(פרק אחד)
I 🔗
חדוָה טהורה ואורת חג מילאו את הגן המתעוֹרר. שדרת החול הצהובה־צחוֹרה היתה שטוּחה לקראת שמש האביב ומתנוצצת בין שני כרי־דשא קטנים, הזרועים פה ושם פרחי־פרידה צהובים, לרגלי שדרוֹת ברוֹשי־העולם הענֵפים הבוקעים ועולים למעלה. קרבת איש לא היתה מורגשת. האויר היה מלא אורה וצריחת־עוֹרבים ושאוֹן ציפּרים בלתי־נפסקים.
שכטר התנפּל פרקדן על הדשא והתחיל מולל באצבעותיו בד ירקרק רוה אשר קטף.
– המעט. כוּלנו מתחילים מתמימות; אלא… אם האלוהים נופלים – האדם לא כל שכּן.
יוֹסיפוֹן עמד למרגלותיו נשען בכפּוֹ ובחזהו על גוּלת מקלוֹ.
– לא כל שכן, אתה אומר…
שכטר הרים כמעט את ראשו. פּניו עוּותוּ רגע ביסוּרי־מילוּל:
– אַח… מה מַשמע לא כל שכן – העמיד פנים של ויתוּר – אלא, יודע אתה – בן־אדם תוֹלעה…
והוא פשט את ימינוֹ.
יוסיפון כרע וישב על ידו.
– כן – גיחך. – עוֹדך אותו שהיית. נוּ, ופה?
הוא הראה באצבעו על לבו של חברוֹ.
– פה? אַה, גם אתה למדת לדבר ככה.
הלָז העמיד פנים של הגדשה.
– ככה…
– נוּ, כן – עושה שכטר תנועה של ביטוּל ומעין תחינה כאחד – אח, אני מבין… כן. יודע אתה, פה – כשהיה…
ויפסיק את עצמו.
– כלוֹמר… מה מַשמע כשהיה… אדם חי בכל אלה שנתיים… יודע אתה – האויר מלא… ברק־עיניים, קול צחוק, שאוֹן שמלה… הלא בא אתה בין אנשים והלב אינו אבן… למשל, ליל של טל ואוֹרה אחד באביב כמה קוֹרע… אלא – יודע אתה, בכלל – כשהיה…
ויגיש את אצבעו אל אגודלו.
יוסיפון גיחך.
– כלומר – חיקה בקלוּת דעת – לא כשהיה, אלא – כשהיה… חה־חה!
ויחבט לו על כתפוֹ.
– הילוּלא, רבי שמחה־בּר! הכרתיך, נבל…
שכטר קימט רגע את מצחו!
– הילוּלא… התגידה לי, ליבוץ? הכרתיך… הראית את הנמלה העמלה כל היום ובערב אתה עובר עליה ורוֹמסה שלא מדעת, אַ?
על פּני יוסיפון תעה צל של יסוּרי־הקשבה.
– אַי, אַי, אַי, חכה… זה כמה לא שמעתיך… כלומר… שלא מדעת… אַ, טוב… חפץ היית שלא אכיר בך… הלא זאת חפצת להגיד?
– זאת – יהא זאת…
והוא מעוה את פּניו המזדעזעים ומדבר בקול חלש של זקן אשר נשרו לו שיניו:
– אלא שבכלל, אני אומר, מה שַיכָא? ה־ה… הילוּלא מכל מקום ה־ה־ה… עצבות היא מידה מגוּנה… וַיִחַד יתרוֹ…
– חה־חה־חה… אַה, ור' שמחה־בריש?
הלז מוסיף:
– רבי שמחה־בריש – עושה בידוֹ תנועה מתוּנה – יודע אתה מר־בר־רב־אשי זה? – מגיש את אצבעו ואגודלו אל חטמוֹ במתינוּת כאוֹמר להריח טבּק – כאַ־חד האדם ה־ה. כן. – שוֹאף אל קרבו רוח במתינוּת – מה שייך – חיים! נפקא מינה כיצד? ה־ה… ברוּך השם…
– חה־חה־חה… הולך ומשתלם, חי־נפשי… נוּ, אבל הדראמה?
– חה־חה… שוֹאל אתה כאותו שוטה… אח, מה שמוֹ? נוּ, יודע אתה אותו… תלמידך היה.
– אַ, ברגר, נוּ?
– כן. פוגש הוא אותי. באוֹדסה הוא. זה לא כבר. מילא, יושבים. שואלים־משיבים. פתאום: שכטר – והדראמה? ברצינות, יודע אתה…
– חה־חה־חה!
– דראמה זו – עניתיו – ילד, אינה עניין לא לך ולא – לי. חה־חה־חה…
– אַח, יקחך השד!
שכטר הוֹריד את גבותיו, קימט רגע את מצחו ויסנן:
– איני יכול לכתוב – והכל כאן!
– אפס־עבודה עוד לא מַשמע אי־יכוֹלת לעבוד.
– מלים! – נאנח שכטר – מה אשתטה? מה? שמחה־בריש זה… הלא כרומא כן גדלו… מלבד הגלוּת… הלא הכל בו – כנפש האדם לעוֹמק… וכל זה צמצם בחמש מערכות… בכלל – לו גם בחמש־עשרה…
הוא עשה בידוֹ תנועת־יאוּש וישתוֹק.
– את היִראָה מפּני העבודה – השיב שכטר – ראוּי לקנא. אבל בכלל – אַל תגידה. לרוֹב, נמסרים אפילו שמחה־ברישים רק בשתיים שלוש דלתות…
– ואידך? – הפסיקהו שכטר.
– שכלוּל… הלא…
– חה! שם – נשמה מתבוססת בדמיה, נשמת העולם, אשר כל מלה, כל תנועה – דם הנפש, והוא אומר – שכלוּל… לא. זוהי רק תוֹרה־מצדקת של אומללים ולא יותר… יודע אנוכי. זוהי רק היכולת היחידה שישנה לנו. אבל הלא איש לא ימריצני למכור את בכוֹרתי… יש לי עתה שמחה־בריש שלא תמיד אני בעצמי מתרומם עד כדי להקיפו כתוּמוֹ, ואחר־כך – מה?
– למצער, עד הנה חשבתי, כי שפת־הנפש היא רק הרמז ולא המלה…
– הרמז… ממילא מובן. דבר אחד נאה הימנו אָין. אבל כלום אלה הם תשלומים?
– תשלומים אתה דוֹרש…
– וכי יודע אנוכי? אם רק אָמן אני… אַגְרָא־דְמִלולָא, למצער…
– לא רע.
יוסיפון ישב, זקף את קומתו וישם את ידו אל צלחתוֹ.
– המ, סליחה. כמה מגיע לאדוני?
– אתה מלגלג.
נפלה שתיקה.
– הגן נשתק – קרא יוסיפון אחרי רגעי דממה אחדים.
שכטר העיף עין אל סביביו ויקשיב.
העצים עמדו בלי־נוֹע והאויר מלא הבל לוֹהט. השאוֹן חדל. הציפּרים נאלמו. מפרק לפרק נשמעה נסירת חרגוֹל מבינוֹת לגבעולי־הפּרג אשר לא הרחק על הגבעה או צוחַת עוֹרב.
– יהיה גשם – הוסיף יוסיפון.
שניהם הביטו שלא־מדעת אל השמים. הם היו עוד טהורים והשמש המעַוֶרת ניסרה ועלתה בגאוֹנה; ואולם הרחק הרחק מפאתי־מערב נסעו קטעים, קטעים ערפּלי־צמר, נסעו הלוֹך ונסוֹע, הלוֹך והתרומם ולבנוניתם המסוּרבלת כאילו הסתפגה קמעא, קמעא.
– עוד לא היתה הקיץ סוֹעה אחת – העיר שכטר ועינו לא משה מענני הכסף הרחוקים. – כן. באויר מתרחש מה. ההבל!
הוא פשט את בגדוֹ ויישאר במעיל שחור אזור במתניו.
– סוֹעה? הכל אפשר. זוכר אתה לפני שנתיים?
שכטר התמתח כולו וישם את ידיו מתחת לראשו.
– ביער?
יוסיפון התמתח גם־כן פרקדן וישם את ראשו על חזה חברוֹ. הלז הזדעזע.
– אוֹי, ליבוץ…
– חה־חה־חה… שכחתי.
– עוֹדי חש את הבוֹקר – הצטדק שכטר נבוך כמעט –
– צֵא־טָמֵא שלי!
הוא הניח את ראשו על הדשא.
– סריסוֹ של הוֹד קדושתו יתברך! – סינן שכטר אחרי רגע בלגלוּג־אִילם – כמה נייר שיחַתי רק בשל סוֹעה זאת?…
הוא שלח את ידו לפניו ואצבעותיו פּירשוּ.
– היער העמוֹק… הדוּמיה המתוחה… העלטה… אור הברק והיא על הגבעה…
– ו“היא” חה־חה־חה…
– ולאו דוקא דא – הוסיף שכטר מבלי שום אל לב הערת חברו – בכלל… ונוֹאש לא יאמר – גם היום עוד לא יאמר… זהו האל“ף והת”ו של הכל…
– ניקוֹלאי פּטרוֹביץ התחיל אז מטפּס על ההר – הוסיף אחרי רגע – ואנוכי נשארתי עומד בתחתיתו… התמונה לבבתני… לברק התפּללתי… הכל עומד למציצה; הכל צמא למציצה, לחש לי אָז קוֹליה ממעל בטפּסוֹ על ארבע. אנוכי חשתי, כי כבירים הדברים, כי, יודע אתה, לא מלים בלבד הם, ואולם כמה חפצתי אז בכל מהוּתי למרוֹט את לחייו! אתה, נבל… עולם שלם – בהרמת־יד אחת… אָח, ליבוץ!
יוסיפון התהפּך וישכב ופניו למטה וישטח את זרועותיו לעבריו.
– ההבל… לוּ מיהרה הסערה.
– ככה הם חיים – סינן שכטר כמו לעצמו – וככה הם גם יוצרים… רמז! אמריקה חדשה! איפה הוא עתה, אַ?
– מי? קוֹליה? בבן־שמן… לא הרחק.
– רופא?
– לסביבה. לא כבר פּגשתיו. שאל אם אמת הדבר, כי נכוֹן אתה לבוֹא לכאן, ויסר אלי, ויאמר, כי ישלח אחרינו את סוּסיו. אנוכי עוד לא הייתי אצלוֹ. ואותה עוד לא ראיתי כמעט. בבוֹאָם מחו"ל אחרי החתונה פגשתים יחד.
– את מי?
– את קוֹליה עם ניוּשה… אַח!
– מה?
שכטר ישב, נתמך באגרופיו בקרקע ופניו החיורים הוּטוּ על ראש יוסיפון ועיניו לוּטשוּ אליו בלי־נוֹע.
יוסיפון פטפט.
– לא ידעת… היא המירה את דתה…
– ניוּשה?
– זה כחצי שנה.
יוסיפון לגלג:
– במטותא מכם, הביטו נא ליהודי הכשר…
ראשו של שכטר נפל אחוֹרנית והוא לא הוציא הגה מפּיו.
– כאילו – מה? – הוסיף יוסיפון בהפנוֹתוֹ מבטו אל עֵבר חברו רגע וישתוק גם הוא.
ענני הכסף נפזרו ויתעו על פּני השמים כתמים, כתמים ומאחוריהם בפאתי־מערב הגיחה ותטפּס חַשרה כחלחלה־שחוֹרה, אשר כבר כיסתה את העשן הכחלחל שעטף את צמרוֹת יער־האוֹפק, ומדי קרבה האפילה על הכרים הגדולים והרחבים, המשתרעים ומתנוצצים בדשאָם לקראת קרני השמש מאחורי הנחל הקטן, השוטף במוֹרד הגן. ההבל הלך הלוֹך ויכבד. הדוּמיה גברה מרגע לרגע.
– אחד, אחד! – סחט שכטר כמדבר אל נפשו.
– מה?
מענה לא היה.
– ליבוץ – פנה פתאום שכטר אל יוסיפון – ואתה מדבר על זה ולבך לא יתכווץ?
יוסיפון הרים עליו את עיניו. רגע קימט את מצחו ויאמר וימנה מלים.
– אין החיים חסרים יסורים ואדם להוט אחרי החלומות. היא עשתה כמו שהיו עושים עוד אלפים שכמוֹתה.
– אבל…
שכטר הרים את ראשוֹ וימוֹלל את אצבעותיו.
– דם הנפש… הנשמה הגוססת…
– מַפריחה את החלום יותר – השיב שכטר בשלוָה.
– לא הא… נשמת־האוּמה…
– האוּ־מה – ניגן יוסיפון וישתוק.
– ואנוכי חשבתי משום־מה תמיד – סינן שכטר אחרי רגע דממה – כי פחות מכולם מוכשרוֹת הנשים לדברים כאלו…
יוסיפון השיב:
– ראשית, לא כל הנשים. הדבר תלוּי באוֹרגאניזאציה האישית. ושנית – כלום ניוּשה מכרעת?
– ניוּשה! – קרא שכטר – ניוּשה היא… אשה. צריך לראותה. אַי, ניוּשה!
בינתיים כיסתה העב השחורה את מחצית השמים ותאפיל על השדות אשר מאחורי הנחל. ממוּלה זרחה השמש ובשיפּוּע העב נראתה הקשת. בתוך ההבל כבר הורגשה רעננוּת קלה החוֹדרת לחזה וממלאתוֹ אוֹמץ.
פתאום עבר רוח קל ויניע את צמרוֹת העצים. ממרוֹם ירד זוג ציפּרים בחרדה וייעלם מאחורי הברוֹשים אשר מעֵבר לשדרה. נשמעה צוחַת עורבים אחדים והדוּמיה השתררה. פתאום התחיל צל משתרע על היקום. השמש נעלמה. נדפה רעננוּת קלה החוֹדרת לחזה ומרחיבתו עד אין קצה.
שכטר קפץ.
– לקראת הסערה! – קרא ויבליט את חזהו.
יוסיפון פשט את בגדו העליון וישליכהו לארץ. אחר־כך קם וישאף אל תוכו במלוֹא ריאתוֹ את האויר ההולך ורוה.
– האָמנם סוֹעה, ליבוץ? – שכטר חבט לחברוֹ על כתפוֹ.
– הכל אפשר. מַרש.
הם עברו במהירוּת את כיכר הדשא הקטנה ויבואו עד שדרת־החוֹל היורדת בקצה אל הנהר.
– הדממה – לחש יוסיפון – עוד מעט ותבּקע… אוּ!
ממרחק האוֹפק הגיע אליהם שאוֹן־גלגלים מרוּחק וקטוּע.
– אהה! – קרא שכטר – נמהר נא.
הם עקרו את רגליהם וברק חלף על פּני השמים מקציהם ועד קציהם ואחריו התגלגל קוֹל רעם וירעם על ראשם ויאבד במרחק.
– אַ־אַ־אַ! – קראו בנהימה ויחפזו אל הנהר.
הם באו עד החוֹף. הנחל הקטן עוד נח והם ראו את חלקת־מימיו הקוֹדרת והאיוּמה; ואולם פתאום התחילו המים מזדעזעים ומתקמטים וכלוּם לא נשקף מהם. רגע וחלקת־המים הוארה כמו מתחתה ונפץ הרעם התגלגל שנית.
– הנה הוא! – קרא פתאום שכטר אשר הרגיש טיפּת־מים קרה על מצחוֹ ויעף את עיניו באויר.
– איפה? – שאל יוסיפון בהתבוֹננוֹ מסביב –
– אַ, חביבי! הוסיף תיכף בהרגישו קרירות קלה רטובה אשר דבקה אל שרווּל מעילו הדק ותחדר עד בשרוֹ.
עוד הפּעם רב הרעם והגן נמלא שאוֹן הגשם אשר ניתך פתאום בכוח.
אֵד קל התנשא מעל הארץ ויתבולל את הקרירוּת המשיבה שנדפה פתע מהנחל המעלה אבעבועות והרעים ניתרו ממקומם.
– הוֹי, ליבוץ! – קרא שכטר ברוצו – רגליים!
ובקוֹל תרוּעה דהר אחריו יוסיפון וירוצו שניהם לאורך החוף וקולותיהם הפּראים התבוללו יחד את שאוֹן המטר ורעם הגלגל.
פתאום עמד שכטר נדהם. למוּלוֹ עמד צעיר גבוֹה, לבוש בגדי קיץ קלים מעוּכים, שׂערוֹת ראשוֹ וזקנוֹ השחורות פרוּעוֹת ומקיפות את פּניו החיורים, הסגלגלים והידועים לו משום־מה, ועיניו הגדולות והמוזרות מבריקות. הוא עמד בזקיפה, ידו האחת על חזהו והשנייה שלוּחה לפניו וכפּה השטוּחה והרחבה נכונה ישר אל מול פני שכטר.
– ע־עמוֹד! – קרא בקול חזק ומתוּן שניחר קצת – עד ארבעים ושש, נאום אדני אלוהים! כי מידי לא תימלט – והיה לא תהיה! הביטו – העיורים! – הרים את ידו השמימה.
דיבוּרוֹ היה רובו עברית ויִתרוֹ ז’ארגוֹן.
ניגש גם יוסיפון וילטש את עיניו. פתאום פרצו שניהם בצחוק גדול.
– בן־חַיִל, דוֹד! – קרא שכטר בשמחה ויאֶר לו את פניו – נאוּם אדני אלוהים!
– עברית! – קרא יוסיפון – מה זאת? משוּגע?
המשוּגע הוֹסיף בקולו המתוּן:
– כי לי הרעם, נאוּם אדני ועל ברקים אנוכי אצוה… הרעם! – הרים פתאום את ראשוֹ וירקע ברגלוֹ.
רצוּעת אוֹר קרעה פתאום את השמים ותאבד והאוֹפק הזדעזע מקוֹל הרעם.
– כי כה אמר אדני – להטו פתאום פני המשוּגע והוא אִיים באצבעוֹ על המרחק – יען וביען המיטוֹת עלי חרפּה אשר לא נשמעה כמוֹה למיוֹם שמעו הגלים ראשונה גְרֶה־קֶה־קֶה־קֶה, ואַת קמת ותפֵרי ברית ותנזרי לבעל…
לסתוֹתיו נבלטו פתאום, עיניו הבריקו מוֹרא והוא סחט מבין שיניו ההדוּקוֹת:
– ארור־ר־ה תהיי לי… אר־ר־רוּרה!
ופתאום עבר צחוק מוזר על שפתיו, פניו אוֹרוּ והוא העביר את כפּו על חזהו:
– עד ארבעים ושש, נאוּם אדני אלוהים… ריקדוּ, אלים!
וייעקר ממקומו.
יוסיפון ושכטר דהרו אחריו בקול צחוק גדול והמטר ניתך בלי הרף.
בבוֹאָם אל הגדר המקיפה את הגן כבר עברה החשרה השחורה מהם והלאָה ותשאיר אחריה עננים קרוּעים ופזוּרים אשר גם הם נסעו בעקבוֹתיה. הגשם עוד ירד, אבל לא עמד עוד כוחו בו. תכלת השמים התחילה מתרחבת פה ושם. האויר היה מלא לשד ובוֹשׂם. העצים הרימו ראש; כל עלה התנוֹצץ.
מבעד לקרעי העננים היורדים הציצה לפרקים השמש ותפז עלים ירוקים רעננים ותנוֹסס טיפּוֹת זכּוֹת אחדות ותיעלם שנית.
פתאום עמד המשוּגע ויטה אוֹזן ויקרא:
– הוֹי, כי קול שמועה החרידני, פחד פחדתי ויבוא לי, עד ארבעים ושש!
פתאום נעווּ פניו, עיניו הפיקו פחד נורא והוא הכניס את ראשו אל בין כתפיו ויפנה להם עוֹרף.
– אדני אלוהים! – פטפט – נבוכדנצר! רבשקה! פרעה־נכוֹ! רכב ברזל ופרשים!
וייעלם.
על פרשת השדרות לא הרחק נראה שומר הגן.
יוסיפון ושכטר עמדו רגע נדהמים ופתאום פרצו שניהם בצחוק גדול.
– מי הוא? – שאל שכטר – הפּנים כה ידועים לי…
– מי יודע? עד הנה לא ראיתיו.
– בעברית! – לא חדל שכטר מהשתומם בקרבם אל המקום אשר ישבו שם וילבשו את בגדיהם הרטובים ללכת הביתה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.