מרשימות אחד העסקנים מערי המדינה
1
מִיָד כשנכנסנו אל האולם, נרתע חברי לאחוריו.
בעומק האולם, אל השולחן העגול, המכוסה מפה גוְנוּנית נארגה, שממעל לו בסיפּוּן תלויה, על שרשרות מוּפזות, מנורה מַברקת חובשת גוּלה לבנה־כהה, היו מסובים: מר גילדין, אדון הבית, סיטונאי אמיד, בעל פנים נכבדים מוקפים זקן שחור מעוּגל ועיניים קטנות ערומות, לבוש בגדי יום טוב לכבוד האסיפה הנועדה – פראק שחור ושרשרת־זהב עבה מרוּכסה אל שתי כנפי חזייתו הלבנה, ומתנוצצת על שיפוע כרסו הבולטת. הוא היה שקוע בכיסא עוטה־לבָנים ועורפו אל הפתח; מרת גילדין, הגברת, אשה כתפָנית, סנטרָנית, שזופת־תנור מַשכּבר, עדוּיה תלבושת־חג יושבת מימינוֹ על כּיסא וִינִי שחור מכוּפף; שתי בנותיהם הפלגַסות, מַשה, וסשה, לבושות תלבשות תלמידות יושבות על ספה רכה המוצגה באלכסון החדר משמאל אביהם, ונִכחו אוֹרֵחָה אחת, אשר לא ידעתי מי היא, שוקעת בכיסא עוטה־לבָנים ופניה אל הפתח.
החֶברה היתה, כנראה, שקועת דממה נמתָּחה… בעל הבית ישב נשען על משענת הכיסא לשמאלו, רגלו השמאלית מונחת על הימנית, ראשו מוּטה על שכמו ואצבעותיו מתקתקות למקוּטעים על קצה השולחן; בעלת הבית שלבה את זרועותיה על חזֶהָ, הִטתה את ראשה כמעט הצדה, היתה מחליפה לרגעים את גיחוכה המוזר על קמטי שפתותיה ותזמזם בלחש הברות־נגינה מקוטעות; תלמידות הגימנאזיה ישבו אשה על יד רעותה זקופות, ישר, בלי־נוֹע, החליפו לרגעים את מקום כַּפֵּי ידיהן, וכשדרכה רגלי על מפתן האולם הִגיע לאזני שיעול רֵיקָן ומחודד בסופו של אחת מהן… רק האוֹרֵחה, אשר שתי כפותיה נתמכו במשענות הכיסא ופניה המעוּנדים תלתלים שחורות אשר בְּרַק מֶשׁי להן נבלטו מיריעת־הכיסא הלבנה, הִבּיטה נִכחה שקֵטה, כאילו לא הרגישה בחברת המסובים.
היא ראתה אותנו ראשונה, ולי נדמה, כי על שפתיה הופיעה בת־צחוק של חיבה.
– ערב טוב!
כל הראשים הופנו פתאום אל עבר הדלת והפנים אוֹרוּ. מר גילדין קפץ תיכף ממקומו. הושיט את שתי ידיו נִכחוֹ, פנה במבוכה קלה אל השולחן, אחרי כן הושיטן אלינו בחיבה גלויה:
– אֶ… אנא, אנא, אדוני הצעירים…
תלמידות הגימנאזיה השתעלו ברוָחה עצורה וגברת־הבית הרכינה אלינו את ראשה ממקום שִבתה בענוות־חן:
– היכּנסו נא…
אנוכי נכנסתי ראשונה וחברי אחרי. לחצתי את יד בעל הבית ואלך לי הלאה; אולם בטרם שהספקתי לגשת אל השולחן הוכרחתי להפנות את ראשי לאחורַי ולהביט בתימהון. מרת גילדין גם היא מצאה לנחוץ לקום מכִּיסאָה במהירות־מדודה ולהביט אלינו: לאוזנינו הגיע קול חברי רועד, מגמגם במהירות מבולבלה:
– אנוכי… בעצם… סִלחו נא… סיבה בלתי צפויה… לא אוכל להיות היום…
– נוּ! – הוכה מר גילדין בתמהון בעת אחת עמנו.
– לא אוכל – נבוך חברי עוד יותר.
– וכי אפ־שר הד־בר? – לא נרגע בעל הבית.
ובעלת הבית מצאה לנחוץ למשוך בכתפותיה באותה ענות החן ולשבת.
אנוכי לא הבינותי דבר מכל הנעשה. מה זה היה לו פתאום? התבוננתי אל פני חברי והנם מעוּננים, נרתעים ונבוכים. שפתו התחתונה רועדת לאט, עיניו תועות וכמו מפחדות בהביטו אל עבר השולחן שממולו, וידיו ממשמשות בלי הרף במטפחת־אפו.
פניתי בלי חמדה אל המסובים. התודעתי אל האוֹרֵחה. זו היתה עלמה בת עשרים – עשרים ואחת שנה, כפי הנראה; בת־קומה ממוצעה ואיתנה. פניה לא היו יפים ביותר; אולם תבנית הצורה הסגלגלה, רִשׁמי פניה הבולטים והקשיות הקלילה והרעננה של העור, העושָׂה, לרוב, את פני הגברים למעוררי משׂטֵמה, שפכו על פניה איזו הַבְטָאָה מלבבת ויוסיפו להם לוויית חן.
לזה הועילה הרבה גם הבָּעת העיניים הגדולות והלַּחלַחוֹת. הן, העיניים, היו כמו מבטיחות דבר מה, אשר רק הֵד־זִכְרוֹ בלבד עלול להשפיע אוֹרה סוֹאֶנת וְעוֹצמה־דופקת בכל בתי הנפש; אבל יחד עם זה היו גם כמו מזהירות במפגיע, כמוסרות איזו מודעה… היא הביטה כל העת ישר אל פני חברי, אשר עמד נִכחה וַיתאמץ לשווא להוכיח לאדוני הבית, כי אי אפשר לו להישאר… לאחרונה… מוּזר, נוּ, בשום אופן אי־אפשר… ועל שפתיה היה מתוח צחוק־ניכָּר של לעג, מהול בסַקרנות־תמימה…
וחברִי מראה, לאחרונה, באצבע מתחננת עלי. הנה גם פְרידין יודע, כי הדבר אי אפשר…
נפעמתי עוד יותר, אבל החשיתי.
אדון הבית משך בכתפותיו, ויַרפה ממנו:
– מוּזר… אין אונס… צר לי מאוד, מאוד; אך, כנראה…
הוא פרש את זרועותיו ויִגש אל השולחן מבלי גמוֹר את דבריו. אולם עתה התלהבה הגברת. לא! אִמרו מה שתאמרו – היא אינה מבינה זָרוּת כזאת… אֶ… יסלח נא לה מר לֶרנר… איך שיהיה… כשהיתה אסיפה בבית גולדמַן… אֵל אלוהים! אבל הדין וחשבון שלו הלא יחסר…
אולם חברִי יַשאיר פה בנפש חפֵצה את מחברתו. הנה היא אִתו. אם יהיה בה צוֹרך יוכל גם אחר לקרוֹתה.
לאחרונה, הורשה חברִי בפישוט־ידיים של יאוש “לעשות כחפצו.”
2
האורֵחה ליוותה אותו בעיניה עד הפתח וצחוק הלעג הסקרני לא מש כל העת מעל שפתותיה. לי נדמה ברגע ההוא, כי לועגת היא בקִרבּה לנו ולתמהוננו גם יחד, ובליבי נעוֹרו פתאום מחשבות ורגשים מקוטעים, אשר אלצוני חליפות לשמוח ולהתקצף ולהתבייש ולהתגאות כאחד…
בחרתי לי מקום ליד האורֵחה ואבוא אתה בדברים.
יֶווגֶניה פַּאַוולוֹבנה היא מיילדת, אשר גמרה את חוק־לימודיה באודיסה, העיר אשר משם היא שבה עתה הֵנה. לפני שנתיים היתה גָרת העיר הזאת בתור מורָה פרטית, אף על פי שאבותיה הנם… נו, דֵי אמידים… ואף על פי שהם, כלומר, אבותיה, גרים גם־כן בעיר הזאת – היא ילידת העיר: היא יודעת פה את הכול – גם את זה הצעיר, שסר הֵנה יחד עמדי, היא יודעת…
– כן?…
– …כן… היא זוכרת אותו היטב… כיצד לא תזכור?… כך… בכל זאת ישבה אז שלא בביתם, מה שהיא חושבת, אגב, לעשות גם עתה, לתמהון לבב הגברת… היא באה הנה להִשׁתקע… אבל מדוע אינה זוכרת אותי? הצעיר הלז היה סר אליה לעתים תכופות… כפי הנראה, באתי הֵנה לגור זה לא כבר. אולם היא אינה מבינה, בצחוק־מתגרה, מדוע זה לא הכיר אותה עתה אותו הצעיר. – האמנם השתניתי כל כך, מַשׁה? בסך הכול שנתיים…
מעט, מעט התחילו האורחים להתרבות. הצעירים לא הרבו מאיזה סיבה לבוא. על ידינו התחילו לדַבר מענינא דיומא. אשת־שיחי נוטה בימים האחרונים לציוניות, אולי גם נוטה מאוד. בהיותה באודסה הספיקו אחדים ממכריה לעשותה, פחות או יותר, קרובה לתנועה הזאת. היא אמנם לא לקחה עוד כל חלק במעשה, אבל פעמים אחדות היתה גם באסיפות ציוניות שונות, וכפעם בפעם היתה מתלהבת מאוד מהשאיפה הכבירה, אשר היתה מרגישה בלב הנועַר העברי לתחייה עממית… חבל, כי אינה יודעת את השפה העברית. בתקופה כזאת צריכה הספרות להיות מלבבת מאוד… בכלל, היתה כל העת ועודנה, כמובן, גם עתה רחוקה מכל הקרוב לעִברים – כלומר… נו, הלא הדבר מובן… אבל אומרים, כי בימים האחרונים עושה הספרות העברית חַיל…
הגישו תּה. גברת הבית מילאה את הכוסות והאדון התחיל לספר בגמגום בזרוּתוֹ של לֶרנר. התחילו לחווֹת דעות, לחפש סיבות, לעולל עלילות. אשת־שיחי התחילה לאבד את חוט שיחתה עמדי לעתים תכופות, ענתה על שלא נשאלה, ענתה למקוטעים, לא ענתה כלל…
הדבר הרגיזני.
– לשווא, רבותי, – עלתה על דעתי להשתמש בזה, שחברִי העידני עליו במבוכתו, וָאבט באלכסון אל עבר אשת־שיחי – תשׂימוּ אָשָׁם נפשו… לוׂ היתה אָמנם סיבה חשובה לזה…
השיחה הכללית קיבלה צורה חדשה, ומַכּירתי החדשה לא סרה מעלי כל הערב ההוא…
3
לאחרונה ניגשו אל העבודה. הד“ר מינקין, אחד מצירי האגודות, אשר בא מבּאזל, קרא את הדו”ח של הקונגרס בנוגע להחלטותיו המעשיות; על יתר הדברים אשר נדברו שם ידבר נא לֶרנר חברו, הבקי בהם יותר ממנו; הוא, הד"ר, היה טרוד בימים הראשונים, ולכן לא ביקר את אסיפות הפראקציונרים ואל “מלחמת הקולטורה” לא שׂם את לבו. הוא גמר.
חילופי־דברים בין הנאספים. התלהבות. ויכוחים.
…זהו רק הצד האחד של המטבֵע; צריך לראות גם את משנֵהו… נחוץ – מאוד נחוץ לשמוע את דברֵי לרנר… איה המחברת?… חבל, כי לרנר איננו… מה זה היה לו, כי לא בא?… אולי כדאי לשלוח לקרוא לו. אפשר, כדאי לקבוע אסיפה מיוחדה… נחוץ לאסוף דעות…
ואנוכי קראתי באותה שעה בלב מלא תקוה ופחד את מחברתו של לרנר באזני אנשים אחדים, ובתוכם גם יווגניה פאוולובנה, אשר עשתה אזניה כאפרכסת לשמוע כל מלה ומלה. סיימתי את הצעתו ל“אנשי שלומנו”: “אנחנו, האנשים, שאין לאל ידם לעזור להתפשטות הציוניות המעשית ברב או במעט, צריכים היינו מוטב להקדיש את כוחותינו לדברים שיש לנו גם האפשרות וגם התשוקה הכבירה להתמכר להם. יש לנו עבודה למדי גם מבלעדי השקלים והמניות וכדומה, אשר בתחומם הננו אין־אונים כמעט. נעזוב נא איפוא את התחום הזה לגיבוריו ואנחנו נאסוף שארית כוחותינו ונקדישם להרחבת השכלת־העם ולהפצת הספרות שלנו – הדברים היותר נחוצים לנו והיותר נשכחים, לדאבוננו הרב, מלב רובם של הציונים”.
סגרתי את המחברת. על הפנים שעיטרוני קראתי אותות אי־רצון. אנו נזקקים לאחדוּת ורק לאחדוּת. חלילה לנו משתי רשויות. אתם קוראים לזה – חלוקת העבודה, ואנחנו רואים בזה – הרחבת־פרץ. שכם אחד!
יווגניה פאוולובנה היתה האחת, אשר העירתני, כי חסֵרה לנו התייחסות רצינית לדבר. הרחבת השכלת העם והתפשטות הספרות דבר נחוץ באמת הוא, אֶ… אפלטון אמר, כי בשביל שיהיו בני האדם מאושרים צריך, שכל המלכים יהיו לפילוסופים או כל הפילוסופים – למלכים. אחת משתי אלה. יווגניה פאוולובנה מוצְאה בענוות־חן, כי שתי הדרכים האלה גם יחד אינן מספיקות, והדרך הנכונה היא לעשות את כל העם לפילוסופים… כל איש פחות או יותר הוגה יבין את זאת. אגב, אצלה, אצל יווגניה פאוולובנה, אמת זו לא תמול היא. בשכבר הימים היתה כרוכה מאוד אחריה גם במעשה – מובן, שלא מנקודת־ראות הציוניות… אך אין הדבר עיקר… עם זה האיש לרנר עבדה הרבה, הרבה…
לבי ניתר. עשיתי את אזני כאפרכסת. אשת־שיחתי הביטה עלי מבט חודר ובת־צחוק ערומה נולדה על שפתותיה הבולטות־ואינן־בולטות.
– אֶ… יודעת אַתּ אֶת לרנר מהתקופה ההיא?…
– כלומר?… רק מהתקופה ההיא…
ויֶווגניה פאוולובנה נאחזת כמעט במחשבה. היא זוכרת את לרנר רק מהתקופה ההיא. סוֹאֵן היה אז – מוֹרָא… יודעת היא את לרנר… היא זוכרת: מִלָּה אחת – ועדת חמש מאות איש נָכונו!… אל כל אשר יחפוץ… מה שהזמן גורם…
והיא מתפרצת ממחשבותיה במשובה עגומה:
– הוא… אין לו כל עסק עם הספרות?…
– כלומר?
כך היה הדבר, לדעתה, צריך להיות… חה־חה־חה… היא זוכרת את טענותיו… לבלרים… משחיתי־ניָר… יושבי קרנות… אחר־כך, כשהתוודעה אליהם באודיסה…
– באודיסה?
– כן. הלא כל ה“קולוניה” עתה שם… היו מספרים לה…
עיני אוֹרוּ. ג’ניה! האמנם?
לא יספתי עוד לשמוע. שמים חדשים, אָמנם עוד בלתי ברורים, נפתחו לפנַי. מַדּוֹתִי בעין חודרת את המדברת עמדי מכף רגל ועד ראש, ובלבי ניעורו זכרונות כהים ומטושטשים מיטהרים, זכרונות שיחות־אגב ושיחות־לכתחילה, הלצות חדות ובלתי־חדות…
הִרגשתי תשוקה אדירה להתפרץ בצחוק אדיר בפניה; אולם הבלגתי.
– באודסה – הפסקתיה – יש גם לי מכרים אחדים בין אותה ה“קולוניה”…
הבטתי ישר אל עיניה בחציפוּת.
בראשונה לא שׂמה, כנראה, לב ביותר אל הערתי; אולם כרגע העיפה בי את עיניה ותתחיל להביט ישר אל פני. על פניה הופיעה אותה ההַבְטָאָה, שראיתי עליהם, בשעה שלא הסירה את עיניה מלרנר חברי.
– מאוד אפשר – קראה במנוחה – כי יש לנו שם מכָּרים משותפים.
לא ידעתי את נפשי מעוֹצמַת תשוקתי הלוהטת.
– את סֶרְוויזוֹב אַתּ יודעת? – קראתי בנשימה אחת.
עיני נעכרו מעונג.
– שאֵלה! את סֶרוויזוב אני יודעת היטב…
היא הטעימה את המלה באופן מוזר…
– אותו – הוסיפה כעבור רגע – ואת בֶּלי חברו…
– בֶּלי?
– כן… כותב נוֹבֶלות… התדעהו?
עתה הגיע תורי אני לבוא במבוכה.
– בֵֶּלי… בודאי… אדע…
בֶּלי היה האיש, אשר סיפר לי על ייחוסה אל סרוויזוב.
– אולם, חכה־נא – קראה אלי פתאום ברצינות, הניחה את כפה על שכמי בלי־הכרח, הגישה את אגודל ידה השנית אל שפתותיה ותישא את עיניה הנלהבות אל התקרה, כמתאמצת לזכור דבר־מה. באותה שעה התחולל בלבי מה. – פרידין… פרי־דין… הלא אתה הוא האיש, אשר בֶּלי סיפר לי על אודותיו…
– בֶּלי?
– כן… הוא סיפר לי הרבה. הרבה עליך… הלא חברו מנוער אתה, כן?
– כן…
היא הביטה עלי בעין חודרת ותקרא בהטעמה שלא מדעת:
– הוא סיפר לי הרבה, הרבה על אודותיך…
– המ… נו…
– הרבה, הרבה סיפר לי…
הבטתי אל עיניה – ואתעודד…
4
בינתיים עשה ועד־האגודה את שלו. קריאת מחברתו של לרנר נדחתה ברוב דעות והחלטות אחדות בנוגע לעבודת יום־יום נקבעו. הנאספים החלו להיפָּרד.
אנוכי ליוויתי את מכּירתי החדשה, אשר דיברה איתי כל הדרך על הציוניות ועבודת־העם, עד בית אביה.
– הלא נוסיף נֵרָאֶה? – שאלתני כל כך פשוט, בלי כל צל של הכרח, בהפָּרדה מאִתי לבוא הביתה.
– לא אפוּנֶה – עניתי במבוכה קלה…
ובלכתה ממני החילותי לחוש, לא אדע מדוע, איזו קַלוּת אוֹרָה בלבבי. כל מחשבה אפסה ממוחי וכל רגש ברור מלבי. נתון הייתי בידי הרגשה בלתי־ברורה אבל תקיפה אחת, אשר זיקפה את קומתי, הבליטה את חזִי, ותקל את ליבי כּאוויר…
לא עלה על לבי באותה שעה וגם לא חפצתי לתת לעצמי חשבון ברור מכל הנעשה אתי. הלכתי וָאך כפעם בפעם בחוֹזקה במקלי על אבני המרצפת ומשפתי התמלטה חרש הנגינה העליזה והריקה:
הוֹי צִפּוֹרוֹת וּדְבוֹרוֹת שֶׁלִּי,
פְּרֹטְנָה לִי הָאֲגוֹרוֹת שֶׁלִּי…
גם בשובי הביתה לא חלף מצב־נפשי הפראי הזה; גם בשוֹכבי על משכבי וחושך ימושני לא משה הנגינה השובבה הזאת מעל שפתי ובמהֵרה ישנתי שנת מאושרים…
5
עברו שלושה ימים ואנוכי לא ראיתי את יווגניה פאוולובנה; אולם רישומה היה עוד ניכר עלי. מצד אחד לא נתנה לי זרותו של לרנר בליל־האסיפה מנוח, אף־על־פי שאת המפתח לזה, כאשר נדמה לי, כבר מצאתי; ומהצד השני עיסקה את מוחי כל העת, ריחפה נגד עיני ותהַדד חרש בלבבי אותה ההבטחה הכמוסה, הבטחת־ההֲלוֹט המדגדגת, אשר קראתיה בעיני מכּירתי החדשה, בטרם היפּרדי ממנה לאור הפַּנס, אשר על יד פרוזדור בית אביה. במשך שלושת הימים האלה אָמנם בִּיקרוני לעתים, תכופות או רחוקות, מה שבני־אדם קוראים רגעי־התפכחות, ואז הייתי לועג לי ולה ולָהבטחה־ההֲזָיה גם יחד; לפעמים גם קוצף… ואולם כל כמה שכּוֹח לעגי וקצפּי גם יחד לנפשי היה גדול, לא יכול בכל זאת להַמֵם את אותה הצפּורת האוירית המנוּמרת, שנישאה כל העת בכל בתי־נפשי וזמְזוּמָה־עֲסִיסָה הַנּוֹבֵעַ הגיד לי כל־כך הרבה, אָמנם עוד בלתי ברור ומטוּשטש, אבל בלתי־ספק נעים מאוד…
את לרנר שאלתי למחרת האסיפה לפשר חזירתו הפתאומית, ויענני בהטָיה ניכָּרה ובבלי חֵפץ, כי נזכר פתאום, ששכח להוסיף במחברתו דברים אחדים רבי־הערך, אשר יחד עם זה לאו כל יום זמנם להיאמר; ואלמלא נשאר אז שם והיה קורא את דברי מחברתו בלעדם, כי עתה לא היתה כל תקנה לדבר.
הבינותי, כי נוֹטה הוא לצדדים. אבל לא הרפּיתי ממנו.
– למה זה העידוֹתַני עליך בשעה שלא ידעתי ולא כלום?…
– בכדי להינצל – התאדם רעי ועל פניו הופיע לעג חלש…
– אבל מה היה לך להוסיף שם עוד… הלא קראתי…
– קראת? – נכוה חברי ברותחים – מה קראת?…
– מה קראתי?… את מחברתך, מובן…
– הְמְ…
הוא התקצף.
– צריך הייתי…
החילותי מן הקצה השני.
– ש־ם על שד־מות בר וָ־פֶ־רי… הראית את האורֵחה שם?
חברי נשא עלי את עיניו בגניבה וישתוק.
– אע־בוֹד גם א־נו־כי… מְ?
– מה?
– ראית?
– את מי?
– את האורֵחה.
– איזו?
– בבית גילדין…
– בבית גילדין… לא הִרגשתי…
חברי תיקן את מושבו.
– האומנם? והיא אומרת כי יודעת היא אותך.
- מי?
– המיילדת פֶלְשֶׁר…
– איזו מיילדת?
הרגשתי תשוקה עצומה לקרוא קול גדול: ג’ניה…
– אֶ… פלשר
– אַ… היא היתה שם?… שמע נא, טוב כי נזכרתי. היום היו אצלי שליחי “פרחי ציון…”
– וכי מה? – שאלתי בבלי חמדה.
– מורה חסר להם…
– וכי איה לוויטין?
– לוויטין נוסע…
מציאה מצאתי.
– יודע אתה? אני אמלא את מקומו.
– אתה? ו“תקוות ציון”?
– להם נשיג מורה אחר… לרוסית נקל… אדמֶה, כי גם זו המיילדת…
– נוּ, איך שיהיה – נמצא לנו עצה…
– כיצד אתה חושב? המיילדת תקבל?…
– דבר טפל, נוּ. שמע־נא, אֶ… מה חפצתי… כן… אין דבר, נוּ… עוד נספיק…
– מה חפצת להגיד…?
– אין דבר! – הגין חברי על עצמו בכפו כמפני זבוב טורד וישתעל.
וכלום לא עלתה בידי.
והעבודה היתה יגעה מאוד. לא היתה אף שעה אחת פנויה ויחד עם זה גם רגע אחד של סיפוק הנפש. היושב־ראש שלח להגיד לי, כי אכין בלי כל עיכוב את המכתב למוּרשה הגליל, הדורש, כי יודיעו לו את כל פרטי האגודות אשר בעיר וחשבון מדוּיק מכל מעשיהם בשנה שעברה; נחוץ היה לטפל במספרים צנומים, בעובדות שדופות, קטנטנות, אבל נחוץ היה… מן הבּיבּליוֹתֵקה שלחו להגיד לי, כי, לאחרונה, פקעה סבלנות הקוראים והיושבים גם יחד; אם לאחר שבוע ימים לא יבואו הספרים הרשומים זה כבר להבּיבּליוֹתֵקה – ישיבו לי את המפתחות; ייסָתם איפוא גם הצינור האחד ומיוחד, אשר עליו אנו נשענים. עלי איפוא למצוא לי עוד שני ולסובב עמו על פתחי החברים בשביל לגבות את הכסף המגיע מהם. מלבד זאת עסקתי אז בייסוד קריאות־צבור שונות בשביל ההמון, והעבודה היתה מרובה מאוד. לא היתה אף שעה אחת פנויה, והדברים נשארו במצבם הקודם.
6
באחד הערבים נזדמנו אחדים מצעירי הציונים אל בית־המקרא. לרנר היה גם כן בתוכנוּ ויסרב הרבה לקרוא באוזני הנאספים את דברי מחברתו, בהצטדקו, כי לא יתחיל לקרוא אותה לאיש איש בפני עצמו. אף־על־פי־כן, בשעה שהגיעה עתי ללכת אל בית אחד מתלמידי, נעתר.
כשבאתי אחרי הוראתי הביתה, מצאתי על שולחני פתקה קטנה, ובה כתוב לאמור: “בוא אל בית־המקרא מיד כשתשוב הביתה. י. לרנר”.
לא התמהמתי. בדרך פגשתי את יווגניה פאוולובנה. שלום לי. אני צריך לברכנה בחנוכת־הבית. מדוע אינני נראה? היום קבעה את דירתה ברחוב פלוני בבית אלמוני. יהי נא הדבר שמור אתי לזיכרון. נו, ואיזה חדשות יש אצלי? כן, היום ביקרה את הביבליותֵקה שלנו. מ… יש ספרים הרבה וספרים טובים; יפה מאוד – מובן, לא על הספרים העברים היא מדברת… כנראה, יש ביניהם ספרים מעניינים, האף אין זאת?… כן… התאוננו באזניה, כי אף־על־פי־כן יש דוחק גדול בספרים. זה לא טוב. מדוע אין שמים לב לזה? ואולם – הבלים… אנחנו צריכים לחכות רק עד אשר היא, יווגניה פאוולובנה, תירגע למדַי; אחרי־כן תַּראה לנו את כוחה; תַּראה, כי גרועים אנחנו מנשים – פו, הרבה גרועים; בלי כל עיכוב, תַּראה…
סיפרתי לה, כי החלטנו להציע לפניה ללמד את נערי “תקוות־ציון” תחתַּי. מובן, כי היא תקבל את ההצעה בשמחה רבה. כֵּ־ן. האפשר להסתפק בדבר? בלב ונפש. בכלל מרגישה היא בימים האחרונים איזה שאיפה־כבירה לעבודה זאת… כל שהרגישה וחשבה על הציוניות משכבר הימים דרך אגב, היא מרגישה, הולך ומקבל בקרבה תמונת שאיפה… נו, פשוט, משתרש, חשה היא, בלב, בנשמה… מה זה שם בבית־המקרא?…
אנחנו עמדנו על יד בית המקרא. בבית היה אוֹרה; מן החלונות הפתוחים התפרץ החוצה מבול של קולות שונים נלהבים, אשר הפריעו את מנוחת־האויר הנעימה של ערב־האביב ברחוב שוקֵטה, אשר בקצה העיר…
מתווכְּחים.
אַ־אַח! יווגניה פאוולובנה תסור לראות. וכי צריך עוד לפוּן בדבר? הוויכוחים נלהבים מאוד, והיא כל כך אוהבת את ההתלהבות המעשית של הלבבות הצעירים…
סרנו ולא אחרנו עוד. מייסדים חברה חדשה – “ישראל הצעיר”. הצעתו של לרנר בדבר חלוקת־העבודה נתקבלה פה אחד. היא, הצעתו של לרנר, קראה להם בשֵם את אותה ההרגשה הכהה, אשר היתה מתנשאת ומרפרפת בלבבם כפעם בפעם מדי היאספם לאסיפות הכלליות…
הבית היה מלא צעירים מכל המינים. רובם היו תלמידי בתי־הספר הבינוני והריאלי אשר בעיר, מבני המחלקות האחרונות ושלפני האחרונות. הרבה היו בעלי בתים, הרבה בני־ישיבה, מורים עברים, “כלליים”, אֶקסטרנים וסופרי בתי מסחר אחדים. תשׁואה ומהומה. שונות דעות הצעירים הללו ושונות הרגשותיהם; אבל הצד השוה שבהם, כי כולם בני־ישראל המה. תשוּאה ומהומה…
הפרוגראמה של החֶברה היתה כבר נכונה, כלומר בכלליותה. היא היתה רחבה מאוד. צריך לייסד קריאות־צבור בשביל ההמון לחוד ובשביל בני השכלה פחות או יותר לחוד. אלה האחרונות צריכות לטפל במקצועות שונים. את כל מפלגות הנערים המתלמדים צריך לאַגד לאגודה אחת וללַמדם בשיטה מסוימה אחת. צריך להשתדל להשיג רישיון לפתוח בית־ספר עברי־כללי, שבו ילַמדו את כל לימודי הגימנאזיה בהוספת הידיעות העבריות. בגמוֹר התלמידים העניים את בית־הספר הזה או שכמותו, ובלבד כשתהא להם הידיעה הדרושה בספרות העברית, צריך לתמוך בידם להיכנס אל אוניברסיטה זו או אחרת עד אשר תיווסד “אותה האוניברסיטה” בירושלים… הציעו לייסד “פוֹנד” מיוחד לַדבר ולגשת אל העבודה ברצינות הדרושה. לאחרונה, צריך להושיב ועד של מומחים לעסוק בייסוד אגודות־פועלים על יסודות עברים, כלומר: בהתאמה אל התנאים שהאוּמנים העברים נתונים בהם…
אלה המה קטעי הפּרוגראמה בכלליותה. היו עוד חלומות נעימים כאלה, חלומות תּמימים – כחלומות, אבל גדולים וצעירים – גם כן כחלומות. ההתלהבות היתה גדולה, והמהומה – מחרשת אוזניים.
על פני לרנר שורה השכינה. לשמחתו אין קץ. לסוף הוא רואה, כי לא אלמן ישראל; דור חדש קם, מתנער, מתעודד ופורש את כנפיו לעינינו. האגודה הזאת צריכה, היא צריכה להסתעף ולפרוש מצודתה על פני כל עולם ישראל. עין בעין הוא רואה, כי התחייה־העממית לא חלום שוא הוא. עוד ישראל עֵר. לאחרונה, אחי, יש לנו מרחביה לעבודה. לאחרונה… עתה יתחילו החיים!
ואת יֶווגֶניה פאוולוֹבנה אי־אפשר היה להכיר באותה שעה. עוֹר חדש לבשה. היא לא קיוותה למצוא אצלנו תנועה כבירה כזאת. האמת צריכה להיאמר: באודיסה לא פגשה התעוררות נלהבת כזו. מצד אחד היא שמֵחה מאוד: היא רואָה התרגשות כוחות צעירים, פּוֹריים, הנותנים תקווה רבה ללב; ואולם מצד השני מאוד לא נעים לה לראות בתרדמת אחיותיה… דממת־מוות… לא! הדבר לא יימָשך – הוא לא יוכל להימשך כך לאורך ימים. היא תקום. היא תעורר…
לרנר קרב אלי. העיקר צריך להשתדל בייסוד סניפים לאגודה הזאת גם בכל יתר הערים. ככה תתפשט עבודתנו בכל תפוצות ישראל. מי זה שם? אח, המיילדת…
– כן, פגשתיה ואביאה הנה…
נו, ועתה הוא חושב להודיע, כי האסיפה נגמרה. עליו עוד לכתוב היום קולות־קריאה גדולים ונלהבים. מה אני חושב?
העירותיו, כי מצודתנו אינה פרושה עוד על מרחב רב, כל זמן שלא רכשנו לנו עוד את לבות נשי ישראל, העובדות היותר חרוצות והיותר פּוֹרִיוֹת…
אָמנם צדקתי; ואולם לַכּוֹל עת.
– המיילדת – אני מספר לו – נמוגה כולה… התראה?
היא עמדה לא הרחק מאתנו ותשוחח את אחד הריאליסטים.
אש זרה הוצתה בעיני חבֵרי הלוהטות ועל מצחו שכנה עננה כמעט.
– חדל… לא משכמותה ניבּנה…
– להפך, אני מוצא…
– ובכן, אודיע תיכף, כי האסיפה נגמרה…
הוא התבולל בין ההמון…
קרבתי אל יווגניה פאוולובנה. אַ, הנה גם אנוכי, והיא חיפּשתני… מה שָׁם?
על השולחן עמד אחד הנאספים ויכרז:
– היושב ראש מתכבד להודיע, כי האסיפה נגמרה, והוא מבקש את חברי הועד להיוועד הנה מחר בערב בשביל לגשת אל העבודה. את החברים הנכבדים הוא מבקש לבלי החסיר אף אסיפה כללית אחת, אשר תהיה מדי שבוע בשבוע ביום החמישי לשבוע בבית הזה.
השאוֹן שב לקדמותו.
– נו – קראה יווגניה פאוולובנה – שמחה אני מאוד, כי נפגשתי אתך היום…
היא שפשפה את ידיה ופניה אוֹרו.
– ערב כזה! – לא יכלה להירגע – ערב כזה!…
הנאספים החלו לעזוב את הבית. בדלת היה הדוחק גדול מאוד והתשׁוּאה – עוד יותר רבה. יווגניה פאוולובנה עמדה על ידי מבלי יכולת להניע ביד או ברגל – ותשוחח עמדי בהתלהבות על העבודה הציבורית בכלל ועל ערכה של זו החדשה בפרט. לרנר עמד גם הוא לא הרחק מאיתנו, ובכל השאון הרב, אשר עמד עלינו ובתוכנו, לא יכול בכל זאת לבלי שמוע את דבריה. לי נדמה אפילו, כי התאמץ להקשיבם, ולבי מלא רחמים עליו. פניו עוררו זאת. מהֵרה הופיע על שפתי יווגניה פאוולובנה אותו הלעג, אשר ראיתי עליהן עוד בערב הראשון להתודעותנו: מבטה נח על לרנר – ולא חדלה מֵהבט אליו.
לבסוף יצאנו ומכירתי קראתני למעונה לשתות תה.
7
למחרת אחרי הצהריים סר אלי לרנר. הוא הודיעני כי אסיפת הועד תהי היום בביתו הוא ולא בבית־המקרא.
– מדוע?
פניו עוּותוּ בלעג חלש. דאגה עמוקה, רוחשת, הִכרתי תחת הלעג הזה.
– קְרא! – הושיט לי פתקה קטנה.
קראתי:
אדוני הנכבד!
ישיבת הועד של “ישראל הצעיר” צריכה להיות היום באחד הבתים הפּרטים. אל בית־המקרא תתאספנה היום בערב צעירות אחדות, החפֵצות לאחד את כוחותיהן ולהקדישן לדבר טוב.
ברגשי־כבוד י. פלשר.
– פלשר?
– הְמְ…
רעי השליך את מגבעתו על המיטה וישב. הבטתי אל פניו. אותו הלעג נמוג והדאגה נשארה.
– התנועה – העירותי – מקיפה את כל המחנה…
– חושש אני מאוד…
אני מתפלא. כלומר?
רעי מכחש לי. כלומר… הוא אינו רואה בזה כל רעה; אדרבה… אול־ם… להסתפּק בקיומו של דבר, חושב הוא באותו הלעג החלש, אפשר ואפשר…
– מה ראית?
– נחיה ונראה…
אין אני מבין בכל זאת לרֵעו. אין אני יודע היטב, למשל, את “זו פלשר”, אבל אפשר, כמדומה, להגיד בבִטחה, כי עוצמה לה כבירה, אם לא בלתי־מצויה… כלומר… נו, כן… מלבד זאת – מוזר! – הלא גם בלעדה, אני חושב, אפשר למצוא בין הצעירות כאלה, אשר אפשר לסמוך עליהן… לאחרונה – מה לך עוד? – הן לא תהא חֶברתן עומדת ברשות עצמה…
רעי התנודד.
– הלא חֶברָתן – שיניתי – תיספח בוַדאי אל שלנו…
רעי קם מן הכיסא ויתחיל להתהלך בחדר.
– מְ?…
– איני אומר כלום – סינן רעי מבעד לשִיניו – נחיה ונראה…
ישבנו עוד מעט ונלך אל האסיפה.
8
ואגודת הנשים נוסדה. לעת עתה היה מספר חברותיה מעט מאוד: עלָמות אחדות, ובתוכן שתי בנות גילדין ומָרוֹת אחדות, וביניהן מרת גילדין; אולם מקווים, כי החבֵרות תתרבינה. ליושבת־ראש נבחרה אשת הד"ר דוִידוביץ. יווגניה פאוולובנה, העוסקת הראשית בדבר, הודיעה גלוי, כי היא איננה מקבלת עליה כל משרה רשמית, אולם עבוד תעבוד ככל יכולתה. על הוועד רק להקל מעליה, כעל יוצאת מן הכלל, את השיעבוד לַמָּרוּת הנהוגה… כך, הסבירה, צריך להיות…
והעבודה הרתיחה בכל המחנות. חברי “ישראל הצעיר” רבּו מיום ליום. יום יום אספו אסיפות ודרשו ברבים, קבעו עתים לפרקים במקצועות שונים: תורת הכלכלה, התפתחות הקוּלטוּרה, חקר חיי החברה, תולדות הספרות בכלל בהתאמה עם התפתחותה של זו העברית, המדעים הטִבעים ועוד. מלבד זה נוסדו בשבתות אסיפות לשאת ולתת בדבר בירור יחסם הנפשי של הצעירים אל היהדות והיהודים… המיתרים נמתָּחו, הגלגלים הסתובבו במרוצה ובתשׁוּאה רבה.
מלבד כל אלה נוסדו קריאות שונות בשביל ההמון. הדבר היה חדש ופתאומי. בני ההמון הצעירים נהרו מכל עֵבר.
גם את “הגימנאזיה העברית” לא שכחנו אף רגע. לא נחנו ולא שקטנו עד אשר הקימונו לזה ועד מיוחד, שיִשא ויִתן בדבר. הוועד צריך להיות מוכן והסעיפים מעוּבָּדים – איך שיהיה…
המיתרים נמתָּחו. העבודה הִרתיחה. קולות־הקריאה עפו מיד אל יד ונקרְאו בעניין רב.
בקרוב סרה אלי יווגניה פאוולובנה למסור מודעה, כי היא חדֵלה ללמד את נערי “תקות־ציון”. היא השיגה רשיון לפתוח בית־ספר פרטי לילָדות עבריות. היא חפצה איפוא להתיישב עמי בדבר.
שפת הארץ תורֶה היא בחינם. היא אינה חפֵצה ליהנות מזה כלום. היא תמצא לה די מחסורה גם מאוּמנותה בלבד. חסרות איפוא, לעת עתה, רק מורָה לעברית ומורה לאריתמטיקה. היא לא תחפוץ, מעומקי לבבה, לא תחפוץ לבקש הוראוֹת חינם; אולם מסופּקת היא אם אפשר יהיה להשיג את הכסף הדרוש לשכירת־מורים. מהתלמידות אי־אפשר לקחת כלום… נו, הרבה – עשרים וחמש קופיקות ליֶרח… גם בזה תֵּפֶן מאוד… בנות עניים… נוּ, מלבד זה – דירה… אף־על־פי שבעצם הדבר אפשר לעת עתה בבית התלמוד־תורה, אף כי… באחת: ההוצאות מרובוֹת מאוד… אולי טוב ליסוד פוֹנד? הדבר אפילו לא טוב… גם בלעדי זה כבר ישנם אחדים בעיר, אבל – מוכרחים נהיה. איך שיהיה, בדבר שכירת־מורים אי־אפשר לעת־עתה לדבר.
ובעוד ימים אחדים היה כבר הכול מוכן ומזומן: גם דירה, גם מורים, גם ספרים ומַכְשירים – הכל בחינם ו“בחצי־חנם”. ניגשו אל העבודה בהתלהבות ובחשק נמרץ.
9
ובאחד הימים קיבלתי מאת היושב־ראש של הוועד המרכזי לכל אגודות העיר את המכתב אשר קיבל מאת אגודת־הנשים בו קראתי כדברים האלה:
אדונינו הנכבדים!
אגודת הנשים, אחרי אשר הספּיקה לקבוע את יחס־הכספים עם כל היחסים החיצונים שלה במגמה קבועה, חפֵצה לשום לב עתה אל היחס הרוחני, הַפְּנימי, החסר לה עוד כמעט. באסיפת כל החבֵרות החלטנו איפוא, אדונים נכבדים, לפנות אליכם להיות לנו לעזר בדבר זה, אחרי כי, לדעתנו, אפשר לרכוב את אותו היחס רק באמצעות ידיעת השפה העברית וספרוּתה.
ברגשי כבוד, היו"ר פ. דוידוביץ
גם הטופס, גם החתימה היו כתובים, כאשר הכרתי, בידי יווגניה פאוולובנה.
בסוף המכתב הוסיף היושב־ראש דברים אחדים משׁלו:
אדוני הצעירים!
שימו נא לב לדברי “עורב זקן”, אולי תמצאו בהם תועלת. אחים! דעו את אשר לפניכם ואל תשגו בחלומות. לי נראה, כי מרוב העבודה אין אנחנו עושים כלום. שקלים לשנה החדשה לא נמכרו עוד, מלבד אותם, שהספקנו לחלק באסיפתנו הראשונה – ולעת עתה – זכרו נא! – גם האחרונה… ואַקציות – מאן דכר שמן. גם את החובות חדלו לגבות ובאוצר האגוּדות, לפי הודעת הנאמן המרכזי, לא תהיה בקרוב אף פרוטה לפוֹרטה. אחים! סלחו לי אם אומַר, כי מְרַפּים אתם את העם… דעו את אשר לפניכם – ואנוכי את נפשי הדוֹאבת הִצלתי.
ד"ר מינקין.
– אבל הלא נתחלקה בינינו העבודה!… – התרגז לרנר בהראותי לו את המכתב.
הרגעתיו. עוד העת רבה לבוא חשבון. עתה יש לנו עבודה אחרת יותר נחוצה.
וגם לאגודת־הנשים נמצאו מורים והשיעורים הראשונים נקבעו.
10
ואולם יווגניה פאוולובנה לא הסתפקה בזה בלבד. נפשה הקשיבה מָה והרגשתה חיפּשה את הקול.
באחד הימים סרתי אל משכנה ואמצאָהּ הוֹגָה בתרגום הרוסי של “חיקוי והתבוללות” לאחד־העם.
– טוב כי באת – קראה – ואנוכי אמרתי לסור היום אליך.
– וכי מה?
לעזרתי היא צריכה. היא אָמנם לומדת עברית, אבל חסֵרה לה הסבלנות לחכות הרבה.
– ובכן?
ובכן היא חפֵצה, כי אנוכי אקדיש לה זמן מועט. כלומר, בעצמוֹ של דבר די רק להראות לה על אותם הספרים הכתובים בשפת הארץ, שאליהם היא צריכה לפנות. אולם, בלעדי זאת… מובן מאליו, שאלה הספרים, אשר תוכל לקרוא בלי עזרתי, תקרא בעצמה; אולם בלעדי זאת היא חפֵצה, כי אותם אשר בעצמה לא תוכל לעַכֵּל, אקרא אני אִתה. הנה, למשל, את המאמר הזה היא קוראת ומבינה אותו היטב; אולם את המאמר שלפניו ניסתה לקרוא וַתהי אנוסה לחדול. אינה מבינה כדבעי. העיקר אין היא בקיאה בתולדות העם והתפתחותו. כל אותם הזרמים השונים, בּינוּ נא, זרים לה לגמרי… נוּ, מה תהא תשובתי?
– בחפץ לבב… מדוע לא? את זאת אפשר לעשות…
נתתי לה את “תולדות ישראל” לדוּבּנוֹב לקריאה בפני־עצמה. מלבד זאת הייתי נותן לה מפרק לפרק גם מחברות בודדות לתכלית זו. לקריאה־משותפת בחרתי את ה“על פרשת דרכים” במקורֹ; ויום יום הייתי בא אליה בשעה קבוּעה, קורא לה מן הספר – בתרגום, כמובן – ומסביר לה בהרחבה.
היא היתה תלמידה מקשיבה. בימים הראשונים היתה אָמנם מקיפה אותי בשאלות זרות ומתמיהות, יותר נכון: תמימוֹת, כפי שאפשר לחכות מאיש שאיננו יודע מהעניין אשר לפניו ולא כלום; אולם ברבות הימים הספיקה להשיג לה, על־ידי עבודה תמידית ועיונית, מושג פחות או יותר נכון מהעניין אשר לפניה, וקריאותינו נעשו מיום ליום יותר חַיות ולפיכך גם יותר מעניינות…
לפעמים הייתי מביא לה גם מן הספרות היפה ומתרגם. ממנה, מהספרות הזאת, היתה רגילה לתבוע את היסוד הכללי, יסוד כל האדם…
– טוב – היתה מסברת – בעברית; אבל הלא גם המה חיים כבני־אדם…
אנוכי נעניתי לה. אולם הדבר מובן; עד העת האחרונה היתה אצלנו הספרות רק אמצעי, סרסרה, ואין איפוא להתחשב עמה עתה. להסתמל בדמוּת רכושו הפנימי של העם, הנובע מחייו בלי כל אמצעי, היא מתחילה רק עתה – והעם, כמובן, מביע קודם־כל את המיוחד לו לבדו… עוד יבואו ימים. התחייה זה אך החלה…
וכשקראה באחד הימים את ה“לְאָן” של פַיֶרבֶרג רוסית, מצאתיה נרגשה מאוד. את נפשה לא ידעה. מרגלית! כדאי ללמוד את השפה העברית ולוּ גם רק בשביל לקרוא את היצירה הלוהטת הזו במקורה. אח, לוּ ידעה קרוֹא עברית. היא משערת… מי הוא זה פַיֶרבֶּרג? בן אחד היהודים האדוקים בוודאי… מובן… כן. אנוֹכי צדקתי באָמרי, כי התחייה זה אך החלה. ואולם – מה משפט ההתחלה! יצירות כאלה הן אָמנם סימני תחייה מתפרצת, בלתי־סבלנית… היא רואה בחוש, כי כך הוא הדבר, והיא מתפלאה על עצמה: איככה זה, נו, איככה חָיתה עד עתה בלי כל שורש, בלי כל… מולדת־רוחנית?… בעצמה אינה יודעת!… אל אלוהים! והלא מאוד, מאוד אפשר היה הדבר, כי תישאר “שֵׂיָה נידחה” גם להבא, לעולמי עולמים, אילמלא… שבאה עתה לכאן ואלמלא… אלמלא… שסודרו התנאים באופן כזה… היא מתחלחלת.
ומה שמרעישה עוד יותר: הלא ידעה בכל זאת, ידעה גם באודיסה את דבר התנועה… ידעה… השכּם והערב דיברו לה על אודותה… היא מאבדת את פתיל המחשבות…
גמרנו את “על פּרשת דרכים” בפעם השנית. היא בקיאה בתולדות ישראל של השנים האחרונות. בהֶאָרות ידיעות שונות מן התקופות הקודמות, עם כל הסתבכויותיהן. היא יודעת ומרגישה את כל אותן השאיפות הנשגבות, המתרוצצות בלב טובי העם בשנים האלה וחשה אותן כחלק גדול מעצמה, ממהותה. היא הנה אחת מאותן החולמות הגדולות, שישראל כל כך נזקק להן והיה גם כל כך עשיר בהן, לו אך ידעה לערוך להן מחיר נאות…
– ובכל זאת – התאוננה פעם באוזני – כבד מאוד לחכות… עולמנו מצומצם ביותר…
ופניה באותה השעה היו סֵמל השאיפה הקודחת.
– מחוץ לחיים עודנו – הסבירה.
– פַּלסי איפוא נתיב אליהם…
היא הורידה את ראשה. מצחה היה מחשבה־רוגשת.
– ונפַלֵס! – קראה פתאום בקול ותרם ראשה – נרחיב את הגבולים!
רגעים אחדים התהלכה החדר דוֹממה ובצעדים בלתי־ישרים; אחרי כן קראה אחוזת־מחשבה:
– כן… אבל מתחילה עודנו צריכים להיכּון לזה… “לעולם תלמד”… ללמוד, אנו צריכים ללמוד… נו, – קראה פתאום בהחלטה קודחת – לֵך־לך הביתה, א־דוני, אַל־נא תבלה עת לשווא. גם אנוכי אגש אל העבודה…
11
יצאתי מביתה בלב נרגש כים. ברדתי מהמדרגות שטפה כל עוֹצמתי אל תוֹך לבי ואחיש את צעדי הביתה. ברגעים ההם נדמה לי, כי שם, בביתי, מחכּה לי איזו עבודה כבירה, עבודה עולמית גדולה, אשר כל העולם כולו מיום היותו ועד היום הזה נלחם בה ולא יכול לה, ורק בנפשי אני חשתי גבוּרת עשרה “שמשוֹנים”, עזוּז אלוהי־האלוהים בעצמו כביכול וָאהי בטוּח, כי די לי רק לנגוע בה באצבעי הקטנה הזאת – ותֵיעשה. אנוכי אוֹמַר – ויֶהי.
אין צריך איפוא לאחר. נחוץ להחיש. אַ?… ערבא טבא, ערבא טבא. סליחה. פנאי מועט. שלום.
ובבוֹאי הביתה – לא עשיתי כלום…
כל עבודה היתה קטנה לי, לא יכוֹלתי לנגוע בה מחמת מיאוס. על השולחן מצאתי את מכתבו של מוּרשה־הגליל, אשר שלח לי, כפי הנראה, הד"ר לעבור עליו. בכדי שאקראהו אחר־כך באוזני החברים. הוא מדבר שם בהרחבה על איזה שקלים, על איזה מניות, על איזה באנק ועל איזו ידיעות יותר מפורטות מחיי האגודות – מי זה ישים לב לדברים פעוטים, קטנטנים כמו אלה? עבודה, עבודה תנו לי, עבודה גדולה, כבירה –אותה העבודה…
לא מצאתי כלום מה שיספּיק לי – ואיעף…
שכבתי על מיטתי ואעביר שנית במוחי את אותה השיחה, שהיתה לפני חצי שעה ביני ובין אותה החולמת הגדולה, שאני כורע לפניה…
כן, באותה שעה כרעתי לפניה ברך…
גם את עיניה הלוהטות זכרתי אז, גם את פניה העזיזים, גם את עטרת תלתליה, גם את קולה החזק, החודר…
ובמוחי עלו, על־פי איזו השתלשלות משונה או בלתי־משונה, בפעם הראשונה אחרי אותו הערב, שבו התוודעתי אל העלמה הזאת – דברי בֶּלי חברי עליה, ואוזני כמו שמעו ממרחקי העתים את השם גֶ’ניה כמו ששמעתיו מפי חברי הלז לפני שנה, בבוקר אביב, בכפר, על שפת הנחל, אחרי הרחצה…
בפעם הראשונה במשך כל העת הופיעה במוחי בהבלטה מציקה וַתִנחת בלבבי הסתירה הזאת בכל תוקף אַכזריוּתה…
ואני מתנודד…
ריבונו־של־עולם, האומנם כיחש לי בֶּלי?
את הקודש חיללתי לוּ עלתה אז על לבבי מחשבת־פיגול על מכּירתי!
האמנם כיחש לי בֶּלי?
את מחשבתי פיגלתי לוּ עלה אז על לבבי, כי לא כיחש!
אבל, אֵל אלוהים! האמנם כיחש לי בֶּלי?…
ולרנר?
האמנם רק את חזוּת־לבי ראיתי?…
אבל מה לי – ולזה?…
מה לי – ולזה? בחוץ רעש. רעש אופנים, כנראה, על אבני השׁוֹסֶה. הארמוֹניקה מנסרת. בן אדון החצר, כנראה. חג היום להם. חג גדול. הזמרת עזיזה מאוד. הנה רעש התופים. טה־טה, טה־טה, טה־טה־רה־רה־טה. החַיִל הולך ישר, בטוח, צעד אחר צעד הולך החַיִל. היא צועדת בראש, ראשה זקוף, השֵׂיער פרוע, הפנים חוצבים את המדבר – נתיב היא מפלסת… ונפַלֵס! מתגלגל קולה כרעם אדיר – והמדבר רועש. והיא גדֵלה וגדֵלה. הנה ראשה מגיע לשמים. ופנַי תכסה כלימה. הכול מראים באצבע. מי זה שם מתגלגל לרגליה? בֶּלי… ידידי בֶּלי… אחי בֶּלי… סרוויזוֹב? טוב… טוב מאוד… לרנר… מה הוא עושה? חרב מרוטה… אל לבה, אל לב ג’ניה…
– ג’ניה – התחלחלתי ואיקץ.
עבר רגע. בינתי שבה אלי ואקוּט בפנַי.
בלילה ההוא נדדה שנתי מעינַי.
12
דופק העבודה לא עלה ולא ירד. אנוכי אולי הייתי האחד, אשר ירד בו מעט; אולם בכל אופן לא גררה אחריה הירידה הזאת גם ירידת דופק החיים בכלל בקרבי…
יווגניה פאוולובנה היתה ממלאה אל כל המוטל עליה באמונה, אם גם בהתאמצות ידועה… לרנר היה סר אלי יום יום, מוסר לי פקודות ומקבל ממני. הוא היה כולו נבלע בעבודה. לי נדמה אפילו לפרקים, כי ירא הוא מאוד מפני אפס עבודה; גם הִרגשתי בו בעת ההיא רגשָׁנות יתירה, שלא הסכנתי לראות בו עד עתה. הוא היה נוח מאוד להתרגז.
והדבר הזה – אולי גם הִרגשתי מדוע – לא היה נותן לי מנוח מידי פעם בפעם; אולם סערת רוחי לא היתה־נמשכת. גם אני הייתי נבלע בעבודה.
וקריאוֹתינו המשותפות עוד נמשכו באותה ההתלהבות שהתחילו. במזון “רוחני” היתה השפעת שובע; אולם יווגניה פאוולובנה היתה יותר כרוכה ויותר שוֹגָה בקריאותינו בביתה, אם גם בימים האחרונים היתה מפריעה את סדר הקריאה לפרקים תכופים שלא־בכוונה. בכלל היתה בימים האחרונים מצומצמה אל תוֹכה, ואותה ההתאַמצוּת שהיכרתי בעבודתה לפני שבועות אחדים הובלטה יותר ויותר; שיחותיה היו מקוטעות ומרוסקות וְהֶאָצוֹתֶיה הקודחות לעבודה נעשו יותר תכופות ויותר רוגשות.
באחד הימים הבאתי לה את ספרי בֶּרדיצֶ’בסקי מהוצאת “צעירים” וַנקראם יחד. היא, המיילדת פלשר, לא סבלה את קפיצותיו הפילוסופיות־פייטניות של המחבר, אולם חביבות היו עליה, מפני שמתוך עב הערפל דיברו הקפיצות האלה לנפשה הרבה, הרבה… היא סלחה לו את הכול.
– אצלו – אמרה לי – אני מקשיבה את משק אותם החיים החדשים, הרחבים…
וכשרכשה לה מושג פחות או יותר נאמן מתביעותיו היסודיות של הסופר הזה, אמרה לי פעם ברגש:
– יודע אתה… צריכים אנחנו מתחילה לפסוע על ראשו של זה… לפסוע – שינתה ותרם את ידה ותכף אותה לאט לאט כקשת – הלא תבין? ואז נבוא אל החיים הנכספים…
ודווקא באותה שעה – בשעה שראיתיה לפני עטופת שמלת־בית קלה, פרועת־שיער יורד תלתלים, פניה לוהטים מוחוורים, עיניה לטושות־חולמות וידה כאילו נעוצה בעתידות אשר התרקמו לפניה – דוקא באותה שעה ניעורו בקרבי אותם הזכרונות התולעים, אותם הזכרונות העלוקות, אשר מצצו את דמי וליבי…
ניעורו בחברתה – בפעם הראשונה למִמָחרת הערב הראשון להתוודעותנו.
והיא קמה ממושבה ותחל והתהלך בחדר בלי־הרף בדוּמיה. זמן רב נעניתי מִתִּגרת אותן המחשבות המרות, אשר הדומיה הצִפעונית כמו הוסיפה אֶרס מַכְוֶה לעקיצותיהן; נטפים נטפים מצצו את דמי לבי ונפשי; נשימתי כָּבדה, מוחי להט; אולם בכל כוחי התאמצתי להירגע. לקום וללכת משם – לא עלתה על דעתי… ביקשתי לי איזו אמתלא להפריע את הדומייה.
לאחרונה מצאתי.
– יווגניה פאוולובנה, שכחתי…
היא עמדה מלכת, בהתרגשות קלה הפנתה אלי את ראשה ומבטה החָמים, מבטה הסוחף כמו גרפני אל תוכו… עיני נעכרו, ראשי סבב, הכל נעלם, רק בָּבָה ראיתי; בבת־עין טופחת, מחממת, מתגעגעת, מאמינה, מוסרת־נפש, בבה־נשמה… תחת לוח לבבי, חשתי, התכַּדֵר פתאום איזה רגש חמים ויִמוֹג. חמימות־עדָנים השתפכה בכל יצוּרַי, ותשֶׂם מחנק לגרוני…
נאלמתי דומיה.
היא עקרה את רגליה ממקומה, ניגשה אלי לאט ותשׂם את כפה על שכמי בלי הכרח. פניה היו נלאים־לוהטים ומרוּכּכים, בעיניה הוצתה פתאום אש זרה לי עד הנה, ותקרא חרש:
– אין צריך… התשמע?… אמור פשוט ג’ניה…
תיק־תיק־תיק…
והיא שׂטתה מעלי ותוסף להתהלך בחדר בצעדים בלתי־ישרים.
ואנוכי לא ידעתי עוד את נפשי. בלבבי התחוללה סערה מפָרקת. ההוּצא משם גן־העדן והוּבא הגיהינום – או להיפך?
דומה ששניהם השתוללו שם…
– דויד! – קראה בגִשתה אלי שנית. בפעם הראשונה קראה לי בשמי – נהיה נא ידידים… אני… נהיה נא ידידים, דויד!…
דבריה הקֵרו ישר, אך קולה היה רך ורועד מעט. עדנת פרחי־אגדה נשבה עלי.
– ג’ניה! – קפצתי ממקומי בקוֹראִי בקול כמתחנן – ג’ניה שלי!…
וזו היתה נשיקת האהבה הראשונה בחיי…
ולי נדמה, כי נשמותינו התלכדו אז…
13
ולנו נפתח מאז מקור חיים חדשים. לי נדמה, כי המקור ההוא היה גם זה, שנתן לי כוח ועוֹצמה להטיל על שכמי עבודה רבה. כמעט תמיד יותר מכפי יכולתי, מה שהרגשתי גם אצל ג’ניה. שאיפתנו לעבודה היתה בימים ההם כל כך עצומה, כל כך כבירה, שוקֵטה־כבירה ונוראה עד אשר כמעט בלעה אותנו ואת אהבתנו יחד…
ועל הפרק היתה אז אָמנם עבודה רבה מאוד. עברה מחצית השנה מיום היווסד “ישראל־הצעיר” ופעולות החברה לא היו ניכּרות ביותר. לא ראינו גם כלום שישוּנה לטובה או לוּ גם לרעה אף במעט. לא עשינו כל רושם יסודי. היינו טיפה בים, מָעָה, גַרְגִיר בערימת חול. כי עבודת חֶברה כזאת היא עבודה לדורות – לא הכּרנו, ואם גם הופיעה הכּרה זו רגע בלב אחד מאתנו, חלפה ותֹאבד כברק, ובלבותינו הנלהָבים עשינו אָשָם נפשותינו; לכן התחוללה בנו תשוקה קודחת, תשוּקת־תוֹפתה אבל עִוֶּרֶת לתקן את אשר עיוַתנו – ונִּיקלע מפעולה לפעולה ומעבודה לעבודה בלי כל עמדה.
יותר מכולנו התהלך לֶרנר קודר ולפיכך גם קוּלע קליעות יותר מסוכנות משל כולנו. אסיפות נאספו, כמעט, יום יום; הקריאות השונות נדחו מפניהן, והן, האסיפות, הצטיינו בתשואה רבה, בקדחת קיצונית, אבל לא בתוכן־למעשה כלל וכלל…
עבודה, עבודה, עבודה! – קראו כל הפִּיות, כמחַקים איש את רעהו עפ"י איזה בולמוס נעלם, ואיש לא נגע באצבעו הקטנה בעבודה ממשית אפילו כל שהיא, אף־על־פי שכל שדרה היתה כואבת, כל רגל צבה וכל ראש נלאה…
לאחרונה התחלחלנו מהרגשת הסכנה של הקדחת, המקפת את כל החֶברה, ונתאמץ להשיב את הכל למקומו ולהשקיט מעט את הדופק הנמהר.
וכעבור יֶרח ימים הספקנו אָמנם להשיב את הכל על מכונו. למִצער, לנו – לי ולג’ניה – נדמה כן. לרנר הוסיף להתהלך קודר בלחץ יגון מעיק.
– לא – התאונן באוזנַי פעם, אחרי אשר, כנראה, לא יכול עוד להבליג על רגשותיו – חש אני, כי סרתי מן הדרך… – פרידין, חושב אני ללכת מפה…
רועד, מבקש עזרה בצרה היה קולו.
– איזו רוח נכנסה בך, לרנר? – נזדעזעתי.
לרנר הסב את פניו ממני ויתאנח ומחזהו התפרצה אנחה עצורה:
– כך הוא הדבר, ידידי… אלך… אלך מפה… את הכל צריך להתחיל מחָדָש…
– אבל מה היה לך, לרנר, והעבודה הלא הולכת כסדרה…
– מחָדָש, מחָדָש – לא שׂם את לבו לדברַי – את הכל מחָדש… חש אני, כי סרתי…
ואנחנו, אני וג’ניה, עבדנו הרבה. חיפשנוּ לנו עבודה – וַנמצא. ביטלנו גם את חלוקת־העבודה, שהתווינו לנו מראש…
ויהי לנו היום לעבודה, והערב לשילומים… או אִיפְּכָא?. – – –
והחידה, בכל זאת, עודה סתומה לי…
לרנר ובֶּלי… בֶּלי ולרנר…
ולרנר הולך מזה… פתאום…
ועל לבה של ג’ניה, כנראה, אין כל עָקה.
ולבי מתפרפר בין שתי צבתות מלוּבָּנוֹת בָּאש…
14
עברו שני ירחים. העבודה הלכה כסִדרה וגם החיים – כסִדרָם… לרנר היה מדבר אלי יום יום על החלטתו ללכת מזה, ואני הייתי משתדל להטותו ממנה, משתדל באמת ובתום־לבב, אף־על־פי שמהצד השני לא היה הדבר נוגע אל לבי כל כך עמוק, כמו שנדמה לי, לו גם עזב את העיר. יחסי אל ג’אֶניה, הגיעו עד נקודת־ההפסקה ודמוּת־דיוקנו של לרנר חברִי היתה מרגיזה תמיד אחד ממיתרי לבבי…
בבוקר אחד סר אלי.
היתה השעה השמינית ואנוכי שכבתי עוד על משכבי. הבוקר היה מעונן מעט; בחדר היה חצי־אופל: אור היום הכּהה גם הוא חדר אל חדרי רק למֶחצה מבעד לשמשות המכוּסות באֵד כהה. כל הלילה נדדה שנתי מעיני: טיפות הגשם הפעוט, שהתדפקו בלי הרף ובלי כל שינוי על פחי־הגג לא נתנו לי מנוח כל הלילה, בהעירן בי מחשבות נוגות, דוקרות עמוק, עמוק – כסתָּיו…
הייתי קרוב לדמעות…
ואף־על־פי שהמחשבות הללו היו חצי־הַרגשות, לא ברורות, בכל זאת אפשר לאמור, כי ליל־הנדודים הזה היה לי ליל חשבון־הנפש הראשון אחרי השִׁגיון המבליע שנטבעתי במצולתו; ההפסקה הארעית הראשונה של אותו הזמזום הנעים, שהממני כל העת…
אולם זה לא היה עוד הווידוי בעצמו; זאת היתה המצילה הקוראת להתוודות…
ורק אנוכי הייתי אז אותו “עם־הארץ”, שאיננו יודע את פּירושה של הקריאה הזאת…
המצִילה הכּהה אבל הבלתי־נפסקת עוררה בלבי מחשבות נוגות ועוקצות, אותה התשובה העיוורת שבלב על חטאים־סתם, חטאים שספק נעשו ספק לא נעשו וחטאים שוודאי עלולים להיעשות… ואולם בה באותה שעה, בעקבה של זו הראשונה, פּירכּסה בלב עוד תשובה אחרת, יותר ברורה, יותר וַדאית, ויותר מורעלה ומַרעילה – תשובה על עבירות שלא נעשו, על חטאים שנחמצו, ועל עוונות שנדושו בעקֵב…
אֶרס אותו הלילה מילא עוד את כל לבבי; גם השמים הכֵּהִים מחוץ היו מלֵאים ארס; גם חדרי מבפנים היה נזעם וקודר – וכל תשוקה לא היתה לי להתנשא ממיטתי.
ובבוא אלי לרנר החדרה, בהירָאות אלי פניו המעוּוָתים, המפיקים ייסורים רבים נקבָּרים, נחנָקים, בהביטי אל עיניו שנתעמקו, אשר גורלן, כנראה, היה כגורל אותן שלי – שׂמו דמעות מחנק לצווארי.
– עודך ישן?
והקוֹל ניחר ורועד־רועד, שופך עליך ים של רעל בדידות־עולמים; קול אַלמנה צעירה צנועה וחפֵצה חיים, בשובה מקבורת אישהּ האהוב…
– לא… אין חשק לקום…
– איחרת שֶבת, מה?
הוא ישב על הכיסא אשר למראשותַי.
– לא… כך…
הבטתי אל פני רעי כמעט ואבין, כי דבר לאט עמו; אולם הַרגֵש הִרגשתי, כי צריך אני לשׂוּם יד לפה עד עת קץ, והעת ההיא – אשורנה ולא רחוקה…
קמתי ואלבש את בגדי וארחץ את פּני ואבקש תֵּה. מילאתי כוס גם לחבֵרי ונשתה בדומיה.
כבֵדה היתה עלי השתיקה – כַּדיבוּר על חבֵרי, אבל שתקתי.
– פרידין – הרים, לאחרונה, חברי את עיניו הלחות־בוערות עלי.
הבטתי אל פניו בציפייה.
– פרידין – התנשא ממקומו וישב שנית – היום אני נוסע, כלומר מחר…
לא זה חפץ להגיד. חשתי, כי לבי מתמזמז מעוֹצמת הלחיצה.
– לרנר – לא התאפקתי, כי לא ידעתי את נפשי – אתה… מה אתה חפץ להגיד לי?…
פני רֵעי כוסו בעב־הענן ויאָלם.
נקוטוֹתי בפנַי – ואשתוק.
עברו עוד רגעים אחדים. הוא העיף עלי שנית את עיניו.
– היא – קרא בהַמשכה שלא־מדעת – לא זאת… אֶ… כבד מאוד, אַח לא…
לבי נלחץ ועיני נעכרו. מיהרתי להסב את פּני.
– גמרתי – הוסיף רעי לקפוץ מעניין לעניין – לנסוע עתה לבזק… אנוח מעט; אחר־כך –
מחָדש… הַכּוֹל מחדש… מבין אתה?… פרידין – קם, לאחרונה, מכיסאו – ניסע נא יחדיו…
זאת חפץ להגיד.
– יחדיו?
– כן – התחיל רעִי וקולו נעשה מרגע לרגע יותר בטוח – זאת היא עצתי…
הבינותי – חשתי בכל מהותי המתקוממת את אותם הדברים המרים, את אותם הדברים הנוראים, אשר החליט חברי להשמיע היום באוֹזנַי – ואתחלחל; אולם לא הסתּפַּקתי רק במה שהִרגשתי; לא חפצתי להאמין, וכשחפצתי – לא האמנתי, כי הוא החליט להשמיעם אלי ברור; צריך הייתי לשמוע אותם מפיו, אף־על־פי שרק זכרונם הכּהה והמטושטש בלבד בּיתֵר את לבבי כמדקרות חרב…
– לא אבינך, לרנר…
– בל צריך אתה להבין! – התלהב רעי – פרידין… עומד אתה על עברי פי פחת…
נו חושה, חושה איפוא – – –
– פרידין – גמגם רעי בהתרגשות – אתה… אתה אוהב את ג’ניה… אתה… גם אני
אהבתיה…
גם אני אהבתיה – ופירושה?
לוּ היה מדבר אלי כדברים האלה עוד אתמול – כי אָז היתה ג’ניה אולי זוכה שתפריד ביני ובינו לעולמי עולמים; אבל היום הבלגתי. הוא לא חידש לי כלום; הוא – היה רק המשך הלילה…
הורדתי את ראשי.
– גם א־ני א־הב־תי־ה! – הטעים רעי את דבריו שנית ויורה באצבעו על לבו, בהתייצבו נכחי.
– יודע אני, לרנר…
– מה? – קפץ רעי כנשוך נחש – יודע אתה?… היא עוֹדָה…
– לרנר! – שיסעתיו להכחיש את השערתו.
– ואתה – שעה אלי – בכל זאת לא ירקת לה בפניה…
– לרנר, היא לא…
– סמרטוט! – שאג רעי בקול מוזר – אין לי דבר עמך!…
– לרנר! – קמתי ממקומי.
– סוּרה! לא טוב אתה ממנה, נבזה!
הוא חבש בקצפו את מגבעתי שלי ויפתח את הדלת ברעש.
– היא לא סיפּרה לי כלום! – שאגתי בנשימה אחת – חזוֹר בך, רֵע!
– מה? – הִפנה אלי את פניו וישאל באֶרס־רוֹעֵד.
– חזור בך!
באותה שעה תיעבתיהו בלבי.
– מה אמרת? – הוסיף רעי אֶרס בלעג־מר.
– היא לא סיפרה כלום, אני אומר לך, כלום לא סיפּרה! שומע אתה?
– כלום – נבוך רֵעי ויסגור את הדלת – ו… מאין איפוא תדע?
– לא לך לדעת… הבינותי…
– ה־בי־נו־ת – הטיל ספק בדברי ויחפוץ להאמין בהם.
– כן… דרכיך העידו… פניך העידו…
– כן – נאחז רעי במחשבה – נו, סלח לי, רֵע… ובכן אנו נוסעים?…
– לא אראה כל נחיצות בדבר…
– חה־חה: נו, השתעשע עם השטן… פרידין – אני אחיך…
– לרנר – התחננתי אליו – ספר לי מה מצאת בה…
– אני אחיך – לא שׂם לרנר לב לדברי – פרידין, אני… אני רואה אחריתך…
– מה מצא־ת בה, לרנר?
– מה? – הזדעזע פתאום – מה מצאתי בה, אתה שואל? את זה אתה שואל? – המשיך בארס
במהירות – פרידין… אחי… אנוכי מצאתי בה… מצאתי בה עלמה… המתרפקת – הוא מונה באצבעותיו – עלי; אחר־כך על איזה רֵיאליסט־רֵיקָה; אחר־כך על איזה מורה־סופר או, חושב כי הוא סופר… סרוויזוב… יודע אתה אותוֹ… אחר־כך על רֵעוֹ, מתחת לחוטמוֹ, על בֶּלי… אחר־כך עליך, ובעוד שבועות אחדים תמצא לה מסתמא עוֹגב אחר – – – הנה מה שמצאתי בה!… עמוּד הקלון היא בדרך־חיי! – סִיים בקול נורא – נוּסה לנפשך, אני אוֹמר…
כל מידת שִנאתי שטפה אל תוך לבבי הנענה ולרנר היה מטרתה.
– לרנר – הטלתי בו ארס – הלא אהוֹב תׂאהבנה עוד גם עתה…
– מה? – קפץ רעי ופניו עוּותוּ.
– כן! – החלטתי במנוחה־מעוּשׂה – אתה אוהב אותה גם עתה…
– את מי? התלהבו עיני רעי באש מוזרה – את זו העגבנית?…
– מה אמרת? – שאגתי ולא ידעתי את נפשי – שוטה!
הדלת נפתחה וג’ניה באה החדרה.
15
אנוכי קמתי לקראתה. לרנר הוריד את עיניו.
היא הציגה במנוחה את שׁמשייתה בפינה על יד התנור. ניגשה אלי, נתנה לי את ידה ותברכני; אחר־כך קרבה אל לרנר במנוחה, כאל מיודעה מכבר, ותושט גם לו את ידה.
– מה שלומך, אדוני לרנר?
הוא הרים את עיניו ויבט אליה – ויושט לה את ידו.
– הא… שלום – התנשא ממקומו לאט.
– שב נא, שב – הרגיעה אותו ותתבונן מסביבה – אנוכי אמצא לי מקום.
דוּמייה. איש מן הצד היה שֹם אותה לשוֹפטת ואותנו – לנאשמים…
– נו – הפריע, לאחרונה, לרנר את הדומייה – צריך איפוא ללכת; איזו שעה אתה? – פנה אלי ויישאר על מקומו.
– למה זה תמהר? – שאלה ג’ניה בשִבתה על המיטה – או אולי אנוכי הגורמת? – הוסיפה בלעג כל־שהוא.
עיני רעי התלקחו, כיסאו חרק מתחתיו ולא ענה דבר.
– הוא נוסע מחר מכאן – חפצתי להחליק את השרטת.
– נוסע? לאן?
– לבזק.
– להרבה זמן? – פנתה אל לרנר.
– עד… עד עבור ימי הקיץ.
– ואח"כ תשוב אלינו?
– לא.
– כיצד? לעולם?
לרנר לא ענה. כוחו עזבהו.
– והעבודה? – קיבלה ג’ניה את שתיקתו כהוֹדאה.
הוא לא ענה גם על שאלתה זו.
– נו, שלום איפוא, פרידין! – קם, לאחרונה, מכיסאו ויושט לי את ידו.
קולו רעד.
– הלא תסור הנה מחר?
– אולי… נתראה עוד – חפץ, כנראה, לרמוז לי על הצעתו.
בלבי התעורר פתאום רגש מעיק; האומנם – הרגשת הבדידות העתידה?…
– שלום! – קרא בחופזה ויצא.
ולג’ניה גם לא פנה…
16
בצאת לרנר מן הבית השׂתררה בינינו דוּמיה נוראה. ג’ניה קמה מן המיטה ותתחיל להתהלך בחדר אחוזת־מחשבות, כפי הנראה, בלתי נעימות. לפעמים היתה מעבירה בכפה על פניה במהירות ומתאנחת חרש.
ואנוכי סבלתי ברגע ההוא את כל ייסורי הגיהינום. נוסף על הכול עלו על לבי ברגעים ההם גם דברי בֶּלי חברי למקוּטעים, אשר החלו בימים האחרונים מאיזה סיבה לעלות על לבי ולדוקרני לעתים תכופות. כל מלה וקטע־מלה עקצוני כנחש צפעוני; כל הד צחוק־פרוּע או הלצה צינית, שהגיע לאוזני ממרחק בעת ההיא, הסתמנו באוזני ובלבבי במלה האַכזרייה:
– עגבנית…
עגבנית… הנה היא מתהלכת בחדרי ולועגת לי ולאהבתי…
אַח… אוֹיְ־יְ…
עגבנית – תיכף תיגש אלי, תחבקני, תישקני, ואגב תשקיף מבעד לחלון החוּצה: אולי יש אחר טוב הימני, יפה הימני…
מְצִיאה…
הכיסא חרק תחתי ברעש.
עגבנית, עגבנית – עטופת שמלה שחורה – עדוּיית מעיל לבן חוֹפשי – עגבנית…
ולרנר הלא אהוֹב יאהבנה גם עתה – וגם אני אוֹהבנה…
הנה היא עלמה זו – אני אוהב אותה…
תרועה גדולה וממושכה… תרועת עגלת־הקיטור מן התחנה. ולי נדמה, כי את יללת לרנר חברי האומלל אני שומע, הבוכה עתה במסתרי היער על אובדן אהבתו ונשמתו, ויללתו הולכת מסוף העולם ועד סופו…
וככה איליל גם אנוכי…
לא! הוא ייליל; הוא – יבכה; כי הוא חדל־אישים, נבזה, עריץ…
ואני…
– ג’ניה! – קפצתי אליה בחלחלה ואלחצנה מאחוריה אל לבי בכוֹח גדול – אחותי!…
– דויד! קראה אלי ג’ניה חרש – עָזבֵני.
– מה? – נרתעתי לאחורי.
– הראית? הוא לא הושיט לי את ידו…
הורדתי את עיני.
– כן…
– שוטה! – סיננה מבעד לשיניה ותשב על הכיסא.
דומיה.
– שוטה – הוסיפה לחשוב בקול חרש – והלב כואב…
– מה?
– שמע נא, דויד – פנתה אלי – קרב הֵנה… הֵנה… שב…
היא הושיבתני על ברכיה.
– כן… האהבת מימיך?…
עיניה היו כל כך שוגות ומַשׁגוֹת – ואנוכי הבטתי ישר אל תוֹכן. לא העזתי לחשוב עליה מחשבת־פיגול באותה שעה.
עניתי לה בנשיקה רותחת.
– חדל, דוד… אֱמוֹר: האהבת מימיך?
– אהבתי, ג’ניה, אהבתי… אהבתי ואוֹהַב…
– אַח, דויד! חדל ממעשי־נערוּת! נו?
– כלומר?
– בטרם שפגשתני?…
– זאת היא אהבתי הראשונה, ג’ניה, הראשונה…
– ככה ידעתי… ואני…
– ואַתּ?…
– דויד! – לא הפיקה שאלתי הנלהבה רצון ממנה.
– ג’ניה…
– שמע נא איפוא, דויד… מעולם לא הייתי מספרת לך, אלמלא… אלמלא, נו… אנוכי אהבתי
פעמים אחדות בטרם שפגשתי אותך… את לרנר אהבתי עוד לפני שנתיים ימים… את רפאל גילדין הריאליסט… אהבתי את סרוויזוב באודיסה, גם את בֶּלי חברו אהבתי, ועתה אני אוהבת אותך… כן… ואת כולם אהבתי! – הרימה את קולה הרטוב – את כולם, דויד!… אהבתי בכל חוֹם־נפשי הצעירה, בכל אש לבבי, לבב־העלומים… אהבתי – ואתמסר לידם כולי… כולי, דויד, כמו שאני מסורה לך עתה… אבל הם לא אבו הבינני… הם… הם היו שוטים ושפלים… הֲכיחדתי מלרנר דָבר? ישר הגדתי לו: לרנר – חדלתי… מה הפֶלא? חדלתי – וַחֲסל… אדם שוֹגה… ומה ענה?… ומה ענה רפאל גילדין? וסרוויזוב? … במי האשָם?… שואלת אני, וכי בי האשמה?… בִּי?… מפני מי הורמה המסיכה?… מפני מי, אני שואלת… מילא, לבֶּלי ירקתי בפניו… שוטה! – כתפותיה הזדעזעוּ וקולה הורם כמעט ויֵחָנק – שָׁפל!… לְ… עגבנית נתנני… הוא בֶּלי, המוּגבל, ה… השפָל, הנמלה, דויד! – נפלה פתאום על צווארי ותלחצני אל חזה וקולה הלוהט־רועד נפסק – יקירי… אנא… אל נא תהי גם אתה כמוהם…
– ג’ניה! – התחלחלתי ואקרא בכאב עצום בלב – הישָׁקטי… אני מאמין… אני שונא את
כולם… אני מתעב…
– אַח, דויד! – נרתעה ג’ניה וקולה רעד מתוך דמעות סוערות –שכח, דויד… שׁכָחה…
17
נִדְכֶּא, מעוּנה, חיוור ורפוי־עצבים ישבתי למחרתיים על יד ג’ניה ואחריש. דומייה מעיקה רבצה בחדר. היא היתה כבֵדה ואילמת כגֶ’ניה. מה לה?
היא לא דיברה אתי דבר, רק שאלה קטנה אחת שאלתני בבוֹאָה:
– אתה לא היית בביתי כל העת?…
מדוע לא עניתי לה?
ותשב.
מתחת למצח העיפותי עליה את עיני. הכל כשהיה, אך…
העיניים, העיניים… מִנָלָהֶן הָא?…
קוֹר־קל עבר בעצמותַי…
מה לה?…
– מה תביטי אלי?
ואנוכי רוֹעד שוב מקוֹר בלתי־ידוע לי עד הֵנה.
וכשהנחתי דומם, שלא בלי רֶטט, את ראשי הנִלאֶה על כתֵפה הדומֵמָה, חיבקתני פתאום בשתי זרועותיה, כוננה רגע עיני מול עיניה, אחרי־כן לחצתני פתאום אל חזה בכל כוחה ותמטיר עלי עתרת נשיקות חמות, נלהבות, קודחות, נשיקות נפש רועדת, מפרכּסת…
חשתי בלבי חמימוּת קלה מאירה…
– ג’ניה! – קראתי בקול חלש מבלי הרים את ראשי – אח, ג’ניה…
היא לא ענתני.
הִבטתי אל עיניה שֵׁנִית ואֶדום.
ובטרם לכתה מאתי שלחה אלי שנית את מבטה החדש, מבטה הנורא, ומפי התמלטו מלים נחפזות, בוערות:
– מחר אהיה אצלך…
והיא העיפה עלי שֵׁנית את עיניה, מעֵבר לסף…
18
עברו ארבעה ירחים, ירחי עמל וייסורים. לרנר כבר הלך לו מזה וכל העבודה נשארה על ידינו…
תיכף אחרי לכת לרנר מזה החל הד“ר מינקין וכל אלה החברים ה”מתונים", כמו שקראו לעצמם, להציקני בדברים מעין אלה, שהֵעיר לנו זה כבר בהערתו למכתב־הנשים, ורק ביֶתר מחאה, ביֶתר שׂאת… במצב האגודה, בנוגע לפּרוֹגראמה הבּאזֶלית, היתה עזוּבה רבה; הפּועלים היותר חרוצים מן העם עזבו את מחנותיהם השונות ויבואו לעבוד אתנו, יען כי היתה עבודת “ישראל־הצעיר” יותר מַתאמת, יותר מַספקת לתביעותיהם הכהות של כוחות צעירים, כוחות סוערים, רוגשים והוֹמים; אולם גם בעוֹבדם במחיצתנו אנו נזקקו למורי־דרך, למפַקדים…
ואני וג’ניה – אהבנו איש את רעהו… אהבנו בכל אַכזריותה ומוֹראה של המלה הגדולה הזאת לנו – – –לנו!…
אָמנם בימים האחרונים מתחילה ג’ניה לשׂוּם יותר את לבה לעבודתה; אבל ככל אשר תוסיף לעבוד כן יגדל יגוֹנה; תמיד אינה שבֵעת רצון, תמיד היא מתאוננת…
בוֹדֵדה היא…
החבירות באגודתה אָמנם מתרַבוֹת, אבל אין היא רואָה בהן כל תועלת. שולחים אותן לגבות כסף – הולכות, מפקדים לעשות איזה דבר – עושות. אבל אין בהן כל חַיּוּת, כל ניצוץ לוהט… כל צעד קדימה עיקרי, יסודי אינה מַרגשת… לומדות הֵנה עברית – ומפטפטות בסַאלוֹניהן: שלום, אדונִי… תודה רבה… מה?… אָהבתי, אהבתָּ, אהבתְּ… והלאה מזה – לא כלום… לְ־לא כלום… כאילו כל עיקרה של האגודה לא נברא אלא בשביל זה, שאֵלוּ בנות־המוֹדה תוכלנה להשתעשע, מלבד במִלות הצרפַתּיות, שרכשו להן מעל דַפי איגנַטוֹביץ, עוד גם במִלוֹת עבריות… לאחרונה, מתחיל הדבר להיות לה לזרא… זמן רב לא תסבוֹל את זאת… אנוכי מדבר – מה אנוכי מדבר? יודע אנוכי אותה, מה?… לא זאת היתה כוונתה… מבין אנוכי? כל זה, כל זה ביחד – לא זאת, לא זאת – וַחֲסַל… אח, דויד, דויד!…
ואנוכי – מבקר אותה יום יום, שוהה אצלה זמן רב, מדבר על מה שנשכח ושלא נשכח, ומתאונן באוזניה על אשר בימים האחרונים התחילה לסוּר אלי לעיתים בלתי־תכופות כל כך כמקוֹדם…
כן… אותה המהומה הרבה, שמתחה את העצבים עד הקצה האחרון בעוד היות פה לרנר, היתה אנחת־הגיבור האחרונה…
“ישראל הצעיר” יגווע, ימות והיה כלֹא היה – ושנה לא תמלא לו…
העֶצב־הרועד הראשון נקרע יחד עם לכת לרנר מזה – וגם האחרים ייקרעו…
ייקרעו…
ג’ניה מתחילה בימים האחרונים לִישַׁעמֵם. מבין אנוכי? הכּול ה־כּול – מה־שֶׁהיה… מרחביה אין… צר לה המקום…
לי עודנו דַי מרוּוח…
19
עבר עוד ירח…
הכול כשהיה – מלבד מפלגות התלמידים שחדלו וקריאות־הציבור שאפסו; הכול כשהיה – מלבד האסיפות הנלהבות שבטלו ובית־המקרא והבּיבּליוֹתֵקה ששממוּ…
הכול כשהיה – מלבד בית־הספר לנערוֹת, שבא לידי מוֹרָה אחרת “מחזקת פּנסיוֹן” והיא מחנכת שם את ילדות אלה האנשים, שידם משֹגת לשלם לה חמישה וששה רוּבַּל לחודש…
ג’ניה כבר הלכה מפה לפני שבועיים. שוממים היו לה, לאחרונה, החיים פה בכפיפה אחת – עם מִי? עם מה?
– אין היא פילוֹסוֹפָה – אמרה לי על התחנה – אחרת במקומה ובמצבה היתה כבר טעונה מסקָנות־טבועות והחלטות קבועות, והיא… היא יכולה רק לקחת את מקלה ואת תרמילה – וְהַיְדָה…
אנחנו, כמובן, נשארנו ידידים… כשניפגש ברבות הימים צריך אני להוֹשיט לה את ידִי ולשאול לשלומה…
היא… אך, לא! ג’ניה, קרן־השמש האחת, אשר במחשכי לבבי השָמֵם – לא! אין אני כמוהם, אין אני כמוהם!…
מעשה באוטלו / א"נ גנסין
מוקדש לז"י אהרנסון
ס’בּליצט? כֲּתָבוֹת טרייבּט דער היממעל… 1
(י"ל פרץ)
הרפּינו מהמשוֹטים וסירתנו החליקה על פּני רצועת המים השוקטת, המתפתלת בין רוכסי הררים מעֵבר מזה. מסביבנו דממה. על ראשינו צפו פה ושם קטעים, קטעים של ערפּלי-טוֹהר מרוּסקים ויגועו על דרכם, בהשאירם לנו אחריהם חופת שמים חדשים רעננים; מאחורי ההרים עוד שלחה לנו שמש שוקעת את קרניה המצוּננוֹת ותהיינה כמתגָרוֹת בנוּ במשובה רבה מתוֹך ליאוּת ואומרות: אין דבר, אין דבר! עברו נא את רוכסי ההרים, חתרו אל המישור רחב הידיים ושמה נשתובב עוד הרבה, הרבה בשערותיכם הפּרועות ובעבּוּעֵי מעיליכם החגורים – עוד היום גדול… הסירה התנודדה כבר-אַוָז ותצף שפי עם הזרם האִילם; ושקשוקם הקליל של פּלגי המים הדקים, אשר זרמו משני עברי חוֹטם הסירה, בחצוֹתוֹ את חלקתם השקופה, היה באָזנינו להמולת תלונה חרישית אבל עזיזה, אשר הדיה ירדפו איש את רעהו, כאומרים להשיב את הזרם אחוֹרנית, לעמוד נד אחד, ולהילָחם בסירה החצוּפה…
כְּלָא-כְּלָא-כְּלָא-כְּלָא-כְּלָא…
ואנחנו שכֵחים ושקועים במנגינת-הדוּמיה הזאת, נשענים אל כתלי הסירה – ושובתים… כל השיחה הקטועה-סוֹאנה ומהולה בהלצוֹת בלי-בחירה, שהיתה בינינו, היתה כלא היתה ותשקע יחד עמנו בעשן צמרות אילנות-האוֹפק, האוֹבדים הרחק, הרחק באפסי שמים…
רק זְלַטין, אשר ישב כל העת על עוֹקץ הסירה, ימינוֹ מתחת לראשוֹ, עיניו נעוצות בחָטמי נעליו ולא לקח חלק בשיחתנו, הוא לא השתתף, כנראה, גם בשתיקתנו. הוא הפריע פתאום את הדוּמיה כהד שיחתנו שעברה, אשר שב אלינו ממרחקים. קולו היה קול איש השקוּע במחשבה וראשו כמעט לא הוּרם.
– יודע אני? – קרא משום שאתם אומרים כולכם: נשים… כאילו כל העולם כולו אינו עומד אלא על הנשים…
זלטין – ונשים… כל הראשים הוּפנוּ אליו.
זלטין משך בכתפותיו, הרים לאט את עיניו האפוּרוֹת עלינו, ויוסף באותו הקול:
– לי נדמה – אדרבה… איני יודע, אבל… נוּ – וכי הייתם מרגישים עתה את עצמכם ממש כמו שֶיִשְכֶם, אילמלי, למשל, ישבו פה גם העלמות?… איני יודע כיצד בנוגע לכם, אבל אנוֹכי… בכלל, היו לי לזרא השחוק וקלוּת-הראש, אשר מחוץ לחוּגם אין האשה מרגשת את עצמה כמו שישנה…
גיחוּך רב-גונים התחיל מרפרף מבלי משים על שפתי כולנו.
– האמת – הוסיף זלטין אחרי רגע דומיה – האמת, רבותי… חושב אנוכי מדי פעם – מה ימריצכם?… נוּ, באמת… הלא רואה אנוכי – עיניים אין לי, מה? כמעט ששוכחים אתם את כ-ל עוֹלמכם בחברת נשים… ברם, איני יודע…
– אוֹי, – פּנה מַלכּין, אשר ישב בירכתיים, – אוֹי, כביכול, אוי, חוששני מאוד, שיש לה לאיזו יפיפייה דריסת-רגל ניכּרה בלבו של זלטין שלנו… האמת, זלטין?! – פנה אליו באותה המשובה – הלא היא המדברת מתוֹך גרוֹנך, אַ?
– יש ידיים לחשוש – הסכים בלקין, אשר ישב אצלי, ליד המשוט השמאלי – ואנוֹכי הייתי עוד אומר – הוסיף – כי באחת משלנו נפגע… האף אין זאת, זלטין?
על פּני זלטין הופיע גיחוּך חלש, וימלמל:
– חושבים אתם כך…
– וכי מה? – עמד מַלכּין בשלוֹ – לא אמת הדבר? נזיר-אלוֹהים אתה…
– ודאי! – לעג בלקין – וכי איני יודע אותו מלפני שנתיים?… זוכר אתה, רבי נזיר, את טענותיך בּסטַרוֹדוּבּ לפני לכתך הנה, אַ? פּי-נה ו“היא”, פּינה ו“היא” תנו לו – חה-חה-חה – שכחת?…
פני זלטין נזדעזעו כמעט ויקרא:
– המעט… מאָז עברו שנתיים…
– בוַדאי – לעג בלקין – שנתיים… כמה ירחי אביב?…
זלטין השתקע במחשבה.
– לא אכחד – הפריע אחרי רגעים שנית את הדוּמיה – יש אשר אנוֹכי רואה בזה עול בנפשי… אולם – נוּ, אדרבה… אתה, בלקין, יודע אותי מכבר, הגידה נא: רחוק אני, כמדומה, מקוֹהלת…
אפשר להאמין – לָעג מַלכּין.
– לא! מי יודע! – פּקפּק בלקין בלעג – אין אתה יודעהו מאָז… הלא טענותיו היו – מוֹרא!…
אח, שטויות! ביטל זלטין את השערות חברוֹ – הלא יודע אתה, כמדומה…
– מאין לי לדעת? – עמד בלקין בשלוֹ – ואם יודע אנוֹכי, אנוֹכי יודע את ההיפך…
עינינו לוּטשוּ וזלטין נרתע:
– כלומר?...
– איני יודע – קרא בלקין בקול נמוך – סיפּרו לי על פגישה אחת בז’ידילוֹבה…
– פה? בז’ידילובה? – קרא זלטין בקול מתרוקן בסופו – לי?… אַ! – נזכר פתאום כביכול וימלמל בגיחוּך של ביטוּל חלש – מה שייך… פּגישה זו, אפשר לחשוֹב אותה לפגישת אהבה… קורות כאלה. כמה שידעתי, נגמרות תמיד באופן אוילי… נוּ – הוֹסיף להתפּלסף בפני עצמו בלעג בלתי-מספּיק – אולם הדבר, אשר קרה עמי פה, היה, כמדומה לי, היותר אוליל שבעולם…
אנחנו הורדנו את ראשינו, מַלכּין השתעל מבלי משים וזלטין נאחז במחשבה. כעבור רגע הרים את ראשו, שפתיו נפתחו ולאחרונה קרא:
– חפצים אתם – ואספּר לכם פרשת הדבר…
– אדרבה…
– אנוֹכי, כמובן – בא בין המצרים – הייתי בעובדה זו רק… נוּ, כלי-זינוֹ של המקרה, כדאמרי אינשי… מבינים אתם…
– מוּבן, ספּר איפוא…
– לא, אנוכי חפצתי להוֹכיח את… אי-השתתפותי בדבר, את…
– אח, מבינים אנחנו היטב – קרא בלקין בקוצר רוּח.
– נוּ, את התפקיד שניתן לי בעוּבדה זו – שב רוּח זלטין אליו, לאחרונה.
– נוּ, הסכּיתוּ איפוא – קרא זלטין בלעג חלש, וישתעל כמעט, ויתקן את מוֹשבוֹ.
נוּ-מ… כיצד מתחילים? – החל זלטין ואותו הלעג החלש לא נמוֹג מעל שפתיו ועיניו – אתחיל איפוא ממנה: כדאמרי אינשי – כבוד-נשים… והיא, רבותי, היתה… כיצד אוֹמר לכם? – לעג המספּר נהפך לגיחוּך של הנאָה שְמֵחה לאיד – באחת: ראוּיה לאוֹטאֶלוֹ… חה-חה-חה – אוֹטאֶלוֹ אני קורא לו… טיפּוּס, אני אומר לכם… בנוֹגע לדידי – נעשו פתאום פני המספר רצינים עסוקים- התבינו? נוּ, יש אשר יבוֹא האדם בסבך תנאים כאלה ולא רוחו… ובייחוּד איש בלתי בקי… באמת… אבל בכלל היתה כל ההסטוֹריה הזאת מגוחכת מאוד… הלא אומר אני לכם… נוּ!, נוּ! – הפסיק פתאום את עצמו בקראוֹ, כנראה, על פנינו אותות אי-סבלנות – אני ממשיך… כן.
– היא… אתם בוַדאי ראיתם אותה פה פעמים אחדות… גבוֹהה למַדי… נוּ, ענוגה, יודעים אתם… (עוֹטה היא שחוֹרים, לרוֹב)… בוַדאי פגשתם, מהי-רה – עשה המספּר תנועה משוּנה בצלעותיו כאילו היתה את נפשו לסַמל את מהירוּת הגיבוֹרה – עיניים – אַש תוקד… שחורות היו, לחלחות… בוַדאי הראוּכם אותה… פנים… מצ – מוֹלל זלטין בשתי אצבעותיו את אגודלוֹ ופניו נעשו חולנים מתחננים – יפים… חיורים-רעננים… ותלתלים – זפת שחורה… מבינים אתם? נוּ, כן… והוא, אוֹטאֶלוֹ… בוחְהיס היתה קוראת לו… לא גבוה, אך אֵיתן – קימץ המספר את כפּוֹ – שרת ביער, עבד בצבא הרגלים, עתה – חנוָני פעוט… בריה מצוּינה – באחת… פּנים שזופים מעט, מצח צר ומָכְתָם, שֹפם צהוב-כהה, זקן צרפתי, נוּ… שנתיים אחרי חתונתם… עתה כבר ארבע… כן. אנוכי גרתי לעומתם, מעֵבר הרחוב… שַ מַלכּין! אתה יודע… דירתי הראשונה… שם כן… נוּ, מכרים, יודע אתה, לא היו לי עוד פה, גם תלמידים אך מעט… אחרתי לבוא… בלי מכיר ומודע… כן מובן – שיעמוּם אַכזרי… כדאמרי אינשי… ובאמת – יום תמים… קורא אתה שעה, שתיים; הרבה – שלוש… הן לא חמוֹר האדם… ובכלל, יודעים אתם – יגוֹן…
המספּר החשה רגע ואחר-כך קרא כממשיך את מחשבותיו:
– יוּכל היוֹת… כן… לפּה בא אחיה הקטן, נער בן שתים-עשרה – שוֹבב… לא אהבתיו… מילא, זקוּק למורה. מוּבן, במחיר לא יקר – סך הכל חנוּת קטנה של סחורות איכרים… חיים אָמנם שלא בדוֹק – הוא והיא, מה ההוֹצאָה? אבל… מילא, מורה – מובן… אנוֹכי שכן ובכלל…
על פּני המספּר הופיע פתאום גיחוּך של חיבּה וידוֹ חיקתה את תנועת גיבוֹרתוֹ:
– לא, לא! שניים וחצי – יותר לא תתן, יותר לא תוּכל… נוּ, המחיר האחרון – שלושה…
“אבל שימי נא, גברתי, אל לב…”
“לא, לא, לא! אף לא מלה! מה זה אדוני מדבר? נער מתחיל…”
– חה-חה – תיקן המספּר כמעט את מושבו ויוסף: –
– נוּ, הוראות אחרות לא נשקפו, ולחיות צריך… שתיים יש – תהא שלישית… גמרתי. ובכל זאת, רואים אתם – היום גדול בלי תכלית… התבינו – מחפּש אתה עבודה; הלא דעתך נטרפת, מה הפּלא?… וּפה – אֶ… היא, כן. דוֹממה, מסבּרת-פּנים וכדומה… כמובן, הנני נשאר אִתה גם אחרי ההוראָה, שותה תה, מפטפט… כנהוג. ובאמת – לאָן תמהר? לקרוֹא לא תספּיק? גם לה אין עבודה, כן… ואותו לא ידעתי… את פּניו לא ראיתי: היא שכרתני, היא דיברה עמי… למי יש פּאפּירוֹסה? כן…
נתתי לו פּאפּירוֹסה והוא עישן וישב לסיפּורוֹ:
– פּפ, נוּ... עבר ירח ימים – הכל כשהיה... הוראות חדשות לא נשקפו, גם מַכּרים לא נוספו – פשוט בטלה תקפה עלי... והימים... האָמנם אנוֹכי כבר הסכנתי להם... כבר היה לי אָז מעֵין סדר-היום, כדאמרי אינשי. בחוץ בכלל כמעט שלא נראיתי: בבוֹקר – ההוראות, אחר-כך **שם**, תה, שיחה, טיוּל, וכדומה עד הערב, לרוֹב, נוּ ואחר כך... בכלל לא היתה כל תשוּקה לצאת...
– לך? היַצְאָני המפורסם? – העיר בלקין וישתעל.
זלטין המשיך את דבריו, כאילו הערת חברוֹ לא הגיעה אל אָזנוֹ:
– כל תשוקה… בא אתה עם דמדוּמי ערב הביתה, משקיע את עצמך במיטה, מעשן פּאפּירוֹסה – וּשְכַב… גם את המנורה לא תעלה, גם לקרוֹא אין חפץ… כן. נוּ, ובלילה שם. בנשף, אתה קם, יוצא לך החוצה ויושב על הספסל אשר על יד הבית… הלילה לבן או שחור – ליל קיִץ… תריסי הבית אשר ממוּלך כבר סגוּרים… דממה… קוַה קוָה… המיית גלים… שוֹאף אתה רוּח… נוּ – וִישָן… עד אוֹר הבוקר…
המספּר החשה מעט, הסיר בזרתוֹ את אפר הפּאפּירוֹסה, ויוֹסף:
– איך שיהיה – טוב מאשר בראשונה… אַ-א-אוּ – יְרוֹק לתקרה!… נוּ, טוב. רק בימי השבתות… אֶח, ימי השבתות – השאוֹלה תחתיות! מתהלך אתה כצל, מבלי כל “תחָב” עבודה, מבלי אשר… מבלי… באחת צ’וֹלנא… חה-חה! גם לשם לא הייתי סר: אמרתי, בוַדאי נחים – נוּ, כמובן: חנוָני, כל ימות השבוע בחנוּת… עמל, טרדה… אָמנם היא יושבת בית, אבל…
זלטין עצר רגע במלים וישקע במחשבות; אולם פתאום נעוֹר, העיף עיניו על כולנו, כאילו חפץ להיוָכח, שמחשבותיו האחרונות עברו רק במוחו ולא נמסרו מפּה לאוזן, וישתעל ויוֹסף:
– כן… אבל לאחרונה, יודעים אתם – יגוֹן… יגוֹן נוֹרא… לשעֵר לא תוּכלוּ… לא יכולתי להתגבר עוד – פשוט, משממוֹן אי אפשר היה… כלום יודע אני? וסרתי לשם… לא אזכור – בשבת החמישית או השישית… מילא, אין הדבר עיקר… סרתי ואמצאם יחד אחרי שנת הצהריים… מוּבן, בבית – שבת כהלָכה… באתי אל החדר הפּנימי ואמצאם, היא היתה חצי-שוֹכבת על הספּה, לבוּשה שמלת-בית קלה, אשר צווארונה הכפוף והאוירי התנשא וישפּיל לשאיפות נשימתה המהירות, שערותיה היו פרועות, עיניה חוֹגגוֹת ועל לחייה משתובב חַכליל בלתי-רגיל… והוא התהלך בחדר בצעדים נלוֹזים, חיוָר, נסוך-תרדמה, מקוּמט, נרפּה וקולו ניחר… מילא. היא, כמובן, קפצה במבוכה – אַ, המורה… האדון זלטין… סליחה… בי, אדוני… מבוכה… התוַדע נא, בּוֹחהיס… ובעצמה – רוץ אל חדר-המיטות… כחתוּל, חה-חה…
– אדון הבית חָטף במהירוּת את מעיל שבּתוֹ השחוֹר וילבשהו, אחרי כן קרב אלי בעצלתיים, אך ביראת-כבוֹד ניכּרה, וישתחוה, ויוֹשט לי את ידו, ויקרא:
“אֶ, מאוד אשמח… שב נא, אדוני זל…” – ופתאום התחוללה בּוֶשְטוֹ סערת-ליחה נוראה. כשהשתעל היטב ויירק את הליחה בפרכוּס ממושך אל הפּינה, הרים כמעט את קולו הניחר ויפנה את ראשו אל עֵבר חדר המיטות וינסר:
“רוֹזה… צריך להוציא… להשיג תה…”
– מחדר המיטות לא היה כל מענה. לאָזני הגיע רק טפטוּף תכוּף של נטפי-מים, אשר נפלו רצופים לתוֹך קערה… מַכּרי החדש, ניכּר, כאילו איבד את עצמו כליל…
“אֶ… שב נא, אדוני… סלח לי… המיחם…”
– מילא… אל כל הרוחות! באמת… נוּ. נשארתי לבדי בחדר לא גדול, אשר בימוֹת החול היה ידוּע לי למַדי, והיום כאילו קיבל צורה חדשה… הספּה האדמדמה, השולחן העגול אשר עליו המפּה הצחוֹרה, הוילוֹנים האוירים, המזנון המתנוצץ אשר על יד הפּתח, השעון העגול המתקתק נכחי, הראי, הכיסאות – הכל כמו זרוּ לי, הכל כמו נחים וחפצים להיסתר ממני…
– ישבתי על הספּה ואשען על קצה השולחן. דממה… תיק-תק, תיק-תק – שבת…
– לאחרונה הופיעה גברת הבית מחדר המיטות, סרוּקה, מגחכת, עטופה שמלת-משי שחורה… יצאה – והכל מחדש: שלום… שלח נא… עזבתיך… לחיצת-יד, כפיפת-קוֹמה ישר על פּנַי וכדומה… ותשב על ידי. רעננוּת מים קרים והד נדיפת בשֹמי בוֹרית דק נשמו עלי פתאום – ואחוּש בלבי מעֵין נתירה חמה, וחלקלקה… בתנועה מכוֹנתית נתתי את ידי אל צלחתי העליונה להוציא משם, על פי הרגלי, את תיק הפּאפּירוֹסות, אבל תיכף נזכרתי, כי שבת היום, ואשתעל כמעט, ואוֹריד את ראשי…
– יודע אתה את הזהיר הזה, המתחשב עם רגשותיהם הדתיים של… – חפץ בלקין ללעוֹג.
– אח, הרף! – נזפנו בוֹ.
– כן – המשיך המספּר כאילו לא הרגיש בכלום – אולם היא, כנראה, הבינה לרעי… היא התאדמה כמעט ותקם בגמגוּם-נבוֹך בלתי מובן כל צרכוֹ – כמדומה, שעל התה דיברה – ותצא…
– ובכל זאת לא עישנתי גם בצאתה… רק עתה הרגשתי, כי מנורות הכסף עוד לא הוּסרוּ מעל השולחן מאתמול – וגם לא התפּלאתי. הרבה פעמים בא לידי לדבּר עמה על הדת והחיים – הלא יושבים ומדברים, כרגיל, ואדע, כי ממלאה היא את כל מנהגי הדת הידוּעים לה, נו… כאשה כשרה – גיחך המספּר בחיבה – אבל צעירה ויפה… פעמים אחדות – נוּ, מובן… כדאמרי אינשי: מקום הכאֵב – כן… ניסיתי לדבר באָזנה על טפלוּת הדת לעומת החיים… כך – ככה, אולם כפעם בפעם התנגדה לי בכל כוחה הדל… אָמנם, בימים האחרונים, הרגשתי, החלה להקל בדברים אחדים של מה בכך… כן – החלה…
המספּר עצר רגע במלים, כשוֹקל מה בדעתוֹ, ויוסף במתינוּת: אֶ-אַך… אין זאת חתירה…
על שפתיו רפרף צל אִירוניה מטוּב לבב, ויִשְנֶה בהחלטה:
– אין זאת חתירה, כן…
– נוּ – שאף המספר רוּח – יצאה – ואנוכי נשארתי לבדי… מחשבה אחת, אזכוֹר, מילאה אָז את לבבי: כיצד, נוּ, כיצד איפוא היא חיה עמוֹ?… איך שיהיה – נפש כזאת, והוא – הוּ, בכלל… אולם – לאידך גיסא… חיים – יחיוּ… אנוכי מה? כדאמרי אינשי: איש מן הצד… “ביתי שלי במקצוֹע, כלום איני יודע”, כן… יצאה – ומחדר הבישוּל הגיע לאָזני צלצול המיחם וקול נערה מבנות עם הארץ… את קולה שמעתי – היא אומרת…
המספּר גיחך שנית ויניע בראשו:
– גם זו היתה, כנראה, אחת הקוּלוֹת הדתיות, אשר הרשתה לעצמה בימים האחרונים… אל הנערה היא אומרת ברצינוּת:
“הוא אומר… צריך להריקוֹ ולהדיחוֹ במים…”
– חה… גחַכתי בשֹפמי, נוּ מה? אשה… כדאמרי אינשי: בת-ישראל כשרה… אביה היה סוחר זקן, מתנגד אדוק… כן. כעבור רגעים אחדים, הרגשתי, פּתחה לאט לאט את הדלת, הציצה אל החדר פנימה, ואחר-כך נכנסה… נכנסה, מובן, באותו הגיחוּך החביב, באותה הנדיפה הרעננה, אך גם בתָו מבוכה קלילה…
– נוּ – שאף המספּר רוּח – נשארתי… שתינו תה, יצאנו לשוּח… יחד… זוכר אני – מוּזר… היא – חיה, מדברת, צוֹהלת, מצחקת; והוא – יושב כדוֹב, מביט מתחת למצח הקטן, נוֹהם… אנוכי מתחיל לדבּר – נוּ, בכלל… מדברים… היא – מתעניינת, מַטה אוזן, שואלת – בכלל… והוא – פי, סנטר חזיר, בּררר… נוּ.
למחרת היום נכנסה רוֹזה אחר ההוֹראָה אל החדר אשר שם הייתי מלמד את אחיה, ותשב ותשוֹחח עמי- נוּ, כנהוּג… על דא – על הא… אחר-כך שאלה ממני לתת לה איזה ספר למקרא… היום כל כך גדול – ועבודה אין… הלא רואה אנוכי את עבודת הבית… אותם הספרים הבוֹדדים, אשר התגוללו בבית על המזנון, כבר קראה, ובכלל – אין הם לוקחים את לבה… אנוכי, כמובן, שמחתי על זה… באמת, מה?… קמתי תיכף ואלך אל מעוֹני מעֵבר לרחוב, כן, ואבחר לה את וידוּיוֹ של טוֹלסטוֹי… לא אדע בעצמי, נוּ… חפצתי, כי תקרא דווקא את הספר הזה… כך… חטפתי את הספר ואשוּב. רץ אנוכי מהר, פותח את הדלת.. בּוֹחהיס פה… דבר בלתי רגיל… את ארוחתו היתה שולחת לו תמיד החנוּתה… נוּ, פה – פה… מתהלך שלוב-יד על אחוריו אָנה ואָנה, והיא יושבת על הסַפּה, פּניה נזעמים-אדמדמים ועיניה יוֹרוֹת זיקים… נוּ… בלתי מובן – מילא… שלום – שלום… לחיצת יד…
“אַ, הנה הבאת לי” – קראה רוֹזה ולא קוֹלה, בראותה בידי את הספר – “רב תודות לך, אדוני!”
– היא קמה בהחלטה ותוציא את הספר מידי.
– בּוחהיס כוֹנן את צעדיו אליה ועיניו אָכלוּ את הספר אשר בידה. “לך איפוא החנוּתה, בּוחהיס!” – קראה רוֹזה ותשֹם את פּניה אל חדר המיטות.
– בּוחהיס עמד מלכת כנדהם, וינהם, בהביטו עלי בעיניים משוּנוֹת:
“אנוכי לא אלך…”
המספּר התגחך:
– מה איפוא אתם מצוים לעשות, רבותי?… קראתי לשלום – ואצא… הבינותי, כי איזה סער מתחוֹלל ביניהם, ואולם… נוּ, כן… באתי הביתה, חפצתי לעשות דבר מה, אך לא יכולתי… בכלל, הייתי נרפּה מאוד באותה עֵת… עצלוּת נוראה… נוּ, ידוע… ניגשתי אל החלון, ישבתי על הכיסא ואשקיף החוּצה… היתה שעת צהריים, מאוחר מעט. הרחוב היה שקט, מתעלף מחוֹם היום… כן. משקיף אנוכי אל מוֹרד הרחוב ההררי, הנמשך ומַשפּיל עד הגשר הקטן, הגושר את הבריכה הצרה, המתפּתלת מחוץ לעיר… יושב אנוכי ומביט כה, סוֹקר לדעת את פּשר הקטטה… פתאום – דְפָק… פתח החצר אשר ממולי נפתח ונסגר ברעש, ובּוחהיס (פּני המספּר עוּווּ בלעג) יצא משם בפנים נזעמים… שרשרת מפתחות מצלצלת בידו ופנקס תחת אזרעוֹ… הוא עמד מעט, נשא את עיניו אל עֵבר חלוני ויפן לוֹ אל עבר השוק…
נו… ישבתי עוד מעט – כֶלֶא ממש… החוֹם נורא, עד לבלתי נשוֹא… דוּמיית-מות, זְמְמְם – זידילוֹבה… שכבתי על המיטה – גיהנוֹם… לקחתי איפוא את מַקלי ואצא.
– כן. בראשונה אמרתי לסוּר אליה ולבַדרֶנה כמעט – נוּ, מבינים אתם… כדאמרי אינשי: גלמוּדה… איך שיהיה, ופתאום – נהימות, קטטות… השד יודע… באמת… אולם אַך ניגשתי אל פתח החצר, פניתי פתאום אל טבוּר הרחוב וארד במורד אל הגשר… משני עברי נשאו את עוּלם עליהם בתי הרחוב המטים והנמוכים, ונכחי, אחוֹרי הגשר, התפּתלה מסילת-חוֹל לבנה, טהורה לבנה, בין קמַת שדוֹת-בר רחבי ידיים… התפּתלה, טיפּסה ככה על ההר השחרחר-ירקרק, המתנוסס ה-הרחק, הרחק ממוּלי, ולא כל עין תשוֹפנו… אוֹמר אנוכי לכם, רבותי – משיבת-נפש… יש אמנָם מַראוֹת כאלה אשר לפעמים… הלא אוֹמר אנוכי לכם… בקרבי נתעוררה פתאום איזו תשוּקה אדירה, בלתי מנוצחת, ללכת הלאָה, קדימה, לצעוד בצעדי אוֹן עד אחרית המסילה, השוקעת שם, בפסגת ההר, במורד פאתי השמים, המוקפים זר צמרות רחוקות עטופות טל כחלחל… רגע אחד נמלא לבבי כוֹח אדירים ועצמה כבירה, שכחתי את כל אשר מסביבי ומאחוֹרי, וארחיב את צעדי ואזמזם קטעי שירה עליזה; אולם, מבינים אתם, תיכף בא לפני זכר המבט הדיספּוטי של בּוחהיס, אשר ירה על אשתו בהיותי שם – ולבבי נמלא שנית כעס וסערה… איך שיהיה – יודעים אתם… הלב מתקוֹמם… מילא. עוד רגעים אחדים הלכתי נכחי, אחרי כן שבתי – הביתה… כן.
– שבתי, ציויתי להכין את המיחם – נוּ, ואיזו עבודה אחרת יש לי? – ונשקעתי במיטה… שוכב אני – חריק-חריק, חריק-חריק – היום ג-דול, נשמך כזפת… פתאום – בעלת הבית עוד לא הגישה את המיחם ותלמידי, אחי רוֹזה, פה…
"מורה!" – קרא ויוֹשט לי את וידוּיו של טוֹלסטוֹי – "רוֹזה ביקשה להביא לה ספר אחר בבוֹאך לשתוֹת תה..."
– התבינו?… מובן – רצתי. היא היתה חיורת ונוגה כשבאתי לשם; אולם כעבור רגעים אחדים חָלף הכל מעל פניה ואל התה כבר שוחחנו כתמול שלשום… את הספר אינה מבינה היטב, ולכן היא חפצה בספר אחר… מובן, לוּ הוֹאלתי לקרוא עמה היתה קוראה אותו בנפש חפצה… נוּ – לקרוֹא עמה! בעיקרו של דבר – מדוע לא? באמת, וכי יש לי עבודה אחרת? אדרבה… אָמנם – קריאתנו לא נמשכה הרבה… אבל זה אינוֹ שייך… אחרת לא יכלה היות… עוד ביום השלישי חדלנו…
המספּר נדם כמעט ויבט נכחוֹ רגע; אחר-כך התגחך גיחוּך של חיבּה ויתאַמץ לחַקוֹת את תנועות גיבּוֹרתוֹ:
– בכלל – ללעוג להדת איננו צריכים… היא אָמנם מבינה ומכבדה מאוד את אַנשי-המחשבה, אבל בכל זאת… לא! היא תקרא מוּטב ספר אחר, בפני עצמה או עמדי. אין הדבר עיקר… בכל אופן – לא לנו הפילוסופיה… אנחנו… אָמנם… יש דברים, אשר… צריך – כלומר… צריך – לא צריך, אלא… נוּ, שאַת חושבת עליהם ממילא… אולם… דבר זה אחר הוא לגמרי…
– חה… נוּ, מילא. לא תחפצי – אין צריך… אָמנם חפצתי – אבל המעט… הא לך ספרים אחרים… אך אין הדבר עיקר. ביום השבת הבא – הלא יודעים אתם – התגחך המספּר: - כל ההתחלות קשות – ביום השבת הבא סרתי לשם למוֹעד התה; אולם מצאתי את בּוֹחהיס מאִיץ באשתו ללבוש את בגדיה וללכת. היא אָמנם סרבה לזה, שאלה אותו בעמידה-על-דעתה: מדוע זה עלה פתאום על לבבוֹ לבקר דוקא היום את קרובם הרחוק, אשר מיום חתונתם לא ראו את פּניו אף פעם אחת? – חה-חה, כן, אבל לא התנגדה הרבה; וכאשר הפציר בה בנהימה ביקשה את סליחתי בגיחוּך נוגה עצור ותבקשני לסור אליהם בערב… כן. שַׁה – קרא המספּר פתאום בשמחה, כאילו מצא אישוּר וקיום לדבריו – בו באותו יום התודעתי אליך, מלכין… התזכור? אָז טיילנו הרבה, אַ?… נוּ, וכשבאתי הביתה, לערך… בשעה האחת עשרה בערב, אם לא יותר, זוכר אתה? לא היה עוד אור בחלונותיהם… התבין? – נוּ…
– אבל למחרת, כשנשארתי שם אחרי ההוֹראָה לא סרה ממני רוֹזה כל העת ותדבר בחוֹם… יודעים אתם – ניכּר… דברים היוצאים מלב עמוֹק, עמוֹק – על החיים ועל… נוּ, צרוּתם בכלל… ואנוכי למשמע דבריה נפעמתי… מבינים אתם? רואה אתה פתאום נפש… נוּ, לא מתה, אבל נרדמה בוַדאי, בכל אופן – כן – מפרפרת… זוכר אנוכי… נורא! נוּ, באמת – לוּ שמעתם… חיים כאלה… לוּ, למצער, היתה איזו עבודה, בילוּי העת… וזה – מה? מתחילים מהחנות וגומרים בחנוּת… אומרים – קריאה בספרים… מובן, טוב אם שלוה אַת…אם יותר לא חסר לך… פּרנסה אָמנם – ברוּך השם… אבל – הזה כל החיים? הוא טרוּד כל היום שם, אַת – פה… בערב אין פּנאי לבטא אף חצי-מלה כאדם – ובכלל… באחת, רבותי, היא מדברת ככה – ועיניה… צריכים הייתם לראות את עיניה… מתלהטות ונדעכות, מתלהטות ונדעכות – אֵימה! נוּ, טוב… יושבים אנחנו כה ומשוֹחחים, המיחם רותח על השולחן, ופתאום – בּוֹחהיס… נורא היה מבטו, אשר ירא עלי… רוֹזה הלבינה. זוֹעף, הניח ברעש את שרשרת-המפתחות על השולחן, ויקרא בקול-פּנימי נרגז:
“לכי החנוּתה, רוֹזה… כוח אין…”
– רוזה העיפה עלי מבט… נוּ, מבט אשה סוֹקר-נבוֹך, ותתאדם מעט.
“מה לך, בוֹחהיס?” – שאלה אותו ולא משה ממקומה – “חפץ אתה תה?…”
“אֶשתה” – נהם ויקרב אל השולחן.
– רוֹזה לקחה כוס ותאמר למלאוֹתה לוֹ; אך הוא הוציאה מידה בקצף וינהם בזעף:
“בעצמי אמלא… שתי…”
– ספר פּנים כזה די היה לה לרוֹזה לשכוח כמעט את אשר אִתה. היא הרחיקה מעליה את כוֹסה המלאה ותשלך את גוָה על משענת כיסאה. פּניה להטו ויחורוּ ואת עיניה סגרה למחצה.
“בּוֹחהיס” – סיננה בקוֹרת-רוח מעוּשה ותתנודד על רגליו האחרונות של הכיסא – “אנוכי לא אלך החנותה…”
– אחרי-כן הביטה עליו ותוֹסף בקוֹל מרוּכך מעט:
“לא אוּכל…”
– בוֹחהיס העיף עליה עיני זעם וַיוֹר:
“תהי איפוא החנוּת סגורה…”
“תהי סגורה” – סיננה רוֹזה באותה קורת-הרוח.
– מאוד לא חפצתי לעזוב אותם לבדם, אבל חשתי, כי מיוֹתר אנוכי פה. קמתי ואתחיל להיפּרד, אולם רוזה קפצה ממקומה ותפציר בי להישאר, בירוֹתה מבטים-חצים בגניבה ממני כביכול לעֵבר אישה, ואשאר… מעוּשֹה היתה השיחה ברגעים הראשונים, ואיזו כבדוּת מעיקה רבצה בדממה אשר באה אחריה; אולם לאט, לאט חלפה אי-הנעימות בחברתנו ותהי כלא היתה: חברת האיש כאילו נשתכחה לאט, לאט, ושׁיחתנו קיבלה את אותה הצוּרה החפשית, התדירה בינינו בימים האחרונים, ואשר אִילצה לפרקים תכופים את האיש להתנשא ממקומו ולנהם במרירוּת…
– נוּ… כששבתי הביתה היתה חצי השעה השנייה אחרי חצות הלילה… שינה נדדה מעיני, כי משכה דראמת-הבית אשר ממולי את לבי אליה, ואשב לי על מקומי החביב אל החלון ואשקיף לי החוצה ––– כשהחל חדרי האָפל להלבין מאוֹר הבוקר עוד לא נכבה האור אשר בבית ממוּלי וצללי אדם לא חדלו מהתרוצץ שם אחוֹרי הוילונים…
– כן. אנוגי לא שכבתי עוד. זוכר אנוכי, דוקא באותה שעה תקפתני פתאום תשוּקת-הקריאָה, לא אדע שחרה, ואעל אור בחדר, ואשב לקרוֹא, ואקרא עוד נכוֹן היום… וכשבאתי בצהריים לשם אמר לי תלמידי, כי רוֹזה חולה, וכי ישנה היא עתה… וכשכליתי עמו את השיעוּר הבלתי-משוּנן הפעם, כאשר לא קרה עוד, ואחפּוץ לסַמן לֹ שיעורים למחר, קרא במשובת-מרי עצוּרה:
“אין צריך, מוֹרה… אנוכי נוסע היום בערב הביתה…”
– נדהמתי, אבל האמנתי. לא יספתי עוד לשאול אותו על הפּרטים. ה“דראמה” הולכת לקצה, אמרתי בלבי ואלעג; אולם סלוֹח לא יכולתי לחמור הגס הזה על עריצוּתוֹ הנוראה, אשר יחַנק בה את הנפש הרכה והעדינה הזאת על כל עצד; דמי רתחו בקרבי, לבי סער, ולוּ היה אָז לפנַי – לא אערוב, כי לא הייתי מכהוּ על הלחי… אַח, מחוֹר גס, אַ? נוּ… באתי הביתה… “קרוֹא היום, קרוֹא מחר” – לנגד עיני – השד יודע מה… יוֹנה תמה, יוֹנה נקייה בציפּורני… אַח, רמשֹ נבזה!… נוּ, יודעים אתם – כך הוא הדבר… הלב מתקומם… כן. שָלֵו לא ידעתי בנפשי. פעמים אחדות אמרתי לסור לשם, להיוַדע שוֹרש דבר… לא הלא אמר רק הילד… המעט אשר תלמיד-שוֹבב יפטפּט… אולם… לא סרתי עד יום מחרת. חיכיתי… כן.
– וכשבאתי ליום המחרת – שאף המספר רוּח – יצאָה רוֹזה לקראתי חיורת, נבוֹכה ומתאנחת…
“בטל השידוך, מר זלטין?” – קראה ותגחך לי בחולשה: אולם תיכף השפּילה את עיניה.
“כלומר?” – העמדתי פּנים.
“הלא… מֹשק’ה נסע מזה” – גמגמה רוֹזה בכבדוּת ותמהר לבוֹא אל חדר המיטות.
– וכעבור רגעים אחדים יצאה משם עטוּפה, האלוהים יודע למה, מטפּחת-צמר לבנה, ותשב על הספּה אל השולחן ותגש גם לי כיסא לשבת.
“מדוע זה נסע פּתאום?” – התעניינתי.
“אֶ… מכתב קוּבל… הוא ילמד שם… מתגעגעים עליו…” באחת – הבינותי, כי כבד מאִתה לשקר, ואָשים יד לפה. ברגעים הראשונים היתה הדממה נוראה מאוד; אולם אחרי-כן כאילו הוּסר הכל לאט, לאט, ונשב לדבּר כשהיה. רק שיחתנו היתה יותר מעניינת, יותר מושכת את הלב, רוֹזה דיברה הרבה, ודיברה דברים היוצאים מן הלב…
– נוּ, – התגחך המספּר – וכשבא אחרי-כן בוֹחהיס שתינו שלָשתנו תה, ויקח גם הוא חלק בשיחתנו, מה שלא היה עד כה, אם כי לא נמנע גם מנהם פעמים אחדות כדוֹב…
– וכשנפרדתי מעליהם קרא אלי בגיחוּך-גס:
“סוּרה נא, אדוני זלטין, אלינו ביום השבת… ונשתה יחד תה…”
העיפותי עין על רוֹזה הנבוכה, ואפגוֹש את מבטה החם, השוֹאל חמלה, המבקש חנינה…
המספּר החשה רגע ואחר-כך הוֹסיף:
– ואולם עד יום השבת לא סרתי לשם… כשבאתי אחרי-כן לבשה רוֹזה שמחה ותקבלניי בקריאות שׂשׂוֹן למגנת לב אישה. כשלחצה את ידי העיפותי, כמו בעל-כרחי, את עיני עליה… התבוננתי היטב בפניה ואכיר בהם עקבות פרפוּר-לב ארוך ואכזרי, ובוֹחהיס היה, כבשבת הראשונה להתודעי אליו, נסוך-שינה, חיור, מקומט וקולו ניחר. נוסף לזה נדמה לי אָז, אולי רק נדמה, איני יודע, כי עיניו הקטנות עגלו מעט… כן.
ביום השבת ההוא טיילנו הרבה מאוד, וכששבנו עייפים קראתני רוֹזה אל הלחם. מילא, רעב הייתי; מדוע לא?… סעדנו את לבנו ואחרי-כן יצאנו שלשתנו ונשב על הספסל אשר על יד הבית לשאוֹף רוּח.
– היתה – הוסיף זלטין באיזו אנחה וינעץ את עיניו במרחק אשר נכחוֹ – לערך, השעה האחת עשרה. הלילה היה נפלא, שלהי סיוָן… הרחוב היה שקט; מורדו שקע ויאבד בחשרת טל הלילה הלבן, אשר עמד כנד מחוץ לעיר… מוגה היה ושקוף מאור הירח… אַ, זוכר אנוכי… אָזנינו הקשיבו להמיית הבריכה הקטנה, המפעפעת ומתפּרצת מעבי הטל הרובץ עליה… קרקוֹר צפרדעים… באחת, אומר אני לכם – לילה… ואנחנו – יושבים ושותקים… מבינים אתם? אין מלה… יש אשר ינסר בוֹחהיס דבר מתוך פיהוּק, אבל איש לא יענהו… פשוט, אינך חפץ להפריע… כה עבר חצי הלילה… השעה השתים עשרה – ואנחנו יושבים.. אין דבר, אין מלה – יושבים… פתאום נוער בוֹחהיס ויקם, ויתמתח בכל גופו, ויפהק, ויקרא:
“נו, עת לישון, רוֹזה… נלך…”
מענה לא היה.
“רוזה” – הרים בוֹחהיס את רולו – “עת לישון, אני אומר…”
“אַח, לך-לך” – קראה רוֹזה במרי – “אם תחפּוֹץ; אנוכי אשב עוד מעט…”
עיני בוֹחהיס התנוצצו; קולו נעשה חלוק ומוקשה:
“לא תלכי?”
“לא!” – איננה רוֹזה.
והוא נעלם בקצץ…
– אנחנו נשארנו עוד על הספסל ונצלוֹל בדוּמיה עמוּקה… והלילה, רבותי… יודעים אתם את הלילות הללו… מדי פעם בפעם… נוּ, פשוט… דומה אתה: איפה, איפה רכש לוֹ כל כמה הוֹד, כל כמה… גאוֹן… ק-סם! – קרא המספּר בחוּמוֹ בקול עצור מלא סוד – קסם אבירים, קסם… עד כדי לצוֹדד נפשות, ל… ל… להוליך לבבות שבי… נוּ, פשוּט את נפשך לא תרגיש, כלום לא תרגיש… כלום… ורוֹזה – השפּיל המספּר פתאום את קולו וירככהו כחוֹלם – היטתה לאט, לאט את ראשה הבוֹער על שכמי הקודח ממַגעה, עיניה נעצה במרוֹם ותשב בלי-נוע, בלי-נשימה – כמוני…
המספּר נדם רגע ויהי בצוֹלל בזכרונות-קסם.
– פתאום – הוסיף בהתעוררו – יושבים אנחנו כך – קוּקוּריקוּ-אָ-אָ-אָ… הגבר קרא… הבוקר אור… רוֹזה התעוררה כמו מתרדמה עמוקה, ותקפוץ ממקום שבתה, ותקרא נבהלה:
“אח, אחרתי שבת… אח… נו, תערב עליך שנתך, ידידי!” – ותלחץ את ידי בחזקה פעם ושתיים ותיעלם בחצר…
– ואנוכי נשארתי עוד על הספסל – לא יכולתי לעזוב את המקום הנפלא ההוא… נשארתי – ואשקע שנית ב… הוֹד הלילה, ואשכח את כל אשר מסביבי… וכשנתעוררתי, אחרי רבע שעה בודאי, לקול דפיקת-דלת עצומה, הבינותי, כי כל אלה הדפיקות החלשות והתכופות, אשר התערבו באָזני בכל העת הזאת עם קולות הלילה השונים – היו דפיקותיה של רוֹזה, אשר דפקה בדלת ובחלון… קפצתי ממקומי בבהלה. הבינותי תיכף את הדבר ההוא. בוֹחהיס, זה אוֹטאֶלוֹ החנוָני, נקם את נקמתו מאשתו הבוֹגדת – ויסגור בעדה את הדלת… רפש כזה!…
– מיהרתי אל החצר. נבהלה, נרגזת וחרדה רצה רוֹזה מן הדלת אל החלון, ומהחלון אל הדלת ותדפוק פעם פה ופעם שם, אך לשוא… אין פותח…
“הוא ישן” – קראה בראותה אותי וקולה רעד.
– קרבתי אל הדלת ואדפוֹק בה בחזקה. רוֹזה התחלחלה: “הרף נא, הרף, אדוני זלטין” – מלמלה בלחישה, בעצרה את רוּחה ותסחבני בשרווּלי מן הדלת – “הוא יקוּם… הוא יפתח…”
– חיכיתי עוד מעט – אין פּותח. רוֹזה נעה כל העת על הפתח ועל החלון ותאַוש בשמשות ותלחש ברוח עצוּר וסוֹער:
“בוֹחהיס, אנא פתח, בוֹחהיס…”
– לא יכולתי עוֹד לעצוֹר ברוּחי. התפּרצתי אל הדלת ואדפוק בה בכל כוחותי עד אשר רעשו חלונות הבית.
“אוֹי!” – התחלחלה רוֹזה ותחוָר – “ה-הרף נע, אדוני” – גמגמה במבוכה ותמשכני אחריה בחזקה – “אַל… אַל… הירגע נא… לך-לך…”
“אבל הלא צריך להעירוֹ!” – נתרתחתי ואתפּרץ מזרועותיה בכוח ואשים את פּני אל החלון.
“אַי, אנא, אנא, אנא” – צעקה רוֹזה ותרדוף אחרי – אַל נא… הוא יקוּם… אַח!" – צעקה פּתאום בקול לא לה – “לך-לך הביתה… הלאה, הלאה!…”
“אבל הלא כל אחד יבין” – קראתי גם אני בקצץ – “כי עֵר הוא, עֵר…”
“אוֹי!” – קראה רוֹזה בקול מוזר ועיניה לוּטשוּ פּתאום. נדהמתי. מה עמדי? מה עמה? בוֹכה? כך, היא בוכה? מה זה? משתפּכת עד כדי חניקה… רוח לא תוכל לשאוֹף… רוֹזה, רוֹזה!… מה… עיניים בולטות… עגולות… מה הצחוק? אַח…
– האחכה עוד? טר-ראַך – וזכוכית החלון התפוצצה לרסיסים.
– ורק אז נראתה בחלון תמונת אוֹטאֶלוֹ החכם בבגדי שבּתוֹ, כאשר עזב אותנו; פניו חיורים-נוראים ומעוּוָתים וקולו הנרגז ירעים בכוח:
"המדעתך יצאת, משוּ – – – "
אולם פתאום ראה את הנעשה את רוֹזה ובן-רגע קפץ בעד החלון וקולו הפּרא הרעים בכוח-מתגעש:
“רוֹ… אַה… הלאָה… תיכף… אוֹי-אוֹי-אוֹי…”
– ואנוכי הרגשתי מכה עצומה בגבי – – – – – אחרי דממת רגע הרים המספר את עיניו, ויוסף בגיחוּך חלש על פניו החיורים:
– מן היום ההוא לא יספתי לבקר עוד אותם בביתם ולא ראיתי את פּניהם; ואולם בשבת-שובה העברה פגשתים בלכתם יחד עם כל הקהל מבית התפילה, הסירותי את כובעי וָאוֹמר להם שלום; אולם הוא העיף עלי עין בוּז וישט ממני, והיא הפנתה את עיניה ממני בחלחלה, ולא ענוּני דבר…
סירתנו היתה כבר הרחק מהעיר. צללי ערב התלחשו כבר על המישור אשר השתרע משני עברינו ויתחילו לטוות חרש קוּרי אוֹר וצל בינו ובין כיפּת-השמים הרחבה הנטוּיה עליו. לחש בין ערביים. בדממה הרוחשת נבלעת וננערת גם מנגינת פלגלגי-המים הדקים, הזורמים משני עברי חוֹטם הסירה, המפליגה עם הזרם…
– נשובה העירה! – קרא בלקין.
מַלכּין כוֹנן בדומיה את הסירה העירה. אנחנו לקחנו את המשוֹטים ונך בהם בכוח על חלקת המים. הספינה הפליגה נגד הזרם כנושאת את עצמה.
וזלטין, אשר הספּיק כבר לעשן עוד פּאפּירוֹסה, התנעֵר ויוסף:
– משום שאתם אומרים – נשים… בנוגע לדידי – נוּ, מילא… מבינים אתם? בכלל, היתה כל ההיסטוריה הזאת מגוּחכת מאוד; אבל – מה שייך…
מוּזר, איש בלעדוֹ לא גיחך.
-
ס‘בליצט?… וכו’ – ברקים? לצון יחמדו השמים… ↩
(סיפור)
I
כשפקח שמואל בן שמואל את עיניו היתה תנועתו הרועדת הראשונה אל עֵבר מיטת אשתו – וכשנוכח, כי ישינה היא, נפל מבטו מבלי-כוונה על כריסה, אשר התנַשא בטבור-המיטה כקוּפה של בגדים הרובצת על החתול או על הכלב הבּיתי, וימהר להסב את פניו אל עֵבר החלון. מבעד לווילון השחור המוּרד על פני כל חללוֹ הכיר את השתדלותן התכופה של קרני השמש השובבות לחדור אל תוך החדר פנימה ובחלחלה-ארעית התרומם למֶחצה מעל משכבו ויסתכל אם הָדוּק הווילוֹן היטב אל המַּשׁקוֹפים; וכשנוכח כי אין כל פירצה, שב וישכּב.
הוא לא יישן עוד. עתה תהא השעה השביעית, לא יוֹתר. הוא נרדם רק את אור הבוקר, ושנתו גם היא היתה מרוּסקה. פעמים אחדות העירוהו אנחות אשתו החדוֹת, אשר ניעוֹרה פתאום. הוא חש עתה ליאוּת נוראה בכל אברי גופו… אַח – להתעטף ככה בשמיכה, לאסוף את הרגליים מעט, ולנום… לנום… כל הלילה לא יכול לא רק לסגור עין – לשבת ולנוח מעט, גם זה נפלא ממנו. גופו הגוץ והעגול נִיתַּר ויקפוץ ככדור נפוּח על רגליו הפּעוטות והמהירוֹת, ככַפּוֹת הדוֹב ברוצו, לאורך כל חדרי הבית ולרוחבם. אמנם גם שתי השפחות היו עֵרות, גם המיילדת ישבה על יד היולדת זמן רב; אולם הוא לא יכול לשבת בשלווה… מבינים אתם – לא יכול, נו… חֶה… הלא יודע הוא היטב, כי הכול, ה-כּוֹל ייעשה גם בלעדו… אבל… אבל לישון עתה אי-אפשר,אי-אפשר בשום אוֹפן. בקרוב תבוא גם המיילדת… מה הוא שוכב?
בתנועות זהירות מתרומם שמואל בן שמואל מעל הכּר, לא בפעם אחת הוא מסיר את השמיכה מעל בשרו, לוקח את בגדיו מהכיסא אשר למראשותיו בקמיצה אחת, בידו השנייה הוא חוטף את נעליו מתחת למיטה ועל בהונות רגליו הוא נושא את עצמו נשוֹא ושקוֹע, נשוא והתרומם אל האולם המגביל עם חדר-המיטות. שמה הוא מניח אֶת בגדיו על כיסא, את נעליו על הקרקע ואת גופו – על הספה התוֹגרמית אשר בקרן דרומית-מזרחית ושואף רוח בהרחבה…
מבעד לחלון מכּה אותו בסנוורים חבילה מצוּיצה של נגוהות השמש, המתפתלת בריקמה המשוּזרה של הווילון האווירי, הפרוּש על פני כל החלל, וכף ידו הנפוחה עם אצבעות גוצות בקצה ממהרת להגן על פניו הנענים…אחר כך הוא מסכין לאט, לאט את האור, ואותה הכּף בעצמה מַטה את הווילון לעבריו ופותחת את החלון. הוא קם ומוציא את ראשו ורוּבּוֹ החוצה ושואף אוויר במלוא ריאתו. הכיכר הרחב המשתרע לפני הבית ריק מאדם; ממרום שׂיאה שולחת לו את ברכתה פסגת-המסגד אשר לנוכח, הרוחצת בעדת קרני-נוגה רבות-גוונים… השמים טהורים-טהורים, וכמו מגַחכים… האוויר רענן, משובב נפש… אֶח – על האופנים עתה – ומארש אל השדה; משם אל היער, ושָׁמה – היאורה… אולם פתאום הוא נרתע לאחוריו, גופו שוקע בספה הרכה,מתאנח מעומק הנפש וחצי-חושב: לא לי, לא לי כל אלה… באמת – הוא נכלם פתאום בפני-עצמו – העת לו עתה? מה הוא יושב? הנה התעורר מישה, הוא שומע את קולו מֵחדר-הילדים… פָּרוּע! הוא יעירֶנה בוודאי. צריך למהר אליו.
והוא לובש את בגדיו, יוצא חרש מהאולם, בא אל חדר-הילדים ומוצא את מישה יושב בעריסתו ומכין את עצמו ל“מלחמה” עם האומנת המשתיקה אותו. פניו נחמָרים.
– שְׁ-שְׁ, מישה! – הוא מזהירנו בלחישה ברורה ומגיש אצבעו על חוטמו – אַל תהין… התשמע?
– הנה השוֹט! – הוא מוסיף להתרות בילד, בנפול מבטו על המטאטא אשר בפינה; והוא קרב אליו, מוציא שוט ממנו, מגישוֹ לילד ושואל ברצינות:
– התראה, פָּרוע?
והוא תוחב את השוֹט בקיר.
הילד מתקפל, מתכווץ ושוכב בשתיקה.
אחרי כן הוא יוצא מחדר-הילדים, נרגז מעט, בא אל חדר-המבשלות, מביט לעברים ואיננו רואה את המיחם.
השֵׁד יודע אותן! – הוא מתרגז בחשאי – את תה-הבוקר תגֵשנה למועד הצהריים…
והוא הולך לבקש את מי מהשפחות.
הוא עובר על פני חדר-האוכל הפתוח. השולחן ריק. בחדר נקי. עתה היה יכול לשתות תה בהרחבה. איש לא היה מפריעוֹ. כמה היה נותן עתה במחיר כוֹס-תה בחלב סולד ופת-קיבר בחמאה…
נאטאליה, נאדֶזְ’דה – הוא שוכח, כמעט, את הכול וקרא בקול מלא צער – איפה הן…
כברק ממהרת האומנת הנבהלה מחדר-הילדים ולוחשת:
– השוּקה הלכו… מה לך, מה לך, אדוני?…
– משׁפָּחה שלימה הֵחזיקָה בביתך – הולך לו שמואל בן שמואל הלאה ונוהם אגב-אורחא – וְתֵּה במועדו לא יתנו לך…
וכשהוא ניגש אל דלת האולם מגיע לאוזניו קולו של מישה, אשר כבר הספיק, כנראה, לשכוח את אזהרתו המאיימת. שמואל בן שמואל לא ידע את נפשו… אַח – לא יצלח..! אַח – ילד פרוע! דַבּר – אל תדבּר, לוֹ אחת היא!…
הוא נעקר ממקומו, מתפרץ אל חדר-הילדים ברעש, חוטף את השוֹט בידו, דוחה את האומנת הנבהלה בידו האחת, בשנייה הוא מפיל את מישה בדחיפה אחת, מוריד את השוֹט בכוֹח על בשרו הרך וצועק בקול:
– הֵא… הֵ… הלא כבר אמרתי לך פעם… טוב?… האֵם חוֹלָה…
ואולם עתה חושב מישה, כי יש לוֹ הצדקה להרים קולו בכוח…
– הס! – מרעיש שמואל בן שמואל את הבית, ורוקע ברגלו.
הילד נרתע ועוצר את בכייתו, ומחדר-המיטות נשמעת אנחה ממושכה…
שֵד ארור… העִירֵנָה! – מתחלחל שמואל בן שמואל, חורק את שִׁיניו לילד וממהר אל אשתו.
– הַחזיקה אומנת – הוא עוקץ. באֶרס את האומנת בעוברו על פניה – והואילה בעצמך לטפל בילדים…
– אבל – מתחילה האומנת.
אולם שמואל בן שמואל כבר סגר אחריו את הדלת, והיא גומרת בנדנוד-ראש:
– הוא בעצמו עודנו נזקק לאוֹמנת!…
II
מאוד חרה לה לזינאידה מאקסימוֹבנה על אשר העירוה משנתה. היא נרדמה בשעה מאוחרת בלילה, נרדמה מִליאות נוראה והתעלפות האבָרים, ואחרי כן התעוררה פתאום פעמים אחדות מכאב-ארעי בבטן, עצום מאד, אשר היה אוֹחזהּ פתאום לרגעים, עד לבלי מְצוֹא מקום לרגליה החלכּאוֹת… אנחותיה-יבבותיה המחוּדדוֹת היו מעירות כפעם בפעם גם את אישה ה“מִסְכּן”, והדבר היה מציק לה – מבלי הבט על מה, או דווקא מפני, שהוא היה קופץ ממיטתו כנשוּך-נחש, מסתובב בחדר כמטורף, מבלי דעת מה לעשות, ופניו הנסוכים-שֵינה היו מפיקים ייסוּרים כל כך רבים, עמוקים, מפַכּים… אולם עתה לא יכלה לשלול מעצמה את העונג להיאנח, אף על פי שלא חשה כל כאב… חפצה לזכּות את עצמה…
שמואל בן שמואל התפרץ החדרה ופניו היו מעוּותים מייסורים עמוקים.
– אַח הילד… מה לך, זינוצ’קה?…
– אין דבר – נושמת זינה באנחה ופניה המוקטנים והמעוּותים כמתעדים להתעטש מאירים כמעט –שב פה…
– אולי תשתי כוס תה… אַח, השפחות…
– הירגע, שמואל… אין… אני צמאה…
– כבֵד עלַיךְ הדיבֵּר? – גוחן שמואל בן שמואל, נושק לאשתו על מצחה החם ומחליק את שערותיה.
– אין… דבר – נושמת זינאידה.
– המיילדת הבטיחה לבוא בשעה השמינית – אין שמואל בן שמואל מוצא מרגוע – בקרוב תבוא…
– הירגע נא, שמואל – נושמת היולדת ומגחכת בחולשה – הכול ייעשה…
– אַח, זינוצ’קה – מתמוגג שמואל בן שמואל בפנים מזדעזעים, הולכים ומאירים – אני יודע… יודע אני… אבל לחשוב… להעלות על לב…
– מָה-ה? – מתחלחלת זינאידה ומטָה אוזניים.
– להעלות על לב – נבוך שמואל בן שמואל – כי… כי אתְּ צריכה לסבול… צריכה… את הכול צריכה לסבול…
על פניו הופיע גיחוך מוזר…
ופני זינאידה מאירים בהארה של עצב, כשהיא באיתנה, היא נושקת לו ברגעים כאלה על שפתיו.
– מדוע לא תשתה תה? – לוחשת-נושמת היא בחיבה גלויה.
– אַח, תה… עוד אספיק…
– הן לי הוקל מעט – חפצה זינאידה להתנודד כמעט, אבל לשווא – לך ושתית…
– עוד אספיק, זינה… עוד אספיק – מסרב שמואל בן שמואל, קם מן הכיסא ומנתר אל הדלת…
בחדר-האוכל הוא מוצא כבר את הכול מן המוכן. על טס-כסף מרובע-מוארך רותח המיחם הממורט ומעלה עמוד-אֵד, המתנשא ושוסע את פס שברירי-הנגוהות, שמתחה השמש באלכסון החדר מן החלון אל הפינה! הכוסות נקיוֹת ומסודרות; על הפינכה בתווך מזהירה החמאה הטהורה; על ידה מתאדמת חלה חדשה ופני פת-הקיבּר אשר אצלה מכסיפים… הוא ניגש אל השולחן, ממלא לו כוס, מלבינה בחלב, ומוריד את כריסו על הכיסא. אחר כך הוא שולח את ידו אל החלה, לוקחהּ, מניחהּ, לוקח את פת-הקיבר, מגביהה ובידו השנייה הוא לוקח את הסכין; אולם פתאום מזדעזעת ידו כמעט ותיכף הוא מניח בהחלטה את פת-הקיבר על מקומה, לוקח את החלה, פּוֹרסהּ ומורח עליה חמאה; ועד שהוא מורח, עיניו מדלגות מן החלה אשר בידו אל הכוס, מן הכוס אל הסוּכּרייה…
אולם מבעד לחלון אשר לשמאלו מופיעה לפניו פתאום תמונת המיילדת הממהרת. רגע הוא מתנשא בחלחלה-קודחת, אבל תיכף הוא שב ויושב, ממהר וגומֵא מהכוס מלוא לוגמו, סוגר רגע היטב את שפתיו ופניו מתעוותים; אחרי כן הוא עושה בשִיניו כ"ף יוונית בחלה המרוחה, לועס בחשק ומביט לרגעים אל עֵבר הדלת.
– נו, מה חדש… צפרא טבא! – שופכת עליו המיילדת המהירה דְלי-שלם של רענַנוּת-החיים בהיראוֹתה על הדלת.
ושמואל בן שמואל משליך את הלחם מידו, ממהר לבלוֹע את בּלעוֹ, קם מכיסאו במהירות ומספר למיילדת בחום את אשר עבר על היולדת מעת לֶכתה מפה – מֵעִר הערות, שואל שאלות וחוזר ושואל; כשהוא גומר, הוא מוביל אותה אל חדר-המיטות.
ואז מתחילות הטרדות האופפות אותו מבלי תת מנוח: הגחינות אל היולדת, ההסתבכוּיות עם השפחות, הערות המיילדת ובקשות היולדת, כי יירגע, כי ילך לנוח, כי הכול ייעשה בלעדו – ותשובותיו הנלהבות. רָעֵב, צמֵא,עיַף, נרגז, נגרש וחרַד הוא מלַא את כל הבית, מצווה, ממלא פקודות, נושא, נחפז, נכשל, זורק, שובר, מַזֶּה – ואוזניו תשמענה רק את יבבות אשתו התכופות, הדוקרות את לבבו כמקדח…
III
בשעה השנייה בצהריים נרדמה היולדת. שמואל בן שמואל ישב עם המיילדת בחדר-האוכל ויסעדו את לבם בדומייה.
כאשר הביאה המבשלת את המרק, מסרה לו יחד עם זה גם טלגראמה אשר נתקבלה זה עתה. שמואל בן שמואל פתח את הטלגראמה ויעבור עליה ושפתיו עוּותו בצחוק חלש של יאוש:
– אתמול ביליתי שם כל היום ואיש לא היה, והיום – בא…
המיילדת מביטה רגע בפניו כמתפלאת ומורידה את עיניה אל הקערה. שמואל בן שמואל מתנשא כמעט מכיסאו ויושב שנית.
– סוֹחר… לקנות עצים בא – הוא משתדל להסביר לה – אתמול חכיתי… מדוע לא תאכלי, גברתי?… פני המיילדת אוֹרו כמעט.
– אין דבר… אֶ. נו. ומדוע לא תסע, אדוני, היום? בכל אופן…
– מה גבר-תי מדברת! –– מזדעזע שמואל בן שמואל, מתכנס לתוך עצמו, מגין על חזֵהו בידו מדבריה ושוסע אותם – היכול אני…
– איני מבינה! – מושכת המיילדת בכתפותיה – במה תוכל להושיע לה…
– אח, כן – מטפל שמואל בן שמואל בכיסאו, חוטף את המפה ומוחה את שפמו – יודע אני… אני יודע… אבל, הסכימי נא, גברתי… אֶ… מה?
– איני מבינה – עומדת המיילדת על דעתה.
–אנא מלאי את פנכתך, גברתי! – מזמין שמואל בן שמואל, לוקח את פנכת שכנתו וממלא אותה.
בחדר השתררה שנית דומייה. שני הסועדים העמיקו כל אחד מבטו בפנכתו ונשמע היה רק רול גמיאת המרק, אשר התמלטה חליפות משפתותיהם, ופיכפוּכוֹ בבית-הבליעה…
כשהגישו את הקפה הגיעה אנחת היולדת לאוזן הסועדים.
– הֵקיצה! – קוראת המיילדת ומתנשאה במתינות ובהחלטה.
– אַח! – נִטְרָד שמואל בן שמואל, קופץ ממקומו ופונה לעבָרים.
– שתה נא, שתה, אדוני! – מחזירה המיילדת את פניה ומרגיעה את הבעל הנרעַד.
– אח, לא, אנא…
– נו – מגחכת המיילדת בקול מצווה, שיש בו אי-רצון לאחרונה, הלא יש לי הרשות לצַווֹת עליך…
שמואל בן שמואל מתאנח, מוריד את ראשו ויושב; אולם תיכף הוא קם ומתחיל להתהלך בחדר, מסלסל את שפמו.
כששבה המיילדת כבר מצאה אותו גומא את הקפה.
– נו – קראה בשמחת-עורמה – הכול כסדר….
שמואל בן שמואל ממהר בכל זאת אל חדר המיטות. הוא מוצא את אשתו שוכבת באותה הפּוֹזָה שעזב אותה; ורק אנחותיה אינן עוד תכופות כל כך…
– נו זינוצ’קה? – הוא שואל אותה בהשתתפות עמוקה.
זינאידה מיטיבה לו את פניה החולנים בחולשה; אולם תיכף עוברת מעליהם בת-הצחוק, והיא פונה אליו ישר:
– שמואל, מה משפט הטלגראמה, אשר קיבלת?…
– אין דבר… רִבקין…
– בא? שואלת היולדת בפנים עסוקים – מדוע איפוא לא תסע?
– לאן? – מתפלא שמואל בן שמואל.
– אל החווה – מתפלאה עקרת-הבית במועדה – הלא הוא מחכה…
– כן… אבל…
–אבל?…
– איככה… האפשר…
– הבלים, שמואל – גוזרת זינאידה – יכול אתה לנסוע…
– אפשר… לענות לו בטלגראמה, כי…
– אַח, שטויות! – יקצר רוח זינאידה – נו, שמואל, הלא תאחר… עוּף… את המועד…
ש מושך בכתפותיו, מברך את אשתו, נושק לה על מצחה ויוצא מן החדר.
IV
כשנכנס שמואל בן שמואל אל העגלה, בחר לו מקום באחת הפינות וישב לו דומם. הוא היה עייף מאוד. כל היום לא ידע מנוח וגם רוח צח לא בא אל קרבו מן הבוקר. המיילדת הזהירה במפגיע לבלתי פתוֹח כל חלון; ולכן לא שכר לו עגלון, ויחליט ללכת רגלי אל התחנה, דרך החורשה הקטנה, המובילה לשם ישר מן העיר. אולם ההליכה הזאת הלאתהו עוד יותר, והוא יושב עתה בראש מוּטה, מלא חפץ אחד ותשוקה אחת – לנוח כל שהוא… העגלה ניתקה ממקומה. שמואל בן שמואל מקשיב לשקשוק האופנים במרוצתם ולוֹ נדמה, כי לא את משק האופנים הוא שומע בהשתקשקם, אך את משק רגליו הוא ורגלי השפחות, הרצות רצוא ושוב בכל חדרי ביתו ומקשקשות בַּכּוֹסות וּבַטסים וּבַפחים ובכלי-המיילדת. באוזניו מצלצלות אנחות אשתו, פקודות המיילדת ולחישת השפחות והוא חש, כי הוא עייף, עייף מאוד ומעוּנה עד להתעלף… הוא נכון עתה לנפול, כמדומה לו, לנפול מלוא קומתו פה, באמצע העגלה, ולנום, לנום… אח, מה טוב היה עתה להירדם רגע, אך רגע אחד. אבל מה קול השריקה האיומה הזאת? האמנם זינאידה? הוא התחלחל ומניע את כל גופו אל עֵבר חדר-המיטות, אבל רגליו החלכאות מתפּטרות מעבודתן והוא נופל, פוצע את מצחו ופוקח בעל-כורחו את עיניו…
המסע עמד…
שמואל בן שמואל מבין תיכף את אשר עבר עליו, אולם מבלי הבט על כאב-מצחו הגדול הוא ממהר, לוקח את מקלו ויוצא. רבקין מחכה לו על התחנה, שֶשָמָה גם ה“סחורה”. השּׁינה עוברת פתאום מעל עיניו, והוא נכנס את רבקין אל בית-הנתיבות, יוצאים פעמים אחדות וניגשים אל הקרשים המונחים מעבר למסילה, מסתכלים בהם, מתווכחים, מתלהבים, נכנסים עוד הפעם וחוזרים ויוצאים – וכעבור שעה הם גומרים את העסק. רבקין נוסע עם מסע-הערב הביתה, ושמואל בן שמואל, אשר עד בוקר יום מחר אין לו עוד מסע, לוקח את מקלו והולך לו אל חוותוֹ, המשׂתרעת מהלך רבע-שעה או עשרים רגעים מן התחנה, ללון שם. אגב, יפַקח בבוקר על הזורעים…
השעה העשירית בערב, באחד מערבי האביב היותר רעננים, המצויים רק באותן הנפות הפוריות. השמַים ממעל היו טהורים, בהירים-טהורים וממלאים את כל היקום אוֹרה לבנוּנית-קרירה… הס… רוח לא יפוח. עצי היער עומדים חולמים, מתדבקים, ונדמה היו כמו מקשיבים הם בכל מיתרי נפשותיהם היותר ענוגים לדממה הרעננה, לדממה הנושמת בדבר-מה… ועל צמרותיהם צף הירח המלא, ודומה היה כי עוצר הוא את נשימתו והליכתו בכוונה…
שמואל בן שמואל הרגיש את עצמו שוקע ברעננות-צוהלת… לפעמים יגיע לאוזנו קרקורם הצנוע של הצפרדעים מהבצה אשר מעֵבר ליער והוא שומע בקרקור הזה מעין שבח והוֹדיה לחיים ישרים…
הוא לא יִישן עתה בבואו… הוא מרגיש את עצמו מלא כל כך גילת-החיים וגאוות-החיים… מה איפוא יעשה? כן… רעֵב הוא… הוא יצווה להכין ארוחת-חָלב… מה נעים יהיה עתה לאכול ארוחה כזו… הוא יכול עתה לבלוע את “ראש הסוס”… כן,… אחר כך יגמא כוסות אחדות של חלב קריר… או אולי תה… כן, תה… תיאודור יגיש את המיחם, ינקה את הכוסות והוא ידבר עִמו… איכּר חכם הוא תיאודור; הוא אוהב לשוחח עמו לפרקים… הוא מספר לו את עבָרוֹ… יש אשר בדבּרוֹ עמו הוא חולם, כי קורא הוא את ספוריו של גלֶיבּ אוּסְפֶּנְסְקִי… אמנם חלב קר טוב מאוד אחרי לביבת ביצים שמֵנה… הוא יצווה להכין לו לביבת ביצים…
ושמואל בן שמואל חש את אותה הקרירות המשובבת, המתפשטת לאט, לאט בכל יצורי הגֵו מפעולת החלב הקר אחרי ארוחה שמנה – ומרחיב את צעדיו…
מרחוק הוא רואה כבר את ביתו היפה, האחד והמיוחד, המתנוֹסס מימין למסילה. אמנם, יפה הבית עד להפליא. לא לחינם ימלא כל פה תהילתו. הוא בנוי אמנם בטוב-טעם… העלייה, המעקה, האילנות, הגינה הנהדרה… הוא רואה אור רק באחד החלונות. תיאודור עושה בוודאי כבר הכנות לשכב… מה יגדל תמהונו!…
פתאום מתחיל האוויר הרענן להירטב במֶתֶק מלאנכוֹלי רטוב, ובמרחבי-היער זוחלת ומתפשטת לאט לאט שירת-חֶרש מלאה הֲמִייה רַבָּה:
Зна–ет только ночъ глу–бо–о–о–кая-а
Я-к по–лади–ли о–ни…
[יודע רק הלילה ה-ע-מוק, / איך הִשְתַּחווּ הם…]
הקול מפכֶּה ומתפּלל חרש מתחת לאחד האילנות הקרובים. שמואל בן שמואל עוצר בהליכתו, מקשיב לַמלים וכמו יחדור אל תוך המלודיה-הנשמה הזאת: אולם תיכף הוא מכיר בה את קולו של תיאודור וקורא לו…
– תֵּיאוֹ…
אבל מפסיק הוא באמצע המלה, מקשיב עוד מעט וקורא בהחלטה:
–תֵּיאוֹדוֹר!…
והשירה עודה מקֵרה חופשייה, חודרת…
– תיאודור – מרים שמואל בן שמואל את קולו.
– מי שם? – מצטער תיאודור ומפסיק את שירתו מבלי-נוע.
– תיאודור! – מגחך שמואל בן שמואל וחפץ, כי משָׁרתו יכירנו בקולו…
– אח, שמואל בן שמואל! – קופץ תיאודור וממהר אל אדונו – ערבא טבא… לא הכּרתי, שוטה…
– ח-חֶה-חֶה-חֶה! – ריקדה כריסו של שמואל בן שמואל בהנאה – נו, מה יש חדשות?
– חדשות?… יָדוע! – מגרד תיאודור את עורפו ומפהק בזהירות – הזורעים לא עבדו היום…
– אַה, כן, בשל החג… היודע אתה, תיאודור, את אשר אבקשך? – נו?
– הכינה נא לי ארוחה…
– ארוחה?
– כן, כן… ארוחה של חלב…
– של חלב?… נו-מה… אפשר!
– אבל מהֵרה, גוֹזָל… חמאה יש?…
– מובן! כיצד לא יהיה?
– נו… ביצים?
– לביבת-ביצים מַשְׁמָע?…
– כן, כן, לביבת-ביצים, תיאודור…
– אפ-שר!
– נו ושָׁם… חלב קריר… המיחם הָכִינָה…
– המיחם? אוֹמַר איפוא לאַקְסִינְיָה…
– אקסיניה?
– כן… הרועָה החדשה… מן הכפר שם…
– אַ… האמנם באה כבר?
– כיצד איפוא… היום…
– נו, טוב!
ושמואל בן שמואל הולך לו הלאה.
– אַ-אְ-אוּ חַה-חַה-אַ! – מפהק תיאודור ומתמתח בכל גופו – עת לישון… בטרם בוקר קמתי…
– מנורה יש? – חוזר שמואל בן שמואל ושואל.
– בעלייה.
ושמואל בן שמואל עולה אל העלייה, מעלה את המנורה ויושב אל השולחן. בראשונה מַכֶּה האור את עיניו בסנוורים, אחר כך הוא מסכין אתו, קם מכיסאו, משפשף את ידיו בהנאה, משימן בצלחות מכנסָיו, מבליט את כריסו, מתהלך בחדר ומשורר בקול שָׁמֵן, צר ועגול:
– טוֹ-רֵי-אֲדוֹר – טוֹ-רֵי-אֲדוֹר-ר…
– נו עֶרֶב! – מקבל שמואל בן שמואל הנאה מעצמו ומכל הסובבהו. פתאום עולה על לבו שירתו החרישית של תיאודור. בן-חיל! הוא לוקח את הכיסא, מוציא אותו אל המעקה ויושב שם. הלילה הנפלא מחבק אותו שנית והוא מרַנֵן חרש…
– הכיני איפוא את הכול – מגיעה לאזניו פקודת תיאודור – והגישי…
– טוב! – הוא שומע קול-טהור מצלצל…
ושמואל בן שמואל נזכר, כי במשך הקיץ העבר המיר ארבע רוֹעוֹת, אין לו מזל להן. נרפות הן כולן, עצֵלות, ומענוֹת את הצאן בצמא… הוא ינסה את זו; יראה מה טיבה. אולם בשנה הזאת לא יעוּנה עוד הרבה. הוא יסתכל, הוא יראה עוד בשבוע הראשון. אם לא – אֶל אֲשׁר מִשָׁם באתְ, יקירתי!
לאוזניו מגיעה שירתו של תיאודור מתחת לאילן, הנלחמת עם התנומה. הוא חדֵל לחשוב על הרועות וחוזר על דברי השירה, המדגדגת את לבו, ומותחת גיחוך-קל על שפתיו…
כעבור רגעים אחדים נכנסת אקסיניה – עלמה כְּפרית, בריאה, רעננה, חכלילית ומְדַלֶּגת מעת לעת, ותשׂם על השולחן את הארוחה. שמואל בן שמואל ישב לאכול בתיאבון גדול. אקסיניה התחכּכה רגעים אחדים אצל השולחן, השתעלה בנשימה כבֵדה; אחרי כן לקחה את הסכין, אשר היה הרחק מעט ממושב שמואל בן שמואל, ותניחהו על ידוֹ ותאמר:
– הנה סכּין…
אחרי כן השתעלה עוד פעם ותצא.
ושמואל בן שמואל התנפל על הלביבה השמֵנה, כאיש שלא אכל שלושה ימים רצופים.
אקסיניה הביאה ותצג לפניו כד חלב-קריר, אחר כך הביאה את המיחם. היא השליכה על אדונה מבט חודר ותפן לו עורף בעצלתיים.
– והכוסות? – שואל פתאום שמואל בן שמואל בפה ממוּלא.
– אַ-ס? – שואלת אקסיניה בחציפוּת-חרוצה רועדת כמעט…
– הכוסות? – חוזר שמואל בן שמואל על שאלתוֹ, מעמיד עיניו על הרועָה, כאילו אך עתה הרגיש במציאותה, ולעיסוֹתיו נעשות לרגע איטיוֹת…
– תיכף-ס! – עונָה אקסיניה, מעיפה עליו זוג עיניים שוֹבבות, פונָה אליו עורף בתנועה חרוצה בלתי-מסוּמנה, שיש בה גם דילוּג, ונעלמת.
שמואל בן שמואל מרחיק מעליו רגע את המַרחשת ונשען אל משענת כיסאו; אולם תיכף הוא מתחיל לאכול שנית, ורק אכילתו נעשית מהירה, קודחת-מהירה…
וכשהרועָה נכנסת ונושאת כוס בידה, הוא שואל אותה מדוע רק אחת ולא יותר…
– כמה איפוא? – מתפלאה אקסיניה בעורמה.
– וְאַתְּ?
– אני.. מה אתּה…
אקסיניה מורידה את ראשה ומבטת לארץ.
– הביאי איפוא עוד כוס אחת! – מצַווה האדון.
– אפשר!
וכשהיא מביאה את הכוס הוא מצווה עליה לקחת כיסא ולשבת על ידו.
– אִכלי איפוא! – הוא מראה לה על המרחשת כשהיא יושבת ומבטת אליו לרגעים בגניבה.
אקסיניה עושָׂה תנועות משונות אחדות ואוכלת בזהירות – כעירונית…
המכּבר באת הנה? – שואל אותה בתוך כך. שמואל בן שמואל וקולו רועד.
היום – מעיפה עליו אקסיניה את עיניה הבוערות, מגחכת בעורמה ומוסיפה אחר כך בחשיבוּת – מהעיר באתי רק אתמול…
– כן… אתמול – מחפש שמואל בן שמואל מלים – אֶ… מדוע לא תאכלי?…
– מִירְ-סְ-סִי! – משתחווה אקסיניה בישיבה בכובד-ראש.
– אָה, גם מלוּמדה אַת – צובט שמואל בן שמואל את לחיה המלֵאה והבוערת ועיניו נסגרות למחצה – ככה אהבתי!
אקסיניה עושה תנועה משונה, כחפֵצה להזהיר, כיאוֹת לה, ומַבטת בשמואל בן שמואל – והוא מגחך לה במבוכה…
ככלות הארוחה לוקח שמואל בן שמואל בידיים רועדות את כד החלב, ממלא שתי כוסות, נותן את האחת לה ואת השנית הוא שותה לחיי ה“רועָה היפה” בקול נפסק, אחרי כן הוא יושב על הספה ומושיב אצלו בלי דברים את אקסיניה. אחר כך הוא שם את ידו המלאה על חלקת צווארה החם, מגיש את פניו אל פניה הלוהטים ושואל אותה והיא מספרת לו, כי עד הֵנה היתה משרתת בבית אחרים בעיר. אחרי כן הוא קם ממושבו, מחבּקה ומטייל עמה בצעדים נלוזים בחדר, ואחר הוא נושק לה על שיפולי צווארה הגלוי ואומר לה, כי יפה היא עד מאוד, והיא מגחכת לו ומספרת, כי שם בעיר היה רווק אחד בן האדון – אוּ-ווּ, בחור!… מָהיר היה – היא מוסיפה ומתאמצת אליו. אחרי כן ישבו שנית על הספה רועדים, ואחרי כן כבתה שם המנורה - -
ובבוקר, בשעה העשירית, עומד שמואל בן שמואל על מעקה העגלה צוהל, רענן, שבע-רצון ונותן פקודות לתיאודור, בנוגע לכלכּלת החווה…
– ואת הרועָה החדשה – הוא מוסיף בקול, בהינתק המסע ממקומו – התהלך נא כיאות, תיאודור. כמדומה לי, כי אִתה נשלים… שלום!
V
יחד עם השדות הירוקים הנגוזים מעיני שמואל בן שמואל, העומד ומביט בחלון העגלה, נגוזה גם צהלת נפשו. במידה שיקרב המסע אל העיר, כן תגדל סערת-נפשו פנימה. הוא עוזב את החלון מקוצר-רוח, מתחיל להתהלך, בהתנודדו, לאורך העגלה, פניו נעשים לאט נענים, חולַנים ושפתיו נעות:
– אַח, מסכֵּנה, אַח, מסכֵּנה…
וכשהמסע בא העירה הוא שוכר לו עגלון ומצַווה לרַדף את הסוס בלי חמלה; וכשהמיילדת פוגשת אותו על הסף ומבשרת אותו בפנים חצופים-נהנים כי תאומים נוֹלדוּ לו, זורמות עיניו דמעות-גיל והוא ממהר כֶּחָתוּל אל חדר-המיטות, כורע על ברכיו לפני אשתו החיוורת, העייפה, המגחכת לקראתו בחולשה, נושק לה על מצחה ברתיחה, וממלמל בכבידוּת מסערת-נפשו הגדולה:
– נו… מזל… טוב לך, זינוצ’קה!…
(תמונה)
חרש פתח רבי נוח את הדלת למקצת, הכניס את ראשו וזקנו המלבינים, הרטובים עוד מן הטבילה, אל החדר וילחש בקול חלש רצוץ.
– גיטל…
גיטל שכבה באלכסון על מיטתה, ידיה מתחת לראשה המוּטה, ותחלום.
בחדר נפקד סדר, על הקוֹמוֹדה השחורה והמתנוצצת לנוכח הפתח צוּבּרוּ חומרים חומרים ספרים מכורכים ובלתי-מכורכים, גליונות עתונים ומחברות; על הרצפה התגוללו פה ושם קטעי נייר כתובים ובלתי-כתובים, מכוּוצים וחלקים; על יד המיטה למראשותיה כרע ספר פתוח וגבו למעלה; על השולחן, הנשען אל הראי בין שתי החלונות לנוכח המיטה, התנוסס גלוֹבּוּס בטבּורו, אטלס גדול בקצהו ועליו חוברות נייר כתוּבות, חלקות ומחוקות, ספרים דקים, שלמים וקרועים; על הקיר מעל לקוֹמוֹדה היתה תלויה התמונה של וֶרֶשצ’אגִין: “על שִׁיפְּקָה הכול שָׁלֵיו”… כל האוסף המרגיז הזה היה מואר באור שמש הצהריים, אשר הפיל עליו פה ושם רצועות, רצועות צהובות מבהיקות.
רבי נוח התאנח חרש ויסגור את הדלת בלאט.
– אָח, ריבונו של עולם! – מילמל לנפשו באנחה רועדת, ותמונתו הגבוהה מעט מבינונית ועטופה בגד אָפור מוארך עד למעלה מהברכּיים, מכנסיים כאלה ארוכים, ומכוּסה ממעלה מגבעת של משי קלה – נעקרה ממקומה, רועדת עקב בצד אגודל.
בראשונה חלפו את לבו באור כהה נעים-מָרְעָל, כּהד מלת-נעורים ממרחקי העת: חדר קטן, בית בודד, ביער עומד למכירה… שעה מאוחרת בלילה, אור מנורה, גמרא חביבה משוררת ללבב, עוצמת-עלומים והנאה מאושרת; אחר כך ביטאו שפתיו שנית במרירוּת עוקצת:
– אָח, ריבונו של עולם, אב שבשמים!
אחרי כן ניגש אל השולחן, המכוסה מפה צחורה לכבוד יום הדין ובקצהו סדורות הכן מנורות-כסף עם נרות צחורות בלתי-מודלקות עוד, ויכונן את מבטו נכחו אל החלון. באותה שעה שלחה ידו ותאחז בקצה המפה ותסירנה במהירות מעל השולחן. מנורות-הכסף שחו, השתקשקו ויפלו לארץ ברעש.
רבי נוח התעורר.
– אַח… – לחש בצער – איה המחזור…
וידיו החלו למשמש ולחפש על השולחן הריק.
לקול נפילת המנורות התפרצה החדרה תיכף, כאילו עמדה ותתחקה מאחורי הדלת, רחל, השפחה המתאנחת עוד מהבוקר…
– רבי נוח… מה זאת? – שאלה בקול רסוק וחרוד.
– נו, מה זאת! – הצטער רבי נוח – הרימי את… אֶ… איה המחזור?
ובהפנותו ללכת אל ארון הספרים, העומד אצל הדלת, נזדעזעו כתפותיו וימלמל במרירות:
– שוכבת לה… אֶחְ-חְ…
פני השפחה החיוורים-קודרים נזדעזעו ועיניה נמלאו דמעות קודחות. בבית אביה, היא זוכרת, היו בוכים עתה הרבה, חרש…
– רבי נוח איש חסיד הוא… למדן – חושבת היא באנחת-רְווחה, בסָדרה את המנורות…
– הראית את אבנטי? – שומעת היא את קול רבי נוח הנמוך-רצוץ מארון הספרים והיא עוזבת חיש את המנורות ובכל לבב היא עונה, ברוצה אל חדר-מיטתו:
–תיכף, רבי נוח…
רבי נוח כונן את צעדיו בינתיים שנית אל חדר בתו באנחה. בגשתו אל הדלת הגיע בידו כמעט ויפנה את ראשו וימלמל.
– אחר המנחה…
וזקנו המלבין רעד.
– הנה האבנט, רבי נוח! – קראה השפחה בהראותה על הסף.
רבי נוח קיבל מידה דומם את האבנט ויחל לחגור באנחה את מתניו. רחל החרדה נשארה על מקומה אצלו…
– הכבר… הגיעה עת המנחה, רבי נוח? – חפצה היא לדבר עם רבי נוח אחרי רגע-דממה וקולה חרד-צנוע.
– רבי נוח… וכי מה את חושבת? – רועד קול רבי נוח הרצוץ ותנועותיו המוזקנות נעדות חלשות-מהירות – צריך למהר… היום לא גדול…
הוא לובש את מעילו העליון השחור, מחליק במהירות-הרגילה את זקנו ומכונן את צעדיו אל הדלת.
– הכיני פה את הכול– הוא מוסיף – אִמְרִ-י…
הוא לא גמר, נשק את המזוזה ויצא.
– מ-מה? – גוועה שאלת רחל על שפתותיה הרועדות.
בחדר המנוקה ועוצר את נשימתו בציפיית-חרדה לא נשאר איש. אור יום צהוב קפא בדממה, זבוב ירקרק זימזם תחנונים ויתדפק בשמשה… רחל הרגישה את עצמה פתאום יתומה עזובה, חלשה, תוֹעה במדבר-עד… איזה צבת מלובנה לחצה פתאום את לבה בחוזקה ותצק לה עד לסנוורים. רגע אחד חשה קדחת עצומה בריסי עיניה ותפרוץ ביללה איומה קורעת לב…
הדלת, אשר נוכח השולחן, נפתחה ברעש ועל המפתן נראתה גיטל, עלמה לא גבוהה, בת שש-עשרה, שכתפותיה אך מתחילות להתפתח. פניה המלאים-רעננים היו עתה נלהבים-מפוחדים ועיניה הגדולות – לוהטות ומכונָנות.
– מה זאת… מה לך, רחל? – קראה משתוממת.
יללת רחל נעשתה יותר קורעת ותמהר לבוא אל חדר-הבישול.
בראשונה עקרה גיטל את רגליה ללכת אחריה, אולם תיכף נזכרה ותשב על עקבה.
– ערב יום כיפור! – חלפה מחשבה במוחה ושפתיה עֻווּ בלעג חרש – פתַיָה…
היא שבה אל חדרה ותשכב על מיטתה שנית.
– בוכה – לא יכלה בכל זאת לשכוח את המחזה – המוֹנוּת…
היא מזדעזעת. אשתקד הלא בכתה גם היא, גיטל…
והיא מתקנת בשקידת-קדחת את מראשותיה.
– ובכל זאת…
אשתקד היה גם החדר הזה מלא איזו חרדה משונה… האֵם היתה עוד חיה… היא התהלכה, זוכרת היא, לבושה מעילה הצחור, פזורה, חיוורת, חרדה ומתאנחת… לבה אמר לה…
ראשה מזדעזע ומחשבותיה נפסקות.
– שטויות… הֶרְגלים ישנים… היתה פשוט מאמנת… הנה גם רחל בוכה…
וגיטל מתאנחת.
עיניה נעצמות פתאום מאליהן ועל מיפלש האפלה, המכסיפה נקודות נקודות תועות, שהתרקמה לפניה, החלה מעט מעט להיתּאֵר לפניה תמונת אמה החיוורת לפני מותה… היא איננה יודעת מדוע, אבל כפעם בפעם, בהסתמן לפניה תמונת אמה, היא רואָה ראשונה בעיני רוחה את הידיים הנוראות, הצנומות כידי המוות, אשר מיששו בחולשה ויחפשו דבר-מה על השמיכה. מה חיפשו אז… הנה גם הפנים החיוורים, הנענים, המצח הנוצץ הבולט, והנה – המבט, המבט הנורא, התּהוֹמי, המבט האחרון…
גיטל נושכת בחוזקה את שפתה התחתונה ועל לחייה מופיע אודם קודח.
– עשרה ירחים… עשרה ירחים תמימים… מה נחפזת העת… היא היתה חפצה עתה להביט עליה…
גיטל מתהפכת על משכבה; אך התמונה הנוראה, האכזרייה, שהתרקמה ברגע אחד במוחה ותמלא את כל לבבה המפרכס, לא תסור ממנה:
– גוש רקוב, רטוב, תולעים זוחלים, עצמות בולטות… אמה האהובה…
נחירי גיטל מזדעזעות, גרונה מתחמם, על עפעפיה חולף זרם דק סולד. היא הופכת בהחלטה מהירה את פניה אל הקיר.
– הבלים – ממלמלת היא בצער ונוהמת-משתעלת.
– כבר בכיתי למדי – מוסיפה מחשבה נוּגָה להעיק על גרונה…
והיא זוכרת את שבעת ימי האבל. בבית אי-סדרים, הכול שלא על מקומו. הראי כובש פנים בקיר, המיטות פרועות. בטבור הבית עומד השולחן ועליו טליות ותפילים, סידורים, תהילים. על הקומודה המכוסה מפה כהה-גסה דולקים שני נרות מפיצות אור מוזר, אור חמים, אור דוקר. חלאה, רפש, עננים; באחת הפינות על יד התנור עומד הדום נמוך ועליו יושב אַבּא, דומם, בלי הגה, ובוכה… היא יושבת מוּלוֹ נענה, נרגזה, נרעשה, חולת-נזילה ובוכה גם היא… הדמעות עוקצות, שורפות, משרבות… גם הדודה, אשר ארחה אז בביתם, בוכה בלי הפוגות…
– מה הִרבה אז אבא לבכות – מתרסקת מחשבה במוחה – גבר…
– ואחר כך – היא ממלאה – בטרם היפרדו לנסוע…
והיא זוכרת את התמונה בכל בהירותה. בלשכה השנית היא יושבת על הספה בבית התחנה, ידה האחת על צקלונו של אבא והשנית על ברכיה. הלשכה הומייה. אל השולחן הארוך, המסודר פרחים ובקבוקים משונים, מסֵבּים צעירים מהירים וצעירות מקושטות, ביניהן גם מורתה הגוצה, מקשקשים בכפותיהם ובכוסותיהם ומפטפטים בהתלהבות, צוחקים ומתלחשים. קרוב אליה, בין הספה ולשולחן, עומדות כנופיות, כנופיות קטנות של יהודונים, זקנים וצעירים, ומשוחחים גם כן. אביה, אשר התחיל מלבין במשך שתי הירחים האלה, מתהלך בראש מוטה וידיים שלובות אנֶה ואנה, הופך את פניו מדי גשתו אל אחת הכנופיות… לפנים, היא זוכרת, היה גם הוא סוחר-ומוכר בכנופיות אלו… פתאום כונן את צעדיו אליה, ויקרא בקול רועד ונפסק:
– ניסע הביתה גיט’קה… כן… מחר אסע…
היא גם לא שאלה אותו לפשר הדבר.
ובכל דרך מסעם העירה, זוכרת היא, התאנח לרגעים וימחה את עיניו…
ורק בבואם הביתה והוא השתקע בכיסא מבלי השליך את בגדו מעליו פיטפט בקול חלש רצוץ פעמים אחדות:
– הלא רק צינה אחזתה… רק צינה…
– חֵלכה! – חושבת גיטל ולבה מתחמץ – אַבּא חֵלכה…
היא מתרוממת פתאום מעל המיטה וממהרת את צעדיה אל הדלת. בלבה התעוררה פתאום תשוקה אדירה, עיוורת לראות את אַבּא, לחבקהו, לנשקהו, לשוחח עמו – – –
– גיטל! – הגיע לאוזניה קול רחל הרועד מהחדר השני – התרחצי את ראשך? אַבּא הלך להתפלל ויצו להכין את הכל…
– איננו…
גיטל שכבה שנית על משכבה.
– היא לא תרחץ היום את ראשה… אַבּא בוודאי לא ישאל היום… היא גיחכה במרירות.
– גיטל! – זוחל שנית קול רחל והיא מכניסה את ראשה החדרה.
– אח, הרפי ממני! – קוראה גיטל בצער.
היא תיקנה את מראשותיה ותוסף בלחש מרוסק:
– פּתיה…
אז זכרה, כי כשיבוא אבא יהי עוד עליה לברך על הנרות ותרגיש פתאום, כי צרה לה המיטה. לה נדמה, כי הורדה התקרה והיא מעיקה באכזריות בלתי נסבלת על חזֶהָ המכה גלים. היא קפצה ממקומה, כרגע אחד חשה חום דוקר בכל גופה מראשה ועד רגליה, ותתחיל להתהלך בחדר ועיניה התועות כמו מחפשות מפלט. אח, מה תערוג נפשה לצאת, לצאת, להתפרץ מן המיצר הזה, לעמוד ברשות עצמה, לחיות באַוות נפשה, לעשות מה לבה חפץ… אַח, מה צר לה המקום…
מאין אונים ישבה על המיטה ותישען בימינה בדופן ואגרופה תמך את סנטרה. מבטה נפל על ציבור ספרי-הלימוד אשר על השולחן. עיניה נעכרו שנית והיא נזדעזעה. הנה היא יודעת חוק לימודי ארבע לשכות. היא עומדת על הבחינה. היא מקבלת תעודה – אחרי כן – – – אחרי כן – – –
ותמונת אבא החביב, אבא הערירי, החלכה, אשר זקן בלא עת וייקמט לפני בוא מועד, מופיעה לנגד עיניה בכל אכזריות חיבּתה…
– הבלים! – מחליטה פתאום גיטל ומעבירה את כפה על ראשה – אך דרך נשים היא… הלא צדקו איפוא דברי המורה חְוַסְטְמַן על הנשים… אין דבר… ובכלל – אבא יבין… אבא ירגיש… אַבּא הוא, בכלל, טוב-לב מאוד…
והיא זוכרת כיצד קיבל אבא לפני שבועות אחדים את דבר חדלה מאכול בשר מן החי…
כתפות גיטל נזדעזעו והיא נרתעה ממקומה. כעבור רגע עזבה את המיטה ותחל להתהלך שנית בחדר.
– מה משמע עיניים פקוחות – השתוממה בהרגשת-אושר – אמת כזאת, אמת קדושה כזאת – ולולא אותו הספר…
גיטל התחלחלה. זה רק שבועות אחדים עברו מיום חדלה מאכול בשר ולה נדמה, כי נצח שלם יבדילנה מהעת ההיא. היא אינה יכולה להסכים עתה, כי היא, היא בעצמה היתה אוכלת יום יום לתאבון בשר החיות העניות… פְ…
– ואַבּא? – חולפת מחשב במוחה.
– זה משפט “רוּטינה” – נאנחת גיטל – לב טהור כזה, נפש עדינה – ובכל זאת…
בימים הראשונים – היא זוכרת – היה מנסה לדבר על לבה לחדול מה“שטויות” הללו. היא עברה בשתיקה פעם, פעמיים; אבל כאשר הוסיף להציק לה, קראה בהתלהבות נמרצה:
– איני מבינה, אבא, כיצד אתה קורא שטויות לדברים, שהרבה חושבים אותם… נו, פשוט, לחובה קדושה?
הוא התאנח; אבל מאז – חדל.
רק באותו ערב, היא זוכרת, שתה אתם תּה רבי קלמן שותפם, וכשהושיט לה את כוסו, ויקרא כדרכו תמיד:
– אנא, ילדתי, עוד כּוֹסיסה…
אמר לו אבא באיום-היתולים:
– היזהר, קלמן… ילדה… מדבר אתה עם דעתנית, היודעת כבר להטיל חובות על נפשה…
רבי קלמן לטש עיניו ואבא הוסיף באנחת-נגינה:
– ילדה…
– רבי קלמן שותפם – חולפת מחשבת-אגב במוחה – הוא איש אחר, כשסיפר לו אבא את הדבר הטיל עליה מבט דוקר וקרא בחימה מקפיאה – בְרְרְ…
– פּוֹלגסים… אף המה יודעים לבחור… אַח, הייתי מראה להם…
היא גיחכה אז ואבא התאנח חרש.
אַח, מה יהיה…
גיטל הרגישה פתאום חולשה עצומה בקרסוליה ומוחה כמו הלך ונסדק בעצלתיים. בלבב נלחץ ניגשה אל החלון ותפתחהו ותשב על משקופו.
ממעל לשורת הבתים הנמוכים, אשר מעבר לרחוב השקט, נשקפה לה כיפת שמים טהורה וחופשיה, אשר השתרעה שקוֹע וצלוֹל, צלוֹל וטבוע מאחורי הצמָרות המטוּלָלות, הנאחזות בעשן-התכלת הלאה, הלאה במרחק הרוזם, במרחק המלבב, המספר ללבב, הלוחש לנשמה, המעביר עין גם מפסגת המסגד, המבהיקה עתה מקרניה העייפות של שמש שוקעת, גם מאילנות בית-הקברות, הקפואים לא הרחק ממנו, גם מנפתולי-המסילה הצרה המתפתלת והולכת מאחריהם לאין קצה ותכלית… הלאה, הלאה מהם; מעולם אחר, מעולם חדש רוזם מרחק-התעלומות ההוא… גני הבתים, אשר מעבר לרחוב הקפוא, עומדים משום-מה שחים, עמוסים, מכוּוצים, כעוצרים בעד נשימתם הזקנה, ונדמה, כי גם קרבת-השמים מעיקה עליהם, ושמה, במרומים, כמעט אשר עין לא תשיגנה, רוחצת אחת הציפורים החופשיות בגלי התכלת החופשיה, מפלסת לה נתיב וכנפיה ישאוה אל אשר יהי רוחה ללכת, נישאת ומתפללת, נישאת וגוֹועת, עד היותה לאחת עם התכלת ההולכת ומתגשמת, ועין אדם לא תשורנה עוד…
– גיטל!…
גיטל הזדעזעה. היא הפנתה את עיניה אל הדלת, על המפתן עמד אביה גבנון, חיוור, נענה; עיניו האדמדמות תועות וידיו ממשמשות בכנפי בגדו האָפור…
לבה נלחץ כמו בצבת מלובנה. לה נדמה, כי רואה היא לפניה את אביה בפעם הראשונה…
– גיטל… בּואי – גמגם רבי נוח בקול רצוץ ורועד.
– לאן?… מה? – הורידה גיטל את רגלה האחת מעל המשקוף ותישאר במבוכה:
– בּואי… סעודה מפסקת…
קולו נפסק, אך גיטל לא הרגישה.
– אַ! תיכף, אַבּא!
היא קמה ממושבה, ותחל לתקן את חגורתה.
– לא! – מיהר רבי נוח ויצעד צעדים אחדים בלתי ישרים לנוכח בתו. קולו היה מוזר – אנוכי… אִתִּי, אתּי…
גיטל הלבינה כסיד. כמכת-שמש קרעה את מוחה מחשבה שחורה אחת ותּהוּמנה. החלון, אשר נגדה, נדמה לה רגע למרובע שחור בכותל הלבן, והיא נפלה אחורנית על הספה באנחת רעל חנוקה…
– בתי – גימגם רבי נוח מתוך דמעות ויצעד על מקומו – בתי היחידה… למעני נא… ערב יום כיפור… בתי היקרה, אכלי בשר!…
ושתי יללות חודרות, מלאות עצב עולמים, הרטיבו את אוויר החדר עם דמדומי ערב – ילל האב ויללה הבת…
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.