א. חיי דונש בן לבראט    🔗

מקום הולדתו.    🔗

דונש בן לבראט הלוי¹ נולד בבגדאד². רמב"ע אומר³: “דונש בן לבראט אללוי אלבגדאדי אלאצל אלפאסי אלמנשאה” והתרגום: “… מבגדאד שרשו ובפאס גידולו” – ואין לנו עדות מפורשת אחרת על מקום הולדתו. אין גם ספק, כי הוראת “אצל” בערבית היא על מקום הולדת האיש⁴. סעדיה אבן דנאן⁵ מכנהו: “דונש בן לברט הבבלי”.

אמנם הוא מכונה גם דונש מפאס. הראב“ע כתב⁶: “ורבי אדונים הלוי בן לברט מערבי ממדינת פאס”, אולם אין הכוונה כאן, כי נולד בפאס, אלא נקרא כך על שם המקום, שממנו בא לספרד. יש מקום לטעון, כי השם דונש עצמו מוכיח, כי הוא בן אפריקה הצפונית, מאחר שלפי ההשערה השם הוא ברברית עתיקה. אולם אין בטענה זו כדי לדחות את עדותו המפורשת של רמב”ע. יש, כנראה, להניח, כי בני משפחתו נדדו מאפריקה הצפונית לבגדאד. ואין השערה זו רחוקה מן המציאות בימים ההם, שהרי תופעה רגילה היא, שאנשים נמשכים לעיר הבירה ולמרכז התרבות. וגם רבו רס"ג בא לבגדאד מאפריקה הצפונית.

באכר⁷ משכר, לשם ביאור דברי רמב“ע, שמשפחת דונש באה לפאס מבגדאד ואחר כך שב דונש לבגדאד לשמוע תורה מפי רס”ג וחזר אל הוריו.

דברי רמב“ע הובאו מתוך ספר “אשכל הכפר”⁸ ב”ספר יוחסין" ונסתבכו החכמים בדורות האחרונים במלה “אלמנשאה” וחשבו, כי היא מורה על פאס כמקום הולדתו⁹ ולא הביאו ראיה או סמך לדעה זו¹⁰.

משפחתו.    🔗

כל ידיעותינו על משפחתו הן מעטות מאוד. שם אביו היה לבראט¹¹. לפי דעת חכמים רבים¹² היה ממשפחת רס"ג, כי סמכו על הכתוב בשיר של ד'¹³:

סְעַדְיָה בֶּן יוֹסֵף זְקֵנִי, הַחוֹשֵׂף / צְפוּנוֹת, הָאוֹסֵף פְּנֵי הַמּוּסָרִים

אולם כבר סתר את דבירם הרכבי¹⁴, שפירש “זקני” במובן מורה על פי הערבית شيخ והוכחה לכך גם הפסוק של תלמידי מנחם¹⁵: “אחרי שומך אותו זקנך ורבך” ואין ל“שים” זקן אם הוא סבא ואין סבא נרדף למורה ורב בלשוננו.

ואין ספק, כי לא היה חותנו או חתנו של רבינו נסים, כי האחרון חי שני דורות אחרי דונש¹⁶ ולא היה ממשפחת אלפאסי¹⁷.

העובדה היא, כי תלמידי מנחם לא מצאו פסול כדי להטיל במשפחתו ולגנותו על ידי כך.

תלמידו יהודי בן ששת מהללו כאיש ממשפחה מיוחסת ומכובדת כיוצא משבט לוי¹⁸:

אֲבוֹתָיו הַיְשָׁרִים בְּיִשְׂרָאֵל שָׂרִים / וּמֵהֶם הַמּוֹרִים וּמֵהֶם הַצִּירִים

ואף ד' עצמו משתבח במוצאו משבט זה¹⁹.

ואין כל יסוד להשערת דירנבורג, כי מוצא משפחתו מארץ נוצרית²⁰.

חינוכו.    🔗

באופן מיוחד אינו ידוע לנו. באופן כללי – נתחנך בדרך החינוך בימי הבינים של המשכילים העברים, שלמדו תורת ישראל ורכשו להם ידיעות בהשכלה כללית, הלשון הערבית וספרותה ומדעים שונים, מתמטיקה, פיסיקה, תכונה וכד'.

אחד ממוריו ידוע לנו בשמו, רס"ג, ומשום כך הוא מכנהו²¹ “זקני”. ותלמידי מנחם אומרים²²: “והיית בעת ההיא צעיר תלמידיו”. יתר מוריו אינם ידועים לנו בשמם.

מן החכמים הערבים בני דורו נזכיר את המשוררים אלמותנבי (915–965) ואבו פראס (931–968) ובני חוגם בחלב, אבו אלפראג' אלאצפהאני (מת 962), מחבר כתאב אלאגאני, ואבו עלי אלקאלי (מת 967), מחבר כתאב אלאמאלי. בבגדאד, מרכז התרבות, חיו לפניו ועדיין נשמעה שירתם ברמה בימי ד': אבו נואס ואבו אלעתאהיה, שעל ידם הגיעה השירה הערבית החדשה לשיאה והיתה לשירה קלאסית.

מן החכמים העברים בני דורו נזכיר את רב אהרן, רב נחמיה בר מר כהן צדק ורב שמריה בר אלחנן. בדור הקודם לו חיו יהודה אבן קורייש, יצחק הישראלי ודונש אבן תמים, שלשתם בני אפריקה הצפונית, בן אשר, בן נפתלי, בן מאיר בארץ ישראל; צמח גאון, דוד בן זכאי ורב מבשר בבגדאד.

פרנסתו.    🔗

כפי שיש לשער היתה פרנסתו על החזנות. תלמידו מהללו²³:

וְיָשִׁיר שִׁירוֹתָיו בְּנֹעַם אִמְרוֹתָיו / לְאֵל בִּמְעוֹנוֹתָיו בְּנִגּוּן כִּנּוֹרִים

וּבֵית דָּוִד רוֹדִים²⁴ וּבֵית אַהְרֹן עוֹבְדִים / וּבֵית לֵוִי מוֹדִים עֲרָבִים וּבְקָרִים

בשני הבתים הוא רומז לחזנותו. בבית הראשון הדברים מפורשים לגמרי ובבית השני הוא נותן לדונש הלוי את תפקיד ההודיה לה' היא התפילה. שיריו כבר הושרו גם בבתי הכנסיות בימיו²⁵: וְעַל פִּיו מַעְרִיצִים אֱלֹהִים אַדִּירִים. אין כל ספק, שלא התפרנס על שירתו כמשורר שירי תהילה, שאם לא יתנו לו לשיר שירי תהילה ישיר שירי גנאי. דבר זה ידוע לנו רק ממשורר בן הדור הסמוך לו, יצחק בן כלפון. בכל זאת יש לחשוב, כי היה נהנה משירתו גם הנאה חומרית והיה מקבל מתנות מאותם האנשים, שעליהם שר בשיריו, כמו שהיה החזן נהנה גם מסוג כזה של הכנסות, מלבד הכנסתו הקבועה.

לא נודע לנו משום מקור, שדונש מילא את מקומו של מנחם בן סרוק לאחר שהאחרון גורש מביתו של חסדאי אבן שפרוט.

וכחזן, אין ספק, שעמדתו היתה מכובדת מאוד, כי הקפידו, שיהיה החזן ממשפחה מיוחסת ומכובדת ומקובל על הקהל ונערץ על ידי אנשי העדה²⁶. ועד כמה שאנו רואים בין השיטין של הידוע לנו עליו, היה מנכבדי העם ומיוחסיו. פרנסתו של החזן היתה על חשבון הציבור. ב“תחכמוני” מתפארים אנשי הציבור: “ומלבד זה יש לנו חזן…” וכידוה היה אחד התפקידים החשובים של החזן לפייט פיוטים ולשיר שירי תהילה נוסף על התפילה הרגילה. ודונש החזן מילא, כנראה, את כל התפקידים האלה וידע את מלאכתו יפה.

זמנו.    🔗

נולד בבגדאד ובילה שם את ימי ילדותו. בלימוד תורה השתלם בפאס באפריקה הצפונית ופעל את מפעל חייו בקרטובה. אין לציין נקודות זמן מסוימות, שבהן חי בכל אחד מן המקומות האלה.

כדי לקבוע את תקופת חייו יש לנסות למצוא אחיזה בכמה דברים:

א. שנת מותו של רס“ג היא תש”ב ולפי דברי רס“ג על המשקל הערבי²⁷ המובאים על ידי דונש, היה תלמיד זה, שהעז לחדש חידוש בשירה, כבן עשרים. נמצא, כי נולד בשנת תר”פ בערך (920–925).

לפי זה יוצא, שעד תש“ב היה בבגדאד ואפשר כי אחרי מותו של רס”ג יצא לפאס וחי בה מתש"ב ואילך.

ב. בשיר תהילתו של ד' לחסדאי אבן שפרוט “דעה לבי” הוא מזכיר את המאורע של המלך סנשו בן רדמיר וזקנתו טוטה²⁸, שקבעו ההיסטוריונים המוסלמים, כי היה בשנת תשי“ח. יוצא, איפוא, שבשנים תש”ב (שנת מותו של רס"ג) – תש“י בערך היה בפאס. סמוך לתש”י עבר לקרטובה, כי לפני תשי"ח כבר כתב שירים לכבוד חסדאי, כפי שאנו יודעים מבית אחד משיר תהילה אחר לו: “ירו דקר חרבו” (קטעים).

ג. תלמידו של ד', יהודי בן ששת, אומר עליו²⁹:

שְׁנוֹתָיו כִּשְׁלשִׁים וְשָׂבִים וִישִׁישִׁים / בְּנֵי [שָׁנִים] שִׁשִּׁים לְפָנֵיהוּ קוֹרִים

יש לחשוב, כי שיר זה נתחבר בשנים תשי“ח–תש”כ, סמוך להופעת תשובות דונש על מנחם. ואם נחשוב את המספר “כשלושים” משלושים ומעלה, הרי שגם מספר שה מעיד על זמן הולדתו בתר"פ בערך.

ד. שיר תהילתו לשמריה בן אלחנן “לרב לו ים חכמות” נתחבר אחרי תש"ל, בי בשנה זו בערך הגיע רב שמריה למצרים³⁰.

ה. שיר תהילתו לכבוד האיש הנכבד בשם יעקב “היש ביעקבים”, שהוא כנראה יעקב אבן ג’ו, שעלה לגדולה בשנת תשמ"ה, נתחבר אחרי שנה זו, כי הוא מדבר באותו שיר על מעשים שכבר הספיק לעשותם.

אין בידינו כעת שום סימני זמן אחרים על פעולתו ואין בידינו לקבוע שנת פטירתו. מתוך הדברים שנמנו בפרק זה אפשר לקבוע רק בערך תר“פ–תש”ן (920–990)³¹.

הרכבי חשב³², שמת בעודו צעיר והוא מסתמך על הכתוב בבית המובא למעלה “שנותיו כשלושים”, אולם אין בציון גיל זה אלא כוונה להלל את דונש, שהגיע להוראה בעודו צעיר. לעומת זה חושב ווילנסקי³³, כי האריך ימים, כדי לבאר את דבריו על השרשים השלמים והחסרים בספרו “תשובות דונש על רס”ג" ולא הביא ראיה לדבריו. אין גם למצוא סמך לזמנו של ד' מתוך דברי רמב"ע על ראשית השירה העברית בספרד³⁴: “אכן במשך המאה השביעית לאלף החמישי”, כמו שחשב למצוא בו גרץ³⁵, מאחר שאין במשפט זה תאריך קבוע.

מחיי דונש בשירתו.    🔗

רק מעט נמצא בעניין זה בשירתו ויש בשירת החול יותר מאשר בשירת קדשו.

באקרוסטיכון הוא נותן לא רק את שמו אלא גם את שם אביו, לבראט (הקרובה), וגם את מוצאו משבט לוי (הקרובה). באחד השירים יש רמז למוצאו זה: “שעה ברכת אהרן” (דוי הסר)³⁶.

עמד ביחסים עם גדולי הדור: חסדאי בן יצחק אבן שפרוט, יעקב אבן ג’ו, רב שמריה בן אלחנן. מורו רס"ג ומנחם בן סרוק.

א. משירי תהילתו לחסדאי אבן שפרוט נשארו לנו שיר אחד שלם (דעה לבי) ובית אחד משיר אחר (ירו דקר).

על היחסים ביניהם אנו יודעים רק מן השיר “דעה לבי” והוא מציג את עצמו כבן חסותו ובדרך מליצת השיר הוא מכנה את עצמו: “אני דונש עבדו” (39) והוא מפליג והולך בשבחי חסדאי כדרך המשוררים הערבים ובתוך שבחיו אלה נזכרת נדיבותו הרבה: “וְכַפָּיו כַּעְנָנִים לְעוֹרְכֵי ‏ הַשִּׁירִים” (33) ויש לחשוב כי דונש כ“עורך השיר” החדש נהנה בוודאי מ“כפיו” ובסופו של אותו שיר הוא רומז שוב לזה (93):

בְּרֹאשׁוֹ שִׁירִי לוֹ בְמִקְצַת מַהְלָלוֹ / בְּחַסְדוֹ ובְגָדְלוֹ עֲלֵי כָּל הַשָּׂרִים

והנאה זו מ“חסדו” כבר היתה לו בעד אחד משיריו הקודמים לשיר זה, כי בתוך הספר, שבראשו בא השיר “דעה לבי”, יש בית אחד משיר תהילה אחר, שהקדיש לחסדאי: “ירו דקר חרבו”.

אולם לא נודע לנו שחסדאי הזמינו לקרטובה, כאשר הזמין אבי חסדאי את מנחם בן סרוק³⁷. ההיה גם הוא בין אלה אשר “אסף אליו [חסדאי] את אנשי המדע מארץ ישראל ובבל”? דונש אינו מזכיר זאת בשיריו והדבר אינו ידוע לנו גם משום מקור אחר. קרוב מאוד, כי בא לשם כמוזמן למשרת החזנות, אשר לפי השערתי היתה מקור פרנסתו. בתור כזה נוצרת אפשרות, שלא הוזמן כמשורר חצרו באופן ישר, אלא שבהזמנתו היתה יד גם לחסדאי כראש הקהל. לא מצאנו עדות, שדונש שימש משורר חצרו ואף לא מזכירו³⁸. משיריו אפשר לקבוע, שיחסו לחסדאי כשל אחד ממשוררי ימי הבינים ‏ לנדיבו ונהנה ממתנת ידו.

ב. יעקב אבן ג’ו. יש בידינו שיר קטן בן שלושה בתים (או בית וחצי) “היש ביעקבים” ואפשר שהמהולל בו הוא יעקב אבן ג’ו (במחצית השניה של המאה העשירית) ואין לדעת משיר זה על יחסיו המיוחדים אתו³⁹.

ג. רב שמריה בן אלחנן (ת“ש–תשע”א בערך). השיר שהקדיש לו הוא שיר פתיחה באגרת ששלח אליו, שהיתה כנראה כתובה בפרוזה חרוזה או בפרוזה רגילה ולא נשארה בידינו. מתוך השיר ניכרת הערצתו של דונש לרב שמריה. בשיר זה אינו רומז ל“חסדים” שקיבל ממנו ותהילותיו הן רק ביטוי לרחשי הכבוד, שרחש לתלמיד חכם נכבד זה.

ד. רס“ג. עליו אינו מדבר בשירו כבן דורו אלא כעל מורו, הוא מתפאר בתורה שלמד מפיו, הוא מזכירו בשירו “לדורש החכמות”.‏ כאן הסתפק רק בשבח כללי לו כרבו וכאיש בעל תרבות. זה היה בשנת תשי”ח, כפי שמעיד שירו “דעה לבי”, שש עשרה שנה אחרי מות רס"ג.

אולם אפשר, כי כתב שירים לכבוד רס“ג ולא נשארו בידינו. יש לחשוב, כי השיר השקול שהפליא את רס”ג⁴⁰ היה אחד מאלה שהוקדשו לו.

יש⁴¹ שאמרו, דונש הוא נכד רס“ג, וזה על סמך המלה “זקני” בבית הנ”ל ונתבטלה דעה זו על ידי טענות החכמים נגדה.

ה. מנחם בן סרוק. יחסיו למנחם ידועים לנו רק מתוך דברי דונש בתשובותיו על מחברת מנחם ומתוך השיר “לדורש החכמות” בראש תשובות אלו. מנחם באגרתו לחסדאי אבן שפרוט אינו מזכיר את דונש ולא את ביקרתו של זה על מחברתו וכאילו אינו רואה את דברי ביקרתו כגורמים לצרותיו. אף תלמידי מנחם אינם מזכירים דבר זה כגנאי לדונש.

מוזר בעיני החכמים, שדונש פתח את שיר ויכוחו כנגד מנחם ברברי תהילה לו בשלושה עשר בית רצופים ומבית ארבעה עשר ואילך הוא פותח בהתקפה רבתי עליו⁴².

ד' מהלל את מנחם על מלחמתו בשונאי ישראל, הערבים, המתפארים בלשונם הערבית כעולה על כל הלשונות, על ידי המחברת “ספר אגרון”, שבה אסף את הלשון העברית ובדקה וביארה. הוא מגנהו. משום 'שביאוריו הלשוניים השחיתו את מוסר האנשים (17–18) ואחר כל תשובה מתשובותיו או כמה מהן הוא

מסיים בדברי תוכחה למנחם ובהם גם דברי גידוף⁴³.

יש בדבריו מדברי המורה לתלמיד וכמדבר מגבוה⁴⁴: “ולו בן שם קפץ לפיו במסגרים” (26) ועי' שם 38–39; 53; 63. הוא כאילו חס על התורה המסולפת שהורה מנחם לתלמידים: “וקוצים סרפדים לרגלי תלמידים” (39; ועי' שם 59). לפעמים הוא גם עובר גבול ושולל את ספרו בכלל ובזה מתגלית הסתירה הגדולה בין ראש השיר וסופו: “הלא זה הוא בונה כעכביש קורים” (96). ועוד יותר: “הלא טוב לו כמס ספריו בקברים” (44). ואין לראות בזה צביעות וערמה. אלא שעל אותו פרט שהוא מתנגד לו באה שלילת כל הספר. ‏ אף דרך זו היא מתפארת ההגזמה וההפלגה.

הדיבור מלמעלה למטה מתבאר ברגש הגאוה שהיה לדונש, חניך העיר בגדאד, מרכז התרבות העברית והערבית בימיו. הוא ראה את אנשי ספרד כחסרי תרבות ופחותי ערך. טענה זו טענו נגדו תלמידי מנחם⁴⁵: “ויען גבה לבך, ותפער פיך. ותשם חכמי ספרד ונבוניה חסרי דעת גרועי בינה. ותחשבם לאין…” דמה ד' כעירוני הבא לכפר נידח.

ועל גידופים וחירופים אלה לא השיב מנחם בעצמו כלום. במה אפשר להסביר את הדבר?

לפי כהנא⁴⁶ נהג כך, כי “ידע מנחם את נגע לבבו. יען אבי זקנו וקרוביו הרבים, יצאו כבר לתרבות רעה ונעשו מינים והתירו אכילה ושתיה ביום הכפורים, ולא מלו את ערלתם. וידחו מעדת ישראל, ומטעם זה ירא מנחם… לצאת מהר נגד דונש שהיה מיוחס גדול ועשיר…” ואין לקבל את דעתו, כי אין לסמוך על פירושו החדש שפירש את הביטויים של אבן ששת תלמיד ד'.

גרץ וחכמים רבים⁴⁷ מאשימים את דונש בצרות שבאו על מנחם, אולם אם כך, מדוע לא הזכירו זאת מנחם ותלמידיו? וכיצד יכול היה דונש להיות אשם כגורל מנחם לפי אלה שחשבו⁴⁸, כי האסון קרה אחרי האות כ"ף – בשעה שאין ספק. כי תשובות דונש נערכו לאחר שנגמרה המחברת כולה?

מנחם היה זקן מדונש בשנים ולא רצה להשפיל את כבודו על ידי וויכוח עם צעיר ממנו. מכיון שנהג כך מנחם, לא השיב גם דונש בעצמו אלא על ידי תלמידו יהודי בן ששת, כמו שאמרו חכמים: “זכו ומלאכתם נעשתה על ידי אחרים”.

לא נתברר מי היה האיש שאליו נשלח השיר “ביום פרוד”⁴⁹ שכתוב בכתובת: “וכתב.. אליה”. לא ידוע למי הוא מדבר בקטע “ובניך”. גם בתוך הקטעים יש בלא ספק שירים, שנכתבו כשירי תהילה ולא נשארו לנו ידיעות למי הוקדשו.

מתכונות אופיו של דונש והשקפותיו.    🔗

בשירת הקודש הוא “משואלים סליחתך” "נופלים לו על ברך (קרובה). ואין ספק, כי היה איש דתי וירא ה‘. הוא שקוע בתרבות העברית ובשירת הפיוט ובנקל עלה לו לחבר את הקרובה, הממשיכה את הדרך של מיטב הפייטנים העברים. אף בשירת הקודש השקולה הוא מלא רגשי קודש ורעיונות דתיים: “שָׂא עֲוֹנוֹתַי בְחַסְדָּךְ אַל תְּשִׂימֵנִי כְלִמָּה” (קטעים) ומכיר בכל מקום את גדולת ה’ ואפסות האדם.

הוא נאמן גם לעמו ולארצו. בשיריו הוא מזכיר את שעבוד ישראל לנוצרים ולערבים ומתפלל על מפלתם: נְתֹץ עַלְוָן וּמָנַחַת שְׁבוֹ הַשְׁפֵּל וּבְנֵי נַחַת (דלה שובב, 2; דרור יקרא, 5–6; אדום, 1–2). ולעומת זה הוא מסיים את שיריו בגאולת ישראל ובבנין הארץ ובית המקדש: “וְתַצְמִיחַ צִדְקֵנוּ וְיִשְׁעֵנוּ כְּמוֹ גַנָּה וְתִבְנֶה עִיר מְשׂוֹשֵׂנוּ…” (אדום, 4־3; דלה שובב, 7־6; דרור יקרא, 8־7). אף בשיריו שאינם קודש הוא זוכר את ציון וירושלים והוא מסיים בברכת הגאולה, כגון: ואמר אל תישן (14־10), לרב לו (20). גם את מהולליו בשיריו הוא משבח על מעשיהם הטובים לעמם ומלחמתם בשונאי ישראל הנוצרים והערבים, כגון: דעה לבי, 31; היש ביעקבים⁵⁰.

הוא מתנגד גמור לשתיית היין. אמנם הוא יודע את המסיבות של שתיית היין לכל פרטיהן ואף תיאר את כל תענוגות הלוי בשעת שתייתו. אולם הוא שולל מעשה זה ביסודו. יחיד הוא בכל שירת ספרד ביחסו זה. יש, איפוא, בשלילה זו של היין משום סימן היכר לבעלותו של דונש על שיר או לשללו ממנו – אם היחס ליין חיובי הוא⁵¹.

בעל גאוה רבה. מתגאה הוא ביחוס משפחתו ומתגאה הוא בתורתו שרכש לו.

הוא מביע את דבריו בחריפות ובשנינות. ילין⁵² כותב עליו אחרי בדיקת תשובותיו: “השיג דונש בכשרונותיו המצוינים: שכל ישר וחודר, הבנה נכונה, והבחנה דקה בהבדלים שבעניני הלשון…”.

יש להניח, כי להתקפתו על מנחם בארץ מולדתו היה צריך דונש העזה ואומץ לב.

הוא מסור בכל לבו לחכמה. התלהבותו לה רבה. הוא הראשון ששר לה שירי תהילה. השיר “בחלקי שמחתי” מוקדש כולו לנושא זה ואף בשירים אחרים הוא פותח בנושא זה: דעה לבי חכמה; לדורש החכמות; לרב לו ים חכמות.

לפי תלמידו יהודי בן ששת⁵³ היה רחמן ועושה חסד לעניים: לְאֵיד דַּל כַּף סוֹפֵק בְּאִישׁוֹן דָּם⁵⁴ דּוֹפֵק / וְאֶת נַפְשׁוֹ יָפֵק לְנִדְכִּים נִשְׁבָּרִים ויש בזה כאילו משום ניגוד ליחסו למנחם. אולי יש להבדיל בין קנאותו של אדם לדברי תורה לבין יחסו לבני אדם וכמה וכמה חכמים קנאים ואף קשים בויכוח בדברי מדע בעלי תכונות נעלות הם ביחסיהם לאנשים.

מתוך מסירותו המיוחדת לחכמה הוא משבח למי שיש בו חכמה: חסדאי, שמריה ואף את מנחם. אולם מרוב מסירותו לה הוא גם פוגע בכבוד חכמים כמנחם בן סרוק ואף אינו חס על כבוד רבו רס"ג.

הרכבי⁵⁵ חשבו לרגזן: “ומרוב כעסו של דונש שהיה מהיר חימה ולא שלט ברוחו הטיח בדברים עזים כלפי רס”ג בתשובותיו. והרבה נצחון עושה". אולם אפשר לבאר את דרכו מתוך קנאותו לאמת ואהבתו לחכמה.

ילין מאשימו בצביעות, כי בראש שיר תהילתו למנחם⁵⁶ הוא מהללו: “ועוד תהלות כאלה וכאלה בשלשה עשר בתים. ופתאם נהפך מנחם לאיש ש”הביא שחת בלבות היצורים, והפר היראה…" והוא מוכיח לו שגגותיו בשיר ובסוף שיר זה הוא מחרפהו ומקללהו". אולם אין לראות זאת כצביעות אלא כביטוי נאמן לאופיו ‏ של ד' ולדרכו בחיים. הוא מהלל את מנחם על הכמתו ונלחם בו בשל השגיאות שמצא בספרו.

רבים: שד"ל⁵⁷, ווייס, גרץ⁵⁸ וביחוד פיליפובסקי⁵⁹ רואים אותו כרשע גמור ואכזר גדול. ווייס כותב⁶⁰: “דרך דבורו בהשגותיו, וחמסנותו בהתנגדו מראים כי היה איש קנא מטריד מקניט ומקנטר אחרים, וחפצו תמיד לבטל דעתם ולהעמיד דעתו בחזקה. הוא היה לובש גאות וגאון מול ענוי ארץ ונכאי לבב אבל חנף וזוחל בעפר לפני גדולים רגעי ארץ”.

אולם אם נקשיב לשירתו, נמצא את אישיותו מורכבת ובעלת תכונות רבות ושונות. ניגוד רב היה בין יחסו לה' ליחסו לאנשים והוריש דבר זה למשורר הגדול רשב"ג, שידע את קודמו והזכירו בשיריו.

ובתכונותיו הרבות יש טובות ומקרבות את לבנו אליו ומהן קשות ורעות ומרחיקות את אהדתנו לו. אולם אין להגזים ולעשותו קשה ורע, רגזן וגזלן בלבד, היתה זו אישיות יוצרת חדשות ובעלת תכונות מתאימות לאישיות כזאת. בעל אומץ ועוז, חריף ושנון ומוכן לקרב, בעל ביטוי עז, היודע לעקוץ וללעוג, לבטל ולהשפיל. יחד עם זה הוא יודע לרומם ולהדר ולמצוא חן בעיני אנשים ולהיות נכנע ושפל לאדון הכל. הוא רחמן לעניים ואכזר לחכמים, קפדן למלומדים ונוח לרבותיו, מכבד תורה וחכמה ומזלזל בתענוגות היין, אוהב אמת ונותן נפשו עליה.

יצירותיו הידועות לנו הן:

א. תשובות על מנחם בן סרוק, שהוציא צ' פיליפובסקי, לונדון 1855, מתוך חמישה כתבי־יד. ידועים כיום כתבי יד נוספים אחרים. בספר זה כתב מאתים תשובות על מנחם ושמונים מהן כתב גם בשיר (עיין הטבלה לשיר לדורש החכמות). כנגד ספר זה כתב רבינו תם את הכרעותיו (יצאו לאור באותו ספר) והגן

עליו ר' יוסף קמחי ב“ספר הגלוי”⁶¹.

ב. תשובות על רס“ג, שהוציא רוברט שריטיר (Robert Schroeter), ברסלאו 1866, מתוך כתב יד יחיד בעולם, שהיה רכושו של שד”ל ונמכר למוזיאום הבריטי. הראב“ע כתב ספר הכרעות כנגד דונש להצדיק את רס”ג והוא מכנהו ‏“שפת יתר” ואין זה שמו האמיתי. במשך חמישים השנים האחרונות הרבו החכמים לדון בשאלה אם דונש חיבר תשובות אלו או לא? ועד היום לא פסק הדיון בו ולא הותרו השאלות והספיקות שניתלו בו⁶².

ג. החשובה ביצירותיו ואף קדמה לשתי אלו היא שירתו, שירת קודש ושירת חול, ולה מוקדש המשך המבוא והספר כולו.

 

ב. שירתו    🔗

מתולדות חקירת שירתו.    🔗

לפני מאה שנה בערך אמר י“ל דוקס⁶³, אחד מחוקרי שירת ספרד החשובים, על שירת דונש בן לבראט: “שיריו נאבדו ורק איזה טורים נשארו”. עשר שנים לפני זה, בשנת תר”ג, נתפרסמו על ידי שד"ל הקטעים הראשונים משירתו ועמד לפניה כלפני חידה⁶⁴: “ומי האיש החכם ויפתור החידה, ואשר נגלו לפניו תעלומות קדם ויגידה, ארוממנהו ואתן לו תודה, לפני קהל ועדה” ורק הודות לעבודת החקירה, שהתנהלה על ידי חוקרי ישראל במשך מאה שנה, יש בידינו להוציא עתה שלושים ושנים שיר שלמים או קטעים מהם, שבע־עשרה חידה וארבעה שירים מסופקים של דונש בן לבראט.

ואף כעת לא נוכל להתפאר, שרב הוא חומר השירה שהשיגה ידנו. אין כל ספק, כי רק מעט מזער משירתו מצאנו במשך מאת השנים. הודות לגניזת מצרים נתגלו שירים חדשים ופיוטים, שלא ידענו אף את שמם. במשך חדשי הכינוס של שירתו נוספו לנו עשרות בתים, שנתיחסו תחילה למשוררים אחרים. מן הראוי להזכיר את עבודתם של אחדים מן החוקרים, שהשתתפו בעבודת גילוי זו והם: יוסף מרקוס, שגילה את הקרובה ליום הכיפורים, י' דוידזון, שזיהה את השיר “ואומר אל תישן”, והד"ר ח' שירמן, שפירסם את השיר “עז תעצומך”. כותב הטורים מצא את השיר “ביום פירוד” וזיהה את השיר “שתה אחי” (?) ואת כל החידות. ועדיין רוב שיריו לא נודעו לנו, לא נתגלו או שלא זוהו.

בזיהוי השירים ‏ יש ערך רב לבירור שמו ודרכי חתימת שמו בשיריו כדי להבדילם משירי אחרים הנקראים בשם זה.

לבראט. השם אינו מבורר כל צרכו עד היום. לפי רמש“ש⁶⁵ אין שם זה ידוע כשם איש אחר והוא כינוי משפחתי ויש לומר תמיד: אבן לבראט. ולא צדק רמש”ש, כי מצאתי שם אדם אחר “לבראט בן משה”⁶⁶ ומכאן שהוא שם אדם ולא רק שם משפחה. בכתיבת שם המשורר לא מצאנו אף פעם את הכתיב “אבן לבראט”⁶⁷.

כתיב השם: לברט⁶⁸; לבראט⁶⁹; אלאבראט⁷⁰; ברורה קריאת ההברה השניה על־ידי האלף. אולם אין קריאת ההברה הראשונה ברורה ואפשר לקראה: לַבראט, לֶבראט או לִבראט⁷¹. אף הכתיב “אלאבראט” אינו פותר שאלה זו. אני נוטה לקריאת לַבראט המקובלת בין החכמים. ואולי מעידה הכתיבה בה“א הידיעה (אלאבראט) על כך. הוספת ה”א הידיעה “אל” מראה, שתפס אותו מעתיק את הלמד כשארית היידוע. מענין כי בערבית בתוניס⁷² אין ה"א הידיעה נבטאת כהברה נפרדת ואף לא כחצי הברה, כגון: לְבלאד במ' אלבלאד (= העיר); לַארץ' במ' אלארץ' (כאן לפני אם קריאה) ותהיה קריאת מלה זו lbrat. ואולם אין ספק, כי בעברית קראו מלה זו בשתי הברות כפי שמוכיח משקל השיר.

אין פירושה ‏ של מלה זו ברור. רמש"ש⁷³ שיער ‏כי מקורה רומני: Laurat. הירשפלד⁷⁴ אומר,‏ כי זה ערבית الابرد = הקר. דירינבורג חושב, כי זה librado = חפשי⁷⁵ וזה לדעתו כתרגום המלה “תמים”⁷⁶. ואין ביאורי השמות נראים בעיני וביחוד השם הערבי. אלמלי כך לא היו מוותרים תלמידי מנחם לעקצו בתואר “קר” ולעומת זאת לא היו מרבים תלמידי דונש לגנות את תלמידי מנחם בגינוי זה.⁷⁷

ידועים כעת שני אנשים בשם לבראט: 1) אבי דונש יוצר הספרדית. 2) לבראט בן משה בן סגמאר⁷⁸, כוחב אגרת לאחיו אבו זכריה יהודה. אני נוטה לחשוב, כי מקור השם הוא ברברי, אף שאין בידינו כעת להוכיח זאת על פי מקורות הלשון הזאת. מלבד אלה הזכירו חכמים עוד שנים בשם זה: 3) לפי דוקס⁷⁹: שמואל בן לבראט, אולם כבר הוכיחו חכמים, כי זהו דונש בן לבראט⁸⁰. 4) ולפי בן ציון האלפר: בן אלאבראט, כותב דקדוק מקרא ומשנה⁸¹. אולם הסיום באותו קטע הוא: “תם אלכתאב בעון אלרחמן… לבן אלאבראט” ולו היה הספר הקודם שייך לבן אלאבראט, היה אומר: “תם אלכתאב לבן אלאבראט…”. דברי סיום אלה אינם כתובים בשורה אחת אלא בשתי שורות בצורה זו:

תם אלכתאב בעון אלרחמן [אלרחים]

לבן אלאבראט

ונמצא השם מתיחס לדברים הבאים אחרי זה באותו קטע. שהם דברי ות שקולות במשקל ספרדי, שהן לדעתי לדונש בן לבראט שורר הידוע.

דונש. בראשית חקירת ספרות ימי הבינים, לפני מאה שנה, ידעו החכמים בשם דונש רק שנים שלושה אנשים⁸², וביחוד את דונש בן לבראט ודונש בן תמים, והיו שראו אותם כאיש אחד, אולם כיום נמצאות בידינו רשימות, המעידות על אנשים רבים בשם זה, וכנראה היה שם זה מצוי מאוד. כל האנשים הנקראים

בשם זה היו בני אפריקה הצפונית וספרד. וחשבו החכמים, כי מוצא כולם מאפריקה הצפונית, אולם אין לומר זאת בוודאות.

האנשים הידועים בשם דונש הם:

1) דונש בן לבראט ‏ הלוי (אדונים) ‏ מפאס שבאפריקה הצפונית במאה העשירית⁸³.

2) דונש בן תמים מקירואן במאה העשירית⁸⁴.

3) דונש חותנו של רבינו נסים בקירואן במאה העשירית⁸⁵.

4) יעקב בן דונש בן רבנא יהודה ריש סדרא במצרים בפוסטאט במאה האחת עשרה⁸⁶.

5) יעקב בר דונש בר עקיבא הפייטן⁸⁷.

6) דונש בן אבי שכם (אדונים) בימי רי"ה בארץ ספרד (בסביליה?) במאה השתים עשרה⁸⁸.

7) דונש מסביליה במאה השתים עשרה בימי ר' יוסף אבן מיגאש⁸⁹.

8) דונאש בן יהודה.⁹⁰

9) דונאס בן יהודה⁹¹.

10) דונש בן ישעיה⁹².

11) דונש ממדינת דרעה, שחי בימי ר"י אלפאסי במאה האחת עשרה⁹³.

12) דונש⁹⁴.

13) דנש⁹⁵.

כמשוררים ידועים לנו רק 1) דונש בן לבראט. 2) דונש בן יהודה. 3) דונש בן ישעיה. האחרון רשום רק אצל צונץ⁹⁶ ולא עלה בידי למצאו עד היום. יש גם פיוטים באקרוסטיכון דונש או דנש. ואין בידינו לזהותם או לקבוע, אם אין הפיוטים של הפייטנים הידועים בשמות משפחותיהם או של אחרים הם.

השם דונש נכתב: דונש⁹⁷ דונאש⁹⁸ דונאס⁹⁹ דנש¹⁰⁰. ובלועזית העתיקו החכמים: Duns¹⁰¹; Dunsch¹⁰²; Dunasch (Dounasch)¹⁰³ או Donasch¹⁰⁴ ובעברית קראו: “דּוּנָש” מלבד כהנא¹⁰⁵: “דּוֹנש”.

רי“ה¹⁰⁶ וראב”ע¹⁰⁷ ואלחריזי¹⁰⁸ תרגמו שם זה לעברית “אדונים”. הוא בעצמו תרגמו לשם אדניה¹⁰⁹. יהודי בן ששת תרגם¹¹⁰: “גביר”.

לדעת רמש"ש חדלו להשתמש בשם זה במאה השתים עשרה ואין להסכים לדעתו, כל עוד שלא נתברר זמנם של שאר האנשים שנקראו בשם זה.

לא נתבררה עד היום הוראת השם דונש ומקורו. מ' גרונוואלד¹¹¹ הציע Dons, שם התואר בארץ ספרד. ד"ר רוטשילד¹¹² הוסיף נימוק להצעת הראשון, כי יש שם Duns Scotus האסכולסטיקן הידוע מתנגדו של תומס מאקווינו. התנגד לזה זיסקינד וויסבאדן¹¹³, כי אין אף פעם שִׂין באקרוסטיכון ואין זה בעברית שם תואר אלא שם עצם פרטי.

רמש“ש לא קיבל פירוש זה ולדעתו¹¹⁴ פירוש השם הוא ערבי ذو ناس שנתקצר ל”דונש", ובא במילואו בכתיב “דונאש”. לא נמצאו שמות אנשים בשם כזה בין הערבים, אולם נמצאו אנשים יוצאי הברברים בשם זה¹¹⁵.

לפי תרגום חכמינו מימי הבינים יוצא, שחשבו, כי יסודה הוא Dons מן Dominus וראו בו לשון רבים ועל כן תרגמוהו אדונים, או חשבו ذو ناس בעל האנשים = אדונים. אני נוטה לקבל דעת האומר, שמקור השם הוא ברברי עתיק, כי נמצא מלך הנקרא בשם זה וכך נקרא אחד משונאי רשה"נ¹¹⁶, שהיה ממשפחה ברברית.

קיצורו של דבר, לא נתבררו הוראות השמות דונש ולבראט ומקורם באופן מוחלט, כי בימינו חסרים מקורות הלשון הברברית העתיקה.

שמו של מיסד שירת ספרד הוא דונש בן לבראט הלוי. רמש"ש ביקש, כאמור, לשנות את שמו לדונש אבן לבראט, כי לדעתו זהו רק שם משפחה, אולם כבר הוכח למעלה, כי אין לשנותו.

בשיריו הוא חותם את שמו באופנים שונים: דונש¹¹⁷; דונש הלוי¹¹⁸; אני דונש הלוי בן לברט¹¹⁹; אני דונש בן לברט (בגדדי?)¹²⁰; אני דנש בן לברט חזק¹²¹. ובסימן זכרון בדקדוק: אדניה¹²²; דנש הלוי¹²³.

חכמי ימי הבינים כינוהו: אדונים¹²⁴; אדונים הלוי¹²⁵; אדונים הלוי בן לברט¹²⁶; דונש¹²⁷; בן לברט¹²⁸; בן לבראט¹²⁹; בן אלאבראטי¹³⁰; דונש בן לברט¹³¹; דונש בן לבראט¹³²; דונש הלוי¹³³; אדונים דונש¹³⁴.

יש לחשוב, כי רק דונש הראשון הרשה לעצמו לחתום בשיריו בשמו בלבד. ולעומת זאת האחרים בשם זה הוכרחו, מתוך זהירות, שלא ייחסו את שיריהם לדונש הראשון, להוסיף בחתימות את שם אביהם. אמנם יש כותבים ומיחסים לקודמים להם בדי להיתלות באילן גדול, אולם לא היתה תופעה זו מצויה בשירת ספרד. בכל זאת אין להסיק, שכל שיר בשם דונש בלבד הוא של דונש בן לבראט ועלינו להיעזר בראיות נוספות. לעומת זאת ידוע לנו רק משורר אחד בשם בן לבראט וכל שיר החתום בשם זה הוא של דונש בן לבראט.

זיהוי שיריו.    🔗

מתוך בירור השמות מתברר, כי הקרובה ליום הכיפורים היא בלא ספק שלו מאחר שנמצא בה אקרוסטיכון מלא: דונש בן לברט (או לבראט).

לקבוצת השירים דלה שובב, דרור יקרא ואדום עקר יש כתובת במחזור ויטרי (עמ' 278): “לדונש בן לברט”. השיר “דוי הסר” שייך לקבוצה זו על פי לשונו ועל פי תכנו. יש לפקפק אם זהו השיר כולו, אולם אף מקטע זה ניכר, שהוא של אותו מחבר¹³⁵.

משירי החול ברורה ביותר בעלות דונש בן לבראט על השירים: דעה לבי חכמה ולדורש החכמות לא רק לפי האקרוסטיכון בראשם, אלא גם על פי תכנם וצירופם לחיבורו “תשובות על מנחם”.

השיר “דבוק חתן” שייך לו על פי כתובת בכתב יד אוקספורד: "יסוד לדונש בן לב[ראט]¹³⁶. מעל לשיר “לרב לו ים חכמות” יש כתובת בקטע הגניזה: “לדונש בן לב[ראט]” ומעל לשיר “ביום פירוד” כתוב: “[דונ]ש בן לבראט”.

השיר “ואומר אל תישן” נתיחס על־ידי החכמים לרשב"ג, אולם השיר נתגלה בגניזה בכתובת: “קול אכֹר לבן לבראט”¹³⁷.

השיר בחלקי שמחתי והקטע ירו דקר חרבו נמצאים בתון תשובותיו על מנחם. כאן יש מקום לטעון, ששילב בתשובותיו מדברי אחרים, אולם יש לקבל את הדעה, ששילב מדברי עצמו¹³⁸.

השירים: היש ביעקבים ובניך הבינמו, נמצאים בתשובותיו על רס"ג ומי שאינו מפקפק במחבר הספר, יחשוב ממילא כי הבתים שלו הם.

אף החידות נתיחסו לרשב"ג, אולם בקטע גניזה נמצאו עשר חידות מהן בכתובת “לבן אלאבראט” ונוספו עליהן שבע, שהיו רצופות לקודמות ומעורבות בתוכן בכתבי יד אחרים, ומצורף לאותן החידות בכתב יד אחר הוא גם השיר “שתה אחי”. מכיון שבלשון בתי שיר אלה ומשקלם ובכמה מהם גם מבחינת תכנם אין למצוא סמך לכך, לא נכנסו לקובץ אלא כמסופקים.

שאר הקטעים הם של דונש על פי עדות תלמידי מנחם זאין מקום להטיל ספק בזה.

בקבוצת השירים המסופקים יש ארבעה: עז תעצומך; ברכי יחידה; דחופים רדופים; איך נוי שודד. בכל אחד מהם רשום השם דונש (או דנש באחרון שבהם), אולם רק בשנים הראשונים יש אפשרות להיעזר בסטיות מן המשקל ובמקצת בלשונם. מבחינת הרעיון והצורה אין להוכיח זאת. קבוצה זו בנויה כולה לפי צורת שירי האזור (המושח) ועד היום לא נמצא שיר אחד, שנוכל לומר בוודאות, שדונש חיברו. בכל זאת אין לשלול את השירים מדונש בן לבראט רק בשל צורתם, כי אף דעה לבי ולדורש החכמות, השירים המרובעים, הם מחידושי המשוררים הערבים החדשים (אלמוחדת’ון, אלמוולדון) ואינם שירים רגילים. ד“ר שירמן הוכיח¹³⁹, כי יש שירי אזור לרשב”ג ולרשה“נ ובאופן כזה נמצא רק דור אחד מפריד בין דור דונש לדור רשה”נ, ואפשר, כי דונש השתמש בצורה זו.

לזיהוי השירים יש להוסיף, שדונש בן לבראט נהג לרשום את שמו בבית הראשון בראשי הצלעות בשירים: דעה לבי ולדורש החכמות. בראשי הצלעות בשני בתים בשירים: דלה שובב; דרור יקרא; דוי הסר. בראשי ארבעת הבתים הראשונים בשיר: “דבוק חתן”. אך בקרובה אחת שינה את דרכי חתימת שמו בחלקיה השונים. אין איפוא למצוא בדרכי חתימתו משענת בטוחה כהוכחה לבעלותו¹⁴⁰. לעומת זאת לא נוכל לשלול ממנו שיר, אם נמצא דרך חדשה בחתימת השם.

צורות השיר.    🔗

צורות שיריו רבות הן. בשירי הקודש נמצאת קרובה, שבה הלך בעקבות הפייטנים שקדמו לו והיא הקרובה ליום הכיפורים. תשעה שירים, שארבעה מהם נכנסו לזמירות של שבת וברכת המזון, והם: דלה שובב; דרור יקרא; אדום עקר: דוי הסר. ויתר החמשה, שנשמרו מהם בידנו רק קטעים (אפשר שגם “דוי הסר” הוא רק קטע). שקולים הם במשקלים ספרדים. נמצא כי הוא הראשון שהשתמש במשקלים גם בשירי הקודש ולא רק בשירי החול¹⁴¹. מלבד בצורת השירים הרגילים, אפשר שהשתמש בשירי הקודש בצורת שירי האזור, אם ניווכח בוודאות, כי בשירים המסופקים יש משיריו.

כל שירי החול שקולים במשקלים הספרדים. בתוכם יש צורות שיר שנחשבו כצורות מחודשות ביותר אף בשירה הערבית, כצורת השירים המרובעים. בצורה זו נמצאים בידינו שישה שירים: בחלקי שמחתי; דעה לבי; היש ביעקבים; ואומר אל תישן: ירו דקר חרבו; לדורש החכמות.

המשקלים. המשקלים, שבהם השתמש דונש בן לבראט, הם:

1. v־־/־־־/v־־/־־־//

2. v־־־/v־־־/־־v//

3. v־־־/v־־־//

4. v־־־/־v־־/־v־//

5. v־־־/־v־־//

6. v־־־/־־v־/־־//

ולא נכללו כאן משקלי השירים המסופקים. בשלושת המשקלים א, ב, ג, נשקלו כמעט כל השירים הנמצאים בידינו¹⁴², וביתר השלושה נשקלו רק קטעים שנשארו בידינו, ואין ספק, כי היו בשירי דונש גם משקלים אחרים ואף שירים רבים נשקלו בהם. אנו יכולים איפוא להסיק בוודאות, כי דונש השתמש במשקלים רבים ולא הוסיפו הבאים אחריו הרבה במשקלי השירה מלבד שמואל הנגיד.

תורת המשקלים שיש ללמוד אף כעת משיריו אינה מתאמת בפרטיה לתורת המשקלים המנוסחת על ידי המחברים במאה השתים עשרה ואילך ויש לנסחה על פי שיריו. עד כמה שילך ויגדל רכוש שיריו בידינו, נוכל לברר את תורת משקליו בוודאות יתירה. ריבוי הסטיות הוא אחד מסימני שירתו של דונש ורק המאוחרים נזהרו מהשתמש בהן, כי תורת המשקלים הגבילה למשוררים את אפשרויות השינויים והגיוון.

החרוז.    🔗

ובחרוז נהג דונש לחרוז רק אות אחת בתנועה ומכיון שבעברית מסיימות לרוב המלים באות בלא תנועה, הרי שהיו כל חרוזיו מה שכינה דוד אבן יחייא בשקל הקודש חרוז ראוי (20 מתוך 36). פעמים רבות חוזרת אות אחת בתנועה (15 מחוך 36) וחרוז כזה כינה דוד אבן יחייא: חרוז עובר ונמנעו מהשתמש בו המשוררים המאוחרים. רק פעם אחת אנו מוצאים אצלו שתי אותיות בתנועות חורזות, בשיר “דבוק חתן בדתֶך”. כנראה, היה עליו מקובל הכלל הערבי, שמספקת חריזת אות אחת בתנועה וכשיש יותר אומרים הערבים, כי זה יתר (لزوم ما لا يلزم – לזום מא לא ילזם).

מלבד האותיות השוות במבטאן ובכתיבתן הוא חורז:

I באותיות:

1) אל“ף בעי”ן: יצעַן־סאַן (לדורש, 78; אולי הסתפק רק בחריזת הנו"ן בלבד?).

2) בי“ת דגושה בבי”ת בלתי דגושה: אבֶן – לבֵּן – תבֶן – (שׁם 33). נבָל – יתאבַּל – יובַל (שם, 108).

3) בי“ת בוי”ו: שבבים – שוים – שביבים (שם, 96).

4) ה“א דגושה בה”א בלתי דגושה: יחידָהּ – רדידָהּ – צמידָהּ – יהודָה (ביום פירוד בחרוזות הבתים).

5) סמ“ך בשׂי”ן: אסף – חשׂף – יסף (לדורש, 3; עי' שם, 24; 61; 85).

6) עי“ן ברי”ש: ארעית – עברית – ארעית (שם, 37; ואולי הסתפק רק בחריזת התי"ו בלבד?).

7) פ“א דגושה בפ”א בלתי דגושה: עפָר – תשפַּר – שופָר (דחופים, 10–12).

II. בתנועות הוא חורז גם:

1) קמץ בפתח, והרי זה לפי המבטא הספרדי: נדבָּך – נסבָּך – נתאבַּך (לדורש, 28; ועי' גם 15; 38; 50; 67: 78; 84; 108) רהַב – זהָב – להַב (דעה, 6. עי' גם 16) מֵצַר – מִצָּר (דלה. שובב, 4) ישׁבַּת – שׁבָּת (דרור יקרא, 1) שׁדַד – נודַד – בדָד (איך נוי, 3־1) צהַל – הַל – מאהָל – תנהַל (שׁתה אחי בחרוזות הבתים).

2) קמץ בצרי בהתאם לחוק האמאלה הערבית: כרסֵם – שָׂם – רכסָם (לדורש, 85) חִכֵּם – זִכָּם – מלכָּם (לרב לו, 14).

3) פתח בסגול בהתאם למבטא הבבלי: חמֶר – נשׁמָר – נמַר (דעה לבי, 5) נפֶתּ – זפֶת – שפַת (לדורש, 56).

4) סגול בצרי בהתאם למבטא הספרדי: ספֶר –שפֶר –הפַר (שם, 21 עי' גם 12; 33; 49: 51; 98; 99) ספֶר – מפַר– שׁפֶר (דעה לבי, 38, ועי' גם 17) פלֶך – הלֶך – חלֵך – מלֶך (חידה יז) יובֵל – תבֵל–

נבֶל (דחופים, 9־7).

5) חולם בשורוק: כֹּה – ויכּוּ – דרכּוֹ (לדורש, 68) גילוּ – אבלוּ – בשבילוֹ (לרב לו, 18).

III. אותיות בלתי נבטאות:

א) בתוך המלה החורזת:

1) אל“ף בוי”ו; חולם באל“ף בחולם בלי אל”ף: עזות – זאת (כל אהוביך, 12).

2) סגול ביו“ד בסגול בלי יו”ד: חרוזי הבתים בשירים “דבוק חתן” ו“אלוה רצה נא”.

ב) בסוף המלה החורזת:

1 קמץ באל“ף בקמץ בה”א: תורָה – קרָא – הורָה (לדורש, 10, עי' גם 19; 52) תורָה – אורָה – סורָה (דעה לבי, 35) מוצָא – נרצָה – יצָא (לרב לו, 10) שנָא – קנָה (איך נוי, 28־27) מבוסָה – נשָׂא (בה' יצדקו, 5) עברָה – אקרָא (דרור ‏ יקרָא, 6) קנָּא – מגנָּה (שם, 9).

2) צרי וסגול באל“ף בה”א ביו“ד: בצרי באל”ף בה“א ביו”ד: יודֶה – לידַי – מגידֵי (לדורש, 12) ומשרֵא – ומזרֵה – ומקרֶה (לדורש 98, עי' גם 99) קנֵא – יבנֶה – שׁנֵי (לרב לו, 19) ירֵא – מורֶה – בורֵא (דעה לבי, 17).

3) חיריק ביו“ד בחיריק ביו”ד ובאל"ף: הבִיא – משכבִי – מבִיא (לדורש, ‏ 55) לבבִי – אבִי – זהבִי – לבִיא (בחלקי שמחתי בחרוזות הבתים).

4) שורוק בוא“ו בשורוק בוא”ו ובאל"ף: להסירהו – בדינהו – הוא (דחופים, 16 –18).

כסיכום דרכי החריזה של דונש בן לבראט יש לקבוע:

א) האותיות חורזות לפי מבטאן וגם לפי צורתן (בי“ת בלתי דגושה בוא”ו; פ“א דגושה בפ”א בלתי דגושה וכד).

ב) תנועות הקרובות זו לזו במבטא בטבען או על ידי מבטאן אף בדרך האמאלה (קמץ בצרי; שורוק בחולם).

ג) התנועות חורזות לפי דרך המבטא הספרדי (הקמץ בפתח; הסגול בצרי).

ד) אינו מתחשב באותיות נחות בלתי נבטאות (עיין III)¹⁴³.

שירתו והערכתה.    🔗

דונש כתב שירי קודש ושירי חול. ידועים לנו כעת תשעים וארבעה בתים בשירי קודש וודאיים וששים ושמונה בתים מסופקים. בסך הכל כמאה ושישים בית, ארבעה עשר¹⁴⁴ שירים וודאיים וארבעה מסופקים. משירת החול יש לנו מאתים ושלושים בית בערך משמונה עשר שירים וודאיים, שבע עשרה חידות ושיר אחד מסופקים.

שירת קדשו מלאה תהילת ה' בשמים ובארץ ותיאור גדולתו בפמלית המלאכים והשרפים ולעומת אלה שפלות האדם וחטאיו ובקשת סליחת ה'. אין לציין בשירתו זו אוצר רעיונות חדשים, אף לא התרוממות לגובה שירתם של הבאים אחריו, רשב“ג, רמב”ע ורי"ה, אולם אין בה גם רעיונות המושפעים משירת הזוהד הערבית, זו שירת הקודש של המוסלמים. שירתו זו אדמת קודש היא וממשיכה את רעיונות הפייטנים שקדמו לו. בקרובתו ליום הכיפורים ואף בקטעים שנשארו בידינו, אנו מוצאים את כוח פיוטו ואת התלהבותו הרבה, המעידים על כשרונו כמשורר וכפייטן.

בזמירות השבת, דרור יקרא, דלה שובב ואדום עקר, מביע הוא את תלונתו על שעבוד בני ישראל לנוצרים המכונים אצלו: אדום, עלון ומנחת (השמות לקוחים מפרשה לו בבראשית) ולמוסלמים המכונים אצלו: בבל, עדינה וקדר, ובהן (וגם בשירים אחרים) הוא מתפלל לגאולת ישראל וביאת המשיח ובניין ירושלים: “ישע הבא שלח ינון” (דלה שובב, 6; ועי' גם דרור יקרא, 6 ואילך, ועוד). והיו זמירות אלו לנחמה לישראל ונתקבלו לתוך אוצר זמירותיו בשבת עד ימינו אלה.

מן השירים המסופקים קרובים זה לזה ‏ ברעיונותיהם השירים: עז תעצומך וברכי יחידה. באלה באים לידי ביטוי רעיונות מגובשים על שלטון ה' בעולם וחוסר יכולת האדם להשיג את שלטונו ועל אחת כמה וכמה להביע את תהילתו בפיו. יש בהם איפוא יותר רעיונות מאוחרים של הפילוסופיה העברית בימי הבינים. אמנם אין זה מן הנמנע, כי תלמיד רס"ג ויצחק ישראלי ודונש בן תמים וכדומה להם ידע את רעיונות הפילוסופיה.

בשירת החול הוא כולו חדש. כל הסוגים בשירה זו הם חדשים אתו ואנו מוצאים בהם:.

שירי תהילה: לרב לו; דעה לבי; היש ביעקבים; והקטעים להחכם; וגן עדנך.

תהילת החכמה: בחלקי שמחתי.

שירי גנאי: לדורש החכמות.

שירי יין: ואומר אל תישן; דעה לבי; שתה אחי.

שירי אהבה: ביום פירוד; דמעות עיני.

משלים: מחתת האויל.

חידות על עצמים שונים ועל מושגים מופשטים.

כל הסוגים האלה שאולים הם משירת ערב ודונש שתלם לראשונה באדמת השירה העברית.

א) הערך המיוחד שדונש מיחס לפירסום המהולל והשם הטוב בעולם שאול מן השירה הערבית. ורק על רקע זה של תעמולה לטובת האיש, שהיתה בתוך שירי התהילה, צמח ופרח סוג זה, והודות לו זרחה השירה גם כשירה אמיתית. גם בשירי דונש המעטים מסוג זה אנו מוצאים את ההדגשה על ערך השם: “במזרח ובמערב שמו גדול ורב” (דעה לבי, 30) או “ושם טוב לו יצא בשבעת האיים” (לרב לו, 10; ועי' דבוק חתן, 9) ורעיון זה שכיח מאוד בשירה הספרדית כולה.

ב) הוא מהלל את האיש בנדיבות לבו וידו הפתוחה (לרב לו 12–13) והוא מדמה את ידי המהולל לענני השמים המשפיעים גשמים לרוב:

וכפיו כעננים לעורכי השירים

בזהב וכתמים ושהם ולשמים

בחרף מגשימים וקיץ ממטירים (דעה לבי, 33 –34).

וזוהי תמונה ידועה ושכיחה בשירה הערבית ואף הרבו להשתמש בה כל הבאים אחריו ופיתחוה והרחיבוה מאוד¹⁴⁵. בתיאור נדיבות זו נמצאת תמונה לקוחה מחיי הבדואים בערב, שלא היתה בחיי העיר בספרד. הנדיב הוא טוב לא רק לאביון ולעני אלא אף להולך בדרכים ותועה: “פנאי יש לנעה ולסערה סועה… וסועד כל הלך” (לרב לו, 12; 16) ויש לציין. כי תהילת האדם בשיר כאיש יחיד והערצה לו דבר חדש הוא בשירה העברית בימי הבינים.

ג) שבח אחר למהולל הוא רוב חכמתו. החשיבות המיוחדת לחכמה, שכללה בתוכה את תורת ישראל ואת שבע חכמות העולם, אנו מוצאים בשירת ימי הבינים לראשונה בשירת דונש והיא הולכת ונמשכת בכל השירה הזאת עד ימיה האחרונים. יש בדברי דונש על נושא זה התלהבות רבה. בשמונה שירים הוא מדבר על נושא זה ואף בשירתו לחתן הוא מונה “והבינה תהי אמך והחכמה אחותך” (דבוק חתן, 15). במיוחד יש לציין את הקטע “בחלקי שמחתי” (ועי' לרב לו,1; דעה לבי,1; לדורש, 1 וקטעים): “ימינה תקותי שמאלה הדרתי / אחותי רעיתי ואמי גם אבי” (2). קרובים לבתים אלה הם הבתים על נושא זה בשירת רי"ה בשירו: “יונה תקונן”¹⁴⁶.

ד) אף אותה תכונה מהוללת בשיריו, כי המהולל הוא ידיד טוב לידידיו וסולח לחטאיהם ואכזר לשונאיו, שאולה מן השירה הערבית:

ושובר רע חורש וגוזר מתגרים // לרבים הוא חבר ועל פשעם עובר… (דעה לבי, 31–32 ועי' לדורש, 2; לרב לו, 19). רעיון זה מצוי ושכיח אצל כל הבאים אחריו¹⁴⁷.

ה) משובח הוא המהולל בעלייתו לגדולה ומקומו בחברה ביחוד בשלטון כבעל משרה ממשלתית. יש בזה השתקפות של מצבם של יהודי ספרד, שכמה וכמה מבני ישראל תפסו משרות ממשלתיות גבוהות. השירים: דעה לבי ולדורש החכמות מוקדשים לחסדאי אבן שפרוט וקטע מוקדש ליעקב אבן ג’ו ויש עוד שני בתים, שבהם מבורך האב, כי הבנים יהיו שרים: “ובניך הבינמו/ ושרים אז תשיתמו”. גם דבר זה נֶמצא בכל שירת ספרד¹⁴⁸.

ו) בתור שרים גבוהים הם משתתפים במלחמות מושליהם וכבר בשירת דונש יש הדי השתתפות במלחמה של שני השרים המהוללים, חסדאי אבן שפרוט ויעקב אבן ג’ו. סוג זה של שירה נתפתח מאוד בשירת שמואל הנגיד ובנו יהוסף. בתוך תיאורי מאורעות כאלה נהפך המהולל גם למשמיד אויבים ונוקם נקמות.

חסדאי אבן שפרוט: “בעז מלכו כלם בטעמו הפילם” (דעה לבי, 29) ויעקב אבן ג’ו: “אשר שבה זרים” (היש ביעקבים). החתן מבורך: “באויביך תהי ידך” (דבוק חתן, 12) וגם ר' שמריה “גורס שני ארורים דמיים” (לרב לו, 19).

ז) גם הידידות והאהבה בשירה הן חידושים מחודשים על ידי דונש (ביום פירוד; דבוק חתן) ואף באלה יש תמונות לקוחות מהקצידות הערביות בתקופות הג’אהליה, שבהן תיארו את האהובה המתרחקת על גמלה והאוהב הנשאר עומד ומבכה את שבטה ודמעותיו מעורבות בדם: “דמעות עיני בדם דפקו / למיודעי בעת רחקו” (קטעים)¹⁴⁹.

ח) בשירי היין נמצאים כל אותם החלקים הנמנים בשיר כזה¹⁵⁰: תיאור המשקה; הגן; המים; הצפרים; המגיש; הזמרה והנגינה. ואף מעלותיו של היין המשמח אדם ומניס תוגה והופך חלשים לחזקים מנויות. אמנם מה שמייחד את דונש מכל הבאים אחריו, שאצלו נמצא עדיין יחס שלילי ליין – מחוץ לשיר המסופק “שתה אחי”. אולם למרות יחסו השלילי, הריהו מאריך בתיאור מסיבות היין ומעלותיו, שמתוך גנותו אתה בא לידי שבחו.

ט) אף החידות מלאות חיים וכולן סובבות על פירות (תפוח ואבטיח) ועצמים שנוצרו להנאת האדם (יום ולילה, המחט) והחכמה (העט; החכמה).

י) בשירתו הלימודית “לדורש החכמות” הראה כוח רב בזה שיכול היה להכניס בצורת שירה שקולה ומחורזת אף בחרוזים פנימיים, שמונים ממאתים תשובותיו על מנחם בן סרוק. השיר מלא כוח הבעה חריפה נגד איש ריבו וכולו מלחמה ואין זו שירה לימודית בלבד, אלא גם משירי המלחמה והגנאי, שכמותם היו בשירה הערבית ושירים מפורסמים כאלה הם שירי ג’ריר ופרזדק.

יא) גם בניין השיר המתוכן לפי חלקי האמנות של השירה הערבית‏ אנו מוצאים אצל דונש. ודוגמה נאה הוא השיר “דעה לבי”, הפותח תחילה בנושא כללי על חשיבות החכמה וזהירות משתיית יין ומחברים רעים (הבתים 19־1) ובית עשרים משמש לו בית מעבר לתהילת חסדאי אבן שפרוט ומאריך בשבחים

ותהילות. (37־21) ומסיים בבתים האחרונים בתהילת שירו ותהילת עצמו: “והוא כתר ספרי והמקיים פשרי / והמרים זכרי עלי כל השרים” (40)¹⁵¹.

יב) וכבר נמצאים גם קישוטי המליצה¹⁵² בשירי דונש. בתפארת הפתיחה יש לקבוע, כי הוא אוהב לפתוח בבית על החכמה (דעה לבי; לדורש; לרב לו). הוא שומר גם על תכונות הבית הזה, החרוזה בסוף הדלת והקבלה במשקל:

דִּמְעוֹת עֵינַי בְּדָם דָּפָקוּ

לִמְיֻדָּעַי בְּעֵת רָחָקוּ

(קטעים)

בתפארת המעבר לא הצליח ביותר, עד כמה שיש בידינו לשפוט מבית מעבר יחיד בשירו “דעה לבי” (20), אולם ידע להשתדל בתפארת החתימה ומשתמש הוא לשם זה בהקבלות: תהי ברוך בבואך וגם ברוך בצאתך (דבוק חתן, 22); [ונתן לה חצי] ארץ ספרד / ולו לקח חצי מלכות [יהוד]ה (ביום פירוד, 4), או שהוא מקדיש בתים אחדים לעניין השיר ותהילת שירו, כמו ב“דעה לבי” (41־38) ולדורש (110־104), או בהבעת תקות הגאולה: לרב לו (20); היש ביעקבים (3).

יש בשיריו השיבוץ, הרמיזה, הדימוי והחזרה ואף הדימוי בחיוב ובשלילה:

בימו מלחים ושטים לא שוחים…

אבל בו למבינים בדולח לעדיים (לרב לו, 6–7).

בשיריו מצויים צימודים שונים, שוני תנועות ושוני אותיות ואף צימודים שלמים. רק שתי דוגמאות תובאנה כאן:

ראשו בהנחה וסופו לאנחה (דעה לבי, 14) זהו צימוד שונה אות, שהרבו להשתמש בו כל הבאים אחריו וצימוד שלם: בפיו מרגליות… והוא מרגליות (לרב לו, 11).

גם ההתווכחות והשיחה. המצויות בשירת ספרד, כבר נמצאות אצלו בשירו “ואומר אל תישן”.

כסיכום הדברים שנאמרו למעלה יש לומר, כי בכל שירת החול של דונש יש רעננות של חיים ומורגש דופק החיים החדש של בני ישראל בספרד. ריחות בשמים ושמחת חיים ואף רעש משרות וצחצוח חרבות נשמע מתוכה. אין בה אמנם אותה אמנות מפותחת כבשירת הבאים אחריו, אולם אין בה גם הצטעצעות,

הגזמה והפלגה בתיאורים, בדימויים ובהשאלות, שאנו מוצאים בדורות הבאים. שירי תהילתו אינם מנופחים, כי לא הושפע משירתו של אלמותנבי, שהיה בן דורו (905–965) ונתפרסם בעולם הערבי, אבל, כנראה, לא השפיעה שירתו על משורר עברי זה (ואין ‏ ספק, כי הושפע רשב"ג ממנו), משום כך יש בה עדיין ראשונות ופשטות.

כמו כן נתברר, כי לא היה דונש רק מחדש צורות, אלא מחדש השירה העברית בסוגיה, בתמונותיה, בתיאוריה, בקישוטי המליצה ודרכיה. השירה העברית היתה לאוצר רעיונות חדשים והבעה לחוויות חדשות ולתנועות חדשות, שקמו בישראל בארץ ספרד. כל זמן שלא ידענו משירתו אלא שני שיריו בראש תשובותיו ופירורים מעטים בלבד, היתה לנו הרשות לדבר על דונש המדקדק ולומר שלא היה משורר, אולם כיום, שיש בידינו כמה וכמה משיריו ואף הפירורים משיריו נתרבו, לא ייתכן שנשלול ממנו את כתר השירה. יכולים אנו לטעום את שירתו ולחוש בה, כי אכן היה דונש משורר. איננו יכולים להעמידו בשורת המשוררים שבאו אחריו: רשה“נ, רשב”ג, רמב“ע ורי”ה, אולם עלינו לראותו כמשורר בעל כוח יצירה רב, שהשאיר רושם עמוק על בני דורו ובני הדורות הסמוכים לו. שיריו נתפשטו בכל תפוצות ישראל ומהם שהפכו לזמירות שבת. השיר “דבוק חתן” נמצא בכתבי יד שהשתמשו בהם האשכנזים. שירתו השפיעה על משוררי ספרד כולם וממנו למדו את דרכי השירה העברית המחודשת בספרד. רשב“ג הושיבו על כסא השירה¹⁵³: “שְׁמוּאֵל! מֵת בְּנוֹ לַבְּרָט / וְעָמַדְתָּ עֲלֵי כַנּוֹ”. ומשה בן יצחק הסמוך לאותו דור מזכירו כמשורר גדול¹⁵⁴. גם ריב”ג אינו מכנהו דונש המדקדק אלא דונש המשורר¹⁵⁵. הרמב“ע הוריד את דונש מגדולתו ובהערכתו (יחד עם בני דורו) אמר¹⁵⁶: “אולם אין אחד מהם מוביל אל מקום התועלת” ובא אחריו ר”י אלחריזי והורידו יותר מגדולתו ויש בדבריו גם זלזול בו¹⁵⁷: “וְשִׁירֵי אֲדוֹנִים, לְקַרְשֵׁי הַשֵּׂכֶל אֲדָנִים”. אולם ‏ גם שם הוא מונהו בין המשוררים וכנגד האחרים¹⁵⁸ “אשר אין זכרון לשיריהם מפני חולש עניניהם”. וכדי להבין את היחס החדש של רמב“ע והבאים אחריו לדונש יש לזכור, כי מדור רשב”ג ואילך היו מושפעים מאלמותנבי ומשוררי ערב החדשים, ונחשבו המשוררים האחרונים בעיני הרמב“ע, ואף הוא היה מבית מדרש חדש זה, כמשוררים חדשים ומודרניים בניגוד ‏ לקודמים לרשב”ג, שהיו בעיניו כמשוררים ראשונים ששירתם נתישנה, ואינה טעימה לחיך בן דורו. על דרך רשב“ג אומר רמב”ע: “וסלך פי אלקול מסלכא דקיקא ותשבה פי (?) באלמת֗אל מן שערא אלמסלמין” ותרגם האלפר: “דרכו בשיר עדינה ודומה הוא למשוררים האחרונים של המוסלמים”¹⁵⁹ ומשוררים מוסלמים אלה הם בניגוד למשוררי הג’אהליה¹⁶⁰, ששירתם נתישנה בעיני המשוררים מסוגו של אלמותנבי ובני דורו¹⁶¹ והיה להם אף שם מיוחד אלמוחדת’ון (= החדשים) או “אלמולדון” (שנולדו אחרי הופעת האסלאם). ובמקום אחד מדבר הרמב“ע על משוררי ישראל מרשב”ג והבאים אחריו כעל “אלמחדת’ון”. אין אפוא להעריך את שירת דונש לפי טעמם של רמב“ע ור”י אלחריזי, שרדפו אחרי האמנות של השירה הערבית המאוחרת וזלזלו

בקודמים להם¹⁶².

ואסיים בתפילה: מי יתן וקובץ קטן זה יעורר את חכמי ישראל להוסיף ולחשוף את שרידי שירתו המפוזרים בקטעי גניזה בספריות העולם ולקבץ את שיריו הנידחים, כדי להחזיר את עטרת השירה למשורר הראשון בשירת ספרד.

קיצורים    🔗

ב“ר = שירי רשב”ג, שלושה כרכים, ‏ מהדורת ביאליק־רבניצקי, ‏ תל אביב תרפ“ד–תרצ”ב.

ד' = דונש. בהערות גם = דוידזון, אוצר השירה והפיוט.

ילין = המשקלים בשירת שמואל הנגיד, ידיעות המכון, ה, עמ' קפא–רח.

כ' = כהנא, ‏ קובץ שירי דונש, הוצ' אחיאסף, ווארשא תרנ"ד.

מחברת מנחם = מהדורת צבי פיליפובסקי, לונדון 1854.

קימפף, NP עי' להלן NP.

ריב“ג = ספר השרשים, מהדורת ב”ז באכר, ברלין תרנ"ו.

ש“י = שירת ישראל בתרגום בן־ציון הלפר, לייפציג תרפ”ד.

תת"ד = תשובות תלמידי דונש ועי' בסמוך.

תת"מ = תשובות תלמידי מנחם, מהדורת ז' שטרן, וינה 1870.

קיצורים אחרים נרשמו בראש כל שיר ושיר, בהערות.

Beitraege = Dukes L. und Ewald H., Beitraege zur Geschichte der aeltesten Auslegung uns Spracherklaerung des a. T., Stuttgart 1844.

CB = Steinschneider M., Catalogus Librorum Hebraeorum in Bibliotheca Bodleiana, Berlin 1931.

HB = Steinschneider M, Zeitschrift fuer hebraeische Bibliographie.

JE = Jewish Encyclopedia.

NP = Kaempf S. I., Nichtandalusische Poesie andalusischer Dichter, Prag 1858.

Notice = Munk S., Notice sur Abou’l־Walid Merwan ibn Djana’h, Paris 1851