות מן הגנים והעוף והבהמה – מן החוץ. ליד טחנת המים תוקנו בדקי הגשר ופנס של נפט הודלק שם בלילות. אז נתקדר יום אחד חלל האויר. בתוך דממת הצפיה נשמע קול שקשוק, כאילו זרק מי כדורי עופרת על הגג – ונהיה זה שקוראים לו סגריר. כי נסגרו על מסגר הדלתות וגם החלונות בבתים, אלא שאלה היושבים שם, בפנים, לא התעצבו, בדעתם כי רק הסגר זמני הוא.
לכל היותר יכלו להרגיש כבאי התבה בשעתם, אשר אמנם נכלאו בן הקירות, אלא שהמפתח – ידעו – נתון בידי האלהים.
לא כן האשה הכרכית, אשר רוחה הלכה ונעכרה בד בבד עם מזג האויר, וכאשר התחיל הגשם לטפטף בחוץ, פתחה היא ברגון מבפנים, עד כי היה זה כמו דלף בתוך דלף.
היא לא ראתה מימיה נשים נעולות מגפים, וילדים טעונים על כתף וקרקע רחוב רופף, שהוא הולך ומתמסמס מתחת לרגלים.
את הסבתה טולה שאלה כמה הוא מספר הימים אשר ימשך מין מצב כזה? והזקנה, בדעתה עד מה מועטת האמונה בלב האשה, לא השיבה כלום. היא רק השתדלה לכלכל, ככל אשר יכלה, את עניני הבית, אחרי אשר המרתף ודיר העצים היו ריקים פה, שלא כנהוג לעת כזאת בכל בית אחר, והימים היו גם ‘ימי שקט’ בבית המאפה.
היא העבירה מעט־מעט לבית המלוה את התכשיטים של אחותה המנוחה וכל אותן הקלחות ומרחשות הנחושת שלא היה בהן צורך במטבח, וכשאלה אזלו, הציעה מינה למכור כמה שטיחים ממעשי ידיה של אחותה בתיה.
יריעות רקמה דקות נוסח היו אלה אשר הנערות מבתי השכנים נסו לשוא ‘להעתיקן’ – אלא שהפרוטות שניתנו תמורתן לא הספיקו בכל זאת אלא כדי קנית עצים לחים להסקה, וכאשר אלה היו מתהבהבים אחר כך בפי התנור וממלאים את חללו עשן, חשבה האשה הכרכית כי הנה הולכת היא להחנק.
אין ספק שהיתה באה לה הרוחה אילו יכלה, כמו קודם לכן בשכונת הגיא, לשפוך את חמתה על הנערה, אבל זו, בעמידה המאוששת שעמדה עכשיו לפניה, בכוח חדש זה שבו היתה מבוצרת (ואשר טרם עמדה על טיבו), הביאה אותה רק לידי מבוכה.
היה זה כאילו המקום שרגילה היתה להוריד עליו את מהלומותיה נמצא מוגן פתאום בפניה ומותרס, באופן שכף ידה היא רק אשר נפגעה וחשה את הכאב.
ואז, כזרם מים זה במצאו לפניו מעצור, נטתה לכוון אחר. היא פנתה, שלא כמנהגה עד היום, אל האיש החולני.
הן הוא היה זה, בעצם, אשר בגללו הגיע לה כך.
שמועה שמעה אשר הפטרון, שבמשרדו עבד, נתפנתה שם אצלו משרת הפנקסן – ולמה, אפוא, לא ינסה שוב את כוחו?
הלעולם אומר הוא להשאר כלי רצוץ, ללא אחיזה ומעמד בחיים? הן הוטב לו במשך הקיץ עד כדי כך, ששוב אינו זקוק לא לתחבשות ולא לסממנים, והאמנם יכבד ממנו לשבת בבית חומר, אשר תנוריו הם מתוקנים ואינם מעלים עשן בשעת ההסקה?
והאיש החלש נענה לה. הוא הבטיח ללכת אל הכרך וגם ‘לנסות את כחו’ כשאך ‘תקבע הדרך לעגלות חורף’.
אז הרפתה ממנו, בהבינה מדעתה שתקופת החורף, כל כמה שתתמהמה – סופה שתבוא על קרח ושלגים. ואכן, בהציצה בוקר אחד החוצה, נדהמה למראה זה אשר נהיה שם בין לילה:
כל אותם בלילי הטיט והרקק שנקרשו בימים האחרונים, נעלמו. גבשושיות האשפה עם שלוליות המים לא נראו אף הן, והלובן היה בכל – מן האופק ועד האופק.
כה ענוג היה הורד בשמים המטוהרים, כה מלטף ציוץ הצפרים בתוך הצנה הזכה, שעיני האשה, העששות מן הכעס, נתרחבו רגע מתוך התפעלות אמת.
למטה, באותו המקום ששם נמצא לפי השערתה משעול הכפרים, הרתיע והלך סוס אסור למין כלי רכב נמוך, אשר השאיר מאחריו בתוך השלג חריצים עמוקים, והיא הבינה כי זאת היא הדרך לעגלות חורף ‘ההולכת ונקבעת’.
ואז הוציאה מהארון את מעיל הצמר של בעלה, שמה לתוך מזודת העור כמה עוגות ומעט סוכר שעורים, כתרופה נגד השעול – ובמשך כמה ימים אחרי כן, לאחר שהאיש יצא לדרכו, האירו פניה באורה הטוב של התקוה, זו אילת השחר אשר תופיע בהבקיע יום חדש לבוא.
במטפחת המשי שקשרה לראשה, כדי לעשות נחת רוח לסבתה טולה, ובסבר הרך על פניה המחוירים, כה ערה וקשובה נהיתה לכל וכה זריזה וחרוצה בכל אשר פנתה, עד כי הסובבים אותה התחילו להאמין שהיא הסירה, לבסוף, מעליה את קליפתה הקשה ונתגלתה, כגרעין הטוב הזה של הפרי, במהותה האמתית.
אולם יום אחד, בהביטה אל הפרוזדור ראתה והנה האיש נכנס ובא עם המזודה הקטנה בידו.
ברגע הראשון לא רצתה עוד להאמין למראה עיניה, כי הן לא שמעה – אמרה – כל שאון של עגלה בחוץ, אבל הוא הנה בא ועמד פה עמידת איש, אשר אין לו באמת כל אחיזה ומעמד בחיים – אז הלכה והטילה את עצמה על הדרגש וגעתה, בלי כל הקדמות עוד ואותות מבשרים, בבכי הבא מכאב נאמן ושהיה מרעיד על כן את הלב.
בתיה היפה, שישבה במחיצתה על מלאכת הרקמה, באה והציצה הנה תוהה ונחרדת, בעיני התכלת שלה, ומינה, בראותה כי אביה עודנו עומד במקומו נטול נשימה, הלכה והביאה אותו אל מטתו וחממה אותו בתחבשות ומשקאות מרככים עד אשר ‘נפתח לו גרונו’ והוא התחיל משתעל בשעולו הקטוע, הכבוש, זה שהוא בא מתוך התאפקות, ושהיה מתהלך עכשיו בכל זאת בתוך הבית כקול קריאת ‘אבוי’.
רק הנער אפרים, פטור באותו יום מן ה’חדר', היה מסתובב פה מתוך איזה תקוה חבויה בלב. ולבסוף, כשמצא לו שעת כושר, התגנב ופתח את מזודת העור, שעמדה על יד הפתח, והנה לא נמצאו על קרקעיתה אלא כמה פירורי עוגה ופוטית אחת מיובשת ויחידת עין, אשר הוא, המאוכזב, תפש אותה, חש מיד סלוּד לא נעים בקצות אצבעותיו, והשליכה ממנו והלאה.
[ו]
בעת ההיא עמד הטוחן מליבידוב לקנות את החורשה הזבּליצית שליד העירה, והוא היה בא הנה תכופות לשם המשא ומתן.
ליד בית דירתה של הסבתה טולה העמיד, כמנהגו תמיד, את עגלתו, ואת בואו כוון על פי רוב לשעת המנחה, כדי שיוכל לקרוא בזמנו את ה’קדיש'.
בשעת עמידתו פה פעם, בהיותו מטפל בהתרת הסוס, משכה אותו האשה הכרכית לביתם, למשתה תה.
במפתיע בא הדבר על האיש הכפרי, כשלא היה מוכן לכך, והוא בא משום זה למין מצב של מבוכה, אשר רק אלה היודעים בושת פנים מה היא, יכלו אולי להבין לו.
אז, בבקורו הראשון, בהיות אשתו החולה אתו – הכאב הוא אשר תמך אותו, כביכול, ונתן לו את היציבות. עכשיו עמד כמרוקן, קל וללא אחיזה, וכאשר ראה את התכונה הרבה במטבח ואת מערכת הכלים על השולחן, חזר בו ונפנה לצאת, מבלי שימצא לו כל אמתלה אחרת אלא זו, כי ה’סוס הוא שם לבדו'.
וכך הנה נשארה האשה יחידית לפני השולחן, מזגה לעצמה תה לתוך ספל של קוניה, אשר שלש יפוניות עמדו עליו בדוחק מתחת לשמשיה, ושתתה בהבעת פנים שלא בשרה טובות לבני הבית. ואף על פי כן התחילו מסיחים מעתה בסמטה כי משהו הולך ומתרקם בין הטוחן האלמן ובין בני משפחת ‘המתוקים’.
אמנם רבים קשה היה להם לצרף בדמיונם את הנערה הנאצלת בתיה עם האיש המסורבל, שדוף רוחות הכפר, אבל בעלי השכל המעשי העמידו נגד קסמה של המדוברת את טחנת המים של זה עם משקו ושדותיו ביחד עם לבו הטוב.
משרתו קיריל שוקד היה עכשיו עוד יותר מאשר בחיי גבירתו לבקר עם דמדומי הבוקר בבתי הנצרכים. כמה פעמים, אגב, ראוהו בשעות אלה גם ליד בית ‘המתוקים’, אלא שאיש לא יכול להגיד אם הוריד שם מה מעל העגלה.
בתוך כך באו ימי הפשרת שלגים וקלקול דרכים. עם גאות הנהר אושה נסתחף הגשר ליד ליבידוב והאיש עם משרתו לא נראו עוד כלל בעירה.
והנה בא האביב.
ביתם העתיק של בני ‘המתוקים’ הוטל עליו זיו לאחר שנתלו וילאות בטיסטה בחלונותיו.
על החבל שנמתח בחצר היתה בתיה תולה עכשיו, בהגיע לשם השמש, את חולצות המוסלין הקיציות של ליבוש, והיא תוהה אותה שעה בעיניה המהורהרות אל תוך הרקיע עם קטעי ענניו המבוהרים, אלה אשר תינוקות ומשוררים מדמים לראות בהם את פני האלהים.
אברהם איצי, כשנזדמן פה בעגלתו, ירד מעליה ואחז את הסוס ברסנו, בבואו להכניסו אל החצר.
עכשיו, אחרי אשר הדרך לעירה כמילובקה נתקלקלה, בא על פי רוב הנה לקריאת ה’קדיש'.
אם לא הגיע עוד זמן התפלה, בא וישב על גבי האצטבה שבעמק החצר. מסופר שערו לקראת הקיץ ולא עוד מגושם, בלי פרוותיו הכבדות – הנער אפרים, כשנמצא פה, נשא אליו מעל כלי משחקו את עיניו הכחולות, עיני בתיה, כשהן מלאות הבעה של דרישת טוב.
יום אחד, בהיותו מתקשה בעשית קשת ל’ל"ג בעומר', עמד והעביר ללא אומר את כל מכשיריו אל האצטבה, ולא תמה, כשהאיש הבין לו ועשה לו את כלי הזין באותה הצורה ממש שהוא תאר לו בדמיונו.
פעם אחרת היה זה חליל שביקש הנער להתקין כדוגמת חלילו של פטקה נער הרועים. והאיש נענה לו גם הפעם.
מפני שעל גבי האצטבה לא נמצא להם מקום, עברו שניםה אל השחת שבתוך העגלה, אשר הסוס היה כוססה מן הצד.
בעמקי העגלה מצא הטוחן ענף מן העץ שהיו זומרים עכשיו על יד ביתו בליבידוב, והוא פצל ממנו בזריזות פצלות דקות באולרו, בעוד שהנער, נתון, כנראה, בהרהוריו למקום מוצאו של הענף הזה, שאלו היכן הוא ליבידוב זה, באיזה צד?
– הנה שם – פשט האיש את ידו אל האופק, במקום שקבוצת עננים עמדה מוזהבת באור השמש.
– ואפשר להגיע שמה, אם ללכת הנה כך – בקו ישר? – חקר הנער.
– בחורף אפשר, ובקיץ אי אפשר: מפני הנהר, וגם בשל שדות הכוסמת של הסמיונובקאים.
– אבל אם לעבור את הנהר בסירה ואת השדות לעקוף בזהירות – דרך המצרים?
– אז גם כן לא יתכן, מפני יערה של הגרפית וגני הפירות שלה – השיב האיש – והנער הביט מתוך הרהור לאותו הצד ששם האפילו העצים באופק.
– וישוב – שאל – יש שם?
– דהיינו? לא תפש הכפרי.
– רצוני לומר, בתים, בתים ואנשים?
– אה, הללו – הבין לבסוף – מעט, רק מעטים, כי העיקר הלא הם השדות.
– וכלבים? – נתרפרפו ריסיו השחורים של הנער.
– כלבים יש, אבל לפחוד מהם לא צריך – הרגיעו זה – כי הלא מיודעינו הם, ‘משלנו’.
והוא ספר היאך היה זה כאשר פעם, בעמדו ליד הכורות, נטפל אליו אחד זר, והוא לא היה נהיר לו, כי נראה כמתגנב, וגם יותר מדי חרישי היה, וכאשר גרשו, לבסוף, ראה שהוא אינו פונה לצד הכביש וגם לא לעֵבר החוות, כי אם רץ ישר ליער, ודרך הכנסו שמה, היא כדרך שבן אדם נכנס ובא לתוך ביתו, אז הבין, כי אין זה כלב, כי אם זאב.
– בעצם היום?
– בעצם צהרי היום.
– ונפחדת?
– ולמה זה אפחד? אנחנו הכפריים איננו מפחדים – השיב האיש, בנערו מעליו את גרודות העץ, כי החליל היה כבר מוכן.
– תשרוק אתה את השריקה הראשונה – בקשו הנער.
– בושה פה – פקפק זה, בוא ונכנס אל דיר העצים.
והם באו אל דיר העצים.
פניו הרחבים של האיש עם זקנו הקצר נתהבהבו רגע בתוך האפלה וכאילו התנדפו, וטפיפה עמומה של רגלי צאן על פני דשא נשמעה, מלוּוה בקולו המשדל של נער הרועים.
נשבה צנה לחה של מי מנוחות ופעית הערגון של טלאים רכים עלתה אי מזה, מקרוב, והעירה את הרצון לפשוט אליהם את היד, והנה חרקה פתאום הדלת, והאשה הכרכית נראתה במלוא קומתה בפתח, אז התנערו שניהם מהלך רוחם והעלו חיש מהר על פניהם את ההבעה הרגילה, כמי שמחליף את בגדי שבתו באלה של חול.
באחד מן הימים ההם קנה האיש מליבידוב את ביתה של האלמנה פרסלובה, אחות הכהן, אשר בשעתה, לאחר שמת עליה בנה יחידה, יצאה לשבת עם קרוביה בכפר.
בית עצים עתיק היה זה, יחידי באדמות הגנים, והוא צופה בחזיתו את חורשת התרזות של הכהן, ועץ אחד מאלה, והוא מרוחק מכל האחרים, עומד פה לפני הבית, ומראהו עגום מאוד בתוך העזובה שמסביבו.
יתכן אשר בני משפחת הכהן, בכרתם בזמנם חלק מן החורשה, השאירו אותו פה מתוך שכחה, או כציון למיצר וגבול, ואולם אני, אשר את הכונות הטובות יחסתי בעת ההיא לא רק לאדם, כי אם גם לחי ולצומח, דמיתי כי העץ הזה, בהיותו עומד בקצה החורשה ובהרגישו בכליון נפשו של בן־האלמנה, אשר בתשישותו לא יכול עוד לבוא שמה, פרש לילה אחד מכל האחרים ובא והתיצב פה להיות למחסה לנער בצלו ולמשיב נפשו בריחו וברנן צפריו.
עכשיו, בראות מינה והנה הוא עומד במלוא ירקו, פשוט ענפיו הכבירים, כאילו מתוך רצון להרבות צל, והספסל שמתחתיו אף הוא עשוי עם בית קבול, כמין משכב למנוחה, אמרה כי הן יכול אביה לבוא ולשכב פה בימות אביב בהירים אלה. ובבוקר, אחרי סעודת השחרית, הוליכה אותו הנה דרך הגנים.
בכיסו הביא אתו האיש בקבוק של חלב עזים, והוא שכב פה יחידי מבלי להרגיש כל שממון, שהרי מן הגנים הקרובים הגיע הנה קולן של הנערות מנכשות העשבים, ונופו של העץ אף הוא מלא היה תנועה מן הצפרים, שהיו יוצאות ובאות אל החורשה הקרובה, ביצרן, מתוך יחסי שכנות אלה, קשר חי בין העץ הזה ובין חבריו.
עד מהרה רוח לו לאיש במדה כזו שהוא לא היה זקוק עוד למלוים, ורק במקלו בלבד הלך, שגם הוא יותר ממה שנשען עליו, היה נושאו ביד.
והסבתה טולה בראותה כי טוב חלב העזים לבריאות גופו, שמחה כשנזדמנה לה יום אחד בככר השוק עז במקח השוה.
יהודי טוחונובקאי הוא אשר הביאה למכירה, מאחר שלא היה זקוק לה עוד, לדבריו, כי גדלו הגדיות, בנותיה של זו.
ובכן זכתה בה הזקנה והוליכה אותה לא בלי קושי הביתה, כי היתה הבהמה מפנה פעם בפעם את ראשה וגועה מתוך געגועים, כנראה, לאותן הבנות עצמן, אשר עליהן דבר בעליה.
ומינה הלכה ותלשה מעט עשב ליד גדר השכן והושיטה לה, ושכנתם שרה נכה, מומחית לחליבה, באה עם הספל שלה ביד, אבל נוכחה מיד כי זו ‘עצורה’ היא. אין בה מאומה.
– מחמת טלטול הדרך – סברה היא – ואחרות אמרו:
– מפני צער הפרישה.
והנה קרב ובא אליה אברהם איצי איש ליבידוב וסקר אותה, ובפעם הראשונה היה זה פה אשר נתבהרו פניו מתוך צחוק: – זקנה היא – פסק, בטפחו לה טפיחת סליחה על גבה – הניחו לה. וילדי ה’חדרים' שנתקבצו החזיקו בה והוליכו אותה בקול תרועה אל כר האחו.
הנה כי כן הסכין מעט־מעט האיש עם קרוביו וגם השמיע פה לפעמים את דעתו בכמה מעניני הבית.
על פי עצתו הוא ‘חכרו’ אלה ממנו את חלקת האדמה שעל יד בית השדה והפכוה לגן של ירקות.
הוא עצמו רק פלח יום אחד את הקרקע והקדים במשך כמה ימים לבוא כדי ‘להציץ’ שמה לפני התפלה – ועד מהרה נמצא המקום ערוך בערוגות, שעליהן הישירו, כאותיות של כתב על גבי שורות מסורגלות, כל מיני ירקות של העונה.
מהכפריות השכוּרות למדה מינה לנכש את העשבים, ובמשך הזמן התקינה פה, בעזרתו של אחיה אפרים, סוכת נצרים, שהחזיקה בה, ביחד עם כלי העבודה, גם את ספריה. ויכלה מעתה ללמוד ולקרוא מתוך הרוחה.
בספר המקרא חזרה עכשיו על פרשת חייו של העם בארצו, והיא גמעה את הפרקים (ביחוד את האידיליים שבהם) כיין וקנחה אותם בדפים מ’אהבת ציון' – והנה באו בינתים ימי ‘בין המצרים’ ואני הייתי מוכרחת להעביר אותה למגילות החורבן.
כל אותם דברי הנבואה, אשר דומה היה כי לא נאמרו אלא לשם איום, קמו ונהיו כתומם.
באה אמנם הרעה על המקום, אנשיו נפלו בחרב, והארץ היתה לשמה ואותו האיש אשר בעצמו נבא לכך, לא נשאר לו מעתה אלא לקונן את קינתו הגדולה – זו אשר הכילה בקרבה, כנראה, כבר למפרע, את תמצית הכאב של כל הדורות שבאו לבכות את החורבן הזה אחריו, כי על כן הלא ירגיש כל הקורא בה כאילו מלבו יצאה.
כאשר בעצם ימי קיץ אלה לבשה פתאום העירה קדרות, היה זה מובן לנערה, כשם שהיה מובן לה למה מקדירות פניה של הינדה רחה הקמינקאית כל שנה באותם הימים אשר בהם שרפו עליה בכפר מולדתה את ביתה והרגו את בניה.
אותו הרבוע האפל, אשר נקבע רק כזכר לחורבן בקיר, בלט עכשיו כבר כמקום העיקרי בבית, והשאר לא היה אלא כמין חפוי, שישימו על הפצע, כדי שלא להכאיב את העין.
ביום הראשון לחודש אב התחילו האנשים בכל מקם לנהוג בעצמם מנהג אבלות.
לא כובס כל בגד, ולא צוחצח כל כלי ולא ירד איש לבית הרחצה ביום הששי. בשבת בבוקר הפטירו את פרשות התורה בחזונו הקשה של ישעיהו, ובמשך כל היום עמדו אחר כך הסמטאות ריקות, ללא עובר וטיל.
רק קוצרי השחת ההרריים היו הולכים וחוזרים שם למטה בכרי האחו, מבעיתים בברק חרמשיהם, כשקול שירתם עולה ממנו כמו הד מאותה הצהלה הרחוקה של מתעללינו אז, ביום האסון.
כשסמוך לאותו זמן נודע לנו כי הנה עברה אי־שם הרוח את אחינו לקום ולבנות את ההריסות ההן, לא העיר בנו הדבר כל תמיהה. בתוך איזה חוברות שנשלחו לבתיה היפה קראנו את זאת, בשבתנו פעם עם ערוב היום בין הערוגות, ואם מפני שהיתה השעה שעת התבהרות לאחר גשם, או מפני הדמדומים שמסביב – בזכרוני נשתמר זה כאותו אודם המופיע לאחר ימי סגריר בשולי הרקיע, שהוא בא לבשׂר ימי שמש ואור.
[ז]
על מעשי הרקמה של בתיה אמרתי, אשר הנערות בנות השכנים קצרה ידן מלהעתיקם, – כי על כן עושה היא זאת ‘מן הראש’ – אמרו.
ואכן, כל מה שעשתה, לא העתקות מתוך איזה ספר דוגמאות היו, כי אם דברים ממה שראתה לפניה, טבועים בחותם שלה ומוארים באורה.
קבוצות העצים שרקמה, או פלגי המים לבין ירק, לא היו אלא אותן חורשות הלבנים אשר עם מבוא הגיא ו’נחל הבכאים' שבקרבתן, אלא שפה, אצלה, היו העצים מעורים יותר, גדושי ירק יותר, והנחל היו מימיו שקופים ומזהירים בזוהר נאצל ועילאי יותר.
ועוד גם זאת, אשר חורשות הלבנים, או הנחלים באחו קבועים ועומדים היו במקומם, כל אחד לעצמו, בבחינת טופס יחיד, בעוד אשר רקמתה היא עשויה היתה יריעות, יריעות, שהן נתונות להטלטל ותופסו ביחד עם זה מקום קטן כל כך, שעולמות שלמים, כביכול, יכלו להתקפל אצלה בפנה אחת של מגרתה אשר גדלה הוא כמלוא כף היד.
בתחילה, לפני שמלאכת מחשבת זו הוצאה אל השוק, התיחסה אליה האשה הכרכית בזלזול, בסברה שאין כאן אלא בטול זמן בלבד, אבל כשראתה שנותנים תמורתה כסף, שנתה את טעמה, בקשה בעצמה דרך להשיג את חוטי המשי, וזכרה אפילו בדיוק את מקום החנויות שבהן ימכרו אלה בכרך, ובשעה שהנערה עבדה, נזהרה שלא להקים שאון, ובאה כפעם בפעם לסגור עליה את הדלת.
מאחורי מחיצת הקרשים ‘הגדולה’ ישבה זו, כפופה אל השולחן המשולש – כי בשביל אחר, מרובע, לא היה פה מקום – וצרפה את הקוים הצבעוניים אחד לאחד, מתוך אותו כובד הראש של האדם העושה במלאכת קודש.
מינה נכנסה הנה לפעמים בלי קול והציגה לפניה מעט תפוחי אדמה, או קציצת כבד בצלחת – אז תפשׂה מתוך גשוש בקצה המזלג את המאכל, נשכה ממנו ולעסה ברפיון, מבלי לשתף את הנאת האכילה לכך.
מתוך זה הוסיפה פה ושם, בנעיצת מחט, נקודה צהובה, או חומה בבד, שצריכה היתה להדגיש את להט השמש, או הצל בחביוני עץ, עד אשר פּרשה, לבסוף, את היריעה כולה לפניה, סקרה אותה במבט בוחן, ומעמקי התכלת עלו והתנצנצו בעיניה שתי נקודות זהב. קורת הרוח אשר עם גמר יצירה היתה זאת.
אחרי כן יצאה וישבה בפתח המבוא, על הסף, כדי ‘להתאורר’ מעט. חגורה בסינרה המהודק, השחור, שׂריד מדיה מבית־הספר, כשתלתליה יורדים ומתערבבים בחוטי הרקמה, שהם תלויים לה, כרגיל, על צוארה. אם היו אלה מצבע הזהב, שוב אי אפשר היה להבחין ביניהם ובין השער הדק, המשיי.
נשים נכנסו ויצאו עם קדרותיהן שנתבשלו בתנור האופים, ונזהרו מתוך איזה רגש מיוחד שלא לקרב אליה יותר מדי.
ושם, בפנים, מעבר למחיצה, באה, בינתים, מינה עם מגהצה, החליקה וקפלה את המרוקם והוציאה יריעת בד חדשה, חלקה, אשר בעיני אני נראתה תמיד כאותו החומר ההיולי, הקדמון, בשעת בריאת העולם, לפני שהאלהים העלה עליו את הדשאים והעצים והקרינו באורו.
בזמן הראשון, כאשר אך התחילו מעשי הרקמה האלה להתפרסם, זכו בהם רק הנשים המיוחסות, כמו אשתו של פקיד הפוסטה, או בת האפּתיקר דקת הטעם, אולם מעט־מעט התחילו דורשות אליהם גם האחרות.
נערה לא אמידה כשעמדה להתקין לה בגדי מוהר, ויתרה על זוג של צפיות, או כמה כותנות בד, ורכשה לה שטיח מרוקם שיחים, או פרחים, לקשט בו את הקיר. ובעתות החורף, כאשר חפה הקרח על שדות הסביבה, יכלה עכשיו עינה להתרפק על קטעי נוף נפלאים אלה.
הנה כי כן התחיל אביב נצחי ללבלב בחדריהן האפלוליים של בנות המקום. מין נכס רוחני היה זה שנתוסף להן, ערך יופי חדש, ובשעת השריפות, כשבאו להציל את הקנינים היקרים, הוציאו מעתה גם את היריעות האלה.
והרי זהו בעצם החסד שגומלים שלא במישרין עם האמן, אשר הוא עצמו, בבלי דעת, או מחוסר תנאים מתאימים, מפזר את ניצוצות נשמתו לכל רוח. והנה באים האחרים ואוספים אותם ברוב זהירות כדי לשמרם בגנזי הנצח.
ופה הוא בלי ספק המקום להזכיר את העלם שלום נח, מבני סמטתנו אף הוא, אשר הלך לבקש לו ‘תכלית’ בכרך.
בן ישיבה אשר פרש מתלמודו היה, וקרוב או מודע אין לו בעיר הגדולה, ובכן פנה אל בנה של יוכבד ‘המתוקה’, שהיא שכנה ובת מיצר לאמו, והאיש החולני נענה לו, המציא לו מעט עבודה בשכר וגם נתן לו את בתיה הרכה ללמדו את למודי החול.
כפי יכלתה בעת ההיא למדה אותו זו, רק ראשית דעת השפה ומעט תרגילי חשבון, עד אשר יכול ‘לעמוד על רגליו’, ולהמשיך את דרכו בכוחות עצמו.
והנה היה זה אשר היא דמתה לאיש שנתן פעם רק פרוטות מספר לחברו וקבל תחתיהן לאחר זמן דינרי דינרים. כי אחרי כן, כשהנערה הוּצאה מחמת המצב הקשה מבית־ספרה, בא הוא, מזוין בידיעות רבות, ועזר לה בלמודיה וגם ספּק לה ספרי למוד וקריאה.
גם אחרי כן, כשעברה עם בני משפחתה אל העירה, הוסיף עוד לשלוח לה ספרים וחוברות, או שהביאם לה בעצמו כאשר בא לאמו, שׂרה־נכה, לימי החג.
שתי פעמים בשנה בא, כרגיל, להתראות עם האֵם האלמנה, ובהפסקות, בין חג לחג, שלח לה אגרות רצופות דברי חבה, והיא, מאֵין לה אמצעי להביע לו את רחשי לבה, השקיעה אותם בעוגות הגבינה שגבנה ושלחה לו בכל הזדמנות, או בכתנות הבד שתפרה בשבילו.
בשביל ארבעת בניה אחרים הכינה יום־יום את ארוחתם וצרפה למנתו של כל אחד תוספת של אהבת אֵם, ואולם החלק בשביל אחיהם הרחוק נשאר חתום בלבה ותסס שם כמין סם משכר, עד כי התנודדה לפעמים מרוב חושיה. ואלה אשר ראוה בצפיתה לפני פתח בית הפוסטה, או בעמידתה ליד ביתה, כאשר נושא־המכתבים עבר עליה מבלי להתעכב, עמדו, מבלי משׂים, לחשוב את מספר הימים, שנשארו עוד עד לחג.
והנה נראתה זו בוקר אחד בחצרה כשמטפחת ‘חצי המשי’ קשורה לה לראשה והיא שופתת, שלא כרגיל, את מיחם הפח הקטן שלה. ועד מהרה נראה בין ההולכים לבית הכנסת העם האורח עם תיק התפילין בידו.
אז הורמו רגע שני חצאי הוילון בחלון הקדמי שבבית ‘המתוקים’ ושבו וירדו, ואחר כך הלך ונמשך היום מתוך מתיחות, ארוך עד לאין קץ.
בתיה, עם חוטי הרקמה על צוארה, באה פעם בפעם, שלא כדרכה, להציץ אל השעון שמעבר למחיצה, או שהיא נמצאה זקוקה פתאום למגהץ והלכה בעצמה להתקינו, ועיניה, לאור הגחלים שנשפה בהן בתוך אפלולית הפרוזדור התנוצצו בברק של יסודי צפּיה.
ומן הצד השני, הנה נשלחו הנה מזמן לזמן בני האלמנה הקטנים לבקש עפּרון, או עט עם דיו לכתיבה, וכשאלה נשתהו, הופיע בפתח שמאחורי הגדר אחיהם האורח ועמד לחכות מתוך קוצר רוח.
אבל הנה הגיע, סוף סוף, הערב והעלם שיצא להתהלך אילך ואילך על פני הרחבה, נזדמן עם הנערה – בהיסח־הדעת, על פי רוב, כאשר זו יצאה לנעֵר את מפת השולחן אחרי האכילה, או להסיר איזה כבסים מעל החבל.
בשבילנו אנו, אני ומינה, היה זה כאלו קמו שתי נפשות מן הספר להתהלך לפנינו.
אותו רטט הגיל שבדבוריהם הראשונים, המגומגמים, אור הלבנה, אשר המחברים, כרגיל, מוסיפים אותו כתבלין לכל מיני פגישות כאלה, ואשר הלם אמנם עכשיו פה את השנים, בעמדם מרוחקים זה מזו במבוכת נפשם, כשרק צלליהם – דומים בגדלם להפליא – מתמשכים ונוגעים האחד בשני.
הוא עוד טרם הוציא מצרורו את הספרים שהביא בשבילה, את אלה הוא מוסר לה אחרי כן, בערבים הבאים, כאשר לנוגה הכחלחל של הלבנה מתוספים רבּוּעי האור של החלונות, המוארים במנורות החג.
והנה חלפו ועברו כבר ימי החג, והעלם – עוד טרם נסע.
בחנות המכולת נושאים עוד את פני האלמנה ונותנים לה בהקפה את קמח הסולת והקהוה הטחונה, והאשה טרם הסירה את שמלת הצמר עם המטפחת של ‘חצי־המשי’.
בשבתה על הסף לטרוף את הביצים לחביתה, בא בנה האורח ועומד מאחוריה לבוש עוד אף הוא בבגדיו הטובים, וכעין ‘אסרו־חג’ ארוך הולך ונמשך פה.
אם משום שלא נזדמנה לו, לעלם, שעת כושר, או מפני שלא מצא לו דרך להגיד את המתרחש בקרבו – נכנס לפעמים, בצהרי היום, לבית־הכנסת, לקח לו אחד הספרים והתחיל קורא ושר בקול, כמו לפנים, ‘בישיבה’, אלא שהמלים, ככל אשר נצטלל קולו, הלכו ונתעמעמו עכשיו, והנגון רק הוא לבדו נשאר, נבדל לעצמו, ואין בו אלא כליון נפש בלבד.
הנשים, על האצטבה בחוץ – נתרשלו צנורות הסריגה בידיהן. בחלון הקדמי של בית ‘המתוקים’, נראתה פתאום בתיה עם בד הרקמה בידה, כשהפרחים מנצנצים בו בברק לח. אפילו האשה הכרכית, נסתלק רגע הזעף מעל פניה והם כמו נתעדנו.
טל, כאשר הוא יורד על האדמה, עושה בודאי מין פעולה כזאת.
ואחר בא לילה אחד הקרון ‘הכרכי’ והתעכב על יד בית האלמנה, והעלם נכנס ובא לתוכו עם חבילה בידו.
– היו שלום – אמר, והעגלה נעקרה מתחת לשמים שנשארו כמו תלויים על בלימה.
אי־שם, מאחורי הגגות, עמדה הלבנה, והאור שלה, כחלחל כמו תמיד, נראה כמתבזבז בכדי, ללא צורך.
בקצה הקיר של בית המאפה זע, כתכריך, המסך הלבן ושני חצאי החלון נקרעו בחזקה, כאילו נחנק שם מי מחוסר אויר, ואנחה נפלטה אל תוך הלילה.
[ח]
מי היתה שׂרה־נכה האלמנה?
אחת מבנות המקום אשר הלכה והיתה לאיש לוי בכפר קמינקה וילדה לו שם בנים, שהתיחשׂוּ אף הם לשבט הלויים העתיק.
מפני שהיה הכפר קרוב לדרך הראשית, קבעו בו בני הישובים הסמוכים את מקום ‘מנינם’ ופה היו מתפללים בשבתות ובחגים. מאחורי מחיצת הקרשים שבבית הלוי –– מוזג היה האיש – נשמר בארון ספר תורה קטן. והחדר מסויד היה ועטוי לאורך קירותיו בבבואתה הירקרקה של הצפצפה שמאחורי חלונו. אין בו מאומה מלבד שולחן לקריאת התורה, איזו ספסלים ו’מזרח' מצויר מתחת לזגוגית, שהיתה מתמלאה זוהר בשעת השקיעה.
על רצפת העץ שבו לא דרכו בני הבית אלא אם כן הסירו קודם את נעליהם, אפילו הכפריים, נפסק ליד שולחן הסביאה להגם, כאשר נפתחה שם מנגדם הדלת, ובעיניהם האפלות התלקח אז רגע כעין ניצוץ של אור.
בנעימות התהלכו אלה עם האיש, עמדו לו תכופות בשעת דחקו ונטו חסד גם לאשתו לאחר שהוא מת, והיא היחידה צריכה היתה לשאת בעול הפרנסה.
ואולם פעם, ביום אֵיד אחד, לאחר שתיה ארוכה, נהפך פתאום לבם והם עמדו לחבול בבני המשפחה.
בסכינים, שבהם חתכו זה עתה את הלחם ליד השולחן, קמו עליהם, והאשה, מאין לה כוח להאבק, התאמצה להגן רק על ילדיה ועל ספר התורה, שני אלה אשר עליהם נתנו אחיה את נפשם בכל מקום מאז ומתמיד, ואשר בגלל זה אוי הגענו עד הלום.
את ספר התורה חללו, אבל הילדים ניצלו, וכמה מן הפרשיות שמורות אתם בלבם, כי שננו אותן, כנהוג, על פּה.
ואז, כאשר ידעה האשה כי אלה יושבים לבטח במקומות מחבואם, קמה והלכה אל העירה, מצאה פה את המגרש העזוב, מקום נחלת אבותיה, ועמדה להעביר הנה את ביתה
חלקים־חלקים העבירה אותו, ובסדר הפוך, כי בגג החלה ובקורות התחתוניות גמרה.
ובני ‘הלויים’ מבני משפחת בעלה, אשר נגע הדבר בלבם, נתנו לה איש רובל כסף, או שהתנדבו לעשות אתה במלאכה, כל אחד כיכלתו.
ורבים מן ‘הגויים’ עצמם, אשר בושו ממעשיהם אחרי התפּכחם, עזרו על־ידה אף הם – עד אשר הוקם ביתה על מכונו ובניה המפוזרים בין הישובים שבו אליה אחד־אחד וגם שלום־נח מן ‘הישיבה’ בא. ובבוקר יום השבת, כשנתאספו פה בני משפחת הלויים אל ‘הקידוש’, נשא הזקן שבהם, ר' שלמה, את דברו לאמר:
‘כה יעשה אלהים לעמנו, שיקבץ אותו למקום נחלתו מן המזרח והמערב, ומהצפון והדרום’ – ובדברו הורה בידו על כל רוחות השמים, והמסובים ענו בקול אחד: ‘אמן’.
ותמהו אז בני הנעורים לראות, אשר שלום־נח, שוּנו פניו למשמע הדברים האלה ודמעות נצנצו בעיניו.
והם לא ידעו, כי קרוב היום אשר הוא יהיה מן הראשונים לעוררם שילכו לבנות הריסותיה של אותה ה’נחלה'.
[ט]
עם סוף שנת האבל הביא הטוחן מליבידוב את בגדי אשתו המנוחה וחלקם בין העניים; אחרי כן הוקמה על הקבר מצבת אבן ששקעה כבדות באדמה התחוחה, ובזה כאילו העמדה מחיצה בין השנים.
עם ערב, לפני היציאה לדרך, פעמים שהאיש נמצא עומד במטבחם של ‘המתוקים’ עמידה משונה, מעין זו של ‘העני בפתח’, ואם עברה פה אותה שעה, במקרה, בתיה, כעכע כעכוע כבוש שבא אצלו, כרגיל, לשם הבלגה.
מספר מבעלי ‘היריעות הרחבות’ היה מוצא לו פה בלי ספק מקום להעלות בעטו כמה רחשי לב ויצור מהם את זה, אשר יקרא לו ספּור אהבים.
הן היה האיש בודד, ביתו בתוך הכפר עזוב והוא עדיין במלוא כוחו ורעננותו עמד.
יום אחד, לאחר שתעה אילך ואילך מסביב למחיצת הקרשים ‘הגדולה’, ונראה כמחפש מה, נפנה, לבסוף, והלך בלי ברכת פטורין, והנער אפרים, אשר ראהו בעוד זמן מה יוצא בעגלתו את החצר, קרא מתוך חרדה: הביטו, מה זה היה לו?
כי הוא בראיתו המיוחדת הסתכל בודאי וראה משהו בלתי רגיל באופן שבו נתלו רגליו של האיש מעל דופן העגלה, או באחיזה רופפת זו שאחז את המושכות, אשר שום נתינת כיוון לא היתה בה, כמי שאחת לו לאן שיובילוהו.
לרגל העסקים שלו הגיע פעם בנסיעותיו עד לעיר הפלך, ושם, על פי הוראותיו של בן עיר אחד, מצא את בית דירתו של שלום־נח וטפס ועלה במדרגות של כל חמש הקומות, ואולם לשאלתה של בעלת הדירה ‘מה דרוש לו?’ לא מצא מה להשיב, לא היו אתו אפילו מעט עוגות של גבינה אשר קרתניים מבני סוגו היו מביאים לה, כרגיל, בשביל דיירה.
מפּה ירד למחסני התכשיטים וקנה צמיד של זהב, אשר הקסים אותו מתחילה באבני המלואים הקבועות בו. ואולם בביתו אחר כך, לאור היום שנתענן בינתים, אָבד חנו בעיניו, והוא הניחו בין פרורי הלחם היבשים על השולחן, ושם היה מתגולל, עד אשר המשרת המסור, קיריל, התחיל חושש פן לא יוכל לשלוט בעצמו ‘ויחמדו’, והוא העיר לבעליו שישימו במגרת הקוֹמוֹדה.
ומן הצד השני הנה הנערה בתיה, הלכו פניה וחורו מיום ליום ללא כל סיבה ניכרת.
במלאכת הרקמה לא התעסקה; לא יכלה להעלות שום דבר על הבד. החוטים כאילו דהו פתאום וכל עלה, או ציץ שרקמה, יצא חיור ונובל. אז הניחה בצער את הבד וישבה ודפדפה בחוברות הישנות שעל שולחנה, כי שלום־נח, מהיותו עסוק בעיר המחוז בעמידתו למבחן הצבא, לא שלח לה כל חדש, והוא גם לא בא משום זה הפעם לבית אמו לחג הסוכות.
אם מפני חוסר פנאי, או מחמת מצב הרוח הרע, לא נעשו הפעם גם פה, כמו בבית השכנה האלמנה, הכנות מרובות לחג.
הוילונות החצאיים, אשר הוסרו, כרגיל, לכביסה בשני הבתים ביום אחד, לא כובסו הפעם, והשמשות, מאובקות גם פה וגם שם, לבין החלונות המצוחצחים שבבתי האחרים, היה בהן משום שתוף צער יותר ממה שאפשר להביע במלים.
הטירוניים, קרואי הצבא, היו כבר מתהלכים בערבים ברחוב ושירתם, ממוזגת בצנת הסתו, רק העמיקה את העצב בלב.
מינה, בדעתה כי השינה רחקה מאחותה, באה עכשיו לעשות את המלאות הניתנות להטלטל בחדרה.
היא טחנה קנמון על שולחנה המשולש, או בררה צמוקים וכדי למנוע אותה מ’לחטט במחשבות' אספה בשבילה כמה דברים ממעשי הרקמה שנעשו על ידה בזמנם בכרך.
קטעי נוף בודדים היו אלה, אשר לאחר שהנערה פרשׂה אותם לפניה בסדר ידוע והשלימה אותם במחשבתה על ידי מלוּאי בינים, כדרך שהקורא הנבון משלים את החסר והמרומז בשעת קריאה, נצטרפו, כדפים של ספר, והיו לשטחים מיודעים מעיר מולדתה.
את ‘מגרש הטיולים’ יכלה לראות פה על שורות ספסליו, שדרת השיטות שלאחריו והנהר הרובץ שם, הלאה, למטה, בין סבכי הערבות.
זה – קוֹרן כולו על שפע מימיו – השרה עליה, כאז כן עתה, במראהו רוח של שלוה. עיניה ארוכות הריסים נתערפלו ודומה היה אשר היא נאחזת בתנומה, אלא שתוך כדי רגע נתחלחלה והביטה בחרדה סביבותיה.
– זהו מפני שאת ‘חושבת’ – התרעמה מינה.
– לא, כי מפני ‘זה’, – הוֹרתה בידה על צריפה של גלה ‘הנרגנית’, ממקום שהגיעה קריאה של תרנגול – הוא מעיר אותי.
– הלא גם אלה של שרה־נכה קוראים – פקפקה מינה.
– הלזה קורא אחרת – השיבה בקולה הנחלש, שנעימה של כאב נשמעה בו בימים האחרונים.
ומינה, לאחר שהקשיבה לקולו בלילות הקרובים, הוכרחה להודות כי אכן, זה קריאתו ‘אחרת’ היא, חדה, כהגדרתו של אחיה אפרים, ו’נתקעת אל הלב כטריז'. ובדממת הלילה, כאשר באה זו פתאום – נתחלחלה לפעמים היא עצמה.
מאחורי גדר הקרשים הציצה פעם הנערה אל תוך חצרה של האשה ‘הנרגנית’. וראתה שם, לתמהונה, ליד הצריף, עוף קטן ומדולדל שקשה היה להעלות על הדעת כי מגרונו הוא יצא קול נמרץ כזה.
לשדוליו של אפרים, אשר נמצא גם הוא פה, לא נענה, ורק חטט רגע במקוֹרוֹ בין כנפיו ונפנף בהן בעצבנות, כאילו כדי לנערן.
– מצוֹרע הוא – הסבירה שכנתם חנה־ליבה, אשר הביטה שמה אף היא מאחורי הגדר שלה.
– ולמה הוא, איפוא, לה, ל’נרגנית'? – שאלה מינה.
– בשביל ה’להכעיס' – השיבה האשה – כדי לרדת לחייה של שרה־נכה בת המיצר שלה. הנה, הביטו:
ברגע זה נדחק העוף דרך פּרצת הגדר אל גנתה של האלמנה, חטט שם מעט בקלחי הכרוב, נקר במקורו דלעת אחת, ואחרי אשר תפס פרוסה מעוגות הגבינה המתיבשות על אדן החלון, החליק שוב מבעד לפרצה וחזר בהלוכו המתון למקומו, כשהוא סוקר את קבוצת המשוחחים במבט בוז, כגבירתו, בעלת־הצריף, בשעה ששערה שמדברים בה.
– אי, מנוּול – זרק אחריו אפרים מלוא החופן חול.
מפליא ביחוד היה זה, אשר במשך כל היום לא נשמע כלל קולו של התרנגול. אף גם לא בשעת השנויים במגז האויר, כאשר כל האחרים קראו בקול אחד. ואולם אך פרשו האנשים לשנת הלילה והדממה נשתררה – בקעה ועלתה קריאתו שלו.
הטוחן מליבידוב, לאחר ששמע פעם על העוף המטריד הזה, סבר ביושר שכלו, כי הלא אפשר לקנותו.
– תתנו לאשה את המחיר של עוף בריא – אמר למינה – והיא לא תסרב.
וכדי למנוע מהנערה את הטורח, הלך וסדר את הדבר בעצמו. ובדמדומי הערב נמצא התרנגול מוטל כבר פה כפוּת בצדי דיר העצים.
אפרים – נתלקחו ניצוצות הזהב בעיניו למראהו. הוא חכה עד שנשתררה דממת הלילה בבית, וברגע שהנערה נטוּלת השינה חכתה, בהבעת החרדה הרגילה עכשיו על פניה, לקריאת העוף, הכניסו אליה.
– הנה הוא – קרא בהקריבו אותו אליה, וזו, נפתעת מתחילה – התפשט אודם בלחייה והיא נתחייכה נוּגות.
בעיניה הבוחנות, עיני אמן, הסתכלה בנוצות המגוּונות שבכנפי היצור המרעיד, העבירה על גבו את ידה החטובה ודחפה אותו מתוך תנועת רחמים.
–הניחו לו – אמרה.
כפי שהותנה מראש, נשאו אותו מינה ואפרים בהשכמת הבוקר לשכונת ההר. שם, בפאתי שדה שעורים קצוּר, הורידו אותו, והוא, לאחר שהוסר מעליו החבל, התנער והשמיע בקולו המיוחד קריאה קצרה, שהיתה דומה יותר לאנחת הרוחה.
עוד באותו יום עצמו נכנסה האלמנה שרה־נכה לבית ה’מתוקים' עם משהו חבוי מתחת למטפחתה, שהיא החזיקה אותו כיצור חי. טלגרמה מבנה הקרוא לצבא היתה זאת, שהביאה לבתיה יודעת הספר לקרוא. ובה רק מלה אחת ויחידה:
שוּחררתי.
ולמחרת, אחרי לילה של שנת מנוחה, ישבה כבר הנערה במקומה, ליד השולחן שלש הרגלים והעלתה על הבד ציורי רקמה, שהרהיבו אותה עצמה ברעננותם בתוך קדרוּת זוֹ של הסתו.
[י]
הנער אפרים, לאחר שגמר את למודיו ב’חדרו' של שמואל איצי, שוב לא מסרוהו לידי שום מלמד, כי החליטו ‘לעשותו לאיש’. ואולם עד אשר דנו ושקלו באיזו אומנות לבחור, כי האשה הכרכית סברה: ‘אצילית וקלה’, והסבתה טולה: ‘כזאת הנותנת לחם ישר לבעליה’ – התהלך הוא חפשי לנפשו. וכך הנה שכח מעט מעט את הנגוּן של טעמי המקרא ואת האותיות של כתב רש"י, אבל תחת זאת למד להבחין בין עלי הסלק והלפת בגן ולדעת את ההבדל שבין שבּוֹלת השפּון ובין זו של החטה בשדה.
לבוש מכנסי ‘קוֹרט’ קצרים עם ‘ארבע כנפות’ צבעוני ממעל – עוד בהשכמת הבוקר התחמק בחשאי מן הבית, ירד דרך המקשאות אל מגרשי הטחנה ונמצא עד מהרה על שפתו של הנהר, יחידי בשעה זו, כי רועי ההר עוד טרם הגיעו הנה עם עדריהם.
פה תלש לו כמה קני סוּף מבעלי ‘הבלוריות’, עקר את ‘לבותיהם’ ולעסם לאט, כשהוא מסתכל מתוך כך בברוזיו של הטוחן המתשוטטים על פני המים – צוללים וטובלים את עצמם פעם בפעם, מבלי אשר יוכל להכיר בהם, לתמהונו, כי נתרטבו.
לפי השאון שהגיע אליו מצד שמאל ידע כי הגלגל בטחנה עובד עכשיו במלוא כוחו, וכדי לראותו מקרוב, התכופף ועבר לבין עמודיו הקיצוניים של הבנין, טפס ונאחז בדופן הסכר והעמיד את פניו כלפי מפל המים, כשנשימתו מתקצרת לו מפני חרדת הסכנה, מהסחרחורת ומנשימתו הלחה, המדגדגת משהו, של הזרם. אכרים מכפר סמיונובקה עברו פה על הגשר בעגלותיהם והביטו מתוך פנים חמורות אל הנער התלוי ועומד ממעל למצולה, אלא שנתפשו מיד למבטו הכחול, המזדהר מתוך צחוק של עליצוּת, ונפנפו כנגדו בשוטיהם בתנועה של דרישת טוב.
אם ידוע היה לו שוסיל, הכּורן, איננו עכשיו בחצרו, עלה מפה דרך שביל הטרשים אל קצה ההר ונפל מיד לתוך צלו הכבד של גן הפירות אשר לזה.
בגדר העץ בחר לו מקום שהזיזים מרובים בו, נאחז בהם, ונמצא שוחה, במצב של רואה ואינו נראה, ממעל לחצר הגוֹיית, נפתע בכל פעם מחדש מזה שנגלה שם לפניו:
הכורות הקבועות על כניהן עם כרעי העץ שלהן, השלוּחות ככפות רגלים לצעידה. רגשת הדבורים בתוך האור הזהבהב, הדבשי, והדמדומים הירקרקים הלאה שם, בין האגסות, אשר עופות בית משוּני נוצות התהלכו מהורהרים לרגליהן.
הנה החליק שם למעלה, בין הענפים, החתול הבּרוּד, גדל מידות שלא כרגיל, ולו הסבר הרע של חיות פּרא, כפי שהן מצוּירות בספר למודיה הישן של בתיה, ובסמוך פה, ליד עצם הגדר, יצא ממאוּרתו הכלב ועמד לשתות מתוך כלי המים לא ב’שאיבה‘, כדרך בעלי חיים אחרים, כי אם בלקיקה, מתוך פשיטת לשון, בהעלותו מתוך כך על הדעת את אנשיו ה’מצורפים’ של גדעון על המים בעין־חרוד.
כדי שלא להתפשׂ על ידי בעל הכּורות, שיכול היה להופיע בהיסח הדעת מאחוריו, הקדים לרדת מפה עוד לפני שהתחילה בפנים התכונה לסעודת הצהרים.
הרעב הציק לו כבר עכשיו בחזקה ובבית – ידע – חפּשׂה אותו הסבתה טולה, אשר רצתה ‘שיקח ספר ביד’. אבל הוא ירד עוד לחצר הכהונה לראות אם פבליוק, בנו של הדיאקונוס, נמצא עכשיו בסוּכת הגן, שאם כן, הרי שהבחור מתכונן לנגן בכנורו – ואז עקף את החצר והגיע דרך המיצרים אל אחורי הסוכה, צנח וישב ליד הגדר והתחיל לחכות לצלילים הראשונים באותה ההרגשה, שבה צפה עם הזריחה לנצנוצן של קרני השמש הראשונות.
בנות השכונה קשקשו ליד הבאר הקרובה בדלייהן, ובצד השני חרק בלי הרף מעצדו הגדול של הנגר סטיפן, ואולם הוא פלס לו, כביכול שביל לבין כל אלה, בהשתדלו לקלוט את הנגינה, רק אותה לבד, וכדי שלא לראות את שדות השכונה המלבלבים שמנגד, ‘כי אין להכיל את כל אלה יחד’ – ידע מן הנסיון – עצם את עיניו.
חוטי החבלבל היבשים גרדו אותו והטרידוהו, אז סלק אותם ומסר את עצמו לנימין המתמשכות אליו ממעל ועוטפות אותו מעט מעט במעטה דק.
לרגעים נדמה לו כי חש הוא כעין נדנוד בגופו עם אותו רגש ההתפּנקות של הימים הרחוקים, כאשר אמו ישנה אותו בעריסתו, בעת אשר לבה היה עדיין טוב עליה.
ויש אשר העריסה הפכה למרכבה והוא, מיוּשב על מושבה הנוח, נהר דרך הרחובות של הכרך, עיר מולדתו.
חלונות הראוה במחסנים, מזה ומזה, נצנצו בברקם, בהכפילם בראייהם את כל טוב העולם.
הבהבו צמחי נוֹי לחים ודלתות כניסה מזוּגגות, מתגונות בצבעי־הקשת, ואי שם, בפנת מדרכה, נראה אביו, כשהוא יוצא מבית משרדו, ומנפנף כנגדו בידו, אבל עד אשר הספיקו לעכב את העגלה, פּקע שם דבר מה למעלה, הקשר בינו ובין הסוכה שמאחריו נותק, והוא, נער יחף וסבוך עלי שלכת, נמצא יושב מאחורי משוכת גדר, ליד גל של אשפה זרה.
בדרך חזירתו סר עוד לכמה רגעים ל’מגרשי הלבּנים' והציץ לתוך בורות החמר, אשר מתוך לועיהם האפלוליים, העמוּקים עד מאד, עלה קרקור עמום של צפרדעים – אלה אשר לא תשובנה עוד לראות את אור היום לעולם – הצטער.
באחד מהם ראה פעם סולם קשור בחבלים והתחיל לרדת בו, והנה נתערער מה פתאום מתחתיו, ובתוך מטר העפר שנשפך עליו הרגיש כי תפשו מי, נפנף בו, כמו בענף יבש, באויר, והציגו הרחק מאחורי סוארי הלבנים.
– למה זחלת הנה, תולעת? – שאלוֹ הלבּן הנבהל.
– חפצתי לראות – מצמץ כנגד הבחור בעיניו, שנקודות זהב עליזות התנצנצו בהן.
והוא הלך לו חיש קל ברגליו היחפות, כשהוא ממשמש מאחוריו, במכנסי הקוֹרט לראות אם לא נתפּקקו בהם הטלאים.
עד אשר מינה התקינה בשבילו משהו לאכילה ישב הוא על האצטבה בחוץ והסתכל בזגוגיות המגוונות, בהפכו, לרצונו, את החצר האפורה פעם לאדמדמה ופעם – לזהבהבה קורנת, ולבסוף, כשהחשיך, גבב לו מעט שחת משרידי עגלתו של הטוחן, שכב שכיבה של ‘לעת־עתה’, והעלה לו בדמיונו כמה מן הנופים שלו, הפנימיים, שהם שמורים אצלו לשעה כזאת:
איזה יערות עבותים, משוּני עצים, כאלה שאפשר לראות רק בחלום, פלגים הזורמים לאט מתחת לשמש נוחה, בלתי מסנורת, וגבעות רפודות דשא אשר עדרי כבשׂים גולשים ויורדים מעליהן, רבים וצפופים כגלי נהר.
מינה באה להעירו ולקחת אותו אל משכבו, אז הלך אחריה בעינים עצומות, כולו נתון עוד למראות אלה, עד אשר נגע, לבסוף, באזנו קול קרן הרועה, והוא הקיץ אל תוך היום החדש עם מראותיו הממשיים.
אולם בוקר אחד היה זה אשר הדברים מסביבו נטשטשו עם היקיצה והבהבו כאותיות של כתב מחוק, וכאשר קם ועמד על רגליו, נסתחרר הכל, והוא הרגיש, כמו בשעת עמדו על הסולם בבור, כי הוא מתמוטט ונופל.
בתוך תוכו ידע כי מוכרח הוא להתגבר, שאסור לו להפחיד את האב החולני, אבל החשכה כבר ירדה עליו, רכבה ושחורה כפיח. כמו ממרחקים שמע את מי שהוא קורא: ‘מים, מים זרקו עליו’. ואחר בקעה אליו, כמו מבעד לסדק שנתהוה בתריס, קרן אור, שהלכה וגדלה, עד אשר נתבהר שוב מסביבו והוא ראה, לתמהונו, את בתיה עומדת עליו ליד מטתה, שעליה היה מוטל אז התאמץ וחייך כנגדה.
– מה זה היה לי? – שאל.
– שום דבר – אמרה. ראשך נסתחרר, כנראה, שכב ותנוח.
והוא שכב ונח, זמן רב היה שוכב כך ומתעדן בכריה הרכים, הלבנים, של אחותו, כשלא נוח לו רק משהו מרגליו היחפות, אשר לא רוחצו זה זמן רב.
בא הרופא הפולני פבלובסקי והפעים אותו במגע ידו הענוגה עם ריח בשמיו.
– אתם סגפתם את הנער – אמר ועמד לרחוץ את ידיו בקערת הרחצה המיוחדת.
האם הנזעמה הביאה לו אחר כך מרק של עוף והאכילה אותו בעצם ידה, כאשר עשתה רק לפנים, בימי ילדותו.
– מה אתה מרגיש? – שאלה אותו ברוך בתיה, כשהיא מניחה לרגע את יריעת הרקמה על ברכיה.
– שום דבר – השיב – רק קלות, קל אני כל כך, שהייתי יכול להתרומם ולעוף.
והוא ביקש שתתן לו את ספר למודיה הישן כדי להסתכל בתמונות; וכשזה לא נמצא, לקח מן המדף הקרוב את ה’מחזור' ומצא בו את שורת ה’מזלות' המסמלים את החדשים: את הארי גדל הרעמה עם פניו הנוחים, והמאזנים הפעוטים, הצעצועיים, של המזל תשרי.
יום אחד אמר לבתיה שקוצרים כבר, כנראה, את השחת בכר האחוּ.
– מהיכן אתה יודע? – שאלה.
– אני מכיר על פי הריח – אמר.
והוא בקש אותה לפתוח קצת יותר את חצי החלון אשר בו השתקף האחוּ, מופז אותה שעה באור השקיעה, וישב והביט אליו עד אשר חש עיפות והתנודד במקומו כמתוך תנומה.
מינה, אשר ראתה אותו בכך מרחוק, שאלה:
– מה לך?
והיא מהרה אליו כדי לתמכו, אבל הוא כבר שכב לפניה דומם ונטוּל נשימה, כשבעיניו הגדולות, הפּקוּחות לרוחה, מהבהבים זהרורי־השקיעה – בבוּאָה אחרונה מאותו היופי, אשר הוא אהב כל כך.
נער משורר היה מוטל פה, אשר האלהים נתן בו את נשמת עולמו, ואולם אלה אשר היו ממונים על הגוף הרך, לא ידעו לשמרו כראוי.
האֵם הנבהלת לא רצתה עוד להאמין ומהרה לרוץ אל הדוקטור פּבלובסקי, אולם האיש מליבידוב, כשביקש להכנס אל הבית, דחפה אותו הסבתה טולה:
– אסור לך, כי כהן אתה.
[יא]
נחוּם אבלים היא אחת מן המצוות, אשר האנשים בעירה היו מדקדקים לקימה.
לא הרבו לדבר, אבל ההשתתפות בצער – שהיא אינה אלא האור החוזר של אותו הצער, כשהוא ממוּזג ברחמים – נשקפה מכל עין.
קראו את ספר איוב, ובפני פרשת חייו של האיש אשר היה למשל החויר כל כאֵב.
עדיין היה האב השכול נתקף לפעמים במין שעול, שהוא ספק גניחה, ספק בכי, ואז הגישו לו ‘טפות הרגעה’ במעט תה, שהיה שמור לשם כך תמיד בכירה.
עם גמר שלושת ימי ה’שבעה' הראשונים התחילה מינה להתהלך כה וכה בבית.
היא הסירה מעל המדף המשולש, מקום שהוא בולט ביותר, את סדור התפילות של אחיה, וכן גם את החלילים מעשי ידיו, וכנגדה אסף האיש מליבידוב בחצר את השחת, שהנער היה מציע למשכבו הארעי ואת ‘כלי מלאכתו’ המתגוללים מתחת לאצטבה.
זה – שוב נעשה הלוּכו מאושש תחת נטל הצער, כספינה לאחר שניתן עליה המשא הנכון.
בכל בוקר היה מכניס אל המטבח עצים מן הדיר ומעלה מן המרתף את צרכי המזון הדרושים. אחרי כן יצא לכמה שעות אל השוק, לרגל עסקיו, ושב וחכה בפנת החדר עד שיגיע הזמן לאסוף את ה’מנין' לתפילת המנחה.
כשיצאה מינה בפעם הראשונה אל הגן ללקט מלפפונות, נמצא הוא עומד על ידה עם הסל, והיה נושא אותם לצדי החצר, כדרך שהיה עושה קודם אחיה. מתוך כך נתקלו פעם בפעם מבטיהם באחד הכלונסאות שקבע פה הנער, או ברשום כף רגלו, שנשאר טבוע באדמה, והיו נפגשים אחרי כן מתוך הבעת כאב הדדי נאמן.
מתוך שׂיחתה של הנערה ידע שהיא היתה רוצה לבקר, עם גמר ה’שלשים', את בית הקברות. ואז, כאשר הגיע אותו היום, הציע להוליכה שמה בעגלה.
בפעם הראשונה אחרי מות אשתו היה זה אשר עמד לתקן בעצם ידו את המושב, ואחרי ששער בלבו כי רצוי יהיה לה, לנערה, לדלג על רחובה של העיר, נטה אל עבר המקשאות והביאה דרך מגרשי הגיא אל ה’מקום הטהור'.
פה עמד על הדשאה שמאחורי הגדר והקשיב לאושת האילנות, אשר העלתה על לבו את קול שפך השיח של המתפללים בבית הכנסת ב’ימים הנוראים'.
אכרים עברו עמוסי סליהם, בדרכם אל השוק, והביטו בתמהון אל האיש המגודל הזה, אשר פנים של ילד הנוטה לבכות לו.
הקבּרן, שהתעסק בתקונו של אחד ה’אהלים', בא והזמינו להכנס אל בית הקברות פנימה.
– אינני יכול – אמר – כהן אני.
בשורות הראשונות, ליד הגדר, הכיר את מצבת האבן של אשתו, מלוּפפת בעשב כבר, והוא צפה לדעת מה יהיה מעשָׂה של מינה בקומה ממקומה.
עד מהרה ראה, כי היא – כאלוּ הוּתנה הדבר ביניהם – צועדת בכוון אל המקום הזה, ואז נפנה הצדה, ומפני איזה רגש שאינו ברור לו לא הוסיף להביט עוד אל פניה במשך כל זמן נסיעתם בחזרה.
בעת ההיא כבר ידעה בודאי הנערה בנפשה את אשר היא עתידה לעשות.
עוד לא דובר דבר על כך, אבל נעשה זה כמו מאליו, אשר היא התחילה לתת יותר את דעתה לסדרי משקו של הכפרי ולדרכי מסחרו.
בחצר בית השדה תוקן על פי עצתה המחסן הישן, ובחדרים שנוּקוּ העמידו כמה כלי בית, באופן שהאיש יכול היה לקבל פה מעתה את האנשים הדורשים אליו.
לפי פסות הניר הממלאות את כיסיו הבינה כי רבה אצלו הערבוביה בעניני החשבונות, ואז הציעה כי אביה, שהוא בקי בהנהלת פנקסים, יביא בהם סדר. והדבר נתקבל.
מכמה גליונות ניר שתפר האיש החולני התקין לו פנקס, סימן בו את המקומות של ההכנסה וההוצאה, ולא ארכו הימים וכל המספרים המפוזרים נקבעו כל אחד במקומו, מותאמים יפה לתאריכים ולשמות האנשים, אשר להם השתייכו.
לאיש מליבידוב היה זה כמו בימים שלאחר ההתקפות במחלת אשתו, כאשר הכלים בחדרים ובמטבח נתערבבו, והנה קמה היא ועשתה מה שעשתה, וכל כלי נמצא קבוע במקומו.
ועוד גם זה אשר כל מה שיש לו בנכסים ובכסף, שהוא עצמו אפשר היה לו להעריכו רק דרך אומדנא והשערה, יכול היה קרובו להגיד לו מעתה בבירור ובדיוק, תוך כדי הצצה לדפי הפנקס.
בחדר הגדול שב’בית השדה' יושב היה על פי רוב האיש התשוש והופך את הקוים המגושמים שבפתקאות לספרות גמישות ויפות צורה, כשהוא נהנה מתוך כך הנאה רבה מיפין כשהן לעצמן, כאילו לא היה להן כל קשר עם שׂקי החטים, או הסובין הרשומים לצדן.
כשנקבע יום אחד שכרו, בקש שזה יותן לו בצרכי מזון המובאים מליבידוב, ורק פרוטות מספר דרש במזומנים, שבהן היה מזמין מן הכרך תפוחי־זהב – פרי שהיה מתאוה לו, כנראה, כל הימים, ואשר קצרה ידו להשיגו.
אחרי ארוחתו קלף לו תפוח שלם, או חציו, חלקו לפלחים, ואחרי אשר פזר עליהם מעט סוכר דק, מצצם לאטו, ודומה היה אשר כל העלבונות והמרירות, שנצטברו בקרבו במשך הימים, הולכים ומתמרקים ופגים מעט מעט.
אחרי כן רחץ את ידיו ויצא ללכת אל בית השדה, לא בצדי הגנים, כמו שנהג קודם לכן, כי אם דרך ככר השוק, והוא צועד בחפזון, כאיש אשר אין עתו בידיו.
– להיכן זהשאלוהו העוברים והשבים.
– אל העבודה – אמר.
שוב לא היה זה האיש ביש המזל, אשר בשעת טאטוא הבית מעבירים אותו, ככלי בלתי יציב, ממקום למקום. ניתן מעמד לרגליו והוא בא עם כל האחרים לדחוף את הקרון, אשר ייקרא לו חיים.
עלי עוד להוסיף פה, – ועל זה נרמז כבר באחד מן הפרקים הקודמים, – כי בימים ההם התחילו להגיע אלינו הדים מאותה התנועה, אשר במרחקים קראו לה בשם ‘התחיה’.
אם על ידי הקריאה בעתונים, או בהשפעת החוברות שנתגלגלו לכאן, ואלה אשר ספגו פעם לתוכם את חזיונות הנביאים ואת שירי הפּיטנים עם קינותיהם – כפרודות דגן אלה שבשדות חורף עם בוא האביב – התעוררו:
שמואל ליזר’ס, ורפאל שץ ופנחס כהן. וכאשר בא הנה עם גמר בחינותיו שלום־נח, נתרכזו מסביבו ודבקו בו.
הפעם בא העלם לא לבקור של חג, כי אם על מנת להשאר, כי נדר נדר בלבו, אשר אם יצא בשלום ממבחן הצבא, והקדיש את זמנו – במקום העבודה הזרה – לשרות העם.
והוא עשה כן.
בחדר הגדול שבבית אמו, זה אשר בכפר היה מיועד בזמנו לתפילה, התאספו אצלו האנשים כמה פעמים בשבוע. אחיו הקטנים הביאו מבית ‘המתוקים’ כסאות לישיבה, והאם האלמנה, מורידה מאושר ומבושת פנים, נשׂאה שמה, על טס העץ כוסות תה.
פעמים, תוך כדי הקשבה לדברי האחרים, התיצב העלם ליד החלון הפתוח, חם מהתלהבות ומרוכז, והביט בעינים שאינן רואות כלום אל האופק.
מינה, במקום עמדה, ליד הפתח – תוך כדי שטיפת כלים או שפשוף כבסים – יש אשר הזדקפה ונמשכה לאותו הצד באיזה מין תנועה של ערגה, אלא שנמלכה מיד וחזרה בפנים חמורות לעבודתה.
משל לאחת האבנים פה, בשפּוּלי היסוד, שהיתה אומרת לצאת פתאום ולהתעדן מעט בשמש – על מה, איפוא, היה נשען אז הבית?
כשמספר בני האגודה גדל, ובית האלמנה לא יכול עוד להכילם, בקשה בתיה שיותן להם מקום בבית השדה. והאיש מליבידוב נענה לה.
בחדר הגדול, הקדמי, העמדו ספסלים ונתלו תמונות. בתיה רפדה את השולחן בניר ירוק והעמידה עליו את מנורתה בעלת הגוּלה, ובערבים היה קולח פה מן החלונות אור כחלחל, ששימש אות לחברים להתאסף להרצאה, או ל’שיחה'.
לא ‘גבוהות’ דבר אליהם העלם, כי אם דברי הסבר פשוטים על הענין אשר לשמו התאספו.
כמה מהם, שהיו מצויים בבתי כנסיות, יכלו להכיר פה אפילו אותם הפסוקים על היעוד והגאולה, שבהם הסתייעו בדרשותיהם ‘מגידי המישרים’, באותו הבדל רק, אשר בזמן שהאחרונים לא ראו בהם אלא רמז והבטחה לעתיד, מצא הוא כי לשעתנו נאמרו ולדור שלנו.
לא היתה כאן, איפוא, אלא כמין קפיצת דרך על פני הזמן, או, כמאמרו הוא, הבּטה דרך משקפת שאינה מקצרת את הראיה.
גם אותם מוראות הלוי של הגאולה, אשר לגבי אלה הרי הם רק ‘פורעניות שבכוח’ הצפונים בגנזי העתיד, יכול הוא להראות בעליל כי הם כבר נתרגשו ובאו:
יאושו של העם, העוני שהוא נתון בו, והגזרות המתחדשות עליו בכל יום, אשר כל אחד מאתנו יכול לקרוא עליהם על דפי עתונו.
לשם הדגשת הדברים, או הארתם, קרא לפעמים איזו פסוקים מדברי אישים ומשוררים ידועים, והיה מדבק אותם שעה הוא עצמו כל כך בהלך רוחם של המחברים, שזה היה עולה ממנו כאֵד ומתפשט ואופף מעט מעט את כל האחרים.
כי כזה היה כוחו של העלם, אשר אם דבר על טבוּחים באיזו תקופה שהיא על קדוש השם, הרגישו המסובים פה עכשיו כאילו באה הסכין בבשרם, ואם זה על התלהבותם של בני איזו ‘עליה’, חש כל אחד את הרצון לקום ו’לעלות' אף הוא.
שמואל ליזר’ס, בעל מחסני העצים שמעבר לגשר, עשה פעם עם גמר ‘שיחה’ כזאת חשבון לעצמו כמה יהיה בידו במזומנים, אם ימכור את ביתו ואת מטלטליו ביחד עם חצר העצים – והוא שאל אחר כך, מה יהיה, אם האחד ‘ישרוף מאחריו את כל הגשרים’ וישקיע שם' את ‘טובו’ – והאחרים לא יבואו אחריו? על זה השיב העלם בבטחון, כי יבואו, מן ההכרח הוא שיבואו, אם במוקדם ואם במאוחר. משל לספינה המטורפת בים, בשעה שהחוף נשקף להם, לאנשים, מנגד, כלום לא יחתרו להגיע אליו?
[יב]
המשפחות הבאות בקשרי החתוּן בעירה דומות היו לפעמים לחלקי הבגד, אשר הם מכוונים ומותאמים יפה זה לזה, אלא שחסרה היד אשר תחברם.
שני הבתים שבקצה הסמטה, של האלמנה ושל בני ‘המתוקים’, שוב אי־אפשר היה לראותם, מיום שובו של העלם, כבתי שכנים בלבד, אלא שקים היה עוד בכל זאת ביניהם איזה מרחק, עד שבא יום אחד ישראל־הירש השדכן והציע מה שהציע, והדבר נתקבל ונגמר לקורת רוח הרבים.
אפילו אלה שפקפקו עוד מתחילה בלבם, לאחר שראו בשעת עריכת ‘הקנין’ את הטוחן מליבידוב והנה אין לו כלל פנים של איש מקופח, או מיצר – נחה דעתם.
הוא גם אשר ‘השכיר’ לבני הזוג את בית השדה על כל מחיצותיו, וזה, כשבתיה באה להפכו לבית דירה, לבש צורה חדשה.
טעמה הטוב, אשר עד עכשיו לא גלתה אותו אלא במלאכת הרקמה, שפע ממנה כמין חומר פלאים ונדבק בכל דבר, למן העציצים אשר על אדני החלונות ועד למסך הבד שעל כירת הלבנים במטבח.
החדר הקדמי, הגדול, נשאר כמו קודם לכן, מקום ה’שיחות' וההרצאות, ובערבים ישבה פה מעתה הנערה על מעשי רקמתה, אשר כבר הוטל בהם משהו מזיווֹ של הנוף האחר, הרחוק, זה אשר עליו דבר תכופות כל כך העלם.
בעת ההיא דבקו כבר ב’רעיון' רבים מטובי המקום וביניהם גיטל גרטנר, ראובן־אשר בן נפתלי הירש וחברו ל’ישיבה' ליבל כהן.
לשלשת אלו קראו בבית השדה, על שום הקרבה היתירה שביניהם, בשם ה’סגול' והם, נלהבים שלשתם ואמיצי רוח, היו מן הראשונים ל’עליה'.
אחריהם קם סיני זלמנ’ס, המתון יותר, ויצא אל עיר הפלך על מנת ‘להתקין את עצמו’, ובדרך מסעו בקר כמה עירות ונפגש עם חברים לדעה.
כי כל המקומות האלה – כמו בימים שנקבעו קוי הטלגרף ביניהם – נתקרבו, והשם ‘ערי הגליל’ לא העלה עוד על הדעת את נרות החלב, או הבד הביתי, אשר בני העירות ספקו לחנונינו, כי אם אגודות של ‘שפה ברורה’ ובתי ספרים ו’חדרים מתוקנים' – מעין גליל של מעלה.
בקרוב הגיעה גם שעתי אני לצאת מן העירה, ולעזוב את כל הקרובים לי ובתוכם גם את מינה, וקשתה הפרידה הזאת על שתינו, כי על כן היינו כאנשים אשר אחרי הליכה משותפת, ארוכה, הגיעו לפרשת דרכיהם, וככל בני צותא במקרה אשר כזה, עמדנו להביט לאחורינו. וזכרנו את שיחותינו הראשונות, את הטיולים בשדות ואת אותיות ה’אלף בית' שלמדתיה, אלה אשר נדמו לה לראשונה כ’שורות של כלים המסודרים על גבי מדפים, ואשר במשך הזמן למדה לשאוב מהן כל־כך הרבה נוחם לנפשה.
בצדי המטבח היינו מתיחדות לשם כך, או ליד עריבת הכבסים שלה, והותנה בינינו, אשר נשקוד להודיע זו לזו על כל אשר אתנו.
ואולם היא את התנאי הזה לא קימה, אם מפני חוסר פנאי, או משום שלא למדה להביע את אשר בלבה בכתב, אבל מן השמועות אשר הגיעו אלי מזמן לזמן ידעתי כי בעוד אשר אני מתחבטת במקומי החדש בשאלות על מהוּת החיים ותכליתם, מקימת היא שם את אשר הם ציווּ עליה, לפי מיטב יכלתה:
היא השיגה, בבוא העת, את כל הדרוש לסדור חתונתה של אחותה וישבה אתה כל הימים אשר זו לא ידעה עוד לנהל את משק ביתה בעצמה. ובשביל אביה מצאה תמיד, ואפילו בימים של שפל בעסקי הטוחן, עבודת פנקסנות.
בית הארנים הישן שנתמוטט, בינתים, תוקן בקורות שהובאו מחורשותיו של האיש מליבידוב, ו’המחיצה הגדולה', מסוידת מחדש, ניתנה מעתה לאיש החולני, כשהיא מרוהטת בכלי הבית הישנים, כי אלה של הכרך ניתנו לבתיה, ברצונה הטוב של האם – לשמחתה הנאמנה של הסבתה טולה.
היא אשר למדה את האשה הכרכית את מעשה סריגת הגרבים, מלאכת כפים תמימה זו, אשר היא משרה רוח של מתינות על עושה וגורמת לו גם מעין שמחה של יצירה, והואיל ובעת ובעונה אחת ניתן פה גם להרהר וגם ליצור – כמעט מאין – כלי שלם.
ומינה, בדעתה עד מה כלתה נפש אמה אל הכרך, אמרה לגרום לה פעם נחת רוח, ושלחה אותה שמה ב’קרון הכרכי', בתקנה לה לשם כך את מעיל האטלס הישן. אם כי האשה המזדקנת לא מצאה עוד כל קסם בעיר ההוֹמיה וסברה אפילו כי זו ‘נשתנתה’. הואיל והאור לא היה בה עוד בהיר כמו לפנים, והמדרכות ברחוב נעשו חלקות ועשויות להמעיד את הרגל.
אז בא היום אשר מינה הלכה ונישאה לאיש מליבידוב. זה היה פרעון של חוב ישן, אבל גדול, והיא עשתה זאת בלב שלם וגם לא התנגדה כאשר דרשו ממנה ללכת ולהתישב בכפר, דבר אשר עליו תמהו אפילו בני המשפחה עצמם, חוץ מן הסבתה טולה, אשר ידעה כי כן ייטב לכולם.
– יוסף – אמרה – כדי להיות לישועה לבית אביו, ירד בשעתו למצרים, וליבידוב אינו מצרים.
אף היא הגיע זמנה לעזוב את בית דירתה הארעי, והיא התכוננה לכך מתוך מתינות וישוב הדעת, כדרכה.
היא התקינה לעצמה ‘בגדים נצחיים’, לפי מידה נכונה, וקבלה מבן אחותה הבטחה לקרוא אחריה את ה’קדיש', מאחר שבניה היא מתו עליה בחייה. אחרי כן עשתה עוד את חשבון ההוצאות של ‘היום הטוב’ ביחד עם דמי ‘הנחלה’ והפקידה את הסכום המיועד לכך בידים נאמנות. ואחר הוסיפה להתהלך עוד כמה זמן בין יושבי הסמטה, סרגה בידיה, שלא ידעו לאוּת מעולם, את גרביה על גבי ‘האצטבא הכללית’, או ליד הכירה בביתה ונענתה מתוך כך ברצון כשנשאלה על איזה מאורעות מן העבר הרחוק – עד אשר הרגישה בוקר אחד כי לא תוכל עוד לקום, ובקשה שיחליפו את הסדין במטתה ויכינו נרות. וכאשר שמעה כי ילדה בתיה נכדת אחותה בת, צותה אשר לא יקרא לה עוד שם, והיא התחזקה, כי היו הימים ימי הפסח, ואמרה: למה זה אָפר להם את החג?
ואז בא לבסוף הרגע אשר היא נרדמה על הכר שלמראשותיה הגבוהים. והעומדים עליה אמרו, כי הנה השיבה את רוחה למרום בטהרה, דברים שלא היה בהם משום מליצה.
זמן רב לא הגיעו אלי שום ידיעות על המשפחה הזאת. ובינתים – ואני כבר במולדת האחרת – נתרגשו במקומות ההם ימי הזועה, ונשמע הדבר – ורבים גם האמינו לכך – אשר הם הביאו כליה והרס לכל, ואולם אני בלבי אמרתי כי זה אשר ישמור את נבט הדגן מתחת לשלג ואת גזע העץ בהיות הסער, הוא ישמרם וישאיר להם שריד. עד אשר הובא לפני יום אחד נער מבני עירי, וראיתיו שהוא מחוּשל וטוב, וכששאלתיו בן מי הוא, ענה כי בן מינה לבית ‘המתוקים’ הוא, מכפר ליבידוב. ושעם העולים בא. ולפי הנצנוץ בעיניו הבינותי כי לבו מלא מכל אשר יש לו להגיד לי, אבל אחרי אשר היה עיף ונרגש, לא עמדתי להטרידו, ורק לשמו שאלתיו, והוא השיב לי בנעימת עצב, כי אפרים קראה לו אמו, על שם אחיה המנוח – הוא השם, אשר, כפי שהיה ידוע לי, היה חוזר ונשנה מאז ומתמיד אצל בני המשפחה הזאת, ואשר נמשך אליהם דרך הדורות כחוט מבן בנו של אחד מאבותינו הראשונים.
גרודות
מאתדבורה בארון
גרודות
מאתדבורה בארון
כריתות
מאתדבורה בארון
מכל אלה שבאו לפנים להתדין לפני אבי הרב נראו לי כמקופחות ביחוד הנשים העומדות להשלח מבית בעליהן.
ודאי אשר גזולי משפט היו גם בין האחרים: פועלים שנתקפחו על ידי בעליהם, או תגרים שנעשו להם מעשי הונאה, אלא שהללו ניתן דברם להיתקן.
הוּרצוּ הטענות והעידו עדים, וזה שנמצא חייב – חויב. הדין היה עם הנגזל.
ואילו נשים אלה, גרושות הלב, כפי שקראו להן, הן היה משפטן חמור.
‘כי יקח איש אשה – נאמר – והיה אם לא תמצא חן בעיניו, וכתב לה ספר כריתוּת’.
כי מה תקנה יש באמת לאי־אהבה?
מחלה ממאירה היא אשר כל מי שנוּגע בה שוב לא ירפא.
חמש, או עשר שנים ישבה האשה באהלה ושמרה את משמרת שלומו. רחצה, סרגה והטליאה. ישרה בידיה המסורות את כל ההדורים והחליקה כל המחוספס.
ליד בנינים ההולכים ונבנים קוששה עצים להסקה, אספה בצדי־גנים שרידי זבל בשביל שתי הערוגות שבחצרה וגידלה בהן את הפּוֹל, והגזר והסלק, ומזה התחכמה אחר כך להתקין מרקי־ירק ולפתנים. יש מאין יצרה.
וכשהאיש בא, ישב אל שולחן ערוך, חתך בידיו החזקות את הלחם וגמע את המרק שהגישה לו, ומבעד להבל העולה מן התבשיל האיר כנגדה מבטו, שנצנצה בן הבעה של קורת־רוח, או הכרת־טובה, והיה זה שכרה.
והנה קרה אשר יום אחד נתערער כל זה. אם בהשפעת בני משפחתו, אשר הגו שנאה לאשה, או מפני ש’מצא אחרת נאה הימנה', – והוא נהפך לבו. ובאין עוד אותו התבלין השׂם מר למתוק, נעשה הכל תפל וחסר טעם.
הלחם נמצא פתאום חרוך, או לא אפוי כל צרכו, והתבשיל היה מוקדח וריחו רע – והריב נתגלע. בתחילה כבוש, מחמת הבושה מפני הבריות, ואחר כך, כשבלבבות נצטברה המרירות – ברעם ורעש, כעננים כבדים אלה, בהתפרקם מן החשמל, ומסביב נסער הכל ונתערבל.
ילדים אם היו פה, והתכנפו במקומם כאפרוחים בשעת שואה, כאשר קנם עומד לההרס. נכמרים היו מהמון רחמים אל האם ונבעתים מחרונו של האב.
זה, בטרוף אפו, בדעתו כי בכך הוא פוצע אותה התנפל לפעמים גם עליהם, הכה ולא חמל.
אחד מן השכנים התערב ולקח אותם לביתו, ושם ישבו ישיבת הפקר, כחפצים שאין בעלים להם, עד שבא הלילה, שאז רק מצאו את לבם לשוב הביתה. גיששו בחושך למצוא את משכבם והתחמקו אל מתחת לשמיכה מתוך מורא־אלם, ואז הזדקפה האם במקומה והבינה כי ככה לא יתכן, שיש לשים קץ לכל זה. ואחר בא היום שהיא יצאה ללכת לבית־הקהל.
איך עברה דרך עוצב זו, אשר אי־שם בקצה עומדת היתה להכרת מבית חייה?
החנוני, ליד סמטת בית־הקהל, יצא ועמד בפתח חנותו כדי להציץ בה, ומעל מעקה בית־האופה, בתוך הסמטה, ירדה האשה, עקרת הבית, וברכה אותה בברכת שלום.
לא היו יחסי קרבה ביניהן, אבל עתה באה ותהתה עליה מתוך אותו המבט, אשר בו יחוש מוכה־הגורל כעין מגע־אצבעות בפצעיו.
השמש בחצר בית־הדין, שהוא מיודע לה, התנכר דוקא. הוא היה עתה ‘בתפקידו’, והבית עצמו, כשבאה לתוכו, נדמה לה כגשר, אשר אין משענות בו לאחיזה, ושהוא מהלך סחרחורת ובעותי שאול:
מכשירי הסופר על השולחן, אשר האולר היה מנצנץ מביניהם פתוח ומושחז, מושב הדיינים, שכמוהו ראתה בדמיונה את בית־הדין של מעלה אשר שם עתידה היא להתיצב בבוא עתה, והנשיבה המקפיאה שבאה מן הפינה אשר בה ישב הוא, מבוצר בין בני־משפחתו, שהיו כחומה סביב לו.
אלה – אם היתה איבה ביניהם ובין האשה, לא יכלו להעלים עתה את נחת־רוחם. חוליה שנקעה משרשרתם היה האיש, והנה שב להקבע במקומו ולהתאחד שוב אתם.
עוד בתחילת הבוקר הכינו לו בכיסו בקבוק מים, למען יטול את ידיו תיכף לנתינת הגט ו’יתפוס כן הראשון את המזל', אחר כך התחמק אחד מהם והביא יין שרוף ועוגות, ומאחורי מחיצת הקרשים בא לבקש כוסות וטס.
אמא שלי, האדיבה בכלל ובעלת הסבר הטוב, לא נתנה.
– קשה להגיע לארון־הכלים – אמרה. והיא, עם גמר הסידורים שלפני כתיבת הגט, הלכה והכניסה תחת זאת, למחיצתה את האשה.
כר האחו היה פתוח פה מאחורי החלון, ומעל הדרגש שזו הושבה עליו, יכלה בקיץ לראותו על ירק דשאו, שרוי, בתוך הרוחה הגדולה, באותה שלות־תום שאינה מזדהה כלל עם נפתולי לב האדם ולבטיו:
בצעי המים שנראו רוגעים שם, ליד מיצר הגנים, עם הזיהוּרים השמימיים שבתוכם, והתרזה היחידה בקרבתם, אשר במראה עשויה היתה להעיר בלב רגשות עידוד, שהרי לא פעם בודאי באו עליה בבדידותה נחשולי סער, ובכל זאת הנה עומדת היא עמידת בטחון במקומה.
אמא, למראה סבר־ההגוּת שפניה של זו לובשים, הסתלקה והלכה.
מקום שהאדם מתיחד בו עם רחשי־לבו קודש הוא – סברה – ואין לזר לקרב אליו.
אבל הנה נפסקה, לבסוף, שם, מעבר לקיר, הדממה, והשעה האחרונה הגיעה, זו שהיא כבדה מאחריות וחומר דין.
המלים הכתובות בכתב האשוּרי נקראו לאותיותיהן, העדים עמדו לאַשר את חתימותיהם, והאיש, במעמד של ‘מנין’, מסר לאשתו את ספר כריתותיה, בהודיעו לה מפורש כי מעתה מגורשת היא ממנו, שאז נפתח העיגול שמסביבה, והיא נדחפה מתוכו מנותקת, התנודדה עוד זמן מה כה וכה, ויצאה ללכת.
אמי – אם היתה כבר שעת לילה, הציגה על אדן החלון את העששית, אבל שביל האור שנמתח בחוץ היה ריק. היא שקעה ונבלעה בתוך החשכה.
ובא אחר כך גם המשך.
איזו נשים, מתוך רגשי חמלה, או מפני שלא ניחא היה להן משלום ביתן הן, החליטו לעשות מה לתקנתה של זו. קנו בשבילה איזו מיני סדקית, או צרכי־אוכל, והיא באה לסחור בהם, אבל תקנה לא היתה לה עוד.
רפו ידיה מלתמוך בבית שניטל ממנו עמודו התיכוני, וחלל ריק היה בכל:
ליד שולחן האכילה בשבתות ובחגים, אצל מטת ילד בחליו, ועל האצטבה בחוץ, ששם ישבו בקיץ לרוח הערב.
הלא היו גם חלומות עם נצנוני־אורות־חוזרים מזה שהיה:
מבט חם שלו מבעד לחלון בשובה בבוקר מן השוק. רחיצת־ילד משותפת בתוך הבל חם ליד עריבת מים, כתף אל כתף, וחרדתו הנאמנה לקול אנחה שלה, או אנקת כאב.
עם שרידי מבוּאוֹת אלה בקרבה עמדה ביום המחרת על סלה ונשאה ונתנה עם הקונים, כשמבטה ננהה ונאחז בכל חוט של עשן העולה מן הארובה שבביתו, בכל ספק צל שבו מדמה היתה לראות את דמותו.
ויש אשר באיזו סמטה, בקרבת מקום, ראתה אותו גוחן ומתרפק על ילדם, מתאחד אתה ברגע זה באהבה אחת.
– והרי שלא הכל נותק – עמדה תחתיה נפעמת – ובכן למה? למה בא כל זה?
אבל קרה גם אשר באחד הימים, בין עוברים ושבים ברחוב, נקרה לפניה תינוק בדמות דיוקנו שלו, והוא – כמוהו כבנה ההולך אתה, על ידה, והנה נאמר לו לזה:
– ראה כי אחיך הוא. בו ושקה נא לו – ואז התמוטטה האדמה תחתיה.
היה עוד מין של נדונות לכריתות: נשים ששהו עשר שנים עם בעליהן ולא ילדו. אלה לא העלה עוד אצלן מקום החתך קרום לעולם.
ממגורשות אלה זכורה לי התגרית זלטה מגָרות הגיא, אשה אמיצת רוח, אשר לבה טוב עליה תמיד.
נישאה היא בזמנה לאחד מבני שכונתה, איסר בר שמו, כורך ספרים מחוסר עבודה.
במשך שנים נהתה אחריו – סיפרו – והנה נמלאה, לבסוף, משאלת לבה, ומאז באה לפעמה אותה הרוח אשר בה גלל יעקב בזמנו את האבן הכבדה מעל פי הבאר.
באיזו קלות נשאה את שני סליה המלאים עד לידותיהם קלחי ירק ופירות.
על שפת הנהר שטפה, בין קניה למכירה, כבסים זרים, ובלילה לשה אצל האופה את הבצק של לחם השיפון, קיבלה, נוסף על פרוטות הנחושת, גם לחם קטן, שנאפה מגרודות הבצק, ואותו אכלה אחר כך עם איסר־בר שלה (בקיץ – מתחת לאגסה בחוץ), חתכה והניחה לפניו את חלקו שלו פרוסות פרוסות, וניחוח של אהבה עלה מפה, מעורב בריחו של התבשיל שהתקינה בשעות הלילה בתנור־האופים.
בני השכונה, תוך כדי הליכה וחזירה, היו משהים פה את מבטם מתוך אותו מאור הפנים שבו יביטו על אילן מלבלב, או על גן שהוא רווי שמש וטל.
אבל השנים הנה עברו בתוך כך, והאשה ההולכת ערירית לא ידעה, שהן כבר חוצצו וקרוב הגבול שהוצב להן.
תשושה היתה בגופה, והיא גם גדולה מהאיש בשנים, והנה ראו בני־המשפחה שלו, כי עץ חייהם – עומד אחד מענפיו להתיבש
כאשר הגיעה השנה העשירית, המיועדת, באו קרוביו מכפר קמינקה ולקחו אותו אליהם, והיא, בתום לבה, שמחה על כך.
– ישאף קצת אויר צח – אמרה.
והיא היתה שולחת לו לכל שבת חלות־לחם עם מקלעות ממעל להן, כאשר אהב וגם – לשם חיזוק התיאבון – דגים מלוחים, אשר שם, בכפר, לא ישיגו אותם.
ביום שבו עמד לחזור נזדמנו לה בשוק מעט דובדבנים מגני הגרפית, והיא, הבריקו עיניה באותו הברק העליז של הגרגרים המטוללים, כאשר נשאה אותם הביתה.
– אטגן אותם בשביל איסר בר שלי – אמרה – הוא אוהב מרקחת של דובדבנים.
ובשעת טיגונם אחר כך, כשעמדה משולהבת ליד הכירה, נפתעה לראות את שני גיסיה מקמינקה נכנסים, כשפניהם יש בהם מן הקשיות של מי שבא להוציא לפועל גזר־דין, ואיסר בר עצמו, ההולך מאחריהם, מבטו נרתע ומבליח כשלהבת שבאה עליה נשיבת צינה.
ראיתי את האשה בבוקר יום הגט, כשעמדה להכנס לחדר בית־הדין.
הסופר, לפני שולחן הקהל, התחיל לשפשף ברגע זה במטלית את סכינו, ואז עשתה את התנועה של השור המובא אל המקולין כאשר הוא מריח ריח דם.
– לא, לא – אמרה.
ואמי, שעמדה בפתח חדרה, פסעה פסיעה אחת אחורנית והפנתה מהר את פניה.
כבר היתה מזומנת אז בשביל האיש נערה שהיא אחות לנשים פוריות ורבות בנים, ואתה נכנס עד מהרה לחופה. ועוד לא עברה שנה, וזו ישבה כבר על האצטבה ליד ביתם – בתו של הנגר יונה היתה מסמטתנו – עם תינוק גדל־גוף בחיקה.
זכורה היתה אחר כך במשך זמן רב המבוכה שקמה בשבת בבית־הכנסת כאשר באה בפעם הראשונה אחרי הלידה אל התפילה.
לבושה היתה שמלה חדשה ממעשי ידיה שמשכה מאד את עיני הנשים, כי תופרת היתה זו היודעת טעם כרכים, והנה נשמע פתאום בפינה שבה ישבה התגרית מין שיעול משונה, ואחריו התפרץ הבכי – אותו ילל הבא ממעמקים, אשר מפניו ירתעו כל דברי נחמה ופיוס ושמעלה הוא על לב שומעיו את הספק אם אמנם מתנהג פה, בעולם זה, הכל כשורה.
ניסו עוד אחר כך לבוא אל האשה בשידולים. הוצע לפניה מקום־עמידה בראש השוק, והאופה משכונתה ביקש לקבלה כעוזרת קבועה בביתו, אבל מאחר שהיא לא נענתה – הניחו לה, כדרך שעושים לבנין אחוז להבה בשעה שאין ממנו סכנה להאחרים – והיא הלכה ודעכה עד אשר כבתה לבסוף.
בבוקר יום קיץ היה זה, ומסדנתו של הנגר בקעו אז קולות של גזירה ונסירה וסלסולי שיר, והנה בא ונכנס שמה אחד מבני הגיא והשאון נפסק, ואז עברה דרך הסמטה הלויה, לוית ערירים, אשר אין בה לא מספד של אוננים ולא בכי.
האנשים, מאלה שהיו עסוקים בעבודה, באו ועמדו על פתחי בתיהם, והאחרים יצאו והלכו עד למפנה הדרך, ואחרי כן נשתררה פה אותה הדממה, אשר רחשי הלבבות, כמלים בחוטי הטלגרף, הומים ומהמים בה.
ומיצתה לבסוף את זה שכנתה של התגרית, הכעכנית אסתר, אשר בפנותה ספק לסדנת הנגר, ספק לבית־הקהל, שאלה, מדוע לא מותתו אותה, את האשה הזאת, אז, בזמנה, תיכף? לשם מה באו עוד עינויי הגסיסה האלה?
– אם כורתים אתם את הראש – אמרה נזעמה, כשהדמעות נושרות לה מעיניה – אז כרתו אותו, לפחות, כליל, בבת אחת.
איש התוכחה
מאתדבורה בארון
מופלג בעניותו אפילו בשכונת־הגיא, שהיא שכונת העניים בעיירתי, היה נחוּם־ליב הדוּבּוֹני, אשר קראו לו גם ‘איש־התוכחה’.
אל העיירה בא עם בני משפחתו לאחר שגורשו מדוּבּוֹב כפר מולדתם.
הם הלכו ועברו אז בעגלה שכוּרה דרך כל אדמות הגרפית ובאו ועמדו פה באמצע הרחוב, והנה לא נמצא מי שיאספם הביתה.
עם שקיעה, בשעת מנחה היה זה, ומן הסימטאות חזרו בקול צהלה תלמידי ה’חדרים' והבתים מסביב – שפעו מהם שלוה של ביתיות וחמימות אח מבוערת, ואז לא התאפקו הילדים היושבים במרומי הקרון ונתנו קולם בבכי. וזה מצא הד.
אשתו הרחמניה של האופה בר באה והניחה בקצה העגלה שלוש ככרות לחם, ושמואל־דוד, סוחר התבואות, פתח לפני הבאים את צריפו העזוב שבקצה הגיא. וביום המחרת נתנו לאיש עגלת־יד עם מעט מיני סדקית ואמרו לו:
– לך סחר את העיירה והיאחז בה.
אבל הוא על בני המקום לא נתקבל. עמוס בלשונו היה וכבד־אזנים, ולא קם רוח באנשים לשמוע את דברו עד הסוף. והוא אף הוא נואש מלרדת לסוף דעתם, והוא משך איפוא את ידו מן הרוכלות ומצא לו עבודה שאין עמה הטורח של משא־ומתן.
בקרן הרחוב, ליד מחסני הסיטונאים, עמד, על פי רוב, אטום וחרש לכל מה שמסביב, אבל את הקריאה הבאה מצד המחסנים שמע, בא והעמיד את גבו המוצק, המשופע שנראה כמו נטוי לסבל.
הוא פרק מוטות־ברזל מעגלות, נשא קמח לבתי־האופים והעביר שקי מלח וסוכר אל החנויות.
את ככר הלחם שקנה עם גמר העבודה נשא כשהוא חובקה אל לבו, וירד במרוצת חפזון אל הצריף הקיצוני שבגיא, אשר משם, מאחורי גדר־הקרשים, בקעה כבר הקריאה שיש בה גם אהבת־עולם וגם חרדת־עולם:
– אבא.
וכל ארבעת ילדיו באו לקראתו, פשוטי זרועותיהם המסורות, כשהם מתאמצים לעבור איש את אחיו, ואז כאילו נפלה מסכה מעל פני האיש והוא נעשה פיקח וקשוּב.
הוא שאל את הילדים ללימודיהם ב’תלמוד־תורה', שמע את תלונות אשתו על יחסי השכנים, והלך והביא לה עצי־הסקה מן הדיר ומים מהבאר, ורק אחר כך ישב לנוח מעמל יומו, בקיץ – לפתח השער הפונה לכרי האחו.
הנהר אוּשה התגוון שם, במרחק, בזהרי השקיעה, ומאחוריו, על ‘גבעות־הריחים’, נח דוּבּוֹב כפר מולדתו על גני דובדבניו וחורשתו האפלולית, אשר הוא, החרש, מדמה היה לשמוע את אושת הרוח בצמרות ארניה ונשימת השרך המנומנם בסתר צלליה.
פעמים בא אחד מילדיו ונתלה לו מאחוריו על גבו הרחב, המוצק, ואז פרק מעליו בזהירות את המשא היקר הזה, כשעיניו המכוסות בדוֹק ערפל, נעצמות רגע מהמון הרגש שבקרבו.
נכמר היה לבו ביחוד לשמואליק החולני, קטן הבנים, זה אשר בחוסר־אוניו, כאשר פיגר ונכשל בין האחרים, היה רק מצטחק בעצב.
פעם בפעם, כשחולשתו גברה, לקחוֹ האב על זרועותיו ונשא אותו אל הרופא הפולני פּבלוֹבסקי, אשר המשרתת היפה פּוֹלינה, בת כפרו, היתה לו שם למליצה.
הדוקטור קצר־הרוח משך אליו את הנער, דפק פה ושם על גופו והחזיר אותו בתנועת רוגז לאביו.
– הלא אמרתי לך כי הילד הוא רק מסוגף – אמר – ואתה, תחת לטלטלו אלי, מוטב שתתן לו אוכל. תן לו חלב – קרא – דייסות וקקאו – מזון.\
והאיש המדוכא, כדי להשיג את ה’מזון' הזה, היה תר אחר כך ומחפש אחרי איזו שהיא הכנסה, קיבל עליו ברצון כל מיני שליחויות ולא בז לשום מלאכה.
הוא טיאטא את רחבת החנויות אחרי ימי־השוק, הלך מתחת למטר אבני שקצים למקשאות ההר להביא ביכורי ירקות בתחילת הקיץ. בלילות של ערבי שבתות ישב ער ליד תנורי ההסקה בבית־המרחץ השומם, חסר המזוזות, ואור ליום הושענא רבא ירד לכרי זאבּליץ ולקט שם ליד הנהר הקודר, הלילי, מוּרביוֹת של ערבות בשביל ה’הושענות‘, אלה אשר האנשים, אגב, מטופחי חום משכבם, התחכמו אחר כך, בבוקר, לזכות בהן בזול, בקנותם מהן ב’סיטונות’, בשביל כמה משפחות יחד.
כדי שיהיה לו פעם גם איזה שכר קבוע ניאות אפילו לקבל עבודה אצל השמש הישיש, ירוחם־נוח, שידוע היה כקפדן ורע־עין.
הוא, השמש עצמו, הלך לו עם גמר תפילת־השחרית לביתו ול’חדרו', כי גם מלמד דרדקי היה, ואת העבודה בבית־הכנסת הטיל עליו. על עוזרו. ורע היה לו, לזה, אם נמצא אחר כך אחד העמודים שליד הספסלים מחוץ לשורה, או שטלית הקהל הונחה לא במקומה.
בעיניו המצומצמות, קצרות־הראות, הבחין הזקן בכל כתם שנשאר על נברשת־הנחושת אחרי הצחצוח, העמיד את שכירו, לשם ניקוי החלונות, על סולם רעוע, צר – דוקא בשעה שהשמש מקרינה אותם – בעוד שהוא עצמו התישב לו בנוחוּת על ‘כסא אליהו’, או על אחד הספסלים רחבי־המסעד, ומשם נתן את הוראותיו, ואחרי כל אלה, הנה את משכורתו – עשרה ‘זהובים’ לחודש – לא נתן לו בעתה.
אשת הסבל, בכל פעם שהדוחק בביתם גדל, התלבשה בבגדיה הטובים והלכה לבקש ממעביד בעלה משהו על חשבון החוב, אבל מבוא הבית נמצא כמעט תמיד חסום בכלי־הלישה של השמשית, אוֹפת־העוגות, ובעל־הבית עצמו היבהב אי־שם, ליד שולחן לימודיו, רחוק ובלתי־מושג, והאשה המורעבה, אשר ריח מאפה התאוה הילך עליה סחרחורת, שבה הביתה בידים ריקות.
– אני רק ‘קורעת’ לחינם את הנעלים – אמרה, והיא התחילה לשלוח במקומה את בנה בכורה, בניק, שהוא הולך יחף, אבל אותו שילח הזקן הקפדן, באיימו עליו ברצועת ההלקאה שבידו.
– לך ואמור לאבא שיבוא לטאטא את הפלוש – פקד.
בדעתו כי לו נותן לחמו, לא יסרב האיש, קרא אותו לתורה בשבתות שחלות בהן פרשיות התוכחה, אשר רק נמושות הקהל ודלי הדלים מתבקשים לעלות אז אל הבימה.
הן גם לפנים, להר עיבל, שהוא הר הקללה, מצווים היו לעלות רק הפחותים שבשבטים ובני השפחות.
שתי פעמים נקראו פרשיות פורענות אלה במשך הקיץ, בתחילתו ובסופו, ובית־הכנסת היתה האוירה בו אז רוויה חרדות, כמו עם בוא שוֹאה.
המאֵרוֹת הרות האבדון, אשר בהן התגלם חרון האלוהים, הידדו כגלגולי רעם בתוך הדממה הכבושה, ובעלי־הבתים החשובים שכל כך להוטים היו תמיד אחרי ה’עליות', ישבו עכשיו כמסולקים במקומותיהם, נחבאים איש איש אל טליתו, עד אשר ראו את ממלא־מקומם בא ועולה על הבימה – מין צינה או מגן שעשוי היה לקלוט מעתה הוא את החצים.
וזה – כמו מתחת למטר אבני השקצים בשעת ההעפלה למקשאות ההר – עמד דוקא אמיץ ומאושש כל אותה שעה, חתם את תוכחת־הזעם בברכה, ויצא בגמר התפילה עם כל האחרים, מדושן אותו עונג של שבתון, אשר רק העמלים העושים בפרך ידעו את טעמו.
וביום המחרת קיבל את דמי משכורתו מהשמש, אשר עכשיו, מרוּצה מצייתנוּתוֹ, נתנם לו. והוא הלך וקנה בככר השוק סוכר וחלב, ובא לחנותו הגדולה של איסו לוין ולקח מעט מן הקקאו, שהוא נמכר שם במשקל, גם בכמויות קטנות, והביא את כל אלה הביתה, לאשתו, למען תתקינם לפי ההוראות שקיבלה מפוֹלינה, בת משק ביתו של הרופא.
ראיתי פעם היאך השקה את ילדו את המשקה הריחני הזה אשר הביא אותו בנפשו.
כדי שלא לאבד ממנו כלום הקריבוֹ בספל סמוך לסנטרו – על הסף, בפתח הפרוזדור חסר החלונות ישב אתו – והגמיעוֹ בזהירות בכפית שבידו, ולכל גמיעה שזה בלע מיצמץ כנגדו בשפתיו להטעים עד מה רבה המתיקות.
ליתר הילדים, שנתקבצו מסביבו, נתן את השיירים מן הסיר, הגיע את הכף לפיו של כל אחד, והם את התפעלותם הביעו במין תנועה האומרת כי אכן אוֹרוּ עיניהם. מתוך כך השמיעו בבדיחות דעתם צלצולי צחוק, אשר פה, בפתח החדר עם חשכתו הנצחית, התנצנצו כשברירי שמש – אורות באופל.
מסע
מאתדבורה בארון
בימות הקיץ התארחתי לפעמים בילדותי בבית דודתי מכמילובקה, אשה קטנת קומה עם עינים תוהות ונהיה כמוסה בלב למנעמי כרכים וחיי תפארת.
לדודי, שהוא רב העירה, נישאה על כרחה, רק ברצון אביה הטוחן, הלהוט אחרי ‘יחוס’, והיא את עצבה על כך הביעה לפעמים בשירי געגועים ששרה תוך כדי עבודתה בבית, או באנחות שהשמיעה בשעה שהביטה לאחוזת הגרפית, אשר בצלע ההר הדרומי, ‘הירוק’.
אף העירה פה בשפועו של הר שכנה, מוקפת מסביב גני ירק, כי בעלי מקשאות היו בני המקום, אנשים רבי כח ומעטי דיבור, אשר פניהם שזופי השמש ושדופי הרוח נראו תמיד כזעופים.
את דודי חלוש החזה כבדו וגם התהלכו אתו, כפי יכלתם, ב’עדינות', כדרך שנוהגים בכלי יקר ושביר, אולם אמרי המוסר שהשמיע להם בדרשותיו לשם שיפור המידות נפלו כגשם על אדמת טרשים.
עיפים היו האנשים ונוטים להתנמנם בכל שעת מנוחה, כי היה יומם נתון לעבודה והלילה לשמירה, ועם זה היה עוד עליהם ‘לשווק’ בעצמם את פרי אדמתם, ירקות שיצא להם שם בשוקי הסביבה.
בתוך הרחוב המשופע נראו תכופות בשעת העונה שורות של קרונות גדושי מלפפונים, עם אגודות שמר בקצותיהם, שהלכו וירדו למטה, אל הכביש.
האבק שנשאר מאחריהם היה תלוי באויר כענן, ובתוכו הבהבו פה ושם נשי המקום בחצאיותיהן התחתונות, הקרואות האַלקעס – מרות נפש רובן, אשר הקללות הנזרקות מפיהן הן שנונות וקולעות כחצים.
דודתי, כשלבה כבד בכל אלה, קראה לי לצאת ולהתרווח קצת בתוך האויר הצח. עברה אתי לשם כך את הסמטה הסמוכה וירדה לגיא, אל הנהר אושה, במקום ששאפנו אמנם רוח לרוחה. ריח של סוּף לח היה פה וכשכוש עליז של כסכסני כובסות עם צחוקן על פני המים, וכרי מרעה אשר פרות ‘יפות מראה’, מסוגן של אלה שבחלום פרעה, לחכו בהם עשב דשן על פרחי הבר שבו, ועל כולם, בשפועו של ההר ‘הירוק’ – האחוזה עם הגן המפורסם, הוא אשר פירותיו היה מי שהשוה אותם למן, שאוכליו מצאו בו כמה טעמים.
בעיני אני, שכבר ידעתי מה על הסדרים בעולם האחר, נראו ישובים אלה שמשני עברי הנהר כמין דוגמה של הגיהנם וגן העדן:
נפשות שנידונו להוית סבל ותלאה מצד אחד, ובחירים, בעלי זכויות מיוחדות, שלהם מזומן טוב העולם, מהצד השני.
אפילו דלתות הברזל שבמבואי החצר העלו על לבי במראיהן את הפסוק: זה השער צדיקים יבואו בו, והן גם נתונות היו, כנהוג שם, לשמירה מעולה.
דודתי, שאף היא היו עיניה הנוהות מכוונות על פי רוב לאותו הצד, אמרה לי פעם, כמחזירה תשובה על שאלה, כי רק מוטי האופה הוא שבא אל החצר פנימה, כי מביא הוא שמה כעכי ביצים בכל יום. לשם כך הוא עובר את כל משעול הכפרים, ובא עד לחורשת האשוחים שגם שם יש שער כניסה.
– עליו אפילו הכלב, צזר, אינו נובח – סחה – שמכיר הוא אותו. מוטי זה, שנזדמן פעם בחדר הקהל, שאלה אותו מה הם הדברים שהוא רואה בבואו אל הארמון. אבל האיש, נזעם ושתקן, ככל בני המקום, השיב, שאין שם מה לראות.
– יש להם כסף – אמר – ובכן מורחים הם את הפת בחמאה משני הצדדים.
בשבתנו פעם, בשעת שקיעה, בגיא, ואותו יום הרחקנו ללכת עד לסוכת הדיגים שממול חצר האחוזה, קרה אשר פתאם, בלי שצפינו לכך, נפתח שם השער.
נעשה זה בשביל קרון עמוס שתילי עצים, שבא והתעכב ליד המבוא, ועד שהוא נכנס פנימה, הבהיק כנגדנו משהו מסמא, שמראהו הוא כמראה הקשת, ואשר דודתי סברה כי זאת הנה המזרקה.
דבר מה היא כבר שמעה על זרם זה של המים שהם נובעים ועולים מאליהם. עכשיו שהשמש השוקעת הקרינה אותו, נהפך לעמוד של הגונים, ובת נוגה ממנו גם הגיעה אל הנהר והשתטחה בצורת מעברה לרגלינו, כמזמינה אותנו לעלות, והנה נסגר ברגע זה השער.
למחרת בבוקר עמדתי לחזור בקרון הנוסעים הביתה, ובאותו ערב אחרון לשבתי פה אספתי וארזתי את חפצי, ודודתי, בזמזמה לעצמה אחד מניגוניה, עזרה על ידי. הנהיה שפעה ממנה מתוך כך כריח מגן מלבלב, והיא, בלי שהרגשתי בזה, גם באה אל קרבי ונידבקה בי.
בשבתי אחר כך בביתי, בימות החורף, פעמים שעלתה מתוכי בשיר געגועים, אחד מאלה שדודתי שרה בשעת עצבה, ואז גם זכרתי את המראה שנגלה לפנינו על שפת הנהר, עמוד הגונים המזדהר ובבואתו, היא מעברת האור, שהיה סבר של הזמנה לה. ובסופו של אותו חורף, כשנתבקשתי לבוא שוב לכמילובקה, קמתי והלכתי, בפעם הראשונה בעונה זו של השנה.
הטוחן, אבי דודתי, הוא שהביאני בעגלתו אל העירה, אשר עכשיו, בלי ירק הגנים מסביבה, נידלדלה וכמו קטנה.
מצפים היו פה אותו יום בחרדה ל’פתיחת' הנהר, כי הנחלים הנופלים לתוכו גאו, וחששו בני המקום לשטפון.
בלילה עלו קולות נפץ מן הגיא וצעקות אנשים הקוראים לעזרה ושערו בני הבית כי יושבי הכפר קוכטיץ הם שהגיעו אליהם המים – ולבוקר באה הרוחה.
כשירדתי אל הגיא, שוב לא היה פה הנהר הנקשה, המאופק כאילו מתוך עקשנות, כי אם משטח גדול של גלידי קרח הסדורים בשורות בצורה קשקשית, והם נוהרים הלוך ונהור דרומה.
היו בהם אחדות וכאילו שתוף רצון בהליכה לאיזו מטרה, ועם זה – כפי שנדמה לי – גם הסבר המיודע לי, זה שיש בו כעין הזמנה. ואז, לאחר שהצצתי לעבר ‘ההר הירוק’, וראיתי שהשער שם במבוא האחוזה הוא פתוח וכי מן השומרים אין איש על ידו, עליתי על אחד הגלידים, שנראה לי כמוצק, והפלגתי עם האחרים, כרגב עם הרגבים, מאוחדת אתם בשאיפתי גם אני למטרה.
אכרים מכפר קוכטיץ מצאוני והביאו אותי למבואי העירה, ושם היה עלי לעבור את כל הדרך המובילה לבית הקהל – דרך עוצב: צחוק הילדים ברחוב, נזיפת המבוגרים ורוגזם של קרובי, אשר כבר יצאו לבקש אותי וחרדו לשלומי.
רק דודתי היא שהביטה אלי בהבנה ומתוך השתתפות. כי היא, בחכמת לבה ידעה – וכך הבינותי זאת לאחר זמן גם אני – כי בעצם הלא היה זה מצדי מעשה נועז, נסיון לעבור מעולם עכור לאחר שהוא יותר טוב.
ודאי אשר כלי השיט שבחרתי למסעי היה משונה. ואולם בני האדם, בחתירתם הנצחית אל הטוב, שונים היו תמיד כלי התחבורה שהשתמשו בהם. האחד, כדי להפליג אל המקום המאווה, ישב על המטפחת שפרש על פני הים, ואחר המריא אל על ברכב אש וסוסי אש, וגם יעקב, באותו הלילה המופלא בבית אל, אין אנו יודעים מה תואר היה לסולם שלו, והן הוא על ידו השיג את מציאותו של האלהים.
תרמית
מאתדבורה בארון
את סוּפת הזעף, שהתחוללה ביום קיץ אחד בילדותי, זכרו אחר כך רבים. כי הרת שוֹאָה היתה וכמעט שהביאה כליה על המקום.
לי אני זכוּר היום ההוא ביחוד, כי בו נתערערה אמונתי באדם, דבר אשר, לא כאיזה בית־מגורים או סוכת־גן, אין לתקן עוד. בהיר היה דוקא אותו יום בראשיתו, עד כי אמרה אמי שכדאי להוציא את הלבנים לכביסה. כי היה זה אחרי ‘תשעת הימים’, שבהם הכביסה אסורה.
נערת־הבית הוציאה איפוא את העריבוֹת אל החצר ומילאה אותן מים, ואני, כמו תמיד בשעת כביסה, עמדתי להשתכשך בהם.
ניפצתי במחי־יד אחד את מרחבי השמים הנשקפים מהם, ועמדתי להסתכל איך שהם הולכים ונרקעים שם מחדש. והנה הוגד לי כי בא הגלב לספּר את אבי לקראת שבת ‘נחמו’, שהיא הנכבדה בשבתות הקיץ, ועד מהרה נקראתי לבוא הביתה כדי לגזוז גם את שערי שלי.
ראיתי בהיכנסי את קריצת עינו של האיש אשר בזכרוני נשתמרה כנצנוץ הברק הבא לבשר את הלם הרעם, ובדעתי כי אמי נוטה בלבה לגזיזה ‘החלקה’, כזו של הנערים, אמרתי לה בתוקף כי רק בתספורת ‘פולנית’ אני רוצה, זו שבה יסוּפּר בעיקר השער שלצד העורף, והיא בתנועת־ראש הבטיחה כי כן יעשה לי, וגם הושיטה לי בידה היפה אחת מעוגות הפרג שהיו מונחות לפניה, כאילו לשם אישור ההבטחה. אז הפקרתי את עצמי בידי האיש, וזה, אגב קשקוש במספרים, הפליג מיד בסיפּוּר על עסקי משפחתו. והרצה הוא את דבריו בלשון שנונה ובציוריות כזאת עד כי נראו פה בבהירות חותנתו התקיפה, כבדת־הגוף וגסת־הרוח, ולעומתה אשתו, שהיא ענוגה ואנינת־דעת ואשר לבה ידאב לראות שמקפחים אותו, החולני וחסר־הישע.
הוא עוד עומד היה בקטטה שנפלה ביניהם בצהרי השבת, וכבר הסיר מעלי את המעפוֹרת, החליק כה וכה את ראשי במברשת. ואמי, לאחר שסקרה אותי, נשפה בפיה על צוארי כדי להפריח את שיירי השער. ובהרגשת נועם מנשימת־עדנים זו, עם העוגה ביד, יצאתי החוצה, והנה אמרה שכנתנו שעמדה על יד הגדר:
– הביטו עליה.
ונערת־הבית, שהזדקפה במקומה כמתוך הפתעה, קראה אף היא: – ילד, ילד.
ובאָחזה בכף ידי העבירה אותה על קדקדי, שמוּשש אמנם מעורטל וסמיר כראשו של הילד שנגזז למשעי. ואז עקרתי את ידי מזו שלה, ונרדפת כבהצלפת שוט בצחוקן של השתים, נדחפתי אל הפרוזדור ונכנסתי לא לחדר־המגורים, כי אם לתא הצדדי, העזוב, שקראו לו ‘המטבח הישן’.
תנור־אופים נמצא פה באחת הפינות שהוא נוטה לנפול, ועליו עליתי והשתטחתי מתוך תפילה בלב שעכשיו, ברגע זה, יתמוטט, וכאשר שכבת הלבנים שמתחתי זעה פשטתי את ידי לפני, אל החלל, אשר ידעתי שמעתה ריק הוא בשבילי, ללא כל נקודת אחיזה.
הן אמי היתה זאת אשר עליה נסמכתי, שבטחוֹני בה היה לי למשען עוז, אשר אתה לא החשיך החושך לי, וכל אימה לא ביעתתני, יען כי ידה, ידעתי, אמוּנה לי ודיבור פיה – תורת אמת. והנה עמדה והפכה הכל כהפוֹך את הכוס המלאה. עשתה קנוניה עם האיש הזר, וגם נתנה לי לשם תפישת הלב את עוגת הפּרג המתוקה.
והלא היתה פה גם חרפת ראשי, תספוֹרת־בוֹשת זו, אשר רק למוכּות הגרב תיעשׂה. איך אצא מעתה אל בין חברותי ואשוב להתהלך עם בני הבית?
שמעתי מרחוק את שאון התכונה לארוחת הצהרים, ועד מהרה הגיע אלי מעבר לדלת קול קריאתה של נערת־הבית, שידעה, כנראה, את מקום מחבואי, וגם עלולה היתה בזדון לבה להוציא אותי בחוזק היד. ובעוד אני פונה כה וכה לבקש מקום להיסתר בו, נהיה זה לה – כמו שאירע כבר פעם לאנשי־רשע אחרים במסיבות כאלה – אשר היא הוּכתה בסנורים, כי החשיך פתאום אור היום.
יושבי הפרבר שמאחורי הגשר ראו ברגע זה כמין עמוד שחור, שהגיח מאחורי היער והלך וקרב אל המקשאות, ואז הנה קרה הפלא אשר בעצם שעת הצהרים ערב ובא היום.
במקום השמש, שכאילו שקעה תחתיה, באמצע השמים, נתנצנצו במקום קטעי ברקים, ולקול נהם של רעם שלא נפסק עוד, ואשר באזני נשמע כגערת זעף על חטא שנעשה (הן ידעתי כבר את זה שהגיע לבני דור המבול ואנשי סדום על רוע מעשיהם), הכה הברד על שמשות החלונות, פרצן ובא פנימה בצורת אבנים קרחיות, נזעמות.
מי שהוא מעֵבר לקיר קרא:
– העולם הולך ונהפך.
ובנחשול עז של הרוח נפתחו פתאום בפרוזדור כל הדלתות ורגע אחד נגלתה פני ההויה המדומדמת שבחוץ כשהיא נטויה כאילו באלכסון, עם פני אמי בפתח המבוא, שעמדה נבעתה ומכוּוצת כמו מתחת לשבט עונשים, ובפעם הראשונה טעמתי אז את הטעם המתוק של הנקמה.
ומה משונה היה המראה בחוץ אחר כך, כשהסערה כבר שככה. הלובן המסמא של גבישי הברד שהיה בּכּל, וברק שברירי הזכוכית בשלדי החלונות ממול לשמש פגומה, שעמדה בין מפלשי העננים כמו בתוך פתחי תהום.
אנשים ומעדרים על כתפיהם נראו מנגד ברדתם אל המקום ששם רעה לפני כן עדר הפרות, ועל ספי הבתים בכו הנשים ממשפחות הרוכלים, אשר בעליהן התהלכו אי־שם בין הכפרים. ולנוכח כל אלה פה החויר כאֵבי שלי והלך ונחלש מעט מעט. וכאשר אמי, בתוך חיפּוּשׂיה אחרי, הרגישה בי, ואני ראיתי היאך קרנו למראַי פניה מתוך שמחת־אמת, נתרכך מרי הכעס בקרבי ושם נעשתה כעין פשרה.
כמו טלאי היה זה שהוטל שם, בפנים, על הקרע, והוא ששימש אחרי כן מצע לכל מעשי התרמית האחרים שנעשו לי, באופן שהעוקץ שלהם ניטל, והם שוב לא הכאיבו לי כל כך.
בית קיץ
מאתדבורה בארון
בת עשר היתה חנה כשאביה הרב יצא לשבת בפקודת רופאו באחת הקייטנות שביערות יוּטקה איש האחוזות.
מעריצוֹ של הרב, הסוחר ברוך בּרן, הוא ששׂכר אצל הפריץ ה’מטורף' את בית־הקיץ, וגם הביא קרון־נוסעים, אשר בו נתישבו בני המשפחה, וחנה נפתח לפניה בכך כמו שער באופק היורד על בתי הפרבר, והיא נכנסה לעולם שהוא מטוּלל וירוק ושרוי באור של שמש מלא, ללא צל.
במשעול כפרים נסעו. לצדם האחד הנהר אוּשה שמערבוֹתיו לוקחים את המוּרבּיוֹת ל’הוֹשענוֹת', ומהצד השני טחנות־הרוח שבאדמת הגרפית, שניפנפו להם בכנפיהן כמורות דרך עד אשר העגלה באה לתוך אפלולית שמתחת למין גג של סכך, שהוא רוגש כולו מצפצוף ושריקה ולביטת כנפים. זאת היתה חוּרשת הארנים שלפני יער הקייטנות, והשעה היא שעת מנחה, ואז ירדו הרב ובעל־העגלה מעל הקרון, ועטופים שניהם בזהרורי שקיעה כבטליתות, עמדו תחת אחד העצים להתפלל.
בית־הקיץ, לאחר שנקבעו מזוזות על פתחיו והובאו לתוכו הכלים הכשרים, נתיהד – קיבל אפילו כעין סבר של קדושה, כאשר מהעיירה הסמוכה הובא הנה בהשתדלות הרב ספר־תורה, ואחדים מהקייטנים קבעו בו מקום ל’מנין'.
יהודים מעירות הסביבה היו אלה שהתהלכו פה איש איש עם נגעוֹ ולבושים בבגדי השבת. אחרי ליל הנדודים בבתי היער מצאו רוחה בשפך השיח לפני האלוהים עם הנץ החמה.
כי הלילות קשים היו.
היער הרוֹנן, המסביר פנים, כביכול, ומבטיח רפאוּת ביום, הקדיר עם בוא הלילה, נזדעף ונתמלא אֵדי חנק, והאנשים, כמו עם גמר הפעולה של סם מרגיע, הקיצו בהם מכאוֹביהם ולבם נפל.
אפילו הרב, אשר בבת־צחוק על שפתיו נשא תמיד את סבלו, שמעה פעם חנה שהוא נאנח בתוך החשכה כמתוך אפס תקוה, ובו בזמן גם עלה מהפינה השניה קול עילוּע הבא כאילו מתוך עוית חנק, והיא הבינה כי האֵם היא הבולעת כן בסתר את דמעותיה.
אחד מהמשכימים לחדר־התפילה היה בעל המחלבה מהאחוזה הסמוכה, בּרל זישעס, איש תשוש ו’לא־יצלח', אשר בני המקום קראו לו מתוך זלזול בּרקה, או בּרצ’ה, ואילו הרב, בפנותו אליו, הוסיף תמיד לשמו את התואר ‘רבּ’, הקדימו בשלום כשנזדמן אתו ביער, ולפעמים, עם גמר התפילה, גם ניגש אליו לשיחה קלה.
–מה חדש יש אצלך, ר' בּר? – שאלוֹ במאור פנים, ובזה הרימו בבת אחת ממעמדו השפל. גבו של האיש, אשר נכפף כאילו מתחת למשא הבוז, נתישר ועמידתו, כמתוך תוספת של משקל פנימי, נעשתה מאוששת יותר, והוא אפילו בקומתו – כפי שנדמה אז לחנה – גדל.
אחרי זה הניח את הטלית ותפילין בדחילו על המדף (על יד ספריו של הרב!) ויצא בלב טוב אל בין הקייטנים עם סל התוצרת שהביא אתו.
שתי פעמים ביום הביא הנה את מעשי החלב, ואת יתר הצרכים סיפּקו לקייטנים החנונים מפּסוֹצ’נה הסמוכה, עירה על שפת הנימן, שהיא טובעת כולה בחול.
יום אחד, כשנער האופים איחר לבוא, שלחה האם את חנה אל המאפיה שבמבואי העירה לקנות לחם.
היא הלכה ועברה איפוא את הגשר, וגם באה למבואי העיירה, אבל לבית האופים לא הגיעה, כי שקעה בתוך החול. מקרוב ראתה את הבית וצעדה כנגדו, כמו בחלום רע, מבלי להתקדם, ודבר זה היה לה אחרי כן לסמל לכל מטרותיה בחיים, אשר עם כל השאיפה־החתירה אליהן נשארו כמעט תמיד ממנה והלאה.
הסוחר הזקן ברוך בּרן בא לפעמים לראות את הרב. סגר בשעת הבוקר את מחסן הפשתים שלו וירד לתחנת הקרונות שעל יד הפרבר, ואם לא מצא שם עגלה, עבר את הדרך המובילה ליער הקייטנות ברגל.
כי הוא, במקומו שם, בעירה, ראה יום יום בבית־התפילה את כסאו של הרב שהוא פנוי, ואת חדר־הקהל – שאיש אחר ממלא בו את מקומו, וגעגועיו על ידי כך הלכו וגדלו.
חוץ מזה, הרי תוך כדי עיוּן בספריו צצו ועלו לפניו, בינתים, קוּשיות, שלא היה מי שיתרצן, ובאחד ממכתביו לרב הוא גם רמז בלשונו של ר' עקיבא כי הנה הרבה מעות יש לו ואין לו שולחני להרצותן.
ביום בואו הוסיפה הרבנית לתבשילי הצהרים פשטידת־אטריות, אשר מפי אשתו איידלה שמעה כי זהו המאכל אשר יערב לו, ואחרי הארוחה יצאו הרב ואורחו אל השביל המדוּשא שבין הארנים, הפליגו לפעמים עד לגבעות שעם אדמת הגרפית, והדברים שנאמרו אז ביניהם לא נשמעו עוד כמוהם בתוך היער העתיק הזה מעולם.
הזקן העמוס כבדוּת שאל והקשה, והרב קל־התפיסה השיב ותירץ. השיב בבהירות, בקיצור הניב וחריפות־הטעם, עד שכל הסתום פּורש והמוּקשה נתישב, והדברים נעשו שקופים כולם וברורים. אור של תורה זרח פה באפלולית השביל, ובבוּאה ממנו נחה על פני הסוחר הזקן, אשר התפשט עתה ממעשיוּתוֹ ונהפך לאיש אחר.
שאול, כשנקלע לחבל הנביאים, בא בודאי לידי השראה כזאת. לבסוף הגיעו לקצה היער הגובל באדמות הגרפית, והזקן, לאחר שהציץ בשעונו, נפטר בחפזון והלך, כי רצה ‘לתפוש’ עוד בעירה תפילת־מנחה בציבור. וכך הנה יכלה חנה, שנגררה מאחריהם, ללכת עתה בחזרה בשורה אחת עם אביה, אשר לבו, אחרי השיחה עם ידידו, היה טוב עליו.
בעיניו הרגילות באותיות של כתב רש"י, גילה הוא פעם בפעם את גרגרי התות החבויים בין עליהם, ואפילו עזר לחנה ללקטם. מחוץ לכתלי בית־הקהל נסתלקו מעליו, כביכול, ענני־הכבוד שאפפוהו שם כרגיל, והוא נעשה חילוֹני וגם מעשי וקרוב יותר. פעם, כשנשבר המדף של כלי החלב במטבח, בא הוא ותיקן אותו. תקע מסמר לתוך העץ ועמד והכה עליו בפטיש – כאחד העם. ועוד קרה אשר הוא שמע בוקר אחד שהרבנית מתאוננת כי אזלו המים מהחבית (אחד מנערי יוּטקה הביאם בכל יום מהאחוזה), אז אמר לה כי בפאת היער, בין הגבעות, ראה מעין של מים חיים, והוא יכול להראותו לה.
היא לקחה איפוא כלי ויצאה ללכת אתו נבוכה וקורנת מתוך כך ביפיה (מטפחת הראש נשמטה לה עתה תכופות ברוח, ונגלה כן שׂערה השופע, הנהדר), וחנה, משתאה, עמדה והביטה אחריהם: הפעם הראשונה היתה זאת שראתה את אביה ואמה הולכים יחד – רב ורבנית.
כעולם בתוך עולם היה בית האחוזה של יוטקה, אשר מחמת רשעתו של הכלב, נירוֹן, לא יכול כל זר לקרב אליו.
כלב ענק היה זה, אשר לא נבח, כי אם נהם. קול שאגתו התגלגל בחללה של החצר כרעם וסגר כל מבוא.
את הנעשה באחוזה יכלו איפוא הקייטנים לדעת רק מסיפוריה של טוֹיבּה בת החלבן, שישבה שם בקביעות, וכעוזרת בעבודת הניקוי באה גם אל הארמון פנימה.
היא אשר ראתה את המנורות הנדלקות על ידי לחיצת הכפתור, כלי־הזמר המנגנים מאליהם, וכל חדרי הפלטין שהם רבים מספוֹר, ואשר עם זה הרי הגבירה אנדה, לאחר שבעלה המטורף ‘עושה לה את המחזות’, באה אל המזוה, או לאיזה אסם עזוב, ושם היא שופכת את דמעותיה.
שתי בנות היו פה. האחת, ידויגה, שהיא יפה ואביה אוהב אותה, והשניה זוֹסיה – חולנית וחסרת חן, ועליה היו רחמי האם.
אתה נסעה למקומות המרפא, והשמלות שהתקינה לה עלו בטיבן והידוּרן על אלה של אחותה הגדולה, אלא שידויגה, כל בגד שלבשה נתקבל עליה, ואפילו נתוסף לו נוי, ואילו זה של זוסיה נראה תמיד כדהוי ונתלה מעליה כשׂק.
את הבכירה, ידויגה, ראתה פעם חנה בפאת היער יחד עם אביה והדוקטור פּבלוֹבסקי, הוא רופאו של הרב.
עייפה מהחום, נשענה לגזע אורן שעל ידו ישבה, והפריץ הגא, הוא שהיה נסער ורוגז תמיד, ישב וניפנף עליה בעלה שרך, כבוּש עתה ומסור – כולו אב, בעוד שהרופא, זה שהוא, לדברי טוֹיבּה, ‘משוגע אחרי הנערה’, התהלך הנה והנה בין העצים, נסער ורוגז הפעם הוא, וניכר היה שאינו שפוי עתה בדעתו באמת.
ובשעת חגיגת משפחה, מאחורי חלון בארמון, ניתן לחנה ערב אחד לראות את הנערה יחד עם אחותה הצעירה. ישיבת אחוה ישבו שתיהן בתוך האור המסמא, לבושות הפעם באותו ההידור, אלא שאל הריקודים לוּקחה פעם בפעם האחות הבכירה, ידויגה.
לא הספיקה היא לנוח אחרי הריקוד עם האחד וכבר בא שני להזמינה. בדחילו עמדו לפניה, נכנעים ומתחננים, כאילו נפשם היתה בבקשתם, ומכל הסובבים אותם היתה אולי רק חנה היחידה שהרגישה כי מוחצים הם בכך את אחותה הצעירה, פוצעים אותה בצחוק על שפתיהם, מבלי אשר יקום מי, לתמהונה, למחות על כך.
טרם ידעה אז אשר מיני פשעים כאלה לבם של בני־האדם גס בהם, כי על כן לא יבואו עליהם בדין.
בארמון הישן שמחוץ לאחוזה נערכה אותה חגיגה, במקם שאֵימת הכלב לא היתה על הבאים, ואחדות מהקייטניות יצאו, לפי בקשתה של טוֹיבּה, ללכת שמה. אז אמרה האם לחנה בעצב:
– לכי גם אַת ותראי שם מה.
וכונת הדברים היתה:
– הן לך עצמך לא נכונה שמחה בחיים. תלכי איפוא ותיהני מזו של האחרים.
כי הנה הגיע הסתיו והיער הקדיר ולא הבטיח עוד שום דבר, ותקווֹתיה של הרבנית, כבית־הקיץ בסופות הזעף, התחילו להתרופף.
עד מהרה גם בא היום, אשר היא, למוּדת ההבלגה, בכתה כבר בו בגלוי, לעיני כל, וחנה, כפי שנוּבּא לה, לא ידעה עוד מאז באמת כל שמחה.
בכי
מאתדבורה בארון
תוך כדי משחק בילדותי קלטתי לפעמים קטעי דברים משיחות אמי שהטילו אור על תקופת חיי ה’טרום־היסטורית', כביכול, בזמן שהמתרחש סביבי ובתוכי לא נקבע עוד בזכרוני.
כך נודע לי יום אחד כי אני, בעודני תינוקת, נהגתי להתנפל פתאום על הארץ ולגעות בבכי גדול ומר בלי כל סיבה לכך.
בתחילה ניסו לשדל אותי ולהרגיעני – סחה אמי לתומה – אבל כשזה לא הועיל, יצאו מהחדר ונתנו לי לבכות ככל אשר ארצה. והנה אני העיר בי אז הסיפור הזה רגשות שונים.
קודם כל – רחמים על עצמי, שכבר בינקותי, בעודני על סף החיים, הוטלתי כן לבדי, עזובה מכל.
ועוד:
תרעומת וגם תמיה על אמי, שיכלה להתנהג כך – ואם גם מטעמים חינוכיים – ביצור רך וחסר ישע.
והעיקר – ובכך נוכחתי רק לאחר זמן – שהן לא בא זה מתוך שגעון תינוקי, כי אם מהרגשה קודמת, נבואת לב על כל אשר יגיע ויבוא עלי בקרב הימים, מין בכי מראש, אשר כל כמה שגדל, עוד לא תינה אז הכל.
אילו שיערה זאת אמי, כי אז תחת לענשני, היתה משפיעה עלי רחשי חמלה ואהבה, סמי רפאות אלה אשר מי שהוא מצויד בהם אינו חושש עוד ממילא לאיזה שהוא כאב.
השעון
מאתדבורה בארון
את מכירי, איש חולה ואסיר בית, ראיתי פעם שהוא נוהג בשעונו זהירות שיש בה מן החבה, ושאלתיו על כך, והוא אמר:
– יקר הוא לי, ראשית, מפני שקבלתיו מאיש קרוב שאיננו עוד, ואשר גם לו, ידעתי, יקר היה כמזכרת, ושנית – על נאמנותו, על היותו ער ומסור, כביכול, ותמיד, תמיד אתי.
אדם כמוני הלא הוא בבחינת חיל שחלה ונחשל בעצם ההליכה עם בני פלוגתו. מנותק הוא מאז ונקוע, בעוד שחבריו לשורה מפליגים והולכים הלאה, והמרחק בינו וביניהם הולך וגדל מתוך כך.
אותי, שנפגעתי ללא תקנה, מהם שפוקדים עוד לפעמים בבקור, אבל העין, בשבתם אתי, פוזלת תמיד לשעון היד. האחד אינו רוצה ‘להפריע’, ואחר ישיבה דחופה לו, או שמישהו אי שם מחכה לו בשעה זו, ואילו מריח בשמיהם ומההבעה של טעימת העונג מראש שבפניהם, אני יודע כי הולכים הם לבית שעשועים. הערירות, לאחר שהם נפטרים והולכים, יורדת ומאפילה עלי כמסך המתקפל, ומתוך תוכי עולה הטעם המר של היאוש, זה שהוא ידוע רק למי שנפל ללא קום. וכעין חרדת חשד מתעוררת בי בבואי להציץ לשעוני: אולי, אפשר שבגד גם הוא – ולא. לוח ספרותיו, כקלסתר פנים אנושי, מאיר כנגדי כתמיד בסברו הטוב, ובהרכיני את אזני, אני שומע אותו מתפעם כלבו של יצור מסור – ורפא לי.
הלבּן
מאתדבורה בארון
את לבני־החומר בשביל התנורים עשה בעירתה של חנה הלבּן ליבּקה – שם־הקטנה שקוֹרא לו, כנראה, על שום דלוּת מעמדו, כי הוא איש מבוגר היה וגם לא קטן כלל בקומתו.
דרך חלון המטבח של בית־הקהל יכלה חנה לראותו כשהוא מתהלך יחף ופשוט־מעיל על יד הבור ועושה בחומר לא לו, הואיל והוא רק שׂכיר היה, ומגרש־הלבנים היה של יחיאל־בּר בעל הכבשנוֹת.
כאחד מאבותיו הקדמונים במצרים לש פה ורמס בטיט, ונשא ברוב יגיעה את המלבּן, כשהוא מתאנח מתוך כך אף הוא, כמוהם הם אז, כי חולה־רבמטיזם היה והתנועות החזקות הכאיבו לו.
בשעת הצהרים הופיע פה לפעמים מעבידו יחיאל־בּר, האיש התקיף, אשר מתחת לבגד הקמלט שלו מדמה היתה חנה לראות כמין שבט נוגשים.
בפסיעות מהירות עבר את המגרש (בביתו, שמאחורי הגדר נשמע כבר אז הצלצול העליז של כפות הפרז’ט עם עריכת השולחן לסעודת־הצהרים), הציץ אל מתחת לסככה ולתוך הבור והלך לו, כשהוא זורק כלפי שכירו איזו אמרות־נזיפה (ודאי על כי מכסת הלבנים לא נעשתה במלואה), וזה, בחולשת דעתו, רק הכּווץ, מעד לרגעים בתוך הטיט הרך, ובגחנו להרים את המלבּן נראָה כדבק בארץ.
– כורע הוא תחת משא צרותיו – נעצבה עליו הרבנית, אמה של חנה, כשראתה אותו בכך.
כי הלא במשך זמן קצר מתו עליו אז אשתו ושני בניו. הנערים אברהמ’ל ויונה – טוֹבי־מזג שניהם ומפליאים את רבם, לוי־יצחק, בדקוּת תפיסתם – ביום אחד לוקחו ממנו.
יום חורף קר היה זה, והוא, בצאתו עם המלוים לתוך לובן השלג, גישש כעיור. לא נשא קינה ולא השמיע קול בכי, והיה כלא שומע גם כשהזכירו לו את הילדה מירל, היא בתו היחידה, אשר בשעת מחלת האם לקחו אותה קרוביה של זו לביתם, לכפר קמינקה.
– בחינת ‘וידוֹם אהרון’ – הבין ללבו המלמד לוי־יצחק, שהיה בין מנחמי האֶבל.
מבעד לסריגי הגדר ראתה חנה את הבטתו של האיש לתוך הבור הפתוח, כאשר הוא בא בפעם הראשונה, באביב, למקום עבודתו. גינתו של לוי־יצחק שמנגד כבר תוקנה בעת ההיא גדרה, ובעינים תוהות הציץ זה אל התלמים, אשר העלו שם, כמו תמיד בעונה זו, את ירקם. והנה יצאו מן הצד השני, מתוך ה’חדר', התלמידים, ואז שירבב את צוארו, ועמד והביט רגע מתוך ציפיה שיש בה מן התקוה.
ובחדר דירתו, בצריף, עמדה מיטת הנערים בלתי־מוצעת, ועל השולחן מוטלים היו ספרי־לימודם, אשר בלילה, בשנתו הטרופה, שמע בהם האיש לפעמים כעין רשרוש הבא מתוך הפיכת הדפים (בבית־הקהל, בשעת הטבת חלום, סיפר זאת) – הקיץ והתהפך אחר כך עֵר על הדרגש, שנדמה לו כמרחף בתוך ריקוּת שחורה. וכשהאיר לבסוף הבוקר קם ויצא לרמוס ברגליו הכאובות בטיט הקר, כי הלא צריך היה לסלק את חובו בחנות המכולת, ולקנות מלח ובצל וגם פרוסת גבינה ללפת את הפת.
ברגעי יאוש בחייה נאחזה אחר כך חנה באיש הזה לא אחת:
הנה. והלא מר, מר היה לו. ובכל זאת קם בוקר בוקר וקרא בדחילו, מתוך כונת הלב:
מודה אני לפניך, מלך חי וקיים, שהחזרת בי נשמתי בחמלה.
באמצע הקיץ הובאה מכפר קמינקה הילדה מירל, בת האחת־עשרה.
אל מגרש־הלבנים הביא קרובה אותה ואת חבילתה, ואָץ לחזור לרחבת השוק, ששם נשארה עגלתו ללא השגחה.
האב הנפתע, כשזו באה והתיצבה לפניו, תקף אותו כעין טירוף. דומה היה אשר רק עכשיו, למראיה, הבין את זה שנהיה לו, והוא, בהשמיטו את המלבּן מידיו, זקף אותן כלפי מעלה, ושב והורידן וכבש בהן את פניו.
עכשיו בכה.
הנשים, שנתקבצו ובאו הנה, אמרו לו כי חוטא הוא לאלוהים.
– הלא תראה מה שיש לך פה – קראו.
כי, אכן, היתה הילדה נפלאה, ענוגה כולה ושׂערה זהוב, ומבטה נוגה וחם מן הרחמים, כי נכמר לבה אל אביה.
אחדות מן השכנות ביקשו לעזור לו לאיש בקבלת פני האורחת, אבל זו, לאחר שפשטה בגדיה הטובים ועברה שתים־שלוש פעמים ברגלים יחפות על פני רצפת החומר, היתה שוב בביתה. מאיזה בגד ישן של האם התקינה לה סינר, וקשרה מטפחת לראשה, ולא עבר זמן רב והצריף העזוב קיבל שוב את הצורה של חדר־מגורים.
הכרים מדרגשי־השינה נאספו וסודרו למראשותי המיטה בצורת מגדל, והמדפים נמלאו בתי־קיבולם סירי־בישול וכלי־אוכל מצוחצחים, ועם פנוֹת היום נזדהב פה החלל מן הנוֹגה של אש הכירה, אשר הנערה בישלה עליה את תבשיל הערב – מרק של גריסי כוסמת או שבולת־שועל המתוקן לפי הטעם של אמה.
בבית קרוביה, בקמינקה, לימד אותה מורה הבית קרוֹא וכתוֹב, ועכשיו, בשעות הערב, ישבה על יד השולחן, לאור המנורה, ומילאה את מחברות אחיה הריקות שורות של כתיבה תמה, או שהיא, בבקשה לה משהו לאימוּן בקריאה, דיפדפה בספרי־לימודם. והאב, על הדרגש מנגד, נעצרה נשימתו לשמע הרשרוש הזה של הפיכת הדפים, וכשנרדם ראה והנה נמלאה מסביבו הריקוּת והחדר כולו זרוע אור.
אבל כל זה עבר מהר, וגז כחלום. כי פעם, ביום שרב, בשעות שלאחר הצהרים, הלכה הילדה עם חברותיה אל הנהר, להתרחץ, ולא שבה עוד.
אל המיצר, ששם יעברו העדרים, ירדה, מקום שיש בו רק מי־מתנים, ובכל זאת ראוּה אלה שעמדו על הגשר שהיא כאילו שוקעת לעמקי מצולה, וכאשר הגיעו לשם לא מצאו עוד אלא איזו בועות על פני המים וכמה קני־סוּף, שזו קטפה לפני כן בכר האחו.
האב, מרוחץ כבר אחרי העבודה, עמד לצאת לבית־הכנסת, אל התפילה, והנה ראה את נער הרועים, פטקה, נדחף לחצרו על ידי אחדים מגרי הגיא, ובידיו הכיר את כתונת־הבד של בתו. אחר כך הופיעו ובאו האחרים, מסימטת הקהל, מככר השוק ומהרחוב הארוך. האנשים הן, לריח אסון זולתם, כמו לזה של עשן השריפה, ממהרים לבוא למקום המעשה, נרעשים, בלי ספק, מזה אשר יראו, אבל בו בזמן – כמו אל מול פני בנין אחוז להבות – גם מתחממים במקצת לאורו.
עוד לא נגמרה אז שנת אבלו של האיש, והוא, ב’קדיש היתום' בתפילתו, כּלל גם אותה, את הילדה, ועם זה בא והתהלך עוד כה וכה במגרש־הלבנים, אבל בלי בטחון בצעדיו עתה, כאילו נמצא על פני קרקע נהר, עד אשר יום אחד, בעמדו לתמוך בסוָר לבנים שהתמוטט, נמעד ונפל ללא קוּם עוד.
בלילה, ערב יום היריד ה’גדול', מת, ומיהרו האנשים להוציאו למחר בהשכמת הבוקר, כי חששו שהמעבר בשוק יחסם על ידי העגלות, והם גם אצים היו לשוב מי לסדנתו ומי לחנותו.
וזכוּר היה לה, לחנה, מראה הצריף, כשבאה להציץ אליו אחר כך: בּרקוֹ המבעית של החלון מול מגרש־הלבנים הדמוּם, והריקוּת שם, בפנים, מאחוריו, ריקוּת שחורה, כזו שעליה דוּבּר פעם בבית־הקהל בשעת הטבת־החלום, וכל אלה – לנוכח ככר השוק עם שאונם וקול המונם של בּאֵי היריד, זה אשר שמעה שמדמים אליו את החיים.
עוד לא עבר חודש והצריף כבר הושכר לדיירים אחרים, וגם המגרש שבקרבתו פוּנה, כי העביר בעליו את הסככה עם כלי־העבודה למקום אחר.
בני הסימטה הביאו אז איש את גל אשפתו וסתמו את הבור, ואחר פוזר ממעל מעט חול, וחנה, ברגש שלא ידעה לו שם, תהתה ארוכות אל תוך החלל המרוֹקן הזה, שבו מדמה היתה לשמוע עוד הד מאנחות האיש, ואשר הוא עצמו לא נשאר עוד פה זכר ממנו, חוץ ממעט הלבנים, אשר בני המקום לקחו מהן להתקנת התנורים והכירים.
עוד רכה בשנים היתה, וחוסה בצל כנפה של האם, והיא לא ידעה כי משפט הלבּן משפט רוב בני־האדם הוא עלי אדמות.
טורחים ומתיגעים, ובוססים בטיט, וכל זה בהויה של סבל, המלפפת אותם מעט מעט כענפיו של אותו העץ הפלאי, אשר יקרא לו עץ־המות. ואף טוב הוא למי אשר מכּל אלה השאיר, לפחות, משהו שיש בו כדי להשפיע מעט אור וחום לבאים אחריו.
חלק שני
מאתדבורה בארון
בראשית
מאתדבורה בארון
בראשית
מאתדבורה בארון
בראשית
מאתדבורה בארון
על ראשית בואה של הרבנית החדשה לז’וז’יקובקה מספרים בני המקום כך:
היא, הרבנית, הובאה הנה לפני כמה שנים מאיזה כרך רחוק אשר במדינת פולין.
שם, בכרך, ההוא, הפולני, היה להם להוריה בית אבנים שהוא עשוי כמין ארמון על גזוזטראות ועמודים, ורום קומתו עשר אמות באמת בני פולין. מלבד זה היה להם גן על־יד ביתם, ובין עצי הגן – ערוגות פרחים ומזרקות אשר מימיהן נובעים ועולים מאליהם, מעין דוגמא של מי־מריבה. היש פלא שבבוא הרבנית לז’וז’יקובקה ובהביטה אל חרבן בית־הקהלה ועזובת חצרו, התעכבה על־יד הפתח והחליטה שלא תכנס?
אל הבית נכנסה אמנם אחר כך. היא הסירה מעל ראשה את כובעה, בגלותה מתוך כך פאה נכרית זהובת־שער, עשויה תלתלים כולה – ונכנסה. אולם אחרי כן, בלילה, בהגיע שמחת קבלת־הפנים לקצה, והקרואים נסתלקו, צנחה בתלבושת הכרכים שלה אל הספסל הערום שבחדר הקהל ובכתה מר, בעוד אשר הוא, בעלה, עמד על ידה בקפוטת משיו, חגור באבנטו, אבנט הרבנים – ואובד עצות.
את כל הספור הזה יש להתחיל בנוסח אחר, יותר מתאים, וזהו:
כשצריך היה הרב החדש לבוא לעלות על כסא הרבנות, צוה ראש הקהל לטאטא את הרחובות ולסיד את בית הכנסת כמו בערבי פסחים ו’ימים נוראים'. ומשום שמן התחנה צריך היה האורח לבוא ביום הששי אחרי הצהרים, שנו הפעם בני־העירה ממנהגם ופקדו להסיק את בית־המרחץ ביום החמישי לפני שקיעת החמה.
בלילה ההוא גם הוסקו כל תנור וכירה בתוך הבתים. והנשים אפו ובשלו וחפפו ראשי ילדיהן וגם טרחו לאחות את קרעי בגדיהם, כדי שלא לביש את פני הקהל בצאתם אל התחנה לקבלת הפנים.
למחרת בבוקר, כשאך יצאה החמה מאחורי גג בית הכנסת, זזה העדה על נשיה וטפה ופשטה על השבילים המובילים לתחנת הרכבת.
אכן, מוזר היה מראה הקהל לבוש קרעי הצבעונין המשרך את דרכו על פני מרחבי שדות בשעת בוקר מוקדמת זו. הכפריות, אשר ישבו בערוגות גנותיהן, הזדקפו תמוהות ומאהילות בידיהן על עיניהן, והביטו זמן רב אחרי הקהל המנומר הזה.
בהגיע ההולכים אל הכפר קמינקה, עקפו לא בלי פחד את כר המרעה, אשר הכלבים התהלכו בו חפשים כבני בקר. אחר היה עוד עליהם לעבור שדה שלף אשר גידולי הקוצים שבו גרדו וגם הכאיבו לאלה שהלכו יחפים, בלי נעלים.
אולם הנה נראתה, לבסוף, התחנה עם בנין הקרשים שלה הצבעוני ואטום החלונות, עם גגית הנחושת השוממה שעל יד פתחו והקתון הנתלה עליה מכוסה חלודה ושלול בשלשלת. נשמע צלצול של פעמון, רעש וקשקוש אופנים, ואל הרכבת הרוגשת שהתעכבה נדחקו ובאו שני אנשים, שני בעלי בתים, אשר מתוך מעילי השבת הישנים שלהם הציצו בתמימות מוזרה שרוולי צמר חדשים – והושיטו לרב הצעיר את כתב־הרבנות.
אמנם כן, לתוך בגדי האנשים האלה היו תפורים שרוולים, אשר הבליטו אולי יותר מדי בחדושם את חולין כל התלבושת ועתיקותה, והרבנית הצעירה, בהשענה בחן של כרכים על שמשיתה, העבירה, כנדהמת, את ידה על פניה, מאמינה ואינה מאמינה למראה עיניה.
אולם הנה הרעישה את האויר תרועת חצוצרה. אחר כך נשמע קול התוף ונהמת הפנדורה, והתהלוכה זזה: הרב הצעיר בקפוטת המשי באמצע, ובעלי הבתים חשובי העדה מימינו ומשמאלו, מסביבם אספסוף, תרועות־גיל ותמרות אבק, ובתוך העגלה המשתרכת אחריהם – הרבנית; כסיות של זמשה על ידיה ונוצת בת־יענה על כובעה, המתנועעת אילך ואילך בהתאם לתנועות העגלה.
חלפו בצדי הדרך: חורשות עצים, ערמות תבואה בפאתי שדות, ועדרי צאן עם כלבי שמירה לצדם, ולפני עיני האורחת נתגלתה לבסוף העירה על קבוצת בתיה הדלים, הנשענים פה ושם על משענותיהם, קילון העץ, הנתלה עזוב על פתחי בארו, וטחנת הרוח רפת־הכנפים הצונחת באפיסת כוח לרגלי גבעת האשפה.
מכאן, מעל מושב הקש אשר בתוך העגלה, אי אפשר היה שלא להרגיש גם במדפי העץ הקטנים, אשר היו צמודים־אחוזים בתוך כרכובו ולבין מרישיו של כל בית, ואשר עוגות הגבינה שהתיבשו עליהם היו עשויות כולן כעין משולש וכל כך דומות זו לזו בתבניתן, עד שקשה היה להאמין כי בידים יעשו אלה ולא במכשיר ומכונה.
בעוד זמן מה נראה גם ‘בית הקהל’ עצמו, בית קטן הנשען אף הוא, ככל האחרים, על משענות, ואשר בתוך ערמת האשפה שבחצרו – ראה זה פלא – עומדת מוכנה עז חולבת – עז לבנה ותמימת עינים, אשר בהרגישה בעגלה שהתעכבה על יד הבית, נגשה אליה, הוציאה מלא־הפה קש מתחת למושב הרבנית ועמדה ולעסה ברצינות של עז.
ופה הנה קרה זה מה שמספרים בדבר מאונה של הרבנית להכנס לבית הקהל.
הזקנה, שרה ריבה, אשר העמדה לשרת בבית הזה עוד לפני שבאו בעליו, ספרה אחר כך בפרטות איך שהיא, הרבנית, התנפלה במלוא תלבשתה על ספסל הקהל ובכתה, בעוד אשר הוא, בעלה הרב, התהלך בחדר, לבוש בגדי שיראים – ומיצר.
כשהגיעו לבסוף הדברים לידי כך שהיא, הרבנית, בהרימה את ראשה, הביטה אליו מתוך שטף דמעותיה והזכירה לו את ה’בריה' המשונה הלזו, העז – לא התאפק וצחק, בהתעכבו מתוך כך רגע אחד על יד הספסל, על ידה.
– אכן, עז צעירה ובלתי מנוסה הנך עדין את בעצמך – אמר.
ארוכים ותמוהים נמשכו אחר כך הימים, ימי סוף־קיץ בתוך עירה ליטאית נדחת. המפות קרומות המשי, אשר הוצאו פעם בפעם מארגזי המוהר, רק הבליטו, מדי הפרשן על השולחנות, את דלותו של החדר. הוילאות נמצאו רחבים וגדולים הרבה יותר ממדת גופי החלונות, והרבנית, לאחר שנסתה כמה פעמים להתאימם ללא הצלחה, נמלכה והחזירה אותם לארגזה.
הימים היו אמנם ימי קיץ בהירים, ובבוקר בפתחה את התריסים, תמהה לראות את שפע הזוהר אשר הציף את הכל. ואם מן הצד האחד נראתה הסמטה מאובקה וקודרת על בתיה מחוסרי הצבע, הרהיב לעומת זה את העינים מן הצד השני כר המרעה, כר ירוק ונרחב, אשר פני השמים המשתרעים עליו ממעל עמוקים היו וכחולים לא פחות משמי הכרך שבמדינת פולין.
אותה שעה שעת תנועה היתה בתוך הסמטה וסביבתה. שואבי המים הלכו וחזרו עם דלייהם אצל הבאר, ליד פתחי הבתים חלבו נשים חליבה ראשונה את עזיהן וילדים במכנסי קורט עם ‘ארבע כנפות’ ממעל, נהרו עם ספריהם אל ה’חדרים'.
עד מהרה בקעו ועלו מקצות הסמטה קולותיהם, שלא פסקו שוב אחר כך במשך כל היום ואשר היא, הרבנית, לא שמעה עוד כמותם לצלילות ולנועם.
הרב הצעיר, בראותו פעם היאך היא מקשיבה לקולות אלה, שאלה אם ראתה כבר את קופסאות הצדקה בבתי עוני אלה. ואמנם באותו המקום אשר שם היה צמוד המדף עם עוגות הגבינה מבחוץ, נמצאה כמעט בכל בית, מהעבר השני של הקיר, בפנים שורה שלמה של קופסאות־פח אשר על צלעותיהן העגולות חקוקים היו ראשי התבות של שמות כל הישיבות שבעולם.
את אופן זריקת המטבעות אל תוך הקופסאות האלה הצליח לצלם עובר אורח אחד, אשר נזדמן פה, פעם, בערב שבת, לדאבון לבם של בני המקום.
האורח הזר, בעמדו עם שקיעת השמש על מפתן חדר אכסניתו, ראה לתמהונו את בעלת הבית והנה היא מוציאה מתוך צרור מיוחד מטבעות נחושת מסדרת אותן על השולחן, שהרימה מעליו לשם כך את קצה המפה.
בבית היה הכל מסודר ומרוחץ. בראש השולחן היו מונחות מתחת למפית חלות השבת, וממולן, בקצה השני, עמדו הנרות בפמוטיהם מוכנים להדלקה, והיא, האשה, באספה את הכסף אל ידה, ובהרימה את הקטן שבילדיה אל הקופסאות, הושיטה לו את המטבעות שיזרקן, ופה הנה, בהפנותה את ראשה, ראתה פתאום את ה’ארגז' בידי האורח, ואת המעשה אשר הוא עושה לה ולבנה, ואז צנחה בחולשת דעתה אל הספסל שלפניה ופרצה בבכי.
אכן, משונים הם בני ז’וז’יקובקה אלה – נענעה הרבנית הצעירה בראשה, בהקשיבה אל הספורים אשר סופרו לה, אולם פניה לא קדרו עוד למשמע כל אלה כמו בראשית בואה הנה.
שקטה ונוחה היתה גם אחר כך, בבוא עונת הסתו, כשעל העירה סגר הבוץ מכל עבר.
נובל ומצהיב רבץ עתה כר המרעה מאחורי החלונות, בו בזמן שבתוך הסמטה התהלכו העזים מדולדלות שער ונפולות בטן וגעו מר.
מה נורא היה מראה החנויות האפלות עם שלטיהן הרופפים, התלויים בנס, ועם הדגים המלוחים ההולנדיים, אשר רבצו מבוטלים וקפואים בחביותיהם, ושמתוך עיניהם העגולות, הפקוחות לרוחה, הציץ עתה היאוש עצמו.
על יד הבאר אשר בככר השוק אפשר היה לראות בעצם היום את בעלי העגלה, הנגררים טפוחי־מים אחרי סוסיהם מחוסרי הרתמה ומושכים ברפיון ידים את הקילון החלקלק.
שממו דרכי העירה, שממו.
בשעות הבוקר לא עוד יצאו הנשים לחצרותיהן לשטח חריצים של חלב ליבוש, ואם נראתה על משטח הבוץ איזו אשה, ולא היתה זאת אלא אם אמיצת־רוח אשר צעדה בקושי, במגפים של גבר, בנשאה את ילדיה לחדר מלמדם.
קשים, הוי, קשים היו ימים אלה בתוך העירה הנדחת.
הרבנית הצעירה, הרגישה לפעמים בזעקת העז, יצאה עטופה במעיל הפלוסין שלה והושיטה לה בתנועת רחמים מעט מקשו של הגג ההרוס.
בלילה בא הרוח, התלבט בגג והרס נדבכי־קש אחרים, חדשים. הרחק, אי־שם מחוץ לעירה, נבחו כלבים ולעומתם ענו חבריהם מסמטת הנכרים ביללה ממושכה. והרבנית הצעירה, בהקיצה משנתה עם שיָרי חלומות לבין עפעפיה – חלומות רחוקים עם בבואת אור כרכים – הביטה אל תוך חלל אהלה הדל תמהה ונפחדה מזה אשר תראה בהקיץ, אבל לא עוד מדוכאה כמו בימים הראשונים. כי הנה ביחד עם המית הרוח שמעבר לחלונות הגיע אליה גם קולו של הרב, היושב על יד שולחן לאור המנורה וקורא, והוגה ושר. ואם קרה שנתגלגלה אז דמעה מעיניה, ולא היתה זאת אלא דמעת־נחומים, אשר לקול השירה העגומה היא באה.
פעם, בלילה אשר כזה, ישב הרב בראש השולחן וסדר בקול את דרשת השבת של פרשת השבוע, פרשת ‘ויצא’. הוא העלה וחרז את חוליות הענין בקלות, בהאירו הכל באור סברו המזוקק, כדרכו, בבטאו כל מלה ומלה לחוד ובבירור, כמי שמרצה מטבעות.
הדבר היה בתחילת כסלו, העונה היותר קשה אולי מכל עתות השנה. הגשם, אשר ירד בלי הפסק יומם ולילה, שטף גם את השבילים היחידים, האחרונים, אשר בצדי הדרכים והשדות. הלחם אזל מן העירה אזל– הרב הצעיר, בשבתו על יד שולחנו, התעמק בענין יציאתו של יעקב מבאר־שבע, בזה, איך שבא עליו השמש בתוך השדה, איך שבשכבו בודד ועזוב, עם האבן למראשותיו, כבר בלילה ההוא, הראשון לגלות, הראה אותו אלהים את הסולם הנפלא, זה שהוא מוצב ארצה וראשו מגיע עד עצם השמים.
‘הנה אנכי עמך ושמרתיך’ – שר הרב את דבר הבטחת האלהים, בשזרו הלאה את חוטי הארג של רקמת הדרשה ובחזקו אותה פעם בפעם בראיות וסמוכין ממקומות שונים.
כי הנה בשעה שליסוד העיקרי ולנדבכי הבנין היו לו הפסוקים של פרשת השבוע, שמשו לו אמרות הנביאים הכתובים חומר מאחד ודברי קשוט.
כך, למשל, כשהגיע אל המקום אשר שם יסופר, איך שפגש יעקב ברחל אמנו ואיך שגלל את האבן הכבדה מעל באר המים, הביא את הפסוק משיר־השירים, כי ‘מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה ונהרות לא ישטפוה’.
מענין לענין בא גם לדבר עריגתה של רחל לילדים, ולזה איך שזכר אותה האלהים, שמע אליה ונתן לה בן:
– הרחיבי מקום אהלך, כי ימין ושמאל תפרצי – קם הרב ממקומו והתהלך לארכו של החדר וסלסל את הדברים בקול עגום ורך – כל כך עגום ורך, שהרבנית מעבר למחיצה לא התאפקה, התרוממה ופשטה אל החדר את ידיה.
היש צורך למסור את הדברים אשר נאמרו אז בין השנים בדמי הלילה, בעצם עונת הסתיו הנזעמה?
את כל הפרטים אי אפשר גם לדעת, אחרי אשר המשרתת הזקנה הציעה לה באותו לילה את משכבה במטבח אשר מעבר לחדר השני. מה שברור הוא רק שהרב, בעמדו עכשיו על יד אשתו, לא קרא לה עוד ‘פתיה’, או עז צעירה ובלתי מנוסה, כאשר עשה פעם. הוא רק שדלה בדברים, רמז לה על הילד אשר תחבק גם היא בקרוב כרחל בזמנה, ועמד וחכה עד אשר נרגעה.
וימי הסתיו בעירה הגיעו, בינתים, לקצם ובמקומם בא החורף, לבן, תקיף ומזהיר, ושנה את פני הדברים בבת אחת.
בתוך פרשות השבוע נמשכו עוד אמנם הענינים יבשים, קיציים ויגעים.
פרעה בחלומו ראה את פרותיו על שפת היאור רועות עדין באחו. בארץ כנען לא היה שבר, אזל הלחם מן המקום והרעב היה כבד ומציק ואילו כאן בז’וז’יקובקה ירד השלג וכסה את השדות והדרכים, והרבנית, במצאה לה שמשה פנויה מכפור, הביטה מתוך רוחב דעת אל עגלות החורף אשר נהרו עמוסות כל־טוב אל העירה.
עצי הלבנה, אשר הובאו ישר מן היער, נשתלהבו במבוא התנור תיכף להדלקתם, בלי שום קיסמים ועזרה מן הצד. בשורה אחת, בלי זיע, עלה עם דמדומי השחר עשן הארובות השמימה. נקלפו תפוחי אדמה אמריקניים, תפוחי אדמה כבדי משקל ובעלי צורה, אשר כבר בראשית רתיחתם נבקעו לבקיעים קמחיים ומעוררי תיאבון. ועל פני הבאר אשר בקצה הסמטה חרק קילון העץ על דליו מלא תוקף וזריזות.
הגיעו ימי שובע לעירה ובתוך הבאים לככר השוק נראו גם יהודים מבני הסביבה הרחוקה, כפריים בריאי גוף וחבושי ברדסי אכרים אשר בנפנוף פרוותיהם הכבדות, משופעות הצוארון הכניסו לחלל העירה ריח רחוק, ריח של תנורי עטרן ויערות־עד המגיעים עד בצות פולסיה והלאה.
אחד מבני הכפר האלה, שבא לראות את הרב החדש בפעם הראשונה, הביא, מלבד שק של קטניות, גם אוז גדול מפוטם ולבן־נוצה, זה אשר, בהתיר המשרתת את החבל מעל רגליו, פשט מיד את צוארו אל הלול, ועמד וזלל את אכלה של התרנגולת בבטחון עצמי ובשלות רוח השכיחים רק אצל בריות שמנות ושוות־נפש לקניני זולתן.
– אתם פשטו אותו ב’זה' – הראה האיש בקצה שוטו על שק האפונה.
אולם הזקנה שרה ריבה החליטה כי קטנית שכזו ראויה להגנז לימים אחרים – ימים של שמחה ו’מזל טוב' – נענעה בטוב לבבה את ראשה. והרבנית בשבתה אחר כך, בערב, לאור המנורה, ובהעבירה את ידה על פני האפונים האלה, הצוננים והחלקים – חלפה אותה צמרמורת, אשר כמותה לא ידעה עוד למתיקות.
כעבור שבועות מספר התחילו להביא מן הסביבה גם עגלים רכים, גמולים מחלב, וראשוני מעשי החלב.
הגבינה, אשר הובאה בכדי חרס כפריים, רחבי בית־קבול, פעמים היתה מכוסה בשכבה דקה של כפור, אשר השמיע נפץ קל בשעת סלוקו. כדי ללושה ולעשותה עוגות, צריך היה להציגה קודם על יד התנור ולחכות עד שתהיה נפשרת ומתרככת, ואז התפשט בבית ריח מיוחד, המזכיר את קרבת האביב.
בקלות, כמחליקים בעגלת חורף, עברו עכשיו הימים. בין הבאים מתחנת הרכבת הופיעו, לבסוף, גם משולחי הישיבות, אנשים אצילי זקן לבושי אצטלאות רבנן, אשר בפטישם המיוחד, הנקי מכל שמץ של חלודה, הסירו בחריצות מפליאה את קופסאות הפח ממקומן, ועד אשר הם סדרו את המטבעות הקטנות שורות־שורות על השולחן, הבהיר־המתין, על גבי הכותל, כמתביש במערומיו, הרבוע הפנוי לבין המסמרים.
ובפרשות השבוע בא, בינתים, קץ לעקשנותו של פרעה ומאונו לשלח את בני ישראל ממצרים. המכות באו תכופות, חמורות ומפתיעות בחריפות המצאתן.
אחרי שלשת ימי התשובה בא הנגע האחרון, המכריע – מכת הבכורות. והתבוסה היתה שלמה:
משה ואהרן נקראו לפרעה באמצע הלילה, ובני ישראל נדחפו לצאת מבוהלים, בטרם שהספיק אפילו להחמיץ בצקם.
בשעת החניה על פי־החירות, לפני בעל צפון, קרה עוד אמנם מקרה קטן, בלתי נעים: בני ישראל נשאו את עיניהם, והנה – מצרים נוסע אחריהם. אולם הישועה באה כהרף עין: המים נבקעו והים נעשה לפני הנרדפים לחרבה, מבחר שלישיו של פרעה ירדו במצולות, בני ישראל יצאו ביד רמה.
היה בוקר של שבת־שירה בעירה. על שמשות החלונות שבבית־הכנסת נמסה שכבת הקרח בשעת התפלה, וקרני השמש, שחדרו בעדן, השתטחו על שני אריות העץ, אשר רבצו כשני בני בקר טובי לב במרומי ארון הקודש, ליד הפרוכת.
נקראה שירת דבורה:
מקול מחצצים בין משאבים שם יתנו צדקות ה'. מן השמים נלחמו הכוכבים ממסלותם עם סיסרא – ובשעת ארוחת הצהרים, כאשר פתחו את הדלת כדי לזרוק דיסה לצפרים, התפרץ הביתה קול צפצופן והפיץ רוח חדשה מסביב, רוח של אביב, אשר אף־על־פי שהוא מתמהמה – בוא יבוא במהרה.
את בוא האביב בשרו בעוד זמן מה גם כלי העץ החדשים, אשר הובאו מן הכפרים למכירה.
הוצא מן המטמורת הסלק. הנשים, חגורות סינרי בד טהורים באו לשאול ראשונות שאלותיהן בהלכות הפסח, ועד אשר הרב ישב בראש השולחן ועיין בספרו, לא שבעו הללו מלהביט אל פני הרבנית, אשר – בהיותה עכשיו, אחרי לדתה, דקת גוף כאלו גבוהה יותר – יפתה כל כך.
פעם, ביום כזה, יצאה הרבנית אל הרחבה שלפני ביתה ובידה קרש דק ומהוקצע.
בחוץ נטפו הגגות בצהלה. מאחורי גדרות הגנים קראו צעירי התרנגולים בצלילות וקיצור – אביבית, והרבנית בהרימה את הקרש למעלה, סמנה במרומי הכותל את המקום, שאותו היא מקצה למדף בשביל יבוש עוגות הגבינה בימות הקיץ, וקבעה בעצם ידה את המסמרים.
לקול הכאת הפטיש הקיצה התינוקת הקטנה, שהיתה מוטלת בעריסתה, והשמיעה מין המיה, אשר דמתה מאד לזו של מי האביב השוטפים במורד הקרוב. והרבנית, בהגיע אליה הקול הזה מהרה וחזרה לחדר הקהל, נגשה אל העריסה וגחנה אליה, ועל שפתיה נראתה בת־צחוק, שהלכה והאירה מעט מעט את כל פניה – הלא היא בת־הצחוק אשר אנחנו, בני הרב מז’וז’יקובקה, ראינו אותה ראשונה, בבואנו לאויר העולם.
גניזה
מאתדבורה בארון
באחת משבתות הקיץ עמד הרב מז’וז’יקובקה על הבימה, על יד ארון הקודש, ודרש את דרשתו בפרשת השבוע שבספר במדבר.
הכתוב דבר הפעם בבלק בן צפור מן המואבים אשר בנפול עליו פחד בני ישראל אחרי נצחונם המזהיר על סיחון ועוג, לא יצא לקראתם, כרגיל, בתכסיסי מלחמה גלויים, אלא התחכם לתקפם מצד אחר, בשלחו לקרוא לבלעם מפּתוֹר העיר שיקללם.
כמו חיה התיצבה לפני עיני רוח הנאספים אתוֹנו הנפלאה של נביא העכו"ם, אשר בעמוד לפניה לפתע פתאם מלאך ה', היא נתונה במשעול צר, גדר מזה וגדר מזה (מעין דוגמא של סמטת הנוצרים שבקצה העירה) – נלחצה בכל גופה אל הקיר, בלחצה את רגל אדונה אתה.
הדבר היה, כאמור, בעונת הקיץ, ביום שבת חם ובהיר. דרך החלונות הפתוחים נראה כך המרעה הקרוב גלוּי וירוק כאילו גם צעיר משהיה, אחרי אשר נקצר השבוע, ובלי משׂים נמשכו עיני האנשים אל ערמות השחת, שהתנוססו מעוּגלות תחת כפת השמים, בתאר הרב את דמוּת שבעת המזבחות אשר נערכו בתוך השדה אל מול מחנה ישראל.
אולם: ‘כל כלי יוצר עליך לא יצלח’ – שאג הרב בקול האריה שלו, לאחר שתאר בצבעים נאמנים את מפּח נפשם של בני מואב.
לאחר שדבר עוד בחריפות על מעוז העם, תורתו, שעץ חיים היא למחזיקים בה וכו‘, הגיע אל עצם מטרת דרשתו בשבת זו, לשתי ההצעות שהיה לו להציע, האחת – גניזת ה’שמות’ וגוילי הספרים הפּסוּלים, והשניה – והיא הנכבדה – יסוּד ישיבה לא גדולה בעירתם.
אבל שני הקמטים אשר הופיעו על מצחו, כאילו קמט להצעה, קמט להצעה, נתפשטו מיד, בהביטו אל האור אשר שרה כמעט על כל פנים, עוד לפני גשתו לדבר על הפרטים.
תנועה בלתי רגילה הורגשה בעזרת הנשים, כשנגע בדרך אגב בשאלת ה’ימים', שאותם יצטרכו מעתה לספק לתלמידי החוץ. במשך רגעי מספר לא פסק שם רשרושו של האטלס העתיק לאורך כל הספסל שבכותל ‘המזרח’.
– כלום יכול להיות ספק בדבר? הן גם מיר וּולוזין לא בין כרכי הים הן, כי אם ערים רגילות בגבולות ליטה העניה.
– אם יהיה ראשיתך מצער, הנה ישׂגה תחת זה אחריתך מאד – חזקם הרב בקריאה נלהבת, והוא עבר אל החלק האחרון, המשעשע, של הדרשה: אל המשל, והנאספים זעו, נצטופפו ואף גם שאפו רוח לרוחה.
בחבה בלתי מדומה הביטו הנשים אל הרבנית, אשר עמדה פה בשמלת הבטיסטה שלה ישרת הגזרה, כאשר הגיע הממשל אל בת המלכה היפה־פיה, ש’הכל חבבוה חבה יתרה'.
לאור קרני השקיעה הזהירה פּאתה הנכרית בכל שפעת תלתלי הזהב על ראשה, אמנם כעין הוד מלכות שפוך היה עליה, ברדתה אחרי־כן מעל מעלות העזרה, כששוּלי שמלתה נגררים לה וגולשים, מדרגה, מדרגה, אחריה.
בהגיעה אל המבוי, אשר שם מרתף הקרח, אספה בתנועת חן את קצות שמלתה וירדה, כיתר חברותיה, להעלות את מאכלי החלב.
עתה כבר שקעה השמש, השאירה רק אדמומית קלה בקצה גג בית הכנסת. כר המרעה שבקצה הסמטה הכחיל וערפל התרומם מעל הנהר ועזי העדר, המרוּשלות וכבדות עטינים, עזבו בהמון את כר המרעה.
כבנות־דעת אמתיות התעכבו בקצה האחוּ, על יד גדר בית המרחץ, והסתדרו כדי לעבור דרך המבוא הצר, ומאליה, ללא רועה ומדריך, כונה כל אחת את פניה לביתה, גוֹעה וחותרת לעביט השופכין, אשר על פני חלקת מימיו – ידעה – תמצא את קליפתו של אותו הירק שנחתך והוכן לסעודה השלישית.
ואכן, אם כי עונת הקיץ אך זה החלה, במקשות הסביבה טרם הוצאו הירקות למכירה, הנה לסעודה הזאת, השלישית בשבת, הספיק גם הירק גדוּל סמטת הנוצרים: הצנון האדום או הלבן, אשר בהחתכו חתיכות אל תוך החלב החמוּץ, ומעט מלח פּוּזר עליו ממעל, לא נחשב בשום אופן בין מאכלי ליטה הגרוּעים.
לא בקושי הוּשגה גם נוצת הבצל, אשר נאכלה חיה – שלמה, או מרוּסקה וטבוּלה בחוֹמץ – וגם המלפפון עוּל הימים, אשר לשם ריחו בלבד פררוּהוּ פרורים לתוך חמיצת הסלק, המתוּבלת בשמנת וחלמונות של ביצים, ולמה להתאונן? לא רע היה פה חלקם של אוכלי הסעוּדה השלישית אפילו בפרשות כ’חקת' ו’בלק'.
הרבנית הצעירה, בעמדה כעבור שעה לפני הכירה הבוערת, טורחת בהכנות לסעוּדת ‘מלוה מלכה’, שוחחה עם שכנתה על מאכלי ליטה אלה, אשר אם לפני שנים – חיכה בחיוך המיוחד שלה – בראשית בואה אל העירה, בחלה בהם, הנה עתה הלא יערבוּ לחכה מכל מטעמי פולין.
היא היתה לבושה עוד אותה שמלת בטיסטה ישרת גזרה, ורק סינר בד ביתי קשור למטה מחגורתה. וברחמי אם הביטה השכנה אל ידיה הקטנות, המתנועעות נוע והבהב בלבנוניתן, בקלפן את תפוחי האדמה האמריקניים הגדולים.
כשהגחלים שמסביב לחצוּבה הוּעמוּ, הטילה לתוכן בתנוּעת יד זריזה זוג דגים מלוחים הולנדיים לצליה, ואז – הכינה ללפוּת תפוחי האדמה את הציר של אותם הדגים עצמם, הואיל והרוטב של מלפפוני אשתקד אזל – פרשה בקצה השולחן מפת חול פשוטה, ושבה לדבר עם שכנתה על סדר הגניזה אשר תערך בקרוב – תיכף אחרי ‘תשעת הימים’.
בשלישי בשבת עם דמדוּמי השחר היה עוד הערפל כבד וכהה, אשר ירד הרב אל בית המרחץ הישן.
אחרי עברוֹ את ה’מדור הקר' עם שורות ספסליו וברזיו המנטפים, בא אל החדר הקטן, אשר בו מקוה המים לטבילה.
פה חטט בפי התנוּר והדליק קיסם עץ להאיר, הציץ כמפקפק אל חלקת המים האפלים שמתחת, ואחרי שטבל, התעטף בסדינו, ובמוחו, אשר כאילו הזדכך אחרי הרחיצה, עלו – למרות אי התאמת המקום – דברים שעליו לאמרם היום בשעת הגניזה.
עתה לא היה עוד החלון מחוּסר התריסים כה עכוּר כשהיה, מבעדו נשקפו כמעט בבהירות ערמות השחת אשר בכר המרעה הקרוב.
בתוך המבוא הצר, זה אשר עזי העדר עוברות אותו יום יום בשורה, נראו בבירור פני כורך הספרים, אשר נשא קני סוּף רעננים מלוא זרועותיו כדי לקשט בהם לכבוד היום את סמטתו – וכל הנסיונות של פסוקי האבל לחדור אל ארג דרשתו של הרב נתבדרו והיו כלא היו.
בהציתו את מקטרת העצם, שאותה נהג לקטר במוצאי שבתות, עבר, לשם קצור הדרך, את המבוי הסובב את בתי ‘ההקדש’ ובא אל פּלוּש בית־התפלה, אשר שם, בין צבוּרי ‘שמות’ וארגזים חכה לו בתוך האפלוּלית, השמש הזקן.
– הכבר הובאו כלי החרס? – שאל, במצצוֹ את המקטרת, והוא נגש אל הארגזים שבקצה הפרוזדור השני.
פה, בין יריעות של קלף, נמצאה חבילה אשר הביאה אמש מבית הקהל מתוך ארונות ספריו, ואותה בדק עתה לאור הנר שהוּדלק, בהניחו, מאהבתו את הסדר, את ‘שמות’ ספרי הקבלה לחוּד ואת אלה של ספרי המחקר לחוּד, בהבדילו אפילו – אם כי נראה לו לעצמו מוזר הדבר – בין דפּי הרמב“ם ועלי הראב”ד, הואיל והם היו בעלי פלוּגתא.
לבסוף טיפס לעלות לעלית הגג, אשר שם נמצא ספר תורה אחד קטן ופסול ושיורי הגוילים שנתחללו בפרעות סמיונובקה הכפר.
בהגיעו לכרכּוֹב העליון, נשען רגע אל אחד מזיזי הגג מתוך צפיה לשמש שעלה אחריו עם נרו.
– הגנזוּ כבר בימיך, ר' מוטי? – שאל.
– בימי לא גנזוּ, בימי אבי אבי גנזוּ – נאנח ר' מוטי, בגששו למצוא את השלב האחרון. ופה, בבואם שניהם לתוך תא צר, אשר ריח של תשמישי קדושה עתיקים מאד מאובקים מאד נדף בו, הרים הזקן את נרו והאיר לכל מלא קומתו את ארון הקודש הישן, זה אשר מבין פתוחי עציו הציצה, חרדה וכמו חיה, יונת אלם הנתונה בין לועי אריות – סמל העם העברי בין אומות העולם.
‘הנה־כי־כן, נפלא, נפלא’ – לחש הרב, בהזדקפו מבלי אשר ידע, מה נפלא כאן בעצם, בהרגישו כי הצמרמורת המחלחלת בגבו היא קשה מנשׂוֹא, ודברי האגדה, אשר ‘מה יונה זו פושטת צוארה לשחיטה ואינה מפרכסת, כך ישראל נותנים את נפשם על קדשיהם’, חתלוּ כמו בערפל את עיניו, כאשר גחן אל תבת העמוּד, שמתוכה בצבצוּ גוילי סמיונובקה המחוּללים.
ופתאם נרתע השמש מן הארגז שבפינה וקרא:
– אבל הוא הלא ערום, רבי.
– מי? – נבהל הרב, מבלי אשר יכיר בעצמו את קולו, אשר שום הד לא היה לו פה.
– ‘ספר הטהרה!’ – הוריד השמש את הנר אל הארגז, שבו היה מוטל ספר תורה קטן, ערום אמנם, ללא מעיל ומפה – והרב, באחזו ב’עצי חייו' בזהירות, הכניס אותו ברחמי אב אל תחת כנפי בגדו, וככה גם ירד, נרגש ומגשש ברגליו בסולם, אשר ליד שלביו האחרונים, בצדי הפלוש, עמדו כבר מתפללי ‘ותיקין’ הראשונים.
מינה, הזקנה מינה ממשפחת הכהנים, והיא אלמנה ובנים אין לה, השכימה בכונה לקום באותו בוקר, בהחליטה להוציא את העז אל המרעה עוד לפני גמר תפילת ה’מנין' הראשון.
אולם עד אשר יצאה אל הרפת וחזרה ועד שסננה את החלב והרתיחה, הגיעו כבר קרני השמש עד קצה טס נחושת הקלל אשר על פני המדף. ואז – בלבשה את בגד האטלס המוצק שלה, אשר הד קול של שלשלת יוחסין עתיקה מאד עלה מרשרושו, ובחבשה לראשה את שביס הציצין ‘מתוך השׂערה’, מבלי להסתכל במראה, כי מראה לא היתה לה, הוציאה מתחת לקורה – אוי לגורלה, גורל אשה עלי אדמות – את חבילת דפי ה’צאינה וראינה', ירושת האמהות, יצאה וסגרה אחריה את הדלת.
כי השעה לא היתה שעת־כושר, זה לא היה מוטל בשום ספק. מתוך הבית שמנגד – זאת ראתה היטב – יצא גבאי בית הכנסת, פּרוף כולו, בקפוטת צמר, והנערים־בניו נושאים אחריו סל של ‘שמות’ (עלי ספרים ממש) במוט בשנים.
מתוך חולשת דעת אחזה בחבל הנתון בקרני העז ומשכה אותה משוך ופסוע בצדי הרחוב עם חבילת ה’שמות' המסופקים מתחת לבית־שחיה, עד אשר באה לבאר המים, ששם קשרה את קצה החבל לעמוד הקילון, בהתכוצה, כי נסבו עליה מכל צד הנערים, כּונה את פניה לעבר ‘עזרת הנשים’.
אבל הילדים חסמו בפניה את הדרך, באימם להתיר ולשבת ברכיבה על העז.
– הנה מינה עם התחינה – אמרו – ומבית התפלה יוצאים אותה שעה מתפללים, עם גמר תפילת ה’מנין' השני, ובצר לה, בקשה מפלט בצדי הפלוש, והנה נתקל מבטה בעיני הרב, העומד בכל מלא תלבושת השיראין על יד הארגזים, ולה היה כאילו עברה פתאום ממדבר לוהט לגן מצל.
– פנו דרך למינה מבית הכהנים – אמר, בפשטו את ידו לקחת ממנה את חבילתה.
במהירות הברק התנשא לפניו זכר האשה אשר הביאה את קומץ הסולת שלה לקרבן, כאשר לכהן נראה: ‘אל תבזה עליה, כאילו נפשה הקריבה’.
כעבור שעה היה מצב הדברים כך, שצריך היה לשלוח את בעלי־העגלה אחרי הסוסים הרועים באחו ולרתום.
שורת כלי החרס, שלשים במספר, נמלאו, וסודרו וכוסו במכסאות, כאשר הוציא ושם עליהם השמש את שיורי הפרוכת. והנה נזכר ברוך בּרן – והוא מזקני העדה וגדול, אחרי הרב, מכולם בתורה – כי במזוה ביתו, מתחת למרישים, יש עוד חבילה שלמה של ‘שאלות ותשובות’ אשר נתחבו שמה על ידי אביו זקנו, והוא סלק את כנפי בגדו לצדדין ורץ כה קל ברגליו דרך הרחוב, ששום נכד מנכדיו לא יכול להדביקו.
עתה נצטוו המנגנים להסתדר בשתי שורות, שנים מול שנים, בכליהם, בעוד אשר בעלי העגלה, אב ובנו, לבושים שניהם בקפוטות קמלט – ושוט או רצועה לזרוז הסוסים אין בידיהם – הסיעו את עגלותיהם אל מול הסמטא המובילה לככר השוק.
כעין חיוך של בושה נראה על פניה של הרבנית, שיצאה מחצר בית הקהל לבושה בשמלת צמר, ורק סודר קל על כתפיה, בו בזמן שעל הרוב הגדול של הנשים – והן בעלות הבית האמיתיות בעירה – שומה היתה התלבושת הז’וז’יקובקאית המיוחדת, היינו: שמלת אטלס, סינר פסים עשוי קפלים, והפסים נתונים לאורך האריג, ושביס קטן, שחור וחלק, עם שני ציצים המזדקרים וזעים בשעת הליכה.
אולם כשהגיעו אל ככר השוק והמנגנים הרימו משני הצדדים את כליהם – שני תופים, חצוצרה אחת וכנור דק צלילים, שוב לא היה פה מקום להסתכלות בפרטי תלבושת.
בהכרת ערך התפקיד וכובד ראש, אשר היה אולי רק לפרות העלות, בהוליכן את הארון משדה פלשתים לבית שמש, פסעו הסוסים פסוע והישיר לאורך השוק, בין שתי שורות הבתים והחנויות הסגורים, בתוך עתרת האבק והקהל הנלהב.
תמהים עמדו פקידי הפוסטה ולבלרי בית־הפקידות מזה ומזה ליד בתי משרדם.
גלויי ראש מפני הכבוד עם הבעה של קוצר השגה על מצחות בני הנכר שלהם – הם גם נמשכו עם ההולכים עד לעצם בית הקברות, אל הקבר הפתוח, במקום אשר בלי אומר ודברים ורק קולו בלבד העביר הרב רעד טמיר ובלתי נתפס בלבבם.
האמנם מזעזע היה קולו של הרב, בדברו על הזווג הנפלא הזה, ישראל ואורייתא, אשר לא יפרדו, וגם על ‘המובן מאליו’, אשר בבוא היום הגדול, יום הגאולה, וכל העצמות היבשות תחיינה – וחיו אתן גם הגוילים האלה, שאותם אנו מורידים היום אל הקבר.
‘הנה אני פותח את קברותיכם והעליתי והבאתי אתכם אל אדמת ישראל’ – שלח הרב את ידו והושיטה פעם כלפי ה’אהלים' וקברי האבות ופעם כלפי המצבות ו’הציוּנים' של התינוקות, וכמו אנחה עברה בין האילנות, אשר זעו מעברים וכפפו ראשם.
זאת לא היתה עוד עדת ז’וז’יקובקה המצערה, אשר בחירי בניה ינהרו זה עשרות בשנים למדינות הים, אלא קבוץ בן ארבע מאות שנה עם שורה של חמשה־עשר רבנים מופלגים בראשו, עם משפחות־כהנים, פרנסי־דור וגבורים־חללים, אשר מתו מות ישרים על קידוש השם. ויבבה לא רגילה, רחוקה בהחלט מיבבת־אוננים, נשמעה במשך רגעים אחדים בלי הפסק במלוא כל חלל.
ברוך בּרן, זקן העדה, זה שהוא גם גדול מכולם בתורה, פרש את מטפחת המשבצות שלו על גג אוהל אביו וגחן וכבש בה מתוך התיפחות את פניו, בעוד אשר האלמנה מינה, מינה מבית הכהנים, נדחקה ובאה עד מקום ‘אחוזת־נחלתה’, ארבע האמות שקנתה לה על יד קבר בעלה, ובאשר עמדה – שם צנחה וגם דבקה בעשבים אשר מתחת, כאלו לא היה לה עוד צריף קטן עם רפת בצדו בטבור העירה ועז חולבת בכר המרעה שמאחורי בית הכנסת.
אבל דוקא עתה סיים הרב ב’ובא לציון' רגיל ונגש הראשון לסתימת הקבר.
אחרי המנגנים עם כליהם ירדו הנאספים חבורות, חבורות אל הככר הקרובה למעברות הנהר, וכאן, על פרשת דרכים, לקול תרועות החצוצרה וצלילי הכנור, ראו הכל, בגשת הרב אל בעל העגלה הזקן, כדי לברכו בצאתו לדרכו.
– הולך הוא לטוֹחנוֹבקה להביא בחורי ישיבה – הוברר לכולם, בראותם את האור אשר נח על פני הרב, בעוד אשר שולי בגדו מתנפנפים נפנוף של שאר רוח באויר – ומחרישים עמדו רגע אחד תחתיהם, בהביטם אל העגלון ההולך ומתרחק, מעומד, בעגלתו בין שני שדות התבואה, אשר משני עברי הדרך.
היום הראשון
מאתדבורה בארון
בזמן שאני נולדתי לאמי, רבנית העירה העניה ממעש, ילדה בעלת האחוזה, האשה התקיפה, את בנה הבכור שהיה גם בנה היחיד.
בן־הנגידים הזה היה לי אחר כך לא פעם לשטן על דרכי בחיים.
כבר בפגישתנו הראשונה, פעם בצהרי קיץ בשבת, כשאני, ילדה רפת־אונים, חתרתי בשארית כוחי אל יער הארנים אשר בקרבת האחוזה, שסה בי מאחורי הגדר את כלבי חצרם.
קול צעקתי היה, כנראה, מחריד מאד, כשהתנודדתי פה, בין החומות הקודרות והאטומות ללא מוצא, כי גם מן השער הראשי, גם מן הגן הקרוב באו הנערים המשרתים והשתיקו את הכלבים תוך־כדי־מרוצה, בקראם אותם בשמותיהם. ואז, בהשעני בצדי גדר אחת, אשר לטפס ולעלות עליה היה למעלה מכוחותי, ראיתי אותו, את בן האדונים, כשהוא עומד בגרבי המשי הקצרים שלו, גלוי ראש וגזוז, עם ברק של זדון על פניו השבעים – ושנאתיו.
אבל כל זה היה אחר־כך כבר ויכתב אולי בפרוטרוט במקום אחר. הפעם חפצתי רק לספר את זה שקרני ביום חיי הראשון, יום חורף קצר ותפל עם עננים נמוכים ובלתי משמחים כלל על שמי עירתי.
עוד עם ערוב היום הקודם, בשעת דמדומים, התעכבה על יד ביתנו מרכבת האחוזה, שבאה לקחת את אבי הסנדק לשמחת ה’ברית' של יום המחרת.
הפעמון שבצוארי הסוס, אשר צלצולו נעם עד מאד בדממת בין־הערבּים, עשה את הרושם הרע ביותר על זקנתי מצד אבי, הרבנית מטוחנוֹבקה, שנתארחה עתה בביתנו.
בשאט נפש כמעט הביטה אל הרכּב הנכרי, אשר בהכנסו, מושלג, עם שוטו מתחת לבית שחיו, הודיע כי שמיכה לכסוי הרגלים אין אתו בעגלה, כי כנראה ‘שכחו’ הגבירה לתת.
– שמיכה תמצא גם אצלנו, עד כדי כך לא ירדנו עוד – בקשה למסור לגברת הצעירה אשר היתה, אויה, קרובתה ובת־משפחתה – על כרחה, שלא בטובתה, אבל הן היה היתה מבני משפחת הטוחנוֹבקאים, ולא יועיל לה מאומה.
הדבר היה מסובך הרבה יותר ממה שאפשר לשער. היא, הגבירה הזאת, סרבה פעם, לפני שנים להארש לאיש, אשר עתיד היה לשבת על כסא הרבנות בז’וּז’יקוֹבקה, הוא אבי.
השדכן אשר עבר את כל השטח שבין טוחנובקה ובין ז’וּז’יקובקה ברגליו, בסובבו לשם זה שתי פעמים את הנהר, שב כעבור ימים מספר עם תשובת מאון מוחלטת, בהביאו רק רובל כסף שכר טרחה בכיסו וקפוטת צמר, חדשה כמעט, אשר היתה ימים רבים לדראון לכל בני המשפחה.
את כל זה ספרה לי כעבור שנים אחותי, אשר גלתה לי עוד כמה דברים מן העבר שהיה מענין למדי גם לפני.
אותו בין השמשות, בצאת אבי אל האחוזה, ובירכתי הכירה הודלקה מנורת פח כהה, מפקפקת בכוח עצמה, נשתררה בבית שתיקה, אשר לא פסקה שוב במשך כל הערב.
חילונית, עם ברכת מזון של נשים בלבד בסופה, נאכלה ארוחת הערב על מפה מקופלת בשנים בקצה השולחן – והרבנית מטוחנוֹבקה, בהסירה מעל ראשה את שביס הציצין המיוחס שלה, אשר רק אחרי חפוש רב מצאה בין רהיטי העוני מקום כבוד בשבילו. כבתה כבוי נמרץ, בנשימת זעף אחת, את המנורה, ולפי חריקת המטה, אשר נזדעזעה תחתיה בשכבה, אפשר היה לשער כי לפני עיני רוחה מתנשא בבהירות גמורה מראה בית קרוביה, אשר בתוך האחוזה שמחוץ לעירה:
כסאות האולם מרופדי הפלוסין הסדורים נגידית על המרבד, נברשת הכסף המנצנצת ממעל בכל צבעי זגוגיותיה, סירי הנחושת המבריקים במטבח ממול התנור הבוער והדובשניות החמות, אשר הגבירה תגלגל, גלגל ושטוח במערוך, בנענעה מתוך כך בכל מחרוזות הפנינים שעל צוארה.
בקיצור, המעטים הם המראות היכולים לעבור לפני עיני רוחה של רבנית זקנה, השוכבת בחדר כלתה בלתי האהובה, העניה כמעט, וקוראת פסוקי ‘קריאת־שמע’ שלפני השנה?
כעבור שלש שעות, לאחר שהמנורה הודלקה מחדש והתנועה, אשר התעוררה לרגל הולדי, נפסקה, קמה בתוך הבית דממה, אשר כמוה לא ידעתי בשום עולם אחר לזרות.
הוי, לילה זה הראשון בבית אבות, בעצם עונת החורף הקשה, כשהתנור הוסק ביד זעומה כל כך, ושלהבת המנורה לא היתה בטוחה בכוח עצמה.
בין השעה הששית והשביעית, כשאי־מזה חדרו, רפים וחורים, קוי אור הבוקר, יכולתי לראות כמעט בפרטות את אחורי הכירה, אשר התרוממה עירום ועריה אל מול פני עריסתי, ואשר מעשנתה השפלה, ערומה אף היא, ללא טיח, הציצה באפס כל תקוה אל החלל, כשהיא קורסת – ואינה נופלת.
נפלא ומושך את הלב היה גם הברג אשר הזדקר, עקום ומחלד, בקוֹרה מנגדי, ואשר בערירותו הגדולה בכל מרחב התקרה, מבוטל, ללא שום צורך (אף־על־פי שהן תקע אותו מי שהוא פעם במקום הזה), היה לי במשך שנים רבות כסמל כל אומלל ומיותר בחיים.
אולם נפלא מכל היה קול חריקת נעלי הלבד, אשר הגיע אלי מאחורי מחיצת הקרשים, שהלך הלוך וזעוף בה במדה שגדל והאיר היום.
בקצרה, מה יש כאן ללכת סחור־סחור? זקנתי מצד אבי, הרבנית מטוחנובקה, זו אשר התארחה עתה בביתנו, לא היתה מרוצה מבואי לאויר העולם.
בנות – אמרה – ילדה לה כבר כלתה, הרבנית מכמילובקה, וגם הכלה השניה, מבוריסובקה, כבר קצה, אמרה, בחייה מפני הבנות הללו. הן לא לשם זה עזבה את עסק השמרים שלה ואת ביתה ובאה לשבת בבית בנה – ובכלל:
– מה יגידו עכשיו ‘בחצר’?
בושה לספר, אבל יכתבו נא דברים כפשוטם כמו שקרו: באחת משעות הבוקר, כשאך הואר עד כדי שאפשר יהיה לכתוב, הכניסה את בנו של השכן, כורך הספרים, והקריאה לו את הדברים אשר יכתוב בשמה לבעלה, הרב מטוחנובקה.
במקום השביס המיוחס, זה אשר לו הציצין היתה נתונה עכשיו על ראשה מטפחת צמר, אשר נקשרה מתחת לסנטרה בקשר תקיף, איום כמעט.
כל שנאת הדורות של חותנת בלה לכלתה הצעירה התרכזה במשקפיה, כאשר גחנה אל השולחן להוכח אם נכתב הכל כיאות על רוע מזלה בנוגע לשדוכי הבנים. וכאשר קם לבסוף הנער, אובד עצות, במגפי גבר שלא לפי מדתו על רגליו, ובקש להשתמט – רדפה אחריו עם גליון הניר בידה, כשהמשקפים צונחים לה באפס אחיזה מעל פניה.
בשעה העשירית, בערך, כשהקור בבית גבר והתנור עוד טרם הוסק, אפשר היה לשמוע שיחה כזאת בין שתי הרבניות, אשר משני עברי המחיצה:
– חמותי – התאנחה הרבנית הצעירה – צריך היה להשקות את התינוקת מי־סוכר.
– מי־סוכר? – שאלה הרבנית השניה רתת.
– אמנם כן, מי־סוכר – וגם לכסותה בבגד, פן תצטנן.
– השמעתם, ‘מציאה’ גדולה, היא תצטנן – חרקה הזקנה בנעלי הלבד, באספה את מיני המאפה שהוכנו ל’שמחה', כדי להשיב אותם למוכריהם.
בהחלט, היא דמתה לנמרה, בהתרוצצה כן בתוך החדר בסינרה הרחב, סינר הפסים שלה.
בהיותה שרויה כל ימיה במחיצת בני־אורין ומקשיבה מתוך כך לשיחותיהם, ידעה גם כמה מאמרים ממאמרי חכמינו, ביחס לבת וערכה בחיים.
כך, למשל, ידעה שאם הבן נמשל ליין, הרי אין הבת אלא חומץ; אם הבן דומה לחטים, הרי הבת – כמוה כשעורים.
אמנם: צורך ליין וצורך לחומץ, אבל צורך ליין יותר מן החומץ, כן גם: צורך לחטים וצורך לשעורים, אבל – צורך לחטים יותר מהשעורים.
בקיאותה של הרבנית הזקנה הזאת היתה נוראה. כאבנים גדולות התגלגלו המימרות מפיה, כל אחת כבדה ואיומה מחברתה – והרבנית מז’וּז’יקוֹבקה שכבה מעבר למחיצה בשביס היולדות שלה הטהור, חורת, נדהמה מבלי אשר תדע לענות דבר.
במוחה העיף, אחרי נדודי הלילה, תעו אמנם קטעי דברים והוכחות, אשר בזמן אחר היתה יודעת אולי להאחז בהם ולהלחם ולעמוד על נפשה. הן די לה להזכיר את יום הולד בתה הבכירה, כשבעלה הרב, בהקריאו לה את המכתב שכתב לאביו, הסביר לה בפירוש, כי מה שנאמר ‘וה’ ברך את אברהם בכל‘, אין זאת אלא שנתן לו בת ו’בכל’ שמה.
אכן, לא היה שום ספק, שאילו היה הוא, בעלה, עכשיו פה, היה מוצא בטוב לבו דבר מה מעין זה גם בנוגע לבת הזאת, השניה – התאנחה הרבנית הצעירה, בהרימה את ראשה אל החלון ובראותה כי היום נוטה כבר לערוב, והוא, הרב, עוד טרם שב מדרכו. ויום החורף הקצר הלך אמנם בינתים, וקרב לקצו. הצללים, אשר הגיחו ועלו מעברים, לפפו לאט־לאט את דפנות העריסה, את מחיצת הקרשים ואת מטת האם, אשר על יד המחיצה הזאת.
כשהדברים הגיעו לבסוף לידי כך שגם הכּירה שמנגד הקדירה, בהתלכדה עם מעשנתה לגוש מתנכר ומבעית, נסיתי במר נפשי להתנודד ולהשתחרר על ידי כך מאסורי, אבל הקשרים, אויה, מהודקים היו ביד עריצים, יד הזקנה, ואז, בהפנותי את ראשי הנה והנה ובראותי כי אך חושך ודממה יסובבוני, עשיתי את הדבר אשר יעשה כל אדם בהיותו גלמוד ועזוב וישועה רחוקה ממנו:
נשאתי את קולי ובכיתי.
ופתאום, ראה זה פלא (אחר כך נודע לי, כי כל הישועות דרכן לבוא פתאום ובאורח פלא): מתוך החשכה אשר היתה מסביב, הרחק־הרחק מאחורי הבית, נשמע כעין צלצול של פעמון, ובטרם הספיק עוד מי לגשת אל החלון, צהלה הדלת בהפתחה, ואל הבית נכנס אותו האיש, אשר מבלי להכיר אותו מקודם, ידעתי, כי בא זה, אשר ייקר לי במשך הימים מכל חמדות החיים.
כבר מנפנוף פרותו, בהסירו אותה, נשב עלי ריח מיוחד, ריח עדנים, כזה אשר יהיה רק לאבא בלבד, אולם כאשר נגש אל מחיצת הקרשים, סלק את שני חצאי הוילון וקרא בקולו הצלול את ברכת ה’מזל־טוב' – קצרה נשימתי מהתרגשות ותוך־כדי־רגע נשתתקתי.
כלום צריך להוסיף ולספר את זה שהיה אחר כך? אחר כך הודלקו המנורות משני עברי המחיצה, מזה ומזה, ורוָחה טובה היתה בבית וחמימות.
בצלצול אשר לא שמעתי כמוהו לנועם, קשקשו הכפות על גבי המפה בשעת עריכת השולחן, בו בזמן אשר בתוך האויר התפשט ריחו של תבשיל הערב, זה הטמון בתנור מבעוד יום, ואשר כמוהו ידעו לבשל רק בז’וּז’יקוֹבקה הליטאית בלבד.
אבי, אשר התהלך אילך ואילך בחדר, בשאלו מתוך כך למהלך הענינים במשך היום, הצטער מאד באמור לו אמא כי לאביו הזקן כתבו כבר בבוקר בלעדיו. הוא עמד על יד מטת האם בפנים מאירות ובידים תחובות מתחת לאבנטו (כמו שעמד, בלי ספק לפני ארבע שנים, ביום הולד אחותי הבכירה) והרצה לפניה את תוכן המכתב שיש לו לכתוב לאביו, בספרו לה, אגב הרצאה, על המקרה שקרה לו לר' שמעון בר־אמי, אשר ביום הולד לו בת, פגע בו הבבלי ר' חייא הגדול, ואמר, כי הנה התחיל הקדוש־ברוך הוא לברך אותו. – כך, כך – הטעים בקולו הצלול את דבריו, בהביטו אל האודם המתפשט בלחיי האם, בעוד אשר עיניה מתכסות בערפל דק.
מה שנוגע לזקנתי, הנה קרה אותה כדבר אשר יקרה את רגב הקרח, בנפול עליו לפתע פתאם קרני השמש.
למראה פניו המאירים של בנה, נתפשטו קמטי הזעף על מצחה, והקשר אשר מתחת לסנטרה זע ונתרכך במדה ניכרת. וכאשר פנה אליה אבי, לבסוף, ואמר, כי הבן הנולד נקרא שם, באחוזה, בשם ‘מן המשפחה’, בשם הדוד מטוחנובקה, עליו השלום, ר' שמואליק – הותרה המטפחת על ראשה בבת אחת, ושני שוליה שוב לא נקשרו במשך כל אותו ערב.
בנעימה אחרת לגמרי ניתזו מתחת ידיה המים בשעת שפשוף קדרות החרס, אשר הוצגו הפעם על המדף בשורה וסדר, עם פיות הפוכים למטה, כאלו היו של נחושת קלל.
מהלך מחשבותיה היה בקירוב כך:
אם שם נקרא הנולד בשם הדוד, ר' שמואליק, הרי מן הראוי שכאן תקרא הנולדת בשם הדודה הוֹדיל, אם מה' יצא הדבר – יבואו עוד הם להתחנן לפנינו, ואז נסרב אנחנו – צנחה בחמת נקם למשכבה, אחרי אשר החליפה את מטפחת הצמר בשביס לילה, ולחישת ה’קריאת־שמע', אשר נפסקה לרגע אחד שלם, שבה לפכות עכשיו חרישית ושלוה כמי המעין אחרי הסער.
זמן רב התהלך עוד אבי אילך ואילך מעבר למחיצה, בזמרו בינו לבין עצמו נגון ארעי, לא חשוב, כזה אשר יבוא להרגיע או לישן את מישהו, ושהוא רגיל ושגור בפי כל אב. הנגון שלו, בלתי הרגיל, זה אשר במשך הזמן, בלילות על משכבי, מסך כמסוך היין את התוגה בקרבי, בא אחר כך, כעבור שעות, בשבתו לאור המנורה על יד השולחן על ספריו, הוגה כבר לא בגורל של בנים או בנות עלי אדמות, אלא בזה של האדם בכלל.
קובל, ונוקב ומסתלסל ברוך – כמו ביד פלאים הרים לפני רגע את המסך מעל עתידי, והצצתי:
אפור כולו וקודר, ללא מעבר ומוצא, כאותן חומות האבן שביניהן התרוצצתי כעבור שנים, נרדפת מיד עריצים, בין שיני כלבים – ונזדעזעתי.
לקול צעקתי בא אבי מעבר למחיצה ונענע אותי, בשובו תוך כדי רגע אל הנגון של קודם לכן, הרגיל, זה שהוא שגור בפי כל אב.
‘אין דבר’, ‘אין דבר’ – שדל אותי, שדל אותי ושר, עד אשר נרגעתי, אמנם, ועיפה – נרדמתי. כך הנה נגמר יום חיי הראשון.
רֶשַע
מאתדבורה בארון
‘הרשע’ שבספר התהלים הצטיר לפני תמיד בדמותו של פּיני גולדשטין, סוחר יערות ובעל בית־הרחים בעירתנו. הוא הוא העריץ, דובר המרמה, הצופה לצדיק ונקי, והוא האיש עושה המזמות, אשר דרכיו יחילו בכל עת.
העיקר, ה’חיל' הזה, ההצלחה שהצליח תמיד בכל.
אותה הטחנה עצמה אשר עמדה מפני חוסר מים כל הקיץ, אך חכר אותה הוא, באה לידי תנועה.
בעצם עונת הקציר נתרגש ובא גשם סוחף, עז, שלא פסק שוב במשך כמה ימים. השיפון שבשפולי ההר נוּכה, והמקשאות בגיא נסתחפו כליל עד כי לא נראו שם אלא ראשי הדחלילים מן המים, אולם הגלגל תחת זה בטחנה הסתובב.
בזמן השרפות בקיץ לא הוציא האיש מעולם אף כלי אחד מביתו, בהיותו בטוח כי בו לא תגע הרעה.
אפילו בשעת הדלקה ‘הגדולה’, כשהאש אחזה כבר בבית הפקידות שמנגד, צוה רק לסגור את החלונות בחדר־האוכל – מפני העשן, מבעד לשמשות הצלולות נראה אז שם בפנים אשד האש בתוך הראי, ולפניו, ליד השולחן – דמותה הקטנה של ריזה, המבשלת, שסדרה את מערכת כלי התה מסביב למיחם הניקל; הוא עצמו ירד פשוט־מעיל אל הרחבה והצית לו סיגרה באחד האודים, הרוח נשבה מן הצד השני, הצד שלו.
– איזה מזל, איזה מזל – תמה עליו עזריאל הפחח, השכן בר־המצר שלו, ניכר היה, כי גם אותו, כאת כל הטובים והישרים מאז, מטרידה השאלה: מדוע דרך רשעים צלחה?
לו, לפחח העני, הצר והציק בסתר ובגלוי. את הגנה, נחלת אבותיו, הוציא מידיו והקים אורוה במקומה, אחר בא אליו בהצעה שימכור לו את ביתו, שאינו אלא ‘מקלקל את מראה הרחוב’, וכשזה מאן, העמיד גדר של קרשים בקצה מגרשו וסגר עליו את המבוא לככר השוק. השלט עם שתי הפומפיות המצוירות נשאר עכשיו מבוטל מן הצד השני, ובבית פנימה החשיך ונתקצר פתאום היום.
מחמת ראיתו הלקויה הדליק האיש את העששית על שולחן העבודה עוד זמן רב לפני המנחה, ואסתר, הבת החולנית, ששוב לא יכלה ליהנות מצל האילנות שליד בית השכן, כי גודרו בעדה, הלכה ושכבה על הדרגש, מאחורי הכירה, ובאין אור פניה בבית, היה פה חושך משנה.
האיש המסכן נסה עוד אמנן להאבק. במקום התרזות ליד בית השכן נטע שתיל של צפצפה לפני חלון הנערה, ובעצמו נסע לעיר המחוז להתקין לו זוג משקפים נגד קוצר הראיה, אולם כשברוך־ליבּ יריבו שכר בית־מלאכה חדש עם פתח פתוח לצד השוק, מוכרח היה להכנע.
במעט הכסף שקבל במחיר הבית קנה מכשירים חדשים, והלך ושכר את החלק הקדמי של בית חיים־איצי המלמד, הפונה גם הוא לככר השוק. את המטלטלים מן הבית העבירו הנה הנערים שמואל וזליג בעגלת יד, ואמם, שרה־ריבה, הלכה אחריהם הלוך ובכה.
ארון הכלים, כל כמה שנתחבטו בו, לא יכול להכנס אל החדר הנמוך, ובאין ברירה, קצצו חלק מרגליו. חיים־איצי, בעל־הבית, הוא שעשה את ‘הנתוח’ הזה, עזריאל עצמו ישב מרחוק על הסף, ולכל חריקה מחריקות המשור נעוו פניו בהעוית כאב.
את המשקפים, מאחר שאת התועלת המבוקשת לא הביאו, החזיר לנרתיקם, והוא היה הולך ומגשש בתוך הפרוזדור הזר. בנגוד לביתו שלו היה כאן המבוא לחדר הדירה מצד שמאל, וקשה היה לו להתרגל לכך. במשך ארבעים וחמש שנה הלך ימינה, והוא היה מוסיף והולך עתה באותו הכוון – ונתקל בקיר אטום.
ושם, בבית שלו, הונף בינתים הגרזן. המשענות אשר תקנו לפנים אבותיו הוצאו בזלזול על ידי פרחחי ההר, והבנין נתערער ונפל על קירותיו מתוך העלאת אבק רב, אבק של דורות.
ביחד עם חמרי המפולת סולקה מעל המגרש גם גדר הקרשים, אשר עכשיו שוב לא היה צורך בה, ומאחריה נחשף צריפו של הלבלר קיריל, זה הגוי הנוכל, שקראו לו על שום רשעותו בשם המן, ואשר הוא הוא שלו באמת נתכונו כשהכו בפורים את זה שבמגלה, לו ולשפעת ‘שקציו’ הקרויים בשמותיהם: קוֹסטיוק, פבליוק, סטשיוק ואנטוש.
מאין עוד כל מחיצה שם, שלחה האשה את חזיריה ישר לככר השוק, ואלה חתרו דוקא מתחת לשולחנותיהם של התגרנים העומדים באמצע הככר, ללא מחסה ומשען קיר, וכאשר נגע מי באחד מהם פה, צוחה היא, קיריליכה העבה, שם, מאחורי המגרש הריק.
מזמן לזמן בשלה שם על מדורה את מאכלי הטרפה שלה, כי צר היה לה המקום בצריף, ואז התהלכה בחצר הלוך וחזור עם נתחי בשר הפגול בידיה, לשאט נפשו של שכנם, הרצען חיים־בר, אשר אליו, ישר לבית־מלאכתו, נישא, עם כל נשיבת רוח, העשן. ביום אֵיד שלהם, יום גשם, ראה שם פעם, בפנים, את השכן, סוחר היערות, כשהוא קם מלפני שולחן האוכלים ונושא את המטפחת לנגב את פיו, והאיש התם – נשמט לו המרצע מידו מרוב חרדה.
– הביטו וראו – תמה – והרעם אינו הומם אותו? ואין הרעם הוממו?
על המגרש הריק, לאחר שנוקה, טפח עכשייו קוֹסטיוק, בן הלבלר, את גוריה השחרחורים של הכלבה ליסקה.
הגדול שבהם, כשנגמל, ניתן במתנה לשכן, סוחר היערות, וזה נהפך פה עד מהרה לכלב עז, שעלה בזדון לבו על כל אחיו לבטן. היאך לבטן. היאך שקוד היה להרחיק כל עני וחשוד על פשיטת יד מן הרחבה. בקפדנותו הרבה לא נשא פנים אפילו לבני הלבלר עצמם, ואת חבריהם, מפרחחי ההר, גרש, הפלג וגרש עד קצה גבול שכונתם, ולא זז משם עד שלא נבח שתים־שלש נביחות אחריהם, לשם אזהרה.
כשנתבגר לגמרי, הושם ענק לצוארו, והוא התחיל לצאת לפני עגלת אדוניו, כי בעגלה פרטית יצא האיש, כרכרה שבאה לו מידי יורשיו של הגרף ולדקוביץ, ואשר, כאציל המנוח בשעתו, ישב בה ישיבה מאוששת עם המושכות המרופות ברפיון אצילי בידו.
בקול שקשוקה של העגלה הרגיש על פי רוב הפחח מרחוק, והוא שחה והמתין בצפיה מענה עד שתעבור, כאדם השוחה ומתכופף מפני הגל, אך הנה נשתתק רגע השאון, והוא שוב לא שלט בעצמו והציץ מן החלון: מנהל הפוסטה, הצורר פּופּקוב, הוא שבא ועמד בפתח גנתו, ושניהם, הוא וסוחר היערות, החליפו ביניהם איזו מלים מתוך צחוק הנאה.
– שמחת חנף עדי רגע – נחם חיים־איצי המלמד את שכנו בלשונו של אחד מרעי איוב; אולם מתנועת ידו של זה נשמעו דבריו של איוב עצמו אשר השיב לאמר:
– למה זה הבל תהבלו.
לא הוטב לו, לאיש ביש המזל הזה, במקום החדש. מעט הסחורה שהכין הלכה והחלידה באפס קונים, ושם, מנגד, ישב יריבו עם שני בניו המגודלים על ‘פדיון’ רב, לעומת הלמות קורנסיהם המשולשת, עמוקת־ההד, ענה פטישו שלו בקול ענות חלושה.
בתחלת החורף נפלה אשתו בשעת שטיפת לבנים פעם, ליד הנהר, נקעה רגלה, וסמוך לאותו זמן מתה עזם היחידה, בת טפוחיה של אסתר, ‘נשרפה’, כמאמרה של שרה־ריבה, בלילה אחד, והנערה החולנית, כשהקיצה בדמדומי הבוקר וראתה את אשר היה לה לזו, נטרף עליה לבה מרוב צער. היא גפפה אותה בידיה התשושות והניחה עליה את ראשה, פנים אל פנים.
– מי יתן מותי אני תחתיך – אמרה – הלואי ומתי אני תחתיך.
אחר התעטפה במטפחת והלכה והציצה לתוך חללו האפל של הדיר הריק. בלילות אחר כך הקיצה פעם בפעם מתוך חלומות זועה וצעקה כי העז מתדפקת על הדלת. הקדחת תקפה אותה והיא נתדלדלה והלכה מיום ליום. לא הועילו לא סממניו של הדוקטור הפולני פבלובסקי ולא חלב הפרה ששלחה בחשאי חוה־בתיה, אשתו של סוחר היערות.
יום אחד, באביב, בקשה שיוציאוה החוצה כדי שתוכל לראות ‘את כל השמים’, והאב המדוכא לקח אותה על זרועותיו ויצא ועמד ליד פתח המבוא, מופנה בגבו לאותו הצד אשר שם היה ביתם לפנים. אז האהילה בידה על עיניה והביטה לצד השני, אל ההר עם קטעי הגנים במדרונו.
הרחק משם, ליד צריפו של הנפח וסיל הזדהרה עדת יונים בזיו השמש. למטה, בחצר, אצל הבאר, נצנצו מים מוערים לתוך שוקת, והלאה מזה, ליד המשוכה ירד קירילקה, בן הנפח, בשביל עם גדי רך בזרועותיו, כשמאחריו מדדה לאטה העז, והחבל קשור בקרניה נגרר ברפיון לצדה, על העשב.
– די – אמרה ונתכוצה וצנחה על חזה האב, והוא נשא אותה והחזירה למטתה, התנודד רגע על מקומו, כסביבון עם גמר סבובו, אחר הושיב את שרה־ריבה האם, על ידה להשיב עליה רוח במטפחת, ובעצמו הלך לבית־התפלה ופתח את ספר התהלים, זה מקור השירה הזכה, אשר את טעמו האמתי מרגיש רק האיש המסוגף, ידוע המכאוב, כשם שאת מתקו של המעין במדבר טועם רק ההלך שבע התלאות – והוא שתה ממנו, שתה בצמא.
ושכנו לשעבר, סוחר היערות, בביתו שורה היתה בעת ההיא השמחה. בידו עלה לקנות מידי האציל קרסניצקי את יער הארנים הקמינקאי, שאליו נשא את עיניו זה כבר. הוא חכה עד שהאיש קל הדעת הסתבך בעסקיו, וברגע הראוי בא עם צרור הכסף, והיער קם לו למקנה. ובאותם הימים עצמם ילדה לו אשתו, אחרי כמה הפלות, את הילד הראשון, החי, והוא חגג את המאורע ביד רחבה. הרשה, בשעת רצון, לסדר את הברית כהלכתו וגם התעסק בעצמו בהכנות. והאנשים בראותם היאך הוא בא במגע ומשא עם ‘כלי הקודש’ ונטפל לילדי ‘החדר’ קוראי ה’קריאת־שמע' אצל היולדת, התחילו כבר להביט עליו כעל החולה האנוש, אשר בא שנוי לטובה במצבו ויש עוד תקוה.
אולם אך נגמר הטכס, סדר לו חגיגה על יין וקלפים, לפי טעמו הוא. מן הכרך הביא את שתי אחיותיו התאומות, אַני ואֶני, אשר השרו מיד בבית את רוחן שלהן, רוח של הפקרות עם ניחוחי בשמים דקים.
לכבודן לבש הלבלר קיריל כתונת עם מנשטות מגוהצות והיה מתהלך כרע וכאח עם השכן, ו’כשהזאב וכלב־הרועים נעשו צהובים זה לזה', סבר חיים־איצי המלמד, ‘הרי אוי אוי לרכי הצאן’.
במשך זמן קצר נודע לבולשת על שלשה מבני המקום שתעודות־שחרור מעבודת הצבא אינן אצלם כשורה, והם נקראו לבוא לעיר המחוז. אחר הופיע פעם פתאום, בהשכמת הבוקר, פקיד הבקורת בעירה וצוה להבהיל את החנונים אל השוק, איש איש עם צרור מפתחותיו; ולבסוף נתפסה יום אחד גיטל האלמנה על ‘בית־מרזחה’, יין־הצמוקים שהיתה מתקינה ל’קדוש' ו’הבדלה', ולוקחה מן הבית בעצם יום הששי, בשעה שרחצה את התינוקות בערכת הכובסים.
דלת ‘המרתף’ שנפרצה, הזדקרה שם כאבר מדולדל על הקיר, ועל ידה התנודדו הילדים, רטובים עוד מן הרחצה, ובכו אחרי אמם, אשר הלכה בלי כוח לפני שליחי הרשות.
– ושבתי אני ואראה את כל העשוקים והנה אין להם מנחם מיד עושקיהם – קרא אבי החולני, בצעדו, חוֵר מהתרגשות, אילך ואילך על פני חדר הקהל.
אף הוא עצמו – לא נקה אותו האיש. מפני איזה פסק־דין שהוציא לא לטובתו, התחיל עוין אותו ופוזל בעיניו הלגלגניות לצד ביתנו בכל פעם שעבר דרך הסמטה, וכשאמא אמרה: ‘שונאים’, עלה מיד לפני פרצופו שלו, זה הפרצוף הנקשה, הנחושתי, אשר אילו תקעו בו סכין – נדמה לי – לא היה מבצבץ דם.
איזו אימה הטילה בלילות נביחת כלבו השוקד ער על משמרתו. נבכי תהום הורגשו בלועו הפעור. על המדרגות, במבוא הבית, רבץ בצהרי היום ציתני ומסור לרגלי אדוניו ושמר כל ניד עפעף שלו, וכשנקפץ לפעמים ממקומו ורץ להבריח אחד מן העוברים ושבים מעל הרחבה, היה זה כאילו מזמתו השחורה של האיש נבדלה רגע מגופו והלכה לעשות את שליחותו.
על ‘מעברת העדרים’ שמחוץ לעירה נזדמנו לי פעם השנים בהיותי לבדי בכר האחו, ואז, באין כל מוצא אחר לפני, קפצתי ברגלי היחפות לתוך התעלה ושם, באדמת הבצה הטובענית, חכיתי עד אשר הלכו ונעלמו.
ופעם אחרת היה זה בערב שבת עם חשכה, כשנתעיתי בהסח־הדעת ל’מגרש הכנסיה' וסופת פתאום הדביקתני.
מרחוק עוד דמדם אור השקיעה על ההר, אולם פה למטה כבר האפיל החלל. המגדל המזוגג בבית־הכנסיה הועם וצלביו עטו אור חרדות, ופתאום הוצתה הככר, הצפצפות ליד בית הדיקונוס זעו והתכופפו לצד אחד, בחשפן קיר טחוב, זר, ו’הוא', סוחר היערות, נראה שם במסגרת הפתח, כשהוא מנגב את פיו במטפחת; ברגע זה הרעים הרעם, קצר וחד, ואני נדחפתי ממקומי וטולטלתי בנחשול של גשם הלאה, לפנים.
בתוך התוהו ובוהו הבהבו לפני איזו כלבים מבוהלים, עדר של כבשים שנתאחר ונער רועים עם שק שותת מים על ראשו, ולבסוף נתגלה הפנס אשר עם מבוא הרחוב, ומביתו של אברהמיל הירקן, מקומו של ‘המנין’, בקע לקראתי קולו העליז של הרצען חיים־בר: קול ה' בכח, קול ה' שובר ארזים.
פניתי לבוא שמה מבלי להביט לאחור, בטוחה בטחון גמור בלבי, כי הרעם המם ‘אותו’ שם, הממו, סוף כל סוף.
למעלה הזכרתי את אשתו של סוחר היערות אשר, במות העז בבית הפחח, שלחה שמה בחשאי חלב בשביל הנערה החולנית, כי היא, האשה הטובה, השתדלה לרפא עד כמה שאפשר את אשר מחץ בעלה. בסתר עשתה את מעשיה, כאותו הפועל השוקד על האש בבטן האניה, במחשכים, באין רואה, ואשר, אם האניה הולכת לבטח, הרי רק בכחו ובגללו הוא.
היא היא שעמדה לו להירשל בלוך, סוחר העצים, אשר בעלה סבבו בכחש והביאו לידי פשיטת רגל. דרך קרפיפי הגויים באה אליו עם צרור תכשיטים של אמה המנוחה בידה, האיש התנער מן העקולים, וקם והתעודד.
בעזרתה נחלץ בזמנו מידי הרשות אברהם הושיע’ס, שותפו של סוחר היערות לשעבר, שבאיזה דרך פלא נמצאו מטבעות מזויפות בארונו, והיא שקדה על רפויו של מנדיל איש קמינקה, שירו בו פעם, בעמדו ביערות בעלה על משמרתו, ואשר שולח אחר כך, באין עוד תועלת בו, לביתו. מעיר המחוז הביאה אליו את הרופא המנתח, והלז הוציא מן הירך הפגועה את הכדור, אחר כלכלה אותו עוד במשך כל החורף בחלב ומרק־עוף עד אשר קם ועמד בטוחות על רגליו.
ואילו היא עצמה התהלכה בחדרי ביתה בצעדים רופפים, ופניה, עם ארשת הפחד התמידי – פני אדם העשוי כמטרה לחץ. ולא שרגז עליה או נזף בה בעלה, אלא שחצי הלעג ששלח בה, בנחת, מתוך קור־רוח, כדרכו, היו קשים מן הנזיפות. בידו המטופחה היה תופס אותה בסנטרה ושואלה: ממי זה נחלה את חנה הרב, המאמה חרומת האף? ומפני שהיא מאמינה ברגע זה שאיננה יפה – נתכערה באמת.
מעיר הפלך הביא לה להלבשה שמלות מוכנות ונעלים, נעלי לכּה גבוהות עקב וצרות חרטום, שהיא היתה נתונה בהן כמו בסד.
השמלות, כל כמה שהיתה מדתן מופלגת, לא נתקבלו על גופה, כי היא הלכה והתרחבה למרות כל סגופיה. באין אומר בלעה את כל העלבונות והלעג, כספוג זה את הנוזלים – ועבתה.
את דמעותיה, דמעות אלם, ללא קול, ראתה לפעמים רק ריזה, המבשלת, בצדי המזוה, או במטבח, בלילי השבתות, כאשר באה להסב פה אתה לשולחנה, לאחר שבעלה הלך למסבות הקלפים. כל זמן שקראה מתוך הסדור את ‘הקידוש’, התחזקה עוד איך שהוא והתאפקה, אולם אך גמעה מן המרק החם, פרצו לה הדמעות, כאילו נתרכך שם כאבה בפנים – ונמס.
בחזרו פעם, לאחר נסיעה ארוכה ממרחקים הודיע האיש שהביא ‘משהו חדש בשביל הדוק הגוף’. קוֹרסט היה זה, מכשיר רב־לולאות ומשונץ פתילים, אשר האשה הביטה עליו במבט של אדם אובד. היא לבשה אותו לפני הראי ורכסה לפי הוראות בעלה את הקרסים, ואחר נקראה ריזה לבוא כדי למשוך את השרוכים, שעל ידי כך באה עצם ההתהדקות.
המעונים על קדוש השם אין בפניהם מין סבר של יסורים כזה, כי על כן הלא יודעים הם על מה הם מתענים.
המבשלת, ריזה, לאחר שהפכה רגע אילך ואילך את השרוכים, השמיטה אותם מידה וזרקה על בבואת אדונה בתוך המראה מבט בוז.
– אותך אילו הדקו ב’מכונה' כזאת – חשבה – לו אותך הדקו כך.
והיא לא משכה.
– אין לי כח – אמרה.
היא יצאה הפעם מגדרה, האשה הקטנה הזאת. ככל אשר נכמרו רחמיה, כן התלקחה ובערה בה יותר חמתה. את הסיר עם מרק הגריסין שגלש בתנור העתיקה ממקומו בתנועה נמרצת כל כך, שהוא קרס ורבץ מתוך תסיסת אימים על צדו, ואחר התהלכה עם היתוך בידה הנה והנה על פני המסדרון ושאלה:
– למה זה לקח אותה, את האשה הכשרה הזאת? למה מתחלה, מתחלה לקח אותה, אם היא אינה יפה לו דיו? – שאלה, כשהיא מתעכבת פעם בפעם לפני דלת חדרו ומגביהה את קולה כדי שישמע, כי היא דוקא לא התיראה, ובעוד אשר חוה־בתיה, בשלחה אותה בשליחויות הצדקה שלה, הביטה אחריה בחרדה, כאדם השולח את ספינתו לבין סלעי מגור, הלכה היא את דרכה קוממיות, בלי חת.
– איני מפחדת – אמרה – לא איכפת לי, יקח לו מבשלת אחרת.
משום שלבקיאות במעשה מרקחת וטגון – ידעה – אין דומה לה בכל הסביבה. את תופיני השקדים שלה לקח סוחר היערות לעיר הפלך בשביל אמו הזקנה, זו המטרונה המפונקת, האמונה עלי עונותיו של האופה התורכי, ואם האחיות התאומות באו הנה לעתים תכופות כל כך, הרי, יותר מאשר לשם אחיהן, היה זה בשביל לביבות הכוסמת של ריזה, שהיא אפתה בכל יום שני, בשבת בקביעות.
לסעודות שחרית אלה בא על פי רוב גם מנהל הפוסטה פּופּקוב, שהיה להוט אף הוא אחרי המאכל הסופגני הזה, וריזה, אם כי בסתר לבה רננה על כי ‘שונא ישראל ממלא את כרסו בטוב יהודי’, הרי עם זה גם ניחא היה לה שהוא אוכל על כרחו מאכל כשר, והיא הלכה הלוך וחזור מן המטבח אל האולם עם הטס הגדול בידיה – מלאה באה וריקם שבה.
כשנים־שלשה תריסרים לביבות השאירה במבואי התנור בשביל האחיות, שבאו לאכלן פה, לאחר שנפטרו מן האורח, ‘בלי נמוסים’, ישר מקערת החרס.
ריזה בקשה ומצאה במזוה איזה פך של קוּם נשכח, או מעט שמנת בספל, שהיא עצמה בחנה את ריחה מתוך פקפוק ואשר הן האחיות, אכלו אותה לתאבון ובהרחבת דעת, כשהן מצוחצחות שתיהן ומפיצות ריח בושם.
בתאבונן שלא ידע שובע התנפלו פעם על תבשיל של פולים שהותקן במיוחד בשביל משפחתו של פנחס המשותק, וכבר עמדו לתקוע בו את כפותיהן, והנה הרגישה ריזה בדבר והסתערה עליהן בחמת כח.
– זהו בשביל העניים שלי – צעקה – בשביל עניי, ומתחת לידן הוציאה את הסיר ונשאה אותו חזרה אל הכירה; כי היא, כאמור, לא חששה ולא כלום. את זלטה הזקנה נכת הרגלים האכילה לפעמים מתחת לתרזות, ליד עצם מבוא הבית ויצקה לה עוד אחר כך לכדה את מנת החלב בשביל נכדתה המשותפת, כשהוא חם עדיין ומעלה הבל.
יום אחד הכניסה על דעת עצמה אל החצר את שני בני הפחח, שמואל וזליג, והתיצבה בעצמה ליד השער, כמוכנה לעמוד בפרץ.
הנערים התהלכו פה כה וכה ברגליהם היחפות, תוהים ונפעמים שניהם, כמי שרואה ממומש בהקיץ חלום.
הנה הכלונס שאליו הדביקו פעם את שובך היונים שלהם. עדיין ניכרים בו החריצים. והנה גם הצפצפה ששתל אביהם, גבוהה ועבותה עכשיו עם קני צפרים בין ענפיה.
– היא כבר מרשרשת – אמרו. והם צנחו וישבו בקטעי הצל שמתחתיה, כשעיניהם מרופפות וצופות בצמרתה ממעל.
חוה־בתיה, שמרחוק הרגישה בהם, הלכה והביאה את הילד, אוריק, ויחד אתו הציצה הנה מן החלון, ראש אל ראש, וזוהר אחד, עילאי, היה על פני שניהם.
הנה כי כן היו בחיים אלה גם רגעי אור, מעין ארובה, או אשנב בתא הכלא, שבלעדיו היו נחנקים שם בפנים לגמרי.
בין דיר העצים והאורווה הקצתה לה פעם האשה חלקת אדמה, סמנה ביתדות את גבולותיה והתחילה להעביר הנה זבל מן הרפת, מעדר אחרי מעדר. אחרי כן עדרוה שתיהן, היא וריזה לסרוגין, וטמנו בה מעט זרעונים, מבלי לצפות כמעט לתוצאות.
וראה: האדמה נענתה להן. אחרי הגשם הראשון נתכסתה בדשאה ענוגה, ואחר התחילו הירקות להסתמן בה, מין אחרי מין: הצנון והסלק והגזר. ריזה, ילידת הכפר, היא שהבחינה ביניהם. מקורבה נח־הירש, בעל המקשאות, הביאה שתילי כרוב אחדים, וגם אלה נקלטו ועלו יפה.
חוה־בתיה, אשר העולם מבחוץ נגדר בעדה, היתה עומדת פה ומסתכלת היאך הם הולכים וגדלים, תוהה־נרגשת, ככל מי שיראה עין בעין את פלאי ההויה.
בידיה למודות־הזהירות תלשה והרחיקה מביניהם כל עשב רע, ונפנפה להשיב מעליהם את הזבובים, כמו בעמדה על עריסת בנה.
על איזו קורות עץ, שהיו מגובבות פה בקרוּב מקום ישבה על פי רוב כרפות היום עם ריזה הקטנה, והנער אוריק שחק לרגליהן בחול; כי גם הוא, כאמו, לא אהב את חדרי הבית המפוארים, בּכּר על הביסקויטים, שהביא לו אביו ממרחקים, לחם שפון ומקום הכדורים העשויים גומי, שחק באבנים פשוטות.
ערב אחד ערכו פה על צבור העצים סעודת משפחה קטנה לשם חנוכת הגנה.
ריזה הביאה קוּם מעורב בנוצת בצל והוסיפה עליו מעט מבכורי הצנוניות, ושלשתם אכלו אותו על לחם שחור בכפות המטבח הפשוטות, כפות העץ. הכלב, ז’וּק, שקבל את חלקו אף הוא, רבץ מן הצד נזעם ומתאפק, כדרכו. אך הנה קרב אליו אוריק, הילד, והעביר בתנועת אמון את כף היד השקופה על גבו, ובפני מגע מופלא זה לא יכול שוב לעמוד, התמודד מתוך עצימת עינים והשמיע המיה של כליון נפש עמוק, והאם ממקום שבתה הביטה עליהם שוחקת וחרדה כאחת. ברגע זה הביאה ריזה מן המטבח עוגת כוסמת מצומקת על טס ועמדה להזות עליה שמנת מפך בתנועת יד של אדם המכהן בקודש.
עולם זה לא היה שוב, כנראה, רק ‘אשנב בתא בית־הכלא’, כי אם הרבה יותר. כי הנה למחרת, בהשכמת הבוקר, באו גויים אל החצר וחפרו פה חפירה לשם הנחת יסוד לאיזה בנין, ועל הגנה הקטנה נגזרה כליה.
הבנאים, מפרחחי ההר, עקרו בזדון את הצנון והגזר והשליכום הלאה, אל תוך צבור העצים, ואת הכרוב רוצצו בו במקום במעדריהם על אגלי הטל שבעליו.
שתי הנשים עמדו בפתח המטבח דומם, מבלי לדבר דבר, ורק אוריק, הנער, התנודד, חיור מצנת הבוקר, בין הקורות ואסף את קלחי הגזר הרכים.
– הביטי, אמא – אמר – הלא הם עדיין ‘ילדים’, המסכנים.
ובאותה חרדת התהיה, שבה הסתכלה היא פעם היאך הם הולכים וגדלים, הביט הוא עכשיו איך שהם גוועים וכלים.
הבנין החדש שהקימו עתיד היה לשמש מחסן לפשתים – ענף מסחר חדש, שבו שלח סוחר היערות את ידו. זו היתה הצלפת שוט מכוונת שהחרידה בבת־אחת את כל חבורת הסוחרים הזעירים, בני משפחה אחת רובם, ומראה התרוצצות הבהלה של אלה ביום השוק, התרוצצות דגים שנאחזו פתאום במצודה, הוא הוא שהמריץ אותו לגשת אל העסק בתוקף.
הפעם היה בנופלים גם ידיד ביתנו ברוך ברן, זה הסוחר הישר ותם־הלבב אשר הבין מיד כי ‘לא יוכל לדין עם שתקיף ממנו’.
הוא עוד הוסיף אמנם לחזור בכל ימות השבוע על האחוזות, אולם עד אשר נשא ונתן הוא עם הסוכן בירכתי ‘החצר’, גמר יריבו את הענין עם ‘הפריץ’ בעצמו בארמון, אגב משחק בקלפים – והביתה שב על פי רוב באמתחת ריקה ועם שכבה של בוץ זר על מגפיו הכבדים, אשר אשתו הכשרה, אֵיידלה, הסירה אותו בסבלנות בסכין ‘הטרפה’.
את מרי שיחו שפך הזקן אחר כך, במוצאי־השבת, בביתנו, בקטעי מימרות וחצאי פסוקים, אשר רק בדעתו של אבי באו לידי שלמות וקבלו את זיום האמתי, והוא, אבא שלי, תוך כדי הקשיבו לו, שמשו בערבוביה על פניו אור וצל, אור: למשמע אמרותיו השנונות של ידידו וצל – על צרת נפשו.
כבדה עד לאין נשוא נעשתה האוירה, כשנפטרה בעיר הפּלך הגבירה גולדשטין, אמו של סוחר היערות, והוא, נאמן בזמן הראשון להבטחתו, התחיל לבוא לבית־הכנסת ‘להתפלל קדיש’.
איזו תפלה היתה זאת. בין קולותיהם הענוגים של היתומים הקטנים, נאמני הצער, הזדקרה זו כקוץ, ושוב אי אפשר היה בגללה גם לענות מעתה ‘אמן’ בלב שלם.
כדרכו התחיל להראות פה עד מהרה את ‘כחו’. תפס בכותל המזרח מקום שאינו שלו, התאנה לחזן ולגבאים וגם לאבא עצמו לא נשא פנים, ובשעה שכל האחרים קמו, בבואו אל העזרה, ועמדו על רגליהם, ישב הוא ישיבת ‘להכעיס’ במקומו ועשה תנועה בידו כמבקש להוציא את קופסת הסיגריות מכיסו.
– הוא שופך את דמו – אמר פעם ליב־הירש השמש בשעת שתית תה בביתנו; וכשבוקר אחד, סמוך לזה, הקיא אבי לפתע פתאום דם, היה ברור לי, כי אכן, סוחר היערות, הוא שגרם לכך.
הסכימה לזה, כנראה, גם דעתו של הדוקטור הפולני פּבלובסקי, מפני שיום אחד שמעתיו טוען בפנת החדר לברוך ברן:
– זהו מן הסינגוֹגה שלכם, כל זה בא מן הסינגוֹגה, הבו לו אויר צח.
והזקן התאזר הפעם, שלא כדרכו, עוז והלך ושכר אחד מבתי הקיץ של יוטקה איש האחוזות, זה ‘הפריץ המטורף’, אשר ‘מפני כבוד הפּן רבּין’ לקח רק את חצי המחיר, ומשפחתנו הקטנה באה בקרוב לשבת בקיטנה – בית יער לא גדול, אשר צנה ירוקה עמדה בו במשך כל היום.
אמי הסירה מעל הקירות את אותות השתי־וערב וקבעה מזוזה על הפתח, במקום שפרחי חבלבל הציצו מבין עליהם בתום – פתוחים ביום ומתעצמים, כעינים עיפות, עם בוא הערב.
מה נפלאה היתה היקיצה בהשכמת הבוקר אל תוך הנוגה הורדי, החם, אשר שפע אי־שם מדמדומי חמה בלתי נראים. מלמעלה, מכרכוב הגג, הפילו פעם בפעם את עצמן צפרים לא שכיחות, מופלאות, ומסביב רנן היער, התנועע ורנן בקול שיח תפלה.
– מעין גן־עדן התחתון – קרא אבי, מלא רחשי קודש בפני ההוד הזה.
מנגד היתה השדמה, והלאה שם, מאחריה, הנחל המתפתל לרגלי הגבעה. נערי הרועים ירדו אליו עם ערוב היום להשקות את צאנם; פעמים באו הנערות מן החוה שפשפו בו את לבניהן, או איזו פשוטי כלי עץ, אולם הוא, כל כמה שדלחוהו, שטף לו הלאה, הלאה, לדרכו, צלול, זך, עם בבואת השמים בתוכו. על יד האכסדרה הותקן מתחת לכפת העצים כמין שולחן, ואבי בא לשבת פה בשעות שלאחר הצהרים על ספריו. מלמעלה נשרו פעם בפעם, עם משב הרוח, שכּי האורן, ולמטה רטטו עלי השרך והתרפקו ענוגות, כילדים, על הברכים. ביניהם ראתה פעם אמי כעין מטבע של זהב וגחנה להרימה, והנה לא היתה זאת אלא בהרת של שמש.
עם שעת שקיעה התעכב פה פעם, רכוב על סוסו, הדוקטור הפולני פּבלובסקי וצמצם את עיניו מפני הנוגה הארגוָני המפכפך בתוך הירק.
– נו, מה נשמע, ר’רב? – שאל ביהודית, כדרכו, והוא גחן והציץ באי־רצון לתוך הספר גדל־המדות שלפניו.
– אט, נו, תלמוד, תלמוד – בטל – מוטב שתקח לך עוגת דבש עם מעט יין אפּורטו לחזוק הגוף.
על פי המלצתו הוא, הידיד הותיק של בית יוֹטקה, ניתן פה חדר לימות הקיץ לאסתר, בתו של הפחח, וזו, אך נשמה את האויר המחלים הזה, נסתלקו מעליה כל מדויה.
למראה השנוי הזה במצב בריאותה נדהם אפילו הוא, הדוקטור פּבלובסקי בעצמו, וסחור סחור תהה על צנצנות הסממנים שלה לראות אם אין שם משהו משל יריבו, מלקביץ, הרופא המפורסם בעיר המחוז.
במבואי חורשת האשוחים, אשר שם ניתנה לה דירתה, ישבה על פי רוב על מצע של עלי שרך ועקבה במבטה אחרי הפרפרים, או סיעת היונים המתרפרפות על שפתו של הנחל – כפולות, מדי השפילן עוף, הן וצלליהן אתן.
את שערותיה, שסופרו בשעת המחלה התנשבו עכשיו ברוח, סלקה פעם בפעם הצדה, ואז נתאחזו באצבעותיה הדקות בטבעות של זהב עמום. על פנה זו בפאת החורשה לא יכלו לעבור בשוויון נפש אפילו בעלי האחוזה היהירים בעצמם.
משתי בנותיו של יוֹטקה, שהתעכבו פה פעם, דמתה האחת את הנערה לפרח, והשניה סברה כי כך הוא בודאי קלסתר פניהם של המלאכים; והיא אסתר עצמה, אשר לא הבינה כלום מן האמור, הרימה אליהן, את עיניה גדושות התכלת והצטחקה – ויפתה כן שבעתים.
אף שרה־ריבה, האם, כאילו נתחדשו עליה במקום הזה נעוריה. במי הנחל רחצה יום־יום, אחרי שטיפת הכלים, את פניה, ואלה נתפשטו עליהם הקמטים, וכמטבע רמוסה בבוץ שצחצחוה, חזרו מעט מעט לזיום הראשון.
מפני שבכירת הרעפים צר היה לה להשתמש, בשלה את ארוחתה בחוץ, על מדורת עצים שהבעירה ליד הבית, אחר כך לבשה את קפוטת המוּסלין, מתנתה של חוה־בתיה, והתהלכה כה וכה על פני האדמה הדשואה – כחולמת.
הקיצה האשה, כשהוגד לה יום אחד, כי דיירים חדשים הולכים ומתקרבים עם חפציהם אל הבית, וכאשר נשאה אל הדרך מנגד את עיניה, ראתה והנה ארון שכניה לשעבר נוסע.
היא עוד לא רצתה מתחלה להאמין והלכה להביט ממקום אחר, גבוה יותר, אל הבאים. אולם עד מהרה נגלה לפניה בצדי העגלה הכלב השחור ז’וּק, ובעקבותיו באו האחיות התאומות אֶני ואַני, כשהן מאובקות שתיהן, עיפות שרב ולועסות בעצלתים את תותי הבר שמצאו ליד הדרך.
מחמת האבל היו לבושות עדיין שחורים, אולם בהלולא, שנערכה בארמון האחוזה השתתפו עוד באותו ערב – ולמחרת ישב כבר פה על המרפסת בן זקוניו של יוֹטקה, ה’פניץ' פרנצ’יסק, והתקין יחד עם סוחר היערות חכות לציד דגים, ושניהם הציתו את הסיגרות שלהם בגפרור אחד.
על הרחבה שמאחורי הקיטנה נעקרו, לפי הוראת האחיות, השיחים ופונה מקום למחולות תחת כפת השמים, ובערבים נזרק הנה מן החלון סילון של אור מסנור ויושבי החורשה באו והסתובבו פה בבגדיהם הלבנים, הלוך וסבוב, כפרפרים.
לא התערב בקהל הזה רק הכהן הקתולי סמצ’ינסקי, זה הגוי החסיד אשר בכר על הארמון הישן, מקום מושבן של משפחות הנוצרים, את השכונה הזאת, ה’איזראליטית‘, והיה חותר להתקרב ביחוד ל’כלי הקודש’ שבה, כמו אבי והדין המשוחף מקפולה.
בשעת טיולי ה’מוציון' נטפל להם פעם בפעם בשיחתו, שבה נשמע תכופות השם ‘פּן בּוֹג’, ‘פּן בּוֹג’, ולפי סבר פניהם של אלה ניכר היה כי הוא, במהותו הטהורה, הנאצלת, קרוב להם – עם כל ה’מחיצות' – יותר מן הקבלן היהודי מעיר המחוז, אותו הכרסתן גס הרוח, שלא היה לו בעולמו אלא הקלפים והאכילה, האכילה והקלפים.
אף הוא, כאבא שלי, התקין לו ליד ביתו כמין סוכה, שבה היה יושב על ספריו. כשהחורשה נכבשה על ידי בני משפחתו של סוחר היערות, עבר הוא אל השדמה. אולם לא ארכו הימים והללו הגיעו גם אל המקום הזה, הדליקו יום יום על שפתו של הנחל מדורות וערכו פה עם חבר מרעיהם סעודות הלולא, בהשאירם אחריהם שרידי עצמות מכורסמות עם קופסאות של פח – ואיזו רמשים משונים התחילו רוחשים פתאום בין העשבים, שסוחר היערות רמסם בהנאה בסנדליו.
זה – כבר נחה עליו הרוח והוא היה הולך ו’לוחש' בבית האחוזה את ‘לחישותיו’:
את חלב השבת מכינים להם האנשים ביום הששי, דבר העלול להזיק לבריאותם. ותוקן שאין איש מקבל בערב שבת אלא את מנת יומו. אחר בא ענין הבשר: הקצב המביאו מן העירה משהה אותו בדרך, וזה עשוי להתקלקל ולהביא חליים על בני המקום – וגזרו גם שלא יובא בשר מן החוץ, ובעלי ‘המטבחים הכשרים’ באו במבוכה.
הפעם נגע הדבר גם בקבלן מעיר המחוז עם אמו הכבודה, אשר לא יכלה לחיות רק על מאכלי החלב בלבד', ובשעת שקיעה פעם, לעת האסף ‘המנין’ בבית הדין, באו שניהם והציעו שישלח שתדלן לבעל האחוזה, ובחרו במי? – בסמצ’ינסקי, הכהן.
והאיש הטוב הלך וגם עשה את שליחותו באמונה, אלא שלא הועיל כלום.
כי על כן הלא מה שרשע אחד יקלקל – פסק החזן מסלוצק – לא יוכלו לתקן אפילו עשרה צדיקים.
בחשאי נסו עוד דבר אל סוכן האחוזה, אבל הוא לא רצה אפילו לשמוע, בדעתו, כי עינו של ‘פּן גולדשטין’ פּקוחה וצופה לכל.
ואכן, מפני איזו מים מינרליים שזה שתה היה מצווה על ההליכה – נמצא בכל מקום. לפתע פתאום צץ ונזדקר, כקוץ מקוצי השדה, בשעה שהעין תרה בין מפלשי האילנות ובקשה את שמי השקיעה, נתקלה על פי רוב בו, בפרצופו הנתעב.
בדיעבד לא הצטערו, כשהגשמים נעשו תכופים בסוף הקיץ והקיטנים התחילו לחזור מעט מעט העירה.
על הרחבה של סוחר היערות נערכה עוד חגיגה חטופה אחרונה, שבה רקדו האנשים עטופים באדרותיהם, ככפותים, וקתרוס יחידי צרצר כנגדם מרחוק בלי כוח.
מראה האחיות התאומות היה עגום באמת בצאתן ללכת למחרת אחרי העגלה הטעונה רהיטים, אך הנה בא בן הסוכן מן האחוזה והביא להן בסלי נצרים שזיפים מן הגן – והן קלטו אותם מתחת לסוככיהן, ופניהן לא היו להן עוד.
כדי ‘להשלים את העונה’ יצא אתן אחיהן לאחד ממקומות המרפא הרחוקים, ושם, מעבר לגבולין, נשאר אחר כך לרגל עסקיו במשך כל החורף; אולם כששב, לבסוף, עם ראשית האביב, שב בכוחות חדשים, ואל העירה השוקטת הביט כהבט המצביא אל מחנה האויב עם גמר שביתת הנשק.
את תכניותיו גולל מזמן לזמן לפני הלבלר, קיריל, תוך כדי טעימת הכיבושים שהובאו בצנצנות מיוחדות מחוץ־לארץ, ואשר ריזה, אגב, התיחסה לכשרותם בפקפוק והגישה אותם אל השולחן בכלי זכוכית.
ראשית, עמד להקים טחנת־קיטור גדולה כזו שבנו להם יורשי הגרף ולדקוביץ באחוזתם (את הריחים שבקצה העירה שוב לא חכר, כי השנה היה זקוק לחורב בשל חלקת היער שעמד לכרות באדמת הבוץ) – הוא כבר מצא בשבילה מגרש מתאים בסביבות הכפר קמינקה, ששם נמצאים גם יערותיו. זו עתידה היתה לבלוע את בתי־הריחים האחרים כבלוע הלויתן את הדגה הקטנה, ובדמיונו ראה כבר את טחנות־הרוח שבסביבה והנה הן עומדות מרופות כנפים, עמידת גלמים, בראשי הגבעות.
בהיותו הולך ובא אל הכפר לרגל הבנין, נתן את דעתו על היהודי המוזג, היושב שם שלא כדת, ולא היו ימים מועטים וזה נעקר ממקומו ושוּלח על מטלטליו ובני ביתו העירה.
עם הערב יום אביב היה זה, כשבא ועמד בקרונו באמצע השוק, כי טרם נמצא מי שיאספו לביתו. הכלב הזקן, מלומד הסבל, צנח ורבץ תחתיו רביצת הכנעה, אולם הילדים, כשתקף עליהם הרעב, יצאו ופשטו את ידיהם ברחוב והתחננו, כדרך קבצני הגויים:
– בשם המושיע.
דין המקום, שנזדמן פה בחזירתו מן המנחה, שם את נפשו בכף ונכנס בעקיפין, דרך הפתח האחורני, אל חוה־בתיה, וזו הלכה והביאה לו מתחת לסינרה את גביע הכסף שנשאר לה מאביה – מרעידה כולה מפחד ונדהמת מן הרעש שעמד מסביב, כי שוב התעסקו פה אנשים בהקמת בנין בחוץ, ובבית פנימה נסר כל היום כלי הנגינה החדש שהובא ממרחקים, מין מכשיר שצריך היה רק לכוננו כדי שינגן מאליו, ואת זה עשה קוסטיוק, בן השכן הלבלר, לא כל כך לשם הנגינה כמו בשביל ה’להכעיס'. ובבנין החדש, כשנגמר, עמדו לפתוח חנות לנעלים, שאיזה קרוב מעיר הפלך עתיד היה לנהלה, והוא גם בא במהרה – בחור שחצן, שנהג לענות על כל השאלות בשריקת שפתים עקשנית, ממושכה, אשר קצרה נשימת כל איש לשמעה.
את פרצופו הלגלגני, המנומר בצלקות, תעבה ריזה למן הרגע הראשון, ואת אכלו הביאה אליו אל הדלפק בחנות וסגרה אחריה את הדלת בצאתה בכוח רב כל כך, שהשמשות צללו בחלון־הראוה.
ובחלון, לאחר שהתקינו בו את המדפים, הוצגו בשורות נעלי נשים גבוהות־עקב, אשר שני ראיים הכפילו אותן מזה ומזה, ומנורה גדולה, מנומרת גוּלה, הקרינה אותן בערבים באור רחוק, מפתה.
נמשכו הנה ביחוד נשים קטנות הקומה, אלה אשר ניתן להן מעתה למלא במחיר פרוטות את פגימתן. ככה הנה בטל יום אחד יתרונן של בעלות שעור הקומה האמיתי וזיון הועם.
אולם רע מזה היה מצבם של הסנדלרים, של ראובן־יוסי וחיים־דוד ומרדכי־ליב, ביחוד של זה האחרון עם ששת ילדיו הרכים.
הוא היה אומר:
– אני עושה להם מרק מנעלים, דיסה מנעלים ולחם מנעלים.
אולם כשלא היו נעלים, לא היה לא מרק, ולא דיסה, ולא לחם אף גם לא דברי בדיחה.
איזו ערטילאות נתגלתה פתאום בגופו התשוש, לחוך העמל, כשהוסר סינר העבודה מעליו. בהציק לו הרעב, רץ פעם בפעם אל הבאר לשאוב מים, אבל שתה אותם בלי חמדה, מתוך צמרמורת קור.
ולא הרי כאֵב רעב כהרי כאֵב הבושה.
אל אשתו הגאה פיגה אי אפשר היה אפילו לגשת. כאשת ר' חנינא בן דוסא בשעתה היתה מבעירה בערבי שבתות איזו אודים בתנור למען יעלה מן הארובה העשן, וסגרה בפני השכנות את הדלת.
בחשאי הזמינה חוה־בתיה לעצמה שני זוגות נעלים, אצלו ואצל ראובן־יוסי, אולם במה נחשב זה? מעין העזרה של האחות הרחמניה, היחידה בשדה המערכה, בשעת התגעשות קרב.
אף היא עצמה באה עליה בעת ההיא צרה בלתי צפויה, כי עמד בעלה להכניס הביתה אומנת זרה בשביל בנה.
חיים־איצי המלמד, אשר בא יום אחד לדבר על חנוך הנער, חזר בפנים כבושות ועם רגש של פחד בגב מפני הכלב ז’וּק, אשר ארב לו מרחוק כל הזמן – והאשה הזרה הוזמנה לבוא, אומנת ששרתה בביתם של הולדקוביצים, יורשי הגרף, ואשר אתם באה פעם בפעם בימי אידיהם לבית־הכניסה.
נתן־אריה, בעל חנות המנופקטורה, שנזדמן אתה פעם ברכבת, בקש באחת התחנות, בשעת החניה, להביט עליה מקרוב, אולם כשבא ועמד לפני פתח קרונה, הכהו ברק הזהב של הצלב, שבער בזהרי השמש על חזה.
ופה, בבית, כבר נעשו ההכנות לקראת בואה. באולם, שנועד לחדר־למוד, נצבעו מחדש החלונות וגנת פרחים סודרה לפניהם בחוץ, אשר בה טפל בשעת הפנאי בחור, מנהל החנות.
את הרחבה, לאחר שתוקנה בה המרצפת, טאטאו כבר מעכשיו בכל יום, ועל רועה ההר אסרו להעביר פה את עדרו.
הכבשים, מאין להם מעבר אחר, נפוצו בשפועי ההר וגעו באפס מרעה כל היום. מנגד ראו את כר האחו ושמה לא יכלו לבוא.
יום אחד לפני בוא האומנת, הגיעו מן האחוזה חפציה, והאיש בעל־הבית צוה להעבירם אל החדר, ובעצמו עמד לתת את פקודותיו למנהל החנות, כי היה עליו עוד לצאת היום ליערות סמיונוביץ, ללון בבית ה’נאמן' ומשם רק, השכם בבוקר, לרדת דרך כפר קמינקה לאחוזת הגרף.
כה אמיץ, מזורז ותקיף היה, שאפילו ריזה – בא מורך בלבה והיא נתכוצה מדי עברו עליה כשלהבת מפני נחשול של רוח. את קוסטיוק בן השכן בקש דרך החלון להגיש אל המבוא את הכרכרה, והוא עצמו חבש לפני המראה כובע רך, שטוח, והעלה מתוך רשרוש על גופו אדרת חדשה, רחבה, וכשיצא לבסוף, בחן את האפק במבטו. במזרח, מאחורי הפרבר נראה עתה כעין ענן, – ובמערב, מנגד, האדימה בשקיעתה השמש, והוא עמד ונמלך בדעתו הכדאי שירד גשם אם לא, כי הנה מצד אחד, עוד טרם גמרו לכרות את העצים ביער, ומן הצד השני – רצוי היה שיגאו מי הנהר, כדי שאפשר יהיה להעביר את חמרי הבנין אל הטחנה באָרבות.
חוה־בתיה, ממקום עמדה, הביטה אחריו עד אשר נעלם עם כרכרתו בתוך האבק אשר זהרי שקיעה אחרונים הפזו אותו, ואחר גמרה לסדר, כמצוּוה עליה, את האולם הקטן, הוא החדר המיועד לאומנת בנה.
היא ישרה פה ושם את קפלי הוילאות, העבירה את מטלית האבק על השולחן והכסאות והניחה בסדר נכון כלי טואלטה לפני המראה, מבלי להביט נכחה, כאילו לא היה שום קשר בינה ובין הבבואה שמנגד, ולבסוף נסתלקה לחדרה, אל מטתה, ולא השמיעה שוב שום הגה במשך כל הלילה.
תוך כדי תעיה בחדרים נכנסה אליה ריזה פעם, בשעה מאוחרת, עמדה עליה זמן־מה עמידת עצב כמו על מטת החולה והלכה לה באין אומר.
ליל אפיה היה לה זה, שבו אינה נוהגת לשכב, והיא הלכה והכינה לה בלי חפזון את כל החמרים והכלים, הביאה עצים מן הדיר, ובראותה כי העננים מתגבבים והולכים, הכניסה את הכבסים מן החוץ ואת כלי החליבה מן הגדר, ואחר נשענה בקצה הספסל, ליד השולחן, ונתנמנמה, כדרכה, תנומה ארעית, שמעה מתוך כך כל הזמן קול דרדור של רעמים, שכאילו התגלגלו אי־שם בתחתיות ארץ – וכשהקיצה, היה כבר הגשם מתופף, עליז, בתוך אור מדומדם של בוקר, והעננים ממעל מבוהרים וקלים, ורק מרחוק עוד השחיר גוש אחד כבד, שהיה מנצנץ לרגעים בהבהובי ברקים, כאילו קרץ ורמז למה. ומחמת שהיתה מרעידה מן היקיצה המוקדמת, ומן הצנה ומעוד איזה מין רגש אשר את פשרו לא ידעה, עמדה והתעטפה במטפחת ופתחה בתפלת הבוקר – ובו ברגע נפתח השער, וסוס אדוניה פרץ אל החצר מבוהל, כנושא בשורה, עם כרכרה ריקה מאחוריו, אשר כובע שטוח התנדנד בתוכה, הפוך, עם פיו למעלה.
האכרים מכפר קמינקה ספרו אחר כך, כי נפל האיש בדרך מסעו בשעת התפוצצות רעם ליד הכפר. במו עיניהם ראו בפלח שם האש כלהב של סכין את העלטה, ולפי קול הרעש שערו כי האלון הזקן הוא שנפל ליד הדרך, אולם בבואם שמה, מצאו כי זה עומד איתן במקומו, והאיש, אדוני הטחנה, מוטל תחתיו מוכה רעם, עם כלבו השחור לרגליו.
בנפול אויבך אל תשמח – נאמר. לגופו של המת, לאחר שהובא העירה, הוקצה מקום לקבר, והאנשים גם לא מנעו ממנו את חסדם ולווהו לבית־עולמו, אולם כל זה מתוך הרגשה של ‘באבוד רשעים’.
לי אני, בת האחת־עשרה בעת ההיא, השרויה באוירו של התנ"ך, היה זה כמו אחרי המבול, בשעה שהרע רוּחץ ושוּטף והעולם המטוהר נתרוח ושב לזיוו הראשון.
השמים לאחר שנתפזרו עליהם העננים, נזדככו וכמו גבהו; שפוע ההר הצהיר, לח כולו כמחודש, ומלמעלה, מן השביל, ירד לאחר ההסגר הזמני, העדר, כבשים ועזים יחד, מחנה גדול מאד, ופנה ללכת דרך טפיפה אל האחו מבלי להעלות אבק על האדמה המוגשמה, ושם, על הרחבה, התהלכו כבר, כיוצאי כלא גם הם, ראשוני העניים והאביונים, כל אותם האנשים אשר העין לא ראתה אותם פה זה כבר; עדין היו צעדיהם מהססים, כשל מי שאינו רגיל בקרקע מוצק מתחתיו, אולם מנגד, מן החלון, עודדה אותם במבטה חוה־בתיה, מבט שהיה מזוכך אף הוא ומאיר באור המיוחד לצדיקים לטהורים מאז – אור בראשית.
מצולה
מאתדבורה בארון
בימים שבין פסח לשבועות יצא פעם ברוך ברן, ‘התנא דמסייעא’ של הרב מז’וּז’יקובקה, לרגל עסק הפשתים שלו למרחקים.
זמן־מה התנודד הרב החולני כמי שניטלה מידו משענתו.
בבית המדרש המאובק, נותן ההד, עם שנים שלשת החנונים הלועסים ‘חיי אדם’ יבש בימות החול, לא מצא לו מקום, ואת ‘חדושיו’, כשרבו והציקו לו, הרצה לפעמים בחדר הקהל לפני חנה בת העשר, אשר ישבה בשמלת הציץ שלה על ספסל ה’בית דין' ברגלים נתלות תליה של כבוד באויר, כשעיניה נלאות עד לדמעות מהביט אל אצטלת הרבנים, המתרוצצת לפניה אילך ואילך, אילך ואילך.
תוך כדי הרצאה זו למדה פעם הרב ‘לקרוא רש"י’ על־פי הפירוש שבספר ‘בראשית’, והאותיות הקטנות מתחת לכתב המאושש, רחב הדעת, של גוף המקרא, נראו לה דלות וחסרות אונים כאותן היתדות שליד חלקות העניים, בקצה מיצר הגנים, אחרי גדרות המבטחים של אמידי העירה.
עם בוא השמש, בצאת האב לתפלת המנחה, רצה על־פי־רוב עם חברותיה אל כר האחו אשר מעבר לאותן הגדרות גופן. זו של הד"ר פבלובסקי היתה משוחה בצבע ירוק, ודרך סדקי הרוחים שלה, אפשר היה לראות שם בפנים את המשרתת הבלונדית פולינה, זו אשר על סינרה הלבן לא נמצא מעולם שמץ של רבב, אף כי עליה הוטלה הנהלת כל משק הבית.
בגחנה לפעמים להושיט לילדות איזה פרחים, צנחה צמתה השופעת אל מאחורי הגדר, בגלותה מתוך כך את קצה סלסלת האצילים שבפי כתנתה ביחד עם הצואר החף, ענוג הקוים, זה אשר ריח בשר עוללים לו, ואז התחיל כבר להתקבל על הלב להגו של אביה מסיע הדוברות, השכור למחצה, כי אותה, את פּוֹלינה העניה, מבכר הדוקטור אדונה על פני בת הזקונים של יוֹטקה איש האחוזות.
עם ערוב היום ראתה אותה פעם חנה על חוף הנהר ליד הטחנה, בערדלי הדוקטור אדונה על רגליה היחפות, נוגעת עד הלב בחרדתה לאביה שחתר אותה שעה בחרף־נפש על אחת הדוברות אל מתחת לגשר הרעוע.
היתה השמש לבוא. במרום מסגד ההר גועו ברעד נכאים אחרוני צלילי התפלה, ועל פני הרמה מנגד התהוללו, מוצפים באור השקיעה, בני־ביתו של פקיד הפוסטה, מבלי לשים אל לב, כי פה מקרוב, כל כך קרוב, נתונים חיי אדם בסכנה.
וביום אחר, יום גשם עם רעמי אביב ראשונים במרחק, הרצה האב לחנה על הגשר הרעוע של ‘המליץ הפניני’, שהוא ממשיל אליו את הזמן, הבנוי על פני המצולה־העולם, גשר שרחבו כאמת איש, וגם אפסו ממנו המסגרות.
– בהביטך קוצר המסלול ואן דרך לנטות ימין ושמאל, התתפאר ביד ושם – תמה הרב החולני ביחד עם הפילוסוף האלהי – ובית הקהל הקטן נראה פתאם כנוטה אל פי תהום.
אימת ההתמוטטות הציצה ממשקעי הקירות, מלוע הכירה, מפרצי הזגוגיות אשר בתוך החלונות, וביתו של השכן המעוקם, הנשען על משענות כל ימיו, נראה כבר כעומד במצב הנכון.
בלילה התגעש למטה הנהר. ברקים חצו למקוטעין את האפלה, בהאירם – חסר־סעד, כנתון על בלימה – את הדרגש־המשכב, ומבעד לקול המון הגשם שמעה חנה את אביה נאחז בקצור נשימה בפסוקי ה’קריאת שמע':
– תסובבני סלה, סלה תסובבני, תצרני מצר לי.
לחישתו הצרודה חורה בתוך העלטה וגועה, גועה. ולמחרת בבוקר, עוד לפני שתית התה, גחן בלי הקדמת שעול אל מתחת לשולחן ופלט פה מלא נוזלים אל הארץ, והרבנית, אשר הרתיחה חלב על הכירה, נבהלה אליו מקצה החדר השני:
– דם!
והיא, בת הכרכים מלפנים, אשת הטקט, רצה בנעלי הבית דרך הרחוב והחדירה אנשים זרים ביללתה:
– שחוטה אני בלי מאכלת.
מפני שעל החולה נאסר הדבור, פסק עתה את שאלות ‘הבשר בחלב’ בחדר הקהל, הדין המחמיר, צר העין, זה אשר גם מה שהתיר אחרי עיון, וחטוט וזריקת מרה, נראה כמוקצה ומאוס בהנאה.
את הריאות מבית המטבחים נשא הקצב האביון בבהלה של פקוח נפש ישר למטת הרב, ועירום האומצה הורדית על פני לובן הכרים, ממעל לקערה־הרקקית עם זה שנמצא בתוכה, היה מחריד.
יום אחד שב מתחנת הרכבת הזקן ברן ובא אל מעבר למחיצה בבגדו העליון, מלופף בחוטי אותה הפשתה שבגללה נטרד למרחקים.
– עתה מכין את עצמי לדרך אני, ר' ברוך – קדמו הרב במאור פנים, בהחליקו את זקן האצילים שלו, אשר כל סימן של שיבה לא נראה עוד בו.
הישיש שפשף את ידיו בזגוגית החלון ועשה עצמו כעומד ב’מנחה' על יד הכותל, אולם ממקום שבתה, מעל ספסל הקהל, ראתה חנה, כי איננו מתחיל אפילו להתפלל.
בערב הבהיל את החובש המומחה מן ההר, הביא מבית המרקחת את הסממנים הדרושים לבשול איזו ‘רפואה לבנה’, ואחרי שיחה ארוכה, ביהודית, עם הדוקטור הפולני פבלובסקי, בא לבסוף אל מעבר למחיצה לבשר:
– אנחנו נושיבך במעונות הקיץ של יוטקה, רבי.
ובעצמו רץ ביום המחרת אל בית המלון, אשר שם התאכסנו בני בית ‘הפריץ’, איש האחוזות.
עם מנהל בתי־הקיץ סדרה את הענינים הרבנית, בהשתמשה לשם זה בשפת מולדתה הפולנית, שנשמרה עוד בזכרונה, לתמהון עצמה, בצחות.
מעין חדוש נעורים הרגש בה, בלבשה לנסיעה את קפוט הבטיסטה שטעם כרכים וקרתנות שמשו בגזרתו בערבוביה.
בתוך ארגז המוהר, שפתק של תחנת־מרחקים הצהיב עוד על ירכו, סדרה עתה בחריצות תשמישי תנור וכירים וש"ס קטן נתון בתיק וצרור, ליתר בטחון, בסדין.
מן הוילאות הגנוזים, אלה אשר בשביל חלונות בית הקהל נראו פעם ל’יפים יותר מדי', תקנה בבית־היער, על יד הגזוזטרה, מין אהל, שבתוכו יכול היה הרב לשבת באויר צח אל שולחן ספריו.
על השדמה מנגד עברו מזמן לזמן בחבורות הקיטנים. ה’ברישנות' מעיר המחוז, שלמדו שם בזמנן בפּרוֹגימנסיה, הקלו ראש בהציצן מתחת לשמשיותיהן המגוונות.
– הביטו, ‘הרבין מתפלל’ אמרו.
אולם פני אמותיהן המזקינות, אחוזות הרבמטיזמוס, לבשו סבר של אדיקות למראה האיש עטוף מדי הקודש, ובלילה, בתקוף אותן יסוריהן בתוך בתי העץ הארעיים, מחוסרי היסוד, התאמצו להאחז בו בדמיונן כמו באיקונין עושה פלאות.
ומיער הארנים העבות שפע איזה מורא־הוד בימי ראשית קיץ אלה. אותה התלהבות־רתת, כקול המון התפלה, בעבור בו מזמן לזמן הרוח, וזעקת האחדות שלו, הזעקה בקול אחז, בגעת אי־בזה בקצהו יד הכורת.
עם בוא השמש, בהתאסף ה’מנין' על המרפסת, התחנן החזן החולני מסלוצק בקולו הרופף:
– רפאנו ה' ונרפא.
בקירוב מקום, על השדמה, שפתה אותה שעה הרבנית את המיחם, והעשן הכחלחל, מעורב מצנוברים וקיסמים של אורן, עלה ממעל לנוף הירוק בריח ניחוח השמימה. ואחרי ‘המנחה’ בא במרוצה של מסירות נפש החלבן הכפרי מן ‘החצר’ והביא בכד מיוחד חלב מחלים בעודנו חם, וחלק מאותו האור, כביכול, המובטח לו בשכר המצוה לעתיד לבוא, שרה כבר פה, עכשו, על פניו.
פעם בא ברכיבה מן העירה פבלובסקי, מזורז, במנשטות, אשר רק פולינה בלבד ידעה לגהץ צחות כמותן, ומסר את סוסו לנער האורוה שבא לקראתו מן האחוזה.
– נו, יסיר נא הרבי את ‘הארבע כנפות’ – הדגיש בהנאה את המלים העבריות, ונגש מיד עם שפופרת השמע לבדוק את חזה החולה.
– קצרה נשימתי, דוקטור – התאונן הרב בחיוך של בושה, אחרי התפשטו עד חצי גופו ערום עם הכפה על ראשו.
– נַ, נַ, להאריך ימים נוכל גם בנשימה קצרה – נחם הרופא, אולם מבעד למשקפים שהרכיב בשביל כתיבת הרצפט לא יכלה כבר הרבנית להבחין מה היא דעתו האמתית על המצב.
מקצה השדמה ראתה אותו אחר כך חנה מטפס לעלות לארמון הקיץ, אשר בו ערכו בני בית האחוזה באותו ערב חגיגה.
בתוך הגן דלקו כבר הפנסים, ולאורם הרוטט, מתוך מעבה שיחים הגולשים במדרון, צפה כמו מתוך נבכי נהר, ידויגה היא היא בתו של איש האחוזות יוטקה.
מרוב התרגשותה ירדה לקראת הבא לא בדרך הרגילה, לפתח השער, כי אם לצד המשוכה, בין סבכי התפוחים, וכאשר פשט כנגדה האיש את זרועותיו, נפלה לביניהן באותה הקלות, שבה נפלו פה יום־יום מן העצים הפירות עם כל רוח מצויה.
להגו של מסיע־הדוברות הזקן נמוג והיה לאפס. אך הבל פי שכור היה זה.
עוד באותו לילה עברו החוגגים מבית היער אל הארמון הישן אשר בתוך האחוזה.
את החביות המלאות גלגלו המשרתים מן המרתף אל עצם הטרקלין הפנימי – ספרה למחרת טויבה, בתו של החלבן.
ההידד נפל שם על יין הנמזג בקתון, ובתוך תרועות גיל, על כסא מסעד, הורמו באויר חליפות איש המדות היפה־פה, הדוקטור, וידויגה, בתו של יוטקה.
– היינו שהם כבר ‘עשו קנין’ – הסיקה מזה טויבה שבאה ללון פה, כרגיל, במקשת אביה. וחנה, עיפת־רשמים, נשענה על דופן הגזוזטרה וראתה מיד – את פולינה היפה מתמרת ועולה בקצה הכביש, לבושה בשמלת הפיקה, שמלת החג היחידה שלה, עם כלב אדונה לרגליה.
באין דרך אחרת אל האחוזה, באה לעבור ברגליה שאינן למודות בעול נעלים את הגשר הצר, הנטוי על פני הנהר, בלי משענות מזה ומזה, והרוח מתעלל בה והודפה אחורנית, ואז חרד לב חנה, בקראה:
– היא נופלת, היא נופלת – והיא הקיצה, והנה היא שוכבת בדממת הערב על גבי הגזוזטרה, ליד הסף, עם כף היד הכחושה למראשותיה. בקצה הכביש, ממעל לצמרת היער, מתמר ועולה מנגדה, אדום, בדמות כדור ענקי, הירח, ומן העבר השני, מפתח הבית, גוחן אליה האב החולני, חגור אבנט הרבנים – ואהבת עולם במבטו.
וימי הקיץ חלפו־עברו בינתיים במהירות.
הנה רק נראו ראשוני בכורי הירקות במקשה. טויבה, בתו של החלבן, ממששת בזהירות בסבך של נצה, מוציאה מלפפון רך, בן יומו, ונושכת ממנו לאט, כדי להאריך את רגעי ההנאה, וכעבור זמן קצר פושטות כבר ‘השקצות’ השכורות בגן. החלבן, עם אסל על שכמו, מריק בזלזול סלי מלפפונות על הארץ, ממיין ומונה אותם בתריסרים ‘בני חצי קופיקה’, ‘בני קופיקה אחת’ – ואת המצהיבים הוא משליך אל מאחורי הגדר.
נקצר כר האחו ליד הדרך. בשלוליות המים שנתערטלו משתקפים עמודי הטלגרף והצפרים המתנדנדות על חוטיהם – הפוכות, עם רקיע שמים מתחת. החסידות, גלויות עתה במלא כל אורך רגליהן, כמו גבהו. בלילה יורדים הנה עם סוסיהם בריוני הכפר, מולקים באכזריות ראשי ארנים בשביל מדורותיהם, והיער, במחשכים, מתפלץ ובוכה, בוכה.
והנה כבר ‘תשעה באב’. המיחם עומד שומם על אפרו הקר.
‘ראה ה’, כי צר לי' – מקונן הרב ופושט את ידו, בתקוף אותו השעול, אל רגלי הספסל ההפוך על פניו.
‘גויות’ עוברות בשמש הבוקר על פני השדמה הריקה עם גרגרים מכוסים בעלי שרך בסליהן.
– כלום בית תפלה הוא כאן? – תוהות הן בהתעכבן על יד חנה, לפני הגזוזטרה.
והנה הולך ומתקרב הפרוביזור חולה השחפת מעיר המחוז, שאחר לבוא אל ‘הקינות’. ריח ערדליו, ממעל לגרבי הפסים החדשים, נודף עד למרחוק, ומגע כנף הפּלרינה שלו, בעברו בחפזון על המדרגות, מעיר בלב המית געגועים לרחמי אח.
באחד הימים נתרוקן גם שדה השיפון הגובל את השדמה הקרובה, ובבקרים מעוננים התחיל להרביץ פה את עדרו פטקה, נער הרועים החלכה, זה אשר אפילו תרמיל הבד שעל ירכו היה בלה ומנומר בטלאים.
בהנתך מזמן לזמן הגשם, בא לעמוד מתחת לפנת הגג של בית הרב, בהשתדלו לשוא להאהיל על עצמו באדרת הכבשים בעלת הכנפים המדולדלות, הקצרות מהגן.
דמעותיו, דמעות של יתום, נתערבבו אז עם טפות הגשם הגדולות, ואת השכול מסביבו, אם עמד לחלל בחלילו, נדמה היה כי אפשר לממשו בידים.
– לכי הוציאי לו פרוסת חלה – דמעו עיני הרבנית הרכה, שהציצה אליו מפתח המטבח, וניכר היה, כי ביחד עם הגורל שלו, של היתום, מבכה היא כבר גם את זה של בתה חנה בעתיד. והגשמים נעשו בין כך טורדים ותכופים מיום ליום.
במשקע השדמה הקרובה נקווה המים לשלולית, שפניה נעוו, בנשוב הרוח לקמטי זעף עם אבעבועות קצף כעורות בקצה. במרפסות, מכורכמות מהגשם, נתלו וילאות הבד למעצבה. איזו עשבים בצבצו מבין סדקי הקרשים ברצפה, והקיטנים, עטופים בסודרים כנשים, צבאו לשוא על הכירים במטבח, אשר צרורות האורן תססו בהן תסיסה לחה, בלי כל אפשרות להתלקח.
הפרוביזור חשוך־המרפא מעיר המחוז עוד נשא את עיניו השמימה בתקוה, שאולי עוד יעבור כל זה ויתבהר, אולם בני עירו הבריאים, אלה אשר לא חסדים באו לבקש מן הטבע, כי אם ליהנות – מהרו לגמור פה את חשבונותיהם.
על עגלות משא כפריות הוטענו רהיטי הפאר ממעל למצע מזרנים וכרים. ארונות הבגדים הושכבו פרקדן, עם הפנים למעלה, כשבתוך האספקלריות, הקבועות בחצאי דלתותיהם, מנצנצים קטעי עננים טרופים, מבוהלים.
טפלו בזה ביחוד ‘ברישנות’, מעיר המחוז, אשר כבר התגעגעו על בתי השעשועים. בלי השמשיות המגוונות ממעל סר חנן. אבקת הפוך, מתחת לשמים המעוננים, הלבינה כשכבה בפני עצמה, מבלי להתמזג עם עור הפנים, ובהלוכן בתוך הבוץ, בערדלים המרופשים ממעל לסנדלי הקיץ, היה כבר הרבה מכשלון אמותיהן אחוזות הרבמטיזמוס, המזקינות.
יום אחד הובל בעגלת משא הפרוביזור הצעיר, מכוסה בדוחק בפלרינה שלו – מת.
ה’גוי' עם המושכות ביד צעד לצדי הדרך מתון, באותה מתינות ממש שבה הוביל בשעתן את האלומות הקצורות מן השדה.
השטח בקצה היער, ששם האיר בלילות חלונו של המשוחף, השחיר, ואת התריסים הפונים לאותו צד התחילה הרבנית לסגור מבעוד יום, אם כי בלילה, בגבור שעולו של הרב, הוכרחה לשוב ולפתחם, כדי להכניס מעט אויר לנשימה.
שערות הזהב שלה, אשר שום מושג לא היה לה על יפין, נשמטו אז מתחת לשביסה ונפלו נבוכות על כתפיה.
– אולי כדאי לשוב ‘אל הרפואה הלבנה’, זו של החובש מן ההר – נתרופפה אצלה האמונה בכוחו של פבלובסקי בעמדה ללבות את הקיסמים הלחים, כדי לחמם מעט תה בשביל החולה. אולם עם אור הבוקר נשאה כבר את עיניה אל האחוזה לבקש אולי יראה שם הדוקטור ולהזמינו, אולי בכל זאת אותו להזמין.
תש כוחה מן הנדודים בלילות. הציצים בקפוט הבטיסטה, שכה מלאים חיות היו בראשית הקיץ, הועמו עתה ודהו, והשרוולים, אשר התופרת השתדלה לתת להם דמות כפנים, נתרשלו ונתלו כבלויי סחבות.
והוא, פבלובסקי, כבר לא ידע עתה יהודית, קרא ‘לארבע־כנפות’, ‘קושוּלה’, ודרך המשקפים, שהרכיב לכתיבת הרצפט, סקר גם את כתלי הבית, שנחשב עתה כמעט לקנינו.
– כמה אתם משלמים בעד העונה? – שאל, בבחנו בדפיקה את חוזק הקיר, כמו שבחן קודם לכן את חזה החולה וכשנטפלה אליו הרבנית ובקשה לשאול מה הוא המצב, מהר להכניס את ראשו לברדס של מעיל הגשם.
– צריך לכתוב ולקרוא לזקן – התאושש הרב בראש המטה, בתקנו את הכר להסבה כדי לכתוב לברוך ברן בעצמו.
וכאשר הופיע למחרת הישיש, משונס באבנטו, עם תיק הטלית בידו, היה רגע הרושם שהושטה פה באמת בשעת ההתמוטטות איזו משענת.
מגפי הסוחרים של האיש, למרות הבוץ בחוץ, הבהירו משוחי עטרן ואמיצים, אחרי אשר הוסרו מעליהם הערדלים.
– בחינת ו’בנהרות לא ישטפוך' – התהלך בקלות על פני החדר, בגמעו את היין מהמין המיוחד שנמזג לו, זה שניתן לחזוק הגוף.
אגב טפול בבקבוקים, הראה לו הרב צנצנת אחת עם גרגרי תרופה, אשר אך זה הובאו מעבר לגבולין, ואשר המציאו אותם שם איזו אנשי שם.
– ‘גרעיני החיים’ יקרא לזה – הסביר, בהביטו אל הרבנית, המסתובבת בחדר, וכשאך חמקה זו לרגע, נשא את עיניו עם ארשת הבינה העליונה שבתוכן, אל הזקן:
– צריך להכון לדרך – לחש נמרצות.
והישיש ‘התנא דמסייעא’ הסכים:
– צריך, רבי. ‘וזה הדרך לכו בו’, נאמר – שפשף את ידיו ונזדרז ופנה לכתל המזרח, לעמוד לפניו ל’מנחה'.
לקול צקון התפלה התחזקה עוד הרבנית ונאחזה פה ושם באיזו עבודה. היא עזרה לחנה ללבות את הפחמים במיחם, וכשאלה התלקחו, והאשנבים הקטנים למטה הוארו, עמדה להכין בשביל האורח מעט מרק, כי זה של החולה היה מבושל תפל בלי מלח. אולם כשקול הנגינה נשתתק לבסוף, והישיש נכנס אל המטבח ליטול את ידיו, הפנתה אליו פתאום פניה, פנים איומים באור הלהבה שבכירה.
– אנחנו טובים, ר' ברוך, הננו בלב ים – תפשה בזרועו של סוחר הפשתים הזקן, אשר, תחת לנגב את ידיו, נשא את האלונטית העבה לפניו – וחנה נבהלת ממראה עיניה, מהרה להמלט דרך הפתח הקטן החוצה.
פה גבר עתה עם בוא הלילה הגשם, ואת שארית הרחבה לפני הבית הציפו כבר מי השלולית, אך הנה נשארה עוד הפנה מתחת לגג אשר בה, ביום רע, חוסה היה פטקה, נער־הרועים החלכה.
לתנות את תוקף השכול אפשר היה אולי בחליל כחלילו, אבל באין לה, לחנה, זה, הרימה את כנף שמלת הציץ ובכתה לתוכה בכי יתומים בלבד, בלי צלילי לואי.
מאז
מאתדבורה בארון
מאז
מאתדבורה בארון
בר־אווז
מאתדבורה בארון
לש. בן־ציון
במלאת לו חמשים שנה
היה חורף. מתוך החביות הגדולות אשר בפתחי החנויות הציצו הדגים המלוּחים ההולנדיים בהבעה של חשיבוּת ובבטחון גמור כי מחירם מעכשיו לא יוּזל – אדרבא.
ימי השוק בעירה היו גדולים, והומים ותכוּפים. בשוּרה אחת ארוכה, או שתים־שלש בחבוּרה, החליקו עגלות החורף על פני השבילים הטהורים אשר מחוץ לעירה. בתוך ככר השוק צהלו הסוסים חליפות, נחרו וקשקשו בזוגותיהם, וביחד עם עשן ה’מחוֹרקה' ואדי הזבל הטרי התנשא באויר מסביב גם ריח שבלת־השועל וטחב מטמורות של כפר.
– בשלש קוֹפּיקוֹת דרוֹז’דזֶ’ה! (שמרים) – התפרץ פעם בפעם איזה אכר לתוך חנותנו ועמד ונקש את רגליו זו בזו כדי לחממן, ועד שאמי הרבנית טרחה על יד המאזנים ושקלה את חתיכת השמרים, התלהטו שיורי הפחם בסיר־גחליה המגולה, התיזו ניצוצות וצהלו: יש ‘פדיון’, יש.
עם ערוב היום התגבר הקור בבת־אחת והקפיא את הקלוחים הדקים שבשפולי החלונות, את מי־השתיה אשר בגיגית וההבל היוצא מתוך הפה.
מסמרי הברזל בדלת העלו שכבה של כפור וצרבו בשעת הסגירה את הידים. לא נוחה היתה גם הדרך הקצרה אל הבית, בשעה שצרור המפתחות העיק בכבדו על כיסי הבגד ומשך למטה, למטה, ואֶפרו הצונן של סיר־הגחלים התנשא ונאחז בריסי העינים, בשולי המטפחת הנתונים על הפה. אולם מה טוב היה, תחת זה, אחר כך בבית החם עם הקטר הדק, המשכר משהו, העולה מפי תנורו, ועם ריח הגריסין המתובלים בשומן, ההומים חרש על מצע הגחלים.
אחרי ארוחת־הערב כבדו האברים מיד, נתרשלו ונמלאו לאות. ברכת־המזון נאמרה בשפה רפה. בזה אחר זה יצאו חסילי הבית ממחבואיהם, טפסו ועלו על גבי המפה, מתחלה מתוך הסוס ואחר כך בבטחון והחלטה, כי אין חשש: אפשר לעלות. בפעם האחרונה הבהבו לפני העינים זגוגיות החלונות עם ציצי הכפור ההולכים ונמסים בפני חומו של התנור, ועם כבוי המנורה הקטנה, החשיך החלל מסביב ובתוך הבית השתרר הלילה – דומם, שחור וארוך, ארוך.
מה גלמוד נראה אז השומר הזקן, המתהלך שם בחוץ בפרוָתו הכבדה, הלוך ודפוק את דפיקותיו העמומות, הבודדות. יש אשר הוא מתעכב רגע מהלוכו, נשען על יד איזה גדר, או קיר ומשתתק ואז ישמע מתוך הדממה קולו של השמש חלוש־החזה, המתאבק בחשכת בית־התפלה עם שעולו.
מעט מעט הולך החום השופע מן התנור ומתמעט והצנה הנושבת מסדקי הכתלים מתגברת. כבחצות הלילה נמלכת המשרתת הזקנה, ומעבירה את כלי־משכבה מן הספסל אל התנור למעלה, וכאשר היא משתתקת לבסוף, יוצאים העכברים מחוריהם ועושים שמות במעט האוכל של התרנגולת בלול.
אולם הנה נשמעה חריקת הקילון על פני הבאר. השכן האופה יצא לשאוב מים בשביל לישת עיסתו. בעוד זמן־מה מגיע גם קול דברים מן הסמטה הסמוכה, ועל פני ארון הספרים של אבי זע כתם בודד של אור ורועד־חולף על גבי הש"ס, על כריכות ה’פוסקים' וספרי־המחקר:
הקצבים יורדים אל בית־המטבחים ופנס־הנפט בידיהם. הולכת ומתקרבת השעה השלישית ואמא, בהתהפכה על מטתה, מפליטה אל החלל פהוק ממושך, הבא כהקדמה לשיחת־לילה.
– הריני אומרת – פונה היא אל הצד, אשר שם עומדת מטתו של אבי – ימי־שוק מרובי־אוכלסין כאלה, ואוז בל יראה – ‘אף לרפואה’.– יהיו, יהיו גם אוזים – נענה ואומר אבא – ואם לא אוזים והיו ברוזים.
אבא היקר וטוב־הלבב. תמיד נמצאה אצלו המלה הרצויה, ההוגנת, כזאת אשר תטיל איזה זיק נחומים בלילה זה הארוך.
השאיפה לרכישת אוז באה לה לאמי עוד באותו יום, שבו החליטו כי אני אצא אל עיר הפלך ל’התלמד'.
היא עמדה אז בערב, ועמלה להתקין איזו עוגות ממעט הגבינה שהשיגה אצל החלבן, צידה לדרך בשבילי. ופה, בהתכופפה ובראותה עד מה עלובות הן בצאתן מתחת ידיה, נולד בקרבה הרעיון על אוז.
– כי מלבד הבשר הצלוי, שהוא יכול לשמש צידה לדרך – גלתה למחרת את הרהורי לבה לפני עוזרתה – הנה מה טוב הוא, כש’תינוק' המסתגף בעיר נכריה יכול למרוח לו מעט שומן אוזים על פתו באחרו לשבת על למודיו בלילה.
וביום השוק הקרוב נמלאה אמנם משאלת לבה זו – ולחצאין, כנבואתו של אבא.
בתוך כלובה של אחת האכרות נגלה לה בין המון תרנגלות בר־אוז.
המשא־ומתן היה קצר. לשהות ולעמוד על המקח לא היה כדאי. כעבור זמן מה צעד כבר בן־הכפר הלזה מעדנות בתוך חצרנו. עוף עצל היה זה, כבד־תנועה ונבער, עד כמה שיכול להיות נבער בר־אוז שאך זה יצא מלולי הכפר, אולם תחת זה – מה יפו פעמיו על השלג בלכתו הלוך והתנועע, הלוך והרכן את ראשו הצדה.
כעבור כמה ימים גלתה בו אמי עוד מעלות, שהן שקולות אולי כנגד כל מיני חכמות, היינו:
תאבון בלתי רגיל לאכילה וכשרון להשתמן.
– לו נדחתה הנסיעה לזמן־מה, כי אז לא היה נופל במדת שומנו מאוז ממש – חלמה אמא בבוקר, בבוקר, בפוררה בשבילו את תפוחי האדמה המבושלים בקלפתם. והיא שפכה עליהם מעט קמח כדי שיערבו לחכו.
אולם נסיעתי לעיר הפלך לא נדחתה, כפי שחלמה אמי. מדודתי המורה, יושבת העיר ההיא, נתקבלה ידיעה כי ביום המיועד תבוא ותחכה לי בתחנת הרכבת, ואמי, אחרי אשר הכניסה את מעט השמרים הביתה, כדי שלא תאחזם הצנה, סגרה את דלת החנות ותלתה עליה את המנעול הגדול, כמו בערבי־שבתות עם חשכה. כבר היה מוכן פה בחדר צרורי בשביל הדרך: שני כרים מהודקים ברצועה, צנצנת של מרקחת וכמה חריצי חלב, אשר התרנגולת הזקנה היתה צובטת מהם פעם בפעם חתיכה, מבלי אשר יכהה בה איש, כי גם אמי וגם המשרתת היו עסוקות בחצר בהכנות לשחיטת בר האוז.
כדי שתהיינה נוצות העוף נמרטות ויוצאות בנקל, טוב היה להשקותו מים סמוך לשחיטה, והזקנה הטובה, בהכינה בידה את החבל לקשירת רגליו, העמידה לפניו בכלי מעט מים ועמדה והסתכלה איך שהוא גומע מהם פעם בפעם, מפשיל את ראשו ובולע.
בזה אחר זה נתקבצו ובאו אל החצר השכנים:
כורך הספרים הזקן עם משקפיו המופשלים על מצחו, מלמד הדרדקי ‘מחשב הקצין’, עם עיניו הצופות אל המרחק ועם הכאב – היפעה בין קמטי פניו, כאב הצפיה לביאת הגואל. ולבסוף – השוחט בעצמו, גבה קומה, זעוף מצח, עם תיק מרופד פלוסין מתחת לבית שחיו.
החלף, מבהיק באלפי שברירי קרנים, שופשף אחת ושתים במטפּחת. והזקנה, בשפכה מעט אפר על השלג, דחפה את הכלי עם המים וגחנה אל הארץ.
ופה קרה דבר אשר הדהים את כל הנאספים, מן השוחט העומד על סכינו ועד התינוקות, תלמידי השכן המלמד:
בר־האוז הפתי וקשה־התפיסה אשר כל כך שוה־נפש נראה אל הנעשה מסביבו, נשמט פתאם מידה של הזקנה ועלה על הגדר, קפץ קפיצה אחת והגיע לגג, ובפרשו לפתע זוג כנפים, אשר כאלו צמחו ונגלו אצלו רק זה עתה, התנשא ופרח־עף אל מרומי עלית בית־התפלה, אל הגנים פרוצי הגדרות שמאחוריו, אל השדות המושלגים, צחורי העין – הרחק מחוץ לתחום העירה. דממת התמהון נמשכה לא הרבה. אחרי האשה המשרתת התפרצו החוצה גם אמא, גם השכנים שנמצאו על ידה, מתוך פתחי ה’חדרים' נבהלו תלמידי כל הכתות ופשטו אל מבואי הגנים, אל סמטת ה’הקדש' ובית־המטבחים.
לבסוף נעלמו גם הבנינים האחרונים מן העין. מפוחם וקר הבהב בית־המרחץ הישן על עזובת בארו, ומסביב השתרע המרחב – לבן, צונן ומזהיר עד כדי לסמא את העינים.
כמה מרופשת נראתה הסמטה, שהובילה אחר כך בחזרה אל חצר בית הכנסת – לביתנו. את הקדרה עם שיורי תפוחי האדמה דחפה אמי ברגלה והפכה אותה עם הפה למטה.
עוד פעם הוסקה בבית הכירה, ואותה תרנגולת עצמה אשר חטפה־גנבה כל היום מעוגות הגבינה, כל כך חרדה־שמחה על הצלחתה – נכפתה עכשיו מוכת־סנורים בחבל הדק שבידי הזקנה, ולוקחה לביתו של השוחט.
את חלקי גופה חתכה אמי וסדרה על טבלת־המליחה בעצם ידה. היא נקתה ובערה בער־היטב כל סימן של נוצה, ותקנה אותה עם כל התבלין הדרושים לבשול, אולם כאשר רתחה אחר כך על הכיריים הקדרה, ומתוך הקצף הציצו פתאם אליה הכרעים – כרעי תרנגולת זקנה, וחדת־גרם – מהרה והפנתה את ראשה הצדה, ועל פניה רעדה העויה משונה, מעין זו של הבלגה על כאב שאין לשאתו.
אותה ההעויה המשונה לא נסתלקה מעל פניה גם למחרת, כאשר יצאו ללוות אותי אל העגלה, אשר המתינה על יד מבוא החצר.
– אל תשכחי להשגיח על צנצנת המרקחת – הזהירה אותי, בנשקה לי נשיקה חטופה, ומבטה המבודר מכוון היה כבר לצד אחר, אל המרחק, כמו זה של שכננו ‘מחשב הקצין’.
העגלה זזה מתוך קשקוש מצילות.
חלפו: ביתו של כורך הספרים, בית־התפלה הישן והצריף עם שכננו המלמד, שנראה שם בחלונו – חור, דל־גו, באזנים נטויות אל המרחק, כחותר לקלוט איזה צליל מכבלי המשיח.
הבהב ועבר, לבסוף, בית־המטבחים עם הכלבים הנוברים באשפּתו, בית־המרחץ והקילון מחוסר הדלי שעל בארו, ומסביב השתרע המרחב – לבן, צונן ומזהיר, עד כדי לסמא את העינים.
מה דלה נראיתי בעיני עצמי בבית־הנתיבות המקומר, הכרכי, בעמדי בשורה אחת עם דודתי גזוזת־השער, זו אשר מבעד למשקפיה הרציניים, אפורי הזכוכית, השקיפה על העולם בהשקפה אחרת, זרה וחדשה בשבילי. אחר, חדש וזר, נראה לי פה גם השלג, אשר נצבר בכל יום במטאטא אל צדי הסמטאות, ושהיה כהה, מחוסר ברק ונובל, כאלו נשקף גם הוא בכל מקום מבעד לזכוכית אפורה.
בבת אחת הוכנסתי לסביבה אשר נראתה מתחלתה חמה, ומשכרת משהו, כאותו הקטר בבית אמי בערבי החורף, ושהשאירה גם היא אחר כך, אחרי ההתפכחות, סבוב ראש בלתי נעים. על שלחנות האוכל במרתפים טפסו ועלו בערבים חסילי־הבית עוד בטרם שהוגש התבשיל. בשעה מאוחרת בלילה הזדמנו, על פי סימנים ידועים. באיזו דירה נדחת, ‘חשאית’. חולקה ‘ספרות’ אסורה, והעינים, הלאות מנדודים, התכוצו בשעת הקריאה, נסגרו ונפקחו חליפות, כאלו הוטלה בהן אבקת אפר מתוך סיר גחלים לא נראה.
והשנים נמשכו, בינתים, תפֵלות, מחוּסרות צבע, וארוּכות, ארוכות.
גם פה, בעיר הנכריה, נזדמנו לפעמים שכנים חיורים, מוזרים ודלי־גו, עם כאב־צפיה לגאולה על פניהם, אולם תחת צליל הכבלים הנשגב, שאותו דמה לשמוע המלמד ‘מחשב־הקצין’ לפנים, צרם עכשו את האוזן קשקוש השלשלאות המחלדות והכבדות מנשוא.
כציצי הכפור על החלונות, אשר נמסו בפני אור הכירה בבית אמי בעירה לפנים, כך תמו־נמסו החלומות בפני אור המציאות הפושרת והיו לאפס, לאפס.
כל תוחלת חדשה שבאה, טופחה ברוך ונכזבה, העלתה על הלב את זכר בר־האוז, זה שכה טוב היה ומבטיח בתחלתו, ושכזב כל כך באחריתו.
במשך הזמן באה גם אלי הידיעה על מות אבי בעיר־המולדת הקטנה.
על כסא־הרבנות שבקהלה בא לשבת איש אחר, איש אשר תחת הניצוץ האלהי האמתי הבהבה בעיניו בבואת אש המקטרת, שלא זזה כל הימים מתוך פיו, – ומצבה של אמי התמוטט וירד פלאים בבת־אחת.
– אל תקראי לי אמא, קראי לי מרא, כי המר שדי לי מאד – בכתה האם, בלשונה של נעמי, במכתב הכתוב ביד שכננו המלמד – את מקומי בבית־התפלה לקחו ממני, ועתה הנה מוציאים מידי גם את מעט השמרים – ובעצם ימי השוק.
ולפי עזובת פניה שנגלו אלי מן הפתח, בהתעכב עגלת־החורף על יד ביתנו, בשובי, ראיתי כי אמנם המר לה שדי מאד.
כפופה ונמשכת למטה, כמו תחת משא צרור המפתחות לפנים, התהלכה אחר־כך בתוך הבית, בערכה על השלחן את הארוחה, ובהציצה פעם־בפעם אל המקום אשר שם הקדיר מיותם כסאו של אבא.
מקור הדמעות היה סתום.
‘זה יפתח אחר־כך, בלילה’ – חשבתי, בראותי איך שהיא טורחת ומוציאה כר מכריה בשבילי, כי אלה של אבי היו נתונים בעבוט. הוסר, לבסוף, השביס מעל ראשה, ביחד עם הכפור שעל החלונות הבהבה שיבת שערותיה באויר, ועם כבוי המנורה הקטנה החשיך החלל מסביב ובבית השתרר הלילה.
הנה נשמע קול צעדיו של השומר, ההולך ודופק את דפיקותיו הבודדות, העמוּמות; בעמדו על יד אחד הבתים לנוח – והגיע מתוך הדממה קול גניחותיו של השמש, המתאבק בחשכת בית־התפלה עם שעולו.
לאט־לאט הולך החום הבא מן התנור ומתמעט, הולך ופושר, לעומת זה מתגברת הצנה, הנושבת מסדקי החלונות, משפולי הקירות, ממטת הברזל שבפנה הקרובה, מטתו של אבא הריקה, הערומה.
– אבא, אבא – בכה לבי מקרבי, בתפסי רק עכשיו את כל חריפות יתמותי ובדעתי, כי אין עוד מי אשר ימצא את המלה הרצויה, ההוגנת, כזאת אשר תטיל איזה זיק של נחומים לתוך הלילה זה הארוך.
אולם הנה נשמעה חריקת הקילון מרחוק: האופה יצא עם דלייו לשאוב מים מן הבאר. בעוד זמן מה מגיע גם קול דברים מן הסמטה הסמוכה, ועל ארון הספרים רועד־חולף כתם של אור: הקצבים יורדים לבית־המטבחים ופנס הנפט בידיהם. הולכת ומתקרבת השעה השלישית, ואמי, בהתהפכה על משכבה, מפליטה אל החלל את פּהוקה הראשון, פּהוק ממושך, שנעימה חדשה, מרוסקת לו בסופו, כאלו נפגם ונעשה בו סדק.
– הריני אומרת: הזמן עובר, עובר – פנתה אל הצד ששם נמצא משכבי, ונענעה בחשכה את ידה, כדי להראות איך הזמן עובר – התזכרי את בר־האוז שנעלם אז, לפני שנים, לפני לכתך מאתנו?
– והנה, הוא הן לא שב, עד היום הזה לא שב – הוסיפה בקול נופל כבר, נעלבת משתיקתי – וחזרה והתהפכה על צדה השני. בעוד זמן־מה נשתתק גם קול הדבור שהגיע מן הסמטה, ושוב נמשך הלילה מסביב דומם, שחור וארוך־ארוך.
לא לחנם השוה אליו המגיד־הדרשן לפנים את אורך הגלות.
עגונה
מאתדבורה בארון
קרה זה על פי רוב ביום סתו. בחוץ יורד גשם צונן דק ומכוער וחודר לפתחי החנויות. אל דיר העצים ולמטמורת תפוחי האדמה אשר במרתף.
על יד ביתו של רופא העירה מרתתים האילנות הבודדים קודרים ומקורחי־צמרת, והדלי על הבאר, באמצע השוק מנטף את טפותיו הכבדות אל השלוּליות ומתנועע על קילונו אילך. עצב.
אולם הנה נראה הלך על פני הדרך המובילה אל תחנת הרכבת, הוא ומקלו ותרמילו, התרמיל הקטן, הנתון מתחת לבית שחיו, הדרך מקולקלת היא אמנם, שטופת בוץ, אבל אין דבר: לא נוסע יושב מרכבות הזקוק לדרכים מתוקנות הוא האיש, כי אם עובר־אורח עני, דרשן ‘מגיד מישרים’, ההולך ברגליו בצדי־דרכים, ומתחת לבית שחיו רק תרמיל קטן בלבד.
בעברו מעל יד שורת החנויות הוא מתעכב, מוציא מכיסו את ארנקו וקונה לו מעט טבּק להרחה. את קופסת הקרן שלו ממלא החנוני בעין יפה, מלא והגדיש, ועד שהיהודי הזר ממשמש ומוציא את המטבעות, מחזיק הוא לפניו את מקלו ושואל על הנשמע בעירות הקרובות.
את הדרשה היחידה שלו ידרוש המגיד עוד היום בין ‘מנחה’ ל’מעריב'.
מלמד הדרדקי מוכה־השממון, המציץ אליו דרך החלון, מלוה אותו במבטו עד חצר בית־הכנסת ומקדים לשלוח את תלמידיו הביתה עוד לפני שיערוב היום.
– כמים קרים על נפש עיפה – מהרהר הוא, בצעדו אחר כך חיור ודל־גו בתוך הבוץ הקלוש אשר בככר השוק.
בבית־התפלה המקומר, המוסק ביד זעומה, מתהוה השנוי מיד, עוד לפני תפלת המנחה:
תחת המנורה הקטנה, התלויה בצד מערב למעלה משלחן לומדי ה’דף', מתקן עתה השמש מנורה אחרת, זו שממול ארון הקודש – נדבת הגביר יושב האחוזה הקרובה.
אל בית־התפלה מתכנסים עתה לא רק המדקדקים להתפלל בצבור בלבד. באים: גם בעלי עגלה שזופי פנים, היושבים בבית מפני קלקול הדרכים, הנפח אשר מעבר לגשר והחיט עוּל־הימים התופר בגדי נשים.
הדלת נפתחת ונסגרת, ושוב נפתחת. אלונטית הבד הגדולה מתנפנפת ועוברת מיד ליד, ונעימה אחרת, חדשה, נשמעת בקלוח המים הזולפים פעם בפעם מתוך כיור־הנחשת.
תיכף אחר המנחה מניח השמש את טלית הקהל על גבי הבימה, מטפס ועולה על אחד העמודים ומדליק את מנורת הברק.
החלונות הגדולים מקדירים כולם בבת אחת. נר הנשמה הבודד מתבטל ומפסיד את ערכו. בהיר, כמו מרוחץ, מתישר ה’שויתי' בכל מלוא אותיותיו במרומי ה’תבה', ובתוך החלל מתחיל הומה וקולח הנגון – כבוש אמנם, לא בטוח וצרוד משהו, אבל קרוב ונוגע, עד הלב.
בא דוד המלך, עליו השלום, ו’מתיצב' במסכת ‘ברכות’, הוא וכנורו המתוק, המנגן מאליו, ו’עורה הנבל וכנור אעירה שחר' – מתגבר הוא כארי, וקם לפנות בוקר ומשתפך בתפלתו.
באים:
אהרן הכהן, התמים, רודף השלום, עם מטהו הפורח, מטה־השקדים, וירמיהו הכפוף, הכורע תחת סבל הצרות, זה אשר מעיו חמרמרו ועיניו כלו בדמעות, והוא יבקש לו מלון אורחים במדבר.
כנסת ישראל שרויה ביסורים, מוכה, סחופה ומעונה: ‘כל ראש לחלי וכל לבב דוי’. בכל יום ויום מתחדשות ובאות הגזרות. ‘על צוארנו נרדפנו. פצו עלינו פיהם כל אויבינו’ – מוציא היהודי הנלהב את מטפחתו ומנגב את פניו – ולפני עיני רוח הנאספים מתנשא ועובר: פרצופו של האוריאַדניק שמן־הסנטר ושטוף הרציחה, פקידי־הבקורת, המתעלל בשעת הבדיקות בתוך החנויות, צהלת השכרון של הגויים ובעותי הפרעות בימי אידיהם, ימי השוק.
אבל אין דבר: לא לנצח יעזבנו אֵל – ישכחנו קדוש ישראל.
‘אל תירא יעקב ואל תחת ישראל, כי אתך אני’ – משדל הנביא מענתות בקולו הלח, הבכיני – והקדרות אשר מעבר לחלונות כאלו מחוירה ואינה מבעיתה עוד כל כך.
הגלות היא מרה אמנם וקשה, אבל – ארעית, כסוכה בגנת ירק, כמלונה במקשה. ומליצי־היושר אינם מחרישים:
מתוך מערת המכפלה עולה ובא אברהם אבינו, ועומד ומגן על בניו ומתחנן. אחריו מופיע יצחק עם פחדו הגדול ויעקב בעל הפכים הקטנים:
יש לנו, יש.
משה רבנו מתמרמר ומדבר רתת: היתכן?
ודוד המלך אף הוא אינו מחשה. אם יש צורך מופיעה גם רחל אמנו בעצמה.
עוטה אור ועטופת אבל, עוד מרחוק פורשת היא את ידיה ידי האם שלה הרחמניות, הולכת הלוך ומרר בבכי, הלוך וקרוע את השמים בטענותיה, כל כך – עד שהקדוש־ברוך־הוא בעצמו אינו מתאפק, עוד פורש, כביכול, לקרן זוית ובוכה כילד קטן.
וכאן מתחיל עיקר הדבר, ההסברה וההארה: המשל.
משל לבת מלכה רכה וענוגה שנשאה למלך. והיה בעלה מחבבה חבּה יתירה, עושה לה חופות וארגוָנות נאות ונותן לה אבנים טובות ומרגליות, ולא זז ממנה עד שעשה לה מין גלימה של זהב, הנקראת בפי הנשים ‘רטוֹנדה’. לימים כעס עליה המלך, עמד והפך עליה את החופות, נטל ממנה את עדיה ובגדיה והניחה ויצא למדינת הים.
והיו שכנותיה מתקבצות ובאות אצלה, נדות ומנענעות עליה בראשן, לאמור: אוי לה לעלובה זו, מה שעשה לה בעלה. והיא עצמה יושבת שוממה וסתורת שער, קושרת מספד בלילות ובוכה על מה שהגיע לה, בוכה עד שנושרים ריסי עיניה – מנמך המגיד את קולו ונשען על העמוד, והקהל אשר למטה מצטפף ומקרב אל הבימה, ומסביב תהיה עצירת נשימה ודממה.
מרחוק, מעל כותל המערב, מגיע קולו של השעון המונה שם בזו אחר זו את דפיקותיו, ובתוך מנורת הברק רועדת השלהבת המלאה ומזמזמת בחשאי את זמזום האור שלה. הס.
למעלה, בתוך עזרת הנשים, שוררת כמעט חשכה. רק דרך האשנבים אשר בתוך ה’מזרח' חודרים שנים שלושה קוי אור ומשתטחים באלכסון על גבי הקירות, על תנור הרעפים ועל קופסתו של רבי מאיר בעל הנס.
סמוך לאחד האשנבים האלה עומדת רק ‘שומעת’ אחת ויחידה – אשתו של ר' רפאל הדין, שבאה עם ערוב היום לקרוא ‘קדושה’ ו’ברכו'.
ראשה הקטן, הנתון בשביס של בד שחור, מוטה קצת הצדה ונשען אל הקיר, ושתי עיניה נטוּיות־מביטות ישר אל פיו של היהודי היקר, העומד שם על הבימה מתחת.
פסוקי המקרא ודברי החז"ל סתומים הם אמנם ואינם נוחים למוחה, כמו פרוסות הלחם היבש בבית בעלה – לפיה מחוסר השנים. אבל אין בכך כלום: הגרב עם פקעת החוּטים הוא אתה, פה בידיה, והרי היא עומדת בינתים וסורגת.
את צנורת הברזל מחליפה היא פעם בפעם בלי ספירה ובדיקה, מבלי להביט אפילו אליה: יודעת היא את מעשה הסריגה על פה, כמו את ה’קדושה' וה’ברכו' שבאה לשמוע.
אולם הנה תקן המגיד את טליתו, גחן ונשען אל העמוד. הוא הגיע אל העיקר, אל המשל – וגרב הצמר נשמט מידה ביחד עם החוטים והצנורות:
גורל העגוּנה השוממה נוקב ויורד עד הלב.
עניה, סוערה, אוי לה ואוי לחייה – מנענעת היא את ראשה השׂב אילך ואילך. את חכּה מגרה טעם מלוח־מר, מעין בבואה מדמעותיה של בת המלכה העזובה, ועיניה – כל הצער העולמי של האשה גזולת־המשפּט מציץ עתה מתוכן.
והמגיד שוחה ועובר בינתים הלאה, הלאה.
אחרי המשל בא הנמשל עם הראיות וההוכחות מן הנביאים והכתובים:
אי־זה ספר כריתות אמכם אשר שלחתיה? – יאמר אלהים.
הן – כאשה עזובה ועצובת־רוח קראך ה' ואשת נעורים כי תמאס. ברגע קטן עזבתיך וברחמים גדולים אקבצך.
שוב אותו הנגון העגום, הרך והצרוד משהו, אבל עכשיו מורגש בו כבר שמץ של עיפות וכונה להתיר את הקשרים, ולחתור ולהגיע אל החוף.
השעון הגדול אשר במרומי הכותל מצלצל שבע פעמים בקול צלוּל ומלא אזהרה:
הגיע זמן תפלת ערבית.
מי־שהוא מן הנאספים משתעל, אחריו מחרה מחזיק שני ושלישי. והיהודי אוסף את שולי טליתו, מצליף על הפסוקים בתוקף ועוז וגולש ויורד בבת אחת, כמו במדרונו של הר.
ו’בא לציון גואל, במהרה בימינו' – מסלק הוא את עמודו הצדה ומסיר ומקפל את הטלית.
ה’קדיש דרבנן' נקרא בחפזון ובקול יבש, אחריו יבואו ה’ברכו‘, ו’קריאת־שמע’, לחישת ה’שמונה עשרה' והרקיקה החטוּפה שב’עלינו' – ועם פתיחת הדלת הראשונה מתפרצת הלחוּת מן החוץ ומטפחת שוב על הפנים עם כל חולי־החולין שבה.
השמש, אחרי אשר סדר את העמוּדים והציג אותם על יד הספסלים, שוהה עוד זמן־מה אצל ה’תבה'. מוחט ומתקן את נר הנשמה ועומד ומכבה את המנורה.
החלל מקדיר פתאום, בבת־אחת. ועל גבי הכתלים משתטחים ורועדים הצללים.
למעלה, אל תוך עזרת הנשים, לא יחדור אלא קו אחד חיור, הנע ומתנועע בהתאם לתנועת שלהבתו של הנר, אשר לפני ה’תבה' מתחת. עם סגירת הדלת למטה מזדעזעים פה: שמשות החלונות, מנורת הנחושת שבאמצע התקרה והפרח היחיד, המדולדל, אשר בשביסה של אשת הדין.
היא, הזקנה, קפלה כבר ואספה אל הספסל את פקעת־החוטים ואת הגרב, אולם את מקומה על יד ה’חלונות' טרם עזבה. פעם־בפעם מושיטה היא את ראשה בעד האשנב, תרה ומחפשת בין היוצאים, וקפטן המוך שלה, וסינר הפּסים עם כל גופה התשוש אומרים הסוס ואי־ספּוק.
רק עם צאת המגיד בעצמו, זזה היא ויורדת מעל המדרגות, ואולם אז, רק אז, נזכרת היא, שאת החוטים עם הגרב השאירה למעלה, על הספסל – סוף־כל־סוף שכחה והשאירה – והיא נאנחת וחוזרת ולוקחתם.
בבית הצר המואר באור רפה מסתובבת היא עוד שעה ארוכה על השטח הקטן שבין השלחן והכירים, משפשפת ושוטפת את כלי הבשול ומציגה אותם על המדף, בהפכה את פיותיהם למטה. לבסוף היא מחליפה את השביס השחור במטפחת לבנה, מציעה מתוך לחישת ‘קריאת־שמע’ את משכבה ושוכבת.
החלל, עם כבוי המנורה, מחשיך. נשמע קול הרחישה של חסילי הבית היוצאים מחוריהם, מערמת תפּוּחי האדמה עולה ריח של טחב, ריח לח, בלתי טוב, כזה הנודף בבקרי אלול על קברי האבות שמחוץ לעירה והזקנה, בהפכה את פניה אל החלון, מביטה אל הלילה המציץ מן החוץ ונזכרת, היאך השוה אליו קודם המגיד את שחור הגלות.
רגעים אחדים שוכבת היא בלי זיע, בעינים סגורות, כמוכנה להרדם. אולם הנה עובר רעד את לבה, את כל גופה, ואת חכה מגרה שוב אותו הטעם המלוּח־מר, כמו קודם לכן בבית־התפלה, וזה אשר צער אותה עם גמר הדרשה מתברר לה כהרף עין:
ה’בת־מלכה'.
ואז היא מתאוששת, מתהפכת לאט על משכבה ופונה אל הצד אשר שם עומדת מטת בעלה.
– רפאל – פושטת היא יד כחושה באויר – הלא אתה ירדת לסוף דבריו, שם, בבית־התפלה: מה היה סופה של הלזו? העגוּנה? הוא שב אליה, הבעל? שב?
תשובה אינה באה. הוא, הזקן, איננו ישן, אבל ענה לא יענה.
– כך דרכם מאז ומעולם – מנענעת היא, כביכול, בראשה לבת־המלכה הפלאית, ברמזה לה ‘עליהם’, על הגברים, ושוב היא מתהפכת ומפנה פניה אל עבר הקיר, אל החלון.
בבית שורר קור וריח של טחב, ריח לח, בלתי טוב, והלילה המציץ דרך החלון מן החוץ, הוא שחור, הוי, כמה שחור.
נכדים
מאתדבורה בארון
שרה בתיה, זקנה צנומה וקלת רגלים, חבושה היום בשביס השבת שלה, וסינרה הרחב עליז הפסים, מתבדר לה כדגל גדול בלכתה:
– ברכני נא בברכת מזל טוב, ברוכ’ל שלנו התחיל מניח תפילין – אמרה.
– ברוכ’ל בנו של מי? – שואלים אותה:
בין נכדיה יש לה כמה וכמה ברוכ’ל, כי על כן הלא היה שם חותנה, עליו השלום, ר' ברוך.
– בנה של חנה, מסמטת האטליז – משיבה היא ומכונת את פניה לקצה הרחוב.
שם, בבית הקטן, המופלג בזקנה כמוה, מחכה לה הישיש סגי הנהור, היושב ליד השולחן, לפני הגמרא הפתוחה ו’מעין' בה ולומד על פה.
הנה הרגיש בפסיעות המתקרבות, הכירן, ופניו, במסגרת הזקן הלבן, נוהרים, בפנותו אל עבר הדלת.
– אצל מי מהם היית? – פושט הוא את צוארו ושואף להריח את הריח המיוחד, הנודף עכשיו ממנה, ריח של נכדים.
– אל תשלוט בהם עין רעה – חוגרת היא ממעל לתלבשתה סינר בד ביתי ועומדת לערוך את השולחן – נטפלים לי ומושכים מי בשרוול ומי בסינר: סבתא, תני סוכריות, סבתא, תני אגוזים, סבתא – דא וסבתא – הא. וזלמן שלנו, כבר צצו בפיו שתי שינים. הזקן נוטל את ידיו, מברך ברכת ‘המוציא’ ויושב על מקומו:
– עד מאה ועשרים שנה – מצהיבות פניו – ואת הלחם, שרה בתיה, צריך לשרות במרק אומר הוא.
את הארוחה אוכלים במתינות, שניהם – מפנכה אחת, היא פותתת את הלחם וזורקת אותו אל המרק, והוא מוציא פעם בפעם את מטפחתו ומנגב את מצחו, את עיניו:
– כאלו דובשניות נותנות פה את ריחן – מתרחבות אצלו הנחירים.
– חלום חלמת – מנסה הזקנה לכחש, ולפי רשרוש סרטי האטלס בשביסה יודע הוא כי היא צוחקת.
– נו, נו – מדבר הוא תחנונים – חייך, שרה בתיה, הַ?
– ומי, דהיינו, יכול היה לשלוח את זה? – נוטה כבר היא לותר.
– חנה. מסתמא מן ה’בר־מצוה'.
שרה בתיה שותקת.
– אם כן, איפוא, הוֹדיל: שיוּרים מ’התנאים'.
אבל – לא, כי שרה בתיה אינה עונה, וגם לעוס לא תלעס, כי צוחקת היא בכל פה. ואז מעביר הזקן את ידו על מצחו, מהרהר רגע, וכל הקמטים מתפשטים על פניו בשובו לאחוז בכף:
– זהו בנימין, פטור נוּ, שם הלא מחכים לברוכ’ל חדש – מגחך הוא גחוך נצחון, ומבלי לטעום ממעשה הטגון, במששו אותו רק להריח הוא מציגו על הקוֹמוֹדה, בשביל הילדים, והולך אל הספה לשכב. שרה בתיה, אחרי שטפה את כלי האוכל, מורידה על פי התנור את וילון הציץ עם כל הקפלים לארכו ויושבת, בהרכיבה את המשקפים, עם גרב בידה אל החלון.
דממה. חצי החדר מימין, זה אשר בו רהיטי הכבוד, מסודר עוד מאז הבוקר, וטס נחושת־הקלל מסמא שם, על המדף, בברקו. מטקטק שעון עתיק, מיושב. על פני ‘שולחן הזוית’ מתנוססים ציצי הנייר, מעשה ידיהן של הנכדות, וממעל להם, בצורת משולש, על הקיר – פאר הבית והדרו – קבוצת התמונות הפוֹטוֹגרפיות:
הבת הבכירה מיכלה מעיר הפלך, ליד שולחן, בין פרחי עציץ, עם נכד קטן על ברכיה. ליבל, השען, האמריקני, בפרק ועניבה, ביום חופתו, לימין הכלה בהינוֹמה. נכד, גימנזיסט, מן הכרך, גלוי ראש עם ילקוט־ספרים על שכמו, ואיזה תינוק גדל־ראש, מוכה תמהון, המוטל בכותנתו על כסא ושתי ידים מחזיקות בו. ועל כלם – תמונת משפחה:
שמואל דוב ושרה בתיה, הוא – משוּנס באבנטו, והיא – בסינרה ובשביס הציצין, מחזיקים זה ביד זו, ומסביבם, כמתוך גזע אילן שגיא – על פי הוראתה של שרה בתיה – מסתעפים לגיליהם הצאצאים: בנים ובנות, חתנים וכלות, בני ובנות בנים, ששים ושתים נפש.
ככרובים קטנים מחוסרי כנפים מבהירים בראש כלם שלשת הפעוטים הערומים, שמני־הגוף ומתולתלי הראש – השלשים. שנים מהם הביאו הנה הנכדים מהכרך לפני חודש כשבאו להצטלם. עכשיו ודאי שנתוספו להם שתים־שלש שינים והם יודעים כבר לקרוא אבא ואמא.
– ישראל שלנו נסע אל הכרך – מודיעה הזקנה מלפני החלון – ודאי שיבקר שם את ‘הילדים’.
– הַ, ישראל? – מתנער הזקן – ישראל שלנו צריך היה להשיא את בת הזקוּנים שלו – חורץ הוא – כי אז היינו זוכים לשילש רביעי.
והנה מתחילים, לבסוף, להתכנס מן הרחוב בני המשפחה.
באה כלתו של ישראל עם תינוק בין זרועותיה, מירל מחנות המנופקטורה עם שני הילדים־התאומים ובת שלמה הטוחן אשר מעבר לגשר, זו אשר לריח בגדיה, ריח של סוּף, אבק־קמח ולחלוּחית של נהר, מתעורר הזקן לשבת, בפשטו בבחינת ‘גשה־נא ואמוּשך’ את שתי ידיו:
– פייגה’לה?
עתה מסירה הזקנה ומסלקת הצדה את המשקפים, צנורות הסריגה וכל דבר אשר הוא דוקר וחד והולכת לקחת מעל הקוֹמוֹדה את מיני־הטגון.
מחנותו הקרובה של בנימין שולחים, על טס, לימונדה בכוסות ומכתב מסנדר, מעיר המחוז, שהובא זה עתה מן הפּוֹסטה, ואשר פייגל, בת השתים־עשרה, יודעת הספר, קוראה אותו, שזופה וכבדת־ראש, בקול.
הענינים הם פעם יגעים ופעם מתוקנים, במעלות ומורדות, כמו החיים בעצמם.
'שער החטה ‘שוכב’ אמנם השנה באדמה, אבל תחת זה גדלה הדרישה לעורות כבשׂים וזרע פשתן במחוז. ועוד אוכל לבשר לכם, כי גוֹלדה שלי ילדה בת וקראנו את שמה בישראל רחל, כשם אם אמנו, עליה השלום, רחל’ה – חותרת פייגל בכל עוז, ועד אשר סערת הגיל מסביב עוברת, מחזיקה היא באצבעה הקטנה את הנקודה במקום ההפסקה, ובהפשילה בתנועת ראש אחת את כל תלתליה לאחוריה, היא מתאנחת מעומק הלב.
עם גמר הקריאה שב השאון שנפסק לאיתנו בבת־אחת. שרה בתיה, בהרימה את וילון הציץ, פּותחת את התנור, להוציא בקבוק מים לתה, וכדי שהקטנים לא יפריעו, אוסף אותם הזקן ומשעשע אותם על ידו.
– בזול, בזול – מכריז הוא – שני זוגות משה’לי בפרוטה אחת. הנה נמשך אליו השליש־העולל, בכתנתו לעורו, יחף וחם, ומתכנס בבת־אחת בשתי ידיו לזקנו. אודם מתפשט על לחיי האיש. בלחצו את הגוף הרך אל לבו, הוא ממששו, ומחליקו וכובש בו את עיניו, בקראו בדבקוּת, בקול מ’מעמקים', לאשתו.
– את גשי, ושחי והריחי – אומר הוא – ה? כלום לא ריח גן־עדן? ועד שהזקנה מתקרבת אל הספה, פוקח הקטן שתי עינים כחולות, מרים את ראשו ומתחטא:
– דזי, דזי, דזי.
וכל חללו של הבית מתמלא צחוק.
עם בוא הערב משתררת בתוך הבית דממה. על גבי הרצפה מתגוללים צעצועים, קליפות אגוזים, אבנים קטנות, וליד החלון, בין הקוֹמוֹדה והספּה, עומד הזקן, חגוּר באבנטו ומתפלל. נשמע בחרוק המנעול בחנותו של בנימין; מי־שהוא סוגר שם מבחוץ את התריסים, ושרה בתיה, בריצת הישישים שלה, עוברת באלכסון את הרחוב ומכניסה את העז, ששבה מן המרעה, אל הרפת.
– נ, ואני, שמואל דוב, אצטרך ללכת – מודיעה היא, ולפי הנעימה החגיגית שבקולה ברור לו, כי יש ‘חדשות’. ואז – בהפכו אליה את פניו, מבלי להפסיק את התפלה – בלשון הקודש – הוא שואל:
– בן זכר?
והזקנה מסירה לאט את ה’קופטה', הסינור ושביס הציצין, בהחליפה אותו באחר, חלק, וצחוק מתפשט על פניה, בזכרה, כי הדובשניות ‘לשמחה’ כבר טוּגנו.
הנה כי כן, נאפו הלא וטוגנו בעוד בוקר.
בשובה אחרי חצות מן ה’שמירה' הביתה, מלפפים אותה חבלי השנה מיד, בטרם שתספיק עוד לגמור את ה’קריאת שמע'.
– ולא לידי בזיון ולא לידי נסיון – מסתבכת היא, בשקעה בגל הכרים, וביחד עם הבהוּבי שלהבת המנורה שכבתה מתנשאים לפניה בערבוביה: פני הכלה היולדת, בנימין הרך, קצר הראות, עם קמטי הגיל על פניו, מירל מחנות המנופקטורה וגישה, הדודה הזקנה גישה, הגוחנת חגיגית, בבגדי יום־טוב, אל הארץ ומדליקה שם נרות בפמוּטים.
– מה, נרות? – איזה נרות? – מתמוטט פתאם הכל מתחתיה, ורגע אחד, בין חלום והקיץ מציצה אליה כמו מאחורי וילון – עלטת תהום. אך הנה בקע קו אור מן החוץ והוא רועד־חולף על הקוֹמוֹדה, על טס הנחושת ועל קבוצת התמונות הסדורות על הקיר: בנימין יורד אל מרתף־הקרח והמחותנת, חנה, מאירה לו בפנסה.
– מכניסים הם חלב בשביל היולדת, שאלה היא, נו – מתעודדת הזקנה, בשובה להאחז בפסוקי ה’קריאת שמע'. ואחר כך – בפנותה אל המטה השניה:
– שמואל?
– אני אומרת: בחול־המועד סוכות – מוסיפה היא – כש’הילדים' יבואו מן ה’פלך', כדאי יהיה אולי שוב להצטלם?
– ה? להצטלם? – מתנער הזקן – ועכשיו כבר ששים וארבע נפש, עם אלה השנים החדשים.
– לכאורה ששים וארבע – עונה הזקנה, כשהקרקע מתחתיה הוא כבר מוצק – אלא שאצל בת הזקונים שלנו תהיינה בקרוב ‘חדשות’.
בשעת שממון
מאתדבורה בארון
קרה הדבר בסתו, בימי גשמים, בזמן שהדרכים בסביבה היו מקולקלות, הגשרים עם גאות הנהר נסתחפו והעירה, באין בה ימי שוק, שממה.
כקול ילל נכאים נשמע אז בצלצול הפעמונים של הכנסיה, הרחבה שליד חנות ה’מנופולין' היתה ריקה ושטופה בוץ, ובתוך מאפל החנויות נראו נשים במגפי גברים, כשהן נושפות בזעף בסירי הגחלים ומבקשות מתוך כך קללה מתאימה, כזאת שתהיה הולמת את קשי המצב ורוע המזל באמת – והנה נתגלגלה הנה על ידי הפוסטה גלויה ממרחקים ופני הדברים נשתנו.
וכך היה דבר הגלויה:
איש הדואר, לאחר שחלק אותו יום בככר השוק את המכתבים, התעכב על יד שורת החנוית ושאל את היושבים שם לפשר הרבוע שנמצא בכרטיס פוסטה אחד, ואז נבהלו האנשים לראות כי מסגרת שחורה היא זאת שבה כתוב באותיות מרובעות ‘אבל כבד’, והואיל ובכרטיס לא היתה כתובת ברורה, לא רצה איש לקבלו. משל לאבן המתגלגלת ויורדת ממעל, כאשר כל אחד מהעומדים מתחת נוטה הצדה כדי למנוע עצמו מפגיעתה.
והנה קם אחד מהם, נבון, ויעץ לאיש שירד לסמטת בית־התפילה וימסר את זה שבידו לרב. ואף הם עצמם, מכיון שקרובה היתה שעת המנחה, ירדו ברשות הנשים לבית התפילה, ובערב, כשחזרו לבתיהם, היה כבר דבר הגלויה ידוע לכולם:
האלמנה רחלין מת בנה הסטודנט אי שם במרחקים, והבשורה על ידי זר נמסרה שלא ידע כנראה את הכתובת הנכונה.
הנשים, שהתהלכו כבר עתה חלוצות מגפים, אפילו התאנחו אנחת הרווחה כששמעו למי הדברים מכוונים, שהרי האשה בסמטת הגויים ישבה, כבדלה מקהל עדתה. ואגב הסקת התנור והתקנת תבשיל הערב – בצמצום אמנם, ממה שמצאה ידן בימים אלה של חוסר פרנסה – דברו על מנהגי חייה של זו, על דיבורה הלועזי, בלתי המובן (מאיזה כרך רחוק באה הנה בזמנה) ועל הכלב שהיא מגדלת, כאחד מבני הסמטה, בביתה. זכרו גם את הנערה, בתה, שנהרגה בתאונה יום אחד אחרי חופתה, ואת האב שהוכרע באסונו ומת גם הוא.
כבר היה מי שהשוה את כאב הזולת לדליקה שנפלה בבית זר, הבאים להסתכל בה נבהלים אמנם, או גם נעצבים למראיה, אבל בו בזמן הם גם מתחממים לאורה.
כשישבו לבסוף האנשים לשולחן האוכלים ישיבת משפחה, יחד עם התינוקות והבנים הגדולים – אלה אשר לכרכים הרחוקים והזרים לא יצאו – שוב לא הרגיז קול שאון הגשם הבא מן החוץ ולא רשל את הידים. ודאי היה אשר זה, בבוא היום, יפסק ותקבע דרך חרפית, שאז יתחדש הקשר עם ישובי הסביבה – והאלהים ירחם.
ובלבד ש’תצילני מיצר רע ומחליים רעים – לחשו אחר כך האנשים בעלותם על משכבם – והאר עיני פן אישן המות'.
מהם שנטפלו עוד להרהורים על בני המשפחה הזאת: האב שהיה מתעטף בשבתות בבית התפילה בטלית משונה, צרה כסודר, היא שאותה, מכל טובו, לקח אחר כך אתו יחד עם הבגדים ‘הנצחיים’. הבן, שהופיע לפעמים בבגדי המתלמדים שלו בעיירה. בחור גבוה, עליז, שהיה שר ושורק בשפתיו תוך כדי הילוכו. שרק לו תמיד, שרק – ועכשו הנה המסגרת השחורה הזאת.
היה גם מי שהעלה בינו לבין עצמו סברות וניחש איך ועל ידי מי תמסר הידיעה. הן לא יתכן שזה יעשה פתאום ובלי ‘הכנה’, שהרי האשה, שהיא רפת כח, לא תוכל לעמוד בכך. עוד זכור היה לרבים, היאך הממה אותה בזמנה הבשורה על מות בתה. אז נבא לה הלב לפני כן. איזו חלומות ביעתו אותה בלילות. ובבוקר רצה נעצבת והדורת תלבושת לבקש פתרונים אצל הרב (מי שהוא אמר לה כי כן ייטב לה). כסתה לשם כך את ראשה.
בשעת חתונת הבת היתה שמחה דוקא. רקדה כל אותו ליל הכלולות עם האורחים ועם הבן, הוא הסטודנט הזה – והאסון כבר ארב.
הגשם בחוץ ירד – שטף בתוך כך, כאילו נפתחו ברזים במרומים. לפעמים התפרץ נחשול עז של רוח ואז נדמה שאי־שם, מאחורי הרחוב, נאנק מי ובוכה. אלה שישבו בקרבת הסמטה גם שמעו עם חצות כעין יללה בבית האלמנה, וחששו כי אחד השכנים מ’שלהם' בא ומסר שם את הידיעה. אולם בבוקר ראו כי הבית נפתחו בו תריסיו ועשן עולה מארובתו, וגם המשרתת זוסיה יצאה כמנהגה תמיד אל השוק, הערדלים העמוקים ברגליה וסוככה פתוח והילוכה מתון, כרגיל. ואז, כשהיא באה לחנות המכולת, נכנסו לשם עוד כמה אנשים ותהו עליה סחור סחור.
נכרית טובת מזג היתה ושלא כגברתה שמעה יהודית, ושאלו אותה מה שלום אדונה הצעיר, ואם מתקבלים ממנו מכתבים. ובעל החנות הוסיף ואמר כי בעתונים כתוב שפרצה שם, במקומו, מגפה.
האשה, ניכר היה בה בצאתה, שהיא מודאגת, נעשתה, איפוא, כן ההתחלה, ובכך הסתפקו לעת עתה.
היו אחדות ושתוף הבא מתוך הבנה בין האנשים, ופעלו הם כמו לפי תכנית שתוכנה מראש.
בשעת הצהרים הכניסה לשם אשת האופה את לחם הסולת שהזמינו אצלה. בכל יום שלחה את הלחמניות האלה על ידי אחד מילדיה. הפעם עשתה זאת בעצמה, ואחרי זה, כשהיום כבר פנה, נראתה האלמנה כשהיא יוצאת ללכת לבית הפוסטה. זה, כמו תמיד בשעה זו, נמצא סגור, ואז שבה לאטה הביתה, מוכנסת למעילה ששוב לא היה הידור בו, מכווצת, כפופה.
– מפני כובד הדאגה – ידעו המסתכלים בה.
שכנה הלבלר נכנס לביתה, כנראה, לשם ביקור, כי עם נכדתו הקטנה בא. אבל הנה הופיע שם, לחרדת הרבים, השכן מהצד השני, קיריל, זה הגוי הרשע, השמח לבשר בשורה רעה ליהודי, וברור היה שאם הידיעה הגיעה אליו, יכנס ויהמם את האשה בלי הקדמות, ואז, כשבבית שם הודלקה המנורה, והתריסים טרם נסגרו – המשרתת לא מהרה לסגרם הפעם – עמדו אחדים ופנו ללכת בכוון לסמטה.
השלוליות ברחוב, לאור פנסי הנפט שהודלקו, נצנצו בברק של אזהרה ולצדן הבהירה כמעברה שורה של קרשים שהגיעו עד עצם בית האלמנה.
מצופפים, בדוחק, עמדו האנשים מאחורי החלון, בגשם ובמחטי קור, ובלטה כנגד זה הנוחות שם בפנים:
הלהבה העליזה בתנור המוסק ובבואתה על פרחי השטיח. צמחים חיים בעציצים ואור כחלחל השופע ממנורה שצורת לבנה מלאה לה.
חם היה שם, כנראה, כי האשה קמה ועברה מהכורסה אשר לפני התנור אל הכסא שליד השולחן, וגם הסירה מעליה את חזית הצמר. והנה נכנסה המשרתת עם מפה וכלים בידיה ועמדה לערוך את השולחן.
התכוננו שם, איפוא, לאכול את ארוחת הערב.
ואז קרה זה אשר מהפתח האחורני נכנס פתאום איש־המידות קיריל וקרב ובא אל השולחן.
– הוא יגיד לה – התפלצה אשת הלבלר שעמדה גם היא פה בין האחרים – ובא רגע של זועה, כזה אשר יהיה בין הרמת הגרזן ובין המהלומה.
האשה, אשר כאילו בקשה להתרומם, התנודדה וצנחה אל הארץ, ועם זה גם באה לאלה שעמדו בחוץ הרווחה, כי אפשר היה להכנס אל הבית (המשרתת בבלבול חושיה גם קראה לאנשים שיבואו) ולהגיש את העזרה הדרושה.
נפתח לרווחה החלון כדי להכניס אויר אל החדר, ובעוד שהנשים חטטו בארונות ובקשו ‘טפות’ להרגעה וכלי לבן לתחבשות, קרעו האנשים בבגד האם את ה’קריעה' כדין ועמדו להכניס ‘מנין’ לתפילה.
אז גם הושכבה האשה הנחלשת במטתה שבחדר הסמוך, ואלה אשר טפלו בה, בהגיע אליהן קול התפילה, וה’קדיש', הקרוא על ידי זר, נתחמם בהן הלב ונכמרו רחמיהן – רחמים על הכל:
על האשה התשושה הזאת, העטופה תחבשות והולכת ערירית, אשר תומך ומנחם אין לה עוד, על זוסיה הטובה, הממררת בבכי, היא אשר היתה אומנתו של הנפטר. על הילדים שנשארו בבית, אלה שהם מבקשים לחם וסופגים קללות, המוכים ביום ומוכים בלילה, וכל זה בחנם, על לא דבר, ולבסוף גם על הבעל עצמו העומד שם, בחדר השני, בתפילה, האיש הקשה, אמנם, הנזעם והפרוע, אבל הנענה עם זה, המכתת את רגליו ומשחיר פניו בשביל הפרנסה, בשביל הילדים, והזקוק לרחמים אף הוא – והביתה יצאו ללכת אחר כך כשהן נוחות ומפויסות, מתוך בטחון גמור שהאלהים לא יעזוב.
ואמנם נפסק כעבור כמה ימים הגשם ושלג בא במקומו, וזה ירד בהתמדה עד אשר כוסו כל השלוליות ותלי הזבל והאשפה, שאז פסק גם הוא, והשמים נתבהרו, ועם זה התחילה התכונה ליום השוק.
הוכנו בחנויות סוכר ונפט וחביות של דגים מלוחים ובבתי המרזח – משקאות ומיני מאכל, ותגרים המוכרים מיני סדקית ונשים אופות טרחו לקבוע להם ‘עמדות’ בשוק.
כשבתוך כך – במוצאי השבת היה הדבר – מתה האשה האלמנה, הביאו אותה בני המקום לקבורה כדין עוד באותו לילה, נשתהו זמן רב בבית־הקברות, כי היתה האדמה קפואה וקשה לחפירה. וכשחזרו לבסוף העירה האיר כבר הבוקר.
הנשים הסיקו אז את התנורים ועמדו להתקין סירי גחלים, ועד מהרה נשמעו צהלת סוסים וקול קשקוש של מצילות בתוך הלובן של השדות – הלכו וקרבו עגלות החורף הראשונות לככר השוק.
על יד החלון
מאתדבורה בארון
ליד הדרך, מרוחק קצת מן הרחוב, עומד ביתו הקטן של זליג, שפל־מסד, בלי תריס לחלונו – כנוטה לנפול נשען הוא מימין ומשמאל על משענות.
באביב מבצבצים על הרחבה שלפניו איזו עשבים וממולו, לרגלי ההר, מלבלבת שורת העצים, הסוככת על ביתו של ‘הגביר’. אותו הבית מרפסת מזוגגת לו והיא מוקפת גנה שאת שביליה מרביצים בכל בוקר בחול צהוב.
אחרי הצהרים, כשהארוחה נגמרת שם ובעל הבית הזקן מסתלק לחדרו, יורדת העלמה בת הזקונים אל הערוגות, עודרת ומשקה ומנכשת במכּוּשה, בפרשה פעם בפעם אל החצר פנימה להביא מים מן החבית. משפך ההשקאה מסמא באור השמש בברקו.
מימין, דרך השער, נראים בחצר קטעי דשא, עגלת־יד הקורסת על שני אופניה עם מוט זקוף למעלה ולול העופות, שבתוכו מתרגז לרגעים התרנגול ההודי. שקט. ישר, בלי זיע, עולה ממעשנת האמידים העשן. נשמע צלצול כלי זכוכית, קול הזלפת מי־שופכין וקשקושו של מיחם, בהנערו מאפרו. בפתח המטבח מופיעה, עם המגבת על שכמה, המשרתת הנוצרית הנקה, ממצמצת מפני שפע האור את עיניה ומביטה, מתחילה אילך ואילך, לשני צדי הדרך, אחר כך לזליג, נכה הרגלים, היושב מנגד על יד חלונו – ומושיטה את קצה לשונה
בערב, כשהתריסים מוגפים כבר, נפתחת שם לפעמים הדלת הצדדית, והיא, הנקה זו עצמה, מתגנבת להביא איזו שיורי אוכל מן המטבח: פרורי צלי, צלחת דיסה, או מעט שכר בכוס. ידיה של זו חמות הן ונודף מהן אותו הריח שבו ספוג כל דבר השרוּי בבית ההוא, וזליג – אם מפני גמיעת המשקה, הבאה אצלו על לב ריקן, או מפני אותו הריח המיוחד, המשכר – עיניו מתערפלות ובין קמטי פניו עולה אדמומית:
– ומתי הוא נוסע לחוץ לארץ, בעל הבית שלך האלמן?
– בפורים אחרי ‘הבדלה’ – עונה הנקה יהודית.
– ומה שמסיחים, שימכור את ה’נחלה' פה ויצא לעיר הפלך, הַ?
ושעה ארוכה נשען הוא אחר כך פרוע ועֵר, על כרו, מתופף באצבעותיו ושר:
יונה תמה היתה לי
ועתה יש לי פרס,
בית נאה היה לי
ועתה, הוי – רק הרס.
ורוצה הוא לאמר בזה כי אשתו הראשונה פייגה, היונה התמה, מתה, כי זלטה, זו השניה, פרוצה היא ואחרי ‘הגביר’ היא נוֹהה, כי ביתו הקטן חרב ועומד בנס, ולבסוף גם – שרגליו הנפוחות אין להן תקנה.
– רק הרס ורקבון. הוי שלמ’קה, למה אתה שותק? תפח רוח אמך.
ושלמ’קה, בן השלש, היושב על הארץ, מתחלחל, מפסיק רגע אחד את משחקו ומביט אל האב בהעוית־תהיה, מבלי לדעת אם לצחוק, או להתפרץ בבכי.
במסדרון הסמוך לחדר דירתו של זליג, אין כל חלון, ואפלולית קרירה שוררת בו בכל ימות הקיץ.
בבוקר, כשזלטה קמה, היא מתעטפת במין בגד רחב־שרוולים, לוקחת קופסת טבק ומכשירים להתקנת סיגריות ופורשת אל המסדרון, לשולחנה.
פה, על המדף בפנה, מסודרים אצלה מסרקותיה, ראי קטן, המתמלא אור עם פתיחת הדלת מן החוץ, ועל ידם – בסלסלה – מחרוזת אלמוגים ומין מכשיר לעשׂית הצפרנים, שרידי ‘עברה’ מן הכרך. פה גם מהבהבת מכונת הנפט, שעליה, תוך כדי טפול בסיגריות, מבשלת היא תפוחי־אדמה בקלפתם, או מרק של ‘דגים ריקים’, אשר חלק ממנו, בהגיע אליה קול כעכוּעו של זליג, היא מביאה ומציגה לפניו בצלחת, ועד אשר הוא מתרומם, ומברך ואוכל, עומדת היא בתסרקתה הגבוהה, מחזיקה את שני קצות החלט על חזה ומסבירה, כי זקן אחר לוּ היה במקומו, היה כבר מזמן לוקח חבל ונתלה בו ומת.
– כי בין כך ובין כך – אומרת היא – רגליו אין להן תקנה. ובמשך הזמן ירקב גם כל גופו. ועוד גם זה:
הן הקרקע, שעליו עומד הבית, של הגביר הוא; תפול החורבה הזאת – ואותו ואת מטתו ישליכו קודם כל החוצה.
זליג שומע, לועס בחפזון ובולע וממהר להאחז בפסוקים של ברכת המזון.
וכשהדלת, המובילה אל המסדרון, נסגרת עליו, לבסוף, אוסף הוא את רגליו הכואבות לקצה המטה, ומתקרב אל החלון הפתוח. שם, מעבר לרחבה, עומד עתה הבית הגדול שטוף שמש, חסון וגבוה מיציעו ומעלה מכל בתי הרחוב. החלונות אינם סגורים עוד, ומבעד לוילאות המתנפנפים נראים רהיטי האולם, המגובבים עם רגליהם למעלה, והנקה, אמיצת המתנים, מתלבטת שם על ידם, על הרצפה, בטאטאה תוך כדי שפשוף את מי הרחצה החוצה.
הנה הוציאה מרבד וחבטה אותו פעם ועוד פעם במקל, בהבריחה את כל הצפרים מעל פני הגדר הקרובה, וכשהיא שבה, והרהיטים בחדר מוצגים במקומם, יורדת מן העליה האורחת, הבת הנשואה, עם מחברת מתחת לבית שחיה ויושבת בפנה, אל הפסנתר, לנגן. הנגונים הם נוגים־חרישיים על פי רוב. היא, הבת הבכירה, ברחה זה עתה, לפי דברי הנקה, מבעלה העריץ מן הכרך. שני ילדיה שהיא מכינה אתם בכל בוקר את שעוריהם, לבושים בחולצות מלחים פשוטות, שנתפרו פה בידי עצמה וגרביהם הקצרים מתוקנים ביד זהירה לבל יכירו בכך.
הנה העבירה את ידה על המנענעים ופתחה בקולה הרך – שיר ערש, או משהו, המזכיר ‘נגון פרידה’ עלי כנור. רעד עובר את לבו של זליג. בגחנו בחצי גופו אל אדן החלון, הוא תומך את ראשו בידיו, וסמיוֹנוֹבקה כפר מולדתו צף ועולה לפניו עם רחובו היחיד, הרחוב העזוב־שומם בצהרי יום. נראות כנפי הטחנה המתנפנפות בקצהו ברוח, ומתוך המפּחה האפלולית של אביו עולה קולו העמום של הפטיש. נודף ריח מתוק, ריח שחת, תפוחי בוסר ולחם שיפון שרק זה רדוּהו מן התנור, ופייגה, אשתו הצעירה, מושכת במוט עגלת־יד עם הלבנים, ששטפה זה עתה בנהר.
גחוֹן, זליג ודחוֹף – אומרת היא, במסרה את שיור הסבון עם כסכסן העץ לידו, והוא גוחן ודוחף את העגלה, בכונו לצעוד באותן גומות המים המתהוות בעשב ברשמי עקבותיה על הקרקע התחוּח באחוּ.
שמונה עשרה שנה מלאו לה לפייגה ביום חופתם, ובת עשרים ושתים הוביל אותה כבר, בליל חורף אחד, ביחד עם אביה, הנה, אל העירה, לבית הקברות.
מפני שהקרח על הנהר היה עוד רופף, לא רצה שום אכר לסכן את סוסו לנסיעה, והוא עם אביה השכיבו אותה בדוחק באותה עגלת היד, שבה נהגה לרדת הנהרה לשטוף לבנים.
– אני – אין דבר – אמרה רק שעה אחת לפני מותה – אבל אתם – מי יכין לכם מעט תבשיל חם לארוחה?
היו מוצאי שבת. משני עברי הנהר צלצלו לסרוגין הפעמונים ועל פני חריצי הדרך רקד־זע באודם זועה אור פנס הנפט שבידו. – גחון ודחוף – אמר הזקן – והוא, זליג, גחן אל העגלה ודחף. וכדי שלא להביט אל זה שלפניו, עצם את עיניו, ואז נדמה לו כי מתנודד הוא כל הזמן, כמו בחלום, על מקום אחד.
‘אני – אין דבר, אבל אתם – מי יכין לכם מעט תבשיל חם לארוחה’ – פייגה, פייגה – נעצמות עיניו של זליג, ופניו, בעוית הכאב, הם כה איומים במסגרת זקן השיבה, עד אשר שלמ’קה מפסיק על הארץ את משחקו ומביט תוהה־מפוחד מלמטה למעלה, מבלי לדעת אם להתפרץ בבכי, או לקום ולהמלט החוצה.
ובבית מנגד נגמרה בינתים הנגינה. אל החדרים למטה שב זה עתה בעל הבית הזקן עם הכלב ז’וק מטיולו, והבת הנשואה, בהסתלקה אל המרפסת, יושבת שם בפנתה, על כסא המסעד, עם מלאכת סריגה בידה.
מתקרבת שעת הצהרים. למעלה, בחלון המטבח, עומדת הנקה בפנים משולהבים וכוֹתשת מה בחזקה במכתש, בהביטה, כדרכה, אילך ואילך, לשני צדי הדרך.
הנה עובר יפים, בן רחובה מן ההר, ומברך אותה כדרך החילים, בהגישו יד לכובע. אחריו יורד קזיוק, החיט עול הימים, ומזכה אותה אף הוא בקריצת עיניו היפות, אבל פנה יפנה ימינה, הנה, לזליג, אל החורבה.
– זלטה – יש?
– וכי מה?
– סיגריות.
וכשעל הדלת חורק במסדרון הבריח – מתכוץ זליג, מוציא עד כמה שאפשר את גופו החוצה, וכל מה שהשרתה עליו קודם לכן הנגינה מתנדף מפני התשוקה האחת, הלוהטת:
– מעט שכר! לו רק התחכמה הנקה להביאו.
שעת הארוחה, יודע הוא, אינה רחוקה, הנה הוצא אל הגנה השולחן, ובת הזקונים, דומעת, בסינר קטן למתניה, מתקנת איזה תבלין חריף לצלי, וכשבעל הבית בא וקושר לצוארו את המפית, יורדת גם הבת האורחת למטה והולכת לבקש את ילדיה.
אוכלים זמן רב, בהפסקות בין תבשיל לתבשיל, שבהן מוזג הזקן מין משקה לכוסו, שותה, ומדבר ומקשקש בסכינו. הכלב השחור ז’וּק, הרובץ לרגליו, מרים פעם בפעם את ראשו ומביט, נבון וטוב לב, בפניו.
לבסוף מובאים בקבוקי השכר עם כוס מיוחדת על טס, ובעל הבית, בהציתו סיגרה, קם ומביא מין פרי בתבה, שקבל מן הכרך לקנוח סעודה. בת הזקונים, המקבלת את חלקה הראשונה, טועמת, שוהה רגע ומנענעת בהסכמה את ראשה:
– טוב.
– כאב ראש וענויים לרוב – עונה ואומרת זלטה, השולחת אותה שעה את קזיוק ההררי החוצה, והיא פונה כה וכה להוכח, אם לא יארב אי־בזה השחור, ז’וּק, שהנקה עלולה עתה לשסותו.
ואמנם: בטרם אשר תספיק לסגור את הדלת, נגלה מאחורי הגדר הכלב, ובקפצו קפיצה אחת, קפיצת שׂטנים, הוא מתנפל זקוף, בנחרת אימים, וכה לפתע פתאום על הבחור ההררי, עד שזה כורע־מט מבלי להוציא אפילו את הסיגריה הבוערת מפיו, במקלו וכובעו, כשרגליו, במגפים הגבוהים, מפרכסות חסרות אונים, עם העקבים המסומרים למעלה.
זליג – כל שערה משערות זקנו מרתתת, בהתפתלו על יד החלון מצחוק.
– או – או – או – או – הביטו, או – או – או – או – מחקה הוא את נהמת הכלב – הנה כי־כן, כך, ככה, אה – מרים הוא את קצה השמיכה ומנגב את עיניו, את זקנו – עם הסיגרה בפה, ה?
וכעבור זמן־מה באה הנקה בידים מוצנעות מתחת לחזית סינרה ומודיעה:
– האדון צוה לטאטא את הרחבה שלפני הבית.
זלטה קושרת לראשה מטפחת, משלשלת אותה עד לגבות עיניה ויוצאת עם המטאטא בידה החוצה.
בכל פעם שמי שהוא יורד במדרון מלמעלה, היא מזדקפת, נשענת על המקל הצמוד למטאטא ומביטה.
הנה עובר קרון הפּוֹסטה עם נושא המכתבים על דוכנו. אחריו, כעל כנפי רוח, נישא על אופנים בן הרופא מן ההר, זה אשר, מדי התקרבו אל בית הגביר, הוא מצלצל, מסתובב רגע סחור־סחור ומתרחק־טס: בלוֹנדי, כבד תלתלים, במעיל סטודנטים מתוח על כתפיו הרחבות.
העלמה, בת־הזקונים, פניה מהבהבים חורים־נרגשים מבעד לעתרת האבק. בהכנסה כעבור שעה קלה הביתה, היא לובשת, ממעל לשמלת הרוחים אפודה מרוקמת עם פתילים, וזמן־מה, בתעותה אחר כך אילך ואילך על המרפסת, מורגשת בגופה כעין התחדשות. אבל הנה שב הרוכב ההררי עם חבילת עתונים מתחת לבית שחיו, ועל ידו, גם כן על אופנים, נוהרת אחות הטלגרפיסט ארוכת־הצמה, כששרוולי הבטיסטה ה’יפוניים' מתנפחים על זרועותיה הצעירות ברוח –וזלטה לובשת עוז, בהזדקפה עם המטאטא כלפי המרפסת:
– בּלה כבר – וחתן אין.
– נו, נו – מנסה זליג להאָבק – וחמשה אלפים לנדוּניה זהו – לא מאומה?
– חמשת אלפים – נופל קולו, בראותו, כי זלטה אינה שומעת לו, והוא צונח אין־אונים על הכר.
כשעדר ההר עובר אחר־כך על יד הבית, אין הוא, זליג, מתרומם עוד. נשמע קול הצלפת השוט וקריאות הרועים לסרוגין, ומסביב מתפשט ריח ידוע. ריח סוף, זבל טרי וכרי מרעה: כרי סמיונובקה הכפר עם דמדומי ערב, כשהנהר התגון, רחב, באור השקיעה, ומעל פני המגדל השתפכו צלילי בין־הערבים, צלילים אמיצים, זכים, זולפי נחמה. שמורות עיניו של הזקן והגבות הלבנות מרטטות. כמו בחלום שומע הוא את דפיקות התריסים מנגד וקול בנות הבית, היוצאות עם הילדים לטיול הערב.
הנה מכניסה זלטה את שלמ’קה הביתה ופושטת את בגדיו, ונעימה לא צפויה, אמהית, נשמעת בקולה, בשדלה אותו לשכב, וזליג מתנודד, מביט רגע נכחו, אל תוך האפלולית ונאנח.
– אולי הכינות דבר־מה לארוחת הערב? – נכנע הוא.
– מכות, ולקנוח סעודה – תחלואים – תוססת היא בלחישה, כדי שלא להעיר את הילד; ובהדליקה את מנורת הפח, היא מונה לתוך קופסה מיוחדת את הסיגרות שהיא צריכה לשאת אל ה’שכן', מתרחצת, ובלי מטפחת לראשה כבר, תוך כדי התנגבה, היא שואלת באנחה, בחקותה את קול הנכאים שלו:
– אולי תואיל לקום ולהתפלל תפילת ערבית, בעלי?
וזליג מתנער, מביט רגע לתסרקתה, לפניה, לצוארה החשוּף עם מחרוזת האלמוגים הצוננים, הלחים קצת – ומתרומם להתפלל.
וכעבור שעה שוררת בתוך הבית הקטן דממה. שלמ’קה בכתנתו התינוקית, דל גו, ישן על הדרגש ובפנה מנגדו עומדת מטתה של זלטה – מוּצעת, עם קמט המרי על שמיכתה השעירה, כשממעל לה, מעל הקיר, נתלות – חבויות בסדין – השמלות, ששעון־כיס קטן, מכונן, מטקטק אי־שם באחד מכיסיהן:
טַטַ – טַטַ – טַטַ – טַ – שקט.
זליג, בכפת לילה על ראשו, מתהפך, מקשיב למכאוביו, המתגברים עתה, עם בוא הלילה, ונאנח – ומתהפך שוב. ממעט השכר, שהביאה קודם לכן הנקה, נשאר לו רק תעוּב קל וסבוּב ראש, ומכל נסיונותיו לצייר בדמיונו את הכפר סמיוֹנוֹבקה לא יעלו, אלא פני אביו הנפח, קשה היום, המוּאָרים בעלטה באור המפוּח ופרצופי הזועה של האכרים, המתהוללים בקצה הכפר, ליד בית המרזח, בימי אידיהם.
אך הנה מתבהר מעט מעט בקרבו, כאילו חיוך היה בוקע לעלות בו מבפנים, ועיניו עם הגבות העבודות מרטטות:
קזיוק, הבחור ההררי, נראה לו, בצאתו מן המסדרון עם הסיגרה בפיו, וז’וּק, בנחרת אימים, נגלה פתאום מאחורי הגדר.
זה הכלב המתון, המיוּשב, אשר לא יגע בעצם לרעה בשום איש, בשום איש.
והיאך כיון את הרגע, וזנק והזדקף קוממיות, כבן־אדם, להבדיל, והן – על דעת עצמו, בלי אשר ישסה אותו איש – מתפשטים קמטי היסורים על פני זליג, ועיניו נפקחות לרוחה:
– פּשַ – קרב, הַ?
הניך
מאתדבורה בארון
הניך היה חיט, ואת מלאכתו ידע היטב, בזה לא פקפקה אפילו בעלת בית המלאכה, האשה הנרגנית, אשר בכל שעת כושר השתדלה להקניטו ולהתקלס בו לעיני חבריו.
– גופו של אדם – נהגה להגיד – אילו אפשר היה לפרום אותו על מנת לשוב ולתקנו, כאשר יתקנו את השמלה עתיקת הגזרה, יתכן שמבעל מום היה יוצא אז בעל צורה וממכוער – יפה תואר.
ומפני שבעל מום היה רק הוא, הניך, בין הפועלים, התכווץ הוא היחידי, בשאת האשה את משלה, ובעוד אשר האחרים צחקו, או העירו מסביב את הערותיהם, כבש הוא את עיניו באריג התפירה, בהשתדלו לשבת על הספסל כך, שגבו יהיה מופנה עד כמה שאפשר אל הקיר.
בכלל נהג הניך להרבות בבית המלאכה בישיבה, ובו בזמן שבין יתר הפועלים נפלו חכוכים בדבר החזרת איזו שמלה למזמינה, עשה הוא את עצמו כאינו שומע, בהרהרו מתוך כך בינו לבין עצמו רק הרהור אחד:
‘לא מעוקצכם ולא מדובשכם, לא מעוקצכם ולא מדובשכם’.
והכוונה היתה:
מותר הוא על הפרוטות האחדות שיקבל, ובלבד שלא יכבדוהו בגהוץ השמלה.
בשבתו כך על יד השולחן, כפוף על האריג, כדרכו, התיצבה לא פעם לפניו התמונה, איך שהוא, הניך, עקום־הגב, עומד באמצע החדר עם המגהץ המלובן בידו.
כדי להגיע אל השולחן, עולה הוא על השרפרף, הזע ומרתת תחת רגליו בלי הרף, וקזיוק, ראש הפועלים, בהתישבו עתה בכונה מאחוריו – שורק לכל תנועה מתנועותיו. נשמע צחוק, התלחשות, ומכונת התפירה מתעכבת מקשקושה, ומנגד, בפתח המטבח, מופיעה בעלת הבית: הזהר לך, פעוטי, פן תפול, – אומרת היא ועד אשר הוא מחזק לעמוד, עולה מתחת למגהץ העשן.
יש לשער שלא תמונה זו בלבד באה להתיצב לפניו, לפני הניך, בשבתו כך כפוף על יד השולחן. הן הוא היה יתום חלכה, אשר גם נשלח יום אחד על ידי אביו־זקנו לפשוט ידו לנדבה. ופעם, בערב חורף, הכו אותו על לא דבר איזו נערים, ועזבו אותו, מתעלף, על המגרש הריק שמחוץ לעירה.
כשנעור אחר כך ופקח את עיניו, רפרפו מסביבו פתי שלג לאור פנס הנפט שעל יד הדרך.
שומר הלילה עבר פה על ידו וקשקש קשקוש התראה במקושו. אחר חלפו בזה אחר זה שני כלבים והביטו אליו, כחורשי רעה, עם נוצות שלג על שמורות עיניהם. ופתאום – אי מזה מאחורי הגדר, הגיחה ובאה אמו, וגחנה אליו הומיה וחמה. ואז, בהתהפכו על מצע השלג, כאדם המתהפך על משכבו, חזר ועצם את עיניו ונתן את קולו בבכי.
אמנם כל זה היה בילדותו, לפני שנים, בעת אשר אמו נהגה עוד להביט ברחמים אל פניו. עכשיו אין הניך בוכה. לכל היותר, בהתעטף לבו עד מאד, אז יש אשר יזמזם לו בשעת השחלת החוט איזה קטע שיר, כמו:
‘הוי יגון, יגוני’, או: ‘אילו ראית את לבי המר’ – חרוזים שהביאו על פי רוב במבוכה את חברתו לעבודה, הנדזה בת החבתן ארתים, ואז, כשהבחורים הרגישו בכך, התחילה פה פרשת החדודים והעקיצות, שהיו קשים לפעמים יותר מדקירת המחט. כשהרוחות מסביב שקטו, ולו, להניך, הונח, לבסוף, שב להרהר את הרהוריו דומם, בלי כל פזמון עוד בפיו. ומוזר, בין כל מה שרחש אז בקרבו, כרצועת שמים לבין המון עננים, הבהבה מזמן לזמן בדמיונו צורת עניבה, שראה פעם בחנות התכשיטים. משי כחול כהה היתה עשויה ונקודות אור בדמות כוכבים לה, – ומה הולמת היתה את שערה של הנדזה.
והנה קרה, שהניך זה המקדים תמיד לשבת לשולחן העבודה, בא פעם לבית המלאכה כששתי המכונות קשקשו כבר בכל מהירותן, כאשר רוב הפועלים גם גמרו לאכול את לחם הבוקר שלהם. מה שהתמיה עוד יותר היה הברק הטמיר שנצנץ בעיני הגבן בכל פעם שהביט אל הנדזה בת החבתן מן ההר.
היה קרוב לודאי כי מתכונן הוא, בהתפשטו, לשבת הפעם על ידה, על הדרגש. מכל מקום התרומם קזיוק ההררי מעל הכסא והסתדר עם חולצת הבטיסטה שבידו על הדרגש, בהעבירו את הכפתורים והשרוך ללולאות לקצה השולחן השני. והנה הציצה מן המטבח בעלת הבית ושתיקת התמהון נפסקה.
– סבורה אני שהנכה השאיר בלילה זה את חזיתו באיזה ‘מקום’ – אמרה.
רק עתה התבוננו הבחורים, כי המעיל פרוף לו להניך לכל אורך חזהו. קם שאון.
– עתה ברור כבר למה אחר לבוא: ב’בית' שבסמטת ההר בלה את הלילה, ושם גם משכן את החזיה.
כעבור זמן־מה היה הניך מוטל על הארץ, כמו בילדותו בליל החורף על המגרש, וספג את המכות, אשר נתכו עליו מכל צד, דומם, בלי כל נסיון אפילו להתנגד, בהשתדלו רק להגן עד כמה שאפשר על היד הקמוצה, שבה היה נתון סרט כחול עם נקודות אור שדמות כוכבים להן – אמה וחצי היה ארכו.
על הרצפה, בין גזרי האריג, התגוללו: כובעו, מעילו, קופסת הסיגרות שלו והאצבעון. את כיסיו, לאחר שבדקום, הפכו לצדם השני, והנה הרגיש פתאום, כי דבר מה ננעץ לו בגבו למטה מכתפיו. (קזיוק, בבלורית המדובללת, כרע מלא זדון מאחוריו עם המחט בידו). וכדי למנוע את עצמו מן הדקירה, התכופף ונפנה הצדה, וברגע זה הבריק בידי מעניו סרט המשי:
רצועת השמים הקטנה נבלעה לבין המון עננים. הניך אפילו לא התאנח. הוא רק הרים את ידיו והליט בהן את פניו והתגלגל מאליו, כגזר אריג זה בנשרו מתחת למספרים, אל מאחורי השולחן.
אבל עתה קמה הנדזה בת ארתים מעל הדרגש ונדחקה לבין המתנפלים, בהפליאה בתנועת אגרופה את כל הבחורים.
לאחר שמסרה את ארג הרקמה עם המחט לבעלת הבית, גחנה והרימה את הגבן והושיבה אותו על הדרגש, בהגישה לו מקודם את מעילו, אחר כך את הכובע וקופסת הסיגרות, ועד אשר הוא גשש בידיו הרועדות למצוא את השרוולים, אספה היא אחת לאחת את המטבעות, אשר התפזרו בשעת המהומה מכיסיו. ולבסוף, עם ערוב היום, בהגיע הזמן לשוב הביתה – ולא הלכה דרך ‘סמטת המונופולין’, המובילה בשפוע ההרה, כרגיל, כי אם סחור סחור, לאורך המגרש, אשר שם, בקצה שׂדרת השיטות, ילכה לשבת לרוח הערב ביחד עם הניך על גבי הספסל. אגב העבירה גם פעם ופעמים על ידו את אצבעותיה, אצבעות ענוגות־צוננות, אשר הזכירו בעדנת מגען את חלקת משיו של הסרט האבוד. וככה, עם הרגשת ‘משיות’ זו בלב, מנוחם, כאלו הושבה לו אבדתו, שב הניך בערב זה לאהל אמו, אשר נמצא בקרבת אותה שׂדרת השיטות עצמה.
כעבור שני ימים, במוצאי שבת היה הדבר, נכנס הניך לחנות הזהבי, אשר בככר השוק וקנה אצלו טבעת כסף עם קבוצת אבנים, הקבועה בצורת לב באמצעיתה. בדלגו על הסמטה שעל יד חנות המונופולין, הגיע אז דרך המגרש, עד שדרת השיטות, והעפיל לעלות מפה לשכונת הגויים שעל ההר.
בזריזות, שאינה מתאימה למבנה גופו, טפס ועבר על גדר אחת ושניה, גלש במורד לבקעה קטנה עם ערבות בודדות ושלולית מי גשמים בתוכה. אחר כך התרומם עוד בשפוע הר אשר יריעות בד היו שטוחות עליו בזיגזגים ללבון, ולפניו נגלתה חצר עם באר באמצעיתה ועם ערמה של חביות מרופפות אשר ריח חלודה נדף מהן – חצרו של החבתן ארתים.
מתוך הסוכה שליד הרפת זנק אמנם בנביחה הכלב המסולסל קיט, אבל בו ברגע ירדה מהמעקה מנגד גם הנדזה והניחה את ידה על גבו, וככה עמדה עד אשר הניך נכנס לגן הפירות וישב על הספסל מתחת לתפוח, ושמה באה גם היא, הנדזה.
דברים מיוחדים לא נאמרו פה עתה ביניהם, בשבתם כך, חבויים עד כמה שאפשר בצל. הן הוא, הניך, לא שמע כמעט את שפתה, שפת ההרריים. הנדזה דברה, איפוא, יהודית, יהודית גרועה, כמובן, אבל זה לא היה חשוב, אחרי שהטבעת נתקבלה ועלתה יפה, כאלו ניטלה לשם זה מדה מן האצבע. שלש האבנים הקטנות בקבוצה העירו התפעלות בלב הנערה, וכדי להסתכל בהן הוציאה פעמים אחדות מן הצל את ידה, אחר כך העבירה אותה העבר והחלק על זרועו של הניך, ושוב חלף אותו רטט של עדנה, כמו בשׂדרת השיטות, על הספסל, לפני יומים.
– אַת אינך כועסת עלי? – מצא, לבסוף, את לבו לשאול, כשעיניו הגדולות, הנהדרות בארשת היגון שבהן, מתמלאות דמעות, וכאשר סטרה לו הנדזה, באותה כף היד, סטירת מחאה על פיו, נשתתק, וזמן מה ישבו שניהם מבלי דבר דבר.
מפני כובד משא התפוחים, נתמך העץ שממעל להם מזה ומזה במוטות, ובריוח הקטן, בין המוטות האלה, נשקפו מנגד, מעבר לשביל, שׂיחי הדומדמניות עם הקורים הרוטטים ביניהם לאור הלבנה, כלי החרס התלויים בשורה, הפוכים על פיהם, על גדר השכן, והלאה מזה, מאחורי הגדר – צפצפות בודדות, שמתחתיהן נגן מי, בהפסקות, בהרמוניקה.
– החיל יפים לבית פטרוכין הוא, כי קבל חופשה לביתו – בארה הנדזה, ולפני הניך הבהבו רגע פניו של זה מימי טירוניותו, בבוססו במגפיו הגבוהים את הבוץ ליד חנות היין, כשמכתות בקבוקים עם שיורי אטיקטות התגוללו בשלוליות מסביבו.
כעבור זמן לא רב הובילה הנדזה את הניך דרך הגג בחזרה, בהחזיקה, כדי שלא יטה מן השביל, את ידו בידה, והטבעת, אשר הספיקה בינתים להתחמם, נראתה לו כבר עתה במגעה כבשר מבשרה.
– אמא ירדה רק למסור איזה חריצי חלב לכהנת – האיצה בו, במסגרה את פשפש הגן, ופה, ליד משוכת הגדר כבר, הושיטה לו בחפּזון איזה חפץ עטוף בניר – אולר? – ושבה להניח את ידה על גב הכלב, אשר קפץ לקראתם מן הסוכה.
– הלהב עשוי פלדה אמתית – קראה אחריו, והניך, בעברו בין יריעות הבד את המדרון, התעכב רגע, פתח בזהירות את הסכין והעביר, כשוחט על חלפו, את צפורן האצבע על חודו אילך ואילך, ורעד משונה, עבר אותו מכף רגלו ועד קדקדו.
– למה נתנה לו הנדזה את זה?
הוא ידע אמנם על חלופי מתנות בין צעיר וצעירה במקרים ידועים, מקרים של אירוסין, הוי, אבל הן את זה אי־אפשר כלל להעלות על הדעת.
רק בגלשו מעל השפוע למטה, זכר את לחם הבוקר שהבחורים נוהגים לחתוך אותו בסכיניהם הקטנים, אחר כך נצנצו רגע בדמיונו גם פני קזיוק, בעל הבלורית, עם עקבי השחץ אשר למגפיו המסומרים.
– האמנם התכוונה הנדזה לתת לו, לחלש, כלי זין בידו לשעת הצורך, לכשיתנפלו עליו החזקים?
אף רגע אחד לא עלה על לבו זכר החיל יפים לבית פטרוכין, אף־על־פי שכל הזמן לווהו צלילי ההרמוניקה של זה מן ההר. אבל פעם, לפנות ערב, בראשון בשבת, ירדה לסמטה, במדרון מן ההר, חבורה שלמה מצעירי השכונה עם יפים לבית פטרוכין בראשה.
בפעם הראשונה לבשה היום הנדזה את תלבשתה הלאומית עם מחרוזת האלמוגים ממעל לה, ואריחי הרקמה, על יסוד הבד המנומר, סמאו לאור השקיעה את עיני העוברים בשלל צבעיהם. שערה, שנקלע לשתי צמות, היה קשור בעניבה ענקית אל מול ערפה, ולגבי יפים הלבוש צבאית, באצטלה רחבת כנפים, הרגיש אפילו קזיוק בן האופה את עצמו נובל, חלוני וכאלו מתחת לשכבת קמח.
על כר האחו הקצור, ששמה ירדה החבורה, כי אל המגרש שמחוץ לעירה לא רצתה ללכת הנדזה, הראה יפים בקרוב גם את יתרונו בקלות רגליו.
הוא התפשט את מעילו וזרק אותו לערמת שחת ביחד עם אצטלתו, בגלותו מתוך כך כליל, מכיס עד כיס, את השרשרת המתוחה לרוחב חזהו; וככה, חסון ואמיץ־מגפים, השתער על הכנופיה המפליגה, בהתכונו לתפוס את הקטנה שבהם, את הנדזה, זו אשר בהתעכבה מדי התקרבו אליה – בהעמידה רגע פנים של מפגרת – הספיקה להשתמט בכל פעם, אשר רק צעד אחד נשאר בינו ובין סינרה המתנפנף ברוח.
כשבאה לצנוח אחר כך, עיפה, על השחת, לא התנגדה אומנם, בהציע יפים לפרוש את אצטלתו על הערמה. היא בקשה רק לשטחה כך, שגם האחרים יוכלו לשבת עליה ולנוח, אבל דוקא עתה קם קזיוק ומשך את בנות החבורה ההרה, אל חצרו.
– אל הגרן שלנו נאסף אמש החציר מכל החלקה – אמר, בהתרחקו בצעדים שטוחים, משום מה, כאילו ניטלו פתאום מתחת למגפיו העקבים. אחריו קם ללכת גם בן אחי יפים, הפרחח פבליוק, וכר האחו נתרוקן. במרחק מה, על יד סירה הפוכה, הבהירה רק חולצתו של בן הכהן, אשר גחן בין קני סוף על חכתו. ברצועת מי הנהר שלרגליו רעדה כבר בבואת הכוכבים.
באין ההרמוניקה תחת ידיו, שרק יפים בשפתיו אחדות ממנגינות ההר, אלה אשר בשחרותו נגן אותן על כר אחו זה גופו, ברדתו עם חבריו לרעות את הסוסים בלילה. אחר כך שר בקולו הצלול אחד מפזמונות החילים, ולפני הנדזה התנשא וקם בבהירות קטע כרך שראתה פעם בילדותה, בבוקר השכם, בעברה עם אביה בעגלה מבית־נתיבות לבית־נתיבות, כשפלוגת צבא חסמה בפניהם מתוך שירה את הדרך, ועל המדרכות, מזה ומזה, עמדו בסינריהן, מלאות התפעלות, המשרתות.
– יוצאים הם אל המניברות – הסביר לה אביה.
– היכן היא עכשיו אחותך קסניה, הגבנת? – התנערה הנדזה, בהפשילה תוך כדי נענוע ראש את הצמות לאחוריה, ובראותה, לתמהונה, כי בן הכהן נעלם כבר ואיננו, ורק משוט בודד מזדקר על יד הסירה במקומו.
מריח הבשם שהתפשט, בנפנף יפים במטפחתו, כי חם לו – הסתובב ראשה לגמרי. כמו מבעד למפלשי ערפל רמזה לה מרחוק רצועת הנהר, כחולה־כהה, עם נקודת אור, כסרט משי בעדנתה – ואליה, אל רצועה זאת, נמשכה הנדזה ללכת, בקומה מעל ערמת השחת, אבל יפים, אשר התרומם אף הוא, חסם בפניה את הדרך, כמו פלוגת הצבא לפנים, בילדותה. רצועת המשי במרחק הועבה וכוסתה בערפל. הנדזה אפילו לא התאנחה. בהליטה את פניה בידיה, צעדה אחורנית על הקרקע התחוח, והתגלגלה מאליה, כפסלת אריג זו בשעת הגזירה במספרים, אל ערמת השחת.
וכעבור שבוע, בראשון בשבת היה גם זה, הבהילה אשת החיט את כל יושבי הרחוב בצעקותיה.
– הגבן – צוחה – אללי לי, באו וראו, אנשים טובים – הן סכין תקע לו אל הגרגרת.
היתה השעה מוקדמת. בכר האחו טרם נראו עוד ערמות השחת מבעד לערפל, אבל עדר ההר ירד כבר במדרון, ונערים־רועים בכתנות חג התרוצצו שם בשפולי הגדרות: השכונה למעלה היתה ערה.
בחצרו של החבתן ארתים נדף עתה, חוץ מן החלודה, גם ריח של מגהץ ובצק חם. בשמלת פלניל תחתונית יצאה פעם בפעם האשה אל מורד הרחבה ולקחה מלא זרועותיה זרדים להסקה, ובתוך גל של חשוקים עמדה, בשרוולים מופשלים, הנדזה והתרחצה ליד באר, ישר מן הדלי, בהחזיקה כל הזמן, עד אשר השתפשפה וסבנה ידיה, את טבעת הכסף בפה, בין שיניה.
על צדו השמאלי, בלי כל השתדלות עוד לכסות על החטוטרת, היה הניך מוטל על ערמת קש בתוך הרפת שבחצר בית המלאכה. על גבי האולר, שהיה עשוי אמנם פלדה אמתית, הגלד כבר הדם, וסחור־סחור התהלך וארב לו, עוד מתחלת הבוקר, חתול הבית. באו אנשים עם תיקי טליתות מתחת לבית שחים. לרגלי המת, על גל של גרודות, ישבה זקנה תמימת עינים ודברה אליו, כאלו יכול היה עוד לשמוע לה.
– בשביל מי ‘אעשה’ מעתה שבת? – שאלה אותו – בשביל מי נשאר לי מעתה ‘לעשות’ שבתות ו’ימים טובים'?
זאת היתה אמו של הניך, האשה האלמנה, אשר שום קרוב לא היה לה בתוך העירה וגם – בכל העולם כולו.
בקבורת המת התעסק הרבה בעל בית המלאכה בעצמו, איש דל גו עם משקפים גדולים על עיניו קצרות הראות – ‘החיט האמריקני’ קראו לו.
פעמים אחדות נשלח אל הרב ב’שאלות'. מתחלה: על בגדי הנפטר והדם אשר נמצא עליהם, אחר כך – על הקבר, אשר רק אחרי משא־ומתן רב נתנו לחפור אותו בקצה בית העלמין. ולבסוף, באין שמש רביעי, הצטרף אל שלשת הקברנים גם לנשיאת המטה לבית הקברות.
נשמע כבר צלצול בין הערבים, בהעפיל קבוצת האנשים לעלות עם המטה ההרה. ב’סמטת המונופולין', שאותה עברו לשם קצור הדרך, נרתעו מפניהם ‘השותים’ המאוחרים ודבקו כל אחד בגבו אל הקיר, כמו שנהג הניך לעשות בחייו, בשבתו בבית המלאכה.
שעה ארוכה תעה אחר כך החיט בין מיצרי הגנים, בדרכו חזרה לביתו. ה’אל מלא רחמים' ליד הקבר לא מיצה ממנו אף נטף דמע אחד. הוא הביט רק כל הזמן אל שפולי המערב, אשר שם, באור השקיעה. רבצו, אריחים על גבי אריחים, העננים, בהזכירם את רקמת תלבשות ה’הרריות' בשלל צבעיהם. אולם לקול החליל שהגיע אליו, בשובו, בהתעותו לבין גני הירק, נפעם מיד ועמד תחתיו, ורעד של התחטאות, מעין זה שב’ימים נוראים', עברו, בצעדו על גבי שלכת אשתקד אל מוּל הסוכה, שמתוכה באו הצלילים; אבל בו ברגע שאמר להציץ אל הפתח, נפסקה שם בפנים הנגינה, ומאחורי מסך המחצלת שהורם, הופיע, לתמהונו, השוליא קזיוק, זה אשר הביאו אל הדרך המבוקשת מיד, בהעבירו אותו לשם זה רק מקשה אחת באלכסון.
ב’סמטת המונופולין' הוציא מאיזו חצר צדדית ‘שמינית’ חתומה, נפנפה מבלי דבר דבר באויר, ובהוציאו ממנה בדפיקת יד אחת את הפקק, הציע לבעליו לגמוע מתוכה הראשון.
שום קשר לא היה בין צלילי החליל בסוכה ובין בלוריתו היבשה, המדובללת בזדון מתחת לכובע הבריונים שלו.
שתה החיט מן הבקבוק מתוך הסוס, בהחזיקו את המשקפים בידו בכל פעם אשר הפשיל את ראשו לאחוריו לגמיעה; אחר כך התהלך עם ראש הפועלים בשלוב זרוע לאורך הרחוב, נתקל פעם בפעם באפלה באבני המרצפת ושר בקול בוכים:
‘כי הנה כחומר ביד היוצר’.
לפני בית הפוסטה הקטן, הפתוח לכבוד מוצאי יום הראשון לרוחה, התעכב רגע על יד הגזוזטרה, ובהביטו אל אשת הפקיד, אשר רק השבוע תקן לה שמלת סטין, שאל:
– בשביל ‘גניך’ פרוסטרמן מכתב – יש?
ובלי לחכות לתשובה, בהתרוננו כשכור אמתי, שרך את דרכו הלאה לאורך הרחוב.
חתונה
מאתדבורה בארון
מלבד הסרט שקשר אוֹסיפּ, רכּב החצר, ברעמת הסוס, טרח וקשט גם את שני מוטות העגלה בענפי לבנה אשר אך זה הובאו מחורשת האדונים.
היום הוא יום חתונתה של בתו היחידה קסניה, ועל פני הרחבה אשר בין שכונת הפועלים וחצר בית־החרושת מתרוצצת אשתו הכובסת, שטוּפת זעה וחוגגת, מאז עלות השחר.
פה גם קסניה, הנערה הכלה בעצמה. שערות הפשתן שלה, שמשחה אותן אמש בשומן חזיר, מבריקות עתה כלפי השמש כנחושת קלל. על רגליה שומות נעלים אדומות, אשר דרך חחיהן מתפתלים לנוי פתילי משי מגוּונים.
נעלים כאלה, גם כן אדומות, אבל בלי חחים ופתיל באמצעיתן, מבהירות גם על רגליו של בנה הקטן מיטקה, זה אשר ילדה לבשתה לפני שלש שנים, בשרתה בבית האדון הרוק, מהנדס בית־החרושת.
הוא, מיטקה הקטן, הלבוש חולצת מוסלינה כחולה – מתנת בית האדונים – והגזוּז גזיזה ישרה ונמוכה, עד עצם הקרקפת, מטריד היום יותר מדי את בני הבית בשאלותיו, נטפל, אץ ומסתבך ברגלים – ומרגיז.
בהרגישו במבטה הזועף של האם, ממהר הוא אמנם ומסתלק הצדה, אל הפנה, ומביט משם תוך כדי מציצת האצבע אל הנעשה. אולם הנה הוּצאו מן הארון הבקבוקים והעמדו על השולחן, ביחד עם מערכת הכלים, אשר הובאו לשם ההלוּלה מבית האדונים – והוא אינו מתאפק, נגש ולוקח אחת הסלסלות ומעביר אותה על לחיו, על עיניו. ואז קמה עליו האם, לופתת בשתי ידיה את מתניו ומשליכה אותו אל תוך האפלולית של הפרוזדור.
בשעה השלישית אחרי הצהרים נשמעת שריקת בית־החרושת – ממושכת, צרודה ורועשת, כמו בערב ימי חג ושבתון. לכבוד המחותנים והקרובים נגמרה היום העבודה ארבע שעות רצופות לפני הזמן הקבוע, ודרך שער החצר, הפתוח עתה לרוחה, נדחקים הפועלים בהמון ויורדים למטה, אל הנחל, מפוחמים כלם ופרועי שער, להתרחץ.
בתוך השביל, המוביל אל השפלה, מסתדרים הם והולכים בשורה, איש אחרי רעהו. בצדי המורד מסביבם מנמנם השיפון שהבשיל. פרפרים מתנשאים בלי קול, ופה ושם בין השבּלים מזדעזעת לפעמים איזו צפור, מסתכלת רגע חרדה מסביב – ומתרוממת. ואז תולש מי־שהוא מלא־חפניו עשב וזורקו אחריה באויר:
– קנליה! – ולקול צחוקו, מתעורר הדיג על החוף שמנגד, מוציא את חכּתו מן המים ומאהיל בידיו על עיניו.
אַקים, אבי החתן, ראש יוצקי הברזל וזקן־הפועלים בבית החרושת, מקים היום רעש בנחל יותר מכל המתרחצים. אחרי השתפשפו בסבון ובמטלית, כיאות, הוא גוחן וטובל פעם ועוד פעם, נושף ומרחיק את בעבועי הקצף מסביבו ורוקק רקיקה קצרה ונמרצת הצדה.
– החלוֹפּיץ שלי – אומר הוא – חלוֹפּיץ זריז הוא וממולח, ואם רק לא יוסיף לתת בכוס עינו – יוכל לרכוש לו גם חלקת אדמה במעט הנדוניה שהוא מקבל.
– ואם לא יספיק הכסף, הנה יש לו מחותן עשיר בצדו – נענה מי־שהוא מן המתרחצים.
הכל יודעים שאין מחותן זה, אלא מהנדס בית החרושת יושב השכונה הקרובה, אולם צחוק לא יצחק איש.
בחזרם הביתה מסתדרים הם והולכים שוב בשורה אחת ארוכה.
עוד מרחוק מלפף אותם ריח תבשילי ה’שמחה', המתבשלים בדודים על גבי חצובות בחוץ.
החתן, סטאַש, לבוש כבר בצוארון ומגפים, מתהלך מאחורי הגורן עם פרח רענן באבקת בגדו, הוא, סטאַש, הנהו בחור חסון ורחב־כתפים הגבוה משכמו ומעלה מכל הפועלים שבשכונה. הודות למשרתו, משרת־עוזר ברפת, הרי גם פניו נקיים מפיח וצחים; ובלילות הקיץ, בשבתו על הגבעה שבקרבת הנחל ובנגנו לאור הלבנה בהרמוניקה, סוגרות נערות המקום את עיניהן מתוך מתיקות.
הרמוֹניקה זו, שאותה היה לוקח מחברו לשעה, קנה עכשיו בכסף מלא לעצמו. וכן גם קנה זוג מגפים, אשר טרישקה, סנדלר הסביבה, השקיע בהם הרבה מאד מסמרים ומרץ, אלה המגפים, אשר, למרות רחבותם, הם מציקים לו עכשיו ומעירים בו ביחד עם צוארון־הניר מין הרגשה, אשר בשפתו הליטאית־פולנית העניה אין לה שם, ושבילדותו – זאת יודע הוא בברור – היה מביע אותה, בהתנפלו בפשוט ידים ורגלים על הארץ, ובהשמיעו געיה־צריחה, שיש בה כדי לזעזע את כל יושבי החצר.
אולם הנה הובאה עגלת המשא מן החצר. הגיע הזמן לנסוע העירה אל הקדושין, ואבי החתן, בהגישו את שתי ידיו אל פיו, עושה אותן כמין שפופרת וקורא אל עבר הגורן:
– סטאש־יוּ־יוּ־ק.
בעבור העגלה אחרי שעה אחת דרך החצר, רועדות זגוגיות החלונות מעברים – כה כבדות עמוסה היא אנשים. אל מעקה הבנין הראשי יוצאים בני משפחת האדונים, ולפי חיוך החסד שעל פניהם רואים בעליל, כי המראה אשר לפניהם מבדח את דעתם.
בחשד, אבל בלי נביחה, מתנער הכלב מחוליות השלשלת ויוצא לאט אל מחוץ למאורתו, וכשהוא שב, והעגלה התרחקה כבר, רועשת ופרועה, על פני הכביש, מופיע במבוא השער מיטקה הקטן, בן השלש, מושיט את צוארו הדק עם הראש הגזוּז דרך הפשפש וצועק בכל מאמצי כוחותיו:
– מַמ־קה…
וכעבור זמן קצר, כשהעגלה חוזרת ומתעכבת על יד השכונה, קופץ החתן ראשון מעל מושבו וממהר לבית הכלה – אל השולחן הערוך והמשקאות.
אחרי הכוס השניה מטשטשת כמעט ההעקה הקודמת בלבו, ובמקומה בא רצון לאחוז בקסניה הבהירה והחלקה, לנדנדה פעם ופעמים באויר – ולצאת אתה אחר כך במחול.
בבית חם. נודף ריח של כבסים ומגהץ קר, ועשן ה’מחוֹרקה‘, העולה מן המקטרות, מחתל כמו בערפל את פרצופי ה’קדושים’ אשר במרומי הקירות מסביב.
חוץ מן הכנור פגום־הנימים, שבו מנגן טרישקה הסנדלר, מכה עוד מישהו בטס של נחושת הכּה ותפוף בקצב ועוז, בחינת מתופך בתהלוכות צבא. לבסוף מופיע הדוד־המחותן, מכבה־האש, מן העיר, בהבהיקו בכל שפע נחושת חצוצרתו – ואבי החתן, בקרצו קריצה רבת משמעת לזוג הצעיר, מפשיל את שני שולי הבגד לצדדין ויוצא מעדנות אל אמצע החדר, למחול.
ופתאום בוקעת ועוברת, כרוח פרצים, את הבית הידיעה:
– המהנדס נוסע.
דרך הפתח הפונה אל הרחבה אפשר לראות איך שהוא, מהנדס בית החרשת, צונח שם, גמיש וקל תנועה, מעל סוסו, ומברך את בני השכונה לשלום.
בהגיעו אל מבוא הבית מוכרח הוא לגחון ולהרכין בשעת הכניסה את ראשו, ואז מביט אליו אבי הכלה במבוכה ומתכוץ על מקומו, כאשם בזה שפתח ביתו הוא נמוך כל כך.
הרקוד נפסק. המנגנים, בהורידם את כליהם, מוחים מתוך חולשת דעת את הזעה, ורגע אחד שוררת בבית דממה בלתי נעימה. אולם הנה הופיעה המחותנת־האם וטס וסלסלות בידיה. בקבוק היין, שהוכן בכונה תחלה בשביל המאורע הזה, נפתח כאן על המקום, על ידי הנערה המבשלת בבית האדונים. האורח נוגע ואינו נוגע בקצה שפמו במשקה ומודה. אחר הוא מוציא מטפחת קטנה מכיסו, מתנגב בה ומנפנפה מפני החום באויר, בהפיצו מתוך כך את ריח בשׂמיו – ואז מרגישה הכלה כי ראשה מסתחרר והיא ממהרת לצנוח על הכסא הראשון המזדמן לה בקרבתה.
וכששעטת פרסות הסוס נשמעת שוב מעבר לחלונות, בהתרחקה, נגש אבי החתן אל השולחן ולוקח משם את בקבוק היין המיוחד, זה שהוכן לכבוד האורח, ואחרי גמעו ממנו גמיעה אחת יפה בעצמו, הריהו מוזג ומחלקו חלק כחלק בין כל הקרואים – והשמחה חוזרת ושבה לאט לאט לאיתנה.
רק זמן קצר מסתבך עוד מכבה־האש בחצוצרתו, בהשמיעו לסרוגין תרועות־בהלה, כמי שמתריע על הדליקה. לבסוף מוצא הוא את הדרך ויוצא בשלום אל ה’פולנית'. ובעלת הבית, אחרי הציגה שתי קערות של נקניקים ביתיים על השולחן, נכנסת אל בין המרקדים, מסתובבת פעם ופעמים סבוב קל, לשם נסיון, ויוצאת, לבסוף, זריזה וקלת רגלים, אל אמצע החדר, כששולי שמלתה המוצקה, המוקשה בעמילן, מתנפחים אגב טיסתה ועומדים כגלגל מסביבה.
רק עם התרוקנות הבקבוק האחרון, כשמעבר לחלונות הולך כבר ומבהיר הבוקר, נפטרים אחרוני הקרואים ומסתלקים כל אחד לביתו.
בחדר הרקודים דועכת המנורה פגומת שלהבת, אדומה, ועגולי העשן, המתנשאים מסביבה נמסים לאט מפני הרוח המנשבת מצדי המבוא.
בחדר השני, הפנימי, אשר בו אין שום מנורה דולקת, פתוחים התריסים לרוחה, ואור הדמדומים, החודר בעד החלונות, רובץ, ורדי ושלו, על ארון העץ המבריק, הצבוע מחדש, על המדף עם כלי הנחושת ועל ‘מטת הזוג’ החדשה, המטה המוצעת בסדין של בד ביתי אמנם, אבל טהור, מגוהץ, עם כל רשמי הקפולים לארכו ולרחבו – וסטאַש, החתן, אחרי אשר הוא מסיר מעליו את הצוארון עם העניבה הקשורה מתחתיו, מתנער פעם ופעמים ומתמתח, עובר לאט את הפרוזדור האפל ואת דיר העצים שמאחריו, ויוצא אל המרחב שמחוץ לשכונה.
רגע אחד משפשף הוא את פניו, נדהם מריח השדות וצהלת הצפרים שמסביב.
מלמעלה, ממרומי גג בית־החרושת, נשקפת ארובת העשן הענקית קודרת, קרה ורחוקה, אולם תחת זה נראים נמוכים וקרובים, הרבה יותר קרובים, שמי הדמדומים אשר ממעל. למראה הגבעה מלופפת הערפל עם הנחל הקטן שבקרבתה, נדמה לו, לסטאש, רגע אחד, כי לוּ היתה עכשיו ההרמוניקה תחת ידיו, כי אז היה אולי הכל משתנה, אבל בזכרו כי זו מונחת בחדרו החדש, על הארון, הוא מנענע ביאוש את ידו, פוסע ועובר אל השביל הקרוב והרחבה אשר על ידו, ובהכנסו לאטו אל האורוה, הוא חולץ ומציג את מגפיו, שניהם בשורה, ליד השוקת, ומתנפל בכל מלוא קומתו על הארץ – בפשוּט ידים ורגלים, כמו שנוהג היה לעשות בילדותו, אבל בלי געיה־צריחה, שיש בה לזעזע את מי שהוא, בלי שום קול.
רגעים אחדים שוררת מסביב דממה, אחר־כך נשמע קול צעדים מעבר לקיר, ואַקים, אבי החתן, מתעכב על יד המבוא עם ניר של גרעיני דלעת בידו ותוהה:
– סטאש?
תשובה אינה באה.
– שכור לעולם שכור הוא – מתיאש הוא, אחרי אשר ינסה לנענע את הבן ולהעירו. ואז הוא מזדקף, רוקק הצדה רקיקה קצרה ונמרצת וסוחב את רגליו הלאה מתוך פצוּח גרעיניו.
דממה. רק זמן קצר מזדעזע הגוף על מצע התבן מתוך נסיון של התיפחות שאינו מצליח – ומשתתק.
דרך השער הפתוח חודר אור הבוקר, ההולך הלוך וגדל, ומשתטח על מערומי הקירות, על מרכבת האדונים, המורכנת קצת הצידה, כששני מוֹטותיה מורמים למעלה, על המגפים, העומדים על יד השוֹקת, זקופים, קוממיות, בשורה. ובפנת האורוה, שמאחורי השוֹקת עומד הסוס על אבוסו, כהה וערום מכל רתמה, מביט בעיניו הנבונות, הנהדרות, אל החלל– ולועס.
עגמת נפש
מאתדבורה בארון
בביתו של יצחק אהרנסון – בעל בית מסחר סיטוני לכלי ברזל היה – קרה דבר כזה:
פעם, ביום סתו מעונן, בשעה הרביעית אחר הצהרים, נכנס לחדר האוכל מנהל החשבונות לוי לוין, התעכב על־יד הדלת ואמר שהוא, לוי לוין, בא לבקש איזו רובלים על חשבון החודש הבא, כי זקוק הוא מאד לאיזו רובלים, כי בנפשו הוא, שאלמלא כך–אמר–לא היה מבקש.
הדבר היה, כאמור, בשעה הרביעית אחר הצהרים, ובחדר האוכל נדפו על כן ריחות של לימון ותפוחים ומיני מאפה, ומיחם מצוחצח המה בנחת על טס.
מלבד זה היו עכשיו בחדר הגברת אהרנסון ופטיה ומטיה ילדיה והאומנת, אומנתם של הילדים, אשר ישבה פה על יד הפסנתר ונגנה, ויצחק אהרנסון ישב אפוא, ישיבת הרוחה על כסאו, עשן את הסיגרה שלו והיה מקשיב מתוך כך אל הנגינה.
יצחק אהרנסון בעל קומה היה, איש חסון, אשר מבטאו חריף, וצעדו בטוח ומבטו, מבעד למשקפי זהב, חודר ועז. לא כן מנהל החשבונות שעמד על יד הפתח. זה לא היתה דרכו לצעוד בבטחון, וקומתו נמוכה היתה, ודעתו אף היא שפלה, וכולו לא היה אלא בחור עני המטפל כל ימיו בספרות קטנות שבתוך פנקסאות של חשבון גדולים ואשר בודד הוא, צנום ודומם כאחת הספרות האלה. ופה המקום להעיר כי כלל וכלל אין זה מן הנימוס, שמשרת קטן יבוא לבית אדונו הגדול ויבלבל שם את המוח בבקשות של מה בכך, בשעה שבני־הבית מסובים אל השולחן.
לדברים כגון אלו יש משרד, ומחסן ושעות שהן קבועות לכך ואין צריך לומר שמיותר ומרגיז הוא גבוב הדברים בנוגע למצב הרע, לדחקות וכדומה, בה בשעה שבעל הבית מבאר לך שמפרעות אין הוא נותן לשום איש, שבפרינציפ אין הוא נוהג לתת כסף למפרע.
אין פלא איפוא, שכל המשא־ומתן הזה הרגיז את בני־הבית והשרה עליהם רוח לא טובה.
בעוד זמן מה נטשטש אמנם רושם כל אותו המאורע, שכן נתכנסו ובאו אורחים אל הבית. הגברת אהרנסון, בקומה בברכה לקראת הבאים, צותה על המשרתות להגיש עוד כוסות, ופירות ומיני מאפה, ובעל־הבית אף הוא פתח והושיט קופסת סיגרות לגברים, ושוקולדה –לנשים, והשיחה–על מזג האויר, על הבוץ השורר בחוצות העיר, בוץ שלא היה עוד כמוהו–החלה.
מה שנוגע למנהל־החשבונות, הרי היה עליו למצוא בפרוזדור את כובעו ואת מעילו (זה המעיל שכל כך מלוכלך היה בבוץ חוצות). דבר שעלה בקושי מחמת בגדי האורחים התלוים שם בערבוביה. מלבד זה הנה נטפל לו פטיה, בנו הקטן של בעל הבית והשתדל להכנס אתו בשיחה.
הוא מנהל־החשבונות, השתמט ואמר שמוכרח הוא ללכת, כי שם, למטה מחכים לו פנקסאות החשבון; אולם הנער הגימנזיסט לעג לו והשיב כי שקר הדבר, שקר וכזב, כי אין הוא ממהר להמלט אלא מפני שבישן הוא וטפש.
– טפש, טפש, טפש–סטר זה על גבו, בקפצו על רגל אחת. וזמן רב התחבט עוד הפנקסן בתוך האפלולית שבפרוזדור וחפש את מעילו.
כל זה קרה, כאמור, ביום סתיו אחד, בשעה הרביעית אחרי הצהרים, והנה למחרת, בשמונה בבוקר, בערך, כשאך ישב מר אהרנסון אל השולחן, והרי מאורע חדש:
מן הקומה התחתונה בא אחד המשרתים והודיע בחרדה, שלמטה, בתוך המשרד, נעשה מעשה משונה, שהפנקסן לוי לוין (מי יודע באיזה אופן נשאר שם הלילה) שלח יד בנפשו. המנהל, המשגיח על עניני בית־המסחר עוד טרם בא, והמשרתים הקטנים נבוכים–היש צורך להודיע למשטרה?–שאל.
ובכך הנה התחילו בשביל יצחק אהרנסון אותם הימים המרים אשר עליהם יסופר פה.
אף כי ירד אותה שעה גשם בחוץ, כבר היו למטה, על יד בית המסחר, מתקבצים סקרנים, והגברת אהרנסון, אשר הבינה שיש צורך להרחיק מפה את הילדים, שלחה אותם עם אומנתם דרך המבוא האחורני לבית אחד מקרוביה, ואת בעלה בקשה להשתדל ש’יפנו' למטה את המחסן, נרגזת היתה, מודאגת.
ואל הבית התחילו בינתים להתכנס ידידים ומכרים, רטובי גשם כולם ומלאים השתתפות.
ברור היה לכולם שמנהל העסק התנהג הפעם כאדם בלתי אחראי כי על כן אין לעשות את חדרי בית המסחר כמין ‘הקדש’ ולהלין בהם כל זר ומחוסר בית. מובן היה להם גם זה שלא יתכן לתת מפרעות לאיש, שאין לו קרקע תחת הרגלים ומעמד בחיים, אשר היום הוא פה ומחר–על החבל. ומר אהרנסון קרא לפניהם אז את מכתבו של המתאבד שהובא מלמטה, מכתב הכתוב באותיות רצוצות ושהוא מלא בכיות והתאוננות על החיים, על עשרים שנות יתמות וכולי. וכל זה–לאיזו אחות יקרה מאד.
ואם כי היו האנשים כבדי ראש ורחוקים מנבול פה לא יכלו לכבוש עתה את חיוכם, שכן ידועות היו ‘אחיות’ אלה הצצות ועולות עם שעת סגירת החנויות בכל קרן רחוב ומחכות בקוצר רוח ל’גואליהן'.
ומן הקומה התחתונה בא בתוך כך אחד הפקידים והודיע כי ‘הפוליציה באה’, והאנשים קמו, איפוא, והלכו, ויצחק אהרנסון לאחר שסדר מה שסדר למטה עם אנשי המשטרה, והמחסן ‘פונה’, חזר ועלה למעלה ונכנס לחדרו לנוח.
פה היו המרבדים שטוחים כבר נוחות, והחום השופע מן התנור מלטף, ומשנה־עונג היה לשכב, אחרי החלפת הבגדים, על הספה, בו בזמן שעל החלונות הוסיף לתופף הגשם והרוח הלכה וגדלה. וצריך לשער, שכל אותו המאורע היה מטשטש ונשכח, אלמלא המקרה שקרה אחר כך, בערב.
ובערב היה הדבר כך:
בשבע שעות וחצי בדיוק, בשעה שכל בני המשפחה ישבו ליד השולחן לארוחת הערב, הגיע פתאם מן הפרוזדור קול צלצול. ואחרי סרוב ועמעום־מצד המשרתת, שרצתה ולא רצתה לפתוח, נכנסה לחדר האוכל נערה זרה–תשושה כולה, שפלת קומה ודומה כל כך בפניה למנהל החשבונות, שבעלת הבית התנודדה למראה והשמיטה מידה את המזלג.
זאת היתה אחותו של הפנקסן המתאבד, בלי שום ספק. לשוא, איפוא, חשדו בו כי שופך הוא את לבו לפני איזו נערה זרה כמנהג הבחורים האחרים. ויצחק אהרנסון, בהסירו את המפית מעל חזהו, משמש רגע בכיס בגדו הצדדי, זה אשר בו הארנק עם הכסף–והביט אל אשתו.
– אולי טוב להציע לה אותו הסכום אשר הוא, אחיה, רצה לקבל אתמול למפרע? –שאל מבטו.
למעלה מתחת לתקרה, הבהיק עתה החשמל בכל קבוצת עששיותיו, ולאורו הבהיר נראו פני האורחת בכל חיורונם. וטוב היה אילו לקחה האומנת את שני הילדים, והתרחקה אתם לאחד החדרים עד אשר תעבור פה המבוכה. אולם דבר זה לא נעשה, אם מחמת עצלות, או מחוסר הבנה–כך או כך, והנערה אשר ישבה מתחלה במנוחה, לכאורה, עם קריאת המכתב שניתן לה, התרוממה לבסוף והתחילה מתהלכת בחדר–ו’אויה–אוי, אחיה–קראה–אחיה היחיד, הטוב והיחיד’–בשפתים רועדות, בפרישות כפים ובגעיה, שהמשרתות שעמדו ליד הפתח לא יכלו להתאפק לשמעה ובכו יחד אתה.
הן הן שלוו אותה אחר כך עד הרחבה למטה ועמדו והביטו איך שהיא מתדפקת על דלתות המחסן וקוראה לאחיה לצאת, שאיננו עוד, שלגמרי, לעולם, איננו’–אמרה, בהטיחה את ראשה בברזילי התריסים, וכל זה–בתוך שטף מי־הגשם, בחשכה.
איך שהוא, ובביתו של יצחק אהרנסון הופרעה שלות החיים גם באותו ערב, וגם ביום שלמחרתו. כי היתה גברת־הבית נרגזת. והילדים–מפוחדים, והשאלות, שהיו מציעים–מרגיזות, ויצחק אהרנסון רק התהלך בעגמת נפשו אילך ואילך בתוך החדרים, הצית פעם בפעם ומצץ סיגריות–ודבר לא דבר מאומה.
שומן
מאתדבורה בארון
מתחיל היה היום כך: מאחורי הגבעות המשתרעות במזרח היתה מתרוממת השמש ומאירה את יער הארנים ואת בתי הקיץ אשר בתוכו. אחר כך הופיעו מן הכפרים הקרובים אכרות והביאו ביצים, וכדי חלב ושמנת; אחר יצאו מביתם הגדול שמעון מירקין ואשתו, ושניהם התהלכו על המרפסת אילך ואילך, שאפו אל קרבם את ריח הארנים והתהלכו עוד – ושבעו רצון.
שמעון מירקין היה סוחר אמיד אשר שתי טחנות המים שלו טוחנות קמח בתוך הכרך יומם ולילה, ובשעה העשירית, בשבת על יד השולחן הערוך, אכל את לחם הבוקר שלו במתינות, בתאבון הגון אמנם, אבל בלעיסה אטית ובמתינות.
מן האחו הקרוב, מצד הנהר, נשבה אותה שעה רוח קלה, וצננה את השוקולדה בכד ובספל. ומקצה המרפסת מנגד, מפתח המטבח, הגיעו קול הבעבוע של מעשי־טגון וריחם של תבלין ושמנים, ושמעון מירקין מרח את החמאה על פת הסלת, גמע לאט את השמנת ואת הביצים ושוחח עם אשתו.
הוא, מר מירקין, דבר על מחיר השפון והחטה ומצב הבורסה, והיא, הגברת – על המאכלים אשר יאכלו הבריות, על החלב החמוץ, שצריך היה לאכלו, שטוב הוא ומבריא, וגם על זה, שלהם, לשמעון מירקין ואשתו, כדאי היה אולי למכור את ביתם וטחנותיהם, ולנסוע ולבלות את יתר שנות חייהם בארץ־ישראל.
ככה היו משוחחים שניהם עד אשר כבדו אברי הגוף ומהלך המחשבות במח, עד שהכלים על השולחן התרוקנו ורצון התעורר בלב לרדת לערסלי החבלים למטה, ולשכב שם ולנוח קצת ולהרדם.
אולם בעת ההיא נגמרה ארוחת הבוקר גם על מרפסת הבית השני, הוא ביתו של פסח רוּבינזון, ושניהם, האיש ואשתו, יצאו אל היער בשמשיותיהם הפתוחות, יצאו משום שאנשים ‘מלאים’ מוכרחים להתהלך קצת אחרי האוכל – סחה הגברת רוּבינזון לשכנתה, הגברת מירקין, בהכניסה אותה אל מתחת לשמשיתה – והם הלכו, אפוא, כולם יחד.
בתוך השדרות, ביער, טילו עתה גם משפחות אחרות, קבוצות קבוצות, או שנים־שנים – מבני הכרך כולם. מהם עסקנים צבוריים ופרנסי קהלה, ומהם בעלי צורה ובעלי יכולת, אשר יחס להם וקורבה לשר הפלך ולשר השוטרים. עכשיו התהלכו כולם חלוצי רביד וחזיה, בלי כל זכר של חשיבות, ובהפגשם, ונפגשו בלי הקדמות ובקשות סליחה, ואף אחד מהם לא שלח ידו לזקוף את צוארון בגדו כדי לכסות על הצואר, או מערומי העורף. ויש גם אשר נטפלו האנשים אל הנערים הקטנים כדי להשתתף במשחקם, או להתחרות אתם במרוצה, והלכו אז הלוך והתנדנד בכל כובד הגוף, כשכנפי החלט מתבדרים ברוח והגרבים מתרופפים ומשתלשלים ויורדים – ולא התבוששו.
על המגרש הקטן שבקצה השדרה הראשית, הוא השוק הארעי בחדשי הקיץ, היו עוד חנויות המכולת פתוחות, ומשא־ומתן היה בתוכן ודוחק. לא כן שני הצריפים־האטליזים, אשר הבשר נמכר בהם רק בתחלת הבוקר ואשר בעליהם, מרוחצים ולבני סינרים, עמדו כבר על הרחבה מתחת לסככה: על יד מאזניהם התעכבו ברצון אמהות משפחה, כדי לשקול את עצמן או את בעליהן ובניהן, ובשקלן ונוכחו כמעט תמיד כי הולך אצלם הכל כשורה, כי בו בזמן אשר הן ובעליהן לא גדל משקלם במשך ימים, או שבוע, הנה ‘הקטנים’ הוטבה בריאותם וגופם ילך הלוך וכבד ככל אשר יוסיפו להגמיאם חלב וביצים ולוּ גם על כרחם.
שמעון מירקין, תוך כדי התהלכו פעם עם אשתו ומכיריו, עשה חשבון מה הוא בערך מספר הביצים הנאכלות בשכונה זו במשך שבוע.
הוא חשב שאם כל אחד ממאה ועשרים האיש יאכל במספר בינוני חמש ביצים ביום, הרי שביום אחד תאכלנה פה שש מאות ביצים ובשבוע – ארבעת אלפי ומאתים.
אבל הגברת מירקין בדברה בחשבונו זה אחר כך, עם גמר הארוחה, לעגה לו בפני כל המשרתות.
התמים, הוא שכח, כי מלבד הביצה כמו שהיא, תעלה עוד על שולחן האדם גם לביבה, או קציצה, אשר בנסים הן לא תעשינה, ועכשיו צא וחשב את מיני הפשטידות, העוגות והחביצות, אלה שככה אהבת – צחקה – ושאינן סוף־סוף אלא חלמונים וקצף של חלבונות.
– אַת צחקי לך פה ככל אַות נפשך – השיב מר מירקין ספק רוגז ספק מחייך – ואני ארד ואקשר את ערסלי בין העצים ואשכב לי לנוח.
והמנוחה בתוך הערסל הקשור בין העצים נעמה אחר כך מאד, כי עמדה אותה שעה השמש במרומי השמים, והשפיעה את חוּמה על צמרות הארנים ורככה והמסה את שרפם, זה השרף, אשר ‘יחדור אל הריאה, וירחיב את דעתו ויאריך את ימיו של יושב היער’. מן הבית הקרוב ומן המרפסת הגיע קשקוש כלי הגביש וזמזומו של המיחם, וצפרים קפצו מסביב ושרו.
והיה הכל נוח, מרגיע וטוב – טוב באמת.
בימות הסתו והחורף, בשבת האדם האמיד בעיר, אי אפשר שתהיה לו מנוחה כזאת ושנת צהרים כזאת. כי על כן יהמה אז הכרך מסביב, ורבים ושונים הם הדברים אשר יטרידו את המוח. כי מלבד עניני המשפחה והמסחר ישנם שם גם עסקי צבוּר, קופסאות של צדקה המקשקשות בלי הרף, ומוסדות וגבאים של מוסדות, וסתם עניים פושטי יד ומפריעי סדר, וברצון, או שלא ברצון, והמנוחה נגזלת.
בהיות האויר צח אחרי הצהרים, ובצאת בני השכונה ללכת בחבורה, שוחחו לא פעם על אותם הדברים המטרידים שבכרך, על קופות הצדקה ואי־היושר ועל התקונים שראוי היה לתקן. אחרי השנה ושתית החמים היו הגופות כבדים, וההולכים התנהלו, אפוא, לאט, איש, איש ושמשיתו וילקוטו על שכמו, אותו הילקוט אשר צידה לדרך בו מכל מאכל אשר הוא ערב ומועיל.
פעמים, בהרחיק האנשים ללכת בין הגבעות, נזדמנו אמנם לפניהם ‘נמושות הכרך’, מבני השכונה האחרת, אלה העלובים, אחוזי השחפת על־פי־רוב, אשר סכנה היא לבוא במחיצתם, ואז יש גם אשר למראיהם נפסקה השיחה, והדממה אשר נשתררה היתה עכורה ולא טובה. אבל כל זה קרה, כאמור, בהרחיק האנשים ללכת בין הגבעות. ברוב הימים צוה מר מירקין להביא את הגרמופון לקצה המדרון הקרוב. והיה כשהכלי הובא, והאנשים התישבו על העשב בעגול, ובקעה ועלתה אז מבין סבכי הארנים ‘ברכת חודש’, או ‘קדושה’, בקול, אשר השתיק את אושת היער, ורנון הצפרים אשר מסביב.
הוי, נגונים אלה של ‘ברכת החודש’ בקולם של אדירי החזנים שבעולם. הגברת מירקין, בהשענה על אחד העצים, קפלה ברגש את ידיה על לבה, כשבעיניה מרטטים שני רסיסי דמע, אשר לא קטנו מאבני החן שבעגיליה, ובעלה מר מירקין, בהביטו אליה מלמטה למעלה, כי שכב פרקדן אז, כי ככה אהב לשמוע אל הנגינה, הושיט לה ברחמים אחד התיקים, שתקח ממנו מה להשיב את לבה, אבל היא נענעה לאות מאון בראשה – לא.
– לא – נענעה בראשה – אין דבר: טוב לה כך.
ואמנם כן: היה טוב – טוב מאוד.
אולם פעם, באמצע הקיץ, כאשר היה הכל מסודר במזוה ובמרתף, כשהיו הדגים בשפע והביצים בזול, קרה שבעל בית־החרושת פסח רובינזון נחלה פתאום ומת.
הוא ישב בבוקר על יד השולחן הערוך, ליד ירך של עוף, וספל קהוה עומד אותה שעה לפניו ומצטנן, והנה תקפתו המחלה.
רופא הבית שלו התרגז ואמר, כי תמיד התרה באיש שיזהר מהמאכלים השמנים ומן המשקאות החריפים, כי אסור היה לו להשתמן, כי השומן שנצטבר בו הוא שהיה בעוכריו. אבל פסח רובינזון לא נשמע לו, וממאכלים שמנים לא נזהר ושתה שתה משקאות חריפים – והוא מת. ומזעזע וגם משונה היה קול הבכי, אשר נישא מתוך חלונות הבית הגדול, זה אשר רק קול צחוק וצלצול כלי אוכל נשמע בו במשך כל ימי האביב והקיץ.
היה האיש רב נכסים ונכבד בעמיו. מלבד בית־החרושת לתעשית מסמרים היו לו עוד עסקי תבואה, ועסקי יער וכסף סתם, אשר ניתן בהלואות בתנאים ידועים ועשה פרי, ועם האניה הראשונה שבאה מן הכרך הופיעו פה אנשים סוחרים נשואי פנים, הם ונשיהם ובניהם הגדולים. ובדמדומי הערב, כאשר העמדה על חוף הנהר המטה, מטת קיטנים פשוטה, אשר מתוכה הזדקר איומות גופו הכבד של הנפטר, חרד הקהל והצטופף, וקולו של דין המקום רעד, בפתחו בדברי קהלת, לאמר:
‘החיים יודעים שימותו והמתים אינם יודעים מאומה’.
אחרי הביאו עוד כמה פסוקים מכתבי הקודש, התעכב על שבחי המת, על המעשים הטובים שהיה עושה ועל הדאגה שהיה דואג לעניי עירו וכולי, אלמלא נקטף בשנת החמשים לחייו. אחר כך המשיך ודבר עוד על אפיסת כוחם של בני האדם בכלל, שהם כדגים שנאחזים במצודה רעה וכצפרים האחוזות בפח, אשר ימיהם קלו מני רץ, שרק צל הנם עלי ארץ, ואם – אמר – רבותי, לויתן בחכה הועלה, מה יעשו דגי הרקק? – והיתה התיפחות חרישית מסביב וקדרוּת גדולה. הנשים, בכבשן את פניהן במטפחות, קפאו על מקומן בלי זיע, מבלי להרים עוד את ראשן גם בהנשא המטה במעלה המעברה, אל האניה. ושמעון מירקין, בשובו לבית הקיץ, באפלולית הערב כבר, צנח על הספה הקיטנית, על המרפסת, והבין בפעם הראשונה אחרי רכישת טחנותיו, בפעם הראשונה בחייו אולי, כי – לא טוב.
הביאו לו מין משקה מעודד ויין בכוס. ברעד לא רגיל, אבל ידוע, כזה שבימי הילדות בסכנה של דליקה, התיר ופתח את עניבת המשי וקרסי הצוארון, בדעתו אמנם כי ‘לא זה’, לא מאלה ההעקה, ובהוסיפו להתפשט ולהשליך מעליו את המעיל, החזיה והשפופרות־המַנשטות.
באה, אדומת עינים, האשה והורידה והאפילה בוילאות על בית האוננים שמנגדו. אחר הותקן פה איזה משקה, שהוא יפה להרגעת העצבים. וככה, מבלי לסעוד עוד, מבלי לשתות גם את תה הערב שלו, בא הפעם לחדר משכבו – והרעד הידוע, המלא, לא הרפה עוד ממנו, כמו לפנים, בימי הילדות, בשעת היקיצה מן החלום אל תוך בעותי־הדליקה, כשבית השכן עמד על יד עצם החלונות אחוז להבה.
האשה מתוך שתיקת אלם העלתה ושבה והורידה את השלהבת במנורת הלילה, והצללים שפלו וגאו שוב מסביב לשתי המטות, מטות קיטנים פשוטות, אשר השתקפו עם שני הגופים, בבואה לפנים מבבואה, בתוך נבכי המראות, ועל גבי השולחן שלמראשותי המטות, נחפז־אץ במרוצת בהלה השעון ‘המעורר’ וחתך־התיז בקצור נשימה – טט – טט – טט – ט:
– ימי קלו מני רץ, ימי קלו מני רץ.
– ימיו של מי קלו מני רץ? – נסה שמעון מירקין להערים, בחתרו להאחז, כמו תמיד בשעת נדודי־שנה, בסגולה המרגיעה, המישנת: בהעלאת דמות גלגלי הטחנות בהסתובבם. והוא הצליח אמנם והעלה בדמיונו את מראה הכרך, והנהר, אשר עליו, בגובה־מה מעל פני מימיו, התנשאו אדירות ותקיפות, שתי הטחנות, אבל – הגלגלים לא הסתובבו.
היתה רק דממה תמוהה מסביב ומועקה. קפואות ודוממות עמדו אבני הרחים, ולמטה, בתוך המים, רטטו דגים שנאחזו במצודות, – ומרתת ושטוף־זעה גשש האיש להאחז בקיר הקרוב, ובלי לקחת נר להאיר, בלי לחשוש גם להצטננות, יצא אל הגזוזטרה הקרובה, אל תוך ערפל היער, זה היער, אשר כה שמם עתה, בצאת ממנו ההלויה, אשר רק השומר הבודד, בן השכונה האחרת, התהלך בו בנחת ושר.
שר, מפני ששום דבר לא העיק עליו, מפני שהאנשים האלה – הרהר שמעון מירקין – ישבו אמנם באהלי עוני, ופרנסתם אף היא דלה אולי ומצומצמת, אבל תחת זה הן לא יארב להם השבץ בשבתם אל השולחן לאכול את לחמם ובמותם לא יבוא איש להעלות עליהם פסוקים מכתבי הקודש.
אמנם הרופא המומחה ובעל הנסיון אשר בא לעשות בבוקר את מסז’ת הקבה, סבר לא כך.
לפי דעתו שלו הרי האדם האמיד תנאים אחרים לא בחיים ויכולת אחרת מאשר לבן העניים יושב האהל הדל.
– האדם האמיד – הסביר – אם רק יחיה חיים נורמליים ויזהר מכל מה שצריך להזהר, אז מובטח לו שכל מדוה וחלי ירחקו ממנו, שעצביו ישקטו, וקבתו תעבוד באמונה והוא יאריך ימים על האדמה. בו בזמן שהאדם העני – המשיך – עלוב הוא ועלובים חייו. כי על כן הלא מועטת היא פרנסתו, ומזונותיו מצומצמים וגופו ילך ויתנון, כי על־כן הלא גם הוא, בגופו הרופף, יהיה הראשון להנגע בשעת מגפה, וגם אחר כך, בתקוף אותו המחלה, ולא ימצאו בו די כחות מתנגדים, והתגולל בעניו ללא טפול וסממנים וגוע ומת בלא עתו.
– כך, כך – נאנח האיש בגשתו, חגור בסינרו כבר, למלאכת המסז’ה – הנה גם הבוקר קרה מקרה בשכונה ההיא: מת אדם, ואדם טוב, כנראה, צעיר עוד, ומאיזו סבה? מפני הדחקות, מפני שחסר היה כל ימיו אויר טוב, מזון מבריא וכולי. ועכשו הנה: בית מלא ילדים, אשה מעוברת, וכולם כבר הרזון שולט בבשרם, סימני המחלה ניכרים – והמות אורב.
עשה הוא את המסז’ה בתנועות אטיות ובזהירות ואם מפני רוך הידים האלה, או מפני אור הבוקר, אשר שפע, צח, מכל שלושת החלונות, – ושמעון מירקין הרגיש, כי הוקל לו, כי המועקה בלב נמסה, והנשימה אף היא יותר עמוקה, וכי ברצון היה נשען פה, על הכר במשכבו, ושותה כוס קהוה, או שוקולדה.
– הנה כך נאה לך – הסכים הרופא – אתה שתה לך שוקולדה להנאתך ואנחנו נלך בינתים אל הכיור להתרחץ.
– אבל למה זה, דוקטור, בני־אדם כאלה עוד פרים ורבים? – התמרמרה הגברת בגשתה עם הכד לצקת מים על ידי הרופא.
– אמנם כן – נאנח זה – אבל איך שהוא, ומצב האנשים מעורר רחמים.
והאנשים, בעברם בעוד שעה על יד המרפסת, עוררו אמנם רחמים, בהתנודדם כשלי־ברך מסביב למטה עם הגוף הצנום, התינוקי כמעט, כשמאחוריהם נגררת בקולי קולות, בתוך ‘הבית המלא ילדים’, האשה האלמנה, מוכת השחפת.
הגברת מירקין, בזכרה את מצב בעלה, בקשה להוריד פה את הוילאות אבל הוא, בנגבו את עיניו, שנתלחלחו מהמחזה הזה, אמר שאין צורך, כי טוב לו ככה, הוקל לו, רק עכשיו – אמר – הנה הוקל לו, באמת.
ואמנם:
בשכבו כעבור שעה בערסל־החבלים, נפלה עליו השינה מיד, כמו בבקרים לפנים, אחרי בעותי הדליקות, כאשר שרידי המשואות הבהבו חורים ומבוטלים לעין השמש, והרעה – מובטח היה – נגעה רק אל הבית הקרוב, רק אל ביתו של השכן – ולא יותר.
גרעינים
מאתדבורה בארון
בית־החרושת ליציקת ברזל נבנה בכונה על גבי ההר, במקום אשר ישבו משפחות הפועלים ועניי הכרך.
מעל פני מגדל הפח אשר בקצה בנינו הראשי השתפכה יום־יום בשעה קבועה השריקה הראשונה הקוראה לעובדים לצאת לעבודתם. חדה ונמרצת היתה בערפל של דמדומי הבוקר, בתוך הדממה, והאנשים, אשר הקיצו אל אפל החדרים, גששו בבהלה למצוא את בגדיהם ויצאו, על לב ריקן, בשכבת בוץ של יום אתמול על רגליהם היחפות, אל הסמטה המובילה בשלבים, במדרון, לבית־החרושת.
נשמע קול הקשת הברזל בברזל. איום היה לועו הבוער של התנור הענקי, אשר לפניו כרעו, רועדים ברעד ההשכמה, תמוהים, עם בבואת האש על פניהם, המסיקים.
הדלקו בזוויות הבנין הפנסים ואז החשיכו החלונות ממעל – מפוחמים, סגורים כולם על שכבותיהם – וקורי העכביש הנתלים מתחתיהם זעו והתנענעו לאט, אבל בלי הרף כבר, בהתאם להלמות הפטישים.
בדיוק נמרץ, יום־יום, בעשר בבוקר, הופיע בעל בית־החרושת, ברוך ברג, מתוך שכונתו הגדולה, הנקראת בשם “העיר החדשה”. מגולח למשעי, במשקפים צלולי זכוכית המחוברים בשרשרת דקה לקצה בגדו – כבד גוף ונשוא פנים ישב במרכבתו הנוחה, הרתוּמה לסוס אביר ומתון, וגם העוברים והשבים, גם עמודי העשן נטרדו רגע אחד ממקומם והסתלקו אילך ואילך, לשני צדי הרחוב, בפנותם לפני הבא את הדרך.
בפתח משרד בית־החרושת הופיע המנהל הראשי וחיך, גלוי ראש ונכנע, אל מול פני המרכבה המתקרבת, ועל יד מבוא החצר פתח השומר את השער ועמד וחכה, גם הוא וגם הכלב אשר לרגליו, עד אשר יובא האדון אל החדרים פנימה.
ככה מדי יום ביומו.
טוב היה לרדת אחר כך במרכב, על הקפיצים, ירוד והתרחק והשאר מאחור את עשן הארובות וריח השכונה, ריח של טחב ודלת־עם.
למטה, על פני המישור אשר לרגלי ההר השתרעו בניני “העיר החדשה”, צעירים ובנויים הדר בצלם של אילנות הנוי, בין גני הטיול ומגרשי המשחק, לאורך הנהר עם גשריו הבטוחים.
גם ברחוב הראשי, וגם ברחובות הצדדיים, היתה המרצפת עשויה חמר מוּבחר ומשוּפשפת יום־יום למשעי, ובקלות צעד הסוס המחונך בצד פסי הטרמים, לבין המון המרכבות, אשר התרוצצו, פרטיות אף הן, עם רכבים זקופים וכבדי־ראש על דוכניהן, ונהרו כולן, כולן הביתה – לארוחת הצהרים.
בחפזון שטחו הנערים המשרתים את אחרוני המרבדים על גבי הרצפות, בו בזמן אשר חבריהם האחרים הסתובבו וטרחו כבר על יד המזנונות בערכם מתוך קשקוּש של כלים את השולחנות. כולם, מן האשה סוכנת הבית ועד המינקת והנער עוזר הטבח, נעוּלים היו נעלי השרוּת המיוחדים, רכי־הסוליות, וכולם, חגוּרים היו סינרי הבד הטהור וחדורים הכרת ערך השעה, זו השעה החגיגית, רבת החשיבות, אשר בה יוגשו המאכלים מן המטבח אל השולחן. והמאכלים, אשר הוּגשוּ פה, דשנים היו וערוכים בטעם. ארוחות הצהרים היו תמיד מרכבות מששה־שבעה תבשילים, אשר הוכנו על פי רשימה מיוּחדת, ברטבים תמציתיים ופשטידות־חמד, הנקראים כולם בשמותיהם הזרים, הצרפתיים או האנגליים, לפי מקום מוצאם.
ארוזים בגני המרחקים, בנירות מיוחדים ובדיקנות, היו הפירות אשר הוגשו לקנוּח, בסוף כל סעודה; ומשוּבחים, נאמני מרקאות – היינות, אשר נמזגו באמצע, בין מאכל למאכל; אלה היינות שאותם שתו בלגימות קטנות, ובהפסקות לא גדולות, אשר בהן דוּבר על מצב הבוּרסה ומזג־האויר, על הנשפים אשר כבר נערכו ועל אלה, אשר יערכו בימים הקרובים.
בקצרה: בני השכונה הזאת היו אותם האנשים, אשר להם יקרא בכל זמן ובכל מקום – בני השדרה העליונה.
בשום אופן אי־אפשר היה להטיל ספק באמתות מוצאם וטוב איכוּתם של מרבדי פרס וקערות יפּן אשר בהם כה הרבוּ לפאר את אוּלמי בתיהם, כשם שרחוק מכל פקפוּק היה ערך אבני החן אשר נשבצוּ בתכשיטיהם, או בכלי זהבם, שאותם הציגו לראוָה באשנבי ארונותיהם.
כמו אצל כל בני שדרתם, בכל המקומות, עמדו גם אצלם, כמעט בכל בית, פסנתרי פאר יקרי ערך, אשר מעל צלעותיהם הצוננות הוסר יום־יום האבק בשקידה. בתוך הארונות שבחדרי עבודתם התנוססו הספרים מכורכי ההדר, אשר נטמנו הטמן היטב בתיקים היקרים, הקרים והיקרים, כספרי התורה אשר בהיכלי תפלתם, ועל ידם, בארונות מיוּחדים, נמצאו פנקסי החשבון עם כל מספריהם, שחור על גבי לבן, על הרוחים הגדולים, ההולכים וגדלים מחודש לחודש, בתוך בתי־החרושת, אשר נבנו בכונה תחילה בתוך השכונות האחרות.
פּעם, באחד מימי האביב, שכב בעל בית החרושת ברוך ברג אחרי הארוחה על הספה התורכית בחדרו ועשן את הסיגרה שלו. היה שקט. מתוך המיה חרישית הסתובב בקירוב מקום, על שולחן שיש לא גדול, מכשיר כסף בדמות רחים, אשר השיב מאליו, אחרי אשר כונן אחד מקפיציו, רוּח קלה מאד למראשותי הספּה. למטה, בקצה המרבד, עמד זוּג סנדלי הקטיפה הביתיים, שניהם בשורה, נוחים, מחוּסרי עקב, עם הבעת אותה יראת הכבוד, שבה הציגם קודם לכן המשרת, והשתקפוּ ביחד עם שולחן השיש, ועם מכשיר הכסף המסתובב בתוך המראה הענקית אשר מנגד – וברוך ברג שלח לצד הכסא הקרוב את ידו, יד מעוּגלת, לא גדולה, עם טבעת רבת־ערך על אחת מאצבעותיה, ולקח את החבילה, שהכניס זה עתה המשרת מארגז הפוסטה אשר למטה.
שום דבר יוצא מן הרגיל לא היה.
עתון המקום בשפת המדינה עם המודעות התפלות על סבון, אבקת־שנים ורואי חשבונות, המוצעים בתנאים נוחים, בזול. שנים, שלושה כרטיסי הזמנה לחגי משפחה, נתונים במעטפות קטנות עם חותמות וסמלי פירמה בקציהן, ובין כל אלה – מה מוזר נראה הדבר – אגרת קטנה, בלי כל שם וחותם, בלי תוי פוסטה אפילו, שנזרקה, כנראה, ביד לא ידוּעה אל התבה אשר בפרוזדור למטה.
באותה היד המעוגלת, בלתי הגדולה, פתח בעל בית־החרושת בתנועה זריזה את המעטפה, קרא פעם ועוד פעם, ושתי זכוּכיות משקפיו זעו ונצנצו בברק מוזר – וצחוק עכור, בלתי טוב, השתפך בחללו של החדר.
הציצה אליו מן החדר הקרוב האשה, פּרוּעת תסרוקת מן השכיבה ונבהלת.
– מאימים עלינו בשביתה – רמז על האגרת, כשידו לוחצת כבר על כפתור הפעמון החשמלי.
מן החדרים למטה באה האשה, משפשפת הרצפות ועמדה מפוחדת, מגינה בידיה על בגדה הרטוב. אחריה בא השומר־השוער, לא צעיר, אבל חריף מבט ונתון בתלבושת של שומר סף אמתי.
הוא, על משמרתו, בעד האשנב, ראה אמנם קרוב לצהרים שני צעירים, אשר הסתובבו סחור־סחור על יד המדרכה.
– ההיו לבושים בגדי פועלים? “מפוחמים”?
– לא, בחולצות בד פשוטות אמנם, אבל נקיות, ועד הרחבה שעל יד הבית לא באו.
ואז נכנסה משרתת אחרת, והביאה על טס ספל קהוה ממותקת, תמציתית. ובעל בית החרושת קם, לבסוף, מעל הספה, לבש בעזרת משרתו את בגדיו, ובגמעו מתוך הספל הקטן, שאחז בו ביד נתוּנה במנשטה מוּצקת, בטוחה, – היתה דרכו לפניו ברורה. בעברו כעבור זמן מה דרך האולם, זקוף ופרוף עם כסית משי מהודקת יפה לשמאלו, רעדו זגוּגיות הנברשת ממעל, כה איתן ותקיף היה צעדו.
גם השוטר אשר על המשמר הקרוב, גם אלה אשר על פרשת הרחובות, אשרוּ את עדוּתו של השומר בדבר הסתובבוּתם של שני הצעירים. האחד, קצר־ראות, במשקפים, והוא הגדול – שערותיו יורדות לו תלתלים מעל ערפו, בעוד אשר חברו הקטן הוא גזוּז, דל ובלי חתימת שפם, וכוּלו נראה כתינוק מוכה שחפת בחיוורונו.
–ההעירו איזה חשד בהלוּכם ברחוב? – נתבקש פקיד הרוֹבע טלפונית לשאול את השוטרים עדי הראיה.
–שום חשד. הראה נראו כאנשים המטילים לתומם, ורק על יד הבתים מספר שלשה וחמשה התעכבוּ.
כבר היה דמדומי ערב כשיצא ברוך ברג מן הלשכה, אשר בדירתו הפרטית של שר הפלך, ומיודעו השר, אשר לווה אותו עד קצה הפרוזדור, נגע תוך כדי שיחתו בכפתור החשמל, בהתעכבו ממול המראה, אשר נמלאה אור על כל גדותיה.
– הנה כי כן, רחימאי – המשיך, עד אשר הוגש לאורח מעילו, – עדר כבשים זה, טול ממנו לפתע פתאם את הרועה, והרי הוא מתפזר מאליו ונפוץ לכל רוּח.
– העיקר הוא: לפתע פתאם – שפשף בנחת את ידיו וצחק, ובעל בית החרושת, בצאתו אל האפלולית, אל השדרה בחצר, וראשו סחרחר מקבלת הפּנים החמה, עצם רגע אחד את עיניו, ולפניו התנשא בבהירות, כמו חי, עדר כבשים, איך שהוא, בהנטל ממנו הרועה, הולך הלוך ומתפזר.
“כי נבערו הרועים, על כן לא השכילו וכל מרעיתם נפוצה” – היה אומר אוּלי לו נשאר עוד מה מגרסת הילדוּת בזכרונו, אבל מגרסת הילדוּת לא נשאר כבר בזכרונו של ברוך ברג שום דבר – ובצאתו אל הרחוב, רמז רק לרכבו להשיב את המרכבה הביתה, כי בכר ללכת ברגליו על המדרכה, אשר נראתה לו מוצקה הפעם ביותר.
כעבור יומים לעתותי ערב, יצאו שני אנשים מאחת הסמטאות, אשר בשכוּנת ההר, וירדו במדרון, במשעול המוביל אל “העיר החדשה”.
לאור הדמדומים אשר היה מסביב נראו שניהם דלי גוף וחיורים מאד, וחולצות הבד שלהם, אשר לא הודקוּ בשום פתיל, או חגורה, רטטוּ מטושטשות צבע וחסרות אונים בתוך הצנה הזאת אשר עם תחלת אביב.
האחד מהם, יַשק, בעל צואר דק, מוכה שחפת אמנם, כמו ששיער שוטר הרוֹבע מלמטה, דבר זה עתה באחד המרתפים לפני קהל לא קטן על קלקוּלי הסדרים שבחברה ועל דבר העשוּקים והעושקים.
הדברים היוּ ארוכים וגם לא חדשים:
איש אל אחיו לא יחמלו, או: מה לכם תדכאו עמי ופני עניים תטחנו – אמר בזמנו הנביא בקצוּרו. אבל ישק היה עלם נלהב, אשר נמשך אחרי המליצה והפרטות בדברו, ובהתרגשות רבה – אם כי בצבעים נאמנים – תאר את מצוקות אחיו העובד, האח העשוּק והרצוץ כל הימים, זה אשר אם ישתכר עוד כדי לחם צר, בהיותו בריא ועובד, הנה ככלות כחו, ושכב למעצבה ונמק ודעך במרתפו האפל – הראה על התנוּר, אשר שם שכב בעל הבית החולה – בעוד אשר אדוניו, בעל בית־החרושת, ילך וישמין, עד כדי קצוּר נשימה וסכנת השבץ – הבליט רגע את חזהוּ הנופל והחזיק, כביכול, את המשקפים על חטמו – ודמה עד להפליא בתנועתו זאת לברוך ברג, בעל בית־החרושת מהסמטה הקרובה. – עברוּ נא על ה“משרד להספּקת משרתות” וראוּ, אם לא כבהמה בבית־המטבחים תבדק שם אחותנו ההררית, ההולכת להתענות תחת יד גברתה למטה, זו אשר מדי המצא בה פסוּל או רפיון־מה, תשלח מיד חזרה ההרה, ואחרת, יותר מתאימה, תרד למלא את מקומה, כשם שישלח הנה יום־יום בארגז המיוּחד, ארגז האשפּה, כל ירק וצמח שאינו ראוי לשימוּש, ובמקומו יוּבא כל הרענן והמעולה הגדל פה, בתוך הגנות אצלנוּ – הושיט את ידו לצד השדה, למקום גנות הירק, ורגע אחד נפסק דבוּרו, כי תקף אותו השעוּל.
ברחמי־אֵם הביטה אחותו הגדולה ממנו, תופרת הלבנים, מפנתה, איך שהטה את ראשו התינוקי הצדה, כאשר עבר לדבר על דרכי הגאוּלה ושויון בני־האדם, בפשטו מתוך כך את צוארו הדק לפניו בתנוּעת עריגה, כמו שהיה עושה רק לפנים, בימי הילדוּת, בשעת מחלתו, בהגיש לו האם את הכף עם סמי־הרפואה.
באותה הבעת הרחמים על פניה הביטה אחריו אחר כך מעל קצה ההר, בצאתו ללכת עם חברו הגדול אל השכוּנה החדשה אשר למטה, גבהת קומה, עם שערה הקצר המתבדר לה ברוח – בהתאמצות כל כוח ראיתה הביטה אל חולצת הבד שלו, אשר כה עזובה הבהבה באפלולית השביל, עד אשר נטשטשה לגמרי ונעלמה, ובמרחק הדלקו בזה אחר זה הפנסים, אלה אשר רק זה עתה השוה אליהם אחיה את ניצוצות התנועה, המתלקחים פה ושם בחיי העשוּקים.
לפלא נראה אחר כך דבר חדירתם של שני האנשים אל מרכז השכונה בתחלת הערב, בעמוד השוטרים, עֵרים ומסורים, משני עברי הרחוב, מזה ומזה, על משמרתם.
בעלת בית־החרושת ליציקת ברזל, הגברת ברג, אשר מהרה לקול השאון מחדר האורחים לחדר העבודה, מצאה כבר את שניהם על יד שולחן הכתיבה, כשהם מציעים, את דרישותיהם, בו בזמן שבעלה היושב ממוּלם, גם כן על יד השולחן, צוחק באותו הצחוק העכור, בלתי הטוב, כמו לפני יומים, אבל הפעם – למקוטעין, מתוך התנפחוּת חזהו וצוארו המאדם, כשהמשקפים נושרים ונתלים עמוּמים על שרשרתם.
בקצרה, מה יש פה להתעכב על פרטים: את בעל בית־החרושת אחז השבץ בטרם אשר הספיק לענות עוד לשליחי פועליו דבר. בזעקת שבר התפרצה האשה אל חדר האורחים והבהילה את הקרובים והמשרתים לרדת ולהביא רופאים ועזרה.
קשקש באנקת בהלה הטלפון.
גלוי ראש, בלי מעיל ורביד לצוארו, בא דרך החצר הרופא השכן, בעוד אשר לחבריו ברחובות האחרים נשלח בחפזון השומר במרכבה.
נורא היה כעבור שעה מראה הגוף, המוטל מגושם, על הספּה התוּרכית, כשידיו, פתוּחות שתיהן, עם הבעה של “אין יותר אחיזה”, נתלות משני העברים, מזה ומזה.
מי שהוא הרים וקפל את וילאות הפלוסין מעל דלת האולם וסלק אותם סלוק של זלזול לשני צדי הפתח.
בדממת אלם דלקוּ למטה, במבוא הבית, שני הפנסים, אשר לאורם הכחלחל, על פני השביל־השטיח, עלוּ, רציניים ומחרישים, אנשי השכונה, בתלותם תוך כדי הליכה את כובעיהם על הקולב, אותו הקולב, אשר על אחת מיתדותיו – הוי על האדם ואפסוּתו בחיים – נתוּן היה כובעו של בעל הבית, אשר תלהו כאן עוד הערב בעצם ידו.
הופיעו שמשי ה“חברה קדישא”. מוּכי סנורים מאור החשמל ונתקלים מאי רגילות במרבדים. מתוך התאמצות, בעזרת שנים ממשרתי הבית, השכיבוּ את הגוף על הארץ, על יד הנרות, אשר שלהבותיהם זעוּ רגע, נסוגו לאחור ושבו והאירו את קדקד המת עם הקרחת המעוגלת, הגלוּיה־גלוּיה, בלי אשר תוּשם עוד עליה בהשתדלות שארית השער – ומתוך הדממה שהיתה מסביב בקעה ועלתה יללת האלמנה, מחונקה, בלי כל הד, כקול הפסיעות על מרבדי החדרים האלה.
– עלה מות בחלונינו – ישב לעצמו השמש הזקן, אשר שמר איזו תשמישי קבוּרה בחצר, והוא התכוץ והתכנס למעילו, כי עבר אותו הרעד.
הוא היה שמש “תחתון”, הררי, שמשכרתו כה דלה היתה ומצומצמת, עד אשר נחשב לעני אפילו בין עניי שכוּנתו, אבל לבו לב טוב היה ונכמר בנקל, ובהשתתפות אמתית נענע בראשו השב למחרת, כאשר נשא המספיד את משאו על “מפריעי הסדרים” בהשתמשו לשם זה בדברי הנביא – “מהרסיך ומחריביך ממך יצאו”.
לאור שמש הצהרים היה נהדר כמעט מראה האנשים, אשר נהרו במעלה ההר בתהלוכת האבל, לבושים שחורים כולם ודוממים, עם המרכבות הנמשכות, מצוחצחות וריקות, מאחריהם, לבין זרי הפרחים והמון הסרטים, המתנפנפים מכל צד, בלי הרף:
“מעשיך הטובים”, “מעשיך הטובים”, “בוריס סלומונוביץ בלתי הנשכח”.
אשת המת, בצעיף־האבלים רחב השולים, משכה את עיני האנשים בארשת היגון, האמתית הפעם, על פניה. היא היתה לבושה שמלת קרפּ רעננה, וכובע פשוּט־גזרה, בצורת שביס קטן, על ראשה, ושתי בנות זוֹננברג, איש המיליונים, תומכות ידיה בלכתה. ועל הבימה הארעית, בבית הקברות, עלו חליפות: מוריס זוננברג וגיסו, פאר “העיר החדשה”, בריל. וחזן בית הכנסת בכפתו הרשמית, קרא וחזר וקרא:
“נשמת ברוך בן שלמה”, “נשמת ברוך בן שלמה” – והחזיק כל הזמן את מטפחת־האבלים, עם הזר השחור שבשוליה, בידו.
קל היה לרדת אחר כך במרכבות בכביש, המוביל במדרון אל “העיר החדשה”, כשביחד עם הרוּח הבאה מן הנהר פיסה את הלב את הלב גם הבשורה כי שני הצעירים, אשר הצליחו להמלט, נתפסו הלילה באחת הסמטאות, בהתגנבם ללכת לבית־הנתיבות.
– כארנבות, ועם “נירות לא טובים” בכיסיהם – אִשר שר השוטרים בעצמו את הידיעה, בצאתו בין המלוים מבית הקברות, וכבר דרך חלון מרכבתו, אגב תקוּן כרי המושב, הוסיף, כי המשפט, אשר יהיה צבאי ומיד – “יתן ספּוק”.
ואמנם: השומר, הממונה על המחסנים בבית־האסורים, נצטוה עוד באותו שבוּע לפנות מקום בחצר ולהכין בה את בנין הקרשים הדרוש.
זה היה הררי לא צעיר, איש מדות, אשר מעיל השרד שלו הקצר משך עליו חוט של שררה מיוחד בשוּרת הכפתורים הנוצצים שעל חזהוּ, ועם האסיר הנגר, אשר הקים לו את העמוּדים, התנהג בקפדנוּת, חרק ונפנף עליו במשורו, ופעם גם הציגו על הספסל מתחת לתליה – ל“נסיון”. אבל בצנת העלטה, בשלש אחר חצות, בצאתו לעזור בהוצאת פסק־הדין אל הפועל נחלש כוּלו וידיו רפוּ, ובגבו הכפוּף, בלי מעיל השרד, זה אשר לו הכפתורים, דמה כמעט לאחות רחמניה רכת לב, המובילה את החולה המסוּכּן לחדר הנתוּחים.
מפּני שמן הפּקידים הגבוהים האמתיים לא בא איש, נעשה הדבר בלי כל חגיגיוּת, בחפזון, ולאורו של פנס קטן, פרוץ שמשות, אשר הבהב מחוסר אונים בתוך מעבה הערפל – והגדול בשני הנדונים, קצר הראות, זה אשר משקפיו נלקחו ממנו רק זה עתה, גשש כעיור בעלותו לגרדום, ועל אחד השלבים גם התנודד וכמעט שנפל, אלמלא מהר מנהלו לתמכו. לא כן הקטן ממנו, ישק, אשר נשאר למטה “לחכות לתורו”, הוא עלה זריז וקל אפילו ברגליו האסורות אל הבמה. ובהגיש לו התלין את העניבה – הכניס בה את ראשו התינוקי בעצמו, בפשטו מתוך כך את צוארו הדק לפניו בתנוּעת עריגה, כמו שהיה עושה לפנים, בימי הילדות, בשעת מחלתו, בהגיש לו האם את הכף עם סמי הרפואה.
הקבורה נעשתה מיד, לאור אותו הפנס פרוץ השמשות. רק שתי פעמים עבר התליון, עבור ורמוס את רגבי העפר, לישרם, אחר כך סולקו העמודים. השומר הממונה על המחסנים כרע, בהעמיס אותם חברו על שכמו. הוא התהלך עוד כפוף גב, ההררי הגברתן הזה, וכעכע כל הזמן כעכוע ישישים, ובדברו על הנדונים, השוה אותם, משום מה לאבן זו, אשר תזרק על ידי מי שהוא אל הנהר. – חלקת המים – אמר – ספק תזדעזע ספק לא תזדעזע על ידי זה. אולם היא, האבן, ודאי שתרד תהומה ותאבד.
אבל הנערה, תופרת הלבנים, אחותו של ישק, מצאה להם משל אחר. היא השותה אותם לגרעינים אלה, אשר יטמנו באדמה אחרי החרישה, בראשית דמדומי האביב. הם, הגרעינים, יעלמו אמנם, אבל סופם הלא להכות שורש – התנחמה – וגם להצמיח צמח.
כל אותו היום התהלכה פרוּעת שער עם העויה מוזרה על פניה, מעין זעזוע אשר רק על פני הנחנקים יראה בעצם הדקת החבל. וככה נרדמה גם בבוא הלילה, מבלי לפשוט את בגדיה, בהתירה רק את הכפתורים על צוארה. אולם עם דמדומי הבוקר, כשבחוץ נשמעה, חדה ונמרצת, שריקת בית־החרושת, התנודדה ונעורה בבת אחת, ובצוארון בגדה הפתוּח, מבלי לתקן את שערה, רצה אל קצה ההר, אל השביל, המוביל במדרון אל ה“עיר החדשה”, ופה, בשבתה על יד עצם המורד, במקום אשר רק לפני שבוּע נפרד מעליה ישק אחיה – דברה אליו, כאילו היה עומד עוד פה, חי, לפניה.
היא שאלה אותו, היאך להודיע את ה“דבר” לאמם בעירה, האֵם האלמנה, חלושת החזה – הן היא לא תעצור כוח לשאת את זאת.
וחוץ מזה איך לבאר לה, למה זה אֵרע כך לו, לישק, החולני, נדיב הרוח, זה אשר מימיו, מימיו לא אכל עוד לחם לשובע – נכמר בה לבה, וההעויה המוזרה, העוית הנחנקים שעל פניה, נעלמה, כי באו לה הדמעות. ופה הנה עלה במחשבתה המשל בדבר הגרעינים.
שפרה
מאתדבורה בארון
לשפרה היו עינים בהירות ושתי גומות של חן בצדי לחייה, ועור פניה כל כך צח היה ועדין, שבשביל זה בלבד – סברו – כדאי היה לו לפנחס הנגר לחזור אחריה שלש שנים רצופות ולשאת אותה, לבסוף, בלי נדוניה, אפילו בלי בגדי חתונה הגונים.
אחר כך, כשפנחס מת, והיא, מטופלת בשני ילדים, שבה לבית אמה, הלבינו שנים־שלושה תלתלים בקצות רקותיה; תכלת עיניה אף היא נעכרה והועמה מן הדמעות, אבל זיו הפנים ועדנתם לא נפגמו; ואמה, אשה חולנית ויושבת תנור, בהביטה מרחוק איך שהיא, שפרה, מיניקה, עגומה ומלאה חן, את בנה, היתה חושבת, כי “לו רק מעט מזל ורצון הבורא”, והרי היא גם כיום עוד עולה על כל הבתולות השמנות, היודעות לשפר בפוך את פניהן.
ומכוונת היתה מחשבה זו לדוד שכנה, הסנדלר האמיד וגבה הקומה, זה אשר כל כך נהה אחרי שפרה שלה לפני שנים מועטות, ושעכשיו הנה הוא נושא את עיניו אל התופרת מעיר הפלך, הרוקמת לו צוארוני בד במתנה.
מת פנחס, אחרי מחלתו הקצרה, במוצאי שבת, בטרם הועלה נר בחדר, כאשר בבית הכנסת עמדו האנשים בתוך החשכה בתפלת ערבית.
בבוקר ביקש עוד לתקן לו את הכר למראשותיו ולהרים מנגד, על החלון, את הוילון, כי רוצה הוא “לראות את העולם” – אמר – ובערב השכב כבר על גל של גרודות, אשר נשרו רק לפני שבוע מתחת מעצדו, ומאותן הגרודות עצמן לוקח גם להסקת הכירה, כדי לחמם סירי מים ל“טהרה”.
מי־שהוא נשא מתחת לסודר אחד את שני הילדים לבית הזקנה, באין בד חדש לתכריכים, הוצא מן הארגז הסדין עם הזר, שבו נהגו לכסות בימי חג את שולחן העבודה.
אחרי ה“מטה” רצה שפרה כל הזמן בפה פעור, אבל מבלי אשר תוכל להוציא כל הגה, כמו בחלום, מבלי למעוד גם בחלקלקות הקרח, על פני השלוליות הקפואות, אף זה כמו בחלום – וכאשר הקיצה אחר כך בבית אמה בדמדומי הבוקר, הדהים אותה החורון החדש שנח על הקירות. מאחורי החלון מחוסר התריסים נשמעה לראשונה צריחה של עורבים, ופתי שלג גדולות, רפרפו שם באפרורית האויר בלי קול – השלג הראשון.
– מכסה הוא את הקבר – פלח כברק הרהור את לבה, ותוך כדי הרהור זה באו לה הדמעות – והן הן, אשר בעטין נעכרה, לאחרונה, והועמה תכלת עיניה.
והשלג ירד, ירד, בלי הרף כבר.
בתוך היער הסמיונובקאי נפסקה הובלת העצים. בסכנת נפשות, על ידי יהודים רוכלים, הובאו מעבר לנהר מעט תפוחי אדמה, אשר נמכרו במשקל, כמו בחנויות בכרכים, ועד פי הבאר אשר בככר השוק יכלו להבקיע רק העזים שבשואבי המים, בגרפם לשם זה את השלג לערמות באסליהם.
נכאים יבבו פעמוני הכנסיה בראשון בשבת על פני לובן השוק, אשר השתרע שומם, ללא פרסת סוס וקול מצילה, מתחת לעננים המדולדלים, אלה אשר שפעו בעצלתים, אבל בעקשנות, בלי הפוגות כבר, עוד שלג, עוד.
בלילה יללו הכלבים מעבר לנהר. הקורות בעליה, תחת משא השלג, נאנקו – ואכרי סמיונובקה נראו כבר בנדודי השנה כמו חיים, בטבעם על עגלותיהם בערמות השלג ליד המעברות, כשמנגד, מעבר לנהר, חותרים אליהם בשארית כחם אחיהם, בני כפרם, עם מוטות ההצלה בידיהם.
בבוקר אחד, אחרי אשר העז צרחה כל הלילה ממצוקות רעב, ובבית אזלה גם מעט הסולת לדיסה בשביל הילד, נאותה שפרה לקבל איזו עבודת כביסה באחד הבתים.
– כי הנה השמים מתבהרים – אמרה – ושביל לעבור גם כן ימצא בעקבות נושאי המים ברחוב.
ובאין לה בגד אחר, לבשה את מעילו של בעלה המנוח, אדרת כבשים קצרה, אשר התאימה, אגב, והלמה אותה, בספגה מיד את החן שלה, של האלמנה הצעירה, לבין קפליה, והזקנה, האם, בעזרה לה לקשור את קצות מטפחתה, יצאה בחרדת תקוה אחרונה אל החצר, אחריה, להוכח, אם יציץ עוד שם מי, כמו לפנים, מבית השכן.
אבל חלונו של הסנדלר, אויה, נשקף קודר ונזעם מבין שני חצאי התריס, אף על פי שהכפור נמס על שמשותיו לכל מלוא ארכו, כי על כן לא פסקה שם, בפנים, האש מן הכירה כל היום.
בין המכשירים, על שולחן העבודה, עמדה קוממיות נעל גבהת עקב, אשר חחי המתכת שבה נראו כמתרפקים האחד על השני, כה צפופים ישבו בשתי שורותיהם, אבל האמום טרם הוצא. – זה יעשה כאשר הבתולה הכרכית תבוא למדוד – החליטה הזקנה במר נפשה, וכאשר הופיעה הסרסורית אחר כך שוב בהצעתה לשלוח את שפרה אל האחוזה כמינקת – לא דחתה אותה עוד; היא השתדלה רק להוכיח, כי את התינוק בן החדשים מן הראוי שירשו לה לקחת אתה.
– מכיון שאוכל אין הוא דורש עוד – אמרה – ומה שנוגע לחלבה של האם ולמזגה – הלואי והיה משתבח כך מזלה.
אמנם, ביום המחרת, כשבשביל המשא ומתן באה הנה במרכבתה הגבירה מן “החצר”, נראו הוכחותיה לה, לזקנה עצמה, כחסרות טעם.
אותה עמידת חשיבות שעמדו שם מאחורי החלון שני הסוסים, וברק העושר שבו הבריקה הגבירה בהכנסה, בעוד אשר פה אצלה היה הבית קודר, ככל אשר יוכל להיות בית אביונים ביום חורף מעונן וקר.
נגעי העובש על הקירות הדולפים, התנור המפוחם ליד עצם המבוא, ולבסוף, הגיגית הגדולה, שעמדה פה באמצע החדר גדושה כבסים מזוהמים.
האשה הכבודה הראתה סימנים של קוצר רוח בדברה, ובהוציאה מן המוך של עור השועלים מטפחות, נפנפה בה מסביבה באויר, והנה קמה הסרסורית והתערבה בדבר. היא הציעה שבשביל הילד בן שני החדשים ישלחו חלב מבית האחוזה.
– אחרי אשר העז פה אינה חולבת – אמרה – ומעט החלב שם אינו נחשב למאומה, מה אומרת היא, “בעלת הדבר”, שפרה בעצמה? ושפרה אשר ישבה פה כל הזמן מן צד, עם אותו התינוק, אשר בגללו בא כל המשא ומתן הזה, בחיקה, חייכה רק בשתי גומות החן שלה חיוך של מבוכה, ואמר לא אמרה כלום.
שתקה היא גם למחרת בבוקר, בשבתה במרכבת האדונים, בדרכה למשרתה בבית האחוּזה.
כדי שלא יחדור לגופה הקור, הדקה הזקנה את אדרתה בחבל למתניה, וקצות החבל הזה, ביחד עם כנפי האדרת עצמן הציצו בתהית חרדה כל הזמן מתחת למכסה הפלוסין, הפרוף מזה ומזה על שני קרסיו.
הבהבו: בתי המטבחים שמחוץ לעירה, טחנות רוח רפות כנפים, שקועות עד טבורן בשלג ועמודי טלגרף, שעל חוטיהם התנדנדו פה ושם צפרים מסומרות נוצה.
בכפר סמיונובקה, מימין, צלצל כבר במגדל הכנסיה הפעמון, ולקול הצלצול הזה, על פני מרחב השלג, התכוצה שפרה ועצמה את עיניה, ובתוך נדנודי העגלה, במחטי הקור, נראתה היא גופה בעיניה קלה ועזובה, כצפור בודדת בצדי דרכים.
– אנה היא מובלת? ולמה לא חתלה את התינוק הרך לפני לכתה? – משכה את צוארה אל תוכה, כאשר תעשינה הצפרים, ותכלת עיניו של הילד הציצה אליה מעורפלת, כמו מבעד לכמה מילים, ממרחקים. אחר כך נראתה הזקנה האם, בהרימה אליה את פניה החרבים מלמטה למעלה לנשיקה, ולבסוף הגיח מקצה האופק פנחס בעלה, כשהוא משונס בסינרו, סינר הנגרים שלו, והוא פושט אליה את ידיו המלוכלכות בדבק.
אך הנה נשבה חמימות של רפת מסביב, וריח של שובע, של אסמי־בר, בא אי־מזה ביחד עם נביחת כלבים, ובטרם שהספיקה עוד שפרה להתנער, הוצאה כבר מן המרכבה ונדחפה לבוא לפרוזדור גדול, אשר בתוך אפלוליתו, בין שורות של קולבים וצמחי עציצים, נמצאה פתאום פנים אל פנים עם בבואתה בתוך המראה.
מבלי למעוד, כמו בחלום, צעדה כעבור שעה על חלקלקות הרצפה בנפתולי המסדרונות, אשר הרוח נושבת בתוכם משני הצדדים, במפוּלש, וכלבים צובאים על כל פתח ומבוא שבהם.
הרחיצה באמבטה, בלי הבל, בלי רעש של בית מרחץ, הזכירה את בית החולים הכרכי, ששמה הובאה לפני שנים, בחלותה, כשהאחות הרחמניה, לבושה בבגדיה ויבשה, הפשיטה אותה ערומה בעצם היום, כנערה העומדת פה עכשיו על ידה.
– את השתדלי להשמין קצת – יעצה לה זו – ובכתנת בלבד, בפקדה עליה רק לנעול מנעליה, הכניסה אותה אל החדר הקרוב, לבדיקת הרופא – וההרגשה הדומה לזו שהיתה לה בבית החולים, לא עזבה אותה עוד.
בחדר אחד, ליד ארון פתוח, בין שתי מראות מכוונות זו נגד זו, שמו עליה שמלת פלניל ושביס קטן עשוי סלסלה וספוג ריח של סממנים, ואחרי כן השקוה מספל מיוחד, רחב בית קבול, שוקולדה חמה, ולבסוף, לאחר שהיולדת בעצמה סקרה אותה, הגישו לחזה בהשגחת הרופא בריה קטנה, אשר התנפלה עליה בפה רירי, בחום זר ובצמאון חדש, לא ידוע לה – צמאון עלוקות.
והנה היה זה אשר בלכתה אחר כך, בדמדומי הערב כבר, לחדרה, התפרצה פתאום אנקה של בכי מתוך גרונה.
היא עברה דרך אחד האולמים האפלוליים עם כירה מוארת בתוכו ושמעה מרחוק, מצד העירה, את צלצול פעמוני הערב, ואז עלה לה לגרונה הבכי, ואחרי אשר את הדלת לא יכלה עוד למצוא, כי הדמעות הכהו את עיניה, צנחה וישבה פה על הספה, ליד שורה של כרים, שהיו מסודרים עליה, לנוי. המשרתת, שנכנסה לתקן בכירה את העצים, הזהירה אותה לחדול מ“זה”.
– לא טוב, אחות – אמרה, בהשענה על המגרפה שבידה, ובלי לתמוה על עצם הבכי – ממינקת דורשים רוח טובה, ואת הנה – דמעות. את קומי, צאי לך מוּטב החוּצה, תתבדרי או מה. והעיקר – התאפּקי, התאפקי.
אבל להתאפק כבר אי אפשר היה לה לשפרה בשום אופן. בהתכוצה על יד הכרים בצדי הספה, התיפחה, התיפחות עזובה, בקול, מבלי לשמוע עוד לשדולי הנערה, אשר קרבה ובאה אליה, בהראותה לה רק בידה, בתנועת יאוש, כי אין כבר בכל אופן תקנה וכי כאשר אבדה – אבדה.
ואמנם: מאחורי המסך שבפתח מנגד הופיעו בעל הבית הגביר ובנו הסטודנט, האורח מן הכרך, ואחריהם באו בעל היולדת והגבירה הזקנה, כבדת הגוף, זו אשר ההתרגשות אסורה לה לדעת הרופאים – ותקנה לא היתה עוד, באמת.
הנערה המשרתת, בעצרה את נשימתה, יכלה רגע לשמוע את דפיקות לבה, כה גדולה היתה הדממה, בגחון האשה, מוארת באש הכירה, להוריד את שפרה מעל ספת הכבוד.
אויה, היא נשמטה, כהשמט הבגד הבלה מיושן, מבלי להשמיע כל קול בנפילתה.
– לא, לא, לא, לא – צעקה מתוך צרידות אימים – שטופת דמעות, עקשנית וכפוית־טובה מכף רגלה ועד קדקדה. ובלי כל חשש עוד להרגיז את היולדת, או להעיר את התינוק, אשר מינקת אין לו כבר, אשר חלבה של “זו” סם־מות הוא בשבילו, רצה הגבירה בקולו קולות אל החדר הרחוק, למרות אזהרות הרופא ושדולי המילדת לחדול מרוגז, לחוס על עצמה ולחדול מרוגז, כי בנפשה הוא.
כמו לחלוחית של דמע נצנצה בעיני בעל הבית הגביר, בתאר אשתו, בהתהלכה על פני המרבד, את כל ענויי המשא ומתן בעירה, בתוך המחנק של הבית שם, לקול בכי הילדים וצריחות העז. ולבסוף – כל אותה שורת ההכנות: רחיצה, בדיקת הרופא, החלפת בגדים ו… השקאת שוקולדה – נתבהר כבר קולה, וברק הלעג נראה בפניה – ופה הנה כוון הרופא את הרגע להגיש לה בכוס מעט סממני הרגעה.
ואת המינקת החדשה, שהובאה למחרת צריך היה אמנם שוב להעביר דרך כל לאותה שורת ההכנות: רחיצה, בדיקה, החלפת בגדים, ולבסוף גם השקאת שוקולדה – מן הספל המיוחד, זה שהוא מיועד מאז בבית הזה למיניקות.
בפני כפרית גדלת קומה זו – בחורה מבכירה, אשר רק לפני שני ימים מת ילדה “מסבה בלי ידועה” – נתבטלה שפרה ונראתה לעצמה תשושה וקטנת קומה לגמרי, אחרי אשר הושבו לה גם נעליה מחוסרות העקב, ובלי לחכות עוד עד שתזדמן לה עגלה, בקשרה רק, למען יחם לה, את אדרתה בחבל, יצאה מפתח המסדרון הצדדי לבקש את הדרך המובילה אל העירה.
הרכב, שהביא אותה אתמול במרכבה, התנכר לה ומהר להתחמק, בהתקרבה אל פתח האורוה, אבל הנער הרועה, בנה של חולבת הפרות, התרצה להובילה עד השער, ולמראה עיניו הבהירות מתחת לכובע עור הכבשים שלו, בלכתו הלוך וחלל בחלילו, עמדה שוב להתפרץ אצלה, כמו אמש, אנקת בכי מתוך הגרון.
אבל הנה נשבה מאחוריה הרוח, וביחד עם ריח השובע, ריח אסמי הבר, באה אי־מזה גם נביחת כלבים, ושפרה, בעברה באלכסון את שדרת השיטות, נטתה בחפזון אל עבר השער, שאת הדרך מאחריו יכלה למצוא כבר בעקבות עגלות החורף.
מפני פתי השלג שניתזו אל פניה הוכרחה לעצום פעם בפעם את העינים, ואז הבהבו לפניה המראות הענקיות מבית האחוזה, כלי הנחושת שם, על המדפים במטבח, וידיה של הכפרית המינקת בהציצן, גרמיות ודורסות, מתוך שרוולי הפלניל הרך.
במרחק לא גדול מן העירה, בשבתה ליד גשר רעוע לנוח, נפלה עליה גם כעין תרדמה ומבין קורי החלום שלפפוה, נשקפה אליה שוב, כמו בשעת הנסיעה, תכלת עיניו של התינוק בן החדשים. אחר כך הופיעו בשורה ארוכה אכרי סמיונובקה, בצעדם קוממיות בערבות השלג עם מוטות ההצלה בידיהם, ואחריהם, בסינר הנגרים – נוהר כוּלו כביום האמר לו, כי היא, שפרה, נאותה להארש לו באמונה – הלך הלוך וצעוד לקראתה פנחס.
מה חסון היה בקרבו אליה, כדי לשחררה מבין רגבי הקרח. היאך זה יכלה להעלות פעם על הדעת, כי הסנדלר, שכנם, גבוה ממנו, מפנחס שלה, בקומתו. בהרימה את ראשה מלמטה למעלה, חייכה אליו, בהעמיקה בכל מלוא חנן את שתי הגומות על לחייה – וככה מצא אותה ברפות היום אכר מסמיונובקה על יד הדרך: מכונסה לתוך אדרתה, כשראשה, המורם קצת, צונח על עמוד הגשר.
התכלת שהציצה מסדקי עיניה, היתה בהירה, כאלו לא נעכרה בדמעות מעולם.
חלק שלישי
מאתדבורה בארון
מתמיד
מאתדבורה בארון
מתמיד
מאתדבורה בארון
גלגולים
מאתדבורה בארון
כדי להרגיל אותי ‘לבוא בין הבריות’, לקחה אותי אמי לפעמים לביתו של קלמן איסר ליבּ’ס, אחד מן האמידים שבעיירה. לשם כך לבשה את שמלת השבת עתיקת הגזרה, אשר הצרה את צעדיה, והלכה הלוך ושנן לי כיצד עלי להתנהג בבית זר.
– כשנותנים לך מה, קבלי בתודה – אמרה – היי מקדימה בשלום כל איש, והעיקר – אַל תתבישי.
אלא שעם הכניסה אל הפרוזדור האַפלוּלי, הצונן בימות החמה, עם ‘השביל’ המדונג, החלקלק, שבאמצעיתו, אבד הבטחון גם לה לעצמה:
הכלב, בּוֹבּ, אשר נטפל לנו מיד, חשׂוּף שנים, כשהוא נושא את כפותיו הקדמיות למעלה, בלי שאפשר יהיה להכיר בו אם מביע הוא כך את שמחתו, או שהוא מבקש לו רק מקום נוח לנשיכה. האומנת הנזעמה אשר הציצה מחדר הילדים מתוך כעכוע קצר, שמשמעו היה: ‘גם אלה אורחים’, ולבסוף, הוא, סוחר העצים בעצמו, אשר קרא כנפתע מתוך האולם:
– אַה, פּני רבּינוֹבה.
ואחרי חליפת דברים קצרה משך אליו את פנקס החשבונות בידו ענודת הטבעות (היד ברוכת המזל, אשר כל מה שנגעה בו – אמרו – נהפך לזהב) ושקע בשתיקה רעה, זדונית, שהקפיאה את האויר מסביב.
אולם לא ארכה השעה ובפתח המטבח הופיעה פרידה לאה אשתו, חמה מלהט התנור ומטוב לב, וכבר מנפנוּף סינר־המשבצות שלה, כאשר נגבה בו תוך כדי הלוּכה את ידיה, היתה הרוחה.
באמתלה כי פה ‘אנחנו עלולות להפריע’, עברה אתנו אל חדר האוכל הקטן, זה שמלפני שנות הטובה, עם רהיטיו הפשוטים ותמונות המשפחה הרבות, אשר מעליהן הציצו אלינו בסבר המיוחד שלהם, הידידותי, כמה מבעלי המקשאות שכנינו. ועד מהרה באה המבשלת טוֹיבה, בת סמטתנו אף היא, והביאה על טס פירות מגנו המפורסם של הזקן איסר ליב, אגסים או תפוחים אדמוּניים, שעדיין היו דבוקים בהם עלים ירוקים, כבשעת הקטפם מהעץ – ופרידה־לאה, תחת ליגע אותנו בדברי נמוסים, בחרה לה הראשונה באחד מהם ותקעה בו את שיניה, כשעיניה דורשות הטוב רק מחייכות־רומזות לנו בלשון המקרא:
– ממני תראו וכן תעשו.
ובינתים גמרה בחדר הקרוב את שעוריה גיטל, בת גילי, קפצה משם פרועת צמה ומשוּלהבת, כדרכה, ומשכה אותי תיכף אל חצר העצים, לשׂחק.
לשם קצור הדרך העבירה אותי לפעמים דרך חדרה של שפרה אחותה, תלמידת הגמנסיה שבעיר הפלך – חדר שהיה זר ומשוּנה בעיני תמיד בריח בשׂמיו ובשטיחיו הכבדים, השׂעירים, אשר הרגל היחפה סלדה ממגעם.
מסביב למנורה מסוֹככת הגולה, על השולחן, היו מוּטלים פה בערבוביה צרכי למודיה של הנערה: לוחות צפחה, מחברות מעוטפות במעטפות צבעוניות וספרים לועזיים, משוּני אותיות וזרים אף הם. אך הנה הבהיר מביניהם בכריכתו הפשוטה הספר ‘בראשית’ עם קטעי הפירושים בשפּוּלי העמודים כמו בחומש שלי, והוא פתוח במקום הנהיר לי:
ואלה תולדות יצחק.
בחצר, בין צבורי העצים, התקנו לנו קודם כל נדנדה.
לרחבו של אחד מסוארי הקורות הונח קרש, ואנחנו, רכובות בשני קצותיו, התנענענו מדודות ובנחת, כי על כן לא אהבנו את התנודות החזקות, וגם נמנעות היינו מלהקים רעש כדי שלא להעיר את תשומת לבם של בני הבית. אף כי הסוחר, עֵר לכל מה שנוגע לעסקיו, הרגיש תיכף כי ‘משהו שם, בין מעשי היער, אינו כשורה’ ונבהל לבוא דרך אותו החדר של שפרה עם הכלב בּוֹבּ לרגליו.
– אַה, אתן, הפּננקוֹת – נחה דעתו, בעוד שהוא פוסע ועובר בין תלי הקרשים. וכדי להראות לנו שאין לו עלינו כל תרעומת, גם עמד להסתכל רגע בנדנודינו.
– הנה כך, רואות אתן – השמיע את חכמתו הנצחית – פעם האחת עולה והשניה יורדת, ופעם – להפך: כמו בעולם המסחר.
וכטוב לבו עליו פעם, נתן את ידו ‘טובת המזל’ בקצה הקרש שמנגדי והכריע, כמובן, מיד אל הצד השני, בהעיפו אותי גבוה באויר, עד למעלה מחומת האבנים.
בעצם החרדה שתקפה אותי, נפתעתי לראות אז את גנו של איסר ליב והנה הוא פה, גלוי כולו, ליד עצם הגדר כמעט, אף כי מצד הרחוב אפשר היה להגיע אליו רק דרך ‘השדרות’ שמחוץ לעיר, וגם שם לא ניתן לראותו אלא בשבתות הקיץ, בשעה שאשת הגנן, הינדה־בילה, פתחה את השער כדי להסתכל באנשים המטילים.
הזקן עצמו יושב היה אותה שעה על ספרו בפתח הגן וקולף לו לאטו איזה פרי.
יהודי חסון ורחב כתפים היה, בעל פנים אומרות כבוד. וזוכרת אני אשר למקרא התאור האידילי בתנ"ך ‘איש תחת גפנו’, רחפה לפני תמיד דמותו שלו, של איסר־ליב, כפי שהוא יושב בצהרי השבת עם איזה פרי בשל בידו, כשלפניו מונח, מתעלעל ברוח, ספר המדרש.
מן הנדנדה, אם היה עוד סיפּק בידינו, עברנו אל הצד הפּנוי של החצר, כדי לסדר לנו ‘בית וגן’, משחק שהיה חביב על גיטל. אחד הארגזים הריקים נהפך בכוח הדמיון שלה לבית, ורצועת האדמה שלפניו כוסתה בשורות של עצים, שהיה להם אותו היתרון על אלה שבמציאות, אשר בעת ובעונה אחת אפשר היה גם לשתלם וגם לאכול את פרים.
ויש אשר, לרצונה של חברתי, נהפך המקום לחלקה רחוקה, אי־שם ליד הרי יהודה, ובניני משק הוקמו בה על ידה, כדוגמתם של אלה אשר עליהם דברה לפעמים אחותה שפרה, החברה באגודת ‘בנות ציון’ שבכרך.
הבּוּבה הגדולה, שהעמדה נשענה אצל ‘הבית’, השגיחה עלינו בעיני זכוכית, בעוד אשר אנחנו, כפופות אל האדמה, השקינו אותה במים שלא היו ונכּשנו בה עשׂבים שלא צמחו.
שקועות במשחקנו זה, לא הרגשנו לפעמים שהפּשפּש בגדר שמנגד נפתח והזקן איסר־ליב נכנס ובא, מהוּדק ב’סוּרדוּט' הירקרק שלו, המהוּה, כשמשקפיו הגדולים, כאלה שראיתי לאחר זמן אצל הטיסים, מופשלים לו גבוה על מצחו.
– בחקלאות מתעסקים פה? – צעד וקרב אלינו מתוך הסברת פניו המלבבים, המאירים באור הבינה – אלכה נא ואביט אל המשק.
והוא עשה עצמו כמסתכל ב’לול‘, ב’רפת’ העשוּיה קרשים כזו שבחצרו ו’בערוגות הירק', שהן מוּקפות, אף הן כתלמים שבגנה שלו, שורות של חצאי לבנים.
– ומה זה שם? – הורה באצבעו על ענפי הסרפּד התקועים בחול.
– לימונים – הרימה אליו גיטל את עיניה המהוּרהרות – ופה הנה תפוחי הזהב.
– אה – האמין האיש היקר – אז הבה ואטעם תפוח אחד.
– בבקשה – אמרה, בהושיטה לו צרור של אבן, או קיסם, אשר הוא, הזקן, קלטו בידו הגדולה, ידועת העמל, בתנועת תודה, ‘קלף’ את ‘הפרי’ באולר הקטן שהוציא מכיסו, ובצעו לאט, כזהיר שלא לאַבּד טפּה מעסיסו המדומה.
בשעת מחלתה של האומנת פעם, כשגיטל היתה פטורה מלמודיה, הציעה שאנחנו נסדר לנו שתינו גנה אמתית.
בחצר, בין מעשי היער, לא נמצא לה מקום מתאים, ואז יצאה אל מחוץ לגדר, לאדמת הבור של הכהן, ושם הקצתה לה רבוע לא גדול.
איציק, אחיה המטומטם, אבל טוב הלב, עדר לה את ‘החלקה’ והביא זבל מן הרפת, ואחרי אשר הערוגות הוכשרו, טמנה בהן זרעוני ירקות והתחילה לחכות לנביטתם באותו הבטחון השלם של האיש המחכה עם בוא הערב ליציאת הכוכבים.
והם נבטו אמנם ועלו עד מהרה הצנון, והסלק והלפת. עדיין רכים היו, אבל מעורים ועומדים בכוח עצמם וגם רוטטים רטט חיוּני בנגוע בהם הרוח.
– ממש כמו במקשאות – תמה איציק.
מחצרו של הזקן הביאה גיטל משפּך של פח, ועל פי בקשתה התקין לה אחיה דחליל מבגדיו הישנים (בצלמו וכדמותו), אז הביאה ארגז, ישבה בסמוך פה על מלאכת סריגתה ומנתה מתוך סבלנות את ‘העניבות’ ועם גמר כל ‘שורה’, הפנתה את ראשה והביטה – אם כבר גדלו הצמחים מעט.
בן־אחיו של הכהן, ה’שגץ' יוּז’יק, הגיח לפעמים מאחורי משוכת גנם ופזל בעינים לא טובות אל הערוגות, שהרי האדמה אדמת דודו היתה, אולם לאחר שקבל כמה פרוסות מעוגת השבת ה’ממוּלאה' של פרידה־לאה, נהפך לבו, והוא התחיל אפילו להשמיע עצות בנוגע לעדור ולנכּוּש, ופעמים שהביא גם באֵסל ודליים מים מבארם, להשקאה.
אמנם בלילה, כשהמבוא, בפקודת בעל הבית, נסגר, והרבוּע היקר נשאר שם, מחוץ לחומה, במחשכים, חרד הלב:
ללא גדר וחיץ – ועל אדמת זרים.
ומה בכך אם המקום הוא עזוב ממילא ולא נחשב בעיני בעליו? הן לשם שעשועים בלבד יכול השגץ עקום העינים לעמוד לילה אחד ולעקור את הכל. אפילו לעבור את הגדר אינו צריך: די לו שיתכופף רק מעט ויפשוט את היד.
אלא שלמחרת, בנגוהות הבוקר, כשהרוח, עם פתיחת הפּשפּש, קדמה את הפנים בלטיפה ואותה גדר עצמה נמצאה עומדת על מעטה הקיסוּס שלה עמידת תום, טובלת באור שמש אחת עם ערוגותינו – התנדפו החששות.
בטחון־מה העיר בלב גם חלון חדרו של סוחר העצים, שהיה קבוע בקיר למעלה, ואשר תריסו לא נסגר בלילה.
אחרי שנת הצהרים בא לפעמים האיש ועמד פה, מדובלל זקן מן השכיבה, והביט למטה, אל הערוגות במבט קהה, כמי שאינו יודע קרוא – לדפי הספר.
– אָה, עצים – נתמלא פעם שמחה, כשראה שאנו שותלות בסיוּעו של יוּז’יק שתילי צפצפה לאורך הקיר – יפה מאד, שתלו, שתלו – קרא בלשון עדוד, דברים אשר בצאתם מן הפה שלו, לא נתקבלו על הלב דוקא, כי הן הוא עצמו לא עסק כל ימיו אלא בעקירה ותלישה.
את חורשות הכפר קמינקה שמאחורי ‘השדרות’ השמיד האחת אחרי השניה במשך זמן קצר.
בבוקר פשטה על־פי־רוב חבורת שׂכיריו על המקום, ולעת ערב לא נשאר שם אלא מעט עשב רמוס עם צמחי שׂרך בודדים, נטולי חסות ונעצבים כילדים שנתיתמו.
בין גזעי האילנות האדירים התהלכו אחר כך בחצרו של הסוחר עזי השכנים וכרסמו מתוך הבעת טמטום את קליפותיהם החיות עדיין, שותתות הלח, ואחר באו מנסרי ההר והפכום לגזרים של עצי הסקה, אשר כּלו במשך החורף בעשן.
מתוך הרגל במעשי החבלה הגיע האיש לידי כך, שבשום עץ שנזדמן לפניו לא יכול לראות אלא את כמות חומר ההסקה שזה מכיל.
הירקנית הניה ממגרש הגשר ראתה אותו יום אחד מתהלך בשדה הקרוב ומסתכל באַלון אשר עם גבול חצרה, ואז אמרה בתמימוּתה כי ודאי משתאה הוא בלבו לאילן, כי על כן היה יפה־גזע וכבד־ירק, והוא נוטה בנופו אל חצרה, כמו מתוך כונה להגן על צריפה במקום שומם זה.
אולם לא עברו ימים מועטים ופועליו של הסוחר באו והפילו את העץ על שפעת פּריו וקני הצפרים שבו.
שעת צהרים היתה אז, בעת אשר הצפרים נמצאות בשדה והאשה האלמנה עם בנותיה – בככר השוק, על סליהן.
והנה שבו אלה וגם אלה.
הנשים, למראה החלל הריק שנתהוה, עמדו בראשונה רק מוכות תמהון, כאלו נעלם פה פתאום הנהר מתחת לגשר, או שההר מנגד העתק ממקומו – מין שנוי בסדרי בראשית, אולם עד מהרה הבינו את אשר עוללו להן וקול זעקתן הצטרף לצוחת הצפּרים, אשר נהרסו עליהן קניהן.
– איפה ננוח בצהרי שבת בקיץ – קוננו – ומי יעמוד לנו בפני רוח הצפון בחורף?
ובמר נפשן רצו אל פרידה־לאה, אשר ידעוה כאשה טובת לב כאלו אפשר היה עוד לעשות ולתקן פה מה.
בעל הבית, אשר קול הבכי החריד אותו ממשכב הצהרים, שלח להגיד לאנשיו שיפסיקו לעת עתה את מלאכתם, ורק כעבור איזה זמן, בערב פעם, בצעו את מעשם.
לאחר שכבר עשה כן האיש רבות ונתבסס, נתן את דעתו למסחר התבואה.
לשם כך לא היה צורך שיבזבז את זמנו הוא, כי בשכר של פרוטות נמצאו מתווכים שהביאו את הכפריים עם סחורתם לאסמיו. הוא עצמו לא היה אלא מוציא במכשיר מיוחד כמה גרעינים מכל שק, כדי לעמוד על שיעור גדלם, והמזון ברוך־האלהים נשלח בקרונות לתחנת הרכבת בלי אשר ראהו כמעט.
במשך הזמן בא מתוך כך בקשרים עם כמה סוחרים מעיר הפלך ובראשם – האחים ברודצקי, האריות בעולם המסחר.
בשעת ה’עונה' היו אלה מופיעים לפעמים בהיסח הדעת בעירה. יורדים בבגדי הכרך ההדורים שלהם אל בית המלון, ‘פנת עדן’, מקום אכסונם של האצילים הפולנים, ומזמינים את הסוחר המקומי אליהם, לחדרם, לשם משא ומתן.
– הרי שלזה נמצאו אצלו, כנראה, כשרונות – תמה היה עליו אביו הזקן, איסר־ליב.
כי בלמודיו ב’חדר', לפנים, לא עשה כל חיל.
כל כמה שטרח עליו מיכל־יונה המושלם, בעל ההסבר היפה, לא הועיל ולא כלום. מוכרחים היו להעבירו אל שמואל־חיים, האכזר, ‘בעל־השבטים’. ואם הכניס בו זה איזה מיעוט מגרסתו, הרי רק במהלומות הכניסו.
ב’מיעוט' זה היה, אגב, הסוחר משתמש בשעת השיחות עם האברך הציוני עוזר ברמן – איזה שברי פסוקים, ההולמים את השקפת עולמו הוא, כמו: ‘הכסף יענה את הכל’, או ‘קובץ על יד ירבה’, ואילו אלה של איש שׂיחו הנלהב על ענות העם, או גאולת הארץ, לא נקלטו במוחו, אם כי כסף לטובת ‘הרעיון’, משנתבע – נתן. כששפרה חזרה לאחר גמר למודיה מן הכרך, רשאית היתה לקבל בביתם חברים לדעה, בני נוער כערכה, כמובן, כמו סגלוב עוזר הרוקח, או שתי בנותיו של המורה זלדין, ובצהרי השבת, בשעת שתית התה, היה האיש מקשיב בכונה לויכוחיהם ונהנה מתוך כך ביותר, כשאלה פנו אליו פעם בפעם בקריאה ‘מר גרטנר’ או ‘מסיה גרטנר’, כי כבר נמאס לו לשמוע תמיד את השם הקרתני ר' קלמן, או קלמן איסר ליב’ס.
עם בנות זלדין אלה ניתן לנערה גם לבקר בבית ברמן בשעת הרצאותיו לפני צעירי המקום.
שם, באולם הגדול, ישבה אז לא בשורות הספסלים, כי אם על כסא מן הצד, בשמרה כן על ‘המרחק’ שבינה ובין האחרים, ובעת אשר הללו, למשמע דבריו הנלהבים של המרצה, נתלקחו עיניהם בברק של התפּעלות, התנוצצו אצלה רק מחרוזות האלמוגים שעל צוארה.
בקרוב, כשבנו של אחד הברודצקים בא אליה בהצעת נשואין, נענתה לו אחרי שקוּל דעת קצר, כי אם הבחור עצמו לא היה אמנם ‘מזהיר’ ביותר, כמאמר חברותיה, הרי ניתן לה תחת זאת לשבת מעתה בקביעות בעיר הגדולה, אשר עליה התגעגעה.
אביה, בבואו אל הכרך, שוב לא התאַכסן מעכשיו בבית מלון, כי אם אצל בני משפחת הברודצקים. שם התבונן מפעם לפעם אל מעמד הבית והליכותיו והיה מתקן אחר כך לפי זה תקונים בביתו.
על פי המנהג שם היה זה אשר קבע פעמון בפתח המבוא הראשי, למען יצלצל בו כל הבא מן החוץ.
בשביל האולם הגדול הביא רהיטי פּלוּסין, כאלה שבבית המחותנים, ותלה על החלונות וילאות משי, אשר הטילו על החדר מבפנים נוגה זך, ובו בזמן גם האפילו על בית הנגר שמנגד עם עזובת חצרו, ובימות הקיץ, כשעל ידי נשיבת הרוח התנפּחו אלה במפתח החלון ונתרפרפו – נתוספה לבית מבחוץ לוית חגיגיות, כמו כל ידי נפנופו של דגל.
מעט צל על הזוהר הזה מטיל רק הזקן איסר־ליב אשר הוסיף לנעול עוד, כמו לשעבר, את מגפיו המסומרים, הגסים, והיה מתחבר, למורת רוח הבן, אל כל מיני אורחים פורחים, ופעמים שלא בוֹש גם להעמיס על כתפו סל של פירות ולשאת אותו בעצמו אל השוק, כאלו צריך היה באמת לטרוח בעבודת הגן מאין לו, המסכן, תומך ועוזר לעת זקנתו.
ביאוּשו הרב, לאחר שדבריו שלו, של הסוחר, לא הועילו, שלח אליו פעם את אמי, הרבנית, שתשפיע היא עליו. והיא הלכה וירדה אמנם אל שדרת התרזות, נטתה לחצר בית השדה, במקום שהאיש ישב על ספרו, ואמרה לו את כל אשר שמו בפיה.
אלא שהזקן, בסלקו את משקפיו, הביט עליה בעיניו הגדולות, הפּקחיות, ושאלה בתמהון: מה הוא בעצם הטורח שהוא טורח כאן?
– הלא תראי – אמר בהורותו בידו על הפירות המציצים מבין עליהם – אני יושב וקורא בספר המדרש והם גדלים להם.
נחת רוח רבה לא גרמה לסוחר העצים גם בתו גיטל, ‘גלגולה של דודתו בעלת המלפפונות’ – לפי סברתו – אשר על שמה נקראה. פרועת שׂערה השופע, העבות, אשר נקלע דרך רשוּל לצמה ולבושה בשמלת ציץ ‘חלקה’, ללא קשוטים – בכל שעת כושר התחמקה מן הבית ונעלמה למשך שעות רבות.
‘נבלעה בתוך האדמה’, כמאמרה של אמה פרידה־לאה, אשר אפילו היא, האשה המתונה וטובת המזג, פעמים שיצאה מגדרה, כי כבר נמאס לה להשאיר לה, לנערה, את חלקה מכל תבשיל ולשמרו אחרי־כן בתנור כך, שלא יצטמק וגם יעמוד ביחד עם זה בחומו.
העלם שלום־נח בא בעת ההיא לשבת בעירה ורכּז מסביבו את בני האגודה ‘דורשי ציון’ ועליהם נספחה גיטל, דבקה ב’רעיון' בכל מאודה והשתדלה לבוא בדיקנות לכל ‘שיחה’ והרצאה.
על הספסל, שיחדה לה בבית האגודה, ישבה כמעט תמיד עם ראובן־אָשר בן הנגר וחברו ליבל כהן, ועל שום קורבה זו שביניהם, וגם מפני הרגלו של ליבל להגרר תמיד בשעת ההליכה מאחורי השנים, קראו להם פה בשם ‘הסגול’.
אם כי קרוב ללב הנערה באמת היה רק ראובן־אשר, שכנה לרחוב, ואליו נשׂאה את מבטה רב הכונה בזמן ששלום־נח הטעים בקולו הערב את חרוזיו של הלוי, או בשעת קריאתו בתנ"ך, כאשר, לאחר משא קשה על החורבן, עבר פתאום לקטעי החזון המגוללים את תמונות הנחמה. והוא אף הוא נתן רק לה בלבד לקריאה את הספרים שהשאיל לו חתנו של מיכל לוין – רק לשעות מספר בכל יום, אמנם, כי על כן התנה אתו האיש, אשר לא ישהה אצלו שום ספר יותר משבוע אחד.
כדי למנוע את חברתו מכל מיני טענות ומענות, בדעתו עד מה דל הוא בעיני השכן סוחר העצים, הביא לה בכל יום את הספר לבית זקנה, ושם קראה אותו בשעות הקבועות לכך, בימות הקיץ – בגן, על פי רוב, על גבי האצטבה שלפני שולחן הנסרים.
הזקן היה מסתובב פה אילך ואילך במשקפיו המוּפשלים על מצחו, זמר פה ושם איזה שׂיח, או שאסף תפוחי בוסר לתוך סל, עד אשר בא וישב, לבסוף, אף הוא אל ספרו, ליד השולחן, הוריד את המשקפים על עיניו, כדרך הטיסים לפני צאתם למרחקים – והפליג לתוך ספורי המדרש.
הינדה־בילה, הזקנה, בחששה כי הנערה ‘יחלש לה לבה’, הביאה לה מן הבית עוגת כוסמת, או פרוסת לחם מרוחה במרקחת, אז סלקה את הספר הצדה ונשכה מתוך פזוּר נפש מן המאכל, בעכלה מתוך כך במחשבתה את חויותיהם של ה’גבורים‘, אשר עליהם קראה זה עתה. הנערות – מסוּגה של תמר מ’אהבת ציון’ ברוּבן, והנערים: כמוהם כראוּבן־אָשר. אותה הנאמנוּת הגדולה, אותו טוהר הלב וגם אותן העינים הנוגות, התוהות משהוּ, הערפליות. אפילו בגדיהם, אחרי כל התאורים שם, לא נראו לה אלא כבגדי ‘קורט’ פשוּטים, המיושבים בדוחק על גופותיהם חזקי השרירים, והם דהים קצת מיוּשן, כאלה שלו, של חברה.
והנה עברה השעה הקבועה לקריאתה, והוּא, ראוּבן־אָשר עצמו, הופיע במשעול פה, מאחורי הגדר ועמד וחכה לה, נבוך קצת כדרכו, כשהערפל בעיניו הולך הלוך ונמוג.
אם היתה זאת שעת בין הערבים, ירדו באין אומר לשפּולי ‘השדרות’ וישבו על המיצר שעם פאת השדה, והמטיילים הבודדים, תוך כדי עברם פּה, הביטו אליהם מתוך פנים אומרות רצון.
בתוך העירה, ב’רחוב הארוך', לא היתה אוּלי העין סובלת את השנים יחד, כי על כן גדול היה יותר מדי ההבדל שבין צריפו הדל של הנגר ובין הבית יפה־החזית של הסוחר, אוּלם פה בשדה, על רקע שמי השקיעה, מוקרנים שניהם באור של אותם רחשי הלב ומאוּחדים במשאת־נפש אחת – לא היוּ עוד שנים כה הוגנים זה לזו.
נעכרה רוּחם של בני הזוג, כשהשלישי ל’סגול', ליבל כהן, קם יום אחד ויצא ללכת אל הארץ המאוּוה באין מאוּמה בידיו, כשאפילו להוריו ולקרוביו לא הגיד.
כל זמן שהתגלגל אי־שם בכרכים, ללא תעוּדות וללא פרוּטה בכיס, היה רק חרד לו הלב, כמו למי שקפץ מתוך פזיזוּת ובבלי דעת לתוך ים סוער, אבל הנה נתקבלה הידיעה, כי הוּא כבר שם, בעבר ההוּא, והרי שיש דרך ולא דרוּש אלא הרצון לעברה.
ובשעת ערב פעם, בהיות החשכה, נזדמנוּ שניהם בשדה, מאחורי ‘השדרות’, כדי לדון על הדבר.
התרזות רשרשוּ בסמוך להם רשרוּש לילי, מבעית, ולפניהם האפיל, פעור כלוֹע, הגיא עם מרחבי השדות שמאחריו, אוּלם במה נחשבו אלה לעומת המרחקים אשר ציפוּ להם בחיק הבאות?
כי שניהם יחד ילכוּ, זה היה מוּבן מאליו (מתוך כך בטלה ממילא השאלה על דבר עצם הקשר שביניהם). מן הראוי היה רק אשר לא יכלו בידים ריקות, ואחרי אשר לבעל אחוזת זאבּליץ דרוש היה מורה, הלך שמה ראוּבן־אָשר למחרת עם המלצה ממיכל לוין, ונתקבל – והשכיר את עצמו לשנה שלמה.
בכסף משכרתו לא נגע. קודש היה ל’מטרה'. אפילו חליפת קוֹרט חדשה לא תפר לו, אף כי זו שלו נעשתה עכשיו צרה לגמרי על גוּפו שנתרחב ממאכלי בית האחוזה הדשנים.
שעות בקוּריו הקצרים בעיר עברוּ עליו ועל גיטל בבית האגודה בקריאת גלויותיו המצוירות של ליבל. שניהם לא שבעוּ מלהביט אל קטעי הנוף, אשר הארץ ביפיה נתגלתה בהם חלק אחרי חלק. עד עכשיו היו בשבילם הריה ועמקיה של זו משהוּ שבהפשט, מעין שטחים של מעלה, אשר רק את שמותיהם הגוּ, והנה באו והראו אותם להם במראה ובתמוּנה.
מרוב המון הלב אליה, לנכספת, שכחוּ אפילו את רגשותיהם הם של האחד אל השניה.
– כבר עת לי ללכת – הביט העלם בקצה העין אל שעונו המגושם, מתנת אביו הנגר, בעוד שהוא כולו נאחז עדיין בזיז של סלע, או בבליטת הר שעל גבי הכרטיס.
– בוא ואלוה אותך – נכמר אליו לבה של גיטל, והם יצאו אל הדרך המובילה לזבּליץ, ששם עתיד היה ‘נאמן’ האחוזה לעבור בעגלתו, אך הנה נפל מבטם על צריפו של הנפּח איגנץ עם ‘חצרו’ בצדי הדרך, והם נפנוּ וירדו שמה ועמדו להסתכל.
– זהו משק קטן – בטא העלם מתוך רטט את המושג, אשר כל כך הרבה דברוּ והתוכחוּ עליו בבית האגוּדה – והם הביטו אל הרפת, ללוּל העופות ואל מכשירי העבודה שמתחת לסככה.
עצי הפרי נמצאו פה מאחורי הצריף וגן הירקות – לפניו, ומסביב – כמסגרת מסביב לתמוּנה – גדר המלופפת כולה בירק קיסוס.
– גדר חיה – מלמל ראוּבן־אָשר כמתוך חלום, והוּא קטף זלזלים מן הצמח הענוּג והמסוּלסל והושיטם לחברתו אחד, אחד – והנה נשמע שאון של גלגלים על פני הדרך ו’הנאמן', שאול־פנחס, קרא משם בקולו הזועף:
– נוּ, בחוּר, מרש, עלה.
אז ‘הקיץ’ ורץ מהר אל עבר הכביש מבלי שישמיע אפילו ברכת פרידה לנערה.
כל אותו הזמן לא פסקה גיטל מלשקוד על עניני האגודה.
בדעתה כי עוד מעט והמשא כוּלו יפול על כתפי האחרים, התעסקה עכשיו יותר מאשר כל הימים ב’עבודה מעשית‘, מכרה שקלים לחברים, הפיצה כרוּזים וחוברות והלכה לגבות כסף אצל החתוּמים על המניות. ביחד עם זה הספיקה להשתתף גם ב’שיחות’ ובאה, כדרכה תמיד, אל ההרצאות הראשונה, ואלה אשר ראוּה בכובד ראשה על הספסל ‘שלה’, יחידית עכשיו, אמרו כי מקשיבה היא בשביל כל השלשה.
באחד מלילות הקיץ, בשעת דליקה הרת סכנה פעם, כאשר כל אחד נתוּן היה להצלת רכוּשו, היתה היא היחידה אשר זכרה את בית האגוּדה.
בערדלים על רגליה היחפות רצה דרך שדות הכהן, במקום שהבהמות המוּצאות מדיריהן השתוללוּ אותה שעה מבוהלות ואימתניות בתוך אוֹדם הזועה שמסביב.
לתוך איזה מפּה שנזדמנה לידה אספה בערבוּביה חוברות, בוּלים ופנקסאות ונשאה אותם למטה, אל האָחוּ שליד הנהר, אשר שם ישבוּ כבר משפחות רבות על מטלטליהן.
ביניהן הכירה לאור הלהבות את אמה פרידה־לאה, ששקעה פה בתוך גל של כרים וכסתות עם רהיטי הפלוסין מסביבה, ואז צנחה וישבה אף היא מן הצד, בהניחה את חבילתה על אחד מן הכסאות ההפוּכים, כדי שלא תרטב.
לפנות בוקר שקעה האש והאנשים, שהיוּ עסוּקים בכבוּיה, התחילוּ לרדת אחד אחד, או בקבוצות, לכר האָחוּ, אל משפחותיהם. אתם באוּ גם שלום־נח, המורה, וראוּבן־אָשר, אשר, בהרגישו מרחוק בשרפה, קם ועבר את כל הדרך ברגל.
עכשיו הלך להביט רק אל חסיה אמו, אשר ישבה מנגד על חבילותיה, וחזר מיד וישב פה, על ידה, חיור באור הדמדוּמים וקרוב לה כאשר לא היה עוד מעולם.
שלום־נח, לאחר ששהה כמה רגעים אצל בני משפחתו, בא וישב אף הוא על השרפרף, שגיטל הוציאָה בשבילו מן הרהיטים.
המראה הזה שמסביב – כל אלה האנשים המוטלים פה בתוך השדה – הפעים אותו והעלה, כנראה, בדרך האַסוציאַציה, על לבו מחזה אחר, כי הוא התחיל לקרוא פתאום את משאו של יחזקאל על בקעת העצמות. בקול צלוּל הטעים את דברי החזון, פסוּק אחרי פסוּק, כשהסמל שבהם הולך ומתקלף מעט מעט ונגלה כפרי מתוך הקליפה.
מפה עבר כבמעבר טבעי לענין גלגוּל המחילות שעתידים מתי ישראל להתגלגל בדרכם אל הארץ, והסביר, כי אין מחילה זו אלא הוית הפורעניות שלנו בגולה, מין הוֹוה רע, אשר דרכו מוטל עלינו לעבור מן העבר אל העתיד.
אחר הוסיף ודבר עוד על חבלי המשיח, הם הם המוראים העתידים להתרגש, כידוּע, על העולם עם בוא גאוּלתנוּ. ולבסוף, בנשׂאוֹ את עיניו אל חרבות השרפה – והשחר הבקיע ועלה שם, בינתים, קרא, בעוד רוּחו מתפּעם בו:
– הביטו, הנה ככה יעלה לנו אורנו – מן המשוּאות.
וגיטל, נרגשת מקרבת השנים ומזה אשר שמעה ונעצבת מן הפּרידה הקרובה – הפנתה את ראשה ובכתה חרש, בקרבה.
בתחלת אלוּל, עם גמר שנת עבודתו, חזר ראובן־אָשר העירה, והוחלט כי תיכף אחרי החגים יצאוּ השנים לדרכם.
את ימי ראש־השנה בקשה גיטל לבלות בבית הזקנים, דבר אשר פרידה־לאה הסכימה לו, בדעתה כי חותנתה, המקדימה לצאת אל התפלה, אין לה מי שישגיח אצלה על התבשילים.
והישיבה מחוּץ לעירה ערבה עליה, על הנערה:
דממת השקט בתוך הבית הקטן, המבודד, אשר כה יפה היא להרהוּרי הלב, מראהוּ הסתוי של הגן, שכעין נעימת עצב של פרידה נשמעה באושתו ודרך המלך הנראית פה מנגד, כשהיא גלוּיה כולה ופתוחה לתוך המרחק.
אם גברה עליה העצבוּת מאד, לקחה את ‘המחזור’ הישן של זקנתה ומצאָה לה בו חיזוּק בתפלה, בהאריכה ביחוּד במקומות הנאים למערכי לבה, כמו: ‘ותוליכנו קוממיות לארצנו’, או ‘והביאנו לציון עירך ברנה’.
כדי שלא להעיר שום חשדים בבית אביה, העבירה מעט מעט את החפצים, שאמרה לקחת אתה, הנה, אל המחסן העזוב שמאחורי הגן, וכשהגיעה השעה המיועדת, הוציאה אותם מפה בלי קושי וראובן־אָשר נשאם דרך ‘השדרות’ אל העגלה, אשר חכתה להם בשביל הצדדי.
אותו היום יום אפית לביבות היה בביתם, מאכל החביב ביותר על גיטל, ופרידה־לאה, בראותה היאך חלקה של הנערה הולך מעט מעט ונפסד, הצטערה צער אמת, שמה אותו בכלי מיוּחד, שעטפה אותו במגבת ושמרה אותו כן עד הערב.
וגיטל כבר שרויה היתה בעת ההיא ביחד עם חברה באוירה המיודעת של ‘בית האגודה’ אשר בעיר המחוז.
שלום־נח, המורה, שבא שמה אף הוּא, הוליכם לבית מכיר וחבר לדעה, בעל בית־מלון בפרברה של העיר. בדרך מסר להם גלוּיה מליבל עם הוראות לדרך ובין השאר – גם רמז על משהוּ אשר הוא כבר הכין שם בשבילם.
בעל האכסניה סדר למחרת לזוג את הקדוּשין בביתו, על עדים וחוּפּה, כדין.
אשתו הצעירה וטובת הלב ירדה לשם כך במיוּחד העירה, אל השוק הגדול, והתקינה סעוּדה יפה, ואחרי כן פתחה בחיוּך אמהי לפני השנים את חדר המשפחה שלה עצמה, וכמה זמן נמנעה באנינות דעתה מלבוא שמה, ומה נפתעה, כאשר נכנסה לבסוף, בראותה והנה בני הזוּג יושבים כל אחד ואחת בפנה אחרת ומתירים מסבוכיהן פקעות חוטים, אשר בהם אמרו לקשור את החבילות.
לאחר שהתעודות הדרושות הוכנו, יצאו, לסוף, השנים לדרכם. בּין הספרים שבסלם היו שיריו המקובצים של הלוי, ואותם קראוּ במשך כל זמן הנסיעה, כי מצאוּ בהם ניב ובטוי להלך רוּחם: הגעגועים על אלה שנשארו מאחריהם העיקו על הלב ומסביב ‘המוּ גלים’ ו’חמרו מים' על פני הים, אולם המאויים אל החוף הפלאי חזקו מהם, ואליו חתרו, כמו המשורר בזמנו, עד אשר נגלה יום אחד לפניהם, מאיר אָמנם באותו האור שראו תמיד בלבם – עם ליבל כהן במרכזו.
מאין בכחם לבטא את רגשותיהם במלים, חבקוּ באלם את חברם, ויחד אתו יצאוּ ללכת, כמו במולדת האחרת, וכך הנה נצטרפוּ שוב לאותה חבורה הדומה ל’סגול', אם כי בצורה הפוכה, כי ליבל הוּא אשר הלך עכשיו בראש.
על פי מצות המורה הוליכם קודם כל למקום העתיקות, שרידי העבר, ורק אחרי כן הביאם אל החדש: מן הסוף אל ההתחלה, מרחק אשר במידת הזמן ימדד באלפי שנים ובשטח – רק בקילומטרים מספר.
בהיסח הדעת בא להם, לשנים, הדבר, בהיותם במפנה הדרך, והם נתונים עוד לרשמי החורבן, נגלו לפניהם במפתיע – כאותן תמונות הנחמה בשעורי התנ"ך, לפנים – שדות הפריחה, ובעוד שהם החליפו ביניהם מבט רב כונה, הראה להם חברם אותו ‘משהו’ אשר הוא כבר הכין בשבילם – חלקת אדמה לא גדולה.
בתוך הדשא המוריק הכירה גיטל מיד את ארגז משחקיה מלפנים, אשר, כמו על ידי איזה קסם, הלך וגדל ככל אשר הוסיפה להתקרב, עד אשר הפך, לבסוף, והיה לבית דירה – ואז עמדה־נשענה עליו בהמית לבה, בעוד אשר ראובן־אָשר הלך ועבר את המקום, כשהוא מודד אותו בצעדיו.
‘קום התהלך בה לאָרכה ולרחבה כי לך אתננה’.
באדמה הקורנת באור השמש מדמה היה לראות את העקבות של אותו אב קדמון והדורות שבאו אחריו.
גלות בת אלפּיים שנה איננה עוד הפסקה כה גדולה בדברי ימי עם – אמר המורה – אם יש עמה שיבה.
והנה הוא בין השבים.
עד עכשיו תלוש, אח לכל בני בלי־מה התלויים באויר, ומעכשיו עומד הכן ונאחז בנקודת קרקע, אשר יש לה מקומה שלה בכדור הארץ ופסת שמים, בד בבד כגדלה, הפרושה עליה בקביעות ממעל.
כדי שלא לאבד זמן, התחילו מיד בעיבוד המקום, בהשתמשם לעת עתה במכשירים שאולים, מכל אשר השיגו.
לפי התכנית שנהרה להם פעם, הקצו את החלקה לגן הירקות לפני הבית ואת זו שבשביל הנטיעות – מאחריו. ממילא נשאר המקום בשביל בניני המשק מן הצד, ומסביב – כמסגרת מסביב לתמונה – הגדר עם הירק המשוער: גדר חיה.
החדר בבית הקרשים נמצא עזוב ואפל באשנבו היחיד, אז סידוהו, וראובן־אשר, מאומן במלאכת אביו, נסר וקרע חלון בקיר, בהכניסו כן ביחד עם האור גם קטע מנוף הסביבה, שהיה קבוע פה מעתה כתמונה.
ליבל, כדי להמצא בקרבת בני הזוג, עבר מדירתו הרחוקה הנה, אל בית האכסניה הקרוב. בבוקר יצא עם ראובן־אשר אל הסביבה ועבד אתו בכל אשר מצאו, ולעת ערב שב ועשה אתו בחצר עד הלילה.
שתילי עצים היו שמורים אצלו בעציצים ומפוזרים, מפני חוסר מקום, בפנות שונות. עכשיו אספם והעבירם הנה, ובבורות שהכשיר, שתלם רוחות, כל מין אצל מינו, עד כי מלאו את כל החלקה.
– מעין קבוץ גלויות – אמר, בסקרו את הנטיעות, אשר חורו ונתרשלו קצת לחרדתו של ראובן־אשר.
– הבט, הן אפילו לשתות אין בהן עוד כח – חלשה דעתו.
– אין דבר, אך חבלי הקליטה הם – הרגיעו חברו, בחטטו פה ושם בתלוליות העפר שמסביבן – והוא רץ מזורז אל גיגית המים לרחוץ את ידיו, כרופא לאחר שבצע את הטיפול הרפואי הדרוש. בעת ההיא כבר היוּ זרועים בערוגות הירקות וגם נבטו רובם. עדיין רכים היוּ, אבל מעורים ועומדים בכח עצמם ורוטטים רטט חיוּני בנגוע בהם הרוּח.
‘כמו במקשאות’ – חיכה גיטל לעצמה.
חבושה מטפחת צבעונית פשוטה, בלי שתשער בעצמה עד מה יפתה בכך, – היא עקרה בשקידה את עשבי הבר, זוללי לשד צמחיה, וזרקה אותם מלפניה בחמת כח, כאלו נפשה היא זאת אשר בה התנקשוּ, אוּלם כדי שלא יאבדוּ אף הם ללא תועלת, הלכה ואספה אותם אחר כך ונשאה אותם אל הלוּל, לתרנגולותיה – עופות כפריים זעופים, שהיוּ עדיין מתנכרים לה, אוּלם אל פירורי הירק עטו ולקטוּ אותם ברצון, מתוך קרקוּר עליז.
ראוּבן־אָשר אשר טרם התרגל למלל משונה זה, בא ועמד אף הוא פּה, מאחורי המחיצה של חוטי הברזל.
לבסוף הביאה הנה גיטל את ‘המזנון המטולטל’, סל נצרים שבו שמרה את צרכי האוכל, ושלשתם, יחד עם ליבל, אכלו ממה שנמצא בתוכו: ביצים שלוּקות, או זיתים כבוּשים הטובלים בצירם. ככר הלחם, שסבבה־עברה מיד ליד, הלכה הלוך והפחת.
– אלך ואביא דבר־מה מגנה של בעלת המלון – אמר ליבל, והוּא רץ והביא מעט עלי בצל או אגודת צנוניות, אשר גיטל, לפני גשתה לחתכם, סקרה אותה במבט מיוחד, כזה אשר בו תביט האשה אל תינוק זר, בשעה שהיא מרגישה כבר בקרבה את רחשי החיים של זה שלה עצמה.
שקועים בהקמת משקם, לא הרגישו כמעט בני הזוג איך שנתרגשה ובאה המלחמה.
במרחקים, אי־שם, סערו הרוחות – אמרו – ורגזה הארץ, אולם נקוּדת הקרקע שלהם פה נשארה שלוה כקודם והוסיפה לתת להם את יבולה, מבלי אשר תרגיש אף היא עצמה איזה גרעון באור של שמש יומם, או בטללים בלילות.
ליתר בטחון הגביהו השנים מסביב את הגדר וגם חדלו לסגור בצריפם את התריסים, באופן שלא נשארה עוד בלילות מחיצה בינם ובין החצר, ובחוּש, שהוא מיוחד לכל לב מסור, כּונוּ להקיץ בשעה שנשקפה שם איזו סכנה, ויצאו תמיד ברגע הנכון.
אפילו בבוא פתאם יום אחד השוֹאָה, כשהארבה, כחשרת עננים, ירד והחשיך את כל האפקים, הם – לא אָבד לבם.
את השמיכה של בית אמם הוציאוּ ופרשו אותה על הערוּגות, תופפוּ נגד המשחית בפחים וכסוּ בסירים את קלחי הצמחים וגננוּ גנון והציל, ובעת אשר בכל הסביבה שממוּ אחר כך הגינות, נמצא אצלם מעט ירק להציעו לדורשיו, ולקבל תמורתו את קמח החטים והתירס לכלכלת העופות ולמחיה להם ולחברם.
כי הוא, ליבל, במבוכת העתים, ישב עכשיו אתם, בצריפם.
מאוּחדים בדאגה לשלום הקרובים, אשר נותק הקשר אתם, דבקוּ זה בזה עוד יותר. יחד משמשו בשעות הפנאי במכתבים הישנים וחברוּ אגרות־קריאות, אשר, כמוצלי אניה מטורפת מירכתי אי־שלחון על ידי איזה עלונים לתוך חללו של העולם.
‘לנו שלום – הודיעו – איך שם אצלכם? מה אתכם?’
‘מה נשמע בבית?’ – חרד לבה של גיטל.
ושם אצלם, בבית, היה עוד בעת ההיא המצב כתיקוּנו, ואביה, כאז וכתמיד, עדיין שרתה הברכה במעשי ידיו.
קשרי המסחר עם ערי החוץ אמנם נחלשו מפני שיבוש הדרכים, אבל תחת זה גדל במדה מרובה המשא והמתן מבפנים
עוד לא היתה מעולם הצעה רבה ונוחה כל כך לממכר יערות בסביבה. ביחד עם זה ירד גם מחירן של התבוּאות, כי הכפריים המגוּייסים לצבא זקוּקים היו יותר מאשר בכל זמן אחר לכסף, והאיש, במבטו הצופה למרחוק, ראה כי ‘עת כנוס’ היא, וקנה מכל אשר הציעו. במשך ימים נהרו העגלות עמוסות הבר על פני שביל־הכפרים ההררי ונטו, כאפיק זה אל הנהר – לתוך החצר הענקית של מעשה היער.
הרחבה הצדדית עם שורת אסמיה העלתה על הלב את הבנינים של אחת מערי המסכנות שבמצרים, וגם האוירה פה מסביב, מוקרנת מאור הסיוּט שבו שרוּי היה העולם, כבר הכילה בקרבה, כאותו החלום הידוע, את פתרון האימים – הרעב.
מפּני שבתי הבנק בעיר הפלך נתרופפה עכשיו נאמנותם, העביר משם האיש את פקדונותיו הנה, הביתה.
מעלית הגג הורידו את ארגז המוהר, אשר, לאחר שחיזקו את חשוקיו וברגיו, לא נפל כמעט ביציבותו מקופה של ברזל.
כדי שלא יתבלט בין רהיטי חדר־העבודה במראהו, כסו אותו במרבד פלוּסין עם כרים מרוקמים ממעל, ובחלון פה, שנשקף על־פני השדות, קבעוּ סריגים של ברזל.
בעת ההיא קרה זה אשר, מפני איזה עסק של שותפות, עברה שפרה, הבת הנשואה, לאיזו עיר מחוז של פלך רחוק, והואיל ועל פי מכתבה הכיר האיש כי לבה כבד עליה, שלח שמה את פרידה־לאה אשתו לאיזה זמן.
על כל צרה שלא תבוא (בעתים רבות תמוּרות כאלה) רפד לה את חזיתה בשטרי ערך, ובחגורה, בכל מקום שהוא קשה מן התפרים, טמן מטבעות של זהב.
כאשר לבשה ממעל לזה את מעיל הצמר שמימות הרעה עם סודר ישן על ראשה, לא היתה עשויה למשוך את העינים.
טוֹיבה, המבשלת, היא שנהלה פה במקומה את המשק, שקדה על הלעטת העופות, והתקינה את מעשי החלב בזמנם ובערבי שבתות אפתה, בין השאר, עוגה ממולאה, אשר, לדעתו של איציק, עלתה עוד בטעמה על זו של פרידה־לאה אמו.
זה – עוד טרם הגיע זמנו להקרא לצבא, אבל מבוגר היה כבר, רחב כתפים ולבוש ‘כתונת עליונה’, כדרך אנשי הכרכים.
אחרי הארוחה, בשכב האב את משכב הצהרים, היה הוא נושא ונותן עם הקונים והמוכרים, ודבוּרו אז כה תקיף היה ומלא בטחון, שהסוחר, בחבלי התנומה, מדמה היה לשמוע את הד קולו שלו עצמו עולה אליו מן החצר.
וכך הנה התגלגלו ועברו הימים ללא תקלות, בערך.
הידיעות מן החוץ, לאחר שעתון הגליל נפסק, הגיעו הנה רק למקוטעין, ובאיחור זמן, על ידי החנונים המבקרים בעיר הפלך. מהם נודע פעם לסוחר כי אותה עיר רחוקה, אשר בה התישבה בתו, נכבשה על ידי האויב, והוא הצטער על הקשר שניתק בינו ובין בני המשפחה ושמח על ‘הזהב’ שכיון לשלוח שמה על ידי אשתו בזמנו.
פעם אחרת היה זה שספרו כי מוגר המלך מכסאו, ידיעה אשר האיש במתינוּתו התיחס אליה בזהירות, הואיל והאנשים מסרוּ אותה בנוסחאות שונות הסותרות זו את זו.
הוא גם עסוק היה באותם הימים בכריתת חורשותיו שמעבר לנהר, אשר איזה נעלמים התחילו לעשות בהן פרצות בלילות. ועד אשר העבירו הנה אחרי כן את העצים, ועד שנסרוּם וגזרוּם וערכוּ אותם בסדר ובמקום בטוח, נשמע הדבר אשר פרצה המהפכה ושאין עוד בכלל לא סדרים, ולא שלטון ולא ערך של קנין ורכוש.
בערב עוד האיש במרום בית הבולשת החלון, והדלת המזוגגת הבהיקה בברקה הרגיל, השלו, ולבוקר לא נשארו עוד שם אלא מסגרות מרופּטות, ריקות כחורי עינים שנוקרו – וממעל להן טפטף, רענן ורוה, כשקוי דם, הדגל האדום.
יום אחד צף לפתע, כעולה מן הארץ, מיטקה איש קוכטיץ, אשר ידוּע היה כי נתלה אי־שם בעוון בגידתו במלכוּת.
בפניו המסוגפים ובזקן המעוגל, הבהב מרחוק כאיקונין של הצלוב הקבוּע בשער בית הכניסה.
ברגל, עם מקלו ביד, ירד לדרך המובילה לכפר מולדתו, ולא עבר זמן רב ומאחורי חומת יערו של קוכטיץ הבקיע ועלה עמוד של עשן. כקול ענות של תהיה נשמע שם בצלצולו של פעמון הכנסיה, אשר בה שמש אביו של אותו מיטקה בכהונה.
בערה על שפת הנהר טחנתו של הקבלן קדובסקי, וכנגדה, מן העבר השני, התלקח עד מהרה בית מבשל השכר של בעלת האחוּזה ינוביץ.
במשך שעות מספר אוכלו קירות הבנינים ונתקעקעו המכונות עם הגלגלים ואבני הריחים, ומהד קול המפולת שם – התמוטטו פה שני האחים גרין, וגדליה בלוך וברוך הושע’ס, מספּקי החטה, והשעורה וחמרי ההסקה לבעלי הבנינים ההם.
אלה לא היו עוד אותן התנודות הקלות עם העליות והירידות, אשר סוחר העצים רגיל היה להשווֹתן לנענועי הנדנדה, כי אם זעזועי אימים, אשר, כמו בשעת רעש וזועות, מוט תתמוטטנה בהם אָשיות ארץ.
בשעת ערב פעם הודיעה טויבה לאיש, כי איזה זקן שואל לו בחצר, וכאשר בא והציץ שמה, ראה והנה הגדול בבני הברודצקים לפניו, אדיר הנכסים ומלך הבורסה בכרך.
עוד הלילה צריך היה להגיע אל הגבול, והוא בקש לו בגד חם ופרוּסת לחם, כי גווע הוא – אמר – ברעב.
סוחר העצים הביא לו את מעיל הדרך שלו עצמו עם מזודת העור והלך ללוותו עד לאחורי ‘השדרות’ אשר שם חכתה לזקן עגלתו.
בבית נכנס אחר כך לחדרו, פתח את ארגז המוהר ומשמש שם זמן מה מתוך בלבוּל חוּשים בחבילות.
המטבעות עם פרצופי המתכת המלכוּתיים הבעיתו אותו, ואז סילק אותן הצדה ועמד להוציא את ה’ניירות', אשר עליהם דיבר הזקן הפליט, והנה נאמר לו, כי שואלים לו שוּב.
הפעם היה זה שליח מ’בית הקוֹמוּנה', אשר האיש, דומה היה שהוא כאלו חכה לו, ועיניו נתרחבו רק רגע, כשהכיר בו את השכן יוּז’יק, בן אחיו של הכהן.
כמנהגו תמיד, הזמין את הבא אל שולחן התה וגם העמיד לפניו את הכלי עם עוגת השבת הממוּלאה, אבל זה – פזלוּ עיניו והביטו ממנה והלאָה.
דרושים היו לו מעשי יער בשביל הבית המשותף, והוא הודיע כי מחר יבואו הנה חברים עם ‘המוּמחה’ שלהם לבחור.
המומחה שבא ביום המחרת היה בנו הצעיר של השכן הנגר.
לפי פקוּדתו העבירו נערים מבני גילו את החומר הנבחר אל הנגריה שמנגד, ושני בניו המחוטטים של ליפא הבורסקי, התהלכוּ מסביב כשומרים.
– באין עין צופיה, מתרבה האשפה בבית – התגעגעו רבים על אנשי השלטון שלשעבר, והם שמחוּ כמעט כשחבוּרת רוכבים, ספק שוטרים, ספק חיילים, נכנסה פעם, עם ערב, אל העיר עם פטשיק, מי שהיה שוטר הבולשת, בראשה.
בחצר ‘בית הקוֹמוּנה’ אשר התרוקנה, כמובן, תיכף, הסתדרוּ אלה ללינת הלילה ומבני העירה לא דרשו אלא מספוא בשביל סוסיהם וסעוּדת ערב לעצמם.
והאנשים המציאוּ להם זה וגם זה.
במרתפה של האשה ינוביץ שמוּרים היו עוד כמה קנקני שכר שהצילו מן השרפה, וגם את אלה הביאו ומסרוּם לראש החבוּרה, אשר בקש למסור את רחשי לבו הטובים לבני המקום. אלא שעם חצות, בהיות הרחוב שרוּי בחשכה, פלחה פה כעין צוחה את האויר, ועד שהאנשים הנבהלים תהוּ ולא ידעוּ אם לא בכי של ילד הוא, נשמע קול נפץ של זכוּכית והצעקות התפרצוּ כבר ברוּרות מבעד לחלונות.
לבית סוחר העצים בא פטשיק בעצמו, זה אשר לשעבר, בשרתו בבית הבולשת, רגיל היה לבוא הנה בימי החג ל’כבּוּד'.
מאחר שסדר החדרים היה ידוּע לו, נכנס ובא ישר לחדרו של בעל הבית, ובעת אשר החזיק בחזקה בידו האחת, בקשו להגיש לו בשניה את המפתחות.
רק לאחר שארגז המוהר נפתח, וכנגדו האירו באורן העצמי מטבעות הזהב, סדוּרות בצפיפוּת כולן, כקשקשים אלה על עורו של הדג, נתבלבל רגע והרפה מן האיש, וזה, בהתחמקו דרך הפתח הצדדי, ירד למרתף, שם נמצאוּ כבר איזיק והמבשלת טויבה. האשה הטובה, אשר מבואות הבנין היו נהירים לה גם בחושך, הביאה בשביל השנים קש ומחצלאות לישיבה, וכשהבוקר האיר, הגישה להם את כד החלב ופרוסות הפשטידה שנמצאו פה אצלה בארון, והיא עצמה החליקה בגופה הגמיש דרך אשנב והתגנבה לראות את הנעשה בחוץ.
וככה היתה יוצאת אחר כך בכל פעם, יצוא ושוב, עד שלבסוף, עם שעת ערב, לא יספה לבוא עוד, והשנים למטה שמעו, כי מטפלת היא בעופות ליד הלוּל – וידעו כי הוקל המצב.
באחד מן הימים ההם, בעת אשר העירה היתה שרויה בלי כל שלטון, מת בבית השדה שלו הזקן איסר־ליב, מת מיתת עצמו, בידי שמים – קנאוּ בו האנשים, והם לווּהוּ עד עצם בית העלמין, אשר שם יכלוּ, אגב, להביט עכשיו באין מפריע אל קברי קרוביהם שנקברו בזמנם קבוּרת בהלה – ואחר היוּ מתאספים שלש פעמים ביום בביתו המרוּוח של סוחר העצים האָבל ומתפללים תפלה חמה, מתוך רגש של צפיה לאיזו ישועה שתבוא, אשר מוכרחת היתה לבוא, שהרי אי אפשר היה להוסיף ולחיות עוד כך. אלא שעם נטות היום השלישי ל’שבעה' נשמע כבר קול רעם של יריות מאחורי ההר, ובמעלה הדרך המוובילה אל הרכבת עלה עתר ענן של אבק:
חזרוּ ובאו בעלי ‘בית הקוֹמוּנה’ והפעם – בלוית אנשי שלטון חדשים.
הללוּ – בחורים מכמילובקה הקרובה – לא התמהמהוּ אמנם פּה, כי היה עליהם להדביק איזו פלוגה בדרך, ואולם בלילה, בצאתם ללכת, לקחו בכל זאת אתם את קדובסקי וגם את – איציק.
– סורג הברזל היה בעוכריו – אמרו – כי הוא, לאחר שהצליח להמלט לחדר אביו – רץ אל החלון, והנה נמצא זה מסורג לפניו. בשל החשכה לא יכלו לראות להיכן הובילו את השנים ומפקפקים היו אם הוּצאוּ בכלל מתחוּם העירה.
– אלה, על כל פנים הלא אין לפחוד מפניהם, שהרי אנשים מיודעים הם – התנחמו רבים, עד שבוקר אחד בא והתיצב לפני סוחר העצים בחור מבחורי הגיא עם ‘כתונת עליונה’ בידו, מגואלת בדם:
– הכר נא – אמר בסגנון הישן, הידוע מאז, כאשר קמו אחרים לרצוח את אחיהם.
כשנאמר יום אחד לאיש, כי עליו לעזוב בפקודת השלטון את ביתו, לא הביע לא תמיהה ולא מחאה, כי אם לקח בפנת החדר את מקלו ויצא ללכת אל עבר השדות, בכוון לבית אביו.
בשדרות נטפלו אליו שני הרריים והפשיטוּ מעליו את מעיל הצמר שלו. נערים בני שבע־עשרה – שמונה־עשרה היו, שלא הראו לו כל סימני איבה והשיבו לו אפילו את פנקס החשבונות שמצאו בכיסו.
בבית השדה הביאה לו הינדה־בילה את ה’סורדוט' הירקרק של בעלה, וזה נתקבל והלם יפה את גופו החסון, שהיה כבר עכשיו כפוף קצת, כגוף אביו.
בחדר היחידי פה התקינה בשבילו האם משכב נוח וחלקה אתו ברצון את הארוחה הדלה שלה.
את גן הפירות הפקיעו הגויים השכנים, אבל אדמת הגנה עדיין נשארה אצלה, והיא עבדה אותה, באביב ביחד עם בנה, שהיה מציית לה עכשו יותר מאשר בימי ילדותו.
חלק מן הלפת והסלק הטמינו במרתף, בערמת חול, ובזה התפרנסו בימי החורף.
המבשלת, טויבה, התגנבה הנה לפעמים דרך המקשאות והביאה מבית אביה קב, או שנים של אפונה, אשר הזקנה הכינה ממנה דיסות שיש בהן כדי שביעה.
רע היה רק שאזלו עצי ההסקה.
כשהקור גבר, הרס האיש את המחסן הישן, גזר את הקורות במשור והכשירן להסקה. אבל לבסוף נגמרו גם אלה, אז התעוררו אחדים מידידיו והלכו להשתדל אצל מי שהיה שכנו, הנגר, אשר מהיות בנו מקורב לשלטונות, היה מצבו עכשו מבוסס.
– הן סוף־סוף מחותן הוא – הוכיחה אותם אמי, הרבנית, אשר גם עכשיו, עם כל שנויי העתים והערכין, עדיין נשאו בכל זאת פניה בבית הנגר. והאשה חסיה התחילה לשלוח שמה מזמן לזמן במגררת יד מעט חמרי הסקה – קיסמי פסולת, על פי רוב, ודבלולי גרודות, אשר נשתלהבו אָמנם מתוך רעש גדול, אלא שאוּכּלוּ וכבו מהר, בהעמיקם עוד יותר את הקדרות שמסביב.
בגבור שממונו היה האיש קם ונצב לפעמים ליד החלון ומביט אל מגרשי הגיא, במקום שחורשות קמינקה התנוססו לפנים לתפארת, ואשר עכשיו רק התאבכו בהם, כעשן, אבקות שלג. או יש אשר הוציא מכיסו את פנקס החשבונות ודפדף בו אילך ואילך, אלא שהמספרים, ריקים עכשיו ונטולי ערך, התחילו להטשטש עד מהרה והאפירו כעשן אף הם.
פעם, בשעה אשר כזאת, נמלך והסיר מעל המדף את ספר המדרש, הרכיב על חטמו את משקפי אביו, שנמצאו בתוכו והתחיל לעיין. וראה: הדברים – כמו לפנים, אחרי ספגו את המכות מרבו הקפדן – נעשו נהירים לו.
במשך הזמן התחיל להבין גם את אמרותיו של עוזר ברמן, הציוני הנלהב, שאליו התקרב במימי אבלותו, בשעת התפלה בצבור: זה – כאלו מנשיבת רוחות הזועה המשתוללות מסביב – נתלהט עכשיו עוד יותר, נתדבק כבר לגמרי בבני אגודתו של שלום־נח ויחד אתם עבד בסתר, במחתרת, מתוך סכנת נפשות.
כבר היתה אצלם, במחיצתם, שורה שלמה של אנשים, שעמדו הכן לקום ולעלות לארץ, והנה נתקבלה הידיעה על הבטחתם של רבי המדינות לסייע להם בעליה זו ועל ההודאה שהודו אלה בזכות שיש לכל אחד מהם לכך.
אותם הדברים שהשמיע פעם, בהתפּעם רוחו בו, שלום־נח, קמו, איפוא, ונהיו: מן המשואות, בהיות עוד העולם עשן כולו, הבקיע ועלה האור.
בדרכי עקיפין, אחרי כל מיני גלגולים, הגיע הנה, לבסוף, גם מכתב מ’הסגול'.
דאגה ביחוד לכולם גיטל, שאלה לשלום בני המשפחה וחרדה בפרט – כאלו נבא לה לבה מה – לאביה זקנה, זה איש האדמה הנפלא אשר יקר לה מכולם.
סוחר העצים, כשנודע לו הדבר, בא דרך המקשאות אל המרתף החשאי של בני האגודה, נוגע עד הלב בהתרגשותו ובאהבה בלתי המשוערת שנתגלתה אצלו לבתו.
– רב לי, אלכה ואראנה בטרם אמות – קרא, בהפליאו כן את כל העומדים עליו בבקיאוּתו ובעצם המאמר, שכל כך היה פה בעתו. גיטל, כשמסרו לה את כל זה, נזדרזה ושלחה לו את התעודות הדרושות. בהשתדלוּתם של הברודצקים, קרוביו מעיר הפלך, הושגה בשבילו דרכיה, והוא יצא עם ראשוני העולים, בחורים נאמני לב, אשר טפלו בו כל הדרך במסירות וגם הביאו אותו אחר כך מן החוף ישר למקום מושב בניו.
שקועה בעבודת גנתה לא הרגישה גיטל בהפתח הפשפש לפניה, והנה נשאה את עיניה וראתה – את אביה־זקנה הולך וקרב אליה:
אותו הגוף החסוֹן, המהודק בסורדוט המהוה, ואותם הפנים המלבבים, אשר בינת חיים מאירה מבין קמטיהם.
כאלו עבר רק את המרחק שבין בית השדה ובין החצר למעשי היער, לא חש כל עיפות, ואחרי החלפת דברי השלום הראשונים, בקש להראותו את המשק.
והיא הלכה אתו והראתה לו: את הלול, הרפת, שהיתה עשויה קרשים, וערוגות הירק, המוקפות שורות של חצאי לבנים.
– ומה זה שם? – הורה באצבעו על העצים, אשר כמוהם לא ראה מימיו.
– אלה הם הלימונים ופה הנה – תפוחי הזהב. הבה ותטעם נא – אמרה והושיטה לו אחד מן הבשלים שבפירות, אשר הוא, בידו הגדולה, – ידועת־העמל עכשיו – קלטו בתנועת תודה, קלף אותו באולר הקטן, המיודע, ובצעו לאט, זהיר שלא לאַבד טפּה מעסיסו – העסיס האמתי.
תורכים
מאתדבורה בארון
בזמן שאמי הרבּנית טרחה במכירת השמרים בתוך חנותנו שבככר השוק, התעסק אבי לפעמים בבית בדיני ממונות וסכסוּכים, שנפלו בין בני העירה ושפט בין איש ובין רעהו.
רוב המשפטים האלה היו מתבררים אצלו באביב, בימים שבין פּסח לשבועות. מסחר הפּשתן ושׂער החזיר שקע כבר בזמן הזה והגיע כמעט לקצוֹ, ויהודים סוחרים, בהשליכם מעליהם את מעילי המוֹך החרפיים, העבירו קו מתחת לשורה האחרונה שבפנקסי הכיס המשוּתפים שלהם, ובאו לישר את הדוּריהם בבית דינו של אבי הרב.
בימים ההם היו כבר הגדרות מסביב לגנים מתוקנות, ובין מצרי השדות רבצו התלמים לשוּרותיהם שטוּפי שמש, עם חיוּך של יצירה בין קמטיהם. מזורז ומלא בטחון הסתובב גלגל הטחנה בשפולי הגבעה, שליד הנהר, ומתוך חלונות ה’חדרים' בקע בצהלה קול התינוקות, אשר הרחיקוּ־הפליגוּ בפרשות השבוּע עד תנופת העומד ואילך. היה אביב בעירה, ומתוך הסמטה הקרובה הופיעה אמי בשעת הצהרים, חגורה בסינר האמהי שלה המלבּב, ובאָספה אגב הליכה קיסמי עץ על יד בנינו החדש של השכן, סדרה אותם מעשה אהל במבוֹא התנור, על יד החצובה, ושפתה עליהם את הקדרה לבשוּל.
כשהאש בתוך התנור נשתלהבה, ובבית התפּשט ריחו של התבשיל, ריח תפּוּחי אדמה אמריקניים המתוּבלים בבצל וּפלפּל, נהגו בעלי הדין לפתוח את החלון הפּונה אל החצר, שבה אכלנו על פי רוב את ארוּחתנו, ובה בשעה שמן הצד האחד, מאחורי הגבעה, הגיעו אלינו המית הטחנה עם נשיבתו הלחה של הנהר, נישאו מן הצד השני מבעד החלון הפּתוח, חומו הטוב של התבשיל וקול האנשים הנשפּטים, אשר טחנו שם את טענותיהם שעות־שעות, בלי הרף.
כדי שהחוט העיקרי של ההרצאה לא יאבד, הן לתובעים והן לנתבעים, צריך היה להעירם פּעם בפעם, ברמז או בדבּוּר, שיתרחקו מן הטענות הטפלות. אולם יש אשר הרמז או הדבּוּר לא הועיל, והטוען נכשל ודלג ונטה הצדה, ואז היה אבי מתרומם ממקומו נרגז, עד כמה שמסוּגל היה בטוב לבבו להתרגז, וזורק כלפּי המדבר את המימרא החריפה ביותר שהיתה שגוּרה בפיו בשעת כעסו, היינו: אבל יסלח נא, מר, הן כאחד התוּרכּים ידבּר. כּכה, בזו הלשון.
למה כתוּרכּי דוקא? – לאֵל אלהי העירה פתרונים.
יתכן שפּעם, בילדוּתו, עוד בימי מלחמת תוּרכּיה הידועה, נזדמן לו לראות אחד שבוי, המוּבל בידי בני הארץ מנצחיו, ובהקשיבו אז לדבּוּרו, היוצא נלעג, נלעג מאין כמוהוּ, מתוך פּיו, עמד והחליט כי אין כלשון בני האדם האלה לתהפּוּכות בעולם.
איך שהוא, והטוען הנבהל היה מתפּכּח מיד ונחפז ועובר אל העיקר. מה שנוגע לי, הנה, לשמע הגערה הזאת, הבהבה לנגדי בבואת סודרה התוּרכּי של אמי, אותו סודר עשיר־הגונים, אשר כה מתוק היה הריח שהפיץ מסביב בנפנופו.
כמראה הסודר התוּרכּי היה עם ערוב היום גם לפני קיסמי האורן, אשר האדימו והכחילו חליפות תחת מצע האפר בתנור, בהטילם את בבואתם הרפה על כתלי הבית שנתרוקן.
עגום עד מאד השתפּך צלצול בין הערבים מעל מגדל בית־כנסת הנוצרים. בפאתי אחד השדות דעכה לאט איזו מדורה, ואחד פלאי, לא נראה, נגן על ידה בחלילו, ומאחורי היער המקדיר, היער הליטאי, העבות, צפה ועלתה הלבנה – נוּגה, שופעת רחמים, עם כל השׂרטוּטים הדקים בפניה. השׂתרר ליל־אביב מסביב, וכמו מאליו נמשך הראש אל חיקה המחסי של האם, אשר השפּילה לשבת על הסף, חגורה בסינרה המלבּב, נוגה ושופעת רחמים כלבנת הכסף אשר ממעל.
כהמשך העירה מלפנים, מימי הילדוּת, נראה אחר כך פּרבר־הכרך, בהשתפך בו צלצוּל בין השמשות עם ערוֹב יומי הראשון בנכר.
כאשר החשיך אחרי כן החלל ועל פּני השמים עלתה הלבנה, נוגה, בהירה, עם כל השׂרטוטים הדקים בפניה, נמשכה היד בלי משׂים אל האויר, כחותרת אל חיקה של האם, כאילו לא היה שום מרחק של פּרסאות ושנים בינינו.
אולם כל זה היה בערוֹב היום, בהיות הדמדוּמים מסביב. עם זריחת־השמש בבוקר הוארו הדברים באור הנכון. מתוך חצרות הפּרבר ומרתפיו הציצה המציאות בפניה האמתיים, הכרכיים, והכל נראה אחר, חלוֹני ותפל, לא כך.
במקום קיסמי האורן הריחניים, רוויי השׂרף, התגוללו פה, על יד הבנינים הנבנים, רק חביות של מלט צונן ואבנים, אבנים, אבנים. היובש בעצמו נדף מתוך הטחנות קצרות־הנשימה, אשר נשמו בכוח הקיטור.
במקום היער העבות, הליטאי, הקדירו באופק בשעת השקיעה רק בניני הקסרקטין הזועפים, ותחת צלילי פעמוני המנזר, המשתפּכים עם בוא הערב מעל המגדל, למדה עכשיו האוזן לקלוט צלצוּל אחר, צלצוּלו של השעון העירוני, זה העֵר, המתמיד והרציני, שכל כך מדוּיק היה ביחס לחשבון השעות האובדות.
מה נוראה היתה בבואת האור, אשר הטילו פחמי האבן על פני קירות המרתפים בחצרי, בשעת בשוּל הארוּחה, בערב.
תפּוּחי האדמה, אשר נמכרו פה על ידי חנונים, במשקל, היו מקוּמטים, ובלים מרוב ימים. בלות ונמכרות על ידי בעלים היו גם נשי־ההפקר, שהתנודדו בתוך המרתף הקרוב, בקהוּת של ‘לאחר יאוּש’ בתנוּעותיהן, ואשר עם עיניהן הדלוּחות, נסוּכות השכּרוֹן, אי אפשר היה להפּגש לשום אשה אחרת.
דלק פּנס אדום ומפיץ אור זועה. כצללים עברו הנערות האחרות, הגזוּזות בחתרן לעלות אל העליה ‘החשאית’, לזו אשר הובילו מדרגות צרות, המתפּתלות בעקלתון, בעקלתון.
רוגז וללא הד חרק המפתח המחלד בתוך השער, אשר נפתח ונסגר בלי הרף. בין שברי ארגזים, על יד עצם משאבת המים, רטטה שלולית לא גדולה, מוארה באור הפּנס, ומלמעלה, מעל פּני צבורי הגגות, הציצה רצועת שמים כהה, רחוקה, עם שנים־שלשה כוכבים מתנכּרים.
פּעם, בליל סתו אפל, הוקפה החצר מכל עבריה על ידי שוטרי פּוליציה לעשרות. בתוך המסדרונות המפולשים גלשו המחפּשים בפסיעותיהם החשאיות, הבּלשיות, אילך ואילך. אנשים הוּצאוּ מתוך משכביהם מבוהלים, מסומרי שׂער, עם פּחד בהמי בעיניהם. ראש הז’נדרמים, אדם קצר צואר במשקפים של זהב זקף משהו את ראשו בהתקשותו בקריאת שמות הנתפּסים בתעוּדותיהם.
– בּרקה שוויג, פייבל גרינשפּן, ברוך פדרמכר – זרים, זרים, זרים.
– הלנה ירוסל־סקי.
– ירושלימסקי – תקנה נערה גזוּזת־שׂער, בנצנצה במשקפיה כלפּי הפּנס, אשר הורם רגע למעלה כדי להאירה.
שנים־שנים הלכו אחר כך דרך סמטאות נדחות ללא מדרכה ומרצפת. הרגלים הכושלות שקעו לרגעים בתוך הבוץ הצונן, הסתוי, בעוד אשר הרוח המנשבת מעברים התעללה בשולי הבגד וצרבה את קצות האצבעות באכזריות, עד לכאב.
כעין הקלה הרגשה רגע כאשר הגיעו אל הגשר הגדול, ומתחת נצנץ בברק הנדיבות שלו הנהר המתוּן, גדל־הנפש, זה אשר – סמוּך היה הלב ובטוּח – לא יסרב ברגע של ‘כּכלות הכל’ להמציא את המפלט האחרון בין גליו. אולם כעבור הרגע הזה נכנסו כבר אל המבוֹא המבוּקש, מבוֹא הכּלא.
נפתח בלי קול שער ברזל. לאור הפּנס הבודד הבהירה מדרכה רטובה, ארוכה־ארוכה וצרה. בשעת ההליכה אל הבנין הפּנימי הונף מאחת הפּנות, על ידי שוטר לא נראה, שוט ארוך. ובעצם רגע הכניסה נגלתה על פני השמים הלבנה – פּגוּמה, מעוכת פּנים ומטורפת – ועברה בין קרע ענן למשנהוּ.
– מה זה יהיה, מה זה יהיה – התפלץ הלב בכל־יום עם היקיצה, כשמאחורי שכבת הברזל נשמעו כבר ראשוני קרקורי העורבים, ואל חדר־הכּלא נכנס שומר הבית רענן, אמיץ, עם שכבה דקה של שלג בין קפלי אדרתו, שלג טהור, לא מחולל, כזה שהיה רק לפנים, בתוך העירה. ואנחת הרוחה התפּרצה מן הלב, בהתקבל פּעם מכתב מהאם האלמנה, שבּוֹ בקשה לבוא ולשבת אתה ימים או שבוע תיכף אחרי השחרוּר.
לשוב ולראות עוד פעם, ולוּ רק פעם אחת, את בית־המולדת עתיק־היומין, זה אשר כה צנוע ישען על שתי משענותיו; לעלות אל עלית הגג ולמצוא את דפי החומש הישן עם מחברת האלף־בית הראשונה התחוּבים שם לבין המרישים, לטפּס ולהגיע אל החלון הקטן ולהשקיף משם בבת־אחת על כל העירה כולה, ולבסוף, לרדת ולאכול תפוחי־אדמה אמריקניים, המבושלים במבוא התנור, על קיסמי אורן, ואחר־כך – מה שיהיה יהיה.
אולם, כבר למראה עזובת הטחנה, אשר שקעה כל־כך על גלגלה בשפּוּלי הגבעה, נתבּדרו הדמיונות וגזו.
עזובה וכאלו שוקעת אל תוך עצמה נראתה גם האם האלמנה, בשביס ‘היורדים’ שלה החלק, וב’קריעת' האלכסון המדוּלדלה על חזה שנתאחתה ביד לא־בטוּחה.
עזוּבה, עזוּבה וצנת אבלים בכל. במקום דפּי החומש הישן עם מחבּרת האלף־בית מגירסת הילדות, נזדמנו בעליה מתחת למרישים רק חבילות ערבות הבוטות, ועל יד החלון הקטן, שבעדו אפשר להשקיף על כל העירה, נשמט מהיד הקיר המשופע, ושום אפשרות של אחיזה לא היתה.
כמו לפנים, בימי הילדוּת הרחוקים, הציצה מתוך אפלוּלית הזוית צנצנת דוּבדבנים מטוּגנים, אשר החוּט המהדק את מכסה הניר שלה היה קשוּר בדיוּק ומסירוּת, ואשר אחר כך, לפני עצם הנסיעה, הורדה בזהירוּת למטה והוּצגה על יד ארגז הדרך.
הוּסקה ביד זעוּמה הכּירה, ובפעם האחרונה נתבשלו תפּוּחי־אדמה אמריקניים אדמדמים, אלה אשר, אף על פי שתובלו בבצל ופלפּל, לא ערבו עוד לחיך, כי חסרים היו את התבלין העיקרי.
כעין נפנוף של סודר האם הרגש פעם, כעבור ימים, כשאניתנו נכנסה, בבוקר־השכם, עם היקיצה, אל מימי הבּוֹספוֹר, ומסביב נגלו – בעצם ימי הסתו – שמי תכלת בהירים, חתימת ירק על מדרונות הרים, וכנוּפית ספּנים הומה, לא גדולה, הראשונה מאנשי המקום, התוּרכּים.
כרצוּעת שמים קטנה, המופיעה בין המון עננים נערמים, הציצו רגע מבין כל שנות התלאה – ימי הילדוּת:
בית־המולדת שפל המסד ונמוך הגג, הנשען בענוה על משענותיו. תלמי אביב צעירים הרובצים לבין מצרי שדות; קיסמי אורן ההומים חרש במבוֹא התנור, בעתותי צהרים, ואבי הגוער בקולו הרך, המפיס כמעט, באנשים מגודלים, אבל מחוסרי בינה, כנראה, המסכסכים את דבריהם כתוּרכּים.
ובכן, הנה הנם, בניו או בני בניו של אותו שבוי עצמו, אולי, שאותו ראה פעם אבי בילדוּתו, עוד בימי מלחמת תוּרכּיה הידוּעה.
בהשפּילי לשבת על פני המכסה, צרם אחר כך במשך שעות את אזני קול טענותיהם, אשר נישא ביחוד עם הנשיבה ממי הנמל מן הצד האחד, בו בזמן שמן הצד השני, ממבוֹא המטבח, נדף חומה הטוב של הקהוה, אשר נתבּשלה כבר בכלי מיוּחד, שחורה ותמציתית, כמנהג המקום, ואשר בפני חריפוּתה וריחה המשכּר נתבטל מיד התה הרוסי הקלוּש ומחוּסר המזג.
מגוּונים כסודר התוּרכּי היו פני האנשים, אשר זרמו־עלו דרך כל הסולמות בנעלים הסטמבוליות שלהם הנוחות, ואשר מתוך עיניהם, נשקפה בבוּאָה אחת, כללית – בבוּאַת מימיו של הבּוֹספוֹר, אשר רבץ שלֵו ובטוּח כל כך ביפי עצמו, עם ערוֹב היום לאור השקיעה.
כאשר החשיך, לבסוף, החלל, ועל פני השמים נראתה הלבנה – בהירה, נוּגה, עם הבעת הרחמים המיוּדעת בין שרטוטי פניה, נדמה שוב, כמו לפנים, לפני שנים, כי היה נהיה המשך אביב הילדוּת מסביב, אולם הפעם כבר בלי מפּח־נפש והתפּכּחוּת בימים הקרובים, להפך.
אחרי הזנת העינים החטופה בחופים הארעיים, חופי הנכר, נראה לבסוף, פּעם, בבוקר, החוף האחרון, הקבוּע, חוף המולדת – בהיר, שטוּף־שמש, עם שפע של חול לארכו, אותו החול הטהור, צחור העין, אשר כמעט צר היה לראותו רובץ כאן רביצת הפקר, מזוּלזל, בעוד אשר שם יכול רק קומץ קטן ממנו לעמוד לו לאדם בפני רמה ותולעה. ובבטחה הוּצגה הרגל על גבי הקרקע מיד, כבר בצעד הראשון, אף על פי שבכל הגוּף חלחל עוד הד טלטוּלי הדרך.
שום כשלון לא הרגש ברגלים גם אחר־כך, בשעת העליה אל גג בית־המלון, ממקום שאפשר היה להשקיף על כל העיר וסביבתה בבת־אחת:
מה מיודעים היו פני התלמים, אשר רבצו שם, בין מצרי השדות, צעירים כולם, ישרי שורה, עם חיוּך של יצירה בין קמטיהם. המשך, המשך אביב העירה, אביב הילדות, בעת אשר גלגל הטחנה הסתובב בבטחון גדול כל־כך, ולמעלה, במרומי גג המנזר, תקנה החסידה באמוּנה את קנה הישן, הקן של אשתקד.
הנה מדורה דועכת בפאתי איזה שדה, ומי־שהוא פלאי, לא נראה, מחלל על ידה בחלילו, ובמרחק מה, בשפוּּע אחד ההרים, מופיע, כתמוּנה חיה מגירסת הילדות, עדר של עזים, הגולש לאטו במדרון.
מה מתוק היה טעמו של תפּוח־הזהב הראשון אשר נקלף ביד לא רגילה במשעול, בין כרמים, עם דמדוּמי ערב.
מראהו של הבחור העקרוני, אשר חרש, שזוף שמש ומוּצק, על גבּי המענה בשדהו, העלה מיד בזכרון את דמוּתו של ר' אליעזר בן הורקנוס בימי בחרוּתו, בטרם חשקה עוד נפשו בתורה. ומעין רחמים התעוררו בלב על מלמד הדרדקי שכננו, היושב עוד שם, בעירה, ומיצר ומחשב את הקץ, בזמן שכאן יש, הנה יש כבר ההתחלה.
סבר אחר לגמרי היה עכשיו לפסוּקי הנחמה, אשר הוא, המלמד השכן, כל כך התקשה לפנים בבאורם. לעומת זה נתמעטה דמוּתם של דברי הקינות והנהי, וכמעט שום נימה לא זעה בלב בשעת העמידה בין חרבות המבצר, אשר בשיוּרי קירותיו המתמוטטים, אכולי היריות ואבק הקדוּמים, הבליט עוד יותר את עוז הפּריחה וצחות האויר שמסביב.
– הרי אין פה אצלכם כלל סערות – תמה בחור אונגרי יפה עינים, בחתרו במבטו עד ערפלי ים המלח, בשעת ההליכה פעם בין הרי ירושלים.
אולם הסערה באה, – ובעצם ימי הקיץ.
כהד רחוק מהיריות ההן, יריות הקדוּמים, הרגש באויר, בנפוֹל לתוכו יום אחד הידיעה כי פרצה והיתה המלחמה.
כמתיר חרצוּבות נושנות נענע הכּרוֹז בידיו, בלכתוֹ בחוּצות העיר, הלוך והכרז כי ספה תמה הקפּיטוּלציה – נתבטלה, ושום תוקף וערך אין לקונסולי המדינות למיניהם.
הוּתרה הרצוּעה.
הדגל התורכּי הורם על מוט, כבד מנשׂוֹא, ודמם של הנתינים הזרים נעשה הפקר לכל פּקיד חובש תרבּוּש ולוקח שוחד.
שום מאמרים והוכחות בעתונוּת המקום על חסדי השולטנים מאז לא הועילו. התליה לפושעים הוּקמה באמצע העיר, על פּרשת שוקים, למען יראו וייראו. ברגלו נעולת הסנדל הנוח דרך המצבּיא על צואר אחד הנדונים, כאשר נפסק החבל בעצם מעשה הזועה, והלז העז להתנפּל ולבקש חנינה. הגוּף, המפרפר בידי התלינים, התנענע כעבור רגעים באויר, נכנע, עטוף תכריך־בד מדהים בלבנוניתו – ואימה שחורה תקפה אחר כך, בלילה, בעת אשר עצי השכוּנה עמדו מסביב עמידת אֵלם, ובתוך הגנות הבהירו פה ושם הלבנים, אשר נתלו שם מבעוד יום ליבּוּש.
פּעם, ביום קיץ, עמדה על יד החוף אנית מלחמה גדולה, אמריקנית, ובעת ההיא עוד – ניטרלית.
רב־החובל, אדם שזוּף־שמש וחזק־שרירים, ככל רבי החובל אשר בעולם, הסתכל בעונג דרך משקפתו ביפי מראה העיר וסביבתה, והסכים לקבל את קבוּצת האנשים, אשר נאשמו בעון אהבת המולדת וגוֹרשוּ, לפיכך, על פי החוּקים.
מרוחקה קצת מסלעי החוף ובטוחה בכח עצמה עמדה האניה על עוגנה, עם כל לועי התותחים הענקיים אל מול פני הנמל. אולם פּחד לא היה, שום פּחד. והפּקידים התוּרכּים עשו את מעשיהם לאט, במתינות מזרחית. הם בדקו מתחלה את הארגזים, אחר־כך – את בגדי האנשים, בבקשם דברים שאסור להוציאם מן הארץ, ובקחתם מתוך כך הכל. לבסוף נגשו אל עיקר הדבר, אל התעוּדות.
כמו לפנים, בשעת החפּוּשׂים שם, זקף הקוֹמיסר משהוּ את ראשו מתוך התקשות בקריאת השמות, ולצחוקו של אחד מבני החבוּרה על ההתקשות הזאת, הוּנף מאחת הפּנות שוטו של שוטר לא־נראה, והצליף באויר מתוך שריקה – אותו השוט הארוך, הנצחי, אשר כל מפלט אין ממנו בשום מקום.
בסקרנות הקרובה לתעוּב הבטתי אל פּני הקאימקם, אשר באר על־ידי המליץ, כי עוזבים אנחנו את הארץ על מנת שלא לשוב אליה עולמית.
הפּה הלעג התרחב עד לבלי חוק, בפלטוֹ את ה’יקים' וה’יוקים' המשוּנים, בעוד אשר הפּרצוף רחב־הלסתות, הטטרי, נשאר קהה־קפוּא, בלי שום הבעה.
אכן, זאת היתה לשון אשר כמוה לא ידעתי לתהפוּכות מעולם.
בני קדר
מאתדבורה בארון
בקצה הרחוב ‘הארוך’, בקרבת הנהר, ישבו הטטרים, או, כפי שקראו להם, ‘בני קדר’ – אנשים שקטים, עובדי אדמה, אשר דבר אין להם עם בני השכונות האחרות.
בעטיה של איזו מלחמה נתגלגלו בזמנם מאדמת אסיה אל העירה הליטאית הנידחת, הקימו להם פה בתים והקצו מקום לבית־קברות, וגם מסגד בנו, כי מוסלמים היו והאמינו כי מבני בניו של ישמעאל הם.
את חלקות אדמתם החכורה, אדמת חול אפורה, הפכו בתבונת כפיהם לפינות עדן. עצי תפוחים ודובדבניות היו להם, שיחי דומדמניות ופטל, וגם גני־ירקות גדולים אשר עליהם היתה פרנסתם.
בראשית האביב, בהיות עוד עם שחר כפוֹר על הגגות, ובבית־הכנסת עמדו בספירת העומר, מכרו כבר שם האנשים את בּיכּוּרי ירקותיהם: צנוניות ונוצות־בצל ועלי־סלק, ובעוד ימים לא רבים – גם את ראשוני המלפפונים, פרי ענוג וריחני זה, אשר בדחילו נשאנו אותו בילדותנו הביתה – ל’שהחיינו'.
לחצרותיהם, אשר דלתים ובריח להן, נפתחו לעת הזאת פתחים, והכלבים, כדי שלא להבעית את הקונים, סולקו, ועד שהירק הובא מהגן, ניתן לבא להציץ לתוך עולם מיוחד ומופלא זה:
הנשים, שברחוב אין לראותן, אשר כבוֹדן פנימה – רעולות, תנכיות. החדרים האפלוליים – ריקים. רק כרים ואיזו כבירי עזים בפינות. לפני המבוא, רפידת דשא. יוֹנים על כרכובי החלונות. אחת מהן – עלה טרף בפיה.
בדרך חזרה, בסימטת המסגד, רואים לפעמים את המוּלה (רב העדה) – איש זקן וירמוּלקה בראשו, ופניו, כאלה של יעקב־ליבּ הדיין, פני תלמיד חכם, ומאחד הבנינים שליד המסגד בוקעים, כמו מה’חדר' שלנו, קולותיהם של התינוקות־התלמידים, ותכופות שומעים כה את השם:
– איבּרהים, איבּרהים.
והנה שבּתם – היום הששי בשבוע יום מקוּדש. כעין השראת שבתון ישראלי בּכּל. לא מצהלות שיכורים ולא קול התרוננות. בבית־מרזחה של האלמנה זלדה יושב הגברתן ותמים הלב מחמוּד על כוס של יין צימוקים ועיניו הן צלולות ופיכחיות.
הנה קם ומשך אליו את הנער החולני יוסל, הרים אותו ‘גבוה גבוה’ ושב והעמידוֹ במקומו בזהירות, מתוך הבעה של חיבה גלויה.
– הן אנחנו אנשים קרובים הננו – אמר ביהודית רצוצה לאביה הישיש של האלמנה, שמואל־דויד, מלמד הדרדקי לשעבר – נכדים של אותו סבא – בני דוֹד.
והזקן, שישב ומזג אותה שעה לקונים יין לקידוש, ניכר היה בו שהדברים מתקבלים על לבו.
– צאו וראו – אמר כשזה יצא והלך – הן בבשר־החזיר אין הם נוגעים, פיגול הוא להם. בית־תפילתם אין בו לא צלמים ולא ‘סחבות’, והתענית היא אצלם תענית של צום ממש. מאיש הבּוֹלשת הם יראים, כי יושבים הם, כמונו, בגלות, ואת יושב ההר, שהוא הגוי האמיתי, אינם סובלים, ואילו ליהודי שמחים הם תמיד לעשות טובה, וכשנופלת דליקה ברחוב קופצים הם תמיד הראשונים לתוך האש.
ואכן, בשעת השריפות, בלילות הקיץ, על פי רוב, באו הם תמיד עם דלייהם ומוטותיהם ונאבקו לפעמים עם האש עד הבוקר. הבריונים מההר ומחווֹת הסביבה הציתו, ואלה באו וכיבו. ובתוך ים השונאים שמסביב מה טוב היה לדעת שיש אחד קרוב, שהוא דורש לנו טוב.
המשכיל חיים־רפאל, חתנו של הדיין, השתדל תמיד להוכיח כי הללו זרים הם, בני גזע אחר, אבל אנחנו נוטים היינו להאמין כי אמנם יש קירבת משפחה בינינו. ולצד תולדותיו של יצחק בספר המקרא משכוּ את הלב גם אלה של ישמעאל (הוא שבדמיוננו נצטייר בדמותו של הבחור מחמוּד).
אותה אשה־שפחה אשר המלאכים דיברו אתה. עגמת נפשו של אברהם ביום גירושיה של זו, כאשר הוא, ביחד עם בנה, שׂם עליה, לדברי בעלי האגדה, מין צעיף הנגרר מאחריה, כדי שיראה את הדרך שהלכו בה, וביקוריו החשאיים שהיה מבקר, לפי אותו הפירוש, אחרי כן, במדבר, בבית בנו, שעדיין היו רחמיו עליו.
לא נהירה היתה קשיות לבה של שרה, אשר בּשלה בא עצם הגירוש. כעין מוּסר־לב הוּרגש כלפי אלה פה על כי ככה נהגו באביהם בעודנו נער, ועם כל הסבריהם הממתיקים של המפרשים קשה היה להבין היאך זה אנשים אלה, שהיו כבדים במקנה ובעבדים ושפחות, לא נמצא אצלם שום מקום בשביל הבן הבלתי־אהוב חוץ מהמדבר השמם.
ככה נראה זה אז, בימי הילדות, שם. אולם לאחר זמן, עם הפגישה עם קרובי משפחה אלה פה, הוארו כל הכתובים האלה עם פירושיהם באור אחר:
ישמעאל לא לאותו מחמוּד הטטרי דמה, לא בכוח הגוף ולא בתום הלבב.
צנוע ודורש שלום נראָה כל זמן שהיה לחוץ, כמונו, על ידי אדונים קשים. אז אמרנו כי בתוך ים הזרים שמסביב מה טוב יהיה לשבת עם זה שבת אחים ולעבוד צד לצד את אדמותינו. אולם עם תמורות העתים, כשהעוֹל נפרק מעליו, נתגלה בצביונו האמיתי: ‘פרא־אדם’ – כדבר המלאך לאמו – אשר ‘ידו בּכּל’.
אברהם בזמנו, שהכיר וידע את טיבו של בנו זה, היה מגדלוֹ בכל זאת בביתו, ואפילו הגה לו – כפי שרואים – רגשי לב אבהיים (‘לוּ ישמעאל יחיה לפניך’), אבל שרה אשתו לא נחה דעתה, כי היא, אֵם האמהוֹת, בחוש הנבואי, שהוא ניתן לאוהבים גדולים, צפתה כבר אז שביום מן הימים יקום זה על בנה ויבקש לו חלק מאדמת נחלתו. אשר האלוהים בעצמו נתן אותה לו לאחוזת עולם. ובמרי יאושה (לפי המפרשים היה מתאַנה אל נערה הרך וזורק בו חצים כבר אז) קראה את קריאתה החותכת והמכרעת:
– לא יירש בן האָמה הזאת עם בני.
מתמיד
מאתדבורה בארון
בראשית היה הפחד. בעודנה בעריסת ילדותה ראתה אותו חנה פעם, בלילה, בפני אביה, כאשר הוא, בהקיצו הציץ אל החלון הפונה אל השדות של כפר זאבּליץ.
– הטוחן אבא־איצ’י בוער – אמר.
תוך כדי פתיחת האשנב ניצנצה בו בבוּאה משמים ליליים, מאָדמים, אשר נביחות כלבים היו כאילו נעוצות בהם והאֵם, מתוך צמרמורת, אמרה:
– אויה לי, יהודי אחד בתוך ים של רוצחים.
אחרי כן, בחורף היה זה – וחנה היא כבר אז ילדה עם ילדות הסמטה – שמעה כי ‘מביאים אותו’.
על סף ביתו השׂכוּר, כשהוא כבר מרושש וירוד, קמו עליו שכניו ורצחוהו, לאחר שלקחו ממנו את ארנקו ושעונו.
דרך החלון החרפי, הכפול, ראתה במטושטש את קרונו של האיש, אשר משהו איום הלבין בתוכו, ואמה, שקרבה ובאה אף היא הנה קראה:
– אל תביטי שמה, אל תביטי.
ואז נשמעה בשיפולי הקיר מבחוץ התיפחות כשל מי שהוא עייף מבכי, והאֵם, שעיניה המעוגלות נתלחלחו, אמרה:
– זאת היא האלמנה, חיה־חוה – ששה ילדים קטנים.
אחר כך בא יומו של הירשל מרחבת ההר, הרוֹכל המחזר בכפרים.
אותו הרגו בחורשת ההר רק מתוך תאות הרציחה בלבד, כי בצרור הכסף שבכיסו לא נגעו.
עוד במוצאי־השבת, בשעה שהוא הבדיל על היין, ‘חשה זאת’ אשתו החולנית ריזל, ובלילות אחרי כן נהפכה נבואת לבה לחלומות ביעוּתים, שאותם סיפרה בכל בוקר בבית־הקהל, והרב, בטוּב לבו, פתר לה את כולם לטובה. אבל ביום הששי, כאשר היא הורידה את העֵז לכר־הדשא, הכירה שם בידי אחד השקצים את אמתחת הרוכלים של בעלה, והיא כרעה־נפלה ללא הגה תחתיה.
את גוּפת האיש, כשנמצאה, קברו בבית־העלמין הישן, בשוּרת ה’קדושים', ואת האשה עם ארבעת ילדיה העבירו משכונת הגויים לתוך סימטת הקהל, למחצי השניה של בית הטוחנת בזאבּליץ, שהיתה עכשיו לאופת עוגות במקום. ומי עזר לה, לזו, ‘לעמוד על רגליה’? – היא, האלמנה השוממה, חיה־חוה.
בשבת התפללה אתה בבית־הכנסת בסידוּר אחד, ושתיהן השיבו אחור כל דמעה המתרגשת לבוא, כדי שלא לחלל את קדושת היום, ובלילות של ימות החול לימדה אותה, היא, המומחית כבר אז, את מלאכת האפיה. השאילה לה כלי לישה ותבניות, וישבה אתה אחר כך, בשעות הבוקר, סל ליד סל באמצע השוק, על גבי הספסל חסר המסעד, כשרק ‘הבטחון’ הוא שעליו הן נסמכות.
בין הדמויות ממקום מכוֹֹרתה, שהאירו לאחר זמן בזכרונה של חנה, היה לאלה השתים יתר נוֹגה.
איזה עוז גיבורים היה יצוּק בהן, כאשר הן, בבוקר יום היריד, יצאו השוקה, כדי לבוא במגע ולהאיר פנים לאלה אשר החשיכו עליהן את עולמן.
האֵם פה, מלפני סף הבית, ניענעה להן ראשה דרך עידוד ומתוך הבנה.
– הן מוכרחים ‘למשוך את החיוּנה’ – אמרה. – אבל מסבר פניה ניכר היה שהיא גם חרדה להן. כי הן את הככר מנגד הלך והציף זה, אשר היא מתוך צמרמורת אימה קראה לו פעם ‘ים’.
בזרמים כבירים שטפו ובאו הנה ההמונים, מרמת זאבּליץ, ומקמינקה ומחוות קוּכטיץ. ושתי הנשים, על משא סליהן, נבלעו עד מהרה ולא נראו עוד, וכן גם כוסו ונעלמו מן העין ככר השוק עצמה והרחוב שעל ידה.
כפעם בפעם נפלטה הנה, כמוּצלת ממקום הסכנה, אחת האמהות, שהביאה את ילדיה אל ה’חדר‘, ואז קיבלו אותם נשיהם של המלמדים אברהם־דויד ושמואל־ליבּ מתוך תנועה של הבנת המצב, וטיפלו בהם בשעת ההפסקות ביתר דאגה. וילדיהן של שתי האלמנות אף הם השגיחו עליהם נשי השכנים וכילכלו אותם בלחם ובגבינה עד אשר רפה היום וקול התרוננות של שיכורים נשמע בשבילים הכפריים, סימן כי יום השוק נגמר, שאז נראתה הראשונה במבוא הסימטה חיה־חוה, קלת־הרגלים, וסלה המרוֹקן מבצבצת מתוכו ככר לחם גדולה; ואחר באה גם חברתה ריזל, ואף היא היו לה, במקום העוגות בסלה, לחם וגריסין וסוכר – זאת היתה ה’חיונה’, אשר עליה דיברה האם.
ככה היה זה בימים רגילים, ימי ‘שקט’.
טקלה, הגוֹיה ההררית, חלבה פה, למטה, בבוקר יום השבת את הפרות והסירה את הפמוֹטוֹת מעל השולחנות, ועיניה, בשעה שהוגשה לה ה’המוציא' מחלת־הסולת, התלקח בהן ניצוץ של דרישת טוב. ובשעות שלאחר הצהרים, בקיץ, הפליגו בחורים נועזים בכביש ההר עד לביתו של הגנן מטוֵי, כדי לשתות את המים הצוננים של בארוֹ, והאיש שם וגם אשתו קיבלו אותם בפנים מסבירות, אבל הכלבים, אשר ידעו את נפש בעליהם, חרקו שן, והשקצים השליכו עליהם אבנים וגזרי־עץ עד אשר הגיעו למבוא העירה. ועם השקיעה אחר כך, בפנוֹת היום, ירדו ממגדל בית־הכניסה שלהם הצלילים המבשרים את בואם הנה שוב בהמוניהם ליום שבּתם הם.
צלילים רועמים ומלאי התראה היו אלה, אשר חנה, בילדותה, נפלה עליה לשמעם אותה האימה, שהיא חנה – ידעה לאחר זמן – האימה הישראלית, אימת הדורות.
היא אשר תקפה בודאי את אבא־איצ’י הטוחן והירשל הרוכל, כשהרוצחים התנפלו עליהם לפתע פתאום במחשכים, והיא גם אשר היתה בלבם של כל המעונים והמסוגפים שהועלו בזמנם (גם זה לקול צלצול של פעמונים) למוקדות האש – אותה האימה החשכה הגדולה עצמה שנפלה על האב הקדמון, הראשון, בשעתו, בזמן כריתת הברית עם אלוהיו, בעת אשר נאמר לו כי גר יהיה זרעו בארץ לא לו וכי גם ענה יענו אותו שם.
הודלקה אחר כך המנורה, ואחרי ה’הבדלה‘, עם התקנת ה’מלוה מלכה’, הושרו הפסוקים המעודדים של הזמירות. וכאשר יום השוק למחרת בא ועבר בשלום, נשתררה כבר במקום אוירה של בטחון.
כאשר החנוני הלך להזמין אצל הסיטוֹנאי סחורה חדשה היתה בו משלות הבטחון, כשנשים שלחו את ילדיהן ללא מלוים לבית רבם נעשה גם זה מתוך הרגשת בטחון, וכשמוכרי הסדקית והחייטים ה’נודדים' יצאו ללכת אל הכפרים, אף הם היבהב בפניהם האור של הבטחון.
בבקרי הקיץ הורידו הנה בעלי המשקים – מן ההר מזה ומרמת זאבּליץ מזה את העודף מיבול גניהם, אשר במקומם לא נמצא דורש לו, וקנו בכסף תמורתו פה את הסוכר ואת הטבק, אשר שם, אצלם, לא היה מי שימציאם להם.
והאמידים שבהם, כטוֹב לבם, באו לבית־מרזחה של האלמנה זלדה, וטעמו מדגיה הממולאים ומיין דובדבניה ה’ביתי', או שהם, אם היה דבר משפט להם, עלו לביתו גבה־המסד של איש הדין חיים רוּבּין, ועמדו שם גלויי־ראש ומלאים חרדת כבוד לשאר־רוחו של זה, אשר ידע להתיר כל סבך ולמצוא בּכּל מוצא ולהיות להם לפה ולמגן בבתי־הערכּאוֹת.
ובנותיהם הנערות, בהגיע זמן ארוסיהן, ירדו אף הן הנה מן ההר ומן הרמה, וקנו אצל אלה שלמטה בדי־רקמה ומעשי־סריגה בשביל בגדי כלולותיהן.
ומהן אשר ביקשו ללמוד ולדעת הן עצמן מלאכת־מחשבת זו, וישבו אז בסבלנות בבתי העוני פה, משתאות אל נקיון הכשרוּת השורר מסביבן, ומתפעמות פעם בפעם משירת מורותיהן, אשר כאב מאוּפק, לא מובן להן, נשמע בה והמית לב רכה.
והאיכרות אמותיהן, מתוך הכרת־טובה, הביאו הנה מפרי גניהן ומן הדבש שבכַורוֹתיהן וקיבלו ברצון כנגד אלה מאפי המאה וסוכר ומיני טיגון. ונדמה היה שכבר נקבעו פה יחסים של אחוה בין האנשים וקרבת לבבות – עד שיום אחד נשבה פתאום רוח אחרת, והאפקים נתקדרו.
הגברתן ישק לבית מרקוֹביץ עבר אז דרך הפגנה את הרחוב והודיע ליושביו בלשון הכרזה כי עליהם להתכונן, כי שחוט ישחטו אותם. ובתנועה, שבה מעבירים מאכלת על הצואר, הראה איך יעשה הדבר, ואחרי זה נשתררה פה דממת חרדה.
הצֶלם השומר על מבואי ההר, זה שקראו לו ‘האליל’, לבש פתאום צורה זועמת, וברק מתנכר, רע, היה לנהר שבשיפולי הרמה. ובתי־העץ מזה ומזה שוב לא היתה בהם ממשות.
איך נתרגש ובא זה שקראו לו יום מהומה?
בילדותה נתאָרע זה, כאשר חנה, שכבה חולת קדחת במיטתה. בדמדומי הבוקר שמעה קול נפץ של שמשוֹת ואתו צעקה, שנדמה היה כי היא היא שפרצה את לוחות הזכוכית. ובו ברגע נישאה כבר בידי אמה במעלה איזה סולם, וראתה מתוך כך מנגד את שדה החציר של הלבלר מרקוֹביץ, הוא שקראו לו המן, והנה שמש גדולה רובצת בקצהו, ובה כאילו מנצנצות אבחות סכינים. ואחרי כן החשיך מסביבה, ולפניה צצו ועלו חמשת שקציו של הלבלר שגם להם היתה הצורה הדמיונית של בני המן, והם היו מנפנפים בסכיני מטבח על קהל גדול מבני הרחוב, שישבו לפניהם דוֹממים, בלי נוֹע. והיה זה תמוה לה אשר אנשים אמיצי־כוח כשמואל כץ וראובן איטקס אינם עומדים להגן על עצמם, אבל עד מהרה נתברר לה שהם אינם יכולים ‘להפסיק’, שכן עסוקים הם בתפילה. והיא גם שמעה את קול החזן המטעים בניגון המקובל את פסוקי המגילה. ובכל פעם שהזכיר את שם הצורר, רקעו כולם ברגליהם וקראו בקול, שהוא אמנם חלש מן הצום, אבל מלא זעם: ‘איש צר ואויב, המן הרע הזה’. והילדים מסביב אף הם קישקשו בחזקה ברעשניהם. והיא, חנה, מאין בידה כלי כזה, צעקה אף היא ביחד עם הגדולים ‘איש צר ואויב’, ‘איש צר ואויב’, עד אשר הקיצה – והיא אז כבר שוב במיטתה – ושמעה שמי שהוא אומר מתוך אנחת הרוחה, כי ‘כל זה’ כבר נגמר. וגם ראתה במטושטש שאמה סותמת בחדר מנגד את החלון פרוץ השמשות, ואיזו יהודים גדולים עומדים על ידה, שאמרו לה אחר כך כי אנשים מכמילוֹבקה הם, אשר הביאו לחם לבני המקום.
וכאשר היא הקיצה לבסוף מבוֹהרת, לאחר שחוּמה פג, היו כבר אפלולית לילית מסביב ושתיקה רבת־קשב. ובתוך זה, כשלהבת של נר יחידי, היבהבה רק נגינתו של השמש מוֹטי בחדר הדירה הסמוך, שתינה, כמו תמיד עם חצות, את ענוּת עמו והתפלל על בנין ירושלים, אלא שקולו היה הלילה עמוק ובוטה יותר, והמלים – רטובות מדמע וקורנות מיגון – נראו לה, בהתמשכן אל על, כמלאות הבנה והתאַזרות רבה כל כך, עד כי ודאי היה לה שהפעם תתקבלנה. אבל כשהביטה למעלה, ראתה כי הכוכבים שרויים אדישים במקומותיהם, והשמים עצמם – כאילו מרוקעים בפח, – הם נוקשים ואטומים, ואז, מעוצר כאב ומרפיון כוח, נשאה את קולה ובכתה יחד עם האיש שמעבר לקיר.
היו גם ימים של שקט ממש – כאשר הם שם, למעלה, רבו בינם לבין עצמם ושפכו את חמתם איש על רעהו, או בשעה שפרצה בסביבתם איזו מגפה, כאשר הפעם – כמו שזה קרה במקום אחר – נוּגעוּ ולקוּ הם, בעוד אשר לאנשים פה, ‘היה אור במושבותם’. חליפות נראו אז במעלה הכביש הרופא הפולני פּבלובסקי, והכומר עם ‘כלי־הקודש’ שלו, בלכתו אל הוידוּי של הגוססים.
פעם בפעם נזרקו לתוך האויר צלילי הנכאים של פעמוני הכנסיה ו’הסחבות' נראו, כשהן מתנפנפות קדורנית בשיפוע ההר.
– סוחבים שם כבר עוד ‘פגר’ – התעוררה האלמנה ריזל, בהביטה לאותו הצד שמשם הוּרדה פעם גופת בעלה, וחיה־חוה, המנומנמת וכבדת־הפה, רק ירקה בינה לבין עצמה שלוש יריקות משונות – יבשות, בלי רוֹק.
בביתו של החובש שלמה־חיים, היהודי התוֹרני ובעל הדרת הפנים, ביקרו אז תכופות בעלי־הגוף מן הסביבה, שיותר מאשר את הטיפול הרפואי של האיש ביקשו כאילו את החסות של מהותו הרוחנית הנאצלת. ונשיהם האדוקות, אחרי התפילה בכנסיה, ירדו לסימטת הקהל, לביתו של מוֹטי השמש, ומסרו לו חבילות פשתן או בד ‘ביתי’, בשביל ‘הסינגוֹגה’ – בית־קדשנו אנו.
פעם, ביום כזה, כשחנה עלתה לקטוף פרחי־בר בצלע ההר, ראתה פה לראשונה מקרוב את האליל שלהם (זה שבסתר לבה האמינה אז כי הוא הנהו אלוהיהם) והנה לא היה אלא גוש של חומר מרופט וחסר־צורה, שהיה בודאי מתמוטט, אילמלא הצלב האדיר שתמכו.
ככה היה זה, כשכוחם תש איזה זמן וצלם סר.
מגידי מישרים מן ה’רגליים' הלכו ועברו עתה בטוחות ממקום למקום וחיממו את לבות האנשים בדרשותיהם הנלבבות, שבהן שובצו פסוקי הנחמה וההבטחות על הגאולה העתידה לבוא, ואת דבריהם מילא העלם הציוני שלום־נוֹח, שחזר אף הוא על אותם הפסוקים עצמם, אלא שהוא, שלא כקודמיו, ראה בהם הבטחות לא לעתיד, כי אם לזמננו.
קוֹרן מלהט החזון המפעמוֹ – הוא כבש לבבות, ומתנועת־ידו, כאשר הוא, בהראותו לשומעיו את הכיווּן ללכת, פשט אותה מזרחה, נתפזר שם אד הערפל על פני אגמי הגרפית, ודרך־המלך שמאחריהם נדמה היה כי היא נמשכת והולכת עד לעצם המקום המאוּוה.
באחד מן הימים ההם הרס ליזר־ולויל הפשתני מרחבת ההר אל השכונה שלמעלה, והוא עיף מן התעלולים של בני־המיצר שלו, – הכה אותם במוט העגלה שמצא, עד כי כרעו־נפלו לרגליו אחד אחד: סטש ואַנטוֹש וּפּוֶל, מן הבחורים עזי־המצח כולם, ובמשך כמה ימים לא נראו עוד למעלה, בשדות, כי ישבו כואבים בבתיהם, ואז טעמו פה האנשים את המתק של השילוּמים, שאותו ידעו רק לפנים בישראל, כאשר קם אחד גיבור לעשות נקמה באויב. אבל בו בזמן לא הרפתה מהם גם ההרגשה של הפחד מאז, הידוע, כי הנה ישמעו בני הסביבה ‘ונאספו עלינו – ואנחנו מתי מספר’. איש חיל, שידע להתיצב לפני תקיפי גויים, היה גם איסר־ליב גרטנר, אביה־זקנה של גיטל, שהיא חברתה של חנה.
עושה בחקלאות היה מזה והוגה במדרשי אגדה מזה, והוא, מאהבתו את המרחב, בנה את ביתו בגבול אדמתם של המרקוֹביצים ההרריים, הם האנשים מטופחי־השובע וידועי־הרשע, שבעיניהם הלגלגניות היה מהבהב הנצנוץ של חוד הסכין בשעת הפגישה עם בני הרחוב, ואשר חנה, אפילו מרחוק, עברה אותה למראיהם צמרמורת אימה.
עליה ועל חברותיה, כשהן נתעו ביום קציר אחד לכרי־הדשא שלהם, התנפלו שני השקצים, סטַש ואַנטוֹש, לעיני אביהם – איש השׂיבה והנכבד בעדתו. בחרמשים שבידיהם הסתערו עליהן, והן נתונות בשביל צר, בין שתי תעלות מזה ומזה.
גיטל, קלת־הרגלים, קפצה אל האסם שבחצר זקנה, ומשם, ממקום המבטחים, קראה לאחרות לבוא, אבל חנה, מהאחרונות בשורה פיגרה, שמעה כבר בסמוך לה את קול צליל המתכת, והוסיפה לצעוד בלי להביט אחריה, כלוֹט בזמנו בשעה שנמלט על נפשו, בהרגישה אף היא, כמוהו הוא אז, כי הנה תדביק אותה הרעה. האב, סמיוֹן, מת אחרי כן, ובבית פה, אחרי חלוקת הירושה, בא לשבת בנו הבכור מכפר סמיוֹנוֹבקה עם בני משפחתו. ואמרה אז הינדה־בּילה, זקנתה של גיטל, שמוטב היה אילו את הזקן חפרו והוציאו, ואותם, את יורשיו, היו קוברים במקומו, כי הם ברשעתם עלו אמנם על כל בני המשפחה הענפה הזאת, היו משלחים את חזיריהם בגינתה של זו וזורקים שמה את אשפתם, ואת כּלבּם שריק לימדו לחטוף אצלה את הבשר בשעה שהוא מונח גלוי על דף המליחה, ועד אשר הוא אכל אותו עמדו ושרקו לו דרך עידוד מתוך צהלת צחוק, בעוד אשר היא, בפתח המטבח, רק קיללה אותם נמרצות בשפע היהודית, הבלתי מובנת להם.
כי מה יכלה לעשות עוד?
כבר נתערפלו אז שוב האפקים, והגברתן ישק התחיל מנצנץ בעיני־הלסטים שלו ברק של מזימה רעה.
הפעם איים בשׂריפה. ואמנם בליל סער אחד, באביב, ירד אל הגיא והצית את בית־המטבחים הישן שבקצהו, ובעצמו עלה והתישב בראש מגדל הכנסיה שבשיפולי ההר – כדי לראות.
וזכורה לה, לחנה, יקיצתה אז אל תוך האודם הדמי, שצעקות בהלה נשמעו בו וקול ענוֹת חלוּשה של קילון הבאר, אשר אנשים מסוערים נשאו ממנה דליי מים אל מול להבת אש כבירה, רחבת־לוע, זוללת.
כבר נשרפה אז המעבּרה על הנהר והקיטור עלה פה על פני המים המרותחים, ומן הצד השני בערו חנויות המכולת. והנה נדלק גם השוֹבך שמאחוריהן, והיוֹנים, ככדורי־אש, ירדו והתפשטו על פני הגגות שמסביב.
כשהלהבה הגיעה לבסוף לסימטת הקהל, יצא הסוחר חיים־רפאל אל הפריץ מקוכטיץ מכירוֹ לבקש את מכונות־הכיבוי, אבל שב בעוד זמן־מה ריקם, כי לא נענה; ואז, כשהאש נטתה כבר אל גג בית־הכנסת, נשאה האלמנה חיה־חוה את עיניה למרום ואמרה בכובד לשונה, דרך נזיפה:
– הן תוכל אתה להושיע.
וזה נשמע, נתקבל. כי הנה השמים, הנעתמים מן העשן, התנצנצו בהם פתאום זיהורי אש אחרת, עילאית, ואתם הרעים הרעם, וקילוחי גשם התחילו שופעים ויורדים – מזורזים ודחופים, כעושי שליחות.
האודים הבוערים, תוך כדי מעופם, כבו, והלהבות, כמתוך תנועת ציוּת, נתרפרפו ושקעו, ובתוך החשכה שנתהוותה נשמעו רק צויחות ההרריים שעמדו להסתכל פה וגיששו עכשיו לעלות במעלה ההר. וחנה, בהתכנסה אל מתחת לגג של איזו סוכה, עמדה והירהרה בינה לבין עצמה מה היה אילו היא, חיה־חוה, היתה עומדת לבקש על בנין ירושלים.
על משׁוּאוֹת השריפה התחילו האנשים להקים בקרוב בנינים חדשים, ואלה אשר גינות להם תיקנו את גדרותיהן ועמדו לתלום בהם תלמים.
– אַל תזרעו אל קוֹצים – הזהיר אותם בלשון הנביא העלם שלום־נוח, אשר הטיף לעליה ובנין בארצם. ושמואל ליזר’ס, רפאל כץ ופינחס כהן ארזו אמנם את חפציהם והלכו, וגם גיטל גרטנר נלותה אליהם. אבל חנה, כרבים אחרים, יצאה עוד להתהלך בארצות הנכר, נפתעה לפגוש גם פה בכל מקום סטשים ואַנטוֹשים, שאותו הנצנוץ הידוע מהבהב בעיניהם המלגלגות, והבינה עד מהרה כי בני בית מרקוֹביץ אך חלק קטן הם ממשפחת אנשים גדולה, הנפוצה במלוא העולם כולו.
בלילות פה, בסיוטיה, ראתה לא אחת היאך אלה קמים עליה פתאום עם כלי־חובלים ביד. ואז, כמו לפנים, בכרי־הדשא של המרקוֹביצים, רצה נכחה, בלי להביט לאחוריה, דימתה לשמוע גם עתה את קולה של גיטל, הקוראת לה ממקום המבטחים שלה לבוא, אבל בית אביה־זקנה של זו נראָה רחוק כל כך, וכלי־המשחית מסביב הלכו בינתים ורבּוּ, ובאותה הודאות האיומה שישנה רק בחלום ידעה כי אין עוד כל מפלט וכי פה, על אדמת הזרים, תדביק אותה הרעה.
אמריקה
מאתדבורה בארון
כמפלט אחרון, נקודת־אחיזה שלאחר ‘ככלות הכל’, היתה בעיירתה של חנה בשביל האנשים אמריקה.
אדם, אב למשפחה, שלח ידו במסחר התבואות או העצים ולא הצליח, חכר גני־ירקות בעונת הקיץ ויצא בהפסד, אחר עשה עוד בלי סימן ברכה בסחר ומכר של איזו תשמישי קדושה או מיני סדקית, עד אשר כלתה יום אחד מן הכיס הפרוטה האחרונה, וביתו – ירד עליו הצל של השקיעה.
נדם קול הצחוק בחדרים. בצהרי השבתות לא יצאה עוד הבת עם הנערות לשדרות הטיול, כי לא נעשה לה הבגד ההוגן; את אחיה, בסוף ה’זמן‘, אנוסים היו להעביר מן ה’חדר’ לבית ה’תלמוד־תורה‘, וברשימת ה’מעוֹת חטים’ לפסח נכתב האיש לא בדף של הנותנים, כי אם בזה של המקבלים.
לחם העוני נגרס מעתה כחצץ בשעת האכילה, וה’אַל תצריכנו לידי מתנת בשר ודם' בברכת המזון צרב את השפתים.
ומסביב תכפו בינתים העלבונות ואותות הזלזול, שהם מהלכים סחרחורת על מי שהולך ויורד במדרון:
השמש, בלכתו להזמין קרואים לאיזו ‘שמחה’, עבר על הבית פה בדילוג, ובחנות המכולת עמדה האשה בשוּרת הקונים כרוֹאָה ואינה נראית, וכשהחנוני הרגיש בה לבסוף, אזלו כבר הקטניות, או הגריסין, שאותם באה לבקש – עד אשר יום אחד הודיע זה שאין הוא מקיף עוד, אינו יכול, ואז הופיעה היד הקשה והחורצת של הגורל ובתוכה עוֹגן ההצלה.
לאיזה קרוב במדינת הים כתב עתה האיש וביקש כרטיס נוסעים והוצאות לדרך, ועד שאלה נתקבלו התהלך פה כמי אשר מידת ימיו, מפני איזו מחלה, או גזר בית־דין, חוּצצה.
הירבה אהבה ותפנוקי רוֹך לילדיו, אשר בימי הרעה פעמים שקיפח אותם, והתרפק במבטו על משטחי השדות וחומת היער, שמחמת הטרדות וקוצר־הרוח לא ראה אותם כמעט, ושכל כך יפוּ עתה בעיניו לאור הזריחה או בנגוהות השקיעה.
ויום אחד ירד באין רואים לבית־העלמין, אל קברות אבותיו וקרוביו, וישב פה נפעם בתוך הרחש הטמיר של האילנות עתיקי־הימים, ובלבו, ביחד עם תוגת האבל, זעה גם נימה של קנאה בכל אלה שמסביב, אשר בזמנם לא יצאו לנוד ערירים במרחקים, ושעכשיו הנה נחים הם פה מנוחת עולמים בחוג המשפחה.
כשיום ההפלגה לדרך נקבע, הכינה האשה צנצנת מרקחת העשויה לשובב את הלב, ומעט שוּם כנגד הבחילה בשעת טלטולי הספינה, ואפתה עוגות חמאה וצנימי־סולת, וסמוך לנסיעה, בשעת לילה מאוחרת, על פי רוב, באו שניהם, האיש עם אשתו, לבית הקהל.
על פי הדפיקה החרדה על הדלת ידעה חנה מי הם הבאים, ועל פי הרעד שתקף את האם, בעמדה להדליק את הנר. והצינה המבעיתה שבעזובת דרכים נשבה פה פתאום מסביב ואותה קרת־קרח שבלב ימים, אשר עליה יספרו הנוסעים שכבר היו בכל אלה.
פני הרב בחדר מנגד קרנו מרחמים, בשבתו שם בתוך האור המדומדם של הנר, והאיש, בגשתו אליו, אל השולחן, נראָה כצל מצל עצמו.
– ברכני רבי, – אמר בקול של ילד עזוב, ואז לא התאפקה עוד האשה, באה אל מעבר למחיצה ובכתה בכי כבוש לתוך קצה המטפחת, ואחר התאוששה והעמידה שוב פנים אמיצות – וכך התהלכה אחרי כן, מתוך התאזרות ואחריות כפולה כלפי ילדיה. מכרה את כל מה שניתן להימכר, וכילכלה אותם בצמצום עד שהגיעה האיגרת הראשונה – אחד מאותם המכתבים ארוכי המעטפות, שהם נושאים שלום וברכת טוֹב לנשים הקרוּאוֹת ‘אמריקניות’.
כיוֹני־דואר נאמנות שליחוּת התגלגלו בדרך־לא־דרך, בגשם ובשלג, והגיעו הנה שלמים ורצופים רחשי לב ענוגים.
את אשר לא יכול האיש להגיד בפיו, מפני הבושה או מחוסר הניב, העלה עתה בקלות על הנייר.
– אַל תסגפי את עצמך – ביקש – שמרי על בריאותך, ואַל תחוסי על הפרוטה, כי כסף לא יחסר לך.
וזה נשלח לה אמנם בשפע ובמטבעות בעלות משקל. כל דולר ערכו כשני רוּבלים, ובעשר יחידות כאלה אפשר היה למלא בבית את הריקוּת, ולגרש את הדלוּת ולהפוך לטובה את לבם של החנוני, והאופה והאשה מוכרת־הירקות.
מה טוב היה לשאת בצינת החורף ככר לחם חבוקה אל הלב, כשהיא חמה עדיין, ולחלקה אחר כך לילדים, פרוסה לכל אחד עם קערית של מרק מהבּיל לצדה.
כשהבת מתוך כך נתבגרה, ותכלית רצויה לא נמצאה פה בשבילה, יצאה אף היא לאותה הארץ של הסיכויים הטובים.
הדרך הארוכה שוב לא היה בה כדי להפחיד, כי הלא מעל אָרחוֹת היבשה ונתיבות־הים לא נמחו עוד העקבות של זה שהלך לפניה – עד אשר בא היום שגם יתר בני המשפחה עמדו להפליג.
הן לא לעולם יכול האיש להיות שם מעוּגן ואשתו פה כאלמנה.
אצל התופרת מעיר־הפלך התקינה לה זו בגד בטעם הכּרכּים, הסותה בכמה תלתלים את פיאָתה הנכרית עד כי היתה כשׂער משׂערה, ואחרי אשר הטמינה בשקי האריזה המיוחדים את כל חפצי הערך והכלים שנקדשו בשימוש הימים, יצאה והלכה עם בני משפחתה עד לעמוד הפּנס שבקצה הכביש, מקום הפרידה האחרונה, כשכל בני הרחוב מהוים כ’הלויה חיה' מסביב להולכים ללא שוב.
אֵם זקנה, אם היתה פה, ונדבקה ברגע אחרון זה ביוצאים עד שאי אפשר היה להפריד בינה וביניהם.
תשושה היתה מלהיטלטל בחתחתי דרכים, והיאך יכלה בכלל לבוא ולשכון ‘גלמודה’ אֵי־שם, בבית־קברות זר, אבל פה הנה עכשיו היתה כעץ שכורתים ממנו את ענפיו.
החזירו אותה אחר כך לחדרה ולמיטתה וסעדו אותה במיני מרקחת ודברי נחמה, עד כי קמה ועמדה שוב על רגליה. וזמן־מה התהלכה עוד פה בתוך השבילים הנהירים לה ושאבה יום יום לצרכה מן הבאר שידעה בה כי מימיה הם נאמנים, ובתוך כך ‘אספה’ לה עוד כמה מצוות ומעשים טובים – צידה לדרך שלה, וכאשר בא לבסוף יומה, התחטאה בדברי ה’וידוּי', זו רחצת הנפש האחרונה, ואחרי אשר ציותה את החיים לאחרים הלכה לשכב עם אבותיה, בקברות בני המשפחה, במקום שרגבי העפר מתקו לה.
בשעת נדודיה בכרכּי הנכר לאחר זמן נשאה אתה חנה כקמיע את זכר עיר־המכוֹרה שלה, זו אשר שמיה – האמינה פעם – הם הם שנרקעו לראשונה בתוך התוהו ובוהו, וחוּרשות עֵציה שבמבואי הגיא הן אשר נהיו בזמנן במאמר פי האלוהים.
פה, בתוך הכּרכּים, זעו תמיד הדברים ונשתנו, אבל שם היה הקבע בּכּל.
הבתים, עם כל הציפּיה ל’קץ' ולגאולה, נבנו על יסודות חזקים, והיציבות עם חוֹסן האמונה הוּטבּעוּ בהם.
היתה מזוזה על הפתח ובטחון בלב.
ודאי אשר מסביב – ידעה – רוגשים שם הגויים, והם גם קמים כפעם בפעם ופורעים וחובלים. אבל אז באים יהודים מכמילוֹבקה ומטוּחנוֹבקה ועוזרים להקים את ההרוס ולסתום כל פרצה, והכל שב להיות מעוֹרה ויציב.
הלא שם היה זה אשר פעם, ביום הענן, בהיות הקשת, דימתה לשמוע את דברי השבועה, כי ‘עוד כל ימי הארץ, זרע וקציר, קיץ וחורף, יום ולילה לא ישבותו’ – ובתוך התנוּדוֹת בנכר, על הקרקע הרופף, נאחזה מרחוק בכל אלה כבמשען עוז, עד אשר בא היום שעמודי תבל התפלצו, והכל מסביב נסתחרר.
כמו בשעת הסתערות של סוּפת־זעף היה זה, אשר היא ביקשה לה מחסה במקום סתר, במקלטים, וכשהציצה לבסוף, כשוך הסער, והנה נשחת והושמד שם כל הקיים.
על השרשים נעקר הכל.
הטובים והנאהבים, אשר שמרו בטהרה על צלם האלוהים, הוכרעו על ידי טמאים, ואהלי תורה סכוכי כנפי שכינה היו משכּן לנתעבי גויים ומקום רבץ לחזיריהם.
נשמטה הקשת מן הענן, והופרה הברית, והכל חזר לתוהו ובוהו.
ואולם מפני שמן הנמנע הוא להביט בלי הרף לפתחי תהום, והשרוי בחשכה תר ומחפש במבטו נקודה של אור, הופנתה העין אל השׂרידים שבזמנם יצאו משם, השלוּחוֹת שגדלו על אותו העץ וינקו מאותו המקור – כל אלה, אשר, אנוסים על ידי הרעב ונדחפים בידו האכזריה של הגורל, נהרו בהמונים למקום המחיה, שם נקלטו והשתגשגו והיו לאלפי אלפים. מן האַין אל היש.
כעין הפיכת דף בפנקס חיי האומה היה זה, אשר במקום הגרעונות בצדו האחד נמצאו בצד השני הרוחים.
מיליונים כנגד מיליונים.
והן אלה פה, עם כל המרחק, לא נגרע הרבה מצביונום וריחם לא נמר כמעט.
כי הלא ביחד עם יגון הפרידה בלבם נשאו אתם בשקי האריזה בצאתם את גביעי ה’קידוש‘, ופמוֹטוֹת השבת וסידורי־התפילה. וקבעו להם גם פה על פתחיהם את המזוזות, והדליקו בימים הקבועים את נרות־הנשמה לזכר קרוביהם. ובימי החג התבשמו מריחם של תבשילי ‘הבית’ המקובלים ומניחוֹחם של ה’סכך’ והאתרוג והלולב. ושרו, כשרוחם התעטפה עליהם – פה, במקום הנכר – את שיריהם הישנים, שהם רוויים געגועים על אהובי נפשם ועל ציון אמם. ולבניהם שנולדו קראו, כאחיהם ואחיותיהם שם, את השמות הידועים, שהם חוזרים ונשנים בתוך השלשלת של הדורות ומגיעים עד לאבות אבותיהם הראשונים.
כמין העתקה היתה זאת איפוא פה, דברי כתב שהועברו לנייר חדש, ואשר עכשיו, באבוֹד הטופס הראשון, יקרוּ שבעתים לאלה שנשארו עוד אֵי־שם לפליטה.
ואף הם נפתח עתה בלבם מקור חדש של אהבה לכל השרידים והנידחים, וגם את חנה, שנטרדה בזמנה אף היא ממקום המכוֹרה, זכרו, כי ידעו בה אשר עדיין נושאת היא בקרבה את בבואת הנהר משם, ומתק מי הבאר, וניחוח החגים, והד קולם של מתפללי הותיקין עם רנן התינוקות בבית רבותיהם.
ובמר נפשם, במכתביהם אליה, יתמהו:
האומנם נמחה כל זה, כליל, לגמרי, ואיננו עוד.
וכמתוך נקיפת־לב על הטוב שבו שרויים הם, כמלכם הגדול לפנים בימי רוחתוֹ, כשזכר את אוהביו אשר אבדו ברע, הרי הם שואלים אם יש עוד מי אשר נוֹתר שם – ‘ונעשה עמו חסד’, כי בירכנו האלוהים ויש לנו רב.
הנה כי כן נמצא שהגורל בזמנו לא היתה כונתו רעה כלל. ולא מקרה סתם הוא גם זה אשר בזמן החורבן של יהודי ספרד, כאשר האנשים ירטו לנגדם אז כל הדרכים, קם הספּן הידוע מגינוּאה והטיל את עצמו לתוך משבּרי ים, ולא נח ולא שקט עד שגילה את האדמה הברוכה וטובת־הסבר הזאת – את אמריקה.
לעת עתה
מאתדבורה בארון
לעת עתה
מאתדבורה בארון
לעת עתה
מאתדבורה בארון
[א]
סמוך למלחמת־העולם הראשונה באו ליפו כמה תיירים אשר מפּני שיבּוּש הדרכים לא יכלו אחר כך לשוּב.
מהם יש להזכיר נערה אחת מוילנה, איטה בּלוֹך שמה, רוֹקחת, ועוד נוסע, מנהל־חשבּוֹנוֹת על־פּי מקצועו, והוא איש חולני, במשקפים – מנחם גוּט.
השאר היוּ סטוּדנטים, בחורי מידות כולם ולבושים במדיהם, מדי המתלמדים – הם והנערה הוילנאית, הרוֹקחת, היו במשך כל זמן הנסיעה באניה הרוח החיה בין האנשים.
נוסף על השימוּרים שבהם הצטיידו באוֹדסה, קנו עוד במשותף שתי משקפות ובֶדֶקֵר אחד, ועם ההפלגה בים, כשאך התקרבו לשערי קושטא, התחילו ‘לאכול את המזרח – כמאמרו של מנחם גוּט – בכל פּה’.
אחד מבני החבורה, שהיתה לו מצלמה במזודתו, צילם את הבּוֹספוֹר בשעת השקיעה ואת ים השיש עם הזריחה, וגם בנין מסורג חלונות אחד על החוף, אשר הם, התיירים, שיערוּ בו הרמון מבודד של פחה, ושלא היה באמת אלא בית־מרחץ של קרנטין.
בקושטא עלו בלוית מורה דרך לפֶרה, ראו את הארמון דולמה־בּגצ’ה ואת ההיפּוֹדרוֹם הביזנטיני ופנו מפה למסגד אַיה־סוֹפיה המפורסם.
צפופים, בחבוּרה הלכו, כעדר קטן, באמצע הרחוב, וכרוֹעה היה מנהלם מאסף פעם בפעם את הנחשלים, או את אלה אשר נטוּ מתוך סקרנות לצדדין.
במפנה הדרך, בפּאת שׂדה אחד, ראו לראשונה אורחת גמלים וגם חמור אחד מזוֹרז, לא גדול מסיח בּן יומו, שנשׂא על גבּו בקלות תוּרכּי כּבד־גוף. אחר סרו עוד למסעדה ואָכלו את מאכל הפּילוֹ ויוֹגוּרט מעוּבּה, קר, וראו פּה מקרוב את התרבּוּש והנרגילה.
ביון לא שהתה אניתם אלא שעה קצרה, והם רק מנגד יכלוּ לראות ארץ־פלאים זאת. לקצה הסיפּוּן נתקבּצוּ ובאו כולם. האחד קרא בספר הדרך בקול והאחרים הקשיבו, ופניהם היתה להם ארשת של דבקות כזו, עד כי זקנה אחת מיושבות הסיפּון נמלא לבּה רחשי קוֹדש למראיהם, ודעתה זחה עליה על כי יש עוד אצלנו בחורים סטודנטים שאינם שוכחים להתפּלל מנחה עם ערוֹב היום.
אחרי הבּטה חטוּפה על רוֹדוֹס ואַלכּסנדרטה, ירדו עוד האנשים לכמה שעות לבירוּת, שתו באחד משוּקיה את משקה השֶרבּט וקנו בּטנים קלוּיים, אשר המוכר, בכשרון־ידים מיוּחד, הכניסם מכּף־המאזנים ישר לתוך כּיסיהם. כשהגיעו לבסוף, באחד הימים, ליפו, לא נמצא עוד פּה כמעט בשבילם שום דבר חדש:
סמטאות מעוּקלות שנעירת החמוֹרים מהדדת בהן כקול השופר, מדרכות זרוּעות קליפּות של בּננה, ומבטים לוֹהטים של ילידי המקום, המזדקרים כחוּדי שפּודים מתוך מאפל החנויות.
בחדרי המלון נדף ריח של נפתלין, והמטות מסוּככוֹת הכּילוֹת העירו רגש של כובד בלב בשיעור גדלן.
בלילה השמיעו מכונות ההשקאָה בתוך הפּרדסים את נביחותיהן הקצרות, החדוֹת. הים געש למטה אימתני וקרוב כל כך, עד כי נדמה היה, כי מלחך הוא בגליו, כמו באניה, את שיפולי הקירות, ומבין קפלי המצעות הגיחו יתושים והתנפלו בחמת רצח על הפנים, על כפות הידים.
היה חם, חם.
הנערה הוילנאית התחילה ללבוש בשביל טיוּליה עם בני החבוּרה שמלת מוּסלין, ולראשה, במקום המגבעת, קשרה כֶּפית משי, בגלותה כן כליל את מצחה הזך עם העינים הקוֹרנוֹת, עמוּקות התכלת, וקרובה מנחם גוּט, שנשא לה את ילקוּטה מן הצד, היתה הבעה של חרדת קודש בפניו, וכולו נראה כירא מהביט אליה.
כדי להמלט מן המחנק שברחוב, ירדו על־פי־רוב לשפת הים, התהלכו פּה על פּני החולות השוממים ואָכלו את ענבי המוּסקט שהביאו אתם מבית המלון, או יש אשר – אם היתה מכונת הצילום אתם – התיצבו ליד אחת החומות, וגרין, בעל המכונה, צילם אותם.
איטה בּלוֹך, שנמצאָה כמעט תמיד במרכז, היו עיניה נטוּיות למרחבי הים, אל המרחק, בעוד אשר קרובה, שעמד על ידה, נתעממו אצלו זכוּכיות משקפיו, ופניו היו כפני איש, אשר אין לפניו כל פּרספּקטיבה.
בימים הקרובים עמדו האנשים לצאת אל המושבות שבסביבה ולעבור אותן ברגל, והוא ספק היה בידו אם יעמדו לו כוחותיו לכך. חוץ מזה הנה נטפּל להם בבית־המלון איש מצרי אחד, סוחר כּוּתנה, שדיבר על לבם להפליג למקומות רחוקים יותר בארץ.
הוא עצמו שב זה עתה מן הצפון, הגיע שם עד למרומי החרמון וראה את ‘התנור’ במתולה ואת חורבת המבצר קלעת־אַ־שקיף ולפי הבעת ההתפּעלות בפניהם של אלה, אשר שמעו את שׂפתו הצרפתית, אפשר היה לשער כי כל אותם המקומות, אשר עליהם יספר, יפים הם באמת.
על איטה בּלוֹך השפיע שתקנה לה בשביל הדרך עבּאיה, שהיא נוחה לרכיבה יותר מן האדרת, והוא גם קיבל עליו ללמדה את אוּמנוּת הרכיבה, אשר בלעדיה מן הנמנע הוא לעלות בהרים.
מכּר אחד שלו, פּה בעיר, היו אצלו פּרדוֹת מאוּמנות, והוא כבר עמד יום אחד לרדת ולהביא אחת מן הבהמות האלה הנה, אל החצר, כדי להתחיל בתרגילים, והנה בא פתאום בעל המלון ומסר את הידיעה על המלחמה שפּרצה – ופני הדברים נשתנו.
סוחר הכּוּתנה, בתפשׂוֹ את מזודוֹתיו, רץ תיכף אל הנמל לבקש אניה היורדת מצרימה. הסטודנטים – ירדו כמה מהם לבית הצירות הרוּסית כדי לעמוד שם על המצב האמתי של הדברים, ואשר למנהל החשבונות, הנה נסתלקו ממנו עתה פתאום כל מיחושיו, והוא אפילו את השרב, שכל כך הציק לו בימים האחרונים, שכח. בחדרה הקטן של קרובתו, ליד השולחן העגול, בדק אתה את סכוּמי הכסף שנמצאו אצלה בארנקה, הלך והביא מלמטה, מהחלפן, מטבעות מתכת, אשר בהן – הבין – יהיה לה צורך עכשו, בשעת חירום, והואיל והישיבה בבית המלון היה מחירה רב, ירד לשכונת הים, שׂכר שם בשבילה אצל בעל בית־פּנסיון אחד – מאיר רוֹטשטין – דירה זמנית והעביר שמה בו ביום יחד אתה את חפציה.
עוד טרם הותקן החדר בבוֹאָם, והנערה, אשר ישבה וצחצחה פה איזה כלי כתיבה ליד השולחן, אספה למראיהם את רגליה היחפות אל מתחת לכסא, והדיבּר ניטל ממנה מרוב מבוּכה. אבל הנה נכנסה בעלת הבית בעצמה, נחמה, אשה קטנה ששולי מטפחתה קשורים לה מאחורי ערפּה, והיא הטילה מפּת־משבּצוֹת על השולחן ויריעת בד, עשויה אף היא משבצות, על הספה, והלכה והביאה מי־רחצה ומשקה קר עם כוסות על טס.
– כי על כן בוער היום כאש – אמרה מתוך הסברת פנים, כשהיא בּוֹשה קצת מהאיש במשקפים, שעמד וטיפל במזודות בפנת החדר.
‘ודאי קרוב, או חתן’ – שיערה, בשוּבה אל המטבּח, ואור של חגיגיות נח על פניה כשעמדה אחר כך לשקול בדעתה, אם יש להביא גם ‘את זה’ בחשבון לארוחת־הערב, אולם כשראתה ברגע זה קבוצה של בחורים מתלמדים בּאָה ומקיפה את הדיירה בצהלת משוּבה, והאיש שפל־הקומה מסתלק והולך במין הילוך משונה, כּוֹשל – כּבה האור בפניה, ולבה זעה בו כּבר כעין נימת צער כשהחליטה, כי ‘לא: חתן – זה איננו’.
[ב]
ביום חמישי־בשבת אחד, בתחילת החורף, נגזרה ביפו גזרת הגירוש על נתיני ארצוֹת־האויב.
הדבר בא פּתאום, בעצם הצהרים, כשהאנשים התכוננו לשבת אל השולחן לאכול.
במטבחה של הגברת נחמה רוטשטין נגמר זה עתה מעשה טיגון הקציצות, והאשה הקטנה עמדה והתקינה לפתן ‘חי’ ליד הכּירים, והנה בא מן החוץ בעלה, עם הבּשׂוֹרה בפיו, כשמאחריו נגרר שוטר תוּרכּי עם מגלב בידו.
ברגע הראשון לא תפשׂה האשה את הדבר במלוֹא משמעוֹ. היא ניערה את פלחי הפירות בכלי, פיזרה עליהם מעט סוכר, ובבואה אל החדר, עמדה לפרוֹשׂ את מפּת האוֹכלים על השוּלחן, אולם כשהביטה שנית אל האיש עם המגלב, וראתה את בעלה פּותח את מגרת הקוֹמוֹדה אשר בה חפצי הערך, התנערה פּתאום וזעה, העבירה את שני קצות המטפחת מן העורף אל מתחת לסנטר, ופניה לבשו אותו סבר מיוחד, שהיה להם תמיד בשעת בהלה, או סכנה.
לאחר שכיבתה את האש בכירים, הלכה ופתחה בתנועת יד אחת את שתי דלתות־הארון, הוציאה מלוֹא זרועותיה לבנים, וכמה מן הבגדים הטובים ושמה אותם בסל־הנצרים שנמצא פּה בחדר, לקחה אחת מאַמתחות־הבד ומלאָה אותה צרכי־אוכל מכל אשר מצאה במזנון ובארון־האויר, ולבסוף, אחרי אשר צירפה עוד לאלה את פמוטות השבת, הוציאה מן הקוֹמוֹדה שני סוּדרים, הטילה את האחד התוּרכּי, על כּתפיה ואת השני, של מלמלה, שׂמה בסל, בשביל בתה – והיתה מוכנה לדרך.
– והכּרים והכּסתות? – שאלה מן החדר השני הבּת.
– אי־אפשר, בתי, כי התוּרכּי מאיץ – השיבה האֵם, והיא זירזה אותה להתלבש ולבוֹא אחריה.
אבל הנערה, שנמצאָה שם, בחדר השני, לא נחפּזה, כנראה, כל עיקר. היה רושם כי כל הענין הזה של עקירת בני־משפּחתה מביתם ללא כל סיבה, אינו מתקבל אצלה על הדעת.
בחדר הזה, הוא חדר־המטות, שטפה הבוקר את הרצפּה, עשׂתה שפּוֹנז’ה – בלשונה – והיא ישבה וצחצחה פּה עכשיו את השמשׂוֹת בחלון – והנה בא האיש עם המגלב ואיים עליה להוֹציאָה בחזקה, ואָז קמה והלכה אחריו בשׂמלתה הבּיתית, עם המנעלים הישנים, הלוֹך ורגוֹז.
אבל הנה הגיעו לפרשת הסמטאות אשר עם קצה גבול שכונת הים, ולהם נזדמנו אנשים מיוּדעים, גוֹלים אף הם, הלבושים כּולם בגדי שבת, ועמוּסים ארגזי־דרך וחבילות, ומהם נודע כי מובילים אותם מצרימה, כי כבר עוגנת בנמל האניה, וכי לעת־עתה עליהם להתאַסף בבית־הועד, אשר בתוך השכוּנה החדשה, והנערה רוֹטשטין (בּרכָה – קראה לה אמה, ואביה, המורה העברי לשעבר, קרא: בּרכה, בכף קמוצה – ומלרע) אספה בזריזות את שׂערותיה אל מתחת למסרק־הראש, הוֹציאָה מן הסל את הסוּדר והתעטפה בו כך, שירד ויאפיל על בגדה הישן ונלותה אל אלה מן הנערות, אשר למדוּ אתה יחד בבית־הספר.
עד מהרה הגיעוּ לככּר־החולות, ולפניהם נגלה רחוב־הנביאים אשר בקצה השכונה החדשה. זה – שקט היה למראה, אף כי פה ושם ניכּרו בו סימני עקירה ומעשי־אלמות.
במרפּסת בית משפּחת גולדמן היתה המפּה שמוּטה מעל השולחן, ופלחי דלעת הצהיבו שם בתוך הצלחות. ניכר היה שהאנשים לוּקחוּ בשעת אכילתם. עכשו היו צפרים מתעופפות פה עם פירורי לחם במקוריהן, ועל המדרגות, בין כמה כלי משחק, מוּטלת היתה בּוּבּתה של התינוקת צילי, פשוטת זרועות וגולגלתה רצוצה. בעלית הבית הסמוּך, הוא ביתו של הסוחר אַרקין, היו הכּרים שטוּחים על המעקה, פּשוטי צפּיות, כפי שהונחו בבוקר, ולמטה, בתוך הפרוזדור הסגוּר, התדפק מי בחזקה על הדלת ובכה חרש.
– זהו לבן, הכּלב – הבינה בּרכה – הם שכחוּ אותו.
ליד עמוד הפּנס, בקרן הרחוב, אפשר היה עוד לראות את בני המשפחה הענפה הזאת, כשהם הולכים צפופים, בחבוּרה; הנשים נתוּנוֹת להשגחה על התינוקות, והבנים תומכים את הכּוּרסה שבה נישׂא אביהם.
הבּחורים אמיצי־הרוח האלה צעדו עתה קוממיות, זקופי ראש יותר מאשר בכל הימים, ואילו אביהם הזקן, תשוּש הכוח – כמו נגרעה קומתו, והוא, בראשו השמוּט לפניו, נראה כערוּף.
עם הכניסה אל הרחוב הראשי שוב אי־אפשר היה לאנשים להתקדם במהירות, כי המרצפת – התרוֹצצו בה פּקידי הבּוֹלשת על סוסיהם, ועל המדרכות נדחקו המוני הגולים, אשר נהרו־זרמו מכל הסמטאות שמסביב.
על יד הפּנסיון למתלמדים נחסמה בפני ההולכים פתאום הדרך על ידי התלמידים ילידי החוץ, שהוּצאו בחוזק יד מחדריהם – נערים בני אחת־עשרה – שתים־עשרה, אשר בפניהם המפוּחדים, מצוּפפים זה על יד זה, דמוּ לכבשׂים, אשר זאבים התנפּלוּ עליהם, וכרוֹעים נאמנים נראוּ גם המוֹרים, אשר עמדו ונאבקו עם תוֹקפיהם והתאַמצוּ להצילם מידיהם.
במרחק כמה צעדים מפּה נעכּבו ההולכים שוב בשל שתי הישישוֹת, האחיות רוּבּין, שהוּצאוּ מבית־הדירה שלהן. האחת, שהיא הגדולה בשנים, השתטחה לרוחב המדרכה והודיעה כי לא תזוּז מפּה. בארון־המתים – אָמרה – אם ירצוּ, יוּכלוּ לקחת אותה, אבל היא עצמה, בעודנה חיה, לא תלך. האָחות השניה צייתה דוקא ופנתה תיכף ללכת לעבר בית־הועד, אלא שנתקלה בגדר הקרובה ונפלה.
– עורת היא – הסביר אחד מן השכנים.
בו בזמן משך את עיני הגוֹלים, בצד השני של הרחוב, הרוק הזקן כּהן, שידוע היה כבלתי שפוי בדעתו. הוא, המסורבל וכבד־התנועה, עלה והתישב על המוֹט המזדקר מעלית־הגג, השעין את רגליו באויר, כאילו היה זה גוף מוצק, ולגלג מפה לרודפיו קצרי־היד, בהעלותו כן על לב ההולכים את המחשבה, שאולי הוא הנהו הצלול בדעתו יותר מכולם.
לבסוף נגלתה מנגד רחבת־השׂדרוֹת עם בית־הועד הקטן, שהיה מלא וממוּלא אנשי בולשת. כה צפופים עמדו אלה לאָרכו של סוּלם־המדרגות עד כי מאיר רוֹטשטין, קצר הראוּת, תמה היה אם לא הוּתקן פה מעקה בן לילה. הגוֹלים, למטה, התישבו על המדרכות, איש איש עם משפחתו וחבילותיו על ידו.
וממעלה־הבית ניתנה, בינתים, פּקודה שלא יוסיפו להביא אנשים כי לא תוּכל האניה להכילם, ואָז קמה תנוּעת חרדה בין הנאספים, כי רבים מהם נתפשׂוּ בהיותם ברחוב, והיו מצפים לבוא יתר בני־המשפּחה.
ואשה אחת מכּכּר־החולות עמדה להתחנן שיוּתן לה לרוּץ להביא את בנה, כי תשוּש הוא ורך, ולא יוּכל להשאר לבדו, והנה שלח אחד מהעומדים בסולם־המדרגות את ידו ונגע בה בקצה־רובהו, והיא צעקה צעקה אחת ולא יספה.
והגברת רוֹטשטין הוֹציאָה כמה פּרוּסות עוּגה מאַמתחתה, מרחה עליהן מרקחת של שזיפים ונתנה לברכה ולחברוֹתיה, וכשראתה על המדרכה מנגד את איטה בּלוֹך, הדיירה שלה לשעבר, נתנה גם לה, ורק היא ובעלה לא טעמוּ מאוּמה, ושניהם היוּ שׂפתיהם מהוּדקות מתוך ארשת חמוּרה, כזו אשר תהיה על פּני האנשים ביום דין וצום, והם דמוּ כן לאָח ואָחות.
ושם אתם, על ידם, בחור ליטאי אחד – נתן לב – שישב כל הזמן יחידי לעצמו בקצה המדרכה. את מעט עלי־השלכת, שאָסף מסביבו, קשר במטפּחתו, עשׂאָה כמין כּר, ועל זה נשען, כִּי חש בלבו לחץ – אָמר – כאילו העיק עליו גוּש אבן.
אף הוא מן הנתפשים ברחוב היה, ולא היה אתו לא כר ולא שמיכה, וגם את לחם־הצהרים לא הספיק לאכול, אבל רעב לא היה, והוא קיבל, אפוא, רק את הסיגרה הבוערת שהציע לו האדון רוטשטין, שאף ממנה כמה פעמים את העשן לתוכו, ובצמצמו את עיניו – כדרכו תמיד בשעת התרכזות – ביקש למצוא איזה פסוק, או מימרא, אשר יטיל מעט אור על זה שנעשה פה מסביב.
‘באו גויים בנחלתך’ – העלה בדעתו. אבל – לא, כי זה לא התאים.
‘היו בני שוממים, כי גבר אויב’ – אבל גם זה לא התאים את האנשים האלה פה, הלבושים בגדי שבת ועטופים סוּדרי שבת, אשר שוּם אויב לא גבר עליהם, כי לא כשבויי־מלחמה הלכו – הוברר לו לאחר ששאף עוד מן העשן.
כי מה ענין הנתינות של ארצות־האויב אצל קיבוץ אנשים אלה, קיבוץ גלויות, שבאו ממלטה ומקוּטאיס ומפּס, אשר לא השאירו כלל גשרים אחריהם, כי בתהומות עברו ותהומות השאירו אחריהם – התברר לו יותר ויותר, ככל אשר הוסיף לבלוע מן העשן, והוא הרגיש כי ‘גוש האבן’ בלבו זע ועומד לההפך, לחרדתו, לדמעות – והנה הגישה לו הגברת רוטשטין בכוס מעט מים מהולים במיץ לימון, והוא שתה והתעודד.
וכאשר פנה היום, ניתנה, לבסוף, הפקודה לצאת, ואז הלכו השוטרים ראשונה, והגולים למשפחותיהם אחריהם ומסביבם, כסוגרים עליהם, פקידי הבולשת. חמשה־ששה בשורה הלכו האנשים, במשמעת וסדר, בלי אשר ישמע ביניהם קול בכי, או אנחה, ורק העוית־ההבלגה על פניהם ובידיהם החבילות, או הילדים הקטנים.
והבחור הליטאי, אשר לא היה כל מאומה בידיו, קטף לו מאחד העצים שבשדרה כמה זלזלים, כי אמר: יהיו נא אלה לי לסמל, אשר מה הם נתלשים והעץ נשאר פה מעורה במקומו, כך גם אנו פה כיום נתלשים והולכים, אבל העם יהיה קיים ומשריש בארץ.
והוא הלך הלוך ומשמש בהם עד אשר יצא את שער־השכונה ובא אל בין חומות הזרים.
[ג]
נחמה רוטשטין שכרה לה בית־דירה באלכסנדריה עוד בימים הראשונים לבואה, ועד אשר בעלה תהה לתוך חללו החדש של הנכר וחיטט ביחד עם הבחור הליטאי בפרטי־המוֹראוֹת של כל הגלויות האחרות, עשתה היא במיטב יכלתה כדי להפוך את בית הפרבר הקודר לדירה מתוקנה ונוחה.
היא קנתה בשוק הערבי מעט רהיטים משומשים, התקינה מצמר־גפן מצעוֹת ארעיים, ואל המטבח, נוסף על הכירים, הכניסה שתי מכונות פתילים, והבית – כאילו הונחו בו צנורות־הסקה בלתי נראים – התחיל מפעפע בו חום מלטף, טוב.
הפיתקה עם הכתובת ‘ארוחות־צהרים פרטיות’, שתלתה בחוץ, משכה אליה כבר בשבוע הראשון חמשה ‘אוכלים’ מן הגולים, חוץ ממנהל־החשבונות, גוּט, והבחור הליטאי, שישבו בביתה בקביעות, והיא הכינה בשביל כל אלה ארוחות דשנות, שעלו בטיבן על אלה שבבית־הפנסיון שלה בשכונת־הים.
– מאחר שהכל פה בשפע כזה ובזול – היא כאילו הצטדקה – כשהעוף השלם ניתן לה בפרוטות מספר ומלוא כנף־הבגד ירקות – כמעט בחנם.
תמוהים היו בעיניה מיני הקטניות פה, אשר תמיד תצר להם הקדרה מרוב תפיחה, ודגי האילתית והשבּוּטה, שיש צורך להסיר מעל רטבּם בשעת הבישול את השומן כמוֹ מעל המרק של העוף המפוטם.
כמו בעיר־מולדתה הליטאית, לפנים, התחילה להתקין בשביל סעודות־השבת עוגות על מלוֹאי מרקחת ולפתני תפוחים, טמנה בתנור־החמין פשטידות ‘מקופּלות’ ותפוחי־אדמה גדלי מדה, שוֹתתי שוּמן, וכמאכל־לוי, לשם טעימה סתם, בישלה את הפול הלבן, הקמחי, שהעלה על לב האנשים הליטאים את זכר ערבי ה’בן־זכר' בעירותיהם.
בצהרי־השבת, עם גמר הארוחה, פרשׂה על השולחן את המפה הצבעונית שהביאה מן הבית, הציגה פה על טס סלסלה של פירות ובקבוק מי סודה, ובעת אשר בעלה נהם בינו לבין עצמו איזה ניגון של תפילה והבחור הליטאי, בחדר השני, הרצה לפני ברכה פרק בהיסטוריה, התעטפה היא בסוּדר התורכי ויצאה להסתכל בחצר ‘הגויית’ אשר למטה.
זו – משופעת וזרועה חצץ, כסמטתה שלה בשכונת־הים, מלאה היתה עכשו תכונה בשל ערב יום־השבתון ‘שלהם’. אף פה, כמו בששי־בשבת שם, היו פתוחות מסביב כל הדלתות, ונשים מכורסמות עמל חבטו ליד ספּיהן מזרנים מרופּטים, או שמתחו על החבלים את כבסיהן הבּלים, אלה אשר תוקנו ‘בדוחק’, מתוך התחכמות – ואותה טרדת הבהלה היתה פה בכל, ואותו קול ענות של מרירות, כי בעוני ובמצוקה – הסיקה מכאן האשה הקטנה – דומים הם בני־האדם בכל מקום.
בינה ובין האשה האיטלקית יושבת המרתף נקבעו אפילו כעין יחסי קרבה, ועם פנות היום, כשזו יצאה אל המדרגות ‘להתאורר’, שוחחו שתיהן כמכירות ישנות.
היא, האיטלקית הזקנה, הספיקה כבר לספּר לה בלשון המיוחדת שלהן – לשון הצרות, כפי שקראה לה הגברת רוטשטין – על עברה הרחוק, על מילנוֹ, עיר מולדתה היפה בערים, ועל שלוש אחיותיה, אשר האחת מהן – הצטחקה בפיה מחוסר־השינים – הלכה ונישאה ליהודי.
– דהיינו – משומד? – זע הסוּדר על כתפי האשה הקטנה, אשר מרוב מבוכה התחילה לדבר עברית.
– לא, סיניורה, כי בלי כהן ובית־כניסה – הרגיעה אותה זו מתוך חיוך של הבנה – רק נישואין סתם, ‘על גבי הנייר’ בקונטרקטו – הסבירה. בן־טובים היה זה, יפה ונבון, אבל לא האריך ימים, מוֹרטוֹ – אמרה, בסגרה את עיניה ובהעלותה הבעה של שלות־נצחים על פניה – כולם, כל בני־המשפחה מתו, גם בעלה שלה וגם בניה – ארבעה במספר.
– אויה, הן היא מלאה באה הנה – נאנקה – ועכשו הנה ריקה היא, ריקה. השנים מתו באמריקה, ערירים, עוד טרם נשאו להם נשים, והאחת – פה, בלדתה. שנים ילדה, תאומים, הנה הם פה במרתף עם דז’יציה בת־הזקונים שלה, התופרת. ולבסוף – אדמונדו בנה, הרך והטוב. עלה לו על דעתו פתאום ללכת לארץ־מולדתם, ואמרו השכנות: ‘ילך לו הנער ויתענג’, אבל היא הגה לבה שחורות, ניבא לה, והנה קם הדבר ונהיה.
– האם במלחמה מת? – נפעמה האשה הקטנה, והיא עפעפה מתוך תנועת התאפקות בעיניה, כדי שלא לחלל בדמעות את יום־השבת.
בוקר אחד, עם סוף הקיץ, הובאו אל החצר כלי־בית של דייר חדש, כמה רהיטי־עץ, אשר לא יכלו להעיר בלב המתהלכים פה כבוד מראש לבעליהם.
ברכה, שהציצה כעבור זמן מה לפתח־השער, נפתעה לראות את העסקן רבּין, שכנם לשעבר, בא שם עם אשתו חנה ונעמי ילדתם.
– בואי וראי מי הם הבאים לשבת פה – קראה לאמה – והיא קפצה מעל המדרגות ומהרה לרוץ לקראתם במעלה־החצר.
– האם גם אלה מ’פלשתין' הם? – שאלה האיטלקית הזקנה את הגברת רוטשטין.
– מארץ־ישראל, בודאי – השיבה זו – מגורשים כמונו, כי־על־כן הלא גם הם מוצאם מ’מוֹסקוֹבּ'.
– גם מפלשתין וגם ממוֹסקוֹבּ? – לא הבינה הזקנה.
– הוא הדבר – הסבירה האשה הקטנה בקיצור – אנחנו הלא מ’פלשתין' הננו מלכתחילה, עוד מקודם, ולמוסקוב באנו רק אחרי אשר השונא גירש אותנו.
– כּוּל אִל יהוד? – תמהה האשה המילנית בערבית.
עד מהרה התחילו להראוֹת בחצר מבקרים גוֹלים מיפו ומסביבותיה, אנשים אשר בניגוד למעמד הדל של בית רבין, היו לבושים הדר וכה אומרים חשיבות במראיהם עד כי היוני, בעל־הבית, הרביץ לכבודם בחול צח את המורד וסילק הצדה כמה מן החבלים המיועדים ליבוש כבסים.
למאיר רוטשטין היה זה עכשו כאילו החוט, שניתק בינו ובין הארץ עם הגלותו, שב ונקשר, והיה מתוקן מעתה ויציב.
בבוקר קם וירד בשיפוע אל שכנו העסקן, וזה, כעתון חי, מסר לו ידיעות מפורטות (מי יודע באיזו דרך הגיעו אליו) על כל מה שמתרחש שם.
הדברים היו אמנם יגעים: הרעב היה בערים, וגזרות קשות נתחדשו שם בכל יום, אבל הוא, העסקן למוד־הנסיון, לא רפו ידיו. כרופא מומחה, כביכול, בחן והכיר את קשי־המחלה, אבל ידע גם אשר אם רק יאחזו באמצעים הדרושים, יעברו את המשבר בשלום, והוא וחבריו לעסקנות כבר היו טורחים ומבקשים להשיג את האמצעים האלה.
פעם, באחד מערבי־החורף, נתכנסו כמה מחבריו אלה אצלו, בביתו, לישיבה.
מאיר רוטשטין הוא שקיבל עליו להשגיח פה על הסדר, מאחר שבעלת־הבית, הגברת רבּין, היתה חולה.
הוא הרכיב לשם כך על חטמו את משקפיו עבי־הזגוגיות, אלה העשויים להרחיב את חוג ראיתו, והיה הולך ומיטיב בפמוטוֹת את הנרות ומגיש סיגרות וגפרורים אל השולחן, כשהוא חש מתוך כך בגבו אותו רעד, שהיה תוקפו תמיד במסבות כאלה.
עמדו לדון הפעם בשאלה כספית אחת, אלא ששמואל רבּין ביקש למסור לפני כן את הידיעות שנתקבלו מן הגולה, דברים שהיו מפוזרים עוד בפסות־נייר בודדות, ואשר הוא, תוך כדי קריאה, צירפם ליריעה אחת שלמה.
דוּבּר על גזרוֹת הגירוש שנגזרו שם על כמה קהילות, והוא את הפרטים על כך מסר בקצרה, אבל האריך תחת זאת כשבא לספר על קבלת הפנים שערך הציבור בכל מקום לגולים היאך האכילום והשקום וסיפקו להם כל צרכיהם.
– כי זאת היא סגולתו של העם הזה – הוסיף עם גמר הקריאה – אשר עם כל היותו מפוזר ומפורד, הרי גוף אחד ומאוחד הוא, וכל אימת שאחד מאבריו לוֹקה, מרגישים כל האחרים.
בימי מוחמד – אמר – כאשר יהודי קריטה נשחטו על פי הבור, באו אחיהם מחיבּר ומתימא ופדו את נשיהם וילדיהם. בשעת העלילה הידועה בדמשק, כאשר עונו וסוגפו שם טובי־העדה, קמו יהודים מאנגליה ומצרפת להגן עליהם, ועכשיו, כשהאנשים בארץ נתונים לרעב, שולחים להם דרך מרחבי־ים, את האורז ואת הסוכר, יהודים מאמריקה.
– ועכשו – התנער ולבש פתאום צורה של מעשיות – עלינו לגשת לעניננו.
היה צורך לערוך רשימת אנשים, שאפשר לפנות אליהם בבקשת עזרה בשביל הגולים הנמצאים מחוץ למחנות־ההסגר.
הבנקאי זרחי, המכיר, כיליד המקום, את מעמדו של כל אחד, הוא שהוטל עליו לקרוא בשמות. ושמואל רבּין הקריב, איפוא, אליו את כסאו, לקח גליון נייר ועפרון וישב לפניו מקשיב וער, כתלמיד לפני רבו.
[ד]
נעמי רבּין, בת התשע, היתה דקת גוף וקטנה בקומתה. היא עצמה ידעה, כי קטנה היא עד להצחיק, אבל ידיה אמיצות היו וכוחה יפה לעבודה.
כל זמן ששם, ‘בבית’, האכילו אותה דיסות סולת והשקוה שמן־דגים עם יין־ברזל, נדמה היה לה כי חלשה היא באמת, אבל כשאמה, לאחר שגלוּ הנה, תש כוחה, והיא – שׂוּמה היה עליה לתמוך בה, התברר לה, כי היא עצמה, נעמי, בריאה ואמיצת כוח. היא ניסתה יום אחד לטאטא את חדרי־הבית, והדבר עלה בידה.
במקום שעל אמה היה לעשות תנועה אחת, עשתה היא שלוש, אבל החדרים טואטאו, ואז למדה לעשות כל עבודה בבית, ובעת אשר האם הנחלשת שכבה במטתה, התהלכה היא יחידה בחדר־האוכל ובמטבח ועשתה את כל הדרוש פה.
היא שטפה את הכלים ליד ברז־המים, והעלתה מן המרתף פחמים להסקת הכירה.
מתוך כך הציצה פעם בפעם אל השעון ‘המעורר’, זה אשר הובא בזמנו מן הבית, ואשר ניכר היה בו, כי אף הוא, כמוה, מפוחד הנהו משהו מפני האפלולית השורה פה ומדממת־הנכר התמוהה. אביה חזר ובא עם שעת־הצהרים מן העיר, אבל הוא, לאחר שאכל את קציצת־הירק שהובאה בשבילו, והריק בגמיעות גדולות אחדות את צלחת המרק, הניח לפניו אחדים מפנקסי הכיס, הקיף את עצמו בעשן של סיגרה ונעשה מגודר ורחוק. ככל אשר רבּו וכבדו מסביבו עיגולי העשן, כן הלך והתרחק יותר.
מן הפתח האחורני בא האופה עם סלו והניח ככר לחם על הדרגש, אחר קשקש בכפות־מאזניו הירקן, בשקלו את הירקות לפני הסף, אבל הוא פה, על יד השולחן, לא הרגיש.
תוך כדי הפיכת הדפים השמיע לפעמים לעצמו איזה מלמול, שממנו יכלה נעמי לדעת כמה זוגות נעלים יש לספּק לנצרכים, או מה הוא מספּר האנשים הזקוקים לתבשיל חם. או יש אשר הוא קפא על מקומו ונשך במבוכה את קצה־העפרון, שמכאן אפשר היה להבין, כי דבר מה אינו מתישב אצלו כראוי, עד אשר קם, לבסוף, ואסף את כל הפנקסים, לקח את קופסת הסיגרוֹת ויצא במרוצת חפזון מן הבית.
– אבא, אתה שכחת את הגפרורים שלך – רדפה אחריו נעמי במבוא החצר. אבל הוא – לא נראה עוד אלא קצה כנף מעיל הצמר שלו מתוך אחד מקרונות הטרם.
ואולם קרה גם אשר באה לו שעת־נופש, ביחוד לאחר שהוא ‘העביר’ איזה ענין. ואל אחר, חדש, טרם ניגש, שעת־בינים – קרא הוא עצמו לזה – ואז חזר ובא הביתה באמת.
עוד מרחוק הכירה זאת נעמי על־פי החרדה שבה הביט עם הכניסה למבוא־השער אל ביתם, ומתוך תנועת ההפתעה, שבה הרים את ידו, כאשר ראה אותה באה לקראתו במעלה־החצר.
בדרך הילוכו אסף את הבגדים שניתלו לאורוּר בחוץ, ומתח את החבל המרוֹפף, ועם הכניסה אל הבית, העביר מסביבו מבט תוהה, כשב מדרך רחוקה, התבונן וראה פתאום כי הסממנים של האם העשויים להשקיט את השיעול, אזלו וכי החלון בחדרה, אין אשנבו נסגר, והוא עמד תיכף לתקן אותו, בעוד שנעמי, בסינר החצאי שלה, סינר הבוגרים, מחזיקה לפניו את כלי־העבודה.
כשהיום החשיך, הודלקה הפעם המנורה גם פה, בחדר הזה. הזר הרחב במפת השולחן נתבלבלו בו ציצי התכלת, וצנצנות הסממנים ניצתו בהן זיהורי אור, והאם, אגב מצמוץ עינים, כמו בשעה שיצאה לשמש, שמחה לשמוע על הנעשה בימים אלה בעולם, ועד אשר השנים ישבו ודיברו, יצאה נעמי לעשות את מלאכת ערבּה, והפעם – בלי אותה צמרמורת הפחד בגב שבכל ערב אחר, בעת אשר בתוך דממת האפלולית, במטבח, מנטף הברז את טפותיו הכבדות, הרכות, וכאשר לה נדמה כי ליד הכירה שם עומד מישהו פלאי ובוחש את המרק המתבשל בסיר.
היא הכינה כלי נקי בשביל חלב הבוקר, הכניסה פחמים בסל ושטפה ליד הברז את אחרוני הכלים, ואחר הלכה וישבה על הכסא המתנדנד והתנענעה אט.
עיפה היתה מעבודת היום, ועיניה כבדו ונעצמו, אבל היא, כמו בערב חג עם חשכה, התחזקה וישבה ערה, בדעתה, כי ערב זה עוד צפון בו בשבילה משהו טוב.
באורך רוח חיכתה עד אשר אביה קרא על יד השולחן את העתון ואכל את ארוחתו, עד אשר קם, לבסוף, העביר רכּוֹת את ידו החמה, האבהית, על ראשה וקלט אותה אל בין זרועותיו.
– קלה את, נעמי – אמר, בצעדו הנה והנה על פני החדר.
– כל כך קלה את, ילדתי – חזר ואמר, כשקולו שנצטרד נשמע בו צליל הדומה לאנקת בכי, ואף היא עמד להתפרץ מלבה מין קול כזה, אבל היא כבשה אותו והתאפקה, בדעתה שבא הרגע שהוא יפתח בו בניגון שלו, זה החרישי והעצוב, אשר ערב הוא ומשרה מרגוע כאושת עצי הברוש שליד ‘ביתם’, ברוח הערב, כנדנוד עריסת ילדותה הרכה, הרחוקה – והיא התרוממה וביקשה להתישב ישיבה נוחה יותר, והנה דפקו פתאום על הדלת:
שמש בית־הועד לגוֹלים בא להודיע כי באו אנשים מקהיר, ויש צורך להתכנס לישיבה, ואביה, מתוך תנועות חפזון, השמיט, כמעט הפיל אותה, מבין זרועותיו, לקח את כובעו ורץ מהר אחרי השליח, אפילו את המפתח של הדלת החיצונית שכח לקחת.
[ה]
אחרי היסוס רב שכרה איטה בּלוך את החדר הקדמי, המרוּוח, שבבית הגברת רוטשטין, וזה, לאחר שהנערה פּרשה מרבד על רצפתו ותלתה וילון על חלונו וכמה תמונות על הקירות, ‘נהיה – כמאמרה של ברכה – כמו שסלוֹן קטן’.
איזה ריח מיוחד התחיל נודף בו עכשו, כזה שבא לא מתמרוקים, כי אם מעץ העומד בלבלובו, והיא, ברכה, כדי לנקותו, נהגה להכנס לתוכו לאחר שהדיירה יצאה לטיוליה, שאז יכלה להסתכל באין מפריע בכל אותם החפצים המופלאים הנמצאים בו: מכשירי המניקור הזעירים, ענוּגי הניצב, כסיות הזמשה הריחניות, ומטפּחות־האף דקות־האריג עם קוי האז’וּר שבקציהן.
אמת, כי את כל אלה ראתה כבר לא פעם בחדרה גם קודם לכן, בזמן שישבה אצלם בשכונת־הים, אלא שאז הביטה עליהם בעינים אחרות, כי היא, ברכה, במשך ימי שבתה פה, בכּרך, נתפּקחה והביטה על כל כמו אלה אחרת.
כמו קודם לכן, שם בביתם שבשכונת־הים, שטפה אמנם את הרצפות וכלי־האוכל, קלפה חצילים וקישואים לטיגון והקשיבה בשבתות לשיעורי ההיסטוריה שהרצה לפניה אביה, או הבחור הליטאי, אלא שכל זה – ידעה עכשו – הוא ‘לא מענין’. ואילו לעמוד ולהסתכל בחלון הראוה של בית־המסחר הגדול ‘מוֹדרן’, להביט אל הנערים המתרוצצים בנעלי הסקט על המדרכות, או לקבוצות האנגליות יפות־הגזרה, המגלגלות בחצריהן המדושאות את כדורי הטניס – זה היה ‘מענין’.
בבוקר, בדרכה אל שוק־הירקות, התעכבה לפעמים לפני המכון ליופי ‘פריז’, והיתה תמהה בזמן הראשון לראות כי כל הנערות היוצאות משם מראה אחד להן: אותו סלסול רופף, מרושל כמעט, בשׂער, אותו הלובן־הסידי בפנים, ואותו האודם בקצה הלחי האחת, זה שהוא מוסיף ברק מוזר, ערמומי, לעין. אולם לאחר זמן הבינה מעצמה כי את כל זה עושים בכונה, כי זהו מה שהתופרת מהמרתף קוראה לו מודה.
הנערה הטובה הזאת, כדי לגרום לה נחת־רוח, הראתה לה פעם בפועל כיצד הדבר נעשה.
היא הוציאה מילקוטה מעט פוך ופיזרה אותו על פניה, שפשפה במכחוֹל את קצה הלחי, ואחרי אשר הורידה בכשרון־יד כמה תלתלים על מצחה, הביטה אליה בעין אחת, שהיה אף בה אותו הנצנוץ הערמומי, ושהלכה ונמלאה מעט מעט צחוק למראה תמהונה הנאמן של שכנתה.
אז ביקשה ברכה לדעת מדוע זה רוב הנערות גופן הוא דק כל כך וגמיש, אף כי, לאמתו של דבר, אין הן רזוֹת כלל.
– זהו מגזרת הבגד – פסקה הנערה בבטחון של בת־סמכא.
והיא, מחתיכת הבד שהגברת רוטשטין נתנה לה, התקינה שמלת קלוֹש, אשר בּרכה, כשעמדה בה בפעם הראשונה לפני המראה, ניטל הדיבּר מפיה מרוב התפעלות.
– זהו אלגנט – מצאה התופרת את המלה המתאימה, – כחדשה אַת בה, כאילו ניטל איזה משא מעליך.
ואכן, אחרי הבגד הקודם, רב הקפלים, הרגישה הנערה קלות וגם כעין התחדשות בכל גופה.
קצת היסוּס חשה רק כשבאה להראוֹת בה לפני אמה. אבל זו, לאחר שסקרה אותה, לא השמיעה שום דבר, ופניה נראו בהם רק סימנים של דאגה.
– את רזית – אמרה.
ותוך כדי בישול, בשעת ההפסקות שבין ארוחה לארוחה, התחילה להגיש לה כפעם בפעם פרוסת פשטידה, או חביצה, אשר היא קיבלה ואכלה בתיאבון רב ומתוך צחוק פנימי.
בלי קושי ‘העבירה’ הנערה גם קישור משי בשביל הצואר – מצבע הפטל, כפי שזה היה מקובל בעת ההיא.
לאיטה בלוך היתה עניבה כזאת בגודל של מטפחת, והיא, בצאתה בבוקר לחדר־האוכל, היו פניה קורנים מבּבוּאתה של זו בזוהר ורדי וענוג כל כך, עד כי מנהל־החשבונות נתקע לו למראיה האוכל בגרונו, ואפילו נחמה רוטשטין, הבהולה תמיד, לא יכלה שלא להתעכב לפניה רגע מתוך השתוממות אמת.
ברכה, אגב שיחה עם התופרת האיטלקית על זיו פניה של זו, שאלה אם אין כאן משהו מן הלהטים של אותו הבית רב התמרוקים, ‘פריז’. אבל הנערה – בתוקף ומתוך כובד־ראש – השיבה כי אצלה זהו ‘מן הטבע’, צבע זך וענוג – אמרה בקול, שנשמעה בו נעימת הערצה – בּהט. אף כי לא מן הנמנע הוא ‘לסדר’ את כל זה גם באופן מלאכותי.
– במכון ליופי – סברה ברכה.
– לא, כי על־ידי סממנים הנקנים בבית־מרקחת – אמרה זו.
– ודרושה לשם כך פתקה מרופא?
– שום פתקאות. קונים באחד מבתי־המרקחת צנצנת של משחה: ‘בּלדרמה’, ‘מטמוֹרפוֹזה’, או ‘קרם סימון’, משפשפים, לפי ההוראות הכתובות על הכלי, את הפנים, ואם יש בהם אבעבועות, נקודות, או בהרות – ונעלמו, והעור יהיה חלק כשל ילד קטן.
ברכה, כשחזרה הביתה, לקחה את מראת השולחן וסקרה את פניה היטב ליד החלון.
היו בהם כל שלשת המינים: גם אבעבועות, וגם נמשים ובהרות. ביחוד התבלטו האחרונות. משנגעו בהן, הלבינו כאבקת־הסיד.
ואז, כשהימים, עם בוא הסתו, נתקצרו ואמה, מחוסר פנאי, מסרה את הקניות בשוק לידה, התחילה להשאיר בכל פעם פרוטות בכיסה. לא שעשתה במעל, אלא שקנתה את צרכי־האוכל לא בפרבר, כי אם בשוק העירוני, אשר בו הם ניתנים בזול, ואת דמי ההפרש שבין המחירים לקחה לעצמה.
בארנקה, במקום סמוי מן העין, אספה את כל פרוטות החסכון האלה, וכשזה נמלא – עם ערוב יום גשם היה הדבר – ירדה אל בית־המרקחת וביקשה לתת לה אחת משלוש המשחות, אשר שמותיהן היו זכורים לה היטב.
כה נבוכה היתה ונסערת מן הרוח ומההתרגשות הפנימית עד כי הרוקח הביט עליה מלפני שולחנו בחשד, אבל כשראה שהיא ממשמשת במטבעות, עמד והגיש לה את הצרי המבוקש, צנצנת לא גדולה, אשר שלחה כבר תיכף לנערה את ריח עדניה, זה שהוא מבטיח מקסם־יופי והתחדשות מרנינת לב.
בבית עשתה עוד עם אמה בעבודת המטבח, הגישה את מאכלי הערב אל השולחן ושטפה באורך־רוח את הכלים, עד שהיא באה, לבסוף, והיתה יחידה בחדרה.
פה הוציאה לאורו של פנס הרחוב מעט מן המשחה ומרחה אותה בדיקנות, לפי ההוראות שניתנו לה, על פניה, וישבה לחכות עד אשר זו תספג לתוך העור.
התמיסה הצוננת ביחד עם הריח החריף העירו בה צמרמורת ורגש של בחילה, אבל היא נשאה בסבלנות את כל זה.
כלום לא שמעה על העינויים שיתענו לפעמים אלה, אשר מטרות נעלות לנגד עיניהם? הן אפילו בשביל ספק מרפּא יש אשר ישתה האדם את המר שבסממנים.
היא רק משכה מן המטה את השמיכה והתכסתה בה, וביקשה להשען על מסעד הכסא, והנה חרק פתאום בדלת המנעול. חלקת הראי, שהיה מוטל על השולחן, זעה ונתנצנצה, והתקרה המשתקפת בה התנודדה כנוטה לנפול, ואמה, בלבוש לילה, נכנסה ובאה עם עששית המטבח בידה.
למראה פניה המלבּינוֹת של הנערה נבהלה בתחילה, אבל התאוששה מיד והבינה, כנראה, הכל, כי היא, בקול שהכה כרעם על אָזנה של זו, שאלה:
– ההשתגעת?
– האם מדעתך יצאת? – חזרה ושאלה, ואחרי אשר הציגה את העששית על השולחן, ספקה כפיה וקראה:
– אויה לי. בת ישראל, הלא בת ישראל היא זאת.
– שתקי, אמא, הלא תעירי את הדיירים – התחננה ברכה, אבל זו כבר תפשה ומשכה אותה לחדר־הרחצה, אל הכיור ופתחה עליה במלוא הזרם את הברז.
מבעד לקילוחי המים ראתה הנערה בפתח המבוא את אביה, את עיניו הליליות, מחוסרות המשקפים, של מנהל החשבונות – ואת פניה הצחים, פני ‘הבהט’, של איטה בלוך.
כדי שלא להזדמן עם אלה, באה לחדרה דרך הפתח האחורני ושכבה תיכף, בבגדיה, מבלי להתנגב אפילו, במטתה.
נייר־האריזה, שהשליכה קודם לכן החוצה, התלבט ברוח ורשרש מאחורי החלון, ומבעד לאשנב הפתוח נשבה עליה צינה לחה, עוקצת, אבל היא – לא היה איכפת לה. להפך, היא עוד סילקה הצדה את שמיכת־הצמר והרגישה, מתוך סיפוק־הנפש של המתנקם, היאך חושיה מתקהים וגופה הולך מעט מעט ונקפא.
[ו]
מאין לה פה לנעמי ספרי לימוּדה, ניסתה אמה להרצות לפניה חלק מן הכתוב בהם על פה.
בספר המקרא הגיעה ‘בבית’ עד מיתתו של משה, והנה ניגשו עכשו לפרשה של כיבוש הארץ.
נעמי הקריבה את הכורסה המתנדנדת אל המטה והתישבה עליה בנוחות, והאויר המדומדם פה – בשעת בין־הערבים היה זה על־פי־רוב – נתמלא עד מהרה רחש של תנועה ומראות מימים רחוקים.
נצנצו ועברו: העיר יריחו הסגורה, המרגלים המוּרדים בחבל על חלקת־הקיר, חוט השני המאדים בחלון ותימרות האבק בתוך געש השופרות, בנפול, לבסוף, חומת העיר, כשהאנשים המהוממים מזה ומזה נמצאו עומדים פתאום איש מול רעהו, פנים אל פנים.
אחרי מפלתה של העי בא הקרב עם מלכי האמורי באותו היום הגדול, כאשר השמש השתהתה בשמים ולא אצה לבוא, והירח עמד וחיכה אי־שם בעמק.
אחר נכנעו גם כל יתר המלכים; הארץ נכבשה והעם בא, לבסוף, אל המנוחה ואל הנחלה.
לא עוד נחשים ושׂרפים ולהט של מדבר עם אוכל ממותק, המתמסמס בשמש, כי אם קורת גג, וירק של גינה ולחם דגן ריחני וטוב.
אחרי האפרוּרית המלאה בּישימוֹן הצחיח מה מתוֹק היה האור בארץ דשוּאה זאת, אשר הזית והרמוֹן יגדלוּ בה ושהיא שותה מים למטר השמים.
בחורף, כשהחציר גדל, באו הילדים והתגלגלו בו מתוך צהלת גיל, והעז והכּבשׂ, כשזרקו להם קומץ ממנו, והשמיעו געית רצון עמוקה.
בתוך כך גמלה הפּשתה, שממנה אפשר היה להתקין את צרכי־ההלבשה השונים: את החלוּק, והשביס והמטפּחת, ואת חליפות הבגדים.
לא שׂמלת המדבר היחידה, המתקיימת בנס, כי אם ערכי־בגדים, שניתנו לחילוּף ולכיבוּס, ואשר בימי שבת ומוֹעד, בבוא בהם האיש בקהל, והבהיקוּ בנקיוֹנם עד למרחוק.
גם המשכן, המטולטל והנישׂא בידים, בא עכשו לעמוד עמידת קבע. הכהנים והלויים פּשטו במושבות העם, והאנשים שם, כילדים אלה שהגיעו לחינוּך, התחילו להתאמן במצוות.
השאירו בשעת הקציר ‘פּאה’ בשדה, ואת הכּרם, עם גמר־הבציר, לא עוללו, כי אם הניחו את קטני הענבים בשביל היתום והאלמנה, והאביון אם בא ופשט את ידו, והעניקו לו מן הטוב אשר באסם ובבית בעין יפה, כי הלא בשנה האחרת נתון תתן שוב האדמה את יבוּלה, וכן גם בשנה השלישית והרביעית – תמיד, תמיד.
מפעם לפעם התעוררו אמנם השכנים שמסביב ובאו להתגרות בהם מלחמה, אבל אז קם אחד, בן חיל, והכּה אותם מכּה נמרצת – והארץ שקטה.
ככל אשר חזקה המכּה, כן אָרך אחר כך יותר זמן השקט בארץ.
מאנשי־חיל אלה נראו לה, לנעמי, אהוּד האטר, יפתח טוב־המזג ושמשוֹן הגברתן, ועם גמר ה’שיעוּר' אחר כך, כשאמה בעיפוּתה נרדמה, שבה היא להרהר בהם – חזרה, כביכול, על כל אלה, כדרך שעשתה לשעבר ‘בבית’ בספר הלימוּד, ובדממת השקט פּה, בתוך האפלוּלית, נראה לה הכל בבהירות ובפרטוּת יותר:
עגלוֹן בריא־הגוּף, בקוּמו בעליתו לפני השליח נושׂא המנחה, ונצנוץ התמהוֹן בעיניו למראה החרב המוּרמה בידו השׂמאלית של זה. גדעוֹן עם שלוש מאות אנשיו המצוֹרפים, אלה אשר לקקו בעין־חרוֹד את המים בלשוֹנם, כאשר ילוֹק הכלב, ושמשון בשעה שהוא נושא את הדלתות של שער עזה על כתפיו, והולך, הלוך ועלה אל ראש ההר אשר על פני חברוֹן.
נהיר היה לה גם שמוּאל הרואה בגילו הרך, בעת אשר אמו הביאה לו את המעיל הקטן שעשתה בשבילו והוא – נער חגוּר אֵפוֹד בד – שרוי אז בודד ויחידי בהיכל.
איזה פחד נפל עליו בודאי בלילה ההוא, כאשר, בתוך הדממה, לאוֹרוֹ של הנר הדוֹעך, נשמע פּתאום הקול הקורא בשמו. אולם עוד יותר נורא הוא להעלות על הדעת איך שדוד, יחידי אף הוא, קם להאבק עם הארי ועם הדוֹב, והוא אין בידו אלא מקלו ומעט אבני קלע בילקוט.
בהמשך הסיפּוּר רוֹאה היא את נער־הרוֹעים הזה, כשהוא כבר יוצא ובא בחצר המלך, וכששאול מת, בא הוא לשבת על כסאו, ואחריו – בניו ובני בניו, שלשלת של דורות ארוכה, שמסביבה מתרכזים סכסוכי משפחה, מלחמות, מעשי גבורה ונצחונות.
הנביאים היו מתהלכים בעת ההיא בארץ, הם האנשים אשר פעם יתרגזו כאבות קפּדניים ופעם יבכּוּ כילדים קטנים.
והארץ גדולה היתה כבר אז ורחבה, והיה כל בה: שדות וכרמים ערים בּצוּרוֹת וחיל לרוב.
העיר ירושלים גדלה תפארתה כל כך, עד כי האם, בבואה לתנות אותה, קצרה נשימתה.
אבל כל זה לא נמשך עוד זמן רב. האנשים, שהתחילו ללכת בדרך רעה, הסיר מעליהם האלהים את חסדוֹ, ואז היה זה כמו בפנות היום, כשהשמש שוקעת: החשכה התרגשה ובאה.
הארץ, שעלה עליה גוֹי חזק, נכבּשה, בית המקדש נשׂרף והעם גלה לאדמת זרים.
הפעם לא היה עוד האסון גדול כל כך, כי הלא כעבור רק שבעים שנה שבוּ הגוֹלים לארצם.
רבים מהם – מזקני הדור – יכלו למצוא בבואם את השׂרידים מבתי מגוּריהם, ובתלי העפר אם חיטטוּ, ומצאו גם חלק מכלי עצם וסירי נחוּשתם.
לא כן היה כאשר נתרגש ובא אחר כך החוּרבן בפעם השניה, זה אשר לא היו שוב אחריו לא בנין ולא תקוּמה. אז בא זה שקוראים לו גלות חשכה, או גלות מרה, כי חושך היה להם לאנשים ומר.
הן מכירה היא נעמי את הצועני האביון הבא לחצרם. הטובים שבדיירים זורקים לו לפעמים פּרוּסת לחם, אבל כל האחרים רק סוגרים בפניו את הדלת. כלי אם נגנב פּה, וחשדוּ בו, ותרנגולת אם פּרחה, והאשימו אותו. וככה היה זה גם לגוֹלים. מי שנתן להם מחסה היום, גירשם למחרת, ומי שפתח את ידו פעם, קפצה בפעם האחרת.
מוּרעבים ורדוּפים היו ובזויים בכל מקום. בעיר הגדולה היתה אסוּרה להם הישיבה, אבל גם לכפר לא נתנו להם לבוא. וככה קרה זה, אשר אחרי טלטוּלים ארוּכּים נתגלגלו למקומות־ישוב נדחים, ששם עשו להם את הקהילות – הלא הן העיירות כמו כמילוֹבקה וטוֹחנוֹבקה, אשר שם יש לה, לנעמי, דודים ובני דוֹד עד היום.
איך היתה העירה?
שׂדוֹת ויערים וגוֹיים, הרבה גוֹיים, ובתוך זה רצוּעת אדמה, שהיא לבנה בחורף משלג וזהוּבה בקיץ משמש, ובה נודף ריח תורה.
איך יצוּיר מין ריח כזה – קשה להגיד, אבל הוא הן באמת היה, שהרי רבה של העירה למד, והבחורים בישיבות למדו, והזקנים בבתי־הכנסת והילדים ב’חדרים' למדו אף הם.
לא היו להם לאנשים לא גנים ולא שׂדוֹת, ולא זרע ולא קציר, אבל ספרי־הקוֹדש היו אתם, ובהם הגוּ. מהם ידעו מה היה יחשׂם וקורות ימיהם בעבר, ובהם מצאו גם את ההבטחות הטובות לימים הבאים.
מפוֹרש היתה כּתוּבה כל הרעה אשר תבוא עליהם, אם יסוּרוּ מן הדרך הישרה. אבל נאמר גם אשר אם יבואו וידרשו את האלהים בכל לב, ישיב אותם לארצם. ומכיון שהדבר הראשון נתקיים, הרי אין ספק שיקוּים גם השני.
אָמנם האָרץ היתה רחוֹקה, אבל השמים הן קרוֹבים היו, ושמה נשׂאו יום יום את תפילתם.
חיזוּק מה מצאו גם בזה, שהאָרץ, שם במרחקים, עודנה עומדת – כפי שהוּגד להם – בשממוּתה. אינה מצמיחה ירק ואינה מוֹציאָה פירות ומתאבלת עליהם כאֵם זו שנטרדו ממנה בניה.
אַף הם שמרוּ כל הימים את אמוּנם רק לה. התפּללוּ על הטל ועל הגשם רק בשעה שאלה היוּ דרושים לה. בזמן גשמי הסתו, בשלכת, ישבו בסוּכּוֹת, בירק עצים, מפני שכך נהגו לעשות בימי האסיף בה, ואת היום החמשה־עשר בשבט – עת סוּפוֹת שלג וקור – חגגו באכילת פּירות, משום שזה היה יום חג האילנות שלה.
הישיבה שם היתה, איפוא, רק אַרעית, ישיבת לעת עתה, בדוֹמה לזו שהיא, נעמי, ובני משפחתה וכל יתר הגולים, יושבים עכשו פּה.
ודאי אשר בתוך כך המשיכו לחיות את חיי יומם. בנו בתי דירה, עסקוּ במקח וממכּר והשׂיאוּ בנים ובנות, אלא שבכל אלה לא הסיחוּ מעולם את דעתם מן האָרץ.
בית אם סוּיד, והשאירו בו ריבּוּע שחור כזכר לחוּרבן ביתה שלה. איזה מאורע, כשנרשם בספרי הזכּרון, וקבעו תמיד את זמנו לפי מנין השנים שלאחר חורבנה שלה, וכשהזכירו את השם ירושלים, הוסיפו בכונת־הלב את המלים: תּבּנה ותכּוֹנן.
עם כל זה לא פסק פה מעולם הפּחד מפּני הגוֹיים אשר מסביב.
פחדו תמיד. כאשר הם חגגו שם, בכפרים, את חגיהם, פחדו פה. כאשר התהוללו, שתוּיים לשכרה ליד בתי מרזחם, פּחדו גם כן פּה, וכשאחד מהם פּגע שם בחברו, או בקרובו, נפל שוב פחד על האנשים פה.
מה נוֹרא היה זה באישוֹן לילה, באפלה, כאשר מסביב נבחוּ נביחת זוממים כלביהם או בחג פסחם, כשיצאו משוסים על ידי כמריהם מבתי־תפילתם.
והן לא היה זה פחד שוא, כי פעם בפעם, כשמצאו להם איזו תואנה, באו לחבּל בבני העירה.
בהמונים באו. טעוּנים סכּינים וקרדוּמות, והאנשים פּה, המעַטים וחסרי הנשק – מה יכלוּ, אם לא לבוא למקום־סתר ולהתחבֵּא?
את הבית עזבו ואת כל הרכוש הפקירו, ורק את ספרי־הקודש השתדלו להציל. עליהם מוכנים היו לתת את חייהם. כי הלא אם אין אלה להם – מה, איפוא, יש להם? הן דומים היו אז לנוסע בארצות נכר שאָבדה לו תעודת זהוּתוֹ, או לאיש שחלה באותה המחלה הנוראָה, שבה הוא שוכח את שמו ויחוּסוֹ.
בעירה טוֹחנוֹבקה, מקום כהוּנת אבי־זקנה שלה, של נעמי, הרב ר' נחמן, קרה זה אשר בני הסביבה עלו עליהם פתאום.
ביום ששי בשבת היה הדבר, והרבּנית הזקנה עמדה וטיפּלה ליד התנוּר במיני המאפה, והנה דפקה אחת השכנות על החלון ואָמרה כי עולים עליהם.
היתה להם עלית־גג שפּתחה אינו נראה לעין, ושמה באו בני־הבית וביקשו לסלק את הסוּלם, והנה אמר הזקן כי עליו לרדת לבית־הכּנסת, לספרי־התוֹרה.
והוא עמד ולבש את בגדו הטוב וישב על ראשו את הכּוֹבע, כּדרך שנהג לעשות עם התקדש השבת, ויצא ללכת, בעוד האחרים, מבעד לאשנב, מבּיטים אחריו.
כבר היה ההמון מציף אָז את הסמטה וגוֹעש בה כזרם עז, אבל הוא, שם למטה, נראה מאושש ושלו, ופסע והלך כאחד הפוסע ועובר בין גלי נהר, עד אשר הגיע אל ה’פּלוּש', במקום שהשמש חיכה לו, והם באו שניהם אל הקודש.
כדי שיקל להם לשׂאת את ספרי־התורה, כּרכו אותם בטליתות, והם כבר עומדים היו לעלות לעלית־הגג, והנה נשמע מבחוץ קול הפורעים שניגשו לשבור את הדלת.
– והם שברו אותה? – שאלה נעמי בלי קול.
אבל האם כבר תקף אותה השעוּל והיא לא יכלה להגיד עוד מאוּמה, רק את ידיה נוֹפפה, כמבקשת לה אחיזה, או מעט אויר לנשימה.
[ז]
המכתבים עם שטרי ההמחאות, שנשלחו לאיטה בּלוֹך מעיר מולדתה בדרכי עקיפין שונים, חדלו לבסוף לבוא, ובזה הוקם בינה ובין בני משפחתה כעין קיר, אשר עליו נשען, כביכול, קרובה, מנחם גוּט, ומעמדו נעשה מעתה מתוּקן ויציב יותר.
באיזה בית־מסחר לכלי־ברזל בעיר מצא לו עבודת פנקסאות זמנית, ובו בזמן גם עלה בידו להשפיע על קרובתו שתאכל על שולחנה של הגברת רוטשטין בקביעות, כי האוכל במסעדה – ידע – הוא חסר טעם, והיא ממעטת על־כן באכילה.
הוא עצמו אָכל בכל בוקר בתאבון את ארוחתו, שתה חלב חם, ממוּתק, ואחר ירד העירה, ועבד שם, לקורת רוח אדוניו, בחריצות ובשקידה עד לשעת־הצהרים.
כדי לקמץ בהוצאות עבר בחזירתו את הדרך גר־די־רמלה ברגל, קנה פה את עתון הבוקר וכמה בננות בתיק של נייר, ובא לקרון־הטרם, ואחרי כן ירד בתחנתו עם כל האחרים, באותו סיפוק־הנפש של האיש שהוא הולך ושב אחר עמל ישרים לביתו ולחוג משפחתו.
עוד מרחוק ראתה אותו ברכה, בצעדו במעלה־הרחוב, כשחצי גופו העליון נטוי לו קצת לפניו, כמי שהרצון להתקדם בהילוכו הוא גדול אצלו מכוח רגליו.
בהגיעו אל הבית, זרק מבט חרד אל המרפּסת, עבר בדילוג, מתוך אותה הבעת החרדה, את כל שבע המדרגות, עד אשר ראָה מפתח המבוא כי מעיל הפלוּסין תלוי על הקולב במקומו, ושקסקט־הנשים, זה אשר ישוה לאיטה בלוך את דמות הנער, נתוּן אף הוא על היתד, ואָז נחה דעתו.
עם גמר הארוחה בא אחרי קרובתו אל החדר הקדמי, והיא, מסבה בכורסה, קראה ותרגמה לו, תוך כדי קילוף פרי המוּז, את הטלגרמות מן העתון הצרפתי.
איזה נוֹעם שרה אָז פה, איזה אוירת עדנים.
זלזלי הבוֹגוֹנביליה מבחוץ התפּרקו רכות על משקוף החלון, והוילון, המנוּפנף אט, הרעיף אור אדמוּמי, מבוּשׂם, אל החדר, ומנחם גוּט, מיוּשב על השרפרף מרוּפּד־הקטיפה, חש בקרבו אותה הלאות המתוקה שיחוש רק האיש, אשר אחרי הרבה לבטים וטלטולי דרך הגיע לבסוף למקום המנוחה הנכסף – והוא נח עכשו, נח.
אולם בסוף החורף הופיעו פה פתאום שני האחים־הסטודנטים גרין, החברים למסע־התיור לשעבר, והשלוה, כל כך זכה עד כה – נעכרה.
במשך כמה חדשים התעסקו שני אלה באיזו עירה מצרית בהוראָה, ונתעבשו, לדבריהם, ועכשו ביקשו ללכת לאיזו ימים לקהיר ולהתאורר, ואחרי אשר איטה בּלוֹך היה עתה איזה סכום כסף בידה, אָמרה, כי טוב אשר תלך אתם אף היא ו’תציץ פעם על עיר־הבירה'.
מנהל החשבונות ניסה בתחילה להתנגד, והוא גם ‘הותקף’ באחד ממיחושי הראש שלו שבהם הוא זקוק לטיפול, אבל כשראה שהנערה מורידה מן העליה את המזודות, בלע כמה טבליות של אספּירין ועמד לעזור לה באריזת החפצים, וביום המיועד בא אתה לתחנת־הרכבת, ששם חיכו להם בני־הלויה.
איטה בּלוֹך, כמו בימי מסעה הקודם, היתה לבושה בחליפת דרך אפוֹרה עם סוּדר דק, הקשור בחן, בקפלים משיים, ממעל לכובעה, והיא היתה שוב זו, אשר היא הנה באמת: נערה עליזת רוח, האוהבת את החיים ורוצה ליהנות מהם.
הן היא לא עזבה שם, במרחקים, את בני משפחתה רק כדי שתוכל לשבת פה בבית הפרברים הקודר ולתפור בשביל ילדי גולים חלוקים מפלנל, שאותו מספקות לה איזו נשים עסקניות.
מפי יודעי דבר שמעה אשר הפירמידות הגדולות טוב שיראו אותן לאור הירח, והוחלט איפוא, כי עוד הלילה ירדו לגיזה.
האחים גרין נשתמרה אצלם כתבתו של התיָר – סוחר הכּוּתנה, שאתו נזדמנו פעם בבית־המלון ביפו – ואליו סרו כשהגיעו לקהיר, וביקשוהו שיהיה להם למורה דרך, והוא – איש כבד עסקים – נענה להם וגם בא אליהם בערב למקום אכסונם.
אָדיב היה, כמו בבית המלון אָז, וסבר פניו טוב. בתוך העיר השתדל להראותם רק את זה, שהוא יפה לדעתו ועשוי להרחיב את הדעת.
הוא העבירם דרך חוצות אישמעאליה עתירת־הירק, הביאָם לגן הפּלאים אשר באיזבּקיה ושתה אתם קהוה בביתן עתיק אחד, אשר צלמי איזיריס עם בני־הפּמליה שלו הציצוּ מתוך קירותיו וקבוצה של חנוטים עמדה עמידת דוֹם על פּתחו. ואחרי כן – בחשכת הלילה, בין שורות של גנים רווּיי מסתורין, הפליגו יחד ברכיבה לאדמת החולות של גיזה.
ברגע שקרבו אל הקברות המלכותיים, עלתה מנגד הלבנה, ואָז סבבו חגיגית את כל שלוש הפּירמידות, התעכבו זמן מה לפני הספינכס, אשר נראה באור הירקרק כמתחייך בפני האדם שלו. אחר כך צנחו מעל הגמלים. מורה הדרך הדליק את אור המגנזיוּם, והאנשים, מתוך אותה הסקרנות המהולה בחרדה, שבה ירדו בילדותם, בשעת בדיקת החמץ, אל המרתף, באו אל היכל הגרַניט אשר מתחת לאדמה.
מנחם גוּט, עד שהאחרים התעסקו בכל אלה, הלך ומצא לו אבן ליד אחד התלים והתישב עליה. מכוּוץ היה ומבוּטל בעיני עצמו לבין ענקי עולם אלה שמסביב. מהתנודה על גב הבהמה האיוּמה חש רגש של בחילה, רגל אחת שלו נקפּאָה, וראשו הסתחרר, כמו בשעת הנסיעה באניה בתוך סערת ים.
כשעמדו לחזור, ביקש את הערבי בעל הגמלים שיתן לו לשבת על חמורו, ובו במקום גם הודיע לבני־לויתו שלא יוסיף להשתתף עוד בטיולים, דבר אשר הם לא הצטערו עליו ביותר.
לשם לויה ביום המחרת שלח להם סוחר־הכּוּתנה קרובה אחת שלו, נערה רוקמת שדרכי העיר וסביבתה נהירים לה, והיא – בהשכמת־הבוקר באה – הביאה אותם להליוֹפּוֹליס עתיקת־הימים ולהלוּאַן יפת־הנוף, הסתובבה אתם במשך שעה ארוכה בתוך המבוך של שוקי המוּשקי, הישן והחדש, ואחר עלו עוד לרמת הציטדל, ראו פה את שעונו של לואי פיליפ, ואת מקדשו של מוחמד עלי, והציצו מגבהי מרומיו של זה אל העיר עם כל יער המגדלות, ועמק היאור והמדבר המצהיב הרחק שם, מאחריה – ומסונורים מן הזוהר הרב, מתוך סחרחורת קלה, ירדו לתוך המחשכים, לעמקי עמקיו של ביר־יוּסיף.
השמש שקעה עליהם כאשר הגיעו לאחד מכּכּרי הדשא שבאישמעאליה, אשר שם חיכה להם סוחר הכּוּתנה, ובלי לנוח, תוך כדי לעיסת איזו רקיקי ביצים, שקנו להם בדרך, עמדו לתכן תכנית איך והיכן לבלות את שעות הערב.
מנחם גוּט, במשך כל אותו הזמן, ישב יחידי בחדר האַכסניה והיה מביט לרגעים אל השעון, תקוּף אותו העצב שידע רק פעם, בצום יום־הכיפורים, כאשר הוא, נער חולני, לא בא עם האחרים אל התפילה, כי אם נשאר לבדו בבית.
אותה הנהיה היתה עתה בלבו ואותה הרגשת הערירות.
על רפיון גופו, שהיה לו תמיד בחייו למפגע, התחמץ לבו עד לכאב.
עוד לפנים, בילדותו, כאשר עמדו להתכונן בבית לאיזו חגיגת משפחה, אָחזה אותו, חלוּש־החזה, הצינה.
מבעד לקירות אנוס היה לשמוע אז את קול המון החוגגים, שהיה רק מרגיז את עצביו הגרוּיים. והפירות בגנם, כאשר בשלו בקיץ, חבריו הם אשר טיפסו ועלו על העצים לקטפם, בעוד אשר הוא, בחוסר אוניו, יכול היה רק לעמוד ולהביט אליהם מרחוק מתוך סיבוב ראש.
עם כל קוצר ראיתו לא נעלם ממנו הבוקר חיוך הלעג בפני האחים הסטודנטים, לעג הקרוב לבחילה, כשראוהו מוטל רצוץ במטתו לאחר הטיול של אמש. ומבעד לגלי השחור שאפפוהו מדמה היה לראותם עכשו אי־שם, בראש הפסגה של בית מגדלות, קורנים שניהם מתוך שפע כוח ותענוג, כשהנערה, קרובתו, מפליגה בקלות דעתה עד לקצה־היציע מחוסר־המעקה, בלי אשר ישתדל מי להזהירה מפני התהום שלפניה.
בין השעה החמישית והששית, כשהחשיך, קם והלך אל מנהל המלון לשאול, איך יוכל להגיע אל כּכּר־הדשא אשר בחלק האירופי של העיר, כי שמע אמש ששם עומדים השלושה להזדמן עם סוחר־הכּוּתנה.
אבל זה נשא אליו את עיניו בתמיהה והסביר כי החלק האירופי יש בו כמה שכונות, וכל שכונה כמה כרי דשא בה – ואז הסתלק והלך במבוּכת נפשו, וכדי שלא להשאר עוד בבדידותו בחדר, התעטף במעילו ויצא להתהלך בתוך הפרוזדור.
הוא הציץ לחדרי אכסנאים זרים, הסתנור מברקן של מנורות־גז, הקשיב למלל בלתי מובן שבתא־הטלפון וקלט צלילי־נגינה, שהתפרצו עם פתיחת הדלת מאחד האולמים, ואשר, כמו בילדותו, בשעת חגי־המשפחה, גרו רק את עצביו החולים.
תוך כדי תעיה עלה פעם בסולם־מדרגות המוביל לאיזו פינת־גג, הגיע פה למרפסת מחוסרת מעקה והתקרב אל שפתה, אלא שנבהל תיכף מהתהום שנפתחה לפניו וגישש למצוא את הדרך בחזרה אל המדרגות.
כשבני החבוּרה חזרו, לבסוף, עם שעת־חצות, והוא ראה את הנערה בחורון יפיה – כושלת כמעט מעיפות בלכתה – לא קם בו רוח להגיד לה כל דבר, והוא רק מסר לה את שקיק הנייר עם הפירות שהכין בשבילה מבעוד יום, והסתלק לחדרו ולמטתו.
ולמחרת בבוקר, מבלי שׂים לב עוד למזג האויר שהורע קם ויצא עם כל האחרים, והלך אל כל אשר הלכו.
הוא עבר דרך מבואות מפולשים ומושבים ברוח־פרצים, שתה מי סוֹדה צוננים, והתחרש בשוקי המוּשקי מקול שאונם של המון אנשים מנוּמרי תלבושת ומשוני־צורה, ובקרון הרכבת אחר כך, בדרכם חזרה לאַלכּסנדריה, מצץ את המתיקות המבחילה של קנה־סוכר וצחק בפה מעוּקם להלצותיהם של שני האחים הסטודנטים.
הגברת רוטשטין, כשהוא נכנס עם שעת־ערב אל הבית, לא הכירה אותו, כל כך שונו פניו במשך שלושה ימים.
הוא הלך והציע לו תיכף את מטתו ושכב בה כל אותו ערב, וגם ביום־המחרת, מין שכיבה למעצבה, לא דיבר דבר ולא נגע בכל אוכל, ורק הביט נכחו מבעד לזגוּגיוֹת משקפיו בעינים קפואות, עיני־זכוּכית.
רק כשהוגד לו, כי קרובתו אחזה אותה הצינה, והוא שמע מרחוק שהיא משתעלת, התנער וקם, עמד והתקין לה אספּלנית של חרדל ולימונדה חמה, וביקש להכין בשבילה מרק של חלב קל, אשר חלק ממנו, לשמחתה הנאמנה של הגברת רוטשטין, אכל הוא עצמו, ולמחרת, אחרי לילה של שנת מנוחה, יצא והלך לבית משׂרדו.
[ח]
את מעט הספרים, שרכש לו נתן לב ביפו, לא יכול לקחת אתו, כי על כן נתפס בזמנו, בשעת הגירוש, ברחוב, והוא חי, איפוא, פה לעת־עתה את חייו ‘על פה’:
הרצה לברכה את פרקי ההיסטוריה על־פי הזכרון, ולמנחם גוּט, שביקש לדעת את תולדות הישוב בארץ, מסר גם כן את הדברים בלי עזרת ספר, וכל השאר, כמו פסוקים ואמרות, שהיו דרושים לו לשם סיוע בשיחה, נמצא אצלו תמיד בזכרונו מן המוכן. באלה לא ידע מחסור מעולם.
כבר עם היקיצה בבוקר, כשאך נפתח מוחו למחשבה, נתקבצו ובאו כולם, כיונים מארוּבּוֹתיהן, וצבאו עליו בהמון, עד כדי להאפיל את אפקיו.
אילו ניתן לו כוח ביטוי, היה בודאי בורר לו מביניהם את כל הטוב והמתאים, כדרך שהבנאי עושה בערמות החמרים שלפניו, ובונה לו, כביכול, מין בנין, שהוא עשוי להנאות גם את עצמו וגם את האחרים – והאוירה מסביבו היתה מתפנה מתוך כך ומתרוחת.
אבל הוא בכוח כזה לא נחן.
כל רעיון, או רגש שנולד בקרבו, נשאר מעורטל, בדומה לנשמה בלי גוף, אף כי הוא הגה וחש הכל עמוקות, ואת כאב עמו כאב לא פחות מכל אלה, שהם רבי יכולת וברוכי ניב.
עוד בילדותו, בלילות, כששמע את בכי אָביו ב’תיקון חצות', נמסך בו הכאב הזה כשיקוי ודבק בו כמחלה.
כשסופרו ב’חדר' אגדות החורבן, נאנק עם כל אחד מנפוחי־הרעב ומדוּקרי־החרב, וכשהציץ אחר כך, בגדלו, לתוך דפי ההיסטוריה וראה את מוקדות האש ובמות המטבח שנערכו בכל מקום לאחיו, נראו לו מאז השמים כנעתמים מעשן והארץ כולה כעקובה מדם.
בתוך תוכו היה רב עם גדולי האומות ותמה היאך יוכלו לראות בעול הנעשה לעם אשר חטאו היחידי הוא רק זה, שהוא גלה מארצו ונתרחק מעל אדמתו, גלה, אגב, ברשעת אבות אבותיהם שלהם, של אותם הגדולים עצמם, ואשר על כן משנה חובה הוא להם לתקן את המעוּות ולהחזיר את הארץ לבעליה.
אבל אחרי אשר הטענות האלה לא היתה בהן תועלת, אמר – כרבים אחרים – כי אך בנו בעצמנו עלינו לבקש לנו עזר.
הוא עצמו דל גוף היה ותשוש כוח, אבל היו אתו בגרבובה עיירתו, בחורים, שהם חזקי שרירים ואמיצי כוח – ואליהם פנה.
אמו הדיינית התקינה בשבילו מעשׂבים משקאות לחיזוק הגוף, והוא שתה והסביר לשומעיו, כפי יכלתו, את הענין, והם, הנערים הטובים האלה, הבינו לו.
בגנות הירק של אמותיהם התאמנו במשך הקיץ בזריעה ובעידור, ועם בוא הסָתו, לאחר שהיבוּל נאסף, התכוננו לצאת לדרך. בשביל נתן, החלש, אָפתה הדיינית מיני מאפה, שהם נוחים לעיכוּל, ובמשך כל זמן הנסיעה אחר כך, ברכבת, שמרו אותו הנערים מרוח פרצים.
אגב תמה אָז לראות מבעד לחלון מה גדולה ורחבה היא אדמת הזרים, בעת אשר אנחנו כה יצֵרו בה צעדינו.
בן עיר אחד שלהם, נגר על־פי מקצועו, התישב לפני כמה שנים בארץ, ולו הודיעו מעיר־הנמל קצרות, על־ידי הטלגרף, כי הנה – גרבובה מפליגה והולכת, וביום המיועד בא האיש ממקומו אל האניה לפגשם, לקח את כולם אליו, למושבתו ולצריפו, והם התארחו אצלו עד אשר מצאו להם עבודה וחדרי־דירה, ורק בשבתות היו מתקבצים ובאים הנה, ונתן לב, שבא ליום זה מן העיר, הצטרף אף הוא אליהם.
אשת הנגר הציגה בחוץ, ליד הפתח, שולחן ושמה עליו סלסלה של בטנים ועסיס־רמונים בכד.
צפרים הסתובבו פה מתוך ציוץ וחיטטו בין גבעולי העשב, ומנגד, ליד הדרך, התאַושה חורשת זיתים.
נתן לב פרש וישב על האבן שעם מבוא־החצר, כדי להביט מן הצד, מתוך מרחק מה, אל המראה, זה אשר לפני זמן קצר עוד היה בעיניו בבחינת חזון, ואשר דוגמתו אפשר היה לראות רק לפנים, במרחקי הדורות:
בחורי ישראל על אדמת ישראל.
אלפים שנות הגלות כאילו נתקפלו ונקעו מן האמצע, וההווה עם העבר היו לאחד.
כעתה כן גם אז התאַושו בודאי במקום זה עצמו עצי זית. אנשים, מתוך מנוחת שבתון, שתו להנאתם עסיס־רמונים, וצפרים, בין גבעולי העשב, חיטטו מתוך ציוץ עליז בקליפות של בטנים.
אמנם עוד מעטות הן פה כיום מסיבות בחורים כאלה, אבל הן שם, בתוך העיירות, הולכים ומתבגרים בינתים אחיהם של אלה.
עם אותם שבגרבובה בא כבר הוא, בלי שים לב לריחוק המקום, במגע, ואגב כך לא הסיח דעתו גם מאבותיהם, אלה אשר על נהיתם אל הארץ בתפילתם נתוספו עתה הגעגועים החיים לבניהם, שהם כבר בה.
אשר לו עצמו, הנה הרגיש כי הוא הולך ומבריא בתוך כל אלה, וכבר הגיע בבטחון בכוחות עצמו לידי כך שאמר לצאת ולהצטרף אל העובדים בשדות, והנה התרגשה פתאום ובאה מלחמה, והוא, כעלה מתוך ספר ישן, נתלש והוסער לאדמת מצרים.
הנערות האלכסנדרוניות טובות־המזג היו מביטות בתמהון אל הבחור יפה־העינים הזה, אשר, מדי הזדמנו אתן על המדרכה, הוא פוסע ועובר על פניהן, כאילו לא היו אלא איזו עמודי טלגרף פה, בצדי הרחוב.
שמואל רבּין מסר לידיו איזו ספירה שצריך היה לערוך אצל בני העדות המזרחיות, והוא, תוך כדי הליכה וחזירה בשכונות־העוני, גילה שם בחוּש המיוחד שלו נערים, אשר עצב ישראלי דק נשקף מעיניהם, ושהם, אחרי טיפוח מעולה – ידע – עתידים ללכת בדרך תלמידיו יוצאי גרבובה. ומפני שהם לא יכלו לבוא אליו, אל הפּרבר, הלך הוא יום יום אליהם, לשכונתם.
[ט]
שני הבנקאים, האחים גרוס מקהיר, אשר שמואל רבּין ביקש זה כבר דרך ללבם, נזדמנו לו לבסוף יום אחד באלכסנדריה וקבעו לו ראיון בביתו, והוא, כדי להתכונן, שב הפעם בשעה מוקדמת מן העיר.
הוא אָסף בבית את כל הכסאות והעמידם בחדר הגדול, ועל השולחן, מאין מי שיגיש תה, הציג ‘כיבוד קר’ – מעט שקדים בכלי וכמה עוגות דבש, ובשעה הקבועה הופיעו האנשים – בעלי קומה שניהם ואומרים כבוד, ואתם אחותם הקטנה שלא רצתה להשאר, לדבריהם, בבית־המלון לבדה.
בעל־הבית פתח והניח קופסת סיגריות על השולחן, והשיחה –בגרמנית מיוהדת, היא השפה המובנה לכולם – החלה.
לבו של העשיר, ידע שמואל רבּין שמדמים אותו לטירת אבן, אשר כל המתדפק על דלתה לא יֵענה על־פי־רוב ואין לו אלא כאב הדפיקה בלבד. אבל הוא, העסקן הותיק, למוּד סבלנות היה וידיו מחוּשלות יפה – ובפרטות רבה הרצה לפני השנים את ענינו: התמחוי שיש לפתוח בשביל ילדי בית־הספר לגולים, ולפי הבעת ההתרכזות בפניהם ניכר היה כי הם מקשיבים היטב.
כשהגיע בהמשך דבריו אל המספרים – סכומי הכסף שיש להוציא על הכלים וצרכי־האוכל, לקחו שניהם את פנקסי־הכיס שלהם וישבו לרשום, בעוד שאחותם, שלא מצאָה, כנראה, ענין בכל אלה, קמה והתהלכה בתוך החדר.
היא הסתכלה בכתלים עם ציורי הטחב שבשפוליהם, תהתה על ארון הכלים הצולע ועל הספה מרופטת המרפד; אחר הציצה עוד אל החדר השני וקלטה שם מבט שטוף־דמע של האשה החולה, שתקף אותה ברגע זה השעוּל. לבסוף הרגישה בנעמי, שישבה והביטה אל הצפרים המסתובבות מאחורי החלון, והיא ניגשה אליה, מיששה אותה כאילו כדי לבחון את מידת חומה, ואָמרה, דרך פקודה, צרפתית:
– דברי מעט.
– אחותי מבקשת לשמוע דיבור עברי – הסביר הגדול שבשני האחים – ושמואל רבּין, תוך כדי צירוף איזו מספרים על הנייר, אמר מתוך פיזור נפש:
– נעמי, דברי קצת עם האורחת.
– אי – השיבה נעמי מתוך תנועת מאון עקשנית, ואָספה את רגליה אל הכורסה שמתחתיה.
– נעמי – התנער אביה לרגע והביט אליה במבוכה – הן תוכלי להגיד מה, או, לפחות, לקרוא על פה איזה שיר.
אבל נעמי, באותה התנועה העקשנית, חזרה ואָמרה:
– אַי.
והיא הניעה את הכסא המתנדנד בכוח כזה, שהנערה – זעוּ סרטי־המשי על בגדה, ואָז קרץ לה אָחיה בעיניו כאומר:
‘הן תראי עם מי יש לך פה עסק’.
והוא הושיב אותה על יד השולחן והניח מלוא הכף שקדים לפניה.
עכשיו שבו השנים אל פנקסיהם, ואחרי עיון מה ושיקול דעת, תרמו את תרומתם וקמו והלכו, ושמואל רבּין, לאחר שהכניס את שטרי ההמחאָה המרשרשים לכיסו, התהלך כה וכה בחדר מתוך פנים חמורים.
בהיסח־הדעת באה לו ‘שעת בינים’, והוא יכול היה, בעצם, לבלותה פה בטוב, אבל לבו מלא היה תרעומת על נעמי:
כמה מאות ילדים מוּרעבים צריך היה להשיג בשבילם לחם ומעט תבשיל חם, והלא מן הראוי היה, לכאורה, שהיא תעזור לו בכך, והנה באָה פתאום עם ה’אַי' שלה. היכן תפסה את המלה האוילית הזאת?
– אַת הנך פרא־אדם – אמר, ובא וישב בסמוך לה, על הספּה, והיא בצנחה מעל הכסא, עלתה וישבה מתוך היסוס על ברכיו.
– פרא אדם אַת – חזר ואמר מתוך אותם הפנים החמורים, אלא שקולו נשמעה בו כבר נעימה של רוך, ואז העבירה קלות, דרך ליטוף, את כף ידה על פניו ונשאה אליו את עיניה הגדולות, המהוּרהרות.
– אבא – אמרה מתוך התחטאות – מדוע זה הצפור, כשהיא מתרוממת לעוף, היא כאילו נעשית גדולה יותר? קודם, כשרואים אותה על הארץ, היא קטנה – קטנטנה, ואך התרוממה – וגדלה.
– הצפור? – השיב אביה מתוך כובד ראש – הצפור, נעמי, גדֵלה מפני שהיא מתרוממת. כל אחד, כשהוא מסתלק מן הארצי, השפל, ומתרומם – וגדל על־ידי כך.
– אצל היוני, בעל־הבית, הביאו היום יונים בכלוב – המשיכה היא בשלה – כל היום התלבטו, התלבטו שם, רצו המסכנות לצאת.
היו לה עוד כמה דברים לשאול ולספר, אבל הוא, תוך כדי משיכת ניגונו, כבר קם והתהלך אתה הנה והנה על פני החדר.
נשבה אי מזה נשיבת רחמים. עצי הברוש שלפני חלון בית מולדתה נראו כשהם גוחנים משפיעי חסות בתוך דמדומי הערב, ומנוחת בטחון ירדה עליה ולפפה אותה מעט מעט בקורי תרדמה.
[י]
סוחר הכוּתנה הקהירי, מוריס לוי, בא לבלות את עונת הקיץ החמה באלכסנדריה, והוא היה מבקר תכופות בחדרה של איטה בלוך.
נחמה רוטשטין, למראה פניו השחמחמים־קפואים, פנים של איש מצרי, נבהלה בתחילה – אבל כששמעה שהוא מדבר יהוּדית, ועם נתן לב אפילו עברית, נחה דעתה ולא שמה לו עוד לב בבואו. לא כן ברכה. היא בקול טרטוּר האוֹפנוֹע שלו הרגישה עוד מרחוק, עמדה במצב של רואה ואינה נראית ליד החלון עד אשר הוא עלה במדרגות המרפּסת הקדמית ונבלע שם בין הצמחים המטפסים, ומכאן ואילך היא כמו נחצתה והיתה לשתים:
האחת בחשה את המרק, שטפה כלי קוניה ליד הברז והגישה אוכל אל השולחן, והשניה קלטה מתוך הלמוּת לב את צלילי הצחוק המגיעים מן החדר הקדמי, נתבשׂמה, ביחד עם השנים שם, בריח הדק של עשן־הסיגריות והוכתה בסנורים בכל פעם שבאה להכניס שמה איזו עוגות, או ספל תה.
ודאי אשר יחסי קרבה בין עלם ונערה ראתה לא אחת גם קודם לכן, אלא שפה היה זה אחרת, פה היה זה ‘כמו בספר’ ועוד יתר מזה: ‘כמו בסינמה על הבד – כמו פילם’ – מצאה, לבסוף, את ההגדרה הנכונה.
אותה ישיבת חן שישב הוא לפניה בשעת שיחתם, מהוּדק בלבוש החקי וזקוף – ישיבת־קצינים, וההליכה־הטפיפה שלו, בבואם לעלות על המדרגות, גוחן אליה כמגן, כשהוא מרוחק וקרוב גם יחד.
ושוב הנה – מנהל־החשבונות, זה אשר נתדלדל ונבל פתאום, ככל אשר היא, קרובתו, הוסיפה לבלב, כן הלך הוא ונכמש.
עם ערוב היום עלו לפעמים השנים אל הגג, התישבו שם על הספסל שליד המעקה והביטו אל הפרבר טבול־הירק ואל הים.
ברכה, כל זמן שישבו, נמנעה מלעלות שמה, ואם זקוקה היתה לאיזו מפיות, או מגבת מן הכבסים, לקחה רק את אלה שהן תלויות ליד המבוא, אולם אך ירדו הם, עלתה היא וישבה על הספסל, במקומם, והביטה באותו הכיוון, וכל הדברים הנמצאים שם – כאילו יאצל עליהם מאלה שקדמו לה איזה אור – קרנו ביופי חדש:
פרעות הבּוֹגוֹנביליה המזדהרות על חמוּקי החומות באודם הסלקי שלהן, הצפרים המרפרפות כיצוקות זהב בתוך זהרי השקיעה וסירות המפרשים הרוגעות כמתוך נמנוּם שם, הלאה, על הים על פני המים הארגוָניים.
איזו נהיה העיר כל זה בלב, איזו רחשי חנינה.
היא הניחה את כפות ידיה על מסעד הספסל וספגה כּן את ניחוחם של השנים, שעדיין היה שמור פה, ומתנודדת, כנסוכת שכרון, ירדה למטה, אל המטבח ועמדה לחתוך ירקות בשביל סלט הערב.
– אַת חולמת, הלא האנשים מחכים שם, ליד השולחן – גערה בה אמה.
– תיכף – השיבה אותה מן השתים בה, שהיא ערה ופעילה.
עם גמר הארוחה הוציאה את כלי־האוכל החוצה ושטפה אותם הפעם ליד ברז המים שלפני המרפסת הקדמית.
מבעד לשריגי־הירק, פה למעלה, נסתננו וטפטפו טפות של אור מעורבות ברסיסי־צחוק.
ברכה צחצחה את הכפות והמזלגות וסירי־האלומיניום עד כי העלו כולם ברק. אחר הלכה והביאה עוד את מחבוֹת־הברזל וטבלת־הקיצוץ ועמדה לשפשף גם אותן בחול.
– עכשו, בשעת לילה – בחוץ? – תמהה עליה הנערה התופרת מן המרתף?
– חם לי שם, בפנים – אמרה.
לאחר שהאורח הלך, נכנסה היא ובאה אל החדר ועמדה לפנות את השולחן ולמלא את הכדים שעל שולחן הרחצה מים.
עוד נשמע פה קול טרטורו של האופנוע ההולך ומתרחק. בתוך המאפרה, על השולחן, דעכו שרידי־הסיגריות מתוך העלאת חוטי עשן, ואיטה בלוך, לאור המנורה שגוּלתה הוּסרה, עמדה והתירה ממקלעותיהן את שפעת שערותיה, אלה אשר התאבכו כתימרות קיטור מופז מסביבה.
ברכה אספה את הכוסות עם הספלים אל הטס, ישרה על הרצפה את השטיח, ובצאתה, נשתהתה עוד זמן מה על המרפסת וקטפה לה מעט ציצים מן הצמחים הטפסניים – חשה מתוך כך מין עונג משונה מן הכאב הנגרם לה על ידי עקציהם – ולבסוף, כשהדלת נסגרה, באה מתוך גישוש לחדרה, כיסתה בידיה את פניה, שמוּששוּ מחוספסים ואכולי כעשׂ, ובכתה חרש, בקרבה.
[יא]
הגברת רוטשטין, לאחר שקיבלה עליה לספּק ארוחות למשפחת רבּין, התחילה להכין בשביל האשה החולה במיוחד מאכלים מזינים. כי ‘רק בצלחת – אמרה – יש לבקש תרופה לקדחת’.
היא התקי נה בשבילה מרקי סַגוֹ גדושי ירק ולפתני־פירות מרוקחי יין, תיבלה את הדיסות בחמאה ובחלמונים, ובו בזמן גם לא שכחה להביא לה בשעות ההפסקות, בין ארוחה לארוחה, חלב חם.
והאשה התחזקה אמנם עד מהרה וקמה ועמדה על רגליה.
שב זיו הנעורים לפניה. קומתה, שנכפפה מישיבת ההסבּה על הכרים, נזדקפה, ומעיניה זרח אותו האור, אשר יהיה רק לאסירי עולם, חשׂוּכי תקוה, כאשר ישובו לראות פתאום באור החיים.
ביחד עם נשי־החצר האחרות יצאה עכשו בכל בוקר לעגלתו של הירקן, בחרה בסלו של האופה את הלחם שהוא, נראה לה, ואת פחי הפחם נשאה מן המרתף בקלות כזו, שהגברת רוטשטין היתה גם משתאה לה וגם חוששת בו בזמן מפני עין רעה.
– זה בא לה מן הרופא האיטלקי – סברה האשה המילנית מן המרתף.
– לא, כי מן הדיסות – אמרה זו – מן האורז, ומן הסולת ומגריסי הפנינים.
עכשו שוּנתה צורתו של הבית שם למטה, בשפל החצר. דלדולי החבלבּל היבשים על גזוזטרתו קוּצצוּ, הקיר, למלוא כל החזית, סוּיד, ובחלון, כשתריסו נפתח, נראה וילון צח עם צמח ענוג־עלים בעציץ.
אצל איזה רוכל קנתה האשה כמה אמות של בד צבעוני ועשתה ממנו מפה לשולחן, ציפוי לספּה וגם וילאות קטנים לאשנבּיו של ארון הכלים – והרהיטים הקנויים ב’הזדמנויות', בני המין והסגנון השונים, נוצרה על ידי־כך ביניהם כעין קרבה.
‘נהיוּ כבני משפחה’ – כמאמרה של נעמי.
אף היא הוּסר עכשו סינר העבודה מעליה, ויחד אתו נסתלקה ממנה גם הבעת הבגרות שלפני זמנה.
כמו ‘בבית’ שם, לפנים, אכלה את ארוחות יומה בזמנן, כתבה כתיבה תמה ופתרה שאלות חשבון, ועם פנות היום יצאה החוצה, אל החצר, ושיחקה במשחק ה’מחבואים' ו’האסכולה', והיתה שוב ילדה עם ילדים מבני גילה.
אולם עם בוא החורף, אך ירד הגשם הראשון והקירות בבית נרטבו, ‘נפלה’ האשה שוב והפעם – ברור היה לה – לבלי קום עוד.
השעול שב להציק לה, תאבונה – לחרדת לבה של הגברת רוטשטין – ניטל ממנה, ועיניה, בתוך הפנים המלוהטים, נצנצה בהן כמין אש ירקרקה בשעות שלאחר־הצהרים.
– היא נשרפת! – אמרה האשה הקטנה.
והיא התחילה להתקין בשבילה מפירות משקאות צוננים, אשר היא, החולה, שתתה אותם ברצון, הוסיפה לזה מעט מן הסממנים העשויים לחזק, וחתרה להגיע ל’שעת בינים' אצל שמואל רבּין, שאז ישוב הנה שיבה של ממש, ונעמי לא יהיה עליה להשאר פה לבדה בבית.
עם זה לא פסקה מלתמוך בילדה בהוראות ובעצה בהנהלת הבית, כמו תמיד בזמן מחלתה, והיתה מאירה לה את פניה עוד יותר מתמיד.
בדפנות הברזל של המטה ציננה את ידיה הלוהטות וקלעה לה את שערותיה, נדנדה אותה בתוך הכורסה כמו לפנים, בבית, בעריסתה, באותו הקצב ובאותה תנועת הרוך, וכאשר רפו כוחותיה מלעשות זאת, הניחה את ידה על ידה, ורחמיה שפעו כן ובאו לתוכה כיין זה השופע ועובר מכלי לכלי.
אבל בוקר אחד הרגישה כי לא תוכל להוסיף ולחתור עוד, כי קצרו אָרבוֹת ידיה. וכשראתה את שמואל רבין שהוא עומד לצאת לעבודתו, ביקשה אותו – כמו שעשתה בימים גדולים אחרים – שלא ילך הפעם. והוא נענה לה. סילק את עצמו בבת אחת מעולמו האחר והיה פה. ואז רפתה ממנה מתיחותה, והיא שכבה שכיבה שיש בה מהרגשת המנוחה.
הגברת רוטשטין נכנסה הנה, כדרכה בכל בוקר, תפסה תיכף את זה שמתרחש פה, והיא, מבלי להמלך באיש, ירדה העירה והביאה משם את הרופא הצרפתי המפורסם, ‘בלתי המוּשׂג’, ואחר עמדה פה, בחדר הגדול, וחטבה קרח לחתיכות קטנות, בעוד אשר בעלה, מתוך מילוי איזו שליחויות, יצא וחזר בצעדים שאינם נשמעים כמעט.
ככל אשר הלך והחמיר המצב, כן נעשו צעדיו כבושים וחרישיים. קרוב לשעת־הצהרים פרצה פתאום נעמי בבכי וביקשה שיתנו לה לראות את אמה, ונשמע היה איך שאביה, על המרפסת, משדל אותה.
– הן תביני – אמר – כי, לפחות, עכשו עליך להיות אדם.
אבל היא בכתה מר.
– אמא, – נאנקה.
– יקחו אותה לבית רוטשטין – לחשה החולה ברגע שדעתה נצטללה, והאור המדומדם מסביבה נתבהר.
מעט מעט הלכו הדמדומים מסביב וכבדו, כצללים אלה בשעת שקיעה עם ערוב היום.
פעם, בשעת התבהרות, ראתה את אביה בא דרך הפתח עם בגדי־הדרך שלה בידיו, והוא הלך וישב במצב של צפיה בצדי החדר. אז רמזה לו, כי עדיין אין היא מוכנה בכל, ואחרי אשר ידעה כי שמואל רבין עומד פה עליה, הביעה את הדבר, אשר כל כך הטריד אותה במשך כל ימי מחלתה. היא שאלה אותו אם אין הוא אומר להשאיר אותה פה, באדמת הזרים.
– לא – השיב בקול שנשמע כאנקת בכי.
– כי אם אתכם אעלה בבוא העת?
– אתנו – אמר בתוקף, לשון שבועה.
ואז התמתחה בכל מלוא גופה לאורך המטה, ומנוחת שלום ירדה עליה, כזו אשר ידעה רק בערבי־שבתות עם חשכה, כשההכנות ליום המחרת נעשו במלואן.
נחמה רוטשטין באה וקרבה אליה, וראתה כי אגלי זעה מבצבצים על מצחה. אז גחנה ונגעה בו בפיה כמו מתוך נשיקה, הזדקפה שוב וירקה קלות הצדה.
– זאת היא זעה טובה – אמרה מתוך הרחבת עיניה רטובות הדמע. ואחרי אשר נקשה בלשונה, כטועמת מה, ירקה שוב וחזרה ואמרה:
– זאת היא זעת חיים.
והיא כיסתה אותה בשמיכת הצמר, וטפטפה לפיה מעט יין, ועמדה וחיכתה עד אשר התנערה ופקחה את עיניה, אשר אור ישועות זרח מתוכן.
– אני עיפה – אמרה ונתחייכה, ושקעה עד מהרה בשנת הבראה.
והאשה הקטנה יצאה וצעדה חגיגית, כמתרוננת, במעלה־החצר. – עכשו יש להכין בשבילה מרק חריף – אמרה – מרק תמציתי עם הרבה ירקות – שיננה לעצמה: הרבה גזר ופטרוסיליה.
[יב]
בבית־הספר לילדי הגולים עמדו לערוך חגיגת שחרית בחמשה־עשר בשבט, והגברת רוטשטין היא שהתקינה עכשו לשם כך בביתה עוגות־סוכר.
מפני הצפיפות במטבח, עשתה את מלאכתה על השולחן הגדול, בחדר־האוכל, בעוד אשר בעלה ונתן לב אכלו את ארוחת הבוקר שלהם – באיחור זמן, כרגיל – על השולחן הצדדי, הקטן.
מטעם ועד הגולים הוטל עליהם לערך איזו ספירה במחנות־הריכוז של הגולים, והם, תוך כדי אכילה, סקרו עכשו סקירה אחרונה את עלוני השאלות, והנה הביאה להם ברכה מן המטבח עדשים מבושלים בעגבניות, מרק ריחני ומרהיב בצבעו האדמומי, החם, כל כך, עד כי אפילו מאיר רוטשטין, החמוּר והנזעם, נצנצה כעין שׂחקת התפעלות על פניו בבואו לתקוע בו את הכף.
– הלעיטני נא מן האדוֹם, האדום הזה – אמר – ברכה, היכן זה כתוב?
– ה, הלעיטני נא? – קראה ברכה – בסיפורי המקרא.
והשנים ליד השולחן החליפו מבט רב משמעות ביניהם.
על הקיצוצים שנעשו בספר התנ"ך דיברו כבר לא אחת.
שוב אין מעתה בשביל הילד הישראלי לא חומש ולא פרשה, כי אם רק סיפורי מקרא סתם. הגויים, למשל, יש סיפּק בידם לקרוא, ואפילו לדעת על פה, את כל הספר כולו, ואילו אנחנו שעתנו דחוקה, ויש לנו הכרח לדלג ולקצר.
וכן הדבר גם ביחס אגדה: חתכו ממנה חוליות, חוליות וחיברו אותן, כאברים מקוטעים אלה, באופן מלאכותי, ואת הפתגמים אספו וציפּפו במדור מיוחד. והרי זה דומה – התמרמר מאיר רוטשטין – לעוגה, שליקטו והוציאו מתוכה את הצימוקים, אלה העשויים להמתיק כל אחד את מקומו, על מנת לאכלם לחוד.
– צימוקים? – נפנתה אליהם הגברת רוטשטין – איזו צימוקים? היא את העוגות שלה עשתה בלי חמרי מילוּאים, רק ביצים בסוכר וקמח בלבד, שכך הן נוחות יותר לאפיה, ובשעה הקבועה נמצאו אצלה ארוזות וקשורות, והיא יכלה למסרן לשנים, שיצאו ללכת אל העיר.
ברגל הלכו מגר־די רמלה. מאיר רוטשטין – מסוּגר, בפנים אטומים, כדרך האנשים קצרי־הראות, ונתן לב נתון לאותו הלך־הנפש שהיה מלפּפו תמיד בהתהלכו בחוצות אלכסנדריה – בעת אשר מראה המגדלור במבואי הים מן הנמנע היה שלא יזכיר לו את שבעים הזקנים מעתיקי התורה כשחרבותיה של ‘עיר היהודים’, מדמה היה לשמוע מתוכן את קול המונו של הדיוּפּלוֹסטין הידוע, וכשכל ‘חכם’ ספרדי צנוף צניף נשקפה לו ממנו דמותו של המורה, זה אשר בזמנו תוך כדי הליכה פה, נתון היה אולי אף הוא לאותם רחשי־הלב עצמם.
עד מהרה הגיעו לבנין בית־הספר שבצלאח־אַלדין, ואחרי אשר מאיר רוטשטין מסר שם את החבילות, ירדו במרכבת הטרם למחנה־הריכוז אשר בקרבת הנילוס.
נתן לב התכוץ בו לבו כשעמד לדפּוק על שער בית־המחסה, אשר בדמיונו ראהו כאחד מבתי־ההקדש שבעירות, אולם למראה החצר, שנגלתה לפניו עם הכניסה – דשואה כולה עם שבילי מרצפות עליזוֹת־צבע בתוכה – נחה דעתו.
בחור תימני מן המשמשים עמד והשקה פּה איזו שׂיחים ליד הגדר. לבוש בגדי חקי, עם גרבי ספורט ברגליו – פניו השחרחרים לא הביעו שום דבר חוץ מן העונג מיום החורף הבהיר.
הוא כבר ידע על מטרת בואם. וכבקי ורגיל בקבלת־אורחים ממין זה, העלה אותם קודם כל אל הגג, כדי שיוכלו לראות את החלק הפנימי של החצר.
שורות של כבסים לחים נראו שם, למטה, על חבלים ומאחריהם, מתחת לסככה, עלה קול שכשוך של מים מעורב בצלילי שיר.
– זאת היא המכבסה – הסביר מנהלם עוד לפני ששאלוהו – ופה הנה, ליד הגדר – הוֹרה בידו על בנין, אשר צפרים היו יוצאות ונכנסות בחלונו הפתוח – בית־הספר. ריק עכשו, כי הילדים ירדו אל הנילוס, לטיול. הנה שם – פשט את ידו לצד הגבעה שכעין סרט צבעוני נע והתמשך בשיפועה – מכל הכתות.
– ועכשו הנה מתחילה ‘שעת הבקשות’ – ידע הבחור ומשך אותם לפנת־הגג שממנה יכלו לראות את המבוא הראשי של הבית.
ליד המדרגות שם, בצלו של עץ, עמדה זקנה קטנת־קומה, אשר פניה התינוקיים נראו כמפיקים זוהר שמשי, ומן השבילים מסביב נהרו אליה –שורות של אנשים – קודרים כולם בבואם, ובשובם וקרנו גם פניהם באותו האור השמשי, החם.
– זאת היא הגברת רוֹזט, אמא של המחנה – נתחייך הבחור השחרחר, ואף בפניו הבהבה כעין בּבוּאה מאיזה גוף קוֹרן. עתה ירד עם השנים בסולם־מדרגות פנימי לפרוזדור אשר נערות חגורות סינרים התרוצצו בו, טרודות למראה, ולהן אותו הסבר של כובד ראש, אשר יהיה לגברת רוטשטין עם גמר ההכנות לארוחת־הצהרים.
בפתחו של אחד החדרים, מבעד לחשרת אֵדים, נראו ירקות מגוּבּבים על ספסל גדוּל מהבּיל, חוֹמר, על ידם, שהעלה ממעמקיו, עם כל גל וגל, שכבות של שעועית, פלחי דלעת וגרעיני אורז. נערה, שעמדה פה מן הצד, הערתה לתוכו מתוך דלי עלי פטרוסיליה מעורבים באפוּנים ירוקים.
– פה הוא המטבח, והכניסה לכאן אסורה – הודיע מנהלם, והוא הוריד אותם שוב כמה מדרגות וקרא לתוך תא אפלולי:
– רֶנה, הנה יש פה אדונים.
רנה, תימנית זקנה עם מלאכת־תפירה בידה, יצאה ופתחה לפניהם את דלתו של החדר הראשון בשורה.
– בבקשה – אמרה, וניכר היה כי גם היא יודעת להתהלך עם מבקרים כאלה.
– זהו האולם ‘הגדול’ – הוסיפה, כשראתה כי מאיר רוטשטין מוציא מכיסו את עלוני השאלות – שתים־עשרה משפחות, אַהוֹ – הראתה בידה על שורת הנשים שישבו על מזרניהן והתעסקו במלאכת־יד – עשרה גברים – והם עכשו בעבודה – שמונה־עשרה נשים, ועשרים ותשעה ילדים – ביחד חמשים ושבעה.
– ומה הוא אורך החדר? ביקש מאיר רוטשטין לדעת.
– עשרים ושנים מטר, אדון – ידעה רנה – מאה ועשר בלטות, אַהוֹ – אמרה תוך כדי צעידה לאורך החדר.
– ולא יצר להם המקום? – שאל נתן לב.
– ולמה זה יצר? – השיבה זו בלשון שאלה – ויש להם פה בישול או כביסה? – והלא נותנים הכל מן המוכן.
– ואין סכסוכים ביניהם, או מריבות?
– כדרך־העולם – אמרה – רבים ומתפייסים.
– ומחלות? – קרא מאיר רוטשטין מתוך העלון.
– בר־מינן, אדון – נבהלה הזקנה – ולמה זה תפתח פה לשטן?
– ולידות?
– ברוך השם – ענתה קצרות.
– כמה בכל הבית הזה במשך חודש? – שאל.
– כמה שהשם יתן – אמרה.
– שמעי, אַת – בא כבר השואל לידי כעס – בא אני מטעם ‘הועד’, ועלי לדעת מספרים.
– ולמה זה תרגז, אדון – לא הבינה זו – וכי אני יודעת? וזה מן השם. פעם יש שלושה ילדים, פעם ארבעה, וגם חמשה. וחודש זה – הצטחקה מתוך הארת פנים – ‘הביאו’ רק שתי נשים, והילדים היו ארבעה, כי שנים שנים באו.
– וזה שאַת רוקמת מה הוא? – פנה נתן לב לאחת מן הנשים.
– מפּית, אדון, בשביל לחם־השבת – הרימה אליו זו עינים ביישניות.
– הבשביל בית־המחסה? – שאל.
– לא, כי בשביל עצמי – אמרה.
– והאחרות?
– כל אחת בשביל עצמה – ענתה רנה בשביל כולן – עושים ומחביאים עד שהשם ירחם.
ואחרי שהבינה משתיקת־השנים שאין להם עוד מה לשאול, הביאה אותם לפרוזדור צדדי ופתחה לפניהם את דלתו של אחד החדרים.
– פה הם ‘הקטנים’, אַהוֹ – הראתה בידה על מטות הילדים שעמדו בשורה – לקחו אותם עתה לאמותיהם, ורק אלה של החודש הם פה, החדשים.
– ומה שמותיהם? – שאל מאיר רוטשטיין בהתקרבו לארבעת הסלים שעמדו ליד החלון.
– השנים שמצד זה קוראים להם אמנון ותמר – אמרה – ואלה שבצד השני: רבקה הוא שם הילדה, והילד – יצחק, כי מן הגרים הם, ואבא שלהם – אברהם.
– וזה – מה שמו? – התעכב נתן לב לפני עריסתו של תינוק שמן־גוף, שהיה מתאמץ ברגע זה לתפוס בידו קרן־שמש שנתעתה אליו.
– זה אלכסנדר שמו – השיבה – כי בעיר נולד, ברחוב.
– יתום המסכן – הוסיפה – אביו מת בסטמבול, במלחמה, ואמו – פה, מן ה’יסורים'.
– ומי הניקו? – שאל מאיר רוטשטין.
– הנשים שלנו – אמרה – כל אחת בשעה שלה, ועכשו הוא כבר בין זוללי־הדיסות.
– אַה – נגעה קלות בסנטרו של זה ונקשה לו בלשונה – והוא, בהעמידו בה את עיניו גדלוֹת־הלוֹבן, פרץ בצחוק רם וצוֹהל כל כך, עד כי מאיר רוטשטין נשמטו מעל חטמו המשקפים מתוך תנועת ההפתעה, ונתן לב נתפשטו אצלו קמטי־הצער, ופניו נעשו חלקים ויפים פתאום.
כבר ערב היום, כשהשנים יצאו מבית־המחסה ובאו לקרון־הטרם ההולך העירה.
מאיר רוטשטין, אך מצא לו מקום פנוי, ישב והניח לפניו את עלוני הספירה, אבל נתן לב, מחומם עוד מן הביקור, עמד במבוא המפולש למשב הרוח, ולמראה הנילוס הזורם פה מנגד, ירד עליו הלך־הרוח המיוחד:
בנות ישראל מאדמת גושן נראו לו כשהן יורדות לעת ערב אל היאור, אלה אשר עליהן יסופר, כי תוך כדי שאיבת המים היו הדגים באים ונכנסים לכדיהן מאליהם.
האנשים במקום סבלותם שקעו בתוך הטיט, מוּכּים ורמוסים כל היום, אולם בשובם הביתה, מצאו מים לרחיצה, בגד נקי ללבוש וסיר שפוּת על גבי האח שבו התבשלו הקשוא, והבצל והפול, ובצדי החדר, על כלי המשכב המקופלים, ישבו הבנות ועשו בתחרים וברקמה על מנת לגנזם לימי הגאולה שלה היו מצפות. ‘עושים ומחביאים עד שהם ירחם’ – כאז כן עתה.
הנשים בתוך משקע־הבּוֹץ שם, מתחת לסככה, מתבלות את עבודתן המפרכת בקטעי שיר, והילד אלכסנדר, היתום האומלל, תופס בידו התפוחה קרן־שמש וצוחק צחוק של אור.
נשיבה של רוח־ים מלוחה העירה אותו מהרהוריו. הקרון, ריק עכשו מאנשים, הלך והתקרב לגר־די־רמלה, ובו דלקו כבר הפנסים – מוּאפלים מבחוץ ומאירים בפנים.
[יג]
שמואל רבּין היה לבו טוב עליו בימים האחרונים, ובזה ראו מקורביו אות מבשר טובות. כי הוא, במבטו המיוחד, ידע לראות באפקים גם בשעה שהעננים החשיכו אותם, וּכבּרוֹמטר מדויק זה ניחש את מזג האויר הטוב בזמן שמסביב היה עוד קודר הכל. למאיר רוטשטין ודיירוֹ מסר את העריכה של איזה דין וחשבון בשביל ועד־הגולים, ובבוקר, לפני רדתו העירה, היה בא להציץ לעבודתם, וסח להם מתוך כך בלשונו הקצרה, התמציתית, כמה דברים, אשר הם היו מפענחים אותם אחר כך במשך שעות.
ביום סתו אחד – היום השמונה־עשר בחודש חשון היה זה, והוא היה זכוּר אחר כך היטב לשניהם – ישבו בחדר־האוכל, ליד השולחן הקטן וסרגלו נייר בשביל סידור הטבלאות, והנה נכנס הסטודנט גרין, הצעיר, וסיפר שבעיר נתקבלה ידיעה כי ארץ־ישראל ניתנת לעם ישראל.
הוא עצמו לא עשה עליו, כנראה, הדבר שום רושם, כי לאחר שהניח את הכובע, בחר לו בתוך הסלסלה תפוח זהב גדול ועמד לקלפו, ואולם האנשים ליד השולחן, נפלו מכשירי־הכתיבה מידיהם, ובעוד אשר מאיר רוטשטין, איש השׂיבה המיושב, נשא – לתמהונו של הבחור המתלמד – את מטפחתו לעיניו, כמבקש לבכות, צחק, להפך, נתן לב, זה המודאג תמיד וכבד־הרוח, צחוק גדול, רם, מעומק הלב.
– הנה כי כן, נמלכו ונתנו, סוף סוף, – אמר.
והרי שכל אותן הטענות שטען פעם שם, בגרבּוּבה, כנגד רבּי־המדינות הגיעו אליהם – באיחור זמן, אמנם, כי על־כן צריכות היו, כנראה, לעבור דרך מקומות הרג וחורבן ולהתרחץ במרחצאות דם כדי שתהיינה ברורות ומובנות יותר, אבל הגע הגיעו.
כמו תמיד בשעת סערת־נפש הצית לו סיגרה, שאף עמוקות את העשן, וקם ולקח כובעו: מוכרח הוא ‘לראות אנשים’ – אמר.
בסמטת הרכבת, ליד הרחוב הראשי, ישב כורך־ספרים אחד, איש ירושלים, אשר בשעות־הפנאי מטפל היה אתו יחד בילדי העדות המזרחיות, ואליו סר, ראהו מבעד לחלון הפתוח שהוא יושב כפוף אל השולחן, ודפק קלות על אחת השמשות.
– הידעת, כי ארץ־ישראל ניתנת לעם ישראל? – שאל.
– ידעתי – השיב זה בלי להפנות אליו את פניו, ומכאן הבין, כי רוצה הוא להיות עכשו יחידי עם נפשו, והוא פנה אל העבר השני של הסמטה, חצה את רחבת הכרכרות ועלה לדירתו של בן עירו לוין, חבר אגודתו לשעבר – חש בקרבו כבר למפרע כעין הד מהלמות לבו של זה לשמע הדבר, והנה היה החדר ריק, כי טרם שב הבחור מעבודתו. והוא תלש, איפוא, מפנקס הכיס שלו דף, כתב עליו את דבר הבשורה, והניחו על כסא, ליד המבוא, כדי שאפשר יהיה לראותו תיכף עם הכניסה.
עתה ירד העירה, לרחוב דניאל, ובא לביתו של חבר ועד־הגולים כהן, זה איש המעשה בהיר־השכל אשר ממנו יכול היה לשמוע את המלה ההולמת את השעה הזאת, ולפי עשן הסיגריות שעמד שם, בפנים, ידע כי נמצא הוא עכשו בחדרו, אבל נער הבית זכריה, שבא לקראתו, רמז לו כי יושבים שם עכשו בישיבה. והוא מבעד לפתח ראה את האנשים והנה הם כבדים כולם מרגש האחריות והכרת ערך השעה, ואז הציץ רק רגע לספר התנ"ך, שבו עיין פה בנו הבכור של בעל־הבית, וראה לקורת־רוחו כי פתוח הוא בפרק אשר בו מדובר על כורש מלך פרס, ואחר יצא על בהוֹנוֹת רגליו מן הבית ופנה לצד הרחובות הראשיים כדי להתהלך קצת סתם, דרך טיול.
הפעם הראשונה היתה לו זאת מאז נטרד לכרך גדול זה שהוא בא להתהלך כן בין האחרים – בזקיפת הקומה ובלי אותו העומס בן האלפּים של בושה, ונחיתות ומורך־לב.
גיבן, אילו הסירו את החטוטרת מעל גבו, היתה לו בודאי מין הרגשה כזאת:
לא ‘מגורש’ חסר־קרקע, שמשליכים אותו ככלי אין חפץ בו מרשות לרשות, כי אם אזרח בן ארצו אשר רק במקרה מפני איזו טעמים אסטרטגיים, בא לשבת עם בני־המקום הזה ולאכול מלחמם ומירקם, אבל תחת זאת, כאשר יקרה אותם כדבר הזה, והם יבואו אליו, ינהג הוא בהם אותו מנהג של הכנסת־אורחים ויאכילם מפרי אדמתו שלו.
הוא עבר את רחוב שריף־פשה ואת ככר מוחמד־עלי והסתכל פה בבתי המידות המפוארים ובפסלו יצוק־הברונזה של המושל הכובש, אחר הפליג עוד לשכונות הערבים וסקר שם, באותה ההתפעלות של כל תייר־נוסע, את עמוד פּוֹמפּיוּס אדום־השחם ואת הקטקוֹמבּוֹת, ולבסוף, כשהיום כבר ערב, ירד עוד לשעה קלה אל השכונה מוּחרם־בּי.
בחנות־סנדלרים קטנה, בקרן רחוב, ישב פה ספרדי זקן, אוהב ציון, אשר לפני שנים, בהיותו כבר על סף הארץ, הוחזר הנה מחוסר תעודות מתאימות, והוא, בהזדמנו עם נתן לב, היה שוֹאלוֹ תמיד אם כבר קרובה ‘הישועה’ – עכשו בא וגחן אליו לשולחן־העבודה וקרא לאזניו כבדות־השמיעה כי הנה ניתנה לנו הארץ.
האיש, כדרך החרשים, שהה רגע, כמתוך הרהור, תפס את הענין ושאל – לאחר שהניח את כלי מלאכתו – בקול רם אף הוא:
– בשם המלכות?
– בשם המלכות – נענע לו נתן לב בראשו.
– ואפשר יהיה לבוא שמה בלי ‘מניעות’, בלי כל עיכוב?
– בלי שום עיכובים – השיב זה.
– אַה – נאנח הזקן אנחת הרוחה, שפשף את ידיו זו בזו ואמר:
– יתברך השם.
ואחר כך, בקומו ממקומו, כשהאורח עמד כבר לצאת, אחזו בשרווּלוֹ ואמר מתוך התאמצות, כדוֹלה ממעמקים:
– ותוליכנו מהרה קוממיות לארצנו – וצחק צחוק של ילד תמים. ואף נתן לב, בדרך חזירתו הביתה, הלך הלוך וצחוק לעצמו:
הפעם הלא מצא הוא, הסנדלר הזקן, את המאמר המתאים: לא דרך הפתח האחורני, מתוך כפיפת הגב, בגנבה, כי אם קוממיות, כאדם הנכנס ובא לתוך ביתו.
[יד]
מנחם גוּט, לאחר שהיה מוּטל במשך חודש ימים במטתו, לא נגע בשום אוכל והתאנח כל הזמן, קם יום אחד, התגלח וירד העירה, ובחזרו הודיע שהוא נספח אל ‘הגדוד העברי’, דבר אשר לשמעו נדהמו כל בני־הבית, חוץ מברכה, כי היא, אשר אחרי נפתולי היחסים שבינו ובין קרובתו עקבה בעין פקוחה, ידעה כי משהו צריך היה להתרחש עכשו:
לאחר שהיא, בנהיתה אחרי סוחר הכותנה, יצאה לקהיר, מן ההכרח היה אשר הוא פה יעשה גם כן איזה מעשה.
מתוך הלמות לב הביטה אחריו, כשיצא באותו בוקר מלא החלטה העירה, חיכתה לו מלאה חרדה במשך כל היום, וכששב לבסוף עם הידיעה, חיתה רוחה, והיא גם אמרה לעצמה כי בחכמה עשה.
היא עצמה אילו היתה נתונה במצב כזה, לא היתה רואה לפניה מוצא הגון יותר:
לא לבלוע טבליות של אספּירין, להשׂתרך בנעלי־בית בתוך החדרים ולהתמסמס כגלידה מחוממת, כי אם לצאת למערכות המלחמה ולעמוד שם הכן, בלי חת, פנים אל פנים עם המות.
ברחשי כבוד סקרה אותו כשהתלבש בפעם הראשונה במדי־הצבא, כיבסה בשבילו במיוחד, לפני צאתו למחנה־האימונים, את הלבנים, ובערב יום־הנסיעה – אור ליום ששי היה זה – גיהצה גיהוץ אחרון את בגדיו וארזה אותם באמתחתו.
אותו ערב האריכו האנשים לשבת ליד שולחן האוכלים ודיברו, כמו בכל הימים האלה, במתנדב.
האחים גרין סברו כי יפה עשה. מאיר רוטשטין, המתנגד לעצם יצירת הגדוד, אמר שאין זה אלא איבוד לדעת, ונתן לב הסכימה דעתו אתו, ואילו האשה הקטנה, שעמדה וניפתה קמח ללחם־השבת, היא לא שיבחה ולא גינתה, כי אם רק ריחמה את האיש נכה־הרוח הזה, אשר אילו היתה לו פה אֵם – ידעה – לא היתה נותנת לו לצאת לדרך מסוכנת כזאת. ובפעם הראשונה היה זה אשר זע בלבה מעין רגש של תרעומת נגד הדיירה, קרובתו, אשר ‘קמה והלכה לה פתאום בלי חשוב ובלי דאוג לשום דבר’.
כמו תמיד בליל ששי, שהוא ליל האפיה, ישנה רק שינה קצרה, וקמה אחרי חצות מזורזת וערה, מתוך אותה ההשראה המיוחדת אשר תהיה בלילה זה לכל אחיותיה שומרות שבּתּן באשר הן שם.
כדי שלא להפריע את שנתם של בני־הבית, הוציאה את המשארת עם כל יתר הכלים אל המרפסת, ותלתה פה על הקיר, ממעל לשולחן, את עששית־הלילה.
כשהשעון צלצל ארבע, באה ברכה וישבה לשמן את תבניות־הלחם – מרעידה בתוך הצינה, אשר ריח של עיסה תפוחה עמד בה עם רחש של חסילי־בית.
עם נשיבת הרוח רטטו לבין העמודים צמחי החבלבל עם קטעי העלטה שביניהם. הרחק, אי שם על פני הים, השמיעה אניה שריקה ארוכה, נוקבת, כקול קריאת אזעקה, והנה אמרה האשה הקטנה, כממשיכה איזו שיחה שנפסקה:
– והיא – אין ממנה כל ידיעה.
– לא – ענתה ברכה בהדגשה ובקול קשה.
– והלא, לכאורה, בני דוֹד הם – תמהה האם – שארי־בשר קרובים.
– אַת לא תביני זאת – פסקה הנערה קצרות.
– דהיינו– נעלבה זו – וכי למה זה לא אבין?
– יען כי זהו ענין מסובך – אמרה ברכה מתוך היסוס, ואחרי אשר הביטה רגע סביבה, כמי שמבקש לקפוץ קפיצה נועזת, הפליטה בחפזון, כאילו נכותה במלים:
– ענין אהבים
– היאַך? – נבהלה האשה, שחתכה ברגע זה חתיכה מן העיסה הכללית.
והיא גלגלה את הבצק שתים שלוש פעמים במערוֹך ואמרה:
– שטויות.
הפכה את העלה על צדו השני, וגלגלה עוד וחזרה ואמרה:
– הבלים.
ואחרי אשר פיזרה עליו מעט גרגרי־פרג, סילקה אותו הצדה וקראה בקול איום, שנצטרד פתאום:
– לכי ושפתי מהר את הקומקום.
היא עצמה הלכה להעיר את מנהל־החשבונות, כפי שהבטיחה לו. זה בעיניו השקועות, ללא משקפים, שכב על המטה בלתי המוצעת שכיבה שטוחה, כמת.
כבר לבוש היה במדיו, ובבואו לצאת אל המרפסת, התעטף עוד במעילו החרפי, אלא שלא יכול עם זה להתגבר על צמרמורת הקור שתקפה אותו, ובשעת שתית התה רעדה הכפית והתקשקשה בכוסו.
הרי לך איש צבא – ביטל אותו בלבו גרין הצעיר, אשר השכים לקום היום ביחד עם האחרים.
עד שמאיר רוטשטין הלך להביא כרכרה, הדקו הבחורים על המזודה את הרצועות, ועד מהרה יצאו אחרי המתנדב, חורים כולם בערפלי הבוקר, עם אותה הארשת בעינים שבה יביטו אחרי ההולך ללא שוב.
גרין הצעיר הוא שחזר הראשון אל המרפסת.
הוא זרק מבט סולד לחלוֹת־הלחם, שטרם נמשחוּ בחלמון, הציץ לבית קיבולו של המעיל, שהיה מוטל פה עם רישומי גופו של הנוסע, ולבסוף הבחין בין המשארות בקערת־צימוקים קטנה, והוא לקח אותה ועמד לבלוע את הגרגרים הצוננים והייניים האלה על העקצים והחרצנים שבהם.
[טו]
מתו חבלי הצפיה – כאילו היה בזה כדי לקרב את הקץ – הקימו העסקנים באלכסנדריה ועד מיחד, שעליו היה לטפל בהעברת הגוֹלים אל הארץ.
כבר היה משוחרר אז כמעט כל חבל ארץ יהודה, ובתוך המדבר סוֹללה מסילת ברזל, ‘דרך לעבור גאולים’ – כפי שקרא לה מאיר רוטשטין – ועם זה עוד ישבו פה האנשים ככבולים מחוסר רשיון לעלות, וגעגועיהם, מתוך כך, גאוּ וחמרו כמי נהר בפני חומת סכר.
עם ערב היו אלה מתקבצים ובאים לבית־הועד, ‘לשמוע חדשות’. מבני מעמדות שונים היו ובני גילים שונים:
נערות בתלבושות כּרכּים גנדרניות עם טוֹהר ישראלי בעיניהן, בחורים מחוּשלי עמל וחזקי שרירים עם בטחון של בגרות בהליכותיהם, ונשים נאצלות, ידועות סבל, שקומטו פניהן ולא עת. נתן לב, ערבה עליו הישיבה פה בשעות כאלה, והוא את אוירת הכיסופים שמסביבו שאַף אל קרבו בצמאון, בא מתוך כך לידי השראה ו’הלך־רוח', והפליג מתוך הבטה לאחור למרחקי הדורות.
לפני שלושת אלפים ומאתים שנה – על אדמה זו עצמה ובמזג־אויר כזה – היו בודאי נערים ונערות בגיל זה מתלבשים בבגדיהם המצריים אֵי־שם בגושן, ובאים למין בית כזה ‘לשמוע חדשות’, וקצת יותר קרוב בזמן, לפני אלפּים וחמש־מאות שנה נהרו עם ערוֹב היום לבית כזה, ומתוך אותם רחשי הכמיהה, נערים ונערות בתל־אביב שעל נהר כבר, ורק שאלה היו מסורקים ולבושים כבר לא בנוסח מצרים, אלא לפי הטעם הבבלי.
אופן התסרוקת וגזרת הבגד הם רק שמשתנים – הסיק מכאן – אבל נהיתוֹ של הגוֹלה אחרי ארץ מולדתו אחת היא בכל זמן ובכל מקום.
ערב אחד, כשישב שקוע כן בהרהוריו, בא מאיר רוטשטין ומשך אותו אל הפרוזדור ששם נמצא נער ארצישראלי אחד.
בגנבה עבר זה את כל הדרך ברכבת, ועכשו שאל לקרוביו הנמצאים באחד ממחנות הריכוז, ומאחר שהשעה היתה מאוחרת, החליטו השנים לקחת אותו לעת עתה לביתם.
לבוש היה מכנסים ערביים, מעיל קצר, ממורטט וכובע צבאי, ומשך בכך את עיני האנשים בחוץ, אבל הוא לא שם לזה לב וצעד בחפזון לפני מלויו.
בבית התעכב רק רגע לפני התמונה עם שורת הפירמידות שעל גבי הקיר, ישב תיכף אל השולחן ומשך אליו את הסלסלה עם הלחם.
עד שהאחרים אכלו את מנתם הראשונה, גמר הוא את הסלט שלו עם החביתה וחביצת הקקאו, הפך לצלחתו את קערית־הזיתים והקריב אליו את צנצנת הדבש.
נחמה רוטשטין, שהלכה וחזרה פה ליד השולחן עם כלי־האוכל, הציגה לפניו צלחת כרוב שנשאר מארוחת־הצהרים וחתיכה הגונה של פשטידה, ועל ברכה ציותה למלא שוב את הקערית זיתים ולהביא עוד דבש.
– אמא – באה זו נפתעת אל המטבח – הוא אוכל פשטידה בלחם.
– לכי והציגי שם את הגבינה השויצית – אמרה האשה בבטחון של הרופא, שעמד על טיב המחלה ויודע במה לרפאותה – ושימי גם את האגוזים על השולחן, זה עשוי להשביע.
למחרת, כשקמה בהשכמת הבוקר, מצאה את הבחור שהוא יושב כבר על המרפסת, ליד השולחן, עֵר ובמצב של צפיה, ואז הלכה והביאה הנה את כל מאכלי־החלב שנמצאו אצלה בארון־האויר, הניחה פה ככר לחם וירקות, והיא עצמה לקחה את הסל וירדה אל השוק.
כששבה, היה השולחן פנוי, הכלים מכונסים זה בזה, והבחור, כשכובע החיילים שמוט על עיניו, ישן על הספסל שנת־עיפים.
נתן לב בא והסתובב על ידו סחוֹר סחוֹר. אחר יצא מחדרו מאיר רוטשטין והביט אל האורח כמתרעם:
סבור היה, שכבר אפשר יהיה לשמוע מפיו דבר מה.
– הניחו לו, הניחו – גערה בהם האשה הקטנה מפח המטבח – הלא תראו שהוא מסוגף, תנו לו להשיב את נפשו.
והיא, עד שהוא נרדם, הכינה בשבילו כמה קלחים של תירס ומעט תפוחי־אדמה, ועל המנות הקבועות לארוחת־הצהרים הוסיפה הפעם דיסה של שעועית ופשטידה מאטריות רחבות.
בערב היום השלישי לשבתוו של האורח פה, ראתה, לשביעת רצונה, כי ממנת התרד שלו השאיר חצי ומפרפרת התפוחים אכל גם כן רק חלק. ואז, כשהוצע לו משכבו, הניחה על ידו את חליפת־הצמר שקיבלה מנתן לב, הוסיפה לזה חתיכת סבון ומגבת שׂעירה – ובבוקר, עם הנץ החמה, הקיצה לקול שכשוּך של מי־רחצה, ראתה בעוד זמן מה את הבחור שהוא יורד עם חבילה קטנה בידו לפחי האשפה, וכשיצאה אל המרפסת, כבר ישב זה פה, ליד השולחן, מסורק וצח, הסתכל במראת־היד הקטנה של ברכה והצטחק בשתי גומות של חן.
מכל מה שהגישה לפניו לקח רק פרוסת לחם קטנה וכוס תה. קם, כשראה אותה מעלה פחמים מן המרתף, ועזר לה להכניסם אל המטבח, ואחר כך ישב והסתכל בעינים מורחבוֹת בלחמניות־הסולת שהאופה הניחן על השולחן.
– אצלנו אין רואים את זה – אמר.
– לחם דוּרה אכלתם – אמרה הגברת רוטשטין, כשהיא מתישבת פה עם קלח של כרוב וסכין חדה.
– דוּרה, אם רק השיגו – אמר בחיוך עגום.
ברכה, שיצאה מחדרה עם המגבת, על מנת ללכת לחדר־הרחצה, סילקה את זו וניגשה מהר לפתחו של חדר־האוכל.
– בואו, בואו – לחשה לאנשים היושבים שם בפנים – הוא כבר מדבר.
מאיר רוטשטין והאחים גרין, עם כוסות התה בידיהם, יצאו והתישבו פה על יד השולחן, ונתן לב, בצעדו על בהונות רגליו, בא וישב ליד צמחי־החבלבּל, מן הצד.
נשען אל המעקה שבין העמודים – הוא האהיל בכפות ידיו על פניו, כמו בשעה שעמד לגשת לקריאה של עיוּן, ופרשת יסוריהם של אחיו, שם בארץ, נפתחה לפניו כמגילת ספר מימי החורבן הידועים.
אותם המוֹראים ואותה ההתעללות של עריצים.
ודאי שלא היו פה סלסולי סגנון וצחוּת לשון, כי הלא רק על ידי נער לא לוּמד סוּפּרוּ הדברים, ואולם נגעי האומלל הן יש אשר ניטיב לראותם מבין קרעי הבגד יותר מאשר בעד לבוש הדור.
מתוך גמגומו המקוטע של זה עלה ונגלה מעט מעט הסבל של ציבור האנשים שם, אשר, עם ביטול חסותם של צירי הארצות, לא נשאר להם אלא המגלב של אדוני־המקום מצד אחד ומן הצד השני – ישימון ים.
אותן המיתות החשאיות של אלה אשר מקרוב באו, במחשכים, באין רואים. הלויות הבהוּלוֹת, לויוֹת ללא מלוים, בלהט השרב, או בסערות גשם בחורף, ושתיקת ההתאפקות של כל המיותמים והשכולים בלילות, אשר הבכיה בקול היתה אסורה בהם.
בבני משפחתו שלו, של הנער, הלא נגעה הרעה ביחוד, כי בית מסחרם בעיר הופקעה סחורתו, אחיו הבכור לוּקח לצבא ואביו – מרוב צער, סברו – מת.
בהיותם שניהם ברחוב בא לו ‘זה’, עוד לפני אשר הוא, הנער, הספיק לקרוא לעזרה, ובעוד הוא ובני ביתו יושבים באֵבל, באה עליהם גזרת־הגירוש.
האֵם ההמוּמה לא תפסה עוד מתחילה את הדבר, היא רק שאלה מה יהיה עכשו על ה’קדיש‘, אולם כאשר הוּגפו בפעם האחרונה בביתם התריסים, והקרון עם המטלטלים זז, פשטה את ידיה אל מוּל ‘בית החיים’ ופרצה בבכי, וכל האחרים, ליד הקרונות שמסביב, לא יכלו להתאפק עוד אף הם, כל השורה כולה, עד כי היה זה ‘כמו שלויה גדולה’, וזקנוֹ הוא שנזף בהם על כי משׂמחים הם את ה’שכנים’, כי הללו, שלא היו באותה הגזרה, נתקבצו ובאו לראות בזה שנעשה פה.
והנה התחילו הנדודים עם הטלטולים על פני הדרכים, להט השמש ורוחות הקדים ביום וה’פחדים' בלילות, בשעת החניה בשדות, בעת אשר הצבועים השמיעו מרחוק את קול ‘צחוקם’, ומסביב התהלכו השועלים ‘גדולים כמו שכלבים’.
באחד מן הימים ההם, והם יושבים כבר אז במחנה ליד אחת המושבות, מתה עליהם חוה ילדתם.
‘הקדחת’ היא אשר בה נשרפה. והיא יחידה, ועליה ‘רעדה’ אמם ביחוד, והנה נהיה זה לה עתה שהיא ‘כמו שנתאבנה’.
קודם, בשעת ‘הצרה ההיא’, היה זה אצלה ‘כמו שברז’, אך קמה בבוקר, וכבר נוזל אצלה, ועכשו היא רק שתקה. והיה שם אחד שבא מן ‘הועד’, וכשראה אותה, אמר כי לא טוב הדבר, וצריך לשאול ברופא. אבל הזקן סבר, כי לא תהיה תועלת בזה.
אם האחד נשברה אצלו רגל – אמר – יוכל הרופא לרפּאוֹ, אבל הלב אם נשבר, מה יוכל זה לעשות?
והוא היה רק קוֹרא מעתה את התפילות בקול, כי ראה שזה מיטיב לה. כל פעם שעמד להתפלל, באה היא וישבה מנגד ונאנחה, עד ש’נפתח לה הלב' והיא שבה לבכות.
כבר גבר בעת ההיא הרעב במחנה. כי מן ‘הועד’ לא נשלח הקמח, והשדות במושבה נאסר בהם הלקט, ובחוץ, בכל הדרכים, ארבוּ השוישים ולקחו את כל הבא לידם ל’שׂוּכרה' וגם למאסר, כי אמרו ש’רוצים אנו באנגלי' ועל זה הכו ‘נורא’. אחד מן המוּכּים האלה ראה הוא, הנער, פעם במושבה, והיו אצלו הרגלים ‘מצוּבּעות כמו שסרטים’, אדום וכחול.
מחדר הכלא שליד הדרך היה מגיע אליהם לפעמים בלילה קול צעקת הנתפסים, והיתה אמו אומרת כי ‘סוֹמרוֹת אצלה השערות’, והזקן, כדי להחריש את זה, היה לוקח את ספרו ומתחיל לקרוא בקול.
בשעת קריאה כזו, אחרי חצות, נרדם פעם לבלי הקיץ, כשהספר הפתוח בידו. לא חש לפני כן כל כאב, או חולשה, והיה, להפך, חזק וכמעט שמח, כי בטוח היה, שהימים הרעים לא יארכו עוד.
‘אם כך הגיע לנו – אמר – אם כבר ככה הוא, הרי אות הוא, כי קרוב הקץ’.
הפעם לא הרבתה האם לבכות והיא רק נכפּפה וכמו קטנה, וחרדתה לילדים גדלה.
שנים היו לה עתה, הוא ואחיו. וזה רך היה ומעודן, ולא יכול לאכול את לחם־הדוּרה, ומזה באה עליו מין ‘חלשוּת’.
פתאום, באמצע הדיבור, היה מלבין ונופל ‘כמו שמת’, וצריך היה לקרוא אז לאנשים שיחיוּ אותו.
פעם – ביום סתו היה זה – נזדמן פה קרוב אחד שלהם שבא באיזו שליחות מסביבות יפו, והיו אתו גם פרדות ועגלה. והנה, כשראה את מראה פניהם, ומעמד סוּכתם, ואת גרעיני הדורה שהם מבשלים על אבנים בחוץ, אמר כי אין זה ‘תכלית’, ושעליהם לעבור אתו למקומו.
והוא שם בקרון את מעט הכלים שלהם, עשה ממחצלאות כמין אוהל, כדי להגן עליהם מפני הרוח, ויצא לדרך, והיה נוסע אט, בשבילים עקלקלים, כי ירא היה מפני הגיסות, שהיו כבר נסוגים בעת ההיא.
בשעת החניה פעם, כשישבו בסתר גבעה, נשמע פתאום מאחריהם קול הצלפת שוט, והם נבהלו וביקשו לברוח, אבל עד מהרה ראו כי מנגד, על הכביש, מתנהל כמין עדר, וכאשר נתקרב מעט, נוכחו כי אין זה אלא מחנה של אסירים, והזקן, קרובם, אמר, כי משלנו הם, והוא גם הכיר ביניהם את זלמן סגל ואת נחום ליפשיץ מיפו, מן השכונה החדשה. את אלה הכו ביחוד, כי מן הנחשלים היו, ואחריהם, קשור בשלשלת, נגרר שלמה גפן משכונת־הים.
– בעל חנות המכולת? – נרעדה האשה הקטנה, אשר הכרוב עם הסכין נשמטו זה כבר מידיה – והלא איש ‘מסוכן’ הוא, חלוש־חזה.
– והוא באמת ‘נפל’ אחר כך – אמר הנער – וגם שוֹר, אליעזר שוֹר מחות התבואות ‘נפל’, לא יכול לשאת את המכות. ועליו בכו אחר כך שם, במושבה כולם, כי הוא הלא ‘רץ היה תמיד בשביל כל אחד’.
פה, במקום החדש, כבר שומעים היו את קול התותחים של האנגלים, ואמרו האנשים כי קול שופרו של המשיח הוא, ושעוד מעט יבוא הקץ לצרות.
פעם, בהשכמת הבוקר, בא הזקן ואמר שראה במגרש שליד החורשה ערימה של אורז, כי התורכים הם כנראה, ששכחוהו מתוך מנוסת בהלה, והוא שלח את שניהם, אותו ואת אחיו לאספו.
עוד לא נמצא איש בחוץ כשיצאו עם סלם, והנה ראו למטה, ליד הדרך, כמין חלוק לבן, הבינו כי זהו האורז, ופנו ללכת שמה, וברגע זה עלתה מנגד השמש.
השמים שם, מאחורי החורשה, נהיו ‘כמו ששער של זהב’ וממנו יצאו פתאום שלושה ‘גדולים כאלה והכל נוֹצץ עליהם’ ובידיהם ‘כמו שסכינים של זהב’, ואחריהם באו עוד שלושה, ועוד שלושה, וכשהתקרבו, ראה כי אלה הם ‘הם’, והוא קרא לאחיו שירוץ ויגיד בבית, אבל זה כבר היה לבן כולו, והסל נפל מידיו, והוא ‘כבר לא נהיה’. ואז, לאחר שהוא, הנער, פנה כה וכה וראה כי אין למי לקרוא, עשה דבר, אשר אחר כך, בבית, אמרו כי ‘זה היה שכל’. הוא לקח את אחיו והניחו ליד הדרך, והוא עצמו עמד מרחוק לראות מה יעשה בו.
עתה היו הם כבר ‘כמו שנהר’ והיה הלב ‘רועד’ אצלו, כי ראה שהם ממהרים, ואלה שבשורה הראשונה עברו באמת ולא הביטו, ומן השורה השניה גם כן לא הביטו, אבל פתאום נפנה אחד וראה והתעכב. גחן אל הילד וטפטף לו לפיו מתוך איזה בקבוק כמה טיפות, ואחרי שראהו שהוא מתעורר, זרק לו טבלה של שוקולדה ורץ מהר להדביק את האחרים, כשהוא צוחק מתוך הלב הטוב שלו, כי מאלה היה, מבעלי המגבעות הכפופות.
– האוסטרלים – ידעה ברכה.
– הם הם. ועליהם שמע עוד במחנה, כי לב של זהב להם.
הקטן, כשהוא ניגש אליו, קם כבר על רגליו, והיה הולך ונושך מטבלת השוקולדה כמו שנושכים מן הפּתה, והצטחק אף הוא.
כשהתחיל לאכול אחר כך, בבוא הרוחה, דיסות של חלב וביצה בכל יום, הבריא ושכח את כל המחלות.
– ואמך? – שאלה הגברת רוטשטין בחרדה.
– אמי? – שאל אף הוא, ופניו הקדירו, וריסי עיניו נתרפרפו – אמא שלי, לחם־הדוּרה הוא שהרג אותה. לוּ ניתנה לה פרוסת לחם לבן, רק פרוסה אחת ביום – אמר ונענע את ידו כמגרש מלפניו משהו מטריד, ונשתתק.
גרין הגדול ניגש אליו ונגע רכות בשערו הבלונדי, שנתעדן אחרי הרחיצה, וברכה, בפרסה פרוסה מעוגת־התפוחים, שהובאה זה עתה מהתנור, באה והניחה אותה לפניו, על השולחן, אבל הוא דחה והוֹדה בנימוס. מבקש היה לראות את קרוביו, הנמצאים במחנה־הריכוז, ומאיר רוטשטין הוא שקיבל עליו להביאו לשם, והלך לחדרו להתלבש.
נתן לב, אשר נשאר עוד במקומו, הצית לו סיגרה ועמד לעשנה, והנער, שישב ממולו, נתבהרו מעט מעט פניו ולבשו סבר של תמיהה למראה הפּלא הזה, אשר הוא, הבחור, שואף את העשן ובולע אותו מבלי שיהיה ניכר כי בא זה לקרבו.
[טז]
גרין הצעיר, שיצא לכמה ימים לקהיר, סיפר בשובו, כי את איטה בלוך לא ראה שם, כי היא חולה ושוכבת, כפי שמשערים, באיזה בית־חולים, וכעבור כמה ימים ידע כבר להגיד בבירור כי היא מתה ואיננה עוד.
עם גמר הארוחה מסר את הידיעה, בשבתו ליד שולחן־האוכלים, והמסובים פה ירדה עליהם דממת אֵבל, אבל כשהוסיף ואמר – ברגע שברכה יצאה מן החדר – כי בלדתה מתה, וכי סוֹחר הכּוּתנה הוא שאשם בכך, נהפכה הדממה הזאת לשתיקת זעף.
האשה הקטנה, בדחפה את הטס עם כלי האוכל שעמד לפניה, רק אמרה:
– אוי לה לאותה בושה – ולא יספה.
לאחר שהאנשים הסתלקו לחדריהם, עמדה והסירה מעל הקוֹמוֹדה את המפּה הסרוגה, מעשה ידיה של ‘זו’, וזרקה אותה לתוך החדר הקדמי, קרעה מעל הקיר את תמונת הנוף, אף היא מתנה שלה, והכניסה גם אותה לתוך אותו החדר, ואחר ישבה על יד החלון, על מלאכת־תפירה, ומשכה פעם בפעם את החוט בתנועה נמרצת כזו, עד כי ברכה באה מורא בלבה, והיא השתדלה להמצא במרחק מתאים ממנה.
מבלי לשאול כל שאלות הטילה על הקוֹמוֹדה המעוּרטלת מפּה אחרת, החליקה על הקיר את הפגימות שנשארו במקום־התמונה וישבה אף היא בפקודת אמה לתפור, ועשתה היא הכל כפי שהורתה, מתוך צייתנות ואורך־רוח. אבל כשהגיעה מתוך כך השעה לרדת אל השוק, קמה ואמרה בתוקף, כי הפעם רוצה היא ללכת.
והיא החליפה את בגדיה וירדה עם סלה לא לשוק־הפרבר, כי אם העירה.
באחת הסמטאות שם, ליד רחוב אנסטסיה, ישבה נערה רוקמת מבני־משפחתו של סוחר־הכותנה, שהיתה דבקה ביותר באיטה בלוך, ואשר מפני פרכּוּסה ותלבשתה הצעקנית נמנעה תמיד היא, ברכה, מלהפגש אתה. עכשו הרגישה שמוכרחת היא לראותה, כי רק אצלה – ברור היה לה – תוכל לדעת את הדברים לאמתם.
על־פי השלט עם חוטי־הרקמה שבצדו מצאה את הבית המבוקש, הביטה בזהירות מסביבה לראות אם אין איש מכּר פה, בחצר ‘המסוּכנת’, ופנתה לעלות אל הקומה העליונה.
המדרגות רעדו תחתיה עם כל פסיעה, ומן הצד הסתחררו ריבּוּעי גגות, כבסים מתלבטים ברוח, והמון כפות ומגדלים תלויים על בלימה, עד שלבסוף הבהירה כנגדה שוב פקעת של חוטים. והנערה המיודעת נראתה בפתחו של אחד החדרים עם מלאכת־רקמה בידה.
– אה, אַת – נתחייכה כנגדה, כאומרת: ‘ידעתי כי תבואי’. והיא הכניסה אותה אל החדר וניגשה ישר אל הענין.
וידעה היא באמת הכל.
– היא, הדיירה שלהם, איטה בלוך, מתה עוד לפני חודש – סיפרה לאחר שהתישבה עם האורחת על הספּה – מתה מכלימה, משבר לב, לאחר שהוא עזב אותה. כי הוא הלא כך דרכו, מוֹצץ הוא את הדם ומשליך, כחיה. וגם אותה, את היפה, הטובה, איבד.
– כי היא טובה היתה, טובה – אמרה, כשהיא ממשמשת בצמיד שעל ידה הכחושה – ראתה ללבו של כל אחד – וריחמה.
אתה, עם הרוקמת העניה, הן התהלכה כאחות. על כל המדרגות טיפסה, בגשם וברוח, והביאה לה בדים לרקמה. לא מפני שזה היה נחוץ לה, כי אם רק כדי לספּק לה עבודה. ואיך התיחסה ל’הללו' פה, בסמטה. לא בזה להן מעולם. וכשהעליב פעם איזה אדון ‘אחת שכזאת’, עמדה היא להגן עליה, כי לב טוב היה לה, לב של זהב.
– ואיזה יופי – המשיכה בעצב, מתוך הרהור – האנשים הלא חשבו כי רק משי וקטיפה היא לובשת, ובאמת הן לא היה זה אלא כּוּתן פשוט, כּוּתן ופלנל, ובלי כל קישוטים. לא היה לה צורך בכך.
– מאלהים היה זה לה – הוסיפה באנחה, ופקחה לרוחה את עיניה, ושוב לא נראה מעתה לא השרק בפניה ולא שכבת הפּוּך, כי אם רק העינים הקטיפתיות האלה, העצבות והטובות.
מן הפנה הקרובה לקחה את כד המים, גמעה כמה גמיעות ואמרה:
– פרמצבטית היתה?
– רוקחת, אבל לא השיגה פה עבודה – ידעה ברכה – לא נתנו לה.
– והיכן הוא ‘הלזה’ – הקרוב שלה?
– הלך אל ‘השדה’ – אמרה ברכה – למלחמה.
– אַה – הבינה.
והיא אמרה:
– כי הוא, האדון הקטן הזה, אהב אותה, הוא הוא שאהב אותה באמת. היאַך דאג לה אז, בשעת הטיול, בקהיר. בהשכמת הבוקר קם ורץ לבקש בשבילה איזו עוגות־פרג, כי אלה ערבו לה. בעצם ידו צחצח לה את נעלי הזמשה שלה, השיב מעליהן בפיו את האבק וצחצח, וכשראה שהיא אוכלת את הבננות שהכין בשבילה – מטיול ארוך שבה – שמח כילד. לא שאל כל שאלות ולא ביקש מאומה, ורק שמח על כי אוכלת היא את הבננות.
כבר החשיך היום כשברכה יצאה מחדר־העליה, ירדה, מבלי לחוש עוד שום סחרחורת, מכל ארבע הקומות, ופנתה בלב קל אל עבר השוק.
כל אותה האוירה שם בבית, השתיקה הכבושה, הכעכוע רב המשמעות של האב, ופניה הנזעמים של האם, דיכאו אותה והביאוה לידי תהית מבוכה, והנה באה הנערה השחוּפה הזאת ופיזרה את כל זה. כפרשן טוב הסבירה את כל המעומעם והסתום – והדברים נעשו נהירים ומובנים לה.
מבלי לברר הרבה קנתה את צרכי־האוכל הדרושים, הספּיקה עוד להתקין בבית את הסלט ותבשילי הערב, ואחרי כן, כשמסביב השׂתררה דממה, באה אל החדר הקדמי, פתחה את ארון־הבגדים וסקרה לאור הנר את שורת השמלות התלויות פה.
אמנם כן: כּוּתן פשוט היו אלה עשויות, כּוּתן ופלנל, ובלי כל קישוטים.
ואז, לאחר שישרה בזהירות את שרווּליהן הפשוטים כזרועות, והעבירה בתנועת־רחמים את ידה על חלקת אריגן, מצאה ליד השולחן את השרפרף מרוּפד הפּלוּסין – מקום־מושבוֹ החביב של מנהל־החשבונות – וישבה עליו במשך כמה רגעים ישיבת אבלים, ואחר כך כיבתה את הנר, באה בצעדים חרישיים לחדרה ועלתה תיכף למטתה.
הפעם הראשונה היתה זאת לה פה אשר היא לא קיפּלה לפני השינה לשם סלסול את שערותיה, לא ראתה צורך בכך. היא רק, לבל יפריעו, קלעה אותן לצמה, כמו לפנים, בביתם שבשכונת־הים, והרגש הרגישה מתוך כך שאף היא עצמה שבה להיות זו של אותם הימים:
נערה תמימת דרך, העושה עם אמה העניה בכל מלאכה, כדי להמציא לבני־הבית לחם וכסוּת.
[יז]
בין הסחורות ש’לאחר העונה', אשר נחמה רוטשטין חזרה אחריהן בתוך החנויות בשקידה (עכשו, כשהרשיון לעליה עמד להתקבל, והיה צורך ‘להלביש’ את בני־הבית), נזדמנה לה חליפה אחת גם בשביל נתן לב, בגד עשוי אריג מובחר אשר הוסיף לוית אצילות לבחור כחול־העינים, זה אשר פניו, בזמן האחרון, נתרעננו ונעשו אפילו מלבּבים.
כי הוא, מאז יום הבשורה, נשתנה. כמי שמחלים ממחלה קשה הלך והתאושש, ונעשה ער ואמיץ יותר, והעיקר: לא עוד מרחף באויר – כמאמרה של ברכה – ישב ביחד עם האחרים לשולחן־האוכלים בשעה הקבועה, קם ופתח את הדלת, כשראה אותה נושאת טס עם כלים, ויש אשר עזר לה גם להעלות גיגית כבסים אל הגג, או להוריד אל המרתף שק של פחמים.
אפילו פרקי ההיסטוריה, שהרצה לפניה בצהרי השבתות, ניטלה מהם קדרוּתם, והם – כאילו הוכנסו בין השיטין שלהם רוחים – נעשו קלים ונהירים יותר. ויש אשר הוא, תוך כדי הרצאה, סח גם, שלא כמנהגו לפני כן, שיחה קלה, או סיפר משהו מבדח. ואם לקח מתוך כך תפוח, או אגס, מסל הפירות, חילק אותו, ונתן את מחציתו לה, ועשה הוא זאת בתנועה שיש בה מחיבת אח, זו אשר היא, היחידה להוריה, כל כך השתוקקה לה.
באותם הימים התחילו להראוֹת פה בבית אורחים ארצישראליים, שבאו לקנות צרכי־אוכל – ‘לשבּוֹר בר’ – כמאמרו של מאיר רוטשטין.
לבושים קרעים, עם נעלים בלוֹת ברגליהם – את הדרך מתחנת־הרכבת עד הבית עברו מתוך ההרגשה של הערום המתהלך בין הלבושים, אכלו יום־יומים על שולחנה של האשה הקטנה ונחו קצת, אחר ירדו לחנותו של החייט הספרדי והתלבשו בו במקום, ויצאו לשוטט בשוּקים. ולא עבר זמן רב והמרפסת הגדולה פה נמלאה ארגזי־סוכר וקהוה ושקים גדולים, רחבי בית־קיבול, של אורז – רבים כל כך, עד כי הגברת רוטשטין יכלה רק בקושי לפלס לה ביניהם דרך המטבח.
והיא כבדה היתה עכשו בעבודה, כי בבית עסקה התופרת האיטלקית בתפירה ודרשה פעם בפעם כפתורים, או שרוכים. האחים גרין, שהתכוננו לצאת לטיול, צריך היה להכין בשבילם צידה לדרך. הגברת רבין הוּרע מצב בריאותה וזקוקה היתה לטיפול מיוחד. והאורחים הארצישראליים, משטעמו את המרקחת שלה, ביקשו לטגן מעט גם בשביל בני־משפחתם, אשר לא ידעו זה שנים טעם של פרי מבושל בסוכר. והנה באו ומסרו לה דרישת שלום מקרוביה ביפו, רוֹטשטינים אף הם, והיא החליטה לשלוח להם איזו מאפה־תנור, ועמדה והתקינה עוגת דבש גדושת צימוקים וגדולה במדתה כל כך, עד כי השתאו לה כל רואיה, חוץ מן האורחים עצמם, כי על־כן ידעו את רעבונם של בני המשפחה שם במשך כל השנים.
בתוך כל אלה הופיע פעם, בשעת בוקר מוקדמת, מנהל החשבונות, מנחם גוּט, כשהוא לבוש שוב בבגדי האזרחים שלו.
נמצא שהוא משירוּתוֹ בצבא השתחרר זה כבר, ישב כל הזמן בהלוּאן שליד קהיר עם התינוקת, בת קרובתו, ועתה ביקש שיוּתן לוֹ המפתח של החדר הקדמי, כי עליו להכניס שמה את החפצים עם הילדה.
הגברת רוטשטין, כששמעה זאת, תפסה את ראשה בשתי ידיה, ופניה, לנוגה האש בּכּירה, קיבלו ארשת איומה כל כך, עד כי ברכה עברה צמרמורת־קור בגבה, וכפות רגליה, בתוך הסנדלים המחוררים, נתכוצו.
הרע מכל היה שהתינוקת, מהרגע שהובאה אל החדר, לא חדלה לבכות. לא הועילו לא שידוליו של האיש ולא הנענועים שנענע אותה בעגלת־הילדים שלה.
ברכה, בחולשת דעתה, עמדה וסגרה במטבח את הדלת – והיא גם, כדי ‘להחריש את האזנים’, הסיעה ליד השולחן בחדר הגדול כסאות וקשקשה בכלי־האוכל, אבל הנה נשתתק פה, לבסוף, השאון של אוכלי פת־השחרית, וקול הבכי, חד ונוקב, הזדקר יחידי בתוך הדממה, עד כי האשה הקטנה לא יכלה עוד להתאפק ובאה והוציאה מבעד לפתח־המטבח את רשה.
– הן לא יתכן ש’זה' צורח סתם ככה – קראה – ודאי שמשהו לא כשורה שם.
ואחר, בקול שהיה כבר מתון יותר, הוסיפה:
– ילד איננו בוכה בלי כל סיבה.
ואז מצא גרין הגדול את השעה הכשרה לבוא אל המטבח.
שמח היה להגיד לה כי אותם הדברים שסוּפּרוּ אז על הדיירה אך דברי לעז היו: היחסים בינה ובין האיש הקהירי היו – כפי שנתברר – כשרים.
– דהיינו? – שאלה זו מבלי להפנות את ראשה.
– דהיינו – שהיא שם, בשעתה, נישׂאה לו.
– בחופה וקידושין? – פּקפּקה.
– על־פי כל החוקים, כדת וכדין.
– ולמה לא לקח הוא את התינוקת? – בחנה אותו.
– מפני שההורים שלו התנגדו – הסביר – לא הסכימו בכלל לשידוך.
– אַה – האמינה לו.
והיא הסתובבה רגע כמחפשׂת מה מסביב לשולחן, הוסיפה ללא צורך פחמים בכירה והציצה לתוך סיר המרק, ולבסוף צנחה וישבה על הספסל, משכה מאחורי ערפּה את שני קצוֹת המטפחת ונשאה אותם לעיניה.
– הנערה הטובה הזאת – נתערערה בלבה מחיצת הקנאות ומקור־הרחמים נתגלה – היפה והטובה, למה זה הגיע לה כך?
המרק בכּירים, שהאש גדלה בהם עתה אחרי הוספת הפחם, גלש, והחצילים, שהיו ניצלים פה, עלה מהם ריח של חריכה, אבל היא רק נענעה בידה על כל אלה וקמה והלכה לה, וברכה היא שבאה למלא את מקומה.
וכעבור שעה שעשע כבר מנהל־החשבונות על המרפסת את קרובתו הקטנה – תינוקת זהובת־שער, שחשׂפה פעם בפעם את ארבע שיניה מתוך צחוק לוֹקח לב.
מאיר רוטשטין, שישב פה ליד השולחן על עלוני ספירה, צירף גם אותה לרשימה של ‘הרבּית החיה’ – הילדים אשר נולדו במשך כל הזמן לגולים, והוא גם הציע ביחד עם זה ששמה יקרא לא איטה, כשם אמה, כי אם יהודית. ואילו אשתו, הגברת רוטשטין, נתנה קודם כל את דעתה למבנה גופה של זו, מצאה שהיא ‘צמאה’ לחלב ולמי־רחצה, ויעצה להאכיל אותה פירות חיים, דבר אשר מנהל־החשבונות קיבל עליו לעשותו, קנה תיכף בשבילה מכל פרי אשר יאכל, והרבה ביחוד לתת לה את הבננות, אשר שמע כי מזינות הן ונוחות לעיכול.
בתוך כל הערבוביה שבחבילות־האורחים פה התישב אתה על אחד הארגזים, והאכיל אותה את הפרי הרך והעדין הזה, והיא, מתוך העויות חן, התחמקה לרגעים, כממאנת, מצמצה כנגדו בעיניה הקורנות, עיני אמה, וטפחה לו פעם בפעם בידה התפוּחה על פניו.
– היא אוהבת אותו – הסבירה זאת האיטלקית מן המרתף בפשטות.
אסרו חג של פסח נקבע ליום הנסיעה – כשלושת אלפים ומאתים שנה אחרי יציאת מצרים ההיא – רשם לו נתן לב בפנקסו, והוא, אם כי במחשבתו הפליג תכופות לאותם הימים, היה עם זה עֵר ומפוכח, וטרח ביחד עם האחרים בכל ההכנות. ועוזר היה ביחוד על יד ברכה, אשר בינה ובינו נקבעו בזמן האחרון יחסי הבנה. והעבודה בבית רבה היתה עתה וכפולה, כי בעת ובעונה אחת צריך היה להתקין בגדים, להכין מזודות ולארוז חפצים לנסיעה, וגם להגעיל כלים, לכבס לבנים ולהכשיר את החדרים לחג. ואולם האשה הקטנה, בת־המשק המובהקה, לא רפו ידיה. כספּן זה, החותר להגיע בעתו אל החוף, הגדילה רק את מהירות התנועה וגם אֵחרה ביחד עם זה לשבת בלילות, ובבוֹא השעה, עם התקדש החג, היה אצלה הכל ערוך ומתוקן. לא חסרו אפילו מי־דבש, ציר של סלק וצנון מטוגן בדבש ושקדים, זו הרפרפת הריחנית, אשר העלתה על לב אוכלי־שולחנה את זכר בתי־אבותיהם הרחוקים.
ביום האחרון של פסח אמרה האשה לבעלה, כי רוצה היתה שיצא להתהלך אתה קצת בחוצות העיר, והוא, האיש כבד הראש הזה, המסוּלק מכל, נענה לה.
הפעם הראשונה היתה זאת, מאז באו לשבת יחד, אשר היא פנתה אליו בבקשה כזאת.
במשך עשרים וחמש שנים בישלה, צלתה וטיגנה, סיידה את קירות הבתים שבהם ישבו, צחצחה חלונות וכיבסה לבנים, שלהם ושל דייריהם.
היא אשר משכה בעצם את הקרון, והוא מצדו נתן רק לפעמים את קצה אצבעו בו. והיא לא תהתה לדרכיו ולא שאלה מאומה, והיתה מתלוה לו רק בשעה שבא להשתתף בחגי האירוסין והנישואין במשפחה, או בהלויות המתים. והנה באה אליו עכשו בבקשה הזאת – והוא קיפל, איפוא, את הדף, שבו עמד בספר־הקריאה, הסיר את המשקפים ויצא ללכת אתה, בעוד אשר ברכה ונתן לב, שדרכי העיר נהירים להם יותר, נלוים אליו.
הם לא הוליכו אותה דרך רחובות המסחר מצוּפפי האוכלוסים ומקוּעקעי המדרכות – שכונות־החול, כי אם לאלה של שבתוֹן, למקום ורדים ודשאוֹת והיכלי חמד. והיא, לבושה שמלת קפלים חדשה, עם מטפחת קטנה מקופלת בידה, הלכה לאטה והסתכלה בכל אלה.
היא ראתה בתים ורוּדי שיש אשר פסלי ילדים לבני גוף שומרים על פתחיהם, ספסלי גן משוּבצי קוּנכיוֹת, שהם עשויים כמקלעות ומלבלבים כפרחים, ומזרקות, אשר מימיהן מתאבכים בצורת קיטור ומבריקים כאבק של כסף באור השמש.
ליד ברכה אחת, מבין סבכי ירק בגן, הבהירה כנגדה שורת אוזים, אשר תמהה לשמוע כי חצובים הם מאבן, כל כך מזורזים נראו, ואל המים פשטו את צואריהם בתנועת־ערגה כזו, עד כי תקף אותה צמאון למראיהם. ובמקום אחר, בקצה ככר דשא, הביאה לידי השתוממות התאוֹ, זו בהמת הבצוֹת הענקית, אשר ברביצת האֵלם שלה, על מפּלי־הגוף הדוממים, העלתה דוקא ספק על לבה אם אמנם יצור חי הנה. ואולם נפעמה היא ביחוד כאשר הגיעו לשערי נוּזה, ולפניה נפתח גן־הצמחים הגדול.
כדי שלא לדרוך על הדשא בנעלים המאובקות, צנחה וישבה על הספסל הראשון שנזדמן לפניה, ורגש של חרדת־קודש מילא אותה, כזה שהיה לה בבואה להכנס אל העזרה של בית־כנסת.
זה האור המדומדם השורה פה בכל, אושת האילנות הנעים כמתוך רחש של תפילה, רסיסי מי־הזלפים על פני העשב, אשר נוגה של כוכב־הבוקר להם, והציוץ המופלא של הצפרים מנומרות־הנוצה, המרחפות על פני שיחי הורדים וההדסים.
גן־העדן הוא שנצטייר בדמיונה בצורה כזאת, מקום זה, אשר ידוּעי העמל, לאחר שמוֹרקוּ וזוּקקוּ במצוקות־החיים, יבואו למצוֹא בו את מנוחתם, מנוחת עולמים.
היא פשטה את ידה אל השיח שנמצא בקרבתה ונגעה בו ברוך, דרך ליטוף, ואחר כך, כשקמה ממקומה, גחנה אליו והריחה את ריח פרחיו כמו שהם, במחובר, ואז יצאה דרך המבוא הקרוב וצעדה אחרי בני לויתה לאט, מתוך הרהור, כמו לאחר שעת תפילה והגיון־לב.
וביום המחרת ניצחה כבר על האנשים היוצאים לדרך, והיתה זריזה ופכחית, כדרכה.
בתוך הרכבת ערכה להם שולחן, הגישה, כמו בבית, קציצות ירק ומרק. ובשעת החניה, בין רכבת לרכבת, כאשר צמאו, הדסה עם קומקום האלומיניום שלה אל הברזים של מחנות־הצבא, והשקתה אחר כך את כולם מים – פה, בתוך המדבר, בקרבת רפידים ומסה־ומריבה – תמה בלבו נתן לב.
היא גם אשר בשרה עם אור הבוקר את השבים כי הם ‘כבר הגיעו’, שהם ‘כבר פה’.
מרחוק הריחה את הריח המיודע של הפרדסים וקראה את האנשים שבתא הכללי לגשת אל החלון, כי ‘רואים כבר – אמרה – רואים’. ואכן נראתה פה מנגד הארץ, על מעטה ירקה, כשהיא קופצת לקראתם קפיצות דהרניות, עליזות, רטובה מטל וקורנת כולה מאור הזריחה.
בלב הכרך
מאתדבורה בארון
בלב הכרך
מאתדבורה בארון
זיוה
מאתדבורה בארון
באמצע הקיץ באה זיוה לחיות את חייה בחצר, אחרי אשר גברתה הלכה מן הבית, והאדון שלה, זה האיש זעוּף העפעפים, הודיע לה שאצלו אין עוד מעתה מקום בשבילה.
– גירש אותה, הרשע – הסבירה זאת במלים ברורות רַזַל, המבשלת מהדירה שמנגד – כמו שעשה לאשה שלו.
היא, מהמטבח שלה, הפתוח תמיד, לא יכולה שלא לראות את ‘המנהגים היפים’ שלו, היאך שהיה ‘מתרתח’, כשבאה לפעמים אליה, אל האשה, איזו חברה, או כאשר היא עמדה לטפל בשעות הפנאי בעציצים שלה.
– ופעם, בשעת ארוחת הצהרים – סיפרה בלחש לחברתה מהקומה העליונה – הלא זרק לה, למסכנה, את האוכל אל הפנים, את הקציצות יחד עם הצלחת.
זיוה, אילו ידעה לדבר בלשון אדם, היתה יכולה לספר הרבה יותר. היא, לאחר שהאיש יצא בבוקר והלך, ראתה לא אחת היאך גברתה כובשת את פניה במטפחת ובוכה, נשענת בראשה לאדן של חלון או למסעד כסא, ובוכה חרש, בלי קול.
השערות שטרם סורקו נשמטו אצלה ונתפזרו, ואז החזירה אותן בתנועת ראש למקומן, בהדקה היטב, בחזקה, את המטפחת לעיניה, בעוד אשר היא, זיוה, הרובצת על ידה, ליקקה פעם בפעם את קצה שמלתה, או את נעל הבית הנתלית ברפיון מעל רגלה.
– לכי ושתי שם, בקערית, את החלב שלך – אמרה לה הגברת בקול שבור. והיא, כדי לציית, הלכה וליקקה בקצה הלשון מהחלב ושבה לשכב, עד אשר הירקן בא להכריז לפני שער הכניסה על סחורתו, שאז התנערה גברתה, התרחצה מהר ליד ברז המים ויצאה עם סלה, כשהיא מתאמצת להעמיד פנים עליזות.
– בוקר טוב, הגברת בֶּרג – בירך אותה עורך־הדין הזקן מהקומה השניה.
– השלום לך? – נטפלה לה גם אשת המהנדס, שירדה הנה אף היא עם סלה, והיא, בגחנה אל זיוה, טפחה לה טפיחת חיבה על גבה.
– הכלבה שלך הולכת ויפה – אמרה.
– כן, זיוה שלי הולכת ויפה – השיבה גברתה מתוך העמדת פנים שמחות.
במטבח, אחר כך, חגרה את סינר העבודה וניגשה אל הכירים – ואגנות־הנחושת על המדף וסירי־האלומיניום נמלאו עד מהרה לשונות אש כחלחלות, זוהרות. המים מתוך הברז נזדלפו לרגעים בצהלה והירקות במרחשת, תוך כדי טיגונם, השמיעו אף הם קול בּעבּוּע עליז, ורק היא, הגברת, התהלכה בכל אלה עצובה; כתשה בידיה הזריזות במכתש וטחנה במכונת־הטחינה, כשהיא קולטת פעם בפעם לקצה סינרה דמעה אחת או שתים.
כשהשעון צילצל שתים נשמע בשביל המרוצף, בחוץ, קול מצעדו הכבד ‘שלו’, והיא, בבואה לחדר־האוכל, עמדה לערוך את השולחן.
– עכשיו לכי ושבי לך בחדר הקטן – אמרה לה בלשון אזהרה.
כי ‘הוא’ את זיוה לא אהב. העמיד עליה את משקפיו הזעופים בכל פעם שהיא נזדמנה לפניו, וגם דרך לפעמים בנעלו המסומרת על כף רגלה מתוך כונה גלויה להכאיב לה.
הגברת באה אז והעבירה את ידה על המקום הנגוע, והכאב עבר.
נפלא איך שמגע זה של כף ידה שיכך תמיד כל כאב. אפילו הרחיצה בתוך הגיגית, שהיא שנואה כל כך עליה, על זיוה, נתמתקה כאשר היא נעשתה בידים האלה.
אחרי הצהרים נשמע לפעמים קול צלצול במבוא הבית, ואשה כבדת־צעד וחבושה אף היא משקפים, נכנסה ובאה.
– זאת היא ‘האמא’ שלו – הודיעה רזל לחברתה נעמי מהקומה העליונה – אשה ‘גועלית’ בהחלט.
פה, בבית, הלכה עכשיו הגברת והביאה תה מן המטבח, ועוגות ופירות מהמזנון, והציגה את כל זה על השולחן מתוך סבר פנים עליזות.
– האם אין פה הכלבה שלך? – העמידה כנגדה האורחת את משקפיה מתוך נצנוץ רע.
– לא, זו איננה פה – השיבה הגברת.
והיא קלפה והניחה לפניה את הפירות ובחשה לה את התה בתוך הכוס, וכל זה מתוך אותם הפנים המסבירות, הצוחקות. ואחר כך, כשהשנים הלכו, באה אל החדר הקטן, עמדה ליד החלון הפונה אל הרחוב והזילה פה חרש, ללא הגה, את דמעותיה – וככה נמשך זה עד אותו הלילה, שבו נשמע פתאום קול נפץ בבית, כאשר גברתה, דרך המבוא הראשי, התפרצה בקול יללה החוצה, בעוד אשר היא, זיוה, בחדר הקטן, שרטה בתוך החשכה את הקירות וביקשה לשוא למצוא איזה מוצא.
למחר בבוקר, כשיצאה, היה כבר הבית ריק. על הרצפה בחדר־האוכל היה מוטל העציץ ‘הגדול’ מנופץ עם גושי עפר לחים מסביבו, ובסמוך פה, ליד הספה, עמדו נעלי הבית של גברתה, מעוּפרות שתיהן וכמו נפחדות, ואותן ליקקה מתוך המית לב, והלכה להביט ליתר החדרים.
היא שמעה שהירקן בא לשער הכניסה ואחר התדפק מי על הדלת, והיא הבינה כי זהו נער האופים. על פי ריחו של הלחם הטרי הבינה זאת. לבסוף חרק בחור המנעול המפתח, והיא, מתוך ציפייה של תקוה, מיהרה לרוץ אל המבוא, והנה היה זה ‘הוא’.
בשתי פסיעות הדביקה, כאשר עמדה לברוח, העיף אותה בתנועת רגל למעלה ופתח לפניה את הדלת.
– אותך הלא אני מתעב בכלל – אמר, בהבריקו כנגדה את משקפיו דלוּקי־הזעם – ודחפה והוציאה החוצה.
זיוה, לאחר שהתנערה, רצה קודם כל לסקור את החצר.
היא הציצה לצריף הגרוטאות, ירדה לתוך המרתף והלכה ועלתה במדרגות של כל שלוש הקומות, פתחה בתנועת ראש את הדלת המובילה אל הגג, ועמדה רגע נבהלת בפני מוטות האנטנוֹת, שהיו נטויים אליה כשוטים מכוּונים להצלפה.
לבסוף, לאחר שירדה עוד לרחבת הכביסה ועברה בין שורות הכבסים, אשר השיבו עליה צינה לחה מעל חבליהם, הלכה והתכנסה אל מתחת לשיח שליד ברז המים וישבה ובכתה בקול דק, כמו שגברתה נהגה לעשות בימים האחרונים.
– מי זה מילל שם? – שאל עורך־הדין מהקומה השניה את אשתו ברוגז, כי מבקש היה לנמנם קצת אחרי ארוחת הצהרים.
האשה הנפחדת ירדה למטה ואמרה לגעור בה, בזיוה, אבל למראה עצבה הנאמן, חזרה בה וחבטה לה רק חביטה קלה על ראשה.
– לשתוק, ‘חבּיבּה’ – אמרה לה בעברית, הלשון שהיא, זיוה, שומעת אותה – עכשיו צריך לישון.
– היא בוכה על הגברת שלה – נענתה רזל מן המרפסת הקרובה בלחש, כי האדון שלה, הרוקח, ביקש אף הוא להירדם עתה, אחרי ארוחתו.
והיא הלכה והעלתה את זיוה על המרפסת והציגה לפניה איזו שיירי דייסה ומעט חלב.
– אכלי, מסכנה שכמותך, – שידלה אותה תוך כדי טיפול בכלי־האוכל על המדרגות. ולנעמי חברתה, מן הקומה העליונה, אמרה: – מעתה הלא תהיה ‘כמו שאחת יתומה’, לא אדון לה ולא דואג, ואף לא אחד אשר יגיד לה איזו מלה טובה.
– וזה הלא ‘הכי־החשוב’ – המשיכה – כל מיני יסורים תוכלי לסבול אם רק יש לך החמימות הזאת, הדיבור הבא מן הלב, שהוא טוב לך כמו זה של ‘האבא’ או ‘האמא’. אז יהיה זה לך כמו ‘שש־מש’. לא תרגישי לא בקור ולא בכאב, וכל צרה שתבוא עליך תשאי בקלות, לא יהיה איכפת לך.
באחד מארגזי הרפואות שהובאו מבית־המרקחת מצאה איזו שק וגרוּדות של נייר, התקינה מהם כמין מזרן ושׂמה אותו מתחת לשיח, ועל זה בילתה זיוה את לילה הראשון בחוץ. נטרדה פה תכופות על ידי נמלים עוקצות וטיפות מים שניתזו עליה מהברז הקרוב.
פעם, בשעה מאוחרת, מדמה היתה לשמוע את קול גברתה הקורא לה. מצד הרחוב באה הקריאה, כבושה וחרדה, והיא, בהתקרבה אל השער, עמדה להתדפק עליו, והנה נפתח פתאום למעלה החלון, ובו, בלבוש־הלילה שלו, נראה ‘הוא’.
רזל, כשזו באה לקראתה למחרת בבוקר, לא הכירה אותה, כל כך שוּנתה במשך הלילה. צמרה הצח, הזיותני, הוּעם ודבלולי קוצים נתלו ממנו, עיניה נדלחו ובהן נראו חוטי דם.
בתו הקטנה של רופא־השינים, אשר כרגיל שיחקה אתה בשעה זו על הדשא, דחתה אותה עתה מתוך תנועת בחילה.
– את מלוכלכת – אמרה לה בגילוי־לב. והשרברבאי, שבא לתקן את צינור המים, הביט עליה אף הוא בעין רעה.
–של מי הוא הכלבלב הזה? – שאל.
– של הגברת בּרג מהדירה שמנגד – מיהרה רזל לענות, וּלזיוה, אשר זקפה את אזניה לשמע שם גברתה, הסבירה:
– לא טוב שידעו שאין לך עוד בית, האנשים אינם אוהבים ‘אחת שכזאת’.
אחרי הצהרים אספה שוב את שיירי האוכל מהארוחה והעמידה אותם לפני זיוה, בשדלה אותה, תוך כדי שטיפת הכלים, לאכול.
– חשק גדול אין לה, כנראה – העירה נערת־הבית של המהנדס, שעמדה פה ליד ברז המים.
– יען כי הלב שלה הלא הוא ‘שרוף’ – אמרה רזל. – בן־אדם כשבאים עליו יסורים יכול לפחות לדבר, והיא, המסכנה, הלא אין לה פה.
והיא ביקשה את הנערה שאת שיירי האוכל במטבחה לא תשליך מעתה, כי אם תשים אותם פה, תחת השיח.
– הן בשביל נאמנה, הכלבה שלכם, אין לכם צורך באלה – אמרה.
בשביל נאמנה התקינה בבית אדוניה בכל יום תבשיל מיוחד. בשר באורז או בסולת, והוא, המהנדס בעצמו, טיפל בנקיון גופה. רחץ אותה באמבטה וסרקה במסרקות, ובמו ידיו ציחצח את קוֹלר־הנחושת שעל צוארה.
– הנה ככה הוא כשהאחד יש לו מזל – אמרה רזל לזיוה, שפיזלה בעיניה העצבות לצד המרפסת, אשר שם ישבו השנים. והלא אחיות הן שתיהן – סחה לנעמי, שהביטה אף היא לאותו הצד.
–נאמנה וזיוה? לא האמינה הנערה.
– מאֵם אחת – השיבה זו – ויש רק שנה ביניהן.
– ולמה זה האחת גדולה ושחורה והשניה קטנה ולבנה?
– מפני שהאחת דומה ל’האבא' שלה – הסבירה רזל – והשניה ל’האמא'.
יום אחד, כשרזל יצאה עם זיוה למבוא החצר, נבהלו שתיהן לראות ש’הוא' צועד ובא לקראתן בשביל. רזל, באחזה בקצה הסינר, אמרה להאפיל בו על בת־לויתה, אבל הבחינה מיד כי משקפיו עבי הזכוכית של האיש מכוּונים רק אליה.
שואל היה אם היתה יכול לרחוץ את הרצפות בדירתו.
– זה אפשר – התאוששה הנערה – למה לא? ישאיר לי האדון את המפתח.
ואחרי שגמרה את העבודה בבית אדוניה לקחה את דלי הרחצה ורמזה לזיוה שתלך אחריה.
– אל תפחדי – אמרה, בראותה שהיא מפקפקת – הלא בעיניך ראית ש’הוא' הלך.
והיא פתחה את הדלת בדירה שמנגד ובאה פנימה, בעוד אשר זיוה, דרוכה כולה, באזנים נטויות בקשב, צועדת אחריה.
בפרוזדור האפלולי לא נראו אלא מראת־קיר עם בבוּאה של מזוזת דלת בתוכה וסינר חצאי, קצר, שנתלה יחידי מעל הקולב, ועל ידו התעכבה הנערה, נגעה בו בעדינות, דרך ליטוף, והחליפה מבט רב־משמעות עם זיוה.
– כן, כן, מסכנה שכמותה – אמרה בהסתכלה במלמלה שבקצהו – זהו לה עוד בודאי מבית ‘האמא’ שלה.
והיא דחפה קלות ברגלה את הדלת של חדר־האוכל ונעמדה פתאום כמסומרת במקומה.
– אוי ואבוי, הרשע הזה – קראה למראה שברי כלי־החרס עם העפר המתגוללים מסביב – הלא זהו הפיקוס ‘שלה’, העציץ ‘הכי־היקר’ שהביאה מן הבית. בידים נשאה אותו, כשבאה, כילד קטן, והוציאה אותו בכל יום החוצה, אל השמש – תמיד, בקיץ ובחורף.
זיוה, עד שזו דיברה, הלכה והריחה את הכסאות ומפת האוכלים על השולחן, התעכבה רגע מלאה קשב מתחת לשעון ועמדה לדחוף ברגלה את הדלת המובילה לחדר גברתה.
– סגורה היא במפתח – אמרה רזל לאחר שניסתה לפתחה – איננו רוצה, כנראה, שיכנסו שמה.
והיא באה אתה אל החדר הסמוך, אשר מזרן קטן היה מוטל בו על הרצפה עם קערית ריקה על ידו.
– זהו ודאי מקום המשכב שלך – אמרה – ושם הנה החלון שבעדו הביטה ‘היא’ אל הרחוב – עצובה תמיד. אם עבר פה האחד בחוץ והביט – עשתה פנים שמחות, אבל הלב שלה, רואים היו שהוא עצוב, תמיד עצוב.
עתה באה לחדר־הרחצה, לקחה מים ומטלית ורחצה את הרצפות וגם השקתה על המרפסת את העציצים, ואחר, בעוד זיוה צועדת אחריה רבת הבנה ומלאה הכרת טובה, לקחה את צמח הפיקוּס שעוד היו רגבי העפר דבוקים בו, ושתלה אותו בעציץ, וישבה והביטה מתוך תהיה היאך הוא הולך ומתחיה בתוך מי ההשקאה המחלחלים מסביבו.
– הראית? – אמרה ושמה אותו על כּן העץ, ששם נהגה בזמנה האשה להעמידו, וזיוה, בהזדקפה, נשענה בכפות רגליה הקדמיות לזיז המעקה וליקקה לנערה גדלת־הגוף וטובת־העינים הזאת את כתפה וקצה צמתה, ואחר ירדו אל השביל ופנו ללכת אל הדירה שמנגד, כשהן צועדות זו ליד זו, בשוּרה, מאוחדות שתיהן באותם רחשי הלב.
בסוף הקיץ קרה בבית הרוקח דבר אשר, לא במישרין, נגע גם בגורלה של זיוה:
האנשים שׂכרו להם דירה במקום קרוב יותר לבית־המרקחת.
עוד באותו שבוע היה עליהם לעבור, ורזל ניגשה איפוא תיכף אל העבודה, וידעה היא שזו תכבד עליה, כי הלא אדוניה, כזה של יוסף במצרים בזמנו, יכלו להגיד אף הם כי אין הם יודעים מאומה אתה, כי אם הלחם שהם אוכלים.
התחילה היא בכלי הזכוכית והחרסינה, אשר מילאו פה עד אפס מקום את הארונות, ושאריזתם צריכה להיעשות ביד זהירה. אחר עברה אל הוילאות והמסכּים, יריעות יקרות־אריג אלה, אשר את נפתולי קישוּריהן ומפתחי קרסיהן ידעה רק היא אשר טיפלה בהן תמיד.
בו בזמן העמידה אשה אחת שׂכוּרה על הכבסים, ועוד אחת – על צחצוח כלי־הנחושת, והיא אשר השגיחה עליהן. רצה מתוך כך פעם בפעם לבית־המרקחת, להביא נייר וחוטי־אריזה, ולא שכחה עם זה להזהיר את זיוה שלא תצא בלעדיה מפתח השער, כי על כן בת־בלי־בית היא ועליה להיזהר.
בחזרה פעם עמוסה פקעות של חוטים, סיפרה שנזדמנה זה עתה לפניה חברה אחת של הגברת בּרג, וזו סחה לה כי המסכנה אז, אחרי גירושיה, חלתה ושעכשיו היא הולכת ומבריאה.
– כן, כן, – אמרה לזיוה, אשר קמה והזדקפה לשמע שם גברתה – תהיי בטוחה שהיא עוד תבוא לקחת אותך.
למחרת בבוקר הובא לשער הכניסה אוטו־משא גדול, והסבלים, שבאו לדירת הרוקח, התחילו להסיע משם את הרהיטים – דרך החלונות רובם, כי פתחי החדרים נמצאו צרים בשבילם.
ספות וכורסאות כבדות־מרפד נראו כשהן גולשות מעל הקירות, בו בזמן שהסלים והמזודות הוצאו דרך פתח הגזוזטרה, ורזל היא אשר ניצחה על כל אלה.
פשוטי כלי־העץ מהמטבח רוחצו על פי פקודתה ליד ברז המים, ומרחבת הכביסה הובאו בקול רעש גיגיות ודודים, אשר נאמנה, כלבת המהנדס, ליותה אותם מפתח ביתה בנביחה.
בתוך כל אלה ניצנצו פתאום לפני הנערה פניו המחוטטים של הבחור השחצן מוּסה, כשהוא גוחן אל מתחת לשיח ושורק לזיוה דרך פיתוי, והיא, בזרקה הצדה את חבילת הבגדים שהחזיקה, קפצה כנשוכת נחש מעל המרפסת.
– מה אתה עושה, שד? – קראה – הלא הכלבה היא שלנו, של האדון שטל, הרוקח. תיכף אני הולכת לקרוא לו מבית־המרקחת – אמרה בדחפה את הבחור הנבהל לאחוריו, אל פתח השער, ואת זיוה, שהספיקה לרוץ בינתים אל העגלה עם הכלבים שעמדו פה בכלוב, משכה בכוח פנימה, אל החצר.
– מה לעשות לך, מה לעשות אם את – אין לך שכל בראש שלך – טענה – כמה פעמים אמרו לך שאחת שכמותך, שאין לה לא אדון ולא ‘סימן’ על הצואר, צריכה להיזהר, ואת ‘זוחלת’.
– למה רצת שמה? – שאלה בהתכופפה תוך כדי הילוכה כדי לאסוף את הדקי הכבסים אשר הסבּלים פיזרום בדרכם אל האוטו וזיוה, אשר לא קלטה מכל דבריה אלא את החמימות המפעפעת בהם, הלכה כל הזמן בעקבותיה, התחככה לרגעים לאות מסירות ברגליה, או שהיא הזדקפה וליקקה את ידה, שהשרוול היה מופשל בה עד למרפק.
עם פנות היום עמדו כבר כל חדרי הדירה ריקים. ורזל, במטאטא ששאלה מאחת השכנות, הלכה וטיאטאה אותם, סגרה בהם את התריסים והחלונות, ואחר עמדה עוד זמן־מה בפתח האולם, בתוך האפלולית, וקראה בקול חרישי, עצוב:
– שלום, בית.
הן בחדרים האלה עשתה במשך שש שנים את רוב שעות יומה. טיאטאה, ציחצחה ורחצה, ‘השתגעה’ על כל כתם שנמצא באיזה מקום, על כל גרגר של חול.
עוד זכורים היו לה הימים הראשונים לבואה, כאשר האדון והגברת, אך האיר הבוקר, הלכו להם. והיא – קטנה עוד בעת ההיא – נשארה פה יחידית והיתה ‘מתפחדת נורא’.
פעם, בחורף הראשון קרה זה, באה הנה פתאום אמא שלה. הוגד לה כי בית נפל בשכונה הזאת, והיא השתרכה דרך החולות ובאה. וכשראתה אותה שהיא בריאה ושלמה – בשטיפת הרצפות עמדה אז – פשטה את ידה והניחה אותה על ראשה כמו בברכה. לא דיברה דבר ורק עשתה ביד שלה את התנועה הזאת, ואחר כך הלכה ברגלים החלשות שלה. והיא, רזל, במצאה מקום יבש על הרצפה, ישבה ובכתה.
ופעם אחרת היה זה, כאשר היא שבה אחרי ‘השבעה’ לאחר שהיא, החמודה, ‘הלכה לה’.
בשקט נכנסה אל הבית, וכשראתה שהרצפות הן מלוכלכות, הלכה ולקחה את כלי הרחצה, והנה הציצה אליה מהחדר שלה הגברת ואמרה:
– אה, רזל, את באת?
ולא מצאה עוד כל דיבור בשבילה, ורק הפנים שלה נהיו לבנים, כי הלב שלה הלא הוא טוב – ואז הלכה והציגה פה, בתוך האולם, את הדלי עם המים, ישבה על הרצפה, בפינה, והדמעות התחילו נוזלות אצלה. יחידית ישבה בתוך החדר הגדול הזה, השעון למעלה, על הקיר, תיקתק והיא, למטה, בכתה.
הסבלים קראו לה, כי האוטו עמוס המיטלטלים עמד כבר לזוז, ואז תפשה את סלה ורצה מהר לשער הכניסה, ואת זיוה, שנטפלה אליה, דחתה מלפניה בתנועת יד.
– ביקשתי עליך את נעמי מהקומה העליונה והיא לא תעזבך – אמרה ועלתה והתישבה בדוחק בקצה האוטו, ומזיוה, שהסתובבה למטה, הפנתה מתוך הבלגה את מבטה.
כלום לא רצו כך אחריה בכל יום שתי אחיותיה היתומות בצאתה ללכת אל העבודה, והיא ‘סגרה’ את הלב שלה והלכה.
– מה לעשות – יִשבה לעצמה בקצרה את הענין – וכך הוא המזל.
והנה עברו הימים וזיוה באו עליה הדברים אשר רזל צפתה אותם עוד ביום גירוּשיה:
היא היתה כיתומה, ובחצר התהלכה באותה ההרגשה, שהיא כל כך ידועה לאדם בשעה שהוא מגיע למצב של ירידה – כאשר הסובבים אותו חדלים פתאום להרגיש בו. מביטים הם ממעל או מסביב לו, או שהם, לכל היותר, סוקרים אותו במבט של לעג.
אשת המהנדס, זו אשר לשעבר, בצאתה לעגלת הירקן, זיכּתה לפעמים את זיוה בטפיחת חיבה, לא ראתה אותה עכשיו, סחור סחור עברה על מקום רבצה, ליד השיח, ובה לא הרגישה, ונערוֹ של האופה, כאשר היא באה לקראתו בקול נביחה, הביט עליה בעינים מלגלגות וצחק צחוק של ביטול.
לשער הכניסה הובאו יום אחד רהיטים באוטו, והסבלים הלכו ומילאו בהם שוב את דירתו המרוֹקנת של הרוקח. והנה, ביום המחרת, כשדלת המטבח נפתחה, ומשם נדף הריח המוּכּר של התבשילים, עלתה זיוה על המדרגות מתוך תקוה לקבל דבר־מה. אבל אז באה לקראתה נערה חגורת סינר ורמזה לה שעליה להסתלק.
לא שהיה לה לזו איזה רוגז או טינה עליה, אלא שהיא, פשוט, לא רצתה שבריה זו, הנראית כבת־בלי־בית, תהיה לה דריסת רגל במטבחה. ואשר לנעמי, נערת־הבית מהקומה העליונה, הנה מרוב טרדה בבית גברתה לא יכלה למלא את בקשתה של רזל, וזיוה, כשהרעב הציק לה, אנוסה היתה לבקש את מזונה בתוך פח האשפה.
באחד מן הימים ההם קרה בחצר דבר, שהטיל לזמן־מה מהומה בתוכה:
במטבחו של הדייר החדש – הפבּריקאי קראו לו – נעשה מעשה־גניבה.
בבוקר של יום שבת קרה זה, בעת אשר האנשים, פנויים מעבודה, יושבים על המרפסות לבושים בגלימותיהם הרחבות, הדומות לשמלות נשים, והנשים, שאינן יוצאות אל השוק, מתהלכות, להיפך, במכנסיהן, מכנסי הפּיז’מות, ומתעסקות במלאכות הבית, כי הנערות התימניות, משרתותיהן, אינן באות ביום זה. והנה הופיעו בפתח ביתם בעל בית־החרושת ואשתו, לבושים אף הם מין תלבושת כזאת, ושאלו אם לא נראה פה מישהו חשוד בחצר, כי נגנב דג גדול במטבחם.
אלה שנמצאו על המרפסות לא ראו שום איש. חוץ מזה הן היה השער סגור ולא באו ביום זה לא רוכלים ולא קבצנים, ואז העלה עורך־הדין את הסברה כי הכלבה המסתובבת פה היא שעשתה זאת. והדבר נתקבל על הדעת.
בעל בית־החרושת שאל אם אין לה, לזו, בעלים והוגד לו שפעם השתייכה לאחד הדיירים, אלא שזה אינו נראה פה, בחצר, בזמן האחרון.
– ואם כן – אמר האיש – עליה לקבל את ענשה, שאם לא כן, הרי לא יהיה שוב מעתה כל בטחון במטבח.
והוא ירד למטה, אל החצר.
זיוה, שיצאה ברגע זה מתחת לשיח, אמרה לפנות לפח האשפה, ואז תפס אותה ומשכה אחריו למעלה, אל המטבח, ועד מהרה נשמע משם קול של חבטה מלוּוה אנקות כאב.
אלה שעמדו על יד הפתח יכלו לראות על הרצפה פנכה עם שורה של עיגולי גזר, שהיו מונחים בצורת זר מסביב לתחתית הריקה, ועליה הורה האיש לכלבה עם כל חבטה, למען תדע על מה היא מוּכּה.
אשתו, מעל מדרגות המרפסת, סחה אותה שעה עם השכנים על הנזק שנגרם לה. דג שמשקלו חצי רוטל היה זה, והיא בישלה אותו ‘כמו שהוא’, שלם, בקלחת העשויה לכך.
כעבור זמן־מה ירדה זיוה מעל המרפסת ופנתה ללכת למקומה, כשהבית רב־הקומות שמימינה רוגש על דייריו לבושי־הצבעונין כשוּרות של כבסים על חבליהם ביום סער.
בתו הקטנה של רופא־השינים, זו ששיחקה אתה לפנים על הדשא, קראה ממעלה גזוזטרתה שבקומה השניה:
– הבוז לך, זיוה.
ומישהו מאותה הקומה קטף כמה צנוברים מן הברוש הקרוב וזרק אותם אחריה.
רק אשתו החולנית של עורך־הדין לא היתה בכל אלה – לא האמינה בכלל בכל הענין הזה.
לא יתכן – אמרה לעצמה – אשר בריה תשושה כזאת תוכל לבלוע דג שהוא דומה לה כמעט בשיעור גדלו. חוץ מזה הן ידעה אותה כנפש טובה, אשר אפילו לנבוח כראוי אינה יודעת.
כשבעלה נרדם אחר הצהרים מצאה אפילו עוז בנפשה להוריד לכלבה מעט אוכל.
לתוך קערית אספה את כל שיירי הארוחה ובאה והעמידה אותה מתחת לשיח.
– אכלי, ‘חבּיבּה’, זה טוב – אמרה בעברית המגומגמת שלה – וזיוה, מעודדת מנעימת הרוך שבקולה, קמה ועמדה תיכף לאכול, דבר שהאשה מצאה בו, לקורת רוחה, חיזוק לדעתה.
כי כלום אפשר – חשבה – שהיא היתה מתנפלת כך על איזו שיירי גריסין ותרד, אילו בלעה לפני כן דג שמשקלו מגיע לחצי רוטל?
בלילה שלאחר כך נתרגש ובא הדבר, אשר האנשים, בעונת סתיו מאוחרת זו, כבר היו מצפים לו, ושזיוה, מפני גילה הרך, טרם ידעה אותו – היורה.
עוד בתחילת הערב ירד על האופק שמצד הים כמין וילון שחור. אַי בזה, מאחורי החומות, חרק ודירדר מה, כאילו נעתקו ממקומם איזו רהיטים, אחר התכופפו פתאום הברושים שליד הגדר, בהשמיעם כעין אנחה. וילאות הבד על המרפסות זעו ונתפרפרו, ושרביטי צוננים דקים התחילו מרפרפים באויר ומצליפים על הראש ועל הפנים.
זיוה, כמו תמיד בשעת צרה, אמרה למצוא לה מחסה מתחת לשיח, אבל זה, בתוך נחשול הרוח, לא יכול הפעם להגן עליה. מסוער היה ונגרש והיה נחבט פעם בפעם ביתדות הגדר כבגד שמנערים אותו מן האבק.
לוחות הפח בגגו של צריף הגרוטאות התקשקשו, ומסביב התדפקו תוך כדי סגירתם תריסי החלונות והדלתות, ואֵי־שם, הרחק, בתוך המערבולת השחורה, נשמעה כעין נאקת בכי טרופה, קובלת.
האם ילל הרוח היה זה, או קולם של כל אותם האומללים, נידחי החיים, שלא מצאו בלילה אשר כזה קורת גג לראשם?
רק עם אור הבוקר נפסק הגשם והרוח שככה מעט, אבל המרזבים מסביב היו עוד סואנים, והשלוליות שנתהוו חמרו ברעש, ובשמים ממעל התרוצצו קטעי עננים אשר ארשת נזעמה, רעה להם, וכן גם היה מראה האנשים.
זיוה, לאור הדמדומים, מצאה לה מקום במבואי הצריף והתישבה בו, אבל אז בא אחד הדיירים וביקש אותה להסתלק, והיא קמה איפוא והלכה.
המומה היתה, טפוחת מים, חולה – וכאשר הבחור המיודע, מוּסה, בא ופשט כנגדה את זרועותיו האמיצות, היבשות, שנראו אפילו כמבטיחות חסוּת – נענתה לו ובאה אל ביניהן.
האיש המזורז נשא אותה אל פתח השער והכניסה לתוך הכלוב, שהיה כבר מלא מציד הבוקר הזה, המוצלח, ואחרי אשר התישב בקצה העגלה, הפליג אל הרחוב מתוך אותו שויון־הנפש שבו עברו פה יום יום מכיריו בעגלותיהם עמוסות האשפה.
הן אלה שנמצאו פה מאחוריו לא היו אלא בריות עלובות אשר מאין להן בית, נחשבו כמיותרות, ואפילו מזיקות לציבור.
זיוה, כדי להימנע מן הטלטול, צנחה ונשענה לסריגי הכלוב וקפאה כן, בלי לנוּע, בלי להיענות אפילו כאשר קראו מנגד בשמה, ורק כשקריאה זו נשנתה ובה נשמעה נעימת החיבה המלטפת, המיודעת לה, קמה והזדקפה, בהרגישה פתאם אותה גויעת הלב אשר רק חולי הגעגועים ידעוה, כאשר לפניהם מתגלה לאחר ציפּית יאוש הנפש הנאהבה.
העוברים והשבים יכלו לראות אז על המדרכה אשה קטנת־קומה, המשמיטה מידיה את סוככה הגדול ופושטת אותן לעבר העגלה המתנועעת. פניה המחוירים הפיקו מתוך כך גיל וחרדה, ואל הבחור היושב על דוכנו נפנו במין הבעת תחנונים כזאת, עד שאפילו הוא, תופש־הכלבים המובהק, נענה לה ורמז לה ללכת עד הסימטה הקרובה, ששם נוח לו יותר להתעכב (אגב, הן ידע כי מעשה זה של ‘פדיון־נפש’ יש לו שכר בצדו).
פה, בתוך הרחוב הצר, הפתוח אל הים, נשבה הרוח בחזקה, וגם הגשם, שנפסק עם אור הבוקר, שב לרדת עכשיו, אבל זיוה שוב לא היה איכפת לה, כי על כן הלא האיר כנגדה אותו הדבר אשר הנערה התימנית בחכמת לבה השותה אותו פעם לשמש, זו שהיא גם מאירה וגם מחממת – הלא היא האהבה.
יום אחד של רמי
מאתדבורה בארון
אותו יום השכים רמי לקום שלא כרגיל, כי היה זה יום כביסה שבו סדרי הבית משתנים, ואין השעה יפה אז לשהיות של בטלה ותפנוקים.
אמא, או הגברת כהן, כפי שקראו לה האנשים מן החוץ, נסתלק החיוך מעל פניה עוד יום לפני כן, וביחד עם סינר־העבודה הגדול לבשה סבר של טרדה ומעשיוּת.
היא העלתה את הגיגיות מן המרתף, ספרה ומיינה את הכבסים, הלבנים והצבעוניים, ושרתה אותם במים, כל מין לעצמו, ובו בזמן גם בחנה תכופות את מזג־האויר, והביטה באי־רצון גלוי אל העבים הקלות המתשוטטות במרום, אף כי אלה לא ניכרה בהן כל כונה רעה.
בלילה ראה אותה פעם ליד הדלת המזוגגת בתוך שלולית של אור ירח, שנשפך מעליה כמי מקלחת מכל צד.
שערה הסתור נטף טיפות זוהרות, כחלחלות, וחלוקה התנצנץ אף הוא בנוגה לח, והיא, יבשה בכל אלה, עמדה והביטה בחרדה לאיזו רצועת־ענן, שהתקשרה אי־שם, מאחורי גגות הבתים שמנגד.
אולם בבוקר למחר, כשהקיץ, היתה כבר התכלת החרפית ממעל טהורה והאויר בחוץ שמשי וזך, והאם, מתוך הרגשת בטחון עכשיו, אספה לסל הכבסים את אחרוני הציפויים שעל הרהיטים, דבר שעל ידו רק נתרווחו, לדעתו, החדרים וכאילו גדלו יותר. לאבא אמרה כי את ארוחת־הצהרים הוא אוכל היום במסעדה, מה שהוא שמע מתוך שתיקת הכנעה, ורק הכין לו עוד כמה סיגריות בקופסת־הכסף שלו; ורמי – לאחר שהאכילה אותו את דייסת הבוקר, הניחה לפניו בננה קלופה וכמה ביסקויטים, ביקשה אותו שיהיה ‘ילד טוב’ ויצאה והלכה. והוא, נפעם מנעימת התחינה שבקולה, ומתוך איזה רגש של אחריות לגבי עצמו, אכל את זה שהונח לפניו עד תומו, והלך והביא הנה את תיבת־הצעצועים, בדעתו מן הנסיון שיש עוד לפניו יום ארוך, אשר אפילו לטיול שלאחר הצהרים לא יצא בו.
אמנם אמו, כדי לפצות אותו על כך, שהתה אתו אמש בגן שעה ארוכה יותר מהרגיל, וגם ירדה אתו לרחבה אחת, אשר שם, בתוך עיגול צפוף של ילדים, יצא לראשונה למין מסע אשר לא ידע לו שם.
סוס־מירוץ היה זה שעליו הוּשב, והפליג אותו לתוך חללה של הרחבה מתוך קוצר נשימה ואותו נועם מופלא שבמסע אוירי, אשר את טעמו ידעו רק בחלום.
האֵם, עם גמר הסיבוב השני, אמרה כי עת להם לשוב, והוא ירד איפוא וצעד שוב, כרגיל, על קרקע האדמה, נתפס פה מיד לענינים אחרים ודבר הטיסה נשכח ממנו. אולם כשיצא עכשיו, תוך כדי משחקו, אל המרפסת ולפניו התנפנף החבל עם הכבסים הצבעוניים, זכר את המסע של אמש, חש פתאום תשוקה להציץ שוב לאותה הרחבה, ומאחר שאמא, שעמדה עם הכובסת ליד דוּד הכבסים, כיסה עליה ברגע זה עמוד של עשן, והשער פה בחצר היה פתוח, החליט כי לשעה קלה יוכל לצאת ולגשת שמה.
הגברת כהן כשנכנסה כעבור זמן־מה אל הבית, קראה לתוך החדרים בקול שיש בו מן השאלה: רמי?
ואחר כך, מתוך חרדה כבר, לאחר שסקרה את הגזוזטראות הריקות והחצר: אברהם?
ובסינר־העבודה, עם נעלי־העץ ברגליה, יצאה במרוצת חפזון אל הרחוב.
הנערות, שחבטו כלי־מיטה על מרפסת הבית שמנגד, אמרו שלא ראו פה שום ילד, ואז הלכה והציצה לתוך כמה חדרי־מדרגות, עברה את המגרש הריק שמאחורי חנות־המכולת, ואחרי שחצתה את הכביש, נכנסה לבית־המרקחת ופנתה לאותה הפינה ששם נמצא מכשיר הטלפון.
האדון כהן, במשרדו, שאחז אף הוא באותו רגע בשפופרת הטלפון, ראוהו חבריו שהוא החויר פתאום ועיניו, במשקפי־הניקל הגדולים, נתעגלו.
בתנועה מהירה הכניס את קופסת הסיגריות לכיסו, התלבש, ואחרי שסח עוד למישהו בטלפון על ילדו רמי, שהוא כחול־עינים ובלוֹנדי ולבוש חליפת חקי עם נעלי־עור, יצא וישב באוטובוס היורד לצפון, לביתו – והפעם הראשונה היתה זאת אשר הדיירים פה שמעו את האיש השקט והצנוע הזה מתפרץ בקול צעקה.
הוא טען כי אשתו, בשל הכבסים שלה, הפקירה את הילד, כי רק בגללם, בגלל הסמרטוטים האלה – אמר – בא עליו האסון הזה.
והיא, הגברת כהן, אשר בזמן אחר היתה בודאי נעלבת ביחס של זלזול כזה ללבניה, כי הלא הם הם אשר בשעתם התקינה אותם אמה ברוב מסירות, ושהיא עצמה עשתה בהם בסריגה וברקימה, הנה עכשיו רק ישבה והביטה אל כסא־הילדים המיותם שמנגדה, ושאלה איך יהיה זה עתה באין רמי פה, איך תוכל בכלל לחיות בלי ילדה שלה? ופניה הביעו מתוך כך יאוש מר כזה עד כי השכנים שנתכנסו הנה ראו חובה לעצמם לגעור בה.
– הן אין פה לא צוענים ולא גונבי־תינוקות – אמרו – והילד ימצא.
ואחדים מהם הבטיחו גם לצאת ולחפשו בתוך הסימטאות הסמוכות.
ורמי לאחר שעלה על המדרכה ועבר בשלום על יד סולם שעמד סמוך לקיר, פנה ללכת לאותו הצד אשר שם נמצאת, לפי השערתו, הרחבה עם סוסי־המירוץ.
מכוניות אֵימתניות התרוצצו פה על פני הכביש, בהשמיען לרגעים את תרועות האזהרה שלהן, אבל הוא צעד בטוחות מן הצד, מוגן על ידי שורת העצים, אשר פרשו לפניו כשטיח את צלם.
כפעם בפעם עברו עליו נשים מן השכנות בדרכן מן השוק, ומתוך סליהן הממולאים ביצבצו קלחי ירקות ופירות שהזכירו לו כי הוא את ארוחתו העיקרית טרם אכל, אבל רעֵב לא היה, ואמו – ידע – לא תקפיד על איחורו ביום אשר כזה.
אחת מן ההולכות פה, דומה מאד לבריה ורדית אחת שראה אמש ברחבה, התעכבה וגם נגעה קלוֹת בידה הפנויה בכתפו.
– היכן היא אמך? – שאלה.
– אמא שלי מכבסת – השיב וחשׂף את שני טורי שיניו הפניניות מתוך צחוק, וזו, במהירות שעושה זאת הבבוּאה בתוך ראי, הצטחקה אף היא מתוך אותו הסבר הטוב.
עד מהרה הגיע למקום שהמדרכה נפסקת בו, ומימינו נפתחה סימטה אשר בקצה רבץ, כעין שמים תחתונים – הים.
ערימת חול הצהירה פה בצבעה האדמומי והעירה בו בתחיחוּתה חשק לבוסס בה, והוא, מתוך החרדה המתוקה שבה נכנסים למי־רחצה, צעד ובא לתוכה, חש תיכף ברגליו שהן כבדו, בלי שיוכל עוד להתקדם, וכמו בחלום, בשעה שנדמה לו שהוא נתקע למקום רחוק, הרים את קולו וצעק. ובו ברגע – אף זה כמו בחלום – צמח לפניו אחד ענק, מאותם הבחורים שקוראים להם חלוצים (והוא שערם פה, כנראה, את הערימה הזאת) וחלצוֹ – וכל הדברים שנתרחשו אחר כך שוב לא היה לו ברור, אם אמנם היו דברי ממש או רק חלום.
הבחור שהוציאו מן החול, עם כל כובד גופו, היה זריז וקל בתנועותיו, ובתנופת־יד אחת הביאו אל המקום ששם עסק אותה שעה, עם עוד שלושה בחורי־מידות כמוהו, באכילה.
על ארגז הפוך מונחים היו ככר לחם ונתח של גבינה, שכבר העלתה ירוקה מרוב יושן, ואשר לדעת אמא סם־מות היא לאוכליה – וממנה חתכו הבחורים פרוסות קטנות ואכלו אותן על לחם טרי מתוך פנים עליזות ואותה זריזות מופלאה שבה עושים בני־אדם ידועים במעשי־להטים.
אחד מהם, שהוא החרוץ מכולם במלאכת האכילה, ואשר לו גם העינים העליזות ביותר, שאלו ברגע שפיו נתפנה היכן הוא הבית שלו, וכאשר הוא הורה בידו על רחוב השדרות שמנגד, אמר לו שעליו לשוב שמה תיכף.
– הן אמא שלך דואגת לך כבר בודאי – אמר בחתכו באולרו את המלפפון שהוציא מתוך תיק של נייר, ושלושת חבריו, תוך כדי לעיסה, הביעו אף הם את הסכמתם לכך בתנועת ראש. והוא קם איפוא והלך, בעקפו מתוך זהירות את ערימת החול שבה נתקע לפני כן, אלא שראה, לתמהונו, שהוא הגיע לא לרחובו, כי אם לרחבה אחת גדולה, שאין בה לא מדרכה ולא כביש ולא עץ, כי אם רק ערימות של חמרי בנין, אשר בחורים אחדים, מבני מינם של ארבעת הענקים, הופכים אותם בחריצות כפיהם לבתי־דירה. מהם שהתקינו תערוֹבוֹת של מלט, חצץ וחול, ומהם שהקימו על גבי יסודות את הנדבכים, והיו מרימים מתוך כך לבני־מלט גדולות, שפים כה וכה במגרוֹפית, והקירות הלכו וגדלו באותה המהירות שכתליו שלו, הצעצועיים, גדלו בבניני הקוביות שלו. אחדים מן הבתים הבהירו בהם כבר מפתחי חלונות ודלתות אשר זהרו הכחול של הים נשקף מתוכם, ושבהם התנשאו בנות־קול מן השפשוף של הטייחים, והגזירה והנסירה של הנגרים העושים במעשי־עץ.
היו פה עוד סיידים, רצפים ושרברבאים, שהיו עוסקים כל אחד במלאכתו, ואף כי ניכר היה שהם נחפזים כמי שחושש לאחר מה, הרי היתה עם זה דעתם מיושבת עליהם והם היו משמיעים דברי זמר מרניני־לב.
הנפלא מכל היה זה אשר הם, עם כל חפזונם, מצאו להם שהות לזכּוֹת אותו, את רמי, במבט חיבה ובלטף יד ולהזהיר אותו על כל מקום שיש בו איזה מכשול או שצפויה לו שם סכנה.
דומה היה אשר כל אותם זהרורי האהבה המהבהבים במבטה של האם, והמרוכזים ביחוד במשקפיו עבי־הזכוכית של האב, התנפצו לניצוצות שדבקו בפני כל האנשים האלה והקרינום באור הטוב והמחמם הזה.
במקום אחד, ששם נסתבך בין רגלי גמלים נושאי חצץ, תפשה אותו פתאום מאחוריו נערה אחת, אשר בריח בּשׂמיה הזכירה לו את הבריה הורדית מן הרחבה, והיא הביאה אותו לקצה מדרכה של רחוב אשר לפי כל הסימנים היה זה רחובו.
– רוץ מהר לאמא שלך – קראה ונכנסה היא עצמה אל האוטובוס שהתעכב פה. ורמי, אשר לפי ריחם של מיני הטיגון וצלצולם של כלי־האוכל הבין כי השעה היא שעת ארוחת־הצהרים, החליט כי עליו לשוב הביתה, אלא שכל בית שניגש אליו, עם כל חזוּתוֹ המיוּדעת, נמצא מוּאפל וסגור בפניו ותריסיו המוּרדים היתה להם ארשת קודרת ונזעמה כל כך עד כי התעורר בו חשש שהוא נתעה אולי למקום זר.
ופתאום – לקרן הרחוב הגיע אז – הבהירה כנגדו מאחורי אחד העצים חנות־המכולת שברחוב השדרות.
אותם אריחי הסבון היו מסודרים פה בחלון הראוה, ואותן הקופסאות הצבעוניות עם האישונים חבושי המגבעות על צלעותיהן. ואף כי במקום הגברת כץ רחבת־הגוף והעליזה יצאה פה לקראתו אשה תשושה ועצובת־רוח, הרי קיבלה אותו מתוך אותו מאור הפנים, וניכר היה בה אפילו שהיא כאילו חיכתה לו.
– ישראל־נוח, בוא וראה מי יש לנו פה – קראה לתוך האפלולית שבפנים.
וישראל־נוח, אשר, בניגוד לאדון כץ המגושם, היה איש ענוג ורך, בא והציץ בו אף הוא מתוך פנים מסבירות.
– מהיכן אתה בא, נערי? – שאלו.
– משם – הורה רמי בידו לקצה הכביש המרובץ, שניצנץ מרחוק כנהר בשמש.
– ובן מי אתה? – חקרוֹ.
– בן אבא ואמא – השיב וחשׂף את שני טורי שיניו בצחוק, והשנים פה, לאחר שהביטו זה אל זו, צחקו אף הם מלב טוב.
והאשה, אשר על פי איזה חוש מיוחד ידעה כי הוא רעב, הביאה לו לחמניה מרוחה בחמאה ושמנת מעורבת בגבינה, והניחה עוד על הארגז שלפניו תפוח־זהב ופרוסה מעוגת דבש.
– מהיכן בא הנה התינוק הזה? – תמהה אחת הקונות, שידעה כי השנים הם חשׂוכי בנים.
– ממקום לא ידוע, מ’אי־שם' – השיבה החנונית הנפעמה מתוך פנים אומרות תעלומה.
מחדר־המגורים שמאחורי הוילון הביאה איזו חוברת מצוירת ודיפדפה בה לפני הילד, עד אשר צנח ונרדם במקום שבתו. ואז כיסתה אותו בזהירות במעיל־המוֹכין שלה, מסרה לבעלה העומד לצאת העירה את רשימת הדברים שעליו לקנות, וברגעי הפנאי אחר כך, בין קונה לקונה, ישבה וניפנפה במטפחתה, כדי להניס מעל הילד הנרדם את הזבובים ונתנה מתוך כך לרגשותיה הכמוסים להתלבש במלים של לשון הלב.
הן כזה היה היצור הפלאי אשר בסתר לבה חיכתה לו כל הימים:
בלונדי וצח עם עיני־תכלת ובת־צחוק שיש בה כדי לפזר את הקדרות שמסביבה – אחד מאותם הרבים אשר האמהות מעבירות בעגלותיהן יום יום על חנותה, זוהרות וחמות מהמון רגשותיהן, בעת אשר היא, בבדידותה, יושבת פה קודרת על הסף, מכונסה לתוך מעילה החרפי, אשר כל כמה שירפדוהו במוֹך אין בו כדי לחממה.
כבר ערב היום כשהחנוני שב ועמד להתיר את חבילותיו.
רמי, שכבר הקיץ, נתון היה לאכילת הסוכריות אשר החנונית פה, שלא כגברת כץ הקמצנית, העניקה לו מהן ביד רחבה, והנה בא האיש והגיש לו את הצעצוע שקנה בשבילו בעיר, מין מכונית עם מושב נוח בתוכה. וברגע אשר רמי, בלחצו על הידית בדלתה, פתחה, נראו על הסף, בפתחה של החנות, אביו ואמו (החנוני הנבון, בהיותו בעיר, צילצל והודיע על מציאותו של הילד למקום הדרוש). והוא, בהתפכחו פתאום, דחף מלפניו את כלי־המשחק, זכר את זה שהיה לו וידע שהוא מלוכלך כולו, פרוע – ואשם.
אשר לחנונית התשושה, הנה למראה האנשים הזרים הסתלקה הצדה מתוך אותה ההרגשה שהיא ידועה היטב למקופחי החיים, כאשר איזו תקוה חדשה שלהם מתאכזבת.
מתוך השתתפות רבת־הבנה הביטה היאך האשה היפה, תוך כדי הלבישה את בנה את הבגדים שהביאה, מפנה פעם בפעם את ראשה ומתיפחת חרש, מתוך התאפקות (היא, האֵם הכבירה, אשר במבוכת נפשה לבשה את מעיל־הפרוה המהודר שלה ממעל לסינר־עבודה פשוט) – הלכה ואספה אז לתוך תיק של נייר את מיני המתיקה והצעצוע – המכונית, והגישה אותם בשעת הפרידה לילד, וזה, מנומנם כבר, חשף כנגדה את שיניו מתוך בת־צחוקו הנלבבה, והניס כן, ואם גם לשעה קלה, את הקדרות אשר מסביבה.
על כפים נישא אז אל המכונית שחיכתה ליד הפתח, ובכך הנה נגמר היום אשר עם כל קיצורו בעונת־שנה זו, היה נכבד וגדול, כי הלא הזמן בחיינו אינו נמדד, כידוע, לפי מספר שעותיו, כי אם על פי סכום המעשים והמאורעות שהוא מכיל.
בעול
מאתדבורה בארון
בין אלה הקמים ויוצאים עם בוקר למערכות העמל נוגעים אל הלב ביחוד הקטנים, המוּבלים לגני־הילדים והגנוֹנים.
ערפלים מעולם אחר מהבהבים עוד בעיניהם התינוקיות, התוהות, בעוד שעל כתפיהם, ביחד עם הילקוט, נתון כבר עוֹל החיים.
באיזו התאזרות מכוון כל אחד מהם את צעדיו בהתאם לאלה של מלוהו – האב, על פי רוב, ההולך ממילא למקום עבודתו – ובכמה יגיעה פוסע הוא ועובר על כל החתחתים שעל גבי המדרכה. בו בזמן הלא צופה הוא כבר מתוך חרדת לב את הרגע שבו יעזוב אותו מנהלו וילך לו.
אמנם, הדרך עוד ארוכה, ומסביב מושכים בתוך כך כל מיני חידושים, שהוא סוקר אותם בראייתו המיוחדת, הראשונית.
הנה שם, מנגד, פס של תכלת, שהוא נראה כקרוע מן השמים, ואשר לדברי האב הוא הנהו הים. והנה חיה ענקית, שהיא גם נוראה וגם מצחיקה, ושכפי שאומרים לו יקרא לה גמל.
– ולמה הוא ‘גס’ והולך בלי בגדים? – שואל הוא את האב ה’כל־יודע', – ומי זה ליכלך שם, למעלה, את השמים?
זה, מכוּנס לתוך עצמו, שומע ואינו שומע.
הבוקר באורו הנכון עירטל וחשף את זה שהלילה בערפליו הערים לכסות, וכמו בספר־חשבונות הערוך בדיוק נראה הכל ברור ולאמיתו:
האשה שוב אין לבה אתו. ‘פוזלת’ היא ומשתמטת ממבטו. בבית עזובה. כבסים מזוהמים בארון־הבגדים. על שולחן האוכלים, במרפסת, מחטטות צפרים בסל הלחם, ובשביל האם הזקנה, חולת הרבמטיזם, אין מקום בכל הבית, והרי היא ישנה בצדי הפרוזדור, ובלילה פולטת היא את האנחות שכבשה במשך היום. והנה נמצא שמשכורתו החדשית אינה מספיקה והוא קיבל עבודה נוספת, ועם ערב, בצאתו מן המשרד, חש הוא בגבו אותה ההרגשה שיש בודאי לבהמת־המשא, ששמו עליה עומס הכבד מנשוא.
איך קרה זה אשר הוא נתגלגל וירד כך? הן לא רחוק היום שאף הוא צעד בטוחות לצדו של האב, מוגן וחסר־דאגה, והנה הוא כבר רתום וסוחב מתוך מאמץ את הקרון, אשר יקרא לו חיים.
– אבא, אנחנו כבר באנו – מודיע הילד מתוך חולשת־דעת, כי הנה בא לבסוף הרגע ההוא, של הפרידה.
אם בית־התינוקות הוא בקומה עליונה, פוסעים עוד ועולים במדרגות, רגל בצד רגל, ומונים יחד, בקול אחד:
– אחת, שתים, שלוש.
חניה קטנה ועליה, ושוב חניה, והנה כבר המדרגות האחרונות.
– מכאן ואילך אתה הולך לבדך – אומר האב, מציץ בתנועה מהירה אל השעון ויורד.
עכשיו יש לאזור את כל הכוחות כדי להיות, כפי שאמא ציותה, ‘ילד טוב’.
– שלום – אומר הוא בהעמידו פנים אמיצות, והוא נפנה לאחוריו ומציץ, והנה אין עוד שם אלא חלל ריק ואפלולית.
– אבא – נבהל הוא, כמו מתבגר רגע ותופס את כל המורא שבמעמדו, ובלי שיוכל להבליג עוד הוא נותן קולו בבכי.
כעלה נידף
מאתדבורה בארון
הירקנית משכונת־הדרום היא שהביאה את הנערה לבית האלמנה פין, כי מכל ‘המקומות’ שהיא עצמה שירתה שם בימי בחרותה נראה לה זה כמתאים ביותר.
– אין לך פה לא אדון ולא נוֹגשׂים – הסבירה לנערה הטירונית בת עירה – הסדר והמנהגים בבית הם כאלה שבבית הסדוֹבסקים שם, אצלנו, והאוכל פשוט, ‘ביתי’: קציצה וחמיצה ומלפפון.
היא דיברה יום אחד על התנאים עם האלמנה, אשר סמכה בכל על ה’מבינוּת' שלה, ולמחרת הובאה כבר הנערה אל המרפסת האחורית של בית־המידות המפואר, במקום שהגבירה הזקנה, שישבה עתה על ארוחתה, קיבלה את פניה בסבר ידידותי.
– לכי רחצי ותטעמי מה – אמרה לה בפשטות, במשכה את מפת האוכלים לקצה השולחן השני.
אחרי כן שאלה אותה אם היא רוצה לנוח קצת, אבל זו ביקשה לגשת אל העבודה מיד. אחרי ימי המנוחה באניה והשהיה הארוכה בבית בת עירה היתה ‘עייפה מהבטלה’ וחשה כעין גירוי של יובש בכפות ידיה, ובתנועת התשוקה של הצמא מילאה את כלי הרחצה מים ובאה אל החדרים הפנימיים, שדמו אמנם בּכּל לאלה שבבית הסדובסקים, אדוניה בעירה:
אותם השטיחים וּוילאות־התחרים באולם האכילה, ואותן המיטות גבוהות המראשותים בחדר־השינה, עם שולחן הטוּאלטה לפני הראי הגדול, אשר היא, מפני איזה רגש של מורא במחיצת אלמנות זו, נמנעה מלהסתכל בו.
את ארוחת הערב אכלו על אותה המרפסת האחורית הפונה אל החצר. הזקנה, בהקריבה אליה פעם את פינכת הסלט ופעם את כלי החמאה, סיפרה לה על בניה הנפוצים אי־שם בכרכים שמעבר לים ושאלה גם אותה לאמה, אשר שמעה שיחידה ובודדה נשארה שם, בפרבר שבקצה העירה. אבל זו, תחת להשיב, רק העלתה על פניה בת־צחוק מחפּה וכולה כמו נתכנסה אל מתחת לצעיף.
את עבודת יומה במטבח גמרה בזריזות ולפי ההוראות שניתנו לה. הגיפה את התריסים באולם האכילה האפל, וגם באה בלי מוֹרא עוד לחדר־השינה כדי להציע לזקנה את מיטתה, ואולם כאשר זו, לבושה בחלוק הלילה, התחילה ללחוש את פסוקי ה’קריאת־שמע', פג אומץ רוחה, והקרקע מתחתיה, כמו קרשי הסיפון בספינת הנוסעים, זעה.
קו אחד נמתח ממחיצת האלמנות פה עד לבית־הפרברים הקטן שבקצה העירה, והערירות מסביב הוחשה כאד הערפל שעל פני האין־סוף של ישימון הים, וביחד עם הבגדים שפשטה, בבואה לשכב, נשר גם הצעיף, אשר בו התאמצה להתכסות.
למחרת העיר אותה בתחילת הבוקר החלבן, והיא הדליקה את תנור־הגז ושׁפתה את הסירים, כפי שצוּותה על ידי גברתה, ואחר ירדה ברגליה היחפות אל השביל זרוע סיכי הברוש ועמדה לטאטאוֹ. לבושה רק חלוק דק, המיושב עליה בדוחק ושערה גדוש התלתלים גולש ברישול על ערפה העז – אשת המהנדס מהקומה הראשונה שמנגד הסתכלה בה מעל גזוזטרתה בסקרנות ומתוך התפעלות גלויה.
– בואי ותראי איזה יופי – אמרה לאשה המבשלת שעמדה אף היא פה. אבל זו, מחוסר פנאי, או מפני שלא רצתה להביא את הנערה במבוכה, לא הביטה אליה, ורק כשראתה אותה אחר כך טורחת לנקות אחד השטיחים בכף־היד, העירה לה כי דבר זה עושים במחבט. והיא גם הלכה והביאה את הכלי, וחבטה שתים־שלוש פעמים בעצמה, ופה, בתוך האבק המתאבך, הצטחקו שתיהן, ובכך קמה ההיכרות ביניהן.
מנשי החצר האחרות, כשנטפלו לה, לנערה, במשך היום בשאלותיהן, השתמטה, העלתה על פניה את בת־הצחוק המחפּה וסגרה כל פתח, אבל בפני זו, מבית המהנדס, כשבאה בערב וישבה על ידה, על הספסל שמתחת לצפצפה, נשארה בגילוּיה. הודיעה לה את שם ההקטנה שלה, כפי שקראו לה בעירתה – מירל, ועד מהרה נקשרה ביניהן שיחה, אשר האשה – שׂער לבן היה לה ועינים צעירות – היתה הפותחת בה.
עליה עצמה לא הרבתה לדבר, פטרה הכל בתנועת יד שפירושה הוא כי הדברים הם כבר מאחוריה, ולא כדאי, אבל לסיפור חייה שלה, החדשה, בת התשע־עשרה, הקשיבה ברוב ענין, נלותה אליה, כביכול, בדרך המוליכה בכיוון הפוך למקום מכורתה, וגם עזרה לה, בכל פעם שהגיעה למקום חתחתים, בהערות אגב, עד כי הואר הכל באור נכון, גם הצער וגם הכאב והגעגועים, ואף גם בית הפרברים הקטן, כפי שהוא נראה באותה שעה אחרונה של הפרידה, כאשר אמה, מסוערת ברוח הסתיו, נדבקה בה וכמו נמוגה בדאבון לבה.
תוך כדי שיחה עתה הוברר כי עצם ‘הצעד’ שעשתה לא ממנה בא, כי אם מאמה, מן הדאגה שלה ל’תכלית‘. כי על כן ראתה שהעיירה הולכת ומתרוקנת, הבחורים יוצאים אל ה’הכשרה’ ונוסעים, והנערות אף הן. וכשנזדמן במקום האיש מן המושבה והציע לעשות את ה’התקשרות' הזאת, כדי להעלות אותה, את הנערה, אל הארץ ברשיון שלו, הסכימה. רצה בעצמה לחנויות האריגים ואל התופרות והתקינה לה בגדים, מן המובחר הכל, כי אמרה: אולי ‘יאיר לה מזלה’, ואל תבוא איפוא לידי בושה. הן בעת ההיא נשמע אשר חוה־רחל, בתו של הסנדלר, שעלתה אף היא עם החלוצים, נישאה לאיש עשיר ובן־טובים.
היא, הנערה עצמה, היתה כל אותו הזמן כמסולקת. לא התערבה, כאילו לא לה נוגע הדבר.
בבית הסדובסקים עשו אז תיקונים באולם האכילה, והיא, אף כי זמן שירותה כבר נגמר, הלכה להשגיח על העברת הרהיטים, כי חרד לבה לכלי הקוּניה. על טסים נשאה אותם, את הספלים והצלחות, ופתאום, בתוך כל אלה, הוגד לה כי הכל מוכן לדרך. וכבר בא הקרון, והיא לוּקחה מידי אמה בחוזק היד.
השכנים הם שעשו את מעשה הניתוק הזה והטילוה לתוך העגלה כמו את ארגז־הדרך שלה, וכמוהו הוא ניטלטלה אחר כך והועברה מרכבת לרכבת.
המטפחות לא הספיקו לה לניגוב הדמעות, והאיש הטוב, בן־לויתה, הוציא מן המזודה ונתן לה את אלה שלו. באין אומר עשה זאת, כי הלא בעיניו ראה את זה שנעשה לה.
במשך הזמן התחילה להרגיש כי לכל מקום שהיא באה, היא מכניסה רוח רעה. האנשים למראיה משתתקים ונהיים עצובים, או שהם קמים ויוצאים. ואז הבינה כי עליה להתאפק, ולמדה אפילו להעלות על פניה בת־צחוק. וכשבאה אל האניה עשתה עצמה כאילו הכל אצלה כשורה. והיתה רק מחכה בקוצר־רוח לערב, כדי שתוכל להסיר מעליה את המסוה הזה. עמדה והסתלקה אז לאחת הפינות, במקום שלא היו אלא כוכבים ודממת לילה.
הבחורים על הסיפון נתקבצו יחד ושרו, והיא פה ישבה בודדה ומנותקת לעולם, כקרע של חוט, או הנה כך – תפשה בידה את העלה שנפל ברגע זה מלמעלה – כעלה שנשר מעץ.
האשה לבנת־השער, לאחר שזו, מעוצר הכאב, נשתתקה, השמיעה היא כמה מלים.
– המות – סברה – רק הוא אשר יפריד לנצח, אבל לא מרחקי מקום וזמן. הן לא נשתבשו הדרכים שבהן עברה, ובאופן שהיא עלתה תוכל גם להעלות. כלום מעטים האבות ההולכים אחרי בניהם אפילו לארצות נכר, ומה גם לאדמה זו, אשר הזקנים יבואו לחוננה גם כשאין להם בה קרוב או מודע. תתרגל היא עצמה פה ותסתגל, ותחסוך לה משכר העבודה מעט כסף. וגם אמה שם תתכונן בינתים, ויום יבוא אשר היא, במקום צער הפרישה, תשמח בשמחת הפגישה.
והדברים הנכוחים האלה נכנסו ללב הנערה, וככל אשר שיחות ערב אלה תכפו כן הוקל יותר ורוח לה.
במשק הבית עשתה כבר עכשיו רק היא היחידה, כי הזקנה, אשר עם בוא הסתיו גברו מכאוביה הרבמטיים נימנמה רוב שעות היום בכורסתה, והנערה היא אשר נשאה ונתנה עם הרוכלים, השגיחה ביום הכביסה על האשה השכירה, וגם עשתה את החשבונות עם נער האופים והחלבן. ובשעות הפנאי גם סרגה בגדי צמר בשביל נשי החצר, מלאכה שהיתה נהירה לה, ושעשויה היתה להכניס לה רוח צדדי, שהוא דרוש לה כל כך בשביל ה’מטרה'.
לבושה עדיין בחלוּקה הקיצי, הדק, עם סנדלים מחוֹררים על רגליה היחפות – חמימות שפעה ממנה בשעה שרצה בשערה המתנשב לחנות־המכולת, או כשטיאטאה על הגזוזטרה את מי הגשם שנקווּ שם. ואלה שראוה אז בטוהר פניה, עם העינים הצוחקות, המאירות באור התקוה, התנשמו רווּחוֹת, כאילו באה עליהם נשיבה מרוח אביב.
בסוף החורף בא ממרחקים צעיר בניה של האלמנה, בּוֹריק, זה שקראה לו ‘התינוק’, ואשר עליו גדלו ביחוד געגועיה.
פתאום, בלי להודיע על כך, הופיע, פתח במפתח שהיה שמור בכיסו את הדלת של המבוא הראשי ונכנס, והנערה, בשיחת הערב אחר כך, סיפרה לחברתה איך היתה הפגישה בין השנים. איך שהאשה המנומנמת התנערה וקמה ונדבקה בו, בּבא, בקראה לו במיני שמות משונים, בעוד אשר הוא השמיע רק את המלה האחת והיחידה. אמא, במין קול אשר כאילו מן הלב שלה, של הנערה, יצא.
שוב לא היתה מעתה שעתה פנויה לשיחות ארוכות עם זו, ורק בהזדמנה אתה אצל הברז הכללי, או ליד חבל הכבסים, סחה לה למקוטעין איזו מלים, אף כי היתה, לדבריה, מלאה מכל מה שראתה ושמעה.
הן לעיניה נעשה הפלא אשר האשה, ‘חצי־המתה’ הזאת, אך הביטה אל בנה, נתחייתה וקמה. סילקה הצדה את כל הצנצנות עם הסממנים וחבשה לראשה את הפאה הנכרית הבהירה, ונהיתה צעירה.
בעצמה החליפה בכל מקום את המפות והציפויים, ואפילו לבשל במטבח באה. זכרה בדיוק את כל המאכלים שהם ערבים לו, וגם הגישה אותם לו בעצמה. והיא, הנערה, כשראתה לפעמים היאך היא נעמדת לפניו ומביטה, כאחת העומדת לברך על נרות שהדליקה, או איך שהוא, גברתן שכזה, מושיב אותה בכסא המתנדנד ומנענעה, בעוד ששניהם צוחקים בקול אחד, נהיה לה מזה בלב גם שמח וגם עצוב.
היא את ארוחותיה אכלה מעתה במטבח, כדי שלא להפריע וגם מפני שלא ניחא היה לה ליד שולחן האוכלים, מחמת הבושה, אף כי הוא פשוט היה בהליכותיו, לא פקד ולא ציוה, והיה קם אפילו לעזור לה בשעה שעמדה להרים משא כבד. ופעם, כאשר בשעת סידור המגרה שלו בחדר־הרחצה, נפגעה בסכין־גילוח, בא בעצמו לחבוש את הפצע. ומצחיק היה לראות את הפחד שלו כשביצבצה ויצאה טיפת דם, כאילו לא נפגעה מעולם בבית אדוניה בקוֹפיצים וסכינים שכל אחד מהם הוא חד לא פחות מהתער.
בין האורחים, שביקרו עתה בבית האלמנה, נראה פה יום אחד הפרדסן העשיר שיפרין מהמושבה הסמוכה.
בימות החורף היה מתעכב לפעמים במכוניתו ליד המבוא הראשי, מוריד ארגז של תפוחי־זהב ומפליג לו הלאה, לצד רחוב השדרות.
את הפרי חילקה אחר כך הנערה בפקודת גברתה לדיירים, סל מלא לכל משפחה, ורק אשת הפנקסן מהקומה הראשונה, ילידת אותה המושבה, ידעה שיש קשר בין המתנה הזאת ובין בתו של האיש, שהיא יחידה לו ועתידה לרשת את כל טובו.
בפחי האשפה התבלט אחר כך במשך איזה זמן צבע האורנז' של קליפות הפרי שהיה אמנם מן המובחר.
עכשיו, כשהמכונית התעכבה, נכנס ובא אחרי הארגז האיש עצמו, גבה־קומה, חסון ותקיף.
– כאחד הסדובסקים – סחה אחר כך הנערה לחברתה ליד חבל הכבסים.
לכבודו – סיפרה – הוסיפו לתבשילי הצהרים לפתן חי ומין עוגה – אוּמלט – שהותקנה לפי הוראותיה של אשת הרופא מהקומה השניה, ועד ששעת הארוחה הגיעה, הוגש אל השולחן מכל מה שנמצא במזנון ובמקרר – רקיקי־ביצים, נתחי דג וכבד קצוץ. והוא אכל הכל בלי להשאיר כל שיירים. ודיבר מתוך כך בתקיפות, בדרשו מהזקנה משהו, שאין, כנראה, ביכלתה לעשות, כי היא הלכה והביאה מטפחת ובכתה לתוכה, בעוד אשר הוא, הבן, שאינו סובל את הבכי, קם ויצא אל החצר ועמד ליד הגדר של השכן.
עצי הלימונים ותפוחי־הזהב הלא מלבלבים שם עתה בגן, והריחות עולים באויר כאד, והוא עמד איפוא והסתכל עד אשר השנים בבית התפשרו, שאז נערך השולחן, והאורח נטל את ידיו ובא וישב לפניו שוב.
היה עוד ברצונה לספר איך שאכל אחר כך את העוגה הזאת, האוּמלט, אבל גברתה מפתח המטבח קראה לה, כי דרושים היו לה הלבנים שהסירה מעל החבל.
הימים שלפני חג הפסח היו ימי שרב לוהטים. בגן הסמוך התאבכו בּשׂמיהם של עצי ההדר כקיטור לבן, והאזדרכת שם נראה היה איך שציצי הסגוֹל מתוספים בה משעה לשעה. אי־מזה באו צפרים חדשות והתיזו לחלל האויר צלילים עמוקים, רווּיי ערגה, וּבסלה של הירקנית, על הרקע הירקרק־ענוג של עלי כרוב, בערו באודם עז גרגרי תות־הגינה, ונשי החצר קנו מהם: אשת הפנקסן, אשתו של הרופא ובעלת־הבית, האלמנה פין.
זו עמדו אצלה עכשיו ב’הכשרת' החדרים לחג. הנערה היא שקיבלה על עצמה לעשות את עבודת הניקוי, ולשם כך רצה תכופות עם כלי־הרחצה אל הברז הכללי, ואשת המהנדס דקת־הטעם הביטה אליה מעל גזוזטרתה.
– השערות מתנשבות אצלה כשבלים בשלות – אמרה – והעינים מכחילות מביניהן כדגניות, ואיזו רגלים.
היו לה רגלים זקופות ומלאות הבעה.
סמוך לצהרים, כשניגשה לרחיצת המדרגות, הופיע פתאום בחצר ‘האיש מהמושבה’, בן־לויתה לדרך, זה שקרא לה ‘אשתי’ (עוד טרם הוּתרה ה’התקשרות' ביניהם), ואשר היא, בבואו, נעצבה תמיד, כי זכרה למראהו את השעה ההיא, של הפרידה.
הפעם הביא אתו את אחיו, שבא זה לא כבר מסביבות עיירתה, בחור ענק עם פנים ילדותיים, שעמד עמידת ביישנות בשביל. ואף היא ניכר היה בה שהיא בוֹשה מבגדה הרטוב ומהשער הפרוע, ואז עמד האיש וקירב אותם זה לזו בתנועה, כאילו ביקש לחברם, והם שניהם, במבוכתם, היו מלבבים כל כך, עד שהאשה לבנת־השער נמלאו עיניה הצעירות אור של חנינה (בתוך תוכה ניצנץ אפילו הרהור שאולי יבוא מעתה שינוי בתכנית ביחס ל’מטרה'), והנה הציץ מפתח בית האלמנה הבן:
שרווּלי כותנתו על זרועותיו החלקות, הנשיות, מופשלים, ועיניו, מתחת למצח הזעוף, יוקדות כסיגרה אשר בפיו.
– הוא מביט אל הנערה כזאב אל הכבשה – אמרה אשת המהנדס, ובזה הוּעם האור בעיני עוזרתה והיא הזדקנה ברגע אחד.
אחרי כל אלה – ועד הפסח נשארו רק ארבעה ימים – גברה בחצר התכונה של ערב חג.
רחצו כלי־מטבח ליד ברז המים, ופעם בפעם נכנסו הנה על אוֹפניהם נערים משרתים מהחנויות והביאו מצות ומיני מאפה ומשקאות. ממטבחה של האלמנה נדף בוקר אחד בחריפות ריח של דבש חם. טיגנו שם מרקחת של סלק עם חצאי שקדים (לפי סברתה של אשת הפנקסן – בשביל איזו שמחת משפחה).
בבית המהנדס לא עשו שום הכנות, כי בני המשפחה, כמנהגם תמיד בערבי חג, עמדו לצאת לבית הוריהם שבמושבה, והאשה העוזרת כבר עסקה פה באריזת החפצים. הפעם בלי רצון, כי אין לה חשק ‘לזוז’ – אמרה, ושאלה את גברתה אולי יתכן שתישאר פה (לירקנית, כשישבה אתה לאחר זמן על הספסל ישיבת אבל, אמרה שהיא כבר אז חשה מה. הלב ניבא לה) אבל זו לא הסכימה בשום אופן, ובכן עמדה לארוז גם את החפצים שלה עצמה, ועד שזמן הנסיעה הגיע הלכה פעם בפעם לתהות על הנערה. בדקה אותה, כביכול, כמי שבודק את האֵטוּן היקר לראות אם לא נפל בו רבב. וזו, לקורת רוחה, נמצאה תמיד טהורה:
סבר הפנים, השביל בשׂער המפוּלג והצחוק.
אולם בערב האחרון, כשיצאה אליה לפי בקשתה לשעה קלה – היתה זאת שעת הפרידה – נבהלה לראות כי דבר־מה ‘נתהווה’ בה. נפל רבב.
על הספסל שמתחת לצפצפה ישבה אתה, כמו תמיד, אבל היתה מצועפת כולה, רעולה. אפילו כעין בת־צחוק הבהבה בזויות פיה. מתוך בקשת איזה שהוא פתח, שאלה האשה איך אומרת היא לבלות את שעות חופשתה בחג. על זה לא יכלה לענות. היא עוד לא חשבה.
– בשביל מוצאי החג הראשון קונים לי כרטיס לאיזו הצגה – אמרה.
– האם הוא קונה? התפלצה האשה.
– בּוֹריק – השיבה בקור־רוח.
אחרי זה לא היה לה מה להוסיף. בתא הקטן שלה אחר כך, בתוך החשכה, תפשה את ראשה בשתי ידיה, מה שלא עשתה עוד מעולם, אף לא בזמן שבאו עליה הפגעים, אשר מהם הלבינו שערותיה בלא עת.
– אפילו לאמה לא כתבה – ציינה לעצמה – שכחה אותה. וכמה יפתה בימים אלה, מלבלבת היא עם כל שיח ועץ.
למחרת יצאה עם אדוניה לדרך בהשכמה, עם צפצוף ראשון של הצפרים.
גם בבית האלמנה השכימו הבוקר לקום. הזקנה רצתה להשגיח על הכשרת תנור־הבישול בעצמה, בעוד שבנה, כמנהגו תמיד בערבי הפסחים שהוא נמצא פה, בא לעזור בהחלפת כלי החמץ באלה של פסח.
הוא, בזריזותו, טיפס והוציא מהכּוּכים שבמרומי הקיר את הסירים, והנערה, חגורת סינר לבן, מה שהוסיף לה לוית זוֹך, הורידה מחדר־העליה את כלי הקוּניה.
על טסים נשאה אותם, בזהירות, ומתוך רגש של אחריות.
לפעמים, בשעת הירידה, בעצם רגעי החרדה, בא הוא ופשט כנגדה דרך שובבות את זרועותיו, כאילו ביקש לקלטה, ועיניו, שבערו אז כמו הסיגרה שבפיו, הבאיו אותה במבוכה. אבל למטה אחר כך, במטבח, היה שוב כבד־ראש ואדיב, והיה מפנה את ראשו הצדה בכל פעם שבא להפליט מפיו את העשן, בדעתו שזה מהלך עליה סחרחורת.
עם פנות היום, כשהיה כבר לבוש חגיגית ומדיף ריח של בושם, עזר לה בעריכת השולחן, והביא אתה את המצעים בשביל מיטת ההסיבה, ואחרי כן, בשעת קריאת ההגדה, שקד למלא בכל פעם את כוסה וביקש שתשתה אותה עד תומה.
כאשר, בשעת הגשת התבשילים, הציצה פעם מפּתח המטבח וראתה את העצים שהם עומדים עמידה של חרדת קודש, כאלה שליד בית אמה בכל ערב כזה, והבתים מסביב – כאילו נתגלגלו הנה משם – נוהרים כולם ורנים, הוּצף פתאום לבה שכוֹל, והיא מיהרה לכבוש את פניה בקצה הסינר, והנה בא הוא, כאילו כדי לקחת מה, וּשאֵלה למה היא בוכה.
– אינני יודעת, מעצמו בא זה – התנצלה, בדעתה שהוא אינו סובל את הבכי – יען כי עצוב לי, כל כך עצוב.
אז שר עם גמר טקס הסדר אחדים מהפזמונות המבדחים, ששמע אי־שם בכּרכּים שמעֵבר לים, ואחרי כן, לאורם של שיירי הנרות, הניח לפניה ספר של תמונות מאיזו ארצות רחוקות (הן חברתה, המשעשעת אותה בערבים, לא היתה פה אתה), גחן עליה מתוך כך ונשם חמות על ערפה החשוף, וכשעמדה להפוך בידה את הדף ביקש לראות בה את הצלקת שבאה מפגיעת הסכין שלו, ומראות התבל שלפניה הועבו וניטשטשו.
כמו בילדותה, בצעדה על הגשר הרעוע שבמגרשי הגרפית היה זה לה, כאשר הגן שמנגד שיכר בריחות עדניו ומשך, בעוד שמתחת ניצנצו בברק מבעית והילכו סחרחורת מי המצולה – ושיווי־המשקל אבד לה.
באחד מימי חול־המועד ביקשה מהירקנית שתספר לה מה על בת עיירתן, חוה־רחל מבית הסנדלרים, שבאהבתו של האיש רם־המעלה אשר לו היתה, נתעלתה וגדלה, והאשה, ששעתה עתה, בחג, היתה פנויה, סיפרה בפרטות על נערה־שפחה זו שהיתה לגבירה:
על מאכל שולחנה, מעמד משרתיה, עצי־הנוי המסוּפּרים כראשי אנשים שבמבוא ביתה, וניגוני כלי־הזמר שהם מהדדים תמיד בחדרים, כאילו היתה שם חתונה נצחית.
לה, במעמדה הדל, מתנכרים שם, אבל מסחורתה, שהיא משובחת, לוקחים. ממיטב הפרי והירק.
האריכה היא את הדיבור גם על האם הישישה, הסנדלרית לשעבר, שהיא ‘מושכת חיוּת’ מכל אלה פה. מאריכה ימים רק מן הנחת בלבד.
מתוך המטבח, כשהדלתות הן פתוחות, רואה היא אותה לפעמים. שוכבת היא לה על מיטתה גבוהת המראשותים ונחה פה עתה מכל עמלה.
לבסוף ביקשה שהנערה תבוא אליה באחרון של פסח.
– יהיו אז גם ‘האיש מהמושבה’ וגם אחיו – הודיעה בחגיגיות ומתוך מאור פנים אמהי.
וזו הבטיחה לה, וביום האחרון של החג, יום חם, יצאה ללכת אליה. לבשה לשם כך את שמלתה החדשה, הקיצית, עם סוּדר דק, אורירי, על כתפיה, ובכל מקום שעברה הרגישו האנשים עייפי השרב בנשיבה הבאה כאילו מרוח מרעננת.
בתחנת כלי־הרכב, ששמה הגיעה עם חשכה, הוגד לה שאל הדרום לא יצא אוטובוס הערב, והיא ישבה פה איפוא על ספסל לנוח. הוציאה מארנקה את המטפחת וניפנפה אותה מפני החום, וגם פה התנשמו העוברים והשבים רווּחוֹת. ואלה שהם מילידי המקום, כהי־העור, הביטו אליה משתאים, מתוך הערצה, כמו לאיקוֹנין.
לבסוף קמה ויצאה ללכת חזרה ברגל.
מפני שאדוניה, בשעה שעזבה את הבית, לא נמצאו שם (הם יצאו לביקורי חג), חשה כל הזמן כעין אי־מנוחה, שהפכה מעט מעט לחרדה, והיא צעדה עתה בחפזון, כמי שחושש לאחר מה. ואז הנה קרה אשר בבואה אל החצר מסרה לה אשתו של הפנקסן מהקומה הראשונה את המפתחות והודיעה שהאלמנה עם בנה לוקחו זה עתה במכונית לבית הפרדסן מהמושבה, ששם נערכת הערב כעין חגיגה של אירוסין.
האשה הטובה מוכנה היתה לספר לה כמה פרטים על ה’התקשרות' הזאת, אשר היא, כילידת אותה המושבה, ידעה אותם זה כבר, אבל זו ‘הסתגרה’ בפניה ונפטרה ממנה תיכף.
כטובע המבקש נקודת־אחיזה הציצה רגע לדירתו של המהנדס, אשר התריסים היו מוגפים שם לכל אורך הקיר. אחר נכנסה אל המטבח, ולאור העששית שהדליקה העבירה גם פה מסביב את מבטה, כמבקשת משהו לשם אחיזה, ולבסוף התעשתה ובאה לחדר־הרחצה, מצאה לאורה של אותה עששית את הצלקת בידה שנפגעה לפני איזה זמן, ותקעה בה אחד מריבועי המתכת, שהוציאה מן ‘המגרה שלו’, וכמי שמאריך קו משכה אותו הלאה, אל המקום אשר החתך בו, נאמר לה, יש בו משום סכנה. והכאב הברור, המפכח, שנגרם לה בכך, בא על הראשון, האטום והמהמם, הלם אותו וּסתרוֹ.
כמו בכפות מאזנים היה זה, אשר כנגד המשא המכריע באחת, הונח בשניה אחר, שהוא שוה לו בכבדוֹ – ובכך נתהווה בה שוב שיווי־משקל.
מבין הלבנים, אשר אמה נתנה לה בשביל היום שבו ‘יאיר לה מזלה’, הוציאה אז מגבת ועטפה בה את ידה, והלכה ושכבה על הספסל בחוץ, במקום אשר, כמו בשעת התיחדה עם עצבה בספינת הנוסעים, היו רק כוכבים ודממת לילה, וכמו אז הרגישה שהיא שטה ברחבי האין־סוף קלה, בודדה ומנותקת לעד, כעלה שנשר מעץ.
הפנקסן, שחזר הביתה אחרי חצות, הרגיש בה והוא קרא לאשתו, ולזמן־מה קמה מהומה בחצר.
העירו את הרופא מהקומה השניה וצילצלו בטלפון. אחרי כן בא הקרון המבוקש, והספסל פּוּנה. ועם צאת השמש שררו כבר פה שוב שקט וסדר, כרגיל. ורק ליד הצפצפה, בחול, הצהיר באודם דוקר כתם גדול של דם, זה אשר האלוהים, כאשר הוא נשפך לראשונה על האדמה, שמע שעולה ממנו קול צעקה, ואז יצא אחד הדיירים מהקומה הראשונה וכיסה אותו.
הרמוניה
מאתדבורה בארון
קריאות התרנגולים ממתיקות בהרבה לאדם נטול־השינה את שעות נדודיו בלילות.
אם אסיר בית הוא, האנוס לקלוט את רשמיו בעד הכתלים, ילמד על פיהן לאמוד את מידת גדלה של עיר מגוריו, ולדעת היכן הם הפרברים אשר בהם ביחוד יקצה האדם מקום לעוֹף.
כאותיות של כתב צבעוני מנצנצות הן על פני הרקע האפל ומחיות את קצות האופק מסביב.
השומע בעל האוזן הפקוחה ידע גם להבחין בין הקולות ולעמוד על פיהם על טיבו של כל עוף. שלא הרי התרנגול עוּל־הימים, החוטף וקורא בפזיזות, ללא הבחנה, כהרי המבוגר, מיוּשב־הדעת, שיש קצב וטעם לצלילי קולו וריוח מתאים בין כל קריאה וקריאה שלו.
כחוטי השני בכל אלה מצהירים קולותיהם של העופות הגזעיים המשובחים, בהם – כצלילי כלי־התזמורת האחרים באלה של הכנורות בסימפוניה – משתזרים כל האחרים, מתמזגים אתם ומהווים יחד את זה, אשר יקרא לו הרמוֹניה.
ואולם יש אשר התאוֹם בקולות ליליים אלה יופרע לאיזה זמן – עם סוף קיץ או באביב, בקרוֹב ימי החגים לבוא. ביחוד כשאלה הם ימי שבתון וחג רצופים, שאז תכין לה כל אם משפחה עוף אחד או שנים בחצרה.
לככר השוק מובאים אלה לעת כזאת מהסביבה במספר רב. תרנגולים ברובם, כי א התרנגולות משאירה אשת המשק לעצמה.
מגוּבבים זה על גבי זה כקלחי הירק – בתהיה מציצים הם מתוך חרכי הכלוב אל החלל הזר, אשר אפלולית של דמדומי בוקר שוררת בו כל הזמן.
המטומטמים שבהם, או קרי־המזג, מושיטים בעד הסדקים את ראשם וחוטפים איזה דבר אוכל מכל אשר ימצאו, ויש גם אשר האחד מוצא לו בדוחק מקום להזדקף, ועמד וקרא אז מתוך כובד־ראש את קריאתו, כמי שאת המוטל עליו הוא עושה בכל מצב שהוא – עד שאיזה קונה מן העומדים פה זוכה בו, לבסוף, ונושא אותו נשיאת זלזול לביתו.
פה מהדקים חבל לרגלו וקושרים אותו לזיז של גדר בחצר או לגזע עץ, והוא, לאחר שהוא מתנער, סוקר אילך ואילך את סביבתו ומתכווץ במקומו מתוך עצב אנושי כמעט:
קדרות, וחומות הסגר ונכר, נכר.
ילד עובר בסמוך פה, נתקל בכלי עם המים שהוצג לפניו והופכו, אחר כך באים אחרים ועומדים לשחק בו.
תוחבים חוט של ברזל לבין נוצותיו ו’מגרדים' אותו, או שמסתערים עליו פתאום, כאילו כדי להניסו, וכאשר הוא, בבלבול חושיו, מתרומם, מושכים לאחור את החבל שבו הוא קשור.
כאשר היום מחשיך, מתכנף הוא ושוכב על פני האדמה החשופה, מדולדל וחסר־צורה כמטלית ישנה.
רוח ערב מרעידה אט את נוצותיו, וגופו עוברים בו פעם בפעם זעזועים – הדי העינויים שהתענה.
כשמשתררת לבסוף הדממה, ואין עוד לראות כל נפש חיה מסביב, מתעשת הוא ושולח לתוך חללו של הלילה קול ממעמקיו, מעין קריאת ‘הצילו’.
וראה: עונים לו, עונים. מצד אחד, ומצד שני ושלישי, קולות של אחים לצרה.
בקריאות התמידיות, הקבועות, אין עוד מעתה להבחין. נבלעות הן בערבובית הקולות העולים מלפני כל צריף וכל משׂוּכת גדר, ושאינם נפסקים שוב אלא עם אור הבוקר, בעת אשר האדם, בהקיצו, מתחיל שוב להטיל מסביב את מרותו.
וככל מי שהוא נתון בצרה מתמידה מתחיל העוף להתרגל מעט מעט למצבו. מנקר הוא באדמה או בעשבים שמסביבו ומטייל כה וכה, ככל אשר ירשה החבל שברגלו, וכשבעלת־הבית זורקת לו מעט גרעיני דוּרה אין הוא נרתע עוד, נענה לה בשעת קריאתה ומתחיל אפילו לרחוש לה כעין אמון, עד אשר היא – בשעת ערב יהיה זה על פי רוב – באה ולוקחת אותו (דוקא עתה, בשעה שהוא מנומנם ומוכה סנורים), מקצצת את החבל שברגלו וכופתת אותו באחר, דק יותר, ויוצאת אתו אל המקום אשר שם יעשה לה מבוקשה.
לאורה של עששית קטנה מבצע האיש אשר אומנותו בכך את מעשהו, לכל אם משפחה בזמנה, על פי התור, והקולות הבוקעים מפה הולכים ונבלעים מעט מעט בחללו של הלילה ומצטרפים לאלה של כל המעונים והטבוחים, אשר, בזמנם, צעקו אף הם ולא נענו, צעקו ולא נענו.
הדממה המשתררת אחרי כן היא כזו שבנבכי תהום. השמים, אשר כאילו נתרחקו פתאום, נראים מעומעמים ונקשים, והאדמה, מתחת לרגלי הטיילים הבודדים, מוּרגשת החתחתיות שבה, וכשהאחד משמיע פה קול צחוק וצילצל אטום ובודד לעצמו, ללא הד. פעם בפעם נפתחת הדלת באחד המטבחים והחוצה נזרק קילוח של מים, אשר העין נרתעת בסילוד מצבעם האדמומי, וקטע החצר, אשר האור מבפנים נופל עליו מתוך כך, מהבהב בו החבל שנקצץ כגופו של בעל־חי ערוף.
והלילה על שעות הנדודים נמשך בתוך כך, נמשך.
שומר השכונה צועד ועובר מתוך סיבובו התמידי ופולש את גוש השחוֹר בפסיעותיו האמיצות, רבות־האחריות, הוא, הער והשוקד על שלום זולתו. והנה בוקע ועולה אי־מזה גם קול קריאה – תוהה וחרד כשואל, ומסביב, מקצות האופק, עונים לו, עונים, כל אותם הקולות המיודעים, התמידיים:
אלה של התרנגולים עוּלי־הימים, הפזיזים, ושל המבוגרים, מיוּשבי־הדעת, ובתוכם – מושזרות כחוטי־שני – קריאותיהם המלוֹדיות, עמוקות הצליל, של העופות הגזעיים המשובחים. ובדיעבד, אחרי הכל, זע בלב משהו הדומה לקורת־רוח, כי הנה – שבה והיתה ההרמוניה.
בלב הכרך
מאתדבורה בארון
בתוך הגוש של בתי־המידות שברחוב הצר, ליד עצם הכביש, הבהירה, כפחתת בטור של שינים, רחבה אחת ריקה. האנשים, שקנוה בזמנם לשם בנין, יצאו לרגל איזו עסקי מסחר לחוץ־לארץ, וזו נשארה איפוא לעת עתה פנויה ומוקפת רק גדר ארעית קלה.
האדמה מסביבה חבושה היתה חגורות אספלט, ולחוצה על ידי ענקי בתים כבדי־בטון ומצוּפפי־קומות, ואילו היא נשמה רווּחוֹת בתוך הגדר של חוטי הברזל, ספגה לתיאבון קרני שמש ונטפי גשם והצמיחה כפי יכלתה עשב וציצים וגם כמה שיחים, אשר, מפני תלילותה של הקרקע, נראו כמדולדלים וחסרי־אחיזה, אבל היו מעוֹרים באמת, כי על כן היו שרשים להם.
סיעות צפרים הפילו הנה את עצמן לפעמים בדרך מסען והתשוטטו בצהלת תהיה אילך ואילך על פני קטע האדמה החיה הזאת, כנפתעות. ובסתיו, אחרי הגשם, יש אשר נדחק הנה דרך פרצת הגדר רועה עם עדרו.
מרחוק, בשכונתו הנידחת, הריח את ריח המקום, הטיל את עצמו עם בהמותיו לתוך המערבולת הכרכית החומרת, ומתוך הסתכנות, בדרכי עקלתון, הגיע לבסוף לחלקת האדמה הדשואה הזאת, העמיד את עזיו, או כבשיו, על הירק, והוא עצמו, לאחר שנח, הוציא את חלילו והשמיע זמר רועים שהוא מעלה על הלב שדות טלולים, ברק לח של מי מנוחות וגעית ערגה של צעירי צאן, אחד מאותם השירים שנוצרו בימי אבות אבותיו, עוד לפני שנשחתה האדמה, כאשר היא, גלויה עדיין לכל מלוא רחבה, הצמיחה רק דשא עשב ועץ עושה פרי לתתם לאָכלה, כמצות האלוהים, לאדם ולבהמתו.
האנשים מותיקי הכרך, תוך כדי טלטולם בכלובי האוטובוסים על הכביש, סלדה עינם מן המקום הזה, שהזדקר כיוצא־דופן משורת החומות (הן גם הכיעור יש לו חוקי־התיאוּם שלו), אבל האיש החולני ואסיר־הבית מקומה א', שבבנין מצד שמאל, עלץ בו לבו.
על כסאו הנוח הובא הנה בזמנו מן המחנק שבגוש בתים אחר, ובעוד הוא מנפנף סביבו במטפחת, בבקשו לו מעט אויר, ניצנצה לפניו הרחבה הזאת והוא שאף רוח לרוחה.
קטע מאותם נופי הנעורים, שדימדמו בזכרונו כגני עדנים, ואשר לשוב וראותם נבצר ממנו בדלוּת מעמדו, נח פה עתה מתחייך, כמיוּדע, לפניו, והוא, אכול האבק ומטוחב העובש של תאי מרתפים, טבל, כביכול, בנגהו הירקרק ונטהר – ולא זז עוד ממפתח החלון שלו.
את תריסו המתקפל הוריד למחצה למען יחצוץ בינו ובין כל הנמצא מחוץ לרחבה, בּידד ויחד לו כן את המקום, וחי מעתה את חייו רק עם הפרפרים והחיפושיות ומשפחות חתולי־ההפקר, אשר לאחר ששבעו מפסולת שולחנם של בני־האדם, ואימת המפלצות הקטלניות המתרוצצות על הכביש לא היתה עליהם, התעדנו להנאתם בשמש, או שהתפלשו בעשב החם, מתוך אותה שמחת חיים תמה, אשר בעולם זה ידעוּה רק בעלי־החיים בלבד.
בשעות הערב, בהיות מזג־האויר טוב, הוציא הנה לפעמים הירקן מהצריף שמנגד את סוסו למרעה לילה.
סמוך לחדר־מגוריו העמידו, בריחוק מקום מן הכביש, וזה, ערוֹם עתה מן הרתמה ומלוטף בשמי לילה, לעס לאטו את המאכל העסיסי שלפניו, מתוך ההנאה השלמה של העמל, שבא לבסוף עם גמר יום העבודה, על שכרו.
קבוצות השיחים, בהידוֹם געש היום, נשמע עתה רחש עליהם, ומסביב שרקו בקולות הזכוכית שלהם הצרצרים בכונה, בדביקוּת, מין שיר הודיה היה זה למי שעשה את העשב ואת הטל והלילה, אחד מאותם ההימנונים אשר משוררים גלויי־עינים רואים לפעמים בעליל היאך הם מתנשאים ועולים למרום בכיווּן הפוך מאור הכוכבים.
האנשים החוזרים מבתי־השעשועים, מסוּנורים משמשות מלאכוּתיות ומנוגה ירח שאינו ירח, עברו בקבוצות על הכביש וזימזמו לעצמם פזמונות תפלי־חרוזים, בלי להציץ הנה, אבל האיש מקומה א' שבבית מצד שמאל הביט וראה, ולבו רחב וגם חרד.
כי על כן ידע בתוך תוכו אשר לא לו, ביש המזל, לזכות בפינת־פלאים כזאת, ובסיוטיו אחר כך, על משכבו, ראה אותה לא אחת עם יד של כּוֹרת בצדה, עד אשר בוקר אחד, כשקם והציץ החוצה, והנה זה יש:
הרחבה היתה מוטלת מתה לפניו. שׂיחיה עקורים ועשבה תלוש כולו על ציציו, ואיש עם מחרשתו עובר עליה ומשרש את שרידי הגבעולים (בעליה, שכבר חזרו בינתים, נמלכו והפכוה למקום חניה לכלי־רכב).
בשקידה עשה זה את מלאכתו, ועוד לפני שפנה היום היה המגרש מיושר ונקי, ואז הושמה עליו עוד שכבה של חול, ודרך שני הפתחים שנפתחו בגדר נכנסו עם ערב בקול תרועה כלי־הרכב:
טנדרים, ואופנועים ומכוניות־טכסי. דלוּקי עיניהם הבולשות כולם, תוססים, כבדי־נשימה ומתלהלהים כעדר של חיות־טרף. פיסת השמים המקבילה למקום הזה הוּעבה והחשיכה, וכמו אד עלה מלמטה ומילא את חלל האויר אבקת חול וריח של גומי ובנזין.
האיש ליד חלונו, בבית שמצד שמאל, רק ניפנף באפיסת כוחו במטפחתו.
– אני נחנק – אמר ובכה חרש לעצמו, כדרך הבודדים, חסרי־הישע, שהם עזובים מכל; ואולם ותיקי העיר, בעברם פה באוטובוסים על הכביש, נחה דעתם, כי על כן תוקן הפגם, והמקום נהיה לחלק מחלקי הכרך.
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.