תשובות דונש בשירו לדורש החכמות

הערות

1) שלוש תשובות בכל קטע יש בקטעים:

2 (לא שלוש פעמים) 48 (סאן, צען, קטן)

2) שתי תשובות בכל קטע יש בקטעים:

26 (אלה, אלון) 44 (דוד, ידידות)

34 (כליה, שליה) 45 (חי, מחא)

39 (כה, כי) 52 (שנים, שנים)

41 (מה, מי) 60 (כילף, כשיל)

3) הקטעים 35; 36 (אפה; פה) אין להם הקבלה בשיר בפ‘. בית 65 נוסף לראשונה בספר זה על פי ק’.

4) הקטע 45 (חי; מחא) אין לו הקבלה בשיר בפ', ומקום החסר צוין בספר זה אחרי בית 73.

5) בקטע 39 יש שתי תשובות: כה; כי, ובשיר נזכרת רק אחת: כה.

לרב לו

בכתב יד יחיד באוקספורד 15Heb. d 75, fol, עמ' א. אינו רשום בקטלוג נוֹיְבּוֹאֶיר-קאולי. צילום ממנו בידי.

נדפס על ידי מאן בספרו: The Jews in Egypt and Palestine, ב, עמ' 23–21, ותירגם בחלק א עמ' 27, בתים אחדים (= מ'). חמש השורות הראשונות הדפיס שנית ש“ח קוק, התור, ז (תרפ"ז), גליון יח, עמ' 8, ובצורת תדפיס בשם: תקונים והשלמות לכתבי הגניזה, עמ' ד-ה (הלזה נתכוון יוסף מרקוס, מזרח ומערב, ד, עמ' 4, הערה?4a). תיקון בית 5 הדפיס ח”נ ביאליק בתרביץ ב (תרצ"א), עמ' 504, הערה 1.

תרגום הכתובת: “פתיחה לאיגרת מדונש… לרב…” האיגרת חסרה, ורק שיר הפתיחה (כנראה בשלמותו) נשאר.

המשקל הוא הארוך, עיין ילין, עמ' קפח, מס' 7. – אות דגושה שואית כנח: למְּבינים (7); כצְּביים (14). שוא נע כתנועה: מְצויים (1); שְׁקויים (9).

חרוז השיר: יִים, ובכל בית חורזות הצלעיות. – שורוק בחולם (18) וצרי בסגול (19).

צורת השיר הוא מרובע.

השיר נתחבר אחרי תש"ל, כי בואו של רב שמריה למצרים היה בשנה זו בערך. עיין מאן, שם, א, עמ' 26.

ההשלמות בסוגרים המרובעים הן של מאן, פרט לאלה שהעירותי עליהן בהערות.

השיר לדונש בן לבראט על פי הכתובת בכתב היד, על פי השיגויים במשקל (עיין לעיל) ועל פי השפעתו על שירת יהודי בן ששת (עיין בהערות להלן).

1. משלי כא, ל; א, ד. – תת"ד, עמ' 44, שיר “חכם מערב”, בית 2; שיר ד' “לדורש החכמות”. בית 70.

2. I תענית י. א. – בתמציתם, האות האחרונה בכתב היד אינה ברורה ומ‘: בתמציתה. – רִוּוּ וכך מנוקד בכתב היד; מ’: רָווּ. – IV במדבר רבא יג, ריז, עמודה ד. – תת"ד, עמ' 9. בית 62.

3. III דעה לבי, 19. – IV שְׁקוּיִים, קלאר: שִׁקּויִים, ולא הציע קריאה אחרת בבית I (מְצויים); מ': שָׁקוּיִים.

4. I קהלת א, ז. – II גבים, בכתב היד: גיבים.

5. VI וחכמי הגריים (אברמסון); מ' הדפיס: “לוח כמו הגדיים”, וקוק תיקן: כמו הגרדיים, ופירש: ר' שמריה מנצח את אויביו בהלכה כמו הגרדיים, שלפיהם פסקו את ההלכה על פי עדויות א, ג, והאותיות “לוח” הן שריד מ“הלכה”; ביאליק: וחכמי הגדיים.

6. ישעיה כה, יא; לג, כא.

7. IV במדבר יא, ז – לעדיים, ‏ מ' לָעֵינַיִם, ומבחינת ההוראה שני הנוסחות אפשריים (עיין ביאור השיר). אולם נדמה, כי השריד אחרי העי“ן אינו יו”ד.

8. שמות לה, כז. – IV מ': שֵׁיִים ואפשר גם שֵׂיִים מן שׂה.

9. I זוהה, מ‘: “זוחה”, לא לפי החרוז, וממילא יתירה הערתו. – II ישעיה מד, ח. – IV חִכּויִים, מ’: חָכּוּיִים.

10. I יחזקאל מג, יא. – II ויקרא א, ד. – III קהלת ז, א.

11. III ומקר, בכתב היד: ומקיר. – סוגר, בכה"י: מקור מים חיים והוא מרגוליות; מ' ניסח את הבית: בפיו מרגליות ומקיר בציות והוא מרגוליות…; הנדפס הוא לפי אברמסון.

12. II תהלים נה, ט. – VI לִפְנָיִים, מ': לִפְנִיִים,

13. I בכתב היד: “ו…ל”, ותיקנתי. – IV גרסן, חידוש ד'.

14. III אבות ה, כג. – I שֶׁחִכַּם, מ‘: במ’ שחיכמם. – IV כַּצְבָיִים, מ': כַּצְּבִיִים.

15. I וְשָׁת חֵן, מ‘: שְׁתֵּ[י]חֵן, עיין ביאורים. – III בכתב היד לפי מ’: אני… מחשבות.

16. I בכתב היד: “כל הל”, השלים מ‘: להלך, והשלמתי: וסועד. – III משלי יד, כח. – IV עליים, מ’: עִלּוּיִים ואין וי"ו בכתב היד והמלה מטושטשת במקצת. – דלת, עיין דעה לבי, בית 23.

17. IV כִ[סּ]וּיִים, מ': כַ[רכּ]ויִים מלשון כרכום (!).

18. I תהלים סח, יז. – בְּהַר, אברמסון: “בְּרֹב”: הה“א בכתב היד מטושטשת |אולי צ”ל: “בְּתֵת”. – III וְעַמּוֹ, בכתב היד ברורות רק הוי“ו והעי”ן: מ': וְעִתְרוּ.

19. I במדבר כה, יג. – [אֲ]שֶׁר, מ': [פ]אר ועל פי עזרא ז, כז. – III איכה ג, טז (גורס= שובר). – סוגר, עיין דעה לבי, בית 31.

20. סוגר, בכתב היד מטושטש פרט למלה “ישראל”; מ' קורא בסוגר רק את המלה “ישראל”. – בשורת, ואולי צ"ל: תשובת.

בחלקי שמחתי

בכתב יד לפי ההערה לשיר “דעה לבי”.

נדפס על ידי י"ל דוקס, ליטראטורבלאט, IV (‎,(1843עמ' 232 (= ד'); צ' פיליפובסקי, תשובות דונש על מנחם, עמ' 77–76 (= פ); י' מרקוס, מזרח ומערב, כרך ד, עמ' 4 (= מ'); מ' וילנסקי, שם, שם, עמ' 133 (ברמז); |Monatsschrift, IV (1855), עמ' 276.

המשקל הוא הארוך. עיין ילין, עמ' קפח, מס' 7. – שוא אחרי תנועה גדולה כנח: חומְדיה ‏ (4); בוגְדיה (4). אות גרונית בשוא מרכב כנח: רעְיתי (2).

חרוז השיר: “בי” באל"ף או בלתה ובכל בית חורזות הצלעיות.

צורת השיר הוא מרובע.

לפני השיר נאמר: “ולאחד שרי הדור הזה”, אולם זהו ד' עצמו. לפי וילנסקי הנ"ל ‏אינו לד‘. מ’ חושב, כי זהו משורר שקדם לד' והוא היה בקי בשירי קודמיו. אולם עיין על זה בראדי, ‏ על המשקל הערבי, ספר היובל לקרויס, עמ' 126–124. סיוע לכך יש גם בבית 2, סוגר, בהשוואה לבית 15 בשיר “דבוק חתן”.

אחרי השיר נאמר: “וכתבתי לך שלושת הבתים האחרונים” ולפנינו ארבעה בתים ומתוך הנאמר: “האחרונים” יוצא, כי זהו קטע משיר ארוך (ואולי רק רמז לבתים שכתב?). אולי הנוסח הנכון הוא: “וכתבתי לך הבתים”,

1. בחלקי שמחתי, ד‘: בחלק שממותי. – נמזחתי, פ’: נזחתי, כי כתוב שם: “בהסירו מם מזח” לפני השיר; הכותב במונטסשריפט מתנגד לדעה זו ובצדק, כי בדברי רבינו תם נשנתה תיבה זו באותו נוסח, והרי דעתו של דונש, כי השורש הוא מזח; פ' גם מעיד בעצמו, כי הנוסח בשלושת כתבי היד הוא: נמזחתי. מכאן שהמלים “בהסירו מם מזח” הן משובשות (אולי צ"ל “ביסדו”, כמו שמשער פ'), או שאינן מידו; ד‘: במזחתי (?). – בְּנַפְשִׁי. כך פ’ ומ‘; ד’: כנפשי.

2. ואמי, ד': ואחי. – סוגר, השווה לבית 15 בשיר “דבוק חתן”.

3. התוכן כמו בבית “וגן עדנך” בקטעים וכנראה הושפע ממנו רי“ה בשירו: “יונה תקנן על אמיריה”. עיין בראדי, דיואן רי”ה, א, עמ' 164, שיר קי, בית ‏27 ואילך.

4. I חוֹמְדֶיהָ, תיקון אברמסון, ובכולם: חֲמוּדֶיהָ. – III בוגדיה, ד': מגדיה.

היש ביעקבים

כולו בכתב-יד יחיד בעולם. עיין הערות “ובניך”.

הדלת הראשונה נמצאת גם בכתבי היד של צחות וספר השם.

בדפוס בתשובות דונש על רס“ג, עמ' 30, סימן 104; צחות, ויניציאה ש”ו, דף קס, ב (הוצאת ליפמאן לו, א); ספר השם, שער ב, סעיף ג; הרכבי, זכרון לראשונים, ה, עמ' צט. מתורגם לגרמנית על ידי גייגר בלי הדלת האחרונה (עי' להלן),

השיר לד' על פי החיבור שבו נמצא ועל פי עדות ראב“ע בצחות: “על כן טעה שתי טעויות רבי אדונים הלוי ז”ל”. גייגר ב JZfWul., IV (1866), עמ' 203, חושב, כי חיבר את השיר משורר בן דורו של ד'. הרכבי מיחסו ליצחק בן מר שאול (עיין שם, הערה ט).

לפי שד"ל (תשובת דונש על רס"ג, עמ' 30, הערה 11) יעקב הנזכר בשיר הוא יעקב בן יצחק ג’ו (עיין עליו דברי ימי ישראל, גרץ-שפ“ר, III, עמ' 370–368; בגרמנית 3, ה, עמ' 329–332; שד”ל בתשובות דונש על רס“ג, שם; גייגר בכתב-העת הנ”ל, עמ' 203; הרקמה, מהדורת קירכהיים, עמ' 122 (= מהדורת וילנסקי, עמ' רכו); כתאב אללמע, עמ' 208; ח' שירמן, יצחק אבן כלפון, תרביץ, ז (תרצ"ו), עמ' 296). הרכבי מתנגד לזה, כי אין לאחר את זמן חיבור התשובות, ואין לקבל את דעתו, אף כי איננו בטוחים, כי הכוונה היא ליעקב ג’ו. בכל אופן לא ידוע לנו יעקב אחר שהיה מנכבדי ספרד ושרי המלוכה והשתתף

במלחמות המוסלמים כשמואל הנגיד.

השיר נתחבר אחרי תשמ"ה (985), כי בשנה זו בערך עלה יעקב אבן ג’ו לגדולה.

הקטע נדפס בצורת שלושה בתים, אולם אין כאן יותר מאשר בית אחד והדלת של הבית השני ויש להשאיר ריווח אחר השורה השניה, כי זה מתוך שיר מרובע.

המשקל הוא הארוך. עיין ילין, עמ' קפח, מס' 7. – הסטיות מן המשקל הן: גרונית בשוא מורכב כנח; ביעְקבים; יעְקבנו (1).

1. היש, בצחות: אם יש. – ביעקבים, וכך שנערים בשיר לדורש החכמות, בית 60. – כמו יעקבנו, ‏ בספר השם: כיעקבנו; בצחות: ביעקבנו, נגד המשקל. צונץ, Synagogale Poesie, עמ' 119, מביא שימוש כזה אצל משוררים אחרים. ועיין שפת יתר, וורשה 1895, סעיף פה.

2. יזכו אל, תיקוני, בתשובות דונש על רס"ג: יזכינו אל; הרכבי: יְזַכֶּנוּ אל. – בבנין, בתשובות דונש והרכבי: בנין.

ובניך

בכתב יד יחיד בעולם הנמצא במוזיאום הבריטי. העתק שד“ל מכתב-יד זה היה בידי א' גייגר וממנו עבר למהדיר תשובות דונש על רס”ג, רוברט שריטיר.

נדפס בתשובות דונש על רס"ג, עמ' 37, סימן 110; בראדי, על המשקל הערבי בשירה העברית, ספר היובל לקרויס,

עמ' 124, גילה לראשונה את שני הבתים כשיר שקול (=ב').

השיר לדונש בן לבראט על פי מקורו ואפשר, כי זהו קטע משיר ארוך יותר.

המשקל הוא המרנין. עיין ילין, עמ' קצ, מס' 29.

1. הבינמו, בתשובות דונש: הכינמו, ותיקן ב‘. – ושרים, בתשובות דונש: ישרים, ותיקן ב’.

2. בצל, בתשובות דונש: והניח בצל, ותיקן ב'.

מחיתת האויל

בכתב-יד יחיד בעולם. עיין הערות “וגן עדנך”.

נדפס: י“ל דוקס,Zur rabbinischen Spruchkunde, ווינה 1851, עמ' 62; פינסקר, לקוטי קדמוניות, הערה ח, עמ' 166; תת”ד, עמ' 20, שהדפיס כפרוזה; שד"ל, כוכבי יצחק, כח (1862), עמ' 45, הביאו כשיר; י' איגר, HB, X (1870), עמ' 81.

השיר לדונש לפי השערתי בלבד והנימוקים: בכל מקום שיהודי בן ששת מביא מדבריו, הוא אומר בבירור, כי הכותב הוא תלמידו. בעמ' 29: “כאשר אמר אחד מתלמידיו”; בעמ' 44: “אשר אמר אחד הלוקחים הבדלח בניבו”. לעומת זאת אמר כאן “וקיים בנפשו מאמר אחד השרים” ולא במקרה השתמש

יהודי בן ששת בביטוי “אחד השרים”, כי כך אמר גם ד' על עצמו בתשובות דונש על מנחם, עמ' 76. גם הסוגר של הבית הראשון: “וגם גוזר כמו חרב לראשו” יש בו משום עדות מה לכך, כי קרוב הוא לסוגר של הבית השני של חידה ג: “יחיה אשר גוזר לראשה” (עמ' צה), והחידה נמצאת בכתב יד בפילדלפיה

בכתובת: “לבן אלאבראט”.

המשקל הוא המרנין. עיין ילין, עמ' קפח, מס' 19.

תוכן השיר: משל. ייתכן, כי אין אלה אלא שני בתים מתוך שיר ארוך. קרוב יותר בעיני, כי היה זה שיר קטן בפני עצמו כדרך החידות, שיש בכל אחת מהן שני בתים.

2. ירע, פינסקר ותת“ד: ידע. – לאיש, מלה זו נשמטה בתת”ד. – כהרעותו, תת“ד: בהרעות; פינסקר ביקש לתקן “בהרעו” ולא הרגיש כי ד' גרס כך לצורך המשקל, והעיר לו על כך שד”ל.

קטעים

1. בכתב יד יחיד בעולם בפארמה, מס' 32⁴.

נדפס על ידי פינסקר, לקוטי קדמוניות, הערה ח, עמ' 158; תת“מ, עמ' 43; תת”ד, עמ' 37: י' מרקוס, מזרח ומערב, כרך ד, עמ' 5.

הבית לד' על פי עדות תלמידי מנחם ותלמידי דונש.

המשקל הוא המרובה. עיין ילין, עמ' קפט, מס' 19.

תוכן השיר, שממנו הובא הבית, היה תהילת החכמה כמו “בחלקי שמחתי”.

וְגֵן, תת“מ: וכן; שטרן תיקן: גן. – וגן עדנך, תת”ד: וגניך; פינסקר: וְגַנֶּךָ. – יְהוּ (פעמים), תת"ד: יהיו, באותו מקום שנית: והוא (רק בדלת); פינסקר: יהי… יהו. – ערבים, פינסקר: ערכים.

בית זה שימש נושא לויכוח בין תלמידי מנחם. שטענו על דונש, המשתמש ב“אָךְ' לגוף שני בל”ז, ותלמיד דונש ביקש להכחיש דבר זה ואמר, כי נוסח השיר אינו “וגן עֶדְנָךְ” אלא וגַנֶּיךָ. אולם אין ספק, כי ד' השתמש ב“אָךְ” לגוף שני בל"ז על פי לשון המשנה והפייטנים.

2. בכתב-יד לפי כתבי-היד. הרשומים בספר הרקמה העברי והערבי.

בדפוס: י“ל דוקס, נחל קדומים, עמ' 6; תת”מ, עמ' טז; תת“ד, עמ' 25; ספר הרקמה, מהדורת קירכהיים, עמ 106; 126; מהדורת וילנסקי. עמ' רה, ש' 10; רלב, ש' 20; כתאב אללמע. עמ' 183, ש' 17, 213, ש' 24; י”נ שמחוני, התקופה, יב, עמ' 170, הערה 6; י' מרקוס, מזרח ומערב, ד, עמ' 4; וילנסקי, שם, שם, עמ' 133; ד' ילין, תולדות התפתחות הדקדוק העברי, ירושלים תש"ה, עמ' 109.

הבית לד' על-פי עדות תלמידי מנחם ותלמיד דונש.

המשקל והתוכן אינם ברורים. כמעט בכל המקורות הרשומים אינו מנוקד ואין משקלו רשום. לפי הנדפס על ידי הוא מעיד על עצמו כעדים את הנעלים ואת מכנסיו. המשקל הוא המהיר. עיין ילין, עמ' קצ, מס' 35.

בכל המקורות הנוסח הוא שרדי, ואולי צ"ל: עַד נְעַל רַגְלוֹ וּמִכְנְסֵי שְׂרָדוֹ; קלאר:…וּמִכְנְסֵי שְׂרָדִי. – התוכן חוא תהילת נדיבות האיש הנותן כל אשר לו, והמשקל יהיה הקלוע. עיין ילין, עמ' קצ, מס' 60. – וילנסקי מציע: עֲדֵי נַעַל רַגְלִי וּמִּכְנָסֵי שָׂרְדִי. ויהיה המשקל הארוך. עיין ילין, עמ' קפח, מס' 7. אולם מהו תכנו? ומתנגדים כל המקורות הראשונים לנוסח זה (ועיין חיפושי נוסח השיר ומשקלו על ידי וילנסקי, הרקמה).

שרדי, לא נקדתי מלה זו, כי אין לקבוע נוסח בבית לקוי. שפיגל תיקן במזרח ומערב, ד, עמ' 5, הערה 6a: שהדי. ואולי צ“ל: עֵדַי… שָׂהְדִי. וילגסקי מתנגד לתיקון זה, כי בארבעה כתבי-יד שרדי ולדעתו אין לפרש את הבית אף בעזרתו ועל כן הוא מציע: שְׂרָדִי, שְׂרָדַי או שָׂרְדִי. – עֵדַי, ואפשר לנקד: עֵדִי: תת”ד, עֲדֵי; שמחוני, וילנסקי וילין: עֲדִי, ‏ ולא יתכן, כי אין יתד אחרי יתד בראש הבית. – נְעַל, עיין על שימוש זה במקורות הנ“ל. גם רשב”ג השתמש בזה, כרך א, יט, 49 – ולא כפירוש ביאליק-רבניצקי שם.

3. בכתב-יד יחיד בעולם. עיין הערות “ובניך”, עמ' קסג.

בדפוס: תשובות דונש על רס“ג, עמ' 37, סימן 110; שד”ל, בית האוצר. לבוב תרמ“א, עמ' יח; פירסט, Literaturblatt, X (1849), עמ' 560; הרכבי, זכרון לראשונים, ה, עמ' כו; קמו; י”נ שמחוני, התקופה,

יב (תרפ"ב), עמ' 164; ד' כהנא, שירי דונש בן לבראט, עמ' 17, בשיר אחד עם קטע 6; הנ"ל, הגורן, ג, עמ' 89; וכן י' מרקוס, מזרח ומערב, ד, עמ' 5; וילנסקי, שם, עמ' 133; בראדי, על המשקל הערבי בשירה העברית בספר היובל לקרויס, עמ' 124.

שד“ל, פירסט, הרכבי ושמחוני מיחסים את הבית לרס”ג. וילנסקי מסופק אם זה לדונש. בראדי מיחסו לד'.

המשקל הוא המרובה, עיין ילין. עמ' קפט, מס' 19.

תוכן השיר הוא כנראה גינוי כשירו “לדורש החכמות”.

כהנא ומרקוס קראו את הבית הזה יחד עם הבית בקטע 6 כשיר אחד ואין לקבל את דעתם, כי היציאות הן שונות; הִים – נִים.

4. בכתב-יד יחיד בעולם. עיין הערות “וגן עדנך”, עמ' קסד.

בדפוס: תת“מ, עמ' 23; ש' פינסקר, לקוטי קדמוניות, עמ' נט; סד; שד”ל, לקוטי קדמוניות, עמ' סג; הנ“ל, תת”מ, עמ' 29; מ' הארטמאן, Die hebraeische Verskunst, ברלין 1892, עמ' 43–44; י' מרקוס, מזרח ומערב, ד, עמ' 4; ד' ילין להשגת ת“מ בספר היובל לקרויס. עמ' 134–131; הנ”ל, תולדות התפתחות הדקדוק העברי, עמ' 95.

הבית לדונש על פי עדות תלמידי מנחם.

התוכן קשה מאוד ולא מצאתי לו פתרונים. אני משער, כי זה לקוח מתוך חידה ומי יודע אם נפתרנה, אף כשתהיה כולה בידנו. גם החכמים הג“ל נתקשו בביאורו. הנסיון היחיד לבארו הוא של שד”ל בניסוחו:

שְׁלשָׁה הִיא שְׁחוֹרָה הִיא אֲדֻמָּה

כלומר המלה “שחורה” שווה למלה “אדומה” מבחינת המשקל ובכל מלה יחד ותנועה כמו במלה שלושה, והעיר: “ודברי אלה אולי הם דברי נבואה ואולי חלום שוא”, ואמר על זה פינסקר: “אין אלה דברי נבואה אלא באמת חלום שוא ודברים בטלים”.

לפי נוסח שד"ל משקלו הוא המרובה. עיין ילין, עמ' קפט, מס' 19. הארטמן,Die hebraeische Verskunst, ברלין 1894, עמ' 45, מנסחו: || – – vI – – – v I – – v I – – – v ילין מתנגד לזה וקובע:

|| – – – | – – v I – – – I – – v ונימוקו הוא, כי אין המשקל שניסח הארטמאן מצוי בשירת ספרד, אף אם הוא נמצא בשירת ערב, והוא היפוכו של הארוך הנקרא מֻסתטיל ונמצא אצל סעדיה אבן דנאן, פרק בחרז, מלאכת השיר, פרנקפורט 1865, עמ' 12; במקור הערבי, נג, א; בלומגרונד, סעדיה אבן דנאן, פרשבורג 1900 (אונגרית), עמ' 37. לפי ילין צריכה להיות טענת תלמידי מנחם על שלושה נחים והם טוענים רק על שני נחים (היאשְׁ – היאאְ). אולם אין האל"ף של “היא” נחשבת בעיניהם כנחה.

5. בכתב-יד של תשובות דונש על מנחם. עיין הערות “דעה לבי”, עמ קכח.

בדפוס: י“ל דוקס, ליטרטורבלט, IV (1843), עמ 231; אוהב בר לוצטו, Notice, פריש 1852, עמ' 27, הערה 1; תשובות דונש על מנחם, עם' 73; י”נ שמחוני, התקופה, י (תרפ’א), עמ' 154; י' מרקוס, מזרח ומערב, ד, עמ' 5; ח' בראדי, על המשקל הערבי בשירה העכרית בספר היובל לקרויס, עמ' 124.

ד' מעיר: “ולאחד השרים בסמיכת עקרב שיר תהלה לרב חסדאי ריש כלה”, וקבע בראדי, כי השיר לד' עצמו. סיוע לכך גם בהשואת הסוגר לבית ד' בשירו “דעה לבי”.

המשקל הוא הארוך. עיין ילין, עמ' קפח, מס' 7.

צורת השיר הוא מרובע. תכנו: תהילת ידיד. השפיע על יהודי בן ששת: תת"ד עמ' 7, בית 40. נוסח דוקס משובש:

מדו דקר חרבו ובשוך עקרבו בשבתו בסמיכה למשען אביון

ירו-יראו (יהושע כד, יד, ועוד) בהשמטת האל“ף הנחה. פיליפובסקי ומרקוס: ובו. ומעיר פ‘, כי בכתב-היד יש “ירו”; שמחוני: ראו; בית יהודי בן-ששת, תת’ד, עמ’ 7, בית 40: יראו. עיין רס”ג, אשא משלי, מהד' ב"מ לוין, כז, 46; לג, 30.

לסוגר השווה בית 32 בשירו “דעה לבי”.

6. בכתב-יד יחיד בעולם. עיין הערות “ובניך”, עמ' קסג.

בדפוס: בתשובות דונש על רס“ג, עמ' 37, סימן 110; שד”ל, בית האוצר, לבוב תרמ“א, עמ' יח; פירסט, ליטרטורבלט, X (1849), עמ' 561; הרכבי, זכרון לראשונים, ה, עמ' כז: קמו; כ‘, עמ’ 17; הנ”ל, הגורן, ג (תרס"ב), עמ' 89; י"נ שמחוני. התקופה, יב (תרפ"ב), עמ' 164; י' מרקוס,: מזרח ומערב, ד, עמ' 5; וילנסקי, שם, עמ' 133; ח' בראדי, על המשקל הערבי בשירה העברית בספר היובל לקרויס, עמ' 124.

השיר לד', כי הוא נמצא בספרו תשובות על רס“ג; שד”ל, פירסט, הרכבי ושמחוני מיחסים את הבית לרס"ג; בראדי מיחסו לדונש.

לפי כהנא ומרקוס הוא מאותו שיר של קטע 3 ואי-אפשר הדבר, כי החרוזות שונות: הִים-נִים.

המשקל הוא המרובה. עיין ילין. עמ' קפט, מס' 19,

תוכן השיר הוא כנראה גינוי כשירו “לדורש החכמות”.

דְּבָרַי, בתשובות דונש על רס“ג, שמחוני,הרכבי ובראדי: דבריו; שד”ל: דְּבָרַי או דְּבַר אֵל; פירסט: דבר י"י. נגד המשקל.

7. בכתב-יד יחיד בעולם. עיין הערה לבית “וגן עדנך”, עמ' קסד.

בדפוס: תת“מ, עמ' 22: ש' פינסקר, לקוטי קדמוניות, עמ' נט; סד; שד”ל, לקוטי קדמוניות, עמ' סג; הנ“ל, תת”מ, עמ' 28; א' גייגר, תת“מ, עמ' 30; מ' הארטמאן, Die hebraeische Verskunst, ברלין 1892, עמ' 44–43; י' מרקוס, מזרח ומערב, ד, עמ' 4; ד' ילין, להשגת ת”מ בספר היובל לקרויס, עמ' 133–132; נ"ה טורטשינר, בשולי מלון בן יהודה, לשוננו, כרך יג (תש"ה) חוב' ב-ג, עמ' 97.

השיר לד' על פי עדות תלמידי מנחם.

המשקל הוא הקלוע. עיין ילין, עמ' קצ, מס' 31 או 32. גייגר וילין עמדו לנכון על המשקל הזה. – שוא אחרי תנועה קטנה כשוא נע: דִמְעות; לִמְיודעי. אות בסוף המלה בלי תנועה כשוא-נע: עינַיְ; למִיודעֲיְ. שוא אחרי תנועה גדולה כנע: דָפְקו: רָחְקו (אם אין לקראה: דָפָקו; רָחָקו).

הבית הוא כנראה בית פתיחה לשיר תהילה ותכנו צער הידיד על פרידת אהוביו כדרך הקצידות בשירה הערבית.

דפקו, כך בכולם, אולם מה תוכן הדלת? תחילה חשבתי לתקן: דבקו, כי חילוף הבי“ת בפ”א נמצא גם בראש התשובות של תלמידי מנחם, עמ' 21: תקפוץ במ' תקבוץ. לפי נ“ה שורטשינר תהיה הוראת דפקו=דבקו. ד”ר ח' שירמן העירני על שימוש מלה זו לדמעות בשיר דוד בן הונא ונתברר לי, כי הוראתה: זרם מהר; נזל בחוזק כהוראת מלה זו בערבית.

8. בכתבי-יד של הספר המכונה “שפת יתר”. רשומים אצלי כעשרה מהם, ולא השתמשו בהם מוציאי שפת-יתר.

בדפוס: שפת יתר, סימן עד; וילנסקי, מזרח ומערב, ד, עמ' 133.

הבית לד' על פי עדות הראב"ע.

המשקל הוא המרנין. עיין ילין, עמ' קצ. מס' 29.

אין לקבוע אם הנמצא בידנו הוא דלת או סוגר.

תוכן הבית יכול להיות תהילת ידיד, ואז הרי זה שיר חול, אבל אפשר גם שזוהי תהילת ה' והוא שיר קודש.

חידות

החידות נמצאות בשלושה כתבי-יד.

א) בלנינגרד (-ל') ובו כלולות החידות ו; ז; ח; ט; י; יא; יב (החידות בעמ' קה–קז נחשבות: יא, יב…) ונדפסו על ידי ב“ר בשירי רשב”ג, כרך ג, ספר א, סג, על פי העתק מגיד ואחד מהם (ח) נדפס גם בכרך א, צט. ולא נודע על סמך מה ייחסו חידות אלו לרשב"ג.

ב) בניו-יורק כתב-יד אדלר (-א') ובו החידות הבאות: ד; ו–יא; יג–יז והשיר “שתה אחי”, נדפסו כולם על ידי ב“ר, שירי רשב”ג, כרך ג, ספר ב, כד. ואף כאן לא פירשו העורכים מה ראו ליחסם לרשב"ג. צילום כתב-היד נמצא בארכיון ביאליק בתל אביב ואני מודה לו על הרשות שניתנה לי להשתמש בו.

ג) בפילדלפיה (-פ') רשום בקטלוג בן ציון הלפר (מס' 317) ובו נמצאות החידות א–י,והוא ששימש יסוד לייחוס-כל החידות הנדפסות כאן לדונש. חידות אלו נדפסו ב- JQR36 (1945), עמ' 141–146.

הלפר רשם בקטלוג דברים אלה (אנגלית): "קטע מחיבור של אבן אלאבראט ערבית באותיות עבריות בדקדוק המקרא והמשנה(?). בדף 2b שורות 10–9 כתוב: “תם אלכתאב בעון… לבן אלאבראט”, ואחר זאת שיר בן 20 שורה במשקל “ואפר” ובהן עשר חידות. הבית הראשון הוא “אמור מה גוף כמו כסף מזוקק”.

צילום קטע זה נמצא במכון לחקר השירה העברית בירושלים ושם רשום הסיום בצורה זו:

"תם אלכתאב בעון אלרחמן [אלרחים]

לבן אלאבראט"

בשתי שורות. ואין ספק, כי השורה השניה אינה המשך השורה הראשונה, אלא עניין בפני עצמו ושייכת לבא אחריה. כפי שנתברר (עיין הוספות) שייך הקודם לפירוש רס“ג לספר יצירה (עמ' 101–105). אלמלי היתה השורה השניה חלק מהסיום של הקודם צריך היה לומר: “תם אלכתאב לבן אלאבראט בעון אלרחמן אלרחים”. מכאן שעשר החידות, הבאות אחרי הכתובת “לבן אלאבראט”, שייכות לד‘. מכיון שחלק מחידות אלו נמצא בשני כתבי-היד הראשונים, שבהם יש חידות נוספות, ייחסתי גם אותן חידות נוספות לד’, אולם כיון שלא היתה לי עדות ברורה כמו בעשר החידות הראשונות הכנסתין ב”מסופקים".

טעמים נוספים לבעלות ד' יש למצוא: א) גם בעובדה שלא נתיחסו חידות אלה למשורר אחר באופן מפורש ורק מתוך השערה יוחס על ידי החוקרים חלק מן החידות לרשב"ג.

ב) הביטוי “שחורות וגם אדומות” אנו מוצאים באחד הקטעים: “שלשה היא שחורה שלשה היא אדומה”; בקטע שיר בדברי תת“ד מ”אחד השרים" יש “וגם גוזר כמו חרב לראשו” (עיין מחיתת האויל).

ג) יש לשער, כי אותו קטע “שלשה…” מובא הוא מחידה, ועל ידי זה יש סמך, כי חיבר ד' חידות. לעומת זאת יש להודות, כי בלשון החידות ובמשקליהן אין כל סמך וודאי לבעלות ד' עליהן.

המשקל משותף לכל החידות פרט לחידה יז, והוא משקל המרובה. עיין ילין, עמ' קפט, מס' 19. אין סטיות מהמשקל, ואפשר, כי קוצר השירים לא הזקיקהו לסטיות כאלו הרגילות בשירתו, כמו שעשה “ביום פירוד”. חידה יז הוא במשקל המרנין. עיין ילין, עמ' קצ, מסי 29.

רוב החידות נדפסו על-ידי ב"ר וגם על-ידי הרכבי לפניהם. החידות א, ב, ג, ה. נדפסות כאן לראשונה.

וזוהי רשימת שבע-עשרה החידות לפי שלושת כתבי-הּיד.

א פ' – –

ב פ' – –

ג פ' – –

ד פ' א' –

ה פ' – –

ו פ' א' ל'

ז פ' א' ל'

ח פ' א' ל'

ט פ' א' ל'

י פ' א' ל'

יא – א' ל'

יב – – ל'

יג – א' –

יד – א' –

טו – א' –

טז – א' –

יז – א' –

א

לא נדפס. דוידזון במילואים, מס' 1531, על פי קטלוג האלפר.

בכתב-יד פ‘, 317, ש’ 1–2.

1. אֱמֹר… מְזֻקָּק, בכתב-היד: אמור… מזוקק. – הסוגר מטושטש.

2. רְוָחָה, בכתב-היד: רווחה.

ב

לא נדפס, ואין בד'.

בכתב-יד. פ‘. 317, ש’ 4–3.

1. קֻפָּה… מְלֵאָה… קֻפּוֹת, בכתב-היד: קופה… מליאה… קופות. – וְכָל, אברמסון: כְּכָל.

2 אֲדֻמּוֹת, בכתב-היד: אדומות.

ג

לא נדפס.

בכתב-יד פ‘, 317, ש’ 5–6.

1. עיין להלן, עמ' קו, ד, 2, סוגר: “ורואה כל ולא תראה שבילה”.

2. דלת, עיין להלן, עמ' קג, 1, דלת: “יחידתה בעת תקרב למותו”. ועיין שם בהערות. – סוגר, עיין מחיתת האויל, 1, סוגר.

ד

נדפס בשירי רשב"ג, כרך ג, ספר ב, כד, IV.

בכתב-יד פ‘, 317, ש’ 7 – 8; א‘, מס’ 3702, עמ' 93, ח.

1. יכונן את, חסר בב"ר, והעירו, כי אין כוונת הבית ברורה. הם שיערו, כי הפתרון הוא אחד ממאורות השמים, על כן לא פתרו את החידה.

2. אֵסוּר, ב“ר: אִסָּר (במדבר ל, ד) על פי א': איסר. – בעליו, ב”ר: חֲבֵרָיו; א‘: חביריו. – וְיַדְלִיגֵם, אולי צ"ל וידליקם. עיין ילין, מתורת השירה הספרדית, עמ’ 115. – אֲסוּרִיו, ב"ר: אֲבָרָיו לפי א'. – כוונת הבית הוא לפי אברמסון: העט עושה את האדם פיסח, והוא בלי חבל. והוא עושה את האדם שיוכל לרוץ, אף אם ירבו חבליו, כי “מות וחיים ביד לשון” (משלי יח, כא).

ה

לא נדפס.

בכתב-יד פ‘, 317, ש’ 10–9.

1. סוגר. יָרֹק, בכתב-היד: ירוק, ואפשר לנקד גם יָרוּק, משרש ירק.

ו

נדפס בשירי רשב"ג, ג, א, סג, I.

בכתב-יד פ‘, 317, ש’ 12–11 ל‘; א’, ה.

1. לא אסורה. ב"ר על פי א': לא ארוסה.

2. ב"ר: ומתרת לכל אדם.. בַעֲלָהּ אִתָּהּ; א': ומותרת…

ז

נדפס בשירי רשב"ג, ג, כרך ג, ספר א, סג, III.

בכתב-יד פ‘, 317, ש’ 14–13; ל': א, י.

1. ומי, ב“ר על פי העתק מגיד ומה. – אֵרַס, ב”ר על פי ל' בהעתק מגיד: אדם, כלומר גבר = תרנגול.

2. קהלת ט, ז; מלאכי ב, יב. – ער ועונה, לפי ב"ר בהעתק מגיד: עד יענה, וכיוונו לנכון.

ח

נדפס בשירי רשב“ג, כרך ג, ספר א, סג, IV; כרך א, צט; דור דור וסופריו, תל-אביב תרצ”ו, עמ' 41; ח' בראדי, שער השיר, לייפציג 1905, עמ' 39; חדשים גם ישנים, מס' 4, בהאסיף, VI, וורשה תרנ“ד (1893), עמ' 148; א”מ הברמן, סתומים וחתומים, תל-אביב תש"ה, עמ' 9, ב.

בכתב-יד פ‘, 317, ש’ 16–15; ל‘; א’, ו.

1. וּמַה, פ‘: “ומי”. – עץ. א’: העץ נגד המשקל. – בראם, א' ברא. – ברומו, א': ברומה.

2. תהלים א, ג. – ואם=وان.=ואף אם – יֻתַּשׁ, בכתב היד: יותש. – יום, ב"ר על פי א‘: עת. – ממקומו, א’: ממקומה.

ט

נדפס בשירי רשב“ג. כרך ג, ספר א, סג, V; א”מ הברמן, סתומים וחתומים, ‏ עמ' 9, ג.

בכתב-יד פ‘, 18–17; ל’; א', ד.

1. וּמָה, פ‘: וגם. – אָדֹם, בכתב-היד: אדום. – שני, א’: “שוכני” נגד המשקל.

2. דלת, מלאכי ג, כ. – והשני, וכך ב“ר; א': וּבַשֵּׁנִי. – סוגר. ב”ר עריבת המגדים על פי דברים לג, יד, והעירו, כי בהעתק מגיד: עריכת, ופירשו: “מתק הפירות התלוי בירח”; א': עריבת או עריכת הנגידים.

י

נדפס בשירי רשב"ג, כרך ג. ספר א, סג, II.

בכתב-יד פ‘, 317, ש’ 20–19; ל‘; א’, ז.

קלאר מפקפק גם בפתרוני (עיין ביאור), כי אין לומר על רעיונות “לעולם לא תהא להן בעילות”. ב"ר, ג, ג, עמי 99, משערים: ביצים.

1. מה הם בתולות, פ‘: מה בתולות; ב“ר: מה הם בתולות. – בְּעִילוֹת, ב”ר על פי ל’ בהעתק מגיד: בְּעוּלוֹת. ‏ – תהא. א‘: תהי, וכן ב"ר על פי ל’ בהעתק מגיד. – להן, פ‘, א’ וב"ר על פי ל' בהעתק מגיד: להם.

2. והן, א‘: והם. – שובות, א’: טובות. – מְסֻתָּרוֹת, פ‘: מסותרות. – נעולות,‏ ל’: פעולות, ותיקן מגיד; וכן ב"ר על פי ל' בהעתק מגיד.

עוז תעצומך

בכתב-יד קטעי הגניזה בקמברידג' בסימן T–S K ⁶/₁₇.

נדפס על ידי ח' שירמן ב“ידיעות המכון”, ב, עמ' קלז. ועיין שם, עמ' קלג (= ש').

אין להחליט אם השיר הוא לד' או לא. מעל לשיר יש כתובת “למ' דונש זצ”ל", ואף בראשי המחרוזות אנו מוצאים “דו”. אולם מכאן אין ראיה, כי זה דונש בן לבראט. הסטיות מן המשקל מרובות הן. שוא אחרי תנועה גדולה כנח: תעצומְך (1); בעולמְך (7). שוא אחרי תנועה גדולה כנע: יוצְרי (1); דָרְשו (3); חָדְלו ‏ (4; 5). שוא נח כנע: יתְהלל (11). גרונית כנח: תעְצומך (1); נעְמך (3), אות נחה בסוף המלה כנע: עזְ (1) כלְ (2). אות שואית בראש המלה כנח: וְשמך (1); בְּסוד (5). אף מבחינת הלשון יש דברים המעידים על דונש כמחבר השיר, והם הבתים: (3) רוחות; (5) טוחות. ובכל אלה אין להכריע, כי מחבר השיר הוא דונש בן לבראט. לפי ש': “ואינו מן הנמנע שאותו דונש הכניס גם את המושח אל הספרות העברית”. בהערה שם הוא מפקפק, אם זה דונש בן לבראט. בשיחה בעל פה שלל את בעלותו לגמרי.

המשקל הוא ממשקלי שירי האזור וקרוב למשקל המשלים. עיין ילין, עמ' קצב, מס' 65. ש' קיצבו אחרת.

צורת השיר היא שיר אזור, ואם הוא לדונש בן לבראט. יהיה זה מהשירים הראשונים, שנתחברו בצורה זו בשירה העברית; והשיר היחיד של דונש בן לבראט הידוע לנו, אם השיר “ברכי יחידה” אינו שלו.

1. עָז תַּעְצוּמְךָ, ש‘: עֹז תעֲצומך; אברמסון: תַּעְצוּמָךְ, אבל עיין ש’ 11.

2. זִכְרְךָ, ש': זִכְרָךְ. – וְשִׁמְךָ. אברמסון: וּשְׁמָךְ. – כָּל. צ"ל: כֹּל.

3. וְהוֹדְךָ. אפשר לנקד גם והודָךְ, וכן פארָךְ; יקרָךְ במחרוזת זו.

4. חָדְלו. כך בכתב-היד; ש‘: גוֹאֲלוּ. מקצָת, ש’: מקצַת.

5. חכמות, בכתב-היד: וחכמות. – מבוא כסוד, כך בכתב היד; ש': למצֹא סוד, ולפיו בכתב-היד: “וחמצוא בסוד”.

6. מחוק בקו בכתב-היד ובמקומה: “זכֹ ושׂ כל הנשׂ תהֹ” – זכרך ושְׁמך כל הנשמה תהלל (עיין ש' 2). – מרומְךָ, אברמסון: רוֹמָךְ.

7. פִּלְאֲךָ. כך בכתב-היד: ש': כֹּחֲךָ. – בְּעוֹלָמְךָ. אברמסון: בְּעוֹלָמָךְ.

9. באת, בכתב היד ביו"ד מעל לשורה: באית.

10. השווה לבית זה את השיר האנונימי ב“קבלה על מלאכת השיר” לאבשלום בן משה מזרחי, מהדורת כרמולי, פריס (?), תרכ"א (?), עמ' 9. לפי נוסח מתוקן (שם משובש):

אַשְּׁרוּ נָא דְרָכָיו לְבָבוֹת אִמְרוּ שִׁיר לְשׁוֹכֵן עֲרָבוֹת

הָאֱלֹהִים מְקוֹם אֵל בְּחָרוֹ וּדְבַר אֵל בְּשִׁירוֹת עֲרֵבוֹת

– לערך, בכה“י: לערוך. – עֲרֵבוֹת, בכה”י: עריבות.

11. לרוֹמֶמְךָ. אברמסון: לרוֹמֵמָךְ לצורך המשקל.

השיר אינו שלם וחסרות, כנראה, שתי מחרזות.

ברכי יחידה

אינו ידוע לי בכתב-יד.

נדפס בשירים וזמירות ותשכחות, קושטא ש"ה, שיר קצד.

השתמשתי בצילום במכון שוקן. ותודתי נתונה לו בזה. נזכר גם בד‘, צונץ, Literaturgeschichte, עמ’ 484: כ‘, עמ’ 19; י' מרקוס, מזרח ומערב, ד, עמ' 3.

המשקל הוא משקל שיר אזור וקרוב למשקל המתקרב. עיין ילין, עמ' קצב, מס' 63. על סטיות מהמשקל עיין להלן.

צורת השיר הוא שיר אזור, ורק עוד שיר אחד ידוע לנו בשם ד' בצורה זו והוא “עז תעצומך”, שאף הוא מפוקפק ביחס לבעלותו.

צונץ ומרקוס מיחסים אותו לדונש בן לבראט. אין לנו עדות מפורשת על כך ואף לא ראיות מכריעות. איני יודע על סמך מה כתב כ‘, עמ’ 19: “וחתום עליו שמו דונש הלוי”.

אקרוסטיכון: “דונש” בראשי המחרוזות, וכך חתם גם דונש בן לבראט ברוב שיריו (עיין הערות לקרובה). קרבה מיוחדת יש לו לקבוצת השירים: אדום עקר; דוי הסר; דלה שובב; דרור יקרא.

הסטיות מן המשקל הן רבות בשיר זה ואף זוהי מדרכו של דונש בן לבראט. שוא נע אחרי תנועה גדולה כנח: ברְכי (1); מחולְלך (7). שוא נע אחרי תנועה קטנה כנע: להקְדישו (14). שוא נע אחרי תנועה גדולה כנע: עובְדו (18). אות נחה בסוף המלה כנע: ממךְ (6); אולַיְ (17). שוא נע בראש המלה כנח: בְּלבך (14); להקדישו (14). תנועה כשוא נע: תָעִירי (15).

2. תהלים קג, א.

6. ישעיה נד, י. – חַסְדּוֹ, קלאר: חֲסָדוֹ.

7. ביטוי דומה עיין בשיר דרור יקרא, בית 2. – הללי, צ"ל: הַלֲלִי (וכך ב-12).

9. תפילת רבון העולמים בתפילת השחר. – השחרים, במקור: שחרים.

11. איכה ג, יח.

13. צפה, במקור: צפע, ותיקנתי. אברמסון: על פי “הכל צפוי” (אבות ג, יט).

14. לַקְדִישׁוֹ, במקור: לְהַקְדִישׁוֹ.

15. תָּעִירִי, אברמסון וקלאר: תְּעִירִי. – לָשִיר, במקור: ולשיר.

16. תִּישְׁנִי, שם: תשני.

17. בראשית יב, יג, – יְיֵטִיב, במקור: יטב, ואולי צ"ל: יִיטב.

18. משלי א. ט.

נשמת דחופים

אינו ידוע לי בכתב-יד.

נדפס בחיזונים, קמו, א. בימים אלה נדפס שנית על ידי ש' ברנשטיין, תרביץ, טו (תש"ד), ספר ב, עמ' 110 (=ב'). נזכר בד' ובמאמרו על מחזור זה בספר הזכרון לפוזננסקי, ורשה תרפ"ז, עמ' עג.

אקרוסטיכון: “דנש חזק” פעמים.

אין להחליט אם השיר לדונש בן לבראט או לא. ב' אומר (עמ' 98): “אפשר לשער בוודאות, שזהו אותו הפייטן הנמצא במחזור והראן בשם דונש בן ישעיה” ואיני יודע על מה סמך השערתו זו. הוא גם קובע את זמנו על פי צונץ, Literaturgeschichte, עמ' 484, במאה השתים-עשרה, אולם צונץ חשב, כי זהו לדונש בן לבראט, שחי במאה העשירית, ואמר (Synagogale Poesie עמ' 812) המשוררים שחיו עד הי"ב, וכלל גם את המשורר דונש בן לבראט ביניהם.

נשמת לראש השנה. בחיזונים קבעוהו ליום השני. הפסוק בנוי על פסוקי פרק פא בתהלים, והנמצא כאן הוא רק על ארבעה הפסוקים ב–ה. יש לחשוב. כי היה עד סוף הפרק וחסרים עשרים ושנים בתים כמספר אותיות האל“ף-בי”ת בראשי המחרוזות. למונח נשמת עיין שד“ל, דיואן רי”ה, לז, ב; אלבוגן, התפילה בישראל (גרמנית), לייפציג 1913, עמ' 212–211; 336.

2. תִּדְרְשָׁךְ, כך במקור; ב': תדרשֶׁךָ. – בו, ב"ב חסר.

5. תנצחָךְ, כך במקור: ב': תנצחֶךָ.

8. לדין, כך במקור: ב‘: לדוֹן. – תְּשַׁבְּחָךְ, כך במקור; ב’: (וכך בש' 14) תשבחֶךָ. – שבתֶּךְ, כך במקור; ב': שבתֶּךָ.

1. מִדִּינָךְ, כאן לא שינה ב', ולפיו חוזרת מלה זו במקור פעמים, ולא מצאתיה.

11. תחסנךְ, כך במקור; ב': תחסנֶךָ.

14. תְּזַמְרָךְ, ב‘: תּזמֶּרְךָ. – תְּמוגְגֵנוּ. ואולי צ“ל תְּמוּגֵנוּ על פי ישעיה סד, ו. עיין תשובות דונש על רס”ג, עמ’ 15, מס' 46.

17. תְּקַדְשָׁךְ. כך במקור; ב': תחדשֶׁךָ, ונגד זה מעיד האקרוסטיכון. וכנראה טעות דפוס.

איך נוי שודד

בכתב-יד בספריית ששון. עיין אהל דוד במפתח.

בדפוס בתכלאל “עץ חיים”, חלק ב, ב, טז, ב – יז, א. על פיו נדפס כאן. בדפוסים רבים אחרים עיין ד' וגם במלואים.

אקרוסטיכון: אני דנש. בתכלאל סדר הבתים הוא: אני נדש. וכן בארבע תעניות, ויניציאה תקט"ז, פט, ב.

אין לקבוע אם זהו לדונש בן לבראט. הקבלות יש לבית 46–45 בשיר דעה לבי, 14, אולם היא הקבלה נפוצה (אנחה הנחה); 51 בדיוק כמו בסוף “אדום עקר”. בש' 41 נשמט מן הפסוק השם: “אדום” שהוא כינוי לנוצרים, וד' נהג להזכיר את המוסלמים ואת הנוצרים יחד (ועיין להלן 41).

קינה לתשעה באב.

המשקל בכל שורה פרט לשלישית (עיין להלן) במחרוזות הוא חמש תנועות בלי שואים נעים ובלי שואים מורכבים.

החרוזה היא לרוב בת עיצור אחד: נו"ן באזורים ובמחרזות בת עיצור אחד או שני עיצורים. המלה האחרונה במחרוזת באה בראש האזור, כגון: בדד, חמתו, להם וכו'. במחרוזת הראשונה חרז קמץ בפתח (1–3).

כל צלע שלישית במחרוזת היא פסוק מהמקרא ביחוד מאיכה ומירמיהו, ספרי חורבן ירושלים.

2. וְנוֹדַד (נחום ג, יז), נ"א: ונָדַד (ארבע תעניות; תפלת ישרים).

3. איכה א, א.

4. שם, שם.

5. ישעיה א, כא.

6. עמוס ה, א

8. מיכה א, ח.

10. איכה ב, יז.

11. שם שם, ד.

13. במדבר כג, י.

15. איוב כט, כג.

16. איכה ד, ד.

18. ירמיהו טז, יג.

21. תהלים נה, ג,

26. איכה ב, ה. – יהוה, במסורה: “אדני”. – כְאויב, צ"ל: כְּאוֹיֵב.

28. על פי שמות טו, טז.

29. ישעיה כא, ד.

30. ירמיה נא, כו.

31. איכה ב, ב. בארבע תעניות: וְהוּדָח במ' יהודה, טעות דפוס.

33. ירמיה כד, ט.

36. שם ד, יט.

37. באנינה, תולדות אדם (עיין ד'): כאנינה.

41. תהלים פג, ז, ושם: אהלי אדום וישמעאלים מואב והגרים. לפי נוסח זה היו נזכרים גם הנוצרים בין השונאים (עיין למעלה).

43. איכה ג, טו.

45. יישעיה לה, י; נא, יא.

46. המצא, בתכלאל ובארבע תעניות: המציא. – ירמיה ז, לד, ועוד.

48. ותוגה, בארבע תעניות: ובכיה. – לעדינה, עיין פיוט “נצבה יונה” במחזור ארם צובא, תמד, ב–תמה, א: “מאהלי אדומה ומיושבי עדינה”.

51. עיין הערה לש' 45.

אלוה רצה

בכתב-יד במחזור והראן שהיה בידי שד"ל (עיין להלן) ונמכר לספריה על שם בודלי. לא מצאתיו רשום בקטלוג נויבואיר.

נדפס רק פעם אחת בנחלת שד"ל, אוצר טוב, א (תרל"ט), עמ' 14 (לא כרשום בד': תר"ם, 24). נזכר גם בצונץ Literaturgeschichte, עמ' 707.

אקרוסטיכון: “אני דונש בן יהודה חזק”. מי היה דונש זה ומתי חי איננו יודעים. חושבים, כי אין זה דונש בן לבראט, כי אין לנו חתימה כזו באף אחד משיריו. אולם מה היה השם העברי שלאביו של דונש בן לבראט? לפי ברנשטיין, תרביץ, טו (תש"ד), עמ' 98, הערה 10, נמצא השיר במחזור רומניה. אולם שד"ל רשם בפירוש, כי זה במחזור והראן.

רשות לאזהרות של שבועות.

המשקל הוא של שבע תנועות רצופות מבלי לקחת בחשבון שואים נעים ושואים מורכבים פרט לשורות 11, 12, שבהן 8 תנועות.

המספרים של השורות לא נדפסו כראוי ועל הקורא למנות את השורות (עיין הערות נוספות, עמ' קצא).

4. במקור: ויראו טובך ומופתיך הושיעה את עמך… הוספה על פי לשון הפסוק? (עיין הערה לש' 5).

5. תהלים כח, ט.

6. דברים כג, ז.

7. ירמיה לב, מד.

10. נחמיה י, לג.

15. בראשית ט, טו.

18. דברי הימים-ב כ, יג.

19. תהלים עט, יג.

20. שם קיט, קמו.

25. שם קיא, ט.

חידות

כתבי-היד ושאר השאלות עיין למעלה, עמ' קע – קעב.

א

נדפס בשירי רשב"ג, ג, א, סג, VI.

בכתב-יד ל‘; א’, ט.

הפתרון לפי מלכו בב"ר: האביב.

1. כְּתִשְעִים, כך א' וב"ר. – וְחִצֶּיהָ, א': והחצים. – לפי מלכו הכוונה: השמש העולה תשעים מעלות, שאז קרני השמש הן…

2. הנפשים… הפצועים, תיקון ב"ר במ' העתק מגיד: “הגר [ועי]ם… הצפועים”. – תעדן הנפשים, א‘: בלבות הגרועים. – ובה, א’: ובם. – הפצועים, א': הצנועים.

ב

נדפס בשירי רשב"ג, ג, א, סג, VII.

בכתב-יד ל'.

הפתרון לפי מלכו בב"ר: גראנאדה.

1. נְאָכְלוֹ, ניקוד ב"ר במ' נְאַכְלוֹ לפי מגיד.

ג

נדפס בשירי רשב"ג, ג, ב, כד, I.

בכתב-יד א', א.

ו. הדלת, בא‘: “מותה (ב"ר: מוֹתָהּ) יחידתה כשתקרב (?)”, וכנראה משובשת וצ"ל, כמו בחידה ג, ש’ 2, שנתיחסה במפורש לדונש בכתב-יד פ' 317, ש' 6 (עיין למעלה, עמ' צה) – ב“ר העירו: “הכ' מפוקפקת במקור”. – עַד, ב”ר על פי א': עוד, ותיקנתי.

2. ותשובה, הוי“ו הושלמה על-ידי ב”ר. – שׁוּבָה, קלאר: שׁוּבֶם.

ד

נדפס בשירי רשב"ג, ג, ב, כד, II.

בכתב-יד א', ב.

1. וְתַזְהִיר, א' וב"ר: ותצהיר.

2. ונופלת, העירו ב“ר: “מלה זו מפוקפקת בעינינו” ואולי צ”ל: “והולכת”; א‘: ומפחת (?). – בקדה, א’: בקידה. ועיין לשוננו, כרך יא, חוב' ב, עַמ' 161 – 163; ש' אברמסון, סיני, שנה ו, חוב' יג (עה), עמ' תנ – תנב. – סוגר, בשינוי נוסח קצת בחידה ג, ש' 1.

סוגר: “ומראה כל ולא רואה לבושה” (עיין למעלה, עמ' צה).

ה

נדפס בשירי רשב"ג, ג, ב, כד, III.

כתב-יד א', ג.

1. ועלים, בב"ר: ולא עלים, והעירו, כי כאן הברה יתרה.

2. כתפוח, ב“ר: בתַפוח. – ורמון, ‏ א': ורימון. – הוא, השלמתי. – השעי[רי]ם, השלמת ב”ר.

ו

נדפס בשירי רשב"ג, ג, ב, כד, V.

בכתב-יד א', יא.

1. נער, בב“ר רק “נ…”; א': המלה מטושטשת: ויכול להיות נ[ער]; נ[פ]ש. – א[ש]ר, תיקון ב”ר. – יבִינֵנוּ, ב"ר:

יְבִינֶנּוּ.

2. קשרהו, א': קשריהו, והאות הראשונה (הקו"ף) מטושטשת.

ז

נדפס בשירי רשב"ג, ג, ב, כד, VI.

בכתב יד א‘, 3702, עמ’ 93, יב. יש גם כתובת מטושטשת: “אחר לסי? אן”.

2. ארך, א': ארוך.

4. כמו כתר, עיין דעה לבי, 40; דלה שובב, 9. אולם זהו שימוש מצוי ואין להסיק מכאן מסקנות.

שתה אחי

נדפס בשירי רשב"ג, ג, ב, כד, VII.

בכתב יד א‘, 3702, עמ’ 93 (עיין בראש החידות).

השיר לר‘, כי בא רצוף לחידות, שנתיחסו בכתב-יד פ’, 317: “לבן אלאבראט” ואפשר כי אינו לדונש, מאחר שביתר שיריו (ואומר אל תישן; דעה לבי) יחסו ליין שלילי ועיין ‏ למעלה בהערות לחידה ז.

המשקל הוא המרנין. עיין ילין, עמ' קצ, מס' 29.

חרוז השיר,הל" בקמץ או בפתח.

1. וּצְהַל… הַל, א': יצהול… הול; ב"ר: וּצהֹל… הֹל. – כיהל הַל, איוב כט, ג; לא, כו,

2. אור=שמש תרגם רס’ג לישעיה ה, ל, וכך דונש בתשובותיו על רס“ג, מס' 152. – בנגה–המאיר בבוקר. – ציר=שליח. – מַאְהָל, ב”ר: “מַאְהֹל – תמונה חדשה על משקל מעצור”; א': מאהול; קלאר: מַאְהָל=אוהל, ועיין תהלים יט, ו.

3. [תְּמִי]מָה, השלמת ב“ר [פני]מה על פי תהלים ‏ מה, יד, ותמימה ככינוי ללבנה. ובחרתי באחרון, ככינוי לירח במלואו = بدرבערבית. – תנהַל, א': תנהול: ב”ר: תנהֹל. במקרא אין בבניין קל ולדעתי כאן בהוראתה הערבית نهل = שתייה ראשונה. – קלאר: קום לקראת המשקה המגישה את כוס השחר והוא

משווה לראשית המועלקה של עמר אבן כלת̇ום.

תיקונים והערות נוספות

עמוד ה: ראיה נוספת שד' נולד בבגדאד עיין עמ' כט; נג; קט-קי. מאחר שחתם: “אני דנש בן לבראט בגדדי דנש”, הרי שהמלה בגדדי חלק מהאקרוסטיכון.

עמוד ו, הערה 4: יש להוסיף גם מ' יאסטרוב: The Weak and Geminative Verbs, ליידן 1897, עמ' XI.

עמוד יא, ש' 3: ואף אם נחשוב.

עמוד יג: ד' השתתף במסיבות שערך חסדאי אבן שפרוט ובכתובת אחת מסופר (עיין עמ' סד; קכה): “דֹלך וצפה פי מגֹלס חסדאי אלספרדי עליה אלסלאם וקאלה ואומר אל תישן” ותרגומו: “זאת תיאר במסיבת חסדאי הספרדי עליו השלום ואמר…”

עמוד כא: נהגו לכתוב “אבן לבראט” גם בראדי, Encyclop. Juadaica, כרך ז, עמוד 408 ערך יצחק ג̇קטילה; ח' שירמן, יצחק אבן כ̇לפון. תרביץ, ז (תרצ"ו), עמ' 295; מ' יאסטרוב (עיין לעיל הערה לעמוד ו).

עמוד כב, הערה 1: לִבראט כינו את ד' גם דליטש פ‘, Isagoge, לייפציג 1838, עמ’ 64; גייגר, Moses ben Maimon, ברסלאו 3.

עמוד כג: בשיחה עם מר אברמסון נתברר לנו, כי הקטע העוסק לפי בן ציון הלפר בדקדוק המשנה והמקרא אינו אלא קטע מסוף פירושו של רס"ג לספר יצירה. עמ' 101 – 105, ובאופן ‏ כזה ברור שהשערתי היתה נכונה ‏ והמלים לבן אלאבראט מתיחסות לחידות (ועיין עמ' קעא).

מר אברמסון מעיר, כי יש עוד אדם אחד בשם לבראט וכשם עצם פרטי: בכתובת שנתפרסמה ב-JQR XIX, (1906 – 1907), עמ' 739, מכתב-יד ‏ טיילור שכטר בקמברידג', אראביק בוקס 64². וזאת לשונה:

לאכ̇י יעקב סידי וריסי אטאל אללה בקאה עזיזה

יוסף בן דנש נ̇נ̇ אללה וליה ונאטרו

מן לבראט בן יצחק נ̇נ̇ אכ̇וה ומחבה

ועל פי תעודה אחרת הנזכרת בקטלוג אוקספורד 2876¹¹ הוא גם קובע את זמנו בערך לד' אלפים תתמ"ה ( = 1085).

עמ' כה, הערה 5 בסוף: עיין לעיל. עמ' כד, הערה 3.

עמ' כו: יש להוסיף עוד שני אנשים בשם דוּנש: 14) ישועה בן דונש. עיין קטלוג בן ציון הלפר, קטעי הגניזה בפילדלפיה, עמ' 172, מס' 32⁵. 15) יוסף בן דנש לפי הכתובת ב-JQR, XIX (1906 – 1907), עיין למעלה הערה נוספת לעמוד כג.

עמוד כח: בספרו “נפוצות ישראל באפריקה הצפונית”, ירושלים תש"ו, עמ' 50, כותב גם הפרופ' נחום סלושץ, כי הוא חושב שהשם ברברי מובהק.

הערה 3: Hoarbruecker, צ"ל: Haarbruecker.

עמוד כט: בשירו לדורש החכמות חתם: דנשש בן לברט. – יש להסיר את סימן השאלה ולנסח: “אני דונש בן לברט בגדדי דנש”. ויש להוסיף, כי בדבריו בראש הקדמתו לספר תשובות על מנחם, עמ' 5, חתם: “דנש בן לברט”.

עמוד לב, ש' 18: “אך בקרובה…” צ"ל: אף בקרובה…

עמוד לה: קמץ בצרי יש לחשוב: שָׂנֵא – קָנָה (איך נוי, 28–27). – נדפס: כרסַם; חכַּם; שנָא.

עמוד לו: סעיף 5, יש להשמיט “כֹּה – ויכּוּ – דרכּוֹ”. עיין ניקוד הבית והערות לו (עמ' פב: קמז).

עמוד מג: “בְּדָם דָּפָקו… בְּעֵת רָחָקוּ”. צ“ל: בַּדָּם דָּפָקו… בָּעֵת רָחֲקוּ”.

עמוד מה: לפי קלאר יש בדברי אלחריזי שבח לדונש, אולם משפטו בעמוד הקודם (תחכמוני, עמ' 40): “ושירותם סתומות, ולא נקבו בשמות”, בוודאי שאינו שבח.

עמוד מה, שורה אחרונה: נראה לי, כי יש להשלים “פי [אלשער]” = בשירה.

עמוד סב, הערה 13 בטלה ומבוטלת אחרי תיקון הנוסח (עיין להלן, עמ' קצב).

עמוד סה, הערה 9: תיקון אברמסון: ויבוא בשעלים במקום: ויבוא בנועלים, הוא על יסוד נו=ש.

עמוד סז, 5. I חָמַר, וילנסקי, הרקמה, עמ' מו: חֵמָר, ולא ביאר כוונת הבית.

עמוד ע, בית 35: גרץ וגם שפ“ר בתרגומו (חלק ג, עמ' 354) חושבים: בעד ספרים שלח חסדאי הונו. – הבית נדפס גם ב”תולדות הספר העברי" מאת א“מ הברמן, ירושלים תש”ה, עמ' 15.

עמוד עא, בית 38. IV נדפס גם בצונץ, כתביו, III, עמ' 57 ושם הוא מאריך לדון בשימושי השורש חבר. ועיין גולדציהר XII, JQR, Bemerkungen zur hebraeischen Poesie (1902), עמ' 721; הנ"ל, Abhandlungen zur arabischen Philologie, I, עמ' 129–133.

עמוד עב, בית ה: מקור דימוי האותיות לגופות והתנועות לנשמות הוא בספרות הלשון הערבית. עיין סיבאויה, אלכתאב, II, עמ' 74, ש' 21. – לגופות=גוף של מת, על פי דה"א י, יב (אברמסון).

עמוד עב, בית 7. III וכתבונם, וכך אמר דוד עונקינירה: “נכסוף נכספתי לי לעשות כתבונתם, ועשיתי אלה הבתים”. דיואן שירי קודש של שלמה בן משלם דאפיירה, מהדורת ש' ברנשטיין, HUCA XIX (1946), עמ' ד.

עמוד עח, בית 43–42: עיין בית המדרש. חדר ה, עמ' 35, רשימת קולות בעלי החי (אברמסון). קלאר מעיר, כי אין ערג אלא לאַיָּלִים, ועיין רש"י ליואל א, כ, וצדק. לפי זה יהיה הנוסח: עֲרוֹג לָאַיָּלִים… (עיין הערות ותיקוני הנוסח).

עמוד עח, בית 46. III ידי=ידים, ויש להשמיט מלים אלו מהביאור לבית 44,

עמוד עט, בית 50. IV בְּלֶחֶם אַבִּירִים, אברמסון: כְּלחם אבירים, על-פי תהלים עח, כה, ודרשת חז"ל ביומא עה, ב על המן.

עמוד פ, בית 60. III כבר העיר תנחום ירושלמי (ש' פוזננסקי, REJ 40 (1920), עמ' 133) בפירושו לשמואל-א כד, יג: ובעץ̇ אלשערא צרף צדה במעני צד, וקאל: וכצפור צדה חכם השנערים פאכטא" –ותרגומו: אחד המשוררים. היטה צדה במובן צד, ואמר… ושגה“, זה נזכר גם בספרו של ד”ר א' שטראוס, תולדות היהודים במצרים ובסוריה תחת שלטון הממלוכים, ירושלים תש"ד, עמ' 152.

עמוד פא, בית 65, על שורש אפה דן גם יהודה חיוג' (מהדורת דוקס, עמ' 2). ואולי תוכן הסוגר הוא: הרי גם לפי דעתך שורש אבה הוא אב והאל"ף שרשית כמו באורים, אף כי יש משורש זה: תֹּבֵא (משלי א, י). ביאור זה הוא לפי נוסח: “ולך אלף אובה”.

עמוד פב, בית 71. לצלעית III עיין בביאור לבית 70.

עמוד פב, בית 72, בסוף ההערה צ"ל: עיין הערה לבית 69 (ולא 65).

עמוד פד, בית 89. II בְּמִשְׁקֹלֶת, כ': בְּמִשְׁקֶלֶת; כי"א: במשקל, נגד המשקל.

עמוד פה, בית 89. ודִמָּה, וכך בכי"א (ודימה); פ‘: ודמה: כ’: וְדָמָה.

עמוד פו, בית 95. IV מעידים-הוכחות כמו בערבית ‏ شواهد (קלאר), וכבר אמר כך בן-אשר, דקדוקי הטעמים, עמ' 28: “ואלו העדים, אשר על זה מעידים, ופתרונם מגידים”.

עמוד פו, בית 99. IV קוּרים: כ' קוֹרים.

עמוד פו, בית 101. III לְחוּטִאים, כ': לְחוֹטְאִים.

עמוד פח, בית ‎IV.1‏ מְצוּיִים, ‏ מ': מָצוּיִים,

עמוד צב, בחלקי שמחתי. השיר נדפס כולו גם במלון בן יהודה ערך מזח ונוסחו כנוסח הנדפס בתשובות דונש על מנחם.

עמוד צב, היש ביעקבים. צבי הר-זהב, לשוננו, יד (תש"ו), עמ' 198, חושב, כי יעקב אבן ג’ו חיבר שיר זה ולא פירש את הוכחותיו לדעתו זו.

עמוד צג, קטעים, 2. על המלה נְעַל דן קירכהיים, הרקמה, עמ' 250 בתוספות.

עמוד צג, קטעים, 4. משקל זה שחציע הארטמן: ||– – v| – – –v|– – v|– – – v היה כנראה בשירה הספרדית, כי הוא נמצא אצל הפייטנים האשכנזים, שהלכו בעקבות הספרדים, ר' אפרים בר' יצחק מרגנשבורג, ידיעות המכון, ד, עמ' קנט, סי' יח; ר' ברוך בר' שמואל, שם ו, עמ' קכב, סי' כב; קנב, סי' ל (אברמסון). אבן דנאן (עיין הערות) חשבו למצ̇ארע (=המתדמה) ולא מֻסתטיל:‏ ||– – v–|– –v|– – v–|– – v

ואין לקבל איפוא את דעת ילין, להשגת ת"מ בספר היובל לקרויס, עמ' 131, כי אין המשקל נמצא.

עמוד צו-צז, חידות ו-ט; עמ' קה, חידות יא-יב. לפי ב“ר עמדו להידפס החידות בספר השנה של יהודי ארץ-ישראל, תרפ”ד-תרפ"ה, אך הם לא נדפסו שם.

עמוד צו, חידה ז. כזונֶה… ‏ ועונֶה – ניקוד אברמסון, וב"ר: כזונָה… ועוֹנָה.

עמוד צט, ש' 9: שֶׁל [הַ]שְּׁחָרִים, אברמסון: שֶׁלַּשְּׁחָרִים. ועיין בתפילה לאל אשר שבת ורגיל בלשון המשנה והגאונים.

עמוד ק, נשמת דחופים. השווה לפיוט זה פיוטו של ר' משה הכהן, ידיעות המכון. ג, עמ' פג-פד.

עמוד קב, ש' 27. שָׂנָא, אולי צ"ל שָׂנֵא, ותהיה החרוזה על דרך האמאלה קמץ בצרי (עיין מבוא, עמ' לה), כי אין במקרא במשקל זה שורש שנא.

עמוד קד, אלוה רצה. חסרים המספרים: 5 וברך.. 10 ויעמידו…15 וזכור… 20 ומשמרים… 25 קדוש…

עמוד קד, ש' 12. שנויים=שנואים (ההערה נמצאת בעמוד קה).

עמוד קד,ש' 18. הם=להם (ההערה נמצאת בעמוד קה).

עמוד קיז, בית 2: אפשר לנקד: נָעִים שמכם. והכתוב בביאור עומד בתקפו.

עמוד קכה, ש' 12: רבינצקי, צ"ל: רבניצקי. – בשורה האחרונה צריך לבוא חצי סוגר אחר הסוגר המרובע.

עמוד קלב, בית 21: וְלַזֵּדִּים, צ"ל: וְלַזֵּדִים.

עמוד קסא, ש' 6: לפי אברמסון הנוסח הוא, “וכתבתי לך שלשים” על-פי הכתוב במשלי כב, כ.

עמוד קעא, ש' 20: עיין מבוא, עמ' כג.

עמוד קעט, ש' 2: עיין מבוא, עמ' כה, הערה 5; כו, הערה 1.

תיקוני נוסח בשירים

מפתחות

מפתח השירים¹

מפתח שמות העצם הפרטיים ושמות המקומות בשירים

אדום (אדום עקר, 1; איך נוי, 41, עיין הערות)

אהרן (דוי הסר, ‏2)

אריאל (איך נוי, 25)

בבל (דרור יקרא, 5)

בן רדמיר (דעה לבי, 22)

בני אהרן (עיין אהרן)

בעז (דלה שובב, 7)

בצרה (דרור יקרא, 5)

בת יהודה (עיין יהודה)

בת ציון (עיין ציון)

דונש (דעה לבי, 37, עיין הערות)

הגרים (איך נוי, 41; 42; לרב לו, 5, ועיין הערות)

הראל (איך נוי, 24)

חסדאי (עיין ראש כלה)

טוטה (דעה לבי, 24)

יהודה (איך נוי, 31; 32; ביום פירוד, 4)

יהודים (אלוה רצה, 23 במספרים מתוקנים)

יוסף (לדורש החכמות, 24, ועיין סעדיה)

ינון (דלה שובב, 6)

יעקב (דחופים רדופים, 6; היש ביעקבים כמו יעקבנו, 1)

ישמעאלים (איך נוי, 41)

ישראל (איך נוי, 26; 27; ברכי יחידה, 10; דבוק חתן, 9; דחופים רדופים, 18; לרב לו, 20)

לבנון (דלה שובב, 5)

מדמנה (אדום עקר, 4)

מואב (איך נוי, 41)

מנחם (=משיח – דלה שובב, 8)

מנחם בן סרוק (לדורש החכמות, 2; 28)

מנחת (דלה שובב, 2)

נחת (דלה שובב, 2)

סורא (דעה לבי, 35)

סנסנה (אדום עקר 4)

סעדיה בן יוסף (לדורש החכמות, 61)

ספרד (ביום פירוד, 4; דעה לבי, 27; לדורש החכמות, 15; 39)

סרוק (עיין מנחם בן סרוק)

עבריים (לרב לו, 15)

עדינה (=בבל – איך נוי, 48)

עיר (=ירושלים אדום עקר, 4; איך נוי, 3; היש ביעקבים, 2)

עלון (דלה שובב, 1)

ערב (דעה לבי, 30; גן עדנך – קטעים)

עשו (דעה לבי, 30)

פינון (דלה שובב, 5)

צבי (=ארץ ישראל – דלה שובב, 7)

ציון (אדום עקר, 6; איך נוי, 11; 51; ואומר אל תישן, 12; לדורש החכמות, 87)

קדר (אדום עקר, 2)

ראש כלה (=חסדאי – דעה לבי, 20)

רדמיר (עיין בן רדמיר)

שובב (=ישראל – דלה שובב, 1)

שלם (=ירושלים – דלה שובב, 7)

שמאי (לרב לו, 5)

שנער (לדורש החכמות, 60)

שפו (דלה שובב, 2)

מפתח החרוזים²

בִי (בחלקי שמחתי)

בִים (הקטע: גן עדנך)

בַת (דרור יקרא)

דָה (ביום פירוד)

דִי (?) (הקטע: עדי נעל? עיין סי)

דִים (ומה שחור)

הִים (וכל חכם)

הַל (שתה אחי)

חַת (דלה שובב)

יוֹת (ומה קופה)

יִים (ומה דובר בכל לשון; לרב לו)

לָהּ (ועין אוהב)

לוֹ (קראוני אכול)

לוֹת (ובאר לי בני)

לִים (ואומר אל תישן)

לֶךְ (אומר מה צר)

לֵל (עוז תעצומך)

מָה (אור עטית; שלשה היא?)

מוֹ (ובניך הבינמו; ומה הוא עץ)

נֶה (ומי הבן)

נָהּ (אדום עקר; איך נוי)

נוּ (דחופים רדופים; היש ביעקבים)

נוּן (כל אהוביך)

נִים (אשר מלכותך; הקטעים: ירו דקר; להחכם)

[נָן] (אמור מה גוף)

סַי (?) (הקטע: עדי נעל. עיין די)

עִים (ומה קשה)

פִים (הקטע: אלהים חי)

קוּ (הקטע: דמעות עיני)

רָא (הקטע: ולב טהור?)

רָה (בי"י יצדקו; יחידתה)

רוֹ (הקטע: [ועושה רעב] אין)

רוֹן (דוי הסר)

רָיו (ומה דובר בלא לשון; ומה נ[ער])

רִים (דעה לבי; ומה פרי; לדורש החכמות)

רֵס (אמור מה היא ארוסה)

רֶץ (הימים בחצים)

שָהּ (ומה בוכה)

שׁוֹ (ברכי יחידה; מחיתת האויל)

תָּ (אתה אל)

תֵךְ (הקטע: הלא היום)

תֶךָ (אלוה רצה; דבוק חתן).

מפתח המשקלים

I. משקלי שירים רגילים

1.א. هزج = המרנין, ויש חושבים: وافر= המרובה – – – v|– – – v|– – – v||

מְפוֹעָלִים מְפוֹעָלִים פְּעוּלִים

כל החידות פרט ל“אמור מה צר”; ביום פירוד; מחיתת האויל; מהקטעים: אלהים חי; וגן עדנך; וכל חכם; להחכם.

ב. هزﺞ = המרנין

|– – – v|– – – v|

מְפוֹעָלִים מְפוֹעָלִים

אדום עקר; אמור מה צר; דבוק חתן; דוי הסר; דלה שובב; דרור יקרא; שתה אחי; מהקטעים: הלא היום; ובניך הבינמו; ולב טהור; [ועושה רע].

1. طويل = הארוך

|– – – v|– – –|– – v|

פְּעוּלִים נִפְעָלִים פְּעוּלִים נִפְעָלִים

בחלקי שמחתי; דעה לבי; היש ביעקבים; ואומר אל תישן; לדורש החכמות; לרב לו ים חכמות; מהקטעים: ירו דקר חרבו; שלשה היא שחורה.

3.א. رمل = הקלוע

|– –v–|– –v–|

פַּעֲלוּלִים פַּעֲלוּלִים

אור עטית.

ב. رمل = הקלוע

|–v–|– –v–|– –v|

פַּעֲלוּלִים פַּעֲלוּלִים פּוֹעֲלִים

דמעות עיני.

1. سريم = המהיר

|– –|– v– –|– v– –|

מִתְפָּעֲלִים מִתְפָּעֲלִים נִפְעָל

עדי נעל רגלי.

II. משקלי שירי אזור

1. |– –v|– –|– – v|– –|

נִפְעָל פְּעוּלִים נִפְעָל פְּעוּלִים

ברכי יחידה.

2. |– –v–|– –||– v–|– –|– v– ||

פּוֹעֲלִים נִפְעָל פּוֹעֲלִים נִפְעָל פַּעֲלוּלִים

עוז תעצומך.

3. ||– – – |– –|– –

נִפְעָל נִפְעָל נִפְעָלִים

4. ||– – – |– –

אלוה רצה.

נִפְעָל נִפְעָלִים

איך נוי שודד.

III. בלי משקל הם: הקרובה ליום הכיפורים; דחופים רדופים.

 

סוף דבר    🔗

הריני מודה לכל אלה שסייעו בידי בהוצאת הספר לאור וראשונים יעמדו על הברכה ידידי: שרגא אברמסון, נפתלי בן-מנחם ובנימין קלאר. שקראו הגהה אחת והעירו את הערותיהם והציעו את תיקוניהם, שעליהם קראתי את שמם.

מאז יצא קובץ שירי דונש במהדורת דוד כהנא בורשה תרנ"ד (מהדורת ישראל זמורה, שיר ופולמוס, תל-אביב תש"ד, אינה אלא העתק מהדורת כהנא) עברו חמישים שנה וביקשתי לבדוק מחדש את תולדות דונש ולקבץ את שיריו המפוזרים בספרים שונים נדפסים ובכתבי יד.

מכיון שמעטים הם שירי דונש, הבאתי מחלקה מיוחדת של שירים מסופקים, ונדפסו כל השירים שיש בהם אקרוסטיכון דונש, אף אם אין יסוד מספיק ליחסם לדונש. צירפתי גם שיר אחד, שרשום באקרוסטיכון: “אני דונש בן יהודה” (אלוה רצה) וכנראה אינו דונש בן לבראט.

הקורא והמעיין מתבקשים לקרוא את ההערות, ששם ימצאו תיקוני נוסח, ואת ההערות הנוספות בסוף הספר, כדי שיעמדו על הנוסח הנכון של הבתים וביאורם. תיקוני הנוסח נתתי גם ברשימה מיוחדת בסוף הספר. ויותר משתיקנתי נשאר בלתי מתוקן, כי משגיאות מי יינקה.

פסוקי המקרא מובאים בכתיב מדויק לפי שיטת חכמי ימי הבינים, שנהגו להביא את פסוקי המקרא אף בכתיב מלא ולא חששו לשיבושים.

מודה אני לפקידי ספרייתנו הלאומית. שהגישו לי את עזרתם בהשאלת ספרים באדיבות רבה, וכן למר א“מ הברמן, שטרח ועזר לי בהשגת הצילומים של המכון לחקר השירה העברית מיסודו של מר ש. שוקן. תודה מיוחדת הריני מודה למוסד הרב קוק שעל יד המזרחי העולמי ולהרב ‏י”ל הכהן פישמן העומד בראשו שהוציאו את הספר לאור.