א. חיי דונש בן לבראט

מקום הולדתו.

דונש בן לבראט הלוי¹ נולד בבגדאד². רמב"ע אומר³: “דונש בן לבראט אללוי אלבגדאדי אלאצל אלפאסי אלמנשאה” והתרגום: “… מבגדאד שרשו ובפאס גידולו” – ואין לנו עדות מפורשת אחרת על מקום הולדתו. אין גם ספק, כי הוראת “אצל” בערבית היא על מקום הולדת האיש⁴. סעדיה אבן דנאן⁵ מכנהו: “דונש בן לברט הבבלי”.

אמנם הוא מכונה גם דונש מפאס. הראב“ע כתב⁶: “ורבי אדונים הלוי בן לברט מערבי ממדינת פאס”, אולם אין הכוונה כאן, כי נולד בפאס, אלא נקרא כך על שם המקום, שממנו בא לספרד. יש מקום לטעון, כי השם דונש עצמו מוכיח, כי הוא בן אפריקה הצפונית, מאחר שלפי ההשערה השם הוא ברברית עתיקה. אולם אין בטענה זו כדי לדחות את עדותו המפורשת של רמב”ע. יש, כנראה, להניח, כי בני משפחתו נדדו מאפריקה הצפונית לבגדאד. ואין השערה זו רחוקה מן המציאות בימים ההם, שהרי תופעה רגילה היא, שאנשים נמשכים לעיר הבירה ולמרכז התרבות. וגם רבו רס"ג בא לבגדאד מאפריקה הצפונית.

באכר⁷ משכר, לשם ביאור דברי רמב“ע, שמשפחת דונש באה לפאס מבגדאד ואחר כך שב דונש לבגדאד לשמוע תורה מפי רס”ג וחזר אל הוריו.

דברי רמב“ע הובאו מתוך ספר “אשכל הכפר”⁸ ב”ספר יוחסין" ונסתבכו החכמים בדורות האחרונים במלה “אלמנשאה” וחשבו, כי היא מורה על פאס כמקום הולדתו⁹ ולא הביאו ראיה או סמך לדעה זו¹⁰.

משפחתו.

כל ידיעותינו על משפחתו הן מעטות מאוד. שם אביו היה לבראט¹¹. לפי דעת חכמים רבים¹² היה ממשפחת רס"ג, כי סמכו על הכתוב בשיר של ד'¹³:

סְעַדְיָה בֶּן יוֹסֵף זְקֵנִי, הַחוֹשֵׂף / צְפוּנוֹת, הָאוֹסֵף פְּנֵי הַמּוּסָרִים

אולם כבר סתר את דבירם הרכבי¹⁴, שפירש “זקני” במובן מורה על פי הערבית شيخ והוכחה לכך גם הפסוק של תלמידי מנחם¹⁵: “אחרי שומך אותו זקנך ורבך” ואין ל“שים” זקן אם הוא סבא ואין סבא נרדף למורה ורב בלשוננו.

ואין ספק, כי לא היה חותנו או חתנו של רבינו נסים, כי האחרון חי שני דורות אחרי דונש¹⁶ ולא היה ממשפחת אלפאסי¹⁷.

העובדה היא, כי תלמידי מנחם לא מצאו פסול כדי להטיל במשפחתו ולגנותו על ידי כך.

תלמידו יהודי בן ששת מהללו כאיש ממשפחה מיוחסת ומכובדת כיוצא משבט לוי¹⁸:

אֲבוֹתָיו הַיְשָׁרִים בְּיִשְׂרָאֵל שָׂרִים / וּמֵהֶם הַמּוֹרִים וּמֵהֶם הַצִּירִים

ואף ד' עצמו משתבח במוצאו משבט זה¹⁹.

ואין כל יסוד להשערת דירנבורג, כי מוצא משפחתו מארץ נוצרית²⁰.

חינוכו.

באופן מיוחד אינו ידוע לנו. באופן כללי – נתחנך בדרך החינוך בימי הבינים של המשכילים העברים, שלמדו תורת ישראל ורכשו להם ידיעות בהשכלה כללית, הלשון הערבית וספרותה ומדעים שונים, מתמטיקה, פיסיקה, תכונה וכד'.

אחד ממוריו ידוע לנו בשמו, רס"ג, ומשום כך הוא מכנהו²¹ “זקני”. ותלמידי מנחם אומרים²²: “והיית בעת ההיא צעיר תלמידיו”. יתר מוריו אינם ידועים לנו בשמם.

מן החכמים הערבים בני דורו נזכיר את המשוררים אלמותנבי (915–965) ואבו פראס (931–968) ובני חוגם בחלב, אבו אלפראג' אלאצפהאני (מת 962), מחבר כתאב אלאגאני, ואבו עלי אלקאלי (מת 967), מחבר כתאב אלאמאלי. בבגדאד, מרכז התרבות, חיו לפניו ועדיין נשמעה שירתם ברמה בימי ד': אבו נואס ואבו אלעתאהיה, שעל ידם הגיעה השירה הערבית החדשה לשיאה והיתה לשירה קלאסית.

מן החכמים העברים בני דורו נזכיר את רב אהרן, רב נחמיה בר מר כהן צדק ורב שמריה בר אלחנן. בדור הקודם לו חיו יהודה אבן קורייש, יצחק הישראלי ודונש אבן תמים, שלשתם בני אפריקה הצפונית, בן אשר, בן נפתלי, בן מאיר בארץ ישראל; צמח גאון, דוד בן זכאי ורב מבשר בבגדאד.

פרנסתו.

כפי שיש לשער היתה פרנסתו על החזנות. תלמידו מהללו²³:

וְיָשִׁיר שִׁירוֹתָיו בְּנֹעַם אִמְרוֹתָיו / לְאֵל בִּמְעוֹנוֹתָיו בְּנִגּוּן כִּנּוֹרִים

וּבֵית דָּוִד רוֹדִים²⁴ וּבֵית אַהְרֹן עוֹבְדִים / וּבֵית לֵוִי מוֹדִים עֲרָבִים וּבְקָרִים

בשני הבתים הוא רומז לחזנותו. בבית הראשון הדברים מפורשים לגמרי ובבית השני הוא נותן לדונש הלוי את תפקיד ההודיה לה' היא התפילה. שיריו כבר הושרו גם בבתי הכנסיות בימיו²⁵: וְעַל פִּיו מַעְרִיצִים אֱלֹהִים אַדִּירִים. אין כל ספק, שלא התפרנס על שירתו כמשורר שירי תהילה, שאם לא יתנו לו לשיר שירי תהילה ישיר שירי גנאי. דבר זה ידוע לנו רק ממשורר בן הדור הסמוך לו, יצחק בן כלפון. בכל זאת יש לחשוב, כי היה נהנה משירתו גם הנאה חומרית והיה מקבל מתנות מאותם האנשים, שעליהם שר בשיריו, כמו שהיה החזן נהנה גם מסוג כזה של הכנסות, מלבד הכנסתו הקבועה.

לא נודע לנו משום מקור, שדונש מילא את מקומו של מנחם בן סרוק לאחר שהאחרון גורש מביתו של חסדאי אבן שפרוט.

וכחזן, אין ספק, שעמדתו היתה מכובדת מאוד, כי הקפידו, שיהיה החזן ממשפחה מיוחסת ומכובדת ומקובל על הקהל ונערץ על ידי אנשי העדה²⁶. ועד כמה שאנו רואים בין השיטין של הידוע לנו עליו, היה מנכבדי העם ומיוחסיו. פרנסתו של החזן היתה על חשבון הציבור. ב“תחכמוני” מתפארים אנשי הציבור: “ומלבד זה יש לנו חזן…” וכידוה היה אחד התפקידים החשובים של החזן לפייט פיוטים ולשיר שירי תהילה נוסף על התפילה הרגילה. ודונש החזן מילא, כנראה, את כל התפקידים האלה וידע את מלאכתו יפה.

זמנו.

נולד בבגדאד ובילה שם את ימי ילדותו. בלימוד תורה השתלם בפאס באפריקה הצפונית ופעל את מפעל חייו בקרטובה. אין לציין נקודות זמן מסוימות, שבהן חי בכל אחד מן המקומות האלה.

כדי לקבוע את תקופת חייו יש לנסות למצוא אחיזה בכמה דברים:

א. שנת מותו של רס“ג היא תש”ב ולפי דברי רס“ג על המשקל הערבי²⁷ המובאים על ידי דונש, היה תלמיד זה, שהעז לחדש חידוש בשירה, כבן עשרים. נמצא, כי נולד בשנת תר”פ בערך (920–925).

לפי זה יוצא, שעד תש“ב היה בבגדאד ואפשר כי אחרי מותו של רס”ג יצא לפאס וחי בה מתש"ב ואילך.

ב. בשיר תהילתו של ד' לחסדאי אבן שפרוט “דעה לבי” הוא מזכיר את המאורע של המלך סנשו בן רדמיר וזקנתו טוטה²⁸, שקבעו ההיסטוריונים המוסלמים, כי היה בשנת תשי“ח. יוצא, איפוא, שבשנים תש”ב (שנת מותו של רס"ג) – תש“י בערך היה בפאס. סמוך לתש”י עבר לקרטובה, כי לפני תשי"ח כבר כתב שירים לכבוד חסדאי, כפי שאנו יודעים מבית אחד משיר תהילה אחר לו: “ירו דקר חרבו” (קטעים).

ג. תלמידו של ד', יהודי בן ששת, אומר עליו²⁹:

שְׁנוֹתָיו כִּשְׁלשִׁים וְשָׂבִים וִישִׁישִׁים / בְּנֵי [שָׁנִים] שִׁשִּׁים לְפָנֵיהוּ קוֹרִים

יש לחשוב, כי שיר זה נתחבר בשנים תשי“ח–תש”כ, סמוך להופעת תשובות דונש על מנחם. ואם נחשוב את המספר “כשלושים” משלושים ומעלה, הרי שגם מספר שה מעיד על זמן הולדתו בתר"פ בערך.

ד. שיר תהילתו לשמריה בן אלחנן “לרב לו ים חכמות” נתחבר אחרי תש"ל, בי בשנה זו בערך הגיע רב שמריה למצרים³⁰.

ה. שיר תהילתו לכבוד האיש הנכבד בשם יעקב “היש ביעקבים”, שהוא כנראה יעקב אבן ג’ו, שעלה לגדולה בשנת תשמ"ה, נתחבר אחרי שנה זו, כי הוא מדבר באותו שיר על מעשים שכבר הספיק לעשותם.

אין בידינו כעת שום סימני זמן אחרים על פעולתו ואין בידינו לקבוע שנת פטירתו. מתוך הדברים שנמנו בפרק זה אפשר לקבוע רק בערך תר“פ–תש”ן (920–990)³¹.

הרכבי חשב³², שמת בעודו צעיר והוא מסתמך על הכתוב בבית המובא למעלה “שנותיו כשלושים”, אולם אין בציון גיל זה אלא כוונה להלל את דונש, שהגיע להוראה בעודו צעיר. לעומת זה חושב ווילנסקי³³, כי האריך ימים, כדי לבאר את דבריו על השרשים השלמים והחסרים בספרו “תשובות דונש על רס”ג" ולא הביא ראיה לדבריו. אין גם למצוא סמך לזמנו של ד' מתוך דברי רמב"ע על ראשית השירה העברית בספרד³⁴: “אכן במשך המאה השביעית לאלף החמישי”, כמו שחשב למצוא בו גרץ³⁵, מאחר שאין במשפט זה תאריך קבוע.

מחיי דונש בשירתו.

רק מעט נמצא בעניין זה בשירתו ויש בשירת החול יותר מאשר בשירת קדשו.

באקרוסטיכון הוא נותן לא רק את שמו אלא גם את שם אביו, לבראט (הקרובה), וגם את מוצאו משבט לוי (הקרובה). באחד השירים יש רמז למוצאו זה: “שעה ברכת אהרן” (דוי הסר)³⁶.

עמד ביחסים עם גדולי הדור: חסדאי בן יצחק אבן שפרוט, יעקב אבן ג’ו, רב שמריה בן אלחנן. מורו רס"ג ומנחם בן סרוק.

א. משירי תהילתו לחסדאי אבן שפרוט נשארו לנו שיר אחד שלם (דעה לבי) ובית אחד משיר אחר (ירו דקר).

על היחסים ביניהם אנו יודעים רק מן השיר “דעה לבי” והוא מציג את עצמו כבן חסותו ובדרך מליצת השיר הוא מכנה את עצמו: “אני דונש עבדו” (39) והוא מפליג והולך בשבחי חסדאי כדרך המשוררים הערבים ובתוך שבחיו אלה נזכרת נדיבותו הרבה: “וְכַפָּיו כַּעְנָנִים לְעוֹרְכֵי ‏ הַשִּׁירִים” (33) ויש לחשוב כי דונש כ“עורך השיר” החדש נהנה בוודאי מ“כפיו” ובסופו של אותו שיר הוא רומז שוב לזה (93):

בְּרֹאשׁוֹ שִׁירִי לוֹ בְמִקְצַת מַהְלָלוֹ / בְּחַסְדוֹ ובְגָדְלוֹ עֲלֵי כָּל הַשָּׂרִים

והנאה זו מ“חסדו” כבר היתה לו בעד אחד משיריו הקודמים לשיר זה, כי בתוך הספר, שבראשו בא השיר “דעה לבי”, יש בית אחד משיר תהילה אחר, שהקדיש לחסדאי: “ירו דקר חרבו”.

אולם לא נודע לנו שחסדאי הזמינו לקרטובה, כאשר הזמין אבי חסדאי את מנחם בן סרוק³⁷. ההיה גם הוא בין אלה אשר “אסף אליו [חסדאי] את אנשי המדע מארץ ישראל ובבל”? דונש אינו מזכיר זאת בשיריו והדבר אינו ידוע לנו גם משום מקור אחר. קרוב מאוד, כי בא לשם כמוזמן למשרת החזנות, אשר לפי השערתי היתה מקור פרנסתו. בתור כזה נוצרת אפשרות, שלא הוזמן כמשורר חצרו באופן ישר, אלא שבהזמנתו היתה יד גם לחסדאי כראש הקהל. לא מצאנו עדות, שדונש שימש משורר חצרו ואף לא מזכירו³⁸. משיריו אפשר לקבוע, שיחסו לחסדאי כשל אחד ממשוררי ימי הבינים ‏ לנדיבו ונהנה ממתנת ידו.

ב. יעקב אבן ג’ו. יש בידינו שיר קטן בן שלושה בתים (או בית וחצי) “היש ביעקבים” ואפשר שהמהולל בו הוא יעקב אבן ג’ו (במחצית השניה של המאה העשירית) ואין לדעת משיר זה על יחסיו המיוחדים אתו³⁹.

ג. רב שמריה בן אלחנן (ת“ש–תשע”א בערך). השיר שהקדיש לו הוא שיר פתיחה באגרת ששלח אליו, שהיתה כנראה כתובה בפרוזה חרוזה או בפרוזה רגילה ולא נשארה בידינו. מתוך השיר ניכרת הערצתו של דונש לרב שמריה. בשיר זה אינו רומז ל“חסדים” שקיבל ממנו ותהילותיו הן רק ביטוי לרחשי הכבוד, שרחש לתלמיד חכם נכבד זה.

ד. רס“ג. עליו אינו מדבר בשירו כבן דורו אלא כעל מורו, הוא מתפאר בתורה שלמד מפיו, הוא מזכירו בשירו “לדורש החכמות”.‏ כאן הסתפק רק בשבח כללי לו כרבו וכאיש בעל תרבות. זה היה בשנת תשי”ח, כפי שמעיד שירו “דעה לבי”, שש עשרה שנה אחרי מות רס"ג.

אולם אפשר, כי כתב שירים לכבוד רס“ג ולא נשארו בידינו. יש לחשוב, כי השיר השקול שהפליא את רס”ג⁴⁰ היה אחד מאלה שהוקדשו לו.

יש⁴¹ שאמרו, דונש הוא נכד רס“ג, וזה על סמך המלה “זקני” בבית הנ”ל ונתבטלה דעה זו על ידי טענות החכמים נגדה.

ה. מנחם בן סרוק. יחסיו למנחם ידועים לנו רק מתוך דברי דונש בתשובותיו על מחברת מנחם ומתוך השיר “לדורש החכמות” בראש תשובות אלו. מנחם באגרתו לחסדאי אבן שפרוט אינו מזכיר את דונש ולא את ביקרתו של זה על מחברתו וכאילו אינו רואה את דברי ביקרתו כגורמים לצרותיו. אף תלמידי מנחם אינם מזכירים דבר זה כגנאי לדונש.

מוזר בעיני החכמים, שדונש פתח את שיר ויכוחו כנגד מנחם ברברי תהילה לו בשלושה עשר בית רצופים ומבית ארבעה עשר ואילך הוא פותח בהתקפה רבתי עליו⁴².

ד' מהלל את מנחם על מלחמתו בשונאי ישראל, הערבים, המתפארים בלשונם הערבית כעולה על כל הלשונות, על ידי המחברת “ספר אגרון”, שבה אסף את הלשון העברית ובדקה וביארה. הוא מגנהו. משום 'שביאוריו הלשוניים השחיתו את מוסר האנשים (17–18) ואחר כל תשובה מתשובותיו או כמה מהן הוא

מסיים בדברי תוכחה למנחם ובהם גם דברי גידוף⁴³.

יש בדבריו מדברי המורה לתלמיד וכמדבר מגבוה⁴⁴: “ולו בן שם קפץ לפיו במסגרים” (26) ועי' שם 38–39; 53; 63. הוא כאילו חס על התורה המסולפת שהורה מנחם לתלמידים: “וקוצים סרפדים לרגלי תלמידים” (39; ועי' שם 59). לפעמים הוא גם עובר גבול ושולל את ספרו בכלל ובזה מתגלית הסתירה הגדולה בין ראש השיר וסופו: “הלא זה הוא בונה כעכביש קורים” (96). ועוד יותר: “הלא טוב לו כמס ספריו בקברים” (44). ואין לראות בזה צביעות וערמה. אלא שעל אותו פרט שהוא מתנגד לו באה שלילת כל הספר. ‏ אף דרך זו היא מתפארת ההגזמה וההפלגה.

הדיבור מלמעלה למטה מתבאר ברגש הגאוה שהיה לדונש, חניך העיר בגדאד, מרכז התרבות העברית והערבית בימיו. הוא ראה את אנשי ספרד כחסרי תרבות ופחותי ערך. טענה זו טענו נגדו תלמידי מנחם⁴⁵: “ויען גבה לבך, ותפער פיך. ותשם חכמי ספרד ונבוניה חסרי דעת גרועי בינה. ותחשבם לאין…” דמה ד' כעירוני הבא לכפר נידח.

ועל גידופים וחירופים אלה לא השיב מנחם בעצמו כלום. במה אפשר להסביר את הדבר?

לפי כהנא⁴⁶ נהג כך, כי “ידע מנחם את נגע לבבו. יען אבי זקנו וקרוביו הרבים, יצאו כבר לתרבות רעה ונעשו מינים והתירו אכילה ושתיה ביום הכפורים, ולא מלו את ערלתם. וידחו מעדת ישראל, ומטעם זה ירא מנחם… לצאת מהר נגד דונש שהיה מיוחס גדול ועשיר…” ואין לקבל את דעתו, כי אין לסמוך על פירושו החדש שפירש את הביטויים של אבן ששת תלמיד ד'.

גרץ וחכמים רבים⁴⁷ מאשימים את דונש בצרות שבאו על מנחם, אולם אם כך, מדוע לא הזכירו זאת מנחם ותלמידיו? וכיצד יכול היה דונש להיות אשם כגורל מנחם לפי אלה שחשבו⁴⁸, כי האסון קרה אחרי האות כ"ף – בשעה שאין ספק. כי תשובות דונש נערכו לאחר שנגמרה המחברת כולה?

מנחם היה זקן מדונש בשנים ולא רצה להשפיל את כבודו על ידי וויכוח עם צעיר ממנו. מכיון שנהג כך מנחם, לא השיב גם דונש בעצמו אלא על ידי תלמידו יהודי בן ששת, כמו שאמרו חכמים: “זכו ומלאכתם נעשתה על ידי אחרים”.

לא נתברר מי היה האיש שאליו נשלח השיר “ביום פרוד”⁴⁹ שכתוב בכתובת: “וכתב.. אליה”. לא ידוע למי הוא מדבר בקטע “ובניך”. גם בתוך הקטעים יש בלא ספק שירים, שנכתבו כשירי תהילה ולא נשארו לנו ידיעות למי הוקדשו.

מתכונות אופיו של דונש והשקפותיו.

בשירת הקודש הוא “משואלים סליחתך” "נופלים לו על ברך (קרובה). ואין ספק, כי היה איש דתי וירא ה‘. הוא שקוע בתרבות העברית ובשירת הפיוט ובנקל עלה לו לחבר את הקרובה, הממשיכה את הדרך של מיטב הפייטנים העברים. אף בשירת הקודש השקולה הוא מלא רגשי קודש ורעיונות דתיים: “שָׂא עֲוֹנוֹתַי בְחַסְדָּךְ אַל תְּשִׂימֵנִי כְלִמָּה” (קטעים) ומכיר בכל מקום את גדולת ה’ ואפסות האדם.

הוא נאמן גם לעמו ולארצו. בשיריו הוא מזכיר את שעבוד ישראל לנוצרים ולערבים ומתפלל על מפלתם: נְתֹץ עַלְוָן וּמָנַחַת שְׁבוֹ הַשְׁפֵּל וּבְנֵי נַחַת (דלה שובב, 2; דרור יקרא, 5–6; אדום, 1–2). ולעומת זה הוא מסיים את שיריו בגאולת ישראל ובבנין הארץ ובית המקדש: “וְתַצְמִיחַ צִדְקֵנוּ וְיִשְׁעֵנוּ כְּמוֹ גַנָּה וְתִבְנֶה עִיר מְשׂוֹשֵׂנוּ…” (אדום, 4־3; דלה שובב, 7־6; דרור יקרא, 8־7). אף בשיריו שאינם קודש הוא זוכר את ציון וירושלים והוא מסיים בברכת הגאולה, כגון: ואמר אל תישן (14־10), לרב לו (20). גם את מהולליו בשיריו הוא משבח על מעשיהם הטובים לעמם ומלחמתם בשונאי ישראל הנוצרים והערבים, כגון: דעה לבי, 31; היש ביעקבים⁵⁰.

הוא מתנגד גמור לשתיית היין. אמנם הוא יודע את המסיבות של שתיית היין לכל פרטיהן ואף תיאר את כל תענוגות הלוי בשעת שתייתו. אולם הוא שולל מעשה זה ביסודו. יחיד הוא בכל שירת ספרד ביחסו זה. יש, איפוא, בשלילה זו של היין משום סימן היכר לבעלותו של דונש על שיר או לשללו ממנו – אם היחס ליין חיובי הוא⁵¹.

בעל גאוה רבה. מתגאה הוא ביחוס משפחתו ומתגאה הוא בתורתו שרכש לו.

הוא מביע את דבריו בחריפות ובשנינות. ילין⁵² כותב עליו אחרי בדיקת תשובותיו: “השיג דונש בכשרונותיו המצוינים: שכל ישר וחודר, הבנה נכונה, והבחנה דקה בהבדלים שבעניני הלשון…”.

יש להניח, כי להתקפתו על מנחם בארץ מולדתו היה צריך דונש העזה ואומץ לב.

הוא מסור בכל לבו לחכמה. התלהבותו לה רבה. הוא הראשון ששר לה שירי תהילה. השיר “בחלקי שמחתי” מוקדש כולו לנושא זה ואף בשירים אחרים הוא פותח בנושא זה: דעה לבי חכמה; לדורש החכמות; לרב לו ים חכמות.

לפי תלמידו יהודי בן ששת⁵³ היה רחמן ועושה חסד לעניים: לְאֵיד דַּל כַּף סוֹפֵק בְּאִישׁוֹן דָּם⁵⁴ דּוֹפֵק / וְאֶת נַפְשׁוֹ יָפֵק לְנִדְכִּים נִשְׁבָּרִים ויש בזה כאילו משום ניגוד ליחסו למנחם. אולי יש להבדיל בין קנאותו של אדם לדברי תורה לבין יחסו לבני אדם וכמה וכמה חכמים קנאים ואף קשים בויכוח בדברי מדע בעלי תכונות נעלות הם ביחסיהם לאנשים.

מתוך מסירותו המיוחדת לחכמה הוא משבח למי שיש בו חכמה: חסדאי, שמריה ואף את מנחם. אולם מרוב מסירותו לה הוא גם פוגע בכבוד חכמים כמנחם בן סרוק ואף אינו חס על כבוד רבו רס"ג.

הרכבי⁵⁵ חשבו לרגזן: “ומרוב כעסו של דונש שהיה מהיר חימה ולא שלט ברוחו הטיח בדברים עזים כלפי רס”ג בתשובותיו. והרבה נצחון עושה". אולם אפשר לבאר את דרכו מתוך קנאותו לאמת ואהבתו לחכמה.

ילין מאשימו בצביעות, כי בראש שיר תהילתו למנחם⁵⁶ הוא מהללו: “ועוד תהלות כאלה וכאלה בשלשה עשר בתים. ופתאם נהפך מנחם לאיש ש”הביא שחת בלבות היצורים, והפר היראה…" והוא מוכיח לו שגגותיו בשיר ובסוף שיר זה הוא מחרפהו ומקללהו". אולם אין לראות זאת כצביעות אלא כביטוי נאמן לאופיו ‏ של ד' ולדרכו בחיים. הוא מהלל את מנחם על הכמתו ונלחם בו בשל השגיאות שמצא בספרו.

רבים: שד"ל⁵⁷, ווייס, גרץ⁵⁸ וביחוד פיליפובסקי⁵⁹ רואים אותו כרשע גמור ואכזר גדול. ווייס כותב⁶⁰: “דרך דבורו בהשגותיו, וחמסנותו בהתנגדו מראים כי היה איש קנא מטריד מקניט ומקנטר אחרים, וחפצו תמיד לבטל דעתם ולהעמיד דעתו בחזקה. הוא היה לובש גאות וגאון מול ענוי ארץ ונכאי לבב אבל חנף וזוחל בעפר לפני גדולים רגעי ארץ”.

אולם אם נקשיב לשירתו, נמצא את אישיותו מורכבת ובעלת תכונות רבות ושונות. ניגוד רב היה בין יחסו לה' ליחסו לאנשים והוריש דבר זה למשורר הגדול רשב"ג, שידע את קודמו והזכירו בשיריו.

ובתכונותיו הרבות יש טובות ומקרבות את לבנו אליו ומהן קשות ורעות ומרחיקות את אהדתנו לו. אולם אין להגזים ולעשותו קשה ורע, רגזן וגזלן בלבד, היתה זו אישיות יוצרת חדשות ובעלת תכונות מתאימות לאישיות כזאת. בעל אומץ ועוז, חריף ושנון ומוכן לקרב, בעל ביטוי עז, היודע לעקוץ וללעוג, לבטל ולהשפיל. יחד עם זה הוא יודע לרומם ולהדר ולמצוא חן בעיני אנשים ולהיות נכנע ושפל לאדון הכל. הוא רחמן לעניים ואכזר לחכמים, קפדן למלומדים ונוח לרבותיו, מכבד תורה וחכמה ומזלזל בתענוגות היין, אוהב אמת ונותן נפשו עליה.

יצירותיו הידועות לנו הן:

א. תשובות על מנחם בן סרוק, שהוציא צ' פיליפובסקי, לונדון 1855, מתוך חמישה כתבי־יד. ידועים כיום כתבי יד נוספים אחרים. בספר זה כתב מאתים תשובות על מנחם ושמונים מהן כתב גם בשיר (עיין הטבלה לשיר לדורש החכמות). כנגד ספר זה כתב רבינו תם את הכרעותיו (יצאו לאור באותו ספר) והגן

עליו ר' יוסף קמחי ב“ספר הגלוי”⁶¹.

ב. תשובות על רס“ג, שהוציא רוברט שריטיר (Robert Schroeter), ברסלאו 1866, מתוך כתב יד יחיד בעולם, שהיה רכושו של שד”ל ונמכר למוזיאום הבריטי. הראב“ע כתב ספר הכרעות כנגד דונש להצדיק את רס”ג והוא מכנהו ‏“שפת יתר” ואין זה שמו האמיתי. במשך חמישים השנים האחרונות הרבו החכמים לדון בשאלה אם דונש חיבר תשובות אלו או לא? ועד היום לא פסק הדיון בו ולא הותרו השאלות והספיקות שניתלו בו⁶².

ג. החשובה ביצירותיו ואף קדמה לשתי אלו היא שירתו, שירת קודש ושירת חול, ולה מוקדש המשך המבוא והספר כולו.

ב. שירתו

מתולדות חקירת שירתו.

לפני מאה שנה בערך אמר י“ל דוקס⁶³, אחד מחוקרי שירת ספרד החשובים, על שירת דונש בן לבראט: “שיריו נאבדו ורק איזה טורים נשארו”. עשר שנים לפני זה, בשנת תר”ג, נתפרסמו על ידי שד"ל הקטעים הראשונים משירתו ועמד לפניה כלפני חידה⁶⁴: “ומי האיש החכם ויפתור החידה, ואשר נגלו לפניו תעלומות קדם ויגידה, ארוממנהו ואתן לו תודה, לפני קהל ועדה” ורק הודות לעבודת החקירה, שהתנהלה על ידי חוקרי ישראל במשך מאה שנה, יש בידינו להוציא עתה שלושים ושנים שיר שלמים או קטעים מהם, שבע־עשרה חידה וארבעה שירים מסופקים של דונש בן לבראט.

ואף כעת לא נוכל להתפאר, שרב הוא חומר השירה שהשיגה ידנו. אין כל ספק, כי רק מעט מזער משירתו מצאנו במשך מאת השנים. הודות לגניזת מצרים נתגלו שירים חדשים ופיוטים, שלא ידענו אף את שמם. במשך חדשי הכינוס של שירתו נוספו לנו עשרות בתים, שנתיחסו תחילה למשוררים אחרים. מן הראוי להזכיר את עבודתם של אחדים מן החוקרים, שהשתתפו בעבודת גילוי זו והם: יוסף מרקוס, שגילה את הקרובה ליום הכיפורים, י' דוידזון, שזיהה את השיר “ואומר אל תישן”, והד"ר ח' שירמן, שפירסם את השיר “עז תעצומך”. כותב הטורים מצא את השיר “ביום פירוד” וזיהה את השיר “שתה אחי” (?) ואת כל החידות. ועדיין רוב שיריו לא נודעו לנו, לא נתגלו או שלא זוהו.

בזיהוי השירים ‏ יש ערך רב לבירור שמו ודרכי חתימת שמו בשיריו כדי להבדילם משירי אחרים הנקראים בשם זה.

לבראט. השם אינו מבורר כל צרכו עד היום. לפי רמש“ש⁶⁵ אין שם זה ידוע כשם איש אחר והוא כינוי משפחתי ויש לומר תמיד: אבן לבראט. ולא צדק רמש”ש, כי מצאתי שם אדם אחר “לבראט בן משה”⁶⁶ ומכאן שהוא שם אדם ולא רק שם משפחה. בכתיבת שם המשורר לא מצאנו אף פעם את הכתיב “אבן לבראט”⁶⁷.

כתיב השם: לברט⁶⁸; לבראט⁶⁹; אלאבראט⁷⁰; ברורה קריאת ההברה השניה על־ידי האלף. אולם אין קריאת ההברה הראשונה ברורה ואפשר לקראה: לַבראט, לֶבראט או לִבראט⁷¹. אף הכתיב “אלאבראט” אינו פותר שאלה זו. אני נוטה לקריאת לַבראט המקובלת בין החכמים. ואולי מעידה הכתיבה בה“א הידיעה (אלאבראט) על כך. הוספת ה”א הידיעה “אל” מראה, שתפס אותו מעתיק את הלמד כשארית היידוע. מענין כי בערבית בתוניס⁷² אין ה"א הידיעה נבטאת כהברה נפרדת ואף לא כחצי הברה, כגון: לְבלאד במ' אלבלאד (= העיר); לַארץ' במ' אלארץ' (כאן לפני אם קריאה) ותהיה קריאת מלה זו lbrat. ואולם אין ספק, כי בעברית קראו מלה זו בשתי הברות כפי שמוכיח משקל השיר.

אין פירושה ‏ של מלה זו ברור. רמש"ש⁷³ שיער ‏כי מקורה רומני: Laurat. הירשפלד⁷⁴ אומר,‏ כי זה ערבית الابرد = הקר. דירינבורג חושב, כי זה librado = חפשי⁷⁵ וזה לדעתו כתרגום המלה “תמים”⁷⁶. ואין ביאורי השמות נראים בעיני וביחוד השם הערבי. אלמלי כך לא היו מוותרים תלמידי מנחם לעקצו בתואר “קר” ולעומת זאת לא היו מרבים תלמידי דונש לגנות את תלמידי מנחם בגינוי זה.⁷⁷

ידועים כעת שני אנשים בשם לבראט: 1) אבי דונש יוצר הספרדית. 2) לבראט בן משה בן סגמאר⁷⁸, כוחב אגרת לאחיו אבו זכריה יהודה. אני נוטה לחשוב, כי מקור השם הוא ברברי, אף שאין בידינו כעת להוכיח זאת על פי מקורות הלשון הזאת. מלבד אלה הזכירו חכמים עוד שנים בשם זה: 3) לפי דוקס⁷⁹: שמואל בן לבראט, אולם כבר הוכיחו חכמים, כי זהו דונש בן לבראט⁸⁰. 4) ולפי בן ציון האלפר: בן אלאבראט, כותב דקדוק מקרא ומשנה⁸¹. אולם הסיום באותו קטע הוא: “תם אלכתאב בעון אלרחמן… לבן אלאבראט” ולו היה הספר הקודם שייך לבן אלאבראט, היה אומר: “תם אלכתאב לבן אלאבראט…”. דברי סיום אלה אינם כתובים בשורה אחת אלא בשתי שורות בצורה זו:

תם אלכתאב בעון אלרחמן [אלרחים]

לבן אלאבראט

ונמצא השם מתיחס לדברים הבאים אחרי זה באותו קטע. שהם דברי ות שקולות במשקל ספרדי, שהן לדעתי לדונש בן לבראט שורר הידוע.

דונש. בראשית חקירת ספרות ימי הבינים, לפני מאה שנה, ידעו החכמים בשם דונש רק שנים שלושה אנשים⁸², וביחוד את דונש בן לבראט ודונש בן תמים, והיו שראו אותם כאיש אחד, אולם כיום נמצאות בידינו רשימות, המעידות על אנשים רבים בשם זה, וכנראה היה שם זה מצוי מאוד. כל האנשים הנקראים

בשם זה היו בני אפריקה הצפונית וספרד. וחשבו החכמים, כי מוצא כולם מאפריקה הצפונית, אולם אין לומר זאת בוודאות.

האנשים הידועים בשם דונש הם:

1) דונש בן לבראט ‏ הלוי (אדונים) ‏ מפאס שבאפריקה הצפונית במאה העשירית⁸³.

2) דונש בן תמים מקירואן במאה העשירית⁸⁴.

3) דונש חותנו של רבינו נסים בקירואן במאה העשירית⁸⁵.

4) יעקב בן דונש בן רבנא יהודה ריש סדרא במצרים בפוסטאט במאה האחת עשרה⁸⁶.

5) יעקב בר דונש בר עקיבא הפייטן⁸⁷.

6) דונש בן אבי שכם (אדונים) בימי רי"ה בארץ ספרד (בסביליה?) במאה השתים עשרה⁸⁸.

7) דונש מסביליה במאה השתים עשרה בימי ר' יוסף אבן מיגאש⁸⁹.

8) דונאש בן יהודה.⁹⁰

9) דונאס בן יהודה⁹¹.

10) דונש בן ישעיה⁹².

11) דונש ממדינת דרעה, שחי בימי ר"י אלפאסי במאה האחת עשרה⁹³.

12) דונש⁹⁴.

13) דנש⁹⁵.

כמשוררים ידועים לנו רק 1) דונש בן לבראט. 2) דונש בן יהודה. 3) דונש בן ישעיה. האחרון רשום רק אצל צונץ⁹⁶ ולא עלה בידי למצאו עד היום. יש גם פיוטים באקרוסטיכון דונש או דנש. ואין בידינו לזהותם או לקבוע, אם אין הפיוטים של הפייטנים הידועים בשמות משפחותיהם או של אחרים הם.

השם דונש נכתב: דונש⁹⁷ דונאש⁹⁸ דונאס⁹⁹ דנש¹⁰⁰. ובלועזית העתיקו החכמים: Duns¹⁰¹; Dunsch¹⁰²; Dunasch (Dounasch)¹⁰³ או Donasch¹⁰⁴ ובעברית קראו: “דּוּנָש” מלבד כהנא¹⁰⁵: “דּוֹנש”.

רי“ה¹⁰⁶ וראב”ע¹⁰⁷ ואלחריזי¹⁰⁸ תרגמו שם זה לעברית “אדונים”. הוא בעצמו תרגמו לשם אדניה¹⁰⁹. יהודי בן ששת תרגם¹¹⁰: “גביר”.

לדעת רמש"ש חדלו להשתמש בשם זה במאה השתים עשרה ואין להסכים לדעתו, כל עוד שלא נתברר זמנם של שאר האנשים שנקראו בשם זה.

לא נתבררה עד היום הוראת השם דונש ומקורו. מ' גרונוואלד¹¹¹ הציע Dons, שם התואר בארץ ספרד. ד"ר רוטשילד¹¹² הוסיף נימוק להצעת הראשון, כי יש שם Duns Scotus האסכולסטיקן הידוע מתנגדו של תומס מאקווינו. התנגד לזה זיסקינד וויסבאדן¹¹³, כי אין אף פעם שִׂין באקרוסטיכון ואין זה בעברית שם תואר אלא שם עצם פרטי.

רמש“ש לא קיבל פירוש זה ולדעתו¹¹⁴ פירוש השם הוא ערבי ذو ناس שנתקצר ל”דונש", ובא במילואו בכתיב “דונאש”. לא נמצאו שמות אנשים בשם כזה בין הערבים, אולם נמצאו אנשים יוצאי הברברים בשם זה¹¹⁵.

לפי תרגום חכמינו מימי הבינים יוצא, שחשבו, כי יסודה הוא Dons מן Dominus וראו בו לשון רבים ועל כן תרגמוהו אדונים, או חשבו ذو ناس בעל האנשים = אדונים. אני נוטה לקבל דעת האומר, שמקור השם הוא ברברי עתיק, כי נמצא מלך הנקרא בשם זה וכך נקרא אחד משונאי רשה"נ¹¹⁶, שהיה ממשפחה ברברית.

קיצורו של דבר, לא נתבררו הוראות השמות דונש ולבראט ומקורם באופן מוחלט, כי בימינו חסרים מקורות הלשון הברברית העתיקה.

שמו של מיסד שירת ספרד הוא דונש בן לבראט הלוי. רמש"ש ביקש, כאמור, לשנות את שמו לדונש אבן לבראט, כי לדעתו זהו רק שם משפחה, אולם כבר הוכח למעלה, כי אין לשנותו.

בשיריו הוא חותם את שמו באופנים שונים: דונש¹¹⁷; דונש הלוי¹¹⁸; אני דונש הלוי בן לברט¹¹⁹; אני דונש בן לברט (בגדדי?)¹²⁰; אני דנש בן לברט חזק¹²¹. ובסימן זכרון בדקדוק: אדניה¹²²; דנש הלוי¹²³.

חכמי ימי הבינים כינוהו: אדונים¹²⁴; אדונים הלוי¹²⁵; אדונים הלוי בן לברט¹²⁶; דונש¹²⁷; בן לברט¹²⁸; בן לבראט¹²⁹; בן אלאבראטי¹³⁰; דונש בן לברט¹³¹; דונש בן לבראט¹³²; דונש הלוי¹³³; אדונים דונש¹³⁴.

יש לחשוב, כי רק דונש הראשון הרשה לעצמו לחתום בשיריו בשמו בלבד. ולעומת זאת האחרים בשם זה הוכרחו, מתוך זהירות, שלא ייחסו את שיריהם לדונש הראשון, להוסיף בחתימות את שם אביהם. אמנם יש כותבים ומיחסים לקודמים להם בדי להיתלות באילן גדול, אולם לא היתה תופעה זו מצויה בשירת ספרד. בכל זאת אין להסיק, שכל שיר בשם דונש בלבד הוא של דונש בן לבראט ועלינו להיעזר בראיות נוספות. לעומת זאת ידוע לנו רק משורר אחד בשם בן לבראט וכל שיר החתום בשם זה הוא של דונש בן לבראט.

זיהוי שיריו.

מתוך בירור השמות מתברר, כי הקרובה ליום הכיפורים היא בלא ספק שלו מאחר שנמצא בה אקרוסטיכון מלא: דונש בן לברט (או לבראט).

לקבוצת השירים דלה שובב, דרור יקרא ואדום עקר יש כתובת במחזור ויטרי (עמ' 278): “לדונש בן לברט”. השיר “דוי הסר” שייך לקבוצה זו על פי לשונו ועל פי תכנו. יש לפקפק אם זהו השיר כולו, אולם אף מקטע זה ניכר, שהוא של אותו מחבר¹³⁵.

משירי החול ברורה ביותר בעלות דונש בן לבראט על השירים: דעה לבי חכמה ולדורש החכמות לא רק לפי האקרוסטיכון בראשם, אלא גם על פי תכנם וצירופם לחיבורו “תשובות על מנחם”.

השיר “דבוק חתן” שייך לו על פי כתובת בכתב יד אוקספורד: "יסוד לדונש בן לב[ראט]¹³⁶. מעל לשיר “לרב לו ים חכמות” יש כתובת בקטע הגניזה: “לדונש בן לב[ראט]” ומעל לשיר “ביום פירוד” כתוב: “[דונ]ש בן לבראט”.

השיר “ואומר אל תישן” נתיחס על־ידי החכמים לרשב"ג, אולם השיר נתגלה בגניזה בכתובת: “קול אכֹר לבן לבראט”¹³⁷.

השיר בחלקי שמחתי והקטע ירו דקר חרבו נמצאים בתון תשובותיו על מנחם. כאן יש מקום לטעון, ששילב בתשובותיו מדברי אחרים, אולם יש לקבל את הדעה, ששילב מדברי עצמו¹³⁸.

השירים: היש ביעקבים ובניך הבינמו, נמצאים בתשובותיו על רס"ג ומי שאינו מפקפק במחבר הספר, יחשוב ממילא כי הבתים שלו הם.

אף החידות נתיחסו לרשב"ג, אולם בקטע גניזה נמצאו עשר חידות מהן בכתובת “לבן אלאבראט” ונוספו עליהן שבע, שהיו רצופות לקודמות ומעורבות בתוכן בכתבי יד אחרים, ומצורף לאותן החידות בכתב יד אחר הוא גם השיר “שתה אחי”. מכיון שבלשון בתי שיר אלה ומשקלם ובכמה מהם גם מבחינת תכנם אין למצוא סמך לכך, לא נכנסו לקובץ אלא כמסופקים.

שאר הקטעים הם של דונש על פי עדות תלמידי מנחם זאין מקום להטיל ספק בזה.

בקבוצת השירים המסופקים יש ארבעה: עז תעצומך; ברכי יחידה; דחופים רדופים; איך נוי שודד. בכל אחד מהם רשום השם דונש (או דנש באחרון שבהם), אולם רק בשנים הראשונים יש אפשרות להיעזר בסטיות מן המשקל ובמקצת בלשונם. מבחינת הרעיון והצורה אין להוכיח זאת. קבוצה זו בנויה כולה לפי צורת שירי האזור (המושח) ועד היום לא נמצא שיר אחד, שנוכל לומר בוודאות, שדונש חיברו. בכל זאת אין לשלול את השירים מדונש בן לבראט רק בשל צורתם, כי אף דעה לבי ולדורש החכמות, השירים המרובעים, הם מחידושי המשוררים הערבים החדשים (אלמוחדת’ון, אלמוולדון) ואינם שירים רגילים. ד“ר שירמן הוכיח¹³⁹, כי יש שירי אזור לרשב”ג ולרשה“נ ובאופן כזה נמצא רק דור אחד מפריד בין דור דונש לדור רשה”נ, ואפשר, כי דונש השתמש בצורה זו.

לזיהוי השירים יש להוסיף, שדונש בן לבראט נהג לרשום את שמו בבית הראשון בראשי הצלעות בשירים: דעה לבי ולדורש החכמות. בראשי הצלעות בשני בתים בשירים: דלה שובב; דרור יקרא; דוי הסר. בראשי ארבעת הבתים הראשונים בשיר: “דבוק חתן”. אך בקרובה אחת שינה את דרכי חתימת שמו בחלקיה השונים. אין איפוא למצוא בדרכי חתימתו משענת בטוחה כהוכחה לבעלותו¹⁴⁰. לעומת זאת לא נוכל לשלול ממנו שיר, אם נמצא דרך חדשה בחתימת השם.

צורות השיר.

צורות שיריו רבות הן. בשירי הקודש נמצאת קרובה, שבה הלך בעקבות הפייטנים שקדמו לו והיא הקרובה ליום הכיפורים. תשעה שירים, שארבעה מהם נכנסו לזמירות של שבת וברכת המזון, והם: דלה שובב; דרור יקרא; אדום עקר: דוי הסר. ויתר החמשה, שנשמרו מהם בידנו רק קטעים (אפשר שגם “דוי הסר” הוא רק קטע). שקולים הם במשקלים ספרדים. נמצא כי הוא הראשון שהשתמש במשקלים גם בשירי הקודש ולא רק בשירי החול¹⁴¹. מלבד בצורת השירים הרגילים, אפשר שהשתמש בשירי הקודש בצורת שירי האזור, אם ניווכח בוודאות, כי בשירים המסופקים יש משיריו.

כל שירי החול שקולים במשקלים הספרדים. בתוכם יש צורות שיר שנחשבו כצורות מחודשות ביותר אף בשירה הערבית, כצורת השירים המרובעים. בצורה זו נמצאים בידינו שישה שירים: בחלקי שמחתי; דעה לבי; היש ביעקבים; ואומר אל תישן: ירו דקר חרבו; לדורש החכמות.

המשקלים. המשקלים, שבהם השתמש דונש בן לבראט, הם:

1. v־־/־־־/v־־/־־־//

2. v־־־/v־־־/־־v//

3. v־־־/v־־־//

4. v־־־/־v־־/־v־//

5. v־־־/־v־־//

6. v־־־/־־v־/־־//

ולא נכללו כאן משקלי השירים המסופקים. בשלושת המשקלים א, ב, ג, נשקלו כמעט כל השירים הנמצאים בידינו¹⁴², וביתר השלושה נשקלו רק קטעים שנשארו בידינו, ואין ספק, כי היו בשירי דונש גם משקלים אחרים ואף שירים רבים נשקלו בהם. אנו יכולים איפוא להסיק בוודאות, כי דונש השתמש במשקלים רבים ולא הוסיפו הבאים אחריו הרבה במשקלי השירה מלבד שמואל הנגיד.

תורת המשקלים שיש ללמוד אף כעת משיריו אינה מתאמת בפרטיה לתורת המשקלים המנוסחת על ידי המחברים במאה השתים עשרה ואילך ויש לנסחה על פי שיריו. עד כמה שילך ויגדל רכוש שיריו בידינו, נוכל לברר את תורת משקליו בוודאות יתירה. ריבוי הסטיות הוא אחד מסימני שירתו של דונש ורק המאוחרים נזהרו מהשתמש בהן, כי תורת המשקלים הגבילה למשוררים את אפשרויות השינויים והגיוון.

החרוז.

ובחרוז נהג דונש לחרוז רק אות אחת בתנועה ומכיון שבעברית מסיימות לרוב המלים באות בלא תנועה, הרי שהיו כל חרוזיו מה שכינה דוד אבן יחייא בשקל הקודש חרוז ראוי (20 מתוך 36). פעמים רבות חוזרת אות אחת בתנועה (15 מחוך 36) וחרוז כזה כינה דוד אבן יחייא: חרוז עובר ונמנעו מהשתמש בו המשוררים המאוחרים. רק פעם אחת אנו מוצאים אצלו שתי אותיות בתנועות חורזות, בשיר “דבוק חתן בדתֶך”. כנראה, היה עליו מקובל הכלל הערבי, שמספקת חריזת אות אחת בתנועה וכשיש יותר אומרים הערבים, כי זה יתר (لزوم ما لا يلزم – לזום מא לא ילזם).

מלבד האותיות השוות במבטאן ובכתיבתן הוא חורז:

I באותיות:

1) אל“ף בעי”ן: יצעַן־סאַן (לדורש, 78; אולי הסתפק רק בחריזת הנו"ן בלבד?).

2) בי“ת דגושה בבי”ת בלתי דגושה: אבֶן – לבֵּן – תבֶן – (שׁם 33). נבָל – יתאבַּל – יובַל (שם, 108).

3) בי“ת בוי”ו: שבבים – שוים – שביבים (שם, 96).

4) ה“א דגושה בה”א בלתי דגושה: יחידָהּ – רדידָהּ – צמידָהּ – יהודָה (ביום פירוד בחרוזות הבתים).

5) סמ“ך בשׂי”ן: אסף – חשׂף – יסף (לדורש, 3; עי' שם, 24; 61; 85).

6) עי“ן ברי”ש: ארעית – עברית – ארעית (שם, 37; ואולי הסתפק רק בחריזת התי"ו בלבד?).

7) פ“א דגושה בפ”א בלתי דגושה: עפָר – תשפַּר – שופָר (דחופים, 10–12).

II. בתנועות הוא חורז גם:

1) קמץ בפתח, והרי זה לפי המבטא הספרדי: נדבָּך – נסבָּך – נתאבַּך (לדורש, 28; ועי' גם 15; 38; 50; 67: 78; 84; 108) רהַב – זהָב – להַב (דעה, 6. עי' גם 16) מֵצַר – מִצָּר (דלה. שובב, 4) ישׁבַּת – שׁבָּת (דרור יקרא, 1) שׁדַד – נודַד – בדָד (איך נוי, 3־1) צהַל – הַל – מאהָל – תנהַל (שׁתה אחי בחרוזות הבתים).

2) קמץ בצרי בהתאם לחוק האמאלה הערבית: כרסֵם – שָׂם – רכסָם (לדורש, 85) חִכֵּם – זִכָּם – מלכָּם (לרב לו, 14).

3) פתח בסגול בהתאם למבטא הבבלי: חמֶר – נשׁמָר – נמַר (דעה לבי, 5) נפֶתּ – זפֶת – שפַת (לדורש, 56).

4) סגול בצרי בהתאם למבטא הספרדי: ספֶר –שפֶר –הפַר (שם, 21 עי' גם 12; 33; 49: 51; 98; 99) ספֶר – מפַר– שׁפֶר (דעה לבי, 38, ועי' גם 17) פלֶך – הלֶך – חלֵך – מלֶך (חידה יז) יובֵל – תבֵל–

נבֶל (דחופים, 9־7).

5) חולם בשורוק: כֹּה – ויכּוּ – דרכּוֹ (לדורש, 68) גילוּ – אבלוּ – בשבילוֹ (לרב לו, 18).

III. אותיות בלתי נבטאות:

א) בתוך המלה החורזת:

1) אל“ף בוי”ו; חולם באל“ף בחולם בלי אל”ף: עזות – זאת (כל אהוביך, 12).

2) סגול ביו“ד בסגול בלי יו”ד: חרוזי הבתים בשירים “דבוק חתן” ו“אלוה רצה נא”.

ב) בסוף המלה החורזת:

1 קמץ באל“ף בקמץ בה”א: תורָה – קרָא – הורָה (לדורש, 10, עי' גם 19; 52) תורָה – אורָה – סורָה (דעה לבי, 35) מוצָא – נרצָה – יצָא (לרב לו, 10) שנָא – קנָה (איך נוי, 28־27) מבוסָה – נשָׂא (בה' יצדקו, 5) עברָה – אקרָא (דרור ‏ יקרָא, 6) קנָּא – מגנָּה (שם, 9).

2) צרי וסגול באל“ף בה”א ביו“ד: בצרי באל”ף בה“א ביו”ד: יודֶה – לידַי – מגידֵי (לדורש, 12) ומשרֵא – ומזרֵה – ומקרֶה (לדורש 98, עי' גם 99) קנֵא – יבנֶה – שׁנֵי (לרב לו, 19) ירֵא – מורֶה – בורֵא (דעה לבי, 17).

3) חיריק ביו“ד בחיריק ביו”ד ובאל"ף: הבִיא – משכבִי – מבִיא (לדורש, ‏ 55) לבבִי – אבִי – זהבִי – לבִיא (בחלקי שמחתי בחרוזות הבתים).

4) שורוק בוא“ו בשורוק בוא”ו ובאל"ף: להסירהו – בדינהו – הוא (דחופים, 16 –18).

כסיכום דרכי החריזה של דונש בן לבראט יש לקבוע:

א) האותיות חורזות לפי מבטאן וגם לפי צורתן (בי“ת בלתי דגושה בוא”ו; פ“א דגושה בפ”א בלתי דגושה וכד).

ב) תנועות הקרובות זו לזו במבטא בטבען או על ידי מבטאן אף בדרך האמאלה (קמץ בצרי; שורוק בחולם).

ג) התנועות חורזות לפי דרך המבטא הספרדי (הקמץ בפתח; הסגול בצרי).

ד) אינו מתחשב באותיות נחות בלתי נבטאות (עיין III)¹⁴³.

שירתו והערכתה.

דונש כתב שירי קודש ושירי חול. ידועים לנו כעת תשעים וארבעה בתים בשירי קודש וודאיים וששים ושמונה בתים מסופקים. בסך הכל כמאה ושישים בית, ארבעה עשר¹⁴⁴ שירים וודאיים וארבעה מסופקים. משירת החול יש לנו מאתים ושלושים בית בערך משמונה עשר שירים וודאיים, שבע עשרה חידות ושיר אחד מסופקים.

שירת קדשו מלאה תהילת ה' בשמים ובארץ ותיאור גדולתו בפמלית המלאכים והשרפים ולעומת אלה שפלות האדם וחטאיו ובקשת סליחת ה'. אין לציין בשירתו זו אוצר רעיונות חדשים, אף לא התרוממות לגובה שירתם של הבאים אחריו, רשב“ג, רמב”ע ורי"ה, אולם אין בה גם רעיונות המושפעים משירת הזוהד הערבית, זו שירת הקודש של המוסלמים. שירתו זו אדמת קודש היא וממשיכה את רעיונות הפייטנים שקדמו לו. בקרובתו ליום הכיפורים ואף בקטעים שנשארו בידינו, אנו מוצאים את כוח פיוטו ואת התלהבותו הרבה, המעידים על כשרונו כמשורר וכפייטן.

בזמירות השבת, דרור יקרא, דלה שובב ואדום עקר, מביע הוא את תלונתו על שעבוד בני ישראל לנוצרים המכונים אצלו: אדום, עלון ומנחת (השמות לקוחים מפרשה לו בבראשית) ולמוסלמים המכונים אצלו: בבל, עדינה וקדר, ובהן (וגם בשירים אחרים) הוא מתפלל לגאולת ישראל וביאת המשיח ובניין ירושלים: “ישע הבא שלח ינון” (דלה שובב, 6; ועי' גם דרור יקרא, 6 ואילך, ועוד). והיו זמירות אלו לנחמה לישראל ונתקבלו לתוך אוצר זמירותיו בשבת עד ימינו אלה.

מן השירים המסופקים קרובים זה לזה ‏ ברעיונותיהם השירים: עז תעצומך וברכי יחידה. באלה באים לידי ביטוי רעיונות מגובשים על שלטון ה' בעולם וחוסר יכולת האדם להשיג את שלטונו ועל אחת כמה וכמה להביע את תהילתו בפיו. יש בהם איפוא יותר רעיונות מאוחרים של הפילוסופיה העברית בימי הבינים. אמנם אין זה מן הנמנע, כי תלמיד רס"ג ויצחק ישראלי ודונש בן תמים וכדומה להם ידע את רעיונות הפילוסופיה.

בשירת החול הוא כולו חדש. כל הסוגים בשירה זו הם חדשים אתו ואנו מוצאים בהם:.

שירי תהילה: לרב לו; דעה לבי; היש ביעקבים; והקטעים להחכם; וגן עדנך.

תהילת החכמה: בחלקי שמחתי.

שירי גנאי: לדורש החכמות.

שירי יין: ואומר אל תישן; דעה לבי; שתה אחי.

שירי אהבה: ביום פירוד; דמעות עיני.

משלים: מחתת האויל.

חידות על עצמים שונים ועל מושגים מופשטים.

כל הסוגים האלה שאולים הם משירת ערב ודונש שתלם לראשונה באדמת השירה העברית.

א) הערך המיוחד שדונש מיחס לפירסום המהולל והשם הטוב בעולם שאול מן השירה הערבית. ורק על רקע זה של תעמולה לטובת האיש, שהיתה בתוך שירי התהילה, צמח ופרח סוג זה, והודות לו זרחה השירה גם כשירה אמיתית. גם בשירי דונש המעטים מסוג זה אנו מוצאים את ההדגשה על ערך השם: “במזרח ובמערב שמו גדול ורב” (דעה לבי, 30) או “ושם טוב לו יצא בשבעת האיים” (לרב לו, 10; ועי' דבוק חתן, 9) ורעיון זה שכיח מאוד בשירה הספרדית כולה.

ב) הוא מהלל את האיש בנדיבות לבו וידו הפתוחה (לרב לו 12–13) והוא מדמה את ידי המהולל לענני השמים המשפיעים גשמים לרוב:

וכפיו כעננים לעורכי השירים

בזהב וכתמים ושהם ולשמים

בחרף מגשימים וקיץ ממטירים (דעה לבי, 33 –34).

וזוהי תמונה ידועה ושכיחה בשירה הערבית ואף הרבו להשתמש בה כל הבאים אחריו ופיתחוה והרחיבוה מאוד¹⁴⁵. בתיאור נדיבות זו נמצאת תמונה לקוחה מחיי הבדואים בערב, שלא היתה בחיי העיר בספרד. הנדיב הוא טוב לא רק לאביון ולעני אלא אף להולך בדרכים ותועה: “פנאי יש לנעה ולסערה סועה… וסועד כל הלך” (לרב לו, 12; 16) ויש לציין. כי תהילת האדם בשיר כאיש יחיד והערצה לו דבר חדש הוא בשירה העברית בימי הבינים.

ג) שבח אחר למהולל הוא רוב חכמתו. החשיבות המיוחדת לחכמה, שכללה בתוכה את תורת ישראל ואת שבע חכמות העולם, אנו מוצאים בשירת ימי הבינים לראשונה בשירת דונש והיא הולכת ונמשכת בכל השירה הזאת עד ימיה האחרונים. יש בדברי דונש על נושא זה התלהבות רבה. בשמונה שירים הוא מדבר על נושא זה ואף בשירתו לחתן הוא מונה “והבינה תהי אמך והחכמה אחותך” (דבוק חתן, 15). במיוחד יש לציין את הקטע “בחלקי שמחתי” (ועי' לרב לו,1; דעה לבי,1; לדורש, 1 וקטעים): “ימינה תקותי שמאלה הדרתי / אחותי רעיתי ואמי גם אבי” (2). קרובים לבתים אלה הם הבתים על נושא זה בשירת רי"ה בשירו: “יונה תקונן”¹⁴⁶.

ד) אף אותה תכונה מהוללת בשיריו, כי המהולל הוא ידיד טוב לידידיו וסולח לחטאיהם ואכזר לשונאיו, שאולה מן השירה הערבית:

ושובר רע חורש וגוזר מתגרים // לרבים הוא חבר ועל פשעם עובר… (דעה לבי, 31–32 ועי' לדורש, 2; לרב לו, 19). רעיון זה מצוי ושכיח אצל כל הבאים אחריו¹⁴⁷.

ה) משובח הוא המהולל בעלייתו לגדולה ומקומו בחברה ביחוד בשלטון כבעל משרה ממשלתית. יש בזה השתקפות של מצבם של יהודי ספרד, שכמה וכמה מבני ישראל תפסו משרות ממשלתיות גבוהות. השירים: דעה לבי ולדורש החכמות מוקדשים לחסדאי אבן שפרוט וקטע מוקדש ליעקב אבן ג’ו ויש עוד שני בתים, שבהם מבורך האב, כי הבנים יהיו שרים: “ובניך הבינמו/ ושרים אז תשיתמו”. גם דבר זה נֶמצא בכל שירת ספרד¹⁴⁸.

ו) בתור שרים גבוהים הם משתתפים במלחמות מושליהם וכבר בשירת דונש יש הדי השתתפות במלחמה של שני השרים המהוללים, חסדאי אבן שפרוט ויעקב אבן ג’ו. סוג זה של שירה נתפתח מאוד בשירת שמואל הנגיד ובנו יהוסף. בתוך תיאורי מאורעות כאלה נהפך המהולל גם למשמיד אויבים ונוקם נקמות.

חסדאי אבן שפרוט: “בעז מלכו כלם בטעמו הפילם” (דעה לבי, 29) ויעקב אבן ג’ו: “אשר שבה זרים” (היש ביעקבים). החתן מבורך: “באויביך תהי ידך” (דבוק חתן, 12) וגם ר' שמריה “גורס שני ארורים דמיים” (לרב לו, 19).

ז) גם הידידות והאהבה בשירה הן חידושים מחודשים על ידי דונש (ביום פירוד; דבוק חתן) ואף באלה יש תמונות לקוחות מהקצידות הערביות בתקופות הג’אהליה, שבהן תיארו את האהובה המתרחקת על גמלה והאוהב הנשאר עומד ומבכה את שבטה ודמעותיו מעורבות בדם: “דמעות עיני בדם דפקו / למיודעי בעת רחקו” (קטעים)¹⁴⁹.

ח) בשירי היין נמצאים כל אותם החלקים הנמנים בשיר כזה¹⁵⁰: תיאור המשקה; הגן; המים; הצפרים; המגיש; הזמרה והנגינה. ואף מעלותיו של היין המשמח אדם ומניס תוגה והופך חלשים לחזקים מנויות. אמנם מה שמייחד את דונש מכל הבאים אחריו, שאצלו נמצא עדיין יחס שלילי ליין – מחוץ לשיר המסופק “שתה אחי”. אולם למרות יחסו השלילי, הריהו מאריך בתיאור מסיבות היין ומעלותיו, שמתוך גנותו אתה בא לידי שבחו.

ט) אף החידות מלאות חיים וכולן סובבות על פירות (תפוח ואבטיח) ועצמים שנוצרו להנאת האדם (יום ולילה, המחט) והחכמה (העט; החכמה).

י) בשירתו הלימודית “לדורש החכמות” הראה כוח רב בזה שיכול היה להכניס בצורת שירה שקולה ומחורזת אף בחרוזים פנימיים, שמונים ממאתים תשובותיו על מנחם בן סרוק. השיר מלא כוח הבעה חריפה נגד איש ריבו וכולו מלחמה ואין זו שירה לימודית בלבד, אלא גם משירי המלחמה והגנאי, שכמותם היו בשירה הערבית ושירים מפורסמים כאלה הם שירי ג’ריר ופרזדק.

יא) גם בניין השיר המתוכן לפי חלקי האמנות של השירה הערבית‏ אנו מוצאים אצל דונש. ודוגמה נאה הוא השיר “דעה לבי”, הפותח תחילה בנושא כללי על חשיבות החכמה וזהירות משתיית יין ומחברים רעים (הבתים 19־1) ובית עשרים משמש לו בית מעבר לתהילת חסדאי אבן שפרוט ומאריך בשבחים

ותהילות. (37־21) ומסיים בבתים האחרונים בתהילת שירו ותהילת עצמו: “והוא כתר ספרי והמקיים פשרי / והמרים זכרי עלי כל השרים” (40)¹⁵¹.

יב) וכבר נמצאים גם קישוטי המליצה¹⁵² בשירי דונש. בתפארת הפתיחה יש לקבוע, כי הוא אוהב לפתוח בבית על החכמה (דעה לבי; לדורש; לרב לו). הוא שומר גם על תכונות הבית הזה, החרוזה בסוף הדלת והקבלה במשקל:

דִּמְעוֹת עֵינַי בְּדָם דָּפָקוּ

לִמְיֻדָּעַי בְּעֵת רָחָקוּ

(קטעים)

בתפארת המעבר לא הצליח ביותר, עד כמה שיש בידינו לשפוט מבית מעבר יחיד בשירו “דעה לבי” (20), אולם ידע להשתדל בתפארת החתימה ומשתמש הוא לשם זה בהקבלות: תהי ברוך בבואך וגם ברוך בצאתך (דבוק חתן, 22); [ונתן לה חצי] ארץ ספרד / ולו לקח חצי מלכות [יהוד]ה (ביום פירוד, 4), או שהוא מקדיש בתים אחדים לעניין השיר ותהילת שירו, כמו ב“דעה לבי” (41־38) ולדורש (110־104), או בהבעת תקות הגאולה: לרב לו (20); היש ביעקבים (3).

יש בשיריו השיבוץ, הרמיזה, הדימוי והחזרה ואף הדימוי בחיוב ובשלילה:

בימו מלחים ושטים לא שוחים…

אבל בו למבינים בדולח לעדיים (לרב לו, 6–7).

בשיריו מצויים צימודים שונים, שוני תנועות ושוני אותיות ואף צימודים שלמים. רק שתי דוגמאות תובאנה כאן:

ראשו בהנחה וסופו לאנחה (דעה לבי, 14) זהו צימוד שונה אות, שהרבו להשתמש בו כל הבאים אחריו וצימוד שלם: בפיו מרגליות… והוא מרגליות (לרב לו, 11).

גם ההתווכחות והשיחה. המצויות בשירת ספרד, כבר נמצאות אצלו בשירו “ואומר אל תישן”.

כסיכום הדברים שנאמרו למעלה יש לומר, כי בכל שירת החול של דונש יש רעננות של חיים ומורגש דופק החיים החדש של בני ישראל בספרד. ריחות בשמים ושמחת חיים ואף רעש משרות וצחצוח חרבות נשמע מתוכה. אין בה אמנם אותה אמנות מפותחת כבשירת הבאים אחריו, אולם אין בה גם הצטעצעות,

הגזמה והפלגה בתיאורים, בדימויים ובהשאלות, שאנו מוצאים בדורות הבאים. שירי תהילתו אינם מנופחים, כי לא הושפע משירתו של אלמותנבי, שהיה בן דורו (905–965) ונתפרסם בעולם הערבי, אבל, כנראה, לא השפיעה שירתו על משורר עברי זה (ואין ‏ ספק, כי הושפע רשב"ג ממנו), משום כך יש בה עדיין ראשונות ופשטות.

כמו כן נתברר, כי לא היה דונש רק מחדש צורות, אלא מחדש השירה העברית בסוגיה, בתמונותיה, בתיאוריה, בקישוטי המליצה ודרכיה. השירה העברית היתה לאוצר רעיונות חדשים והבעה לחוויות חדשות ולתנועות חדשות, שקמו בישראל בארץ ספרד. כל זמן שלא ידענו משירתו אלא שני שיריו בראש תשובותיו ופירורים מעטים בלבד, היתה לנו הרשות לדבר על דונש המדקדק ולומר שלא היה משורר, אולם כיום, שיש בידינו כמה וכמה משיריו ואף הפירורים משיריו נתרבו, לא ייתכן שנשלול ממנו את כתר השירה. יכולים אנו לטעום את שירתו ולחוש בה, כי אכן היה דונש משורר. איננו יכולים להעמידו בשורת המשוררים שבאו אחריו: רשה“נ, רשב”ג, רמב“ע ורי”ה, אולם עלינו לראותו כמשורר בעל כוח יצירה רב, שהשאיר רושם עמוק על בני דורו ובני הדורות הסמוכים לו. שיריו נתפשטו בכל תפוצות ישראל ומהם שהפכו לזמירות שבת. השיר “דבוק חתן” נמצא בכתבי יד שהשתמשו בהם האשכנזים. שירתו השפיעה על משוררי ספרד כולם וממנו למדו את דרכי השירה העברית המחודשת בספרד. רשב“ג הושיבו על כסא השירה¹⁵³: “שְׁמוּאֵל! מֵת בְּנוֹ לַבְּרָט / וְעָמַדְתָּ עֲלֵי כַנּוֹ”. ומשה בן יצחק הסמוך לאותו דור מזכירו כמשורר גדול¹⁵⁴. גם ריב”ג אינו מכנהו דונש המדקדק אלא דונש המשורר¹⁵⁵. הרמב“ע הוריד את דונש מגדולתו ובהערכתו (יחד עם בני דורו) אמר¹⁵⁶: “אולם אין אחד מהם מוביל אל מקום התועלת” ובא אחריו ר”י אלחריזי והורידו יותר מגדולתו ויש בדבריו גם זלזול בו¹⁵⁷: “וְשִׁירֵי אֲדוֹנִים, לְקַרְשֵׁי הַשֵּׂכֶל אֲדָנִים”. אולם ‏ גם שם הוא מונהו בין המשוררים וכנגד האחרים¹⁵⁸ “אשר אין זכרון לשיריהם מפני חולש עניניהם”. וכדי להבין את היחס החדש של רמב“ע והבאים אחריו לדונש יש לזכור, כי מדור רשב”ג ואילך היו מושפעים מאלמותנבי ומשוררי ערב החדשים, ונחשבו המשוררים האחרונים בעיני הרמב“ע, ואף הוא היה מבית מדרש חדש זה, כמשוררים חדשים ומודרניים בניגוד ‏ לקודמים לרשב”ג, שהיו בעיניו כמשוררים ראשונים ששירתם נתישנה, ואינה טעימה לחיך בן דורו. על דרך רשב“ג אומר רמב”ע: “וסלך פי אלקול מסלכא דקיקא ותשבה פי (?) באלמת֗אל מן שערא אלמסלמין” ותרגם האלפר: “דרכו בשיר עדינה ודומה הוא למשוררים האחרונים של המוסלמים”¹⁵⁹ ומשוררים מוסלמים אלה הם בניגוד למשוררי הג’אהליה¹⁶⁰, ששירתם נתישנה בעיני המשוררים מסוגו של אלמותנבי ובני דורו¹⁶¹ והיה להם אף שם מיוחד אלמוחדת’ון (= החדשים) או “אלמולדון” (שנולדו אחרי הופעת האסלאם). ובמקום אחד מדבר הרמב“ע על משוררי ישראל מרשב”ג והבאים אחריו כעל “אלמחדת’ון”. אין אפוא להעריך את שירת דונש לפי טעמם של רמב“ע ור”י אלחריזי, שרדפו אחרי האמנות של השירה הערבית המאוחרת וזלזלו

בקודמים להם¹⁶².

ואסיים בתפילה: מי יתן וקובץ קטן זה יעורר את חכמי ישראל להוסיף ולחשוף את שרידי שירתו המפוזרים בקטעי גניזה בספריות העולם ולקבץ את שיריו הנידחים, כדי להחזיר את עטרת השירה למשורר הראשון בשירת ספרד.

קיצורים

ב“ר = שירי רשב”ג, שלושה כרכים, ‏ מהדורת ביאליק־רבניצקי, ‏ תל אביב תרפ“ד–תרצ”ב.

ד' = דונש. בהערות גם = דוידזון, אוצר השירה והפיוט.

ילין = המשקלים בשירת שמואל הנגיד, ידיעות המכון, ה, עמ' קפא–רח.

כ' = כהנא, ‏ קובץ שירי דונש, הוצ' אחיאסף, ווארשא תרנ"ד.

מחברת מנחם = מהדורת צבי פיליפובסקי, לונדון 1854.

קימפף, NP עי' להלן NP.

ריב“ג = ספר השרשים, מהדורת ב”ז באכר, ברלין תרנ"ו.

ש“י = שירת ישראל בתרגום בן־ציון הלפר, לייפציג תרפ”ד.

תת"ד = תשובות תלמידי דונש ועי' בסמוך.

תת"מ = תשובות תלמידי מנחם, מהדורת ז' שטרן, וינה 1870.

קיצורים אחרים נרשמו בראש כל שיר ושיר, בהערות.

Beitraege = Dukes L. und Ewald H., Beitraege zur Geschichte der aeltesten Auslegung uns Spracherklaerung des a. T., Stuttgart 1844.

CB = Steinschneider M., Catalogus Librorum Hebraeorum in Bibliotheca Bodleiana, Berlin 1931.

HB = Steinschneider M, Zeitschrift fuer hebraeische Bibliographie.

JE = Jewish Encyclopedia.

NP = Kaempf S. I., Nichtandalusische Poesie andalusischer Dichter, Prag 1858.

Notice = Munk S., Notice sur Abou’l־Walid Merwan ibn Djana’h, Paris 1851

תשובות דונש בשירו לדורש החכמות

המלה	מס' הבית בשיר	מס' הבית בפ'	מס' הקטע בפרוזה בפ'	מס' העמוד בפ'
	אלה	52	92	26	21
	אלון	52	92	26	21
	אנך	26	66	6	12
	אפה	65	–	36	25
5	ארעית	37	77	16	17
	בלה	36	76	15	17
	בן (לבן)	33	73	12	15
	בנס	22	62	4	9
	דוד	72	111	44	28
10	דכר (דכרין)	101	138	67	37
	דם (אדמדם)	71	110	42	27
	הדה	60	100	31	23
	הזה	62	102	32	24
	הרות	84	121	56	33
15	חט ספר	21	61	3	9
	חי	–	–	45	28
	חרוץ	33	73	11	15
	יבש	81	117	51	30
	יגע	80	117	50	30
20	ידידות	72	111	44	28
	יסר	91	128	59	34
	כה	68	107	39	26
	כי	–	–	39	26
	כידוד	30	70	9	13
25	כל	34	74	13	16
	כילף	89	126	60	34
	כליה	64	104	34	25
	כרסם	85	122	57	33
	כשיל	89	126	60	34
30	לא	19	59	2	8
	לא	19	59	2	8
	לא	19	59	2	8
	לשד	31	71	10	14
	מה	70	109	41	27
35	מוג	44	84	19	19
	מחא	–	–	45	28
	מי	73	112	41	27
	מים	67	106	38	26
	מן	50	90	23	20
40	מנון	79	116	49	29
	מנוס	54	94	28	21
	מסוה	66	105	37	26
	מסת	44	84	20	19
	נא	52	92	25	21
45	נבל	35	75	14	16
	נד	69	108	40	26
	נדבך	27	68	7	12
	נוף	87	124	58	34
	נסה	48	88	22	20
50	נער	63	103	33	24
	נפת	55	95	29	22
	סאן	78	115	48	29
	סלסלה (סלסלות)	53	93	27	21
	סלע	47	87	21	19
55	עות	17	57	1	7
	עיט	83	120	53	31
	ערג	40	80	18	18
	עתוד	59	99	30	22
	עתק	38	78	17	17
60	פארור	93	130	62	35
	פה	65	–	35	25
	פחם	84	121	54	32
	פימה	95	132	63	36
	ציון	77	114	47	29
65	צים	76	113	46	29
	צען	78	115	48	29
	קטן	78	115	48	29
	קנא	99	136	66	37
	קרת	29	69	8	13
70	רחם	84	121	55	32
	רצץ (ברצותי)	90	127	61	35
	שבב (שבבים)	96	133	64	36
	שליה	64	104	34	25
	שמם (וישתומם)	71	110	43	27
75	שנים	82	119	52	31
	שצף	51	91	24	20
	שר (בשרים)	25	65	5	10
	שרה (שריתיך)	97	134	65	36
	שתים	82	119	52	31
80	תקופה	102	139	68	37

הערות

1) שלוש תשובות בכל קטע יש בקטעים:

2 (לא שלוש פעמים) 48 (סאן, צען, קטן)

2) שתי תשובות בכל קטע יש בקטעים:

26 (אלה, אלון) 44 (דוד, ידידות)

34 (כליה, שליה) 45 (חי, מחא)

39 (כה, כי) 52 (שנים, שנים)

41 (מה, מי) 60 (כילף, כשיל)

3) הקטעים 35; 36 (אפה; פה) אין להם הקבלה בשיר בפ‘. בית 65 נוסף לראשונה בספר זה על פי ק’.

4) הקטע 45 (חי; מחא) אין לו הקבלה בשיר בפ', ומקום החסר צוין בספר זה אחרי בית 73.

5) בקטע 39 יש שתי תשובות: כה; כי, ובשיר נזכרת רק אחת: כה.

לרב לו

בכתב יד יחיד באוקספורד 15Heb. d 75, fol, עמ' א. אינו רשום בקטלוג נוֹיְבּוֹאֶיר-קאולי. צילום ממנו בידי.

נדפס על ידי מאן בספרו: The Jews in Egypt and Palestine, ב, עמ' 23–21, ותירגם בחלק א עמ' 27, בתים אחדים (= מ'). חמש השורות הראשונות הדפיס שנית ש“ח קוק, התור, ז (תרפ"ז), גליון יח, עמ' 8, ובצורת תדפיס בשם: תקונים והשלמות לכתבי הגניזה, עמ' ד-ה (הלזה נתכוון יוסף מרקוס, מזרח ומערב, ד, עמ' 4, הערה?4a). תיקון בית 5 הדפיס ח”נ ביאליק בתרביץ ב (תרצ"א), עמ' 504, הערה 1.

תרגום הכתובת: “פתיחה לאיגרת מדונש… לרב…” האיגרת חסרה, ורק שיר הפתיחה (כנראה בשלמותו) נשאר.

המשקל הוא הארוך, עיין ילין, עמ' קפח, מס' 7. – אות דגושה שואית כנח: למְּבינים (7); כצְּביים (14). שוא נע כתנועה: מְצויים (1); שְׁקויים (9).

חרוז השיר: יִים, ובכל בית חורזות הצלעיות. – שורוק בחולם (18) וצרי בסגול (19).

צורת השיר הוא מרובע.

השיר נתחבר אחרי תש"ל, כי בואו של רב שמריה למצרים היה בשנה זו בערך. עיין מאן, שם, א, עמ' 26.

ההשלמות בסוגרים המרובעים הן של מאן, פרט לאלה שהעירותי עליהן בהערות.

השיר לדונש בן לבראט על פי הכתובת בכתב היד, על פי השיגויים במשקל (עיין לעיל) ועל פי השפעתו על שירת יהודי בן ששת (עיין בהערות להלן).

1. משלי כא, ל; א, ד. – תת"ד, עמ' 44, שיר “חכם מערב”, בית 2; שיר ד' “לדורש החכמות”. בית 70.

2. I תענית י. א. – בתמציתם, האות האחרונה בכתב היד אינה ברורה ומ‘: בתמציתה. – רִוּוּ וכך מנוקד בכתב היד; מ’: רָווּ. – IV במדבר רבא יג, ריז, עמודה ד. – תת"ד, עמ' 9. בית 62.

3. III דעה לבי, 19. – IV שְׁקוּיִים, קלאר: שִׁקּויִים, ולא הציע קריאה אחרת בבית I (מְצויים); מ': שָׁקוּיִים.

4. I קהלת א, ז. – II גבים, בכתב היד: גיבים.

5. VI וחכמי הגריים (אברמסון); מ' הדפיס: “לוח כמו הגדיים”, וקוק תיקן: כמו הגרדיים, ופירש: ר' שמריה מנצח את אויביו בהלכה כמו הגרדיים, שלפיהם פסקו את ההלכה על פי עדויות א, ג, והאותיות “לוח” הן שריד מ“הלכה”; ביאליק: וחכמי הגדיים.

6. ישעיה כה, יא; לג, כא.

7. IV במדבר יא, ז – לעדיים, ‏ מ' לָעֵינַיִם, ומבחינת ההוראה שני הנוסחות אפשריים (עיין ביאור השיר). אולם נדמה, כי השריד אחרי העי“ן אינו יו”ד.

8. שמות לה, כז. – IV מ': שֵׁיִים ואפשר גם שֵׂיִים מן שׂה.

9. I זוהה, מ‘: “זוחה”, לא לפי החרוז, וממילא יתירה הערתו. – II ישעיה מד, ח. – IV חִכּויִים, מ’: חָכּוּיִים.

10. I יחזקאל מג, יא. – II ויקרא א, ד. – III קהלת ז, א.

11. III ומקר, בכתב היד: ומקיר. – סוגר, בכה"י: מקור מים חיים והוא מרגוליות; מ' ניסח את הבית: בפיו מרגליות ומקיר בציות והוא מרגוליות…; הנדפס הוא לפי אברמסון.

12. II תהלים נה, ט. – VI לִפְנָיִים, מ': לִפְנִיִים,

13. I בכתב היד: “ו…ל”, ותיקנתי. – IV גרסן, חידוש ד'.

14. III אבות ה, כג. – I שֶׁחִכַּם, מ‘: במ’ שחיכמם. – IV כַּצְבָיִים, מ': כַּצְּבִיִים.

15. I וְשָׁת חֵן, מ‘: שְׁתֵּ[י]חֵן, עיין ביאורים. – III בכתב היד לפי מ’: אני… מחשבות.

16. I בכתב היד: “כל הל”, השלים מ‘: להלך, והשלמתי: וסועד. – III משלי יד, כח. – IV עליים, מ’: עִלּוּיִים ואין וי"ו בכתב היד והמלה מטושטשת במקצת. – דלת, עיין דעה לבי, בית 23.

17. IV כִ[סּ]וּיִים, מ': כַ[רכּ]ויִים מלשון כרכום (!).

18. I תהלים סח, יז. – בְּהַר, אברמסון: “בְּרֹב”: הה“א בכתב היד מטושטשת |אולי צ”ל: “בְּתֵת”. – III וְעַמּוֹ, בכתב היד ברורות רק הוי“ו והעי”ן: מ': וְעִתְרוּ.

19. I במדבר כה, יג. – [אֲ]שֶׁר, מ': [פ]אר ועל פי עזרא ז, כז. – III איכה ג, טז (גורס= שובר). – סוגר, עיין דעה לבי, בית 31.

20. סוגר, בכתב היד מטושטש פרט למלה “ישראל”; מ' קורא בסוגר רק את המלה “ישראל”. – בשורת, ואולי צ"ל: תשובת.

בחלקי שמחתי

בכתב יד לפי ההערה לשיר “דעה לבי”.

נדפס על ידי י"ל דוקס, ליטראטורבלאט, IV (‎,(1843עמ' 232 (= ד'); צ' פיליפובסקי, תשובות דונש על מנחם, עמ' 77–76 (= פ); י' מרקוס, מזרח ומערב, כרך ד, עמ' 4 (= מ'); מ' וילנסקי, שם, שם, עמ' 133 (ברמז); |Monatsschrift, IV (1855), עמ' 276.

המשקל הוא הארוך. עיין ילין, עמ' קפח, מס' 7. – שוא אחרי תנועה גדולה כנח: חומְדיה ‏ (4); בוגְדיה (4). אות גרונית בשוא מרכב כנח: רעְיתי (2).

חרוז השיר: “בי” באל"ף או בלתה ובכל בית חורזות הצלעיות.

צורת השיר הוא מרובע.

לפני השיר נאמר: “ולאחד שרי הדור הזה”, אולם זהו ד' עצמו. לפי וילנסקי הנ"ל ‏אינו לד‘. מ’ חושב, כי זהו משורר שקדם לד' והוא היה בקי בשירי קודמיו. אולם עיין על זה בראדי, ‏ על המשקל הערבי, ספר היובל לקרויס, עמ' 126–124. סיוע לכך יש גם בבית 2, סוגר, בהשוואה לבית 15 בשיר “דבוק חתן”.

אחרי השיר נאמר: “וכתבתי לך שלושת הבתים האחרונים” ולפנינו ארבעה בתים ומתוך הנאמר: “האחרונים” יוצא, כי זהו קטע משיר ארוך (ואולי רק רמז לבתים שכתב?). אולי הנוסח הנכון הוא: “וכתבתי לך הבתים”,

1. בחלקי שמחתי, ד‘: בחלק שממותי. – נמזחתי, פ’: נזחתי, כי כתוב שם: “בהסירו מם מזח” לפני השיר; הכותב במונטסשריפט מתנגד לדעה זו ובצדק, כי בדברי רבינו תם נשנתה תיבה זו באותו נוסח, והרי דעתו של דונש, כי השורש הוא מזח; פ' גם מעיד בעצמו, כי הנוסח בשלושת כתבי היד הוא: נמזחתי. מכאן שהמלים “בהסירו מם מזח” הן משובשות (אולי צ"ל “ביסדו”, כמו שמשער פ'), או שאינן מידו; ד‘: במזחתי (?). – בְּנַפְשִׁי. כך פ’ ומ‘; ד’: כנפשי.

2. ואמי, ד': ואחי. – סוגר, השווה לבית 15 בשיר “דבוק חתן”.

3. התוכן כמו בבית “וגן עדנך” בקטעים וכנראה הושפע ממנו רי“ה בשירו: “יונה תקנן על אמיריה”. עיין בראדי, דיואן רי”ה, א, עמ' 164, שיר קי, בית ‏27 ואילך.

4. I חוֹמְדֶיהָ, תיקון אברמסון, ובכולם: חֲמוּדֶיהָ. – III בוגדיה, ד': מגדיה.

היש ביעקבים

כולו בכתב-יד יחיד בעולם. עיין הערות “ובניך”.

הדלת הראשונה נמצאת גם בכתבי היד של צחות וספר השם.

בדפוס בתשובות דונש על רס“ג, עמ' 30, סימן 104; צחות, ויניציאה ש”ו, דף קס, ב (הוצאת ליפמאן לו, א); ספר השם, שער ב, סעיף ג; הרכבי, זכרון לראשונים, ה, עמ' צט. מתורגם לגרמנית על ידי גייגר בלי הדלת האחרונה (עי' להלן),

השיר לד' על פי החיבור שבו נמצא ועל פי עדות ראב“ע בצחות: “על כן טעה שתי טעויות רבי אדונים הלוי ז”ל”. גייגר ב JZfWul., IV (1866), עמ' 203, חושב, כי חיבר את השיר משורר בן דורו של ד'. הרכבי מיחסו ליצחק בן מר שאול (עיין שם, הערה ט).

לפי שד"ל (תשובת דונש על רס"ג, עמ' 30, הערה 11) יעקב הנזכר בשיר הוא יעקב בן יצחק ג’ו (עיין עליו דברי ימי ישראל, גרץ-שפ“ר, III, עמ' 370–368; בגרמנית 3, ה, עמ' 329–332; שד”ל בתשובות דונש על רס“ג, שם; גייגר בכתב-העת הנ”ל, עמ' 203; הרקמה, מהדורת קירכהיים, עמ' 122 (= מהדורת וילנסקי, עמ' רכו); כתאב אללמע, עמ' 208; ח' שירמן, יצחק אבן כלפון, תרביץ, ז (תרצ"ו), עמ' 296). הרכבי מתנגד לזה, כי אין לאחר את זמן חיבור התשובות, ואין לקבל את דעתו, אף כי איננו בטוחים, כי הכוונה היא ליעקב ג’ו. בכל אופן לא ידוע לנו יעקב אחר שהיה מנכבדי ספרד ושרי המלוכה והשתתף

במלחמות המוסלמים כשמואל הנגיד.

השיר נתחבר אחרי תשמ"ה (985), כי בשנה זו בערך עלה יעקב אבן ג’ו לגדולה.

הקטע נדפס בצורת שלושה בתים, אולם אין כאן יותר מאשר בית אחד והדלת של הבית השני ויש להשאיר ריווח אחר השורה השניה, כי זה מתוך שיר מרובע.

המשקל הוא הארוך. עיין ילין, עמ' קפח, מס' 7. – הסטיות מן המשקל הן: גרונית בשוא מורכב כנח; ביעְקבים; יעְקבנו (1).

1. היש, בצחות: אם יש. – ביעקבים, וכך שנערים בשיר לדורש החכמות, בית 60. – כמו יעקבנו, ‏ בספר השם: כיעקבנו; בצחות: ביעקבנו, נגד המשקל. צונץ, Synagogale Poesie, עמ' 119, מביא שימוש כזה אצל משוררים אחרים. ועיין שפת יתר, וורשה 1895, סעיף פה.

2. יזכו אל, תיקוני, בתשובות דונש על רס"ג: יזכינו אל; הרכבי: יְזַכֶּנוּ אל. – בבנין, בתשובות דונש והרכבי: בנין.

ובניך

בכתב יד יחיד בעולם הנמצא במוזיאום הבריטי. העתק שד“ל מכתב-יד זה היה בידי א' גייגר וממנו עבר למהדיר תשובות דונש על רס”ג, רוברט שריטיר.

נדפס בתשובות דונש על רס"ג, עמ' 37, סימן 110; בראדי, על המשקל הערבי בשירה העברית, ספר היובל לקרויס,

עמ' 124, גילה לראשונה את שני הבתים כשיר שקול (=ב').

השיר לדונש בן לבראט על פי מקורו ואפשר, כי זהו קטע משיר ארוך יותר.

המשקל הוא המרנין. עיין ילין, עמ' קצ, מס' 29.

1. הבינמו, בתשובות דונש: הכינמו, ותיקן ב‘. – ושרים, בתשובות דונש: ישרים, ותיקן ב’.

2. בצל, בתשובות דונש: והניח בצל, ותיקן ב'.

מחיתת האויל

בכתב-יד יחיד בעולם. עיין הערות “וגן עדנך”.

נדפס: י“ל דוקס,Zur rabbinischen Spruchkunde, ווינה 1851, עמ' 62; פינסקר, לקוטי קדמוניות, הערה ח, עמ' 166; תת”ד, עמ' 20, שהדפיס כפרוזה; שד"ל, כוכבי יצחק, כח (1862), עמ' 45, הביאו כשיר; י' איגר, HB, X (1870), עמ' 81.

השיר לדונש לפי השערתי בלבד והנימוקים: בכל מקום שיהודי בן ששת מביא מדבריו, הוא אומר בבירור, כי הכותב הוא תלמידו. בעמ' 29: “כאשר אמר אחד מתלמידיו”; בעמ' 44: “אשר אמר אחד הלוקחים הבדלח בניבו”. לעומת זאת אמר כאן “וקיים בנפשו מאמר אחד השרים” ולא במקרה השתמש

יהודי בן ששת בביטוי “אחד השרים”, כי כך אמר גם ד' על עצמו בתשובות דונש על מנחם, עמ' 76. גם הסוגר של הבית הראשון: “וגם גוזר כמו חרב לראשו” יש בו משום עדות מה לכך, כי קרוב הוא לסוגר של הבית השני של חידה ג: “יחיה אשר גוזר לראשה” (עמ' צה), והחידה נמצאת בכתב יד בפילדלפיה

בכתובת: “לבן אלאבראט”.

המשקל הוא המרנין. עיין ילין, עמ' קפח, מס' 19.

תוכן השיר: משל. ייתכן, כי אין אלה אלא שני בתים מתוך שיר ארוך. קרוב יותר בעיני, כי היה זה שיר קטן בפני עצמו כדרך החידות, שיש בכל אחת מהן שני בתים.

2. ירע, פינסקר ותת“ד: ידע. – לאיש, מלה זו נשמטה בתת”ד. – כהרעותו, תת“ד: בהרעות; פינסקר ביקש לתקן “בהרעו” ולא הרגיש כי ד' גרס כך לצורך המשקל, והעיר לו על כך שד”ל.

קטעים

1. בכתב יד יחיד בעולם בפארמה, מס' 32⁴.

נדפס על ידי פינסקר, לקוטי קדמוניות, הערה ח, עמ' 158; תת“מ, עמ' 43; תת”ד, עמ' 37: י' מרקוס, מזרח ומערב, כרך ד, עמ' 5.

הבית לד' על פי עדות תלמידי מנחם ותלמידי דונש.

המשקל הוא המרובה. עיין ילין, עמ' קפט, מס' 19.

תוכן השיר, שממנו הובא הבית, היה תהילת החכמה כמו “בחלקי שמחתי”.

וְגֵן, תת“מ: וכן; שטרן תיקן: גן. – וגן עדנך, תת”ד: וגניך; פינסקר: וְגַנֶּךָ. – יְהוּ (פעמים), תת"ד: יהיו, באותו מקום שנית: והוא (רק בדלת); פינסקר: יהי… יהו. – ערבים, פינסקר: ערכים.

בית זה שימש נושא לויכוח בין תלמידי מנחם. שטענו על דונש, המשתמש ב“אָךְ' לגוף שני בל”ז, ותלמיד דונש ביקש להכחיש דבר זה ואמר, כי נוסח השיר אינו “וגן עֶדְנָךְ” אלא וגַנֶּיךָ. אולם אין ספק, כי ד' השתמש ב“אָךְ” לגוף שני בל"ז על פי לשון המשנה והפייטנים.

2. בכתב-יד לפי כתבי-היד. הרשומים בספר הרקמה העברי והערבי.

בדפוס: י“ל דוקס, נחל קדומים, עמ' 6; תת”מ, עמ' טז; תת“ד, עמ' 25; ספר הרקמה, מהדורת קירכהיים, עמ 106; 126; מהדורת וילנסקי. עמ' רה, ש' 10; רלב, ש' 20; כתאב אללמע. עמ' 183, ש' 17, 213, ש' 24; י”נ שמחוני, התקופה, יב, עמ' 170, הערה 6; י' מרקוס, מזרח ומערב, ד, עמ' 4; וילנסקי, שם, שם, עמ' 133; ד' ילין, תולדות התפתחות הדקדוק העברי, ירושלים תש"ה, עמ' 109.

הבית לד' על-פי עדות תלמידי מנחם ותלמיד דונש.

המשקל והתוכן אינם ברורים. כמעט בכל המקורות הרשומים אינו מנוקד ואין משקלו רשום. לפי הנדפס על ידי הוא מעיד על עצמו כעדים את הנעלים ואת מכנסיו. המשקל הוא המהיר. עיין ילין, עמ' קצ, מס' 35.

בכל המקורות הנוסח הוא שרדי, ואולי צ"ל: עַד נְעַל רַגְלוֹ וּמִכְנְסֵי שְׂרָדוֹ; קלאר:…וּמִכְנְסֵי שְׂרָדִי. – התוכן חוא תהילת נדיבות האיש הנותן כל אשר לו, והמשקל יהיה הקלוע. עיין ילין, עמ' קצ, מס' 60. – וילנסקי מציע: עֲדֵי נַעַל רַגְלִי וּמִּכְנָסֵי שָׂרְדִי. ויהיה המשקל הארוך. עיין ילין, עמ' קפח, מס' 7. אולם מהו תכנו? ומתנגדים כל המקורות הראשונים לנוסח זה (ועיין חיפושי נוסח השיר ומשקלו על ידי וילנסקי, הרקמה).

שרדי, לא נקדתי מלה זו, כי אין לקבוע נוסח בבית לקוי. שפיגל תיקן במזרח ומערב, ד, עמ' 5, הערה 6a: שהדי. ואולי צ“ל: עֵדַי… שָׂהְדִי. וילגסקי מתנגד לתיקון זה, כי בארבעה כתבי-יד שרדי ולדעתו אין לפרש את הבית אף בעזרתו ועל כן הוא מציע: שְׂרָדִי, שְׂרָדַי או שָׂרְדִי. – עֵדַי, ואפשר לנקד: עֵדִי: תת”ד, עֲדֵי; שמחוני, וילנסקי וילין: עֲדִי, ‏ ולא יתכן, כי אין יתד אחרי יתד בראש הבית. – נְעַל, עיין על שימוש זה במקורות הנ“ל. גם רשב”ג השתמש בזה, כרך א, יט, 49 – ולא כפירוש ביאליק-רבניצקי שם.

3. בכתב-יד יחיד בעולם. עיין הערות “ובניך”, עמ' קסג.

בדפוס: תשובות דונש על רס“ג, עמ' 37, סימן 110; שד”ל, בית האוצר. לבוב תרמ“א, עמ' יח; פירסט, Literaturblatt, X (1849), עמ' 560; הרכבי, זכרון לראשונים, ה, עמ' כו; קמו; י”נ שמחוני, התקופה,

יב (תרפ"ב), עמ' 164; ד' כהנא, שירי דונש בן לבראט, עמ' 17, בשיר אחד עם קטע 6; הנ"ל, הגורן, ג, עמ' 89; וכן י' מרקוס, מזרח ומערב, ד, עמ' 5; וילנסקי, שם, עמ' 133; בראדי, על המשקל הערבי בשירה העברית בספר היובל לקרויס, עמ' 124.

שד“ל, פירסט, הרכבי ושמחוני מיחסים את הבית לרס”ג. וילנסקי מסופק אם זה לדונש. בראדי מיחסו לד'.

המשקל הוא המרובה, עיין ילין. עמ' קפט, מס' 19.

תוכן השיר הוא כנראה גינוי כשירו “לדורש החכמות”.

כהנא ומרקוס קראו את הבית הזה יחד עם הבית בקטע 6 כשיר אחד ואין לקבל את דעתם, כי היציאות הן שונות; הִים – נִים.

4. בכתב-יד יחיד בעולם. עיין הערות “וגן עדנך”, עמ' קסד.

בדפוס: תת“מ, עמ' 23; ש' פינסקר, לקוטי קדמוניות, עמ' נט; סד; שד”ל, לקוטי קדמוניות, עמ' סג; הנ“ל, תת”מ, עמ' 29; מ' הארטמאן, Die hebraeische Verskunst, ברלין 1892, עמ' 43–44; י' מרקוס, מזרח ומערב, ד, עמ' 4; ד' ילין להשגת ת“מ בספר היובל לקרויס. עמ' 134–131; הנ”ל, תולדות התפתחות הדקדוק העברי, עמ' 95.

הבית לדונש על פי עדות תלמידי מנחם.

התוכן קשה מאוד ולא מצאתי לו פתרונים. אני משער, כי זה לקוח מתוך חידה ומי יודע אם נפתרנה, אף כשתהיה כולה בידנו. גם החכמים הג“ל נתקשו בביאורו. הנסיון היחיד לבארו הוא של שד”ל בניסוחו:

שְׁלשָׁה הִיא שְׁחוֹרָה הִיא אֲדֻמָּה

כלומר המלה “שחורה” שווה למלה “אדומה” מבחינת המשקל ובכל מלה יחד ותנועה כמו במלה שלושה, והעיר: “ודברי אלה אולי הם דברי נבואה ואולי חלום שוא”, ואמר על זה פינסקר: “אין אלה דברי נבואה אלא באמת חלום שוא ודברים בטלים”.

לפי נוסח שד"ל משקלו הוא המרובה. עיין ילין, עמ' קפט, מס' 19. הארטמן,Die hebraeische Verskunst, ברלין 1894, עמ' 45, מנסחו: || – – vI – – – v I – – v I – – – v ילין מתנגד לזה וקובע:

|| – – – | – – v I – – – I – – v ונימוקו הוא, כי אין המשקל שניסח הארטמאן מצוי בשירת ספרד, אף אם הוא נמצא בשירת ערב, והוא היפוכו של הארוך הנקרא מֻסתטיל ונמצא אצל סעדיה אבן דנאן, פרק בחרז, מלאכת השיר, פרנקפורט 1865, עמ' 12; במקור הערבי, נג, א; בלומגרונד, סעדיה אבן דנאן, פרשבורג 1900 (אונגרית), עמ' 37. לפי ילין צריכה להיות טענת תלמידי מנחם על שלושה נחים והם טוענים רק על שני נחים (היאשְׁ – היאאְ). אולם אין האל"ף של “היא” נחשבת בעיניהם כנחה.

5. בכתב-יד של תשובות דונש על מנחם. עיין הערות “דעה לבי”, עמ קכח.

בדפוס: י“ל דוקס, ליטרטורבלט, IV (1843), עמ 231; אוהב בר לוצטו, Notice, פריש 1852, עמ' 27, הערה 1; תשובות דונש על מנחם, עם' 73; י”נ שמחוני, התקופה, י (תרפ’א), עמ' 154; י' מרקוס, מזרח ומערב, ד, עמ' 5; ח' בראדי, על המשקל הערבי בשירה העכרית בספר היובל לקרויס, עמ' 124.

ד' מעיר: “ולאחד השרים בסמיכת עקרב שיר תהלה לרב חסדאי ריש כלה”, וקבע בראדי, כי השיר לד' עצמו. סיוע לכך גם בהשואת הסוגר לבית ד' בשירו “דעה לבי”.

המשקל הוא הארוך. עיין ילין, עמ' קפח, מס' 7.

צורת השיר הוא מרובע. תכנו: תהילת ידיד. השפיע על יהודי בן ששת: תת"ד עמ' 7, בית 40. נוסח דוקס משובש:

מדו דקר חרבו ובשוך עקרבו בשבתו בסמיכה למשען אביון

ירו-יראו (יהושע כד, יד, ועוד) בהשמטת האל“ף הנחה. פיליפובסקי ומרקוס: ובו. ומעיר פ‘, כי בכתב-היד יש “ירו”; שמחוני: ראו; בית יהודי בן-ששת, תת’ד, עמ’ 7, בית 40: יראו. עיין רס”ג, אשא משלי, מהד' ב"מ לוין, כז, 46; לג, 30.

לסוגר השווה בית 32 בשירו “דעה לבי”.

6. בכתב-יד יחיד בעולם. עיין הערות “ובניך”, עמ' קסג.

בדפוס: בתשובות דונש על רס“ג, עמ' 37, סימן 110; שד”ל, בית האוצר, לבוב תרמ“א, עמ' יח; פירסט, ליטרטורבלט, X (1849), עמ' 561; הרכבי, זכרון לראשונים, ה, עמ' כז: קמו; כ‘, עמ’ 17; הנ”ל, הגורן, ג (תרס"ב), עמ' 89; י"נ שמחוני. התקופה, יב (תרפ"ב), עמ' 164; י' מרקוס,: מזרח ומערב, ד, עמ' 5; וילנסקי, שם, עמ' 133; ח' בראדי, על המשקל הערבי בשירה העברית בספר היובל לקרויס, עמ' 124.

השיר לד', כי הוא נמצא בספרו תשובות על רס“ג; שד”ל, פירסט, הרכבי ושמחוני מיחסים את הבית לרס"ג; בראדי מיחסו לדונש.

לפי כהנא ומרקוס הוא מאותו שיר של קטע 3 ואי-אפשר הדבר, כי החרוזות שונות: הִים-נִים.

המשקל הוא המרובה. עיין ילין. עמ' קפט, מס' 19,

תוכן השיר הוא כנראה גינוי כשירו “לדורש החכמות”.

דְּבָרַי, בתשובות דונש על רס“ג, שמחוני,הרכבי ובראדי: דבריו; שד”ל: דְּבָרַי או דְּבַר אֵל; פירסט: דבר י"י. נגד המשקל.

7. בכתב-יד יחיד בעולם. עיין הערה לבית “וגן עדנך”, עמ' קסד.

בדפוס: תת“מ, עמ' 22: ש' פינסקר, לקוטי קדמוניות, עמ' נט; סד; שד”ל, לקוטי קדמוניות, עמ' סג; הנ“ל, תת”מ, עמ' 28; א' גייגר, תת“מ, עמ' 30; מ' הארטמאן, Die hebraeische Verskunst, ברלין 1892, עמ' 44–43; י' מרקוס, מזרח ומערב, ד, עמ' 4; ד' ילין, להשגת ת”מ בספר היובל לקרויס, עמ' 133–132; נ"ה טורטשינר, בשולי מלון בן יהודה, לשוננו, כרך יג (תש"ה) חוב' ב-ג, עמ' 97.

השיר לד' על פי עדות תלמידי מנחם.

המשקל הוא הקלוע. עיין ילין, עמ' קצ, מס' 31 או 32. גייגר וילין עמדו לנכון על המשקל הזה. – שוא אחרי תנועה קטנה כשוא נע: דִמְעות; לִמְיודעי. אות בסוף המלה בלי תנועה כשוא-נע: עינַיְ; למִיודעֲיְ. שוא אחרי תנועה גדולה כנע: דָפְקו: רָחְקו (אם אין לקראה: דָפָקו; רָחָקו).

הבית הוא כנראה בית פתיחה לשיר תהילה ותכנו צער הידיד על פרידת אהוביו כדרך הקצידות בשירה הערבית.

דפקו, כך בכולם, אולם מה תוכן הדלת? תחילה חשבתי לתקן: דבקו, כי חילוף הבי“ת בפ”א נמצא גם בראש התשובות של תלמידי מנחם, עמ' 21: תקפוץ במ' תקבוץ. לפי נ“ה שורטשינר תהיה הוראת דפקו=דבקו. ד”ר ח' שירמן העירני על שימוש מלה זו לדמעות בשיר דוד בן הונא ונתברר לי, כי הוראתה: זרם מהר; נזל בחוזק כהוראת מלה זו בערבית.

8. בכתבי-יד של הספר המכונה “שפת יתר”. רשומים אצלי כעשרה מהם, ולא השתמשו בהם מוציאי שפת-יתר.

בדפוס: שפת יתר, סימן עד; וילנסקי, מזרח ומערב, ד, עמ' 133.

הבית לד' על פי עדות הראב"ע.

המשקל הוא המרנין. עיין ילין, עמ' קצ. מס' 29.

אין לקבוע אם הנמצא בידנו הוא דלת או סוגר.

תוכן הבית יכול להיות תהילת ידיד, ואז הרי זה שיר חול, אבל אפשר גם שזוהי תהילת ה' והוא שיר קודש.

חידות

החידות נמצאות בשלושה כתבי-יד.

א) בלנינגרד (-ל') ובו כלולות החידות ו; ז; ח; ט; י; יא; יב (החידות בעמ' קה–קז נחשבות: יא, יב…) ונדפסו על ידי ב“ר בשירי רשב”ג, כרך ג, ספר א, סג, על פי העתק מגיד ואחד מהם (ח) נדפס גם בכרך א, צט. ולא נודע על סמך מה ייחסו חידות אלו לרשב"ג.

ב) בניו-יורק כתב-יד אדלר (-א') ובו החידות הבאות: ד; ו–יא; יג–יז והשיר “שתה אחי”, נדפסו כולם על ידי ב“ר, שירי רשב”ג, כרך ג, ספר ב, כד. ואף כאן לא פירשו העורכים מה ראו ליחסם לרשב"ג. צילום כתב-היד נמצא בארכיון ביאליק בתל אביב ואני מודה לו על הרשות שניתנה לי להשתמש בו.

ג) בפילדלפיה (-פ') רשום בקטלוג בן ציון הלפר (מס' 317) ובו נמצאות החידות א–י,והוא ששימש יסוד לייחוס-כל החידות הנדפסות כאן לדונש. חידות אלו נדפסו ב- JQR36 (1945), עמ' 141–146.

הלפר רשם בקטלוג דברים אלה (אנגלית): "קטע מחיבור של אבן אלאבראט ערבית באותיות עבריות בדקדוק המקרא והמשנה(?). בדף 2b שורות 10–9 כתוב: “תם אלכתאב בעון… לבן אלאבראט”, ואחר זאת שיר בן 20 שורה במשקל “ואפר” ובהן עשר חידות. הבית הראשון הוא “אמור מה גוף כמו כסף מזוקק”.

צילום קטע זה נמצא במכון לחקר השירה העברית בירושלים ושם רשום הסיום בצורה זו:

"תם אלכתאב בעון אלרחמן [אלרחים]

לבן אלאבראט"

בשתי שורות. ואין ספק, כי השורה השניה אינה המשך השורה הראשונה, אלא עניין בפני עצמו ושייכת לבא אחריה. כפי שנתברר (עיין הוספות) שייך הקודם לפירוש רס“ג לספר יצירה (עמ' 101–105). אלמלי היתה השורה השניה חלק מהסיום של הקודם צריך היה לומר: “תם אלכתאב לבן אלאבראט בעון אלרחמן אלרחים”. מכאן שעשר החידות, הבאות אחרי הכתובת “לבן אלאבראט”, שייכות לד‘. מכיון שחלק מחידות אלו נמצא בשני כתבי-היד הראשונים, שבהם יש חידות נוספות, ייחסתי גם אותן חידות נוספות לד’, אולם כיון שלא היתה לי עדות ברורה כמו בעשר החידות הראשונות הכנסתין ב”מסופקים".

טעמים נוספים לבעלות ד' יש למצוא: א) גם בעובדה שלא נתיחסו חידות אלה למשורר אחר באופן מפורש ורק מתוך השערה יוחס על ידי החוקרים חלק מן החידות לרשב"ג.

ב) הביטוי “שחורות וגם אדומות” אנו מוצאים באחד הקטעים: “שלשה היא שחורה שלשה היא אדומה”; בקטע שיר בדברי תת“ד מ”אחד השרים" יש “וגם גוזר כמו חרב לראשו” (עיין מחיתת האויל).

ג) יש לשער, כי אותו קטע “שלשה…” מובא הוא מחידה, ועל ידי זה יש סמך, כי חיבר ד' חידות. לעומת זאת יש להודות, כי בלשון החידות ובמשקליהן אין כל סמך וודאי לבעלות ד' עליהן.

המשקל משותף לכל החידות פרט לחידה יז, והוא משקל המרובה. עיין ילין, עמ' קפט, מס' 19. אין סטיות מהמשקל, ואפשר, כי קוצר השירים לא הזקיקהו לסטיות כאלו הרגילות בשירתו, כמו שעשה “ביום פירוד”. חידה יז הוא במשקל המרנין. עיין ילין, עמ' קצ, מסי 29.

רוב החידות נדפסו על-ידי ב"ר וגם על-ידי הרכבי לפניהם. החידות א, ב, ג, ה. נדפסות כאן לראשונה.

וזוהי רשימת שבע-עשרה החידות לפי שלושת כתבי-הּיד.

א פ' – –

ב פ' – –

ג פ' – –

ד פ' א' –

ה פ' – –

ו פ' א' ל'

ז פ' א' ל'

ח פ' א' ל'

ט פ' א' ל'

י פ' א' ל'

יא – א' ל'

יב – – ל'

יג – א' –

יד – א' –

טו – א' –

טז – א' –

יז – א' –

א

לא נדפס. דוידזון במילואים, מס' 1531, על פי קטלוג האלפר.

בכתב-יד פ‘, 317, ש’ 1–2.

1. אֱמֹר… מְזֻקָּק, בכתב-היד: אמור… מזוקק. – הסוגר מטושטש.

2. רְוָחָה, בכתב-היד: רווחה.

ב

לא נדפס, ואין בד'.

בכתב-יד. פ‘. 317, ש’ 4–3.

1. קֻפָּה… מְלֵאָה… קֻפּוֹת, בכתב-היד: קופה… מליאה… קופות. – וְכָל, אברמסון: כְּכָל.

2 אֲדֻמּוֹת, בכתב-היד: אדומות.

ג

לא נדפס.

בכתב-יד פ‘, 317, ש’ 5–6.

1. עיין להלן, עמ' קו, ד, 2, סוגר: “ורואה כל ולא תראה שבילה”.

2. דלת, עיין להלן, עמ' קג, 1, דלת: “יחידתה בעת תקרב למותו”. ועיין שם בהערות. – סוגר, עיין מחיתת האויל, 1, סוגר.

ד

נדפס בשירי רשב"ג, כרך ג, ספר ב, כד, IV.

בכתב-יד פ‘, 317, ש’ 7 – 8; א‘, מס’ 3702, עמ' 93, ח.

1. יכונן את, חסר בב"ר, והעירו, כי אין כוונת הבית ברורה. הם שיערו, כי הפתרון הוא אחד ממאורות השמים, על כן לא פתרו את החידה.

2. אֵסוּר, ב“ר: אִסָּר (במדבר ל, ד) על פי א': איסר. – בעליו, ב”ר: חֲבֵרָיו; א‘: חביריו. – וְיַדְלִיגֵם, אולי צ"ל וידליקם. עיין ילין, מתורת השירה הספרדית, עמ’ 115. – אֲסוּרִיו, ב"ר: אֲבָרָיו לפי א'. – כוונת הבית הוא לפי אברמסון: העט עושה את האדם פיסח, והוא בלי חבל. והוא עושה את האדם שיוכל לרוץ, אף אם ירבו חבליו, כי “מות וחיים ביד לשון” (משלי יח, כא).

ה

לא נדפס.

בכתב-יד פ‘, 317, ש’ 10–9.

1. סוגר. יָרֹק, בכתב-היד: ירוק, ואפשר לנקד גם יָרוּק, משרש ירק.

ו

נדפס בשירי רשב"ג, ג, א, סג, I.

בכתב-יד פ‘, 317, ש’ 12–11 ל‘; א’, ה.

1. לא אסורה. ב"ר על פי א': לא ארוסה.

2. ב"ר: ומתרת לכל אדם.. בַעֲלָהּ אִתָּהּ; א': ומותרת…

ז

נדפס בשירי רשב"ג, ג, כרך ג, ספר א, סג, III.

בכתב-יד פ‘, 317, ש’ 14–13; ל': א, י.

1. ומי, ב“ר על פי העתק מגיד ומה. – אֵרַס, ב”ר על פי ל' בהעתק מגיד: אדם, כלומר גבר = תרנגול.

2. קהלת ט, ז; מלאכי ב, יב. – ער ועונה, לפי ב"ר בהעתק מגיד: עד יענה, וכיוונו לנכון.

ח

נדפס בשירי רשב“ג, כרך ג, ספר א, סג, IV; כרך א, צט; דור דור וסופריו, תל-אביב תרצ”ו, עמ' 41; ח' בראדי, שער השיר, לייפציג 1905, עמ' 39; חדשים גם ישנים, מס' 4, בהאסיף, VI, וורשה תרנ“ד (1893), עמ' 148; א”מ הברמן, סתומים וחתומים, תל-אביב תש"ה, עמ' 9, ב.

בכתב-יד פ‘, 317, ש’ 16–15; ל‘; א’, ו.

1. וּמַה, פ‘: “ומי”. – עץ. א’: העץ נגד המשקל. – בראם, א' ברא. – ברומו, א': ברומה.

2. תהלים א, ג. – ואם=وان.=ואף אם – יֻתַּשׁ, בכתב היד: יותש. – יום, ב"ר על פי א‘: עת. – ממקומו, א’: ממקומה.

ט

נדפס בשירי רשב“ג. כרך ג, ספר א, סג, V; א”מ הברמן, סתומים וחתומים, ‏ עמ' 9, ג.

בכתב-יד פ‘, 18–17; ל’; א', ד.

1. וּמָה, פ‘: וגם. – אָדֹם, בכתב-היד: אדום. – שני, א’: “שוכני” נגד המשקל.

2. דלת, מלאכי ג, כ. – והשני, וכך ב“ר; א': וּבַשֵּׁנִי. – סוגר. ב”ר עריבת המגדים על פי דברים לג, יד, והעירו, כי בהעתק מגיד: עריכת, ופירשו: “מתק הפירות התלוי בירח”; א': עריבת או עריכת הנגידים.

י

נדפס בשירי רשב"ג, כרך ג. ספר א, סג, II.

בכתב-יד פ‘, 317, ש’ 20–19; ל‘; א’, ז.

קלאר מפקפק גם בפתרוני (עיין ביאור), כי אין לומר על רעיונות “לעולם לא תהא להן בעילות”. ב"ר, ג, ג, עמי 99, משערים: ביצים.

1. מה הם בתולות, פ‘: מה בתולות; ב“ר: מה הם בתולות. – בְּעִילוֹת, ב”ר על פי ל’ בהעתק מגיד: בְּעוּלוֹת. ‏ – תהא. א‘: תהי, וכן ב"ר על פי ל’ בהעתק מגיד. – להן, פ‘, א’ וב"ר על פי ל' בהעתק מגיד: להם.

2. והן, א‘: והם. – שובות, א’: טובות. – מְסֻתָּרוֹת, פ‘: מסותרות. – נעולות,‏ ל’: פעולות, ותיקן מגיד; וכן ב"ר על פי ל' בהעתק מגיד.

עוז תעצומך

בכתב-יד קטעי הגניזה בקמברידג' בסימן T–S K ⁶/₁₇.

נדפס על ידי ח' שירמן ב“ידיעות המכון”, ב, עמ' קלז. ועיין שם, עמ' קלג (= ש').

אין להחליט אם השיר הוא לד' או לא. מעל לשיר יש כתובת “למ' דונש זצ”ל", ואף בראשי המחרוזות אנו מוצאים “דו”. אולם מכאן אין ראיה, כי זה דונש בן לבראט. הסטיות מן המשקל מרובות הן. שוא אחרי תנועה גדולה כנח: תעצומְך (1); בעולמְך (7). שוא אחרי תנועה גדולה כנע: יוצְרי (1); דָרְשו (3); חָדְלו ‏ (4; 5). שוא נח כנע: יתְהלל (11). גרונית כנח: תעְצומך (1); נעְמך (3), אות נחה בסוף המלה כנע: עזְ (1) כלְ (2). אות שואית בראש המלה כנח: וְשמך (1); בְּסוד (5). אף מבחינת הלשון יש דברים המעידים על דונש כמחבר השיר, והם הבתים: (3) רוחות; (5) טוחות. ובכל אלה אין להכריע, כי מחבר השיר הוא דונש בן לבראט. לפי ש': “ואינו מן הנמנע שאותו דונש הכניס גם את המושח אל הספרות העברית”. בהערה שם הוא מפקפק, אם זה דונש בן לבראט. בשיחה בעל פה שלל את בעלותו לגמרי.

המשקל הוא ממשקלי שירי האזור וקרוב למשקל המשלים. עיין ילין, עמ' קצב, מס' 65. ש' קיצבו אחרת.

צורת השיר היא שיר אזור, ואם הוא לדונש בן לבראט. יהיה זה מהשירים הראשונים, שנתחברו בצורה זו בשירה העברית; והשיר היחיד של דונש בן לבראט הידוע לנו, אם השיר “ברכי יחידה” אינו שלו.

1. עָז תַּעְצוּמְךָ, ש‘: עֹז תעֲצומך; אברמסון: תַּעְצוּמָךְ, אבל עיין ש’ 11.

2. זִכְרְךָ, ש': זִכְרָךְ. – וְשִׁמְךָ. אברמסון: וּשְׁמָךְ. – כָּל. צ"ל: כֹּל.

3. וְהוֹדְךָ. אפשר לנקד גם והודָךְ, וכן פארָךְ; יקרָךְ במחרוזת זו.

4. חָדְלו. כך בכתב-היד; ש‘: גוֹאֲלוּ. מקצָת, ש’: מקצַת.

5. חכמות, בכתב-היד: וחכמות. – מבוא כסוד, כך בכתב היד; ש': למצֹא סוד, ולפיו בכתב-היד: “וחמצוא בסוד”.

6. מחוק בקו בכתב-היד ובמקומה: “זכֹ ושׂ כל הנשׂ תהֹ” – זכרך ושְׁמך כל הנשמה תהלל (עיין ש' 2). – מרומְךָ, אברמסון: רוֹמָךְ.

7. פִּלְאֲךָ. כך בכתב-היד: ש': כֹּחֲךָ. – בְּעוֹלָמְךָ. אברמסון: בְּעוֹלָמָךְ.

9. באת, בכתב היד ביו"ד מעל לשורה: באית.

10. השווה לבית זה את השיר האנונימי ב“קבלה על מלאכת השיר” לאבשלום בן משה מזרחי, מהדורת כרמולי, פריס (?), תרכ"א (?), עמ' 9. לפי נוסח מתוקן (שם משובש):

אַשְּׁרוּ נָא דְרָכָיו לְבָבוֹת אִמְרוּ שִׁיר לְשׁוֹכֵן עֲרָבוֹת

הָאֱלֹהִים מְקוֹם אֵל בְּחָרוֹ וּדְבַר אֵל בְּשִׁירוֹת עֲרֵבוֹת

– לערך, בכה“י: לערוך. – עֲרֵבוֹת, בכה”י: עריבות.

11. לרוֹמֶמְךָ. אברמסון: לרוֹמֵמָךְ לצורך המשקל.

השיר אינו שלם וחסרות, כנראה, שתי מחרזות.

ברכי יחידה

אינו ידוע לי בכתב-יד.

נדפס בשירים וזמירות ותשכחות, קושטא ש"ה, שיר קצד.

השתמשתי בצילום במכון שוקן. ותודתי נתונה לו בזה. נזכר גם בד‘, צונץ, Literaturgeschichte, עמ’ 484: כ‘, עמ’ 19; י' מרקוס, מזרח ומערב, ד, עמ' 3.

המשקל הוא משקל שיר אזור וקרוב למשקל המתקרב. עיין ילין, עמ' קצב, מס' 63. על סטיות מהמשקל עיין להלן.

צורת השיר הוא שיר אזור, ורק עוד שיר אחד ידוע לנו בשם ד' בצורה זו והוא “עז תעצומך”, שאף הוא מפוקפק ביחס לבעלותו.

צונץ ומרקוס מיחסים אותו לדונש בן לבראט. אין לנו עדות מפורשת על כך ואף לא ראיות מכריעות. איני יודע על סמך מה כתב כ‘, עמ’ 19: “וחתום עליו שמו דונש הלוי”.

אקרוסטיכון: “דונש” בראשי המחרוזות, וכך חתם גם דונש בן לבראט ברוב שיריו (עיין הערות לקרובה). קרבה מיוחדת יש לו לקבוצת השירים: אדום עקר; דוי הסר; דלה שובב; דרור יקרא.

הסטיות מן המשקל הן רבות בשיר זה ואף זוהי מדרכו של דונש בן לבראט. שוא נע אחרי תנועה גדולה כנח: ברְכי (1); מחולְלך (7). שוא נע אחרי תנועה קטנה כנע: להקְדישו (14). שוא נע אחרי תנועה גדולה כנע: עובְדו (18). אות נחה בסוף המלה כנע: ממךְ (6); אולַיְ (17). שוא נע בראש המלה כנח: בְּלבך (14); להקדישו (14). תנועה כשוא נע: תָעִירי (15).

2. תהלים קג, א.

6. ישעיה נד, י. – חַסְדּוֹ, קלאר: חֲסָדוֹ.

7. ביטוי דומה עיין בשיר דרור יקרא, בית 2. – הללי, צ"ל: הַלֲלִי (וכך ב-12).

9. תפילת רבון העולמים בתפילת השחר. – השחרים, במקור: שחרים.

11. איכה ג, יח.

13. צפה, במקור: צפע, ותיקנתי. אברמסון: על פי “הכל צפוי” (אבות ג, יט).

14. לַקְדִישׁוֹ, במקור: לְהַקְדִישׁוֹ.

15. תָּעִירִי, אברמסון וקלאר: תְּעִירִי. – לָשִיר, במקור: ולשיר.

16. תִּישְׁנִי, שם: תשני.

17. בראשית יב, יג, – יְיֵטִיב, במקור: יטב, ואולי צ"ל: יִיטב.

18. משלי א. ט.

נשמת דחופים

אינו ידוע לי בכתב-יד.

נדפס בחיזונים, קמו, א. בימים אלה נדפס שנית על ידי ש' ברנשטיין, תרביץ, טו (תש"ד), ספר ב, עמ' 110 (=ב'). נזכר בד' ובמאמרו על מחזור זה בספר הזכרון לפוזננסקי, ורשה תרפ"ז, עמ' עג.

אקרוסטיכון: “דנש חזק” פעמים.

אין להחליט אם השיר לדונש בן לבראט או לא. ב' אומר (עמ' 98): “אפשר לשער בוודאות, שזהו אותו הפייטן הנמצא במחזור והראן בשם דונש בן ישעיה” ואיני יודע על מה סמך השערתו זו. הוא גם קובע את זמנו על פי צונץ, Literaturgeschichte, עמ' 484, במאה השתים-עשרה, אולם צונץ חשב, כי זהו לדונש בן לבראט, שחי במאה העשירית, ואמר (Synagogale Poesie עמ' 812) המשוררים שחיו עד הי"ב, וכלל גם את המשורר דונש בן לבראט ביניהם.

נשמת לראש השנה. בחיזונים קבעוהו ליום השני. הפסוק בנוי על פסוקי פרק פא בתהלים, והנמצא כאן הוא רק על ארבעה הפסוקים ב–ה. יש לחשוב. כי היה עד סוף הפרק וחסרים עשרים ושנים בתים כמספר אותיות האל“ף-בי”ת בראשי המחרוזות. למונח נשמת עיין שד“ל, דיואן רי”ה, לז, ב; אלבוגן, התפילה בישראל (גרמנית), לייפציג 1913, עמ' 212–211; 336.

2. תִּדְרְשָׁךְ, כך במקור; ב': תדרשֶׁךָ. – בו, ב"ב חסר.

5. תנצחָךְ, כך במקור: ב': תנצחֶךָ.

8. לדין, כך במקור: ב‘: לדוֹן. – תְּשַׁבְּחָךְ, כך במקור; ב’: (וכך בש' 14) תשבחֶךָ. – שבתֶּךְ, כך במקור; ב': שבתֶּךָ.

1. מִדִּינָךְ, כאן לא שינה ב', ולפיו חוזרת מלה זו במקור פעמים, ולא מצאתיה.

11. תחסנךְ, כך במקור; ב': תחסנֶךָ.

14. תְּזַמְרָךְ, ב‘: תּזמֶּרְךָ. – תְּמוגְגֵנוּ. ואולי צ“ל תְּמוּגֵנוּ על פי ישעיה סד, ו. עיין תשובות דונש על רס”ג, עמ’ 15, מס' 46.

17. תְּקַדְשָׁךְ. כך במקור; ב': תחדשֶׁךָ, ונגד זה מעיד האקרוסטיכון. וכנראה טעות דפוס.

איך נוי שודד

בכתב-יד בספריית ששון. עיין אהל דוד במפתח.

בדפוס בתכלאל “עץ חיים”, חלק ב, ב, טז, ב – יז, א. על פיו נדפס כאן. בדפוסים רבים אחרים עיין ד' וגם במלואים.

אקרוסטיכון: אני דנש. בתכלאל סדר הבתים הוא: אני נדש. וכן בארבע תעניות, ויניציאה תקט"ז, פט, ב.

אין לקבוע אם זהו לדונש בן לבראט. הקבלות יש לבית 46–45 בשיר דעה לבי, 14, אולם היא הקבלה נפוצה (אנחה הנחה); 51 בדיוק כמו בסוף “אדום עקר”. בש' 41 נשמט מן הפסוק השם: “אדום” שהוא כינוי לנוצרים, וד' נהג להזכיר את המוסלמים ואת הנוצרים יחד (ועיין להלן 41).

קינה לתשעה באב.

המשקל בכל שורה פרט לשלישית (עיין להלן) במחרוזות הוא חמש תנועות בלי שואים נעים ובלי שואים מורכבים.

החרוזה היא לרוב בת עיצור אחד: נו"ן באזורים ובמחרזות בת עיצור אחד או שני עיצורים. המלה האחרונה במחרוזת באה בראש האזור, כגון: בדד, חמתו, להם וכו'. במחרוזת הראשונה חרז קמץ בפתח (1–3).

כל צלע שלישית במחרוזת היא פסוק מהמקרא ביחוד מאיכה ומירמיהו, ספרי חורבן ירושלים.

2. וְנוֹדַד (נחום ג, יז), נ"א: ונָדַד (ארבע תעניות; תפלת ישרים).

3. איכה א, א.

4. שם, שם.

5. ישעיה א, כא.

6. עמוס ה, א

8. מיכה א, ח.

10. איכה ב, יז.

11. שם שם, ד.

13. במדבר כג, י.

15. איוב כט, כג.

16. איכה ד, ד.

18. ירמיהו טז, יג.

21. תהלים נה, ג,

26. איכה ב, ה. – יהוה, במסורה: “אדני”. – כְאויב, צ"ל: כְּאוֹיֵב.

28. על פי שמות טו, טז.

29. ישעיה כא, ד.

30. ירמיה נא, כו.

31. איכה ב, ב. בארבע תעניות: וְהוּדָח במ' יהודה, טעות דפוס.

33. ירמיה כד, ט.

36. שם ד, יט.

37. באנינה, תולדות אדם (עיין ד'): כאנינה.

41. תהלים פג, ז, ושם: אהלי אדום וישמעאלים מואב והגרים. לפי נוסח זה היו נזכרים גם הנוצרים בין השונאים (עיין למעלה).

43. איכה ג, טו.

45. יישעיה לה, י; נא, יא.

46. המצא, בתכלאל ובארבע תעניות: המציא. – ירמיה ז, לד, ועוד.

48. ותוגה, בארבע תעניות: ובכיה. – לעדינה, עיין פיוט “נצבה יונה” במחזור ארם צובא, תמד, ב–תמה, א: “מאהלי אדומה ומיושבי עדינה”.

51. עיין הערה לש' 45.

אלוה רצה

בכתב-יד במחזור והראן שהיה בידי שד"ל (עיין להלן) ונמכר לספריה על שם בודלי. לא מצאתיו רשום בקטלוג נויבואיר.

נדפס רק פעם אחת בנחלת שד"ל, אוצר טוב, א (תרל"ט), עמ' 14 (לא כרשום בד': תר"ם, 24). נזכר גם בצונץ Literaturgeschichte, עמ' 707.

אקרוסטיכון: “אני דונש בן יהודה חזק”. מי היה דונש זה ומתי חי איננו יודעים. חושבים, כי אין זה דונש בן לבראט, כי אין לנו חתימה כזו באף אחד משיריו. אולם מה היה השם העברי שלאביו של דונש בן לבראט? לפי ברנשטיין, תרביץ, טו (תש"ד), עמ' 98, הערה 10, נמצא השיר במחזור רומניה. אולם שד"ל רשם בפירוש, כי זה במחזור והראן.

רשות לאזהרות של שבועות.

המשקל הוא של שבע תנועות רצופות מבלי לקחת בחשבון שואים נעים ושואים מורכבים פרט לשורות 11, 12, שבהן 8 תנועות.

המספרים של השורות לא נדפסו כראוי ועל הקורא למנות את השורות (עיין הערות נוספות, עמ' קצא).

4. במקור: ויראו טובך ומופתיך הושיעה את עמך… הוספה על פי לשון הפסוק? (עיין הערה לש' 5).

5. תהלים כח, ט.

6. דברים כג, ז.

7. ירמיה לב, מד.

10. נחמיה י, לג.

15. בראשית ט, טו.

18. דברי הימים-ב כ, יג.

19. תהלים עט, יג.

20. שם קיט, קמו.

25. שם קיא, ט.

חידות

כתבי-היד ושאר השאלות עיין למעלה, עמ' קע – קעב.

א

נדפס בשירי רשב"ג, ג, א, סג, VI.

בכתב-יד ל‘; א’, ט.

הפתרון לפי מלכו בב"ר: האביב.

1. כְּתִשְעִים, כך א' וב"ר. – וְחִצֶּיהָ, א': והחצים. – לפי מלכו הכוונה: השמש העולה תשעים מעלות, שאז קרני השמש הן…

2. הנפשים… הפצועים, תיקון ב"ר במ' העתק מגיד: “הגר [ועי]ם… הצפועים”. – תעדן הנפשים, א‘: בלבות הגרועים. – ובה, א’: ובם. – הפצועים, א': הצנועים.

ב

נדפס בשירי רשב"ג, ג, א, סג, VII.

בכתב-יד ל'.

הפתרון לפי מלכו בב"ר: גראנאדה.

1. נְאָכְלוֹ, ניקוד ב"ר במ' נְאַכְלוֹ לפי מגיד.

ג

נדפס בשירי רשב"ג, ג, ב, כד, I.

בכתב-יד א', א.

ו. הדלת, בא‘: “מותה (ב"ר: מוֹתָהּ) יחידתה כשתקרב (?)”, וכנראה משובשת וצ"ל, כמו בחידה ג, ש’ 2, שנתיחסה במפורש לדונש בכתב-יד פ' 317, ש' 6 (עיין למעלה, עמ' צה) – ב“ר העירו: “הכ' מפוקפקת במקור”. – עַד, ב”ר על פי א': עוד, ותיקנתי.

2. ותשובה, הוי“ו הושלמה על-ידי ב”ר. – שׁוּבָה, קלאר: שׁוּבֶם.

ד

נדפס בשירי רשב"ג, ג, ב, כד, II.

בכתב-יד א', ב.

1. וְתַזְהִיר, א' וב"ר: ותצהיר.

2. ונופלת, העירו ב“ר: “מלה זו מפוקפקת בעינינו” ואולי צ”ל: “והולכת”; א‘: ומפחת (?). – בקדה, א’: בקידה. ועיין לשוננו, כרך יא, חוב' ב, עַמ' 161 – 163; ש' אברמסון, סיני, שנה ו, חוב' יג (עה), עמ' תנ – תנב. – סוגר, בשינוי נוסח קצת בחידה ג, ש' 1.

סוגר: “ומראה כל ולא רואה לבושה” (עיין למעלה, עמ' צה).

ה

נדפס בשירי רשב"ג, ג, ב, כד, III.

כתב-יד א', ג.

1. ועלים, בב"ר: ולא עלים, והעירו, כי כאן הברה יתרה.

2. כתפוח, ב“ר: בתַפוח. – ורמון, ‏ א': ורימון. – הוא, השלמתי. – השעי[רי]ם, השלמת ב”ר.

ו

נדפס בשירי רשב"ג, ג, ב, כד, V.

בכתב-יד א', יא.

1. נער, בב“ר רק “נ…”; א': המלה מטושטשת: ויכול להיות נ[ער]; נ[פ]ש. – א[ש]ר, תיקון ב”ר. – יבִינֵנוּ, ב"ר:

יְבִינֶנּוּ.

2. קשרהו, א': קשריהו, והאות הראשונה (הקו"ף) מטושטשת.

ז

נדפס בשירי רשב"ג, ג, ב, כד, VI.

בכתב יד א‘, 3702, עמ’ 93, יב. יש גם כתובת מטושטשת: “אחר לסי? אן”.

2. ארך, א': ארוך.

4. כמו כתר, עיין דעה לבי, 40; דלה שובב, 9. אולם זהו שימוש מצוי ואין להסיק מכאן מסקנות.

שתה אחי

נדפס בשירי רשב"ג, ג, ב, כד, VII.

בכתב יד א‘, 3702, עמ’ 93 (עיין בראש החידות).

השיר לר‘, כי בא רצוף לחידות, שנתיחסו בכתב-יד פ’, 317: “לבן אלאבראט” ואפשר כי אינו לדונש, מאחר שביתר שיריו (ואומר אל תישן; דעה לבי) יחסו ליין שלילי ועיין ‏ למעלה בהערות לחידה ז.

המשקל הוא המרנין. עיין ילין, עמ' קצ, מס' 29.

חרוז השיר,הל" בקמץ או בפתח.

1. וּצְהַל… הַל, א': יצהול… הול; ב"ר: וּצהֹל… הֹל. – כיהל הַל, איוב כט, ג; לא, כו,

2. אור=שמש תרגם רס’ג לישעיה ה, ל, וכך דונש בתשובותיו על רס“ג, מס' 152. – בנגה–המאיר בבוקר. – ציר=שליח. – מַאְהָל, ב”ר: “מַאְהֹל – תמונה חדשה על משקל מעצור”; א': מאהול; קלאר: מַאְהָל=אוהל, ועיין תהלים יט, ו.

3. [תְּמִי]מָה, השלמת ב“ר [פני]מה על פי תהלים ‏ מה, יד, ותמימה ככינוי ללבנה. ובחרתי באחרון, ככינוי לירח במלואו = بدرבערבית. – תנהַל, א': תנהול: ב”ר: תנהֹל. במקרא אין בבניין קל ולדעתי כאן בהוראתה הערבית نهل = שתייה ראשונה. – קלאר: קום לקראת המשקה המגישה את כוס השחר והוא

משווה לראשית המועלקה של עמר אבן כלת̇ום.

תיקונים והערות נוספות

עמוד ה: ראיה נוספת שד' נולד בבגדאד עיין עמ' כט; נג; קט-קי. מאחר שחתם: “אני דנש בן לבראט בגדדי דנש”, הרי שהמלה בגדדי חלק מהאקרוסטיכון.

עמוד ו, הערה 4: יש להוסיף גם מ' יאסטרוב: The Weak and Geminative Verbs, ליידן 1897, עמ' XI.

עמוד יא, ש' 3: ואף אם נחשוב.

עמוד יג: ד' השתתף במסיבות שערך חסדאי אבן שפרוט ובכתובת אחת מסופר (עיין עמ' סד; קכה): “דֹלך וצפה פי מגֹלס חסדאי אלספרדי עליה אלסלאם וקאלה ואומר אל תישן” ותרגומו: “זאת תיאר במסיבת חסדאי הספרדי עליו השלום ואמר…”

עמוד כא: נהגו לכתוב “אבן לבראט” גם בראדי, Encyclop. Juadaica, כרך ז, עמוד 408 ערך יצחק ג̇קטילה; ח' שירמן, יצחק אבן כ̇לפון. תרביץ, ז (תרצ"ו), עמ' 295; מ' יאסטרוב (עיין לעיל הערה לעמוד ו).

עמוד כב, הערה 1: לִבראט כינו את ד' גם דליטש פ‘, Isagoge, לייפציג 1838, עמ’ 64; גייגר, Moses ben Maimon, ברסלאו 3.

עמוד כג: בשיחה עם מר אברמסון נתברר לנו, כי הקטע העוסק לפי בן ציון הלפר בדקדוק המשנה והמקרא אינו אלא קטע מסוף פירושו של רס"ג לספר יצירה. עמ' 101 – 105, ובאופן ‏ כזה ברור שהשערתי היתה נכונה ‏ והמלים לבן אלאבראט מתיחסות לחידות (ועיין עמ' קעא).

מר אברמסון מעיר, כי יש עוד אדם אחד בשם לבראט וכשם עצם פרטי: בכתובת שנתפרסמה ב-JQR XIX, (1906 – 1907), עמ' 739, מכתב-יד ‏ טיילור שכטר בקמברידג', אראביק בוקס 64². וזאת לשונה:

לאכ̇י יעקב סידי וריסי אטאל אללה בקאה עזיזה

יוסף בן דנש נ̇נ̇ אללה וליה ונאטרו

מן לבראט בן יצחק נ̇נ̇ אכ̇וה ומחבה

ועל פי תעודה אחרת הנזכרת בקטלוג אוקספורד 2876¹¹ הוא גם קובע את זמנו בערך לד' אלפים תתמ"ה ( = 1085).

עמ' כה, הערה 5 בסוף: עיין לעיל. עמ' כד, הערה 3.

עמ' כו: יש להוסיף עוד שני אנשים בשם דוּנש: 14) ישועה בן דונש. עיין קטלוג בן ציון הלפר, קטעי הגניזה בפילדלפיה, עמ' 172, מס' 32⁵. 15) יוסף בן דנש לפי הכתובת ב-JQR, XIX (1906 – 1907), עיין למעלה הערה נוספת לעמוד כג.

עמוד כח: בספרו “נפוצות ישראל באפריקה הצפונית”, ירושלים תש"ו, עמ' 50, כותב גם הפרופ' נחום סלושץ, כי הוא חושב שהשם ברברי מובהק.

הערה 3: Hoarbruecker, צ"ל: Haarbruecker.

עמוד כט: בשירו לדורש החכמות חתם: דנשש בן לברט. – יש להסיר את סימן השאלה ולנסח: “אני דונש בן לברט בגדדי דנש”. ויש להוסיף, כי בדבריו בראש הקדמתו לספר תשובות על מנחם, עמ' 5, חתם: “דנש בן לברט”.

עמוד לב, ש' 18: “אך בקרובה…” צ"ל: אף בקרובה…

עמוד לה: קמץ בצרי יש לחשוב: שָׂנֵא – קָנָה (איך נוי, 28–27). – נדפס: כרסַם; חכַּם; שנָא.

עמוד לו: סעיף 5, יש להשמיט “כֹּה – ויכּוּ – דרכּוֹ”. עיין ניקוד הבית והערות לו (עמ' פב: קמז).

עמוד מג: “בְּדָם דָּפָקו… בְּעֵת רָחָקוּ”. צ“ל: בַּדָּם דָּפָקו… בָּעֵת רָחֲקוּ”.

עמוד מה: לפי קלאר יש בדברי אלחריזי שבח לדונש, אולם משפטו בעמוד הקודם (תחכמוני, עמ' 40): “ושירותם סתומות, ולא נקבו בשמות”, בוודאי שאינו שבח.

עמוד מה, שורה אחרונה: נראה לי, כי יש להשלים “פי [אלשער]” = בשירה.

עמוד סב, הערה 13 בטלה ומבוטלת אחרי תיקון הנוסח (עיין להלן, עמ' קצב).

עמוד סה, הערה 9: תיקון אברמסון: ויבוא בשעלים במקום: ויבוא בנועלים, הוא על יסוד נו=ש.

עמוד סז, 5. I חָמַר, וילנסקי, הרקמה, עמ' מו: חֵמָר, ולא ביאר כוונת הבית.

עמוד ע, בית 35: גרץ וגם שפ“ר בתרגומו (חלק ג, עמ' 354) חושבים: בעד ספרים שלח חסדאי הונו. – הבית נדפס גם ב”תולדות הספר העברי" מאת א“מ הברמן, ירושלים תש”ה, עמ' 15.

עמוד עא, בית 38. IV נדפס גם בצונץ, כתביו, III, עמ' 57 ושם הוא מאריך לדון בשימושי השורש חבר. ועיין גולדציהר XII, JQR, Bemerkungen zur hebraeischen Poesie (1902), עמ' 721; הנ"ל, Abhandlungen zur arabischen Philologie, I, עמ' 129–133.

עמוד עב, בית ה: מקור דימוי האותיות לגופות והתנועות לנשמות הוא בספרות הלשון הערבית. עיין סיבאויה, אלכתאב, II, עמ' 74, ש' 21. – לגופות=גוף של מת, על פי דה"א י, יב (אברמסון).

עמוד עב, בית 7. III וכתבונם, וכך אמר דוד עונקינירה: “נכסוף נכספתי לי לעשות כתבונתם, ועשיתי אלה הבתים”. דיואן שירי קודש של שלמה בן משלם דאפיירה, מהדורת ש' ברנשטיין, HUCA XIX (1946), עמ' ד.

עמוד עח, בית 43–42: עיין בית המדרש. חדר ה, עמ' 35, רשימת קולות בעלי החי (אברמסון). קלאר מעיר, כי אין ערג אלא לאַיָּלִים, ועיין רש"י ליואל א, כ, וצדק. לפי זה יהיה הנוסח: עֲרוֹג לָאַיָּלִים… (עיין הערות ותיקוני הנוסח).

עמוד עח, בית 46. III ידי=ידים, ויש להשמיט מלים אלו מהביאור לבית 44,

עמוד עט, בית 50. IV בְּלֶחֶם אַבִּירִים, אברמסון: כְּלחם אבירים, על-פי תהלים עח, כה, ודרשת חז"ל ביומא עה, ב על המן.

עמוד פ, בית 60. III כבר העיר תנחום ירושלמי (ש' פוזננסקי, REJ 40 (1920), עמ' 133) בפירושו לשמואל-א כד, יג: ובעץ̇ אלשערא צרף צדה במעני צד, וקאל: וכצפור צדה חכם השנערים פאכטא" –ותרגומו: אחד המשוררים. היטה צדה במובן צד, ואמר… ושגה“, זה נזכר גם בספרו של ד”ר א' שטראוס, תולדות היהודים במצרים ובסוריה תחת שלטון הממלוכים, ירושלים תש"ד, עמ' 152.

עמוד פא, בית 65, על שורש אפה דן גם יהודה חיוג' (מהדורת דוקס, עמ' 2). ואולי תוכן הסוגר הוא: הרי גם לפי דעתך שורש אבה הוא אב והאל"ף שרשית כמו באורים, אף כי יש משורש זה: תֹּבֵא (משלי א, י). ביאור זה הוא לפי נוסח: “ולך אלף אובה”.

עמוד פב, בית 71. לצלעית III עיין בביאור לבית 70.

עמוד פב, בית 72, בסוף ההערה צ"ל: עיין הערה לבית 69 (ולא 65).

עמוד פד, בית 89. II בְּמִשְׁקֹלֶת, כ': בְּמִשְׁקֶלֶת; כי"א: במשקל, נגד המשקל.

עמוד פה, בית 89. ודִמָּה, וכך בכי"א (ודימה); פ‘: ודמה: כ’: וְדָמָה.

עמוד פו, בית 95. IV מעידים-הוכחות כמו בערבית ‏ شواهد (קלאר), וכבר אמר כך בן-אשר, דקדוקי הטעמים, עמ' 28: “ואלו העדים, אשר על זה מעידים, ופתרונם מגידים”.

עמוד פו, בית 99. IV קוּרים: כ' קוֹרים.

עמוד פו, בית 101. III לְחוּטִאים, כ': לְחוֹטְאִים.

עמוד פח, בית ‎IV.1‏ מְצוּיִים, ‏ מ': מָצוּיִים,

עמוד צב, בחלקי שמחתי. השיר נדפס כולו גם במלון בן יהודה ערך מזח ונוסחו כנוסח הנדפס בתשובות דונש על מנחם.

עמוד צב, היש ביעקבים. צבי הר-זהב, לשוננו, יד (תש"ו), עמ' 198, חושב, כי יעקב אבן ג’ו חיבר שיר זה ולא פירש את הוכחותיו לדעתו זו.

עמוד צג, קטעים, 2. על המלה נְעַל דן קירכהיים, הרקמה, עמ' 250 בתוספות.

עמוד צג, קטעים, 4. משקל זה שחציע הארטמן: ||– – v| – – –v|– – v|– – – v היה כנראה בשירה הספרדית, כי הוא נמצא אצל הפייטנים האשכנזים, שהלכו בעקבות הספרדים, ר' אפרים בר' יצחק מרגנשבורג, ידיעות המכון, ד, עמ' קנט, סי' יח; ר' ברוך בר' שמואל, שם ו, עמ' קכב, סי' כב; קנב, סי' ל (אברמסון). אבן דנאן (עיין הערות) חשבו למצ̇ארע (=המתדמה) ולא מֻסתטיל:‏ ||– – v–|– –v|– – v–|– – v

ואין לקבל איפוא את דעת ילין, להשגת ת"מ בספר היובל לקרויס, עמ' 131, כי אין המשקל נמצא.

עמוד צו-צז, חידות ו-ט; עמ' קה, חידות יא-יב. לפי ב“ר עמדו להידפס החידות בספר השנה של יהודי ארץ-ישראל, תרפ”ד-תרפ"ה, אך הם לא נדפסו שם.

עמוד צו, חידה ז. כזונֶה… ‏ ועונֶה – ניקוד אברמסון, וב"ר: כזונָה… ועוֹנָה.

עמוד צט, ש' 9: שֶׁל [הַ]שְּׁחָרִים, אברמסון: שֶׁלַּשְּׁחָרִים. ועיין בתפילה לאל אשר שבת ורגיל בלשון המשנה והגאונים.

עמוד ק, נשמת דחופים. השווה לפיוט זה פיוטו של ר' משה הכהן, ידיעות המכון. ג, עמ' פג-פד.

עמוד קב, ש' 27. שָׂנָא, אולי צ"ל שָׂנֵא, ותהיה החרוזה על דרך האמאלה קמץ בצרי (עיין מבוא, עמ' לה), כי אין במקרא במשקל זה שורש שנא.

עמוד קד, אלוה רצה. חסרים המספרים: 5 וברך.. 10 ויעמידו…15 וזכור… 20 ומשמרים… 25 קדוש…

עמוד קד, ש' 12. שנויים=שנואים (ההערה נמצאת בעמוד קה).

עמוד קד,ש' 18. הם=להם (ההערה נמצאת בעמוד קה).

עמוד קיז, בית 2: אפשר לנקד: נָעִים שמכם. והכתוב בביאור עומד בתקפו.

עמוד קכה, ש' 12: רבינצקי, צ"ל: רבניצקי. – בשורה האחרונה צריך לבוא חצי סוגר אחר הסוגר המרובע.

עמוד קלב, בית 21: וְלַזֵּדִּים, צ"ל: וְלַזֵּדִים.

עמוד קסא, ש' 6: לפי אברמסון הנוסח הוא, “וכתבתי לך שלשים” על-פי הכתוב במשלי כב, כ.

עמוד קעא, ש' 20: עיין מבוא, עמ' כג.

עמוד קעט, ש' 2: עיין מבוא, עמ' כה, הערה 5; כו, הערה 1.

תיקוני נוסח בשירים

עמ' ושורה	נדפס	צ"ל
מט, 2	גוֹיִם	גּוֹיִם
נ, 5	יְהֹוָה	יֱהֹוָה
נא, 12	זֹאת	זֹּאת
נד, 9	וְיִתְהַלְלוּ	וְיִתְהַלֲלוּ
נה, 14	הַבּוֹנֶה	הַבּוֹנֵה
נה, 15	לְהַלְלוּ	לְהַלֲלוֹ
נו, 3	וְיֶשַׁע	וְיֵשַׁע
נז, 6	יֵשַׁע	יֶשַׁע
נח, 2	נְעִים שִׁמְכֶם	נָעִים שִׁמְכֶם
נח, 3	יֵשַׁע	יֶשַׁע
נט, 10	וּנְמַלְּאֶנָּה	וּנְמַלְאֶנָּה
סב, 10	יִתְ-מְכוּ מַעַגְּלוֹתֶךָ	יִ-תְמֹכוּ מַעְגְּלוֹתֶיךָ
סב, 13	וְחָקַר אֵל בִּינָתֶךָ	יְאָרֵךְ אֵל שְׁנוֹתֶיךָ
סג, 21	תְכַסֶּיךָ	תְכַסֶּךָ
סה, 7	מִזְרָקִים	מִּזְרָקִים
סז, 4	וְהַתַּאְוֹת	וּבִתְנוּמוֹת
סז, 5	חָמֶר	חָמַר
סז, 6	שְׁתוֹתוֹ	שְׁתוֹהוּ
סז, 9	וְלוֹ	וְלֹא
סח, 12	לְהָנֵץ	לְהָצִיץ
סח, 13	הַהֶבֶל	הַתֵּבֵל
סח, 16	בַּקְּבָרִים	בִּקְבָרִים
סט, 21	וְיֶשַׁע	וְיֵשַׁע
ע, 32	בַשְּׁעָרים	בִשְׁעָרִים
ע' 35	יְשֻׁלַּח	יְשֻׁלַּחִ
ע', 37	חָמְדוֹ	חֶמְדּוֹ
עא, 1	בַּתְּנוּמוֹת	בִּתְנוּמוֹת
עב, 5	וְהֵשִׁיב	וְהִשִּׁיב
עב, 7	בָנָם	בָּנָם
עג, 10	פְּתָיִם	פְּתָיִים
עג, 15	הוּרַד	יוּרַד
עד, 21	חָט	עֲרוֹג לָאַיָּלִים
עה, 24	בְּנוֹתֵן	כְּנוֹתֵן
עח, 42	וְעָרַג לָאֵילִים	חֵט (כך כי"א)
עח, 42	כְּנָהַם	כְּנָהֹם
עח, 42	וְגָעָה	וְגָעֹה
עח, 43	וְצָהַל	וְצָהֹל
עח, 47	וּבַשֶּׁלֶג	וְכַשֶּׁלֶג
עט, 51	בִמְעַט	כִמְעַט
פ, 56	בַּשָּׁפַת	בַּשֶּׁפֶת
פ, 57	שָׁפַת	תוֹפֵס
פ' 58	בְּשָׁפוֹת	בְּשֶׁפֶת
פג, 79	בְּמַחְלֶקֶת	בְּחֶלְקַת אוֹ בְּחֵלֶק
פג, 79	מָנָה	מִנָּה
פג, 80	בַּיְתֵרִים	בִּיתָרִים
פד, 83	בַּנְּהָרִים	בִּנְהָרִים
פד, 85	כְּרֵסוֹ	כְּרֵשׂוֹ
פה, 86	בְּכִרְסוּם	כְּכִרְסוּם
פה, 91	בְּמִשְׁקָל	בְּמִשְׁקַל
פה, 92	יֵיסִירוּ… יַיְסִירוּ	יַיְסִירוּ… יֵיסִירוּ
פט, 7	לַמְּבִינִים	לִמְבִינִים
צ, 14	כַּצְּבָיִים	כִּצְבָיִים
צא, 18	בְּהַר	בְּתֵת
צד, א, 2	צִמְאוֹנָן	צִמְּאוֹנָן
צו, ח, 1	וּמָה	וּמַה
צז, ט, 1	וְמָה	וּמָה
צז, י, 1	הֵם	הֵן
צח, 1	תַּעְצוּמְךָ	תַּעְצוּמָךְ
צח, 2	וְשִׁמְךָ	וּשְׁמָךְ
צה, 2	כָּל	כֹּל
צח, 6	מְרוֹמְךָ	מְרוֹמָךְ
צח, 7	בְּעוֹלָמְךָ	בְּעוֹלָמָךְ
צט, 11	לְרוֹמֶמְךָ	לְרוֹמֵמָךְ
צט, 8	הַלְלִי	הַלֲלִי
צט, 12	"	"
ק, 15	תָּעִירִי	עוּרִי אוֹ תְּעִירִין
קב, 26	כְאוֹיֵב	כְּאוֹיֵב
קז, ו, 1	[נַּעַר]	נַּ[עַר]

מפתחות

מפתח השירים¹

השיר	נדפס בעמודים	הערות בעמודים
אדום עקר	נט-ס	קיח-קיט
…אור עטית	נה	קיב
* איך נוי שודד	קא-קג	קעט-קפא
…אלהים חי	נו	קיב-קיג
* אלוה רצה	קד-קה	קפא-קפב
אמור מה גוף	צד	קעב
אמור מה היא	צו	קעד
* אמור מה צר	קז	קפד
אשר מלכותך	נב-נג	–
אתה אל	נה	קיב
בחלקי שמחתי	צב	קס-קסא
ביום פירוד	סג-סד	קכד-קכה
בי"י יצדקו (בהם)	נד-נה	קיא-קיב
* ברכי יחידה	צט-ק	קעז-קעח
דבוק חתן	סא-סג	קכא-קכד
דוי הסר	ס	קיט-קכא
* דחופים רדופים	ק-קא	קעח-קעט
דלה שובב	נו-נז	קיד-קטו
…דמעות עיני	נד	קסט-קע
דעה לבי	סו-עא	קכח-קלה
דרור יקרא	נז-נט	קטז-קיז
הימים בחצים	מט	קיא
היש ביעקבים	צב	קסא-קסג
…הלא היום	נו	קיג-קיד
ואומר אל תישן	סד-סו	קכה-קכח
ובניך הבינמו	צב-צג	קסג
ובאר לי בני	צז	קעה
…וגן עדנך	צג	קסד-קסה
…וכל חכם	צג	קסו
…ולב טהור	נו;, צד	קיג; קע
ומה בוכה	צה	קעג
ומה דובר בכל לשון	צה-צו	קעג
ומה דובר בלא לשון	צה	קעג
ומה הוא עץ	צו-צז	קעד
* ומה נ[ער]	קז	קפד
* ומה פרי	קו-קז	קפג-קפד
ומה קופה	צד-צה	קעב-קעג
* ומה קשת	קה	קפב-קפג
ומה שחור	צז	קעד-קעה
ומי הבן	צו	קעד
…[ועושה רע ב]אין	נו	קיג
* ועין אוהב תשעשע	קו	קפג
* יחידתה בעת תקרב	קו	קפג
…ירו דקר	צד	קסח
כל אהוביך (וכל)	נ-נב	קיא
לדורש החכמות	עא-פח	קלה-קנז
…להחכם אשר	צד	קסח-קסט
לרב לו ים חכמות	פח-צא	קנח-קס
מחיתת האויל	צג	קסג-קסד
נשמת דחופים. עיין דחופים
עדי נעל רגלי	צג	קסה-קסו
* עוז תעצומך	צח-צט	קעה-קעז
* קראוני אכול	קה-קו	קפג
קרובה ליום הכפורים	מט-נה	קט-קיב
…שלשה היא שחורה	צג	קסז
* שתה אחי	קח	קפד-קפה

מפתח שמות העצם הפרטיים ושמות המקומות בשירים

אדום (אדום עקר, 1; איך נוי, 41, עיין הערות)

אהרן (דוי הסר, ‏2)

אריאל (איך נוי, 25)

בבל (דרור יקרא, 5)

בן רדמיר (דעה לבי, 22)

בני אהרן (עיין אהרן)

בעז (דלה שובב, 7)

בצרה (דרור יקרא, 5)

בת יהודה (עיין יהודה)

בת ציון (עיין ציון)

דונש (דעה לבי, 37, עיין הערות)

הגרים (איך נוי, 41; 42; לרב לו, 5, ועיין הערות)

הראל (איך נוי, 24)

חסדאי (עיין ראש כלה)

טוטה (דעה לבי, 24)

יהודה (איך נוי, 31; 32; ביום פירוד, 4)

יהודים (אלוה רצה, 23 במספרים מתוקנים)

יוסף (לדורש החכמות, 24, ועיין סעדיה)

ינון (דלה שובב, 6)

יעקב (דחופים רדופים, 6; היש ביעקבים כמו יעקבנו, 1)

ישמעאלים (איך נוי, 41)

ישראל (איך נוי, 26; 27; ברכי יחידה, 10; דבוק חתן, 9; דחופים רדופים, 18; לרב לו, 20)

לבנון (דלה שובב, 5)

מדמנה (אדום עקר, 4)

מואב (איך נוי, 41)

מנחם (=משיח – דלה שובב, 8)

מנחם בן סרוק (לדורש החכמות, 2; 28)

מנחת (דלה שובב, 2)

נחת (דלה שובב, 2)

סורא (דעה לבי, 35)

סנסנה (אדום עקר 4)

סעדיה בן יוסף (לדורש החכמות, 61)

ספרד (ביום פירוד, 4; דעה לבי, 27; לדורש החכמות, 15; 39)

סרוק (עיין מנחם בן סרוק)

עבריים (לרב לו, 15)

עדינה (=בבל – איך נוי, 48)

עיר (=ירושלים אדום עקר, 4; איך נוי, 3; היש ביעקבים, 2)

עלון (דלה שובב, 1)

ערב (דעה לבי, 30; גן עדנך – קטעים)

עשו (דעה לבי, 30)

פינון (דלה שובב, 5)

צבי (=ארץ ישראל – דלה שובב, 7)

ציון (אדום עקר, 6; איך נוי, 11; 51; ואומר אל תישן, 12; לדורש החכמות, 87)

קדר (אדום עקר, 2)

ראש כלה (=חסדאי – דעה לבי, 20)

רדמיר (עיין בן רדמיר)

שובב (=ישראל – דלה שובב, 1)

שלם (=ירושלים – דלה שובב, 7)

שמאי (לרב לו, 5)

שנער (לדורש החכמות, 60)

שפו (דלה שובב, 2)

מפתח החרוזים²

בִי (בחלקי שמחתי)

בִים (הקטע: גן עדנך)

בַת (דרור יקרא)

דָה (ביום פירוד)

דִי (?) (הקטע: עדי נעל? עיין סי)

דִים (ומה שחור)

הִים (וכל חכם)

הַל (שתה אחי)

חַת (דלה שובב)

יוֹת (ומה קופה)

יִים (ומה דובר בכל לשון; לרב לו)

לָהּ (ועין אוהב)

לוֹ (קראוני אכול)

לוֹת (ובאר לי בני)

לִים (ואומר אל תישן)

לֶךְ (אומר מה צר)

לֵל (עוז תעצומך)

מָה (אור עטית; שלשה היא?)

מוֹ (ובניך הבינמו; ומה הוא עץ)

נֶה (ומי הבן)

נָהּ (אדום עקר; איך נוי)

נוּ (דחופים רדופים; היש ביעקבים)

נוּן (כל אהוביך)

נִים (אשר מלכותך; הקטעים: ירו דקר; להחכם)

[נָן] (אמור מה גוף)

סַי (?) (הקטע: עדי נעל. עיין די)

עִים (ומה קשה)

פִים (הקטע: אלהים חי)

קוּ (הקטע: דמעות עיני)

רָא (הקטע: ולב טהור?)

רָה (בי"י יצדקו; יחידתה)

רוֹ (הקטע: [ועושה רעב] אין)

רוֹן (דוי הסר)

רָיו (ומה דובר בלא לשון; ומה נ[ער])

רִים (דעה לבי; ומה פרי; לדורש החכמות)

רֵס (אמור מה היא ארוסה)

רֶץ (הימים בחצים)

שָהּ (ומה בוכה)

שׁוֹ (ברכי יחידה; מחיתת האויל)

תָּ (אתה אל)

תֵךְ (הקטע: הלא היום)

תֶךָ (אלוה רצה; דבוק חתן).

מפתח המשקלים

I. משקלי שירים רגילים

1.א. هزج = המרנין, ויש חושבים: وافر= המרובה – – – v|– – – v|– – – v||

מְפוֹעָלִים מְפוֹעָלִים פְּעוּלִים

כל החידות פרט ל“אמור מה צר”; ביום פירוד; מחיתת האויל; מהקטעים: אלהים חי; וגן עדנך; וכל חכם; להחכם.

ב. هزﺞ = המרנין

|– – – v|– – – v|

מְפוֹעָלִים מְפוֹעָלִים

אדום עקר; אמור מה צר; דבוק חתן; דוי הסר; דלה שובב; דרור יקרא; שתה אחי; מהקטעים: הלא היום; ובניך הבינמו; ולב טהור; [ועושה רע].

1. طويل = הארוך

|– – – v|– – –|– – v|

פְּעוּלִים נִפְעָלִים פְּעוּלִים נִפְעָלִים

בחלקי שמחתי; דעה לבי; היש ביעקבים; ואומר אל תישן; לדורש החכמות; לרב לו ים חכמות; מהקטעים: ירו דקר חרבו; שלשה היא שחורה.

3.א. رمل = הקלוע

|– –v–|– –v–|

פַּעֲלוּלִים פַּעֲלוּלִים

אור עטית.

ב. رمل = הקלוע

|–v–|– –v–|– –v|

פַּעֲלוּלִים פַּעֲלוּלִים פּוֹעֲלִים

דמעות עיני.

1. سريم = המהיר

|– –|– v– –|– v– –|

מִתְפָּעֲלִים מִתְפָּעֲלִים נִפְעָל

עדי נעל רגלי.

II. משקלי שירי אזור

1. |– –v|– –|– – v|– –|

נִפְעָל פְּעוּלִים נִפְעָל פְּעוּלִים

ברכי יחידה.

2. |– –v–|– –||– v–|– –|– v– ||

פּוֹעֲלִים נִפְעָל פּוֹעֲלִים נִפְעָל פַּעֲלוּלִים

עוז תעצומך.

3. ||– – – |– –|– –

נִפְעָל נִפְעָל נִפְעָלִים

4. ||– – – |– –

אלוה רצה.

נִפְעָל נִפְעָלִים

איך נוי שודד.

III. בלי משקל הם: הקרובה ליום הכיפורים; דחופים רדופים.

סוף דבר

הריני מודה לכל אלה שסייעו בידי בהוצאת הספר לאור וראשונים יעמדו על הברכה ידידי: שרגא אברמסון, נפתלי בן-מנחם ובנימין קלאר. שקראו הגהה אחת והעירו את הערותיהם והציעו את תיקוניהם, שעליהם קראתי את שמם.

מאז יצא קובץ שירי דונש במהדורת דוד כהנא בורשה תרנ"ד (מהדורת ישראל זמורה, שיר ופולמוס, תל-אביב תש"ד, אינה אלא העתק מהדורת כהנא) עברו חמישים שנה וביקשתי לבדוק מחדש את תולדות דונש ולקבץ את שיריו המפוזרים בספרים שונים נדפסים ובכתבי יד.

מכיון שמעטים הם שירי דונש, הבאתי מחלקה מיוחדת של שירים מסופקים, ונדפסו כל השירים שיש בהם אקרוסטיכון דונש, אף אם אין יסוד מספיק ליחסם לדונש. צירפתי גם שיר אחד, שרשום באקרוסטיכון: “אני דונש בן יהודה” (אלוה רצה) וכנראה אינו דונש בן לבראט.

הקורא והמעיין מתבקשים לקרוא את ההערות, ששם ימצאו תיקוני נוסח, ואת ההערות הנוספות בסוף הספר, כדי שיעמדו על הנוסח הנכון של הבתים וביאורם. תיקוני הנוסח נתתי גם ברשימה מיוחדת בסוף הספר. ויותר משתיקנתי נשאר בלתי מתוקן, כי משגיאות מי יינקה.

פסוקי המקרא מובאים בכתיב מדויק לפי שיטת חכמי ימי הבינים, שנהגו להביא את פסוקי המקרא אף בכתיב מלא ולא חששו לשיבושים.

מודה אני לפקידי ספרייתנו הלאומית. שהגישו לי את עזרתם בהשאלת ספרים באדיבות רבה, וכן למר א“מ הברמן, שטרח ועזר לי בהשגת הצילומים של המכון לחקר השירה העברית מיסודו של מר ש. שוקן. תודה מיוחדת הריני מודה למוסד הרב קוק שעל יד המזרחי העולמי ולהרב ‏י”ל הכהן פישמן העומד בראשו שהוציאו את הספר לאור.