בבית סבא / א"נ גנסין

I

אפלת הערב הלכה ותתעבּה. מהשדה החשוף, הנשקף מקצה הסמטה הנידחת, התנשאה ותגח על העיר סופת־שלג אפורה. נשב רוח־סתיו רטוב וחודר.

הנער שמואל, נכד הרב של צפצפה, בר־מצוה גבוה וחיור, הוֹריד את מגבעתו במשיכה אחת במִצְחָתָה המעוכה על אזניו, השקיע את ראשו הגזוז והבולט בין כתפיו הדלות, אחז באגרופיו הצנומים על חזהו בכנפי אדרתו הישנה, אשר שוּלָה האחד היה מוּרם עד חצי רעהו ושׂוּם עליו – ורגליו הדקות, אשר מכנסיים קצרים היו תלויים וננערים עליהן, התחילו שוקעות ומוּצאוֹת בטפיחת־טחב בחרוֹסת־השלג האפורה.

שעה קלה בין מנחה למעריב היה שמואל מבלה יום יום בבית־הכנסת של הישיבה. בפינה אפלה אשר בקרן צפונית־מערבית היה בוחר לו מקום. מעֵבר לבימה, אל הכותל הדרומי, ישבו השבלים הבודדות מהבאים להתפּלל אל השולחן הארוך, המוּאָר לארכו בשניים־שלושה נרות־חלב גבוהים, כשזקנם בידיהם וידיהם על ספריהם הפתוחים, והם משתעלים מרגע לרגע בכיחַ לח ומשולשל או מריחים טַבַּק בעצלתיים, בה־בשעה שרבי משה דַיָן, יהודי גבוה בעל רגליים קצרות ומחַטם בדיבורו, היה מטיף לפניהם בזמזום של נגינה פרק ב“עין־יעקב”. חצי האפלה התועה ברחבי הבית הגדול והחשוף, חתיכות שמי־הערב הרצינוֹת, הנשקפות מבעד לחלונות הרבים, וזמזומי־לחישתו של רבי משה היו משקיעים כפעם־בפעם את שמואל בים של חלומות ויהלכו עליו חצאי־הרהורים מרפרפים ובלתי־ברורים, אבל כה קרובים ונעימים ללבב… לפרקים היו נספּחים אליו אחדים מבני־גילו אשר בישיבה, ואז היו מפלפּלים בלחישה ומנַצחים זה את זה בהלכה או שואלים ומשיבים במעשה־בראשית, כפי ההשגות השונות והכהות, שהסתמנו במוחו של כל־אחד מהם, לרגל מלים וחצאי־מלים מרפרפים, שקלטה אָזנו בעתים ומעמדים שונים. יש אשר נזדמן אִתם לחברה גם ליב’ל אפיקורס, נער רזה אשר לו פּני־ציפּור, ואז היתה משום־מה לחישתם הרגילה עוברת להמולה עצורה ושוקקת. לאחר תפילת ערבית היה שמואל ממהר ויוצא, בכדי שלא לאחר את פּרקו עם סבא.

פתותי־שלג רביבים התחילו תועים באויר העכוּר, נסחפים אל אשר יטה אותם הרוח הדוֹקר. על מגבעת שמואל הבלה, אשר קצותיה המעוכים נופלים, הלבינו כתמים אחדים. כוכב לבן־צחור אחד דבק והתחיל מתמזמז בקצותיו בפאָתו השחורה והישרה, היורדת על לחיו החיורת.

שמואל נכפף עוד יותר, ואולם את פּעמיו לא החיש. דומה היה כאילו מחטי־הרוח הדוקרות, טפיחוֹתיו הלחות של השלג לא לו נגעו. תמונה אחת שנואה, תמונה מרגיזה, רחפה לנגד עיניו עוד מקודם־ערבית ותדקוֹר את לבבו כפעם־בפעם. מדי רגע רפרפו במוחו הנרגז עיניים קטנות, עגולות ונוצצות, חוטם מחודד וגיחוך חצוף, גיחוך מקוֹמם, ובלבבוֹ הקטן היה תיכף מתגלגל ומתקשה כדור קטן, אשר היה מיד צף למעלה עד החזה ומעיק לו עד לכאב גופני…

את ליב’ל זה איננו סובל מימים ימימה. עוד גם בטרם היה בא אתוֹ בדברים, היתה תמיד, זוכר הוא, רק למַראהו בלבד, תוקפתוֹ איזו הרגשה דוקרת, ההולכת גם לאחרי־כן ותוססת. גַדֵיה חָזָה. ואולם עתה…

– מוּמר להכעיס! – ממלמל שמואל מבלי־כוָנה.

ואולם הרגשתו הכבדה לא תרפּה ממנו גם לאחר־כן. כעוֹפרת היא על נפשו. מה לו ולליב’ל? שנה ופרש והלוֹך בטל…

והעופרת על לבו כאילו כבדה עוד יותר ועיניו עמקו כמעט. הוא נזכר משום־מה קיץ בבית אבא הקפּדן. אֶליה חברוֹ מנסר את נפשו העגומה בצהריים השוממים והכבדים בניגון הגמרא… ושמואל נקוֹט בפניו. מה שייך… והאיש משה עניו מאוד… לא טוב, אח, לא טוב לשנוא ככה… אבל זו החוּכא הארורה… גם את אֶליה היה שונא בעד צדקתו… אבל מכל מלה בוֹלט, כי כל פּרכא כל־שהיא הרי היא אצלוֹ “מציאה” גמורה… מה שייך… אפשר שמשה בעצמו כתב?… אבל זאת החדוָה…

החלל נעכר לגמרי. השמים נעלמו. חשרת־שלג אחת אפורה ועגומה כיסתה את כל היקוּם ותמלא את האויר. הרוח התהולל. מהבאר, אשר על הגבנון משמאל למַטה, התחילה מסתמנת בכהוּת איזו תמונה. מלפניה ומאחריה התנועע זוג דליים. התמונה התקרבה שפי ושמואל הכיר בה ארמית נושאת־מים על כתפיה. ידה האחת היתה נתונה על המוֹט והשנית על ירכה השמאלית, השקועה מעט מכוֹבד המשא. ראשה ופניה היו עטופים במטפּחת־צמר פּשוטה, היורדת על הכתפיים, צולבת את החזה הבוֹלט, מלטפת את מתניה וקצותיה קשורים מאחוֹריה. קצה שמלתה האדמדמה, המרוקם שחור, היה תחוּב לה באֵזוֹרה, וממעל לפוזמקה האדום, העגול והמלא, נשקפה לו מקצת שוֹק צחורה־אדמדמה ורכרכה, אשר התבוללה את הכהוּת השוררת.

שמואל היה פּעם בבית אוֹדוֹטיה גוֹיית־השבת. הוא הרהר עתה: אוהל־אִכּרים נקי. אור וחוֹם וריח־מבשלה גס. איכרה בריאה ויפה מגלה לו בחיבת־עדנים מקצת שוֹקה הצחורה־רכרכה ומושכת והוא מתנפּל עליה ומחבקה ומנשקה…

והוא נרתע וַיוֹרֶד את עיניו. פּתאום הרגיש, כי קר לו ורטט אחזהו. הוא הרחיב את צעדיו הבלתי־ישרים.

– מה שהוא מהרהר… בושת לא יידע…

מַחטי־חוֹם חדוֹת ודקות לרבבות התחילו דוקרות את רקותיו. הוא שאף מעט רוח.

– עבירה גוררת עבירה. הוא התחיל מהרהר אחרי תורה שבכתב… הרהורים כאלה – לוּ ידע סבא…

והוא מנסה להצדיק רגע את נפשו. וכי בכוָנה? לפתח חטאת רובץ…

ושמואל נרתע פּתאום מקול־צחוק כה ידוע לו, כה תוסס בארס בלבו, אשר הדביקהו מאחריו : – חה־חה־חה! כיצד הַנְיָה לך זו, שמואל? האמת, אַ?

זה היה ליב’ל. אבל־עיני הציפּוֹר שלו מלאות כל העולם… הוי תועבת־נפש…

ושמואל לא הפנה אפילו את ראשו לאחוריו.

אפס ליב’ל הדביקהו ובאיזו חדוָה דוקרת התחיל מתגרה בו:

– עיני ולבא, שמואל… ברית כרוּתה, אַ?… חה־חה… ושואל אנוכי אותך – אמוֹר־נא לי, חכם שלי, אם תדע: ארמית זו, למה איפוא באה לעולם? אַ?

שמואל עמד רגע מלכת וישאף רוּח. לבוֹ הכּה בוֹ בחזקה ועיניו נעכרו רגע. אחרי־כן נשא את עיניו והביט ישר אל פּני ליב’ל החצופים.

– רחמנות עליך, ליבל! – קרא פּתאום בעקרוֹ רגלוֹ ממקומו בקדחת – הרי מה שחפצתי להגיד לך…

ליב’ל הוציא צחוֹק אִלם דרך נחיריו. ושמואל, מכיון שכבר הגיד, כפי שנראה לו, את העיקר, הוסיף בריסוּק מלים:

– לוֹעג אתה – נו… נו, מה אתה עושה פּה, מה?… כלבים אתה מכה פּה ו… וחסל… אל הישיבה לא תבוא, אל הישיבה… גמרא, לא תפתח גמרא וּ… וּ… מה?… התחברת עם שוליי ה“כלי־זמר” שלך, מה? לא? גונב אתה את דעת הבריות….

ליב’ל הפסיקוֹ.

– גונב דעת הבריות… “הם” בוַדאי להוטים אחרי מצוָה דוקא, אַ?… בריות נאות… ובכלל היכוֹל הוא, שמואל, לדעת את הצפוּן בלבבוֹ של חברוֹ?… אלא שלא על זה מדברים עתה…

והוא התלהב. הוא התחיל עובר בלכתו את שמואל, נטפּל אֵליו ועשה תנועות קודחות בידיו. ברגע זה נראה לו לשמואל דבר־מה בפני חברו, אשר המס משום־מה רגע את לבבו.

וליב’ל טען בינתיים בכל אבריו:

– אדרבה. מד־וּע, נו מדוע יהא אסור לו לאדם להנוֹת מחסדיו של הקדוש־ברוך־הוא, אַ ?… הוא אומר שוליי ה“כלי־זמר”… נו, מה בכך? וכי אלה לא אנשים המה ?… אָ, אין שמואל יודע אותם… כי… כי כלום אין יצרוֹ של… נו, אפילו של הרב בעצמו…

שמואל נרתע. מה הוא אומר?… אמנם… אח… מה?

וכמבעד לשפופרת הוא שומע את דברי חברוֹ הנלהבים:

–…מפתהו לאוֹ־תם הדברים בעצמם שהללו עושים ? כלום – מה?… וכי לא היינו הך?… ובכלל – בשביל־מה נבראה, נו?… יאמר־נא לוֹ רק את זאת… יוֹתר אינו חפץ… הן לא לתוֹהוּ בראָה, אַ?… לא, יאמר־נא: לא לתוהו? מדוע איפוא ברית כרותה, אַ?… לא, שמואל: מדוע? אַ?…

– מגושם! – קרא פּתאום שמואל בלי אשר ידע את נפשו, ואולם תיכף הרגיש, כי לבו נתרוֹקן וקצפּוֹ גָז משוּם־מה. תחתיו אחזוֹ פחד רגעי לא ידע שחרוֹ והוא הרחיב את צעדיו.

רגע שררה ביניהם דוּמיה כבדה. אחר־כך כמו נעוֹר ליב’ל ויקרא:

– אָ… עיני ול־בא… אַל ירבה שיחה… מבינים אנחנו… כל נתח טוב לקחו להם, חה־חה… אבל – “דוּדאים”, אָח… לא תמוֹל גם אנו…

שמואל נרתע. בלבו, שנתרוקן רגע, התנשא עוד פּעם אותו הכדור המעיק. לוּ היה לאל־ידו, כי אז היה קורע את ליב’ל כדג.

– מומר להכעיס! – קרא בכל־לבו וקולו נדמה לו מוּזר מאוד.

ליב’ל לא ענה דבר: הוא התכוץ כולו ויצעד במהירות על־יד עוֹלבוֹ.

לב שמואל התחיל נוֹקפוֹ על העוֶל אשר עשה לליב’ל. תחת לוח לבו הרגיש פּתאום שטף של חמימוּת והוא נבהל ויפחד לגלות לעצמו את תשוקתו הכבירה, שתקפתוֹ פּתאום, לאַמץ את ליב’ל זה אל לבו בחזקה, בחזקה…

הוא התחיל מגמגם בתוֹכחה רפה, כשהוא משתדל לפייס את הלז:

– רואה אתה איפוא, מהי הבטלה… אתה אומר – כלום אין הם אנשים… זרוֹק חוּטרא אאוירא…

ליב’ל, כנראה, לא הקשיב לדבריו. הוא הרים את ראשו פתאום ויזקפנו כמתגרה ויקרא:

– ואנוכי אלך… להכעיס אלך…

שמואל עמד רגע מלכת וילטוש לו עיניו.

– אלך! – נשקע ליב’ל יותר ויותר בהלך־נפשו… – הוא מושכני ואנוכי אלך…

– מי, ליב’ל? – גדל תמהונו של שמואל – לאָן?

– סֶנְדֶר־חצוֹצרה – המשיך ליב’ל את שלוֹ – הוא מוֹשכני… אַ? אין נפקא מינה…

והוא נבוך פּתאום ויוסף בגירוי :

– הבלים, נוּ… שה“י־פה”י – וכלוּם לא עניתני…

בפניו של ליב’ל בצבצה עוד רגע פּעם אותה ההבעה, שלפני רגעים אחדים המַסה משום־מה את לבב שמואל. שמואל הוריד את ראשו ויעקור דומם את רגלו ממקומה.

– רחמנות… לאָן ילך? והוא עוד עוֹלבוֹ…

והוא התחיל פּתאום בקול רך, כשהוא מתפּלא כמעט בעצמו לדבריו:

– רואה אתה, ליב’ל… כסבור אתה, שאין אני חושב ולא־כלום… טעות, ליב’ל… אני רואה הרבה, ליב’ל… ואיני מבין הרבה… התבינה? אלא שסבוֹל לא אוּכל את ה“להכעיס”… פּה – בלבב – הכל תוסס, הכל… אי, ליב’ל… יודע אתה את פּיניה?

– אחיך שבא?

– השוכב… כן. מימי לא ראיתיו. אחת ידעתי, כי אבא גרשהוּ…

– בשלמָה? – נתלו עיני ליב’ל בפני הדוֹבר בו.

– וכי אני יודע? מסתמא – מה? ואוֹמַר: אשאַל, אדבר; יודע אני? והוא שוכב… התבינה? אלא שהצחוק דוקר… כסבור אתה – לא־כלום? אי, ליב’ל…

שמואל נרגש ודבריו היו מרוסקים ומחשבותיו תועות מבלי כל יחס בולט. הוא הכּה באגרופו הצנום באויר וישתתק בגניחה.

הנערים הלכו רגעים מספּר דוּמם, כשהם מביטים לארץ. הרוח נדמה, ובתוך החַשרה העכוּרה, התלויה ומכבדת על הסמטה הנדכאה והאִלמת, נשמעה רק נהימת הדַיְסָא מתחת לרגליהם.

– ועוד גם זאת – הוסיף שמואל אחרי־כן בלי־בטחה – אתה, ליב’ל – נקל לך… ישוֹב תשב־לך שם אצל סנדר־חצוֹצרה עם סיעתו – ומה? מה אתה רואה? אדרבה, הילולא וחנגא… הפקר העולם… אבל אנוכי… שמע איפוא, ליב’ל…

הוא עמד פּתאום מלכת, עיניו ננעצו בפני חברוֹ וקולו נעשה רועד כמעט:

– נו… מה אתה אומר לסבא שלי, א? התבינה?…

ליב’ל לא ענה דבר.

– רואה אתה! – גמר שמואל במרירות ומעט בנצחון ויורד את עיניו ונשתתק.

וליב’ל התעורר פּתאום משום־מה להטיל ארס בחברו.

– חה! לסבא כבר שיניים קהות ואני רק את עיני אני פּוקח…

שמואל נזדעזע ולא פּצה פּה. הוא לועג ככה…

בינתיים יצאו את הסמטה הצרה. הרחוב הגדול היה ריק, עכור ושפוך יחד את השמים העכורים אשר ממעל לוֹ ואת דייסת־השלג האפורה אשר בקרקעיתו. שניים שלושה פּנסים בודדים ורחוקים זה מזה נלחמו לשוא את הכהוֹת העגומה. אוּריהם האדמדמים הבטלים קפצו, דלגו, אך יותר מכפי עיגולם המתנועע לא האירו…

מהבית הראשון אשר לימין, הוא הבית אשר בו גר הרב, זקנו של שמואל, יצא בזהירות איש־שיבה גבוה, עטוף באדרת־שער מכוסה סַמיט, ומצנפת־שער, אשר זנבותיה בולטים, חבוּשה לראשו. עטרת אדרתו הגבוהה היתה מעומדה ושני קצותיה השעירים נפלו אחורנית. שמאלו אחזה ותדפּוק על הארץ במַטה עבה וימינו שוּמה בכף נחום־אריה, יהודי גוץ ומהיר אשר נטרד על־ידו ויעזור לו לרדת מעל הגבשוש המשופּע והחלקלק, היורד והולך מהפּשפּש של החצר עד לאמצע הרחוב.

הנערים נטו הצדה ויתנו להם לעבור.

– בודאי נכד – העיר ליב’ל בחשאי בעקיצת־ארס – יהודים כשרים…

שמואל קפא מכעס עצור.

– בזוּי – חשב – הוא עודו מדבר…

והוא סינן אחרי רגע בקוֹרת־רוּח עשוּיה וכעֵין בז לקטנוֹת:

– את אוצרותיך הוא מנצל, אַ ?…

ומבלי הפּרד מאת ליב’ל בא אל החצר.

– מה לוֹ ולוֹ?… רוֹעה־רוּח וחוטא בכוָנה…

II

על המפתן ניצב רגע. כברת־רצפּה קטנה על־יד החלון הגבוה, אשר תיכף לשמאל הדלת, היתה מוּארה רפה על־ידי העששית הקטנה והמעשנת, התלויה על המזוזה. אור חלש מעורב בצללים כהים נפל גם על אחוריו המתקלפים של התנור הגדול המסוּיד אשר לנוכח הדלת החיצונה, לא־הַרְחֵק ממנה. הלאה מעט כבר תעו צללים שחורים… ובעומק המִבְשָלָה הרחבה, המפסיקה בין הבתים, כבר התבוֹללו הכתלים הנמלָחים יחדיו את התקרה המכוּסה אבק־דורות, ורק שמשות החלון הקטנות והשחורות נוצצו משם וסימנו את מזוּזוֹתיהן השחורות מתוֹך חשרת האפלה.

לימין הבּיאָה, כמעט על־פני כל המרחב בלתי־הגדול אשר בין התנור ובין הדלת החיצוֹנה, הובילה דלת רחבה אל ביתו של סבא, ומשמאל – שם, מאחורי האפלה צריכה היתה להיות דלת, הנפתחת ישר אל בית הדוד חַצקיל, אַלמן לא־זקן, הסמוך על שולחן אביו, אשר אצלוֹ מתארח עתה פּיניה, ששב משום־מה לפני שלושה ירחים ממרחקים.

את גופו הרטוב של שמואל זעזע רטט תכוף. מוחו היה עייף ולבו נרגש.

– אבל בכל פעם ככה… בלב תוֹסס, תוֹסס – ואת עצמך היית קורע… מאוד נחוּץ היה לו להכּנס בדברים עמוֹ… וּלכה־נא וּלמד עתה!

הוא העיף עין אל עֵבר בית־הדוד והאפלה הפחידתהו כמעט. שמשות החלון השחורות נלטשו עליו מעוֹמק המבשלה, כגיחוך נורא ומבהיל של האפלה האיוּמה, ומהפּינה השוקעת בעלטה הקשיבה נפשו החרדה אִושת צלָלים ושריטת עכברים… רגע אחזה כפּו הצנומה ביתד החלקה, הבולטת מדלת בית־סבא, ותיכף נעקרה ממקומה, ומבלי זכוֹר בעצמו כיצד – פּתח ברעד את דלת בית־הדוֹד וימהר לסגרה אחריו בחִיל…

מנוֹרת־נפט קטנה נלחמה גם פּה מעל השולחן את הצלָלים ותבלט את החלונות השחורים מהכתלים המסוּידים, המכוסים אבק וקורי־עכביש. הדוֹד ישב על מקומו הקבוע, בין השולחן ולכּירה המסוידת, שהשחירה באמצעיתה בגיהוּץ, ידיו מפשלות לאחוריו ומתחממות, ולפניו על השולחן פּנכה מלאה תפּוחי־אדמה אפוּיים ב“שריוֹנים” וחבילת־טבּק קטנה, אשר מעטפתה התאדמה מבעד לנייר־העישוּן השקוּף, שהיא מכוֹרכת בו. על הספּה אשר אצל החלוֹן לנוכח הדלת התמתח פּרקדן פּיניה, צעיר ארוך וצנום, בעל זקן שחור לא־גדול, זרועותיו למראשותיו ועיניו הגדולות המימיות אל התקרה. בפינה האפלה, אשר על־יד עריסת־הילדים, ישבה דוּמם בּלוּמה בת־הדוֹד, נערה בת־עשרים, שפּניה החיורים והסגלגלים עגוּמים, ידיה שלובות לה על חיקה ועיניה החוּמות והנוּגות מביטות אל פּיניה. זעזעו את הדממה רק טקטוקו התכוף והניחר של שעון־הקיר העגול ונשימת היושבים.

שמואל ניגש חרש אל השולחן וישב דומם על הדרגש, אשר עליו היתה מונחת מטפּחת־צמרה של בלומה. אפשר היה להחליט למראה כניסתו וישיבתו אחת משתי אלה: או כי הוא נכנס למקום שאין שם נפש חיה אחת, או – כי כלום לא אירע פּה ואיש לא נתוַסף על המסובים…

גופו הדל של שמואל התחיל מתחמם לאט־לאט. בכל אבריו התחילה הוֹמה איזו ליאוּת חמימה. על עיניו נפרש פּתאום איזה קרום דקיק, המפצל והמפוצץ את כל דבר נראה לקוים דקים אין־מספּר. רקוֹתיו התחילו הולמות בחָזקה ובכבדוּת וראשו כבד עליו כעופרת. הוא העמיד את ארכובת שמאלו על קצה השולחן וישען את ראשו על כפּו; ימינו הוּרדה ואצבעותיה המתחממות רפרפו על חלקת מטפּחת־הצמר הרכה והפּושרת, אשר הוא יושב עליה.

את לבוֹ טפח איזה רגש של פּינוּק־עדנים ועשתונותיו נבוֹכוּ. הוא הרים מבלי־כוָנה את קצה המטפּחת אל פּניו והתחיל מעביר את ציציותיה על לחיוֹ המַפשרת. לבו תסס בו; אך פּתאום נבהל וירף. מבטו נפל על בלוּמה וממנה על פּיניה.

הדוד נעור פתאום, הטה את ראשו ורובו כלפּי השולחן רגע ויגנח:

– נֶ־נה!

אחרי־כן הרים מעט את דף־השולחן בזהירוּת, הוציא משם פּנקס קטן ושחור, עלעל בו רגע, הסתכל באחד מדפּיו וישיבהו אל השולחן כשהוא מגמגם:

– כן, עוד רובל וחמישים.

אחרי־כן לקח תפוּח־אדמה אחד מן הפּנכה והתחיל קוֹלפוֹ. אֵד קל התנשא ממקפּת־הקמח הצחוֹרה, אשר נראתה מתחת לשריון.

– נוּ? – סינן ברצינוּת ויוֹר דרך־אגב באצבעו על הפּנכה. פּניו הכהים ממראה אֶתרוֹג סחוּט כאילו קפאוּ, ועיניו הקטנות והנדעכות לא הביטו, אלא כאילו החליקו על־פּני הכוֹתל נכחוֹ.

מענה לא היה.

– אַ, פּיניה! – שנה מבלי הבט אליו והתחיל שולח שיניים גלוּיות למקפּה הצחורה.

בלוּמה הפנתה רגע את פּניה העגומים אל השולחן ושבה להביט את הספּה.

פּיניה לא נע. גלגל־האוֹר הקטן, אשר לנוכח פּי־הזכוכית של המנורה, רקד בלי־הכרה על התקרה הנמלחה. השעון טקטק; העששית רחשה, ודרך שיני הדוֹד החשופות וההדוּקות הסתננו נשיבות־צינוּן תכוּפות.

– נו, מוּליק? – מסנן הדוֹד באותה רצינות־האגב כשהוא לוקח תפּוח־אדמה שני, מגישו אל עיניו ומתחיל מסתכל בו מעברוֹ.

אפס שמואל היה כאילו כוּנס ויצטמצם כולו אל איזו הרגשה־עצמית אוֹרגנית. הוא לא חשב באותה שעה כלום על הנעשה ועל הנראה מסביבו, ואולם כל זה פּעל והתרשם מאליו על הרגשת־עצמו ההוֹמייה. הוא ישב על כיסאוֹ בלי־נוֹע.

– בלוּמה? – הלך־לו הדוֹד והכריז בחשאי ובמתינוּת כשהתחיל קוֹלף בזהירות את תפּוח־האדמה.

בלומה הזדעזעה, קמה משום־מה במבוכת־חפּזון קלילה ותתייצב הכן. מבטה העגום והעורג רפרף מסַפּת־פּיניה אל השולחן ומהשולחן אל הספּה; ומגרונה התחיל קולח ונמשך, כאילו דרך חליל קטן וצר, קול דקיק ורועד, אשר החריד את לבב שמואל בחשש מוּזר, שמא יִפּסק באמצע:

– פּי… פּיניה, רצוֹנך בתפּוּח־אדמה?…

פּיניה שכב דוּמם.

בלומה הורידה את עיניה כנזופה. חָזה הורם והורד דומם ותשב שנית שלובת־זרוע על חיקה.

בינתיים גמר הדוד לאכול את תפּוח־האדמה השני. הוא הרחיק מעליו כמעט את כל הפּנכה ויגש אליו את חבילת־הטבּק, כשלשונו מלקקת את מסתרי חניכיו, אז לקח לו בהרחבת־הדעת את נייר־העישוּן, אשר התחיל מאַוש בין אצבעותיו, קרע לו במתינות פּיסה קטנה, הישיר את קצותיה בדיוק, ובשעה שאצבעותיו הוציאו בזהירות קמצוץ־טבק צהוב־טהור מהחבילה האדומה, התחיל משורר חרש בקול נפוח מעט, כאילו מן הלחי מוֹצאוֹ:

– ויֵ־רָ־אָ־אֵה רִ־נוּ־נֵ־אֵ־נו…

פּיניה הוציא פּתאום מעין גניחה עמוקה ויתהפּך על הספּה. אגרופו, אשר הוציא, כנראה, מקוֹצר־רוּח ביעף מתחת ראשו, התנַגף במסמר התקוּע במזוזת החלון ופניו עוּותוּ רגע ברטט של כאֵב.

– פ! – שאפו שפתיו אל תוֹכן, וידו השנית מיהרה להגן על אגרופו הפּצוע.

בלוּמה קפצה ממקומה בחרדה ובקריאת־פּחד מרוסקה ותמהר אליו.

– מה־זה, מה־זה, פּיניה? – פּטפּט קולה החלש ותשתחוּ עליו – קשה נפצעת? הראֵה… כואב? אַ? כואב, פּיניה ? אָ… אבא, נייר לעישוּן יש? אַח, דם…

היא נתבלבלה ותפן אל כל עֵבר.

– אח, הרפּי! – קצרה רוח פּיניה – אין דבר.

היא קפצה בבהלה אל השולחן להביא פיסת־נייר ולבב שמואל התכוץ פּתאום בכאב עוֹקץ.

– אוֹי ע־ד עָ־עָ־עָ־רֶב! – זמזם־לו הדוד.

ומעבר הדלת נשמע פּתאום קול־מושל רצוץ:

– שמואל!

שמואל נלפּת רגע, קפץ ממוֹשבוֹ ויקם:

– הא־ניהו!

פּניו עוּותוּ חוֹלנית ומבטו תעה רגע כמבקש מפלט.

– בעבוֹתים לא תנתקהו! – הגיעה לאָזניו נהימת סבא – הרי “קליפּה” – “אותו בית”!…

ושמואל כאילו נעוֹר, הביט רגע מסביבו, וימהר במרוצה אל הדלת.

III

החדר המסויד חם ומלא אוֹר.

אפוּף בגזרי־עננים מתפּתלים של עשן־החבצלת, המשתלשל ומתפּשט ממקטרתו של הזקן, יושב שמואל על כיסא גבוה וקשה אל השולחן האדום והגמרא פּתוחה לפניו. על הכסתות הלבנות המכוּוָצות אשר על הספּה לימינו יושב, שוכב־חציוֹ, הזקן ; רגלו האחת אסופה אל־תחתוֹ, שמאלו תומכת את ראשו וכף־ימינו הטהורה והמבהקת פּשוטה על ברכו הימנית, המוצגה על הספּה.

דממה בבית. המנורה הגדולה רוחשת ושופכת אוֹרה על הכתלים הלבנים. המקטורת הגדולה, אשר קצה גבעולה הארוך והכפוּף נתוּן בפי הזקן, מונחת על השולחן, וכיפּתה העשויה ככברה לוחשת ועוֹממת ומוֹציאה דרך נקביה הרבים זרמים דקים של עשן כחוֹל, העוֹלים ומַחוירים ומתפּשטים וממלאים את הבית. שמואל יושב ומביט אל הפּנים הגדולים הנאוֹרים, המוקפים זקן לבן רחב ויורד, אל המצח הגבוה והמבהיק, כמחשבת־אוֹרה אחת גדולה, על העיניים הגדולות, המבריקוֹת באוֹר כה חם מתחת לגבּוֹת השעירות הלבנות – ולבבו הנענה מַכּה בבטחה ונשמתו החרדה לא תדע כל פּחד. חָפשי הוא כמלאך־האלוהים ומחשבותיו הטהורות קלילות ונהדרות, כגזרי־העשן הללו, המתפּתלים ומתעוֹפפים ונארגים על־נקלה באוֹרה. הכל הבל בהחלט. גבהוּ דרכי הוָיה ולאו כל אדם זוֹכה. “אותו בית” הוא חולין ויושביו יושבי־קרנות. צדק סבא, אשר הוא גוער בו… לפתח חטאת רובץ, ואולם סבא מגינו.

ופניו העוֹרגים ילהטו. כגנב הוא מרכין את ראשו אל ברך הזקן המוצגה, עיניו המסורות והשואפות יכס ערפל; שפתיו הרועדות, המתפּלצות מאיזו התעלפות של געגועים, תרחפנה, נוגעות ואינן נוגעות, על־פּני הכף החמימה, הרופסת, הרכרכה, ואָזניו תקשבנה:

– ה… אָט, שקץ!

שמואל יִלָפת רגע וקול רוה ברמה ישמע, קול רועד ומתחטא:

– יצי־אוֹת השַ־בָּת שתיים שהן אַר־ב־ע…

– כלום “גַלַח” אנוכי, מה?… שוֹטה!

ולבבו של שמואל מזדקר בחזהו בתעצוּמות, כחפץ להתפּרץ ולקפּץ משם, וקולו הרוה נחבא ומתפּרץ, נחבא ומתפּרץ.

– הס־נא, הס רגע, פּתי קטן! יצי־אות ה־ש־ב־ת… פּוֹטר כגוֹלם… כלום יודע אתה יציאות אלה מהן? שוטה… גש־הנה!

ושמואל ממהר אליו כחָתוּל. לבבוֹ הרוֹגש הולם בחָזקה ועיניו השוֹגוֹת מבריקות מאוֹשר אין־קץ: סבא אוֹחזוֹ בתנוּך־אָזנוֹ… החזה הקטן מזדקר, העיניים מכוסות רגע ערפל, והוא קורא, נבהל מפּני קולו המוּזר ומפּני דבריו:

– צרוֹם, סבא, צרוֹם…

– מה? –

ועל פּניו המבהיקים מתפּשט גיחוך־אוֹר :

– שוטה אתה, פּ־פּף… אלא…

הוא נדהם רגע, כנשקע בהרהורים, ושמואל התאדם ויורד את עיניו ויצעד על אחת מרגליו.

– אִי להם לחכמים! – גמר, כנראה, את חשבונותיו עם שטף ההרהורים אשר נגרף עליו.

עיניו הבוֹחנות נחו רגע על פּני שמואל הזעים והוא הוסיף מבעד לשיניים במתינוּת, כשהוא כאילו עוצר במלים:

– שדוּפות המלים וצנומות, תינוק… כל רוח־חיים אין בהנה… פּ־פּף… חה! והָגִיתָ! אבל כלום קישוּאים הם, שלגזור אותם אתה צריך?…

עוד הרף־עין לא חדל משמואל במבטו הטועה והלז נבהל פּתאום מגערה:

– ויציאות אלו מהן – יודע אתה? תינוק דלא חכים!

והפּנים הנעוֹרים מבהיקים שנית מגיחוך־האוֹר והוא אינו מחכה לתשובה:

– יציאות אלה, פֶּתי קטן, פּ־פּף… דָא מלחמת־היצר…

וגערה בלתי־סבלנית רוֹעמת תיכף :

– מה אתה לוטש עיניים מה – כעֵגל? אִיוַנקא בריא!

הוא הוציא לרגע את גבעול מקטרתו מבין שפתיו, הביט ישר אל פּני שמואל ויקרא בקול, כאילו מבאר הוא דבר הידוע לכל בר־בי־רב:

– כי תצא למלחמה על אויביך, שוטה… אויב ידוע, דא שאוֹר שבעיסה… ושבּת היא בבחינת היצר הטוב – שבת היום להוי"ה אלוקיך…

הוא העיף עין חודרת אל פּני שמואל הנמתחים ויפסק את עצמו:

– אלא שתינוק אתה.. תינוק דלא חכים…

ועוד פּעם תעופת־עין, אבל זועמת, ושמואל נרתע מגערת־פּתאום:

– ואנוכי הלא אמרתי לך: אַל תבוא לשם, האַ?… או כלב אנוכי הנובח בכדי – ותִסְבְרָא… חה! תדבר או לא תדבר – הינו הך… קִטְנית לכותל!

עיניו הרוגזות־נכמרות נחו רגע על פּני שמואל הרועדים ושפתיו ינקו במציצה נמשכה את גבעול המקטורת. ואחרונה נאנח ויסנן:

– אֶ־אָח, תינוק! כלום יודעים הם, מה־מסוכן האויר?… מלתא זוטרתא – “קליפּה” רצוצה… בהבל־פּיה היא מחניקה…

ושמואל מתחיל רועד כעלה. פּני סבא קדרו פּתאום, עיניו חשכו ונתעמקו ובלחישתו המרוסקה רחשו יסורים. מציצות גבעולו הלכו והמו.

– מי שם ומה שם? – הוא הולך ומטפטף מלים כמדבר אל נפשו – הולכי־בטל על יושבי־קרנות… אין אף־אחד… פּ־פּף… ואולם דא עקא… דא עקא, תינוק…

הרהורי־עבירה! – הוא מרים פּתאום את קולו באיזו נגינה רועדת ועיניו מבריקות רגע אל עֵבר שמואל – בקי! – הוא גומר בנזיפה.

– קָ…קָשים מעבירה! – חוטף שמואל וגומר בחרדה פּתאומית.

– אלא שתינוק אתה! – נאנח הזקן ונשתתק.

סבא יונק רגע את מקטרתו כשהוא מסתכל בפני שמואל. פּתאום נרתע הלז ונדהם רגע. כאילו מאיזה מרחק הגיעה לאזניו גערת־סבא:

– והא לך, שקץ…

ותיכך נטשטשו בעיניו פּני סבא, שהשתפּכו יחד את הכתם השחור של החלון נכחו, והוא הרגיש, כי לחיוֹ הרוֹפסת ניצתה ממכה עצומה.

בעיניו, שנעכרו רגע, ניצבו דמעות! אך כאילו מבעד לאיזו המיה חרישית לטפוֹ קוֹל סבא:

– פּ־פּף… כל דכוָתך מוּכּים…

והפּנים המוֹשכים, הפּנים המשעבדים, נאוֹרים עוד פּעם בבת־צחוק אוֹרה החודרת לנשמה החרדה, והוא מוסיף:

– גְמָרָא מפורשת, פֶּתי קטן, פְּ־פְּף… בפירוש איתָמָר: דוּרַאקַא אִי וְ צֶרְקְוי בְּיוּט…¹

לבב שמואל התחיל מכה בחלחלת־קדחת אל חזהו. עיניו נמשכו כמהוֹת אל כף הזקן הרכה והחמימה, הפּשוטה על ברכוֹ, ושפתיו רעדו. הוא התנודד וישקע על הכיסא ופניו להטו.

וסבא מוֹנה בינתיים מלים מעירוֹת, כה רווֹת, כשעיניו ננעצות בלהבת המנורה אשר לפניו:

– אורח יש לנו… אָשר…

פּני שמואל מתעותים רגע. אַי… הזקן הגבוה, אשר קצות עטרתו השעירה נופלים אחוֹרנית ומַטהו העבה כה דופק בבטחה… מה־מזוהם הוא ליב’ל… זה חברו של סבא…

– חברי היה – הולך סבא ומוֹנה – פּה הוא עתה… “כולם” כקליפּת־השוּם נגדוֹ…

ושמואל רועד. הוא יודע, מי הם “כולם”. אלה הם האריוֹת שבחבורה… האדמור"ים הענקים והדַקנים היפים…

– הלא היה אומר…

ושמואל מאַבד את החוט. מה היה אומר? מי? אַח, הוא אינו מקשיב כלום… הוא שקוע בהרהורים של מה־בכך…

– אין אביר משוֹטה…

ושמואל לא הקשיב גם עתה. אח, מה? שוטה… מי שוטה?…

והמצח החָלק והחיור מתקמט והעיניים העורגות מתלקחות ונתלוֹת בפני סבא. הלז שתק רגע, כשת עצוֹת בנפשו, אחר־כך סינן בצער:

– תינוק אתה…

הוא הביט אל פּני נכדו הזעים ושאגתו רעמה:

– שמעו אבירי־לב – אלו… בקי!

ושמואל חטף בבהלה וגמר בקול רועד:

– צדיקים…

– נוּ? ש…

– ש… שכולם נזונים בצדקה וה… והם נוטלים בזרו־ע…

– נו־נו! – מסיים גם סבא ויונק את מקטרתו רגע.

שמואל רועד. מה־זאת? אינו מבין כלום – אף מלה אחת… מצ… תמיד ככה… הוא שוקע בהרהורים וכלום אינו מקשיב…

ועל פּני סבא משתטחת עוד פּעם אותה בת־הצחוק האורה:

– אבל… במה הם נוטלים, שוטה?… בקרדום אשר בידם, מה? פּ־פּף…

ונשמת שמואל הצמאה רוֹעדת כמהה כגביע־הפּרח בבוֹקר־אוֹרה. במה?… צריך להבין… נו… במה הם נוטלים?

וסבא הולך ומסנן:

– נוֹטלים בזרוֹע, פּתי… משמעוֹ בלי־עמל, פּ־פּף… בחינת לא חָלי ולא מרגיש, להבדיל…

שמואל אוֹגר את שארית אוֹניו. כיצד, כיצד? לא חלי ולא מרגיש… נוֹטלים בזרוֹע… הוא מבולבל…

סבא מביט בפני שמואל הנמתחים ומוסיף:

– התבינה? נו משיגים ביד…

והוא מושיט את ידו אל הכותל בלי־עמל כשעיניו מוּסַבּוֹת אל שמואל.

– מבין אתה?… קרובים אל הצינוֹר… בחינת יושבים ונהנים…

שמואל מקמט את מצחו. מצ…

וקול גערה איומה רועם:

– שב ללמוֹד, שקץ!…

וקול צעיר ברמה יִשמע, קול חרד, מתפּייס ומתגעגע:

– יצי־אות הש־בּת שתיים שהן אר־בע…

והתפּרץ הקול מהחזה ההולם, ומיהר כציפּור חרדה, ואבד ברעם הגלים ההומים, המתפּרצים בסוּפת־בטחה משפתי סבא הרוגזות, היורקות נחשי־עשן מתפּתלים:

אם־בּם בּם־בּם בּם־ם־ם – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –

נגמר השיעוּר.

שמואל סגר את הגמרא, התרחק מעל השולחן ויִתָּקע בפינת הספּה למרגלותיו של הזקן. את רגליו העמיד על קצה הספּה וידיו חבקו את ברכיו הדקות.

תמרות־עשן חיורות וכחולות זוחלות ונפגשות ומתפּתלות באויר ונארגות באוֹרה חרש ואוֹפפות את התמונה הגבוהה והכתפנית, הכפופה מעט וגוררת את נעליה בטפיחה, אחת אחת, לאורכו של החדר, ומוצצת בדממה את גבעול המקטורת הגדולה, הלוחשת ועוֹממת־לה מתחת לחזה החשוף כמעט.

שמואל ישב חיור־פּנים וראשוֹ נטוּי כמעט אחוֹרנית ולא גרע את עיניו הנוּגות והלחות מתמונת סבא המדדה וטוֹפפת שפי, פּתאום נזדעזע גופו החלש ופניו אָדמוּ רגע.

– שַחה הקוֹמה. הזִקנה גוברת. סבא שוכב מת…

אחוז שבץ קל נרתע ראשו וימינו אחזה בדופן הספּה.

– אין צריך… אח, אין צריך…

פניו עוּותוּ ביסורים והוא נשך את שפתו התחתונה.

– דוֹר יתוֹם יִוָלד…

הוא הוציא גניחה משונה מחזהו ויתנודד כמעט על מושבו.

– מה שהוא מהרהר – נשמה שחורה… ועיניו נקרעות כמחפּשות דבר־מה.

– תנור… דלת… מי יהיה אז צלו ומגינוֹ?… באויר בלבד יש כדי סכנה… צריך לגזור עלים לקטורת לסבא… כמה חלש הוא ותמים – ומלאכי־החבלה כה צוֹבאים… מעל לדלת מתחיל הסיד מתקלף… מטרוניתא חולפת, איזה מזוֹהם מתגחך, הרהור קל שבקלים – למי יהיה לסתרה?… אח, אי־אפשר… תנור… דלת.. אָרוֹן… אח, אי־אפשר, מדוע אי־אפשר!…

פּניו עוּותו ברתת, שפתו הנשוכה רעדה ומעיניו התפּרצה זרמת־דמעות חרישית, אשר נזלה ותקצף על לחיוֹ החיורת…

– אֶט… שוטה! – גוער פּתאום סבא.

והוא מתחלחל.

אולם הזקן כבר פּנה לו עורף. הוא מטפּח בנעליו ובקרקע, כמדומה ביתר־עוֹז, ומשפתיו מתפּרצות תמרות־עשן עבוּתות.

ומבעד לדוּמיה הרוחשת והרוגשת מקשיב שמואל את המשכת־מחשבותיו של סבא.

– מלאכים של שעוָה, פּ־פּף… נו, מה נכנסה בך כבר?…

וגערת־פּקודה רוגזת פּתאום:

– אתה!

ושמואל קופץ מפּינתו ועומד חרד.

– שומע אתה? – הוא גוזר בנזיפה ומראה באצבע – רב! התשמע?

והוא פונה שנית עורף.

– שוטה! – הוא מוסיף על דרכו בנהימה.

שמואל ישב שנית על מקומו בקצה הספּה וימינו תמכה במסעד. סבא הוסיף כשהוא מטייל שפי:

– אפרוח – גם־כן… וכי מה?… אוהב אנוכי אותם… שוב בעל־בכי!…

רגע עוד טיפּחו נעליו בדממה ואחר הוסיף בקול מרוכך מעט:

– עלייה אחת היתה לעולם – והכל באחריות… אנחנו היינו בסכנה…

שמואל עצר את נשימתו ועיניו נתלו בערפּו של סבא.

– צפויים היינו לאבדוֹן, אשר בלע רבואות דכוָתנו, פּ־פּף… צאן אובדות היינו בשעת־חירוּם איומה… שוטה – אתה שוטה, פּ־פּף…

ועוד פעם לוחשת הדממה האוֹרה וסחיבת־הנעליים שבתוכה.

ושמואל רוֹעד. שעת־חירום איוּמה והמה תוֹעים ועוֹרגים… עדר אדני נפוֹץ על ההרים ומרעה אין… אבל הוא היה ביניהם – הרועה הנפלא… באדרת־איכרים לבנה התהלך וייתע על הר וגבע – ואחריו לא יקום עוד כמוהו… והם מצאו מרעה? אַי, אַי…

גלגלי־אורה אדומים וכחולים התרוצצו לנגד עיניו. רקותיו התחילו הוֹלמוֹת ולבו הכּה בחזהוּ בתעצוּמוֹת.

– אדרת־האיכרים נעלמה – נישאה בסוּפה דרך מוחו – גם הלָה שוכב מת… אַח, עולם כמנהגו נוהג והולך, ושוטים שקלקלו עתידים ליתן את הדין… אבל מדוע עולם כמנהגו נוהג?… אוי, נשמה שאין לה תקנה – הוא מהרהר אחרי מידוֹתיו של הקב"ה…

וקולו של הסבא הולך ומשתיק כרגע את המיית־לבוֹ.

– התורה, כביכול, חיבקה אשפּתות ואנחנו היינו התוֹלָעים…

וגיחוך של רחמים עמוקים מופיע על פּניו הטובים, חזהו כאילו מתנגף רגע אל גרונו והוא פּוטר בלעג מר:

– לומדים! פּ־פּף…

ולא בפעם הראשונה תחרד נפש שמואל הרכּה לזכר הימים הנוֹראים ההם… מות וחנק הם נוֹשמים עליו. דוּמיית ארץ־גזירה… חוֹרב ועוֹפרת… המאוֹר שבתורה עוּמם, עוּמם. כל העולם כולו – בעלי זקן שחור קצר וממורט ופנים כמושים וסחוטים – יושב כפוף ומסלסל בקול־תיִש מנַסר את אותו הניגון היבש של “המניח את הכד”, הממית כל תקוָה פּורחת ומכלה כל לחלוחית שבנפש…

– אֶט… ואנחנו גברנו… הבא ליטהר… בקי!

– מסַיעים אותו – נבהל שמואל וגומר.

– שוטה! – מניח סבא את דעתו ומוסיף לטייל.

ותמרות־העשן מתפּתלות ומתפּזרות וניגשות ונארגות באוֹרה, כרבידי־המשי בחג השבועות לרוח היום, ואופפות יחדיו את התמונה הנערצה התוֹעה במלוֹא החדר, עם מחשבות שמואל והרהוריו, הכהים עם הטהוֹרים גם יחד…

– מרגלאָ בפוּמה דאָשר, פּ־פּף…

אָזני שמוּאל הוּטוּ חוֹלנית. במוחו התחילה רוחשת איזו המיה תכופה ועיניו הנלהטות נתלו בפני סבא.

– העורב רואה גם מתחת לאילנות מלבלבים רק קברים ומצבות… קחַה־קחה… להוריד דמעות אין כל רבותא… מוֹחין!

ושמואל כאילו נעוֹר משינה עמוקה. בעיניו הבריקה רגע אש בלתי־רגילה. ואולם אם המוֹח רוֹפס – והלב רוֹתח?… היאך אפשר לפלוט את הלב? סבא שיניו קהוֹת… אַי, מה הוא, מה הוא?… אח, לא הא, לא הא… הלא נלחמו בעד הלב… כיצד? רבונו של עולם, הוא שב אל קיאוֹ… מה לא הא?… סְמִית־עין ולא יותר… היינו הך!…

ראשו הלוהט סבב, לבו התגעש ונשימתו כבדה עליו.

פּתאום נשמעה שריקת חבל הדלת החיצונה בסוֹבבה על צירה. שמואל התחלחל משום־מה ויקרא בחולשה: – אוי!

וסבא ננער גם־הוא בו־ברגע.

– אָ!… אָשר! – קרא בקול של חג.

ושמואל קפץ ממקומו. מה לו?… הוא ירא?… סבא ממהר לשקוע בספּה… מה הוא, מה הוא!… וכשהוא מתחכך בארון השחור אשר לאורך החדר, נדחק אל דלת חדר־המשכב האָפל שמימין.

IV

את המצנפת השעירה הסיר. על ראשו הגזוז נשארה כיפּה חַדה של סַמיט והמצח הגבוה והמקומט עמוק בשרשוֹ של החוֹטם הבהיק עם גידי־תכלתו המשתרגים לאוֹר המנורה. הפּנים הרחבים־סגלגלים היו נהדרים ומוקפים זקן משתלשל, שהלבינו שערותיו המכות גלים מבהיקים. הגבּוֹת הלבנות היו בולטות ומפּילות אימה, הכתפיים – רחבות.

שמואל נשאר על המפתן. רגליו כאילו קפאו ואת יצוּריו עבר איזה רטט־אוֹר.

סבא הגיש את כף־ידוֹ בחוּדה אל מצחו, כשהוא מצל בה על עיניו מפּני האוֹר, הרכין כמעט את ראשו קדימה ויסתכל.

– האַ! אתה? נוּ!

שמואל הקשיב את הלמוּת־לבוֹ. הוא ניגש כשהוא מכוּוָץ ויוֹשט את ידו אל האורח. הלָז נטלה בכפּו הגדולה, הרכה והחמה. חזהו הרחב הִשיב על שמואל זרם של הבל פּושר וסוכך…

– שלום ע־ל־ליכם!

– הנכד? – פּונה הלז אל סבא.

וכף שמואל רועדת בכף הזרה החוֹבקת אותה. למה הוא אוחז את כפּו בכוָנה?…

– של יצחק־יעקב…

– אַ… שמואל מסתמא?

– מסתברא…

העיניים החודרות ניחתו בו רגע מתחת לגבות. ברכיו התחילו רועדות.

– עליכם שלום, שקץ…

שמואל נשא רגע את עיניו אל פּני סבא ותיכף הורידן.

– נו! – מחליט סבא פּתאום.

והאורח שולח את שמאלו אל לחי שמואל הרוֹפסת, צוֹבטה כמעט ועושה מסקנה:

– מְ־מֶה!

גרוֹנוֹ של שמואל נחנק מחמת זרמה חמה, אשר שטפה פּתאום ותתנשא מחזהו. עיניו הזהירו ונלטשו רגע, שפתו העליונה הוּרדה כמעט וישתעל בחולשה. ידו, שנפטרה בינתיים, נפלה־לו על השוֹק.

– אתה! – הוא שומע את קול סבא ורואה את אצבעו המוֹרה על הארון הפּשוט אשר לימין. – הגישה…

והוא קופץ, פּותח את הארון, מוציא מבין שורות־הספרים בקבוק מלא, צלוֹחית קטנה ואשישה של “קידוּש” ושם לפניהם על השולחן.

על פּני האורח הגדולים חולף ועובר איזה צל. העיניים מבריקות רגע ומתכנסות תיכף אל תחת הגבות המתקדרות. הוא מעביר את כפּוֹ שפי על מצחו ועל זקנו.

– אֶם־בֶּם־בֶּם־בֶּם… למעלה מעשרים? – הוא מפסיק את עצמו, כשהוא משפשף את כפּיו, אשר זרועותיהן נשענו מעוּמדוֹת על קצה השולחן, וראשו הגדול מתנועע שפי לימין ולשמאל.

– כן – נאנח סבא – למן אחרי ההסתלקוּת.

הלז מעביר שנית את כפּיו על פּניו ומתחיל משפשפן כשראשו מתנועע.

– אָז קוּבּלת תיכף לרב?

– פּפּף… כן… לאחר שנה ועוד…

– כך־ך… הנה?

– ישר…

האורח לא חדל לשפשף את כפּיו ולהניע את ראשו. רגע אחד נישאו עיניו אל התקרה ונעלמו שנית.

שמואל ראה רק שני כדורים לבנים־כהים, שכּמוֹ התהפּכו ויערגו לתקרה ואחרי־כן כיסוּם הגבות הרוגזות.

– נו… ואותה שנה?

– אותה?

– שלאחר הפּטירה… עד שקוּבלת ?

הוא פּטר את המלים שלא בבת־אחת.

– אַ… נו… הלא תדע! – ענה סבא ונשתתק רגע.

– שנה – הוסיף אחרי־כן ויתקן בגניחה את מוֹשבוֹ – שמה… עד ה“יאָהרצייט”… אתה לא הוצאת אותה שנה… נו… ואנוכי נשארתי…

פּני האורח קוּמטוּ וכאילו קפאו ככה. הגבות הוּרדו עוד יותר. סבא ינק את מקטרתו.

– נו, ואתה, זלמן? – שואל האורח פּתאום בהטעמה שלא־מדעת ופוקח רגע את עיניו.

סבא לוטש לו עין. הלז מסיח פּתאום:

– אַח, “מַשקה” הצגת ? זה עניין… נו!

והוא שולח את ידו אל הבקבוק.

– אתה מסתמא טועם קמעא? – הוא שואל כשהוא מגיש אל סבא את הצלוחית הקטנה ומתחיל למַלאותה.

סבא עוצם את עיניו למחצה, מצחו מתקמט לארכו, לסתותיו מתרוממות, ראשו מתחיל שוקע לאט לאוֹת אישור והוא סוֹחט:

– מ־מה!

את האשישה המלאה לקח האורח לעצמו.

סבא הוציא רגע את גבעול מקטרתו מפּיו.

– נו… ואתה, אָשר?… מני־אז גם לא ידעתי איפה אַתה…

האורח מתחיל מעביר את כפּו על מצחו למעלה ולמטה כשעיניו סגורות.

– מני־אָז… מני־אָז…

על פּניו הופיע וירפרף פּתאום גיחוך קל שבקלים. ידו לקחה את הכוֹס.

– מני־אז עברו עשרים שנה, זלמן… נו, בָּרֵך ! – הפסיק פּתאום את עצמו.

ועוד פעם העביר את כפּוֹ על מצחו ועל פּניו ועל זקנו; ובהבליטו מעט את שפמו ועיניו השפּילו להסתכל בקצה זקנוֹ המוּרם בכפּו, סינן:

– כן־ן… נה!

והתחיל מברך.

ברך גם סבא. טעמו.

– נו… לחיים, זלמן!

– לשלום, אשר!…

האורח הריק את האשישה עד־תומה, וסבא גמא מכוסו רק מעט. הלז התאנח.

– עשרים שנה ללא־בית וללא־מנוח, זלמן! – סינן כשהתחיל ממלא את הכוסות שנית.

– נו – הפסיקוֹ הזקן – הלא רק בך בלבדך האשם… חפצו בך לרב בויטבּסק, אלא… הוא, נשמתו עדן, הסכים בכל־לב…

– כן – מנגן האורח – איני מאשים את איש; אבל מה־שייך מה שאתה אומר – בך בלבדך… שטויות – כזה הייתי…

– כיצד? אתה אומה “כזה”… הוא הלא כמעט שפּקד אז…

האורח גמא מעט מכוסו ועצם את עיניו.

– דא ניהו, זלמן… פּקד!…

וכשהישיר פּתאום מבטוֹ לנוֹכח עיני הזקן. הוֹסיף:

– ואנוכי לא חפצתי… חה!

סבא לטש לו עיניו. מבטיהם נפגשו.

– נה… לחיים, זלמן! – קרא פּתאום האורח וירק את האשישה.

זעזוע קל הרתיע את פּני סבא והוא התחיל מוצץ את גבעול מקטרתו בתכיפות יתרה. הלז מילא את הכוס שלישית. רגע הסתכל בצל של התעמקות בשברירי־האוֹרה המזדעזעים במַשקה הצלוּל; אחרי כן נשא את עיניו אל עבר איש־שיחו ועל פּניו רפרף גיחוך שאין לו מקום, אשר הכה רגע את לבב שמואל בתמהון וחרדה.

– ואולם אחת היא, זלמן – קרא במהירות נבוכה כמעט – לאו דוקא הרבּנוּת מקבּרת…

שמואל גנח גניחה משונה וישב על הדרגש אשר אצל החלון. האורח הריק דומם את כוסו. סבא שלח שפי את ידו אל כוסו וכה קפאה. הלז הסתכל בו רגע ויקרא מתחילה כמפקפּק:

– הדברים עתיקים, זלמן… אלא… דיברנו קודם על השגה והאָרה…

הוא נשתתק רגע, מבטוֹ שהה כמעט על פּני סבא, אחר־כך סחט:

– היינו הך, זלמן…

הוא הטה את פּי הבקבוק אל האשישה ויסתכל בזרם המזהיר, שהתחיל קולח משם לאִטוֹ. סבא קימט את מצחו ועיניו נתלו בפני הדוֹבר בו.

– השגה היא מדרגה גבוהה, זלמן – סינן הלז כשהוא מסתכל בשברירי־האוֹרה שבאשישה המלאה – צדקת… אלא – שהארה לחוּד… הארה נפשית, זלמן… עולמות היא מחריבה… לחיים!

– מחריבה – נתקמט הזקן עוד יותר ויסחוט בין מציצה למציצה – היטבת לדבּר… סכנת־נפשות אָשר… יודע אתה ענשוֹ של אותו טוָס…

הלז כבר הספּיק למלא בינתיים את כוסו שהריק. הוא הגביהה כמעט, הביט אל סבא במבט מבריק ויסנן:

– כן… יודע אתה, זלמן, את אשר עניתי לזה?

– אתה?

– כך – גיחך הלָה – כדברים האלה שמעתי גם מפּיו… נשמתו עדן…

– מה אתה סח? – נאוֹרו פּני סבא והוא הוציא את גבעול מקטרתו מפּיו.

– את אשר אתה שומע… בשעה שהודעתיו, שאיני נוסע לויטבסק…

– נוּ?

– ועניתי… אבל אותו טוס, עניתי, היה טַוָס, רבי.. חה־חה!

– נוּ? – נתלו עיני סבא בשפתי הדובר.

הלז התקדר מעט, שתק רגע ויוסף באנחה:

– תינוק דלא חכים הייתי אז, זלמן… לא ירדתי לעומקה של תשובתו…

והשקיע את מבטו בכוסו. לאחר שתיקת־רגע הוסיף:

– כך… מצב הדברים, אמנם, לא היה משתנה בכלום, אבל… מי יודע… אפשר הייתי אחר־כך עת רבה או מועטה יותר שָלֵו… יותר בטוח… ומי יודע… מי יודע – תעו שעיפּיו כשעיניו סוּגרו – אולי חסר לי רק זה… אשר יעשה האדם – וחי בהם… צריך אדם שיעשה מאומה…

– אבל מה ענה? מה? – קצרה רוחו של סבא.

– הא? כן, כן… הוא ענה לי אז : תינוק אתה… יודע אתה, זלמן, את גיחוכו הטוב, אַ?… תינוק אתה, אָמר – גם אותו טוָס לא טוָס היה… מבין אתה, זלמן? מכיון שעלה בדעתו להיות כנשר…

– כך אמר? – שאל סבא בהתלהבות ועיניו נלטשו.

– אלא שתינוק הייתי – המשיך הלָז, כאילו איש לא הפסיקוֹ – מה שאתה אומר: השגה… כלום לא הבינותי אז את תשובתו?… אלא, יודע אתה… מחשבה אחרת קורעת את המוח רק בפעם המאה ואחת… יש, זלמן, אשר אני חושב – הוסיפו שׁרעפּיו לתעות – כי זה כל־האדם… לא מחשבות, אלא דבר־מה יותר עמוק היה האדם צריך לקבל בירוּשה…

– וכלום לא הוסיף – הפסיקוֹ סבא בעיניים לטושות.

עיני האורח נפקחו רגע.

– מה?… אלמ־לא – הוֹ־סיף… הוא הוסיף, זלמן… אפשר היה הצדק אתו… הוא גמר: אלא שלנדוֹן דידן – גמר – אין זה עיקר…

– כך?

– אֵי… גדול כוח הרגע, זלמן… הוא הוסיף – ואנוכי… הרהרתי אחריו! – גמר בקול יותר אמיץ.

– אָ־וַה! – התחלחל סבא ופניו קוּמטוּ ביסורים וחרדה – רחמנא ליצלן…

וישם את כפּו על עיניו.

בחדר השתררה דוּמיה מַחרידה. נשמתוֹ החרדה והתמיהה של שמואל הרגישה כמוֹ מַשק כנפיים שחורות וגדולות, המוּרדות ושוקעות להחניק את כל אשר פּה, והרגשת קרבתן הטילה סערה מבשרת־רעה בנפשו… החטא גרם – אחד העווֹנוֹת המקלקלים בעיקר – צעד אחד שלא כהוֹגן, המהפּך את הקערה על פּיה… גם איתני־עולם חרדוֹת ילבשו – סבא הליט את פּניו…

פּתאום התחיל קולח קולו־לחישתו של האורח, אשר מצחו היה נשען על כפּיו.

– אז אמרתי, זלמן… הגלוּת ממרקת… הוא כבר לא היה בתוכנו – ואקח את מַקלי…

סבא הסיר את כפּו מעל עיניו ומבטו הקוֹדח ננעץ בשפתי הדוֹבר, שנראו מבעד לחרכּי אצבעותיו.

– ואָז הוּטל גורלי, זלמן – המשיך הלָז – אתה לא נוּסית, ואנוכי… מסמרטוטי מילי, זלמן… הגלוּת ממרקת, אבל עם עוֹר העצמות… אין מירוּק בלי שׂרטת… אֶ, זלמן! – קרא פּתאום בקול אחר לגמרי, הסיר את כפּיו מעל פּניו והגביה את אשישתו המלאה – לחיים!

– אַ? לשלום, אשר! – מילטו שפתי סבא ולבב שמואל ניתז לקולו המשונה.

האורח הריק את כוסו כאחוז־קדחת ותיכף מילאה בידיים רועדות ויריקנה שנית. עיני סבא לא נגרעו ממנו. בהציגוֹ את הכוס, התחיל מוֹחה את שפמו, על פּניו הופיע שנית אותו הגיחוך המרפרף, שכּמוֹ אין לו מקום, והוא קרא:

– חה!… ולכשארצה – הרי אנוכי אָשר ושותה לחיים!

קור קליל דוקר עבר בכל יצורי שמואל הנרגזים, כשהבריקו רגע עיני האורח על פּני סבא ותיעלמנה תיכף תחת הגבּות הבולטות.

– הרי אתה יודע את סיפּור־המעשה עד־תוּמוֹ – קרא אחרי־רגע ושמואל הרגיש בחלחלת־שממון קרבת איזו תהוֹם שחורה ונוראה, המנשמת בקולו המרוסק – ובכל־זאת… מילא, נו!

סבא הביט אליו בלי־נוֹע. מצחו קומט, עיניו קפאו, ושפתיו שכחו את גבעול־המקטורת אשר בהן. המנורה רחשה ברתיחה תכופה, ודומה היה, כאילו מספּרת היא ברגש ומתארת את מעמקי התהום הרוחשת, אשר פָּצתה את פּיה לבלוֹע חיים את נשמת ה“אחר” הלזה… אַי, איך ערב לבו… אַחר? רבונו של עולם… מדוע סבא מביט ככה ?

– ראֵה – התחיל בתוך־כך האורח פּוֹטר כשכפּו עולה ויורדת על פּניו – הנה אנוכי נותן לפניכם… את הטוב ואת הרע… את החיים ואת המות… צדיקים ילכו בם… פּושעים יִכּשלוּ… זָכָה – נעשה לו סם־חיים; לא זכה… מדרגה, זלמן! – גמר בקול אמיץ והתחיל ממלא את כוסו.

סבא לא נע. את שמואל כיסתה זיעה קרה.

– אלא – הגביה הלז את כוסו – שיש גבוה מעל גבוה…

ונשמעה נקישתה הרועדת של הכוֹס בהשתקשקה אל שיניו והוא הוסיף בגניחה:

– גָ־בוֹה מעל גבוה… הראש מתחיל סובב, זלמן… פּסגה!… ואַתה עלֵה… עלֵה, רבי יהודי… בעצמך… אַליינינקע בלע"ז, חה־חה… אח, היטבת לעשות, זלמן! – גמר והתחיל ממלא עוד כוס.

שמואל לא ידע את נפשו מפּחד וסבא הוסיף לשבת קפוא על מקומו.

– שַלָמָה אהיה כעוֹטיה?… על עדרי חבריך… כך אני מבאר את ה“פּשט”… שונא אנוכי את העדרים… והוא מְשָכָני! לגדע גם את ראשי חפץ…

הרים את עיניו רגע.

– חה־חה… מה אתה מביט – הריק את הכוס בקדחת – אלי, זקן?… כיצד אמרת?… מחריבה… כן? הארה גרידא – סכנת־נפשות… כן, אַ? חה־חה… אי, זקן… “זיזֶה כּוּש”, אַ? מדוע אינך שותה, זלמן?

סבא הוציא גניחה משונה, כמעט פּראית, מחזהו. שמואל נבעת ויקפּוץ ממקומו חִור ורועד; סבא קם בכבדות והתחיל סוחב את נעליו בתכיפות ומוצץ את מקטרתוֹ בקוֹל.

– אינך חפץ איפוא, זקן? לחיים !

הריק את הכוס וידו נמשכה אל הבקבוק

– אַ־הה – קרא בהניפו את הבקבוק הריק ויסתכל בו לאור המנורה – בגד בוגדים? חה־חה…

פּני סבא חָורוּ והוא הוציא את מקטרתו מפּיו בכפּו הרועדת.

– אֶט! – החליט פּתאום בקול־גערה רוֹעד וישב וזרועו נשענה על קצה השולחן. עיניו נטו אל התנור. האורח ישב גם־כן בלי־נוֹע. המנוֹרה רחשה. הבקבוק היה מוּטל על־צדוֹ וגרונו בכף האורח המבהיקה. שמואל עמד ואָזניו הנרגזות קשוּבות… הדממה היתה הומייה ומלאה.

פּתאום קם סבא בגניחה ושׂם פּעמיו לדלת. עיני שמואל ליווּהוּ ולבו חרד. ביחד עם דפיקת־הדלת העצומה מאחוריו הגיעה שנית לאָזני שמואל קריאת־יאוּש רותחת:

– אֶט!

והדממה המלאה והרוָה כאילו נתפּקעה פּתאום ברעש גדול ואותה ההמיה המוצצת, שרחשה בתוכה, כאילו נתבררה רגע.

– אַחר! – נקרע פּתאום מוחו הנמתח של שמואל והוא נעקר בחרדת־בלהוֹת ממקומו ויעף כחץ מן החדר.

V

שמואל עבר את המבשלה־המסדרון, ובגשתוֹ אל פּתח בית־הדוֹד ניצב. הכּניסה להתם היתה משום־מה מַכבידה על לבבו הנרגש. תמונת הבית פּנימה נישאָה רגע דרך מוחו ואחריה רפרף משום־מה בדמיונו ויזעזע את מיתרי־נפשו ערב־חוֹרף ב“חדר” האָפל, כשֶמִשְמוּש ה“רבי” מאַוֵש בּכּוּך של התנור הַמָט, בלכתו לחפּש צתּית להדליק בה את העששית…

– בְּרְרְרְ…

הוא נטה בלי־כוָנה הצדה.

– מי שם? – הרעידהו פּתאום קול דק רועד מעומק האפלה אשר מאחורי התנור – אתה, מוּליק?

ותיכף אחרי־זה הגיע לאָזניו צלצל מיחַם בהערוֹתוֹ ושפיכת מים במים.

– אַת, בלוּמה? – שאל והתחיל מגשש באפלה לגשת אליה.

– מה אתה עושה פּה יחידי? – הגיע בינתיים קול בלוּמה לאזניו.

לאחרונה רפרפה נגד עיניו תמונת־אשה מטושטשה. הוא ניגש אליה, ולנוכח עיניו הבריקה רגע באפלה לבנת יד חשופה ואל פּניו נדפה נשימה רוָה ותכוּפה.

– לא־כלום – נתבלבל שמואל ויתייצב – כך…

בלוּמה נאנחה חרש ותשתחוּ על המיחם לשום בו מים. נוכח עיני שמואל רפרפה חיורת־פּניה העגומה וקווּצוֹת שערותיה ריחפו בנפלן על חלקת גב־ידו ותעבורנה.

מוחו הלוהט נתבלבל ובלבו התקומם דבר־מה. בלומה זו מה חטאה… סבא שרוי בצער גדול… ורבי אָשר זה… שסרח, שסרח, שסרח… אוּ־וּ… ברגלים היה רומסוֹ..

וחרדת־בלהוֹת תקפתהו.

– בלומה! – פּטפּטו שפתיו באין־אונים.

ואולם בלוּמה לא הקשיבה. שאוֹן המים ואִושת הגחָלים הנגרפות מן התנור החרישו את קולו הרועד.

– ועוד רבי אָשר… מה?… הלא אמת… יהודי כשר!… לא מזוהם הוא ליב’ל… ליב’ל.. אַח…

– בלומה! – התפּרצה מחָזהוּ קריאה עצוּרה רועדת וכפּו החזיקה בשמלתה הרכּה.

– מה לך, מוּליק? – שאלה בלוּמה בהפנותה אליו ראשה כשהיא כפופה על המיחם ועיניה העגומות והלחות מביטות אל עיניו.

הוא התבלבל רגע ובלבו נמס דבר־מה.

– לא־כלום, בלומה… בלומה, מדוע אַת כה עגומה תמיד?…

מה? מה? חכה… מדעתו יצא?

מחָזה בלומה התפּרצה אנחה עמוקה והיא שבה לטפּל במיחם. היא לקחה גחלים לוחשות ושׁמה אותן על מחבת. אחרי־כן נתנה עליהן גם גחלים עמוּמות והתחילה מנפּחת בהן ומַלהיטתן, כשקצה חָטמה ולחיה וסַנטרה הרועד מוּאָרים רגע רגע באפלה.

ברכי שמואל התחילו מתעלפות. הוא התנודד. מה, מה הוא עושה?…

– הם אשמים… כולם… – התחיל צוֹעד על מקומו כשיכּוֹר – יודעת אַת בלומה.. ראשי כואב עלי…

הוא הרגיש את עצמו מדוּכא ואין־אונים.

בדמי האפלה התחילה רועדת בכייה עצורה ומרוסקה.

בלומה נבהלה. היא מיהרה ואחזה אותו בידו ותשם את כפּה הקטנה והרכה על מצחו הלוהט.

– מה לך, מוּליק? – נבוכה – מה־בוער הראש… לך־נא, מוּליק, וסעדתּ ראשך כמעט… לך־נא… על מיטתי…

שמואל לחץ את ראשו אל כפּה בכוח ובכייתוֹ התגברה לרגע.

– בלוּ־מה… בלוּ־וּ־מה – לחש למקוטעים.

היא נתנה על כפּה מים קרים ותגש אל מצחו. שמואל נזדעזע רגע. קרירוּת פּוֹשקת־עין נתפּשטה ברקותיו, שנתמַזמזו בתוכן, והוא התחיל מפטפּט בלחישה:

– אין דבר, אין דבר, בלומה… זה לא־כלום…

והוא הרים עליה את עיניו הרטובות ושפתיו עוּקמו בבת־צחוק מוזרה.

בלומה לקחה את ראשו בין כפּיה, כוֹננה את עיניו מול עיניה, ותקרא בדאגה:

– מה לך איפוא מוּליק?

סנטרו החד של שמואל התחיל רועד והוא פּטפּט:

– ככה… אין דבר… אח, בלוּמה…

מבית־הדוֹד הגיע לאָזניו פּתאום קול בלתי־ידוע לו. הוא הקשיב מעט ואחר שאל:

– מי שם, בלומה?

בלוּמה שבה אל המיחם.

– שׂם? פיניה… אח, זה?… לֵוִיק שְׁמֶרִיל־חָנָא’ס… סר לשׁעה־תיכף יהיה טה, מוּליק, ושתית ורוַח לך…

היא נאנחה ותָשָב לעבודתה.

לנוכח עיני שׁמואל רפרפו שנית לִבְנַת זרועה וְחִוְרַת קצה לֶחְיָה המארכה, אשר קווּצת־שער פּרועה הצלה עליה. אִושת שמלתה האפורה־כהה נשבה עליו בנדיפה חמימה. צוארו נמשך מעט בהביטו אליה רגע והוא סר ממנה. ראשו היה כבד עליו ולבבו חלש.

– מה היה לו היום?

והוא קרב אל הדלת ויפתחנה.

VI

הדוד ישב־לו על מקומו והפּנכה הריקה־למחצה לפניו. פּה היתה גם חבילת־הטבק. באויר האָפל־לחצאין נדף עשן שרוף. פּניה שכב־לו גם־כן על סַפּתו, ידו האחת תחת לראשו והשנית, אשר אצבעה האחת חבושה בכריכת־נייר מגואלה בדם, מונחת על חזהו, כשהיא אוחזת פּפּירוסה לוחשת. על הדרגש אל השולחן ישב לויק, מי שהיה חברו של פּיניה “שם” בימים הראשונים, צעיר בעל שפם מתפּרץ־זעיר, חבוש מגבעת בעלת מצחה נוצצת, ומתחת לבגדו הקצר נשקף מעיל אדום מרוקם־שחור מסביב לצואר ולאלכסון החזה.

– כן. והוא סובב עתה בערים בתור נכד? – הוא שואל.

– אדם הגון סתם – מתקן הדוד בגיחוך חלש.

– כן. אין הדבר עיקר. אבל הוא באמת הגון?

– נו, מה השאלה. כנוהג שבעולם…

– כן. אני מבין. אח, חפץ הייתי לראותו… מעניינת – הוא מוסיף בפנוֹתוֹ אל עֵבר פּיניה – הפּסיכולוגיה של האדונים הללו – כלומר… אם אך הגונים הם… הלא צריך בכל־זאת…

הוא לא גמר ויבט אל הדוד.

– בלי־ספק – ביטל הדוד.

פּיניה סינן:

– מה צריך?

– כיצד מה צריך? – פּונה אליו לויק – צריך שיהיה לו לאדם מצח נחוּשה בשביל…

– כן? – הפסיקוֹ פּיניה בנחת – ואנוכי לא ידעתי!

לויק קם.

– העבודה, פּיניה, איני מכיר אותך! – קרא וניגש אליו – אני… אני אמרתי… בכלל – כלום אומר אתה להצדיק קיומם של אלה החיים על חשבונם של אחרים… אנוכי באמת… זה פּעמים אחדות העירות הערוֹת משונות, אלא שעברתי בשתיקה… אמרתי… אבל לאחרונה…

– הבלים! – מסַנן לו פּיניה בנחת מבלי גרוֹע עין מהתקרה.

– כיצד הבלים? מה אתה אומר – הבלים? בכלל, באר־נא… בכלל, פּיניה – הזה הסוֹף?…

– הכל אצלכם כה פּשוט – ממשיך פּיניה כמדבר אל נפשו – פּרופיסורים!

– כ־כיצד פּרופיסורים? כלומר… מה אתה סח? ובכלל, פּיניה… איני יודע שטוּיוֹת אלה למה הן? אנו אין לנו אלא מה שעינינו רואות. קיימא־לן: שתי פּעמים שת־יים הרי ארבע… לנגד עינינו: טפּשות והבלים ורעב ומחסוֹר ואנשים ככלבים נחשבים – ואתה עוד בא להוסיף עליהם?… המעט ממנו…

יד פּיניה נשלחה מאליה לעֵבר לויק, פּניו נזדעזעו רגע ומפּיו התמלטו:

– נו, נו, כן.

– ה… הבּנים.

ורבי אָשר נשאר עומד על המפתן כשפּניו מבהיקים.

לויק מיהר לשבת. שמאלו נשענה על השולחן ואצבעותיה טיפּלו בשער שפמוֹ הקטן, עיניו נקרצו כמעט ונתלו בפני הבא ועל שפתיו ריחפה בת־צחוק קלילה של לעג. הדוֹד קם. שמואל נדבק לפּינה.

– וסַבּוֹתי עיני אל החיים, חה־חה… ערבא טבא, יהודים… התקבלוני – זקן מַמרה – אל חברתכם? חה־חה…

הדוד מיהר לקראתו ויתן לו שלום.

– במטותא, במטותא, רבי אָשר – בהדר־הכבוד היותר גדול, ה־ה…

שמואל נזדעזע. רבי אָשר נתן בו פּתאום את עיניו.

– ה… שגץ!

– שמואל’קה – נטרד הדוֹד – אמוֹר־נא שם לבלומה, כי תמהר מעט… מה היא מטפּלת ככה שם במיחם שלה… במטוּתא, מוליק…

– מיחם? – מתפּלא רבי אָשר – וכי מנהגם של יהודים כשרים בכך? חה־חה…

והוא התחיל שוקע לאט על הדרגש אצל השולחן על־יד לויק.

– בליטא ובזאמוּט – הוסיף בהניחוֹ אֶזרוֹעוֹ עם מטפּחתו הגדולה על השולחן – נוהגים לשתות מבקבוקים, חה־חה…

– ה־ה־ה! – צהל הדוֹד – מבקבוקים… ה־ה־ה… שמואל’קה! – פנה אליו בתחינה.

שמואל יצא בלי חמדה.

VII

לקול קריאתו הפּתאומית של סבא עזב שמואל את בלומה עם הכוסות המוּכנות ובהתקוֹממות חרישית נכנס אל חדרו. הלָז ישב על הספּה כשרגליו על סף השולחן וראשו בין שתי כפּיו, הנשענות על קצהו. האמנם לא שמע בהכּנסוֹ? הלא עיניו תבּטנה בו…

ושמואל פּותח באחוריו את הדלת שנית וצועד קדימה. הדלת נסגרה בדפיקה. סבא נעוֹר.

– הא… אתה… נו!

והוא נשען בשמאלו על הספּה בגניחה.

עופרת מעיקה על לבב שמואל. אין כל תשוקה…

הוא לוקח בעצלתיים את הגמרא ומניחה על השולחן. אחרי־כן הוא מתיק אל השולחן כיסא גבוה ואומר לשבת.

– הא… שבעה דברים! – גוער הזקן – הנח…

חרד ומפויס עומד שמואל אל השולחן, ידיו על הגמרא והוא מביט אל הזקן בתמיהה.

– גזוֹר את העלים…

– אַ…

שמואל מיהר אל תחת הספּה ויוצא משם חבילה גדולה של עלי־טבק יבשים. הוא הוציא מתוכה עלים אחדים, קיפּלם והתחיל גוֹזרם.

דממה. ריחָם החריף של העלים עולה באף ואבקם מדגדג את הגרון. העיניים דומעות. הראש סובב. המנורה מפיצה קרניים מתפּצלות וחמימוּת רוחשת. הסכין הקטן מנסר בעלים ומתדפּק בשולחן. לפרקים יתפּרץ משפתי הזקן הרועדות:

– רחמנא ליצלָן… רחמנא ליצלָן…

חום־קדחת מפרפּר את גו שמואל הלוהט. אִלמת הדממה וכבדה, ונשמתו החרדה מקשבת אותה. מבוכה נישאָה באויר. סבא סובל יסורים נוראים… והכל בשל הלָז… פּרצוף יפה… במה חָטא?… מסתמא גרם החטא… הלא ראה יראה… כולו לא הא… שוֹתה… “חה־חה”… לוּ ידע סבא את מחשבותיו… ומה הוא ירא?… סבא מטיל אימה יתירה… מה הוא חפץ?… צריך לחשוש לכל־צעד… ואם אני חושב אחרת? הלא… אַ? כיצד אמר הלָז?… שונא אני את העדרים…

שמואל חדל רגע מגזוֹר ועיניו נתלו בפני סבא. זאת היתה כוָנתו?… היינו הך…

מוחו המבולבל והלוהט נאוֹר רגע. בלבו היתה הרוָחה ואיזו זרמה רעננה ומלאה תעצומות שטפה רגע אל תחת חזהו. לשם.. תיכף לשם… הוא יודע הכל… לא בכדִי הוא רבי אָשר… והוא לא שׂם לב מקודם…

והסכין התחיל דופק על השולחן דפיקות־קדחת מרוסקות.

– אבל מדוע הוא צוחק ככה… ומקל ראש… סבא גונח… כמו אצלי עם ליב’ל… מה?…

– הא… שוֹטה! מה אתה דופק שם ?

חרד ונבהל מגערת הזקן החולנית ומחוצפּת הרהורו האחרון ממַלט שמואל מחזהו קריאת־פּחד מרוסקה ורואה, כי כבר כלה הטבק מבין אצבעותיו, והסכין מוסיף להחליק על צפּרניו ולהתדפּק בשולחן. ואולם עוד לא הספּיק להניח את הסכין מידו וגערת סבא החרידתהו שנית:

– שומע אתה? לא לך הדבר לעניין ! שמעת?

ולבבו הנרגש והנבעת נלחץ בקרבו. נזוּף הוריד את עיניו והתחיל ממלא בידיים רועדות וממהרות את המקטורת בגזרי־העלים אשר הכין.

– שוטה! – נוהם בינתיים הזקן בינו לבין־עצמו.

שמואל נעלב. הבוֹ האָשם?… מה הוא מכלה בו את חמתוֹ?… לא לך הדבר לעניין – הלב אין לו?… וגם לחשוב אסור… הלא עיניו לא טחוּ… הוא רואה את הכל… הלא… אין סבא יודע את אשר אִתו… כסבור הוא – מה?…

הוא הושיט לסבא את המקטורת הממולאה, כשעיניו מורדות, אולם הלז לא הרגיש.

– ה… מקטו־רת – מגמגם שמואל.

– הא! – מתעורר הלז וגוער בקצף כפליים – עיניים אין לי, מה? רואה אני. לך…

לב שמואל מתקומם בו. מה הוא גוער? וכי בו האשם?… ואת המקטורת שכח לקבל…

– הנח… לך־לך!

– אַי… אני הולך! – נוהם שמואל בבעיטת־חשאי ושם פּעמיו אל הדלת.

מעֵבר לדלת הוא שומע את אנחת הזקן ולבו יחמר:

אָח־אָח־אָ… רחמנא ליצלן…

VIII

– ה־ה־ה!

הצחוק של קולות אחדים יחדיו רעם ויתפּרץ מ“אותו הבית”.

לבב שמואל נדקר. הלולא וחנגא…

בגווֹע הצחוק הגיע לאָזניו קולו הצרוד־מַשהוּ של רבי אָשר.

– נו, חה־חה… לא היה מיקח־טעות, אַ? ואתה עוד סירבת…

רבי אָשר… חה־חה… שונא אני את העדרים…

– אמנם, אמנם! – נטפּל לו קולו של הדוד.

ושמואל החליט פּתאום משום־מה, כי צורת הדוֹד היא בכלל כה תפלה ומבוטלה מעיקרה. מפרכס ומתפּתל. ה־ה־ה… גם פּיניה אינו אוהב אותו… שותק… אבא גרשהו… יהודי גבוה וצנום וזקנוֹ שחור ומחודד ומשקפיים רכובים לו על עיניו… הוא היה מַכה, מַכה בקצב עד נפוֹל המשקפיים ארצה…

ולבבו הנלאה והנרגש התקומם בקרבו כלפּי אבא. מוחו הלוהט תיאֵר לו את צורת אבא בשעת כעסוֹ המקוֹמם, ומרתו הנרתחת מצאה לה מקוֹם. הוא היה חפץ להיות עתה שם… אדרבה… שם יותר טוב… לאבא יאמר את “הכל” בפניו… יכעס? יתחיל גוער? אדרבה… טפוּ – והכל פּס… צריך לנסוע הביתה… ארבע שנים רצופות… ובישיבה ילמד – אה, ילמד בחשק… בעצמו…

– ה־ה־ה!

ושמואל נעקר ממקומו. מה שם?… לאָן?

והוא נכנס.

מלבד המיחם הצהוב הרותח וכוסות־הטה הצהובות־צלולות, המשתקפות לאור־המנורה, עומד על השולחן בקבוק שנתרוקן עד חציוֹ וצלוֹחית קטנה. רבי אָשר יושב על־יד הדוֹד, ידיו מחליקות את כוסו המלאה ועל פּניו הנלהבים מרחף צחוק של קלות־ראש עם צל קטן, בלתי־נראה כמעט, של לעג. הדוד מפרכס על מקומו וצוחק. לויק ופּיניה יושבים על הספּה וצוחקים גם־כן. בלוּמה מטפּלת על־יד העריסה. כשראתה את שמואל נכנס, ניגשה אל השולחן, לקחה כוס תה עם חתיכות־סוּכר אחדות ותשימן על החלון אצלה.

– לך, מוּליק – קראה בקוֹלה הדק והעגום – שב־נא…

שמואל ישב אצלה על דרגשה. מה־טובה היא… עגומה… פּיניה צוחק גם־כן… בלוּמה מחליקה בגניבה את שער ערפּו…

הוא עשה על מושבו תנועה קלילה ויִשאֵר תחתיו בלי־נוע.

– מדוע לא תשתה, מוּליק? – רועדת לחישתה של בלוּמה.

– אֵ־איני חפץ – מגמגם שמואל בשיניים נוקשות והוא מתקרב אליה.

בלומה שמה את כפּה על מצחו רגע, נאנחה ותשלב את זרועותיה על חזה.

– מה־לוֹ היום?…

והוא מתרחק כמעט ממנה ואולם תיכף נופל ראשו אל מתנה.

ומבעד לשאוֹן הקל, הרוגש באזניו, שומע שמואל את לחישת לויק, כנראה, לפּיניה:

– אתה אומר הבלים… נו, אם לא מצח נחושה?… הפקרוּת כזאת..

– אתה שוטה! – גוזר פּיניה בקוֹל.

שמואל הרים את עיניו הלוהטות. מראה פּיניה עודדהו. הוא ישאלהו מחר…

רבי אָשר מעיף עין ממקומו אל פּיניה ואחרי־כן אל לויק.

– הלא היטבת הפּעם לדבר! – הוא קורא אל פּיניה בשחוק־רצון – מִנַיהו! – הוא גומר בקריצת־עין לעברו של לויק – חה־חה…

פּיניה מגחך דומם. הדוֹד נהנה וצוחק בצהלה:

– ה־ה־ה! מניהו, אַי, רבי אַשר !…

ורבי אָשר מתחיל מטקטק באצבעותיו ובכוסו, כשעיניו נקרצות כמעט ומסתכלות בשברירי־המים הצלולים שבה. פּתאום מופיעה על פּניו איזו בת־צחוק סלחנית והוא מסנן:

– כך דרכם של ילדים…

לויק קופץ ממקומו.

– אתה אומר ילדים… טוב, איפוא. לא יהא אלא ילדים… אבל, בכלל – במה הפסידו, הוא שואל… הנה זאת היא השאלה… וכי בשביל שעוד לא קהה בם גוֹעל־נפשם לחטא?… בכלל… רבי אָשר הלא – נוּ, באחת: רבי אָשר הלא – פּה העמיד לויק רגע פּנים רצינים־נכבדים – אדרבה, נוּ… וכי איזה פנים יש לו לדבר, כשרבי אָשר זה מדבר דברים כאלה, אַ? אדרבה, יאמרו אנשים מן־הצד: הלא את כל קדשיו הוא רוֹמס באותה שעה ברגליים מסואבות! נערה שנתפּ־תתה… השולח שליח לקדש לו אִ־שה… בתוּלה ניש־את… הלא נפש היפה תקוץ, פּשוט… העבודה, תקוץ… ובכלל… בשֶלמה? –

ולויק מושך בכתפיו בתמהון כשהוא מתחיל משקיע את עצמו על הספּה.

שמואל הביט כל־העת אל פּני לויק בדבּרוֹ. הוא לא הבין את דבריו, אך הרגיש את נשמתם. כאשר גמר לויק, נתלו עיניו בפני רבי אָשר. הלָז היו פניו מקוּמטים וגבות עיניו מוּרדוֹת, ידו האחת אוחזת בכוֹס והשנית מנַקרת בשורש זקנוֹ. גידי־התכלת השתרגו על המצח המבהיק ונגינת־קטעים מרוסקה הסתננה דרך חטמוֹ. לאחר שתיקת־רגע נשא עין נקרצת אל עבר לויק ויסנן:

– אולי תאמר אתה לנו, בשֶלמָה? –

על פּניו הופיעה בת־צחוק של לעג.

– הלא תאמר? – הוסיף באֶרס.

– גם… גם שמואל יאמר… עוד הבקבוק לא נתרוקן…

שמואל הביט אל לויק בתמהון. מה הוא חפץ ממנו?

עיני הדוֹד הקטנות והנוצצות התחילו מתרוצצות מפּני רבי אָשר אל פּני לויק ופניו הכמושים התחלו מזדעזעים לרגעים. לויק קרץ את עיניו ויורד את ראשו.

רבי אָשר התחיל מעביר את כפּו על מצחו ויסנן:

– כ־ן.

פּתאום הופיעה על פּניו שנית אותה בת־הצחוק הסלחנית. שמואל הביט אליו ובמוחו נישאָה מחשבה:

– הוא שיכוֹר…

עיניו הביטו אל פּיניה משום־מה ברמיזה קלה והוא נענע בראשו לעברו של לויק:

– נ־צחת־ני, בני…

פּיניה גיחך. לויק נפגע.

– לעג זה – מלמל בתרעומת מועטה – איני יודע למה הוא בא… אדרבה – לא כך? אמוֹר גם לי ואדע – היאך…

– אדרבה – מפסיקו רבי אָשר בגיחוך – שואל אנוכי אותך : היאך?… הלא חכם אתה, חה־חה…

שמואל הוריד את עיניו לרגע. לויק נתלהב:

– אבל…

ורבי אָשר מהסהוּ בתנועה ארסית :

– הס־נא, הס… יודע אנוכי מראש…

– דא ניהו, רבי אָשר! – מוצא לויק מקום להטיל ארס.

רבי אשר מתקדר ולבב שמואל נרתע.

– דא עקא, ילד… תריסר פּנים לכל בשעה שה“כל” גופא הבל… אָ!

הוא הטה פּתאום את פּי־הבקבוק אל הצלוחית ויוסף:

– ולכם, ילדים, הכל מחוּוָר יותר מדי… לחיים!

במסיבה נפלה פּתאום דממה מכבידה. פּיניה נשך את שפתו התחתונה, עיניו העמיקו שֶבֶת ועל פּניו הנֵעוֹרים עבר מרגע לרגע זעזוע קל. לויק הוריד את עיניו לארץ ושתי אצבעותיו טיפּלו בשפמו. הדוד התחיל מגלגל לו פּפּירוסה, כשעיניו תועות כאילו מחפּשות להן דבר־מה על השולחן. רבי אשר נשען בזרועותיו בשולחן, ראשו בין כפּיו וכוסו המורקה באחת מידיו מעל ליַרמוּלקתוֹ, המיחם לחש בהמיה קלה ויָפֶק הבל. המנורה הפיצה אור חָמים. החלונות השחורים התנוצצו.

שמואל הביט על־כל־אלה ועל לבו הכבידה איזו מועקה וחזהו נלחץ עד לכאב. ראשו נכפף אל זרוֹעה החמה של בלוּמה ולבו נדקר בעקיצת־ארס כשהרגיש את חמימותה ורעידתה הקוֹנבוּלסיבית. ראשו הוּפנה למעלה ושטף של דמעות רותחות שׂם פּתאום מחנק לגרוֹנוֹ. בלומה הטובה והעגומה. הוא לקח בחשאי את כפּו וילחצנה בכוח…

ורבי אָשר התחיל בינתיים כמדבר אל נפשו:

– טענות יש לכם, לפרקים, צודקות… ולא רק צודקות… ולא רק לפרקים… כי על־כן אני אוהב כל־ימי את הילדים… הקטנים – הגדולים – היינו הך… אלא שמכיון שמתחילים אתם עושים את עצמכם גדולים – שוב אין חלקי עמכם… הרי אתם כחוֹל אשר על שפת היאוֹר…

– אֶח! – הוסיף אחרי שתיקת־רגע ושמואל נבעת. מה הוא מדבר?… פּניה ככה מקשיב…

– כולכם חכמים!… לא אתה הראשון על דרכי, צעיר… רואה אתה את חָטמי זה? חד וקשה הוא, ילד, ואל כל אשר דחקתיו נכנס… היה־נא בטוח… והרי לך השקפתי על כל דא: אַתם מסיימים במה שהתחלנו אנו… ולאו דוקא אתם… כך הוא בנוהג שבעולם… אלא – שיש אחרים… והמה המשוגעים, כמובן – חה־חה… הרי לך קליפּת־שוּם בעד כל הא!…

הוא מילא את כוסו בידיים רועדות ויריקנה אל פּיו.

– הכל ידוע למדי – גנח להנאתו מחריפותו של המשקה – אלא… איני חולק… יש מאושרים… האלוהים עמהם!

ועוד פעם דממה כבדה מספּרת ללבב ומרעידה את הנפש. שמואל רוֹעד כעלה. אֵד המיחם, עשן הפּפּירוֹסוֹת וריח המַשקה השרוּף שׂמים מחנק לנשימתו. בלומה יושבת על־ידו ועיניה הנוּגות־קודחות לא תגרע מפּני פּיניה הבלתי־רגילים. הם מדברים היטב… חמימוּת נושמת מאותם הדברים… רבי אשר הוא רבי אָשר… לכשיגדל, יידע גם־הוא הכל…

פּתאום מסב רבי אָשר את פּניו כלפּי פּיניה.

– אֶ… צעיר! מה שמך, אמור־נא… עמך, כסבור אני, אפשר לדבּר… נַסה־נא!

והוא מושיט לו מעל לשולחן כוס מלאה.

– מה? לא! – קורא פּיניה במבוכת־בהלה ומתּיק עצמו אל הקיר.

רבי אָשר הסתכל בו מעט מרחוק; אחרי־כן קם ויגש אליו. הוא הניח את כפּו על כתפו, עמד רגע דוּמם ופתאום קרא:

– אַל־נא תשתטה, אשר!

וישב אל מקומו.

פּיניה התחיל מטפּל בישיבתו על הספּה. לויק גיחך. הדוֹד קם, הפשיל ידיו לאחוריו והתחיל מתהלך דוּמם, כשהוא מרקד בסופו של כל צעד, באלכסון החדר. השעון הניחר הכה במהירות עשר. דממה.

פּתאום העביר רבי אָשר את כפּו הגדולה על פּניו ועל זקנו, הביט על סביבו בעיניים תועות, ויאחז את הדוד, שעבר באותה שעה על פּניו, בשרווּלו.

– שם – הוא מוֹרה לו באצבע על הדלת – הזקן… אני יוֹדעוֹ מאז… יודע אתה – היינו הך… בד בבד! אבטיחים ולא נשמות…

שמואל לטש את עיניו ופיו נפער כמעט. פּני הדוד היו רצינים־נכלמים. הוא הביט בלי־נוֹע אל גַלֵי זְקַן הדוֹבר בו. על פּני רבי אָשר חלף רגע צל של גיחוך והוא הוסיף:

– יש בני־אדם ויש בני־אדם… ויש גם אבטיחים… אבטיחים בטליתות קטנות – אבטיחים במעילים אדומים… היינו הך !…

דממת־רגע.

– ואצלם – מוסיף רבי אָשר – אָתי ה־כל שפיר תמיד – פּעם נמנו וגמרו…

הוא התחיל נכשל בדיבורו, עיניו התלהבו, פּניו להטו וידו מושכת לרגעים את שרוול הדוד המשפּיל להביט.

– שואל אנוכי אחת – אמרו־נא לי… אַתם!… הלא בכל־אופן אין די לה עוד לאמת רק באישור בלבד… הלא אי־אפשר, שיהיה די!… הלא רבואות נשמות שואפות אליה… נשמות… סובלות על־ידה… נשמות, שומעים אַתם?… רבותא להראות באצבע: הרי שולחן… ודאי… אבל חמישים־ששים שנה לשנן לעצמו ולאחרים, כי זהו שולחן… לסבול, להיות נע־ונד, מגוֹרש במַקלות, לבכוֹת ולשמוֹח, לאהוב ולשנוא, לקלל ולהתפּלל בשל השולחן… שואל אנוכי אתכם – בכל ־אופן, אני שואל… אֶ!

הוא מכה בידו באויר כשהוא גונח ומשתתק.

פּיניה משתעל, קם, ניגש אל השולחן ויושב על־יד רבי אשר.

– מה, רבי יהודי? חזרת?

פּיניה מתקדר, שׂם ציפּרנוֹ בפיו ונוהם איזו נהימה מרוסקה בפני־עצמו.

– לא? נ־נוּ!… ואתה? – הוא שואל דרך־אגב את הדוֹד.

– לא, לא – נבהל הלז – כבר… כבר שתיתי דיִי…

רבי אָשר העיף עין אל פּיניה, אחרי־כן פּנה שנית אל הדוֹד בהנדת־הראש:

– שתקן הוא אצלכם, חה…

פּניו קדרו כמעט והוא הוסיף:

– נוּ, כן… יש שאין בהם כדי צחוֹק – הללו שותקים…

דממה. פּיניה מסתכל בצלוֹחית ופניו קודרים. הדוד מחליף עמדתו מרגל אל רגל. לויק מביט אליהם באלכסון. רבי אשר מחזיק בשרוול הדוד כשגבּוֹתיו מוּרדוֹת.

– מילא! – הוא נוהם פּתאום, ונושא עין אל הדוד. על פּניו מרפרפת בת־צחוק של קלוּת דעת עשויה.

– חה־חה… יודע אתה את החתול, המסתובב סחור־סחור וחפץ להשיג את זנבוֹ, חה־חה.. לבסוף הוא בא לידי מסקנה, כי לא הזנב עיקר, אלא – העכבר, חה־חה…

פּיניה מגחך. הדוד הספּיק להסכין מעט את מצבו ועל שפתיו מרחפת בת־צחוק מעירה חמלה. לויק מתיישב היטב על הספּה ומסנן:

– טוב עכבר חי מידיים ריקניות לגמרי…

רבי אָשר מעיף בו את עינו בבוז, מסתכל בו רגע וקורא:

– סנדלר!

ואחרי דוּמיית־רגע הוא פונה אל הדוד:

– רואה אתה? ודבּר עמהם!… חתולים עם נשמות־חתולים… מכיון שהעכבר אמת – הרי אֶתנַחתא!… מה עוד? כסבור אתה – רק מפּיו תשמע כזאת? טעות… סור־נא לשם – הוא מוֹרה באצבע על הדלת – ותשמע דיבוּרים… היינו הך, אלא שהעכברים אחרים…

לויק קופץ:

– האמינו לי, כי קרוב הזקן ההוא אל לבי רַ־ב יֶ־תֶר מאשר כולכם, כולכם ביחד. שם, למצער…

רבי אָשר משקיטו בתנועת־יד משונה ומפסיקו:

– שב, שב… אני יודע זאת גם בלעדי תגיד…

– לא! – מתעקם לויק – מדוע שב ? וכי מה ימריצני לשבת? חפץ אנוכי להוכיח לכם, כי בכלל… אנשים אתם בלי כל, בלי…

ורבי אשר מוסיף משקיטו בתנועת־ביטול:

– כן, כן… גם את זאת אנו יודעים… יודעים, ילד!

ועינו האחת נעצמת והשנית מרחפת על פני לויק ובנשימה קטועה הוא מוסיף אחרי דוּמיית־רגע:

– אַתם עם ה“הכל” שלכם!

המלים נופלות בדממה ומרתיחים אותה. כל פּה סגור וכל אוזן מקשבת חוֹלנית. אזני שמואל הלוהטות היו קשובות וכל מיתרי־נפשו הרועדים נמתחו. מוחו, המלא אֵד הוֹמה, להט ורגז. דברי רבי אשר היו לו כספר החתום, ואולם כל מלה ומלה חדרה עמוק אל נפשו פּנימה ותרתיחנה. הוא חש והרגיש, מבלי דעת את משפּט ההרגשה הזאת, כי כבּירות המלים וסוערות־אוֹנים והן נופלות ונשקעות בנפשו עד־עת, עד־מועד. סערת־רוח הדוֹבר מילאה את לבבו והוא לא ידע את נפשו.

ורבי אשר פּנה אל פּיניה מתוך הדממה ויסנן בלחש:

– הרבה שָמַיִם שבַּבִּצָה עושים… מסוּכּנוֹת הן התחנוֹת בחיי האדם…

מצחוֹ מתקמט, גבּוֹתיו נבלטות עוד יותר ואצבעותיו מפַלות רגע בשורש זקנו. אחרי רגע הוא מוסיף בסינוּן של לחש:

– חלש האדם כזבוב ואלוהים גדולים, כביכול, בלבבו. כל־זמן שהוא מטפס – הוא מטפּס… אולי גם עוֹלה… אבל מכיון שהוא עומד לרגע, מיד אלוהיו מושכים אותו למַטה… השמיים הנשקפים מהבּצה כה קפואים ורצינים, חולמים־רצינים ושלוים – והוא מתחיל מחפּש לוֹ קוּרי־עכביש…

פּיניה התגחך מרה.

– הם – סינן – הקדימו ואמרו: מתוֹך שלא לשמה בא לשמה…

– כלומר? – קפץ לויק ויקרב אליו.

– לא! – נעקר פּתאום הדוד ממקומו, משקיע ראשו בין כתפיו, פּושט את זרועותיו ומתחיל רץ בחדר בצעדים פּעוטים – אין הדבר כך, בשום ־אופן אין הדבר כך…

רבי אָשר העיף עליו את עינו ועל שפתיו נפרשה רגע בת־צחוק, אשר דקרה את לבב שמואל עד לכאב עמוק. בידי פּיניה נשאר הבקבוק נטוי ועיניו נפשקו ונתלו בתמונת הדוֹד. לויק קימט את מצחו וינעץ את עיניו גם־הוא בדוֹד. בלוּמה התחילה סועדת ונוהמת דבר־מה בלחישה חנוקה. שמואל חש, כי ראשו מתבקע, ואחז בידה ברתת.

– לכאורה, – ניצב הדוֹד על־יד הדלת כשהוא כפוף ומכוּוָץ ויגש את אצבע־ימינו אל מצחו, – לכאורה הדבר באמת נורא… אני מבין היטב… אוי, אני מבין… מבהיל!… אַתם – הוא התחיל עושה תנועות משונות בידיו ובכל אבריו – נו, זה עם ה“הכל” שלו, זה – עם שלוֹ… עם ה“אין־כל” שלו… אבל א־ני… אני…

קולו נתחדד בקצהו ואצבעו התחילה רוצעת ובוקעת את האויר למעלה.

– רבונו של עולם!… במה ביליתי אנוכי את כל הימים?… הרי מה שנורא!… חושב אתה – בררר… מארי דעלמא כולא! תפּוחי־אדמה ולגימת־יין אחריהם בימות־החוֹל בבית־אבא – ועוד פּעם אותם תפּוחי־האדמה, רק עם פּפּירוסה אחריהם ביום־השבת ב… ב.. נוּ בבית־המחראוֹת… איה איפוא ה“הכל” שלי, אני שואל!… וכי בזה הכל תם? אַ?… הכל תם?…

הוא הכה באגרופו באויר והתחיל מתרוצץ שנית בצעדיו הפּעוטים.

הכל שתקו. שמואל נרעש. מוחו חישב להתפּוצץ. עיניו קדחו. לבו הלם ברציחה. הוא הביט כעגל על המסובים ועל הדוד. כיצד? מה חפץ הדוד? פּפּירוסה בשבת… כ“גוי” גמור… דוד זה… ורבי אשר שותק… רבונו של עולם… הכל שותקים…

– חושב אנוכי עתה על זה – מוסיף הדוֹד בהתייצבוֹ שנית על־יד הדלת – וחָפץ משום־מה להחליט, כי מקומי אני – שם… במִבְשָלָה הכהה… בין הבתים…

הוא קפץ וניגש כחתוּל אל רבי אָשר והתחיל עושה תנועות משונות לנגדו:

– מעוֹלם… התבינה? מעולם לא הרגשתי את עצמי כהלכה – או… או, למצער, שלא כהלכה באחד מאלה הבתים… הארוּרים! – סחט מחָזהו ויזרוֹק את אגרופו באויר וברגלו בעט על הרצפּה – התבינה ? לעוֹ־לם…

בלומה רעדה ותקפּוץ חרש ממקומה ותתייצב. שמואל אחז ברתת בידה ושיניו נקשו.

הדוֹד עצר פּתאום בעד שטף דבריו :

– אַ ? ובכל־זאת? – הגיש את אצבעו אל מצחו.

– לא! – החליט פּתאום וישב להתרוצץ בצעדיו הפּעוטים, כשראשו שקוע בין כתפיו וזרועותיו פּשוטות – אין הדבר כך… אין ה־ד־בר כך!…

– חה־חה־חה! – פּורץ פּתאום לויק בצחוק נרגז שמח־לאֵיד.

שמואל קפץ ממקומו ברתת. עיניו הקטנות הבריקו אל עֵבר הצוחק, לבו כמו נבקע ונתרוקן בקרבו ומוחו נעכר; שפתיו החיורות התחילו נעות בזעזוע קונבולסיבי, אך קולו נחבא. פּני כל המסובים יחדיו התחילו מיטשטשים, המנורה וכתלי־החדר עם כתם הכירה השחור התחילו מסתובבים ומתערבבים בעיניו והוא התחיל שוקע על הקרקע בנהימה פּראית חלשה…

רגע עוד נישא דרך אזניו כמו־מרחוק קול צעקת בלומה ואחרי־כן נעלם הכל – – –

IX

לב שמואל הולם בקרבו בחזקה ובתכיפות ועוצר את נשימתו הסולדת. חכּוֹ דבק אל גרונו ועיניו נעכרות. המנורה הקטנה מפיצה אור שורף מן הכותל המסויד והארמית מצטחקת לו בגירוי מלהיב ומגלה לו את שוֹקה האדמדמה־טהורה… ידיו מושטות לקראתה וכוּלוֹ רועד ונחנק מתאוָה; אך פּתאום מגיחים מן הפּינה פּני־ציפּור מחודדים והוא מרגיש בלבו דקירה מרה ועמוקה… אפלת־הלילה מבטת מהחלונות הקטנים המתנוצצים, אבא מגרש את פּיניה בקצף, משקפיו נופלים מעל חטמו ורבי אשר בוכה ומיילל מאחורי הדלת בקול דק:

– עדרים… אוֹ־וֹי עד־רים…

אמוֹ המתה רומזת לו מן האפלה והיא עגומה־עגומה מעֵבר לחלון והוא צועק:

– להכעיס! להכעיס! נוּ, גרשני, נוּ!…

פּתאום נכנס הביתה הדוד כשפּניו מביעים יסורי־מות והוא מעשן בשבּת… לויק קופץ עליו ותולשו בשערותיו בשחוק פּרוע ופּיניה עומד ושולח את ציפּורניו בלבה של האם, זו בלוּמה העגומה… היא בוכה בקול חנוּק… לבב שמואל מתחמץ בקרבו, הוא חפץ לקום ולהצילה מידו, אך עופרת כבדה מעיקה על חזהו וסבא קורא לקחת את הגמרא… הוא פּותח את פּיו ומפרכס לקרוא לעזרה, אך קולו נחבא וסבא גוער:

– לא לך הדבר לעניין – אפרוח!

חום־קדחת משתפּך וסולד את מצחו ורקותיו. הוא חוגר שארית כוחותיו וחפץ לצעוק. זיעה קרה תכסהוּ ותחת הצעקה נסחטת מגרונו איזו נהימה חרישית משונה – והוא פּוקח את עיניו בבהלת־חלחלה…

הוא רחץ בזיעה וכוחותיו לא היו אתוֹ.

בחדר־המיטות היה אוֹפל וחוֹם מחניק. פס־אור אחד אדמדם נפל מאוֹר־המנורה אשר בחדר השני ורבץ על קצה התקרה והשתבר וירד על קצה הכותל באלכסונו. מהחדר השני המה באָזניו קול דברים והמוּלה. זמזמו הכל יחד. בלוּמה עמדה כפופה עליו, ידיה הרועדות לפתוּ את צוארו, ראשה שקוע על חזהו ומגרונה מתפּרץ מפּרק לפרק בכי עצוּר וחנוּק.

– מה… מה זאת, בלומה? – אין שמואל יודע את אשר אתו.

מחָזה בלוּמה התפּרץ קטע משולשל ומשתבר של יללה היסטרית חנוּקה. היא הידקה את ראשה אל חזה שמואל והתחילה מפטפּטת ברתת מתוך יִללָתה:

– שמו־אל.. אוֹ־וֹי, מוּ־ליק…

שמואל התחלחל וישב. ראש בלומה צנח מחזהו אל הכר ופניה נכבשו בו. שמואל הרגיש תיכף עייפוּת אין־אוֹנים ויפּול אחורנית.

– מה… מה־זאת, מה – פּטפּטו שפתיו בלי־קול.

כאילו מאיזה מרחק הקשיבה אזנו המולה בלתי־ברורה; עיניו הנלאות, שכּמוֹ היו עמוסות משא לעייפה במקום גבּוֹת, רפרפו על קו־האוֹר המשתבר על התקרה ומוחו המלא אֵד־עופרת התחיל הומה. כפּוֹ הכבדה משום־מה הוּרמה מעט ותפּול על קווּצות בלומה הרכות והמפיקות הבל סולד. הוא הרגיש את זעזוע כתפיה מעת לעת. עיניו התחילו נפקחות.

– בלוּמה! – לחש בגמגום.

בלומה הזדעזה ומחָזה התפּרצה ונחנקה בכר יללה שוברת. שמואל נאנק וירם כמעט את ראשו.

– שמו־אל… מוּ־ליק – פּטפּטה ותחבק בזרועה הרועדת את צואר שמואל ותלחצנו אל תחת חזה – הוא… הוא שתה… הוא הולך מחר… פּיניה… איני יודעת שיחת־חוּלָיו…

חוּמה הסולד המם את לב שמואל והוא התחיל הולם כפּטיש בחזהו. המיית מוחו הכבד התחילה נובעת במרוצה והוא לא הקשיב את דבריה, אך שתה את קולה. כפּו, שהוקלה פּתאום, התחילה רועדת, החליקה מקווּצותיה הרכות־חלקלקות והתחילה מַחלקת בכמיהה את גבה הנמתח והחָמים, לפתה את מתנה הרעולה ושפתיו הרועדות התחילו מרפרפות על חלקת צוָארה הסוֹלד, כשקצות שערותיה הבודדות מדגדגים את לחייו ודוקרים את עיניו.

– בלו־מה, בלו־מה – הוא מפטפּט בנשימה כבדה ושיניו נוקשות – טוב… בלומה…

ובלומה נלחמת את יללתה, המחניקה אותה, וכולה רועדת. מפּרק לפרק היא מפטפּטת בלחישה מטשטשת את המלים:

– הוא הוֹ־לך… אין דבר… עם רבי אָשר… או־י… ולמות לא יוכל… אין דבר, מוּליק… איני מבינה שיחת־חוּלָיו…

– בלוּמה – מפטפט לה שמואל ומחליק את מתנה.

היא נרגעה רגע ותפן אליו את פּניה האדומים מבכי. הוא התנפּל בצמאון אל לחיה הבוערת והתחיל מנשקה ומוֹצצה בקדחת עצומה.

– שמואל, שמואל’קה – פּטפּטה בלומה במבוכה – אין דבר… אני חלשה..

שמואל נלחץ בינתיים אליה והתחיל מפרכס על גופה בידיו ומזדרק ברגליו וכובש ומנַקר בפניו, כאילו החליט אחת – לבוא אל תוכה ולהבּלע בקרבה ולהתבולל עמה יחדיו. מחָזהוּ התפּרצה מרגע לרגע נהימה עמוקה פּראית:

– כך־ך… ככה…

בלומה נבעתה פּתאום. היא קפצה מן המיטה.

– שמואל! – קראה ולא־קוֹלה.

שמואל פּרכס עוד רגע על המיטה, הרים עליה רגע עיניים עכורות, אולם תיכף סגר אותן ופניו חָורו…

X

יום־המחרת היה יום־סתיו מעונן. אור חיור עגום מילא את החדר בשעה שפּקח שמואל את עיניו הנלאוֹת והוא הרגיש ברקותיו נטל־עופרת. הוא הרים את ראשו במהירות. במוחו ניטלטל דבר־מה בכאב עצום, עיניו נעכרו והא נפל אחוֹרנית. מה־זאת ?… הוא חולה?… הרק חלוֹם חלם, כי פּיניה נוסע מכאן?…

רוחו קצרה. מה עמוֹ?… מתי שכב?…

מהחדר הסמוך הגיע לאזניו זמזומו של הדוד מאצל הכירה יחד עם אִושת פּפּירוֹסה מתגלגלת:

– אוֹי עַ־ד עָ־עָ־עָ־רֶב… בלוּמה, כבר נאפו תפּוחי־האדמה?

רגע היתה לשמואל הרוָחה.

– בלומה?… אַח!

אז נעץ את עיניו בתקרה נכחו. מדוע אין תוֹלים מנורה בוָו התקוע שם?

– הרי אתה, שמואל – נישאה פּתאום מחשבה מוזרה דרך מוחו.

והוא התרומם בהחלטה על משכבו וישב. כאב ראשו עצם מאוד. כל אבריו כאילו התפּרקו. האוֹר העגום והקריר כאילו חתך את עיניו וברכיו, שהתאמצו לקום, מעדו. אולם הוא הבליג על עייפוּתוֹ והתחיל לובש בהחלטת־קדחת את בגדיו המעוכים.

– עוד היום יכתוב לאבא. שם יִנפש; אחר־כך…

והוא נכנס לחדר הסמוך. הדוד קדמהו בסבר־פּניו הידוע לו:

– אַ, שמואל’יק… מה השתטית אתמול, אַ?… אצלנו אין דבר זה בנוהג… אצלנו חייב כל אדם להיות בריא… בלוּמה! – הרים מעט את קולו – מה אַת מטפּלת שם ככה?…

ובפנוֹתוֹ אל פּיניה, השוכב לו חיור־פּנים על הספּה ונושך את שפתו התחתונה, הוסף בגיחוך, כשהשפּיל את ידיו לאחוריו וכתפיו התחככו בכירה להנאתן:

– בִּקַקְתָּ בִּלַקְתָּ, ר' יהודי, אַ? ה־ה…

וכשתיקן את מוֹשבוֹ מעט מצץ את הפּפּירוֹסה ובהוציאו תמרות־עשן מפּיו ומנחיריו הוסיף במעין הכרת־ערך:

– כ־ן… “חטפנו” אתמול קמעא… כהלכה… אַי, רבי אשר!…

– ואיננו! – הוסיף להתפּעל – זְרֵה לי מֶלח עלֵי זְנָבי, ה־ה…

רבי אשר ענה:

– א־טֶה־טֶה… הלא זאת תורת האמת הידועה לו לאדם בשעה שאינה שלו… אִל־מ־לא הא…

ובהחלטת פּתאום לקח את הבקבוק ויציגנו על־יד פּיניה.

– שמע־נא, בחור – קרא – אך לחינם אתה משתטה.

פּיניה גיחך ביגוֹן ויקבל בלי־כוָנה את הבקבוק.

בדלת נפגש שמואל עם בלוּמה. היא נכנסה חיורת ועגומה ובכפּה פּנכה מלאה תפּוחי־אדמה אפויים ב“שריונים”. כשראתה את שמואל, נתאדמה קמעא והורידה את עיניה לארץ.

– אַ, מוּליק – קלח קולה הדקיק ברעדה.

שמואל הוריד את ראשו ונתחכך בינה ובין המזוזה.

בעברוֹ את המפתן, הגיע לאזנו שיעוּלה הרועד והריקן עם קולה הבלתי־בטוח:

– פּי…פּיניה, רצונך בתפּוח־אדמה?…

I

מפּסגת מגדל העיר רוּסקה הכּאַת־פּעמון רוָיה ותכה גלים חולמים בדוּמיית־הלילה, הקפואה בנוגה ירקרק־חיור, ותאבד בקצה האופק הטלוּל; לאחר רגע החליקה ממרום גם השנית, ותתפּשט צלילים, צלילים רכים, ונשקעה גם היא במרחקים.

– השנייה! – חפץ שמואל¹ להגיד ויעשה תנועה חלשה לקום; אך באותו רגע ממש עלתה לו בוּעת־ליחה מחָזהו ותשקיע את קולו והוא לא הגיד כלום, רק השתעל בחולשה ונשאר יושב על מקומו.

רפרף פּרוֹפיל־השיִש של פּני רחל מתחת למגבעת־תבנה השחורה ונפשו הקשיבה את לחישתה:

– עוד מעט ויהי בוקר!

והלחישה היתה ממש אותה הלחישה הכמוסה, האוֹצרת בקרבה תעלומת עולם קורעת, אשר הקשיבה נפשו ותהי לה לברוּת עוד לפני שעתיים, בשעה שצל המסגד השחור השתטח כתוּמוֹ לאורך הרחוב המוּגה והאִלם; ובגווֹע בדוּמיה הקפואה והירקרקת צליליו האחרונים של פּעמון המגדל, התחילו מטלטלות את האויר מקצות (מחוק: “מקצה”) העיר במרחקים (מחוּק: ועד קצה) קריאות־התרנגולים מלוּליהם.

ועוד הפּעם היתה דממה. צל פסגתוֹ המטושטשה של המסגד טיפּס כבר על כותל האבנים המסויד אשר נכחו והירח המלא עמד כבר בשיפּולי השמים.

לפתע נשמעה ותגז אִושה קלה. על הארץ מצמצו רגע צללי שתי כנפיים ארוכות, כשני כתמים שחורים, וייעלמו.

רחל קמה. היא הטתה את ראשה אל חָזה וידיה טיפּלו במחלפות קווּצתה.

– עת לישון – הקשיב שלמה את לחישתה ונשימתה ישר על פּניו – הבט נא אם פּתוחה הדלת.

הוא מלמל בקול צר:

– כן. הגיעה העת, מדוע קמתּ?

והוא הסיר את משקפיו מעל עיניו ויוציא מכיסו את מטפּחתו הנקייה והתחיל משפשפם בה.

רחל תחבה בקווּצתה את הוָו האחרון, חָלצה את עצמותיה ותשב שנית. שלמה הביט על מתנה הפּרוף.

– הביטה איפוא – לחשה בשחוק קל – אכן זאת היא שרירות. לילה שלם.

שלמה שתק רתת. ואת עיניו לא גרע ממתנה.

– ואנוכי עייפתי – עפה (כתוב: עפתה) לחישת רחל דרך אָזניו והוא הרגיש ברעדה את ראשה הקל על זרועו. אולם… הרק חלום חלם?

– הביטה איפוא את הדלת.

– הדלת? – שאל ברתת בקול חנוּק וימינו הרועדת לפתה מאליה את מותן העלמה ההדוק והרכיך.

ועוד פּעם חש את ראשה הקל על כתפו.

– עייפה אני – הקשיב את לחשה.

הוא לחץ את ידו הרועדת אל מתנה ועל פּניו תעתה בת־צחוק חלשה:

– חרפּה – מלמל – חרפה, כי רחל תהא עייפה.

רחל הרימה כמעט את ראשה ותשם את כפּה הקטנה על לבו.

– אָהאָ! – לחשה בשחוֹקה הקל – מה יפעם הלב!

– יפעם? – שנה שלמה.

וביד רועדת לחצה אל לבו. ראשה נפל (כתוב: נפלה) שנית על כתפו.

– מדוע אתה רועד? – לחשה לו.

שלמה רעד וישתוק. מרגע לרגע השתעל מתוך כבישת־נשימה ועיניו התאמצו לרפרף על פּניה הכבושים. פּתאום הטה את ראשו אל כתפו ושפתיו הרועדות נגעו בקצה לחי העלמה החלקה והקרירה.

– נו! – לחשה העלמה – לפתע־פּתאום…

– מדוע לא? – סחט שלמה כולו רועד ועל פּניו הופיעה שנית אותה בת־הצחוק החלשה. –

– מה קרה לֶחְיֵיך! – הוסיף אחרי רגע בשיעול.

רחל כבשה עוד יותר את פּניה בכתפו.

שלמה הרגיש בכתפו את נשימתה החמה וירם את עיניו ויבט ישר השמימה וישאף מלוא חזהו אויר אל תוכו.

– צריך לפתוח את הדלת – לחשה רחל ממטמוני שפתיה.

הוא גיחך כמעט. ידו אחזה בכפּה הקטנה והצחורה ותרם אותה.

– הנה חולשתי, עלמה! – קרא בשחוק קל וירכין את ראשו כמעט וישק את הכף החלקה והרכה.

כתפוֹ הרגישה את שחוקה של העלמה מתוך חיבה וידו חשה את לחיצת־אצבעותיה הקלה. הוא הגיש את כפּה אל שפתיו וישקנה פּעמים אחדות רצופות. פּתאום הרגיש טיסת אצבעות חמות ורכרכות בשער ראשו. הוא הרים כמעט את קולו.

– ואולם – קרא – אך משגה אִתך, עלמה, אם תאמרי, כי די לי בזה!

ובצחוק צוהל עצור הרים את ראשה ויתנפּל אל שפתיה.

רחל עצמה את עיניה ולסתותיה החיורות רעדו כמעט.

– כשיִש! – מילטו שפתי שלמה בתוֹכחה רפוּיה.

וכאשר התנפּל כמיה אל חלקת צוארה הלבנה, הכתה רחל בכפּה על מצחו הגבוה ותקרא:

– סדן ולא מצח… חלמיש!

פתאום נשמעה המולה קלה (מחוּק: שלמה חדל ממנה.) היושבים נפרדו רגע.

מהמוֹט הגבוֹה אשר בחצר תחת הקרפף נשמע שקשוּק כנפי התרנגול ותיכף רצעה קריאתוֹ המרוּסקה את הדוּמיה העמוקה. רחל הרימה את ראשה. הירח כבר לא היה בשמים העמוקים (מחוּק: הנעוֹרים) ולחלוּחית־הבוֹקר התחילה מתפּשטת באויר. (מחוק: בקצה האוֹפק עמד הירח גדול ואדום כדם. מנוחת הלילה היתה גוססת.) (נוסף למעלה: במרחקים קרא הגבר).

– עֵת ללכת הביתה! – לחשה ותקם.

שלמה קם והתחיל מחפּש את מקלוֹ. העלמה טיפּלה בוָוי קווּצתה.

II

(מחוּק: שלמה נשאר על עמדוֹ. כאשר סוּגרה הדלת מבית(,) הרים שלמה את עיניו ויבט לעברים. הרחוב היה (מחוק: עוד) ריק; והבתים היו עוד שקועים בתרדמה, ואולם כל נשימה ונשימה העידה, כי הלילה כבר עבר. ממעל בשמים מצמצו אחרוני הכוכבים החיורים: הרחוב היתה ריקה ורוּח בוֹקר קליל נשב מפרק לפרק ויאבד. שלמה כוֹנן את צעדיו אל כיכר השוק.

הירח כבר לא היה בשמים העמוקים, ולחלוחית הבוקר התחילה מתפּשטת באויר.

– נהיָתה! – מלטו שפתי שלמה והוא זקף את קומתו ויבליט את חזו וישב את פּניו בצעדים מתוּנים אבל איתנים אל כיכר השוק. ינומו להם אלה, אשר אחרת לא ידעו. סערת החיים לא תדע תנומה.

ובהקשיבו להד צעדיו העליז נשקע לאט, לאט בהליכתו ובכל אשר ראה מבלי אשר יידע ומבלי אשר יחשוב על מה שהוא רואה. מפרק לפרק שאף אל תוכו מלא חזהו אויר לח ורענן ובכל אבריו היתה משתפּכת איזו רעננוּת מעודדת ומבריאה ואָז נדמה לוֹ, כי שאף אל תוכו את כל אשר לפניו: את אלה השמים העמוקים והרוים, את האדמה הרוָיה והחרדה לקרבת היום.

שלמה היטה אוֹזן ויקשיב להד צעדיו המעודד. מפרק לפרק שאף רוח.)

בקוֹמה זקוּפה צעד (מחוק: הלך) שלמה (מחוּק: בצעדים מתונים אבל איתנים – במתינות ובבטחה) לאוֹרך הרחוב הנמה. מסביב היתה דממת לפני־שחר, בשעה ששמים וארץ שוכבים שטוּחים לפניך, (מחוּק: ורוח לא יפוח, ומכל מקום אתה מרגיש בכל מהותך איך שבאחת הפּנות הנעלמות קרבה מבלי תנועה) מבלי כל תנועה ובלי כל נדנוּד, ממש כלפני שעה או חצי שעה, ובכל זאת אתה חש בכל מהוּתך, כי לא זה האוֹר, ולא זה הצל, ולא זאת הדממה, ולא זו המנוּחה. בשעות כאלה יש אשר אתה הולך מבלי אשר תדע לאָן וראית ולא תדע אשר אתה רוֹאה, והקשבת ולא תדע את אשר אתה מקשיב – ורק הלוֹך תלך ושאפת אל קרבך את כל אשר מסביבך ושתית ולא תרוה את דממת לפני־שחר.

בקוֹמה זקוּפה צעד שלמה לאוֹרך הרחוב הנמה. היתה דממת לפני־שחר. פאתי השמים הרוים התחילו נחוָרים והאדמה שכבה שטוּחה, דוממה וחרדה לקרבת היום החדש המתרגש (מחוּק: נדמה, כי הכל מסביב עצר את נשימתוֹ ויטה אוֹזן להקשיב את אותות האורח המקוּוה, אותם האותות הקלים־קלילים, הבלתי־מוּשגים כמעט. מפרק לפרק שאף מלא חזהו רוח ובכל אבריו השתפּכה איזו רעננוּת מבריאה ומרחיבה את החזה עד כדי נאקה.) מסביב הביטו עליו חלונותיהם הקמים של שורות הבתים הנמוכים ומפרק לפרק הקשיבו אָזניו מַשק עלים מהגנות בהתעורר עליהם אחת הציפּרים המשכימות. מרגע לרגע שאף מלוֹא חזהו אויר.

באפס מחשבה עבר את כל אותו הרחוב (מחוּק: שקוע בהליכתו) עד בוֹאוֹ אל קצהו ולעיניו נגלתה כיכר השוּק הגדולה. (מחוּק: הדוממה הנבלטת עתה מתוֹך צל האור הקריר התוֹעה עם קוּפות אשפּתה הפזורות ושתי עגלות האיכרים, אשר על יד האטליזים, המותרות עם סוסותיהן הנמות על ידן. גם פה היתה דממה, רק מפרק לפרק נשמע פיהוּקוֹ של שוֹמר הלילה מסוּכתוֹ הצרה.)

רגע עמד ויבט לפניו. צל אור קריר תעה (מחוּק: התוֹעה) בהורין, בהורין. (מחוּק: הבליט את) דוּמם קפאו קוּפּוֹת האַשפּה הפזורות על פּני הכיכר. (מחוּק: ושתי עגלות האיכרים אשר) על יד האטליזים (מחוּק: עם סוסותיהן הנמות על ידן וקוּפּוֹת העשבים המסודרות למכירה. השחירו הדלתות המוגפות של החנויות האבן המוסדות) עמדו שתי עגלות איכרים (מחוּק: ועל יד:) וסוסותיהן נמות על ידן כשסַנטריהן כבושים בשחת הירק. הלאָה מעט השחירו דלתות הברזל המוגפות (מחוּק: מתוך סיר) של שורת החנויות המוסדה. מפרק לפרק נשמע פיהוקו של שומר־הלילה מתוך סוּכתוֹ.

(מחוּק: מהרה נשמעו) מהרה זיעזע את הדממה הד קול צעדים ישרים על פני המרצפת. (מחוּק: שלמה הלך אל אשר רוחו נשאהו.) הוא לא ילך הביתה. ינומו להם אלה, אשר אחרת לא יידעו.

הכלב, אשר רבץ על יד סוכת השומר, הרים את ראשו, הביט אל עֵבר שלמה, וכאילו החליט בנפשו, כי אין כדאי להתגרות בו, כבש שנית את ראשו בשערותיו המנומרות. השומר פּיהק.

– מאוחרת השעה, בר־פחות, הבוקר אוֹר.

– שלום איפוא בבוֹקר, שֵיבֶה! – ענה לו שלמה בסבר של חיבה וקולו צָלַל על פּני כל הכיכר.

– שוּר נא, שמח! – התפּלסף השומר – Небось девки расшевелили? (כנראה, מן הנערוֹת באה לך ההתעוררות) חה־חה…

– אחת, שיבה! רק אחת.

– אחת? Ну уж и одна, должно быть (ודאי, אחת־כהלָכה!)

– עבירה, שיבה?

השומר, כנראה, שם את מקטרתוֹ בפיו ויחליט:

– קוּ־דא! Дело, брат, молодое (וכי לָמה! העלוּמים, אחָא!) גם אנחנו (מחוּק: חיינו…) לא בשערות כסף נולדנו…

(מחוּק: שלמה – צחוקו של שלמה טלטל את הדממה והוא עבר הלאָה).

– דא ניהו, שיבה…

והוא עבר הלאה.

ובעברו את שורת החנויות (מחוּק: ויעבור על פּני המסגד הלבן וישמאיל) ויפנה אל הרחוב העולה אל מחוץ לעיר (,) העביר את כפּוֹ פעמים אחדות על פּניו ושפתיו מילטוּ.

– כן.

ואחר־כך הצטחק רגע. ממש כאוֹתם הגיבוֹרים שעל הבמה. מדבר אל נפשוֹ… אַי, שלמה! בכלל – אתמול התוַדע אל עלמה, והיום… הַנֵי נַשֵי!… היא ישֵנה עתה?

והוא זכר את דברי השומר: נוּ, האחת שם אחת היא, כנראה!

והוא שב פתאום על עקביו. עלמה חיה היא… מה לוֹ ולכל אלה?

וכשעבר שנית אל סוּכת השומר והלָז שאלהוּ:

– חה־חה… Несет панич? (נחפּז, אַבְרֵך?)

לא ענהו כלום ויעבור הלאָה…

---

(מחוּק: התקוה האחרונה)

הדוֹקטוֹר היה עסוּק בחדר־החולים.

קלמן־אִיצ’ה, צעיר צנום וענו, שאף רוּח מעט ברוָחה ויחבוש את כוֹבעוֹ ויגמגם:

– נוּ… טוב, טוב… אנוכי יכול… אחרי כן…

והשפחה, השפחה הטובה, גיחכה לו שנית ותקרא:

– בי, אדוני… יסוּר נא בינתיים אל חדר־האוֹרחים…

אותה האבן, שהתחילה מתגלגלת מעל לבוֹ, נעצרה בהילוּכה, וקלמן־יצחק פשט במבוכה את מעילוֹ העליון “ההגון למַדי”, לפי דברת־אמוֹ לפני נסיעתוֹ מז’ידילובה, ויתלהו על הקיר.

– לאָן… לאָן גברתי אומרת? – שאל בהכרת־ערך־עצמוֹ צנועה את השפחה.

– לשם… ישר – הראתה השפחה באצבע – תיכף אביא מנורה…

השפחה נעלמה בדלת משמאל.

קלמן־יצחק הרגיש את עצמו בלי מעילוֹ קל מסוּבים… הוא איגרף את ידיו, פשט את אזרעותיו ישר למטה, ויבט על עצמו סקירה חודרת…

– לא! – הוא מחליט בלי־הכרה, מוֹריד מהר את מעילו מעל הוָו ומתחיל לובשו במבוכה נחפּזה.

פתאום הוא רואה מבעד לדלת הזכוכית־העיורת, כי החדר אשר נכחוֹ הוּאר באוֹר תכלת־כהה. תיכף אחרי־כן נפתחה הדלת והשפחה נראתה על הסף.

– אנא… אַך מדוע…

קלמן־יצחק מבין לרֵעָה.

– לא! – הוא מפסיקה בגמגום וממהר ללבוֹש את הבגד עד תוּמוֹ – אנוכי… אנוכי אמרתי לסור בינתיים – הוא מַפנה את ראשו אל הדלת ומחַפּש מלים; אך פתאום, בגמרוֹ לרכס את הכפתור האחרון, הוא פונה פתאום אל השפחה בהחלטה – לאידך גיסא… נוּ טוב, טוב…

וקלמן־יצחק, לבוּש בגדוֹ העליון, כוֹנן כגיבוֹר את צעדיו אל חדר־האורחים.

– אנא – קוראת השפחה הגבוהה, הלבושה סינוֹר צחור־צחור ומפנה לו את הדרך – הדוֹקטוֹר ישוּחרר תיכף…

– מ… תודה! – מגמגם קלמן־יצחק.

והדלת סוּגרה מאחריו…

עיניו תעוּ בחדר קטן, אך חם וטוב. לאוֹר המנורה, החבושה גולת תכלת, אשר עמדה על השולחן העגול הקטן נכחוֹ, המכוּסה מַפּיפּה מרוקמה אדומה, נשען אל הכוֹתל – הפּילוּ עליו אֵימת זהירות ויעצרו את נשימתו הרהיטים הזעירים והרכרכים, אבל המתאימים והיפים, המשכללים את החדר. הסַפּיפּה התוגרמית האדומה, אשר השתרעה באלכסון מן השולחן עד פינת החדר אשר לשמאלוֹ; שתי היציעות הקטנטנות והאדומות, אשר עמדו נכחה מעבר השולחן השני; האלוּנטית האדומה, אשר התפּתלה תחת רגליו ישר מן הדלת עד הסַפּה והתנוּר החָלק־בהיר, אשר בפינה לימינוֹ – היו כולם שקועים בדוּמיה עצורה, מזהרת במפגיע…

בתנועה מדודה הסיר קלמן־יצחק את כובעו ויניחנו על השולחן הקטן אשר משמאלו בּבּיאָה; אולם תיכף הסירוֹ משם ויניחנו על הכיסא האדוֹם אשר על ידו… אחרי־כן כוֹנן את צעדיו חרש אל הסַפּה וישקיע את עצמו בזהירוּת רבה בפּינה…

בראשונה לא יכול לשבת במרגוֹע על מקומו; אך לאט לאט החל להסכין את הסביבה ויתחיל לנשוֹם ברוָחה; אולם בעוד רגעים אחדים הגיע לאָזניו מהחדר השני לחשה הרציני של השפחה אל אחד הילדים, כנראה:

– נוּ, נוּ… טס־ס, לוֹלָה… את התינוק תעוֹרר… הוא חולה…

וקלמן־יצחק עצר בעד נשימתו… בזהירות רבה השקיע את עצמו עוד יותר בפינה, כאילו חפץ להתכווץ עד שלא תהא ישותו ניכרת, ופניו הצנומים והנלאים נהרוּ, כמקבלים הנאה ואומרים: אַח, מה ערבים החיים!…

– אָמנם – זחלה מחשבה במוחו הנלאה כשנרגע מעט – הסכלתי עשוֹת עד היום הזה… מאוד נחוץ היה לי להתגוֹלל בחוץ ולסבול רעב וקוֹר ירח תמים… לוּ סרתי אליו תיכף…

ומוחו המעוּנה והחלש לא יכול לגמור את המחשבה הזאת ולתאר לו מה היה אתוֹ לוּ סר אל הדוקטור עוד ביום הראשון לבואו אל העיר הנכרייה הזאת – ויתאנח בזהירוּת אנחה חרישית, אך ממוּשכה, כזרמה דקה של זפת שחוֹרה לוחשת…

יֶרַח תמים של כלא־לב אכזרי אוכל־נפש, שלושים ימים תמימים של מצוקי שאיפות תמימוֹת גוססות ותשוקות־צודקות נקטפות בלי חנינה, חודש תמים של רעב נורא, רעב מציק, לילות־נדוּדים על ספסל הגן הרטוב תחת כיפּת השמים, וגעגועים חזקים, געגועים נוראים לעיר השוֹקטה והחביבה, לאוֹהל הדל משכּן־אֵם אהובה סובלת – רחשו באנחה החרישית הזאת…

– אַיז’ה שלי – הוא זוכר כמבעד לערפל את דברי מַשה אהרון־ליבּס, חוֹתנת הדוקטור בת־עירוֹ, בתתה על ידוֹ את המכתב אליו – אַיז’ה שלי יקבלך שם ב“כ־בוֹד גדול”…

– מילא, חְיֶנְקָה שלה – הוא זוכר את דברי אמוֹ אחרי אשר בא עם המכתב הביתה – הלא הכל יודעים את “לִבָּה הזהב”…

– פּס־ס, מלאָך ולא איש! – גמרה איטה־לאה שכנתם, אשר ישבה אז בביתם שלובת־יד ואגוּדלה תחת לסנטרה – אָ, רואים אתם – הוֹסיפה ותוֹר באצבע באויר – הוא כבר איש אחר לגמרי… נוּ – הצדיקתוּ תיכף בהטיית־ראש ופישוט־יד – אי־אפשר לתבוע… איך שיהיה – דוֹקטוֹר…

וקלמן־יצחק מתנודד כמעט. הוא היה חפץ לקוּם, לראות את השפחה ולאמור לה, כי… אם הגבירה בביתה… לוֹ הכל אחת… אולם…

מבעד לערפל מופעת לפניו תמונת חיינקה בשבתה בבית אבותיה, בעוֹדנה בבתוּליה. לא גבוֹהה, מחוּטבה – תמיד חיה, צוהלת: השוֹסֵה רתח תחתיה בטיילה בערב עם מַכּריה; והוא קלמן יצחק בעברוֹ על פּניה עם אחוּזת בני־גילוֹ הפולגסים ה“משכילים העברים” היה משפּיל כפעם בפעם את עיניו ומרחיב את צעדיו. לוֹ נדמה תמיד, כי לוֹעגת היא להם כפעם בפעם… בת־פּחוֹת גאוָתנית! – היה מחליט עליה תמיד וחושב אודותה הלאה…

עיני קלמן־יצחק תעוּ בשאיפה על פּני זכוכית הדלת… רגעים אחדים ישב כה ואחרי־כן החלה במוחו להתרקם מחשבה כהה: אם הזכוכית אינה שקוּפה – למה היא באה?… אולם תיכף נעלמה מעיניו הזכוכית והמחשבה מתה בתוכו בטרם שנולדה.

– כשהלכתי לשם “עם עינַי” – נזכר פתאום סיפּוּרוֹ של שניאור המלמד אשר סיפּר לו לפני עזבוֹ את עיר מוֹלדתוֹ – ותראני חיינקה בחוץ – “ותצא מכליה”… בוֹא ובוֹא, ובוֹא ובוֹא – פשוט על הצואר מתנפּלת… מלתא זוטרתא! – הסביר לו שניאור כעבור רגע דממה־רצינית! – בְרָא כרעיה דאבוּהא… בת רב אהרון־ליב הגביר…

הוא, קלמן־יצחק אָמנם לא אהב ביותר גם את רב אהרון־ליב בעצמו, ואולם בנדיבות לבו לא הכחיש מעולם… הוא מתנשא ממושבו בצל־החלטה, אולם תיכף הוא נשאר על עמדוֹ בלב חרד ומַפנה את עיניו את הסַפּיפּה… כאילו אי־אפשר הדבר, שיקום איש מעל הספּיפּה הזעירה הזאת בתנועה נמהרה כזו והיא, הספּיפּה הזעירה, הרכרכה לא תנוּפּץ לרסיסים…

ובצעדים מדודים, עקב בצד אגודל, קרב אל הדלת – ויעמוד.

הדלת נפתחת בחריקה, הילד החולה ישן, ואיפה יחפּש את השפחה?… לא, הוא יחכה, מוטב לוֹ…

והוא לוקח את כובעו מן הכיסא אשר על יד הדלת בידו, מתכווץ שנית ומשקיע את גופו הנלאה בפינת הכיסא…

מהחדר השני אשר מאחוריו, מבעד לקיר־הקרשים המשוח בשׁשׁר, המבדילוֹ ממנו, מזעזעת פתאום את לבו הרוחף ומרסקת את קרביו הריקנים אנחת־אשה עצורה; אחריה – עוד אחת יותר עמוקה; אחרי השנית – שלישית…

הוא מלבין כסיד ומתחלחל…

– אַח, הרפּי ממעשי־נערוּת! – ינַסר את אָזניו קול־הדוקטור הזוֹעף כבמַשׂוֹר – הן לא ילדה אַת…

ודמי קלמן־יצחק נפלו.

– איש אחר לגמרי – תוֹעים במוחו דברי השכנה והוא רועד כעלה – איש אחר לגמרי… צריך למצוא את המכתב…

והוא מחפּש בצלחת בגדו העליונה ומוציא משם גליון נייר־פּוֹסטה מקוּפּל, מָשחר־נוֹצץ, גוֹללהו ומשׂים בו את עיניו…

“חתני היקר!” – – –

– הוא מדבר עברית – נזכר קלמן־יצחק:

“אמוֹ נתאַלמנה – נופל מבטו על אחת השורות – אין לה כל… תקוָתה האחרונה… להשיג תלמידים… יודע היטב עברית… ישר־דרך…”

קלמן־יצחק מרים, כמעט, את ראשוֹ, מקפּל את המכתב, הנקרא בוַדאי בפעם העשירית, משיבוֹ לצלחתוֹ ושוֹאף רוח ברוָחה.

– אָמנם – חוזרת וזוחלת המחשבה הראשונה במוחו – הסכלתי עשוֹת… עלי היה לסוּר אליו תיכף…

ודאגה באה בלבו: מה ישיב, כי ישאלהו מדוע לא סר אליו עד היום?…

לבו החלש זנח שלוָה…

– איככה יביט ישר אל עיניו?…

– הכתוֹבת – התרסקה מחשבה במוחו – לא ידעתי הכתובת… מאין נוֹדעת היום?… ירח ימים!…

ועוד הפּעם אנחה עצוּרה מעבר לקיר ועוד הפּעם קול המַשׂוֹר הנורא:

– הרפּי, יהוּדייה פתיה, ולא – ואצו להשליכך כנצר נתעב!…

קלמן־יצחק רוֹעד. מה יאמר? מה יענה?…

להוָתוֹ, הוא מרגיש פתאום מצוקת־רעב נוראה. הלב מושך, מושך. מן הבוקר לא בא אוֹכל אל פּיו. הוא מוֹשך את לחייו, מוֹצץ את רוּקוֹ ובולעהו, ועיניו נעכרות כמעט…

– לא טוב – הוא חושב ולוֹחץ בכפּוֹ הקרירה את מצחוֹ הלוהט – לוּ כבר גמר שם, למצער…

אולם תיכף הוקל לו והוא כמו נבעת ממחשבתו… פּה, בפינת־הכיסא הרכה, טוב לו מאוד… חם… רך… הוא איש אחר לגמרי… פּס־ס, מלאָך ולא איש… איך שיהיה – דוקטור…

קול נפץ דק נקב את הדממה: זכוּכית המנורה מתחת לגָלָה, התבקעה…

קלמן־יצחק זנח שלוָה. הוא כפף את ראשו אל ברכיו ויסב בלב רוֹעד את עיניו אל תחת גָלת המנורה לראות בזכוּכית… היא, כנראה, היתה נבקעה מעיקרה… נפץ כשלשלת לאורך הזכוכית וכחגוֹרה בלתי־מהודקה לר… אוֹי!…

לבו נפל עליו מקול נפץ זכוכית שבורה… בחדר השתנה פתאום האור; מן החדר אשר נכחוֹ הרים הילד החולה קול בוֹכים נורא; מהחדר אשר מאחוריו נסַר קול הדוקטור בזעף:

– כמה פעמים עלי לאמוֹר לך?…

ומחדר־הבישוּל, כנראה, בו באותו הרגע נשמעו צעדיה המהירים של השפחה – – –

– – – מקפץ כחתול מן המעלות, ידו האחת מתחלקת ברעידה על פּני מסעד־המעלות והשנייה אוחזת בכובעו ומניעתו באויר, לוחש קלמן־יצחק בבהלה:

– הביתה… הביתה… הלאָה!…

(פרק אחד)

I

חדוָה טהורה ואורת חג מילאו את הגן המתעוֹרר. שדרת החול הצהובה־צחוֹרה היתה שטוּחה לקראת שמש האביב ומתנוצצת בין שני כרי־דשא קטנים, הזרועים פה ושם פרחי־פרידה צהובים, לרגלי שדרוֹת ברוֹשי־העולם הענֵפים הבוקעים ועולים למעלה. קרבת איש לא היתה מורגשת. האויר היה מלא אורה וצריחת־עוֹרבים ושאוֹן ציפּרים בלתי־נפסקים.

שכטר התנפּל פרקדן על הדשא והתחיל מולל באצבעותיו בד ירקרק רוה אשר קטף.

– המעט. כוּלנו מתחילים מתמימות; אלא… אם האלוהים נופלים – האדם לא כל שכּן.

יוֹסיפוֹן עמד למרגלותיו נשען בכפּוֹ ובחזהו על גוּלת מקלוֹ.

– לא כל שכן, אתה אומר…

שכטר הרים כמעט את ראשו. פּניו עוּותוּ רגע ביסוּרי־מילוּל:

– אַח… מה מַשמע לא כל שכן – העמיד פנים של ויתוּר – אלא, יודע אתה – בן־אדם תוֹלעה…

והוא פשט את ימינוֹ.

יוסיפון כרע וישב על ידו.

– כן – גיחך. – עוֹדך אותו שהיית. נוּ, ופה?

הוא הראה באצבעו על לבו של חברוֹ.

– פה? אַה, גם אתה למדת לדבר ככה.

הלָז העמיד פנים של הגדשה.

– ככה…

– נוּ, כן – עושה שכטר תנועה של ביטוּל ומעין תחינה כאחד – אח, אני מבין… כן. יודע אתה, פה – כשהיה…

ויפסיק את עצמו.

– כלוֹמר… מה מַשמע כשהיה… אדם חי בכל אלה שנתיים… יודע אתה – האויר מלא… ברק־עיניים, קול צחוק, שאוֹן שמלה… הלא בא אתה בין אנשים והלב אינו אבן… למשל, ליל של טל ואוֹרה אחד באביב כמה קוֹרע… אלא – יודע אתה, בכלל – כשהיה…

ויגיש את אצבעו אל אגודלו.

יוסיפון גיחך.

– כלומר – חיקה בקלוּת דעת – לא כשהיה, אלא – כשהיה… חה־חה!

ויחבט לו על כתפוֹ.

– הילוּלא, רבי שמחה־בּר! הכרתיך, נבל…

שכטר קימט רגע את מצחו!

– הילוּלא… התגידה לי, ליבוץ? הכרתיך… הראית את הנמלה העמלה כל היום ובערב אתה עובר עליה ורוֹמסה שלא מדעת, אַ?

על פּני יוסיפון תעה צל של יסוּרי־הקשבה.

– אַי, אַי, אַי, חכה… זה כמה לא שמעתיך… כלומר… שלא מדעת… אַ, טוב… חפץ היית שלא אכיר בך… הלא זאת חפצת להגיד?

– זאת – יהא זאת…

והוא מעוה את פּניו המזדעזעים ומדבר בקול חלש של זקן אשר נשרו לו שיניו:

– אלא שבכלל, אני אומר, מה שַיכָא? ה־ה… הילוּלא מכל מקום ה־ה־ה… עצבות היא מידה מגוּנה… וַיִחַד יתרוֹ…

– חה־חה־חה… אַה, ור' שמחה־בריש?

הלז מוסיף:

– רבי שמחה־בריש – עושה בידוֹ תנועה מתוּנה – יודע אתה מר־בר־רב־אשי זה? – מגיש את אצבעו ואגודלו אל חטמוֹ במתינוּת כאוֹמר להריח טבּק – כאַ־חד האדם ה־ה. כן. – שוֹאף אל קרבו רוח במתינוּת – מה שייך – חיים! נפקא מינה כיצד? ה־ה… ברוּך השם…

– חה־חה־חה… הולך ומשתלם, חי־נפשי… נוּ, אבל הדראמה?

– חה־חה… שוֹאל אתה כאותו שוטה… אח, מה שמוֹ? נוּ, יודע אתה אותו… תלמידך היה.

– אַ, ברגר, נוּ?

– כן. פוגש הוא אותי. באוֹדסה הוא. זה לא כבר. מילא, יושבים. שואלים־משיבים. פתאום: שכטר – והדראמה? ברצינות, יודע אתה…

– חה־חה־חה!

– דראמה זו – עניתיו – ילד, אינה עניין לא לך ולא – לי. חה־חה־חה…

– אַח, יקחך השד!

שכטר הוֹריד את גבותיו, קימט רגע את מצחו ויסנן:

– איני יכול לכתוב – והכל כאן!

– אפס־עבודה עוד לא מַשמע אי־יכוֹלת לעבוד.

– מלים! – נאנח שכטר – מה אשתטה? מה? שמחה־בריש זה… הלא כרומא כן גדלו… מלבד הגלוּת… הלא הכל בו – כנפש האדם לעוֹמק… וכל זה צמצם בחמש מערכות… בכלל – לו גם בחמש־עשרה…

הוא עשה בידוֹ תנועת־יאוּש וישתוֹק.

– את היִראָה מפּני העבודה – השיב שכטר – ראוּי לקנא. אבל בכלל – אַל תגידה. לרוֹב, נמסרים אפילו שמחה־ברישים רק בשתיים שלוש דלתות…

– ואידך? – הפסיקהו שכטר.

– שכלוּל… הלא…

– חה! שם – נשמה מתבוססת בדמיה, נשמת העולם, אשר כל מלה, כל תנועה – דם הנפש, והוא אומר – שכלוּל… לא. זוהי רק תוֹרה־מצדקת של אומללים ולא יותר… יודע אנוכי. זוהי רק היכולת היחידה שישנה לנו. אבל הלא איש לא ימריצני למכור את בכוֹרתי… יש לי עתה שמחה־בריש שלא תמיד אני בעצמי מתרומם עד כדי להקיפו כתוּמוֹ, ואחר־כך – מה?

– למצער, עד הנה חשבתי, כי שפת־הנפש היא רק הרמז ולא המלה…

– הרמז… ממילא מובן. דבר אחד נאה הימנו אָין. אבל כלום אלה הם תשלומים?

– תשלומים אתה דוֹרש…

– וכי יודע אנוכי? אם רק אָמן אני… אַגְרָא־דְמִלולָא, למצער…

– לא רע.

יוסיפון ישב, זקף את קומתו וישם את ידו אל צלחתוֹ.

– המ, סליחה. כמה מגיע לאדוני?

– אתה מלגלג.

נפלה שתיקה.

– הגן נשתק – קרא יוסיפון אחרי רגעי דממה אחדים.

שכטר העיף עין אל סביביו ויקשיב.

העצים עמדו בלי־נוֹע והאויר מלא הבל לוֹהט. השאוֹן חדל. הציפּרים נאלמו. מפרק לפרק נשמעה נסירת חרגוֹל מבינוֹת לגבעולי־הפּרג אשר לא הרחק על הגבעה או צוחַת עוֹרב.

– יהיה גשם – הוסיף יוסיפון.

שניהם הביטו שלא־מדעת אל השמים. הם היו עוד טהורים והשמש המעַוֶרת ניסרה ועלתה בגאוֹנה; ואולם הרחק הרחק מפאתי־מערב נסעו קטעים, קטעים ערפּלי־צמר, נסעו הלוֹך ונסוֹע, הלוֹך והתרומם ולבנוניתם המסוּרבלת כאילו הסתפגה קמעא, קמעא.

– עוד לא היתה הקיץ סוֹעה אחת – העיר שכטר ועינו לא משה מענני הכסף הרחוקים. – כן. באויר מתרחש מה. ההבל!

הוא פשט את בגדוֹ ויישאר במעיל שחור אזור במתניו.

– סוֹעה? הכל אפשר. זוכר אתה לפני שנתיים?

שכטר התמתח כולו וישם את ידיו מתחת לראשו.

– ביער?

יוסיפון התמתח גם־כן פרקדן וישם את ראשו על חזה חברוֹ. הלז הזדעזע.

– אוֹי, ליבוץ…

– חה־חה־חה… שכחתי.

– עוֹדי חש את הבוֹקר – הצטדק שכטר נבוך כמעט –

– צֵא־טָמֵא שלי!

הוא הניח את ראשו על הדשא.

– סריסוֹ של הוֹד קדושתו יתברך! – סינן שכטר אחרי רגע בלגלוּג־אִילם – כמה נייר שיחַתי רק בשל סוֹעה זאת?…

הוא שלח את ידו לפניו ואצבעותיו פּירשוּ.

– היער העמוֹק… הדוּמיה המתוחה… העלטה… אור הברק והיא על הגבעה…

– ו“היא” חה־חה־חה…

– ולאו דוקא דא – הוסיף שכטר מבלי שום אל לב הערת חברו – בכלל… ונוֹאש לא יאמר – גם היום עוד לא יאמר… זהו האל“ף והת”ו של הכל…

– ניקוֹלאי פּטרוֹביץ התחיל אז מטפּס על ההר – הוסיף אחרי רגע – ואנוכי נשארתי עומד בתחתיתו… התמונה לבבתני… לברק התפּללתי… הכל עומד למציצה; הכל צמא למציצה, לחש לי אָז קוֹליה ממעל בטפּסוֹ על ארבע. אנוכי חשתי, כי כבירים הדברים, כי, יודע אתה, לא מלים בלבד הם, ואולם כמה חפצתי אז בכל מהוּתי למרוֹט את לחייו! אתה, נבל… עולם שלם – בהרמת־יד אחת… אָח, ליבוץ!

יוסיפון התהפּך וישכב ופניו למטה וישטח את זרועותיו לעבריו.

– ההבל… לוּ מיהרה הסערה.

– ככה הם חיים – סינן שכטר כמו לעצמו – וככה הם גם יוצרים… רמז! אמריקה חדשה! איפה הוא עתה, אַ?

– מי? קוֹליה? בבן־שמן… לא הרחק.

– רופא?

– לסביבה. לא כבר פּגשתיו. שאל אם אמת הדבר, כי נכוֹן אתה לבוֹא לכאן, ויסר אלי, ויאמר, כי ישלח אחרינו את סוּסיו. אנוכי עוד לא הייתי אצלוֹ. ואותה עוד לא ראיתי כמעט. בבוֹאָם מחו"ל אחרי החתונה פגשתים יחד.

– את מי?

– את קוֹליה עם ניוּשה… אַח!

– מה?

שכטר ישב, נתמך באגרופיו בקרקע ופניו החיורים הוּטוּ על ראש יוסיפון ועיניו לוּטשוּ אליו בלי־נוֹע.

יוסיפון פטפט.

– לא ידעת… היא המירה את דתה…

– ניוּשה?

– זה כחצי שנה.

יוסיפון לגלג:

– במטותא מכם, הביטו נא ליהודי הכשר…

ראשו של שכטר נפל אחוֹרנית והוא לא הוציא הגה מפּיו.

– כאילו – מה? – הוסיף יוסיפון בהפנוֹתוֹ מבטו אל עֵבר חברו רגע וישתוק גם הוא.

ענני הכסף נפזרו ויתעו על פּני השמים כתמים, כתמים ומאחוריהם בפאתי־מערב הגיחה ותטפּס חַשרה כחלחלה־שחוֹרה, אשר כבר כיסתה את העשן הכחלחל שעטף את צמרוֹת יער־האוֹפק, ומדי קרבה האפילה על הכרים הגדולים והרחבים, המשתרעים ומתנוצצים בדשאָם לקראת קרני השמש מאחורי הנחל הקטן, השוטף במוֹרד הגן. ההבל הלך הלוֹך ויכבד. הדוּמיה גברה מרגע לרגע.

– אחד, אחד! – סחט שכטר כמדבר אל נפשו.

– מה?

מענה לא היה.

– ליבוץ – פנה פתאום שכטר אל יוסיפון – ואתה מדבר על זה ולבך לא יתכווץ?

יוסיפון הרים עליו את עיניו. רגע קימט את מצחו ויאמר וימנה מלים.

– אין החיים חסרים יסורים ואדם להוט אחרי החלומות. היא עשתה כמו שהיו עושים עוד אלפים שכמוֹתה.

– אבל…

שכטר הרים את ראשוֹ וימוֹלל את אצבעותיו.

– דם הנפש… הנשמה הגוססת…

– מַפריחה את החלום יותר – השיב שכטר בשלוָה.

– לא הא… נשמת־האוּמה…

– האוּ־מה – ניגן יוסיפון וישתוק.

– ואנוכי חשבתי משום־מה תמיד – סינן שכטר אחרי רגע דממה – כי פחות מכולם מוכשרוֹת הנשים לדברים כאלו…

יוסיפון השיב:

– ראשית, לא כל הנשים. הדבר תלוּי באוֹרגאניזאציה האישית. ושנית – כלום ניוּשה מכרעת?

– ניוּשה! – קרא שכטר – ניוּשה היא… אשה. צריך לראותה. אַי, ניוּשה!

בינתיים כיסתה העב השחורה את מחצית השמים ותאפיל על השדות אשר מאחורי הנחל. ממוּלה זרחה השמש ובשיפּוּע העב נראתה הקשת. בתוך ההבל כבר הורגשה רעננוּת קלה החוֹדרת לחזה וממלאתוֹ אוֹמץ.

פתאום עבר רוח קל ויניע את צמרוֹת העצים. ממרוֹם ירד זוג ציפּרים בחרדה וייעלם מאחורי הברוֹשים אשר מעֵבר לשדרה. נשמעה צוחַת עורבים אחדים והדוּמיה השתררה. פתאום התחיל צל משתרע על היקום. השמש נעלמה. נדפה רעננוּת קלה החוֹדרת לחזה ומרחיבתו עד אין קצה.

שכטר קפץ.

– לקראת הסערה! – קרא ויבליט את חזהו.

יוסיפון פשט את בגדו העליון וישליכהו לארץ. אחר־כך קם וישאף אל תוכו במלוֹא ריאתוֹ את האויר ההולך ורוה.

– האָמנם סוֹעה, ליבוץ? – שכטר חבט לחברוֹ על כתפוֹ.

– הכל אפשר. מַרש.

הם עברו במהירוּת את כיכר הדשא הקטנה ויבואו עד שדרת־החוֹל היורדת בקצה אל הנהר.

– הדממה – לחש יוסיפון – עוד מעט ותבּקע… אוּ!

ממרחק האוֹפק הגיע אליהם שאוֹן־גלגלים מרוּחק וקטוּע.

– אהה! – קרא שכטר – נמהר נא.

הם עקרו את רגליהם וברק חלף על פּני השמים מקציהם ועד קציהם ואחריו התגלגל קוֹל רעם וירעם על ראשם ויאבד במרחק.

– אַ־אַ־אַ! – קראו בנהימה ויחפזו אל הנהר.

הם באו עד החוֹף. הנחל הקטן עוד נח והם ראו את חלקת־מימיו הקוֹדרת והאיוּמה; ואולם פתאום התחילו המים מזדעזעים ומתקמטים וכלוּם לא נשקף מהם. רגע וחלקת־המים הוארה כמו מתחתה ונפץ הרעם התגלגל שנית.

– הנה הוא! – קרא פתאום שכטר אשר הרגיש טיפּת־מים קרה על מצחוֹ ויעף את עיניו באויר.

– איפה? – שאל יוסיפון בהתבוֹננוֹ מסביב –

– אַ, חביבי! הוסיף תיכף בהרגישו קרירות קלה רטובה אשר דבקה אל שרווּל מעילו הדק ותחדר עד בשרוֹ.

עוד הפּעם רב הרעם והגן נמלא שאוֹן הגשם אשר ניתך פתאום בכוח.

אֵד קל התנשא מעל הארץ ויתבולל את הקרירוּת המשיבה שנדפה פתע מהנחל המעלה אבעבועות והרעים ניתרו ממקומם.

– הוֹי, ליבוץ! – קרא שכטר ברוצו – רגליים!

ובקוֹל תרוּעה דהר אחריו יוסיפון וירוצו שניהם לאורך החוף וקולותיהם הפּראים התבוללו יחד את שאוֹן המטר ורעם הגלגל.

פתאום עמד שכטר נדהם. למוּלוֹ עמד צעיר גבוֹה, לבוש בגדי קיץ קלים מעוּכים, שׂערוֹת ראשוֹ וזקנוֹ השחורות פרוּעוֹת ומקיפות את פּניו החיורים, הסגלגלים והידועים לו משום־מה, ועיניו הגדולות והמוזרות מבריקות. הוא עמד בזקיפה, ידו האחת על חזהו והשנייה שלוּחה לפניו וכפּה השטוּחה והרחבה נכונה ישר אל מול פני שכטר.

– ע־עמוֹד! – קרא בקול חזק ומתוּן שניחר קצת – עד ארבעים ושש, נאום אדני אלוהים! כי מידי לא תימלט – והיה לא תהיה! הביטו – העיורים! – הרים את ידו השמימה.

דיבוּרוֹ היה רובו עברית ויִתרוֹ ז’ארגוֹן.

ניגש גם יוסיפון וילטש את עיניו. פתאום פרצו שניהם בצחוק גדול.

– בן־חַיִל, דוֹד! – קרא שכטר בשמחה ויאֶר לו את פניו – נאוּם אדני אלוהים!

– עברית! – קרא יוסיפון – מה זאת? משוּגע?

המשוּגע הוֹסיף בקולו המתוּן:

– כי לי הרעם, נאוּם אדני ועל ברקים אנוכי אצוה… הרעם! – הרים פתאום את ראשוֹ וירקע ברגלוֹ.

רצוּעת אוֹר קרעה פתאום את השמים ותאבד והאוֹפק הזדעזע מקוֹל הרעם.

– כי כה אמר אדני – להטו פתאום פני המשוּגע והוא אִיים באצבעוֹ על המרחק – יען וביען המיטוֹת עלי חרפּה אשר לא נשמעה כמוֹה למיוֹם שמעו הגלים ראשונה גְרֶה־קֶה־קֶה־קֶה, ואַת קמת ותפֵרי ברית ותנזרי לבעל…

לסתוֹתיו נבלטו פתאום, עיניו הבריקו מוֹרא והוא סחט מבין שיניו ההדוּקוֹת:

– ארור־ר־ה תהיי לי… אר־ר־רוּרה!

ופתאום עבר צחוק מוזר על שפתיו, פניו אוֹרוּ והוא העביר את כפּו על חזהו:

– עד ארבעים ושש, נאוּם אדני אלוהים… ריקדוּ, אלים!

וייעקר ממקומו.

יוסיפון ושכטר דהרו אחריו בקול צחוק גדול והמטר ניתך בלי הרף.

בבוֹאָם אל הגדר המקיפה את הגן כבר עברה החשרה השחורה מהם והלאָה ותשאיר אחריה עננים קרוּעים ופזוּרים אשר גם הם נסעו בעקבוֹתיה. הגשם עוד ירד, אבל לא עמד עוד כוחו בו. תכלת השמים התחילה מתרחבת פה ושם. האויר היה מלא לשד ובוֹשׂם. העצים הרימו ראש; כל עלה התנוֹצץ.

מבעד לקרעי העננים היורדים הציצה לפרקים השמש ותפז עלים ירוקים רעננים ותנוֹסס טיפּוֹת זכּוֹת אחדות ותיעלם שנית.

פתאום עמד המשוּגע ויטה אוֹזן ויקרא:

– הוֹי, כי קול שמועה החרידני, פחד פחדתי ויבוא לי, עד ארבעים ושש!

פתאום נעווּ פניו, עיניו הפיקו פחד נורא והוא הכניס את ראשו אל בין כתפיו ויפנה להם עוֹרף.

– אדני אלוהים! – פטפט – נבוכדנצר! רבשקה! פרעה־נכוֹ! רכב ברזל ופרשים!

וייעלם.

על פרשת השדרות לא הרחק נראה שומר הגן.

יוסיפון ושכטר עמדו רגע נדהמים ופתאום פרצו שניהם בצחוק גדול.

– מי הוא? – שאל שכטר – הפּנים כה ידועים לי…

– מי יודע? עד הנה לא ראיתיו.

– בעברית! – לא חדל שכטר מהשתומם בקרבם אל המקום אשר ישבו שם וילבשו את בגדיהם הרטובים ללכת הביתה.