לא כך… / ישעיהו ברשדסקי
אותו זוכרת היא מכבר, מכירה היתה אותו עוד כשהיו קוראים לה בביתם נדינקה, נדיוּשקה, ולו – האדון גרינגמוט, פיליפ בוריסוביטש.
באותו זמן לא היתה שמה אליו לב ביותר, מפני שבביתם היו שכיחים הרבה אורחים כמותו, סוחרים שהיו באים אל אבא לשם עסק.
אלא שבגרינגמוט היו נוהגים כבוד קצת יותר מבאחרים, וכשהיה סועד לפרקים על שלחנם, היתה אמא מקפדת ביחוד, שתהא המפה לבנה ונקיה כל צרכה, ושלא כדרך שאר ימות-החול היו מונחות אצל כל פּנכּה מפות קטנות לקנוּח הפה…
שוב היתה מצטינת הסעודה בזאת, שעל השלחן היה עולה גרפין קטן מלא יין-שרף מבושם במשרת-קנמון, ובסוף היו מוגשׁים גם בקבוקי שכר אחדים…
ומשום כך כאלו היתה מחזקת קצת טובה להאורח החשוב, שבזכותו מקבלת סעודת-חול פשוטה צורה של סעודת יום-טוב מהודרת.
ילדות היתה בה, שנהנתה כל כך מהידור-סעודה…
אך בינתים גדלה קצת יותר, הגיעה לשלוש-עשרה שנה.
ופעם באותו פרק נזדמן, שהסתכלה תמהה כלה בגרינגמוט זה, כאלו לא הכירה אותו כלל.
רגילה היתה לראות אותו כשהוא מבודח ומספר בשעת הסעודה בקלות-ראש, בבת-צחוק של התול על דבר ענינים מגוחכים שונים מהכרך שהוא יושב שם, או מהערים והעירות, שׁהוא עובר בהן לרגל עסקיו.
ובאותה פעם היו דבריו מועטים, גם מה שדבר היה בכובד-ראש מיוחד, ואיזו עצבות מיוחדת היתה שורה על פניו, שנראו לה גם חורים קצת יותר מהרגיל…
ואף על פי שסבתה של עצבות זו היתה ידועה לה: בביתם דברו הרבה על דבר ה“אסון”, שקרה לגרינגמוט לפני חדשים מועטים, כשמתה עליו אשתו הצעירה, – אף על פי כן עוררה עצבותו הבלתי-רגילה בקרבה מין רגש רחמים, חבה, כבוד, שגברו עוד יותר בסוף הסעודה, כשהתחיל מדבר ב“אסונו”, ב“יתומים” – האפרוחים העזובים, וקולו היה כל כך רך, רועד קצת ומרווה, כמו שנדמה לה, בדמעות כבושות…
לא רק היא, אלא גם כל בני-ביתם הקשיבו לדבריו בשימת-לב רבה, בהשתתפות חמה…
כמדומה, נשמעו באותם הרגעים איזו אנחות עמוקות, מתמלטות בבלי-דעת…
ודוקא אותו הרושם הנעים והמלבב, שעשה עליה גרינגמוט בשׁעת הסעודה ההיא, גרם לה שתתרעם עליו יותר, כשבא שוב אליהם לאחר חדשים מועטים.
מפני מה התרעמה עליו כל כך – לא הכירה מתחלה ברור גם בעצמה. באמת לא הבינה בימים הראשונים שום דבר.
אלא שכך, בלי-דעת מדוע, לא נעים היה לה באותה שעה לראות אותו שוב מבודח, נוהג ומדבר במין קלות-ראש, שנראתה לה גם כאלו היתה גדולה קצת מכפי הרגיל…
וכמו כן בבלי-דעת כלל, לא נעים היה לה לראות אותו חוזר כל כך הרבה על אחותה הבכירה, ליזה, – מספר, מטיל עמה ושוהה בחברתה הרבה יותר מכפי שהיה רגיל קודם לכן…
על טעמו של הדבר לא עמדה באותה שעה.
אלא שבנפשה הרגישה היטב, כמה דברים אלו פוגמים את הרשׁם המלבב, שעשה עליה בפעם הקודמת באותה העצבות מתוך אבלות…
וכשנודעה לה לאחר ימים מועטים מטרת בואו באמת, כבר נמחה הרשם הנעים הקודם מלבה לגמרי.
בנפשה נשארה רק אותה התרעמות, שעורר בלבה גרינגמוט על עצמו בימים האחרונים.
ואל אלה נוספה עוד הקפדה חדשה, חזקה וגדולה הרבה יותר מהקודמת, אף על פי שהיא עצמה לא יכלה כלל לבאר באותה שעה מהותה של הקפדה זו בבירור.
רואה היתה לכאורה, שאבא, אמא וליזה שמחים על הדבר… אלא משום מה נדמה לה, כאלו אין שמחה זו אמתית כלל…
שוב נדמה לה, שהאחד השמח באמת – זה רק גרינגמוט… ודבר זה הרעימה יותר מכל.
יותר שהיה נראה שמח – יותר ויותר התחילה שונאה אותו.
יותר שהיה נעשה קרוב אצלם, שהיה מראה סימני קרבה אל כל בני-הבית, אליה עצמה – יותר ויותר היתה מתעבת אותו, מרגשת אותו יותר ויותר נכרי להם…
ותמהה היתה, איך ליזה ואחרים בביתם קוראים לו פשוט פיליפּ, אף הוא מדבר אל ליזה “אַתּ” ומנשק לה…
תמהה היתה על שום מה כל אותה החגיגה, בשביל מה שכנים ושכנות, מיודעים ומיודעות באים תדיר לביתם ומברכים את אבא, אמא וליזה, ואלה מגישים להבאים יין ומאפה-סוקר, מפצירים הרבה בהאורחים שיטעמו, ובאותה שעה הכל מספרים רק בפיליפּ ומונים איזו מעלות מיחדות שיש בו…
כל זה נראה לה תמוה מאד, מאד.
ועוד יותר תמוה נראה לה מה שליזה עוזבת את ביתם, את אבא ואמא, שהיו תמיד כל כך טובים לה, ונוסעת עם פיליפּ זה לאותו הכרך הזר והרחוק, שהוא דר בו…
אמא בכתה אמנם כמה פעמים באותו יום, וכמה שבועות אחר כך היתה עגומה שלא כרגיל, נאנחה בכל פעם כשהיתה מזכירה שם ליזה…
אלא שאבא היה מתרעם על כך, ובגערה מתוך חבה כדרכו היה אומר לאמא:
– שטיה, שטיה, על שום מה את דואגת? הרי יודעת את שליזה שלנו מאושרה, ברוך השׁם, אינה חסרה שׁום דבר שׁם…
נו, קראי נא בעצמך, שטיה שלי – היה אומר בכל פעם, כשהיה מתקבל מכתב משם. – כלום לא אמרתי לך מקודם, שתהיה, אם ירצה השם, מאושרה, מאושרה מאד?… הרי פיליפּ שלנו כל כך טוב, כל כך מחבב אותה!
וכשבאה ליזה לאחר חדשים מועטים להתראות עם אבא ואמא היתה כמו כן משבחת תדיר את פיליפּ שלה ומספרת עליו, שהוא כל כך טוב, כל כך חביב.
אלא שנדיה היתה שומעת כל זאת ומניעה רק ראשה הקטן בחשאי.
– לא, לא כך הוא הדבר כלל! – היתה לוחשת בפני עצמה, כשעיניה הבוחנות היו נטויות בסקרנות ספקנית אל פני אחותה. – בדאית את, בדאית…
– הוא אינו טוב כל עקר, אינו יכל כלל להיות טוב!
המיועדת להיות / ישעיהו ברשדסקי
(מחיי הנפשׁות האובדות)
חנקה נולדה וגדלה בשפולי ההר, באותו חלק הכרך, ששם רק סמטות קטנות וצרות מתפתלות בין טורים עקומים של בתים דלים, נמוכים ודהויים…
ומיום שהתחילה מכרת כל שהוא את הנעשה מסביב, היתה רואה תדיר בסביבתה רק קדרות של דלות עגומה, נולות של עניות מזוהמה.
יחידי היה בסביב זו אותו הבית הגדול, שהיו בו שתי דיוטוֹת ושעמד נבדל מהכל באמצע חצר רחבה ונקיה המוקפת גדר של שבכת ברזל.
ביום דומה היה, כאלו אין נפש חיה בכל הבית. על רוב החלונות היו מורדים וילונות לבנים עד שעה מאוחרת אחר הצהרים, ודלת-הזכוכית הגדולה עם ידות-הנחושת הממורטות שלה – היתה נשארה סגורה כמעט כל היום…
רק בשעת בין-השמשות היתה מתחילה מסתמנת איזו תנועת-חיים בחדרי-הבית מבפנים, בחצר מחוץ.
ומשחשך היום והודלקו שני הפנסים הגדולים לשני צדי האכסדרה המפוארה, היתה תנועת-החיים הולכת ומתרבה, הולכת וגדולה משעה לשעה…
בטור החלונות הגדולים של הדיוטה התחתונה מימין לדלת-הזכוכית היה נגלה אור בהיר של מנורות רבות…
פלגי-אורות גדולים היו שוטפים משם וממתאים את החצר הרחבה…
מקצתו של אור זה היתה מגיעה גם עד איזו מהבתים הדלים והקודרים שבסמטה הקרובה והאירה קרן-זוית של זה, שפולי-גגו של אחר…
וזמן מועט אחר כך היו מתחילים נשמעים בתוך הבית ונשאים ברוח מסביב צלצלי מנגינות עליזות, מנגינות מחול – רועשות.
באותה שעה היו נראים מבעד לארג השקוף של הוילונים המשורגים צללים סובבים במהירות, צלליהם של זוגות מחוללים…
ובהפסקות שבין מחול למחול, היתה בוקעת ועולה תרועת שחוק גדול.
מאחורי דלת הזכוכית היו נראים זוגות חבוקים עולים ויורדים במדרגות השיש הרחבות.
בדיוטה העליונה היו נשמעות דפיקות של דלתו נפתחות ונסגרות בשאון, ובאותה שעה היו אורות מופיעים ומתעלמים פעם בחלון זה ופעם בחלון אחר של דיוטה זו…
ובמדה שהיתה השעה מאוחרת יותר – היו המנגינות, המחולות והשחוק נעשים רועשים, עליזים ומוהלים יותר ויותר…
פוסקים היו רק סמוך לאור היום…
ומשעה שעמדה חנקה על דעתה – מבטת היתה במין רגש משונה, שאי אפשר כלל לבאר בדברים, אלה חיים המיוחדים הללו שבתוך אותו הבית הגדול.
מפני מה הם משונים כל כך מזה שבסביבתם – לא יכלה לברר מתחלה לעצמה היטב.
דבר זה הוברר לה רק מעט מעט, במשך שנים רבות.
אלא שאפילו אחר כך, כשידעה כבר, מה עסקן של הבריות הללו, – לא היתה יכולה להסתלק מההרהורים המשונים, שהיו מתעוררים בקרבה בלי-רצונה…
הרבה, הרבה מחשבות היו מזדעזעות ורוחשות במסתרי-נפשה, כשהיתה עומדת בערבי הקיץ לפני ביתה הקטן ובערבי החרף – בתוך הבית אצל החלון, – עומדת ומסתכלת בבית הגדול ההוא, שבתוכו כל כך הרבה חדוה…
כלום “אלה” חסרות שום דבר?
לעבד לעמד אין הן צריכות כלל…
כל היום הן ישנות, ובלילות – רק מחול ושחוק, אכילה ושיה…
וכמה נאים הם המלבושים הללו, שהן לובשות תדיר!
מלבושים מגוהצים ומקושטים כל כך אינם נראים כלל בסמטות הללו, ואפילו ברחובות הנהדרים אפשר לראות כמותם רק לעתים רחוקות בערך, רק מבעד לחלונות של איזה אולם-חתונוֹת…
דבר זה מעורר יותר מכל את דמיונה של חנקה.
חושבת היא הרבה על ענין זה בשעות היום הארוכות והמשועממות, כשהיא יושבת עם עשר נערות שׁכמותה, בחדר הצר והנמוך ומדבקת בלי הפסק את הקופסאות של ניר העגולות והרבועות.
חושבת היא לפרקים על ענין זה בשעת בין-השמשׁות כהה של קיץ, כשהיא חוזרת לביתה עם חברותיה יגעה ורצוצה מעבודתה.
ולפרקים, בלילות-הקיץ החמים, כשהחם הכבד והאויר המעפש והמחניק אינם מניחים לה לישן בתוך הבית הקטן והנמוךְ, והיא קופצת מעל משכבה ויוצאת לחוץ לבושה רק כתנת וכסות קרועות ובלות, – עיניה נמשכות בלי-רצונה ובלי-ידיעתה אל אותו הבית הגדול, שמהחצר הרחבה המקפת אותו נושב עליה אוח קלילי קריר קצת…
זמן רב מסתכלת היא, מקשבת בשימת-לב רבה.
ובתוך ההרהורים המשונים והבלתי-ברורים, המתעוררים בנפשה, כמו מאליהם, בלי ידיעתה כלל, – הולך ומסתמן יותר ויותר איזה רעיון מסוים, שמעביר חום-קדחת חזק בכל אבריה…
לבה מתחיל מפרכס, ראשה סובב, רקותיה דופקות.
ומתוך הבית הגדול בוקעת ועולה מנגינה עליזה, מנגינת-מחול סוערת, רועשת…
כמה פעמים אהבתי, נאהבתי אחר כך בחיי, אך רגש מעין זה, שהרגשתי באותה פעם, אל נחמ’קה זו, לא הרגשתי שוב לשום אשה אחרת…
אני הייתי אז עלם כבן-עשרה או שמונה-עשרה שנה, והיא – צעירה ממני כשנתים, שנינו – תמימים למדי, רחוקים מכל הרהורים לא-טהורים –
ותמימות זו הטביעה חותמה המיוחד על כל יחסנו, שהיה דומה יותר ליחס של אח ואחות אוהבים ואהובים…
להתעלם, להסתיר רגש חבתנו מאחרים – לא היה לנו גם כן שום צרך.
הורי שנינו, שגרו בשכונה אחת והתחשבו כקרובי-משפחה קצת, היו מתיחסים אלה לאלה בידידות רבה ומביטים בעין יפה על זאת, ש“ילדיהם” מחבבים כל כך זה את זו…
כשהיינו צעירים יותר, היו רגילים גם לכנות אותנו בדרך-הלצה בשם חתן-כלה", וכשחדלו אחר כך מהלצה זו – לא חדלו אלא משום שלא חשבו עוד, כפי הנראה, דבר זה להלצה גרידא…
וכך הלך והתפתח רגש חבתנו בלי שום שטן ומפריע.
נעימים ביחוד היו לנו ערבי האביב והקיץ, שבהם היינו מטילים הרבה ויושבים אחר כך יחד בשמך שעות שלמות על הספסל הקטן בגנת-הדובדבניות, שהיתה אצל בית אביה…
בשעות כאלה, כשהיינו יושבים סמוכים זה לזו, אוהב הייתי להחליק בידי את שערות הזהב שלה, שהיו רכות כמשי ונופלות מעל ערפה בשפע, כמחלפה ארוכה, – אוהב הייתי להרגיש תחת ידי את רכותן ועדנותן של גבי ידיה, שהיו נחשפות עד פרקי-הזרוע מבעד לשרוולים הרחבים של שמלת-הקיץ הקלה, להחזיק בתוך כפי את כפיה הקטנות והענוגות עם האצבעות הדקות והמארכות…
כל זה היה באפל הערב, בצל העב של עצי הדובדבן – אך כשהיינו נפגשים ביום, אוהב הייתי יותר מכל להסתכל בעיניה הכחולות-כהות, שהיתה להן גזרת שקדים, – במצחה הלבן עם השריגים של גידים דקים וכחלחלים, בחטמה הנראה כמהוקצע, בורדי לחייה, באלגומי שפתיה. ביחוד – כשהיו שוחקות, כשהיתה מתהוה יחד עם זאת גומת-חן נפלאה בשפולי סנטרה הקטן….
מזין הייתי עיני ביפי-עלומים רענן זה, והעין לא היתה שבעה מראות:
עיני היתה נהנית הרבה מיופי חביב זה גם באותו יום-הבציר המעונן, כשבאה אמה בבקר לביתנו וספרה לנו בפנים עגומים, שנחמ’קה חולה קצת.
אמת הדבר, ברגעים הראשונים הרגשתי מין כאב, מין לחץ מיוחד בלבי; אך כשבאתי אחרי זמן מועט לביתה וראיתי אותה בעיני, נחה דעתי עלי.
רק עיניה היו מועבות קצת ועל פניה נכר חיורון-לאות קל. אך בשאר הפרטים לא נראה אצלה שום שנוי נכר….
ובעצם הדבר כמעט שהייתי שמח על מחלה קלה זו, שלא הייתי חושש כלל לאיזה תוצאות רעות ממנה, כי באותה שעה הזמינה לנו מקרה טוב לבלות יחד כל אותו היום והערב באופן חדש, כשהיא שוכבת על מטתה, מרגשת את עצמה רפויה קצת ומתחטאת, מתפנקת לפני במין התפנקות מיוחדת של ילד חולה, המכיר בזכויותיו היתרות, שנותן לו מצבו המיוחד; ואני מצדי חוזר עליה בשימת-לב מיוחדה, ממלא כל תביעותיה ומשתדל לפזר את דעתה.
כך היה הדבר נוהג עוד ימים אחדים אף על פי שבינתים נעשתה מחלתה כבדה יותר, חומה הלך וגבר והרופא נקרא אליה פעם ושתים.
באותם הימים, כשהייתי קם בבקר, היה לבי אמנם דואג וחרד קצת בכל פעם, אך בשעות הארוכות, שהייתי יושב אצל מטתה של נחמ’קה ושומר עליה ומפטפט עמה בלי-הפסק היתה דאגתי מתמזמזת מעצמה ואני הייתי שוכח כמעט, שחולה מוטלת לפני, שיש לחשוש לאיזה דבר…
אני התחלתי חושש ודואג רק ביום החמישי, או הששי, כשהתחילה החולה מדברת בערב דברי-הבאי מתוך חומה, ולמחר הכיר בה הרופא סמני טיפוס…
יודע הייתי כבר שלטפוס יכולות להיות תוצאות רעות.
האפטימיות של הנער אמנם עשתה את שלה, לא נתנה לי כל כך להשתקע במחשבות של יאוש – אלא שבכל זאת הייתי מכיר בסכנה, וסכנה זו, כשהיא לעצמה, מבלי חשב כלל על אפשרותן של איזו תוצאות רעות, – היתה גורמת ללחץ-לב נורא, דכדוך-נפש קשה ומר מאד….
ביחוד היתה מצערת אותי ההכרה, שנחמ’קה סובלת יסורים קשים, שענוייה גדולים כל כך.
יקרה למדי היתה לי גם קודם לכן, ומשחלתה נעשתה לי משום מה, שלא הוחור לי לעצמי כל צרכו, – יקרה וחביבה עוד הרבה יותר… מי יודע, אולי גרמה לזאת במקצת אותה החבה היתרה, שהראתה היא מצדה ביחס אלי?…
אפילו לאבי ולאמה לא היתה נשמעת בשעת מחלתה, כמו שהיתה נשמעת לי.
ובאותן השעות, כשהיה יורד קצת חום גופה, והיא היתה חוזרת ומכרת מה שנעשה מסביב לה, – היתה דורשת ברגזנות הרגילה אצל חולים, שדוקא אני אשב אצלה וכמעט רק מידי היתה גומעת את סמי-הרפואה, את כפות החלב…
יושב הייתי אצל מטתה רוב שעות היום והלילה, – יושב ומסתכל בחבה מיוחדת בפניה הקודחים, בזרוע ידה, המופשלת בלי-כח על השמיכה, בכתפיה ובחלק העליון של חזה, כפי שהיה נחשף בחומה מבעד לשמיכתה.
לפעמים היתה צונחת השמיכה למרגלותיה וחושפת קצה כף-רגל קטנה ועדינה עם אצבועת ורדיות, קטנות, דקות, מעוגלות וכפופות קצת, עם צפרנים זעירות חורורות – ורדיות…
כשהייתי נוגע בה, כדי לתקן משכבה, כדי למשוך עליה את השמיכה, – היה החם הרך והעדין של גופה הצעיר מעיר חם נעים בכל איברי.
לא אש של תאוה מרתחת, מרעישה, מגרה היתה זאת…
זו היתה הרגשה נעימה של חבת-אחים טהורה, – נעימה ויחד עם זאת – מרגעת, מעדנת, מרככת…
וכך לא הרגשתי בעצמי, איך עברו עשרה ימים בלי-מנוחה, עשרה לילות בלי שנה, – לא הרגשתי, איך הלך המצב ונעשה מסוכן מיום ליום, עד שהתרגש לבסוף המאורע הנורא…
באותו הלילה דוקא גברה עלי לאותי והוכרחתי ללכת לביתי לישון שעות אחדות –
וכשמצאתי את נחמה’קה למחר בבקר שטוחה על הקרקע ונרות דולקים למראשותיה ונשים סובבות אותה ומקוננות עליה בקול יללה נוראה, – עמדתי רגע קטן כהלום רעם, ואחר רגע קפצתי אליה, גחנתי והפשלתי את השמיכה, שהיתה מכסה אותה כלה, מעל פניה… באותו רגע נרתעתי לאחורי.
לא, לא… זאת לא היתה כלל אותה נחמ’קה, שהיתה חביבה עלי כל כך תמיד, שנעשתה חביבה עלי עוד הרבה יותר באותו רגע.
מסתכל הייתי בזו, שהיתה שטוחה לפני על הקרקע, ועיני כאלו היו מחפשות את האחרת, אותה שהייתי מכיר מקודם…
זו לא היתה דומה כלל לאותה האחרת.
זרה היתה לי זו לגמרי…
כדוחים נראו לי אותם הפנים המשוכים, הירוקים-אפרוריים, עם השפתים השחומות-כהות, החוטם המחודד ושמורות-הדונג הסגורות במקום עיני-השקדים הכחולות…
גם אותו הצואר הדק עם הגרגרת הבולטת והגומא העמוקה כחולה-כהה בשפוליה, הכתפים המהודרות של עצם זו באמצעיתה, כנגד הצואר, וכפות-היד הקמוצות קצת עם אצבעותיהן הכפופות ומעוקמות, – כל אלה נראו לי זרים לגמרי, ויחד עם זאת – לא מלבבים כל עקר.
מזדעזע הייתי כלי בכל פעם, כשהיתה חוזרת ומצטירת בדמיוני אותה הקרה האי-נעימה, שהרגשתי במגעי הארעי…
ובמדה שהסתכלתי יותר בזו, שהיתה שטוחה לפני על הקרקע, הוקבע יותר בלבי הדמיון, שלא אותה נחמ’קה, החביבה עלי כל כך, מוטלת לפני…
אותה נחמ’קה, נדמה לי, איננה הוה עוד כלל…
מה, מתה?… אחת היא, ובלבד שאיננה… איננה עוד כלל – ובשעה “שטהרו” את זו, בשעה שקוננו עליה, שהוציאוה מהבית, הניחוה על “המטה”, נשאוה לבית-העלמין והורידוה אל הקבר, – לא הייתי מיצר כלל, לא הייתי חש כל עקר בזאת…
באותה שעה כאלו היו עיני מחפשות אותה האחרת –
איה?… האמנם איננה עוד?!… איננה?!
והלב הצעיר היה שותה דם מפצעו העמוק, מתכוץ וחוזר ומתכוץ מכאבו האנוש, הנורא…
חזרה ונתעוררה / ישעיהו ברשדסקי
זעזועיה הראשונים של אותה תולעה הרגשו לאהרן מנוּסיביטש עוד בערב התנאים.
הזדעזעה לה תולעה זו שם עמוק עמוק, באיזו פנה נסתרה של נפשו, – הזדעזעה לה פעם ושתים לאטה, באופן קל, בלתי-נכר כמעט, ומיד התכנסה שוב, התקפלה ושקטה….
אך מיום ליום, במדה שגס לבו יותר בליזה שלו – התחילה התולעה מזדעזעת בתכיפות יתירה, באופן נכר יותר ויותר. מתחלה רק בערבים, בשעת ראיונותיו עם ליזה, ואחר כך – גם בשעות אחרות, באותן השעות הארוכות והמשועממות, כשהיה יושב על גבי הספרים העבים והגדולים עם טורי המספרים הארוכים –
מפסיק היה פתאם מעבודתו ויושב לו רגעים אחדים דומם, בלי-תנועה, מרוכז כלו בקרבו פנימה, כאלו היה מקשיב באותם רגעים למה שנעשה שם עמוק עמוק בתוך נפשו…
וכשהיה נזכר אחרי איזה זמן בעבודת-החובה שלו וחוזר אליה בהכרה, לא היה יכול להשתחרר עוד זמן רב מאותה ההרגשה הבלתי-נעימה…
מהרגשה זו לא יכול היה להשתחרר פעמים רבות בערב החתונה, ביחוד – כשהיתה ליזה מחוללת עם איזה צעיר ממכריה.
מיצר היה באותו ערב מאד, שאין הוא עצמו יודע לחולל….
מיצר היה כמה פעמים אחר כך ומתרעם על מזלו, שצריך הוא לעבוד משעה קדומה בבקר עד שעה מאוחרת בערב מחוץ לכתלי דירתו, רחוק ממנה, בלי שום אפשרות להניח את מלאכתו פתאם, לא בשעה הקבועה, ולבוא לביתו ברגע שאין מחכים לו כלל…
בשעות הבקר, עד סעודת-הצהרים, לא היה לבו נוקפו כל כך: יודע היה שליזה עסוקה באותה שעה בהכנת הסעודה… בכלל אין אורחים מצויים בשעת-יום זו…
רעיון זה היה מרגיעו הרבה.
לא כן במחציתו השניה של היום, מזמן סעודת-הצהרים עד שעת
השביתה ממלאכתו והחזירה לביתו, בשעות היום הללו היתה התולעת מנקרת כמעט בלי-הפסק בלבו, מוצצת ומוצצת לה שם בעמקי נפשו…
ומנקוּר תמידי זה, ממציצה זו, שאינה פוסקת – נמאסו עליו חייו, היו לו למשא…
הרבה, הרבה היה נותן, אילו יכול היה להפטר מצרה זו:
והיא פסקה פתאם כאלו מעצמה, פסקה באותו יום, שנרשם כל כך היטב בזכרונו –
יושב היה לו באותו יום על גבי הגרוס-בוּך, יושב ורושם רשימוֹתיו הרגילות באופן מיכני לגמרי, ופתאם היתה ידו פוסקת מהתנועה המיכנית, ובשעה שעיניו היו נעוצות בלי-ידיעתו באיזו נקודה שלפניו באויר, היה לבו שם בקרבו מתחיל דופק באופן משונה, דופק, מזדעזע ומפרכס פרכוסים משונים ובלתי-רגילים לגמרי…
מין חדוה כזו, שהנשמה כלה סולדת בה, הנשימה נעצרה והגוף כאלו מתנשא מעצמו ומתעורר לקפץ ממקומו, – מין חדוה מרעשת כזו, שהרגיש באותם הרגעים, לא טעם מעולם קודם לכן.
ולמחר, בימים שאחרי זה, לא היה עוד לבו נסער כל כך. חדושו המרעיש של אותו הדבר הנעים נושן קצת, ומכין שנושׁן לא היה עולה עוד על דעתו של אהרן מנוּסיביטש לעתים קרובות כל כך, לא היה עושה עוד רושם כל כך חזק ולא היה מסער את הנפש במדה מרובה כזו.
ואף על פי כן דיה היתה הרגשה זו, שתדחק לגמרי מפניה, שתשתיק אותה התולעה, שהיתה מנקרת ומוצצת קודם לכן בנפשו.
מיצר היה אמנם ומתרעם עכשו גם כן על שאינו פנוי ממלאכתו כל היום, אלא שצער זה, תרעומות זו היו מסבה אחרת לגמרי…
מין רגש חדש, שהוא עצמו לא ידע טיבו בברור, הלך ונוצר בנפשו, התפתח וגדל בקרבו מיום ליום.
הוא עצמו כמעט שלא הכיר בשנוי זה, שנתהוה בו, אלא שהרגיש את עצמו מאיזה זמן שוקט לגמרי, בטוח ושבע-רצון מאד.
ובמדה שהסתמנו יותר ויותר אותם השנויים המיוחדים בליזה, במדה שנתפתחו הפנים החביבים הללו, במדה שנעשו הצעדים הקלים והתנועות המהירות כבדים יותר והובלטו יותר ויותר שאר הסימנים, – באותה מדה הלך וגדל הרגש החדש, שנוצר בקרבו, ובאותה מדה מלאה נפשו1 יותר ויותר מנוחה גמורה, שקט ושובע-רצון גמורים…
הוא לא זכר כלל במשך חדשים רצופים מציאותה של איזו תולעה מנקרת ומוצצת.
במשך כמה שבועות לא היה מסוגל בכלל לפנות לבו למחשבות ורגשות בטלים.
כל רוחו ונשמתו, כל מחשבותיו ורגשותיו התרכזוּ באוֹתוֹ פרק הזמן מבלי-משים במאורע חשוב אחד, שעתיד היה להתהוות, בשׁעה אחת רבת-ערך, שצריכה היתה להתרגש בקרוב..
ואותה שעה, כשהתלבטה ביסוריה הנפש האחת, שהיתה חביבה לו כל כךְ, שנעשתה חביבה ויקרה לו אז עוד יותר, –
אותה שעה, כשהורגשה פתאם מציאותה שׁל הנפשׁ האחרת, נפש לא ידועה לו עוד, אךְ חביבה ויקרה מאד, –
כמה רגשות תקיפים שונים סערו נפשו במשׁך השׁעות המעטות האלה!…..
שעות רצופות היה יושב ומסתכל אחר כך בכסת הקטנה והמקופלה, שבתוכה היה עטוף גלמה הקטן והאדום של הנפש החיה הזעירה, – יושב ומסתכל בפנים החביבים שהיו חורים כל כך ומפיקים לאות רבה, אך יחד עם זאת – גם מין מנוחה מיוחדת, שוֹבע-נחת מיוחד…
מנוחה ושובע-נחת כאלה היו ממלאים גם את נפשו.
וכשבא פעם לסעודת-הצהרים אל ביתו מצא את ליזה יושבת – שוכבת למחצה על הספה, כשידיה המבהיקות בחורונן המיוחד מונחות בלי-כח על ברכיה, ועל לחייה החורות עוד פורח חכליל-שושנה קל. הוא עמד והביט שעה קלה אל המראה הזה במין חדוה מיוחדת, שאין לבאר בדברים….
כמה מעדנת היתה באותה שעה נשיקתה, נשיקה רפה, אך המה, ומלאה געגועים עצומים…. מין תשוקה טמירה, שאי אפשר היה להבחין אותה בדעה, בהבנה, ואף על פי כן הורגשה לו היטב, הורגשה והעבירה בכל נפשו איזה חום עדין מיוחד….
מסתכל היה בה… זמן רב ורואה אותה כמו שהיתה לפני כמה חדשים, רק שעוד רפת-כח היא מעט, חורת-פנים קצת.
וכששב באותו היום אחרי סעודת-הצהרים למלאכתו בבית-המסחר, הרגיש פתאם מחדש בעמקי נפשו פנימה מעין עקיצה קלה, שהוא עצמו לא ידע כלל טיבה.
הזדעזעה לה אותה התולעה, שמציאותה לא היתה נכרת במשך כמה חדשים, שם עמוק עמוק, באיזו פנה נסתרה של נפשׁו, – הזדעזעה לה פעם ושתים לאטה, באופן קל, בלתי-נכר כמעט, ומיד התכנסה שוב, התקפלה ושקטה…
אך מיום ליום במדה ששבה ליזה יותר לבריאותה, במדה ששׁבה
להיות יותר ויותר כמו שהיתה לפני כמה חדשים, – התחילה התולעה מזדעזעת בתכיפות יתירה, באופן נכר יותר ויותר.
אחרי הפסקה של כמה חדשים חזרה ונתעוררה מחדש בכל עוזה, בכל תקפה הקודם.
-
במקור נדפס בטעות: ‘נפשי’ ↩
רב, רב מאד היה בעירתנו מספר אלה, אשר אררו עוד מאז את רחל’ה, בתה של חנה-איטקה החובשת. מתרעמים היו עליה על כמה וכמה דברים, אך יותר מכל – על שקפחה פרנסתן של אלמנות עלובות, של כמה נשים עניות אחרות.
הרי גם בלאו הכי כמה עלובה היא הפרנסה של אריגת פוזמקאות בדורנישוק! הזמנותיהן של בנות ישראל מוטב שׁלא להזכיר, מפני שכולן מומחות לאותה מלאכה, והן אורגות ומתקנות בעצמן את פוזמקאותיהן… איזו מהנשים הצעירות, איזו מפונקות מבנות הדור החדש, מתביישות אמנם לטפל במלאכה זו, או שהן מתעצלות פשׁוט לעבוד; אך גם על חסרונן של אלה אין להצטער הרבה… אולי חטאת שפתים היא זו, אך האמת נתנה להאמר, שבעבודה שנעשית בשׁביל בן-ישראל אין הברכה מצויה כלל וכלל.
ענין אחר לגמרי הוא אותה עבודה, שהם נותנים. לא רק כשמזדמנת איזו “פריצה” עשירה, אשת אחד האופיצירים מהבאטאַליון החונה בעירה, או הכומרת, אלא גם אצל הערליות הפשוטות, שבאות ליום השוק מהכפרים הסמוכים, יש מקום להרויח כהוגן.
אמת הוא, שגם הערליות הללו נעשו בעת האחרונה פקחיות יותר מדי, התחילו מבחינות במשקל ואינן נותנות שוב את הצמר הטווי באופן הסמוי מן העין; אף על פי כן נשאר עוד מקום לאיזה “יתר”, ויתר זה הוא הוספה בעין יפה להמעות, שהללו משלמות בשכר העבודה.
וכאן באה חצופה זו, רחל’ה, בתה של החובשת ומקפחת את פרנסתן של בנות-ישראל כשרות בהמכונה שׁלה לאריגת פוזמקאות!
המבינים אתם, זוהי המצאה חדשה, שהביאה עמה מווילנה לאחר שישבה שם שׁשׁ שׁנים. שׁם, מספרת היא, כבר שׁכחו הכל, איך אורגים פוזמקאות בידים; בווילנה, שוב מספרת היא, אריגת פוזמקאות זהו עסק גדול. שם קונים מכל מיני מטוה ולוקחים מכונות-אריגה אחדות (המכונות הללו נותנים, כפי שהיא מספרת, בדמים מועטים, בתנאי לפרוע קמעא קמעא, הכל כמו שנהוג במכונותּ-התּפירה של החיטים). וכך מכינים כמה וכמה תריסרים של פוזמקאות וגרבים, שנשלחות אחר כך משם לכל קצוי ארץ.
לוּ יהי כן, נניח שזהו עסק באמת, הרי יכולה היתה להשאר שם, ומשום מה באה דוקא לכאן, כדי לקפח פרנסתם של אחרים?!
מה יש לדבר? וכי יכולה מלאכת-יד, ואפילו היותר זריזה, להתחרות עם מכונה? זו נותנת עבודה כפלים, ובאופן כזה יש אפשרות להוזיל הרבה מחיר העבודה, עד שאין שום בריה יכולה להתקיים בפניה.
ורחל’ה בתה של חנה-איטקה עצמה, מוזילה באמת על ידי המכונה החדשה שלה את מחיר העבודה ומושכת אליה את כל המזמינים. המפונקים והאמידים ביותר נמשכים אליה בשביל שהמלאכה יותר יפה ומתוקנה; הפשוטים והבלתי מפונקים כל כך מבכרות את מלאכתה על פני מלאכתן של אחרות, מפני שהיא בזול יותר. גם הערליות הפשוטות, האכרות מהכפרים הסמוכים, נעשות תדירות יותר ויותר אצלה.
בנידון זה מסייעת הרבה חנה-איטקה עצמה. מלבד מה שיש לה, בתור חובשת, מכרות בין הערליות, שבאות אליה להתרפא, הרי היא מחזרת עליהן תדיר בשוק, וכיון שהיא רואה איזו ערלית נושאת מטוה, היא מושכת אותה מיד אל בתה.
וכי ממדת היושר היא, שתהא האחת נבנית מחורבנן של עשרות? וכי לא מהדין הוא, שיהיו הכל שמחים על מפלתה של חצופה כזו?
רחל’ה, בתה של חנה-איטקה, היא מלבד זאת גם חצופה גדולה – זה הוא ברור כשמש.
חזרה לה מווילנה כ“אַריסטוקרטית” גמורה, במגבעת משונה על פי המודה היותר חדשה, בנעלי צבעונים, בנעלי-יד מגוהצים, והנהגתה – פשוט בזיון וחרפה.
רק שטפשית זקנה זו, אמה, אינה מבינה זאת. אילו היתה אחרת במקומה, היתה בוחרת להקבר חיים מחרפה ובושה, או היתה קורעת כדג את בתה על הנהגה יפה כזו!
אבל מה יש כאן לתבוע מהאם, אם האחרים אינם טובים הימנה. באמת, יפה הוא הדבר, שהבחורים שלנו, בני בעלי-בתים נאים, כביכול, אינם יודעים עסק אחר, אלא לחזור על בתה של החובשת!
לשוליא דחייט, כמו לייבלה, בנו של מוטיל שואב-המים – נאה בודאי מעשה כזה. נאה הוא זה גם לבן-היקיר של ציפקה היד-העקומה. מה יש לדבר, – כאמא כך “קדישה” הנחמד!
אם רוצים אתם, הרי גם לפישל עושה-השעונים אין דבר זה קשה כל כך… אמת הוא, שאביו שלו היה אדם הגון, אף-על-פי-כן הרי בעל מלאכה הוא, ולו תהי זו מלאכה נאה, כמו מלאכת שעונים, – הרי זה ענין אחר לגמרי…
אבל בני בעלי-בתים הגונים, כמו יואל, בנו של זלמן בר"ב לימה, כמו שאול’קה, בנה של רבקה הבריסקאית, או גם ליפה, בנו של חיים-ביר בן-הרב, – מה לאלה בכאן?
בנאמנות, ראויים הם אבותיהם ואמותיהם של אלה לרחמים רבים, שנגזר עליהם לראות בעיניהם עובדות יפות כאלה מצד “התנאים” שלהם!
ובמי הקולר תלוי, אם לא ברחל’ה זו גופה? ואם יש פרצוף יפה לבתולה – מה בכך? וכי צריכה היא בשביל כך לבלבל את מחותיהם של כל הבחורים, לבלבל את מוחה שלה עצמה?!
סבלן הוא הקדוש ברוך-הוא, סבלן וממתין לרשע, עד שמגיעה השעה. כשמגיעה שעת-השׁלומים, הרי הוא נפרע מרשׁע זה כדי רשׁעתו.
לפני שנים רבות, כעשרים וחמש שׁנה, היה בעירנו איזה לבלר, שנקרא בשם מיכל-דוד. זה היה מ“צדיקי הדור” עוד בימים הרחוקים ההם: עזב לו אצלינו אשה ושלשה בנים קטנים ונסע למרחקים. לאן? – השטן יודע אותו…
בין כך וכך היתה אשתו פה ממש גועת ברעב, אלמלא היו נדיבי-לב מרחמים לפרקים עליה ותומכים אותה קצת, וכמו שאומרים – נשא להחזיק נשמתה בה; עד שנודע לה לאחר ששׁ או שׁבע שׁנים, שׁבעלה היקר נמצא באיזה מקום בסביבות קישינוב, וכמו שאומרים – נשא לו שם אשה חדשה.
כשהגיעה שמועה זו להאשה העלובה, קמה ונסעה עם שׁני ילדיה הצעירים למקומות ההם; כאן נשאר רק הבכור, יוס’לה שהיה לומד את מלאכת החייטות אצל אברהם-משה החייט.
יוס’לה זה נעלם גם כן פתאום מהעירה, כשהגיע לשנת השבע-עשרה, וכשחזר עכשיו, לאחר שׁתים עשרה שׁנה, לא היה אישׁ מכירו בודאי, אלמלא היה מגיד על עצמו, מי הוא.
חזר לו יוס’לה זה כבן-פרתמים גמור, במלבושי כבוד כאחד הגבירים, מקושט בטבעות יקרות, בשעון זהב יקַר-ערך ושרשרת-זהב גדולה וכבדה על חזהו. אבני-היקר בכפתורי-הזהב שעל כתנתו הרהיבו עין, ותיק-הסיגרות שלו מכסף מוקשה היה מפואר בחותמת-זהב נהדרה…
מה היא אמריקה זו בימים האלה! הימים הטובים כבר חלפו שם ואינם… והוא התגורר אמנם גם שם שנים אחדות, אך אין גם לדמות את אמריקה אל טראנסבאל!
טראנסבאל – זוהי עוד ארץ-זהב היחידה שבעולם. אלמלא המלחמה, שפרצה פתאום בין האנגלים והבורים, לא היתה עולה מעולם על דעתו לנסוע משם… ועכשיו יש לו אל הריפובליקה “תביעה” גדולה, שמתנהלת על ידי הקונסול האמריקני. כשיתברר הענין, יקבל כמה אלפי דולרים בעד המחסן שלו, שהיה צריך להפקיר מפני המלחמה…
והכל בדורנישוק היו מסיחים ביוסילה זה. במשך שבועות רצופים לא פסקו מלספר גדולות ונפלאות ממנו.
רבים היו הקופצים עליו. לא רק הבנות, אלא גם האבות והאמות היו חושקים מאד להשיג חתן רב-אוצרות כזה.
אמת הוא, שאינו מצטיין כל כך ביחוס-אבות, אך מי מקפיד בימינו על יחוס-אבות?
ולרבים חרה מאד הדבר, שרחל’ה, בתה של חנה-איטקה, זכתה דוקא לשאת חן בעיניו של יוסילה זה. דומה היה כאילו אסרה אותו אליה בעבותות. כל הימים לא זזה ידו מתוך ידה, ויומם ולילה היה שוהה בביתה, יושב אתה ומסיחנה.
אטו מלתא זוטרתא היא חצופה שכמותה! היא לא היתה חוששת כלל לכך, שהכל ספרו בה וגינו את הנהגתה הפרוצה, שלא נראתה כמותה בעירנו…
וכי יש להתפלא על כךְ, שהכל נהנו אחר-כךְְ ממפלתה ושמחו על עלבונה?
התנאים נכתבו אצלינו, אך החתונה נדחתה לאחר זמן, כשיגיעו להתם.
הכֹל יודעים, שבשעת נסיעתה היו אצלה כמה מאות רובלים, אך מה שאירע אחר כך, מה שנעשה ביניהם מאז – אין אישׁ יודע בעירנו עד היום.
אמת הוא, שעוד בשבועות הראשונים לאחר נסיעתם התחילו סובבות בעירתנו איזו שמועות, שאינן מחוורות, אך איש לא האמין בהן. חושדים היו שאלה הן רק בדותות מחמת הקנאה, מצרות-עין…
אך לאחר חודשים מועטים חזרה היא עצמה לדורנישוק, ומראה – הלואי שיהא מראיהם של כל שונאי-ישראל כמראה?….
גם היא, גם אמה התביישו במשך חדשים רצופים להראות בחוץ –
ומה אתם סבורים, וכי לא היתה ראויה באמת לעונש כזה?
סבלן הוא הקדוש ברוך הוא, סבלן וממתין בענשם של רשׁעים, אך נפרע הוא מהם, כשמגיעה השעה הכשרה לכך….
הגיעה גם כן שעתה של חצופה זו.
היא, שקודם שנזדמנה עמו, נוסתה בכמה וכמה “ראיונות” לא עם חתן אחד ושנים. ה“ראיונות” הוכנו לא על פי הנוסח הישן, לא באופן הפשוט, כשהתריסים מוגפים, כשהיא יושבת מקושׁטה על פי מקרה, וכשהיא קוראה, גם כן על פי מקרה, באיזה ספר, ובינתים נכנס הוא עם השדכן או השדכנית, לבוש מעיל שׁחור, בא זה עתה מביתו שׁל הגלב, מגולח למשעי, שפמו עשוי כהוגן, למעלה בשׁתי קצותיו; אל השלחן מוגשים תיכף טהי ומרקחת, והם מתחילים משיחים מיד זה עם זו ובוחנים זו את זה..: לא, ראיוֹנוֹתיה עם החתנים היו מוכנים לא באופן פשוט, גס ומגושם כזה, אלא באופן אחר, יותר נימוסי, יותר יפה ויותר קרוב להמנהגים המקובלים בזמננו; ואף מקומם של הראיונות הללו לא היה כלל בבית ההורים הזקנים, אלא בדירתה של אחותה הבכירה והנשואה, שהוא היה נכנס לשׁם פשׁוט בתור מכרו של גיסה, והיא מצדה – לבקר את אחותה, כשהיא לבושה כדרכה, כמנהגה תמיד בשעת טיול ובקור. הוא והיא מזדמנים כמו על פי מקרה לגמרי, מסיחים זה עם זו כל אותו הערב בשעת שתית הטהי, ולבסוף הוא מלוה אותה עד ביתה, כמו שהיה עושה ומחויב היה לעשות כל צעיר מנומס במקומו….
הוא מצדו, קודם שנזדמן עמה, נוסה גם כן בראיונות הרבה עם כמה וכמה כלות אחרות, והראיונות הללו הוכנו בכל מיני האופנים השונים; פעם – על הנוסח הישן היותר פשוט, ופעם – על פי האופן היותר חדש שבחדשים, עם כל הנימוסים היותר מדויקים של הדור החדש. הרי בחור הוא, ומה איכפת לי אם הראיון נעשה באופן זה או אחר? אם אינה כשרה בעיניו, או אם הוא אינו נושא חן בעיניה, – שוב אינם מזדמנים יותר. ואם בפעם הראשונה שני הצדדים רצויים לפי שעה זה לזה, הרי הם מזדמנים פעם שנית ושלישית, – ומה הוא מפסיד? קבלת הפנים יפה היא, הערב עובר באופן נעים למדי, וכשנמלכים אחר כך, שהענין אינו עולה יפה, שאינו כדאי, אם מפני שה“קרן” אינה מעולה ביותר, או מפני שסכום הנדוניא הוא פחות יותר מדי, או גם מפני שיחוס המשפחה אינו משובח כל כך, – הרי אין איש מכריח אותו להסכים ולומר: “רוצה אני”…
לבסוף נזדמנו הוא והיא. הם נראו פעמים אחדות, מצאו חן זה בעיני זו, ולאחר שחקרו ודרשו היטב הצדדים ונתבררו המעלות הטובות, שיש בזה ובזה: שלה ישׁ נדוניא בסך של שׁׁני אלפים רובל, מלבד מלבושים ושאר צרכי החתונה, ושלו – משׁמרת הגונה בשכר שׁל ששים רובל לחודש, – נעשו בשׁעה טובה ומוצלחת לחתן-וכלה, הוכנה סעודת תנאים יפה, הוזמנו כרטיסי-אירוסין חדשים ומודירניים, עם מונוגרמה מפוארת, ונשלחו הכרטיסים האלו; מצדו – לכל קרוביו ומכריו, ומצד – לכל קרוביה ומכרותיה.
בתור חתן וכלה אהבו, כמובן, זה את זו, ועד כמה שהורשה זה מצד הנימוס – הראו חבה זה לזו בנשיקות, חבוקים וכדומה. בפרק הזמן זה היה אולי מסתלק לגמרי מכל אותם ה“הבלים” הקודמים, ולא היה מבקר כלל יחד עם חבריו באותם ה“בתים”, אלא שזה – כך היה מרגיש בעצמו היטב, – היה מפסידה הרבה לבריאותו. בהיותו כל כך מקורב עמה, הרי זה מגרה לפרקים קרובים מאד את יצרו, אך להרשות לעצמו חירות יתירה ביחס אליה – כזאת לא תעלה, כמובן, על דעתו: הרי כלתו היא, עלמה הגונה, – ובעל כרחו אפוא מחויב הוא להשתיק רתיחת-דמיו במקום אחר…. אך כנגד זאת הוא זהיר וזהיר מאד, שלא תארע לו שם חלילה וחס איזו “תקלה”: הוא זוכר היטב, שעכשיו אין זה עוד כלל מה שהיה קודם לכן, ומטעם זה נזהר הוא לעשות הכל במדה הראויה.., בכלל הביט על הליכתו לשם כּמו על ספוק צורך גשמי וטבעי, שאין לו בעצם שום שייכות אליה או אל יחוסם ההדדי בתור חתן-וכלה…
היחסים הללו היו כבר מתחילתם ברורים למדי וקצובים. ארבעה ערבים במשך השבוע בדיוק, – בימים הרגילים לסירוגין, ובערבי שבתות ובמוצאי שבתות – שני ערבים בזה אחר זה כסדרם, – היו מבלים יחדו; מארבע הפעמים היו הולכים פעם אחת בדיוק אל התיאטרון, אל איזה קונצרט או ערב-חגיגה (רק לא בערב שבת ובמוצאי שבת, מפני שאז הולכים כל השוליות שׁל חייטים ושׁל רצענים!); פעם אחת במשך הזמן הזה נתכבד בסנדקאות, שלש או ארבע פעמים היו קרואים יחדו אל חתונות אצל קרובים ומכרים מצדה ומצדו, ובאוֹפן כזה התודע הוא אל כל מיודעיה וקרוביה, והיא – אל כל קרוביו ומיודעיו… כמה שגדול יותר מספר המכרים והמיודעים בשעה כזו, הרי זה מוטב יותר: גם החתונה מפוארה יותר, גם מתנות-החתונה מרבות לבוא יותר בשביל כך.
החתונה עלתה באמת יפה, לעילא מכל מה שהלב יכול היה לשאל. האולם, המנגנים, המבשלות ומערכת השלחן – כל אלה היו מהמעולים שבעיר; מספר הקרואים היה גדול, וכולם מיקירי העיר, מהחשובים שבה; הצעירים באו גם כן במספר הגון, לא היה מחסור בזוגות של מחוללים, ובשעת הסעודה נקראו ונקראו, כמעט במשך שעה שלמה, טלגרמות של ברכה, שׁהגיעו ממקומות שׁונים…
אחרי החתונה היה הכל נוהג גם כן כשורה. הזוג הצעיר שכר לו דירה יפה של שלשה חדרים, שׁנים לצורך עצמו ואחד כדי להשכיר לשכן רוק – כך נוח יותר: הדירה עולה לבעליה בזול יותר ומיני הרחבות מרובות בה… השכן היה אחד מחבריו, שעובד עמו יחדו באותו בית-המסחר, אדם שאינו צעיר ביותר, שאינו יפה ומחוכם גם כן יותר מדי. שכן שכמותו היה נוח להבעל יותר: הרי הוא עצמו היה רוק עוד לפני זמן מועט והיה זוכר היטב, איך התיחס בעצמו, איך מתיחסים אחרים ממכריו, מאותם הבחורים הנאים, אל בעלת-בית צעירה, שהם מתאכסנים אצלה…
מנהג ביתו של הזוג הצעיר היה לא בדוחק, אך יחד עם זאת גם בלי פזרנות יתירה, בחשבון ובזהירות. הרי אנשים צעירים הם עדיין ולפי שעה, כשההוצאה בלתי מרובה עוד, ראוי לחשוך ככל האפשׁר יותר, כדי להגיע בזמן מן הזמנים לאיזו תכלית. ובנידן זה היה גם כן הכל על הצד היותר טוב. כעשרים או עשרים וחמשה רובלים לחודשׁ היה נחשך פשוט מהמשכורת (לחתונתו, כמו שׁנהוג, הוסיף לו אדוניו על שכרו, ועכשיו כבר היה מקבל שבעים וחמשׁה רובל לחודשׁ). מלבד זאת היו להם כשני אלפים רובלים במזומנים, ומדיסקונטות קטנות ובטוחוֹת, שהיו עושים, על פי רוב – ברבית של אחד ורביעית, ולפרקים, בשׁעת כושר מיוחדת – ברבית של אחד וחצי. מדיסקונטות אלו היו מקבלים גם כן מזמן לזמן איזו עשרות רובלים ריוח.
יחוסם זה לזו היה גם כן טוב, יפה והגון מאד. רק לפרקים, זה היה לעתים רחוקות מאד, יש שעולה עננה קלה ומעיבה לרגע קטן את האופק הבהיר – או שמזדמנת רוגזה קלה בשביל איזו סבה פחותת-ערך, או שנופלת קטטה בשביל איזה ענין חשוב יותר, – אך אם כה ואם כה, בכל אופן הרי הם חוזרים ומשלימים לאחר זמן מועט, ומה שחשוב ביותר – מעולם אין הדבר מגיע עד כדי זלזול בעיני הבריות…
לא נעים ביותר היה רק ההריון שאינו-רצוי עוד בשנה הראשונה לאחרי חתונתם. דבר זה, כשהוא לעצמו, אינו נעים ביותר מפני שאינו נותן שוב להזוג הצעיר ליהנות כל צרכו מכל אותם התענוגות והנעימות, העושות על פי רוב את השנים הראשונות האחדות שׁאחרי החתונה לתקופת-החיים היותר טובה והיותר נעימה…. אולם מלבד כל אלה, הרי זו הזכרה על כמה וכמה הוצאות יתירות, שתתוספנה בקרוב. צריך יהיה לשכור משרתת, ולו תהא לא גדולה, בשכר שׁנים-שׁלשׁה רובלים לחודש, אך יחד עם מזונותיה הרי זה עולה לשמונה – תשעה רובלים בודאי…. אחר כך מתחילה פרשה של יולדה, מילדת, רופאים, סמי-רפואה… וכשיש ילד בבית, הרי נתוספות עוד הוצאות מיוחדות, אף בזמן שהאם מינקה את הילד בעצמה…
אך מה לעשות? חרטה לאחר זמן אינה מועילה כלום, רק שלהבא היו נזהרים יותר. היא נעשית גם כן בקיאה יותר באיזו ענינים: האחת, השניה ממכרותיה הצעירות, מרעותיה הבכירות והמנוסות ממנה – לוחשות לה איזה סוד…. בעתים הללו לא טוב, לא נכון הוא להוליד בנים הרבה, גם זה לאושר גדול יחשב, כשישׁ ספוק לחנך ילד אחד או שנים כהוגן!… מלבד זאת לא יפה הוא זה כלל לאשה צעירה: הריון והינקה, ושוב הריון והינקה – ואימתי תחיה לעצמה? אימתי תיהנה בעצמה מהחיים….
דומה היה, שנזהרו היטב, ואף על פי כן שוב נכשלו פעם שׁנית: לאחר שנים מועטות נראו שוב סימני הריון. צריך היה להשתמשׁ באמצעים שאינם נעימים ביותר… אחר כך היתה חולה במשך שבועות אחדים, וכשירדה לאחר איזה זמן מעל המטה, הרגישה עוד את עצמה זמן רב לא בריאה כֹל צרכה והיתה מוכרחת לדרוש ברופאים, להשתמש בסמי-רפואה….
ולאחר איזה שנים נולד להם עוד ילד אחד. ההוצאה הלכה וגדלה. אמת הוא, שבין כך וכך קבצו להם כארבעת אלפים רובל במזומנים ומשכורותו לחודש כבר עלתה עד מאה רובל; אף על פי כן לא היתה זאת התכלית האמתית. וכאן נזדמן להם ענין טוב מאד. התחיל משא ומתן בינו ובין אחד מחבריו, שהיה עובד עמו יחדיו באותו בית-המסחר. הלה היה מומחה בקנית הסחורה ומכיר היטב את כל הפבריקנטים; והוא מצדו היה מכיר את הקונים והיה מקורב עמם מאד. זוג מתאים ביותר. את חברו כבר השיאו הפבריקנטים לא פעם אחת ושתים להעשות אדון לעצמו, אף הבטיחו לו קרדיט הגון מצדם; וגם הוא מצדו שמע כמה פעמים הבטחות טובות מאד מהקונים מכריו.
שניהם התפטרו בשעה אחת ממשמרותיהם, יסדו בית-מסחר הגון על חשבון עצמם והתחילו מתחרים עם מי שהיה אדוניהם. עסקיהם הצליחו. מאנשים צעירים שכמותם, הבקיאים היטב בענינם ועוסקים בו באינרגיה מרובה שבעים רצון מאד גם הפבריקנטים – המוכרים, גם החנונים – הקונים. בכלל אינם דומים כלל רוחים של איזה עסק למשכורת קצובה. כשיש לאדם עסק על חשבון עצמו, הרי הכל תלוי בברכת ד': יש ששׁנים-שלשה סיזונים מבורכים עומדים לו נגד כמה שנים ממוצעות, גרועות יותר…
ולאחר סיזון של חורף מבורך אחד, כבר היתה יכולה להרשות לעצמה הוצאה יתירה של מעון-קיץ לא יקר ביותר. זה היה מועיל מאד לשני הילדים, אך עוד יותר נחוץ לה לעצמה, מפני שבמשך כל החורף הרגישה את עצמה לא בטוב מאד, ולאחר שנים מועטות התחילה נוסעת לפרקים גם אל מעינות הרפואה שבחו"ל.
יחוסם זה לזו היה עדיין טוב, יפה ומנומס מאד. אמת הוא, שבמשך הזמן נצטננה קצת החבה הקודמת שביניהם, ואמת הוא גם זה, שמעת שנעשתה חולנית, התחיל מתרעם לפרקים קרובים על רגזנותה, על התרשלותה הן בנוגע לעצמה והן בנוגע להנהגת-הבית; והיא מצדה היתה מתרעמת לעתים קרובות, קרובות מאד, על חוסר שימת-לב מצדו אליה, על מיעוט השתתפותו במצבה, בצערה, ביסוריה… אך גם הוא, גם היא לא הרשו לעצמם דברים חריפים יותר מדי, תוכחות עוקצות ביותר, ומה שחשוב יותר מכֹל – הם נזהרו תמיד, שלא ירגישׁ מי מן החוץ במה שנעשה בינו לבינה.
ואפני-חייהם נעשו עוד יותר שוקטים ויותר מנומסים מעת שהיו לאדונים בפני עצמם. מעת שהתחילה היא לנסוע למעונות-הקיץ, למעינות-הרפואה, והוא מצדו – לעשות במשך השנה חמש או ששׁ נסיעות, שׁכל אחת מהן ארכה שבועות אחדים. בתור אדם מיושב, סוחר חשוב, אין לבו הולך אמנם אחרי אותם ה“הבלים”, ואין הוא רודף כלל, כמו שעושים זאת ה“קומי-וויאז’ורים” הרגילים, אחרי “אבנטורות” שונות; אך גם צדיק הרבה אינו רוצה להיות, ועד כמה שמרשים זאת לעצמם סוחרים חשובים אחרים, יכול גם הוא להרשות לעצמו…
כנגד זאת שולח הוא לה מן הדרך מכתב-חבה חם מאד, ובחזירתו לביתו הרי הוא מפתיעה באיזו תשורה יפה..
והיא מצדה, כשהיא מתגוררת במעון-הקיץ, במקום מעינות-הרפואה שבחו"ל, מרגישה בעצמה קורת-רוח מיוחדת, תסיסת עלומים, כחות רעננים, צהלה, תשוקת-חיים; וכשהיא רואה מנהגן של נשׁים צעירות אחרות, הגונות מאד, – מרשה היא גם לעצמה איזו מנהגי-חירות, “תמימים” פחות או יותר… אמת הוא, שאין לה שום הוכחה מוחשית, אך כאילו באופן אינסטיקטיבי מרגישה היא את האמת, שבשעת נסיעותיו אין הוא צדיק הרבה… ואף על פי כן מרגישה היא את עצמה אשמה קצת ביחס אליו, וכשהם נפגשים שוב, מראה היא לו סימני חבה ושימת-לב מיוחדת, כמו שהיה זה כמעט בהחדשים הראשונים לאחר חתונתם.
סימני חבה ושימת-לב אלה מצדה מעודדים מצדו גם כן יחוסים דומים לאלה. ובמדה שנסיעותיו נעשות תכופות יותר, במדה שהיא מבלה את העת בנעימות יותר במעון-הקיץ ובחו"ל, – באותה מדה מתחזקת החבה ביניהם ובאותה מדה נקשרים הם יותר ויותר זה לזו…
לא רע הוא לעת עתה גם מצב עסקיהם.
עד השנה השש עשרה לחייה לא עזבה קאטיה מעולם את מולדתה, את הכפר הנדח שם במרחקים, באחד הפלכים הרוסיים הצפוניים. אך הנה באה אותה שנת-הרעב הנוראה, הנה בא אותות החורף האכזרי בקרתו האיומה ושלגיו הנוראים. גבעות גבעות שלג נערמו מכל ארבע רוחות הכפר, וגבעות השלג הגבוהות כאילו הפרידו אותו מעל כל העולם. בתוֹך הכפר מתו שתי שלישיות מכל הבקר והצאן, ובני-אדם נהלכו כצללים מכובד רעב, מקור וחליים רעים… וכמה מהם גועו ברעב, נספו בלי עת מחליים קשים!…
ומקץ החורף הנורא ההוא, אחרי אשר שלשה מבני ביתם – אחותה הבכירה, אמה ואחיה הצעיר – השיבו אל האלהים רוחם, – בראשית האביב ההוא, כשרפה מעט הקור, ביום מעונן, אך חמים קצת יותר – חבש לו אבא את צרורו, הפשיל את זה על כתפו והלך לו יחד עמה אל ה“תחנה”.
בימים הראשונים, כשהיו מהלכים ברגל ואף כשהיו נוסעים בעגלת-הקיטור, היתה פוגשת עוד בפרצופים מיודעים פחות או יותר והיתה שומעת מסביב אותה השפה הידועה לה היטב, אף על פי שחתוך הדבור לא היה אצל הכל כך בדיוק, כמו שהוא אצלם בכפר-מולדתה.. אך במדה שהרחיקו לנסוע, במדה שהאויר נעשה חמים יותר, במדה שׁנפחת השלג ונתרבה הירק על פני השדות והעצים, שחלפו לעיניה מבעד חלון העגלה, – באותה מדה התחילו נשמעים יותר ויותר בתוך העגלות ובתחנות שפה אחרת, דברים אחרים, שהיו זרים לה, שלא הבינה אותם, שלא שמעה כמותם מעולם. “זוהי חוחלית” – באר לה את האחת אבא, שהיה כבר פעם אחת במקומות הללו; “זוהי אשכנזית” – קולוניסטים אשכנזים הם הללו", – הראה לה על אחרים, – “וזוהי יהודית– היהודונים והיהודוניות הללו מגרגרים כל בלשונם”…
כשבאו לעיר-הפלך הגדולה, שעל הדניפר, כבר היה שם חם, היתה תקופת אביב בכל מלואה. אבא נכנס תיכף לתוך אדטול של פועלים בנאים, ואותו הקבלןף פרוקופייב, שעבד אצלו אבא, אסף גם אותה אל ביתו בתור אומנת להילדים הקטנים.
אין לכחד, כי בעת הראשונה הרגישה את עצמה כאן זרה ובודדה למדי. האנשים הזרים והבלתי-ידועים כאילו הטילו עליה אימה, ומתוך הסביבה הזרה והבלתי ידועה התגעגעה הרבה, הרבה מאד על כפר-מולדתה הרחוק והמשומם… אך יחד עם זאת מצאה כאן, בנכר, כמה וכמה מעלות טובות, שאין דוגמתן שם, במקום-מולדתה. לא רק לחם בלבד – ואיזה לחם, לחם לבן באמת, שלא טעמה מעולם כמותו! – היה לה לשובע, אך גם בשר, טהי וסוקר לא חסרו לה; ומלבד כל אלה הרי השיגה לפרקים על ידי הילדים מיני תרגימא, שמעולם לא ראתה אפילו כמותם בכפרה… וכשעבר איזה זמן, כשהספיקה להתרגל אל האנשים החדשים ואל הסביבה החדשה, הרגישה כאן את עצמה בטוב מאד ושוב לא התגעגעה כלל על כפר-מולדתה.
בתקופת הבציר המאוחרת, כשפסקה מלאכת הבניה מפאת הקור, נסע לו אבא לימי החורף לביתו, והיא נשארה כאן, בביתו של הקבלן פרוקופייב, שהרגישה בו את עצמה בטוב מאד…
השנים עברו כסדרן, ובמדה שהתרגלה קאטיה יותר אל העיר ואפני חייה, באותה מדה נעשה לה כפר-מולדתה הרחוק והמשומם זר ורחוק יותר ויותר.
במשך שלש – ארבע שׁנים היה אבא בא לכאן לימי הקיץ. הוא היה בא בראשית האביב כמעט שהתחילו נושבות הרוחות הקלילות והחמימות הראשונות; ולסוף תקופת הבציר, כשהתחילו הביבים קופאים בלילות ובשוק נראו הירבוזים הקטנים והירוקים שלא הספיקו להתבשל כל צרכם, – היה חוזר ונוסע לביתו.. זה היה החוט היחידי, שהיה מחבר אותה במידה ידועה עם כפר-מולדתה הרחוק. כשהיה בא אבא, היה מביא לה פריסת-שלום מחברותיה הקודמות והיה מספר לה כל אותן החדשות, שהתרגשו שׁם, בכפר-מולדתה הרחוק, במשך העת הזאת…
אך הנה נתק גם החוט האחרון הזה. פעם בסוף הקיץ בא מתוך ריצה אנטושה, בחור צעיר וטוב מהארטיל של אבא, פניו היו נרעשים ומזיעים, וכשהוא נושם בכבדות, בטא ברוב עמל: “מהרי, קאטיה, אסון קרה את אבא!”… ורק בדרך, בשעה שהיו רצים שניהם בחפזון, נודע לה, שחלק ממעלות-הבונים אצל הבנין, שעבד שם אבא, נהרס פתאום, ואבא יחד עם עוד שלשה פועלים נחבלו, נפצעו קשה… לפני חצי שעה, כשמהר אנטושה לרוץ אליה, עוד היתה נשׁמת חיים באבא; עכשיו מי יודע, אולי כבר השיב אל האלהים רוחו…
כשבאה למקום המעשה, לא מצאה שם עוד את אבא, כי הוליכו אותו כבר לבית-החולים, והיא רצה לשם. כשראתה אותו בבית-החולים, כמעט שלא הכירתהו: ראשו כולו וחצי פניו היו חבושים בתחבשׁות לבנות, ותחבשות כאלה היו על ידיו, על רגליו ועל חלק מחזהו; והמקומות הגלויים של גופו, של חצי פניו, שלא היה חבושׁ – היו מצבע שחום-כהה, כמראה האדמה הלחה שמתחת למחרשה בתחלת האביב…
לדבר עמה לא יכול, אך מסתכל היה בפניה זמן רב, וניכר היה, שבתוך העינים הללו, המעוממות למחצה, לא נכבה עוד לגמרי זיק הבינה האחרון – הוא מכירה עוד…
וכשבאה אליו למחר, שוב לא היה יכול להכיר אותה. עיניו היו סגורות למחצה, בשרו השחיר עוד יותר, ורק לפעמים נאנק קשה, גנח בקול רפה ונפסק.
יותר לא ראתה אותו עוד בחייו – באותו יום לעת ערב מת. עוד במשך שבועות אחדים אחר כך היתה מצטיירת תמיד בדמיונה התמונה הנוראה של הגוף הרעוע, שהשחיר כאדמה, ובאזניה צללו בלי-הפסק הגניחות הנפסקות; אך במשך הזמן נטשטשה יותר ויותר התמונה המחרידה, נטמטמו יותר ויותר צלצוליהן של הגניחות הרחוקות, ומכיון שנפסק על ידי מותו של אביו החיבור האחרון בינה ובין כפר-מולדתה הרחוק, מכיון שנפסק החיבור עם הקרובים והמיודעים המועטים, שנשארו שם, – השתקעה עוד יותר בחייה החדשים ולא התענינה בשׁום דבר חוץ מאלה.
תנאי חייה לא היו רעים כלל. במשך השנים המועטות, מעת שהשתקעה בעיר, למדה לבשל כהוגן, על פי מנהג העשׁירים, נעשתה בקיאה בכל מיני מלאכת-בית, ובאופן כזה הגיעה למדרגת משרתת עירונית הגונה שמקבלת בשכרה שבעה – שׁמונה רובלים לחודשׁ ומשׁרתת תמיד בבתיהם של אנשים אמידים. קודם לכן, כשהיה אבא חי עוד, היתה משכורתה פחותה הרבה מזה, וממשכורתה הפחותה היה אבא נוטל עוד חלק הגון בכל פעם, כשהיה מכין את עצמו לנסוע לביתו. עכשיו היתה כל משכורתה משמשת לצרכי עצמה, והיא התחילה מהדרת במלבושׁה, כדרך העירונים, ובימי החגים בלתה את חצי-היום שלאחר סעודת-הצהרים באופן נעים מאד בגן-העיר, ששם מנגנת כל העת להקת-מנגנים ובערב מתנשאות רקיטות כל כך נפלאות, כל כך נהדרות, או במשתה-ערב, ששם שוחקים משׁוררים ומתהוללים שם בחורים ובתוּלוֹת יחדיו, או בתוך הקרקס, ששם הנשמה נמוגה מחדוה למראה תנועותיהם המהירות והמפליאות של הקומידיאנטים…
מלבד זאת היתה בתולה לא מכוערה כלל, וכמו שנהוג חזרו אחריה תדיר בחורים הגונים מאד, במגפים משולשלים להפליא ומגוהצים היטב, עם הרמוניקות צתחת לבית-שחים. יותר מכל היה רצוי בעיניה מיחלקה, רכבו של הפריסטב ייבדוקימוב, חיחול צעיר, שקווצת שער נאה ועבה על ראשו, ואשר שפמו העב בשׁתי קצותיו, העשויות למעלה, נותן לו מראה בן-חיל; גם הכתונת המלורוסית המרוקמת והאזור המלורסי האדום והרחב – היו יפים לו מאד ומוסיפים לו לוית חן… אמת הדבר, כשהיה מבוסס, וזה אירע לפרקים קרובים מאד, – קשה היה לסבול אותו: הוא היה מחרף אז במלים היותר גסות, היה מכנה אותה בשם של גנאי: “קצפיה ארורה”, ולפרקים לא היה מונע ממנה גם מהלומה; אך כנגד זה, בשעה שהיה פכח, לא היה דומה לו; שום אישׁ לא ידע להשמיע חידודים חריפים כמותו, לטלטל קווצתו באופן מגוהץ כל כך, לנשק בחום עצום כזה, לחבק ולגפף בעוז, באומץ כמותו…
ימי-הקיץ הלוהטים והערבים החמים מאד עברו, ובמקום אלה באו ימי-בציר חמימים וערבים קרירים קצת. על מקצת עצים מתנועע עוד פה ושם איזה עלה מוצהב, איזה פרי נובל שחום; ומסביב לשאר העצים מתגלגלים על פני האדמה צבורים צבורים של עלים כתומים-כהים ושחומים. וכשמתחיל נושב רוח עז יותר, הוא קורע עלים מעל העצים, מרים מעל פני האדמה מלוא חפנים עלים כמושים וזורע אותם מסביב…
במשק-הבית מורגשת הכנה של חפזון לחורף: בחצרות מסביב להמשאבות נראות עריבות וחביתין ממדות שונות, שכאן שׁוטפים ומנקים אותן, מתקנים בהן מה שצריך תיקון ועושים להן חישוקים חדשׁים; בשוק אצל עגלותיהם הגדולות של האכרים המלאות ירבוזים, ובמקום מעמד האניות, אצל הספינות השטוחות, המסובלות תפוחים אנטוניביים, – הומה וסוער כמו בתוך נחיל של דבורים….
ויחד עם ההכנות הנחפזות והרגילות לחורף במשק-הבית, הורגש בשנה הזאת באויר עוד דבר-מה, חדש לגמרי, שאינו רגיל כלל, דבר-מה, שלא היתה עוד דוגמתו, שגם עכשיו לא ידע אישׁ לקרוא לו בשמו הנכון…
מתחלה היה “דבר-מה” חדש ובלתי רגיל זה כמעט בלתי ניכר: רק שעצביהם של הכל מסביב היו מתוחים מאד, בני-האדם התלחשו לעתים תכופות יותר מהרגיל, ודברו בינם לבין עצמם על איזה ענים בחשאי; ובאותה שעה היה נראה בעיניהם ברק משונה, ופניהם הנגרשׁים מאד היו מביעים מין רגש של שמחה ופחד מעורבים יחדו…. אך במשׁך הזמן הוברר יותר ויותר, נעשה ניכר יוֹתר, וקבל צוּרה מסוימה ובולטת יותר ויותר. ובמדה שהוברר והחור יותר הדבר החדש והבלתי-רגיל, שהולך ומתרגש בכח עצום ונורא כל כך, באותה מדה נעשו הרוחות סוערים יותר ויותר מסביב, ובאותה מדה נראוּ כל המעשים מסביב זרים ומתמיהים יותר ויותר.
מעולם לא היו הרחובות הומים, סוערים ומלאים חיים, כמו בהימים האלה. דומה היה, כאילו מאות אלפי אנשים, שהיו חבויים במשך ימים ושנים באיזו חורים ופנות אפלות, פרצו פתאום ממחבואיהם, הציפו את כל הרחובות ומלאו אותם חיים שואנים, רעש והמולה… ובאוֹתה שעה עצמה, שהרחוב נעשה הומה, סוער ומלר חיים יותר באותה שעה כאילו התחילו החיים מסביב פוסקים מעט מעט ממהלכם התמידי והטבעי. קודם כל פסקה התנועה במסלות-הברזל, לאחר זמן מועט פסקה מלהפליג אניות-הקיטור על פני הדניפר, ולבסוף פסקו מלחזור גופא עגלות הטרמוי; בכל הפבריקאות שבעיר פסקה העבודה בזו אחר זו, וכשבא הערב היה ברחובות חושך ואפלה, מפני שפסקה העבודה בהתחנה האלקטרית… בשוק, באיטליזים, בבתי-האופים ובחנויות היתה כל היום מהומה גדולה; בני אדם קנו להם לחם, בשר ושאר מיני מזון וסחורה לימים אחדים; למחר, כך אמרו, אי אפשר יהיה להשיג ולקנות שום דבר…. ולמחר היו כל החנויות והמחסנים סגורים באמת, כאילו היה זה יום חג מהיותר גדולים; אפילו עגלות הרכבים לא נרא ברחוב. מראה הרחובות בעצמם היה משונה מאד: בצדי הרחובות נדחקו המוני בני-אדם, ובאמצע הרחוב התהלכו בלי-הפסק, הלוך ושוב, כל מיני פטרולים שונים של שוטרים ואנשי-צבא, רגליים ורוכבים, בקול תופים, בלוית להקת מנגנים, או גם בלי כל שאון, ברובים מוכנים לירייה…
קאטיה הסתכלה בכל הנעשה מסביב בעינים פקוחות לרוחה מתמהון, מבלי שהבינה כלל, מה טיבם של כל המעשים הללו. מיחלקה שׁלה, שהיה בא עכשיו לעתים תכופות, היה מדבר אמנם עמה הרבה בנידן זה והיה משתדל לבאר לה את כל הדברים האלה היטב; אך מכל טענותיו הבינה – וגם זה לא באופן ברור ביותר – רק אחת, שבני-אדם הללו מורדים ב“אבא-מלכּא”, ולפיכך יראו להם “עבדיו הנאמנים” של “אבא-מלכא” את ידם, למען ידעו וייראו למרוד עוד….
מיחלקה גינה למדי את כל ה“מורדים” בכלל, את כל אותם הפועלים הסטודנטים וה“אדונים” – כל אותם הדוקטורים, האינז’ינרים והאדבוקטים, שמעיזים למרוד באלהים ובהפקידים; אךְ יותר מכּל גינה וחרף את היהודים הארורים, את ה“כופרים” הללו, שמתכונים להוריד מעל כסאו את המלך הפרובוסלבי, כדי להקים תחתיו מלך מתוכם… ואת כל אלה, את כל ההאשמות הללו כנגד היהודים, לא הבינה גם כן כראוי. משום מה מאשימים אותם כך? במה הם גרועים מהאחרים? הרי הם, כמדומה, אנשים כשאר בני-אדם.. הן היא משרתת בבתיהם של יהודים ואים היא רואה שום הבדל בין בעלים עברים ואינם-עברים. להפך, בכמה פרטים מוטב ונוח יותר לשרת אצל יהודים. כזאת הוכיח לה נסיונה של עצמה, ועל זאת מעידות גם כן כל מכרותיה, שנסו לשרת אצל אלה ואצל האחרים. הבעלים היהודים מתיחסים באופן טוב יותר למשרתותיהם, אינם ממצים עמן כּל כּךְ את חומר הדין, אינם תובעים עבודה מרובה כל כך, גם תשורה מקבלים מהם לעתים יותר תכופות… אף גם במה שנוגע לעניני דת, כמו הבקור בבית-התפלה, שמירת הצום וחגיגת יום-טוב – גם בנידן זה כמעט שמוטב יותר אצל יהודי, מאשר אצל אחר…
כל זה, כמדומה, נכון מאד, אך לשונו של מיחלקה הוא תער מלוטש, וכשהוא מתחיל לטעון במשליו ופתגמיו החוחליים אין היא יכולה כלל לעמוד כנגד טענותיו. והוא מוסיף לדבר כדרכו, מוסיף להמטיר “אש וגפרית” על ראשי היהודים הארורים, שלפי דבריו הם מקור כל הרעות והפגעים; ובשעה שקאטיה שומעת את דבריו, הכל מתבלבל במוחה, הכל מסתבך באופן מבהיל כזה, עד שאינה יודעת עוד בעצמה עם מי הצדק באמת…. וכאן נעשים עוד בעיר מסביב לה, מעשים זרים ומשונים כל כך, מתרגשים מאורעות מפליאים כל כך, עד שהיא מתבלבלת לגמרי; היא מביטה תמהה, נדהמה על כל הנעשה ואינה מבינה כלום…
כמה זר ומשונה היה שבוע זה! כמה איומים ונוראים היו ימים ולילות אלו! דומה הוא, כאילו סופת-שלג עצומה ונוראה פרצה פתאום בכל תקפה האיום, חלפה בכל עזוז מרוצתה על פני העיר, חטפה בדרך עברה אלפי רבבות אנשים וסבבה עמם יחד במחול-תופת פראי ונורא….
במחול-התופת הפראי הזה אבדה בינת האנשים, נבלעה דעתם, ולא ידעו עוד, מה נעשה בהם, מהם עצמם עושים…
במשך שני הימים, הראשון והשׁני לשׁבוע, ירו לא פעם אחת: פעם – ברחוב זה, פעם – ברחוב אחר… עשרות פעמים פרצו קזקים, דרגונים, או שוטרים-רוכבים אל תוך קהל האנשים ברחוב, הכו וחבלו ברצועות ובחרבות, הפילו אנשים בסוסיהם, רמסו אותם ברגלים… היו הרבה הרוגים, הרבה פצועים… ברחובות עברו לעתים תכופות המרכבות של ה“עזרה המדיצינית המהירה”, עגלות-רכבים מיוחדות, שבהן נסעו סניטרים מתנדבים…. דומה הוא, שבני-אדם צריכים היו להתירא להראות ברחוב, ששם היתה סכנת-מות בכל רגע; אך הפחד הרגיל מפני המות כאילו עבר מן העולם, והזרם העצום של מאות, אלפי אנשים הציף בלי-הפסק את הרחובות, כּנהר איתן, אשר גאה באביבֿ, עבר את גדותיו והשתפך על כל סביבותיו…
ביום השלישי לשבוע, מאז הבקר נראה הכל זר ומשׁונה עוד הרבה יותר. שוב הציפו אלפי, רבבות אנשים את הרחובות, אלא שבפעם הזאת היו הכל שמחים שלא כרגיל, ומין חדוה מרעישה הבריקה מתוך כל העינים, השתקפה על כל פנים. מכרים וזרים נפגשים יחדו, לוחצים איש את ידו של חברו, מודיעים איש לחברו את הבשורה הטובה ומברכים זה את זה על הבשורה… ויש גם שהם מחבקים זה את זה, מנשׁקים זה לזה בתוך הרחוב…
אחרי זמן מועט מופיעים ברחוב חצאי-גליונות גדולים מודפסים. בני אדם חוטפים את הגליונות הללו במין תשוקה מיוחד, נאספים ברחוב לכנופיות גדולות וקטנות וקוראים בקול רם את החדשה הנכבדה…
לאחר איזה זמן מתחילות עוברות ברחובות תהלוּכוֹת גדוֹלוֹת, שלא נראו מעולם דוגמתן.. באויר מתנפנפים דגלים אדומים, שעליהם כתבות שונות; נשמעה מנגינה עליזה, היוצאת מפיות אלפי אנשים, העוברים ברחובות בטורים מסוּדרים, ולוּלאוֹת אדוּמוֹת כרוּכוֹת על זרועותיהם וּתחוּבוֹת בשולי בגדיהם מלמעלה… ובאותה שעה מאות אלפי אנשים ממלאים את המעקות שמשני צדי הרחוב, נדחקים על יד החלונות מבפנים, וכל אלה מברכים גם כן את התהלוכות העוברות עליהם בקול רם, מלוים אותם בקריאות צוהלות.
אחר הצהרים עברה ברחוב תהלוכת-לויה בלתי-רגילה. שוב התנפנפו דגלים אדומים ושחורים, אחרי אלה התנענעו לאטם ארונות שחורים על כתפי אנשים נושאים, ובין הארונות, לפניהם ומאחריהם, נראו עשרות זרים גדולים וקטנים, מקושטים ופשוטים, שׁכתבות שׁונות על רצועותיהם הרחבות…
ואף על פי שהיתה זו תהלוכת-לויה של עשרות צעירים, שׁאבדו בלי רחם, ועוד איזו עשרות אנשים – קרוביהם ומיודעיהם של הנהרגים, – היו דוויים ומבכים, אף על פי כן היה מצב הרוחות של הקהל הגדול הזה יותר מרומם, יותר עליז ומלא-בטחון, משהיה נדכה, נכאה וזעף… אף גם בהנאומים, שנשאו בבית-המועד לכל חי, על יד “קבר-”האחים" הפתוח, נשמעו לא דברי-אבל מלאי-יאוש, לא אנחות מרות וקורעות לבבות, אך להפך – אמרות מעודדות ונמרצות, עליצות נצחון ובטחון עז בהנצחונות החדשים הקרובים לבוא.
והחדוה הכללית גדלה עוד יותר למחר, ביום הרביעי לשבוע, כשנפתחו מחדש כל בתי המסחר, כשהתחילו לחזור עגלות הטרמוי ברחובות ומגדלי-העשן הענקיים של הפבריקאות התחילו מקיאים שוב מתוכם עננות עבות של עשן שחור ושׁחום. היום היה בהיר נפלא. שמש עליזה זרחה ושפכה את אורה הבהיר על הרחובות ההומים, על החנויות הפתוחות ועל אלפי האנשים החוגגים ברחובות.
אך החדוה השלוה לא ארכה הרבה. עוד למועד הצהרים הורגשו באויר מסביב איזו אי-מנוחה משונה, איזו סערת-רוחות שאינה מצויה. ושוב מתלחשים בני-אדם, שואלים זה את זה בחשׁאי, מספרים זה לזה דבר מה בדאגה ורגזה, ופניהם נגרשים, מביעים בהלה, חרדה.
איזה כובד זר ומשונה יורד ולוחץ הכל מסביב, מקדיר כל פנים, רובץ כעננה שחורה ומעיקה על כל והכל.
את המלה “פוגרום” שׁמעה קאַטיה ברור בפעם הראשונה לפנות ערב. בא מיחלקה, כשהוא מבוסס קצת, אך רוחו צוהלה מאד, הוא נהנה מאד מאיזה דבר. לשונו אמנם התלבטה, ודברין לא היו מחוורים ביותר, אך דבר אחד היה ברור למדי: בערי הסביבה הרחוקות והקרובות מתחוללים פוגרומים, וכאן מחכים גם כן לפוגרום… “העם מתנקם על פי דרכו בהמורדים, ביהודים, בסטודנטים”… “פקודה יצאה, שבמשך שלשה ימים מותר להרוג, להשמיד ולבוז”… “מחר יתחילו כאן גם כן – השמחה תהיה שלמה!”…
היא לא ידעה אם תאמין, אם לאו, אך באותו הערב חבשו בעליה את החפצים היותר יקרים שבבית, הגבירה והילדים הצעירים עברו תיכף לבית-המלון, והאדון עם הבן הבכור – למחר בבוקר.
היא נשארה יחידה בבית, ומתוך שעמום של בטלה יצאה איזו פעמים אל הרחוב. שום דבר מיוחד לא היה ניכר; החנויות והמחסנים היו פתוחים כדרכם, בני אדם הלכו ורצו כפי הרגיל ברחובות, ואף על פי כן הורגשו באויר מעין אי-מנוֹחה ואי-בטחון טמירים.., בכל זאת עבר יותר מחצי היום, עד השעה השלישית אחר הצהרים, במנוחה שׁלמה; וכשראתה קאַטיה ששׁעה אחר שׁעה עוברת בשלום, נטתה להאמין, שמיחלקה פטפט אתמול רק מתוך שכרות ולא יותר, ושבעליה פחדו פחד שוא. היא יצאה עוד הפעם אל הרחוב. בכל מסביב שררה מנוחה שלמה, אך פתאום התחוללה מהומה נוראה; מאיזה רחוב צדדי באו במרוצה איזו אנשים בצעקות נוראות, וכהרף-עין התחילו מאות אנשים לרוץ לכל עברים בקול צעקה ובכיה; ובאותו רגע התחילו מגיפים את החנויות, את הדלתות והתריסים בהקומות התחתונות. בכמה חצרות התחילו נועלים את השערים, ואת דלתות השערים…
מה אירע בפועל, לא ידעה בעצמה, אך כשראתה, איך הכל רצים בבהלה, נבהלה גם כן ונסה במרוצה לביתה. כשהגיעה עד שער החצר, נרגעה מעט ועמדה רגע על מקומה. באותו הרגע התבוננה בסושה החנונית, כשהיא מיבבת בקול ורצה לכאן ולכאן מבולבלה כולה מפחד… רגע היא זורקת בחפזון כל מה שמחוץ לחנות אל תוך החנות, ואחר רגע חוטפת היא פתאום את מוט-הברזל, שמבריחים בו את דלת החנות מחוּץ; אך מגודל בהלתה אין היא יכולה לעשות שום דבר, ופתאום היא נשארה קופאת כולה על מקומה, כשהיא פורסת ידיה ומביטה על סביביה במבט פראי, מלא יאוש נורא, ובאותה שעה עומדת מיכלה, ילדה כבת חמש שנים, ומחזקת בשתי ידיה בכנף כסותה שׁל אמה, כשהיא מיבבת בקול…
ברגע הראשון התעוררו רחמי קאַטיה מאד על האלמנה האומללה, אשר אבדה דעתה כמעט מבהלה. היא נסתה לעזור לסושה, אך באותו רגע נשמעו עוד הפעם צעקות נוראות, סיעת אנשים נבהלים עברה במרוצה על פני הבית, ועל קאַטיה נפלה עוד הפעם אימת מות גדולה. היא נסה בחפזון לתוך החצר, עלתה במרוצה על המעלות ונסגרה בתוך הבית. באותו רגע נזכרה באיזה דבר, ששמעה פעם באיזה זמן ותיכף נכנסה אל החדר הקטן שאצל חדר-המבשלות, לקחה מהזוית שמעל למטתה את האיקונין והציגה אותו על סף-החלון; בשני החלונות האחרים שאל הרחוב הציגה את שתי תמונות הקדושים, שׁהיו בחדרה, וברגע זה הצטערה הרבה מאד על כך, שאין ברשותה עוד דברים שבקדושׁה אחרים….
במשך איזה זמן לא נשמע מצד הרחוב שום דבר; מסביב היתה דממה שאינה-מצויה. רק לפרקים רחוקות היתה עוברת ברחוב עגלת-רכבים, ובתוך דממת-הרחוב, הבלתי-מצויה נשמע זמן רב שאום המרכבה העוברת, ובאופן זר ומשונה מאד. איזו פעמים נדמה לקאַטיה כאילו שומעת היא מרחוק איזה רעש כבוש, אך כשׁהקשיבה בשימת-לב יותר, נוכחה פעם בפעם בטעותה. ברחוב שררה עוד זמן רב דממת-מות, אך דממת-מות שאינה מצויה זו גופה היתה נוראה ומבהילה עוד יותר…
לבסוף נשמע בפועל איזה רעש רחוק, כּבוש, שׁהולךְ וגדול הולך ונעשה ברור יותר ויותר. הרעש נשמע מקצה הרחוב, והוא הולך וקרב יותר. האוזן מבחינה כבר קריאות פראיות בודדות, מהלומות חזקות, כמו בשעה שמפוצצים אבנים, כמו צלצול של שׁמשות מנופצות… הנה שוררת רגע דממה, ובאותו רגע נשמע כעין קול יריות, ואחר רגע– קריאת-הורה עצומה ושריקה נוראה… נשמעות שועטות רגלים, כמו סיעת אנשים עוברת במרוצה את הרחוב; ושוב נשמעות יריות אחדות מקרוב, ומקרוב מקרוב מאד נשמע הרעש הנורא יחד עם המהלומות, הדומות לקול מפץ אבנים, עם הצלצול של שמשות מנופצות, עם קריאת-ההידד הפראית והפרוצה ועם תרועת-השחוק הפראית והפרוצה עוד הרבה יותר…
קאַטיה עומדת כמאובנה באמצע החדר ומקשיבה בלב דופק מאד. “אהה, אלי, העביר נא את הסכנה!” – מתפללת היא בחשאי בפני עצמה, כשעיניה מחפשות את האיקונין, המוצב על סף החלון ומפנה לצד הרחוב… תפלת שוא! צלצול שמשות מנופצות נשׁמע מקרוב, מקרוב מאד, כפי הנראה – מהדיוטה התחתונה; נשמעות מהלומות חזקות של מוטות-ברזל – אלה הם, כפי הנראה, הפורצים את שער-הברזל של החצר… הנה התנודדו הקירות מקול נפץ נורא, נשמע קול נפילת דבר-מה כבד, ואחר רגע קטן נשמעים כבר צעדים כבדים של עשרת אנשים על המדרגות, עוד רגע וקול דפיקה נשמע בהדלת של חדר-המבשלות.
קאַטיה עומדת מבולבלה ואינה יודעת מה לעשות, אך פתאום היא שומעת מאחרי הדלת קול ידוע לה: פתחי נא, קאַטיה, אל תתיראי!"… זהו קולו של מיחלקה. היא מתיראה אמנם עכשיו גם ממנו, אף על פי כן הרי אין זו חבורה של אנשים זרים לה, הרי זה מכר בכל אופן, ודבר זה מעודד קצת את רוחה. היא פותחת את הדלת, ואל החדר נכנסים כעשרה אנשים, כמעט כולם ממכירה, מידידיו של מיחלקה…
“נוּ, מה את מתיראה כך? רואה את, כל אלה אנשים משלנו!” – מנסה מיחלקה להרגיעה, כשהוא רואה את פניה החורים והנבהלים; אך פניו הנלהבים, קולו הצרוד והמבוסם ועיניו הפראיות, המלאות דם – אינם מסוגלים כלל להרגיעה. היא עמדה והסתכלה בהחבורה הפרועה. לפעל על אלה בדברים, להטות לבם לעזוב לפחות את המקום הזה, לבלי השחת פה לפחות, – זה יהיה, כך הרגישה היטב, רק עמל שוא…
“נו, קאטיה, הן תקבלי בודאי את פנינו בכבוד, בודאי תמצאי במה לקדם פני אורחים יקרים כמונו!” – בטא מיחלקה בעמת רב בלשונו המתלבטת. הוא קרב אליה, כשגופו כולו מקולע מתוך שכרות, ומנשימתו הכבדה נודף על פניה ריח חריף של יין; רוצה הוא אגב אורחא לבקה בזרועותיו, מבקש הוא את שפתיה, כדי לנשקן, אך היא מתעותת כלה למראהו הפראי ונסוגה בלי-משים אחור צעדים אחדים.
“הה, חדלי נא מגודל-לב!” – מתרעם הוא ושוחק שחוק פרוץ.
“חה, חה, חה, הביטי נא! – קורא אחד מהחבורה כשהוא מראה על האיקונין ותמונות הקדושים שעל ספי החלונות.– הנה היא המגינה על היהודים… רוצה היא להגן על רכושם… לרמות את העם, כדי שייאמרו, הנה היא דירה של נוצרים… חה, חה, חה, בתולה נאה!”…
בינתים עברה קצת בהלתה הראשונה, ובראשה חולפות מחשבות שונות, מה יש לה לעשות. כן, בכמה דברים צריכה היא למלא רצונם של בני החבורה, כדי שתוכל למנוע אותם אחר כך מהשחת בבית. מטעם זה אין היא מסרבת הרבה ומביאה לבני החבורה איזו בקבוקים גדולים מלאים יין-משרה, קופה של תיבות מלאות מיני בשר ודגים כבושׁים, מאלה שהכינו בעליה לימי-השביתה, כשלא יהיה מקום לקנות… וכשׁבני החבורה מסבים ברחבה על הכסאות היקרים שבחדר-המזון, כשהם לוקחים מתוך המזנון את גביעי-היין הנאים והיקרים, וכשהם מטנפים מתוך אכילה וסביאה גסה את מפת-השולחן של בד טהור – עושה קאטיה את עצמה כלא רואה, אף על פי שבלבה מרעים אותה הדבר מאד מאד…
היא אינה מסרבת גם כן יותר מדי ומשתתפת בסעודתם ושתיתם. היא משתדלת אמנם להמעיט ככל האפשר בשתיה, אך בני החבורה סובאים כל כך הרבה, עד שבכל זהירותה אין ביכלתה לשמור את המדה הראויה. מתחלה מרגשת היא, שראשה סובב, מתעטף במין אד משׁונה; אך מעט מעט פוסקת אצלה גם הרגשה זו, היא פוסקת מלהכיר ברור את הנעשה מסביב, ורק כמו מתוך שנה, באופן לא ברור, מטושטשׁ מאד מצטיירים במוחה כל אותם הדברים, שאירעו כאן אחר כך…
הנה התנשא אחד מבני החבורה באמצע הסביאה מעל מקומו, הרים את הכסא, שישב עליו זה מעט, ובנחת, ברוח-טובה, בלי שום קצף זרק את הכסא כלפי החלון. נשמע צלצול שמשות מנופצות, יחד עם זה – תרועת-צחוק פראית ופרוצה, ובזה אחר זה התנשאו האנשים מעל מושבם, לקחו איש איש מכל הבא בידו והתחילו שׁוברים ומנפצים, מתחלה בנחת, במתינות, כאדם שעושה מלאכת-מחשבת נחוצה. אחר כך – בחשק והתלהבות שהולכים וגדולים, בתרועת-צחוק, בשריקה, בקריאת-הורה, שהולכות ונעשות פראיות ופרוצות יותר ויוֹתר…
דומה הוא, כאילו דבר-מה דחף פתאום את קאטיה, העתיק אותה ממקומה, כשהיתה יושבת ומסתכלת בכל בעינים קופאות. על ידי משיכה אחת בקצה מפת-השלחן זרקה על הקרקע את כּל הבקבוקים, הצלוחיות, הגביעים והקערות, שהיו על השלחן, וברגע שהגיע לאזנה הרעש המשונה של הכלים המנופצים תקפה אותה פתאום איזו תאוה פראית ומשונה לשבר ולנפץ, לקרוע ןלהשחית…. בקפיצה אחת קרבה אל המזנון, קרעה את דלתותיו והתחילה זורקת מתוכו קערות, פנכות, כוסות, גביעים וצלוחיות… היא זרקה את כל אלה בכח נורא על הקרקע, רמסה ברגליה והדקה לרסיסים קטנים את כל אשר לא התפוצץ דיו מתוך נפילתו, ובאותה שעה פרצו מגרונה קולות פרועים ומשוּנים, תרועת-צחוק פראית ופרוצה… היא נזכרה בכך, כמה מתרעמת הגבירה, כמה אשמה היא מרגישה את עצמה בכל פעם, כשנשׁברת קערה, פנכה, צלוחית חה, חה, חה, הא לך עכשיו!… הנה לפניך צבור גדול של קערות, פנכות, צלוחיות, חה, חה, חה!…
עוד פחות הרבה מזה הבינה, קלטה בזכרונה כל מה שנעשה אחר כך. הנה סובבו כל האנשים הללו באופן משונה מאד בכל החדרים, ועשו שׁם איזו מעשים משונים. הנה עשתה היא גופא גם כן איזו מעשׂים משונים יחד עם האחרים. איזה בן-אדם שבר את הארגז הגדול, איזה בן-אדם אחר קרע את דלתותיו של ארון-הבגדים. אלה קרעו בגדים שונים, רמסו אותם ברגלים, ואחרים התחילו מחליפים בגדיהם באותו מעמד…. מי מבני החבורה לבש את מכנסיו של האדון ועוד אחר – את מעילו השחור של זה… היא עצמה חטפה את לבוש המשי שׁל הגבירה עם הרקמה הצהובה וכאן באותו מעמד, לעיני כל, התחילה מחלפת לבושה. פתאום קפץ אליה זה שלבש את מעילו השחור של האדון… צוארו ופניו היו ממולאים דם באופן מבהיל ונשימתו היתה קצרה ונפסקה… הוא חבק אותה בכח בשתי זרועותיו, הרים אותה מעל האדמה בכונה להפילה, אך באותו רגע חש אליה מיחלקה לעזרה והתנפל באגרופים מהודקים על הלז… התחוללה מלחמת אגרופים… אל השנים התחברו עוד כמה מבני-החבורה… עוד רגע והכל נצנף בפקעת אחת… אחר רגע נעלם הכל מעיני קאַטיה.
סבואה מאד, יגעה ממלאכת ההחרבה ישנה תיכף במקום שנפלה.
כשנעורה קאטיה כבר היה ליל. כל איבריה היו רעוצים, ראשה – כבד, כאילו היה ממולא עופרת, וברגעים הראשונים לא יכלה בשום אופן להבין, איפה היא נמצאת ומה זה אירע. בחדר היה חושך, רק מבעד החלון בקע נוגה קל מצד הרחוב, ולנוגה הרפה הזה היה נורא ומשונה מאד מראה החדר עם שבכות חלונותיו הפרוצות והחורבן ואי-הסדרים הנוראים שמסביב. מלבד זאת שררה עוד מסביב דממה נוראה, לא נשמע כל שאון, לא הורגשה מציאותה שׁל שום נפש חיה מסביב, ועל קאַטיה נפלה פתאום חרדה גדולה, איזו אימה אינסטינקטיבית, שהמריצה אותה לקפץ מעל מקומה במהירות, והיא נשאה רגליה ללכת, מבלי דעת בעצמה, אנה תלך…
על המדרגות, בהדירות של הדיוטות התחתונות שררה גם כן דממת מות, לא נראתה נפש חיה מסביב, ועל כל מדרך כף רגל נראו אותם הסימנים הנוראים של חורבן מבהיל, של רוח-משחית חסר-דעת – כלים מנופצים, חפצים קרועים, חלונות פרוצים ודלתות הרוסות, שמבעדם נשקפים חדרים אפלים כמחילות קודרות של קברים….
קאַטיה רעדה כולה, כמו מתוך קדחת עזה, ורגליה כשלו בלכתה, אך היא אספה שארית כחה כדי לרדת מעל המדרגות. כשהגיעה עד החצר עמדה רגע מבלי דעת, אנה תלך? בכל מסביב שררה דממת קבר, ואור לא נראה משום מקום… היא צעדה צעדים אחדים לצד השער, אך פתאום קפצה אחור בבהלה ונשארה על מקומה כמאובנה. אל בית האבנים הגדול בעל ארבע הדיוטות היה נשען מצד אחד בית קטן בעל דיוטה אחת; מצד הרחוב היתה בבית הזה חנות המכולת הקטנה של סושה, ולצד החצר – חדר קטן, מטבח ופרוזדור, שארבע מדרגות מספו עד קרקע החצר. ועל המדרגות הללו נגלה פתאום לעיני קאַטיה איזה גוף כהה ומכווץ, השוכב בלי שום תנועה… לב קאַטיה נסער מאד, וכאילו שערה בעצמה, מה טיבו של דבר זה; אך הנה זה נענע הרוח את הפנס האילקטרי שברחוב, שהיה מכוון כנגד המקום הזה מעבר לשער החצר, וחצי-עיגול של אור בהיר מאד נפל פתאום על אותו השטח בדיוק…
ברגע הראשון כאלו ניטל לגמרי כחן של ידיה ורגליה מגודל הבהלה, ולא היה כלל ביכלתה לזוז ממקומה; רק אחר רגע היה בה כח לנוס, והיא התחילה רצה בנשימה נפסקה, נדפקה מאימה גדולה, שתקפה אותה… ברוב עמל הגיעה עד דירת-המרתף הצרה והאפלה של השוער, ושמה חשה מפלט לה.
השוער עצמו לא היה בבית, אך על המטה שבזוית שכבה אנושׁקה, בתו של השוער, ילדה כבת שתים עשׂרה שנה, שרעדה גם היא כולה מאימה ופחד. קאַטיה שמחה מאד, כי נמצאה לה נפש חיה אח, לפחות, ובדממה, מבלי הוצא הגה מפיה, קרבה אל אנושקה ושכבה אצלה… הן נלחצו מאד זו אל זו, טמנו את ראשיהן עמוק, עמוק בתוך הכר והתעטפו היטב, היטב בשמיכה, וכששכבו רק שׁתיהן יחדו צפופות מאד, רעדו שתיהן כולן והתנודדו בכל גופן מפחד ואימה…
“הה, קאטיה, איזו מוראים נעשו פה היום! – לחשה אַנושקה בחשאי, כמעט שנשמע קולה. – נורא הדבר, מה נעשה פה היום!”.
“נורא, נורא הדבר!” – דובבו שפתי קאטיה באופן מיכני אחרי אנושקה. מחשבותיה התבלבלו באופן מבהיל מאד, בראשה היתה ערבוביה נוראה… פעם הצטייר בדמיונה הגוף הכהה והמכווץ בתוך חצי-העיגול של האור הבהיר, אותו הגוף עם הקדקוד הרצוץ, עם השערות השחורות והפרועות בתוך הביב של דם קרוש למחצה, עם השד החשופה והנתוקה, עם הרגל האחת חלוצת-הנעל והמורמה באופן בלתי-טבעי למעלה… פעם נתגלתה לפניה האשה הפורשת ידיה מתוך בהלת-מות, יחד עם מבטי-היאוש הפראי שבתוך עיניה ויחד עם הילדה המיבבת, האוחזת בשתי ידיה בכסותה… ופעם עלתה לפני עיניה העצומות תמונה נשכחה למחצה, שראתה באיזה זמן, היא תמונת גוף אדם רעץ ונתוק באופן מבהיל, שחצי בשרו שחור כאדמה וחצי פניו וחזהו מעוטף בתחבשׁות לבנות… וכל התמונות האלה מתבלבלות פתאום יחדו, מתערבבות, מסתבכות ונצפות יחדו לפקעת אחת, יחד עם איזו המולה נוראה, איזו תרועת-שחוק פראית ופרוצה ואיזו צלצול חזק של שׁמשות, קערות וכוסות מנופצות…
חלומות קשים מעיקים על לבה, והיא נעורה לפרקים קרובים מתוך שנה כבדה וכשהיא כולה רועדת, רטובה מזעה קרה.
ביום השבת, מאז הבוקר, כבר היתה בעיר מנוחה שלמה. בעליה של קאַטיה חזרו מבית-המלון למעונם. ושעמדו כאן בפנים עצובים, מביטים בדמעות על החורבן שׁמסביב, לא יכלה עוד קאַטיה להתאפק. היא התנפלה לרגלי הגבירה, התודתה בדמעות מרות על כל, ספרה כל מה שראתה בעיניה, כל מה שעשתה בעצמה…
ברגע הראשון, כשאירע זה, לא הרגיש כלל בדבר, כמעט לא התבונן, כי קרה מה.
עוד במשך חמשה – ששׁה ימים לפני זה היו עצביו כֹל כך מתוחים והוא כלו – נבלע ברעיון אחד, והיה מסור בכל חושיו להמטרה האחת; והנה זה בא היום האחרון, יום של עצבים מתוחים עד להנתק, יום של צפית קוצר-רוח ושאיפה טמירה אמנם, אך עזה ונמרצה מאד. כי יושם פעם אחת קץ לכל אלה…
לכאורה, הרי זה רק יום-חורף קצר, קצר מאד, ולו – נחשב היום כשנה תמימה, הלך ונמשך בלי סוף ובלי אחרית.
ויש שהוא מכיר בעצמו, שרעידת-קדחת פנימית חולפת אותו, ואז הוא מתבייש בפני עצמו, כועס מאד על ה“עצבים הארורים” הללו, עד שהוא מתגבר סוף סוף על חולשת עצמו ונעשה שֹוב שוקט ובטוח.
מתקבלת הידיעה הראשונה: הלה כבר נסע מביתו לבית-הנתיבות.
בשעה שהוא כבר ברחוב, נתן לו אות חדש: הלה נוסע מבית-הנתיבות בחזרה.
פתאום מרגיש הוא בעצמו שלוה וקרירות-רוח מפליאות. הוא מטייל לו במנוחה שלמה, בהרחבת-דעת, כאילו אין שום דבר צריך להתהוות עוד מעט, רק בעוד רגעים מעטים.
במתינות שלוה מביט הוא אל צמד הסוסים האבירים, כשהם פונים ובאים לתוך הסמטה הצרה, ותיכף ננעצות עיניו בהאדרת האפורה-הבהירה, המתגלה מבעד לכתפיו הרחבות של הרכב שם בעגלת-החורף הזעירה.
הוא צועד צעדים אחדים מצד הרחוב לאמצעיתו, ימינו הטמונה בצלחת אדרתו מקמצת בכח את הברזל הקר של האקדח, ובאותו הרגע, כשצמד הסוסים המהירים חולף כברק על פניו, מתלקחת פתאום לשון-אש קטנה וקול רעם חזק נשמע…
רגע – הרף עין…
צמד הסוסים הרועשים נוטה בבהלה הצדה, מתנגש בקיר החומה; הפרש, הרוכב מאחרי העגלה, מריץ פתאום את סוסו, וזה נתקל, כפי הנראה, בדופן העגלה, כושל וכורע ברגליו הקדומות על ברכיו והרוכב נדחף ונשמט מעל לראש סוסו על האדמה… אולם הוא רואה לפניו רק את לבוש האדרת האפורה-הבהירה, אשר קפץ מתוךְ עגלת החורף ויעמוד רגע זקוף מלא קומתו באמצע הרחוב.
עוד קול רעם אחד ושני – שניהם כמעט בעונה אחת. לבוש האדרת האפורה-ובהירה הניע בידו, כאילו בקש להסיר את כובעו, ותיכף אחר זה נטה לצד אחד, נכפל והתפתל באופן משונה…
כשנשמע קול הרעם ברביעית, כבר היתה האדרת האפורה-הבהירה שוכבת סרוחה על הארץ, ולמרות דמדומי בין השמשות האפלוליים, הכיר בעינו החדה שני כתמים כהים על האדרת האפורה-הבהירה…
הוא עשה את שלו, עשה כהוגן, בהצלחה; עכשׁיו – דעתו כֹל כך צלולה! – רשאי הוא לחשוב על אדות עצמו. יכול ומחויב הוא להציל את חייו…
עתה היא העת הנכונה. כבר קם שאון חזק בסמטה. מכל עברים רצים אנשים, קוראים וצעוקים בקול. הפרש, אשר נשׁמט ונפל מעל סוסו, כבר התעורר, וזה יחד עם הרכב רצים וקרובים אליו… הוא נס במרוצה. בקפיצות אחדות הגיע עד קרן הסמטה הצרה, ומשם הוא רץ בחפזון דרך הרחוב הפטרבורגי הרחב.
גם פה קם מהרה שאון, מתעוררת מרוצת בהלה; אולם השׁאון והמרוצה, מועילים לו במדה ידועה. עוד מעט והגיע עד ככר התיאטרון. משם נפרדים רחובות אחדים ושם שוקק תמיד אדם רב, ערבוביה של מרכבות ועגלות מכל המינים… לו רק יצליח לבוא עד הרחוב החירסוני, ושם להחצר מספר שבעה – חצר מפולשת, והוא נצל!
ברחוב אפלילות, האלקטרון לא הודלק עדיין – וזה נוח לו מאד. אך פתאם – דעתו צלולה כל כך: הוא מרגיש בכל פרט קטן שבקטנים! – מתחיל ממצמף פנס-רחוב אחד, לשון-את קטנה וכחולה מתגלה, וכהרף עין מוצפה כּל הככּר ומתמלאה, אור אלקטרי בהיר ומבהיק…
באותו רגע רואה הוא שוטר-רחוב רץ מפנת התיאטרון, כשהוא מתיר תוך כדי ריצה את הנרתיק של האקדח שלו. השוטר רץ באלכסון ומכוין פניו כלפי קרן הרחוב החירסוני. הוא איננו מתעכב במרוצתו אלא חוזר ונוטל את האקדח, שטמן כבר בכיסו. הנה הוא רואה כבר את הפנים המאדמים והמזיעים מריצת חפזון, ואת העינים הבולטות והמלאות דם; הנה הוא שומע כבר את שעטת רגליו של הלז, את נשימתי הכבדה, וכּשבין שניהם נשׁאר רק שׁטח קטן, מרחק כשלשׁים צעדים, מבריקה פתאום עוד הפעם לשון-אש קטנה ונשמע קול רעם אחד, שני…
באותו רגע אירע הדבר.
אולם מחשבותיו היו עסוקות בענין אחר לגמרי. כשהגיע בשלום עד החצר המפולשה מספר שבעה, עבר אותה בחפזון ונכנס לרחוב שוקט, שלא ידעו שם, כפי הנראה, משׁום דבר; ופה התחיל מהלך במנוחה, במתינות, כאילו לא קרה דבר. אחרי זמן מועט, כשנזדמנה לפניו עגלת רכב, עלה וישב בה וצוה לנסוע לקצה העיר השני. שם יצא מעגלה זו, ואחרי זמן מועט שכר עגלה אחרת, שנסע בה להמקום הדרוש…
בכל העת הזאת היה לבו טוב עליו מאד. הוא הרגיש שובע-רצון מיוחד מעצמו ומ“מזלו הטוב”. כשבא אל בני החבריא, כבר היו לאלה ידיעות נכונות על דבר עצם המעשה, איך הצליח, וכשראו אותו לפניהם חי, שלם וחפשי – היתה השמחה במלואה. מהרה הביאו י"ש ופרפראות, ובשעת שתיה ולגימא נדברו הכל בצהלה, התלוצצו שחקו…
הוא לא רצה להודות על זאת בפני עצמו, אך בסתר לבו נהנה הרבה מזאת, שהכל התחילו מתיחסים אליו פתאם בכבוד מיוחד והכל דברו בהכרת-ערךְ על אומץ-לבו, על קרת-הרוח וצלילות-הדעת המצינת, שהראה בשעת סכנה כזו.
– במלה אחת, בן-חיל! – הסכים גם וולודיה. זה היה הגדול שבחבריא, גבה-קומה ובעל פנים שחרחרים, רצינים-קודרים, אשר דבר תמיד רק מעט, ותחת זאת היה תמיד לדבריו הספורים ערך מיוחד…
בלי משים נזכר, איך הביטו אליו בני החבריא, ואותו וולודיה בעצמו, לפני שתי שנים, כשהיה לבושׁ עוד בגדי תלמיד של בית-ספר למסחר ורק זה מעט התודע אליהם. הם הביטו עליו כעל נער, לא הרשו לעצמם לדבר בפניו על דבר ענינים חשובים ביותר… ואפילו זמן רב לאחר זה, לפני שנה, לפני ששה חדשׁים, עוד חשבו אותו לנער, אמנם – נער חרוץ וזריז, אבל בכל זאת נער, שאין לסמוך עליו ביותר…
“במלה אחת, בן-חיל!” – כך אומר וולדיה עכשיו, וכמה היה מתרעם בלבו לפני שבוע – הוא הרגיש היטב בדבר! – על שמפקידים בידו דבר נכבד כזה! אילו היה הדבר תלוי בדעתו של וולודיה, לא היה זה סומך מעולם עליו; עתה, נוכח כבר, עד כמה טעה בו קודם לכן…
בהיות רוחו צוהלה כל כך וכלו – שבע רצון מאד מעצמו, מכל והכל מסביב, לא הרגיש שום ליאות גופנית, רק ראשו סובב קצת מכוסות היי"ש האחדות ששתה, ועוד יותר – מכל אשׁר עבר עליו במשך היום; ובעונג מיוחד, ברחבת-דעת מיוחדת, השתרע על הדרגש ושכב כך בעינים סגורות למחצה.
הוא התחיל מנמנם קצת, אך באותה שעה בא קוליה מהרחוב והתחיל מספר ידיעות חדשות, שנודעו לו בנוגע לה“ענין”. הלה קבל שני פצעי-מות קשים, הוא הובל אל בית-החולים הקרוב, וגסיסתו ארכה כחצי שעה, אך דעתו לא שבה אליו בכל העת זאת… ושוב ספר קוליה, שברחוב תפסו שנים שלשׁה אנשים, צדדיים לגמרי, שאין להם שום שייכות אל הענין. לבסוף ספר עוד, שבתוך המהומה נהרגה במקרה, בקרן הרחוב החירסוני וככר-התיאטרון, איזו ילדה כבת עשר, או שתים-עשרה שנה, שפגע בה, כפי שׁאומרים, כדורו של שוטר…
כמעט שהתחיל קוליה מספר, פקח הוא את עיניו והתחיל מקשיב בשימת-לב רבה. המעשה על דבר פצעיו ומותו של הלה, ואפילו – על דבר האנשים הנקיים שנתפסו ברחוב, העביר רק בת-צחוק של לעג ובוז על שפתיו; אך כשתחיל קוליה מספר על דבר המאורע שבקרן הרחוב החירסוני וככר-התיאטרון, חלפה פתאום רעדה בכל גופו. הוא קפץ במהירות הברק מעל משכבו ונסה לעמוד על רגליו, אך אלה פקו, התמוטטו, והוא נפל בלי כח עוד הפעם על הדרגש ונשאר יושב על מקומו בלי תנועה, קופא כאבן.
איך קרה זה, שלא הרגיש בדבר עד כה? עתה מצטייר בדמיונו כל כך ברור, איך שם, בקרן הרחוב, בשטח הקטן שבינו לבין השׁוטר, עומדת אותה הילדה, שמגבעתה, צוארין אדרתה והידונית בידה מעור טלאים אפור הם… הנה מבריקה האש הקטנה ונשמע קול הרעם הראשון… הילדה נשארה עומדת רגע קטן כמאובנה, אחר כך היא כורעת לשום מה על ברכיה, מחזרת באופן משונה את ראשה, ובאותו רגע נופלות ומתפזרות מחלפות שער כהה על הצוארון האפור…
הוא מהדק את שניו ככל כחו, תופש את ראשו בידיו, ולוחץ בחזקה, בחזקה מאד את רקותיו, אך התמונת מוסיפה לעמוד נגד עיניו בברירות מבהילה, בבהירות מחרידה כל כך!…
הוא אינו מכיר כמעט בעצמו, איך בשורה אחת עם תמונה זו מבצבצת ועולה לפניו תמונה אחרת. זו היא גם כן ילדה כבת שמונה שנים בעלת שער ראש צהוב-מזהב ולחיים – שׁושנים ורדיים… הנה היא פורצת הביתה רעננה, עליזה, כשהיא לבושה אדרתה ועל ידה הידונית הקטנה, והבית מתמלא צלצלי צחוק-כסף, כשהיא מתרפקת על אמא ומנשקת לה, כשהיא משתערת על אבא ומצחקת עמו…
כברק חולף כמוהו רעיון זר ומשונה מאד, המקפיא את כל דמו ומסמר את גופו. עוד רגע ודעתו מתבלבלת כל כך, רעיונותיו מסתכסכים במדה כזו, עד שאין עוד ביכלתו לצייר לעצמו בברירות מספיקה, אם היתה שם, בקרן הרחוב, הילדה האחת, בעלת שער-הראש הכהה, או האחרת, זו ששער-ראשה צהוב-מזהב?…
ומה הם מבקשים עוד ממנו? משום מה אינם נותנים לו מנוחה? למה מבלבלים את ראשו בשאלות טפשיות כאלה: מה זה היה לו? מדוע פניו חורים, נגרשים כל כך?
רוצה הוא להוציא מגרונו גערה פראית, להבריח את כלם מעל פניו, אך אין בו כח לפצות פה, להניע יד, והוא מסתכל בהם דומם, במבט קופא…
הנה הולכים ונעלמים מעיניו האחד, השני והשלישי, והוא רואה לפניו רק אחת, כמדומה – פוליה… הוא אינו יכול לגרוע את עינו ממנה… כמה זר ומשונה מראה!… מה היא עושה?.. הנה עשן נודף מפיה, מתוך נחיריה… כמה מגוחך פרצוף טפשי זה! כמה מגוכחות העינים הבולטות והטפשיות הללו!
מרגיש הוא בעצמו, שצריך הוא לסלק פניו לצדדין, שאינו רשׁאי להסתכל בה יותר: באופן אחר תפרוץ תרועת צחוק מפיו…
תרועת צחוק מכיר הוא, לא בעתה היא.
אך שלא להסתכל בה אינו יכול גם כן.
הוא מאמץ שארית כחותיו, מתאפק זמן רב, אךְ לבסוף אין ביכֹלתו להתאפק עוד; ופתאום פורצת מגרונו תרועת-צחוק פראית, נוראה, שהולכת וגוברת מרגע לרגע, הולכת ונעשית פראית יותר ויותר…
רגע מסתכלים הכל בפניו דומם, משתוממים, נבהלים; ואחרי רגע מתעוררים הם פתאום ממבוכתם ומבינים את הנעשה.
מסביב רעש, המולה, מרוצת חפזון. רק וולודיה לבדו נשאר במנוחתו; ברוח קרה ומתינות מעיר הוא:
– סוף כל סוף לא עצר כח! אולם אין רע… התרגשו קצת העצבים – מהרה יעבור זה… אין רע!…
(מכתב וידוי)
ידידתי היקרה!
זמן רב נמלכתי בלבי, אם לכתוב, אם לאו, ואם לכתוב – למי, אם אליך או אל מי זולתך? סוף כל סוף החלטתי לכתוב, ודוקא – אליך. זהו לא רק משום כך, שאת יקרה לי, קרובה ללבי יותר מכל האחרים, לא רק משום שרוצה אני, שתביני יותר לרוחי, שלא תטילי את כל האשמה, לפחות, על ראשי – לא, לא רק משום כך, אלא משום מאמין אני, שאת דוקא מסוגלה להבין אותי יותר מהאחרים. ובהיותך מבינה היטב את כל חסרונותי האמתיים, את כל חולשותי הטבעיות, תמנעי בשביל זאת מלזרוק אבן כבדה ביותר על קברי… שלא לזרוק אבן כבדה ביותר על קברי – יותר מזאת איני מבקש, ליותר מזאת איני ראוי!…
אמת הוא, את היא ההיפך הגמור ממני, ובהקבלי לאופיך, שהוא כלו שלמות והתאמה מוחלטה, נבלטים עוד יותר כל השניות וכל הנגודים שבאופיי שלי;אךְ דוקא את, בהרגשתךְ הדקה ובנשׁמתךְ העדינה, התופסת הרבה, מסוגלה לחדור לתוךְ עמקי נשמתי ולהבין, שאיני אשם כל כּךְ שבכל תיכף רצוני לשׁנות את עצמי, לא היה ביכלתי לעשות זאת….
מה יש לעשות, כשנולד אדם בעל נשׁמה אינטליגנטית רקובה ונפסדה, כלו קומץ עצבים נרגזים, נפש חלושה בתוך גוף חלוש? מה יש לעשות, כשמקבל אדם שׁלא מדעתו חנוך כל כך גרוע, שטותי ומפסיד, כשזכה דוקא להורים אינטליגנטיים, שאוהבים כל כך את ילדיהם וחושבים לעשות את הילדים הללו למאושרים באמת על ידי כך, שהם נוטעים בלבם של אלה את כל אותם החסרונות והחולשות, שיש בהם בעצמם?… כשנעשה אדם למפונק כל כך מנעוריו, כשהוא מתדבק כל כך בכל אותם ההרגלים השטותיים, הרי הטבע מחייב, שגם אחר כך, כשהוא מגיע לבינה, אין הוא שליט יותר בעצמו, אלא נשאר עבד כפות לחולשותיו של עצמו, שנטעו בו מילדותו.
מעטים הם המאושרים, שכמותך למשל. הם גדלים ונעשים בכל זאת לאנשים בריאים, תקיפים בדעתם, מחוננים ברצון חזק, – על המאושרים המועטים הללו, היוצאים מהכלל, איני יכול להחשב בודאי.
יש עוד כמה וכמה אנשים בעלי נשמות שׁלימות ובריאות, כמו שהוא הרוב היותר גדול של החברים שלנו;אולם אלה הן חונכו באופן טבעי, בילדותם לא היו להם אפוטרופסים רחמניים, שחבלו וקלקלו אותם, שרצו לעשותם למאושרים על ידי השׁגחתם המיוחדת, על ידי שמירה מעולה, פינוק ועידון יתירים… על אלה אין מה לדבר – וכי יכול אני להשתוות להם!
אמנם, לא אכחד, יש עוד כמה וכמה בני-אדם שכמותי, או אולי גם גרועים הרבה ממני; אך… בני-אדם הללו דוקא שבעים כולם רצון מאד מעצמם, אולי הרבה יותר ממי זולתם… רק אני עומד לי באמצע: מאלה התרחקתי, ועד האחרים לא הגעתי… מי ומה אני? למי, למה יש בי צורך?…
היו עתים, לפני איזה זמן, שנתתי לרמות את עצמי; רוצה הייתי להאמין וגם האמנתי באמת, שמסוגל אני לאיזה מפעל הגון. זה היה לפני איזו שנים. צעיר הייתי אז, מחוסר נסיון; הכל נראה לי כל כך ברור, כל כך קל. סבור הייתי שדי הוא להכיר איזו אמת, לקבל איזו דעות קבועות, והכל טוב ומתוקן, הכל נעשה מאליו על צד היותר טוב… חי לו אדם בשלוה, על פי הכרתו הפנימית, והכל נעשה בדיוק, כמו שמחייב לעשות השכר הישׁר, ההגיון הבריא…
רק אחר כך הכרתי בטעותי המרה. את זאת הרגשתי על כל צעד וצעד, בכל הפרטים היותר פחותים, בלי שים לב להתקרבותי המלאכותית, לא הייתי יכול לסבול באמת את נימוסיהם של החברים שלנו. האינטליגנט המנומס והמפונק שבי היה חזק יותר מדי, כדי שאוכל להתיחס בשויון גמור אל כל מיני פועלים פשוטים שׁונים… כמה פעמים הייתי מקנא בך מאד. הרי גם חנוכך לא היה שונה הרבה משלי, ואף על פי כן לא הרגשת שום מבוכה, שׁום לחץ בכל אותם המקומות והמקרים, שאני מצדי לא הייתי יכול לעמוד בהם. כמה פעמים הייתי מסתכל בך ברגשות קנאה והתפלאות מסותרת, את אוכלת ושותה במנוחה, בשויון-נפש גמור, יחד עם כל האנשׁים הללו, בשעה שאני לא יכלתי להשתחרר בשום אופן מרגשׁ תיעוב נמרץ למראה הידים המזוהמות עם אצבעותיהן העקומות וקצות צפרניהם המושחרים והמסואבים, ואת לא השגחת כלל בכך….
וכשהיה מזדמן לי להשאר ללינת לילה באיזו עלית-גג שוממה, באיזו מרתף לח, כשהיה מזדמן לי לישון על הקרקע המסואב בכיח ורוק, או יחד עם עוד איזו חברים על דרגש רעוע ושלשה כסאות סמוכים לו, – במקרים כאלה לא הייתי אמנם פורש מן הצבור, אך כמה היה מצערני זה! מכוון הייתי להיות שוכב מן הקצה, אף על פי שדפני הכסאות היו מכאיבים בשרי, וכל הלילה הייתי מתהפך מצד אל צד.
כל אלה קטנות הן;הנשמה האינטליגנטית הרקובה והממוזמזת היתה מתגלה, ובאופן בולט עוד יותר, בכמה פרטים אחרים יותר חשובים.
נזכר אני במאורע, שהיה לפני שתי שנים בערך. כלוא הייתי אז חדשים אחדים בבית-הסוהר הב-י, ודוקא נזדמן, שהפוליטיים שלנו הכריזו באותו זמן רעבון. כמה פעמים קודם לכן בא לידי לשמוע ספורים שונים על דבר שביתות של רעבון;לא פעם אחת ושתים נזדמן לי קודם לכן לדבר בענין זה עם אנשים, שנסו בעצמם לרעב חמשה-שׁשה ימים. וכשהייתי שומע את כל הספורים והתיאורים הללו, היה מתעורר בי כמה פעמים החשק לעמוד בנסיון כזה בעצמי… מלבד זאת הרי הכניס זה איזה שינוי מבדר בתוך חיי-הכלא המשועממים ומחוסרי=ענין. באחת, הכל טוב ויפה! אך הנה עובר יום אחד, שנים, שלשה ימים. בן-האינטליגנטים המפונק מרגיש שלבו נחלש, רעידת קדחת תוקפת כל גופו, והוא מתהפך מצד אל צד על משכבו הקשה… מכל התלהבותו הקודמת לא נשאר עוד זכר, לבו נפל, ידיו רפו, והוא מתחזק עוד רק מתוך רגש בושה, רק משום שׁאינו יכול להחליט בנפשו לפרוש מן הצבור…
רגש בושה, יראה לפרוש מן הצבור – זה היה מין שׁוט מיוחד, שהיה דופק אותי בכל פעם ומעוררני למעשים שונים נגד רצון עצמי. את בנשמתך הזכה ואומץ-רוחך המרומם אינךְ יכולה גם לשער, כמה פחדנות פנימית שפלה היתה מסותרה תחת המסוה החיצוני של אומץ-לב מעושה, של גבורה מזויפה! לא פעם אחת ושתים ראית אותי ברחוב, כשאני צועד בגאון, בלי שום פחד, בתוך השורות הצפופות הראשונות מסביב להדגל, ובודאי לא עלתה מעולם על דעתךְְ, שדוקא ברגעים ההם, כשהייתי מרגיש מסביב התרוממות-רוח נאדרה כזו, התלהבות עצומה של כל החברים, של כל אותם הפועלים הפשוטים, שאינם מפותחים ביותר, – באותה שעה הייתי רועד כולי, בכל איברי, ופני היו חורים כשיד… וכשנראו מרחוק חזותיהם הרחבים של הסוסים, השולים האדומות של המכנסים וקווצות-השער הפרועות מבעד לכובעים השמוטים לצד אחד, כסתה זיעה קרה את כל בשרי, ואלמלי היראה מפני מה שיאמרו הבריות, הייתי נס מהרה כאחד הפחדנים מהמין היותר שפל וגרוע…
לנוס לבדי אמנם לא יכולתי להחליט בנפשי, אך מחכה הייתי בקוצר-רוח נמרץ לאותו הרגע המאושר, שיתחילו האחרים לנוס, וכשאלה – לא פחדנים כמותי! – לא נחפזו כלל לעשות זאת, הייתי מרגיש להם בלבי כעין שנאה…
אלמלא היתה נשמתי כל כך פעוטה ושפלה, היה בי, לפחות, די אומץ-רוח ויושר-לב להודות גלוי לכל על האמת, שאיני מסוגל אפילו לדבר כזה;אולם גם את זאת לא יכולתי להחליט בנפשי, ושוב רמיתי הכל מסביב, שוב התחפשתי באמנות מצוינה באותו המסוה המזויף של אומץ-לב, מסירת-נפש לאידיאה, ובאופן כזה נהלתי את הכבוד, שאיני ראוי לו, כבוד אדם אידאלי, המסוגל להקריב הכל, להקריב גם את חייו על מזבח האידאלים הקדושים שלו…
להקריב את החיים – איזו אירוניה מרה היא זו! שוב אני נזכר נגד רצוני בדימונסטרציה אחת לפני איזו שנים. כשלשים אישׁ מחברינו נתפסו אז והובלו אל בית-פקידות הרבע. הרוב הגדול שבהם כבר הובאו מחובלים ופצועים. אך בחצר בית-הפקידות התחילו שוב מכים וחובלים אותם בלי רחמים;רק בי ובעוד שנים-שלשה “אינטליגנטים” כמעט שלא נגעו…. וכמה שלא כעסתי על הרשעים הללו, על שׁהם מכים באכזריות כל כך את הפועלים האומללים, כמה שלא גדל בקרבי הרוגז על השוטרים הפראים, אף על פי כן ניהניתי בסתר לבי על שבי, לפחות, אין נוגעים… יותר מזו, בסתר לבי כמעט שהייתי מכיר תודה ל“הפראים” הללו על כך, שבכל גסותם ואכזריתם, הרי הם נוהגים בכל זאת קצת כבוד במלבוש של סטודנט – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –
… זרקתי את העט מידי וברחתי מתוך החדר. איני יודע בעצמי כמה, אך נראה הדבר, שזמן רב הייתי רץ כמשוגע ברחובות. הכל בי היה כמרקחה, תוסס, רותח. נגד רצוני עוררתי בקרב עצמי על ידי כתיבתי זכרונות ישנים ונשכחים למחצה;וכעין נחשול גדול ועצום התנשא, עלה מתוך תהום עמוקה ואפלה, התנשא ברעם, ברעש וסערה, עלה והתרומם, עלה והתרומם בלי חשך…
איני יודע זאת בעצמי בבירור, אך קרוב הוא מאד לשער, שאי-ספוק פנימי זה בי בעצמי היה דוחף אותי תמיד בכח עצום כל כך ממקום למקום, מסיעה אחת לחברתה, מפעולה אחת לשניה. בכל מקום שהייתי ובכל מעשה שעשיתי הייתי מרגיש בעצמי, שאין זה המקום הראוי והמעשה הנאות לי. ובאותה שעה לא הבנתי, יותר נכון – עשיתי את עצמי כאילו איני מבין, שהסבה האמתית מונחת עמוק, עמוק בי בעצמי ולא מחוצה לי, – ומכיון שלא הבנתי, או שלא רציתי להבין זאת, הייתי פונה לכאן ולכאן, אוחז פעם בזו, פעם באחרת, ולא הייתי פוסק מלקוות, שעוד יוטב לי, שעוד ירוח לי באיזה מקום אחר.
חלומות בטלים, שטותיים! הרי מכבר צריך הייתי להבין, שלפני פתוחה רק דרך אחת יחידה, שלאנשים שכמותי אין בזמן הזה עצה אחרת, אלא זו…. אך אילו הייתי מבין זאת קודם לכן, הרי לא הוצרכתי, לפחות, לעמוד בהנסיון האחרון, באותו הנסיון היותר קשה והיותר מר שבחיי;וברגעי חיי האחרונים, בשעת חשבון-הנפשׁ האחרון שלי לא היתה, לפחות אבן אחת כבדה ויתירה מוטלת על לבי!
הרי שום איש לא דרש כזאת ממני, ורק אני בעצמי נטלתי עלי אותו הדבר. מי יודע, אולי שלא מדעתי, מבלי שנתתי לעצמי חשבון ברור בכך, רוצה הייתי להוכיח שאם גם רקובה ונפסדה היא מאד הנשמה האינטליגנטית שבי, אף על פי כן מסוגלה היא לאיזה מפעל הגון… ובאמת הרי הייתי במשך הימים המועטים, מעת שהחלט הדבר, שבע רצון מאד מעצמי, מהמנוחה המצוינה שלי, שלא שערתי אותה בעצמי. ברגש של רצון וגאון מיוחדים הכרתי בעצמי, שאיך שׁלא יהיה סופו של הדבר גופו, אם יעלה יפה, או לאו, בכל אופן לא אתבלבל אני בעצמי, ואם לא יעלה בידי לברוח, הרי אותו האקדח מזומן בעד עצמי…
ובטוח כולי מצד זה, האם יכולתי לשער איזה דבר מצד אחר לגמרי? לאמתו של דבר הרי גם עכשיו איני מבין עוד מה עלתה לי באותו רגע…
רגע – הרף עין אחד. באויר ביני לבינו כעין עננה קלה של עשן אמוץ… העננה מתפשטת, נבקעה במקומות אחדים… מתגלים פני אדם חורים, פה פעור למחצה ופתיל אדום, שמתחיל מגב העין ויורד למטה על גבי הלחי עד הסנטר… רעידה קונבולסיבית חולפת על הפנים הללו, מזעזעת את השפתים, ושתי עינים רחבות מאד, פקוחות באופן משונה, נועצות בי את מבטן…
לא, מבט כזה אין לשכוח במשך ימים ושנים! כמה פחד, תחנונים, תוכחה במבט אלם יחידי!
באותו רגע כאילו נתק איזה דבר בתוך לבי. מהרתי לנוס, רצתי בכל כחי, אך לא כדי להמלט – על זה לא חשבתי כלל באותם הרגעים! – אלא כדי להתרחק ככל האפשר יותר מאותן העינים, הפקוחות באופן מבהיל כל כך, מאותו המבט האלם הנורא עוד הרבה יותר בשביל שהוא אלם…
שני ימים רצופים הייתי יושב סגור בבית ושותה בלי הפסק. מתירא הייתי להתפכח, לשוב לדעתי הצלולה, ואפילו רק לרגע אחד. אך גם השתיה לא הועילה ביותר… באמת הרי הבנתי היטב עוד מהיום הראשון, מה יהיה סופו של הדבר, אלא שמאיזו סבה בלתי-מובנה פקפקתי עוד ונמנעתי מלקבל אותה ההחלטה היחידה שמוכרח הייתי לקבלה סוף סוף…
בין כך וכך לא נתנו לי מנוחה חברים יקרים הרי כונתם היתה טובה בכל אופן! ראו שסובל אני יסורים נוראים ובקשו אמצעים להקל קצת את יסורי. עצתם היתה, שאסע לאיזה זמן מכאן;הם היו טוענים עמי כל העת, שסכנה הוא לי להשאר בכאן, אך עיקר כונתם היה, שבמקום חדש ירוח לי יותר, יקל לי הרבה לשוב למנוחתי…
כמה תמימים הם האנשים הללו! חברים טובים ונאמנים, אך תמימים כל כך, תמימים עד כדי גיחוך!
כמה נבהלו, כשעלה פתאם על לבי הרעיון הזר ללכת אל הלויה! בשעת הלויה הרי נקל הוא כל כך שיכירוני ויתפסוני… הרי זה עלול להביא סכנה גם על אחרים….
במה שנוגע לטענה אחרונה זו הייתי מוכרח להודות בעצמי, שצודקת היא במקצת, ואף על פי כן לא הייתי יכול בשום אופן להסתלק מהחלטתי – זה היה למעלה מכחותי…
והכל, הכל כמעט היה בדיוק כך, כמו שצירתי בדמיוני מקודם. הארון, המרכבה והסוסים העטופים כולם שחורים, הזמרה הדתית העגומה, הפנים החורים והרטובים מבכי של האשה עם צעיפה השחור והארוך, הכל היה כאן, כמו שציירתי מקודם. רק שבמקום ילדה אחת לבושה שחורים היו בפועל שלשה ילדים…
זמן רב הייתי מהלך אחריהם כמקוסם, ומה שהתחולל בתוך נפשי במשך העת ההיא – זה אין לתאר בדברים… זה היה מין רגש מוזר ומשונה, לא מעין חרטה, לא מעין האשמה-עצמית, אלא איזה רגש אחר, שאי אפשר כלל לסמנו במלה אחת, בתואר מכוון לו, מפני שבאמת אין זה רגש מסוים אחד, אלא ערבוביה של מיני רגשׁות שונים, הפכיים וסותרים….
ובתוך ערבוביה נוראה זו של כל מיני רגשות משונים הסתמן בפעם הראשונה בברירות מספקת, באופן בולט למדי אותו הרעיון, שזה כמה היה חבוי באיזו זוית טמירה של נשמתי. כחודו של סייף משחז הבריק רעיון זה במוחי, ירד ונזר בהולכה חטופה אחת כל אותה הפקעת המסובכה…
ברגע אחד נעשה הכל כל כך ברור – ברור וקר כיום חורף צלול וקריר.
כּשאין אדם יכול להיות כהגון, הרי צריךְ הוא לדעת, לפחות, למות בשעה הראיה!
וכּי גם זה יהיה למעלה מכּחי?!
שרטוטים
מאתישעיהו ברשדסקי
משיחת בעל העגלה שלי
מאתישעיהו ברשדסקי
מהתחנה האחרונה של מסלת-הברזל עד העירה שהייתי צריך לנסוע שמה בעגלה, היה רק כחמש ועשרים וירסטאות; אך בתקופת גשׁמים זו היתה הדרך מקולקלה מאד, וסוסו הכחוש של בעל-העגלה שלי הניע רגליו ברב עמל: מראש יכולתי אפוא לשער, שלא אגיע עד העירה קודם חצות לילה.
הטלטול עד חצות לילה בליל-גשמים לא היה נעים כלל, כמובן. אך עגלה אחרת, טובה מזו, לא הזדמנה לי, ואצל התחנה הקטנה והשוממה לא היה מקום ללינת לילה.
מוכרח הייתי אפוא לנסוע. לאשרי נוכחתי במהרה, שאם גם סוסו של בעל-העגלה שלי אינו משובח ביותר, הרי בעל-העגלה עצמו משׁובח ומשובח מאד. ניכר היה בו, שאינו שתקן מטבעו, וכשׁהכיר בי, שאני מתענין בשיחה, התחיל מספר לפני בחשק, ודבר זה עמד לי, שלא תארך לי השעה יותר מדי…
– מה? שואל הוא, משום מה אין בעלי-עגלה אחרים נוסעים מהעירה אל התחנה? ולשם מה יסעו? בנאמנות, רוחים גדולים יש למצוא בכאן! יש שאתה נוסע שתי פעמים ביום אל התחנה, פעם אתה מרויח שני זהובים, ופעם שגם זה אין…
– א, מכיר הוא את עירתנו משנים קדמוניות? וכי יודע הוא, מה היא עירתנו עכשיו? חורבה, חורבה גמורה! את מי ימצא אצלינוּ? מי ומה נשאר? והמועט הזה שנשאר, איך הוא חי, מה עלתה לו!
– איני מדבר בזה שהיה לפנים, לפני עשרים שנה, כשׁהיינו נוסעים בכל שבוע ושבוע אל עיר-הפלך בהעגלות-המקורות שלנו, הרתומות לשלשה וארבעה סוסים… בנסיעתנו לשם היתה העגלה מלאה גבינה, חמאה, ביצים, דבש, בד ועוד, ובחזירתנו משם היתה אותה העגלה מסובלה בכל מיני סחורה של כרך, בכל מה שהפה יכול לדבר… הוסף על זה עוד את הנוסעים, בשכר שנים-שלשׁה רובלים לגולגולת… מה יש לדבר – עירתנו של הימים ההם! מי היה דואג אז אצלינו לפרנסה? מי לא ראה אז חיים טובים? זה היה עוסק במסחר יערות, זה – בתבואה, – וחנויות, בתי-מרזח ואכסניות? וכי מעטות הן הפרנסות שהיו אז אצלינו? והפרנסה היתה מצויה בכבוד, בשלוה, עד שלא נצרכו בני-אדם לנוד לכל המדינות, לפזר את הבנים על כל שבעת הימים, כמו שאנו רואים בימינו אלה…
– שואל הוא, אם נוסעים מהעירה? מוטב שישאל, אם נשׁאר מי במקומו… נשארים בכאן רק הזקנים, שאין להם מקום לנסוע, והדור הצעיר, כמעט שגדל מתחילה פרשת: “לך לך!” לאמריקה, אם לאנגליה, או סתם למרחקים, לאן שישא הרוח, ובלבד שלא להשׁאר בבית…
– וכי מתקבלים כספים? הרי זהו המעשה, שבשנים האחרונות כמעט שפסק גם זה לגמרי. ואם מקבל לפרקים איזה אב חלוש, איזו אם זקנה וחולה עשרה או חמשה-עשר רובלים לפני החג – מה בכך? וכי יש בזה כדי ספוק איזו צרכים?..
– לפני עשר, שתים עשרה שׁנה – היה זה ענין אחר לגמרי. השנים לא היו טובות ביותר, אפשר להגיד, שהיו רעות כבר… אך, יודע הוא? הנה אני עצמי לא הייתי נוסע עוד אל עיר-הפלך, צמד סוסים אחד כבר מכרתי, עגלה-מקורה לא היתה לי גם כן, ואף על פי כן – הלואי שהיה לו עכשיו ולו רק החצי ממה שהיה לי אז! כמו שהוא רואה אותי, הייתי נוסע אז שתי פעמים בשבוע אל עיר-המחוז (התחנה הארורה לא היתה אז עדיין!), ויש שהיו מזדמנים נוסעים אחדים. תדיר היו איזו “רשימות” מהחנונים שלנו לקנות ולהביא בעדם מיני סחורה שונים, אך העיקר היתה הפוסטה…
– כן, מתפלא הוא, אינו מבין פוסטה זו מה היא? דבר פשוט הוא. אצלינו היה בשנים ההן מין נשים מיוחד, שקראו להן בשׁם “אמריקניות”, או גם – “עשירות אמריקניות”. אלה היו נשים, שבעליהן נסעו לפני איזו שנים לאמריקה, והן עצמן נשארו בכאן והיו מתפרנסות בסכומי הכסף, שהיו בעליהן שולחים להן מהתם. בעד העשירות האמריקניות הללו הייתי מקבל בהפוסטה שבעיר-המחוז מכתבים והזמנות. ומזאת – היאמין לי? – היתה לי הכנסה יפה…
כאן נשתתק בעל-העגלה שלי לזמן ארוך. מהלך היה כמקודם לאטו על יד העגלה,אך היה כפי הנראה, שקוע כל כך במחשבותיו, עד ששכח אפילו לזרז בסוסו. דבר זה לא היה שוכח אפילו באמצע שיחתו, וכאן שקע כל כך במחשבות, עד שׁלא הרגיש כלל בסוסו ובעגלתו…
וכשהתעורר מחדש לאחר איזה זמן והתחיל שוב מספר, ניכר בקולו שנוי גדול: הוא היה רק יותר עגום, ומלא מעין איזו געגועים.., דומה היה, כאילו הוא מדבר יותר אל עצמו משהוא מספר בפני אחרים…
– איה הן עתה כולן? נשאן הרוח ופזרן בכל קצות הארץ… זו במזרח וזו בצפון – מי זוכר עוד אותן?…
– מדמה הוא, שהיו רוצות בכך? מדמה הוא, שבנקל כל כך עלה להן להחליט בנפשן לנדוד למרחקים?… היו יללות לא מעטות… די דמעות נשפך… אך מה מועילות כאן בכיות ויללות? אךְ התגברה האחת, השנית על פחדה, ובפני האחרות כבר היתה דרך כבושה…
– כך נדדו הכל, ועירתנו נשארה שוממה, עזובה, חורבה גמורה, בית-עלמין, שמתנודדים בו צללים – מתים מועטים.
– חורבה גמורה… בית-עלמין… – חזר בעל-העגלה שלי עוד פעמים אחדות כאילו בפני עצמו, בלחש יותר ויותר, ולבסוף נשתתק לגמרי.
מהלך היה דומם, לאטו על יד העגלה, ורק לפרקים היה מזרז בסוסו הכחוש, שהניע רגליו ברב עמל.
מעשה שטן
מאתישעיהו ברשדסקי
מעשה שטן / ישעיהו ברשדסקי
סוף סוף זכתה רח’קה לשמוע, שקרא הבוכהלטר מתוך הרשימה הארוכה בשמה, והגזבר מנה ומסר לידה את הרובל ושלשים הקופיקות – שכר עבודתה לשבוע.
היא קמצה את הכסף בכף ידה השמאלית, מפני שבידה הימנית החזיקה חבילה קטנה – פת לחם, שהשאירה מסעודתה, ואיזה כלי-חרס שהביאה בו מביתה קשוא מלוח ומי-משרה שׁל קשואים, – שני אלה כרוכים במטפחה – סמרטוט…
להתעכב יותר, עד שתכרוךְ את הכסף בהסמרטוט המיוחד לכךְ שהיה מונח בכיס שמלתה,– לא רצתה, לא היתה לה שהות.
וכשנכנסה לתוך הסוכה הצרה שאצל השער, והשומר התחיל ממשמש כמנהגו בבגדיה ובודק בחבילה שבידה, שמא מעלימה היא ומוציאה בהסתר מהפבריקה פפירוסים או סיגרות, – נראה לה, שבאותה פעם דוקא מאריך הוא בבדיקתו יותר מהרגיל, ומשום כך התרעמה עליו בלבה מאד.
כמה רע בר-נש זה, שמעכב אותה דוקא בשעה שׁהיא נחפזת כל כך!
החמה שוקעת כבר; עד שתעבור אותו המרחק הרב, מהפבריקה עד ביתה, ידליקו בודאי את הנרות, – והמלאכה המרובה, שהיא צריכה עוד לעשות עד סעודת-הערב, מתי תהא נעשית?
היא היתה רצה כל הדרך, וכשנכנסה לביתה, מיד התחילה מתעסקת במלאכּתה בזריזות מיוחדת.
קודם כל היתה צריכה להביא דלי מים מהבאר הקרובה, כדי שלא לתת פתחון-פה “להדודה” לקבול עליה, ששופכת היא את כל המים, המוכנים לצרכי הבית –
וכשהביאה את המים, התחילה מטפלת בקערת-החרס הגדולה.
קערה זו משמשת בכל ימות השבוע לצרכי שׁופכין בבית, ובערבי שבתות וימים-טובים, כשרח’קה צריכה להשתמשׁ בה לרחיצת הראש, מוכרחה היא בכל פעם להקדים ולשפשף הרבה את הקערה המזוהמה, כדי להכשירה לתשמיש חדשׁ זה.
וכל מלאכות אלו היו רק הכנות קודמות; הרחיצה, חפיפת הראש וההלבשה נטלו עוד ממנה זמן רב, וכשהשלימה כל אלה כבר היו כל בני-הבית מסובים אל השלחן ומזומנים לאכל את “הארוחה” השניה, בעוד שהיא לא טעמה עוד אפילו את פרוסת “המוציא”…
אכילתה היתה איכלה חטופה, ולסוף הסעודה, בשעת ההפסקה בין הבשר והלפתן, היתה לה כבר שהות להפסיק גם כן קצת באכילתה.
באמת, מוחלת היתה בשמחה על חלקה בלפתן, אלמלא יראה מפני הערתה העוקצת של “הדודה” –, ואחרי שצריכה היתה להמתין על כרחה עד סף הסעודה, קרבה בינתיים אל החלון הקטן והציצה בעדו לחוץ…
וכשחזרה אחרי רגע קטן אל מקומה, לא היתה לה עוד מנוחת נפשה הקודמת.
נכר היה בה, שהיא דואגת, חוששת לאיזה דבר, שׁאינו נעים לה כל עיקר.
מבטיה נפנו בכל רגע שלא מדעתה לצד החלון, ותיכף אחרי הסעודה מהרה ויצאה לחוץ..
עומדת היתה ומסתכלת בהעננה הכבדה, ההולכת ומתעבה, ונפתוליהם המשונים של הברקים הדקים והארוכים, שהתחילו משׁתלשלים לרגעים בקצה האופק –
רוצה היתה לקוות, שהעננה תעבור מעל להעיר ותשתפך רחוק, רחוק מזה, שם בשדה…
אך הברקים הרחוקים נעשו קרובים יותר ויותר…
וברק אחד, גדול ורחב, האיר פתאום את חצי השמים בשלהבתו הלבנבנה-כתמתמת; תיכף אחר זה עף כחץ שלוח בחצי השמים ברק דק ועקלקל, וכמעט בעונה אחת עמו נשמע רעם אדיר וחזק.
רח’קה הזדעזעה, חזרה צעדים אחדים לאחוריה.
באותו רגע התחילו נופלות טפות גשם גדולות ובודדוֹת, שהכריחו אותה לחזור עוד צעדים אחדים לאחוריה, עד הפתח…
– מעשה שטן… ערב חפשי יחידי זה – כמה מחכה היא לו!…
וטפות הגשם הולכות ונעשות תכופות יותר ויוֹתר: מטר סוֹחף נתך ארצה ברעש…
לא קבצנית
מאתישעיהו ברשדסקי
לא קבצנית / ישעיהו ברשדסקי
למה עשיתי זאת – איני יודע בעצמי. מהלך הייתי בשעת ערבית ברחוב. בחוץ היה קור וטחב, גשם של בציר דק, קר, עגום וממושך הסתנן בלי הפסק מלמעלה, כמו מתוך נפה דקה, ומלמטה התבוסס רפש דק לכל מדרך כף רגל… לשהות יותר בחוץ לא היה נעים כלל, ובבית היו צפויים לי ארבעת כתלי חדרי הקודרים והאלמים יחד עם בדידות כבדה ומעיקה…
בבואה קודרת של אשה – אחת ושניה פגעה בי, קראה אותי אחריה – ואני עברתי על פניהן בלי משים; אצל השלישית, איני יודע בעצמי משום מה, התעכבתי.
– לא רחוק מזה, החצר השלישית…
– לא, אתי אל ביתי.
ורק כשהיינו מהלכים כבר שנינו יחדו, התחלתי מבקש אמתלא.
“בחוץ כל כך קר, הטחב כל כך אי-נעים… עניה זו סובלת קור, רעב, מרגישה את עצמה גרועה אפילו מכלב נדח – תתחמם אפוא קצת, תסעד את לבה, תשמע מלת-חבה, דבור אנושי… תטעים אפוא פעם אחת, לפחות, טעמה של התיחסות טובה, מלבבת, לא גסה, בהמית איגואיסטית”.
מאכילה לא הסתלקה, אלא שגם שתיה נוחה לה. שלחתי להביא יין-שרף, שכר, כרכשאות, סרדינות.
בינתיים פשטה מעליה את מעילה, הסירה את מגבעתה. היא היתה עוד צעירה למדי ופניה – נאים, לא בלים ביותר, רק קולה היה צרוד קצת ומתחת לעיניה נראו תפוחות כחולות, כהות.
בעסקי הבית היתה בקיאה, כנראה: היא ערכה את השולחן כהוגן, סדרה יפה את הקערות והכוסות.
– לחיי שנינו!
אופן הברכה והרקת הכוס לתוך פיה – עשה עלי רושם כבד, לא נעים.
– אה, מה זה אתה יושב עגום כל כך!… מה לך?… צריךְ לבדח דעתך קצת, לעורר אותך!…
היא התחילה מבדחת אותי על פי דרכה, התחילה מעוררת בקרבי את התאוה… באותה שעה נסיתי אני מצדי להשיאה לשיחה שׁל ידידות, נסיתי לנגוע באותם הנימים הדקים והענוגים, החבויים עוד בודאי שם עמוק עמוק באיזו פנה אפלה של נשמתה, ולעורר בקרבה באופן כזה את הרגשות האנושיים היותר טובים והיותר נאצלים…
– ומה? אולי עת היא כבר…
היא הוציאה מפיה שתים שלש מלים כל כך גסות ומנוולּות, ובאותה שעה צחקה בצחוק כל כך פרוץ, חצוף, מחוסר-בושה, עד שהרגשתי פתאום בעצמי, כאילו שפכו עלי קיתון שׁל מים קרים…
וכשנסיתי שוב לבאר לה, שלא לכך התכוונתי כלל, שׁלא כדרך זכר ונקבה, אלא כדרך אדם וחברו קראתי אותה אלי, – שמעה את דברי באי-סבלנות גלויה, בהעויות של אי-רצון ברור על פניה.
– לאיזה צורך אפוא קראת אותי אליך?!… מה היית רוצה ממני?…
ועיניה הבריקו משנאה וכעס, בשעה שהתחילה מתלבשת במהירות.
– מה, וכי קבצנית אני?… נדבה הוא נותן לי?!… – התקצפה פתאום מאד, כשנסיתי להגיש לה שׁטר של שלשה רובלים.. היא הזדקפה, הרימה את ראשה בגאון והביטה רגעים אחדים ישר בעיני כרגש בוז עמוק ושנאה איומה.
כשנדחפה בסערה מחדרי סגרה אחריה את הדלת ברעש, עד כי רגזו קירות החדר.
"לאהוב לב"...
מאתישעיהו ברשדסקי
באיזה אופן הגעתי עד המקום ההוא. איך נדחקתי בתוך המון צפוף כזה – איני יכול להגיד בעצמי בבירור… דומה הוא, כאילו לא רגלי נשאוני, אך נחשול, נחשול שׁל בני-אדם חיים, תקפני פתאום, הרימני בכח אדיר ונשאני הלאה, הלאה – שלא בידיעתי… נשארתי עומד רק אז, כשהשתפך הנחשול עצמו והתערב בתוך הים שׁל בני-אדם, שרתה וסער מסביב.
כאן היתה לי שהות להסתכל במה שנעשה מסביב.
זה היה באמת ים סוער של בני-אדם, אשר על פניו התגודדו והתנופפו כדמות גלים כובעים, מגבעות, מצנפות ומטפחות מכל מיני גונים וצורות… והים הזה הציף את כל הרחוב הרחב משורת הבתים האחת עד השניה, מהקצה האחד עד השני, לכל מראה עיני.
באויר הורגש כעין זמזום שלל נחיל דבורים גדול ועצום מאד, ובזמזום שאינו-פוסק זה נבלעו, אבדו קריאות רמות בודדות: נכרה מרחוק רק זאת האחת, איך איזה בן-אדם פוער וסוגר פיו, מתנועע ומניע ידיו בחזקה…
פתאום משתתק קצת הרעש, ובאותה שעה נעשׁה הדחק מסביב יותר גדול. נדחקים יותר כאן, כדי לעשות ריוח קצת שם, להלן.
בתוך הדממה כל העינים נפנות לנקודה אחת, שפלי-הקומה מתנשאים על בהונות רגליהם, מותחים צואריהם, כדי לסכות מעל לכתפי חבריהם.
קצה אחד של ארון עטוף שחורים נראה לאטו מבעד למזוזת הפתח; לאטו זוחל ונגלה הקצה האחר.
– אחד, – מונה אני בפני עצמי במין שלוה משונה של דכדוך-נפש מיוחד. מאחרי אני שומע קול קורא בשם.
– שנים, – מוסיף אני למנות בפני עצמי; אחרים בקרבתי קוראים את השם.
– שלשה… ארבעה… חמשה.
עוד ועוד – האין קץ לאלה?
עוד ארון אחר עטוף שחורים זוחל ויוצא לאטו. עובר רגע, עוברים עוד רגעי צפיה קשים אחרים… לא, לא נראה עוד!…
אך בחוץ נמשכת השורה הארוכה של הארונות, העטופים שחורים ומתנודדים לאטם מעל לראשי הנושאים-המתנדבים.
וים-האנשים הגדול והנורא הולך ומתנועע גם הוא לאטו, לאט, לאט מאד, וכמעט שלא נכרה תנועתו…
שוב נסחף אני ונשא בתוך הנחשול העצום שׁל בני-אדם חיים. הים הרחב, אשר זה לא כבר השתפך על פני כל סביביו וגליו העצומים והרחבים קולעו והתנועעו אנה ואנה, – הולך ומשנה צורתוֹ מעט מעט, הולך ונהפך ליאור איתן, הזורם ברעש לעבר אחד בתוךְ התעלה, אשר התוו לו משני עבריו גדותיו התלולות – שני הטורים החסומים של הבתים והחומות…
ויש שנדמה, כאילו לא האנשים מתנועעים והולכים לפנים, אך הבתים משני עברי הרחוב הולכים ונסוגים אט, אט לאחור…
וכשמשתפך זרם-היאור מהרחובות הרחבים אל הסמטות הצרות יותר, הולך הוא ומתמתח כדמות רצועה שחורה ארוכה. ארוכה מאד, בלי ראשית ובלי סוף…
הרצועה השחורה הולכת ונמתחת בלי סוף.
היא נעתקה כבר מתוךְ רחובות-העיר הצרים, וקצה הקדום מתפתל על פני הנתיב הנפתל בין גבעות-החול הגבוהות, – על פני הנתיב הצר, המתפתל ועולה מעלה מעלה ומגיע עד השערים הקודרים של בית הקברות שם בקצה גובה הגבעה…
בשפולי ההר מלמטה משתרעים כּבר צללי-נשף רחבים והאופל הולך ועב, אך שם מלמעלה מבהיק עוד הנוגה החכלילי של יום-החורף הקצר, ולאור הנוגה החכלילי והגוע על פני הנתיב עם נפתוליו המשונים בצלע הגבעה, מקבלת שורת הארונות השחורים, שׁעליה מלמעלה מרפרפות הרצועות המגוונות, – צורה פנטסטית נפלאה, המרהבת את העין במראה המשונה.
בלי משים נצמדים המבטים אל הארונות עטופי-השחורים, המתגודדים שם לאטם, ואל הרצועות הארוכות, המרפרפות ממעל לראשי המלוים בכתבותיהם השונות…
ויחד עם צללי-הנשף הקודרים, הזוחלים מאחרי כל תל, מאחרי כל שיח, והולכים ומשתרעים על פני כל מסביב, – יחד עם הצללים העגומים הולכת ומשתפכת מסביב איזו תוגה חשאית ועמוקה – חשאית ואלמת כצללי-הנשף גופם…
זה כבר עומד אני בדד.
פתאם קצה נפשי בכל הנחיל הטורד הזה של דבורים – בני-אדם, המזמזם ומזמזם מסביב בלי-הפסקה. מה לי ולכל אלה? מה לכל אלה ולי? מה לכולנו ולאלה שם, אשר נאלמו לנצח וכוסו שחורים בתוך הארונות הצרים?…
ואם אולי קרובים היו היום ללבבנו, האם לא ישובו מחר להיות זרים לנו, זרים בהחלט?!
גם היום אין אנו מרגישים, שהם חסרים לנו, שבמותם נשׁאר מקום פנוי בלבנו, שחלק מנשמתנו נקטע יחד עמם…
ואלה המעטים?… זו?…
זרים רבים אחרים יפים מזה, מקושטים בפרחים מרהיבי עין יותר, ברצועות רחבות עם כתבות נמלצות יותר, – האפילו כמעט לגמרי, עשו לבלתי-נכר כמעט אותו הזר הפשוט והדל עם כתבתו הפשוטה והענותנית; אף על פי כן הרגשתי בו, וגם עתה איננו מש מנגד עיני.
“לאהוב לב…” – על רצועה צרה אחת, על השנית – שם-אשה ענינתי, בלתי מפורסם כלל.
על פי מקרה מכיר אני את שני השמות הללו ויודע את המעשה הקצר והפשוט.
זהו מעשה פשוט ומצוי בשני לבבות, שׁהתחילו דופקים זה בעד זה בעז יותר ויותר, מעשה רגיל בשתי נשמות מקורבות, שׁנחלצו לפרקים ממחשכי העוני, מענויי המחסור, והתענגו שעות מעטות על אור ואושר…
אמנם לא לעתים קרובות מאד זכו לכך; לא בכל עת תמיד היו יכולים ליהנות מאשרם הפרטי… כשהיה האחד מתהלך חפשי, היתה האחרת כלואה בבור, וכשהזדמנו עתים, שהיו שניהם מתהלכים חפשי, לא היתה שעתם פנויה בכל פעם בעד עצמם…
ואף על פי כן, באותם הרגעים המעטים והיקרים, שהיו מזדמנים יחדו, היו שנות-העלומים עושות את שלהן. לבוֹת שׁניהם דפקוּ בעוֹז, בתוקף יותר, ושתי הנשמות התקרבו, התלהבו יותר ויותר.
תקוות, חזיונות, חלומות נעימים – מי לא טעם אותם בתקופת-חיים זו?
ופתאום…
מה כחו של זר דל, כחן של מלים פשוטות היורדות על רצועה שחורה – להביע אותם הרגשות הטמונים עמוק עמוק, החבויים בסתרי הנפש?… – – – – – – – – – – – – – – – – – –
מסביב שלוה, דממת-תוגה עמוקה, רק מרחוק, מבית-הקברות שם בקצה גובה הגבעה כאילו נשמע הד יללה עצורה, יבבה חרישית…
מי יודע, אולי דמיוני מתעה אותי.
האחת והשנית
מאתישעיהו ברשדסקי
האחת והשנית / ישעיהו ברשדסקי
גם האחת, גם השנית קשורות אליו בכל נפש, מסורות לו בכל לב, בכל חום הנשמה.
האחת – זקנה, כפופת-קומה, בעלת פנים כחושים, מקומטים, – חורבה הרוסה למחצה, נר הולך ודועך.
השנית – בעצם העלומים הפורחים, פנים רעננים, קומה זקופה בגאון, מלאה חיים, אש תאוה, שלהבת חשק.
האחת לו נחלת העבר, והשנית – משאת-נפש של עתיד.
להאחת יקרה נפשו על פי קרבנות קטנים וגדולים לאין מספר, על פי שורה ארוכה בלי סוף של לילות-נדודים, ימי-עמל, רוגז ודאגה… השנית דבקה בו מתוך שלשלת ארוכה שׁל רגשות משותפים, רעות ומחשבות משותפות, מתוך ערבים של צפית קוצר-רוח, לילות-שׁכרון של חלומות נעימים, תקוות נפלאות, שאיפות נמרצות…
אך האחת מתקנאה בחברתה, עין האחת צרה באשרה של רעותה, כשנזרק לה מבט מלא אהבה מעיניו, כשמופיעה בת-צחוק של ידידות על שפתיו. כל אחת היתה רוצה שיהי כולו שלה; לכל אחת כאילו צר על החמימות המעטה של נשמתו, שהוא מחלק לפרקים לאחרת…
ארוכה, עזה ומרה היתה המלחמה החשאית בין שתי אלה.
אולם לו היה מלבד שתי אלה עוד דבר-מה, אשר לא נתן לו להיות מסור בכל לב גם אל זו, גם אל האחרת, – דבר-מה, אשר עשק אותו פעם בפעם גם מהאחת, גם מהאחרת…
דבר-מה נורא הוא, אשר נזרקה שיבה ממנו לפני עתה לא בקדקוד שחור אחד, אשר מגר לארץ לא אלון חסון אחד והוביל דומה לא נפש חיה אחת בלי עתה – – – – – – – – –
וכשהן נפגשות לעתים יחדו על יד האבן הקרה, הלחה והקודרת, עומדות הן ומסתכלות זמן רב זו בזו מתוך צעיף-הדמעות העב שעל עיניהן המאדמות והרטובות מבכי.
לא עוד קנאה מרה, אך רגש תודה עמוקה השות הן זו לזו.
אחד ושני
מאתישעיהו ברשדסקי
אחד ושני / ישעיהו ברשדסקי
את האחד ידעתי לא מאתמול. יום יום, במשך שנים רבות, בהיותי עובר ברחוב, ראיתי אותו כפעם בפעם זוחל על המפשעה. שתי רגליו היו קטועות עד הארכובה; ובעברו ממקום למקום, היה מסיע את גופו בידיו, אשר שני דפי-עץ מרבעים היו קשורים אליהן ברצועות. מתחתיו היה כעין כר, מין אמתחת-בד, ממולאה מוך ומהודקה בחבלי-פשתן אל שוקיו הקטועות…
ויום יום ראיתיו זוחל ככה, – זוחל ומוציא כפעם בפעם מגרונו הגה משונה, הדומה יותר לקול בהמה גועה מאשר לקול אדם. הדבר הזה הועיל לו לעורר את רחמי העוברים, כי ישפילו להביט אל היצור המדוכה, הזוחל לרגליהם, וזרקו לו מטבע קטנה…
חליפות קיץ וחרף, חום וצנה, גשם ושלג – כל אלה לא עצרוהו מזחול. פעם דומם, פעם בקול געיתו המיוחדה – היה זוחל וזוחל, זוחל וחוטף כל מטבע קטנה, אשר אנשי-חסד זורקים לו…
ומראה הקטע האמלל עורר את לבי לחקור: איך בא לידי כך?
… נכר היה הדבר, כי זה ימים רבים, אשר לא היתה לו הזדמנות להשתמש במתנת-הדבור: דבריו היו מבולעים, ומובנים רק בכבדות רבה…
ובכל זאת, על פי דברי ספורו המבולעים, נודעו לי פרטי כל המאורע אשר הפך את הפועל הבריא, הנהנה מיגיע כפיו, לקטע מדוכא, הזוחל ברפש לאסוף נדבות… הסכנה היתה גדולה, רק כפשע היה אז בינו ובין המות…
ואחרי שנים רבות זכר עוד לטובה והודה מקרב לבו את האנשים הטובים אשר פדוהו מרדת שחת, ואת הרופא החכם אשר הציל את חייו בקטעו את רגליו…
כן הוא, זה היה משפט האחד; והשני?…
השני היה הטוב בידידי, חברי מנער, צעיר יפה תאר, בעל מוח חריף ולשון מלוטשה. הוא היה במבחר שנות עלומיו, כלו מלא כחות רעננים; החיים היו מפכים בו כמעין מי כבירים, ובכל תנועותיו נראו עליצות רבת-אונים, חדות-חיים בלי מצרים…
לא רבים היו המצליחים כמוהו גם בין ידידי-ההצלחה!…
ויום בא בחיי המצליח הזה – – –
ההיתה זאת תוצאת אהבה נכזבה? האם פגע אחד מהמון פגעי-החיים הקשים הראה פה את פעולתו?…
ואני זוכר, כי בערב ההוא היה צוהל ומתהולל עוד הרבה יותר מן הרגיל, ומחר בבקר…
אנכי לא האמנתי לשמועה, עד אשר ראו עיני!…
נפשי מאנה להאמין עוד ימים רבים אחרי כן…
ועוד במשך שנים רבות, בהיותי עובר ברחוב, ראיתי יום יום את הקטע המדוכא זוחל בידיו על המפשעה וגועה למטבע קטנה, אשר יזרק לו איש-חסד…
בדד
מאתישעיהו ברשדסקי
תוקף עלי שעמום מתוך בדידות, ואני נכנס לי לריסטורן.
מסביב אותו הרעש, המצוי בריסטורנים, – אותה הערבוביה המיוחדה של קולות שונים, המתבוללים יחדו.
ובגי-החבורה, שמסובים אל השולחן ממולי, משיחים וצוחקים בקול; ומתוך קטעי שיחתם, שמגיעים לאזני, מתוך צלצלי צחקים שומע אני בדיחות-דעת של קצת-מבוסמים…
פתאום פוסקים הם משיחתם, מרימים כוסותיהם, משיקים אותן זו לזו.
דברים אחדים בלשונות מתלבטות קצת, בקולות משתפכים של מבוסמים במקצת – וצלצלי נשיקות נשמעים…
… רק אני יושב לי בדד בפנתי…
– – – – – –
מתוך שעמום של בדידות בורח אני לבית מי ממכרי.
מכרי, איש-מעשה, יושב ודן עם חבירו, אישׁ-מעשה שׁכמותו, בעסק של שותפות חדש. מערים האחד על השׁני, ומערים השׁני על חבירו עוד יותר; וכך הם מתגוששים בערמומיות, עד שהם מנצחים זה את זה ומתפשרים וגומרים את הענין.
עומדים הם על רגליהם, מחבקים זה את זה ונושקים זה לזה…
“בשעה מוצלחת!”…
… ופורש לי אני לזוית מרוחקה…
– – – – – –
מטפס אני ועולה במעלות רעועות, צרות ואפלות, ונכנס לדירה דלה, צרה ושוממה.
וילון עב מורד על החלון היחידי, בגי-החבורה נכנסים בחשאי ומדברים בחשאי…
ולכל קול בחוץ, לכל זעזוע בחצר – הכל נפנים לצד הדלת. מטים אוזן להקשיב..
… הערב עבר בשלום.
והלילה?… ויום המחרת?…
הבלים, מי שם לב לקטנות כאלה!
והם נפרדים זה מעל זה: כל אחד יוצא יחידי, כמו שנכנס יחידי.
מספיקה היא לחיצת היד של חברים מסורים זה לזה, מסורים לענין אחד…
… ואני עומד לי גם פה בדד!…
בדד… בדד…
אגדה ודמיון
מאתישעיהו ברשדסקי
כליל אי־השלמות
מאתישעיהו ברשדסקי
I. כליל אי־השלמות.
אלהים, עצם השלימות ומקור כל שלימות, יצר את יצירותיו הראשונות כדמותו, עשה אותן שלמות בתכלית השׁלימות.
אם יום ברא אלהים, ויהי היום ברור כלו, בהיר ומבהיק מאין כמוהו. בלי שמץ אפלילות. מאות אלפי שמשׁות מבהיקות באור שבעתים, שפכו פלגי אורה גדולה על כל מסביב, על כל הר ובקעה, על כל יער ושדה; ותחת העצים העבוֹתים, תחת סלעי־המגור הנוראים ובקצוי התהומות העמוקות היתה אורה רבה, כמו ברחבי השדות, כמו על פני פסגות ההרים הרמים והנשאים…
ולילה כי יצר האל, ויהי הלילה חושך ואפלה כלו, ליל־אמש מלא צללים שחורים, עטוף קדרות כלו, בלי שמץ נוגה, בלי קו זוהר…
ובין שני אלה, בין היום הברור והמבהיק ובין ליל האמש והחושך, לא היה כל רגע בינתים. הנה הבהיקו שמשות בהירות לאין מספר, וכהרף־עין, כברוק הברק, – ואיסוף אורו, כבות כל השמשות פעם אחת בפקודת האל, וחשכת־הלילה פורשת את כנפיה השחורות על פני כל מסביב.
וכמשפט היום והלילה, שלמות היו אז כּל הצירות האל.
בתוך החום, אשר היה אז, היו נתכים ברזל ונחושת, כהמוס דונג מפני אש; לעומת זאת היה נקפא הכּל כאבן בתוך הקרה הנוראה, אשר היתה בימים ההם.
העדן, אשר היה במרומים, הפליא כל עין ביפיו והדרו, נסך היה קסם על כל בחמדת צבעיו, בשפעת כל יקר וחמודות, אשר מלאו אותו… כל הצבעים הנפלאים, כל ריחות־העדן הנחמדים השתפכו להרמוניה נפלאה אחת יחד עם צלצלי־שירה בת־שמים, זמרת־צפרים, אושת־צפירים קלה בין עפאי עצים רעננים ועבותים והמיה דקה, המיה מלאת־רזים, המית פלגים קטנים, חבויים בסתר העצים העבותים…
וכי היה שם במרומים גן־עדן נפלא כזה, הנה נמצא לעומתו בעמקי התהום, בתחתיות השאול העמוקה, תופת איום ונורא. אלה היו מחילות עפר עמוקות ונוראות, מלאות מפלצות איוֹמוֹת וֹמחרידוֹת, אדים קשים ומחניקים, ריח גפרית וזפת בוערה; וזעקות שבר, נאקות מעונים ויללות תמרורים עולות מהן תמיד, בלי חשך, יחד עם תמרות העשן הכבד וריח העצמות הנחרות ביקודן…
מעבר מזה היו מלאכי־עליון יצורים בעלי נשמות טהורות וזכות כבדולח, נשמות עדינות ונעלות, שואפות לכל נעלה ונאצל, בלי שמץ כתם, נקיות מכל חטא, רחוקות גם מכל תשוקה לחטוא.
מעבר מזה – מלאכי־חבלה, נשמות שחורות, גסות, רעות, נפסדות, מלאות כלן חטאות־שאול כבדות, שקועות עד צואר בתאווֹת טמאות ושפלות, רחוקות גם מכל שאיפה לטוהר, לכל נעלה ונאצל…
והאלהים, עצם השלימות, מקור כל שלימות, היה ימים רבים רבים מאד, שבע־רצון ביצירותיו השלמות. במשך אלפי רבבות שׁנים התחלפו לפניו ימי־אורה מבהיקים ולילות־אמש קודרים, חום נורא וקור קשה מנשוא; במשך אלפי, רבבות שׁנים היו מרחפים לפני עיניו רק מלאכי־עליון זכים ונאצלים ושדי־שחת איומים ונפסדים, רק תמונות עדן מפליאות ביפין ומוראי אבדון מתחתיות שאול…
אולם באחרונה קצה נפשו בהשנות המחזות האחדים יום יום בלי כּל חליפות. לא השביעהו עוֹד רצון היום הבהיר להפליא, אך גם חשכת ליל־האמש הקודרה לא לבבה אותו עוד.
הכל היה כל כךְ רגיל, שרה, תדיר יום יום, כּל כּךְ משעמם כל כך קבוע, מסודר־מקודם.
ובלבו הרחב של הבורא הכל־יכול התעוררו געגועים עמוקים על איזה דבר, בלתי־ידוע, בלתי ברור בציורו.
מבטו העמוק והרחב קפא באיזו מהשבה, נשאר בלי תנועה.
בין כה וכה הגיע הרגע, אשר בו התחלפו תמיד היום והלילה, על פי פקודת האל. הפקודה אחרה להנתן, וגם היום, אשר באה עת לעזוב את מקומו, גם הלילה, אשר עמד הכן לקחת מקום היום ההולך, – גם זה וגם זה לא נועזו להחליף מקומותיהם בטרם בוא הפקודה.
ככה עמדו שניהם, זה בצב זה, בלי כל תנועה, ומבלי דעת מה לעשות – עמדו מחכים במנוחה.
ופה נוצר בפעם הראשונה המחוה החדש והנפלא… על פני שטר ידוע התערבו, השתפכו והתלכדו אור יום בהיר וחשכת ליל אמש… לקוי השמש המבהיקים היה פתאום נוגה חכלילי, וכנפי הלילה השחורות נכתרו בזר מבהיק מסביב; חצי השמים מזה התעטף באדר ארגמן בהיר, וחצי השמים מזה כוסה בתכלת כהה…
ובלי משים נמשך מבט האל החוזה אל המחזה החדש והיקר הזה, המחזה ישר בעיניו, ועל פי פקודתו נוצרה שעת־בין־הערבים הראשונה, ההתנגשות הראשונה בין היום והלילה.
היום והלילה השתערו זה על זה בכל תוקף עוזם. המלחמה הלכה וגברה, הלכה והתלקחה, אך גם זה וגם האחר לא עצרו כח לנצח נצחון שלם, ובעוד שבעמקי הבקעות, מתחת לכיפי הסלעים הגבוהים ובצל העצים העבותים רמה יד הלילה, ואור היום חשך תחת כנפיה, – גבר לעומת זאת אור היום על מתנגדו ויניס את צללי האופל מעל כל הר וגבעה, מעל ראשי הסלעים הגבוהים, מעל צמרות העצים הנשאות ומעל פני כל שדה וכר נרחב…
ובין כה וכה, בתוך המלחמה החזקה בין האור והחושך, נוצרו אלפי הזיונות חדשים, חזיונות נהדרים, נפלאים, מלאי קסם. בשמים ובארץ נגלו חליפות־גונים חדשות ונפלאות לאין מספר, ערבובי־צבעים חדשים ומפליאים ושפעת נגהות ושברירי־נגהות, אשׁר לא היו כמוהם עד אז…
והאל החוזה הביט זמן רב אל המחזה. געגועיו החשאיים והעגומים נמוגו לאט, בלי משים, בתשוקת־יצירה מעודדת…
היצירות הראשונות, השלמות בתכלית השלימות – שונו ושונו בלי השך.
שעת־בין־הערבים הארעית כבר היתה לחזיון מתמיד וקבוע. גם בתוך היום ובתוך הלילה הלךְ ונוסף ערבוב של אורה ואפלילוּת. ליל־האמש קושט בנוגה־כוכבים רךְ ועדין באור־כסף עגום־דומם באור־ירח חיור הוזה, ובאור־היום המבהיק שורגה רשת צללים כהים, צללי סלעים ועצים בארץ מתחת ובבואות עבים צחורות ואפורות בשמים ממעל…
מהעדן והתופת, אשר התערבו יחדו, נוצר עולם חדש, עולם שושׁנים פינות בקוצים, עולם בצות מבאישות, מקושטות מלמעלה במצע פרחים נפלאים, עולם יערי־עד, מלאים זמרת צפרי־רננות ונאקות־מות, נאקות חיה ועוף מטורפים…
כאשר התמזגו באפנים שונים החום הנורא והקרה האיומה, אשר היו לפנים, נוצרו במקום אחד ארצות־החום הרחבות עם צמחיהן הענקיים, עם אדמתן הפוריה להפליא ועם מדבריות־הכל הנוראות אשר בהן, ובמקום אחר – שדות־שלג רחבי־ידים, הרי־קרח ענקיים וימי־קרח נוראים בלי גבול ובלי קץ… יחד עם אלה באו גם חליפות קיץ וחורף, אביב ובציר; – נבראו סופות־שלג וזועות־קיץ בכל הוד יפין הפראי ובכל פראותן ומוראיהן היפים להפליא…
ובכל מחזות־הטבע החדשים האלה עוד לא שבעה תשוקת־היצירה הסוערת והמתרוצצת.
והאלהים, עצם השלימות, מקור כל שלימות וכל אי־שלימות, שאף לברוא בריאה חדשה, אשר לא היתה ולא נראתה עוד כמוה בארץ…
הזכה והעדינה בנשמות המלאכים נקשרה יחדו עם נשמת שׁד־שחת רעה, גסה ונפסדה מאין כמוה; שכל אלהי נשגב, התופס רחבי עולמות וחודר עד עמקי כּל רז, רזי הטבע והחיים, כפות בכבלי חמשת חושים מוגבלים ומשועבד לכל תאוה גסה ומגושמה; עדן ותופת וֹכל מלואם בכלוב צר אחד – לב מלא כל מיני רגשות, מחשבות ושאיפות שונות ומשונות…
זה היה כליל אי־השלימות.
שם אדם קורא לו.
עיר גמד: לא אגדה
מאתישעיהו ברשדסקי
לא בארץ מרחקים, לא מעבר לימים, מעבר להרי חשך.
אף לא בשנים קדמוניות, לפני ימים רבים, רחוקים מאתנו.
אך בימינו, במקומות קרובים, קרובים אלינו מאד, הוה זו העיר המצוינה, עיר גמד.
והעיר מצוינה – עיר של גמדים; כאנשים, כבתים אשר בה, גם מגדלי-המצפה, מצבות-הזכרון, עמודי-הפאר – הכל בה במדת גמדים…
ואם לא אגדה היא מה שמספרים עליה, היתה גם היא לפני שנים רבות, רבות מאד – עיר ככל הערים, ואנשים היו בה אז גדולים ככל האדם.
אך קללת צדיק קדוש רבצה עליה: אנשיה קטנו מדור לדור, ובמדה שקטנו האנשים – הלכו וקטנו כל מעשי-ידיהם, כל אשׁר יצרו מסביב להם…
וימים רבים לא ידעו יושבי גמד כלל, שגמדים הם.
מכונסים היו בעירם הגמדית, בתוך בניניהם הגמדים, ולא ידעו כלל, שיש מדה גדולה ממדת הגמד והזרת…
מי שקומתו היתה גמד וחצי, גבוה היה מכל העם משכמו ומעלה.
בעל שני גמדים – בענקים נחשב.
על בניניו, על כל מעשי ידיו השתוממו מסביב: מה גדולים, מה כבירים הם!…
אולם באו ימים, ובגמד נמצאו אנשים שהציצו מעבר לקיר עירם.
הציצו וראו את העולם הגדול.
וכשראו גדל של אמה וקומה, לא נחשבו עוד בעיניהם ענקים של גמד וזרת…
אז רבה המבוכה בגמד.
מיום ליום רב מספר הבורחים.
ביחוד פשטה הבדיחה, נפרצה מאד בתוך ענקי גמד.
בעולם הגדול לא נחשבו אמנם בענקים, רבים מהם לא יצאו שם מכלל גמדים; –
אך נפשם קצה מאד מפני מדת הגמד והזרת…
כלכל לא יכלו הבנינים הזעירים, כּל הקטן שבתחום-מולדתם הגמדי – – – – – –
ובגמד רבה העזובה…
מעטו בה העובדים החרוצים, כי עזבוה רבים מענקיה… והדבקים במולדתם יושבים על חרבותיה, בוכים וקובלים:
– למה יצאונו ענקינו? למה הלכו לעבד בנחלת זרים?
והבכיה הולכת וגדולה.
רסיסים
מאתישעיהו ברשדסקי
רסיסים
מאתישעיהו ברשדסקי
א.
נער בן שתים-עשרה שנה הייתי אז ובפנת-חדר אפלה התפללתי לאלהים, התפללתי בחם-נפש רב, באמונה עזה. אמי היתה גוססת, והרופאים כבר נואשו מחייה; אך נפש הנער התמימה האמינה בכח התפלה, כי מסגלה היא לחולל נפלאות…
פלא לא נעשה, תפלתי לא הועילה, ולמחרת היום ההוא בבקר כבר לויתי את אמי למעון-עולמה; אולם גם בקרב הנפש המדכאה, בתוך קדרות-היגון, כנגה הקשת בין העבים השחורים, הזהיר רעיון-נחומים: רק הבשר הנפסד יורד לשחת, אך הנשמה הנצחית עולה למרום. – ובקריאת קדיש-היתום כונתי להמציא לנשמה היקרה הזאת מנוחה נכונה בצל כנפי השכינה!
**
עשר שנים עברו ואני ישבתי עוד הפעם על יד מטת גוע יקר. אבי היה גוסס והרופאים כבר נואשו מחייו; אך אני לא האמנתי עוד גם בחכמת-הרפואה באמונה שלמה: מי יודע, התנחמתי בלבי, אולי שגתה הפעם במשפטה החרוץ?…
חסר-אמונתי גם הוא לא הועיל לי, ולמחרת היום ההוא בבקר כבר בכיתי על מתי; אך בקרב הנפש המדכאה, בתוך יגון-האבל המר לא היה עוד כל רעיון-נחומים. פעולת-החיים פסקה, מן הרגע ההוא תחל התפרדות החמר ליסודותיו" –
וקריאת הקדיש היתה בעיני מנהג חסר-טעם!
ב.
עלם בין שמונה-עשרה שנה הייתי אז, ובהם-נפשׁי לא הרגשתי, כי צנחתי מעל מוֹשבי ואכרע על ברכי לפניה…
דממת ליל-אביב ועצי-פרי בנצתם היו מסביב לנו. שמים טהורים, ירח-כסף וכוכבי-ספיר – ממעל לראשינו, ובקרבי – נפש זכה בלי כל כתם תאוה, אהבה טהורה בלי כל הרהור רע ומחשבה זרה –
אז שחקה היא על חלומותי!
**
בן שלשים שנה הייתי ואחרי חשׁבונות רבים החלטתי, כי עת היא לכרוע ברך לפניה ו“לבקש את ידה”…
מסביב לנו היתה גם הפעם דממת ליל, ממעל לראשינו השתטחו שמים טהורים, התהלך ירח-כסף וכוכבי-ספיר ניצצו; אך בקרבי היתה נפש מלאה כתמים שחורים, דמיון מסבל בזכרונות לא טהורים ולב מלא הרהורים רעים ופניות רבות –
אני שחקתי על כחש עצמי והיא הקשיבה לדברי בכל לבה!
ג.
מי אָשם?…
האשם אנכי, כי רגש היופי לא מת בי בנבול הפרח, אשר קטפו ידי?… האָשם אנכי, כי בעת אשר טרפי הפרח נבלו וקסם צבעיו הנפלאים חלף – בעת ההיא לא שנה טעמי, לא שונו תביעותי?…
האָשם הפרח, כי ממגע ידי הגסה קמט ויבול?… האשם הוא, כי יבש מנשימתי הבוערה וטרפיו הכמושים לא יענגו עוד את העין בצבעים נחמדים?…
ד.
…והמים מכּסים את-כל מסביב, מציפים כל הרחובות, ממלאים את כל המרתפּים, שוטפים וחודרים אל כל המעונות שבשפל – מתי פרצו המים ועד מתי ישטפו עוד – אין איש יודע: אולי מעולם הם, אולי עד עולם לא יחדלו?… רבים אומרים כי היו המים עוד לפני שנים רבות, היו עוד גם אז כאשר היתה כל העיר רק מערות-עפר ומחלות-אדמה… רבים משערים, כי בימים הקדמונים ההם היה עוד שטף-המים הזה יותר חזק ורחב מאשר בימים האלה; ולעומתם מחליטים רבים את ההפך, ומוכיחים כי המים הולכים ומתגברים עוד…
…ואמנם עוד מכסים המים את כל מסביב: יש אשר נראה כאלו הם הולכים ומתגברים, ויש אשר נדמה כאלו הם עומדים וקופאים – ואולם אם כה ואם כה אינם הולכים הלך וחסר!…
הם מציפים כל הרחובות, ממלאים את כל המרתפים, את כל הדיוטות התחתונות –
והיושבים בשפל טובעים למאות ולאלפים, טובעים ואובדים בנעריהם ובזקניהם… רבים צוללים ואובדים דומם, רבים נאבקים ומתאמצים להמלט; ואולם רק מעטים נמלטים, נמלטים והם שבורים ורעוצים כלם…
המונים המונים טובעים ואובדים –
ומראה הטובעים והאובדים, מראה הנאבקים ביאוש מר, מראה הנמלטים שבורים ורעוצים – כל המראה קורע-הלב הזה מעורר את רחמי המאושרים השוכנים בדיוטות העליונות, ורבים מהם מתעוררים לבוא לעזרת הטובעים: אלה מורידים סלמות ומשליכים חבלים ממרום שבתם אל האמללים, הרוחשים ונאבקים בשפל, ואלה מכינים המון דליים ושואבים בהם את המים…
בחבלים וסלמות נעזרים מעטים, יחידים – ואלפים עודם טובעים ואובדים!
בדליים שואבים רק את המים אשר באחד המרתפים, בפנה קטנה אשר באחת הדיוטות – וכל חמר המים הרב ברחובות לא יצער כלל!
…המים מכסים את כל מסביב ואלפי נפשות טובעות; טובעות ואובדות בלי חשך, בלי קץ –
ורבים מן העומדים במדרגות העליונות נוכחים, כי שוא עזרת החבלים והסלמות; שוא עמל השואבים – רק עצה אחת ישנה: להרוס את כל טורי הבתים הגבוהים, להסיר פעם אחת את כל הדיוטות העליונות, אז יהיה די מרחב למים להתפשט…
…בניני-ענק נהרסים וחמר-הבניה נופל בכל כבד משאו על הרוחשים והנאבקים בשפל: הם נחנקים ונרעצים למאות ולאלפים –
ונאקות-המות אינן פוסקות!
ה.
טפה אחרי טפה נופלת מכוס-החיים המרה על לב המשורר החם; בתוך החם מתנדפת טפה אחרי טפה ועולה בדמות אד למעלה ורסיסי האד הדקים חוזרים ומשתפכים, חוזרים ומתלכדים לטפות טפות של דמע על עפעפי המשורר!…
וטפה אחרי טפה נופלת מעיני המשורר, משתפכת אל כוס-החיים המרה, וכל דמעה ודמעה ממתיקה הרבה מן המרירות אשר בכוס-החיים: זאת היא הסגולה הנפלאה אשר לדמעות המשורר המרות!…
**
ענן כבד עולה ומריק את שפעת מימיו על פני האדמה –
רבים מאגלי הגשם יורדים על אדמה מלחה, רבים נופלים על גרעיני רקבון ונפסדים; אולם לא מעטים מהם יורדים אל חיק אדמה שמנה ופוריה, פוגעים בגרעיני-זרע מלאי-כח חיים: אגל הלחלוחית היורד מלמעלה מעורר לתחיה את הכחות הספונים למטה – ומעפר-יציץ פרח נחמד לעין, יגדל פרי נעים לחך!…
ושירות המשורר כגשמי-ברכה מרעיפים –
אם אלפי רסיסי-רגש יורדים על לבות-אבן ואובדים, אם עוד אלפים נפזרים לריק – אך לא מעטים בהם פוגעים בנפשות מסוגלות ומעוררים לתחיה את הרגשות הזכים אשר היו ספונים שם במעמקים…
אכן לא לשוא יורדים גשמי-הברכה –
לא לשוא חי ופועל המשורר!!
ו.
מחלה זעומה היא השחפת –
אלפי רבבות יצורים קטנים מתמידים בעבודת-ההרס הזאת, הראה הנפסדה הולכת ונמקה בלי-חשך וחכמת-הרפואה חסרת-כח היא לעצור בעד הרעה: הראה תמק ועמה יחד יתמו החיים!…
ולפני לא אדם חי, רק שחיף-עץ יבש, שלד עצמות נחרות, והשׁלד הזה מזדעזע ומתעות כלו בפלצות-שעול נוראה; אך כמעט יונח לו עד ארגיעה, והוא שופך לפני את שיחו ומרציא לפני את מערכי-לבו, את מחשבותיו, אשר הוא חושב לימים הבאים –
הוא מאמין בחייו, ברפואתו השלמה!…
…היועיל בטחון-הרוח העז, אם בחמר אין די-כח?!…
והכרת-האמת המרה מרה שבעתים למראה הבטחון העור!
ז.
אביב נעים היה אז… כמה נצנים פרחו, כמה רוחות-עדן נשבו, כמה ימי-אורה נראו לפנינו –
והוא היה גוסס, רגעיו היו ספורים ונשימתו האחרונה קרוֹבה!…
– אלון צעיר נגדע!… עוד לא הספיק לחיות, וכבר נגזר עליו למות!
ואנחנו הבטנו אליו ברחמים רבים, ברגשות-צער עצומים:
מה נורא הדבר, למות בנוער, להאסף בעצם ראשית האביב!…
…ועל גל קברו כבר עלו עשבים… רוחות-האביב הזכים התחלפו בסערות-צרה קשות, אשר הכחידו את הנצנים הרכים בראשית-פריחתם, ותחת ימי-האורה, אשר חזינו לנו, באו ימים מעוננים, קודרים וקרים –
נלאים וזועפים, נואשים ונחשלים הננו מביטים לאחרינו, וזוכרים בימי-הבציר הקודרים את ימי-האורה החולפים:
מה נעים, מה רב האושר להאסף בעצם ראשית האביב!…
ח.
הלילה אָפל בלי נגה, היער סגור בלי מוצא – ואני הולך ותועה… ממעל נשמעה רק יבבת הרוח בצמרות העצים, מעברים עולה יללת הזאבים הרעבים, המשחרים לטרף…רגלי הבצקות והכבדות נגפות בשרשים בולטים, נאחזות בסככים סרוחים; בגדי נפרמים ופני נשרטים בעפאים כסוחים, בקוצים דוקרים; אני נופל במהמורות, נכשל בתללים וכחי הולך ואָפס – אך אני מאסף שארית כחותי והנני נופל וקם, קם והולךְ…
אני הולך לקראת הנוגה, הנראה לי מרחוק. אני הולך, אף כי נגהות רבים כבר רמוני, אף כי פעמים רבות כבר ראיתי ונוכחתי, מה הוא הנגה הזה, אשר אליו אנכי שואף –
ואני הולך והולך, הולךְ ומקוה, הולךְ ונוֹכח כי משאת-נפשי – נוגה עץ-רקבון!…
ט.
את החרף אינני אוהב –
גם בזהר השמש הקר על פני מכסה השלג הצח, המשתרע ברחב אין-קץ, גם בנוגה הירח וכוכבי-הספיר בחוג שמים טהורים ממעל על בדולח-הקרח – בכל ההוד הנפלא הזה נפשי מרגשת קפאון-מות נורא.
את הקיץ אינני חומד –
בחום הרב, באויר העב והקופא, בשדות המלאים בר, בעצים המסובלים פרי, בנהר השוטף לאטו – בכל שקט-הבטחה הזה, בשפע-הברכה מסביב נפשי מרגשת פנוק-לאות ועיפות-תרדמה!
וחליפות תכופות: קדרות עבים אחרי זיו שמש, חום צח אחרי מטר סוחף, רעמים וברקים מתחלפים בבקרים בהירים, בערבים שוקטים – את כל אלה אני אוהב, חומד בכליון נפש:
זה הקסם הנפלא אשר לאביב, המלא חיים רעננים!
י.
הנפילים היו בארץ –
ומלמדנו ספר לנו, כי אלה היו מלאכי-מרום, אשר השלכו ארצה ולבשו להם גו ובשר: אכן הרבו לחטוא מכל בני האדם!…
גם רבי, גם חברי הטעימו בשמחה מיוחדה את המוסר היוצא מזה, כי מלאכי-המרום אינם טובים באמת ממנו קרוצי-החומר; אך אנכי לא יכלתי לשמוח בשמחה הזאת: נפש-הילד התמימה בי השׁתתפה נגד רצוני בצער המלאכים-הנפולים והגיון-הילדות הרחוק מהתחכמות לחש לי בלי-חשך:
– במה אשמים הם, כי בהיותם נבראים לשכון במרום, נתנו אחרי כן בשפל?!…
**
מאז עברו שנים רבות –
ויום יום אני רואה לפני מלאכים-נפילים, שחטאם בא מאסונם, כי נתנו בשפל; אך נפש-הילד התמימה כבר נהפכה לאחרת…
…בלי חמלה וחגיגה הנני רומס ודש את הנופלים האמללים!
יא.
נער הייתי אז, והרבה היה בי מה שאין עוד עתה: בטחון בכחות-עצמי, אמונה בסגולות-החיים ואהבה רבה אל בני-האדם –
בבטחוני הייתי חוזה לעצמי עתידות נכבדים, הייתי מדמה בנפשי כח לחולל גדולות, לתקן עולמות…
באמונתי הייתי רואה את החיים מלאים אושר ונחת, ואת בני-האדם – טהורים ומרוממים, נעלים וטובים מאד…
ובמדה שאהבתי את הטובים-הרבים, במדה זאת שנאתי, תעבתי את הרעים-היחידים: הם היו בעיני עוכרי-החיים, המקלקלים בתאות-זדון, ברצון-רע את סדר-החיים הטוב והמתוקן!…
נפשי היתה מתגעשת, כל חושי בי היו מתעוררים, מתמרמרים מאד –
– מי יתנני נואם כביר-כח – הייתי שואל בנפשי – והייתי לקטיגור קשה!…
**
מאז שוניתי הרבה, הרבה מאד –
הנה זקנתי וכבר חדלתי מבטוח בכחות-עצמי, חדלתי מהאמין באושר החיים, ואל בני-האדם… לא, טוב לי כי אחריש ולא אכנה בשם את הרגש אשר אני מרגיש בנפשׁי לאלה!…
ואני רואה יום יום לא רעים-יחידים, לא עושי-עול מעטים ויוֹצאים מן הכלל; אולם נפשי איננה מתגעשת עוד בקצף על הנעשה, חושׁי אינם מתמרמרים על העושים –
– מי יתנני נואם – הנני חושב בתוגת-יאוש – מי יתנני כביר-כח-לשון והייתי לסניגור!…
יב.
…ולי נדמה, כאלו הנני רואה עוד עתה את העינים ההן –
ההיו כחולות, אם אמוצות או בעלות-צבע אחר? – את זאת אינני זוכר עוד, ומי יודע, אולי גם אז לא התכוננתי לזאת; אך העינים ההן היו גדולות, בהירות ושוקטות, הן היו עיני-ילד, אשר נשקפה מהן נפשׁ רכה ותמימה…
אלה העינים, התלויות בי, לבבוני והרגיזוני גם יחד, ואני לא הנחתי לנפשי חשבון, על מה ולמה כל זאת; אך במדה אשר נפקחו העינים, במדה אשר הביעו יותר תחנונים ופחד-תמהון – במדה זאת גברה בקרבי התשוקה לדבר עוד, להריק בשטף-דברים את כל הרעש, אשׁר נאצר בנפשי פנימה מהמון מסות-חיים מרות במשך שנות-צרה רבות!…
…ולי נדמה, כאלו הנני רואה עוד עתה את פחד-היאוש הנורא, אשר הפיקו העינים הפקוחות – יאוש ילד בוטה, אשר הבין פתאם את אשר לא שער לפני רגע…
ואני הייתי האכזר, אשר חבל את התמה הבוטחה הזאת!
יג.
היא היתה ילדה עליזה ושיחתה – פטפוט-ילד עלז וריק. דבריה נגעו לענינים פחותי-ערך: למגבעת רעותה האחת, לשמלתה רעותּה השניתּ, לסכסוכי-האהבה אשר למודע האחד ולזרות המנהג אשר למודע השני… וכל המשפטים האלה היו על פי רושם-הרגע, בלי כל פלס-הגיון, בלי כל מחשבה עמוקה; אולם גם חפץ לא היה לי באלה: צלצלי הקול עצמם היו ערבים לאזני, עליצות השיחה שעשעה את נפשי ותרועת-השחוק המלאה חדות-עולמים היללה גם בי קלות-דעת ושכחת-דאגה –
אני אהבתי את הילדה העליזה הזאת!
**
היא היתה אשר חושבת מחשבות המשפט ושיחתה נסבה על ענינים חשובים ורבי-ערך… דבריה נאמרו בדעה מתונה ומשפטיה היו מפלסים היטב בהגיון מדויק; ואולם כל היתרונות האלה לא מלטו את נפשי מרגש שממון כבד, והשממון הזה התחלף מעט מעט בקוצר-רוח, בהתרגזות הולכת וגדולה –
רגש אהבתי כבר היה אז נחלת העבר!
יד.
שעת-בין-ערבים נפלאה אחרי יום-אביב צח ונעים היתה אז –
אנחנו היינו עולים זמן רב במשעול-חול צר ונפתל, ופתאם עמדו רגלינו בקצה שפת-נהר תלולה, על כיף-סלע לא-רחב, הבולט מצלע השפה!…
מתחת לרגלינו עלה שאון מים זורמים ומקלחים על פני צורים ושברי-סלעים, אך לנגד עינינו היתה שפעת-מים נחה ושוקטה, המזהבה כלה מנגד החמה השוקעת; ומעבר לנהר, מקצה האופק נראו בדמדומי-הנשף בבואות לא-ברורות כעין מגדלי-ענק גבוהים, אשר ממעל להם מתאבכים לאטם עמודי-עשן בדמות ערפל כחול וכבד המעורב בנוגה חכליל…
… בכל מסביב היה שקט ומנוחה, רק מתחת לרגלינו נשאו ויקלחו המים הזורמים על פני צורים וכיפים!
טו.
רק חלק מצער, מצער מאד מהרף-עין של הנצח! – וכמה מאות, אלפי ימים ארוכים, כמה רבבות שעות עמל במדת חיי-אדם! –
אך רק מעוף אחד קצר, טיסה אחת קטנה ברחבי אין-סוף – וכמה אלפי רבבות מילין, כמה מרחק נורא במדת העולם השפל!
ועוד מצלצלות זכוכיות נפצות… עוד שריקת הוללים פרוצה מחרישה אזנים, מדכאה נאקת חללים נמוכה.
ונשמה קלה, משוחררה מבית-המרה, עולה, מתנשאה אל על…
– – הרבה, הרבה פרכס הגוף, פרכס בכל עז ולא נתן לנשמה הקלה לצאת.
אולם כח האגרוף חזק, די אונים בו לנתק אסורי הגוף הכבד, המקשרים את הנשמה הקלה!
… והיא משוחררה, מגביהה עוף, מתנשאה.
עד כס אל-הנקמות…
"נקמה, בתי, נקמה למעניך?…
נוראה היא נקמתי… מוסר קשה משאול…
הם יבינו את אשר עוללו".
… עוד רק מעט, כהרף-עין!
והרף-עין של הנצח – כמה מאות בשנים, כמה דורות ארוכים במדת חיי האדם – –
––––––––
ומכם אל-נקמות עד רום כסא אלהי-סליחות רק טיסה אחת קטנה במרחב אין-סוף – מרחק נורא בלי שעור במדת העולם השפל…
טז
“הסנה בוער באש”.
כלו כסוח ויבש… האש הגדולה להטתו, החריבה לשדו, הפכה אותו לאוד עשן… ומסביב לו המון סנאים רעננים, מלאים לח, לשד חיים – צומחים ועולים, גדלים ושוגאים…
“והסנה איננו אכּל”.
מאות, אלפי שנים חולפות… דורות סנאים לעשרות, למאות מתחלפים… צצים מעפר, צומחים וגדלים, חיים ונובלים.
רק זה האחד עומד…
גם צמח לא יצמח, כי זה אלפי שנים אשר להטה האש את לחו.
וגם נבול לא יבול: הוא איננו אכּל…
יז.
הנפש מתעלפת מהחם הגדול, קשה מנשוא את האויר העב והכבד, המלא ריח גפרית…
והשמים מתקדרים ומתקדרים, העננים הכהים והכבדים נראו כזוחלים על הארץ.
זועה קרובה!
וצפה מצפים לה, כי תבוא מהרה…
כי יבריק הברק והרעים הרעם – ורעש האויר יטהר…
ובדמיון מצטירים: אויר זך ומצונן, ריח צמחים רעננים, אֵד אדמה רטובה וקרירות קלה, משובבת-נפש.
עד מתי עוד לא תבוא הזועה? – – – – –
– והיא התרגשה, באה…
לא מעט ההרס, רבות השמות מסביב.
אלוני-חסן מגודעי-ענף מוטלים לארץ..
גזעי-נער עקורי-רעש מוצעים מסביב…
קמת-ברכה מוכת-ברד שחה לעפר…
והחם הולך וגדול, הולך ורב השרב: האויר העב והכבד קשה מנשוא…
…על מה נגדעו אלוני-החסן, נטשו לארץ גזעי-הנער הרעננים?
ושדות-תבואה ברוכים למה חבלו בזועה?!…
יח.
– – – הם התהלכו יחדו, שניהם עמדו על ראש גבעה תלולה לחוף נהר רחב, הברוך בשפע מימיו הכבירים – –
ולזה גם לזה נפש רכה, נשמה סגולה, הנוחה להתפעל ולתפוס כל רשם דק –
אולם עיני האחד נטויות אל על, משוטטות במרחבים רחוקים –
– – – לפניו מחזה שקיעת-חמה נפלא… ירכתי-אופק מופזות, שכבות-שכבות של עבים קלים, מרובי-גונים, ושפע מי-פז כמראה גלים רחוקים מתגלגלים בהמיה דקה, נעימה כלחש-סוד-אהבה –
ונסוך-קסם משירת-הטבע הרוממה עמד כחולם בהקיץ, חולם ומלא-חדוה –
– – – ברגעי חרדת-קודש אלה –
ובעמקי הנפש הרכה והעדינה הלכה והתרקמה, הלכה והתגלמה שירת-שבח עליזה לכבוד ההרמוניה הנפלאה, הרמונית-הטבע הנאדרה, אשר אין ערוך ליפיה, להודה – – – – – –
**
ועיני השני נטויות למטה.
מתחת לרגליו השתרעה בשפל עיר רבת-המון, רבת-מרכולת –
ושם בשפל רחשו המונים-המונים, עבדו, עמלו –
– – – טבולות במים עד ברך, כפופות על עבודתן עמדו כובסות שוטפות לבנים… בשרן האדים, הפך כחל – וממקומן לא תמושנה… שכמן כבד, גבן כאב, שדרתן כמו התפקקה – וקומתן לא נזקפה –
ועמוסי-סבל, אשר לא נראו כמעט מתחת לסבלן, הלכו כפופים, נשאו משאם בכתף –
ומושכי-עול, מעונבים בחבליהם משכמם עד מתנים, צעדו בכבדות ורגליהם היחפות נקפות, מחוצות מחלוקי-אבנים חדים.
והמונים-המונים כחושי-גו, דלי-פנים, עטופי-סמרטוטים מביטים עוד בקנאה אל עמוסי-הסבל, אל מושכי-העול –
כמשק נחיל-דבורים עולה ההמולה; בה מתערבות, משתפכות גערות נמרצות של מפקחים, אנקות עמלים עצורות, אנחות כבושות, אנחות רעבים, המצפים לעבודה ואין – – –
ועד עמקי הנפש הנרעשה נחת צער עצום, צער רחב, עמוק כים –
– – – וברגעי הסתכלות אלה – הלכה והתרקמה, הלכה והתגלמה שירת-יגון נמרצה, שירה מרה במרירות-החיים, אשר חוללתה.
יט.
ארבעים יום וארבעים לילה ישב המחוקק – איש-האלהים על ההר; לחם לא אכל ומים לא שתה, כי היו כל מעיניו בשני לוחות-העדות –
הנה הם לפניו, ערוכים בכל להיות נתונים לעם-סגולה –
והשב בן-השמונים מחליף כח; דמיונו כבן-נעורים עליז חיים… בעיני-רוח צופה הוא למרחוק, רואה בחזון עם-סגולה, מלא רוח דעת טהורה –
עם חכם, אשר לא יתעה בהבלי אלילים –
עם צדיק, אשר לא יחמוד איש ממנו את אשר לא לו –
אשר לא יגנוב, אף לא יתאוה מכל אשר לרעו –
לגר בשעריו לא יציק, כי יזכר את הימים, אשר היה עבד בארץ מצרים –
ואת יום השבת יזכר ושמר לקדשו, למען אשר כמוהו ינוחו גם עבדו ואמתו, שורו וחמורו – – –
הקומה הגבוהה נזקפת, ראש-השיבה מורם, ומבריקות, מבריקות מאד העינים הגדולות –
“חמלה לכל נברא, חמלה לכל יצור, אם קטן ואם גדול הוא!” – –
וקול אדיר קורא ככה, מרעים נוראות:
“לך רד… שחת עמך!” –
ורגע אחד מתפוצצים כל מגדלי-הדמיון הנשגבים, נגוזים כל מחוזות-הקסם הנפלאים –
מפסגת ההר יורד זקן כפוף-גב, נטוי-ראש לארץ… ושני לוחות-האבן מעיקים עליו בכל כבד משאם –
האם לכתף איש אחד נטל כבד כזה?
רק עם כלו, עם עצום ורב יעצר כח לשאתו, להעבירו בשלום בין עמים רבים, אשר דעת לא יחפצו –
אולם איש-האלהים כביר-הרוח איננו נואש עוד מתקותו. הוא יורד ויורד, ועומס משאו היקר והכבד – – – – – – – – – – – –
והוא בתוך המחנה.
לפניו עגל מסכה, מסביב מחולות –
ופרוע העם, פרוע כלו; אין אחד בהם פונה אל מחוקקם, אל הרם והנשגב, אשר הביא בידיו – – –
מה כח איש אחד, כי יעמיס על כתפיו נטל כבד כזה? – – –
– – – ולוחות-האבן השלכו בחמת-רוח ארצה.
כ.
פרחים – רק פרחים!…
ואני מבין היטב ויודע ברור, שאם לא יבולו הפרחים ולא ייבשו ולא יכמשו טרפיהם הענוגים, אז לא יצמח ולא יגמל כל פרי עד עולם; – אולם מראה הפרחים הנובלים מאדיב את נפשי ומעורר בקרבי רגשות עצב רבים, ואני מביט במנוד-ראש אל טרפי הפרח המקומטים והנושרים אחד אחד.
פרי בשול יהיה –
ואני אוהב פרחים, רק פרחים!…
כא.
וזה הפרח, מה נחמד, מה נאוה מראהו! חן צבעיו הענוגים מלבב אותי, ריחו הנפלא עולה באפי – נפשי עורגת אליו ושואפת לקטוף אותו.
עוד רגע, וידי שלוחה אליו, עוד מעט והיא נוגעת בו.
ולבי נע פתאום, מתפלץ כלו. הנני יודע, כי ממגע ידי יועם טוהר הפרח בן-רגע, והוא יבול מנשמת אפי הלוהטת.
עיני מביטה בתאוה אל הפרח הענוג –
ולבי לא יתנני לגעת בו בידי הגסות!
כב.
עוד לא רחוקים הימים, רק זה מעט היה הדבר –
ולא דרור אחת נגלתה אלינו: הן דרור אחת, לא תביא, כידוע, את האביב!… בוא באו דרורים רבות, כלן עליזות, מלאות חדוה, ששות לפרוש כנף ולמריא במרום…
רבים האמינו, כי הנה זה בא האביב!…
ופתאם – התקדרו השמים, חשכו הימים וסופות-שלג התחוללו…
אנחנו הן הרגלנו לחורף, הסכנו לסבול קרה, לשאת צנת שלג; אך הדרורים לא נסו באלה… הן הסכינו לחום צח, לאור בהיר… הן לא יכלו נשוא; קפאו יחדו מקרה…
הדרורים האמללות קפאו, – האמנם עוד לא בא האביב?
כג.
… ושם חורשה קטנה בקצה גבול יער עתיק-ימים, העצים רכים בה וצעירים, רק זה מעט עלו מעפר מטעם… גם זמיר מפליא-שיר לא שת עוד קן לו, לא אוה מושב בחורשה; רק צפצוף אפרוחים, אשר זה לא כביר נבקעו מביצתם, עולה מבין הסבכים נשמע בין העפאים.
וקול המזמרים הרכים דק מאד, שירתם אינה שלמה עוד.
אך עתידות מי ינחש? מי יגיד הבאות מראש?
ועורב זקן, עורב שחור כפחם נגלה על ראש אמיר. צוחתו המבשרת-אד ממלאה את כל החורשה.
מות! מות! צורח העורב הזקן.
וגרון העורב רחב, קולו חזק, מרגיז-לב ומפיל-אימה…
מפניו נחתים המזמרים הרכים, נבהלים ונדמים.
…האין מי שילבין את העורב הזקן, השחור כפחם?
האין מי שיהסה את צוחתו המבשרת אד?
כד.
נרות רבים כבר כבו, מאורות גדולים נאספו; רק נר אחד, קטן וזעיר, דולק עוד, – פתילה אחת, דקה מן הדקה מהבהבת.
“וכשיכבה הנר הזה, כשתכלה הפתילה – ותם הכל!…”
מתי שמעתי, ומי השמיע את זאת – לא אדע; אך יודע אני, כי אמת נכון הדבר.
ורוחות חזקים נושבים על הנר האחרון, סוערים לכבות את הפתילה המהבהבת… האור נע, רועד, דועך…
…האמנם יאָסף עוד מעט גם זה? האמנם הכל תם, בא קץ לכל?!
כה.
על מצחו החור כבר חרת המות:
“לי אתה – – – –!”
…והוא קרוב גם ללבי, קרוב – אולי הרבה יותר, מאשר לאחרים; אפס כי הם אינם רואים את אשר אני רואה, הם אינם מעלים גם על לבם את אשר אני יודע ברור.
הם מאמינים ברפואה קרובה – ואמונתם מאמצת ידיהם לעשות, לעבוד ולעמול! הם מקוים – ותקותם מעודדת את רוחם, מעלימה מעיניהם את אשר לא יסכון להם לראות!
ואני… לבי מתכוץ מכאב אנוש – ובלתי הבין לא אוכל!
נפשי נקרעה לגזרים – ולקוות לא ימלאני לבי!… לבי לא יתנני גם לעשות עוד דבר, לבקש עוד עצה – – – – – –
**
והם אינם מבינים כלל, מה נוראים יסורי היאוש הקר, מה נוראה אפיסות התקוה המכהה רוחי ומרפה ידי!
כו.
“…וזה החלם לעשות – ועתה לא יבצר מהם כל אשר יזמו!”
האמנם יבצר דבר מהאנשים, אשר נוסדו בדעה אחת, במחשבה אחת!?…
והמחשבה, אשר בלבם, מה גדולה, מה נורא גדלה! עד מרום-הקץ הם אומרים להגיע, הם אומרים לבנות מגדל וראשו בשמים!
ומה מהם יהלוך, כי ילעגו להם שוכני-השפל, האוהבים את עמק-מושבם ואינם חפצים לשאת עין אל אשר ממעל לראשׁם!? המעפילים לעלות השמימה יודעים, כי רוח אחת מחיה את כל אלפיהם; ורצון אלפים, המתאחדים יחדו ועובדים שכם אחד, כל יוכל!
כי ימות כל הדור הזה – וקם תחתיו דור חדש להשלים את אשר החלו אבותיו…
גם זה כי יאָסף – והנחיל לדורותיו אחריו את המחשבה הגדולה.
אולם זה החלם לעשות – וכבר גם נפוצו…
המלעיגים השאננים בשׂפה אחת ידברו, דברים אחדים לכלם, והבונים המעפילים, לא ישמעו איש את שפת רעהו, לא יאבו גם שמוע.
רצון אחד, רק אחד לכלם, אפס כי שפתם נבללה!
כז.
וענק-הרוח – כן מעידה אגדת-קדומים – היה ענק גדול ורם גם במדת גוו. הוא נפלה מכל העם בהוד קומתו, ביפי פניו, אשר קרן עורו… חסן רוח ובשר בו התלכדו.
ומסביב לו רחש עם שפל וקטן, רחשו אנשׁים-חגבים, גמדים נכאים, אשר היו כחגבים גם בעיניהם הם.
הענק היה יחידי ברבבות הגמדים, ורוחו הגדולה נשאה אותו להרים את כל הרבבות האלה למעלה, אל הגבה, אשר עינו תשור שם, אולם האנשים-החגבים הלא הסכינו עם השפל, ולא יוכלו להתרומם לימים רבים! כמעט נסתלק מעליהם מדריכם, והם שבו לעשות מסכת-זהב, שבו לעבוד לעגל…
וכל ארך-אפים הלא יקצר, יכשל כל כח-הסבל.
הרף ממני ואשמידם! – נאם אל-זועם.
הרף ממני והשמדתי את האנשים-החגבים… מאדם-ענק יקום דור ענקים… ואעשה אותך לגוי גדול!
וענק-הרוח והבשר זכר, כמה המרוהו האנשים-החגבים, כמה עצבו את רוחו הגדולה בתאוות-נפשם הקטנות!
– לוּ…
והמלה הנחרצה טרם תעלה על דל שפתיו, והוא זכר כל ענות האנשים-החגבים בארץ עבודתם… כל עבודתם הקשה בחמר ובלבנים… כל מאות השנים, אשר הכו, נלחצו בלי חמלה, והחיו נפשם בבצלים ושומים.
– לא, העבדות לא תגדל ענקים… גודל וחסן יצמחו רק באויר-הרוח!
ויחל משה את פני ה'.
גם האל הזועם זכר – ויסלח!
כח.
היוצר כלה זה מעט את מעשהו.
אלפי רבבות שנים היה בורא עולמות ומחריבם. בורא – לפי הציור של תכלית השלמות, שהיה מרחף לפניו בדמיון, ומחריב בגלל אי-השלמות, שהיתה יוצאה בפעל.
לא שלם נראה בעיני היוצר גם העולם, אשר נברא זה מעט!
וגדודי מלאכים אומרים שירה, מקלסים עולם זה: מה נאה הוא… כלו אך טוב, שלם עד תכלית!
– כלו טוב, שלם!
ועל פני היוצר נחו צללים כדמות עבים קלים, החולפים בשחקים בהירים על פני שמש זורח. שירת השׁבח הרעימה אותו; אפו חרה במקלסים: הכי טחו עיניהם מראות, אם הכנעת-משרתים שמה בפיהם שבחי-שוא?
– מי יתן לי שופט צדק, שופט נאמן, אשר עיניו פקוחות ורוחו חפשי!
ועל פני היוצר הופיעה נהרה כדמות שמש, הזורח פתאם מבין עבי שחקים. צו נתּן ולפני כסא-הכבוד הובאה חיש נשמת המשׁורר שלעתיד…
נשמה זו היתה עוד רכה וצעירה. הכל בה היה רק עתיד, עתיד רחוק מאד. כל הכחות הטמירים בה היו נרדמים עוד, וכלוטים בערפל נראו לה מרחוק עולמות גדולים, – רפרפו ברוח, הצטירו בדמיון מחזות נאדרים, מלאי קסם נפלא, הוד נעלה.
ובפקודת היוצר התחילה מסתכלת בעולם ההוה והקים… התחילה סוקרת במבט-אמן בהיר, צופה הכל וחודר-כל…
ראשונה נשמעה אז תלונת נפש מרגישׁה על כל מה שלא היה שלם בעולם, על כל מה שהיה מעות ומקלקל בבריאה.
שמע היוצר – ופניו נהרו.
שמע עוד – ופניו הועבו.
עוד, עוד – ופניו רעמו.
מעבר מזה מלאכים מקלסים הכל, ומעבר מזה – נשמה מתלוננת על הכל. ומה נשמה עלובה זו מבקשת? כמה עולמות נבראו והחרבו, – הגם עולם זה…?!
ורוח היוצר נחה: עינו הביטה אל הנשמה הרכה ברחמים רבים ועל שפתיו רחף לגלוג קל.
– התגשמי, נשמה חביבה!
והמשורר נולד, גדל, התחיל יוצר.
איה הם העולמות הגדולים כלילי-היופי, אשר רחפו לפניו בדמיון? איה היא שלמות-היצירה, אשר נראתה לו בחזון רוחו?!
נשמתו, נשמת יוצר-אמן שואפת להגשׁים את חזון-הרוח הנשגב, אך ידו, יד יוצרת בפעל איננה משיגה חפצו.
והוא בורא עולמות, בורא ומחריב עד לבלי סוף!
כט.
רק מעטים ידעו אותו, עוד מעטים מאלה שמו לב אליו – וחייו היו קשים ומרים, מלאים עוני ומחסור. יומם עבד עבודת פרך על פת הלחם, ובלילות – בלילות נדודי-שנה, חשב, הרגיש נסער הרבה… ומעט מאשר הרגיש, מאשר סער בנפשׁו העלה על הגליון, כתב למען המעטים, אשר הבינו לרוחו.
וכל אשר העלה על הגליון היה מלא רגש כביר, כח אדיר. בשחקו היו דמעות, בבכיו – תקוה, בטחון, ובמוסרו – אהבה רבה לכל בני האדם.
וכל אשר הרגיש בנפשו, שׁבו הרגישו גם המעטים, אשר ידעוהו, אשר קראו את דבריו…
מה מלאים היו אז חיי המשורר!…
ואלפים כבר ידעו אותו, הקשיבו בשים לב לכל הגה היוצא מפיו, גם חייו היו טובים ומאשרים, מלאים עושר ורוחה. הוא כתב מתוך הרחבת-דעת, בכל עת ובכל שעה, אשר אותה נפשו.
אך כל אשר העלה על הגליון היה על פי ההרגל, הכל לפי הנוסח השגור בעטו… רוחו לא התרגש בקרבו פנימה, נפשו לא סוערה עוד בלילות נדודי-שנה.
ומה ריקים היו חיי המשורר!…
ל
“… וככל אשר תתנשא מעלה ומעלה, כן תתקפך הקרה, כן תהדר לכל גופך וכן תקפיא את נשמתך!…”
הוא הזהירני, העיד בי ככה –
אך הוא היה זקן מנוסה בחיים, גבר מלומד בצרות, רעוץ כלו ומדכא מהן, ואני – צעיר, אשר לא נסה עוד לחיות, אשר לא טעם עוד מרירות התוחלת הנכזבה…
אני האמנתי בכח עלומי…
ומה סמר בשרי כלו, מה קפאה נשמתי בי!
לא
מראש גבעה גבוהה הבטתי אל שפעת הנמלים הרוחשות בשׁפל… מה רב וגדול עמלן ומה קטנה ומצערה פעולתן!
ובהיותי נד בלבי להעמלים האמללים, הייתי רועד כולי מקרה עזה…
ואך השפלתי לרדת ואתערב באלפי העובדים, המעבירים ומסיעים שביבי-עץ דקים, גבעולי תבן זעירים –
אז חמותי…
אז לא התבוננתי עוד, מה רב העמל ומה קטנה הפעולה!
לב.
אך חלי הוא בלי ספק… חוש-ראיתי איננו ממלא, כנראה, את תעודתו, – הוא משונה בטבעו מהרגיל…
בשורי מרחוק, יש שאני רואה ענקים, ענקים גדלי-קומה, שׁגיאי-כח; אולם כמעט אגש אל הענקים, אתבונן בהם מקרוב, והם מתקטנים, נעשים זעירים.
ואל כל אשר אפנה, אני רואה רק ענקים מרחוק וגמדים מקרוב – האמנם לא חלי הוא!…
**
… גם זה חלי: זכירת הכל, אי-יכולת לשכוח דבר!
אני מתאוה לשכוח – ולשכוח איני יכול!
כמה אנשים, אשר רעיהם מרמים אותם, בוגדים בהם יום יום – אינם זוכרים עוד כל דבר למחר!
כמה אנשים, אשר נשבעו אתמול שׁבועי-שבועות, הבטיחו אמונת-עולם, ידידות נצח – שוכחים למחר את הכל!…
וכמה אנשים, אינם זוכרים אחרי שעה את כל המעשים, אשׁר ראו עיניהם לפני אותה השעה! כמה מהם שבים ורואים דבר אחר אלפי פעמים – והם מדמים בכל פעם, כי חדש הדבר אשר עינם רואה, חדש שלא היה עוד לעולמים…
רק אני זוכר וזוכר…
ומה אותה נפשי לשכוח הרבה ממה שאני זוכר!
לג.
וזה היה בלי ספק אך מקרה!…
מקרה היה, כי בעדר, אשר עבר לפני, היו העתודים ההולכים בראש כלם בריאי-בשר, טובי-מראה, וכל המון הרחלים, הנוהרים אחרי העתודים – דקות-בשר, רעות-מראה, סחופות, מדולדלות ומרוטות-צמר…
ואך מקרה היה גם זה, כי כלבי-העדר, המתנפלים בעזות-נפש רבה והמת-נקם עזה על כל כבשה נדחת – נסוגו אחורה ברעדה. נסו בבהלה מפני כל זאב, אשר הגיח ממארבו…
הלא אך מקרה היה כל זה!
לד.
יש אשר אראה את אחי הגדול עובר עלי במרכבתו הנהדרה, ורסיסי טיט-חוצות נתזים מחשוקי אופניו על אדרתי – אז גם יתחמץ לבי בקרבי;
– במה נעלה הוא עלי?
ואז אביט לעבר אחי הקטן, אשר גם נעלים אין לרגליו, והוא בוסס יחף בטיט-חוצות…
– במה נופל זה ממני?
לה.
“בתולדה אין רחמים או אכזריות, ענש או גמול, כונה ונטיה; רק חקים, חקים נצחיים וקבועים שולטים בכל, בוראים כל מחזה על פי צרופי סבות-עליות”…
“גם רצון האדם ובחירתו אינם אלא סכום תוצאות של סבות-קודמות, אשר הצטרפו גם הן על פי חקים קבועים לעובדה קימת, עובדה מכרחת, שאין כל אדם שליט בה לשנותה”…
וזאת היא המלה האחרונה של המדע?
אך נפשי אינה יכולה נשוא את הרעיון, כי כל אשר מסביב לי, כל אשר בקרבי – כל זה מוגבל בחקים קבועים, חקים תמידים, שאינם יכולים להשתנות!
והנפש הנהלאה מבקשת מפלט לה בחיק האמונה… דמדומי נשף נעימים עוטפים אותה, תנומת עדן שאננה נסכה עליה, ואגדת-פלאים משתפכת בהמית פלג זך – – – – – – – – – – – – – – – –
מסביב השלך הס!
לו.
ואנחנו היינו מתהלכים בשדה. מבקשים חלקת-דשא רעננה למושׁב לנו –
במקום מצב רגלינו לא היתה האדמה עטופה דשא למדי, כי נראו לנו על פניה מהמרות קטנות ורכסי-חול; אולם מרחוק נראתה חלקת-דשא ירוקה כלה בלי מהמורות ורכסים…
וכאשר קרבנו, כאשר בושנו משׁברנו בזה – אז נראתה לנו החלקה הנכספה מזה והלאה במרחק לא רב מאתנו…
ככה הלכנו הלאה, הלאה; פתאם הבטנו לאחרינו…
והמקומות, אשר כבר עברנו, נראו לנו עתה ירוקים כלם, נחמדים למראה מאד…
רגע עמדנו משתאים…
עוד רגע ולבנו הבין הכל…
ובנו לא היה עוד כל חפץ ללכת הלאה!
קטעים
מאתישעיהו ברשדסקי
יום אחד.
שכמו מתחיל כואב מישיבה כפופה, נעשית מורגשׁת לאות-מוח מעבודת עיון ממושכה –
והוא קם מעל כסאו, מזדקף ומתמתח, כשהוא מפשיל את ידיו לאחורי ערפו;אחר כך הוא נגש אל החלון הפתוח ומוציא את ראשו, כשהוא נסמך בשתי ידיו על סף החלון…
מהחוץ שוטף עליו זרם אור בהיר של יום-אביב צח ונעים;על פניו חולף רוח קל ועדין, מעודד-רוח, מצהיל-נפש, ומביא לאזניו מלמטה שאון צוהל, סוער ועליז.
“הם כלם כבר שם, – חושב הוא בלבו, וההנאה-הפנימית המיוחדת מסתמנת על פניו בבת-צחוק רחבה של ענג. – משחקים הם כמנהגם”…
הוא נחלץ עד החצי בעד חלונו הפתוח שבהדיוטא הרביעית, נסמך באָרבות ידיו על סף-החלון שמחוץ, וזמן רב עומד כך ומסתכל במה שנעשה שם מלמטה בהחצר.
החצר היא חלקה מרובעת רחבה, שבאמצעיתה גנה לא גדולה, מוקפה גדר של קני-עץ עם מעין-מקלח באמצע, ועצים רכים ומעט מטעים אחרים מסביב –
ובתוך אותה הגנה ומסביב לה להקה גדולה של ילדים וילדות, שונים אלה מאלה בשנות-חייהם, שונים אלה מאלה במלבושׁיהם, בדבורם –
אלא שכלם כאחד צוהלים, עליזים, משחקים בהתעוררות סוערת, בעינים מבריקות, בפנים מתלהבים…
והוא מסתכל ואינו יכול לגרוע עין מהם.
כמה שפע חיים, כמה כחות רעננים!
עינו לא תשבע מהביט אל עליזות-חיים רבה זו, עליזות שאינה יודעת באותם רגעים שום צער ודאגה –
בריאות שלמה של גוף ונפש, מתעודדת בהרגשׁת שפע רב של כחות-נער רעננים! – – –
(לא נשלם).
אברשקה.
תחלתו של אותו יום לא היתה משונה כל עקר ממנהגם של שׁאר הימים הרגילים.
נעור לו אַברשקה, כפי הרגלו, בשבע שעות של שחרית, – נעור מתוך איזה חלום מסובךְ ומבדח כאחת, ולפי שחשק ביותר לדעת סופו של חלום זה, נשאר לו שוכב איזה זמן במנוחה, כשׁעיניו סגורות והוא ער למחצה ומנמנם למחצה;אלא שהדבר לא עלה יפה: לא די, שלא בא סוף החלום, אלא שגם המשכו ותחלתו התחילו פורחים ומתטשטשים ממוחו של אברשׁקה…
לא הספיק להיות מיצר על כך, עד שהוסחה דעתו לגמרי מענין זה. דומה היה, שאיזו דחיפה פתאומית מבפנים, מעין קפוץ מקופל שהתמתח פתאום בקרבו, טלטלה אותו ממשכבו בכח והכריחה אותו לקפוץ ולעמוד על רגליו.
עמד לו, כשרגליו הערומות שוקעות עד קרסוליהן במצעות וידיו הקטנות סמוכות על שבכת-הפתילים הירוקה, המתוחה לאורך מטת-הילדים שלו, – עמד והסתכל בחדר זה, שידוע הוא לו לכל פרטיו.
הרי כאן, אצל הכותל שכנגד ישנה האומנת, אבדוטיה הזקנה שצעיפה הלבן עם הפתילים הכתומים צנח לצד ערפה וחשף מצד מצחה מחלפת שערות פשתניות ושבות קצת. היא ישׁנה, ומּנחיריה ומפיה, הפתוח קצת, יוצאת נחרה דקה, עמומה וצרודה…
וכאן, בשורה אחת עם מטתו, הרי ישנה בטיה, כשידיה הדקות והצחות פשוטות לרוחב מטתה, שערותיה הצהובות-הבהירות פזורוֹת על הכר ועל כתפה הימנית החשופה, ראשה מסולק לצד שמאל וכתנתה המרוקמה, שצנחה מהצד האחד, נופלת ומכסה מצד זה את פרק-הזרוע עד החצי…
עמד אברשקה והסתכל איזה זמן; אחר כך קפץ ממעל לשבכת-הפתילים הירוקה, נאחז בה בכפיו הקטנות, כשהחליק למטה, וירד בחשאי על הקרקע.
זוכר היה צוויה של אמא, שלא ילך יחף על הקרקע, ואף על פי כן לא יכול לכבוש את יצרו שהיה מושכו אל החדר הסמוך. שׁם במטה “כמעט גדולה” ישן גרישה, כשהוא מקופל כלו, ממשׁ כעין כעך, וראשו המכוסה שער שחור, קצר ומסומר תחוב כמעט בין ברכיו, שבולטות כמשולש חד מתחת השמיכה…
מה שמושך אותו יותר מכל לכאן – זהו השלחן הארוךְ, שמושלכים עליו בלי-סדר מכשירי בית-הספר של גרישה, ביחוד – העפרונים השׁונים לצבעיהם, המחוגה עם עט-השרטוט בקצה האחד והפנכה הקטנונית – קטנונית עם השחור שבה.
מתקנא הוא תמיד בגרישה על שזה הולך אל הגימנזיה ויש לו כל הדברים הנאים הללו. הוא עצמו היה מרוצה בכך, אלו נתנה לו, לפחות, הרשות למשמש בהם בכל שׁעה שהוא רוצה; אך כשגרישׁה ער, דבר זה אי-אפשׁרי הוא כלל, ורק בשעת-שחרית כזו, כשׁהכל ישנים עדיין, יש שעולה בידו של אַברשׁקה להניח דעתו בכך….
נזדרז וטפס במהירות על השלחן, אלא, שלצערו, לא מצא כאן כלום; ורק עכשיו נזכר בדבר, שמסבת ימי-החגים אין גרישה הולך אל הגימנזיה.
נשאר לו אַברשקה יושב על השׁלחן, כשעיניו סוקרות את החדר ומוחו עסוק בשאלה חמורה: מה יעשה עכשיו?… בינתים נפנו עיניו שׁלא מדעתו לצד החלון שמאחוריו, וכשראה את האור הרב השופע בחוץ, התמתח בכל גופו לרחבו של השלחן והחזיר את פניו כלפי החלון…
בתוך כך נעור גרישה; וכשהרגיש באַברשׁקה, קפץ ממשכבו בפזיזות-חתלתול ומשך את זה אליו, אל מטתו החמה, אל תחת שמיכתו, שמשכה למעלה מראשי שׁניהם.
רגעים מועטים היו שניהם מפרכסים בכל גופיהם בחשכה שמתחת לשמיכה, מחבקים זה את זה ונראים כנאבקים זה עם זה…
“ומה, אַברשינקה, הרי אין הולכים היום אל הגימנזיה, א?”…
וזו לא היתה כלל שאלה של מסופק, אלא החלטה ודאית של יודע בּרי, שחוזר עליה רק כדי לבטא את התענוג המיוחד, שהוא מוצא בה…
ואף אַברשקה, שלא היה הדבר נוגע לו כלל, הרגיש משׁום מה תענוג מיוחד בכך, ש“אין הולכים היום אל הגימנזיה”, וכשחתר גרישה וכבש באותו רגע את ראשו בכר והתחיל מפרפר ברגליו, מרוב תענוג, לא יכול אף הוא לכבוש את יצרו והתחיל מבטא כמו כן את תענוגו המיוחד בפרפור רגלים חזק – – –
1905 3–5
(לא נשלם).
“מעבר רחוק – רחוק”…
מאחורי הכותל הומה סערת-בציר, מבעד החלון נשקפה חשכת ליל קודר, ובחדר המסוכך והחם אךְ טוב ונעים.
שופע חום נעים מהתנור בפנה, צף אור רך ועדין מתחת לגולת המנורה שעל השלחן…
ומסביב לזקן, המסב ברוחה על כסאו הרפוד, צפופים הילדים, ועיניהם נשואות בפחד ותשוקה אל פניו, אל שפתיו…
ספר הזקן, וקולו רך ועגום, נמוךְ ורועד.
הוא מספר:
… בעבר רחוק – רחוק, לפני שנים רבות – רבות היו הדברים.
מוראים כאלה אינם הוים, אינם נשנים עוד בימינו.
מתו, מתו כבר, חדלו מן הארץ אנשים – פריצי-חיות כאלה, אשר היו בימים ההם, אשר מלאו אז פני תבל.
ובימים ההם…
שנות דמים נוראות באו אז. נלאו בני-אדם למנות את החללים, נלאו להתרגש ממראה נחלי דמים…
מעיני אמות אזלו הדמעות מלבכות את בניהן;לבות האבות הקשחו, נהפכו לאבנים מאבל כבד…
ובנים היו, אשר לא נסכו דמעה על קברות הוריהם, כי יחדו נגזרו.
ואחים היו, אשר לא התמרמרו, לא זעקו חמס על חרפת אחיותיהן, כי יד העול, אשר חלל את תומת האחות, קפדה גם את פתיל חיי האח…
בבית-מועד לכל חי נחצבו קברות-אחים, השכבו בשורה עשרות חללים: מרוב עבודה נלאו החופרים לכרות קברים חדשים – – – – – – – – – – – – – –
… בעבר רחוק – רחוק, לפני שנים רבות – רבות היו הדברים; מוראים כאלה אינם הוים, אינם נשנים עוד בימינו…
ובימים ההם…
יומם, לעיני השמש, ועיני קהל אנשים גדול, בתוך רחובות שׁל קריות הומיות שודדו, נרצחו באכזריות אנשים נקיים…
נופצו ראשי ילדים אל אבני המרצפת.
נתזו מוחות בחורים על קירות הבתים.
ופריצי-חיות מהלכים על שתים, שכורים מיין, שכורים שׁבעתים מדם, מחמת-רצח – התהוללו ברחובות, פרצו אל הבתים, חפשו בכל המחבואים: ככל אשר הוסיפו להרוג ולחבל, כן גדל צמאונם לדם וכן גברה תשוקתם להשחית, להאביד, לענות ולחבל – – – – – – –
1905 IX- 15
(לא נשלם).
מעולם הילדים
מאתישעיהו ברשדסקי
מסיפורי דוד הזקן
מאתישעיהו ברשדסקי
המכירים אתם אותי, ילדי החביבים?
לא? אינכם מכירים אותי עוד? ואני דוד זקן, האוהב לספר מעשיות ומקרים, שהיו בחייו הוא, או שראו עיניו בחיי אחרים. המקרים האלה רבים, רבים מאד; כי זה ימים רבים, אשר אני חי על האדמה; והאיש אשר חי הרבה, הלא גם ראה הרבה בחיים – האין זאת, חביבי?…
ובין המקרים האלה יש רבים המעוררים רק צחוק; ובשעה שאני זוכרם בפני עצמי, בשעה שאני מספרם לאחרים ובשעה שהאחרים שומעים אותם מפי – גם אני, גם הם צוחקים, צוחקים הרבה מאד.
בין אלה יש עוד רבים, שאינם מעוררים צחוק כלל, ובשעה שאני מעלה אותם על זכרוני, בשעה שאני מתחיל מספר אותם לאחרים ובשעה שהאחרים יושבים ושומעים אותם מפי – כלנו נעשים עצובים, הלב מתחיל דואב מאד, ואנחנו נאנחים בדממה ומוחים בסתר דמעה קטנה מעל ריסי עינינו…
ואני מציר בדמיוני את אזניכם הנטויות ואת עיניכם הפקוחות מאד בשעה שלבכם הקטן נסער מראשית הספור ונפשכם התמימה צמאה לשמוע אחרית הדברים… את אלה אני מציר בדמיוני, ונפשי נכספה מאד, כי תכירו אותי במהרה, במהרה, למען תשמעו בשים-לב את הספורים והמעשיות, אשר אני אומר לספר לכם מעתה.
הבה, חביבי, נחל נא את הספור הראשון!
הסיגרה של זקני
כאשר קרה הדבר הזה, הייתי ילד בן ארבע, או חמש שנים. גם אני, ככל הילדים, הייתי מקנא אז בנהלים קנאה גדולה מאד, ותמיד הייתי מתאוה להדמות אליהם. יותר מכל לקחו את לבבי מנהגיו של זקני, אבי אמי, אשר ישב בבית הורי. הוא היה זקן זקן מאד, ומיום זכרי אותו, לא היה עוסק עוד בשום מסחר ולא היה יוצא לשום מקום; רק פעמיים ביום, בבקר ובערב, היה הולך אל בית-המדרש הקרוב ובשאר שעות היום היה יושב בית, בחדרו המיוחד. ומה אהבתי את החדר הזה! פה אמנם היו עלי הרבה נדרים 1) קשים. אשר במקום אחר לא היו נעימים לי כלל. פה היה אסור להקים כל שאון, אסור לרוץ ולקפץ, כי הכל היו מחויבים להתנהג פה בנמוס, להזהר מאד מהפריע מנוחת הזקן. אולם כל אלה לא היו קשים עלי במקום הזה כלל; להפך, לו גם צוה לי איש להתנהג פה באפן אחר, מספקני מאד, אם יכלתי לעשות כזאת.
כן הוא, חביבי! אף על פי שבילדותי לא הייתי שוקט כלל, ומאד מאד הייתי אוהב להתהולל; אולם בשעה שהייתי נכנס אל חדרו המיוחד של זקני, הייתי נהפך לילד אחר ממש, וחדרו של זקני היה שונה מכל חדרי ביתנו. פה היה האור מועט וכהה יותר, מאשר בשאר החדרים; הוילונים היו תמיד מורדים והחלונות המשנים – סגורים ומדבקים בניר כמעט במשך כל השנה. קודר, קודר מאד היה מראהו של ארון-הספרים הגדול, גם מראם של שאר הרהיטים, אשר היו כלם מצבע שחור; כהים היו גם קירות החדר, גם רפידה 1) הספה והכסאות, גם מפת השלחן ושמיכת הצמר, אשר על המטה; רק הכרים לבדם היו לבנים מאד בקרב כל הכהה והקודר הסובב אותם…
ובחדר הזה שררה תמיד דומיה מיוחדה. זקני היה מתהלך לפעמים בחדר, אך קול צעדיו לא נשמע כמעט; כי היו ברגליו נעלי-בית רכות. ברב העתים היה יושב על כסאו הגדול והרך, יושב ולומד בלחש מתוך ספר עבה וגדול, שהיה מונח פתוח לפניו על השלחן.
ברגעים כאלה הייתי אוהב מאד להסתכל בזקני. הוא היה על פי רב עסוק בלמודו כל כך, עד שלא היה מרגיש בי כלל, ואני הייתי נכנס בחשאי, עומד לי בקרן ארון-הספרים ומסתכל דוּמם בפני זקני. פעם בפעם הייתי רואה אותו עוזב את הדף שהוא עומד בו בלמודו, ומהפך בספר עד הדפים האחרונים. בדפים האחרונים האלה, אשר אותיותיהם היו קטנות ודקות מאד, היה מחפש זמן-מה, וכשהיה מוצא את המקום הנצרך לו ומתחיל מעין בו – היה קולו נפסק לגמרי ומצחו מתקמט מאד. ואחרי כן היה מרים את ראשו מתוך הספר, חוזר ומגלה את הדף, אשר עמד בו קדם לכן, ועל פי רב היה מפסיק לזמן-מה מלמודו, בשעת הפסקה כזאת היה לוקח את מטפחת-אפו הגדולה ופורש אותה על הספר עד החצי, אחר היה נוטה לאחריו, נסמך בגבו על גב הכסא, מסיר את משקפיו מעל עיניו ומבעיר לו סיגרה עבה. וברגעים כאלה, כשהיה שואף במנוחה את עשן הסיגרה וחוזר ומשיב אותו מפיו ונחיריו בדמות שלשלאות וטבעות, היה מתבונן מסביב ורואה אותי עומד בחדר. על שפתיו הראה אז בת-צחוק של רצון, ותכף רומז לי באצבעו, כי אגש אליו. אני הייתי נגש אליו בחפץ-לב, עומד לי בין ברכיו ועיני נשאות אל פניו, והוא היה מאמץ את גופי הקטן בין ברכיו ומתחיל מחליק דומם את שער ראשי בידו השמאלית… לפעמים היה גם שואלני, מתי זה נכנסתי אל החדר, ובשאלה הזאת לא היתה שום תוכחה נשמעת, רק להפך – מעין שבח לי על שקטתי ונמוסי היפה…
ומה נעימים היו לי, חביבי, הרגעים האלה! בעדם הייתי נותן בחפץ לב הרבה שעות של הוללות סואנת, הרבה שעות של שעשועים צוהלים, של מרוצה ודלוגים… ועוד הרבה יותר הייתי נותן, לו יכלתי אני בעצמי לההפך לזקן כזה ולהיות יושב על מקומו…
התשוקה הזאת מלאה אז את כל נפשי, ואני הגיתי בה פעם בפעם. פעמים אחדות נסיתי גם למלאותה; ובשעה שלא היה איש בחדר-הילדים שלנו, הייתי לוקח לי כסא ומקריבו אל השלחן, גם ספר הייתי פותח ופורש עליו מטפחת-אף. אולם גם הכסא, גם השלחן והספר לא היו כלל כאלה של זקני, גם כל מראה החדר לא היה דומה אף במעט למראה החדר ההוא, והעקר – כי חסרה לי הסיגרה, שהיתה צריכה להעלות עשן בדמות שלשלאות וטבעות.
ועל זאת הייתי מצטער הרבה מאד. ועתה שערו נא, חביבי, מה גדולה היתה שמחתי, כאשר נכנסתי פעם בחשאי אל חדר זקני וארא כי הוא ישן לו במנוחה על הספה וכל מכשיריו, ממטפחת-האף הגדולה עד הסיגרה ותבת-הגפרורים, מנחים במקומם וכאלו מחכים רק לי, שאבא ואשתמש בהם. שעת-כשר כזאת איננה מזדמנת בכל פעם ולי היה קשה לעמוד בנסיון גדול כזה. עוד רגע התבוננתי בפני זקני, הישן הוא באמת, אחר מהרתי אל הכסא הגדול והרך ואטפס עליו.
לבי מקפץ בקרבי משמחה, אך גם יראתי מאד, פן ייקץ זקני פתאם…
וכשטפסתי כבר על הכסא, הייתי רגע אחד קרוב ליאוש, כי לא הגיע חטמי גם עד רף השלחן; אולם לצרה הזאת מצאתי לי עצה, כי לקחתי את הספסל הקטן, אשר היה הדום לרגלי זקני, ואעמידהו על הכסא; וכשישבתי באפן כזה, כבר היה קצה סנטרי למעלה מרף השלחן. עתה חסר לי עוד רק זקן לבן וארך, אשר אחליק אותו בידי, כמו שזקני עושה בשעת-למודו; אך במקום הזקן קשרתי לי מקצה סנטרי עד מעל למצחי את מטפחת-אפי הלבנה, וכשהעברתי ידי בנחת על המטפחת הזאת, צירתי לי בדמיוני, כאלו זקן ממש היא.
וככה היה הכל טוב ומתקן, הכל כמו שצריך להיות. אני לא שכחתי גם להפך אחרי זמן-מה בספר עד הדפים האחרונים ולקמט את מצחי כפי האפשר; אולם אחרי שעשיתי את כל אלה עוד נשאר לי דבר אחד, חשוב מאד, והוא: להבעיר את הסיגרה. ואמנם היתה לפני חצי סיגרה, אשר הניח זקני מידו לפני שנתו; בכל זאת הייתי מפקפק רגעים אחדים בדבר, באותה שעה יראתי מפני סיגרה בוערת.
אולם, מה אמר לכם, חביבי, ואתם הלא ידעתם, מה קשה הוא לפעמים לעמוד בנסיון! אני הרגשתי בנפשי, כי בלי הסיגרה, לא אוכל להדמות בשום אפן לזקני, וגם חפצתי מאד לטעם פעם אחת טעם סיגרה.
הגפרור הדלק, ומקצה הסיגרה עלתה רצועת עשן דקה…
ואותי תקף פתאום שעול חזק… ראשי התחיל סובב מאד… הספסל הקטן התנודד תחתי… דבר-מה נעתק ממקומו ברעש גדול… ידי אחזה בלי-רצוני בדבר-מה רך, אך אותו הדבר הלך ונמשך אחרי – – זאת היתה מפת-השלחן, אשר סחבתי אחרי בנפלי, ואתה התחילו נופלים כל החפצים, אשר עליה…
ולקול הרעש הגדול הקיץ זקני משנתו ויקפץ בבהלה מעל הספה.
חשבון מדויק
בוש אני להודות בפניכם, חביבי, אך אמת היא, שבילדותי הייתי פחדן גדול מאד.
איזו סבה גרמה לי, שאהיה פחדן כל כך, אינני יודע בברור, אך משער אני, שהרבה גרם לזאת המעשה בגנבים, שבאו פעם לביתנו בלילה. הגנבים נתפשו בטרם שהספיקו לשאת מביתנו דבר; אך הבהלה שהיתה בשעת מעשה, פניהם החורים של בני-ביתנו, שקפצו בחפזון מעל משכביהם והתהלכו פרועים, לבושים רק למחצה, בחדרי הבית,לראות ולהתבונן, מאין נכנסו הגנבים ומה התכונו לעשות, – כל אלה פעלו כפי הנראה, פעולה נמרצה על דמיון-הילד שלי, ונטעו בקרבי מדה מגנה זו של פחדנות.
ביום לא היתה מדה זו נכרת בי כל כך; אך בלילה, מתוך החשך שמסביב, היה דמיוני מציר לי תמיד מיני מחזות-בלהות משנים; ותמיד היה נדמה לי, כאלו מי מסתתר שם בפנה האפלה, מי שוכב ואורב בחשכה שתחת המטה, מי מציץ מחוץ בעד החלון הזה, בעד החלון האחר…
ביחוד הייתי מפחד מפני חדר אפל, אם גם בחדרים הסמוכים לו היה אור רב ואנשים רבים היו יושבים שם.
וכשהייתי שוכב לישון, הייתי דורש דוקא, שיהי נר דולק באותו חדר כל הלילה. הורי היו מסרבים למלא דרישתי זו, מפני שהיו חוששים לדליקה, אך אני מצדי הייתי מתעקש כל כך, עד שהיו מכרחים למלא רצוני…
והנר, שהיו מניחים אצלי, צריך להיות דוקא גדול כדי שיהיה מספיק, על פי חשבוני, לכל הלילה. כך הייתי דורש, ובני-ביתנו שהיו מפנקים אותי ביותר, היו ממלאים על פי רב גם את תביעתי זו.
אולם פעם נזדמן, שלא היה בביתנו נר שלם מן המוכן, ובאותו ערב נזדמן גם כך, שלא היה אבי בביתו.
לאבי הייתי נשמע יותר, וכשהיה הוא גוזר עלי דבר לפרקים לא הייתי מתעקש שוב כל כך.
ועכשו, שלא היה הוא בבית, לא היה מי שיוכל לפעל עלי, שלא אעמוד במריי. אמי השתדלה לפעל עלי בתחלה בפיוסים, אחר כך – באיומים; אך כל זה לא הועילו. לא הועילו גם כל האמצעים, שאחזו בהם אחי ואחיותי הגדולים לשדלני להוכיח לי, שצריך אני להסתלק מתביעתי, אחרי שהנני רואה בעצמי, שאין שום אפשרות למלאותה…
סוף סוף פרשו הכל ממני, ואני נשארתי יושב לי חציי מפשט, וחצי לבוש על קצה מטתי הקטנה, – יושב ומיבב, במקצת מתוך רגז על שלא נעשה רצוני, במקצת – כדי להרעים את בני-ביתנו על שהם מסרבים לי כל כך, והעקר – כדי להכריח את אלה ביבבתי שאינה פוסקת למלא סוף סוף את תביעתי…
ילד קטן הייתי אז, ואף על פי כן הייתי יודע כבר מפי הנסיון, שאמצעי כזה מועיל על פי רב יותר מכל.
ובאותה שעה בא אחי הבכור הביתה.
אחי זה היה אז כבן שבע-עשר שנה, אך לפרקים אהב עוד להתהולל ממש כמונו, אחיו ואחיותיו הצעירים, ועל כן אהבתי אותו מאד, ופעמים רבות נשמעתי לו מרצון יותר מאשר לאחרים מתוך אונס… וכשנכנס הביתה ושמע את יבבתי, נגש מיד אלי ושאל אותי בקול, שנשמעו לי ממנו השתתפות גדולה בצערי ונתינת צדק גמורה לתביעתי, מי זה עלבני כך?
– ראה נא, – קבלתי לפניו מתוך בכיה, – ראה, איזה חלק-נר קטן הם מניחים לי… אני מבקש מהם נר גדול, שיהי בו כדי לדלק כל הלילה, והם אינם רוצים… רוצים הם דוקא, שאהיה ישן כל הלילה בחשך…
באותו רגע מתכון הייתי להגדיל את בכיתי יותר: במדה שערכתי את טענותי לפני אחי נוכחתי יותר ויותר בעצמי, כמה גדול העלבון מצד בני-ביתנו בנוגע לי.
רק שמסתכל הייתי עוד בפני אחי וממתין לראות, איזו פעלה פעלו טענותי עליו.
ושערו נא, חביבי,מה גדול היה תמהוני, כשראיתי את אחי תומה כלו ומושך בכתפיו.
רגעים אחדים היתה דומיה שלמה: הוא הסתכל בפני ואני הסתכלתי בפניו; סוף סוף פתח:
אח, שטיא, שטיא! וכי אינך רואה, שחלק-נר זה יהיה דולק לא רק כל הלילה, אלא גם כמה שעות למחר בבקר?!…
השתוממתי, לא האמנתי למשמע אזני, והוא עומד לו על דעתו במנוחה שלמה ושוחק עוד עלי, שאינני יודע דבר פשוט כזה.
– הרואה אתה את הקו הזה הבהיר יותר? – אמר לי ויורני קו כרבע במדת רחב אצבע בקצה נר-הסטיאָרין הדולק, קו בהיר יותר במראהו מצבע כל הנר.
הנני מודה על האמת, שעד אותו רגע לא התבוננתי כלל בקו הזה, ועל כן התענינתי מאד בדברי אחי והייתי נכסף מאד לדעת במהרה, מה מוכיח דבר זה, שאחי מראה עליו בבטחה גדולה כל כך.
ואחי הוסיף בינתיים:
– בכמה פעמים, לפי דעתך, גדול כל הנר מאותו הקו, שאני מראה לך?… מה, היגדל בשש או בשבע פעמים?…
חשבתי, ערכתי, שערתי, ואחר רגע עניתי:
– בשבע פעמים בודאי, ואולי עוד יותר.
– טוב, נניח, שרק בשבע פעמים גדול כל הנר מהקו… וכמה זמן לפי דעתך, ידלק הנר עד שיכלה הקו הזה… הידלק כשתי שעות?
שתי שעות? בשום אפן לא יכלתי להאמין בזאת. לכל היותר – רבע שעה, עשרים רגעים… יותר אי-אפשר בשום אפן!
ואחי לא ענה דבר, רק הוציא מכיסו את שעונו, הניחו לפני על השלחן וצוני למנות את הרגעים.
ובאמת, פלאי פלאים! רבע שעה עבר ומהקו הבהיר שבקצה הנר לא נפחת כמעט כלום…
– ומה, – שאלני אז אחי, – התאמין עתה, כי בשתי שעות לא יכלה עוד הקו הזה?… עתה חשב: אם החלק הזה יהיה דולק כל הנר?
נגד חשבון מדיק וברור כזה לא היה לי מה להשיב.
הדבר אמנם נראה תמוה קצת; קשה היה להאמין, אך גם לבלי האמין אי-אפשר היה…
וכשהתפשטתי את בגדי ושכבי על מטתי, הסתכלתי עוד זמן רב באותו הקו הבהיר של הנר הדולק והייתי מתפלא, שאיני נפחת כמעט כלום…
מעט מעט נסגרו שמורות עיני; אני ישנתי, והקו הבהיר לא נפחת כמעט כלום כל זמן שלא כבו את הנר.
לפני בוא המורה
מאתישעיהו ברשדסקי
ציור
ולודקה לוקח את הספר, המונח פתוח לפניו על השלחן, ומניח אותו על ברכיו באופן שגב הספר נסמך על מסגרת השלחן. לפי האופן החדש הזה הוא מכון גם את גופו: נוטה לאחוריו, סומך את ראשו על גב הכסא ועוצם את עיניו למחצה.
כן, באופן הזה נוח לו יותר לשנן את השעור; במצבו הקודם גבר עליו השׁממון, פהוק אחר פהוק יצא מפיו נגד רצונו, ובמקרים כאלה שׁנוי אופן הישיבה היא תחבולה בדוקה ומנוסה.
רגעים מעטים הוא מביט נכחו ומתאמץ לצמצם את מחשׁבותיו בדברי הספר, אך הדבר הזה איננו עולה בידו: סמיכת הראש על גבו של הכסא הקשה גורמת לו מהרה כאב-לחץ. הוא מנסה להשען פעם כך ופעם כך, וסוף סוף אנוס הוא להזדקף… בין כך וכך ומלאכתו אינה נעשית, והוא איננו משנן עוד את שעורו, מפני שמוחו עסוק בינתים בענין אחר, בחפוש אופן-ישיבה חדש.
פתאום הבריקו עיניו ופניו האירו: הוא מוצא מה שהוא מבקש. בלי שום דחוי לוקח הוא את הספר בידו, הולך לו ישׁר אל החלון מסיע קצת ממקומו את הכסא הסמוך, נותן עליו את רגליו ויושׁב לו מסבה על סף החלון הרחב… כך נוח לו יותר מכל, הכל מכון לתכלית הרצוי, – ומעתה ישׁנן את שׁעורו בלי כל מפריע…
אמת היא: כל מפריע אין עוד, ואף על פי כן אין ולודקה יכול לשנן את שׁעורו. בהיסח-דעת גמור נמשכות עיניו לעבר החלון ומשׁם – הלאה אל החצר, אל אגף הבית האחרון, אל הרפתים והמזוים שבקצה החצר.
לכאורה אין הוא רואה שם שום דבר חדש: כל הפרטים היותר קטנים ידועים לו מכבר, ואף על פי כן רעיונותיו כאלו נגררים מעצמם אחרי ענינים שונים: רגע מענין אותו צנור-המרזב המקולקל בקצהו, והוא נזכר בדבר, שׁבורינקה יגרישׁה עשו קלקול זה כשׁהיו מנצחים שלשתם זה את זה בזריקת אבנים ממעל לגג המזרים… רגע מסתכל הוא בזוג צפרים שמקפצות קפיצות משונות זו כנגד זו ומנקרות בינתים בין אבני המרצפה וחוטפות בחרטומיהן איזה דבר שאין הוא מכיר בו מרחוק. לאחר רגע נפנה לבו לאותה השׁפחה המהלכת שׁם לרחבה של החצר ונושׁאת צרור עצים: נדמה לו כאלו שׁני הגזרים התחתונים נשמטים ונכונים לנפול ארצה –
– איך זה? וכי אפשׁר הדבר שׁכבר הגיעה השעה הראשונה? האפשר שהמורה זה בא?…
הוא מקפץ מעל סף החלון, עומד דומם בלי תנועה ומקשיב. צלצול הפעמון איננו נשמע עוד, אלא שבלי שום ספק נשמע לפני רגע. קול צעדים נשמע לצד הפרוזדור, בריח הדלת נעתק, הדלת נפתחה ונסגרת… לא! האיש הבא שואל, השפחה עונה, הדלת נפתחת ונסגרת שוב: איזה איש שאל בלי ספק לאבא…
ולודקה שואף רוח ברוחה ודעתו מתישבת עליו קצת, אלא שלבו מהסס עוד; הרי אין הוא יודע כלל כמה זמן עבר בינתים וכמה עוד נשאר… זוכר הוא אפילו היטב שאבא אסר עליו לרוץ בכל רגע כדי להסתכל בשעון; אך בבית אין איש מלבד השפחות, ולדעת את השעה בדיוק נחוץ לו מאד –
הוא פותח בזהירות את דלת חדרו, עובר בחפזון את החדר הסמוך ואינו מתעכב אפילו רגע בחדר האוכל… "עוד רק חצי שעה – חושב הוא בחזירתו ומניע בראשו – וכי יש ספוק עוד להכין את כל השעור?!
“יהי החצי – משדל הוא את עצמו – יהי לפחות מקצתו של השעור!”
אלא שגם מקצתו של השעור אינו יכול עוד לשנן. אותה הפרזה עצמה, שהוא רגיל לשמוע תדיר מפי אחר, מעוררת במוחו בלי רצונו מערכה שלמה של דמיונות חדשים שנאחזים זה בזה ונגררים זה אחר זה עד לבלי תכלית –
נדמה לו כאלו רואה הוא עתה בעיניו את חזות-פניו של המורה באותו הרגע, שהוא משמיע פרזה זו. כמה עלובה, מדכאה ומעוררת חמלה חזות-פנים זו… כמה מרירות ותחנונים בקול הרועד והעצור הזה!…
כן הוא. ולודקה מרגיש את עצמו חוטא מאד, כשהוא רואה זאת, הוא מכיר את אשמתו, ומתחרט עליה בלב נשבר, מתרעם על עצמו מאד ונכון כמעט לבכות מצער וחמלה. – אלא שבאותו רגע מוכרח הוא להוריד את עיניו ארצה ולהמנע מהסתכל בפנים האלה. מרגיש הוא בעצמו היטב שסקירה אחת דיה להביא אותו לידי צחוק. והוא איננו נושא את עיניו, איננו מביט כלל לאותו צד, ואף על פי כן אנוש הוא להתאפק בכל כחו, אנוס לנשוך את שפתו התחתונה. נגד רצונו מצטירים בדמיונו אותם הפרטים המגוחכים, שגורמים לו לשכוח ברגע אחר את כל מוסר כליותיו, חרטתו והתרעמותו… כל אלה נשכחים מלבו, והוא רואה רק מצח מקומט ומכוסה טפות זיעה גדולות זקן דק ופרוע, הנראה כמזדעזע ורועד, חוטם ושפתים מתכוצים ומתקמטים כמו אצל מי שמתחיל בוכה בעוד רגע.
כן הוא, אפילו בגערה זו, שאותו המורה גוער, אין כל איום, כל תקף ועוז, רק תחנונים ובקשת רחמים, כמעט – גם דמעות, הוא איננו יודע כלל להשמיע גערה נמרצה, תוכחה עזה, נוקבת ומכאיבה… מפיו יוצא גם דבור קשה רך כל כך, שאינו מכאיב כלל…
ואף על פי כן ולדוקה עצמו איננו יודע מדוע, אך מכיר הוא היטב, שנגדו מסוגל הוא להעיז-פנים ולענות בחוצפה יתירה, מה שאין כך ביחס לאחרים. על האחרים כשהם מוכיחים אותו הוא כועס אפילו, אך יחד עם זאת מרגיש הוא גם יראת-כבוד להם, ועליו – להפך – אין הוא כועס כלל, רק מתעב הוא אותו מאד, מבזהו בלבו ונהנה מאד, כשהוא מרעים אותו יותר…
– וכי אני אשם, שהוא בזוי ומתועב כל כך?! – מתאמץ ולודקה להתנצל בעיני עצמו על עול זה – מדוע איננו דומה גם הוא לאחרים ואיננו נוהג כמוהם?!…
– וכי רק אני בז לו כל כך? – מוצא ולודקה פתאום טעם חדש להצדיק את עצמו, והוא נזכר, שכמה פעמים ראה צחוק-לעג וקלסה על שפתי בני-הבית, כשאותו המורה היה עובר עליהם…
כמה מבטי-בוז פוגעים בו, מלוים אותו בכל פעם כשהוא נכנס לביתם?…
ובאמת הרי מגוחך הוא מאד באותה שעה! כשהוא נכנס צריך הוא לעבור את חדר האוכל. בשעה שאין שם איש הוא נכנס בשלום ויוצא בשלום, בלי שום תקלה; אך כשיש מי, ביחוד איזה אורח בחדר, הוא מתכוץ באופן מוזר, נוטה בהליכתו לצד אחד, הולך ונתקל, הולך ופוגע בחפצים שונים כמוכה בסנורים – באחת מגוחך, מגוחך הוא אז מאד.
מגוחך מאד הוא גם באותו יום, כשהוא מתכון לבקש כסף מאבא. בכל פעם יודע ולודקה ומכיר בדבר זה על פי השאלה, שהוא שואל אותו בסוף שעת הלמוד: “הבביתו הוא אבא”?… והוא ולודקה מתגנב ויוצא אחריו בחשאי מסתכל בו ורואה אך הוא צועד בזהירות יתרה על הרצפה החלקלה של אולם האורחים, איך הוא נכנס ברטט, בראש מיטה אל חדר העבודה ויוצא משם אחרי רגעים אחדים בפנים מאדמים ומזיעים –
– גם בנידון זה – חושב ולודקה – נבדל הוא משאר המורים, הם אינם צריכים להזכיר, שכרם מקבלים הם תמיד מאמו; רק הוא מקבל מיד אבא…
– ומפני מה הוא כך?
– שאלה זו עולה על דעתו של ולודקה לא בפעם הראשונה; אך תשובה ברורה עליה איננו יכול למצוא. משער הוא רק, שלענין זה יש איזו שיכות למה שהכיר מכבר, היינו – שמורו זה איננו קובל עליו מעולם לפני אמא, אלא לפני אבא דוקא…
– וטעמו של דבר זה גלוי וידוע היטב לולודקה. כמה פעמים שמע בפירוש מפי אמא שהלמודים האלה מיותרים לגמרי – ובלי ספק יודע גם הוא המורה, שרק אבא רוצה בכך –
– אלא משום מה אבא רוצה דוקא בכך?… משום מה אין אבותיהם של גרישא, בורינקה, מושקא ושאר חבריו דורשים כלל דבר כזה?… ואבא גם כן הרי אינו דורשו כזאת כלל מטניושקה ומרוסיה?…
שאלות אלה מתעוררות בקרבו בכל פעם, כשהוא חושב באותו ענין, ולפרקים מזדמן שהוא מתחיל מתרעם על אבא בשביל כך. נוטה הוא להאמין, שאבא עושה לו זאת בכונה, רק כדי לקפחו ולצערו, ומשום כך מתרעם הוא מאד, רואה את עצמו עלוב ומחליט בדעתו, שלא יכין להבא את שעוריו בשום אופן… יעשה לו אבא מה שלבו חפץ, והוא יעמוד במריו, לא ילמד שוב עברית!
החלטה זו יפה בעיניו של ולודקה כשהיא לעצמה. אמת הדבר, גם למוד השעורים האחרים איננו נעים ומענין ביותר; אך השעורים הללו קשים לו ומצערים אותו. ביחוד מפני, שאנוס הוא, אנוס הוא ליגע את מוחו בקריאת דברים, שאינם מובנים לו כלל, לכתוב ולחזור ולכתוב מיני משפטים משונים ולזכור מיני כללים זרים וחוקים שונים, שאינם נקלטים בשום אופן במוחו –
ואף על פי כן איננו עושה כמו שהוא מחליט, לא מפני שהוא ירא מאבא, מפחד מענש אלא מאיזו סבה אחרת, שאין הוא עצמו מבין אותה כל צרכה… דבר בלתי מובן לו מעוררהו להתגבר על התרשלותו, אל אי-חשקו, ואותו הדבר גורם לו אחר כך מוסר כליות וחרטה בכל פעם כשהתרשלותו ואי-חשקו גוברים על כונתו הטובה… בכל פעם מתחרט הוא בלבו על שעבר ומקבל על עצמו לבלי התרשל עוד להבא – אלא שבכל פעם…
פתאום קופץ הוא ממקומו ומתעורר ממחשבותיו; בהפרוזדור נשמע קול צלצול הפעמון… עכשו אין שום ספק עוד, שהמורה בא –
והשעורים שוב אינם מוכנים…
~~~~~~~~~
כתבים ישנים
מאתישעיהו ברשדסקי
תולדות ישעיהו ברשדסקי
מאתפסח קפלן
תולדות י. דומשביצקי (י. ברשׁדסקי)
ישעיהו בן שמעון דומשביצקי נולד בי' לחדש מרחשון, שׁנת תרל“ב (14 אוקטובר 1871) בכפר זימושץ הסמוך לעירה דרצ’ין מחוז סלונים (פלך גרודנה). אביו הלמדן והמשכיל נלקח בתור אברך-משי לבית חותנו, שהיה כפרי עשיר וחשוב, ואח”כ נשאר הוא השורר בבית זה. בשחר ילדותו של ישעיהו היה ביתו של ר' שׁמעון מלא שפע: אמו היתה אשת-חיל ונהלה עסקי בית-המזיגה ביד חרוצים ומצאה מזה פרנסת הבית ברוח ואביו היה סוחר ביערות והצליח בעסקיו. משתי התכונות השונות של האב ושל האם נתמזג, כנראה, אפיו של ישעיהו הצעיר: אצילות הרוח ושאיפות אינטיליקטואליות כבירות מצד זה, ודיקנות, חריצות ותקיפות קיצונית מצד אחר…
וביתו של ר' שמעון היה בית עברי במיטב משמעה של מלה זו. אפילו בנותיו ידעו היטב את כה"ק ובמקצת גם תלמוד כגברים משכילים. מסירות ודבקות זו לשפת עבר נבלעו איפוא בדמו ובמחו של ד-קי מבלי משים. כבן עשר כבר השכיל לכתב “על טהרת השפה” כאחד הסופרים המליצים מהזמן ההוא.
רב תורתו העברית בתקופה ההיא קבל מאת הרב ר' יעקב רוּבינשטיין, שהיה מלמד בבית אביו, ושעד היום הזה אינו פוסק מלחבב ומלקלס את תלמידו שהיה מחונן, לדעתו, בכשרונות בלתי מצויים.
בן ט“ו שנה הלך לעירה רוֹסי, הסמוכה לכפר מולדתו, ולמד שם תלמוד מפי הרב דשם ורוסית מפי מורה נוצרי. במשך שנתים הגיע לידי מדרגת התפתחות כזו, עד שהיה יכל ללמד בפ”ע דף גמרא פשוטה ולקרא ספרי טורגניב וסופרים רוסים אחדים. אז עזב מקום גלותו וישב בבית אבא שנים אחדות.
השנים המעטות הללו השאירו רשם עמק על ההתפתחות הגופנית והרוחנית של הסופר בעתיד. בודד ונעזב לעצמו, היה מחלק את שעות היום שלו בין קריאה וכתיבה ברוסית ועברית ובין טיול בכרים ובשדות שמסביב לבית. הוא לא חונן מאת הטבע ברגשנות ובהשגות פיוטיות רכות ביותר, אבל השפעת האויר המבריא והסביבה הטבעית בתקופת גדולו היתה נכרת אח“כ לא רק באדם שבו אלא גם בסופר. שם נתקשה אותו האופי המוצק והבריא, שנתגלה בו אח”כ בכל הופעותיו בחיים ובספרות. מצד אביו ובני משפחתו לא רק שלא היתה התנגדות לאופן חייו, אלא גם מצא סיוע והסכם; ובהבדל זה שבין אופן חנוכו ובין החנוך הרגיל אצל רב צעירינו המשכילים מהדור ההוא, שהיו אבותיהם מפריעים אותם במעשיהם, והיו צריכים להסתתר בחדרי חדרים ב“למודי ההשכלה” שלהם, מתבאר בודאי אותו ההבדל שנראה אח"כ בינו לבין רב חבריו, גם בהשקפתו על החיים וגם בנמוסיו והרגליו.
באותה העת ירד אביו ממצבו. הוצאות הבית התחילו להצטמצם, והנער ישעיה ראה, כי ישיבתו בבית אביו קשה ומטרידה והחליט לבקש לו דרך בחיים.
בשנת תרמ“ה אחרי חג הסכות בא לביליסטוק ובקש לו פרנסה. הנער התקיף והמלא שאיפות רחבות היה מוכרח חדשים אחדים להתפרנס מאכילת “ימים” בבתי קרוביו. תקופה בזויה זו בחייו נשארה תמיד בזכרונו ככתם שחור שלא ניתן להמחות; לה היה מיחס אח”כ את השברון, שהיה נכר לפעמים בתכונתו ואת הנטיות לכאן ולכאן שעשה במהלך חייו. אבל תכף אחרי הפסח השתחרר מאופן-חיים זה והתחיל להתפרנס מהוראת שפת עבר. בחשבו אז את ההוראה לתפקיד חייו, הציג לו תכף למטרה, הודות לתקיפותו הטבעית, להגיע לידי מעמד רם בתור המורה היותר מקובל בעיר. בחשבנות מדויקת, לפעמים גם קצת מגוחכת, במחיר קרבנות רבים ו“גבורות” נפלאות – היה צועד לאט לאט, צעד אחרי צעד, כדי להתקרב אל מטרתו הקיצונית. ובאמת, לפי ההתעצמות שהראה בהוראה עצמה וביצירת התנאים הטובים לפעולתו, ולפי הפרסום שהתחיל לרכש בשדרות ידועות – אפשר היה לחשב, כי סופו להיות אותו הטפוס של “המורה המובחר”, שנמצא כמותו בכל המרכזים העברים היותר מאוכלסים.
מעונו של דומשביצקי נעשה בקרוב מרכז הבחורים המשכילים, או יותר נכון האפיקורסים, שבעיר. ראוי לסמן את העובדא, שמאיזו סבה היו מתרכזים בביתו לא הצעירים התמימים “המחפשים”, אלא אותם הצעירים, שסוד החיים כבר היה גלוי לפניהם, ושאין להם בחייהם דבר, זולתי החיים בלבד… בין הצעירים-הזקנים הללו היו מתערבים לפעמים גם זקנים ממש. הודות לזה, שהדמות הרוחנית של הנאספים היתה ברובה או – יותר נכון – מחוסרת גון בהיר ורענן, היה תכן השיחות שביניהם מקרי ושטחי. הד השאלות הבוערות, וכוחים נלהבים ומלאי-תכן היו נשמעים רק לפעמים כיוצא מן הכלל.
ובאותה שעה היה ד-קי מהלך בחדרו ועשן הפפירוס, היה מתמר ועולה מפיו, בשעה שעל שפתיו היה מרחף אותו הגחוך של בטוּל, שעשהו עליון בסביבתו הבינונית. כבר אז היה ניכר בו אותו האדם מן הצד, שאינו חי בתוך הסביבה, אלא מחוצה לה, ומתיחס אליה כחוקר אל העצם הניתן לחקירה. מעט מעט נעשה בעיני חבריו וגם בעיני עצמו, הצורה המרכזית, שהכל פונים אליה, – וכשהיה משתתף לפעמים גם כן בשיחת החברים, היו הכל מקשיבים לו בשימת-לב מיוחדת, והוא היה מדבר דבריו באותה המתינות והבטחון-בעצמו, שנותנת להאדם ההכרה, שכל מלה ומלה שלו נכנסת ללב השומעים ומשארת שם רשם אדיר. ועל הרב אמנם לא שגה בהנחתו זו.
בניגוד לרב המשכילים הצעירים יוצאי בית המדרש, היה הוא עומד מרחוק לכל פעלה וצעד שנעשו במחנה הלאומים. בימים ההם היה בביאַליסטוק מרכז האגודה לקנית קרקעות בא“י, בשם “אגדת אלף”. קשה למסור את ההתלהבות ששררה אז בשדרות רחבות של עמנו, שהיו נושאים את צרורות כספיהם לקופת הועד בשמחה שלמה ובאמונה, שיזכו בקרוב להתנחל בא”י איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו. ד-קי, שהיה יוצא ונכנס בבתי מכריו, עסקני האגדה, לא נמשך אחרי הזרם הכללי, אלא היה מדבר בחוג מכריו בלעג של קצף על “השנטז' העממי” הזה, ובחשבון מדויק נבא מראש את הסוף שבא אח"כ לכל אותו הענין. וגם לשאר החלומות הלאומיים – להרעיון של חברות “שפה ברורה” וכאלה, היה מתיחס בשלילה לא מחמת התנגדות פרינציפּיאַלית, אלא על יסוד חשבונות הגיוניים קרים. צריך לציין, שיחוס של שלילה, ולכל הפחות של שויון-נפש, נשאר בו עד סוף ימיו כמעט לכל תנועה חברתית או פוליטית. מעודו לא היה חבר אַקטיבי בשום חברה שבעולם. יחס כזה אצל ד-קי אינו מתבאר בהעדר הרגש הצבורי; אלא בההגיון האכזרי שלו, שהיה סותר את כל אילוזיה, כל דבר שלא היה לו בסיס ריאלי מוצק.
תפקיד זה של צורה מרכזית עלה לו גם בהוצאות מיותרות. קבלת אורחים תמידית דורשת דירה רחבה ונאה ופזרנות ידועה בכלל. למרות הכנסותיו המצומצמות לא חשך מנפשו שום עמל, כדי לסדר את חייו באופן מכוּון למטרתו. עד מהרה נסתבך, כמובן, בעול חובות, תשלומי רבית ויתר הענינים הקטנונים, שהתחילו כבר אז ממררים את ימיו ושאח"כ היה להם חלק גדול בטרגדית חייו.
ימים ההם עמל הרבה גם על השתלמותו הרוחנית: קרא הרבה בספרות הרוסית והעברית, למד שפת אשכנז ורכש ידיעה בסופרים הקלאַסיים שבה, ומזמן לזמן התרגל גם בכתיבה עברית.
את הקרירה הספרותית שלו התחיל ד-קי כרב סופרינו בימים ההם בכתיבת קוריספונדנציות, בקיץ שנת תרמ“ח נדפסו ב”המליץ" קוריספנדנציות אחדות ממנו, חתומות בפסידונימים לנדמן, N N ועוד. במכתבים הללו, שהצטינו בבהירות הסגנון ובחריפות הבקרת, היתה עין סוקרת יכלה להבחין תכף את הסופר המנתח המצוין בעתיד. תפקיד זה של קוריספונדנט אַנונימי, שאין בו לא ריוח ולא כּבוד, נמאס לו עד מהרה, ואחרי שמצא בהם כעין תעודה ספרותית לעצמו, התחיל להתמכר לשאיפות יותר גדולות במקצע הספרות. בסתר חדרו ישב ושכלל את סגנונו ע“י תרגומים משפות אחרות; שבהם נמצא גם תרגום הספר הגדול “כתב יד עברי” לבהרב. אחדים מתרגומיו נדפסו אח”כ ברבעון “כנסת הגדולה” של סובאַלסקי. בעבודתו זו סגל לו סגנון אירופי מדויק, משוחרר כמעט לגמרי מסבל המליצות שבסגנון הביבלי ומערפליותו. בדיקנות סגנונו הגיע לידי כך, שהיה נזהר אח“כ מהשתמש באיזו מבטא, שאינו נותן להתרגם כצורתו לשפת רוסיה, ועי”ז טעו רבים ממבקריו לחשבו למחוסר-ידיעה הגונה בשפה העברית. באמת היה ד-קי בקי בכל ספרי התנ“ך ורק בעמל רב עלה בידו להשתחרר מן המליצות הביבליות, שהיה מחונך עליהן, וכשהיה עטו פולטן שלא מדעת, היה מוחקן אח”כ באכזריות עצומה ומחליפן אפילו ברוסיציזמים צורמים את האזן…
מזמן לזמן נסה את כחו גם במקצועות שונים של עבודה מקורית; נסיונות כאלו הם מאמרו ב“המליץ” –“מה נעשה לשפתנו ביום שידובר בה?”; “מאמר בקרת”, ב“הכנסת הגדולה” חתום בשם “שמעוני”, על הספור “חליפות וצבא” של א. טיקטין; “מעצר ומשפט” – ספור מקורי נדפס באחד מגליונות “המגיד” שבקרקוי.
אבל כל העבודות הללו לא נתנו די ספוק לרוחו השואף לגדולות. ועמק עמק כבר התחילה להתבכר בו ההכרה, כי שרש נשמתו היא – עבודת סופרים. בטחון גדול מלא את לבבו, שהוא מסוגל למלא תפקיד הגון בספרות העברית. המקצוע שבחר לעצמו היה – הנתוח הפסיכולוגי, שבזה מצא את עצמו מוכשר מן הטבע. עוד טרם שעלה בידו לכתב ספור אחד שלם, כבר היתה לו טכניקה ספרותית מפליאה של כל סוגי הספרות היפה בפרוזה. ואולם ידיעה טכנית מוקדמת זו היתה גם שלא לטובתו. יותר מדאי היה בטוח בעצמו מראשית צעדיו הספרותיים. אין בהם אותה בקשת הדרכים, אותה היראה הפנימית של הכשרון המתחיל ואותו רטט-הגיל של הנצחון בכל גלוי חדש שבעבודתו – כל הדברים האלה, המותחים חן מיוחד על יצירותיו הראשונות של פיטן צעיר.
ואחרי שבחר לעצמו מקצוע זה, התחיל להתעתד לזה בסריוזיות הראויה: בלי שום תקוה לפרסם דבריו אלה בדפוס ישב וכתב במסתרים אטיודים פסיכולוגיים עפ"י הטימות שהיה מכין לעצמו מקודם במחברת מיוחדה לאותו דבר. בזהירות קרירית של סוחר מנוסה עשה את הצעדים הראשונים: הסתיר את פעולתו, והעיקר – את כּונתו, אפילו מידידיו היותר אינטימיים, התאמץ להתאים את גזרתה של יצירה זו או אחרת לאותו המין שהיא שיכת לו, מחק וכתב וחזר ומחק, – והכל רק לשם למוד והכנה גרידא…
בשנת תרנ“א התחילה הדפסת “ספרי אגורה” ע”י “בן אביגדור”. הזרם הריאלי החדש שהכניסה הוצאה זו לספרותנו, התאים כלו למהלך מחשבותיו של ד-קי, והוא התחיל מחטט בכתביו, כדי להכין קבץ קטן בשביל הוצאה זו. סוף סוף עלתה בידו לבחר ספורים אחדים ולשלחם למערכת. אך בינתים נפסקה ההוצאה ומחברתו הושבה לו מבוקרה ע“י הצינזור לאות, כי היתה כבר מוכנה לדפוס. תעודה זו על בגרות כשרונו שמר ד-קי אצלו והיה מוצא בה אומץ-רוח בשעות ידועות. באותה השנה הדפיס בעתון “הצפירה” ספור קטן (תרגום) בשם “ראי מקסם”, חתום בפסידונים “ברשדי”, לאמר: ישעיהו בן ר' שמעון דומשביצקי. ברשדי זה נהפך אח”כ לברשדסקי ונשאר כנויו הספרותי לעולם.
ומצבו החמרי הלך הלוך ושפל. הצעיר הרך, שאך התחיל לטעום טעם החיים, התנסה בהמון צרות קשות, צרות רגילות וקטנוניות וצרות עמוקות ומיוחדות לו ולתכונתו. תחת המסוה של שויוֹן-נפש וגאוה הסתתרו המון ענויים קשים, רוחניים וחמריים, שדכּאו את נפשו ויפזרו בלא חמלה את ניצוצותיה המאירים. מבעד הוילון האפור של ההוה המר נשקפה לו פרספקטיבה עוד יותר עכורה בעתיד. גם מצב אבותיו שהורע מאד עשה עליו רשם מדכּא מאד. תחת הקרח העב של קרירות ואינדיפרנטיות זרם זרם עז של דם חם ומתלהב; אהבה עצומה לאבותיו ולמשפחתו מלאה את כל קרביו, ויחד עם הגאון הפנימי והחפץ להתהדר ולהתפאר בפני מחמדי-נפשו – דכאתהו ההכרה הפנימית, כי לא יוכל לעזור להם בשעת צרתם וצריך הוא להשאר עד אלם לענוייהם החמריים. נוסף על זאת מת פתאם אביו בשנת תרנ“א. שמועה זו הלמתהו כרעם. שלשה ימים הסתתר ביער מעין כל מכר, לבל יראה איש במכאוביו הגלויים ובדמעותיו, וכשחזר אח”כ להתראות לפני חבריו, כבר רחף שוב על פניו הגחוך הרגיל וקומתו שבה ונזדקפה כבתחלה. אבל מה שעבר על נפשו בתקופת הימים הללו, ידע רק הוא והיומן שלו, שהכניס בו את מחשבותיו ורגשותיו במשך י"ח שנים, ושלא זכתה עין לראותו…
על המון דאגותיו נוספה לו עוד דאגה אחת: לתמך את אמו האלמנה ואת אחיותיו הבתולות ואחיו הנער. אבל הוא עמד בנסיון: עוד קומבינאַציוֹת אחדות של המוח, חתימת שטרות, תשלומי רבית – והכל עלה יפה. את משפחתו תמך כאיש בעל רוחים גדולים. את אחיו לקח אליו, כלכלהו ולמדהו עד שעלתה בידו לשלחהו לאמיריקה, ששם נעשה אח“כ לפקיד-המלוכה. מעט מעט עזר גם לאחת מאחיותיו לעבור את הים האטלנטי, ששם בססה לה מצב נכון והצליחה. והוא נשתקע הלך ושקע ביון החובות והדאגות. בסוף שנת 1892 לעבודת הצבא. לאמו הודיע, כי נסע לעיר נובוגרודוק (מקום מצב גדודו) לרגלי עניניו, לאחדים מבעלי משאו ומתנו הריץ מכתבים ע”י אנשי-בינים מביאליסטוק, כדי שלא יכירו בגושפנקא של הדואר שנסע למקום אחר, ובכל התחבולות האפשריות התאמץ להמשיך את יחוסיו עם בעלי חובותיו, כדי שלא תפסק אמנתו אצלם וכשהשתחרר מעבו"הצ אחרי חדשים אחדים ושב לביליסטוק והיה כבר שקוע בחובות עד צואר, לא כרע תחת סבלו, אלא היה מתבודד בחדרו ומחבר קומבינציות שונות להמשות ממצולות החובות באוֹפן נאה לו. אבל כל התחבולות הללו הביאו לו רק תועלת זמנית, וסופן היה – שקיעה בחובות עוד יותר עמוקה…
בשעה זו נזדמנה לו עלמה אינטליגנטית אחת לא-עניה שישרה בעיניו ושהביעה לו גם היא את חפצה להנשא לו. אחרי מלחמה פנימית ארוכה החליט בנפשו להסכים לקומבינציה זו. בכסף הנדוניא, שמסרו לידו תכף, סלק את כל חובותיו, והוא התחיל להתכונן, לחיי-הנשואים, הנשקפים לו בעתיד הקרוב. אבל עד מהרה התחילו ספקות רבים מציקים לו: אם יוכל לספק את צרכיה של אשה אינטליגנטית זו ואם מוכשר הוא בכלל להצטמצם בחוג המגבל של חיי-משפחה. ואחרי פקפוקים ארוכים במשך ירחים אחדים הודיע בבקר בהיר אחד “לכלתו” שהוא חוזר מהשדוך, ואחרי החזירו לה, כמובן, את כל מעותיה – הלך לו לבלי ראות אותה עוד לעולם.
עברו עוד שלש שנים. חובותיו השתרגו עליו למעלה ראש. בפרנסת עצמו הצטמצם כ"כ עד שהגיע לידי סבילת רעב במשמעו הפשוט. אבל דירתו היתה מרוחה, הלבשתו – מהודרה; זאת דרשה נשמתו המפונקה, וגם – ההכרח להתעשר בעיני בעלי חובותיו. אבל סוף סוף רפו ידיו, וההגיון האכזרי הגיד לו ברור, שכדי להמלט משמיטה בזויה צריך הוא לעשות איזה צעד גדול ומוחלט, אחרי שהקומבינציות התגרניות כבר חדלו להצילו אפילו הצלה פּורתא.
בעת ההיא הוצע לפניו שדוך משונה. המדוברת היתה נערה קטנה כבת ארבע עשרה. תנאי השדוך היו – מלבד נדוניא הגונה – גם משרה חשובה אצל אחד מקרוביה בקונטורה של נפט בבאַקו. החתונה עצמה צריכה היתה להדחות לשנים אחדות, עד שתתבגר הכלה והחתן יתבסס על מעמדו. ד-קי הסכים לאבאַנטורה זו. הוא האמין באמונה שלמה, שעד שיגיע מועד החתונה יהיה מוכן ומוכשר לחיים החדשים לא רק בחמר אלא גם ברוח. ובלי שהיות ארוכות עשה “קנין”, קבל חלק מן הנדוניא, סלק את חובותיו – ונסע (תשרי, תרנ"ז) לבאַקו.
שוב נעשה חפשי; רק חוב אחד קטן נגרר אחריו עדיין – ההתקשרות עם הנערה הקטנה, שעליו לבא עמה בחליפות מכתבים לעתים מזומנות בדיוק. – עכשו יש לו רק דאגה אחת: לשכלל את מצבו החמרי, להעשות עשיר. ומה נקל הדבר בבאַקו, במקור העשר לאלפי נודדים שבאו לשם במקלם ותרמילם, ובפרט כשהיתה לו השתתפות מצד קרובי-הכלה, שהתענינו בעצמם בגדולו והתפתחותו במקצע החדש לו. דרוש לזה רק קרבן אחד: שהאיש הבוגר והרגיל לחפש יהפך או יתהפך לתלמיד ותיק, יקבל עליו מרות ויבלע בנעימה הערות משפילות את גאותו. אבל דוקא לזה לא היה ד-קי מסוגל. אפשר שיכל היה לותר בשעות יאוש ידועות על הרבה, אבל לא – על גאותו ועל חפש נפשו. ומקץ ימים אחדים לישיבתו בבית מכריו החדשים כבר התחילו להתהוות ביניהם חכוכים בלתי-נעימים, שתוצאתם היתה – יציאה מהבית ההוא לדירה מיוחדת ויחוסים פורמאַליים הדדיים, שהלכו הלוך והתחדד מיום ליום…
באותה העת התחוללה בו מלחמה עצומה בין הנשמה האצילית והתכונה התגרנית שבקרבו. לבסוף נצחה הראשונה, והתגברה בקרבו ההכרה, שלא נוצר כלל לדרך חיים כזה שנשקף לו פה בבאַקו ושהוא צריך לבחר לו דרך חדשה. בשעת רפיונו עוד השתקע לפנים בקומבינציות תגרניות והיה מחליף מכתבים עם מכיריו שבתחום ע"ד יסוד עסקים שונים בעיר מרכלת זו. אבל בעמקי לבבו כבר התבכרה ההחלטה להנזר שוב מחיי המסחר. ואחרי שבתו בבאַקו כתשעה ירחים עזב את העיר הזאת עם כל תקוותיה והלך ליקאַטרינסלאַב, ששם גר אחד מקרוביו והבטיח לו איזה סעד לבסס את מצבו.
ביקאַטרינסלאַב נעשה שוב מורה עברי. חיצוניותו היפה, השכלתו הרחבה ואצילותו המיוחדה סללו לפניו את הדרך אל החוגים האינטליגנטים, ועד מהרה נתאזרח בסביבתם ונעשה שם – אם לא הצורה המרכזית כביאַליסטוק – לכל הפחות ראש המדברים והמתוכּחים.
בבית הכּלה הביטו בעין רעה על חלוף-המצב שלו. הם לא התחתנו עמו שישאר מורה עברי כל ימיו. הכלה עצמה הביעה לו לא אחת במכתביה את צערה ואי-רצונה להצעד הבלתי נכון שעשה. גם מצד קרוביו סבל הרבה יסורים בגלל “העקשנות האוילית” שסוף סוף תדכא ותקלקל את חייו. אבל הוא עצמו לא הרגיש שום חרטה; עם כלתו הוסיף להחליף מכתבים כסדרם פעם בשבוע, ואת חייו התאמץ לסדר באופן שישר לפניו.
כל אותן השנים הסוערות היו שנות תרדמה לכשרונו. אמנם לא בטלו אצלו שתי המחברות: אחת לטימות ואחת להתחלות, שהיה פותחן לפרקים ומכניס לתוכן איזו מחשבה חדשה במוחו, אבל אח“כ היה עוזבן לימים רבים עד שהעלו אבק עב. הוא בעצמו חדל לתת איזו חשיבות לכשרון הסופרים שבו, וכשנסה מי שהוא מחבריו לעוררהו לקחת עט סופר בידו, היה משיב על זה בהלצה מרה דוקרת. מכל ההתחלות האלו הצליח לגמור רק ספור אחד – זה היה בבאַקו – וגם עברה עליו הרוח לשלחו ל”הצפירה“. אבל ספור זה לא זכה לראות אור, ויאבד בסל של הרידאַקציה. אחרי “מפלה” זו חדל לגמרי לבקר את מחברותיו והתחיל להתרגל אל הרעיון שכל האילוזיות של השנים הקודמות ע”ד עבודת סופרים היו רק שעשועי ילדים, שאין כדאי עכשו אפילו לשגות בהן.
אבל כששב אל התחום והתחיל מתקרב יותר ויותר אל הספרות העברית ואל מחולליה גם בא בהתקרבות פרטית עם איזה סופרים שרכשו להם מעמד ידוע בספרות וכשהתחיל לשקל בפלס את ידיעותיהם, השגותיהם וכשרונותם של אלו ולהעריכם מול אלה שבנפשו הוא, – נתבכרה בו מעט מעט ההכרה, שלא רק שכדאי הוא לתפוס איזה מקום בעדת הסופרים העברים, אלא שיש לו האפשרות גם להפתיע אותם באיזו יצירה גדולה בערך, אם רק יגש אל הדבר ברצינות הראויה ובחשבונות מדויקים שהוא כל כך מומחה להם.
והנה הוא מנער את האבק מעל מחברת הטימות ומוצא שם טימה אחת – לרומאַן שלם! את זו הוא צריך לעבד! הוא צריך, הוא יכל ליצר רומאן עברי! זו תהי יצירה חדשה בספרות העברית, אחרי שמימי סמולנסקין ואילך לא נברא שום רומאן בישראל. בהצלחת מפעלו זה לא היה מסופק כלל, אחרי שהגבור העקרי הוא-הוא עצמו, יתר הנפשות לקוחות מהסביבה שחי בתוכה בביאליסטוק וגם המקרים והשתלשלותם הם ברובם אפיזודים שלמים מחייו ומחיי סביבתו. נחוץ רק עבוד רציני, עבודה אנרגית ומסודרת – ומי עוד כמהו מסוגל לזה?
חדשים אחדים ישב על כתיבת החלק הראשון של רומאנו זה עד שיצא מעטו נקי ומהודר כחפצו, ואז שלחהו להוצאת “תושיה” בעד “הביבליותיקה העברית” בתור דוגמא. זה היה בחדש חשון תרנ"ט. ימי התוחלת לתשובה היו לו ימים של ענויים מרים מאד. הוא החליט החלטה ברורה, שאם יקבל תשובה שלילית – ישים קץ לחייו. וכשקבל תשובה חיובית, כבר היו חייו העתידים ברורים לו: הוא יעזוב את ההוראה ויחיה על עטו. דבר זה היה חדוש גמור בספרותנו. סופרים מעטים חיים על עטם נמצאו רק בבתי-המערכת, אבל סופר בליטריסטי שישב בחדרו ויחיה על הונוראר של ספוריו – כזה לא היה אז בקרבנו.
את הרושם שעשתה הופעת הרומאן “באין מטרה” בספרות העברית למותר להזכיר, עדין חדש הוא לכלנו. הבקרת צינה תכף, שכוכב חדש הופיע לנו, שאעפ“י שאינו מחוסר כתמים פה ושם, בכ”ז הוא מזהיר ומבריק באור חדש ומראה דרך חדשה לסופרים הצעירים. החדוש שבו היה לא רק הקיפו הרב, כמו שחשב מחברו מראש, אלא גם הסגנון המדויק תכלית דיוק והמתאים בכל פרטיו להמושגים המדוקדקים של הקורא המודרני, התאור הריאלי, אשר לא שב מפני כל, של הנפשות והמאורעות, וביחוד – הנתוח הפסיכולוגי העמוק, שלא היתה עוד דוגמתו בספרותנו עד ב-קי. אי-אפשר היה לבלי להכיר, שפנים חדשות ובהירות נראו בספרותנו, והבקרת אמנם טפלה אז ברומאנו של ב-קי במדה לא-שכיחה, והפופולאַריות שלו בקהל הקוראים הלכה הלוך וגדול מיום ליום.
ברשדסקי תפס לו תכף מקום הגון במרום חבורת הסופרים. אבל לא רק כבוד הנחילוהו יצירותיו הספרותיות; בתור אדם הגיוני וריאלי קבל ספוק רוחני גדול גם מהסכום המסוים שקבל במחיר הרומאן מאת הוצאת “תושיה”. בזה מצא גם סעד לחשבונו, כי רק עכשו מצא לפניו את הדרך הנכונה לעבור בה את יתר השנים שנשארו לו בחיים.
בשעה שהוקל מעליו עול הפרנסה, לכה“פ, למראית עין, התחילה דאגה אחרת מנסרת בנפשו: דאגת הבריאות. עוד בראשית שנות שבתו בביאליסטוק התחיל להכיר, כי בגופו החסון והמוצק מחטטת איזו תולעת. שעול עז היה תוקפהו לפרקים ומעלה לח מריאתו. אעפ”י שחשב את מחלתו לסריוזית – ואולי דוקא בשביל זאת – לא דרש ברופאים, לא הפסיק את עשון הטבק ולא נזהר בשום דבר. כשמת אביו בדמי-ימיו, גברה בו עוד יותר ההכרה, שמחלתו באה לו בירושה ושגם הוא לא יאריך ימים. אבל מרב הצרות והטרדות, וגם מחפצו הכביר להיות משוחרר מכל דאגה, לא שם לב לזה, ורק בדרך אגב ובהתול היה מביע לפעמים לידידיו האינטימים את ההשערה, שעוד נשארו לו כך וכך שנים לחיות. אבל עכשו הגיעה השעה, שהיה מוכרח להתעכב על דבר בלתי נעים זה. המחלה הלכה והתגברה, הלכה וינקה את לח-חייו – והוא מתעתד להכנס בקשר הנשואים, להיות לבעל משפחה!
ויום החתונה ממשמש ובא. הכלה כבר הכינה לה בגדי חתונה, והכל היה כבר מוכן. אז החליט להגיש לה דורן לחתונתם: פוליס לאחריות-החיים על סך מסוים. נכנס לסוכן אחד ממכיריו, והלז שלחהו לרופא. אחרי הבקור בבית הרופא, ראה ד-קי, שהסוכן משתמט ממנו ואינו מדבר ע“ד הבטחון באחריות. אז הוברר לו, כי הרופא מאן לקים את האסיקורציה. באחד הימים נכנס שוב אל אותו הרופא ובקש ממנו להגיד לו ברור את מצבו בלי העלם ממנו דבר, אחרי שהוא כבר מוכן ומזומן לכּל. הרופא הגיד לו את האמת, כי ראתו מוּכּה בשחפת, ורק ע”י ישיבה במקומות חמים יוכל לרפא אותה לפי שעה. אחרי ישוב הדעת קצר ישב וכתב מכתב למחותניו, שמטעמים כמוסים עמו הוא מוכרח להסתלק לצערו מהשדוך.
מכתב זה הגיע לידם בו ביום, שהתכוננו לנסוע להחתונה.
ד-קי שרף מאחריו את הגשרים והחליט לחיות חיים חדשים באותן השנים המעטות שנשארו לו לחיות על פני האדמה.
באותה שעה כבר עמל על יצירת הרומאן השני “נגד הזרם”. אם ברומאנו הראשון הוא עוסק בפרובלימה אנושית כללית, נסה ברומאן זה לעסוק בפרובלימה יהודית ספיציפיונית. אבל בשביל שפרובלימה זו לא מלאה את נשמתו כהראשונה, ואפשר שמפני שלא הספיק להתעמק בה כראוי, לא הצליח לתאר בו שורת טפוסים חיים ובהירים כברומאנו הראשון. אפילו הטכניקה שבו לקויה במקצת וחוסר שווי-המשקל שבפרטיו ממש מקלקל את ההרמוניה, המוכרחת להיות בכל יצירה פיוטית. הנפשות הפועלות בו לקוחות ממרכזי החיים והן ממש פורשות את כפיהן ומבקשות, שימלאו אותן תוכן; אך המחבר, שציין בהצלחה את קוי אפין הכלליים חסר-אונים הוא להכניסנו לתוך עולמן הפנימי ולהכריח אותנו לחיות את חייהן. הרומאן הזה קלקל מעט את הרושם, שעשה “באין מטרה”; אבל ב“טפוסים וצללים”, שנדפסו אח“כ באותה “ביבליותיקה עברית”, ושלתוכם נכנסו גם הספורים שנשלחו לפנים מביאליסטוק בעד “ספרי אגורה”, – הוא עומד שוב על מרום כשרונו, מצייר נפשות עם זעזועי הרגשותיהן ודכדוכי יסוריהן ומונע א”ע מתאור הטבע ומחקירות פרובלימטיות. הבקרת שבה להצהיל לו פנים.
שלשת הספרים הללו חזקו את מעמדו הרוחני של ברשדסקי, ומאז נעשה אזרח קבוע בספרות העברית.
אם נאמר שברשדסקי היה בעל-דמיון, נלהב, נשגה מאד, אחרי שההגיון הקר והיבש שלט בכל מכמני נפשו ובכל רגעי חייו אפילו בשעת היצירות הספרותיות. הוא היה רק בעל חשבונות כבירים וקומבינאציות מסובכות. אבל שנוי-השם הזה אינו משנה את הענין: הוא חי תמיד לא את חייו ההוים, המציאותים, אלא איזו חיים אחרים, דמיוניים… מה שעתיד להבראות אצלו ומסביבו עמד לפניו כ“כ בהיר ומדויק בכל פרטיו, עד שהיה מתפלא אם אחרים אינם רואים כל זאת כמותו. אם לא נתקימה אח”כ מחשבתו, לא הוא טעה, אלא טעו החיים, טעה העולם… והוא הוסיף לבנות את מגדליו, כאדריכל מלומד, על חשבונות מטימאטיים…
בה בשעה שהבקרת קבלה ברצון ובחבה את ציוריו הקטנים שהתחילו להופיע ב“השלוח” וביתר ההוצאות הפריודיות, וחשבה אותם לעיקר תפקידו בספרות, חשב הוא את עצמו לסופר-רומאנים, שעתיד לתת לספרות העברית עוד הרבה יצירות גדולות, ואת יצירותיו הפעוטות חשב רק לעבודת יצירה ממדרגה שניה, לעבודה זמנית הנחוצה רק לפי שעה. במחברת הטימות היו כבר מעובדים לכל פרטיהם שנים שלשה רומנים גדולים, שהיו ברורים לפניו כל צרכם לא רק בעלילותיהם, אלא אפילו בשמותיהם. כל אחד ואחד מאלו היה צריך להיות הופעה מפתיעה בעולם ספרותנו. אלא שעדין לא הספיקה לו השעה לשבת על האבנים ולעסוק בהם. החיים תבעו את שלהם: הפרת-השדוך המיטה עליו שוב עול גדול של חובות, מההוראה הסתלק סוף סוף לגמרי; עבודת הסופרים אמנם הביאה לו רוח הגון, – אבל לא כדי לסלק את כל חובותיו ולחיות חיים מרוחים כפי הרגלו. כל התנאים הללו הכריחוהו לדחות לפי שעה את מחשבותיו הגדולות ולהתעסק בספוק החמר הספרותי להמול"ים, שהזמינו אצלו חומר בשכר הגון.
ואולם אז נדמה לו, כי כדי שיהיה כשרונו יותר פורח צריך הוא לשבת בקרבת מקום אל מרכז הספרות העברית. מרכזים ספרותים היו אז שלשה: פטרבורג, ורשה, ווילנא. והנה הוא עוזב את יקאטרינוסלאב ולפי הזמנות שונות הוא מרחף, ממערכת למערכת, ממרכז למרכז. בכל מקום הוא מקבל סעד חמרי ורוחני לתפקידו הספרותי. יושב הוא ישיבה ארעית פה ושם, ומפקידה לפקידה הוא מכין איזה ציור חדש, שמבצר עוד יותר את תהלתו הספרותית.
בכלל היו לו השנים המעטות האלו שנות הצלחה רוחנית כבירה. אופן כתיבתו נעשה כמעט לשטה מסוימת, והיו סופרים צעירים, שנמצאו תחת השפעתו, ומזמן לזמן היו פונים אליו בעצות ובשאלות. לא היתה שום הוצאה פריודית מודרנית שלא תחשוב לה לכבוד לחשבו בין סופריה.
אבל כשרונו לא היה פורה ביותר; הוא היה מעבד ומשכלל את ציוריו בזהירות יתרה ולכן לא יכל לכתוב הרבה. רוחיו המעטים לא הספיקו לו די פרנסתו ותשלומי חובותיו. עינו החדה סקרה לו בעתיד הקרוב פרספקטיבה בלתי נעימה: הוא יצטרך לפרוט את כשרונו לפרוטות קטנות ולרדת מהרה ממרום מעמדו כלעמת שעלה עליו. ובחפצו לקדם את הרעה החליט לנטות מדרכו שסלל לו ולמכור את עטו לרידאקציה של עתון.
בסוף שנת 1903 קבל הזמנה ממר בן-ציון כ"ץ לבא לפטרבורג לעזר לו בעריכת “הזמן”. הוא הסכים להצעה זו, ונעשה תכף לעוזרו הראשי של העתון. וכשעבר “הזמן” לווילנא הלך עמו לשם ונכנס לועד הרידאקציוני שלו, בקבלו עליו עריכת איזה חלקים נכבדים, וביחוד חלק הפיליטונים. הוא רכז סביבו תכף את כל הכשרונות הצעירים, וחלק הפיליטונים באותו העתון הורם באמת למדרגה ספרותית רמה.
אך בשעה זו שרבים נהנו ונחמו לאורו, הרגיש הוא בעצמו, שאור כשרונו מתחיל לכהות ולכבות. בכל שנות עבודתו ב“הזמן” כמעט שלא חולל בעברית שום יצירה חדשה. אם מחסרון פנאי, או מדלדול פנימי, בחר לו להשאר בצל, והסתפק בתפקיד של מדריך ומנהל לבד. בשעות החפש שלו נסה את יכלתו בשפות אחרות. בשפת רוסיא הדפיס בוסחוד, ואח“כ בהוצאה מיוחדת, תרגום מקוצר של ה”באין מטרה" שלו, והדפיס גם תרגומים מספורים קטנים אחדים. גם ביהודית פרסם איזו ספורים, מהם גם חדשים, שעלו יפה מאד. אבל בכלל היתה תקופה זו שעת-עמידה לכשרונו. מאידך גיסא היה מצבו החמרי טוב מאד. בכל שנות מגוריו בווילנא היתה דירתו באחד מבתי-המלון היותר יפים ובכל אופן חייו היתה נוהגת פזרנות מרובה. את חובותיו שלם במהירות נפלאה. חסרון-כיס לא ידע. בכלל חי אז חיים סואנים ומלאים, בסביבה עליזה וצוהלת ושמחה בחייה. ואיש ממכריו לא חשד, כי ברשדסקי זה המשתתף בכל שיחותיהם ושעשועיהם, המגחך ומתלוצץ תמיד על הכל ועל כל – הוא רק כאורח זמני בעולם הזה וכי הוא עצמו כבר מכיר את זאת הכרה ברורה…
עוד בראשית ישיבתו בווילנא אירע לו פעם אחת שהצטנן וקולו נעשה צרוד. חבריו חשבו זאת למחלה עוברת, וגם הוא עצמו לא שאל ברופא. כשעברו שבועות וירחים וקולו לא נצטלל, התחילו חבריו הקרובים להזכירו את חובתו לנפשו והוכיחוּהוּ על התרשלותו. אבל הוא ענה על זה בגחוך דק. בקרב נפשו ידע ברור כי ע"י הרפואות אפשר שיאריך מעט את חייו, אבל יצטרך לחיות חיי חולה מתרפא והחליט לסגל לעצמו את ההכרה של איש בריא כל זמן שימשול ברוחו. השעול לא הרפהו ועוד התחזק אצלו מיום ליום, והוא לא פסק מעשון פפירוסים חריפים, היה מהלך בימי סגריר בלי ערדלים ובלי מעטפת הצואר, היה ישן בקיץ ליד חלון פתוח… צרידת קולו הוסיפה להתגבר, והוא לא עזב את הרגלו להיות ראש המדברים בכל מקרה שבא לידו, להתוכח שעות ארוכות בלי לאות… תוכו היה כבר נחר, אבל קליפתו היתה קשה, שלמה ויפה: לא נכפפה קומתו, לא הועם ברק-עיניו ולא הסתלק הגחוך הנעים מעל שפתיו. –
בתחלת שנת תרס“ו בא משבר בהוצאת “הזמן” ובסוד החברים הוחלט להפחית את שכר הסופרים, לא רק הרחוקים, אלא גם של העוזרים הקבועים בבית המערכת. הכל הסכימו לזה וגם ברשדסקי בתוכם, אבל באותו מעמד הודיע, כי הוא מתפטר ממשמרתו. לא הועילו שום בקשות מצד העורכים והמול”ים והחברים – החלטתו היתה מוצקה כברזל ולא שב ממנה. ואחרי שהועיל, בתור בורר, לישר סכסוכים שונים שקמו אז מחמת חליפת המצב, יצא מן הרידאקציה לבלי שוב עוד אליה.
ברשדסקי נעשה שוב אותו הסופר הפרוליטאַרי החי על שורותיו, כלפני כניסתו להרידאַקציה, רק בהבדל זה, שמעין כשרונו נתדלדל ובריאות גופו התמוטטה וכלו היה כעץ יבש… אבל דמיונו הנפרז, בעל החשבונות המסובכים, לא נרדם ולא נלאה לבנות מגדלים אוירים…
בהתעצמות שאין למעלה הימנה הושיב א"ע אל שלחן הכתיבה והתחיל שוב לצייר. ואמנם הצליח לחולל יצירות אחדות, שיוצרן התגלה בהן בכחו הקדם, אבל אופקים חדשים לא גלה, לא לספרות ולא לעצמו, ובהן לא היה עוד כדי להפתיע את עולמנו הקטן. ובאותה שעה נעשה דחוק יותר ויותר במצבו החמרי: רוחיו נתמעטו עד למינימום, והוצאות פרנסתו לא הצטמצמו אף במאום…
שתי שנים ארך מצבו זה. מה שהתחולל בנפש הגבור המדוכא הזה קשה למסור בדברים. בעולם הספרותי אמנם שררה אז דומיה, רק בספרות היהודית דפק איזה עורק של חיים; בכל זאת נדמה לו כי גלגל החיים מנסר מסביב, כי הכל פועל, שואף, מקוה, ורק הוא נע כצל בקרב המחנה, אין פונה אליו ואין רואה אותו.
כי באמת היה שמו הולך ונשכח מחדש לחדש. אם עמנו בכלל מצטין במדת השכחה, הנה האינטליגנטים שבתוכנו – על אחת כמה וכמה. שנים רבות של עבודה ופעולות כבירות לא יועילו לו לסופר עברי, אם ירד לימים מועטים מן הבמה, וברשדסקי הצעיר, הרענן, אחד הנביאים של המהלך החדש בספרות היפה, כבר עומד בתוך התנועה הספרותית כאיש מן הצד.
אבל את צערו הפנימי לא גלה לשום איש. כשהיה נכנס לחבורת סופרים בווילנא או בורשא, היו פניו צוהלים ומגחכים; ואחרי עבור הרשם הבלתי נעים הראשון של צרידת-קולו, היה מכריח את כל שומעיו לשתוק ולהקשיב לשטף דבריו שזרם בעז ובהגיון נמרץ ובלי לאות.
בקיץ שנת תרס“ז נסע לריגא לשם איזו קומבינאציה של הוצאת עתון זרגוני. לנסיעה זו, שעלתה לו בדמים מרובים, לא היתה שום תועלת ממשית, מלבד זו – שנתקרר שנית, ומצב בריאותו הורע מאד. ובתחלת הסתו לשנת תרס”ח כבר התגלתה בו השחפת בכל מוראיה. מדת החום בגופו עלתה לבלי רדת עוד עד מותו. אך הוא לא מהר להכנע. הכתיבה והדבור נעשו לו קשים, והוא עודנו מהלך ברחוב, מבקר את מכיריו, כותב מכתבים שקטים לקרוביו ולחבריו, – כאלו לא אירע דבר. בימים ההם נמסרה לו עריכת ארבעה קובצים עברים ספרותיים, ולעבודה זו התמכר תיכף בשרידי כחותיו.
אבל סוף סוף קשתה עליו גם ההליכה, וסימני חליו הכבד כבר היו נכרים בכל תנועותיו. ידידיו, ובראשם מר ש. טשרנוביץ (ספוג), התחילו לאכפו להכנס לרופא, והוא נענה להם, וסר לרופא אחד. אחרי בקורו נכנסו גם חבריו אל הרופא הלז בהסתר, ושם נודעה להם האמת המרה, כי החולה החביב הוא כבר לאחר יאוש.
סופה של הטרגדיה היה מרעיש ומהיר מאד. חבריו הציעו לו להוביל אותו לורשה, אך הוא לא הסכים בתחלה, אחר שכסף אין לו ונדבות לא יקבל. מוכרחים היו להמציא לו כסף באופנים שונים, שלא ידע את מקורם, רק אז נאות לנסוע לורשה… לפני נסיעתו שרף את היומן שלו, שהכיל אלף גליונות גדולים…
ביום 14 לחדש נאיאבר שנת 1907, כשעלתה כבר מדת חומו למדרגה גבוהה מאד, כתב עוד לכותב הטורים האלה את המכתב הזה; המעיד על צלילות רוחו ועל יכלתו הנפלאה להבליג על מחלתו: “את מכתבך הסגור ואת מכתבך הגלוי – שניהם קבלתי במועדם, והנה אירעה לי תקלה שמצויה אצל אחרים ואינה מצויה אצלי כלל – בשעה שקבלתי את מכתבך הגלוי היה לפני צרור מכתבים שנתקבלו ממקומות שונים ושהייתי חיב תשובה עליהם; ישבתי לכתוב תשובות, ובדעתי היה לענות גם לך אלא שמאיזו סבה לא עניתי, ואחרי כך נדמה לי שעניתי. טעותי נגלתה רק בימים האחרונים כשהייתי מוכן כבר להריץ אליך מכתב מלא מוסר ותוכחה על שאינך כותב לי, ויכל תוכל לשער את תמהוני ברגע הראשון כשנתגלתה טעותי!… קבל תודתי – אם גם מאוחרה מעט – על מכתבך המפורט, שבו תארת לפני את מצבך החמרי והרוחני בברירות מספיקה לי. אם לא יכבד ממך הדבר להודיעני המשך הדברים, ביחוד במה שנוגע להיחוסים שבינך ובין… אהיה אסיר תודה לך מאד. – – – אתי אין לע”ע חדשות נכבדות ביותר. יש אמנם איזה ענין הקרוב להגמר (רמז על עריכת הקובצים. הכותב.), אך מפני שהפרטים לא התבררו עדיין כל צרכם, הנני משאיר את הדבר הזה למכתבי השני…"
אך במכתבו השני כבר היה מוכרח להודות – אחרי שהדבר נודע מן הצד – כי הוא קצת חולה. אלא שהרופא מבטיחהו שבקרוב יתרפא…
וביום 20 לחדש יאנואר שנת 1908 כתב מורשה: “…אחרי שנועצתי פה עם הד”ר לוין ואחרי שזה בדק אותי ושמע את התפתחות מחלתי – בא האחרון לידי מסקנא אחרת לגמרי, היינו: שקדם שאעבור לגור באוטבוצק אתרפא כשבועים פה בביה“ח העברי, מקום שיש רופא מומחה למחלות הגרון. מכמה טעמים ישרה עצתו בעיני וקבלתיה. מובן הוא מאליו שהד”ר ל. וחבריו ידאגו לי שתהי שכיבתי בביה“ח ככל האפשר יותר נעימה – – – הימים המעטים ששהיתי פה עברו לא בעצבות יתרה: אנכי אמנם כמעט שלא יצאתי מפתח ביתי החוצה, אך אל חדרי בההוטל נאספים מכרים שונים. היו שלום וברכה וכתבו לי מכל אשר אתכם”. כך כותב איש, שעומד כבר על מפתן המות…
כל מי שחושב, שבימי חייו האחרונים נתן להטעות את עצמו בדבר מהלך מחלתו – אינו אלא טועה: הוא הטעה רק את אחרים, בשעה שלעצמו היה הכל ברור, בלי שום מקום לספק.
בימים האחרונים לחדש פוברואר הובילוהו לאוטבוצק, ששם הורע לו, ואח“כ החזירוהו לורשה לביה”ח. שלשה ימים לפני מותו נתבלעו מחשבותיו והתחיל לדבר מתוך חום. הוא דבר אז רק בעברית.
ובאור ליום ה' י' אדר תר“ע מת. הלויה אל חצר הקברות הורשאית היתה ביום ו' י”ב אדר. לגמל לו את החסד האחרון באו איזה עשרות סופרים וקוראים עברים. את תפלת ההשכבה שר החזן המנוח מר טשין. הספדים חמים נשאו עליו בן-אביגדור, הלל צייטלין, ש. צרנוביץ ועוד.
כך חי וכך מת האיש, שנוצר לגדולות ושאף לגדולות – והתמזמז בין הגלים הסוערים של החיים.
ביאליסטוק, בחדש אדר שני, תר"ע.
פּּלן
י. ברשדסקע בתור אדם ובתור מספר
מאתבן אביגדור
הקדמה לכל כתביו
אי אפשר להעריך את ערכו של סופר כל זמן שלא למדנו לדעת את האדם שבו. אפשר לנסח את הפתגם הידוע באופן כזה: “אם חפץ אתה לדעת את המשורר עליך לדעת ראשונה את האדם שבמשורר!” אפיו של כל יוצר, דרכי חייו, עולמו הפנימי, השקפתו על העולם, יחסו לכל הסובב אותו – משתקפים תמיד ביצירותיו, בצורה זו או אחרת. גם היצירה היותר אוביקטיבית היא באמת רק ראי נכון לנשמת יוצרה; הוא הספוק הסוביקטיבי של נפש היוצר, הספקת השאיפה הפנימית היותר חזקה והיותר נוגשת שבקרבו. היצירה האמיתית אינה קפריז, איזה שעשוע חיצוני – כי אם צורך פנימי מוכרח הנובע ממעמקי נפשו של היוצר. הדעת המקדמת של האדם שביוצר היא אפוא הפתרון לחידת היצירה שלו, המפתח שבו נפתח את היכל בת שירתו.
ברשדסקי בתור אדם היה חזיון בלתי מצוי אצלינו. הוא היה איש המעלה באמת, איש בעל אצילות רוחנית. הגלות לא הטביעה את חותמה עליו כלל. בפניו, בהליכותיו ובכל ארחות חייו לא נכרו סימני ה“נעֶביִך” שאנו פוגשים אצל רבים מחבריו, אותו הצער העלוב, אותה האנחה הטפוסית של רבים מן הסופרים העברים על עלבון האימה, על גלות השכינה, על חיי הדלות והשפלות – היו זרים לו לגמרי. הוא היה איש אוהב את החיים ומלא ששון החיים. וכבן-חורין גמור התהלך בסביבתו, בקומה זקופה ובדעת ערך עצמו.
ברשדסקי היה רחוק לגמרי מן הבטלנות המצויה אצל רבים מסופרינו. הישיבה וה“קלויז” לא נגררו אחריו. בכל היותו יהודי מכף רגל ועד ראש היה קודם כל אָדם, איש אירופי נאור, בעל נפש אנושית כללית המתענינית בחיים הכלליים וכל הנוגע לאדם לא זר לה.
ברשדסקי היה מלא גאוה פנימית – אבל גאוה אצילית ונמוסית. הוא לא ידע מה זו הכנעה ומה זו זחילה והתרפסות, לא ידע מה זו חנופה ומה זה משא-פנים; אולם הוא היה רחוק ג"כ מאותה הגאוה הריקה, אותה הגאוה הבטלנותית של היושב מאחורי התנור בבית המדרש ומבטל בלבו את כל העולם, אותה הגאוה הבטלנותית, שמעבר אחד היא מלאה זחילה והכנעה בפני התקיפים, ומעבר השני, בינה לבין עצמה, היא מתנפחת, מבטלת בבטול גמור את כל אלה שאין אומנותם עבודת-סופרים ומביטה על עצמה כעל סלת האומה, כעל “אתה בחרתנו”ים. לברשדסקי היה גאון פנימי בתור אדם בכלל, אך לא בתור סופר, אם כי ערכו בתור סופר לא נכחד ממנו. הוא לא חבש לראשו תמיד את הפאה הנכרית של הסופר. בבואו בחברת לא-סופרים לא הביט על הסובבים אותו מגבוה, להפך, התהלך אתם כאלו היה אחד מהם, התהלך אתם בפשטות וברעות, התענין בכל עניניהם והשתתף בכל לב בשיחותיהם. הגאון הפנימי שבקרב לב ברשדסקי היה לא ביחס אל אחרים, כי אם אליו בעצמו. הוא לא התגאה על אחרים, אך גאותו הפנימית לא נתנה לו להתרפס לפני אחרים. היא עצרה אותו מבקש עזרה מאחרים גם בשעה שהיה צריך לה; היא הניאה אותו מכל מעשה המסוגל לעורר עליו חמלה בלב אחרים, רחמים ומנוד ראש. הגאוה העדינית והאצילית הזאת היתה למקור תלאות וצרות לו לעצמו – שאולי גם קצרה את ימי חייו, – אבל לא לאחרים. גאותו זו המריצה אותו להתהלך בכל עת ברצינות הראויה, לשמור את הנימוס ואת הטקט הנכון, לשמור את דברו תמיד להיות מבטיח ומקיים, להיות תקיף בדעתו ולבלי נטות לכל רוח, ובכלל להמנע מכל מעשה העלול להטיל כתם על שמו ולהשפיל את כבודו, כבוד האדם שבו.
ברשדסקי היה פקח אמתי. בשכלו החריף חדר לעומקו של כל דבר ומבטו החד הקיף אותו מכל צד. הוא הבין תמיד דבר מתוך דבר. תפיסתו המהירה עמדה לו להכיר במעוף עין את אשר מסביב לו, את כל החדש והזר, בהשקפה ראשונה, שהיה פוגש בדרכו. הסתכלותו בחיים היתה חדה וחודרת, והיא גלתה לפניו תמיד בכל דבר את הסבות והמסבות הכמוסות שיצרוהו ואת השתלשלות המעשים הטבעית והתוצאות המוכרחות.
ברשדסקי היה בעל הגיון חזק, ועל פיו הסתכל בחיים ושפט על הכל. בכל ראה לא קפיצות ופתאומיות, כי אם התפתחות והשתלשלות טבעית ומוכרחת על פי חקי הברזל של ההגיון. הם היו לו לקנה המדה למוד בהם את כל המתהוה בחיים, בחברה וגם בקרב נפש האדם.
הסבה והמסובב היו לו לעינים בלכתו ובהובילו אותנו דרך הפסיכיקה העמוקה והנפתלה של האדם הפרטי ושל החברה הסובבת אותנו. וההגיון הזה היה לו לאיזמל חד של מנתח לנתח בו את כל החיים אשר מסביב, את לב האדם ואת לב החברה.
ברשדסקי היה חושב והוגה דעות. מוחו היה תמיד עסוק בעבודה: סתר ובנה, בנה וסתר. עבודת המוח היתה לו העבודה היותר חביבה בחייו. גם בשבתו לבדו בחדרו, גם בשיחות ווכוחים במסבת רעים, גם בהעלותו את רעיונותיו על הגליון העסיק את מוחו בעבודת הסתירה והבנין שברוח. זה היה לו למין ספורט רוחני המשיב את הנפש. הוא היה קורא לעבודת-מוח כזו: גימנסטיקה רוחנית, ורוב עתותיו עברו עליו בגימנסטיקה זו… מוחו היה כעין טחנה רוחנית, הטוחנת וטוחנת בלי הפסק, והסתכלותו החדה והבלתי פוסקת בחיים המציאה לה תמיד חומר וכח לעבודתה – והטחנה היפה והמקורית הזאת הוציאה לנו בכל פעם קמח בהיר וטוב בדמות מחשבות הגיוניות, שהיה מפזר לפנינו ביד רחבה בשיחות, בוכוחים וביצירות ספרותיות..
במקצוע זה, מקצוע המחשבה ההגיונית, היה ברשדסקי משכמו ומעלה גבוה מרבים מחבריו.
ברשדסקי היה איש שלילה. הוא התיחס בשלילה לכל הזרמים הסובבים אותו, בכל התנועות החברתיות שהיו בימיו מצא מגרעות ומומים, כלן לא זכו בעיניו; ובכל זאת לא היתה השלילה שבו מכאבת ומעליבה, בשביל נמוסיו היפים, בשביל הטקט הנכון שלו, בשביל היותו רחוק מהקנאות העורת, מהשוביניות.
ברשדסקי קרא ושנה הרבה, למד וחקר תמיד, אבל לא רק בספרים של ניר, כי אם גם, ובמדה עוד יותר מרובה, בספר החיים. הוא לא היה כלוא בד' אמותיו של חדרו הצר, כרבים מחבריו כלואי החדר, אשר מפנות חדרם הסגור הם שופטים גבוהה על העולם והאדם. הוא שאב את ידיעותיו לא רק מספרות וספרים, כי אם התערב ברחוב, בחוצות ובשוקים, התבולל בקרב החיים, בשאון ובמהומה הזורמים מסביב, השתקע בחברה הסובבת אותו, – ושם למד וחקר, הסתכל והתבונן בעינו החודרת ובחושו החד; והכל היה לו ענין לענות בו, בכל דבר מצא חומר להסתכלותו, מכל מקרה ופעולה למד ורכש לו דעת ותורה, תורת החיים.
ובכל היות ברשדסקי איש פקח ופכח ואיש ריאלי ומלא שלילה היה מלא גם דמיונות גדולים. הפנטסיה שלו היתה עשירה מאד. במוחו המלא שלילה והריסה נמצא גם און וכח רב לבנות בנינים נפלאים ומצוינים, קומבינציות עשירות וגדולות, שהיו מעסיקות את אנרגיתו בחייו הפרטיים ושכל יצירותיו הספרותיות מלאות מהן.. ועם זה היה תמיד יסוד נכון להן, יסוד ריאלי והגיוני.
ברשדסקי היה בעל עזמה רבה, חפץ וכח כביר לעבודה; אבל לא תמיד מצא את המסבות הדרושות לזה, את הקרקע שתקלוט את נטיעותיו ושתפרה אותן. ברשדסקי היה בעל רצון תקיף לשלוט על עצמו ולשעבד את רגשותיו אליו וגם להכניע אחרים תחתיו ולשעבדם להשפעתו; אבל לא תמיד היה די כח לרצון הזה להתגבר על המכשולים אשר מסביב. סוף, סוף המציאות היא השליט העליון על הכל, וגם הרצון היותר תקיף הוא ע"פ רוב אין-אונים נגדה.
ברשדסקי היה איש סדר. הוא אהב את הדיוק ואת הסדר במדה שאין למעלה הימנה. הכל היה מדוד ושקול אצלו מראש, הכל מכון ומסודר כראוי. והדיוק והסדר הזה השתקפו בכל הליכותיו, במחשבותיו ושירותיו וגם בעבודתו הספרותית.
ואחרי כל אלה – היו חייו עשירים בטרגדיות רבות, בהיות אפיו, שנראה בהשקפה שטחית כאופי שלם, מלא סתירות רבות שהיו גלויות ושקופות לפני רוחו הניקרני, לפני חושו החד והסתכלותו הבהירה. הוא שחק לכל האידיאלים שמסביב לו, ובסתר נפשו התגעגע אחרי איזה אידיאל שיהיה לבסיס תחת רגליו ולמשען לנפשו השואפת. הוא לעג לריקניות שבחברה הסובבת אותו והיה מוכרח להתהלך בה, בהיותו איש חברותי מטבעו. הוא התנגד לזרמים השוטפים מסביבו ונוכח לפעמים כי הזרמים הם יותר חזקים ממנו. הוא לא האמין במוסר המקובל ובחקיו, ובכ“ז לא נתנהו גאונו האצילי הפנימי לעבור עליו בגלוי ולחלל עי”ז את שמו וכבודו. הוא לעג תמיד לפרינציפים ובעצמו היה איש של פרינציפים. הוא לא האמין בעתידות השפה העברית ובעצמו היה לסופר עברי ולאוהב את השפה העברית בעל כרחו ולמקפיד על טהרתה ודיוקה. הוא היה איש סדר ודיוק והמסבות הביאוהו לידי כך לחיות חיים בלתי נורמליים ע"פ רוב. ועל כל אלה היה איש האוהב את החיים, את ששון החחים, את העליזות והבריאות, והוא בעצמו זלזל במדה מרובה בחייו ובשמירת בריאותו והיה מוכרח לראות איך בריאותו הולכת ומתרופפת ואיך המות הולך וקרב אליו בצעדים גדולים יותר ויותר, – מבלי אשר יתעורר בו רצונו התקיף ועזמיתו הגדולה להתנער וללחום בכל תוקף את מלחמת החיים עם האויב אשר כנגדו.
ואת כל הטרגדיות הרבות שבחייו, שגאונו הפנימי הניאהו מגלותן לאחרים, גם לידידיו היותר נאמנים, גלה לפני כולנו, בצבעים כ"ס בהירים ונאמנים – ביצירותיו הספרותיות, בספוריו הגדולים והקטנים.. בהם אנו רואים, בהתבוננות הראויה, את כל מסתרי הנפש הכבירה הזאת, נפשו של ברשדסקי, עם פצעיה הכבירים, את ענותה ויסוריה, את שאיפותיה וגעגועיה הבלתי נמלאים.
וזהו הסוד של הרושם הכביר שעושים עלינו ספורי ברשדסקי, כי זו היא היצירה האמתית, המקסימה אותנו באמתותיה וביפיה, זו שבה משתקפת נפשו של היוצר.
II
ברשדסקי בתור מספר הוא חטיבה מיוחדת בספרותנו.. הוא לא הלך בדרך הכבושה של המספרים העברים שלפניו, כי אם בחר לו דרך חדשה ללכת בה.. ברשדסקי יצר בספרותנו הספורית בית-מדרש חדש, אם אמנם שלע“ע היה הוא כמעט האחד שלמד בו ולא העמיד לנו תלמידים ההולכים בעקבותיו. בכלל אין ספרותנו עשירה בספורים גדולים ובאצבעותינו נוכל לספור את הרומנים אצלנו. ואם נוציא מן הכלל את שני הרומנים “אהבת ציון” ו”אשמת שומרון", שהם יותר חזיונות אידיליים ורומנטיים מאשר רומנים במובן הרגיל – הנה יתר הרומנים שבספרותנו הם טנדנציוזיים, חברותיים ודידקטים. יוצרי הרומנים ההם לא התענינו באמנות כשהוא לעצמה, בנפש האדם כשהיא לעצמה, כי אם בפרובלימות החברותיות שבימיהם: מלחמת ההשכלה עם הבערות, המלחמה עם החסידות, מלחמת הדת והחיים, השאיפה לתקונים בדת. ואנחנו יודעים עד כמה קלקלה אצלם הטנדנציה את שורת האמת והאמנות. לשוא נחפש בהם טפוסים בולטים, נפשות חיות בעלות אופי מסומן, לשוה נחפש בהם אמת-החיים והמציאות, לשוא נחפש בהם אמנות: ציוריות, צבעים ופלסטיות. הננו רואים בהם רק צללים כהים ומעורפלים, נשמות ערטילאיות בלתי נבדלות כמעט זו מזו, והצללים נבדלים לשני מחנות: מחנה של יונים לבנות ושל עורבים שחורים, מחנה של מלאכים צחורים מרחפים באויר בדמות משכילים, בעלי דיפלומים וסתם עשירים נאורים ומחנה של שדים עכורים מרקדים כשעירים בדמות קנאים אדוקים וחסידים נבערים. ואולם אם לא תמצאו בהם אמת ואמנות, חיים ונשמה לעומת זה יש בהם רעש מלחמה, רתוריקה ומוסר. כל המשכילים הם מטיפים מצוינים, ודברי המוסר שלהם משתפכים כנחלים ומדבריהם המתוקים ימסו הלבבות.
והנה בא ברשדסקי ויצר אצלינו את הרומן המודרני, האמנותי, הנטורלי והאינדיבידואלי.
אמנם כל חדש איננו בא לפתע פתאם. תמיד יש רצים-מבשרים לפני בוא כל חדש, המפנים את המסלה, העושים את ההכנות הדרושות והמכשירים את קבלת פני החדש. גם לברשדסקי היו רצים-מבשרים כאלה, בדמות הנובליסטים השונים, המודרניים, שהתגלו בספרותנו בעשרים השנים האחרונות, שיצאו ללחום עם המסורת הישנות אצלינו עם הטנדנציות, החברותיות והדידקטיות בספרותנו הספורית. הנובליסטים האלה יצאו לתבוע את עלבון האמת של החיים, את עלבון האמנות, את עלבון האדם הפרטי, את עלבון הנפש והאינדיבידואליות שלה, את עלבון העולם הפנימי שבכל אדם וגם היהודי בכלל הם יצאו ראשונה במחאתם נגד הטנדנציה הבולטת של המספר המוכרחה לעוות את המציאות ולזיף את החיים. הפרובלימות החברותיות שבכל דור אמנם תופסות מקום גדול בחיים, אבל הן אינן ממלאות את כל חללה של הנפש. לכל אדם וגם ליהודי השיך למפלגה זו או אחרת, יש נפש אנושית כללית, עולם פנימי מיוחד עם סערותיו ומלחמותיו, סתירותיו וספקותיו. והאמנות מחויבת לחלוק לעולם הפנימי הזה מקום בראש. והדידקטיקה, דעות המוסר השונות והצעות התקונים השונים הדרושים, לא יכירנה מקומה בספרות הספורית. עליה להעתיק משכנה למקצועות ספרותיות אחרים, להפובליציסטיק, להבקרת, לספרי המוסר.
ובהתאמה לשנוי התכן שבספרות הספורית דרשו גם שנוי הסגנון והלשון. אותו הסגנון המלאכותי, המזויף, הנפוח של הספרות הספורית שמלפנים, אותה הלשון הבלתי-טבעית, המליצית, הערפלית, המטולאה מגזרי פסוקים ומליצות קדמוניות – אולי היו נאורים לספרות הספורית המזויפת ההיא; אבל הספרות הספורית החדשה, החיה והטבעית, האנושים והאמנותית דורשת גם סגנון טבעי, אמתי, מדויק. דורשת שפה חיה וטבעית, פשוטה וברורה, שלמה ואופיית.
והנובוליסטים האלה החלו להגשים את דרישותיהם אלה במעשה, ביצירותיהם הספרותיות, שנתנו מהלך חדש לגמרי לספרותנו הספורית, בהכניסם לתוכה נשמה חדשה ובתתם לה צורה חדשה, צורה אירופאית מודרנית.
אי אפשר לכחד כי הרצים-מבשרים הללו פנו הרבה את הדרך לפני ברשדסקי ובמדה ידועה קבל גם השפעה מהם, והם הם שהכשירו את כשרונו של ברשדסקי ונתנו לו דחיפה עצומה לבחור בדרך החדשה שסלל לו ביצירותיו הבלטריסטיות.
ספורי ברשדסקי הקטנים הם באמת רק המשך, בצורה שונה מעט ובאופיות המסומנה של כשרונו, מעבודות היצירות הבלטריסטיות של הנובוליסטים הנזכרים.
ואולם נקודת הכובד של ברשדסקי המספר עלינו לחפש בשני ספוריו הגדולים: “באין מטרה” ו“נגד הזרם”, שבהם מתגלה לפנינו בבליטות מיוחדה בית מדרשו החדש שיסד בספרותנו הספורית, בית המדרש של הרומן המודרני, הנאטוראליסטי-אינדיבידואלי.
טועים הם אלה החושבים את שני הרומנים הללו לרומנים חברותיים, יען כי בשניהם מתארות לפנינו שתי תנועות חברותיות שהתעוררו אצלינו בראשית התקופה הלאומית החדשה אצלינו: תנועת האגדות של “שפה ברורה” להנהגת הדבור העברי בחיים, ותנועת “חבת ציון” לפני התעוררות הציוניות המדינית. התנועות החברותיות המתארות בשני הרומנים הללו הן רק ארג-רקמה שעליו רקם המספר את רקמתו – את האינדיבידואליות של הנפשות שיצר. התנועות הללו היו נצרכות למספר רק כדי להבליט את האידאה היסודית של שני הספורים הללו, לברר על ידן יותר את אפיי גבוריו ואת יחסם
העיקר הבולט של שני הספורים הנזכרים בנגוד ליתר הספורים הגדולים שבספרותנו הוא בתכן: בהנאטורליות האמיתית שבה מעביר לפנינו המספר את כל תמונותיו, המקרים והפעולות, הנפשות והחזיונות; בתאורים המדויקים והמפורטים של הסביבה, של המראות החולפים לפנינו, בהשתלשלות הטבעית והמוכרחת של המקרים והמעשים, של הסבות והתוצאות, של הירושה הטבעית, החנוך והמסכות; באי-האיסטניסות של האמן במכחולו גם בשרטוטי החלאה והזוהמא שבנפש הפרטית ושבהכרה הסובבת אותה, בגלוי הפצעים והמכות הזבות דם ומורסא; בבהירות האפיים של הנפשות, בנתוח הפסיכולוגי האינדיבידואלי החד והחודר של עומן הפנימי, של מוחותיהן ולבותיהן; בצורה: באוביקטיביות הגמורה של המספר, ביחס של עומד מן הצד, ומסתכל קר ושליט ברוחו בכל מה שהוא מתאר ומעביר לפניו, ובסגנון: יצירת סגנון מיוחד, חדש ומקורי, בהיר ומדויק, שקול ומדוד – בשפה בהירה וחיה, טהורה ומהוקצעה, מנופה ומלוטשה.
והסימנים המיוחדים הללו מסמנים גם את ספורי ברשדסקי הקטנים במדה האפשרית להתגלות בספורים קטנים. רוח אחת, רוחו של ברשדסקי נסוכה על כולם.
יש מתאוננים על התאורים המפורטים שבספורי ברשדסקי בנוגע לצורה החיצונית של הדברים והנפשות שהוא מעביר לפנינו; אבל שוכחים הם המתאוננים הללו, כי לא בקנה-מדה של זרמים ספרותיים אחרים אפשר למוד את הזרם הספרותי הנבדל מהם. התאור המפורט של חיצוניות הדברים מונח ביסוד השטה הנאטורלית בספרות, השטה הפאנתאיסטית באמנות, המכירה כי בטבע ובחיים אין דבר חשוב ופחות, אין חומר וצורה פנימיות וחיצוניות, כי הכל אחד, כי בכל מתגלה נשמת היצירה העולמית, וכי שלמות הציור אפשרית רק בקבוץ כל הקוים הנוגעים בו – ומכל השרטוטים החיצוניים והפנימיים מתהוה הרמוניה אחת, ציור שלם ומקיף.
וברשדסקי היה אמן בתאורים ציוריים כאלה. הצורה החיצונית מעורבת אצלו תמיד בפנימיות הדברים, הקוים החיצוניים מתלכדים בהקוים הנפשיים – והכל מתבלט אצלו בציור שלם ובהיר בכל פעם.
יש מתאוננים כי לא התענין ברשדסקי במחזות הטבע והוא ממעיט בתאורי הטבע עד מאד. בזה יש הרבה אמת. ברשדסקי התענין יותר בחיים המשתנים והחולפים, המלאים נפתולים וסבכים, בעולם הפנימי של האדם החי, החושב ומרגיש, המלא סתירות וספקות מאשר בטבע הדומם.
ובכ"ז הננו מוצאים גם אצל ברשדסקי תאורים ממראות הטבע, ביחוד כאלה, שיש להם יחס עם העולם הפנימי של נפשותיו באותה שעה, והתאורים חיים ומלבבים, אם אמנם כי מרגש בהם איזה יובש, איזו קרירות נפרזה.
ואולם עיקר כחו של ברשדסקי היה בתאורי הפנימיות של הדברים, הנפשות והמעשים, בנתוח הפסיכולוגי החודר של המוחות והלבבות. במקצוע זה אין דומה לו בספרותנו הספורית. עינו החדה סוקרת את כל הקמטים הנסתרים שבמוח ואת הזעזועים היותר נעלמים של הלב, ועל הכל הוא שופך את אורו, את הבהירות ואת ההבנה העמוקה. גם הנפשות ממדרגה שניה ושלישית העוברות בספוריו מנותחות באותו האיזמל החד של המספר המנתח ומוארות באותו האור הבהיר. כל הנפשות שיצר ברשדסקי, העיקריות והטפלות, הקבועות והארעיות עומדות שקופות ובהירות לנגדנו.
אמן היה ברשדסקי גם בצורה החיצונית של ספוריו, בצד הטכני של הבניה והגזרה שלהם. נמצא אמנם מבקר שחרץ, כי היה ברשדסקי יותר ציר אמן מאשר מספר חרוץ, אבל אני חולק בזה עליו. ברשדסקי היה גם בצד הספורי אמן גדול. הוא ידע מאין כמוהו גם לספר. הוא השכיל לשלב את המקרים והמעשים, את הסבות והמסובבים, את היסודות ואת הגזרות – ביד חרוצים. הוא ידע להכין את הקיסמים ואת העצים למדורה, לערוך את כל המערכה הדרושה ולכון הכל לרגע הדרוש להצית את האש ולהפיח בה עד שתהיה ללהבה מרעישה. הננו רואים את ברשדסקי מכין את החומר והלבנים בסבלנות מצוינה, ואחרי כן בשעה שהוא מניח את היסוד ומתחיל לבנות ומניח אריח על גבי אריח, שורה אחרי שורה, והקירות מתרוממים יותר ויותר וסוף-סוף נעשית התקרה ומשתטח הגג והבנין נגמר. וכשם שידע ברשדסקי לציר במכחולו החרוץ ובצבעים הדרושים את המחזות שחפץ להעביר לפנינו בעת התהוותם, כן ידע להעביר לפנינו מחזות שונים, בשלובי זכרונות או פשוט לספר לנו על אדותם בתור רשמים מימים עברו, ברפלקסיה שלוה ונוגה, בטרגיות חרישית ואצילית – כמו ברוב הציורים והספורים ש“בכתבים אחרונים” שלו.
וגדול היה כשרונו של ברשדסקי גם בציורי מומנטים מרעישים, רגעי התפרצות קטסטרופה ידועה, אחרי כל המסכות וההכנות שקדמו לזה, רגעי מהפכות נפשיות והפכת הקערה על פיה.
כאמור היה ברשדסקי אוביקטיבי בכל ספוריו, הגדולים והקטנים. הוא התאמץ תמיד להתנכר ולהתחבא מפני קוראי ספוריו לבל יכירו את התיחסותו העצמית לנפשות שיצר ואת השקפתו עליהן. הבלטות האפיים של הנפשות שבספוריו נעשות אפוא אם ע“י נתוח פסיכולוגי של עולמן הפנימי, אם ע”י הארות הבאות לרגלי העובדות והמקרים השונים הנוגעים בהן, אם ע“י ודויים ולפעמים גם ע”י חוות דעת של נפשות אחרות על אדותן.
ועם זה, למרות האוביקטיביות הנפרזה של המספר, הננו מכירים תמיד את הסימפטיה שלו לנפשות ידועות, למרות מומיהם ולקויי נפשותיהן, ולמרות זה שאפייהן ודרכיהן בחיים לא זכו בעיניו.
III
גבוריו העיקריים של “באין מטרה” ו“נגד הזרם”: אדמוביטש ואיזראלסון, בכל היותם שונים זה מזה יש באפייהם קוים משותפים, שרטוטים דומים, והמתבונן בהם, לא בהשקפה שטחית, יכיר כי שניהם מחומר אחד קורצו. מחומר כזה קורצו גם נפשות שונות ממדרגה השניה, שבספוריו אלה וכן בהרבה מספוריו הקטנים. נראה כאילו השתברה הפנימיות של ברשדסקי לרסיסים והרסיסים הללו נפזרו בכל הנפשות הללו. בכל הלך רוחן מחשבותיהם ורגשותיהן, בכל ענוייהן, ספקותיהן וסתירותיהן הננו שומעים הדים נאמנים מהצלילים האדירים העולים באזנינו מהסימפוניה הכוללת, סימפונית הנפש של היוצר.
והאידאה היסודית המונחת בשני הספורים הגדולים וגם בכמה מספוריו הקטנים היא האידיאה היסודית הנובעת מהחיים השבורים של היוצר האידיאה של הצער העולמי הממלא את כל פנימיותו של המספר, למראה הבנקרוט של החיים, שברון השאיפות והקומבינציות השונות, למראה האכזריות של המציאות הממשית הבאה ומהרסת בלי חמלה את כל הפרינציפים וכל השטות השונות, את כל החלומות והדמיונות הנפשיים. האידיאה היסודית הזאת מקבלת בספורים הנזכרים צורות שונות – אבל האידיאה אחת היא בעיקרה.
מעבר מזה גאון אצילי פנימי, המתבטא בעקשות עצומה, התחפשות והתנכרות בפני אחרים בכדי שלא יכירו ברפיונות ומצבים מעוררי רחמים ומנוד ראש, כליאה בתוך עצמו והתמתחות עשויה, ממשל מופרז, ברוח וברגש והתמנעות מהתגלות הלב ומהודאה עצמית משום צל של חשש פן תצא מזה, חלילה, פגיעה כל שהיא בכבוד הגאון העצמי; אַריסטוקרטיות נפשית ואיסטניסות נפרזה המביאות לידי שעמום ובחילה בעבודה מתמדת, לידי אי מציאות תעודה נכונה בחיים – ומעבר מזה התוצאות: שבר ברוח, מפח נפש גמור, בנקרוט של חיים שלמים, צער בלתי פוסק ויאוש מוחלט (אַדמוביטש ב“אין מטרה” והד מזה בהוא שב“ליל נדודים”)
מעבר מזה התרכזות כל המחשבות והרגשות, התרכזות חיים שלמים בנקודה אחת, השקעת כחות עצומים ועמל ממושך וקשה במשך שנים רבות בשאיפה אחת, שהיא מעין כל התכלית שבחיים (איזראילסון ב“נגד הזרם”) בעבודת החנוך של בניו ברוחו, רוח הפשרה בין הדת ובין הדעת, רוח המוסריות הגמורה, על יסודות מוצקים ואיתנים, בשיטה שקולה ומדודה ובדיסקיפלינה אמיצה – נגד אי-המוסריות והפריצות וההפקרות שבחיים הסוערים שמסביב, או: רבי שבתי הקרליני ב“כחה של מחלקת”, במחשבה הגדולה הממלאה את כל חייו בתור “תכן שבחיים” – מחשבת הנקמה ברב העיר, שגזל ממנו את כסא הרבנות ששאף אליו, והשתמשותו בחתנו הרב הרך והתמים בתור כלי חפץ לנכליו, – ומעבר מזה התוצאות: התערערות יסודות של כל בניני הרוח שנבנו בעמל כה רב ובהתמכרות של חיים שלמים, הריסה גמורה של כל הקומבינציות הנהדרות ע“י הכח הגדול והתקיף מכל, זרם החיים הכביר העושה את דרכו בסופה ובסערה, הלועג לכל שכר ומעצור ( איזראילסון ובניו ב“נגד הזרם”), או ע”י גדישת הסאה ואחד המקרים המצויים בחיים המעבירים קו על כל החשבונות (רבי שבתי הקרליני וחתנו הרב התמים ב“כחה של מחלקת”).
מעבר מזה חפץ עז של הכנעת אחרים תחת ההשפעה העצמית התקיפה, תשוקה כבירה של נצוח, לנצח במקום שיש התנגדות חזקה, ומעבר מזה התוצאות: נצחון שהוא מפלה, השתררות שהיא התכנעות תחת השפעת רגע של שכרון החושים, רגע של התלקחות להבת תאוה עורת ועוברת – עם כל היסורים היוצאים מזה, עם כל התולדות המרות והמשפילות (אדאמוביטש וראיסה ב“באין מטרה”).
מעבר מזה זרמים חזקים, תנועות חברותיות עצומות, נפשות נלהבות ומאמינות ומסורות לאידיאלים לאומיים (וילנסקי ב“באין מטרה”, איזראילסון ב“כנגד הזרם”) ומעבר מזה – שטנים, “עומדים מן הצד” וחשים את עצמם כ“זרים” בסביבתם, המתיחשים לכל האידיאלים אשר מסביבותם בבקרת שלילית, בלעג ומנוד ראש (אדמוביטש ואיינזנשטדט ב“באין מטרה” וספירשטיין ב“נגד הזרם”), מהם – המביטים על הכל במנוחה ולעג של שלוה בהיות להם סוף סוף איזה אידיאלים אחרים שהם כרוכים אחריהם (אייזנשטדט וספירשטיין) ומהם – המביט על הכל בצער ובקנאה על חסרון האמונה וההתלהבות בקרבו, באין לו שום אידיאל בחיים שיהיה לו לנחם (אדמוביטש)
ובתור צללי-עצב להטרגדיות העיקריות, להבנקרוטים הגדולים של החיים, הננו נפגשים על כל צעד בטרגדיות קטנות, חרישיות, אבל עם זה מרות לא פחות מהגדולות, הננו נפגשים – – בנפשות ישרות ומלאות צער ועלבון החיים, צמאות לאשר ואהבה הפונים להם ערף וסובלות וסובלות (ברתה מרנץ ואנה ברוכוביץ ב“באין מטרה”, רוזה ליפשיץ ב“נגד הזרם”, או נפשות שונות בהרבה מציוריו וספוריו הקטנים, כמו “ערך הלבנים של איטקה”, “בלי אהבה – בלי איבה”, “זכרונות תוגה”, מושך בעול", “לא יצא לפועל”, “רצועת אורה”, ועוד ועוד).
באחת בכל אשר אנחנו פונים הננו רואים אך צער ועלבון, עדנת הדמיונות והאילוזיות מצד אחד, וגסות המציאות ואכזריות החיים מצד שני – והנפש האנושית בתוך מפרפרת מכאב ומרירות יסורין ועלבונות…
מצד אחד הריקות והשעמום שבחיים, חיים של חוסר בסיס ומגמה, של באין מטרה…
ןמצד שני לשוא כל ההתחבמות, לשוא כל התרכזות הכחות לשאיפה אחת, לשוא כל השיטות המבוססות וההגיונות – נגד הזרם…
IV
לאחרונה הנני מוצא לנכון להראות גם על המגרעות שבספורי ברשדסקי שנבעו לפעמים גם מרוב העשירות בכשרון ואמנות שחונן בהן המספר.
ספורי ברשדסקי סובלים מעשירות נפרזה, עשירות של חומר ספורי, עשירות בנפשות פועלות ובמעשים ועלילות שונות, עשירות ברעיונות ורגשיות, עשירות בחיטוט הנפשי והנתוח הפסיכולוגי. העשירות הנפרזה הזאת מעורת לפעמים את העינים וגם מלאה את הנפש לעתים. כל מותר מחסור הוא לפעמים.
בספוריו הגדולים יש שמכניס ברשדסקי נפשות מיותרות לגמרי שאין להן באמת כל תפקיד נחוץ, או יש להן תפקיד קל ערך והמספר מקדיש להן עמודים ופרקים שלמים לחנם.
ואם אך נוגע מכחולו של ברשדסקי באיזו נפש באיזה מעשה ובאיזה תפקיד שיהיה הוא מציר ומשרטט אותם מכל צד, בחיצוניות ובפנימיות, מתאר כל מה שעבר עליו ואיך היה למה שהיה, וכמעט בטכניקה אחת הוא מעבה את כולם, ובזה הוא חוטא לעתים לאמנות ולרשמים הנשפעים ממנה. האמנות הציורית דורשת מדה וקצב בנושא הציורי, בשרטוטים ובצבעים. יש מקומות הדורשים שרטוטים רפים ומרמזים, צבעים כהם וערפליים. מרוב העצים לא יראה היער ומרוב הבהירות תכאבנה העינים המביטות. הציור דורש גם פרספקטיבה ידועה. יש שהתבוננות מקרוב מזיקה לתפיסת המראה הכללי של הציור. הבהירות הנפרזה והאור המאיר יותר מדי מזיקים לפעמים להתבוננות הראויה. יש שמתוך האפל משתקף המראה ביתר בהירות.
ברשדסקי היה הגיוני ובהיר יותר מדי. הקלים של הפסיכולוגיה שלו הם בולטים וישרים יותר מדי, – אבל הן יש זעזועים נפשיים שבקוים ישרים אי אפשר לתאר אותם. לא כל דבר אפשר לבאר בהגיון, ולא כל מסתרי הנפש אפשר להאיר בפסיכולוגיה. יש פליאות נפשיות שאי אפשר לבארן בכל פסיכולוגיה שבעולם. ישנן קפיצות פנימיות המתנגדות לכל הגיון וחקי ההשתלשלות הטבעית. ישנם בנפש האנושית זעזועים ערפליים (אַהנוּגעֶן), שאפשר רק לחוש אותם בהשערה-רגשית, אבל לא להסבירם ולבארם. בזעזעי-נפש כאלה לפעמים השתיקה או הרמז מבארים יותר מההסבר הגמור. ובנוגע לקוים שונים שבאופי האדם לא הכל אפשרי לבאר בתור תוצאות החנוך והמסבות והשתלשלות המעשים.
יש בספורי ברשדסקי הגדולים ספורי מעשיות ואפיזודות שלמות, נפשות ותולדותיהן והתהוות אפייהן, שאפשר היה להשמיטם לגמרי מבלי כל פחתת לשלמות הספור ולמהלך הכללי שלו, או לקצרם במדה גדולה, – או היה אפשר לעבד אותם בתור ספורים קטנים מיוחדים, והספורים בעצמם היו מרויחים עי"ז הרבה. לפעמים חטא המספר בתאורים המיותרים הללו לטכניקה הספורית באופן בולט.
ברשדסקי בעצמו, – כמבואר למעלה – היה מסתכל בעין חודרת, חודר לעמקי הנפש ומנתח פסיכולוגי מצוין – ובמתת-רוח כזאת חוננו רוב הנפשות שבספוריו; אבל המספר שכח כי לא כל בני האדם הם בעלי עין חודרת כזו ולא כל הנפשות בחיי יום, יום מסוגלות לנתח את פנימיותן ולהעמיק במסתרי הלבבות כמוהו.
ברשדסקי, כאמור, התיחס בשלילה לכל התנועות הלאומיות שמסביב. אבל לא הרגיש כי אי אפשר לנתח את כל התנועות הצבוריות באיזמל החד והקר של ההגיון בלבד. יש תנועות צבוריות שאי אפשר לבארן במחקר ובהגיון, כי מוצאן ממעקי נפש האומה ומסתריה – ובזה צפון כחן וגבורתן, ובכח הזה הנשגב מבינת החוקר והמבקר הן מחוללות גדולות. –
יש גם שהורגש חוסר רך ועדנות בתאורים שונים שבספורי ברשדסקי, כן בתכן וכן בסגנון ההרצאה. ביחוד, הרגש החסרון הזה ביצירות הראשונות של ברשדסקי. לאט, לאט אמנם הלך החסרון הזה ורפה ביצירותיו הבאות, ביחוד ב“כתבים האחרונים” שלו – ולעתים אנו מוצאים אצל ברשדסקי גם דברי רוך, עדנה ושירה, פניני רגש ומחשבה, דמיון והזיה כמו שרטוטי “הרסיסים” שלו (כתבים אחרונים, חלק ב')
_ _ _
בימים האחרונים לפני מותו אבד ברשדסקי לעתים את הכרתו ובינתו – ומבטיו היו אז נוראים ומלאי סוד. העינים היו גדולות ועמוקות וכמו הביטו למרחק רב… לעלטה נוראה שמסביב…
נראה היה כאילו הכיר ברשדסקי לפני מותו בהכרה אינסטינקטיבית, בהכרת-מסתורין, כי לא הכל גלוי וברור ובהיר. זה המסתכל החודר, החקרן הקר וההגיוני, הלועג לכל נסתר וכמוס – כמו ראה פתאם תהום גדול פתוח לפניו, תהום של פליאות וסודות שאי אפשר לחדור אליהן ולדעת את מהותן, ואחד הסודות הגדולים האלה, כן באישים הפרטים וכן באומה שלמה, הוא – סוד החיים והמות…
ורשה, ניסן תר"ע
בן-אביגדור
מעצר וממשפט
מאתישעיהו ברשדסקי
מעשה שהיה – מקטּר מגש לאחי הנאנחים והנדחים
מעצר וממשׁפט
(ישעיה, כ’ב ז')
בּעלית־קיר קטנה כמלונת־כלבים הבּנויה על גבּי בּית אבנים נתעב ונאלה, אשר מסביב לו חצר צר ומגואל ומלא רפש, בּעלית־קיר קטנה שבּה רק חדר צר אחד וחלון קטן בּעל שמשׁות, עבושׁות וסתומות חצין בּגליונות־ניר ואשר מקירותיו נפל הטיח, ובו מטה שבורה אחת, שלהן אחד צולע על שתי רגליו, שנשׁארו לו לפלטה משׁני הכליון ושני כסאות שאין בּהם מתום ורפידתם קרועה ובלה – בּמקום הזה אשר קר וחם משתמשׁים בּו בּערבוביא, כי גם רוח מצויה תפרץ הנה בּאין מעצר, התגורר איש צעיר לימים כבן עשרים, בּכל הימים אשר גר בּעיר הגדולה ר. – לבנת פני האיש הזה, ענן הדאגה, אשר לא ימוש ממרום מצחו רוח היגון המרחפת על פניו והיאוש הנורא הנשקף מעיניו, אף אנחותיו העמוקות המתפרצות לרגעים ממנו – כל אלה יתנו אותותיהם אותות, כי אמלה לבּתו וגורלו מר. ואמנם מארת אלהים תרבּץ בּו ותדריכהו מנוחה, ובּעת אשר לכל הצעירים כגילו מבני עמים אחרים תראה הארץ כעדן גן־אלהים והם רואים בטוב בימי הנער – ישבע האיש הזה נדודים, מרורים וכעס מרבה להכיל וכל הארץ כעמק הבּכא, כמדורת תפתה נדמתה בּעיניו. הה, רע ומר גורל האיש, אשר בעודו בימי עלומיו כבר נגלה לו סוד החיים הנוֹרא כי כוזבה התקוה, כי רחוקה המטרה ממנו והלאה, כי לא בּחכמה יעוז איש וכל אשר יוסיף דעת יוסיף רק מכאב…
האיש הצעיר הזה הוא שלמה ירושׁלימסקי יליד עיר־המחוז בּ. אשר שם כלה חוק למודו בּגימנזיום עוד בּשׁנה העברה. אז שׁעשׁעה אותו התקוה, כי עוד מעט יכנס אל האוניברסיטה, שם ילמד ארבע או חמש שנים ויצא מכתר בּתור דוקטור או בּתעודת עורך־דין, ואז…
אך מי יוכל לתאר את החזיונות והדמיונות השונים אשר ימצאו קן למי בלב איש צעיר לימים בתקופת המעבר הזאת… אולם אל תשמח ישראל אל גיל כעמים" – השמיענו החוזה לפני שנות אלפים; ו“אל תקוה, בּן־ישראל, לאשר כבני העמים” ישׁמיענו הנסיון בּזמן הזה. השׁכחת, עלם לא לומד בּנסיון, כי חק וקצב לתלמידי ישראל בּבה"ס? התתבּרך בּלבּך כי תזכה כאחד מיחידי סגלה ותהיה האחד מאלף, אשר תאיר לו ההצלחה פניה?
ששה חדשׁים נע ונד שׁלמה ירושלימסקי מעיר לעיר, מאוניבּרסיטה לאוניברסיטה, אך לשוא! לשוא ירדו עיניו נהרי דמעות וישׁתטח לרגלי המשגיחים והראשים, כי קצרה ידם, אף אין את נפשם להושיע לו; לשוא כתת רגליו, כי בכל מקום הושבו תחנוניו ריקם… הוא נואש כבר ממצוא חפצו בשנה הזאת, אך עוד זיק תקוה נשׁקף לו. בּשנה השניה הן יהיה לו משׁפט הבּכורה ואולי.. מי יודע.. הלנצח יסתיר ה' פניו ממנו?
הלנצח יסתיר ה' פניו ממנו, – אך האם לא הסתיר ה' פניו מאביו, הסתיר לנצח? האם שלח לו עזרתו מקדש כאשׁר מטה ידו ויגיע עד שערי שאול? הה, עלם אובד, הן אביך גוע מעצר רעה ויגון וירד אבל שאולה מבּלי שנמצאה לו עזרתו ממרום, ומה הבּטחון הזה אשׁר בּטחת? – אביו היה לפנים איש עשיר חוכר אחזות בּמסבּי העיר בּ.; במסחרו זה ראה לו שכר טוב ויחי בשלום ושלוה, וה' ברכו באשה טובה ונאמנה גם בּשני בנים מחמדי בּת־עין: שלמה הנ“ל הבּן הבכור, אשר למד בּגימנזיום כאמור, ובת צעירה ממנו ונעמי שמה. שׁני הבּנים האלה היו משוש נפשׁ הוריהם ורכזו בהם כל חיי רוחם; ואמנם לא לשוא התבּרכו ההורים בּבניהם, כי היו לבּרכה בּפי כל: נעמי היתה עלמה יפה וענוגה אשר לב מבין ונפש עדינה שתו עליה לוית חן, ושלמה היה למופת לכל רעיו וחבריו בּביה”ס ע“י שכלו הבּהיר ושׁקידתו על למודיו, ויחשב כאחד התלמידים הראשונים והמצוינים בבית־ספרו. כן עברו להם הימים בּנעימים ואשרם פרח כחבצלת. פתאם בּא עליהם שבר, כי יצא החק מאת הממשלה לגרשׁ את כל היהודים מהסתפח בּהאחוזות הידועות. אז נהפך על ר' שלום – אבי שלמה – הגלגל כי בּעל האחוזה האיץ בּו להחיש צאתו משם, פן יודע הדבר להרשׁות ומצאוהו עון. ור' שלום בא במבוכה גדולה. מלבד אשר אבד כמובן, יותר ממחצית הונו בענין הרע הזה, נוספה עוד לצרה הזאת צרה חדשה, כי לא ידע אנה לפנות ובאיזה מסחר תאחז ידו, כי כל ימיו הסכּין לעבודת האדמה ועסק אחר בּלעדיה היה כספר החתום לפניו. היו לו עוד אמנם כעשרת אלפים כסף, אך מאין יביא לחמו? ע”כ מה מאד גדלה שמחתו כאשר עלתה בּידו לחכר אחוזה אחת בּנחלת אחד האצילים הפולנים, שמצא תחבּולה לעבור על החק בּערמה, בּתתו לר' שלום תעודה, אשר כּה ימלא את ידו להיות כפקידו עושה דברו באחוזתו. ר' שלום שש מאד על המקרה הזה ולא שת לבּו לזה שׁהוקיר האדון שכר החכירה. הן שכר יהיה לעמלו – דמה בלבבו – ואם גם מצער הוא אין רע. עוד מכשול אחד עמד לו אמנם לשטן על דרכו, כי בּין חקי הממשלה, אשר הוציאה בּימים ההם, היה עוד חק אחד האוסר על היהודי להתישב מחדש בכפר והדין הזה חל גם על העובר לגור מכפר אחד למשנהו. אפס גם השטן הזה הוגה חישׁ קל מן המסלה, כי הפליא האדון עצה ויזהיר את ר' שלום לבלי חכות עד שיודע להרשׁות מעבירת החק, רק לקדם פניהם ולהתודות לפניהם על חטאו ולאמר: אמנם חטאתי!… והכסף יענה את הכל.
אמנם הכסף ענה את הכל, אך הכסף הוא ככל הדברים בּני חלוף תחת השמש, אשׁר תשלט בּהם יד הכליון וכאשׁר נגרע ממנו דבר יום בּיומו יהיה בסופו לאפס. את הסוד הזה שכח ר' שלום ולא התבּונן כי זרים אכלו יגיעו: פקידי הרשות מעבר מזה ואדון האחוזה מעבר מזה, ובעשותו חשבון כשׁנתים ימים אחרי בואו לגור בּהאחוזה החדשה, נפקחו עיניו וירא לדאבון לבּו, כי כספו כעוף התעופף והוא עתה עני בלי פרוטה!… ואז… אך מי לא יבין את אשר היה אז. כאשר תכלה פרוטה מן הכיס, אז יהפכו האוהבים לאויבים; הלשון, אשר לא חדלה מהשמיע חלקות תחל לדבּר פתאום קשׁות ולהשׁמיע דברים בּוטים כמדקרות חרב; אז יזכרו הפקידים כי יש חק בּארץ, וכמו כן ישכח האדון כי יש אמונה וישׁר בּארץ. אז יצא ר' שׁלום עוד הפעם בּגולה ומצבו מר ומורה עשרת מונים מאשר בּפעם הראשׁונה. אז למצער היו עשרת אלפים כסף בּחיקו, והפעם עני נודד הוא ואין בידו אף פרוטה אחת לפרטה. המשפחה האמללה הזאת בּאה לגור בעיר בּ. שם שכרה לה מעון צר בּקצה העיר ור' שׁלום יצא לבקשׁ לו מחיה להחיות נפשות ביתו. ימים אחדים כתת רגליו ויסובב מבית לבית. פנה אל מכיריו, אשר שבעו מטובו לפנים בּעוד נחלתו שׁפרה עליו, אך מכל אלה אין מושיע ועוזר לו. סר וזעף ובלב קרוע ומורתה שבּ אל ביתו באחד הימים אחרי שבועות אחדים לשבתם בּעיר ויפל למשׁכב, אשר לא ירד עוד ממנו. מעצר רעה ויגון, ממחלת לב ומרת נפש, עברה עליו מחלת עזה, ובאין רופא לגהות ממנו מזור הובילתהו מחלתו לשחת…
זכרון היום הנורא ההוא, שבּו נאסף אביו, עלה עתה על לב שלמה ירושלימסקי בּצאתו בּשעה השׁלישׁית אחרי הצהרים מבּית מפואר ונשא לתלפיות. פניו חורים כשיד, עיניו מפיצות רגע אשׁ איומה ונוראה ותכף ידעך אורן וכמתעתעות תבּיטנה למולן; שערות ראשו פרועות, כל יצורי גוו כמו התמוללו, ובקרבו יהמו רגשותיו כהמות ים.. הוא ירוץ בחפזון נמרץ דרך הרחובות ההומים מאדם רב, מבּלי דעת מה אתו; כל חושיו נדעכו, כל מחשבותיו התבּלעו, אין כל רעיון בּלבּו, אין כל הגיון במוחו, רק תמונה אחת מרחפת מול עיניו. פעם הוא כמו לוטה בערפל, ופעם יסור האד הסובב אותה ולפניו תעמוד תמונת חדר קטן וצר, אשר שם למראשותי מת עטוף לבנים ידלקו נרות ושתי נשים מתמרמרות בבכי. עוד רגע – ויצא רשׁף לרגלה, אופני אש כמראה הבזק ירוצצו רצוא ושוב בעיניו, האופנים יתגלגלו, יחוגו, ינועו, ישתרבבו, יתכנסו וכל התמונה תחלוף ותעבור כחזיון־לילה… והוא ירוץ דרך הרחובות עד הגיעו אל הבית ההוא בקצה העיר. שם מבלי משים יפנה הצדה וישם פניו אל החצר המגאל והמלא רפשׁ; יכשל פעמים ושלש באבנים ובבלויי הסחבות הממלאים כל פני החצר, והוא לא ישים לב; יעלה במעלות הרעות, יכשל עוד פעמים אחדות בלכתו והוא לא יתבונן; יפתח את הדלת ויסגרנה אחריו, והנה הוא בעלית הקיר, אשר תארוגה בראשית דברינו. שׁם יסיר מעליו את אדרתו וישליךאת כובעו, ויחל להתהלך בחדר אחת הנה ואחת הנה…
זמן כביר התהלך שלמה בעדי און בחדרו; מקול צעדיו נעו הקירות, וקרשי הרצפה הרעועים כמו נאנחו מכבד משאם. עיניו לא ראו את אשר לפניו, פניו היו להבים וראשו הושח פעם לארץ, והורם פעם בגאון למעלה מבלי דעת את אשר יעשה בו, כי מקור מחשׁבותיו דלל. פתאם התנפל באין אונים על המטה וכחצי שעה לא מש ממקומו, ואף לא הגיע אחד מיצורי גוו עיניו הביטו נכהן ותפקינה שממוֹן נורא; קמטים עמוקים מלאו את מצחו, ופניו אשר הלבינו מעט מעט לבשו קדרות. אח"כ התנשא ממקומו ויעמד על רגליו, וכמקיץ מתרדמה הביט בעינים תועות מסביב, ומראה פניו כאיש, אשר יתאמץ לזכור דבר מה. לאט לאט שבה אליו בינתו, מעיניו נשקפה דעה צלולה, פניו התקדרו מרגע לרגע והקמטים שעל מצחו עמקו ורבו. עוד הפעם נראו על פניו עקבות סערה פנימית חזקה. אפס הסערה הזאת לא היתה עוד אחת הסערות המתחוללות ברוח אשר תכינה את האדם בשממון, תגזלנה את דעתו הצלולה ממנו ותובישנה מקור מחשבותיו, לא ולא! הסערה הזאת היתה סערת רוח איש, אשר יבין וידע את הרעה אשׁר מצאתו בכל מלואה, ורוחו נסערה בו מבלי דעת מוצא לחלץ נפשו מן המצר…
שלמה ירושלימסקי החל עוד הפעם למוד בצעדיו את החדר, כי המחשבות הסוערות, אשר התחוללו ברוחו בכל תקף עזן, לא נתנו דמי לו ותטלטלנה אותו ממקום למקום.
– אפסה כל תקוה – הגה ברוחו הקשה: – גם זיק תקותי האחרון נדעך ויאסף; גם מאת ועד־המורים בביה"ס יצאתי וידי על ראשי. ומה אעשה עתה? אנא אפנה? אולי אנסה מזלי עוד הפעם?… אך הן כבר נסיתי אותו עשר פעמים ותושיה נדחה ממני; לא, עלי לאמר נואש ממצוא עוד חפצי.. ובמה אחיה עתה נפשי? כל מלאכת יד לא למדתי, למסחר לא אצלח כי לא נסיתי באלה, רק בצל החכמה, אמרתי לחיות בשלום ושלוה, ועתה… אך מדוע זה סגרו בעדי שׁערי החכמה? מדוע?…
הוא ירחיב צעדיו תחתיו, רגליו תדרכנה ביתר עז ובלבו תתגבר הסערה ותוסיף חולים, חוט מחשבותיו ינתק ולפניו יתיצב כמו חי זכרון יום מות אביו.
הדבר היה בימי הקיץ לפני שנתים ימים. הוא למד אז במחלקה הששית, והימים ימי הבחינה. בערב, אחרי יום קיץ לוהט ובוער כתנור, יושב ליד מטת אביו האנוש; למרגלותיו שׁל החולה ישׁבו אמו ואחותו, ועיניהן אדמו מבכי. החולה נאנק דום, רשמי פניו הלבנים כשיד נחו שקטו ואור עיניו הועם, ושלמה ישׁב ובידו ספר פתוח, אשׁר בו שׁנן חוק למודיו; מחשבות מרגיזות לב הפריעו אותו לרגעים ממלאכתו, השכיחו ממנו את אשר קרא זה מעט; אפס בזכרו כי יום־הבחינה קרוב לבא אסף שארית כחותיו ויגרש את המחשבות הנוגות והמרגיזות, אשר לא הרפו ממנו אף רגע. חצות־לילה. אמו ואחותו אשר זה כשׁבוע תמים לא נתנו כמעט שנה לעיניהן, נרדמו אשה אשׁה על מושׁבה, ואביו, אשר עיניו התועות כמו לא ראו את כל אשר מסביב לו, התנער מעט, ובקול נמוך קרא: שלמה! שלמה הניח את הספר מידו ויביט אל אביו, והלז התבונן בו זמן כביר בעינים מפיקות דאגה ודאבה. אח“כ פתח אביו את פיו ויאמר בקולו החלש: בני, בני! הנה עיניךֳ רואות כי קרב קצי, הצרות והתלאות הרבות, אשר מצאונו בימים האחרונים, הכשילו כחי ועוד מעט אגוע ואינני. אני הולך למות בעני וחסר כל, לא אניח לכם אף אגורה אחת. הה, בני, בני! מי מלל לי לפני חמש שנים, בעת שׁהכנסתי אותך לביה”ס, מי מלל לי אז, כי עוד בטרם תגמור חק למודך יהיה עליך לדאג למחיתךְ… אך מי תבן דרכי ה, ומי יאמר אליו: מה תעשה? הן הוא אמר ויהי. ועתה, בני, ראה הנה אנכי מת ואמך באה כבר בימים, התלאות אשר עברו עליה הכשילו גם את כחה, ואחותך צעירה ורכה… הה, מה נכזבה תוחלתנו! עתה עליך הוטלו שתיהן, ראה אל תטשן ואל תעזבן; זכור כי אמך הורתך היא ואחותך יחידה לךְ… היה להן לצור מעוז, כי בך שמתי תקותי האחרונה…
מפי האב נעתקו מלים. הוא אסף כל כחות נפשו בדברו את הדברים האלה מבלי הפסק, אך עתה עזבהו כחו, לבו חלל בקרבו ולא יכל עוד להוציא הגה מפיו. עיניו הביטו בדאגה ואהבה רבה פעם על בנו, ופעם – על שתי הנשים הנרדמות כמעט. אף שׁלמה לא מצא ברגעים הראשונים די־אונים בנפשו לענות לאביו דבר. דברי אביו ומבטו הנפלא פעלו עליו פעולה עזה ונמרצה ויעתיקו מפיו מלים. הוא עמד שחוח, עיניו נגרו מבלי הפוגות ורק אחרי דומיה ממושכה ענה ואמר בקול דממה: הה, אל נא תואש אבי… עוד חיה תחיה… ולאמי ולאחותי אל תדאג – כל עוד נשמת שדי תחיני, וכל עוד…
– רב לך רב, בני, אל תשבע – קרא האב בדי עמל, אנכי יודע…
עוד הפעם שררה דומיה בחדר. האב שכב דומם, אולם פניו העידו בו כי עוד דברים בפיו להשמיע לבנו, ואך יחליף כח יוסיף לדבר. אחרי רגעים מספר התחזק וירום מעט על משכבו ויאמר בקול אנושׁ, אבל מלא עז ורגש אדיר, – בני, הנה ידעתי, כי ימים רעים הגיעו לנו, ואתה הן צעיר לימים הנך, אהבת החיים חזקה בלבך, ומי יודע… אולי בהגיע הרעה אליך יחלף רוח עליך, ותאמר להמיש צוארך ממנה – אז זכר נא, בני, את אבותיך הקדושים אשׁר נהרגו על קדושׁ השׁם, אשר נתנו לממיתים נפשׁם ולא בגדו בברית אלהים ועמם..
אודם קל נראה על פני החולה, בעיניו הופיע שביב־אשׁ, ובקול רועד ומלא רגשות קדשׁ הוסיף לדבר:
– אז תזכור נא שנות עולם, כי צרות רבות וגדולות מצאו את עמנו, רבים קמו עליו לבלעו ולאבד מארץ זכרו, אך הוא לא נפל בנופלים ועוד היום ינון שמו; זכר נא כי אחד מבני העם הנפלא אתה, אשר ספר תולדותיו ישתרע על תקופה שׁל ארבעת אלפים שׁנה, תקופה מלאה דם, רצח ואבדן… חזק בני ואמץ, רוחך לא יחת מכל פגע וצרה, ובכל צר ומצוק אשר ימצאוך אל תבגד באמונתך ואל תתכחש ממנו הצבת…
החולה נפל באין אונים אחורנית על הכר, עיניו בחנו את בנו לראות אם פעלו דבריו את פעולתם על לבו, ויחכה בקוצר־רוח למוצא שפתיו. שׁלמה החריש רגעים מעטים, ואח"כ ענה ואמר בקול עז ורוח נכון: – אבי היקר, יהי לבך סמוך ובטוח כי בעד כל כופר לא אעשה את הרעה הגדולה הזאת להמיר בכסף את כבוד עמי ואמונתי, אף נשבעתי לך בכל קודשׁ, בחיי הנפשׁות היקרות לי מנפשי, כי כל יד עמל ותלאה לא תוכל להעבירני על דעתי!
אחרי הדברים האלה נראה כמו שחוק־עדן על שׁפתי אביו, צל המרירות והקדירות, אשר לא סר מעל פניו כל ימי חליו, נגוז כמעט וחלף, עיניו הביטו ישר לנכחן ושפתיו נעו כמו שפך שיח לאלהים…
מה רבו אז חרדת לב העלם ואמץ רוחו בגשתו לפני מוריו להבחן ביום המחרת! הוא חש בנפשׁו איזה רגשׁ נפלא ומוזר אשׁר לא חשׁ מעודו במצב דומה לזה בשנים הקודמות. עתה ידע כי אישׁ הוא, אישׁ, אשר בחיק הרגעים האלה יוטלו גורלו וגורל הנפשׁות הקשׁורות בו והנה עבר את הנסיון בשלום, ומה רבה עתה שמחתו! בצעדי־און שׁב אל ביתו, אפס בקרבו אליו הלל לבו בקרבו ודמי עורקיו החלו להקפא, כמו נבא לו לבו, כי חזות קשה תחכה לו שמה…
כמעט צעד על המפתן חשכו עיניו בארובותיהן, והוא היה לנציב־שישׁ… בירכתי הבית על הקרקע שׁכב אביו לבוש לבנים ומכסה במעיל שחור על מצע תבן יבשׁ; למראשׁותיו נרות דולקים, נערים אחדים קוראים בתהלים ולמרגלותיו של המת אמו ואחותו יורדות בבכי וסופקוֹת כפים… בעת אשר עמד שׁלמה על המבחן, כבדה מחלת אביו עליו ואחרי אשר נאבק עם מר המות שׁתי שׁעות גוע וימת…
כעבור ימי האבל נטל על שלמה לבקשׁ לו מוצא למחיתו ולמחית נפשות ביתו. מרחוק נשׁקפה לו אמנם תקוה למצוא בכבוד את לחמו אחרי כלותו חק למודו באוניברסיטה, אך היום ההוא עוד ירחק חק ועליו לבקש לחם תכף, ע"כ היה למורה וימצא לו תלמידים אחדים להורותם בשעות הפנויות, ובשכרו המצער החיה את נפשׁו ונפשׁ אמו ואחותו.
רעים ומרים היו חיי המשפחה הזאת. האם התאבלה ותמאן להנחם על אלוף נעוריה, אשר בדמי־ימיו נגזר מארץ החיים. הבת הרכה והענוגה ישבה שׁוממה ונוגה בחדרה ומבקר עד חצות לילה היו ידיה מלאות עבודה בתפרה בגדים לאחרים, והבן אף הוא לא ידע מנוחה וילך קודר ושחוח תחת נטל עמלו הרב. עיני האם נגרו מבלי הפוגות בראותה את בניה האהובים הולכים תמס בתגרת יד העת, אשר קשׁתה עליהם, והבנים אף הם נשבר לבם לראות את אמם נוגה ושׁוממה, כי מר לה מר… אך נחמה אחת בצרה נמצאת להם, והיא עודדה את רוחם לשאת דומם את אשר נטל עליהם ולבלי התיאש לגמרי: הם קוו ליום, שבו יכלה שלמה חק למודו באוניברסיטה וישוב לביתו בתור אדם־המעלה, רופא או עורך דין, ואז מפרי חכמתו ישבעו כלם ולא ידעו מחסור. אולם לא ארכו הימים ועיניהם נפקחו לראות, כי גם תקותם האחרונה עולה בתהו. שלמה כלה כבר חק למודו בגימנזיום – ואל האוניברסיטה לא נכנס… עוד זיק תקוה אחד האיר לו, כי ימצא בשנה הזאת מקום בבית־מדרש למדעים אשר בעיר נ. והנה היום נכזבה גם תוחלתו זאת: המשגיח אמר לו היום דבר ברור, כי אל יקוה עוד להכנס, כי כבר נמלא המספר הקצוב של התלמידים…
לבו כמות ימים יהמה. מה לעשות עתה? אנה יפנה? השׁאלה הזאת לא תסור ממנו אף רגע, והוא מוסיף לשאול מאה פעמים ואחת: מה אעשה? אנה אפנה? מקול צעדיו תרגז הרצפה, וינועו קירות החדר…
– מה אעשה עתה?… לו נגעה הרעה רק לנפשׁי כי אז החרשׁתי, כי אז גועתי בעניי וכאשר אבדתי אבדתי, אך עתה… הן בגורלי קשורות שׁתי נפשׁות, עיני אמי ואחיותי נשואות אלי, ואנכי נשׁבעתי לאבי שלא אעזוב אותן, כל עוד רוחי בי. לו היה אבי בחיים…
– לו היה אבי בחיים!… אך מי הסב במותו? הלא יד ה' הויה בו ובי!…
הסערה העזה, אשר התחוללה בקרבו, שׁבה לאט לאט לדממה; הוא ישב על הכסא וישׁען בראשׁו על זרועו בצללו במחשׁבותיו. זמן רב ישב תפוש במחשבותיו; רבות מחשבות, תחבלות ועצות עברו לפניו, ולפי הלך־רוחו היו חליפות למראה פניו: פעם הופיעה עליהם נהרה ועיניו הפיקו נוגה כאשר נולדה ברוחו עצה חדשׁה, אשׁר נראה לו כטובה ורצויה, אולם מיד נשתנו פניו, לבשו שוֹב קדרוֹת. וֹמעיניוֹ נשקפו עוד הפעם דאגה ורגזה, כאשׁר העמיק לחקר ונוכח כי עצתו בשוא יסודה. פתאם קפץ ממקומו, פניו צהלו ועיניו הבריקו ונדמה לאיש, אשׁר שׁבלת מים שׁטפתהו, ופתאם מצא מעמד.
– אכן טובה העצה – אמר לעצמו – טובה ונכוחה היא… הן אם איש יעשק משׁפטנו, האין לנו רשׁות להוליכו שׁולל ולהתכחש לו?… האם ימצאני עון אם אקח בערמה את הברכה אשר גזלו ממנו? ולו נגע הדבר רק לעצמי ובשרי אז אולי כאישׁ ישׁר, אשׁר עקשׁ ונלוז תועבה לו, יכלתי לעבוד על מדותי ולותר על זכותי; אבל עתה, בהיות הדבר נוגע גם לנפש אחרים, איזו צדקה יש לי לותר על זכותם הם? לנפשי ולטובתי אני לא אשים אמנם לב, אבל מה אעשה לאמי ולאחיותי?… אולם – האם כדבר הזה לא אוסיף הרע להן? הן נפשי יודעת מאד, כי אמי הזקנה תמאן להנחם כשׁתדע את אשׁר עולל לה בנה יחידה, ואחותי אף היא לא תתן לפעלי צדק; שתיהן יחד לא תרצינה את קרבני, כי פגול יהיה להן…
– הן לא תרצינה את קרבני… אבל אם אנכי אבאר להן סבת הדבר ואוכיח להן כי נטל עלי לעשוֹת כזאת, ודבר אחרת לא היתה לפני; כי לא למעני אני עושה רק למענן, ולמען השׁבועה אשׁר נשׁבעתי לאבי לפני מותו…
פתאם קפץ ממקומו כאילו נגע בו זרם החשמל; פניו הלבינו והוא רועד כלו.
– השבוּעה… אשר נשבעתי לאבי… לפני מותו.. יגמגם בלשונו ולפניו יעמד כמו חי מחזה הלילה ההוא, כאשר נפרד מאביו. בזכרונו יראה עוד הפעם את עצמו בחדר הקטן ההוא, אשר אור כהה שׁפוך עליו, והוא עומד על מטת אביו הגוע, המאסף שארית כחו ומדבר אליו את הדברים הנמרצים האלה: “זכר נא, בני, את אבותיך הקדושים, אשר נהרגו על קדושׁ השׁם ולא בגדו בברית אלהיהם ועמם”… כקול אלפי פעמונים יצלצלו באזניו דברי אביו האחרונים: “חזק בני ואמץ, רוחך לא יחת מכל פגע ומכשול ובכל צר ומצוק אשׁר ימצאוך אל תבגד באמונתך ואל תתכחש לצור ממנו חצבת”…
– אל תבגד באמנותך ואל תתכחש לצור ממנו חצבת, דבר אליו אביו בלילה ההוא, הוא נשבע בכל קדשׁ, בכל היקר בעיניו, כי כל עוד רוחו בו לא יעשה כזאת, לא יעשה זאת גם אם יגיעו המים עד הנפש…
– הה, אבי האובד חש עתידות לי, הוא ראה את הצפון לי בחיק העתיד ויזהירני… הוא הזהירני אף כי לא נכחד ממנו כי בדבר הזה תלוי אשרי ואשׁר שׁתי הנפשׁות אשׁר עזב אחריו… אבל מה אעשה עתה?
– מה אעשה? אנה אפנה? – שׁבה השׁאלה הראשׁונה לענותו ביתר שאת וביתר עז. מחשׁבותיו נבוכו מרגע לרגע, סערת רוחו הלכה הלך וגבר. הוא בא עוד הפעם בין המצרים, ואין דרך לנטות ימין או שמאל…
חוט מחשבותיו נתק, במוחו היתה ערבוביא נוראה, והוא שׁב עוד הפעם להתהלך בחדר ברעש ורגז. הוא לא עצר כח לשׁבת על מקומו במנוחה, בעת שבלבו התחולל סער…
רגע האמין כי מצא עצה איך לחלץ את נפשו מן המצר, רגע האיר לו זיק תקוה אולם מיד אבדה עצתו, נדעך שביב תקותו וחשׁכת עולמים שבה לעטות רוחו…
פתאם עלתה לפניו מים הנשיה תמונה נשׁכחה; התמונה היתה כמו לוטה בערפל, אך מרגע לרגע נתבלטה מן האד הסובב אותה. היא תעמוד לפניו והוא יכיר את מראה, הלא היא תמונת רעו ביטרמן, אשר יחד למדו בגימנזיום ויחד כלו שׁם חק למודם.
יעקב ביטרמן, יתום נעזב ועני, היה אחד מרעיו הטובים. בימי אשרו, בהלו נר ההצלחה על ראשׁ אביו, תמך שׁלמה תמיד בימין רעהו, ואח“כ ברדת מצבו מטה מטה היה לו יעקב ביטרמן לעזר לא מעט, כי בהיות זה האחרון יתום נעזב מהוריו עוד בימי ילדותו ידע את דרכי החיים יותר מכל רעיו בני גילו, ויהי לו כאח לצרה. אחים לצרה היו שניהם בכלותם חק למודם, יחד נעו מעיר לעיר לבקשׁ מקום פנוי באוניבנסיטה, יחד ראו את תוחלתם נכזבה, אך בעוד ששׁלמה גמר אמר לחכות עד השׁנה השׁניה החליט יעקב לעזוב את הארץ ולנסוע צרפתה כּדי להשתלם שׁם בלמודיו. הוא נסע בראשׁית ימי החורף, אולם שב לעיר מולדתו עוד לפני בוא האביב, כי כבדה עליו שם יד הרעב והמחסור, עד שׁנואשׁ מתקותו לכלות חק למודים בבימ”ד למדעים, ויגמר אמר לבקש לו מחיה אחרת… שׁני ירחים כתת רגליו וחזר מבית לבית לבקש משׁמרת עבודה, אך לריק היה יגיעו ותקותו היתה מפח נפש; ויהי בראותו, כי כל תושׁיה נדחה ממנו ואפסה כל תקוה להגאל מעול העוני והמחסור, החליט לשים פעם אחת קץ לכל צרותיו ותלאותיו…
בחג האביב, בליל־השמורים מצאוהו תלוי על קורת חדרו…
מבלי התבונן למעשי עצמו נגש ירושלימסקי אל השלחן ויוציא מארגזו צרור מכתבים, ומהם לקח לו פסת־ניר קטנה, שעליה רשׁומים טורים אחדים בעט־עופרת: “ידידי הטוב ירושלימסקי! הןא לא נכחד ממך, ידידי, כי כל תקווֹתי עלו בתהו; המטרה אשר הצבתי לי בחיים, אבדה, אבדה מבלי שוב; ועתה הנני צפוי לכל צרה ופגע, עני ומחסור; ע”כ קצה נפשי בעמלי והחיים היו עלי למשא. כי מה יתנו ומה יוסיפו לי החיים הנבזים האלה? לי יביאו רק עמל ותלאה וגם לאחרים לא ימציאו כל תועלת, ומה תקותי כי איחל? אין איפא עצה אחרת לאיש כמוני אשׁר דרכו נסתרה, כ“א לאבד א”ע לדעת, וכזאת אעשה באמת… כאשׁר יגיעוך דברי כבר אחשׁב במתים. ידידך ביטרמן".
זמן כביר היו עיניו נטויות בלי הרף אל פסת הניר הזאת. בראשו התרוצצו אלפי מחשבות והוא שׁב שׁנית להתהלך בחדר.
– האם לא צדק ביטרמן במשפטו? – חשׁב בלבו – האם לא טוב עשה בשימו בפעם אחת קץ לכל תלאותיו, ועתה הוא שׁלו ושׁאנן, לא ידע רגזה ודאגה בעוד שאנכי מתענה עדיין תחת יד צרותי הצומחות חדשים לבקרים, קודר ושחוח אתהלך בלחץ מצוקותי, ולא אמצא די אונים בנפשי לשים קץ לחיי ולצרותי גם יחד בפעם אחת… למה אוקיר עוד את החיים, אשר לא יביאו כל תועלת גם לנפשׁי גם לאחרים?…
– לאחרים?… אבל מי יודע אם לא יביאו תועלת לאמי ולאחותי… הן לא כביטרמן אנכי, הוא נעזב מהוריו ומכל קרוביו, ולא היתה לו שום נפשׁ בתבל אשׁר תהי קשׁורה בנפשׁו והוא ידאג לה; ע"כ היה הוא השליט בחייו, ובידו היתה לעשות בהם כחפץ לבו; לא כן אנכי. חיי להן נתנו ואין לי כל צדקה להשליך אותם מנגד. עלי לחיות למענן, לעשות את כל אשׁר תמצא ידי. אבל מה תמצא ידי לעשות? כל מלאכת יד לא למדתי, לאחז במסחר לא נסיתי, כי כל ימי חיי הקדשתי ללמודים, באמרי שהחכמה תהי מעוזי, ועתה כמעט קרבתי אל מטרתי – והנה נהפכה לי תקותי למפח־נפש…
הוא עמד רגע קטן מלכת, שם את ידו האחת על מצחו וילחץ את רקתו, ובידו השניה אמץ אל לבו, כמו חפץ להשבית את השׁאון שקם בו…
– לא, לא – דבר אל לבו בהוסיפו ללכת – לא אשלח עוד נפשי בתקות שׁוא; דרכי נסתרה, החיים ככלי־אין־חפץ־בו הם לי, כי לא יועילו גם לשתי הנפשׁות האהובות לי. – הוא חדל מהתהלך ויעמד נגד השלחן, ופניו העידו בו כי כבר החליט בלבו איזה דבר.
– אבצע נא איפוא את מחשבותי – מללו שפתיו כעבור רגעים מספר – ולא אענה עוד בשפק נפשׁי. הן אבותינו נהרגו על אמנותנו ונחשבו כצאן טבחה, ומדוע זה לא אהיה גם אנכי כאחד מהם?…
ואף כי קול דבריו השמיע כי כלה ונחרצה היא מעמו להקים את עצתו, בכ"ז רעדו ידיו בתפשו את העט ופסת־הניר. אהבת־החיים לא על נקלה תנתק מלב איש צעיר לימים המלא כח־עלומים. הוא בושׁשׁ עוד רגעים מעטים, כמו חסר לו אמץ־הרוח לבצע את העצה שנתקבלה אצלו, ופתאם, כמו עברה עליו רוח גבורה חדשה, עצם את העט בין אצבעותיו ויחל לכתוב בחפזון על הגליון.
הוא הודיע לאמו ולאחותו את אשר גמר לעשות…
* *
*
דרך הרחוב המוביל אל הנהר ד. עבר בחצי הלילה איש צעיר לימים. הוא הלך בצעדי און ובחפזון כמו אץ הוא לבוא למחוז חפצו בעוד מועד, וכעבור רבע שעה עמדו רגליו על חוף גבוה, אשׁר לרגליו שטפו מימי הנהר העזים. דומיה ושׁקט מסביב, אין קול ואין קשׁב בכל הככר; אף כל נגה לא האיר את חשכת הלילה, כּי גם הירח לא הפיץ אורו בלילה הזה, רק כוכבי־המרום צצו על אדמתנו ונשתקפו בראי־המים השקטים והנחים מבלי כל תנועה.
ובתוך דממת הליל הזאת נשמע קול משק המים בנפול אל תוכם דבר מה; במקום אחד נחרשו פני המים תלמים תלמים, אשר זרמו במעגלה. כמראה האופן בתוך האופן. האופנים הלכו ויצערו, הגלים שתקו ופני המים נחו כבראשׁונה, ולא נודע כי רק זה מעט מצאה לה בתוכם קבר נפש חיה אחת.
המצולה כסתה בלילה הזה עוד על קרבן אחד, אשר נוסף גם הוא על רבבות חללי היאוש המר…
-------בעשן הקטרת
מאתישעיהו ברשדסקי
בעשן הקטרת / ישעיהו ברשדסקי
…פתאם נדמה נדמה רעי ולא השלים את המאמר אשר החל;מפיו נעתקו המלים ועיניו לנוכח הביטו על עמוד העשן הקל, אשר התאבך ממקטרתו והתפתל נפתולים שונים ומשונים ברוח-צחצחות;צללים דקים נטיו על פניו, קמטים מעטים נקוו במצחו, עיניו הפיקו דאבה קלה וכל חזות פניו היתה כמראה איש הנשא על כרוב דמיונו הלאה, הלאה, –
אנחנו ישבנו הרחק מאדם העיר על גבעה מעלפה בר בין שדי-תבואות נותנים ריח. השמש ירדה עד קצוי הרקיע, על ראשׁ הגבעה הפיצו עוד נהרה קרני-פז, ובמורד כבר השתרעו צללים ויהי אפל-נשף… כקול משק מים במרחק ישוקק רוח צחצחות מדי עברו בין גבעולים ושבלים, אשר ראשיהם יתגלגלו ויתנועעו כרצי-זהב, ריח עדנים יעלה מכל קצות שדות-תבואה המשתרעים הרחק הרחק לכל מראה-עין;ועל כל אלה שפוכה דומיה שאננה, דממת-קדש. –
עד ארגיעה יתנער רעי, יתעורר וראה את עיני נטויות אליו ומביעות שאלה. אז ינוסו הצללים ויתפשטו הקמטים;שחוק קל יחלף על שפתיו ואנחה קלה תגיח מלבו…
– לו ידעת – פתח שפתיו אחרי רגע – לו ידעת את הזכרונות, אשר יתעוררו בקרבי לעתים למראה עשן הסיגרה… אכן תוצאות גדולות וכבירות לו בחיי… בעשן הקטרת חלפו כליל אמונתי אף תמתי…
דבריו הוסיפו להפליאני הפלא ופלא. הוא החריש רגע, כמו זכר נשכחות, אחר הוסיף לדבר:
לפני ימים רבים היה הדבר… אני עודני אז ילד כבן עשר שנים ואז טרם יהיו לי חקרי לב גדולים וטרם אבין לקרא “הבל הבלים, הכל הבל!”. אז האמנתי עוד לכל אשר יספר לי מלמדי, לכל אשר אשמע מפי אמי המספרת לתמה. אז התפללתי עוד בלב שלם ואמונה שלמה ושמרתי כל חקי התורה ומצותיה בלב סמוך ובטוח כי בן עולם-הבא אנכי;ולא רק אנכי לבדי, כי אם גם כל אהובי, כל בני בית אבי אך בעדן גן אלהים ימצאו מנוחתם ויחד נשב אל שלחן אחד בצל קורת בית אחד, ולא ישונה דבר, מאשר בביתנו ביום חג ומועד. כן הוא, אנכי האמנתי אז באמונה שלמה, ודמיוני – דמיון ילד תמים – תאר לפניו מחזות נחמדים, כי הנאהבים בחייהם גם במותם לא יפרדו, כי יחד יחיו שם בנעימים. יחד יתעלסו באהבים ויתענגו על כל טוב, ופתאם – פתאם נסעה כעץ תקותי, נעקרה משרש!
יום שבת היה אחרי ארוחת-הצהרים, ואני שכבתי לנוח על הספה בחדר הקיצון. אני שוכב, עיני עצומות ולבי ער. פתאם נשמע קול צעדים, צעדי איש הולך ובא אל החדר. האיש עמד וכנראה התבונן אל סביביו. אחרי רגע נשמע קול הדלת בהסגרה על מסגר – ואנכי שוכב מבלי נוע. אז נדמה לי כמו שמעתי קול רעש כרעש כפיס גפרית בהדלקו…. לבי מת בקרבי ויהי לאבן, דמי נקפא בעורקי ועצר במרוצתו. לאט פקחתי את עיני שחשכו פתאם ואנכי כלי רועד –
ראיתי את אחי, העומד על החלון, בפיו בוערת סיגרה, וממנה יצא עשן!
אז שבתי ועצמתי עיני, בחזקת היד גרשתי כל רעיון מלבי ובקשתי לישון –
האמנם ישנתי? העוד זמן רב שכבתי ככה? כל זה לא אזכור עוד, אך זאת אזכר אל נכון, כי בקומי ממשכבי היה ראשי עלי כגלגל, רוחי חבלה ולחץ נורא הרגשתי בלבבי. רגע אמרתי להשלות את נפשי, ולהאמין כי אך בחלום חזיון-שנה ולא בהקיץ ראיתי את המעשה; אפס עד ארגיעה שבו הזכרונות לענות נפשי וכל פרטי הדבר, אשר נרשׁמו במוחי בצבעים בהירים, הוכיחוני ההפך…
כה עניתי שבוע תמים, עניתי בשפק נורא מאד, ואני הרצתי להוכח, לחקור את הדבר אל נכון. ועוד ביום השבת השני הפקתי זממי – הפקתי זממי, ולבי נשבר, נשבר מאד. עתה ראיתי ברור ונפשי ידעה מאד כי חטא אחי, שאול חטא….
“מה משפט האיש אשר יעבור על אחד מחקי התורה בזדון?” שאלתי את מלמדי ודמי כמו קפא בעורקי. אמנם לבי הגיד לי מראש את התשובה אשר יענני ונפשי ידעה מאד את משׁפטו החרוץ. אך עוד זיק תקוה, זיק קטן האיר לי;מי יודע, אולי? אולי ירחם?….
אך אין רחמים בדין! רגע הביט מלמדי אלי בתמהון ורגע משנהו קומטו פניו ומצחו, ועיניו הביטו בי כשופט קשה, אף קשות דבר אלי:
“העובר על אחד מחקי התורה – אחת דתו להשפט כל הימים במדורות הגיהנֹם”.
כקול אלהי-המשפט כיום הדין הגדול והנורא רעמו באזני הדברים האלה;כמשפט-מות חרוץ היה משפטו לי –
רגע ישבתי משמים, ואשית עצות בנפשׁי.
– התמצא יד איש לזכות את רעהו? שבתי לשאול.
– “איש בחטאו ימות” – שמעתי תשובה ברורה.
– “הגם אח לא יעלה את אחיו מעמקי האבדון?” –
– “אח לא פדה יפדה איש” –
ואמנם למה אוסיף לשאל עוד? הטרם ידעתי זאת מראש? הלא ידעתי כי אין עצה!
– “הירצה אלהים את תפלת האחד לשנות רוח רעהו ולתת בלבו החפץ לבלי שוב לכסלה עוד?”
“הבחירה ביד אדם נתנה;לא מאלהים צעדי גבר כוננו, כי איש איש חפשי לנפשׁו לבחור בטוב ולמאס ברע;הכל בידי שמים, חוץ מיראת-שמים.”
אכן אובד עצות הנני, כל חכמתי התבלעה!
ובחזון ראיתי את כל בני בית-אבי יושבים יחדו;כלנו שמחים, כלנו עליזים – ואחי איהו? מקומו נפקד בינינו, הוא לא יחד בסודנו, כי בעמקי שאול תענה נפשו, ואנחנו לא נשוב לראותו עוד לעולם –
האמנם? לעולם?
ומצוקי שאול אפפוני;שולל הלכתי בתגרת יד הרעיון הזה, נסה שמחה מנפשי, וערבה לי כל מנוחה. גם בלילות לא שכב לבי;חלומות מחזיונות לילה בעתוני, העבירו לפני כל מצרי-השאול ומצוקות=האבדון שבהם יעונה אחי.
הה, אחי, אחי! מדי ראותי את פניו דאב לבי, דאב מאד. ראיתי את ידיו הרכות והענוגות ובמוחי חלפה מחשבה;הידים הרכות האלה תתפרקנה, תתפוצצנה ותדושינה;ראיתי את פניו המלאים ולבי חשב: הפנים האלה יהפכו למשחית, יצרבו וילהטו באש…. נורא הרעיון מאד, מי יכילנו!
כמה ימים מנו לי בענויים כאלה – הדבר הזה נכחד ממני, אך אחת ידעתי כי עוניתי, עוניתי באופן קשה ימים רבים, רבים עד מאד, עד –
פתאם חלף כברק רעיון במוחי…. נבהלתי ובשרי אחזה פלצות, ואמהר לגרש את הרעיון הזה מלבי, לטרדהו הלאה, הלאה –
עתה חדלתי מדאוג עוד לאחי, כי נפשי ירעה לי; מבלי חשך הדריכני מנוחה הרעיון:
“מה יהלוך מאלהי-המשפט אם יעלה איש מקטרתו ביום השבת?”
אנכי התאמצתי לבלי חשוב עוד בדבר הזה, לבלי פנות אליו, אך למרות חפצי עלה כפעם בפעם על רוחי –
מכובד מלחמה נלאיתי, והרעיון הזה הציב לו יד ברוחי. עלו על לבי המון רעיונות אחרים:
– “מי יודע אולי לא כבד העון הזה מנשא?”
– “יום השבת יום מנוחה הוא וכל מלאכה לא תעשה בו, פן תשבת המנוחה;אולם המלאכה אשר תביא עונג לנו, איננה מלאכה”.
והמון רעיונות כאלה עלו והתעוררו בקרבי וסערו להפיץ את אמוּנתי.
– חכמינו אמרו ככה;אבל מדוע ולמה?… האמנם כן הוא?…
– הם חכמו ממנו; אבל… מדוע? הלא…
אז החלותי להתאבק בארון הספרים הגדוש אשר לאבי ואבקש בהספרים השונים פשר דבר, אשר אותה נפשׁי לדעתו. המצאתי את שבקשה נפשי? את הדבר הזה לא אזכור עוד, רק אחת אדע נאמנה, כי כשנתים ימים אחר הדברים האלה ישבתי באחד מימי השבת בחדר הקיצון ההוא ורשמתי שיחת שני רעים הנדברים ע’ד האמּונה: האחד מאמּין והשני כופר – – –
רעי החריש אף אנכי החשיתי – שנינו צללנו בים מחשׁבות, זכרונות ודמיונות!
בּיליסטוק, 17/1 יוני, 1893.
תוחלת נכזבה
מאתישעיהו ברשדסקי
שלמה זיכערמאַן עודנו חי, אך חייו אינם חיים, כי גלתה שמחה מנפשו וכל תקוה אפסה מלבו;באחרית ימיו, בנטות שמש חייו לערב ראה תוחלתו נכזבה, ותקותו האחרונה, שארית נחמתו בחלד, היתה לו למפח נפש.
אכן לא נעימים היו החיים, אשר ראה גם עד כה;ממרורים רבים וכעס שבע עוד מנוער, כל יד עמל ותלאה מצאתו בחייו, וענותו גדלה עוד ותרב באחרית הימים;אך בכל אלה לא נפל עליו לבו ולא רפו ידיו, כי תקוה אחת עודדתהו, תקוה אשר נתמלאה כל נפשו ממנה זה ימים רבים – ואם גם היא היתה לו לאכזב, היקום, היתעודד עוד?…
מורה עברי היה שלמה – העוד לי לתאר את חייו? מי גבר לא ידע חיי יצור אמלל, נדכה ונענה כזה, אשר בעוד רוחו נעלה ונשאה מעל החברה הסובבת אותו הוא שפל ונדכה תחתיה, ולהותו מרגשת עוד נפשו ויודעת מאד את שכלותו וענותו? מוֹרה-פרטי היה התלוּי ועוֹמד בשגעוֹן אבות תלמידיו, באות האמות, אלה הגבירות הכבודות המדקדקות עם המורה כחוט-השערה, וכל פגיעה קלה או גם צל פגיעה בכבודן מצדו תמיט עליו שואה ותכרית אוכל מפיו;מורה-לשעות – אשר אדונים רבים לו ולכל אחד מהאדונים האלה בנים ובנות, מיודעים ומיודעות, משרתים ומשרתות, וכלם דורכים עליו ברגל גאוה ושואטים אותו מסביב;מוֹרה עברי – אשר לא יאמין היום במחיתו מחר, ובכ"ז ישאף להיום הבא למען הנצל מהתמרורים והכעס, אשר ישביעהו יום זה…
ואם כל המורים לא יראו בטובה, הנה שלמה מר לו מר מכלם. בכל התלאות, אשר מצאוהו, בכל המון הנסיונות, אשר נוסה בימי חייו, לא הביא חכמה בלבו איך להתהלךְ עם החיים, לא למד לשונו להצמיד חנף, לשית בחלקות ולהרבות כזב;על כן לא הפיק רצון מהנשים הכבודות, אמות תלמידיו, ויהי שנוא נפש כל המורים. זה שלֹשים שנה הוא אוחז באומנותו זאת: היא חביבה עליו ומכבדה בעיניו, אבל בני-אומנותו שנואים עליו ונבזים בעיניו, ובמשך הימים הרבים האלה לא למד לאהוב אותם, אף לכלכל אותם בחברתו. אדרבא: מיום ליום, משנה לשנה, כאשר הוסיף לראות און בהם, כאשר נגלו לפניו כל תכונותיהם הרעות, שפלות-רוחם והכנעתם הבזויה, כן הוסיף לתעב אותם ולשטות מעליהם.
– אומנות נכבדה ונשאה היתה ההוראה – היה דבריו תמיד למיודעיו המעטים – לולא תעבוה מחזיקיה ופרעוה לשמצה…. אמנם גם הם אינם אשמים;רוח רובם היה ישר, אךְ “נותני-לחמם”, הם. נשוהם וכל כח דילהון, הם עותום. הן על פת לחם יפשע גבר, ומה יעשה המורה האובד אם תנאי-חייו דורשים ממנו לא ידיעת אומנותו ויתרון-הכשר, אך שפלות-רוח, הכנעה יתירה ושפת שקר? הצדק אצדיקם אמנם אךְ נוד אנוד להם, ובכ"ז לא אוכל כלכל אותם וחברתם לזרא לי –
ושתי אלה, שנאת בני-אומנותו ואי-רצוֹן נותני-לחמו, הועילו להותוֹ, ויהי שלמה עשוק ורצוץ כל הימים. פרנסתו נמצאה לו בדוחק, ומשנה לשנה, כאשר זקן וכשל כחו, כאשׁר נוספו מורים חדשים על הישנים וההתחרות הלכה הלוך וגבור, כן הלכה משכרתו הלךְ ודל, וידל מאד.
אולם בכל אלה לא היה שלמה עצוב-רוח ונוגה, ויהי להפך, כי רוח ששון נוססה בו תמיד, אף חמד לו לצון ויביע מהתלות. אך צהלת-רוחו לא באה מתוך זה שהיה שמח בחלקו והסתפק במועט שישׁ לו;לא, הוא הרגיש מחסורו, עניו הציק לו ושפל-מצבו דכא רוחו מאד, אלא שכבר נואש מנפשו, אף הצדיק את הדין על עצמו.
– אנכי אשא ואסבול – היה דברו תמיד – אנכי עני ומדוכא, מצבי שפל ומזונותי מרורים עלי כזית. כי אנכי הסבותי בנפשׁי עצמי.
הוא היה מהמשכילים הראשונים, אשר בעת שׁהחל לפעם אותם רוח-ההשכלה בשנות הארבעים עזבו איש אישׁ את עיר-מולדתו הקטנה ויבאו לגור ולבקש דעה בעיר הגדולה וו… שם נפלגו בארחות חייהם וילכו להם איש איש בדרך אשר התוה לו. רבים מהם באו אל בתי-הספר הכלליים ויהיו לרופאים, לעורכי-דין ולמודדים; והוּא ועוֹד רבים כמוֹהוּ בקשו אף הם לעשות כמשפט הראשׁונים, אך בעודם עושים כה וכה, בעודם מתענגים על “זיו ההשכלה” ושוקדים על דלתותיה, עברו להם ימי-הבחרות, ואתם נגזו וחלפו גם התקוות הנעימות, כל חזיונות-הנוער ומשאות-הנפש. שלמה מלא אמנם כרסו מפרי “עץ-הדעת” אך דרכי “עץ החיים” נעו ממנו. אז יקח לו אשה ונדה והיה לסוחר, אך ההצלחה לא האירה פנים אליו, כל כספו אבד בענין רע, ואחרי מסבות שונות, היה למורה ויבא לגור בעיר הקטנה א. ובעת אשר רבים מרעיו התענגו על כל טוב ויראו עולמם בחייהם, שבע הוא עמל וכעס ויקלל את קשי-יומו.
הוא נחם תמיד על אולתו, כי לא שקד בבחרותו לכונן לו מצב איתן בחיים, אך נחמתו האחרונה היתה, כי סלף-דרכו יהיה לבנו לישועה. “אנכי סלותי לפניו הדרך – אמר בלבו – ולא יהי עוד אמלל כאביו. הוא לא יצטרך לנחמא דכיסופא של המלמדות כמוני היום”.
בנו זה, אשר נחם בו נפשו מעצבונה, היה בן-יחידו, אשר למד בהגימננזיה ויעש חיל בלמודיו….
בשבתו בעיר א. מתה עליו אשת נעוריו, אשר היתה ידועת-חולי כל הימים, ובמותה השאירה לו בן-יחיד, יתר הפליטה מחמשת הבנים אשר ילדה לו ושמתו בעודם באבם. לבנו זה הקדיש את כל חייו, בשבילו לא לקח אשה שניה, ולמענו העתיק את מושׁבו מהעיר הקטנה א. לעיר הפלך נ. ששם היתה הגימנזיה.
תלאות החיים הכשילו כחו, ומתגרת יד הפגעים הרבים אשר מצאוהו קפצה עליו זקנה;אך רוחו לא נפלה עליו ויוסף לעבד עבודתו. הוא הספיק לבנו כל מחסוריו, עזר על ידו להכין את שעוריו ויהי שבע רצון בראותו את בנו עושה חיל ומצטיין בלמודיו. מבחר שעשועיו היה לראוֹת את בנוֹ בדמיוֹנוֹ בתוּר רוֹפא אוֹ עורך-דין, וחזיוֹנוֹתיו אלה לקחו את כל לבו ומלאו את כל נפשו עד שלא ראה ולא התבונן לכל הנעשה מסביב לו….
כשעבר בנו אל הלשכה החמישית בעת שׁמלאו לו שבע-עשרה שׁנה, בקש פעם את אביו שירשה לו להורות שׁעות אחדות ביום בשכר, למען הקל מעט את עול הפרנסה הקשה;אך אביו לא אבה שמוע לו ויזהירו מאחוז בהוראה. “הן זאת היא נחמתי האחרונה בהלד” – דבר אל בנו בהמו – “לראותך בתור אדם-המעלה ולא בתור מורה עברי אובד ואמלל כמוני – התאמר איפוא להסתיר גם נחמתי זאת מעיני?”
כל עמל הבן וכל המון דבריו, אשר העתיק על אביו כדי להוכיח לו, כי בעסקו שעות אחדות בהוראה לא יבולע לו, כי רבים הם העשירים ממנו העושים ככה – כל זה לא הועיל, כי האטים אביו את אזנו משמוע לו. “כל באיה לא ישובון – זו היא ההוראה” – השיב האב – “וטוב לי מותי מחיי אם אראה אותך בתור מורה”…
אז קרבו ימי הבחינה האחרונה בהגימנזיה, והחוק יצא להגביל מספר התלמידים העברים בבתי-הספר הכלליים. החוק נודע ברבים והגיע גם לאזן שלמה, אך לבו לא נפל עליו וידיו לא רפו. נפשו מאנה להאמין באמתת הדבר. “היתכן הדבר?” – קרא בהמו – “הן זה לא כבר קרבו אותנו בזרוע אל ההשכלה הכללית, היתכן כי ידחונו עתה פתאם בשתי ידים?” הוא שער בנפשו, כי אם גם נתן החוק הזה בכתב לרגל איזו סבות ידועות, לא יצא בכל זאת אל הפעל ולא ישתמשו בו בתור הלכה למעשה.
זה דרך הזקנים כסל למו, כי יש אשר יתעו בדמיונותיהם ומשאות-נפשם יותר מבני-הנעורים ושתומי-העין ירוצו אחרי התקוה המתעה, המשעשעת לפניהם בקסם-כזביה…. גם שלמה נתעה להאמין בתקות-שוא ולא חדל מלנבא לבנו עתידות טובות, עתידות גדוֹלוֹת ונכבדוֹת, עד שבא היום…
זה היה יום בציר מעונן;השמים התקדרו, גשם שוטף נתך ארצה ורוח-זלעפות התגורר בחוץ;אך מבלי-שים לב לכל אלה רץ שלמה בחפזון לקראת נושא-האגרות. בנו נסע זה כחדש ימים לעיר-הבירה למען הכנס שם להאוניברסיטה ואביו מחכה יום יום בכליון עינים למכתב ממנו, שיבשר את הישועה ויודיע את ה“כניסה” בשלום…
ידיו רעדו, לבו הלם כפעם וכלו היה מלא רטט בפתחו את המכתב… תקוה ופחד התרוצצו בו, שמחה ודאגה ערכו קרבות בלבו – עוד רגע אחד…
ובּעוד רגע ישב כבר שלמה כהלום רעם, ראשו היה מוטה לארץ, פניו קודרים, על עיניו צלמות ובלבו לחץ נורא –
המּכתב היה קצר ומלא יאוש נורא המהול בהתול מר, והוא חותם בדברים אלה: “עתה נשארו לפני שתי דרכים: למות ברעב, או להיות למורה – שתי הדרכים האלה אבלות מאד, ובכ”ז עלי להתיצב על האחרונה" – – – –
… שלמה זיכערמאַן לא מת ביום ההוא – הוא עודנו חי, אך חייו אינם חיים, כי גלתה שמחה מנפשו וכל תקוה אפסה מלבו…
בּיליסטוק, VII / 2 1894.
מה נעשה לשׂפתנו שידובר בה?
מאתישעיהו ברשדסקי
רעיון “תחית השפה”, אשר התעורר זה כבר בארץ הקדושה ואשר החל לצאת שם גם לפעולות בהשתדלות החכם, אוהב עמו ושפתו, בן-יהודה עורךְ “הצבי”, ועוד אנשים רבים אנשי שם ונשואי פנים העומדים לימינו – הרעיון הנעלה הזה מצא בימים האחרונים גואלים גם בארצנו. משכילי העיר אדיסא היו הראשונים אשר נוסדו יחד לדבר עברית, ואחריהם החרו החזיקו גם משכילים רבים בערים שונות ומגמת פניהם להקים את הלשון העברית מערמת עפרה ולהקיצה לתחיה.
השאלה הראשונה, אשר תעלה על לב כל איש המחשׁב דרכו ואיננו הולך בעינים עצומות אחרי כל רעיון חדש – השאלה הזאת היא: אם אפשר הדבר להפוךְ שפה מתה, אשר זה אלפי שנים לא דבר בה, לשפה חיה ומדוברת? שתים הן דעות העונים בשלילה על השׁאלה הזאת: הראשונה היא דעת הסופרים המקפידים, פוריסטים בלע“ז, המחזיקים בשטתם, שאין לסור מסגנון בן אמוץ ויתר החוזים אף במלא השערה, ולפי דעתם כל מלה ומבטא אסופי חוץ הם כספחת לשפתנו ומשחיתים את טוב טעמה; ואחרי אשר דעת לנבון נקל, כי בחפצנו לעשות את השפה למדוברת, על כרחנו נוציאה מן החוג הצר שחגו לה הסופרים ממין הידוע ונאסוף אל אוצרה המון מלים ומבטאים לועזים, ע’כ נחשבוּ המחזיקים במעוז הרעיון “תחית השפה” כמתקנים על מנת לקלקל, בעיני הסופרים המקפידים, אשר בקנאתם היתרה לסגנון התנ”ךְ מוטב בעיניהם שתשאר השפה במצבה הזה, מחדש פניה בסגנון אשׁר לא שׁערוהו נביאינו; כי פתגם שגור בפיהם: אם יקומו משה, שמואל ובן אמוץ מקבריהם לא יכירו עוד את השפה ויאמרו: אכן שפת לא ידענו נשמע. מאריה דאברהם! – יענו להם על זה מתנגדיהם – כל סופרי עם ועם בלשונות החיות, אשר שפתם עשירה במלים ומבטאים דרושים לכל מושגיהם וחפציהם, לא יאמרו די במה שיש להם ובכל יום ויום יחדשו פני השפה ויביאו להם מן החוץ ניבים נאוֹים ומלים חדשות ואיש לא יאמר אליהם: מה תעשו, הלא אם יקומו הסופרים הקדמונים מקבריהם לא יבינו את שפתכם. הן חוק קים ונצב הוא בטבע, כי כל החי בן-חלוף הוא, לובש צורה ופושט צורה ורק הדבר אשר חדל לחיות הוא יחדל גם מהתחלף ומשנות פניו מיום ליום.
צדקו מהם דברי המערערים על הרעיון הזה ומתנגדים לו מטעם אחר, בחשבם, כי א“א להוציא את רעיון “תחית השפה” לפעולות ויעידו להם עדים נאמנים את ספר דברי הימים, כי לא היה עוד כדבר הזה לעולמים, אשר שפה מתה ונשכחה במשךְ אלפי שׁנים תשׁוב ותחי, ומשפה ספרותית תהפךְ ותהיה לשפה מדוברת. אמנם הטענה הזאת נוסדה על אדני ההגיון וראויה לשים אליה לב, ובכ”ז איננה מופת חותךְ; כי אף אם עוד לא ראינו בתחית שפה מתה, נוכל לקוות כי שפתנו תשוב לתחיה, כי לא ראי שפתנו כראי השפות האחרות שהיו לעולמים ונשכחו ברבות הימים; שכל השפות אבדו ונשכחו יחד עם העמים המדברים בהן וכאשר נסחפו האחרונים בשטף הזמן אבדה גם השפה את ערכה ותרד מעל במת החיים אל אוצר שרידי זכרונות קדמונים; מה שאין כן בשפתנו הקדושה, אשׁר אם גם נשכחה מפי בניה ואלפי שנים היתה עזובה מכל המון העם, לא מתה בפי יחידי סגולה; אלה השרידים היחידים עמדו לה בכל דור ודור ויהיו דבקים בה בכל נפשם ומאודם. גם עמנו יקום ויתחזק על מעמדו זה אלפי שנים, בעת אשר גויים גדולים ועצומים ממנו היו כלא היו וגם זכרם אבד מני ארץ. – הרוח הכביר הזה אשר יתן נשמה באף העם עתיק יומין זה, יוכל לתת גם חיים לשפתנו המתה. עוד זאת, בשימנו עין על החיל אשר עשתה שפתנו במשךְ התקופה האחרונה ואת התמורה הגדולה לטובה שעלתה בה בחמשים השנים האחרונות, לא יכבד ממנו להאמין, כי ברצון כביר ונמרץ ובעבודה ממושכה תמצא יד משכילנו להרחיבה ולעשותה לשפה חיה ומדוברת.
אךְ התהיה אחרית טובה להמפעל הזה, אשר משכילנו חושבים לעשות? הישא הרעיון פרי בארצנו? התמצא כביר ידם לשרש מהמון אחינו ברוּסיה את הזשאַרגון ולשים בפיהם ש“ע ברורה? אין את דעתי לחרוץ משפט, אם בכלל ראוי ונכון לעשות את השפה העבריה מדוברת בפי כל העם או יותר טוב ללמדם דעת שפת המדינה. נניח נא, כי אין טוב לפנינו מאשר ידברו כל יהודי ארצנו בשפת עבר – אךְ היתכן כדבר הזה? היש גם צל תקוה להוציא את הרעיון הזה בזמן מן הזמנים לפעולות? אל נא נשלה בשוא נפשנו להדמות אל אחינו בארץ הקדושה ולשפוט על פי פעולתם הם גם על עתידות הרעיון הזה בתוכנו; כי לא ראי ארץ כנען כראי ארצנו, והדבר הראוי והאפשר “שם” לא יתכן “פה”. שם ערש שפתנו ובפי יושׁבי הארץ חיה עודנה השפה הערבית הקרובה לשפתנו, אשר ממנה תוכל שפתנו להבנות בהמון שמות ומבטאים חדשים לפי רוחה; שם מספר אחינו דל ומצער וכולם כרובם דבקים בעמם ואמונתם וקשורים אליהם בחבלי אהבה, גם אינם מפוזרים ומפורדים בכל קצוי ארץ רבה, וע”כ יש לאל יד אנשי המעלה העומדים בראש התנועה החדשה הזאת לפעול הרבה ולהפיץ את הרעיון הנעלה הזה בין כל המפלגות השונות ולחבבו עליהן; גם יש להן ב“ס מיוחדים, אשר הנהגתם מסורה בידיהם ואיש לא יפריעם מעשות את הדבור בשפת עבר לחובה על כל התלמידים ומוריהם, ובתחבולה הזאת תמצא ידם לעשות את השפה למדוברת בפי הדור הצעיר. עוד זאת עלינו להעלות על לבנו, כי מצבו החֹמרי של אחב”י בארץ הקדושה שונה הרבה מאד ממצב אחינו בארצנו: שם רוב היהודים מתפרנסים זה מזה ודבר אין להם עם עם הארץ, וכמובן לא ימצאו לנחוץ לפניהם ללמוד את שפת המדינה; לעומת זאת ירגישו את הצורך בשפה אחת, לכולם, גם להספרדים וגם להאשכנזים, הנבדלים איש מאחיו ואשר רק באמצעות השפה נוכל לקרב אותם איש אל אחיו ולעשותם לאגודה אחת לבל יתפרדו עוד לשני מחנות הצוררות אשה רעותה. סוף דבר לרעיון הזה עתידות גדולות צפונות בארץ הקדושה, מה שאין כן בארצנו. בארצנו יעמוד לשטן לו הזשאַרגון המר והנמהר, אשר ברבות הימים כה העמיק שרשיו בלב אחב“י ויקדש בעיניהם, עד כי כל עמל הממשלה והמשכילים, אשר אזרו חיל לשרשׁ אותו מלבם ולשים בפיהם את שפת המדינה, עלה בתוהו ויגיעם היה מאפע. אם ש”ר האדירה והעשירה במלים לא יכלה עמוד בפני הזשאַרגון ולרשת את עמדתו, מה נוחיל עוד משפתנו העניה והדלה, אשר עבודה רבה וימים כבירים דרושים לה להחיותה ולעשותה לשפה, אשר יוכל אישׁ להביע בה כל הגות רוחו, לא במליצה חידות וברמזים, כי אם בדברים ברורים ונכוחים למבין?! גם תנאי חיי עמנו בארצנו דורשים מהם דעת שפת המדינה וש“א, ודעת שלש שפות היא תקנה שׁאין רוב הצבור יכולים לעמוד בה. גם אל נא נשכח, כי המון העם – והוא רובו של עמנו – אשר לא יבין עברית, מעבר מזה יעמוד מנגד להרעיון הזה והמשכילים מקצה האחרון יתנגדו לו ויחבלו מזמות לבטלו ולהעבירו מן הארץ; נשארו לנו אפוא רק השרידים היחידים, אשר לא נשכחה עוד שׂ”ע מפיהם, וגם הם יחלקו עוד לפלגות מפלגות שונות ומפוזרים ומפורדים הם בכל קצוי ארצנו הרחבה. האם מאלה השבלים הבודדות תושע שפתנו?
האיש אשר עיניו בראשו יראה, כי רק דמיון שוא הוא לעשות את השפה למדברת בפי כל העם מקצה, ועוד ימים רבים מאד לא יצא הרעיון הזה לפעולות ידים. האחת אשר תמצא ידנו לעשות – וראויה היא להעשות – הוא: להיות שפתנו הקדושה שפת המשכילים האמונים לעמם ודתם. להם לא יכבד הדבר יותר מדאי, בהיות להם ידיעה בשפה הזאת, וכלום הם חסרים רק להרגיל לשונם לדבר בה.
אם כזאת נעשה, אז מלבד אשר נמצא חפצנו לעשות את שפתנו הקדושה לשפה מדוברת (הן אין הדרת השפה ברוב עם המדבר בה ולא יגרע ערכה בהיותה מדוברת לא בפי אלפי רבבות, כי אם בפי איזו רבבות עם) תמצא ידינו להרבות גם דעת השפה בין בני הדור החדש, אשר הסכינו להביט בשאט בנפש על שפת מתה ושׂפה זקנה אשר חדל לה להיות אורח בארץ – ובראותם כי שבה שפתנו לתחיה, כי נמצאו לה גואלים המדברים בה ואין מעצור לפניהם להביע בה כל הגות רוחם, כי ימצאו בה מבטאים לכל מושגיהם ורעיונותיהם, אז ישובו לכבדה ולדעתה. בעזרת השפה נוכל להרים גם את האהבה לעמם בלבותם; הן רוח בני הנעורים חי ורב פעלים, שואףלמעשים ועלילות ולדברים שיש בהם ממש, באפס פעולות ועלילות שונות, במקצועוֹת אחרים אשר לא לנו הם. השפה תהיה לנו גם לקשר טוב אשר תאגד את לבות המשכילים המפוזרים והמפורדים בערים שונות ותעשׂ לאגודה אחת את כל משׂכילי עיר ועיר, השקועים ראשם ורובם בעניניהם, ואשר מבלי היות להם מקום מרכזי להתאסף שמה יחד יתעו איש לעברו מקצהו. בקצרה, ברכה רבה צפונה בהרעיון הזה, אם רק ידעו המחזיקים בו את אשר לפניהם ואת המעשה אשר עליהם לעשות.
אדמה, כי זאת היא דעת כל המחזיקים במעוז הרעיון “תחית השפה” ומעולם לא עלתה על דעתם לעשות את שפת קדשנו לשפה מדוברת בפי כל אח“בי ברוסיא; אךְ יסלחו לי אם אומר להם, כי שכחו את מאמר חז”ל “חכמים הזהרו בדבריכם” וכו' ויתנו מקום בדבריהם לטעות ולטפול עליהם דברים, אשר לא עלו על רוחם, ומבלי בא את דעתם נתנו ידים לסופרים אחדים להתלוצץ בהם; ומכיון שנתן רשות להלצה, שוב אינה מבחנת בין עיקר לטפל.
טרם אצא את פני הקוראים אחשוב לא למותר לדבר דברים אחדים עלהמעשה אשר על מחזיקי הרעיון לעשות. לפי דעתי נחוץ כי: א) המדברים בלשוננו הקדושה לא יבנו להם כל אחד במה לעצמו, כי אם יהיו אחוזים וקשורים איש באחיו, למען ברר את המלים והמבטאים החדשים ולבחון אותם; ב) מורי ש"ע אשר יספחו אל החברה הזאת – ומי יעמוד מנגד לה? – ישימו להם לחוק ולא יעבור לדבר עם תלמידיהם רק עברית, כמו כן יקבעו המלמדים – כמובן אלה אשר יבינו בעצמם את השפה – שעות אחדות ביום לדבר עם תלמידיהם רק בשפה הזאת; ג) על החברים להפיץ את השפה בין בני עירם בכל אשר תמצא ידם, ואם ידם משגת להעמיד מורים אשר יורו את בני העניים דעת השפה בלי מחיר – מה טוב.
אם זאת וכזאת יעשו, אקוה כי יצלח חפצם בידם להרים את קרן שפתנו הקדושה בכבוד ולהרבות ידיעתה בכל מפלגות עמנו.
כ"א אדר, ביאַליסטוק.
חליפות וצבא
מאתישעיהו ברשדסקי
חליפות וצבא / ישעיהו ברשדסקי
ספר “חליפות וצבא” ספור מזמן ההוה.
מאת
א. טיקטין (מחבר "פת לחם").
(ווארשא, תר"נ).
בכל עת אשר יגיע לידי ספור חדש בש“ע – אמנם חזון בלתי נפרץ הוא! – תבא שמחה בלבי והנני מברך עליו בשמחה עצומה ברכת “שהחיינו”, ואמנם לא לפלא הוא. ספרותנו העניה בכלל, עניה בספורים בפרט, ובעשר השנים האחרונות, שבהן זכינו למכ”ע יומיים אחדים ומאספים שנתיים רבים לפי ערך ספרותנו, כמעט חדלו הספורים בש“ע מכל וכל, ע”כ ישיש כל קורא החובב את הספרות העברית כמוצא שלל רב על כל ספור חדש שיופיע בשפה הזאת – וגם אני עבדכם הכותב כאחד מהם. אכן בהגיע הספור הזה לידי שמחתי עליו משנה שמחה, כי אם חזון ספורים בכלל בלתי נפרץ בש“ע הנה ספורים מהזמן ההוה כמעט לא יראו ולא ימצאו בה. אמנם זעיר שם זעיר שם יופיעו לעתים במכה”ע או בחוברות מיוחדות תמונות וציוּרים לקיחים מהעת החיה, אפס מספרם מעט מאד ובין כלם לא נמצא ספור אחד מלא, אשר יתן לנו תמונה שלמה מהתקופה האחרונה עם המון החליפות והתמורות אשר הביאה ברוח אהב“י ברוסיא. לא זה המקום גם אין את נפשי לחקר הפפעם אחרי הסבות שהוליחו את החזיון המעציב הזה, בכל אופן ברור הדבר כי לא חסר חמר לספורים היא הסבה המוצאת: תקופת עשר השנים האחרונות היא תקופה רבת-העליליה, העשירה במעשים, פעולות ותמורות וגדולות בחיי אחב”י ברוסיא. התנועה האנטיסמיטית אשר התחוללה ברוב ארצות אירופה, וביחוד השנאה והבוז, אשר עמי-הארץ מראים לנו חדשים לבקרים ועוד סבות הצוניות אחרות פעלו פעולתן על רוח עמנו ותחוללנה תמורות ושנוּיים רבים בקרבו פנימה; הן העירו בקרב צעירנו את התנועה החדשה – התנועה הלאומית, ויעוררו בלבם את החפץ “לשוב הביתה”. כמה מן “הבנים” שהרחיקו ללכת עד הקצה האחרון ויתרחקו מעל עמם ואחיהם, שבו אליהם בעשר השנים האחרונות וידבקו בהם שׁנית. כמה מן “האבות” שנמו שנתם במנוחה ויחלמו חלומות בהקיץ ויחכו לבוא “העני הרוכב על חמור” התעוררו – כי הקיצום מזעזעיהם, ויפקחו עיניהם ויראו כי “אם אין הם להם מי להם”! אבל מה לי להרחיק עדיתי ולהביא ראיות מרחוק, הנה לפנינו “חבת-ציון”, “רעיון הישוב”, אשר רחב ונסב למעלה אשר בימים האחרונים, הלא עדים חיים הם המראים בעליל מה רבה התמורה שנהיתה ברוח עמנו ובדעותיו. ותמורה עזה כזו לא יצאה, כמובן, לפעולות בלי סבות-קודמות שגרמו להויתה, אף לא נהיתה בפעם אחת בן לילה אחד; כי אם התפתחה ותשגשג מעט מעט בכח הסבות הכלליות שמניתי למעלה, והמון סבות פרטיות המשפיעות הרבה על הלך-רוח האדם ודעותיו עד כי על הרוב פעולתן נכרת ברוח-משפטו מפעולת הסבות הכלליות. המספר האמן היודע לצרף את הסבות האלה הכלליות והפרטיות אשה אל אחותה ולהעבירן לפני הקורא עפ"י פעולתן שפעלו על רוח האיש הנפעל מהן – המספר הזה ימצא די חמר בדברי-ימי התקופה האחרונה לספורים שונים רבים…
כן, התקופה הזאת תתן חמר רב למספר בעל כשרון; ובכ“ז הספור הזה המונח לפנינו הוא כמעט האחד, אשר יסודתו בעת הזאת, ע”כ מחויבים אנחנו לתת תודה להסופר על עמלו זה ולהתבונן אל ספורו בשים לב.
טרם אבוא לבקר אחריו ולהעיר על מעלותיו ועל מגרעותיו אחשב לי לחובה לתת לפני הקוראים, אשר לא קראו עדנה את הספור את תוכנו בקצרה, והוא: עלמה עבריה אחת, האלענא ניעמצאָוויץ, עלמה יפה-פיה ומשכלת, בת העיר הקטנה ק., נקשרה בעבותות אהבה לרופא נוצרי צעיר לימם, סטאַניסלאוו זאיקאווסקי, אוהב ורע לאחיה וולאדימיר, אשר באו יחד אחרי כלותם חק למודם בהאוניורזיטט בתור רופאים, לשבת שבועות אחדים בבית הורי וולאדימיר והעלענא. העלענא היתה ארושה בעת ההיא לעלם אחר יצחק ראזענפעלד, עלם יודע תורה ומלבד זאת גם “סופר מהיר” בש“ע, לפי דעתו ולפי דעת אביו ובני-עירו, אשר עטרוהו בשם-הכבוד הזה בשביל “חדשׁות שונות” שנדפסו משמו באחד מכה”ע העברים. בימי שבת זאיקאווסקי בבית יענטקא – אם העלענא – נקרא גם חתן דנן לבוא, וכמובן בשוות העלענא את שניהם זה מול זה הלך לבה אחרי זאיקאווסקי, אישר ערום וכוסה-מזמות היודע להתהלך נגד החיים ולהתחפש במסות שונים מאין כמוהו ותשלך אחרי גוה את ארושה, ובעזרת אחיה, אשר גם הוא נטה אחרי זאיקאווסקי, ברחה מבית אמה ותמר את דתה בדת הנוצרית ותבוא עם בחירה במסורת ברית החתונה. אמה מתה מדאבון לב ומפח-נפש וארושה יצחק ראזענפעלד, אשר נפשו דבקה בנפשׁה בכל עזוז האהבה הטהורה, לא הסיר אהבתו מקרב לבו גם אחרי עבור כשמונה שנים מהעת ההיא. כשמונה שנים אחרי הדברים האלה נפגשו העלענא וראזענפעלד עוד הפעם. ראזענפלעלד שנה מאד במשך הימים האלה, כי לבו ראה הרבה חכמה, ועל פי סבות שונות אשר התהפכו בחייו היה לקבלן ויבוא לעיר מגורי זאיקאווסקי ואהובתו לרגל עסקיו, אשר היו לו שם לבנות בניני-הרשות; אז נודע לו כי העלענא אומללה מאד, כי אישה היה רע-מעללים, אכזרי ואביר-לב, אשר מרר חייה וישביענה עמל וכעס כל הימים, ולהגדיל השבר לא משה אהבתה הראשונה אליו מלבה ובכל התלאה, אשר שבעה מידו ובכל התועבות אשר התבוננה בו, לא נדעך חום-אהבתה לאיש הבליאל הזה. כאשר נפגש אתה ראזענפעלד פעם אחת על פי מקרה הציע לפניה לעזוב את אישה ולברוח אתו אל מחוץ לארץ, ואם יש את נפשה תוכל לקחת אתה גם את ארבעת בניה אשר ילדה לאישה הבוגד, – אפס היא השיבה פניו ריקם, כי אהבתה העזה לאלוף נעוריה הסורר גברה גם על תבונתה. למחרת היום ההוא שמה העלענא קץ לחייה, כי המר לה אישה בלילה ההוא מאד, ובטרם מותה שלחה לקרא לראזענפעלד, אשר מהר לבוא אליה בלוית אחיה וולאדימיר, אשר אחרי כלותו חוק למודיו בא לעבוד באחד גדודי-הצבא בתור רופא, וכאשר יצא החוק המגביל מספר רופאי-צבא היהודים, עזב את משמרתו ויסע לאסחבר ומשם יצא בגדוד אנשי-צבא, אשר עבד בכלול מסלת-ברזל חדשה באחת מנפות הים-הכספי, ועתה בערב היום האתמול שב למקום מגורי אחותו ויפגש עם ראזענפעלד – אשר דחתה אותו בשתי ידים לא שכח אהבתו לה ובוכרו נפחה נפשה, ובזה תם הספור.
הקורא בשום-לב את הספור יכיר כרגע כי שתים חפץ הסופר להשמיענו: האחת, כי לא טובה אחרית נשואי-תערובות. והשנית, להראות את התמורה שנהיתה ברוח צעירנו ביחוסם לעמם וללאומותם.
למען הוכיח צדקת דעתו הראשונה בדבר נשואי-תערובות ברא לנו את העלענא “היהודיה”, אשר הלכה אחרי מאהבה “הנוצרי”, ואחריתה היתה מרה, כי זה האיש, אשר למענו לא חסה עינה על כל יקר ותשלך אחרי גוה את ארושה, את אמה ואת דתה – אם כי מהספור לא נראה כי קשתה עליה הפרידה מכל אלה – בגד בה כמו נחל ויכעיסנה תמרורים בתעלוליו ומעשיו הרעים, בעת אשר האיש “היהודי” – ראזעֶנפעֶלד. הם מצאו עוד את העלענא בחיים, אך אחרי רגעי מספר לה חסד נעוריה היה נכון להושיט לה גם אחרי ימים רבים יד עזרה. האמת אגיד, כי כשאני לעצמי אין דעתי נוטה להאמין שימצאו בעולם-המעשה טיפוסים מעין שני הטיפוסים אשר הציג לפנינו הסופר בהעלענא וזאיקאווסקי: העלענא היא מלאך-ממרום וזאיקאווסקי שד-משחית; בהעלענא נקבצו כל המעלות הטובות והמדות המעולות, אשר לא יאומן כי תחברנה בנפש אחת, ולעמת זאת חלק הסופר לזאיקאווסקי כל המדות המגונות והתכונות הרעות במדה גדושה, ויהי הנקל בעיני הנבל הזה להחליף אהובותיו חדשות לבקרים, למרר חיי אשתו אשר נפשׁה קשורה בנפשו, לעשות כל עול ותועבה, כי היה אכזרי כיענים ויקשיח לבו מחמלה על בניו. “מראה צאצאי מעורר בקרבי אך קנאה ושנאה – ידבר אל אשתו – בראותי את מיטב ימי ושנותי כלה בעשן ואין לאל ידי להושיע” (צד 145), כי “על פי צרות-עינו ורע-לבו כהתה מכעש עינו לראות את עצמו אנוס להוציא בלעו מפיו ולתתו לאכלה ליצורים זרים לו מתמול שלשום, אשר מוטב, היה להם בעיניו שׁלא נבראו משנבראו” (שם), “ותחת אשׁר בכל הארץ ובכל הגוים הילדים משיבים לב אבות על אמותם ולב אמות על אבותם הועילו פה (הילדים) רק להרחיב עוד את הפרץ ולהגדיל את המשטמה בין הוריהם” (146). כן, גם זאָיקאווסקי גם העלענא רק יצירי-דמיון הם ואינם במציאות, אפס נניח נא כי המצא ימצאו כאלה בין החיים; בכ“ז עוד לא נוכח מהמקרה הזה כי מנהג נשואי-תערובות משחתו בו. זווג העלענא וזאיקאווסקי לא עלה יפה על פי הכלל הפשוט “אין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת”. זאיקאווסקי איננו נושא עליו חותם עם מיוחד, אנשים כמוהו ימצאו – או לא ימצאו כלל – במדה שוה בכל העמים והאומות אשר ע”פ האדמה; הוא איננו פולני-נוצרי על פי תכונת נפשו ומזג רוחו כי אם על פי חפץ המחבר – וחפץ המחבר איננו די בדברים כמו אלה. ואם אמנם חפץ הסופר – והדבר הזה נעלה בעיני מעל כל שפק – להראות לנו את הרעה הכרוכה בעקב נשואי-התערובות או היה עליו להציג לפנינו שתי נפשות הנושאות עליהן חותם צור מחצבתן והראויות להיות לזוג אחד ואשר רק שנוי המולדת בעוכרי שלומן. תכונת עם היהודים השונה בפרטים רבים מכל העמים, תנאי-חייו, דרך-חנוכו ועוד סבות כאלה תוכלנה להפריע שלום האנשים נשואי-תערובות ולהשביעם תמרורים וכעש, ואם תמונה כזאת נתן לנו המחבר אז הראה ברור כי המנהג הזה משחתו ולא ירצה; אך עתה המטרה ממנו והלאה…
נשים נא עתה לבנו אל מטרת הסופר השניה: “לתאר את התמורה שנהיתה ברוח צעירי ב”י בתקופה האחרונה ולהראות עד כמה גברה התנועה הלאומית ביניהם“. על “התמורה” יעיד לנו ולאדימיר, אשר היה ככל בני-גילו הסטודנטים בסוף שנות השבעים אחד ממתנגדי-הלאומיות ואחר חזר בתשובה שלמה ויהי ללאומי נלהב וחו”צ בכל נפשו ומאודו, ועל “התגברות התנועה” יוכיחו לנו ראזעֶנפעֶלד גם וולאדימיר. שניהם היו לאומים נלהבים וחובבי-ציון בכל עז (גם זה הוא אחד מחטאי הסופר, אשר יחטא להאמת, בחרצו למשפט כי ה“לאומיות” ו“חבת ציון” אחת היא, ולפענ"ד אין זאת כי אם ערבוב שני מושגים נפרדים); רק באחת נחלקו: וולאדימיר החליט למשפט כי הלאומיות והדת שני מושגים נבדלים המה ואין האחת נוגעת בחברתה, וראזענפעֶלד הלך לשטתו, כי א“א ללאומיות בלי דת והאיש אשר יחזיק במעוז רעיון הלאומיות בע”כ עליו לשמר את חוקי-הדת. השנוי הזה, אשר הראה הסופר ברוח שני האנשים הנושאים נפשׁם לרעיון אחד נכון מאד ומחויב מטבע הענין, כאשר נוכח לדעת אם נסב עינינו לאחור ונתבונן אל תולדות שני האנשים האלה. וולאדימיר הוא איש, אשׁר ימים רבים לפני היותו ללאומי עזב את חקי-הדת ופקודי-האמונה כמו זר נחשבו לו, ע“כ קשה היה לו לשוב להתרגל בם עוד הפעם וישׁם פדות בין הרעיון-הלאומיות והרגש-הדתי; לא כן היה יצחק ראזעֶנפעֶלד, אשר הסכן הסכין לשמר כל חקי-הדת ופקודיה, לו קשה היה הדבר להפרד מהם ויבקש טעמים להצדיק פעלו, ואחרי כי רגש-האמונה חסר לו נתן את לבו להצדיק בלאומיותו את שמירת דתו. אולם אם בפרטי הדבר השיג את הסופר את מטרתו לעמת זאת בכלל א”א לאמר כזאת. הסופר מציג לפנינו את וולאדימיר ואת דעותיו לפני “התמורה” ולאחריה; אולם על איזו דרך ואיזו סבות הביאו לידי כך לשנות את דעתו – העיקר הזה חסר מן הספר.
וולאדימיר יחזיק בדעתו, כי למען הסר מעלינו חרפת העמים, למען שים לאל את התואנות והעלילות השונות אשׁר ימצאו עלינו ולמען הראותם, כי גם בני ישראל מכשרים לכל עבודה ומלאכה “יש לנו רק סגולה אחת, אשר יש בכחה להביא לנו תשועת עולמים, והיא – כי יאספו נודדיו לאט לאט בארץ ישראל ארץ מולדתו לפנים, עד הגיעם למספר שנים או שלשה מיליאן (!), אשׁר מהם חצים יעבדו את האדמה, יזרעו שדות ויטעו כרמים וחצים יחלקו לסוחרים, אמנים וגם בעלי-אחוזות גדולות וקטנות” (צד 110), ואז “שלשה מליאן נפש אדם, בני עם ואמונה אחת, בהיותם שתולים יחד על אדמתם לא יוכלו עפ”י הטבע (?) להיות זמן רב תלואים בדעת אחרים, ובכן לא ישקטו ולא ינוחו עד אם יקנו תחבולות להשיג איזה אוטונומיא. נכון לבנו, סמוך ובטוח(!) כי סוף סוף חפצם זה בידם יצלח (!!) – או אז ישוב לנו באמת כבודנו אשר גלה ממנו זה רבות בשנים ולא נהיה עוד לבוז בעיני-הגוים (צד 111); והאיש הזה הודה במו פיו לפני שמונה שׁנים, כי בנסעו במרכבת-הקיטור הוא “בוחר לשבת על פנת גג משבת בחברת יהודים מחזיקים בנושנות במרכבה אחת – כי צוחותיהם, מלבושיהם ותהלוכותיהם, מעוררים אך תועבה וגועל-נפש, בכל נפש יפה, וקשה-ערפם ועזות-מצחם מרחיקים מעליהם כל איש ישר הולך”… (צד 65) אף החליט למשפט, כי “אם נתבונן אל היהודים ברוסיא דרושים אנחנו להודות, כי המה לא הגיעו עוד גם עד השלבים הראשונים בסלם, אשר עליהם לעלות בו עד בואם אל המטרה הרמה והנשגבה” (צד 66), לאמר: להיות שוים אהבת הרוסים, “כי מה הרוסים דורשים מאתנו – אמר אז – הלא אך התקרבות והתערבות גמורה ביניהם” (שם), כי נהיה “לרוסים גמורים אך שומרי דת משה וכו” (שׁם). שנוי ותמורה עזה כזו באדם בעל רוח-כביר ושכל ישר כוולאדימיר לא יצאו, כמובן, לפעולתם ברגע אחד מבלי כל מלחמה-פנימית ומבלי שאת כל מכאוב על הדעות הראשונות אשר נכזבו; ואנחנו לא נמצא כספור הזה כל רמז וזכר למלחמה כזו ומכאובים כאלה, כאילו תרדמת אלהים נפלה על וולאדימיר ובהקיצו לא זכר עוד את דעותיו הראשונות ויתהלך ברוח מלא מדעות ורעיונות חדשים…
אולם רב לי לענות ע“ש רוח הספר ודעותיו. אשובה נא ואתבונן אל תמונתו, אל אופן-הספור, נראה נא במה כח הסופר גדול בתור מספר. לדון מהספור הזה על כשרון המחבר א”א. בכלל נראה בו כשרון מספרים; אמנם עודנו באבו, אך יש תקוה לאחריתו, כי כאשר יתפתח והסופר ישים לב להשלימו ולשכללו יגדל ועלה למעלה ראשׁ. מהספור הזה נראה, כי הסופר יודע ארחות-תבל ועיניו ראו מעשים הרבה ותכונות אנשים שונים; אפס כי ידיעתו את החיים רק שטחית היא. זכרונו אוצר בקרבו פקטים הרבה; אך הסופר לא הטריח את עצמו לחקר את תכונתם ברוח דעת ומשפט ולא התבונן כראוי לתכלית המעשים השונים, אשר ראו עיניו – והחקירה וההתבוננות הן התנאים היותר דרושים למספר. כפי אשר יש לשׁפט מכתיבתו נראה, כי הסופר קרא הרבה בספריות השפות החיות ודרכיהן היו לו לקו בספרו; אפס גם בזאת נראה כי הסופר שם לבו להקליפה ולא אל התוך, כי לקח מסופרי העמים רק את התמונות וההליכות החצוניות וישכח את חקי הבלטריסטיק היותר פשוטים וידועים. למשל תחת לתת לנו מחזות ומעשים שונים אשר מהם נראה את תכונות הנפשׁות הפועלות, אפני מחשבותיהם ודעותיהם, הוא מציג לפנינו כמעט בכל הספור את אישיו והולך וחושב כרוכל את כל מעלותיהם ומגרעותיהם, כל מחשבותיהם ודעותיהם. וכ“ו לא בקצרה, כי אם בארוכה, ובשפת יתר עד כי תקיץ בם נפש הקורא. נקח לנו לדוגמא בבואו לספר לנו מדת השכלת העלענא הוא מונה וחושב את כל הספרים אשר קראה ואשר לא קראה וקורא בשׁם לכל הסופרים (צד 16–15); כי מלבד החטאה הרבה אשר חטא בזאת לחקי הבלטריפטיק עוד נראה בזאת יותר משמינית שבשמינית מגסות-הרוח, והסופר יקרא בעיני הקורא כמתפאר בשמות הספרים והסופרים אשר הביא – וכן דרכו בכל מקום. בבואו לתאר את תכונת יצחק ראזעֶנפעֶלד ישתרע על שמונה עמודים שלמים (צד 38–30), שׁשם ידרוש דרושׁים ארוכים ובלתי נוגעים להספור (צד 33). גם תכונת זאיקאווסקי יספר במקומות שונים, אשר אם נחשבם לאחד יעלו ליותר מעשרים עמודים. ארוכות כאלה יעשו רושם לא טוב על הקורא וילאהו בלהג הרבה. גם מחשבות וולאדימיר, אשר רשם בספר לזכרון ואשר יעבירן הסופר לפנינו תשתרענה על ארבעה-עשר עמודים ויותר, ואנכי לא אדע אל נכון אם מקומן גורם או הן בעצמן גורמות; אך זאת אדע נאמנה, כי תפלנה על הקורא חבלי שנה וגם הקורא היותר זריז וסבלן ינום עד שבע פעמים טרם יעבור אותן עד תמן. כן יש בהספור נפשות אחדות אשר הובאו שלא לצרך ומוטב היה שלא נבראו משנבראו, אחרי כי לא נגעו כמטע במאומה במהלך הספור וגם תכונתן נסתרו ממנו – ולמה איפוא טרח המחבר להביאן? למה נוצרה למשל, סופיא, אחרי כי גם אחרי יצירתה לא נודע דבר ממנה רק זאת, כי יראה מהמים ואביה חפץ “לתת בעדה” ששת אלפים ח”כ מהר ומתן, לאיש אשׁר ישאנה לו? כמו כן לא נגרע לפי דעתי מערך הספור מאומה, לולא הוציא לנו המחבר את לאה אחות ראזענפעלד, אשר תראה כאופן החמישי לעגלה…
מדי דברי במגרעותיו לא אוכל לעבור בשתיקה על התמונה אשר נתן לנו הסופר (צד 55), כאשר ראה זאיקאּווסקי את העלענא רוחצת בנהר – תמונה מכוערה ומעוררת גועל-נפש כזו תמצא מקום לה רק בהרומנים הצרפתים מהמין הגרוע. ציניזם כזה הוא חטא לא יוכל כפרו לסופר כמוהו. כן מאנה נפשי להאמין, כי אפשר היה המקרה, אשר ספר אח“כ, כי בהשאר זאיקאווסקי עם העלענא לבדה ואין זר אתם ערב את לבו לספר “בדברים היוצאים מן הלב את הפעל שפעל עליו המראה אשר התיצב לנגד עיניו בגשתו אל שפת הנהר” (צד 56), והיא – עלמה תמימה ומצניעה-לכת – לא הוכיחה אותו בפניו על עשותו המומחה ולא קצפה על עזות-פניו להשמיע באזניה דברים כמו אלה – הכזאת תהיה דרך עלמה ישרה ושומרת-תם? אך אל ישתומם הקורא למראה הזה, כי הסופר יוסיף להפליא אותנו הפלא ופלא, כי אחרי רגעים אחדים באמור אליה זאיקאווסקי: “הנה נפשך יודעת מאד, כי בלשון אחרת דברה עמי היום וגם רוח אחרת היתה אתך לו רק עלתה בידי למשל בבשרך כאשר אני מושׁל – עפ”י דבריך – ברוחך “. והיא תחת מענה על דבריו הביטה בפני ותצחק”… (צד 58); ואם עוד נפלנו חכמים “אם שתיקה כהודאה דמיא או לא”, הנה ה”שתיקה" הזאת היתה "הודאה גמורה – וזאיקאווסקי הפיק חפצו בלילה ההוא… (צד 76) תמונות מכוערות כאלה בכל אופן לא תתננה כבוד להסופר והרושם הרע, אשר תפעלנה על הקורא, לא ימחה עוד מעל לוח לבו עד תם קריאת כל הספור…..
אך במקום שאתה מוצא את מגרעותיו של הספור שם אתה מוצא את מעלותיו. אחרי התמונה המגולה הזאת יעביר לפנינו הסופר תמונה נחמדה, הלא היא בפרק הששי (צד 99–77); הפרק הזה עולה בשלל צבעיו השונים, באמתתו וברוח החיים, החן וההדר השפוך ע“פ כלו, על כל הפרקים האחרים, ולא אעשה שקר בנפשי אם אמר כי לולא נברא כל הספור אלא בשביל הפרק הזה דיינו. בפרק הזה יציג הסופר לפנינו כמו חי את “אצילותינו” המלמדות, את הלך-רוחן, מחשבותיהן ודעותיהן. פה נטה המחבר מדרכו אשר אחז בכל הספור לתאר את “גבוריו” בדברי עצמו; פה הנפשות מדברות במו פיהן ומוכיחות על עצמן מה הנה ומה תכונתן – וע”כ יצאה התמונה הזאת היה ומתוארה היטב בכל קויה ורשמיה הדקים; פה נראה בעצם תמה את דמות “הנשים העבריות” מהדור החדש, אשר אבדו מהן כל הסגולות היקרות והמדות הטובות שבנות ישראל מהדור הישן היו מצוינות כהן, והגה זרות לעמן ולדתן; ועוד רעה חולה מזו כי נהפך לבן לשנוא את צור מחצבתן ולתעב את עמן בכל שאט נפשן. “אני אגידה לך קושט אמרי אמת – תקרא האחת – אשר אין לך עם בארץ יותר משחת ונבזה מעם היהודים בנעוריהם, בזקניהם, בחסידיהם ומשכיליהם וכו'” (צד 96). “סובארין ויעלענסקי בדעת ידברון – תוסיף לדבר בחמת רוחה – וכל אשמותיהן לא בשקר יסודן וכו' הם אינם יודעים אף החצי מתכונת היהודים כמו שיודעת כל אחת מאתנו וכו'” (שם). וכאשר תשׁאלנה רעותה: “הלא האנשים ההם משיאים אשם בנפשׁ היהודים כי דורשים המה דם נוצרים לחג הפסח?” אז תשיב אמריה: “זאת לא אוכל לדעת וכו' אך מי זה לידנו יתקע כי אין בין היהודים וכו” (צד 97). כמה מן האמת המרה בתמונה הזאת!
עוד תמונות אחדות נמצאות זעיר שם זעיר שם, אשר תמלאינה את הקורא רגש-גיל ברוח החיים השפוך עליהן, כמו התמונה שׁנתן לנו (צד 32) מנער עברי השואף “להמנות בין מספר המאושרים הרואים את שמותיהם נדפסים במכה”ע" ואשר למען הפיק חפצו זה ישתמשׁ בכל האמצעים והתחבולות, אשר אך תמצא ידו לעשות… ועוד רבות כאלה.
שפת המחבר צחה, קלה ונעימה ומסגלת מאת לחפץ מספר-ספורים, גם נקיה היא משגיאות לחקי-הדקדוק – מדה בלתי מצויה בסופרינו העברים, שאינם שמים לב למה שעטם מפליט, – אולם עם כ“ז לא אוכל לכחד את האמת, כי המחבר ישתמש לפעמים ברוסיציזמים השורטים שרטת בנפש הקורא המבין כמו “לתת בעד בתו סאפיא ששת אלפים רו”ב מוהר ומתן לאיש אשׁר ישאנה לו” (צד 42), "כפרטן על פי הפסנתר בארבע ידיהן " (43), “לא החטיא אף שנה מלהתודות” (44), “שמעשין לא יבואו ברוב עם חזות פניו” (48) ועוד רבים בספרו.
סוף דבר – עם כל המגרעות הנמצאות בספור הזה אשר לפנינו; בכ"ז נאוה לו תהלה כי גם מעלות רבות לו ואחת בקשתי, “שלא יהיו כל הספורים היוצאים בזמן הזה בש”ע למצער גרועים מהספור הזה…
תכניות ליצירות
מאתישעיהו ברשדסקי
תכניות ליצירות
מאתישעיהו ברשדסקי
א–ל"ה.
1: מורה המחולות.
נער עני סובל מנוער. חברת הצדקה “יד חרוצים” נותנת אותו ע"י היט. הוא סובל הרבה בשלש שנות־למודו. בתור פועל עוזר ירוח לו, ובשנה השנית והשלישׁית הוא הולך ללמוד מחול. הוא נעשה למחולל נפלא. על פי מסבות שונות – בתחלה בתור עבודה נוספה – הוא נעשה למורה למחולות. העלמות המחוללות נוטלות חלק גדול בחייו. באולם המחולות הוא מתודע אל אשתו העתידה. הם נכנסים לנשואים, נודדים מעיר לעיר, הבנים נולדים בשפע, נגדלים, ההוצאה מתרבה והשכר מתמעט. הוא נעשה כבד־תנועה ומזקין. מעט מעט הוא נעשה למתוך בין הנערות העניות, המבקרות באולם המחולות ובין הצעירים העשירים המבקשים “ציד”. המקרה נהפך למתמיד, ההרגל – לטבע. הוא איננו מרגיש עוד כל כעור במעשהו. בחתימת הציור יבוא אולי מחזה, כי בתו הבכירה, בת 15, מתפתה;אולי גם כי אחת העלמות מקרבנותיו אררתו והוא תולה את האסון במארה.
1900 XIII – 27
2.
בטעם אירוני: התאוננות האי־צולחים, כי ההצלחה בחיים תושג רק באמצעים בלתי־הגונים. אי־כנות הטענה מוכחה בחיי בית אב אחד. – פרוטוטפוסים: חותנו של רודבסקי בב., המיועד להיות חותנו של רוֹפא – השנים ס־טש פה ואחרים. – בית אב שהיה אמיד, מתנהג מנהג אינטלגנטי, רוכש הכרה נפרצה בין מפלגת בעלי־היכלת, מתפרנס ממקורות בלתי ברורים למדי. הבנות נשאות לחצי־אינטלגנטים, המבקשים עוד מעמד בחיים ומביאים בחשבון את הפרוטקציה, שבית־אב הנ"ל יכל להמציא להם. בחתימה: מסקנה־אירונית, כי אמנם אפשרית ההצלחה בחיים בידיעה להלךְ כנגדם, מבלי הצטרךְ כלל למעשים פליליים.
1900 5 – IX
3: לאחר מעשׂה.
בטעם אירוני: מאושרים האנשים היודעים לעשות כנכון בשׁעת הצרך; מאושרים גם אלה שאינם יודעים לא באותה שעה ולא אחרי־כן;אומללים וראויים למנוד־ראש אלה, שהחכמה תבוא בלבם לאחר מעשה. יתואר איש עשיר. – קוי־אפי ידועים מאפיו שׁל ל־ן א־טשׁכבּ. ואשר הניח מיד מקרים רבים להתרומם עוד, ואחר נחם על מעשהו זה. למשל: בהתעוררות חבת־ציון עמד מנגד, ואחר לקח את העמדה, אשר יכל הוא לרשת. בפעם השנית, כאשׁר נוסדה חברת־עזר לעניים, היה הוא אחד הראשונים במיסדים – גם בזאת התחרט, כי נטל על עצמו חובות אי־נעימים, שלא יכל עוד להסתלק מהם אח“כ. אולי עוד עובדה אחת: בהיותו מחוץ לתחום המושב בחר להגרש מקנות זכות־ישיבה ע”י המרת־הדת, ובאותה שעה עשר רעהו, שנשׁאר שׁם, עשר רב.
1900 IX – 5
4.
עלמה כרכית־ליטאית מתארחת זמן מה בבית דודה בכרך דרומי. חרות יחסן של בנות דודה אל הגברים פועלת עליה פעולה מוזרה. –
1900 XII – 14
5.
צעיר מקלע בין שני רגשות, שתי עלמות: האחת מכוערה ובעלת־שכל, והשנית, להפך – מושכות אותו אליו בלי הכרע ביניהן.
1900 XII – 14
6.
ציוני עשיר כבן ארבעים שנה, המתגורר זה ימים רבים בכרךְ דרומי, סר אל עיר־מחוז ליטאית, ששם דודו מכהן בתןר רב, והרב הזה מתנגד לציוניות. הוא נדון עם דודו ונוכח, כי האחרון עפ"י השקפתו המיוּחדה על העולם והחיים, איננו יכול לבלי התנגד להרעיון. כזאת נראה גם באנשים האחרים, שהיה לו דבר עמהם, רק בזה ההבדל שהדוד הוא, לפחות, איש ישר ובלי־פניות, והאחרים צבועים במדה ידועה. פה יתוארו בני־הדור הצעיר של הרב, שאינם כלל ברוח אביהם, (טפוסי הרב ב־ן ונכדתו קלרה).
1900 XII – 14
7.
צעיר חי חיים שוממים, מסובל עול עבודה, זוכר פרק זמן קצר בחייו, אשר נזדמן לו להיות בבית מלא תנועת חיים רבה (אותו הרגש הידוע לשמע הזמרה הצוהלת בבית א. מ־ן).
1900 XII - 14
8.
עלמה בלתי־מלומדה דבקה בצעיר, העולה עליה הרבה בהתפתחותו. הוא מדבר הרבה באזניה, אך דבריו בלתי־מובנים לה, דעותיו נשגבות מהבנתה המגבלה. היא איננה מבינה כמו את מעשיו בכמה פרטים. בכלל הוא לה חידה, אך החידה מושכת את לבה עוד יותר (פרטים רבים מעין אותם שביחס צ.א. אל האיש הידוע).
1900 XII – 16
9. הליטא.
אחל בספור מגוף עצמי, איך באתי אחרי נדודים רבים אל כרךְ דרומי והייתי מבקש שם עבודה לשוא (בית ה“ליטאי” יתואר על פי ספורי י. א־ץ ע"ד בית י.ז.פ. בניקוליב, בהוספת שרטוטים מאורח החיים בבית ד־ר). שם מתאכסנים אנשים אחדים מבקשי־עבודה וחיים בינתים בדוחק נורא, מתענים כמעט ברעב. מלבד טפוסי בני־הבית יתוארו טפוסי האורחים ויסופרו מאורעות חייהם הקודמים. (בגוף עצמי אולי יסופר, כי בן הורים עשירים הנני ומבטלה עזבתי את בית־הורי, כמעט בלי רשות האחרונים. החתימה תהיה באופן הזה: קבלת־כסף מהורי להוצאות הדרך. יתואר הערב האחרון לפני הפרידה, קנאת האחרים, כי הנני נחלץ סוף סוף מהמצב הזה, בשעה שהם אינם יכלים גם לשוב הביתה;פה יובא אולי דמיון־מקביל מלקוח לצבא, הנפטר פתאם לביתו, ששם ג"כ היתה הקנאה הזאת).
XII – 52
10.
כרוניקה: כפרי עשיר היה לפני ששים שׁנה, גס ובלתי־מלומד (פרוטוטפוס בריל הנצקובי). להאדון הפולני היו כפרים רבים, וכלם “חזקתו” של הכפרי. החלוקה בין בניו, ובין בניו וחתניו. הדור השלישי. חוכרי־האחוזות וסוחרי היערים, אסור ה“חרם” מגין על בעלי־הכפר מחדור זרים בגבולם. מראשית שנות השמונים מגינים החקים הזמניים;אך מאז מתחילות ההגבלות בנתינת תעודות לממכר י“ש. פקיד האקציז מתעשר, פקידי הפוליציה מקבלים ג”כ חלק הגון: המוזגים־הכפריים הולכים ודלים. רבים מהבנים עוזבים את מקומות מושבותיהם ונוסעים אמריקאה. (אולי גם ע"ד היערים שבּערו, שכירת השדות־החדשׁים, עקור השרשים, בית־משרפות כפר וטרפטין, סלול מסלת־ברזל בקרבת המקום).
1901 1 – 5
11. מי הצד.
(פסיכולוגיה של זקן).
הוא מביט מבעד לחלונו אל החצר ומשגיח אל משחקי הילדים. הוא מכיר אותם, יודע ומבין הרבה פרטים בעולמו של כל אחד. את האחד הוא מכּיר בתור עריץ, האחרים משתעבדים ומקבלים מרות. את גרישה הוא יודע בשם. באביב האחרון היה פורץ פעם בפעם החצרה, ופעם בפעם ראש אדם נחלץ מחלון המכפלה השניה וקורא: גרישה, מורה זה או זה בא! – הילד נעצב, אךְ מוסר את עצמו באין־ברירה למה שמכרח. (אולי יתארו קוים־מקבילים בין ילדי השכנים שבמרתף ובין שוכני הקומה הגבוהה).
1901 1 – 8
12. הזמנים המשתנים, או מעל הבמה.
המועד “בין הזמנים” של סכות. הגבור הראשי טבולסקי. הוא רואה כי “הציונים” דוחקים את ה“פלשתינאים”, וכמו כן – בעלי “עברית בעברית” – את בעלי השטה התרגומית. (אגב אורחא יתואר מחזה השוק המלמדי, תובאנה שיחות “בעלי־בתים”). הוא מרגיש את עצמו מנוצח וזוכר מבלי משים את המלמדים הישנים, אשר נצחו לפני עשׂר שנים על ידו. לפניו נקרה אחד מאלה המלמדים, זקן לא־נבער, האחרון משמיע בחצי שמחה לאיד, לעג תמים, כי טבולסקי הוא מעתה, “אחד מאתנו”, אחד “הנחשלים”. (אחד מראשי המדברים בעד “עברית בעברית” הוא מלמד צעיר, אשר טבולסקי ספחהו לפני שנים אחדות אל חדרו בתור עוזר. הנ"ל הוא מעין בורוכוביטש). בשעה שטבולסקי מכיר את הפניות הזרות של המחדשים, הוא זוכר את הפניות הזרות והחשבוֹנוֹת הפרטיים של עצמו: בלי אלה א"א.
1901 1 – 16
13.
היא היתה יושבת בכפר, לא הרחק מעיר־מרכלת גדולה, אך בכפר לא היה כל מסחר. הידעתם את הזקנה הזו?..
ואנכי יודע ומכיר אותה היטב, יודע ומכיר אותה זה ימים רבים, יודע ומכיר כל שערה ושערה בראשה השב והקרח, יודע ומכיר כל קמט וקמט בפניה הצומקים והנובלים…
אנכי יודע ומכיר אותה ימים רבים, רבים מאד… ובמשך כל הימים הרבים ההם הייתי רגיל לראות אותה בחליפת־שמלות אחת, בחליפת־שמלות ישנה ובלה המתאימה מאד לזקנותה –
פתאם – מה פשר הפלא הזה? פתאם הנני רואה אותה והיא אחרת, שונה כלה;שערה השב השׁחר, קמטי פניה כסו בשׁרק וחליפת־שמלותיה – הה אלי! חליפת־שמלות בגזרת המודה הפריזית היותר אחרונה.
וכמו שראוי למודה פריזית היא – מתחלפת וחוזרת ומתחלפת פעם בפעם. היום היא רואה שרולים רחבים עד לבלי קץ, מחר שרולים מהדקים להזרוע;היום “שק אנגלי” ומחר – “גישה” יפונית לכל פרטיה.
– מה היה לך, זקנתי החביבה?
– הה, בני! – משיבה הזקנה באנחה – מה אעשה? אנכי, כאשר ידעת, הנני מהדור הישן, ימים רבים חייתי בין הזקנים, שכמותי ובני הצעירים כבר שכחוני ובושו גם לזכור בשמי: – פתאם זכרוני (מי יודע, שמעתי אומרים, כי נשים צעירות לקחו לבם, אחר בגדו בהם, מי יודע?) זכרוני, פקדוני, השיבוני אליהם – אולם ראה נא את “בגדי הלצים”, אשר הלבישוני בהם"…
“הנני מרגשת אי־רוחה – אך מה אעשה?”
“העזיבה והשכחה היו נעימים לי – אך מה אעשה?”
“אולי, מי יודע, אולי עוד מעט ישבעו במעשי־הלצון האלה, או ירפו ממני, ישכחוני אולי, אך לא ירגיזוני עוד”.
הידעתם מי הזקנה הזו?!…
ואנכי יודע אותה, ומכירה גם בלבושה המודרני!!
1901 II – 15
14
אני והוא ידידים קשורים, נאמנים מאד.
אני הובאתי בבריתו שא"א ובאותו יום נקרא שמי יהודה בן ישראל. והוא הטבל במי־קדש ובאותו יום נקרא שו סירגי פבלוביטשׁ.
אני כותב מימין לשמאל ומקבל פרוטות נחשת;והוא כותב משמאל לימין ומקבל… כמו שנהוג לקבל אצלם.
1901 IV – 7
15. מדוע הוא מאחר תמיד?
(ספור לילדים)
נער אחד יליד עיר גדולה מאחר תמיד לבוא אל בית־הספר. הוא מקדים לצאת מביתו, אחרי נשאו עונש פעמים אחדות, ובכ"ז עודנוּ מאחר. סבת האחור היא התענינותו המיוחדה של הנער בכל מראה עיניו ושאיפתו לדעת ולחקור את כל אשר יקרה לפניו בדרך. יש שׁהוא שוקע במחשבות על ענינים, שבאו לידו בבית הוריו, והוּא נזכר אוֹתם בדרך על פי קשר הגיונות מיוחד. יתוארו בזה אחרי זה פרטים שונים שמוצאם מעולם “הגדולים”, אך מהותם של כל אלה איננה ברורה לו כל צרכה, מעוררת בו תמהון (העפישות, רוכלי־הרחוב, הנערים מוכרי העתונים – באלה הוא מקנא במדה ידועה – הקבצנים, האסירים: כ"א לפי המושגים הבלתי־ברורים שיש מהם לנערים).
1901 V – 13
16.
אני הייתי אתה בסירה. היא היתה כבירה ממני לימים, מילדת, גרושה, חפשיה במנהגה;ידועה לא לתהלה. אני אהבתיה באהבה מוזרה. באותה הפעם סדרה לי את תולדות חייה, איך היתה למה שהיא עתה.
היא היתה נשואה לאיש לא־אהוב;אוהבה־אהובה היה מבקר בביתה גם אחרי נשואיה. פעמים אחדות נסה במנהגי־חרות, אךְ ישרה והכרת־חובתה המריצוה לגעור בהמנסה… בימים ההם אחרי שובה ממעון־קיץ נודע לה, כי לאישה היה עסק עם המשרתת. יתוארו רגשותיה, איך הרגישׁה יותר מכל את העלבון, כי היא ומשרתתה דומות בעיני אישה. בינה ובין האחרון נהיו סכסוכים. היא היתה חפצה מאד לבגוד אך אהובה, אשר נחת פעם מגערתה, לא הבין ולא עשה מצדו דבר… מנהגה הרעים את אישה, הקטטות רבו, באותה מדה רבו גם מנהגי־חרותה ותאותה להרעים. אישה ואוהבה קנאוה. הראשון גרשה והאחרון פקפק בדבר אם לשׂאת אותה. היא למדה חכמת־המילדות ותהי לעומדת ברשות־עצמה, אך רגשות אי־רצונה ביחס להגברים נראו בהליכותיה, היא ענתה אותם ותזיק להם.
1901 V – 21
17.
– מדוע הנך מחריש, יושב סר וזעף?
– מדוע הנך קר כקרח, אינךָ משיב אהבה תחת אהבה?
וידך הרכה נחתה על כתפי, עיניך חודרות אל עיני –
אך אני נחלץ מתחת ידךְ, מסב עיני מעיניךְ,
– הזועם אתה אותי?
– לא, לא! האוכל לזעם אותך?
אבל את משלמת אותי עם החיים, שאני אוררם, את מושכת אותי אל האנשים, שאני מתעבם, את מחלישה את הרעל החריף שׁאותו אני אוצר בקרבי וחושבו לאוצר יקר.
לא, אינני חפץ בשלום, בדד אהיה ובבדידותי אשנא את כל, אתעב… אתעב…
1901 V – 24
18.
אני הייתי ילד ולי היה סוס־ניר נחמד נפלא. אשר שעשעני מאד. פתאם עלה על רוחי לקרוע את הסוס לשנים –
וכמה עניתי אז בראותי את אשר בקרב סוסי הנחמד פנימה!
1901 V – 29
19.
אני הייתי אז צעיר ובחם־נפש רב והתרגשות עצומה התמרמרתי על הזקנים, העומדים במקומם ועוצרים גם בעד כל שאיפה –
אבי הזקן, חרש־שעונים שמע, שׁמע בבת־צחוק, אחר אחז בידי ויקרבני אל האבנים, משם לקח שעון ויתיר את העוגן וימשוך את הניצה במלואה; בקול שריקות סבבו הגלגלים, במהירות סבב החץ־המורה.
לכח הדוחף דרוש מעצור.
1901 V – 13
20.
יודל דוידובסקי ישב כמעט כל ימיו באחת מערי־המחוז אשר בפלך מינסק. בימים הראשונים, הטובים למסחר־עצים, היה סוחר בנ“ל, אך בבוא ימים רעים למסחר־העצים רושש יודל שלנו ופרנסתו נמצאה בקוֹשי: פעם בתור עמיל, פעם בתור סרסור לאחרים. בינתיים גדלו שלש בנותיו. בעיר־מושבו א”א היה לבע“ב הגון וחשוב כמוהו להשיא בנותיו לנחוּתי־דרגא;למצא חתנים הגונים חסר לו נדה. הוא נועץ להסיע דירתו לעיר־הפלך הדרומית נ., שם בית־מאכל מהמין הנקרא “סעודות בית”. הוא עצמו התאכסן אצל אשה נותנת סעודות כאלה והמקחים נראו לו גבוהים מאד;חצי הפרנסה יהיה מזה, והחצי השני – ישתכר בסרסרות. מלבד זאת הלא יהיו מאוכלי־שלחנו אנשים צעירים, ואולי יצא מזה שדוך. יתוארו: ההעברה, חפוש המעון, אוכלי־שלחנם הראשונים. הבת הבכירה, עלמה משכלת ולא־פתיה, מתרחקת מהחדר, שהאורחים באים שמה מפני שהיא חושבת זאת לאי־כבוד;אך אבותיה מאיצים בה לסור פעם בפעם ולהודע. נקרים פעם בפעם אנשים גסים, המביטים על בעלי־הסעודות מגבוה. שכר יודל עצמו איננו נמצא, חתן הגון גם הוא איננו וההוצאה מרובה בעיר הגדולה. אחרי שנות עוני אחדות באה הבת הבכירה לשרת בתור גזברית בבית־מסחר, הבת השניה היודעת לתפור מחלה לקבל הזמנות של תפירה. והצעירה עפ”י עצת אחיותיה הבכירות, באה ללמד אומנות של פאור־מגבעות. יודל דוידובסקי מצטער מאד, על שעזב עיר־מולדתו, ששם היה סדר החיים יותר לפי רוחו. –
חשבונו העיקרי, מציאת חתן – נראה בפעל מוטעה!
1901 VII – 21
21. שלא בטובתו.
איש קטן עולה ומתרומם מעט מעט משפל מצבו. בכל העת הזאת הכל חושבים אותו לאיש ישר. הוא מתמלא מן הרעיון הזה ובושׁ להיות אי־ישר. לו סכום כסף הגון בערך. אליו מתחבר גיסו, בעל אחותו, איש חרוץ, מהיר, אך יחד עם זאת – גם נוכל, ערום במדה רבה. היו סוחרים בשותפות, מאבדים הונם (או הון הראשון), מכרחים להנצל מפשיטת־רגל –בליעת הון זרים. המרמה אינה מצליחה (אולי יובא גם בפלילים). בסוף – הערה: הוא היה ישר שלא בטובתו, לעשות מרמה (אולי הגיס משפיע עליו), במה שהוא מראה לו אמצעים הוא נעשה לבן־עולה שלא באשמתו!
1902 1 – 15
22.
מורה־עלמה זקנה, מכוערה, עובדת עבודתה וחיה בשממון, מבלי טעום טעם שמחה, ענג ועליצות־עלומים. חובתה היא ממלאה, אך במעמקי הנפש היא שואפת לרגשות מחממים, לאהבה מחיה – ואין.
הרגשת אי־הספוק הנפשי מתגברת בשעת עיפות ובדידות. הפרישות האי־טבעית עושה אותה לחולנית, לחלושת־עצבים (אולי תובא גם הופעת גבר בחוג מכריה ויחס אותו הגבר, אשר פעל על נפשה פעולה חזקה, אל צרתה – ג"כ מורה, אך יפה וצעירה ממנה).
1902 I – 24
23.
צעיר אוהב עלמה, אך לו קשה לשאת את העדר האמתיות בה. ביסוד שקרותה מונח רפיון־אפי: פעם מחרפה מדומה, פעם… הסבה העקרית היא: בחנוכה לא הושם לב להרגילה אל האמת מילדותה… הוא איננו יכול להאמין לה, לפעמים גם מקנא הוא אותה, מפני שחושד בה…
1902 IV – 1
24.
אדון מוצא בפקידו שפלות־רוח ביחס אליו ומתרעם ע"ז מאד. בפקיד אמנם יש מדה מגונה זו, אך היא התפתחה בו הודות ליחס האדון, אשר בזה וגנה, חרף וגדף את פקידו בפניו ובזאת דכא בקרב האחרון כל רגש הכרת־ערך עצמי (עפ"י ספורו של ק־קי גיסו ופקידו של א. י־ה).
1902 IV – 1
25.
מיודעי מספר בחוג מכריו איך למד וחזר בילדותו על התנ“ךְ עשרות פעמים ומתוך כךְ (מפני שלמד בשעה שׁלא ידע גם את פרוש המלים) לא הבין לשירה הרוממה שבספרי הקדש. כאשר גדל הרגיש מעין געל־נפש אל הספר הזה, אשר הוגיעהו כל כך בילדותו;ע”ז שרבים מתפלאים לרוממות השירה שבספרי הקדשׁ השתומם בלבו. פעם יקרה באחד הכפרים, מקום שם היה אנוס לשבת יום תמים בלי כל עבודה, ובאין ספר אחר, זולת תנ"ךְ קרוע החל משממון לקרא, אךְ כפי שהוסיף לקרא כן הוסיף להשתומם וכן הוסיף למצא פשטות מלבבת, מליצה נשגב.
(אולי יוחל בתאור המודע הזה, איך התלהב תמיד בבוא מקרה לידו לדבר על התנ"ך).
1902 IX – 3
26.
איש, שפרנסתו בכך להוביל את הקבצנים המיוחסים אל בתי העשירים, מתאונן על אשר חלפו הימים הראשונים הטובים מאלה;עתה אין אותם העניים המיוחסים באמת, התרבו הרמאים, גם הגבירים אינם עוד כמו שהיו קודם לכן.
1903 II – 2
27. נוסח אחר מתכנית 12.
אני והוא. –
אני נולדתי להורים “משוללי קצת זכיות”, ובדם וכאב נמרץ קניתי לי את שמי יהודה בן ישראל;והוא נולד להורים בעלי כל הזכיות ובאמבטא, מלאה מי קדש נקרא שמו ניקולי איבנוביטש.
הוא היה אחד הדגים הבינונים באחד האפיקים הקטנים של הים הגדול המכונה ספרות;ואני – בתוךְ הים הגדול, אשר לא ידמה גם אל האפיק. –
1903 III – 2
28.
איך נתליתי בעץ (אגוזים).
(מספורי דוד זקן)
מתחיל בשאלה: הלא למדתם בודאי ועודכם זוכרים את המסופר ע"ד אבשלום? יובאו החלוקים: א) אני לא הייתי מורד;
ב) אבי לא היה מלך;ג) אנכי נתליתי לא בשערות;ד) שר צבא לא תקע אל לבי שבטים. אחי כפף את העץ;כשהורמתי מעל הארץ נהפך סלי המלא אגוזים, נפל סנדל מעל רגלי האחת ונגול הפוזמק מעל רגלי השנית.
1903 III – 4
29. קרבן גדול.
יוצגו שני טפוסים, שתי חברות מהגימנזיה: האחת טפוס קר ומיושב, בעקר הדבר פחדנית, בלונדינה יפה מאד, אשר הרשתה לעצמה קצת חרות כשהיתה צעירה ביותר, ואחר – כשגדלה, הבינה את החיים, נשאה עפ"י חשבון לאיש עשׁיר שלא אהבה אותו. היא שמרה חובתה, שמרה עוד יותר את הנימוס, את כבודה. שמה היה טוב בעיר, במדה ידועה היתה גם לפטרונית בחברות צדקה. השנית, לא יפה ביותר, אך בעלת אפי חם, סוער, תאוני, רוח חפשי, ואינה יראה ממה שיאמרו הבריות. הנהגתה בחרות יתרה גרמה לשמועות שונות בעיר. היא לא נשאה, היתה לגוברננטה. רעותה, למרות הרשיעה בנפשה את קלות־דעתה מקבלת אותה בתור גוברננטה לבתה, כמובן – מגדל נפש (גדל הנפש הזה יתאר באירוניה). באופן הספור אולי יובא, שהאחרונה מספרת את הדבר לי, כשאנחנו שטים בסירת־דוגה, תאור הים הכספי. הבערה הגרנדיוזית של פונטן־הנפט בי־אי=בט (אולי שני ספורים מקבילים זה לזה: ספור הסירן התתרי ע“ד אשתו, שאבדה בחלי־רע ושע”כ מפחד הוא לשאת אשה חדשה, פן יפסיד עוד פעם את המוהר).
30. קדם וים.
תאור השיטה בסירה כמו של הקודם. הספור של הסירן התתרי כמו שבתבנית הקודמת (ואולי מפני שאין עוד די מוהר) בתור ספור מקביל: ספור מכר, שראה באשתו, אשר אהב מאד, כי אהבה פתאם אחר, ובהכירו זכותה בתור אדם, החליט לתת לה חופש (או, ספור מקביל אחר: גם הוא איננו נושא אשה חדשה, מפני שׁחושש הוא שאין בנפשו עוד די רגש).
III – 4 1903
31.
ע"ד שלשת הסוסים: האחד גדל ברוחה ופנוק, אותו מאכילים הרבה ומעבידים מעט;השני עובד מושך סבל, אךְ מאכלו בריאה והשלישׁי דל כה וממרט, מושךְ משא לא לפי כחו ואכלו נתן לו במדה זעומה.
1903 12 – 20
32. בדרך בין פטרבורג ודוינסק.
ע"ד ירמיה אשר היה בודד כל הימים. אין איש מתאים לדעותיו ורק כאשר נאסר בחצר־המטרה (או השלך הבורה) נמצאו אנשים משׁתתפים בצערו, והוא חושב:
לו עזבתם אותי בבור צרתי – אך תחת זאת שמעתם למוסרי…
1904 I – 5
33.
הם היו לפנים רעים, חברים מנוער, אך זה כמה נפרדו, – מפני שאין האחד יכל לסבל את דעותיו של האחר, מפני שפגישותיהם נעשׂו באחרית הימים לריבות בלתי־פוסקים.
פני האחד מועדות למזרח. הוא מרגיש שאיפה שמה, והרגשׁ הזה מטה את הגיונו לצד זה.
והשני – איננו מרגיש כל חבה למזרח, ומפני כן הגיונו מחיב ההפך: מראה לו את אפק המערב.
והכל יודעים, שהם מתנגדים מהיותר קיצונים זה לזה.
ובמקום שיבוא האחד, שם לא יעמוד השני וחבורתו שׁל השני איננה נוחה לראשון.
אולם יש עתים שהם נפגשים, מזדמנים יחד בתוך קהל גדול, ולאיש מהם אין בתוך הקהל אנשים, אשׁר לבם כלבו ודעותיהם כדעותיו.
והאחד מרגיש, כי תמימי־הדעות עמו זרים לו באמת.
גם השני חש, כי מכל אלה, שהוא רואה אותם חושׁבים כמותו. לא קרובים הם אליו – ושניהם מרגישים ואינם חפצים להודות, מה קרובים הם זה לזה ברוחם.
ורשה, IV – 25 1904
34.
ע“ד גלית הענק, אע”פי שפלשתי היה, בכ"ז צר היה לו על מפלתו, ביחוד – מפני שנפל בידי נער קטן, באבן של רועים. תתואר חדות הרבי ושאר התלמידים והפכה – מה שהרגשתי אני בלבי.
ורשה, ביום הנ"ל.
המשורר מתאונן שנתן לקהלו את כל היקר והנפלא בחייו. כל העשר של המומנטים נתן להם – ומה לקח? היו ימים ששׂבעה נפשו מההרגשות שעורר בקרב הקהל;אולם חייו נדללו, וכל מה שהיה עשיר בהם נתן לאחרים.
וכשדלו חייו ויותר לא היה ביכלתו לתת להם נשכח, נעזב.
35.
ורשה, 1904 X – 21
איך נהיה הדבר פתאם – איני יודע;איזו סבה גרמה לזאת – איני יודע ג"כ.
כמדומני, הייתי שוכב אז ביער, בבדידות, הרחק מאדם.
פתאם נדמה לי שהכל ריק מסביב, אין עיר, אין רחובות, אין בתים, אין אדם… אין, אין דבר.
מביט אני מסביב והריקות הנוראה מבהילה אותי.
דומה לי, שגם אני אינני עוד.
דומה, שגם הפחד הנורא, המוחש לי – איננו, אין דבר, אין דבר.
שולח אני את ידי וממשש – אין, אין!
מטה אני את אזני – אין קול, הכל מת מסביב. נדמה לי שהקיצותי פתאם פקחתי את עיני, מסביב חשכה איומה, דומה, שפה היה רחוב – ואיהו?
דומה, שזה עתה הגעתי אל הגשר, מתחתיו זורם נהר – גם גשר גם נהר אין… קרקע ישר נמשך בלי הפסק…
גם ההר הגדול לפני העיר נעלם, נעלם היער הסבוך, ריק, ריק! –
תכניות
מזמן בלתי ידוע
1.
צעיר מוכה־שחפת נושא אשה ומת מקץ עשׂרה חדשים לנשואיו. (טפוסי אחות א־קי ואישה ש. נ־קי). אבי הנפטר קורא: ובכ"ז הנני שבע רצון, כי הקים דור.
(אולי יצא, כי הילד ימות והספור יסים בהערה: צר לי עליך אב אובד, כי תקותך נכזבה!)
2.
טפוס אי"א וביתו. חלישת אפיו של האב, שאינו יכול לעצור בבני־ביתו. סכסוכים ותקלות – חרטת האב לאחר זמנה.
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.