מתמיד
מאתדבורה בארון
גלגולים
מאתדבורה בארון
כדי להרגיל אותי ‘לבוא בין הבריות’, לקחה אותי אמי לפעמים לביתו של קלמן איסר ליבּ’ס, אחד מן האמידים שבעיירה. לשם כך לבשה את שמלת השבת עתיקת הגזרה, אשר הצרה את צעדיה, והלכה הלוך ושנן לי כיצד עלי להתנהג בבית זר.
– כשנותנים לך מה, קבלי בתודה – אמרה – היי מקדימה בשלום כל איש, והעיקר – אַל תתבישי.
אלא שעם הכניסה אל הפרוזדור האַפלוּלי, הצונן בימות החמה, עם ‘השביל’ המדונג, החלקלק, שבאמצעיתו, אבד הבטחון גם לה לעצמה:
הכלב, בּוֹבּ, אשר נטפל לנו מיד, חשׂוּף שנים, כשהוא נושא את כפותיו הקדמיות למעלה, בלי שאפשר יהיה להכיר בו אם מביע הוא כך את שמחתו, או שהוא מבקש לו רק מקום נוח לנשיכה. האומנת הנזעמה אשר הציצה מחדר הילדים מתוך כעכוע קצר, שמשמעו היה: ‘גם אלה אורחים’, ולבסוף, הוא, סוחר העצים בעצמו, אשר קרא כנפתע מתוך האולם:
– אַה, פּני רבּינוֹבה.
ואחרי חליפת דברים קצרה משך אליו את פנקס החשבונות בידו ענודת הטבעות (היד ברוכת המזל, אשר כל מה שנגעה בו – אמרו – נהפך לזהב) ושקע בשתיקה רעה, זדונית, שהקפיאה את האויר מסביב.
אולם לא ארכה השעה ובפתח המטבח הופיעה פרידה לאה אשתו, חמה מלהט התנור ומטוב לב, וכבר מנפנוּף סינר־המשבצות שלה, כאשר נגבה בו תוך כדי הלוּכה את ידיה, היתה הרוחה.
באמתלה כי פה ‘אנחנו עלולות להפריע’, עברה אתנו אל חדר האוכל הקטן, זה שמלפני שנות הטובה, עם רהיטיו הפשוטים ותמונות המשפחה הרבות, אשר מעליהן הציצו אלינו בסבר המיוחד שלהם, הידידותי, כמה מבעלי המקשאות שכנינו. ועד מהרה באה המבשלת טוֹיבה, בת סמטתנו אף היא, והביאה על טס פירות מגנו המפורסם של הזקן איסר ליב, אגסים או תפוחים אדמוּניים, שעדיין היו דבוקים בהם עלים ירוקים, כבשעת הקטפם מהעץ – ופרידה־לאה, תחת ליגע אותנו בדברי נמוסים, בחרה לה הראשונה באחד מהם ותקעה בו את שיניה, כשעיניה דורשות הטוב רק מחייכות־רומזות לנו בלשון המקרא:
– ממני תראו וכן תעשו.
ובינתים גמרה בחדר הקרוב את שעוריה גיטל, בת גילי, קפצה משם פרועת צמה ומשוּלהבת, כדרכה, ומשכה אותי תיכף אל חצר העצים, לשׂחק.
לשם קצור הדרך העבירה אותי לפעמים דרך חדרה של שפרה אחותה, תלמידת הגמנסיה שבעיר הפלך – חדר שהיה זר ומשוּנה בעיני תמיד בריח בשׂמיו ובשטיחיו הכבדים, השׂעירים, אשר הרגל היחפה סלדה ממגעם.
מסביב למנורה מסוֹככת הגולה, על השולחן, היו מוּטלים פה בערבוביה צרכי למודיה של הנערה: לוחות צפחה, מחברות מעוטפות במעטפות צבעוניות וספרים לועזיים, משוּני אותיות וזרים אף הם. אך הנה הבהיר מביניהם בכריכתו הפשוטה הספר ‘בראשית’ עם קטעי הפירושים בשפּוּלי העמודים כמו בחומש שלי, והוא פתוח במקום הנהיר לי:
ואלה תולדות יצחק.
בחצר, בין צבורי העצים, התקנו לנו קודם כל נדנדה.
לרחבו של אחד מסוארי הקורות הונח קרש, ואנחנו, רכובות בשני קצותיו, התנענענו מדודות ובנחת, כי על כן לא אהבנו את התנודות החזקות, וגם נמנעות היינו מלהקים רעש כדי שלא להעיר את תשומת לבם של בני הבית. אף כי הסוחר, עֵר לכל מה שנוגע לעסקיו, הרגיש תיכף כי ‘משהו שם, בין מעשי היער, אינו כשורה’ ונבהל לבוא דרך אותו החדר של שפרה עם הכלב בּוֹבּ לרגליו.
– אַה, אתן, הפּננקוֹת – נחה דעתו, בעוד שהוא פוסע ועובר בין תלי הקרשים. וכדי להראות לנו שאין לו עלינו כל תרעומת, גם עמד להסתכל רגע בנדנודינו.
– הנה כך, רואות אתן – השמיע את חכמתו הנצחית – פעם האחת עולה והשניה יורדת, ופעם – להפך: כמו בעולם המסחר.
וכטוב לבו עליו פעם, נתן את ידו ‘טובת המזל’ בקצה הקרש שמנגדי והכריע, כמובן, מיד אל הצד השני, בהעיפו אותי גבוה באויר, עד למעלה מחומת האבנים.
בעצם החרדה שתקפה אותי, נפתעתי לראות אז את גנו של איסר ליב והנה הוא פה, גלוי כולו, ליד עצם הגדר כמעט, אף כי מצד הרחוב אפשר היה להגיע אליו רק דרך ‘השדרות’ שמחוץ לעיר, וגם שם לא ניתן לראותו אלא בשבתות הקיץ, בשעה שאשת הגנן, הינדה־בילה, פתחה את השער כדי להסתכל באנשים המטילים.
הזקן עצמו יושב היה אותה שעה על ספרו בפתח הגן וקולף לו לאטו איזה פרי.
יהודי חסון ורחב כתפים היה, בעל פנים אומרות כבוד. וזוכרת אני אשר למקרא התאור האידילי בתנ"ך ‘איש תחת גפנו’, רחפה לפני תמיד דמותו שלו, של איסר־ליב, כפי שהוא יושב בצהרי השבת עם איזה פרי בשל בידו, כשלפניו מונח, מתעלעל ברוח, ספר המדרש.
מן הנדנדה, אם היה עוד סיפּק בידינו, עברנו אל הצד הפּנוי של החצר, כדי לסדר לנו ‘בית וגן’, משחק שהיה חביב על גיטל. אחד הארגזים הריקים נהפך בכוח הדמיון שלה לבית, ורצועת האדמה שלפניו כוסתה בשורות של עצים, שהיה להם אותו היתרון על אלה שבמציאות, אשר בעת ובעונה אחת אפשר היה גם לשתלם וגם לאכול את פרים.
ויש אשר, לרצונה של חברתי, נהפך המקום לחלקה רחוקה, אי־שם ליד הרי יהודה, ובניני משק הוקמו בה על ידה, כדוגמתם של אלה אשר עליהם דברה לפעמים אחותה שפרה, החברה באגודת ‘בנות ציון’ שבכרך.
הבּוּבה הגדולה, שהעמדה נשענה אצל ‘הבית’, השגיחה עלינו בעיני זכוכית, בעוד אשר אנחנו, כפופות אל האדמה, השקינו אותה במים שלא היו ונכּשנו בה עשׂבים שלא צמחו.
שקועות במשחקנו זה, לא הרגשנו לפעמים שהפּשפּש בגדר שמנגד נפתח והזקן איסר־ליב נכנס ובא, מהוּדק ב’סוּרדוּט' הירקרק שלו, המהוּה, כשמשקפיו הגדולים, כאלה שראיתי לאחר זמן אצל הטיסים, מופשלים לו גבוה על מצחו.
– בחקלאות מתעסקים פה? – צעד וקרב אלינו מתוך הסברת פניו המלבבים, המאירים באור הבינה – אלכה נא ואביט אל המשק.
והוא עשה עצמו כמסתכל ב’לול‘, ב’רפת’ העשוּיה קרשים כזו שבחצרו ו’בערוגות הירק', שהן מוּקפות, אף הן כתלמים שבגנה שלו, שורות של חצאי לבנים.
– ומה זה שם? – הורה באצבעו על ענפי הסרפּד התקועים בחול.
– לימונים – הרימה אליו גיטל את עיניה המהוּרהרות – ופה הנה תפוחי הזהב.
– אה – האמין האיש היקר – אז הבה ואטעם תפוח אחד.
– בבקשה – אמרה, בהושיטה לו צרור של אבן, או קיסם, אשר הוא, הזקן, קלטו בידו הגדולה, ידועת העמל, בתנועת תודה, ‘קלף’ את ‘הפרי’ באולר הקטן שהוציא מכיסו, ובצעו לאט, כזהיר שלא לאַבּד טפּה מעסיסו המדומה.
בשעת מחלתה של האומנת פעם, כשגיטל היתה פטורה מלמודיה, הציעה שאנחנו נסדר לנו שתינו גנה אמתית.
בחצר, בין מעשי היער, לא נמצא לה מקום מתאים, ואז יצאה אל מחוץ לגדר, לאדמת הבור של הכהן, ושם הקצתה לה רבוע לא גדול.
איציק, אחיה המטומטם, אבל טוב הלב, עדר לה את ‘החלקה’ והביא זבל מן הרפת, ואחרי אשר הערוגות הוכשרו, טמנה בהן זרעוני ירקות והתחילה לחכות לנביטתם באותו הבטחון השלם של האיש המחכה עם בוא הערב ליציאת הכוכבים.
והם נבטו אמנם ועלו עד מהרה הצנון, והסלק והלפת. עדיין רכים היו, אבל מעורים ועומדים בכוח עצמם וגם רוטטים רטט חיוּני בנגוע בהם הרוח.
– ממש כמו במקשאות – תמה איציק.
מחצרו של הזקן הביאה גיטל משפּך של פח, ועל פי בקשתה התקין לה אחיה דחליל מבגדיו הישנים (בצלמו וכדמותו), אז הביאה ארגז, ישבה בסמוך פה על מלאכת סריגתה ומנתה מתוך סבלנות את ‘העניבות’ ועם גמר כל ‘שורה’, הפנתה את ראשה והביטה – אם כבר גדלו הצמחים מעט.
בן־אחיו של הכהן, ה’שגץ' יוּז’יק, הגיח לפעמים מאחורי משוכת גנם ופזל בעינים לא טובות אל הערוגות, שהרי האדמה אדמת דודו היתה, אולם לאחר שקבל כמה פרוסות מעוגת השבת ה’ממוּלאה' של פרידה־לאה, נהפך לבו, והוא התחיל אפילו להשמיע עצות בנוגע לעדור ולנכּוּש, ופעמים שהביא גם באֵסל ודליים מים מבארם, להשקאה.
אמנם בלילה, כשהמבוא, בפקודת בעל הבית, נסגר, והרבוּע היקר נשאר שם, מחוץ לחומה, במחשכים, חרד הלב:
ללא גדר וחיץ – ועל אדמת זרים.
ומה בכך אם המקום הוא עזוב ממילא ולא נחשב בעיני בעליו? הן לשם שעשועים בלבד יכול השגץ עקום העינים לעמוד לילה אחד ולעקור את הכל. אפילו לעבור את הגדר אינו צריך: די לו שיתכופף רק מעט ויפשוט את היד.
אלא שלמחרת, בנגוהות הבוקר, כשהרוח, עם פתיחת הפּשפּש, קדמה את הפנים בלטיפה ואותה גדר עצמה נמצאה עומדת על מעטה הקיסוּס שלה עמידת תום, טובלת באור שמש אחת עם ערוגותינו – התנדפו החששות.
בטחון־מה העיר בלב גם חלון חדרו של סוחר העצים, שהיה קבוע בקיר למעלה, ואשר תריסו לא נסגר בלילה.
אחרי שנת הצהרים בא לפעמים האיש ועמד פה, מדובלל זקן מן השכיבה, והביט למטה, אל הערוגות במבט קהה, כמי שאינו יודע קרוא – לדפי הספר.
– אָה, עצים – נתמלא פעם שמחה, כשראה שאנו שותלות בסיוּעו של יוּז’יק שתילי צפצפה לאורך הקיר – יפה מאד, שתלו, שתלו – קרא בלשון עדוד, דברים אשר בצאתם מן הפה שלו, לא נתקבלו על הלב דוקא, כי הן הוא עצמו לא עסק כל ימיו אלא בעקירה ותלישה.
את חורשות הכפר קמינקה שמאחורי ‘השדרות’ השמיד האחת אחרי השניה במשך זמן קצר.
בבוקר פשטה על־פי־רוב חבורת שׂכיריו על המקום, ולעת ערב לא נשאר שם אלא מעט עשב רמוס עם צמחי שׂרך בודדים, נטולי חסות ונעצבים כילדים שנתיתמו.
בין גזעי האילנות האדירים התהלכו אחר כך בחצרו של הסוחר עזי השכנים וכרסמו מתוך הבעת טמטום את קליפותיהם החיות עדיין, שותתות הלח, ואחר באו מנסרי ההר והפכום לגזרים של עצי הסקה, אשר כּלו במשך החורף בעשן.
מתוך הרגל במעשי החבלה הגיע האיש לידי כך, שבשום עץ שנזדמן לפניו לא יכול לראות אלא את כמות חומר ההסקה שזה מכיל.
הירקנית הניה ממגרש הגשר ראתה אותו יום אחד מתהלך בשדה הקרוב ומסתכל באַלון אשר עם גבול חצרה, ואז אמרה בתמימוּתה כי ודאי משתאה הוא בלבו לאילן, כי על כן היה יפה־גזע וכבד־ירק, והוא נוטה בנופו אל חצרה, כמו מתוך כונה להגן על צריפה במקום שומם זה.
אולם לא עברו ימים מועטים ופועליו של הסוחר באו והפילו את העץ על שפעת פּריו וקני הצפרים שבו.
שעת צהרים היתה אז, בעת אשר הצפרים נמצאות בשדה והאשה האלמנה עם בנותיה – בככר השוק, על סליהן.
והנה שבו אלה וגם אלה.
הנשים, למראה החלל הריק שנתהוה, עמדו בראשונה רק מוכות תמהון, כאלו נעלם פה פתאום הנהר מתחת לגשר, או שההר מנגד העתק ממקומו – מין שנוי בסדרי בראשית, אולם עד מהרה הבינו את אשר עוללו להן וקול זעקתן הצטרף לצוחת הצפּרים, אשר נהרסו עליהן קניהן.
– איפה ננוח בצהרי שבת בקיץ – קוננו – ומי יעמוד לנו בפני רוח הצפון בחורף?
ובמר נפשן רצו אל פרידה־לאה, אשר ידעוה כאשה טובת לב כאלו אפשר היה עוד לעשות ולתקן פה מה.
בעל הבית, אשר קול הבכי החריד אותו ממשכב הצהרים, שלח להגיד לאנשיו שיפסיקו לעת עתה את מלאכתם, ורק כעבור איזה זמן, בערב פעם, בצעו את מעשם.
לאחר שכבר עשה כן האיש רבות ונתבסס, נתן את דעתו למסחר התבואה.
לשם כך לא היה צורך שיבזבז את זמנו הוא, כי בשכר של פרוטות נמצאו מתווכים שהביאו את הכפריים עם סחורתם לאסמיו. הוא עצמו לא היה אלא מוציא במכשיר מיוחד כמה גרעינים מכל שק, כדי לעמוד על שיעור גדלם, והמזון ברוך־האלהים נשלח בקרונות לתחנת הרכבת בלי אשר ראהו כמעט.
במשך הזמן בא מתוך כך בקשרים עם כמה סוחרים מעיר הפלך ובראשם – האחים ברודצקי, האריות בעולם המסחר.
בשעת ה’עונה' היו אלה מופיעים לפעמים בהיסח הדעת בעירה. יורדים בבגדי הכרך ההדורים שלהם אל בית המלון, ‘פנת עדן’, מקום אכסונם של האצילים הפולנים, ומזמינים את הסוחר המקומי אליהם, לחדרם, לשם משא ומתן.
– הרי שלזה נמצאו אצלו, כנראה, כשרונות – תמה היה עליו אביו הזקן, איסר־ליב.
כי בלמודיו ב’חדר', לפנים, לא עשה כל חיל.
כל כמה שטרח עליו מיכל־יונה המושלם, בעל ההסבר היפה, לא הועיל ולא כלום. מוכרחים היו להעבירו אל שמואל־חיים, האכזר, ‘בעל־השבטים’. ואם הכניס בו זה איזה מיעוט מגרסתו, הרי רק במהלומות הכניסו.
ב’מיעוט' זה היה, אגב, הסוחר משתמש בשעת השיחות עם האברך הציוני עוזר ברמן – איזה שברי פסוקים, ההולמים את השקפת עולמו הוא, כמו: ‘הכסף יענה את הכל’, או ‘קובץ על יד ירבה’, ואילו אלה של איש שׂיחו הנלהב על ענות העם, או גאולת הארץ, לא נקלטו במוחו, אם כי כסף לטובת ‘הרעיון’, משנתבע – נתן. כששפרה חזרה לאחר גמר למודיה מן הכרך, רשאית היתה לקבל בביתם חברים לדעה, בני נוער כערכה, כמובן, כמו סגלוב עוזר הרוקח, או שתי בנותיו של המורה זלדין, ובצהרי השבת, בשעת שתית התה, היה האיש מקשיב בכונה לויכוחיהם ונהנה מתוך כך ביותר, כשאלה פנו אליו פעם בפעם בקריאה ‘מר גרטנר’ או ‘מסיה גרטנר’, כי כבר נמאס לו לשמוע תמיד את השם הקרתני ר' קלמן, או קלמן איסר ליב’ס.
עם בנות זלדין אלה ניתן לנערה גם לבקר בבית ברמן בשעת הרצאותיו לפני צעירי המקום.
שם, באולם הגדול, ישבה אז לא בשורות הספסלים, כי אם על כסא מן הצד, בשמרה כן על ‘המרחק’ שבינה ובין האחרים, ובעת אשר הללו, למשמע דבריו הנלהבים של המרצה, נתלקחו עיניהם בברק של התפּעלות, התנוצצו אצלה רק מחרוזות האלמוגים שעל צוארה.
בקרוב, כשבנו של אחד הברודצקים בא אליה בהצעת נשואין, נענתה לו אחרי שקוּל דעת קצר, כי אם הבחור עצמו לא היה אמנם ‘מזהיר’ ביותר, כמאמר חברותיה, הרי ניתן לה תחת זאת לשבת מעתה בקביעות בעיר הגדולה, אשר עליה התגעגעה.
אביה, בבואו אל הכרך, שוב לא התאַכסן מעכשיו בבית מלון, כי אם אצל בני משפחת הברודצקים. שם התבונן מפעם לפעם אל מעמד הבית והליכותיו והיה מתקן אחר כך לפי זה תקונים בביתו.
על פי המנהג שם היה זה אשר קבע פעמון בפתח המבוא הראשי, למען יצלצל בו כל הבא מן החוץ.
בשביל האולם הגדול הביא רהיטי פּלוּסין, כאלה שבבית המחותנים, ותלה על החלונות וילאות משי, אשר הטילו על החדר מבפנים נוגה זך, ובו בזמן גם האפילו על בית הנגר שמנגד עם עזובת חצרו, ובימות הקיץ, כשעל ידי נשיבת הרוח התנפּחו אלה במפתח החלון ונתרפרפו – נתוספה לבית מבחוץ לוית חגיגיות, כמו כל ידי נפנופו של דגל.
מעט צל על הזוהר הזה מטיל רק הזקן איסר־ליב אשר הוסיף לנעול עוד, כמו לשעבר, את מגפיו המסומרים, הגסים, והיה מתחבר, למורת רוח הבן, אל כל מיני אורחים פורחים, ופעמים שלא בוֹש גם להעמיס על כתפו סל של פירות ולשאת אותו בעצמו אל השוק, כאלו צריך היה באמת לטרוח בעבודת הגן מאין לו, המסכן, תומך ועוזר לעת זקנתו.
ביאוּשו הרב, לאחר שדבריו שלו, של הסוחר, לא הועילו, שלח אליו פעם את אמי, הרבנית, שתשפיע היא עליו. והיא הלכה וירדה אמנם אל שדרת התרזות, נטתה לחצר בית השדה, במקום שהאיש ישב על ספרו, ואמרה לו את כל אשר שמו בפיה.
אלא שהזקן, בסלקו את משקפיו, הביט עליה בעיניו הגדולות, הפּקחיות, ושאלה בתמהון: מה הוא בעצם הטורח שהוא טורח כאן?
– הלא תראי – אמר בהורותו בידו על הפירות המציצים מבין עליהם – אני יושב וקורא בספר המדרש והם גדלים להם.
נחת רוח רבה לא גרמה לסוחר העצים גם בתו גיטל, ‘גלגולה של דודתו בעלת המלפפונות’ – לפי סברתו – אשר על שמה נקראה. פרועת שׂערה השופע, העבות, אשר נקלע דרך רשוּל לצמה ולבושה בשמלת ציץ ‘חלקה’, ללא קשוטים – בכל שעת כושר התחמקה מן הבית ונעלמה למשך שעות רבות.
‘נבלעה בתוך האדמה’, כמאמרה של אמה פרידה־לאה, אשר אפילו היא, האשה המתונה וטובת המזג, פעמים שיצאה מגדרה, כי כבר נמאס לה להשאיר לה, לנערה, את חלקה מכל תבשיל ולשמרו אחרי־כן בתנור כך, שלא יצטמק וגם יעמוד ביחד עם זה בחומו.
העלם שלום־נח בא בעת ההיא לשבת בעירה ורכּז מסביבו את בני האגודה ‘דורשי ציון’ ועליהם נספחה גיטל, דבקה ב’רעיון' בכל מאודה והשתדלה לבוא בדיקנות לכל ‘שיחה’ והרצאה.
על הספסל, שיחדה לה בבית האגודה, ישבה כמעט תמיד עם ראובן־אָשר בן הנגר וחברו ליבל כהן, ועל שום קורבה זו שביניהם, וגם מפני הרגלו של ליבל להגרר תמיד בשעת ההליכה מאחורי השנים, קראו להם פה בשם ‘הסגול’.
אם כי קרוב ללב הנערה באמת היה רק ראובן־אשר, שכנה לרחוב, ואליו נשׂאה את מבטה רב הכונה בזמן ששלום־נח הטעים בקולו הערב את חרוזיו של הלוי, או בשעת קריאתו בתנ"ך, כאשר, לאחר משא קשה על החורבן, עבר פתאום לקטעי החזון המגוללים את תמונות הנחמה. והוא אף הוא נתן רק לה בלבד לקריאה את הספרים שהשאיל לו חתנו של מיכל לוין – רק לשעות מספר בכל יום, אמנם, כי על כן התנה אתו האיש, אשר לא ישהה אצלו שום ספר יותר משבוע אחד.
כדי למנוע את חברתו מכל מיני טענות ומענות, בדעתו עד מה דל הוא בעיני השכן סוחר העצים, הביא לה בכל יום את הספר לבית זקנה, ושם קראה אותו בשעות הקבועות לכך, בימות הקיץ – בגן, על פי רוב, על גבי האצטבה שלפני שולחן הנסרים.
הזקן היה מסתובב פה אילך ואילך במשקפיו המוּפשלים על מצחו, זמר פה ושם איזה שׂיח, או שאסף תפוחי בוסר לתוך סל, עד אשר בא וישב, לבסוף, אף הוא אל ספרו, ליד השולחן, הוריד את המשקפים על עיניו, כדרך הטיסים לפני צאתם למרחקים – והפליג לתוך ספורי המדרש.
הינדה־בילה, הזקנה, בחששה כי הנערה ‘יחלש לה לבה’, הביאה לה מן הבית עוגת כוסמת, או פרוסת לחם מרוחה במרקחת, אז סלקה את הספר הצדה ונשכה מתוך פזוּר נפש מן המאכל, בעכלה מתוך כך במחשבתה את חויותיהם של ה’גבורים‘, אשר עליהם קראה זה עתה. הנערות – מסוּגה של תמר מ’אהבת ציון’ ברוּבן, והנערים: כמוהם כראוּבן־אָשר. אותה הנאמנוּת הגדולה, אותו טוהר הלב וגם אותן העינים הנוגות, התוהות משהוּ, הערפליות. אפילו בגדיהם, אחרי כל התאורים שם, לא נראו לה אלא כבגדי ‘קורט’ פשוּטים, המיושבים בדוחק על גופותיהם חזקי השרירים, והם דהים קצת מיוּשן, כאלה שלו, של חברה.
והנה עברה השעה הקבועה לקריאתה, והוּא, ראוּבן־אָשר עצמו, הופיע במשעול פה, מאחורי הגדר ועמד וחכה לה, נבוך קצת כדרכו, כשהערפל בעיניו הולך הלוך ונמוג.
אם היתה זאת שעת בין הערבים, ירדו באין אומר לשפּולי ‘השדרות’ וישבו על המיצר שעם פאת השדה, והמטיילים הבודדים, תוך כדי עברם פּה, הביטו אליהם מתוך פנים אומרות רצון.
בתוך העירה, ב’רחוב הארוך', לא היתה אוּלי העין סובלת את השנים יחד, כי על כן גדול היה יותר מדי ההבדל שבין צריפו הדל של הנגר ובין הבית יפה־החזית של הסוחר, אוּלם פה בשדה, על רקע שמי השקיעה, מוקרנים שניהם באור של אותם רחשי הלב ומאוּחדים במשאת־נפש אחת – לא היוּ עוד שנים כה הוגנים זה לזו.
נעכרה רוּחם של בני הזוג, כשהשלישי ל’סגול', ליבל כהן, קם יום אחד ויצא ללכת אל הארץ המאוּוה באין מאוּמה בידיו, כשאפילו להוריו ולקרוביו לא הגיד.
כל זמן שהתגלגל אי־שם בכרכים, ללא תעוּדות וללא פרוּטה בכיס, היה רק חרד לו הלב, כמו למי שקפץ מתוך פזיזוּת ובבלי דעת לתוך ים סוער, אבל הנה נתקבלה הידיעה, כי הוּא כבר שם, בעבר ההוּא, והרי שיש דרך ולא דרוּש אלא הרצון לעברה.
ובשעת ערב פעם, בהיות החשכה, נזדמנוּ שניהם בשדה, מאחורי ‘השדרות’, כדי לדון על הדבר.
התרזות רשרשוּ בסמוך להם רשרוּש לילי, מבעית, ולפניהם האפיל, פעור כלוֹע, הגיא עם מרחבי השדות שמאחריו, אוּלם במה נחשבו אלה לעומת המרחקים אשר ציפוּ להם בחיק הבאות?
כי שניהם יחד ילכוּ, זה היה מוּבן מאליו (מתוך כך בטלה ממילא השאלה על דבר עצם הקשר שביניהם). מן הראוי היה רק אשר לא יכלו בידים ריקות, ואחרי אשר לבעל אחוזת זאבּליץ דרוש היה מורה, הלך שמה ראוּבן־אָשר למחרת עם המלצה ממיכל לוין, ונתקבל – והשכיר את עצמו לשנה שלמה.
בכסף משכרתו לא נגע. קודש היה ל’מטרה'. אפילו חליפת קוֹרט חדשה לא תפר לו, אף כי זו שלו נעשתה עכשיו צרה לגמרי על גוּפו שנתרחב ממאכלי בית האחוזה הדשנים.
שעות בקוּריו הקצרים בעיר עברוּ עליו ועל גיטל בבית האגודה בקריאת גלויותיו המצוירות של ליבל. שניהם לא שבעוּ מלהביט אל קטעי הנוף, אשר הארץ ביפיה נתגלתה בהם חלק אחרי חלק. עד עכשיו היו בשבילם הריה ועמקיה של זו משהוּ שבהפשט, מעין שטחים של מעלה, אשר רק את שמותיהם הגוּ, והנה באו והראו אותם להם במראה ובתמוּנה.
מרוב המון הלב אליה, לנכספת, שכחוּ אפילו את רגשותיהם הם של האחד אל השניה.
– כבר עת לי ללכת – הביט העלם בקצה העין אל שעונו המגושם, מתנת אביו הנגר, בעוד שהוא כולו נאחז עדיין בזיז של סלע, או בבליטת הר שעל גבי הכרטיס.
– בוא ואלוה אותך – נכמר אליו לבה של גיטל, והם יצאו אל הדרך המובילה לזבּליץ, ששם עתיד היה ‘נאמן’ האחוזה לעבור בעגלתו, אך הנה נפל מבטם על צריפו של הנפּח איגנץ עם ‘חצרו’ בצדי הדרך, והם נפנוּ וירדו שמה ועמדו להסתכל.
– זהו משק קטן – בטא העלם מתוך רטט את המושג, אשר כל כך הרבה דברוּ והתוכחוּ עליו בבית האגוּדה – והם הביטו אל הרפת, ללוּל העופות ואל מכשירי העבודה שמתחת לסככה.
עצי הפרי נמצאו פה מאחורי הצריף וגן הירקות – לפניו, ומסביב – כמסגרת מסביב לתמוּנה – גדר המלופפת כולה בירק קיסוס.
– גדר חיה – מלמל ראוּבן־אָשר כמתוך חלום, והוּא קטף זלזלים מן הצמח הענוּג והמסוּלסל והושיטם לחברתו אחד, אחד – והנה נשמע שאון של גלגלים על פני הדרך ו’הנאמן', שאול־פנחס, קרא משם בקולו הזועף:
– נוּ, בחוּר, מרש, עלה.
אז ‘הקיץ’ ורץ מהר אל עבר הכביש מבלי שישמיע אפילו ברכת פרידה לנערה.
כל אותו הזמן לא פסקה גיטל מלשקוד על עניני האגודה.
בדעתה כי עוד מעט והמשא כוּלו יפול על כתפי האחרים, התעסקה עכשיו יותר מאשר כל הימים ב’עבודה מעשית‘, מכרה שקלים לחברים, הפיצה כרוּזים וחוברות והלכה לגבות כסף אצל החתוּמים על המניות. ביחד עם זה הספיקה להשתתף גם ב’שיחות’ ובאה, כדרכה תמיד, אל ההרצאות הראשונה, ואלה אשר ראוּה בכובד ראשה על הספסל ‘שלה’, יחידית עכשיו, אמרו כי מקשיבה היא בשביל כל השלשה.
באחד מלילות הקיץ, בשעת דליקה הרת סכנה פעם, כאשר כל אחד נתוּן היה להצלת רכוּשו, היתה היא היחידה אשר זכרה את בית האגוּדה.
בערדלים על רגליה היחפות רצה דרך שדות הכהן, במקום שהבהמות המוּצאות מדיריהן השתוללוּ אותה שעה מבוהלות ואימתניות בתוך אוֹדם הזועה שמסביב.
לתוך איזה מפּה שנזדמנה לידה אספה בערבוּביה חוברות, בוּלים ופנקסאות ונשאה אותם למטה, אל האָחוּ שליד הנהר, אשר שם ישבוּ כבר משפחות רבות על מטלטליהן.
ביניהן הכירה לאור הלהבות את אמה פרידה־לאה, ששקעה פה בתוך גל של כרים וכסתות עם רהיטי הפלוסין מסביבה, ואז צנחה וישבה אף היא מן הצד, בהניחה את חבילתה על אחד מן הכסאות ההפוּכים, כדי שלא תרטב.
לפנות בוקר שקעה האש והאנשים, שהיוּ עסוּקים בכבוּיה, התחילוּ לרדת אחד אחד, או בקבוצות, לכר האָחוּ, אל משפחותיהם. אתם באוּ גם שלום־נח, המורה, וראוּבן־אָשר, אשר, בהרגישו מרחוק בשרפה, קם ועבר את כל הדרך ברגל.
עכשיו הלך להביט רק אל חסיה אמו, אשר ישבה מנגד על חבילותיה, וחזר מיד וישב פה, על ידה, חיור באור הדמדוּמים וקרוב לה כאשר לא היה עוד מעולם.
שלום־נח, לאחר ששהה כמה רגעים אצל בני משפחתו, בא וישב אף הוא על השרפרף, שגיטל הוציאָה בשבילו מן הרהיטים.
המראה הזה שמסביב – כל אלה האנשים המוטלים פה בתוך השדה – הפעים אותו והעלה, כנראה, בדרך האַסוציאַציה, על לבו מחזה אחר, כי הוא התחיל לקרוא פתאום את משאו של יחזקאל על בקעת העצמות. בקול צלוּל הטעים את דברי החזון, פסוּק אחרי פסוּק, כשהסמל שבהם הולך ומתקלף מעט מעט ונגלה כפרי מתוך הקליפה.
מפה עבר כבמעבר טבעי לענין גלגוּל המחילות שעתידים מתי ישראל להתגלגל בדרכם אל הארץ, והסביר, כי אין מחילה זו אלא הוית הפורעניות שלנו בגולה, מין הוֹוה רע, אשר דרכו מוטל עלינו לעבור מן העבר אל העתיד.
אחר הוסיף ודבר עוד על חבלי המשיח, הם הם המוראים העתידים להתרגש, כידוּע, על העולם עם בוא גאוּלתנוּ. ולבסוף, בנשׂאוֹ את עיניו אל חרבות השרפה – והשחר הבקיע ועלה שם, בינתים, קרא, בעוד רוּחו מתפּעם בו:
– הביטו, הנה ככה יעלה לנו אורנו – מן המשוּאות.
וגיטל, נרגשת מקרבת השנים ומזה אשר שמעה ונעצבת מן הפּרידה הקרובה – הפנתה את ראשה ובכתה חרש, בקרבה.
בתחלת אלוּל, עם גמר שנת עבודתו, חזר ראובן־אָשר העירה, והוחלט כי תיכף אחרי החגים יצאוּ השנים לדרכם.
את ימי ראש־השנה בקשה גיטל לבלות בבית הזקנים, דבר אשר פרידה־לאה הסכימה לו, בדעתה כי חותנתה, המקדימה לצאת אל התפלה, אין לה מי שישגיח אצלה על התבשילים.
והישיבה מחוּץ לעירה ערבה עליה, על הנערה:
דממת השקט בתוך הבית הקטן, המבודד, אשר כה יפה היא להרהוּרי הלב, מראהוּ הסתוי של הגן, שכעין נעימת עצב של פרידה נשמעה באושתו ודרך המלך הנראית פה מנגד, כשהיא גלוּיה כולה ופתוחה לתוך המרחק.
אם גברה עליה העצבוּת מאד, לקחה את ‘המחזור’ הישן של זקנתה ומצאָה לה בו חיזוּק בתפלה, בהאריכה ביחוּד במקומות הנאים למערכי לבה, כמו: ‘ותוליכנו קוממיות לארצנו’, או ‘והביאנו לציון עירך ברנה’.
כדי שלא להעיר שום חשדים בבית אביה, העבירה מעט מעט את החפצים, שאמרה לקחת אתה, הנה, אל המחסן העזוב שמאחורי הגן, וכשהגיעה השעה המיועדת, הוציאה אותם מפה בלי קושי וראובן־אָשר נשאם דרך ‘השדרות’ אל העגלה, אשר חכתה להם בשביל הצדדי.
אותו היום יום אפית לביבות היה בביתם, מאכל החביב ביותר על גיטל, ופרידה־לאה, בראותה היאך חלקה של הנערה הולך מעט מעט ונפסד, הצטערה צער אמת, שמה אותו בכלי מיוּחד, שעטפה אותו במגבת ושמרה אותו כן עד הערב.
וגיטל כבר שרויה היתה בעת ההיא ביחד עם חברה באוירה המיודעת של ‘בית האגודה’ אשר בעיר המחוז.
שלום־נח, המורה, שבא שמה אף הוּא, הוליכם לבית מכיר וחבר לדעה, בעל בית־מלון בפרברה של העיר. בדרך מסר להם גלוּיה מליבל עם הוראות לדרך ובין השאר – גם רמז על משהוּ אשר הוא כבר הכין שם בשבילם.
בעל האכסניה סדר למחרת לזוג את הקדוּשין בביתו, על עדים וחוּפּה, כדין.
אשתו הצעירה וטובת הלב ירדה לשם כך במיוּחד העירה, אל השוק הגדול, והתקינה סעוּדה יפה, ואחרי כן פתחה בחיוּך אמהי לפני השנים את חדר המשפחה שלה עצמה, וכמה זמן נמנעה באנינות דעתה מלבוא שמה, ומה נפתעה, כאשר נכנסה לבסוף, בראותה והנה בני הזוּג יושבים כל אחד ואחת בפנה אחרת ומתירים מסבוכיהן פקעות חוטים, אשר בהם אמרו לקשור את החבילות.
לאחר שהתעודות הדרושות הוכנו, יצאו, לסוף, השנים לדרכם. בּין הספרים שבסלם היו שיריו המקובצים של הלוי, ואותם קראוּ במשך כל זמן הנסיעה, כי מצאוּ בהם ניב ובטוי להלך רוּחם: הגעגועים על אלה שנשארו מאחריהם העיקו על הלב ומסביב ‘המוּ גלים’ ו’חמרו מים' על פני הים, אולם המאויים אל החוף הפלאי חזקו מהם, ואליו חתרו, כמו המשורר בזמנו, עד אשר נגלה יום אחד לפניהם, מאיר אָמנם באותו האור שראו תמיד בלבם – עם ליבל כהן במרכזו.
מאין בכחם לבטא את רגשותיהם במלים, חבקוּ באלם את חברם, ויחד אתו יצאוּ ללכת, כמו במולדת האחרת, וכך הנה נצטרפוּ שוב לאותה חבורה הדומה ל’סגול', אם כי בצורה הפוכה, כי ליבל הוּא אשר הלך עכשיו בראש.
על פי מצות המורה הוליכם קודם כל למקום העתיקות, שרידי העבר, ורק אחרי כן הביאם אל החדש: מן הסוף אל ההתחלה, מרחק אשר במידת הזמן ימדד באלפי שנים ובשטח – רק בקילומטרים מספר.
בהיסח הדעת בא להם, לשנים, הדבר, בהיותם במפנה הדרך, והם נתונים עוד לרשמי החורבן, נגלו לפניהם במפתיע – כאותן תמונות הנחמה בשעורי התנ"ך, לפנים – שדות הפריחה, ובעוד שהם החליפו ביניהם מבט רב כונה, הראה להם חברם אותו ‘משהו’ אשר הוא כבר הכין בשבילם – חלקת אדמה לא גדולה.
בתוך הדשא המוריק הכירה גיטל מיד את ארגז משחקיה מלפנים, אשר, כמו על ידי איזה קסם, הלך וגדל ככל אשר הוסיפה להתקרב, עד אשר הפך, לבסוף, והיה לבית דירה – ואז עמדה־נשענה עליו בהמית לבה, בעוד אשר ראובן־אָשר הלך ועבר את המקום, כשהוא מודד אותו בצעדיו.
‘קום התהלך בה לאָרכה ולרחבה כי לך אתננה’.
באדמה הקורנת באור השמש מדמה היה לראות את העקבות של אותו אב קדמון והדורות שבאו אחריו.
גלות בת אלפּיים שנה איננה עוד הפסקה כה גדולה בדברי ימי עם – אמר המורה – אם יש עמה שיבה.
והנה הוא בין השבים.
עד עכשיו תלוש, אח לכל בני בלי־מה התלויים באויר, ומעכשיו עומד הכן ונאחז בנקודת קרקע, אשר יש לה מקומה שלה בכדור הארץ ופסת שמים, בד בבד כגדלה, הפרושה עליה בקביעות ממעל.
כדי שלא לאבד זמן, התחילו מיד בעיבוד המקום, בהשתמשם לעת עתה במכשירים שאולים, מכל אשר השיגו.
לפי התכנית שנהרה להם פעם, הקצו את החלקה לגן הירקות לפני הבית ואת זו שבשביל הנטיעות – מאחריו. ממילא נשאר המקום בשביל בניני המשק מן הצד, ומסביב – כמסגרת מסביב לתמונה – הגדר עם הירק המשוער: גדר חיה.
החדר בבית הקרשים נמצא עזוב ואפל באשנבו היחיד, אז סידוהו, וראובן־אשר, מאומן במלאכת אביו, נסר וקרע חלון בקיר, בהכניסו כן ביחד עם האור גם קטע מנוף הסביבה, שהיה קבוע פה מעתה כתמונה.
ליבל, כדי להמצא בקרבת בני הזוג, עבר מדירתו הרחוקה הנה, אל בית האכסניה הקרוב. בבוקר יצא עם ראובן־אשר אל הסביבה ועבד אתו בכל אשר מצאו, ולעת ערב שב ועשה אתו בחצר עד הלילה.
שתילי עצים היו שמורים אצלו בעציצים ומפוזרים, מפני חוסר מקום, בפנות שונות. עכשיו אספם והעבירם הנה, ובבורות שהכשיר, שתלם רוחות, כל מין אצל מינו, עד כי מלאו את כל החלקה.
– מעין קבוץ גלויות – אמר, בסקרו את הנטיעות, אשר חורו ונתרשלו קצת לחרדתו של ראובן־אשר.
– הבט, הן אפילו לשתות אין בהן עוד כח – חלשה דעתו.
– אין דבר, אך חבלי הקליטה הם – הרגיעו חברו, בחטטו פה ושם בתלוליות העפר שמסביבן – והוא רץ מזורז אל גיגית המים לרחוץ את ידיו, כרופא לאחר שבצע את הטיפול הרפואי הדרוש. בעת ההיא כבר היוּ זרועים בערוגות הירקות וגם נבטו רובם. עדיין רכים היוּ, אבל מעורים ועומדים בכח עצמם ורוטטים רטט חיוּני בנגוע בהם הרוּח.
‘כמו במקשאות’ – חיכה גיטל לעצמה.
חבושה מטפחת צבעונית פשוטה, בלי שתשער בעצמה עד מה יפתה בכך, – היא עקרה בשקידה את עשבי הבר, זוללי לשד צמחיה, וזרקה אותם מלפניה בחמת כח, כאלו נפשה היא זאת אשר בה התנקשוּ, אוּלם כדי שלא יאבדוּ אף הם ללא תועלת, הלכה ואספה אותם אחר כך ונשאה אותם אל הלוּל, לתרנגולותיה – עופות כפריים זעופים, שהיוּ עדיין מתנכרים לה, אוּלם אל פירורי הירק עטו ולקטוּ אותם ברצון, מתוך קרקוּר עליז.
ראוּבן־אָשר אשר טרם התרגל למלל משונה זה, בא ועמד אף הוא פּה, מאחורי המחיצה של חוטי הברזל.
לבסוף הביאה הנה גיטל את ‘המזנון המטולטל’, סל נצרים שבו שמרה את צרכי האוכל, ושלשתם, יחד עם ליבל, אכלו ממה שנמצא בתוכו: ביצים שלוּקות, או זיתים כבוּשים הטובלים בצירם. ככר הלחם, שסבבה־עברה מיד ליד, הלכה הלוך והפחת.
– אלך ואביא דבר־מה מגנה של בעלת המלון – אמר ליבל, והוּא רץ והביא מעט עלי בצל או אגודת צנוניות, אשר גיטל, לפני גשתה לחתכם, סקרה אותה במבט מיוחד, כזה אשר בו תביט האשה אל תינוק זר, בשעה שהיא מרגישה כבר בקרבה את רחשי החיים של זה שלה עצמה.
שקועים בהקמת משקם, לא הרגישו כמעט בני הזוג איך שנתרגשה ובאה המלחמה.
במרחקים, אי־שם, סערו הרוחות – אמרו – ורגזה הארץ, אולם נקוּדת הקרקע שלהם פה נשארה שלוה כקודם והוסיפה לתת להם את יבולה, מבלי אשר תרגיש אף היא עצמה איזה גרעון באור של שמש יומם, או בטללים בלילות.
ליתר בטחון הגביהו השנים מסביב את הגדר וגם חדלו לסגור בצריפם את התריסים, באופן שלא נשארה עוד בלילות מחיצה בינם ובין החצר, ובחוּש, שהוא מיוחד לכל לב מסור, כּונוּ להקיץ בשעה שנשקפה שם איזו סכנה, ויצאו תמיד ברגע הנכון.
אפילו בבוא פתאם יום אחד השוֹאָה, כשהארבה, כחשרת עננים, ירד והחשיך את כל האפקים, הם – לא אָבד לבם.
את השמיכה של בית אמם הוציאוּ ופרשו אותה על הערוּגות, תופפוּ נגד המשחית בפחים וכסוּ בסירים את קלחי הצמחים וגננוּ גנון והציל, ובעת אשר בכל הסביבה שממוּ אחר כך הגינות, נמצא אצלם מעט ירק להציעו לדורשיו, ולקבל תמורתו את קמח החטים והתירס לכלכלת העופות ולמחיה להם ולחברם.
כי הוא, ליבל, במבוכת העתים, ישב עכשיו אתם, בצריפם.
מאוּחדים בדאגה לשלום הקרובים, אשר נותק הקשר אתם, דבקוּ זה בזה עוד יותר. יחד משמשו בשעות הפנאי במכתבים הישנים וחברוּ אגרות־קריאות, אשר, כמוצלי אניה מטורפת מירכתי אי־שלחון על ידי איזה עלונים לתוך חללו של העולם.
‘לנו שלום – הודיעו – איך שם אצלכם? מה אתכם?’
‘מה נשמע בבית?’ – חרד לבה של גיטל.
ושם אצלם, בבית, היה עוד בעת ההיא המצב כתיקוּנו, ואביה, כאז וכתמיד, עדיין שרתה הברכה במעשי ידיו.
קשרי המסחר עם ערי החוץ אמנם נחלשו מפני שיבוש הדרכים, אבל תחת זה גדל במדה מרובה המשא והמתן מבפנים
עוד לא היתה מעולם הצעה רבה ונוחה כל כך לממכר יערות בסביבה. ביחד עם זה ירד גם מחירן של התבוּאות, כי הכפריים המגוּייסים לצבא זקוּקים היו יותר מאשר בכל זמן אחר לכסף, והאיש, במבטו הצופה למרחוק, ראה כי ‘עת כנוס’ היא, וקנה מכל אשר הציעו. במשך ימים נהרו העגלות עמוסות הבר על פני שביל־הכפרים ההררי ונטו, כאפיק זה אל הנהר – לתוך החצר הענקית של מעשה היער.
הרחבה הצדדית עם שורת אסמיה העלתה על הלב את הבנינים של אחת מערי המסכנות שבמצרים, וגם האוירה פה מסביב, מוקרנת מאור הסיוּט שבו שרוּי היה העולם, כבר הכילה בקרבה, כאותו החלום הידוע, את פתרון האימים – הרעב.
מפּני שבתי הבנק בעיר הפלך נתרופפה עכשיו נאמנותם, העביר משם האיש את פקדונותיו הנה, הביתה.
מעלית הגג הורידו את ארגז המוהר, אשר, לאחר שחיזקו את חשוקיו וברגיו, לא נפל כמעט ביציבותו מקופה של ברזל.
כדי שלא יתבלט בין רהיטי חדר־העבודה במראהו, כסו אותו במרבד פלוּסין עם כרים מרוקמים ממעל, ובחלון פה, שנשקף על־פני השדות, קבעוּ סריגים של ברזל.
בעת ההיא קרה זה אשר, מפני איזה עסק של שותפות, עברה שפרה, הבת הנשואה, לאיזו עיר מחוז של פלך רחוק, והואיל ועל פי מכתבה הכיר האיש כי לבה כבד עליה, שלח שמה את פרידה־לאה אשתו לאיזה זמן.
על כל צרה שלא תבוא (בעתים רבות תמוּרות כאלה) רפד לה את חזיתה בשטרי ערך, ובחגורה, בכל מקום שהוא קשה מן התפרים, טמן מטבעות של זהב.
כאשר לבשה ממעל לזה את מעיל הצמר שמימות הרעה עם סודר ישן על ראשה, לא היתה עשויה למשוך את העינים.
טוֹיבה, המבשלת, היא שנהלה פה במקומה את המשק, שקדה על הלעטת העופות, והתקינה את מעשי החלב בזמנם ובערבי שבתות אפתה, בין השאר, עוגה ממולאה, אשר, לדעתו של איציק, עלתה עוד בטעמה על זו של פרידה־לאה אמו.
זה – עוד טרם הגיע זמנו להקרא לצבא, אבל מבוגר היה כבר, רחב כתפים ולבוש ‘כתונת עליונה’, כדרך אנשי הכרכים.
אחרי הארוחה, בשכב האב את משכב הצהרים, היה הוא נושא ונותן עם הקונים והמוכרים, ודבוּרו אז כה תקיף היה ומלא בטחון, שהסוחר, בחבלי התנומה, מדמה היה לשמוע את הד קולו שלו עצמו עולה אליו מן החצר.
וכך הנה התגלגלו ועברו הימים ללא תקלות, בערך.
הידיעות מן החוץ, לאחר שעתון הגליל נפסק, הגיעו הנה רק למקוטעין, ובאיחור זמן, על ידי החנונים המבקרים בעיר הפלך. מהם נודע פעם לסוחר כי אותה עיר רחוקה, אשר בה התישבה בתו, נכבשה על ידי האויב, והוא הצטער על הקשר שניתק בינו ובין בני המשפחה ושמח על ‘הזהב’ שכיון לשלוח שמה על ידי אשתו בזמנו.
פעם אחרת היה זה שספרו כי מוגר המלך מכסאו, ידיעה אשר האיש במתינוּתו התיחס אליה בזהירות, הואיל והאנשים מסרוּ אותה בנוסחאות שונות הסותרות זו את זו.
הוא גם עסוק היה באותם הימים בכריתת חורשותיו שמעבר לנהר, אשר איזה נעלמים התחילו לעשות בהן פרצות בלילות. ועד אשר העבירו הנה אחרי כן את העצים, ועד שנסרוּם וגזרוּם וערכוּ אותם בסדר ובמקום בטוח, נשמע הדבר אשר פרצה המהפכה ושאין עוד בכלל לא סדרים, ולא שלטון ולא ערך של קנין ורכוש.
בערב עוד האיש במרום בית הבולשת החלון, והדלת המזוגגת הבהיקה בברקה הרגיל, השלו, ולבוקר לא נשארו עוד שם אלא מסגרות מרופּטות, ריקות כחורי עינים שנוקרו – וממעל להן טפטף, רענן ורוה, כשקוי דם, הדגל האדום.
יום אחד צף לפתע, כעולה מן הארץ, מיטקה איש קוכטיץ, אשר ידוּע היה כי נתלה אי־שם בעוון בגידתו במלכוּת.
בפניו המסוגפים ובזקן המעוגל, הבהב מרחוק כאיקונין של הצלוב הקבוּע בשער בית הכניסה.
ברגל, עם מקלו ביד, ירד לדרך המובילה לכפר מולדתו, ולא עבר זמן רב ומאחורי חומת יערו של קוכטיץ הבקיע ועלה עמוד של עשן. כקול ענות של תהיה נשמע שם בצלצולו של פעמון הכנסיה, אשר בה שמש אביו של אותו מיטקה בכהונה.
בערה על שפת הנהר טחנתו של הקבלן קדובסקי, וכנגדה, מן העבר השני, התלקח עד מהרה בית מבשל השכר של בעלת האחוּזה ינוביץ.
במשך שעות מספר אוכלו קירות הבנינים ונתקעקעו המכונות עם הגלגלים ואבני הריחים, ומהד קול המפולת שם – התמוטטו פה שני האחים גרין, וגדליה בלוך וברוך הושע’ס, מספּקי החטה, והשעורה וחמרי ההסקה לבעלי הבנינים ההם.
אלה לא היו עוד אותן התנודות הקלות עם העליות והירידות, אשר סוחר העצים רגיל היה להשווֹתן לנענועי הנדנדה, כי אם זעזועי אימים, אשר, כמו בשעת רעש וזועות, מוט תתמוטטנה בהם אָשיות ארץ.
בשעת ערב פעם הודיעה טויבה לאיש, כי איזה זקן שואל לו בחצר, וכאשר בא והציץ שמה, ראה והנה הגדול בבני הברודצקים לפניו, אדיר הנכסים ומלך הבורסה בכרך.
עוד הלילה צריך היה להגיע אל הגבול, והוא בקש לו בגד חם ופרוּסת לחם, כי גווע הוא – אמר – ברעב.
סוחר העצים הביא לו את מעיל הדרך שלו עצמו עם מזודת העור והלך ללוותו עד לאחורי ‘השדרות’ אשר שם חכתה לזקן עגלתו.
בבית נכנס אחר כך לחדרו, פתח את ארגז המוהר ומשמש שם זמן מה מתוך בלבוּל חוּשים בחבילות.
המטבעות עם פרצופי המתכת המלכוּתיים הבעיתו אותו, ואז סילק אותן הצדה ועמד להוציא את ה’ניירות', אשר עליהם דיבר הזקן הפליט, והנה נאמר לו, כי שואלים לו שוּב.
הפעם היה זה שליח מ’בית הקוֹמוּנה', אשר האיש, דומה היה שהוא כאלו חכה לו, ועיניו נתרחבו רק רגע, כשהכיר בו את השכן יוּז’יק, בן אחיו של הכהן.
כמנהגו תמיד, הזמין את הבא אל שולחן התה וגם העמיד לפניו את הכלי עם עוגת השבת הממוּלאה, אבל זה – פזלוּ עיניו והביטו ממנה והלאָה.
דרושים היו לו מעשי יער בשביל הבית המשותף, והוא הודיע כי מחר יבואו הנה חברים עם ‘המוּמחה’ שלהם לבחור.
המומחה שבא ביום המחרת היה בנו הצעיר של השכן הנגר.
לפי פקוּדתו העבירו נערים מבני גילו את החומר הנבחר אל הנגריה שמנגד, ושני בניו המחוטטים של ליפא הבורסקי, התהלכוּ מסביב כשומרים.
– באין עין צופיה, מתרבה האשפה בבית – התגעגעו רבים על אנשי השלטון שלשעבר, והם שמחוּ כמעט כשחבוּרת רוכבים, ספק שוטרים, ספק חיילים, נכנסה פעם, עם ערב, אל העיר עם פטשיק, מי שהיה שוטר הבולשת, בראשה.
בחצר ‘בית הקוֹמוּנה’ אשר התרוקנה, כמובן, תיכף, הסתדרוּ אלה ללינת הלילה ומבני העירה לא דרשו אלא מספוא בשביל סוסיהם וסעוּדת ערב לעצמם.
והאנשים המציאוּ להם זה וגם זה.
במרתפה של האשה ינוביץ שמוּרים היו עוד כמה קנקני שכר שהצילו מן השרפה, וגם את אלה הביאו ומסרוּם לראש החבוּרה, אשר בקש למסור את רחשי לבו הטובים לבני המקום. אלא שעם חצות, בהיות הרחוב שרוּי בחשכה, פלחה פה כעין צוחה את האויר, ועד שהאנשים הנבהלים תהוּ ולא ידעוּ אם לא בכי של ילד הוא, נשמע קול נפץ של זכוּכית והצעקות התפרצוּ כבר ברוּרות מבעד לחלונות.
לבית סוחר העצים בא פטשיק בעצמו, זה אשר לשעבר, בשרתו בבית הבולשת, רגיל היה לבוא הנה בימי החג ל’כבּוּד'.
מאחר שסדר החדרים היה ידוּע לו, נכנס ובא ישר לחדרו של בעל הבית, ובעת אשר החזיק בחזקה בידו האחת, בקשו להגיש לו בשניה את המפתחות.
רק לאחר שארגז המוהר נפתח, וכנגדו האירו באורן העצמי מטבעות הזהב, סדוּרות בצפיפוּת כולן, כקשקשים אלה על עורו של הדג, נתבלבל רגע והרפה מן האיש, וזה, בהתחמקו דרך הפתח הצדדי, ירד למרתף, שם נמצאוּ כבר איזיק והמבשלת טויבה. האשה הטובה, אשר מבואות הבנין היו נהירים לה גם בחושך, הביאה בשביל השנים קש ומחצלאות לישיבה, וכשהבוקר האיר, הגישה להם את כד החלב ופרוסות הפשטידה שנמצאו פה אצלה בארון, והיא עצמה החליקה בגופה הגמיש דרך אשנב והתגנבה לראות את הנעשה בחוץ.
וככה היתה יוצאת אחר כך בכל פעם, יצוא ושוב, עד שלבסוף, עם שעת ערב, לא יספה לבוא עוד, והשנים למטה שמעו, כי מטפלת היא בעופות ליד הלוּל – וידעו כי הוקל המצב.
באחד מן הימים ההם, בעת אשר העירה היתה שרויה בלי כל שלטון, מת בבית השדה שלו הזקן איסר־ליב, מת מיתת עצמו, בידי שמים – קנאוּ בו האנשים, והם לווּהוּ עד עצם בית העלמין, אשר שם יכלוּ, אגב, להביט עכשיו באין מפריע אל קברי קרוביהם שנקברו בזמנם קבוּרת בהלה – ואחר היוּ מתאספים שלש פעמים ביום בביתו המרוּוח של סוחר העצים האָבל ומתפללים תפלה חמה, מתוך רגש של צפיה לאיזו ישועה שתבוא, אשר מוכרחת היתה לבוא, שהרי אי אפשר היה להוסיף ולחיות עוד כך. אלא שעם נטות היום השלישי ל’שבעה' נשמע כבר קול רעם של יריות מאחורי ההר, ובמעלה הדרך המוובילה אל הרכבת עלה עתר ענן של אבק:
חזרוּ ובאו בעלי ‘בית הקוֹמוּנה’ והפעם – בלוית אנשי שלטון חדשים.
הללוּ – בחורים מכמילובקה הקרובה – לא התמהמהוּ אמנם פּה, כי היה עליהם להדביק איזו פלוגה בדרך, ואולם בלילה, בצאתם ללכת, לקחו בכל זאת אתם את קדובסקי וגם את – איציק.
– סורג הברזל היה בעוכריו – אמרו – כי הוא, לאחר שהצליח להמלט לחדר אביו – רץ אל החלון, והנה נמצא זה מסורג לפניו. בשל החשכה לא יכלו לראות להיכן הובילו את השנים ומפקפקים היו אם הוּצאוּ בכלל מתחוּם העירה.
– אלה, על כל פנים הלא אין לפחוד מפניהם, שהרי אנשים מיודעים הם – התנחמו רבים, עד שבוקר אחד בא והתיצב לפני סוחר העצים בחור מבחורי הגיא עם ‘כתונת עליונה’ בידו, מגואלת בדם:
– הכר נא – אמר בסגנון הישן, הידוע מאז, כאשר קמו אחרים לרצוח את אחיהם.
כשנאמר יום אחד לאיש, כי עליו לעזוב בפקודת השלטון את ביתו, לא הביע לא תמיהה ולא מחאה, כי אם לקח בפנת החדר את מקלו ויצא ללכת אל עבר השדות, בכוון לבית אביו.
בשדרות נטפלו אליו שני הרריים והפשיטוּ מעליו את מעיל הצמר שלו. נערים בני שבע־עשרה – שמונה־עשרה היו, שלא הראו לו כל סימני איבה והשיבו לו אפילו את פנקס החשבונות שמצאו בכיסו.
בבית השדה הביאה לו הינדה־בילה את ה’סורדוט' הירקרק של בעלה, וזה נתקבל והלם יפה את גופו החסון, שהיה כבר עכשיו כפוף קצת, כגוף אביו.
בחדר היחידי פה התקינה בשבילו האם משכב נוח וחלקה אתו ברצון את הארוחה הדלה שלה.
את גן הפירות הפקיעו הגויים השכנים, אבל אדמת הגנה עדיין נשארה אצלה, והיא עבדה אותה, באביב ביחד עם בנה, שהיה מציית לה עכשו יותר מאשר בימי ילדותו.
חלק מן הלפת והסלק הטמינו במרתף, בערמת חול, ובזה התפרנסו בימי החורף.
המבשלת, טויבה, התגנבה הנה לפעמים דרך המקשאות והביאה מבית אביה קב, או שנים של אפונה, אשר הזקנה הכינה ממנה דיסות שיש בהן כדי שביעה.
רע היה רק שאזלו עצי ההסקה.
כשהקור גבר, הרס האיש את המחסן הישן, גזר את הקורות במשור והכשירן להסקה. אבל לבסוף נגמרו גם אלה, אז התעוררו אחדים מידידיו והלכו להשתדל אצל מי שהיה שכנו, הנגר, אשר מהיות בנו מקורב לשלטונות, היה מצבו עכשו מבוסס.
– הן סוף־סוף מחותן הוא – הוכיחה אותם אמי, הרבנית, אשר גם עכשיו, עם כל שנויי העתים והערכין, עדיין נשאו בכל זאת פניה בבית הנגר. והאשה חסיה התחילה לשלוח שמה מזמן לזמן במגררת יד מעט חמרי הסקה – קיסמי פסולת, על פי רוב, ודבלולי גרודות, אשר נשתלהבו אָמנם מתוך רעש גדול, אלא שאוּכּלוּ וכבו מהר, בהעמיקם עוד יותר את הקדרות שמסביב.
בגבור שממונו היה האיש קם ונצב לפעמים ליד החלון ומביט אל מגרשי הגיא, במקום שחורשות קמינקה התנוססו לפנים לתפארת, ואשר עכשיו רק התאבכו בהם, כעשן, אבקות שלג. או יש אשר הוציא מכיסו את פנקס החשבונות ודפדף בו אילך ואילך, אלא שהמספרים, ריקים עכשיו ונטולי ערך, התחילו להטשטש עד מהרה והאפירו כעשן אף הם.
פעם, בשעה אשר כזאת, נמלך והסיר מעל המדף את ספר המדרש, הרכיב על חטמו את משקפי אביו, שנמצאו בתוכו והתחיל לעיין. וראה: הדברים – כמו לפנים, אחרי ספגו את המכות מרבו הקפדן – נעשו נהירים לו.
במשך הזמן התחיל להבין גם את אמרותיו של עוזר ברמן, הציוני הנלהב, שאליו התקרב במימי אבלותו, בשעת התפלה בצבור: זה – כאלו מנשיבת רוחות הזועה המשתוללות מסביב – נתלהט עכשיו עוד יותר, נתדבק כבר לגמרי בבני אגודתו של שלום־נח ויחד אתם עבד בסתר, במחתרת, מתוך סכנת נפשות.
כבר היתה אצלם, במחיצתם, שורה שלמה של אנשים, שעמדו הכן לקום ולעלות לארץ, והנה נתקבלה הידיעה על הבטחתם של רבי המדינות לסייע להם בעליה זו ועל ההודאה שהודו אלה בזכות שיש לכל אחד מהם לכך.
אותם הדברים שהשמיע פעם, בהתפּעם רוחו בו, שלום־נח, קמו, איפוא, ונהיו: מן המשואות, בהיות עוד העולם עשן כולו, הבקיע ועלה האור.
בדרכי עקיפין, אחרי כל מיני גלגולים, הגיע הנה, לבסוף, גם מכתב מ’הסגול'.
דאגה ביחוד לכולם גיטל, שאלה לשלום בני המשפחה וחרדה בפרט – כאלו נבא לה לבה מה – לאביה זקנה, זה איש האדמה הנפלא אשר יקר לה מכולם.
סוחר העצים, כשנודע לו הדבר, בא דרך המקשאות אל המרתף החשאי של בני האגודה, נוגע עד הלב בהתרגשותו ובאהבה בלתי המשוערת שנתגלתה אצלו לבתו.
– רב לי, אלכה ואראנה בטרם אמות – קרא, בהפליאו כן את כל העומדים עליו בבקיאוּתו ובעצם המאמר, שכל כך היה פה בעתו. גיטל, כשמסרו לה את כל זה, נזדרזה ושלחה לו את התעודות הדרושות. בהשתדלוּתם של הברודצקים, קרוביו מעיר הפלך, הושגה בשבילו דרכיה, והוא יצא עם ראשוני העולים, בחורים נאמני לב, אשר טפלו בו כל הדרך במסירות וגם הביאו אותו אחר כך מן החוף ישר למקום מושב בניו.
שקועה בעבודת גנתה לא הרגישה גיטל בהפתח הפשפש לפניה, והנה נשאה את עיניה וראתה – את אביה־זקנה הולך וקרב אליה:
אותו הגוף החסוֹן, המהודק בסורדוט המהוה, ואותם הפנים המלבבים, אשר בינת חיים מאירה מבין קמטיהם.
כאלו עבר רק את המרחק שבין בית השדה ובין החצר למעשי היער, לא חש כל עיפות, ואחרי החלפת דברי השלום הראשונים, בקש להראותו את המשק.
והיא הלכה אתו והראתה לו: את הלול, הרפת, שהיתה עשויה קרשים, וערוגות הירק, המוקפות שורות של חצאי לבנים.
– ומה זה שם? – הורה באצבעו על העצים, אשר כמוהם לא ראה מימיו.
– אלה הם הלימונים ופה הנה – תפוחי הזהב. הבה ותטעם נא – אמרה והושיטה לו אחד מן הבשלים שבפירות, אשר הוא, בידו הגדולה, – ידועת־העמל עכשיו – קלטו בתנועת תודה, קלף אותו באולר הקטן, המיודע, ובצעו לאט, זהיר שלא לאַבד טפּה מעסיסו – העסיס האמתי.
תורכים
מאתדבורה בארון
בזמן שאמי הרבּנית טרחה במכירת השמרים בתוך חנותנו שבככר השוק, התעסק אבי לפעמים בבית בדיני ממונות וסכסוּכים, שנפלו בין בני העירה ושפט בין איש ובין רעהו.
רוב המשפטים האלה היו מתבררים אצלו באביב, בימים שבין פּסח לשבועות. מסחר הפּשתן ושׂער החזיר שקע כבר בזמן הזה והגיע כמעט לקצוֹ, ויהודים סוחרים, בהשליכם מעליהם את מעילי המוֹך החרפיים, העבירו קו מתחת לשורה האחרונה שבפנקסי הכיס המשוּתפים שלהם, ובאו לישר את הדוּריהם בבית דינו של אבי הרב.
בימים ההם היו כבר הגדרות מסביב לגנים מתוקנות, ובין מצרי השדות רבצו התלמים לשוּרותיהם שטוּפי שמש, עם חיוּך של יצירה בין קמטיהם. מזורז ומלא בטחון הסתובב גלגל הטחנה בשפולי הגבעה, שליד הנהר, ומתוך חלונות ה’חדרים' בקע בצהלה קול התינוקות, אשר הרחיקוּ־הפליגוּ בפרשות השבוּע עד תנופת העומד ואילך. היה אביב בעירה, ומתוך הסמטה הקרובה הופיעה אמי בשעת הצהרים, חגורה בסינר האמהי שלה המלבּב, ובאָספה אגב הליכה קיסמי עץ על יד בנינו החדש של השכן, סדרה אותם מעשה אהל במבוֹא התנור, על יד החצובה, ושפתה עליהם את הקדרה לבשוּל.
כשהאש בתוך התנור נשתלהבה, ובבית התפּשט ריחו של התבשיל, ריח תפּוּחי אדמה אמריקניים המתוּבלים בבצל וּפלפּל, נהגו בעלי הדין לפתוח את החלון הפּונה אל החצר, שבה אכלנו על פי רוב את ארוּחתנו, ובה בשעה שמן הצד האחד, מאחורי הגבעה, הגיעו אלינו המית הטחנה עם נשיבתו הלחה של הנהר, נישאו מן הצד השני מבעד החלון הפּתוח, חומו הטוב של התבשיל וקול האנשים הנשפּטים, אשר טחנו שם את טענותיהם שעות־שעות, בלי הרף.
כדי שהחוט העיקרי של ההרצאה לא יאבד, הן לתובעים והן לנתבעים, צריך היה להעירם פּעם בפעם, ברמז או בדבּוּר, שיתרחקו מן הטענות הטפלות. אולם יש אשר הרמז או הדבּוּר לא הועיל, והטוען נכשל ודלג ונטה הצדה, ואז היה אבי מתרומם ממקומו נרגז, עד כמה שמסוּגל היה בטוב לבבו להתרגז, וזורק כלפּי המדבר את המימרא החריפה ביותר שהיתה שגוּרה בפיו בשעת כעסו, היינו: אבל יסלח נא, מר, הן כאחד התוּרכּים ידבּר. כּכה, בזו הלשון.
למה כתוּרכּי דוקא? – לאֵל אלהי העירה פתרונים.
יתכן שפּעם, בילדוּתו, עוד בימי מלחמת תוּרכּיה הידועה, נזדמן לו לראות אחד שבוי, המוּבל בידי בני הארץ מנצחיו, ובהקשיבו אז לדבּוּרו, היוצא נלעג, נלעג מאין כמוהוּ, מתוך פּיו, עמד והחליט כי אין כלשון בני האדם האלה לתהפּוּכות בעולם.
איך שהוא, והטוען הנבהל היה מתפּכּח מיד ונחפז ועובר אל העיקר. מה שנוגע לי, הנה, לשמע הגערה הזאת, הבהבה לנגדי בבואת סודרה התוּרכּי של אמי, אותו סודר עשיר־הגונים, אשר כה מתוק היה הריח שהפיץ מסביב בנפנופו.
כמראה הסודר התוּרכּי היה עם ערוב היום גם לפני קיסמי האורן, אשר האדימו והכחילו חליפות תחת מצע האפר בתנור, בהטילם את בבואתם הרפה על כתלי הבית שנתרוקן.
עגום עד מאד השתפּך צלצול בין הערבים מעל מגדל בית־כנסת הנוצרים. בפאתי אחד השדות דעכה לאט איזו מדורה, ואחד פלאי, לא נראה, נגן על ידה בחלילו, ומאחורי היער המקדיר, היער הליטאי, העבות, צפה ועלתה הלבנה – נוּגה, שופעת רחמים, עם כל השׂרטוּטים הדקים בפניה. השׂתרר ליל־אביב מסביב, וכמו מאליו נמשך הראש אל חיקה המחסי של האם, אשר השפּילה לשבת על הסף, חגורה בסינרה המלבּב, נוגה ושופעת רחמים כלבנת הכסף אשר ממעל.
כהמשך העירה מלפנים, מימי הילדוּת, נראה אחר כך פּרבר־הכרך, בהשתפך בו צלצוּל בין השמשות עם ערוֹב יומי הראשון בנכר.
כאשר החשיך אחרי כן החלל ועל פּני השמים עלתה הלבנה, נוגה, בהירה, עם כל השׂרטוטים הדקים בפניה, נמשכה היד בלי משׂים אל האויר, כחותרת אל חיקה של האם, כאילו לא היה שום מרחק של פּרסאות ושנים בינינו.
אולם כל זה היה בערוֹב היום, בהיות הדמדוּמים מסביב. עם זריחת־השמש בבוקר הוארו הדברים באור הנכון. מתוך חצרות הפּרבר ומרתפיו הציצה המציאות בפניה האמתיים, הכרכיים, והכל נראה אחר, חלוֹני ותפל, לא כך.
במקום קיסמי האורן הריחניים, רוויי השׂרף, התגוללו פה, על יד הבנינים הנבנים, רק חביות של מלט צונן ואבנים, אבנים, אבנים. היובש בעצמו נדף מתוך הטחנות קצרות־הנשימה, אשר נשמו בכוח הקיטור.
במקום היער העבות, הליטאי, הקדירו באופק בשעת השקיעה רק בניני הקסרקטין הזועפים, ותחת צלילי פעמוני המנזר, המשתפּכים עם בוא הערב מעל המגדל, למדה עכשיו האוזן לקלוט צלצוּל אחר, צלצוּלו של השעון העירוני, זה העֵר, המתמיד והרציני, שכל כך מדוּיק היה ביחס לחשבון השעות האובדות.
מה נוראה היתה בבואת האור, אשר הטילו פחמי האבן על פני קירות המרתפים בחצרי, בשעת בשוּל הארוּחה, בערב.
תפּוּחי האדמה, אשר נמכרו פה על ידי חנונים, במשקל, היו מקוּמטים, ובלים מרוב ימים. בלות ונמכרות על ידי בעלים היו גם נשי־ההפקר, שהתנודדו בתוך המרתף הקרוב, בקהוּת של ‘לאחר יאוּש’ בתנוּעותיהן, ואשר עם עיניהן הדלוּחות, נסוּכות השכּרוֹן, אי אפשר היה להפּגש לשום אשה אחרת.
דלק פּנס אדום ומפיץ אור זועה. כצללים עברו הנערות האחרות, הגזוּזות בחתרן לעלות אל העליה ‘החשאית’, לזו אשר הובילו מדרגות צרות, המתפּתלות בעקלתון, בעקלתון.
רוגז וללא הד חרק המפתח המחלד בתוך השער, אשר נפתח ונסגר בלי הרף. בין שברי ארגזים, על יד עצם משאבת המים, רטטה שלולית לא גדולה, מוארה באור הפּנס, ומלמעלה, מעל פּני צבורי הגגות, הציצה רצועת שמים כהה, רחוקה, עם שנים־שלשה כוכבים מתנכּרים.
פּעם, בליל סתו אפל, הוקפה החצר מכל עבריה על ידי שוטרי פּוליציה לעשרות. בתוך המסדרונות המפולשים גלשו המחפּשים בפסיעותיהם החשאיות, הבּלשיות, אילך ואילך. אנשים הוּצאוּ מתוך משכביהם מבוהלים, מסומרי שׂער, עם פּחד בהמי בעיניהם. ראש הז’נדרמים, אדם קצר צואר במשקפים של זהב זקף משהו את ראשו בהתקשותו בקריאת שמות הנתפּסים בתעוּדותיהם.
– בּרקה שוויג, פייבל גרינשפּן, ברוך פדרמכר – זרים, זרים, זרים.
– הלנה ירוסל־סקי.
– ירושלימסקי – תקנה נערה גזוּזת־שׂער, בנצנצה במשקפיה כלפּי הפּנס, אשר הורם רגע למעלה כדי להאירה.
שנים־שנים הלכו אחר כך דרך סמטאות נדחות ללא מדרכה ומרצפת. הרגלים הכושלות שקעו לרגעים בתוך הבוץ הצונן, הסתוי, בעוד אשר הרוח המנשבת מעברים התעללה בשולי הבגד וצרבה את קצות האצבעות באכזריות, עד לכאב.
כעין הקלה הרגשה רגע כאשר הגיעו אל הגשר הגדול, ומתחת נצנץ בברק הנדיבות שלו הנהר המתוּן, גדל־הנפש, זה אשר – סמוּך היה הלב ובטוּח – לא יסרב ברגע של ‘כּכלות הכל’ להמציא את המפלט האחרון בין גליו. אולם כעבור הרגע הזה נכנסו כבר אל המבוֹא המבוּקש, מבוֹא הכּלא.
נפתח בלי קול שער ברזל. לאור הפּנס הבודד הבהירה מדרכה רטובה, ארוכה־ארוכה וצרה. בשעת ההליכה אל הבנין הפּנימי הונף מאחת הפּנות, על ידי שוטר לא נראה, שוט ארוך. ובעצם רגע הכניסה נגלתה על פני השמים הלבנה – פּגוּמה, מעוכת פּנים ומטורפת – ועברה בין קרע ענן למשנהוּ.
– מה זה יהיה, מה זה יהיה – התפלץ הלב בכל־יום עם היקיצה, כשמאחורי שכבת הברזל נשמעו כבר ראשוני קרקורי העורבים, ואל חדר־הכּלא נכנס שומר הבית רענן, אמיץ, עם שכבה דקה של שלג בין קפלי אדרתו, שלג טהור, לא מחולל, כזה שהיה רק לפנים, בתוך העירה. ואנחת הרוחה התפּרצה מן הלב, בהתקבל פּעם מכתב מהאם האלמנה, שבּוֹ בקשה לבוא ולשבת אתה ימים או שבוע תיכף אחרי השחרוּר.
לשוב ולראות עוד פעם, ולוּ רק פעם אחת, את בית־המולדת עתיק־היומין, זה אשר כה צנוע ישען על שתי משענותיו; לעלות אל עלית הגג ולמצוא את דפי החומש הישן עם מחברת האלף־בית הראשונה התחוּבים שם לבין המרישים, לטפּס ולהגיע אל החלון הקטן ולהשקיף משם בבת־אחת על כל העירה כולה, ולבסוף, לרדת ולאכול תפוחי־אדמה אמריקניים, המבושלים במבוא התנור, על קיסמי אורן, ואחר־כך – מה שיהיה יהיה.
אולם, כבר למראה עזובת הטחנה, אשר שקעה כל־כך על גלגלה בשפּוּלי הגבעה, נתבּדרו הדמיונות וגזו.
עזובה וכאלו שוקעת אל תוך עצמה נראתה גם האם האלמנה, בשביס ‘היורדים’ שלה החלק, וב’קריעת' האלכסון המדוּלדלה על חזה שנתאחתה ביד לא־בטוּחה.
עזוּבה, עזוּבה וצנת אבלים בכל. במקום דפּי החומש הישן עם מחבּרת האלף־בית מגירסת הילדות, נזדמנו בעליה מתחת למרישים רק חבילות ערבות הבוטות, ועל יד החלון הקטן, שבעדו אפשר להשקיף על כל העירה, נשמט מהיד הקיר המשופע, ושום אפשרות של אחיזה לא היתה.
כמו לפנים, בימי הילדוּת הרחוקים, הציצה מתוך אפלוּלית הזוית צנצנת דוּבדבנים מטוּגנים, אשר החוּט המהדק את מכסה הניר שלה היה קשוּר בדיוּק ומסירוּת, ואשר אחר כך, לפני עצם הנסיעה, הורדה בזהירוּת למטה והוּצגה על יד ארגז הדרך.
הוּסקה ביד זעוּמה הכּירה, ובפעם האחרונה נתבשלו תפּוּחי־אדמה אמריקניים אדמדמים, אלה אשר, אף על פי שתובלו בבצל ופלפּל, לא ערבו עוד לחיך, כי חסרים היו את התבלין העיקרי.
כעין נפנוף של סודר האם הרגש פעם, כעבור ימים, כשאניתנו נכנסה, בבוקר־השכם, עם היקיצה, אל מימי הבּוֹספוֹר, ומסביב נגלו – בעצם ימי הסתו – שמי תכלת בהירים, חתימת ירק על מדרונות הרים, וכנוּפית ספּנים הומה, לא גדולה, הראשונה מאנשי המקום, התוּרכּים.
כרצוּעת שמים קטנה, המופיעה בין המון עננים נערמים, הציצו רגע מבין כל שנות התלאה – ימי הילדוּת:
בית־המולדת שפל המסד ונמוך הגג, הנשען בענוה על משענותיו. תלמי אביב צעירים הרובצים לבין מצרי שדות; קיסמי אורן ההומים חרש במבוֹא התנור, בעתותי צהרים, ואבי הגוער בקולו הרך, המפיס כמעט, באנשים מגודלים, אבל מחוסרי בינה, כנראה, המסכסכים את דבריהם כתוּרכּים.
ובכן, הנה הנם, בניו או בני בניו של אותו שבוי עצמו, אולי, שאותו ראה פעם אבי בילדוּתו, עוד בימי מלחמת תוּרכּיה הידוּעה.
בהשפּילי לשבת על פני המכסה, צרם אחר כך במשך שעות את אזני קול טענותיהם, אשר נישא ביחוד עם הנשיבה ממי הנמל מן הצד האחד, בו בזמן שמן הצד השני, ממבוֹא המטבח, נדף חומה הטוב של הקהוה, אשר נתבּשלה כבר בכלי מיוּחד, שחורה ותמציתית, כמנהג המקום, ואשר בפני חריפוּתה וריחה המשכּר נתבטל מיד התה הרוסי הקלוּש ומחוּסר המזג.
מגוּונים כסודר התוּרכּי היו פני האנשים, אשר זרמו־עלו דרך כל הסולמות בנעלים הסטמבוליות שלהם הנוחות, ואשר מתוך עיניהם, נשקפה בבוּאָה אחת, כללית – בבוּאַת מימיו של הבּוֹספוֹר, אשר רבץ שלֵו ובטוּח כל כך ביפי עצמו, עם ערוֹב היום לאור השקיעה.
כאשר החשיך, לבסוף, החלל, ועל פני השמים נראתה הלבנה – בהירה, נוּגה, עם הבעת הרחמים המיוּדעת בין שרטוטי פניה, נדמה שוב, כמו לפנים, לפני שנים, כי היה נהיה המשך אביב הילדוּת מסביב, אולם הפעם כבר בלי מפּח־נפש והתפּכּחוּת בימים הקרובים, להפך.
אחרי הזנת העינים החטופה בחופים הארעיים, חופי הנכר, נראה לבסוף, פּעם, בבוקר, החוף האחרון, הקבוּע, חוף המולדת – בהיר, שטוּף־שמש, עם שפע של חול לארכו, אותו החול הטהור, צחור העין, אשר כמעט צר היה לראותו רובץ כאן רביצת הפקר, מזוּלזל, בעוד אשר שם יכול רק קומץ קטן ממנו לעמוד לו לאדם בפני רמה ותולעה. ובבטחה הוּצגה הרגל על גבי הקרקע מיד, כבר בצעד הראשון, אף על פי שבכל הגוּף חלחל עוד הד טלטוּלי הדרך.
שום כשלון לא הרגש ברגלים גם אחר־כך, בשעת העליה אל גג בית־המלון, ממקום שאפשר היה להשקיף על כל העיר וסביבתה בבת־אחת:
מה מיודעים היו פני התלמים, אשר רבצו שם, בין מצרי השדות, צעירים כולם, ישרי שורה, עם חיוּך של יצירה בין קמטיהם. המשך, המשך אביב העירה, אביב הילדות, בעת אשר גלגל הטחנה הסתובב בבטחון גדול כל־כך, ולמעלה, במרומי גג המנזר, תקנה החסידה באמוּנה את קנה הישן, הקן של אשתקד.
הנה מדורה דועכת בפאתי איזה שדה, ומי־שהוא פלאי, לא נראה, מחלל על ידה בחלילו, ובמרחק מה, בשפוּּע אחד ההרים, מופיע, כתמוּנה חיה מגירסת הילדות, עדר של עזים, הגולש לאטו במדרון.
מה מתוק היה טעמו של תפּוח־הזהב הראשון אשר נקלף ביד לא רגילה במשעול, בין כרמים, עם דמדוּמי ערב.
מראהו של הבחור העקרוני, אשר חרש, שזוף שמש ומוּצק, על גבּי המענה בשדהו, העלה מיד בזכרון את דמוּתו של ר' אליעזר בן הורקנוס בימי בחרוּתו, בטרם חשקה עוד נפשו בתורה. ומעין רחמים התעוררו בלב על מלמד הדרדקי שכננו, היושב עוד שם, בעירה, ומיצר ומחשב את הקץ, בזמן שכאן יש, הנה יש כבר ההתחלה.
סבר אחר לגמרי היה עכשיו לפסוּקי הנחמה, אשר הוא, המלמד השכן, כל כך התקשה לפנים בבאורם. לעומת זה נתמעטה דמוּתם של דברי הקינות והנהי, וכמעט שום נימה לא זעה בלב בשעת העמידה בין חרבות המבצר, אשר בשיוּרי קירותיו המתמוטטים, אכולי היריות ואבק הקדוּמים, הבליט עוד יותר את עוז הפּריחה וצחות האויר שמסביב.
– הרי אין פה אצלכם כלל סערות – תמה בחור אונגרי יפה עינים, בחתרו במבטו עד ערפלי ים המלח, בשעת ההליכה פעם בין הרי ירושלים.
אולם הסערה באה, – ובעצם ימי הקיץ.
כהד רחוק מהיריות ההן, יריות הקדוּמים, הרגש באויר, בנפוֹל לתוכו יום אחד הידיעה כי פרצה והיתה המלחמה.
כמתיר חרצוּבות נושנות נענע הכּרוֹז בידיו, בלכתוֹ בחוּצות העיר, הלוך והכרז כי ספה תמה הקפּיטוּלציה – נתבטלה, ושום תוקף וערך אין לקונסולי המדינות למיניהם.
הוּתרה הרצוּעה.
הדגל התורכּי הורם על מוט, כבד מנשׂוֹא, ודמם של הנתינים הזרים נעשה הפקר לכל פּקיד חובש תרבּוּש ולוקח שוחד.
שום מאמרים והוכחות בעתונוּת המקום על חסדי השולטנים מאז לא הועילו. התליה לפושעים הוּקמה באמצע העיר, על פּרשת שוקים, למען יראו וייראו. ברגלו נעולת הסנדל הנוח דרך המצבּיא על צואר אחד הנדונים, כאשר נפסק החבל בעצם מעשה הזועה, והלז העז להתנפּל ולבקש חנינה. הגוּף, המפרפר בידי התלינים, התנענע כעבור רגעים באויר, נכנע, עטוף תכריך־בד מדהים בלבנוניתו – ואימה שחורה תקפה אחר כך, בלילה, בעת אשר עצי השכוּנה עמדו מסביב עמידת אֵלם, ובתוך הגנות הבהירו פה ושם הלבנים, אשר נתלו שם מבעוד יום ליבּוּש.
פּעם, ביום קיץ, עמדה על יד החוף אנית מלחמה גדולה, אמריקנית, ובעת ההיא עוד – ניטרלית.
רב־החובל, אדם שזוּף־שמש וחזק־שרירים, ככל רבי החובל אשר בעולם, הסתכל בעונג דרך משקפתו ביפי מראה העיר וסביבתה, והסכים לקבל את קבוּצת האנשים, אשר נאשמו בעון אהבת המולדת וגוֹרשוּ, לפיכך, על פי החוּקים.
מרוחקה קצת מסלעי החוף ובטוחה בכח עצמה עמדה האניה על עוגנה, עם כל לועי התותחים הענקיים אל מול פני הנמל. אולם פּחד לא היה, שום פּחד. והפּקידים התוּרכּים עשו את מעשיהם לאט, במתינות מזרחית. הם בדקו מתחלה את הארגזים, אחר־כך – את בגדי האנשים, בבקשם דברים שאסור להוציאם מן הארץ, ובקחתם מתוך כך הכל. לבסוף נגשו אל עיקר הדבר, אל התעוּדות.
כמו לפנים, בשעת החפּוּשׂים שם, זקף הקוֹמיסר משהוּ את ראשו מתוך התקשות בקריאת השמות, ולצחוקו של אחד מבני החבוּרה על ההתקשות הזאת, הוּנף מאחת הפּנות שוטו של שוטר לא־נראה, והצליף באויר מתוך שריקה – אותו השוט הארוך, הנצחי, אשר כל מפלט אין ממנו בשום מקום.
בסקרנות הקרובה לתעוּב הבטתי אל פּני הקאימקם, אשר באר על־ידי המליץ, כי עוזבים אנחנו את הארץ על מנת שלא לשוב אליה עולמית.
הפּה הלעג התרחב עד לבלי חוק, בפלטוֹ את ה’יקים' וה’יוקים' המשוּנים, בעוד אשר הפּרצוף רחב־הלסתות, הטטרי, נשאר קהה־קפוּא, בלי שום הבעה.
אכן, זאת היתה לשון אשר כמוה לא ידעתי לתהפוּכות מעולם.
בני קדר
מאתדבורה בארון
בקצה הרחוב ‘הארוך’, בקרבת הנהר, ישבו הטטרים, או, כפי שקראו להם, ‘בני קדר’ – אנשים שקטים, עובדי אדמה, אשר דבר אין להם עם בני השכונות האחרות.
בעטיה של איזו מלחמה נתגלגלו בזמנם מאדמת אסיה אל העירה הליטאית הנידחת, הקימו להם פה בתים והקצו מקום לבית־קברות, וגם מסגד בנו, כי מוסלמים היו והאמינו כי מבני בניו של ישמעאל הם.
את חלקות אדמתם החכורה, אדמת חול אפורה, הפכו בתבונת כפיהם לפינות עדן. עצי תפוחים ודובדבניות היו להם, שיחי דומדמניות ופטל, וגם גני־ירקות גדולים אשר עליהם היתה פרנסתם.
בראשית האביב, בהיות עוד עם שחר כפוֹר על הגגות, ובבית־הכנסת עמדו בספירת העומר, מכרו כבר שם האנשים את בּיכּוּרי ירקותיהם: צנוניות ונוצות־בצל ועלי־סלק, ובעוד ימים לא רבים – גם את ראשוני המלפפונים, פרי ענוג וריחני זה, אשר בדחילו נשאנו אותו בילדותנו הביתה – ל’שהחיינו'.
לחצרותיהם, אשר דלתים ובריח להן, נפתחו לעת הזאת פתחים, והכלבים, כדי שלא להבעית את הקונים, סולקו, ועד שהירק הובא מהגן, ניתן לבא להציץ לתוך עולם מיוחד ומופלא זה:
הנשים, שברחוב אין לראותן, אשר כבוֹדן פנימה – רעולות, תנכיות. החדרים האפלוליים – ריקים. רק כרים ואיזו כבירי עזים בפינות. לפני המבוא, רפידת דשא. יוֹנים על כרכובי החלונות. אחת מהן – עלה טרף בפיה.
בדרך חזרה, בסימטת המסגד, רואים לפעמים את המוּלה (רב העדה) – איש זקן וירמוּלקה בראשו, ופניו, כאלה של יעקב־ליבּ הדיין, פני תלמיד חכם, ומאחד הבנינים שליד המסגד בוקעים, כמו מה’חדר' שלנו, קולותיהם של התינוקות־התלמידים, ותכופות שומעים כה את השם:
– איבּרהים, איבּרהים.
והנה שבּתם – היום הששי בשבוע יום מקוּדש. כעין השראת שבתון ישראלי בּכּל. לא מצהלות שיכורים ולא קול התרוננות. בבית־מרזחה של האלמנה זלדה יושב הגברתן ותמים הלב מחמוּד על כוס של יין צימוקים ועיניו הן צלולות ופיכחיות.
הנה קם ומשך אליו את הנער החולני יוסל, הרים אותו ‘גבוה גבוה’ ושב והעמידוֹ במקומו בזהירות, מתוך הבעה של חיבה גלויה.
– הן אנחנו אנשים קרובים הננו – אמר ביהודית רצוצה לאביה הישיש של האלמנה, שמואל־דויד, מלמד הדרדקי לשעבר – נכדים של אותו סבא – בני דוֹד.
והזקן, שישב ומזג אותה שעה לקונים יין לקידוש, ניכר היה בו שהדברים מתקבלים על לבו.
– צאו וראו – אמר כשזה יצא והלך – הן בבשר־החזיר אין הם נוגעים, פיגול הוא להם. בית־תפילתם אין בו לא צלמים ולא ‘סחבות’, והתענית היא אצלם תענית של צום ממש. מאיש הבּוֹלשת הם יראים, כי יושבים הם, כמונו, בגלות, ואת יושב ההר, שהוא הגוי האמיתי, אינם סובלים, ואילו ליהודי שמחים הם תמיד לעשות טובה, וכשנופלת דליקה ברחוב קופצים הם תמיד הראשונים לתוך האש.
ואכן, בשעת השריפות, בלילות הקיץ, על פי רוב, באו הם תמיד עם דלייהם ומוטותיהם ונאבקו לפעמים עם האש עד הבוקר. הבריונים מההר ומחווֹת הסביבה הציתו, ואלה באו וכיבו. ובתוך ים השונאים שמסביב מה טוב היה לדעת שיש אחד קרוב, שהוא דורש לנו טוב.
המשכיל חיים־רפאל, חתנו של הדיין, השתדל תמיד להוכיח כי הללו זרים הם, בני גזע אחר, אבל אנחנו נוטים היינו להאמין כי אמנם יש קירבת משפחה בינינו. ולצד תולדותיו של יצחק בספר המקרא משכוּ את הלב גם אלה של ישמעאל (הוא שבדמיוננו נצטייר בדמותו של הבחור מחמוּד).
אותה אשה־שפחה אשר המלאכים דיברו אתה. עגמת נפשו של אברהם ביום גירושיה של זו, כאשר הוא, ביחד עם בנה, שׂם עליה, לדברי בעלי האגדה, מין צעיף הנגרר מאחריה, כדי שיראה את הדרך שהלכו בה, וביקוריו החשאיים שהיה מבקר, לפי אותו הפירוש, אחרי כן, במדבר, בבית בנו, שעדיין היו רחמיו עליו.
לא נהירה היתה קשיות לבה של שרה, אשר בּשלה בא עצם הגירוש. כעין מוּסר־לב הוּרגש כלפי אלה פה על כי ככה נהגו באביהם בעודנו נער, ועם כל הסבריהם הממתיקים של המפרשים קשה היה להבין היאך זה אנשים אלה, שהיו כבדים במקנה ובעבדים ושפחות, לא נמצא אצלם שום מקום בשביל הבן הבלתי־אהוב חוץ מהמדבר השמם.
ככה נראה זה אז, בימי הילדות, שם. אולם לאחר זמן, עם הפגישה עם קרובי משפחה אלה פה, הוארו כל הכתובים האלה עם פירושיהם באור אחר:
ישמעאל לא לאותו מחמוּד הטטרי דמה, לא בכוח הגוף ולא בתום הלבב.
צנוע ודורש שלום נראָה כל זמן שהיה לחוץ, כמונו, על ידי אדונים קשים. אז אמרנו כי בתוך ים הזרים שמסביב מה טוב יהיה לשבת עם זה שבת אחים ולעבוד צד לצד את אדמותינו. אולם עם תמורות העתים, כשהעוֹל נפרק מעליו, נתגלה בצביונו האמיתי: ‘פרא־אדם’ – כדבר המלאך לאמו – אשר ‘ידו בּכּל’.
אברהם בזמנו, שהכיר וידע את טיבו של בנו זה, היה מגדלוֹ בכל זאת בביתו, ואפילו הגה לו – כפי שרואים – רגשי לב אבהיים (‘לוּ ישמעאל יחיה לפניך’), אבל שרה אשתו לא נחה דעתה, כי היא, אֵם האמהוֹת, בחוש הנבואי, שהוא ניתן לאוהבים גדולים, צפתה כבר אז שביום מן הימים יקום זה על בנה ויבקש לו חלק מאדמת נחלתו. אשר האלוהים בעצמו נתן אותה לו לאחוזת עולם. ובמרי יאושה (לפי המפרשים היה מתאַנה אל נערה הרך וזורק בו חצים כבר אז) קראה את קריאתה החותכת והמכרעת:
– לא יירש בן האָמה הזאת עם בני.
מתמיד
מאתדבורה בארון
בראשית היה הפחד. בעודנה בעריסת ילדותה ראתה אותו חנה פעם, בלילה, בפני אביה, כאשר הוא, בהקיצו הציץ אל החלון הפונה אל השדות של כפר זאבּליץ.
– הטוחן אבא־איצ’י בוער – אמר.
תוך כדי פתיחת האשנב ניצנצה בו בבוּאה משמים ליליים, מאָדמים, אשר נביחות כלבים היו כאילו נעוצות בהם והאֵם, מתוך צמרמורת, אמרה:
– אויה לי, יהודי אחד בתוך ים של רוצחים.
אחרי כן, בחורף היה זה – וחנה היא כבר אז ילדה עם ילדות הסמטה – שמעה כי ‘מביאים אותו’.
על סף ביתו השׂכוּר, כשהוא כבר מרושש וירוד, קמו עליו שכניו ורצחוהו, לאחר שלקחו ממנו את ארנקו ושעונו.
דרך החלון החרפי, הכפול, ראתה במטושטש את קרונו של האיש, אשר משהו איום הלבין בתוכו, ואמה, שקרבה ובאה אף היא הנה קראה:
– אל תביטי שמה, אל תביטי.
ואז נשמעה בשיפולי הקיר מבחוץ התיפחות כשל מי שהוא עייף מבכי, והאֵם, שעיניה המעוגלות נתלחלחו, אמרה:
– זאת היא האלמנה, חיה־חוה – ששה ילדים קטנים.
אחר כך בא יומו של הירשל מרחבת ההר, הרוֹכל המחזר בכפרים.
אותו הרגו בחורשת ההר רק מתוך תאות הרציחה בלבד, כי בצרור הכסף שבכיסו לא נגעו.
עוד במוצאי־השבת, בשעה שהוא הבדיל על היין, ‘חשה זאת’ אשתו החולנית ריזל, ובלילות אחרי כן נהפכה נבואת לבה לחלומות ביעוּתים, שאותם סיפרה בכל בוקר בבית־הקהל, והרב, בטוּב לבו, פתר לה את כולם לטובה. אבל ביום הששי, כאשר היא הורידה את העֵז לכר־הדשא, הכירה שם בידי אחד השקצים את אמתחת הרוכלים של בעלה, והיא כרעה־נפלה ללא הגה תחתיה.
את גוּפת האיש, כשנמצאה, קברו בבית־העלמין הישן, בשוּרת ה’קדושים', ואת האשה עם ארבעת ילדיה העבירו משכונת הגויים לתוך סימטת הקהל, למחצי השניה של בית הטוחנת בזאבּליץ, שהיתה עכשיו לאופת עוגות במקום. ומי עזר לה, לזו, ‘לעמוד על רגליה’? – היא, האלמנה השוממה, חיה־חוה.
בשבת התפללה אתה בבית־הכנסת בסידוּר אחד, ושתיהן השיבו אחור כל דמעה המתרגשת לבוא, כדי שלא לחלל את קדושת היום, ובלילות של ימות החול לימדה אותה, היא, המומחית כבר אז, את מלאכת האפיה. השאילה לה כלי לישה ותבניות, וישבה אתה אחר כך, בשעות הבוקר, סל ליד סל באמצע השוק, על גבי הספסל חסר המסעד, כשרק ‘הבטחון’ הוא שעליו הן נסמכות.
בין הדמויות ממקום מכוֹֹרתה, שהאירו לאחר זמן בזכרונה של חנה, היה לאלה השתים יתר נוֹגה.
איזה עוז גיבורים היה יצוּק בהן, כאשר הן, בבוקר יום היריד, יצאו השוקה, כדי לבוא במגע ולהאיר פנים לאלה אשר החשיכו עליהן את עולמן.
האֵם פה, מלפני סף הבית, ניענעה להן ראשה דרך עידוד ומתוך הבנה.
– הן מוכרחים ‘למשוך את החיוּנה’ – אמרה. – אבל מסבר פניה ניכר היה שהיא גם חרדה להן. כי הן את הככר מנגד הלך והציף זה, אשר היא מתוך צמרמורת אימה קראה לו פעם ‘ים’.
בזרמים כבירים שטפו ובאו הנה ההמונים, מרמת זאבּליץ, ומקמינקה ומחוות קוּכטיץ. ושתי הנשים, על משא סליהן, נבלעו עד מהרה ולא נראו עוד, וכן גם כוסו ונעלמו מן העין ככר השוק עצמה והרחוב שעל ידה.
כפעם בפעם נפלטה הנה, כמוּצלת ממקום הסכנה, אחת האמהות, שהביאה את ילדיה אל ה’חדר‘, ואז קיבלו אותם נשיהם של המלמדים אברהם־דויד ושמואל־ליבּ מתוך תנועה של הבנת המצב, וטיפלו בהם בשעת ההפסקות ביתר דאגה. וילדיהן של שתי האלמנות אף הם השגיחו עליהם נשי השכנים וכילכלו אותם בלחם ובגבינה עד אשר רפה היום וקול התרוננות של שיכורים נשמע בשבילים הכפריים, סימן כי יום השוק נגמר, שאז נראתה הראשונה במבוא הסימטה חיה־חוה, קלת־הרגלים, וסלה המרוֹקן מבצבצת מתוכו ככר לחם גדולה; ואחר באה גם חברתה ריזל, ואף היא היו לה, במקום העוגות בסלה, לחם וגריסין וסוכר – זאת היתה ה’חיונה’, אשר עליה דיברה האם.
ככה היה זה בימים רגילים, ימי ‘שקט’.
טקלה, הגוֹיה ההררית, חלבה פה, למטה, בבוקר יום השבת את הפרות והסירה את הפמוֹטוֹת מעל השולחנות, ועיניה, בשעה שהוגשה לה ה’המוציא' מחלת־הסולת, התלקח בהן ניצוץ של דרישת טוב. ובשעות שלאחר הצהרים, בקיץ, הפליגו בחורים נועזים בכביש ההר עד לביתו של הגנן מטוֵי, כדי לשתות את המים הצוננים של בארוֹ, והאיש שם וגם אשתו קיבלו אותם בפנים מסבירות, אבל הכלבים, אשר ידעו את נפש בעליהם, חרקו שן, והשקצים השליכו עליהם אבנים וגזרי־עץ עד אשר הגיעו למבוא העירה. ועם השקיעה אחר כך, בפנוֹת היום, ירדו ממגדל בית־הכניסה שלהם הצלילים המבשרים את בואם הנה שוב בהמוניהם ליום שבּתם הם.
צלילים רועמים ומלאי התראה היו אלה, אשר חנה, בילדותה, נפלה עליה לשמעם אותה האימה, שהיא חנה – ידעה לאחר זמן – האימה הישראלית, אימת הדורות.
היא אשר תקפה בודאי את אבא־איצ’י הטוחן והירשל הרוכל, כשהרוצחים התנפלו עליהם לפתע פתאום במחשכים, והיא גם אשר היתה בלבם של כל המעונים והמסוגפים שהועלו בזמנם (גם זה לקול צלצול של פעמונים) למוקדות האש – אותה האימה החשכה הגדולה עצמה שנפלה על האב הקדמון, הראשון, בשעתו, בזמן כריתת הברית עם אלוהיו, בעת אשר נאמר לו כי גר יהיה זרעו בארץ לא לו וכי גם ענה יענו אותו שם.
הודלקה אחר כך המנורה, ואחרי ה’הבדלה‘, עם התקנת ה’מלוה מלכה’, הושרו הפסוקים המעודדים של הזמירות. וכאשר יום השוק למחרת בא ועבר בשלום, נשתררה כבר במקום אוירה של בטחון.
כאשר החנוני הלך להזמין אצל הסיטוֹנאי סחורה חדשה היתה בו משלות הבטחון, כשנשים שלחו את ילדיהן ללא מלוים לבית רבם נעשה גם זה מתוך הרגשת בטחון, וכשמוכרי הסדקית והחייטים ה’נודדים' יצאו ללכת אל הכפרים, אף הם היבהב בפניהם האור של הבטחון.
בבקרי הקיץ הורידו הנה בעלי המשקים – מן ההר מזה ומרמת זאבּליץ מזה את העודף מיבול גניהם, אשר במקומם לא נמצא דורש לו, וקנו בכסף תמורתו פה את הסוכר ואת הטבק, אשר שם, אצלם, לא היה מי שימציאם להם.
והאמידים שבהם, כטוֹב לבם, באו לבית־מרזחה של האלמנה זלדה, וטעמו מדגיה הממולאים ומיין דובדבניה ה’ביתי', או שהם, אם היה דבר משפט להם, עלו לביתו גבה־המסד של איש הדין חיים רוּבּין, ועמדו שם גלויי־ראש ומלאים חרדת כבוד לשאר־רוחו של זה, אשר ידע להתיר כל סבך ולמצוא בּכּל מוצא ולהיות להם לפה ולמגן בבתי־הערכּאוֹת.
ובנותיהם הנערות, בהגיע זמן ארוסיהן, ירדו אף הן הנה מן ההר ומן הרמה, וקנו אצל אלה שלמטה בדי־רקמה ומעשי־סריגה בשביל בגדי כלולותיהן.
ומהן אשר ביקשו ללמוד ולדעת הן עצמן מלאכת־מחשבת זו, וישבו אז בסבלנות בבתי העוני פה, משתאות אל נקיון הכשרוּת השורר מסביבן, ומתפעמות פעם בפעם משירת מורותיהן, אשר כאב מאוּפק, לא מובן להן, נשמע בה והמית לב רכה.
והאיכרות אמותיהן, מתוך הכרת־טובה, הביאו הנה מפרי גניהן ומן הדבש שבכַורוֹתיהן וקיבלו ברצון כנגד אלה מאפי המאה וסוכר ומיני טיגון. ונדמה היה שכבר נקבעו פה יחסים של אחוה בין האנשים וקרבת לבבות – עד שיום אחד נשבה פתאום רוח אחרת, והאפקים נתקדרו.
הגברתן ישק לבית מרקוֹביץ עבר אז דרך הפגנה את הרחוב והודיע ליושביו בלשון הכרזה כי עליהם להתכונן, כי שחוט ישחטו אותם. ובתנועה, שבה מעבירים מאכלת על הצואר, הראה איך יעשה הדבר, ואחרי זה נשתררה פה דממת חרדה.
הצֶלם השומר על מבואי ההר, זה שקראו לו ‘האליל’, לבש פתאום צורה זועמת, וברק מתנכר, רע, היה לנהר שבשיפולי הרמה. ובתי־העץ מזה ומזה שוב לא היתה בהם ממשות.
איך נתרגש ובא זה שקראו לו יום מהומה?
בילדותה נתאָרע זה, כאשר חנה, שכבה חולת קדחת במיטתה. בדמדומי הבוקר שמעה קול נפץ של שמשוֹת ואתו צעקה, שנדמה היה כי היא היא שפרצה את לוחות הזכוכית. ובו ברגע נישאה כבר בידי אמה במעלה איזה סולם, וראתה מתוך כך מנגד את שדה החציר של הלבלר מרקוֹביץ, הוא שקראו לו המן, והנה שמש גדולה רובצת בקצהו, ובה כאילו מנצנצות אבחות סכינים. ואחרי כן החשיך מסביבה, ולפניה צצו ועלו חמשת שקציו של הלבלר שגם להם היתה הצורה הדמיונית של בני המן, והם היו מנפנפים בסכיני מטבח על קהל גדול מבני הרחוב, שישבו לפניהם דוֹממים, בלי נוֹע. והיה זה תמוה לה אשר אנשים אמיצי־כוח כשמואל כץ וראובן איטקס אינם עומדים להגן על עצמם, אבל עד מהרה נתברר לה שהם אינם יכולים ‘להפסיק’, שכן עסוקים הם בתפילה. והיא גם שמעה את קול החזן המטעים בניגון המקובל את פסוקי המגילה. ובכל פעם שהזכיר את שם הצורר, רקעו כולם ברגליהם וקראו בקול, שהוא אמנם חלש מן הצום, אבל מלא זעם: ‘איש צר ואויב, המן הרע הזה’. והילדים מסביב אף הם קישקשו בחזקה ברעשניהם. והיא, חנה, מאין בידה כלי כזה, צעקה אף היא ביחד עם הגדולים ‘איש צר ואויב’, ‘איש צר ואויב’, עד אשר הקיצה – והיא אז כבר שוב במיטתה – ושמעה שמי שהוא אומר מתוך אנחת הרוחה, כי ‘כל זה’ כבר נגמר. וגם ראתה במטושטש שאמה סותמת בחדר מנגד את החלון פרוץ השמשות, ואיזו יהודים גדולים עומדים על ידה, שאמרו לה אחר כך כי אנשים מכמילוֹבקה הם, אשר הביאו לחם לבני המקום.
וכאשר היא הקיצה לבסוף מבוֹהרת, לאחר שחוּמה פג, היו כבר אפלולית לילית מסביב ושתיקה רבת־קשב. ובתוך זה, כשלהבת של נר יחידי, היבהבה רק נגינתו של השמש מוֹטי בחדר הדירה הסמוך, שתינה, כמו תמיד עם חצות, את ענוּת עמו והתפלל על בנין ירושלים, אלא שקולו היה הלילה עמוק ובוטה יותר, והמלים – רטובות מדמע וקורנות מיגון – נראו לה, בהתמשכן אל על, כמלאות הבנה והתאַזרות רבה כל כך, עד כי ודאי היה לה שהפעם תתקבלנה. אבל כשהביטה למעלה, ראתה כי הכוכבים שרויים אדישים במקומותיהם, והשמים עצמם – כאילו מרוקעים בפח, – הם נוקשים ואטומים, ואז, מעוצר כאב ומרפיון כוח, נשאה את קולה ובכתה יחד עם האיש שמעבר לקיר.
היו גם ימים של שקט ממש – כאשר הם שם, למעלה, רבו בינם לבין עצמם ושפכו את חמתם איש על רעהו, או בשעה שפרצה בסביבתם איזו מגפה, כאשר הפעם – כמו שזה קרה במקום אחר – נוּגעוּ ולקוּ הם, בעוד אשר לאנשים פה, ‘היה אור במושבותם’. חליפות נראו אז במעלה הכביש הרופא הפולני פּבלובסקי, והכומר עם ‘כלי־הקודש’ שלו, בלכתו אל הוידוּי של הגוססים.
פעם בפעם נזרקו לתוך האויר צלילי הנכאים של פעמוני הכנסיה ו’הסחבות' נראו, כשהן מתנפנפות קדורנית בשיפוע ההר.
– סוחבים שם כבר עוד ‘פגר’ – התעוררה האלמנה ריזל, בהביטה לאותו הצד שמשם הוּרדה פעם גופת בעלה, וחיה־חוה, המנומנמת וכבדת־הפה, רק ירקה בינה לבין עצמה שלוש יריקות משונות – יבשות, בלי רוֹק.
בביתו של החובש שלמה־חיים, היהודי התוֹרני ובעל הדרת הפנים, ביקרו אז תכופות בעלי־הגוף מן הסביבה, שיותר מאשר את הטיפול הרפואי של האיש ביקשו כאילו את החסות של מהותו הרוחנית הנאצלת. ונשיהם האדוקות, אחרי התפילה בכנסיה, ירדו לסימטת הקהל, לביתו של מוֹטי השמש, ומסרו לו חבילות פשתן או בד ‘ביתי’, בשביל ‘הסינגוֹגה’ – בית־קדשנו אנו.
פעם, ביום כזה, כשחנה עלתה לקטוף פרחי־בר בצלע ההר, ראתה פה לראשונה מקרוב את האליל שלהם (זה שבסתר לבה האמינה אז כי הוא הנהו אלוהיהם) והנה לא היה אלא גוש של חומר מרופט וחסר־צורה, שהיה בודאי מתמוטט, אילמלא הצלב האדיר שתמכו.
ככה היה זה, כשכוחם תש איזה זמן וצלם סר.
מגידי מישרים מן ה’רגליים' הלכו ועברו עתה בטוחות ממקום למקום וחיממו את לבות האנשים בדרשותיהם הנלבבות, שבהן שובצו פסוקי הנחמה וההבטחות על הגאולה העתידה לבוא, ואת דבריהם מילא העלם הציוני שלום־נוֹח, שחזר אף הוא על אותם הפסוקים עצמם, אלא שהוא, שלא כקודמיו, ראה בהם הבטחות לא לעתיד, כי אם לזמננו.
קוֹרן מלהט החזון המפעמוֹ – הוא כבש לבבות, ומתנועת־ידו, כאשר הוא, בהראותו לשומעיו את הכיווּן ללכת, פשט אותה מזרחה, נתפזר שם אד הערפל על פני אגמי הגרפית, ודרך־המלך שמאחריהם נדמה היה כי היא נמשכת והולכת עד לעצם המקום המאוּוה.
באחד מן הימים ההם הרס ליזר־ולויל הפשתני מרחבת ההר אל השכונה שלמעלה, והוא עיף מן התעלולים של בני־המיצר שלו, – הכה אותם במוט העגלה שמצא, עד כי כרעו־נפלו לרגליו אחד אחד: סטש ואַנטוֹש וּפּוֶל, מן הבחורים עזי־המצח כולם, ובמשך כמה ימים לא נראו עוד למעלה, בשדות, כי ישבו כואבים בבתיהם, ואז טעמו פה האנשים את המתק של השילוּמים, שאותו ידעו רק לפנים בישראל, כאשר קם אחד גיבור לעשות נקמה באויב. אבל בו בזמן לא הרפתה מהם גם ההרגשה של הפחד מאז, הידוע, כי הנה ישמעו בני הסביבה ‘ונאספו עלינו – ואנחנו מתי מספר’. איש חיל, שידע להתיצב לפני תקיפי גויים, היה גם איסר־ליב גרטנר, אביה־זקנה של גיטל, שהיא חברתה של חנה.
עושה בחקלאות היה מזה והוגה במדרשי אגדה מזה, והוא, מאהבתו את המרחב, בנה את ביתו בגבול אדמתם של המרקוֹביצים ההרריים, הם האנשים מטופחי־השובע וידועי־הרשע, שבעיניהם הלגלגניות היה מהבהב הנצנוץ של חוד הסכין בשעת הפגישה עם בני הרחוב, ואשר חנה, אפילו מרחוק, עברה אותה למראיהם צמרמורת אימה.
עליה ועל חברותיה, כשהן נתעו ביום קציר אחד לכרי־הדשא שלהם, התנפלו שני השקצים, סטַש ואַנטוֹש, לעיני אביהם – איש השׂיבה והנכבד בעדתו. בחרמשים שבידיהם הסתערו עליהן, והן נתונות בשביל צר, בין שתי תעלות מזה ומזה.
גיטל, קלת־הרגלים, קפצה אל האסם שבחצר זקנה, ומשם, ממקום המבטחים, קראה לאחרות לבוא, אבל חנה, מהאחרונות בשורה פיגרה, שמעה כבר בסמוך לה את קול צליל המתכת, והוסיפה לצעוד בלי להביט אחריה, כלוֹט בזמנו בשעה שנמלט על נפשו, בהרגישה אף היא, כמוהו הוא אז, כי הנה תדביק אותה הרעה. האב, סמיוֹן, מת אחרי כן, ובבית פה, אחרי חלוקת הירושה, בא לשבת בנו הבכור מכפר סמיוֹנוֹבקה עם בני משפחתו. ואמרה אז הינדה־בּילה, זקנתה של גיטל, שמוטב היה אילו את הזקן חפרו והוציאו, ואותם, את יורשיו, היו קוברים במקומו, כי הם ברשעתם עלו אמנם על כל בני המשפחה הענפה הזאת, היו משלחים את חזיריהם בגינתה של זו וזורקים שמה את אשפתם, ואת כּלבּם שריק לימדו לחטוף אצלה את הבשר בשעה שהוא מונח גלוי על דף המליחה, ועד אשר הוא אכל אותו עמדו ושרקו לו דרך עידוד מתוך צהלת צחוק, בעוד אשר היא, בפתח המטבח, רק קיללה אותם נמרצות בשפע היהודית, הבלתי מובנת להם.
כי מה יכלה לעשות עוד?
כבר נתערפלו אז שוב האפקים, והגברתן ישק התחיל מנצנץ בעיני־הלסטים שלו ברק של מזימה רעה.
הפעם איים בשׂריפה. ואמנם בליל סער אחד, באביב, ירד אל הגיא והצית את בית־המטבחים הישן שבקצהו, ובעצמו עלה והתישב בראש מגדל הכנסיה שבשיפולי ההר – כדי לראות.
וזכורה לה, לחנה, יקיצתה אז אל תוך האודם הדמי, שצעקות בהלה נשמעו בו וקול ענוֹת חלוּשה של קילון הבאר, אשר אנשים מסוערים נשאו ממנה דליי מים אל מול להבת אש כבירה, רחבת־לוע, זוללת.
כבר נשרפה אז המעבּרה על הנהר והקיטור עלה פה על פני המים המרותחים, ומן הצד השני בערו חנויות המכולת. והנה נדלק גם השוֹבך שמאחוריהן, והיוֹנים, ככדורי־אש, ירדו והתפשטו על פני הגגות שמסביב.
כשהלהבה הגיעה לבסוף לסימטת הקהל, יצא הסוחר חיים־רפאל אל הפריץ מקוכטיץ מכירוֹ לבקש את מכונות־הכיבוי, אבל שב בעוד זמן־מה ריקם, כי לא נענה; ואז, כשהאש נטתה כבר אל גג בית־הכנסת, נשאה האלמנה חיה־חוה את עיניה למרום ואמרה בכובד לשונה, דרך נזיפה:
– הן תוכל אתה להושיע.
וזה נשמע, נתקבל. כי הנה השמים, הנעתמים מן העשן, התנצנצו בהם פתאום זיהורי אש אחרת, עילאית, ואתם הרעים הרעם, וקילוחי גשם התחילו שופעים ויורדים – מזורזים ודחופים, כעושי שליחות.
האודים הבוערים, תוך כדי מעופם, כבו, והלהבות, כמתוך תנועת ציוּת, נתרפרפו ושקעו, ובתוך החשכה שנתהוותה נשמעו רק צויחות ההרריים שעמדו להסתכל פה וגיששו עכשיו לעלות במעלה ההר. וחנה, בהתכנסה אל מתחת לגג של איזו סוכה, עמדה והירהרה בינה לבין עצמה מה היה אילו היא, חיה־חוה, היתה עומדת לבקש על בנין ירושלים.
על משׁוּאוֹת השריפה התחילו האנשים להקים בקרוב בנינים חדשים, ואלה אשר גינות להם תיקנו את גדרותיהן ועמדו לתלום בהם תלמים.
– אַל תזרעו אל קוֹצים – הזהיר אותם בלשון הנביא העלם שלום־נוח, אשר הטיף לעליה ובנין בארצם. ושמואל ליזר’ס, רפאל כץ ופינחס כהן ארזו אמנם את חפציהם והלכו, וגם גיטל גרטנר נלותה אליהם. אבל חנה, כרבים אחרים, יצאה עוד להתהלך בארצות הנכר, נפתעה לפגוש גם פה בכל מקום סטשים ואַנטוֹשים, שאותו הנצנוץ הידוע מהבהב בעיניהם המלגלגות, והבינה עד מהרה כי בני בית מרקוֹביץ אך חלק קטן הם ממשפחת אנשים גדולה, הנפוצה במלוא העולם כולו.
בלילות פה, בסיוטיה, ראתה לא אחת היאך אלה קמים עליה פתאום עם כלי־חובלים ביד. ואז, כמו לפנים, בכרי־הדשא של המרקוֹביצים, רצה נכחה, בלי להביט לאחוריה, דימתה לשמוע גם עתה את קולה של גיטל, הקוראת לה ממקום המבטחים שלה לבוא, אבל בית אביה־זקנה של זו נראָה רחוק כל כך, וכלי־המשחית מסביב הלכו בינתים ורבּוּ, ובאותה הודאות האיומה שישנה רק בחלום ידעה כי אין עוד כל מפלט וכי פה, על אדמת הזרים, תדביק אותה הרעה.
אמריקה
מאתדבורה בארון
כמפלט אחרון, נקודת־אחיזה שלאחר ‘ככלות הכל’, היתה בעיירתה של חנה בשביל האנשים אמריקה.
אדם, אב למשפחה, שלח ידו במסחר התבואות או העצים ולא הצליח, חכר גני־ירקות בעונת הקיץ ויצא בהפסד, אחר עשה עוד בלי סימן ברכה בסחר ומכר של איזו תשמישי קדושה או מיני סדקית, עד אשר כלתה יום אחד מן הכיס הפרוטה האחרונה, וביתו – ירד עליו הצל של השקיעה.
נדם קול הצחוק בחדרים. בצהרי השבתות לא יצאה עוד הבת עם הנערות לשדרות הטיול, כי לא נעשה לה הבגד ההוגן; את אחיה, בסוף ה’זמן‘, אנוסים היו להעביר מן ה’חדר’ לבית ה’תלמוד־תורה‘, וברשימת ה’מעוֹת חטים’ לפסח נכתב האיש לא בדף של הנותנים, כי אם בזה של המקבלים.
לחם העוני נגרס מעתה כחצץ בשעת האכילה, וה’אַל תצריכנו לידי מתנת בשר ודם' בברכת המזון צרב את השפתים.
ומסביב תכפו בינתים העלבונות ואותות הזלזול, שהם מהלכים סחרחורת על מי שהולך ויורד במדרון:
השמש, בלכתו להזמין קרואים לאיזו ‘שמחה’, עבר על הבית פה בדילוג, ובחנות המכולת עמדה האשה בשוּרת הקונים כרוֹאָה ואינה נראית, וכשהחנוני הרגיש בה לבסוף, אזלו כבר הקטניות, או הגריסין, שאותם באה לבקש – עד אשר יום אחד הודיע זה שאין הוא מקיף עוד, אינו יכול, ואז הופיעה היד הקשה והחורצת של הגורל ובתוכה עוֹגן ההצלה.
לאיזה קרוב במדינת הים כתב עתה האיש וביקש כרטיס נוסעים והוצאות לדרך, ועד שאלה נתקבלו התהלך פה כמי אשר מידת ימיו, מפני איזו מחלה, או גזר בית־דין, חוּצצה.
הירבה אהבה ותפנוקי רוֹך לילדיו, אשר בימי הרעה פעמים שקיפח אותם, והתרפק במבטו על משטחי השדות וחומת היער, שמחמת הטרדות וקוצר־הרוח לא ראה אותם כמעט, ושכל כך יפוּ עתה בעיניו לאור הזריחה או בנגוהות השקיעה.
ויום אחד ירד באין רואים לבית־העלמין, אל קברות אבותיו וקרוביו, וישב פה נפעם בתוך הרחש הטמיר של האילנות עתיקי־הימים, ובלבו, ביחד עם תוגת האבל, זעה גם נימה של קנאה בכל אלה שמסביב, אשר בזמנם לא יצאו לנוד ערירים במרחקים, ושעכשיו הנה נחים הם פה מנוחת עולמים בחוג המשפחה.
כשיום ההפלגה לדרך נקבע, הכינה האשה צנצנת מרקחת העשויה לשובב את הלב, ומעט שוּם כנגד הבחילה בשעת טלטולי הספינה, ואפתה עוגות חמאה וצנימי־סולת, וסמוך לנסיעה, בשעת לילה מאוחרת, על פי רוב, באו שניהם, האיש עם אשתו, לבית הקהל.
על פי הדפיקה החרדה על הדלת ידעה חנה מי הם הבאים, ועל פי הרעד שתקף את האם, בעמדה להדליק את הנר. והצינה המבעיתה שבעזובת דרכים נשבה פה פתאום מסביב ואותה קרת־קרח שבלב ימים, אשר עליה יספרו הנוסעים שכבר היו בכל אלה.
פני הרב בחדר מנגד קרנו מרחמים, בשבתו שם בתוך האור המדומדם של הנר, והאיש, בגשתו אליו, אל השולחן, נראָה כצל מצל עצמו.
– ברכני רבי, – אמר בקול של ילד עזוב, ואז לא התאפקה עוד האשה, באה אל מעבר למחיצה ובכתה בכי כבוש לתוך קצה המטפחת, ואחר התאוששה והעמידה שוב פנים אמיצות – וכך התהלכה אחרי כן, מתוך התאזרות ואחריות כפולה כלפי ילדיה. מכרה את כל מה שניתן להימכר, וכילכלה אותם בצמצום עד שהגיעה האיגרת הראשונה – אחד מאותם המכתבים ארוכי המעטפות, שהם נושאים שלום וברכת טוֹב לנשים הקרוּאוֹת ‘אמריקניות’.
כיוֹני־דואר נאמנות שליחוּת התגלגלו בדרך־לא־דרך, בגשם ובשלג, והגיעו הנה שלמים ורצופים רחשי לב ענוגים.
את אשר לא יכול האיש להגיד בפיו, מפני הבושה או מחוסר הניב, העלה עתה בקלות על הנייר.
– אַל תסגפי את עצמך – ביקש – שמרי על בריאותך, ואַל תחוסי על הפרוטה, כי כסף לא יחסר לך.
וזה נשלח לה אמנם בשפע ובמטבעות בעלות משקל. כל דולר ערכו כשני רוּבלים, ובעשר יחידות כאלה אפשר היה למלא בבית את הריקוּת, ולגרש את הדלוּת ולהפוך לטובה את לבם של החנוני, והאופה והאשה מוכרת־הירקות.
מה טוב היה לשאת בצינת החורף ככר לחם חבוקה אל הלב, כשהיא חמה עדיין, ולחלקה אחר כך לילדים, פרוסה לכל אחד עם קערית של מרק מהבּיל לצדה.
כשהבת מתוך כך נתבגרה, ותכלית רצויה לא נמצאה פה בשבילה, יצאה אף היא לאותה הארץ של הסיכויים הטובים.
הדרך הארוכה שוב לא היה בה כדי להפחיד, כי הלא מעל אָרחוֹת היבשה ונתיבות־הים לא נמחו עוד העקבות של זה שהלך לפניה – עד אשר בא היום שגם יתר בני המשפחה עמדו להפליג.
הן לא לעולם יכול האיש להיות שם מעוּגן ואשתו פה כאלמנה.
אצל התופרת מעיר־הפלך התקינה לה זו בגד בטעם הכּרכּים, הסותה בכמה תלתלים את פיאָתה הנכרית עד כי היתה כשׂער משׂערה, ואחרי אשר הטמינה בשקי האריזה המיוחדים את כל חפצי הערך והכלים שנקדשו בשימוש הימים, יצאה והלכה עם בני משפחתה עד לעמוד הפּנס שבקצה הכביש, מקום הפרידה האחרונה, כשכל בני הרחוב מהוים כ’הלויה חיה' מסביב להולכים ללא שוב.
אֵם זקנה, אם היתה פה, ונדבקה ברגע אחרון זה ביוצאים עד שאי אפשר היה להפריד בינה וביניהם.
תשושה היתה מלהיטלטל בחתחתי דרכים, והיאך יכלה בכלל לבוא ולשכון ‘גלמודה’ אֵי־שם, בבית־קברות זר, אבל פה הנה עכשיו היתה כעץ שכורתים ממנו את ענפיו.
החזירו אותה אחר כך לחדרה ולמיטתה וסעדו אותה במיני מרקחת ודברי נחמה, עד כי קמה ועמדה שוב על רגליה. וזמן־מה התהלכה עוד פה בתוך השבילים הנהירים לה ושאבה יום יום לצרכה מן הבאר שידעה בה כי מימיה הם נאמנים, ובתוך כך ‘אספה’ לה עוד כמה מצוות ומעשים טובים – צידה לדרך שלה, וכאשר בא לבסוף יומה, התחטאה בדברי ה’וידוּי', זו רחצת הנפש האחרונה, ואחרי אשר ציותה את החיים לאחרים הלכה לשכב עם אבותיה, בקברות בני המשפחה, במקום שרגבי העפר מתקו לה.
בשעת נדודיה בכרכּי הנכר לאחר זמן נשאה אתה חנה כקמיע את זכר עיר־המכוֹרה שלה, זו אשר שמיה – האמינה פעם – הם הם שנרקעו לראשונה בתוך התוהו ובוהו, וחוּרשות עֵציה שבמבואי הגיא הן אשר נהיו בזמנן במאמר פי האלוהים.
פה, בתוך הכּרכּים, זעו תמיד הדברים ונשתנו, אבל שם היה הקבע בּכּל.
הבתים, עם כל הציפּיה ל’קץ' ולגאולה, נבנו על יסודות חזקים, והיציבות עם חוֹסן האמונה הוּטבּעוּ בהם.
היתה מזוזה על הפתח ובטחון בלב.
ודאי אשר מסביב – ידעה – רוגשים שם הגויים, והם גם קמים כפעם בפעם ופורעים וחובלים. אבל אז באים יהודים מכמילוֹבקה ומטוּחנוֹבקה ועוזרים להקים את ההרוס ולסתום כל פרצה, והכל שב להיות מעוֹרה ויציב.
הלא שם היה זה אשר פעם, ביום הענן, בהיות הקשת, דימתה לשמוע את דברי השבועה, כי ‘עוד כל ימי הארץ, זרע וקציר, קיץ וחורף, יום ולילה לא ישבותו’ – ובתוך התנוּדוֹת בנכר, על הקרקע הרופף, נאחזה מרחוק בכל אלה כבמשען עוז, עד אשר בא היום שעמודי תבל התפלצו, והכל מסביב נסתחרר.
כמו בשעת הסתערות של סוּפת־זעף היה זה, אשר היא ביקשה לה מחסה במקום סתר, במקלטים, וכשהציצה לבסוף, כשוך הסער, והנה נשחת והושמד שם כל הקיים.
על השרשים נעקר הכל.
הטובים והנאהבים, אשר שמרו בטהרה על צלם האלוהים, הוכרעו על ידי טמאים, ואהלי תורה סכוכי כנפי שכינה היו משכּן לנתעבי גויים ומקום רבץ לחזיריהם.
נשמטה הקשת מן הענן, והופרה הברית, והכל חזר לתוהו ובוהו.
ואולם מפני שמן הנמנע הוא להביט בלי הרף לפתחי תהום, והשרוי בחשכה תר ומחפש במבטו נקודה של אור, הופנתה העין אל השׂרידים שבזמנם יצאו משם, השלוּחוֹת שגדלו על אותו העץ וינקו מאותו המקור – כל אלה, אשר, אנוסים על ידי הרעב ונדחפים בידו האכזריה של הגורל, נהרו בהמונים למקום המחיה, שם נקלטו והשתגשגו והיו לאלפי אלפים. מן האַין אל היש.
כעין הפיכת דף בפנקס חיי האומה היה זה, אשר במקום הגרעונות בצדו האחד נמצאו בצד השני הרוחים.
מיליונים כנגד מיליונים.
והן אלה פה, עם כל המרחק, לא נגרע הרבה מצביונום וריחם לא נמר כמעט.
כי הלא ביחד עם יגון הפרידה בלבם נשאו אתם בשקי האריזה בצאתם את גביעי ה’קידוש‘, ופמוֹטוֹת השבת וסידורי־התפילה. וקבעו להם גם פה על פתחיהם את המזוזות, והדליקו בימים הקבועים את נרות־הנשמה לזכר קרוביהם. ובימי החג התבשמו מריחם של תבשילי ‘הבית’ המקובלים ומניחוֹחם של ה’סכך’ והאתרוג והלולב. ושרו, כשרוחם התעטפה עליהם – פה, במקום הנכר – את שיריהם הישנים, שהם רוויים געגועים על אהובי נפשם ועל ציון אמם. ולבניהם שנולדו קראו, כאחיהם ואחיותיהם שם, את השמות הידועים, שהם חוזרים ונשנים בתוך השלשלת של הדורות ומגיעים עד לאבות אבותיהם הראשונים.
כמין העתקה היתה זאת איפוא פה, דברי כתב שהועברו לנייר חדש, ואשר עכשיו, באבוֹד הטופס הראשון, יקרוּ שבעתים לאלה שנשארו עוד אֵי־שם לפליטה.
ואף הם נפתח עתה בלבם מקור חדש של אהבה לכל השרידים והנידחים, וגם את חנה, שנטרדה בזמנה אף היא ממקום המכוֹרה, זכרו, כי ידעו בה אשר עדיין נושאת היא בקרבה את בבואת הנהר משם, ומתק מי הבאר, וניחוח החגים, והד קולם של מתפללי הותיקין עם רנן התינוקות בבית רבותיהם.
ובמר נפשם, במכתביהם אליה, יתמהו:
האומנם נמחה כל זה, כליל, לגמרי, ואיננו עוד.
וכמתוך נקיפת־לב על הטוב שבו שרויים הם, כמלכם הגדול לפנים בימי רוחתוֹ, כשזכר את אוהביו אשר אבדו ברע, הרי הם שואלים אם יש עוד מי אשר נוֹתר שם – ‘ונעשה עמו חסד’, כי בירכנו האלוהים ויש לנו רב.
הנה כי כן נמצא שהגורל בזמנו לא היתה כונתו רעה כלל. ולא מקרה סתם הוא גם זה אשר בזמן החורבן של יהודי ספרד, כאשר האנשים ירטו לנגדם אז כל הדרכים, קם הספּן הידוע מגינוּאה והטיל את עצמו לתוך משבּרי ים, ולא נח ולא שקט עד שגילה את האדמה הברוכה וטובת־הסבר הזאת – את אמריקה.
לעת עתה
מאתדבורה בארון
לעת עתה
מאתדבורה בארון
[א]
סמוך למלחמת־העולם הראשונה באו ליפו כמה תיירים אשר מפּני שיבּוּש הדרכים לא יכלו אחר כך לשוּב.
מהם יש להזכיר נערה אחת מוילנה, איטה בּלוֹך שמה, רוֹקחת, ועוד נוסע, מנהל־חשבּוֹנוֹת על־פּי מקצועו, והוא איש חולני, במשקפים – מנחם גוּט.
השאר היוּ סטוּדנטים, בחורי מידות כולם ולבושים במדיהם, מדי המתלמדים – הם והנערה הוילנאית, הרוֹקחת, היו במשך כל זמן הנסיעה באניה הרוח החיה בין האנשים.
נוסף על השימוּרים שבהם הצטיידו באוֹדסה, קנו עוד במשותף שתי משקפות ובֶדֶקֵר אחד, ועם ההפלגה בים, כשאך התקרבו לשערי קושטא, התחילו ‘לאכול את המזרח – כמאמרו של מנחם גוּט – בכל פּה’.
אחד מבני החבורה, שהיתה לו מצלמה במזודתו, צילם את הבּוֹספוֹר בשעת השקיעה ואת ים השיש עם הזריחה, וגם בנין מסורג חלונות אחד על החוף, אשר הם, התיירים, שיערוּ בו הרמון מבודד של פחה, ושלא היה באמת אלא בית־מרחץ של קרנטין.
בקושטא עלו בלוית מורה דרך לפֶרה, ראו את הארמון דולמה־בּגצ’ה ואת ההיפּוֹדרוֹם הביזנטיני ופנו מפה למסגד אַיה־סוֹפיה המפורסם.
צפופים, בחבוּרה הלכו, כעדר קטן, באמצע הרחוב, וכרוֹעה היה מנהלם מאסף פעם בפעם את הנחשלים, או את אלה אשר נטוּ מתוך סקרנות לצדדין.
במפנה הדרך, בפּאת שׂדה אחד, ראו לראשונה אורחת גמלים וגם חמור אחד מזוֹרז, לא גדול מסיח בּן יומו, שנשׂא על גבּו בקלות תוּרכּי כּבד־גוף. אחר סרו עוד למסעדה ואָכלו את מאכל הפּילוֹ ויוֹגוּרט מעוּבּה, קר, וראו פּה מקרוב את התרבּוּש והנרגילה.
ביון לא שהתה אניתם אלא שעה קצרה, והם רק מנגד יכלוּ לראות ארץ־פלאים זאת. לקצה הסיפּוּן נתקבּצוּ ובאו כולם. האחד קרא בספר הדרך בקול והאחרים הקשיבו, ופניהם היתה להם ארשת של דבקות כזו, עד כי זקנה אחת מיושבות הסיפּון נמלא לבּה רחשי קוֹדש למראיהם, ודעתה זחה עליה על כי יש עוד אצלנו בחורים סטודנטים שאינם שוכחים להתפּלל מנחה עם ערוֹב היום.
אחרי הבּטה חטוּפה על רוֹדוֹס ואַלכּסנדרטה, ירדו עוד האנשים לכמה שעות לבירוּת, שתו באחד משוּקיה את משקה השֶרבּט וקנו בּטנים קלוּיים, אשר המוכר, בכשרון־ידים מיוּחד, הכניסם מכּף־המאזנים ישר לתוך כּיסיהם. כשהגיעו לבסוף, באחד הימים, ליפו, לא נמצא עוד פּה כמעט בשבילם שום דבר חדש:
סמטאות מעוּקלות שנעירת החמוֹרים מהדדת בהן כקול השופר, מדרכות זרוּעות קליפּות של בּננה, ומבטים לוֹהטים של ילידי המקום, המזדקרים כחוּדי שפּודים מתוך מאפל החנויות.
בחדרי המלון נדף ריח של נפתלין, והמטות מסוּככוֹת הכּילוֹת העירו רגש של כובד בלב בשיעור גדלן.
בלילה השמיעו מכונות ההשקאָה בתוך הפּרדסים את נביחותיהן הקצרות, החדוֹת. הים געש למטה אימתני וקרוב כל כך, עד כי נדמה היה, כי מלחך הוא בגליו, כמו באניה, את שיפולי הקירות, ומבין קפלי המצעות הגיחו יתושים והתנפלו בחמת רצח על הפנים, על כפות הידים.
היה חם, חם.
הנערה הוילנאית התחילה ללבוש בשביל טיוּליה עם בני החבוּרה שמלת מוּסלין, ולראשה, במקום המגבעת, קשרה כֶּפית משי, בגלותה כן כליל את מצחה הזך עם העינים הקוֹרנוֹת, עמוּקות התכלת, וקרובה מנחם גוּט, שנשא לה את ילקוּטה מן הצד, היתה הבעה של חרדת קודש בפניו, וכולו נראה כירא מהביט אליה.
כדי להמלט מן המחנק שברחוב, ירדו על־פי־רוב לשפת הים, התהלכו פּה על פּני החולות השוממים ואָכלו את ענבי המוּסקט שהביאו אתם מבית המלון, או יש אשר – אם היתה מכונת הצילום אתם – התיצבו ליד אחת החומות, וגרין, בעל המכונה, צילם אותם.
איטה בּלוֹך, שנמצאָה כמעט תמיד במרכז, היו עיניה נטוּיות למרחבי הים, אל המרחק, בעוד אשר קרובה, שעמד על ידה, נתעממו אצלו זכוּכיות משקפיו, ופניו היו כפני איש, אשר אין לפניו כל פּרספּקטיבה.
בימים הקרובים עמדו האנשים לצאת אל המושבות שבסביבה ולעבור אותן ברגל, והוא ספק היה בידו אם יעמדו לו כוחותיו לכך. חוץ מזה הנה נטפּל להם בבית־המלון איש מצרי אחד, סוחר כּוּתנה, שדיבר על לבם להפליג למקומות רחוקים יותר בארץ.
הוא עצמו שב זה עתה מן הצפון, הגיע שם עד למרומי החרמון וראה את ‘התנור’ במתולה ואת חורבת המבצר קלעת־אַ־שקיף ולפי הבעת ההתפּעלות בפניהם של אלה, אשר שמעו את שׂפתו הצרפתית, אפשר היה לשער כי כל אותם המקומות, אשר עליהם יספר, יפים הם באמת.
על איטה בּלוֹך השפיע שתקנה לה בשביל הדרך עבּאיה, שהיא נוחה לרכיבה יותר מן האדרת, והוא גם קיבל עליו ללמדה את אוּמנוּת הרכיבה, אשר בלעדיה מן הנמנע הוא לעלות בהרים.
מכּר אחד שלו, פּה בעיר, היו אצלו פּרדוֹת מאוּמנות, והוא כבר עמד יום אחד לרדת ולהביא אחת מן הבהמות האלה הנה, אל החצר, כדי להתחיל בתרגילים, והנה בא פתאום בעל המלון ומסר את הידיעה על המלחמה שפּרצה – ופני הדברים נשתנו.
סוחר הכּוּתנה, בתפשׂוֹ את מזודוֹתיו, רץ תיכף אל הנמל לבקש אניה היורדת מצרימה. הסטודנטים – ירדו כמה מהם לבית הצירות הרוּסית כדי לעמוד שם על המצב האמתי של הדברים, ואשר למנהל החשבונות, הנה נסתלקו ממנו עתה פתאום כל מיחושיו, והוא אפילו את השרב, שכל כך הציק לו בימים האחרונים, שכח. בחדרה הקטן של קרובתו, ליד השולחן העגול, בדק אתה את סכוּמי הכסף שנמצאו אצלה בארנקה, הלך והביא מלמטה, מהחלפן, מטבעות מתכת, אשר בהן – הבין – יהיה לה צורך עכשו, בשעת חירום, והואיל והישיבה בבית המלון היה מחירה רב, ירד לשכונת הים, שׂכר שם בשבילה אצל בעל בית־פּנסיון אחד – מאיר רוֹטשטין – דירה זמנית והעביר שמה בו ביום יחד אתה את חפציה.
עוד טרם הותקן החדר בבוֹאָם, והנערה, אשר ישבה וצחצחה פה איזה כלי כתיבה ליד השולחן, אספה למראיהם את רגליה היחפות אל מתחת לכסא, והדיבּר ניטל ממנה מרוב מבוּכה. אבל הנה נכנסה בעלת הבית בעצמה, נחמה, אשה קטנה ששולי מטפחתה קשורים לה מאחורי ערפּה, והיא הטילה מפּת־משבּצוֹת על השולחן ויריעת בד, עשויה אף היא משבצות, על הספה, והלכה והביאה מי־רחצה ומשקה קר עם כוסות על טס.
– כי על כן בוער היום כאש – אמרה מתוך הסברת פנים, כשהיא בּוֹשה קצת מהאיש במשקפים, שעמד וטיפל במזודות בפנת החדר.
‘ודאי קרוב, או חתן’ – שיערה, בשוּבה אל המטבּח, ואור של חגיגיות נח על פניה כשעמדה אחר כך לשקול בדעתה, אם יש להביא גם ‘את זה’ בחשבון לארוחת־הערב, אולם כשראתה ברגע זה קבוצה של בחורים מתלמדים בּאָה ומקיפה את הדיירה בצהלת משוּבה, והאיש שפל־הקומה מסתלק והולך במין הילוך משונה, כּוֹשל – כּבה האור בפניה, ולבה זעה בו כּבר כעין נימת צער כשהחליטה, כי ‘לא: חתן – זה איננו’.
[ב]
ביום חמישי־בשבת אחד, בתחילת החורף, נגזרה ביפו גזרת הגירוש על נתיני ארצוֹת־האויב.
הדבר בא פּתאום, בעצם הצהרים, כשהאנשים התכוננו לשבת אל השולחן לאכול.
במטבחה של הגברת נחמה רוטשטין נגמר זה עתה מעשה טיגון הקציצות, והאשה הקטנה עמדה והתקינה לפתן ‘חי’ ליד הכּירים, והנה בא מן החוץ בעלה, עם הבּשׂוֹרה בפיו, כשמאחריו נגרר שוטר תוּרכּי עם מגלב בידו.
ברגע הראשון לא תפשׂה האשה את הדבר במלוֹא משמעוֹ. היא ניערה את פלחי הפירות בכלי, פיזרה עליהם מעט סוכר, ובבואה אל החדר, עמדה לפרוֹשׂ את מפּת האוֹכלים על השוּלחן, אולם כשהביטה שנית אל האיש עם המגלב, וראתה את בעלה פּותח את מגרת הקוֹמוֹדה אשר בה חפצי הערך, התנערה פּתאום וזעה, העבירה את שני קצות המטפחת מן העורף אל מתחת לסנטר, ופניה לבשו אותו סבר מיוחד, שהיה להם תמיד בשעת בהלה, או סכנה.
לאחר שכיבתה את האש בכירים, הלכה ופתחה בתנועת יד אחת את שתי דלתות־הארון, הוציאה מלוֹא זרועותיה לבנים, וכמה מן הבגדים הטובים ושמה אותם בסל־הנצרים שנמצא פּה בחדר, לקחה אחת מאַמתחות־הבד ומלאָה אותה צרכי־אוכל מכל אשר מצאה במזנון ובארון־האויר, ולבסוף, אחרי אשר צירפה עוד לאלה את פמוטות השבת, הוציאה מן הקוֹמוֹדה שני סוּדרים, הטילה את האחד התוּרכּי, על כּתפיה ואת השני, של מלמלה, שׂמה בסל, בשביל בתה – והיתה מוכנה לדרך.
– והכּרים והכּסתות? – שאלה מן החדר השני הבּת.
– אי־אפשר, בתי, כי התוּרכּי מאיץ – השיבה האֵם, והיא זירזה אותה להתלבש ולבוֹא אחריה.
אבל הנערה, שנמצאָה שם, בחדר השני, לא נחפּזה, כנראה, כל עיקר. היה רושם כי כל הענין הזה של עקירת בני־משפּחתה מביתם ללא כל סיבה, אינו מתקבל אצלה על הדעת.
בחדר הזה, הוא חדר־המטות, שטפה הבוקר את הרצפּה, עשׂתה שפּוֹנז’ה – בלשונה – והיא ישבה וצחצחה פּה עכשיו את השמשׂוֹת בחלון – והנה בא האיש עם המגלב ואיים עליה להוֹציאָה בחזקה, ואָז קמה והלכה אחריו בשׂמלתה הבּיתית, עם המנעלים הישנים, הלוֹך ורגוֹז.
אבל הנה הגיעו לפרשת הסמטאות אשר עם קצה גבול שכונת הים, ולהם נזדמנו אנשים מיוּדעים, גוֹלים אף הם, הלבושים כּולם בגדי שבת, ועמוּסים ארגזי־דרך וחבילות, ומהם נודע כי מובילים אותם מצרימה, כי כבר עוגנת בנמל האניה, וכי לעת־עתה עליהם להתאַסף בבית־הועד, אשר בתוך השכוּנה החדשה, והנערה רוֹטשטין (בּרכָה – קראה לה אמה, ואביה, המורה העברי לשעבר, קרא: בּרכה, בכף קמוצה – ומלרע) אספה בזריזות את שׂערותיה אל מתחת למסרק־הראש, הוֹציאָה מן הסל את הסוּדר והתעטפה בו כך, שירד ויאפיל על בגדה הישן ונלותה אל אלה מן הנערות, אשר למדוּ אתה יחד בבית־הספר.
עד מהרה הגיעוּ לככּר־החולות, ולפניהם נגלה רחוב־הנביאים אשר בקצה השכונה החדשה. זה – שקט היה למראה, אף כי פה ושם ניכּרו בו סימני עקירה ומעשי־אלמות.
במרפּסת בית משפּחת גולדמן היתה המפּה שמוּטה מעל השולחן, ופלחי דלעת הצהיבו שם בתוך הצלחות. ניכר היה שהאנשים לוּקחוּ בשעת אכילתם. עכשו היו צפרים מתעופפות פה עם פירורי לחם במקוריהן, ועל המדרגות, בין כמה כלי משחק, מוּטלת היתה בּוּבּתה של התינוקת צילי, פשוטת זרועות וגולגלתה רצוצה. בעלית הבית הסמוּך, הוא ביתו של הסוחר אַרקין, היו הכּרים שטוּחים על המעקה, פּשוטי צפּיות, כפי שהונחו בבוקר, ולמטה, בתוך הפרוזדור הסגוּר, התדפק מי בחזקה על הדלת ובכה חרש.
– זהו לבן, הכּלב – הבינה בּרכה – הם שכחוּ אותו.
ליד עמוד הפּנס, בקרן הרחוב, אפשר היה עוד לראות את בני המשפחה הענפה הזאת, כשהם הולכים צפופים, בחבוּרה; הנשים נתוּנוֹת להשגחה על התינוקות, והבנים תומכים את הכּוּרסה שבה נישׂא אביהם.
הבּחורים אמיצי־הרוח האלה צעדו עתה קוממיות, זקופי ראש יותר מאשר בכל הימים, ואילו אביהם הזקן, תשוּש הכוח – כמו נגרעה קומתו, והוא, בראשו השמוּט לפניו, נראה כערוּף.
עם הכניסה אל הרחוב הראשי שוב אי־אפשר היה לאנשים להתקדם במהירות, כי המרצפת – התרוֹצצו בה פּקידי הבּוֹלשת על סוסיהם, ועל המדרכות נדחקו המוני הגולים, אשר נהרו־זרמו מכל הסמטאות שמסביב.
על יד הפּנסיון למתלמדים נחסמה בפני ההולכים פתאום הדרך על ידי התלמידים ילידי החוץ, שהוּצאו בחוזק יד מחדריהם – נערים בני אחת־עשרה – שתים־עשרה, אשר בפניהם המפוּחדים, מצוּפפים זה על יד זה, דמוּ לכבשׂים, אשר זאבים התנפּלוּ עליהם, וכרוֹעים נאמנים נראוּ גם המוֹרים, אשר עמדו ונאבקו עם תוֹקפיהם והתאַמצוּ להצילם מידיהם.
במרחק כמה צעדים מפּה נעכּבו ההולכים שוב בשל שתי הישישוֹת, האחיות רוּבּין, שהוּצאוּ מבית־הדירה שלהן. האחת, שהיא הגדולה בשנים, השתטחה לרוחב המדרכה והודיעה כי לא תזוּז מפּה. בארון־המתים – אָמרה – אם ירצוּ, יוּכלוּ לקחת אותה, אבל היא עצמה, בעודנה חיה, לא תלך. האָחות השניה צייתה דוקא ופנתה תיכף ללכת לעבר בית־הועד, אלא שנתקלה בגדר הקרובה ונפלה.
– עורת היא – הסביר אחד מן השכנים.
בו בזמן משך את עיני הגוֹלים, בצד השני של הרחוב, הרוק הזקן כּהן, שידוע היה כבלתי שפוי בדעתו. הוא, המסורבל וכבד־התנועה, עלה והתישב על המוֹט המזדקר מעלית־הגג, השעין את רגליו באויר, כאילו היה זה גוף מוצק, ולגלג מפה לרודפיו קצרי־היד, בהעלותו כן על לב ההולכים את המחשבה, שאולי הוא הנהו הצלול בדעתו יותר מכולם.
לבסוף נגלתה מנגד רחבת־השׂדרוֹת עם בית־הועד הקטן, שהיה מלא וממוּלא אנשי בולשת. כה צפופים עמדו אלה לאָרכו של סוּלם־המדרגות עד כי מאיר רוֹטשטין, קצר הראוּת, תמה היה אם לא הוּתקן פה מעקה בן לילה. הגוֹלים, למטה, התישבו על המדרכות, איש איש עם משפחתו וחבילותיו על ידו.
וממעלה־הבית ניתנה, בינתים, פּקודה שלא יוסיפו להביא אנשים כי לא תוּכל האניה להכילם, ואָז קמה תנוּעת חרדה בין הנאספים, כי רבים מהם נתפשׂוּ בהיותם ברחוב, והיו מצפים לבוא יתר בני־המשפּחה.
ואשה אחת מכּכּר־החולות עמדה להתחנן שיוּתן לה לרוּץ להביא את בנה, כי תשוּש הוא ורך, ולא יוּכל להשאר לבדו, והנה שלח אחד מהעומדים בסולם־המדרגות את ידו ונגע בה בקצה־רובהו, והיא צעקה צעקה אחת ולא יספה.
והגברת רוֹטשטין הוֹציאָה כמה פּרוּסות עוּגה מאַמתחתה, מרחה עליהן מרקחת של שזיפים ונתנה לברכה ולחברוֹתיה, וכשראתה על המדרכה מנגד את איטה בּלוֹך, הדיירה שלה לשעבר, נתנה גם לה, ורק היא ובעלה לא טעמוּ מאוּמה, ושניהם היוּ שׂפתיהם מהוּדקות מתוך ארשת חמוּרה, כזו אשר תהיה על פּני האנשים ביום דין וצום, והם דמוּ כן לאָח ואָחות.
ושם אתם, על ידם, בחור ליטאי אחד – נתן לב – שישב כל הזמן יחידי לעצמו בקצה המדרכה. את מעט עלי־השלכת, שאָסף מסביבו, קשר במטפּחתו, עשׂאָה כמין כּר, ועל זה נשען, כִּי חש בלבו לחץ – אָמר – כאילו העיק עליו גוּש אבן.
אף הוא מן הנתפשים ברחוב היה, ולא היה אתו לא כר ולא שמיכה, וגם את לחם־הצהרים לא הספיק לאכול, אבל רעב לא היה, והוא קיבל, אפוא, רק את הסיגרה הבוערת שהציע לו האדון רוטשטין, שאף ממנה כמה פעמים את העשן לתוכו, ובצמצמו את עיניו – כדרכו תמיד בשעת התרכזות – ביקש למצוא איזה פסוק, או מימרא, אשר יטיל מעט אור על זה שנעשה פה מסביב.
‘באו גויים בנחלתך’ – העלה בדעתו. אבל – לא, כי זה לא התאים.
‘היו בני שוממים, כי גבר אויב’ – אבל גם זה לא התאים את האנשים האלה פה, הלבושים בגדי שבת ועטופים סוּדרי שבת, אשר שוּם אויב לא גבר עליהם, כי לא כשבויי־מלחמה הלכו – הוברר לו לאחר ששאף עוד מן העשן.
כי מה ענין הנתינות של ארצות־האויב אצל קיבוץ אנשים אלה, קיבוץ גלויות, שבאו ממלטה ומקוּטאיס ומפּס, אשר לא השאירו כלל גשרים אחריהם, כי בתהומות עברו ותהומות השאירו אחריהם – התברר לו יותר ויותר, ככל אשר הוסיף לבלוע מן העשן, והוא הרגיש כי ‘גוש האבן’ בלבו זע ועומד לההפך, לחרדתו, לדמעות – והנה הגישה לו הגברת רוטשטין בכוס מעט מים מהולים במיץ לימון, והוא שתה והתעודד.
וכאשר פנה היום, ניתנה, לבסוף, הפקודה לצאת, ואז הלכו השוטרים ראשונה, והגולים למשפחותיהם אחריהם ומסביבם, כסוגרים עליהם, פקידי הבולשת. חמשה־ששה בשורה הלכו האנשים, במשמעת וסדר, בלי אשר ישמע ביניהם קול בכי, או אנחה, ורק העוית־ההבלגה על פניהם ובידיהם החבילות, או הילדים הקטנים.
והבחור הליטאי, אשר לא היה כל מאומה בידיו, קטף לו מאחד העצים שבשדרה כמה זלזלים, כי אמר: יהיו נא אלה לי לסמל, אשר מה הם נתלשים והעץ נשאר פה מעורה במקומו, כך גם אנו פה כיום נתלשים והולכים, אבל העם יהיה קיים ומשריש בארץ.
והוא הלך הלוך ומשמש בהם עד אשר יצא את שער־השכונה ובא אל בין חומות הזרים.
[ג]
נחמה רוטשטין שכרה לה בית־דירה באלכסנדריה עוד בימים הראשונים לבואה, ועד אשר בעלה תהה לתוך חללו החדש של הנכר וחיטט ביחד עם הבחור הליטאי בפרטי־המוֹראוֹת של כל הגלויות האחרות, עשתה היא במיטב יכלתה כדי להפוך את בית הפרבר הקודר לדירה מתוקנה ונוחה.
היא קנתה בשוק הערבי מעט רהיטים משומשים, התקינה מצמר־גפן מצעוֹת ארעיים, ואל המטבח, נוסף על הכירים, הכניסה שתי מכונות פתילים, והבית – כאילו הונחו בו צנורות־הסקה בלתי נראים – התחיל מפעפע בו חום מלטף, טוב.
הפיתקה עם הכתובת ‘ארוחות־צהרים פרטיות’, שתלתה בחוץ, משכה אליה כבר בשבוע הראשון חמשה ‘אוכלים’ מן הגולים, חוץ ממנהל־החשבונות, גוּט, והבחור הליטאי, שישבו בביתה בקביעות, והיא הכינה בשביל כל אלה ארוחות דשנות, שעלו בטיבן על אלה שבבית־הפנסיון שלה בשכונת־הים.
– מאחר שהכל פה בשפע כזה ובזול – היא כאילו הצטדקה – כשהעוף השלם ניתן לה בפרוטות מספר ומלוא כנף־הבגד ירקות – כמעט בחנם.
תמוהים היו בעיניה מיני הקטניות פה, אשר תמיד תצר להם הקדרה מרוב תפיחה, ודגי האילתית והשבּוּטה, שיש צורך להסיר מעל רטבּם בשעת הבישול את השומן כמוֹ מעל המרק של העוף המפוטם.
כמו בעיר־מולדתה הליטאית, לפנים, התחילה להתקין בשביל סעודות־השבת עוגות על מלוֹאי מרקחת ולפתני תפוחים, טמנה בתנור־החמין פשטידות ‘מקופּלות’ ותפוחי־אדמה גדלי מדה, שוֹתתי שוּמן, וכמאכל־לוי, לשם טעימה סתם, בישלה את הפול הלבן, הקמחי, שהעלה על לב האנשים הליטאים את זכר ערבי ה’בן־זכר' בעירותיהם.
בצהרי־השבת, עם גמר הארוחה, פרשׂה על השולחן את המפה הצבעונית שהביאה מן הבית, הציגה פה על טס סלסלה של פירות ובקבוק מי סודה, ובעת אשר בעלה נהם בינו לבין עצמו איזה ניגון של תפילה והבחור הליטאי, בחדר השני, הרצה לפני ברכה פרק בהיסטוריה, התעטפה היא בסוּדר התורכי ויצאה להסתכל בחצר ‘הגויית’ אשר למטה.
זו – משופעת וזרועה חצץ, כסמטתה שלה בשכונת־הים, מלאה היתה עכשו תכונה בשל ערב יום־השבתון ‘שלהם’. אף פה, כמו בששי־בשבת שם, היו פתוחות מסביב כל הדלתות, ונשים מכורסמות עמל חבטו ליד ספּיהן מזרנים מרופּטים, או שמתחו על החבלים את כבסיהן הבּלים, אלה אשר תוקנו ‘בדוחק’, מתוך התחכמות – ואותה טרדת הבהלה היתה פה בכל, ואותו קול ענות של מרירות, כי בעוני ובמצוקה – הסיקה מכאן האשה הקטנה – דומים הם בני־האדם בכל מקום.
בינה ובין האשה האיטלקית יושבת המרתף נקבעו אפילו כעין יחסי קרבה, ועם פנות היום, כשזו יצאה אל המדרגות ‘להתאורר’, שוחחו שתיהן כמכירות ישנות.
היא, האיטלקית הזקנה, הספיקה כבר לספּר לה בלשון המיוחדת שלהן – לשון הצרות, כפי שקראה לה הגברת רוטשטין – על עברה הרחוק, על מילנוֹ, עיר מולדתה היפה בערים, ועל שלוש אחיותיה, אשר האחת מהן – הצטחקה בפיה מחוסר־השינים – הלכה ונישאה ליהודי.
– דהיינו – משומד? – זע הסוּדר על כתפי האשה הקטנה, אשר מרוב מבוכה התחילה לדבר עברית.
– לא, סיניורה, כי בלי כהן ובית־כניסה – הרגיעה אותה זו מתוך חיוך של הבנה – רק נישואין סתם, ‘על גבי הנייר’ בקונטרקטו – הסבירה. בן־טובים היה זה, יפה ונבון, אבל לא האריך ימים, מוֹרטוֹ – אמרה, בסגרה את עיניה ובהעלותה הבעה של שלות־נצחים על פניה – כולם, כל בני־המשפחה מתו, גם בעלה שלה וגם בניה – ארבעה במספר.
– אויה, הן היא מלאה באה הנה – נאנקה – ועכשו הנה ריקה היא, ריקה. השנים מתו באמריקה, ערירים, עוד טרם נשאו להם נשים, והאחת – פה, בלדתה. שנים ילדה, תאומים, הנה הם פה במרתף עם דז’יציה בת־הזקונים שלה, התופרת. ולבסוף – אדמונדו בנה, הרך והטוב. עלה לו על דעתו פתאום ללכת לארץ־מולדתם, ואמרו השכנות: ‘ילך לו הנער ויתענג’, אבל היא הגה לבה שחורות, ניבא לה, והנה קם הדבר ונהיה.
– האם במלחמה מת? – נפעמה האשה הקטנה, והיא עפעפה מתוך תנועת התאפקות בעיניה, כדי שלא לחלל בדמעות את יום־השבת.
בוקר אחד, עם סוף הקיץ, הובאו אל החצר כלי־בית של דייר חדש, כמה רהיטי־עץ, אשר לא יכלו להעיר בלב המתהלכים פה כבוד מראש לבעליהם.
ברכה, שהציצה כעבור זמן מה לפתח־השער, נפתעה לראות את העסקן רבּין, שכנם לשעבר, בא שם עם אשתו חנה ונעמי ילדתם.
– בואי וראי מי הם הבאים לשבת פה – קראה לאמה – והיא קפצה מעל המדרגות ומהרה לרוץ לקראתם במעלה־החצר.
– האם גם אלה מ’פלשתין' הם? – שאלה האיטלקית הזקנה את הגברת רוטשטין.
– מארץ־ישראל, בודאי – השיבה זו – מגורשים כמונו, כי־על־כן הלא גם הם מוצאם מ’מוֹסקוֹבּ'.
– גם מפלשתין וגם ממוֹסקוֹבּ? – לא הבינה הזקנה.
– הוא הדבר – הסבירה האשה הקטנה בקיצור – אנחנו הלא מ’פלשתין' הננו מלכתחילה, עוד מקודם, ולמוסקוב באנו רק אחרי אשר השונא גירש אותנו.
– כּוּל אִל יהוד? – תמהה האשה המילנית בערבית.
עד מהרה התחילו להראוֹת בחצר מבקרים גוֹלים מיפו ומסביבותיה, אנשים אשר בניגוד למעמד הדל של בית רבין, היו לבושים הדר וכה אומרים חשיבות במראיהם עד כי היוני, בעל־הבית, הרביץ לכבודם בחול צח את המורד וסילק הצדה כמה מן החבלים המיועדים ליבוש כבסים.
למאיר רוטשטין היה זה עכשו כאילו החוט, שניתק בינו ובין הארץ עם הגלותו, שב ונקשר, והיה מתוקן מעתה ויציב.
בבוקר קם וירד בשיפוע אל שכנו העסקן, וזה, כעתון חי, מסר לו ידיעות מפורטות (מי יודע באיזו דרך הגיעו אליו) על כל מה שמתרחש שם.
הדברים היו אמנם יגעים: הרעב היה בערים, וגזרות קשות נתחדשו שם בכל יום, אבל הוא, העסקן למוד־הנסיון, לא רפו ידיו. כרופא מומחה, כביכול, בחן והכיר את קשי־המחלה, אבל ידע גם אשר אם רק יאחזו באמצעים הדרושים, יעברו את המשבר בשלום, והוא וחבריו לעסקנות כבר היו טורחים ומבקשים להשיג את האמצעים האלה.
פעם, באחד מערבי־החורף, נתכנסו כמה מחבריו אלה אצלו, בביתו, לישיבה.
מאיר רוטשטין הוא שקיבל עליו להשגיח פה על הסדר, מאחר שבעלת־הבית, הגברת רבּין, היתה חולה.
הוא הרכיב לשם כך על חטמו את משקפיו עבי־הזגוגיות, אלה העשויים להרחיב את חוג ראיתו, והיה הולך ומיטיב בפמוטוֹת את הנרות ומגיש סיגרות וגפרורים אל השולחן, כשהוא חש מתוך כך בגבו אותו רעד, שהיה תוקפו תמיד במסבות כאלה.
עמדו לדון הפעם בשאלה כספית אחת, אלא ששמואל רבּין ביקש למסור לפני כן את הידיעות שנתקבלו מן הגולה, דברים שהיו מפוזרים עוד בפסות־נייר בודדות, ואשר הוא, תוך כדי קריאה, צירפם ליריעה אחת שלמה.
דוּבּר על גזרוֹת הגירוש שנגזרו שם על כמה קהילות, והוא את הפרטים על כך מסר בקצרה, אבל האריך תחת זאת כשבא לספר על קבלת הפנים שערך הציבור בכל מקום לגולים היאך האכילום והשקום וסיפקו להם כל צרכיהם.
– כי זאת היא סגולתו של העם הזה – הוסיף עם גמר הקריאה – אשר עם כל היותו מפוזר ומפורד, הרי גוף אחד ומאוחד הוא, וכל אימת שאחד מאבריו לוֹקה, מרגישים כל האחרים.
בימי מוחמד – אמר – כאשר יהודי קריטה נשחטו על פי הבור, באו אחיהם מחיבּר ומתימא ופדו את נשיהם וילדיהם. בשעת העלילה הידועה בדמשק, כאשר עונו וסוגפו שם טובי־העדה, קמו יהודים מאנגליה ומצרפת להגן עליהם, ועכשיו, כשהאנשים בארץ נתונים לרעב, שולחים להם דרך מרחבי־ים, את האורז ואת הסוכר, יהודים מאמריקה.
– ועכשו – התנער ולבש פתאום צורה של מעשיות – עלינו לגשת לעניננו.
היה צורך לערוך רשימת אנשים, שאפשר לפנות אליהם בבקשת עזרה בשביל הגולים הנמצאים מחוץ למחנות־ההסגר.
הבנקאי זרחי, המכיר, כיליד המקום, את מעמדו של כל אחד, הוא שהוטל עליו לקרוא בשמות. ושמואל רבּין הקריב, איפוא, אליו את כסאו, לקח גליון נייר ועפרון וישב לפניו מקשיב וער, כתלמיד לפני רבו.
[ד]
נעמי רבּין, בת התשע, היתה דקת גוף וקטנה בקומתה. היא עצמה ידעה, כי קטנה היא עד להצחיק, אבל ידיה אמיצות היו וכוחה יפה לעבודה.
כל זמן ששם, ‘בבית’, האכילו אותה דיסות סולת והשקוה שמן־דגים עם יין־ברזל, נדמה היה לה כי חלשה היא באמת, אבל כשאמה, לאחר שגלוּ הנה, תש כוחה, והיא – שׂוּמה היה עליה לתמוך בה, התברר לה, כי היא עצמה, נעמי, בריאה ואמיצת כוח. היא ניסתה יום אחד לטאטא את חדרי־הבית, והדבר עלה בידה.
במקום שעל אמה היה לעשות תנועה אחת, עשתה היא שלוש, אבל החדרים טואטאו, ואז למדה לעשות כל עבודה בבית, ובעת אשר האם הנחלשת שכבה במטתה, התהלכה היא יחידה בחדר־האוכל ובמטבח ועשתה את כל הדרוש פה.
היא שטפה את הכלים ליד ברז־המים, והעלתה מן המרתף פחמים להסקת הכירה.
מתוך כך הציצה פעם בפעם אל השעון ‘המעורר’, זה אשר הובא בזמנו מן הבית, ואשר ניכר היה בו, כי אף הוא, כמוה, מפוחד הנהו משהו מפני האפלולית השורה פה ומדממת־הנכר התמוהה. אביה חזר ובא עם שעת־הצהרים מן העיר, אבל הוא, לאחר שאכל את קציצת־הירק שהובאה בשבילו, והריק בגמיעות גדולות אחדות את צלחת המרק, הניח לפניו אחדים מפנקסי הכיס, הקיף את עצמו בעשן של סיגרה ונעשה מגודר ורחוק. ככל אשר רבּו וכבדו מסביבו עיגולי העשן, כן הלך והתרחק יותר.
מן הפתח האחורני בא האופה עם סלו והניח ככר לחם על הדרגש, אחר קשקש בכפות־מאזניו הירקן, בשקלו את הירקות לפני הסף, אבל הוא פה, על יד השולחן, לא הרגיש.
תוך כדי הפיכת הדפים השמיע לפעמים לעצמו איזה מלמול, שממנו יכלה נעמי לדעת כמה זוגות נעלים יש לספּק לנצרכים, או מה הוא מספּר האנשים הזקוקים לתבשיל חם. או יש אשר הוא קפא על מקומו ונשך במבוכה את קצה־העפרון, שמכאן אפשר היה להבין, כי דבר מה אינו מתישב אצלו כראוי, עד אשר קם, לבסוף, ואסף את כל הפנקסים, לקח את קופסת הסיגרוֹת ויצא במרוצת חפזון מן הבית.
– אבא, אתה שכחת את הגפרורים שלך – רדפה אחריו נעמי במבוא החצר. אבל הוא – לא נראה עוד אלא קצה כנף מעיל הצמר שלו מתוך אחד מקרונות הטרם.
ואולם קרה גם אשר באה לו שעת־נופש, ביחוד לאחר שהוא ‘העביר’ איזה ענין. ואל אחר, חדש, טרם ניגש, שעת־בינים – קרא הוא עצמו לזה – ואז חזר ובא הביתה באמת.
עוד מרחוק הכירה זאת נעמי על־פי החרדה שבה הביט עם הכניסה למבוא־השער אל ביתם, ומתוך תנועת ההפתעה, שבה הרים את ידו, כאשר ראה אותה באה לקראתו במעלה־החצר.
בדרך הילוכו אסף את הבגדים שניתלו לאורוּר בחוץ, ומתח את החבל המרוֹפף, ועם הכניסה אל הבית, העביר מסביבו מבט תוהה, כשב מדרך רחוקה, התבונן וראה פתאום כי הסממנים של האם העשויים להשקיט את השיעול, אזלו וכי החלון בחדרה, אין אשנבו נסגר, והוא עמד תיכף לתקן אותו, בעוד שנעמי, בסינר החצאי שלה, סינר הבוגרים, מחזיקה לפניו את כלי־העבודה.
כשהיום החשיך, הודלקה הפעם המנורה גם פה, בחדר הזה. הזר הרחב במפת השולחן נתבלבלו בו ציצי התכלת, וצנצנות הסממנים ניצתו בהן זיהורי אור, והאם, אגב מצמוץ עינים, כמו בשעה שיצאה לשמש, שמחה לשמוע על הנעשה בימים אלה בעולם, ועד אשר השנים ישבו ודיברו, יצאה נעמי לעשות את מלאכת ערבּה, והפעם – בלי אותה צמרמורת הפחד בגב שבכל ערב אחר, בעת אשר בתוך דממת האפלולית, במטבח, מנטף הברז את טפותיו הכבדות, הרכות, וכאשר לה נדמה כי ליד הכירה שם עומד מישהו פלאי ובוחש את המרק המתבשל בסיר.
היא הכינה כלי נקי בשביל חלב הבוקר, הכניסה פחמים בסל ושטפה ליד הברז את אחרוני הכלים, ואחר הלכה וישבה על הכסא המתנדנד והתנענעה אט.
עיפה היתה מעבודת היום, ועיניה כבדו ונעצמו, אבל היא, כמו בערב חג עם חשכה, התחזקה וישבה ערה, בדעתה, כי ערב זה עוד צפון בו בשבילה משהו טוב.
באורך רוח חיכתה עד אשר אביה קרא על יד השולחן את העתון ואכל את ארוחתו, עד אשר קם, לבסוף, העביר רכּוֹת את ידו החמה, האבהית, על ראשה וקלט אותה אל בין זרועותיו.
– קלה את, נעמי – אמר, בצעדו הנה והנה על פני החדר.
– כל כך קלה את, ילדתי – חזר ואמר, כשקולו שנצטרד נשמע בו צליל הדומה לאנקת בכי, ואף היא עמד להתפרץ מלבה מין קול כזה, אבל היא כבשה אותו והתאפקה, בדעתה שבא הרגע שהוא יפתח בו בניגון שלו, זה החרישי והעצוב, אשר ערב הוא ומשרה מרגוע כאושת עצי הברוש שליד ‘ביתם’, ברוח הערב, כנדנוד עריסת ילדותה הרכה, הרחוקה – והיא התרוממה וביקשה להתישב ישיבה נוחה יותר, והנה דפקו פתאום על הדלת:
שמש בית־הועד לגוֹלים בא להודיע כי באו אנשים מקהיר, ויש צורך להתכנס לישיבה, ואביה, מתוך תנועות חפזון, השמיט, כמעט הפיל אותה, מבין זרועותיו, לקח את כובעו ורץ מהר אחרי השליח, אפילו את המפתח של הדלת החיצונית שכח לקחת.
[ה]
אחרי היסוס רב שכרה איטה בּלוך את החדר הקדמי, המרוּוח, שבבית הגברת רוטשטין, וזה, לאחר שהנערה פּרשה מרבד על רצפתו ותלתה וילון על חלונו וכמה תמונות על הקירות, ‘נהיה – כמאמרה של ברכה – כמו שסלוֹן קטן’.
איזה ריח מיוחד התחיל נודף בו עכשו, כזה שבא לא מתמרוקים, כי אם מעץ העומד בלבלובו, והיא, ברכה, כדי לנקותו, נהגה להכנס לתוכו לאחר שהדיירה יצאה לטיוליה, שאז יכלה להסתכל באין מפריע בכל אותם החפצים המופלאים הנמצאים בו: מכשירי המניקור הזעירים, ענוּגי הניצב, כסיות הזמשה הריחניות, ומטפּחות־האף דקות־האריג עם קוי האז’וּר שבקציהן.
אמת, כי את כל אלה ראתה כבר לא פעם בחדרה גם קודם לכן, בזמן שישבה אצלם בשכונת־הים, אלא שאז הביטה עליהם בעינים אחרות, כי היא, ברכה, במשך ימי שבתה פה, בכּרך, נתפּקחה והביטה על כל כמו אלה אחרת.
כמו קודם לכן, שם בביתם שבשכונת־הים, שטפה אמנם את הרצפות וכלי־האוכל, קלפה חצילים וקישואים לטיגון והקשיבה בשבתות לשיעורי ההיסטוריה שהרצה לפניה אביה, או הבחור הליטאי, אלא שכל זה – ידעה עכשו – הוא ‘לא מענין’. ואילו לעמוד ולהסתכל בחלון הראוה של בית־המסחר הגדול ‘מוֹדרן’, להביט אל הנערים המתרוצצים בנעלי הסקט על המדרכות, או לקבוצות האנגליות יפות־הגזרה, המגלגלות בחצריהן המדושאות את כדורי הטניס – זה היה ‘מענין’.
בבוקר, בדרכה אל שוק־הירקות, התעכבה לפעמים לפני המכון ליופי ‘פריז’, והיתה תמהה בזמן הראשון לראות כי כל הנערות היוצאות משם מראה אחד להן: אותו סלסול רופף, מרושל כמעט, בשׂער, אותו הלובן־הסידי בפנים, ואותו האודם בקצה הלחי האחת, זה שהוא מוסיף ברק מוזר, ערמומי, לעין. אולם לאחר זמן הבינה מעצמה כי את כל זה עושים בכונה, כי זהו מה שהתופרת מהמרתף קוראה לו מודה.
הנערה הטובה הזאת, כדי לגרום לה נחת־רוח, הראתה לה פעם בפועל כיצד הדבר נעשה.
היא הוציאה מילקוטה מעט פוך ופיזרה אותו על פניה, שפשפה במכחוֹל את קצה הלחי, ואחרי אשר הורידה בכשרון־יד כמה תלתלים על מצחה, הביטה אליה בעין אחת, שהיה אף בה אותו הנצנוץ הערמומי, ושהלכה ונמלאה מעט מעט צחוק למראה תמהונה הנאמן של שכנתה.
אז ביקשה ברכה לדעת מדוע זה רוב הנערות גופן הוא דק כל כך וגמיש, אף כי, לאמתו של דבר, אין הן רזוֹת כלל.
– זהו מגזרת הבגד – פסקה הנערה בבטחון של בת־סמכא.
והיא, מחתיכת הבד שהגברת רוטשטין נתנה לה, התקינה שמלת קלוֹש, אשר בּרכה, כשעמדה בה בפעם הראשונה לפני המראה, ניטל הדיבּר מפיה מרוב התפעלות.
– זהו אלגנט – מצאה התופרת את המלה המתאימה, – כחדשה אַת בה, כאילו ניטל איזה משא מעליך.
ואכן, אחרי הבגד הקודם, רב הקפלים, הרגישה הנערה קלות וגם כעין התחדשות בכל גופה.
קצת היסוּס חשה רק כשבאה להראוֹת בה לפני אמה. אבל זו, לאחר שסקרה אותה, לא השמיעה שום דבר, ופניה נראו בהם רק סימנים של דאגה.
– את רזית – אמרה.
ותוך כדי בישול, בשעת ההפסקות שבין ארוחה לארוחה, התחילה להגיש לה כפעם בפעם פרוסת פשטידה, או חביצה, אשר היא קיבלה ואכלה בתיאבון רב ומתוך צחוק פנימי.
בלי קושי ‘העבירה’ הנערה גם קישור משי בשביל הצואר – מצבע הפטל, כפי שזה היה מקובל בעת ההיא.
לאיטה בלוך היתה עניבה כזאת בגודל של מטפחת, והיא, בצאתה בבוקר לחדר־האוכל, היו פניה קורנים מבּבוּאתה של זו בזוהר ורדי וענוג כל כך, עד כי מנהל־החשבונות נתקע לו למראיה האוכל בגרונו, ואפילו נחמה רוטשטין, הבהולה תמיד, לא יכלה שלא להתעכב לפניה רגע מתוך השתוממות אמת.
ברכה, אגב שיחה עם התופרת האיטלקית על זיו פניה של זו, שאלה אם אין כאן משהו מן הלהטים של אותו הבית רב התמרוקים, ‘פריז’. אבל הנערה – בתוקף ומתוך כובד־ראש – השיבה כי אצלה זהו ‘מן הטבע’, צבע זך וענוג – אמרה בקול, שנשמעה בו נעימת הערצה – בּהט. אף כי לא מן הנמנע הוא ‘לסדר’ את כל זה גם באופן מלאכותי.
– במכון ליופי – סברה ברכה.
– לא, כי על־ידי סממנים הנקנים בבית־מרקחת – אמרה זו.
– ודרושה לשם כך פתקה מרופא?
– שום פתקאות. קונים באחד מבתי־המרקחת צנצנת של משחה: ‘בּלדרמה’, ‘מטמוֹרפוֹזה’, או ‘קרם סימון’, משפשפים, לפי ההוראות הכתובות על הכלי, את הפנים, ואם יש בהם אבעבועות, נקודות, או בהרות – ונעלמו, והעור יהיה חלק כשל ילד קטן.
ברכה, כשחזרה הביתה, לקחה את מראת השולחן וסקרה את פניה היטב ליד החלון.
היו בהם כל שלשת המינים: גם אבעבועות, וגם נמשים ובהרות. ביחוד התבלטו האחרונות. משנגעו בהן, הלבינו כאבקת־הסיד.
ואז, כשהימים, עם בוא הסתו, נתקצרו ואמה, מחוסר פנאי, מסרה את הקניות בשוק לידה, התחילה להשאיר בכל פעם פרוטות בכיסה. לא שעשתה במעל, אלא שקנתה את צרכי־האוכל לא בפרבר, כי אם בשוק העירוני, אשר בו הם ניתנים בזול, ואת דמי ההפרש שבין המחירים לקחה לעצמה.
בארנקה, במקום סמוי מן העין, אספה את כל פרוטות החסכון האלה, וכשזה נמלא – עם ערוב יום גשם היה הדבר – ירדה אל בית־המרקחת וביקשה לתת לה אחת משלוש המשחות, אשר שמותיהן היו זכורים לה היטב.
כה נבוכה היתה ונסערת מן הרוח ומההתרגשות הפנימית עד כי הרוקח הביט עליה מלפני שולחנו בחשד, אבל כשראה שהיא ממשמשת במטבעות, עמד והגיש לה את הצרי המבוקש, צנצנת לא גדולה, אשר שלחה כבר תיכף לנערה את ריח עדניה, זה שהוא מבטיח מקסם־יופי והתחדשות מרנינת לב.
בבית עשתה עוד עם אמה בעבודת המטבח, הגישה את מאכלי הערב אל השולחן ושטפה באורך־רוח את הכלים, עד שהיא באה, לבסוף, והיתה יחידה בחדרה.
פה הוציאה לאורו של פנס הרחוב מעט מן המשחה ומרחה אותה בדיקנות, לפי ההוראות שניתנו לה, על פניה, וישבה לחכות עד אשר זו תספג לתוך העור.
התמיסה הצוננת ביחד עם הריח החריף העירו בה צמרמורת ורגש של בחילה, אבל היא נשאה בסבלנות את כל זה.
כלום לא שמעה על העינויים שיתענו לפעמים אלה, אשר מטרות נעלות לנגד עיניהם? הן אפילו בשביל ספק מרפּא יש אשר ישתה האדם את המר שבסממנים.
היא רק משכה מן המטה את השמיכה והתכסתה בה, וביקשה להשען על מסעד הכסא, והנה חרק פתאום בדלת המנעול. חלקת הראי, שהיה מוטל על השולחן, זעה ונתנצנצה, והתקרה המשתקפת בה התנודדה כנוטה לנפול, ואמה, בלבוש לילה, נכנסה ובאה עם עששית המטבח בידה.
למראה פניה המלבּינוֹת של הנערה נבהלה בתחילה, אבל התאוששה מיד והבינה, כנראה, הכל, כי היא, בקול שהכה כרעם על אָזנה של זו, שאלה:
– ההשתגעת?
– האם מדעתך יצאת? – חזרה ושאלה, ואחרי אשר הציגה את העששית על השולחן, ספקה כפיה וקראה:
– אויה לי. בת ישראל, הלא בת ישראל היא זאת.
– שתקי, אמא, הלא תעירי את הדיירים – התחננה ברכה, אבל זו כבר תפשה ומשכה אותה לחדר־הרחצה, אל הכיור ופתחה עליה במלוא הזרם את הברז.
מבעד לקילוחי המים ראתה הנערה בפתח המבוא את אביה, את עיניו הליליות, מחוסרות המשקפים, של מנהל החשבונות – ואת פניה הצחים, פני ‘הבהט’, של איטה בלוך.
כדי שלא להזדמן עם אלה, באה לחדרה דרך הפתח האחורני ושכבה תיכף, בבגדיה, מבלי להתנגב אפילו, במטתה.
נייר־האריזה, שהשליכה קודם לכן החוצה, התלבט ברוח ורשרש מאחורי החלון, ומבעד לאשנב הפתוח נשבה עליה צינה לחה, עוקצת, אבל היא – לא היה איכפת לה. להפך, היא עוד סילקה הצדה את שמיכת־הצמר והרגישה, מתוך סיפוק־הנפש של המתנקם, היאך חושיה מתקהים וגופה הולך מעט מעט ונקפא.
[ו]
מאין לה פה לנעמי ספרי לימוּדה, ניסתה אמה להרצות לפניה חלק מן הכתוב בהם על פה.
בספר המקרא הגיעה ‘בבית’ עד מיתתו של משה, והנה ניגשו עכשו לפרשה של כיבוש הארץ.
נעמי הקריבה את הכורסה המתנדנדת אל המטה והתישבה עליה בנוחות, והאויר המדומדם פה – בשעת בין־הערבים היה זה על־פי־רוב – נתמלא עד מהרה רחש של תנועה ומראות מימים רחוקים.
נצנצו ועברו: העיר יריחו הסגורה, המרגלים המוּרדים בחבל על חלקת־הקיר, חוט השני המאדים בחלון ותימרות האבק בתוך געש השופרות, בנפול, לבסוף, חומת העיר, כשהאנשים המהוממים מזה ומזה נמצאו עומדים פתאום איש מול רעהו, פנים אל פנים.
אחרי מפלתה של העי בא הקרב עם מלכי האמורי באותו היום הגדול, כאשר השמש השתהתה בשמים ולא אצה לבוא, והירח עמד וחיכה אי־שם בעמק.
אחר נכנעו גם כל יתר המלכים; הארץ נכבשה והעם בא, לבסוף, אל המנוחה ואל הנחלה.
לא עוד נחשים ושׂרפים ולהט של מדבר עם אוכל ממותק, המתמסמס בשמש, כי אם קורת גג, וירק של גינה ולחם דגן ריחני וטוב.
אחרי האפרוּרית המלאה בּישימוֹן הצחיח מה מתוֹק היה האור בארץ דשוּאה זאת, אשר הזית והרמוֹן יגדלוּ בה ושהיא שותה מים למטר השמים.
בחורף, כשהחציר גדל, באו הילדים והתגלגלו בו מתוך צהלת גיל, והעז והכּבשׂ, כשזרקו להם קומץ ממנו, והשמיעו געית רצון עמוקה.
בתוך כך גמלה הפּשתה, שממנה אפשר היה להתקין את צרכי־ההלבשה השונים: את החלוּק, והשביס והמטפּחת, ואת חליפות הבגדים.
לא שׂמלת המדבר היחידה, המתקיימת בנס, כי אם ערכי־בגדים, שניתנו לחילוּף ולכיבוּס, ואשר בימי שבת ומוֹעד, בבוא בהם האיש בקהל, והבהיקוּ בנקיוֹנם עד למרחוק.
גם המשכן, המטולטל והנישׂא בידים, בא עכשו לעמוד עמידת קבע. הכהנים והלויים פּשטו במושבות העם, והאנשים שם, כילדים אלה שהגיעו לחינוּך, התחילו להתאמן במצוות.
השאירו בשעת הקציר ‘פּאה’ בשדה, ואת הכּרם, עם גמר־הבציר, לא עוללו, כי אם הניחו את קטני הענבים בשביל היתום והאלמנה, והאביון אם בא ופשט את ידו, והעניקו לו מן הטוב אשר באסם ובבית בעין יפה, כי הלא בשנה האחרת נתון תתן שוב האדמה את יבוּלה, וכן גם בשנה השלישית והרביעית – תמיד, תמיד.
מפעם לפעם התעוררו אמנם השכנים שמסביב ובאו להתגרות בהם מלחמה, אבל אז קם אחד, בן חיל, והכּה אותם מכּה נמרצת – והארץ שקטה.
ככל אשר חזקה המכּה, כן אָרך אחר כך יותר זמן השקט בארץ.
מאנשי־חיל אלה נראו לה, לנעמי, אהוּד האטר, יפתח טוב־המזג ושמשוֹן הגברתן, ועם גמר ה’שיעוּר' אחר כך, כשאמה בעיפוּתה נרדמה, שבה היא להרהר בהם – חזרה, כביכול, על כל אלה, כדרך שעשתה לשעבר ‘בבית’ בספר הלימוּד, ובדממת השקט פּה, בתוך האפלוּלית, נראה לה הכל בבהירות ובפרטוּת יותר:
עגלוֹן בריא־הגוּף, בקוּמו בעליתו לפני השליח נושׂא המנחה, ונצנוץ התמהוֹן בעיניו למראה החרב המוּרמה בידו השׂמאלית של זה. גדעוֹן עם שלוש מאות אנשיו המצוֹרפים, אלה אשר לקקו בעין־חרוֹד את המים בלשוֹנם, כאשר ילוֹק הכלב, ושמשון בשעה שהוא נושא את הדלתות של שער עזה על כתפיו, והולך, הלוך ועלה אל ראש ההר אשר על פני חברוֹן.
נהיר היה לה גם שמוּאל הרואה בגילו הרך, בעת אשר אמו הביאה לו את המעיל הקטן שעשתה בשבילו והוא – נער חגוּר אֵפוֹד בד – שרוי אז בודד ויחידי בהיכל.
איזה פחד נפל עליו בודאי בלילה ההוא, כאשר, בתוך הדממה, לאוֹרוֹ של הנר הדוֹעך, נשמע פּתאום הקול הקורא בשמו. אולם עוד יותר נורא הוא להעלות על הדעת איך שדוד, יחידי אף הוא, קם להאבק עם הארי ועם הדוֹב, והוא אין בידו אלא מקלו ומעט אבני קלע בילקוט.
בהמשך הסיפּוּר רוֹאה היא את נער־הרוֹעים הזה, כשהוא כבר יוצא ובא בחצר המלך, וכששאול מת, בא הוא לשבת על כסאו, ואחריו – בניו ובני בניו, שלשלת של דורות ארוכה, שמסביבה מתרכזים סכסוכי משפחה, מלחמות, מעשי גבורה ונצחונות.
הנביאים היו מתהלכים בעת ההיא בארץ, הם האנשים אשר פעם יתרגזו כאבות קפּדניים ופעם יבכּוּ כילדים קטנים.
והארץ גדולה היתה כבר אז ורחבה, והיה כל בה: שדות וכרמים ערים בּצוּרוֹת וחיל לרוב.
העיר ירושלים גדלה תפארתה כל כך, עד כי האם, בבואה לתנות אותה, קצרה נשימתה.
אבל כל זה לא נמשך עוד זמן רב. האנשים, שהתחילו ללכת בדרך רעה, הסיר מעליהם האלהים את חסדוֹ, ואז היה זה כמו בפנות היום, כשהשמש שוקעת: החשכה התרגשה ובאה.
הארץ, שעלה עליה גוֹי חזק, נכבּשה, בית המקדש נשׂרף והעם גלה לאדמת זרים.
הפעם לא היה עוד האסון גדול כל כך, כי הלא כעבור רק שבעים שנה שבוּ הגוֹלים לארצם.
רבים מהם – מזקני הדור – יכלו למצוא בבואם את השׂרידים מבתי מגוּריהם, ובתלי העפר אם חיטטוּ, ומצאו גם חלק מכלי עצם וסירי נחוּשתם.
לא כן היה כאשר נתרגש ובא אחר כך החוּרבן בפעם השניה, זה אשר לא היו שוב אחריו לא בנין ולא תקוּמה. אז בא זה שקוראים לו גלות חשכה, או גלות מרה, כי חושך היה להם לאנשים ומר.
הן מכירה היא נעמי את הצועני האביון הבא לחצרם. הטובים שבדיירים זורקים לו לפעמים פּרוּסת לחם, אבל כל האחרים רק סוגרים בפניו את הדלת. כלי אם נגנב פּה, וחשדוּ בו, ותרנגולת אם פּרחה, והאשימו אותו. וככה היה זה גם לגוֹלים. מי שנתן להם מחסה היום, גירשם למחרת, ומי שפתח את ידו פעם, קפצה בפעם האחרת.
מוּרעבים ורדוּפים היו ובזויים בכל מקום. בעיר הגדולה היתה אסוּרה להם הישיבה, אבל גם לכפר לא נתנו להם לבוא. וככה קרה זה, אשר אחרי טלטוּלים ארוּכּים נתגלגלו למקומות־ישוב נדחים, ששם עשו להם את הקהילות – הלא הן העיירות כמו כמילוֹבקה וטוֹחנוֹבקה, אשר שם יש לה, לנעמי, דודים ובני דוֹד עד היום.
איך היתה העירה?
שׂדוֹת ויערים וגוֹיים, הרבה גוֹיים, ובתוך זה רצוּעת אדמה, שהיא לבנה בחורף משלג וזהוּבה בקיץ משמש, ובה נודף ריח תורה.
איך יצוּיר מין ריח כזה – קשה להגיד, אבל הוא הן באמת היה, שהרי רבה של העירה למד, והבחורים בישיבות למדו, והזקנים בבתי־הכנסת והילדים ב’חדרים' למדו אף הם.
לא היו להם לאנשים לא גנים ולא שׂדוֹת, ולא זרע ולא קציר, אבל ספרי־הקוֹדש היו אתם, ובהם הגוּ. מהם ידעו מה היה יחשׂם וקורות ימיהם בעבר, ובהם מצאו גם את ההבטחות הטובות לימים הבאים.
מפוֹרש היתה כּתוּבה כל הרעה אשר תבוא עליהם, אם יסוּרוּ מן הדרך הישרה. אבל נאמר גם אשר אם יבואו וידרשו את האלהים בכל לב, ישיב אותם לארצם. ומכיון שהדבר הראשון נתקיים, הרי אין ספק שיקוּים גם השני.
אָמנם האָרץ היתה רחוֹקה, אבל השמים הן קרוֹבים היו, ושמה נשׂאו יום יום את תפילתם.
חיזוּק מה מצאו גם בזה, שהאָרץ, שם במרחקים, עודנה עומדת – כפי שהוּגד להם – בשממוּתה. אינה מצמיחה ירק ואינה מוֹציאָה פירות ומתאבלת עליהם כאֵם זו שנטרדו ממנה בניה.
אַף הם שמרוּ כל הימים את אמוּנם רק לה. התפּללוּ על הטל ועל הגשם רק בשעה שאלה היוּ דרושים לה. בזמן גשמי הסתו, בשלכת, ישבו בסוּכּוֹת, בירק עצים, מפני שכך נהגו לעשות בימי האסיף בה, ואת היום החמשה־עשר בשבט – עת סוּפוֹת שלג וקור – חגגו באכילת פּירות, משום שזה היה יום חג האילנות שלה.
הישיבה שם היתה, איפוא, רק אַרעית, ישיבת לעת עתה, בדוֹמה לזו שהיא, נעמי, ובני משפחתה וכל יתר הגולים, יושבים עכשו פּה.
ודאי אשר בתוך כך המשיכו לחיות את חיי יומם. בנו בתי דירה, עסקוּ במקח וממכּר והשׂיאוּ בנים ובנות, אלא שבכל אלה לא הסיחוּ מעולם את דעתם מן האָרץ.
בית אם סוּיד, והשאירו בו ריבּוּע שחור כזכר לחוּרבן ביתה שלה. איזה מאורע, כשנרשם בספרי הזכּרון, וקבעו תמיד את זמנו לפי מנין השנים שלאחר חורבנה שלה, וכשהזכירו את השם ירושלים, הוסיפו בכונת־הלב את המלים: תּבּנה ותכּוֹנן.
עם כל זה לא פסק פה מעולם הפּחד מפּני הגוֹיים אשר מסביב.
פחדו תמיד. כאשר הם חגגו שם, בכפרים, את חגיהם, פחדו פה. כאשר התהוללו, שתוּיים לשכרה ליד בתי מרזחם, פּחדו גם כן פּה, וכשאחד מהם פּגע שם בחברו, או בקרובו, נפל שוב פחד על האנשים פה.
מה נוֹרא היה זה באישוֹן לילה, באפלה, כאשר מסביב נבחוּ נביחת זוממים כלביהם או בחג פסחם, כשיצאו משוסים על ידי כמריהם מבתי־תפילתם.
והן לא היה זה פחד שוא, כי פעם בפעם, כשמצאו להם איזו תואנה, באו לחבּל בבני העירה.
בהמונים באו. טעוּנים סכּינים וקרדוּמות, והאנשים פּה, המעַטים וחסרי הנשק – מה יכלוּ, אם לא לבוא למקום־סתר ולהתחבֵּא?
את הבית עזבו ואת כל הרכוש הפקירו, ורק את ספרי־הקודש השתדלו להציל. עליהם מוכנים היו לתת את חייהם. כי הלא אם אין אלה להם – מה, איפוא, יש להם? הן דומים היו אז לנוסע בארצות נכר שאָבדה לו תעודת זהוּתוֹ, או לאיש שחלה באותה המחלה הנוראָה, שבה הוא שוכח את שמו ויחוּסוֹ.
בעירה טוֹחנוֹבקה, מקום כהוּנת אבי־זקנה שלה, של נעמי, הרב ר' נחמן, קרה זה אשר בני הסביבה עלו עליהם פתאום.
ביום ששי בשבת היה הדבר, והרבּנית הזקנה עמדה וטיפּלה ליד התנוּר במיני המאפה, והנה דפקה אחת השכנות על החלון ואָמרה כי עולים עליהם.
היתה להם עלית־גג שפּתחה אינו נראה לעין, ושמה באו בני־הבית וביקשו לסלק את הסוּלם, והנה אמר הזקן כי עליו לרדת לבית־הכּנסת, לספרי־התוֹרה.
והוא עמד ולבש את בגדו הטוב וישב על ראשו את הכּוֹבע, כּדרך שנהג לעשות עם התקדש השבת, ויצא ללכת, בעוד האחרים, מבעד לאשנב, מבּיטים אחריו.
כבר היה ההמון מציף אָז את הסמטה וגוֹעש בה כזרם עז, אבל הוא, שם למטה, נראה מאושש ושלו, ופסע והלך כאחד הפוסע ועובר בין גלי נהר, עד אשר הגיע אל ה’פּלוּש', במקום שהשמש חיכה לו, והם באו שניהם אל הקודש.
כדי שיקל להם לשׂאת את ספרי־התורה, כּרכו אותם בטליתות, והם כבר עומדים היו לעלות לעלית־הגג, והנה נשמע מבחוץ קול הפורעים שניגשו לשבור את הדלת.
– והם שברו אותה? – שאלה נעמי בלי קול.
אבל האם כבר תקף אותה השעוּל והיא לא יכלה להגיד עוד מאוּמה, רק את ידיה נוֹפפה, כמבקשת לה אחיזה, או מעט אויר לנשימה.
[ז]
המכתבים עם שטרי ההמחאות, שנשלחו לאיטה בּלוֹך מעיר מולדתה בדרכי עקיפין שונים, חדלו לבסוף לבוא, ובזה הוקם בינה ובין בני משפחתה כעין קיר, אשר עליו נשען, כביכול, קרובה, מנחם גוּט, ומעמדו נעשה מעתה מתוּקן ויציב יותר.
באיזה בית־מסחר לכלי־ברזל בעיר מצא לו עבודת פנקסאות זמנית, ובו בזמן גם עלה בידו להשפיע על קרובתו שתאכל על שולחנה של הגברת רוטשטין בקביעות, כי האוכל במסעדה – ידע – הוא חסר טעם, והיא ממעטת על־כן באכילה.
הוא עצמו אָכל בכל בוקר בתאבון את ארוחתו, שתה חלב חם, ממוּתק, ואחר ירד העירה, ועבד שם, לקורת רוח אדוניו, בחריצות ובשקידה עד לשעת־הצהרים.
כדי לקמץ בהוצאות עבר בחזירתו את הדרך גר־די־רמלה ברגל, קנה פה את עתון הבוקר וכמה בננות בתיק של נייר, ובא לקרון־הטרם, ואחרי כן ירד בתחנתו עם כל האחרים, באותו סיפוק־הנפש של האיש שהוא הולך ושב אחר עמל ישרים לביתו ולחוג משפחתו.
עוד מרחוק ראתה אותו ברכה, בצעדו במעלה־הרחוב, כשחצי גופו העליון נטוי לו קצת לפניו, כמי שהרצון להתקדם בהילוכו הוא גדול אצלו מכוח רגליו.
בהגיעו אל הבית, זרק מבט חרד אל המרפּסת, עבר בדילוג, מתוך אותה הבעת החרדה, את כל שבע המדרגות, עד אשר ראָה מפתח המבוא כי מעיל הפלוּסין תלוי על הקולב במקומו, ושקסקט־הנשים, זה אשר ישוה לאיטה בלוך את דמות הנער, נתוּן אף הוא על היתד, ואָז נחה דעתו.
עם גמר הארוחה בא אחרי קרובתו אל החדר הקדמי, והיא, מסבה בכורסה, קראה ותרגמה לו, תוך כדי קילוף פרי המוּז, את הטלגרמות מן העתון הצרפתי.
איזה נוֹעם שרה אָז פה, איזה אוירת עדנים.
זלזלי הבוֹגוֹנביליה מבחוץ התפּרקו רכות על משקוף החלון, והוילון, המנוּפנף אט, הרעיף אור אדמוּמי, מבוּשׂם, אל החדר, ומנחם גוּט, מיוּשב על השרפרף מרוּפּד־הקטיפה, חש בקרבו אותה הלאות המתוקה שיחוש רק האיש, אשר אחרי הרבה לבטים וטלטולי דרך הגיע לבסוף למקום המנוחה הנכסף – והוא נח עכשו, נח.
אולם בסוף החורף הופיעו פה פתאום שני האחים־הסטודנטים גרין, החברים למסע־התיור לשעבר, והשלוה, כל כך זכה עד כה – נעכרה.
במשך כמה חדשים התעסקו שני אלה באיזו עירה מצרית בהוראָה, ונתעבשו, לדבריהם, ועכשו ביקשו ללכת לאיזו ימים לקהיר ולהתאורר, ואחרי אשר איטה בּלוֹך היה עתה איזה סכום כסף בידה, אָמרה, כי טוב אשר תלך אתם אף היא ו’תציץ פעם על עיר־הבירה'.
מנהל החשבונות ניסה בתחילה להתנגד, והוא גם ‘הותקף’ באחד ממיחושי הראש שלו שבהם הוא זקוק לטיפול, אבל כשראה שהנערה מורידה מן העליה את המזודות, בלע כמה טבליות של אספּירין ועמד לעזור לה באריזת החפצים, וביום המיועד בא אתה לתחנת־הרכבת, ששם חיכו להם בני־הלויה.
איטה בּלוֹך, כמו בימי מסעה הקודם, היתה לבושה בחליפת דרך אפוֹרה עם סוּדר דק, הקשור בחן, בקפלים משיים, ממעל לכובעה, והיא היתה שוב זו, אשר היא הנה באמת: נערה עליזת רוח, האוהבת את החיים ורוצה ליהנות מהם.
הן היא לא עזבה שם, במרחקים, את בני משפחתה רק כדי שתוכל לשבת פה בבית הפרברים הקודר ולתפור בשביל ילדי גולים חלוקים מפלנל, שאותו מספקות לה איזו נשים עסקניות.
מפי יודעי דבר שמעה אשר הפירמידות הגדולות טוב שיראו אותן לאור הירח, והוחלט איפוא, כי עוד הלילה ירדו לגיזה.
האחים גרין נשתמרה אצלם כתבתו של התיָר – סוחר הכּוּתנה, שאתו נזדמנו פעם בבית־המלון ביפו – ואליו סרו כשהגיעו לקהיר, וביקשוהו שיהיה להם למורה דרך, והוא – איש כבד עסקים – נענה להם וגם בא אליהם בערב למקום אכסונם.
אָדיב היה, כמו בבית המלון אָז, וסבר פניו טוב. בתוך העיר השתדל להראותם רק את זה, שהוא יפה לדעתו ועשוי להרחיב את הדעת.
הוא העבירם דרך חוצות אישמעאליה עתירת־הירק, הביאָם לגן הפּלאים אשר באיזבּקיה ושתה אתם קהוה בביתן עתיק אחד, אשר צלמי איזיריס עם בני־הפּמליה שלו הציצוּ מתוך קירותיו וקבוצה של חנוטים עמדה עמידת דוֹם על פּתחו. ואחרי כן – בחשכת הלילה, בין שורות של גנים רווּיי מסתורין, הפליגו יחד ברכיבה לאדמת החולות של גיזה.
ברגע שקרבו אל הקברות המלכותיים, עלתה מנגד הלבנה, ואָז סבבו חגיגית את כל שלוש הפּירמידות, התעכבו זמן מה לפני הספינכס, אשר נראה באור הירקרק כמתחייך בפני האדם שלו. אחר כך צנחו מעל הגמלים. מורה הדרך הדליק את אור המגנזיוּם, והאנשים, מתוך אותה הסקרנות המהולה בחרדה, שבה ירדו בילדותם, בשעת בדיקת החמץ, אל המרתף, באו אל היכל הגרַניט אשר מתחת לאדמה.
מנחם גוּט, עד שהאחרים התעסקו בכל אלה, הלך ומצא לו אבן ליד אחד התלים והתישב עליה. מכוּוץ היה ומבוּטל בעיני עצמו לבין ענקי עולם אלה שמסביב. מהתנודה על גב הבהמה האיוּמה חש רגש של בחילה, רגל אחת שלו נקפּאָה, וראשו הסתחרר, כמו בשעת הנסיעה באניה בתוך סערת ים.
כשעמדו לחזור, ביקש את הערבי בעל הגמלים שיתן לו לשבת על חמורו, ובו במקום גם הודיע לבני־לויתו שלא יוסיף להשתתף עוד בטיולים, דבר אשר הם לא הצטערו עליו ביותר.
לשם לויה ביום המחרת שלח להם סוחר־הכּוּתנה קרובה אחת שלו, נערה רוקמת שדרכי העיר וסביבתה נהירים לה, והיא – בהשכמת־הבוקר באה – הביאה אותם להליוֹפּוֹליס עתיקת־הימים ולהלוּאַן יפת־הנוף, הסתובבה אתם במשך שעה ארוכה בתוך המבוך של שוקי המוּשקי, הישן והחדש, ואחר עלו עוד לרמת הציטדל, ראו פה את שעונו של לואי פיליפ, ואת מקדשו של מוחמד עלי, והציצו מגבהי מרומיו של זה אל העיר עם כל יער המגדלות, ועמק היאור והמדבר המצהיב הרחק שם, מאחריה – ומסונורים מן הזוהר הרב, מתוך סחרחורת קלה, ירדו לתוך המחשכים, לעמקי עמקיו של ביר־יוּסיף.
השמש שקעה עליהם כאשר הגיעו לאחד מכּכּרי הדשא שבאישמעאליה, אשר שם חיכה להם סוחר הכּוּתנה, ובלי לנוח, תוך כדי לעיסת איזו רקיקי ביצים, שקנו להם בדרך, עמדו לתכן תכנית איך והיכן לבלות את שעות הערב.
מנחם גוּט, במשך כל אותו הזמן, ישב יחידי בחדר האַכסניה והיה מביט לרגעים אל השעון, תקוּף אותו העצב שידע רק פעם, בצום יום־הכיפורים, כאשר הוא, נער חולני, לא בא עם האחרים אל התפילה, כי אם נשאר לבדו בבית.
אותה הנהיה היתה עתה בלבו ואותה הרגשת הערירות.
על רפיון גופו, שהיה לו תמיד בחייו למפגע, התחמץ לבו עד לכאב.
עוד לפנים, בילדותו, כאשר עמדו להתכונן בבית לאיזו חגיגת משפחה, אָחזה אותו, חלוּש־החזה, הצינה.
מבעד לקירות אנוס היה לשמוע אז את קול המון החוגגים, שהיה רק מרגיז את עצביו הגרוּיים. והפירות בגנם, כאשר בשלו בקיץ, חבריו הם אשר טיפסו ועלו על העצים לקטפם, בעוד אשר הוא, בחוסר אוניו, יכול היה רק לעמוד ולהביט אליהם מרחוק מתוך סיבוב ראש.
עם כל קוצר ראיתו לא נעלם ממנו הבוקר חיוך הלעג בפני האחים הסטודנטים, לעג הקרוב לבחילה, כשראוהו מוטל רצוץ במטתו לאחר הטיול של אמש. ומבעד לגלי השחור שאפפוהו מדמה היה לראותם עכשו אי־שם, בראש הפסגה של בית מגדלות, קורנים שניהם מתוך שפע כוח ותענוג, כשהנערה, קרובתו, מפליגה בקלות דעתה עד לקצה־היציע מחוסר־המעקה, בלי אשר ישתדל מי להזהירה מפני התהום שלפניה.
בין השעה החמישית והששית, כשהחשיך, קם והלך אל מנהל המלון לשאול, איך יוכל להגיע אל כּכּר־הדשא אשר בחלק האירופי של העיר, כי שמע אמש ששם עומדים השלושה להזדמן עם סוחר־הכּוּתנה.
אבל זה נשא אליו את עיניו בתמיהה והסביר כי החלק האירופי יש בו כמה שכונות, וכל שכונה כמה כרי דשא בה – ואז הסתלק והלך במבוּכת נפשו, וכדי שלא להשאר עוד בבדידותו בחדר, התעטף במעילו ויצא להתהלך בתוך הפרוזדור.
הוא הציץ לחדרי אכסנאים זרים, הסתנור מברקן של מנורות־גז, הקשיב למלל בלתי מובן שבתא־הטלפון וקלט צלילי־נגינה, שהתפרצו עם פתיחת הדלת מאחד האולמים, ואשר, כמו בילדותו, בשעת חגי־המשפחה, גרו רק את עצביו החולים.
תוך כדי תעיה עלה פעם בסולם־מדרגות המוביל לאיזו פינת־גג, הגיע פה למרפסת מחוסרת מעקה והתקרב אל שפתה, אלא שנבהל תיכף מהתהום שנפתחה לפניו וגישש למצוא את הדרך בחזרה אל המדרגות.
כשבני החבוּרה חזרו, לבסוף, עם שעת־חצות, והוא ראה את הנערה בחורון יפיה – כושלת כמעט מעיפות בלכתה – לא קם בו רוח להגיד לה כל דבר, והוא רק מסר לה את שקיק הנייר עם הפירות שהכין בשבילה מבעוד יום, והסתלק לחדרו ולמטתו.
ולמחרת בבוקר, מבלי שׂים לב עוד למזג האויר שהורע קם ויצא עם כל האחרים, והלך אל כל אשר הלכו.
הוא עבר דרך מבואות מפולשים ומושבים ברוח־פרצים, שתה מי סוֹדה צוננים, והתחרש בשוקי המוּשקי מקול שאונם של המון אנשים מנוּמרי תלבושת ומשוני־צורה, ובקרון הרכבת אחר כך, בדרכם חזרה לאַלכּסנדריה, מצץ את המתיקות המבחילה של קנה־סוכר וצחק בפה מעוּקם להלצותיהם של שני האחים הסטודנטים.
הגברת רוטשטין, כשהוא נכנס עם שעת־ערב אל הבית, לא הכירה אותו, כל כך שונו פניו במשך שלושה ימים.
הוא הלך והציע לו תיכף את מטתו ושכב בה כל אותו ערב, וגם ביום־המחרת, מין שכיבה למעצבה, לא דיבר דבר ולא נגע בכל אוכל, ורק הביט נכחו מבעד לזגוּגיוֹת משקפיו בעינים קפואות, עיני־זכוּכית.
רק כשהוגד לו, כי קרובתו אחזה אותה הצינה, והוא שמע מרחוק שהיא משתעלת, התנער וקם, עמד והתקין לה אספּלנית של חרדל ולימונדה חמה, וביקש להכין בשבילה מרק של חלב קל, אשר חלק ממנו, לשמחתה הנאמנה של הגברת רוטשטין, אכל הוא עצמו, ולמחרת, אחרי לילה של שנת מנוחה, יצא והלך לבית משׂרדו.
[ח]
את מעט הספרים, שרכש לו נתן לב ביפו, לא יכול לקחת אתו, כי על כן נתפס בזמנו, בשעת הגירוש, ברחוב, והוא חי, איפוא, פה לעת־עתה את חייו ‘על פה’:
הרצה לברכה את פרקי ההיסטוריה על־פי הזכרון, ולמנחם גוּט, שביקש לדעת את תולדות הישוב בארץ, מסר גם כן את הדברים בלי עזרת ספר, וכל השאר, כמו פסוקים ואמרות, שהיו דרושים לו לשם סיוע בשיחה, נמצא אצלו תמיד בזכרונו מן המוכן. באלה לא ידע מחסור מעולם.
כבר עם היקיצה בבוקר, כשאך נפתח מוחו למחשבה, נתקבצו ובאו כולם, כיונים מארוּבּוֹתיהן, וצבאו עליו בהמון, עד כדי להאפיל את אפקיו.
אילו ניתן לו כוח ביטוי, היה בודאי בורר לו מביניהם את כל הטוב והמתאים, כדרך שהבנאי עושה בערמות החמרים שלפניו, ובונה לו, כביכול, מין בנין, שהוא עשוי להנאות גם את עצמו וגם את האחרים – והאוירה מסביבו היתה מתפנה מתוך כך ומתרוחת.
אבל הוא בכוח כזה לא נחן.
כל רעיון, או רגש שנולד בקרבו, נשאר מעורטל, בדומה לנשמה בלי גוף, אף כי הוא הגה וחש הכל עמוקות, ואת כאב עמו כאב לא פחות מכל אלה, שהם רבי יכולת וברוכי ניב.
עוד בילדותו, בלילות, כששמע את בכי אָביו ב’תיקון חצות', נמסך בו הכאב הזה כשיקוי ודבק בו כמחלה.
כשסופרו ב’חדר' אגדות החורבן, נאנק עם כל אחד מנפוחי־הרעב ומדוּקרי־החרב, וכשהציץ אחר כך, בגדלו, לתוך דפי ההיסטוריה וראה את מוקדות האש ובמות המטבח שנערכו בכל מקום לאחיו, נראו לו מאז השמים כנעתמים מעשן והארץ כולה כעקובה מדם.
בתוך תוכו היה רב עם גדולי האומות ותמה היאך יוכלו לראות בעול הנעשה לעם אשר חטאו היחידי הוא רק זה, שהוא גלה מארצו ונתרחק מעל אדמתו, גלה, אגב, ברשעת אבות אבותיהם שלהם, של אותם הגדולים עצמם, ואשר על כן משנה חובה הוא להם לתקן את המעוּות ולהחזיר את הארץ לבעליה.
אבל אחרי אשר הטענות האלה לא היתה בהן תועלת, אמר – כרבים אחרים – כי אך בנו בעצמנו עלינו לבקש לנו עזר.
הוא עצמו דל גוף היה ותשוש כוח, אבל היו אתו בגרבובה עיירתו, בחורים, שהם חזקי שרירים ואמיצי כוח – ואליהם פנה.
אמו הדיינית התקינה בשבילו מעשׂבים משקאות לחיזוק הגוף, והוא שתה והסביר לשומעיו, כפי יכלתו, את הענין, והם, הנערים הטובים האלה, הבינו לו.
בגנות הירק של אמותיהם התאמנו במשך הקיץ בזריעה ובעידור, ועם בוא הסָתו, לאחר שהיבוּל נאסף, התכוננו לצאת לדרך. בשביל נתן, החלש, אָפתה הדיינית מיני מאפה, שהם נוחים לעיכוּל, ובמשך כל זמן הנסיעה אחר כך, ברכבת, שמרו אותו הנערים מרוח פרצים.
אגב תמה אָז לראות מבעד לחלון מה גדולה ורחבה היא אדמת הזרים, בעת אשר אנחנו כה יצֵרו בה צעדינו.
בן עיר אחד שלהם, נגר על־פי מקצועו, התישב לפני כמה שנים בארץ, ולו הודיעו מעיר־הנמל קצרות, על־ידי הטלגרף, כי הנה – גרבובה מפליגה והולכת, וביום המיועד בא האיש ממקומו אל האניה לפגשם, לקח את כולם אליו, למושבתו ולצריפו, והם התארחו אצלו עד אשר מצאו להם עבודה וחדרי־דירה, ורק בשבתות היו מתקבצים ובאים הנה, ונתן לב, שבא ליום זה מן העיר, הצטרף אף הוא אליהם.
אשת הנגר הציגה בחוץ, ליד הפתח, שולחן ושמה עליו סלסלה של בטנים ועסיס־רמונים בכד.
צפרים הסתובבו פה מתוך ציוץ וחיטטו בין גבעולי העשב, ומנגד, ליד הדרך, התאַושה חורשת זיתים.
נתן לב פרש וישב על האבן שעם מבוא־החצר, כדי להביט מן הצד, מתוך מרחק מה, אל המראה, זה אשר לפני זמן קצר עוד היה בעיניו בבחינת חזון, ואשר דוגמתו אפשר היה לראות רק לפנים, במרחקי הדורות:
בחורי ישראל על אדמת ישראל.
אלפים שנות הגלות כאילו נתקפלו ונקעו מן האמצע, וההווה עם העבר היו לאחד.
כעתה כן גם אז התאַושו בודאי במקום זה עצמו עצי זית. אנשים, מתוך מנוחת שבתון, שתו להנאתם עסיס־רמונים, וצפרים, בין גבעולי העשב, חיטטו מתוך ציוץ עליז בקליפות של בטנים.
אמנם עוד מעטות הן פה כיום מסיבות בחורים כאלה, אבל הן שם, בתוך העיירות, הולכים ומתבגרים בינתים אחיהם של אלה.
עם אותם שבגרבובה בא כבר הוא, בלי שים לב לריחוק המקום, במגע, ואגב כך לא הסיח דעתו גם מאבותיהם, אלה אשר על נהיתם אל הארץ בתפילתם נתוספו עתה הגעגועים החיים לבניהם, שהם כבר בה.
אשר לו עצמו, הנה הרגיש כי הוא הולך ומבריא בתוך כל אלה, וכבר הגיע בבטחון בכוחות עצמו לידי כך שאמר לצאת ולהצטרף אל העובדים בשדות, והנה התרגשה פתאום ובאה מלחמה, והוא, כעלה מתוך ספר ישן, נתלש והוסער לאדמת מצרים.
הנערות האלכסנדרוניות טובות־המזג היו מביטות בתמהון אל הבחור יפה־העינים הזה, אשר, מדי הזדמנו אתן על המדרכה, הוא פוסע ועובר על פניהן, כאילו לא היו אלא איזו עמודי טלגרף פה, בצדי הרחוב.
שמואל רבּין מסר לידיו איזו ספירה שצריך היה לערוך אצל בני העדות המזרחיות, והוא, תוך כדי הליכה וחזירה בשכונות־העוני, גילה שם בחוּש המיוחד שלו נערים, אשר עצב ישראלי דק נשקף מעיניהם, ושהם, אחרי טיפוח מעולה – ידע – עתידים ללכת בדרך תלמידיו יוצאי גרבובה. ומפני שהם לא יכלו לבוא אליו, אל הפּרבר, הלך הוא יום יום אליהם, לשכונתם.
[ט]
שני הבנקאים, האחים גרוס מקהיר, אשר שמואל רבּין ביקש זה כבר דרך ללבם, נזדמנו לו לבסוף יום אחד באלכסנדריה וקבעו לו ראיון בביתו, והוא, כדי להתכונן, שב הפעם בשעה מוקדמת מן העיר.
הוא אָסף בבית את כל הכסאות והעמידם בחדר הגדול, ועל השולחן, מאין מי שיגיש תה, הציג ‘כיבוד קר’ – מעט שקדים בכלי וכמה עוגות דבש, ובשעה הקבועה הופיעו האנשים – בעלי קומה שניהם ואומרים כבוד, ואתם אחותם הקטנה שלא רצתה להשאר, לדבריהם, בבית־המלון לבדה.
בעל־הבית פתח והניח קופסת סיגריות על השולחן, והשיחה –בגרמנית מיוהדת, היא השפה המובנה לכולם – החלה.
לבו של העשיר, ידע שמואל רבּין שמדמים אותו לטירת אבן, אשר כל המתדפק על דלתה לא יֵענה על־פי־רוב ואין לו אלא כאב הדפיקה בלבד. אבל הוא, העסקן הותיק, למוּד סבלנות היה וידיו מחוּשלות יפה – ובפרטות רבה הרצה לפני השנים את ענינו: התמחוי שיש לפתוח בשביל ילדי בית־הספר לגולים, ולפי הבעת ההתרכזות בפניהם ניכר היה כי הם מקשיבים היטב.
כשהגיע בהמשך דבריו אל המספרים – סכומי הכסף שיש להוציא על הכלים וצרכי־האוכל, לקחו שניהם את פנקסי־הכיס שלהם וישבו לרשום, בעוד שאחותם, שלא מצאָה, כנראה, ענין בכל אלה, קמה והתהלכה בתוך החדר.
היא הסתכלה בכתלים עם ציורי הטחב שבשפוליהם, תהתה על ארון הכלים הצולע ועל הספה מרופטת המרפד; אחר הציצה עוד אל החדר השני וקלטה שם מבט שטוף־דמע של האשה החולה, שתקף אותה ברגע זה השעוּל. לבסוף הרגישה בנעמי, שישבה והביטה אל הצפרים המסתובבות מאחורי החלון, והיא ניגשה אליה, מיששה אותה כאילו כדי לבחון את מידת חומה, ואָמרה, דרך פקודה, צרפתית:
– דברי מעט.
– אחותי מבקשת לשמוע דיבור עברי – הסביר הגדול שבשני האחים – ושמואל רבּין, תוך כדי צירוף איזו מספרים על הנייר, אמר מתוך פיזור נפש:
– נעמי, דברי קצת עם האורחת.
– אי – השיבה נעמי מתוך תנועת מאון עקשנית, ואָספה את רגליה אל הכורסה שמתחתיה.
– נעמי – התנער אביה לרגע והביט אליה במבוכה – הן תוכלי להגיד מה, או, לפחות, לקרוא על פה איזה שיר.
אבל נעמי, באותה התנועה העקשנית, חזרה ואָמרה:
– אַי.
והיא הניעה את הכסא המתנדנד בכוח כזה, שהנערה – זעוּ סרטי־המשי על בגדה, ואָז קרץ לה אָחיה בעיניו כאומר:
‘הן תראי עם מי יש לך פה עסק’.
והוא הושיב אותה על יד השולחן והניח מלוא הכף שקדים לפניה.
עכשיו שבו השנים אל פנקסיהם, ואחרי עיון מה ושיקול דעת, תרמו את תרומתם וקמו והלכו, ושמואל רבּין, לאחר שהכניס את שטרי ההמחאָה המרשרשים לכיסו, התהלך כה וכה בחדר מתוך פנים חמורים.
בהיסח־הדעת באה לו ‘שעת בינים’, והוא יכול היה, בעצם, לבלותה פה בטוב, אבל לבו מלא היה תרעומת על נעמי:
כמה מאות ילדים מוּרעבים צריך היה להשיג בשבילם לחם ומעט תבשיל חם, והלא מן הראוי היה, לכאורה, שהיא תעזור לו בכך, והנה באָה פתאום עם ה’אַי' שלה. היכן תפסה את המלה האוילית הזאת?
– אַת הנך פרא־אדם – אמר, ובא וישב בסמוך לה, על הספּה, והיא בצנחה מעל הכסא, עלתה וישבה מתוך היסוס על ברכיו.
– פרא אדם אַת – חזר ואמר מתוך אותם הפנים החמורים, אלא שקולו נשמעה בו כבר נעימה של רוך, ואז העבירה קלות, דרך ליטוף, את כף ידה על פניו ונשאה אליו את עיניה הגדולות, המהוּרהרות.
– אבא – אמרה מתוך התחטאות – מדוע זה הצפור, כשהיא מתרוממת לעוף, היא כאילו נעשית גדולה יותר? קודם, כשרואים אותה על הארץ, היא קטנה – קטנטנה, ואך התרוממה – וגדלה.
– הצפור? – השיב אביה מתוך כובד ראש – הצפור, נעמי, גדֵלה מפני שהיא מתרוממת. כל אחד, כשהוא מסתלק מן הארצי, השפל, ומתרומם – וגדל על־ידי כך.
– אצל היוני, בעל־הבית, הביאו היום יונים בכלוב – המשיכה היא בשלה – כל היום התלבטו, התלבטו שם, רצו המסכנות לצאת.
היו לה עוד כמה דברים לשאול ולספר, אבל הוא, תוך כדי משיכת ניגונו, כבר קם והתהלך אתה הנה והנה על פני החדר.
נשבה אי מזה נשיבת רחמים. עצי הברוש שלפני חלון בית מולדתה נראו כשהם גוחנים משפיעי חסות בתוך דמדומי הערב, ומנוחת בטחון ירדה עליה ולפפה אותה מעט מעט בקורי תרדמה.
[י]
סוחר הכוּתנה הקהירי, מוריס לוי, בא לבלות את עונת הקיץ החמה באלכסנדריה, והוא היה מבקר תכופות בחדרה של איטה בלוך.
נחמה רוטשטין, למראה פניו השחמחמים־קפואים, פנים של איש מצרי, נבהלה בתחילה – אבל כששמעה שהוא מדבר יהוּדית, ועם נתן לב אפילו עברית, נחה דעתה ולא שמה לו עוד לב בבואו. לא כן ברכה. היא בקול טרטוּר האוֹפנוֹע שלו הרגישה עוד מרחוק, עמדה במצב של רואה ואינה נראית ליד החלון עד אשר הוא עלה במדרגות המרפּסת הקדמית ונבלע שם בין הצמחים המטפסים, ומכאן ואילך היא כמו נחצתה והיתה לשתים:
האחת בחשה את המרק, שטפה כלי קוניה ליד הברז והגישה אוכל אל השולחן, והשניה קלטה מתוך הלמוּת לב את צלילי הצחוק המגיעים מן החדר הקדמי, נתבשׂמה, ביחד עם השנים שם, בריח הדק של עשן־הסיגריות והוכתה בסנורים בכל פעם שבאה להכניס שמה איזו עוגות, או ספל תה.
ודאי אשר יחסי קרבה בין עלם ונערה ראתה לא אחת גם קודם לכן, אלא שפה היה זה אחרת, פה היה זה ‘כמו בספר’ ועוד יתר מזה: ‘כמו בסינמה על הבד – כמו פילם’ – מצאה, לבסוף, את ההגדרה הנכונה.
אותה ישיבת חן שישב הוא לפניה בשעת שיחתם, מהוּדק בלבוש החקי וזקוף – ישיבת־קצינים, וההליכה־הטפיפה שלו, בבואם לעלות על המדרגות, גוחן אליה כמגן, כשהוא מרוחק וקרוב גם יחד.
ושוב הנה – מנהל־החשבונות, זה אשר נתדלדל ונבל פתאום, ככל אשר היא, קרובתו, הוסיפה לבלב, כן הלך הוא ונכמש.
עם ערוב היום עלו לפעמים השנים אל הגג, התישבו שם על הספסל שליד המעקה והביטו אל הפרבר טבול־הירק ואל הים.
ברכה, כל זמן שישבו, נמנעה מלעלות שמה, ואם זקוקה היתה לאיזו מפיות, או מגבת מן הכבסים, לקחה רק את אלה שהן תלויות ליד המבוא, אולם אך ירדו הם, עלתה היא וישבה על הספסל, במקומם, והביטה באותו הכיוון, וכל הדברים הנמצאים שם – כאילו יאצל עליהם מאלה שקדמו לה איזה אור – קרנו ביופי חדש:
פרעות הבּוֹגוֹנביליה המזדהרות על חמוּקי החומות באודם הסלקי שלהן, הצפרים המרפרפות כיצוקות זהב בתוך זהרי השקיעה וסירות המפרשים הרוגעות כמתוך נמנוּם שם, הלאה, על הים על פני המים הארגוָניים.
איזו נהיה העיר כל זה בלב, איזו רחשי חנינה.
היא הניחה את כפות ידיה על מסעד הספסל וספגה כּן את ניחוחם של השנים, שעדיין היה שמור פה, ומתנודדת, כנסוכת שכרון, ירדה למטה, אל המטבח ועמדה לחתוך ירקות בשביל סלט הערב.
– אַת חולמת, הלא האנשים מחכים שם, ליד השולחן – גערה בה אמה.
– תיכף – השיבה אותה מן השתים בה, שהיא ערה ופעילה.
עם גמר הארוחה הוציאה את כלי־האוכל החוצה ושטפה אותם הפעם ליד ברז המים שלפני המרפסת הקדמית.
מבעד לשריגי־הירק, פה למעלה, נסתננו וטפטפו טפות של אור מעורבות ברסיסי־צחוק.
ברכה צחצחה את הכפות והמזלגות וסירי־האלומיניום עד כי העלו כולם ברק. אחר הלכה והביאה עוד את מחבוֹת־הברזל וטבלת־הקיצוץ ועמדה לשפשף גם אותן בחול.
– עכשו, בשעת לילה – בחוץ? – תמהה עליה הנערה התופרת מן המרתף?
– חם לי שם, בפנים – אמרה.
לאחר שהאורח הלך, נכנסה היא ובאה אל החדר ועמדה לפנות את השולחן ולמלא את הכדים שעל שולחן הרחצה מים.
עוד נשמע פה קול טרטורו של האופנוע ההולך ומתרחק. בתוך המאפרה, על השולחן, דעכו שרידי־הסיגריות מתוך העלאת חוטי עשן, ואיטה בלוך, לאור המנורה שגוּלתה הוּסרה, עמדה והתירה ממקלעותיהן את שפעת שערותיה, אלה אשר התאבכו כתימרות קיטור מופז מסביבה.
ברכה אספה את הכוסות עם הספלים אל הטס, ישרה על הרצפה את השטיח, ובצאתה, נשתהתה עוד זמן מה על המרפסת וקטפה לה מעט ציצים מן הצמחים הטפסניים – חשה מתוך כך מין עונג משונה מן הכאב הנגרם לה על ידי עקציהם – ולבסוף, כשהדלת נסגרה, באה מתוך גישוש לחדרה, כיסתה בידיה את פניה, שמוּששוּ מחוספסים ואכולי כעשׂ, ובכתה חרש, בקרבה.
[יא]
הגברת רוטשטין, לאחר שקיבלה עליה לספּק ארוחות למשפחת רבּין, התחילה להכין בשביל האשה החולה במיוחד מאכלים מזינים. כי ‘רק בצלחת – אמרה – יש לבקש תרופה לקדחת’.
היא התקי נה בשבילה מרקי סַגוֹ גדושי ירק ולפתני־פירות מרוקחי יין, תיבלה את הדיסות בחמאה ובחלמונים, ובו בזמן גם לא שכחה להביא לה בשעות ההפסקות, בין ארוחה לארוחה, חלב חם.
והאשה התחזקה אמנם עד מהרה וקמה ועמדה על רגליה.
שב זיו הנעורים לפניה. קומתה, שנכפפה מישיבת ההסבּה על הכרים, נזדקפה, ומעיניה זרח אותו האור, אשר יהיה רק לאסירי עולם, חשׂוּכי תקוה, כאשר ישובו לראות פתאום באור החיים.
ביחד עם נשי־החצר האחרות יצאה עכשו בכל בוקר לעגלתו של הירקן, בחרה בסלו של האופה את הלחם שהוא, נראה לה, ואת פחי הפחם נשאה מן המרתף בקלות כזו, שהגברת רוטשטין היתה גם משתאה לה וגם חוששת בו בזמן מפני עין רעה.
– זה בא לה מן הרופא האיטלקי – סברה האשה המילנית מן המרתף.
– לא, כי מן הדיסות – אמרה זו – מן האורז, ומן הסולת ומגריסי הפנינים.
עכשו שוּנתה צורתו של הבית שם למטה, בשפל החצר. דלדולי החבלבּל היבשים על גזוזטרתו קוּצצוּ, הקיר, למלוא כל החזית, סוּיד, ובחלון, כשתריסו נפתח, נראה וילון צח עם צמח ענוג־עלים בעציץ.
אצל איזה רוכל קנתה האשה כמה אמות של בד צבעוני ועשתה ממנו מפה לשולחן, ציפוי לספּה וגם וילאות קטנים לאשנבּיו של ארון הכלים – והרהיטים הקנויים ב’הזדמנויות', בני המין והסגנון השונים, נוצרה על ידי־כך ביניהם כעין קרבה.
‘נהיוּ כבני משפחה’ – כמאמרה של נעמי.
אף היא הוּסר עכשו סינר העבודה מעליה, ויחד אתו נסתלקה ממנה גם הבעת הבגרות שלפני זמנה.
כמו ‘בבית’ שם, לפנים, אכלה את ארוחות יומה בזמנן, כתבה כתיבה תמה ופתרה שאלות חשבון, ועם פנות היום יצאה החוצה, אל החצר, ושיחקה במשחק ה’מחבואים' ו’האסכולה', והיתה שוב ילדה עם ילדים מבני גילה.
אולם עם בוא החורף, אך ירד הגשם הראשון והקירות בבית נרטבו, ‘נפלה’ האשה שוב והפעם – ברור היה לה – לבלי קום עוד.
השעול שב להציק לה, תאבונה – לחרדת לבה של הגברת רוטשטין – ניטל ממנה, ועיניה, בתוך הפנים המלוהטים, נצנצה בהן כמין אש ירקרקה בשעות שלאחר־הצהרים.
– היא נשרפת! – אמרה האשה הקטנה.
והיא התחילה להתקין בשבילה מפירות משקאות צוננים, אשר היא, החולה, שתתה אותם ברצון, הוסיפה לזה מעט מן הסממנים העשויים לחזק, וחתרה להגיע ל’שעת בינים' אצל שמואל רבּין, שאז ישוב הנה שיבה של ממש, ונעמי לא יהיה עליה להשאר פה לבדה בבית.
עם זה לא פסקה מלתמוך בילדה בהוראות ובעצה בהנהלת הבית, כמו תמיד בזמן מחלתה, והיתה מאירה לה את פניה עוד יותר מתמיד.
בדפנות הברזל של המטה ציננה את ידיה הלוהטות וקלעה לה את שערותיה, נדנדה אותה בתוך הכורסה כמו לפנים, בבית, בעריסתה, באותו הקצב ובאותה תנועת הרוך, וכאשר רפו כוחותיה מלעשות זאת, הניחה את ידה על ידה, ורחמיה שפעו כן ובאו לתוכה כיין זה השופע ועובר מכלי לכלי.
אבל בוקר אחד הרגישה כי לא תוכל להוסיף ולחתור עוד, כי קצרו אָרבוֹת ידיה. וכשראתה את שמואל רבין שהוא עומד לצאת לעבודתו, ביקשה אותו – כמו שעשתה בימים גדולים אחרים – שלא ילך הפעם. והוא נענה לה. סילק את עצמו בבת אחת מעולמו האחר והיה פה. ואז רפתה ממנה מתיחותה, והיא שכבה שכיבה שיש בה מהרגשת המנוחה.
הגברת רוטשטין נכנסה הנה, כדרכה בכל בוקר, תפסה תיכף את זה שמתרחש פה, והיא, מבלי להמלך באיש, ירדה העירה והביאה משם את הרופא הצרפתי המפורסם, ‘בלתי המוּשׂג’, ואחר עמדה פה, בחדר הגדול, וחטבה קרח לחתיכות קטנות, בעוד אשר בעלה, מתוך מילוי איזו שליחויות, יצא וחזר בצעדים שאינם נשמעים כמעט.
ככל אשר הלך והחמיר המצב, כן נעשו צעדיו כבושים וחרישיים. קרוב לשעת־הצהרים פרצה פתאום נעמי בבכי וביקשה שיתנו לה לראות את אמה, ונשמע היה איך שאביה, על המרפסת, משדל אותה.
– הן תביני – אמר – כי, לפחות, עכשו עליך להיות אדם.
אבל היא בכתה מר.
– אמא, – נאנקה.
– יקחו אותה לבית רוטשטין – לחשה החולה ברגע שדעתה נצטללה, והאור המדומדם מסביבה נתבהר.
מעט מעט הלכו הדמדומים מסביב וכבדו, כצללים אלה בשעת שקיעה עם ערוב היום.
פעם, בשעת התבהרות, ראתה את אביה בא דרך הפתח עם בגדי־הדרך שלה בידיו, והוא הלך וישב במצב של צפיה בצדי החדר. אז רמזה לו, כי עדיין אין היא מוכנה בכל, ואחרי אשר ידעה כי שמואל רבין עומד פה עליה, הביעה את הדבר, אשר כל כך הטריד אותה במשך כל ימי מחלתה. היא שאלה אותו אם אין הוא אומר להשאיר אותה פה, באדמת הזרים.
– לא – השיב בקול שנשמע כאנקת בכי.
– כי אם אתכם אעלה בבוא העת?
– אתנו – אמר בתוקף, לשון שבועה.
ואז התמתחה בכל מלוא גופה לאורך המטה, ומנוחת שלום ירדה עליה, כזו אשר ידעה רק בערבי־שבתות עם חשכה, כשההכנות ליום המחרת נעשו במלואן.
נחמה רוטשטין באה וקרבה אליה, וראתה כי אגלי זעה מבצבצים על מצחה. אז גחנה ונגעה בו בפיה כמו מתוך נשיקה, הזדקפה שוב וירקה קלות הצדה.
– זאת היא זעה טובה – אמרה מתוך הרחבת עיניה רטובות הדמע. ואחרי אשר נקשה בלשונה, כטועמת מה, ירקה שוב וחזרה ואמרה:
– זאת היא זעת חיים.
והיא כיסתה אותה בשמיכת הצמר, וטפטפה לפיה מעט יין, ועמדה וחיכתה עד אשר התנערה ופקחה את עיניה, אשר אור ישועות זרח מתוכן.
– אני עיפה – אמרה ונתחייכה, ושקעה עד מהרה בשנת הבראה.
והאשה הקטנה יצאה וצעדה חגיגית, כמתרוננת, במעלה־החצר. – עכשו יש להכין בשבילה מרק חריף – אמרה – מרק תמציתי עם הרבה ירקות – שיננה לעצמה: הרבה גזר ופטרוסיליה.
[יב]
בבית־הספר לילדי הגולים עמדו לערוך חגיגת שחרית בחמשה־עשר בשבט, והגברת רוטשטין היא שהתקינה עכשו לשם כך בביתה עוגות־סוכר.
מפני הצפיפות במטבח, עשתה את מלאכתה על השולחן הגדול, בחדר־האוכל, בעוד אשר בעלה ונתן לב אכלו את ארוחת הבוקר שלהם – באיחור זמן, כרגיל – על השולחן הצדדי, הקטן.
מטעם ועד הגולים הוטל עליהם לערך איזו ספירה במחנות־הריכוז של הגולים, והם, תוך כדי אכילה, סקרו עכשו סקירה אחרונה את עלוני השאלות, והנה הביאה להם ברכה מן המטבח עדשים מבושלים בעגבניות, מרק ריחני ומרהיב בצבעו האדמומי, החם, כל כך, עד כי אפילו מאיר רוטשטין, החמוּר והנזעם, נצנצה כעין שׂחקת התפעלות על פניו בבואו לתקוע בו את הכף.
– הלעיטני נא מן האדוֹם, האדום הזה – אמר – ברכה, היכן זה כתוב?
– ה, הלעיטני נא? – קראה ברכה – בסיפורי המקרא.
והשנים ליד השולחן החליפו מבט רב משמעות ביניהם.
על הקיצוצים שנעשו בספר התנ"ך דיברו כבר לא אחת.
שוב אין מעתה בשביל הילד הישראלי לא חומש ולא פרשה, כי אם רק סיפורי מקרא סתם. הגויים, למשל, יש סיפּק בידם לקרוא, ואפילו לדעת על פה, את כל הספר כולו, ואילו אנחנו שעתנו דחוקה, ויש לנו הכרח לדלג ולקצר.
וכן הדבר גם ביחס אגדה: חתכו ממנה חוליות, חוליות וחיברו אותן, כאברים מקוטעים אלה, באופן מלאכותי, ואת הפתגמים אספו וציפּפו במדור מיוחד. והרי זה דומה – התמרמר מאיר רוטשטין – לעוגה, שליקטו והוציאו מתוכה את הצימוקים, אלה העשויים להמתיק כל אחד את מקומו, על מנת לאכלם לחוד.
– צימוקים? – נפנתה אליהם הגברת רוטשטין – איזו צימוקים? היא את העוגות שלה עשתה בלי חמרי מילוּאים, רק ביצים בסוכר וקמח בלבד, שכך הן נוחות יותר לאפיה, ובשעה הקבועה נמצאו אצלה ארוזות וקשורות, והיא יכלה למסרן לשנים, שיצאו ללכת אל העיר.
ברגל הלכו מגר־די רמלה. מאיר רוטשטין – מסוּגר, בפנים אטומים, כדרך האנשים קצרי־הראות, ונתן לב נתון לאותו הלך־הנפש שהיה מלפּפו תמיד בהתהלכו בחוצות אלכסנדריה – בעת אשר מראה המגדלור במבואי הים מן הנמנע היה שלא יזכיר לו את שבעים הזקנים מעתיקי התורה כשחרבותיה של ‘עיר היהודים’, מדמה היה לשמוע מתוכן את קול המונו של הדיוּפּלוֹסטין הידוע, וכשכל ‘חכם’ ספרדי צנוף צניף נשקפה לו ממנו דמותו של המורה, זה אשר בזמנו תוך כדי הליכה פה, נתון היה אולי אף הוא לאותם רחשי־הלב עצמם.
עד מהרה הגיעו לבנין בית־הספר שבצלאח־אַלדין, ואחרי אשר מאיר רוטשטין מסר שם את החבילות, ירדו במרכבת הטרם למחנה־הריכוז אשר בקרבת הנילוס.
נתן לב התכוץ בו לבו כשעמד לדפּוק על שער בית־המחסה, אשר בדמיונו ראהו כאחד מבתי־ההקדש שבעירות, אולם למראה החצר, שנגלתה לפניו עם הכניסה – דשואה כולה עם שבילי מרצפות עליזוֹת־צבע בתוכה – נחה דעתו.
בחור תימני מן המשמשים עמד והשקה פּה איזו שׂיחים ליד הגדר. לבוש בגדי חקי, עם גרבי ספורט ברגליו – פניו השחרחרים לא הביעו שום דבר חוץ מן העונג מיום החורף הבהיר.
הוא כבר ידע על מטרת בואם. וכבקי ורגיל בקבלת־אורחים ממין זה, העלה אותם קודם כל אל הגג, כדי שיוכלו לראות את החלק הפנימי של החצר.
שורות של כבסים לחים נראו שם, למטה, על חבלים ומאחריהם, מתחת לסככה, עלה קול שכשוך של מים מעורב בצלילי שיר.
– זאת היא המכבסה – הסביר מנהלם עוד לפני ששאלוהו – ופה הנה, ליד הגדר – הוֹרה בידו על בנין, אשר צפרים היו יוצאות ונכנסות בחלונו הפתוח – בית־הספר. ריק עכשו, כי הילדים ירדו אל הנילוס, לטיול. הנה שם – פשט את ידו לצד הגבעה שכעין סרט צבעוני נע והתמשך בשיפועה – מכל הכתות.
– ועכשו הנה מתחילה ‘שעת הבקשות’ – ידע הבחור ומשך אותם לפנת־הגג שממנה יכלו לראות את המבוא הראשי של הבית.
ליד המדרגות שם, בצלו של עץ, עמדה זקנה קטנת־קומה, אשר פניה התינוקיים נראו כמפיקים זוהר שמשי, ומן השבילים מסביב נהרו אליה –שורות של אנשים – קודרים כולם בבואם, ובשובם וקרנו גם פניהם באותו האור השמשי, החם.
– זאת היא הגברת רוֹזט, אמא של המחנה – נתחייך הבחור השחרחר, ואף בפניו הבהבה כעין בּבוּאה מאיזה גוף קוֹרן. עתה ירד עם השנים בסולם־מדרגות פנימי לפרוזדור אשר נערות חגורות סינרים התרוצצו בו, טרודות למראה, ולהן אותו הסבר של כובד ראש, אשר יהיה לגברת רוטשטין עם גמר ההכנות לארוחת־הצהרים.
בפתחו של אחד החדרים, מבעד לחשרת אֵדים, נראו ירקות מגוּבּבים על ספסל גדוּל מהבּיל, חוֹמר, על ידם, שהעלה ממעמקיו, עם כל גל וגל, שכבות של שעועית, פלחי דלעת וגרעיני אורז. נערה, שעמדה פה מן הצד, הערתה לתוכו מתוך דלי עלי פטרוסיליה מעורבים באפוּנים ירוקים.
– פה הוא המטבח, והכניסה לכאן אסורה – הודיע מנהלם, והוא הוריד אותם שוב כמה מדרגות וקרא לתוך תא אפלולי:
– רֶנה, הנה יש פה אדונים.
רנה, תימנית זקנה עם מלאכת־תפירה בידה, יצאה ופתחה לפניהם את דלתו של החדר הראשון בשורה.
– בבקשה – אמרה, וניכר היה כי גם היא יודעת להתהלך עם מבקרים כאלה.
– זהו האולם ‘הגדול’ – הוסיפה, כשראתה כי מאיר רוטשטין מוציא מכיסו את עלוני השאלות – שתים־עשרה משפחות, אַהוֹ – הראתה בידה על שורת הנשים שישבו על מזרניהן והתעסקו במלאכת־יד – עשרה גברים – והם עכשו בעבודה – שמונה־עשרה נשים, ועשרים ותשעה ילדים – ביחד חמשים ושבעה.
– ומה הוא אורך החדר? ביקש מאיר רוטשטין לדעת.
– עשרים ושנים מטר, אדון – ידעה רנה – מאה ועשר בלטות, אַהוֹ – אמרה תוך כדי צעידה לאורך החדר.
– ולא יצר להם המקום? – שאל נתן לב.
– ולמה זה יצר? – השיבה זו בלשון שאלה – ויש להם פה בישול או כביסה? – והלא נותנים הכל מן המוכן.
– ואין סכסוכים ביניהם, או מריבות?
– כדרך־העולם – אמרה – רבים ומתפייסים.
– ומחלות? – קרא מאיר רוטשטין מתוך העלון.
– בר־מינן, אדון – נבהלה הזקנה – ולמה זה תפתח פה לשטן?
– ולידות?
– ברוך השם – ענתה קצרות.
– כמה בכל הבית הזה במשך חודש? – שאל.
– כמה שהשם יתן – אמרה.
– שמעי, אַת – בא כבר השואל לידי כעס – בא אני מטעם ‘הועד’, ועלי לדעת מספרים.
– ולמה זה תרגז, אדון – לא הבינה זו – וכי אני יודעת? וזה מן השם. פעם יש שלושה ילדים, פעם ארבעה, וגם חמשה. וחודש זה – הצטחקה מתוך הארת פנים – ‘הביאו’ רק שתי נשים, והילדים היו ארבעה, כי שנים שנים באו.
– וזה שאַת רוקמת מה הוא? – פנה נתן לב לאחת מן הנשים.
– מפּית, אדון, בשביל לחם־השבת – הרימה אליו זו עינים ביישניות.
– הבשביל בית־המחסה? – שאל.
– לא, כי בשביל עצמי – אמרה.
– והאחרות?
– כל אחת בשביל עצמה – ענתה רנה בשביל כולן – עושים ומחביאים עד שהשם ירחם.
ואחרי שהבינה משתיקת־השנים שאין להם עוד מה לשאול, הביאה אותם לפרוזדור צדדי ופתחה לפניהם את דלתו של אחד החדרים.
– פה הם ‘הקטנים’, אַהוֹ – הראתה בידה על מטות הילדים שעמדו בשורה – לקחו אותם עתה לאמותיהם, ורק אלה של החודש הם פה, החדשים.
– ומה שמותיהם? – שאל מאיר רוטשטיין בהתקרבו לארבעת הסלים שעמדו ליד החלון.
– השנים שמצד זה קוראים להם אמנון ותמר – אמרה – ואלה שבצד השני: רבקה הוא שם הילדה, והילד – יצחק, כי מן הגרים הם, ואבא שלהם – אברהם.
– וזה – מה שמו? – התעכב נתן לב לפני עריסתו של תינוק שמן־גוף, שהיה מתאמץ ברגע זה לתפוס בידו קרן־שמש שנתעתה אליו.
– זה אלכסנדר שמו – השיבה – כי בעיר נולד, ברחוב.
– יתום המסכן – הוסיפה – אביו מת בסטמבול, במלחמה, ואמו – פה, מן ה’יסורים'.
– ומי הניקו? – שאל מאיר רוטשטין.
– הנשים שלנו – אמרה – כל אחת בשעה שלה, ועכשו הוא כבר בין זוללי־הדיסות.
– אַה – נגעה קלות בסנטרו של זה ונקשה לו בלשונה – והוא, בהעמידו בה את עיניו גדלוֹת־הלוֹבן, פרץ בצחוק רם וצוֹהל כל כך, עד כי מאיר רוטשטין נשמטו מעל חטמו המשקפים מתוך תנועת ההפתעה, ונתן לב נתפשטו אצלו קמטי־הצער, ופניו נעשו חלקים ויפים פתאום.
כבר ערב היום, כשהשנים יצאו מבית־המחסה ובאו לקרון־הטרם ההולך העירה.
מאיר רוטשטין, אך מצא לו מקום פנוי, ישב והניח לפניו את עלוני הספירה, אבל נתן לב, מחומם עוד מן הביקור, עמד במבוא המפולש למשב הרוח, ולמראה הנילוס הזורם פה מנגד, ירד עליו הלך־הרוח המיוחד:
בנות ישראל מאדמת גושן נראו לו כשהן יורדות לעת ערב אל היאור, אלה אשר עליהן יסופר, כי תוך כדי שאיבת המים היו הדגים באים ונכנסים לכדיהן מאליהם.
האנשים במקום סבלותם שקעו בתוך הטיט, מוּכּים ורמוסים כל היום, אולם בשובם הביתה, מצאו מים לרחיצה, בגד נקי ללבוש וסיר שפוּת על גבי האח שבו התבשלו הקשוא, והבצל והפול, ובצדי החדר, על כלי המשכב המקופלים, ישבו הבנות ועשו בתחרים וברקמה על מנת לגנזם לימי הגאולה שלה היו מצפות. ‘עושים ומחביאים עד שהם ירחם’ – כאז כן עתה.
הנשים בתוך משקע־הבּוֹץ שם, מתחת לסככה, מתבלות את עבודתן המפרכת בקטעי שיר, והילד אלכסנדר, היתום האומלל, תופס בידו התפוחה קרן־שמש וצוחק צחוק של אור.
נשיבה של רוח־ים מלוחה העירה אותו מהרהוריו. הקרון, ריק עכשו מאנשים, הלך והתקרב לגר־די־רמלה, ובו דלקו כבר הפנסים – מוּאפלים מבחוץ ומאירים בפנים.
[יג]
שמואל רבּין היה לבו טוב עליו בימים האחרונים, ובזה ראו מקורביו אות מבשר טובות. כי הוא, במבטו המיוחד, ידע לראות באפקים גם בשעה שהעננים החשיכו אותם, וּכבּרוֹמטר מדויק זה ניחש את מזג האויר הטוב בזמן שמסביב היה עוד קודר הכל. למאיר רוטשטין ודיירוֹ מסר את העריכה של איזה דין וחשבון בשביל ועד־הגולים, ובבוקר, לפני רדתו העירה, היה בא להציץ לעבודתם, וסח להם מתוך כך בלשונו הקצרה, התמציתית, כמה דברים, אשר הם היו מפענחים אותם אחר כך במשך שעות.
ביום סתו אחד – היום השמונה־עשר בחודש חשון היה זה, והוא היה זכוּר אחר כך היטב לשניהם – ישבו בחדר־האוכל, ליד השולחן הקטן וסרגלו נייר בשביל סידור הטבלאות, והנה נכנס הסטודנט גרין, הצעיר, וסיפר שבעיר נתקבלה ידיעה כי ארץ־ישראל ניתנת לעם ישראל.
הוא עצמו לא עשה עליו, כנראה, הדבר שום רושם, כי לאחר שהניח את הכובע, בחר לו בתוך הסלסלה תפוח זהב גדול ועמד לקלפו, ואולם האנשים ליד השולחן, נפלו מכשירי־הכתיבה מידיהם, ובעוד אשר מאיר רוטשטין, איש השׂיבה המיושב, נשא – לתמהונו של הבחור המתלמד – את מטפחתו לעיניו, כמבקש לבכות, צחק, להפך, נתן לב, זה המודאג תמיד וכבד־הרוח, צחוק גדול, רם, מעומק הלב.
– הנה כי כן, נמלכו ונתנו, סוף סוף, – אמר.
והרי שכל אותן הטענות שטען פעם שם, בגרבּוּבה, כנגד רבּי־המדינות הגיעו אליהם – באיחור זמן, אמנם, כי על־כן צריכות היו, כנראה, לעבור דרך מקומות הרג וחורבן ולהתרחץ במרחצאות דם כדי שתהיינה ברורות ומובנות יותר, אבל הגע הגיעו.
כמו תמיד בשעת סערת־נפש הצית לו סיגרה, שאף עמוקות את העשן, וקם ולקח כובעו: מוכרח הוא ‘לראות אנשים’ – אמר.
בסמטת הרכבת, ליד הרחוב הראשי, ישב כורך־ספרים אחד, איש ירושלים, אשר בשעות־הפנאי מטפל היה אתו יחד בילדי העדות המזרחיות, ואליו סר, ראהו מבעד לחלון הפתוח שהוא יושב כפוף אל השולחן, ודפק קלות על אחת השמשות.
– הידעת, כי ארץ־ישראל ניתנת לעם ישראל? – שאל.
– ידעתי – השיב זה בלי להפנות אליו את פניו, ומכאן הבין, כי רוצה הוא להיות עכשו יחידי עם נפשו, והוא פנה אל העבר השני של הסמטה, חצה את רחבת הכרכרות ועלה לדירתו של בן עירו לוין, חבר אגודתו לשעבר – חש בקרבו כבר למפרע כעין הד מהלמות לבו של זה לשמע הדבר, והנה היה החדר ריק, כי טרם שב הבחור מעבודתו. והוא תלש, איפוא, מפנקס הכיס שלו דף, כתב עליו את דבר הבשורה, והניחו על כסא, ליד המבוא, כדי שאפשר יהיה לראותו תיכף עם הכניסה.
עתה ירד העירה, לרחוב דניאל, ובא לביתו של חבר ועד־הגולים כהן, זה איש המעשה בהיר־השכל אשר ממנו יכול היה לשמוע את המלה ההולמת את השעה הזאת, ולפי עשן הסיגריות שעמד שם, בפנים, ידע כי נמצא הוא עכשו בחדרו, אבל נער הבית זכריה, שבא לקראתו, רמז לו כי יושבים שם עכשו בישיבה. והוא מבעד לפתח ראה את האנשים והנה הם כבדים כולם מרגש האחריות והכרת ערך השעה, ואז הציץ רק רגע לספר התנ"ך, שבו עיין פה בנו הבכור של בעל־הבית, וראה לקורת־רוחו כי פתוח הוא בפרק אשר בו מדובר על כורש מלך פרס, ואחר יצא על בהוֹנוֹת רגליו מן הבית ופנה לצד הרחובות הראשיים כדי להתהלך קצת סתם, דרך טיול.
הפעם הראשונה היתה לו זאת מאז נטרד לכרך גדול זה שהוא בא להתהלך כן בין האחרים – בזקיפת הקומה ובלי אותו העומס בן האלפּים של בושה, ונחיתות ומורך־לב.
גיבן, אילו הסירו את החטוטרת מעל גבו, היתה לו בודאי מין הרגשה כזאת:
לא ‘מגורש’ חסר־קרקע, שמשליכים אותו ככלי אין חפץ בו מרשות לרשות, כי אם אזרח בן ארצו אשר רק במקרה מפני איזו טעמים אסטרטגיים, בא לשבת עם בני־המקום הזה ולאכול מלחמם ומירקם, אבל תחת זאת, כאשר יקרה אותם כדבר הזה, והם יבואו אליו, ינהג הוא בהם אותו מנהג של הכנסת־אורחים ויאכילם מפרי אדמתו שלו.
הוא עבר את רחוב שריף־פשה ואת ככר מוחמד־עלי והסתכל פה בבתי המידות המפוארים ובפסלו יצוק־הברונזה של המושל הכובש, אחר הפליג עוד לשכונות הערבים וסקר שם, באותה ההתפעלות של כל תייר־נוסע, את עמוד פּוֹמפּיוּס אדום־השחם ואת הקטקוֹמבּוֹת, ולבסוף, כשהיום כבר ערב, ירד עוד לשעה קלה אל השכונה מוּחרם־בּי.
בחנות־סנדלרים קטנה, בקרן רחוב, ישב פה ספרדי זקן, אוהב ציון, אשר לפני שנים, בהיותו כבר על סף הארץ, הוחזר הנה מחוסר תעודות מתאימות, והוא, בהזדמנו עם נתן לב, היה שוֹאלוֹ תמיד אם כבר קרובה ‘הישועה’ – עכשו בא וגחן אליו לשולחן־העבודה וקרא לאזניו כבדות־השמיעה כי הנה ניתנה לנו הארץ.
האיש, כדרך החרשים, שהה רגע, כמתוך הרהור, תפס את הענין ושאל – לאחר שהניח את כלי מלאכתו – בקול רם אף הוא:
– בשם המלכות?
– בשם המלכות – נענע לו נתן לב בראשו.
– ואפשר יהיה לבוא שמה בלי ‘מניעות’, בלי כל עיכוב?
– בלי שום עיכובים – השיב זה.
– אַה – נאנח הזקן אנחת הרוחה, שפשף את ידיו זו בזו ואמר:
– יתברך השם.
ואחר כך, בקומו ממקומו, כשהאורח עמד כבר לצאת, אחזו בשרווּלוֹ ואמר מתוך התאמצות, כדוֹלה ממעמקים:
– ותוליכנו מהרה קוממיות לארצנו – וצחק צחוק של ילד תמים. ואף נתן לב, בדרך חזירתו הביתה, הלך הלוך וצחוק לעצמו:
הפעם הלא מצא הוא, הסנדלר הזקן, את המאמר המתאים: לא דרך הפתח האחורני, מתוך כפיפת הגב, בגנבה, כי אם קוממיות, כאדם הנכנס ובא לתוך ביתו.
[יד]
מנחם גוּט, לאחר שהיה מוּטל במשך חודש ימים במטתו, לא נגע בשום אוכל והתאנח כל הזמן, קם יום אחד, התגלח וירד העירה, ובחזרו הודיע שהוא נספח אל ‘הגדוד העברי’, דבר אשר לשמעו נדהמו כל בני־הבית, חוץ מברכה, כי היא, אשר אחרי נפתולי היחסים שבינו ובין קרובתו עקבה בעין פקוחה, ידעה כי משהו צריך היה להתרחש עכשו:
לאחר שהיא, בנהיתה אחרי סוחר הכותנה, יצאה לקהיר, מן ההכרח היה אשר הוא פה יעשה גם כן איזה מעשה.
מתוך הלמות לב הביטה אחריו, כשיצא באותו בוקר מלא החלטה העירה, חיכתה לו מלאה חרדה במשך כל היום, וכששב לבסוף עם הידיעה, חיתה רוחה, והיא גם אמרה לעצמה כי בחכמה עשה.
היא עצמה אילו היתה נתונה במצב כזה, לא היתה רואה לפניה מוצא הגון יותר:
לא לבלוע טבליות של אספּירין, להשׂתרך בנעלי־בית בתוך החדרים ולהתמסמס כגלידה מחוממת, כי אם לצאת למערכות המלחמה ולעמוד שם הכן, בלי חת, פנים אל פנים עם המות.
ברחשי כבוד סקרה אותו כשהתלבש בפעם הראשונה במדי־הצבא, כיבסה בשבילו במיוחד, לפני צאתו למחנה־האימונים, את הלבנים, ובערב יום־הנסיעה – אור ליום ששי היה זה – גיהצה גיהוץ אחרון את בגדיו וארזה אותם באמתחתו.
אותו ערב האריכו האנשים לשבת ליד שולחן האוכלים ודיברו, כמו בכל הימים האלה, במתנדב.
האחים גרין סברו כי יפה עשה. מאיר רוטשטין, המתנגד לעצם יצירת הגדוד, אמר שאין זה אלא איבוד לדעת, ונתן לב הסכימה דעתו אתו, ואילו האשה הקטנה, שעמדה וניפתה קמח ללחם־השבת, היא לא שיבחה ולא גינתה, כי אם רק ריחמה את האיש נכה־הרוח הזה, אשר אילו היתה לו פה אֵם – ידעה – לא היתה נותנת לו לצאת לדרך מסוכנת כזאת. ובפעם הראשונה היה זה אשר זע בלבה מעין רגש של תרעומת נגד הדיירה, קרובתו, אשר ‘קמה והלכה לה פתאום בלי חשוב ובלי דאוג לשום דבר’.
כמו תמיד בליל ששי, שהוא ליל האפיה, ישנה רק שינה קצרה, וקמה אחרי חצות מזורזת וערה, מתוך אותה ההשראה המיוחדת אשר תהיה בלילה זה לכל אחיותיה שומרות שבּתּן באשר הן שם.
כדי שלא להפריע את שנתם של בני־הבית, הוציאה את המשארת עם כל יתר הכלים אל המרפסת, ותלתה פה על הקיר, ממעל לשולחן, את עששית־הלילה.
כשהשעון צלצל ארבע, באה ברכה וישבה לשמן את תבניות־הלחם – מרעידה בתוך הצינה, אשר ריח של עיסה תפוחה עמד בה עם רחש של חסילי־בית.
עם נשיבת הרוח רטטו לבין העמודים צמחי החבלבל עם קטעי העלטה שביניהם. הרחק, אי שם על פני הים, השמיעה אניה שריקה ארוכה, נוקבת, כקול קריאת אזעקה, והנה אמרה האשה הקטנה, כממשיכה איזו שיחה שנפסקה:
– והיא – אין ממנה כל ידיעה.
– לא – ענתה ברכה בהדגשה ובקול קשה.
– והלא, לכאורה, בני דוֹד הם – תמהה האם – שארי־בשר קרובים.
– אַת לא תביני זאת – פסקה הנערה קצרות.
– דהיינו– נעלבה זו – וכי למה זה לא אבין?
– יען כי זהו ענין מסובך – אמרה ברכה מתוך היסוס, ואחרי אשר הביטה רגע סביבה, כמי שמבקש לקפוץ קפיצה נועזת, הפליטה בחפזון, כאילו נכותה במלים:
– ענין אהבים
– היאַך? – נבהלה האשה, שחתכה ברגע זה חתיכה מן העיסה הכללית.
והיא גלגלה את הבצק שתים שלוש פעמים במערוֹך ואמרה:
– שטויות.
הפכה את העלה על צדו השני, וגלגלה עוד וחזרה ואמרה:
– הבלים.
ואחרי אשר פיזרה עליו מעט גרגרי־פרג, סילקה אותו הצדה וקראה בקול איום, שנצטרד פתאום:
– לכי ושפתי מהר את הקומקום.
היא עצמה הלכה להעיר את מנהל־החשבונות, כפי שהבטיחה לו. זה בעיניו השקועות, ללא משקפים, שכב על המטה בלתי המוצעת שכיבה שטוחה, כמת.
כבר לבוש היה במדיו, ובבואו לצאת אל המרפסת, התעטף עוד במעילו החרפי, אלא שלא יכול עם זה להתגבר על צמרמורת הקור שתקפה אותו, ובשעת שתית התה רעדה הכפית והתקשקשה בכוסו.
הרי לך איש צבא – ביטל אותו בלבו גרין הצעיר, אשר השכים לקום היום ביחד עם האחרים.
עד שמאיר רוטשטין הלך להביא כרכרה, הדקו הבחורים על המזודה את הרצועות, ועד מהרה יצאו אחרי המתנדב, חורים כולם בערפלי הבוקר, עם אותה הארשת בעינים שבה יביטו אחרי ההולך ללא שוב.
גרין הצעיר הוא שחזר הראשון אל המרפסת.
הוא זרק מבט סולד לחלוֹת־הלחם, שטרם נמשחוּ בחלמון, הציץ לבית קיבולו של המעיל, שהיה מוטל פה עם רישומי גופו של הנוסע, ולבסוף הבחין בין המשארות בקערת־צימוקים קטנה, והוא לקח אותה ועמד לבלוע את הגרגרים הצוננים והייניים האלה על העקצים והחרצנים שבהם.
[טו]
מתו חבלי הצפיה – כאילו היה בזה כדי לקרב את הקץ – הקימו העסקנים באלכסנדריה ועד מיחד, שעליו היה לטפל בהעברת הגוֹלים אל הארץ.
כבר היה משוחרר אז כמעט כל חבל ארץ יהודה, ובתוך המדבר סוֹללה מסילת ברזל, ‘דרך לעבור גאולים’ – כפי שקרא לה מאיר רוטשטין – ועם זה עוד ישבו פה האנשים ככבולים מחוסר רשיון לעלות, וגעגועיהם, מתוך כך, גאוּ וחמרו כמי נהר בפני חומת סכר.
עם ערב היו אלה מתקבצים ובאים לבית־הועד, ‘לשמוע חדשות’. מבני מעמדות שונים היו ובני גילים שונים:
נערות בתלבושות כּרכּים גנדרניות עם טוֹהר ישראלי בעיניהן, בחורים מחוּשלי עמל וחזקי שרירים עם בטחון של בגרות בהליכותיהם, ונשים נאצלות, ידועות סבל, שקומטו פניהן ולא עת. נתן לב, ערבה עליו הישיבה פה בשעות כאלה, והוא את אוירת הכיסופים שמסביבו שאַף אל קרבו בצמאון, בא מתוך כך לידי השראה ו’הלך־רוח', והפליג מתוך הבטה לאחור למרחקי הדורות.
לפני שלושת אלפים ומאתים שנה – על אדמה זו עצמה ובמזג־אויר כזה – היו בודאי נערים ונערות בגיל זה מתלבשים בבגדיהם המצריים אֵי־שם בגושן, ובאים למין בית כזה ‘לשמוע חדשות’, וקצת יותר קרוב בזמן, לפני אלפּים וחמש־מאות שנה נהרו עם ערוֹב היום לבית כזה, ומתוך אותם רחשי הכמיהה, נערים ונערות בתל־אביב שעל נהר כבר, ורק שאלה היו מסורקים ולבושים כבר לא בנוסח מצרים, אלא לפי הטעם הבבלי.
אופן התסרוקת וגזרת הבגד הם רק שמשתנים – הסיק מכאן – אבל נהיתוֹ של הגוֹלה אחרי ארץ מולדתו אחת היא בכל זמן ובכל מקום.
ערב אחד, כשישב שקוע כן בהרהוריו, בא מאיר רוטשטין ומשך אותו אל הפרוזדור ששם נמצא נער ארצישראלי אחד.
בגנבה עבר זה את כל הדרך ברכבת, ועכשו שאל לקרוביו הנמצאים באחד ממחנות הריכוז, ומאחר שהשעה היתה מאוחרת, החליטו השנים לקחת אותו לעת עתה לביתם.
לבוש היה מכנסים ערביים, מעיל קצר, ממורטט וכובע צבאי, ומשך בכך את עיני האנשים בחוץ, אבל הוא לא שם לזה לב וצעד בחפזון לפני מלויו.
בבית התעכב רק רגע לפני התמונה עם שורת הפירמידות שעל גבי הקיר, ישב תיכף אל השולחן ומשך אליו את הסלסלה עם הלחם.
עד שהאחרים אכלו את מנתם הראשונה, גמר הוא את הסלט שלו עם החביתה וחביצת הקקאו, הפך לצלחתו את קערית־הזיתים והקריב אליו את צנצנת הדבש.
נחמה רוטשטין, שהלכה וחזרה פה ליד השולחן עם כלי־האוכל, הציגה לפניו צלחת כרוב שנשאר מארוחת־הצהרים וחתיכה הגונה של פשטידה, ועל ברכה ציותה למלא שוב את הקערית זיתים ולהביא עוד דבש.
– אמא – באה זו נפתעת אל המטבח – הוא אוכל פשטידה בלחם.
– לכי והציגי שם את הגבינה השויצית – אמרה האשה בבטחון של הרופא, שעמד על טיב המחלה ויודע במה לרפאותה – ושימי גם את האגוזים על השולחן, זה עשוי להשביע.
למחרת, כשקמה בהשכמת הבוקר, מצאה את הבחור שהוא יושב כבר על המרפסת, ליד השולחן, עֵר ובמצב של צפיה, ואז הלכה והביאה הנה את כל מאכלי־החלב שנמצאו אצלה בארון־האויר, הניחה פה ככר לחם וירקות, והיא עצמה לקחה את הסל וירדה אל השוק.
כששבה, היה השולחן פנוי, הכלים מכונסים זה בזה, והבחור, כשכובע החיילים שמוט על עיניו, ישן על הספסל שנת־עיפים.
נתן לב בא והסתובב על ידו סחוֹר סחוֹר. אחר יצא מחדרו מאיר רוטשטין והביט אל האורח כמתרעם:
סבור היה, שכבר אפשר יהיה לשמוע מפיו דבר מה.
– הניחו לו, הניחו – גערה בהם האשה הקטנה מפח המטבח – הלא תראו שהוא מסוגף, תנו לו להשיב את נפשו.
והיא, עד שהוא נרדם, הכינה בשבילו כמה קלחים של תירס ומעט תפוחי־אדמה, ועל המנות הקבועות לארוחת־הצהרים הוסיפה הפעם דיסה של שעועית ופשטידה מאטריות רחבות.
בערב היום השלישי לשבתוו של האורח פה, ראתה, לשביעת רצונה, כי ממנת התרד שלו השאיר חצי ומפרפרת התפוחים אכל גם כן רק חלק. ואז, כשהוצע לו משכבו, הניחה על ידו את חליפת־הצמר שקיבלה מנתן לב, הוסיפה לזה חתיכת סבון ומגבת שׂעירה – ובבוקר, עם הנץ החמה, הקיצה לקול שכשוּך של מי־רחצה, ראתה בעוד זמן מה את הבחור שהוא יורד עם חבילה קטנה בידו לפחי האשפה, וכשיצאה אל המרפסת, כבר ישב זה פה, ליד השולחן, מסורק וצח, הסתכל במראת־היד הקטנה של ברכה והצטחק בשתי גומות של חן.
מכל מה שהגישה לפניו לקח רק פרוסת לחם קטנה וכוס תה. קם, כשראה אותה מעלה פחמים מן המרתף, ועזר לה להכניסם אל המטבח, ואחר כך ישב והסתכל בעינים מורחבוֹת בלחמניות־הסולת שהאופה הניחן על השולחן.
– אצלנו אין רואים את זה – אמר.
– לחם דוּרה אכלתם – אמרה הגברת רוטשטין, כשהיא מתישבת פה עם קלח של כרוב וסכין חדה.
– דוּרה, אם רק השיגו – אמר בחיוך עגום.
ברכה, שיצאה מחדרה עם המגבת, על מנת ללכת לחדר־הרחצה, סילקה את זו וניגשה מהר לפתחו של חדר־האוכל.
– בואו, בואו – לחשה לאנשים היושבים שם בפנים – הוא כבר מדבר.
מאיר רוטשטין והאחים גרין, עם כוסות התה בידיהם, יצאו והתישבו פה על יד השולחן, ונתן לב, בצעדו על בהונות רגליו, בא וישב ליד צמחי־החבלבּל, מן הצד.
נשען אל המעקה שבין העמודים – הוא האהיל בכפות ידיו על פניו, כמו בשעה שעמד לגשת לקריאה של עיוּן, ופרשת יסוריהם של אחיו, שם בארץ, נפתחה לפניו כמגילת ספר מימי החורבן הידועים.
אותם המוֹראים ואותה ההתעללות של עריצים.
ודאי שלא היו פה סלסולי סגנון וצחוּת לשון, כי הלא רק על ידי נער לא לוּמד סוּפּרוּ הדברים, ואולם נגעי האומלל הן יש אשר ניטיב לראותם מבין קרעי הבגד יותר מאשר בעד לבוש הדור.
מתוך גמגומו המקוטע של זה עלה ונגלה מעט מעט הסבל של ציבור האנשים שם, אשר, עם ביטול חסותם של צירי הארצות, לא נשאר להם אלא המגלב של אדוני־המקום מצד אחד ומן הצד השני – ישימון ים.
אותן המיתות החשאיות של אלה אשר מקרוב באו, במחשכים, באין רואים. הלויות הבהוּלוֹת, לויוֹת ללא מלוים, בלהט השרב, או בסערות גשם בחורף, ושתיקת ההתאפקות של כל המיותמים והשכולים בלילות, אשר הבכיה בקול היתה אסורה בהם.
בבני משפחתו שלו, של הנער, הלא נגעה הרעה ביחוד, כי בית מסחרם בעיר הופקעה סחורתו, אחיו הבכור לוּקח לצבא ואביו – מרוב צער, סברו – מת.
בהיותם שניהם ברחוב בא לו ‘זה’, עוד לפני אשר הוא, הנער, הספיק לקרוא לעזרה, ובעוד הוא ובני ביתו יושבים באֵבל, באה עליהם גזרת־הגירוש.
האֵם ההמוּמה לא תפסה עוד מתחילה את הדבר, היא רק שאלה מה יהיה עכשו על ה’קדיש‘, אולם כאשר הוּגפו בפעם האחרונה בביתם התריסים, והקרון עם המטלטלים זז, פשטה את ידיה אל מוּל ‘בית החיים’ ופרצה בבכי, וכל האחרים, ליד הקרונות שמסביב, לא יכלו להתאפק עוד אף הם, כל השורה כולה, עד כי היה זה ‘כמו שלויה גדולה’, וזקנוֹ הוא שנזף בהם על כי משׂמחים הם את ה’שכנים’, כי הללו, שלא היו באותה הגזרה, נתקבצו ובאו לראות בזה שנעשה פה.
והנה התחילו הנדודים עם הטלטולים על פני הדרכים, להט השמש ורוחות הקדים ביום וה’פחדים' בלילות, בשעת החניה בשדות, בעת אשר הצבועים השמיעו מרחוק את קול ‘צחוקם’, ומסביב התהלכו השועלים ‘גדולים כמו שכלבים’.
באחד מן הימים ההם, והם יושבים כבר אז במחנה ליד אחת המושבות, מתה עליהם חוה ילדתם.
‘הקדחת’ היא אשר בה נשרפה. והיא יחידה, ועליה ‘רעדה’ אמם ביחוד, והנה נהיה זה לה עתה שהיא ‘כמו שנתאבנה’.
קודם, בשעת ‘הצרה ההיא’, היה זה אצלה ‘כמו שברז’, אך קמה בבוקר, וכבר נוזל אצלה, ועכשו היא רק שתקה. והיה שם אחד שבא מן ‘הועד’, וכשראה אותה, אמר כי לא טוב הדבר, וצריך לשאול ברופא. אבל הזקן סבר, כי לא תהיה תועלת בזה.
אם האחד נשברה אצלו רגל – אמר – יוכל הרופא לרפּאוֹ, אבל הלב אם נשבר, מה יוכל זה לעשות?
והוא היה רק קוֹרא מעתה את התפילות בקול, כי ראה שזה מיטיב לה. כל פעם שעמד להתפלל, באה היא וישבה מנגד ונאנחה, עד ש’נפתח לה הלב' והיא שבה לבכות.
כבר גבר בעת ההיא הרעב במחנה. כי מן ‘הועד’ לא נשלח הקמח, והשדות במושבה נאסר בהם הלקט, ובחוץ, בכל הדרכים, ארבוּ השוישים ולקחו את כל הבא לידם ל’שׂוּכרה' וגם למאסר, כי אמרו ש’רוצים אנו באנגלי' ועל זה הכו ‘נורא’. אחד מן המוּכּים האלה ראה הוא, הנער, פעם במושבה, והיו אצלו הרגלים ‘מצוּבּעות כמו שסרטים’, אדום וכחול.
מחדר הכלא שליד הדרך היה מגיע אליהם לפעמים בלילה קול צעקת הנתפסים, והיתה אמו אומרת כי ‘סוֹמרוֹת אצלה השערות’, והזקן, כדי להחריש את זה, היה לוקח את ספרו ומתחיל לקרוא בקול.
בשעת קריאה כזו, אחרי חצות, נרדם פעם לבלי הקיץ, כשהספר הפתוח בידו. לא חש לפני כן כל כאב, או חולשה, והיה, להפך, חזק וכמעט שמח, כי בטוח היה, שהימים הרעים לא יארכו עוד.
‘אם כך הגיע לנו – אמר – אם כבר ככה הוא, הרי אות הוא, כי קרוב הקץ’.
הפעם לא הרבתה האם לבכות והיא רק נכפּפה וכמו קטנה, וחרדתה לילדים גדלה.
שנים היו לה עתה, הוא ואחיו. וזה רך היה ומעודן, ולא יכול לאכול את לחם־הדוּרה, ומזה באה עליו מין ‘חלשוּת’.
פתאום, באמצע הדיבור, היה מלבין ונופל ‘כמו שמת’, וצריך היה לקרוא אז לאנשים שיחיוּ אותו.
פעם – ביום סתו היה זה – נזדמן פה קרוב אחד שלהם שבא באיזו שליחות מסביבות יפו, והיו אתו גם פרדות ועגלה. והנה, כשראה את מראה פניהם, ומעמד סוּכתם, ואת גרעיני הדורה שהם מבשלים על אבנים בחוץ, אמר כי אין זה ‘תכלית’, ושעליהם לעבור אתו למקומו.
והוא שם בקרון את מעט הכלים שלהם, עשה ממחצלאות כמין אוהל, כדי להגן עליהם מפני הרוח, ויצא לדרך, והיה נוסע אט, בשבילים עקלקלים, כי ירא היה מפני הגיסות, שהיו כבר נסוגים בעת ההיא.
בשעת החניה פעם, כשישבו בסתר גבעה, נשמע פתאום מאחריהם קול הצלפת שוט, והם נבהלו וביקשו לברוח, אבל עד מהרה ראו כי מנגד, על הכביש, מתנהל כמין עדר, וכאשר נתקרב מעט, נוכחו כי אין זה אלא מחנה של אסירים, והזקן, קרובם, אמר, כי משלנו הם, והוא גם הכיר ביניהם את זלמן סגל ואת נחום ליפשיץ מיפו, מן השכונה החדשה. את אלה הכו ביחוד, כי מן הנחשלים היו, ואחריהם, קשור בשלשלת, נגרר שלמה גפן משכונת־הים.
– בעל חנות המכולת? – נרעדה האשה הקטנה, אשר הכרוב עם הסכין נשמטו זה כבר מידיה – והלא איש ‘מסוכן’ הוא, חלוש־חזה.
– והוא באמת ‘נפל’ אחר כך – אמר הנער – וגם שוֹר, אליעזר שוֹר מחות התבואות ‘נפל’, לא יכול לשאת את המכות. ועליו בכו אחר כך שם, במושבה כולם, כי הוא הלא ‘רץ היה תמיד בשביל כל אחד’.
פה, במקום החדש, כבר שומעים היו את קול התותחים של האנגלים, ואמרו האנשים כי קול שופרו של המשיח הוא, ושעוד מעט יבוא הקץ לצרות.
פעם, בהשכמת הבוקר, בא הזקן ואמר שראה במגרש שליד החורשה ערימה של אורז, כי התורכים הם כנראה, ששכחוהו מתוך מנוסת בהלה, והוא שלח את שניהם, אותו ואת אחיו לאספו.
עוד לא נמצא איש בחוץ כשיצאו עם סלם, והנה ראו למטה, ליד הדרך, כמין חלוק לבן, הבינו כי זהו האורז, ופנו ללכת שמה, וברגע זה עלתה מנגד השמש.
השמים שם, מאחורי החורשה, נהיו ‘כמו ששער של זהב’ וממנו יצאו פתאום שלושה ‘גדולים כאלה והכל נוֹצץ עליהם’ ובידיהם ‘כמו שסכינים של זהב’, ואחריהם באו עוד שלושה, ועוד שלושה, וכשהתקרבו, ראה כי אלה הם ‘הם’, והוא קרא לאחיו שירוץ ויגיד בבית, אבל זה כבר היה לבן כולו, והסל נפל מידיו, והוא ‘כבר לא נהיה’. ואז, לאחר שהוא, הנער, פנה כה וכה וראה כי אין למי לקרוא, עשה דבר, אשר אחר כך, בבית, אמרו כי ‘זה היה שכל’. הוא לקח את אחיו והניחו ליד הדרך, והוא עצמו עמד מרחוק לראות מה יעשה בו.
עתה היו הם כבר ‘כמו שנהר’ והיה הלב ‘רועד’ אצלו, כי ראה שהם ממהרים, ואלה שבשורה הראשונה עברו באמת ולא הביטו, ומן השורה השניה גם כן לא הביטו, אבל פתאום נפנה אחד וראה והתעכב. גחן אל הילד וטפטף לו לפיו מתוך איזה בקבוק כמה טיפות, ואחרי שראהו שהוא מתעורר, זרק לו טבלה של שוקולדה ורץ מהר להדביק את האחרים, כשהוא צוחק מתוך הלב הטוב שלו, כי מאלה היה, מבעלי המגבעות הכפופות.
– האוסטרלים – ידעה ברכה.
– הם הם. ועליהם שמע עוד במחנה, כי לב של זהב להם.
הקטן, כשהוא ניגש אליו, קם כבר על רגליו, והיה הולך ונושך מטבלת השוקולדה כמו שנושכים מן הפּתה, והצטחק אף הוא.
כשהתחיל לאכול אחר כך, בבוא הרוחה, דיסות של חלב וביצה בכל יום, הבריא ושכח את כל המחלות.
– ואמך? – שאלה הגברת רוטשטין בחרדה.
– אמי? – שאל אף הוא, ופניו הקדירו, וריסי עיניו נתרפרפו – אמא שלי, לחם־הדוּרה הוא שהרג אותה. לוּ ניתנה לה פרוסת לחם לבן, רק פרוסה אחת ביום – אמר ונענע את ידו כמגרש מלפניו משהו מטריד, ונשתתק.
גרין הגדול ניגש אליו ונגע רכות בשערו הבלונדי, שנתעדן אחרי הרחיצה, וברכה, בפרסה פרוסה מעוגת־התפוחים, שהובאה זה עתה מהתנור, באה והניחה אותה לפניו, על השולחן, אבל הוא דחה והוֹדה בנימוס. מבקש היה לראות את קרוביו, הנמצאים במחנה־הריכוז, ומאיר רוטשטין הוא שקיבל עליו להביאו לשם, והלך לחדרו להתלבש.
נתן לב, אשר נשאר עוד במקומו, הצית לו סיגרה ועמד לעשנה, והנער, שישב ממולו, נתבהרו מעט מעט פניו ולבשו סבר של תמיהה למראה הפּלא הזה, אשר הוא, הבחור, שואף את העשן ובולע אותו מבלי שיהיה ניכר כי בא זה לקרבו.
[טז]
גרין הצעיר, שיצא לכמה ימים לקהיר, סיפר בשובו, כי את איטה בלוך לא ראה שם, כי היא חולה ושוכבת, כפי שמשערים, באיזה בית־חולים, וכעבור כמה ימים ידע כבר להגיד בבירור כי היא מתה ואיננה עוד.
עם גמר הארוחה מסר את הידיעה, בשבתו ליד שולחן־האוכלים, והמסובים פה ירדה עליהם דממת אֵבל, אבל כשהוסיף ואמר – ברגע שברכה יצאה מן החדר – כי בלדתה מתה, וכי סוֹחר הכּוּתנה הוא שאשם בכך, נהפכה הדממה הזאת לשתיקת זעף.
האשה הקטנה, בדחפה את הטס עם כלי האוכל שעמד לפניה, רק אמרה:
– אוי לה לאותה בושה – ולא יספה.
לאחר שהאנשים הסתלקו לחדריהם, עמדה והסירה מעל הקוֹמוֹדה את המפּה הסרוגה, מעשה ידיה של ‘זו’, וזרקה אותה לתוך החדר הקדמי, קרעה מעל הקיר את תמונת הנוף, אף היא מתנה שלה, והכניסה גם אותה לתוך אותו החדר, ואחר ישבה על יד החלון, על מלאכת־תפירה, ומשכה פעם בפעם את החוט בתנועה נמרצת כזו, עד כי ברכה באה מורא בלבה, והיא השתדלה להמצא במרחק מתאים ממנה.
מבלי לשאול כל שאלות הטילה על הקוֹמוֹדה המעוּרטלת מפּה אחרת, החליקה על הקיר את הפגימות שנשארו במקום־התמונה וישבה אף היא בפקודת אמה לתפור, ועשתה היא הכל כפי שהורתה, מתוך צייתנות ואורך־רוח. אבל כשהגיעה מתוך כך השעה לרדת אל השוק, קמה ואמרה בתוקף, כי הפעם רוצה היא ללכת.
והיא החליפה את בגדיה וירדה עם סלה לא לשוק־הפרבר, כי אם העירה.
באחת הסמטאות שם, ליד רחוב אנסטסיה, ישבה נערה רוקמת מבני־משפחתו של סוחר־הכותנה, שהיתה דבקה ביותר באיטה בלוך, ואשר מפני פרכּוּסה ותלבשתה הצעקנית נמנעה תמיד היא, ברכה, מלהפגש אתה. עכשו הרגישה שמוכרחת היא לראותה, כי רק אצלה – ברור היה לה – תוכל לדעת את הדברים לאמתם.
על־פי השלט עם חוטי־הרקמה שבצדו מצאה את הבית המבוקש, הביטה בזהירות מסביבה לראות אם אין איש מכּר פה, בחצר ‘המסוּכנת’, ופנתה לעלות אל הקומה העליונה.
המדרגות רעדו תחתיה עם כל פסיעה, ומן הצד הסתחררו ריבּוּעי גגות, כבסים מתלבטים ברוח, והמון כפות ומגדלים תלויים על בלימה, עד שלבסוף הבהירה כנגדה שוב פקעת של חוטים. והנערה המיודעת נראתה בפתחו של אחד החדרים עם מלאכת־רקמה בידה.
– אה, אַת – נתחייכה כנגדה, כאומרת: ‘ידעתי כי תבואי’. והיא הכניסה אותה אל החדר וניגשה ישר אל הענין.
וידעה היא באמת הכל.
– היא, הדיירה שלהם, איטה בלוך, מתה עוד לפני חודש – סיפרה לאחר שהתישבה עם האורחת על הספּה – מתה מכלימה, משבר לב, לאחר שהוא עזב אותה. כי הוא הלא כך דרכו, מוֹצץ הוא את הדם ומשליך, כחיה. וגם אותה, את היפה, הטובה, איבד.
– כי היא טובה היתה, טובה – אמרה, כשהיא ממשמשת בצמיד שעל ידה הכחושה – ראתה ללבו של כל אחד – וריחמה.
אתה, עם הרוקמת העניה, הן התהלכה כאחות. על כל המדרגות טיפסה, בגשם וברוח, והביאה לה בדים לרקמה. לא מפני שזה היה נחוץ לה, כי אם רק כדי לספּק לה עבודה. ואיך התיחסה ל’הללו' פה, בסמטה. לא בזה להן מעולם. וכשהעליב פעם איזה אדון ‘אחת שכזאת’, עמדה היא להגן עליה, כי לב טוב היה לה, לב של זהב.
– ואיזה יופי – המשיכה בעצב, מתוך הרהור – האנשים הלא חשבו כי רק משי וקטיפה היא לובשת, ובאמת הן לא היה זה אלא כּוּתן פשוט, כּוּתן ופלנל, ובלי כל קישוטים. לא היה לה צורך בכך.
– מאלהים היה זה לה – הוסיפה באנחה, ופקחה לרוחה את עיניה, ושוב לא נראה מעתה לא השרק בפניה ולא שכבת הפּוּך, כי אם רק העינים הקטיפתיות האלה, העצבות והטובות.
מן הפנה הקרובה לקחה את כד המים, גמעה כמה גמיעות ואמרה:
– פרמצבטית היתה?
– רוקחת, אבל לא השיגה פה עבודה – ידעה ברכה – לא נתנו לה.
– והיכן הוא ‘הלזה’ – הקרוב שלה?
– הלך אל ‘השדה’ – אמרה ברכה – למלחמה.
– אַה – הבינה.
והיא אמרה:
– כי הוא, האדון הקטן הזה, אהב אותה, הוא הוא שאהב אותה באמת. היאַך דאג לה אז, בשעת הטיול, בקהיר. בהשכמת הבוקר קם ורץ לבקש בשבילה איזו עוגות־פרג, כי אלה ערבו לה. בעצם ידו צחצח לה את נעלי הזמשה שלה, השיב מעליהן בפיו את האבק וצחצח, וכשראה שהיא אוכלת את הבננות שהכין בשבילה – מטיול ארוך שבה – שמח כילד. לא שאל כל שאלות ולא ביקש מאומה, ורק שמח על כי אוכלת היא את הבננות.
כבר החשיך היום כשברכה יצאה מחדר־העליה, ירדה, מבלי לחוש עוד שום סחרחורת, מכל ארבע הקומות, ופנתה בלב קל אל עבר השוק.
כל אותה האוירה שם בבית, השתיקה הכבושה, הכעכוע רב המשמעות של האב, ופניה הנזעמים של האם, דיכאו אותה והביאוה לידי תהית מבוכה, והנה באה הנערה השחוּפה הזאת ופיזרה את כל זה. כפרשן טוב הסבירה את כל המעומעם והסתום – והדברים נעשו נהירים ומובנים לה.
מבלי לברר הרבה קנתה את צרכי־האוכל הדרושים, הספּיקה עוד להתקין בבית את הסלט ותבשילי הערב, ואחרי כן, כשמסביב השׂתררה דממה, באה אל החדר הקדמי, פתחה את ארון־הבגדים וסקרה לאור הנר את שורת השמלות התלויות פה.
אמנם כן: כּוּתן פשוט היו אלה עשויות, כּוּתן ופלנל, ובלי כל קישוטים.
ואז, לאחר שישרה בזהירות את שרווּליהן הפשוטים כזרועות, והעבירה בתנועת־רחמים את ידה על חלקת אריגן, מצאה ליד השולחן את השרפרף מרוּפד הפּלוּסין – מקום־מושבוֹ החביב של מנהל־החשבונות – וישבה עליו במשך כמה רגעים ישיבת אבלים, ואחר כך כיבתה את הנר, באה בצעדים חרישיים לחדרה ועלתה תיכף למטתה.
הפעם הראשונה היתה זאת לה פה אשר היא לא קיפּלה לפני השינה לשם סלסול את שערותיה, לא ראתה צורך בכך. היא רק, לבל יפריעו, קלעה אותן לצמה, כמו לפנים, בביתם שבשכונת־הים, והרגש הרגישה מתוך כך שאף היא עצמה שבה להיות זו של אותם הימים:
נערה תמימת דרך, העושה עם אמה העניה בכל מלאכה, כדי להמציא לבני־הבית לחם וכסוּת.
[יז]
בין הסחורות ש’לאחר העונה', אשר נחמה רוטשטין חזרה אחריהן בתוך החנויות בשקידה (עכשו, כשהרשיון לעליה עמד להתקבל, והיה צורך ‘להלביש’ את בני־הבית), נזדמנה לה חליפה אחת גם בשביל נתן לב, בגד עשוי אריג מובחר אשר הוסיף לוית אצילות לבחור כחול־העינים, זה אשר פניו, בזמן האחרון, נתרעננו ונעשו אפילו מלבּבים.
כי הוא, מאז יום הבשורה, נשתנה. כמי שמחלים ממחלה קשה הלך והתאושש, ונעשה ער ואמיץ יותר, והעיקר: לא עוד מרחף באויר – כמאמרה של ברכה – ישב ביחד עם האחרים לשולחן־האוכלים בשעה הקבועה, קם ופתח את הדלת, כשראה אותה נושאת טס עם כלים, ויש אשר עזר לה גם להעלות גיגית כבסים אל הגג, או להוריד אל המרתף שק של פחמים.
אפילו פרקי ההיסטוריה, שהרצה לפניה בצהרי השבתות, ניטלה מהם קדרוּתם, והם – כאילו הוכנסו בין השיטין שלהם רוחים – נעשו קלים ונהירים יותר. ויש אשר הוא, תוך כדי הרצאה, סח גם, שלא כמנהגו לפני כן, שיחה קלה, או סיפר משהו מבדח. ואם לקח מתוך כך תפוח, או אגס, מסל הפירות, חילק אותו, ונתן את מחציתו לה, ועשה הוא זאת בתנועה שיש בה מחיבת אח, זו אשר היא, היחידה להוריה, כל כך השתוקקה לה.
באותם הימים התחילו להראוֹת פה בבית אורחים ארצישראליים, שבאו לקנות צרכי־אוכל – ‘לשבּוֹר בר’ – כמאמרו של מאיר רוטשטין.
לבושים קרעים, עם נעלים בלוֹת ברגליהם – את הדרך מתחנת־הרכבת עד הבית עברו מתוך ההרגשה של הערום המתהלך בין הלבושים, אכלו יום־יומים על שולחנה של האשה הקטנה ונחו קצת, אחר ירדו לחנותו של החייט הספרדי והתלבשו בו במקום, ויצאו לשוטט בשוּקים. ולא עבר זמן רב והמרפסת הגדולה פה נמלאה ארגזי־סוכר וקהוה ושקים גדולים, רחבי בית־קיבול, של אורז – רבים כל כך, עד כי הגברת רוטשטין יכלה רק בקושי לפלס לה ביניהם דרך המטבח.
והיא כבדה היתה עכשו בעבודה, כי בבית עסקה התופרת האיטלקית בתפירה ודרשה פעם בפעם כפתורים, או שרוכים. האחים גרין, שהתכוננו לצאת לטיול, צריך היה להכין בשבילם צידה לדרך. הגברת רבין הוּרע מצב בריאותה וזקוקה היתה לטיפול מיוחד. והאורחים הארצישראליים, משטעמו את המרקחת שלה, ביקשו לטגן מעט גם בשביל בני־משפחתם, אשר לא ידעו זה שנים טעם של פרי מבושל בסוכר. והנה באו ומסרו לה דרישת שלום מקרוביה ביפו, רוֹטשטינים אף הם, והיא החליטה לשלוח להם איזו מאפה־תנור, ועמדה והתקינה עוגת דבש גדושת צימוקים וגדולה במדתה כל כך, עד כי השתאו לה כל רואיה, חוץ מן האורחים עצמם, כי על־כן ידעו את רעבונם של בני המשפחה שם במשך כל השנים.
בתוך כל אלה הופיע פעם, בשעת בוקר מוקדמת, מנהל החשבונות, מנחם גוּט, כשהוא לבוש שוב בבגדי האזרחים שלו.
נמצא שהוא משירוּתוֹ בצבא השתחרר זה כבר, ישב כל הזמן בהלוּאן שליד קהיר עם התינוקת, בת קרובתו, ועתה ביקש שיוּתן לוֹ המפתח של החדר הקדמי, כי עליו להכניס שמה את החפצים עם הילדה.
הגברת רוטשטין, כששמעה זאת, תפסה את ראשה בשתי ידיה, ופניה, לנוגה האש בּכּירה, קיבלו ארשת איומה כל כך, עד כי ברכה עברה צמרמורת־קור בגבה, וכפות רגליה, בתוך הסנדלים המחוררים, נתכוצו.
הרע מכל היה שהתינוקת, מהרגע שהובאה אל החדר, לא חדלה לבכות. לא הועילו לא שידוליו של האיש ולא הנענועים שנענע אותה בעגלת־הילדים שלה.
ברכה, בחולשת דעתה, עמדה וסגרה במטבח את הדלת – והיא גם, כדי ‘להחריש את האזנים’, הסיעה ליד השולחן בחדר הגדול כסאות וקשקשה בכלי־האוכל, אבל הנה נשתתק פה, לבסוף, השאון של אוכלי פת־השחרית, וקול הבכי, חד ונוקב, הזדקר יחידי בתוך הדממה, עד כי האשה הקטנה לא יכלה עוד להתאפק ובאה והוציאה מבעד לפתח־המטבח את רשה.
– הן לא יתכן ש’זה' צורח סתם ככה – קראה – ודאי שמשהו לא כשורה שם.
ואחר, בקול שהיה כבר מתון יותר, הוסיפה:
– ילד איננו בוכה בלי כל סיבה.
ואז מצא גרין הגדול את השעה הכשרה לבוא אל המטבח.
שמח היה להגיד לה כי אותם הדברים שסוּפּרוּ אז על הדיירה אך דברי לעז היו: היחסים בינה ובין האיש הקהירי היו – כפי שנתברר – כשרים.
– דהיינו? – שאלה זו מבלי להפנות את ראשה.
– דהיינו – שהיא שם, בשעתה, נישׂאה לו.
– בחופה וקידושין? – פּקפּקה.
– על־פי כל החוקים, כדת וכדין.
– ולמה לא לקח הוא את התינוקת? – בחנה אותו.
– מפני שההורים שלו התנגדו – הסביר – לא הסכימו בכלל לשידוך.
– אַה – האמינה לו.
והיא הסתובבה רגע כמחפשׂת מה מסביב לשולחן, הוסיפה ללא צורך פחמים בכירה והציצה לתוך סיר המרק, ולבסוף צנחה וישבה על הספסל, משכה מאחורי ערפּה את שני קצוֹת המטפחת ונשאה אותם לעיניה.
– הנערה הטובה הזאת – נתערערה בלבה מחיצת הקנאות ומקור־הרחמים נתגלה – היפה והטובה, למה זה הגיע לה כך?
המרק בכּירים, שהאש גדלה בהם עתה אחרי הוספת הפחם, גלש, והחצילים, שהיו ניצלים פה, עלה מהם ריח של חריכה, אבל היא רק נענעה בידה על כל אלה וקמה והלכה לה, וברכה היא שבאה למלא את מקומה.
וכעבור שעה שעשע כבר מנהל־החשבונות על המרפסת את קרובתו הקטנה – תינוקת זהובת־שער, שחשׂפה פעם בפעם את ארבע שיניה מתוך צחוק לוֹקח לב.
מאיר רוטשטין, שישב פה ליד השולחן על עלוני ספירה, צירף גם אותה לרשימה של ‘הרבּית החיה’ – הילדים אשר נולדו במשך כל הזמן לגולים, והוא גם הציע ביחד עם זה ששמה יקרא לא איטה, כשם אמה, כי אם יהודית. ואילו אשתו, הגברת רוטשטין, נתנה קודם כל את דעתה למבנה גופה של זו, מצאה שהיא ‘צמאה’ לחלב ולמי־רחצה, ויעצה להאכיל אותה פירות חיים, דבר אשר מנהל־החשבונות קיבל עליו לעשותו, קנה תיכף בשבילה מכל פרי אשר יאכל, והרבה ביחוד לתת לה את הבננות, אשר שמע כי מזינות הן ונוחות לעיכול.
בתוך כל הערבוביה שבחבילות־האורחים פה התישב אתה על אחד הארגזים, והאכיל אותה את הפרי הרך והעדין הזה, והיא, מתוך העויות חן, התחמקה לרגעים, כממאנת, מצמצה כנגדו בעיניה הקורנות, עיני אמה, וטפחה לו פעם בפעם בידה התפוּחה על פניו.
– היא אוהבת אותו – הסבירה זאת האיטלקית מן המרתף בפשטות.
אסרו חג של פסח נקבע ליום הנסיעה – כשלושת אלפים ומאתים שנה אחרי יציאת מצרים ההיא – רשם לו נתן לב בפנקסו, והוא, אם כי במחשבתו הפליג תכופות לאותם הימים, היה עם זה עֵר ומפוכח, וטרח ביחד עם האחרים בכל ההכנות. ועוזר היה ביחוד על יד ברכה, אשר בינה ובינו נקבעו בזמן האחרון יחסי הבנה. והעבודה בבית רבה היתה עתה וכפולה, כי בעת ובעונה אחת צריך היה להתקין בגדים, להכין מזודות ולארוז חפצים לנסיעה, וגם להגעיל כלים, לכבס לבנים ולהכשיר את החדרים לחג. ואולם האשה הקטנה, בת־המשק המובהקה, לא רפו ידיה. כספּן זה, החותר להגיע בעתו אל החוף, הגדילה רק את מהירות התנועה וגם אֵחרה ביחד עם זה לשבת בלילות, ובבוֹא השעה, עם התקדש החג, היה אצלה הכל ערוך ומתוקן. לא חסרו אפילו מי־דבש, ציר של סלק וצנון מטוגן בדבש ושקדים, זו הרפרפת הריחנית, אשר העלתה על לב אוכלי־שולחנה את זכר בתי־אבותיהם הרחוקים.
ביום האחרון של פסח אמרה האשה לבעלה, כי רוצה היתה שיצא להתהלך אתה קצת בחוצות העיר, והוא, האיש כבד הראש הזה, המסוּלק מכל, נענה לה.
הפעם הראשונה היתה זאת, מאז באו לשבת יחד, אשר היא פנתה אליו בבקשה כזאת.
במשך עשרים וחמש שנים בישלה, צלתה וטיגנה, סיידה את קירות הבתים שבהם ישבו, צחצחה חלונות וכיבסה לבנים, שלהם ושל דייריהם.
היא אשר משכה בעצם את הקרון, והוא מצדו נתן רק לפעמים את קצה אצבעו בו. והיא לא תהתה לדרכיו ולא שאלה מאומה, והיתה מתלוה לו רק בשעה שבא להשתתף בחגי האירוסין והנישואין במשפחה, או בהלויות המתים. והנה באה אליו עכשו בבקשה הזאת – והוא קיפל, איפוא, את הדף, שבו עמד בספר־הקריאה, הסיר את המשקפים ויצא ללכת אתה, בעוד אשר ברכה ונתן לב, שדרכי העיר נהירים להם יותר, נלוים אליו.
הם לא הוליכו אותה דרך רחובות המסחר מצוּפפי האוכלוסים ומקוּעקעי המדרכות – שכונות־החול, כי אם לאלה של שבתוֹן, למקום ורדים ודשאוֹת והיכלי חמד. והיא, לבושה שמלת קפלים חדשה, עם מטפחת קטנה מקופלת בידה, הלכה לאטה והסתכלה בכל אלה.
היא ראתה בתים ורוּדי שיש אשר פסלי ילדים לבני גוף שומרים על פתחיהם, ספסלי גן משוּבצי קוּנכיוֹת, שהם עשויים כמקלעות ומלבלבים כפרחים, ומזרקות, אשר מימיהן מתאבכים בצורת קיטור ומבריקים כאבק של כסף באור השמש.
ליד ברכה אחת, מבין סבכי ירק בגן, הבהירה כנגדה שורת אוזים, אשר תמהה לשמוע כי חצובים הם מאבן, כל כך מזורזים נראו, ואל המים פשטו את צואריהם בתנועת־ערגה כזו, עד כי תקף אותה צמאון למראיהם. ובמקום אחר, בקצה ככר דשא, הביאה לידי השתוממות התאוֹ, זו בהמת הבצוֹת הענקית, אשר ברביצת האֵלם שלה, על מפּלי־הגוף הדוממים, העלתה דוקא ספק על לבה אם אמנם יצור חי הנה. ואולם נפעמה היא ביחוד כאשר הגיעו לשערי נוּזה, ולפניה נפתח גן־הצמחים הגדול.
כדי שלא לדרוך על הדשא בנעלים המאובקות, צנחה וישבה על הספסל הראשון שנזדמן לפניה, ורגש של חרדת־קודש מילא אותה, כזה שהיה לה בבואה להכנס אל העזרה של בית־כנסת.
זה האור המדומדם השורה פה בכל, אושת האילנות הנעים כמתוך רחש של תפילה, רסיסי מי־הזלפים על פני העשב, אשר נוגה של כוכב־הבוקר להם, והציוץ המופלא של הצפרים מנומרות־הנוצה, המרחפות על פני שיחי הורדים וההדסים.
גן־העדן הוא שנצטייר בדמיונה בצורה כזאת, מקום זה, אשר ידוּעי העמל, לאחר שמוֹרקוּ וזוּקקוּ במצוקות־החיים, יבואו למצוֹא בו את מנוחתם, מנוחת עולמים.
היא פשטה את ידה אל השיח שנמצא בקרבתה ונגעה בו ברוך, דרך ליטוף, ואחר כך, כשקמה ממקומה, גחנה אליו והריחה את ריח פרחיו כמו שהם, במחובר, ואז יצאה דרך המבוא הקרוב וצעדה אחרי בני לויתה לאט, מתוך הרהור, כמו לאחר שעת תפילה והגיון־לב.
וביום המחרת ניצחה כבר על האנשים היוצאים לדרך, והיתה זריזה ופכחית, כדרכה.
בתוך הרכבת ערכה להם שולחן, הגישה, כמו בבית, קציצות ירק ומרק. ובשעת החניה, בין רכבת לרכבת, כאשר צמאו, הדסה עם קומקום האלומיניום שלה אל הברזים של מחנות־הצבא, והשקתה אחר כך את כולם מים – פה, בתוך המדבר, בקרבת רפידים ומסה־ומריבה – תמה בלבו נתן לב.
היא גם אשר בשרה עם אור הבוקר את השבים כי הם ‘כבר הגיעו’, שהם ‘כבר פה’.
מרחוק הריחה את הריח המיודע של הפרדסים וקראה את האנשים שבתא הכללי לגשת אל החלון, כי ‘רואים כבר – אמרה – רואים’. ואכן נראתה פה מנגד הארץ, על מעטה ירקה, כשהיא קופצת לקראתם קפיצות דהרניות, עליזות, רטובה מטל וקורנת כולה מאור הזריחה.
בלב הכרך
מאתדבורה בארון
זיוה
מאתדבורה בארון
באמצע הקיץ באה זיוה לחיות את חייה בחצר, אחרי אשר גברתה הלכה מן הבית, והאדון שלה, זה האיש זעוּף העפעפים, הודיע לה שאצלו אין עוד מעתה מקום בשבילה.
– גירש אותה, הרשע – הסבירה זאת במלים ברורות רַזַל, המבשלת מהדירה שמנגד – כמו שעשה לאשה שלו.
היא, מהמטבח שלה, הפתוח תמיד, לא יכולה שלא לראות את ‘המנהגים היפים’ שלו, היאך שהיה ‘מתרתח’, כשבאה לפעמים אליה, אל האשה, איזו חברה, או כאשר היא עמדה לטפל בשעות הפנאי בעציצים שלה.
– ופעם, בשעת ארוחת הצהרים – סיפרה בלחש לחברתה מהקומה העליונה – הלא זרק לה, למסכנה, את האוכל אל הפנים, את הקציצות יחד עם הצלחת.
זיוה, אילו ידעה לדבר בלשון אדם, היתה יכולה לספר הרבה יותר. היא, לאחר שהאיש יצא בבוקר והלך, ראתה לא אחת היאך גברתה כובשת את פניה במטפחת ובוכה, נשענת בראשה לאדן של חלון או למסעד כסא, ובוכה חרש, בלי קול.
השערות שטרם סורקו נשמטו אצלה ונתפזרו, ואז החזירה אותן בתנועת ראש למקומן, בהדקה היטב, בחזקה, את המטפחת לעיניה, בעוד אשר היא, זיוה, הרובצת על ידה, ליקקה פעם בפעם את קצה שמלתה, או את נעל הבית הנתלית ברפיון מעל רגלה.
– לכי ושתי שם, בקערית, את החלב שלך – אמרה לה הגברת בקול שבור. והיא, כדי לציית, הלכה וליקקה בקצה הלשון מהחלב ושבה לשכב, עד אשר הירקן בא להכריז לפני שער הכניסה על סחורתו, שאז התנערה גברתה, התרחצה מהר ליד ברז המים ויצאה עם סלה, כשהיא מתאמצת להעמיד פנים עליזות.
– בוקר טוב, הגברת בֶּרג – בירך אותה עורך־הדין הזקן מהקומה השניה.
– השלום לך? – נטפלה לה גם אשת המהנדס, שירדה הנה אף היא עם סלה, והיא, בגחנה אל זיוה, טפחה לה טפיחת חיבה על גבה.
– הכלבה שלך הולכת ויפה – אמרה.
– כן, זיוה שלי הולכת ויפה – השיבה גברתה מתוך העמדת פנים שמחות.
במטבח, אחר כך, חגרה את סינר העבודה וניגשה אל הכירים – ואגנות־הנחושת על המדף וסירי־האלומיניום נמלאו עד מהרה לשונות אש כחלחלות, זוהרות. המים מתוך הברז נזדלפו לרגעים בצהלה והירקות במרחשת, תוך כדי טיגונם, השמיעו אף הם קול בּעבּוּע עליז, ורק היא, הגברת, התהלכה בכל אלה עצובה; כתשה בידיה הזריזות במכתש וטחנה במכונת־הטחינה, כשהיא קולטת פעם בפעם לקצה סינרה דמעה אחת או שתים.
כשהשעון צילצל שתים נשמע בשביל המרוצף, בחוץ, קול מצעדו הכבד ‘שלו’, והיא, בבואה לחדר־האוכל, עמדה לערוך את השולחן.
– עכשיו לכי ושבי לך בחדר הקטן – אמרה לה בלשון אזהרה.
כי ‘הוא’ את זיוה לא אהב. העמיד עליה את משקפיו הזעופים בכל פעם שהיא נזדמנה לפניו, וגם דרך לפעמים בנעלו המסומרת על כף רגלה מתוך כונה גלויה להכאיב לה.
הגברת באה אז והעבירה את ידה על המקום הנגוע, והכאב עבר.
נפלא איך שמגע זה של כף ידה שיכך תמיד כל כאב. אפילו הרחיצה בתוך הגיגית, שהיא שנואה כל כך עליה, על זיוה, נתמתקה כאשר היא נעשתה בידים האלה.
אחרי הצהרים נשמע לפעמים קול צלצול במבוא הבית, ואשה כבדת־צעד וחבושה אף היא משקפים, נכנסה ובאה.
– זאת היא ‘האמא’ שלו – הודיעה רזל לחברתה נעמי מהקומה העליונה – אשה ‘גועלית’ בהחלט.
פה, בבית, הלכה עכשיו הגברת והביאה תה מן המטבח, ועוגות ופירות מהמזנון, והציגה את כל זה על השולחן מתוך סבר פנים עליזות.
– האם אין פה הכלבה שלך? – העמידה כנגדה האורחת את משקפיה מתוך נצנוץ רע.
– לא, זו איננה פה – השיבה הגברת.
והיא קלפה והניחה לפניה את הפירות ובחשה לה את התה בתוך הכוס, וכל זה מתוך אותם הפנים המסבירות, הצוחקות. ואחר כך, כשהשנים הלכו, באה אל החדר הקטן, עמדה ליד החלון הפונה אל הרחוב והזילה פה חרש, ללא הגה, את דמעותיה – וככה נמשך זה עד אותו הלילה, שבו נשמע פתאום קול נפץ בבית, כאשר גברתה, דרך המבוא הראשי, התפרצה בקול יללה החוצה, בעוד אשר היא, זיוה, בחדר הקטן, שרטה בתוך החשכה את הקירות וביקשה לשוא למצוא איזה מוצא.
למחר בבוקר, כשיצאה, היה כבר הבית ריק. על הרצפה בחדר־האוכל היה מוטל העציץ ‘הגדול’ מנופץ עם גושי עפר לחים מסביבו, ובסמוך פה, ליד הספה, עמדו נעלי הבית של גברתה, מעוּפרות שתיהן וכמו נפחדות, ואותן ליקקה מתוך המית לב, והלכה להביט ליתר החדרים.
היא שמעה שהירקן בא לשער הכניסה ואחר התדפק מי על הדלת, והיא הבינה כי זהו נער האופים. על פי ריחו של הלחם הטרי הבינה זאת. לבסוף חרק בחור המנעול המפתח, והיא, מתוך ציפייה של תקוה, מיהרה לרוץ אל המבוא, והנה היה זה ‘הוא’.
בשתי פסיעות הדביקה, כאשר עמדה לברוח, העיף אותה בתנועת רגל למעלה ופתח לפניה את הדלת.
– אותך הלא אני מתעב בכלל – אמר, בהבריקו כנגדה את משקפיו דלוּקי־הזעם – ודחפה והוציאה החוצה.
זיוה, לאחר שהתנערה, רצה קודם כל לסקור את החצר.
היא הציצה לצריף הגרוטאות, ירדה לתוך המרתף והלכה ועלתה במדרגות של כל שלוש הקומות, פתחה בתנועת ראש את הדלת המובילה אל הגג, ועמדה רגע נבהלת בפני מוטות האנטנוֹת, שהיו נטויים אליה כשוטים מכוּונים להצלפה.
לבסוף, לאחר שירדה עוד לרחבת הכביסה ועברה בין שורות הכבסים, אשר השיבו עליה צינה לחה מעל חבליהם, הלכה והתכנסה אל מתחת לשיח שליד ברז המים וישבה ובכתה בקול דק, כמו שגברתה נהגה לעשות בימים האחרונים.
– מי זה מילל שם? – שאל עורך־הדין מהקומה השניה את אשתו ברוגז, כי מבקש היה לנמנם קצת אחרי ארוחת הצהרים.
האשה הנפחדת ירדה למטה ואמרה לגעור בה, בזיוה, אבל למראה עצבה הנאמן, חזרה בה וחבטה לה רק חביטה קלה על ראשה.
– לשתוק, ‘חבּיבּה’ – אמרה לה בעברית, הלשון שהיא, זיוה, שומעת אותה – עכשיו צריך לישון.
– היא בוכה על הגברת שלה – נענתה רזל מן המרפסת הקרובה בלחש, כי האדון שלה, הרוקח, ביקש אף הוא להירדם עתה, אחרי ארוחתו.
והיא הלכה והעלתה את זיוה על המרפסת והציגה לפניה איזו שיירי דייסה ומעט חלב.
– אכלי, מסכנה שכמותך, – שידלה אותה תוך כדי טיפול בכלי־האוכל על המדרגות. ולנעמי חברתה, מן הקומה העליונה, אמרה: – מעתה הלא תהיה ‘כמו שאחת יתומה’, לא אדון לה ולא דואג, ואף לא אחד אשר יגיד לה איזו מלה טובה.
– וזה הלא ‘הכי־החשוב’ – המשיכה – כל מיני יסורים תוכלי לסבול אם רק יש לך החמימות הזאת, הדיבור הבא מן הלב, שהוא טוב לך כמו זה של ‘האבא’ או ‘האמא’. אז יהיה זה לך כמו ‘שש־מש’. לא תרגישי לא בקור ולא בכאב, וכל צרה שתבוא עליך תשאי בקלות, לא יהיה איכפת לך.
באחד מארגזי הרפואות שהובאו מבית־המרקחת מצאה איזו שק וגרוּדות של נייר, התקינה מהם כמין מזרן ושׂמה אותו מתחת לשיח, ועל זה בילתה זיוה את לילה הראשון בחוץ. נטרדה פה תכופות על ידי נמלים עוקצות וטיפות מים שניתזו עליה מהברז הקרוב.
פעם, בשעה מאוחרת, מדמה היתה לשמוע את קול גברתה הקורא לה. מצד הרחוב באה הקריאה, כבושה וחרדה, והיא, בהתקרבה אל השער, עמדה להתדפק עליו, והנה נפתח פתאום למעלה החלון, ובו, בלבוש־הלילה שלו, נראה ‘הוא’.
רזל, כשזו באה לקראתה למחרת בבוקר, לא הכירה אותה, כל כך שוּנתה במשך הלילה. צמרה הצח, הזיותני, הוּעם ודבלולי קוצים נתלו ממנו, עיניה נדלחו ובהן נראו חוטי דם.
בתו הקטנה של רופא־השינים, אשר כרגיל שיחקה אתה בשעה זו על הדשא, דחתה אותה עתה מתוך תנועת בחילה.
– את מלוכלכת – אמרה לה בגילוי־לב. והשרברבאי, שבא לתקן את צינור המים, הביט עליה אף הוא בעין רעה.
–של מי הוא הכלבלב הזה? – שאל.
– של הגברת בּרג מהדירה שמנגד – מיהרה רזל לענות, וּלזיוה, אשר זקפה את אזניה לשמע שם גברתה, הסבירה:
– לא טוב שידעו שאין לך עוד בית, האנשים אינם אוהבים ‘אחת שכזאת’.
אחרי הצהרים אספה שוב את שיירי האוכל מהארוחה והעמידה אותם לפני זיוה, בשדלה אותה, תוך כדי שטיפת הכלים, לאכול.
– חשק גדול אין לה, כנראה – העירה נערת־הבית של המהנדס, שעמדה פה ליד ברז המים.
– יען כי הלב שלה הלא הוא ‘שרוף’ – אמרה רזל. – בן־אדם כשבאים עליו יסורים יכול לפחות לדבר, והיא, המסכנה, הלא אין לה פה.
והיא ביקשה את הנערה שאת שיירי האוכל במטבחה לא תשליך מעתה, כי אם תשים אותם פה, תחת השיח.
– הן בשביל נאמנה, הכלבה שלכם, אין לכם צורך באלה – אמרה.
בשביל נאמנה התקינה בבית אדוניה בכל יום תבשיל מיוחד. בשר באורז או בסולת, והוא, המהנדס בעצמו, טיפל בנקיון גופה. רחץ אותה באמבטה וסרקה במסרקות, ובמו ידיו ציחצח את קוֹלר־הנחושת שעל צוארה.
– הנה ככה הוא כשהאחד יש לו מזל – אמרה רזל לזיוה, שפיזלה בעיניה העצבות לצד המרפסת, אשר שם ישבו השנים. והלא אחיות הן שתיהן – סחה לנעמי, שהביטה אף היא לאותו הצד.
–נאמנה וזיוה? לא האמינה הנערה.
– מאֵם אחת – השיבה זו – ויש רק שנה ביניהן.
– ולמה זה האחת גדולה ושחורה והשניה קטנה ולבנה?
– מפני שהאחת דומה ל’האבא' שלה – הסבירה רזל – והשניה ל’האמא'.
יום אחד, כשרזל יצאה עם זיוה למבוא החצר, נבהלו שתיהן לראות ש’הוא' צועד ובא לקראתן בשביל. רזל, באחזה בקצה הסינר, אמרה להאפיל בו על בת־לויתה, אבל הבחינה מיד כי משקפיו עבי הזכוכית של האיש מכוּונים רק אליה.
שואל היה אם היתה יכול לרחוץ את הרצפות בדירתו.
– זה אפשר – התאוששה הנערה – למה לא? ישאיר לי האדון את המפתח.
ואחרי שגמרה את העבודה בבית אדוניה לקחה את דלי הרחצה ורמזה לזיוה שתלך אחריה.
– אל תפחדי – אמרה, בראותה שהיא מפקפקת – הלא בעיניך ראית ש’הוא' הלך.
והיא פתחה את הדלת בדירה שמנגד ובאה פנימה, בעוד אשר זיוה, דרוכה כולה, באזנים נטויות בקשב, צועדת אחריה.
בפרוזדור האפלולי לא נראו אלא מראת־קיר עם בבוּאה של מזוזת דלת בתוכה וסינר חצאי, קצר, שנתלה יחידי מעל הקולב, ועל ידו התעכבה הנערה, נגעה בו בעדינות, דרך ליטוף, והחליפה מבט רב־משמעות עם זיוה.
– כן, כן, מסכנה שכמותה – אמרה בהסתכלה במלמלה שבקצהו – זהו לה עוד בודאי מבית ‘האמא’ שלה.
והיא דחפה קלות ברגלה את הדלת של חדר־האוכל ונעמדה פתאום כמסומרת במקומה.
– אוי ואבוי, הרשע הזה – קראה למראה שברי כלי־החרס עם העפר המתגוללים מסביב – הלא זהו הפיקוס ‘שלה’, העציץ ‘הכי־היקר’ שהביאה מן הבית. בידים נשאה אותו, כשבאה, כילד קטן, והוציאה אותו בכל יום החוצה, אל השמש – תמיד, בקיץ ובחורף.
זיוה, עד שזו דיברה, הלכה והריחה את הכסאות ומפת האוכלים על השולחן, התעכבה רגע מלאה קשב מתחת לשעון ועמדה לדחוף ברגלה את הדלת המובילה לחדר גברתה.
– סגורה היא במפתח – אמרה רזל לאחר שניסתה לפתחה – איננו רוצה, כנראה, שיכנסו שמה.
והיא באה אתה אל החדר הסמוך, אשר מזרן קטן היה מוטל בו על הרצפה עם קערית ריקה על ידו.
– זהו ודאי מקום המשכב שלך – אמרה – ושם הנה החלון שבעדו הביטה ‘היא’ אל הרחוב – עצובה תמיד. אם עבר פה האחד בחוץ והביט – עשתה פנים שמחות, אבל הלב שלה, רואים היו שהוא עצוב, תמיד עצוב.
עתה באה לחדר־הרחצה, לקחה מים ומטלית ורחצה את הרצפות וגם השקתה על המרפסת את העציצים, ואחר, בעוד זיוה צועדת אחריה רבת הבנה ומלאה הכרת טובה, לקחה את צמח הפיקוּס שעוד היו רגבי העפר דבוקים בו, ושתלה אותו בעציץ, וישבה והביטה מתוך תהיה היאך הוא הולך ומתחיה בתוך מי ההשקאה המחלחלים מסביבו.
– הראית? – אמרה ושמה אותו על כּן העץ, ששם נהגה בזמנה האשה להעמידו, וזיוה, בהזדקפה, נשענה בכפות רגליה הקדמיות לזיז המעקה וליקקה לנערה גדלת־הגוף וטובת־העינים הזאת את כתפה וקצה צמתה, ואחר ירדו אל השביל ופנו ללכת אל הדירה שמנגד, כשהן צועדות זו ליד זו, בשוּרה, מאוחדות שתיהן באותם רחשי הלב.
בסוף הקיץ קרה בבית הרוקח דבר אשר, לא במישרין, נגע גם בגורלה של זיוה:
האנשים שׂכרו להם דירה במקום קרוב יותר לבית־המרקחת.
עוד באותו שבוע היה עליהם לעבור, ורזל ניגשה איפוא תיכף אל העבודה, וידעה היא שזו תכבד עליה, כי הלא אדוניה, כזה של יוסף במצרים בזמנו, יכלו להגיד אף הם כי אין הם יודעים מאומה אתה, כי אם הלחם שהם אוכלים.
התחילה היא בכלי הזכוכית והחרסינה, אשר מילאו פה עד אפס מקום את הארונות, ושאריזתם צריכה להיעשות ביד זהירה. אחר עברה אל הוילאות והמסכּים, יריעות יקרות־אריג אלה, אשר את נפתולי קישוּריהן ומפתחי קרסיהן ידעה רק היא אשר טיפלה בהן תמיד.
בו בזמן העמידה אשה אחת שׂכוּרה על הכבסים, ועוד אחת – על צחצוח כלי־הנחושת, והיא אשר השגיחה עליהן. רצה מתוך כך פעם בפעם לבית־המרקחת, להביא נייר וחוטי־אריזה, ולא שכחה עם זה להזהיר את זיוה שלא תצא בלעדיה מפתח השער, כי על כן בת־בלי־בית היא ועליה להיזהר.
בחזרה פעם עמוסה פקעות של חוטים, סיפרה שנזדמנה זה עתה לפניה חברה אחת של הגברת בּרג, וזו סחה לה כי המסכנה אז, אחרי גירושיה, חלתה ושעכשיו היא הולכת ומבריאה.
– כן, כן, – אמרה לזיוה, אשר קמה והזדקפה לשמע שם גברתה – תהיי בטוחה שהיא עוד תבוא לקחת אותך.
למחרת בבוקר הובא לשער הכניסה אוטו־משא גדול, והסבלים, שבאו לדירת הרוקח, התחילו להסיע משם את הרהיטים – דרך החלונות רובם, כי פתחי החדרים נמצאו צרים בשבילם.
ספות וכורסאות כבדות־מרפד נראו כשהן גולשות מעל הקירות, בו בזמן שהסלים והמזודות הוצאו דרך פתח הגזוזטרה, ורזל היא אשר ניצחה על כל אלה.
פשוטי כלי־העץ מהמטבח רוחצו על פי פקודתה ליד ברז המים, ומרחבת הכביסה הובאו בקול רעש גיגיות ודודים, אשר נאמנה, כלבת המהנדס, ליותה אותם מפתח ביתה בנביחה.
בתוך כל אלה ניצנצו פתאום לפני הנערה פניו המחוטטים של הבחור השחצן מוּסה, כשהוא גוחן אל מתחת לשיח ושורק לזיוה דרך פיתוי, והיא, בזרקה הצדה את חבילת הבגדים שהחזיקה, קפצה כנשוכת נחש מעל המרפסת.
– מה אתה עושה, שד? – קראה – הלא הכלבה היא שלנו, של האדון שטל, הרוקח. תיכף אני הולכת לקרוא לו מבית־המרקחת – אמרה בדחפה את הבחור הנבהל לאחוריו, אל פתח השער, ואת זיוה, שהספיקה לרוץ בינתים אל העגלה עם הכלבים שעמדו פה בכלוב, משכה בכוח פנימה, אל החצר.
– מה לעשות לך, מה לעשות אם את – אין לך שכל בראש שלך – טענה – כמה פעמים אמרו לך שאחת שכמותך, שאין לה לא אדון ולא ‘סימן’ על הצואר, צריכה להיזהר, ואת ‘זוחלת’.
– למה רצת שמה? – שאלה בהתכופפה תוך כדי הילוכה כדי לאסוף את הדקי הכבסים אשר הסבּלים פיזרום בדרכם אל האוטו וזיוה, אשר לא קלטה מכל דבריה אלא את החמימות המפעפעת בהם, הלכה כל הזמן בעקבותיה, התחככה לרגעים לאות מסירות ברגליה, או שהיא הזדקפה וליקקה את ידה, שהשרוול היה מופשל בה עד למרפק.
עם פנות היום עמדו כבר כל חדרי הדירה ריקים. ורזל, במטאטא ששאלה מאחת השכנות, הלכה וטיאטאה אותם, סגרה בהם את התריסים והחלונות, ואחר עמדה עוד זמן־מה בפתח האולם, בתוך האפלולית, וקראה בקול חרישי, עצוב:
– שלום, בית.
הן בחדרים האלה עשתה במשך שש שנים את רוב שעות יומה. טיאטאה, ציחצחה ורחצה, ‘השתגעה’ על כל כתם שנמצא באיזה מקום, על כל גרגר של חול.
עוד זכורים היו לה הימים הראשונים לבואה, כאשר האדון והגברת, אך האיר הבוקר, הלכו להם. והיא – קטנה עוד בעת ההיא – נשארה פה יחידית והיתה ‘מתפחדת נורא’.
פעם, בחורף הראשון קרה זה, באה הנה פתאום אמא שלה. הוגד לה כי בית נפל בשכונה הזאת, והיא השתרכה דרך החולות ובאה. וכשראתה אותה שהיא בריאה ושלמה – בשטיפת הרצפות עמדה אז – פשטה את ידה והניחה אותה על ראשה כמו בברכה. לא דיברה דבר ורק עשתה ביד שלה את התנועה הזאת, ואחר כך הלכה ברגלים החלשות שלה. והיא, רזל, במצאה מקום יבש על הרצפה, ישבה ובכתה.
ופעם אחרת היה זה, כאשר היא שבה אחרי ‘השבעה’ לאחר שהיא, החמודה, ‘הלכה לה’.
בשקט נכנסה אל הבית, וכשראתה שהרצפות הן מלוכלכות, הלכה ולקחה את כלי הרחצה, והנה הציצה אליה מהחדר שלה הגברת ואמרה:
– אה, רזל, את באת?
ולא מצאה עוד כל דיבור בשבילה, ורק הפנים שלה נהיו לבנים, כי הלב שלה הלא הוא טוב – ואז הלכה והציגה פה, בתוך האולם, את הדלי עם המים, ישבה על הרצפה, בפינה, והדמעות התחילו נוזלות אצלה. יחידית ישבה בתוך החדר הגדול הזה, השעון למעלה, על הקיר, תיקתק והיא, למטה, בכתה.
הסבלים קראו לה, כי האוטו עמוס המיטלטלים עמד כבר לזוז, ואז תפשה את סלה ורצה מהר לשער הכניסה, ואת זיוה, שנטפלה אליה, דחתה מלפניה בתנועת יד.
– ביקשתי עליך את נעמי מהקומה העליונה והיא לא תעזבך – אמרה ועלתה והתישבה בדוחק בקצה האוטו, ומזיוה, שהסתובבה למטה, הפנתה מתוך הבלגה את מבטה.
כלום לא רצו כך אחריה בכל יום שתי אחיותיה היתומות בצאתה ללכת אל העבודה, והיא ‘סגרה’ את הלב שלה והלכה.
– מה לעשות – יִשבה לעצמה בקצרה את הענין – וכך הוא המזל.
והנה עברו הימים וזיוה באו עליה הדברים אשר רזל צפתה אותם עוד ביום גירוּשיה:
היא היתה כיתומה, ובחצר התהלכה באותה ההרגשה, שהיא כל כך ידועה לאדם בשעה שהוא מגיע למצב של ירידה – כאשר הסובבים אותו חדלים פתאום להרגיש בו. מביטים הם ממעל או מסביב לו, או שהם, לכל היותר, סוקרים אותו במבט של לעג.
אשת המהנדס, זו אשר לשעבר, בצאתה לעגלת הירקן, זיכּתה לפעמים את זיוה בטפיחת חיבה, לא ראתה אותה עכשיו, סחור סחור עברה על מקום רבצה, ליד השיח, ובה לא הרגישה, ונערוֹ של האופה, כאשר היא באה לקראתו בקול נביחה, הביט עליה בעינים מלגלגות וצחק צחוק של ביטול.
לשער הכניסה הובאו יום אחד רהיטים באוטו, והסבלים הלכו ומילאו בהם שוב את דירתו המרוֹקנת של הרוקח. והנה, ביום המחרת, כשדלת המטבח נפתחה, ומשם נדף הריח המוּכּר של התבשילים, עלתה זיוה על המדרגות מתוך תקוה לקבל דבר־מה. אבל אז באה לקראתה נערה חגורת סינר ורמזה לה שעליה להסתלק.
לא שהיה לה לזו איזה רוגז או טינה עליה, אלא שהיא, פשוט, לא רצתה שבריה זו, הנראית כבת־בלי־בית, תהיה לה דריסת רגל במטבחה. ואשר לנעמי, נערת־הבית מהקומה העליונה, הנה מרוב טרדה בבית גברתה לא יכלה למלא את בקשתה של רזל, וזיוה, כשהרעב הציק לה, אנוסה היתה לבקש את מזונה בתוך פח האשפה.
באחד מן הימים ההם קרה בחצר דבר, שהטיל לזמן־מה מהומה בתוכה:
במטבחו של הדייר החדש – הפבּריקאי קראו לו – נעשה מעשה־גניבה.
בבוקר של יום שבת קרה זה, בעת אשר האנשים, פנויים מעבודה, יושבים על המרפסות לבושים בגלימותיהם הרחבות, הדומות לשמלות נשים, והנשים, שאינן יוצאות אל השוק, מתהלכות, להיפך, במכנסיהן, מכנסי הפּיז’מות, ומתעסקות במלאכות הבית, כי הנערות התימניות, משרתותיהן, אינן באות ביום זה. והנה הופיעו בפתח ביתם בעל בית־החרושת ואשתו, לבושים אף הם מין תלבושת כזאת, ושאלו אם לא נראה פה מישהו חשוד בחצר, כי נגנב דג גדול במטבחם.
אלה שנמצאו על המרפסות לא ראו שום איש. חוץ מזה הן היה השער סגור ולא באו ביום זה לא רוכלים ולא קבצנים, ואז העלה עורך־הדין את הסברה כי הכלבה המסתובבת פה היא שעשתה זאת. והדבר נתקבל על הדעת.
בעל בית־החרושת שאל אם אין לה, לזו, בעלים והוגד לו שפעם השתייכה לאחד הדיירים, אלא שזה אינו נראה פה, בחצר, בזמן האחרון.
– ואם כן – אמר האיש – עליה לקבל את ענשה, שאם לא כן, הרי לא יהיה שוב מעתה כל בטחון במטבח.
והוא ירד למטה, אל החצר.
זיוה, שיצאה ברגע זה מתחת לשיח, אמרה לפנות לפח האשפה, ואז תפס אותה ומשכה אחריו למעלה, אל המטבח, ועד מהרה נשמע משם קול של חבטה מלוּוה אנקות כאב.
אלה שעמדו על יד הפתח יכלו לראות על הרצפה פנכה עם שורה של עיגולי גזר, שהיו מונחים בצורת זר מסביב לתחתית הריקה, ועליה הורה האיש לכלבה עם כל חבטה, למען תדע על מה היא מוּכּה.
אשתו, מעל מדרגות המרפסת, סחה אותה שעה עם השכנים על הנזק שנגרם לה. דג שמשקלו חצי רוטל היה זה, והיא בישלה אותו ‘כמו שהוא’, שלם, בקלחת העשויה לכך.
כעבור זמן־מה ירדה זיוה מעל המרפסת ופנתה ללכת למקומה, כשהבית רב־הקומות שמימינה רוגש על דייריו לבושי־הצבעונין כשוּרות של כבסים על חבליהם ביום סער.
בתו הקטנה של רופא־השינים, זו ששיחקה אתה לפנים על הדשא, קראה ממעלה גזוזטרתה שבקומה השניה:
– הבוז לך, זיוה.
ומישהו מאותה הקומה קטף כמה צנוברים מן הברוש הקרוב וזרק אותם אחריה.
רק אשתו החולנית של עורך־הדין לא היתה בכל אלה – לא האמינה בכלל בכל הענין הזה.
לא יתכן – אמרה לעצמה – אשר בריה תשושה כזאת תוכל לבלוע דג שהוא דומה לה כמעט בשיעור גדלו. חוץ מזה הן ידעה אותה כנפש טובה, אשר אפילו לנבוח כראוי אינה יודעת.
כשבעלה נרדם אחר הצהרים מצאה אפילו עוז בנפשה להוריד לכלבה מעט אוכל.
לתוך קערית אספה את כל שיירי הארוחה ובאה והעמידה אותה מתחת לשיח.
– אכלי, ‘חבּיבּה’, זה טוב – אמרה בעברית המגומגמת שלה – וזיוה, מעודדת מנעימת הרוך שבקולה, קמה ועמדה תיכף לאכול, דבר שהאשה מצאה בו, לקורת רוחה, חיזוק לדעתה.
כי כלום אפשר – חשבה – שהיא היתה מתנפלת כך על איזו שיירי גריסין ותרד, אילו בלעה לפני כן דג שמשקלו מגיע לחצי רוטל?
בלילה שלאחר כך נתרגש ובא הדבר, אשר האנשים, בעונת סתיו מאוחרת זו, כבר היו מצפים לו, ושזיוה, מפני גילה הרך, טרם ידעה אותו – היורה.
עוד בתחילת הערב ירד על האופק שמצד הים כמין וילון שחור. אַי בזה, מאחורי החומות, חרק ודירדר מה, כאילו נעתקו ממקומם איזו רהיטים, אחר התכופפו פתאום הברושים שליד הגדר, בהשמיעם כעין אנחה. וילאות הבד על המרפסות זעו ונתפרפרו, ושרביטי צוננים דקים התחילו מרפרפים באויר ומצליפים על הראש ועל הפנים.
זיוה, כמו תמיד בשעת צרה, אמרה למצוא לה מחסה מתחת לשיח, אבל זה, בתוך נחשול הרוח, לא יכול הפעם להגן עליה. מסוער היה ונגרש והיה נחבט פעם בפעם ביתדות הגדר כבגד שמנערים אותו מן האבק.
לוחות הפח בגגו של צריף הגרוטאות התקשקשו, ומסביב התדפקו תוך כדי סגירתם תריסי החלונות והדלתות, ואֵי־שם, הרחק, בתוך המערבולת השחורה, נשמעה כעין נאקת בכי טרופה, קובלת.
האם ילל הרוח היה זה, או קולם של כל אותם האומללים, נידחי החיים, שלא מצאו בלילה אשר כזה קורת גג לראשם?
רק עם אור הבוקר נפסק הגשם והרוח שככה מעט, אבל המרזבים מסביב היו עוד סואנים, והשלוליות שנתהוו חמרו ברעש, ובשמים ממעל התרוצצו קטעי עננים אשר ארשת נזעמה, רעה להם, וכן גם היה מראה האנשים.
זיוה, לאור הדמדומים, מצאה לה מקום במבואי הצריף והתישבה בו, אבל אז בא אחד הדיירים וביקש אותה להסתלק, והיא קמה איפוא והלכה.
המומה היתה, טפוחת מים, חולה – וכאשר הבחור המיודע, מוּסה, בא ופשט כנגדה את זרועותיו האמיצות, היבשות, שנראו אפילו כמבטיחות חסוּת – נענתה לו ובאה אל ביניהן.
האיש המזורז נשא אותה אל פתח השער והכניסה לתוך הכלוב, שהיה כבר מלא מציד הבוקר הזה, המוצלח, ואחרי אשר התישב בקצה העגלה, הפליג אל הרחוב מתוך אותו שויון־הנפש שבו עברו פה יום יום מכיריו בעגלותיהם עמוסות האשפה.
הן אלה שנמצאו פה מאחוריו לא היו אלא בריות עלובות אשר מאין להן בית, נחשבו כמיותרות, ואפילו מזיקות לציבור.
זיוה, כדי להימנע מן הטלטול, צנחה ונשענה לסריגי הכלוב וקפאה כן, בלי לנוּע, בלי להיענות אפילו כאשר קראו מנגד בשמה, ורק כשקריאה זו נשנתה ובה נשמעה נעימת החיבה המלטפת, המיודעת לה, קמה והזדקפה, בהרגישה פתאם אותה גויעת הלב אשר רק חולי הגעגועים ידעוה, כאשר לפניהם מתגלה לאחר ציפּית יאוש הנפש הנאהבה.
העוברים והשבים יכלו לראות אז על המדרכה אשה קטנת־קומה, המשמיטה מידיה את סוככה הגדול ופושטת אותן לעבר העגלה המתנועעת. פניה המחוירים הפיקו מתוך כך גיל וחרדה, ואל הבחור היושב על דוכנו נפנו במין הבעת תחנונים כזאת, עד שאפילו הוא, תופש־הכלבים המובהק, נענה לה ורמז לה ללכת עד הסימטה הקרובה, ששם נוח לו יותר להתעכב (אגב, הן ידע כי מעשה זה של ‘פדיון־נפש’ יש לו שכר בצדו).
פה, בתוך הרחוב הצר, הפתוח אל הים, נשבה הרוח בחזקה, וגם הגשם, שנפסק עם אור הבוקר, שב לרדת עכשיו, אבל זיוה שוב לא היה איכפת לה, כי על כן הלא האיר כנגדה אותו הדבר אשר הנערה התימנית בחכמת לבה השותה אותו פעם לשמש, זו שהיא גם מאירה וגם מחממת – הלא היא האהבה.
יום אחד של רמי
מאתדבורה בארון
אותו יום השכים רמי לקום שלא כרגיל, כי היה זה יום כביסה שבו סדרי הבית משתנים, ואין השעה יפה אז לשהיות של בטלה ותפנוקים.
אמא, או הגברת כהן, כפי שקראו לה האנשים מן החוץ, נסתלק החיוך מעל פניה עוד יום לפני כן, וביחד עם סינר־העבודה הגדול לבשה סבר של טרדה ומעשיוּת.
היא העלתה את הגיגיות מן המרתף, ספרה ומיינה את הכבסים, הלבנים והצבעוניים, ושרתה אותם במים, כל מין לעצמו, ובו בזמן גם בחנה תכופות את מזג־האויר, והביטה באי־רצון גלוי אל העבים הקלות המתשוטטות במרום, אף כי אלה לא ניכרה בהן כל כונה רעה.
בלילה ראה אותה פעם ליד הדלת המזוגגת בתוך שלולית של אור ירח, שנשפך מעליה כמי מקלחת מכל צד.
שערה הסתור נטף טיפות זוהרות, כחלחלות, וחלוקה התנצנץ אף הוא בנוגה לח, והיא, יבשה בכל אלה, עמדה והביטה בחרדה לאיזו רצועת־ענן, שהתקשרה אי־שם, מאחורי גגות הבתים שמנגד.
אולם בבוקר למחר, כשהקיץ, היתה כבר התכלת החרפית ממעל טהורה והאויר בחוץ שמשי וזך, והאם, מתוך הרגשת בטחון עכשיו, אספה לסל הכבסים את אחרוני הציפויים שעל הרהיטים, דבר שעל ידו רק נתרווחו, לדעתו, החדרים וכאילו גדלו יותר. לאבא אמרה כי את ארוחת־הצהרים הוא אוכל היום במסעדה, מה שהוא שמע מתוך שתיקת הכנעה, ורק הכין לו עוד כמה סיגריות בקופסת־הכסף שלו; ורמי – לאחר שהאכילה אותו את דייסת הבוקר, הניחה לפניו בננה קלופה וכמה ביסקויטים, ביקשה אותו שיהיה ‘ילד טוב’ ויצאה והלכה. והוא, נפעם מנעימת התחינה שבקולה, ומתוך איזה רגש של אחריות לגבי עצמו, אכל את זה שהונח לפניו עד תומו, והלך והביא הנה את תיבת־הצעצועים, בדעתו מן הנסיון שיש עוד לפניו יום ארוך, אשר אפילו לטיול שלאחר הצהרים לא יצא בו.
אמנם אמו, כדי לפצות אותו על כך, שהתה אתו אמש בגן שעה ארוכה יותר מהרגיל, וגם ירדה אתו לרחבה אחת, אשר שם, בתוך עיגול צפוף של ילדים, יצא לראשונה למין מסע אשר לא ידע לו שם.
סוס־מירוץ היה זה שעליו הוּשב, והפליג אותו לתוך חללה של הרחבה מתוך קוצר נשימה ואותו נועם מופלא שבמסע אוירי, אשר את טעמו ידעו רק בחלום.
האֵם, עם גמר הסיבוב השני, אמרה כי עת להם לשוב, והוא ירד איפוא וצעד שוב, כרגיל, על קרקע האדמה, נתפס פה מיד לענינים אחרים ודבר הטיסה נשכח ממנו. אולם כשיצא עכשיו, תוך כדי משחקו, אל המרפסת ולפניו התנפנף החבל עם הכבסים הצבעוניים, זכר את המסע של אמש, חש פתאום תשוקה להציץ שוב לאותה הרחבה, ומאחר שאמא, שעמדה עם הכובסת ליד דוּד הכבסים, כיסה עליה ברגע זה עמוד של עשן, והשער פה בחצר היה פתוח, החליט כי לשעה קלה יוכל לצאת ולגשת שמה.
הגברת כהן כשנכנסה כעבור זמן־מה אל הבית, קראה לתוך החדרים בקול שיש בו מן השאלה: רמי?
ואחר כך, מתוך חרדה כבר, לאחר שסקרה את הגזוזטראות הריקות והחצר: אברהם?
ובסינר־העבודה, עם נעלי־העץ ברגליה, יצאה במרוצת חפזון אל הרחוב.
הנערות, שחבטו כלי־מיטה על מרפסת הבית שמנגד, אמרו שלא ראו פה שום ילד, ואז הלכה והציצה לתוך כמה חדרי־מדרגות, עברה את המגרש הריק שמאחורי חנות־המכולת, ואחרי שחצתה את הכביש, נכנסה לבית־המרקחת ופנתה לאותה הפינה ששם נמצא מכשיר הטלפון.
האדון כהן, במשרדו, שאחז אף הוא באותו רגע בשפופרת הטלפון, ראוהו חבריו שהוא החויר פתאום ועיניו, במשקפי־הניקל הגדולים, נתעגלו.
בתנועה מהירה הכניס את קופסת הסיגריות לכיסו, התלבש, ואחרי שסח עוד למישהו בטלפון על ילדו רמי, שהוא כחול־עינים ובלוֹנדי ולבוש חליפת חקי עם נעלי־עור, יצא וישב באוטובוס היורד לצפון, לביתו – והפעם הראשונה היתה זאת אשר הדיירים פה שמעו את האיש השקט והצנוע הזה מתפרץ בקול צעקה.
הוא טען כי אשתו, בשל הכבסים שלה, הפקירה את הילד, כי רק בגללם, בגלל הסמרטוטים האלה – אמר – בא עליו האסון הזה.
והיא, הגברת כהן, אשר בזמן אחר היתה בודאי נעלבת ביחס של זלזול כזה ללבניה, כי הלא הם הם אשר בשעתם התקינה אותם אמה ברוב מסירות, ושהיא עצמה עשתה בהם בסריגה וברקימה, הנה עכשיו רק ישבה והביטה אל כסא־הילדים המיותם שמנגדה, ושאלה איך יהיה זה עתה באין רמי פה, איך תוכל בכלל לחיות בלי ילדה שלה? ופניה הביעו מתוך כך יאוש מר כזה עד כי השכנים שנתכנסו הנה ראו חובה לעצמם לגעור בה.
– הן אין פה לא צוענים ולא גונבי־תינוקות – אמרו – והילד ימצא.
ואחדים מהם הבטיחו גם לצאת ולחפשו בתוך הסימטאות הסמוכות.
ורמי לאחר שעלה על המדרכה ועבר בשלום על יד סולם שעמד סמוך לקיר, פנה ללכת לאותו הצד אשר שם נמצאת, לפי השערתו, הרחבה עם סוסי־המירוץ.
מכוניות אֵימתניות התרוצצו פה על פני הכביש, בהשמיען לרגעים את תרועות האזהרה שלהן, אבל הוא צעד בטוחות מן הצד, מוגן על ידי שורת העצים, אשר פרשו לפניו כשטיח את צלם.
כפעם בפעם עברו עליו נשים מן השכנות בדרכן מן השוק, ומתוך סליהן הממולאים ביצבצו קלחי ירקות ופירות שהזכירו לו כי הוא את ארוחתו העיקרית טרם אכל, אבל רעֵב לא היה, ואמו – ידע – לא תקפיד על איחורו ביום אשר כזה.
אחת מן ההולכות פה, דומה מאד לבריה ורדית אחת שראה אמש ברחבה, התעכבה וגם נגעה קלוֹת בידה הפנויה בכתפו.
– היכן היא אמך? – שאלה.
– אמא שלי מכבסת – השיב וחשׂף את שני טורי שיניו הפניניות מתוך צחוק, וזו, במהירות שעושה זאת הבבוּאה בתוך ראי, הצטחקה אף היא מתוך אותו הסבר הטוב.
עד מהרה הגיע למקום שהמדרכה נפסקת בו, ומימינו נפתחה סימטה אשר בקצה רבץ, כעין שמים תחתונים – הים.
ערימת חול הצהירה פה בצבעה האדמומי והעירה בו בתחיחוּתה חשק לבוסס בה, והוא, מתוך החרדה המתוקה שבה נכנסים למי־רחצה, צעד ובא לתוכה, חש תיכף ברגליו שהן כבדו, בלי שיוכל עוד להתקדם, וכמו בחלום, בשעה שנדמה לו שהוא נתקע למקום רחוק, הרים את קולו וצעק. ובו ברגע – אף זה כמו בחלום – צמח לפניו אחד ענק, מאותם הבחורים שקוראים להם חלוצים (והוא שערם פה, כנראה, את הערימה הזאת) וחלצוֹ – וכל הדברים שנתרחשו אחר כך שוב לא היה לו ברור, אם אמנם היו דברי ממש או רק חלום.
הבחור שהוציאו מן החול, עם כל כובד גופו, היה זריז וקל בתנועותיו, ובתנופת־יד אחת הביאו אל המקום ששם עסק אותה שעה, עם עוד שלושה בחורי־מידות כמוהו, באכילה.
על ארגז הפוך מונחים היו ככר לחם ונתח של גבינה, שכבר העלתה ירוקה מרוב יושן, ואשר לדעת אמא סם־מות היא לאוכליה – וממנה חתכו הבחורים פרוסות קטנות ואכלו אותן על לחם טרי מתוך פנים עליזות ואותה זריזות מופלאה שבה עושים בני־אדם ידועים במעשי־להטים.
אחד מהם, שהוא החרוץ מכולם במלאכת האכילה, ואשר לו גם העינים העליזות ביותר, שאלו ברגע שפיו נתפנה היכן הוא הבית שלו, וכאשר הוא הורה בידו על רחוב השדרות שמנגד, אמר לו שעליו לשוב שמה תיכף.
– הן אמא שלך דואגת לך כבר בודאי – אמר בחתכו באולרו את המלפפון שהוציא מתוך תיק של נייר, ושלושת חבריו, תוך כדי לעיסה, הביעו אף הם את הסכמתם לכך בתנועת ראש. והוא קם איפוא והלך, בעקפו מתוך זהירות את ערימת החול שבה נתקע לפני כן, אלא שראה, לתמהונו, שהוא הגיע לא לרחובו, כי אם לרחבה אחת גדולה, שאין בה לא מדרכה ולא כביש ולא עץ, כי אם רק ערימות של חמרי בנין, אשר בחורים אחדים, מבני מינם של ארבעת הענקים, הופכים אותם בחריצות כפיהם לבתי־דירה. מהם שהתקינו תערוֹבוֹת של מלט, חצץ וחול, ומהם שהקימו על גבי יסודות את הנדבכים, והיו מרימים מתוך כך לבני־מלט גדולות, שפים כה וכה במגרוֹפית, והקירות הלכו וגדלו באותה המהירות שכתליו שלו, הצעצועיים, גדלו בבניני הקוביות שלו. אחדים מן הבתים הבהירו בהם כבר מפתחי חלונות ודלתות אשר זהרו הכחול של הים נשקף מתוכם, ושבהם התנשאו בנות־קול מן השפשוף של הטייחים, והגזירה והנסירה של הנגרים העושים במעשי־עץ.
היו פה עוד סיידים, רצפים ושרברבאים, שהיו עוסקים כל אחד במלאכתו, ואף כי ניכר היה שהם נחפזים כמי שחושש לאחר מה, הרי היתה עם זה דעתם מיושבת עליהם והם היו משמיעים דברי זמר מרניני־לב.
הנפלא מכל היה זה אשר הם, עם כל חפזונם, מצאו להם שהות לזכּוֹת אותו, את רמי, במבט חיבה ובלטף יד ולהזהיר אותו על כל מקום שיש בו איזה מכשול או שצפויה לו שם סכנה.
דומה היה אשר כל אותם זהרורי האהבה המהבהבים במבטה של האם, והמרוכזים ביחוד במשקפיו עבי־הזכוכית של האב, התנפצו לניצוצות שדבקו בפני כל האנשים האלה והקרינום באור הטוב והמחמם הזה.
במקום אחד, ששם נסתבך בין רגלי גמלים נושאי חצץ, תפשה אותו פתאום מאחוריו נערה אחת, אשר בריח בּשׂמיה הזכירה לו את הבריה הורדית מן הרחבה, והיא הביאה אותו לקצה מדרכה של רחוב אשר לפי כל הסימנים היה זה רחובו.
– רוץ מהר לאמא שלך – קראה ונכנסה היא עצמה אל האוטובוס שהתעכב פה. ורמי, אשר לפי ריחם של מיני הטיגון וצלצולם של כלי־האוכל הבין כי השעה היא שעת ארוחת־הצהרים, החליט כי עליו לשוב הביתה, אלא שכל בית שניגש אליו, עם כל חזוּתוֹ המיוּדעת, נמצא מוּאפל וסגור בפניו ותריסיו המוּרדים היתה להם ארשת קודרת ונזעמה כל כך עד כי התעורר בו חשש שהוא נתעה אולי למקום זר.
ופתאום – לקרן הרחוב הגיע אז – הבהירה כנגדו מאחורי אחד העצים חנות־המכולת שברחוב השדרות.
אותם אריחי הסבון היו מסודרים פה בחלון הראוה, ואותן הקופסאות הצבעוניות עם האישונים חבושי המגבעות על צלעותיהן. ואף כי במקום הגברת כץ רחבת־הגוף והעליזה יצאה פה לקראתו אשה תשושה ועצובת־רוח, הרי קיבלה אותו מתוך אותו מאור הפנים, וניכר היה בה אפילו שהיא כאילו חיכתה לו.
– ישראל־נוח, בוא וראה מי יש לנו פה – קראה לתוך האפלולית שבפנים.
וישראל־נוח, אשר, בניגוד לאדון כץ המגושם, היה איש ענוג ורך, בא והציץ בו אף הוא מתוך פנים מסבירות.
– מהיכן אתה בא, נערי? – שאלו.
– משם – הורה רמי בידו לקצה הכביש המרובץ, שניצנץ מרחוק כנהר בשמש.
– ובן מי אתה? – חקרוֹ.
– בן אבא ואמא – השיב וחשׂף את שני טורי שיניו בצחוק, והשנים פה, לאחר שהביטו זה אל זו, צחקו אף הם מלב טוב.
והאשה, אשר על פי איזה חוש מיוחד ידעה כי הוא רעב, הביאה לו לחמניה מרוחה בחמאה ושמנת מעורבת בגבינה, והניחה עוד על הארגז שלפניו תפוח־זהב ופרוסה מעוגת דבש.
– מהיכן בא הנה התינוק הזה? – תמהה אחת הקונות, שידעה כי השנים הם חשׂוכי בנים.
– ממקום לא ידוע, מ’אי־שם' – השיבה החנונית הנפעמה מתוך פנים אומרות תעלומה.
מחדר־המגורים שמאחורי הוילון הביאה איזו חוברת מצוירת ודיפדפה בה לפני הילד, עד אשר צנח ונרדם במקום שבתו. ואז כיסתה אותו בזהירות במעיל־המוֹכין שלה, מסרה לבעלה העומד לצאת העירה את רשימת הדברים שעליו לקנות, וברגעי הפנאי אחר כך, בין קונה לקונה, ישבה וניפנפה במטפחתה, כדי להניס מעל הילד הנרדם את הזבובים ונתנה מתוך כך לרגשותיה הכמוסים להתלבש במלים של לשון הלב.
הן כזה היה היצור הפלאי אשר בסתר לבה חיכתה לו כל הימים:
בלונדי וצח עם עיני־תכלת ובת־צחוק שיש בה כדי לפזר את הקדרות שמסביבה – אחד מאותם הרבים אשר האמהות מעבירות בעגלותיהן יום יום על חנותה, זוהרות וחמות מהמון רגשותיהן, בעת אשר היא, בבדידותה, יושבת פה קודרת על הסף, מכונסה לתוך מעילה החרפי, אשר כל כמה שירפדוהו במוֹך אין בו כדי לחממה.
כבר ערב היום כשהחנוני שב ועמד להתיר את חבילותיו.
רמי, שכבר הקיץ, נתון היה לאכילת הסוכריות אשר החנונית פה, שלא כגברת כץ הקמצנית, העניקה לו מהן ביד רחבה, והנה בא האיש והגיש לו את הצעצוע שקנה בשבילו בעיר, מין מכונית עם מושב נוח בתוכה. וברגע אשר רמי, בלחצו על הידית בדלתה, פתחה, נראו על הסף, בפתחה של החנות, אביו ואמו (החנוני הנבון, בהיותו בעיר, צילצל והודיע על מציאותו של הילד למקום הדרוש). והוא, בהתפכחו פתאום, דחף מלפניו את כלי־המשחק, זכר את זה שהיה לו וידע שהוא מלוכלך כולו, פרוע – ואשם.
אשר לחנונית התשושה, הנה למראה האנשים הזרים הסתלקה הצדה מתוך אותה ההרגשה שהיא ידועה היטב למקופחי החיים, כאשר איזו תקוה חדשה שלהם מתאכזבת.
מתוך השתתפות רבת־הבנה הביטה היאך האשה היפה, תוך כדי הלבישה את בנה את הבגדים שהביאה, מפנה פעם בפעם את ראשה ומתיפחת חרש, מתוך התאפקות (היא, האֵם הכבירה, אשר במבוכת נפשה לבשה את מעיל־הפרוה המהודר שלה ממעל לסינר־עבודה פשוט) – הלכה ואספה אז לתוך תיק של נייר את מיני המתיקה והצעצוע – המכונית, והגישה אותם בשעת הפרידה לילד, וזה, מנומנם כבר, חשף כנגדה את שיניו מתוך בת־צחוקו הנלבבה, והניס כן, ואם גם לשעה קלה, את הקדרות אשר מסביבה.
על כפים נישא אז אל המכונית שחיכתה ליד הפתח, ובכך הנה נגמר היום אשר עם כל קיצורו בעונת־שנה זו, היה נכבד וגדול, כי הלא הזמן בחיינו אינו נמדד, כידוע, לפי מספר שעותיו, כי אם על פי סכום המעשים והמאורעות שהוא מכיל.
בעול
מאתדבורה בארון
בין אלה הקמים ויוצאים עם בוקר למערכות העמל נוגעים אל הלב ביחוד הקטנים, המוּבלים לגני־הילדים והגנוֹנים.
ערפלים מעולם אחר מהבהבים עוד בעיניהם התינוקיות, התוהות, בעוד שעל כתפיהם, ביחד עם הילקוט, נתון כבר עוֹל החיים.
באיזו התאזרות מכוון כל אחד מהם את צעדיו בהתאם לאלה של מלוהו – האב, על פי רוב, ההולך ממילא למקום עבודתו – ובכמה יגיעה פוסע הוא ועובר על כל החתחתים שעל גבי המדרכה. בו בזמן הלא צופה הוא כבר מתוך חרדת לב את הרגע שבו יעזוב אותו מנהלו וילך לו.
אמנם, הדרך עוד ארוכה, ומסביב מושכים בתוך כך כל מיני חידושים, שהוא סוקר אותם בראייתו המיוחדת, הראשונית.
הנה שם, מנגד, פס של תכלת, שהוא נראה כקרוע מן השמים, ואשר לדברי האב הוא הנהו הים. והנה חיה ענקית, שהיא גם נוראה וגם מצחיקה, ושכפי שאומרים לו יקרא לה גמל.
– ולמה הוא ‘גס’ והולך בלי בגדים? – שואל הוא את האב ה’כל־יודע', – ומי זה ליכלך שם, למעלה, את השמים?
זה, מכוּנס לתוך עצמו, שומע ואינו שומע.
הבוקר באורו הנכון עירטל וחשף את זה שהלילה בערפליו הערים לכסות, וכמו בספר־חשבונות הערוך בדיוק נראה הכל ברור ולאמיתו:
האשה שוב אין לבה אתו. ‘פוזלת’ היא ומשתמטת ממבטו. בבית עזובה. כבסים מזוהמים בארון־הבגדים. על שולחן האוכלים, במרפסת, מחטטות צפרים בסל הלחם, ובשביל האם הזקנה, חולת הרבמטיזם, אין מקום בכל הבית, והרי היא ישנה בצדי הפרוזדור, ובלילה פולטת היא את האנחות שכבשה במשך היום. והנה נמצא שמשכורתו החדשית אינה מספיקה והוא קיבל עבודה נוספת, ועם ערב, בצאתו מן המשרד, חש הוא בגבו אותה ההרגשה שיש בודאי לבהמת־המשא, ששמו עליה עומס הכבד מנשוא.
איך קרה זה אשר הוא נתגלגל וירד כך? הן לא רחוק היום שאף הוא צעד בטוחות לצדו של האב, מוגן וחסר־דאגה, והנה הוא כבר רתום וסוחב מתוך מאמץ את הקרון, אשר יקרא לו חיים.
– אבא, אנחנו כבר באנו – מודיע הילד מתוך חולשת־דעת, כי הנה בא לבסוף הרגע ההוא, של הפרידה.
אם בית־התינוקות הוא בקומה עליונה, פוסעים עוד ועולים במדרגות, רגל בצד רגל, ומונים יחד, בקול אחד:
– אחת, שתים, שלוש.
חניה קטנה ועליה, ושוב חניה, והנה כבר המדרגות האחרונות.
– מכאן ואילך אתה הולך לבדך – אומר האב, מציץ בתנועה מהירה אל השעון ויורד.
עכשיו יש לאזור את כל הכוחות כדי להיות, כפי שאמא ציותה, ‘ילד טוב’.
– שלום – אומר הוא בהעמידו פנים אמיצות, והוא נפנה לאחוריו ומציץ, והנה אין עוד שם אלא חלל ריק ואפלולית.
– אבא – נבהל הוא, כמו מתבגר רגע ותופס את כל המורא שבמעמדו, ובלי שיוכל להבליג עוד הוא נותן קולו בבכי.
כעלה נידף
מאתדבורה בארון
הירקנית משכונת־הדרום היא שהביאה את הנערה לבית האלמנה פין, כי מכל ‘המקומות’ שהיא עצמה שירתה שם בימי בחרותה נראה לה זה כמתאים ביותר.
– אין לך פה לא אדון ולא נוֹגשׂים – הסבירה לנערה הטירונית בת עירה – הסדר והמנהגים בבית הם כאלה שבבית הסדוֹבסקים שם, אצלנו, והאוכל פשוט, ‘ביתי’: קציצה וחמיצה ומלפפון.
היא דיברה יום אחד על התנאים עם האלמנה, אשר סמכה בכל על ה’מבינוּת' שלה, ולמחרת הובאה כבר הנערה אל המרפסת האחורית של בית־המידות המפואר, במקום שהגבירה הזקנה, שישבה עתה על ארוחתה, קיבלה את פניה בסבר ידידותי.
– לכי רחצי ותטעמי מה – אמרה לה בפשטות, במשכה את מפת האוכלים לקצה השולחן השני.
אחרי כן שאלה אותה אם היא רוצה לנוח קצת, אבל זו ביקשה לגשת אל העבודה מיד. אחרי ימי המנוחה באניה והשהיה הארוכה בבית בת עירה היתה ‘עייפה מהבטלה’ וחשה כעין גירוי של יובש בכפות ידיה, ובתנועת התשוקה של הצמא מילאה את כלי הרחצה מים ובאה אל החדרים הפנימיים, שדמו אמנם בּכּל לאלה שבבית הסדובסקים, אדוניה בעירה:
אותם השטיחים וּוילאות־התחרים באולם האכילה, ואותן המיטות גבוהות המראשותים בחדר־השינה, עם שולחן הטוּאלטה לפני הראי הגדול, אשר היא, מפני איזה רגש של מורא במחיצת אלמנות זו, נמנעה מלהסתכל בו.
את ארוחת הערב אכלו על אותה המרפסת האחורית הפונה אל החצר. הזקנה, בהקריבה אליה פעם את פינכת הסלט ופעם את כלי החמאה, סיפרה לה על בניה הנפוצים אי־שם בכרכים שמעבר לים ושאלה גם אותה לאמה, אשר שמעה שיחידה ובודדה נשארה שם, בפרבר שבקצה העירה. אבל זו, תחת להשיב, רק העלתה על פניה בת־צחוק מחפּה וכולה כמו נתכנסה אל מתחת לצעיף.
את עבודת יומה במטבח גמרה בזריזות ולפי ההוראות שניתנו לה. הגיפה את התריסים באולם האכילה האפל, וגם באה בלי מוֹרא עוד לחדר־השינה כדי להציע לזקנה את מיטתה, ואולם כאשר זו, לבושה בחלוק הלילה, התחילה ללחוש את פסוקי ה’קריאת־שמע', פג אומץ רוחה, והקרקע מתחתיה, כמו קרשי הסיפון בספינת הנוסעים, זעה.
קו אחד נמתח ממחיצת האלמנות פה עד לבית־הפרברים הקטן שבקצה העירה, והערירות מסביב הוחשה כאד הערפל שעל פני האין־סוף של ישימון הים, וביחד עם הבגדים שפשטה, בבואה לשכב, נשר גם הצעיף, אשר בו התאמצה להתכסות.
למחרת העיר אותה בתחילת הבוקר החלבן, והיא הדליקה את תנור־הגז ושׁפתה את הסירים, כפי שצוּותה על ידי גברתה, ואחר ירדה ברגליה היחפות אל השביל זרוע סיכי הברוש ועמדה לטאטאוֹ. לבושה רק חלוק דק, המיושב עליה בדוחק ושערה גדוש התלתלים גולש ברישול על ערפה העז – אשת המהנדס מהקומה הראשונה שמנגד הסתכלה בה מעל גזוזטרתה בסקרנות ומתוך התפעלות גלויה.
– בואי ותראי איזה יופי – אמרה לאשה המבשלת שעמדה אף היא פה. אבל זו, מחוסר פנאי, או מפני שלא רצתה להביא את הנערה במבוכה, לא הביטה אליה, ורק כשראתה אותה אחר כך טורחת לנקות אחד השטיחים בכף־היד, העירה לה כי דבר זה עושים במחבט. והיא גם הלכה והביאה את הכלי, וחבטה שתים־שלוש פעמים בעצמה, ופה, בתוך האבק המתאבך, הצטחקו שתיהן, ובכך קמה ההיכרות ביניהן.
מנשי החצר האחרות, כשנטפלו לה, לנערה, במשך היום בשאלותיהן, השתמטה, העלתה על פניה את בת־הצחוק המחפּה וסגרה כל פתח, אבל בפני זו, מבית המהנדס, כשבאה בערב וישבה על ידה, על הספסל שמתחת לצפצפה, נשארה בגילוּיה. הודיעה לה את שם ההקטנה שלה, כפי שקראו לה בעירתה – מירל, ועד מהרה נקשרה ביניהן שיחה, אשר האשה – שׂער לבן היה לה ועינים צעירות – היתה הפותחת בה.
עליה עצמה לא הרבתה לדבר, פטרה הכל בתנועת יד שפירושה הוא כי הדברים הם כבר מאחוריה, ולא כדאי, אבל לסיפור חייה שלה, החדשה, בת התשע־עשרה, הקשיבה ברוב ענין, נלותה אליה, כביכול, בדרך המוליכה בכיוון הפוך למקום מכורתה, וגם עזרה לה, בכל פעם שהגיעה למקום חתחתים, בהערות אגב, עד כי הואר הכל באור נכון, גם הצער וגם הכאב והגעגועים, ואף גם בית הפרברים הקטן, כפי שהוא נראה באותה שעה אחרונה של הפרידה, כאשר אמה, מסוערת ברוח הסתיו, נדבקה בה וכמו נמוגה בדאבון לבה.
תוך כדי שיחה עתה הוברר כי עצם ‘הצעד’ שעשתה לא ממנה בא, כי אם מאמה, מן הדאגה שלה ל’תכלית‘. כי על כן ראתה שהעיירה הולכת ומתרוקנת, הבחורים יוצאים אל ה’הכשרה’ ונוסעים, והנערות אף הן. וכשנזדמן במקום האיש מן המושבה והציע לעשות את ה’התקשרות' הזאת, כדי להעלות אותה, את הנערה, אל הארץ ברשיון שלו, הסכימה. רצה בעצמה לחנויות האריגים ואל התופרות והתקינה לה בגדים, מן המובחר הכל, כי אמרה: אולי ‘יאיר לה מזלה’, ואל תבוא איפוא לידי בושה. הן בעת ההיא נשמע אשר חוה־רחל, בתו של הסנדלר, שעלתה אף היא עם החלוצים, נישאה לאיש עשיר ובן־טובים.
היא, הנערה עצמה, היתה כל אותו הזמן כמסולקת. לא התערבה, כאילו לא לה נוגע הדבר.
בבית הסדובסקים עשו אז תיקונים באולם האכילה, והיא, אף כי זמן שירותה כבר נגמר, הלכה להשגיח על העברת הרהיטים, כי חרד לבה לכלי הקוּניה. על טסים נשאה אותם, את הספלים והצלחות, ופתאום, בתוך כל אלה, הוגד לה כי הכל מוכן לדרך. וכבר בא הקרון, והיא לוּקחה מידי אמה בחוזק היד.
השכנים הם שעשו את מעשה הניתוק הזה והטילוה לתוך העגלה כמו את ארגז־הדרך שלה, וכמוהו הוא ניטלטלה אחר כך והועברה מרכבת לרכבת.
המטפחות לא הספיקו לה לניגוב הדמעות, והאיש הטוב, בן־לויתה, הוציא מן המזודה ונתן לה את אלה שלו. באין אומר עשה זאת, כי הלא בעיניו ראה את זה שנעשה לה.
במשך הזמן התחילה להרגיש כי לכל מקום שהיא באה, היא מכניסה רוח רעה. האנשים למראיה משתתקים ונהיים עצובים, או שהם קמים ויוצאים. ואז הבינה כי עליה להתאפק, ולמדה אפילו להעלות על פניה בת־צחוק. וכשבאה אל האניה עשתה עצמה כאילו הכל אצלה כשורה. והיתה רק מחכה בקוצר־רוח לערב, כדי שתוכל להסיר מעליה את המסוה הזה. עמדה והסתלקה אז לאחת הפינות, במקום שלא היו אלא כוכבים ודממת לילה.
הבחורים על הסיפון נתקבצו יחד ושרו, והיא פה ישבה בודדה ומנותקת לעולם, כקרע של חוט, או הנה כך – תפשה בידה את העלה שנפל ברגע זה מלמעלה – כעלה שנשר מעץ.
האשה לבנת־השער, לאחר שזו, מעוצר הכאב, נשתתקה, השמיעה היא כמה מלים.
– המות – סברה – רק הוא אשר יפריד לנצח, אבל לא מרחקי מקום וזמן. הן לא נשתבשו הדרכים שבהן עברה, ובאופן שהיא עלתה תוכל גם להעלות. כלום מעטים האבות ההולכים אחרי בניהם אפילו לארצות נכר, ומה גם לאדמה זו, אשר הזקנים יבואו לחוננה גם כשאין להם בה קרוב או מודע. תתרגל היא עצמה פה ותסתגל, ותחסוך לה משכר העבודה מעט כסף. וגם אמה שם תתכונן בינתים, ויום יבוא אשר היא, במקום צער הפרישה, תשמח בשמחת הפגישה.
והדברים הנכוחים האלה נכנסו ללב הנערה, וככל אשר שיחות ערב אלה תכפו כן הוקל יותר ורוח לה.
במשק הבית עשתה כבר עכשיו רק היא היחידה, כי הזקנה, אשר עם בוא הסתיו גברו מכאוביה הרבמטיים נימנמה רוב שעות היום בכורסתה, והנערה היא אשר נשאה ונתנה עם הרוכלים, השגיחה ביום הכביסה על האשה השכירה, וגם עשתה את החשבונות עם נער האופים והחלבן. ובשעות הפנאי גם סרגה בגדי צמר בשביל נשי החצר, מלאכה שהיתה נהירה לה, ושעשויה היתה להכניס לה רוח צדדי, שהוא דרוש לה כל כך בשביל ה’מטרה'.
לבושה עדיין בחלוּקה הקיצי, הדק, עם סנדלים מחוֹררים על רגליה היחפות – חמימות שפעה ממנה בשעה שרצה בשערה המתנשב לחנות־המכולת, או כשטיאטאה על הגזוזטרה את מי הגשם שנקווּ שם. ואלה שראוה אז בטוהר פניה, עם העינים הצוחקות, המאירות באור התקוה, התנשמו רווּחוֹת, כאילו באה עליהם נשיבה מרוח אביב.
בסוף החורף בא ממרחקים צעיר בניה של האלמנה, בּוֹריק, זה שקראה לו ‘התינוק’, ואשר עליו גדלו ביחוד געגועיה.
פתאום, בלי להודיע על כך, הופיע, פתח במפתח שהיה שמור בכיסו את הדלת של המבוא הראשי ונכנס, והנערה, בשיחת הערב אחר כך, סיפרה לחברתה איך היתה הפגישה בין השנים. איך שהאשה המנומנמת התנערה וקמה ונדבקה בו, בּבא, בקראה לו במיני שמות משונים, בעוד אשר הוא השמיע רק את המלה האחת והיחידה. אמא, במין קול אשר כאילו מן הלב שלה, של הנערה, יצא.
שוב לא היתה מעתה שעתה פנויה לשיחות ארוכות עם זו, ורק בהזדמנה אתה אצל הברז הכללי, או ליד חבל הכבסים, סחה לה למקוטעין איזו מלים, אף כי היתה, לדבריה, מלאה מכל מה שראתה ושמעה.
הן לעיניה נעשה הפלא אשר האשה, ‘חצי־המתה’ הזאת, אך הביטה אל בנה, נתחייתה וקמה. סילקה הצדה את כל הצנצנות עם הסממנים וחבשה לראשה את הפאה הנכרית הבהירה, ונהיתה צעירה.
בעצמה החליפה בכל מקום את המפות והציפויים, ואפילו לבשל במטבח באה. זכרה בדיוק את כל המאכלים שהם ערבים לו, וגם הגישה אותם לו בעצמה. והיא, הנערה, כשראתה לפעמים היאך היא נעמדת לפניו ומביטה, כאחת העומדת לברך על נרות שהדליקה, או איך שהוא, גברתן שכזה, מושיב אותה בכסא המתנדנד ומנענעה, בעוד ששניהם צוחקים בקול אחד, נהיה לה מזה בלב גם שמח וגם עצוב.
היא את ארוחותיה אכלה מעתה במטבח, כדי שלא להפריע וגם מפני שלא ניחא היה לה ליד שולחן האוכלים, מחמת הבושה, אף כי הוא פשוט היה בהליכותיו, לא פקד ולא ציוה, והיה קם אפילו לעזור לה בשעה שעמדה להרים משא כבד. ופעם, כאשר בשעת סידור המגרה שלו בחדר־הרחצה, נפגעה בסכין־גילוח, בא בעצמו לחבוש את הפצע. ומצחיק היה לראות את הפחד שלו כשביצבצה ויצאה טיפת דם, כאילו לא נפגעה מעולם בבית אדוניה בקוֹפיצים וסכינים שכל אחד מהם הוא חד לא פחות מהתער.
בין האורחים, שביקרו עתה בבית האלמנה, נראה פה יום אחד הפרדסן העשיר שיפרין מהמושבה הסמוכה.
בימות החורף היה מתעכב לפעמים במכוניתו ליד המבוא הראשי, מוריד ארגז של תפוחי־זהב ומפליג לו הלאה, לצד רחוב השדרות.
את הפרי חילקה אחר כך הנערה בפקודת גברתה לדיירים, סל מלא לכל משפחה, ורק אשת הפנקסן מהקומה הראשונה, ילידת אותה המושבה, ידעה שיש קשר בין המתנה הזאת ובין בתו של האיש, שהיא יחידה לו ועתידה לרשת את כל טובו.
בפחי האשפה התבלט אחר כך במשך איזה זמן צבע האורנז' של קליפות הפרי שהיה אמנם מן המובחר.
עכשיו, כשהמכונית התעכבה, נכנס ובא אחרי הארגז האיש עצמו, גבה־קומה, חסון ותקיף.
– כאחד הסדובסקים – סחה אחר כך הנערה לחברתה ליד חבל הכבסים.
לכבודו – סיפרה – הוסיפו לתבשילי הצהרים לפתן חי ומין עוגה – אוּמלט – שהותקנה לפי הוראותיה של אשת הרופא מהקומה השניה, ועד ששעת הארוחה הגיעה, הוגש אל השולחן מכל מה שנמצא במזנון ובמקרר – רקיקי־ביצים, נתחי דג וכבד קצוץ. והוא אכל הכל בלי להשאיר כל שיירים. ודיבר מתוך כך בתקיפות, בדרשו מהזקנה משהו, שאין, כנראה, ביכלתה לעשות, כי היא הלכה והביאה מטפחת ובכתה לתוכה, בעוד אשר הוא, הבן, שאינו סובל את הבכי, קם ויצא אל החצר ועמד ליד הגדר של השכן.
עצי הלימונים ותפוחי־הזהב הלא מלבלבים שם עתה בגן, והריחות עולים באויר כאד, והוא עמד איפוא והסתכל עד אשר השנים בבית התפשרו, שאז נערך השולחן, והאורח נטל את ידיו ובא וישב לפניו שוב.
היה עוד ברצונה לספר איך שאכל אחר כך את העוגה הזאת, האוּמלט, אבל גברתה מפתח המטבח קראה לה, כי דרושים היו לה הלבנים שהסירה מעל החבל.
הימים שלפני חג הפסח היו ימי שרב לוהטים. בגן הסמוך התאבכו בּשׂמיהם של עצי ההדר כקיטור לבן, והאזדרכת שם נראה היה איך שציצי הסגוֹל מתוספים בה משעה לשעה. אי־מזה באו צפרים חדשות והתיזו לחלל האויר צלילים עמוקים, רווּיי ערגה, וּבסלה של הירקנית, על הרקע הירקרק־ענוג של עלי כרוב, בערו באודם עז גרגרי תות־הגינה, ונשי החצר קנו מהם: אשת הפנקסן, אשתו של הרופא ובעלת־הבית, האלמנה פין.
זו עמדו אצלה עכשיו ב’הכשרת' החדרים לחג. הנערה היא שקיבלה על עצמה לעשות את עבודת הניקוי, ולשם כך רצה תכופות עם כלי־הרחצה אל הברז הכללי, ואשת המהנדס דקת־הטעם הביטה אליה מעל גזוזטרתה.
– השערות מתנשבות אצלה כשבלים בשלות – אמרה – והעינים מכחילות מביניהן כדגניות, ואיזו רגלים.
היו לה רגלים זקופות ומלאות הבעה.
סמוך לצהרים, כשניגשה לרחיצת המדרגות, הופיע פתאום בחצר ‘האיש מהמושבה’, בן־לויתה לדרך, זה שקרא לה ‘אשתי’ (עוד טרם הוּתרה ה’התקשרות' ביניהם), ואשר היא, בבואו, נעצבה תמיד, כי זכרה למראהו את השעה ההיא, של הפרידה.
הפעם הביא אתו את אחיו, שבא זה לא כבר מסביבות עיירתה, בחור ענק עם פנים ילדותיים, שעמד עמידת ביישנות בשביל. ואף היא ניכר היה בה שהיא בוֹשה מבגדה הרטוב ומהשער הפרוע, ואז עמד האיש וקירב אותם זה לזו בתנועה, כאילו ביקש לחברם, והם שניהם, במבוכתם, היו מלבבים כל כך, עד שהאשה לבנת־השער נמלאו עיניה הצעירות אור של חנינה (בתוך תוכה ניצנץ אפילו הרהור שאולי יבוא מעתה שינוי בתכנית ביחס ל’מטרה'), והנה הציץ מפתח בית האלמנה הבן:
שרווּלי כותנתו על זרועותיו החלקות, הנשיות, מופשלים, ועיניו, מתחת למצח הזעוף, יוקדות כסיגרה אשר בפיו.
– הוא מביט אל הנערה כזאב אל הכבשה – אמרה אשת המהנדס, ובזה הוּעם האור בעיני עוזרתה והיא הזדקנה ברגע אחד.
אחרי כל אלה – ועד הפסח נשארו רק ארבעה ימים – גברה בחצר התכונה של ערב חג.
רחצו כלי־מטבח ליד ברז המים, ופעם בפעם נכנסו הנה על אוֹפניהם נערים משרתים מהחנויות והביאו מצות ומיני מאפה ומשקאות. ממטבחה של האלמנה נדף בוקר אחד בחריפות ריח של דבש חם. טיגנו שם מרקחת של סלק עם חצאי שקדים (לפי סברתה של אשת הפנקסן – בשביל איזו שמחת משפחה).
בבית המהנדס לא עשו שום הכנות, כי בני המשפחה, כמנהגם תמיד בערבי חג, עמדו לצאת לבית הוריהם שבמושבה, והאשה העוזרת כבר עסקה פה באריזת החפצים. הפעם בלי רצון, כי אין לה חשק ‘לזוז’ – אמרה, ושאלה את גברתה אולי יתכן שתישאר פה (לירקנית, כשישבה אתה לאחר זמן על הספסל ישיבת אבל, אמרה שהיא כבר אז חשה מה. הלב ניבא לה) אבל זו לא הסכימה בשום אופן, ובכן עמדה לארוז גם את החפצים שלה עצמה, ועד שזמן הנסיעה הגיע הלכה פעם בפעם לתהות על הנערה. בדקה אותה, כביכול, כמי שבודק את האֵטוּן היקר לראות אם לא נפל בו רבב. וזו, לקורת רוחה, נמצאה תמיד טהורה:
סבר הפנים, השביל בשׂער המפוּלג והצחוק.
אולם בערב האחרון, כשיצאה אליה לפי בקשתה לשעה קלה – היתה זאת שעת הפרידה – נבהלה לראות כי דבר־מה ‘נתהווה’ בה. נפל רבב.
על הספסל שמתחת לצפצפה ישבה אתה, כמו תמיד, אבל היתה מצועפת כולה, רעולה. אפילו כעין בת־צחוק הבהבה בזויות פיה. מתוך בקשת איזה שהוא פתח, שאלה האשה איך אומרת היא לבלות את שעות חופשתה בחג. על זה לא יכלה לענות. היא עוד לא חשבה.
– בשביל מוצאי החג הראשון קונים לי כרטיס לאיזו הצגה – אמרה.
– האם הוא קונה? התפלצה האשה.
– בּוֹריק – השיבה בקור־רוח.
אחרי זה לא היה לה מה להוסיף. בתא הקטן שלה אחר כך, בתוך החשכה, תפשה את ראשה בשתי ידיה, מה שלא עשתה עוד מעולם, אף לא בזמן שבאו עליה הפגעים, אשר מהם הלבינו שערותיה בלא עת.
– אפילו לאמה לא כתבה – ציינה לעצמה – שכחה אותה. וכמה יפתה בימים אלה, מלבלבת היא עם כל שיח ועץ.
למחרת יצאה עם אדוניה לדרך בהשכמה, עם צפצוף ראשון של הצפרים.
גם בבית האלמנה השכימו הבוקר לקום. הזקנה רצתה להשגיח על הכשרת תנור־הבישול בעצמה, בעוד שבנה, כמנהגו תמיד בערבי הפסחים שהוא נמצא פה, בא לעזור בהחלפת כלי החמץ באלה של פסח.
הוא, בזריזותו, טיפס והוציא מהכּוּכים שבמרומי הקיר את הסירים, והנערה, חגורת סינר לבן, מה שהוסיף לה לוית זוֹך, הורידה מחדר־העליה את כלי הקוּניה.
על טסים נשאה אותם, בזהירות, ומתוך רגש של אחריות.
לפעמים, בשעת הירידה, בעצם רגעי החרדה, בא הוא ופשט כנגדה דרך שובבות את זרועותיו, כאילו ביקש לקלטה, ועיניו, שבערו אז כמו הסיגרה שבפיו, הבאיו אותה במבוכה. אבל למטה אחר כך, במטבח, היה שוב כבד־ראש ואדיב, והיה מפנה את ראשו הצדה בכל פעם שבא להפליט מפיו את העשן, בדעתו שזה מהלך עליה סחרחורת.
עם פנות היום, כשהיה כבר לבוש חגיגית ומדיף ריח של בושם, עזר לה בעריכת השולחן, והביא אתה את המצעים בשביל מיטת ההסיבה, ואחרי כן, בשעת קריאת ההגדה, שקד למלא בכל פעם את כוסה וביקש שתשתה אותה עד תומה.
כאשר, בשעת הגשת התבשילים, הציצה פעם מפּתח המטבח וראתה את העצים שהם עומדים עמידה של חרדת קודש, כאלה שליד בית אמה בכל ערב כזה, והבתים מסביב – כאילו נתגלגלו הנה משם – נוהרים כולם ורנים, הוּצף פתאום לבה שכוֹל, והיא מיהרה לכבוש את פניה בקצה הסינר, והנה בא הוא, כאילו כדי לקחת מה, וּשאֵלה למה היא בוכה.
– אינני יודעת, מעצמו בא זה – התנצלה, בדעתה שהוא אינו סובל את הבכי – יען כי עצוב לי, כל כך עצוב.
אז שר עם גמר טקס הסדר אחדים מהפזמונות המבדחים, ששמע אי־שם בכּרכּים שמעֵבר לים, ואחרי כן, לאורם של שיירי הנרות, הניח לפניה ספר של תמונות מאיזו ארצות רחוקות (הן חברתה, המשעשעת אותה בערבים, לא היתה פה אתה), גחן עליה מתוך כך ונשם חמות על ערפה החשוף, וכשעמדה להפוך בידה את הדף ביקש לראות בה את הצלקת שבאה מפגיעת הסכין שלו, ומראות התבל שלפניה הועבו וניטשטשו.
כמו בילדותה, בצעדה על הגשר הרעוע שבמגרשי הגרפית היה זה לה, כאשר הגן שמנגד שיכר בריחות עדניו ומשך, בעוד שמתחת ניצנצו בברק מבעית והילכו סחרחורת מי המצולה – ושיווי־המשקל אבד לה.
באחד מימי חול־המועד ביקשה מהירקנית שתספר לה מה על בת עיירתן, חוה־רחל מבית הסנדלרים, שבאהבתו של האיש רם־המעלה אשר לו היתה, נתעלתה וגדלה, והאשה, ששעתה עתה, בחג, היתה פנויה, סיפרה בפרטות על נערה־שפחה זו שהיתה לגבירה:
על מאכל שולחנה, מעמד משרתיה, עצי־הנוי המסוּפּרים כראשי אנשים שבמבוא ביתה, וניגוני כלי־הזמר שהם מהדדים תמיד בחדרים, כאילו היתה שם חתונה נצחית.
לה, במעמדה הדל, מתנכרים שם, אבל מסחורתה, שהיא משובחת, לוקחים. ממיטב הפרי והירק.
האריכה היא את הדיבור גם על האם הישישה, הסנדלרית לשעבר, שהיא ‘מושכת חיוּת’ מכל אלה פה. מאריכה ימים רק מן הנחת בלבד.
מתוך המטבח, כשהדלתות הן פתוחות, רואה היא אותה לפעמים. שוכבת היא לה על מיטתה גבוהת המראשותים ונחה פה עתה מכל עמלה.
לבסוף ביקשה שהנערה תבוא אליה באחרון של פסח.
– יהיו אז גם ‘האיש מהמושבה’ וגם אחיו – הודיעה בחגיגיות ומתוך מאור פנים אמהי.
וזו הבטיחה לה, וביום האחרון של החג, יום חם, יצאה ללכת אליה. לבשה לשם כך את שמלתה החדשה, הקיצית, עם סוּדר דק, אורירי, על כתפיה, ובכל מקום שעברה הרגישו האנשים עייפי השרב בנשיבה הבאה כאילו מרוח מרעננת.
בתחנת כלי־הרכב, ששמה הגיעה עם חשכה, הוגד לה שאל הדרום לא יצא אוטובוס הערב, והיא ישבה פה איפוא על ספסל לנוח. הוציאה מארנקה את המטפחת וניפנפה אותה מפני החום, וגם פה התנשמו העוברים והשבים רווּחוֹת. ואלה שהם מילידי המקום, כהי־העור, הביטו אליה משתאים, מתוך הערצה, כמו לאיקוֹנין.
לבסוף קמה ויצאה ללכת חזרה ברגל.
מפני שאדוניה, בשעה שעזבה את הבית, לא נמצאו שם (הם יצאו לביקורי חג), חשה כל הזמן כעין אי־מנוחה, שהפכה מעט מעט לחרדה, והיא צעדה עתה בחפזון, כמי שחושש לאחר מה. ואז הנה קרה אשר בבואה אל החצר מסרה לה אשתו של הפנקסן מהקומה הראשונה את המפתחות והודיעה שהאלמנה עם בנה לוקחו זה עתה במכונית לבית הפרדסן מהמושבה, ששם נערכת הערב כעין חגיגה של אירוסין.
האשה הטובה מוכנה היתה לספר לה כמה פרטים על ה’התקשרות' הזאת, אשר היא, כילידת אותה המושבה, ידעה אותם זה כבר, אבל זו ‘הסתגרה’ בפניה ונפטרה ממנה תיכף.
כטובע המבקש נקודת־אחיזה הציצה רגע לדירתו של המהנדס, אשר התריסים היו מוגפים שם לכל אורך הקיר. אחר נכנסה אל המטבח, ולאור העששית שהדליקה העבירה גם פה מסביב את מבטה, כמבקשת משהו לשם אחיזה, ולבסוף התעשתה ובאה לחדר־הרחצה, מצאה לאורה של אותה עששית את הצלקת בידה שנפגעה לפני איזה זמן, ותקעה בה אחד מריבועי המתכת, שהוציאה מן ‘המגרה שלו’, וכמי שמאריך קו משכה אותו הלאה, אל המקום אשר החתך בו, נאמר לה, יש בו משום סכנה. והכאב הברור, המפכח, שנגרם לה בכך, בא על הראשון, האטום והמהמם, הלם אותו וּסתרוֹ.
כמו בכפות מאזנים היה זה, אשר כנגד המשא המכריע באחת, הונח בשניה אחר, שהוא שוה לו בכבדוֹ – ובכך נתהווה בה שוב שיווי־משקל.
מבין הלבנים, אשר אמה נתנה לה בשביל היום שבו ‘יאיר לה מזלה’, הוציאה אז מגבת ועטפה בה את ידה, והלכה ושכבה על הספסל בחוץ, במקום אשר, כמו בשעת התיחדה עם עצבה בספינת הנוסעים, היו רק כוכבים ודממת לילה, וכמו אז הרגישה שהיא שטה ברחבי האין־סוף קלה, בודדה ומנותקת לעד, כעלה שנשר מעץ.
הפנקסן, שחזר הביתה אחרי חצות, הרגיש בה והוא קרא לאשתו, ולזמן־מה קמה מהומה בחצר.
העירו את הרופא מהקומה השניה וצילצלו בטלפון. אחרי כן בא הקרון המבוקש, והספסל פּוּנה. ועם צאת השמש שררו כבר פה שוב שקט וסדר, כרגיל. ורק ליד הצפצפה, בחול, הצהיר באודם דוקר כתם גדול של דם, זה אשר האלוהים, כאשר הוא נשפך לראשונה על האדמה, שמע שעולה ממנו קול צעקה, ואז יצא אחד הדיירים מהקומה הראשונה וכיסה אותו.
הרמוניה
מאתדבורה בארון
קריאות התרנגולים ממתיקות בהרבה לאדם נטול־השינה את שעות נדודיו בלילות.
אם אסיר בית הוא, האנוס לקלוט את רשמיו בעד הכתלים, ילמד על פיהן לאמוד את מידת גדלה של עיר מגוריו, ולדעת היכן הם הפרברים אשר בהם ביחוד יקצה האדם מקום לעוֹף.
כאותיות של כתב צבעוני מנצנצות הן על פני הרקע האפל ומחיות את קצות האופק מסביב.
השומע בעל האוזן הפקוחה ידע גם להבחין בין הקולות ולעמוד על פיהם על טיבו של כל עוף. שלא הרי התרנגול עוּל־הימים, החוטף וקורא בפזיזות, ללא הבחנה, כהרי המבוגר, מיוּשב־הדעת, שיש קצב וטעם לצלילי קולו וריוח מתאים בין כל קריאה וקריאה שלו.
כחוטי השני בכל אלה מצהירים קולותיהם של העופות הגזעיים המשובחים, בהם – כצלילי כלי־התזמורת האחרים באלה של הכנורות בסימפוניה – משתזרים כל האחרים, מתמזגים אתם ומהווים יחד את זה, אשר יקרא לו הרמוֹניה.
ואולם יש אשר התאוֹם בקולות ליליים אלה יופרע לאיזה זמן – עם סוף קיץ או באביב, בקרוֹב ימי החגים לבוא. ביחוד כשאלה הם ימי שבתון וחג רצופים, שאז תכין לה כל אם משפחה עוף אחד או שנים בחצרה.
לככר השוק מובאים אלה לעת כזאת מהסביבה במספר רב. תרנגולים ברובם, כי א התרנגולות משאירה אשת המשק לעצמה.
מגוּבבים זה על גבי זה כקלחי הירק – בתהיה מציצים הם מתוך חרכי הכלוב אל החלל הזר, אשר אפלולית של דמדומי בוקר שוררת בו כל הזמן.
המטומטמים שבהם, או קרי־המזג, מושיטים בעד הסדקים את ראשם וחוטפים איזה דבר אוכל מכל אשר ימצאו, ויש גם אשר האחד מוצא לו בדוחק מקום להזדקף, ועמד וקרא אז מתוך כובד־ראש את קריאתו, כמי שאת המוטל עליו הוא עושה בכל מצב שהוא – עד שאיזה קונה מן העומדים פה זוכה בו, לבסוף, ונושא אותו נשיאת זלזול לביתו.
פה מהדקים חבל לרגלו וקושרים אותו לזיז של גדר בחצר או לגזע עץ, והוא, לאחר שהוא מתנער, סוקר אילך ואילך את סביבתו ומתכווץ במקומו מתוך עצב אנושי כמעט:
קדרות, וחומות הסגר ונכר, נכר.
ילד עובר בסמוך פה, נתקל בכלי עם המים שהוצג לפניו והופכו, אחר כך באים אחרים ועומדים לשחק בו.
תוחבים חוט של ברזל לבין נוצותיו ו’מגרדים' אותו, או שמסתערים עליו פתאום, כאילו כדי להניסו, וכאשר הוא, בבלבול חושיו, מתרומם, מושכים לאחור את החבל שבו הוא קשור.
כאשר היום מחשיך, מתכנף הוא ושוכב על פני האדמה החשופה, מדולדל וחסר־צורה כמטלית ישנה.
רוח ערב מרעידה אט את נוצותיו, וגופו עוברים בו פעם בפעם זעזועים – הדי העינויים שהתענה.
כשמשתררת לבסוף הדממה, ואין עוד לראות כל נפש חיה מסביב, מתעשת הוא ושולח לתוך חללו של הלילה קול ממעמקיו, מעין קריאת ‘הצילו’.
וראה: עונים לו, עונים. מצד אחד, ומצד שני ושלישי, קולות של אחים לצרה.
בקריאות התמידיות, הקבועות, אין עוד מעתה להבחין. נבלעות הן בערבובית הקולות העולים מלפני כל צריף וכל משׂוּכת גדר, ושאינם נפסקים שוב אלא עם אור הבוקר, בעת אשר האדם, בהקיצו, מתחיל שוב להטיל מסביב את מרותו.
וככל מי שהוא נתון בצרה מתמידה מתחיל העוף להתרגל מעט מעט למצבו. מנקר הוא באדמה או בעשבים שמסביבו ומטייל כה וכה, ככל אשר ירשה החבל שברגלו, וכשבעלת־הבית זורקת לו מעט גרעיני דוּרה אין הוא נרתע עוד, נענה לה בשעת קריאתה ומתחיל אפילו לרחוש לה כעין אמון, עד אשר היא – בשעת ערב יהיה זה על פי רוב – באה ולוקחת אותו (דוקא עתה, בשעה שהוא מנומנם ומוכה סנורים), מקצצת את החבל שברגלו וכופתת אותו באחר, דק יותר, ויוצאת אתו אל המקום אשר שם יעשה לה מבוקשה.
לאורה של עששית קטנה מבצע האיש אשר אומנותו בכך את מעשהו, לכל אם משפחה בזמנה, על פי התור, והקולות הבוקעים מפה הולכים ונבלעים מעט מעט בחללו של הלילה ומצטרפים לאלה של כל המעונים והטבוחים, אשר, בזמנם, צעקו אף הם ולא נענו, צעקו ולא נענו.
הדממה המשתררת אחרי כן היא כזו שבנבכי תהום. השמים, אשר כאילו נתרחקו פתאום, נראים מעומעמים ונקשים, והאדמה, מתחת לרגלי הטיילים הבודדים, מוּרגשת החתחתיות שבה, וכשהאחד משמיע פה קול צחוק וצילצל אטום ובודד לעצמו, ללא הד. פעם בפעם נפתחת הדלת באחד המטבחים והחוצה נזרק קילוח של מים, אשר העין נרתעת בסילוד מצבעם האדמומי, וקטע החצר, אשר האור מבפנים נופל עליו מתוך כך, מהבהב בו החבל שנקצץ כגופו של בעל־חי ערוף.
והלילה על שעות הנדודים נמשך בתוך כך, נמשך.
שומר השכונה צועד ועובר מתוך סיבובו התמידי ופולש את גוש השחוֹר בפסיעותיו האמיצות, רבות־האחריות, הוא, הער והשוקד על שלום זולתו. והנה בוקע ועולה אי־מזה גם קול קריאה – תוהה וחרד כשואל, ומסביב, מקצות האופק, עונים לו, עונים, כל אותם הקולות המיודעים, התמידיים:
אלה של התרנגולים עוּלי־הימים, הפזיזים, ושל המבוגרים, מיוּשבי־הדעת, ובתוכם – מושזרות כחוטי־שני – קריאותיהם המלוֹדיות, עמוקות הצליל, של העופות הגזעיים המשובחים. ובדיעבד, אחרי הכל, זע בלב משהו הדומה לקורת־רוח, כי הנה – שבה והיתה ההרמוניה.
בלב הכרך
מאתדבורה בארון
בתוך הגוש של בתי־המידות שברחוב הצר, ליד עצם הכביש, הבהירה, כפחתת בטור של שינים, רחבה אחת ריקה. האנשים, שקנוה בזמנם לשם בנין, יצאו לרגל איזו עסקי מסחר לחוץ־לארץ, וזו נשארה איפוא לעת עתה פנויה ומוקפת רק גדר ארעית קלה.
האדמה מסביבה חבושה היתה חגורות אספלט, ולחוצה על ידי ענקי בתים כבדי־בטון ומצוּפפי־קומות, ואילו היא נשמה רווּחוֹת בתוך הגדר של חוטי הברזל, ספגה לתיאבון קרני שמש ונטפי גשם והצמיחה כפי יכלתה עשב וציצים וגם כמה שיחים, אשר, מפני תלילותה של הקרקע, נראו כמדולדלים וחסרי־אחיזה, אבל היו מעוֹרים באמת, כי על כן היו שרשים להם.
סיעות צפרים הפילו הנה את עצמן לפעמים בדרך מסען והתשוטטו בצהלת תהיה אילך ואילך על פני קטע האדמה החיה הזאת, כנפתעות. ובסתיו, אחרי הגשם, יש אשר נדחק הנה דרך פרצת הגדר רועה עם עדרו.
מרחוק, בשכונתו הנידחת, הריח את ריח המקום, הטיל את עצמו עם בהמותיו לתוך המערבולת הכרכית החומרת, ומתוך הסתכנות, בדרכי עקלתון, הגיע לבסוף לחלקת האדמה הדשואה הזאת, העמיד את עזיו, או כבשיו, על הירק, והוא עצמו, לאחר שנח, הוציא את חלילו והשמיע זמר רועים שהוא מעלה על הלב שדות טלולים, ברק לח של מי מנוחות וגעית ערגה של צעירי צאן, אחד מאותם השירים שנוצרו בימי אבות אבותיו, עוד לפני שנשחתה האדמה, כאשר היא, גלויה עדיין לכל מלוא רחבה, הצמיחה רק דשא עשב ועץ עושה פרי לתתם לאָכלה, כמצות האלוהים, לאדם ולבהמתו.
האנשים מותיקי הכרך, תוך כדי טלטולם בכלובי האוטובוסים על הכביש, סלדה עינם מן המקום הזה, שהזדקר כיוצא־דופן משורת החומות (הן גם הכיעור יש לו חוקי־התיאוּם שלו), אבל האיש החולני ואסיר־הבית מקומה א', שבבנין מצד שמאל, עלץ בו לבו.
על כסאו הנוח הובא הנה בזמנו מן המחנק שבגוש בתים אחר, ובעוד הוא מנפנף סביבו במטפחת, בבקשו לו מעט אויר, ניצנצה לפניו הרחבה הזאת והוא שאף רוח לרוחה.
קטע מאותם נופי הנעורים, שדימדמו בזכרונו כגני עדנים, ואשר לשוב וראותם נבצר ממנו בדלוּת מעמדו, נח פה עתה מתחייך, כמיוּדע, לפניו, והוא, אכול האבק ומטוחב העובש של תאי מרתפים, טבל, כביכול, בנגהו הירקרק ונטהר – ולא זז עוד ממפתח החלון שלו.
את תריסו המתקפל הוריד למחצה למען יחצוץ בינו ובין כל הנמצא מחוץ לרחבה, בּידד ויחד לו כן את המקום, וחי מעתה את חייו רק עם הפרפרים והחיפושיות ומשפחות חתולי־ההפקר, אשר לאחר ששבעו מפסולת שולחנם של בני־האדם, ואימת המפלצות הקטלניות המתרוצצות על הכביש לא היתה עליהם, התעדנו להנאתם בשמש, או שהתפלשו בעשב החם, מתוך אותה שמחת חיים תמה, אשר בעולם זה ידעוּה רק בעלי־החיים בלבד.
בשעות הערב, בהיות מזג־האויר טוב, הוציא הנה לפעמים הירקן מהצריף שמנגד את סוסו למרעה לילה.
סמוך לחדר־מגוריו העמידו, בריחוק מקום מן הכביש, וזה, ערוֹם עתה מן הרתמה ומלוטף בשמי לילה, לעס לאטו את המאכל העסיסי שלפניו, מתוך ההנאה השלמה של העמל, שבא לבסוף עם גמר יום העבודה, על שכרו.
קבוצות השיחים, בהידוֹם געש היום, נשמע עתה רחש עליהם, ומסביב שרקו בקולות הזכוכית שלהם הצרצרים בכונה, בדביקוּת, מין שיר הודיה היה זה למי שעשה את העשב ואת הטל והלילה, אחד מאותם ההימנונים אשר משוררים גלויי־עינים רואים לפעמים בעליל היאך הם מתנשאים ועולים למרום בכיווּן הפוך מאור הכוכבים.
האנשים החוזרים מבתי־השעשועים, מסוּנורים משמשות מלאכוּתיות ומנוגה ירח שאינו ירח, עברו בקבוצות על הכביש וזימזמו לעצמם פזמונות תפלי־חרוזים, בלי להציץ הנה, אבל האיש מקומה א' שבבית מצד שמאל הביט וראה, ולבו רחב וגם חרד.
כי על כן ידע בתוך תוכו אשר לא לו, ביש המזל, לזכות בפינת־פלאים כזאת, ובסיוטיו אחר כך, על משכבו, ראה אותה לא אחת עם יד של כּוֹרת בצדה, עד אשר בוקר אחד, כשקם והציץ החוצה, והנה זה יש:
הרחבה היתה מוטלת מתה לפניו. שׂיחיה עקורים ועשבה תלוש כולו על ציציו, ואיש עם מחרשתו עובר עליה ומשרש את שרידי הגבעולים (בעליה, שכבר חזרו בינתים, נמלכו והפכוה למקום חניה לכלי־רכב).
בשקידה עשה זה את מלאכתו, ועוד לפני שפנה היום היה המגרש מיושר ונקי, ואז הושמה עליו עוד שכבה של חול, ודרך שני הפתחים שנפתחו בגדר נכנסו עם ערב בקול תרועה כלי־הרכב:
טנדרים, ואופנועים ומכוניות־טכסי. דלוּקי עיניהם הבולשות כולם, תוססים, כבדי־נשימה ומתלהלהים כעדר של חיות־טרף. פיסת השמים המקבילה למקום הזה הוּעבה והחשיכה, וכמו אד עלה מלמטה ומילא את חלל האויר אבקת חול וריח של גומי ובנזין.
האיש ליד חלונו, בבית שמצד שמאל, רק ניפנף באפיסת כוחו במטפחתו.
– אני נחנק – אמר ובכה חרש לעצמו, כדרך הבודדים, חסרי־הישע, שהם עזובים מכל; ואולם ותיקי העיר, בעברם פה באוטובוסים על הכביש, נחה דעתם, כי על כן תוקן הפגם, והמקום נהיה לחלק מחלקי הכרך.
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.