תולדות י. דומשביצקי (י. ברשׁדסקי)

ישעיהו בן שמעון דומשביצקי נולד בי' לחדש מרחשון, שׁנת תרל“ב (14 אוקטובר 1871) בכפר זימושץ הסמוך לעירה דרצ’ין מחוז סלונים (פלך גרודנה). אביו הלמדן והמשכיל נלקח בתור אברך-משי לבית חותנו, שהיה כפרי עשיר וחשוב, ואח”כ נשאר הוא השורר בבית זה. בשחר ילדותו של ישעיהו היה ביתו של ר' שׁמעון מלא שפע: אמו היתה אשת-חיל ונהלה עסקי בית-המזיגה ביד חרוצים ומצאה מזה פרנסת הבית ברוח ואביו היה סוחר ביערות והצליח בעסקיו. משתי התכונות השונות של האב ושל האם נתמזג, כנראה, אפיו של ישעיהו הצעיר: אצילות הרוח ושאיפות אינטיליקטואליות כבירות מצד זה, ודיקנות, חריצות ותקיפות קיצונית מצד אחר…

וביתו של ר' שמעון היה בית עברי במיטב משמעה של מלה זו. אפילו בנותיו ידעו היטב את כה"ק ובמקצת גם תלמוד כגברים משכילים. מסירות ודבקות זו לשפת עבר נבלעו איפוא בדמו ובמחו של ד-קי מבלי משים. כבן עשר כבר השכיל לכתב “על טהרת השפה” כאחד הסופרים המליצים מהזמן ההוא.

רב תורתו העברית בתקופה ההיא קבל מאת הרב ר' יעקב רוּבינשטיין, שהיה מלמד בבית אביו, ושעד היום הזה אינו פוסק מלחבב ומלקלס את תלמידו שהיה מחונן, לדעתו, בכשרונות בלתי מצויים.

בן ט“ו שנה הלך לעירה רוֹסי, הסמוכה לכפר מולדתו, ולמד שם תלמוד מפי הרב דשם ורוסית מפי מורה נוצרי. במשך שנתים הגיע לידי מדרגת התפתחות כזו, עד שהיה יכל ללמד בפ”ע דף גמרא פשוטה ולקרא ספרי טורגניב וסופרים רוסים אחדים. אז עזב מקום גלותו וישב בבית אבא שנים אחדות.

השנים המעטות הללו השאירו רשם עמק על ההתפתחות הגופנית והרוחנית של הסופר בעתיד. בודד ונעזב לעצמו, היה מחלק את שעות היום שלו בין קריאה וכתיבה ברוסית ועברית ובין טיול בכרים ובשדות שמסביב לבית. הוא לא חונן מאת הטבע ברגשנות ובהשגות פיוטיות רכות ביותר, אבל השפעת האויר המבריא והסביבה הטבעית בתקופת גדולו היתה נכרת אח“כ לא רק באדם שבו אלא גם בסופר. שם נתקשה אותו האופי המוצק והבריא, שנתגלה בו אח”כ בכל הופעותיו בחיים ובספרות. מצד אביו ובני משפחתו לא רק שלא היתה התנגדות לאופן חייו, אלא גם מצא סיוע והסכם; ובהבדל זה שבין אופן חנוכו ובין החנוך הרגיל אצל רב צעירינו המשכילים מהדור ההוא, שהיו אבותיהם מפריעים אותם במעשיהם, והיו צריכים להסתתר בחדרי חדרים ב“למודי ההשכלה” שלהם, מתבאר בודאי אותו ההבדל שנראה אח"כ בינו לבין רב חבריו, גם בהשקפתו על החיים וגם בנמוסיו והרגליו.

באותה העת ירד אביו ממצבו. הוצאות הבית התחילו להצטמצם, והנער ישעיה ראה, כי ישיבתו בבית אביו קשה ומטרידה והחליט לבקש לו דרך בחיים.

בשנת תרמ“ה אחרי חג הסכות בא לביליסטוק ובקש לו פרנסה. הנער התקיף והמלא שאיפות רחבות היה מוכרח חדשים אחדים להתפרנס מאכילת “ימים” בבתי קרוביו. תקופה בזויה זו בחייו נשארה תמיד בזכרונו ככתם שחור שלא ניתן להמחות; לה היה מיחס אח”כ את השברון, שהיה נכר לפעמים בתכונתו ואת הנטיות לכאן ולכאן שעשה במהלך חייו. אבל תכף אחרי הפסח השתחרר מאופן-חיים זה והתחיל להתפרנס מהוראת שפת עבר. בחשבו אז את ההוראה לתפקיד חייו, הציג לו תכף למטרה, הודות לתקיפותו הטבעית, להגיע לידי מעמד רם בתור המורה היותר מקובל בעיר. בחשבנות מדויקת, לפעמים גם קצת מגוחכת, במחיר קרבנות רבים ו“גבורות” נפלאות – היה צועד לאט לאט, צעד אחרי צעד, כדי להתקרב אל מטרתו הקיצונית. ובאמת, לפי ההתעצמות שהראה בהוראה עצמה וביצירת התנאים הטובים לפעולתו, ולפי הפרסום שהתחיל לרכש בשדרות ידועות – אפשר היה לחשב, כי סופו להיות אותו הטפוס של “המורה המובחר”, שנמצא כמותו בכל המרכזים העברים היותר מאוכלסים.

מעונו של דומשביצקי נעשה בקרוב מרכז הבחורים המשכילים, או יותר נכון האפיקורסים, שבעיר. ראוי לסמן את העובדא, שמאיזו סבה היו מתרכזים בביתו לא הצעירים התמימים “המחפשים”, אלא אותם הצעירים, שסוד החיים כבר היה גלוי לפניהם, ושאין להם בחייהם דבר, זולתי החיים בלבד… בין הצעירים-הזקנים הללו היו מתערבים לפעמים גם זקנים ממש. הודות לזה, שהדמות הרוחנית של הנאספים היתה ברובה או – יותר נכון – מחוסרת גון בהיר ורענן, היה תכן השיחות שביניהם מקרי ושטחי. הד השאלות הבוערות, וכוחים נלהבים ומלאי-תכן היו נשמעים רק לפעמים כיוצא מן הכלל.

ובאותה שעה היה ד-קי מהלך בחדרו ועשן הפפירוס, היה מתמר ועולה מפיו, בשעה שעל שפתיו היה מרחף אותו הגחוך של בטוּל, שעשהו עליון בסביבתו הבינונית. כבר אז היה ניכר בו אותו האדם מן הצד, שאינו חי בתוך הסביבה, אלא מחוצה לה, ומתיחס אליה כחוקר אל העצם הניתן לחקירה. מעט מעט נעשה בעיני חבריו וגם בעיני עצמו, הצורה המרכזית, שהכל פונים אליה, – וכשהיה משתתף לפעמים גם כן בשיחת החברים, היו הכל מקשיבים לו בשימת-לב מיוחדת, והוא היה מדבר דבריו באותה המתינות והבטחון-בעצמו, שנותנת להאדם ההכרה, שכל מלה ומלה שלו נכנסת ללב השומעים ומשארת שם רשם אדיר. ועל הרב אמנם לא שגה בהנחתו זו.

בניגוד לרב המשכילים הצעירים יוצאי בית המדרש, היה הוא עומד מרחוק לכל פעלה וצעד שנעשו במחנה הלאומים. בימים ההם היה בביאַליסטוק מרכז האגודה לקנית קרקעות בא“י, בשם “אגדת אלף”. קשה למסור את ההתלהבות ששררה אז בשדרות רחבות של עמנו, שהיו נושאים את צרורות כספיהם לקופת הועד בשמחה שלמה ובאמונה, שיזכו בקרוב להתנחל בא”י איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו. ד-קי, שהיה יוצא ונכנס בבתי מכריו, עסקני האגדה, לא נמשך אחרי הזרם הכללי, אלא היה מדבר בחוג מכריו בלעג של קצף על “השנטז' העממי” הזה, ובחשבון מדויק נבא מראש את הסוף שבא אח"כ לכל אותו הענין. וגם לשאר החלומות הלאומיים – להרעיון של חברות “שפה ברורה” וכאלה, היה מתיחס בשלילה לא מחמת התנגדות פרינציפּיאַלית, אלא על יסוד חשבונות הגיוניים קרים. צריך לציין, שיחוס של שלילה, ולכל הפחות של שויון-נפש, נשאר בו עד סוף ימיו כמעט לכל תנועה חברתית או פוליטית. מעודו לא היה חבר אַקטיבי בשום חברה שבעולם. יחס כזה אצל ד-קי אינו מתבאר בהעדר הרגש הצבורי; אלא בההגיון האכזרי שלו, שהיה סותר את כל אילוזיה, כל דבר שלא היה לו בסיס ריאלי מוצק.

תפקיד זה של צורה מרכזית עלה לו גם בהוצאות מיותרות. קבלת אורחים תמידית דורשת דירה רחבה ונאה ופזרנות ידועה בכלל. למרות הכנסותיו המצומצמות לא חשך מנפשו שום עמל, כדי לסדר את חייו באופן מכוּון למטרתו. עד מהרה נסתבך, כמובן, בעול חובות, תשלומי רבית ויתר הענינים הקטנונים, שהתחילו כבר אז ממררים את ימיו ושאח"כ היה להם חלק גדול בטרגדית חייו.

ימים ההם עמל הרבה גם על השתלמותו הרוחנית: קרא הרבה בספרות הרוסית והעברית, למד שפת אשכנז ורכש ידיעה בסופרים הקלאַסיים שבה, ומזמן לזמן התרגל גם בכתיבה עברית.

את הקרירה הספרותית שלו התחיל ד-קי כרב סופרינו בימים ההם בכתיבת קוריספונדנציות, בקיץ שנת תרמ“ח נדפסו ב”המליץ" קוריספנדנציות אחדות ממנו, חתומות בפסידונימים לנדמן, N N ועוד. במכתבים הללו, שהצטינו בבהירות הסגנון ובחריפות הבקרת, היתה עין סוקרת יכלה להבחין תכף את הסופר המנתח המצוין בעתיד. תפקיד זה של קוריספונדנט אַנונימי, שאין בו לא ריוח ולא כּבוד, נמאס לו עד מהרה, ואחרי שמצא בהם כעין תעודה ספרותית לעצמו, התחיל להתמכר לשאיפות יותר גדולות במקצע הספרות. בסתר חדרו ישב ושכלל את סגנונו ע“י תרגומים משפות אחרות; שבהם נמצא גם תרגום הספר הגדול “כתב יד עברי” לבהרב. אחדים מתרגומיו נדפסו אח”כ ברבעון “כנסת הגדולה” של סובאַלסקי. בעבודתו זו סגל לו סגנון אירופי מדויק, משוחרר כמעט לגמרי מסבל המליצות שבסגנון הביבלי ומערפליותו. בדיקנות סגנונו הגיע לידי כך, שהיה נזהר אח“כ מהשתמש באיזו מבטא, שאינו נותן להתרגם כצורתו לשפת רוסיה, ועי”ז טעו רבים ממבקריו לחשבו למחוסר-ידיעה הגונה בשפה העברית. באמת היה ד-קי בקי בכל ספרי התנ“ך ורק בעמל רב עלה בידו להשתחרר מן המליצות הביבליות, שהיה מחונך עליהן, וכשהיה עטו פולטן שלא מדעת, היה מוחקן אח”כ באכזריות עצומה ומחליפן אפילו ברוסיציזמים צורמים את האזן…

מזמן לזמן נסה את כחו גם במקצועות שונים של עבודה מקורית; נסיונות כאלו הם מאמרו ב“המליץ” –“מה נעשה לשפתנו ביום שידובר בה?”; “מאמר בקרת”, ב“הכנסת הגדולה” חתום בשם “שמעוני”, על הספור “חליפות וצבא” של א. טיקטין; “מעצר ומשפט” – ספור מקורי נדפס באחד מגליונות “המגיד” שבקרקוי.

אבל כל העבודות הללו לא נתנו די ספוק לרוחו השואף לגדולות. ועמק עמק כבר התחילה להתבכר בו ההכרה, כי שרש נשמתו היא – עבודת סופרים. בטחון גדול מלא את לבבו, שהוא מסוגל למלא תפקיד הגון בספרות העברית. המקצוע שבחר לעצמו היה – הנתוח הפסיכולוגי, שבזה מצא את עצמו מוכשר מן הטבע. עוד טרם שעלה בידו לכתב ספור אחד שלם, כבר היתה לו טכניקה ספרותית מפליאה של כל סוגי הספרות היפה בפרוזה. ואולם ידיעה טכנית מוקדמת זו היתה גם שלא לטובתו. יותר מדאי היה בטוח בעצמו מראשית צעדיו הספרותיים. אין בהם אותה בקשת הדרכים, אותה היראה הפנימית של הכשרון המתחיל ואותו רטט-הגיל של הנצחון בכל גלוי חדש שבעבודתו – כל הדברים האלה, המותחים חן מיוחד על יצירותיו הראשונות של פיטן צעיר.

ואחרי שבחר לעצמו מקצוע זה, התחיל להתעתד לזה בסריוזיות הראויה: בלי שום תקוה לפרסם דבריו אלה בדפוס ישב וכתב במסתרים אטיודים פסיכולוגיים עפ"י הטימות שהיה מכין לעצמו מקודם במחברת מיוחדה לאותו דבר. בזהירות קרירית של סוחר מנוסה עשה את הצעדים הראשונים: הסתיר את פעולתו, והעיקר – את כּונתו, אפילו מידידיו היותר אינטימיים, התאמץ להתאים את גזרתה של יצירה זו או אחרת לאותו המין שהיא שיכת לו, מחק וכתב וחזר ומחק, – והכל רק לשם למוד והכנה גרידא…

בשנת תרנ“א התחילה הדפסת “ספרי אגורה” ע”י “בן אביגדור”. הזרם הריאלי החדש שהכניסה הוצאה זו לספרותנו, התאים כלו למהלך מחשבותיו של ד-קי, והוא התחיל מחטט בכתביו, כדי להכין קבץ קטן בשביל הוצאה זו. סוף סוף עלתה בידו לבחר ספורים אחדים ולשלחם למערכת. אך בינתים נפסקה ההוצאה ומחברתו הושבה לו מבוקרה ע“י הצינזור לאות, כי היתה כבר מוכנה לדפוס. תעודה זו על בגרות כשרונו שמר ד-קי אצלו והיה מוצא בה אומץ-רוח בשעות ידועות. באותה השנה הדפיס בעתון “הצפירה” ספור קטן (תרגום) בשם “ראי מקסם”, חתום בפסידונים “ברשדי”, לאמר: ישעיהו בן ר' שמעון דומשביצקי. ברשדי זה נהפך אח”כ לברשדסקי ונשאר כנויו הספרותי לעולם.

ומצבו החמרי הלך הלוך ושפל. הצעיר הרך, שאך התחיל לטעום טעם החיים, התנסה בהמון צרות קשות, צרות רגילות וקטנוניות וצרות עמוקות ומיוחדות לו ולתכונתו. תחת המסוה של שויוֹן-נפש וגאוה הסתתרו המון ענויים קשים, רוחניים וחמריים, שדכּאו את נפשו ויפזרו בלא חמלה את ניצוצותיה המאירים. מבעד הוילון האפור של ההוה המר נשקפה לו פרספקטיבה עוד יותר עכורה בעתיד. גם מצב אבותיו שהורע מאד עשה עליו רשם מדכּא מאד. תחת הקרח העב של קרירות ואינדיפרנטיות זרם זרם עז של דם חם ומתלהב; אהבה עצומה לאבותיו ולמשפחתו מלאה את כל קרביו, ויחד עם הגאון הפנימי והחפץ להתהדר ולהתפאר בפני מחמדי-נפשו – דכאתהו ההכרה הפנימית, כי לא יוכל לעזור להם בשעת צרתם וצריך הוא להשאר עד אלם לענוייהם החמריים. נוסף על זאת מת פתאם אביו בשנת תרנ“א. שמועה זו הלמתהו כרעם. שלשה ימים הסתתר ביער מעין כל מכר, לבל יראה איש במכאוביו הגלויים ובדמעותיו, וכשחזר אח”כ להתראות לפני חבריו, כבר רחף שוב על פניו הגחוך הרגיל וקומתו שבה ונזדקפה כבתחלה. אבל מה שעבר על נפשו בתקופת הימים הללו, ידע רק הוא והיומן שלו, שהכניס בו את מחשבותיו ורגשותיו במשך י"ח שנים, ושלא זכתה עין לראותו…

על המון דאגותיו נוספה לו עוד דאגה אחת: לתמך את אמו האלמנה ואת אחיותיו הבתולות ואחיו הנער. אבל הוא עמד בנסיון: עוד קומבינאַציוֹת אחדות של המוח, חתימת שטרות, תשלומי רבית – והכל עלה יפה. את משפחתו תמך כאיש בעל רוחים גדולים. את אחיו לקח אליו, כלכלהו ולמדהו עד שעלתה בידו לשלחהו לאמיריקה, ששם נעשה אח“כ לפקיד-המלוכה. מעט מעט עזר גם לאחת מאחיותיו לעבור את הים האטלנטי, ששם בססה לה מצב נכון והצליחה. והוא נשתקע הלך ושקע ביון החובות והדאגות. בסוף שנת 1892 לעבודת הצבא. לאמו הודיע, כי נסע לעיר נובוגרודוק (מקום מצב גדודו) לרגלי עניניו, לאחדים מבעלי משאו ומתנו הריץ מכתבים ע”י אנשי-בינים מביאליסטוק, כדי שלא יכירו בגושפנקא של הדואר שנסע למקום אחר, ובכל התחבולות האפשריות התאמץ להמשיך את יחוסיו עם בעלי חובותיו, כדי שלא תפסק אמנתו אצלם וכשהשתחרר מעבו"הצ אחרי חדשים אחדים ושב לביליסטוק והיה כבר שקוע בחובות עד צואר, לא כרע תחת סבלו, אלא היה מתבודד בחדרו ומחבר קומבינציות שונות להמשות ממצולות החובות באוֹפן נאה לו. אבל כל התחבולות הללו הביאו לו רק תועלת זמנית, וסופן היה – שקיעה בחובות עוד יותר עמוקה…

בשעה זו נזדמנה לו עלמה אינטליגנטית אחת לא-עניה שישרה בעיניו ושהביעה לו גם היא את חפצה להנשא לו. אחרי מלחמה פנימית ארוכה החליט בנפשו להסכים לקומבינציה זו. בכסף הנדוניא, שמסרו לידו תכף, סלק את כל חובותיו, והוא התחיל להתכונן, לחיי-הנשואים, הנשקפים לו בעתיד הקרוב. אבל עד מהרה התחילו ספקות רבים מציקים לו: אם יוכל לספק את צרכיה של אשה אינטליגנטית זו ואם מוכשר הוא בכלל להצטמצם בחוג המגבל של חיי-משפחה. ואחרי פקפוקים ארוכים במשך ירחים אחדים הודיע בבקר בהיר אחד “לכלתו” שהוא חוזר מהשדוך, ואחרי החזירו לה, כמובן, את כל מעותיה – הלך לו לבלי ראות אותה עוד לעולם.

עברו עוד שלש שנים. חובותיו השתרגו עליו למעלה ראש. בפרנסת עצמו הצטמצם כ"כ עד שהגיע לידי סבילת רעב במשמעו הפשוט. אבל דירתו היתה מרוחה, הלבשתו – מהודרה; זאת דרשה נשמתו המפונקה, וגם – ההכרח להתעשר בעיני בעלי חובותיו. אבל סוף סוף רפו ידיו, וההגיון האכזרי הגיד לו ברור, שכדי להמלט משמיטה בזויה צריך הוא לעשות איזה צעד גדול ומוחלט, אחרי שהקומבינציות התגרניות כבר חדלו להצילו אפילו הצלה פּורתא.

בעת ההיא הוצע לפניו שדוך משונה. המדוברת היתה נערה קטנה כבת ארבע עשרה. תנאי השדוך היו – מלבד נדוניא הגונה – גם משרה חשובה אצל אחד מקרוביה בקונטורה של נפט בבאַקו. החתונה עצמה צריכה היתה להדחות לשנים אחדות, עד שתתבגר הכלה והחתן יתבסס על מעמדו. ד-קי הסכים לאבאַנטורה זו. הוא האמין באמונה שלמה, שעד שיגיע מועד החתונה יהיה מוכן ומוכשר לחיים החדשים לא רק בחמר אלא גם ברוח. ובלי שהיות ארוכות עשה “קנין”, קבל חלק מן הנדוניא, סלק את חובותיו – ונסע (תשרי, תרנ"ז) לבאַקו.

שוב נעשה חפשי; רק חוב אחד קטן נגרר אחריו עדיין – ההתקשרות עם הנערה הקטנה, שעליו לבא עמה בחליפות מכתבים לעתים מזומנות בדיוק. – עכשו יש לו רק דאגה אחת: לשכלל את מצבו החמרי, להעשות עשיר. ומה נקל הדבר בבאַקו, במקור העשר לאלפי נודדים שבאו לשם במקלם ותרמילם, ובפרט כשהיתה לו השתתפות מצד קרובי-הכלה, שהתענינו בעצמם בגדולו והתפתחותו במקצע החדש לו. דרוש לזה רק קרבן אחד: שהאיש הבוגר והרגיל לחפש יהפך או יתהפך לתלמיד ותיק, יקבל עליו מרות ויבלע בנעימה הערות משפילות את גאותו. אבל דוקא לזה לא היה ד-קי מסוגל. אפשר שיכל היה לותר בשעות יאוש ידועות על הרבה, אבל לא – על גאותו ועל חפש נפשו. ומקץ ימים אחדים לישיבתו בבית מכריו החדשים כבר התחילו להתהוות ביניהם חכוכים בלתי-נעימים, שתוצאתם היתה – יציאה מהבית ההוא לדירה מיוחדת ויחוסים פורמאַליים הדדיים, שהלכו הלוך והתחדד מיום ליום…

באותה העת התחוללה בו מלחמה עצומה בין הנשמה האצילית והתכונה התגרנית שבקרבו. לבסוף נצחה הראשונה, והתגברה בקרבו ההכרה, שלא נוצר כלל לדרך חיים כזה שנשקף לו פה בבאַקו ושהוא צריך לבחר לו דרך חדשה. בשעת רפיונו עוד השתקע לפנים בקומבינציות תגרניות והיה מחליף מכתבים עם מכיריו שבתחום ע"ד יסוד עסקים שונים בעיר מרכלת זו. אבל בעמקי לבבו כבר התבכרה ההחלטה להנזר שוב מחיי המסחר. ואחרי שבתו בבאַקו כתשעה ירחים עזב את העיר הזאת עם כל תקוותיה והלך ליקאַטרינסלאַב, ששם גר אחד מקרוביו והבטיח לו איזה סעד לבסס את מצבו.

ביקאַטרינסלאַב נעשה שוב מורה עברי. חיצוניותו היפה, השכלתו הרחבה ואצילותו המיוחדה סללו לפניו את הדרך אל החוגים האינטליגנטים, ועד מהרה נתאזרח בסביבתם ונעשה שם – אם לא הצורה המרכזית כביאַליסטוק – לכל הפחות ראש המדברים והמתוכּחים.

בבית הכּלה הביטו בעין רעה על חלוף-המצב שלו. הם לא התחתנו עמו שישאר מורה עברי כל ימיו. הכלה עצמה הביעה לו לא אחת במכתביה את צערה ואי-רצונה להצעד הבלתי נכון שעשה. גם מצד קרוביו סבל הרבה יסורים בגלל “העקשנות האוילית” שסוף סוף תדכא ותקלקל את חייו. אבל הוא עצמו לא הרגיש שום חרטה; עם כלתו הוסיף להחליף מכתבים כסדרם פעם בשבוע, ואת חייו התאמץ לסדר באופן שישר לפניו.

כל אותן השנים הסוערות היו שנות תרדמה לכשרונו. אמנם לא בטלו אצלו שתי המחברות: אחת לטימות ואחת להתחלות, שהיה פותחן לפרקים ומכניס לתוכן איזו מחשבה חדשה במוחו, אבל אח“כ היה עוזבן לימים רבים עד שהעלו אבק עב. הוא בעצמו חדל לתת איזו חשיבות לכשרון הסופרים שבו, וכשנסה מי שהוא מחבריו לעוררהו לקחת עט סופר בידו, היה משיב על זה בהלצה מרה דוקרת. מכל ההתחלות האלו הצליח לגמור רק ספור אחד – זה היה בבאַקו – וגם עברה עליו הרוח לשלחו ל”הצפירה“. אבל ספור זה לא זכה לראות אור, ויאבד בסל של הרידאַקציה. אחרי “מפלה” זו חדל לגמרי לבקר את מחברותיו והתחיל להתרגל אל הרעיון שכל האילוזיות של השנים הקודמות ע”ד עבודת סופרים היו רק שעשועי ילדים, שאין כדאי עכשו אפילו לשגות בהן.

אבל כששב אל התחום והתחיל מתקרב יותר ויותר אל הספרות העברית ואל מחולליה גם בא בהתקרבות פרטית עם איזה סופרים שרכשו להם מעמד ידוע בספרות וכשהתחיל לשקל בפלס את ידיעותיהם, השגותיהם וכשרונותם של אלו ולהעריכם מול אלה שבנפשו הוא, – נתבכרה בו מעט מעט ההכרה, שלא רק שכדאי הוא לתפוס איזה מקום בעדת הסופרים העברים, אלא שיש לו האפשרות גם להפתיע אותם באיזו יצירה גדולה בערך, אם רק יגש אל הדבר ברצינות הראויה ובחשבונות מדויקים שהוא כל כך מומחה להם.

והנה הוא מנער את האבק מעל מחברת הטימות ומוצא שם טימה אחת – לרומאַן שלם! את זו הוא צריך לעבד! הוא צריך, הוא יכל ליצר רומאן עברי! זו תהי יצירה חדשה בספרות העברית, אחרי שמימי סמולנסקין ואילך לא נברא שום רומאן בישראל. בהצלחת מפעלו זה לא היה מסופק כלל, אחרי שהגבור העקרי הוא-הוא עצמו, יתר הנפשות לקוחות מהסביבה שחי בתוכה בביאליסטוק וגם המקרים והשתלשלותם הם ברובם אפיזודים שלמים מחייו ומחיי סביבתו. נחוץ רק עבוד רציני, עבודה אנרגית ומסודרת – ומי עוד כמהו מסוגל לזה?

חדשים אחדים ישב על כתיבת החלק הראשון של רומאנו זה עד שיצא מעטו נקי ומהודר כחפצו, ואז שלחהו להוצאת “תושיה” בעד “הביבליותיקה העברית” בתור דוגמא. זה היה בחדש חשון תרנ"ט. ימי התוחלת לתשובה היו לו ימים של ענויים מרים מאד. הוא החליט החלטה ברורה, שאם יקבל תשובה שלילית – ישים קץ לחייו. וכשקבל תשובה חיובית, כבר היו חייו העתידים ברורים לו: הוא יעזוב את ההוראה ויחיה על עטו. דבר זה היה חדוש גמור בספרותנו. סופרים מעטים חיים על עטם נמצאו רק בבתי-המערכת, אבל סופר בליטריסטי שישב בחדרו ויחיה על הונוראר של ספוריו – כזה לא היה אז בקרבנו.

את הרושם שעשתה הופעת הרומאן “באין מטרה” בספרות העברית למותר להזכיר, עדין חדש הוא לכלנו. הבקרת צינה תכף, שכוכב חדש הופיע לנו, שאעפ“י שאינו מחוסר כתמים פה ושם, בכ”ז הוא מזהיר ומבריק באור חדש ומראה דרך חדשה לסופרים הצעירים. החדוש שבו היה לא רק הקיפו הרב, כמו שחשב מחברו מראש, אלא גם הסגנון המדויק תכלית דיוק והמתאים בכל פרטיו להמושגים המדוקדקים של הקורא המודרני, התאור הריאלי, אשר לא שב מפני כל, של הנפשות והמאורעות, וביחוד – הנתוח הפסיכולוגי העמוק, שלא היתה עוד דוגמתו בספרותנו עד ב-קי. אי-אפשר היה לבלי להכיר, שפנים חדשות ובהירות נראו בספרותנו, והבקרת אמנם טפלה אז ברומאנו של ב-קי במדה לא-שכיחה, והפופולאַריות שלו בקהל הקוראים הלכה הלוך וגדול מיום ליום.

ברשדסקי תפס לו תכף מקום הגון במרום חבורת הסופרים. אבל לא רק כבוד הנחילוהו יצירותיו הספרותיות; בתור אדם הגיוני וריאלי קבל ספוק רוחני גדול גם מהסכום המסוים שקבל במחיר הרומאן מאת הוצאת “תושיה”. בזה מצא גם סעד לחשבונו, כי רק עכשו מצא לפניו את הדרך הנכונה לעבור בה את יתר השנים שנשארו לו בחיים.

בשעה שהוקל מעליו עול הפרנסה, לכה“פ, למראית עין, התחילה דאגה אחרת מנסרת בנפשו: דאגת הבריאות. עוד בראשית שנות שבתו בביאליסטוק התחיל להכיר, כי בגופו החסון והמוצק מחטטת איזו תולעת. שעול עז היה תוקפהו לפרקים ומעלה לח מריאתו. אעפ”י שחשב את מחלתו לסריוזית – ואולי דוקא בשביל זאת – לא דרש ברופאים, לא הפסיק את עשון הטבק ולא נזהר בשום דבר. כשמת אביו בדמי-ימיו, גברה בו עוד יותר ההכרה, שמחלתו באה לו בירושה ושגם הוא לא יאריך ימים. אבל מרב הצרות והטרדות, וגם מחפצו הכביר להיות משוחרר מכל דאגה, לא שם לב לזה, ורק בדרך אגב ובהתול היה מביע לפעמים לידידיו האינטימים את ההשערה, שעוד נשארו לו כך וכך שנים לחיות. אבל עכשו הגיעה השעה, שהיה מוכרח להתעכב על דבר בלתי נעים זה. המחלה הלכה והתגברה, הלכה וינקה את לח-חייו – והוא מתעתד להכנס בקשר הנשואים, להיות לבעל משפחה!

ויום החתונה ממשמש ובא. הכלה כבר הכינה לה בגדי חתונה, והכל היה כבר מוכן. אז החליט להגיש לה דורן לחתונתם: פוליס לאחריות-החיים על סך מסוים. נכנס לסוכן אחד ממכיריו, והלז שלחהו לרופא. אחרי הבקור בבית הרופא, ראה ד-קי, שהסוכן משתמט ממנו ואינו מדבר ע“ד הבטחון באחריות. אז הוברר לו, כי הרופא מאן לקים את האסיקורציה. באחד הימים נכנס שוב אל אותו הרופא ובקש ממנו להגיד לו ברור את מצבו בלי העלם ממנו דבר, אחרי שהוא כבר מוכן ומזומן לכּל. הרופא הגיד לו את האמת, כי ראתו מוּכּה בשחפת, ורק ע”י ישיבה במקומות חמים יוכל לרפא אותה לפי שעה. אחרי ישוב הדעת קצר ישב וכתב מכתב למחותניו, שמטעמים כמוסים עמו הוא מוכרח להסתלק לצערו מהשדוך.

מכתב זה הגיע לידם בו ביום, שהתכוננו לנסוע להחתונה.

ד-קי שרף מאחריו את הגשרים והחליט לחיות חיים חדשים באותן השנים המעטות שנשארו לו לחיות על פני האדמה.

באותה שעה כבר עמל על יצירת הרומאן השני “נגד הזרם”. אם ברומאנו הראשון הוא עוסק בפרובלימה אנושית כללית, נסה ברומאן זה לעסוק בפרובלימה יהודית ספיציפיונית. אבל בשביל שפרובלימה זו לא מלאה את נשמתו כהראשונה, ואפשר שמפני שלא הספיק להתעמק בה כראוי, לא הצליח לתאר בו שורת טפוסים חיים ובהירים כברומאנו הראשון. אפילו הטכניקה שבו לקויה במקצת וחוסר שווי-המשקל שבפרטיו ממש מקלקל את ההרמוניה, המוכרחת להיות בכל יצירה פיוטית. הנפשות הפועלות בו לקוחות ממרכזי החיים והן ממש פורשות את כפיהן ומבקשות, שימלאו אותן תוכן; אך המחבר, שציין בהצלחה את קוי אפין הכלליים חסר-אונים הוא להכניסנו לתוך עולמן הפנימי ולהכריח אותנו לחיות את חייהן. הרומאן הזה קלקל מעט את הרושם, שעשה “באין מטרה”; אבל ב“טפוסים וצללים”, שנדפסו אח“כ באותה “ביבליותיקה עברית”, ושלתוכם נכנסו גם הספורים שנשלחו לפנים מביאליסטוק בעד “ספרי אגורה”, – הוא עומד שוב על מרום כשרונו, מצייר נפשות עם זעזועי הרגשותיהן ודכדוכי יסוריהן ומונע א”ע מתאור הטבע ומחקירות פרובלימטיות. הבקרת שבה להצהיל לו פנים.

שלשת הספרים הללו חזקו את מעמדו הרוחני של ברשדסקי, ומאז נעשה אזרח קבוע בספרות העברית.

אם נאמר שברשדסקי היה בעל-דמיון, נלהב, נשגה מאד, אחרי שההגיון הקר והיבש שלט בכל מכמני נפשו ובכל רגעי חייו אפילו בשעת היצירות הספרותיות. הוא היה רק בעל חשבונות כבירים וקומבינאציות מסובכות. אבל שנוי-השם הזה אינו משנה את הענין: הוא חי תמיד לא את חייו ההוים, המציאותים, אלא איזו חיים אחרים, דמיוניים… מה שעתיד להבראות אצלו ומסביבו עמד לפניו כ“כ בהיר ומדויק בכל פרטיו, עד שהיה מתפלא אם אחרים אינם רואים כל זאת כמותו. אם לא נתקימה אח”כ מחשבתו, לא הוא טעה, אלא טעו החיים, טעה העולם… והוא הוסיף לבנות את מגדליו, כאדריכל מלומד, על חשבונות מטימאטיים…

בה בשעה שהבקרת קבלה ברצון ובחבה את ציוריו הקטנים שהתחילו להופיע ב“השלוח” וביתר ההוצאות הפריודיות, וחשבה אותם לעיקר תפקידו בספרות, חשב הוא את עצמו לסופר-רומאנים, שעתיד לתת לספרות העברית עוד הרבה יצירות גדולות, ואת יצירותיו הפעוטות חשב רק לעבודת יצירה ממדרגה שניה, לעבודה זמנית הנחוצה רק לפי שעה. במחברת הטימות היו כבר מעובדים לכל פרטיהם שנים שלשה רומנים גדולים, שהיו ברורים לפניו כל צרכם לא רק בעלילותיהם, אלא אפילו בשמותיהם. כל אחד ואחד מאלו היה צריך להיות הופעה מפתיעה בעולם ספרותנו. אלא שעדין לא הספיקה לו השעה לשבת על האבנים ולעסוק בהם. החיים תבעו את שלהם: הפרת-השדוך המיטה עליו שוב עול גדול של חובות, מההוראה הסתלק סוף סוף לגמרי; עבודת הסופרים אמנם הביאה לו רוח הגון, – אבל לא כדי לסלק את כל חובותיו ולחיות חיים מרוחים כפי הרגלו. כל התנאים הללו הכריחוהו לדחות לפי שעה את מחשבותיו הגדולות ולהתעסק בספוק החמר הספרותי להמול"ים, שהזמינו אצלו חומר בשכר הגון.

ואולם אז נדמה לו, כי כדי שיהיה כשרונו יותר פורח צריך הוא לשבת בקרבת מקום אל מרכז הספרות העברית. מרכזים ספרותים היו אז שלשה: פטרבורג, ורשה, ווילנא. והנה הוא עוזב את יקאטרינוסלאב ולפי הזמנות שונות הוא מרחף, ממערכת למערכת, ממרכז למרכז. בכל מקום הוא מקבל סעד חמרי ורוחני לתפקידו הספרותי. יושב הוא ישיבה ארעית פה ושם, ומפקידה לפקידה הוא מכין איזה ציור חדש, שמבצר עוד יותר את תהלתו הספרותית.

בכלל היו לו השנים המעטות האלו שנות הצלחה רוחנית כבירה. אופן כתיבתו נעשה כמעט לשטה מסוימת, והיו סופרים צעירים, שנמצאו תחת השפעתו, ומזמן לזמן היו פונים אליו בעצות ובשאלות. לא היתה שום הוצאה פריודית מודרנית שלא תחשוב לה לכבוד לחשבו בין סופריה.

אבל כשרונו לא היה פורה ביותר; הוא היה מעבד ומשכלל את ציוריו בזהירות יתרה ולכן לא יכל לכתוב הרבה. רוחיו המעטים לא הספיקו לו די פרנסתו ותשלומי חובותיו. עינו החדה סקרה לו בעתיד הקרוב פרספקטיבה בלתי נעימה: הוא יצטרך לפרוט את כשרונו לפרוטות קטנות ולרדת מהרה ממרום מעמדו כלעמת שעלה עליו. ובחפצו לקדם את הרעה החליט לנטות מדרכו שסלל לו ולמכור את עטו לרידאקציה של עתון.

בסוף שנת 1903 קבל הזמנה ממר בן-ציון כ"ץ לבא לפטרבורג לעזר לו בעריכת “הזמן”. הוא הסכים להצעה זו, ונעשה תכף לעוזרו הראשי של העתון. וכשעבר “הזמן” לווילנא הלך עמו לשם ונכנס לועד הרידאקציוני שלו, בקבלו עליו עריכת איזה חלקים נכבדים, וביחוד חלק הפיליטונים. הוא רכז סביבו תכף את כל הכשרונות הצעירים, וחלק הפיליטונים באותו העתון הורם באמת למדרגה ספרותית רמה.

אך בשעה זו שרבים נהנו ונחמו לאורו, הרגיש הוא בעצמו, שאור כשרונו מתחיל לכהות ולכבות. בכל שנות עבודתו ב“הזמן” כמעט שלא חולל בעברית שום יצירה חדשה. אם מחסרון פנאי, או מדלדול פנימי, בחר לו להשאר בצל, והסתפק בתפקיד של מדריך ומנהל לבד. בשעות החפש שלו נסה את יכלתו בשפות אחרות. בשפת רוסיא הדפיס בוסחוד, ואח“כ בהוצאה מיוחדת, תרגום מקוצר של ה”באין מטרה" שלו, והדפיס גם תרגומים מספורים קטנים אחדים. גם ביהודית פרסם איזו ספורים, מהם גם חדשים, שעלו יפה מאד. אבל בכלל היתה תקופה זו שעת-עמידה לכשרונו. מאידך גיסא היה מצבו החמרי טוב מאד. בכל שנות מגוריו בווילנא היתה דירתו באחד מבתי-המלון היותר יפים ובכל אופן חייו היתה נוהגת פזרנות מרובה. את חובותיו שלם במהירות נפלאה. חסרון-כיס לא ידע. בכלל חי אז חיים סואנים ומלאים, בסביבה עליזה וצוהלת ושמחה בחייה. ואיש ממכריו לא חשד, כי ברשדסקי זה המשתתף בכל שיחותיהם ושעשועיהם, המגחך ומתלוצץ תמיד על הכל ועל כל – הוא רק כאורח זמני בעולם הזה וכי הוא עצמו כבר מכיר את זאת הכרה ברורה…

עוד בראשית ישיבתו בווילנא אירע לו פעם אחת שהצטנן וקולו נעשה צרוד. חבריו חשבו זאת למחלה עוברת, וגם הוא עצמו לא שאל ברופא. כשעברו שבועות וירחים וקולו לא נצטלל, התחילו חבריו הקרובים להזכירו את חובתו לנפשו והוכיחוּהוּ על התרשלותו. אבל הוא ענה על זה בגחוך דק. בקרב נפשו ידע ברור כי ע"י הרפואות אפשר שיאריך מעט את חייו, אבל יצטרך לחיות חיי חולה מתרפא והחליט לסגל לעצמו את ההכרה של איש בריא כל זמן שימשול ברוחו. השעול לא הרפהו ועוד התחזק אצלו מיום ליום, והוא לא פסק מעשון פפירוסים חריפים, היה מהלך בימי סגריר בלי ערדלים ובלי מעטפת הצואר, היה ישן בקיץ ליד חלון פתוח… צרידת קולו הוסיפה להתגבר, והוא לא עזב את הרגלו להיות ראש המדברים בכל מקרה שבא לידו, להתוכח שעות ארוכות בלי לאות… תוכו היה כבר נחר, אבל קליפתו היתה קשה, שלמה ויפה: לא נכפפה קומתו, לא הועם ברק-עיניו ולא הסתלק הגחוך הנעים מעל שפתיו. –

בתחלת שנת תרס“ו בא משבר בהוצאת “הזמן” ובסוד החברים הוחלט להפחית את שכר הסופרים, לא רק הרחוקים, אלא גם של העוזרים הקבועים בבית המערכת. הכל הסכימו לזה וגם ברשדסקי בתוכם, אבל באותו מעמד הודיע, כי הוא מתפטר ממשמרתו. לא הועילו שום בקשות מצד העורכים והמול”ים והחברים – החלטתו היתה מוצקה כברזל ולא שב ממנה. ואחרי שהועיל, בתור בורר, לישר סכסוכים שונים שקמו אז מחמת חליפת המצב, יצא מן הרידאקציה לבלי שוב עוד אליה.

ברשדסקי נעשה שוב אותו הסופר הפרוליטאַרי החי על שורותיו, כלפני כניסתו להרידאַקציה, רק בהבדל זה, שמעין כשרונו נתדלדל ובריאות גופו התמוטטה וכלו היה כעץ יבש… אבל דמיונו הנפרז, בעל החשבונות המסובכים, לא נרדם ולא נלאה לבנות מגדלים אוירים…

בהתעצמות שאין למעלה הימנה הושיב א"ע אל שלחן הכתיבה והתחיל שוב לצייר. ואמנם הצליח לחולל יצירות אחדות, שיוצרן התגלה בהן בכחו הקדם, אבל אופקים חדשים לא גלה, לא לספרות ולא לעצמו, ובהן לא היה עוד כדי להפתיע את עולמנו הקטן. ובאותה שעה נעשה דחוק יותר ויותר במצבו החמרי: רוחיו נתמעטו עד למינימום, והוצאות פרנסתו לא הצטמצמו אף במאום…

שתי שנים ארך מצבו זה. מה שהתחולל בנפש הגבור המדוכא הזה קשה למסור בדברים. בעולם הספרותי אמנם שררה אז דומיה, רק בספרות היהודית דפק איזה עורק של חיים; בכל זאת נדמה לו כי גלגל החיים מנסר מסביב, כי הכל פועל, שואף, מקוה, ורק הוא נע כצל בקרב המחנה, אין פונה אליו ואין רואה אותו.

כי באמת היה שמו הולך ונשכח מחדש לחדש. אם עמנו בכלל מצטין במדת השכחה, הנה האינטליגנטים שבתוכנו – על אחת כמה וכמה. שנים רבות של עבודה ופעולות כבירות לא יועילו לו לסופר עברי, אם ירד לימים מועטים מן הבמה, וברשדסקי הצעיר, הרענן, אחד הנביאים של המהלך החדש בספרות היפה, כבר עומד בתוך התנועה הספרותית כאיש מן הצד.

אבל את צערו הפנימי לא גלה לשום איש. כשהיה נכנס לחבורת סופרים בווילנא או בורשא, היו פניו צוהלים ומגחכים; ואחרי עבור הרשם הבלתי נעים הראשון של צרידת-קולו, היה מכריח את כל שומעיו לשתוק ולהקשיב לשטף דבריו שזרם בעז ובהגיון נמרץ ובלי לאות.

בקיץ שנת תרס“ז נסע לריגא לשם איזו קומבינאציה של הוצאת עתון זרגוני. לנסיעה זו, שעלתה לו בדמים מרובים, לא היתה שום תועלת ממשית, מלבד זו – שנתקרר שנית, ומצב בריאותו הורע מאד. ובתחלת הסתו לשנת תרס”ח כבר התגלתה בו השחפת בכל מוראיה. מדת החום בגופו עלתה לבלי רדת עוד עד מותו. אך הוא לא מהר להכנע. הכתיבה והדבור נעשו לו קשים, והוא עודנו מהלך ברחוב, מבקר את מכיריו, כותב מכתבים שקטים לקרוביו ולחבריו, – כאלו לא אירע דבר. בימים ההם נמסרה לו עריכת ארבעה קובצים עברים ספרותיים, ולעבודה זו התמכר תיכף בשרידי כחותיו.

אבל סוף סוף קשתה עליו גם ההליכה, וסימני חליו הכבד כבר היו נכרים בכל תנועותיו. ידידיו, ובראשם מר ש. טשרנוביץ (ספוג), התחילו לאכפו להכנס לרופא, והוא נענה להם, וסר לרופא אחד. אחרי בקורו נכנסו גם חבריו אל הרופא הלז בהסתר, ושם נודעה להם האמת המרה, כי החולה החביב הוא כבר לאחר יאוש.

סופה של הטרגדיה היה מרעיש ומהיר מאד. חבריו הציעו לו להוביל אותו לורשה, אך הוא לא הסכים בתחלה, אחר שכסף אין לו ונדבות לא יקבל. מוכרחים היו להמציא לו כסף באופנים שונים, שלא ידע את מקורם, רק אז נאות לנסוע לורשה… לפני נסיעתו שרף את היומן שלו, שהכיל אלף גליונות גדולים…

ביום 14 לחדש נאיאבר שנת 1907, כשעלתה כבר מדת חומו למדרגה גבוהה מאד, כתב עוד לכותב הטורים האלה את המכתב הזה; המעיד על צלילות רוחו ועל יכלתו הנפלאה להבליג על מחלתו: “את מכתבך הסגור ואת מכתבך הגלוי – שניהם קבלתי במועדם, והנה אירעה לי תקלה שמצויה אצל אחרים ואינה מצויה אצלי כלל – בשעה שקבלתי את מכתבך הגלוי היה לפני צרור מכתבים שנתקבלו ממקומות שונים ושהייתי חיב תשובה עליהם; ישבתי לכתוב תשובות, ובדעתי היה לענות גם לך אלא שמאיזו סבה לא עניתי, ואחרי כך נדמה לי שעניתי. טעותי נגלתה רק בימים האחרונים כשהייתי מוכן כבר להריץ אליך מכתב מלא מוסר ותוכחה על שאינך כותב לי, ויכל תוכל לשער את תמהוני ברגע הראשון כשנתגלתה טעותי!… קבל תודתי – אם גם מאוחרה מעט – על מכתבך המפורט, שבו תארת לפני את מצבך החמרי והרוחני בברירות מספיקה לי. אם לא יכבד ממך הדבר להודיעני המשך הדברים, ביחוד במה שנוגע להיחוסים שבינך ובין… אהיה אסיר תודה לך מאד. – – – אתי אין לע”ע חדשות נכבדות ביותר. יש אמנם איזה ענין הקרוב להגמר (רמז על עריכת הקובצים. הכותב.), אך מפני שהפרטים לא התבררו עדיין כל צרכם, הנני משאיר את הדבר הזה למכתבי השני…"

אך במכתבו השני כבר היה מוכרח להודות – אחרי שהדבר נודע מן הצד – כי הוא קצת חולה. אלא שהרופא מבטיחהו שבקרוב יתרפא…

וביום 20 לחדש יאנואר שנת 1908 כתב מורשה: “…אחרי שנועצתי פה עם הד”ר לוין ואחרי שזה בדק אותי ושמע את התפתחות מחלתי – בא האחרון לידי מסקנא אחרת לגמרי, היינו: שקדם שאעבור לגור באוטבוצק אתרפא כשבועים פה בביה“ח העברי, מקום שיש רופא מומחה למחלות הגרון. מכמה טעמים ישרה עצתו בעיני וקבלתיה. מובן הוא מאליו שהד”ר ל. וחבריו ידאגו לי שתהי שכיבתי בביה“ח ככל האפשר יותר נעימה – – – הימים המעטים ששהיתי פה עברו לא בעצבות יתרה: אנכי אמנם כמעט שלא יצאתי מפתח ביתי החוצה, אך אל חדרי בההוטל נאספים מכרים שונים. היו שלום וברכה וכתבו לי מכל אשר אתכם”. כך כותב איש, שעומד כבר על מפתן המות…

כל מי שחושב, שבימי חייו האחרונים נתן להטעות את עצמו בדבר מהלך מחלתו – אינו אלא טועה: הוא הטעה רק את אחרים, בשעה שלעצמו היה הכל ברור, בלי שום מקום לספק.

בימים האחרונים לחדש פוברואר הובילוהו לאוטבוצק, ששם הורע לו, ואח“כ החזירוהו לורשה לביה”ח. שלשה ימים לפני מותו נתבלעו מחשבותיו והתחיל לדבר מתוך חום. הוא דבר אז רק בעברית.

ובאור ליום ה' י' אדר תר“ע מת. הלויה אל חצר הקברות הורשאית היתה ביום ו' י”ב אדר. לגמל לו את החסד האחרון באו איזה עשרות סופרים וקוראים עברים. את תפלת ההשכבה שר החזן המנוח מר טשין. הספדים חמים נשאו עליו בן-אביגדור, הלל צייטלין, ש. צרנוביץ ועוד.

כך חי וכך מת האיש, שנוצר לגדולות ושאף לגדולות – והתמזמז בין הגלים הסוערים של החיים.

ביאליסטוק, בחדש אדר שני, תר"ע.

פּּלן

הקדמה לכל כתביו

אי אפשר להעריך את ערכו של סופר כל זמן שלא למדנו לדעת את האדם שבו. אפשר לנסח את הפתגם הידוע באופן כזה: “אם חפץ אתה לדעת את המשורר עליך לדעת ראשונה את האדם שבמשורר!” אפיו של כל יוצר, דרכי חייו, עולמו הפנימי, השקפתו על העולם, יחסו לכל הסובב אותו – משתקפים תמיד ביצירותיו, בצורה זו או אחרת. גם היצירה היותר אוביקטיבית היא באמת רק ראי נכון לנשמת יוצרה; הוא הספוק הסוביקטיבי של נפש היוצר, הספקת השאיפה הפנימית היותר חזקה והיותר נוגשת שבקרבו. היצירה האמיתית אינה קפריז, איזה שעשוע חיצוני – כי אם צורך פנימי מוכרח הנובע ממעמקי נפשו של היוצר. הדעת המקדמת של האדם שביוצר היא אפוא הפתרון לחידת היצירה שלו, המפתח שבו נפתח את היכל בת שירתו.

ברשדסקי בתור אדם היה חזיון בלתי מצוי אצלינו. הוא היה איש המעלה באמת, איש בעל אצילות רוחנית. הגלות לא הטביעה את חותמה עליו כלל. בפניו, בהליכותיו ובכל ארחות חייו לא נכרו סימני ה“נעֶביִך” שאנו פוגשים אצל רבים מחבריו, אותו הצער העלוב, אותה האנחה הטפוסית של רבים מן הסופרים העברים על עלבון האימה, על גלות השכינה, על חיי הדלות והשפלות – היו זרים לו לגמרי. הוא היה איש אוהב את החיים ומלא ששון החיים. וכבן-חורין גמור התהלך בסביבתו, בקומה זקופה ובדעת ערך עצמו.

ברשדסקי היה רחוק לגמרי מן הבטלנות המצויה אצל רבים מסופרינו. הישיבה וה“קלויז” לא נגררו אחריו. בכל היותו יהודי מכף רגל ועד ראש היה קודם כל אָדם, איש אירופי נאור, בעל נפש אנושית כללית המתענינית בחיים הכלליים וכל הנוגע לאדם לא זר לה.

ברשדסקי היה מלא גאוה פנימית – אבל גאוה אצילית ונמוסית. הוא לא ידע מה זו הכנעה ומה זו זחילה והתרפסות, לא ידע מה זו חנופה ומה זה משא-פנים; אולם הוא היה רחוק ג"כ מאותה הגאוה הריקה, אותה הגאוה הבטלנותית של היושב מאחורי התנור בבית המדרש ומבטל בלבו את כל העולם, אותה הגאוה הבטלנותית, שמעבר אחד היא מלאה זחילה והכנעה בפני התקיפים, ומעבר השני, בינה לבין עצמה, היא מתנפחת, מבטלת בבטול גמור את כל אלה שאין אומנותם עבודת-סופרים ומביטה על עצמה כעל סלת האומה, כעל “אתה בחרתנו”ים. לברשדסקי היה גאון פנימי בתור אדם בכלל, אך לא בתור סופר, אם כי ערכו בתור סופר לא נכחד ממנו. הוא לא חבש לראשו תמיד את הפאה הנכרית של הסופר. בבואו בחברת לא-סופרים לא הביט על הסובבים אותו מגבוה, להפך, התהלך אתם כאלו היה אחד מהם, התהלך אתם בפשטות וברעות, התענין בכל עניניהם והשתתף בכל לב בשיחותיהם. הגאון הפנימי שבקרב לב ברשדסקי היה לא ביחס אל אחרים, כי אם אליו בעצמו. הוא לא התגאה על אחרים, אך גאותו הפנימית לא נתנה לו להתרפס לפני אחרים. היא עצרה אותו מבקש עזרה מאחרים גם בשעה שהיה צריך לה; היא הניאה אותו מכל מעשה המסוגל לעורר עליו חמלה בלב אחרים, רחמים ומנוד ראש. הגאוה העדינית והאצילית הזאת היתה למקור תלאות וצרות לו לעצמו – שאולי גם קצרה את ימי חייו, – אבל לא לאחרים. גאותו זו המריצה אותו להתהלך בכל עת ברצינות הראויה, לשמור את הנימוס ואת הטקט הנכון, לשמור את דברו תמיד להיות מבטיח ומקיים, להיות תקיף בדעתו ולבלי נטות לכל רוח, ובכלל להמנע מכל מעשה העלול להטיל כתם על שמו ולהשפיל את כבודו, כבוד האדם שבו.

ברשדסקי היה פקח אמתי. בשכלו החריף חדר לעומקו של כל דבר ומבטו החד הקיף אותו מכל צד. הוא הבין תמיד דבר מתוך דבר. תפיסתו המהירה עמדה לו להכיר במעוף עין את אשר מסביב לו, את כל החדש והזר, בהשקפה ראשונה, שהיה פוגש בדרכו. הסתכלותו בחיים היתה חדה וחודרת, והיא גלתה לפניו תמיד בכל דבר את הסבות והמסבות הכמוסות שיצרוהו ואת השתלשלות המעשים הטבעית והתוצאות המוכרחות.

ברשדסקי היה בעל הגיון חזק, ועל פיו הסתכל בחיים ושפט על הכל. בכל ראה לא קפיצות ופתאומיות, כי אם התפתחות והשתלשלות טבעית ומוכרחת על פי חקי הברזל של ההגיון. הם היו לו לקנה המדה למוד בהם את כל המתהוה בחיים, בחברה וגם בקרב נפש האדם.

הסבה והמסובב היו לו לעינים בלכתו ובהובילו אותנו דרך הפסיכיקה העמוקה והנפתלה של האדם הפרטי ושל החברה הסובבת אותנו. וההגיון הזה היה לו לאיזמל חד של מנתח לנתח בו את כל החיים אשר מסביב, את לב האדם ואת לב החברה.

ברשדסקי היה חושב והוגה דעות. מוחו היה תמיד עסוק בעבודה: סתר ובנה, בנה וסתר. עבודת המוח היתה לו העבודה היותר חביבה בחייו. גם בשבתו לבדו בחדרו, גם בשיחות ווכוחים במסבת רעים, גם בהעלותו את רעיונותיו על הגליון העסיק את מוחו בעבודת הסתירה והבנין שברוח. זה היה לו למין ספורט רוחני המשיב את הנפש. הוא היה קורא לעבודת-מוח כזו: גימנסטיקה רוחנית, ורוב עתותיו עברו עליו בגימנסטיקה זו… מוחו היה כעין טחנה רוחנית, הטוחנת וטוחנת בלי הפסק, והסתכלותו החדה והבלתי פוסקת בחיים המציאה לה תמיד חומר וכח לעבודתה – והטחנה היפה והמקורית הזאת הוציאה לנו בכל פעם קמח בהיר וטוב בדמות מחשבות הגיוניות, שהיה מפזר לפנינו ביד רחבה בשיחות, בוכוחים וביצירות ספרותיות..

במקצוע זה, מקצוע המחשבה ההגיונית, היה ברשדסקי משכמו ומעלה גבוה מרבים מחבריו.

ברשדסקי היה איש שלילה. הוא התיחס בשלילה לכל הזרמים הסובבים אותו, בכל התנועות החברתיות שהיו בימיו מצא מגרעות ומומים, כלן לא זכו בעיניו; ובכל זאת לא היתה השלילה שבו מכאבת ומעליבה, בשביל נמוסיו היפים, בשביל הטקט הנכון שלו, בשביל היותו רחוק מהקנאות העורת, מהשוביניות.

ברשדסקי קרא ושנה הרבה, למד וחקר תמיד, אבל לא רק בספרים של ניר, כי אם גם, ובמדה עוד יותר מרובה, בספר החיים. הוא לא היה כלוא בד' אמותיו של חדרו הצר, כרבים מחבריו כלואי החדר, אשר מפנות חדרם הסגור הם שופטים גבוהה על העולם והאדם. הוא שאב את ידיעותיו לא רק מספרות וספרים, כי אם התערב ברחוב, בחוצות ובשוקים, התבולל בקרב החיים, בשאון ובמהומה הזורמים מסביב, השתקע בחברה הסובבת אותו, – ושם למד וחקר, הסתכל והתבונן בעינו החודרת ובחושו החד; והכל היה לו ענין לענות בו, בכל דבר מצא חומר להסתכלותו, מכל מקרה ופעולה למד ורכש לו דעת ותורה, תורת החיים.

ובכל היות ברשדסקי איש פקח ופכח ואיש ריאלי ומלא שלילה היה מלא גם דמיונות גדולים. הפנטסיה שלו היתה עשירה מאד. במוחו המלא שלילה והריסה נמצא גם און וכח רב לבנות בנינים נפלאים ומצוינים, קומבינציות עשירות וגדולות, שהיו מעסיקות את אנרגיתו בחייו הפרטיים ושכל יצירותיו הספרותיות מלאות מהן.. ועם זה היה תמיד יסוד נכון להן, יסוד ריאלי והגיוני.

ברשדסקי היה בעל עזמה רבה, חפץ וכח כביר לעבודה; אבל לא תמיד מצא את המסבות הדרושות לזה, את הקרקע שתקלוט את נטיעותיו ושתפרה אותן. ברשדסקי היה בעל רצון תקיף לשלוט על עצמו ולשעבד את רגשותיו אליו וגם להכניע אחרים תחתיו ולשעבדם להשפעתו; אבל לא תמיד היה די כח לרצון הזה להתגבר על המכשולים אשר מסביב. סוף, סוף המציאות היא השליט העליון על הכל, וגם הרצון היותר תקיף הוא ע"פ רוב אין-אונים נגדה.

ברשדסקי היה איש סדר. הוא אהב את הדיוק ואת הסדר במדה שאין למעלה הימנה. הכל היה מדוד ושקול אצלו מראש, הכל מכון ומסודר כראוי. והדיוק והסדר הזה השתקפו בכל הליכותיו, במחשבותיו ושירותיו וגם בעבודתו הספרותית.

ואחרי כל אלה – היו חייו עשירים בטרגדיות רבות, בהיות אפיו, שנראה בהשקפה שטחית כאופי שלם, מלא סתירות רבות שהיו גלויות ושקופות לפני רוחו הניקרני, לפני חושו החד והסתכלותו הבהירה. הוא שחק לכל האידיאלים שמסביב לו, ובסתר נפשו התגעגע אחרי איזה אידיאל שיהיה לבסיס תחת רגליו ולמשען לנפשו השואפת. הוא לעג לריקניות שבחברה הסובבת אותו והיה מוכרח להתהלך בה, בהיותו איש חברותי מטבעו. הוא התנגד לזרמים השוטפים מסביבו ונוכח לפעמים כי הזרמים הם יותר חזקים ממנו. הוא לא האמין במוסר המקובל ובחקיו, ובכ“ז לא נתנהו גאונו האצילי הפנימי לעבור עליו בגלוי ולחלל עי”ז את שמו וכבודו. הוא לעג תמיד לפרינציפים ובעצמו היה איש של פרינציפים. הוא לא האמין בעתידות השפה העברית ובעצמו היה לסופר עברי ולאוהב את השפה העברית בעל כרחו ולמקפיד על טהרתה ודיוקה. הוא היה איש סדר ודיוק והמסבות הביאוהו לידי כך לחיות חיים בלתי נורמליים ע"פ רוב. ועל כל אלה היה איש האוהב את החיים, את ששון החחים, את העליזות והבריאות, והוא בעצמו זלזל במדה מרובה בחייו ובשמירת בריאותו והיה מוכרח לראות איך בריאותו הולכת ומתרופפת ואיך המות הולך וקרב אליו בצעדים גדולים יותר ויותר, – מבלי אשר יתעורר בו רצונו התקיף ועזמיתו הגדולה להתנער וללחום בכל תוקף את מלחמת החיים עם האויב אשר כנגדו.

ואת כל הטרגדיות הרבות שבחייו, שגאונו הפנימי הניאהו מגלותן לאחרים, גם לידידיו היותר נאמנים, גלה לפני כולנו, בצבעים כ"ס בהירים ונאמנים – ביצירותיו הספרותיות, בספוריו הגדולים והקטנים.. בהם אנו רואים, בהתבוננות הראויה, את כל מסתרי הנפש הכבירה הזאת, נפשו של ברשדסקי, עם פצעיה הכבירים, את ענותה ויסוריה, את שאיפותיה וגעגועיה הבלתי נמלאים.

וזהו הסוד של הרושם הכביר שעושים עלינו ספורי ברשדסקי, כי זו היא היצירה האמתית, המקסימה אותנו באמתותיה וביפיה, זו שבה משתקפת נפשו של היוצר.

II

ברשדסקי בתור מספר הוא חטיבה מיוחדת בספרותנו.. הוא לא הלך בדרך הכבושה של המספרים העברים שלפניו, כי אם בחר לו דרך חדשה ללכת בה.. ברשדסקי יצר בספרותנו הספורית בית-מדרש חדש, אם אמנם שלע“ע היה הוא כמעט האחד שלמד בו ולא העמיד לנו תלמידים ההולכים בעקבותיו. בכלל אין ספרותנו עשירה בספורים גדולים ובאצבעותינו נוכל לספור את הרומנים אצלנו. ואם נוציא מן הכלל את שני הרומנים “אהבת ציון” ו”אשמת שומרון", שהם יותר חזיונות אידיליים ורומנטיים מאשר רומנים במובן הרגיל – הנה יתר הרומנים שבספרותנו הם טנדנציוזיים, חברותיים ודידקטים. יוצרי הרומנים ההם לא התענינו באמנות כשהוא לעצמה, בנפש האדם כשהיא לעצמה, כי אם בפרובלימות החברותיות שבימיהם: מלחמת ההשכלה עם הבערות, המלחמה עם החסידות, מלחמת הדת והחיים, השאיפה לתקונים בדת. ואנחנו יודעים עד כמה קלקלה אצלם הטנדנציה את שורת האמת והאמנות. לשוא נחפש בהם טפוסים בולטים, נפשות חיות בעלות אופי מסומן, לשוה נחפש בהם אמת-החיים והמציאות, לשוא נחפש בהם אמנות: ציוריות, צבעים ופלסטיות. הננו רואים בהם רק צללים כהים ומעורפלים, נשמות ערטילאיות בלתי נבדלות כמעט זו מזו, והצללים נבדלים לשני מחנות: מחנה של יונים לבנות ושל עורבים שחורים, מחנה של מלאכים צחורים מרחפים באויר בדמות משכילים, בעלי דיפלומים וסתם עשירים נאורים ומחנה של שדים עכורים מרקדים כשעירים בדמות קנאים אדוקים וחסידים נבערים. ואולם אם לא תמצאו בהם אמת ואמנות, חיים ונשמה לעומת זה יש בהם רעש מלחמה, רתוריקה ומוסר. כל המשכילים הם מטיפים מצוינים, ודברי המוסר שלהם משתפכים כנחלים ומדבריהם המתוקים ימסו הלבבות.

והנה בא ברשדסקי ויצר אצלינו את הרומן המודרני, האמנותי, הנטורלי והאינדיבידואלי.

אמנם כל חדש איננו בא לפתע פתאם. תמיד יש רצים-מבשרים לפני בוא כל חדש, המפנים את המסלה, העושים את ההכנות הדרושות והמכשירים את קבלת פני החדש. גם לברשדסקי היו רצים-מבשרים כאלה, בדמות הנובליסטים השונים, המודרניים, שהתגלו בספרותנו בעשרים השנים האחרונות, שיצאו ללחום עם המסורת הישנות אצלינו עם הטנדנציות, החברותיות והדידקטיות בספרותנו הספורית. הנובליסטים האלה יצאו לתבוע את עלבון האמת של החיים, את עלבון האמנות, את עלבון האדם הפרטי, את עלבון הנפש והאינדיבידואליות שלה, את עלבון העולם הפנימי שבכל אדם וגם היהודי בכלל הם יצאו ראשונה במחאתם נגד הטנדנציה הבולטת של המספר המוכרחה לעוות את המציאות ולזיף את החיים. הפרובלימות החברותיות שבכל דור אמנם תופסות מקום גדול בחיים, אבל הן אינן ממלאות את כל חללה של הנפש. לכל אדם וגם ליהודי השיך למפלגה זו או אחרת, יש נפש אנושית כללית, עולם פנימי מיוחד עם סערותיו ומלחמותיו, סתירותיו וספקותיו. והאמנות מחויבת לחלוק לעולם הפנימי הזה מקום בראש. והדידקטיקה, דעות המוסר השונות והצעות התקונים השונים הדרושים, לא יכירנה מקומה בספרות הספורית. עליה להעתיק משכנה למקצועות ספרותיות אחרים, להפובליציסטיק, להבקרת, לספרי המוסר.

ובהתאמה לשנוי התכן שבספרות הספורית דרשו גם שנוי הסגנון והלשון. אותו הסגנון המלאכותי, המזויף, הנפוח של הספרות הספורית שמלפנים, אותה הלשון הבלתי-טבעית, המליצית, הערפלית, המטולאה מגזרי פסוקים ומליצות קדמוניות – אולי היו נאורים לספרות הספורית המזויפת ההיא; אבל הספרות הספורית החדשה, החיה והטבעית, האנושים והאמנותית דורשת גם סגנון טבעי, אמתי, מדויק. דורשת שפה חיה וטבעית, פשוטה וברורה, שלמה ואופיית.

והנובוליסטים האלה החלו להגשים את דרישותיהם אלה במעשה, ביצירותיהם הספרותיות, שנתנו מהלך חדש לגמרי לספרותנו הספורית, בהכניסם לתוכה נשמה חדשה ובתתם לה צורה חדשה, צורה אירופאית מודרנית.

אי אפשר לכחד כי הרצים-מבשרים הללו פנו הרבה את הדרך לפני ברשדסקי ובמדה ידועה קבל גם השפעה מהם, והם הם שהכשירו את כשרונו של ברשדסקי ונתנו לו דחיפה עצומה לבחור בדרך החדשה שסלל לו ביצירותיו הבלטריסטיות.

ספורי ברשדסקי הקטנים הם באמת רק המשך, בצורה שונה מעט ובאופיות המסומנה של כשרונו, מעבודות היצירות הבלטריסטיות של הנובוליסטים הנזכרים.

ואולם נקודת הכובד של ברשדסקי המספר עלינו לחפש בשני ספוריו הגדולים: “באין מטרה” ו“נגד הזרם”, שבהם מתגלה לפנינו בבליטות מיוחדה בית מדרשו החדש שיסד בספרותנו הספורית, בית המדרש של הרומן המודרני, הנאטוראליסטי-אינדיבידואלי.

טועים הם אלה החושבים את שני הרומנים הללו לרומנים חברותיים, יען כי בשניהם מתארות לפנינו שתי תנועות חברותיות שהתעוררו אצלינו בראשית התקופה הלאומית החדשה אצלינו: תנועת האגדות של “שפה ברורה” להנהגת הדבור העברי בחיים, ותנועת “חבת ציון” לפני התעוררות הציוניות המדינית. התנועות החברותיות המתארות בשני הרומנים הללו הן רק ארג-רקמה שעליו רקם המספר את רקמתו – את האינדיבידואליות של הנפשות שיצר. התנועות הללו היו נצרכות למספר רק כדי להבליט את האידאה היסודית של שני הספורים הללו, לברר על ידן יותר את אפיי גבוריו ואת יחסם

העיקר הבולט של שני הספורים הנזכרים בנגוד ליתר הספורים הגדולים שבספרותנו הוא בתכן: בהנאטורליות האמיתית שבה מעביר לפנינו המספר את כל תמונותיו, המקרים והפעולות, הנפשות והחזיונות; בתאורים המדויקים והמפורטים של הסביבה, של המראות החולפים לפנינו, בהשתלשלות הטבעית והמוכרחת של המקרים והמעשים, של הסבות והתוצאות, של הירושה הטבעית, החנוך והמסכות; באי-האיסטניסות של האמן במכחולו גם בשרטוטי החלאה והזוהמא שבנפש הפרטית ושבהכרה הסובבת אותה, בגלוי הפצעים והמכות הזבות דם ומורסא; בבהירות האפיים של הנפשות, בנתוח הפסיכולוגי האינדיבידואלי החד והחודר של עומן הפנימי, של מוחותיהן ולבותיהן; בצורה: באוביקטיביות הגמורה של המספר, ביחס של עומד מן הצד, ומסתכל קר ושליט ברוחו בכל מה שהוא מתאר ומעביר לפניו, ובסגנון: יצירת סגנון מיוחד, חדש ומקורי, בהיר ומדויק, שקול ומדוד – בשפה בהירה וחיה, טהורה ומהוקצעה, מנופה ומלוטשה.

והסימנים המיוחדים הללו מסמנים גם את ספורי ברשדסקי הקטנים במדה האפשרית להתגלות בספורים קטנים. רוח אחת, רוחו של ברשדסקי נסוכה על כולם.

יש מתאוננים על התאורים המפורטים שבספורי ברשדסקי בנוגע לצורה החיצונית של הדברים והנפשות שהוא מעביר לפנינו; אבל שוכחים הם המתאוננים הללו, כי לא בקנה-מדה של זרמים ספרותיים אחרים אפשר למוד את הזרם הספרותי הנבדל מהם. התאור המפורט של חיצוניות הדברים מונח ביסוד השטה הנאטורלית בספרות, השטה הפאנתאיסטית באמנות, המכירה כי בטבע ובחיים אין דבר חשוב ופחות, אין חומר וצורה פנימיות וחיצוניות, כי הכל אחד, כי בכל מתגלה נשמת היצירה העולמית, וכי שלמות הציור אפשרית רק בקבוץ כל הקוים הנוגעים בו – ומכל השרטוטים החיצוניים והפנימיים מתהוה הרמוניה אחת, ציור שלם ומקיף.

וברשדסקי היה אמן בתאורים ציוריים כאלה. הצורה החיצונית מעורבת אצלו תמיד בפנימיות הדברים, הקוים החיצוניים מתלכדים בהקוים הנפשיים – והכל מתבלט אצלו בציור שלם ובהיר בכל פעם.

יש מתאוננים כי לא התענין ברשדסקי במחזות הטבע והוא ממעיט בתאורי הטבע עד מאד. בזה יש הרבה אמת. ברשדסקי התענין יותר בחיים המשתנים והחולפים, המלאים נפתולים וסבכים, בעולם הפנימי של האדם החי, החושב ומרגיש, המלא סתירות וספקות מאשר בטבע הדומם.

ובכ"ז הננו מוצאים גם אצל ברשדסקי תאורים ממראות הטבע, ביחוד כאלה, שיש להם יחס עם העולם הפנימי של נפשותיו באותה שעה, והתאורים חיים ומלבבים, אם אמנם כי מרגש בהם איזה יובש, איזו קרירות נפרזה.

ואולם עיקר כחו של ברשדסקי היה בתאורי הפנימיות של הדברים, הנפשות והמעשים, בנתוח הפסיכולוגי החודר של המוחות והלבבות. במקצוע זה אין דומה לו בספרותנו הספורית. עינו החדה סוקרת את כל הקמטים הנסתרים שבמוח ואת הזעזועים היותר נעלמים של הלב, ועל הכל הוא שופך את אורו, את הבהירות ואת ההבנה העמוקה. גם הנפשות ממדרגה שניה ושלישית העוברות בספוריו מנותחות באותו האיזמל החד של המספר המנתח ומוארות באותו האור הבהיר. כל הנפשות שיצר ברשדסקי, העיקריות והטפלות, הקבועות והארעיות עומדות שקופות ובהירות לנגדנו.

אמן היה ברשדסקי גם בצורה החיצונית של ספוריו, בצד הטכני של הבניה והגזרה שלהם. נמצא אמנם מבקר שחרץ, כי היה ברשדסקי יותר ציר אמן מאשר מספר חרוץ, אבל אני חולק בזה עליו. ברשדסקי היה גם בצד הספורי אמן גדול. הוא ידע מאין כמוהו גם לספר. הוא השכיל לשלב את המקרים והמעשים, את הסבות והמסובבים, את היסודות ואת הגזרות – ביד חרוצים. הוא ידע להכין את הקיסמים ואת העצים למדורה, לערוך את כל המערכה הדרושה ולכון הכל לרגע הדרוש להצית את האש ולהפיח בה עד שתהיה ללהבה מרעישה. הננו רואים את ברשדסקי מכין את החומר והלבנים בסבלנות מצוינה, ואחרי כן בשעה שהוא מניח את היסוד ומתחיל לבנות ומניח אריח על גבי אריח, שורה אחרי שורה, והקירות מתרוממים יותר ויותר וסוף-סוף נעשית התקרה ומשתטח הגג והבנין נגמר. וכשם שידע ברשדסקי לציר במכחולו החרוץ ובצבעים הדרושים את המחזות שחפץ להעביר לפנינו בעת התהוותם, כן ידע להעביר לפנינו מחזות שונים, בשלובי זכרונות או פשוט לספר לנו על אדותם בתור רשמים מימים עברו, ברפלקסיה שלוה ונוגה, בטרגיות חרישית ואצילית – כמו ברוב הציורים והספורים ש“בכתבים אחרונים” שלו.

וגדול היה כשרונו של ברשדסקי גם בציורי מומנטים מרעישים, רגעי התפרצות קטסטרופה ידועה, אחרי כל המסכות וההכנות שקדמו לזה, רגעי מהפכות נפשיות והפכת הקערה על פיה.

כאמור היה ברשדסקי אוביקטיבי בכל ספוריו, הגדולים והקטנים. הוא התאמץ תמיד להתנכר ולהתחבא מפני קוראי ספוריו לבל יכירו את התיחסותו העצמית לנפשות שיצר ואת השקפתו עליהן. הבלטות האפיים של הנפשות שבספוריו נעשות אפוא אם ע“י נתוח פסיכולוגי של עולמן הפנימי, אם ע”י הארות הבאות לרגלי העובדות והמקרים השונים הנוגעים בהן, אם ע“י ודויים ולפעמים גם ע”י חוות דעת של נפשות אחרות על אדותן.

ועם זה, למרות האוביקטיביות הנפרזה של המספר, הננו מכירים תמיד את הסימפטיה שלו לנפשות ידועות, למרות מומיהם ולקויי נפשותיהן, ולמרות זה שאפייהן ודרכיהן בחיים לא זכו בעיניו.

III

גבוריו העיקריים של “באין מטרה” ו“נגד הזרם”: אדמוביטש ואיזראלסון, בכל היותם שונים זה מזה יש באפייהם קוים משותפים, שרטוטים דומים, והמתבונן בהם, לא בהשקפה שטחית, יכיר כי שניהם מחומר אחד קורצו. מחומר כזה קורצו גם נפשות שונות ממדרגה השניה, שבספוריו אלה וכן בהרבה מספוריו הקטנים. נראה כאילו השתברה הפנימיות של ברשדסקי לרסיסים והרסיסים הללו נפזרו בכל הנפשות הללו. בכל הלך רוחן מחשבותיהם ורגשותיהן, בכל ענוייהן, ספקותיהן וסתירותיהן הננו שומעים הדים נאמנים מהצלילים האדירים העולים באזנינו מהסימפוניה הכוללת, סימפונית הנפש של היוצר.

והאידאה היסודית המונחת בשני הספורים הגדולים וגם בכמה מספוריו הקטנים היא האידיאה היסודית הנובעת מהחיים השבורים של היוצר האידיאה של הצער העולמי הממלא את כל פנימיותו של המספר, למראה הבנקרוט של החיים, שברון השאיפות והקומבינציות השונות, למראה האכזריות של המציאות הממשית הבאה ומהרסת בלי חמלה את כל הפרינציפים וכל השטות השונות, את כל החלומות והדמיונות הנפשיים. האידיאה היסודית הזאת מקבלת בספורים הנזכרים צורות שונות – אבל האידיאה אחת היא בעיקרה.

מעבר מזה גאון אצילי פנימי, המתבטא בעקשות עצומה, התחפשות והתנכרות בפני אחרים בכדי שלא יכירו ברפיונות ומצבים מעוררי רחמים ומנוד ראש, כליאה בתוך עצמו והתמתחות עשויה, ממשל מופרז, ברוח וברגש והתמנעות מהתגלות הלב ומהודאה עצמית משום צל של חשש פן תצא מזה, חלילה, פגיעה כל שהיא בכבוד הגאון העצמי; אַריסטוקרטיות נפשית ואיסטניסות נפרזה המביאות לידי שעמום ובחילה בעבודה מתמדת, לידי אי מציאות תעודה נכונה בחיים – ומעבר מזה התוצאות: שבר ברוח, מפח נפש גמור, בנקרוט של חיים שלמים, צער בלתי פוסק ויאוש מוחלט (אַדמוביטש ב“אין מטרה” והד מזה בהוא שב“ליל נדודים”)

מעבר מזה התרכזות כל המחשבות והרגשות, התרכזות חיים שלמים בנקודה אחת, השקעת כחות עצומים ועמל ממושך וקשה במשך שנים רבות בשאיפה אחת, שהיא מעין כל התכלית שבחיים (איזראילסון ב“נגד הזרם”) בעבודת החנוך של בניו ברוחו, רוח הפשרה בין הדת ובין הדעת, רוח המוסריות הגמורה, על יסודות מוצקים ואיתנים, בשיטה שקולה ומדודה ובדיסקיפלינה אמיצה – נגד אי-המוסריות והפריצות וההפקרות שבחיים הסוערים שמסביב, או: רבי שבתי הקרליני ב“כחה של מחלקת”, במחשבה הגדולה הממלאה את כל חייו בתור “תכן שבחיים” – מחשבת הנקמה ברב העיר, שגזל ממנו את כסא הרבנות ששאף אליו, והשתמשותו בחתנו הרב הרך והתמים בתור כלי חפץ לנכליו, – ומעבר מזה התוצאות: התערערות יסודות של כל בניני הרוח שנבנו בעמל כה רב ובהתמכרות של חיים שלמים, הריסה גמורה של כל הקומבינציות הנהדרות ע“י הכח הגדול והתקיף מכל, זרם החיים הכביר העושה את דרכו בסופה ובסערה, הלועג לכל שכר ומעצור ( איזראילסון ובניו ב“נגד הזרם”), או ע”י גדישת הסאה ואחד המקרים המצויים בחיים המעבירים קו על כל החשבונות (רבי שבתי הקרליני וחתנו הרב התמים ב“כחה של מחלקת”).

מעבר מזה חפץ עז של הכנעת אחרים תחת ההשפעה העצמית התקיפה, תשוקה כבירה של נצוח, לנצח במקום שיש התנגדות חזקה, ומעבר מזה התוצאות: נצחון שהוא מפלה, השתררות שהיא התכנעות תחת השפעת רגע של שכרון החושים, רגע של התלקחות להבת תאוה עורת ועוברת – עם כל היסורים היוצאים מזה, עם כל התולדות המרות והמשפילות (אדאמוביטש וראיסה ב“באין מטרה”).

מעבר מזה זרמים חזקים, תנועות חברותיות עצומות, נפשות נלהבות ומאמינות ומסורות לאידיאלים לאומיים (וילנסקי ב“באין מטרה”, איזראילסון ב“כנגד הזרם”) ומעבר מזה – שטנים, “עומדים מן הצד” וחשים את עצמם כ“זרים” בסביבתם, המתיחשים לכל האידיאלים אשר מסביבותם בבקרת שלילית, בלעג ומנוד ראש (אדמוביטש ואיינזנשטדט ב“באין מטרה” וספירשטיין ב“נגד הזרם”), מהם – המביטים על הכל במנוחה ולעג של שלוה בהיות להם סוף סוף איזה אידיאלים אחרים שהם כרוכים אחריהם (אייזנשטדט וספירשטיין) ומהם – המביט על הכל בצער ובקנאה על חסרון האמונה וההתלהבות בקרבו, באין לו שום אידיאל בחיים שיהיה לו לנחם (אדמוביטש)

ובתור צללי-עצב להטרגדיות העיקריות, להבנקרוטים הגדולים של החיים, הננו נפגשים על כל צעד בטרגדיות קטנות, חרישיות, אבל עם זה מרות לא פחות מהגדולות, הננו נפגשים – – בנפשות ישרות ומלאות צער ועלבון החיים, צמאות לאשר ואהבה הפונים להם ערף וסובלות וסובלות (ברתה מרנץ ואנה ברוכוביץ ב“באין מטרה”, רוזה ליפשיץ ב“נגד הזרם”, או נפשות שונות בהרבה מציוריו וספוריו הקטנים, כמו “ערך הלבנים של איטקה”, “בלי אהבה – בלי איבה”, “זכרונות תוגה”, מושך בעול", “לא יצא לפועל”, “רצועת אורה”, ועוד ועוד).

באחת בכל אשר אנחנו פונים הננו רואים אך צער ועלבון, עדנת הדמיונות והאילוזיות מצד אחד, וגסות המציאות ואכזריות החיים מצד שני – והנפש האנושית בתוך מפרפרת מכאב ומרירות יסורין ועלבונות…

מצד אחד הריקות והשעמום שבחיים, חיים של חוסר בסיס ומגמה, של באין מטרה…

ןמצד שני לשוא כל ההתחבמות, לשוא כל התרכזות הכחות לשאיפה אחת, לשוא כל השיטות המבוססות וההגיונות – נגד הזרם…

IV

לאחרונה הנני מוצא לנכון להראות גם על המגרעות שבספורי ברשדסקי שנבעו לפעמים גם מרוב העשירות בכשרון ואמנות שחונן בהן המספר.

ספורי ברשדסקי סובלים מעשירות נפרזה, עשירות של חומר ספורי, עשירות בנפשות פועלות ובמעשים ועלילות שונות, עשירות ברעיונות ורגשיות, עשירות בחיטוט הנפשי והנתוח הפסיכולוגי. העשירות הנפרזה הזאת מעורת לפעמים את העינים וגם מלאה את הנפש לעתים. כל מותר מחסור הוא לפעמים.

בספוריו הגדולים יש שמכניס ברשדסקי נפשות מיותרות לגמרי שאין להן באמת כל תפקיד נחוץ, או יש להן תפקיד קל ערך והמספר מקדיש להן עמודים ופרקים שלמים לחנם.

ואם אך נוגע מכחולו של ברשדסקי באיזו נפש באיזה מעשה ובאיזה תפקיד שיהיה הוא מציר ומשרטט אותם מכל צד, בחיצוניות ובפנימיות, מתאר כל מה שעבר עליו ואיך היה למה שהיה, וכמעט בטכניקה אחת הוא מעבה את כולם, ובזה הוא חוטא לעתים לאמנות ולרשמים הנשפעים ממנה. האמנות הציורית דורשת מדה וקצב בנושא הציורי, בשרטוטים ובצבעים. יש מקומות הדורשים שרטוטים רפים ומרמזים, צבעים כהם וערפליים. מרוב העצים לא יראה היער ומרוב הבהירות תכאבנה העינים המביטות. הציור דורש גם פרספקטיבה ידועה. יש שהתבוננות מקרוב מזיקה לתפיסת המראה הכללי של הציור. הבהירות הנפרזה והאור המאיר יותר מדי מזיקים לפעמים להתבוננות הראויה. יש שמתוך האפל משתקף המראה ביתר בהירות.

ברשדסקי היה הגיוני ובהיר יותר מדי. הקלים של הפסיכולוגיה שלו הם בולטים וישרים יותר מדי, – אבל הן יש זעזועים נפשיים שבקוים ישרים אי אפשר לתאר אותם. לא כל דבר אפשר לבאר בהגיון, ולא כל מסתרי הנפש אפשר להאיר בפסיכולוגיה. יש פליאות נפשיות שאי אפשר לבארן בכל פסיכולוגיה שבעולם. ישנן קפיצות פנימיות המתנגדות לכל הגיון וחקי ההשתלשלות הטבעית. ישנם בנפש האנושית זעזועים ערפליים (אַהנוּגעֶן), שאפשר רק לחוש אותם בהשערה-רגשית, אבל לא להסבירם ולבארם. בזעזעי-נפש כאלה לפעמים השתיקה או הרמז מבארים יותר מההסבר הגמור. ובנוגע לקוים שונים שבאופי האדם לא הכל אפשרי לבאר בתור תוצאות החנוך והמסבות והשתלשלות המעשים.

יש בספורי ברשדסקי הגדולים ספורי מעשיות ואפיזודות שלמות, נפשות ותולדותיהן והתהוות אפייהן, שאפשר היה להשמיטם לגמרי מבלי כל פחתת לשלמות הספור ולמהלך הכללי שלו, או לקצרם במדה גדולה, – או היה אפשר לעבד אותם בתור ספורים קטנים מיוחדים, והספורים בעצמם היו מרויחים עי"ז הרבה. לפעמים חטא המספר בתאורים המיותרים הללו לטכניקה הספורית באופן בולט.

ברשדסקי בעצמו, – כמבואר למעלה – היה מסתכל בעין חודרת, חודר לעמקי הנפש ומנתח פסיכולוגי מצוין – ובמתת-רוח כזאת חוננו רוב הנפשות שבספוריו; אבל המספר שכח כי לא כל בני האדם הם בעלי עין חודרת כזו ולא כל הנפשות בחיי יום, יום מסוגלות לנתח את פנימיותן ולהעמיק במסתרי הלבבות כמוהו.

ברשדסקי, כאמור, התיחס בשלילה לכל התנועות הלאומיות שמסביב. אבל לא הרגיש כי אי אפשר לנתח את כל התנועות הצבוריות באיזמל החד והקר של ההגיון בלבד. יש תנועות צבוריות שאי אפשר לבארן במחקר ובהגיון, כי מוצאן ממעקי נפש האומה ומסתריה – ובזה צפון כחן וגבורתן, ובכח הזה הנשגב מבינת החוקר והמבקר הן מחוללות גדולות. –

יש גם שהורגש חוסר רך ועדנות בתאורים שונים שבספורי ברשדסקי, כן בתכן וכן בסגנון ההרצאה. ביחוד, הרגש החסרון הזה ביצירות הראשונות של ברשדסקי. לאט, לאט אמנם הלך החסרון הזה ורפה ביצירותיו הבאות, ביחוד ב“כתבים האחרונים” שלו – ולעתים אנו מוצאים אצל ברשדסקי גם דברי רוך, עדנה ושירה, פניני רגש ומחשבה, דמיון והזיה כמו שרטוטי “הרסיסים” שלו (כתבים אחרונים, חלק ב')

_ _ _

בימים האחרונים לפני מותו אבד ברשדסקי לעתים את הכרתו ובינתו – ומבטיו היו אז נוראים ומלאי סוד. העינים היו גדולות ועמוקות וכמו הביטו למרחק רב… לעלטה נוראה שמסביב…

נראה היה כאילו הכיר ברשדסקי לפני מותו בהכרה אינסטינקטיבית, בהכרת-מסתורין, כי לא הכל גלוי וברור ובהיר. זה המסתכל החודר, החקרן הקר וההגיוני, הלועג לכל נסתר וכמוס – כמו ראה פתאם תהום גדול פתוח לפניו, תהום של פליאות וסודות שאי אפשר לחדור אליהן ולדעת את מהותן, ואחד הסודות הגדולים האלה, כן באישים הפרטים וכן באומה שלמה, הוא – סוד החיים והמות…

ורשה, ניסן תר"ע

בן-אביגדור

מעשה שהיה – מקטּר מגש לאחי הנאנחים והנדחים

בּעלית־קיר קטנה כמלונת־כלבים הבּנויה על גבּי בּית אבנים נתעב ונאלה, אשר מסביב לו חצר צר ומגואל ומלא רפש, בּעלית־קיר קטנה שבּה רק חדר צר אחד וחלון קטן בּעל שמשׁות, עבושׁות וסתומות חצין בּגליונות־ניר ואשר מקירותיו נפל הטיח, ובו מטה שבורה אחת, שלהן אחד צולע על שתי רגליו, שנשׁארו לו לפלטה משׁני הכליון ושני כסאות שאין בּהם מתום ורפידתם קרועה ובלה – בּמקום הזה אשר קר וחם משתמשׁים בּו בּערבוביא, כי גם רוח מצויה תפרץ הנה בּאין מעצר, התגורר איש צעיר לימים כבן עשרים, בּכל הימים אשר גר בּעיר הגדולה ר. – לבנת פני האיש הזה, ענן הדאגה, אשר לא ימוש ממרום מצחו רוח היגון המרחפת על פניו והיאוש הנורא הנשקף מעיניו, אף אנחותיו העמוקות המתפרצות לרגעים ממנו – כל אלה יתנו אותותיהם אותות, כי אמלה לבּתו וגורלו מר. ואמנם מארת אלהים תרבּץ בּו ותדריכהו מנוחה, ובּעת אשר לכל הצעירים כגילו מבני עמים אחרים תראה הארץ כעדן גן־אלהים והם רואים בטוב בימי הנער – ישבע האיש הזה נדודים, מרורים וכעס מרבה להכיל וכל הארץ כעמק הבּכא, כמדורת תפתה נדמתה בּעיניו. הה, רע ומר גורל האיש, אשר בעודו בימי עלומיו כבר נגלה לו סוד החיים הנוֹרא כי כוזבה התקוה, כי רחוקה המטרה ממנו והלאה, כי לא בּחכמה יעוז איש וכל אשר יוסיף דעת יוסיף רק מכאב…

האיש הצעיר הזה הוא שלמה ירושׁלימסקי יליד עיר־המחוז בּ. אשר שם כלה חוק למודו בּגימנזיום עוד בּשׁנה העברה. אז שׁעשׁעה אותו התקוה, כי עוד מעט יכנס אל האוניברסיטה, שם ילמד ארבע או חמש שנים ויצא מכתר בּתור דוקטור או בּתעודת עורך־דין, ואז…

אך מי יוכל לתאר את החזיונות והדמיונות השונים אשר ימצאו קן למי בלב איש צעיר לימים בתקופת המעבר הזאת… אולם אל תשמח ישראל אל גיל כעמים" – השמיענו החוזה לפני שנות אלפים; ו“אל תקוה, בּן־ישראל, לאשר כבני העמים” ישׁמיענו הנסיון בּזמן הזה. השׁכחת, עלם לא לומד בּנסיון, כי חק וקצב לתלמידי ישראל בּבה"ס? התתבּרך בּלבּך כי תזכה כאחד מיחידי סגלה ותהיה האחד מאלף, אשר תאיר לו ההצלחה פניה?

ששה חדשׁים נע ונד שׁלמה ירושלימסקי מעיר לעיר, מאוניבּרסיטה לאוניברסיטה, אך לשוא! לשוא ירדו עיניו נהרי דמעות וישׁתטח לרגלי המשגיחים והראשים, כי קצרה ידם, אף אין את נפשם להושיע לו; לשוא כתת רגליו, כי בכל מקום הושבו תחנוניו ריקם… הוא נואש כבר ממצוא חפצו בשנה הזאת, אך עוד זיק תקוה נשׁקף לו. בּשנה השניה הן יהיה לו משׁפט הבּכורה ואולי.. מי יודע.. הלנצח יסתיר ה' פניו ממנו?

הלנצח יסתיר ה' פניו ממנו, – אך האם לא הסתיר ה' פניו מאביו, הסתיר לנצח? האם שלח לו עזרתו מקדש כאשׁר מטה ידו ויגיע עד שערי שאול? הה, עלם אובד, הן אביך גוע מעצר רעה ויגון וירד אבל שאולה מבּלי שנמצאה לו עזרתו ממרום, ומה הבּטחון הזה אשׁר בּטחת? – אביו היה לפנים איש עשיר חוכר אחזות בּמסבּי העיר בּ.; במסחרו זה ראה לו שכר טוב ויחי בשלום ושלוה, וה' ברכו באשה טובה ונאמנה גם בּשני בנים מחמדי בּת־עין: שלמה הנ“ל הבּן הבכור, אשר למד בּגימנזיום כאמור, ובת צעירה ממנו ונעמי שמה. שׁני הבּנים האלה היו משוש נפשׁ הוריהם ורכזו בהם כל חיי רוחם; ואמנם לא לשוא התבּרכו ההורים בּבניהם, כי היו לבּרכה בּפי כל: נעמי היתה עלמה יפה וענוגה אשר לב מבין ונפש עדינה שתו עליה לוית חן, ושלמה היה למופת לכל רעיו וחבריו בּביה”ס ע“י שכלו הבּהיר ושׁקידתו על למודיו, ויחשב כאחד התלמידים הראשונים והמצוינים בבית־ספרו. כן עברו להם הימים בּנעימים ואשרם פרח כחבצלת. פתאם בּא עליהם שבר, כי יצא החק מאת הממשלה לגרשׁ את כל היהודים מהסתפח בּהאחוזות הידועות. אז נהפך על ר' שלום – אבי שלמה – הגלגל כי בּעל האחוזה האיץ בּו להחיש צאתו משם, פן יודע הדבר להרשׁות ומצאוהו עון. ור' שלום בא במבוכה גדולה. מלבד אשר אבד כמובן, יותר ממחצית הונו בענין הרע הזה, נוספה עוד לצרה הזאת צרה חדשה, כי לא ידע אנה לפנות ובאיזה מסחר תאחז ידו, כי כל ימיו הסכּין לעבודת האדמה ועסק אחר בּלעדיה היה כספר החתום לפניו. היו לו עוד אמנם כעשרת אלפים כסף, אך מאין יביא לחמו? ע”כ מה מאד גדלה שמחתו כאשר עלתה בּידו לחכר אחוזה אחת בּנחלת אחד האצילים הפולנים, שמצא תחבּולה לעבור על החק בּערמה, בּתתו לר' שלום תעודה, אשר כּה ימלא את ידו להיות כפקידו עושה דברו באחוזתו. ר' שלום שש מאד על המקרה הזה ולא שת לבּו לזה שׁהוקיר האדון שכר החכירה. הן שכר יהיה לעמלו – דמה בלבבו – ואם גם מצער הוא אין רע. עוד מכשול אחד עמד לו אמנם לשטן על דרכו, כי בּין חקי הממשלה, אשר הוציאה בּימים ההם, היה עוד חק אחד האוסר על היהודי להתישב מחדש בכפר והדין הזה חל גם על העובר לגור מכפר אחד למשנהו. אפס גם השטן הזה הוגה חישׁ קל מן המסלה, כי הפליא האדון עצה ויזהיר את ר' שלום לבלי חכות עד שיודע להרשׁות מעבירת החק, רק לקדם פניהם ולהתודות לפניהם על חטאו ולאמר: אמנם חטאתי!… והכסף יענה את הכל.

אמנם הכסף ענה את הכל, אך הכסף הוא ככל הדברים בּני חלוף תחת השמש, אשׁר תשלט בּהם יד הכליון וכאשׁר נגרע ממנו דבר יום בּיומו יהיה בסופו לאפס. את הסוד הזה שכח ר' שלום ולא התבּונן כי זרים אכלו יגיעו: פקידי הרשות מעבר מזה ואדון האחוזה מעבר מזה, ובעשותו חשבון כשׁנתים ימים אחרי בואו לגור בּהאחוזה החדשה, נפקחו עיניו וירא לדאבון לבּו, כי כספו כעוף התעופף והוא עתה עני בלי פרוטה!… ואז… אך מי לא יבין את אשר היה אז. כאשר תכלה פרוטה מן הכיס, אז יהפכו האוהבים לאויבים; הלשון, אשר לא חדלה מהשמיע חלקות תחל לדבּר פתאום קשׁות ולהשׁמיע דברים בּוטים כמדקרות חרב; אז יזכרו הפקידים כי יש חק בּארץ, וכמו כן ישכח האדון כי יש אמונה וישׁר בּארץ. אז יצא ר' שׁלום עוד הפעם בּגולה ומצבו מר ומורה עשרת מונים מאשר בּפעם הראשׁונה. אז למצער היו עשרת אלפים כסף בּחיקו, והפעם עני נודד הוא ואין בידו אף פרוטה אחת לפרטה. המשפחה האמללה הזאת בּאה לגור בעיר בּ. שם שכרה לה מעון צר בּקצה העיר ור' שׁלום יצא לבקשׁ לו מחיה להחיות נפשות ביתו. ימים אחדים כתת רגליו ויסובב מבית לבית. פנה אל מכיריו, אשר שבעו מטובו לפנים בּעוד נחלתו שׁפרה עליו, אך מכל אלה אין מושיע ועוזר לו. סר וזעף ובלב קרוע ומורתה שבּ אל ביתו באחד הימים אחרי שבועות אחדים לשבתם בּעיר ויפל למשׁכב, אשר לא ירד עוד ממנו. מעצר רעה ויגון, ממחלת לב ומרת נפש, עברה עליו מחלת עזה, ובאין רופא לגהות ממנו מזור הובילתהו מחלתו לשחת…

זכרון היום הנורא ההוא, שבּו נאסף אביו, עלה עתה על לב שלמה ירושלימסקי בּצאתו בּשעה השׁלישׁית אחרי הצהרים מבּית מפואר ונשא לתלפיות. פניו חורים כשיד, עיניו מפיצות רגע אשׁ איומה ונוראה ותכף ידעך אורן וכמתעתעות תבּיטנה למולן; שערות ראשו פרועות, כל יצורי גוו כמו התמוללו, ובקרבו יהמו רגשותיו כהמות ים.. הוא ירוץ בחפזון נמרץ דרך הרחובות ההומים מאדם רב, מבּלי דעת מה אתו; כל חושיו נדעכו, כל מחשבותיו התבּלעו, אין כל רעיון בּלבּו, אין כל הגיון במוחו, רק תמונה אחת מרחפת מול עיניו. פעם הוא כמו לוטה בערפל, ופעם יסור האד הסובב אותה ולפניו תעמוד תמונת חדר קטן וצר, אשר שם למראשותי מת עטוף לבנים ידלקו נרות ושתי נשים מתמרמרות בבכי. עוד רגע – ויצא רשׁף לרגלה, אופני אש כמראה הבזק ירוצצו רצוא ושוב בעיניו, האופנים יתגלגלו, יחוגו, ינועו, ישתרבבו, יתכנסו וכל התמונה תחלוף ותעבור כחזיון־לילה… והוא ירוץ דרך הרחובות עד הגיעו אל הבית ההוא בקצה העיר. שם מבלי משים יפנה הצדה וישם פניו אל החצר המגאל והמלא רפשׁ; יכשל פעמים ושלש באבנים ובבלויי הסחבות הממלאים כל פני החצר, והוא לא ישים לב; יעלה במעלות הרעות, יכשל עוד פעמים אחדות בלכתו והוא לא יתבונן; יפתח את הדלת ויסגרנה אחריו, והנה הוא בעלית הקיר, אשר תארוגה בראשית דברינו. שׁם יסיר מעליו את אדרתו וישליךאת כובעו, ויחל להתהלך בחדר אחת הנה ואחת הנה…

זמן כביר התהלך שלמה בעדי און בחדרו; מקול צעדיו נעו הקירות, וקרשי הרצפה הרעועים כמו נאנחו מכבד משאם. עיניו לא ראו את אשר לפניו, פניו היו להבים וראשו הושח פעם לארץ, והורם פעם בגאון למעלה מבלי דעת את אשר יעשה בו, כי מקור מחשׁבותיו דלל. פתאם התנפל באין אונים על המטה וכחצי שעה לא מש ממקומו, ואף לא הגיע אחד מיצורי גוו עיניו הביטו נכהן ותפקינה שממוֹן נורא; קמטים עמוקים מלאו את מצחו, ופניו אשר הלבינו מעט מעט לבשו קדרות. אח"כ התנשא ממקומו ויעמד על רגליו, וכמקיץ מתרדמה הביט בעינים תועות מסביב, ומראה פניו כאיש, אשר יתאמץ לזכור דבר מה. לאט לאט שבה אליו בינתו, מעיניו נשקפה דעה צלולה, פניו התקדרו מרגע לרגע והקמטים שעל מצחו עמקו ורבו. עוד הפעם נראו על פניו עקבות סערה פנימית חזקה. אפס הסערה הזאת לא היתה עוד אחת הסערות המתחוללות ברוח אשר תכינה את האדם בשממון, תגזלנה את דעתו הצלולה ממנו ותובישנה מקור מחשבותיו, לא ולא! הסערה הזאת היתה סערת רוח איש, אשר יבין וידע את הרעה אשׁר מצאתו בכל מלואה, ורוחו נסערה בו מבלי דעת מוצא לחלץ נפשו מן המצר…

שלמה ירושלימסקי החל עוד הפעם למוד בצעדיו את החדר, כי המחשבות הסוערות, אשר התחוללו ברוחו בכל תקף עזן, לא נתנו דמי לו ותטלטלנה אותו ממקום למקום.

– אפסה כל תקוה – הגה ברוחו הקשה: – גם זיק תקותי האחרון נדעך ויאסף; גם מאת ועד־המורים בביה"ס יצאתי וידי על ראשי. ומה אעשה עתה? אנא אפנה? אולי אנסה מזלי עוד הפעם?… אך הן כבר נסיתי אותו עשר פעמים ותושיה נדחה ממני; לא, עלי לאמר נואש ממצוא עוד חפצי.. ובמה אחיה עתה נפשי? כל מלאכת יד לא למדתי, למסחר לא אצלח כי לא נסיתי באלה, רק בצל החכמה, אמרתי לחיות בשלום ושלוה, ועתה… אך מדוע זה סגרו בעדי שׁערי החכמה? מדוע?…

הוא ירחיב צעדיו תחתיו, רגליו תדרכנה ביתר עז ובלבו תתגבר הסערה ותוסיף חולים, חוט מחשבותיו ינתק ולפניו יתיצב כמו חי זכרון יום מות אביו.

הדבר היה בימי הקיץ לפני שנתים ימים. הוא למד אז במחלקה הששית, והימים ימי הבחינה. בערב, אחרי יום קיץ לוהט ובוער כתנור, יושב ליד מטת אביו האנוש; למרגלותיו שׁל החולה ישׁבו אמו ואחותו, ועיניהן אדמו מבכי. החולה נאנק דום, רשמי פניו הלבנים כשיד נחו שקטו ואור עיניו הועם, ושלמה ישׁב ובידו ספר פתוח, אשׁר בו שׁנן חוק למודיו; מחשבות מרגיזות לב הפריעו אותו לרגעים ממלאכתו, השכיחו ממנו את אשר קרא זה מעט; אפס בזכרו כי יום־הבחינה קרוב לבא אסף שארית כחותיו ויגרש את המחשבות הנוגות והמרגיזות, אשר לא הרפו ממנו אף רגע. חצות־לילה. אמו ואחותו אשר זה כשׁבוע תמים לא נתנו כמעט שנה לעיניהן, נרדמו אשה אשׁה על מושׁבה, ואביו, אשר עיניו התועות כמו לא ראו את כל אשר מסביב לו, התנער מעט, ובקול נמוך קרא: שלמה! שלמה הניח את הספר מידו ויביט אל אביו, והלז התבונן בו זמן כביר בעינים מפיקות דאגה ודאבה. אח“כ פתח אביו את פיו ויאמר בקולו החלש: בני, בני! הנה עיניךֳ רואות כי קרב קצי, הצרות והתלאות הרבות, אשר מצאונו בימים האחרונים, הכשילו כחי ועוד מעט אגוע ואינני. אני הולך למות בעני וחסר כל, לא אניח לכם אף אגורה אחת. הה, בני, בני! מי מלל לי לפני חמש שנים, בעת שׁהכנסתי אותך לביה”ס, מי מלל לי אז, כי עוד בטרם תגמור חק למודך יהיה עליך לדאג למחיתךְ… אך מי תבן דרכי ה, ומי יאמר אליו: מה תעשה? הן הוא אמר ויהי. ועתה, בני, ראה הנה אנכי מת ואמך באה כבר בימים, התלאות אשר עברו עליה הכשילו גם את כחה, ואחותך צעירה ורכה… הה, מה נכזבה תוחלתנו! עתה עליך הוטלו שתיהן, ראה אל תטשן ואל תעזבן; זכור כי אמך הורתך היא ואחותך יחידה לךְ… היה להן לצור מעוז, כי בך שמתי תקותי האחרונה…

מפי האב נעתקו מלים. הוא אסף כל כחות נפשו בדברו את הדברים האלה מבלי הפסק, אך עתה עזבהו כחו, לבו חלל בקרבו ולא יכל עוד להוציא הגה מפיו. עיניו הביטו בדאגה ואהבה רבה פעם על בנו, ופעם – על שתי הנשים הנרדמות כמעט. אף שׁלמה לא מצא ברגעים הראשונים די־אונים בנפשו לענות לאביו דבר. דברי אביו ומבטו הנפלא פעלו עליו פעולה עזה ונמרצה ויעתיקו מפיו מלים. הוא עמד שחוח, עיניו נגרו מבלי הפוגות ורק אחרי דומיה ממושכה ענה ואמר בקול דממה: הה, אל נא תואש אבי… עוד חיה תחיה… ולאמי ולאחותי אל תדאג – כל עוד נשמת שדי תחיני, וכל עוד…

– רב לך רב, בני, אל תשבע – קרא האב בדי עמל, אנכי יודע…

עוד הפעם שררה דומיה בחדר. האב שכב דומם, אולם פניו העידו בו כי עוד דברים בפיו להשמיע לבנו, ואך יחליף כח יוסיף לדבר. אחרי רגעים מספר התחזק וירום מעט על משכבו ויאמר בקול אנושׁ, אבל מלא עז ורגש אדיר, – בני, הנה ידעתי, כי ימים רעים הגיעו לנו, ואתה הן צעיר לימים הנך, אהבת החיים חזקה בלבך, ומי יודע… אולי בהגיע הרעה אליך יחלף רוח עליך, ותאמר להמיש צוארך ממנה – אז זכר נא, בני, את אבותיך הקדושים אשׁר נהרגו על קדושׁ השׁם, אשר נתנו לממיתים נפשׁם ולא בגדו בברית אלהים ועמם..

אודם קל נראה על פני החולה, בעיניו הופיע שביב־אשׁ, ובקול רועד ומלא רגשות קדשׁ הוסיף לדבר:

– אז תזכור נא שנות עולם, כי צרות רבות וגדולות מצאו את עמנו, רבים קמו עליו לבלעו ולאבד מארץ זכרו, אך הוא לא נפל בנופלים ועוד היום ינון שמו; זכר נא כי אחד מבני העם הנפלא אתה, אשר ספר תולדותיו ישתרע על תקופה שׁל ארבעת אלפים שׁנה, תקופה מלאה דם, רצח ואבדן… חזק בני ואמץ, רוחך לא יחת מכל פגע וצרה, ובכל צר ומצוק אשר ימצאוך אל תבגד באמונתך ואל תתכחש ממנו הצבת…

החולה נפל באין אונים אחורנית על הכר, עיניו בחנו את בנו לראות אם פעלו דבריו את פעולתם על לבו, ויחכה בקוצר־רוח למוצא שפתיו. שׁלמה החריש רגעים מעטים, ואח"כ ענה ואמר בקול עז ורוח נכון: – אבי היקר, יהי לבך סמוך ובטוח כי בעד כל כופר לא אעשה את הרעה הגדולה הזאת להמיר בכסף את כבוד עמי ואמונתי, אף נשבעתי לך בכל קודשׁ, בחיי הנפשׁות היקרות לי מנפשי, כי כל יד עמל ותלאה לא תוכל להעבירני על דעתי!

אחרי הדברים האלה נראה כמו שחוק־עדן על שׁפתי אביו, צל המרירות והקדירות, אשר לא סר מעל פניו כל ימי חליו, נגוז כמעט וחלף, עיניו הביטו ישר לנכחן ושפתיו נעו כמו שפך שיח לאלהים…

מה רבו אז חרדת לב העלם ואמץ רוחו בגשתו לפני מוריו להבחן ביום המחרת! הוא חש בנפשׁו איזה רגשׁ נפלא ומוזר אשׁר לא חשׁ מעודו במצב דומה לזה בשנים הקודמות. עתה ידע כי אישׁ הוא, אישׁ, אשר בחיק הרגעים האלה יוטלו גורלו וגורל הנפשׁות הקשׁורות בו והנה עבר את הנסיון בשלום, ומה רבה עתה שמחתו! בצעדי־און שׁב אל ביתו, אפס בקרבו אליו הלל לבו בקרבו ודמי עורקיו החלו להקפא, כמו נבא לו לבו, כי חזות קשה תחכה לו שמה…

כמעט צעד על המפתן חשכו עיניו בארובותיהן, והוא היה לנציב־שישׁ… בירכתי הבית על הקרקע שׁכב אביו לבוש לבנים ומכסה במעיל שחור על מצע תבן יבשׁ; למראשׁותיו נרות דולקים, נערים אחדים קוראים בתהלים ולמרגלותיו של המת אמו ואחותו יורדות בבכי וסופקוֹת כפים… בעת אשר עמד שׁלמה על המבחן, כבדה מחלת אביו עליו ואחרי אשר נאבק עם מר המות שׁתי שׁעות גוע וימת…

כעבור ימי האבל נטל על שלמה לבקשׁ לו מוצא למחיתו ולמחית נפשות ביתו. מרחוק נשׁקפה לו אמנם תקוה למצוא בכבוד את לחמו אחרי כלותו חק למודו באוניברסיטה, אך היום ההוא עוד ירחק חק ועליו לבקש לחם תכף, ע"כ היה למורה וימצא לו תלמידים אחדים להורותם בשעות הפנויות, ובשכרו המצער החיה את נפשׁו ונפשׁ אמו ואחותו.

רעים ומרים היו חיי המשפחה הזאת. האם התאבלה ותמאן להנחם על אלוף נעוריה, אשר בדמי־ימיו נגזר מארץ החיים. הבת הרכה והענוגה ישבה שׁוממה ונוגה בחדרה ומבקר עד חצות לילה היו ידיה מלאות עבודה בתפרה בגדים לאחרים, והבן אף הוא לא ידע מנוחה וילך קודר ושחוח תחת נטל עמלו הרב. עיני האם נגרו מבלי הפוגות בראותה את בניה האהובים הולכים תמס בתגרת יד העת, אשר קשׁתה עליהם, והבנים אף הם נשבר לבם לראות את אמם נוגה ושׁוממה, כי מר לה מר… אך נחמה אחת בצרה נמצאת להם, והיא עודדה את רוחם לשאת דומם את אשר נטל עליהם ולבלי התיאש לגמרי: הם קוו ליום, שבו יכלה שלמה חק למודו באוניברסיטה וישוב לביתו בתור אדם־המעלה, רופא או עורך דין, ואז מפרי חכמתו ישבעו כלם ולא ידעו מחסור. אולם לא ארכו הימים ועיניהם נפקחו לראות, כי גם תקותם האחרונה עולה בתהו. שלמה כלה כבר חק למודו בגימנזיום – ואל האוניברסיטה לא נכנס… עוד זיק תקוה אחד האיר לו, כי ימצא בשנה הזאת מקום בבית־מדרש למדעים אשר בעיר נ. והנה היום נכזבה גם תוחלתו זאת: המשגיח אמר לו היום דבר ברור, כי אל יקוה עוד להכנס, כי כבר נמלא המספר הקצוב של התלמידים…

לבו כמות ימים יהמה. מה לעשות עתה? אנה יפנה? השׁאלה הזאת לא תסור ממנו אף רגע, והוא מוסיף לשאול מאה פעמים ואחת: מה אעשה? אנה אפנה? מקול צעדיו תרגז הרצפה, וינועו קירות החדר…

– מה אעשה עתה?… לו נגעה הרעה רק לנפשׁי כי אז החרשׁתי, כי אז גועתי בעניי וכאשר אבדתי אבדתי, אך עתה… הן בגורלי קשורות שׁתי נפשׁות, עיני אמי ואחיותי נשואות אלי, ואנכי נשׁבעתי לאבי שלא אעזוב אותן, כל עוד רוחי בי. לו היה אבי בחיים…

– לו היה אבי בחיים!… אך מי הסב במותו? הלא יד ה' הויה בו ובי!…

הסערה העזה, אשר התחוללה בקרבו, שׁבה לאט לאט לדממה; הוא ישב על הכסא וישׁען בראשׁו על זרועו בצללו במחשׁבותיו. זמן רב ישב תפוש במחשבותיו; רבות מחשבות, תחבלות ועצות עברו לפניו, ולפי הלך־רוחו היו חליפות למראה פניו: פעם הופיעה עליהם נהרה ועיניו הפיקו נוגה כאשר נולדה ברוחו עצה חדשׁה, אשׁר נראה לו כטובה ורצויה, אולם מיד נשתנו פניו, לבשו שוֹב קדרוֹת. וֹמעיניוֹ נשקפו עוד הפעם דאגה ורגזה, כאשׁר העמיק לחקר ונוכח כי עצתו בשוא יסודה. פתאם קפץ ממקומו, פניו צהלו ועיניו הבריקו ונדמה לאיש, אשׁר שׁבלת מים שׁטפתהו, ופתאם מצא מעמד.

– אכן טובה העצה – אמר לעצמו – טובה ונכוחה היא… הן אם איש יעשק משׁפטנו, האין לנו רשׁות להוליכו שׁולל ולהתכחש לו?… האם ימצאני עון אם אקח בערמה את הברכה אשר גזלו ממנו? ולו נגע הדבר רק לעצמי ובשרי אז אולי כאישׁ ישׁר, אשׁר עקשׁ ונלוז תועבה לו, יכלתי לעבוד על מדותי ולותר על זכותי; אבל עתה, בהיות הדבר נוגע גם לנפש אחרים, איזו צדקה יש לי לותר על זכותם הם? לנפשי ולטובתי אני לא אשים אמנם לב, אבל מה אעשה לאמי ולאחיותי?… אולם – האם כדבר הזה לא אוסיף הרע להן? הן נפשי יודעת מאד, כי אמי הזקנה תמאן להנחם כשׁתדע את אשׁר עולל לה בנה יחידה, ואחותי אף היא לא תתן לפעלי צדק; שתיהן יחד לא תרצינה את קרבני, כי פגול יהיה להן…

– הן לא תרצינה את קרבני… אבל אם אנכי אבאר להן סבת הדבר ואוכיח להן כי נטל עלי לעשוֹת כזאת, ודבר אחרת לא היתה לפני; כי לא למעני אני עושה רק למענן, ולמען השׁבועה אשׁר נשׁבעתי לאבי לפני מותו…

פתאם קפץ ממקומו כאילו נגע בו זרם החשמל; פניו הלבינו והוא רועד כלו.

– השבוּעה… אשר נשבעתי לאבי… לפני מותו.. יגמגם בלשונו ולפניו יעמד כמו חי מחזה הלילה ההוא, כאשר נפרד מאביו. בזכרונו יראה עוד הפעם את עצמו בחדר הקטן ההוא, אשר אור כהה שׁפוך עליו, והוא עומד על מטת אביו הגוע, המאסף שארית כחו ומדבר אליו את הדברים הנמרצים האלה: “זכר נא, בני, את אבותיך הקדושים, אשר נהרגו על קדושׁ השׁם ולא בגדו בברית אלהיהם ועמם”… כקול אלפי פעמונים יצלצלו באזניו דברי אביו האחרונים: “חזק בני ואמץ, רוחך לא יחת מכל פגע ומכשול ובכל צר ומצוק אשׁר ימצאוך אל תבגד באמונתך ואל תתכחש לצור ממנו חצבת”…

– אל תבגד באמנותך ואל תתכחש לצור ממנו חצבת, דבר אליו אביו בלילה ההוא, הוא נשבע בכל קדשׁ, בכל היקר בעיניו, כי כל עוד רוחו בו לא יעשה כזאת, לא יעשה זאת גם אם יגיעו המים עד הנפש…

– הה, אבי האובד חש עתידות לי, הוא ראה את הצפון לי בחיק העתיד ויזהירני… הוא הזהירני אף כי לא נכחד ממנו כי בדבר הזה תלוי אשרי ואשׁר שׁתי הנפשׁות אשׁר עזב אחריו… אבל מה אעשה עתה?

– מה אעשה? אנה אפנה? – שׁבה השׁאלה הראשׁונה לענותו ביתר שאת וביתר עז. מחשׁבותיו נבוכו מרגע לרגע, סערת רוחו הלכה הלך וגבר. הוא בא עוד הפעם בין המצרים, ואין דרך לנטות ימין או שמאל…

חוט מחשבותיו נתק, במוחו היתה ערבוביא נוראה, והוא שׁב עוד הפעם להתהלך בחדר ברעש ורגז. הוא לא עצר כח לשׁבת על מקומו במנוחה, בעת שבלבו התחולל סער…

רגע האמין כי מצא עצה איך לחלץ את נפשו מן המצר, רגע האיר לו זיק תקוה אולם מיד אבדה עצתו, נדעך שביב תקותו וחשׁכת עולמים שבה לעטות רוחו…

פתאם עלתה לפניו מים הנשיה תמונה נשׁכחה; התמונה היתה כמו לוטה בערפל, אך מרגע לרגע נתבלטה מן האד הסובב אותה. היא תעמוד לפניו והוא יכיר את מראה, הלא היא תמונת רעו ביטרמן, אשר יחד למדו בגימנזיום ויחד כלו שׁם חק למודם.

יעקב ביטרמן, יתום נעזב ועני, היה אחד מרעיו הטובים. בימי אשרו, בהלו נר ההצלחה על ראשׁ אביו, תמך שׁלמה תמיד בימין רעהו, ואח“כ ברדת מצבו מטה מטה היה לו יעקב ביטרמן לעזר לא מעט, כי בהיות זה האחרון יתום נעזב מהוריו עוד בימי ילדותו ידע את דרכי החיים יותר מכל רעיו בני גילו, ויהי לו כאח לצרה. אחים לצרה היו שניהם בכלותם חק למודם, יחד נעו מעיר לעיר לבקשׁ מקום פנוי באוניבנסיטה, יחד ראו את תוחלתם נכזבה, אך בעוד ששׁלמה גמר אמר לחכות עד השׁנה השׁניה החליט יעקב לעזוב את הארץ ולנסוע צרפתה כּדי להשתלם שׁם בלמודיו. הוא נסע בראשׁית ימי החורף, אולם שב לעיר מולדתו עוד לפני בוא האביב, כי כבדה עליו שם יד הרעב והמחסור, עד שׁנואשׁ מתקותו לכלות חק למודים בבימ”ד למדעים, ויגמר אמר לבקש לו מחיה אחרת… שׁני ירחים כתת רגליו וחזר מבית לבית לבקש משׁמרת עבודה, אך לריק היה יגיעו ותקותו היתה מפח נפש; ויהי בראותו, כי כל תושׁיה נדחה ממנו ואפסה כל תקוה להגאל מעול העוני והמחסור, החליט לשים פעם אחת קץ לכל צרותיו ותלאותיו…

בחג האביב, בליל־השמורים מצאוהו תלוי על קורת חדרו…

מבלי התבונן למעשי עצמו נגש ירושלימסקי אל השלחן ויוציא מארגזו צרור מכתבים, ומהם לקח לו פסת־ניר קטנה, שעליה רשׁומים טורים אחדים בעט־עופרת: “ידידי הטוב ירושלימסקי! הןא לא נכחד ממך, ידידי, כי כל תקווֹתי עלו בתהו; המטרה אשר הצבתי לי בחיים, אבדה, אבדה מבלי שוב; ועתה הנני צפוי לכל צרה ופגע, עני ומחסור; ע”כ קצה נפשי בעמלי והחיים היו עלי למשא. כי מה יתנו ומה יוסיפו לי החיים הנבזים האלה? לי יביאו רק עמל ותלאה וגם לאחרים לא ימציאו כל תועלת, ומה תקותי כי איחל? אין איפא עצה אחרת לאיש כמוני אשׁר דרכו נסתרה, כ“א לאבד א”ע לדעת, וכזאת אעשה באמת… כאשׁר יגיעוך דברי כבר אחשׁב במתים. ידידך ביטרמן".

זמן כביר היו עיניו נטויות בלי הרף אל פסת הניר הזאת. בראשו התרוצצו אלפי מחשבות והוא שׁב שׁנית להתהלך בחדר.

– האם לא צדק ביטרמן במשפטו? – חשׁב בלבו – האם לא טוב עשה בשימו בפעם אחת קץ לכל תלאותיו, ועתה הוא שׁלו ושׁאנן, לא ידע רגזה ודאגה בעוד שאנכי מתענה עדיין תחת יד צרותי הצומחות חדשים לבקרים, קודר ושחוח אתהלך בלחץ מצוקותי, ולא אמצא די אונים בנפשי לשים קץ לחיי ולצרותי גם יחד בפעם אחת… למה אוקיר עוד את החיים, אשר לא יביאו כל תועלת גם לנפשׁי גם לאחרים?…

– לאחרים?… אבל מי יודע אם לא יביאו תועלת לאמי ולאחותי… הן לא כביטרמן אנכי, הוא נעזב מהוריו ומכל קרוביו, ולא היתה לו שום נפשׁ בתבל אשׁר תהי קשׁורה בנפשׁו והוא ידאג לה; ע"כ היה הוא השליט בחייו, ובידו היתה לעשות בהם כחפץ לבו; לא כן אנכי. חיי להן נתנו ואין לי כל צדקה להשליך אותם מנגד. עלי לחיות למענן, לעשות את כל אשׁר תמצא ידי. אבל מה תמצא ידי לעשות? כל מלאכת יד לא למדתי, לאחז במסחר לא נסיתי, כי כל ימי חיי הקדשתי ללמודים, באמרי שהחכמה תהי מעוזי, ועתה כמעט קרבתי אל מטרתי – והנה נהפכה לי תקותי למפח־נפש…

הוא עמד רגע קטן מלכת, שם את ידו האחת על מצחו וילחץ את רקתו, ובידו השניה אמץ אל לבו, כמו חפץ להשבית את השׁאון שקם בו…

– לא, לא – דבר אל לבו בהוסיפו ללכת – לא אשלח עוד נפשי בתקות שׁוא; דרכי נסתרה, החיים ככלי־אין־חפץ־בו הם לי, כי לא יועילו גם לשתי הנפשׁות האהובות לי. – הוא חדל מהתהלך ויעמד נגד השלחן, ופניו העידו בו כי כבר החליט בלבו איזה דבר.

– אבצע נא איפוא את מחשבותי – מללו שפתיו כעבור רגעים מספר – ולא אענה עוד בשפק נפשׁי. הן אבותינו נהרגו על אמנותנו ונחשבו כצאן טבחה, ומדוע זה לא אהיה גם אנכי כאחד מהם?…

ואף כי קול דבריו השמיע כי כלה ונחרצה היא מעמו להקים את עצתו, בכ"ז רעדו ידיו בתפשו את העט ופסת־הניר. אהבת־החיים לא על נקלה תנתק מלב איש צעיר לימים המלא כח־עלומים. הוא בושׁשׁ עוד רגעים מעטים, כמו חסר לו אמץ־הרוח לבצע את העצה שנתקבלה אצלו, ופתאם, כמו עברה עליו רוח גבורה חדשה, עצם את העט בין אצבעותיו ויחל לכתוב בחפזון על הגליון.

הוא הודיע לאמו ולאחותו את אשר גמר לעשות…

                             *    *
                                *

דרך הרחוב המוביל אל הנהר ד. עבר בחצי הלילה איש צעיר לימים. הוא הלך בצעדי און ובחפזון כמו אץ הוא לבוא למחוז חפצו בעוד מועד, וכעבור רבע שעה עמדו רגליו על חוף גבוה, אשׁר לרגליו שטפו מימי הנהר העזים. דומיה ושׁקט מסביב, אין קול ואין קשׁב בכל הככר; אף כל נגה לא האיר את חשכת הלילה, כּי גם הירח לא הפיץ אורו בלילה הזה, רק כוכבי־המרום צצו על אדמתנו ונשתקפו בראי־המים השקטים והנחים מבלי כל תנועה.

ובתוך דממת הליל הזאת נשמע קול משק המים בנפול אל תוכם דבר מה; במקום אחד נחרשו פני המים תלמים תלמים, אשר זרמו במעגלה. כמראה האופן בתוך האופן. האופנים הלכו ויצערו, הגלים שתקו ופני המים נחו כבראשׁונה, ולא נודע כי רק זה מעט מצאה לה בתוכם קבר נפש חיה אחת.

המצולה כסתה בלילה הזה עוד על קרבן אחד, אשר נוסף גם הוא על רבבות חללי היאוש המר…

                     -------

בעשן הקטרת / ישעיהו ברשדסקי

…פתאם נדמה נדמה רעי ולא השלים את המאמר אשר החל;מפיו נעתקו המלים ועיניו לנוכח הביטו על עמוד העשן הקל, אשר התאבך ממקטרתו והתפתל נפתולים שונים ומשונים ברוח-צחצחות;צללים דקים נטיו על פניו, קמטים מעטים נקוו במצחו, עיניו הפיקו דאבה קלה וכל חזות פניו היתה כמראה איש הנשא על כרוב דמיונו הלאה, הלאה, –

אנחנו ישבנו הרחק מאדם העיר על גבעה מעלפה בר בין שדי-תבואות נותנים ריח. השמש ירדה עד קצוי הרקיע, על ראשׁ הגבעה הפיצו עוד נהרה קרני-פז, ובמורד כבר השתרעו צללים ויהי אפל-נשף… כקול משק מים במרחק ישוקק רוח צחצחות מדי עברו בין גבעולים ושבלים, אשר ראשיהם יתגלגלו ויתנועעו כרצי-זהב, ריח עדנים יעלה מכל קצות שדות-תבואה המשתרעים הרחק הרחק לכל מראה-עין;ועל כל אלה שפוכה דומיה שאננה, דממת-קדש. –

עד ארגיעה יתנער רעי, יתעורר וראה את עיני נטויות אליו ומביעות שאלה. אז ינוסו הצללים ויתפשטו הקמטים;שחוק קל יחלף על שפתיו ואנחה קלה תגיח מלבו…

– לו ידעת – פתח שפתיו אחרי רגע – לו ידעת את הזכרונות, אשר יתעוררו בקרבי לעתים למראה עשן הסיגרה… אכן תוצאות גדולות וכבירות לו בחיי… בעשן הקטרת חלפו כליל אמונתי אף תמתי…

דבריו הוסיפו להפליאני הפלא ופלא. הוא החריש רגע, כמו זכר נשכחות, אחר הוסיף לדבר:

לפני ימים רבים היה הדבר… אני עודני אז ילד כבן עשר שנים ואז טרם יהיו לי חקרי לב גדולים וטרם אבין לקרא “הבל הבלים, הכל הבל!”. אז האמנתי עוד לכל אשר יספר לי מלמדי, לכל אשר אשמע מפי אמי המספרת לתמה. אז התפללתי עוד בלב שלם ואמונה שלמה ושמרתי כל חקי התורה ומצותיה בלב סמוך ובטוח כי בן עולם-הבא אנכי;ולא רק אנכי לבדי, כי אם גם כל אהובי, כל בני בית אבי אך בעדן גן אלהים ימצאו מנוחתם ויחד נשב אל שלחן אחד בצל קורת בית אחד, ולא ישונה דבר, מאשר בביתנו ביום חג ומועד. כן הוא, אנכי האמנתי אז באמונה שלמה, ודמיוני – דמיון ילד תמים – תאר לפניו מחזות נחמדים, כי הנאהבים בחייהם גם במותם לא יפרדו, כי יחד יחיו שם בנעימים. יחד יתעלסו באהבים ויתענגו על כל טוב, ופתאם – פתאם נסעה כעץ תקותי, נעקרה משרש!

יום שבת היה אחרי ארוחת-הצהרים, ואני שכבתי לנוח על הספה בחדר הקיצון. אני שוכב, עיני עצומות ולבי ער. פתאם נשמע קול צעדים, צעדי איש הולך ובא אל החדר. האיש עמד וכנראה התבונן אל סביביו. אחרי רגע נשמע קול הדלת בהסגרה על מסגר – ואנכי שוכב מבלי נוע. אז נדמה לי כמו שמעתי קול רעש כרעש כפיס גפרית בהדלקו…. לבי מת בקרבי ויהי לאבן, דמי נקפא בעורקי ועצר במרוצתו. לאט פקחתי את עיני שחשכו פתאם ואנכי כלי רועד –

ראיתי את אחי, העומד על החלון, בפיו בוערת סיגרה, וממנה יצא עשן!

אז שבתי ועצמתי עיני, בחזקת היד גרשתי כל רעיון מלבי ובקשתי לישון –

האמנם ישנתי? העוד זמן רב שכבתי ככה? כל זה לא אזכור עוד, אך זאת אזכר אל נכון, כי בקומי ממשכבי היה ראשי עלי כגלגל, רוחי חבלה ולחץ נורא הרגשתי בלבבי. רגע אמרתי להשלות את נפשי, ולהאמין כי אך בחלום חזיון-שנה ולא בהקיץ ראיתי את המעשה; אפס עד ארגיעה שבו הזכרונות לענות נפשי וכל פרטי הדבר, אשר נרשׁמו במוחי בצבעים בהירים, הוכיחוני ההפך…

כה עניתי שבוע תמים, עניתי בשפק נורא מאד, ואני הרצתי להוכח, לחקור את הדבר אל נכון. ועוד ביום השבת השני הפקתי זממי – הפקתי זממי, ולבי נשבר, נשבר מאד. עתה ראיתי ברור ונפשי ידעה מאד כי חטא אחי, שאול חטא….

“מה משפט האיש אשר יעבור על אחד מחקי התורה בזדון?” שאלתי את מלמדי ודמי כמו קפא בעורקי. אמנם לבי הגיד לי מראש את התשובה אשר יענני ונפשי ידעה מאד את משׁפטו החרוץ. אך עוד זיק תקוה, זיק קטן האיר לי;מי יודע, אולי? אולי ירחם?….

אך אין רחמים בדין! רגע הביט מלמדי אלי בתמהון ורגע משנהו קומטו פניו ומצחו, ועיניו הביטו בי כשופט קשה, אף קשות דבר אלי:

“העובר על אחד מחקי התורה – אחת דתו להשפט כל הימים במדורות הגיהנֹם”.

כקול אלהי-המשפט כיום הדין הגדול והנורא רעמו באזני הדברים האלה;כמשפט-מות חרוץ היה משפטו לי –

רגע ישבתי משמים, ואשית עצות בנפשׁי.

– התמצא יד איש לזכות את רעהו? שבתי לשאול.

– “איש בחטאו ימות” – שמעתי תשובה ברורה.

– “הגם אח לא יעלה את אחיו מעמקי האבדון?” –

– “אח לא פדה יפדה איש” –

ואמנם למה אוסיף לשאל עוד? הטרם ידעתי זאת מראש? הלא ידעתי כי אין עצה!

– “הירצה אלהים את תפלת האחד לשנות רוח רעהו ולתת בלבו החפץ לבלי שוב לכסלה עוד?”

“הבחירה ביד אדם נתנה;לא מאלהים צעדי גבר כוננו, כי איש איש חפשי לנפשׁו לבחור בטוב ולמאס ברע;הכל בידי שמים, חוץ מיראת-שמים.”

אכן אובד עצות הנני, כל חכמתי התבלעה!

ובחזון ראיתי את כל בני בית-אבי יושבים יחדו;כלנו שמחים, כלנו עליזים – ואחי איהו? מקומו נפקד בינינו, הוא לא יחד בסודנו, כי בעמקי שאול תענה נפשו, ואנחנו לא נשוב לראותו עוד לעולם –

האמנם? לעולם?

ומצוקי שאול אפפוני;שולל הלכתי בתגרת יד הרעיון הזה, נסה שמחה מנפשי, וערבה לי כל מנוחה. גם בלילות לא שכב לבי;חלומות מחזיונות לילה בעתוני, העבירו לפני כל מצרי-השאול ומצוקות=האבדון שבהם יעונה אחי.

הה, אחי, אחי! מדי ראותי את פניו דאב לבי, דאב מאד. ראיתי את ידיו הרכות והענוגות ובמוחי חלפה מחשבה;הידים הרכות האלה תתפרקנה, תתפוצצנה ותדושינה;ראיתי את פניו המלאים ולבי חשב: הפנים האלה יהפכו למשחית, יצרבו וילהטו באש…. נורא הרעיון מאד, מי יכילנו!

כמה ימים מנו לי בענויים כאלה – הדבר הזה נכחד ממני, אך אחת ידעתי כי עוניתי, עוניתי באופן קשה ימים רבים, רבים עד מאד, עד –

פתאם חלף כברק רעיון במוחי…. נבהלתי ובשרי אחזה פלצות, ואמהר לגרש את הרעיון הזה מלבי, לטרדהו הלאה, הלאה –

עתה חדלתי מדאוג עוד לאחי, כי נפשי ירעה לי; מבלי חשך הדריכני מנוחה הרעיון:

“מה יהלוך מאלהי-המשפט אם יעלה איש מקטרתו ביום השבת?”

אנכי התאמצתי לבלי חשוב עוד בדבר הזה, לבלי פנות אליו, אך למרות חפצי עלה כפעם בפעם על רוחי –

מכובד מלחמה נלאיתי, והרעיון הזה הציב לו יד ברוחי. עלו על לבי המון רעיונות אחרים:

– “מי יודע אולי לא כבד העון הזה מנשא?”

– “יום השבת יום מנוחה הוא וכל מלאכה לא תעשה בו, פן תשבת המנוחה;אולם המלאכה אשר תביא עונג לנו, איננה מלאכה”.

והמון רעיונות כאלה עלו והתעוררו בקרבי וסערו להפיץ את אמוּנתי.

– חכמינו אמרו ככה;אבל מדוע ולמה?… האמנם כן הוא?…

– הם חכמו ממנו; אבל… מדוע? הלא…

אז החלותי להתאבק בארון הספרים הגדוש אשר לאבי ואבקש בהספרים השונים פשר דבר, אשר אותה נפשׁי לדעתו. המצאתי את שבקשה נפשי? את הדבר הזה לא אזכור עוד, רק אחת אדע נאמנה, כי כשנתים ימים אחר הדברים האלה ישבתי באחד מימי השבת בחדר הקיצון ההוא ורשמתי שיחת שני רעים הנדברים ע’ד האמּונה: האחד מאמּין והשני כופר – – –

רעי החריש אף אנכי החשיתי – שנינו צללנו בים מחשׁבות, זכרונות ודמיונות!

בּיליסטוק, 17/1 יוני, 1893.

שלמה זיכערמאַן עודנו חי, אך חייו אינם חיים, כי גלתה שמחה מנפשו וכל תקוה אפסה מלבו;באחרית ימיו, בנטות שמש חייו לערב ראה תוחלתו נכזבה, ותקותו האחרונה, שארית נחמתו בחלד, היתה לו למפח נפש.

אכן לא נעימים היו החיים, אשר ראה גם עד כה;ממרורים רבים וכעס שבע עוד מנוער, כל יד עמל ותלאה מצאתו בחייו, וענותו גדלה עוד ותרב באחרית הימים;אך בכל אלה לא נפל עליו לבו ולא רפו ידיו, כי תקוה אחת עודדתהו, תקוה אשר נתמלאה כל נפשו ממנה זה ימים רבים – ואם גם היא היתה לו לאכזב, היקום, היתעודד עוד?…

מורה עברי היה שלמה – העוד לי לתאר את חייו? מי גבר לא ידע חיי יצור אמלל, נדכה ונענה כזה, אשר בעוד רוחו נעלה ונשאה מעל החברה הסובבת אותו הוא שפל ונדכה תחתיה, ולהותו מרגשת עוד נפשו ויודעת מאד את שכלותו וענותו? מוֹרה-פרטי היה התלוּי ועוֹמד בשגעוֹן אבות תלמידיו, באות האמות, אלה הגבירות הכבודות המדקדקות עם המורה כחוט-השערה, וכל פגיעה קלה או גם צל פגיעה בכבודן מצדו תמיט עליו שואה ותכרית אוכל מפיו;מורה-לשעות – אשר אדונים רבים לו ולכל אחד מהאדונים האלה בנים ובנות, מיודעים ומיודעות, משרתים ומשרתות, וכלם דורכים עליו ברגל גאוה ושואטים אותו מסביב;מוֹרה עברי – אשר לא יאמין היום במחיתו מחר, ובכ"ז ישאף להיום הבא למען הנצל מהתמרורים והכעס, אשר ישביעהו יום זה…

ואם כל המורים לא יראו בטובה, הנה שלמה מר לו מר מכלם. בכל התלאות, אשר מצאוהו, בכל המון הנסיונות, אשר נוסה בימי חייו, לא הביא חכמה בלבו איך להתהלךְ עם החיים, לא למד לשונו להצמיד חנף, לשית בחלקות ולהרבות כזב;על כן לא הפיק רצון מהנשים הכבודות, אמות תלמידיו, ויהי שנוא נפש כל המורים. זה שלֹשים שנה הוא אוחז באומנותו זאת: היא חביבה עליו ומכבדה בעיניו, אבל בני-אומנותו שנואים עליו ונבזים בעיניו, ובמשך הימים הרבים האלה לא למד לאהוב אותם, אף לכלכל אותם בחברתו. אדרבא: מיום ליום, משנה לשנה, כאשר הוסיף לראות און בהם, כאשר נגלו לפניו כל תכונותיהם הרעות, שפלות-רוחם והכנעתם הבזויה, כן הוסיף לתעב אותם ולשטות מעליהם.

– אומנות נכבדה ונשאה היתה ההוראה – היה דבריו תמיד למיודעיו המעטים – לולא תעבוה מחזיקיה ופרעוה לשמצה…. אמנם גם הם אינם אשמים;רוח רובם היה ישר, אךְ “נותני-לחמם”, הם. נשוהם וכל כח דילהון, הם עותום. הן על פת לחם יפשע גבר, ומה יעשה המורה האובד אם תנאי-חייו דורשים ממנו לא ידיעת אומנותו ויתרון-הכשר, אך שפלות-רוח, הכנעה יתירה ושפת שקר? הצדק אצדיקם אמנם אךְ נוד אנוד להם, ובכ"ז לא אוכל כלכל אותם וחברתם לזרא לי –

ושתי אלה, שנאת בני-אומנותו ואי-רצוֹן נותני-לחמו, הועילו להותוֹ, ויהי שלמה עשוק ורצוץ כל הימים. פרנסתו נמצאה לו בדוחק, ומשנה לשנה, כאשר זקן וכשל כחו, כאשׁר נוספו מורים חדשים על הישנים וההתחרות הלכה הלוך וגבור, כן הלכה משכרתו הלךְ ודל, וידל מאד.

אולם בכל אלה לא היה שלמה עצוב-רוח ונוגה, ויהי להפך, כי רוח ששון נוססה בו תמיד, אף חמד לו לצון ויביע מהתלות. אך צהלת-רוחו לא באה מתוך זה שהיה שמח בחלקו והסתפק במועט שישׁ לו;לא, הוא הרגיש מחסורו, עניו הציק לו ושפל-מצבו דכא רוחו מאד, אלא שכבר נואש מנפשו, אף הצדיק את הדין על עצמו.

– אנכי אשא ואסבול – היה דברו תמיד – אנכי עני ומדוכא, מצבי שפל ומזונותי מרורים עלי כזית. כי אנכי הסבותי בנפשׁי עצמי.

הוא היה מהמשכילים הראשונים, אשר בעת שׁהחל לפעם אותם רוח-ההשכלה בשנות הארבעים עזבו איש אישׁ את עיר-מולדתו הקטנה ויבאו לגור ולבקש דעה בעיר הגדולה וו… שם נפלגו בארחות חייהם וילכו להם איש איש בדרך אשר התוה לו. רבים מהם באו אל בתי-הספר הכלליים ויהיו לרופאים, לעורכי-דין ולמודדים; והוּא ועוֹד רבים כמוֹהוּ בקשו אף הם לעשות כמשפט הראשׁונים, אך בעודם עושים כה וכה, בעודם מתענגים על “זיו ההשכלה” ושוקדים על דלתותיה, עברו להם ימי-הבחרות, ואתם נגזו וחלפו גם התקוות הנעימות, כל חזיונות-הנוער ומשאות-הנפש. שלמה מלא אמנם כרסו מפרי “עץ-הדעת” אך דרכי “עץ החיים” נעו ממנו. אז יקח לו אשה ונדה והיה לסוחר, אך ההצלחה לא האירה פנים אליו, כל כספו אבד בענין רע, ואחרי מסבות שונות, היה למורה ויבא לגור בעיר הקטנה א. ובעת אשר רבים מרעיו התענגו על כל טוב ויראו עולמם בחייהם, שבע הוא עמל וכעס ויקלל את קשי-יומו.

הוא נחם תמיד על אולתו, כי לא שקד בבחרותו לכונן לו מצב איתן בחיים, אך נחמתו האחרונה היתה, כי סלף-דרכו יהיה לבנו לישועה. “אנכי סלותי לפניו הדרך – אמר בלבו – ולא יהי עוד אמלל כאביו. הוא לא יצטרך לנחמא דכיסופא של המלמדות כמוני היום”.

בנו זה, אשר נחם בו נפשו מעצבונה, היה בן-יחידו, אשר למד בהגימננזיה ויעש חיל בלמודיו….

בשבתו בעיר א. מתה עליו אשת נעוריו, אשר היתה ידועת-חולי כל הימים, ובמותה השאירה לו בן-יחיד, יתר הפליטה מחמשת הבנים אשר ילדה לו ושמתו בעודם באבם. לבנו זה הקדיש את כל חייו, בשבילו לא לקח אשה שניה, ולמענו העתיק את מושׁבו מהעיר הקטנה א. לעיר הפלך נ. ששם היתה הגימנזיה.

תלאות החיים הכשילו כחו, ומתגרת יד הפגעים הרבים אשר מצאוהו קפצה עליו זקנה;אך רוחו לא נפלה עליו ויוסף לעבד עבודתו. הוא הספיק לבנו כל מחסוריו, עזר על ידו להכין את שעוריו ויהי שבע רצון בראותו את בנו עושה חיל ומצטיין בלמודיו. מבחר שעשועיו היה לראוֹת את בנוֹ בדמיוֹנוֹ בתוּר רוֹפא אוֹ עורך-דין, וחזיוֹנוֹתיו אלה לקחו את כל לבו ומלאו את כל נפשו עד שלא ראה ולא התבונן לכל הנעשה מסביב לו….

כשעבר בנו אל הלשכה החמישית בעת שׁמלאו לו שבע-עשרה שׁנה, בקש פעם את אביו שירשה לו להורות שׁעות אחדות ביום בשכר, למען הקל מעט את עול הפרנסה הקשה;אך אביו לא אבה שמוע לו ויזהירו מאחוז בהוראה. “הן זאת היא נחמתי האחרונה בהלד” – דבר אל בנו בהמו – “לראותך בתור אדם-המעלה ולא בתור מורה עברי אובד ואמלל כמוני – התאמר איפוא להסתיר גם נחמתי זאת מעיני?”

כל עמל הבן וכל המון דבריו, אשר העתיק על אביו כדי להוכיח לו, כי בעסקו שעות אחדות בהוראה לא יבולע לו, כי רבים הם העשירים ממנו העושים ככה – כל זה לא הועיל, כי האטים אביו את אזנו משמוע לו. “כל באיה לא ישובון – זו היא ההוראה” – השיב האב – “וטוב לי מותי מחיי אם אראה אותך בתור מורה”…

אז קרבו ימי הבחינה האחרונה בהגימנזיה, והחוק יצא להגביל מספר התלמידים העברים בבתי-הספר הכלליים. החוק נודע ברבים והגיע גם לאזן שלמה, אך לבו לא נפל עליו וידיו לא רפו. נפשו מאנה להאמין באמתת הדבר. “היתכן הדבר?” – קרא בהמו – “הן זה לא כבר קרבו אותנו בזרוע אל ההשכלה הכללית, היתכן כי ידחונו עתה פתאם בשתי ידים?” הוא שער בנפשו, כי אם גם נתן החוק הזה בכתב לרגל איזו סבות ידועות, לא יצא בכל זאת אל הפעל ולא ישתמשו בו בתור הלכה למעשה.

זה דרך הזקנים כסל למו, כי יש אשר יתעו בדמיונותיהם ומשאות-נפשם יותר מבני-הנעורים ושתומי-העין ירוצו אחרי התקוה המתעה, המשעשעת לפניהם בקסם-כזביה…. גם שלמה נתעה להאמין בתקות-שוא ולא חדל מלנבא לבנו עתידות טובות, עתידות גדוֹלוֹת ונכבדוֹת, עד שבא היום…

זה היה יום בציר מעונן;השמים התקדרו, גשם שוטף נתך ארצה ורוח-זלעפות התגורר בחוץ;אך מבלי-שים לב לכל אלה רץ שלמה בחפזון לקראת נושא-האגרות. בנו נסע זה כחדש ימים לעיר-הבירה למען הכנס שם להאוניברסיטה ואביו מחכה יום יום בכליון עינים למכתב ממנו, שיבשר את הישועה ויודיע את ה“כניסה” בשלום…

ידיו רעדו, לבו הלם כפעם וכלו היה מלא רטט בפתחו את המכתב… תקוה ופחד התרוצצו בו, שמחה ודאגה ערכו קרבות בלבו – עוד רגע אחד…

ובּעוד רגע ישב כבר שלמה כהלום רעם, ראשו היה מוטה לארץ, פניו קודרים, על עיניו צלמות ובלבו לחץ נורא –

המּכתב היה קצר ומלא יאוש נורא המהול בהתול מר, והוא חותם בדברים אלה: “עתה נשארו לפני שתי דרכים: למות ברעב, או להיות למורה – שתי הדרכים האלה אבלות מאד, ובכ”ז עלי להתיצב על האחרונה" – – – –

… שלמה זיכערמאַן לא מת ביום ההוא – הוא עודנו חי, אך חייו אינם חיים, כי גלתה שמחה מנפשו וכל תקוה אפסה מלבו…

בּיליסטוק, VII / 2 1894.

רעיון “תחית השפה”, אשר התעורר זה כבר בארץ הקדושה ואשר החל לצאת שם גם לפעולות בהשתדלות החכם, אוהב עמו ושפתו, בן-יהודה עורךְ “הצבי”, ועוד אנשים רבים אנשי שם ונשואי פנים העומדים לימינו – הרעיון הנעלה הזה מצא בימים האחרונים גואלים גם בארצנו. משכילי העיר אדיסא היו הראשונים אשר נוסדו יחד לדבר עברית, ואחריהם החרו החזיקו גם משכילים רבים בערים שונות ומגמת פניהם להקים את הלשון העברית מערמת עפרה ולהקיצה לתחיה.

השאלה הראשונה, אשר תעלה על לב כל איש המחשׁב דרכו ואיננו הולך בעינים עצומות אחרי כל רעיון חדש – השאלה הזאת היא: אם אפשר הדבר להפוךְ שפה מתה, אשר זה אלפי שנים לא דבר בה, לשפה חיה ומדוברת? שתים הן דעות העונים בשלילה על השׁאלה הזאת: הראשונה היא דעת הסופרים המקפידים, פוריסטים בלע“ז, המחזיקים בשטתם, שאין לסור מסגנון בן אמוץ ויתר החוזים אף במלא השערה, ולפי דעתם כל מלה ומבטא אסופי חוץ הם כספחת לשפתנו ומשחיתים את טוב טעמה; ואחרי אשר דעת לנבון נקל, כי בחפצנו לעשות את השפה למדוברת, על כרחנו נוציאה מן החוג הצר שחגו לה הסופרים ממין הידוע ונאסוף אל אוצרה המון מלים ומבטאים לועזים, ע’כ נחשבוּ המחזיקים במעוז הרעיון “תחית השפה” כמתקנים על מנת לקלקל, בעיני הסופרים המקפידים, אשר בקנאתם היתרה לסגנון התנ”ךְ מוטב בעיניהם שתשאר השפה במצבה הזה, מחדש פניה בסגנון אשׁר לא שׁערוהו נביאינו; כי פתגם שגור בפיהם: אם יקומו משה, שמואל ובן אמוץ מקבריהם לא יכירו עוד את השפה ויאמרו: אכן שפת לא ידענו נשמע. מאריה דאברהם! – יענו להם על זה מתנגדיהם – כל סופרי עם ועם בלשונות החיות, אשר שפתם עשירה במלים ומבטאים דרושים לכל מושגיהם וחפציהם, לא יאמרו די במה שיש להם ובכל יום ויום יחדשו פני השפה ויביאו להם מן החוץ ניבים נאוֹים ומלים חדשות ואיש לא יאמר אליהם: מה תעשו, הלא אם יקומו הסופרים הקדמונים מקבריהם לא יבינו את שפתכם. הן חוק קים ונצב הוא בטבע, כי כל החי בן-חלוף הוא, לובש צורה ופושט צורה ורק הדבר אשר חדל לחיות הוא יחדל גם מהתחלף ומשנות פניו מיום ליום.

צדקו מהם דברי המערערים על הרעיון הזה ומתנגדים לו מטעם אחר, בחשבם, כי א“א להוציא את רעיון “תחית השפה” לפעולות ויעידו להם עדים נאמנים את ספר דברי הימים, כי לא היה עוד כדבר הזה לעולמים, אשר שפה מתה ונשכחה במשךְ אלפי שׁנים תשׁוב ותחי, ומשפה ספרותית תהפךְ ותהיה לשפה מדוברת. אמנם הטענה הזאת נוסדה על אדני ההגיון וראויה לשים אליה לב, ובכ”ז איננה מופת חותךְ; כי אף אם עוד לא ראינו בתחית שפה מתה, נוכל לקוות כי שפתנו תשוב לתחיה, כי לא ראי שפתנו כראי השפות האחרות שהיו לעולמים ונשכחו ברבות הימים; שכל השפות אבדו ונשכחו יחד עם העמים המדברים בהן וכאשר נסחפו האחרונים בשטף הזמן אבדה גם השפה את ערכה ותרד מעל במת החיים אל אוצר שרידי זכרונות קדמונים; מה שאין כן בשפתנו הקדושה, אשׁר אם גם נשכחה מפי בניה ואלפי שנים היתה עזובה מכל המון העם, לא מתה בפי יחידי סגולה; אלה השרידים היחידים עמדו לה בכל דור ודור ויהיו דבקים בה בכל נפשם ומאודם. גם עמנו יקום ויתחזק על מעמדו זה אלפי שנים, בעת אשר גויים גדולים ועצומים ממנו היו כלא היו וגם זכרם אבד מני ארץ. – הרוח הכביר הזה אשר יתן נשמה באף העם עתיק יומין זה, יוכל לתת גם חיים לשפתנו המתה. עוד זאת, בשימנו עין על החיל אשר עשתה שפתנו במשךְ התקופה האחרונה ואת התמורה הגדולה לטובה שעלתה בה בחמשים השנים האחרונות, לא יכבד ממנו להאמין, כי ברצון כביר ונמרץ ובעבודה ממושכה תמצא יד משכילנו להרחיבה ולעשותה לשפה חיה ומדוברת.

אךְ התהיה אחרית טובה להמפעל הזה, אשר משכילנו חושבים לעשות? הישא הרעיון פרי בארצנו? התמצא כביר ידם לשרש מהמון אחינו ברוּסיה את הזשאַרגון ולשים בפיהם ש“ע ברורה? אין את דעתי לחרוץ משפט, אם בכלל ראוי ונכון לעשות את השפה העבריה מדוברת בפי כל העם או יותר טוב ללמדם דעת שפת המדינה. נניח נא, כי אין טוב לפנינו מאשר ידברו כל יהודי ארצנו בשפת עבר – אךְ היתכן כדבר הזה? היש גם צל תקוה להוציא את הרעיון הזה בזמן מן הזמנים לפעולות? אל נא נשלה בשוא נפשנו להדמות אל אחינו בארץ הקדושה ולשפוט על פי פעולתם הם גם על עתידות הרעיון הזה בתוכנו; כי לא ראי ארץ כנען כראי ארצנו, והדבר הראוי והאפשר “שם” לא יתכן “פה”. שם ערש שפתנו ובפי יושׁבי הארץ חיה עודנה השפה הערבית הקרובה לשפתנו, אשר ממנה תוכל שפתנו להבנות בהמון שמות ומבטאים חדשים לפי רוחה; שם מספר אחינו דל ומצער וכולם כרובם דבקים בעמם ואמונתם וקשורים אליהם בחבלי אהבה, גם אינם מפוזרים ומפורדים בכל קצוי ארץ רבה, וע”כ יש לאל יד אנשי המעלה העומדים בראש התנועה החדשה הזאת לפעול הרבה ולהפיץ את הרעיון הנעלה הזה בין כל המפלגות השונות ולחבבו עליהן; גם יש להן ב“ס מיוחדים, אשר הנהגתם מסורה בידיהם ואיש לא יפריעם מעשות את הדבור בשפת עבר לחובה על כל התלמידים ומוריהם, ובתחבולה הזאת תמצא ידם לעשות את השפה למדוברת בפי הדור הצעיר. עוד זאת עלינו להעלות על לבנו, כי מצבו החֹמרי של אחב”י בארץ הקדושה שונה הרבה מאד ממצב אחינו בארצנו: שם רוב היהודים מתפרנסים זה מזה ודבר אין להם עם עם הארץ, וכמובן לא ימצאו לנחוץ לפניהם ללמוד את שפת המדינה; לעומת זאת ירגישו את הצורך בשפה אחת, לכולם, גם להספרדים וגם להאשכנזים, הנבדלים איש מאחיו ואשר רק באמצעות השפה נוכל לקרב אותם איש אל אחיו ולעשותם לאגודה אחת לבל יתפרדו עוד לשני מחנות הצוררות אשה רעותה. סוף דבר לרעיון הזה עתידות גדולות צפונות בארץ הקדושה, מה שאין כן בארצנו. בארצנו יעמוד לשטן לו הזשאַרגון המר והנמהר, אשר ברבות הימים כה העמיק שרשיו בלב אחב“י ויקדש בעיניהם, עד כי כל עמל הממשלה והמשכילים, אשר אזרו חיל לשרשׁ אותו מלבם ולשים בפיהם את שפת המדינה, עלה בתוהו ויגיעם היה מאפע. אם ש”ר האדירה והעשירה במלים לא יכלה עמוד בפני הזשאַרגון ולרשת את עמדתו, מה נוחיל עוד משפתנו העניה והדלה, אשר עבודה רבה וימים כבירים דרושים לה להחיותה ולעשותה לשפה, אשר יוכל אישׁ להביע בה כל הגות רוחו, לא במליצה חידות וברמזים, כי אם בדברים ברורים ונכוחים למבין?! גם תנאי חיי עמנו בארצנו דורשים מהם דעת שפת המדינה וש“א, ודעת שלש שפות היא תקנה שׁאין רוב הצבור יכולים לעמוד בה. גם אל נא נשכח, כי המון העם – והוא רובו של עמנו – אשר לא יבין עברית, מעבר מזה יעמוד מנגד להרעיון הזה והמשכילים מקצה האחרון יתנגדו לו ויחבלו מזמות לבטלו ולהעבירו מן הארץ; נשארו לנו אפוא רק השרידים היחידים, אשר לא נשכחה עוד שׂ”ע מפיהם, וגם הם יחלקו עוד לפלגות מפלגות שונות ומפוזרים ומפורדים הם בכל קצוי ארצנו הרחבה. האם מאלה השבלים הבודדות תושע שפתנו?

האיש אשר עיניו בראשו יראה, כי רק דמיון שוא הוא לעשות את השפה למדברת בפי כל העם מקצה, ועוד ימים רבים מאד לא יצא הרעיון הזה לפעולות ידים. האחת אשר תמצא ידנו לעשות – וראויה היא להעשות – הוא: להיות שפתנו הקדושה שפת המשכילים האמונים לעמם ודתם. להם לא יכבד הדבר יותר מדאי, בהיות להם ידיעה בשפה הזאת, וכלום הם חסרים רק להרגיל לשונם לדבר בה.

אם כזאת נעשה, אז מלבד אשר נמצא חפצנו לעשות את שפתנו הקדושה לשפה מדוברת (הן אין הדרת השפה ברוב עם המדבר בה ולא יגרע ערכה בהיותה מדוברת לא בפי אלפי רבבות, כי אם בפי איזו רבבות עם) תמצא ידינו להרבות גם דעת השפה בין בני הדור החדש, אשר הסכינו להביט בשאט בנפש על שפת מתה ושׂפה זקנה אשר חדל לה להיות אורח בארץ – ובראותם כי שבה שפתנו לתחיה, כי נמצאו לה גואלים המדברים בה ואין מעצור לפניהם להביע בה כל הגות רוחם, כי ימצאו בה מבטאים לכל מושגיהם ורעיונותיהם, אז ישובו לכבדה ולדעתה. בעזרת השפה נוכל להרים גם את האהבה לעמם בלבותם; הן רוח בני הנעורים חי ורב פעלים, שואףלמעשים ועלילות ולדברים שיש בהם ממש, באפס פעולות ועלילות שונות, במקצועוֹת אחרים אשר לא לנו הם. השפה תהיה לנו גם לקשר טוב אשר תאגד את לבות המשכילים המפוזרים והמפורדים בערים שונות ותעשׂ לאגודה אחת את כל משׂכילי עיר ועיר, השקועים ראשם ורובם בעניניהם, ואשר מבלי היות להם מקום מרכזי להתאסף שמה יחד יתעו איש לעברו מקצהו. בקצרה, ברכה רבה צפונה בהרעיון הזה, אם רק ידעו המחזיקים בו את אשר לפניהם ואת המעשה אשר עליהם לעשות.

אדמה, כי זאת היא דעת כל המחזיקים במעוז הרעיון “תחית השפה” ומעולם לא עלתה על דעתם לעשות את שפת קדשנו לשפה מדוברת בפי כל אח“בי ברוסיא; אךְ יסלחו לי אם אומר להם, כי שכחו את מאמר חז”ל “חכמים הזהרו בדבריכם” וכו' ויתנו מקום בדבריהם לטעות ולטפול עליהם דברים, אשר לא עלו על רוחם, ומבלי בא את דעתם נתנו ידים לסופרים אחדים להתלוצץ בהם; ומכיון שנתן רשות להלצה, שוב אינה מבחנת בין עיקר לטפל.

טרם אצא את פני הקוראים אחשוב לא למותר לדבר דברים אחדים עלהמעשה אשר על מחזיקי הרעיון לעשות. לפי דעתי נחוץ כי: א) המדברים בלשוננו הקדושה לא יבנו להם כל אחד במה לעצמו, כי אם יהיו אחוזים וקשורים איש באחיו, למען ברר את המלים והמבטאים החדשים ולבחון אותם; ב) מורי ש"ע אשר יספחו אל החברה הזאת – ומי יעמוד מנגד לה? – ישימו להם לחוק ולא יעבור לדבר עם תלמידיהם רק עברית, כמו כן יקבעו המלמדים – כמובן אלה אשר יבינו בעצמם את השפה – שעות אחדות ביום לדבר עם תלמידיהם רק בשפה הזאת; ג) על החברים להפיץ את השפה בין בני עירם בכל אשר תמצא ידם, ואם ידם משגת להעמיד מורים אשר יורו את בני העניים דעת השפה בלי מחיר – מה טוב.

אם זאת וכזאת יעשו, אקוה כי יצלח חפצם בידם להרים את קרן שפתנו הקדושה בכבוד ולהרבות ידיעתה בכל מפלגות עמנו.

כ"א אדר, ביאַליסטוק.

חליפות וצבא / ישעיהו ברשדסקי

ספר “חליפות וצבא” ספור מזמן ההוה.

מאת

                        א. טיקטין (מחבר "פת לחם").

                        (ווארשא, תר"נ).

בכל עת אשר יגיע לידי ספור חדש בש“ע – אמנם חזון בלתי נפרץ הוא! – תבא שמחה בלבי והנני מברך עליו בשמחה עצומה ברכת “שהחיינו”, ואמנם לא לפלא הוא. ספרותנו העניה בכלל, עניה בספורים בפרט, ובעשר השנים האחרונות, שבהן זכינו למכ”ע יומיים אחדים ומאספים שנתיים רבים לפי ערך ספרותנו, כמעט חדלו הספורים בש“ע מכל וכל, ע”כ ישיש כל קורא החובב את הספרות העברית כמוצא שלל רב על כל ספור חדש שיופיע בשפה הזאת ­– וגם אני עבדכם הכותב כאחד מהם. אכן בהגיע הספור הזה לידי שמחתי עליו משנה שמחה, כי אם חזון ספורים בכלל בלתי נפרץ בש“ע הנה ספורים מהזמן ההוה כמעט לא יראו ולא ימצאו בה. אמנם זעיר שם זעיר שם יופיעו לעתים במכה”ע או בחוברות מיוחדות תמונות וציוּרים לקיחים מהעת החיה, אפס מספרם מעט מאד ובין כלם לא נמצא ספור אחד מלא, אשר יתן לנו תמונה שלמה מהתקופה האחרונה עם המון החליפות והתמורות אשר הביאה ברוח אהב“י ברוסיא. לא זה המקום גם אין את נפשי לחקר הפפעם אחרי הסבות שהוליחו את החזיון המעציב הזה, בכל אופן ברור הדבר כי לא חסר חמר לספורים היא הסבה המוצאת: תקופת עשר השנים האחרונות היא תקופה רבת-העליליה, העשירה במעשים, פעולות ותמורות וגדולות בחיי אחב”י ברוסיא. התנועה האנטיסמיטית אשר התחוללה ברוב ארצות אירופה, וביחוד השנאה והבוז, אשר עמי-הארץ מראים לנו חדשים לבקרים ועוד סבות הצוניות אחרות פעלו פעולתן על רוח עמנו ותחוללנה תמורות ושנוּיים רבים בקרבו פנימה; הן העירו בקרב צעירנו את התנועה החדשה – התנועה הלאומית, ויעוררו בלבם את החפץ “לשוב הביתה”. כמה מן “הבנים” שהרחיקו ללכת עד הקצה האחרון ויתרחקו מעל עמם ואחיהם, שבו אליהם בעשר השנים האחרונות וידבקו בהם שׁנית. כמה מן “האבות” שנמו שנתם במנוחה ויחלמו חלומות בהקיץ ויחכו לבוא “העני הרוכב על חמור” התעוררו – כי הקיצום מזעזעיהם, ויפקחו עיניהם ויראו כי “אם אין הם להם מי להם”! אבל מה לי להרחיק עדיתי ולהביא ראיות מרחוק, הנה לפנינו “חבת-ציון”, “רעיון הישוב”, אשר רחב ונסב למעלה אשר בימים האחרונים, הלא עדים חיים הם המראים בעליל מה רבה התמורה שנהיתה ברוח עמנו ובדעותיו. ותמורה עזה כזו לא יצאה, כמובן, לפעולות בלי סבות-קודמות שגרמו להויתה, אף לא נהיתה בפעם אחת בן לילה אחד; כי אם התפתחה ותשגשג מעט מעט בכח הסבות הכלליות שמניתי למעלה, והמון סבות פרטיות המשפיעות הרבה על הלך-רוח האדם ודעותיו עד כי על הרוב פעולתן נכרת ברוח-משפטו מפעולת הסבות הכלליות. המספר האמן היודע לצרף את הסבות האלה הכלליות והפרטיות אשה אל אחותה ולהעבירן לפני הקורא עפ"י פעולתן שפעלו על רוח האיש הנפעל מהן – המספר הזה ימצא די חמר בדברי-ימי התקופה האחרונה לספורים שונים רבים…

כן, התקופה הזאת תתן חמר רב למספר בעל כשרון; ובכ“ז הספור הזה המונח לפנינו הוא כמעט האחד, אשר יסודתו בעת הזאת, ע”כ מחויבים אנחנו לתת תודה להסופר על עמלו זה ולהתבונן אל ספורו בשים לב.

טרם אבוא לבקר אחריו ולהעיר על מעלותיו ועל מגרעותיו אחשב לי לחובה לתת לפני הקוראים, אשר לא קראו עדנה את הספור את תוכנו בקצרה, והוא: עלמה עבריה אחת, האלענא ניעמצאָוויץ, עלמה יפה-פיה ומשכלת, בת העיר הקטנה ק., נקשרה בעבותות אהבה לרופא נוצרי צעיר לימם, סטאַניסלאוו זאיקאווסקי, אוהב ורע לאחיה וולאדימיר, אשר באו יחד אחרי כלותם חק למודם בהאוניורזיטט בתור רופאים, לשבת שבועות אחדים בבית הורי וולאדימיר והעלענא. העלענא היתה ארושה בעת ההיא לעלם אחר יצחק ראזענפעלד, עלם יודע תורה ומלבד זאת גם “סופר מהיר” בש“ע, לפי דעתו ולפי דעת אביו ובני-עירו, אשר עטרוהו בשם-הכבוד הזה בשביל “חדשׁות שונות” שנדפסו משמו באחד מכה”ע העברים. בימי שבת זאיקאווסקי בבית יענטקא – אם העלענא – נקרא גם חתן דנן לבוא, וכמובן בשוות העלענא את שניהם זה מול זה הלך לבה אחרי זאיקאווסקי, אישר ערום וכוסה-מזמות היודע להתהלך נגד החיים ולהתחפש במסות שונים מאין כמוהו ותשלך אחרי גוה את ארושה, ובעזרת אחיה, אשר גם הוא נטה אחרי זאיקאווסקי, ברחה מבית אמה ותמר את דתה בדת הנוצרית ותבוא עם בחירה במסורת ברית החתונה. אמה מתה מדאבון לב ומפח-נפש וארושה יצחק ראזענפעלד, אשר נפשו דבקה בנפשׁה בכל עזוז האהבה הטהורה, לא הסיר אהבתו מקרב לבו גם אחרי עבור כשמונה שנים מהעת ההיא. כשמונה שנים אחרי הדברים האלה נפגשו העלענא וראזענפעלד עוד הפעם. ראזענפלעלד שנה מאד במשך הימים האלה, כי לבו ראה הרבה חכמה, ועל פי סבות שונות אשר התהפכו בחייו היה לקבלן ויבוא לעיר מגורי זאיקאווסקי ואהובתו לרגל עסקיו, אשר היו לו שם לבנות בניני-הרשות; אז נודע לו כי העלענא אומללה מאד, כי אישה היה רע-מעללים, אכזרי ואביר-לב, אשר מרר חייה וישביענה עמל וכעס כל הימים, ולהגדיל השבר לא משה אהבתה הראשונה אליו מלבה ובכל התלאה, אשר שבעה מידו ובכל התועבות אשר התבוננה בו, לא נדעך חום-אהבתה לאיש הבליאל הזה. כאשר נפגש אתה ראזענפעלד פעם אחת על פי מקרה הציע לפניה לעזוב את אישה ולברוח אתו אל מחוץ לארץ, ואם יש את נפשה תוכל לקחת אתה גם את ארבעת בניה אשר ילדה לאישה הבוגד, – אפס היא השיבה פניו ריקם, כי אהבתה העזה לאלוף נעוריה הסורר גברה גם על תבונתה. למחרת היום ההוא שמה העלענא קץ לחייה, כי המר לה אישה בלילה ההוא מאד, ובטרם מותה שלחה לקרא לראזענפעלד, אשר מהר לבוא אליה בלוית אחיה וולאדימיר, אשר אחרי כלותו חוק למודיו בא לעבוד באחד גדודי-הצבא בתור רופא, וכאשר יצא החוק המגביל מספר רופאי-צבא היהודים, עזב את משמרתו ויסע לאסחבר ומשם יצא בגדוד אנשי-צבא, אשר עבד בכלול מסלת-ברזל חדשה באחת מנפות הים-הכספי, ועתה בערב היום האתמול שב למקום מגורי אחותו ויפגש עם ראזענפעלד – אשר דחתה אותו בשתי ידים לא שכח אהבתו לה ובוכרו נפחה נפשה, ובזה תם הספור.

הקורא בשום-לב את הספור יכיר כרגע כי שתים חפץ הסופר להשמיענו: האחת, כי לא טובה אחרית נשואי-תערובות. והשנית, להראות את התמורה שנהיתה ברוח צעירנו ביחוסם לעמם וללאומותם.

למען הוכיח צדקת דעתו הראשונה בדבר נשואי-תערובות ברא לנו את העלענא “היהודיה”, אשר הלכה אחרי מאהבה “הנוצרי”, ואחריתה היתה מרה, כי זה האיש, אשר למענו לא חסה עינה על כל יקר ותשלך אחרי גוה את ארושה, את אמה ואת דתה – אם כי מהספור לא נראה כי קשתה עליה הפרידה מכל אלה – בגד בה כמו נחל ויכעיסנה תמרורים בתעלוליו ומעשיו הרעים, בעת אשר האיש “היהודי” – ראזעֶנפעֶלד. הם מצאו עוד את העלענא בחיים, אך אחרי רגעי מספר לה חסד נעוריה היה נכון להושיט לה גם אחרי ימים רבים יד עזרה. האמת אגיד, כי כשאני לעצמי אין דעתי נוטה להאמין שימצאו בעולם-המעשה טיפוסים מעין שני הטיפוסים אשר הציג לפנינו הסופר בהעלענא וזאיקאווסקי: העלענא היא מלאך-ממרום וזאיקאווסקי שד-משחית; בהעלענא נקבצו כל המעלות הטובות והמדות המעולות, אשר לא יאומן כי תחברנה בנפש אחת, ולעמת זאת חלק הסופר לזאיקאווסקי כל המדות המגונות והתכונות הרעות במדה גדושה, ויהי הנקל בעיני הנבל הזה להחליף אהובותיו חדשות לבקרים, למרר חיי אשתו אשר נפשׁה קשורה בנפשו, לעשות כל עול ותועבה, כי היה אכזרי כיענים ויקשיח לבו מחמלה על בניו. “מראה צאצאי מעורר בקרבי אך קנאה ושנאה – ידבר אל אשתו – בראותי את מיטב ימי ושנותי כלה בעשן ואין לאל ידי להושיע” (צד 145), כי “על פי צרות-עינו ורע-לבו כהתה מכעש עינו לראות את עצמו אנוס להוציא בלעו מפיו ולתתו לאכלה ליצורים זרים לו מתמול שלשום, אשר מוטב, היה להם בעיניו שׁלא נבראו משנבראו” (שם), “ותחת אשׁר בכל הארץ ובכל הגוים הילדים משיבים לב אבות על אמותם ולב אמות על אבותם הועילו פה (הילדים) רק להרחיב עוד את הפרץ ולהגדיל את המשטמה בין הוריהם” (146). כן, גם זאָיקאווסקי גם העלענא רק יצירי-דמיון הם ואינם במציאות, אפס נניח נא כי המצא ימצאו כאלה בין החיים; בכ“ז עוד לא נוכח מהמקרה הזה כי מנהג נשואי-תערובות משחתו בו. זווג העלענא וזאיקאווסקי לא עלה יפה על פי הכלל הפשוט “אין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת”. זאיקאווסקי איננו נושא עליו חותם עם מיוחד, אנשים כמוהו ימצאו – או לא ימצאו כלל – במדה שוה בכל העמים והאומות אשר ע”פ האדמה; הוא איננו פולני-נוצרי על פי תכונת נפשו ומזג רוחו כי אם על פי חפץ המחבר – וחפץ המחבר איננו די בדברים כמו אלה. ואם אמנם חפץ הסופר – והדבר הזה נעלה בעיני מעל כל שפק – להראות לנו את הרעה הכרוכה בעקב נשואי-התערובות או היה עליו להציג לפנינו שתי נפשות הנושאות עליהן חותם צור מחצבתן והראויות להיות לזוג אחד ואשר רק שנוי המולדת בעוכרי שלומן. תכונת עם היהודים השונה בפרטים רבים מכל העמים, תנאי-חייו, דרך-חנוכו ועוד סבות כאלה תוכלנה להפריע שלום האנשים נשואי-תערובות ולהשביעם תמרורים וכעש, ואם תמונה כזאת נתן לנו המחבר אז הראה ברור כי המנהג הזה משחתו ולא ירצה; אך עתה המטרה ממנו והלאה…

נשים נא עתה לבנו אל מטרת הסופר השניה: “לתאר את התמורה שנהיתה ברוח צעירי ב”י בתקופה האחרונה ולהראות עד כמה גברה התנועה הלאומית ביניהם“. על “התמורה” יעיד לנו ולאדימיר, אשר היה ככל בני-גילו הסטודנטים בסוף שנות השבעים אחד ממתנגדי-הלאומיות ואחר חזר בתשובה שלמה ויהי ללאומי נלהב וחו”צ בכל נפשו ומאודו, ועל “התגברות התנועה” יוכיחו לנו ראזעֶנפעֶלד גם וולאדימיר. שניהם היו לאומים נלהבים וחובבי-ציון בכל עז (גם זה הוא אחד מחטאי הסופר, אשר יחטא להאמת, בחרצו למשפט כי ה“לאומיות” ו“חבת ציון” אחת היא, ולפענ"ד אין זאת כי אם ערבוב שני מושגים נפרדים); רק באחת נחלקו: וולאדימיר החליט למשפט כי הלאומיות והדת שני מושגים נבדלים המה ואין האחת נוגעת בחברתה, וראזענפעֶלד הלך לשטתו, כי א“א ללאומיות בלי דת והאיש אשר יחזיק במעוז רעיון הלאומיות בע”כ עליו לשמר את חוקי-הדת. השנוי הזה, אשר הראה הסופר ברוח שני האנשים הנושאים נפשׁם לרעיון אחד נכון מאד ומחויב מטבע הענין, כאשר נוכח לדעת אם נסב עינינו לאחור ונתבונן אל תולדות שני האנשים האלה. וולאדימיר הוא איש, אשׁר ימים רבים לפני היותו ללאומי עזב את חקי-הדת ופקודי-האמונה כמו זר נחשבו לו, ע“כ קשה היה לו לשוב להתרגל בם עוד הפעם וישׁם פדות בין הרעיון-הלאומיות והרגש-הדתי; לא כן היה יצחק ראזעֶנפעֶלד, אשר הסכן הסכין לשמר כל חקי-הדת ופקודיה, לו קשה היה הדבר להפרד מהם ויבקש טעמים להצדיק פעלו, ואחרי כי רגש-האמונה חסר לו נתן את לבו להצדיק בלאומיותו את שמירת דתו. אולם אם בפרטי הדבר השיג את הסופר את מטרתו לעמת זאת בכלל א”א לאמר כזאת. הסופר מציג לפנינו את וולאדימיר ואת דעותיו לפני “התמורה” ולאחריה; אולם על איזו דרך ואיזו סבות הביאו לידי כך לשנות את דעתו – העיקר הזה חסר מן הספר.

וולאדימיר יחזיק בדעתו, כי למען הסר מעלינו חרפת העמים, למען שים לאל את התואנות והעלילות השונות אשׁר ימצאו עלינו ולמען הראותם, כי גם בני ישראל מכשרים לכל עבודה ומלאכה “יש לנו רק סגולה אחת, אשר יש בכחה להביא לנו תשועת עולמים, והיא – כי יאספו נודדיו לאט לאט בארץ ישראל ארץ מולדתו לפנים, עד הגיעם למספר שנים או שלשה מיליאן (!), אשׁר מהם חצים יעבדו את האדמה, יזרעו שדות ויטעו כרמים וחצים יחלקו לסוחרים, אמנים וגם בעלי-אחוזות גדולות וקטנות” (צד 110), ואז “שלשה מליאן נפש אדם, בני עם ואמונה אחת, בהיותם שתולים יחד על אדמתם לא יוכלו עפ”י הטבע (?) להיות זמן רב תלואים בדעת אחרים, ובכן לא ישקטו ולא ינוחו עד אם יקנו תחבולות להשיג איזה אוטונומיא. נכון לבנו, סמוך ובטוח(!) כי סוף סוף חפצם זה בידם יצלח (!!) – או אז ישוב לנו באמת כבודנו אשר גלה ממנו זה רבות בשנים ולא נהיה עוד לבוז בעיני-הגוים (צד 111); והאיש הזה הודה במו פיו לפני שמונה שׁנים, כי בנסעו במרכבת-הקיטור הוא “בוחר לשבת על פנת גג משבת בחברת יהודים מחזיקים בנושנות במרכבה אחת – כי צוחותיהם, מלבושיהם ותהלוכותיהם, מעוררים אך תועבה וגועל-נפש, בכל נפש יפה, וקשה-ערפם ועזות-מצחם מרחיקים מעליהם כל איש ישר הולך”… (צד 65) אף החליט למשפט, כי “אם נתבונן אל היהודים ברוסיא דרושים אנחנו להודות, כי המה לא הגיעו עוד גם עד השלבים הראשונים בסלם, אשר עליהם לעלות בו עד בואם אל המטרה הרמה והנשגבה” (צד 66), לאמר: להיות שוים אהבת הרוסים, “כי מה הרוסים דורשים מאתנו – אמר אז – הלא אך התקרבות והתערבות גמורה ביניהם” (שם), כי נהיה “לרוסים גמורים אך שומרי דת משה וכו” (שׁם). שנוי ותמורה עזה כזו באדם בעל רוח-כביר ושכל ישר כוולאדימיר לא יצאו, כמובן, לפעולתם ברגע אחד מבלי כל מלחמה-פנימית ומבלי שאת כל מכאוב על הדעות הראשונות אשר נכזבו; ואנחנו לא נמצא כספור הזה כל רמז וזכר למלחמה כזו ומכאובים כאלה, כאילו תרדמת אלהים נפלה על וולאדימיר ובהקיצו לא זכר עוד את דעותיו הראשונות ויתהלך ברוח מלא מדעות ורעיונות חדשים…

אולם רב לי לענות ע“ש רוח הספר ודעותיו. אשובה נא ואתבונן אל תמונתו, אל אופן-הספור, נראה נא במה כח הסופר גדול בתור מספר. לדון מהספור הזה על כשרון המחבר א”א. בכלל נראה בו כשרון מספרים; אמנם עודנו באבו, אך יש תקוה לאחריתו, כי כאשר יתפתח והסופר ישים לב להשלימו ולשכללו יגדל ועלה למעלה ראשׁ. מהספור הזה נראה, כי הסופר יודע ארחות-תבל ועיניו ראו מעשים הרבה ותכונות אנשים שונים; אפס כי ידיעתו את החיים רק שטחית היא. זכרונו אוצר בקרבו פקטים הרבה; אך הסופר לא הטריח את עצמו לחקר את תכונתם ברוח דעת ומשפט ולא התבונן כראוי לתכלית המעשים השונים, אשר ראו עיניו – והחקירה וההתבוננות הן התנאים היותר דרושים למספר. כפי אשר יש לשׁפט מכתיבתו נראה, כי הסופר קרא הרבה בספריות השפות החיות ודרכיהן היו לו לקו בספרו; אפס גם בזאת נראה כי הסופר שם לבו להקליפה ולא אל התוך, כי לקח מסופרי העמים רק את התמונות וההליכות החצוניות וישכח את חקי הבלטריסטיק היותר פשוטים וידועים. למשל תחת לתת לנו מחזות ומעשים שונים אשר מהם נראה את תכונות הנפשׁות הפועלות, אפני מחשבותיהם ודעותיהם, הוא מציג לפנינו כמעט בכל הספור את אישיו והולך וחושב כרוכל את כל מעלותיהם ומגרעותיהם, כל מחשבותיהם ודעותיהם. וכ“ו לא בקצרה, כי אם בארוכה, ובשפת יתר עד כי תקיץ בם נפש הקורא. נקח לנו לדוגמא בבואו לספר לנו מדת השכלת העלענא הוא מונה וחושב את כל הספרים אשר קראה ואשר לא קראה וקורא בשׁם לכל הסופרים (צד 16–15); כי מלבד החטאה הרבה אשר חטא בזאת לחקי הבלטריפטיק עוד נראה בזאת יותר משמינית שבשמינית מגסות-הרוח, והסופר יקרא בעיני הקורא כמתפאר בשמות הספרים והסופרים אשר הביא – וכן דרכו בכל מקום. בבואו לתאר את תכונת יצחק ראזעֶנפעֶלד ישתרע על שמונה עמודים שלמים (צד 38–30), שׁשם ידרוש דרושׁים ארוכים ובלתי נוגעים להספור (צד 33). גם תכונת זאיקאווסקי יספר במקומות שונים, אשר אם נחשבם לאחד יעלו ליותר מעשרים עמודים. ארוכות כאלה יעשו רושם לא טוב על הקורא וילאהו בלהג הרבה. גם מחשבות וולאדימיר, אשר רשם בספר לזכרון ואשר יעבירן הסופר לפנינו תשתרענה על ארבעה-עשר עמודים ויותר, ואנכי לא אדע אל נכון אם מקומן גורם או הן בעצמן גורמות; אך זאת אדע נאמנה, כי תפלנה על הקורא חבלי שנה וגם הקורא היותר זריז וסבלן ינום עד שבע פעמים טרם יעבור אותן עד תמן. כן יש בהספור נפשות אחדות אשר הובאו שלא לצרך ומוטב היה שלא נבראו משנבראו, אחרי כי לא נגעו כמטע במאומה במהלך הספור וגם תכונתן נסתרו ממנו – ולמה איפוא טרח המחבר להביאן? למה נוצרה למשל, סופיא, אחרי כי גם אחרי יצירתה לא נודע דבר ממנה רק זאת, כי יראה מהמים ואביה חפץ “לתת בעדה” ששת אלפים ח”כ מהר ומתן, לאיש אשׁר ישאנה לו? כמו כן לא נגרע לפי דעתי מערך הספור מאומה, לולא הוציא לנו המחבר את לאה אחות ראזענפעלד, אשר תראה כאופן החמישי לעגלה…

מדי דברי במגרעותיו לא אוכל לעבור בשתיקה על התמונה אשר נתן לנו הסופר (צד 55), כאשר ראה זאיקאּווסקי את העלענא רוחצת בנהר – תמונה מכוערה ומעוררת גועל-נפש כזו תמצא מקום לה רק בהרומנים הצרפתים מהמין הגרוע. ציניזם כזה הוא חטא לא יוכל כפרו לסופר כמוהו. כן מאנה נפשי להאמין, כי אפשר היה המקרה, אשר ספר אח“כ, כי בהשאר זאיקאווסקי עם העלענא לבדה ואין זר אתם ערב את לבו לספר “בדברים היוצאים מן הלב את הפעל שפעל עליו המראה אשר התיצב לנגד עיניו בגשתו אל שפת הנהר” (צד 56), והיא – עלמה תמימה ומצניעה-לכת – לא הוכיחה אותו בפניו על עשותו המומחה ולא קצפה על עזות-פניו להשמיע באזניה דברים כמו אלה – הכזאת תהיה דרך עלמה ישרה ושומרת-תם? אך אל ישתומם הקורא למראה הזה, כי הסופר יוסיף להפליא אותנו הפלא ופלא, כי אחרי רגעים אחדים באמור אליה זאיקאווסקי: “הנה נפשך יודעת מאד, כי בלשון אחרת דברה עמי היום וגם רוח אחרת היתה אתך לו רק עלתה בידי למשל בבשרך כאשר אני מושׁל – עפ”י דבריך – ברוחך “. והיא תחת מענה על דבריו הביטה בפני ותצחק”… (צד 58); ואם עוד נפלנו חכמים “אם שתיקה כהודאה דמיא או לא”, הנה ה”שתיקה" הזאת היתה "הודאה גמורה – וזאיקאווסקי הפיק חפצו בלילה ההוא… (צד 76) תמונות מכוערות כאלה בכל אופן לא תתננה כבוד להסופר והרושם הרע, אשר תפעלנה על הקורא, לא ימחה עוד מעל לוח לבו עד תם קריאת כל הספור…..

אך במקום שאתה מוצא את מגרעותיו של הספור שם אתה מוצא את מעלותיו. אחרי התמונה המגולה הזאת יעביר לפנינו הסופר תמונה נחמדה, הלא היא בפרק הששי (צד 99–77); הפרק הזה עולה בשלל צבעיו השונים, באמתתו וברוח החיים, החן וההדר השפוך ע“פ כלו, על כל הפרקים האחרים, ולא אעשה שקר בנפשי אם אמר כי לולא נברא כל הספור אלא בשביל הפרק הזה דיינו. בפרק הזה יציג הסופר לפנינו כמו חי את “אצילותינו” המלמדות, את הלך-רוחן, מחשבותיהן ודעותיהן. פה נטה המחבר מדרכו אשר אחז בכל הספור לתאר את “גבוריו” בדברי עצמו; פה הנפשות מדברות במו פיהן ומוכיחות על עצמן מה הנה ומה תכונתן – וע”כ יצאה התמונה הזאת היה ומתוארה היטב בכל קויה ורשמיה הדקים; פה נראה בעצם תמה את דמות “הנשים העבריות” מהדור החדש, אשר אבדו מהן כל הסגולות היקרות והמדות הטובות שבנות ישראל מהדור הישן היו מצוינות כהן, והגה זרות לעמן ולדתן; ועוד רעה חולה מזו כי נהפך לבן לשנוא את צור מחצבתן ולתעב את עמן בכל שאט נפשן. “אני אגידה לך קושט אמרי אמת – תקרא האחת – אשר אין לך עם בארץ יותר משחת ונבזה מעם היהודים בנעוריהם, בזקניהם, בחסידיהם ומשכיליהם וכו'” (צד 96). “סובארין ויעלענסקי בדעת ידברון – תוסיף לדבר בחמת רוחה – וכל אשמותיהן לא בשקר יסודן וכו' הם אינם יודעים אף החצי מתכונת היהודים כמו שיודעת כל אחת מאתנו וכו'” (שם). וכאשר תשׁאלנה רעותה: “הלא האנשים ההם משיאים אשם בנפשׁ היהודים כי דורשים המה דם נוצרים לחג הפסח?” אז תשיב אמריה: “זאת לא אוכל לדעת וכו' אך מי זה לידנו יתקע כי אין בין היהודים וכו” (צד 97). כמה מן האמת המרה בתמונה הזאת!

עוד תמונות אחדות נמצאות זעיר שם זעיר שם, אשר תמלאינה את הקורא רגש-גיל ברוח החיים השפוך עליהן, כמו התמונה שׁנתן לנו (צד 32) מנער עברי השואף “להמנות בין מספר המאושרים הרואים את שמותיהם נדפסים במכה”ע" ואשר למען הפיק חפצו זה ישתמשׁ בכל האמצעים והתחבולות, אשר אך תמצא ידו לעשות… ועוד רבות כאלה.

שפת המחבר צחה, קלה ונעימה ומסגלת מאת לחפץ מספר-ספורים, גם נקיה היא משגיאות לחקי-הדקדוק – מדה בלתי מצויה בסופרינו העברים, שאינם שמים לב למה שעטם מפליט, – אולם עם כ“ז לא אוכל לכחד את האמת, כי המחבר ישתמש לפעמים ברוסיציזמים השורטים שרטת בנפש הקורא המבין כמו “לתת בעד בתו סאפיא ששת אלפים רו”ב מוהר ומתן לאיש אשׁר ישאנה לו” (צד 42), "כפרטן על פי הפסנתר בארבע ידיהן " (43), “לא החטיא אף שנה מלהתודות” (44), “שמעשין לא יבואו ברוב עם חזות פניו” (48) ועוד רבים בספרו.

סוף דבר – עם כל המגרעות הנמצאות בספור הזה אשר לפנינו; בכ"ז נאוה לו תהלה כי גם מעלות רבות לו ואחת בקשתי, “שלא יהיו כל הספורים היוצאים בזמן הזה בש”ע למצער גרועים מהספור הזה…