אל הקוראים

בספר הזה אשר הננו נותנים לכם הפעם, קוראים נכבדים, יעברו לפניכם דברי ימי עמנו וכל אשר עבר עליו במרוצת אלפים ושלש מאות שנה, מעת חרבן הבית הראשון ועד מות מענדעלזאהן, לא באותיות מתות ומספרים יבשים, לא בדברי מחקר והשערה, כי אם בתמונות חיות וקימות וציורים בולטים ונכונים. בספר הזה תעבור לעיניכם תמצית תולדתנו, קורות אבותינו בכל העתים ובכל הזמנים וההרפתקאות דעדו עליהם, עתותיהם הטובות והרעות, נחמותיהם ותלאותיהם, ששונם ויגונם, וכל אשר סבלו במרוצת ימי נדודיהם; וגם הנצחון הרוחני אשר נצחו את אויביהם בכל פעם, את האמת אשר מסרו נפשם עליה בכל עת ועת, ואת רוחם הטהורה והנעלה אשר גברה על כל. וכל אלה יעברו לפניכם, הקוראים, בספורים נעימים ונחמדים למקרא, בנפשות חיות, פועלות ונפעלות, בשיחות וּוכוחים, מחשבות ורגשות; וראו עיניכם את הדמעות הטהורות והקדושות הנוצצות בעפעפי הנפשות האל, ושמעו אזניכם את האנחות המרות והתמימות היוצאות מלבן, והקשבתם את דבריהן החוצבים להבות אש קדש במסרן נפשן על קדושת האֻמה וסגולותיה היקרות – והיו דברי ימי עמכם חיים לנגדכם וזכרונם לא ימוש מלבכם כל הימים.

עורך הספר אשר לפניכם הלך בעקבות הסופר האשכנזי רעקקענדארף בספרו “Geheimnisse de Iuden”. הרעיון הזה התעורר בקרב רעקקענדארף, לפי דבריו, למקרא הספר "Mystѐre du Peuple, מאת סי, אשר העביר בו הסופר ההוא את תולדות העם הצרפתי בספורים וציורים: “האם לא טוב הדבר כי אנסה לערוך ספר אשר כזה גם על דבר תולדות עמי?” אמר אז בלבו, ובקרב הימים נגש אל העבודה הזאת וידע לבור לו תבנית יפה וסגנון נחמד, סגנון מלא תם וטהר רוח, וחפצו הצליח בידו לנסוך על רבים מספוריו אשר ערך רוח שירה ורוח דמיון נעים לוקח לבבות.

ומי לא יכיר ויודה אשר ספורי-עם כאלה, האוצרים בקרבם תולדות העם וחייו ההסטוריים, צריכים להיות ערוכים גם בשפת העם, בשפת עבר, השפה האחת המביעה את רוח העם העברי במלואה? ומי לא יכיר חסרון ספורים כאלה בספרותנו העברית, ביחוד, למען בני הנעורים אשר בקרבנו, אשר יבקשו להם אכל-ספרותי לנפשם ואין, אשר יבקשו להם ספרים עברים למקרא, תמימים ומועילים, טהורים ונעימים, אשר יתאימו עם הלך רוחם ולא ישגבו מרוח בינתם, ולא ימצאו? מי לא יכיר נחיצות ספורים כאלה בספרותנו העברית, אשר יעוררו בלב בני הנעורים את האהבה לעמם ולכל סגולות-הרוח אשר לו, אשר יפיחו בקרבם את זיקי הלאומיות והיתה ללבת-קדש ושלהבת-יה אשר לא תכבה גם בימים הבאים, בבואם לעולם המעשה ובהתערבם בזרם החיים ההומים? מי לא יכיר כי דרושים לבני הנעורים אשר בקרבנו ספורים כאלה אשר יקשרום אל עמם, אל עברוֹ, אל משאת נפשו ועתידותיו הלאומיות?

אמנם עוד לפני עשרות בשנים נסה אחד הסופרים לתרגם את הספר הזה עברית; ואולם מלבד אשר תרגומו כשהוא לעצמו החטיא את המטרה,כי יחסר לו החן והיופי השפוכים על האריגינאל, הנה אך זה החלו לעשות במלאכה הזאת ויתרגם אך ספורים אחדים ממנו, ואחר חדל מעבודתו עד היום הזה.

ואולם לא נכחד ממנו, כי לא יצליח כל מתרגם בעבודתו זאת, אם אמר יאמר לתרגם את כל ספורי רעקקענדארף כמו שהם מבלי הוסיף וגרוע מאומה, - כמו שעשה המתרגם ההוא ב“התחלתו” – כי נמצאים בהם גם ספורים כאלה המלאים חטאים להאמת ההסתורית ושגיאות בדברי הימים לבני ישראל; ויש בהם גם ספורים רבים אשר יחסר להם כל יֹפי וחן, והמה ספורי מעשים הסתוריים יבשים, בלי כל שירה ורגש, כדרוש לספורים ממין זה, ולא ימשכו אפוא את לב הקורא; וגם תחסרנה בקובץ ספוריו תקופות נכבדות בדברי ימי ישראל אשר פסח אליהן המחבר לגמרי. ובחפצנו אפוא להוציא מתחת ידנו דבר מתוקן כראוי, מצאנו לטוב לנו, בגשתנו אל הוצאת הספר הזה בעברית, לבחר לעורך ומתרגם את הסופר המהיר והמליץ הנודע לשם, ה' א"ש פריעדבערג, בדעתנו כי מומחה הוא לדבר הזה ויודע את אשר לפניו; ואמנם תוחלתנו לא נכזבה, כי ידע הסופר הנכבד והשכיל: איזה ספורים מקבוצת הספורים האלה ראוים להתרגם כמו שהם, ואיזה דרושים להשנוֹת ולהערך מחדש, ובמקום הדרוש – לעזוב כלה את החמר אשר לפניו ולערוך ספורים חדשים בתכלית, אם כי נקראים הם בשמות אשר נקב רעקקענדארף לספורים ההם; וגם לחבר ספורים חדשים בדברי ימי התקופות החסרות בהאריגינאל לגמרי. והספורים שערך מלאים יֹפי וחן נעים ומביעים רוח העם וחייו הפנימיים בימים ההם, כאשר תחזינה עיני הקוראים מישרים בספור הראשון ובספור השלישי וברוב ספורי הקובץ הזה שהם חדשים מעיקרם.

ובדבר שפת המתרגם אין מן הצורך לנו לדבר, כי כבר אתמחי האי גברא בספרותנו, ומעטים הם בין הסופרים העברים אשר יוכלו להתחרות אתו בטהרת השפה, יפיה ונעמה. ושפת הספורים אשר לפניכם עוד מצטינת ביחוד בצחותה וקלותה, והיא נוחה ונעימה והולכת כמי השלוח ההולכים לאט.

את הספורים המקוריים שערך המתרגם נצַיֵן בכל פעם בפנים הספר, להבדילם מן הספורים המתרגמים.

ובהיות דברי הימים עם יצורי הדמיון מעורבים בספורים האלה ביחד, מצא המתרגם הנכבד לטוב לפניו לצין את כל הדברים ההסתוריים, ברשמו את המקורות אשר שאב אותם מהם, וידעו הקוראים להבדיל בין המעשים האמתים ובין יצורי הדמיון, הערוכים עם זה לפי רוח הימים ההם.

את עבודת תרגום השירים הבאים בקרב הספורים האלה פה ושם מסרנו למשוררים אמנים, היודעים את אשר לפניהם, אשר נקרא את שמותיהם בפנים הספר, כל אחד על מעשי ידיו, וגם המה הצליחו, לפי טעמנו ודעתנו, בעבודתם ושיריהם נחמדים ויפים מאד.

הספורים יודפסו בפורמט גדול וגם באותיות גדולות כראוי להיות בספורים הנועדים ביחוד למקרא בני הנעורים.

כל הקובץ הזה יצא בחוברות, חוברות – חוברת בכל שני שבועות – עד תם כל הקובץ הזה לצאת.

רשימת הספורים תבוא בסוף הספר.

והננו מציעים אפוא את הקובץ הזה אל כל בני הנעורים בקרבנו הקוראים עברית ותאבים לדעת חיי עמנו ההסתוריים מני אז ועד היום, בתקותנו כי יהי להם למקור ענג ותועלת כל הימים.

המו"ל

פתח דבר

והיה בחדש סיון שנת ה“א תקצ”ט, כרפות ידי עבד-אל קדר שלטן אַלגיר במלחמתו עם הצרפתים אשר עלו כשואה על ארצו, ויקרא לעזרה את מוליי עבד-אל-רחמן שלטן מארוקה, לעמוד לימינו ב“מלחמת הקודש” ולשום מעצור לממשלת הגיאורים¹ ההולכת ומתפשטת בארץ. קנאת הדת וחפץ הקיום עוררו את עבד-אל-רחמן לעמוד גם הוא בקשרי המלחמה ההיא – פן יגברו הצרפתים על רעהו באלגיר, ופשטו ידם גם על ארץ ממשלתו לכבשה לפניהם. כן דרך בני האדם, באחוז אש בבית האחד, תגדל מדת החמלה בלב השכנים הקרובים וימהרו לכבות הבערה – פן תגדל האש והיו גם משכנותיהם לבער…

העת הרעה לארץ ויושבי בה הכבידה עליהם את המלחמה ותלאותיה. השמש בערה כאש לוהט והחם גבר עד בלתי נשוא. השמים כלאו מטל ומטר לא היה, הבארות יבשו והמעינות חרבו, ועל כל אלה עלה ארבה כבד מאד על הארץ ההיא ויאכל את כל יבולה. וידי העם רפו, אוצר הממלכה כבר הורק, - ואיך תמצא יד השלטן לאסוף חיל וצבא ולנהלם בלחם ולתת להם כל מחסורם? אך עצה אחת נשארה, בה בקשו ומצאו מלכי מארוקה עזרתם בכל עת צרה וצוקה, והיא – לשום מצור על עיר היהודים ולסגור עליהם שעריה לבלתי תת יוצא ובא.

גורל יהודי מארוקה רע ומר מגורל כל אחיהם באשר הם שם. גם בארצות אשר אין להם משפט אזרח לא ימנעו מהם משפט אדם, והיו חקי הממלכה גם להם למחסה עז. לא כן בארץ ההיא – איש יהודי כי יומת לעיני השמש, וענשו את הרוצח עונש כסף, עשרה שקלי זהב, והיה זה כפר נפשו ונקה; איש מעם הארץ כי יזכיר שם יהודי לפני אחד השרים, אז יירק בשאט בנפש ויבקש סליחה מאדוניו על תועבת שפתיו. היהודים מחויבים לשאת צניף ירוק על ראשם, להבּדל בזה מכל יתר התושבים. אל כל משמרת פקודה בממשלה לא יגיעו גם בחיל הצבא לא יוכלו לבוא, ולעמת זאת יגדל עליהם עול המסים מנשוא. לאיש יהודי אסור לרכוב ואף לשאת נעלים על רגליו בצאתו לרחובות עיר, ואם יפגש בדרכו את איש מחמדי, אז עליו לעמוד על מקומו בכוֹבד ראש עד עבור המחמדי על פניו. ואם לא יעשה זאת, והיתה מנת כוסו חרפה ומכות ומכאֹבים אין קץ. לאיש יהודי אין המשפט ללון בבית איש מחמדי, אף לא לאסוף את המחמדי אל ביתו. לרופא יהודי אין המשפט לבקר את איש מחמדי בחלותו – כי היהודי טמא הוא לכל נפש. חקים קשים כאלה וכאלה קבועים ושמורים עד היום לאחינו היושבים למעצבה בארץ החשכה ההיא. ועל כלם יגדל לחצם ומצוקתם מאת מלכי מארוקה, לעת יחסר להם הכסף הדרוש לחפצם – כי אז ישימו מצור על רבע עיר מושבם, לבלי תת להביא אֹכל ומזון מן החוץ, וכן יענו ברעב נפשם עד כי ילחצו לתת להמלך את מכסת הכסף ככל אשר ישית עליהם. אמנם בכל הלחץ אשר המלך והעם לוחצים את יהודי מארוקה רב עשרם לאין קצה – כי כל סחר הארץ בידם הוא, ובעוד אשר המחמדי מבלה עולמו ברבצו על יצועו כל הימים באפס מעשה, הנה היהודי שוקד על עבודתו ומסחרו, קוֹבץ על יד ומרבה הונו ועשרו. אך על ידי העבדות והשפלות, שאליהן הסכינו זה מאות בשנים, נטעו בלבם גם מדות רעות: צרות עין ואהבת בצע ומרמה. רוב יהודי מארוקו הם צאצאי היהודים שגורשו מספרד בשנת ה“א רנ”ב. אבל אין זכר לאצילות אבותם והשכלתם, שבהן עשו להם יהודי ספרד שם עולם אשר יכרת, וכל לבם ונפשם נשואים רק אל המסחר והנשך – כה תשפל נפש האדם בהשפל כבודו ללא משפט ובהדכאו בשער לבלי חק!

רחובות היהודים במארוקה צרים וחשכים מלאי רפש ודֹמן, גם רצפתם רעה מאד ואדמת המקום מלאה תלולים והדורים. כמעט כל הבתים בתי עץ בעלי קומה אחת, וככל אשר יגדל עשר היהודי שם, כן יגדל מראה העוֹני אשר למקום משכנו חוצה – להנצל בזה מעין השלטן הרעה. לעמת זה רב כבוד הבתים בחדריהם פנימה, ובתוכם יש כאלה אשר יוכלו להתחרות את היכלי שרים ורוזנים.

____________

זה שני ימים אשר הושם מצור על רבע היהודים ההוא. השלטן דרש מהם להביא אל אוצרו מאת אלף שקלי זהב, וכל הקהל נשבע לאמונה כי לא יוכל תת יותר מעשרים אלף שקל. כל העת ישבו היהודים הנצורים בבית הקהל, ויתוכחו ביניהם על אֹדות החלק אשר ישא כל אחד מהם במס הזה. איש איש מהם התעטף בענותנוּתו בהכירו את רעהו כי עולה הוא עליו בעשרו, וברוב דברים לא חדלו מריבות ומהלומות. האמות וילדיהן צעקו מרה מפחד רעה ומרעב, כי באה עליהם גזרת המצור לפתע פתאם כשוֹד משדי. נוסף על זה הנה יום השבת קדש עומד מאחרי כתליהם – ומה רב היגון ליהודי כשר, בהבצר ממנו לכבד את היום הקדוש בדגים ובשר ויין וכל מיני מטעמים!

עבר היום השני לימי המצור והשבת באה, ור' יהודה אבַרבָנְאֵל, הנכבד בתורתו ועשרו בכל יהודי העיר ההיא, שב מבית הכנסת אל ביתו בנפש נענה ונדכאה, והוא זקן בן חמש ושבעים שנה בעת ההיא. גֹבה קומתו, הוד פניו, זקנו הלבן היורד עד האבנט אשר על מתניו, קווצות תלתליו הלבנים ועיניו הנוצצות כאבני אקדח, כלם יחדו אומרים כבוד וחן לבעליהם. הוא היה חֹטר מגזע השר הנודע דון יצחק אברבנאל, אשר בצאת הגזרה על היהודים לעזוב את ספרד, מאס במשמרת כבודו בהיכל המלוכה ויבחר לצאת בראש גולים ולהתענות ככל יתר אחיו. ור' יהודה היה נין ראוי לאבותיו – כי היה גם הוא עדי תפארת לעדתו בעשרו וכבוד תורתו, ישר לבו ונדבת רוחו. כל איש מצוק ומר נפש מצא בו נחמתו וישועתו, וכל מבקש עצה מצא בו יועץ פלא אשר נחהו לבטח בחכמתו ותבונתו. אכן התגאה ביחוסו, בהיותו מצאצאי אברבנאל, מזרע המלוכה לבית דוד; אבל גאותו זו היא הורתהו לעשות אך טוב וחסד ולהיות שוה על פי מעשיו לכבוד אבותיו הגדולים אשר בהם ישראל יתפאר.

לר' יהודה היו ארבעה בנים ושתי בנות, יחדו פארו את זקנתו בהודם והדרם וחין ערכם. אשתו מתה עליו זה שנים אחדות. בניו נשאו להם נשים מקרב קהלתם; בתו הבכירה נשואה לאיש עשיר מיהודי אלגיר, ובתו הצעירה אֹרשה זה כשבוע לעלם עשיר מיקירי מארוקה, וליום השבת הזה התעתדו לחֹג את חג ארושיהם כמנהג היהודים יושבי הארץ ההיא.

כבוא כ' יהודה הביתה נגשו אליו בניו וכלותיו ובתו, וינשקו את ידיו וישחו ראשיהם לפניו, והזקן שת ידיו עליהם ויתן לאיש איש ברכתו כמשפט. אז נגש אליו החתן הצעיר אשר עמד עד כה מרחוק ויען ויאמר:

“דון יהודה, התשית לבך גם אלי לאמצני כבן לך ולתת עלי היום ברכה?”

“בכל לבי אברכך, בנימן אהובי! – אנה הזקן באהבה – הן זאת הפעם הראשונה ואולי גם האחרונה אשר אאצול ברכתי לך”.

“מה זה תדבר, אבינו היקר! ומדוע פניך זועפים?”

“הוי צאצאי הטובים – השיב ר' יהודה אמריו להם – הן אחרית אבי, מנוחתו עדן לנגד עיני היא. הוא היה עשיר ועושה חסד ואהוב לכל. ויהי בעת מלחמה ויתגולל המלך עליו ויאסרהו ויענהו עד מות ואת כל הונו החרים לו. ועתה הטוב טוב אני מאבי, כי ישא המלך הזה את פני ולא ישית עליו כפיו? היש במארוקה עון גדול ליהודי מֵעשרו והונו? – אמנם קדמתי פני הרעה ככל אשר מצאה ידי: רוב עשרי הפקדתי בידים אמונות בארצות נכר, בהשאירי לי אך מעט, די צרכי. ואת צואתי לביתי הנחתי בשבוע הזה בידי “החכם”, הרב אשר בקהלתנו; תקראוה ותדעו הכל. אמנם היה עם לבבי לנוע ולהאחז בארץ אחרת; אבל לא אוכל לעזוב את אחי בני עדתי ואת קברות אבותי. ובכן אשר פה, וכדון יצחק אברבנאל, אבינו הנערץ, הנני נכון לשאת בעמל אחי ולהתענות בכל אשר יתענו המה, ולהשליך יהבי על ה' אשר בידו נפש כל חי”.

לשמע הדברים האלה נתנו כל בני הבית בבכי קולם, ור' יהודה שם פניו אל החתן ויקרא לאמר:

“השבעה לי כיום, בני, כי תהיה לבתי לאב ואלוף נעורים כאחד, כי תתן לה מגן ישעך בהפּקד ממנה אביה, והיתה זאת נחמתה ושמחתה. הבטיחה לי כי תעזוב את הארץ הזאת, מקום הרשע והעבדוּת! הן יש ארצות בעולם, שבהן לא יחשבו בני האדם כבהמת הארץ וכחית השדה; שם לא ישמע קול נוגש, כי מלכיהם לצדק ימלכו ושריהם למשפט ישֹרו; יש ארצות שבהן חקה אחת ומשפט אחד ואהבה אחת לכל תושביהן גם יחד. השבעו לי, בני, כי אחרי מותי תעזבו כלכם את האדמה הזאת אשר רותה מדם אבותיכם זה כמה!”

“אנחנו נשבע!” – ענו כלם פה אחד.

“ועתה רב לנו לדבר מזה עוד – אמר האב – כי אמנם לא יתכנו דברי לעת הזאת, בהופיע אלינו שבת קדשנו, הנתונה לנו מאת ה' לנחמנו מעמל חיינו, למלא בתינו אורה ונפשנו – שמחה וגיל. לכן נסירה דאגה מלבנו ונתענג על ה' לכבוד השבת ונקדש שביעי כראוי לו”.

כל בני המשפחה ישבו אל השלחן. מראה פני ר' יהודה הזקן אשר כלו אומר כבוד והדר, מראה צאצאיו כשתילי זיתים וגפני ברכה סביב לשלחנו, החדר וכל כליו המלאים הוד ותפארת, המנורות הגדולות בעלות שבעה הקנים המפיצים בנרותיהם נגה רב כאור יומם והשלחן הכבד ממשא כלי הכסף אשר עליו במערכה – כל אלה היו למחזה נהדר בקדש המלא ברכת ה', מחזה היקר ממצוא עוד בתוכנו בימים האלה ובזמן הזה.

ור' יהודה נשא כוס יין נבחר ויקדש את השבת בקול רם, וכל בני המשפחה לחשו אחריו את הדברים בקול דממה דקה. עיני הזקן מלאו דמעה, אבל קולו לא נתן בבכי; פניו הפיקו עצב ומנוחה כאחד, בהיות לבבו נכון עם ה' כי כל הבא עליו מידו הוא ולו נתכנו עלילות. ויהי עודנו מגיש את כוס הברכה לכל המסֻבים לפניו, והנה קול רעש ומהומה נשמע ברחוב, והוא הולך וקרב אל ביתו. ור' יהודה קם ממקומו ויאמר: “שמעו, בני האהובים! הן לבי אומר לי כי עת פקודתי הגיעה; הנה אבי רומז לי ממרום לבוא אחריו – הנני ואלכה. ואתם, בני, שמרו את דברי ועשו ככל אשר אמרתי לכם והיו שלום!”

על דלת הבית נשמע קול דופק בחזקה, ור’יהודה ירד במעלות וישאל: “מי פה?”

“בשם השלטן, פתח יהודי דלתיך!” – נשמע קול מצָוה עונה אותו מחוץ.

הדלת נפתחה, והֵגי, ראש סריסי המלך, בא הביתה ועשרת אנשים חמושים אחריו.

“מה דורש “מושל המאמינים” ממני?” – שאל ר' יהודה.

“עוד מעט ותדע – ענה הגי בלעג – בבואנו אל חדר משכיתך נגיד לך הכל”.

ר' יהודה בא החדרה וסריסי המלך אחריו. כל אנשי ביתו כתרוהו ויעמדו נבהלים מסביב. והגי אמר: “המלך צוה להביאך אליו ולחפש כל חדרי ביתך. קרא את הפקודה הזאת!”

ור' יהודה קרא את דבר המלך ויאמר: “אנכי מראש ידעתי זאת”.

ובדברו פנה אל ארון הבגדים ויוצא מתוכו את מעיל המשי הירוק וילבשהו ויאמר:“הבה נלכה!”

“אל נא תעזבנו, אבינו! – קראו הבנים – כל עוד נפשנו בנו לא נתך לנפול ביד צר”.

“הרגעו, בני! – אמר הזקן – הן פקודת ה' היא כי אחלק גורל אבי, ופקודתו תשמר רוחי. ברוך אלהי המשפט!”

והגי פנה אל הסריסים ויקרא:“אתם שלשתכם, חסאן, יזיד ועלי, תוליכו את היהודי לאדוננו. שמרוהו – כי בנפשכם הוא! ואנחנו נשאר פה לחפש את הבית ולמשש חדריו”.

בצאת ר' יהודה עם שומריו פנה אל צאצאיו ויפרוש כפיו למעלה ויקרא: “היו ברכה; שם במרומים עוד נשוב נתראה!”

אשר הובל דרך הרחוב נהפכו כל פנים לירקון, ועדת צעירים לימים, אנשי לבב, התאספו סביביו ויהיו נכונים להלחם עם שומריו להצילהו מידם. אך הוא השיב אמריו להם: “אל תרגזו, ידידי, כי כן נגזר עלי ממרומים, ותהי נא מיתתי כפרת עונותי ועונות כל בית ישראל. קוו לה' ובטחו בישועתו כי לא תרחק, ועוד תחזינה עיניכם ימים טובים מאלה”.

וכל הנאספים בכו בכי גדול וקול ענות נשמע מעבָרים: “נפלה עטרת ראשנו, אוי מה היה לנו!”

ור' יהודה הוּרד אל בור השבי אשר מתחת לארמון המלך; שם נשאר למעצבה עד אשר תעלהו רוח המושל לחיים או למות.

---

בלילה ההוא נדדה שנת המלך. אבל נדודיו לא הביאו ישועת ישראל כבימי אחשורוש, אך ענוים ויסורים קשים לאיש יהודי אחד ובכי ומספד לכל קהל עדתו. זמן רב התהפך המלך על צדיו מבלי מנוח, ובהתגעשו כי חרה לו צלצל בפעמון ושומר הסף בא.

“יבוא הגי הֵנה כרגע!” צוה השלטן.

עד מהרה בא הגי אל חדר המלך וישתחו לפניו אפים ארצה.

“השמת לבך אל דברי? העשית כמצותי?” – קרא המושל אליו.

“אדוני הגדול, מושל המאמינים! פקודתך שמרה רוחנו, ובעוד אשר שלשה מעבדיך הוליכו את היהודי אל בור השבי, חפּשנו את ביתו. שם מצאנו כלי יקר ומצעות ובגדי תפארת לרוב מאד – אבל כסף רק מעט מזער. בקשנו בכל הארונות, גם את קרשי הרצפה העתקנו ממקומותם; אבל כל עמלנו היה לשוא. הגענו אל דלת סגורה בבריחי נחושה – פה, דמיתי בנפשי, נמצא את האוצרות אשר נבקש; ויהי כאשר נפתחה הדלת לפני, וארא והנה החדר ריק אין בו מאומה, זולתי שלחן ארוך ועליו צבורים המון מגלות ודברים אין חפץ בם. עזבתי את גל האשפה ההוא ואלך הלאה בחמת רוחי. ועתה שמע נא אדון החסד את הדבר הנפלא אשר קרני! הן בבואי אל בית היהודי מצאתי ראיתי את בתו, והיא נערה כלילת יפי מאין כמוה, ואומר עם לבבי:”היפהפיה הזאת ראויה לפאר את הרמון אדני – וחי הנביא אם אסור מזה עד הביאי אותה אל מלכי“. ובטרם נצא את הבית צויתי לעבדַי לקחת את הנערה ולהוליכה אחרי. אז ראיתי את אשר לא פללתי! משפחת היהודי הזה, אשר עמדה מנגד בנצלי את ביתו ובהוציאי ממנו את כל כליו היקרים, התיצבה כצר לי בהואילי לאחוז בנערה ההיא. ביותר התמרמר אלי עלם אחד אשר התאמר כי אֹרשה היא לו. המלחמה כבדה בינינו, וכאשר עיפה נפש כלם וידיהם רפו, וירא העלם כי כל עמלו וגבורתו לא יעמדו לו להוציאה מידי, קפץ פתאם אל אחד מעבדי ויגזול ממנו את חרבו וידקור את הנערה, בקראו אליה: “מוּתי בת מלכים שובי אל אבותיך בעודך בתומתך!” ואחרי כן הביא את החרב גם בלבו וימת אתה יחדו. ואנחנו עזבנו מקום ההרגה, ועודנו נבהלים ומשתוממים מכל מראה עינינו שמה”.

“יקחהו אֹפל! – קרא המושל על ר' יהודה מבלי שית לב לאחרית בניו – היהודי הערים עצה לטמון הונו במקום נסתר; אבל אני אפתח סגור שפתיו ואגלה מסתריו”.

אחרי חשבו מעט אמר להגי: “הביא את היהודי הנה, וצו לההורג לבוא הלום כרגע ולעמוד עם כלי משחֵתו מאחרי המסך הזה!”

“כרצון אדוני כן יהי” – אמר הגי בשאתו כפיו אל לבו וישתחוה לפני המלך, ויפן ויצא לעשות כדבר אדוניו.

---

על משכבו בחדר כלאו חלם ר' יהודה חלום נעים – כי נראה לו אביו בדמות מלאך ה' מן השמים, וירחף על פניו ממעל לו ויאמר לו כדבר הנביא:“כי תעבור במים אתך אני ובנהרות – לא ישטפוך; כי תלך במו אש לא תכוה ולהבה לא תבער בך”.

צחוק נעים רחף על שפתי ר' יהודה, ושנתו ערבה לו על יצועו הקשה משנת המלך על מרבדי ערשו הרכים. רוחו כמו כבר הרקיעה לשחקים ונפשו כמתהלכת בין נשמות צדיקי עולם בעדן גן אלהים, רק גופו עודנו חי ומרגיש ככל בני תמותה בעוד בחיים חיתם.

והגי בא ויקימהו בידו הקשה וירגיזהו בקראו אליו: “לך אחרי, יהודי!”.

בלב נכון ואמיץ צעד ר' יהודה בחדר השלטן, ויבט אליו במנוחה כגבר העשוי לבלי חת.

השלטן חשב רגע ויאמר: “ידעתי, יהודי, כי לא צפון משֹכל לבך. הלא תחפוץ להאריך ימים בקרב בני ביתך יוצאי חלציך, - לכן אל תרגיזני בדבר שקר והודיעני את עשרך וכל הנמצא באוצרך!”.

ויען ר' יהודה ויאמר: אדוני המושל! הן תומתי וישרי ויראתי את אלהי הם אוצרי הטוב, וששת צאצאי הנאהבים והנעימים הם כל מבחר עשרי בחלד. ובלעדיהם דל אני מכל עניי ארץ חלקם בחיים".

“יהיו המה לך לבדך – ענה המושל בלעג – עיני רק אל כספך ונפשי אִותה לדעת איהו; הלא ידוע אדע כי עשיר אתה מכל יהודי מארוקה ועתה הבה לי את אוצרך כי בו חפצתי”.

“אם שם טוב וכבוד נבחר מכסף, אזי אוכל להתפאר בחסד אלהי כי אנכי העשיר בכל קהל עדתי; אולם אם הכסף והזהב הם כל עשר האדם, אזי יש בעמך עשירים בעלי אוצרות אשר כמוני כאין נגדם”.

“לשוא תתחמק בדבריך, יהודי ארור! – קרא המושל באפו – אנכי את כספך אדרוש, ואתו גם את הון כל עשירי עדתך, - כי בהיותך ראש לכלם הלא תדעם בשם. ועתה הגידה לי הכל ואל תכסה ממני דבר, כי בנפשך הוא”.

“כספי אין אתי, כי נתון הוא במסחרי מעבר לים, ואת עשירי עדתי לא אדע אכנם – כי עיני ולבי רק לעניינו הרבים, שהם רוב אנשי עדתי, ולו ידעת רישם ומחסורם כמני, כי עתה חמלת על עבדיך האֻמללים ולא שמת עליהם מצור לשית על צרותם נוספות”.

“ומה לי ולענייכם? אנכי על העשירים אשאלך, ואותם תגיד לי כרגע!”

“אחת אמרתי, לא אדע אכנם”

“אתה לא תדע אותם? אבל אותי הלא תדע. - הן יש לאל ידי לאלצך להתודות לפני על כל עשרך ואף לקרוא לי את כל עשירי עדתך בשמותם”.

השלטן צלצל בפעמון והנה הורם המסך בחדר ההוא מרחוק.

“הידעת את האיש הזה ואת הכלים האלה?” – אמר לו המושל בעברת זדון, בהראותו על ההורג ועל כלי משחתו אשר על ידו.

“נקל לדעת פעלו ומעשהו אם מעושי רצונך הוא – שנן ר' יהודה לשונו – ואולם נכון אני לכל אשר תעשה בי, כי אמנם בשרי בידך הוא, אבל נפשי שמורה בידי אלהי צורי ומגערתך ועברתך לא אֵחת; אך את גופי תמית ולא רוחי אשר תחייני”.

למרזמת עיני השלטן צוה ההורג למשרתיו לאסור את ר' יהודה בחבלים ולמתחהו על העמוד לענותו. ור' יהודה נשא הכל בדומיה ככבש אלוף יובל לטבח, וכמו נדעכה כבר רוחו מארץ החיים.

אך למותר יהיה לתאר לעיני הקורא את הענוים הקשים אשר נעשו בר' יהודה בפקודת המושל האכזרי. די לנו לדעת כי כבדו היסורים על הזקן מנשוא; נפשו יצאה בענוייו ותשב השמימה, אל המקום אשר היו עיניו נשואות כל העת ההיא.

________________

כל היהודים יושבי מארוקה לבשו אֵבל בהגיע אליהם השמועה הרעה הזאת, בחוצותיהם כלם יללו ירדו בבכי – כי היה ר' יהודה אהוב וחביב ונכבד מאד על ישרו ותומתו ורוח נדיבתו אשר תמכתם מעודו. ברביעי לימי המצור מהרו כלם להתרפס לפני המושל ולתת מאוייו, אף שתו על המס ההוא נוספות – למען יתרצה אליהם וישיב להם את גופת ר' יהודה להביאה אל קבר ישראל. למחרת הבקר הובל ר' יהודה לקברות ובתו וחתנו אחריו. המון רב מכל חבורות הקדש התאספו לפני הבית ופני כולם עצובים וזועפים. בהגיע נושאי המת מחצר השלטן אל הבית ההוא, הניחוהו על המטה, והחכם, רב הקהלה, הספידהו כהלכה, בנשאו מדברותיו על קינת דוד המלך, בנפול אבנר לפני בני עולה:“הלא תדעו כי שר וגדול נפל היום הזה בישראל”. והעם בכה בכי רב וימר עליו כהמר על יחיד. ככלות הרב לספר בשבחי המת, בהגידו לפניו צדקותיו ומעשיו הטובים, קרא באזני כל העם את דברי צַואתו - כי כן הוטל עליו על פי ר' יהודה בעודו בחיים - בה נמצא חשבון הונו וחלוקתו בין יורשיו, ונדבותיו הגדולות לכל הדברים שבצדקה ולכל חבורות הקדש, ולאחרונה נמצא דבר נפלא כתוב בה לאמר:

“מאז נחרב הבית הראשון היה במשפחתי לחק עולם, כי כל אחד מאבות המשפחה לדורותם יכתוב דברי ימיו לזכרון, ויפקידם על יד האיש אשר יבחר לו מקרב בניו, אף ישביעהו לשמור החק הזה גם הוא לעשות כמהו. והאל הבוחר בדוד עבדו היה למגן לבניו אחריו לבל יאבד נירם מקרב עמם, וזיכרונותיהם הנה הם שמורים מדור לדור עד היום הזה. כל הדברים כתובים עברית במגלות עפות, הצבורות יחדו בחדר סגור אשר הקדשתי להן למשמרת. נכון לבי בקרבי כי גם בעלות עלי רוּח המושל לעשוק הוני, לא ימצא חפץ במגלות ההן וידו לא תהיה בהן. והנה אבותי שקדו על משמרתם להיות המגלות אוצר נחמד בקרב משפחתם בלבד. לא כן אנכי עמדי; וכל ישעי וחפצי כי תהיינה סגולה לכל בני עמי – כי מלבד זכרונות המשפחה יש בהן דברים הרבה הראוים להזכר בקורות עמנו. ועל כן אחלה פני חכם עדתנו, כי אחרי מותי יקח את המגלות אליו, להעתיקן בכתב הרגיל ולהדפיסן בחוברות קטנות, למען יקל הדבר לחלקן ביעקב ולהפיצן בישראל. וכל המגלות אשר תשלם העתקתן תוּשבנה אחת אחת לידי יואל בני הבכור. ואל בני זה אצוה לשמור ולעשות כמעשה אבותיו, ולהוסיף עליהן חלקו גם הוא בכל הקורות אשר תקרינה אותו ואת עמו בימיו. הצַואה נכתבה ונגמרה בששה עשר לחדש סיון שנת חמשת אלפים וחמש מאות ותשעים ותשע לבריאת עולם. ממני יהודה בן לוי בן מאיר אבּרבנאל, חטר מגזע דון יצחק אברבנאל, ממשפחת דוד בן ישי מלך ישראל”.

אחר הקבורה אשר היתה להמת כמשפט, הביא הרב את המגלות אל ביתו, לעשות כרצון המת. ההעתקות בכתב הרגיל נעשו בידים אמונות והמגלות הושבו לידי בעליהן.

אבל הצרות הרבות אשר הוסיפו למצוא את היהודים יושבי מארוקה, הניאו את הרב מהביא הדברים בדפוס. בין כה וכה ומשפחת ר' יהודה אברבנאל נסעה יצאה ממארוקה ולא נודע עוד מקומה איהו. גם הרב הלך בדרך כל הארץ, והחוברות נשארו בכתובים ועברו מיד ליד עד שהגיעו לידי אחד התרים מאחינו האשכנזים, בנסעו למסעותיו בארצות ההן – ודברי המת הנם מתקימים עתה, בצאת “זכרונות בית דוד” בחוברות לאור עולם כיום הזה.

_______________________

>

¹

(בשנת שלשת אלפים ארבע מאות וחמשים וחמש לבריאת העולם)

אני עזריה בן טוביה, בן פדיה, בן אביהוד, בן חטוש מצאצאי זרובבל הנשיא לבית דוד, אשר עלה² עם עזרא הסופר מן הגולה לשבת בארץ אבותינו,כותב המגלה הזאת לזכרון דברי ימי, והנני מפקידה בידך אלישוב בני, למשמרת עולם לדֹרותינו.

כעלות אבי אבותי מארץ כשדים, היו חומות בבל מפורצות על ידי דריוש וארתחשסתא מלכי פרס, אשר כלו חמתם בה בקום יושביה לפרוק עולם מעל צואריהם, ותהי אחריתה קריבה לבוא ככל אשר חזו עליה נביאינו בימי גאונה, בעודנה מפץ כל הארץ. אבל גם בארץ הקודש עוד לא באו ימי השלום והישע הרב אשר נבאו עליה נביאינו באחריתה, כי בעת ההיא עוד נחשבה בגבול פחת סוריה, אשר הוציא חלבה ושמנה באכלו ממנה לחם חקו, הוא “לחם הפחה” הנועד לו כדת המלך, ובהיות עיני פקידיו משוטטות בכל הארץ, שמרו אבותי פקודת זרובבל אביהם, ויזהרו מהתערב בעניני המדינה, פן יאמרו צרינו, כי צאצאי בית דוד מתנשאים למלוך, על כן בחרו שבת בכפרים, בתוך יער וכרמל, הרחק משאון קריה, ויהיו אכרים עובדי אדמה מנעוריהם, ותהי נפשם קשורה בחבל אדמתם, מבלי שְעות אל חיי העולם וחיל תמורותיהם. רק חליפות עתות השנה, חליפות העבודה בחריש ובקציר והמנוחה השלמה אשר מצאו בין הזמנים ההם, הן היו משוש דרכם כל ימי חייהם עד בוא חליפתם. לעמת זה ראו החליפות,התמורות בימי חלדי אני –– ואותן אני כותב לך לזכרון.

בעודני נער ראיתי ברעה אשר מצאה את עמנו בגלל קנאת אחים. יוחנן וישוע בן יוֹיָדה הכהן הגדול בירושלים. הראשון ירש את הכהונה הגדולה, כמשפט הבכורה, ויקנא בו השני, ובהיותו רֵע אהוב לבַגוֹזיס שר צבא פרס ופחת סוריה, בטח לבו בו כי יהיה עזר לו להדיח את אחיו הבכור משאתו, והיתה לו הכהונה. ויהי כאשר גדל הריב ויקם יוחנן על ישוע אחיו בהיותו אתו בבית המקדש ויהרגהו. על העון הזה התעוררו רבים, כי את מקדש ה' חלל הרוצח בשפכו בו דם אחיו. ובהגיע השמועה לאזני בגוזיס ויקנא לידידו המומת, ויתאמר לנקום נקמת ה' על כבודו כי חֻלל במקום הקֹדש, ויבוא בחיל גדול ירושלימה, ויואל לבוא אל היכל הקֹדש, ויניאו אותו הכהנים והעם, בהגידם לו דבר התורה: “והזר הקרב יומת”. ויחר אף בגוזיס ויקרא: “האם טמא אני בעיניכם מגופת החלל אשר נמצאה שם על ידיכם”?. ויפרוץ אל בית ה' בחזקה, וישם על היהודים מס כבד, לשלם לו חמשים אדרכמונים דבר יום ביומו לפני הַקְרֵב הכהנים את קרבן התמיד, ואת הכסף הרב הזה הוציא מידי היהודים שבע שנים תמימות.

יתן ה' והיה המקרה הזה האחרון בדברי ימינו, אשר בגלל קנאת אחינו איש מרעהו, ימצאו להם אויבינו פתחון פה להתערב בענינינו ולשית ידם על כלנו!

בעודני צעיר לימים נשאני רוחי לעזוב את אֵתי ומחרשתי ולשוט בארץ לארכה ולרחבה, בחשבי עם לבבי! הלא בן מלכים אני ולא לכבוד הוא לי להדבק ברגבי אדמתי ולהתבודד במועדי. אמנם שבעתי לחם, כדבר שלמה אבינו על כל עובד אדמתו; אבל לא על הלחם לבדו יחיה האדם ונפשי כלתה לנוע במרחביה ולראות עולם ומלואו, תבל ויושבי בה. כן דרך בני האדם: רוב המתאוננים על גורלם וחלקם בחיים הם אלה אשר לא ידעו מחסור ולא ידאגו דאגת מחר –– וכמֹהם הייתי גם אני. נפש האדם תקוץ בגורלה, תבקש יותר ותמצא מעט, ואז תשמח בשובה אל מנת חבלה כבתחלה.

מכרתי את חלקת שדי ונחלתי, ואתנן בכסף ואשים לדרך פעמי. עברתי ארצות ערב, פרס והודו; ראיתי היכלי חמדה ואהלי עֹני, ראיתי שרי מלוכה אצילי עולם וגם פראי אדם אשר כחיתי יער נדמו –– ואמצא כי נפלאו אלה מאלה רק בפניהם ומראיהם, בעוד אשר בתשוקותיהם ומזמותיהם לכל פעליהם יחדו נשתווּ, גם שמחתם גם תוגתם אחת היא לכלם. פה יאבקו בעד אגוז אחד ושם ילחמו בעד כדור הארץ. המחשבות והמעשים דומים הם, ונבדלים המה רק בערך המטרה אשר אליה ישאו נפשם.

––––––––––

לאחרונה הגעתי אל מַלַבַּר, המדינה אשר בקצה ארץ הודו דרומה; הערב נתן קרה נעימה משיבת נפש אחרי חֹם אשר לִהֵט כאש להבה, ואנכי באתי אל כפר נחמד דרך שדרות תמרים גבהים כארזים, ועמקים מלאי תנובה, שדי ברכה וגני עדנים מימיני ומשמאלי. עיני לא שבעו מראות את הככר ההוא המלא ברכת ה' ואת מראה הטבע הכלוּל פה בהודו והדרו, ובעליצות נפשי קראתי דברי דוד אבי אבותי: “מה רבו מעשיך ה', כלם בחכמה עשית, מלאה הארץ קניניך!”. “אשרי יושבי העדן הזה –– חשבתי עם לבבי –– ואשרי העם שככה לו –– כי הנהו רואה פה עולמו בחייו, חיי שמים עלי אדמות!” ––

בבואי אל הכפר שבתי השתוממתי למראה עיני. הרחובות רחבים ונקיים והבתים בנוים בטוב טעם ומשוחים בששר, והוד ויפעה להם בשלל צבעיהם. לפני כל בית נמצא יצוע דשא ירקרק ועל פתחיהם כתובים דברים משמחי לב האֹרח, בקראם אליו לחסות בצל קורתו לאמר: “ברוך אתה בבואך!”, או "ברוך הבא בשם ה'! או “פה ינוחו יגעי כח”, וביותר עלץ לבבי על הדברים ההם, כי כתובים היו עברית, לאות כי בתוך אחי בני עמי אמצא לי פה מנוח.

גגות הבתים היו שטוחים ומעקה להם מסביב, כמנהג ארץ הקדם. שם מתענגים בעליהם אנשי הכפר על נעם הערב וקרת רוחו. האבות יושבים איש בקרב משפחתו ומספרים לצאצאיהם רזי עולם ושמועות מני קדם, ועיני הילדים נשואות אליהם באזן קשבת ולב מבין. בהיותי עיף ויגע מאד קרבתי אל אחד הבתים ואשב על יצוע הדשא לנוח ולהרגיע, ואקשיב לשיחת בעליו היושב לנגדי. התבוננתי אליו וארא והנה הוא איש הדור במבחר שנותיו, עיניו מפיקות חכמה ונדיבות ופנו מלאים זיו ידידות ותבונה, צדק ומישרים. על זרֹעותיו נטל ילד קטן אשר עיניו כעין התכלת ושערותיו צהובות. הילד פשט לרגעים את ידיו הקטנות אל פני אביו וישתעשע באחזו בזקנו השחור ובמשכו קווצותיו אליו. לימינו ישבה רעיתו נות ביתו היפה ובחיקה ילדה נחמדה בת חמש שנים; ממולו ישבה בתו הבכירה, נערה בת שש עשרה שנה, אשר פזר הטבע עליה את כל חמדותיו והנֶהָ כלולה בהדרה. שערותיה תלתלים שחֹרות כעֹרב, עיניה יונים על אפיקי מים, לחייה שושנים פורחות, במצחה הגבוה ילין הוד, אפה מלא חן, פיה קטן ועל שפתיה האדמדמות מרחף שחוק תום ונעימות, חלקת צוארה וערפה כעשת שן וגוה וכל יצוריה מלאים וכלולים כזית רענן. מפניה נשקפה נפש עדינה ורוח נשגבה ובהופיע הירח אל עבר פניה מן הצד אשר ישבתי התרוממו כל מעלותיה אלו לנגד עיני בקסם נפלא.

פתאם הביטה אלי ותתבונן בי ותרזום בעיניה אל אביה. והאיש פנה ויאמר אלי בלשון עברית צחה: “שלום לך, אֹרח, והיה ברוך בבואך! הדברים הכתובים על פתחי בתינו הם יורוך לדעת כי לא לאנשי סדום הובילוך רגליך”.

על זה השיבותי לאמר: “אמנם עובר ארח אני הבא מארץ רחוקה, ארץ הקדש. זה כמה נכספה וגם כלתה נפשי לנוע למרחקי ארץ, לדעת תבל ויושבי בה, והנני נוסע זה שלש שנים בארצות אסיה ומדינותיה, וזה מעט באתי הנה ונפשי תשמח למצוא פה את אחי בני עמי. ועתה הגידה נא לי היש לי בביתך מקום ללון?”

“מארץ הקדש באת? –– צהל קולו אלי –– האח, כפלים לשמחה אמצא בבואך בצל קורתי! זה קרוב לארבע מאות שנה לא הקשבנו מאומה על דבר אחינו אשר נשארו בארץ אבותינו, –– ורבות תשמענה אזני הפעם מפיך על אֹדותיהם. האין זאת, אחי?”

בדברו ירד מעל הגג ויקרב אלי וישחרני בכבוד ללכת אחריו. עליתי עמו הגגה, ובבואנו שמה התחרו כל בני הבית לפַנות לי מקומם לשבת תחתם, וכלם הביטו באוַת נפש אל הפנים החדשים אשר נראו בזה בהגיעי אליהם מארץ מרחקים.

“רבקה בתי –– קרא אדוני הבית בפנותו אל בתו הבכירה –– לכי והכיני ארוחה לאורחנו היקר, והוא ישב פה לנוח”.

ותמהר רבקה ותלך, ובעברה על פני האדימו פני שנינו עינינו שחו מבלי דעת למה זה ועל מה זה.

והאדון אמר אלי: “לא אצתי להביאך אל חדרנו, כי רוח הערב קר ונעים ומשיב נפש, ואל נכון ינעם לך שֶבת פה במרחביה. ועתה הגידה נא לי מה שלום אחינו הרחוקים? התשבו לבטח בארצכם?” ––

“מאז שבנו אליה שבנו למנוחתנו ואיש לא ירגיזנו עוד ממקומנו”.

“אתם שבתם אליה? האם גרשוכם ממנה?”

“הנני משתומם לראות פני איש יהודי אשר לא ידע קורות עמו! האם לא שמעת דבר שבתנו בגולה בארץ בבל?”.

“לא יהודים אנחנו כי אם בני ישראל, צאצאי עשרת השבטים אשר הגלה שלמנאסר מלך אשור. ומאז יצאנו מארצנו לא שמענו מאומה על דבר שבט יהודה ולא ידענו מה היה לו”.

“ואיך הרחקתם לבא הֵנה, ארץ מַלַבַּר?”

“שמע נא ואספרה: הלא ידעת אם לא שמעת כי שלמנאסר הושיב את אבותינו בחלח וחבור, נהר גוזן וערי מדי. שם נשאו עמל ותלאה מהגוים יושבי ההרים עד כי קצו מפניהם. ויהי בנפול מחנה סנחרב בצורו על ירושלים, ובנפול המלך בידי בניו אשר הכוהו בחרב והמהומה רבה בארץ, עזבו הגולים את מקומם, אך אל ארץ אבותיהם מאנו לשוב, בדעתם כי נושבה מעמים אחרים אשר הביא מלך אשור שמה, והם לא עצרו כח לעשות מלחמה ולהשיב להם ארצם ביד חזקה, וינועו אל הארצות הקרובות והרחוקות ומהם הגיעו עד המקום הזה. והננו יושבים פה כשלש מאות שנה הרחק מכל שאון עמים והמונם; פה נראה בטובה ונתענג על רוב שלום”.

“אכן טובה הארץ מאד מאד, ואדמתה כגן עדן אלהים!” –– קראתי לתומי.

"כן בטובה תחזינה אותה עיניך עתה –– השיב האיש ושחוק נראה על שפתיו –– לא כן היתה הארץ לפנים. כבוא אבותינו הֵנה היתה כֻלה מלאה יערים באין מוצא ומובא; מבחר צמחיה גדלו פרא ותחתיהם רבצו כל חיתו טרף ונחשים ועקרבים לרוב מאד, ורע מכלם היה העם היושב בה –– כי אמנם פרא אדם גרוע הוא מפראי יער, כי אלה יגורו מפני האדם המעלה ויתרחקו מן הישוב, וזה ישטמהו באפו וכל מחשבותיו אך להרסהו ממצבו ולהפוך עולמו לתֹהו. ועל כן רבות שבעו אבותינו עמל ותלאה עד הגיעם אל המנוחה ואל הנחלה. את רוב היערים כרתו, וביתרם בֵּרֵאו להם דרכים לעובר ושב. את חיתו היער המיתו או הניסו מפניהם; אך בדבר האנשים הפראים נחלקו לדעותיהם: הכהן אשר הביאו אבותינו אתם, והוא כהן לאל עליון –– כי בגולה שבו אבותינו אליו בכל לבבם, צוה בקנאתו לעשות להם כאשר עשה יהושע לכנענים ולהוריש אותם כלה מפנינו, פן יהיו לשכים בעינינו ולצנינים בצדינו. איש אחר יעץ לעשות להם כאשר עשה יהושע לגבעונים, והיו לנו לעבדי עולם. אז יצא מתוכם איש זקן ונכבד ויקרא בעֹז לאמר: “אל תאַבדו את האמללים האלה ואל תעבידום כבהמות שדי! כי בצלם אלהים נבראו כמֹנו ומעשי ידיו כֻּלנו, ואם הם הפכו הודם למשחית, הלא בזאת עוד תגדל חובתנו לתת לה' כבוד ולהשיב לבני האדם תפארת אדם. נלמדם דרך ה', בהביננוּ אותם כי טוב לעבוד את אלהים היושבי בשמים מעבוד את הקופים הנמצאים אתם בשדי יער; נַראם לדעת כי טוב לשבת בבית נרחב משבת על ענפי העצים וכי לחם אפוּי ינעם לחיך ממלוּח עלי שיח עם שרשי רתמים. אבל כל זה יצלח לנו אם נשא פניהם ונקדמם באהבה וחמלה. אם נקרא עליהם מלחמה, אז יהיו לנו לאויבי עולם אשר יארבו לנו ממחבואיהם ולא יתנו לנו מנוח; לא כן אם בשלום ובמישור נלך עמם –– כי אז יהיו אנשי בריתנו אשר יעזרונו בכל אשר נפנה”.

דברי הזקן היו לרצון לכלם. והכהן חוה דעו לאמר: “אם שלום תואילו לעשות להם, אזי קומו ועשו את אשר אצוה: המול להם כל זכר והיו לעברים כמֹנו!”.

“לא! –– השיב הזקן אמריו לו –– בראשונה נעשה אותם לאנשים ואחר כן נראה ונדע אם יש לעשותם גם לעברים. יהי נא לבנו תמים עמם באהבת אמת, אז ימלו המה את ערלת לבבם ועיניהם תפקחנה לראות טוב. גם ה' האיר פניו לאברהם לפני המולו את בשרו –– כי בראשונה נראה לו באל שדי ואחרי אשר הכיר אברהם אותו הקים ה' את בריתו אתו וילמדהו חקיו ומשפטיו”.

לדברים האלה חרה אף הכהן ויחרף את הזקן ויתנהו כבוזה אָלה להפר ברית, ובכל העם העיד כי אם ישמעו לקול הזקן הרשע הזה, אזי יעזבם ולא יהיה להם עוד איש מקריב קרבנות ומעלה מנחה ומקטיר לבונה לריח נחוח לפני ה‘. אך כל העם נטה אחר עצת הזקן ויברכו את הכהן על דרכו ואיש לא התעצב בצאתו מהם ובעזבו אותם לנצח. את הפראים קדמו במתנות ידם ובאמרי נעם ורצון, ובחֻמם נמס הקרח מעל לב האנשים ההם, ויתקרבו אל אבותינו גם המה וילמדו מהם ארחות חיים, ויסכנו לאכול וללבוש כבני אדם ואחרי כן המירו את לשונם הנלעגה בשפת אבותינו היפה והנעימה, ויהיו לעזר להם בכל עבודתם ומעשיהם. וה’ האיר פניו לאבותינו ויברך את כל מעשי ידיהם וטרם תעברנה עשר שנים נהפכה הארץ השוממה לעדן גן אלהים, וכעבור חמשים שנה לא נכרו עוד הפראים מפני התושבים מבני ישראל –– כי התאחדו ויהיו לגוי אחד כיום הזה.

הדברים האלה שמעתי ולבבי פחד ורחב. חפצתי להוסיף שׁאָלה והנה רבקה באה ותאמר: “ארוחת הערב נכונה”.

“עתה נרדה נא מזה –– אמר האב –– וכאשר תסעד לבבך ואכלת לשובע נפשך אשוב אדבר בך, כי כלתה נפשי לדעת קֹרות אחינו בני יהודה בארץ הקדושה”.

ירדנו מן הגג ונבוא בחדר הנחמד לא על פי יקרת כליו כי אם על פי טהרם ונקיונם וסדורם היפה. הארוחה היתה ערוכה בטוב טעם מאין כמֹהו, גם כלי האֹכל והמשתה לא היו יקרים אבל זכים ובהירים. כל המשפחה ישבה סביבי וכלם הביטו אלי ונהרו, בראותם כי היה לי מאכלם למשיב נפש. כהתִמי לאכול אמר בעל הבית אלי: “עתה, אורחי, תספר לי את קֹרות אחי בני יהודה בטרם נעלה על ערש יצוענו”.

ספרתי להם הכל, ממצור ירושלים, מגלות בבל ועד ריב הכהנים בהיכל הקדש בשוב ה' את שבותם.

“העוד יש לכם כהנים עובדי עבודה בבית ה'?”.

“כן” –– עניתי לתומי ואאנח³.

"בזה הנה חכמנו מכם. כעזוב אותנו הכהן ההוא לא הפצרנו בו להשאר אתנו, כי היה לנו אך למותר. –– ידינו היו מלאות עבודה לכרות את היערים ולהפוך אדמתם למוצאי פרי. ככלות העבודה הקשה הזאת היתה ראשית פעלנו לקבוע לנו חקים ומשפטים על פי תורת משה מקור חיינו מאז ומקדם. אחרי כן שמנו לבנו אל דתנו. רבים אמרו לשלוח מלאכים ארצה יהודה להביא לנו כהנינו משם, אבל הזקן ההוא אשר ישֹר אל הכהן הראשון ויוכל לו, הורנו דרך האמת בקראו אלינו לאמר: “אחי ועמי! מה לישראל ולכהנים? הלא ה' אמר אלינו בקדשו: “ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש” –– שימו לב לדברים האלה וידעתם היום והשבותם אל לבבכם כי אין לישראל חפץ במלאך מליץ אשר יעמוד בינו ובין אלהיו, אך צדקתנו ויֹשר לבבנו הם יעמדו לנו לקחת רצון ממנו ולשאת ברכה מאלהי ישענו. לכן שמעו לי אחי ורעי וישמע אליכם אלהים! הן גאלנו ה' בחסדו מיד שובינו, –– נשאר נא חפשים לנפשנו כיום הזה ולא נקנה אדֹנים לעצמנו לעכור שארנו! כי רעה ממשלת כהנים מכל ממשלת עריצים –– כי אלה לאדם דרכם והרה עמם פדות, ואלה מתאמרים לבוא בשם ה' וקנאתם אש אוכלה עד אבדון תאכל”.

“אבל מי מאתנו יקריב קרבנות לה' וישם קטורה באפיו?” –– שאל אחד מבני ההמון.

"הלא זה דבר שמואל הרמתי –– ענה הזקן ואמר לו –– “החפץ לה' בעולות וזבחים כשמוע בקול ה'? הנה שמוע מזבח טוב, להקשיב –– מחלב אילים”. גם הנביא בן אמוץ דבר בקדשו: “למה לי רוב זבחיכם? יאמר ה' שבעתי עֹלות אילים וחלב מריאים ודם פרים וכבשים ועתודים לא חפצתי”, וגם מיכה המורשתי אמר: “הירצה ה' באלפי אילים, ברבבות נחלי שמן?”.

“ובמה איפא נעבוד את ה' אלהינו?” –– שאל איש אחר מתוכם.

“גם זאת הורנו נביא אלהים זה: “הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' דורש ממך, כי אם עשות חסד והצנע לכת עם אלהיך” –– ולכן זה הדבר אשר נעשה: אנחנו נתפלל לאלהינו בכל לבב, “נשלמה פרים –– שפתינו” ולעתים מזֻמנים נקרא בספר תורת ה' ונבין במקרא מפורש ושים שכל”.

כלם שמעו לעצת הזקן, כי יחדו נוכחו לראות כי גם בלעדי הכהונה והקרבנות נוכל לעבוד את ה' אלהינו. עד היום הזה הננו שומרים “לעשות חסד ולהצנע לכת” –– ויהי ה' אלהינו עמנו ועם בנינו אחרינו כאשר היה עם אבותינו עד כה".

“הנה אמרת לי כי תבינו במקרא “מפֹרש ושים שכל” –– ומי המה המבינים אותו לכם באין כהנים שומרי משמרת ה' ומשמיעי תורתו ברבים?”.

“כלנו מבינים את התורה וכלנו משמיעים אותה לעדתנו –– ענה האיש –– כל ראש בית אב בתוכנו הנהו מקדיש עתותיו הפנויות לו להורות וללמד תורה לבניו ולכל אנשי ביתו. כל בן זכר בתוכנו מבן שתים עשרה שנה ומעלה יודע אותה על פה, וכל אחד מאתנו יודע ומבין להשמיע תורת ה' ולשאת עליה מדברותיו בתוך קהל ועדה. ועל פי הגורל יכבד איש ואיש לדרוש ברבים בשבת או במועד הבא”.

“ומה ענין דרשותיכם?”

"מוסר ומדות טובות; אותם נמצא בספרי הקדש ונשמיעם בדברים היוצאים מן הלב, דברים ברורים ונאמנים, בלי כל חכמה יתרה ודיוקים דקים הנעלמים מן העין. מבינים אנו את התורה לפי רוחה וטוב טעמה הגלוי לעין –– כי כן היה דבר משה רוענו נותן תורתנו: “הנסתרות לה' אלהינו, והנגלות לנו ולבנינו” ––

ומה התפלות אשר תשאו לאלהים?".

תפלותינו אינן קבועות ומסֻדרות לנו, כי איש ישפוך שיחו כפי אשר ישאהו לבו בעמדו לפני אלהי צורו. וזה דרכנו מעודנו מדי נועד יחדו לעבודת הקדש: בראשונה יקָרא לפנינו סדר אחד מספר התורה, אחר ישא אחד מדברותיו על הענין ההוא ויט למוסר אזנינו לאהבה וליראה את ה' אלהינו ולשמור מצותיו לעשותן, ובהתעורר לבנו ובהתנשא רוחנו ישא איש איש את תפלתו לה' מקרב ולב עמוק, רק שפתינו נעות וקולנו לא ישמע. אולם מלבד עבודתנו את ה' ברבים יש תפלות אשר יסדרן כל אחד מאתנו לבני ביתו, תפלות הראויות לשעתן, לכל ענין ומקרה אשר יקרה בחיים".

“ואיזה מקום הקדשתם לעבודת האלהים?”.

“ביום צח תהיה עבודתנו קדש בשדי יער –– כי היש לנו מקדש אדיר ונאור מהטבע? התמצא יד אדם לתאר מעשי ה' כתכלת השמים, ירק עשבות שדי וצבעי הפרחים למיניהם? או תדמינה כל שירות היכל לרננת צפרי היער בזמרן משכיל? רק בימי סגריר נאסף יחדו בבית אשר הקדשנו לזה, והבית איננו בנוי לתלפיות, אך ערוך הוא בהדרת קדש וכלו אֹמר כבוד לאלהינו”.

“ומה מעשיכם ומשלח ידכם?”.

“מעשינו –– עבודת אדמה ומרעה צאן, ומשלח ידנו –– ממכר העודף מתוצאות אדמתנו ועדרינו, אשר במחירן נמלא מחסורנו ויתרו נחשוך אתנו לעת מצוא בו חפץ”.

“ומה משפט ממשלתכם?”.

“כמשפט עמנו מלפנים, בימי שפוט השופטים. בכל מקום מושבנו תבחר לה העדה את האיש הזקן והחכם מכלם והיה הוא לשופט וראש, ועבודתו עבודת חנם כל ימי חייו. ובעסקי כל המדינה יתאספו נבחרי העם ממקומותם ויוָעצו יחדו ואחרי רבים להטות”.

“ומה מעשיכם בעתות מנוחתכם, בהפּנותכם מעבודתכם וממשלח ידכם?”.

“מעשינו אז –– למוד התורה לבני הנעורים וחנוכם לכח ולגבורה וגם למליצה ושיר. כמעט נכלה מעשינו בעבודת היום, יאסוף כל אב ואב את ילדיו סביביו ויורם לדעת את ה' ולעבדהו לאמונה ולשמור מצותיו וחוקיו ומשפטיו, וכאשר ינטו צללי ערב נצא כלנו השדה; שם יאבקו הנערים לעינינו, יחדו יתחרו במרוצתם אף ילמדו מאתנו לירות בחצים ובאבנים, לנטות בכדון ולהטיל חנית למרחוק. בדברים האלה תורה ימיננו נפלאות –– כי כל אחד מאתנו קולע אל השערה ולא יחטיא, ואוי לעם אשר יהבל בחפזו לעלות עלינו למלחמה! כי יעלה בדרך לא ישוב עוד ואחריתו עדי אֹבד. אך שלמים אנחנו עם שכנינו וגם הם השלמו לנו על כן נשקט במכוננו. כאשר ניעף וניגע דיינו נשוב אל בתינו, נאכל ארוחת הערב, ואז נעלה על גגותינו ונשתעשע בספורים לוקחי לבב ובשירים חדשים גם ישנים. אדמת מושבנו הברוכה ומפלאות טבעה ותכונתה תרנן את הלב ותרומם את הרוח לתועפות השירה, ואף אמנם הגברנו בה חילים וזאת תהלתנו ותפארתנו. וחק שמנו לנו, כי מדי שנה בשנה בימי שמחתנו ומועדנו, בחג הסוכות, יועדו כל צאצאינו על הכר הנרחב אשר יעדנו להם, והנם מתאבקים לעינינו ומתחרים יחדו בכח גופם וברוח שירתם, והמנצחים ינחלו כבוד ותהלה בשימנו לראשיהם זרי דפנים לצבי תפארת. בשנה העברה גברה רבקה בתי לרוח שירתה –– ולא היה קץ לשמחת כל משפחתי. מלבד כל אלה הנה זה דרכנו ומנהגנו בהתנגש אחדים מבחורינו לאהבה את אחת העלמות, והועדנו ביום אחד להתחרות יחדו במליצה ושיר, ואשר יגבר על רעיו, ונגשה העלמה אליו לעיני כל הקהל ושמה על ראשו זר דפנים לאות רצון, וארש אותה לו בידידות נצח והיתה לו לאשה”.

“האח, מה נחנת ארץ חמדה ומה מאֻשרים יושביך כלם! –– קראתי בעליצות נפשי –– מי יתן ישבתי אתכם ואֻשרתי גם אני בחיים!”.

“עשה כרצונך, ידידי. הן ביתי פתוח לפניך כל ימי היותך פה, כי כרבות הידים העובדות כן תרב ברכת הבית. אבל הלא עיף ויגע הנך מדרכך ונפשך מבקשת מנוחה, גם עבר הערב ואשמורה בלילה. נלכה נא לישן וביום מחר כי יבוא נשוב נדבר דברינו”.

בדברים האלה אחז בידי ויביאני אל עלית הקיר, וכמעט שכבתי –– ואישנה ושנתי ערבה לי.

––––––––––

בחלומי ראיתי והנה דוד המלך, אבי אבותי, נגש אלי וכנורו בידו, וישם זר דפנים על ראשי ויאמר: “הזר הזה יתן לך שנות חיים ושלום, בו יחֻברו שני מטעי חמד משרשי יהודה וישראל לתת פרי ולהיות ברכה”.

קרני השמש לפנות בוקר העירוני משנתי. בבית קם שאון אשר לא נתנני עוד לישן. קמתי ממשכבי ואפתח את החלון, והנה הוא פונה אל השדה, ורוח צח נשב בשבלים המלאות והנה הן מתנוססות כזהב לעיני השמש. קול רננת צפרים נעלמות נשמע ממרומים ומכל העברים. השמש נראה כמו עטף עתה את כל חמודותיו להגדיל הדר הבריאה בהוד תפארתו. חרדת קדש נפלה עלי ועיני מלאו דמעה. כרעתי על ברכי ברגש ואשפוך שיחי לפני ה' מקרב ולב עמוק, ובקומי מכרוע ומהשתחוות לפני אלהי צורי שמעתי את הדלת סובבת על צירה וכל אנשי הבית יצאו החוצה, איש ומגלו בידו.

“ברוכים אתם, ידידי!” –– קראתי להם בעד החלון.

“יברכך ה', אֹרח! –– ענה אדוני הבית –– ומדוע זה קדמת להקיץ? האמנם לא נעמה לך מנוחתך בביתי?”.

“מי גבר יעצם עיניו מראות מחזה אלהים בהלו נרו על ראשו? –– השיבותי אמרי לו בהראותי בידי על השמש הזורחת בהוֹדה –– אבל אתם משכימי קום לעבודתכם בשדה”.

“הן זה היום הראשון לקצירנו. ומה נעים לאדם מאסוף ראשית פרי עמלו? אם יהיה עם לבבך, ויצאת אחרי כן גם אתה השדה לראות בקוצרים. ואת שפחותי צויתי להכין לך ארוחתך, ארוחת הבקר, ולהורות לך את הדרך אם תאבה לצאת אלינו. ועתה היה שלום!”.

כה דבר האיש ויפן וילך עם בּני ביתו ועבדיו ומשרתיו. זמן רב הבטתי אחריהם, וביותר נמשכו עיני אחרי רבקה, הלבושה כאחת האכרות וּמַגָלָהּ על שכמה, והיא הולכת בצעדי און ושערותיה הארוכות מתעופפות לרוח היום. אסוּר כבחבלי קסם עמדתי על מקומי, מבלי יכלת למוש ממנו. כאשר נעלמה מעיני מהרתי ואלבש את בגדי, וארד ואבוא הביתה ואֹכל ארוחתי ואקום ואצא, והשפחה הורתני דרך זו אלך.

כבואי אל מחוז חפצי היו כל הידים מלאות עבודה. איש איש שקד להצטין על חבריו בתבונת כפיו. למראה הזה לא יכלתי עוד להתאפק ונפשי התעוררה אל החפץ לאחוז בעבודה זו אשר אליה הסכנתי מנעורי, ואבקש גם לי מגל ואקצור קציר השדה ביד חרוצים.

והאב התבונן אלי ויאמר: “בהביטי אל תבונת כפּיך הנני רֹאה כי לא בפעם הראשונה תאחז במגל ידך”.

“לעבודת האכרים הרגלתי מילדותי” –– עניתי.

“ומי יתן והיו לי עשרה פועלים חרוצים כמוך!”.

הוספתי לעבוד בחשק נמרץ, בתקותי להיות בזה לרצון לפני הנפש אשר אליה אשא נפשי.

פתאם חרדנו כלנו לקול ענות אשר שמעה אזננו –– כי נטתה רבקה במגלה על השל ותפצע את ידה פצע עמוק. כחץ מקשת מהרתי אליה ואקרע כנף מעילי ואטבלנה בכד המים ואחל לשום חִתול לחבוש פצע העלמה היפהפיה. כל יצורי רעדו בנגעי בכף ידה הרכה והנעימה; אבל עד ארגיעה אמצתי לבבי ואכונן כפי בתבונה, וככלות מעשה החֹבשים לבבתני רבקה בעיניה ותרהיבני באור פניה כי רצתני. גמולי זה הרב לא נעלם מעיני האב, ובעיני נדמה כי היה הדבר לרצון לו. “הנך לא רק קוצר חרוץ, כי גם חובש טוב ומפליא לעשות”.

“הלא כחובש כקוצר גורל אחד להם –– השיבותי –– עמל האחד לחיים והשני –– להציל ממות. אך טוב היות חובש לבתך מעשרה קוצרים לך, כי אמנם יקרה לי תודת רבקה מכל ברכות טוב”.

“הכן אתה דובר? –– קרא האב ויעמד פניו כמו משתומם הוא למשמע אזניו –– אולי תחפוץ להיות כיעקב אבינו… אבל אנכי אינני לבן הארמי, חי נפשי!”.

לדברים האלה חרדתי תחתי, כי לא הכינותי לבבי לשיחה כזאת. הוספתי לעשות עבודתי דומם. בשעה העשירית בבקר הובא לחם וחֹמץ, כמנהג, וכלנו אכלנו ושתינו כברכת ה' עלינו וננוח מעבודתנו כחצי שעה.

לעת הצהרים שחרני בעל הבית להשאר אתו. ואנכי נעניתי לו בשמחה רבה.

כן עברו עלי שבועות אחדים בעבודה ועֹנג חליפות, ועד מהרה הסכנתי אל המקום ויושביו, ואשמח על חבלי אשר נפל לי בנעימים.

––––––––––

ויהי היום לפנות ערב והנה עלה על לבבי לצאת לשוח ולראות את סביבות המקום אשר בחרתי לשבתי, ואלך ואבוא אל חרש מצל. מבעד לסבכי העצים נראה אור כהה, אור הירח העולה מאחרי הגבעה, ודומית השקט שררה מסביב, גם צפרי שמים נאלמו דומיה וכל הבריאה נדמתה כמו נמה שנתה. בחרתי לי עץ אחד לשבת תחתיו ואהי חֹלם בהקיץ. עשתנותי לא רחפו על קרותי בימים העברו, כי אם על עתידותי בימים יבואו. לבי הגה בחלום אשר ראיתי בלילה הראשון לבואי הנה. עוד לא דברתי עם רבקה מאומה, אך עיני שנינו כמו נדברו חרש מדי הפגשן יחד, ויערב עלי שיחן ונפשי מלאה חזיונות נעם אשר הרווּה דשן ויאזרוני שמחה. פתאם הקשיבה אזני קול כנור נעים בהגיון עלי עשוֹר, ואחריו נשמע קול ערב בהשתפכו בזמרה נעימה עד כי נדמה לי כמו ירד מלאך ה' מן השמים לנסות את הוד קולו ולנצח בנגנותיו ביער הבודד הזה. קמתי ממקומי ואקרב לאטי אל המקום ההוא, ואשמע שירת הד, אשר בהסגר דלתי החרוז ענתה בת-קול אחריו במלותיו האחרונות

הָאַהֲבָה וְהַהֵד⁴

מִפִּגְעֵי חֶלֶד וּשְׁאוֹן הַבְלֵי קֶרֶת

בָּרְחָה הָאַהֲָה אֶל חֶבְיוֹן הַיָּעַר;

שָׁם תִּשְׁקֹט רֶגַע רוּחָהּ הַסּוֹעֶרֶת,

וּלְבָבָהּ הַנִּדְכֶּה רוּחַ עֹז תָּעַר:

נוּחִי, אַל תֶּהֱמִי, נַפְשִׁי הַנִּפְעָמָה,

וּשְׂאִי מַר גּוֹרָלֵךְ תָּמִיד בִּדְמָמָה! (בִּדְמָמָה)

“בִּדְמָמָה” אֶשָּׂא כָּל צוּקוֹת צַלְמָוֶת

וּתְלָאוֹת אֵין קֵץ כִּי רַבַּת אֶשְׂבָּעָה;

מֵאָז אַךְ בִּדְאָגָה וַעֲמַל עַצָּבֶת

מַאֲוַיֵּי לִבָּהּ הָאַהֲבָה מָצָאָה…

עַל כֵּן עֵת צַר לָךְ, רוּחִי, אַל תִּפֹּלִי,

וּבְמַר גּוֹרָלֵךְ אַךְ דֹּמִי וּסְבֹלִי! (סְבֹלִי)

“סְבֹלִי”? הֶאָח! מַה-זֶּה אָזְנִי מֵזִינָה?

קוֹל אֵל הוּא אֵלַי דּוֹבֵר מִשָּׁמַיִם;

כֵּן, אֶבְטַח בֵּאלֹהִים, אֶסְבֹּל, אַאֲמִינָה,

וּכְצוּף יִמְתְּקוּ לִי מַמְרוֹרֵי הַחַיִּים;

אִם אָנוּשׁ מַכְאוֹבִי, בַּעֲצָמַי רֶצַח,

לֹא תַעַזְבֵנִי תִּקְוָתִי לָנֶצַח. (נֶצַח)

“נֶצַח” עַל דַּרְכִּי בִּי תִתְמֹךְ תּוֹחֶלֶת:

הִיא תִמְחֶה דִמְעָה מֵעֵינִי נִגָּרֶת.

הִיא שֶׁמֶן מַרְפֵּא בִּפְצָעַי מַזֶלֶת

וּתְחַיֶּה לֵב נִדְכָּא, רוּחַ נִשְׁבָּרֶת…

הִתְעוֹדְדִי, רוּחִי, אַל קִרְבִּי תִּפֹּלִי

אִם בִּגְדַל-עָנְיֵךְ תִּדְמִי וּתְיַחֵלִי. (יַחֵלִי)

כֵּן! עֵת תַּעֲמֹד רַגְלִי עַל יַרְכְּתֵי בוֹר מָוֶת

וָאֳנִיַּת תִּקְוָתִי הִשָּׁבֵר חוֹשָׁבֶת,

אָז תָּמִיד אֶזְכֹּר מִלִּים לִי הִבִּיעַ

הֵד קוֹל אֵל עֶלְיוֹן מִמְּרוֹמֵי רָקִיעַ:

"בִּדְמָמָה סְבֹלִי

נֶצַח יַחֵלִי!" ––

––––––––––

בעליצות נפש הקשבתי לשירה אשר ערבה לי כזמרת יה. הקול נחבא, ואנכי יצאתי אחריו ואקרב אל כר גלוי בתוך החרשה ואשתומם אל המראה! שם ישבה רבקה מחמד עיני והיא תפושה ברוב שרעפיה בקרבה. ידה האחת נשואה אל רום מצחה והשנית אל לבבה והכנור לימינה. דומם עמדתי על מקומי, עיני נשואות אליה, קול לבי דופק, אזני שומעות הלמות עורקי ונשמת אפי עצורה בקרבי לבלתי הפריע את המשוררת ממחשבותיה אשר היא חֹשבת בהלך נפשה. פתאם פתחה פיה ותאמר באנחה: “הוי, אֹרח רע, מה עשיתי לך כי גזלת מנוחתי?”.

כל עצמותי רחפו, חפצתי לגשת אליה ורגלי כמו לנחשתים הגשו.

“כי מאז באת אל ביתנו לא אמצא מרגוע לנפשי ותדר שנתי מעיני” –– הוסיפה ותאמר לאטה.

אמצתי לבבי ואצעד הלאה, ואתחפש כמו נקריתי אליה לתומי, ואקרא: “עלמה עדינה, למה זה תאחרי שבת פה?”.

כהרימה עיניה נשערה ממקומה בקול פחדים ותאבה לנוס. אבל אנכי עצרתי בה ואקרא: “אל נא תחפזי לברוח מפני! הן לבי לא ידע רע, כי לתומי התהלכתי ביער ובשמעי את השירה הנעימה הלכתי אחרי הקול ואבוא עד הלום”.

“הוי כי נחפשתי, נבעו מצפוני!” –– קראה במבוכה.

“באָשרי כי הקלות לי לפתוח שפתי עמך. ואַתּ אל נא תבושי בהגלות לבך –– כי אמנם היכלת לדעת כי ימצאו דבריך אזנים קשובות? אולם אַתּ גרעת שיחה לפני עצי היער ואנכי אשפוך שיחי לפניך, עדינה, ומי יתן ויבואו דברי אל לבך כאשר מצאו דבריך מסלות בסבכי החרשה הזאת. אכן אהבתיך, עלמה יקרה; מאז ראיתיך דבקה נפשי אחריך ותמונתך לנגד עיני תמיד. ועתה אם רע בעיניך כי נבעו מצפוניך, המיתיני נא כרגע וסודך עמי יחד על עפר ינחת”.

ורבקה העמידה פניה כמשתוממת ותאמר: “חידות לי דבריך ולא אבינם”.

ואנכי אחזתי בידה ואֹמר: “הן כל שמעה אזני”.

היא חשבה מעט, ומבלי השיב דבר פנתה אלי ותושט לי גם את ידה השנית. ואגיענה למו פי ואשקנה בשפתים דלקות.

כרגע התעוררה ותאמר: “הן מִדד⁵ ערב ועלינו לעזוב את המקום הזה. אל נכון ידאגו לי בבית, כי יבקשוני ולא ימצאוני”.

“צדקת בדבריך” –– עניתי ונפן לשוב, ובהגיענו עד קצה החרשה אמרה לי: “נפרדה נא בזה, ונשוב הביתה איש מעברו, ולא נמשוך עלינו עיני רואים”.

עשיתי כדבריה.

כשוב רבקה הביתה שאל אביה אותה: “איפה היית, בתי?”.

“הלא תדע, אבי, ארחותי –– השיבה אמריה לו –– הייתי ביער ואחשוב מחשבות”.

“ומחשבותיך עמקו מאד?” –– אמר אביה בהתבוננו אליה בשחוק נגלה.

פני רבקה האדימו כתולע, והאב מהר וישיחנה לענין אחר.

אחרי ארוחת הערב עלו כלם הגגה כדרכם, ובעלותי אחריהם בחרתי לי לשבת הרחק ממקום מושב רבקה, לבל תפגשנה עינינו להגדיל מבוכתנו.

––––––––––

פעם אחת בערב הטני מנוח, אבי רבקה, הצדה וישאל את פי אם טוב לי שבת בביתו. ואנכי השכלתי פי ואען לאמר: “בידך אדוני לעשות ביתך לעדן לי או לתפתה ערוך”.

“באר לי דבריך, כי לא אבינם”.

“החיים והמות ביד לשונך –– עניתי בכרעי לפניו –– אם תואל בחסדך לתת שאלתי, אהיה מאֻשר בבני אדם, ואם לא –– אזי טוב איפוא כי תצוני לעזוב את ביתך כרגע”.

“ומה שאלתך אֹרחי?”.

זרם דמעה פרץ מעיני, ואחבק את ברכיו ואקרא בבכי גדול: “הנה נא אהבתי את רבקה בתך!”.

“נחפזת לעשות, ידידי! הן תמול הנך עמנו ועוד לא למדתי דעת אותך; ופה הנה שנים מבחירי בחורינו מבקשים אהבת בתי, וכבר נועדו להתחרות יחדו בחג האסיף הבא. ואתה הלא שבתך אתנו זה מקרוב וכמעט לא אדעך בשם. אולם אם היה תהיה אהבתך לרצון לבתי, לא אשיב פניך גם אני, וגם כי זר אתה בתוכנו לא אמנעך מהתחרות את בחורינו. אם נכון לבך לדבר הזה ובטחת כי יש תקוה, ואם לא –– אזי אין טוב לך כי אם לצאת מביתי, כי לא יכירך עוד מקומך עמנו”.

אז עדיתי גאון וגבה ואשיבהו לאמר: “אם חפץ אתה לדעת אותי בשם, דע לך כי מזרע מלכות בית דוד אנכי, ואם אמנם לא נסיתי במסותיכם, בטוח אני באהבתי כי תורני נפלאות ותשגבני בישועתה”.

“אם כן הדבר, אזי תוכל לתת מרגוע לנפשך, כי יש תקוה לאחריתך. אך שמור פיך ולשונך ואל תוסיף דבר מזה עד המועד הנכון לבוא”.

הבטחתי ואקימה.

לפני חג הסוכות קרא אליו את רבקה ויחקור לבבה על אדותי, ובראותו כי נפלאתה אהבתה לי דבּר על לב אחיו אנשי עדתו, לרשום גם אותי בין הבחורים הנועדים לקרב. ואנכי צפיתי לקרב ההוא בלב חרד, כי מעודי לא התחריתי בגבורה או במליצה ושיר, אבל חלומי בליל בואי מלברה חזק את לבבי ויאמץ תקותי. יצאתי יום יום לשוח בשדה, ואבקש במפעלות אלהים מיטב הגיון לשירתי. גם מראה פני רבקה אהובת נפשי הרהיב בנפשי עז. האהבה והטבע, שני מלאכי אֵל אלה, איתני הארץ, עודדו רוחי ואקו לישועה כי תשגבני ביום מסה.

––––––––––

וחג האסיף בא. על כל הגגות נעשו הסכּוֹת כמשפט, ותוצאות הגנים והשדות נתנו למענן את מבחר עדייהן, עד כי נדמה מראה כל סכה פנימה כגן מלא ברכת ה'. פרי כל עץ וכותרות כל פרח יחדו נאספו לפאר אותה בהדר תפארתם. מקלעות פרחים ופטורי ציצים כסו את הקירות מסביב ובין הפרחים והציצים מסב קלע פתוחי כרובים ותמורות מצפים כסף וזהב, והם מתמרים ועולים עד הספון, ששם התלכדו במסגרת מסביב ומכסה הסוכה הקלוע מענפי עצים הנושאים פרים הגמול תאוה לעינים. בתַוך למכסה מנורת כסף צרוף או נחושת ממֹרט וכפתוריה וגביעיה זכוכית ובדלח, ולעת הערב, בהעלות נרותיה, יתנוצצו בה כל הדרי הסוכה ופאריה כבראי מֻצק והיה למחזה קסם אשר לא תשבע העין לראותו.

ביום הראשון לחג ההוא לפני הצהרים יצאו כלם השדה, ושם במה ערוכה הסבובה מבחר כל פרח וּמכסיה אדמת דשא, ועל שלשת קצותיה ארבעת המינים: פרי עץ הדר, כפות תמרים וענפי עץ עבות וערבי נחל. אל הקצה הרביעי קרב אחד העדה ויקרא מעל ספר התורה פרשת היום כמשפט, ואחר כן נשא מדברותיו על אדוֹת החג וערכו הקדוש. אז השתפכו נפשות כלם בצקון לחש ואחרי כן ברכו איש את רעהו ויתפרדו איש לביתו ולסכתו.

היום השני נועד להתחרות הבחורים. עיני כלם קדמו אשמורות ואחרי התפללם כדת היום סעדו לבבם וכל העם נאסף על הככר העשוי לדבר, והוא כר נרחב מכֻסה חול ומסביב לו מדרגות רחבות למושב הרואים. למעלה מכלן הוכנו שלשה מושבות כבוד לזקנים השופטים במשחק הזה. כלם נדמו והחשו בקום האחד ממושבו ובקראו בשם את הבחורים המתחרים, ומספרם שלשה: אלעזר, ראובן ועזריה –– לבי היה הלם פעם בשמעי את שמי נמנה בתוכם, וכמעט חפצתי לסגת אחור ולאמר נואש; אך עיני רבקה הרהיבוני, ואתאמץ ואבוא המעגלה.

בראשונה יצאנו להאבק יחדו. השופטים הואילו להפיל גורלות מי מאתנו יצא ראשונה, –– אך אנכי השכלתי פי ואשיב, כי אחרי אשר גר אני בתוכם, הנני נותן משפט הקדימה לשני הבחורים האזרחים; ובלבי אמרתי: ייעפו נא הנערים וייגעו בהאבקם יחד, כי אז אולי יקל לי להתגבר על שניהם כאחד.

אז התנגשו שני הבחורים יחדו. אלעזר היה גבה קומה חסון כאלון, וראובן היה קטן מדה אבל מהיר בתנועותיו ורוב עצמיו איתן. זמן רב התמודדו יחדו, ויאחזו ויעזבו איש רעהו חליפות. המלחמה ארכה ואיש לא יכל להתגבר על רעהו. ויהי בהנפשם מעט ויטילו הגורל מי מהם יצא ראשונה להאבק עמי, ויצא הגורל על אלעזר. ואנכי ידעתי כי לכח אמיץ הוא ממני, על כן שמתי אל הערמה פני, אף חכמתי עמדה לי.

הוא אמץ זרֹעתיו וידביקני אליו בחזקה, וישם מועקה במתני, ובעודו מחזיק בי מטה הכביד עלי אכפו בחצי גופו העליון וידחקני אחֹרנית להכריעני תחתיו. אמנם נטיו רגלי כמעט ואחשוב לנפול –– ופתאם צעקה רבקה בהחפזה. לקולה זה נבהל אלעזר ויסר עיניו מנגדי, וברגע זה הרימותי ידי ואך אותו אל הכסלים מכה אחת ולא שניתי לו, כי נדהם מעצמת המכה ויהי הנקל לי להפילו ארצה. וכל העם הריעו לי ותשואות חן נשמעו מסביב.

אז נגש אלי ראובן. אמנם נדמיתי לו בכח אבל לא במהירות. זמן רב נאבקנו ואיש לא הכריע את רעהו. לאחרונה הערמתי עצה ואתחפש כמו עזבני כחי וארבץ תחתי; אבל שמחת ראובן היתה עדי רגע! כי כהרף עין תפשתיו ברגליו בכל מאמצי כחי וארימהו ואפילהו ארצה. וכל הרואים צהלו קולם מבראשונה ויקראו “הידד”!".

המרוצה ברגלים נועדה לעת הערב.

––––––––––

היום פנה לערוב והמון אדם רב עמד מסביב למסלה רחבה, חמשת אלפים רגל ארכה, ובסופה שלחן קטן ועליו קערת כסף –– אותה יתפוש המנצח המגיע שמה ראשונה ויביאנה אל הזקנים השופטים. לאות הנתון לנו החלונו שלשתנו לרוץ אֹרח. צרי נחפזו לרוץ בכל כחם ובלי סדרים ואנכי רצתי אחריהם במנוחה וברגל ישרה. אלעזר, איש כבד בשר, יעף בחצי הדרך וירבץ תחתיו וישאף רוח כתנים. ראובן גם הוא נלאה באחריתו ויעצור מרוצתו ככלות כחו. ואנכי הרביתי עצמה ואשוה רגלי כאילות ואקדים לבוא אל מחוז חפצי וארים את הקערה מעל לראשי –– וכל העם מחאו כף וימלאו פיהם תהלתי.

המֵרוץ בסוסים נועד למחרת הבֹקר והתַּחרות בשירה ביום ההוא לעת ערב.

ויהי ממחרת ונועד כלנו על ככר הרוכבים. שם בקצה הדרך הוכנה טבעת זהב, תשורת כבוד להמנצח. שלשת הסוסים אשר הוכנו לנו היו דומים בשנותם, גדלם וצבעם. לאות הנתון החל המרוּץ. ראובן קדמנו והמרחק הלך ורב בינו ובינינו; אך בדפקו סוסו בחזקה החל הסוס לעבט אחרו ולאחרונה התקומם על רגליו האחרונות ויפֵּל רוכבו אחור, ובעודנו מתנער מעפרו וישב לעלות על סוסו כבר עברנו שנינו על פניו. ואלעזר קדמני מעט במרוצי, ויהי כקרבנו אל המטרה ואקפוץ על סוסו מאחריו ומשם קפצתי מעל ראשי הסוס ורוכבו אל המקום המועדה והטבעת עלתה בכפי!

“יחי האֹרֵח! –– הריעו כלם מעבריהם –– אכן אין דומה לו בגבורתו וחכמתו!”.

כשובנו הביתה חבקני מנוח אדֹני ויברכני, ורבקה הביטה אלי באהבה וחן.

אבל הקרָב הראשי עודנו לפני, הוא התּחרוּת בכח השירה. פה לא תועיל כל גבורה ומרמה כי אם רוח נעלה ולב מתּנה. אבל נצחונותי הראשונים אמצו תקותי ויכינו לבי למוצאי הערב.

––––––––––

לעת הערב נאספנו יחדו על כר נרחב, ושם בתָּוך במה ערוכה למשוררים אשר יָשֹרו במשא. גם הפעם נתתי לצרי משפט הקדימה. על פי הגורל עלה אלעזר ראשונה וישר שירו, שיר קוצרים, לאמר

שִׁירַת קָצִיר.

עֲלֵי שַׁדְמַת בָּר, שְׂדֵה-קָמָה מֻצְהָבֶת,

לִבְרַק קַוֵּי שֶׁמֶשׁ מִפְּאַת קָדִימָה,

חָפְשִׁי מִדְּאָגָה וּׂשְׂעִפֵּי עַצָּבֶת

יֵצֵא הַקּוֹצֵר לֵעֲבוֹדָתוֹ הַנְּעִימָה…

            וּבְרוּחַ צוֹהֶלֶת

            הַמְּלֵאָה תוֹחֶלֶת

כֹּה יַעֲמֹל כָּל הַיּוֹם בְּזֵעַת אַפָּיִם

לָנִיחַ אֶל בֵּיתוֹ בִּרְכוֹת שָׁמָיִם.

וּכְמוֹ עַל קָמָתוֹ יַנְחַת הַזְרוֹעַ

וַאֲלֻמּוֹת שִׁבֲּלֵי-פָז אַרְצָה יַנִּיחַ,

יֵעוֹר בּוֹ רוּחוֹ לִפְנֵי אֵל לִכְרֹעַ

וּבְדִמְעוֹת שָׂשׂוֹן לוֹ תוֹדָה לָשׂיחַ…

            אִתּוֹ בַמַּקְהֵלָה

            חֶבֶר קוֹצְרִים סֶלָד,

יִשְּׂאוּ קוֹל רִנָּה, וַעֲדֵי לִשְׁמֵי מָעַל

שִׁירַת תּוֹדָה וָגִיל כִּקְטֹרֶת תָּעַל!

חִישׁ יַיִן חָמַר יִמְלָא הַגָּבִיעַ

וּמִיָּד עַל יָד כּוֹס שָׁלוֹם סוֹבָבֶת,

וּלְקוֹל הַהֵידָד בַּמַּעְגָּל יָרִיעַ

יִשָּׁכַח כָּל עָמָל, תָּנוּס עַצָּבֶת

            אָז בִּמְחוֹל מַחֲנַיִם

            לִשְׁאוֹן הַמְּצִלְתַּיִם

לָחוּל יֵצְאוּ יַחְדָּו זָקֵן וָנָעַר,

עַד יַעֲלֹץ שָׂדַי, וִירַנֵּן הַיָעַר!

גַּם חַיֵּי-אֶרֶץ כַּשָּׂדֶה נִמְשָׁלוּ,

זֶרַע כָּל פֹּעַל בְּנֵי-אִישׁ פֹּה יָפִיצוּ,

וּלְפִי מַעַלְלֵיהֶם שָׂכָר יִנְחָלוּ

עֵת מִשְּׁנַת מָוֶת לְחַיֵּי-עַד יָקִיצוּ…

            קְצָרִים הֵם הַחַיִּים

            תַּחַת הַשָּׁמַיִם,

אַשְׁרֵי אֵל שֶׁאַךְ טוֹב בָּמוֹ יִזְרָעוּ,

מִפִּרְיָם נֶצַח בַּמְּרוֹמִים יִשְׂבָּעוּ!

כִּמְעַט יָבֹא מָוֶת, יַנְחַת הַזְרוֹעַ

עַל רֹאשׁ צַדִּיק תָּמִים צֶדֶק זוֹרֵעַ,

חֵיל שַׂרְפֵי קֹדֶשׁ מִמְּעוֹנֵי שָׁמָיִם

יצִאוּ לִקְראתוֹ בִּמְחוֹלַת מַחֲנָיִם.

            וּבְזִמְרוֹת עֲדָנִים

            קוֹל אַלְפֵי שִׁנְאַנִּים

כִּמְלֹא רַחֲבֵי שַׁחַק יִקְרָא בַכֹּחַ:

“בָּרוּךְ יִהְיֶה לָנוּ בֹאֲךָ, אוֹרֵחַ!” – –

העם החשה. דומיה מסביב.

אחריו עלה ראובן וישא קולו במשא קדומים, בקינה אשר שם בפי בת יפתח, לאמר:

בַּת יִפְתָּח.

הַרְחֵק מֵעִיר מוֹשָׁב וּתְשׁוֹּאות קֶרֶת,

בִּמְרוֹם הָרֵי נֶשֶׁף הָעוֹטִים צִיָּה,

בִּמְקוֹם נֶפֶשׁ כָּל חַי לֹא מִתְגּוֹרֶרֶת,

אַךְ סוּפָה תֵילִיל, וּשְׁמָמָה בוֹכִיָּה, ––

שָׁם זֶה יָמִים רַבִּים בּוֹדְדָה, נֶעֱצָבֶת

בַּת יִפְתָּח הַיְקָרָה לָהּ מִתְהַלֶּכֶת

וּלְקוֹל יִלְלָתָהּ כַּמַּיִם נִתֶּכֶת

רַק הַיְּשִׁימוֹן יַטֶּה אֹזֶן קַשֶּׁבֶת.

"הָהּ, גִּלְעָד חֶמְדָּתִי וּמִשְׁכַּן נֹעַר,

אֵיךְ מִנְּאוֹת עֶדְנֵךְ לָנוּד כֹּה הִרְחַקְתִּי!

שָׁוְא אֶכְסֹף לָךְ לָעוּף עַל כַּנְפֵי סָעַר,

אֶל הָרֵי חֹשֶׁךְ אֵל לָעַד רֻתַּקְתִּי!

הַרְחֵק מִבֵּיתִי, מֵאֶרֶץ מוֹלֶדֶת

נֶצַח פֹּה אֵתַע עֲזוּבָה, בּוֹדֶדֶת;

עַרפְּלֵי שָׁמַיִם הֵם בִּגְדֵי חֻפָּתִי,

סַלְעֵי צַלְמָוֶת –– מַרְבַדֵּי מִטָּתִי! ––

"הַיּוֹם יֵט לַעֲרֹב, אֶל שׁוּלֵי רָקִיעַ

בִּלְבוּׁש עֲרָפֶל הַשֶּׁמֶשׁ צוֹעֶדֶת;

עַל הָרֵי גִלְעָד הִיא עַתָּה תוֹפִיעַ

וּבְנִבְכֵי הַיַרְדֵּן לִרְחֹץ יוֹרֶדֶת.

שָׁם עַתָּה רֵעוֹתַי עֲטוּפוֹת שָׁנִים

יַחְדָּו תֵּצֶאנָה בִּמְחֹלוֹת וּרְנָנִים,

בַּחוּרֵי חֶמֶד לָהֶן כַּף יִמְחָאוּ

וּבְקוֹל מִצְהֲלוֹת וָגִיל “הֵידָד” יִקְרָאוּ…

"וַאֲנִי פֹּה, שׁוֹמֵמָה, עִם בֹּא הַשָׁמֶשׁ

חִישׁ אֶחְפֹשׂ לִי מִסְתָּר מִבַּלְהוֹת אָמֶשׁ;

בָּדָד אַנַּח רֹאשִׁי בֵּין חַגְוֵי סֶלַע

וּבְדִמְעָתִי אַמְסֶה מִשְׁכָּבִי סֶלָה!

הָהּ, אָבִי, אָבִי, מַה-לִּבְּךָ הִקְשַׁחְתָּ

וְּכְנִדְרְךָ לָאֵל בִּתְּךָ לֹא טָבַחְתָּ

וַתְּשִׂימֵנִי פֹה, בֵּין הָרִים שׁוֹמֵמִים,

לָשֵׂאת עֱנוּת נֶצַח, תּוּגַת עוֹלָמִים?

עוּרָה, מַלְאַךְ מָוֶת, וַחֲמָל-נָא אָתָּה

עַל סוֹעֲרָה עֲנִיָּה, מִכֹּל נֶעֱזָבֶת;

הָנֵף עַל רֹאשִׁי חַרְבְּךָ הַמְּמֹרָטָה,

נַתֵּק חוּט חַיַּי הַמָּרִים מִמָּוֶת.

הָהּ, הֵן זֶה רַבּוֹת מִיָּדְךָ נִסָּחוּ

שׁוֹשַׁנֵי עֲדָנִים עֵת כִּי יִפְרָחוּ,

וּמָה, אַבִּיר לֵב, אַךְ נַפְשְׁךָ חוֹמָלֶת

עַל פֶּרַח יָבֶשׁ, שׁוֹשַׁנָה נוֹבָלֶת?! – –

אֹזֶן שַׂר מָוֶת קוֹל בִּכְיָהּ הֶאֱזִינָה,

וּלְבָבו הָאבִן מָלֵא חֲנִינָה;

בִּכְנָפָיו הַשְּׁחֹרוֹת מֵחֶשְׁכַּת לָיִל

כִּסָּה כַצָּעִיף עַל פְּנֵי בַת הֶחָיִל,

וּבְנוֹת עֵינֶיהָ מִדִּמְעָה נִגָּרוּ

בִּתְנוּמַת נֹעַם חִישׁ יָדָיו סָגָרוּ…

יוֹם יָבֹא, יוֹם יַחֲלֹף –– הָעֵת עוֹבָרֶת,

בַּת יִפְתָּח מִשְּׁנָתָה לֹא מִתְעוֹרֶרֶת! – –

כלם הודו להמשורר באור פניהם, כי נגעו הדברים עד לבם. בשמחת נצחון ירד ראובן מעל הבמה ואנכי עליתי תחתיו בלב נפעם –– כי לא אחד הוא העומד לקראתי ואתקפנו, כי לבב כל העם עמו; ובכל זאת אמצתי רוחי ואפתח גם אני בשיר מני קדם, שיר הסליחה, לאמר:

הַסְלִיחָה.

בִּמְעוֹנֵי תָפְתֶּה, בִּמְצֹלוֹת הַשַּׁחַת,

בֵּין תִּמְרוֹת עָשָׁן וָאֵשׁ מִתְלַקַּחַת,

מִכַּף רֶגֶל עַד רֹאשׁ כֻּלּוֹ פָצוּעַ

צֶלֶם בַּלָּהוֹת יִתְנוֹדֵד, יָנוּעַ;

חוֹבְלִים בִּכְלֵי-מָוֵת גֵּווֹ יִרְעָצוּ,

מִנְּשִׁיכוֹת צִפְעוֹנִים דָּמָיו יִזְרֹמוּ…

וּלְקוֹל שַׁאֲגוֹתָיו מֵחֲבָלָיו עָצֵמוּ

כָּל חַדְרֵי הַשְּׁאוֹל יִרְגְּזוּ יִתְפַּלָּצוּ.

קַיִן הוּא! אֲרוּר-יָהּ, רִאשׁוֹן הַמְרַצֵּחַ,

זֶה שָׁפַךְ דַּם אָחִיו מִקִּנְאַת רֶצַח.

לָאֵל חָפֵץ לָבִיא מִנְחַת נִיחוֹחַ

וַיָּבֵא עָלָיו קִלְלַת עֹנֶשׁ נֶצַח;

עַתָּה הוּשַׂם בַּכּוּר, בִּיקוֹד שַׁלְהֶבֶת

לִרְצוֹת עֲוֹנוֹ וּלְהָתֵם הַפֶּשַׁע, ––

שָׁוְא יִזְעַק, יֵאָנַח, יִקְרָא לַיֶּשַׁע,

אֵין רַחֲמִים וַחֲנִינָה בִּזְבוּל הַמָּוֶת

הַשָּׂטָן הָאַכְזָר –– מֶלֶך הַתֹּפֶת,

וּגְדוּדֵי עוֹזְרָיו לֶעֱנוּתוֹ יִשְׂחָקוּ;

וּפַלְגֵי נַחֲלֵי אֵשׁ, גָּפְרִית וָזֶפֶת

שָׁם עַל הַמְּדוּרוֹת יוֹסִיפוּ יִצָּקוּ.

אַךְ כָּל מוֹקְדֵי שַׁחַת נֶחְשְׁבוּ כָאָיִן

מוּל אֵשׁ הַנֹּחַם בִּלְבָבוֹ לוֹהֶטֶת

עֵת תַּבְנִית אָחִיהוּ אֵלָיו נִבֶּטֶת

מֻכֶּה, פָּצוּעַ וּדְמָעוֹת עַל עַיִן.

"הָהּ, אָחִי, אָחִי, חוָּסה-נָא וַחֲמֹלָה,

עֵינֶיךָ הַטְּהֹרוֹת הָסֵבָּה מֶנִּי;

הַמְעַט חֶבְלֵי שַׁדַּי בִּשְׁאוֹל אֶסְבֹּלָה,

גַּם אַתָּה אָחִי תָּבוֹא וּתְעַנֵּנִי?!

הָהּ! הֵן אַךְ רֶגַע סָבַלְתָּ בַּחַיִּים

וֵּמָאז תִּשְׂבַּע תַּעֲנוּגוֹת עֲדָנִים,

וַאֲנִי פֹה אֲעֻנֶּה זֶה רַבּוֹת שָׁנִים,

אִם כִּי הֻקַּמְתִּי גַּם שָׁם שִׁבְעָתָיִם!" ––

מִדֵּי מַר שִׂיחָתוֹ נַפְשׁוֹ שָׁפָכָה

וּבְאִמְרֵי נוֹאָשׁ עֱנוּתוֹ הִבִּיעַ,

נִגַּשׁ אֶל הַחַלּוֹן וּבְעַד הַשְּׂבָכָה

מַרְאֵה גַן הָעֵדֶן נֶגְדּוֹ הוֹפִיעַ:

רִבֲבוֹת עֲצֵי-חֶמֶד יִשְׂגוּ יָצִיצוּ,

וּבְזִיו-חֵן יִגְאוּ פִּרְחֵי רִקְמָתַיִם;

וּנְגֹהוֹת אוֹר נִפְלָא, אוֹר שִבְעָתַיִם

שִׁמְשׁוֹת עוֹלָמִים מִשְׁמֵי-רוֹם יָפִיצוּ.

פֹּה תַחַת צֶאֱלִים, בֵּינוֹת טוּרֵי בֶשֶׂם,

עֲלֵי סַפּוֹת זָהָב הָרְבוּדוֹת שָׁנִים

בִּמְעִילֵי אַרְגָּמָן וּבְעַטְרוֹת כֶּתֶם

כָּל צַדִּיקֵי אֵל יָנוּחוּ שַׁאֲנַנִים;

נַהֲרֵי צוּף וַאֲפַרְסְמוֹן תַּחְתָּם יָצוּפוּ

עַל מַרְצֶפֶת תַּרְשִׁישׁ, בֵּין חֻפֵּי-שֹׁהַם;

סָבִיב כַּצִּפֳּרִים בִּשְׁאוֹן צִפְצוּף נֹעַם

זַכִּים מִשֶּׁלֶג כְּרוּבֵי-חֵן יָעוּפוּ.

בִּנְוֵה שָׁלוֹם זֶה וּמְנוּחַת עוֹלָמִים

כָּל פִּגְעֵי חֶלֶד הַיְשָׂרִים יִשְׁכָּחוּ,

מַחֲזֵה שַׁדַּי יֶחֱזוּ, הוֹד שׁוֹכֵן רָמִים

וּבִמְאוֹר פָּנָיו יִתְעַנְּגוּ, יִשְׂמָחוּ…

פֹּה נֶצַח יָנוּבוּ, יִפְרְחוּ כַתֹּמֶר

רַעֲנַנִּים וּדְשֵׁנִים כִּבְעֶדְנַת נֹעַר,

וּבְקוֹל צוּף נָעִים, בִּשְׂחוֹק מַלְאֲכֵי-טֹהר

זֶה לָזֶה לִרְגָעִים יַבִּיעַ אֹמֶר:

"אַשְׁרֵי אִישׁ שֶׁבְּחַיָּיו מִבְּלִי מָנוֹחַ

אַךְ טוֹב וָחֶסֶד יִתְאַמֵּץ לִזְרֹ

וּבְעֵת יָבֹא יוֹמוֹ אֶרֶץ לִזְנֹחַ

שַׁאֲנָן יִתְיַצֵּב לִפְנֵי כֵס אֱלוֹהַ…

אַךְ אוֹי לַגֶּבֶר עַל חֵילוֹ בוֹטֵחַ

וּפְנֵי שׁוֹפְטוֹ יֵרָא מָלֵא רָב-פֶּשַׁע, ––

לֹא זְהַב-חֲמָסִים וַהֲמוֹן אוֹצְרוֹת רֶשַׁע

כֹּפֶר נֶפֶשׁ אִישׁ אֵל זֹעֵם לוֹקֵחַ!" ––

צִלְצְלֵי הַזִמְרָה וּמַרְאוֹת הַצֶּבִי

בֶּעֱזוּז קֶסֶם לָקְחוּ לֵב קַיִן שֶׁבִי…

אַךְ מַה-פֶּתַע אָחוֹר נָשׂוֹג בִּרְעָדָה

כָּל גֵּווֹ הִתְחַלְחַל, נַפְשׁוֹ חָרָדָה?

גַּם פֹּה תְמוּנַת אָחִיו נִכְחוֹ נִשְׂקֵפֶת,

וּמַבָּטָיו יִגְזְרוּ לִבּוֹ כַּחֶרֶב;

וּבִזְרוֹע עֻזוֹ מוֹשֵׁל הַתֹּפֶת

יוֹסִיף עַנּוֹתוֹ וּמִצוּקָתוֹ יֵרַב. ––

מִמְּכוֹן שִׁבְתֹּו הֶבֶל בִּדְמִי עַצֶּבֶת

רָאָה עֱנוּת אָחִיו בִּשְׁאוֹל מִתָּחַת;

וּלְחַלְצוֹ מִצָּר, בִּרְכוּב אֵשׁ לַהֶבֶת

טָשׁ מוּעָף כַּבָּרָק לִנְוֵה הַשָּׁחַת.

אֶבְרוֹתָיו נֶחְפּוּ בִּשְׁלַל צִבְעֵי קֶשֶׁת,

בִּזְהַב תַּלְתַּלָּיו יָצִיץ זֵר קַרְנַיִם,

רָאוּהוּ בְּנֵי תָפְתֶּה, סָגְרוּ עֵינַיִם

וּלְאוֹרוֹ בָרְחוּ, לֹא יָכְלוּ לָגֶשֶׁת!

וּבְקוֹל צִפּוֹר עֵדֶן, קוֹל הֶמְיַת מַיִם

בִּירַק דִּשְׁאֵי שָׂדַי חֶרֶשׁ יִזֹלוּ,

בִּנְעִמוֹת סוֹד שִׂיחַ שַׂרְפֵי שָׁמַיִם

צִפְצְפָה אִמְרָתוֹ וּשְׂפָתָיו מִלֵּלוּ:

"קוּם, אָחִי, עֲלֵה מֵעִמְקֵי אַשְׁמַנִּים,

וּכְבָר כַּכֶּסֶף פֹּה נַפְשְׁךָ צֹרְפָה,

נִרְצָה עֲוֹנְךָ, חַטָּאתְךָ חָלָפָה, ––

עַתָּה חִישׁ אִתִּי עֲלֵה גַן עֲדָנִים! ––"

כֹּה דִבֶּר הֶבֶל וּבִזְרוֹע כֹּח

הִתְדַּפֵּק וַיַּךְ עֲלֵי הַדְּלָתָיִם…

אַךְ פֹּה הַשָּׂטָן לִקְרָאתוֹ הֵגִיחַ

וַיִּפְעַר פִּיהוּ בִּלְזוּת הַשְּׂפָתָיִם:

"שָׁוְא טַרְפִּי מִשִּׁנַּי לַצִּיל תַּעֲמֹלָה,

וּבְמִשְׁכְּנוֹת עֻזִי לָרִיק בֹּא תִתְפָּרֶץ ––

אִם עָל נִתַּתָּ בִּשְׁמֵי-רוֹם וָאָרֶץ,

עַל רַחֲבֵי הַשְׁאוֹל אַנִי אַךְ אֶמְשֹׁלָה! ––"

אָז מִהֵר הֶבֶל לִפְרֹשׂ הַכְּנָפַיִם

וּבִמְעוּף עַיִן לִשְׁחָקִים הִרְקִיעַ,

בִּתְפִלָּה זַכָּה וּבְדִמְעוֹת עֵינַיִם

לִפְנֵי אֵל חַנּוּן תַּחֲנוּנָיו לַבִּיעַ.

דֶּרֶךְ שַׁעֲרֵי שַׁחַק וּפִתְחֵי מָעַל

פִּלֵּס לוֹ רֶגַע נָתִיב לִשְׁמֵי רָמָה;

בְחֶרְדַת קֹדֶשׁ וּבְרוּח נִפְעָמָה

עד מִשְׁכַּן אֵל נאוֹר כֹּה עָף וַיָּעַל!

שָׁם עַל כִּסֵּא כָבוֹד, נוֹרָא מַרְאֵהוּ

בִּגְאוֹן הַדְרַת עֻזוֹ יוֹשֵׁב אֱלוֹהַ;

וַעֲרוּכוֹת בַּמִּשְׁטָר עוֹמְדוֹת עָלֵיהוּ

מַחֲנוֹת אַלְפֵי שִׁנְאָן, צִבְאוֹת גָּבוֹהַ

מִקְלְעוֹת פִּרְחֵי עֵדֶן, שׁוֹשַׁנֵּי בֶשֶׂם

מַחְלְפוֹת רָאשֵׁימוֹ כַּעֲטָרוֹת תַּכְתֵּרְנָה,

וּבַאֲפֻדּוֹת קֶשֶׁת עַל יֶרֶךְ תַּחְגֹּרְנָה

כִּנּוֹרֵי פָז נוֹצִצִים וּמִזַמּרוֹת כֶּתֶם.

וּבְעֵת נִרְאָה הֶבֶל בִּמְבוֹא הַשָׁעַר

וַעֲלֵי רִצְפַת שַׁחַק רַגְלָיו דָּרָכוּ

שָׁלְפוּ כֻלָּמוֹ כְּלֵי-זִמְרָם מִתָּעַר

וּבִתְרוּעַת הֵידָד רִנָּה פָצָחוּ…

אַךְ כִּמְעַט נִגַּשׁ וַיִּכְרַע בִּרְכָּיִם

הִסָּם אֵל שַׁדַּי וּכְרֶגַע נֶאֱלָמוּ:

יֵדְעוּ שֶׁתְּפִלּוֹת בַּר לֵב לוֹ יִנְעָמוּ

מִתְּהִלּוֹת שָׂרָף, רֹן גָּרֵי שָׁמָיִם… ––

דִּמְעוֹת הֶבֶל עוֹרֲרוּ רַחֲמֵי אֱלוֹהַ

עַל אָחִיו הָאֻמְלָל, הַמְּחֹלָל מִפֶּשַׁע,

וַאֲחוּזֵי חַרְבוֹת אֵשׁ מִשְּׁמֵי גָבוֹהַּ

מַחֲנֵה צָבָא רָב שָׁלַח לוֹ לַיֶּשַׁע;

הֵם אֶת הַשָּׂטָן בִּימִינָם הִכְרִיעוּ

וּמִבְצְרֵי מִשְׂגַּבּוֹ גִּדְעוּ לָאָרֶץ…

אָז חָפְשִׁי מִכִּלְאוֹ קַיִן הִתְפָּרֶץ

וּבְאַהֲבָה נָפַל בִּזְרֹעוֹת אָחִיהוּ…

בִּנְאוֹת הָעֵדֶן בֵּין דִּשְׁאֵי נִיחוֹחַ,

בִּשְׁדֵרוֹת תֹּמֶר בֶּהָדָר יִפְרָחוּ,

בִּזְרֹעוֹת שְׁלוּבוֹת וּנְעִמוֹת מָנוֹחַ

הָאַחִים הָאֲהוּבִים אַט יִתְהַלָּכוּ.

כֶּעָנָן חִישׁ חָלְפוּ יָגוֹן וָפַחַד,

שִׂמְחוֹת עוֹלָמִים עַל רֹאשָׁם יוֹפִיעוּ,

וּכְרוּבִים לָמוֹ בִּזְמִירוֹת יָרִיעוּ:

“מַה-טּוֹב, מַה-נַּעִים שֶׁבֶת אַחִים יחד!” ––

––––––––––

“האח! מה טוב! מה נעים! מה נפלא! –– קרא כל העם קול אחד –– יחי האֹרֵחַ! יחי המנצח!”.

ברדתי מעל הבמה השלכו עלי פרחים מכל עבר ופנה ובעלותי אל מושב הזקנים להודות להם על חסדם ואמתּם נגשה אלי רבקה ובידה זר דפנים ותשימהו על ראשי, גם נכבדתי ללכת אתה ולהובילה הביתה.

בבואי שמה חבקני האב ויברכני באהבה ויאמצני כבן לו. וכעבור שבועות אחדים אֻשרתי מאת ה' בנפול לי חבל בנעימים –– אשה תמה וברה, טובת חן ורבת חסד מאין כמה.

––––––––––

שש שנים עברו עלי במנוחה שאננה בבית חותני. העת עברה בנעימים כיום אביב נחמד; עבודת האדמה, קריאת ספרי הקדש והתחרות בגבורה ובשירה היו שעשעי יום יום. להוסיף שמחה אלי גיל ברכני ה' בשני ילדים נאהבים ונעימים, שמהם הנך, אלישרב, בני בכורי.

אולם נפש שבעה תבוס נפת ובכל מוֹתר יהיה עצב. לו היה לי מחסור כמעט, כי עתה היה אָשרי שלם –– כי רק תקות האדם ליום מחר כי יבוא, למצוא בו את החסר לו ביום אתמול כי יעבור, היא תאשרהו ותעיר בו תמיד התשוקה לחיים, והאיש אשר לא יחסר כל הלא הוא כאלוּ חסר הכל.

החיים השקטים אשר אין חליפות להם החלו להיות עלי למשא, ולאחרונה כהתה רוחי ואלך אט ועצב, כי חסדי חותני גם אהבת רעיתי הטובה והנעימה גם אור פני ילדי היפים והנחמדים לא הצליחו להסר מעלי נגעי לבבי. לאחרונה לא יכלה עוד רבקה להתאפק, ובהתרפקה עלי העתירה לי לגלות סודי ולהגיד לה מה חדל אני. הגדתי לה קשׁת אמרי אמת, כי כלתה נפשי לשנות אֹרח חיי, ולוּ אבתה שמוע לי כי עתה עזבנו את המקום הזה לנוע אל ארצי ומולדתי.

ורבקה נבהלה למשמע אזניה, אך עד מהרה השיבה אל לבה ותחבקני ותאמר לי באהבת עולם: “אל אשר תלך אלך”.

לא כן היה חותני עמדי, כי השתומם ויקרא: “מה יחסר לך פה עמי כי תואל לעזבני? הלא רבות כבר היית נע ונד בארץ ועליך לשמוח כי באת אל המנוחה ואל הנחלה. אל נא תבקש אשרך במרחקים, כי מקומו רק בלבב האדם פנימה, וכאשר ירחיק האדם לבקשהו חוצה כן יאבדו עקבותיו ולא ימצאהו”.

אבל אנכי עמדתי על דעתי, ובראותו כי כל דבריו ללא הועיל נפתה לאחרונה לבקשת רבקה, אשר הרבתה לדבר על לבו לבל יניאני ממחשבתי, כי חפצי קדוש לה וממנו לא תמוש. מסענו נועד לראשית ימי האביב, וכמעט החלה השמש להחם ארץ ולהעיר הבריאה לתחיה קמתי ללכת עם משפחתי הנאהבה ונשם לדרך פעמינו. וכל קרובינו וידידינו ומכירינו שלחונו בברכות ובדמעות שליש. גם אנחנו בכינו רב בכי, כי קשתה עלינו פרידתנו. ונפן ונסע לדרכנו, ונעבור ארצות הודו ופרס ונגיע עד בבל, ששם נטה מלך פרס שפרירו בעת ההיא, וכל שריו וגדוליו עמו.

הדרך מלאה צבאות חיל עוברים ותכונה רבה לנשק ואֹכל המובא בבלה, כי משם הכין דריוש קודומנוס מלך פרס בעת ההיא צאתו למלחמה על אלכסנדר הגדול מלך מוקדון המושל בגבורתו עולם.

עינינו לא שבעו מראות תפארת העיר הגדולה הזאת, הבנויה לה משני עברי נהר פרת, וקו שתים עשרה פרסה במדה לה מסביב. חומותיה החיצונות פרוצות והרוסות מימי דריוש הראשון, אך עוד נשאר לה הודה והדרה פנימה, עוד ישתאה כל איש למראה הגנים התלוים, הנודעים והנחשבים בפלאי עולם, ומי הנהר יעלו אליהם דרך משאבים, מעשי חרשים כלם. סרנו לראות את ארמון המלך, ונתפלא על בניני הודוֹ ועל כל שכיות חמדתו. כשובנו אל מלוננו התבוננו ראינו והנה אחד מסריסי המלך הולך בעקבותינו; בפנותנו אליו לשאלהו מה זאת, שב אחֹרנית, אבל כמעט שבנו ללכת והנה גם הוא הולך אחרינו בצל. השתוממנו על המראה אשר לא חלף מאתנו עד בואנו אל עלית הקיר אשר בחרנו למעון לנו. ויהי בחצות הלילה והנה קול צעדים כבדים החרידנו משנתנו אשר ערבה לנו, והם עולים במדרגות וקרבים אל דלת חדרנו. והנה קול דופק וקורא בכח: “בשם המלך הנערץ פתח בן אדם דלתיך!”.

מהרתי ואפתח את דלת חדרי. והנה פקיד צבא ואתו עשרה אנשים חמושים בא החדרה ויאמר: “האתה זה האֹרח אשר הגיע היום עם משפחתו הנה?”.

“כדברך כן הוא”.

“הנה מלכנו האדיר והנאור ראה אותך ואת אשתך עוברים על פני ארמונו, והנה יקדמך חסדו לאסוף את רעיתך ההרמונה ולמנותה בין נשיו, כי מצאה חן בעיניו”.

“תן תודה רבה למלכך האדיר והנאור כרוב חסדו, והגידה לו בשמי כי אין את נפשי לכבוד הרב אשר יאמר להנחילני, כי האשה אשר נתן ה' עמדי לי היא ואתי תהיה, ואוי לאיש אשר ישיאהו זדון לבו לגזול אותה ממני”.

“הרף, ידידי, מדבר תֹעה, ושמע לעצתי לטוב לך! הן חֹק הוא לנו כי האיש אשר יכָּבד בעיני אדוננו המלך לקחת את אשתו רצון מידו, יכף למלך הכבוד ויודה לו על חסדו –– ואם לא יעשה כזאת, תקצר קומתו במדת ראשו. התבין לשכל מִלי?”.

אינני איש פרס מעבדי מלככם, כי יהודי בן חורים אנכי, אשר אימת מלכים לא תבעתנו, ועד אשר תקצר קומתי במדת ראשי, לא ישאר אף ראש אחד על שכם מתקוממי. התבין אתה לשכל מלי?".

“אם בדבר חכמה לא תוסר, תושע ידנו לנו”.

ויפן וירזום לעבדיו, והם התנפלו עלי לאסרני. ואנכי התיצבתי בפניהם ואאבק עמם בזרוע עז, אבל לשוא כליתי כחי, כי אמצו יחדו ממני ויכבשוני ויכריעוני ויאסרוני.

בריבי עם צוררי התעוררה רבקה משנתה, אך בשמעה אותנו מדברים פרסית לא הבינה ולא ידעה מה זאת. במהומת המלחמה נבהלה נפשה מאד ועד אשר שבה רוחה אל קרבה גברו צוררי עלי וישימו פניהם אליה. אז הבינה לאחריתה ותואל להשליך נפשה בעד החלון, אך אנכי הזכרתי לה את שני ילדיה ואבטיחנה בשם ה' כי במשך שלשת ימים אצלח להצילה מכף שואפיה ולהשיבה אלי. כלביאה נלחמה אשת נעורי בעמדה על נפשה, ואש עברתה הוסיפה עליה חן והוד עד כי עוד לא ראיתיה ככה ליופי. אך הצרים גברו ממנה ויאסרוה גם אותה ויקחוה וישאהו אתם. והפקיד פנה אלי ויאמר: אלו היית יליד פרס, כי אתה מתּה מידי מות נבל, ואולם זר אתה ולא תדע חוקינו, ועל כן חמלתי עליך מהשחיתך, גם נכבדת בעיני על אמץ לבבך וגבורת ימינך".

זאת דבר וילך, ואנכי נשארתי משכב לארץ. רבות התפתלתי בחבלי בהתאמצי לנתקם ולא יכלתי, ואנהם ואזעק ואבך מרה. בין כה וכה ואתה ואחיך התעוררתם משנתכם ותקראו לאמכם. לקולכם נשבר לבי בקרבי, כי לא יכלתי אף לבוא אליכם ולהשקיטכם תחת אמכם השבויה והאמללה.

צעקתי מנהמת לבי בקראי לעזרה. ובעל הבית בא ויגער בי בחמת רוחו על הרגיזי את ביתו באישון לילה. ובספרי לו את האסון אשר קרני ענה ואמר: “מקרים כאלה הם בארצנו מעשים בכל יום, ולבעל העשוק הנם תמיד למות תוצאות –– ועליך איפא להנחם ולשמוח בחלקך בחיים”.

בדברו הסיר מעלי אסוּרי ויתאמץ לנחמני. ובראותי כי איש טוב הוא העתרתי לו לתת לי עצה ותחבולה להשיב אלי את אשתי האֹבדה. והאיש השתאה אלי ויענני: “אך שוא תבקש עצות כי לא תמצאן, גם חלילה לך לבוא לפני המלך כי בנפשך הוא. הן מלכינו חושבים להם לצדקה, כי חסד הם עושים עם האיש אשר יאספו את רעיתו אליהם, כי גדול כבודו באהבתם את אשת חיקו. נוסף על זה הנה טרוד מלכנו במערכת המלחמה עם אלכסנדר המוקדוני, אין בידו עתותיו לתת לך לבוא לפניו ולדבר דבריך עמו”.

“אולי יעלה בידי לגנוב אותה מקרב ההרמון ולברוח עמה בהחבא?”.

שחוק גדול פרץ מפי האיש, ויען ויאמר: “היוכל איש לנטות ידו על השמים ולגזול השמש ממכון שבתה? כי כן הדבר הזה. דע לך כי מקום ההרמון הוא בהיכלי המלך פנימה. עד אשר יגיע האדם שמה, עליו לעבור דרך עשרה שערים סגורים אשר לפניהם עומדים חיל וצבא תמיד למשמר. ובכן נבצרה ממך מזמה לגנוב את אשתך דרך המבוא. וחלוני ההרמון פנוים אל גן מוקף שתי חמות גבוהות ובצורות ויתדות ברזל חדות נטויות עליהן מלמעלה. ומאחרי החומה הקיצונה עובר נהר פרת ומימיו עמוקים שם מאד”.

עוד לא אבדה תקוה –– חשבתי עם לבבי, ושביב תוחלת התנוצץ בקרבי ויגיה חשכי.

––––––––––

כמעט האיר השחר הפקדתי את ילדי בידי בעל המלון, ואפן ואלך אל עבר הנהר אשר ממול ההרמון, ואבוא אל אחת הגבעות אשר עליה שן סלע נטוי אל פני הנהר. עליתי שמה והנה לפני מראה ההרמון ובו חלונות למאות, ולפני כל חלון גן קטן וחומה מבדלת בינו ובין יתר הגנים אשר לפני החלונות מזה ומזה, ונשי המלך מתהלכות לרוח היום אחת אחת בגנה הבודד. שני ימים התהלכתי על שן הסלע ופני רבקה לא ראיתי. ויהי ביום השלישי ואראה והנה תמונת אשה הולכת וקרבה אל החלון אשר ממולי. התבוננתי אליה והנה היא רבקה מחמל נפשי! פניה נפלו מאד ועיניה אדומות מבכי, שערותיה פרועות ולבושיה עליה בלי סדרים. הרימותי מטפחתי האדומה ואניף אותה תנופה לפניה למשוך עיניה אלי. כראותה אותי חרדה תחתיה ותחפוץ לצעוק. ואמהר ואהס אותה בשומי ידי למו פי, ואצא מחיקי גליון קטן ואכתוב עליו דברים אחדים ואקשרהו באבן קטנה ואשליכנה אליה באָשרי –– כי קלעתי אל המטרה והאבן נפלה בעד החלון אל תוך חדרה.

ורבקה הרימה את האבן ותפתח הגליון ותגש אל החלון ותתן לי אות כי תבינני וכי נכונה היא לעשות כדברי.

ביום ההוא קניתי לי חבלים הרבה ככל אשר מצאה ידי, ואקשרם אחד לאחד. ויהי בלילה ואקום ואלך אל הסלע ואתקע בו יתד עץ חזקה ואקשור בה את קצה החבל, ואל הקצה השני קשרתי אבן, ואעמוד ואחכה עד אשר תתן לי רבקה אות, כאשר הוריתיה במכתבי. והנה נפתח החלון בחדר רבקה ומטפחת לבנה התנוססה לפניו. ואמהר ואתפוש באבן אשר בקצה החבל ואשליכנה בכח אל מול פני החלון. האבן הגיעה החדרה, ורבקה קשרה את החבל ברגלי מטתה ותאסור במטפחתה את ידיה על פני החבל, לבל תפול ממנו כרפות כחה, ובהיותה כה אחוזה בחבל צנחה מן החלון לאטה מטה מטה עד הגיעה אל שן הסלע, עוד מעט והנה היא אחוזה בזרֹעותי!

“לי את רעיתי היקרה!” –– קראתי בחדוה וגיל

“לך אני בתומתי כאשר הייתי –– השיבה אמריה לי –– אנכי התחפשתי לאמר כי החליתי, ואבך ואאנח כל העת, למען הרחיק מעלי את המלך, אף אמנם לא ראיתי את פניו עד כה”.

אז הלבשתיה בגדי גבר אשר הכינותי לה לבל יכירוה עוד, ונקם ונלך עד בואנו לפני שער העיר, שם יעדתי לה מקום לשבתה עד שובי אליה עם הילדים. אז הלכתי אל חדר מעוני ואעורר את הילדים, ואלבישם חיש מהר, ואקח עמי את כל אשר לי, ובטרם יעלה השחר עזבתי את העיר, ואבוא אל רבקה. נקל לך לתאר בנפשך, בני, מה גדלה עליצות אמכם בשובה לראותכם, בחבקה את שניכם ובאמצה אתכם אל לבה הסוער.

ובכן ברחנו. ראשית דרכנו עברנו בשלום; אך בשעה השמינית כנכון היום פגשתנו להקת שרים רואי פני המלך, בשובם לפניו מן הציד אשר עשו. בתוכם היה גם הסריס אשר גזל את רבקה בלילה ההוא. ויכירני האיש כרגע ובהביטו אל פני רבקה השתאה ויתבונן בה ויבחנה בעיניו, ופתאם קרא אלינו: “עמדו, עמודו, כי דבר לי אליכם!”.

ואנכי לא השגחתי אל דברו ואעבור הלאה. אז רזם אל עבדיו והם מהרו ויאחזו ברסן סוסנו ויעצרונו.

“מה לך כי תעצרנו על דרכנו?” –– שאלתיו.

“חפץ אני לדעת מי זה העלם היושב לימינך”.

“אין לך כל צדקה לעצור בעוברי אֹרח אם אין להם חפץ לדעת חפצך”.

אבל מענה פי עוררהו עוד יותר אל החפץ. ויקרב אל העגלה ויוסף להתבונן אל רבקה ויקרא: “חי הורמיז אלהינו, הלא זאת היא האשה אשר נהגנו לפני ימים אחדים ההרמונה! –– עתה שוב תשוב עמנו בבלה. שם ישפטך מלכנו על אשר נועזת בזדונך לגנוב את אשתו מקרב היכלו”.

עוד אנו מדברים והמלך הגיע וישאל מה זאת, ובשמעו את אשר נעשה צוה להוליכנו העירה.

וגדוד אנשי חיל סבב את עגלתנו וינהגונו כשבויי חרב, וכמעט הובאנו בבלה הוצגנו לפני המלך.

“איכה נועזת בנפשך לגנוב את אשתי?” –– קרא המלך בחמה שפוכה.

אמצתי לבבי ואען לאמר: “אנכי עשיתי את אשר יעשה כל בעל בעמיו להשיב לו את רכושו אשר גזלו ממנו”.

“פה בארצי אין רכוש לכל איש זולתי, כי לי כל הארץ וחיי עבדי ורכושם בידי הם”.

אמנם היום הנך מושל עליון בארץ פרס הגדולה; אבל מי יודע אם לא בעוד חדש ימים לא ישאר מכל ארצך אף ארבע אמות לחצוב לך בה קבר! מי יודע אם מכל שריך ועבדיך ישאר אתך אף אחד להשיב נפשך במעט מים בסור אליך מר המות! גור לך מפני צפיר העזים המגדיל עצומיו!".

“ומי הוא זה הצפיר אשר בו תאמר להחרידני?”.

“נביא אחד היה בין אחי ושמו דניאל. ויהי בכבוש מלך בבל את כל הארץ, ותהי על נביאנו רוח ה' וירא בחזון והנה איל בעל קרנים מנגח לכל רוחות השמים ועשה כרצונו והגדיל. והנה צפיר עזים בא מן המערב ויתמרמר אל האיל, ויכהו וישבר קרניו וישליכהו ארצה וירמסהו. ומלאך אלהים הבין לו את המראה, כי האיל בעל הקרנים –– מלכי מדי ופרס והצפיר השעיר הוא מלך יון”.

“בן מות אתה פעמים, כי גנבת את אשתי גם שלחת פיך ברעה בעודי לנגדך, –– אך אחשך לי את מותך ליום אשר תרום ידי על צרי. בעצם היום ההוא אשר ישבר כח הצפיר מפני האיל בעל הקרנים אצוה למשוח בזפת אותך ואת אשתך גם יחד ובערו בכם אש והייתם לשתי אבוקות אשר תאורנה לפני אהלי כל הלילה”.

אחר הדברים האלה הובאתי עם רבקה וילדי אל בור השבי.

ביום השני בבקר השכם העלו אותנו מן הבור ויאסרונו בכבלים זה לזה וישימונו בכלוב ברזל גדול ויעמיסונו על אחת העגלות העוברות אחר המחנה.

והנני מתאר לפניך את כל המראה⁶ אשר ראיתי והיה לך לזכרון:

קול חצוצרה נשמע לפני אהל המלך לאות המסע. מעל האהל התנוססה תמונת השמש אלהי הפרסים, במראה כדור זהב בעל קרנים ומסגרת בדלח לו מסביב. לפני המחנה נשאו מזבח כסף ועליו אש התמיד, אש הקדש⁷, ואחריה הלכו הכהנים המהגים וישוררו שיר עֹז. אחריהם –– שלש מאות וששים וחמשה נערים לבושי ארגמן, אחריהם מרכבת האליל יוּפיטר רתומה לסוסים לבנים כשלג; אחריה סוס אחד גדול מאד –– הוא סוס השמש, ורַכָּבי הסוסים כלם לבושים לבנים ושוטי זהב בידיהם. אחרי הכבודה הזאת עברו עשר מרכבות מצופות זהב וכסף ורֶוַח [?]שם⁸ בינה ובין המרכבות, ואחריהן כל חיל הרוכבים –– בני [?]שרת⁹ עמים שונים הנכּרים על פי לבושיהם וכלי נשקם השונים. ראשונה יצא חיל הגבורים, בני האל-מות, ומספרם עשרת אלפים איש¹⁰, כלם לבושי מכלול, עדוים שרשרות זהב ובגדיהם משֻבּצים זהב ואבני חן. אחרי הכבודה השנית יצאו השרים והשועים הקרובים אל בית המלך ומספרם חמשה עשר אלף, ורוח הושם בינה וביניהם; אחריהם שומרי ראש המלך ולהם כדוני זהב האחוזים בנצבי שן. לאחרונה יצאה מרכבת המלך –– בה נראה דריוש על מושב רם ונשא, המרכבה כֻלה משֻבּצה אבנים יקרות אשר בצבעי משכּיתן הראו תמונות אלהים שונים, בתוכם הכי הופיעו תמונות בַּל יִנין¹¹, ועליהן נשר זהב ארך כנפים ורב נצה. המלך לבוש בגד ארגמן אחוז בחבלי בוץ ועליו מעיל משי ובו רקמת זהב מעשה חֹשב –– תבנית שתי דַיוֹת ופיהן פעור אשה לקראת אחותה. משני עברי המרכבה רכבו מאתים שרים הקרובים למלכות, ואחריה עשרת אלפים איש חמושים נשק כבד וחניתותיהם רצופות כסף; אחריהם שלשים אלף איש רגלי ומאחריהם ארבע מאות סוסי המלך. אחרי רֶוַח אסטדיה¹² אחת נסעו שתי מרכבות, באחת ישבה אֵם המלך ובשנית אשתו הנבחרה; אחריהן כל שרות ההיכל ואחריהן חמש עשרה מרכבות ובהן כל ילדי המלך ואומניהם וסריסיהם; אחריהן כל נשי המלך במספר שלש מאות וששים נפש, ואחריהן שלש מאות עיָרים ושש מאות גמלים נושאי אוצר המלחמה והציד וכל הכבודה, וחיל גדול סובב אותם למגן. בין יתר הכבודה נמצאה גם עגלתנו. בעבור כל המחנה על פנינו, השתוממנו למראה עינינו ונשכח כמעט את מצבנו לעת ההיא ואת גורלנו העתיד לנו אם תגבר יד המלך במלחמה כדברו.

בהגיענו אל גרניקוס, הנהר אשר באסיה הקטנה צפונה מערבה, פגשנו במחנה חיל המוקדני; בו לא נראה זהב וכסף ושן וכל שכיות החמדה כי אם –– ברזל; כל המחנה נראה מרחוק כיער צומח כידונים, ואלכסנדר בחר לו מקומו על גבעה נשאה אשר ממנה יכול לראות את כל המערכה, ולתנועת ידו נעו כל צבאות חילו כמכונה אחת. המלחמה החלה ואחרי שעות אחדות כלתה. הפרסים הֻכּו מכה נצחת וינוסו מנוסת חרב איש אל אשר נשאוהו רגליו, ובמהומה ומבוכה הזאת קפץ דריוש מעל מרכבתו ויעל על אחד הסוסים אשר נקרה לו במרוצתו וינס גם הוא להמלט על נפשו, וכל משפחתו יחד עם האוצר והכבודה וכל אשר לו נפלו בידי האויב המנצח.

לעת ערב התהלך אלכסנדר במחנה הפרסים אשר עזבו כהחפזם וישמח לראות את השלל הרב אשר נפל בידו. ויהי כעברו על פני כלובנו התפלא למראה עיניו –– ואמהר ואשתחוה לפניו ואחר כן קמתי כְפִי אשר נתנוני כבלי ואפתח פי ואֹמר:

“מלך רם ונשא! הנה אלהי השמים והארץ היה בעזרך, הוא הרים ימינך על צריך וישימם הדֹם לרגליך. תן איפא תודה לאלהי עוזך ושים לו כבוד במעשה צדקה וחסד אשר תעשה לשם קדשו בערב היום הנכבד הזה, אשר בו נגלה אליך חסדו וישועתו! אמנם כבוד ועז לגבור המנצח, אבל תהלה ותפארת לגבור העושה חסד. אנכי נסעתי עם משפחתי דרך העיר בבל; והנה מצאה אשתי חן בעיני דריוש ויצו לגזלה ממני ולהשליכה ההרמונה, וכאשר נסיתי להצילה חרה בנו אף דריוש ויצו לאסור את כלנו בכלוב הזה, להיות עתידים בידו ליום רע למות מות אכזרי. ועתה אדֹני המלך, יגדל נא חסדך עמנו וקרא לנו דרור, כי נוכל לשוב אל ארצנו ומולדתנו. כה ישיבך ה' בשלום אל ארצך ומולדתך אחרי כלותך מעשיך בכל אויביך הקמים עליך, ונודע בעולם חסדך וענו ואמרו כל שומעי שמעך כי כגבורתך כן רבו רחמיך והיא תפארתך ותהלתך!”.

פלגי מים ירדו עיני בהעתירי עליו דברי, והדברים נגעו עד לבו.

“מאין אתה ומה מולדתך?”.

“מארץ יהודה עבדך”.

“היהודים! –– קרא אלכסנדר בעקשות פה –– אין נפשי אל העם הזה. בעברי דרך אסיה הקטנה שלחו כל העמים ציריהם לקראתי לקדם פני בהכנעה רבה, רק היהודים מאנו להכירני למושל עליון עליהם. אבל עוד מעט וידעו את ידי”.

“מלך כביר ורב חסד ואמת! תנה עז לעבדיך להשיבך דבר: הן לא מאשר קטנת בעיניהם מנעוך מכבוד, כי אם מאשר גדלה תודתם לאחר אַבות דריוש, אשר נתן הרשיון לאבותינו גולי בבל לשוב אל ארצם וגם נתן להם מכספו לכונן מקדשם כבתחלה. על כן נחשב בעיניהם לעון לא יוכלו כפרו אם יבגדו ביוצא חלציו ויעזבוהו בקרב צרה לשית ידם עם אויבו עז. אנחנו היהודים הננו עם אשר יחרות חסדי אחרים עמו על לוחות אבן להזכרם עדי עד, ורעותיהם –– בחול יַמים, לשכחן כמים עברו. ואולם נסה נא ועשה עמנו אות לטובה, ויהי נא לבך נכון ובטוח כי זכור נזכור חסדך לך ולזרעך אחריך עד העולם”.

לדברים האלה שככה חמתו, ויצו לפתוח את כלובנו ולהסיר מעלינו את כבלינו. כמעט יצאנו לחפשי נפלנו לפניו על אפינו ארצה ונברכהו בתודה. והוא צונו לקום, וירמוז לי ללכת אחריו אל אהלו.

כבואנו שמה הואיל בחסדו לכבדני ולהושיבני אל שלחנו. בהרימי עיני להתבונן אל האהל פנימה, השתוממתי לראות כי קטן ודל הוא עד כי צעיר פקידי הפרסים ימאס לשבת בו; שם לא נראה כל מעשה רקמה וכל מעשה חֹשב, לא כסף ולא זהב ולא כל יקר, וכמעט חסרו בו גם הדברים היותר נחוצים לכל אדם פשוט –– ואף כי למלך גדול כמֹהו! ואלכסנדר קרב את כסאו אלי ויאמר: “הנה הצדקת את עמך בעיני, ולך הצדקה כי כן דברת; ובכל זאת עלי לכבשם ולהכניעם תחתי, כי מלך כמֹני לא יוכל עבור על פשע. הם הכעיסוני במעשיהם ולחרפה גדולה תחשב לי לעיני כל באי עולם, אם אסלח לעם אשר נועז להכלימני ולהשיב פני. אמנם נקל הוא לכבוש עם נועז, אבל כבד לעצור בו ולדבקהו אל דגל מנצחהו. לכבשהו נוכל בנשק ברזל, אבל להדביקהו אל ממשלתנו נוכל רק ברוח חכמה ודעת. ועל כן נחוץ לי לדעת דרך העם הזה ומעשיו ומנהגיו, וממך אדרוש להורותני דרכו וכל תכונתו אחרי רואי כח לא צפון משכל לבך. וראשית דבר הגידה לי החזק כח חילו וצבאו במלחמה?”.

“אנחנו העם היותר חזק והיותר רפה בכל עמי העולם”.

“באר לי דבריך!”.

“בשימנו לב אחד להיות לעם אחד העובד אלהי אחד, אז אין עם בעולם אשר יגבר עלינו בכחו; אך בהחלק לבנו ובבגדנו באמונתנו, אז גם הנקלה בעמי הארץ יגבר עלינו ויכבשנו. דמיוננו לשבטי עץ, אשר בהיותם קשורים יחד תקצר יד איש לשברם, ובהפרד אגודתם, אז אחד אחד ישברו על נקלה”.

“ומה הנכם עתה?”.

עתה הננו אגֻדה אחת וזו כחנו לאלהינו".

“ומה לי לעשות איפא?”.

“מלך רם ונשא! הן חיים וחסד עשית עם עבדך, ותקטן עוד זאת בעיניך ותקחני אחר כבוד להתיעץ עמי על צפוניך. ועל כן דע לך כי עוד לפני דעתי אותך כבדתיך ואוקיר שמך מאד. וזה הדבר: עוד לפני מאתים שנה היה בתוכנו נביא ה' ושמו דניאל אשר נבא טוב עליך, בבשרו כי מלך אדיר יבוא מארץ יון ויחזק על מלך פרס, והרס כסאו ומשל ממשל רב בעולם –– ועל כן האמינה בי כי אך טוב איעצך. ועתה שים נא דברי על לבך: הן יש לנו היכל בירושלים, הוא בית המקדש אשר עיני כל העם אליו נשואות, כי כבוד ה' חופף עליו. גם יש לנו כהן גדול שהוא גם נשיאנו ומושלנו. והיה אם תתן כבוד למקדשנו והוד להכהן הגדול המכהן בו לפני ה' אלהינו, אז תמשוך אחריך לבב כל העם, ולך יהיה בלי חרב וחנית ובלי כֹבד מלחמה –– כי אך בזה ישמח עם אם יכבדו אחרים אמונתו; לא כן אם יקלו בה לעיניו –– כי אז יבער כאש אפו ועברתו שמֻרה נצח”.

כהתמי דברי אלה נענה אלי אלכסנדר בראשו, כי היה דברי לרצון לו, וישם ידו על שכמי ויאמר: הן בידך עתה לשוב אל ארצך בכל עת, אך אם תאבה לו שמעני: לכה עמדי ואיטיב לך, וידעת כי שלום אהלך וכל רעה לא תאֻנה לך ולכל אשר לך".

שמעתי לעצתו ואעש כדברו.

––––––––––

נפשנו ימים אחדים ואחרי כן עברנו על פני סוריה, ונכבוש את ערי דמשק וצידון וצור ועזה, ואחר כן שמנו פנינו אל ירושלים הבירה.

בהודע לאחינו יושבי ירושלים כי המלך אלכסנדר הולך וקרב עם חילו, נבוכו כלם, ותהי זעקה גדולה ומרה בכל העיר. והכהן הגדול יַדוּעַ קרא צום ויקדש עצרה והעם התענה יום תמים ויקרא אל האלהים בחזקה. ויבוא מלאך אל ידוּע בחלום הלילה ויאמר: “השמר והשקט ואל תירא, כי אלכסנדר לא יעשה לכם רעה. מחר תצא אתה וכל הכהנים והעם היושב בירושלים לקדם בכבוד את פני המלך הגדול אשר אצל ה' עליו מהודו, ואז יתן לכם את בריתו שלום”. ויהי בבקר ויקרא הכהן ידוּע אליו את כל ראשי העם וזקניו ושופטיו ויספר להם בלב שמח את דבר ה' אשר היה לו במחזה. כלם שמעו לדבריו ויעשו כעצתו. הוא לבש את בגדי הקדש אשר בהם יכהן פאר, אחריו הלכו כל הכהנים בלבושי הכהונה, כמדֻבר, ואחריהם כל העם לבושי בגדים לבנים כביום מועד, ובבואם לפני שעיר העיר פגשו בחילנו. ויהי כראות אלכסנדר את הכהן הגדול ההולך לקראתו, וירד מעל מרכבתו ויכרע על ברכיו. וכראות זאת פַּרמִניה ידידו ושר צבאו השתומם ויקרא: “איך תשפל בעיניך, אדוני המלך, לכרוע ברך לפני כהן יהודי!” ואלכסנדר ענהו לאמר: “לא לפניו אני כורע ומשתחוה כי אם לפני מלאך ה', אשר נגלה אלי בחלומי בשומי פני ארצה פרס ויבשרני כי תעוז ידי במלחמה וכל הארץ לי תהיה. ובהתבונני אל הכהן הזה ואמצאהו בצלמו כדמותו”.

והעם הוביל את אלכסנדר בשמחה ובצהלה העירה¹³. שם הביא קרבנות במקדש ה‘, ויצו לקרוא לפניו את נבואת דניאל מעל הספר. וישמח על הדברים שמחה גדולה. ביום השני קבלו היהודים עול מלכותו עליהם, והוא לא הכביד עליהם ידו ויפטרם ממס השנה בכל שנות השמטה, ויתן להם להכנס ולבוא בצבא חילו מבלי אשר ידרשו להפר בגלל זה חקי דתם. ובעזבו את העיר ברכוהו כלם בשם ה’ והכהנים נדרו לו נדר כי כל הבן הילוד להם בשנה ההיא יקרא “אלכסנדר” על שמו, וכן היה.

ואנכי נשארתי מאז והלאה בעיר מולדתי, ואקן לי חלקת שדה וכרם, ובהם מצאתי חית ידי לי ולכל נפשות ביתי עד היום הזה.

כל עוד אלכסנדר הגדול היה חי, התענגו בני עמנו על רוב שלום ולא נפקדו רע. אבל ימי המנוחה לא ארכו, אמנם כבד לאדם לשאת במתון את שלומו ואשרו מאידו ואסונו. אלכסנדר אשר הסכין לחיות בשדה ולהשתפק במעט, עזב את דרכו זו אחרי כבשו את פרס, ויתן את נפשו לחמדות בשרים אשר הרסוהו כלה ויורידוהו בדמי ימיו שאולה, וימת בבבל בשנת השלשים ושלש לימי חייו. ומאשר לא היה לו בן אשר יירש את כסאו אחריו פרץ ריב בין שרי צבאו בקרוע כל אחד חלק מממלכתו אליו. ותלמי לאגי שהיה למלך במצרים כבש את ארצנו במרמה, כי בא ירושלימה ביום השבת, בהתחפשו לאמר: כי נכספה גם כלתה נפשו לראות את בית אלהינו, ואנחנו לא יראנו רע ונפתח לפניו שערינו. אבל כמעט בא העירה העמיד את אנשי חילו בה למשמר, בדעתו אל נכון כי לא נחלל את קדושת היום לקרא עליו מלחמה, וכאשר הכרנו ערמתו כבר עבר המועד –– כי התחזק במעֻזנו ויכבש אותנו לו, ורבים מאתנו הוליך עמו שבי ויושיבם בארץ ממלכתו, והננו עד היום עבדים נושאי מנחה למלך מצרים.

––––––––––

בני יקירי! בטרם אכלה את דברי, עלי לספר לך עוד דבר אחד על אֹדות אלכסנדר הגדול, וראית ונוכחת כי באמונת אֹמן יצלח עם ובבגד בוגדים יפרע.

הלא ידעת ממגלת זרובבל בן שאלתיאל אבינו, כי בשוב ה' את שיבת ציון רבו צרי עמנו אשר שמו מוקשים על דרכיו. הצרים ההם לא חדלו להרעימנו גם אחרי כן; בתוכם הכי הגדיל סנבלט החורני קצין שמרון. והוא ומרעהו טוביה העמוני, בני הנכר אשר התנחלו על אדמתנו בהיות עמנו בגולה, התחתנו בקציני יהודה, “כי היתה יד השרים והסגנים במעל הזה ראשונה” להתערב בעמים האחרים. שכַניה בן אָרח נתן את בתו לאשה לטוביה העמוני, ובן טוביה לקח את בת משֻלם בן ברכיה לאשה לו. מנשה בן הכהן הגדול יוֹידע נשא לו לאשה את נִיקַסָה בת סנבלט החֹרוני, מהם ראו יתר העם וכן עשו, ובכן התערבו זרע הקדש בעמי הנכר, ויהיו ילדיהם תֹעי רוח באמונת האל, בהיות מעשי אמותיהן הנכריות בידיהם. והמכשלה הגיעה עד בית ה' –– כי על פי הכהן אלישיב היה לקרובו טוביה העמוני לשכה בהיכל ה‘, היא לשכת כלי הקדש והמעשר והתרומה. ומנשה חתן סנבלט שרת לפני ה’ גם אחרי חללו כהונתו, ואתו יד גדולה מיתר הכהנים אשר התערבו בעמי הנכר וישחיתו ברית הלוי ויכשילו רבים בתורה בבארם אותה על פי דרכם. ויהי כבוא נחמיה בן חכליה ירושלימה ויקנא לה' ולעמו קנאה גדולה, ויגרש את טוביה העמוני מלשכת הקדש, ויעבר את אלישיב מפקודתו, ואת מנשה הבריח מעליו. אז יזם סנבלט עצה להקים על היהודים את הרעה מתוך בית קדשו, לאסוף אליו את מנשה ואת יתר הכהנים המגֹרשים ויקם להם בית אחר לה' על הר גרזים אשר על יד שכם, להיות לשטן לבית השני אשר הוקם על מכונו בהר הקדש בירושלים. השמרונים בהתאמרם לשומרי תורת ה' דמו למשוך לבב כל העם אחריהם; אך שומרי חֹמת ציון, החכמים הסופרים, עמדו בפרץ וינדרו נדרים ויעשו סיגים למשמרת הקדש. מאז והלאה היו השֹמרונים פוסחים על שתי הסעיפים: אם הוטב ליהודים ואמרו כי בקהל ישראל יַחדו גם המה, ובימי רעה התכחשו להם וישיתו ידם עם אויביהם.

ויהי כעלות אלכסנדר הגדול למלחמה על דריוש מלך פרס, וישמרו היהודים אמונתם לממלכה אשר הפליאה חסדה להם וימאנו תת חיל וצדה לצבא האויב, והשֹמרונים שקדו לעשות כדבר מלך יון ויתנו לו את כל חפצו וגם שלחו שמונה מאות איש חיל לעזר לו. ובהגיע השמועה כי גברה יד אלכסנדר במלחמה וכי עולה הוא עתה לעשות נקמות ביהודים, שמחו השמרונים שמחה גדולה ויתנחמו בלבבם כי המלך האדיר הזה ישית קציר לעם חרמם, ובהם יבחר להושיבם ראש בארץ הצבי. וישלחו להגיד להמלך כי לא ליהודים המה כי אם לצריהם. וכאשר בושו משֹברם והמלך האיר פניו ליהודים ויכבד מקום מקדשם לעיני כל, שבו ויגידו לו, כי גם המה יהודים כאחיהם –– ויהיו בעיניו כמתעתעים, ולא שת אליהם לבו.

אז חרה אפם עד להשחית וכבוא אליהם הנציב אשר הפקיד אלכסנדר על כל ארץ סוריה לשבת בשמרון, ויתקשרו השמרונים עליו וישרפו את ביתו עליו באש. אז עלה אלכסנדר על שמרון ויבקיענה אליו ויעש משפטים בהקושרים ויושֶב בתוכם את בני עמו, אף קרע חבל ארץ מעל גבולם ויתנהו לבני יהודה לנחלת עולם.

בני! הנני מפקיד בידך את המגלה הזאת יחד עם זר הדפנים אשר שמה אמך על ראשי ביום מסה, והנחת אותם אל המגלה והזכרונות אשר השאיר לנו זרובבל אבינו הזקן, והיו לך יחדו למשמרת עולם. תמו דברי אביך

עזריה.

הַקְּוֻצָה / אברהם שלום פרידברג

(בשנת שלשת אלפים חמש מאות ותשעים ושבע לבריאת העולם)

אני עמיהוד בן אלידע, בן שמוע, הדור החמישי לאבינו הזקן עזריה בן טוביה, שהיה בימי אלכסנדר הגדול, כותב המגלה הזאת, והיתה לך אלעזר בני למשמרת עולם.

עצת שלום היתה בין זרבבל אבינו ויהושע בן צדוק הכהן הגדול, כי תהיה הממשלה בירושלים עיר קדשנו נתונה בידי הכהנים מורי העם ומדריכיו בדרך ה‘. ועל זאת השביענו אבינו שבועת עולם לדֹרותינו, לבל יעֹז איש מאתנו לקחת המשרה על שכמו, עד בא עת רצון מעם ה’ להרים קרן משיחו ולהביא גאולה שלמה לעמו, בהקימו את בית דוד על מכונו. אבל עת הרצון לא באה היום, ועצת השלום הופרה בידי צאצאי יהושע אשר כהנו אחריו –– כי מהם יצאה הרעה לחלל כל קדש ולהשבית כל מועדי אל בארץ, ותחת היותם כהנים לאלהי ישראל, נזרו לבשת, וישחיתו ויתעיבו עלילה, עד כי העמד צלם בהיכל ה'! רק הסופרים שהעמיד עזרא וכניסתם הגדולה והחכמים והמורים שיצאו ממנה הם עמדו בפרץ ויצילו את העם ואת תורתו מכליון חרוץ כיום הזה.

* * *

במות אלכסנדר הגדול, חלקו שרי צבאותיו ממלכתו ביניהם. מהם נוסדו על גבולנו שתי ממלכות גדולות, ממלכות הצפון והנגב, סוריה ומצרים. ובפרוץ ריב בין האיתנים מלכי שתי הארצות האלה, היתה ארצנו להם ולחילם למרמס, אבל עוד רעה גדולה מזו הגיעה לנו משתי הממלכות גם יחד –– כי ברשת שרי צבאות אלכסנדר את ממלכתו אחריו, ירשו גם את רוח העם אשר ממנו יצא, ותהי שפת יון שלטת בארצות ממשלתם, ואִתּה נקבעו גם מנהגי העם היוני לכל חקיו ומשפטיו ודתיו ומשחקיו –– כי הדת והמשחק בלולים הם אצל העם הזה; תורתו היא שעשועיו ותענוגות בשרו הם המה מדות אלהיו עליזי תאותו –– ומה נקל לאדם ללכת אחרי יצרו ולעשות בזה גם חפץ יוצרו! אמנם נקל היה לדתי היונים למצוא מקום בין עמי מצרים וסוריה, אשר אליליהם נשתנו רק בשמותיהם בעוד אשר במעשיהם ודרכיהם יחדו ישתוו. לא כן חלק יעקב, אשר מצותיו וחקותיו הן ההפך מחקות הגוים האלה, ועל כן רבה המהומה בעזוב כהניו ושריו את משמרת אלהי אבותיו, ויגדל הריב, וירב שאון המפלגות בצררן אשה רעותה, עד כי גברה יד אנשי האמונה ונצדק קדש, ודת אלהים הושבה על מכונה.

* * *

שמעון בן יוחנן הכהן הגדול היה צדיק מושל ביראת אלהים, ושם כבודו נמנה בין אנשי כנסת גדולה ¹, ובמותו חדלו הסימנים הטובים אשר נראו בבית המקדש לאות כי כבוד ה' עליו חופף ². בתו היתה נשואה לכהן עשיר ונכבד ושמו טוביה, ובנו יוחנן, הוא חוניו השני, ירש אחריו את הכהונה הגדולה כמשפט. בעת ההיא נחשבה ארץ הקדש על גבול ממלכת תלמי השלישי, מלך מצרים. וסיליקוס השני מלך סוריה חשב מזמות לספח את הארץ אליו, וישלח מלאכיו אל חוניו להניאהו משלוח לתלמי את מס השנה הנועד לו מאז. וכראות מלך מצרים כי הכהן הגדול יאחר מועדו, וישלח מלאכו ירושלימה להאיץ בו לעשות חובתו. ויעד השר בו כי אם יקשה ערפו וחרה בו אף המלך וכלה חמתו בעמו וארצו. עוד חוניו מכביד לבו בדבר המס לבלתי שלחו, והנה קם בן אחותו, יוסף בן טוביה, וידבר אתו קשות נגד זקני העם, ויתנדב ללכת מצרימה לכפר פני המלך ולהשיב חמתו מהשחית. והזקנים מלאו אחריו וימלאו את ידו לבצע אמרתו. וילך יוסף אלכסנריאה, ובחכמתו וערמתו מצא חן בעיני המלך והמלכה, ויחכרו לו מסי כל הערים והמדינות אשר בין סוריה ומצרים. גם חיל אלפּים איש נתנו לו, להכביד אכפו על יושביהן לשלם לו את המס אשר ישית עליהן ³.

עשרים ושתים שנה התחזק יוסף בן טוביה על משמרתו זו ⁴. כל ימי תלמי השלישי (אִוֵרְגֵטִיס) והרביעי (פִילוֹפֵטֵר) היה הוא השליט בארץ, ויצבור לו הון עתק, גם כל אנשי פקודתו והנלוים על ביתו עשו חיל ויעשירו עֹשר רב. אבל כגדול עשרם כן גם גבה לבם, ויעזבו את דרך ה', וישפיקו בהבלי נכר, ויוסף היה להם לעינים, כי בהיותו הולך ובא לרגלי עסקיו לאלכסנדריה בירת מצרים, למד את דרכי היונים ויביא את מנהגיהם עמו ירושלימה, וממנו ראו כל קרוביו ומיודעיו וכן עשו, וכל יתר קציני ירושלים למדו מהם לעשות כמהם, ותהי חטאת האנשים האלה הולכת ורבה.

בקטנות החלו עשירי העם אלה לשנות טעמם, ובגדולות כלו. בראשונה שמו לבם להשתוות אל בני יפת ביתרון הכשר אשר מצאו בהם לחכמת חרשים ולטעם הנֹעם והיפי, ובהיות שפת יון שלטת בכל גבולות ארצם ועולה על לשונות העמים האחרים בחין ערך מליצותיה ושיריה, בחרו לדבר ולהתהדר בה בשערים. בהתעשרם חדלו לעשות בחפץ כפיהם ולאכול מפרי עמלם, וישימו זהב כסלם ויסחרו אל הארץ. לרגל מסחרם באו אל ערי העמים אשר מסביב להם, ובראותם כי רבה שנאת העמים ליהודים שכניהם, על דתיהם השונות מהם, התאמצו להדמות אליהם ולאחוז במנהגיהם, עד כי לאחרונה החלו גם לחג חגיהם. כן הנהג חג דיוניזוס, הוא בּכוּס אליל היין, בבתי ישראל יושבי ירושלים. המנהג הזה היה קדש להיונים בכל ארצות מושבותיהם, וזה להם לחק, כי מדי שנה בשנה לעת האביב, בפרוח הגפן, וביין המשמר ביקביו תחל התסיסה השניה, הנותנת לו את חריפותו, וחגו שני ימים חג לדיוניזוס, הוא “חג הכדים”, בשלחם איש לרעהו כדי יין למנה, ולהתרועע אחרי כן במסבת רעים ולהתחרות יחדו בגבורה אשר בשתיה ⁵. יחד עם משתה השכרון באה החמדה והתאוה לפרוץ גדר התֹם ולהשבית מדת הצניעות מקרבם. כן למדו עשירי ישראל להתעלס בשמחות הגוים, לבוא בסוד עליזים ולהתמכר לחמדת בשרים, ויהי כנור ונבל תף וחליל ויין משתיהם, ועלמות תופפות ומחוללות הביאו להם מקרוב ומרחוק, ויתהוללו עמהן לעיני כל ולא התבוששו, כי הלא כמעשי היונים הנאוּרים המה עושים, והיא תפארתם ותהלתם.

*  * *

אז יחלק ישראל לפלגות. היראים את ה' דבקו בחכמת ⁶ התורה האֹחזים בלמודי אנטיגנוס איש סֹכו ככל אשר קבל משמעון הצדיק, ובראותם כי רבה המכשלה, התעודדו לעשות כעצת אנשי הכנסת הגדולה, ויהיו מתונים בדבריהם עם המתנגדים להם, לבלתי הרחיב הפרץ בעם ה‘, ויתאמצו להגדיל כבוד התורה בהעמידם תלמידים הרבה ובעשותם נדרים וסיגים מסביב לחֻקיה, להיות לה למשמר בפני מהרסיה ⁷. והפריצים בעם פרצו את הגדרים ויהרסו אל הקדש ויעברו חק ביד רמה. אליהם נספחו צדוק וביתוס, שני התלמידים הרעים, אשר טעו בדברי אנטיגנוס רבם, בהורותו אותם דרך ה’: כי עבודת האדם לאלהיו ראויה להיות מאהבה תמה ולא בתחבולת מסחר למען יגיע לו שכר טוב באחריתו, ובשמעם דבריו אלה חזקו בלבם דבר מר: כי אין כל שכר וגמול לעולם הבא –– ומה בצע איפוא לאדם כי יזכה את ארחו וכי יתּם דרכיו? ויעזבו תורת רבם ⁸ ויטו אחרי למודי עפיקור היוני, אשר מצאו להם מסלות באלכסנדריה ומשם הגיעו ירושלימה. מבית טוביה הכהן, חתן שמעון הצדיק, יצאה הרעה ותגיע עד בית ה' –– כי רבים מהכהנים עזבו דרך וילכו תעה לעשות כמעשי קרוביהם הרשעים. כן גדלה מפלגת הפריצים בהספח עליה רוב עשירי העם וכהניו וגם הרבה ממשכיליו יודעי חכמת עולם. ובהתפארם בחכמת יון, קראו לנפשם בשם “הילנים”, על שם אבי כל שבטי בני יון, השם אשר נתּן בעת ההיא למשכילי העם היוני, יודעי שפתו וספרותו.

שני דורות היה הפרץ הולך ורחב ביושבי ירושלים; עד מות חוניו השני ושמעון בנו אשר היה לכהן גדול תחתיו. בעת ההיא עברה ארץ ישראל מידי התּלמיים, מלכי מצרים, ותהי לנחלה להסיליקים, מלכי סוריה. כי במות תלמי הרביעי ⁹ היה בנו תלמי החמישי ילד בן חמש שנים, ומשרי הממשלה לא נמצא איש אשר יצלח לעצור בעם ולשמור על הממלכה לבל ישיגו אחרים גבולה, אז עלה אנטיוכס הגדול מלך סוריה ויכבש את ארץ הקדש ויבא עד שערי ירושלים, והכהן הגדול עם כל זקני העיר יצאו לקראתו ויקדמו פניו בכבוד ¹⁰. ויט אנטיוכס חסד ליהודים וייטב ליושבי ירושלים את כל הרעה אשר הגיעה להם מאת סקֹפָס שר צבא תלמי החמישי, אשר הצליח לירחי מספר להחזיק שם מעמד ולתת נקמתו בעיר ויושבי בה על אשר נטו אחרי מלך סוריה. גם נשא משאות מאת פניו לבדק הבית ולכל צרכי היכל ה', והנחה עשה לחכמים ולזקנים ולכהנים וללוים ולכל עובדי עבודת הקדש. גם אסר על בני הנכר לבוא אל הקדש או להביא ירושלימה כל דבר הטמא ליהודים על פי דתם. וכל הטוב והחסד אשר עשה ואשר צוה גם לבניו אחריו לעשותם, הכל רשם בכתב אמת, בספר אשר נתן לראשי עמנו, ואת פתשגן הכתב שלח לשר צבאו, נציב סוריה, לשמור ולעשות ככל הכתוב בו. אחרי שלש עשרה שנה נשתה גבורת אנטיוכס הגדול, כי הכה מכה רבה מאת הרומאים במלחמה על יד העיר מגנֵזיה ¹¹, וכל המדינות אשר כבש בארץ יון ובאזיה הקטנה נסבו ובאו בידי הרומאים. גם כל אניותיו נתן להם, אף נטל עליו להביא לאוצר רומה כסף ענושים חמשה עשר אלף ככר זהב מדי שנה בשנה. אך ארץ ישראל נשארה בידו כבראשונה, ובימיו ראה עמנו מנוחה כי טוב ויתענג על רוב שלום.

* * *

גם בהמיר ארץ מושליה היתה יד המפלגות בתּוך לסכסך סוריה במצרים ומצרים בסוריה, וזה הדבר: ליוסף היה בן זקונים ושמו הורקנוס, אשר ילדה לו בת שלום אחיו, בהיותה לו לאשה מבלי הדעת. כי בשבת יוסף באלכסנדריה ובהסתופפו בחצר המלוכה חשקה נפשו באחת העלמות המחוללות המשחקות לפני המלך כטוב לבו ביין משתהו. וכראות אחיו כי נטה לבו לדבר רע, לחלל כהונתו וכבוד משפחתו בחיק אשה זרה אשר תצודנו למדחפות, וידבר אליו בערמה כי נכון הוא לתת לו כל חפצו ולהביא את המחוללת אל סתר חדרו באישון לילה, רק אל ידע איש מזה ואל ינסה דבר בלעדיהו. אף מלא שלוּם דברו; אך לא את המחוללת הביא לו כי אם את בתו הבתולה, אשר לקח אתו בלכתו אחרי יוסף אחיו מצרימה. אחר הדברים האלה הכה לב יוסף אותו על מעשהו הרע, גם ירא חמת המלך פן יענישהו קשה בקנאתו בו. וכראות שלום אחיו כי פניו זועפים וינחמהו ויספר לו את אשר עשה, להציל נפשו מרעה וכבודו מחרפת עולם. וישמח יוסף מאד, ותהי בת אחיו לו לאשה, ולתקופת הימים ילדה לו את הורקנוס. וכאשר גדל הנער אהבהו יוסף כנפשו, כי היה חכם לבב וגדל עצה ורב עליליה. וכראות אחיו כי אהב אביהם את “בן התמורה” שכם אחד על כלם, ויקנאו בו מאד וישנאוהו תכלית שנאה, וקנאתם קשתה כשאֹל בבחור אביהם בו לשלחו תחתיו אל המלך תלמי הרביעי, לברכהו בשמו לבן היולד לו לעת זקנתו ¹². כבוא הורקנוס אלכסנדריאה, הוציא הון עתק מידי הסכן אשר על אֹצר אביו בעיר המלוכה, ויקן בו מאתים עבדים ושפחות צעירים ויפי תאר, ויתן על ידי כל אחד ואחת ככר זהב אחד, וכן הובלו שי מאה נערים נושאי מאַת ככר למלך ומאה נערות נושאות מאת ככר למלכה. במנחה היקרה הזאת הוביש פני כל מלאכי העמים אשר באו כמהו לברך את המלך והמלכה ביום שמחת לבבם, ועוד הוסיף לו אהבה וחן בהתגלות חכמת לבו על המשתה אשר עשה המלך לעדת קרואיו. ויהי כשוב הורקנוס בכבוד גדול אל אביהו, ויארבו לו אחיו בדרך ויתנכלו אותו להמיתו; אך בעמדו על נפשו גברה ידו עליהם, שנים מהם נהרגו לפי חרבו והנשארים נפוצו וינוסו. במות יוסף ¹³הכיר מלך מצרים את הורקנוס לטובה ויבכרהו על פניו אחיו ויתן לו את משפט החכירה, ויהי הורקנוס הולך וגדול. מקץ שנתים ימים מת תלמי הרביעי –– ואז מצאו בני יוסף להם ידים להדוף את הורקנוס ממשמרתו, בחשבם מזמה למרוד בממלכת מצרים, ויסיתו את אנטיוכס הגדול לעלות בחיל וצבא על ארצם, ויפתחו לפניו שערי העיר ירושלים, גם היו לו לעזרה לגרש את חיל סקופס ממצודת משגבם בעיר דוד, היא אקרא אשר בחלק ירושלים צפונה מערבה. ומאז גבר חסד מלך סוריה על היהודים נשארו כלם נאמנים לו באהבת אֹמן ולא עלה עוד על לב איש לשאת עין אל ממלכת מצרים, אשר מעודה הכבידה עליהם עֻלה במסים אשר כבדו מנשוא.

אבל אך לשנות מספר נהדף הורקנוס משאתו –– כי התחתן אנטיוכס הגדול בתלמי החמישי בעודנו נער, ויתן לו את קליאו-פטרה בתו לאשה, זיתן ¹⁴לה שלוּחים את מסי הארצות אשר משני עברי הירדן, סוריה-תחתית וכנען. ותשב חכירת המדינות אשר מעבר לירדן לידי הורקנוס, ויהי איתן מושבו במצודת תירס, אשר בנה לו על סלע מעוז בקרבת עיר חשבון, ובחיל וצבא אשר עשה לו מהיהודים יושבי המקום הכניע לו את בני נביות, יושבי חשבון ומידבא, אשר התנשאו למרוד במלך מצרים, על הקימו איש יהודי עליהם לשר ומושל. שם הוסיף הון על עשרו הרב; בו כלכל את חילו ואת כל רעיו וידידיו הנאמנים בבריתו, ויתרו שלח ירושלימה למשמרת באֹצר בית ה' –– כי היה לבבו שלם עם ה' ושמו נמנה בין חסידי עמנו החרדים על דת.

ומצודת תירס היתה ליושביה למעוז ועדן גם יחד. הארמון כלו אבני שיש לבן בנוי מעשי חרשים ומחטב תבנית היכל. המעונות גדולים והחדרים מרוחים, גם גנים נטעו מסביב לו מלאי כל צמחי תפארה וכל עצי פרי למיניהם. בחצר הפנימית המקפת את הארמון הנהדר נמצאה גֻלה גדולה היורקת מימיה למעלה והמפיצה קרה נעימה בחֹם קיץ לשובב נפש. וחומת המצודה מֻקפה תעלת מים עמוקה ורחבה ומבואיה צרים מאד, לבל יוכלו שנים אנשים להכנס ולבוא בהם כאחד –– כי היה הורקנוס נזהר על נפשו מפני בני העמים הנושאים עֻלו, אשר שמרו לו עברתם ויצפו ליום נקם. לעמת זה הגדיל חסדו ואמתו לאוהביו ולכל יראי ה' המחזיקים בבריתו. בראשם נמנה חוניו השלישי, אשר היה לכהן גדול אחרי מות אביו שמעון השני. אשתו היתה בת אחד קציני ירושלים ושמו רציץ בן רגש, חתן הכהן העשיר אלעזר בן חרסם הנודע לשם, כי עזב את נכסיו ואת אוצרותיו הרבים, ויסתפק בנאד קמח אשר נשא אתו, וינוע כל הימים ללמוד וללמד תורה בעמו ¹⁵, וכאבותיה הנדיבים כן פזרה נתנה שלומית אשת הורקנוס מהונה גם היא לתלמידי שני החכמים, ראשי המורים לתורה ולתעודה בעת ההיא, יוסי בן יועזר איש צרדה ויוסי בן יוחנן איש ירושלים.

ורציץ בן רגש, חתן אלעזר וחותן הורקנוס, יסד בעת ההיא עדת “חסידים”, לסכל עצת ה“פריצים” ולהפר כל מחשבותיהם. בתוכם נמנו מתתיהו בן יוחנן הכהן לבית חשמונה, שני חכמינו ומורינו אשר נקראו בשם יוסי, ועליהם נלוו רוב תלמידיהם ובהם הכי נכבדו חמשת בני מתתיהו, אשר האחד בהם, יהודה המכבי, היה חברי ורעי מאז עזבתי את נחלתי בעין גדי ואבוא ירושלימה לצקת מים על ידי מורינו אלה, והוא הנחני לפני גדולים ויתן לי מהלכים בין ראשי נכבדי עמנו. ואנכי עודני אז בבחרותי, כי עוד לא מצאתי לי אשה כלבבי, ובהיות לי הון ועֹשר ונחלה גדולה בעין גדי, רבו עשירי ירושלים אשר בקשו להתחתן בי; אך הוא הביאני ביתה רציץ בן רגש, אשר בניו גם המה מתלמידי ישיבתנו –– ושם מצאתי את בקשתי.

בנות יהודה יפות הן, ובנות ירושלים עֹלות על כלנה; אבל לא ביפי לבד ילקח לבב גבר, כי עוד יש קסם נעלה ממנו העושה נפלאות בכחו. נשים יפות יש גם בבנות יון, ולהן גם טוב טעם ודעת להרבות קסמיהן ולמשוך אבירים בכחן; אבל דעתן זו היא שובבתן, ותומת בנות יהודה היא תפארתן ותהלתן –– כי מי ימלל את החן הנתון על העלמה התּמה אשר בצניעותה לא תדע יתרה בה! עלמה כזאת היא אֹצר בלום בנוה אבותיה, אשר כל טובה וטיבה יגָלו בעצם תומם בבית האיש אשר תפול לו חבל בנעימים. דמיונה כשושנת העמקים, המרהבת לבב כל בהודה והדרה וריחה איננו נודף עדי תקטף ביד הבוחר בה לענדה לו לצפירת תפארה. שושנה נעימה ונחמדה כזאת היתה שושנה אמך, אשר מאז ראיתיה דבקה נפשי אחריה, אבל לא ערבתי את לבבי לגלות סודי, כי רבו הבחורים מבני מרום העם אשר בקשו אהבתה, עד בוא היום שקויתיו; בו נגלה לי לעליצות נפשי כי היא קרובה לי בלבה ומישרים תאהבני. אך אנכי כסיתי מאויי נפשי במשאון, והיא בתומתה גלתה הגות לבה בקהל רב.

* * *

ואנטיוכס הגדול מת ¹⁶, ובנו הבכור סיליקוס הרביעי ירש כסאו אחריו. ויהי לבו טוב לנו כלב אביו, ובשמעו כי העם היושב בירושלים חלק לפלגות הצוררות אשה רעותה, שלח גדודים אחדים מחיל צבאו לשמור על העיר והארץ ולעמוד לימין ראשי העם נגד מחרחרי הריב משביתי השלום מקרבה. הגדודים באו ירושלימה, ויהי מושבם בבירה, היא מצודת אקרא אשר בעיר דוד, ומשם היו פקידיהם יוצאים ובאים בשאר חלקי העיר. ועד מהרה נמצאו להם מקרב אחינו אנשים כגילם, הם “ההילנים”, אשר חשבו להם לכבוד בהיות להם דבר עם שרי חיל יון ופקידיהם, ויהיו תמימי דעים עמהם, ויתחקו על כל מעשיהם ומנהגיהם, ויתאמצו להשתוות אליהם עד כי בושו להקרא בפניהם בשמות עברים אשר תחלתם או סופם שם “יה” או “אל”, ויבחרו תחתיהם לכנות בשמות חדשים אשר מוצאם מבני יפת. וגם “במעל הזה היתה יד החוֹרים והסגנים ראשונה”. יהושע, הוא ישוּע, אחי חוניו הכהן הגדול לבית צדוק, המיר שם קדשו בשם “יזון”; אליקים, בן אחות יוסי בן יועזר מורנו, קרא את שמו “אַלקימוס”. ויש אשר לא השאירו להם אף אות אחת משמם הראשון, –– כן קרא יוחנן אחי שמעון השר אשר על בית ה‘, את שמו “מנילאוס” –– שם אחד מלכי יון הנודע לחרפה בדברי ימיהם, בעזוב אותו אשתו המנאפת ללכת אחרי מאהבה אל ארץ אחרת. וגם נשים בציון פרצות יצאו, ותשנינה את שמותן –– ואת טעמן. מרים בת בלגה, ממשפחת הכהנים העומדים בבית ה’ על משמרתם לבית בלגי ¹⁷, בוֹשה בשם נביאתנו הראשונה, אחות משה ואהרן, ותבחר לה שם “פריני” –– שם זונה פרוצה שהיתה בעיר אתונה, אשר זאת תהלתה, כי פעם אחת, בחג עלויזי ¹⁸, התפשטה ערומה לעיני כל העם היוני, להתראות במראה אפרודיטה ¹⁹ברדתה הימה לרחוץ את בשרה. כאלה רבים היו עמנו, ואנכי קראתי לך בשם רק את אלה, אשר כל עמלנו ותלאותינו בימי הרעה מהם היו לנו –– כי בשנוי השם העברי החלו ובבגד בוגדים באלהי העברים והעם העברי כלו.

מדאגה מדבר פן יהיו פקידי היונים שכם אחד עם ההילנים אשר בתוכנו ומכחם ישחדו בעדם לרעתנו, גמרו חסידינו אמר, להתקרב אל הפקידים גם המה ולפתוח בתיהם לפניהם לרוחה –– מפני דרכי שלום. ויהי באחד מימי התמוז, יום הוּלדת את סיליקוס, ויעש רציץ משתה גדול ויקרא לכל אוהביו ומיודעיו הקרובים והרחוקים, ויקרא גם לפקידי החיל לבוא אליו בראש קרואיו, וכלם נאספו באו אל בית הקיץ אשר לו על יד נחל גיחון בקצה העיר נגבה; בתוכם היו: אפולוניוס, פיליפוס, סירון, גורגיאש, קליסטנס ואפֵלֶס –– אנשים אשר שמותיהם יעמדו לזכרון בדברי ימינו עד העולם. ויאכלו כלם וישבעו, וישתו לחיי סיליקוס מלך חסדם, וישנו וישלשלו, וכטוב לב השרים ביין, החלו לדבר הות נפשם ככל העולה על רוחם.

“לא אכחד מכם, אדוני –– אמר אפולוניוס שר האלף –– כי בהגיגי בזו העיר ירושלים, קרית גאונכם, יעלה על לבי זכר העיר נֹא-אמון ²⁰אשר במצרים העליונה; אך לא העיר מאַת השערים, אשר על נהר נילוס מזרחה, שהיתה הומיה ומלאה שאון החיים, כי אם העיר אשר מעבר הנהר מערבה, עיר החנוטים ²¹, אשר אך תמונת בני אדם להם, והם מתים לא יחיו, רפאים בל יקומו”.

שחוק ולעג נראה על שפתי ההילנים אשר ישבו בתוכנו, וחסידינו הטו אזן לשמוע אנה פני השר מועדות.

“אבל אשמים אתם –– הוסיף השר אמריו לנו –– באמונתכם זו בחרתם לכם, לשנותכם מכל העמים אשר על פני האדמה. היא נתנה לכם אֵל מסתתר, אשר פחדו ומוראו יעכרו שארכם וילבישוכם רוח כהה תחת מעטה גיל, וישכיחוכם כי אך פעם אחת יחיה האדם עלי אדמות, ואם לא יראה חיים בעודנו חי –– אחרי מתי עוד? סורו אל ערי מושבותינו וראו, הביטו אל קריות מועדינו וקחו מוסר! לא אדבר עוד מאנטוכיה ואלכסנדריה, ערי הבירה בסוריה ומצרים, ששם רבה התכונה לרוות נפש האדם ענג ודשן בכל פנה שהוא פונה, –– די לכם להתבונן אל הערים אשר על גבולכם: כמה שעשעים ותענוגים נכונו על כל מדרך כף רגל ליושביהן הקטנים עם הגדולים! כמה אֵפיבאות ²²לילדים, גימנזיות ²³לנערים ונערות, תיאטראות וקרקסאות לגברים ובאי בימים! שם משתה תמיד ושמחת עולם לטובי לב, שם יין ישמח חיים והאהבה משחקת לפניהם בכל עת להשקותם לרויה מנחל עדניה; שם נערים ונערות ישקון, גברים ונשים יתחבקו, יחדו יכהנו פאר במקדש התולדה, יתקדשו קדש בעבודתם הנעימה בבית חרֹשת הטבע, אשר לעולם לא ישבות ולא ימיש מעשות פרי… זאת להם מאתנו, בעבדם את אלהינו, עליזי שעשעינו, כי כאלהינו כמונו חפצי חיים המה, אוהבי ימים לראות טוב. הם חלקו ביניהם את הטבע לכל תכונותיו ופעולותיו, והטבע הלא הוא המעין הנובע מקור החיים. ולכן זאת תורת האדם וזה כל פרי עבודתו את אלהיו: לשתות מן המקור הזה הפתוח לפניו לרויה, ולשבוע שמחות ושעשעים ככל אשר יוכל שאת. וכל המזיר את עצמו מתענוגי החיים הוא חוטא לפני האלהים. בבעטו בטובתם, משחית נפשו הוא יעשנה”

לדבריו אלה קמו ההילינים איש ממקומו וישתחוו אל אפולוניוס בתשואות חן. ופריני, היא מרים בת בלגה, אשר ישבה ממולי, שמה בי עיניה הבוערות באש זרה. אך עיני נמשכו ברגע הזה אחרי שושנה החמודה, אשר קמה ממקומה בקרוב אליה אִמה, ויחדו הרחיקו לאטן במשעולי הגן. החסידים רגזו תחתיהם למשמע אזניהם, ואנכי הואלתי להשיב אמרים להיוני ולסתום פה דובר נבלה; אך יהודה רעי רזם ²⁴אלי לעצור ברוחי, כי הנה קם השר ממקומו שנית וגחלים בערו ממנו בכלותו דבריו לאמר:

“כי אראה את פניכם וכי אתבונן עליכם יושבי יהודה וירושלים בתוכי ישתומם לבבי: הן אָצל לכם הטבע מכל חמֻדותיו שכם אחד על כל בני שם; רוב עצמותיכם איתן, בחוריכם כארזי לבנון ובתולותיכם כתֹמר מקשה. רבים מאלה הלא ידמו בחסנם לארס ²⁵מעזנו ולאפולון ²⁶מגן ישענו, ומאלו –– לאפרודיטה משוש לבנו וחריטותיה ²⁷חמדת נפשנו, –– ומדוע איפוא יעלימו בני הנעורים האלה את חמֻדותיהם, כמו היו משאת עליהם חרפה? למה זה יתעטפו בסחבות שלמותיהם כפגרי מתיכם? צאו וראו בבני עמנו, הנבונים כמכם והעולים עליכם בטוב טעם ובדעת חקי הנעם והיפי: מה נהדר המחזה במשחקי קדשנו, בהאבק בחורינו ובתולותינו יחד בשער עמם והם ערומים כפסילי אלהינו המלאים כל ערי ארצנו! שם יראה עליהם הודם, ספיר גזרתם; שם תחזינה עינינו נפלאות הבריאה בכל יצורי גום המלאים הדר העלומים; שם יתפתח בנין גופם להגדיל כח ולהרבות אונים; שם תמתחנה הצלעות, ישרגו הגידים וכל עצביהם ינגשׁו; שם –– מראות החיים בכל תעצומות עזם: הדם רותח, העינים בוערות כלפידים והלב מתדפק לקפוץ כצפור מכלובה; שם אדיר הטבע לנו, גם שב גם ישיש בנו הוא יתעורר בכח לכל מראה עיניו וישוב לימי עלומיו!”

קול מצהלות תרועה נשמע מההילנים, אשר בלעו דברי השר בעודם בפיהו. ופריני מחאה כף ותלבבני בעיניה, אך בראותה כי כמסתר פנים אני ממנה נגשה אל מנילאוס ותאחז ביד ימינו; אבל גם הוא השתמט ממנה בנשאו עיניו למרחוק, אל המקום אשר שושנה מתהלכת שם עם אמה –– וברגע ההוא התנשא רציץ ממקומו ויפן אל השר היוני וישב אליו אמרים לאמר:

“הגדלת עלינו חסדך, איש טוב בהואילך ללמדנו ארחות עמך. אבל לשוא שחתּ דבריך הנעימים, כי כאשר לא יתרצה עמך לנו לעזוב את האלהים אשר יצרו ידיו למענהו, כי לא נאבה ולא נשמע לסור מאחרי האלהים אשר יצר את כלנו ואשר בחר בנו להיות לו סגלה כיום הזה. הן לכם חלק ה' בחכמת חרשים; בה גדל כחכם והיא תהלתכם בכל הארץ ובכל הגוים, ולנו אָצל ה' מרוח קדשו, והיא אשר תניחנו ותנהלנו עד יכירו כלם מעבדנו וידעו כי אך בנו אלהים, אפס זולתו. גם זאת לך לדעת, כי לא תמיד שמרנו אמונתנו לו; פעמים הרבה מרדו בו אבותינו ולא אבו בדרכיו הלוך, ויעבדו את אלהי העמים אשר רק בשמותיהם נשתנו מאלהיכם אתם, בעוד אשר בתכונותיהם נשתוו גם יחד, –– כי כבעל כציוס ²⁸, כתמוז –– כדיוניזוס וכעשתרות-כאפרודיטה דרך אחת להם, דרך אשר לא יתכן לנו; בה עברו אבותינו ונפלו ונשברו ונוקשו ונלכדו. ועתה הנך אומר לנו לשוב ולבגוד בה' אלהינו ולעבוד לאלהי נכר –– הדבר הזה לא יקום ולא יהיה עוד בתוכנו. שמחו וגילו לכם באלהיכם אשר עשו לכם ידיכם ואשר תולדותיהם ומעשיהם מתאימים עם טבעכם ומדותיכם, ואותנו הניחו נא לעבוד את אלהינו אשר אך אותותיו ראינו ודרכו פליאה ממנו, כי הוא אל מסתתר בחביון עזו, לא יראנו האדם וחי”.

ההילנים לעגו לדברי רציץ, וגם היונים התלוצצו בהביטם איש אל רעהו. ואפולוניוס ענה בשחוק על שפתיו:

“אם אלהיכם מתעלם מעודו מעיני בשר, מאין תדעו איפוא מה חפצו ומה הוא שואל מכם?”

“זאת הגידו מלאכיו לאבותינו בימי קדם נביאיו שהיו בתוכנו מאז מעולם, ודבריהם הלא כתובים בספרי קדשנו לזכרון עד דור אחרון”.

“מסרות קדומים כאלו יש לכל עם ולשון, וכאלה רבות גם עמנו, והן ההפך מכל הכתוב בספריכם אשר קדש תאמרו להם”.

“הלא על כן אמרתי: יהי נא לכם אשר לכם! אנחנו לא נעמוס אמונתנו על אחרים, עשו זאת איפוא גם אתם, והלכנו איש בשם אלהיו ושלום אמת יהיה לכלנו”.

לדברים האלה לא יכלתי עוד תת מעצור לרוחי, ואשא קולי ואֹמר:

“יסלח נא האדון בעל המשתה אם לא כמחשבותיו מחשבותי, ויסלח נא גם האדון השר אם אקשה אליו בדברי. אם נניח את שתי האמונות על הקו השוה, או נחטא לקלי הדעת אשר בתוכנו –– פן ישיאם יצרם לעזוב את יוצרם וללכת אחרי אלהים אחרים אשר ימצאום כלבבם. עלינו איפוא לעזוב לשון ערומים ולהראות לעין את היתרון אשר לאמונתנו על דת האדון הזה, מתפאר בה עלינו לעיניהם. כי אמנם לא ישוה האָלימפוס ²⁹, ההר אשר חמדו אלהיכם לשבתם, בעפר רגלי הר סיני, אשר עליו נגלה כבוד אלהינו אך פעם אחת בעולם, בתתו לנו את עשרת הדברים, שהם ההפך מכל אשר הורוכם סופריכם בשם אלהיכם. הן השוית אדוני את מסרת קדומים אשר לעם יון להכתוב בספרי קדשנו, ועל זאת אענך, כי אין דמיון וערך בין הדברים המסורים מנביא אֵל כמשה רֹענו לדברים הכתובים על ידי משוררי עם כהומירוס והסיוד –– כי זה עשה אותנו לעם בדבר האל, ואלה עשו לכם אלהים בדבר העם ³⁰. ועל כן נפרדנו ככה בדרכינו: אנחנו משעבדים את הגוף להרוח ואתם משעבדים את הרוח להגוף; אנחנו נדבקים במדות אלהי קדשנו להרבות עשות טוב וחסד כמהו ³¹, ואלהיכם נדבקים במדות בני האדם ומשקעים בתאותיהם שכם אחד עליהם; לאלהינו אין כל תולדה ומשפחה ומקרה וסבה –– כי הוא אלהי קדם מרום מראשון ונעלה על כל דמיון ומחשבה, ולאלהיכם יש כל אלה ואף אכילה ושתיה ושנה ותמורה כלבני תמותה אשר בעפר יסודם. הבה נתבונן נא אל חקר יחושם, לתולדותם למשפחתם לבית אבותם –– כי אז נבוא עד תכלית ערכם ³². אלה תולדות ציוס: על ההר אלימפוס הוליד החאאָס את געיא, וגעיא ילדה לו את אוראנוּס, ואחר היתה לאשה לבנה זה ותלד בנים ובנות, והצעיר בהם, הוא קראָנאס, סרס את אביו, ויורידו מכסאו וימשול תחתיו. ותהי לו רעיא אחותו לאשה ותלד לו בנים ובנות, והצעיר בהם, הוא ציוס, נלחם באביו עד רדתו וימשול תחתיו. וציוס נשא את הערא אחותו, ותלד לו שני בנים ובת אחת; אך הוא בגד בה בגד בוגדים ויבוא גם אל דֶמֵטֶר אחותו ואל דיב ה ³³ותמיס ומנמוזינה דודותיו, ואל אֵגינה ולעטא ומאיא ואירונימה שארות בשרו, ותמעטנה לו כל אלו, וירד ארצה, ויגנוב ויגזול ויפתה את בנות האדם, את אלקמינה ואירופה ודַנַעה ולעדא ומלה, וגם את הנער היפה גַנִימֵד לקח לו ציוס לצחק בו. והמון נשיו אלו ילדו לו את כל האלהים למיניהם. אבל גם ציוס בכבודו ישב על האָבנּים, ותהי אתונה ילידת ראשו ודיוניזוס יוצא ירכו –– כי זמלה אם דיוניזוס מתה על ידי ציוס בערמת הערא אשתו אשר נתנה קנאתה בה. ויחמול האב על פרי בטנה, ויוציא את העֻבר ויתפרהו בירכו, וישאהו בקרבו עד כי מלאו ירחיו ויצא ממנו לאור עולם –– הוא אבי השכרון והתאוה עד היום הזה. הנה ספרתי לכם קצות דרכי ציוס, אלהי כל אלהיכם, האוסיף לספר לכם תולדות המשפחה הנכבדה הזאת? האגיד לכם דרכי אפרוּדטה, אשר מלאה פני תבל זמה? –– ובכבוד אלילים כאלה עוד תתימרו ופניכם לא יחורו בדברכם בם?”.

החסידים החשו לדברי אלה, כי היה לבם חרד, פן יחר להשרים היונים, בשמעם מפי חרפת אמונתם, ועיני ההילנים מלאו זעם, גם אחדים מהשרים חרקו שן; רק אפולוניוס לא שנה פניו, ובגאות לבו ענה לאמר:

“הן הראיתני לדעת כי יודע אתה תולדות אלהינו, אבל לבך טפש מהבין כי כל הדברים האלה הם רק חידות ומשלים לכחות הטבע, אשר אלה באלה נלחמו ואלה באלה התאחדו עד אשר נוסדה הארץ על מכונה ונקבעו ארחות העולם כיום הזה”.

“כמוך ידעתי זאת גם אני –– השיבותי אמרי לו –– אבל למה זה תעלימו סודותיכם אלה מכל המוני עמכם? למה זה תעמיק עצה ולא תחשפו “מסתריכם” ³⁴ נגדה נא לכל בני האדם? הלא יסוד כל סודותיכם אחד הוא: יסוד שני ההפכים אשר עליהם העולם קים: יסוד הקפאון והצמיחה, או חליפות החרף והקיץ. לפי אמונתנו עשה ה' את שניהם, והכל יפה בעתו –– והנה באתם אתם ותגשימו את המעשה הזה באלהיכם בעצמם, ותאמרו כי עת ופגע יקרה את דמטר ואת פרזיקונה, את אדוניס ואת דיוניזוס, כי מות ימותון או טרף יטרפון ואחרי כן יקיצו לחיים חדשים –– ובכן ישמחו השמים ותגל הארץ ובני האדם יחדו עם בנות האדם יבואו אחרי האלהים האלה לעשות “ארגיותיהם” ³⁵, ובעליצותם ישתובבו משובה נצחת ויעשו מעשים אשר אבוש להעלותם על דל שפתי”.

“אתה לא תדע –– השיב אפולוניוס –– כי בחגים האלה כמוס גם סוד חיי הנפש וקיומה וגמול האדם אחרי מותו”.

“הסודות האלה הלא חדשים הם מקרוב באו לכם על ידי חוקריכם האָרפיים ³⁶, אשר החלו לזכך את מושגיכם המגשמים ולהכניס בהם רעיונות לא שערום אבותיהם. אבל עוד הפעם אעמיק שאָלה: למה זה תסתירו את הסודות האלה מכל המון העם? למה זה ישמרו כהניכם חקם, לבלתי גלות אותם כי אם לצנועים, בעוד אשר כל העם יהבל וישתולל כמלפנים? כמה מחכמיכם ופילוסופיכם נגזרו מידכם על אשר נועזו לחשוף תעלומה ולחות דעם על האלהים האלה אשר עשו לכם ידיכם חטא! את סוקראטוס השקיתם סף רעל, את פרודיקוס המתּם בחרב, אנקסגורס ודיגורס נאנסו לברוח מאתונה, את פרוטוגורס גרשתם מקרבכם ואת ספריו העליתם על המוקד. וכמה אזרחים הומתו מידכם באתונה על אשר קצצו בנטיעות היער הקדוש לאלהיכם! והלא גם ילד תמים הומת מידכם על אשר נגע לתומו בעלה אחד מזר הזהב אשר לארטמיס ³⁷! וכל זאת באתם מידי כהניכם, המתאמצים להוליך את ההמון שולל ולחזק בו אמונתו מלפנים, כי בם שמן חלקם ועם לא יבין ילבט”.

“שים קץ לריבות שפתיך! –– גער בי רציץ, והכרת פניו ענתה בו כי שמח בלבו על דברי –– הן למלחמת מגן יצאנו, ואתה הפכת אותה למלחמת תגרה, ולמה זאת לנו?”

בשומי פני אל רציץ המדבר בי, נפעמתי עד ארגיעה ולא יכלתי להשיב דבר –– כי ראיתי את חנה אשתו ושושנה בתה עומדות מאחריו ועיניהן מפיקות לי רצון ותודה.

“הלא בן מות הוא האיש הזה! –– קרא מנילאוס בקנאתו –– כי חרף מערכות אלהי האלימפוס, אלהי היונים האדירים אשר כבודם מלא עולם”.

“לאט לו, אדוני, המקנא קנאת אלהי נכר –– ענה מתתיהו החשמונאי –– כי בתוך עמו הוא יושב ולשם דתו הנהו מתוכח, ולשניהם היה יהיו מושלינו מלכי סוריה למחסה עז, כדבר האמור בספר האמנה, אשר נתן לנו אנטיוכס הגדול בהיותו פה עמנו”.

"לא מלבי בדאתי מלים –– השיבותי דבר –– כי אם את הכתוב בספרי משורריהם יוצרי אלהיהם אותה שמרתי להגיד. ומה יענו חוקריהם המה? הלא זה דבר קסינופנוס לאמר: “בני תמותה מדמים את אלהיהם אליהם, והנה רואים אותם בצלמם כדמותם. הכושים עובדים לאלהים שחורי מראה וחרוּמי אף, והתּרקים –– לאלהים אשר עיניהם תכלת ושערם כלו הפך אדוֹם. ולו היו ידים לבהמות שדי, לעשות להם ציורים כבני האדם, אזי תארום גם הנה כמראיהן לכל תכונותיהן”. הוא היה אומר: “כל הנחשב לבני אדם לחרפה ולתועבה, טפלו הומירוס והסיור על האלהים, בספרם מהם מעשים אשר לא יעשו”. גם הוא הכיר את אחדות הבורא, אך בהיותו יוני תאר אותה על פי דרכו, באמרו: “אכן יש אלהים אחר בעולם והוא –– החכמה, ההגיון והנצח”.

“נשימה נא קנצי למלים –– קרא רציץ לאחרונה –– כי הנה פנה היום והדרך רב לשרינו, הדרושים לשוב אל מעונותיהם בבירה”.

כל הקרואים קמו ויברכו איש את רעהו לשלום. ושרי יון יצאו בפנים נזעמים, אך כסו חמתם במשאון. בקומם ללכת ראו והנה נפקד מקום אחד הצעירים בפקידי חילם ושמו קליסטנס. ויבקשוהו וימצאוהו והנה הוא מתעלס באחת פינות הגן עם פריני, היא מרים בת בלגה. ואפולוניוס אשר נדכה מאד מריבות שפתי חפץ לשפוך עליו חמתו, ויגער בו על אשר יאחר מועדו. אך פריני שתה לו בחלקות, ועל פיה נאות אפולוניוס לתת רשיונו לקליסטנס להלות עליה ולשלחה עד ביתה. כלנו הבטנו במנוד ראש על בת כהן זו המסלפת דרכה ומחללת כבוד אבותיה, ובקרוב ההילנית הזאת אל חנה ושושנה לברכן לשלום, ענוה בשפה רפה ובחמה נסתרה. בצאת השרים מאת פנינו נלוו ההילנים אליהם להטיב לבם ולבלות עמם את הערב ההוא במשתה ושחוק כדרכם. ואני ויהודה ועוד אחדים מחברינו נשארנו בחברת שושנה, אשר ערכה אלי מלים ותשלם תודות לי על ריב שפתי, בדברי משפטים עם השר היוני אשר התל בנו ובדתנו. ומנילאוס קרב אל שושנה ויאמר:

“אם נא מצאתי חן בעיניך, עדינה, הואילי נא והטי אלי אזנך, כי דבר סתר לי אליך והדבר נחוץ מאד”.

“אם דבר סתר נחוץ לך, אדוני ההילני –– שננה שושנה בחרב לשונה –– הגידה אותו באזני השרים היונים, שהם אנשי שלומך ומתי סודך, וממני הרף, כי לא אחפץ לדעתו”.

“ובמה חטאתי לך כי כה סמכה עלי חמתך?”

“האמנם כה נשחת לבך עד כי לא תדע עוד ולא תחוש חטאת שפתיך? –– ענתה שושנה בתוכחת חמה –– הלא זה מעט הראית לעיני כל כי לצרינו אתה ולא לנו, ולוּ למשפטך עמדנו היום, כי עתה נעשה משפט מות בידידנו זה, על אשר נועז לדבר סרה באלהי נכר הארץ”.

ובדברה זאת הראתה באצבעה עלי ופניה האדימו כתולע.

“ומי זה לא יבין –– קרא מנילאוס –– כי רק למען השלום דברתי דברי!”

“אין שלום אמר אלהים לרשעים” –– ענתה חנה אמה בדברי בן אמוץ –– ובטרם תשמיע לבתי דברך הנחוץ, אשמיעך דברי אני באזני כל ידידינו הנצבים עמנו בזה: רב לכם הילנים בוגדים להתערב בתוכנו ולבוא בחברתנו! “יהי נא לכם אשר לכם” כדבר אישי אל השר היוני, ומאתנו הרפו –– כי לא לנו אתם כי אם לצרינו. ואתם ידידי, הואילו נא ובואו אתנו הביתה –– אמרה האשה בפנותה אלינו –– כי ערב עלינו שיחכם וחברתכם נעמה לנו מאד".

עוד מלתה על לשונה ושושנה בתה נפלה על צוארה ותשקנה בעליצות נפשה, ומנילאוס יצא מאת פנינו בחרי אף. ברגע הזה שב אלינו רציץ, אחרי שלחו את השרים בכבוד עד שער הגן, ויחדו באנו אל ביתו ונשיח בדברי היום ההוא עד הלילה. אז ברכנו את רציץ ואת אשתו ובתו בשם ה' ונשב איש איש לביתו.

*  * *

אחר הדברים האלה הגיעו ימי האבל אשר בין שבעה עשר בתמוז ותשעה באב, שלשה השבועות הקבועות בעמנו לבכות בהם ולהתאבל על חרבן העיר והמקדש וגלות אבותינו מלפנים, ולהתענות בראשם וסופם, בצום הרביעי ובצום החמישי. הימים האלה עוד לא נהפכו לנו לששון ולשמחה כדבר הנביא ³⁸, ואם אמנם שב ה' את שבותנו וגם ההיכל שב על מכונו, עוד לא הונח לנו מעמלנו, והננו עבדים נושאי עול ומגישי מנחה לאדונינו הזרים המושלים בנו. כל העת ההיא עברה עלינו באֵבל ויגון כמשפט, עד אשר באו ימי הנחמה, ובתוכם היום הטוב והנעים לצעירי ישראל, יום חמשה עשר באב, אשר בו בנות ישראל יוצאות וחולות בכרמים, והבחורים באים לראות באשר יבחרו ולכלות להן ברית עולם ברצון אבותיהן. רוב הזווגים יקבעו בתוכנו ביום ההוא, וממנו פנה ממנו יתד לבתים חדשים אשר יוקמו בתוכנו כברכת ה' עלינו. ולמען תהיה הבחירה שׁלמה ונאמנה, ולא תכלמנה הבתולות העניות מפני העשירות שבהן, הנהיגו אבותינו מימים ימימה להיות ביום ההוא כל בנותיהן שוות בלבושיהן. אין משי ורקמה, אין עדי עדיים, אין כחל ופוך ואין כל סימן עֹשר נראה עליהן להבדיל בין אשה לרעותה –– כי כלן יוצאות בבגדי לבן פשוטים, וגם אלה אך שאולים הם אתן, לבלתי הכלים את מי שאין לה ³⁹. ועשירי אחינו הנאמנים עם עמם מכבדים את החג הזה מהונם; בו יפתחו את גניהם וכרמיהם לרוחה ויעמידו שרים עם נוגנים גם יערכו שלחנות מלאי עסיס וממתקים לבתולות המחוללות, ויין מגדנות לבחורים ולגברים הבאים לראות או להתענג על המראה. לחג הזה בא גם הורקנוס בן יוסף עם שלומית אשתו ממצודת תירס ירושלימה, וגדוד עשרים איש מבני חילו הרוכבים היו שומרים לראשו מדי בואו אל עיר קדשנו –– פן יפגעו בו אחיו הרעים המתנקשים בנפשו.

בגן הגדול אשר לרציץ, מאחרי בית הקיץ אשר לו בקצה העיר נגבה, נקבצנו באנו יחדו, לראות במחולות הבתולות היושבות בהר ציון, בהיות הגן ההוא קרוב להן מכל הגנים והכרמים אשר ביתר חלקי העיר וסביבותיה. עינינו לא שבעו מראות את המראה הנהדר, בהקבץ כל חמדת ציון אל מקום אחד; כלן לבושות לבנים ותכנית אחת לכל בגדיהן: השמלה שמלת בד דק לבן כשלג והיא תפורה ככתנת רחבה, ורכוסה מעל הכתף השמאלית. פּי הצואר שפל מן הגרון עד כי גם חלק מהכתפים גלוי לעין. בתי הידים רחבות למעלה וצרות למטה ומגיעות רק עד חצי קנה היד. אֹרך השמלה עד רבע באמה ממעל לכפות הרגלים, ואזור בד דבוק עליה במתנים; על ידו תדבק השמלה אל הגו והיתה כמדו. וצעיף תכלת ארוך ודק כערפל מקֻפל ועובר מעל הכתף השמאלית אל המתנים ימינה, ששם יחבר בעניבה ⁴⁰ יפה ושני קצותיו מתפשטים ויורדים מטה עד קצה השמלה. הנעלים הם מעור דק ואדום, המכסה את פרקי האצבעות, ושתי רצועות תכלת יוצאות מעברי הנעל ומרכסות בתּוך, לבל יזח הנעל מעל הרגל –– ובזה תמה התלבֹשת הפשוטה והיפה והשוה ביום הזה לכל בנות ישראל כאחת.

ובנות עמנו אלו כלן יפות ונעימות. עור פניהן לבן כשלמה אשר עליהן; הלחיים מתאדמות כשושנת העמקים. העינים גדולות ובוערות כעיני היעלה, וגבותיהן ושמורותיהן שעירות ומשליכות צל נעים די הגדיל הלבן הנפלא הסובב את בבותיהן השחורות. האף דק וארוך מעט ולו גב קטן ממעל, לאות על טהר הגזע כי מוצאו מבני שם. המצח רם ומתנשא מעט לשתי פאותיו מעל משקע הרקה –– לאות השׂכל והכשרון, שבהם יֻכר מוצא ישראל, –– ושער הראש שחור כעורב וקלוע בשתי קוֻצות עבות וארוכות היורדות מאחריו ימינה ושמאלה, ובקצותן ללאות תכלת מקבילות אשה אל רעותה. ובכל אלה אין כסף וזהב ופנינים נראה ביום הזה, רק שושנה אחת תקועה בשמלת כל אחת מעל החזה ימינה –– זה העדי האחד הלקוח חנם מאדמת קדשנו, העשירה מאד בפרחיה.

כחבצלות חיות התנוססו המון העלמות בהתהלכן בגן לרוח היום, ובצאתן יחדו במחול התעופפו קצות צעיפיהן על פני רוח ויהי דמיונן כמקלעת כרובים פורשי כנפים לעוף אל מכון שבתם במרומי שחקים.

בקרבי עם אחזת מרעי אל הכר הנרחב אשר בו תצאנה הנערות במחולות מחנים לא הכרתי בראשונה אף אחת מהנה –– כה דמו כלן אשה לרעותה. והנה יצאה מהן שושנה בת רציץ, והיא מאירה כאילת השחר בין כוכבי הרקיע, ותברכנו לשלום ותשחרנו בידידות לקחת חלק במשחקי שעשעיהן. כלנו נענינו לה ויחדו התיצבנו במערכה בשתי שורות, הבחורים לבד והבתולות לבד, ופנינו מָפנים איש אל אחותו, ומרחק עשרים צעדים מבדיל בינינו. אז לקחנו לנו כדורי עור ממֻלאים במוך, ואיש איש מאתנו השליך כדורו למעלה, ובהשליכו שכל ידו כי יפול לפני אחת העלמות העומדות ממולו, והיא חטפתהו בידה ותשליכהו אל אחד הבחורים אשר תבחר, למען יחטפהו הוא וישוב ישליכהו אל העלמה אשר תפק ממנו רצון, ואשר לא הצליח להשליך או לחטוף כיאות, היה לשחוק, גם הושם עליו ענש קל אף נעים, כפי אשר בחרו לו השופטים והשופטות הנבחרים לזה מראש.

כאשר הרגענו מעט מהמשחק הזה עמדנו כלנו יחדו במעגלה גדולה, כל בחור במרחק אמה אחת מהבתולה אשר מצא כלבבו, ונחדש שעשעינו במשחק “הסובב” ⁴¹, וזה דבר המשחק: לכל אחד ואחת ינתן מקל קטן כאמה ארכו, ועל אחד המקלות נתון סובב עץ אשר מדת קוטרו כחצי האמה, והוא דק ועגול ומעֻלף עלים ופרחים הקשורים סביבו. הבחור אשר בידו נתון הסובב ישליכהו במקלו למעלה; אך עליו לשׂכּל ידו כי יפול ימינה על יד המעגלה פנימה, ובנפלו תושט הנערה הקרובה את מקלה ותחטפהו בו, ואז תמסרהו להבחור העומד על ידה, והוא ישוב ישליכהו כמשפט הראשון –– ואשר יעשה משגה, והענישוהו השופטים והשופטות כטוב בעיניהם.

אודה ולא אכחד כי בעמוֹד שושנה לימיני נתקו מזמותי, ועל כן נבוכותי ואשגה הרבה מאד. גם לבבה תעה, ומדי עבור הסובב על פניה לא שקדה לחטפהו, ובכן נפל ארצה, והעון כבד מנשוא. ובעמדנו למשפט נגזר עלינו לכפר על שגגותינו במשחק “העיט והיונה”. במשחק הזה יאחזו הבחורים והבתולות איש ביד רעיתו ופניהם מפנים החוצה, והעלם-העיט העומד מחוץ למעגלה, יהרוס להבקיע בין הזוגות ולהגיע אל העלמה-היונה העומדת בתוך המעגלה פנימה. אך מדי קרבו אל אחד הזוגות יורידו ידיהם המשלבות המוּרמות למעלה ויחסמו עליו את הדרך. וכה יתפתל העיט בשקדו על צידו עדי יצלח לעבור בין אחד הזוגות אשר לא הספיק לשום לו מעצור. אולם כמעט בא אל המעגלה מעבר מזה והיונה כבר חשה מפלט לה מעבר האחר דרך הידים המוּרמות, ועד אשר יגיע רודפה אליה, כבר שבה באה אל המעגלה פנימה. וכן ירוצו העלם והעלמה רצוא ושוב עד כי יעלה בידו לתפשה –– ואז יוטל הענש הזה על הזוג אשר חטא על השל בפעם האחרונה.

המשחקים האלה יקרבו את הלבבות וברבים מהם תמצא האהבה יד לה לחברם יחד והיו תוצאותיה ברכת הורים וחתונת דודים כדת משה וישראל.

בענש הנעים אשר הוטל עלי העירותי כחי ולבבי להגיע אל משאת נפשי, אף חכמתי עמדה לי לקפוץ הצדה לפתע פתאם ולהבקיע ולעבור דרך אחד הזוגות אשר לא ידעו להזהר. אבל תחת שהיה ליונתי לחוש ולנוס מן המעגלה החוצה, נשארה על מקומה בשחוק על שפתיה, ובקרבי אליה במרוצתי אחזה בידי ותבט אלי בידידות וחן. הזוג השוגה נענש למלא מקומנו, ואנחנו יצאנו שנינו מן המעגלה ונאחז דרכנו באחד שבילי הגן.

רעדה נעימה עברה בכל עצמותי ותעורר כל חושי בי עד כי נפעמתי ולא יכלתי להוציא הגה מפי. לאחרונה הבליגה היא על סערת רוחה, ובעוד עיניה שחות ארצה מללו שפתיה לאמר:

“ומה יהיה גורל היונה אשר בנפשה התמכרה אל העיט בשאפו אליה לתפשה?”

“כל עוף למינהו ישכון –– התחזקתי להשיב אמרי לה –– ובשאפו ליונה יעלת החן נתן אותותיו כי בן מינה הוא”.

ובאמרי זאת נקטותי בפני, כי לא השכלתי להביע לה רוחי ולגלות לה אהבתי בעצם תומה. והיא הבינה למבוכתי ותשכיל פיה ותסב אמריה על אדוֹת ההילנים, העופות הטמאים, אשר רבו בבני הדור הזה והם תועבת נפשה. אחר כן זכרה לטובה את ריב שפתי עם השר היוני ובהללה אותי ככה בפני הערימה להוציא מלבי מלים, מי מהעלמות קנתה לבבי ביום הזה לאהבה. אז הערמתי גם אני ואדבר במליצה חידות וברמזים, למען תכיר ותדע את שאהבה נפשי זה כמה. פתאם נשמע קול תרועת המנגנים לאות כי הנה באו הזקנים אל הגן והזווּגים יחלו להתחבר בשם ה'. ואנחנו לא משנו ממקומנו, כי ערבה עלינו שיחתנו והיא הולכת ומקרבת אותנו אל מגמת פני שנינו –– להתגלות הלבבות באהבה נצחת. והנה קול חלילים ומצלתים נשמע בנגינה הלאֻמית, המשׁתפכת כנחל אש בעורקי בני הנעורים, בשומה מלים בפי הבתולות המחוללות, לאמר:

"בָּחוּר, בָּחוּר, שָׂא עֵינֶיך

רְאֵה מָה אַתָּה בֹּחֵר לָךְ

הנגינה הנעימה הזאת עוררה לבבנו וכל חושינו בנו, מבלי דעת חֻברו ידינו יחדו, ובחם לבי קראתי:

“מי יתן ואֻשרתי לשמוע הדברים האלה מפי רעיתי תמתי ___ה⁴² בבנות!”

ושושנה שחקה אלי בנעימות וחן, ובלבבה אותי בעיניה הנעימה קולה בנגינה הנשמעה לאמר:

“אַל תִּתֵּן עֵינֶיךָ בְּנוֹי!…”

ואנכי שסעתי אמריה ואקרא ברגשת לבבי:

“ואיככה לא אתן עיני ביפיה וחין ערכה בעוד תמונתה לנגדי, והיא כלה כלולה בכל המעלות אשר חלק לה האלהים בידו הנדיבה! אם ליפי –– הלא אַת היפה בבנות ציון; אם למשפחה –– הלא גדל כבוד בית אביך בעמנו ותהלתו מלאה הארץ, ואם ביראת ה' טהורה –– מי כמני יודע תומתך וענותך ויראתך את ה' אלהינו ואהבתך ואמונתך לעמו ולתורתו ולכל קשט סלה!”

“קטנתי מכל התהלות אשר פזרת לי ברגע אחד. ואולם זאת לכם גברים כי גם באהבתכם תבקשו חשבונות רבים; לא כן אנכי עמדי, כי מאז ראיתיך אהבתיך ותדבק נפשי אחריך”.

“מה רבו חסדיך ה'! –– קראתי ממעמקי לבי –– כי אשרתני בדרך טובים ותתן לי אֹשר לא פללתי”.

“ואהבתי זו לא צפנתי בלבי –– הוסיפה שושנה אמריה לי –– כי הגדתיה זה כבר לאמי הטובה, והיא גלתה את אֹזן אבי, ושניהם נאותו לי, –– כי אמנם נכבדת בעיניהם מאד ומישרים יאהבוך. ועתה נקומה איפוא ונלכה אליהם לקחת מהם ברכה. הנה הם יושבים בקרב הזקנים אשר נאספו לברך את הזוגות. נקרבה אליהם בעת רצון זו וברכונו בשם ה'”.

שוינו רגלינו כאילות ונצא מאת המשעול ונבוא אל הסכה הגדולה אשר בגן. והנה שם יושבים זקני ירושלים ונכבדיה: שני מורינו הגדולים, הנקראים בשם “יוסי”, הכהן הזקן אלעזר בן חרסם, רציץ חתנו, חוניו הכהן הגדול, מתתיהו הכהן החשמונאי ושלשת בניו הגדולים, הורקנוס בן יוסף ושמעון השר אשר על בית ה'. וחנה אשת רציץ ועל ידה אחותה הצעירה, שלומית אשת הורקנוס, שתיהן יחדו מנצחות על עבדי הבית לערוך השלחנות ולכבד את הקרואים בכל הטוב אשר הוכן מידיהן ליום הנכבד הזה.

בהגיענו שמה כבר עמדו זוגות אחדים לקחת מהזקנים ברכה, ויחדו פּנו לנו מקום, ונקרב בראשונה אל אבות שושנה, אשר חבקונו באהבה ויברכונו לעיני כל בשם ה‘. וחנה הרבתה לבכות על צוארי שושנה בתה, ושושנה בכתה גם היא; אך נעמו להן דמעותיהן הנובעות ממקור הברכה. ושני מורי ברכוני גם המה; האחד שנן לי מאמרו מאז, כי הבית אשר אקים לי, בהיותי תלמידו ההולך בעקבותיו, יהיה “בית ועד לחכמים” ⁴³, והשני ענה חלקו אף הוא, כי יהיה “ביתי פתוח לרוחה” לעניי עמי. ואחרי אשר נמצאה לי האשה אשר הוכיח לי ה’, יהיו נא מעתה דברי אליה מעטים, לבלתי הרבות שיחה עמה… ⁴⁴

באמרי חן ונעם כאלה שעשעו הזקנים נפשנו בשבתם אל כוסות הברכה. והנגינה הנעימה עודנה נשמעת מן הגן, ולרגעים לוקחת נפשות חדשות המתדפקות יחד באהבה תּמה לקול החלילים והמצלתים אשר זכרו לא יסוף מהם עד העולם. פתאם נשמע רעש חצוצרות וקול תּפּים, והנגינה נגינת חיל היוָנים למסע המחנות; לקולה נדמו החלילים ותחתיהם קם שאון לא ידענו שחרו! כלנו חרדנו ממקומנו ומבֹהלים יצאנו אל הגן –– והנה כל העלמות נסות בבהלה ממקומות שעשעיהן, כלן רצות בחרדה, ובבגדיהן הלבנים נדמו כיונים עפות אל ארבותיהן, והבחורים עומדים בתמהון ומשתאים איש אל רעהו, –– כי הנה הגיע המון רבה משרי חיל יון ומאחינו ההילנים אל תוך הגן, ובהגיעם אל הככר השליכו מעליהם את מעיליהם וישארו ערומים כהולדם, גם רבים מההילנים התפשטו את מעיליהם אך לא נכרו במראיהם, כי הערימו לשים מסוה על פניהם. ומראה כלם כסוסים מיוזנים, איש אל רעהו יצהלו, והנם מתחרים במשחקיהם על פי דרכם: אלה רוקדים למעלה איש מול אחיו ואלה נאבקים יחדו; ידי אלה אֹחזות ב“דיסקוּס” ⁴⁵, ואלה ירוצו במעגלה, בהתאמצם להקדים איש את רעהו. וההילנים שטו עטו אל משעולי הגן להדביק את הנערות הנסות ולהשיבן על עקביהן, ובתוכם נשמעה קול פריני, הקוראת אליהן לשוב אל מקומן ולראות בשעשועי הגוים, אשר אין בהם כל רע.

הזקנים נבהלו יחדו ממראה עיניהם וממשמע אזניהם, ויקרעו את בגדיהם, ויקראו הוי והי על התועבה הנעשתה. והורקנוס חגר חמות ועיניו בערו כלפידי אש, ופתאם שם יד לפה וישמיע קול שריקה מוזרה, והנה קפץ אליו אחד מאנשי לויתו ויקשב וישמע לפקודת אדוניו, וימהר וירץ הלאה וברוצו שרק בשפתיו גם הוא, ועדת אנשים ובידיהם שוטי סוסים התלקטו אליו וירוצו אחריו בסבכי הגן עד אשר נעלמו מעינינו. אז נתן הורקנוס קולו אל הבחורים, ויצום להתיצב במערכה ולעשות ככל אשר יאמר להם, והוא עם רציץ ומתתיהו החשמונאי עמדו בראשם וילכו ויקרבו אל המקום אשר שרי יון משחקים ומתהוללים כמשפטם. ויהס רציץ את מנגניהם ויתן על השרים בקולו לעזוב את גנו כרגע, כי במראה הזה לא יכירם פה מקומם, ואם לא יחישו כדברו אז יחיבו את ראשם למלך, –– כי דם ישפך במקום הזה, בעיר ובארץ אשר המלך דובר שלום ליושביה, ואך להגן עליהם העמיד חילו בתוכם ולא להעציבם בדברים אשר זרה להם רוחם. השרים השיבו אל לבם כי צדק בעל הגן מהם, ותפול עליהם אימת מלכם, ויתאפקו וילבשו את מעיליהם ויצאו דרך שער הגן נכלמים ובושים. השער נסגר אחריהם ואז הפכו הבחורים פניהם וילכו אחרי הורקנוס הנוהג בם, עד קרבם אל הככר אשר לפני הסכה –– והנה המון ההילנים רצים לקראתם בנוסם מפני אנשי חיל הורקנוס הרודפים אחריהם בשוטים בידיהם. כשבויי מלחמה נשארו ההילנים בין הבחורים מעבר מזה ואנשי החיל מעבר מזה, אשר על פי פקודת הורקנוס כתרום מסביב עדי יפורש מפי הזקנים מה יעשה להם.

ושושנה ואמה וכל הנשים הכבודות עזבו את הסכה ותחישנה לבוא אל בית הקיץ ולהסתר שם, לבל תראינה עיניהן במשפט אשר יעשה לבוגדים הנתפשים. והם הובאו אחד אחד אל הסכה והדלת נסגרה אחריהם; שם הוסר המסוה, הורמה המסכה –– והנה נמצאו בתוכם גם קרובי הזקנים היושבים על מדין: יזון הוא ישוע, אחי הכהן הגדול, אלקימוס הוא אליקים בן אחות יוסי בן יועזר, מנילאוס הוא חוניו, אחי שמעון השר אשר על בית ה‘, וליסימכוס אחיו הצעיר, ועוד רבים מבני הכהנים ונכבדי העם, ובתוכם איש זקן ושמו חוֹרן, אחי-הורקנוס הגדול, וגם פריני נתפשה עמהם. והזקנים חרצו משפטם לאמר: ההילנים אשר לא פשטו מעליהם בגדיהם יפטרו בנזיפה בלבד, ואלה אשר נתפשו ערומים, ילקו ארבעים, על עברם חק, בלכתם בחקות הגוים עובדי האלילים, ואחר כן יושבו להם מעיליהם, גם יושם המסוה על פניהם, לבל יכרו בחוץ ולא יקלו בעיני כל. הנה כן נצולו יזון וחורן מענש הגוף, כי נמצאו לבושים בבגדיהם; לעמת זה קבל אלקימוס ענשו על פי דודו, אשר בצדקו ובתומו לא חסה עינו על עצמו ובשרו, וגם מנילאוס וליסימכוס נוסרו כחטאתם, על אף שמעון אחיהם, אשר התמרמר מאד על השופטים, ויהי ריב ומדון בינו ובין חוניו הכהן הגדול, אשר עמד על דעתו כי בני הכות הם הנערים השובבים אשר התיצבו על דרך לא טוב. ובראות שמעון כי כל עמלו לא יועיל להציל את אחיו מחרפה וכאב אָנוש, קצף על כלם ויקללם קללה נמרצת ויצא מאתם בחרי אף. אז הכירו כלם וידעו כי גם הוא שת ידו עם ההילנים, ויצר להם מאד על כבוד המקדש פן יחֻלל בידי רשע. ועל משפחת בלגה יצא הקצף, על תתה למרים, היא פריני, לצאת לתרבות רעה, כאמוֹר עליה הזקנים כי “דברי אבות בבית הם שיחת ילדים בחוץ” ⁴⁶, ולו שמרו אבותיה את דרך ה’, אזי לא עותה גם היא נתיבותיה.

*  * *

וזקנינו וחסידינו לא החשו בקנאתם לדת קדשם וישלחו מלאכיהם לסיליקוס, להתאונן לפניו על מעשה השרים, פקידי חילו, כי תחת שהיה להם לשמור על שלום עיר הקדש, הנה הם משביתי שלומה, בשלחם מדנים בין אחים על דברי אמונה ודת. ויקצוף המלך מאד, ויתן צו להסיר את השרים מפקודתם ולהעתיק את החיל מירושלים אל ערי הגבול. וימלא יד הכהן הגדול למשול בשמו בירושלים ואגפיה ולשמור על דת ישראל בכל אשר יורוהו החכמים מורי העם. ותגדל השמחה בבתי החסידים, החרדים על דבר ה', ופני ההילנים חפו. בעצם ימי הטובה האלה הוחג חג חתונתי עם שושנה אהובת לבבי, ואחר כן נסענו יחדו עם הורקנוס גיסנו אל מעון כבודו במצודת תירס, לראות בטובה ולהתענג על כל מנעמי החיים אשר מצאנו ערוכים ושמורים לפנינו שמה.

כצאת חיל סוריה מירושלים, נעלמה פריני מבית אבותיה ועקבותיה לא נודעו. והקול יצא כי הלכה אחרי מאהבה, הפקיד היוני אשר נשאה אליו נפשה, ותכס קלון על בית אביה ומשפחתו, אשר נמנתה בארבע ועשרים משמרות הכהונה, שנקבעו בימי עזרא לעבודת בית ה'. זה פרי הקִרבה, אשר מצאו פריצי עמנו לטוב להם, להתרועע את בני הנכר וללמוד מעשיהם! הם נשאו עיניהם אל החפש, ומעט מעט שלחו רסן מעל פניהם עד כי תעו מני אֹרח ויאבדו דרך.

וחוניו הכהן הגדול לבש קנאות, וירדוף באף את כל פוֹרעי מוסר ומרשיעי ברית, ועל שמעון אחי מנילאוס סמכה חמתו, על אשר שת ידו עם פועלי האון, ובכח הממשלה אשר נתן המלך בידו, חיבהו חובת גלות, אותו ואת חורן אחי הורקנוס ועוד אחדים מבני טוביה שעמדו בראש ההילנים, ויגרשם מארץ הקדש –– ובזה נתן פחדו ומוראו על הפריצים היושבים בירושלים, ויזהרו מעשות עוד זר מעשיהם לעיני כל. אך במורא לא יוסר לב עקוּב, וכאשר כבדה יד החסידים על פריצי עמם, כן הכבידו הם לבבם, וכליותיהם השתוננו לחמוס מזמות להפר יראה ולבצע מחשבות אונס.

*  * *

כל ימי חיי סיליקוס הרביעי ⁴⁷היתה יד החסידים תקיפה בממשלה –– כי היה לסיליקוס רצון אביו לקו ומשקלת, וייטב לישראל כמהו. ושם חוניו הכהן הלך וגדול, כי היה לבבו שלם עם ה' אלהיו וישם פקודתו שלום וישע רב לעיר ויושביה ⁴⁸. ובית רציץ חותני היה לברכה בעמנו, כי גדל כבוד עשרו ונדיבותיו רבו מאד. ויתחרו שני הגדולים, נכבדי קרת, חוניו הכהן הגדול ורציץ בן רגש, במעשי הצדקה והחסד לתלמידי חכמינו ולעניי עמנו; האחד –– בהון האצור בידו מאת הורקנוס גיסי, והשמור בבית ה' בלשכת הקדש, והשני –– ברכוש הרב אשר אָצל לו חותנו, אלעזר בן חרסם, להרבות לו צדקה ולהפליא תושיה. ואנכי עזרתי על ידם, –– כי היה גם לי הון ועֹשר רב, ולי רק בן אחד, אשר ילדה לי שושנה אהובת לבבי ככלות חמש שנים אחרי חתונתנו. הבן האחד –– אתה הוא אלעזר יקירי, אשר נשאר לי לפלטה מכל מה שהיה לי בימי אורי ושלומי, אשר נגזו עברו יחד עם הטובה שהיו לעמנו בעת ההיא.

עשר שנים ישבנו בשלום ושלות השקט היה לנו בחסותנו בצל סיליקוס, אשר לבו היה אך טוב לנו, ואיש מבני עולה לא נועז בתוכנו לעשות דבר אשר לא כדת –– ופתאם הגיעו ימי רעה ותזנח משלום נפשנו.

אפולוניוס, שר החיל אשר היה בירושלים, שב ועלה לגדולה ויהי לנציב בארם וצור. הדבר נודע לשמעון, השר המוּסר, וימהר וילך אליו ויגל את אזנו, כי הון עתק שמור באֹצר בית ה‘, והעֹשר הזה שמור למלכי סוריה לרעתם –– כי בו יהיה הנקל לראשי העם לעשות חיל ורכב ולפרוק עֹל סוריה מעל צואריהם. שתים רעות חשב שמעון לעשות במזמתו זו: לרושש אוצר הורקנוס אויבו בנפש, ולהבאיש ריח חוניו ומתי סודו בעיני המלך והשרים. ויזכור אפולוניוס את אשר עשו לו חסידי ירושלים, כי השביעוהו בחרפה ובגללם הוּרד משאתו בימים העברו, וימהר ויגד הדברים לסיליקוס, והוא אֹבד עצות בעת ההיא, באין לאל ידו לשלם לזקני רומה את מס השנה הנטול על ממלכתו מימי אנטיוכס אביו. וישלח המלך את השר היליודורוס, לקחת את כל הכסף הנמצא בבית ה’ ולהביאו אל אוצר המלוכה באנטוכיה הבירה.

ויהי כבוא השר הזה עם גדוד חילו ירושלימה, ובהגידו לחוניו את פקודת מלכו, וירגז הכהן הגדול תחתיו, ויתאמץ להניאו מעשות כדבר הרע הזה, כי כסף פקדון הוא, האָצור למעשה הצדקה, למחית יתומים ואלמנות, ומי זה יערב לבו לשלוח יד באֹצר בית ה' ונקה! אך היליודורוס לא שעה אליו, כי חזקה עליו פקודת המלך, ויהי נכון לפרוץ ולבוא אל הקדש ביד חזקה. ותגדל המהומה בבית ה‘, ויהי ההיכל נמוג והעיר נבוֹכה, כל לבב נמס ובחוצותיה יליל ונהי, והכהן הגדול פרש כפיו השמימה ויקרא אל ה’ בחזקה. ויהי בהגיע היליודורוס אל היכל הקדש, והנה מראה נורא לנגד עיניו, מראה פרש אביר המֵריץ עליו סוסו ברב כח ושני בחורי חמד לבושי בדים ופניהם כמלאכי אֵל נופלים עליו משני עבריו ומכים אותו בעברת זעם. ויפול היליודורוס ארצה ויתעלף, ובהקיצו נראו לו הבחורים לבושי הבדים שנית, ויצווהו להתרפס ולרהב את הכהן הגדול, כי לולא הוא שהתפלל בעדו אזי כבר שכנה דומה נפשו. ויעש היליודורוס כדברם, ויקרב קרבן וידר נדר, ויברך את חוניו ויקח את חילו וישב אל המלך. ויספר לו את אשר קרהו ויאמר: אם יש לך אויב אשר תבקש לשֹׁאה נפשו, שלחהו להרוס את הבית הקדוש בירושלים, כי נורא אלהי המקום הזה וכל הפוגע בו לא ינקה" ⁴⁹.

אבל שמעון לא נתן דמי לו, וישב וילך אל אפולוניוס ויגד לו, כי בתחבולות ערמה עשה הכהן הגדול מעשהו בהיליודורוס להפר עצתם. וישב אפולוניוס ויגד הדברים לסיליקוס, וימאן המלך שלוח עוד מלאכים לנסות את אלהי ישראל, אך נשא פני הנציב בדבר שמעון להשיב שבותו ולהשיבו על כנו, ואפולוניוס נתן לו מגן ישעו לחזק ידי ההילנים נגד חוניו למרות עיני כבודו, ותהי ראשית מעשהו להשיב גם את בני טוביה ירושלימה. ומאז והלאה שבו פריצי עמנו להרים ראש ויהי ריב המפלגות הולך וגדול מבראשונה. וכראות חוניו כי ההילנים יוצאים ביד רמה ונציב ארם וצור מחזיק בידם, ותבוא דאגה בלבו פן יט גם המלך אחריהם, ויבחר לו אנשים מקרב עדת חסידיו, וישם פעמיו לאנטוכיה, להתיצב לפני המלך סיליקוס ולחלות פניו, לקים את דברי אגרת אנטיוכס אביו. ולפני צאתו נתן משמרת קדשו ביד ישוע הוא יזון אחיו, להיות סגנו ולמלא מקומו עד שובו ירושלימה.

וחוניו בא לפני המלך ויתאונן רע באזניו על השערוריות הנעשות בירושלים על ידי שמעון ואנשי חברתו. וכשמוע המלך את הדברים האלה ויחר אפו, ויצו להביא את שמעון בכבלים לאנטוכיה, ליסרהו כדי רשעתו, ועל אפולוניוס סמכה חמתו ויפקוד עליו לבוא לפניו ולהגיד לו מה ראה על ככה להחזיק בידי מרעים, משביתי שלום מעיר אשר המלך חפץ ביקרה. ויהי כבוא אנשי החיל לעשות דבר המלך, וידע שמעון כי מרה תהיה אחריתו, וישלח יד בנפשו וימת. ואפולוניוס נשא רגליו וילך אנטוכיאה לעמוד לפני סיליקוס ולהצטדק על נפשו –– והנה היתה שערורה בהיכל המלך! כי הומת סיליקוס בידי אחד משריו אשר השקהו סף רעל, ואנטיוכס אחיו הצעיר עלה למלוכה ⁵⁰, הוא אנטיוכס אשר היה לערבון ביד זקני רומה בהעתרם אל אביו לעשות שלום לו, ואשר שב בעת ההיא אל ארצו, בשלוח סיליקוס את דימיטריוס בנו לערבון תחתיו. לרגל התמורה הזאת גמר חוניו אֹמר להשאר באנטוכיה ולשחר פני המלך החדש, לקים דברי האגרת אשר נתן אביו אנטיוכס הגדול לטובת עמו וארצו. אבל אפולוניוס קדמהו בדברים ובבואו לפני אנטיוכס דבר רעה על הכהן הגדול ועל כל חסידי ירושלים, כי בוזים המה את אלהי העמים ומלעיבים בם בשאט בנפש, ובקנאתם העזה הם מכבידים ידם על כל איש יהודי אשר לא כדרכיהם דרכיו. ויעד לו עדים את פקידי החיל אשר היו עמו יחדו בעמדם בירושלים למשמר. ויצו אנטיוכס על חוניו להשאר באנטוכיה, לבל יצא מגבול העיר וחוצה, עד אשר יחקר משפט עמו. הדבר נודע בירושלים ותרב המבוכה בקרב החסידים יראי ה', וההילנים שמחו על השמועה ויצהלו בראש כל חוצות, וישלחו ציריהם חרש לאנטוכיה, לשית יד עם השרים מיודעיהם מלפנים ולהטות לב המלך אחריהם. וכראות חוניו כי רבו צריו, ויירא לנפשו פן ישלחו האויבים יד בו להמיתו, ויחש מפלט לו אל דפנה, עיר המקלט אשר לפני העיר הבירה ⁵¹, והעיר קדש היא בעיני הסורים –– כי בה נמצא יער עצי דפני, הקדוש להיכל אפולון, וכל הנמלט אל המקום ההוא בטוח הוא כי לא תגע בו עוד יד אדם לרעה ⁵².

*  * *

בעַוְלה הכין אנטיוכס כסאו, כי היה משפט הירושה לדימיטריוס בן סיליקוס ולא לו, וברשע כסל נהג ממלכתו על ארץ רבה. הוא קרא לנפשו “אֵפיפנוס”, לאמר: הנאור, והחכמים יודעי העתים כנוהו בשם “אֵפימנוס”, לאמר: המשגע ⁵³כי היה הפכפך וזר בכל מעשיו –– ובחיק איש כזה הוטל גורל עמנו לעשות בו כרצונו! ופריצי עמנו מצאו בו חפץ, ויתלקטו אליו ואל שריו לדבר באזניהם רק רע על אחיהם “ותהי עת צרה אשר לא נהיתה מהיות גוי עד העת ההיא” ⁵⁴. מאז ישב אנטיוכס לכסא, “הערה כחו ולבבו על מלך הנגב” ⁵⁵, לרשת את ארץ מצרים. ותהי ראשית מעשהו במדינות אשר מעבר לירדן, אשר נתן אביו שלוּחים לקליאופטרה בתו. ופריצי עמנו גלו את אזנו, כי מעבר לירדן, בסביבות חשבון ומידבא, יושב נֹגש יהודי והוא שר מסים לממלכת מצרים, ולו מבצר משגב וגם חיל ועז, וכל הימים אשר האיש הזה חי, לא תכון ממלכתו שם, אף לא יוכל לבצע מעשהו במצרים –– כי היה יהיה הורקנוס לשטן על דרכו. וימהר אנטיוכס וישלח חיל גדול ביד אפולוניוס להרוס את המבצר ולעשות כלה ליושבים בו. ואפולוניוס אשר שמר עברתו להורקנוס מאז, עלה כשֹׁאה על מצודת תירס, וההילנים מבני טוביה גלו לו את מסתריו, ויכבשהו באפס יד. וכראות הורקנוס כי אבדה כל תקוה נפל על חרבו וימת. ויך אפולוניוס את כל הנמצא בתירס, ולא השאיר בו נשמה, ואת כל הרכוש אשר בו החרים לאנטיוכס מלכו, ואת המצודה והארמון הרס כלה. כן כלתה הרעה רגע יום אחד להורקנוס ולביתו ולכל אשר לו.

והשמועה הגיעה לירושלים, ויתאבלו כל ישרי לב על אחרית הורקנוס, כי היה האיש הזה ירא אלהים ושומר מצוה ועֹשׂה צדקה בכל עת. ויגדל המספד בביתנו על הרג הרוגינו; אך ההילנים שמחו כי חזו נקם. וישוע-יזון לקח את יתר הון הורקנוס הנמצא בבית ה', וישלחהו מנחה לאנטיוכס, להעביר את חוניו ממשמרת קדשו ולתת את הכהונה הגדולה בידו לצמיתות –– ויהי כן. אז יסד יזון על פי ההילנים, פריצי עמנו, את משחקי היונים בעיר קדשנו ⁵⁶, ותהי אֵפביה לילדים וגימנזיה לנערים, ולבל יפריעום החסידים ממעשיהם, קבעו להם מקומם בבירה, זו אקרא הבצורה, אשר לנכח פני המקדש צפונה מערבה. שם הלכו הנערים ערום מבלי לבוש, ויתגוששו ויתפתלו יחדו כמנהג היונים, והמכשלה רבתה עד כי השליכו הכהנים עבודתם בקדש ויעשו זר מעשיהם בבירה. ורבים מההילנים העמיקו שחתו להפר ברית, ויחדלו למול את בניהם לבל ישאו עליהם חרפה כאשר יגדלו, ולא יכירום רואיהם במשחקיהם כי זרע אברהם המה. ורבים מהעם נתעו אחריהם לעשות כמהם, ועיני החסידים רֹאות וכלות, כי לא ערבו את לבבם לעמוד בפרץ, פן תעלה עליהם חמת המלך, העומד לימין הבוגדים מרשיעי הברית.

והבוגדים הוסיפו עשות חנף ליונים, ובשמעם כי בעיר צור יוחג חג גדול להירקלוס ⁵⁷מעוזם, וכי אנטיוכס יבוא שמה לפאר את החג בכבודו, ויהי דברם אל יזון, לשלוח שמה מלאכים ומנחה בידם, שלש מאות אדרכמונים, לזבוח זבח לכבוד אלילם, להראות כי הנה גם היהודים מכבדים את האֵל הזה מהונם. והנם נכונים להתערב בשמחתם ולקחת חלק במשחקיהם ⁵⁸. אך לב יזון לא מלאהו להתכחש ככה למשמרת כהונתו ולשלוח זבחים ועולות לאלהים אחרים. ויצו אל מלאכיו להרים את הכסף נדבה לבנין האניות אשר הכין לו אנטיוכס בחוף העיר ההיא. ויחר הדבר לפושעי עמנו, ויועצו להדיח גם את יזון משאתו, ולהעמיד תחתיו כהן מתוכם, אשר לא מזרע אהרן –– כי גם להיונים אין משפט הכהונה ירשה מאבות לבנים, כי אם האיש אשר יבחרו בו הוא יהיה להם לכהן אשר יעמוד לפני אלהיהם לשרתם ⁵⁹. ויבחרו במנילאוס אחי שמעון ורֵעַ יזון, אשר על ידו שלח יזון את מס השנה להמלך אנטיוכס כמשפט. וכבוא מנילאוס לפני המלך בפעם ההיא הבטיח אותו להוסיף על המס שלש מאות ככר זהב לשנה, אם יבחר בו לשימו לכהן גדול בעמו, כי אז נקל יהיה לו לשום מנהגי יון לקו בירושלים וביהודה, כי גדול כבודו בעמו וכאשר יגזר אֹמר כן יקום וכן יהיה. והמלך נאות לו על נקלה ⁶⁰, וישלח עמו חיל וצבא, לחזק ידו לקראת יזון הכהן המוסר ולעזור לו לאסוף את המס במכסת הכסף אשר אמר. על ידי החיל ההוא אשר שם מושבו בבירה, נהדף יזון משאתו אף גֹרש ממקומו. כן הושב לאיש הזה כמפעלו; הוא בגד בחוניו אחיו אשר בגד בו, והנה בא רעהו ויבגוד בו, וירדפהו באפו ולא נתן מנוח לו עד נוסו מפניו אל עבר הירדן, ויבוא ארצה בני עמון וישב שם.

הדבר הזה העציב מאד את רוח העם, כי לא היתה כזאת בישראל כי יבוא זד יהיר לכהן בקדש, והוא גם איש זר, אשר לא מבני הכהונה, כי למטה בנימן. אך יראת החיל העומד בבירה היתה על פניהם, על כן החרישו עד אשר גבר הזעם ולא יכלו עוד להתאפק. כי כאשר קצרה יד מנילאוס להביא אל גנזי המלך את פרשת הכסף אשר אמר, גזל את כלי הכסף והזהב מהיכל בית ה', וימכור מהם לכנעני צור, וילך לאנטוכיה לכפר פני המלך בכסף אשר לקח אתו, ואת ליסימכוס אחיו –– אנוש כערכו –– השאיר על מקומו בירושלים. בעת ההיא לא היה אנטיוכס בעיר מלכותו, כי עלה על קיליקיה אשר באזיה הקטנה, ואנדרוניקוס השר היה עוצר בעמו תחתיו.

ןחוניו הכהן הגדול עודנו עצור במקלט דפני. ויהי בהודע לו הנבלה אשר עשה מנילאוס בכלי בית ה', ויזעק חמס בשערים על שֹׁד ההיכל וגזל הקדש, הנחשב בעיני היונים לעון פלילי. ויירא מנילאוס פן יהיה הדבר הזה לו למוקש, ויתן מכלי הקדש מתנה לאנדרוניקוס ויט בשֹׁחד לבו להמית את חוניו. ויקרא השר לחוניו לבוא אליו, וישבע לו כי לא יעשה לו רעה, וחוניו נפתה להאמין בו. ויהי בצאתו אליו מגבול המקלט ויפגע בו וימיתהו ⁶¹. על הרצח הזה שממו גם היונים, וכשוב אנטיוכס לעיר הבירה גדלה צעקת כלם על הדם הנקי אשר נשפך, עד כי לא יכל המלך להשיב פניהם, ויצו ויוליכו את אנדרוניקוס אל המקום אשר שפך דמי חוניו ויעשו בו משפט מות.

ומנילאוס ידע כי רק בכסף ובזהב יצלח להפיק רצון מאנטיוכס, ויצו לליסימכוס אחיו לקחת עוד כלים ויקרות מהיכל ה' ולשלחם אליו. אז עלתה חמת העם עד להשחית, ורבים מיושבי ערי השדה, בשמעם את התועבה הנעשתה, באו להמוניהם ירושלימה לנקום נקמת היכלם. וליסימכוס אסף אליו את כל אנשי עדתו הרעה, והפושע הזקן, הוא חוֹרן ⁶²בן יוסף, אחי הורקנוס, עמד בראשם, וגם החיל העומד בבירה נלוה עליהם ותפרוץ מלחמה ברחובות העיר. והעם לא חת מפני הנשק אשר בידי האויבים, ויפול עליהם במקלות ובאבנים ויזרוק אֵפר בעיניהם ויהֻמם ויכם וימיתם ויניסם מפניו, ואת ליסימכוס תפשו חי והמיתוהו מות נבל. ובכל המלחמה והשערורה הזאת היתה רק יד העם בלבד, כי החכמים תופשי התורה והחסידים שומרי מצוה ראו את הנולד ויזהרו מהתגרות ברע. אך בדעתם כי מנילאוס לא יחשה, ובבואו לפני אנטיוכס ירבה כזבים להעלות חמה, שלחו מתוכם שלשה אנשים מזקני העדה, להתאונן לפני המלך ולחלות פניו לעשות משפטם ודינם. אבל אנטיוכס עות משפט ויצדיק את מנילאוס ואת הזקנים הרשיע ויורד שיבתם בדם שאולה.

אחרי הדברים האלה התעולל אנטיוכס על מצרים ויביא מלחמה בשעריה, ויך את חילה, ויכבוש מבצריה, רק אלכסנדריה הבירה שגבה ממנו ולא יכל לה. ובראותו כי צר כחו להבקיע אליו את העיר הבירה עלה מן הארץ, ובלבו גמר אֹמר לחדש את המלחמה בחיל גדול מן הראשון. ושמועת שוא הגיעה ליושבי ירושלים כי במלחמה ירד אנטיוכס מצרימה ונספה, וישמח העם מאד. ולשמע הדבר הזה עזב ישוע-יזון מפלטו בארץ בני עמון ויאסוף לו חיל כאלף איש ויעל על ירושלים. ומנילאוס התבצר בעיר, ותהי מלחמת שערים בין שני האנשים הרשעים, ובהיות מספר הנוטים אחרי מנילאוס מעט מאד, גברה יד ישוע ויפרוץ שער ויעבור, ומנילאוס ברח מפניו וישגב במצודת אקרא. ובהודע לאנטיוכס כל אשר נעשה, ותצת כאש חמתו, ויעל על ירושלים עם חיל צבאו וילכדה ⁶³, ויעש זבח גדול ביושביה. ובעוד חילו מכה בעם ושולח ידו בבזה ובשלל אדם, פרץ אנטיוכס אל היכל הקדש ויוציא משם את יתר כלי היקר אשר נשארו משֹׁד מנילאוס וליסימכוס, את השלחן והמנורה ומזבח הזהב ואת שארית הכסף הנמצא באֹצר בית ה‘. ולמען הצדיק מעשהו בעיני העמים, דבר על ה’ תעה, ויוציא קול, כי מצא בקדש הקדשים פסל זהב, תבנית ראש חמור, אשר אליו ישתחוו היהודים ואליו יתפללו, וגם מצא שם איש יוני, אשר עֻתד לזבח מאת היהודים, כי זה דרכם שנה שנה, לגנוב את אחד היונים ולעצרהו במקדשם ולהאכילהו ולפטמהו ולהקריבהו אחרי כן על מזבח אלהיהם, ולהשבע על דמו לנטור איבת עולם לגויי עולם ולבלתי שוב מהם עד כלותם ⁶⁴. –– ובכל המעשים והדברים האלה היה מנילאוס לו למנהל ומורה. וישוע-יזון נרדף על צואר מאת אנטיוכס, ויהי נע ונד ימים הרבה עד בואו ארצה שפרטה, ושם מת בעוני וחוסר כל.

בשנה השנית הוסיף אנטיוכס לעשות מלחמה במצרים בכח גדול וביד חזקה. ובהודע הדבר בעיר רומה, ויבואו אליו שלשה אנשים מזקניה ויאיצו בו לעזוב את הארץ. אז היתה מבוכתו –– ויבקש לו מהם זמן להמָלך בלבו; אבל אחד בהם, ושמו פּפּיליוס לֵינֵס, עג עֻגה במטהו מסביב לו ויאמר כי לא ימוש ממקומו עד אם ישמע ממנו דבר ברור. מעז פני הצירים האלה נכנע לבבו, וימהר וישב בבֹשת פנים אל ארצו.

בחמה עצורה בכליותיו שב אל עירו הבירה; שם הגיעו לו דברים מאת מנילאוס, כי כבד לו לגבות את המס מבני עמו, כי מכבידים הם לבם ונותנים לו כתף סוררת. האיש הנקלה הזה לא מצא נכון להגיד על אחיו דבר אמת –– כי רשו וידלו מאד מחמס המלך וחילו בשנה העברה, ויחפא עליהם דברים אשר לא כן. ולאנטיוכס היו הדברים כפחם לגחלים, ותתך כאש חמתו על היהודים, ויבחר לו איש צר ואויב, את אפולוניוס שר צבאו, וישימהו לשר מסים וישלחהו בחיל כבד ירושלימה. כבוא אפולוניוס שמה, התחפש בנכלי מזמותיו וידבר שלום לבני עמנו, וביום השבת והמנוחה העמיד את חילו במרומי העיר במערכה, והעם השוקט ובוטח נאסף להמונים להתענג על המראה. פתאם נתן אפולוניוס אות, והחיל התנפל על העם ויכהו מכה רבה, ומשם פשט בכל רחובות העיר ויהרוג ויאבד וישחת ויבז בז וישב שבי רב, שבי נשים וילדים, למכרם בערי יון לעבדים ולשפחות ולהביא מחירם לאנטיוכס ⁶⁵. ובכל זאת לא שב אף המלך, כי כלה ונחרצה ממנו להעביר את היהודים על דתם. וישלח ספרים ביד הרצים אל ירושלים ולכל ערי יהודה, לעזוב את תורת אלהיהם ודת אבותיהם, ויגזור עליהם לבלתי המול להם כל זכר, להפר את השבתות והמועדים ולאכול כל דבר טמא, ולעבוד לאלילי הגוים וללכת בדרכיהם ולהיות כמהם –– ואשר יזיד לעבור על מצות המלך אחת דתו להמית ⁶⁶.

בעת צרה זו נעזבה ירושלים ממבחר בניה. רוב חסידיה יצאוה, מפני עקת רשע נדדו, וימלטו נפשם אל מדבר הרים וישבו במערות ומחבואים, ושם אספו אליהם כל אשר נגע אלהים בלבו, ומשם יצאו אל ערי השדה, לאמץ רוח העם, לשמור דתם מחללה. הכהן מתתיהו החשמונאי ובניו התמלטו אל העיר הקטנה מידעים; שני המורים: יוסי בן יועזר ויוסי בן יוחנן, עברו מעיר לעיר לחזק לב אחיהם בדבר ה‘, וכן עשה גם רציץ חותני וכל יתר יראי ה’, אשר נואשו מירושלים, העיר החֻללה בידי הבוגדים הפריצים והיונים העריצים –– לא נשאר בה כי אם אלעזר בן חרסם, אבי חתנתי, כי עזבהו כחו משׂיבוֹ. וגם אנכי הואלתי לעזוב את העיר ולשוב אל נחלותי בעין גדי; אך בעוד שושנה עשה כה וכה להכין לנו דרכנו, הדביקתנו הרעה ותבואנו שֹׁאה לא ידענו.

למלא פקודת המלך בא השר פיליפוס בראש חיל חדש לחזק ידי אפולוניוס. אליו התלקטו כל פקידי הצבא אשר בירושלים בימי סיליקוס הרביעי, אשר שמרו עברתם מאז לחסידי עמנו בצאתם ממנה בחרפה, ועליהם נלוה כהן זקן ושמו אפוסטָמוס, אשר נשלח מטעם המלך להנהיג עבודת האלילים בעיר הקדש וסביבותיה. ותהי ראשית מעשהו במקדש אלהינו, לטמאו ולהסב שמו: “בית-אל יופיס אלימפיוס” ⁶⁷. וישקץ את המזבח ויזבח עליו חזיר ⁶⁸, ויז מדמו על ההיכל ועל קדש הקדשים, ויתנו מבשרו לאכלה למנילאוס ולאחזת מרעיו, וימשחו מרק פגוליו על ספר התורה הנמצא בבית ה' לטמאו, ואחרי כן שרפו את הספר באש ⁶⁹. אז העמידו צלם בהיכל ⁷⁰, ויתנו שקוץ משומם במקדש אלהי הצבאות. הדבר היה ביום שבעה עשר בתמוז ⁷¹, יום השמור לעמנו לרעתו; בו נשברו הלוחות במעשה העגל, בו גם נבקעה העיר ירושלים על ידי נבוכדנצר ⁷², ובו הנה חלל הקדש בידי רשע ורבים מבני עמנו עוד עזרו לרעה.

על יד גדוד החיל אשר עמד לפני אפוסטמוס בחללו את הקדש, עמדה אשה עבריה מזרע היהודים ממשפחת הכהונה, היא –– מרים בת בלגה, מוסבת שם פריני, שהמירה דתה בלכתה אחרי קליסטנס מאהבה ותהי לו לאשה. וקליסטנס היה פקיד הגדוד ההוא. וכראות פריני את כל הנעשה על מזבח הקדש, בעטה בו ותך בסנדלה ותקרא: “הוי לוקוס, כמה כלית ממונם של ישראל, ואיך לא תעמוד להם בעת צרתם?!” ⁷³.

*  * *

ודבר מנילאוס היה אל אפולוניוס ופיליפוס לפרוש רשתם לרגלי החסידים והיראים שומרי הברית, לחפשם בכל אשר ימצאום ולאכוף עליהם לעבור על דת אבותיהם, והיה אם יכנעו כלבבם, ונטה כל העם אחריהם, ואם ימאנו וימרו, ומתו בעונם כדבר המלך, ולא יהיו עוד לשׂטן על דרך עמם. וייטב הדבר בעיני השרים ויעשו כן. אז הוכן מטבח לשומרי אמונים, אשר רובם ככלם החזיקו בדתם מאנו לעבור. והעם בכה למשפחותיו, והזעקה הקיפה את כל ערי יהודה, אך מכלן הכי גדלה בחוצות ירושלים –– כי רבו בה פריצי עמנו מלשני אחיהם בסתר ובגלוי.

באחד הימים ההם, בבקר השכם, יצאתי מביתי אשר ברחוב דוד, ואלך אל רחוב העמק מקום מעון אבינו הזקן, אלעזר בן חרסם, לקחת ממנו ברכה לפני צאתי את העיר. ויהי בקרבי אל ביתו וארא שם המון רבה, וגדוד צבא סובב איש שיבה הנשען על זרֹעות שני אנשי חיל. הבטתי אל מראהו ולבי נתר ממקומו, בהכירי אותו, כי הוא אלעזר ⁷⁴אבי הזקן! בלב נפעם התבוללתי בין ההמון ההולך אחרי החיל, והם הוליכוהו אל הככר אשר לפני מצודת אקרא, ששם חכה לו פיליפוס לדבר אתו בשער. אל מראה פני איש השיבה אשר כלו הפך לבן הוטל היוני האכזרי, וידבר אליו רכות: לטעום מעט מבשר החזיר לעיני העם כמצות המלך, והיתה נפשו לו לשלל. וימאן הזקן ויאמר: “הרף ממני, כי לא אעבור על מצות אלהי, ויעבור עלי מה!”. ויוסף השר לפצר בו, ולאחרונה לחש באזנו ודבר לאט עמו. אבל הזקן הצדיק ענהו בקול: “ראה אתה אומר אלי לאכול בשר כשר אשר יובא לי מידך –– והלא בזה עוד אחטיא את הרבים, בחשבם כי אכלתי מבשר זבחכם, וענו ואמרו: “אם זה אלעזר הזקן, בן תשעים שנה, אכל טרפה לעיני כל, למה זה איפוא נצדק ממנו?” –– לכן חדל נא ממני, כי עצתך לא תקום ולא תהיה”. אז חרה אף פיליפוס עד להשחית, ויצו ויכו את הזקן מכת בלתי סרה, וימרטו בחרפה לחייו, ויענוהו וירבו פצעיו, והוא נשא מכאֹביו דומם, וכאשר לא קמה בו עוד רוח, חגר שארית כחו ויקרא בקול גדול: “שמע ישראל, ה' אלהינו, ה' אחד!” –– ובקריאתו זו יצאה נפשו ⁷⁵.

בלב נשבר יצאתי מן המקום ההוא. מעי רתחו כל העת ההיא, וקצפי השיאני להתנפל על היוני הצורר ולטרוף נפשו באפי; אך רוח מבינתי הורתני כי אך לשוא אשליך נפשי מנגד בהיות ימין האויב רוממה. אז זכרתי את אשתי ונבהלתי –– כי אֵחרתי עד הצהרים, ואנחנו נדברנו ללכת יחדו עוד בבקר הזה אל בית אבותיה, להראות את אמה ואחיה בטרם נסע ונלך לדרכנו, והנה היא דֹאגת לי מבלי דעת מה היה לי! שאפתי אל ביתי, אך יראתי לרוץ, פן יבֻלע לי במשכי עלי עיני רואים. ואתאפק ואלך לאטי עד בואי אל רחוב מעוני. נשאתי עיני וארא והנה המון אנשים רצים ונסבים על ביתי! ראיתי ויצא לבי, וארוץ כמשגע אל דלת ביתי ואפתחנה –

כעשרת אנשי חיל חמושים עמדו למשמר באולם הבית, ומן החדר הגיע לאזי קול שחוק גבר העונה עברית על קול בכי שושנה אשתי בדברים כמתלהמים לאמר:

“אך זאת העצה האחת אשר תציל נפשך ונפש בנך הילד מהמכר ממכרת עבד ושפחה בערי הגוים. ואם לא תאבי שמוע לי, והוספתי ליסרה אותך, ונמכרת אַת לבדך במקום אחד ובנך לבדו במקום אחר, ועיניך לא תשובנה עוד לראותו עד העולם”.

קפצתי אל איש החיל הקרוב לי ואוציא חרבו מתערה ואחפּוץ לרוץ החדרה; אבל אנשי הצבא שכו את דרכי ויתפשוני ויגזלו החרב מידי ויעצרוני בחזקה. במהומה הזאת יצא האיש אל האולם –– והנה הוא מנילאוס עוכר ישראל! חרקתי שני בזעם אפי ואבך בחמת רוחי מקצף אין אונים; אבל הוא לעג לי ויאמר:

“ההיטב חרה לך? לא כן אנכי עמדי –– כי חמה אין לי, לבי חושב אך טוב עליך. הן נקל לי להמיתך, אבל יקרו לי חייך –– כי איש בריא אתה וחסון כאלונים, ובעבד כזה אבחר לי להעמידו לפני לשרתי, ומאד ינעם לי לקחת הכוס מידך בהושיטך אותה לי –– ולשושנה אשת חיקי”.

עיני מלאו דם וקצפי הרב שם מחנק לנפשי ולא יכולתי להוציא הגה מפי. והוא הוסיף לשנן כחרב לשונו ויאמר:

“הן אשתך זו אותה חשכתי לי בעודה בבתוליה, אך היא בחפזה בחלה בי ותבחר בך תחתי. עתה הנה תחכם ותדע לתקן את אשר עותה. כי הנה דת היהודים בטלה ועברה, ואִתה גם נשואיה כלא היו יהיו, וחפשיה היא לנפשה ללכת אחרי האיש אשר יקחנה אחר כבוד להושיבה בצלו. וגם בנה הילד ימצא בי אב ומורה אשר ידריכהו באֹרח עולם ולא יהיה חסיד שוטה כאביו” –

בדברו דברים אלה קם שאון חדש מהמון אנשי חיל אשר התפרצו אל הבית, ובראשם –– קליסטנס ופריני. וכשמוע פריני את דברי מנילאוס האחרונים חרה אפה ותקרא: “גש הלאה, חמור נוער! כי אנשי הבית הזה לנו הם ובידינו נתּנו; מאת השר אפולוניוס היתה זאת, למען תמצא ידי לעַשות נקמות באנשי חרמי”.

ומנילאוס מאן לעזוב טרפו, וינסה דבר אליה; אך הפקיד קליסטנס שלף חרבו וישימנה על שכם ימינו כמפקד צבא מלחמה, ויקרא לאנשי חיל מנילאוס בקול מושל ומצוה: “עמדו ברגל ישרה!” –– ויעמודו; “הפנו שכם!” –– ויפנו; “צאו ולכו אל מעונכם!” –– ויצאו וילכו לבוא אל מעונם. ומנילאוס נשאר לבדו ועיניו מפיצות אש פלדות.

כמשמר החיל אשר יצא כן היה החיל החדש עלי למשמר ולא יכלתי למוש ממקומי. והנה יצאה שושנה מחמל נפשי מן החדר אל האולם בברכים כֹשלות ופנים חורים ועינים מזרות אימה, ולפניה הילד הקטן בן חמש שנים, אתה בננו היחיד, החובק ברכיה ומסתיר פניו בחיקה –– מפחד אנשי החיל אשר נפל עליו. ושושנה בראותה אותי פשטה זרועותיה לנפול על צוארי, אך אנשי החיל הדפוה לאחור עד כי כשלה וכמעט נפלה לארץ. ופריני העיפה עיניה בה ובי ותפן אל מנילאוס שנית ותקרא אליו עברית:

“צא מזה, נבל! הלא אמרתי לך כי האנשים האלה לנו הם. את האשה הזאת אקח לי לאָמה, ועבדה אותי וגם –– את בעלה מלפנים, אם יחכם ויבין לאחריתו…”

ובדברה זאת לבבתני בעיניה ותשחק אלי

כמוני כשושנה עמדנו מרעידים ושוממים ויחדו נאנקנו דֹם.

וקליסטנס בשמעו את פריני מדברת את מנילאוס שפת לא ידע, גער בה ובמנילאוס ויאמר:

"ומה זה תדברו יהודית? האינכם יודעים כי לשון היהודים אסורה היא מטעם המלך? ⁷⁶

ופריני ענתה אותו יונית:

“אמנם אסורה היא ליהודים, ולא לנו, השוקדים על דברי המלך לעשותם ולבצע חפצו” –

אבל מנילאוס שסע דבריה ויען בלזות שפתיו לאמר:

“פריני יודעת כי הדברים אשר היא מדברת בזה לא ינעמו לאֹזן בעלה, כי לאיש הזה תשוקנה, ואליו היא נושאת את נפשה”.

ובדברו הורה עלי באצבעו. וקליסטנס רגז תחתיו ויפן אל פריני ואלינו וישאלנו לאמר: הננים הדברים אשר היהודי הזה אֹמר?"

פני פריני האדימו כתולע ולא השיבה דבר. ואנכי שאפתי רוח ואקרא יונית לאמר:

"אם לעשות בנו שפטים באתם הלם, איש יוני, קום ועשה כחפצך! כי אמנם נאמנים נחנו לה' אלהינו וכל עוד נשמת שדי תחיינו לא נעזוב תורתו ולא נסור ממצותיו; אבל למה זה יתעללו בנו כל בוגדי און אשר מעמנו יצאו, המתאמרים לעשות דבר המלך ובלבם –– זמה?

“שים נא מעצור לרוחך ואל תדבר רע בפריני לעיני בעלה –– התחננה אלי שושנה בדברה עברית בחרדת קולה –– הן האֹדם אשר כסה פניה יעידה כי עוד לא צפון מיֹשר לבה, ואך קלות דעתה ופחזותה מאז היא שובבותה”.

“הסי, יהודיה! –– קראה פריני יונית בסערת רוחה –– כי אין את נפשי לשמוע צדקתי מפיך. הן את אשר עם לבבי לא אכחד גם מבעלי, כי אימתו לא תבעתני. אמנם כלכם סבותם בנפשי; אך מכם הכי הגדיל חוניו-מנילאוס הנבל הזה להרע לי. תמה הייתי ויעקשני ויפתני ויחלל כבודי ויחשק בבת רציץ ויעזבני ויתנכר אלי ולא יסף עוד לדעתי. ואשא עיני אל עמיהוד –– והוא לא שת אלי לבו בבחרו בבת רציץ תחתי. אז התחולל בקרבי רוח סערות ולבי נמלא מחשבות נקם ושלם –– והיום שקויתי הנה זה בא!”

“אי לזאת איפוא –– החניף לה מנילאוס עברית –– אם תאבי לו שמעיני: נקֹם נא נִקם אחד משני אלה, והיה הוא לך והיא לי –– וסרה קנאתנו גם יחד ואיש על מקומו יבוא בשלום!”.

ופריני התבוננה בי ובשושנה ובילד חליפות, ותחשוב מחשבות ותענהו יונית לאמר:

“אם מלבך יצאה, אין זאת כי אם עצת שאֹל היא –– וחלילה לי ללכת אחריה ולהיות כמך; אולם בטרם אנקם מהם אראה נקמתי בך, איש נתעב ונאלח, המסכסך גוי ואדם יחד. כי קליסטנס, אם נא מצאתי חן בעיניך, שלוף חרבך ומותתהו, והאמינה לי כי דבר טוב תעשה מאין כמהו, בבערך את הרע הזה מקרב הארץ!”

“אני פי מלך אשמור –– ענה קליסטנס –– ולא אעשה את אשר לא צֻויתי”.

“אם אין עם לבבך לעשות חפצי, תושע ידי לי” –– קראה פריני בהוציאה מאכלת חדה מתחת למדיה, ותקפוץ על מנילאוס כלביאה להכותו נפש; אבל הוא התחמק מפניה בקפצו בין אנשי החיל עד קרבו אל פתח הבית וימהר וינס החוצה.

ופריני שאפה רוח כתנים ופניה האדימו והלבינו חליפות. לאחרונה פנתה אל בעלה ותאמר: “הן שאֵלתי לא נתת לי, הואילה נא עתה ועשה בקשתי: הרף מן האנשים הנקיים האלה, הנרדפים על בלי פשע, וצוה לאנשי החיל ויצאו את הבית!”

“גם בזאת לא נעניתי לך –– ענה קליסטנס –– כי אשר צויתי זאת חובתי ואעשנה”.

“אם כן איפוא –– קראה פריני במרירות –– קחני ואסרני גם אותי עמם, כי לא טובה אני מהם”.

"גם זאת לא אעשה, כי על ככה לא צֻויתי –– ענה היוני המתון.

ופריני רקעה ברגליה ותקרא:

“השיבה אל לבבך, איש חדל הרגש כפסילי אלהיו! הלא צֻוית לאסור את היהודים האלה בנפשם, על כי נכון לבם באמונתם, ואנכי אחת אמרתי לך: לא טובה אני מהם! ובאסרך אותי הלא תעשה איפוא את אשר צֻוית. אכן צדקה האשה הזאת ממני; היא היתה חברתי מלפנים, בטרם חללתי נזרי ואשבית מטהרי, בהחפזי להקשיב לדברי מנילאוס הבליעל, עוכר נפשי ובשרי –– על כן תדעני היא יותר מאשר אדע נפשי. אמנם שובבתי משובה נצחת, בהתאמצי להחריש את הנחש הצפעוני היושב בסתר לבבי ושולח בי חמתו זה כמה; אבל לנחש הזה אין לחש ואין תרופה, כי אָיבתי את אשר לא אוכל לשנוא, כחשתי וחרפתי בפי את אשר הכרתי וכבדתי בלבבי, ובהכותי סביבי הרביתי פצעי בעצמי ובשרי. ומאז שבתי ראיתי את מנילאוס עוכר נפשי ועמי, נהפך עלי לבי ואכיר מה עצמה משובתי” ––

פתאם נפתחה הדלת ופקיד צבא בא ויאמר לקליסטנס: “אפולוניוס שר צבאנו שלחני אליך להודיעך, כי הנה הגיעה פקודה חדשה מאת מלכנו: לשלוח את כל נפשות בית רציץ “אבי היהודים” אנטוכיאה, והיו אתו למשמרת ליום הולדתו, לפאר בהם את שם יופיס אלהינו, בעשות החסידים האלה לו זבח, או בהעשותם זבח לו”.

עוד מתנינו מלאות חלחלה למשמע הפקודה הזאת, בה נתכה החמה על כל נפשות משפחתנו לעשות להן כלה, והנה נראו פני מנילאוס בפתח הבית, בקראו אלינו יונית בלעג לשונו לאמר:

“התבשרו נא, ידידי, כי הנה מת אלעזר אביכם הזקן על ככר אַקרא בידי מעניו, וגם חנה אמכם יחד עם שבעת בניה הנה נאסרו ונשלחו בשלש עגלות אנטוכיאה, ועתה הננו מחפשים את רציץ אביכם המסתתר בהרי יהודה, וכבר יצא חיל וצבא לגלות מסתריו ולתפשהו חיים. אם לא תאמינו, שאלו את פי הפקיד הזה ויגדכם!”

“כנים הדברים!” –– אמר הפקיד לתומו, ומנילאוס פער פיהו בשחוק בליעל ויעלם.

“אוי לי כי נדמיתי! –– זעקה שושנה מקירות לבה ופניה הלבינו כשלג –– אויה, אבי הזקן! הוי אמי! אֵחי! אבי!… הוי אישי! ילדי!…”

בקריאותיה אלו הלך קולה ורפה, ופתאם קמו עיניה בחֹריהן, כי אבדה נשמת אפה, ובנשאה כפיה אל לבה נעה ממקומה ותפול על פניה ארצה –

הילד הרים קול זועות, ואנכי נדחקתי כרגע בין חיל המשׁמר ואגיע אליה. ופריני גם היא קפצה אליה ויחד כלינו כחנו להעירה ולעוררה מעלוף נפשה; אבל כל עמלנו היה לשוא! קול שאגתנו לא שמעה עוד, רק פעם אחת התפלצו כל יצורי גוה ואחר נחו שקטו ויקפאו לעינינו.

שוֹשנה חמודתי מתה!

לבכות לא יכלתי, כי נסתם מקור דמעותי מעקת לבב, אך קולי הרימותי ואצעק צעקה גדולה ומרה, והילד האמלל בכה בכי גדול בעמדו לפני גוית אמו מבלי דעת מה היה לה. ופריני כרעה לפני שושנה רעותה מקדם, ותמתחנה, ותפשוט ידיה ורגליה, ותשוה עליה מפלי לבושיה. אז השתטחה עליה ותשקנה מנשיקות פיה, והשר ואנשי החיל לא כהו בנו כל העת ההיא, כי נגע המראה עד נפשם. פתאם נראה זרם דם יוצא ממקום משכב רעיתי והנהו שוטף ועובר על פני הרצפה! וקול ענות חלושה נשמע מפי פריני בהשתרעה על יד שושנה לאמר: “תהי מיתתי כפרתי לפניך, ה' אלהי אבותי, ותהי נפש רעוּתי התמימה הזאת מגן בעדי בעמדי למשפט!” –

התבוננו אל פריני, והנה המאכלת תקועה בבטנה! ואחרי רגעים נפחה נפשה.

כמעט עלתה על דעתי לתפוש את המאכלת ולעשות לבני ולי ככה, אך קליסטנס הקדימני ויחתפנה וישליכנה הרחק אל אנשי חילו, והוא נשאר על מקומו ויתבונן דומם אל האשה הזאת, אשר היתה רעיתו זה כמה והוא לא ידע נפשה. לאחרונה התעורר וירק אל עבר פניה ויצו לאנשי חילו לאסוף את כל הנמצא בביתי בזהב ובכסף ובכלי חפץ ולשאתם אל מצודת אקרא. וככלותם מעשיהם הקיפוני עם מתי מספר מאנשיו ויאץ בי לצאת אחרי הכבוּדה העוברת לפנינו. אך נעתר לתת לי לנשק את רעיתי המתה בטרם אפרד מעליה לנצח, גם עשה את בקשתי ויגזור קוֻצה אחת מתלתלי ראשה ויתננה בידי להיות לי למזכרת –– ואז נטלתי ילדי על זרועי ואצא מביתי בבכי תמרורים. המון העם אשר נאסף על ביתי נתן בבכי קולו, ואנכי התאמצתי ואקרא אליהם עברית:

“שלום לכם, אֵחי! יאמץ לבבכם באלהי הצבאות, כי לא לנצח ישכחנו. ועתה עשו נא חסד ואמת עם אשתי המתה ועם האשה העבריה השוכבת על ידה –– ואלהי הגמולות ישלם לכם כפעלכם! ואני הנני הולך בדרך אשר מי יודע אם אשוב עוד ממנה”.

בכי העם גדל מאד. ואנכי נשאתי עיני בפעם האחרונה אל ביתי, מעון השלום והברכה לי ולשושנה רעיתי זה שנות עשר, –– אז הרימותי פעמי ואלך בתוך החיל עד הגיעי אל מצודת אקרא. שם שמו כבלים ברגלי וישלחוני עם משמר אנשי חיל מזוינים דרך שער שכם להובילני עירה גבעה, ששם אֻספו כל האסירים להוליכם בדרך שֹמרון עד צור ומשם יובאו בדרך המלך אנטוכיאה.

*  * *

משמים הלכתי במר נפשי ונערי על שכמי, לבי המה כהמות ים לגליו ועיני נגרות מאין הפוגות על שברי הנורא אשר השברתי. הכבלים אשר ברגלי לא נתנוני להחיש דרכי, וכן הלכנו לאטנו עד בואנו אל משעול צר העולה בין רוכסי ההרים, שם עמדנו לנוח מעמל הדרך. אנשי המשמר ישבו סביבי ויאכלו לחמם, ואנכי ישבתי בתּוך ונפשי מאנה לנגוע אף בלחם היבש אשר שמו לפני, גם כי לא אכלתי זה יום תמים –– כי היתה תמונת שושנה רעיתי לנגד עיני, בה הגיתי בעטוף לבי ותשתפך עלי נפשי. “אם לא חלום נורא הוא?” חשבתי עם לבבי בזכרי את כל אשר עבר עלי ביום הזה; אבל הכבלים אשר ברגלי, מראה בני היתום הנרדם בחיקי, ומראה אנשי החיל השאטים אותי מסביב הזכירני כי כל זאת באתני בהקיץ: שושנה חמודתי גועה לעיני, כי חלל לבה מדברי בלע אשר הרגיזוה וכרגע נדעבה נפשה ממקומה מהשמועה הנוראה אשר דכאתה לפתע פתאם. ואני הנני הולך למות בארץ נכריה בידי אויב אכזרי אשר מבשרנו לא ישבע. אכן לא אירא מות, והנני מחכה לו בלב נכון; אבל מה תהי אחרית בני הקטן, היתום העזוב?! –– – –– בהגיגי זאת אחזוני חיל ורעדה, הכרתי בלהות צלמות ותכסני פלצות –

פתאם נשמע קול כרעם מראשי ההרים, הקורא בכח “לה' הישועה!”, וחצים מעופפים על כנפי מות רעשו כארבה ונחתו באנשי הצבא החונים עלי כדור, ובטרם ימצאו ידיהם ורגליהם נפלו עליהם אורביהם ויבתקום בחרבותם ולא השאירו מהם עד אחד. עודני משתומם על המקרה והנה אנכי אחוּז בזרועות חברי מנעורי, יהודה המכבי, בן מתתיהו הכהן לבית חשמונאי! עד מהרה הוסרו הכבלים מעלי ואחד מגבורי עמי אלה נטל את הילד על שכמו ויחדו האיצו בי למהר ולעזוב אתם את המקום ההוא. ולפני לכתם מזה לקחו אתם את נשק אנשי החיל וחליצותם, וישליכו את הפגרים בחגוי הסלע, ואז שמנו לדרך פעמינו ונעל על ראש ההר ומשם ירדנו בערוץ נחלים, וכן הלכנו בין הרי יהודה הלך ועלה, הלך וירד, עד בואנו בחצות לילה אל נקרת אחד הצורים, ונרד במערה גדולה אשר בה נמצאו כמאה נפש, אנשים ונשים וטף; שם הושיבוני לתת מנוח לנפשי.

כחולם הייתי בעיני עוד הפעם בהעלותי על לבבי את כל הקורות אותי ביום ההוא. זכרתי את אחרית אלעזר הזקן ואתנודד, את חנה חתנתי ושבעת בניה –– ושמה החזיקתני; זכרתי את שושנה רעיתי האמללה –– ויצר לי על התשועה אשר היתה לי ללא עת, ואמרר בבכי ואקרא: “מי יתן מותי כשושנה מחמל נפשי והיתה אחריתי כמוה!”

ויהודה וכל עדתו ידעו את כל אשר נעשה, כי היו להם חברים חרוצים אשר השכילו להתחפש ולבוא ירושלימה, לראות ולדעת ולשוב ולהשמיע את כל הקורות אותה ואת יושביה. אכן קצרה ידו להציל את חנה ובניה, –– כי היה אז בעיר מודעים, בסורו לדרוש שלום משפחתו, ובשובו משם נודע לו כל אשר קרני, וישוה רגליו כאילות ויחש לעזרתי. ובראותו בצרת נפשי ובשמעו כי אבחר מות מחיים, נחמני בדברים ויט למוסר אזני, כי בעת צרה כזאת אין אנחנו שליטים בנפשנו לבחור בטוב לנו, כי כמונו ככל נפשות בתינו נתונים נתונים נחנו לתכלית גבוהה ונעלה מעל כל חפצי בני האדם –– לקדש שם אלהי אבותינו ולהציל תורתו מחרפת צר. הוא גם ספר לי כי נחלתי בעין גדי היתה לבזה ולשמה, ולוּ קדמתי לברוח שמה, אזי נפלתי עם אשתי ובני בידי האויב ותהי אחרית כלנו להכרית.

בדבריו החוצבים להבות אש החם לבבי ותשב רוחי אל קרבי. ואקדיש חיי גם אני למלחמת הקדש, להתחזק בעד אמונתנו ובעד עם אלהינו, ואם צר כחנו לעת הזאת, נחכה למועד אשר תמצא ידנו ברבות מספרנו, ולה' הישועה!

אחרי שלשת ימים נפגשתי עם רציץ חותני. גם הוא ידע את הכל, ויהי לי למופת באֹמץ לבבו, בקבלו לטובה את כל הבא עליו, עד כי שׂש כמעט לקראת המסות הגדולות אשר ינסהו ה' –– כי בהן הלא יזכה לקרוא על נפשו בדברי בן אמוץ לאמר: “הנה אנכי ואשתי והילדים אשר נתן לי ה' לאותות ולמופתים בישראל!”. אכן ידע חותני את נפש אשתו ובניו, ודבריו נאמנו מאד –– כי כל בניו נגזרו מיד אנטיוכס לעיני אמם הרחמניה, אשר אמצה לבבה ביום מסה ותקרא לצאצאיה הנאהבים והנעימים לאמר: “לכו בני ואמרו לאברהם אבינו: אתה עקדת מזבח אחד ואמנו עקדה שבעה מזבחות!” –– ואחר כן נפלה גם היא על חלליה, בקראה על נפשה: “אֵם הבנים שמחה –– הללויה!” ⁷⁷.

בעצת יהודה המכבי וברצון רציץ חותני נלקחת אז ממני, בני יקירי, ואנשי בריתנו הוליכוך ויביאוך ארצה מצרים, להיות אמון אצל הכהן חוניו הרביעי, אשר בנפול אביו הכהן הגדול חלל באנטוכיה, ירא את ההילנים פן יתנקשו גם בנפשו, ויברח ויבוא מצרימה, ויעש חיל ויצליח ויהי שמו הולך וגדל.

*  * *

ויהי בהודע לאפולוניוס את אשר נעשה לאנשי חילו בדרך העולה גבעתה, ויצו את פוליפוס להחלץ חושים ולחפש עקבות הנעלמים ולגלות מסתריהם, ואחינו הבוגדים היו לו ולחילו למורי דרך. ומערה אחת נגלתה בקרבת העיר ירושלים, אשר בה הסתתרו חסידי עמנו למשפחותיהם עד אלף נפש, והבוגדים הקריבו שמה את החיל ביום השבת. ולא הרימו החסידים אבן לסתום את פי המערה או להשליך על האויב, לבלתי חלל את היום הקדוש. ויהי כי יראו האויבים לרדת אל תוך המערה וישימו עצים במבואה ויציתו בהם אש, וכל היושבים בה כלו בעשן מיד להבה ⁷⁸.

ופיליפוס שלח את פקידיו לעבור עם אנשי חילם בכל ערי יהודה ומושבותיה, ולאכוף על היהודים להקים מזבחות לאלילים, להקריב להם חזרים ולאכול מבשרם ולשתות יין נסכם. ובכל מקום בואם הרסו את בתי התפלה, קרעו את ספרי התורה או משחום בחלב חזיר ויתארום בתמונת אליליהם לטמאם. אך היהודים יושבי ערי השדה אמצו לבבם, כי יצקו החסידים מרוחם עליהם. רובם הערו למות נפשם או קדמו לברוח המדברה ולבוא בנקרות הצורים ובסעיפי הסלעים, ואף המעטים בהם, רכי הלבב, אשר עשו כמצות היונים עליהם, שבו ויעבדו את ה' באין פחד האויב לנגדם. שמע פיליפוס ויתעבר, וישב וייסרם באכזריות חמה ויקשיח לבו מחמלתם, גם על נשים וילדים לא חסה עינו, ובהודע לו כי נשים יולדות נתנו את בניהן הילוֹדים להן למול בשרם כדת, צוה ויוציאון מערש דוֹתן, ויתלו את העוללים על צואריהן, ויעבירון ככה ברחובות עיר ואחר כן השליכו אותן מעל החומה, ועצמותיהן נפזרו לפי שאֹל ⁷⁹.

הנה כן הגיעה הרעה עד מרום קצה, ורבים מהנלהבים בנו נלאו לשאת בשרם בשניהם, וידרשו בחזקה להחלץ ולצאת לקראת האויב ביד רמה, כי כשל כח הסבל. עודנו מחשבים דרכנו זה נבחר לנו להחיש ישועתנו, ומבשר בא להגיד, כי אחד הפקידים, אַפֵּלֶס שמו, עולה במתי מספר מאנשי חילו על העיר מודעים, מקום מושב מתתיהו ומשפחתו, להקים בה מזבח ולעשות גם לה כמעשהו בכל הערים אשר עבר. ויתנער יהודה כארי מרבצו, ויתעורר רציץ חותני כדב שכול, וכלנו יחד במספר ששים איש אמיצים לכח ומלאי חמת ה' חשנו עלינו אחד אחד עירה מודעים, איש וחרבו תחת למדיו. שם נאספנו בבית מתתיהו נתיעץ על צפונותיו.

הבקר אור וקול חצוצרה ותוף נשמע מקצה העיר, כי הנה בא אפלס עם גדודו, ויעמוד על הככר אשר לפני בית ה‘. ויצו לאנשיו ויקימו שם מזבח אבנים, ויאספו את יושבי העיר אל המקום ההוא. וכראות אפלס את מתתיהו הכהן הזקן בקהל העדה הנאספה, קראהו אליו וידבר על לבו לעשות מצות המלך, כי הלא נכבד הוא בעמו, והיה הוא מופת לאחרים לעשׂות כמוהו ולא ידעו רע. ומתתיהו השיב פניו וישם לאֵל אמריו. עודם מדברים יחד, וחורן הפושע, מראשי מרשיעי ברית יושבי ירושלים, קרב אל הבמה לזבוח ולהקטיר ליופיס ראש אלילי יון. וכראות זאת מתתיהו ויחר אפו ויוציא חרב מרוטה וירץ בחמת כחו אל הבוגד הזקן וימיתהו כרגע, ובניו וכל אנשי בריתנו שלפו חרבותם ובקול קורא "לה’ הישועה!" השתערנו באף ובחמה על אפלס וגדודו, ויפלו כלם חללים לפנינו. וכל יתר אחינו יושבי העיר הרסו את המזבח ולא השאירו אבן על אבן. אז קרא מתתיהו על ידי אנשיו קריאה גדולה: “מי לה' אלי!” –– ויאספו אליו כל אנשי בריתנו, כל פליטי חסידינו הנחבאים מחרב היונה, ובאין לאל ידם לעמוד במערכת מלחמה, תקעו יתדם בהרי אפרים; שם למדו קשת ומשם ארבו על הגדודים הקטנים השטים בארץ ויכום ויכתום עד חרמה. מעט מעט מצא מתתיהו יד לו, לפשוט על הערים הקרובות, להכחיד גדודי המשמר, לשום שפטים בבוגדי עמנו ולמול את הילדים אשר מפחד אויב לא הובאו עד כה בברית ה'.

ומתתיהו זקן מאד בעת ההיא, והרגז והנדודים ועמל המלחמות הקטנות הכשילו כחו. ויהי כי קרבו ימיו למות, ויצו את בניו אחריו וישם את יהודה בנו לשר צבא מלחמות ה', ויער רוח כלנו לעמוד על נפשנו ולהתחזק בעד אלהינו ועמנו, וימת מות צדיקים ⁸⁰, ויאסף אל אבותיו בהר המודעית, וכל ישראל עשו לו אֵבל כבד ⁸¹.

ורוח גבורה ועז לבשה את יהודה המכבי, ותורה נוראות ימינו, ויהי חילו הולך ורב. ורבים מאחינו הבוגדים אשר קצה נפשם בעלילות צוררינו לכל תועבותיהם, שבו אלינו בכל לבבם בראותם כי ה' עמנו. ואז מצאה ידנו להשמיד את כל הגדודים החונים בערי יהודה, גם לעמוד במערכת מלחמה עם אפולוניוס אויבינו האכזרי, אשר בשמעו דבר גבורות האחים החשמונאים, יצא לחפש דרכיהם ולשדד רבצם. ויעזוב רוב חילו במצודת אקרא, להיות למשמר על ירושלים, ויאסוף אליו את הגדודים אשר בשמרון ובערי הגוים. ויהודה ארב לו עם חילו עד הגיעו אל המקום אשר בחר לו לעמוד נגדו במערכה –– ושם נתנהו ה' בידינו. בקול קורא “לה' הישועה!” השתערנו על אויבינו ונכם מכה רבה, ונשלול שללם, וגם אפולוניוס, הצר הצורר לנו מאז, נפל על חלליו –– כי הדבקתיהו בהפנותו לנוס ורציץ חותני חש בא אחרי, ונעש נקמות באויבנו זה אשר מידו באו עלינו שכול ואלמון כתומם יחד, ונכהו ונמיתהו ונביא את חליצותיו אל ראש צבאנו. ויהודה חגר את חרב אפולוניוס, אשר רותה עד כה מדם אחינו, ותהי לו לחרב נוקמת כל הימים ⁸².

וסירון שר צבא ארם, בשמעו מפלת אפולוניוס, אסף צבא רב להנקם ביהודה וחילו. אך יהודה לא נחת מפניהם, וכמעט החיל אשר לרגליו נפל עליו פתאם במעלה בית חוֹרוֹן ויך אותו ואת חילו לפי חרב.

שמע אנטיוכס ויתעבר, ובגבה אפו גמר אמר להכחיד ישראל מגוי ולתת ארצו לנחלה לבני עמים אחרים אשר יושיב תחתם. אך “שמועות רעות בהלוהו ממזרח וצפון” ⁸³–– כי הפרתים והארמים ויושבי ערי צור גם המה פשעו בו. ויחץ את מחנהו, ויצא בראש החיל האחד להלחם בעמים אשר מעבר לנהר פרת, ואת ליזיאש קרובו שם לנציב על ארצות ארם, יהודה וכנען. ויצו אותו להעלות כל יתר חילו על ארץ יהודה ולשים כלה לעם היושב בה. ובחמתו ואש עברתו גזר לבלתי תת חנינה גם לההילנים אשר בקרבנו, לבל ישאר שם ושארית ליהודים על פני כל האדמה. כארבעים אלף איש אסף אליו ליזיאש, חיל רגלי ופרשים, נהוגים בידי שני שרי צבא: ניקנור וגורגיאש. עליהם נלוו גם צרינו מאז, הפלשתים והשֹׁמרונים, ויחדו היו על יהודה. כלם חשבו כי הנה בא קצנו, ורבים מהגוים הסוחרים בנפשות אדם נקבצו באו אל מחנה האויב לקנות לעבדי עולם את היהודים אשר יפלו שבי בידו.

ויהודה אסף את חילו אל העיר מצפה, ויהי מספרם כששת אלפים איש. ומהם שלח את הנחשלים ורכי הלבב איש למקומו, וישאר לו רק החצי. ואחרי התענותם והתפללם אל האלהים, חזק יהודה לבבם וינהגם מנגד לאֵמה ⁸⁴, אשר בין בית חוֹרון ויבנה. שם עמד גורגיאש שר הצבא עם חיל החלוץ: חמשת אלפים רגלי ואלף פרשים. ובראותו לפניו את חיל היהודים המעט, היה לבו נכון בטוח כי עתה תמצא ידו לעשות להם כאשר צֻוה. ויהודה השכיל להעתיק חילו באישון לילה ולהעמידו מאחרי האויב. בלילה ההוא הסיע גורגיאש את חילו אל המקום אשר ראה את היהודים נחתים, ובראותו כי אין איש חשב בלבו כי נסוגו מפניו לאחור, ויאץ בחילו לרדוף אחריהם בהרים. אז נגש יהודה אל מקום מחנהו ויצת אש באהליו, וכראות גורגיאש את האש הבוערת במחנהו ואת חיל היהודים אשר מאחריו נבוך מאד, בחשבו כי עוד מעט והיתה לו המלחמה מפנים ומאחור. וימהר לברוח עם כל חילו הנגבה, ארצה פלשתים, ובהחפזם לנוס השליכו מעליהם את כלי נשקם ובגדי תפארתם. ויהודה וחילו רדפו אחריהם בקול ענות גבורה, ויכום עד כי יגעה ידם. ואחרי כן עטו אל השלל הנשאר במחנה, וימצאו שם כסף וזהב ושמלות ואבני חפץ, וגם צרורות הכסף אשר הביאו עמם הסוחרים לקנות נפשותינו מידי שובינו, ואשר נמלטו גם המה על נפשם בנוס האויב מנוסת חרב מפנינו. בשלל ההוא מצאה ידנו לנו להוסיף חיל ולהרבות עצמה, עד כי הגיע מספר צבאנו עד עשרת אלפים איש. בחיל הזה היינו נכונים לקראת ליזיאש אשר עלה לתקופת השנה על ארצנו בחיל גדול ורב מן הראשון. ותטש המלחמה על יד בית צור אשר מנגב לירושלים. וה' היה בעזרנו וחיל האויב נגף לפנינו גם בפעם הזאת. אז נפל לב ליזיאש בקרבו וישב בבשת פנים לאנטוכיה. ותשקוט ארצנו מפחד אויב, ותטהר מגלולי יון ומוקשי עם, ומכל אויבינו מבית ומחוץ לא נשאר איש בלתי אם במצודת אקרא, ששם עוד עמד חיל יון למשמר ואתו מנילאוס ומתי מספר ממרשיעי הברית, אשר ידעו הות נפשם, כי שאֹל חטאו ועונותיהם גדלו מנשוא

*  * *

שלש שנים ומחצה עברו עלינו מאז הֻטמאה ארצנו ובית מקדשנו חֻלל ביד צר. ויהי כנוח לנו מאויבינו מסביב ונעל יחדו ירושלימה ⁸⁵, ובקרבנו אל מקום קדשנו ותפארתנו קרענו בגדינו ונבך בכי רב למראה העזובה הרבה בהיכל ה' ובחצרות קדשו. ולי ולרציץ חותני היתה הבכיה בכפלים, במצאנו את בתינו הרוסים ושוממים ובזכרנו את הנפשות היקרות אשר נעדרו מאתנו בימי הצר והמצוק אשר מצאונו. ויהודה ואנשיו הסירו את השקוץ המשומם ויוציאוהו חוצה לעיר ויתצוהו ויפזרו עפרו לכל רוח, ואת אבני המזבח הסיעו ממקומן ויסתירון באחת לשכות בית המוקד ⁸⁶, לבל תשורן עוד עין. שלשה שבועות עבדו עבודה רבה לבנות הנהרסות בחצרות אלהינו, לעשות את כלי הקדש במקום אלה אשר שֻדדו ואשר הטמאו –– ואז הושבה העבודה על מכונה, ובחמשה ועשרים לחדש כסלו שנת שלשת אלפים וחמש מאות ותשעים וחמש עשינו חג חנוכת הבית, הוא “חג האורים” ⁸⁷, ויחוגו אותו שמנת ימים, ויהי החג בישראל לחק עולם ולא יעבור

ובכל אלה לא הונח לנו, וכמעט עלה חיל אויב על ארצנו שבו הבוגדים בתוכנו להרים ראש. אך האחים החשמונאים היו לנו למופת, ונעש נוראות לא קוינו. והאלהים אשר היה עמנו להצילנו מכף שואפינו, עשה נקמות באויבינו. אנטיוכס הֻכה אחור במלחמתו עם הפרתים, ובלכתו סר וזעף לשוב אל ארצו, שמע למפח נפשו כי כשל כח ליזיאש מפני היהודים אשר אָמצוּ ממנו –– והשמועה הזאת דכאתהו עד העפר, ויחלה בדרכו ממכשול לב וימת ⁸⁸ בתחלואים רעים ונוראים ויקבר באדמת נכר ⁸⁹.

ואַאוֹפַּטר, בן המלך אנטיוכס, וליזיאש אומנו אספו את שלומם מההילנים, וכאשר נפלה גם מצודת אקרא בידנו, ויחש מנילאוס מפלט לו אל המלך הצעיר, ויחל פניו לעמוד לימינו כאנטיוכס אביו. אבל ליזיאש גלה את אזן אאופטר כי מעם הבליעל הזה היתה נסבה ליהודים למרוד באביו, ויצו המלך להוליכהו אל העיר חלבון ולעשות בו משפט מות כחק למחללי קדשי עמם ⁹⁰. וישליכהו במגדל מלא אֵפר ודשן ויחנק שם, וגם קבורה לא היתה לו ⁹¹.

*  * *

הננו כלנו נאספים כעת לקראת החיל החדש העולה עלינו מקצות ארץ, ומבלי דעת אחריתי הנני מפקיד רוחי ביד ה' ואת המגלה הזאת –– –– ביד חוניו אֹמנך. והיה כי אִספה באחת מלחמות עמי ברצון אלהי צּורי, וּנתנה חוניו בידך כאשר תגדל. לבי אֹמר לי כי הפעם תכבד המלחמה עלינו, ובעמדי מול פניה, כדרכי תמיד, הנני נכון לקראת כל הבא עלי, ותקותי תאמצני כי סוף סוף תרום ימין עמי על צריו, יתגבר על אוֹיביו מבית ומחוץ, ושלום אמת יהיה לו באחריתו. ועתה קח מאתי את ברכתי, הבן יקיר לי, ויחד עם המגלה הזאת שמר לך את הצרור הקטן הזה, בו טמונה קוצת אמך הנאהבה והנעימה אשר מתה לעינינו בדמי ימיה משֹאת פתאֹם כי באה. אמנם ראוים שמה יזכרה להחשב בקדשי עמנו –– כי אחוזים וקשורים הם בקורותיו הרעות וצרותיו אשר השיגוהו בימים אשר הזו עינינו. מי יתן והימים האלה לא ישובו עוד כל ימי עולם!

תמו דברי אביך

עמיהוד.

(בשנת שלשת אלפים ושבע מאות ושלשים ואחת לבריאת עולם).

אני שבנא בן מתן, בן אליאב, הדור הרביעי לאבינו הזקן עמיהוד בן אלידע שהיה בימי יהודה המכבי, כותב המגלה הזאת, והיתה לך שמעון בני למשמרת עולם לדורותינו.

רק מאה ושלשים וארבע שנה עברו מאז נכתבה המגלה שלפניה ועד זמן הִכָּתב המגלה הזאת – ומה רבו החליפות והתמורות שהיו בתוכנו מאז ועד הנה! עיני עמיהוד אבינו הזקן ראו את ערש המלוכה החדשה בישראל, בהחל משפחת החשמונאים לעשות לה שם בעמנו, ועיני ראו את קברה, בהכּרת שמה מישראל; בימיו הכתה המשפחה הזאת שרש בארצנו, אשר הוציא גזע וישא ענף ויהי לעץ אדיר לכבוד ולתפארת, ובימי הנה נקטפו יונקותיו בידי עריצים ואחריתו עדי אֹבד, עתה שבנו ראינו מה נאמנו דברי זרבבל אבינו, כי לא בחיל ולא בכח תשוב המלוכה לנו כי אם ברוח ה' אשר תסמכנו, – כי רק ביד חזקה ולא ברוח ה' התאמרו מלכי החשמונאים האחרונים לכונן כסא כבודם, והנה גברו עליהם ידי זרים וימגרו לארץ כסאם, ותסב ממלכתם לעבד מושלים, להורדוס האדומי, השליט בארץ לא בחסד אלהים כי אם ברשעת עם נכר, עם רומא, הגוי המר והנמהר אשר פרש ידו על ארצנו לעשות בה כרצונו, ואחריתה מי ישורנה!

גם במות אנטיוכס המלך הרשע ומנילאוס כהן האון עוד לא שבתה הארץ מריבי עם מבית ומחוץ, ורבות רעות באו על צדיקינו וחסידנו ועל פליטת סופרינו. דמיטריוס אחי אנטיוכס עלה מרומא ויהרוג את אאוֹפטר וליזיאש גם יחד, ובכוננו כסאו בסוריה ראה ראשית לו לחדש את המלחמה בארצנו. אז שבו עזבו האחים החשמונאים את עיר הקדש, ויוסיפו לעשות חיל וצבא במקומות משגבם. עוד הפעם באה ירושלים ביד צר, ואחד הפושעים ההילנים אשר נגֹאלו זה מעט מן הכהונה, הוא אלקימוס בן אחות יוסי בן יועזר איש צרדה, היה לכהן גדול בהיכל ה'. הבוגד הזה גלה את אזן המלך, כי כל עוד יהודה המכבי חי לא יכּנעו היהודים מפניו. ויצו לשרי החילים, ויפרשו שחת רשתם על ראשי עמנו בירושלים, להכביד עליהם אכפם לגלות להם מחבואי יהודה המכבי ולהסגירהו אליהם. ויהי כעלות גדוד האויב על בית רציץ בן רגש, “אבי היהודים”, לאסרהו ולענותו, ויבחר מות מחיים וישלח יד בנפשו ¹. כן כלה אלקימוס רעתו בששים איש מזקני ישראל ומוריו וסופריו, אשר הֻכה הוא ועדת מרעיו בסֻכת רציץ בימי חרפו ². ויהי ביום המשפט, יום השבת, וירכב אלקימוס על סוסו לראות בעדת הצדיקים הנהוגים אל גיא ההרגה, ולפניהם העצים הערוכים לצליבתם. ובראותו את דודו הזקן, “החסיד שבכהונה” ³, ויתעלל בו ויאמר:“ראה דודי את הסוס אשר הרכיבני עליו אדני המלך, והביטה אל סוסך אשר ירכיבך עליו אלהיך!”

ויענהו יוסי בצדקתו: “אם כה ייטב למכעיסי ה', ואף כי לעושי רצונו!”.

ומי שקד לעשות רצונו יותר ממך?" – שאלהו אלקימוס בלעג.

“הפוך בדברים – ענה יוסי – ואז תבין לאחריתך: אם עושי רצונו לא ינקו ביום דין. מה איפוא הגמול הצפוי למכעיסיו”.

והדברים האלה נחתו כחצים שנונים בלב אלקימוס ויענוהו בלי חשך עד כי קצרה רוחו וישם קץ לחייו ⁴.

                            ________

והחשמונאים התאזרו עז ויכונו לקראת האויב. ותטש המלחמה על יד בית זכריה ⁵. וחיל האויב רב מאד ולו פילים מלֻמדי מלחמה אשר מפניהם יחתו כל גבורי עם. וירא אלעזר בן מתתיהו, אחי יהודה, והנה אחד הפילים עדוי משי ורקמה, ויאמר בלבו: “אכן זה הפיל אשר ירכב עליו המלך”. וישלך נפשו מנגד ויבקיע בין גדודי האויב ויגזור על ימין ועל שמאל ויבוא עד הפיל וידקרהו בחרבו, למען תמצא ידו לרוכבו; אך בנפול הפיל דֻכא אלעזר תחתיו מכֹּבד משאו וימת ⁶. במלחמה הגדולה על יד העיר ליש ⁷ התאמץ יהודה המכבי במעט החיל אשר אתו להכות אחור את חיל האויב הרב והעצום, ויעש גבורות ותורה נוראות ימינו עד כי יגעה ידו, אז גבר האויב ויהודה נפל חלל על מרומי שדה ⁸, וגם עמיהוד אבינו הזקן היה בנופלים במלחמה הקשה ההיא.

ויקם יונתן, האח הצעיר תחתיו, ויהי מגן לעמו. ובהיות כל הדברים יגעים ויד האויב חזקה, הסתתר עם חילו בערבות הירדן, ואת נשי הנלחמים וטפם ורכושם שלח על יד יוחנן הבכור, להעבירם את הירדן ולהביאם אל שבט ערבי מבני נביות אנשי בריתו ⁹. ויהי בהיותם בדרך ויפלו עליהם בני עמרי היושבים במידבא, והם בעלי ברית האויב, ויהרגו את יוחנן ואת כל הנפש אשר אתו ¹⁰. ויוָתר ליונתן רק אח אחד ושמו שמעון, ויחדו אזרו חיל ויחרידו את האויב מקָצהו, ויתחזקו נגדו משך שמונה שנים. ועד כה וכה ותהפוכות סוריה היו להם לישועה גדולה, כי בהחליפה כלבוש מושליה החליפו קוי ה' כח, ובפרוע פרעות בארץ אויב היתה הרוָחה לארץ הקדש. ויונתן השכיל לכלכל מעשיו בתבונה וה' עמו. וירחיב גבול ארצו ויחזק מבצריה, ויבער עֹשׂי רשעה מקרבה ויהי כהן גדול ונשיא בעמו תשע שנים. והנה קם עליו חֹרש רעה מקרב שרי צבאות סוריה, וימשכהו בחבלי שוא לבוא אליו עם מתי מעט מאנשי חילו עירה עכו – והגבר החכם בעז נתפש במצודתו ¹¹, ותהי אחריתו להכרית, וגם שני בניו נהרגו עמו ¹².

אז קם שמעון, האח האחרון, לנשיא בישראל, והוא זקן בא בימים בעת ההיא. בימיו באה גאולה שלמה לעמו עד כי חדלו למנות מספר השנים למלכי סוריה כי אם לנשיאיהם ואחר כן למלכיהם מבית החשמונאים. וראשי העם כתבו אמנה ויחרתו הדברים על לוחות נחשת אשר חברו אל עמודים בחצר בית ה' לאות עולם; כי בזכור העם את חסדי החשמונאים הנאמנים, בחר כשמעון הכהן הגדול ובזרעו אחריו לתת בידם שבט מושלים עד יקום נביא אמת בישראל", לבשֵׂר בוא המלך המשיח לבית דוד ¹³. ויהי לו ארבעה בנים, ושלושה מהם נודעו בשמותם והם: יוחנן, יהודה, ומתתיהו, ומהם הכי נכבד שם יוחנן הבכור, אשר עשה גבורות במלחמה על יד עקרון עם קנדיביוס ההורקני, שר צבא אנטיוכס השביעי, אחי דימיטריוס – ועל כן נקרא שמו יוחנן-הורקַנוס. ויהי כראות אנטיוכס השביעי כי כשל כחו לכבוש את ארץ יהודה ביד חזקה, וישת אל המרמה פניו, ויקם על שמעון את הרעה מקרב ביתו, ויסת בו את תלמי בן אבוב חתנו, המושל בשמו ביריחו וסביבותיה, להכרית את בית חותנו למען יירש הוא ממשלתו אחריו. ויהי כעבוֹר שמעון בארץ, בשנה השמינית לממשלתו, לדרוש בשלום העם ולבקר מעשי שופטיו כפעם בפעם, וישחרהו חתנו באהבה לסור אליו. ויבוא אליו עם אשתו ובניו הצעירים, וכטוב לבם במשתה אשר עשה להם, קם תלמי עליהם ויהרגם ¹⁴. רק את חותנתו, אשת שמעון, השאיר בחיים, להיות בידו לערבון. ואחר כן שלח מלאכים חרש להמית גם את יוחנן, אשר ישב במקום משמרתו בגזר, אך השמועה על דבר הרצח הקדימה לבוא, ויכוֹן יוחנן-הורקנוס לקראת אנשי הדמים, ובבואם אליו שלם להם כפעלם – ואז חש בא ירושלימה.

העם התאבל מאד על מות שמעון נשיאם, ויבחרו ביוחנן-הורקנוס למלא מקום אביו. אך בטרם ישב לכסא שקד לעשות נקמות בגיסו הרוצח, אשר בראותו כי הופרה עצת רשעתו וישָׂגב במגדל דגון אשר למבצר יריחו, וישלח צירים למלך סוריה לחוש לעזרתו. ויוחנן-הורקנוס שת מצור על המבצר. ויהי בהשתערו עליו להשחיתו ויעל תלמי את אמו על ראש המגדל, ויער בהורקנוס כי אם לא יסור מעליו וענה אותה לעיניו והשליכה אליו מעל המגדל. האשה החשמונאית העתירה אל בנה לאמץ לבבו ולעשות נקמות ברוצח אביו ואֶחיו; אבל חמלת הבן על אמו גברה על תאות נקמתו, ויסר משם בנפש מרה. ויהי בעלות הורקנוס מעל העיר וימת תלמי את חותנו ויברח וימלט, ומאומה לא נשא בכל הדם אשר שפכו ידיו ¹⁵.

בן עשרים ותשע שנה היה הורקנוס לכהן ונשיא, ושלשים ואחת שנה משל ביהודה. הוא הגדיל לעשות בימיו, בבצעו מחשבות אבותיו שהיו מלפניו. הוא הוציא את עמו מתחת עול המלכים הסורים, בחזקת יד הרומאים, אשר זכרו לו את בריתם עם שמעון אביו, ויסירו את סוריה מגבירה על יהודה. את בני אדום הכניע כלה ויאלצם להגיר ולבוא בברית ה'. ועל הכותים הכביד ידו, ויחרב את שכם ויהרוס את מקדשם על הר גריזים ואת העיר שמרון החרים ויאַבד כל זכר לה. אחרי כן שם פניו אל בני הנכר יושבי בית שאָן ועמק יזרעאל עם כל הערים אשר בחבל ארץ הכרמל, ויאלצם לעשות כמעשה האדומים ולהיות לעם אחד עם היהודים או לעזוב כלה את הארץ ¹⁶.

בנוח לו מסביב שם לבו להגדיל תפארת העיר ירושלים בבניני הוד אשר בנה בה. על גבעה נשאה, מערבה להר הבית, בקצה העיר העליונה, עיר ציון, צפונה מזרחה, במקום שעמד היכל המלך שלמה מלפנים, הוקם ארמון נהדר, בנוי לתלפיות, מעון למושלים החשמונאים. על הכר הנרחב המשתרע מן הארמון עד עמק החרוץ, הוא גיא עושי הגבינות ¹⁷, המפריד בין הר ציון להר הבית הוקמו טורי עמודות שיש מעשה חרשים כלם, ועליהם גג נטוי למסך, הוא האולם ¹⁸, מקום המועדה לאספות העם. ולקצה הכר גשר נטוי לעבור בו מעל לעמק אל השער המערבי בקצה העֲזָרה אשר למקדש ה'. ובנין גדול ונשא נבנה במרומי עיר ציון לבית המועצה, ובו מחלקה לארכיון, הוא אֹצר הכתבים העתיקים אשר לממלכת יהודה. בימיו נוסדו גם הסנהדרין, הגדולה בת שבעים ואחד איש והקטנה בת עשרים ושלשה מחכמי ישראל וסופריו. הם הגדילו כבוד התורה בלמודיה, גם שמו סדרים בחיי העם לכל המעשה אשר יעשה בקדש ובחול.

אך מקרה אחד קרה את הורקנוס באחרית ימיו ובגללו הרס את אשר בנה. וזה הדבר: עוד בדור אשר היה מלפניו החלו אנשי הדעת בישראל להפרד לפלגות. רובם נתנו נפשם לתורה המסורה, כפי אשר הבינום המורים הסופרים שנקבעו מימי עזרא והלאה, ונקראו בשם פרושים; אך נמצאו גם רבים קטני אמנה, ממרומי העם, אשר רק בזה נפלאו מההילנים שהיו מלפניהם, כי לא כפרו בתורת משה ולא בגדו בעמם, אך הקלו בדברי סופרים ויבחרו בחיי שעה מחיי עולם – הם נקראו בשם צדוקים, על שם צדוק, תלמיד אנטיגנוס איש סבו ¹⁹. ועוד היתה מפלגה שלישית, אשר אנשיה נזֹרו כלה מאחיהם, ויבחרו להתבודד במועדיהם הרחק מתשואות קריה ויושבי בה – הם נקראו בשם אסיים. המפלגה האחרונה היתה המעטה, והראשונה המרֻבה מכלם. אמנם כבד לראשי אלופי ישראל, אשר דברים להם תמיד עם מושלי עמים קרובים ורחוקים, לחיות תמיד על פי דרכי הפרושים ולשמור כל גדריהם וסיגיהם מבלי גרוע מהם כמלוא השערה. זאת ידעו גם הפרושים, ועל כן התירו הרבה דברים לאלה “הקרובים למלכות” ²⁰. אבל אשר יתכן לנשיא העומד בראש עמו בהליכות עולם, לא נכון לכהן גדול העומד לפני ה' לשרתו בקדש, – ויהי הדבר רע בעיני זקני הפרושים, חכמי הסנהדריה, נשיאי הדת בישראל. אף נמצאו נרגנים להפריד את האלוף הזה מן הכהונה על ידי שם רע אשר הוציאו עליו. ויהי היום, כשוב הורקנוס ממלחמה אשר עשה בעבר הירדן, ויעש משתה גדול לכל חכמיו ושריו. וכטוב לב כלם ביין קרא הורקנוס לאמר: “מי בכם אשר ימצא דֹפי במעשי, יוכיח נא על פני דרכי, ואם אָון בידי ארחיקהו!”. לדברים האלה קם אחד הזקנים, יהודה בן גדידה שמו. ויקרא: “רב לך כתר מלכות, והנח כתר כהונה לזרעו של אהרן!” ²¹ ויפלא דבר הזקן מהורקנוס, כי הלא גם הוא היה מזרע אהרן, ממשמרת יהויריב ²²– והנה נגלה לו, כי הוציאו עליו קול, כי אמו היתה שבויה בימי אנטיוכס, ונולד איפוא מ“אסורי כהונה”. ויבקש הדבר ולא נמצא – ויהי הקצף על כל החכמים הפרושים, וירחיקם מהסנהדריה ומכל משמרות הממשלה ויושב צדוקים תחתיהם, – ובזה הרחיק לב עמו מעליו ומעל משפחתו וירב המכשלה בקרב הארץ לדורותיו אחריו.

להורקנוס היו חמשה בנים. ויהי כאשר קרבו ימיו למות ²³, וינחל את כהונתו ליהודה הוא אריסתובל בנו הבכור ואת הממשלה נתן ביד אשתו. וכעלות אריסתובל לכסא ויהדוף את אמו מלפניו ויתננה עם שלשת אחיו הצעירים אל בית הכלא. רק את אנטיגנוס אחיו השאיר עמו, לחלק אתו את הממשלה, כי אותו אהב מכל אחיו. הוא היה למלך ביהודה – ויהי הדבר למֹרת רוח לחסידי עמו, אשר חכו לראות כתר המלוכה רק על ראש המלך המשיח אשר יקום להם מבית דוד. גם הקריב אליו את הצדוקים שכם אחד על אביו. בשנה הראשונה למלכו יצא עם אחיו למלחמה על בני יטור והשבטים החונים על גבול ארצו צפונה מזרחה. אך בעודנו עושה חיל ומצליח דרכו, תקפתהו מחלה עזה ותאלצהו לשוב ירושלימה. ואנטיגנוס כלה מעשהו, ויכניע את היטורים ויאכפם לבוא בברית ה'. וכקרוב ימי הגשמים שב גם הוא ירושלימה, ויבוא בה ביד רמה ועטור בפאר נצחון. ותקנא בו אשת אריסתובל ותשלח מדנים בין אחים, ותט לבב בעלה לשלוח מרצחי חרש להמית את אנטיגנוס. אחר כך נחם אריסתובל מאד על מעשהו, ומכשול לבו ומוסר כליותיו הכבידו חליו לאין מרפא, וימת ²⁴, כתום השנה הראשונה למלמותו. וימלוך יונתן, הוא אלכסנדר-ינאי, אחיו השני, תחתיו.

בן עשרים ושלש שנה היה במלכו ושם אשתו שלומית, אחות שמעון בן שטח ²⁵, ועל פי גיסו, ראש הפרושים, נדחו הצדוקים אחד אחד ממקומותם בסנהדריה, ויבואו זקני הפרושים תחתם. ואלכסנדר ינאי עשה חיל ויגר מלחמות את העמים הקרובים. ויהי בשנה העשירית למלכו, כשובו ביד רמה ממלחמתו בעיר עזה לחג את חג הסכות בירושלים, ויעל על המזבח ויעבוד עבודת הכהונה הגדולה כמשפט. אך בנסך המים עבר חק הפרושים, ויחר אף כל העם עליו וישליכו אתרוגיהם ²⁶בפניו ויחרפוהו וישביעוהו קלון מכבוד. וחמת המלך תקפתהו, ויקרא אליו את שכירי חילו מבני הנכר, והמה חשו באו בחצרות בית ה' ויכו בעם מכה רבה. ²⁷ ותהי מלחמה ארוכה בינו עם הצדוקים העומדים לימנינו ובין הפרושים אהובי רוב העם. וכן עברו כל ימיו במלחמות וקרבות מבית ומחוץ. אמנם הרחיב גבולות הארץ בספחו לה ערי חבל הים; אבל נפש העם נקעה מעליו, גם כי שחרם לשלום לא אבו עוד סלוח לו הדם הרב אשר שפכו ידיו. במלחמתו האחרונה בארצות עבר הירדן חלה את חליו אשר ימות בו, ויצו אל ביתו, וימלא יד שלומית אשתו לעשות שלום להפרושים ולעצור בעמו תחתיו. וימת בן ארבעים ותשע שנה, בשנת העשרים ושבע למלכותו ²⁸.

שלומית היא אלכסנדרה אשתו היתה אשה טובה ויראת ה', ותשע שנות מלכותה היו שנות מנוחה וברכה ושלות השקט לארץ ויושבי בה. בצלה חסו הפרושים ויגבירו לתורה, ותקנות הרבה נתקנו בידי ראשיהם, שמעון בן שטח וחברו יהודה בן טבאי. ולה היו שני בנים: הבכור יוחנן הוא הורקנוס היה איש ישר הולך בתומו, ותשימו המלכה לכהן גדול, והשני אריסתובל, היה איש נלבב אזור בגבורה. הוא היה מגן להצדוקים כאשר קשתה עליהם יד הפרושים בהנקמם בם על כל התלאה אשר מצאתם בימי אלכסנדר ינאי. ויהי כאשר קרבו ימי המלכה למות, וידע אריסתובל כי עתה תהיה המלוכה לאחיו הבכור, ויעזוב את ירושלים ויאסוף אליו חיל מהצדוקים, ויכבוש ערים ומבצרים. ובשמוע הפרושים את אשר אריסתובל עושה להסב אליו את המלוכה, ויתפשו את אשתו ואת בניו ויתנום במשמר לערבון.

כאשר מתה המלכה ²⁹פרץ ריב בין אחים, ותטש המלחמה על בקעת יריחו, וינגף הורקנוס מפני אחיו וינס ירושלימה, ואריסתובל עלה על העיר וילכדה. אז נכנע הורקנוס מפניו, ויתרצו האחים בחלקם הכתרים ביניהם: הורקנוס החזיק בכהונה הגדולה ואריסתובל ישב לכסא המלוכה. ויקימו את דברי הברית בשבועת האָלה ויחזקו הקשר בהתחתנם יחדו, בנשוא אלכסנדר בן אריסתובל את אלכסנדרה בת הורקנוס לו לאשה.

כשלש שנים ארכו ימי השלום – והנה קם איש ערום כֹּסה מזמות ויעורר מדנים להפריד בין אחים ולהשיב אותם ואת עמם עד דכא למען הגדיל כבוד ביתו! הוא אנטיפטר בן אנטיפס מן האדומים אשר התיהדו בימי הורקנוס הראשון. האיש הזה התרועע אל הורקנוס השני, ויחרחר ריב ויצת בלבו אש קנאות וחמה עזה על אחיו הצעיר אשר גזל ממנו את ממלכת ירשתו. ויהי לו ליועץ בליעל להפר ברית ולחלל שבועה ולברוח עמו יחדו אל אריטס מלך בני נביות יושבי סלע-ערב, אשר נאות להיות להם לעזרה, להוריד את אריסתובל מכסאו ולהושיב את הורקנוס תחתיו, כי אז ישיב לו את הערים אשר קרעו אבותיו החשמונאים מעל גבולו. ואריטס מלך מושל בעֹז וממלכתו השתרעה מדמשק ועד ים סוף. ויעל בחיל חמשים אלף איש על ארץ יהודה, וינגף אריסתובל לפניו וינס עם שארית חילו ירושלימה, ויתבצר בחומותיה ³⁰ותבוא העיר במצור ³¹.

וממשלת רומה היתה בעלת ברית למושלי יהודה. עוד מימי שמעון בן מתתיהו ואחריו בימי הורקנוס הראשון הוקם דבר הברית ועל פיה הוסרה סוריה מגבירה על יהודה. ויהי כי ארכו ימי המצור, וישלחו שני האחים מלאכיהם לסקוירוס ציר פומפיוס שר צבא רומה החונה בסוריה, ויביאו לפניו משפטם. ותיטב בעיניו מנחת אריסתובל ממנחת הורקנוס ויֵצדק את הראשון בריבו. ויצו על אריטס לעלות מעל ירושלים ולצאת מיהודה – ומיראתו את הרומאים עשה אריטס כדברו. ויהי בשובו אחור לעבור את הירדן, והורקנוס ואנטיפטר עמו, וידבק אריסתובל את חילם ויכם מכה רבה. אך אנטיפטר לא אמר נואש, ויעש מזמות להטות אליו לבב סקוירוס, עד כי כבוא פומפיוס לסוריה דבר עליו טובות לפני המושל הכביר ויט לבבו אחריו. אמנם חש אריסתובל לקנות לבבו בתשורה יקרה אשר לקח מבית ה‘: גפן אדרת אשר היא ושריגיה ואשכולותיה זהב טהור ³². אבל פומפיוס ראה ויבן כי ריב האחים יהיה לו סגולה להגדיל כבוד שמו, ויקח את התשורה וישלחה לפניו רומאה, ועל שני האחים פקד לבוא אליו דמשקה ולהגיש לפניו עצומותיהם. ויהי כבואם לפניו ויכר את הורקנוס על פני אחיו ויבחר לתת הממלכה בידיו הרפות, למען יקל לו לבצע מעשהו בה לעת מצוא ולהרים נס רומה על הרי יהודה. ואת נפש אריסתובל האריך בתוחלת ממשכה עד כי הבין למזמתו ויעזבהו בחמת רוחו. אז עלה פומפיוס על ארץ יהודה ויבוא עד ירושלים, ואנשי הורקנוס פתחו לפניו שערי העיר. ואריסתובל חש עם הנאמנים בבריתו וישגב במבצרי הר הבית, ויהרוס את הגשר המאַחד אותו עם העיר. שלשה ירחים צר פומפיוס על הר בית ה’ עד אשר נבקעה החומה תחתיה ³³. והרומאים פרצו אל המקדש בחמה שפוכה, ויערכו שם מטבח נורא, ויבתקו בחרבותם גם את הכהנים אשר לא משו ממשמרתם ולא חדלו מעבודת קדשם עד אשר נשפך דמם על דם זבחיהם. ויהי מספר הנופלים בחצרות בית ה' ביום ההוא שנים עשר אלף איש. ופומפיוס פרץ אל קדש הקדשים, וישתומם לראות כי אין שם כל פסל וסמל ותמונה ותבנית לאלהי ישראל – ואז נגלה כבוד היהודים לעיני הגוים, כי אך שקר נחלו להם אויביהם, בהאמינם לדבת אנטיוכס הרשע, כי עובדים הם לראש חמור. וישב פומפיוס ידו מהמקדש ולא נגע בכליו, אף לא שלח ידו בהון הרב הנמצא באֹצר הבית – ויהי לנס.

אך גאון ישראל נשבת מאז והלאה וממלכתו נעקרה. להורקנוס נתן רק שם כהן גדול ונשיא עמו ³⁴, ועל העם הושם מס כבד מנשוא, גבולות הארץ הֻסגו, כל הערים אשר לכדו החשמונאים מלפנים לֻקחו ממנה, אלה הושבו לבעליהן, אלה הושמו לערי חפש ואלה נספחו על ממשלת נציב רומא בסוריה. את אנשי אריסתובל שם פומפיוס לקושרים, ויעש בראשיהם משפט מות ויתרם נהג בשבי, גם את אריסתובל ושני בניו, אלכסנדר ואנטיגנוס, ושתי בנותיו הוביל אחריו לפאר בם מרכבת כבודו בבואו בפאר נצחון רומאה ³⁵.

לא ארכו הימים ואלכסנדר בן אריסתובל, חתן הורקנוס, הצליח לברוח מרומה ולשוב לארצו. ויעש לו חיל רב ויעל על ירושלים ביד חזקה, והורקנוס ואנטיפטר לא עצרו כח לעמוד נגדו וינוסו מפניו. ויהי אלכסנדר למלך ביהודה ³⁶, וישגב חומות ירושלים ויחזק את מבצר אלכסנדריון אשר בהר אפרים, ותהי הממלכה נכונה בידו. אבל אנטיפטר בתחבולותיו העלה עליו את גביניוס, נציב רומה בסוריה, אשר הכה את חילו במלחמה, ואלכסנדר נסג מפניו ויתבצר באלכסנדריון. וגביניוס צר על המבצר ימים הרבה עד אשר נבקע לפניו ואלכסנדר נפל בידו, ויואל לחרוץ עליו משפט מות; אך תחנוני אמו ודמעותיה הרכו את לבו, וישלחהו שבי רומאה. כזה היה גם גורל אריסתובל אביו בברחו עם אנטיגנוס בנו השני מרומה, ובבואו אל ארצו שמח העם לקראתו, בתקותו כי בו תמצא ידו לפרוק מעליו את העול אשר שמה עליו רומה פתאם. אך לא עצר כח לענוד מפני חיל רומה, ואריסתובל ואנטיגנוס הובאו שנית לארץ שביָם ³⁷. עד כה וכה יצא אלכסנדר לחפשי בחמלת פומפיוס עליו, וכשובו ארצה יהודה התאזר עז וישב ויהי למלך בעמו – ועוד הפעם נגף לפני סקויריס ויֻכה מכה רבה ³⁸. ובכל אלה היתה יד אנטיפטר, בסכסכו את הדברים לקנות לו אהבת הרומאים, והיה מהם עז לו וברצונם תרום קרנו.

כשד משדי באו שרי צבאות רומה כפעם בפעם להכביד ידם על עם יהודה. כרסוס עלה על ירושלים ויקח כּפר רב ואחר כן שדד את אֹצר בית ה' ³⁹. אך בעלותו משם על הפרתים היתה תבוסתו שלמה, כי נפל חלל במלחמה ⁴⁰וצבאות חילו נסו משם מנוסת חרב. אז התעורר אחד מגבורי ישראל, פיתוליוס שמו, ויאסוף את בני עמו להכרית את שאריתם. ותגבר עליו יד קַסיוס אשר מלא מקום כרסוס, ועל פי אנטיפטר אשר היה להרומאים למשען עז, נעשה בפיתוליוס משפט מות ושלשים אלף בני יהודה נמכרו לעבדי עולם ⁴¹.

בריב האיתנים מושלי רומה היתה לעם יהודה תקוה להחלץ מרעה, כי חפץ יוליוס קיסר להדיח את פומפיוס משאֵתו בסוריה, ויוצא את אריסתובל לחפשי וימנהו בין שרי צבאו ויתן בידו שני לגיונות להעלותם אל ארצו ולתגר מלחמה עם פומפיוס עוכר נפשו ועמו. אך אוהבי פומפיוס ואנטיפטר התנכלו לו בטרם יצא מרומה השקוהו סף רעל וימת ⁴². בעת ההיא כלה פומפיוס חמתו באלכסנדר בנו הבכור – כי בעצת אנטיפטר נתפש ויובא לפני פומפיוס לאנטוכיה, ושם נעשה בו משפט מות. – ואשת אריסתובל ואנטיגנוס בנה הצעיר ושתי בנותיה החישו מפלט להם אל תלמי מושל כוחלית ⁴³ אשר במורד הר הלבנון צפונה. ופיליפיון בן תלמי נשא את בתה הבכירה לאשה. ויקנא בו אביו וימיתהו ויקחנה לו ⁴⁴. כה הורד גאון החשמונאים בצר להם, ויהי המעט כי נשאה אחת בנותיהם לאחד הערלים, כי עוד התמכרה לתועבה ותהי לאשה לחמיה, אבי בעלה ורוצחהו נפש!

ואלכסנדרה בת הורקנוס שבה אל בית אביה, אחרי מות בעלה אלכסנדר בן אריסתובל, ואִתּה שני ילדיה אשר ילדה לו: בתה מרים, בת שבע שנים, ובנה אריסתובל, בן שנתים ימים בעת ההיא. אל שני הילדים האלה היו עיני כל העם נשואות, כי הם הפלטה הנשארה לבית החשמונאים, גואליהם מלפנים, אחרי אשר נפשות בית אריסתובל עוו דרכן, בהתחתנן בבני הנכר. ואלכסנדרה השכילה להגדיל אהבת העם לילדיה, בחנכה אותם על פי דרכו, ברוח הפרושים הנסוכה עליו. על כן בהגיע התור ללמד את מרים לשון יונית, כמשפט למרומי העם הקרובים למלכות, בקשה לה מורה עברי מיושבי אלכסנדריה שהם ראשי המדברים בשפת יון ויודעי חכמת חכמיה, ובעצת בני חנניה בן חוניו הכהן הגדול לבית ה' אשר בנה בעיר השמש ⁴⁵, נתּנה המשרה הזאת על שכמי.ואנכי אשר זה כבר נכספה גם כלתה נפשי לעזוב את מצרים, אשר בה ישבו אבותי מימי אנטיוכס הרביעי, ולהסתופף בחצרות ה' בעיר הקדש בירושלים, שמחתי במקרה הזה, ואהי אֹמן את מרים בת אלכסנדרה, ואחר כן גם את אריסתובל בנה כאשר גדל. אמנם דבקה נפשי בילדים ההם, הנאהבים והנעימים, אשר כיפים ותפארתם כן רב טובם וחין ערכם; אבל לא ישרה בעיני דרך אמם, אשר גם במות בעלה לא חדלה מהתערב בעניני המדינות, ותלמד לשונה דבר שקר, ותעש חנף לאנטיפטר הערום, ותשת בחלקות לו, בעוד אשר בסתר התקוטטה תמיד בהורקנוס אביה התם, המשליך יהבו על “העבד האדומי”, אשר השיא מות על חמיה ובעלה, שהם אחיו וחתנו. אכן כנגע נראה גם לי האיש הזה בבית החשמונאים, אבל גם מחשבות אלכסנדרה לא נכחדו ממני – כי חכתה לימים אשר יגדלו ילדיה, והיו לכלי חפץ בידה לבצע מזמותיה בם – ובהביני אל דרכי האיש הזה והאשה הזאת, חשבתי ומצאתי כי לוּ שקל ישקלו אל לבי ואדאג לאחרית הילדים, כי מי יודע מה יהיה להם!

והאיש אנטיפטר הלך וגדל, כי היה פומפיוס לו לצור מעוז, וגם הוא היה זרוע לו, בשלחו אליו חיל יהודה לעזרה במלחמתו עם יוליוס קיסר. אבל כמעט נפל פומפיוס ברעה, השכיל אנטיפטר לשית ידו עם יוליוס ולקנות כליותיו ולבו, ויהי גם הוא לו מֹשך חסד. לשוא העתיר אנטיגנוס, הבן האחד הנשאר לבית אריסתובל, אל הקיסר, לזכור לו חסדי אריסתובל אביו ואלכסנדר אחיו, אשר כלו גם שניהם מתגרת יד פומפיוס אויבו בנפש; לשוא עוררהו על אנטיפטר והורקנוס, אשר היתה ידם עם פומפיוס במלחמתו עמו – כי ידע אנטיפטר למשוך לבב יוליוס קיסר אחריו, ועל פיהו הכירה רומה את הורקנוס לכהן גדול ונשיא ביהודה, ואותו – לאב ומושל בארץ ⁴⁶. ואת הממשלה הזאת הנתונה לו עתה בכח הרומאים, חזק לו ולביתו, בתתה אותה בידי בניו, וישם את פזאל בנו האחד לנציב בירושלים ואת הורדוס בנו השני לנציב במדינת הגליל.

ובגליל התגודדו בעת ההיא הרבה מהנשארים מחיל אריסתובל, אשר מאנו להכנע לפני הורקנוס ואנטיפטר הרודה על ידו, ויחכו ליום אשר יצלח לעמם לנער מעליו את הממשלה התלויה ברצון רומה. ובשנאתם לעמי הנכר המתחזקים לשבת בערי הגבול, נטשו עליהם לפעמים ויפרעו פרעות בתוכם למען יקוצו מפניהם ויעלו מן הארץ. על הקנאים ההם סמכה חמת הורדוס, ויעש לו חיל ויתפשם במחבואיהם ויכריעם כצאן טבחה וישמידם מקרב הארץ. ובהודע הדבר בירושלים חרה אף העם והזקנים העומדים בראשו – כי לא נשמע כזאת ביהודה לעשות משפט מות באנשים מבלי חקור דינם ומבלי העמידם לדין לפני הנשיא והסנהדריה כחוק. ויתאוננו כלם מרה על הורקנוס, אשר נתן את הארץ והעם בידי המשפחה האדומית לעשות בהם כטוב בעיניהם. ואלמנות ההרוגים ואמותיהם השכולות לא נתנו דמי לו מדי עלותו בית ה', ותצעקנה אליו בחזקה לעשות משפטן ודינן ברוצח נפשות בעליהן ובניהן. מפני צעקת כל העם נִחת הנשיא חסר הלב וימלא יד הסנהדריה להועיד את הורדוס למשפט. ואנטיפטר שלח בסתר ציר ממהר להודיע הדבר לנציב רומה בסוריה, ולהורדוס בנו יעץ לבוא ירושלימה בלוית מבחר אנשי צבאו ולעמוד לפני השופטים לבלי חת. ויעש הורדוס כעצת אביו. ויהי בהקרא הורקנוס לשבת ראש במשפט אשר יעשה לאיש הדמים, והנה הגיעוהו דברים מאת נציב סוריה לאמר: “אתה תערב לי את האיש הזה!”. והורדוס בא בגאות עז לפני הזקנים היושבים על מדין, והוא לבוש ארגמן, חרבו על מתניו וגבורי חילו עמו. למראהו חתו השופטים כלם וידֹמו יחדו. והנה קם שמעיה הזקן, נשיא הסנהדריה, ויוכיחם על מרך לבבם ויגר להם חזות קשה, כי אם יכירו פני האיש הזה במשפט, והיתה ידו גם בם להרוג אותם ולכלותם לעת תמצא ידו. אז התעוררו כלם בחמה ויהיו נכונים לחרוץ על הורדוס משפט מות. זאת ראה הורקנוס ויירא ויצר לו מאד – ועל פיהו נדחה המשפט ליום מחר, ובעצתו עזב הורדוס את העיר עוד בלילה ההוא, ויברח דמשקה אל נציב סוריה, אשר קדמהו באהבה וכבוד וישימהו לפקיד ומושל בארם, היא סוריה התחתונה ⁴⁷. שם אסף לו חיל רב ויאבה לעלות על ירושלים ולהנקם בזקני הסנהדריה וגם בהורקנוס, על אשר נועז להשפיל כבודו ולהעמידו במשפט; אך אביו ואחיו מנעוהו מבוא בדמים, כי עוד לא בא מועד.

ואנטיפטר ובניו הרחיבו ממשלתם בארץ הקדש, ורבים משרי יהודה העידו בהורקנוס כי עוד מעט והדיחוהו כלה מפניהם והיתה להם המלוכה. זאת ראה גם הורקנוס, אך כבר עבר המועד, אף אבדה ממנו עצה מרפיון ידים. ואחד השרים הקרובים לו ושמו מַליך, איש נכבד בעמו ורב עלילה קנא קנאתו, ובהיות אנטיפטר על המשתה אשר עשה הורקנוס, שם מות במטעמים אשר הובאו לפניו, ויאכל אנטיפטר מהם וימת ⁴⁸. ומליך התחפש ויבך על מותו להונות את בני אנטיפטר ולא ישאו עליו אשמה. אבל הורדוס הבין למזמתו, ויהי למועד אשר יעד לו, ויצו עליו אנשי חילו הרומאים וימיתוהו. והורקנוס התעלף בשמעו את דבר הרצח הזה. אך מיראתו את הורדוס התכחש לאוהבו המת ויצדיק עליו דינו.

והעם התאבל על מות מליך, ורבים קמו ויהיו זרוע לאחיו, לגרש את האדומים מקרב הארץ. אך פזאל החזיק מעמד מפניהם עד בוא הורדוס עם חיל הרומאים אשר לקח עמו מסוריה, ויכניע שאון קמים ויכריעם תחתיו.

אז קם אנטיגנוס בן אריסתובל, ובעזרת בעל אחותו, תלמי מושל כוחלית, עשה לו חיל ויעל על ארץ יהודה לכבשה. ויחרד הורקנוס מאד, פן תגבר יד אנטיגנוס על הורדוס והיתה גם אחריתו להכרית. על כן שמח לשמועה כי הכהו הורדוס מכה רבה ויניסהו מגבול יהודה ⁴⁹. ובשוב הורדוס ירושלימה ביד רמה, יצא הוא וביתו לקראתו, וישם זר נצחון על ראשו ויעטרהו כבוד והדר נגדה נא לכל עמו, ואלכסנדרה גם היא שמחה לקראתו ותעש לכבודו משתה גדול.

על המשתה ההוא ראה הורדוס בפעם הראשונה את מרים בת אלכסנדרה, נכדת הורקנוס.–

בת חמש עשרה שנה היתה מרים בעת ההיא, ודמיונה כפרח נעים אשר זה מעט החל להתפתח ממסגרותיו. מבנה גוה רם ובריא לפי ערך שנותיה, פניה קטנים ועגולים, אפה ישר ונחיריו דקים, לחייה שושנים פורחות בשלג ובהן גומות החן הנשקפות לעין מדי תפתח סגור שפתיה הקטנות והאדומות כחוט השני; עיניה תכלת כרקיע השמים ומפיקות נגה וחֹם כשמש בצאתה. מצחה זך וישר ועורו דק ורך עד כי נראו בו לשני קצותיו העורקים הדקים המשתרגים כחוטי תכלת מבעד לרקותיה, ושערותיה כזהב טהור קלועות וסובבות לראשה, כמו שת לו הטבע עטרת פז, בשושו משוש על מבחר יצוריו בתבל. כמשבצות זהב לאבני חן כן היה הגו היפה הזה מעון לנפש עדינה ורוח נדיבה. היא היתה דבקה באלוהיה ואוהבת את עמה אהבה תמה ונאמנה, כמו יצקו החשמונאים הראשונים עליה מרוחם לעשותה פרי ישוה להם. על כן זרה לה רוח אמה, המתהפכת מסבות בתחבולותיה וכל חפצה רק להשתרר ולהיות שלטת בארץ. לעמת זה הוקירה מאד את אביה, ואת קדושים נמנה בעיניה, כי הערה למות נפשו בעד עמו וארצו, אף נדה מאד להורקנוס אביה הזקן, אשר לא יצלח לעצור בעמו מרפיון ידים, ובגלל זאת מצאו “האדומים” יד להם לקחת להם ממשלתו ולעשות בה כרצונם. את פני הורדוס לא ראתה מעודה, אך שנאתהו בנפש על פי הדברים אשר לקחו אזניה מפי אמה ולפעמים גם מפי אביה הזקן, ומדי דברה בו זכרה לו חרפת מולדתו ותקראהו בשם “עַמִיוּדוֹס” ⁵⁰ – השם אשר כנהו בן אנטיגנוס בן אריסתובל בדברו עליו רעות לפני יוליוס קיסר לאמר: חצי-יהודי.

הורדוס היה בן עשרים ותשע שנה בעת ההיא, וחזוּתו כלה הוכיחה על תערובת מולדתו, כי בו התבוללו דמי יעקב ועשו, ישראל ואדום יחד. הוא היה בעל קומה ממֻצעת, איתן במבנהו והדוּר במראהו. עור בשרו כהה, פניו ארוכים מעט, אפו עקול, שפתיו מלאות, שער ראשו וזקנו חוּם כערמונים, ובהתעורר לבבו ברגשת עזו, ירחבו נחיריו, יתקמט מצחו ברום גבותיו, ועיניו האמוצות מאזרות זקות ומבריקות כגפרית בוערה. הוא איש כביר כח ולב, רגשותיו עצומות לבלי חק, גם אהבתו גם שנאתו לא ידעו גבול; אך למד לשלוט ברוחו ולטמון עשתנותיו בחֻבו, וכגרמיו כן חפצו כמטיל ברזל לבלי שוב מפני כל עד עשותו ועד הקימו מזמות לבו. תכונתו זו קבל מהרומאים, אשר למד אל דרכיהם בהיותו אמון אצלם בימי חרפו. – בעודנו ילד נבא עליו אחד האסיים ושמו מנחם, כי עתיד הוא להיות מושל בארץ ועליו יציץ נזר מלוכה. בנבואה הזאת האמין אנטיפטר אמונה אֹמן, ולבעבור זאת עזב את ארצו ומולדתו ויבוא לשבת בירושלים ולמצוא נתיבותיו בבית החשמונאים, למען תמצא ידו להרסו ולהבָּנות מחרבנו. והיא אשר הוסיפה אמץ בלבב הורדוס בראותו כי דבר הנביא האסיי קרוב לבוא, עוד מעט וכסא יהודה נכון לפניו כשחר נכון מוצאו. אך לבו ידע כי כל עוד יש נצר משרש החשמונאים לא יעזוב העם חסדו ואמתּו מבית גואליו מלפנים, ועל כן יעץ מזמה להתחתן בהורקנוס, למען יקרא שם המשפחה גם עליו וסרה קנאת העם בו ובביתו וחדלה לעולם.

מחשבה כזאת עלתה גם על לב אלכסנדרה, בדעתה כי רפו ידי אביה ולא תעצורנה כח להחזיק בממשלה עד אשר יגדל אריסתובל בנה, וידים אמיצות פשוטות אליה להוציאה מידיו, ידי הורדוס האדומי מעבר מזה וידי אנטיגונס גיסה מעבר מזה. ומאשר גדלה איבתה לאנטיגנוס משנאתה את הורדוס, גמרה אֹמר למשוך אליה את הגבור האדומי בחבלי אדם, בעבותות אהבה – כי אמנם היתה אשה יפה מאד בעודה במבחר שנותיה, ונפשה קותה לה כי על נקלה תמשכהו ברשתה. ובקראה את הורדוס לבוא אל המשתה אשר עשתה, שתה עליה עדייה ותתהדר לפניו מאד למען יתאוה יפיה. אבל אשר לא פללה בא לה! כי נמשכו עיני הורדוס אחרי מרים בתה, התמה והנעימה, ואשר הואיל בראשונה לעשות בחשבון, אותה בקש עתה לעשות בלב ונפש – כי העלמה הזאת, רבת החן וכלילת היֹפי, עוררה בו אהבה רבה, ויחשק בה בכל עז חושיו, ובסערת רגשותיו השתער על הורקנוס אביה הזקן לתת לו את שאלתו וליסד את האגדה הזאת לטובת כלם.

ומרים התפלאה לתכונה הרבה אשר היתה מאת אמה לקבלת פני הורדוס, ובראותה כי מרבה היא להתיפות במבחר עדייה ותמרוקיה, זעף עליה לבה, כי הבינה למזמותיה – והחשד הזה עוד חזק בקרבה בראותה בעיניה את “העבד האדומי”, אשר שמעה שמעו זה כמה. זאת הפעם ראתה עינה פני איש חיל, גבר חכם בעז ומושל כביר, אשר יפי ואֹמץ בו התאחדו, ולולא הסכינה לשמוע חרפתו כל הימים כי עתה סלחה לאמה על חפץ לבבה – כי לבה כבר ראה חכמה, כבר ידעה להכיר את הכח הנעלם המושך לבב הנשים לגבורי החיל, כגפן סורחת כרוכה אחרי עץ עבות להיות לה למבטח עז – ומה השתוממה לשמוע כי לא אל אמה כי אם אליה הוא נושא את נפשו! אמנם נעתרה אמה כל נקלה לדברי הורקנוס אביה. ותֵּאות לתת להורדוס את בתו תמורתה; אבל לא כן היה עם לבב מרים – כי בבוא אליה אִמה ואביה הזקן להגיד לה את אשר עם לבבם, הכּירה בלחות צלמות וכמעט יצאה נפשה בדברם. וכשוב אליה רוחה התרגזה אליהם מאד ותדבר קשות בחמת רוחה ותשם ותשאף יחד. לשוא הרבו לדבר על לבה בספרם לה תהלת הורדוס וגבורות ישע ימינו – כי החזיקה בדברים אשר הסכינה לשמוע מפיהם בכל עת, ותוכיחם על פניהם, כי את האיש אשר חרפו תמיד בשם “עבד אדומי”, שהוא רק “חצי יהודי”, ואשר מאת אביו היתה שומה להוציא אביה אל הורג, אותו יחפצו להרכיב עתה אלוף לראשה, למען החזיק בגאונם ולעֹז בהוָתם! כאלה וכאלה דברה הנערה רתת בחֹם לבה ובכיה תמרורים, עד כי חדל הזקן ממנה ויאנח וישב אחור; אבל אִמה לא הרפתה ממנה בכל זאת, ותעתר עליה אמריה ותוכיח בדברים כי לא לבת מלכים ללכת אחרי לבבה, ועליה לשמור ולעשות ככל הנחוץ לטובת מולדתה ועמה. גם דתה דורשת כזאת מידה, כי לא לאמונה יגבר הורדוס בארץ, ואשר משכלת תדע למשול ברוח בעלה לשמור עליו לבל יחלל קדש ולא יהפוך לבב עמו לבגוד באלהי אבותיו.

לדברים האלה הנאמרים בדעת נעניתי גם אני, ואהיה להם לעזר לא מעט, ואורנה ואגיד למרים ככל אשר עם לבבי, עד אשר נעתרה לנו בבכי ותחנונים, כי היה לבה חרד מאד מיראתה את האיש אשר בחיקו יוטל גורלה. – ואז הודענו הדברים להורדוס ותחי רוחו. ובאהבתו את מרים מאד גרש מפניה את האשה הראשונה אשר לקח לו בנעוריו מבנות עמו, ויארש לו את מרים כדת ⁵¹, ואת חתונתה יעדו לעת ימלאו ימיה.

בהוסר האגדה הזאת היה הורקנוס להורדוס לישועה גדולה. כי בעת ההיא קמו שלשה אבירי רומה וינקמו דמי יוליוס קיסר מידי רוצחי נפשו ויחלקו הממשלה ביניהם, ואחד בהם, הוא מרקוס אנטוניוס, שם משטרו בארץ הקדם. ויבואו לפניו מלאכים מנכבדי ירושלים ויתאוננו רע באזניו על “האחים האדומים”, כי בחזקם לקחו להם קרנים להשתרר על העם בשם הורקנוס ולרדות בו למורת רוחו. אך הורקנוס הכזיבם על פניהם ויהלל את האחים כי להם חכמה עם גבורה, והורדוס הרבה לו מתנות וימצא חן בעיניו. אז גרש אנטוניוס את המלאכים מלפניו וירבה כבוד האחים וישימם לנציבים בארץ ⁵². ואצילי ירושלים הוסיפו עוד שלוח מלאכים רבים ונכבדים לגלות אליו ריבם, ואף אנטוניוס חרה בם וישלח בהם חיל רוכביו ויהיו להם למרמס.

פתאם באה סופה על הורדוס והורקנוס גם יחד ותשערם ממקומם, – כי התקוממו הפרתים על רומה ויכו צבאותיה אחור ויפשטו על ארם ויכבשוה. ואנטוניוס לא שת לבו לזה, כי נאחז בחבלי אהבתו לקליאופטרה מלכת מצרים, אשר צוד צדתהו כצפור ברוב יפיה ובעצמת קסמיה. וישמע זאת ליזַניאס בן תלמי הכוֹחליתי, ויבוא לפני פקורים בן מלך הפרתים ויחל פניו במנחה להציל את ארץ יהודה מיד הרומאים, להכרית ממנה את האדומים בעלי בריתם ולהוריד את הורקנוס מכסאו ולהושיב תחתיו את אנטיגנוס דודו. ויעלו הפרתים על הארץ, ואנטיגנוס נספח עליהם בחיל גדול ויגיע עד ירושלים, ורבים מיושביה שתו ידם עמו ויפתחו לפניו שעריה. העיר נכבשה ⁵³והורקנוס והאחים האדומים שגבו בהיכל החשמונאים ובמעוזי הר הבית. ושר צבא הפרתים חשב מזמה לתפשם חיים, וידבר על לבם ללכת אל מחנהו

ולדבר שלום בפקוריס בן המלך ולהטות לבבו אליהם. וישמעו הורקנוס ופזאל לעצתו ויצאו אל המחנה; שם נתפשו שניהם ויאָסרו בכבלי ברזל ויובאו אל בור השבי. פזאל בחר מות מחיים וירוצץ את גלגלתו בקיר בית כלאו, והורקנוס נפל ביד אנטיגנוס בן אחיו, אשר כלה חמתו בו וישך בשניו את אזנו לעשותו בעל מוּם, למען אשר לא יצלח עוד לכהונה, ואחר כן נתנהו בידי הפרתים אשר הוליכוהו שבי אל ארצם. רק הורדוס נצל מכף שואפיו, ויהי בלילה ויקח את אמו ואחותו ואת מרים ארושתו ואת אלכסנדרה אמה, וימלט אל מבצר מסדה אשר על שפת ים המלח. שם עזבן למשמר ביד יוסף אחיו והוא ברח ארצה ערב לבקש עזרה מעם המלך מַלוּך, ידיד אביהו מלפנים. אבל מלך ערב הובישהו משברו ויגרשהו מעל פניו. אז שם הורדוס פעמיו מצרימה ויבוא לאלכסנדריה. וקליאופטרה מלכת הארץ קדמה פניו בכבוד ותשחרהו להמנות בשרי צבאיה, אבל הוא בגבה אפו לא שעה אליה, ובשמעו כי אנטוניוס יושב ברומה ירד באניה לבוא גם הוא שמה.

                             ________

ואנטיגנוס היה למלך וכהן גדול ביהודה ויבטח בלבו כי לעד יכון כסאו. אבל לבב חכמי העם וזקניו רחק ממנו – כי לא אבוּ סלוח לו רשעתו אשר עשה להורקנוס דודו, גם זכרו לו חרפת אחותו, כי בת מלכים וכהנים מבית החשמונאים חללה כבוד אבותיה ותהי לאשה למושל נכרי ועובד אלילים. ויהי אנטיגנוס עוין את החכמים הפרושים, ושנאתו אשר כסה במשאון נגלתה לפעמים בקהל רב. פעם אחת יצא מבית המקדש ככלותו עבודתו בהיכל ה', וכל העם יצא לכבודו אחריו. ויהי בדרך ויראו את שמעיה ואבטליון הולכים בפאת הרחוב, ויעזבו את מלכם וכהנם וילכו אחרי מוריהם אלה, שהם ראשי הסנהדריה. וימאנו החכמים בכבוד הזה, לבלתי הכעיס את המלך, ולכפר פניו נטו גם הם ללכת אחריו עד בואו אל היכלו; אבל הוא שמר הדבר בלבו. ויהי בגשתם אליו להפרד ממנו ולברכהו לשלום, ויקרא להם בלעגי שפה: “לכו לשלום, בני עממים!” – זאת דבר למען הזכיר להם חרפת מולדתם, כי שניהם בני גרים היו, מצאצאי סנחריב מלך אשור ⁵⁴. על זה השיבו המה: “טוב היות בני עממים ולרדוף שלום כאהרון הכהן, מהיות בן אהרון ושונא שלום כעממים” ⁵⁵. על זדונות כאלה הוסיפו החכמים להתרחק מעליו, אבל הוא לא שת לבו להם – כי היו עיניו נשואות אל מבצר מסדה, ויער כחו ולבבו להבקיעהו אליו ולהוריד עז מבטחו.

מבצר מסדה נוסד על ידי יונתן בן מתתיהו, והוא בנוי על ראש הר סלע המתנשא על שפת ים המלח, וסביביו בקעות עמוקות מאד, ורק משעול אחד לו, המטה עקלקלותיו מסביב להר עד הגיעו אל מרום קצו. על יד המצודה ישתרע מישור גדול ורחב אשר אדמתו פוריה מאד, והוא מלא שדות וכרמים וכל פרי עץ למינהו, וכל אֹכל ומשקה האצור באסמיו לא יבאש ולא ירקב לעולם. שם גם בורות חצובים למקוה מי הגשם, די הרוות המוני אדם ובהמה רבה. אל המבצר ההוא הניס הורדוס את הנפשות הקרובות לו, ואת יוסף אחיו הפקיד עליו ועליהן, וחיל שמונה מאות איש אתו. וגם אני נספחתי על המחנה ההוא, כי על בית אלכסנדרה נחשבתי, וילדיה דבקו בי ויכבדוני כאב להם.

בשבתי שם הכרתי דעת את משפחת הורדוס, את שני אחיו הנותרים ואמו ואחותו. קפרון אמו היתה אשה כבודה לפי ערכה, קרובה ושאֵרת בשר לשרמלה הגדול בעשירי ישראל יושבי אנטוכיה. כמֹהָ כיוסף בנה הצעיר היו רחוקים מתהפוכות ולשון שקר. לעמת זה היה פרוֹרס בנה הגדול ושלומית בתה הצעירה והיחידה ערומים כנחשים ורעים ואכזרים כחיתו טרף. אמנם את פרורס ראינו רק לעיתים רחוקות, כי הוא ישב על נחלותיו בארץ אדום; אך שלומית היתה יושבת בית הורדוס, והיא נשואת בעל לאחד מקרוביה ושמו גם הוא יוסף, ובהיותה אשת מדנים וכעש בחר בעלה לנוע ולנוד עם הורדוס מהשאר עמה במסדה. ותהי רוח רעה בין הנשים האלה, כי אלכסנדרה וקפרון התגאו והתפארו אשה על אחותה מדי דברן יחד, ושלומית התעברה על ריבן ותרב לסכסך אותן אשה ברעותה, ועל מרים חרה אפה, בקנאתה ביפיה והדר גאונה, ותכעיסנה תמיד למען הרעימה. אך מרים השכילה למשול ברוחה, ובראותה אותה כצנינים בצדיה ותרחק מעליה דרכה.

ואנטיגנוס ידע כי כל עוד ינוח שבט האדומים על גורל משפחתו לא יוכל לשבת על כסאו לבטח, כי היה יהיה הורדוס לו למוקש, בהחשבו גם הוא על בית חשמונאים. וישלח מלאכים בסתר אל אלכסנדרה לדבר על לבה ולפתותה, לעזוב עם צאצאיה את מצודת משגבה ולשוב ירושלימה, אף נתן תקוה בלבה כי יקח את מרים אחר כבוד להושיבה עמו לכסא. ולב אלכסנדרה נפתה על הכבוד הצפוי לה ממנו, וכמעט סלחה לו את הרעה אשר עשה לאביה, ותנסה דבר אל מרים להטות לבבה אחרי אנטיגנוס שארה הקרוב לה. אבל מרים רגזה תחתיה למשמע אזנה, אך עצרה ברוחה בדעתה את נפש אמה, ותשב אמריה לה כיֹשר לבה, כי אמנם לא מאהבה נתנה ידה להורדוס; אך יהי אשר יהיה, אחת נשבעה לשמור לו אמונתו ולא תמר. אולם לו גם היתה חפשיה לנפשה, לא נקלה עוד מזאת לתת ידה או אף לדבר שלום באיש אשר הרים ידו באביה הזקן, שהוא גם עצמו ובשרו, לעשות מעשים אשר לא יעשו.

כראות אנטיגנוס כי בדרך שלום לא יצלח להניא לב מרים מאחרי הורדוס, גמר אמר להשתער על מסדה בחזקה. אבל לשוא הריק כחו, כי לא יכל לה. ויהי כי ארכו ימי המצור והמים אזלו מן הבורות, ויצמא העם מאד, וילונו על הורדוס וביתו כי בשלו באה עליהם הרעה הזאת. וכראות יוסף כי רבו המתאוננים בעיר, ויתן אל לבו לקחת מחצית החיל עמו ולהבקיע לו דרך בין מחנה האויב, ואז אבוא אנכי עם יתר החיל ועם כל נפשות ביתו אחריו, ויחדו נסע ונלך ארצה ערב. אבל שוא היתה תקותו – כי הֻכה עם חיל החלוץ מכה נצחת וישב על עקביו במפח נפש. בעת הרעה ההיא הראתה מרים נפלאות בנדבת לבבה, כי כל ימיה פנו בדאגה ועזרתה לרעבים ולצמאים, לחולים ולנגפים, ותתן להם מחסורם מאוסמי המצודה ויקביה, ותחבש לעצבותם. ויהי שמהה לברכה בפי כל, כי נדבות פיה גברו גם על נדבות ידה – והיא שעמדה לה ולכל נפשות בית הורדוס כי לא חשו אנשי העיר להסגירן אל אנטיגנוס, עד אשר נלאו הכיל – כי גדל הצמא מנשוא.

הרעה הגיעה עד הנפש ולב העם הולך וסוער, גם ידי אנשי החיל רפו ופניהם נזעמו. אז העירותי את לב יוסף, כי אם נוסיף להחזיק במעזנו, ובגדו בנו אנשינו וסגרונו בידי צר. ותהי העצה היעֻצה לנסות עוד הפעם כחנו וגבורתנו במלחמה. אבל כמעט ירדנו אל העמק ונגיע עד קצה המחנה, ורבים מאנשי חילנו הפכו פניהם וישיתו ידם עם אויבינו אשר הקיפונו מסביב, ואנטיגנוס ורוכביו שות שתו אל הכבוּדה אשר מאחרינו, לכבוש את הנשים ולשבותן שבי. במהומת המלחמה נפצעתי ואפול ארצה, ואנטיגנוס שלח ידו לאחוז במרים ולהעלותה על סוסו. עוד מרים

מתאמצת בשארית כחה להשתמט מפניו, ופתאם נשמעה תרועת מלחמה מעבר השני, ועד ארגיעה נפזר חיל האויב כגלגל לפני סופה, ופני הורדוס נראו ברכבו על סוס אביר וחרבו שלופה בידו, ואתו חיל גדול ורב אשר כסה פני כל העמק. ואנטיגנוס עזב טרפו ויריץ את סוסו כאילה שלוחה, ויברח וימלט על נפשו.

                              ________

בגפו בא הורדוס לרומה ובגאון מלוכה יצא ממנה אחרי שבתו בה רק שבעה ימים. כי דבר אנטוניוס עליו טובות לפני אוקטבינוס רעהו ויחדו הציגוהו לפני זקני העם, ויוכיחו לדעת את הטוב הצפון לרומה אם יהיה ידידם, הגבור המשכיל הזה, מושל ביהודה. וישמחו כלם בו מאד ויקראו לו “יחי המלך!”, ויכתירוהו בהיכל הקפיטוליום ויכתבו הדברים בספר זכרוֹן. ואת אנטיגנוס נתנו לחרם, על אשר התחזק בעזרת הפרתים אויביהם מאז ⁵⁶.

אז חש הורדוס לעלות על ארץ ממלכתו, ושרמלה קרובו ואוהבו פתח לפניו את אוצרו ויתן לו כסף וזהב די עשות חיל וצבא מבני הנכר ומאנשי הגליל אשר נספחו על דגלו ⁵⁷; ותהי ראשית דרכו אל המבצר מסדה לראות את שלום ביתו, ולאָשרו היה בואו אלינו דבר בעתו. עוד ביום ההוא זורמו עבות שחקים ויהי גשם גדול ומטר סוחף, וכל הבורות במסדה מלאו מים. וישובו כלם אל המבצר שמחים וטובי לב, וגם אותי ואת יתר הפצועים העלו בשלום ההרה. ומרים חלתה מן הבלהות אשר בעתוה ביום ההוא, אך עד מהרה שבה לאיתנה לעליצות לב הורדוס אשר אהבה בנפשו, ולשמחת אמו ואחותו אשר השלמו לה וגם לאמה בימי טובה אלה. גם אני נרפאתי מן המכות אשר הֻכיתי, ויוסף הגיד עלי תהלתי לפני אחיו, וישחרני הורדוס בכבוד להמנות בשרי חילו ולצבוא על ירושלים לכבשה. אך אנכי מאנתי להרים יד ברצח על אחי ועמי, ואשיב פניו בתודה ואומר לו, כי טוב לי לעמוד על משמרתי, משמרת מנוחה ושלום, מהגדיל שמי בגבורה על מרומי שדה.

אחר הדברים האלה ברך הורדוס את כלנו ויצא בראש חילו לעלות על ירושלים ולכונן בה כסאו כיד הרומאים הטובה עליו. אבל לא על נקלה הצליח להדוף את אנטיגנוס מפניו – כי היתה יד העם עם מלכם החשמונאי, וידי הרומאים מלאו עבודה במלחמותיהם את הפרתים בסוריה. גם השכיל אנטיגנוס לקנות בכסף את שרי צבאות רומה, ותהי עזרתם להורדוס לאכזב. וכראות הורדוס כי כל הדברים יגעים, וירא ראשית לו להוציא את נפשות ביתו ממבצר מסדה ויושיבן לבטח על נחלותיו בשמרון, אשר נבנתה מחרבותיה בימי פומפיוס על יד גביניוס, נציב רומה בסוריה. ואת יוסף וחילו העביר ארצה אדום, והוא שם פעמיו אל אנטוניוס החונה על נהר פרת, ויהי לו לעזר במלחמותיו. ובחכמתו וגבורתו הוסיף לקנות לבב הרומאים ולמשוך אליו חסדם, עד כי שלח אנטוניוס עמו את סוסיוס שר צבאו וחיל גדול עמו להלחם בירושלים עד רדתה ולהמליך בתוכה את הורדוס ידיד הרומאים הנאמן בבריתם.

בעלות הורדוס עם חיל הרומאים התקוממה לו כל ארץ ידידה. ויוסף אחיו נפל במלחמתו עם אנטיגנוס על יד העיר יריחו. ותהי ראשית מעשהו לנקום נקמת אחיו מאת יושבי הערים אשר בסביבות המקום ההוא. ואחר כן פרץ עם חילו כנחל איתן על פני כל הארץ ויכבשנה ביד חזקה, ואז עלה על ירושלים ויביאנה במצור. ובדעתו כי לא על נקלה תפול העיר בידו, השאיר את סוסיוס וחילו לצור עליה מסביב, והוא שות שת שמרונה, לחֹג חג חתונתו עם מרים משאת נפשו. ליום ההוא קותה גם נפש מרים, לא מאהבתה את הורדוס כי אם בתקותה, כי בהקרא שם משפחתה על הורדוס יכירוהו בני עמה לטובה וישפתו שלום לו, אז תשקוט הארץ ולא ישפכו עוד דמי אחים בקרבה למורת רוחה. על ראש שמחתנו נקרה אלינו מנחם האסיי, אשר בא מקצה ים המלח מערבה, המקום אשר אוו האסיים לשבתם מאז ⁵⁸. והורדוס זכר לו את נבואותו בעודנו נער, וישאלהו באזני כלנו עד כמה יארכו ימי מלכותו, – וימאן מנחם להשיבהו דבר. אז החל הורדוס למנות לפניו מספר השנים. עד שלשים ושבע שנה נענה לו המתנבא הזה, ואז בטח לב הורדוס כי יארכו ימי מלכותו עד זקנה ושֹבה ⁵⁹.

ויהי כי הקיפו ימי המשתה והשמחה, וישב הורדוס אל חילו, ולרגליו הלך צבאו ורב עד מאת אלף איש. ואחרי שני ירחים ⁶⁰ נבקעה העיר לפניהם מפאת צפון, ממקום אשר פרץ פומפיוס לפני עשרים ותשע שנה. העם הנצוּר בעיר נלחם כאריות, אך לב חכמיו חלק בעת ההיא: שמעיה ואבטליון יעצו להדיח את אנטיגונוס משאתו, כי כן רצון ה', ובבא בן בוטא, מקרובי אנטיגנוס, הקשה אליהם להחזיק בידי המלך החשמונאי, ובניו מלאו אחריו ויתנו אמץ בלב העם לעמוד לימין מלכם. אבל יד הרומאים גברה, ובחמת אפם ערכו מטבח נורא בעיר ובהר הבית, ורק מרים עמדה בפרץ בהפילה תחנתה לפני בעלה, והוא לא יכל להשיב פניה. וברב כפר הצליח הורדוס להשיב חמתם מהשחית. ולב אנטיגנוס נפל בקרבו ויפול לרגלי סוסיוס ויתחנן על נפשו. אבל סוסיוס בעט בו בשאט בנפש ויקראהו בשם אנטיגונה, שם אשה, לאמר: כי רך לבבו כאשה מצרה – ויאסרהו בנחשתים וישלחהו אל אנטוניוס אנטוכיאה. והורדוס העתיר לאנטוניוס לכלות חמתו באיש חרמו, ויצו אנטוניוס, ויפשטו בגדי אנטיגנוס מעליו, ויאסרוהו אל עץ וידושו בשרו בשוטים כעבד נפשע, ואחר כן המיתוהו מות נבל, בהסירם את ראשו בקרדום. זאת אחרית המלך האחרון לבית החשמונאים! והימים אשר היה אנטיגנוס מלך וכהן גדול בעמו שלש שנים וחצי.

כעלות הורדוס על כסא מלכותו גלה רשעתו בקהל רב, וגם תחנוני מרים לא הועילו עוד להניח רוחו. וישם משמרות על שערי העיר לתפוש את כל היוצא ממנה, ויעש משפטים באוהבי אנטיגנוס וארבעים וחמשה איש ממרומי העם הגיר על ידי חרב ואת כל רכושם החרים לו ⁶¹. אז זכר לזקני הסנהדריה את הרעה אשר חשבו לעשות לו לפני שתים עשרה שנה, בעמדו לפניהם לדין על הרצח אשר עשה באנשי הגליל. ויעש בהם נקמות, ורק את שמעיה ואבטליון החיה, בדעתו כי יעצו עליו טובה, להדוף את אנטיגונוס מפניו ⁶². ואת עיני בבא בן בוטא עוֵר ⁶³, אך בניו נצולו מידו, כי הסתירם שר צבאו קוסטובר האדומי, מפניו. וכנוח לו מסביב החל לבנות הנהרסות ולפאר את העיר בידי חרוצים. ואז עזבנו את שמרון ונבוא ירושלימה מקץ החדש הששי, כתום קיץ. ועד אשר ישלם בנין הארמון החדש אשר בנה הורדוס בקצה העיר מערבה, ישבנו יחדו בהיכל החשמונאים, אשר היה עתה נחלה לאלכסנדרה ואריסתובל בנה.

                                        ________

הגיע ירח איתנים⁶⁴, והעם אשר הסכין זה מאַת שנה לראות את החשמונאים מכַהנים פאר במקדש ה', ראה למורת רוחו איש פלומי וכהן, אשר היה מוצאו מבבל ומושבו במצרים, עומד תחתם לשרת בקדש, הוא חנמאל המצרי ⁶⁵, אשר העלהו הורדוס ירושלימה וישימו לכהן הראש. גם זכר העם את מוריו וזקניו, חכמי הסנהדריה, אשר הרבו תמיד לשמח נפשו בחג הסכות בשמחת בית השואבה, ואשר רבים מהם נספו זה מקרוב מיד הורדוס בלא משפט, ויהיו כלם נוגים ממועד הבא. ובהודע למרים מרת נפשם גמרה אֹמר לשלם נחומים לעמה ברוח נדיבתה, – ובדברים כאלה מהר הורדוס למלא משאלותיה ויתן לה את כל חפצה. ותועץ עמי כדת מה לעשות, ואורנה פרשת החג, ואהיה לעזר לה בכל אות נפשי להרבות כבודו ולהגדיל שמחת העם במועד ההוא.

בארבעת הימים אשר בין צום העשירי לחג הסכות הוקמו חמשה עשר עמודים גבוהים בעזרת הנשים פנימה, במקום אשר יועדו כל העם לשמוח בשמחת החג, והעמודים מעלפים מקלעות עלי זית וכפות תמרים, ורצפה קטנה בראש כל אחד מהם, (חמשים ושבעה סלמות מֻצבים ארצה וראשיהם מגיעים אל הרצפות, ארבעה ארבעה לכל עמוד, חוץ מהעמוד התיכון, אשר לו רק סלם אחד רחב ויפה מכלם. וחמשים וששה נערים, פרחי כהונה, יפי תֹאר ויפי מראה, הוכנו לדבר, לעלות ולרדת קל מהרה בסלמות הזקופים. והמעשה אשר יִעשה בהם היה סוד כמוס, לא ידעהו איש זולת הכהן הגדול ושני ראשי הסנהדריה וראש הממונים, מחזיקי המשטר בהר הבית. והעם היושב בירושלים ורבבות האֹרחים באי מועד, להראות את פני ה', השתוממו אל המראה, ויתגודדו שמה כל העת ההיא. כלם ידעו כי אוצר שמן לרוב מאֹד הובא מהיכל החשמונאים אל לשכת בית השמנים אשר בעזרת הנשים מערבה דרומה ⁶⁶, כלם חשבו וישערו שער ואיש לא ידע פשר דבר.

ויהי בערב החג, לעת הצהרים, וכבוּדה רבה יצאה מהיכל החשמונאים ותעבור על פני הגשר העולה אל הר בית ה‘. ועבדי ההיכל נשאו ארבע עשרה מנורות גדולות, וארבעה ספלים לארבעת הקנים העולים מכל אחת, ומנורה אחת גדולה מכלן ולה רק ספל אחד גדול מאד, והוא מלא קשָׂוֹת לפתילות הרבות המוּשמות בו, והמנורות והספלים זהב טהור, וחמשים וששה כדי כסף בני שלשים לוג וכד אחד זהב הובאו אחריהם. המנורות הוצגו בראשי העמודים והכדים נאספו אל אחת הלשכות אשר לאֹצר בית ה’. אז ידעו כל העם כי מאת המלכה מרים היא שוּמה, להוסיף אורה ויקר על האוּרים הרבים אשר בהם הסכינו להאיר את הר הבית בשמחת בית השואבה, וישמחו על זה מאד.

כפנות היום הראשון לחג הסכות והכהנים כלו להקריב את קרבן התמיד, מנחת הערב, כסה המון אדם רב את הר הבית ואת החצר הפנימית, את החיל והחומה וכל עזרת הנשים עד חומת עזרת ישראל. הנשים עלו על מעקה הגנות הסובבים לאמצע החומה פנימה, והאנשים עמדו מתחת. ומשרתי הקדש הדליקו את האוּרים, ולהקות משוררים ומנגנים בכל כלי שיר החלו להשמיע זמרותיהם בכל עבר ופנה, והנה אורה ושמחה וששון ויקר בקריה העליזה ועל כל מקראיה. וקול מצהלות העם ברעה נשמע מהר הבית, בעלות פרחי הכהונה על הסלמות מעלה מעלה להגיע אל המנורות; ידם האחת נושאת כד השמן להריקו אל הספלים, והשנית מנופפה את האבוקה להדליק את הפתילות. עוד רגע אחד וכל המנורות האירו ממעל באור יקרות עד כי מלאו חצרות העיר ממנו ⁶⁷, וכל הרואים פצחו רנה ויצהלו בראשי הומיות.

“הם כל בשר!” – נשמע פתאם בקרב העזרה, כי ריח באו הורדוס ומרים וכל בית המלוכה ויעמדו על הבמה הערוכה אל מול העמוד התיכון, ובתוכם נראה נער אדמוני עם יפה עינים, הדור ונעים כמלאך אלהים ושערות ראשו ככתם פז, והוא לבוש משי ורקמה וחגור אפוד בד כפרחי הכהונה. הנער התקרב אל הסלב המֻצב על הבמה וחיש מהר עלה על שלביו, באחזו בידיו את כד הזהב ואת האבוקה, ויגיע אל ראש המנורה התיכונה, ועד ארגיעה עלתה להבה שלהבת שחֻברה לה מכל הפתילות הדולקות בספל ההוא, והאור הלך וגדל עד כי גדל מאד.

וכל העם התלחשו יחד: “בן מי הוא זה הנער הנחמד הפורח כשושנה בין פרחי הכהונה אשר כגילו?”

והיודעים ענו לאמר: “הלא זה אריסתובל בן אלכסנדרה, נכד הורקנוס המלך והכהן, השבוי בארץ הפרתים”.

“הוא איננו שבוי עוד – ענה איש אחד אשר ממוצא שפתיו נכר כי מעולי בבל הוא – כי קרא המלך פרעטים לו דרור, והנהו יושב בשלוה בעיר נהרדעא בקרב אחיו אשר שמוהו עליהם לנשיא וראש”.

דבריו נאמנו מאד – כי כן בשר הורקנוס את אלכסנדרה והורדוס באגרת שלומים אשר הגיעה ממנו אליהם זה מקרוב.

ופרחי הכהונה ירדו מן הסלמות, וגם אריסתובל ירד מסלמו וישב אל הבמה ויֵשב על יד אלכסנדרה אמו.

“התבוננו נא! – קרא אחד העומדים בקרבת הבמה – התבוננו נא אל מראה הנער הנחמד הזה ולמרים אחותו המלכה, כי הם כמים הפנים לפנים! שניהם כתֹאר פני הכרובים בעלי הכנפים; יפים הם כלבנה המאירה עלינו עתה במלוּאה, ברים כחמה ברקיע השמים, ונגה להם ויפעה להם עד כי כל רואיהם יכירום כי בני מלכים המה, זרע ברך ה'!”.

“לא לחנם יתגעגע הורקנוס הזקן על שארית משפחתו – קרא האֹרח הבבלי – כי ילדי חן כאלה עטרות תפארה הם לראש בית אבותם”.

“כל עוד יש שריד לבית החשמונאים – ענה השלישי – עוד יש תקוה כי גם הכהונה גם המלוכה תשוב אליהם כמקדם”.

מי יתן וזכינו לראות זאת בעינינו, וידענו כי פקד ה' את עמו וישב לו כבודו מלפנים!".

לדברים האלה אשר הגיעו לאזנינו נהרו פני אלכסנדרה, ומרים הורידה ראשה ועיניה מלאו דמעה. ושלומית אחות הורדוס אחזה בכנף מעילו ותמשכנה להעירהו על דבר; אך הוא לא שעה אליה – כי גם בלעדיה הטה אֹזן לשמוע ולהקשיב ולשמור הדברים בלבו. – ברגע הזה נדמו המשׂוחחים והמשוררים גם יחד – כי הנה יצאו הלוים משתי הלשכות הפתוחות מתחת עזרת ישראל לעזרת הנשים ובידיהם כנורות ונבלים ומצלתים וחצוצרות וכל כלי שיר, ועל כלם החליל הנעים המנצח עליהם, אשר בו יחלו זמירותיהם ובו יכלו. הלוים התיצבו במערכות על חמש עשרה המעלות העולות לעזרת ישראל, וקול שירה וזמרה נשמע מהמקהלה הגדולה הזאת, היא שירת ההיכל, שיר-המעלות הראשון ⁶⁸.

רוח כהה לבשה את העם לנגינת העצב הערוכה לשיר הזה, שבּו התאונן עם ישראל על אויביו אשר הקיפוהו מסביב בשובו מגלות בבל, עת שלחו בו חצי לשונם בשפת שקר, בלשון רמיה, ומדי דברו לשלום קמו עליו חפצי קרבות ויהיו למלחמה. עוד דומה מסביב, וכל שמחי לב נאנחים לשמע הנגינה – והנה שב החליל לראשית נגינתו הנעימה, המלאה נחמה בישועת ה‘, עת שרו הלוים לאמר: “בצרתה לי קראתי ויענני”. וכמעט נדמה הקול ועדת חסידים ואנשי מעשה יצאו מקרב העם, איש ואבוקתו בידו, ויצהלו כלם בהודות לה’ כי טוב “כי לעולם חסדו”, ויחלו לרקד ולפזז בשירות ותשבחות לצור ישראל וגואלו: "אלה יצאו במעגלה במחולות מחנים; אלה כרכרו שנים שנים בשום איש ידו על שכם רעהו, ואלה רקדו לבדם בשעשעם עיני העם באבוקות האורה אשר אספו להם איש איש לנפשו במספר ארבעה או שמונה ⁶⁹, וישכלו ידיהם להשליך את האחת למעלה ולקבל את השניה בנפלה מטה, “ולזרוק את זו ולקבל את זו” בידים מהירות עד כי נדמו האבוקות לגלגלי אש הסובבים על מקומם הלוך וסבוב בלי חָשׂך. וזמירות הקדש היו הלך ורב ונגינות המחולות הלכו וגברו, וכל העם צהל קולו מיָם. ההמון רקע ברגליו על הרצפה והנשים מעל הגגות מחאו כף עד כי "כל אשר לא ראה את השמחה הזאת לא ראה שמחה מימיו ⁷⁰.

באחת הפנות, הרחק מהחכמים והזקנים המרקדים לאור המנורה והאבוקות, נראה איש דל ורזה לבוּש בד עב כעובדים שכירי יום, איש עני ואביון אשר פניו קמטו מעמל החיים – וגם הוא שש ועלז בשמחת עמו והנהו צוהל בראש כלם, בקראו בקול אדיר וחזק:

"אם אני כאן, הכל כאן,

ואם אין אני כאן – מי כאן?"

לקול דבריו אלה עקש הורדוס שפתיו ויפן אלי ויאמר: “מי הוא הדל הגאה הזה?”

מבלי דעת מה להשיב ירדתי מעל הבמה ואקרב אל המקום ההוא, ואחקור ואדרוש עד אשר נודע לי כי הוא הלל הבבלי, אשר מאהבתו ללמודי התורה ומאין לו לשלם את הפרוטות, חק השומר בית מדרש שמעיה ואבטליון בביאה, עלה וישכב על פי הארֻבּה לשמוע משם תורתם. בלילה ההוא ירד שלג רב ויכסהו כלו, והוא לא קם ולא זע ממקומו עד כי קפאו כל יצוריו משכבת השלג אשר עליו, וברוב עמל השיבוהו לחיים ⁷¹, ואז נודע כי הוא אחד מטובי תלמידיהם. הוא גם יודע לשונות הרבה ואין חקר לתבונתו ⁷², וכחכמתו כן רבה ענותו, מתינותו וסבלותו ⁷³.

הגדתי הדברים להורדוס ויצו להביאו לפניו. וכבואו אמר המלך אליו: "מדוע אתה ככה דל ומראך כגל עצמות? "

– ומה יתרון לאדם בעשותו פימה עלי כסל? – ענהו הלל – הלא בזה אך יכין שאר לתולעתו אחריו, כי “מרבה בשר – מרבה רמה” ⁷⁴.

"שמעתי אומרים עליך כי איש חכם אתה – ולמה זה לא תבקש לך ענין ומעשה אשר יתן לך עשׁר ונכסים וכבוד? "

– ומה יסכנו לי כל אלה? “מרבה נכסים – מרבה דאגה” ⁷⁵ ו“נגיד שמא – אבד שמה” ⁷⁶. אין טוב כי אם לעסוק בתורה, כי “מרבה תורה – מרבה חיים” ⁷⁷.

“ואם חפץ חיים אתה, איך לא תדאג ליום מחר”

באלוהים שמתי מבטחי ו“ברוך ה' יום יום” ⁷⁸

"הן בפיך אמרת כי בורח אתה מן הכבוד ואיכה תתנשא לאמר: “אני ואפסי עוד”?

– ומתי אמרתי כזאת?

"הלא כן קראת: “אם אני כאן הכל כאן”.

– לדבר הזה יסלח לי אדני המלך, כי לא נתת לבך למצוא חידתי הגלויה. חלילה לי

מהגד עלי כזאת, כי “כשאני לעצמי – מה אני?” ⁷⁹ כי אם על יוצר הכל אשר מידו הכל. בשם הזה הלא נקראהו בחג הזה ⁸⁰, ואותו אזכירה בתוך אַחי עליזי שמחנו, למען דעת כי כבוד ה' נמצא בתוכנו, וממנו הכבוד והתפארת למקום הזה הנקדש בשמו. יזכרו נא זאת ויגילו ברעדה, בדעתם כי המקום אשר המה עומדים בזה קדוש הוא והיה גם מחניהם קדוש ⁸¹.

השיחה הזאת תמה כשוב הלוים לתת קולם בשיר למעלות ⁸². והלל ברך את המלך ויפטר מפניו וישב אל מקומו.

ככלות הלוים לשיר קם הורדוס וביתו וירדו מעל הבמה ויכוננו צעדיהם לשוב אל נויהם. ההמון פנה לפניהם דרך; אחדים מהם קראו “יחי המלך!” ואחרים הסו אותם ויקראו בקול גדול: “תחי מרים המלכה החשמונאית! יחי אריסתובל העתיד לכהונה גדולה ויהי בית החשמונאים ומלכותם לעד!”.

שית גאוה עטתה לה אלכסנדרה בצאתה עם קפרון אֵם הורדוס; פני שלומית נהפכו לירקון, ומרים נבוכה מאד בלכתה לימין הורדוס, המדבר אליה במנוחה על אֹדות החג הנהדר בקדש, אך עיניו נדמו לי כגפרית בוערה ומהן פחד לבי. ואריסתובל היה שש ועלז, כי חנכוהו בלילה הזה לעבודת הקדש, ובשמעו כי נכון אני עוד לשוב להר הבית, חלה פני כלנו לתתו לשוב עמי ולהתעלס בשמחת העם. ואלכסנדרה נאוֹתה לו, אך מרים מאנה בזה, ואנכי בינותי הגיגה ואגיא גם אני את הנער מהלוך עמדי. שלחתי אותם עד הגשר ואז ברכתי את כלם לשלום ואשוב למקום הקדש ואחפש את הלל, בכלות נפשי לשוב ולדבר עמו, ואמצאהו במקום אשר היה שם בתחלה. בדברנו יחדו נודע לי לשמחת לבבי כי אך עצמי ובשרי הוא, כי גם הוא מבית דוד. מוצאו, ובדבריו הנעימים קנה כליותיו ולבי עד כי דבקה נפשי אחריו, ואדר נדר לקחת תורה מפיהו. והוא שש על זה מאד ויעוררני לבל אדחה למודי למועד מועדים, וישמיעני חקו לאמר: “אל תאמר לכשאפנה אשנה, שמא לא תפנה” ⁸³.

עברה חצות לילה ושמחת העם הגיעה למרום קצהּ, בהגיע הלוים אל השיר השלשה עשר, בזמרם בקול: “כהניה אלביש ישע וחסדיה רנן ירננו” ⁸⁴. ושני כהנים נראו מעל ראשי הלוים העומדים על המעלות, ויתיצבו בשער עליון, שער ניקנור, מזה אחד ומזה אֹחד, וחצוצרות כסף בידיהם, ויעמדו הכן על משמרתם עד כלות הלוים לשיר ועד קרוא הגבר. אז תקעו והריעו ותקעו – והנה נראה כהן שלישי ובידו צלוחית זהב ומאחריהם עמדו כל הכהנים העומדים לשרת בקדש. הלוים והעם התחלקו לשני מחנות ויפתחו הדרך בינותם, והכהנים החלו לרדת מן המעלות. בהגיעם למעלה העשירית שבו עמדו והכהנים תקעו והריעו ותקעו, וכן עשו בהגיעם אל העזרה. משם החלו הכהנים לעבור בסך, אחריהם הלוים בשירם ובזמרם, אחריהם כל ראשי העם וחכמיו וזקניו ואחריהם כל העם. בהגיעם אל שער המזרח הפכו כלם פניהם מערבה, אל מול המקדש וההיכל, והלוים נתנו בשיר קולם לאמר:

כָּל גּוֹיֵי אֶרֶץ אַךְ יַעֲבֹדוּ

לִפְסִילִים אִלְּמִים עֵץ וָאָבֶן,

לָהֶם יִתְפַּלְלוּ אַף יִסְגֹדוּ,

כִּי הֶבֶל הֵם לֹא לִבָּם יָבֶן;

אַךְ אֲנַחְנוּ נַעֲבֹד יָהּ –

אָנוּ לְיָהּ וְעֵינֵינוּ לְיָהּ!

גַּם אֲבוֹתֵינוּ סִלְּפוּ דֶרֶך

וּכְטוֹב לָהֶם אֵל זָר אָהָבוּ.

לִצְבָא שָׁמַים כָּרְעוּ בֶרֶךְ,

וְאֶת אֵל מוֹשִיעָם אָז עָזָבוּ;

אַך אֲנַחְנוּ נַעֲבֹד יָהּ –

אָנוּ לְיָהּ וְעֵינֵינוּ לְיָהּ!

הָיוּ עִתִּים וְגַם אֲנַחְנוּ

עָזַבְנוּ טוֹב וּבְרָע בָּחַרְנוּ,

שֵׁם אֱלהֵינוּ חָהּ שָׁכַחְנוּ

וּמצְוֹת פִּיהוּ לֹא שָמַרְנוּ;

אוּלם עַתָּה נַעֲבֹד יָהּ

אָנוּ לְיָהּ וְעֵינֵינוּ לְיָהּ.

וכל העם ענו לקולם ויזמרו יחד לשם ה' בשוררם קול אחר:

⁸⁵ אָנוּ לְיָהּ וְעֵינֵינוּ לְיָהּ

עֵינֵינוּ לְיָהּ, וּלְיָהּ הִנֵּנוּ!

והלוים שנו וישלשו והעם אחריהם עד אשר האירו פני שחר. אז החלו לרדת בהדרת קדש מהר בית ה' עד הגיעם אל מעין מי השלח. שם שרו הלוים במקהלה: “ושאבתם מים בששון ממעיני הישועה”. והכהן מלא את הצלחית מים, ואז החלו כלם לשוב ההרה ויעלו בהמון חגג בדרך העולה אל שער המים. בהגיעם אל השער תקעו והריעו ותקעו, ואז קדשו המים בכלי לנסכם עם היין בעת נטילת ארבעת המינים כמשפט ⁸⁶.

כמעשה הזה נעשה כל שבעת ימי החג, והעם שבע שמחות ותגל נפשו באלהי ישעו. אך פני הורדוס ומשפחתו לא נראו עוד על הבמה הערוכה להם. גם אריסתובל נעצר מבוא שמה. לשוא בכה הנער ויתחנן לתתו לראות השמחת החג – כי חזקה עליו פקודת מרים, אשר מנעתהו מן הענג הזה למרות רוח אלכסנדרה אמה – מטעם כמוס עמה.

הדברים אשר הגיעו לאזני הורדוס בהיותו על הבמה ובשובו משם הביתה לא שבו ריקם – כי מאז והלאה יסד לו עדת שוטרי חרש, אשר פרשו שחת רשתם על כל המתאוננים בעם, הנוטים אחרי החשמונאים, מלכיהם מלפנים, – ובלי דין ומשפט נכחדו מן הארץ ורכושם היה חרם לאוצר המלך. ובהודע מעשהו זה למרים התגעשה מאד כי חרה לה, ותדבר עמו משפטים. אבל הוא הקשה עליה מראשית דרכה ויען אותה קשות, ויצו עליה מהתערב עוד בעניני המלוכה, פן תנחם באחריתה. “הן לבי ונפשי לך הם, באהבתי אותך מאד – אמר לה בשפת אמת, כי אמנם אהבה כנפשו – גם כל הוני ועשרי לך הוא, להשליכו בין עניי עמך כאַות נפשך, גם כבוד מלכותי אחלק אתך באמת ובתמים; אך רסן הממשלה לא אַנח לעולם, וכל אשר יערב לבבו להחזיק בו, לא ינקה מידי כל עוד נפשי בי!”.

בדברים באלה הזהיר גם את אלכסנדרה, בבואה לפניו בבקשתה לתת את הכהונה הגדולה ביד אריסתובל בנה, וישיבנה ריקם מלפניו.

קשי הורדוס בעניני המלוכה דכא כחלל רוח מרים. היא הכירה את האיש הזה כי אין מעצור לרוחו ולא ישוב מפני כל. כל תחבולותיה ומויצותיה גם כח יפיה ועצמת אהבתו לה היו כקש לפני רוח המושל העריץ הזה, אשר בכל הנוגע בדברי המדינה שם לבו כאבן וערפו כנחושה. בחפצו הכביר הציב גבול עולם בין אהבה והממשלה, לבל תגע האחת בשנית כמלוא השערה. באהבתו את מרים לבלי חק התרפס לפניה כעבד נכנע ויהי הדום לרגליה, ולהגה אחד כי יצא מפיה בדבר הממשלה התחפש לבו ויהי כסלע מקוק וכעין הקרח הנורא. גם זאת ראתה מרים, כי המעט לו אשר לא ישא פניה, כי עוד יקשה תמיד לעשות ההפך מכל אשר שאלה, ודבריה איפוא לא ייטיבו כי אם ירעו. ההפך מכל שאלה, ודבריה איפוא לא ייטיבו כי אם ירעו. זאת שמה אל לבה ותבך במסתרים נפשה – כי הנה נכזבה גם תוחלתה האחת: להיות להועיל לעמה בהיותה לאשה לאיש הזה, נבצרה ממנה מזמה למשול ברוחו ולהטותו אל אשר תחפוץ, והיא איפוא רק שפחה נחרפת לעבד מושלים הרודה באף עמה. ותהי בעיניה כמו כפתוה לפני ארי ויתנוה בידי לא תוכל קום. ובכל זאת לא אבדה תומתה, ותשמר חסדה ואמונתה לבעלה זה אשר זרה לה רוחו, כי אחת נשבעה לו לפני ה', ושבועתה זו קדש היא, לא תחללנה כל עוד נשמת שדי תחייה.

לא כן אלכסנדרה אִמה; היא לא נתנה דמי לה, ובראותה כי אין תקוה להבנות ממרים ולבצע מחשבותיה על ידה, חבלה מזמה להשלים חפצה בלעדיה. ותשלח דברים בסתר אל קליאופטרה מלכת מצרים, ותרב אליה תחנונים, לדבר על לב אנטוניוס אוהבה, להסב את הכהונה הגדולה לאריסתובל בנה, כי מורשת אבות היא לו, ואך בעשק ובגזל נתן הורדוס נחלתו לאחר. וקליאופטרה אשת המזמות נמצאה דרושה לחפצה, לא מחמלה על אלכסנדרה ובנה כי אם באַותה לסכסך את אנטיניוס בהורדוס ולהעלות עליו חמתו – כי אז יהיה נקל לה לרשת את ארצו ולספחה על ממלכתה. בעצם העת ההיא בא אחד מידידי אנטוניוס, דַליוּס שמו, עירה ירושלים, ויסר אל בית הורדוס לשאול לשלומו, וישתומם למראה מרים רעיתו, כי לא ראה כמוה ליופי. ותשחרהו אלכסנדרה בכבוד לבקרה במעונה, ובבואו אליה הציגה לפניו את אריסתובל בנה. ודליוס הביט אל יפי הנער ואל ספיר גזרתו וישב ויתפלא בו – כי נדמה לו כמו רואה הוא לפניו את מרים המלכה לבושה בגדי גבר! ויהלל את שניהם בפניה, כי לא נמצא כמהם בכל הארץ, וידבר נכבדות באמם היפה, כי אליה נדמו גם יחד. ותבך אלכסנדרה בדברו, ותגל לפניו נגעי לבבה, כי כצר נחשב הורדוס חתנה לנער הזה, אשר על פי מולדתו יאתה לו המלוכה והוא מונע ממנו גם את הכהונה, שגם היא נחלת אבותיו בעלי ברית רומה מאז מעולם. ותהי עצת דליוס לה, לתת על ידו תמונות בנה ובתה, להראותן לפני אנטוניוס, אשר כל יופי יקח לבבו וכל מחמד עינים ישבהו שבי. ואלכסנדרה אצה לעשות כדברו, ובשמעה ממנו כי פניו מועדות אלכסנדריאה, כי שם יושב אנטוניוס בהתעלסו באהבים עם קליאופטריה ידידת נפשו, הגידה לו כי כבר נסתה דבר אל המלכה הזאת, ולבה בטוח בה כי גם תחוש לעזרתה ומשניהם תבוא תשועתה ולא תאחר.

הדברים האלה נשארו לסוד כמוס, לא ידעם איש זולתם.

                              ________

פתאם נמצא הורדוס ללא בקשוהו – כי התעורר לחמלה על הורקנוס הזקן, אשר התעוהו אויביו מארצו ומולדתו ובית אבותיו וצאצאי מעיו. ויכתוב אליו אגרת מלאה אהבה ותודה על כל הטוב והחסד אשר עשה לאנטיפטר אביו, ויעתר לו לעזוב ארץ שבותו ולשוב אל כל מחמדי נפשו, והיה לו לאב וליועץ, וחלק עמו את הממלכה אשר נכונה עתה בידו. ואלכסנדרה ומרים ידעו כי דבר בליעל צוק בזה, – כי בימים ההם הֻכו הרומאים מכה נצחת במלחמה עם הפרתים, ומה נקל עתה לפרעטס מלכם לעלות כשאה על סוריה ולשלוח ידו בארץ יהודה, למגר לארץ כסא הורדוס ידיד הרומאים ולהושיב תחתיו את הורקנוס החשמונאי הנמצא בארצו! ועל כן מהר הורדוס לקדם את הרעה אשר נגד פניו, וישלח דבריו ביד שרמלה קרובו, גם נשא משאת מאת פניו למלך הפרתים, לתת להורקנוס לעזוב את מקומו ולשוב אל ארצו ומשפחתו. והורקנוס האמין להורדוס בכל לבבו, כי הלא חתן בתו ובעל נכדתו הוא כעת – ולא שמע לעצת אוהביו ומכבדיו בבבל, אשר העתירו לו להשאר בקרבם ולראות בטובה ולבלות שארית ימיו במנוחה ושלוה. וימהר וישב אל ארצו, ובבואו ירושלימה ⁸⁷קדמהו הורדוס באהבה רבה, ויכבדהו כאב לו נגד כל העם, ויושיבהו ראש גם בביתו גם בסוד המועצה. והזקן שמח מאד על כל אלה ותתענג בדשן נפשו.

והורדוס הוסיף לתת אותותיו אותות כי הוא שש להטיב עם בית החשמונאים אשר על משפחתם הנהו נחשב – כי נשא את ראש אריסתובל ביום הולדת אותו, בהמלא לו שבע עשרה שנה, וישימהו לכהן גדול ⁸⁸, ואת חנמאל המצרי העביר מפניו בלי דין ומשפט. גם בפעם הזאת ידעו אלכסנדרה ומרים שרש דבר נמצא בזה – כי הגיעו להורדוס דברים מאת אנטוניוס, לשלוח לו את הנער אריסתובל וישם עיניו עליו. ויירא הורדוס פן יגדיל אנטוניוס חסדו עם הנער והשיב לו את מלוכת אבותיו! על כן הערים עצה וישימו לכהן גדול – למען הרחיקהו מעל אנטוניוס. אז התעוררה אלכסנדרה אל החפץ, לסכל עצת הורדוס ולברוח עם בנה מצרימה אל קליאופטרה אשת חסדה. ולבל יודע להורדוס דבר צאתם, צותה לעבדיה להכין לה שני ארונות מתים ולהניחם במקום סתר. ויהי בלילה ותתגנב שמה עם בנה בלאט, וישכבו בארונות, והעבדים התחפשו וישאום על כתף להביאם אל חוף יפו, ששם עמדה אניה הכן לרדת עמם מצרימה, אך עוד בלילה ההוא נשמע קול צעדי העבדים על רצפת אבן, ואחר כן על רצפת עץ, ופתאם עמדו מלכת, והארונות נפתחו – לעיני הורדוס ומרים והורקנוס הזקן! כי נגלה סודה להורדוס על פי מרגליו אשר ארבו לה, וכמעט נחבאו האשה ובנה בארונותיהם הרחקו עבדיה מהם, ועבדי הורדוס באו תחתם וישאום בדרך ישרה אל מעון הורדוס ויעמידום בחדר משכיתו.

האם והבן קמו עמדו נכלמים ובושים, כבשת גנב כי ימצא. והורדוס מלא פיהו תוכחות, ויקט באלכסנדרה המבקשת רעתו תחת רדפו טוב והחותרת בחשך כסאו לבלע גם את בתה בעד בנה אשר כמוה הלא יאהבהו גם הוא ועל כן משכהו חסד. – ויבך אריסתובל בדברו, ויחל פניו לסלוח לו, כי לא במרד ובמעל עשה זאת, אך חזקה עליו פקודת אמו ולא יכל למרות רוחה. ואלכסנדרה נשבעה לו לאמונה, כי לא עלה על לבה לעשות רעה לו ולבתה, אך שבעה רגז לבלי הכיל, בראותה כי כשבוית חרב היא יושבת בבית אבותיה – כי הקיפוה מרגליו חרש, השומרים עקבותיה וכל צעדיה יספורו, ולו היה לבבו תמים עמה, כי עתה היתה בריתה נאמנת לו ותאהבהו כבן בטנה. ומרים והורקנוס העתירו לו להסר כעס מלבו. ויעתר להם הורדוס ויעש שלום עם אלכסנדרה וישק לאריסתובל, ועד מהרה נשכח הכל, בשובם זה לזה בלבב שלם, ואיש לא זכר עוד את הדברים שהיו ביניהם בגלוי ובסתר עד כה. –

עוד הפעם עבר קיץ, הגיע החדש השביעי המרֻבה בימי הקדש, והעם זכה לראות את אריסתובל נכד הורקנוס החשמונאי משרת לפני ה' בכהונה הגדולה ⁸⁹ ותרב שמחתו מאד. אך בימי הזכרון, ימי התרועה, וביום הכפורים, יום ענות כל אדם נפשו, כלאו רוחם מהביעה בקהל רב, עד אשר באו ימי שמחתם ומועדם בחג הסכות, כעלות העלם היפה על המזבח להקריב קרבן ולהסך נסך, והוא נחמד למראה והדוּר בבגדי הכהונה, וציץ הזהב, נזר הקדש, על מצחו, והוא עושה הכל בידים אמונות כזקן ורגיל בעבודת האלהים – אז לא היה קץ לגילת העם ועליצותו. רבים מהם בכו מרוב שמחה, בצאת חטר מגזע החשמונאים לפרוח בחצרות קדשם, והריחו ביראת ה' כאבות אבותיו מלפנים; רבים נשאו אליו כפים, כי דמו לראות מחזה אלהים, בהופיע עליהם מלאך שלום מאת ה' מן השמים לקחת זבחיהם לרצון, וכלם הריעו ויצהלו לקראתו ככלותו עבודת ה', בעמדו בראש כל הכהנים וכפיו פרושות על פני העם לברכהו כמשפט. בצאתו מן הקדש ברכוהו כלם בקול גדול וילכו אחריו ברגש וישלחוהו עד היכל אבותיו בכבוד ותפארת.

אך מכלם הכי גדלה גילת אלכסנדרה ומרים בשובן עמו אל היכל החשמונאים. גם הורדוס ומשפחתו עלצו בו ויחדו בשמחה את פניו.

כן עבר החג הזה בששון וענג ובשלום אין קץ. ולמחרת החג יצאו כלם מהיכלם בירושלים, לעבור ולבוא אל יריחו לבלות ימי הגשמים בהיכלי תענוגיהם שמה.

________

רבות חמודות לארץ קדשנו כנפיה היפים שהם תפארתנו ומשוש לבבנו. מבורכת ה' היא כל הבקעה שבה עובר הירדן, מים כנרת עד יריחו, אך נפת יריחו עולה על כלן ⁹⁰. מקומה בערבה, בשפלה; סביבותיה הרי מתר המתנשאים זה על זה כמסגרת עז למראות הצובאות בעמק שוה זה, הוא ככר הירדן, ששם צוה ה' את הבריה פלג אלהים מלא מים יוצא מבין ההרים כנהר היוצא מעדן להשקות את האדמה הזאת ולהפריאה עד להפליא. נחל עדנים זה הנקרא מי יריחו ⁹¹ יוצא ממעין הנאדר בקדש, אשר מימיו רפא אלישע הנביא בשם ה' ⁹², ואל כל אשר יגיעו המים האלה יפרח, יציץ ציץ וישא פרי למכביר. שקמות השפלה גדולות ועבות כארזי אל ⁹³, כמוהן כן גדלו ורחבו זיתיה, תאניה ורמוניה וכל עציה הנושאים מבחר כל פרי למינהו, ועל כלם הכי נהדרו יערי התמרים אשר מסביב ליריחו, ועל כן נקראה “עיר התמרים” ⁹⁴. והאדמה נושאת כל תנובות שדי למיניהן; עמקיה מלאים פרחים עם כל ראשי בשמים, בהם הכי נכבדה שושנת המקום, “שושנת יריחו”, המרהבת עין בהודה ומשיבת נפש בריחה הנפלא ⁹⁵. שם שריגי הגפנים מתלכדים בעצי תות ⁹⁶ להקל להם משא אשכלותיהם; שם יטיפו מטעיה עסיס והדבש יזל כמים ארצה; שם יאסף הצרי לרוב מאד ועל הכל נפלא הכפר הזה במטע הפנג היקר, הגדל רק בו, ממנו יאסף שמן האפרסמון היחיד במינו, ואשר על ריחו הנודף למרחוק נקרא הככר בשם יריחו ⁹⁷.

מאחרי העיר דרומה יתהפך המחזה כלו ויהי לחרדת אלהים. שם נמצא ים המלח, הוא עמק השׂדים מלפנים, קבר ארבע הערים אשר הפכן ה' באפו. כמות הבולע כל היקום כן הוא הים הזה לכל תכונתו. מראהו כבדיל מֻצק ועל פניו צלמות. בו ישתפך הירדן בשאון זרמתו ועד מהרה יאָלם דומיה, יעלם מני עין ולא יכירנו עוד מקומו. כל חיתי שדה ועוף השמים נדדו ממנו, כי קללת אלהים רובצת עליו וסביביו נשערה מאד. אין כל ציץ ופרח, גם כל צמח וירק דשא לא ימצא סביבותיו ⁹⁸. גם ההרים אשר יסבוהו לוטים בערפל מאֵד העולה ממנו, לא ישאו כל פרי, כל טרפי צמחים יבשים, והעצים האמללים הנראים עליהם למעצבה יגדלו, פרחם כאבק יעלה ופרים הוא תפוחי בדם, גפני עמורה, אשר תוכם נהר ומלא עפר ואפר ⁹⁹.

קציני מצרים היו מביאים את חנוטי מתיהם על ראש שמחתם – למען תראינה עיניהם את המות וידעו לראות חיים ולהתענג על כל טוב. קציני יהודה השכילו מהם – כי בחרו להם מעון בככר הזה, אשר בו החיים והמות, מראות העדן והשאול נכח פניהם יתיצבו בכל חליפותיהם וחיל תמורותיהם. כי ישימו פניהם צפונה, וראו את ככר הירדן בכל נעימותיו וחמדותיו, ואם דרומה יפנו, וראו את חבל הארץ אשר אֵררה ה', והתבוננו אל גאון הירדן היורד שאולה ולא יעלה – והבינו לאחריתם. ומלכי יהודה חמדו את המקום הזה לשבתם בימי החרף, וימלאוהו גנות ופרדסים וברֵכות מים וכל שכיות החמדה, ויבנו עליו היכלי משושם ויפארום מדור לדור גם בנו שם מבצרים ומגדלים, לשמור את הדרך העולה מאנטוכיה לירושלים – כי מעבר ההוא נחשבה יריחו כמֵפתח לכל ארץ הקדש ¹⁰⁰. את המבצר הראשון בנה יונתן החשמונאי, ושמעון אחיו אשר משל אחריו הקים בתוכו מגדל עוז, הוא מגדל דגון, אשר בו נפל חלל מיד תלמי חתנו בבגדו בו. אחריו נבנו מגדלי תירס וטורוס ¹⁰¹, והורדוס הוסיף עליהם עור מגדל רביעי, ויקראהו בשם קפרון, לשם כבוד אמו ¹⁰².

________

כבוא כל בית הורקנוס והורדוס למחרת החג שמה, יצאו כל אנשי העיר לקראתם ויקדמו פניהם בברכה ובזמירות הריעו להם. ביותר צהלו לקראת אריסתובל, העלם הנחמד, אשר כרובם כן ראוהו בימי החג בשרתו לפני ה' בהיכל הקדש, וכלם הביטו אחריו עד בוא האֹרחים אל נוה תפארתם. שם כבר היה הכל נכון לפניהם – כי מאתמול בערב קדמה אלכסנדרה לבוא והעבדים והשפחות ערכו את השלחן בכל טוב כיד המלך. הורקנוס ישב ראש, ומשני עבריו הורדוס ומרים, אחריהם אלכסנדרה וקפרון אמותם, ואחריהן אריסתובל ושלומית –כי יוסף בעלה נשאר בירושלים למלא מקום הורדוס בממשלה – וליד אריסתובל פנו לי מקום לשבתי, ואחרינו שרי החיל מבני יהודה ילידי ארצות הגוים: ליסמכוס, גדיאס ודוסתאי; סופרי המלך: נקולי הדמשקי ותלמי אחיו, ושרי הצבא מעמי הנכר: סופיניוס, אנדרומָכוס וגמלוס – הם אלה אשר נקראו “גרי שלחן מלכים” ¹⁰³, וכל יתר השרים והשרות העומדים לשרת לפני המלך והמלכה ורואי פניהם יום יום. כטוב לב גלנו ביין החלונו להשתעשע בשיחות ערֵבות ובזכרונות נעימים, איש כרוחו וטעמו. הורקנוס ספר לנו הליכות אחינו בבבל, הורדוס השמיע מנהגי הרומאים ברומה קרית תפארתם, ואנכי זכרתי דרכי אחינו באלכסנדרה, – כי אצלם השלמה אמונת ישראל לחכמת יון ויפיפיות יפה נכנסה באהלי שֵם לתת להם לוית חן; ספרתי על אדות הבסיליקה ¹⁰⁴, זה בית הכנסת הגדול באלכסנדריה, הבנוי על שני טורי עמודי שיש הסובבים אותו לארבעת עבריו, ובו שבעים ואחד כסאות זהב לזקני השופטים, ומושבות מיוחדים לחברות האמוים בעלי המלאכה, מקום כל חברה לפי מלאכתה – למען אשר ימצא כל חָרש עני את לחם חקו לפי עבודתו, בהכירו את בני אומנתו ¹⁰⁵.

"האמת הדבר – שאל אריסתובל בשחוק – כי בבית הכנסת ההוא יש מנורת שמן גדולה ורחבה עד כי יעבור בה השמש בסירת-דוגה להגיע אל הפתילה להדליקה? האמת גם זאת, כי מאחרי הבימה ישב השמש על סוס חבוש לרכבה, ובהקרא איש לעלות לתורה יריץ השמש את סוסו כאילה שלוחה עד הגיעו אל האיש ההוא; שם ירכיב גם אותו עליו למען יגיע הקרוא אל הבימה בעתו?

הדבר יצא מפיהו וכל השומעים מלאו שחֹק פיהם. ואנכי הוכחתיו בדברים, כי לא נאוה לכהן גדול להתלוצץ במקום אשר קדוש יאמר לו, ואחר השיבותי לאמר:

“גם באין ים שמן למאור וסוס אביר למרכב, גדול כבוד הבית ההוא והעם רב מאד בתוכו, עד כי לא ישמע קול המתפלל בעמדו לפני התבה ודבריו לא יגיעו לאזני העומדים במרחק. ולזאת קבעו תקנה, כי בעמדו על הברכה יניף חזן בית הכנסת ידו בסודר, למען יראה כל העם וידע לענות אמן בעתו” ¹⁰⁶.

“והלא זו אמן ¹⁰⁷ יתומה”! – קרא הורקנוס בצדקתו – אחרי שעונים אותה על פי מראה עיניהם ולא למשמע אזניהם".

ואנכי התאמצתי להצדיק את אחינו האלכסנדרינים; אבל כל דברי לא הניחו את רוח הזקן עד אשר השיחנו אריסתובל לדבר אחר, בהשיבו אמרים לאמר:

"לא לי לחות דעה ולהכריע אם האמן יתומה היא או לא; אנכי רק זאת אדע: כי קוראיה שם יתומים הם בנפשם, באין אמם לנגדם, באין להם חלק ונחלה בארץ קדשנו ותפארתנו, אשר בה בחר ה' לשכן שמו בתוכה. כל עשרם וגדולתם בעיני כאפס וכאין – כי אל עקרבים המה יושבים בהיותם על אדמת זרים, בארץ נכריה; כל חכמתם לא תועיל להשקיט להם מימי רע, הנשקפים להם מחמת אויביהם ומנאציהם, אשר עוד מעט ואמרו עליהם כאבותיהם: “הן עם ישראל רב ועצום – הבה נתחכמה לו!”; גם דתם ומנהגי אמונתם יפיגו טעמם בארץ לא להם, ודמיונם בעיני כשתילי הפנג, יליד אדמתנו, אשר לשוא עמלו כל מלכי עמים לנטוע בארצם, כי יבש שרשם ותחדל יונקתם ¹⁰⁸.

“צדקת מאד, בני! – אמר הורקנוס – זאת מבשרי חזיתי בשבתי בארץ בבל. הן לא חסרתי שם כל, גם אהבה גם כבוד נחלתי בתוך אחי יושבי הארץ ההיא – וכל זה לא שוה לי, כי כלתה נפשי לארץ מולדתי ולירושלים עיר חמדתי – וטוב לי יום אחד בקרית מועדנו מאלף בערי הנכר אשר חזו עיני”.

“לא כראותכם אראה זאת אני – ענה הורדוס חלקו – הן יתר הרבה מכם חזו עיני ברומה, במצרים וסוריה, ואשר עם לבבי לא אכחד. בעיני יחלקו בני האדם לשנים: לעשירי ארץ ולעניי עם. אלה יראו חיים וישבעו טוב ואלה יראו רעה וישבעו עמל; העשירים אזרחי עולם הם, כי ימצאו מנוחתם ושלותם בכל מקום אשר יבחרו, והעני לא ידע מנוחה וכל ארץ מתקוממה לו עד בואו אלי קבר – כי גם לרעהו ישנא רש ואף כי לאנשים נכרים אשר זרה להם רוחו! וגם אתה, אלופי ומיודעי הזקן – הוסיף אמריו בשומו אל הורקנוס פניו – לולא כלתה נפשך לצאצאיך אלה, אזי נשארת על מקומך בשלום וירושלים וכל ארץ הקדש לא עלתה עוד על לבבך”.

“בדבר הזה לא צדקת, גיסי ומלכי – ענה אריסתובל – כי אהבת ארץ מולדת עולה על אהבת משפחה ושלום בית. ומי כמוך יודע זאת, כי כעלות צר ואויב לרשת משכנות לא לו, יעזוב האדם את ביתו ומשפחתו וכל מחמדי עיניו, וברוח נכון ילך לקראת המות, לתת נפשו כפר ארצו ומולדתו. ואם כזאת יעשו כל בני עם ועם באשר הם שם, מה לנו איפוא לעשות בעד ארץ חמדתנו, בעד עיר קדשנו ובעד מקדש אלהינו כבוד ה' עליו חופף והוא תהלתנו ותפארתנו!”.

הדברים האלה לא נעמו לי ולמרים, כי הזכירו להורדוס איך נלחמו היהודים גם אליו בהחשבו להם כצר. והורדוס בחנהו בעפעפיו ויאמר:

“רֹאה אני מדבריך כי איש חיל אתה ורוח גבורה מתנוססת בך. ואולי שגיתי בשומי אותך לכהן גדול בעמך – כי כאשר אחזה לי אני, הנה יכירך מקומך בצבא החיל, ורוחך תנחה אותך לעשות גבורות במלחמה בעד ארצך ועירך ומקדשך אשר אהבת סלה”.

ופני אריסתובל התאדמו ועיניו האירו בהשיבו אמריו לאמר:

“אמנם לא יבצר ממני לעשות עבודתי בבית ה' ולעשות גם חיל במלחמת ארצי לעת תדרשני. ואתה הלא ידעת אם לא שמעת דבר גבורות אבותי וחין ערכם, כי היו כהנים גדולים וגבורי מלחמה כאחד. ובנפשי אחוש כי באשורם תאחז רגלי ולעת מצוא בי חפץ לא נופל אהיה מהם”.

“שש אני לשמוע כזאת מפיך – אמר הורדוס במאור עינים אשר שמח לבב מרים ואלכסנדרה – והנני לשיתך בין אבירי חילי, והייתי לך לאב ולמורה, והתיחשת בצבא במלחמה לאות ולמופת בעמנו”.

מאד אכף לך אדני ומלכי – ענה אריסתובל בתודה – והיה בטוח כי אהיה תלמיד מקשיב וראוי למורה גדול ונכבד כמוך".

“בך בטחתי ולא אבוש; אך נכלה נא שיחתנו כעת – כי הנה נשיאנו הזקן מתנמנם ונפשו שואלת מנוחה”.

כן כלה הורדוס אמריו בהראותו על הורקנוס, אשר הוריך ראשו ויעצום עיניו לרגעים בנפול תנומה על עפעפיו. ואז קמנו כלנו מן השלחן, ומרים ואלכסנדרה תמכו בידי הורקנוס להביאו אל חדר משכבו, וכן עשו גם הורדוס ושלומית לקפרון אמם. ואני נדרשתי לחפץ אריסתובל, אשר שחרני לצאת עמו לשוח בגן הגדול אשר על יד הארמון, וגם שלומית נלותה עלינו ונלך שלשתנו יחדו.

________

בעברנו על פני מגדל דגון העזוב מאדם, זכר אריסתובל את ההגדה השמורה בפי אנשי המקום על אֹדות המגדל ההוא ואשר גם בני משפחתו מאמינים בה: כי מגדל דגון נורא הוא על כל סביביו, כי בו תרחפנה רוחות שמעון השמונאי ואשתו ובניו אשר הֹרגו ביד תלמי בן אבוב, קרובם המרצח, ומאשר גועו בלא עתם אבדה מהם מנוחתם בקבר, ולפעמים עוברות רוחותיהם כצללים לעיני הבא אל המגדל, וכל הרואה אותן לא ימלא עוד שנתו, כי מות ימות. ובהיות לב אריסתובל רחוק מהאמין בדברי תפל אלה, פצר בי לבוא עמו אל המגדל ולעלות אל המצפה הגבוה מאד, לראות משם את המקום ואת כל סביבותיו. ואנכי נאוֹתי לו ונבוא שלשתנו אל תוכו, וגעל בלול המדרגות הסובבות לעמודים מעלה מעלה ונגיע מרום קצו. שם רצפת אבן עגולה וסביבה. מעקה אבני גזית מונחות על עמודי שיש קטנים כאמה וחצי גבהם מעל פני הרצפה. עמדנו שם ולבנו פחד ורחב – כי כספר נגלה לפנינו כל הארץ מסביב. מצפון נראה לנו כל ככר הירדן עד ים כנרת, והוא כיריעה מרקמה כל מראות הטבע בשלל צבעיו; ממזרח שמש – כל עבר הירדן עד ערי מואב ועד הערבה; מפאת דרום – ים המלח וכל ארץ אדום עד הרי שעיר, ומפאת מערב – האח, ראתה עינינו! זו העיר ירושלים הקדושה, חמדת נפשו ומשוש גילנו! עיני אריסתובל אורו כשמש, פניו אדמו כתולע ולבו הולם פעם מרגשת קרב. גם אני נפעמתי מאד ממראה עיני, ומפי נעתקו מלים. ושלומית עמדה ותתבונן בנו בשחוק נסתר עד עבור סערת רוחנו, ותשאלנו להגיד לה על מה זה חרדנו את כל החרדה הזאת? הלא יחדיו היינו במבצר מסדה, הגבוה מן המגדל הזה פי שבע, כי מקומו במרום הר נשפה המעלה לשמים שיאו, והשמחה מה זו עשה? ואריסתובל הואיל באר לה במה נשגב המקום הזה ובמה כחו גדול כי הרעיש כה לבבנו – והנה נשמע קול הורדוס הקורא אלי מתחת לרדת אליו.

בלי חמדה ירדתי מן המגדל, ובקרבי אליו אחזני בידי ויוליכני אל מגדל קפרון הנבנה על פיהו, ויורני את כל מוצאיו ומובאיו. אחר כן יצא עמי משם, ובדרך הליכתו שאלני על דבר המקדש אשר בנה חוניו הרביעי במצרים, בעיר השמש, בארץ גֹשן. ואגיד לו תכלית הבנין המפֹאר ההוא אשר חזו עיני מנעורי – כי רק מחוץ שונה הוא מהיכל קדשנו בהר הבית, בעוד אשר בתוכו הוא כמעט דומה לו לכל תכניתו ותכונותו ¹⁰⁹, ויגל הורדוס את אזני, כי יש עם לבבו לפאר מקום מקדשנו ולהקים בנין חדש על תלו אשר יהיה נאה ומרום מראשון. ותהי עצתי לו אמונה, לבל יעשה דבר בטרם ישאל את חכמי הסנהדריה הגדולה, ורק על פיהם יקים דברו, ואז יודוהו אחינו כלם והיה שמו לברכה בקרב עמנו עד עולם.

פתאם הגיע לאזנינו קול רעש גדול כפרץ חומה נופלת תחתיה, והקול בא מן המקום אשר מגדל דגון עומד עליו! מהרנו לרוץ שמה בבהלה– כי הלא אריסתובל ושלומית היו שם ומי יודע מה היה להם!

גם אלכסנדרה ומרים חרדו לקול הרעש ותחפזנה לצאת מן הארמון לדעת מה זאת. גם השרים והעבדים מהרו איש מקצהו אל המקום ההוא. אך בטרם נגיע שמה יצאו אלינו אריסתובל ושלומית, ופני שניהם לבנים כשלג מחרדת אלינו אריסתובל ושלומית, ופני שניהם לבנים כשלג מחרדת אלהים אשר נפלה עליהם. וכקרבם אלינו קדמתנו שלומית בדברים לאמר!

"מאת אריסתובל היתה זאת, כי נהרס חלק מן המעקה ויפול מראש המגדל ארצה, ויהי כפשע בינינו ובין המות. אכן נס גדול היה כי נצלנו! אנכי לא פללתי כי הכהן הגדול הזה עודנו כילד קטן אשר לא יבין דעת – והנער נער!

אנחנו השתוממנו למשמע אזנינו ואלכסנדרה ומרים ספקו כפיהן, ותקוטנה בי על אשר נתתי לאריסתובל לבוא אל המגדל, אשר בקרבו צופה אסון וכל באיו לא ישובון.

בהחל שלומית לספר את אשר קרה, רזם אריסתובל אלי, ואנכי הבינותי מה ירזמון עיניו, ואשחר פני אמו ואחותו לתתו להלוך עמי מעט עד תשוב נפשו למנוחה.

וזה הדבר אשר ספר לי בהרחיקנו מעליהם דרכנו:

כאשר נשארו לבדם על ראש המצפה, החלה שלומית לשיר שיר עגבים וללבבהו בעיניה, אחר כן נסתה אליו דברי אהבה ותהי דוברת הות נפשה, אך הוא לא שת אליה לבו – כי היתה נפשו מלאה מהדר ההיכל הקדוש הנשקף לו מהר המוריה. אז החשתה עיניה אחרי שושנה צומחת בבקיע החֹמה מתחת למעקה חוצה. ותפן אליו ותבקשהו לקטוף לה את השושנה ההיא, וימאן לעשות בקשתה. אז החלה להתלוצץ בו ולהכלימו בדברים, כי לא נאה לעלם, השואף להמנות בצבא המלך, להיות חרד וחרף כמוהו. הלעז הזה כבד עליו מנשוא, – וישם נפשו בכפו וירכב על המעקה וישח מלוא קומתו מטה, ובעוד ידו האחת אחזת באחד העמודים פנימה, שלח את ידו השניה להגיע אל השושנה – והנה יד שולמית אֹחזת ברגלו, כמו חפצה היא להחזיק בו; אבל תחת שהיה לה למשוך את הרגל אליה, התאמצה בכל גופה לדחפה מעל המעקה חוצה! עוד רגע אחד והעלם נהדף ממקומו ועצמותיו נפזרו לפי שאֹל מטה. אל לאָשרו לא עזבהו לבו ברגע ההוא, ויבעט ברגלו בגוף הדוחף אותה עד כי נפלה שלומית אחורנית, ובהטותו בכח ידו אל העמוד האָחוּז, התעופף חיש קל בכל גופו מעל המעקה פנימה. מעצמת הדחיפה ההיא נפל על הרצפה, והעמוד וכל צלע המעקה נהרסו ממקומם ויפלו ברעם וברעש ארצה. ועתה הנה האשה הזאת הופכת הדברים, בשומה אשם נפשו, כי משובתו התעתהו לקטוף את השושנה, וכי בהתאמצה להחזיק בו מעט בה ויפילנה אחור!

ואנכי נעויתי משמוע. אמנם ידעתי את שלומית ואת רֹע לבבה; ובכל זאת כבד עלי להאמין בדברי אריסתובל. ואולי באמת התעהו דמיונו לחשוב עליה דבר אשר לא יתכן. על כן יעצתי להסתיר הדברים, לבלתי עורר מדנים בין הנשים, אשר גם בלעדי זאת חלק לבבן ורק רוח הורדוס היא תקבצן ותעצרן מבוא בריב. בדברים האלה שבנו אל המקום אשר עמדו כלם יחד. ואריסתובל שמע לעצתי ויכפר פני שלומית בדברו אליה ידידות ובהצדיקו אותה ממנו. ותיישר דרכו בעיני הורדוס ויהללהו בפנינו, ולתת עֹנג לנפשות כלנו נדבה רוחו אותו ללמדהו קרבות ולהורות לו תחבלות הגשישה כמנהג גבורי יון ורומה.

בראשונה נסה להאבק עמו, ויורהו להעמיד במרחב רגליו למען יוכל להחזיק מעמד; ובכל זאת הפילהו בכל פעם על נקלה. וגם בתנופת אבני מעמסה לא יכל אריסתובל להתחרות עמו – כי היה הורדוס לכח אמיץ ממנו. אך במרוצתם יחדו גבר אריסתובל עליו לעינינו, כי היה קל ברגליו ממנו. והורדוס הרגיל בדבר מאן להכיר גם זאת, בגזרו אֹמר כי רק במרוצה קצרה יעצור כח להקדימהו, לא כן במרוצה ארוכה, הדורשת דעת חוקים וכללים ידועים, הנקנים לאדם רק על פי הלמוּד וההרגל. ויבקשהו אריסתובל לבחנהו גם בזאת. ומרים ואלכסנדרה אמרו לחשׂוך המרוצה לעת אחרת, כי הלא כבר עיפה נפש שניהם מהמסות אשר נסו עד כה. וישאלון הורדוס בשחוק: "האף בעת לחם שערים יאספו אנשי החיל ידיהם למען ינוח חיל האויב ויחליף כח? " – ובשחקו זה עורר עוד יותר את חשק אריסתובל, ויפצר באמו ואחותו עד אשר נעתרו לו בדבר הזה. וייעדו מקום המרוצה בין השקמים אשר בשפלה מרחק שלשה ריס לאֹרך המסלה עד הברכה העליונה אשר למי יריחו. הם הפנו לרוץ, ואנכי הקדמתי לבוא לפניהם אל מקום המוּעדה, בבחוֹר בי הורדוס להיות לשופט בינותם.

ואלכסנדרה ומרים נשארו על מקומן לחכות עד שובנו אליהן.

כל הדרך ההיא מהר אריסתובל לרוץ ארח והורדוס רץ מאחוריו, אך בקרבם אל מחוז חפצם שוה הורדוס רגליו כאילות ויקפוץ וידהר כארי וכנמר, ועד מהרה עבר את אריסתובל ויקדים לבוא אל קצה הברכה. גם לא יעף ולא נלאה מאומה, בעוד אשר אריסתובל, בהגיעו אחריו, היה עיף ויגע, זעה רבה כסתהו ורוחו קצרה עד מחנק נפש. למענו ישבנו יחד להרגיע על יצוע הדשא על יד מי המנוחות אשר בברכה. בעת ההיא התרחצו שם אחדים מפקידי חיל הורדוס, הגבורים מבני העמים, בני גליה השומרים לראשו, והם שטים יחדו כבני אַוזה ומשחקים על פני מים כעל יבשת ארץ, ובראותם את מלכם נדמו יחד. אך הוא הניח להם ביד ויצום לשוב למשחקם ולהשתעשע על פי דרכם.

“גם זה שעשוע טוב ונחוץ לבני חיל מלֻמדי מלחמה – אמר הורדוס בפנותו אל אריסתובל – ולולא עיפה נפשך ממרוצתך, כי עתה יעצתיך לקחת מהם לקח טוב”.

“כבר למדתי זאת דיי, וקל אני על פני מים כגבוריך אלה” – ענה אריסתובל.

דבריו נאמנו מאד, – כי אמנם למד ממני גם את זאת בברכה הגדולה אשר בגן המלך בירושלים דרומה בין מעין השלוח ובין עין רוגל.

“לו ידעתי כי לא תשיבו פני – אמר אריסתובל אלינו – אזי בקשתיכם לתתי לרדת המימה לרחוץ, להשיב נפשי ולחלץ עצמותי – כי אמנם עיף אני מאד ממרוצתי הרבה”.

“אבל יראתי פן תדאגנה הנשים לנו בהתמהמהנו פה עד שובך עמנו אליהן” – אמר הורדוס.

“שובו איפוא אתם להרגיע לבבן, ואנכי אשאר פה וטבלתי במים והיה זה לי למשיב נפש, ועד מהרה אשוב גם אני”.

אנכי מאנתי לתת לו את שאלתו, כי היה לבי חרד בקרבי מבלי דעת על מה, והורדוס גם הוא נראה כפוֹסח על שתי הסעיפים. אבל העלם שנה ושלש בקשתו ויפצר בנו עד בוש – ויעתר לו המלך, אך צוהו למהר ולהחיש מעשהו. ואל הפקידים קרא: “שימו עיניכם על אחי המלכה, ואל תחטאו בילד אם יקר לכם חסדי!”.

ובצותו עוד הפעם את אריסתובל לשוב עד מהרה אלינו קם ממקומו, ואקום גם אני אחריו, ובלכתנו פנה אלי ויאמר:

“אכן עודנו כילד, רך ויחיד לפני אמו; אך רוח גבורה נוססת בו וחנוכו בצבא יאמצהו והיה לגבור חיל”.

“האמת אגיד לך, אדני ומלכי – אמרתי לו – כי בעיני לא טוב הדבר אשר אתם חפצים לעשות בו. לא טוב לאיש לאחוז החבל בשני ראשיו ולא יתכן לכהן גדול להיות גם איש מלחמה, כי עבודת ה' תבקש שלום ותרדפהו, ועבודת הצבא דורשת דמים וקרבות תחפוץ”.

“והלא גם אבותיו מלפנים, אשר בהם ישראל יתפאר היו כהנים וגבורים כאחד” – אמר הורדוס לתמו.

"זה היה בעתותי הרעה, בקום האויב להרע לנו בקדש ולהעבירנו על דת אבותינו, ובכל העם לא נמצא איש אשר רוח בו לעשות חיל במלחמה ולעמוד מפני הצר הצורר אותם. אז קמו הכהנים החשמונאים לחזק ידים רפות ולאמץ לבב נדכאים בשם ה', כדבר אחד חכמינו: “במקום שאין אנשים השתדל להיות איש”.

"ומי מהם השכיל לאמר כדבר הטוב הזה?

זה החכם הבבלי, אשר עמד לפניך על הבמה בשנת העברה, בהיותו בהר הבית בשמחת בית השואבה".

“ומאין למדת דעת דרכיו?”

“מאז הכרתיו קרבתיו והרבה דברים טובים שמעתי ממנו, אשר יסכנו לכל אדם לדעתם”.

“ולמה זה סר צל החשמונאים מעליהם מזמן מות שלומית המלכה והלאה?” – הוסיף הורדוס לשאלני.

“כי סרו מדרך השלום והי יד איש באחיהו, ותהי יד ה' בכלם יחדו ותזנח משלום נפשם. כי אל גמולות ה' והוא משלם לאיש כפעלו וכמדתו”.

“הגם על זאת שמעת דבר טוב מפי החכם המסכן ההוא?”

“כדבריך אדני כן הוא – עניתי – פעם אחת ראה גלגלת צפה על פני המים ויאמר לה: על דאטפת אטפוך וסוף מטיפיך יטופון” –

פתאם נשמע לנו כקול צעקה מאחרינו, ונדם תחתינו וגם אזנינו להקשיב קשב, אבל לא שמענו מאומה בלתי אם משק מי הברכה ומצהלות אנשי החיל המתרוצצים בהם כדרכם.

“אין דבר” – אמר הורדוס, אך פניו חורו בדברו וקולו רעד בשאלו אותי לאמר:

“ולפי זה הלא תמֹרו גם לי במדה אחת עם החשמונאים, כי קרעתי מהם את ממלכתם ואקחנה לי”.

“לא אדני ומלכי – עניתי בנטותי מפניו במענה פי – לא ידון רוחנו כדברים כאלה. הן גם באנשים כערכנו אמר החכם ההוא: “אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו”, ואף כי בעניני המלוכה, שבהם המשפט לאלהים המושיב מלכים לכסא” –

ברגע הזה נשמע לי עוד הפעם קול פחדים מברכת המים, קול ענות חלושה אשר מפניו נמס לבנו. ונפן ונרוץ אל מול הברכה. ונרא מרחוק והנה פקידי החיל מתרוצצים במי שחו ומתאבקים יחדו, ובטרם נקרב אליהם ירדו שנים מהם במצולת מים, ורק האחד נשאר על מקומו, ובהעיפי עיני בו נדמה לי כי הוא רומז בעיניו אל הורדוס ופניו כמו התעֲותו משחוק נסתר.

הבטנו כה וכה ואריסתובל איננו!

פחד קראני ורעדה. מחשבה נוראה עלתה על דעתי, אך לא מלאני לבי להגות בה, ואחרי שובי נחמתי: אין זאת כי אם שוכב הנער בבין חציר לתת מרגוע לנפשו, וצללי ערב הנה נטו, על כן לא נראהו.

עוד עיני משוטטות בסביבות הברכַה, ופתאם נראתה לי דמות אשה מתחבאת בין השיחים.

התבוננתי אלה מרחוק, והנה היא שלומית, אחות הורדוס!

“אנה פנה הנער?” – קרא המלך אל איש החיל העומד בברכה.

“הוא ירד המימה וינסה כחו לשׂחות – ענה איש החיל – ובטרם יגיע אלינו צפו המים על ראשו וישקע תחתיו. והנה חברי מחפשים אותו להצילהו מרעתו”.

“אוי לי כי נדמיתי!” – קראתי בלב נמוג ופלצות בעתתני.

שני האנשים אשר ירדו במצולה שבו עלו וידיהם נושאות משא כבד, גוית אדם, והשלישי גם הוא נלוה עמם ויחדו נשאו משאם אל היבשה ויניחוהו על החוף.

בני אריסתובל נהפכו לירקון ושפתיו לתכלת וכל בשרו היה לקפאון.

הנחתיו ידי הרועדת על לבו – והוא כאבן דומם!

“אללי לי – שאגתי מנהמת לבי – מת הילד! הנער מת! בני זה טפחתי ורביתי נוע ואיננו! אנא, הצילו מלטו נפשו, תהי נא ידכם עמדי לעזרני, אולי עוד נשיב אליו רוחו”!.

ברב כח גללנוהו, הפכנוהו על צדיו, טלטלנוהו טלטלה ועטינוהו עטה – הכל לשוא! המות כבר אחז טרפו ולא יפליט, שאול בלעה ולא תשיב עוד!

“הוי על בן זה אמצתי לי! – קוננתי מרה ואגז משער ראשי – אוי לאמך זו ילדתך, לאחותך אוהבתך כאישון עינה, לאביך הזקן כל תקותו בך! מי אכזר כי יודיעם! מי יאמין לשמועה ומי יבין פשר דבר! הרים כסונו! גבעות נפלו עלינו!”

לקול שאגתי הנשמעה עד למרחוק לשו באו אנשים מכל עבר. ותגדל הצעקה ויסב המספר במסלות הגן והיער, עד אלכסנדרה ומרים הגיע, העומדות יד דרך ומשתוממות יחדו, למה בוששנו לבוא, מדוע אחרו פעמינו לשוב אליהן!

והורדוס צוה ויניחו את המת בסירת דוגה, ויכסוהו בבגדיו. והאנשים נטלוהו וישאוהו במסלה ההולכת הארמונה. עודם בחצי הדרך ואלכסנדרה ומרים כבר רצו אחריהם כמשֻגעות, והורקנוס הזקן וכל אנשי בית הורדוס יצאו לקראתם דחופים ומבהלים, וכל העם מרר בבכי: “הוי כי בא שמשנו, מת כהננו ושרנו! הוי פרח נעים ואמלל, הוי צבי תפארתנו, איכה היית לציץ נובל ותקות עמך האבדת!”.

אך בוא באו שלשת פקידי החיל עם משאם ויעמידו את סירת הדוגה על יד השער, והורדוס רץ הארמונה וכרגע שב משם וחרבו שלופה בידו ויפול על שלשתם וימיתם – על אשר לא שקדו על דבריו ולא שמרו את הנער כמצותו. ומרים התעלפה, והזקן עמד משמים ורטט החזיקהו, ובעוד הורדוס ואנשיו עסוקים במרים לשאתה הארמונה ולהשיב אליה רוחה, התאפקה אלכסנדרה פתאם ותטני הצדה, וכאב מארץ השמיעה אלי קולה לאמר:

“אך במרמה המית עבדיו הנאמנים – לבל יוכלו העיד בפניו כי כמצותו עשו ופקודתו שמרה רוחם”…

“מה זה תדברי, גבירתי השכולה!” – קראתי אליה ברעדה – “אכן השתוללה האם האֻמללה משאת פתאם כי באה” – אמרתי לנפשי בהיביטי אליה בחמלה רבה ועיני הורידו כנחל דמעה.

“לא, ידידי, לאידי והותי לא אבדה בינתי – לחשה האשה בעינים מזרות זועה – בעיני ראיתיו היום בצהרים מתלחש עם שלשה אנשי החיל אשר הביאה אחותו אליו המסדרונה. הוי לבן המת ולבת החיה! אכן נוראה המשפחה הזאת לכלנו ואחריתנו מי ישורנה!”.

אז זכרתי את כל הדברים אשר נקרו ויאתיו ביום הזה; זכרתי את השיחה במשתה הצהרים, את המקרה על מגדל דגון, את המסות הגדולות אשר נסה הורדוס את העלם לכלות כחו, את המסלה אשר בר לו למרוצתו, את הגבול אשר שם לו על יד הברכה, את שחוק איש החיל בקרצו להורדוס בעיניו ואת שלומית אשר שרכה דרכה בעת ההיא במקום ההוא; זכרתי כי גם את הכהונה הגדולה נתן להעלם ולא ברצוננו, זכרתי הכל – ואדע כי אמנם צדקה האֵם השכולה בדברה! אך החשיתי ממנה לבלתי הגדיל הרעה, אף התאמצתי להסיר החשד הנורא הזה מלבבה; אבל לב אֵם יחזה נכחה ולעולם כל משפט צדקו. כל אמרי היו ללא הועיל, אך נאותה לי להסתיר הדברים בלבה עד עת מצוא, פן יבֻלע למרים בגללם, וכבתה גחלתה הנשארה.

והורדוס הרבה למראה עין לספוד את אריסתובל ולבכותו, ויצו לחנוט גויתו, וירבה לו רקוחים ובשׂמים ויקברהו בכבוד גדול כיד המלך; אך אתו קבר גם את שלום ביתו ומנוחתו עד עולם. –

ומרים מאנה להשאר עוד במקום אשר ראה במות אחיה היחיד. והורדוס שקד לעשות רצונה, וישובו כלם אבלים ועצובי רוח ירושלמיה. משם שלחה אלכסנדרה דבריה בסתר אל קליאופטרה מלכת מצרים, ותספר לה את אחרית בנה יחידה, כי המיתהו הורדוס בידי רשע. וקליאופטרה הגידה הדברים לאנטוניוס, ופתאם נקרא הורדוס למועד חדש האביב לבוא לודקיאה. לעמוד לפניו למשפט על הרצח אשר עשו ידיו. ויחרד הורדוס מאד, ויקח עמו דברים וגם מנחות ותשורות הרבה, אולי יצלח לכפר פני אדוניו ומושלו עז. ובדעתו כי מאת אלכסנדרה – ואולי גם ממרים – היתה זאת לו, הפקיד את שתיהן ביד יוסף גיסו, בעל שלומית אחותו, בצותו אותו לעיניהן למצור אותן כאישון עינו ולשמרן מכל רע. ובסתר צוהו על אדותיהן, כי אם ימצא אנטוניוס עונו בו ויעש בו משפט מות, לא ינקה אותן ביום רע, והמית את שתיהן גם יחד. אך צוה להסתיר דבר פקודתו לבלתי נלותו לאיש עד עולם.

________

מאז שבנו ירושלימה החלותי להוקיר רגלי מבית המלוכה, כי היה בואי שמה למזכרת אֵבל ויגון למרים ולאלכסנדרה וגם לי, בהפקד מקום תלמידי הנחמד, אשר גדל על ברכי ויהי משוש גילי והדר כבודי נגדה נא לכל עמנו אשר חפץ ביקרו וישש לראותו מכהן פאר בהיכל קדשנו. גם קצרה רוחי מראות ברעה המוצאת את המשפחה החשמונאית מיד המשפחה האדומית, הרעה והחטאה, אשר סבבתה בכחש ותארוג עליה קוריה, כתולעה השמה קנה בשושנה פורחת, להובישה, להשבית מטהרה ולהכחידה מני ארץ. אז השלמתי אדיר כל חפצי ואקים לי בית נאמן, בקחתי לי אשה בת טובים, בת הלל הזקן, היא אמך האהובה אשר למדתי דעת אותה מאז החלותי לפקוד נוהו ולקחת תורה מפיהו. ואחל לעשות לביתי, ואקן לי בית ונחלה בכפר בית-פגי אשר במורד הר הזיתים לרגלי העיר ירושלים, ואשב שם עם חותני, אשר אמצתיהו כאב לי ואנחם בבתו זו אשתי אחרי אריסתובל תלמידי האֻמלל. אך לפעמים זכרתי את אחותו ואמו האבלות ואפקדן לעתים ברחמים גדולים ובידידות אֹמן – ומהן ומהקרובים להן נודע לי כל המוצאות אותן אחרי כן.

בת עשרים ושלש שנה היתה מרים בעת ההיא, והיא אֵם מינקת לילד היולד לה; אך מראֶהָ היה כבת שמונה עשרה, ויפיה גדל שבעתים ושבעה – כי מלאו יצוריה כגן רוה וכתמר פורחת, ועצב רוחה על מות אחיה שת עליה לוית חן להגדיל נעימות פניה, כערפל רק המכסה פני שמש בחם קיץ. כל חייה ומעיניה נתונים היו לבנה אישון עינה, הנקרא על שם אלכסנדר אביה אשר הומת בילדותה, ובו נחמה מעט אחרי אחיה אשר גוע גם הוא בעצם תמו. אהבתה העזה לאריסתובל מחמל נפשה חזקה אמונתה באלהי השמים, אשר כל דרכיו משפט – כי חיי עולם נטע נוצר ביציר כפיו, ונפש תמה לא תכלה עם בית חמרה ולא יאבד נצחה ותוחלתה מאלהי עולם. ויהיו כל דרכיה אמונה ומעשיה עבודת צדקה ואהבת חסד ואמת. גם בהורדוס לא אבדה תקות לרפוא משובתו ולהציבהו על דרך טוב – כי אמנם חדל לרדוף באף את שארית חכמי הסנהדריה ופליטת סופריה. אך גבול שׂם בינו ובינם: כי ישיחו בחקי ה' וילמדו לעם דרכיהם לאמונה ככל אות נפשם, רק בעניני המדינה לא יתערבו ודבר לא יהיה להם עם עסקי מלכותו. אלכסנדרה אמה שמרה דברה ולא גלתה סודה לה על אודות הורדוס ואשמתו במות אריסתובל, ועל כן התעצבה מרים בראותה את אמה שומרת עברתה לבית הורדוס. רק באחת הכירה צדקתה – בשנאתה את שלומית, כי אמנם היתה האשה הזאת כרוח רעה שלטת בבית ההוא, לגרות מדון ולהשבית שלום ממנו. גם עם בעלה התקוטטה שלומית תמיד ותעצב רוחו בכל עת, עד כי נבאשה בו מאד, ולולא היתה יראת הורדוס נכח פניו, אזי נער ממנה חצנו וישליכנה מעל פניו בשאט בנפש, כהתנער איש מרמש נבזה, מתולעה זוחלת.

יוסף היה אז כבן שלשים וחמש, הדוּר במראהו ובמעלות רוחו, כי היה טוב לבב ובעל נפש, איש תבונות ואוהב חכמה ודעת. ושלומית היתה צעירה ממנו לימים. אך רעתה יסרַתָּה ותשלח רזון בעצמיה, ותתן לה פנים חורים, ותחת עיניה כמשקע כהה העמוק תחתיו מן הלחיים, הבולטות אל מול האף העב ושוקעות למאד בצדי הפה הרחב. רק בעיניה דמתה אל הורדוס אחיה, כי גם הן היו אמוצות ומתלקחות לעת אפה ומבריקות כגפרית בוערה. ואת האחות היחידה הזאת אהב הורדוס כנפשו! אכן בזה נפלאה המשפחה האדומית מן החשמונאית, והיא שעמדה לאחת לדכא את השנית – כי חלק לב אנשי בית החשמונאים מימי אלכסנדר ינאי והלאה ואיש את אחיו צד למדחפות, בעוד אשר אנשי בית אנטיפטר היו לב אחד כנפש אחת. רק יוסף נבדל מהם, כי היתה רוח אחרת עמו, וקטטות אשתו הוסיפו להרחיק דרכו מעליה ומעל כל בית אביה.

ומרים ראתה בעמל יוסף וצרת נפשו מחמת שלומית אשתו המבישה, ותגד לו מאד, ותקרבהו בידידות ותדבר אתו טובות, ותהי לו נדבת פיה לנחָמה גדולה. אמנם נזהרה מרים מאד מהתערב בריב לא לה, ומדי פתח פיהו להתאונן לפניה על זדון ורֹע לבבה, גברה צדקתה על תועבת נפשה, ותתאמץ להצדיק לפניו את שלומית ולהפוך בזכותה, למען השקיט הריב ולא יפרע שלום בית. ושלומית ראתה את בעלה מדבר שלום וידידות עם מרים היפה, ותצת כאש חמתה. אך לא נועזה למשוך עליה חשד ולנבל שם כבודה, ותשמור את הדבר בלבה.

פעם אחת לעת הערב ישבה מרים כדרכה בגן העדנים אשר מאחרי הארמון דרומה. השמש שלחה קרניה האחרונות על ראשי העצים ועל מגדלי חומת ציון המזהירים מנגה נגדה מפאת מערב. מאחרי הגן נשמע קול רננות העובדים בעלי המלאכה בשובם אל נויהם, ומרים העמיקה לחשוב ולהגות בהקות החיים וגורל בני האדם לכל מקריהם וחיל תמוריהם, ותבוא בה הרוח ותחל לשיר לאטה בהלך נפשה. ושפחתה הכושית ידעה מועדה ותחש ותביא לה מן הסכה את כנורה, אשר לא פרטה עליו זה כמה. ואצבעות מרים התעופפו ביעף על מיתריו, אשר ענו לה בנעימה לקול צללו שפתיה בזמרה משכיל שיר

הָעֹשֶר והָאֹשֶר:

טִירַת עֻזוֹ הַנֶּהְדֶּרֶת

בְּיֵקַר חֹסֶן, רַב תִּפְאֶרֶת

כָּלִיל הִשְׁלִיךְ חִישׁ העשֶׁר;

וּבְמִרְכֶּבֶת פָּז וָכֶתֶם

הַמְּעֻלֶּפֶת שְׁבוֹ וָלֶשֶׁם

יָצָא לַחֲפֹשׁ אֶת הָאֹשֶר.

עֵת רָאוּהוּ עוֹבְרֵי דֶרֶךְ

בְּחֶרְדַת כָּבוֹד כָּרְעוּ בֶרֶךְ

אַף השְׁתַּחוּ עַל אַפָּים;

דִּבְרֵי חֹנֶף לוֹ דִבֵּרוּ,

פִּרְחֵי חֶמֶד לוֹ פִזֵרוּ

עַל כָּל מִדְרַךְ הָרַגְלָיִם.

אַך הוּא זָעֵף לֹא יָנוּחַ,

יסַּע הָלְאָה בַּחֲמַת רוּחַ

וּמֵעוֹטְרָיו יָסֵב עָיִן.

"מָה לִּי יִתְּנו הַבְלֵי תֵבֵל,

תְּהִלַּת שֶׁקֶר, פֶּרַח נֹבֵל,

אִם הָאשֶׁר בָּמוֹ אָין?

יָמִים רַבִּים, הָהּ עָמַלְתִּי,

יַרְחֵי עָמָל לִי הָנְחַלְתִּי,

וּקְצוֹת אֶרֶץ רַגְלַי נָעוּ

בּסוֹד עַלִּיזִים בִּקַּשְׁתִּיהוּ,

בְּהֵיכְלֵי-עֹנֶג חִפַּשְׂתִּיהוּ

אַך עִקּבוֹתָיו לֹא נוֹדָעוּ!

כֹּה העֹשֶר בְּמַר עַצֶּבֶת

נָסַע, נָסַע בַּמִּרְכֶּבֶת

לִנאוֹת רֹעִים עַד הִגִּיע;

שָׁם מֵאֹהֶל רֹעֵה עֵדֶר

קָטֹן, דַּל וַחֲסַר כָּל הֶדֶר

אוֹר קִפָּאוֹן לוֹ הוֹפִיעַ!

אֶל-הַשֻׁלְחָן אֲדוֹן הַבַּית,

בָּנָיו סָבִיב שְׁתִילֵי זַית,

גַּם רַעְיָתוֹ יְפַת-עֵינָיִם

יַחְדּו יֵשְׁבוּ יֹאכְלוּ לָמוֹ

ארוּחַת יָרָק, פְּרִי גַנָּמוֹ, –

מַרְאֵה עֹנִי, אַך מַה נָּעִים!

בֵּין הַיּוֹשְׁבִים עֵין העֹשֶר

רָאֲתָה פֶתַע אֵת הָאֹשֶר

ומִשְׁתָאֶה לוֹ הִבִיעַ:

"מַה זֶה, הָהּ, פֹּה תַחַז עֵינִי?

הֲפּה בַסֵּתֶר, בֵּין בְּנֵי-עּנִי

אוּרְךָ, אֹשֶר, בְּהוּד יוּפִיעַ?

כָּמָּה שָׁנִים לָך שָׁאַפְתִּי

אַחֲרֵי צִלְּךָ רַק רָדַפְתִּי,

אַךְ לּא הוֹעִיל כּל עֲמָלִי;–

עַתָּה כִּי ראַתךָ עֵינִי,

עתַּה אַל-נָא תעַזְבֵנֵי.

וְאִתִּי בֹאָה אֶל הֵיכְלִי!"

–"אֶל הֵיכָלְךָ לֹא אָסוּרָה,

בְְּבָתֵּי מִדּוֹת לֹא אָגוּרה,

וְרוֹדְפֵי בֶצַע לֹא ירְאוּנִי;

באָהֳלֵי דַלּים יוֹשְבֵי סֵתֶר

בּמְקוֹם יִגְווּ תֹם וְישֶׁר

שָׁם כָּל מְשַׁחֲרֵי יִמְצָאוּני.–

עַתָּה שׁוּבָה, הוֹן חפֵשָׁה,

אוֹצְרוֹת חשֶׁךְ לָךְ כַּנֵסָה,

אַךְ מִמֶּנִי אָנָּא חֶרֶף…"

וְאַךְ הָאֹשֶר זֹאת הִבִּיעַ

בְּבוּז וָלַעַג רֹאשׁ הֵנִיעַ

וּלְהָעֹשֶר פָּנָה עֹרֶף.– –

ויוסף אשר התהלך בין עצי הגן לרוח היום, קרב אל המקום אשר ישבה מרים ויעמוד לפניה ויתענג על נעם נגינתה. וככלותה לשיר מלא פיו תהלת שירתה ויתן צדק לרעיון הנאמן הכלול בה, כי אמנם רחוק ממצוא אשר בצל העשר וטוב לשבת בשלוה באהלי עוני מבוע רגז בהיכלי חמדה. והנה נגשה שלומית אליהם פתאם ותבט אל יוסף בחרפה ובוז, ואחר שמה פניה במרים ותאמר בלעג שנון:

"חדשה היתה בארץ – כי מלכת ארץ תקוץ בעטרת בעלוז ותקנא באביוני אדם הרעבים ללחם.

ומרים ידעה כי אך תאנה היא מבקשת לגרות מדון, ותען ותאמר:

"הלא כן יאמר משל קדמוני: “טוב פת חרבה ושלוה בה מבית מלא זבחי ריב”.

ויוסף ענה חלקו לאמר:

“אמנם יש תפוחים יפים ותוכם רקב – כי תאכלם התולעת”.

"ושלומית הבינה כי אליה ירמזון מליו, ותהפוך בדברים ותאמר:

“ולתפוח כזה אתמשלה גם אני – בהיות לי בעל כמוך”.

"כדבריך כן הוא, רעיתי – ענה יוסף – אך לא אל מראהו נמשלת כי אם אל תוכו " –

“ובכן תבקש לך אלופי פרי ישוה לך, אשר תאוה הוא לעינים – אף תמצאנו, כאשר עיני ראות”…

וחמת יוסף תקפתהו לבלי הכיל, אך מרים קדמתהו ותקם ממקומה ותאמר:

“סגלה אחת היתה לך, אחות הורדוס, כי לא צפון היה משכל לבך, וגם אותה תאַבדי בענין רע, כי קנאתך אש תאכלך, כל ימיך פונים בעברתך וכרשעתך – כסלתך. ואולם לכי לך בדרך זו בחרת, זרעי לך רשע, קצרי עולה ואכלי פרי כחש; אך אל תעיזי להראות עוד את פני עד שוב הורדוס ויוכיח בין שנינו”.

בדברים האלה עזבה את שניהם ותלך בחמת רוח דרך המשעול הפונה אל מעונה.

                   ________

הדבר אשר הביעה שלומית בפיה למען הכעיס את מרים ולמען תרחיק דרכה מעל יוסף בבקשה להסיר ממנה לזות שפתיה – הדבר הזה העלה רק חמת מרים עליה; אבל לא פעל על לבה להרחיק ממנה את אישה החף מפשע, כי עוד הוסיפה לקרבהו בחמלתה עליו, בדעתה מה רבו מכאֹביו מן האשה הזאת אשר גם באהבתה רבה רעתה מנשוא. האשה הצנועה באמת ובתמים שאננה היא מפחד גבר, כי תֻמתה היא משגבה ובהיות לבה רחוק מכל מחשבה זרה לא תביט און גם באיש הדובר אתה. – אך על יוסף הראה החשד הזה פעלו להפך – כי נתן מראה ודמות להרהורים נעלמים אשר אם עלו לפעמים על לבו, שבוּ התחבאו עד ארגיעה ולא הכירם עוד מקומם, ועתה מלאו כל חדרי לבבו ולא נתנו עוד דמי לו. הוא החל לערוך את שתי הנשים זו לעמת זו, והנה עולה מרים על שלומית בגופה ובנפשה כאור על חשך, כטוב על הרע, כיתרון החיים מן המות ותענוגי עדן ממצרי שאֹל. מאז ידע את שלומית לא ידע שלו, ויקט מאד בפניו על אשר נואל בחפזו לרדוף אחרי הכבוד, כי בגללו לקח מוקש לנפשו ויפול ברשת אשה רעה המרה ממות. ולולא יראתו את הורדוס כי עתה שלחה מעל פניו בשאט נפש, ויבחר לשבת בסתר המדרגה ולראות מנוחה כי טוב, מגוּר בהיכל המלוכה ולראות עמל כל הימים. ומאז ידע את מרים ידע כי מלאך שמים מתהלך עלי אדמות בדמות האשה היקרה הזאת – וגם היא לא תאֻשר במעון כבודה ותקנא בנאות השלום אשר לאביוני אדם! כי כן שמע מפיה במשא אשר נשאה על דבר העֹשר והאֹשר. ובזכרו אכזריות הורדוס בפקודתו על אֹדותיה, נוכח לראות כי לב האיש הזה כלבב שלומית אחותו במאזנים ישאו יחד, ובכן לא רק חפץ אחד לו ולמרים כי גם גורל אחד לשניהם, יחדו יביטו צר מעון בנאות חמס אלה, ונפשם מבקשת את השלום והמנוחה הנעדרים להם בבית הזה, המלא זבחי ריב. – המחשבות האלה מלאו כליותיו ולבו, ושנאתו לשלומית ואהבתו למרים גדלו ורבו בו עד כי נלאה הכיל, ויצפה ליום אשר יתן לו עז ותעצומות לדבר עם מרים כלבבו.

והיום ההוא בוא בא – כי פתאם יצא הקול, נפוצה השמועה על דברת הורדוס, כי הומת מידי אנטוניוס, – ותגדל המבוכה בבית המלוכה. והעת הזאת מצא יוסף דרושה לחפצו, וישלח להגיד למרים להיות נכונה לו לקבלהו בחדר משכיתה, כי דבר נחוץ לו אליה.

כבואו אל חדרה הגיד לה את השמועה על דבר מות הורדוס. ותתחלחל האשה מאד, אבל עוד יותר גדלה חרדתה, בשמעה מפיהו את אשר פקד המלך לעשות לה ולאמה. וזה לה האות – כי טרם יצא הורדוס לדרכו החליף משמרות החיל בארמון המלוכה. וירחיק ממנו את כל גדודי היהודים הנמצאים בצבא חילו, ויפקד תחתם גדודי השכירים מבני הנכר, ויצום לסור רק למשמעת יוסף גיסו, כי הוא לבדו המושל בשמו, אפס זולתי.

האות נכון הוא כנכון היום והדברים נאמנים מאד; אבל לוּ חפץ יוסף לעשות כדבר הורדוס, אזי כבר בצע אמרתו מבלי קדם פניה ומבלי גלות אזנה מאומה! זאת הכירה מרים גם באבוֹד עשתנותיה מחרדת לבב, ותבן אל יוסף כי עוד דבר לאט עמו, ותעמוד דומם לשמוע מה ידבר.

ויוסף לא נתן עוד מעצור לרוחו ויגד לה את כל לבו; כי יקרו לו חייה באהבתו אותה כנפשו, וכי עתה, באין עוד פחד הורדוס לנגד עיניו, נכון הוא לגרש את שלומית מעל פניו, ואם חפצה היא בו יהשיב לה עטרת אבותיה והיה לה לעבד עולם.

ומרים התנודדה מאד למשמע אזניה, אך חכמתה עמדה לה לעצור ברוחה. ותכלכל דרכה בתבונה, ותבקשהו לשלוח ולקרוא אליה את אלכסנדרה אמה, הבריאה בעניני המדינות ויודעת הליכות עולם, ויחדו ימתיקו סוד וידעו את אשר יעשו.

עוד היא מדברת ואלכסנדרה באה – כי כבר שמעה גם היא על דבר מות הורדוס, ובשמעה את פקודתו על אֹדותיהן נתכה כאש חמתה ותשׂם ותשאף יחד. ומרים התאמצה לתת מרגוע לנפשה, ותעלים ממנה את דברי יוסף האחרונים, אך שאלה עצתה מה לעשות עתה לעצור את המלוכה בעד בנה הקטן. ותהי עצת אלכסנדרה לה אמונה, לבקש ולמצוא משען עז בממשלה הרומאית, אשר בידה גורל ארצן, כי אם יעשו דבר בלעדיה, וחרה לאנטוניוס וחבל את כל מעשי ידיהן.

עודם משוחחים ומשתעים יחד וקול שחוק פרוע נשמע מאחרי הדלת, אשר נפתחה פתאם לפני שלומית, והנה היא עומדת ומבטת בם בגאוה ובוז וקוראת אליהם בלעגי שפה לאמר:

“יקשתי לכם וגם נלכדתם יחד – כי הנה הורדוס אחי אשר שמחתם על מותו שוב ישוב עוד היום אליכם. עוד מעט ובא אל היכלו האדון אשר אינכם מבקשים וכעלילותיכם ישפטכם!”

זאת דברה ותפן ותלך. ומרים ואלכסנדרה נשארו משתאות ומשתוממות על מקומן. וחמת יוסף עלתה עד להשחית, וישלוף את חרבו וירדוף אחרי שלומית להכותה נפש. אך היא קדמה פניו ותכריעהו – כי כמעט יצא מחדר מרים ואנשי החיל כתרוהו ויגזלו חרבו מידו ויוליכוהו ויביאוהו אל חדר הכלא, ויעמדו עליו למשמר – כי כן פקד אותם שר צבא הורדוס, קוסטובר האדומי, אשר בא לפני מלכו לבשר דבר בואו, בשמעו מפי אחות המלך כי קשר נמצא בארמונו ועליו לקדם פני הרעה ולהשקיעהו בעוד מועד.

מטעם שלומית הושם משמר גם על מרים ואלכסנדרה, לבלתי תת להן לצאת מחדריהן.

ואלכסנדרה בחמת אפה גלתה למרים את הסוד הנורא אשר העלימה ממנה עד כה; כי מאת הורדוס היתה שומה להמית את אריסתובל מחמל נפשן, וכי כבר גילתה ריבה אל קליאופטרה ועל כן נקרא הורדוס לבוא אל אנטוניוס ולעמוד לפניו למשפט ומרים נעותה משמוע ולבבה נע בקרבה כנוע עצי יער מרוח סעה ומסער. היא לא יכלה להאמין כי כה עפלה נפש בעלה עד כי נשאהו לבבו להשיא מות אחיה האהוב, הנער התמים הנקי כילד מכל דבר חטא ועון, ולספוד עליו אחר כן ולמרר בבכי כהמר אב רחום על בנו יחידו. אבל גם עליה ועל אמה הלא יצא דבר מלפניו להמיתן אם יומת הוא מידי אנטוניוס – ועתה מי יודע מה יהיה לאמה ולה בשובו בדרכו, בדעתו את אשר עוללה לו אלכסנדרה אמה בהבאישה ריחו לפני קליאופטרה! מי יודע העלילות אשר תשים להן שלומית המרשעת, אחרי שמעה את הדברים אשר נדבר יוסף אליהן ביום הזה!

                       ________

והורדוס ידע את נפש אנטוניוס כי כף אחת מלאה זהב תכריע כל משפטי צדקו, ויביא אתו הון עתק די קנות לבבו. ואנטוניוס הוציא לצדק דינו; רק לכפר גם פני קליאופטרה פקד עליו לתת לה את נפת יריחו הברוכה, אשר חשקה נפשה בה מאז. והורדוס לא נועז להשיב פניו ויעש את חפצו. ויעטרהו אנטוניוס כבוד והדר, גם מלא ידו לעשות במשפחתו כטוב בעיניו למען יכון לעולם כסאו.

ויהי בשובו ירושלימה ותפגשהו שלומית אחותו, ותגל את אזנו כי בגד בו יוסף בעלה ויֵתנה אהבים עם מרים, ויחד עם אלכסנדרה קשרו קשר לבקש להם מעוז מרומה ולמגר לארץ כסאו. וימלא הורדוס חמה ובקנאתו הגדולה עשה ביוסף משפט מות, ויפרוץ אל מעון מרים ויאסור את אלכסנדרה לעיניה וכמעט כלה חמתו גם במרים. אך היא בתֻמתה הצדיקה נפשה, ואהבתו הרבה היתה לה כחומה למלט נפשה משחיתות שלומית אויבתה. וכעבור סערת רוחו דברה על לבו להשיב חמתו מאמה האמללה אשר אך טוב יעצה בבוא השמועה על דבר מותו: כי יבקשו חסות רומה למען תשאר המלוכה לאלכסנדר בנם הקטן, יורש העצר. והורדוס נשא פניה ויוצא את אלכסנדרה לחפשי, ולמען הרחיק מעליה דרכיה צוה להעתיק משכנו אל הארמון החדש שר בנה לתלפיות בין שער הפנה ושער הגיא מלפנים, על יד חומת ירושלים מערבה, ואת ארמון החשמונאים השאיר בידי הורקנוס ואלכסנדרה. ומרים העתירה לו להרחיק מעליה את שלומית וגם את קפרון אמו, כי כל הימים אשר יגורו יחדו לא יונח להם מריב משפחה ותזנח משלום נפשם. ויאוֹת לה הורדוס גם בדבר הזה, ויתן את שלומית לאשה לשר צבאו, קוסטובר האדומי, וישימהו לפקיד ומושל באדום ועזה – רק את קפרון אמו השאיר בביתו. אמנם היתה רוח רעה שלוחה מאז בין שתי האמות, בהתיחשן לתולדותן זו לעמת זו ובהתפארן תמיד אשה על רעותה; אך עתה, בשבת אלכסנדרה בהיכלה בלבד, וברחוק ממנה שלומית אויבתה תועבת נפשה, קותה לה מרים לראות מנוחה ולמצוא מרגוע לנפשה.

אבל ימי מנוחתה לא ארכו – כי כעבור שנה אחת בחלה נפש שלומית בבעלה החדש, ותביא דבתו רעה אל הורדוס, כי בעקבה התהלך קוסטובר אתו, בהחביאו עמו את בני בבא, הקרובים למשפחה החשמונאית. ויצו המלך ויתפשו את בני בבא ואת קוסטובר מגנם ואת כל אוהביו אשר ידעו סודו ולא גלוהו, ויעש בהם שפטים וימתם ¹¹⁰. ושלומית נשארה בבית אחיה כנעוריה, על אף מרים ועל חמתה – כי כן היה רצון הורדוס, להיות היא אורבת לה ושומרת כל צעדיה.

                          ________

וקליאופטרה מלכת מצרים שלחה את אנטוניוס אוהבה עד נהר פרת, לערוך שם מלחמה את מלך ארם, ובדרך שובה באה ארצה יהודה להשכיר את נפת יריחו להורדוס בכסף מלא. והורדוס קדם פניה בכבוד גדול מיראתו אותה מאד. וקליאופטרה שתה לו בחלקות, ובדעתה כחה הרב לצוד נפשות ביפיה, נסתה לגור גם אותו בחרמה. והורדוס הבין למזמתה כי מסבות תתהפך בתחבולותיה להעיר עליו קנאת אנטוניוס, וישכיל פיהו להשמט מפניה. ויספר לה תהלת מרים ויפיה וחין ערכה ותם דרכיה ואהבתה הנאמנת לו.

“לא נכחד עצמה ממני – ענתה קליאופטרה במצאה לה מקום להבעיר כמו אש קנאתו – כי אמנם יפה-פה היא מאד; אבל כי תתם דרכיה וכי תשמר אהבתה לך, בזאת לא אוכל להאמין. ולו היתה כדבריך, אזי לא שלחה תמונתה לאנטוניוס למשוך עליה עיניו ולקנות לבבו לה”.

– ומאים תדעי זאת? – קרא הורדוס בחמה וכמעט נשאהו לבו להתנפל עליה ולטרוף נפשה באפו.

“על זה יש לי אות אמת אשר גם אתה לא תכזיבתו” – ענתה אשת הזמה ולבה עלץ בקרבה על מפלת הארי הנה ותפתח את מלתחתה ותוציא ממנה את תמונת מרים ותַּראנה להורדוס.

– ואיך באה התמונה לידך? – הוסיף הורדוס לשאול וקולו חרד מעברת זעם.

"הדבר נודע לי בעתו, בבוא לפני האיש אשר על ידו נשלחה התמונה לאנטוניוס. ואנכי השכלתי לסכל עצת אשתך, ואקח את התמונה מיד האיש ההוא, ואצו עליו מהגיד דבר לאנטוניוס, כי בנפשו יהיה. וכן נשארה התמונה אתי, ואנטוניוס איננו יודע עד מה מהטוב הרב הצפון לו מרעיתך התמימה "…

אחרי עשותה מזמתה הרעה השאירה לו את התמונה למזכרת עון מרים אשתו, ותשב אל ארצה.

והורדוס בא ירושלימה מלא רעל וכאב נעכר. ויפרוץ אל חדר מרים בחרב שלופה, והיא חובקת אז את אריסתובל בנה השני אשר ילדה לו ותקראהו על שם אחיה האהוב.

“הכוני לקראת המות! – הרעים עליה בקולו – כי הנה נמצאת, אשה מבישה! נתפשת ברוב עוניך, וערמתך לא תעמוד לך עוד להוליכני שולל ולהוכיח אלי צדקתך”.

– ומה עון מצאת בי כי כה סמכה עלי חמתך? – שאלה מרים ונפשה נבהלה מאד.

“שאלי את לבך ויגידך. אכן צדקה אחותי ממך! עתה אאמין כי גם יוסף העוית דרכך בבגדך בי. ויהי המעט לך כי שטית אל מאהבך מקרוב ותבקשי לך גם אוהבים מרחוק, ותשלחי תמונתך אל אנטוניוס לצודו בחרמך. הנה היא אתי; התבונני אליה ואם יש עז בנפשך התכחשי לה ואמרי כי לא תמונתך היא ולא ממך היתה שלוחה מנחה לאנטוניוס לבקש אהבתו!”.

ומרים הביטה אל התמונה ותרגז תחתיה, ותמהר אל חדר משיכתה והורדוס אחריה. שם נמצאה תמונתה תלויה על הקיר לימין הורדוס בעלה כמאז. זאת ראתה ותחי רוחה, ותפן אל הורדוס במנוחת לבב ותאמר:

– התמונה השנית היתה ביד אמי, כי רק שתים נעשו אז מידי הציָר היוני על פי פקודתך. אמנם קצרה דעתי מהבין איך הגיעה לידך. אנכי רק זאת אראה, כי מתאנה אתה לי להשכין לעפר כבודי…

“שימי בעפר פיך ודמי, אשה כבדת עון! הלא שמעת אם לא כבדו אזניך כלבבך, כי התמונה הזאת, השנית, שלוחה היתה לאנטוניוס שר צבא רומה; אך קנאת קליאופטרה הצילה כבוד שמי – כי עצרה אותה אִתּה, מיראתה פן יט לבב אנטוניוס אחריך, צרתה, ובהראותי עתה את פניה זכרה את דבר התמונה ותשיבנה לי”.

אז זכרה מרים כי דברים היו לאלכסנדרה אמה עם קליאופטרה ועם דליוס ידיד אנטוניוס, בהתאמצה להנחיל את הכהונה לאריסתובל. גם התפארה אז לפניה בעצה אשר מצאה להטות לבב אנטוניוס אליה. האמנם היתה ידה בזה לחלל כבוד הבת בעד כבוד הבן? הדבר ברור כשמש בצהרים – ומה לה לעשות עתה? אם תכסה הדבר מהורדוס, אז יחול העון עליה, ובקנאתו אותה הלא יכלה זעמו בה וגם משפחתה לא תנצל מידו, – ואם תגלהו לו, אזי תציל כבודה מחרפת עולם ועוד תצלח להשיב חמתו גם מעל אמה. זאת שמה אל לבה ותבחר דבריה עם הורדוס להסיר כעש אמה. ותגל לו מחשבתה על אֹדות אִמה ותבקשהו לסור עמה עוד ביום ההוא אל מעונה, לשאול את פיה ולחקרה ולדעת ממנה פשר דבר.

צדקת מרים ישרה דרכה, ובתומתה ותבונתה הצליחה תמיד להפץ עברות אפו ולאסור את הארי הזה בנפשו. גם בפעם הזאת הניחה את רוחו כמעט, ועוד ביום ההוא הלכו שניהם יחדו אל אלכסנדרה וידרשו ממנה לעיני הורקנוס הזקן להגיד להם, מדוע עשתה כזאת ומה ראתה על ככה לתת כבוד בתה לכלמה ולשלוח את תמונתה לאיש נכרי וזר, הנודע לשמצה בדרכו זמה. ואלכסנדרה נתנה תודה, כי השא השיא אותה השר דליוס בהיותו לפני שלש שנים בירושלים, בעוד לבה מלא רגז וכעש על הורדוס, על אשר מאן לתת את הכהונה הגדולה לאריסתובל בנה. ובמסרה לו את תמונת הנער נפתתה לו להפקיד בידו גם את תמונת מרים בתה. כשמוע הורקנוס זאת ויחר לו מאד וידבר אתה קשות, ומרים רבתה ריב חרפתה ותצא ממנה בחרי אף, וחמת האב והבת הניחה את חמת הורדוס ויתאפק ולא דבר אליה מאומה.

אבל אלכסנדרה ידעה את הורדוס ואת לבבו הקשה, ותדע כי לעולם ישמור עברתו לה ונקה לא ינקה – ותבקש עצות ותחבלות להנצל מידו.

                          ________

וקליאופטרה האויבת את הורדוס מצאה יד לסכסך אותו במלוּך מלך נביות, ובעלותו עליו למלחמה שלחה חיל וצבא לעזרת בני נביות, ויֻכה חיל הורדוס מכה רבה, ובעודו נרדף עד צואר מחיל האויב רעשה הארץ וכל עמק השרון היה למעי מפלה ¹¹¹, ואנשים לאלפים "נעשו בתיהם קבריהם ¹¹². הדבר הזה אמץ לבב מלוּך להכביד ידו על ארץ הקדש. העת הזאת מצאה אלכסנדרה דרושה לחפצה – ותבא לפני הורקנוס אביה ותספר לו את כל המוצאות את ביתו מידי המשפחה האדומית, ותגל את אזנו כי רק בגלל זאת פתהו הורדוס לשוב אליו מבבל, כי הוא ירא את הפרתים בהיות ידם רוממה. וזה לו האות: כי בראשונה אמר לחלק עמו את המלוכה ועתה השיבהו אחור וישליכהו מעל פניו ככלי אין חפץ בו, – ומי יודע את אשר יעשה לו עוד בהיות לאל ידו! ועל כן אין טוב לו כי אם להמלט אל מלך נביות והוא יהיה מגן לו, ואם לא למענו יעשה נא זאת למענה – כי שמורה לה עברתו והוא נכון לכלות בה חמתו לעת מצוא. בדברים כאלה וכאלה הציקה לאביה יום יום ולא נתנה לו מנוח עד כי נעתר לה הזקן בתומתו. ויכתוב דברים בספר אל מלוּך ויודיעוהו כי יש את נפשו לבוא אליו. ויתן את האגרת על יד דוסא ידידו אשר גדל בביתו, והוא קרוב ליוסף בעל שלומית אשר הומת על פי הורדוס; בו בטח לב הורקנוס כי יהיה ציר נאמן לשולחו. אבל דוסא בגד בו בחפצו לקחת רצון מיד הורדוס, וימסור לו את האגרת. ויודהו הורדוס על ככה ויצוהו להביא את הדברים למלך נביות ולהמציא לו את תשובתו אשר ישיב לו בכתובים. ומלוּך שמח על דברי הורקנוס וישב אליו דבר, כי הנה ארצו לפניו ולפני כל הנספחים עליו, לשבת בה כטוב בעיניו, והנהו שולח לו סוסים ועבדים, אשר יחכו לו על שפת ים המלח להביאהו אל ארצו.

בין כה וכה הורדוס אזר חיל וגבורה במלחמתו עם מלוך, ויך אויבו אחור ויכניעהו לפניו – והנה צרה חדשה ומתלאה רבה! כי פרץ ריב ומדון בין שני האיתנם, שרי רומה המושלים בעוז עולם, בין אנטוניוס השליט בארצות הקדם ואוקטבינוס השליט בארצות המערב. ואנטוניוס הנלכד במצודי קליאופטרה באהבתו אותה מאד לא שם לבו אל צבאות חילו לתת עליהם מוראו וגבורתו. ויהי בהתנגש שני המחנות במלחמת הים על יד אקטיוס ¹¹³אשר על חוף הים בארץ יון, נשתה גבורת אנטוניוס וינס מנוסת חרב בדרך הים מצרימה, וכל חילו עבר אל אויבו עז ותהיינה כל ארצות הקדם נחלה לאוקטבינוס. המהפכה הגדולה הזאת הפילה אימתה על הורדוס, כי הוא היה אוהב לאנטוניוס מעודו, וגם במלחמה ההיא שלח מזון וצדה לצבאות חילו. ויירא ויצר לו מאד מפני אוקטבינוס המושל הכביר, פן יזכור לו בריתו עם אנטוניוס ונתן נקמתו בו, והורידהו מעל כסאו, והשיב את ממלכתו לבית החשמונאים, מלכי יהודה מלפנים.

אז קרא הורדוס עצרה, ויצו להסנהדריה הגדולה להאסף לשבת תחכמוני, כי דבר לו אליה.

בעת ההיא רבה העזובה בסנהדריה. שמעיה ואבטליון מתו, ובני בתירה, קרובי הורדוס, מלאו מקומם. ויהי הדבר הזה למכשול ולפוקה ללמודי ה', כי גם בהם חדלה התורה להיות לאַמת המדה, להעריך על פיה את חכמיה ומוריה, כי אם אשר יבחר בו המלך הוא ישב ראש, ותהי התורה נעדרת ¹¹⁴, והלכות פשוטות הלכו ונשתכחו בבית המדרש ¹¹⁵. ורק חכם אחד נמצא אז אשר שב והזכירן, בהיות תורת שמעיה ואבטליון ערוכה ושמורה אצלו – הוא חותני הלל הבבלי ¹¹⁶.

                                 ________

בהגיע עת המועדה, בקר הורדוס את הורקנוס בהיכלו, וישחר פניו ללכת עמו אל לשכת הגזית, מקום מושב הסנהדריה הגדולה ¹¹⁷. וישמח הורקנוס לקראתו, כי זה כבר לא נכבד להקרא אל שבת תחכמוני, ויקם וילך עמו יחדו. הדבר הזה היה לפלא בעיני אלכסנדרה, ותשלח לשאול את פי מרים, אולי לקחה אזנה שמץ מנהו, אבל גם היא לא ידעה מזה מאומה. ותחרדנה שתי הנשים מבלי הדעת, ותשלחנה ציר ממהר אלי להבהילני אל מקום מושב הסנהדריה, לראות מה זאת, וגם הן עלו בהר הבית ותחכינה שם לדעת פשר הדבר.

בהגיע הורדוס עם הורקנוס אל לשכת הגזית, פנו להורקנוס מקום לשבת ראש. והורדוס עמד על רגליו לפני החכמים יושבי על מדין, וישאל את פיהם לאמר:

מה משפט האיש הבוגד במלכו ובעמו, ובעוד הם נלחמים על נפשם מפני הצר הצורר עליהם, שת הוא ידו עם האויב ויקח עמו דברים בסתר לבוא אליו ולחסות בצלו?"

“בן מות הוא – ענו החכמים ברובם – אם נגלה עונו כי כזאת עשה”.

“דמו בראשו” – ענה גם הורקנוס בהתעוררו רגע מתנומתו, כי זקן בן שמונים שנה היה בעת ההיא ולרגעים התנמנם משיבו.

"יקום אפוא יוחנן בן יונתן, הוא הורקנוס בן אלכסנדר ינאי החשמונאי, ויעמוד לפני שופטיו! – קרא הורדוס – כי הוא הבוגד והפושע, אשר חפץ לעבור את עמו וארצו, ויקח דברים עם מלוּך מלך נביות בעודו נלחם עמנו על גבול ארצנו. הנה העדים אשר הביאו דברי הורקנוס אליו, הנה האגרת אשר השיב לו המלך על ידם, והנה העבדים השבויים אשר חכו לו עם סוסיהם על שפת ים המלח להעבירו שמה!

ובדברו הניח לפניהם את האגרת החתומה בשם מלך נביות, ויצו לדוסא ולרעהו להביא את העבדים השבויים ולהגיד לפני השופטים את כל אשר ידעו.

אז נבהלו כל זקני הסנהדריה, חרדו מכסאותם בהלקח איש השיבה מקרבם לעמוד לפניהם למשפט. אבל האגרת והעדים ענו עונו בו, והורדוס המלך וגדוד אנשי חילו עומדים עליהם מזוינים, והורקנוס נשען על ידי השמשים העומדים על משמרתם, כי כשלו ברכיו מחרדת פתאם ובפיהו אין מלים להשיב על תוכחות. החכמים לא יכלו עוד להשיב דברם אחור, כי “כבר נגזרה גזרה”. ¹¹⁸ –ובמקום ההוא אשר הציל הורקנוס את הורדוס לפני חמש עשרה שנה, בעמדו למשפט הסנהדריה על הדם אשר שפך בארץ הגליל, במקום ההוא נשפט הורקנוס, שהיה מלך וכהן גדול בעמו, על ידי הורדוס עבדו מלפנים! וכן באו דברי שמעיה הזקן, אשר נבא אז לחבריו, כי ימים יבואו והאיש הזה כלה יעשה את כלם.

כברק מעופף עברה השמועה מלשכת הגזית אל כל קצות העיר, ומקול רעמה נחפזו כל יושביה וירוצו להמוניהם אל הר הבית, אך לפרוץ אל מקום המשפט לא יכלו – כי גדודי חיל המלך עמדו חמושים לשני עברי המסלה היורדת מהר הבית עד הגלגלתּה ¹¹⁹, מקום ההרגה לחיבי מיתה. ויגדל הבכי והמספד בהר הבית, אך קול יללת אלכסנדרה עלה על כלם, והמון נשים מקוננות סבוה, כלן יורדות בבכי ומתופפות על לבבהן. ומרים התעלפה בזרעותי וכל העומדים סביבינו נלאו ברוב עצותיהם להשיב אליה רוחה.

ועבדי המלך סבו את הורקנוס ויוציאוהו מחוץ לחומה, ואנשי החיל פנו לפניהם את הדרך בעופפם על פניהם את חרבותיהם השלופות, וכן הובא הורקנוס אל מקום ההרגה. שם כרכו על צוארו חבל דק עטוף מטפחת רכה ¹²⁰, ושני העדים ¹²¹משכו את החבל איש מקצהו. “תהי מיתתי כפרה על כל עונותי” – לחשו שפתי הזקן בסור אליו מר המות ועד מהרה יצאה נפשו, וגויתו השלכה אל בור ככל הרוגי בית דין ¹²², לא בכו ולא ספדו עליו במקום ההוא. לעמת זה גדל הבכי והמספד בכל רחובות העיר. "הוי אדון והוי הוֹדוֹ! קוננו עליו מרה, כי נגדע קרן ישראל ובית החשמונאים נהרס עד היסוד בו.

בעצם העת ההיא אשר הוּצא הורקנוס למות, קרב הורדוס עם גדודו אל המקום אשר עמדה מרים נשענה על ידי בהתעוררה מעלוף נפשה, ובראותה אותו צנחה לארץ ותתעלף שנית. ויצו הורדוס להעלותה על מרכבתו ועלי פקד לשבת על ידה ולהביאה אל מעונה ולחכות לו עד שובו הארמונה, כי דבר לו אלי.

בהביאי את מרים אל מעונה השכיבוה אמהותיה במטה כי חלתה ותפול למשכב. ואנכי חכיתי להורדוס עד בואו, ונפשי כלתה לדעת מה הדבר אשר יגיד לי. ויהי בבואו אל היכלו ויקראני אל חדר משכיתו, וידבר אלי דברים טובים, דברים נחומים, ויורני ויאמר לי כי לא בו האשם במות הורקנוס כי אם בזקני הסנהדריה ¹²³, אשר לא הכירו פנים במשפט. ואף גם זאת – כי בפיהו ובשפתיו דן הורקנוס דינו לנפשו, באמרו בפני כל כי האיש אשר עשה כזה “דמו בראשו”, והוא וחילו מלאו רק אחרי דברם. ולוּ חפץ במות הורקנוס, כי עתה נקל היה לו לפגוע בו בלעדיהם, כי זה משפט המלוכה. אמנם צר לו מאד על מות הזקן אשר היה אוהבו ואיש חסדו מנעוריו, אך אולתו סלפה דרכו ואת אשר נעשה אין להשיב עוד. ואולם לתת מרגוע לנפש מרים ואלכסנדרה וכל המתאבלים עליו, ולהשקיט לב העם ההולך וסוער בקרב חוצות, גמא אֹמר להעביר את ראשי הסנהדריה ממשמרתם ולהושיב תחתיהם את חותני, האיש הצדיק אשר תמיד היתה תהלתו בפי, ולחבר היושב על ידו הפלא איש חסיד לו, את מנחם האסיי, אשר תהלתו מודעת בכל הארץ. ועתה הנהו הולך אל האי רודוס, להַראות את פני אוקטבינוס המושל החדש, ואת פרורס אחיו קרא אליו לעצור בעמו בשמו. ובדאגתו למרים ואלכסנדרה, פן ימצא העם תֹאנה למרוד בו ולהושיבן לכסא תחתיו, והיו תוצאותיו מלחמה ושפך דמים לרוב – נמלך עליו לבו להעבירן אל מבצר אלכסנדריון; שם תעצרנה עד שובו מדרכו. ובדעתו כי שלם לבבי עמהן ורבה אמונתן בי, הנהו דורש מעמי לעזוב את ביתי ולבוא לשבת עמהן כל ימי העצרן במבצר ההוא. והיתה שבתי אתן למשיבת נפשן, וכי בטח לבו כי אצלח להשיב לבב מרים אליו, עד כי בשובו אליה לא תזכרנה עוד הראשונות, והיתה בריתו עמה חיים ושלום ואהבת עולם.

ואנכי לא נועזתי למרות פיהו, כי מי יקשה אליו וישלם? ואעזוב את אשתי הבוכיה על מר נפשי, ואטוש את נחלתי למֹרת רוחי. אך זאת היתה נחמתנו, כי הורמה קרן אבינו להיות לנשיא בעמו, לשבת ראש בסנהדריה הגדולה.

והורדוס יצא לדרכו מבלי הראות את פני מרים, וכשובה לאיתנה, ובהודע לה דבר פקודתו החדשה, לעצור אותה ואת אמה כשבויות חרב באחד המבצרים אשר אוה למושב להן, התנשאה כלביאה, ובזעם אפה הואילה לעורר את כל העם להתקומם על “העבד האדומי”, אשר עשה כלה למשפחתה ועודנו מסתולל בה ובאמה לדכאן תחת רגליו. רבות יגעתי להשיב חמתה מהשחית, בהביני אותה לדעת, כי גדול כח הורדוס בחיל גוים אשר אסף תחת דגלו, והם מלאים את כל מגדלי חומת העיר ושומרים אל הארמון ועל כל העם מסביב. ובאהבתה את עמה מנפשה התאפקה גם בפעם הזאת, ותט שכמה לסבול, ובערב הובאה אליה אלכסנדרה אמה האבלה והשוממה, נהוגה בידי שר צבא יטורי ושמו שוּמי, אשר על ידו הפקיד הורדוס אותנו להביאנו אל המבצר. ועוד בלילה ההוא עברנו במרכבות המלך וגדוד רוכבים שומרים לראשנו, וליום המחרת הגענו אל אלכסנדריון ונשב בארמון הבנוי בו לתלפיות.

                           ________

המקום אשר בחר הורדוס לשבתן היה די הכאות לבב שתי הנשים, בהזכירו להן ימים מקדם והעתים אשר עברו על בביתן מאז החלה המשפחה האדמונית לחתור חתירותיה תחתיו ולהרסהו עד היסוד בו. ידי אלכסנדר ינאי יסדו את המבצר הזה בראש הרי אפרים, ואלכסנדר נכדו, חתן הורקנוס הזקן, בעל אלכסנדרה ואבי מרים, התבצר בו מפני גביניוס שר צבא רומה, אשר שסהו בו אנטיפטר אבי הורדוס. מן המבצר הזה לקח אלכסנדר בשבי ועל פי אנטיפטר הובא לפני פומפיוס אשר נתן נקמתו בו ויגירהו על ידי חרב. כל עבר ופנה הזכיר לאלכסנדרה שבתה עם בעלה, בעודנו מלך ביהודה, במקום הזה. ובזכרה למרים את כל מחמדיה מלפנים, ירדה בשיחה על נדודיה ומרודיה מאז ועד הנה, ותשב ותזכור את כל אשר עוללו "העבדים האדומים למשפחתה, אשר הרבו לסכסך אותם איש ברעהו למען תמצא ידם לכלם, וערמתם ואכזריותם עמדו להם לכלותם איש איש בקצהו. כן מת אריסתובל חמיה מסף רעל אשר השקוהו אוהבי אנטיפטר ברומה; כן נלכד אלכסנדר בעלה ברשת אשר טמן לו האיש ההוא ויפול בחרב אויב באנטוכיה. ואת אשר החל האב הנה יגמור הבן העולה עליו ברשעתו. הוא שת קציר למשפחתה ויכרת לה שם ושאר זקן וילד יחדו: את אנטיגנוס גיסה הסגיר אל אנטוניוס, אשר המיר כבודו בקלון וימיתהו מות נבל כעבד נפשע; את עיני בבא בן בוטא עור ואת כל בניו השמיד, לא השאיר מהם עד אחד; את אריסתובל בנה היחיד טבע במים ואת הורקנוס אביה איש השיבה המית בחנק – ומי יודע דבר מה יקרנה עוד! כי איש הדמים הזה לא ינוח ולא ישקוט עד הקימו מזמת לבו להכרית כל שריד מבית החשמונאים למען תהיה ממלכתם נכונה בידו.

כאלה וכאלה דברה אלכסנדרה באזנינו בעזבה עליה שיחה. ומרים ידעה מאד כי גם אמה לא נקתה מסכסוכי ביתה, ובמזמותיה זו חשבה עזרה הרבה למשחית; ובכל זאת לא יכלה לכחד אמרי נואש, כי עצמה משובת הורדוס, גדלה אכזריותו עד אין חקר, ובעד כל מחשבה אשר עלתה או יכלה לעלות על לבב אמה, לקח נקמתו בעצמה ובשרה, בנפשות היקרים לה, אשר נתנם כצאן לטבח. גם אהבתו אותה במה נחשבה היא? הלא גם היא רק פרי אהבתו לנפשו, ולולא זאת כי עתה לא נתנהו לבבו להפקיד עליה את יוסף גיסו להמיתה, בלכתו אז לעמוד למשפט לפני אנטוניוס – ומי יודע אם גם עתה, בלכתו לעמוד לדין לפני אוקטבינוס, לא צוה עליה כזאת, בהפקידו אותה בידי שוּמי, השר היטוּרי, אשר גם הוא מוצאו מעם נכר כמהו! לחקור לדעת זאת נוסדו שתי הנשים לנסות דבר אל השר הזה, ותשחרנה אותי לבקש קרבתו ולקרבהו גם אליהן לעת תמצא ידי.

במעלליו התנכר שוּמי כי נאמן הוא להורדוס מלכו וכי דבר לאט עמו על אֹדותיהן – כי הרחיק דרכו מעליהן, ומדי נפגש אתן חלק להן את הכבוד הראוי לנשי המלוכה, אבל לא דבר עמהן מטוב ועד רע. אולם אשר כבד מהן נקל היה לי – כי מעט מעט נודענו איש אל רעהו, ותנעם עלינו חברתנו, ונבקר איש אחיהו במעונותינו. ובסורו אלי החל להכיר ולהוקיר את המלכה ואת אמה, אשר שתיהן האירו אליו פניהן ותשתינה בחלקות לו – ומי גבר לא ייטב לבו בחברת אשת חן תומכת כבוד, אשר בה יפי והוד נפגשו, חסד וגדולה נשקו? לא ארכו הימים ושומי בקש ומצא לו מהלכים בין שתי הנשים, כי קצה נפשו בחייו הבודדים במבצר ההוא, ותערב עליו שיחתן עוד כי לאחרונה היתה שבתו אתן בכל עת, ולבו נמלא חמלה וידידות אֹמן למרים, המלכה העדינה, עד כי היה נכון להשליך נפשו מנגד ולהקריב בעדה לחת חייו. אולם בהיות לבו נאמן גם עם מלכו, לא חדל להלל את הורדוס בפניה.

פעם אחת בשבתם לבדם הגיד לה בהתגלות לבו כי רבה אהבת המלך אותה עד אין חקר, עד כי עוברת היא את גבול החיים ומגיעה עד מעבר לשערי שאֹל. ובראותו כי מרים מכבידה לבבה וממאנת להאמין בדבריו, נלחץ לאחרונה לתת לה אות אמת על פי הסוד הכמוס עמו – הוא הדבר אשר יצא לו מפי הורדוס: כי בעצם היום אשר תגיע אליו השמועה על דבר מותו, ימית את המלכה הנאהבה והנעימה, למען תשארנה נפשותיהם קשורות יחד גם אחרי מותם.

“הגם בנפש אמי נקשרה כה נפשו, עד כי צוה להמית גם אותה?” – העמיקה מרים שאָלה.

הדבר הזה לא שם איש החיל אל לבו התמים, ובשאול אותו מרים על ככה לא מצא מענה. אף אמנם נפקחו עיניו לראות כי צדקה מרים ממנו, ודבר בליעל יצוק בפקודה הזאת, והיטב חרה לו על הורדוס, אשר סבבהו בכחש ויסיתהו לתועבה לרצח נפשות חנם! – מחשבותיו אלה לא נעלמו מעיני מרים בהתבוננה בו, וברגזה תחתיה על רשעת בעלה, העבד האדומי, היתה נחמתה ביֹשר לב שומרה, השר היטוּרי, כי יסכל עצת הורדוס, ותחת עשות פקודתו להמית אותה ואת אמה אחר מותו, יהיה הוא למגן להן ולא יעזבן לראות שחת.

כוס מלאה מסך תכילהו עד למעלה משפתה ולא ישפל ממנו ארצה, ונוסף עליו נטף אחד וחלף ועבר על שפתה עם כל העודף העולה על מדתה. גם לסבלות מרים בא הקץ; פקודת הורדוס האחרונה עברה גבולה, ולב החשמונאים התעורר בה וינער כגור אריות.

"קץ לתהפוכות רע! – קראה אלינו אחרי צאת שומי מלפניה – העבד האדומי לא יוסיף עוד להוליכני שולל בדרך לבו. מהיום הזה והלאה איננו עוד בעלי, כי כנכרי יחשב לי, כאויבי בנפש. מי יתן מוּתוֹ בידי הרומאים משובו עוד לראות פני! ולולא יקרו לי דמי עמי מחיי, אזי קראתי עליו חמס בשערים, ונמצאו לי גואלים כברים מקרב אֵחי, והצלתי נפשי מידו. אכן מאהבתי את עמי אשא בשרי בשני, בצר לי על דמי אחי אחריש אתאפק; אבל בעלי לא יהיה עוד – תעב אתעבנו בפניו ויעבור עלי מה!

                             ________

לא ארכו הימים ושומי בא אלינו ויבשר את מרים לאמר:

“הכוני גבירתי לקראת אֹרחיך, הבאים אליך לחות בשמחה את פניך!”

– ומי הם אלה? – שאלה מרים ותתפלא.

“הם: קפרון חמותך ופרורס ושלומית גיסיך”.

– הואילה נא אדני להגיד להם כי דבר אין לי עמהם. ישובו נא בדרך באו ולא יבואו לראות פני, כי תועבה הם לי.

“מה זה תדברי, גבירתי המלכה? – קרא שומי ויחרד – הלא שמעת מי הם: האחד הוא אחי הורדוס, הממלא מקומו בממלכה, ואתו אמו ואחותו! אמנם לא לי להוכיחך מלים ולהורותך את אשר תעשי; אבל אם כזאת אגיד להם אני בפי, וחיבתי את ראשי למלך!”.

– צדקת ממני – ענתה מרים בשימה דבריו אל לבה – הביאם איפוא הנה ואל תגיד להם מאומה.

השר היטורי השתחוה ויצא. ואלכסנדרה נגשה אל מרים ותאמר: “האמנם יש עם לבבך להרגיז את הנחשים הצפעונים האלה, אשר אין להם לחש? אנא בתי, חדלי נא מזה אם יקרה נפשך בעיניך!”

“נפשי בכף עריצים אשר הזילוה מאד ויגיעוה עד העפר, ואם אתכחש להם כעצתך ונקלֹתי עוד מזאת והייתי בעיני כמהם. אבל אחת אמרתי: היה לא תהיה עוד כזאת. קץ לתהפוכות רע! תעב אתעבם בפניהם, והיתה זאת נחמתי על כל הכעשים אשר הכעיסוני עד כה”.

לדברים האלה חרדה אלכסנדרה מאד, ותפן אלי ותרבה אלי תחנונים לדבר על לב מרים להשיב אפה, ולשית עצות בנפשה להתחפש לפני האנשים הרעים האלה – פן יבלע לה לכלנו. אבל אנכי, בדעתי את נפש מרים, הצדקתיה בלבי, כי אמנם אויביה בנפש המה, וכאשר תכנע לפניהם כן תמצא ידם לה וכן יוסיפו לחמוס עליה מזמות להשחיתה, ועם עדת חנף כאלה טובה איבה גלויה משנאה מסתרת. על כן החרשתי ממנה ואתן לה לעשות כאשר יורנה לבבה.

ואלכסנדרה הוסיפה להעתיר עליה דבריה ללא הועיל, עד אשר נפתחה הדלת במלוא רחבה, והאורחים באו ואחריהם שומי, שר המבצר והחיל אשר בו. אנכי ואלכסנדרה קמנו לפניהם ונגש אליהם צעדים אחדים ונכף להם כמעט, למען השלום. ומרים לא קמה ולא זעה ממקומה ועפעפיה הישרו נגדם מבלי דבר מאומה.

בעמדי על מקומי התבוננתי רגע בפניהם, כי לא ראיתים זה כמה. קפרון שמנה עשתה מאד עד כי כֻסו פניה בחלבה ונדמו לפני הלבָנה במלוּאה, ומפלי בשר רב נערמו על צואריה עד געל נפש. מרוב חלבה ושמנה כבדה עליה לשאוף רוח, ונשמת אפה נשמעה למרחוק, והיא כלה מכֻסה משי ורקמה וזהב, ופנינים ואבני חפץ וזֵעה רבה. שלומית דלה ורזה מבראשונה; עיניה הוסיפו להשקע בחוריהן, והמשקע הכהה אשר מתחתיהן העמיק רדת עד כי נראו שמוּרותיהן כעגילי תכלת כהה ועכורה. ואת פרורס ידעתי אך מעט, וחזות פניה נדמה לי כשועל ערום מתחפש והולך על שתים.

“מה חפצכם בביתי?” – שאלַתָּם מרים במנוחה מבלי קום ממקומה ומבלי בקש אותם לשבת אִתּה.

האֹרחים שמעו כן תּמהו איש אל רעהו, ופרורס התעורר ראשונה, ויבט בפניה ויאמר:

“הנה סרנו אל בית הורדוס, לדעת שלום בניו”.

“הבנים בני, והבית וכל אשר בו לי הוא – ענתה מרים – הלא ידעתם אם לא שמעתם את שם המבצר הזה, הנקרא על שם אבותי מלכי הארץ הזאת”.

עיני קפרון התגלו, כמו הואילו לצאת מחוריהן, ואנכי הבלגתי על געל נפשי ואבקש אותה לשבת ולנוח. אני אחזתי בכסא מעבר מזה, ואלכסנדרה מהרה ותאחז בו מעבר השני, ויחדו הגשנוהו אליה. והאשה הכבדה צנחה עליו ונשמת אפה כנופח באש פחם. ושומי הושיט שני כסאות לפרורס ולשלומית, אך הם הודו לו דומם ויעמדו תחתם כבתחלה.

“אכן נודע הדבר! – אמרה שלומית בחמת עכשוב – מרים בת מלכים היא ועל כן מרומים תשכון; על כן בחרה שבת במרום הרים, במבצר יסדו לה אבותיה מלפנים. – ובכל זאת אדמה, כי לו היה הכל כחפצה, אזי לא הכירה פה מקומה, – כי נאה לבת מלכים לשבת בעיר המלוכה, בקריה העליזה, משבת בקיר חומה, במצודת סלעים אשר קן היא לבני נשר או משמר לילדי פשע”.

“אם לא תדעי לך, אשה טובת טעם, יכֹלה אני לספר באזניך מעשה ילדות: מעשה שהיה בבת מלך שנשבתה בין השֵדים, היוצאים מעמקי השאול לשחק בבני האדם! והשחוק מהוֹלל מאד ומהוּל בדמעת עשוקים… אך למה אדאיב את נפשך בספורי עצב, ואתּ אשה ענוגה ורכת לבב מאד, כי הלא ידעתיך מאז” –

“בת מלכים אַתּ! – קרא פרורס – ואיה ממלכתם עתה? הטרם תדעי כי אבדה ממשלת החשמונאים ונכרתה מקרב הארץ, עקב אשר היתה יד איש ברעהו. ולולא הורדוס אחי אשר במשפט העמיד ארץ, כי עתה נחלה לבני נביות” –

"אשריה וטוב לה! – אמרה מרים בשחוק – כי נצולה מבני נביות ותהי נחלה לבני אדום "…

“מרים!” – קראה אלכסנדרה ותבט אליה בתחנונים.

“אם חפצה אַתּ לבוא עד חקר משפחתי – קראה קפרון בגאוה – שאלי את יושבי אנטוכיה ויגידו לך על אדות שרמלה קרובי העשיר, כי קטנו עבה ממתני כל מלכי יהודה גם יחד”.

“לדבר הזה סלחי לי, מחתּנתי הכבוּדה – השיבה אלכסנדרה בגאון ויראָה יחד – הן תמיד תתפארי עלינו בעֹשר קרובך, שהוא כל יחוסך וכבודך – ומי היו אבותיו עשהו בו? הלא הכל עשה רמיה, כל חולק עם גנב, כל בוצע בצע בעֹשק ובגזל יעשה חיל ויצבור כעפר הון. לא בזאת יתהלל המתהלל בתוכנו, כי אם בעשות טוב, בהרבות חסד וצדקה, במצוא חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם, באלה יעשה לו שם עולם אשר לא יכרת, כשם אשר עשו להם אבותי החשמונאים מאז העולם, נוסף על גבורתם ואֹמץ זרועם ולבבם בצאתם לישע עמם וארצם. אם לזאת תשימי לב, תכירי כבוד מולדתי ואפים ארץ – תשתחוי לי, כי בי תכָּבדי גם אתּ גם כל הנספח על משפחתי. ולדבר הזה אל נא יחר אפך וסלחי לי כגדל חסדך!”

"אכן רבות פעלו החשמונאים האחרונים לעמם ולארצם וגם – “לנפשם!” – הביעה שלומית בפיה; אך פרורס הִסה אותה בקראו:

“קץ לדברי רוח! לא להתוכח באנו הלום כי אם לראות את אשת הורדוס ובניו. והנה אותה ואת אמה כבר שבעו עינינו לראות אף נמלאו אזנינו משמוע – ועתה הננו לראות את הילדים אשר חנן אלהים את אחי… יביאום איפוא לפנינו, נחזה בם ונשוב לדרכנו”.

“אחת אמרתי – ענתה מרים ממקום מושבה – הבנים בָּני, ואין את נפשי להראותם לאלה אשר ראות אותם למרת רוחי הוא”.

“הידעת כי מושל עליון אני בארץ על פי המלך אשר מפניו גוים יחרדו? – קרא פרורס בגאון מושלים – אם לא תעשי פקודתי כרגע, אקרא לאנשי החיל שומרי המבצר ופתחו הם הדלתות לפני, ועשיתי בך ובילדיך ככל אשר אחפוץ”.

“לדבר הזה יסלח נא לי, אדני המשנה! – אמר שוּמי בהשתחותו לו – החיל חילי, והגבירה היושבת בזה היא מלכת הארץ, אשר הפקיד המלך הגדול על ידי לעמוד לפניה לשרתה – ולא אתן לנגוע בה או לעשות פה דבר אשר לא כרוחה”.

“היודע אתה את מי תוכח מלים?” – קרא פרורס וחמתו בערה בו.

“אכן יודע אני כי משנה למלך אתה בארץ יהודה על פי הורדוס אדני ומלכי; אבל פה במבצר הזה יושבת אשתו המלכה בשם כבודו, ואנכי והחיל אשר על ידי נתונים לה לעשות פקודתה. פה אין גדול ממנה בלתי אם המלך היושב על כסאו, אפס זולתו”.

“חי ראשי כי בנפשך דברת את הדבר הזה!”

“לו יהי כדבריך; אני פי מלך אשמור, ואם יחשוב זאת לעון לי, ישפטני כלבבו”.

“אנכי לא אחכה עד שוב אחי מדרכו, כי בלבדי אדין דינך וכעלילותיך אשפטך. הלא האשה הזאת אסירה היא פה מטעם המלך, ואנכי אחיו הבכור המושל בשמו, והנה גם אמו ואחותו הנצבות בזה. אין זאת כי אם קשר קשרתם יחד, ועלי למהר ולהשקיע את המרד בראשיתו, – עוד אחת מעט וחיל כל הארץ אלי אאסוף, והרסתי את הקן הזה והשמדתי את כל אשר בו, ובך אעשה שפטים וגמולך בראשך אשיב”.

“אני פה מלך אשמור ושאתך לא תבעתני”.

“צאו מזה אנשי דמים ומרמה, עוללי עלילות ברשע!” – הרעימה מרים עליהם בקולה ועיניה ברקים רבו להפיצם.

“סלח נא אדני, גם אתן גבירותי סלחנה לי – אמר שומי בהשתחויָתו אל האֹרחים – הואילו נא לעזוב את המלכה, כי כן צותה ועלי לשמור פקודתה מטעם המלך”.

“נצא איפוא מזה! – קראה שלומית לאמה ולאחיה ופניה כסו בירקון בעלה הנבל – ועוד נשוב נתראה פנים וידעו את תנואתנו”.

ופרורס ושלומית תמכו את אמן בידיהם ויקימוה ממושבה וינהלוה עד הדלתות אשר נפתחו בידי שומי המשתחוה לפניהם בהדרת כבוד. ומרחוק עוד נשמע קול נחרת קפרון כמפוח נחר, מנשמת רוח אפה אשר כבדה עליה בשממה ובשאפה יחד.

“נקיתי הפעם! – קראה מרים בצאת האורחים נכלמים מלפניה – הניחותי חמתי במשפחה הרעה הזאת על כל המכאֹבים אשר נשאתי ממנה עד כה. ידעתי כי תקח נקמתי ממני לעת תמצא ידה. מי יתן ונשבר גאון זדונה ונפל הורדוס חלל בדרך זו הלך ולא ישוב עוד! אולם גם כי ישוב יהפוך ידו בי, לא ימשול עוד בנפשי, כי תעב אתעבנו ויעבור עלי מה!”.

“צר לי מאד כי נמשכתי גם אני בריב הזה, ובחפזי נפתלתי עם פרת הבשן הלוקחת לה קרנים בעֹשר שרמלה קרובה – אמרה אלכסנדרה בדאכה – חמסי עליך, בתי, כי הגדלת עליהם בפיך ותמלאי פניהם קלון, ואם שוב ישוב העריץ מדרכו, מי יודע מה יהיה לי!”

ומרים הביטה אל אמה במנוד ראש, אך לא ענתה דבר. ותפן אל שומי אשר שב הביתה אחרי שלחו את האורחים מעל פניה, ותאחז ידו בידידות ותשלם תודות לו על היותו למגן לה מפני צורריה השאטים אותה בנפש. אך הוא ענה בישרו ותמו כי רק חובתו עשה, בהיותו שומרה וצלה על יד ימינה – כי כן היתה מצות הורדוס ופקודתו שמרה רוחו.

                             ________

תקות מרים לא באה. הורדוס לא נענש מאת אוקטבינוס על אשר היה לבבו שלם עם אנטוניוס – כי עוד נחל כבוד ממנו, בהתחפשו לפניו לאיש אמונים השומר בריתו לאנשי חסדו. ובהניח הורדוס לרגליו את עטרת מלכותו, לתתה לאשר יבחר, שב אוקטבינוס וישימנה על ראשו, כי בו בחר לקרבהו באהבה ולתת מהודו עליו. וישב לו את נפת יריחו אשר קרע אנטוניוס מעל גבולו ויתננה לקליאופטרה אהובת נפשו. גם את הערים אשר נקרעו מעל ארץ יהודה בימי פומפיוס שב ויספחן אל גבולו. גם שמע לעצתו בעלותו אל ארץ מצרים, להשמר מאשה הרעה, מקליאופטרה המלכה, אשר צדה למדחפות את נפש אנטוניוס. וכראות קליאופטרה כי כל תחבולותיה לא תעמודנה לה למשוך את הקיסר הצעיר ברשתה, ותקץ בחייה ותשלח יד בנפשה. והורדוס שב לארצו שבע רצון וכבוד, וידא כעל כנפי רוח אל מבצר אלכסנדריון, לחדות בשמחה את פני מרים רעיתו משאת נפשו, והנה מפח נפש! כי עמדה מרים לפניו דוּמם, לא שאלה לשלומו ולא שמחה בישועתו, ובקרבו אליה לחבקה באהבה חלצה נפשה ותסתר פנים ממנו. אז זכר את הדברים אשר נקרו ויאתיו לדאבון לבבה לפני צאתו לדרכו, ויתנחם ויאמר בלבו: " אך זעף אשה הוא ואשאנו; עוד מעט ובטל משכים יחלוף". וכאשר ספר לו שר המבצר את הדברים אשר נפלו בין המלכה ומשפחתו, נתן צדק למרים, ויהלל את שומי בשפתיו, בהתפארו עליה כי כחפצו יעשה בה. אחר כן צוה ויעבירו את כל בית המלוכה ירושלימה, והוא עבר לפניהם. ויהי בקרבו אל העיר הבירה ויצאו אחיו ואחותו לקראתו ויספרו לו הדברים בלשון אחרת. אז רעמו פניו והיטב חרה לו עז פני מרים ועל גבה אף אלכסנדרה בעוד אמו לנגדן. ויצו את חתנתו להשאר בהיכלו למען תראה למורת רוחה את הדר כבוד אמו, ונקטה בפניה והשפילה גאותה ולא תרחיב עוד עליה בפיה, והעד העיד בה להשיב לב בתה עליו, פן תעלה עליהן חמתו ויבֻלע לשתיהן גם יחד.

אבל לב אשה חזק מסלע, כי לא בחזקת היד יוקח. והורדוס המושל האדיר, המעתיק הרים בכחו וכל מבצר משחק לו, נלאה אל מרים ולא יכל לה. שבועות עברו, ירחים נקפו, ואף מרים לא שב ממנו וחמתה לא שככה. היא היתה צופיה הליכות הבית כמקדם; קשורה בנפש לילדיה שבעתים על כל אהבתה אליהם מבראשונה; לעיני אחרים היתה גם לו גם למשפחתו כמלפנים, לא מנעתם מכבוד ולא גרעה מהם שיחה הערב – אבל כמעט נשארו לבדם והנה נהפכה כלה ותהי רוח אחרת עמה, ותתנכר אליהם ותהי כאבן דומם, כנציב קרח, או כחטר גאווה, מחצבת רהב. פעמים רבות השתאה הורדוס את האשה הזאת ולבו השתומם בתוכו: הזאת היא מרים הטובה והנעימה, הענוה והנכנעה, אשר מעודה לא מרתה את פיו ולא עצבה את רוחו, אשר על כל הכעשים אשר הכעיסה הוא בגאות עזו, היו לה רק אנחות ודמעות או בקשות ותחנונים? איכה נהפכה כחמר חתם, תעטוף שית גאוה, תביט אליו מגבוה, ואל כל שארי בשרו כעל עבדים מקנת כספה, תשביעם בחרפה או תעמוד תתבונן בהם בלעג שאנן; לשונה כתער מלֻטש ועיניה איך רמו ועפעפיה מה נשאו! לשוא התרפס לפניה וירבה אליה תחנונים, לשוא התקצף ויַפיל עליה אימים – כי תחנוניו העלו חמתה וזעם אפו היה לה לשחוק מרנין לבב. ואף גם זאת – כי כאשר נפלאה דרכה ממנו כן נפלאה אהבתו לה, וכאשר רחקה מעליו כן קרב כתנור לבו. גם כל עמל שלומית אחותו עלה בתהו; לריק כלתה כחה להבאיש את מרים בעיניו בעוללה עליה עלילות חדשות לבקרים – כי בדעתו איבתה לה לא שם אליה לבו, ובהצדיקו את מרים ממנה עוד הוסיפה אהבתו אֹמץ ותכל נפשו אליה עד בלתי נשוא.

כן התענה הורדוס ירחים הרבה בתוחלתו הממֻשכה וכל עצה אבדה ממנו להשיב את מרים מחרון אפה ולהפר כעסה עמו. ויהי כאשר נלאה ברוב עצותיו, ובראותו כי גם יד אלכסנדרה קצרה מהשיב עליו לב בתה, ותקצר רוחו, וישלח לקרוא לי, ויפצר בי לדבר על לב מרים רעיתו לפתוח שפתיה עמו ולהגיד לו על מה סמכה עליו חמתה, אולי יוכל לרצותה ולכפר פניה. ואנכי לא יכולתי להשיב פניו, ואבוא אל מרים וארבה דברי עמה ואוכיחה ואערכה לעיניה כי אם יש לה חפץ בחיים, ואם יקרו לה בניה, הנה עתה העת להתנות עמו דברים, אשר על פיהם ייטב לה מאז. ואורנה לדרוש ממנו להסיר לבב עיקש, להרחיק מעליו את אחיו ואחותו, ועקב זה תשלם את אמו ולא תמנענה עוד מכבוד. גם תדרוש ממנו לשנות דרכו בממלכה, לנהגה על פי רוח העם ותורתו, וחדלו המתאוננים בעם על המנהגים הזרים, מנהגי יון ורומה, אשר החל לקבע בעיר הקדש למורת רוחם. ולחפץ הזה יקרב אליו את חותני, נשיא הסנהדריה, “האוהב את הבריות ומקרבן לתורה” ¹²⁴, והיה לו המורה לצדקה למלאך טוב אשר לב טהור יברא לו להטיב דרכו ומעלליו.

“מי יתן טהור מטמא!” – נאנחה מרים בדעתה לבבו העקוב, ובכל זאת נענתה לי ותמלא את ידי לשים את הדברים האלה לפניו. אך ראשית כל דרכה ממנו להקריב משפטם לפני חכמי התורה ומוריה, כי רק בהגידה באזני אנשים כאלה את כל לבבה יפוג כעסה ותשב חמתה, והיתה פעולתם הראשונה בבית המלוכה, לקרב לבותם ולעשות שלום ביניהם. אז יסכן הורדוס עמם ובם תבואתהו טובה כדברי וייטב גם לה בגללו.

שמתי את הדברים לפני הורדוס ויהי לו לרצון; אך בדבר אחד הקשה אלי – כי מאן לשמוע תוכחתה בפני אחרים. ובהגידי לו תהלת חותני כי הוא אוהב כל אדם וענו מכל האדם, זכר צדקתו ואמונתו וישאלני, אם זה הוא האיש המאמין בגמול האדם בעולם הזה, כי כמעלליו יושב לו? “כן הוא” – אמרתי ואשנה לו את דברי חותני הנשיא על אדות הגלגלת שצפה על פני המים, אשר בראותו אותה אמר לה: “על דאטפת אטפוך”.

והורדוס החל ללכת בחדר הנה והנה, ופניו הביעו רגשת לבבו פתאם קרב וישאל:

“הלא לפי זה אם הגה איש רעהו מדרך החיים, אין לו איפוא כי אם לבער אחרי כל גואליו וקרוביו, לבל ימצא עוד איש אשר יקח נקמתו ממנו!”

ואנכי בנותי הגיגו, ואזכור כי אמנם כן עשה העריץ הזה לבית החשמונאים.

– לא כן, אדני המלך! – השיבותי לתמי – כל עשה רצח בזדון לא ינקה לעולם. כי גואל אחד יש לכל בני האדם, המשלם על יתר לשופך דמם, ובאין איש אשר ישיב לרשע במפעלו, ישית הוא ידו עליו, ונתן לו לב רַגז ומוסר כליות אשר כצפעוני יפריש. ומוכרו זה הנעלם מעין כל קשה לו מכל גמול וענש אשר יוכל להשיגהו בידי אדם – כי לעולם לא יעזבהו ולא יחדל ממנו עד רדתו ביגון שאולה.

לדברי אלה חרד הורדוס תחתיו ופניו נפלו מאד – אך עד ארגיעה התעודד וישאלני: "היודע אתה את בבא בן בוטא? העודנו חי? ואיה מקום מושבו?

על שלש שאלותיו עניתי הן, ובלבי הבינותי כי נחם הוא ברגע הזה על הרעה אשר עשה לו ולמשפחתו וחפץ הוא להטיב עמו באחריתו. ועל כן בדרשו ממני להוליכהו אל מקום משכן המורה האמלל אשר נקר את עיניו, נמצאתי לו. ויתחפש הורדוס וישנה בגדיו לבל תכירהו עין, ויסע וילך עמי עד רדתו אל עמק החרוץ ועד הגיענו אל מעון המורה העוֵר. הוא גר באֹהל דל, ונשים רחמניות מדלת העם גרי העמק האכילוהו והשקוהו ותתננה לו די מחסורו כפי אשר השיגה ידן. להן היה יקר שם כבוד החכם הזה על פי הדבר אשר קרה בתוכן בראשית בואו לשבת שם. כי איש אחד מבני בבל עלה ירושלימה וישא לו אשה וישב עמה בעמק ההוא. ויהי הוא מדבר כשדית, והיא לא שמעה את לשונו ולא הבינה בדבריו, ועל זה חרה לו ויתקוטט בה תמיד. והאשה התמה נשאה חרפה, השיגה כלמות, ותתאמץ לעשות רצון בעלה ולא יכולה. ויהי היום ויצו אותה להביא לו שני אבטיחים, אשר בארמית נקראים הם בשם “בוציני”, ותלך ותביא לו שני נרות גדולים, שגם הם נקראים בלשון כשׁדים בשם זה. ויקצוף האיש כדרכו ויקרא בחמתו: לכי ושברי אותם על “ריש בבא”, לאמר: על ראש. ותלך האשה אל בבא בן בוטא ותמצאהו בשבתו לדין, ותקח נרותיה ותנפצם על ראשו. ויבהל הזקן העור וישאל: מה זאת? ותען האשה בתומתה: " כן צוני בעלי". ובהודע לו פשר דבר קם על רגליו וישא עליה כפיו ויאמר: “הן את שני נרותיך נפצת על ראשי בהיות רצון בעלך קדוש לך, לכן יתן ה' לך שני בנים אשר יהיו למאורות גדולים בישראל!” ¹²⁵. –

"השלום לך, זקן? " – שאלהו הורדוס בשנותו קולו.

– שלום! – ענה העור מבלי שאול אותו מי הוא.

"זכור את אשר עשה לך העבד האדומי! – הן את בניך הרג וגם את עיניך נקר, ואתה מחשה? "

– ומה בצע בזכרי את אשר עולל לי? הן מֵתי לא יחיו ואור עיני לא ישוב עוד לעולם.

“קללהו איפוא קללה נמרצת! קרא אל ה' ויקח נקמתך ממנו!”

– אם כזאת אעשה וחטאתי לאלהים, כי כן אמר החכם מכל אדם: גם במרעך מלך אל תקלל.

“אבל הוא איננו מלך, כי בעשק ובגזל עלה על כסא החשמונאים”.

– די לי אם עשיר הוא, כאמור: “ובחדרי משכבך אל תקלל עשיר”, או נשיא כאמור: “ונשיא בעמך לא תֹאר”.

“הלא זה בעושה מעשהו עמו, לא כן הורדוס – כי הולך הוא בחקות הגוים”.

– ובכל זאת לא אקללהו, כי “נהם ככפיר אימת מלך, מתעברו חטא נפשו”.

“ומי זה ילך וילשין אותך אליו?”

– גם על זה אמר החכם: “כי עוף השמים יוליך את הקול ובעל כנפים יגיד דבר”.

לדברים האלה לא יכל עוד להתאפק, ויגד לו כי הוא זה, ויאמר:

“לו ידעתי אז כי כה נזהרים חכמי התורה ברוחם, אזי לא נחפזתי אז להמיתם. ועתה מה אעשה איפוא לכפר פני ה' על הרעה אשר עשיתי?”

– אתה כבית מאורי עולם – השיב אמריו לו – בקש לך ועשה דבר אשר יהיה לאור עולם ¹²⁶.

כצאתנו משם אחזני הורדוס בידו ויאמר לי:

“הפעם ראיתי כי חכמת אלהים בקרב המורים תלין, ואם יצלחו להשיב אלי לבב מרים – והייתי להם עד עולם. לך והביאה אלי ביום מחר את חותנך הנשיא, וגם את בבא בן בוטא, הקרוב למרים, וגם כבודך יַחד עמהם, ולפני שלשתכם תגיד מרים עצומותיה. בטוח אני בכם כי תצקו עליה מרוחכם ושמתם פקודתה שלום, ושבה והיתה לי כבימי נעוריה, אז אכף לכם מאד ותברככם נפשי”.

                            ________

ביום השני בבקר השכם נועדנו יחדו אל ארמון המלך, והורדוס ומרים נגשו לפנינו ויתוכחו יחד. מרים גלתה אלינו ריבה, ותספר את כל המוצאות אותה ואת ביתה מידי הורדוס ומשפחתו. והורדוס הצדיק נפשו ויתפתל באמרי נואש, ועל כל דבר אשמה אשר שמה עליו מצא לו מענה על פי דרכו. ויהיו כל הדברים יגעים עד אשר קם חותני ממקומו, וידבר על לב מרים להעתר אל בעלה ולשפות שלום לו, כי יש סבות ומקרים השולטים באדם לעשות את אשר יעשה, ועל כן הוא אֹמר תמיד: “אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו”. ולהורדוס נתן עצתו להרפות מאף ולעזוב חמה ולשמור את הכלל: " מה דסני לך – לחברך לא תעביד!" ¹²⁷ כי זה עיקר התורה אשר חיים היא למוצאיה.

“צדקת מורי החכם בכלל הגדול אשר נתת לי – ענתה מרים בשחוק מר – כי אמנם זה כל ישע וכל חפץ בעלי: להגיעני למקומו, לא בעולם הזה – כי מעודו הרחיקני לבלי תת לי להתערב עמו בעניני הממלכה, אך בעולם האחר, בעולם הבא… ולא רק לי בלבד יניח מקום אצלו, כי גם לאמי האמללה, אשר שכול ואלמון כתומם יחד באו לה מידי אנשים הידועים לי בשמותם”…

אנכי והורדוס הבינונו לדבריה, אך להלל ולבבא היו כדברי הספר החתום, וידרשו להגיד להם מה ירמזון מליה.

“זה שתי פעמים – אמרה מרים בהביטה ישר אל פני בעלה אשר השתנו מאד ברגע הזה – זה שתי פעמים צוה את משרתיו עושי רצונו להמית אותי ואת אמי ברגע אשר תגיע אליהם השמועה על דבר מותו. בפעם הראשונה הפקידנו בידי יוסף גיסו, בלכתו לעמוד למשפט לפני אנטוניוס על מות אריסתובל אחי, אשר טבעוהו עבדיו בברֵכה אשר למי יריחו” –

“ובפעם השניה?” – שאל הורדוס ברגז ועיניו הפיצו את האש הירוקה המתלקחת בהן לעת אפו.

“בפעם השנית – השיבה מרים במנוחה – צוה עלינו כזאת בהפקידו אותנו בידי שוּמי, השר היטוּרי” –

לדבר הזה קפץ הורדוס ממקומו כמו נשכהו נחש בעקביו.

“ובכן גלה לך שומי את סודי? – הרעים עליה בקולו – האיש הזה אשר מצאתיו נאמן לפני כל הימים, הוא בגד בי ויגל לך תעלומות לבי? איש כזה לא יחיב ראשו על חנם! אין זאת כי אם שלמת לו בנפשך תחת נפשו… אכן צדקה שלומית אחותי ממני! – הוסיף לשאג בחרקו שן – ועל כן בעט האיש הזה במשפחתי בשאט בנפש, ובבוא אמי ואחי ואחותי לפני פלגשו זו קנא לה קנאה גדולה ויזרם כמו דוה “צאו” אמר להם! אכן נודע הדבר!”

– עַמִיוּדַיוֹס! – נהמה מרים ברגזה תחתיה מן החרפה אשר נשא עליה העריץ הזה על שקר.

ברגע הזה ספק הורדוס את כפיו ועדת אנשי חיל פרצו החדרה.

“סגרו את הארורה בחדר הזה – קרא אליהם בקול עז – ושמרוה עד אחרץ משפטה! ואתם שובו לכם לאהליכם – קרא אלינו – כי לא מלאכי שלום דרושים לי עתה כי אם מלאכי מות אשר יחישו לעשות פקודתי”.

פתאם פנה אלי ויקרא: וגם אתה, המורה לצדקה, הלא היית עמה במבצר אלכסנדריון – הכח שמעת לפקודתי? הכן שמרת את אשתי לבל תעשה מדחה? תפשוהי אנשי חילי ושימו עליו משמר בחדר השני עד אשר אפרש מה יעשה לו!"

                           ________

כן נהפכו הדברים רגע אחד בעבור על הורדוס רוח קנאה. סערתו חמה יצאה ותתקפהו, ומלאכי השלום נפוצו מעליו, נזֹרו כמֹץ לפני רוח. ואנכי נעצרתי בחדר הנשען אל חדר משכיתו, משם שמעתי פקודתו אל פרורס אחיו לשום משמר גם על חדר אלכסנדרה ולהבהיל את שוּמי היטורי ולהעמידהו לפניו למשפט. ובהשארו לבדו בחדרו הנה והנה כארי בכלוב וינהם לרגעים כנהמת ים ופתאם נתן בבכי קולו ושאגותיו מים נתכו. “הנה הסערה עוברת – חשבתי עם לבבי – עוד מעט ותקום לדממה, אז ישיב אל לבו, יכיר עותתו ויבוש מפחזותו”. עודני מתנחם במחשבתי זו והנה נשמע קול דופק לאט על דלת חדרו. והורדוס התעורר וישאל: “מי זה בא?”

– אנכי פוֹליוס עבדך, המוסך לך את יין משתך.

“ומה חפצך עתה?”

– דבר לי אליך, המלך!

הדלת נפתחה והעבד בא ויפול לפניו ארצה ויקרא:

– לא אוכל לכסות מאדוני המלך את סודי הכמוס עמי זה יום תמים. הנה יש אתי אבקת רֹכל, אשר סגֻלתה לעורר בלב גבר אהבה עזה להאשה אשר הכינה זאת לו, – והיא שמורה אתי למסכה ביין משתך, למען תשתה ממנה ותרב אהבתך להמלכה רעיתך.

“הוי נבל! – קרא הורדוס באחזו בערף העבד – החסר אהבה אני לאשה הסוררה הזאת, כי תאמר עוד להגדילה ולהרבות מכאֹבי לבבי האנוש? אם יש לך סם כזה, לך השקה אותה ממנו, אולי תאהבני מעתה וסרה קנאתי ושב ורפא לי!”

כן קרא אל העבד בטלטלו אותו בידו החזקה ובהכותו אותו מכת בלתי סרה.

– הוי אדני ומלכי! – התחנן אליו המֻכה בהאנקו מעצמת מכאֹביו – אבל הסם הזה לא לי הוא, כי נתון הוא על ידי מאתמול. ואנכי לא נגעתי בו, כי חלילה לעבדך מעשות כזאת, חלילה לי! יום תמים עצרתיו אתי מבלי דעת מה אעשה. בראשונה חפצתי לזרותו על פני רוח ולהעלים סודי, אך אחרי שובי נחמתי, באמרי עם לבבי: אם כזאת אעשה וחטאתי למלכי כל הימים – כי מי יודע מה שרש דבר נמצא בו? אולי סם מות הוא, ואם לא יודע לאדני הדבר בעתו, מי יודע אם לא ימצא איש אחר אשר יעשה זאת למען הבצע, והביא על המלך ועלינו רעה לא נדע שחרה.

“ומי נתן את הסם על ידך?”

– הנה גם צרור הכסף והנה גם רביד הזהב הנתון לי, למען קנות לבבי, למען אפֻתה לעשות את אשר לא אוכלה.

"יהי לך אשר לך ואני הנני להוסיף לך כהנה וכהנה; אך הגידה לי קשט אמרי אמת: מי נתן לך את כל אלה?

– אל נא יחר לאדני המלך, כי בנפשי נשבעתי להעלים דבר, ואיככה אוכל לעבור על שבועה ולחטיא את בשרי?

“הוי כסיל ובער! – קרא הורדוס באחזו בו שנית בידו החזקה – אם לא תגיד לי כרגע ושחקתיך לעפר והדקותי אותך כאבק הזה הבאת אתך”.

– אנכי אגיד; אך אל נא ימהר אדני לקצוף על האשה אשר נתנה לי! כי מי יודע אולי הוא באמת סם אהבה, כדבריה.

“אל תאריך עוד נפשי, כי בנפשך הוא!”

– אבל יראתי מאד פן אעלה עלי חמתה ונגזרתי. הן אתה הורדוס המלך, המושל בארץ, והיא מרים המלכה, השלטת בעמה, ומי יעמוד לפני חרונה!".

“מרים!!!” – צעק הורדוס ויספוק את כפיו וימרט משער ראשו.

"הן כל שמעה אזני – נשמע קול שלומית, בבואה אל המלך החדרה – ועתה הנה הבוגד היטוּרי מובא הארמונה. נבחנהו נא בזאת! נשקהו כוס יין מהול באבק הזה, אז נראה איך יפול דבר: אם סם מות הוא – וידענו כי מתנקשת מרים בנפשך להורידך דוּמה בדמי ימיך.

עצת שלומית נעשתה. ושומי שתה את כוס התרעלה, ועד מהרה התעותו פניו מן הצירים והחבלים אשר אחזוהו ויפרפרוהו עד צאת נפשו.

אז התנשא הורדוס כאריה משחית ועל פני כל הארמון נשמע רעם קולו:

“וזאת עשתה לי בת התפת בעצם היום ההוא אשר קראתי למיודעיה על פי שאלתה לעשות שלום לי! שלום רפאים, שוכני קבר! – קרא בזעם אפו – עתה הנני אליה! על אף כל אוהביה אכלה חמתי בה, אני אני אשים קברה וכלה אעשה לה!”

וקול רעש גדול אדיר וחזק יצא מארמון המלוכה, ויתנשא על כנפי רוח וישם את ירושלים כמרקחה. המונים המונים נדחקו על הככר אשר לפני הארמון, וחיל רב נאסף ויחן לפניהם, וימלא את מגדלי החומה המקפת את העיר מסביב, ויחזק משמר על גבעות ירושלים ועל כל מקראיה, ויעמוד הכן לבצור רוח העם ביד חזקה אם יעוז בנפשו לעשות דבר נגד רצון מושלו עז למרות עיני כבודו.

               ________

והורדוס צוה לענות נפשי ולהוציא מפי מלים על אדות מרים והליכותיה עם שומי היטורי במבצר אלכסנדריון. ואנכי הגדתי לפניו בתם לבבי את כל אשר ידעתי. ספרתי כי היטב חרה למרים על אשר נעצרה במבצר כשבוית חרב, ותזכר למלך את כל מעלליו הראשונים, ובהודע לה מפי שומי סוד הפקודה הנסתרה, כשל כח סבלה. הואלתי עוד להגיד עצומותי ולהוכיח על מרים צדקתה ובר לבבה, אבל הורדוס גער בי בחרות אפו ולא נתתי להביע רוחי, וכן נאלמתי לדאבון לבבי. המלך שלחני לחפשי, אך לא גרשני מנגד עיניו. ובראותי כי צרה קרובה, ואשלח איש עתי להגיד בביתי כי נקרא לי דרור אבל לא אוכל לעזוב את הארמון בטרם אדע אחרית מרים מה היא – וכן נשארתי שם בנפש מרה. ראיתי רעות רבות, שמעתי עלילות ברשע וידי קצרה מהושיע את מרים התמה ולהציל משחת נפשה. וסריסי המלך הבהילו את מנחם האסיי ועדת תלמידיו לבוא הארמונה לשבת על מדין ולגמור משפט מרים עוד ביום ההוא.

שנאה עזה היתה שמורה בלבב האסיים לבית החשמונאים מדור לדור. כי המה מהחסידים הראשונים אשר עמדו אל דגל מתתיהו הכהן ויהודה המכבי, וישליכו נפשם מנגד במלחמות הרבה ההיו להם עם הסוּרים מחוץ וההילנים מבית עד אשר טהרו את הארץ מהם. ועצת השלום עם העמים מסביב והברית אשר כרתו המושלים החשמונאים עם רומה לפנים נחשבו בעיניהם לחטאה – כי התנשאו לעלות לכסא בטרם יבוא המלך המשיח להביא לעולם ישועת עולמים, ועוד לקחו להם גם את הכהונה, ויהי מטה אהרן בכפם לשבט מושלים! כן רחקו ממלכי החשמונאים מדור לדור, וברבות הימים רחקו גם מעל העם המחזיק בידי המלכים – הכהנים האלה, ויבחרו שבת בודדים במועדיהם על שפת ים המלח, הרחק משאון עמם והמונו. אך בהקרא מנחם על פי הורדוס להיות אב בית-דין בסנהדריה הגדולה, נהרו לו רבים מבני עדתו ויהיו לאגדה אחת עם המלך הנותן להם עז ותעצומות.

לפני עדת האנשים האלה, שיצאו “ממדה למדה”, בהקראם “לעבודת המלך” ¹²⁸, הוצגה מרים למשפט. והורדוס שם אשם נפשה ויטפול עליה עונות לא ידעה שחרם, ויזכור לה דבר התמונה אשר נשלחה לאנטוניוס, וידידותה עם יוסף גיסו ובריתה עם שומי היטורי, והאחרון הכביד – הוא הסם אשר נתנה לעבד המלך לשום מות בשקוּיוֹ. ומרים ראתה כי כלה ונחרצה נתכת עליה מן העריץ הזה ומשפחתו הארורה, ויבז בעיניה לבקש לה רוַח והצלה ולהצטדק לפני עדת חנף ממוקשי עם, הנכונים להטות משפט למען קחת רצון ממלכם ומאחיו ואחותו הרודים על ידו. ותעד גאון וגבה, ותנשא בעברת אפה, ותשפוך על הורדוס זעמה, ותמנה לו את כל פשעיו, ותספור לו את כל נפשות ביתה אשר הוריד הוא ומשפחתו שאולה בערמתם ובקנאתם ואש עברתם, ותגדל עליהם בפיה ותשפילם עד העפר, עד כי נלאה הורדוס כלכל ויצא משם בחרי אף. אז חדלה מרים מדבר עוד, ותצו את שופטיה להחיש מעשיהם ולהוציא עליה משפטם החרוץ – כי מאסה חייה ושואלת היא את נפשה למות.

חפצה נתנו לה ודינה נגמר להרג.

היא שמעה גזר דינה במנוחת לבב, ותודה לשופטיה הקוראים לה דרור מידי איש אשר היה לה לתועבה ומחיי עמל וכעש אשר השביעוה בחרפה. אבל כמעט נודע הדבר מעבר לדלת, והנה נשמע קול בכי עבדי המלכה הטובה ויללת שפחותיה ואמהותיה וכל שריה ושרותיה רֹאי פניה, ואיש לא הפריעם מהוציא כל רוחם – כי כן היה דבר המלך על ידי שלומית אחותו, למען הכאות לב מרים ולמען תגדל ענות נפשה לכל משמע אזניה. ויגדל הבכי והמספד, עד שער החצר הגיע, עד ההמון הנאסף על פני הככר. והזעקה הקיפה את כל העיר ותגעש ותרעש מקצהָ ועד קצהָ ותהי חרדת אלהים.

והורדוס ישב משנים בחדרו. כל חושיו בו התעוררו ויחמרו בשאון, רגשות קנאה ואהבה, נקמה וחמלה התרוצצו בקרבו, ומכלן הכי גברה התקוה, כי בהגמר דין מרים לרעה, תחרד מפני המות הצפוי לה, אז ירך לבבה ותתחנן אליו לסלוח לה כגדל חסדו ולפדות נפשה מיד שאֹל. אבל תוחלתו נכזבה – וכשוב מרים אל חדרה בקשה רק להביא אליה את ילדיה וגם לתת לעבדיה ושפחותיה ולכל רואי פניה לבוא אליה לקחת ממנה ברכה לפני מותה – כחוק לכל אסירי עני המטים להרג, לעשות כל חפץ לבבם בדבר הזה.

בקשתה נעשתה; לכלם נתּן המשפט לבוא אל המלכה אחרי בכותה לרויה על צוארי ילדיה התמימים אשר לא ידעו מה לה ואחרי שלחה אותם מעל פניה – חוץ מאלכסנדרה אמה, כי הקשה המלך לבו וימאן תת לה שאלתה.

לא ארכה העת ודלת חדרה הגדול, חדר המשתה לקרואים ובאי מועד, נפתחה לפנינו, ואֹמנתה הזקנה יצאה אלינו בעינים אדומות מבכי, כי היא עמדה אצלה ועל ידה נשענה המלכה בעטוף לבה, בברכה את ילדיה בפעם האחרונה. ובקול גֹנח מנהמת לב בקשה אותנו בלאט בשם “הילדה” – כן הסכינה לקרוא את מרים מעודה, כי על כפים נשאתהּ בעודה בילדותה – למנוע קולנו מבכי בבואה להפרד מעלינו, פן ירך לבבה ולא תעצור כח ללכת במנוחה לקראת המות כראוי לבת החשמונאית. “הנה זה מעט שפכה לבה בהתודוֹתה לפני ה' – יללה הזקנה – עתה באה אל חדר הבגדים לרחץ פניה. ולהחליף שמלותיה. עוד מעט ותצא אליכם. לכן התאפקו נא ועשו כבקשתה!”

היא שבה אל מרים ואנחנו התאמצנו לעצור ברוחנו וברב כח התאפקנו, לעשות כדבר המלכה; אבל אין שלטון ללבב והעינים נגרו מאין הפוגות.

ומרים יצאה אלינו לבושה לבנים כביום הכפורים. אין עדי ויקר נראה עליה, אך שערה הצהוב והארוך מסב קלע כצפת על ראשה, וצאורה הלבן כמגדל השן גלוי כֻּלו – כמו הכינתהו לפי חרב. אחריה באה אֹמנתה הזקנה ובידיה ארגז גלוי ובו גליון כתוב פנים ואחור.

כלנו כרענו על ברכינו בהשתחותנו לה.

“התאזרו וקומו” – אמרה לנו באַמצה לבה לבל ירעוד קולה בדברה.

חשנו לעשות חפצה, ונקד ונעמד איש אל מקומו ולבנו העיק תחתיו לבלי הכיל.

“הנני הולכת בדרך כל הארץ, – הוסיפה אמרה לנו – באֹרח לא אשוב אהלוך… ועתה אל ירך לבכם בהפרדי מעליכם! כי שׂשה אני לקראת המות אשר יפדני מכל צרותי הגלויות והנסתרות… הנה פקדתיכם לשלום; כח יקרותי וחמודותי נתונות לכם לזכרון… יעדתי לכל אחד ואחת חלקם בהן כרשום בידי בגליון הזה; אותו ערכתי מכבר, בדעתי אחרית דבר מראשיתו… ולך מורי מה אתן? קראה בנשאה אלי עיניה יונים – ידעתי נגע לבבך… כי אמנם כאדם שגית, ביעצך אותי גם אתה לתת ידי אל האיש אשר מפניו פחד לבי… אל נא תשתוחח עליך נפשך! הן אתה חשבת לטובה, והאלהים מצא את עוני וייסרני למשפט כיום הזה… הא לך הטבעת הזאת! בה קדשני רוצח נפשי בארשו אותי לו לעיניך, והיתה לך לעדה על צדקת נפשי, כי לא חללתיה מעודי ולא השבַּתי מטהרה… האלהים יודע תומתי כי נקיה אני מכל העונות אשר טפלו עלי אויבי שקר” –

בעד החלונים נראה גדוד פרשים מעמי הנכר, המתיצב בחצר הארמון בשתי מערכות, זו לעמת זו, ממעון המלכה ועד השער, ושליחי בית דין נוהגים מרכבה שחורה הולכים וקרבים אל המבוא. מרעש הרוכבים החמושים ודהרות אביריהם ומשאון המרכבה בעברה על רצפת החצר התעוררה מרים, ותתחזק ותקרא:

"שלום לכם, ידידי! שלום לעמי היקר לי מאד!…שלום לעיר המלוכה ולארץ הקדושה! יתן ה' והחרב הנטושה עלי לא תטוש גם עליה מיד רשעים זו שדוּה!… שלום לכלכם והיו ברכה!

בקראה כה הושיטה לנו שתי ידיה הרכות והלבנות, ואנחנו כלנו נפלנו על ברכינו ונשק אותן באהבה רבה ונרטיבן בדמעותינו החמות. עוד פעם אחת הביטה אלינו בעיניה יונים, אז התחזקה ותפן ותצא מאת פנינו.

בצעדי און עלתה על המרכבה השחורה הרתומה לסוסים עטופים שחורים והנהוגה לאִטה בידי השליחים בין מערכות הרוכבים אשר התאחדו מאחריה עד צאתה אל השער הפתוח. שם הוכן לה מפגע רע – שם עמדה אלכסנדרה על יד שלומית הארורה ועיניהן נפגשו יחד.

אבל אשמה את בנפשך, בתי האמללה, בתתך כתף סוררת לאישך המלך האדיר אשר אהבך סלה!" – אמרה אליה אלכסנדרה בפנים חורים ושפתים רועדות.

חרדת קולה נתן מופת כי לא מלבה הוציאה מלים – כי כן צֻותה מאת המשפחה הרעה, בהפילה עליה אימים ברוב רשעתה, למען ענות נפש האם ובתה ולהוסיף יגון על מכאֹבן.

מרים לא השיבה דבר, אך הביטה אליה במנוד ראש, על מֹרך לבבה ויראתה את המות אשר ממנו לא תנצל עוד…

אלכסנדרה הושבה אל מקומה בחדר כלאה, ושלומית הואילה לצאת אחרי מרים לראות בה נקמתה ולחזות במפלתה. אבל כל הנשים העומדות עלי דרך ידעו כי היא הרוח המשחית אשר השיא מות על המלכה ומידה נגזרה, ותתנה עליה בקולן ותחרפנה אותה בחמת רוחן ותקללנה קללות נמרצות עד כי נבהלה האשה הרשעה מפניהן ותסג לאחור ותשב הארמונה.

המרכבה נעה ממקומה ותחל לעבור לאטה בין חלוצי הצבא העומדים לשני עברי הדרך מזה ומזה, ופתאם קם שאון בקרב העם הרב הנאסף, ואלפי ידים חמושות באבני קלע התנשאו לעמת אנשי החיל. המרכבה נעצרה; עוד רגע אחד ומלחמה גדולה נטשה על פני כל הככר ודמים בדמים נגעו. והנה קמה מרים ממקומה ותתן קולה קול עז בקראה אל העם לאמר:

“שמעו אלי אחי בני עמי וישמע אליכם אלהים! לוּ בקשתי תשועת אדם, כי עתה קראתי לכם בעודי עמכם, בטרם יגיעו ימי הרעה אשר הקריבו לשחת נפשי. אך האלהים עִד לי כי יקרה לי נפשכם מחיי, ובשם קדשו אשביעכם לעצור ברוחכם ולהשקט במכונכם! מאת ה' היתה זאת ואדם מה כי יבין דרכו! לכן אחי ואחיותי האהובים לי מנפשי, אחת אשאל מכם אותה אבקש! השקטו נא ואל תפרעו, תנוני למות במנוחה והיה זה חסדכם עמי כרב רחמיכם והיתה זאת נחמתי!”

"השמש יצאה מבין העבים ותשלח קרניה על ככר המלך ותשפוך אורה על פני המלכה הנהדרה, ומנגה נגדה הזהירה מקלעת שערותיה על ראשה ככתם פז. לשמע דבריה אספו כלם ידיהם, וכאיש אחד כרעו כלם על ברכיהם וכפיהם נשואות אליה לתת לה ברכה. ועיני מרים מלאו דמעה – אך עד ארגיעה שבה התאמצה ותפרש גם היא כפיה, ופניה הזהירו באור יקרות בקראה אליהם בקולה הנעים לאמר:

“שלום לכם אחי ואחיותי! שלום שלום לרחוק ולקרוב! היו ברכה ותהי נא מיתתי כפרת כלכם!”

זאת דברה ותשב על מקומה. וקול בכי גדול נשמע מסביב, יללת עם כלו – גם אנשי החיל, בני הנכר, בכו לקולם – כי נגע המחזה עד הנפש.

בהגיעם לרגלי גבעת גֻלגתה שבו עמדו. שם נגשה עדת נשים יקרות, ממבחר בנות ירושלים, להשקות את המלכה כוס יין מהול בלבונה – כי כן המשפט לכל המטים להרג, לערוך להם המשקה הזה למען תטרף דעתם ותפוג תוגתם ¹²⁹. ותמאן מרים לשתות ותען ותאמר: “אמותה נא ברוח נכון, כי נכון לבי עם אלהי צורי, וישועתו תשגבני!”.

                      ________

וזאת לפנים בישראל, בהגמר דין אדם למות, היה איש אחד עומד על פתח בית המשפט ודגל גבוה בידו, ורוכב על סוס עובר מאחרי האיש ההולך למות, ועיניו מֻסבות אל הדגל – אולי יבוא אחד לפני השופטים להיות למליץ על הנשפט ולהגיד עליו יושרו, ונתנו אות להאיש העומד על הפתח, והניף את דגלו תנופה, וראה זאת הרוכב ועבר חיש קל והריץ דברו אל השליחים, והשיבו את האיש הנפשע ושבו לחקור דינו, אולי יזכה הפעם במשפט ¹³⁰. גם בלכת מרים למות, נשארו השופטים על מקומם, ורוכבים הוצבו לכל אֹרך הדרך; אך במקום הדגל על פתח בית המשפט הורם נס מאחרי המרכבה – כי כן היה חפץ הורדוס, באין עוד ישועה צפויה מאת השופטים שומרי דבר המלך לעשותו, כי אם מאת מרים בלבדה –

בעד החלון נשקף הורדוס מחדר הורתו, אשר חלתה מכאב לב, ועיניו נשואות אל הככר, צופיות יד דרך שער גינת אשר לחומת העיר צפונה, אולי יבוא המבשר להגיד כי השיבה מרים אל לבה והיא נכונה להתרפס ולבקש סליחתו, וצוה המלך והשיבוה בדרך זו הלכה והביאוה לפניו – ושב ורפא לו. היום פנה לערוב וצללי ערב נטו על רחובות העיר, ורוח הורדוס הלכה ורפתה, ויצוריו כצל כלם. עודנו עומד לפני החלון בעינים כלות, ולבו סחרחר ורוחו נכאה מאד – ופתאם קם שאון בקרב היכלו וקול צעקה נשמע בין השרים והעבדיו הקרובים לו: “הנהו גוע, הוא קורא להמלך, עוד מעט ואיננו!” ויחרד הורדוס ויקפוץ אל האולם. שם נודע לו כי פוליוס העבד נפל פתאם ארצה, והנהו מתהפך בציריו, כי חבלים באו לו, כמראה אשר נראה בשוּמי היטורי! וימהר הורדוס ויבוא אל מקום מפלת העבד. ועיני פוליוס יצאו מחֹריהן בהביטו אל הורדוס. “גמול אלהים! המלכה הצדיקה, ואני וש… הרש…” כן בטא בשפתיו ולא יסף, כי אחזהו השבץ ויתפרפר עד צאת נפשו.

“על דאטפת אטפוך!” – לחשו שפתי הורדוס בראותו את מות הנבל, ופתאם התעורר ויקרא: “השיבו את המלכה כרגע!”. “חושו, רוצו, נבלים, אם חפצי חיים אתם!” – הוסיף לצעוק בקול קורע לבב, עד כי נבהלה קפרון אמו לתשכח את חליה ותרץ אליו בעבי גביה, ושלומית גם היא חרדה אליו ופניה הלבינו מאד למראה העבד המת, אך עיניה הפיצו את האש הירוקה, כעיני חיה רעה הרובצת על טרפה.

הרצים יצאו דחופים ומבהלים בדבר המלך, רוכב ברוכב נגעו ויחדו חשו עטו על סוסיהם כנשרים קלים, להגיע ולבוא אל מקום ההרגה.

בהגיעם שמה הספיקו לראות גלגלת אשה אחוזה בשערותיה הצהובות ביד איש-חיל רומאי, והיא מוּרמה למעלה, וממנה דם נוטף ויורד על הסדן, וכל העם כורע על ברכיו ויורד בבכי רבות מבנות ירושלים מתעלפות בעטוף לבן, גם אנשי החיל, בני הנכר, כורעים ומשתחוים אל עבר פני הבמה, ששם גופת אשה לבושה לבנים מונחה לארכה, אשה אשר נגלתה לעיניהם באמץ לבה כגבורים אשר מעולם, אנשי השם. ידיה לא אֻסרו ורגליה לא לעבותים הגשו – כי בכל חפץ לבבה עלתה על הבמה וברוח נכון צעדה אלי מות, ובראותה את ההורג הממונה על זה עומד מרעיד ונוטה לנפול, פטרה אותו מלפניה, וברוח חן ותחנונים פנתה אל אנשי החיל, לבור מתוכם איש כביר כח ידים ולב, אשר יכּנה בחרב פעם אחת ולא ישנה לה ולא ירבה מכאביה חנם. ובהמצא לה איש כזה מקרב מחנה הרומאים, פשטה צוארה על הסדן –

כן מתה מרים הטובה והישרה, הנאוה והמענגה, אשר רבות נשאה, רבות סבלה בחייה עד כי כשל כח סבלה ותבחר מות נפשה, ששה כי מצאה קבר.

עבריה היתה בחייה, חשמונאית במותה!

                                 ________

נפש הורדוס קצרה בתוחלתו הממשכה, עד כי לא יכל עוד להשאר בחדרי היכלו, ורגליו נשאוהו אל השער. שם רץ הנה והנה עד אשר החלו הרוכבים לשוב, כלם חפויי ראש ועוברים על פניו דומם, מבלי דבר דבר. אז ידע המלך כי מרים איננה עוד בארץ החיים, עברה אל מקום אשר תקצר ידו מהגיע אליה, ועד נצח לא יחזנה עוד.

“אי שמים! – קונן הורדוס במרירות – מרים איננה ואני אנה אני בא! אנא עבדי וידידי הנאמנים, חוסו נא עלי והשיבו לי את מרים רעיתי תמתי האמללה בנשים! השיבו לי את מרים וקחו ממני ממלכתי כפרה, כי מה חפץ בכסא כבודי – ונזרי אין עמדי! הוי כי שֻׁדדה אדרתי, נפלה עטרתי, באה שמשי, אור חיי נדעך וסביבי חשך וצלמות!”

“שובי אלי, מרים, ואשובה אליך! - ילל וייריד בשיחו, ברוצו כמשגע בכל חדרי מעונה – שובי שובי צפירת תפארתי ואל תיראי, כי הנה מלכך בא לך, להיות הדום לרגליך ולנשק פעמיך!”

משם חלף עבר אל הגן הגדול ואל היער הנחמד אשר נטעו על יד הארמון. וילך ויתע בכל משעוליהם, הלך ובקש, הלך וקרֹא, הלך וצעק: “מרים! מרים!”

לשוא בקש ויחנן קולו, לשוא קרא ויצעק מכּאֵב לב, כי אין שומע ואין עונה, אין קול ואין קשב. מרים חלצה ממנו, נמלטה כצפּור מפּח וכצבי מיד; היא הלכה למנוחות ותחדל רגז, והוא נשאר לאנחות וכאבו נעכר ומכתו אנושה, לא תרפא עוד.

“על דאטפת אטפוך!” – שנן לו דברי מורנו הגדול, בזכרו את הגמול הצפון מאת האלהים לרשע המאריך ברעתו, והדברים נחתו בלבבו כחצים שנונים, כרעל ההוא אשר שם קץ לחיי שומי ופוליוס גם יחד.

כן התהלך קודר ביגונו הנורא ובמוסר כליותיו אשר עִנהו בלי חשך – ומכל אנשי משפחתו, מכל שריו ועבדיו ורואי פניו וגרי ביתו אבדה עצה, נסתרה מזמה לרפא מחץ מכתו, לחדש בקרבו רוח נכון ולהשיב לו ששון ישעו. וכן כלתה נפשו למרים מחמד עיניו עד כי תעה לבבו, השתוללה בינתו, ובהלך נפשו דמה לראותה נכח פניו, ועפעפיו הישירו לנגדו את רעיתו הנחמדה בכלות אליה שארו ולבבו. הוא לא קרב אל השלחן עד אשר הכינו אצלו כסא לשבתה, ולא נגעה ידו באֹכל עד אשר ערכו המטעמים גם לפני מרים משאת נפשו, ויתרפק עליה מדי דברו בה, וישאף צלה, ויתנה אהבים לה, ויכבד מקום מושבה וינשק כסא כבודה בשפתים דולקים ולב נמס.

וכן התענה במפח נפשו ומצוקת לבבו עד כי חלה ויאנש, ותתקפהו קדחת עצומה אשר אחזה בו ולא הרפתה ממנו ימים רבים.ותהי עצת הרופאים פה אחד להרחיקו מהיכלו בעיר הבירה ולהעבירהו אל נאות שדי אשר בקרבת העיר שמרון. –

למחרת היום ההוא אשר שם קץ לחיי מרים ותלאותיה בחלד, יצאה אלכסנדרה לחפשי, ותשב אל מעון אבותיה בהיכל החשמונאים. שם התאבלה האם השכולה, ותבך בלי הפוגות על מות בתה מחמל נפשה, ותזכור את כל אשר עוללה המשפחה האדומית לכל נפשות ביתה, ותשם את לבה את גורל נכדיה, הפלטה הנשארה לה מבתה האמללה, שארית משפחתה בארץ, והם נתונים עתה בידי שלומית הרשעה והאכזרית! זאת זכרה ותדאג מאד לאחריתם, כי מי יודע מה יהיה להם!

מחשבותיה אלה הוגו אותה מאד, עד כי התעורר בלבה רגש נקם וחמה עזה. ותבוא עם נעלמים, ותתיעץ עם קושרי קשר, וכאלה היו רבים עמה, כי מרה נפש כל העם על הורדוס ומשפחתו, ומחלתו הארוכה נתנה עז בלבבם, וימרדו בו ביד רמה. ויכו את פרורס ואת חילו אחור ויצורו על ארמון המלך, בדרשם בשם אלכסנדרה, מלכת הארץ מלפנים, להשיב לה את נכדיה, העתידים למלוך אחריה.

ריח הדם השפוך בעיר המלוכה הגיע לאף הורדוס השוכב חולה בשומרון, ואיש הדמים שב ויחי… פתאם התגבר על מחלתו, וירד ממטתו ויתנער כאריה משחית, ויעל כשאה על ירושלים ויערוך מטבח לכל אוהבי בית החשמונאים, המורדים והפושעים בו. ואת אלכסנדרה תפש חיה ויעש בה משפט מות.

שני ירחים עוד לא עברו מאז כסתה אדמת גלגלתה את דמי מרים המלכה, והאדמה ההיא שבה רותה מדמי אלכסנדרה אמה אשר נשפכו במקום ההוא.

כן אבד שריד לבית החשמונאים, לא נשארו כי אם הילדים אשר ילדה מרים להורדוס, והם זרע תערובת: תערובת צדק ורשע, חמלה ואכזריות, מלוכה ועבדות. על דורם גמרו חכמים אמר: כל האומר “מבית חשמונאים מוצאי”, עבד עבדים הוא ¹³¹.

ומנחם האסיי ועדת תלמידיו יצאו מארמון המלך ופניהם לא נראו עוד בסוד הסנהדריה ואף לא בעיר וסביבותיה – כי נפל פחד העם עליהם, פן יכירום רואיהם כי המה עזרו למשחית, במשפט אשר חרצו למרים המלכה, ונפל עליהם כל העם מקצה וקרעום חיים. גם בהורדוס נבאשו מאד, על אשר אצו לעשות פקודתו, על אפו ועל חמתו. ויהי כי נפקד מקום מנחם בסנהדריה, ויבקשו החכמים וימצאו לחותני חבר טוב כראוי לו, הוא שמאי הזקן, גבר חכם בעז וחרד על דת קדש; איש אשר עשה תורתו קבע ויהיו מעשיו מרֻבים מדבריו. גם הוא אֹהב אדם כהלל חותני, ותמיד דברו בפיהו: "לקבל את כל אדם בסבר פנים יפות ¹³². אך בקנאתו לה' ולעמו יקשה לבבו ולא ישא פני כל, ובדעתו את אשר עשו “העבדים האדומים” לבית המלוכה, הנהו נזהר מעשות נפשות לא לנו ומהרבות גרים בישראל ¹³³. שני המאורות אלה, הלל ושמאי, יאירו עלינו אור חדש, אור ה' אשר עליהם יזרח. וזה הדבר הטוב הנמצא בימינו – כי במדה שהורד גאון עמנו בממלכת ארצו, אשר נהפכה לאיש זר, לעבד מושלים, הנה יעלה מרום באמונת אלהיו, בהיות לו מורים חכמים, נשיאי ה'. אשר רב כחם להגדיל תורה ולהאדירה.

                         ________

ראובן בני יקירי! הנני עורך לך דברי בעודך ילד; עיניך לא תחזינה ולבך עוד לא יבין לדעת תהפוכות חלד, עמל בני האדם עם כל שאונם והמונם, אשר ששונם ויגונם אחוזים יחדו ובאים עליהם חליפות זה אחר זה עד בוא חליפתם המה. קרא את דברי כאשר תגדל, וראית מהם את אחרית המשפחה החשמונאית, אחרי ראותך ראשיתה במגלה שלפניה, ואולי תראה אתה את אחרית המשפחה האדומית אשר עיני ראו ראשיתה. יתן ה' ולא תבוא דאגת מרים אשר הביעה לנו בהפרדה מאתנו, וחרב הרומאי אשר עופפה על המלכה העבריה ותכריתנה, לא תעוף גם על הממלכה העברית לשית קציר לה ולהכחידנה!

שמר לך את הטבעת הרצופה בזה והיתה לאות עולם בתוכנו, כי כזהב הטהור הזה כן טהורה וזכה היתה בנפשה ובלבבה האשה אשר נשאה אותה על ידה. טבעת-קדושין זו קֹדש היא לי – כי בה קשורים זכרונות שתי נפשות יקרות, נפשות אח ואחות, מרים המלכה ואריסתובל הכהן הגדול, אשר אנכי הייתי אומנם ומדריכם מילדותם ולהם הקדשתי מבחר ימי ושנותי בעוד בחיים חיתם – תהי נא קדש גם לך לזרעך אחריך!

תמו דברי אביך

שבנא.

                                ________

(בשנת שלשת אלפים שמונה מאות ושלשים ושלש לבריאת העולם).

אני שמעון בן יאיר, בן חזקיה, בן שבנא חתן הלל הנשיא, כותב המגלה הזאת,

והיתה לך, יהודה בני, למשמרת עולם לדורותינו.

שלש שנים הנה זה עברו אחר החרבן הגדול והנורא אשר חלה ה' בנו ובארצנו, ועוד לא השיב ידו מבלע; עוד עשן היקוּד עולה ממבצר מסדה, המפלט האחרון לגבורי ישראל בארץ קדשם, ופגרי אחינו עודם מפֻזרים על פני כל אדמתנו ואין קובר! אך טוב למתינו אלה מן החיים שנשארו אחריהם – שהם נחים על אדמתם אשר נלחמו בעדה עד כלותם, ואלה נסחבים להמוניהם אל כל ארצות הגוים לראוָה בם. גבורינו אלה, אשר הראו נחת זרועם במלחמותיהם עם פריצי אדם, משלכים עתה לפני פריצי חיות, בתת אויבינו אותם טרף לשִניהם! רע מאלה גורל הנכבשים לעבודת פרך במכרי ההרים במצרים או הנמכרים לעבדוּת עולם בכל קצוי ארץ – שהם אך פעם יטֹרפו ולא יוסיפו לדאבה עוד, ואלה נאנחים ונאנקים בלי חשֹך מתבגרת יד מעניהם ולוחציהם, נוגשיהם ומציקיהם. אבל רע ומר מכל אלה לשרידים הנשארים בחיים על אדמת ארצם כשבלים בודדות אחרי הקציר – כי הנה הם חפשים לנפשותם (הוי לעג לרש, בוז לבני עֹני!), חפשים מכל המצות התלויות בארץ: מחובות כל אזרחי עולם – מדאגת בית ומשפחה, עיר ועדה, מדינה ועם – כי את הכל נשא רוח, טאטא האויב במטאטא השמד! כל חבלי מות, כל ענויי העבדוּת לא ישוו למצרי שאֹל אשר ימצאו את הנשארים האלה, הנודדים כצללים על אדמתם האבלה והשוממה, והנכשלים לרגעים בעצמות החביבות, עצמות אבותיהם ואחיהם, המפֻזרות עליה בכל מדרך כף רגלם.

זאת אות הברית אשר כרתה רומה עם יהודה בימי המכּבים, גואלינו מלפנים, וזו אחריתנו בנוח שבט רשעתה על גורלנו! אכן בא דבר שבנא אבינו הזקן, אשר עיניו ראו במות מרים החשמונאית. פחד פחד הזקן¹ ויאתיֵנו, וחרב הרומאי אשר עופפה בימיו על המלכה העבריה ותכריתנה, נטשה גם על הממלכה העברית ותשת קציר לה כיום הזה.

כשבלת בודדה נשארתי גם אני מרבבות אחי בני עמי אשר ספו תמו בימי עברות. אם לא השלכתי נפשי מנגד בעת צר, אם לא רחצתי פעמי בדם האויב או נכנעתי מפניו בגבוֹר עלינו ידו – הלא אלהים יחקר זאת! עדים לי שתי המלחמות הגדולות שהיו על יד מגדל אנטוניה ועל שער בית קדשנו, שבהן נודע שמי להרומאים בין יתר גבורי עמי²; עדים לי פצעי הנאמנים, האותות הגדולים החרותים בחרבות וברמחים ובכל כלי נשק למינהו על כל גופי מלפני; עדים לי כל יושבי רומה, מאספסינוס וטיטוס ועוד צעיר עבדיהם בזירה³, כי לא יראתי את המות בעודו לנגדי, אף היו עתים אשר בקשתיו בכל אחת נפשי ולא מצאתיו. ואם עתה עוד בחיים נשארתי, אות היא כי כן רצה ה', וממנו היא שומה להרבות כעשי והותי או לנחמני לעת קץ עם יתר אבלי עמי – כי לו נתכנו עלילות ואדם מה כי יבין דרכו!

אך אספרה נא הדברים כמו, וקרא אותם הדור הבא אחרינו, והכירו וידעו, כי לא על נקלה הכריעונו אויבינו ולא באפס יד כבשונו – כי בכל עז נלחמנו בעמדנו על נפשנו, ולוּ היתה אחדותנו שלמה, לולא קמה עלינו הרעה מקרבנו, כי עתה נלאו אלינו כל עריצי גוים ולא יכלו לנו.

––––––––

ראשית הרעה הגיעה אלינו בשכבר הימים, מאז פרצה מלחמת אחים על דבר המלוכה. הם למדו את הרומאים אלופים לראשינו, ואלה עזרו למשחית ותהי יהודה ירשה להורדוס האדומי, המושל האכזרי, אשר רדה בנו בחזקת וישת עמנו הדום לרגליו.

הורדוס כלה זעמו בבית החשמונאים, ולא חשך ממות גם את מרים רעיתו תמתו⁴, וגם את שני בניה אחריה, אלכסנדר ואריסתובל, הוציא אל הורג⁵. אמנם גם על יתר בניו וקרוביו עברה רעתו: את אנטיפטר בנו הבכור המית ביד עבדיו ואת הורדוס בנו הרביעי העביר מנחלתו, גם את פרורס אחיו הוריד אבל שאולה, ועוד רבות רעות כאלה עשה בקרב ביתו ומשפחתו. על כן יאָמר עליו בשם אגוסטוס קיסר רומה בעת ההיא: “טוב היות חזיר בחצר הורדוס, מהיות בן ושאֵר בהיכל מלכותו!”⁶.

הורדוס בנו הרביעי נולד ממרים השנית בת שמעון הביתוסי, אשר בקחתו אותה לו לאשה נשא את ראש אביה וישימהו לכהן גדול בהיכל ה‘⁷. מאז והלאה גברה יד הביתוסים והצדוקים בעם ובמדינה, באמונה ובממשלה. ובעוד אשר חכמי התורה, מורי הדת בישראל, העמיקו הרבו חקר בדרכי ההוראה בבתי מדרשותיהם, פרצו הצדוקים והביתוסים, עברו חק ומשפט בשער עמם ובהיכל קדשו, ורוב העשירים והשרים והשועים והאצילים היו עמם שכם אחד, ללכת בדרכי העמים ולאחוז במנהגי היונים והרומאים. אמנם נמצא בהורדוס דבר טוב – כי הרחיב את הר הבית ויבן את המקדש החדש, אשר גדול היה כבודו מן הראשון. עשרת אלפים בונים וחכמי חרשים עסקו בו, ושנה וחצי ארכו ימי בנינו⁸, ועוד שמונה שנים עברו בבנין חומותיו ותאיו ויצועיו ואיליו ואולמיו עד כי כלל הורדוס יפיו ויפארהו בכל פאר וישימהו תהלה בארץ. וחכמי ישראל עלצו בו עד כי כמעט סלחו להורדוס את כל אשר עשה להם, ויחשבו את בנין בית ה’ לכפרה לו על דם חבריהם אשר שפכו ידיו⁹. אבל לעמת זה הרבה המכשלה בבנינים אחרים אשר בנה בעיר הקדש, למצוא חן בעיני הרומאים – כי בנה טיאטרון בירושלים ואמפיטיאטרון מחוצה לה. גם בנה בקרן צפונית מערבית להיכל ה‘, לשם כבוד אנטוניוס מגנו, את המבצר אנטוניה במקום הבירה, בית נשק החשמונאים מלפנים, ויבן בו מגדלים בצורים העולים בגבהם על מרומי המקדש. ועליו הפקיד שומרים מצבאות בני הנכר, להשקיף ולהתבונן אל כל הנעשה במקהלות עם בחצרות בית ה’¹⁰, ובאחד מגדליו עצר גם בגדי הכהן הגדול למשמרת ולערבון, ורק בערבי החגים הושבו אל המקדש, ואחר שבוּ לקחום אל המגדל¹¹­– למען תהי עבודת הקדש תלויה ברצון הממשלה – הוא הגדיל תפארת העיר שמרון, וירב בה התכונה לשימה לגברת הממלכה, אם ינתק מבטחו מירושלים מפני חמת העם היושב בה. הוא בנה את העיר קיסריה על אדמת הקדש, על חוף הים בין יפו והר הכרמל, וַיושב בה בני יון וארם, ויבן בה במות ומקדשים לאליליהם, ותהי העיר לצרה לעיר ה' ולפח ולמוקש לעמנו כד כי נקראה בפי חכמינו בשם “בת אדום”, לאמר: רומה השניה¹². ומי ימנה מספר לאוצרות הכסף והזהב אשר פזר על בניני ההוד והחמדה, למשחקי העמים ועבודת אלהיהם בערי צדון ודמשק, רודוס, שפרטה ואתונה וכל יתר ערי הגוים הקרובים והרחוקים! וכל האוצרות האלה נערמו מעמל עמנו, החי על עבודת אדמתו, בשומו עליו מסים אשר אכלו יגיעו ויריקו שארית כחו. והעם נשא בשרו בשניו וישח עד העפר מפני כבד משאו – כי רבה רעת המושל העריץ הזה, הנורא על כל סביביו. הוא לא נשא פני כל, וגם בקרוביו לא האמין, וקנאת ביתו צמתתהו לעת זקנה ותביא רקב בעצמיו ותענהו בתחלאים רעים לאין מרפא. ובכל זאת לא שב אפו, ובראותו כי קרב קצו צוה לתפוס רְבי נכבדי עמנו ויקדישם ליום הרגה – למען יתאבל העם במותו. אך פקודתו זו לא נעשתה עוד; הנתפשים שֻלחו לחפשי והעם שמח על מותו¹³ שמחה גדולה, שש כי מצא קבר. עליו אמרו המושלים: “הוא עלה כשועל ערום, וימשול כנמר אכזרי וימת ככלב שוטה”¹⁴.

––––––––

ידי הורדוס הרחיבו ממלכת יהודה בחייו, וידיו גם קרעוה לגזרים במותו. מששת בניו אשר נשארו לו היתה ממלכתו על פי פקודתו ירֵשה לשלשה מהם: ארקילאוס ירש את ממלכתו ביהודה, אדום ושמרון; אנטיפס היה לנשיא על ארץ הגליל ועבר הירדן דרומה, ופיליפוס – על ארץ הגולן והבשן כל חבל הארגב¹⁵ אשר מעבר לירדן צפונה וארץ מוצא הירדן, היא פמיַאס. ושלומית אחותו גם היא ירשה את ערי יבנה, אשדוד ופזאל אשר על יד יריחו. אך בעוד יורשיו מחכים לדבר אגוסטוס קיסר רומה לקיֵם בידם את ירֵשתם, התקומם העם לנער מעליו את ממשלת האדומים והרומאים גם יחד. עוד בימי הורדוס, בצר לעם מאד מפני העול הקשה אשר שם עליו מלכו האכזר, בקש ומצא נחומים לו, כי הנה קרבו ימי המשיח, עוד מעט ויבוא הגואל, אשר יחלצהו מעָניו ומכל צרותיו יושיעו. ויהי אחרי מות הורדוס ויקומו לו גואלים הרבה אשר עשו את הארץ כמרקחה; אך הם לא השכילו להתאחד יחדו, ויכו אחד אחד לפני שרי רומה אשר חשו באו לשים משטרם בארץ. – שלומית לא האריכה ימים, ובמות הנחילה ערי ירושתה לבית אגוסטוס. פיליפוס היה איש שלום, וישב על נחלותיו במנוחה שלשים ושבע שנה ¹⁶. הוא חדש את העיר פמיאס ויקראנה קיסריה פיליפי על שם הקיסר ועל שמו. גם חדש את העיר צידן¹⁷, אשר על פני ים כנרת צפונה-מזרחה, ויסב שמה יוליה, על שם בת הקיסר. בנים לא היו לו, ובמותו נספח חבר נחלתו למדינת סוריה ובכן קם לממשלת רומה לצמיתות. אנטיפס אחיו גם הוא עשה חנף למושלי רומה, ויבן את בית-הרם¹⁸ אשר מעבר לירדן ויסב שמה ליביה, על שם אשת הקיסר. ובמות אגוסטוס¹⁹, וטיבריוס היה לקיסר תחתיו, בנה לכבודו עיר חדשה על שפת ים כנרת ויקראנה טבריה על שמו. הוא משל בחבל נחלתו שלשים ותשע שנה²⁰. הוא הערים לקנות לו לבב הפרושים בירושלים, בהתנהגו שם על פי דרכם, בעוד אשר במקום שבתו עבר על חקי התורה ביד רמה – כי עשה לו פסילים ותמונות חיות על ארמונו בטבריה. ועוד הרע מזה לעשות – כי בגרשו את אשתו הראשונה, הנכריה, בת אריטס מלך ערב, לקח לו תחתיה את הורודיה גיסתו – נכדת שלומית דודתו – בחיי בעלה, הוא אחיו הורדוס הביתוסי אשר העבירהו אביו מנחלתו. כמהו הרע גם ארקילאוס לעשות בעיר הקדש, כי על אף כל יראי ה' והעם היושב בירושלים לקח לו לאשה את גלפירה, אלמנת אחיו אלכסנדר בן מרים החשמונאית, אשר הומת עם אריסתובל אחיו בפקודת אביהם האכזר, והיא לא היתה זקוקה ליבומו – כי היו לה בנים מבעלה הראשון. מאביו ירש ארקילאוס רק את עריצותו ולא את רוח גבורתו. זאת הראה בעליל בעלותו על כסא אביו²¹, בדרוש העם ממנו להקל מעליו את עולו. בחיל אשר אסף לו מבני הנכר היושבים בארצו ערך בחג הפסח ההוא מטבח לבני עמו בהר הבית וברחובות העיר, ויגרש את העולים לרגל מעלות בהר ה' ומהקריב קרבנותיהם כמשפט. ואחר כן קרא גם חיל רומה לעזרה. אז שֻדד אֹצר בית ה' על ידי סבינוס שר צבא רומה, ודם רב נשפך בקיץ ההוא פעמַים ב“פולמוס של אסורוּס”²². אבל הארץ לא שקטה עד אשר קצף אגוסטוס על ארקילאוס ויגלהו ארצה גליה²³, ואת חלק ירושתו, ארצות יהודה, אדום ושמרון, ספח אל רומה בתור מדינה מיֻחדה, הנהוגה על ידי אחד נציביה תת פקודת הנציב העליון המושל בסוריה. רק את הסנהדריה השאיר בה, לשפוט את העם על פי דרכו, חוץ מדיני נפשות, שבהם היה המשפט להנציב בלבד. גם בחירת הכהן הגדול היתה רק על ידו – ומאז והלאה חֻללה משמרת קדש זאת ותהי לסחורה עוברת בידי הנציבים לכל המרבה במחירה. ובהיות שבתם בקיסריה ומצודתם פרושה על עם מוזר להם בדתו וברוחו ומנהגיו לכל הליכותיו, היתה להם הארץ כפרה לַחלוב וכדבלה לִמְצות, וינצלו את היהודים במסים אשר כבדו מנשוא. על כן רבו המתאוננים בעם, ותהיינה מהומות רבות בארץ, וכל מחשבות שלום הופרו מפני חמת המציק.

העם לא עצר כוח להתנשא בעוז ולעשות תחבלות במלחמה – כי זה כמה לא היה לו חיל ערוך מקרבו, כיאות לעם היושב על אדמתו. הורדוס המלך היה ירא תמיד את חמת העם, ועל כן היו רוב אנשי חילו מבני הנכר ומעט בהם יהודים ילידי ארצות אחרות, וכן עשה גם ארקילאוס בנו בשנות מספר אשר מלך אחריו. ואם הם לא האמינו ביהודים בני עמם יושבי ארץ ממלכתם, ואף כי נציבי רומה, אשר רק על לגיונותיהם נשענו, בלחצם את העם ובהכעיסם אותו תמרורים, למען יתפרץ מפניהם ולמען יתקומם על ממשלתם – והיה להם הדבר למעטה צדק על כל מעשיהם אשר עשו ואשר יזמו עוד לעשות לו! מלבד זה חלק לב העם לפלגותיו השונות אשר צררו אשה רעותה ועצת שלום רחקה מהן.

זה כמה התפרדו אנשי הדעת בישראל לשלש פלגות: לפרושים, צדוקים ואסיים. האחרונים רחקו מדרך עולם, התבודדו במועדיהם ויבלו ימיהם בטבילות והזיות, ודבר לא היה להם עם יתר אחיהם. הצדוקים והביתוסים נחלקו לדעותיהם: אלה פרצו חק ויתרועעו אל הרומאים כההילנים אל היונים מלפנים, ואלה הכירו רק את התורה הכתובה, מבלי שעוֹת אל התקונים שעשו הפרושים לפי המקום והזמן על פי כללי התורה המסורה. הפרושים גם הם נחלקו לשני בתים: בית שמאי לבד ובית הלל לבד. אלה בקשו שלום, בקשו ענוה כהלל מורם, ואלה החרו החזיקו בדרך שמאי מורם, להחמיר בדת ולהקפיד על כל פּרטיה כמהו. הפרושים היו אהובי העם, – וגם מהם היו לו למכשול ולפוקה, כי נמצאו רבים אשר דקדקו במצות יתר מדי, מבלי הבין אל תכונתן ותכליתן. גם היו כאלה אשר התקדשו למען הכבוד, למען יתברכו בהם רבים ויושיבום ראש בבתי התפלה ובמקהלות עם²⁴– וההמון האמין בכלם לתֻמו וילך שולל בדרך לבם. עליהם התאוננו חכמי התורה האמתּים, ויקראו את אלה בשם “חסידים שוטים”²⁵ ואת אלה בשם “צבועים”²⁶, שהם יחדו “מבלי עולם”²⁷.

על כל אלה נוספה מפלגה חדשה, היא מפלגת “הקנאים”, אשר מוצאה מארץ הגליל ומשם פשטה בכל הארץ ולאחרונה גברה ידה בירושלים ותהי עולה על כלנה. עוד בימי אנטיפטר אבי הורדוס התלקטו שרידי חיל אריסתובל, המלך המוּסר, אשר קנאו לעמם בראותם אותו אָחוז בחבלים אשר שם עליו “העבד האדומי” להכניעהו לפני רומה, ונפשם קותה ליום אשר ישית העם ידו עמם לפרוק עול זרים מעל צואריו. בראשם היה האיש חזקיה, אשר התחזק בערי הגליל ומשם שלח ידו בבני הנכר יושבי ערי הגבול. היהודים הביטו אל גואליהם אלה ונהרו, אך הרומאים נתנום לחבר שודדים ומרצחים. והנה קם הורדוס למשול בארץ הגליל, ותהי ראשית מעשהו לפרוש שחת רשתו על הקנאים ההם, ובנפול חזקיה ואנשי חילו בידו, לא חקר דינם ולא הביא משפטם לפני הסנהדריה הגדולה, כחוק הימים ההם, כי על דעתו דן דינם ויכריעם כצאן לטבח. אמנם שקטה הארץ בנפול ראשי הקנאים בידו, אבל דעותיהם מצאו מסלות בלבב רבים, ותהי קנאתם ירשה לבניהם אחריהם. ויהי כאשר נטו נציבי רומה ידם על ארץ יהודה וישימוה למס עובד, ויקם יהודה הגלילי, בן חזקיה המומת, ויאסוף לו עדת מרי נפש אוהבי ארץ קדשם ואויבים בנפש להרומאים ולבית הורדוס הנשען עליהם, וילכוד את צפורי, העיר הראשה בגליל, ויפל חתיתו על צוררי ארצו²⁸. אמנם נאסף גם הוא גם אנשי בריתו בחרב אסוֵרוס, ותהי צפורי עיר מבטחו לשרפה מאכלת אש ואלפי יושביה נמכרו לעבדי עולם. אבל גם אז לא נכחדו הקנאים מן הארץ, ועוד הוסיפו חיל ועצמה בימי יעקב ושמעון, בני יהודה הגלילי, שגם הם נתפשו ונשפטו למות, והאחרון הכביד – הוא מנחם נכדו, שהיה בראשי הפריצים, התקומם העם יחד לפרוק עול רומה מעל צואריו.

אל חבר הקנאים נספחו גם צדוקים גם פרושים מבית שמאי; בעלי שני הקצָוֹת נפגשו יחד באהבתם וקנאתם לעמם ומולדתם. לעמת זה נספחו עליהם גם הרבה מן “הצבועים”, אשר היתה קנאתם להם למסוה כזב לבצוע בה מחשבוֹת אונם. כי שלחו ידם בעשק ובגזל, ויהי השֹד והחמס לחם חקם, והם על אחיהם בני עמם עברה רעתם, וקנאתם נתנה להם פתחון פה, כי נקמת ה' הם עושים כאוהבי הרומאים ודורשי שלומם. ותהי המלחמה ארוכה בין שרי חיל רומה וביל גדודי הקנאים, ורבים מהם נתפשו ונאסרו ונשפטו מאת הנציבים מושלי הארץ. אך הנציבים שמו פדות בּין הקנאים האמתּים, המקנאים לעמם וארצם, ובין הצבועים אשר התחפשו, באו בתוכם למען הבצע. את אלה שפטו באכזריות חמה ומאלה לקחו כפר ויחלקו שללם עמם. ותהי גזלת ידם חלקת חמדתם, לצבור הון ולהוסיף על העֹשר הרב שעשו להם מן המסים והמכסים והקנסים, אשר הרבו לשום על העם, בלכתם אחרי בצעם.

גם הכהונה הגדולה היתה סגלה יקרה להנציבים לעשות עשר – כי מכרוה בּכסף מלא, וכמעט נמצא להם איש מרבה במחירה, העבירו את הראשון ממשמרתו וימנו את האחר תחתיו. על כן רב מספר הכהנים ששמשו בבית השני מימי הורדוס ועד החרבן ממספּרם בימי הבית הראשון. כי בארבע מאוד ועשר השנים שעמד הבּית הראשון היו רק שמונה עשר כהנים גדולים²⁹, ובשבעים ושתים השנים שהיו מימי ארקילאוס ועד המלחמה האחרונה היו עשרים ושלשה³⁰, ובתוכם היו כאלה שלא מלאו גם שנתם³¹. ובכל אלה יקר היה ממצוא איש ראוי למשמרת הקדש על פי צדקתו ותם דרכו, חוץ מישמעאל בן פאבי הראשון, אשר בצדקו נאמר עליו כי מן השמים בחרו בו³², וכי במותו “בטל זיו הכהונה”³³, וחמשת בני קמחית, שזכו לכהונה גדולה זה אחר זה, ועליהם אמרו חכמים: “כל הקמחים קמח, וקמח קמחית סלת”³⁴, ויהושע בן גמלא – שכהונתו גם היא נקנתה בכסף מלא על ידי אשתו מרתה בת ביתוס, אשר שלמה במחירה שני קבין דינרים³⁵, ואף שבמלחמה האחרונה העלה עליו חמת הקנאים בשיתו ידו עם בוגדי און, בכל זאת עשה דבר גדול בעמו, ועל טוב יזכר שמו – כי קבע בתי ספר לילדים, ללמדם תורה³⁶.

––––––––

אגוסטוס הערום מת³⁷ וטיבריוס האכזר הומת³⁸, וקליגולה ההולל והפרוע עלה על כסא רומה. במשך העת ההיא משלו בארץ הקדש שבעה נציבים זה אחר זה, והכבלים אשר הושמו על עם יהודה הלכו וכבדו. ופתאם זרח אור להם כשמש היוצאת מבין העבים – כי נתן ה' את חן אחד ממשפחת המלוכה בעיני קליגולה, ותהי ליהודי ם הרוָחה.

אגריפס היה נכד מרים החשמונאית, בן אריסתובל בנה השני, אשר הומת עם אלכסנדר אחיו, בהביא שלומית דודתם – חותנת אריסתובל – דבתם רעה אל הורדוס אביהם. הוא גדל ברומה ויהי אמון עם בני המלוכה וחבר ורֵע לדרוזוס בן הקיסר טיבריוס. ובמות דרוזוס עזב את רומה בענין רע, כי פזר כל הונו וילוה כסף רב ולא היה לו לשלם. וינע וינד בארץ אדום ובגליל ובסוריה עד בואו מצרימה. שם נמצא לו נשיא היהודים, אלכסנדר ליסימכוס, אחי פילון הפילוסוף האלכסנדרוני, אשר הלוהו די כסף לשוב ולנסוע רומאה. שם התרועע אל חברו מלפנים, קיוס קליגולה, שהיה ממשפחת המלוכה ויורש העצר. והנה קצף טיבריוס על אגריפס ויתנהו אל בית האסורים, כי הלשינהו עבדו אליו בדברים אשר דבר באזני קליגולה לאמר: “מתי ימות טיבריוס והניח ממלכתו לטוב ממנו!”. ויהי אגריפס אסור ששה ירחים עד אשר נמצא הקיסר מת במטתו, כי חנקוהו שריו רואי פניו, וקליגולה עלה על כסאו תחתיו. אז זכר הקיסר החדש את ידידו, אשר בגללו שבעה ברעות נפשו, ויחלף את כבלי הברזל בשרשרות זהב, וישם נזר על ראשו ויתן לו את ארץ ממשלת פיליפוס דודו, שהיתה נחלה לרומה אחרי מותו. ויהי בהשמע דבר אגריפס כי נשאהו הקיסר החדש וישימהו למלך בעבר הירדן, ותקנא בו הורודיה אחותו, ותאץ באנטיפס בעלה לכת עמה רומאה ולנסות דבר אל קליגולה, אולי יקחו גם המה רצון ממנו והיתה להם המלוכה ביהודה. ויקצוף קליגולה עליהם ויקח גם את ממשלתם מידם, ויגלם³⁹ לעיר לוגדונום⁴⁰ אשר בארץ גליה, ויהיו שם עד מותם, ואת ארצם נתן נחלה לאגריפס אהובו, ויהי אגריפס הולך וגדול.

הקיסר הזה, אשר ברצונו הקים מעפר את חברו היהודי ויתן עליו כתר מלוכה, היה נכון להשמיד את העם היהודי ולהשבית מארץ זכרו. כי התנשא באולתו להיות לאלהים, ובפקודתו העמד סמל תבניתו בכל מקדשי העמים, וכלם השתחוו לו ויתנו לו כבוד אל, חוץ מהיהודים אשר אמרו: “טוב לנו למות כאיש אחד מלחלל מקדשנו בפסל אדם!”. שמע קליגולה ויתעבר, ויצו לנציב סוריה לעלות עם חילו כשֹאה על ארץ יהודה ולהכחיד ישראל מגוי. אך אגריפס פגש את הכסיל באולתו וישם מעצור לרוחו, ועד כה וכה הומת קליגולה בידי אנשי חילו שומרי ראשו, ובעזרת אגריפס נבחר קלודיוס בן דרוזוס לקיסר ברומה. וקלודיוס זכר לו חסדו ואמונתו וירוממהו בקהל עם וישימהו למלך על כל ארץ יהודה, וממלכתו רחבה ונסבה שכם אחד על ממלכת החשמונאים ואף על ממלכת הורדוס הגדולה והרחבה. בגללו זכר קלודיוס לטובה גם את הורדוס אחיו וישימהו למלך מדינת כוחלית⁴¹, אשר במורד הר הלבנון צפונה.

בעודו בארצות העמים השפיק אגריפס בילדי נכרים, בנין ונכד לבית הורדוס, וכמעט היה בישורן מלך, ישר ארחותיו ויהיו כל דרכיו אמונה וצדק ומישרים – כנין ונכד למרים החשמונאית. הוא נתן כבוד לתורה ויחבב המצות ויהי שש לעשֹתן קבל עם⁴². הוא חדש את מצות קריאת התורה על ידי המלך בחג הסכות במוצאי שנת השמטה. ויהי בהגיעו אל הכתוב: “מקרב אחיך תשים עליך מלך, לא תוכל לתת עליך איש נכרי”⁴³, ויזכור את מולדתו כי מצאצאי הורדוס האדומי הוא, ויאנק דֹם ועיניו מלאו דמעה. המחזה הזה נגע עד לב כל חכמי התורה ויראי ה', וינחמוהו כלם יחדו, בנשאם קול: “אל תירא, אגריפס, אחינו אתה!”⁴⁴.

בהיותו נאמן לעמו דאג לאחריתו, ובדעתו כי מנוחת ישראל ותקומתו תלויה ברצון קיסרי רומה, ההולכים בשרירות לבם וחסדם כענן בֹּקר, בקש עצות לבצר עמדתו. ויכין עצים ואבנים לרוב, לבנין חומה בצורה לפרוַר בי-זיתא אשר נוסף על העיר ירושלים צפונה מזרחה. אבל לא כלה מלאכתו – כי הבינו שרי רומה למחשבתו ויעוררו את הקיסר להניאהו מחפצו. ואגריפס לא נועז למרות פיהו, אך בסתר בקש תחבֻּלות למשוך אחריו את חמשת מושלי הארצות הקרובות, להיות שכם אחד, למען יוכלו עמוֹד בפני רומה אם תכביד עליהם עֻלה. ויהי כאשר נודעו יחדו אל טבריה קרית מועדם, והנה בא מרזוּס נציב סוריה בתוכם פתאם, ויצוַם בגאות מושל עליון לעזוב מקומם. והמלכים הנועדים נבהלו מפני הנציב הרומאי וימהרו וישבו איש אל ארצו.

ובכל זאת לא נבצרה מאגריפס מזמה לבצע מחשבתו ולכונן שלום בני עמו; אך אחרת יעץ ה' ותקותם תמה נכרתה! כי בשנה הרביעית למלכותו, בשנת החמשים וארבע לימי חייו, נקרא אגריפס לבוא אל החג אשר נעשה לכבוד הקיסר קלודיוס בעיר קיסריה. ובהיותו שם חלה את מעיו לפתע פתאם וימת. – הרבה דברים בדאו ממשלי משלים על אֹדות מותו, בדברם חזון לבם, אך האמת תורה דרכה, כי יד נעלמה היתה בזה לשים מות במאכלו או בשקוּיו. בהוַת בוגדים נלכד המלך הצדיק, כי אכלתהו אש קנאות, וקנאת דת וקנאת עם יחדו היו בעוכריו.

כי בעת ההיא החלה אמונת האלילים להתמוטט בעולם. הדת הרומית התערבה בדת היונית ותהי לאחת, וההגדות והמשלים אשר עליהם נוסדה מצאו פתרונם בתולדות הטבע, אשר חקרון חכמי לב ותעלומות הוציאו אור, ותהיינה הנסתרות לנגלות ולא יספו עוד תת חתיתן בארץ החיים. ותגדל משובת בני האדם בלכתם אחרי שרירות לבם, ותאֵבי אמונה בקשו את ההשגחה העליונה השמה משטרה בארץ וימצאוה בדת ישראל וישאו אליה נפשם. אמנם כבדה על הגברים לבוא בבריתה ולשמור חקיה ומצותיה; לעמת זה נקל היה לנשים להכיר עיקריה לטובה וליחד לבבן עמה, והרבה מנשי השרים והאצילים התיהדו בסתר וגם בגלוי. כאלה רבות היו באלכסנדריה, בדמשק ובאנטוכיה ובכל ערי אזיה הקטנה, ואף ברומה, העיר והאם לכל ממלכות הארץ⁴⁵. בערי הדייב⁴⁶, היא אשור הקדמוניה, התגירה כל משפחת המלוכה לבית מונבז, ונפש הילני המלכה נקשרה בדת ישראל עד כי עזבה ממלכתה לעת זקנתה ותבוא עם נכדיה לשבת בעיר הקודש בירושלים. היא ובניה, זוטוס⁴⁷ ומונבז, בזבזו אוצרותיהם⁴⁸ לכלכלת עניי יהודה בשנת בצרת⁴⁹. היא נדרה גֻלת זהב ממעל לפתח בית המקדש, אשר כזרוח השמש התנוצצו קרניה באור יקרות, ואז ידעו הכהנים כי הנה הגיע זמן עבודתם בקדש⁵⁰, ומונבז עשה כל ידות הכלים בבית ה' זהב טהור⁵¹. הם גם פארו את העיר ירושלים בהיכלי תפארתם, ובימי המלחמה הגדולה חשו הבנים לעזרה ויראו את גבורתם ואמונתם לעמנו ולארצנו.

כן הלכה וגדלה אמונת ישראל בין העמים, בה שגבו היהודים ישע, ותקותם אמצתם כי עוד מעט ובאו דברי הנביאים אשר בשרו טובה, השמיעו שלום עולם אשר יגיע להם באחרית הימים. בחמשת המלכים, אשר נקראו על יד אגריפס להועד בטבריה, היה האחד יהודי, הוא הורדוס השני, מלך כוחלית, אחי אגריפס וחתנו, כי היתה בתו היפה, בירוניקה, לו לאשה. השני היה סמסיגרמוס מלך עמיסה, אשר בתו היתה לאשה לאריסתובל אחי אגריפס. השלישי היה אנטיוכס מלך קומגינה, אשר בנו עפיפנוס התעתד לבוא בדת ישראל ולשאת את דרוסילה, בת אגריפס הצעירה, לו לאשה. הרביעי היה פלמון מלך קיליקיה, שגם הוא הואיל להתגַיר ולהתחתן את אגריפס, והחמישי היה קוטיס מלך ארם-הקטנה, מצאצאי אלכסנדר בן הורדוס הראשון. כל המושלים האלה היו יהודים או מתיהדים, קרובי אגריפס או מתעתדים להמנות בתוכם. ואגריפס הצליח כמעט ליחדם אליו ולהביאם בבריתו, למען יגדל כח עמו ומלאה כל ארץ הקדם מכבודו; אך תוחלתו נכזבה, ומעיר קיסריה, אשר הקים הורדוס הראשון לצרה לירושלים המעטירה, יצאה הרעה ותשחת למלכה ועמה גם יחד.

במות אגריפס היה בנו היחיד, אגריפס השני, נער בן שבע עשרה שנה, אמון ברומה עם בני משפחת המלוכה כמשפט. וחורשי רע, אשר הוגו את המלך יהודה מן המסלה, הניאו את קלודיוס מתת לבנו את ממלכת ירשתו, במצאם תֹאנה כי עודנו נער, ולא לו לעצור בעם נלהב וקשה ערף כהיהודים. ותָּשב יהודה ותבוא בידי הנציבים כבראשונה. רק להורדוס השני נתּן משפט הכהונה הגדולה⁵², לתתהּ לאשר יבחר, ואחרי מותו⁵³ הוריש קלודיוס את כוחלית, ממלכתו הקטנה, לאגריפס השני, ואחר לקח אותה ממנו ויתן לו תמורתה ממלכת עבר הירדן אשר היתה לפיליפוס מלפנים, ואִתה יחד – את בחירת הכהנים הגדולים וההשגחה על כל הנעשה בהר הבית ובהיכל הקדש. ובמות קלודיוס ברעל אשר השקתהו אגריפינה אשתו הסוררה⁵⁴ ונירון בנה הגיע למלוכה, נוספו על ממשלתו עוד ארבע ערים גדולות, ובתוכן גם טבריה, העיר הראשה אשר בגליל. רק הנציבים לא הוסרו, והארץ והעם היו בידיהם, וכטוב בעיניהם עשו בהם.

––––––––

שבעה נציבים משלו בארץ זה אחר זה בעשרים ושתים השנים האחרונות, ממות אגריפס הראשון ואד מרוד יהודה ברומה⁵⁵, ואיש איש מהם הַרע לעשות מרעהו אשר היה לפניו. פעמים הרבה התעוררו בני עמנו על העמל והלחץ, העשק והמרוצה; אך ידי הנציבים גברה, בהיות בידם העז והממשלה, הכח והחיל. וכאשר קצרו ידי חיל המשמר בירושלים, חשו באו צבאות חיל מקיסריה ומצור, גם בני הנכר יושבי אדמת הקדש נלוו עמם, וישקיעו את המרד ביד חזקה. ובני עמנו נהרגו לרבבותיהם ונצלבו לאלפיהם ואין דורש דמם מידי הנציבים ואין מביא משפטם לפני כסא רומה, כי על הכסא ההוא ישב נירון הקיסר, הפרוע והאכזר, אשר המית את אמו ואת אשת חיקו, ואשר הצית אש בעיר רומה למען יבין לדעת מחזה העיר טרוֹיה, בהַעלותה על מוקדה על ידי היונים בשנות קדם. המושל הפרוע הזה התאמר להיות משורר וממק⁵⁶ גדול בדורו, ויבחר הסתופף בערי יון להראות את כחו במשחקי הארץ ההיא, והיונים הערומים נתנו לו את חפצו, וישיתו לו בחלקות וירוממוהו במקהלות עם. היכל אז המושל-המשַׂחק להפנות ממעשיו הגדולים ולעסוק בקטנות ולשמוע נאקת עם קטן ודל הטובע בדמעתו ודמו?

נוסף על כל אלה רבו אנשי בוגדות במרומי העם בקרבנו, כי היה בית אגריפס השני להם למופת, וממנו ראו וכן עשו. אגריפס השני הביא עמו את רוח המשובה והפריצות אשר היתה אז בגדולי רומה ואציליה, ואחיותיו היפות למדו אל דרכו והעמיקו סרה. בירוניקה אחותו, הצעירה ממנו שנה אחת, במות אישה הורדוס השני, משכה ברשתה את פלמון מלך קיליקיה, ולמענה התגיר ויבוא בקהל ישראל; אך היא השתובבה בקלות דעתה עד כי נקעה ממנה נפש בעלה ויעזבנה לנפשה. ואחותה דרוסילה, הצעירה, עוד הֵרעה לעשות ממנה – היא היתה לאשה לעזיז מלך עמיסה, אשר בחר בה אחרי עפיפנוס הקומגיני ויבוא למענה בברית אברהם, והנה בגדה בו ותמר את דתה ותהי לאשה לצורר עמה, לפיליקס הרומי, הרביעי בנציבי יהודה. מבית אגריפס למדו רוב שרינו ואצילינו, ויעזבו את מדת הצניעות, נחלת עמנו מאז מעולם, ויפרעו מוסר בשערים, וילמדו לשיר שירי עגבים ולהשמיע דברי נבלה⁵⁷, ותרב המשובה בבית ישראל עד שבטלו המים המאָררים⁵⁸. אגריפס השני היה נתון בכל לבו להרומאים, ורוב שרינו ואלופינו גם המה הרבו עשות חנף לנציבי רומה, למען קחת מהם רצון, ויעצמו עיניהם מראות ברעה אשר מצאה את עמם. והרעה הלכה וגדלה ותַּשחת כל חלקה טובה בתוכנו, ויתעוְתו הדינים, ויתקלקלו המעשים, וירבו המלשינים, ויגדל השחד, ותרב המהומה בארץ והמחלוקת והמשטמה בעם ה'⁵⁹.

אז קמה ותהי מפלגה חדשה בישראל. נגד “לוחשי לחישות”, מלשני בסתר רעיהם, יצאה מקרב הקנאים עדת נוקמים בסתר, מרצחי חרש, חמושים בסיקה⁶⁰– היא חנית קטנה אשר טמנו מתחת למַדיהם, ועל כן נקראו בשם סיקרים או סיקריקים. באין צדק בשער דנו דינם בסתר, ובאחת הפנות או בראשי הומיות ואף בחצרות ההיכל ארבו לאנשי חרמם, החשודים על דבר, וידקרום בשלי עד מות, ופתאם נפל האיש מתבוסס בדמו, ולא נודע מי המכה – כי בקום שאון היו הם בראשי הצועקים מרה על הדם השפוך. המשפט הנעלם הזה העמיק שחַת, כי לא הפליא עוד בין צדיק ורשע, בין בוגד און המתהלך באשמיו ובין נקי ותמים, אשר משך עליו חמת אויב בקנאת איש מרעהו או בשנאת חנם. לא ארכו הימים והסיקרים פשטו בארץ ויעשו הרצח למשלח ידם, ובכסף נשכרו לכל החפץ במות רעהו, ואימתם נפלה על כלם עד כי לא נועז עוד איש לגלות סודם ולדבר בם בגלוי או בסתר. כרבות מעשי הרצח בטל דין “עגלה ערופה”⁶¹, וכרבות הצבועים המעשֹרים את התבן נטל טעם התורה והתערבו המושגים עד כי לא ידעו עוד להבדיל בין דין לדין, ובהמצא פעם אחת כהן הרוג בבית המקדש “געו כל העם בבכיה” על טומאת הסכין יותר מעל מפלת החלל, כי היתה “קשה להם טהרת כלים משפיכות דמים”⁶².

––––––––

בימי גסיוס פלורוס, הנציב האחרון⁶³ הגיעה הרעה עד מרום קצה. הוא הרע לעשות מכל אשר היו לפניו, ויהי המעט לו השלל הרב אשר אסף משֹד העם, מגזל הרבים, כי עוד לטש עינו אל האוצר האָצור בבית ה‘. הוא הערים מזמות להצר ולהציק לאחינו עד כי יכשל כח סבלם, ואז יהיה לו פתחון פה לחדש עִדיו נגדם ולהצדיק עלילותיו בשערים. בעת ההיא ובני הנכר, יושבי קיסריה, הרבו להתגרות בשכניהם היהודים הגרים שם. ויהי ביום השבת⁶⁴, בהאסף היהודים אל בית הכנסת להתפלל לפני ה’, ויגש איש יוָני ויעמד כלי חרש בחצר הבית וישחט אליו צפרים כחק ישראל למצורע בהִטהרו. בזה הערים להזכיר ליהודים את דבת צורריהם בימים ההם: כי מצורעים היו אבותיהם במצרים ועל כן גֹרשו משם ביד חזקה. ויחר אף היהודים המתפללים ויפלו על היוני ליסרהו כרשעתו. והנה נאספו עליהם כל עובדי האלילים יושבי קיסריה ויתגרו מלחמה ביהודים ויכום מכה רבה. וכראות היהודים כי מטה ידם, ויקחו אתם את ספרי קדשם ויצאו את העיר. ומלאכים שלחו אל פלורוס, היושב בעת ההיא בשמרון, להביא משפטם לפניו ולהזכירהו, כי זה מעט לקח מאתם הון רב להיות עליהם סתרה. ויתנכר הנציב אליהם וידבר אתם קשות ויתן אותם במשמר. ויהי בהודע הדבר בירושלים ויחר אף כל העם מאד על הנציב הבליעל. ולהוסיף כעס וחמה הגיעה אליהם פקודתו להוציא לו שבעה עשר ככר זהב מאֹצר בית ה'. הפקודה הזאת שמה את ירושלים כמרקחה, ויוָעדו כל העם על הר הבית ויקראו חמס על השודד העריץ, אשר כמָות לא ישבע. בעם הרב הנאסף נמצאו אנשים אשר חמדו להם לצון, ויסבו בקפות צדקה ויקראו נדבות בעד “הנציב האביון”.

השחוק הזה הוסיף יגון על מכאובנו: הוא הראנו לדעת איך נפלנו פלאים עד כי גם חיינו גם כל קדשי עמנו נתונים בידי עבדי עם נכר לעשות בהם כטוב בעיניהם. ביום ההוא נהפך לבב רבים מתלמידי בית הלל, “הנֹחים והעלובים”, ויסָפחו על תלמידי בית שמאי, המקנאים לעמם וארצם. וכן נדבקתי גם אני עם עדת חברי בבן הכהן הראש, באלעזר בן חנניה, שהיה שר המשטר בהר הבית וממונה על כל הכהנים המשרתים את פני ה' בהיכל קדשו. ויביאנו אלעזר דרך החצר אשר בעזרת הנשים דרומה מזרחה אל לשכת הנזירים⁶⁵, שם העיר לבבנו על הרעה אשר מצאה את עמנו מידי רומה הרֹשָעה. היא הביאה עלינו את הקללה הכתובה בספר תורת ה': “הגר אשר בקרבך יעלה מעלה” – כי בני הנכר היושבים על אדמת הקדש, עובדי האלילים בעיר קיסריה, הכרו מאת נירון קיסר לאזרחי ארץ, ובני עמנו, היושבים אל העקרבים ההם, לֻקחו מעֹצר וממשפט וכזרים נחשבו בארץ אבותם! זה כמה פעמים הֻכו אחינו מהם מכת בלי סרה – כי ממשלת הזדון הסירה משפטם, ודמיהם כמים המֻגרים; ועוד הרבה ערים כמוה נהפכו לזרים, לבני העמים אשר באו בתוכן לגור.

“זאת לנו תחת חסדנו! – קרא רעהו אלעזר בן שמעון, שגם הוא היה מתלמידי בית הלל, והוא בן אחת המשפחות המיֻחסות בירושלים – זאת לנו תחת חסדנו, בהקשיב אבותינו לדברי רבן גמליאל הנשיא בדור שלפנינו, אשר אחז בדרך אבי אביו, הלל הזקן, ויורה לעמו תורת חסד, לבלתי הפליא בין בני עמנו לבני נכר הארץ, להחזיק ידיהם בשביעית ולשאול בשלומם ולכלכל ענייהם ולבקר חוליהם ולקבור מתיהם בתוכנו⁶⁶ – וזה הגמול אשר בני הנכר משלמים לנו! עתה הנה משנאינו אלה נשאו ראש, ואנחנו יורדים מטה מטה – ואם כה נביט עמל ונחריש, הלא עוד אחת מעט וירשו גם את ירושלים עיר קדשנו ובבית קדשנו ותפארתנו יעמד אחד אליליהם לטמאהו, כבימי אנטיוכס מלפנים!”.

הדברים האלה הרעישונו עד מאד ויעוררו בנו חמה עז וקנאה קשה כשאֹל. ואלעזר בן חנניה הוסיף על דברי רעהו בקנאתו ואש עברתו, ויזכור לנו גבורות החשמונאים בימים מקדם, אשר לא שמו לב אל מספר גבוריהם אם מעט ואם הרבה, אך בשם אלהינו דגלו, ובקראם “לה' הישועה!” דרכה נפשם עז ואחד מהם רדף מאה מאויביהם! – הנה העתים הרעות שבו אתיו כיום הזה – קרא בחמת רוח – ולמה זה נגרע מגואלי עמנו ההם, אשר בקנאתם לה' ובאמונתם בו הצילו עמנו מרחפת צר? הנה גם נשיאנו, רבן שמעון בן גמליאל, הראש והראשון לבית הלל בימינו אלה, מודה ואומר כי כשל כח הסבל ועת לעשות לה' ולעמו. הבה, אַחי, נקום נא ונעשה בעת לעשות וה' אלהים יעזר לנו!".

“לה' הישועה!” – קראנו כלנו קול אחד ויחדו התאזרנו עז לקום לעזרת עמנו ולחוש לישועתו.

אז פתח אלעזר בן חנניה את אוצרו, ויוצא לנו סכינים חדים וממֹרטים אשר הביא שמה מ“בית החליפות” אשר באולם ההיכל⁶⁷, ובכרענו על ברכינו אל מול פני היכל ה‘, נשבענו יחדו בשם קדשו, לבלי הניח את נשקנו מידינו עד אם נבצע את מעשינו באויבי ארצנו או נפול יחדו חללים, בהלחמנו בם עד כלות כחנו ועד צאת נפשנו. ואלעזר בן שמעון יעץ בתבונתו למשול ברוחנו ולהתאפק עוד מעט, עד אשר תמָלא סאת האויב בעלילות רשעתו, אז נצלח למשוך את כל העם אחרינו, ואז תמצא ידנו לנו ברצות ה’ את דרכנו.

וסאת האויב נמלאה חיש מהר לרעתנו – כי ממחרת היום ההוא⁶⁸ בא פלורוס עם חיל צבאו ירושלימה, ויכונן כסאו למשפט על הככר אשר לפני ארמון הורדוס. ויצו ויביאו לפניו את מתתיהו בן תופיל הכהן הגדול ואת הנשיא רבן שמעון בן גמליאל וכל ראשי העיר וגדוליה, וידרוש מהם להסגיר אליו את המתאוננים ואת המתלוצצים, אשר חרפו שם כבודו. וכאשר נשבעו לו לאמונה כי לא ידעו מי הם, גרשם מפניו בחרפה ויצו לאנשי חילו לפשוט על העיר העליונה, עיר ציון, מושב שועי העם ואלופיו, ולשימה לבז ולמשסה. כשֹאה עלו צבאותיו על השוק העליון עם כל רחובותיו ומבואותיו, ויכו את כל הנופלים בידם וידקרום וירמסום בקרב חוצות, ויהרסו אל הבתים ויתנום לשלל ולבזה. ולקול השודדים ואנקת החללים רעשה כל העיר ותהי לחרדת אלהים.

ובירוניקה אחות אגריפס היתה אז בירושלים, לקים נדר נִדרה אשר נדרה בחלותה ותחי מחליה. ובשמעה דבר השערוריה אשר עשו אנשי חיל פלורוס ברחֹבות עיר, שמה נפשה בכפה ותלך ותבוא לפני הנציב הזועם, ותפול לרגליו, ותתחנן מלפניו על עמה. אך הוא השיבה ריקם ויגרשה מפניו בחרפה ובוז.

––––––––

המהֻמה הזאת היתה לפתע פתאום, ואנשי בריתנו לא מצאו יד להתגודד ולעמוד בפרץ. גם אמנם עוד קצרה ידנו במתי מעט אשר בתוכנו להתיצב נכח פני האויב העז, ובכל זאת לא נתנני לבבי לשבת בית, ואעל אל העיר העליונה, לראות ברעה אשר מצאה את עמנו. עודני מתחמק בין פִּנות הבתים, להתבונן אל כל הנעשה ברחֹבות העיר, והנה מאחד המבואות אשר לשוק העליון נשמע לאזני קול שועת ילד או אשה צעירה הקוראת לעזרה, ועל פני עובר איש אחד מאחינו, בנוסו מן המקום ההוא. שויתי רגלי כאילות וארוץ אחרי הקול עד הגיעי שמה – והנה איש חיל רומאי, גדול כענק וחסון כאלון, נפתל עם עלמה עבריה, רכה וענוגה; ידו האחת מחזקת בשערותיה הארוכות והפרועות ובשנית הוא קורע מעל צוארה את חרוזי-פניניה יחד עם לבושה וכֻתנתה אל מול לבה. למראה הוה רֻתחו מעי בקרבי, ואוציא את המאכלת הצפונה אתי מיום אתמול, ואקפוץ כארי אל השודד ההוא ואתקענה בין צלעותיו עמוק עמוק. עד ארגיעה והשודד נפל שדוד, נפח נפשו, והעלמה נפלה מתעלפת בזרֹעותי, עיניה סגורות, על עפעפיה צלמות, פניה לבנים כשלג ונחיריה ושפתיה הצבות מתֻלעות מדם – כי הכה השודד האכזר באגרופו על פניה, בהתאמצה להחלץ מידו. נבוך עמדתי על מקומי עם משאי הנעים אשר על זרֹעותי. מי היא ואנה אשאנה – לא ידעתי, ובכל המָבוא הָשלך הס, כי נחבאו כל יושביו בסתרי בתיהם משד ישוד צהרים.

ממבוכתי זו הוציאני האיש הפליט אשר שב ממנוסתו, ובראותו את מפלת האויב השוכב מת לרגלי שש עלי ויברכני. הבטתי אל האיש הדובר בי, והנה הוא יוסיפוס בן מתתיהו, ממרומי העם, הקרוב אל משפחת המלוכה.

“אשרינו כי עלתה בידינו לחלץ מצרה את הנפש העדינה הזאת!” – קרא יוסיפוס אלי בהעבירו ידו על לוח לבה. בהתגלות בשרה במקום הקרע – להעירה מעלוף נפשה. ותחבֻּלתו זו הועילה כרגע – כי ממגע היד הזרה התנודדה העלמה התמה, ותצנח מעל זרעותי ותקם ותעמוד על רגליה. רגע עופפה בי עיניה הגדולות, ומשנהו כֻסו בשמורותיהן הארוכות, ותמהר ותכס קרעיה בכפות ידיה ופניה האדימו כתולע. אז מהרתי ואפשוט מעלי אדרתי ואשימה מאחריה על כתפותיה, והיא אחזה בשני קצות האדרת ותתעטף בה מלפניה. ואז הרימה אלי עיניה השחורות ותברכני בתודה, ויוסיפוס גם הוא השיב תודות לי. ואנכי הוצאתי את המאכלת מצלעות החלל, ואנקה בבגדיו, ואתננה בחגורתי, ואחר כן פתחתי את חרבו ואחגרנה על מתני.

“תהי נא החרב הזאת לך למזכרת טובה, ידידי הצעיר! – אמר אלי יוסיפוס – כי אמנם היטבת עשה בהחישך לי עזרתך ובלעדיך מי יודע אם מצאה ידי להציל את העדינה הזאת מרעתה”.

את האיש הזה ידעתי עד כה רק לשמע אזן, ואחשבהו בתור האדם המעלה, ועתה השתוממתי מאד על עז פניו, בהתפארו לפני העלמה בפעל כפי, ואען ואֹמר:

“חלילה לי מהתהלל באשר עשיתי, בהצילי את אחותי בת עמי מכף שואפה: אך בזאת צדקת, אענך, כי בלעדי מי יודע אם קרבה לעדינה הזאת ישועתך – בנוסך על נפשך בעת צרתה”.

“אל נא נעמוד עוד פה! – האיץ יוסיפוס בנו – כי הרעש בעיר הולך וגָבור, ולך, עדינה, דרושה מנוחה שלמה אחרי הפחד אשר קרך”.

“גם בלעדי זאת לא נוכל עוד להתמהמה – עניתי – כי לא עת עתה להנעים שיחה, בשמוע אזננו שֹד אחים ואנקת נפשות העיפות להורגים”.

בדברי זאת אסף יוסיפוס את הפנינים המתגוללות על רצפת הרחוב. ואז כוננו פעמינו אל הבית הגדול אשר מאחרי המבוא, בית העשירה האשה, מרתא בת ביתוס – כי שם מעונה.

אנכי מאנתי לבוא הביתה ללא עת, גם היתה לי קרבת יוסיפוס לזרא. ובראות העלמה כי אץ אני לדרכי, ולא עצרתני עוד, ותגד לי כי שמה צפורה והיא בת יוסף בן גמלא, אחי יהושע הכהן הגדול, ובואה מעיר גמלה זה מעט, כי הביאה פיליפוס בן יהויקים, שר הרוכבים אשר לאגריפס, דודה מצד אמה, לבקר את היהושע דודה ואת מרתא דודתה. והנה נקרא דודה בתוך יתר שועי העם אל הנציב הזועם, ומאשר אחרו פעמיו עד כה, יצאה מביתה ותעמוד בקצה הרחוב ותצפה אל דרך שובו. ובשמעה את קול הקריה הֹמה, פנתה כה וכה אולי יקָרה לפניה איש, אשר יגיד לה פשר דבר – והנה נקרה אליה הרומאי הארור, ואחרית דבר הלא אדע. ככלותה לספר העתירה אלי לסור אליה עד מהרה לדעת את שלומה ולקחת ברכה ממנה ומקרוביה על החסד אשר עשיתי לה. ואנכי נעניתי לה בכל אַות נפשי, ואגד לה גם אני את שמי ומולדתי. אז אָצלה לי ברכה ותושט יד לי בידידות וחן, ועיניה הזהירו אלי באור יקרות, בבקשה אותי לחכות מעט קט עד בואה אל חדרה להחליף שמלותיה.

בדברה זאת כסתה כלמה פניה, ועל שפתיה הצבות רחף שחוק מהול בעצב, וכן נעלמה מנגד עיני. ואחר כן יצא אלי יוסיפוס ויתן לי את אדרתי ויברכני לשלום וישב הביתה.

עטוף באדרתי אשר נעמה לי עתה מאז עברתי רחוב הביתוסים ואבוא במרומי הר ציון בקרבת היכל החשמונאים. שם פגשני אלעזר בן שמעון ואחזת מרעהו, אשר ספרו לי כי זה מעט הצילו את בירוניקה המלכה מידי מרעים, אשר יצאו בעקבותיה בשובה מאת פלורוס, ולקחת נפשה זממו.

מעט מעט קמה הסערה לדממה. אנשי חייל פלורוס שבו בהכות את בני עמנו וידיהם מלאות שלל ובזה רבה אשר לקחו אתם אל הקסטרה⁶⁹, אחר קחת פלורוס את חלקו. ורבים מאחינו אשר התיצבו לקראתם לעמוד על נפשם נתפשו והובאו לפני הנציב האכזרי, ובשכרון יינו וחמתו צוה ליסרם בשבטים כעבדים נפשעים, ולהוקיעם על העצים נגד היכל מעונו לשעשועי נפשו.

––––––––

ביום השני נאסף המון רב על מרומי עיר ציון ועל כל מקראיה, ובספדם על חלליהם ובהתבוננם אל המהפכה הנעשתה בתים השדודים, ספחו חמתם על פלורוס צוררם. והנה צו יצא מאת הנציב לראשי העם, לשוב ולהתיצב לפניו! בפעם הזאת דרש מהם אות שלום: כי יצאו בראש העם לקדם פני גדודי החיל החדשים ולברך אותם, בבואם עתה לחזק את המשמר בעיר. בהודע דברו בתוכנו קם שאון; רבים מאחינו דברו באזני העם להזהר מעשות פקודתו, כי אך רעות במגוריו ורק תֹאנה הוא מבקש למצוא עוננו ולהוסיף יסרנו. העם נטה אחרינו וימאן לצאת ממקומו ולקדם פני מציקיו החדשים, הבאים להכביד עליו ידם. אך ראשי העם, אוהבי השלום והמנוחה, שלחו אלינו את מתתיה בן תופיל ואת יהושע בן גמלא, הכהן הגדול שהיה מלפניו, ואת כל ראשי משמרות הכהונה בהיכל קדשנו, כלם קרועי בגדים ואפר על ראשם, ואחריהם כל הכהנים משרתי ה' עם כלי הקדש אשר הוציאו מן ההיכל, והלוים עם כל כלי השיר, ויחד שפכו תחנתם לפני העם וישביעוהו בכל הקדוש לו, לכבוש כעסו ולהשיב חמתו ולעשות כדבר הנציב – למען השלום. וכן חזקו דבריהם על העם עד כי נאות להם לעשות בקשתם. המה יצאו את העיר ויקדמו בשלום את פני החיל הבא, ודבר פלורוס היה אל החיל בלאט, לבלתי השיב על ברכתם. כראות העם את פני אֹרחיו הנזעמים רעמו פנים גם המה וילונו על אלופיהם אשר השיאו להם לדבר שלום באויביהם, ופתאם השתערו אנשי החיל על העם והרוכבים הריצו סוסיהם עליו, ותהי מהומה ומבוכה ומבוסה רבה בכל הדרך עד מבוא העיר. שם נדחקו הנסים יחדו ואלה אשר נרמסו בשער ברגלי אחיהם נמעכו כלה בפרסות סוסי אויביהם עד כי לא נכר עוד מראיהם. גם אחרי השער כסוּ חלליהם את כל הדרך העולה מפרוַר בי-זיתא ועד העיר התחתונה. ואני ואלעזר בן חנניה ואלעזר בן שמעון וכל אנשי בריתנו לא נפתינו ללכת לקראת החיל הבא ולא נפלנו ברעה ככל יתר אחינו, ויחדו עמדנו צפונה להר הבית להתבונן משם אל החיל החדש הבא עלינו. ברצח בעצמותינו ראינו את השערורה החדשה הנהיתה, ופתאם נגלתה לעינינו מזמת הנציב הבליעל, אשר למענה הביא עלינו את כל המהומה הזאת – כי יצא מהיכלו ויעמוד בראש גדודו ויכונן צעדיו אל מבצר אנטוניה, לפרוץ משם אל המקדש ולשלוח ידו באֹצר בית ה‘! אז התאמצנו בשם ה’ ונפרד לשני ראשים: הראש האחד תחת פקודת אלעזר בן שמעון – ואתו גם אני ויהודה אחי הצעיר – עלה על גגות הבתים בפרור בי זיתא, ומשם השלכנו אבנים על ראש צוררינו, אשר נבוכו נדחקו יחדיו במבואות הפרור הצרים מאֹד. והעם הנס מפניהם שאף רוח ויאמץ לבו בעזרתנו ויעש גם הוא כמונו ויחסום הדרך על אנשי החיל ולא נתנם עוד לעבור. והראש השני תחת פקודת אלעזר בן חנניה לקח אתו קרדמות וכילפות מאֹצר כלי המקדש ויהרוס ברב כח את אולם העמודים המאחד את מבצר אנטוניה עם הר בית ה'. ובזאת נסכלה עצת פלורוס, נבצרה ממנו להרוס אל המקדש ממקום מעמד חילו במבצר ההוא – כי שבר העמודים וקורות גגותיהם ההרוסים סגרו עליו את הדרך, בל יוכל עוד לעבור.

פלורוס היה מוג לב כטבע כל אדם אכזרי, אשר לא ידע רחם בהיות לאל ידו, וכרפות כחו יפול לבבו ויחת ממעלליו. כראות פלורוס כי ירט הדרך לנגדו ולא על נקלה יוכל להגיע אל אוצר המקדש, מחוז חפצו, יצא עם חילו מירושלים, ורק גדוד אחד השאיר בה למשמר. ואנשי בריתנו החליפו כח ויתאזרו עז לשבור עול רומה ולנתק מוסרותיה לנצח.

אז יחָלקו תושבי ירושלים לחצי: רבים נטו אחרינו ויהי דברם עמנו לקום כאיש אחד לישע עמנו ולקרוא גם לעזרת אחינו הרחוקים, היושבים על נהרות פרת וחדקל, – והנסיכים הגֵרים בני ממלכת הדייב נתנו יד עמנו, ויהיו נכונים לעורר גם את הפרתים לחדש מלחמותיהם עם רומה. אבל רוב השועים והקצינים וכל הקרובים לבית אגריפס החזיקו בשלום מאנו לעזבו, כי נפל פחד רומה עליהם.

ואגריפס היה בעת ההיא במצרים, כי הלך לברך את בן נשיא ישראל באלכסנדריה, את טיבריוס אלכסנדר, אשר בגד זה כבר בעמו וימר את דתו וישא חן וחסד מלפני מלכי רומה, וילך מחיל אל חיל, ויהי נציב ביהודה⁷⁰ ויצר לישראל מאד, ויוסף עלות מעלה ויהי לנציב ומושל עליון על כל ארץ מצרים. וכשמוע אגריפס את כל הנעשה בעיר הקדש, וימהר ויבוא ירושלימה ויאסוף את כל העם על הככר אשר לפני היכל החשמונאים, והוא עלה עם בירוניקה אחותו במעלה אולם העמודים אשר על פני עמק החרוץ, ושם נשא מדברותיו ויוכיח לדעת כי קצר כח עמנו הקטן והדל לעמוד מפני ממלכת רומה הגדולה והעצומה, השלטת בכל הארצות ובכל הגוים. “חמלו על נפשותיכם: – חנן קולו בדברו ועיניו מלאו דמעה – חמלו על נשיכם וטפכם, על עיר קדשכם ועל היכל תפארתכם – פן יהיו לכלה ולבער בעלות עליכם רוח הרומאים המושלים בעז עולם!”. כן קרא אל העם בקול קורע לבבות, ויבטיח אותנו לאמונה כי לב קיסר רומה אך טוב עלינו, ובהודע לו רשעת הנציב יעמידהו למשפט וכפעלו ישלם לו.

העם התבונן אל שכל מליו ואל בכי בירוניקה אחותו, אשר צרתנו נגעה אז עד נפשה, וישב אפו וחמתו שככה. ויהי נכון למלא אחר עצת אגריפס, לבנות את אולם אנטוניה מחרבותיו גם לשלם את המס הראוי לאוצר המלוכה. וכראות אגריפס כי לב העם נכון עמו, ויוסף לדרוש ממנו להשקט במכונו ולהכנע מפני פלורוס עד אשר יבוא נציב אחר למלא מקומו. ובדבר הזה שחת חכמתו וכל עצתו התבלעה – כי כמעט העלה את שם הצורר הנבל על שפתיו, ואף כל העם חרה בו, וישפכו עליו זעמם ויקללוהו קללות נמרצות ויסקלו באבנים ויעפרו בעפר לעמתו, עד כי נס מפניהם ויברח בהחבא.

העם עלץ בישועתו, כי שבת נֹגש, חדל שאון צרים מעיר האלהים, עוד מעט וגם מארץ הקֹדש כלה יֹגרש. ויקבעו את היום ההוא⁷¹ ליום חג ומועד, – כי הוא תחלת הגאולה, זכר לחרותם הבאה⁷².

ביום המחרת סרתי אל בית מרתא בת ביתוס לשאול בשלום צפורה ולדעת אם נרפאה מן המכה אשר הכה השודד אותה בפניה. והנה הֻגד לי שם, כי עוד ביום אתמול לְקָחָהּ פיליפוס עמו בעזבו עם אגריפס את העיר, ודברו היה נחוץ להשיבה אל אביה, אחרי רואו כי לב העם היושב בירושלים הוֹלך וסוער, ומי יודע מה ילד יום! הדבר הזה לא הכאיב לבבי מאומה, כי לא ידעתי נפש העלמה ההיא וגם לא התבוננתי היטב בפניה, לבלתי הכלימה – רק עיניה היפות והישועה אשר עשיתי לה השאירו לי זכרון נעים, אשר נתן בלבי ענג לא ידעתי שחרו, וזולת זה אין דבר.

ביום ההוא לעת הערב נפגשתי עם אלעזר בן שמעון, ויגד לי, כי מרים ארושתו, בת נקדימון בן גוריון דודו, רעית צפורה וחברת שעשעיה מילדותן, ראתה את פניה לפני עזבה את העיר והיא ספרה לה את כל אשר קרנה. ובהגיד מרים לה כי יודעת היא אותי, בהיותי אוהב ורע לארושה אהוב לבבה, העתירה לה לאצול לי ברכה בשמה ולהביע לי צרת נפשה, בעזבה את העיר, בטרם תמצא יד לה להַראות את פני ולהודות לי בפיה על הטוב והחסד אשר עשיתי עמה. אך עוד חזון למועד – אמרה – ותקותה תאמצנה, כי עוד תשוב תראני בהוָשע עמנו וארצנו מיד צר, כי עוד ירבו גואלים כמוני אשר יחישו עזרתה גם לבת ציון השדודה, לעם אלהים ולארץ הקדש אשר היו לבז.

הדברים האלה לקחו לבבי ויגעו עד נפשי; בהם ראיתי כי תמימת דעים היא עמנו ונפשה כלתה לראות מציון ישועת ישראל. אך קֹרות העת ההיא והמסבות אשר התהפכו בעיר ובארץ נשאוני הלאה, והמעשים הגדולים אשר נעשו אז בקרב עמי, הסיחו את דעתי מרעיוני רוחי וממחשבותי לנפשי.

––––––––

נס המרד הורם בעיר ובארץ. על פי אלעזר בן חנניה חדלו הכהנים מהקריב את קרבן היום בעד שלום קיסר רומה, אשר היה נהוג בעמנו מימי אגוסטוס והלאה. ובגליל קם האיש מנחם מצאצאי יהודה הגלילי, ויעמוד בראש הסיקרים ויפול על מבצר מַסַּדָּה פתאם, ויהרוג את כל אנשי חיל רומה שהיו שם למשמר, ואת נשקם וחליצותם לקח הוא ואנשיו עמם וחמושים עלו יחדו עירה ירושלים, לחזק ידי תושביה לעמוד במרדם.

להוסיף עצים על המדורה שלחו מבקשי השלום מלאכיהם אל אגריפס ואל פלורוס, ויאיצו בם להביא חיל וצבא ירושלימה ולבצור רוח העם ביד חזקה. ופלורוס מאן לעשות בקשתם, כי ירא לנפשו או כי חפץ לחכות עד אשר יגדל המרד והגדיל נקמתו אחריו. ואגריפס שלח שלשת אלפים רוכבים ביד פיליפוס לעשות מלחמה בהמתקוממים, אשר לקחו עמדתם בהר הבית ובאקרא, היא העיר התחתונה. רק ציון, העיר העליונה, מושב השועים והאצילים, נשארה פתוחה לפני חיל אגריפס. שם התאחד עם הגדוד הרומאי ויחדו ערכו מלחמה עם הקושרים. שבעת הימים⁷³ ארכה המלחמה, ולאחרונה שת כל העם ידו עם גואליו, ואז נהדף כל חיל האויב גם מעיר ציון ויחש מפלט לו אל ארמון הורדוס וישָגב שם.

אחרי שלשת ימים נכבש לפנינו גם מבצר אנטוניה, וחיל הרומאים אשר התבצרו בו הֻכה לפי חרב. אז שמנו מצור על ארמון הורדוס, ובעזרת הסיקרים האזורים בגבורה יכלנו גם לו. לחיל אגריפס הנהוג על ידי פיליפוס היתה מאתנו חנינה, ואחרי עזבו את נשקו בידנו יצא את העיר בשלום. אבל הרומאים בושו להכנע, ובאין עוד לאל ידם להחזיק מעמד בארמון הורדוס, התבצרו בשלשת מגדלי החומה אשר על ידו, ונצוּר עליהם עד אשר תם לריק כחם, ואז התחננו אלינו לשפות שלום להם. ואנחנו נעתרנו לעשות בקשתם, ועל פי הברית הכרותה בין מַטיליוס שר הגדוד ובין גוריון אבי נקדימון וחנניה בן צדוק ויהודה בן יהונתן, ראשי זקני ירושלים, הניחו הרומאים בידינו את נשקם ואת כל הכבוּדה אשר להם וישימו לדרך פעמיהם. אז נגלתה רעת הסיקרים – כי נפלו עליהם פתאם ויהרגו את כלם לפי חרב, ורק על מטיליוס חמלו – כי בסור אליו מר המות קפץ ונשבע כי נכון הוא להתגַיר ולבוא בברית עמנו. על הדבר הזה הַשמו כל ישרי לב – כי נבלה עשו הסיקרים בעיר הקדש ויחללו שם כבודנו, בחללם שבועה להפר ברית ולשפוך דם נקי. משם פשטו הסיקרים על העיר העליונה ויד רֹב העם אתם, לתת נקמתם באוהבי הרומאים ומבקשי שלומם. וישלחו אש בהיכל החשמונאים, מעון אגריפס וביורוניקה, ובבית חנניה הכהן העשיר, ואחר כן שרפו את הארכיון אשר על יד ההיכל, ששם נאצרו כל כתבי המלוכה מלפנים וגם כל שטרי החובות שהי על בני העם בעיר ובמדינה, וההמון שמח ועלץ למראה עיניו, ויחל במחולות סביב התבערה. והאנשים אשר הלכו במלאכות אחיהם אל אגריפס ופלורוס, להעלות צבאיהם על ירושלים, התחברו במערות ובצנורות המים אשר מתחת לארץ, מפני פחד העם וחרון אפו. המעשים האלה היו למֹרת רוח לכלנו; מהם הָראינו לדעת, כי עתידים הסיקרים להיות בפחזותם לנו למוקש וגם את העם יוליכו שולל, בהתעותם אותו בדרכיהם הנלוזים; אך המהֻמה אשר קמה בארץ אסרה ידינו ותמנענו להסיר מעלינו נגענו בעוד מועד.

ויהי בהוָדע בערי הגוים את אשר נעשה לגדוד רומה הנשאר בירושלים, ותבער כאש חמתם, ויקומו על היהודים היושבים בתוכם ויקחו נקמתם מהם. מקיסריה החלה הרעה, כי הסית פלורוס את בני הנכר, אזרחי העיר, ויעשו זבח גדול ביהודים אשר שבו העירה בפקודתו. ויהי מספר הרוגינו שם עשרים אלף איש, ואת שרידיהם פליטיהם רדף פלורוס באפו ויתפשם ויאסרם לעבודת פרך באניות ממשלתו⁷⁴. וכשמוע היהודים יושבי ארץ הקדש את אשר נעשה לאחיהם בקיסריה, חגרו חַמות, ויקומו גם המה על בני הנכר היושבים בתוכם ויפילו מהם רב. וגדודים עברו מהם ויפשטו על ערי הגבול ויכו את יושביהן. וכן פשטה מלחמת עם בעם ועיר בעיר גם מעבר לגבול ארצנו, ועד אנטוכיה אשר בסוריה ואלכסנדרה אשר במצרים הגיעה. הפרעות האלו הוסיפו לפחת אש קנאות בלבב העם היושב בירושלים, ויהי מספר המתנדבים למלחמה הלך ורב, וגבורי עמנו מרחוק באו לעזור. וגדודי אחינו יושבי ערי המדינות עשו חיל, ויכבשו את המבצר קפרוס אשר בקרבת יריחו, ואת חיל המשמר הרגו לפי חרב. בעת ההיא יצא חיל המשמר הרומאי ממבצר מכור, בדעתו מראש כי תקצר ידו להחזיק מעמד נגדנו, וגדודי קנאינו מלאו מקומם ויתבצרו בו ולא עזבוהו עוד עד בוא קצנו.

אז התעורר קיסטיוס גאַלוס, נציב רומה בסוריה, ויעל על ארצנו בראש שלשים אלף איש מלגיוני רומה וחיל מלכי הארצות אשר על גבולנו. גם אגריפס נלוה עמו בחיל שלשת אלפים איש רגלי ואלפַּים פרשים. וישטוף ארצנו כנחל איתן וישרוף ערים וכפרים ויך את יושביהן לפי חרב ויבוא עד גבעה, הרחוקה דרך פרסה אחת מירושלים. אבל בטרם ינוח מדרכו קדמנו פניו בקול תרועת מלחמה, ונשתער על מחנהו בעז רוחנו ונכהו אחור⁷⁵, ולולא חשו רוכביו לעזרה אזי עשינו כלה ביום ההוא לכל חיל החלוץ אשר היה עמו, ונָשב העירה במצהלות נצחון ובשלל לא מעט. ביום הרביעי כאסוף קיסטיוס את כל חילו, התאזר עז ויעל על ירושלים, ואגריפס היה לו לומרה דרך, ויוליכהו דרך הצפון, ששם אין חומה ומבצר לחלקי העיר החדשים, ומשם פרצו על פרוַר ביזיתא ועל העיר החדשה ויעברו שוק העצים ויגיעו עד לפני החומה הצפונית. ואנחנו התחזקנו על החומה' ומדי קרב האויב אלינו נגף לפנינו ויסוג לאחור, וגדודים מאתנו פשטו מאחריו להכרית אֹכל מפי חילו. זאת ראה קיסטיוס ויבן לאחריתו, וימהר ויעזוב עם חילו את העיר ויפן ערף לשוב בדרך בה. אז יצאנו לרדוף אחריו, ונעל על מרומי ההרים ונשלח את כל מגפותינו בחילו העובר במורד וחלליו כסו את כל הדרך. בהגיעו אל בית חורן מצא את גדודינו נטושים על ההרים מסביב לעשות כלה לו ולחילו בעברו בעמק אשר לרגלינו. שם היתה תבוסתו שלמה – לולא היתה חשכת הלילה מגן בעדו. בלילה ההוא העמיד נגדנו ארבע מאוד איש חיל להסב אליהם עינינו, והוא התגנב עם חילו בלאט ויסע ויעבור כל הלילה עד כי לאור הבקר כבר חלץ ממנו בהרחיקו מעלינו דרכו. וארבע מאוד האנשים עצרונו בחזקה וילחמו עמנו בעז וגבורה עד כי נפלו כלם לפי חרב. אמנם את קיסטיוס ואת יתר חילו לא הדבקנו עוד, אבל כל הכבודה הרַבה, כל כלי הנשק וכלי המצור וגם אֹצר כספו וזהבו נפל בידנו. וכן שבנו בשלל הרב ירושלימה⁷⁶ בקול רנה ותרועה ובהמון חוגג. את הכסף והזהב הקדשנו לאוצר בית ה', אל כלי המצור העמדנו בקצה הר הבית ואת הנשק חלקנו בינינו. גם דגל הלגיון הרומאי, אשר הוליך קיסטיוס עמו מאנטוכיה, נפל בידנו, לחרפת אויבינו ולכבוד ולתפארת לעמנו.

והעיר ירושלים צהלה ושמחה. כלנו עלצנו בישועת ה‘, כי הנה שבו לנו ימי החשמונאים מלפנים, וברב כח נלחמנו עם אויבנו אז אף יכלנו לו. את מורא הרומאים לא יראנו עוד ומהמונם לא חתנו, כי התפארנו עליהם לאמר: "כאשר מצאה ידנו למטיליוס וקיסטיוס, כן תמצא ידנו לכל שריהם ולגיוניהם, כי זרוענו תאמצנו ולה’ הישועה!"⁷⁷. ברצות ה' דרכנו עם אויבינו חוצה הָשלמו לנו גם אויבינו פנימה, כל שועי העיר וגדוליה שתו ידם עמנו, ולולא הסיקרים שהיו בעוכרינו, כי עתה נשארו כלם שלמים אתנו, ובאין בוגדי און בקרבנו שגבנו ישע ולא ידענו רע. אך מנחם ראש הסיקרים התעיב עלילה כדרכו, וישם דמי מלחמה בשלום, ויתפוש את חנניה ואת חזקיה, ראשי נכבדי עמנו וקרובי אלעזר בן חנניה העומד בראשנו, ויתנם לעוכרי עמם בבקשם שלום רומה, ויעש בהם משפט מות. ותקטן עוד זאת בעיניו, ויעד גאון וגבה ויבוא בלבוש מלכות אל הר בית ה‘, ויתנשא על פי שמו להיות למשיח אלהי יעקב⁷⁸. אז חרה אף כלנו עד להשחית, ובעמוד אלעזר בן חנניה בראשנו, ערכנו מלחמה עם הסיקרים ונגרשם מבית ה’, ונפיצם איש מעל אחיו. ואלעזר רדף אחרי מנחם, אשר ברח מפניו אל העֹפל על פני הר הבית דרומה; שם נכשל מנחם ברגליו, בהסתבכן במעיל הארגמן אשר נשא עליו, ויפול ארצה, ואלעזר ואנשי בריתנו סקלוהו באבנים וימת. ורק מתי מספר מהסיקרים נמלטו מן העיר ויברחו אל רעיהם אשר במבצר מסדה וישבו שם⁷⁹.

אז היתה מנוחתנו שלמה. הסנהדריה הושבה אל מכונה כבתחלה, ורבן שמעון בן גמליאל נשיאה היה גם לנו לנשיא וראש. אף שהיה מצאצאי הלל לא זרה לו רוחנו ויבוא בסודנו, ובנו גמליאל⁸⁰ וחתנו ר' אליעזר בן הורקנוס⁸¹ וגם רבים מזקני הסנהדריה נתנו ידם ולבם לנו – כר' חנינא סגן הכהנים⁸² וזכריה בן אבקלוס⁸³ ועוד כמהם. וכבוד אלעזר בן חנניה יקר מאד בימים ההם בעיני כל חכמינו אלה, עד כי פעם אחת, בהאסף כלם לבקר את אביו בחלותו, נמנו וגמרו על פי עצתו להנזר כלה מבני הנכר הבאים בתוכנו⁸⁴, אחרי אשר נגלתה איבתם לנו במטבח זה ערכו לאחינו בשבתם לבטח עמם – ולא יהיו עוד להרומאים למרגלי חרש בחדשם מלחמתם עלינו.

אמנם ידענו כי לא על נקלה יאספו הרומאים ידם מעלינו. קרובי אגריפס הנה יצאו את ירושלים בהחבא, ללכת ארצה יון ולעמוד לפני נירון קיסר ולהעיר עלינו כל חמתו. אך קוה קוינו כי בקום כל העם כאיש אחד לעמוד על נפשם, תחזקנה ידינו באלהי ישענו, ונלחמו אלינו כל גויי הארץ ולא יוכלו לנו. ולתת אמץ בלב אחינו, יעץ אלעזר בן חנניה לאמונה, לכתוב “מגלת בית החשמונאים”⁸⁵, והיו גבורינו מלפנים להם למופת – כי גם ממלכת סוריה הגדולה והחזקה בימים ההם לא הרפתה מהם ותחדש חיליה נגדם, אך תם אז לריק כחה, וקץ ישועתם באה. והעם התעורר בגבורה, וכלם יחד התנדבו לעזרה, אלה בכסף ואלה בכח ידים, אלה עדרו מערכה ואלה למדו ידיהם לקרב, והעיר מלאה בתי חרשת עץ וברזל, להכין נשק וצרכי מלחמה לרוב. גם בצרו את החומות, ויבנו חומה חיצונה סביב לפרור ביזיתא, היא החומה אשר החל אגריפס הראשון לבנות ויניאוהו הרומאים ולא נתנוהו אז לכלותה. וכל זה נעשה בשובה ונחת, בהשקט ובטחה, כי בשלום ובמישור הלכנו וחדות ה' היתה מעוזנו.

וימי החנוכה, מועד מזכיר גבורת החשמונאים, היו בשנה ההיא לחג גדול לעמנו ולחג משפחה לאנשי בריתנו, חג חתונת אלעזר בן שמעון לבית גוריון עם בת גילו מרים בת נקדימון דודו. וגם זה היה לנו אות לטובה – כי לב נקדימון העשיר נטה בראשונה אחרי השלום, ככל שועי עמנו, ותהי עצתו גם הוא להתרפס לפני רומה גברת הממלכות ולצפות לחסדה. ואלעזר בן שמעון היה לב אחד עם אלעזר בן חנניה להתפרץ מפני הממלכה הרשעה ולפרוק עולה מעל צוארנו, ולפלגות דעותיהם אלו חלק לבבם, ויהי ריב ומדון נשא, וכמעט הֻתּרה אגדתם. וחתונת דודים זו נתנה לנו אות אמת, כי הנה התיחדו הלבבות והגדולים נשמעו לקטנים, לחזק השלום פנימה בעמדם בקשרי מלחמה עם אויביהם חוצה.

ביום הרביעי⁸⁶ בצהרים נאספו כל הקרואים הצעירים אל מעון החתן אשר ברחוב הפִּנים המָפנה אל רחוב דוד. ואחרי כלותנו לאכול ולשתות ולהטיב לבנו, החלה ההליכה אל בית נקדימון אבי הכלה אשר בקצה הרחוב מעבר השני – כלנו לבושי מכלול כיום מועד. החתן יצא בעטרת פרחים ושושנים קלועים בעלי עץ עבות, ועל קדקדו פאר תכלת מרֻקמה חוטי זהב ומשֻבצה אבני חן⁸⁷, מעילו משי ירקרק חטוב אֵטון הודו ועל מתניו חגרת שני מעשה חושב, ובה תקועים קסתו⁸⁸ חֹתמו ופתילו⁸⁹. הקרואים יצאו במקלעות הדסים מסביב לראשם ובידיהם ענפי עץ עבות וכפות תמרים אשר זרקון למעלה ונטלון בידים מהירות לשעשע לבב הרואים⁹⁰, ולפניהם רעש חצוצרות וקול תפים וצלצלי תרועה, וכל שמחי לב יצאו במחולות ורקודים. כמעט הגענו אל רחוב דוד, הנמשכה משער הפנים מערבה ועד עמק החרוץ אשר לפני הר הבית מזרחה, והנה משני צדי הרחוב לכל ארכה צנורות נמשכים מבית נקדימון והלאה, האחד מקלח שפעת יין לכל עובר, לשתות ולשום בכליו, והשני – שמן טוב לכל החפץ לקחת עמו לסוך ולהתעדן⁹¹. ודרור נקרא לכל ילדי בתי הספר אשר ברחוב ההיא⁹², ולתת מעדנים לנפשם בזבזו להם קליות ואגוזים⁹³. וכה הלך ההמון ורב עד אשר נפגשנו בעדת הנשים הכבודות הבאות לקראתנו ממעון בית גוריון; כלן לבושות מחלצות, מעֻטרות בפרחים ועדויות מבחר כל עדי. הכלה יצאה בהינומה, הוא הצעיף הדק והשקוף המכסה את פניה⁹⁴. באזניה נזמי זהב משבצים אבני שהם; לבושיה משי ורקמה, חַשב אפודתה רצוף אבני חן, שערותיה ערוכות לאחורי ראשה ומתפשטות ויורדות לארכן על כתפותיה ועל גבה⁹⁵. שרשרת זהב שלישיה מעשה עבות וממֻלאה בספירים סבבה את צוארה ותגיע עד לבה, ועל ראשה “עיר של זהב”⁹⁶, והיא עטרה עשויה מעשה חֹשב; בה תבנית העיר ירושלים עטרת גאותנו⁹⁷, ובמקום המקדש – אבן-יהלום יקרה המתנוצצת לעין בקרני הודה, כנברשת הזהב אשר על פתח ההיכל לאור פני השמש⁹⁸. הכלה יושבת באפריון⁹⁹ – הוא אהל משי אדום עם כפת תכלת וסביבותיה כנפות ומלילות¹⁰⁰, עשויות בחוטי זהב מעשה עבות¹⁰¹. והאפריון נשוא על כתפות שמונה נערים בני כושיים לבושי כתנות פסים. ועשר נערות בנות הודו הולכות לפני האפריון ומקטרות מר ולבונה עם כל ראשי בשמים, ולפניהן עשר נערות סוריות נושאות אבוקות לקדם בהן את פני החתן, כחק¹⁰². ולפני כל הכבוּדה הזאת להקת שרים עם נוגנים בחלילים ובנבלים ובכנורות ובמענעים ובשלישים ובקול האֵרוס¹⁰³ והטנבורה¹⁰⁴.

כקרוב שני המחנות חד אל אחד עמדו יחדו. הקולות חדלו והכלה ירדה מאפריונה נשענה על יד חברתה, שושבינתה, ותקרב צעדים אחדים ותשתחוה בענות חן אל מול פני החתן אשר יצא לקראתה גם הוא, נשען על ידי, כי בי בחר להיות שושבינו¹⁰⁵. אז אחז בידה וינהגנה אל האפריון, ויושיבנה שם לימינו. העבדים אחזו בבדי האפריון וישאוהו מעלה, והֹשרים והמנגנים הרימו קול והקרואים והקרואות צהלו וישמחו. כלם הפכו פניהם ויכוננו פעמיהם אל בית נקדימון. ואנכי נשארתי על מקומי ולבבי פחד ורחב, בהתבונני אל השושבינה הנחמדה, העומדת לנגדי בכל הודה והדרה. בעיניה הכרתיה כי הנה היא צפורה, אשר הצלתי מכך הרומאי בשדדו ממנה את עדייה, והיא הביטה אלי ונהרה ופניה אדמו מגילת נפש.

“לא נפלאת היא, אדני, כי לא הכרתני בנשאך אלי עיניך – פתחה בחן שפתיה – כי בהפגשנו בפעם הראשונה צבו שפתי ואפי ופני שֻנו מאד, עד כי בבואי אז הביתה ואביט אל הראי, עמדתי ואתבונן בי ולא הכרתי מַראי אף אני”,

“אכן השתנית מאד לטוב, עדינה, בשובך אל קדמות מראיך – השיבותי אמרי לה – ומאד יגדל משוש לבי כי אֻשרתי לראותך עתה ביום שמחתנו זה. לכן משנה שמחה אשמח בו”.

“לא אכחד ממך – ענתה בתם לבבה – כי רק לבעבור זאת העתרתי אל אבי ואפצר בו עד בוש להניחני לבוא ירושלימה לכלולת מרים רעותי, בדעתי כי למועד הזה שמור לי ענג רב: להַראות את פני ולברכך בפי על הטוב, אשר עשית לי בטרם נודעתי לך בשמי. אך נגרע נא שיחתנו עתה, כי לא זו העת. ועוד חזון למועד הזה אשר נתראה ונשיחה יחדו, כי הלא שושבינים נחנו גם שנינו, ומשמרת כבודנו שמורה תהיה לנו להפגש ולהתרועע דיֵנו”.

בדברה זאת הושיטה ידה לי ותלבבני בעיניה, ועד מהרה התחמקה התבוללה בתוך העלמות התופפות, וגם אני שבתי אל אחזת מרעי העליזים, אבל בעבור חושי בי נפעמתי ולא ידעתי נפשי.

––––––––

ובית נקדימון בן גוריון, העשיר בעשירי ירושלים, הוא ארמון כלול בהדרו כהיכל מלך. עשר מעלות אבני גזית עשויות למבוא החיצון. שם על גרם המעלות, לפני הפתח, עמדו נשים יקרות, באות בימים ונודעות לשם, ובידיהן בקבוקי יין סתומים וחתומים חתם צר¹⁰⁶, אשר הניפום תנופה בצאתן במחול לקראת הבאים. וכהחל כלם לעלות, עמדו הזקנות הכבודות בשתי שורות מזה ומזה, ולא חדלו לרקד ולהניף את הבקבוקים תנופה לפני העולים עד אשר תמו כלם לעבור על פניהן.

האולם, אשר בו נאספו עתה בני הנעורים, הוא גדול ורחב ידים, פתוח אל מול החצר, ובמקום קיר מבדיל עומדים שני טורי עמוד אבן ממבחר השיש האתונאי, הלבן כשלג והשקוף כבדלח. טורי עמודים כאלה ערוכים גם לכל עברי האולם פנימה, ולכלם אדָנים וכתרות שיש אדמדם עם נקודות שחורות – הוא השיש המצרי. פסילים ותמונות כל חי לא יראו ולא ימָצאו בכל הארמון הזה, כחק לישראל מאז ומעולם, ותחתיהם נראים על הקירות ועל כותרות העמודים ועל הספּוּן מלמעלה פתּוּחי צמחים ופרחים וכל פרי נחמד למינהו, והם משוחים בצבעים הראוים להם עד כי לא נכר מעשה הטבע מפני מלאכת המחשבת. ובספּוּן תלויות מנורות כסף על שרשרות נחשת קלל, ובין קני המנורות חרוזי זכוכית מוּצקה לקצוות הרבה, מעשה ידי הצדונים. הקירות בנוים אבני גזית אמוצות למראה וחלוקות משעי, ועליהם צנתרות זהב וראִיי כסף ממֹרט, וביניהם מסגרות נחשת קורינתית¹⁰⁷ מסביב לכתֹבות עבריות: אמרי מוסר וחכמה הלקוחים מספרי הקדש וממשלי חכמינו. הקרקע מצֻפה צלעות ארזים חלוקי מעצד ומשוחי בששר, ומכסיהו יריעות יקרות בשלל צבעיהן רקמה. במעלה קיר הרחוב חלונות שקופים אטומים השולחים אור כהה לאולם מטה, ועל פני העמודים המפנים אל החצר יריעות שש משזר, המכסות את כל פני האולם מעבר ההוא. – עתה הוסרו היריעות מתחתיהן הצדה, והן אחוזות בחבלי בוץ אל העמודים הקיצונים לשני העבָרים, וזרי פרחים קטופים מגנות יריחו סובבים לכל העמודים ועוברים במקלעותיהם מזה אל זה, ובהם תלוי מבחר כל פרי ארצנו הטובה, ועלי אֵלה ואלון ושקמה קלועים באגֻדות על פני קירות האולם מסביב לצנתרות ולראיים ולכתֹבות הנמלצות. בין הקירות והעמודים יציעי משי ורקמה רכים ונעימים למושב ולמסבּה, ועצי חמד מלאי ציצים ופרחים ונותני ריח כלבנון עם עצי רמון ואגוז ובטנים ושקדים ותפוחי זהב ופסתקיות ואפרסקים הובאו באגנות שיש מכרמי עין גדי והוצגו בשדַרות ישרות לכל ארך האולם מן הקצה אל הקצה.

בבואנו אל האולם ראינו המון רבה מעניי עמנו קמים מן השלחנות הערוכים להם בשורות הרבה על פני החצר. כלם שְֹבֵעים ודשנים ממשתה שמנים אשר ערכו להם אבות הכלה, בשרתם לפניהם בראש כל עבדיהם. פניהם צוהלים מהיין הטוב אשר שתו לרויה, ולבם שמח על המנות ומתנות הכסף אשר חלקו להם ביד נדיבה, והנה הם מתיצבים במערכה אל מול האולם, ומחכים לראות את החתן והכלה ולברכם בשם ה'. שניהם יצאו לקראתם ויודו לאחיהם העניים על הברכות אשר אָצלו להם בלבב שלם. העניים פנו ויצאו דרך שער החצר, שם קדמום המנגנים בתרועה ובכלי שיר; שם הוגד להם כי ביום מחר לעת הזאת, עת יובל הזוג בשמחות וגיל אל מעונו בבית שמעון בן גוריון, אבי החתן ודוד הכלה, ישובו יאתיו שמה אל המשתה אשר יֵעשה להם עם מנות ומתנות כיום הזה. העניים עלצו למשמע אזניהם וילכו משם שמחים וטובי לב, וקול זמרותיהם ומצהלותם נשמע עד למרחוק.

ובאולם העלו את המנורות. השמן הטוב היצוק בהם נתן ריחו, ואור גדול נגה מן המנורות והצנתרות על האולם וכל אשר בו, והראִיים המבהיקים זיום האליפו את המראה וישיבוהו עד אין סוף, בקבלם אותו זה מזה ובהשיבם אותו זה לזה. החתן והכלה ישבו באפריונם אשר העמד להם בראש הקרואים על יד הקיר המָפנה אל הרחוב. וכל בני הנעורים ישבו במסבּה, ועבדי הבית רצים ובאים לפניהם לשרתם: אלה מביאים ממתקים ומגדנות ושקויי עדן, ואלה מוריקים שמן מר ואפרסמון מצלחיות בדלח; אלה זורקים “קֻפות בשמים” וכל אבקת רכל, ואלה מניפים במניפות¹⁰⁸ על פני המסֻבּים והמסבּות לעשות להם קרת רוח למשיבת נפשם.

בדעתנו כי עוד כשתי שעות תעבורנה עד בוא החכמים הזקנים לברך את הזוג ולסדר את הנשואים כדת, החלונו להתרועע ולהשתעשע על פי דרכנו. הבחורים קמו ממקומותם ויעמדו לפני הבתולות, ויחוּדו חידות וימשלו משלים וישאלו שאלות וישיבו תשובות מחֻכּמות, איש לפי רוחו ותבונתו. ואחרי התרועעם דַים הואילו ליחד שעשעיהם בענין אחד לכלם, ויגמרו אֹמר לתת בשיר קולם. אז שבו כלם למקומותם ויאמרו להפיל גורלות מי בבחורים או בבתולות ישמיע שירת דודים, שירה עבריה, טהורה ונקיה, חמודה ורצויה לכל. והנה החלו החתן והכלה להתלחש, ושחוק נעים עבר על שפתיהם, בשומם עיניהם בשושביניהם, ואחר כן גזרו שניהם אֹמר, כי עלי ועל צפורה להשמיע קולנו ראשונה, אחרי דעתם כי שנינו יודעי פרק בשיר ומטיבי נגן.

מלכי היום פקדו, ומי לא ישמע? החתן והכלה נתנו צו – ומי ישיבם?

עד מהרה הובא כנור נעים מחדר הכלה, וצפורה קמה ממקומה ותבט אלי – ותתאדם. אחרי כן פנתה אל “מלכי היום” ותען בענות חן לאמר:

אנכי בת עיר מצער, יושבת הגליל, ואיך ימלאני לבבי לשיר בשירים בין העלמות הבחירות בבנות ירושלים? אך חזקה עליה פקודתכם, לכן אשירה כדבריכם ויהי מה; אשירה שירת עלמה יושבת שדה וכרם כמוני, שירת שולמית ב“שיר השירים אשר לשלמה”.

כן דברה ותקח את הכנור, ואצבעותיה עברו ברעש על מיתריו כשאון הסער בעצי היער, ואחר כן נשמעה לאזנינו המיה נעימה כמי השלוח ההולכים לאט, וכחליפות הרגש המפעם אותה לפי הדברים היוצאים מלבה, כן השתנו פניה למראה לכל תנועותיה, בהביעה רוחה בדממה וקול לאמר:

אֲנִי יְֹשֵנָה וְלִבּי עֵר.

קוֹל? …

          דּוֹדִי דוֹפֵק!!!

פִּתְחִי לִי, אֲחוֹתִי!

רַעְיָתִי! יוֹנָתִי! תַמָּתִי!

ֹשֶרֹאֹשִי נִמְלָא-טָל,

וּקְוֻצּוֹתַי – רְסִיסֵי לָיְלָה.

– – – – – – – –

וְדוֹדִי חָמַק! עָבַר!

קראה פתאם בקול חרדה אשר הרגיז את כלנו כמו נתר לבנו ממקומו. והנה הכנור הֹמה לקולה כיונה הומיה, בהאנחה מרה:

בִּקַֹּשְתִּיהוּ וְלֹא מְצָאתִיהוּ.

קְרָאתִיו – וְלֹא עָנָנִי!…

אז הביטה אלי בחן ותחנונים, וקול כחולה השמיעה בהתיפחה על מר נפשה:

מְצָאוּנִי הַשּוֹמְרִים,

הַסּוֹבְבִים בָּעִיר.

הִכּוּנִי, פְּצָעוּנִי,

נָשְֹאוּ אֶת רְדִידִי מֵעָלַי…

בדברים אלה התרגשה העלמה העדינה ועיניה מלאו דמעה. ואנכי התנודדתי עד מאד, בזכרי את אשר קרה לה ביום הרעש. אבל לא אל לבי בלבד נגעו הדברים, כי גם אל לב אלה אשר לא ידעו מה ירזמון מליה – וקול כרעם נשמע מכל בני הנעורים במחאם כף ובהריעם לה ולהוד קולה ולמשחקה הנעים הלוקח נפשות.

והנה פנתה המשחקת הנחמדה אל עדת העלמות. עיניה הורידה לארץ, ושתי אצבעות ימינה הרימה למעלה, ובקול רועד מרגשת לב לחשה אליהן לאמר:

הִשְבַּעְתִּי אֶתְכֶן, בְּנוֹת יְרוּשָלָםִ,

אִם תִּמְצְאוּ אֶת-דוֹדִי!…

מַה תַּגִידוּ לוֹ?

ֹשֶחוֹלַת אַהֲבָה אָנִי!

בפעם הזאת נרעש הבית עד היסוד בו, משאון כל בני הנעורים, מתשואות “חן, חן!” אשר ענו השומעים והשומעות בהשיבם תודה וברכה להמשוררת הנפלאה המשחקת משכיל. ובקרבי קם שאון מרגשת קרב; עפעפי הישירו לנגדי את הקוסמת היקרה אשר לקחה לבבי, וזמותי נתקו בהלך נפשי עד כי בהושיטה אלי את כנורה לא הבינותי חפצה, כי לא ידעתי נפשי. אך עיניה הנשואות אלי באהבה וחן העירו רוחי ולבבי, ואקח את הכנור מידה וארעישנו בפתח שירתי בשאון עובר, ולקולו צללו שפתי גם אני בשיר האהבים ההוא, בהראותי באצבעי על צפורה ידידות נפשי לאמר:

מִי זֹאת, הַנִֹּשְקָפָה כְּמוֹ ֹשָחַר?

– – יָפָה כַלְבָנָה, בָּרָה כַּחַמָּה?

– – “לֹא יָדַעְתִּי נַפְֹשִי” שָׂמַתְנִי?

יָפָה אַתְּ, רַעְיָתִי, כְּתִרְצָה,

נָאוָה – – כִּירוֹּשָלָםִ,

אֲיֻמָּה – – כַּנִּדְגָּלוֹת!

לִבַּבְתִּנִי, אֲחוֹתִי כַלָּה!

לִבַּבְתִּנִי – – בְּאַחַד מֵעֵינַיִךְ,

– – – בְּאַחַד עֲנָק מִצַּוְרֹנָיִךְ!

לדברים האלה נרעשה העלמה ופניה כתולע האדימו. היא הבינה לשכל מלי, כי רמוזות הן על מקרה היום ההוא אשר בו נפגשנו ראשונה; הבינה ––– כי כמוה כן גם אני מלבי הוצאתי מלין, ושירתנו זו בחרנו לנו לשעשע לבב השומעים הנה היתה למליץ בינותינו, ודגלה עלינו ––– אהבה. ברגע הזה הביעו אלי עיניה כל חושיה בה, כי הזהירו באור יקרות, האור הנפלא הבוקע בינות לעפעפים כהות מאש אהבה המלהטת קֶרב ––– ומבלי דעת נאחזו ידינו ויחדו צללו שפתינו בקריאה הגדולה אשר קרא המלך שלמה בעז רגשותיו, לאמר:

מַה-יָּפִית וּמַה –נָעַמְתְּ

אַהֲבָה בַּתַּעֲנוּגִים!!!

ומחיאות כפים וצהלת הידד הרעישו את האולם, ומכל עברים נגשו אלינו לברכנו. כלם הביטו אלינו ונהרו; יחד הבינו בדברים כי שירתנו לא משל היא כי אם חזון לבנו ומשאת נפשנו.

בקום הסערה לדממה נגשו אלי חברי ויחד עם החתן שחרוני לשיר להם שיר מלחמה, משירי הגבורה אשר נשיר יחדו לחזק לבנו ליום קרָב. אז נהלתי את צפורה אל מקומה ואושיבנה על יד האפריון לימין הכלה, אשר נפלה על צוארה ותאצל לה עתרת נשיקות, ואנכי שבתי אל אחזת מרעי אשר העמידוני בתָּוך ויעמדו במעגלה מסביב לי, ובדממת כלם הרימותי קולי קול עז, ואשיר שירי לציון לאמר:

1

אַתְּ רוּחַ אַפֵּנוּ, אַתְּ מִקְדַֹּש אֱלֹהַ¹⁰⁹

עִיר עָז לָנוּ צִיּוֹן! וַאֲנַחְנוּ בָנָיִךְ –

לַהֶבֶת רוּחֵנוּ, חַרְבֵּנוּ תָּרֹעַ,

עֱזוּז יַד הָאוֹיֵב בַּל יָבוֹא ֹשְעָרָיִךְ,

ֹשָם עַמִּים יִרְגָֹּשוּ, יָגֹדוּ בִתְרוּעָה,

נָקוּמָה נִלָחֶם וְלַאדֹנָי הַיְּשוּעָה!

וכלם ענו במקהלה:

ׁשָם עַמִּים יִרְגָֹּשוּ, יָגֹדוּ בִתְרוּעָה.

נָקוּמָה נִלָחֶם וְלַאדֹנָי הַיְּשוּעָה!

2

עִיר עָז לָנוּ צִיּוֹן, נִשָֹּגֶב בָּךְ נֶצַח!

אֵֹש דָּת לָךְ, אֵֹש קֹדֶֹש מִסָּבִיב חוֹמָתֵךְ;

בִּגְאוֹנֵךְ נָגִילָה, נָרִימָה הַמּצח,

צָרַיִךְ יֵחַתּוּ מֵחֹסֶן יִפְעָתֵךְ.

יֵחַתּוּ יֵבוֹֹשוּ מִזְרוֹעָם הַגְּדוּעָה,

וַאֲנַחְנוּ נִדְגֹּלָה: לַאדֹנָי הַיְּשוּעָה!

והמקהלה:

יֵחַתּוּ יֵבוֹֹשוּ מִזְרוֹעָם הַגְּדוּעָה,

וַאֲנַחְנוּ נִדְגֹּלָה: לַאדֹנָי הַיְּשוּעָה!

3

הֵעוֹרוּ גִבּוֹרִים, וּשְֹאוּ כְּלֵי מִלְחֶמֶת

הֵחָלְצוּ נָא יַחְדָו, הָאוֹיֵב קַדֵּמוּ!

וּבְחֶרֶב הַמַּכְבִּי, זוֹ חֶרֶב נֹקֶמֶת

לֹהֶטֶת צָרֶיהָ, בָּעֹז הִלַּחֵמוּ!

הִלַּחֵמוּ כִּיהוּדָה, מִדַּם הַֹשְכִּירוּהָ!

הִלַּחֵמוּ וּקְרָאוּ: לַאדֹנָי הַיְֹּשוּעָה!

והמקהלה:

הִלַּחֵמוּ כִּיהוּדָה, מִדַּם הַֹשְכִּירוּהָ!

הִלַּחֵמוּ וּקְרָאוּ: לַאדֹנָי הַיְֹּשוּעָה!

4

אַתְּ רוּחַ אַפֵּנו, אַתְּ מִקְדַֹּש אֱלֹהַ

עִיר עָז לָנוּ צִיּוֹן! וַאֲנַחְנוּ בָנָיִךְ –

לַהֶבֶת רוּחֵנוּ, חַרְבֵּנוּ תָּרֹעַ,

עֱזוּז יַד הָאוֹיֵב, בַּל יָבוֹא ֹשְעָרָיִךְ,

ֹשָוְא עַמִּים יִרְגָֹּשוּ, יָגֹדוּ בִתְרוּעָה!

נָקוּמָה נִלָּחֶם ­– – – – – – – – –

“הנה המחתנים וחכמי הסנהדריה באים!” – נשמע קול מבשר.

הגברים קפצו ממקומותם לקדם פני המחתנים והמורים הבאים. בראשם בא רבן שמעון בן גמליאל הנשיא, איש כבן חמישים שנה, ופניו מלאים עלומים ומפיקים עז ונדיבות. זקנו אשר שיבה זרקה בו יורד על פי מדותיו, מַדּוֹ¹¹⁰ משי לבן ושוליו מרֻקמים כסף ובמתנו אבנט ארגמן עם רקמת זהב. ראשו חבוש פאר תכלת ועליו יציץ נזרו – כי זה הדור הרביעי אשר הנשיאות היתה במשפחתו ירשה מאבות לבנים. אתו בא הכהן הגדול (המוּסר) חנן מבית חנין, אשר קרבהו¹¹¹ רבּן שמעון למען השלום, אף שהיה צדוקי¹¹², ואִתם הישיש גוריון ושלשת בניו: האחים המחתנים, שמעון ונקדימון ואחיהם הבכור יוסף בן גוריון. אחריהם הכהן הגדול (המוּסר) ר' יהושע בן גמלא, אחיו יוסף בן גמלא, אבי צפורה, ר' שאול בן בטנית, ר' זכריה בן אבקוֹלס, ר' אליעזר בן הורקנוס, חתן הנשיא¹¹³, אליעזר בן חנניה, ראש קנאים, ועוד חכמים אנשי שם, זקני הסנהדריה ויקירי ירושלים. גם המחתנות והנשים היקרות שבירושלים יצאו מחדר הנשים ותבואנה אל האוּלם.

יחד עם ראשי הסנהדריה בא יוסיפוס בן מתתיהו הכהן, אשר ראיתיו ביום הרעש, בהִלָותו אל צפורה, והוא בן עשרים ושמונה שנה בעת ההיא, ממשפחת כהנים נכבדה בישראל, איש הולך את חכמים ויודע לשון יונית. בימי חרפו התחבר אל האסיים, אחר כן אל הפרושים. לפני שתי שנים הלך רומאה להמליץ שם על שני שליחי ישראל שהלכו שמה בעסקי אחיהם ונאסרו אל בור. ובשובו משם בשנה העברה היה לבו מלא מגדולת רומה ומגאון שריה ואלופיה, וידבק בבית אגריפס קרובו, ויבז לפרושינו, העוסקים “בדברים של מה בכך”, וילעג לעדת קנאינו, המתאמרים להתפרץ מפני רומה המושלת בעז עולם. אך מאז גברה ידנו על צרינו היתה רוח אחרת עמו, וישא בגדי כהונה, ויעטוף סדין¹¹⁴ כזקני תלמידי חכמים, ויתחסד לעיני כל, ויתחשב בין יראי ה' – והם שמחו בו, בדעתם חכמת האיש הזה בהליכות עולם ודעתו את הרומאים וסדרי צבאותיהם ותכסיסי מלחמותיהם. מפי צפורה נודע לי, כי מאז הכיר אותה בבית דודה נטפל אליה בבקשו אהבתה, גם הצליח לקנות לו לבב דודה ודודתה, אך לא את לבבה, – ומהיום ההוא אשר הכירה מרך לבו, בעזבה אותה לנפשה בידי הרומאי, נבזה נמאס בעיניה, ומתק שפתיו יוסיף געל נפשה.

כבוא יוסיפוס אל האולם, התבולל בין בני הנעורים ויעמוד על יד צפורה ויחל לשית לה בחלקות. אף בהודע לו דבר השירה אשר שרנו אני והיא שֻׁנו פניו, ויתן עיניו בי, וירם קולו ויקרא:

“א וי לאזנים שכך שומעות! הלא הקורא פסוק משיר השירים כמין זמר, עליו התורה חוגרת שק ואומרת: רבונו של עולם, עשאוני בניך ככנור!”¹¹⁵

“אַבּא, איך מעשרין את התבן?” – לחשתי אל חברי, בזכרי צביעות עשָֹו בציד אשר בפיהו¹¹⁶.

“הרגע נא, ידידי, – ענה רבן שמעון בהגיע הדברים אליו – כי הקורא פסוק בזמנו מביא טובה לעולם, ועל כזה נאמר: דבר בעתו מה טוב”¹¹⁷.

“אבל הנשמע כזאת – הרים המקנא קולו – כי יתנו גברים אזניהם לחטוא ולשמוע זמרת אשה? הלא “קול באשה” הוא דבר מגֻנה¹¹⁸ – האף אין זאת, רבותי?”

“אבא, איך מעשרים את המלח?” – לעגתי לו בפניו

“באשת איש, אמרו, ולא בעלמה פנויה” – ענה אחד החכמים

“עתה ידעתי על מה ברח ממני יוסף הצדיק ביום מסה! – התלוצצה צפורה בלאט – כי בנפול עלי אימת הרומאי ביום הרעש, צעקתי לעזרה, ויהי כהרימי קולי ויעזוב יוסף בגדי בידו וינס”…

צחוק פרץ מפי בני הנעורים, בשמעם לצון העלמה המחֻכמה. ויוסף התחמק מאתנו ויפן אל הזקנים ויאמר:

“רבותינו, הגיע זמן תפלת המנחה!”

קסם על שפתי האיש הזה! כי כמעט יצא הדבר מפיו חרדו כלם מכסאותם וישאו עיניהם אל החלונות ואל פני השמים הנראים מפאת החצר.

“אמנם כן, הגיע זמן קרבן התמיד” – אמר ר' יהושע בן גמלא, בחושו לעזרת יוסף רעהו, להפריע שיחת בני הנעורים המתלוצצים בו.

הנשים והבתולות באו אל חדרי הגבירה ואנחנו עמדנו להתפלל, וככלות התפלה היה סדר הנשואים והברכות כמשפט. ואז התחלקו הקרואים והקרואות לחבורות קטנות, חבורה וחבורה לפי ערכה, וישבו אל השלחנות אשר ערכו באולם לאכול ולשתות ולשמוח.

ואני וצפורה, שושביני הזוג, נועדנו אל חדר החתן והכלה ונשב את שלחנם, ונתעלס בשמחתם, והם הוסיפו לקרב לבותינו ולתת לאהבתנו ניב שפתים.

“הלא בת ירושלים אני – אמרה מרים לאלעזר – ועתה הנה נא הואלתי לדעת, העוד חלה עלי השבועה אשר השביעה צפורה אותנו, “בנות ירושלים” להגיד לדודה את הדבר אשר שמה בפינו?”

“ומה תגידי לו ולא ידע? – ענה אלעזר – אולם אם יש עם לבבך להגיד דבר, הואילי נא והגידי לה מענה פיהו”.

“ומה אגיד לה ולא תדע? – שנתה מרים את דבריו ותשחק – כאשר אחזה לי אני, כבר התגלה לבם בשירתם זו יתר הרבה מכל אשר נדברנו אני ואתה על אדות אהבתנו מאז ועד הנה”.

“ובכל זאת – קראתי בחם לבבי, בפנותי אל צפורה – לא אבטח באָשרי עד אם תגידי לי, עדינה, בשפה לנאמנים, כי אהבתי לרצון לך”.

“אשר עם לבבי לא אכחד – ענתה צפורה לאמונה – כי מאז קדמתני ישועתך, לא חדלתי מהגות בך, אדני! – כי אתה קנית כליותי ולבי, ואהבתך היא ראשית תקותי ואחרית תוחלתי בחיים. ובכל זאת” …

“ובכל זאת”? – שאלתי בלב חרד.

ובכל זאת לא ישאני לבבי לתת ידי לך בטרם תבקשנה מאבי, כי הלא בתו אני ולו המשפט לגמור בעדי, ואם אעשה כזאת בלעדיהו וחטאתי לו כל הימים".

“צדקת, תמתי, בדבריך. אף אמנם נקל לי לשחר פניו עוד בערב הזה, בהיותו פה עמנו; אבל דֹאג אני את דודך ודודתך, פן יהיו הם לשטן לי, בנטות לבבם אחרי בן מתתיהו”.

“הֵרגע, ידידי, כי אם אמנם אחים הם, בכל זאת לא יתאימו ברוחם, ויכול להיות כי האיש אשר יבחר בו דודי, ימאס בעיני אבי, יען כי – יען כי בו רצתה נפש דודי”.

דבריה אלה לא הרגיעו לבבי, כי לא הבינותים.

“הואילי נא לבאר דבריך!” – בקשוה אלעזר ומרים יחדו.

“הוא לא יתן את בתו לאיש – החפץ בשלום רומה” – ענתה.

“הכה קלה דעת בן מתתיהו?” – קרא אלעזר ויקפוץ ממקומו.

“אנכי רק את קלוּת רגליו אדע – ענתה צפורה בשאט נפש – כי אותה ראיתי בהיותי בקרב צרה, ואת לבבו לא בחנתי; אך כרע וכאח הוא מתהלך עם דודי, העומד על דעתו מאז, כי לשלום עמנו וארצנו אין טוב לנו כי אם לבקש אותו מרומה”.

“עוד בערב הזה אנסה דבר אל אביך, איש שלומנו ובריתנו. נכון לבי בקרבי כי לא ימנעך מידידי זה רצתה נפשך בו. ועוד לי דברים עם דודך, אך אותם אדבר אליו בלשון אחרת, ועל כן אחשֹך אותם לעת אחרת”.

פתאם הקשיבו אזנינו קול שאון באולם, ונחרד יחדו ממקומנו ונבוא שמה. ונרא, והנה כלם נדחקים בפתחי האולם, אל העבר הגלוי הפונה אל החצר. שם ראו עיניהם זרות – כי בעצם הימים ההם, ימי הגשמים, טהרו פני השמים, ורק עבים קלים מרחפים על פני הר הבית, והם אדומים כדם, ומנגה נגדם נראו פני המקדש כמו בוער הוא באש כלו. עוד לא כלו להשתומם על המראה הזה, והנה מראה נורא מזה נראה לעיניהם! כי שֻנו פני העבים, רֻבם קבצו פארור, ועל פני השמים אשר לבשו קדרות נראו רכבי אש וסוסי אש מעופפים על ענפי רוח ונאספים על כל סביבות ירושלים עיר קדשנו – כחיל כבד הבא לשים עליה מצור¹¹⁹.

––––––––

כתום המחזה שבו כלם למקומם. החתן והכלה נקראו לשבת באפריונם, ואנכי וצפורה שבנו ישבנו על ידיהם. אז החלו כלם לשיח בדבר המחזה. אלה פתרוהו לרעה, ויהושע בן גמלא החרה החזיק בידם, בהזכירו את האותות אשר נראו זה לא כביר בבית המקדש: כי השער הכבד מאד, שער המזרח, אשר לחצר בית ה' הפנימית, אשר רק בכח עשרים איש הגיפו דלתותיו, נפתח פתאם בחצות הלילה באפס יד¹²⁰. והכהנים אשר היו שם על משמרתם שמעו פעם אחת בלילה קול המולה כקול מחנה, ואחר כן נשמעו להם הדברים: “נסעה ונלכה מזה!”¹²¹. ואלה פתרו האותות לטובה – כי מן השמים ילחמו לנו ויום משפט לה' בקומו להשיב גמול אויבינו בראשיהם. אך כל השיחה הזאת בטלה על פי רבן שמעון הנשיא, בהזכירו לכלנו את דברי הנביא: ומאותות השמים אל תחתו¹²² – כי בזמן שישראל עושים רצון ה' אינם מתיראים מכל אלה¹²³, וכן הוא אומר: “ונתתי מופתים בשמים ובארץ” וגומר: “והיה כל אשר יקרא בשם ה' ימלט, כי בהר ציון ובירושלים תהיה פלטה”¹²⁴.

“לוּ יהי כדבריך – אמר חנן הכהן הגדול מבית חנין – אבל בדבר שהסכנה מצויה אין סומכים על הנס¹²⁵. ועל כן נחוץ לנו להתאזר עז ולהרבות חיל ונשק ולבַצר את החומות ולהכין מזון וצדה בכל אשר תמצא ידנו”.

לדברים האלה החלו אחדים מעשירינו להתלחש יחדו. ואחר כן קם נקדימון ממקומו ויאמר:

“את הדבר האחרון הננו מקבלים עלינו – כי הנה נכון אני להקדיש לעירנו את אוצרות החטים והשעורים שיש לי בעמק החרוץ די כלכל יושבינו בשנות מצור”.

“ואני מקדיש לזה את אוצרות היין והשמן והמלח שיש לי בעיר התחתונה בעזרת אלהי עד בלי די!” – אמר רעהו, בן כלבא שבוע.

“ואני מקדיש לזה את אוצרות העצים שיש לי בפרור בי-זיתא!” – אמר בן ציצית הכסת¹²⁶.

לשמע זאת עלץ לב רבן שמעון בנשיא ויברך בקול רם את המתנדבים בעם וכל הקרואים ענו אחריו אמן.

בדבר בצָרון החומות השמיע אלעזר בן חנניה דברו, כי אחרי הבנות החומה החדשה לפרור ביזיתא, הנה בצורה העיר ירושלים למדי, וגם חיל גבורי המלחמה הולך ורב. מארץ הדייב באו שני גבורים, מזרע המלוכה, מונבז וקנדאי; הם בוטחים בשכניהם הפרתים כי ישובו יתקוממו על רומה, ופשטו על סוריה, ובהיות ידי רומה אסורות במלחמה עם הגוי העצום הזה, לא תוכל עוד להרבות צבאיה במלחמתה עמנו.

“גם שבטי גרמניה וגליה התקוממו מחדש על רומה, ומבחר לגיונותיה הוּצאו אל הרג שמה” – אמר חנן.

“ובעוד שריה הגולים מעבידים צבאותיהם עבודה רבה בקצות ארץ – ענה החתן אלעזר גם הוא חלקו – הנה נירון קיסרה מתהולל בארץ יון ועוסק בהבלי משחקיהם, אשר אליהם הוא נושא את נפשו, עד כי לא יפַנה עוד לבו לעניני ממלכתו. ועל כן ממשלת רומה מתנהגת עתה בכבדות, ונתונה היא בידי הַליוֹס, העבד המשֻחרר, הנוהג אותה בעברת זדון¹²⁷ – ולא נפלאת היא איפוא כי רבו ברומה המתאוננים בעם, המתקשרים על אדונם ומלכם. אחדים מבחירי השרים כבר נתפשו ונשפטו למות, ורבים עוד עתידים ליום רע, ועוד יוסיפו לקשור קשרים ולהביא מהפכה בממלכה החטאה אשר קרב קצה”.

“נקל לכם, אדני, להגדיל על רומה בפיכם, לשבור גאונה בדבר שפתיכם ולבטלה באפס יד – ענה יוסיפוס בן מתתיהו – מי יתן והיה כדבריכם, ושש לבי כמכם! אבל סלחו לי כגדל חסדכם אם אל כמחשבותיכם מחשבותי! אנכי ראיתי את רומה בעצם גדלה ולא נכחד עצמה ממני. לוּ ידעתם כמני במה כחה גדול, כי עתה לא נשאתם לשוא נפשכם ולא בטחתם על תהו. הן לא כסוריה רומה, ואף לא כמקדוניה, אשר עם מלכה אלכסנדר הגדול גדלה בעולם ואתו יחד נפלה ולא הוסיפה קום. ממלכה אשר הלכה וגדלה מאות בשנים, לא תירא עוד משֹאת פתאם. וגם כי תמצאנה אותה רעות רבות וצרות, כדבריכם, עוד שנים רבות תעבורנה בטרם יבוא הקץ לה. ועד העת ההיא עוד הרבה גוים וממלכות יהיו לה למרמס, – ואף כי עם קטן ודל כמונו, אשר חילנו וצבאנו חדש הוא עמנו, רכבי ברזל ומכונות וכל התכונה הרבה הדרושה למלחמה גדולה וכבדה – אין עמנו! גם כי נרבה כחול חילנו, גם כי תמצא ידנו להכין נשק לכל העם הזה – איפוא הם שרי הצבאות אשר יעמדו בראשם? מי ילך לפניהם ומי ילמד ידיהם לקרב ומי יעמידם במערכה ויביאם בקשרי מלחמה עם לגיוני הרומאים אשר בה הזקינו ואליה הסכינו מנעוריהם?”.

הדברים האלה הנאמרים באמת הרעישו לבב כל שומעיהם. בכל האולם הָשלך הס, גם הנשים והבתולות גרעו שיחתן ותטנה אֹזן להקשיב ולשמוע. ובן מתתיהו השקיף וירא את הרֹשם הגדול אשר עשה בקהל שומעיו, ויוסף שאת מדברותיו ויקרא לאמר:

“אחת היא על כן אמרתי: אם למלחמה את הרומאים פניכם מועדות, עשוה איפוא בתחבלות חכמה. לפשוט בגדוד אמנם יכל נוכל, אבל לעמוד במערכה נצלח רק אם יבחרו לנו שרי צבא מלֻמדי מלחמה, אשר עיניהם כבר ראו מערכות הרומאים ולבם הבין אל כל הליכותיהם. שרי צבא כאלה דרושים לנו לא רק בירושלים קרית מועדנו וביהודה ארץ קדשנו, כי גם במדינותיה מסביב, הנחשבות על גבולה: בגליל, בעבר הירדן ובאדום ובכל המקומות אשר דרך שם יוכל האויב לבוא בארצנו. כי טוב לעצור את האויב על הגבול מתת לו מדרך כף רגל על אדמתנו – פן יכבד עלינו לגרשהו, והערים אשר יכבוש תהיינה לו לשלל ויושביהן למס עובד; באלה יבצר עמדתו ומאלה יקח לו את כל הנחוץ לכלכלתו”.

“בטוח אני בגמלא עיר מושבי אשר בגליל מזרחה – אמר יוסף אבי צפורה – כי לא ימצא האויב בה מעמד. הן העיר בצורה לנו וכל אחינו כאיש אחד ערוכים הם לקרב, ובה' אלהינו בטחנו כי נעצור כח לעצרהו אתנו עד כלותו”.

“כזאת הודיעני גם יוחנן בן לוי, ידידי ורעי היושב בגוש-חלב אשר בגליל דרומה – אמר רבן שמעון – גם שם נכונים כל אחינו לעמוד בפרץ ולעצור את האויב כי ידרוך בגבולם. אך ליושבי צפורי אשר בגליל מערבה גדולים חקרי לב – כי עודם מחזיקים בתומתם עם אגריפס, “ידיד הרומאים”. גם בטבריה חלק לב העם ועוד לא נודע איך יפול דבר”.

“אי לזאת נחוץ לפקד שם שר צבא חרוץ וכביר כח לב – אמר אלעזר בן חנניה – אשר יאַחד את הלבבות ויטם שכם אחד לטובת עמם וארצם”.

“מחר יהיה האות הזה! – קרא הנשיא – כי נקרא עצרה על הר הבית, והעם יבחר לו את שרי צבאותיו כאשר ימצאם לטוב לפניו”.

“אשר אחזה לי אני – אמר יהושע בן גמלא – נחוץ להעיר לבב העם לבחור לו שרים כאלה אשר יצלחו גם לדבר שלום עם רומה – אם תאבה להעתר לנו ולהסיר כעשֹה מעלינו”.

תלונה חרישית נשמעה בין עדת הקנאים, אשר החזיקו בריב וימאנו לשוב; אך חנן הכהן השתיקם, באמרו:

“בהסירה כעשה מעלינו אין די לנו, – כי אם בשלום אמת תחפוץ, אזי עליה להסיר גם נציביה מעלינו, ולתת לנו לבחור לנו מושלינו מקרבנו כמלפנים”.

“יהי כן כאשר אמרת! – ענה יהושע בן גמלא – אבל אם נעמיד בראשינו אחד מאלה אשר הפרו ברית עולם וישימו דמי מלחמה בשלום, בהמיתם את הגדוד הרומאי אחרי התפשטו את חליצותו – אזי לא תעתר לנו עד עולם”.

הדברים האלה כונן על אלעזר בן חנניה, עשר עמד בראש קנאינו בהעשות הנבלה הזאת בקרבנו – כי אף שלא מאת הקנאים היתה זאת, כי אם מאת הסיקרים, בכל זאת לא נקה גם הוא בעיני רבים מעון הזה.

“אם אלי ירזמון מליך – אמר אלעזר בן חנניה – הנני מוחל על כבודי בכל לב, כי לא שלטון אבקש לנפשי, כי אם שלום אמת לעמנו היקר לכלנו”.

“היה לא תהיה כזאת! – קרא אלעזר בן שמעון – אם כה נעשה לאיש אשר מאתו באה ישועתנו, ומצאנו עון. ואולם בקשו נא וראו אם תמצאו בתוכנו איש אשר יהיה ראוי למלא מקומו אחריו! אכן שוא תבקשו, כי לא תמצאו”.

אז נמצאו אחדים אשר הראו על החתן המדבר, כי הוא האיש הנחשב בחכמתו וגבורתו במעלה אחת עם אלעזר בן חנניה, ואם ימנו ויגמרו להעביר את האחד משאֵתו, אז אין טוב להם כי אם לבחור באלעזר בן שמעון למלא מקומו תחתיו.

"לא יתכנו דבריכם! – קרא יהושע בן גמלא – כי הלא חתן הוא, ועליו להיות נקי לביתו שנה תמימה כדין האמור בתורה¹²⁸.

אז החלו החכמים להתוכח בדבר הלכה: אם יש לחשוב את המלחמה עם הרומאים לחובה או לרשות – כי למלחמת חובה יצא גם חתן מחפתו¹²⁹, לא כן במלחמת הרשות. ויען אשר בקריאה לצבא מדאגה לעתיד, פן יעלה אויב על הארץ, נחלקו החכמים לדעותיהם, גמרו להחמיר, ויעמידו דבריהם על דין תורה – ואלעזר בן שמעון יצא מחיל הפקודים לצבא וישאר נקי לביתו.

הנה כן נעדרו לנו שנים אנשים מראשי חילנו, אשר כל אחד מהם שקול היה כנגד כלם.

“לוּ הואלתם, רבותי, שמוע לעצתי – אמר ר' זכריה בן אבקולס – כי עתה אחזנו בדרך אבותינו ונעמיד לנו בראשינו את ראשי כהנינו בלבד”.

“בזאת לא צדקת – ענה רבי אליעזר בן הורקנוס – הן החשמונאים לא עמדו מעולם לבחירה, כי מאליהם קמו ויעמדו בראש עמם להצילהו מידי צריו”.

“זאת לא זאת – השיב ר' זכריה – כי דעתי להקים לנו ממלכת כהנים, כאשר צונו משה רוענו בדבר ה' מימי קדם”.

“אם מקרב ראשי כהנינו בימים האלה נבחר לנו אנשים אשר יעמדו בראשינו, אז מי יודע מה יהיה לנו! – קרא ר' אליעזר – השכחתם את הריבות שהיו בין אנשי ר' יהושע בן גמלא ואנשי הושא בן דמא שהיה מלפניו, והמהלֻמות אשר חלקו אלה לאלה ברבים מדי הפגשם יחד ברחובות העיר?”¹³⁰.

על זכרון המעשים האלה הואיל יהושע להשיב בחמה. אך חבריו השתיקוהו, בהטותם אזן לשמוע מה ידבר אבא שאול בן בטנית, הנכבד על פני כל בישרו, תמתו ואמונתו¹³¹.

"כן ר' אליעזר דובר – קרא אבא שאול – הכהונה הגדולה חֻללה בעמנו זה כמה, כי היתה לסחורה עוברת לכל קונה מאשר ירבה במחירה, ותהי נחלה רק לבעלי משפחות אחדות שהספיקו לעשות עֹשר מן התרומות והמעשרות אשר לקחו להן בחזקה, בשלחם עבדיהם לחזור על הגרנות, מבלי תת חלקן לאחיה העניים, כראוי להם על פי התורה¹³².

הדברים האלה שבו היו כחצים שנונים ללבב יהושע בן גמלא, אשר קנתה לו אשתו, מרתא בת ביתוס, את הכהונה הגדולה במחיר רב מאת אגריפס השני.

ואלעזר בן חנניה היה עוין את יהושע בן גמלא – כי מאתו ומאנשי חברתו, החפצים שלום רומה, היתה שומה להבאיש את ריחו בעיני כל, ולטפול עליו עון הסיקרים בהרֵגת הגדוד הרומאי – וישמח על חרפתו הנשמעה מפי האיש היקר הזה, המורה לצדקה. ולמען הוסף קלון על חרפתו פנה אל אבא שאול ויאמר:

“הן שמעתי מפי אחרים את המשא אשר נשאת על המשפחות החטאות האלה, ועתה הואילה נא והשמיעה אותו באזנינו, כי דבר בעתו הוא!”.

"הדבר לא לי הוא – ענה אבא שאול – כי אם לחברי אבא יוסף, והוא מזמור שיר לכהנינו הגדולים בדורנו זה; עליהם כנסת ישראל מקוננת ואומרת:

אוי לִי מִבֵּית בַּיְתּוֹס, אוֹי לִי מֵאַלָּתָם! ¹³³

אוֹי לִי מִבֵּית חָנִין, אוֹי לִי מִלְחִיֹשָתָם! ¹³⁴

אוֹי לִי מִבֵּית קַתְרוֹס, אוֹי לִי מִקָּלְמוּסָם!

אוֹי לִי מִבֵּית פַאבִי, אוֹי לִי מֵהַלְמוּתָם! ¹³⁵

"כן, כן הוא – הוסיף אבא שאול, בראותו את יהושע בן גמלא, חתן ביתוס, וחנן לבית חנין מביטים אליו בעיני זעם – הלחישה והקלמוס, האַלה והאגרוף יחדו בעוכרי ישראל מבית היו, ומבתי הכהנים הגדולים יצאו, כי “הם כהנים, בניהם – גזברים, חתניהם – אמרכלים, ועבדיהם – חובטים את העם במקלות”¹³⁶.

וחנן ויהושע לא יכלו עוד להתאפק ויקומו לריב ומצה. ואחדים מקרובים עמדו על ידיהם, ובן מתתיהו התערב בינותם לסכסך את הנזופים ולעורר חמתם. גם מרתא בת ביתוס התעברה מאד והיטב חרה לה על החרפה אשר נשאו על בית אבותיה. וכראות רבן שמעון הנשיא כי עוד מעט ויפרוץ מדון, ויקם ויעמוד בין אנשי הריב, ויעתר להם להסיר כעש מלבבם ולשבות ממדני אחים, ויגער בהעולבים המלבינים פני חבריהם ברבים, כי הלא שנאת חנם היא, המחרבת עולמות¹³⁷. “כל ימי גדלתי בין החכמים – אמר – ולא מצאתי לגוף טוב משתיקה”, כי ברוב דברים לא יחדל רגז “וכל המרבה דברים מביא חטא”¹³⁸. המחתנים גם המה התערבו בדבר, ויחלו פני כלם להטיב לבבם לבלתי הפריע שמחתם. מעט מעט שבו הקרואים למנוחתם, והמחתנים לא הרפו מאנשי הריב עד עשר נעתרו להם לברך איש רעהו על היין, ועד מהרה נשכח הכל – למראית עין. המנגנים נתנו בשיר קולם והקרואים יצאו לחֹל במחולות ולשמח את החתן והכלה כחק ליראי ה' ולחושבי שמו¹³⁹

––––––––

בעת ההיא נדברו החתן והכלה עם יוסף בן גמלא, בהקראו אליהם על פי צפורה בתו, וימתיקו יחדו סוד על אֹדותי, ואחר כן נקראתי אליהם גם אני. ויוסף שלם תודות לי על החסד אשר עשיתי לבתו, ויברכני ויאמר לי, כי נכון הוא בכל לב לאמצני כבן לו, כי לכבוד יהיה לו לחשבני על ביתו, ואחרי דעתו כי נפש בתו האהובה דבקה אחרי, הנהו נכון לשית ידיו על ראשינו ולברכנו בשם ה‘. אך יום כלולתנו יִדָחה עד אשר תבוא גאולה שלמה לעמנו ברצות ה’ את דרכנו – כי איך נעשה לנו בית בישראל בעוד אשר נוע תנוע הארץ תחתיו מפני פחד אויב? וצפורה מלאה אחרי אביה, ותאמצני בתקותה, כי היד אשר הצילה אותה מכף הרומאי, היא תציל גם את הארץ מפני הגוי המר והנמהר ההוא, והיום אשר בו יפדה ישראל מכל צריו הוא יהיה יום כלולתנו ושמחת לבנו. בדבר הזה נעניתי לה גם אני, כי לא נתנני גם לבבי להבדל מקרב אחי היוצאים לצבא. גם חזקו עלי דברי החתן, אלעזר בן שמעון, אשר בצר לו כי הָרחק מן המחנה בדבר החכמים שהעמידו דבריהם על דין תורה, היתה רק זאת נחמתו, כי כל עוד חפשי אני לנפשי אמלא אני מקומו אחריו. בדברים האלה תקענו כפינו איש לרענו ותוָסר אגדתנו בשם ה'.

“יובא נא יין ישן לברית החדשה אשר הכרתה בתוכנו לברכת עולם!” – קרא החתן בקול רם, בהודיעו ברבים את דבר אגדתנו. לבשורה הזאת צהלו כל השומעים ותרב עליצותם מאד. רק שנים אנשים לא שמחו לשמועה, והם – יוסיפוס בן מתתיהו ויהושע בן גמלא אוהבו. אבל בעוד אשר נשאר יהושע סר וזעף כל הערב ההוא, הערים יוסף להעלים רגשותיו, וכעבור רגע קרב אלי ואל צפורה ויברכנו בפיהו. אכן יוכל האדם למשול ברוחו ולכסות על הגות לבו בדבר שפתיו; אבל העינים הן מַראות הנפש, ואותן לא יכל גם יוסף לֹשַנות בדברו עמנו; בהן ראיתי מבוכתו ואש קנאתו. אבל אנכי לא שתי אליו לבי ברוב שמחתי על תקותי כי באה.

ונקדימון עשה כדבר אלעזר חתנו, והיין הישן נשפך כנחל עדנים ויוסף להצהיל פני כל ולהטיב לבותם. וכהגיע השמחה עד מרום קצה שחרוני כלם לשיר להם שיר הלולים, שיר חמשת הקולות הנשמעים במשתה הנשואים, הנחשבים כחמשת הקולות שבהם נתּנה התורה לעמנו בהר סיני¹⁴⁰. ואשא קולי בשמחת גילי ואשיר לאמר:

1

הַכּוֹסוֹת מַלֵּאוּ, הָרִיקוּ הַנְּבָלִים!

דַּם עֵנָב אוֹיבֵנוּ יִשָּׁפֶךְ כַּנְחָלִים,

יִֹשָּפֶךְ אֶל פִּינוּ, אֲדוֹנַי, ֹשַלָּמָּה

פֹּה נֵֹשֵב דֻּמִּיָּה עַד נָמוּת בַּצָמָא:

יֵין אֹדֶם חַכְלִילִי וּכְעֵין הַחַשְׁמַלָּה

נִגְמָעָה, נַֹשְמִיעָה קוֹל חָתָן, קוֹל כַּלָּה!

המקהלה:

יַיִן אֹדֶם חַכְלִילִי וּכְעֵין הַחַֹשְמַלָּה

נִּגְּמָעָה, נַֹשְמִיעָה קוֹל חָתָן, קוֹל כַּלָּה!

2

כּוֹס בְּרָכָה נִשָֹּאָה לִכְבוד הַיְפֵפִיָּה,

הֶחָתָן הַגִּבּוֹר, כְּבוֹד הַסַּנְהֵדְרִיָּה!

כּוֹס בְּרָכָה לִכְבוֹד הַנֶּאֱּהָבִים גַּם יָחַד;

לִכְבוֹד עִיר הַקֹּדֶֹש לֹא נֵדַע בָּהּ פָּחַד!

לִכְבוֹד עֹז עַמֵּנוּ יִנָּשֵֹּא לְמַעְלָה,

נִֹשְתָּיָה, נַֹשְמִיעָה קוֹל חָתָן, קוֹל כַּלָּה!

המקהלה:

לִכְבוֹד עֹז עַמֵּנוּ יִנָּשֵּׂא לְמַעְלָה,

נִֹשְתָּיָה, נַֹשְמִיעָה קוֹל חָתָן, קוֹל כַּלָּה!

3

הַ­כּוֹסוֹת הַמְּלֵאוֹת, הַקְּרוּאִים סֻבֶּינָה

הַנְּפָֹשוֹת הַנּוּגוֹת מִיֵּינְכֶן הַֹשְקֶינָה!

הֵרֹמְנָה הַכּוֹסּוֹת, הַנְּפָֹשוֹת הַרְוֶינָה!

סַמְּכוּנִי גַם אָנִי – וּשְֹפָתַי תַּרְנֶינָה!

מִיֵּין בְּרַק הַזָּהָב מְנָת כּוֹסִי אֲמַלְאָה,

אַֹשְמִיעָה קוֹל שִֹמְחָה, קוֹל חָתָן, קוֹל כַּלָּה!

המקהלה:

מִיֵּין בְּרַק הַזָּהָב מְנָת כּוֹסִי אֲמַלְאָה,

אַשְׁמִיעָה קוֹל שִֹמְחָה, קוֹל חָתָן, קוֹל כַּלָּה!

4

הַבִּיטוּ, גִּבּוֹרִים, אֲמִיצֵי הַלְּבָבוֹת,

הַבִּיטוּ לַיַּיִן, אֶל-פָּנָיו לֶהָבוֹת,

יָפִיקוּ רָב-אֹמֶץ וּנְעִימוֹת עֲלוּמִים

כָּמֹהוּ נִתְאַמֵּץ נִלָּחֶם בַּלְּאֻמִּים!

וּבְיוֹם טוֹב כּוֹסֵנו נָרִיקָה וּנְמַלְאָה,

נַֹשְמִיעָה קוֹל שָֹשֹוֹן, קוֹל חָתָן, קוֹל כַּלָּה!

המקהלה:

וּבְיוֹם טוֹב כּוֹסֵנו נָרִיקָה וּנְמַלְאָה,

נַֹשְמִיעָה קוֹל שָֹשֹוֹן, קוֹל חָתָן, קוֹל כַּלָּה!

עוד כלנו צוהלים בקול שמחה וששון, והנה נשמע פתאם קול פחדים, קול נורא העולה באזנינו כזעקת שבר וכתשובה על קולות השמחה אשר השמענו הגיעו אלינו דברים מן הזעקה לאמר:

קוֹל, קוֹל, קוֹל!

קוֹל מִמִּזְרָח, קוֹל מִמַּעֲרָב!

קוֹל מֵאַרְבַּע רוּחוֹת הַֹשָּמָיִם!

קוֹל יוֹם ה' מַר צוֹרֵחַ:

הוֹי עַל יְרוֹּשָלָםִ וְהַהֵיכָל!

הוֹי עַל חָתָן וְכַלָּה!

הוֹי עַל כָּל עַם יְהוּדָה!

הוֹי מֵאַרְבַּע רוּחוֹת הַֹשָּמָיִם

הוֹי מִמִּזְרָח הוֹי מִמַּעֲרָב!

הוֹי, הוֹי, הוֹי!

עודנו עומדים נבהלים ומשתוממים איש אל רעהו, והנה על מדרגות האולם מצד החצר נראה איש בחצי ימיו עטוי שלמת אכרים. מראהו דל ורזה, שערות ראשו וזקנו ארוכות ופרועות, עיניו קמות ומשפתיו המבֻקעות יז קצוף מהול בדם. כלם הכירו כי זה האיש המֹשֻגע, יהושע בן חנני, אשר נראה בירושלים בין עולי רגלים, וירגיז את העיר ויושביה בקריאתו הנוראה. איש לא ראהו בבואו אל החצר, ואף הוא לא הביט בפני איש בהגיעו אל האולם. כי דברו אליו לא ענה, כי הושיטו לו כוס יין לא לקח, כי עצרוהו לא נדחק ללכת וכי הכוהו העבדים לא התאונן, וכמעט הרפו ממנו נשאוהו רגליו הלאה בדרך ישרה בין שלחנות הקרואים לכל מושבותיהם, הלוך וקרוא קריאתו הנוראה, הלוך והשמיע זעקתו הגדולה והמרה. ותהי חרדה ומהומה גדולה בכל האולם. הנשים והבתולות התעלפו והאנשים נשמו אחזו שער, גם אמיץ לבו בגברים לא מצא ידיו מפחד פתאם. עד כה וכה יצא המשגע את האולם דרך הפתח הפונה אל הרחוב, ומשם עוד נשמע קול ברמה, בעמדו על גרם המעלות, קול גדול ולא יסף.

המקרה הזה שם נשף חשקנו לחרדה. לשוא עמלו החכמים להרגיע את הלבבות, לריק שקדו אנשי בית נקדימון להשקות את הקרואים מיין הרקח – כי מאנה לנגוע נפשם בהיות לב כלם חרד מקול הקורא. ובראותנו כי ערבה כל שמחה, לא אֵחרנו עוד שֵבת, ונברך את המחתנים ואת הנשואים בשפה רפה, ועצובי רוח נפרדנו איש מאת רעהו בלילה ההוא. ולפני צאתנו הזכירנו רבן שמעון הנשיא להיות נכונים ליום מחר, יום הבחירה לשרי הצבאות ולראשי העם, להועד יחדו על הר הבית, להורות את העם לדעת את אשר יבחר.

––––––––

מראות השמים בערב ההוא וקריאת המשגע על המשתה הנשואים בבית נקדימון החרידו ביום המחרת את כל העיר. ואוהבי השלום מצאו להם פתחון פה להמס לבב העם, למען יוכלו הטותו אל כל אשר חפצו. ובהאסף כלם יחדו על הר הבית נמנו וגמרו: להוסיף עשות חיל ולהכין הכל למלחמה, אך שרי הצבאות יבחרו להם רק מקרב האנשים אשר לא התערבו עד כה בריב עם רומה – אולי תתרצה אליהם לשום פקודתם שלום. הנה כן נדחו אנשי בריתנו אחד אחד: אלעזר בן שמעון נשאר נקי לביתו, אלעזר בן חנניה הָרחק ממקומו ויושם לנציב באדום הקטנה, ותחתיו נבחרו בירושלים שני אנשים מהמתונים בעם: יוסף בן גוריון, אחי נקדימון, וחנן בן חנין הכהן הגדול, הם יצבאו על ירושלים וחומותיה, והממשלה תהי נתונה בידי הסנהדריה, ובראשה ישאר רבן שמעון בן גמליאל לנשיא כשהיה. אכן היה לב הנשיא שלם עמנו ועם כל אנשי בריתנו, ולוּ היו חבריו זקני הסנהדריה כמהו, כי עתה כביר מצאה ידו להציל עמנו מרעתו¹⁴¹. אך לרעתנו והותנו חלק לב הסנהדריה, בשבת בתוכה רבים משועי עמנו, אשר נטו בסתר אחרי הרומאים, ויפרעו כל עצותיו הטובות. ועם לא יבין נמשך לתמו אחרי המחליקים אליו בלשונם, ועל פיהם היתה בחירתו בגברים לא יצלחו. מכלם הכי הרע לו בבחרו ביוסיפוס בן מתתיהו, לשומו ראש על מדינת הגליל, המדינה החזקה והבצורה, בהאמינו לו על דברתו, כי כביר תמצא ידו לשית בה מעצור לחיל האויב בראשית דרכו, ובל יוכל להבקיע אל הארץ פנימה – והאיש הזה נהפך לעמו כקשת רמיה ויורד עז מבטחו בבגדו בו!

גם אני נדחיתי בבחירה. לא הכירני העם לשר וראש בחיל הצבא. אמנם לא שתי לבי לזה, כי לא כבוד בקשתי למצוא, ומעודי לא הלכתי בגדולות ובנפלאות ממני; אך על שועינו ואלופינו חרה אפי, כי בנכליהם הגו את אנשי בריתנו מן המסלה, ויעמידו תחתיהם אנשים כלבבם. והעם הסכין לַענות מפני עשיריו ולעשות כל חפציהם, גם כי יוליכוהו תהו לא דרך בלכתם אחרי בצעם –

כשובנו מהר הבית קראני רבן שמעון הנשיא ללכת אחריו, וכבואנו אל היכלו הביאני חדר בחדר, וימתק עמי סוד. ויתן על ידי מכתבים ואגרות לבני ממלכת הדייב ולראשי אחינו היושבים בבבל ובסוריה, וישם דברו בפי, לעוררם לעזרתנו באנשי חיל ובנשק ובכסף ובכל הנחוץ למלחמה הבאה. ולפני צאתי את העיר סרתי אל אלעזר בן שמעון ואוֹעד לי שם את יוסף בן גמלא ואת צפורה בתו אהובת לבבי, ואגד להם דרכי אשר אני הולך בפקודת הנשיא, ויהיו הדברים תנחומות לנפשם. וצפורה אמצתני בדברים ותעורר רוחי ותחזק לבבי להתאזר עז ולהשגיא פעלי לישע עמנו וארצנו. וכן נפרדתי מהם וממנה ואצא לדרכי בלב נכוי ובטוח בעזרת אלהי ישענו.

בהגיעי אל נהר חדקל אשר על גבול ממלכת הדייב, נעשה לי נס בדרך פלאִיה, – אך לא פה המקום לספר כמו. ולי מה יקר אז הנס ההוא, כי היה לי אות לטובה מעם ה', כי אצלח בדרכי אשר אני הולך. אכן באתני טובה באחריתי – אך לא זו הטובה אשר בקשתי ולא אליה נשאתי את נפשי. עוד אשוב אדבר בה ואז יוָדע פשר דבר.

––––––––

ארבעה ירחים עשיתי דרכי, ובני ממלכת הדייב ואחינו יושבי בבל נמצאו לי, ורבים מהם התנדבו בכספם וגם בנפשם לחוש לעזרת אחיהם יושבי ארץ הקדש לעת ידרשום. רק יושבי סוריה נמנעו מעשות חפצם בגלוי – כי היתה עליהם אימת אויביהם העמים יושבי הארץ והרומאים הרודים על ידיהם. וכשובי אל ארץ קדשנו ראיתי לדאבון לבבי את זרע העמל אשר יצא ממועצות שועיני עוכרינו בנפש, והנה עשה פרי כחש; ממנו אכלו אחינו יושבי הגליל ויבוא כרעל בקרבם ואחריתם מרה כלענה.

־־־־־־־־

כגן עדן היתה מדינת הגליל לעמנו, כי היא אֹסם כל ארץ הצבי. הרריה ועמקיה מלאו ברכת ה' ואדמתה זבת חלב ודבש. מהֻללה אדמת כרזים וכפר נחום בחלב כליות חטה, ואדמת גוש-חלב בשמן זיתיה¹⁴², קריתים, בית קמה ובית לבן וכפר סיגנה – ביין הנבחר¹⁴³, – צפורי, גבַּרה ושיתין – בתאניהן ורוב דבשן¹⁴⁴, ים כנרת – במימיו הצלולים ובדגיו הטובים והמעֻלים¹⁴⁵, עיר חַמְתָן – במעינותיה החמים המעלים תעלה ורפואה לאדם רב, וכל חבל הים ההוא – בכל פרי אדמה ועץ למיניהם¹⁴⁶, הלא הם “פירות גינוסר” הנודעים לשם ולתהלה¹⁴⁷. עם השיג דיש את בציר ונגש קוצר במושך הזרע¹⁴⁸; שם בסר גמל ונצה נפגשו, אביב ואסיף נשקו. שם פשו עדרי בקר וצאן לרוב מאד¹⁴⁹, ותבואות האדמה בגליל עלתה פי חמש על תבואת כל ארץ הקדש¹⁵⁰, שגם לה אצל ה' ברכה עד בלי די¹⁵¹. על כן רבו יושבי המדינה הזאת עד שלש מאות רבוא במספר, ולהם ארבע מאות וארבע ערים גדולות וקטנות, אשר במאתים מהן לא מעטו יושביהן ממספר חמשה עשר אלף¹⁵². הם היו אנשים פשוטים ותמימי דרך, לא הרבו לעסוק בתורה גם לא הקפידו על לשונם¹⁵³, אבל בריאים ומוצקים, בעלי כח ולב, אוהבי אדמתם וחרוצים בעבודתם וחובבי דתם בכל נפשם ומאדם. ובהיות שבתם בין עמי נכר היושבים על גבולותם מסביב¹⁵⁴, היו כלם למודי מלחמה מנעוריהם. לוּ נבחר עליהם גבור משכיל ונאמן רוח, כי עתה היתה המדינה הזאת מבצר משגב לכל ארצנו; לא כן האיש יוסיפוס – כי במרמה בא אליהם, בכחש סובבם ובתהפוכות רע חלק לבותם ויסכסך אותם איש ברעהו, עד כי נפרדו לעריהם לכל מושבותיהם, ולא התחברו עוד גם בפני האויב, העולה עליהם בחיל כבד להכריעם יחד.

שתי פנים היו לאיש הזה מראשית דרכו – כי למראה עין שת ידו עם הקנאים המתקוממים על רומה, ובסתר היה לבבו שלם עם אגריפס ידידו, אשר נספח עם חילו על מחנה האויב. ואת רומה ירא יוסיפוס מאד ומפני שמה נחת תמיד. חיל גדול ורב אסף לו בראשונה בגליל, ללמדם מלחמה. מהם בחר לו צבא רוכבים שומרים לראשו – ובהם היה למגן על צפורי ועל כל הערים אשר נטו אחרי הרומאים. ויכבד אכפו על טבריה וגוש-חלב ועל כל יתר הערים אשר התפרצו מפניהם. ואת כל אלה עשה בתחבלות ערמה, בהתחפשו אל יושבי הגליל ובאחזו עיני האנשים הפשוטים ההם עד כי לא הבינו דרכו ויאמינו בו לתֻמם, ולא שמעו עוד לקול אחיהם אשר חזו נכחה וידעו כי האיש הזה ערם יערים ולבו לא כן.

בראש האנשים אשר הכירו את יוסיפוס בתהפוכות דרכו היה יוחנן בן לוי מגוש-חלב, איש חכם וכביר כח לב, אשר בהבינו אל כל מעשיו שלח אנשים ירושלימה להביא הדברים לפני רבן שמעון בן גמליאל, אלופו ומיודעו מנעוריו. ויחר הדבר להנשיא, וישלח מלאכים בשם הסנהדריה לחקור את יוסיפוס בסתר ולעמוד נגדו בגלוי ולהסירהו ממשמרתו אם ימצאו עונו בו. אבל כמעט נודע הדבר ליהושע בן גמלא, ויגל את אזן מתתיהו אבי יוסיפוס, והוא שלח בסתר להגיד זאת לבנו ולהזהירנו מפני האנשים ההם האורבים לו על דרכיו. ויהי הנקל ליוסיפוס להעמיק מהם לסתיר עצה ולהוליכם שולל, – וכאשר לא יכל עוד להתחמק מפניהם הביא דבתם רעה אל יושבי הגליל, כי שלוחים הם מאת אויביו ומקנאיו בירושלים, להתנקש בנפשו על לא עול בכפו. ויושבי הגליל הנתעים בשוא קצפו על המלאכים ההם ויבקשו המיתם, – ויוסיפוס הערים להגן עליהם מפני מבקשי נפשם, ויחשב לו הדבר לצדקה. ואחר כן העיר את המחזיקים בו ללכת ירושלימה בהמון רבה, ולהתאונן רע באזני העם על הרעה אשר אויביו עושים לו ולכל מדינת הגליל, בהתנכלם לו להביא פח יקוש על דרכיו. והעם האמין לדבריהם, ויקצוף על זה מאד, ויאבה לשרוף את בית הנשיא עליו באש, ויאכוף את הסנהדריה להשיב את המלאכים אחור ולקים בידי יוסיפוס את משמרתו הנכבדה. ויוסיפוס העמיד אורבים להמלאכים בדרך שובם, אשר תפשום ויאסרום בכבלי ברזל – – וכן הושבו בחרפה אל העיר הבירה, ועדותם לא נאמנה עוד, אחרי הודע ברבים יסרם יוסיפוס בחמתו על הרעה אשר חשבו לעשות לו¹⁵⁵. בהיות המשרה נכונה בידו, אכף את החיל אשר אסף יוחנן בן לוי, לעזבהו ולשוב איש למקומו, והוא עלה עם חילו על גוש-חלב, אשר שמרה אמונתה ליוחנן גבורה ואלופה, ויפול עליה פתאם ויתננה לבז. בעת ההיא נלאתה העיר טבריה נשוא את הריבות אשר קמו בשעריה, בסכסך יוסיפוס את תושביה איש ברעהו, ותשב ותכנע לפני אגריפס. ויחר הדבר לאנשי הגליל ויאיצו ביוסיפוס להעלותם עליה ולעשות בה שפטים; אבל הוא הערים לשכך חמתם, בשיתו להם בחלקות ובדברו גבוהה בלשון מדברת גדולות. כן עשה גם בהתעוררם יחד על העיר צפורי, אשר בקשה חסות הרומאים – כי בעלותו עמם עליה, בהלם בפחד פתאם כי הנה הרומאים באים! וחרדתו נתנה להם מוֹקש עד כי נסוגו אחור בדרך באו. כן התפתל האיש הזה בהתנשאו לעשות גדולות בדבר שפתיו ולא בפעל כפיו. והעת עברה באפס מעשה עד עלות הרומאים בחיל גדול על הארץ, נהוגים מאת אספסינוס, הגבור העריץ. אשר לא ישוב מפני כל.

מסתר המדרגה עלה אספסינוס לגדולה עד היותו למושל כל הארץ. אבי אביו היה איש צבא, אשר עזב מחנהו ודגלו ויהי משרת בחנית שֻלחני רומאי. סבינוס אביו היה מוכס באחת ערי אזיה, ובעשותו עֹשר ולא במשפט בא לשבת בארץ הַלְוֵצְיָה¹⁵⁶ ויהי שם למלוה נותן כספו בנשך. ואספסינוס עבד בצבא רומה מנעוריו וילך מחיל אל חיל, ויעש גבורות במלחמותיו בגרמניה ובריטניה. ונירון קיסר שלחהו עם חילו ארצה אפריקה; משם שב בחסר כל עד כי נאנס לאחוז בסחר סוסים ונפשות אדם, ועל זה שמהו נירון מטרה לחצי לעגו ויכנהו בשם “חמר-גמל”¹⁵⁷.

בעצם הימים אשר התהולל נירון קיסר במשחקי שעשעיו בארץ יון, באה אליו השמועה על דבר מרד היהודים והמכה אשר הֻכה קסטיוס וחילו לפניהם. ויירא נירון ויצר לו מאד, פן יקומו גם הפרתים הקרובים לארצם וכבשו את סוריה, והתקוממו כל עמי הקדם לקרוע ארצותם מעל רומה. ומספר שרי צבאותיו רבי העליליה היה הולך וחסר – כי צרה בהם עין המלך ההולל, פן יתנשאו למרוד בו בהיות לאל ידם, ויועציו הרעים עזרו למשחית, כן הומתו שני האחים מנכבדי שריו, רופוס ופרוקלוס לבית סקריבוניוס; קורבולונוס גבור ארמניה ראה כי כלתה אליו הראה מאת המלך, וישלח יד בנפשו, וציצינוס טוסקוס נתפש ונשלח אל ארץ גזרה¹⁵⁸. גם קסטיוס נציב סוריה מת בענין רע אחרי הפכו ערף לפני היהודים המורדים¹⁵⁹, ועל אספסינוס חרה אף נירון עד להשחית – על אשר נועז בנפשו לעזוב את בית התיאטרון בעמוד מלכו על הבמה והוא לבוש שמלת אשה. וישב אספסינוס שומם בביתו, ויהי נכון לקראת המות, בדעתו כי לא ינקה נירון את כל עושה כזאת, כי את מלכו חלל במאנו לכבד את הדר משחקו, היקר לו מכבוד מלכותו. אף אמנם חשב נירון לעשות בו נקמתו; אבל פתאם היתה רוח אחרת עמו, בחמדו לצון לו, ויקרא ויאמר: “יבוא אספסינוס הבער, אשר היופי והנֹעם זרו לרוחו, וילחם בעם היהודים, הנבערים מדעת כמהו!”¹⁶⁰. ועל סוריה הוקם נציב חדש, ליצינוס מוקיַנוס, איש המזמות, אשר ידע להלוך עם הסורים ולהשקיט את הפרתים במכונם עד אשר יבצע אספסינוס מעשהו ביהודה.

עוד בחרף ההוא¹⁶¹נסע עבד אספסינוס בדרך הים מארץ יון ויבוא לעיר עכו. שם הרבה התכונה לאסוף חיל וצבא למלחמה. טיטוס בנו הוליך אליו מאלכסנדריה את הלגיון החמישי והעשירי. שמה נקבצו מלכי הארצות הקרובות: מלכי נביות, קומגינה ועמיסה, ויבואו עם חיליהם לעזרה, ומספר צבאותיו הלך ורב עד ששים אלף, לבד מהעבדים נושאי כלי הנשק ולמודי מלחמה ככל אנשי הצבא. גם אגריפס בא עם חילו אשר אסף לו מעמי הנכר, לחלק כבוד להשר הרומאי ולהראות אהבתו ואמונתו לרומה השלטת.

אגריפס נלכד במזמותיו. הוא שמח בסתר לבו למרד היהודים, בתקותו, כי כאשר תכבד המלחמה, תתפשר רומה להשיב ממלכת יהודה על מכונה ולהושיב אותו על כסא אבותיו ולהסתפק במס אשר תשים עליו, כדרכה עם המלכים החוסים בצלה. ויהי דברו אל שועי ירושלים, לבחור ביוסיפוס קרובו, לשומו קצין ומושל במדינת הגליל. ויוסיפוס נמצא דרוש לחפצו ויתכּוֹן עלילותיו שם על פיהו. ודברים היו לאגריפס גם עם יוסף בן גמלא על פי פיליפוס שר הרוכבים, אשר התגורר בבית גיסו בגמלא זה ירחי מספר, אחרי מלטו נפשו מיד הקנאים בירושלים. אך יוסף לא אבה שמוע לו – כי היה לבבו שלם עם אנשי בריתנו: לפרוק מעל עמנו את עול רומה ומשפחת הורדוס כאחד, וכל יושבי גמלא נמשכו אחריו וישימוהו עליהם לשר וראש, ועל פיהו בצרו את עירם ככל אשר מצאה ידם.

ואויבי אגריפס מבני הנכר הביאו דבתו רעה אל אספסינוס, כי הוא מחזיק בסתר בידי המורדים. וכי בגד בגד פיליפוס איש מעשהו בגדוד הרומאים אשר נעצרו בירושלים, ויסגירם בידי הקנאים מבקשי נפשם, ועתה יאחר שבתו בגמלא, העיר אשר מרדה ברומה ביד רמה. ואגריפס ראה כי רעה נגד פניו, וימהר ויבוא עם חילו עירה עכו להספח על מחנה האויב¹⁶². וישלח ציר ממהר אל פיליפוס, לעזוב את גמלא ולהחיש בואו אליו, פן יבֻלע לו בגללו.

אך יצֹא יצא פיליפוס את העיר, ומלאך בא מאת יוסיפוס ואגרת בידו אל פיליפוס רעהו ואיש עצתו. ויוסף השכיל להעלים ממנו דבר צאת פיליפוס לעכו, ויגד לו כי הלך לימים אחדים לראות את שלום קרוביו וידידיו היושבים בעיר בתירה. וכאשר אץ המלאך דרכו, נפתה ליוסף לתת לו את האגרת כי ימציאנה הוא לבעליה. על פי האגרת ההיא נגלה סוד יוסיפוס, כי שלם לבבו עם אגריפס ודברים היו להם יחדו על ידי מלאכי חרש אשר שלחו איש לרעהו, וכי על פי עצת יוסיפוס נספח אגריפס עם חילו על מחנה אספסינוס ויביא אתו זהב הרבה למנחה, וגם לקח עמו את בירוניקה אחותו, הלוקחת נפשות ביפיה וחין ערכה – לאסור את השר הזקן בנפשו ולהוליכהו שולל במקסם יפיה. באחרית דבריו חלה יוסיפוס את פני פיליפוס ידידו עז, להראות פעלו על יוסף וצפורה, להפר בריתו עמי ולבחר בו תחתי – כי כלתה נפשו אליה באהבתו אותה מאד, גם גדול כבודו בעמו לעת הזאת, ועוד תקוה נשקפה לו להוסיף עשות חיל ולעלות מעלה, – אם תקום עצתו למשוך את אספסינוס ברשת זו הכין לו על ידיד בירוניקה היפה. ואגריפס יצלח בעזרתו להיות למלך ביהודה.

––––––––

בעת ההיא שבתי ממסעותי ירושלימה, ואספר להנשיא את המוצאות אותי בדרך, והוא הגיד לי את כל אשר נעשה – כי הנה עלו הרומאים על הארץ, ובגליל כל הדברים יגעים, והנהו דֹאג את יוסיפוס, פן עושה הוא בעקבה זר מעשהו, ומי יודע מה ילד יום! ויאץ בי לאחוז דרכי שמה, להתראות עם יוחנן בן לוי ולחקור את מעשי יוסיפוס. ויתן על ידי אגרת גלויה, כתובה וחתומה בשמו, לשומה לפני כל זקני עמנו בגליל, אם יהיה הדבר נחוץ.

עוד לא הסירותי האבק מעל רגלי בשובי מדרכי הרחוקה, ואשוב ואשים לדרך פעמי כדבר הנשיא. ותהי ראשית דרכי עירה גמלא – ויוסף שמח לקראתי מאד וצפורה נפעמה לבואי פתאם, ויפג לבה ומפיה נעתקו מלים; אך עיניה המאירות הביעו לי עליצותה ומשוש גילה. ומה פחד ורחב לבבי בראותי את ידידוּת נפשי לנגד עיני! ראיתיה בירושלים ביקרותיה, בהתנוססה כאבן נזר בין רעותיה, בהוד והדר אשר שוו עליה עדייה – ובגמלא ראיתיה כמו שהיא, לבושה רק שמלתה לעורה, בהיותה צופיה הליכות בית אביה; ראיתיה בטיבה וטבעה ועוד עלתה בתומתה ויפיה וחין ערכה שבעים ושבעה!

כעבור הסערה הראשונה ונפשנו שבה למנוחתה, החלונו להתיעץ על צפונינו. ויהי בהגידי להם את דבר הנשיא וחשדו אשר הוא חֹשד את יוסיפוס, וישחקו האב והבת מרה. ואשאלם לדעת מה זאת ומה ירזמון עיניהם, ויַראוני את האגרת אשר כתב יוסיפוס לפיליפוס. ויהי בקראי את הדברים וארגז תחתי, ותצת כשאול קנאתי, ואדרוש מאת יוסף לתת את האגרת על ידי, והיא תהיה לי סגלה, להסיר את האֲפר מעל עיני קצין עמנו זה ולהוכיח עליו דרכו בשערים. ולב יוסף הישר נע בקרבו – כי נחשב בעיניו לדבר און לגלות סוד לא לו. אך צפורה הוכיחה בחכמתה, כי בדבר הזה תלוי כל גורל עמנו, ועל פיה נענה אביה לי ויתן בידי את האגרת לעשות בה כטוב בעיני. אז לא יכלתי עוד להתמהמה – כי גברה חובתי לעמי על כל רגשות אהבתי לצפורה ידידות נפשי, והיא גם היא משלה ברוחה – כי נפלאתה אהבתה לעמה מאהבת נפשה. ועוד בערב ההוא בכתה על צוארי רב בּכי, ואשק לאב ולבתו בשפתים דולקים ולב נשבר, וגם הם אצלו לי עתרת נשיקות ויברכוני באהבה רבה וישלחוני לשלום. ואנכי שויתי רגלי כאילות ומגמת פני לגוש-חלב, למצוא את יוחנן בן לוי ולקחת עצה מפיהו כדבר נשיאנו.

לא נקל היה לי לעשות דרכי זה, כי גדודי רוכבים, נהוגים על ידי פלַקידוס שר צבאם, נתנו משכנם בצפורי, ומשם שטו עברו בגליל וישרפו ויחריבו ערים וכפרים על יושביהם. וגדודי רגלים יצאו לפנות הדרכים לפני החיל הגדול, המתעתד לעלות על ערי המבצר. רק ברוב עמל וחרף נפש הצלחתי להתחמק מפני האויבים ולהגיע ולבוא לגוש-חלב.

ויוחנן איש כבן ארבעים שנה בעת היא, והוא קטן ודל בשר ומראה פניו כידוע חלי, אך מעיניו ברקים יהלכו ומפיו חצב להבות אש בדברו ביוסיפוס איש חרמו, אשר הקניאהו בעלילותיו וישביעהו במרורים לבלי הכיל. דאגת יוחנן גדלה מאד בהבינו לאחרית אחיו בגליל, אשר מבחר עתם עברה לבלי הועיל, ועתה הנה כסה האויב את עין הארץ; חיל יוסיפוס הֻכה זה פעמַים על ידי פלקידוס מרפיון ידי מנהלם, ורוב אנשי החיל כבר נפוצו הלכו איש לאהלו, ויוסיפוס הלך לטבריה, להסתר מפני האויב, ומשם שלח דברו להסנהדריה בעצת נפתלים נמהרה: לשחר פני אספסינוס לשלום ואם המה למלחמה, יואילו נא לשלוח לו חיל ועזרה מירושלים הבירה!

––––––––

ואספסינוס הראה מראשית דרכו כי לא לשלום פניו מוּעדות. בעלותו עם חילו על גַבַּרָה הגדולה, כבש אותה באפס יד, כי עיר פרוצה אין חומה היתה – ובכל זאת כלה העריץ חמתו בה, וישרוף אותה באש ויך את כל יושביה לפי חרב. וכן עשה גם לעירות ולכפרים מסביב לה, אך שם הִפלה לו כל בחור וטוב וכל אשה בריאה ויפה, למכרם ממכרת עבדי עולם, ואת היותר החרים. משם פנה צפונה, לעלות על יודפת הבצורה ולהבקיעה אליו. והעיר חזקה ונשגבה מאד, יושבת על שן סלע, ומסביב לה בקעות עמוקות מאד, רק מפאת צפון עמק מישור, ושם בנו אנשי העיר חומה בצורה עם מגדלים גבוהים, ועל החומה הכינו אבנים ונשק, להשיב האויב בחֵמה. אל העיר הבצורה הזאת הרבינו אני ויוחנן שלוח את גבורי אחינו, בדעתנו כי כל עוד תעמוד היא על מכונה, לא יעז האויב להניח אותה מאחריו ולעלות על ירושלים להחרידה. עליה כבר נסה פלקידוס כחו, ויצאו גבורינו לקראתו ויכוהו אחור. עתה¹⁶³ הנה הסיע אספסינוס אליה את כל חילו מפאת צפון, ויבן דיק וישפוך סוללה ויעמיד עליה כלי מלחמה לרוב מאד, ויור על העיר זקים וחצים ואבני קלע ולפידי אש אוכלה. אבל הנצורים הראו נפלאות בגבורתם, כי התנפלו פעם בפעם על כלי המצור וישרפום ויהרסום, ויהדפו את האויב מפניהם בגבורה נמרצה. ואת כל אלה עשתה ידם בלי קצין ומושל ובלי משוח מלחמה. ולב יוחנן בטח בהם, בדעתו תעצומות עֻזם, וישם עיניו ולבו אל הערים האחרות, להכין אותן ולסעדן ולשלוח אליהן את בחורי עמנו מסביב, והיו גם הן לאבני נגף ולצורי מכשול להאויב כיודפת אחותן. ואני ואחֻזת מרעי עוזרים על ידו ועודרים מערכה בכל לב.

לשמע גבורת בני יודפת בוש יוסף לעמוד מרחוק ולחבוק את ידיו ועזוב את טבריה ויבוא אל יודפת גם הוא. וגבורי אחינו בתֻמתם צהלו לקראתו, בהגבירו עליהם בלשונו ובהרבותו לדבר גבוהה כדרכו. וישימוהו בראשם ויסורו למשמעתו ויוסיפו עשות נפלאות בעז רוחם ואֹמץ לבבם.

ואספסינוס אשר הסכין לעשות גבורות במלחמותיו הרבות, נלאה ברוב עצותיו בהלחמו עם יושבי יודפת ולא יכל להם. ופעמים הרבה הביאוהו בין המצרים עד כי היה הוא וחילו הנצורים והם הצרים עליו¹⁶⁴. באחת המלחמות ההן נפצע אספסינוס, כי ירה בו איש אחד חץ שנון מראש החומה, והחץ נחת בכף רגלו ודמו עליו נטש. למראה הזה חרד טיטוס מאד, וכל הרומאים נבהלו נמוגו יחדו. אך הפצע לא היה עמוק, כי פגע החץ בו בכלות כח מעופו, ועד מהרה נרפא אספסינוס מן המכה וישב לאיתנו. אז צוה את חילו לחדול מהלחם מלחמת תנופה, רק להקיף את העיר מכל עבריה ולבצר מקומם מסביב לה עד אשר יתמו הנצורים ברעב. אבל אימת רעב לא בעתה את בני יודפת – כי היה להם בר ומזון לרוב; אך חסרו להם מים לשתות, כי לא היה בעיר כל מעין ונחל, והימים ימי הקיץ וגשם אין כי אם מי בורות ההולכות הלוך וחסור. – ומאז והלאה החלו ראשי החיל לחלק לעם מים במדה ובמשורה. זאת ראו הרומאים מראשי סוללותיהם וישמחו בלבם – והנה יעץ יוסיפוס מזמה להשבית שמחתם, ויצו לאנשי העיר, לטבול בגדיהם במי הבורות ולשטחם על קיר החומה לנגד עיני האויב. והם בתומתם שמעו לעצתו ויזילו מימיהם בשפע רב ממרום החומה ארצה¹⁶⁵, ובזה הקריבו ימי אידם ורעתם מהרה לבוא.

עוד מוצא אחד נשאר לעיר הזאת, אשר דרך בו יכלו יושביה לצאת ולבוא, והוא גיא הרים על יד העמק המערבי. משם יצאו שליחיהם באישון לילה, בלכתם על ארבע וגביהם מכֻסים בעורות. והרומאים דמו כי שועלים יהלכו שם ולא שתו אליהם לבם, – וכן יצאו הלוך ושוב והָבא אתם מים לשתות. דרך הגיא הזה חפץ יוסיפוס לברוח, בראותו כי צרה קרובה. ויגל את אזני ראשי העם, ויורם לדעת, כי אם יצלח הוא להמלט, ואסף אליו חיל מכל יושבי הגליל, ואכף את הרומאים לחדול ממצור יודפת ולהסב פני המלחמה אליו. אבל בדבר הזה לא אבו שמוע לו, מיראתם פן יפול לב העם עליו בצאת מושלו מקרבו. לא ארכו הימים והסוד נגלה להרומאים, ויעמידו שומרים על הגיא, ויחדלו המים גם מן המוצא ההוא¹⁶⁶. אז החל העם להתעטף בצמא, והאויב הוסיף אונים וירב עצמה, וירם מגדליו מעל לחומת העיר, ויור משם על הנצורים בחצים ובאבנים ובכל כלי משחית. ויתחזקו גם המה ויוסיפו להרים את החומה עוד עשרים אמות לגֹבה. ואספסינוס הקריב את הכרים ואילי הברזל, לנגח את החומה ולפרוץ בה פרץ רב. אבל כמעט החלו להבקיע ולעלות בסערה דרך הפרץ אל העיר, והנה נשפך עליהם שמן רותח אשר בער בם כנחל גפרית, גם הָשלך לרגליהם קש וחשש מבֻשל במים, ותהי להם דרכם בחלקלקות, בה כשלו נפלו יחד, והנצורים שלחו בם את כל מגפותיהם וירבו חלליהם מאד, ואחר שבו וירפאו את שבר החומה וישגבו בה כבתחלה.

אמנם היה מספר גבורי יודפת הלוך וחסור, כי נפל מהם רב וגם עיפה נפשם בצמא ומרוב עבודה, עד כי רבים מהם לא עצרו עוד כח לעמוד על רגליהם, בעוד אשר האויב הלך ורב, כי התלקטו אליו רבים מעמי הנכר אויבי עמנו וחפצי רעתו. בכל זאת התחזקו הנצורים ויחגרו שארית כחם לעמוד מפני הצַר הצָר עליהם.

ארבעים וארבעה יום ארכו ימי המצור ועוד לא ראו הרומאים קץ לעמלם, ונפש כלם קצרה וכמעט רפו ידיהם ויאמרו נואש. והנה נפל אליהם איש יהודי מיושבי העיר, ויבוא לפני אספסינוס ויגל את אזנו, כי באשמורה השלישית בלילה ינוחו הנצורים העיפים והיגעים, בדעתם כי גם הרומאים יישנו אז שנתם, ולכן אין טוב לו כי אם לעלות עליהם לעת ההיא בפתע פתאם. וישמע אספסינוס לעצת הבוגד ויעש כן. ויהי באשמורה האחרונה בלילה, ויַקרב את חילו אל החומה בלאט, וטיטוס עלה עם מבחר גבורי החיל על החומה¹⁶⁷, וימיתו את השומרים הנרדמים ויעלו העירה בטח וכל חיל הרומאים אחריהם, ועד אשר מצאו אנשי העיר את ידיהם, נפלו חלל בחרב האויב, ורבים מהם שלחו יד בנפשם – והרומאים לקחו נקמתם גם מהחולים הרבים המתעלפים בצמא, ויהרגו וירצחו ביום ההוא את כל הנופלים בידם, מבלי תת לאיש חנינה. ואחר כן תפשו את שאריתם בכל המחבואים והמנהרות והתהלוכות אשר מתחת לארץ; אלה הכריעו לטבח ואלה לקחו בשבי. ויהי מספר החללים וההרוגים ארבעים אלף איש, והשבויים והשבויות עשתי עשר אלף נפש. ואספסינוס צורה לערות את החומה עד היסוד בה ולנתוץ את כל בתי העיר ולהשבית כל זכר לה.

ככלות הרעה לגבורי אחינו ביודפת, התחמק יוסיפוס מבין אנשי המלחמה, וירד אל בור עמוק אשר בירכתי מערה נסתרה, ויתחבא שם. אל המערה ההיא התלקטו פליטים שרידי חרב עד ארבעים איש, ויהיו שם שני ימים. ביום השלישי נגלה מסתרם להרומאים, וידעו כי גם יוסיפוס מתחבא אתם. וישלח אספסינוס שרים מאת פניו להביא את יוסיפוס אליו. ויקפוץ יוסיפוס לעלות; אבל חבריו מרי הנפש המסתתרים אתו סבוהו גם סבבוהו, וידרשו ממנו למות אִתם מות ישרים כראוי לגבורי ישראל, ואם לא, אזי ימיתוהו מות נבל, כמשפט לבוגד בעמו. לשוא הכביר הנקלה הזה עליהם במלים, וידבר נשגבות על האדם ונפשו, על תעודתו בחלד ועל גמולו ונחלתו במרומים – כי לא שעו אל חלומותיו ואל דבריו, ויחרפוהו וישביעוהו כלמות ויאמרו לטרוף נפשו באפם. ובראותו כי כל אמריו ללא הועיל, חבל מזמה להוליכם שולל, ויתהפך בתחבֻּלותיו כשומע להם לבחר מות מחיים; אך תחת שלוח איש יד בנפשו יעץ אותם להפיל ביניהם גורלות, ואשר יפול עליו הגורל ראשונה, יומת מידי האיש אשר יעלה עליו הגורל אחריו, וכן יעשו עד תֹּם כלם למות, והאחרון אשר ישאר לבדו יפול על חרבו וימות ככל אחיו. והאנשים הישרים והתמימים ההם האמינו בו גם אז, וישמעו לעצתו, ויהי הוא המטיל את הגורל ביניהם, ואיש איש הושיט את צוארו בנפש חפצה ויפול לפי חרב רעהו. וכן שִֹכּל יוסיפוס את ידיו עד כי היה הוא האחרון, ולא נשאר עמו בלתי אם איש אחד – ואותו פתּה על נקלה לעלות עמו מן הבור ולפול אל האויב. ויוסיפוס התפאר לפני הרומאים אשר כן עשה¹⁶⁸, אך כסה הדברים ברוב חלומות וחזיונות ולהג הרבה. ובבואו לפני אספסינוס שם נפשו לנביא אֵל ויחש עתידות לו. ואספסינוס קרבהו כמו נגיד ויתן לו מחלצות ומתנות יקרות. ויהי יוסיפוס יועצו ואיש סודו מן הוא והלאה.

––––––––

כקץ אשר בא על יודפת ראשית גבורתנו היה גם ליתר מבצרינו בגליל ובעבר הירדן צפונה. כי אמנם לכח אמצו הרומאים ממנו, בהיות להם אנשי חיל רגלים ורוכבים, חמושים בכלי קרב שונים לפי מקומם ומועדם; כלם יחד למודי מלחמה מנעוריהם ושומעים ומקשיבים לקול שריהם ומושליהם, בעוד אשר אחינו, אנשי שדה ומקנה, לא למדו מלחמה, ולהם נשק מכל הבא בידם. אכן הגבירו המה בחם לבם וחרף נפשם ותחבֻּלות חכמתם תבונתם, אבל חסרה להם המשמעת, גם אבדה האמונה בקציניהם העומדים בראשם. אף אמנם רבו בתוכנו כל בוגדי בגד – והם שהיו בעוכרינו ויחישו אחריתנו כיום הזה! מעיר יפיע, הקרובה ליודפת והבצורה והחזקה כמוה, יצאו גבורי החיל בהמון רבה להלחם עם האויב הבא עליהם, וכאשר נגפו לפניו וישובו אחור, סגרו אחיהם את השער בעדם, מיראתם פן יבוא גם האויב אחריהם, וכן נפלו כלם חללים לפני שער העיר בין החומותים. ואחר כן השתער האויב על החומה ויבקיענה אליו ויפרץ העירה וישת קציר לכל יתר תושביה¹⁶⁹. – גם הטבע קם לאויב להם להכרית את שאריתם: בעיר יפו אשר על חוף הים התיכון התחזקו אחינו, ומשם שטו באניות על פני הים ויארבו לאניות הרומאים הנושאות בר ומזון ממצרים לקיסריה. וחיל אספסינוס עלה על יפו ויורד עז מבטחה, ואנשי העיר החישו מפלט להם באניותיהם. והנה התנשאה רוח סערה ותך בים גלים. רוב האניות נֻפצו על שִני סלע ויושביהן ירדו תהומה, ואשר נשאו אל שפת הים בחרו לשלוח יד בנפשם מנפול בידי האויבים האורבים להם על החוף. – העיר טבריה בקשה שלום רומה, ואחינו הקנאים אשר בה עזבוה בחמתם ויבואו אל אחיהם אשר בעיר טריכיה הבצורה, היושבת על ים כנרת, ובקרוב האויב אל העיר הרבו חלליו בהלחמם בו מעל החומה ומאניותיהם אשר על הים. והנה פרץ ריב בעיר – כי רבים מעשיריה חפצו לעשות שלום כאחיהם בטבריה – ובהֵחלק לבב העם גבר האויב, מבחר גבורינו נפלו חלל ויתרם השליכו נשקם מידם ויבקשו חסד. ואספסינוס הבטיח אותם לתת להם את שאלתם, אם יֵצאו את העיר וילכו אל אשר יצַום. המה יצאו, ואנשי חיל רומה נצבו עליהם מזה ומזה, ויורו להם דרכם במסלה העולה לטבריה. שם אֻספו אספה על מקום אחד, ועד מהרה בא אספסינוס אחריהם¹⁷⁰, ובפקודתו נפלו אנשי חילו על הזקנים והחלשים וימיתו אלף ומאתים איש. מהבחורים נאסרו ששת אלפים איש ונשלחו לעבודת פרך בארץ יון, ושלשים אלף וחמש מאות איש נמכרו לעבדי עולם. ואת יתר העם נתן אספסינוס לאגריפס המלך, לעשות להם כטוב בעיניו – כי היה חבל הארץ ההוא מקום ממשלתו. ואגריפס מצא לטוב לו, להראות כי גם לבו רחוק מחמלה – וימכור גם אותם לעבדים ושפחות בארצות הגוים. וכן עשה גם לכל היהודים יושבי מדינות ממשלתו, בעיר חיפה וגדרה וכל חבל ארגב והגולן אשר מעבר המזרחי לירדן צפונה¹⁷¹.

––––––––

שנה אחת עוד לא עברה מאז מרדו אחינו ברומה, וכל ארץ הגליל ועבר הירדן צפונה נכבשה לפני האויב ותהי לשממה, מהפכת זרים, חוץ מערים אחדות אשר בקשו שלום הרומאים מבראשונה – לא נשארו בלתי אם מבצרי הר תבור, גוש-חלב וגמלא.

––––––––

מבצר הר תבור כבש פלקידוס בערמה. כי כהתעטף העם בצמא, באפס מים לשתות, נתנו הנצורים את לבם להתנפל על הצרים ולהדוף אותם מפניהם. ופלקידוס התראה כמו נגף לפניהם ויסג לאחור עד רדת הרודפים אחריו אל העמק, ואז הפך פניו אליהם, וגדודי פרשיו שות שתו ההרה ויסגרו עליהם הדרך, אז כבדה המלחמה על אחינו, כי היתה להם מפנים ומאחור – רבים מהם הֻצעו חללים, נפלו כגבורים על מרומי שדה, והנותרים מהם, בראותם כי אבדה תוחלת אונם, הבקיעו להם דרך וינוסו מן המקום ההוא ויחישו מפלט להם ירושלימה.

גוש-חלב נכבשה לאחרונה ובאפס יד. היא היתה עיר קטנה בקצה גבול הצפון, ויושביה כלם עשירים בעלי שדות וכרמים לרוב מאד. ויוחנן בן לוי הערה לשוא כחו ולבבו לצקת עליהם מרוחו, ורק מיראתם אותו ואת החיל אשר עשה לו מקנאי אחינו, נאותו לו לבצר את העיר ולהקיפה חומה. ותהי גוש-חלב מקום המוּעדה לרֻבי אחינו המתנדבים בעם. ויוחנן למדם קשת ויתן להם נשק ויעש להם צדה וישלחם אל הערים הבצורות, אשר להן לטשו הרומאים עיניהם ראשונה. וכן נשלחתי גם אני עם אחזת מרעי, אנשים כלבבי, לעיר גמלא – כי כלתה נפשי להלחם לימין יוסף, אֲבי צפורה אהובת לבבי ומחמד עיני, לשמוח אתם ביום ישועה או לערות נפשי עמם יחדו ברעה אשר תמצא את עמנו. ויהי בעלות טיטוס בחיל גדול על גוש-חלב, ובשמעו שֵמע יוחנן גדול העצה ורב העליליה, ויחש עתידות לו כי פה תכבד המלחמה על חילו העיף והיגע מהמלחמות הרבות שהיו להם עד כה. וימלך עליו לבו לנסות דבר אל יוחנן ולקרוא אליו לשלום, אם יכנע מפניו בלי כֹבד מלחמה. ותושבי העיר כשמעם את הדבר הזה, ויאיצו ביוחנן לדבר שלום אל האויב, ולהסגיר את העיר בידו. ויוחנן ראה כי אין מבטח ביושבי עירו, וידרוש מעם טיטוס לתת לו זמן עד יום מחר ואז ישיבהו דבר. ויאוֹת לו טיטוס ויעמוד עם חילו על מקומו ולא אץ לקרבה אל העיר יום תמים. בלילה ההוא יצא יוחנן את העיר בלאט, ועמו כל אנשי צבאו אשר היו כלבבו, ויעבור אתם במסלה עד הגיעם מאחרי חיל האויב ויחישו פעמיהם בדרך ההולך ירושלימה. ויהי ממחרת, ויצאו אנשי העיר לקראת טיטוס בפתחם לפניו את שעריה לרוָחה. אז ראה טיטוס כי רמהו יוחנן מרמת ערומים, ויצו את רוכביו לרדוף אחריו, אך הם כבר אֵחרו המועד רק את הנחשלים, אשר פגרו מלכת, אותם תפשו ויגירום על ידי חרב. ויוחנן ואנשיו עברו שלום ויגיעו ירושלימה.

––––––––

מכל מלחמות הגליל הכי כבדה על הרומאים מלחמתם בעיר גמלא, ורבות רותה האדמה מדם חלליהם עד אשר גברו על אחינו ויורידו עז מבטחם.

העיר גמלא היתה ממול העיר טרכיה לעבר ים כנרת מזרחה, בנויה על צלע הר גבוה ותלול, אשר סביביו עמקים ותהום רבה. ועל פי יוסף אלופם הקימו תושביה עוד חומה בצורה ומגדלים מסביב לה. ובהיותם בטוחים במבצר מעוזם ובמצודת סלעים משגבם, לא שקדו להרבות להם אנשי מלחמה די עמוֹד למשמר על כל סביביה. לעמת זאת פתחו שעריהם להמון הפליטים החלשים אשר נמלטו אליהם מפני חרב. זה כמה צר אגריפס על העיר הזאת, הנחשבת בחלקו, ולא יכל לה. והנה קרב¹⁷² אליה אספסינוס עם חילו הרב. אשר העבידהו עבודה גדולה לחפור בהרים, למלא העמקים ולסול לו מסלות אל חומת העיר. רבים חללים הפלנו מהם בעבודתם זו, והם לא נסוגו אחור עד בצעם מעשיהם ועד שפכם סוללותיהם. בעלות רוב חילם עליהן לא מצאנו עוד מעמד מפני המורים בחצים ובאבני קלע ובכל כלי משחית אשר ירו להפיצנו. ואז הגישו את הכרים ואילי הברזל לנגח את החומה, ויפרצו בה פרץ רחב, ויהרסו לבוא העירה. פעמים אחדות התנפלנו עליהם ברב כח ונהדפם מפנינו ביד חזקה. לאחרונה התגברו עלינו ברב חילם ויהינו לעלות אל מרומי העיר שם היתה מבוכתם – כי נלוו עלינו יתר אנשינו ויחדו אזרנו חיל ונשתער בחמה שפוכה על האויבים העולים אחרינו. גם הנשים והבתולות חגרו חמות ותשלכנה אבנים וקורות על ראשיהם, עד כי נלחצו לרדת בדרך עלו. אבל צבאותיהם הבאים מאחריהם חסמו עליהם את הדרך, ובראותם כי אבד מנוס מהם העפילו לעלות על גגות הבתים אשר במורד ההר. והנה נפלו הגגות תחתיהם מכֹּבד משאם, וגם הבתים נהרסו ויתגלגלו אתם יחד על הבתים התחתים ויהיו להרס גם המה ויהי מספר ההרוגים והפצועים והנחנקים בעבי האבק רב מאד. ואנחנו הוספנו אמץ, בראותנו בזה אצבע אלהים, ותורה נוראות ימיננו ונשלך כמעט את כל העיר התחתית אחריהם, ונרבה חלליהם לאין מספר, ומכל החיל אשר פרץ העירה שבו רק מתי מעט אל המחנה כל עוד נפשם בם.

יקר היה היום ההוא¹⁷³ בתשועה הגדולה אשר היתה לנו, ועליצותנו גדלה לעת הערב, ככלותנו לסתום את פרץ החומה באבני ההרס אשר צברנו שם למכביר. ובכל העבודה אשר עבדנו ביום ההוא לא יגענו ולא יעפנו ולא בקשנו לנו מנוחה. שפתינו לא נלאו לספר תהלות ה' וישועתו בקהל רב, והנשים והבתולות פצחו רנה ותצהלנה קולן בשירי עז וגבורה ותפארת, ובראשון ­ רעתי תמתי, צפורה בת יוסף. ואנכי אשר לא שמעתי הוד קולה זה עשרה ירחים, מיום חתונת אלעזר בן שמעון בירושלים, שבעתי שובע שמחות, בשמעי אותה מנצחת בנגינותיה ובראותי אותה עליזה וצוהלת בין רעותיה, המזמרות שירי הלולים לאביה ולי. על הגבורות אשר פעלנו בעזר אלהי ישענו. – הנאוה והמעֻנגה! זה ימים ושבועות לא תדע מנוח ובביתה לא ישכנו רגליה; כל עתותיה פונות בדאגתה לאחרים ונפשה לא תחַיה. ומה רבו מעשיה, ה', ועלילותיה מה עצמו! כאביה גבור עַמו מופת היא לבנות גילה, לעשות גדולות עד אין חקר: לבקר חולים, לחבש פצועים, לנחם אבלים ולכלכל יתומים ואלמנות, להושיע את דכאי רוח ולהביא אֹכל ומים להנלחמים על החומה ולחזק לבבם ולעודד רוחם בשם אלהי מעזנו! כמוה כן גם אסתר, אחותה הצעירה, נערה בת ארבע עשרה שנה, מפליאה לעשות בנפש ברכה ולב נדבה. ומה גדול יהיה כבוד הבית הזה בעמנו – חשבתי עם לבבי – אם ישוב ירחמנו אלהי עושנו ויקרב קץ ישענו!

אבל לא רחם ה' עמו, אך קצנו קרב וישועות בל נעשו ארץ. ויום הפקודה בא ויאַבד שריד מעיר מעֻזנו.

ולעיר גמלא היו מנהרות ותהלוכות מתחת לארץ, להמלט על ידן על נקלה, אם יבוא צר ואויב בשעריה. עליהן לא הפקדנו עוד שומרים, כי מעט מאד החיל אשר נשאר אתנו. ובחיל אגריפס היו אנשים אשר ידעו מוצאן ומובאן – והם הורו דרך להרומאים. ויהי בלילה¹⁷⁴, מקץ האשמורה האחרונה, ויבואו אנשי חיל באחת המנהרות הולכת עד המגדל הגדול אשר לחומת העיר צפונה, ובשום נפש בכף הסיעו אבני המסד ממקומן וישובו אל המחנה. ולאור הבקר החל כל החיל להתאסף על הגבעה הקרובה אשר נכח פני המקום ההוא. ושומרי החומה נתנו אות, ויבהילו אותנו אל המגדל, להתיצב לקראת האויב הנכון להשתער עליו ביום הזה. וימהר יוסף ויעל שמה עם מבחר גבוריו, וגם אני עם החיל אשר ברגלי חשתי אחריו. ויהי בקָרבי אל המקום ההוא והנה נפל המגדל תחתיו ויתפוצץ ברעש גדול לפתע פתאם, וכל האנשים אשר היו בו נהרגו בפעם אחת. מקול מפלתו רגזה האדמה וכל העיר היתה לחרדת אלהים, וכל אנשי המלחמה העומדים על משמרותם מרחוק נסו נפוצו ממהומת מות אשר היתה בם.

––––––––

עד היום לא אדע מה היה לי אז ואיך נשארתי שלם בין המון אַחי אשר רוצצו ונפצו באבני המגדל ההרוס. כשוב אלי רוחי כמעט, פקחתי עיני ואראה והנה אני שוכב על הככר אשר לפני המגדל, וסביבותי ערמות אבנים וגלי חללים, פרקי עצמים, קרָעי בגד ובשר, שֶפך עפר ודם, וממעל לי קול מר צורח, קול משק עורבים ועיט הרים מתעופפים מקצה השמים אל הכֵּרה הגדולה הערוכה להם פה, והנה אחדים מהם נצים ומתרוצצים וקורעים זה מפי זה קֶרב איש, מעי אדם אשר נמצאו להם בין עיי המפּלה. ואנכי עודני שוכב על מקומי מבלי דעת איפה אני ומה זה היה לי, אם חלום רע מבעתני או בהקיץ תחזינה עיני אף תשמענה אזני כל אלה. פתאם זכרתי ואחז בשרי פלצות: זכרתי כי לפנות בֹּקר הבהילונו השומרים להחיש פעמינו אל המגדל הצפוני, וכי עלה יוסף שמה עם חיל צבאו לקדם פני האויב, ואחריו חשתי גם אני – והנה רעש גדול אדיר וחזק מקול מפלת המגדל תחתיו. עתה ידעתי, אוי, מה היה לנו! שם נגעל מגן גבורינו, שם קֻברו עצמות יוסף וכל אשר אתו, ופה נהרגו כל האנשים אשר לרגלי – ולמה זה דומיה בעיר ושקט על כל מקראיה? אין זאת כי אם דומית מות, ושלות השקט היה לה – כי כל קהלה כלם חללים, וכל המונה – סביבותיו קברותיו. הרומאים כבר עשו מעשיהם, טבחו טבחם, מסכו יינם, שתו לרויה מדם חללינו, כלה עשו את יושבי העיר הזאת כאת כל אחינו ואחיותינו הנופלים בידיהם – ומה אחרית צפורה מחמד עיני ואסתר מחמל נפשי? אוי לי, כי עיפה גם נפשן להורגים!

הואלתי לקום ממקומי ולהרים פעמי למשוּאות העיר, אבל רגלי כמו בסד הושמו ויצורי כצל כלם. ברגע הזה הקשיבו אזני קול שעטת פרסות סוסים, ואחריו קול רוכביהם המדברים יחדו.

נשאתי את עיני – וֹשַמה החזיקתני! כי ראיתי את פיליפוס, שר הרוכבים אשר לאגריפס, רוכב על סוסו, ואחריו אחדים מאנשי חילו נוהגים בגמל ותומכים בידיהם מזה ומזה בשתי נערות היושבות על דבשתו, וכקָרבם אל המקום ההוא, וכעברם על פני המגדל ההרוס, ספקו שתי הנערות כפיהן ותשאנה קולן בבכי תמרורים.

“השקטנה בנותי ותנינה דמי לכן! – קרא פיליפוס אליהן בחמלה רבה – כי הנה החרבות האלו הצבורות על עצמות יוסף אביכן, מצבת כבוד הן לו, הנותנת תפארת ועז לשמו, וטוב לו מותו תחתיהן ממוּת ארבעת אלפי אחיו בחרב אויב או חמשת אלפי אחיו אשר שלחו יד בנפשם בהתנפלם מראש צורים אל תהום רבה. ודענה וראינה כי רק אתן הנותרות לחיים מכל אחיותיכן ובנות גילכן אשר הגירו הרומאים על ידי חרב ומכל הילדים והילדות אשר נפּצו אל הסלע”¹⁷⁵.

את הדברים האלה דבר פיליפוס עברית, לבל ישמעום הסורים אנשי חילו, אשר עמדו מלכת, בראותם את פקידם הרוכב לפניהם עומד על מקומו.

“אללי לי! – קראה צפורה ביללה – כי עוד נפש אחת יקרה מצאה לה פה קברה, ובה נקשרה נפשי כבנפש אבי היקרה לי מנפשי. מי יתן מותי במקום זה נהרגו שניהם גם יחד! כי מה חֵפץ לי עוד בחיים, באין עמי אבי עטרת ראשי, באין עמי שמעון אהוּב לבבי. אויה לי! כי כל חמֻדותי נשא היום הזה אתו וכמוהו לא ישובו אלי עוד. אבי איננו, שמעון איננו, גם נחלתנו נהפכה לזרים וכל קרובי ומיודעי שכני וגרי עירי יחד ספו תמו מן בלהות – ואני אנה אני באה!”.

לדברים האלה לא יכלתי להתאפק. נפשי יצאה בדברה, ואתאמץ לקום ממקומי, אך לא יכלתי מלט משא הרוגי אַחי הצבורים עלי תחת אבני המגדל אשר נפלו עליהם ימיתום. ואנשי החיל ראו את תנועתי ויקפצו אלי יחדיו, וצפורה התבוננה אל מקומי ופתאם השמיעה נאקת חלל ותתעלף.

בין כה וכה הוּצאתי מתחת הגל והוּבאתי לפני פיליפוס. ואנכי לא יכלתי עמוֹד על רגלי, כי יבשו כמעט מן המשא הכבד אשר העיק תחתיהן כל העת ההיא, וכל עצמותי דֻכאו וכמו התפרקו במהפכה הנוראה אשר הפך עלינו אלהים באפו. ובשאלו את פי מי אני ומה אני, לא עצרתי כוח לענות ואֵאנק דֹם. אך אסתר הנעימה הגידה לו פשר דבר בבכי ותחנונים, וצפרה גם היא התעוררה מעט מעט מעלוף נפשה, והיגון והשמחה והאבל והנחמה יחד נגלו על פניה החורים, בהתרפקה עלי בהמון רגשותיה כי התגברו.

ופני פיליפוס זעפו מאד. בקרבו קם שאון מרגשות ש—-¹⁷⁶ אשר סערו להפיצהו. לאחרונה התגבר למשול ברוחו, וחובתו בעבודתו גברה על מדת חמלתו, ויקרא לאנשי חילו סורית לאמר:

“אסרו את האיש הזה והוליכוהו אחרינו, הרחק מן הנערות האלו, עד בואנו קיסריה, והעמדנוהו למשפט אגריפס מלכנו. זכרו ואל תשכחו כי בן מות האיש הזה, ואתם תערבו לנו את נפשו, אם המלט ימלט מידכם!”.

בדברים האלה הפנה שכמו וידפוק את סוסו וירכב לפנינו. ואנשי החיל עשו כדברו, וירכיבוני ויאסרוני אל אחד סוסיהם, ויוליכוני הרחק כמטחוי קשת מאחרי צפורה ואסתר, מבלי שעוֹת אל שועתן ואל קול תחנוניהן, וכן עברנו בדרך שני ימים על פני ים כנרת והר תבור ועמק יזרעאל: עברנו על פני ערים וכפרים הרבה אשר היו לֹשַמה, ועל פני שדי חמד וכרמים אשר נהפכו ויהיו כמדבר, עד בואנו אל קיסריה. שם נתנוני במשמר עד אשר יפוֹרש מה יֵעשה לי.

––––––––

ביום השלישי לשבתי במשמר נפתחה הדלת לעת הערב, ונער אחד לבוש כסריסי המלך אגריפס בא אל חדר כלאי. התבוננתי אליו – והנה היא אסתר, אחות צפורה ידידות נפשי!

פניה שֻנו מאד. אֶבלה ויגונה בימים האחרונים האלה החליפוה כליל, כמו הוסיפו ימים על ימיה. הילדה התמה והעליזה היתה לעלמה נבונה ורבת מחשבות. ובקָרבה אלי שמה ידה למו פיה להשתיקני, ואחר כן פתחה שפתיה עמי ותאמר בלאט:

“הנני באה אליך במלאכוּת צפורה: מחר תעמוד למשפט לפני אגריפס. ועתה חַפּשה נא בגדיך, אולי יש עמך כתבים ואגרות, הוציאם נא אלי והפקידם על ידי, ולא יהיו בך לעֵדה על מוצאך מירושלים ועלילותיך בגליל, ולא תמָסר בידי הרומאים אשר לא ידעו רחם”.

“כדבריך הראשונים אעשה – השיבותי – והנני נכון לתת לך את כל אשר אתי. אך דעי לך כי בהחקר דיני לא אתכחש, וכי ישאלוני על דבר מוצאי לא אכסה דבר, כי רק אמת יהגה חכי ויעבור עלי מה!”.

בדברי זאת הריקותי את בגדי ואתן הכל על ידה, והיא מהרה ותסתיר הכל בחיקה.

“עוד דבר לי אליך בשם צפורה – הוסיפה אמריה לי – הן יוסיפוס בן מתתיהו נמצא כעת בקיסריה בהיכל אגריפס ואספסינוס אנשי חסדו, והוא מתנחם להשיב לב צפורה עליו, ואל נכון ישלח מלאכיו אליך להטות לבך לדבר רע, לחשוב על אחותי תועה – לכן אל תאמין להם בדבר צפורה, כי אמנם שומרת היא אמונתה לך וכל ימי צבאה לא תחדל מאהבתך. אך אם תראה ונוכחת כי בידך להציל נפשך תמורתה, – תיקר נא נפשך בעיניך ובחרת כחיים – והיתה זאת נחמתה. כי הלא דרוש הנך לעמנו ורב ישועות בכח איש כמוך לארצנו ולעיר קדשנו – ואנחנו כאשר אבדנו אבָדנו!”.

המילים האחרונות נעתקו מפיה, כי רבו אנחותיה וברב כח התאפקה מתת בבכי קולה. ולי היו המלים כרעמים אדירים אשר הלמוני ברב כח וישיבוני עד דכא. הן הגליל חרב בעון יוסיפוס – הגה לבי נכאים – והוא יושב לבטח בקיסריה ופורש שחת רשתו על בת העם אשר מידו נגזר! וצפורה הנעימה והאמללה הנה היא אחוזה כצפור בפח, ומה אמֻלה לבתה, ומה גדלה אמונתה וחסדה עמי!

“יודע אני נפש צפורה – השיבותי אמרי לה בלב רגש – ומי יתן וידעה כה גם אותי! נכון אני בכל עת לתת נפשי כָפרה, אבל לא לראות חיים בלעדיה! וגם בזאת תשגה מאד, בחשבה כי עוד אסכון בחיים לעמי וארצי. אות הוא כי לא תדע משפט אויבינו – כי אם ישפטוני הרומאים, אזי יענוני עד מות ויוקיעוני כעבד נפשע, ואם בידי אגריפס אשפט, ומכרני ממכרת עבד, היתה מנת חבלי עבדוּת עולם המה ממות”.

“אל נא תשתוחח עליך נפשך! – נחמתני אסתר בנדבות פיה – כי לא אפסה כל תקוה. לא על חנם חרדה צפּורה עלי את החרדה הזאת, לקחת ממך את הכתבים והאגרות אשר אתך. ולא על נקלה עלתה בידה להטות לבב שילה הבבלי, עבד אגריפּס וקרוב לפיליפוס דודנו, עד אשר נאות לה להחליף שמלותי ולהעבירנו שלום אליך. אין זאת כי אם יש תקוה ודבר לאט עמה. גם זאת צותני להגיד לך, כי עוד ראה תראך עין בעין, ופה אל פה תדבר בך. אך יהי נא זה סוד כמוס עמך, אל יעבור על דל שפתיך!”

בדברים האלה חבקתני באהבת אחות נאמנה, וגם אני נשקתיה נשיקות אחוה, ואברך את צפורה על פיה, ותברכני גם היא ותלך.

––––––––

שילה הבבלי! – – חשבתי עם לבבי בעלות השם הזה על זכרונו – הלא זה הוא הגבור אשר נספח עלינו בצאת פיליפוס גדודו מעיר קדשנו! הגם זה בגד בנוּ בגבור עלינו יד האויב בגליל? ואיככה איפוא שב וישת ידו עם צפורה ואסתר למרות עיני אגריפס אדוניו?

עודני הוגה באיש הזה ומיגע נפשי למצוא חידתו, והנה נפתחה הדלת ושילה נצב לנגד עיני!

“השמר והשקט, אדוני, אל תירא מִפָנַי! – אמר אלי בלאט – כי לך אני ולא לצריך, והנני בא להזהירך מפני שולחי הפורשים רשת לרגליך”.

“ומה האות כי לא להונותני הנך בא מטעם שולחיך?” – אמרתי, בבחני אותו בעפעפי.

“זה לך האות: כי נמצאתי לצפורה אהובתך, ואשים נפשי בכפי ואעזור על ידה להביא אליך את אסתר אחותה”.

“אבל מה מעשיך בקיסריה? ואיך שבת לעבוד בצבא אגריפס, כאשר תעיד בך חליצותך אשר עליך?”

“על פי חברך וידידך, אליעזר בן שמעון, באתי הנה, להתחקות על מעשי אויבינו ולדעת את אשר הם חושבים לעשות לעיר קדשנו”.

“ואיך האמינו אויבינו אלה לך, אחרי עזבך אותם זה כשנה תמימה? ואיך לא יראת פן יתפשוך כבוגד ויעשו בך שפטים על צאתך בצבאותינו?”

“ומי יגיד להם זאת? הן מגדוד פיליפוס לא נשאר אף איש אחד בירושלים חוץ ממני, והנשארים מחיל קסטיוס עומדים הם באנטוכיה הרחוקה. רק אחד הכירני פה, הוא יוסיפוס בן מתתיהו, אשר היה אז בירושלים בהיות ידנו בערף אויבינו, והוא לא יאשימני על ככה – כי גם הוא לא יצא בראשונה למלחמה על הרומאים, ונקל לי להאמין כי כמהו נהפכתי גם אני ואהיה לאיש אחר. גם לא ישאהו לבו לעשות לי רעה – פן יחר הדבר בעיני פיליפוס קרובי ושארי. ולו מה יקרה אהבת פיליפוס! כי על ידו יקוה להטות אליו לבב הנערה אשר אליה הוא נושא את נפשו. ובכל זאת הנהו מירא אותי, כי אם לא אהיה לו ציר נאמן בכל אשר ישלחני, ילשינני אל אגריפס ויחַיב את ראשי למלך”.

ומה היה לאגריפס כי כה ירדפנו באפו? ומה צבע במלכותו אשר לה ייחל, אם כלה יעשה את העם אשר עליו הוא מתנשא בלבו למלוך?"

“הוא נאחז בחבלי חטאתו, וערמתו הוליכתהו שולל בדרך אשר לא יוכל עוד לשוב ממנה. בראשונה שמח בלבו על הנצחון שהיה לעמנו במלחמתו עם קסטיוס, ותקותו אמצתהו כי תבחר רומה דרך שלום, תסיר מעלינו נגע נציביה ותשים עלינו מלך מקרב אחינו, והיה הוא לה כהורדוס אבי אבותיו מלפנים. והנה נודע לו למורת רוחו, כי לב העם נוטה לנָער גם ממשלת בית הורדוס מעליו – ועל כן חשב אגריפס מזמה לגדע את קרניו ולהוביש מבטו בגליל מעֻזו. ומחשבתו באה, בהבחר יוסיפוס שמה לשר וראש, – כי היה איש מעשהו וכל חפצי השלים. כבוא אספסינוס עם חילו הגדול עירה עכו, בקש אגריפס לשבת בשלוה על נחלת ממשלתו הקטנה מעבר לירדן עד בוא העת אשר יעמוד כאיש הבינים בין שתי מערכות האויבים וישם פקודתו שלום באחריתם – והנה קפץ עליו רגז הצורים, אשר הביאו דבתו רעה אל אספסינוס, כי גם ירו תכון בסתר עם בני עמו¹⁷⁷! וזאת היא אשר אלצתהו להסתפח עם חילו על מחנה הרומאים ולהתראות לעיניהם כמו נוסף גם הוא על אויבינו. ואחרי הנקשו בפעל כפי נדחה גם ברעתו – כי אספסינוס הוא איש אשר לבו קשה כאבן; הוא לא ידבר שלום אל עמנו – כי להשמיד בלבבו וכלה הוא חפץ לעשות לנו, ומיראת אגריפס אותו נהפך גם הוא לאכזר, והנהו מעולל אחריו ומשיב ידו על אחינו כבוצר על סלסלות”.

“ואיככה נהפך לב בירוניקה לשנוא את עמנו? הלא תמיד נאמנה רוחה עמנו, ובכל קלות דעתה ושובבותה היתה יראת אלהים נגד עיניה וירושלים כחֹתם על לבה”

גם היא נלכדה ברשתה ובשחוּתה נפלה. בראשונה באה בעצת אחיה לצוד נפש אספסינוס ביפיה, – אבל הזקן הזה האוהב כסף ונשים ידע הפעם להזהר, וכל מתנות אגריפס וחמדות בירוניקה אחותו לא הטוהו מן הדרך אשר התוה לו במלחמה הזאת. לעמת זה נמצא לה טיטוס בנו אשר יתאַו את יפיה, – ועז פני הגבור הצעיר הזה מצא לו מסלות בלבבה, והנה היא מתרפקת על דודה באהבה רבה, עד כי שכחה למענו את עמה ואת מולדתה. ובכל זאת שמעתי רבים אומרים לנפשה כי עוד קשורה היא בעמה ואך בצלם תתהלך עם טיטוס למען קחת את לבבו, כי אז תמצא ידה לה להטותו אל אשר תחפוץ. ומי חכם ויבין את זאת? הן עקוּב לב האשה מכל, ואָנוּש הוא, מי יֵדענו?"

“ומה מעשי יוסיפוס פה אִתם?”

“הוא שת בחלקות, כדרכו, ובלשון חנף יצליח, וכלם יאמינו בו ויכבדוהו כאיש אשר צדקה עשה. אספסינוס העמידהו לנביא לפניו¹⁷⁸, וטיטוס נתנהו ליועץ פלא. על פני כל שרי החיל יכּבד, ובכל בית אגריפס ובירוניקה נאמן הוא. כל זאת ראיתי ותצת כאש מחתי וכמעט נשאני לבי להמיתהו בֹשֶלי; אבל אחרי שובי נחמתי, כי מה בצע בדמו? הן אלה משועי ירושלים אשר בחרו בו אשמים עוד ממנו. לכן אמרתי: יחיה הבוגד הזה לפניהם ונשאו הם את עונו”.

“ויוסיפוס הוא אשר שלחך אלי עתה לדבר דבר בשמו, האף אין זאת?”

“אמנם שלחני הוא אליך. אך הדברים אשר שם בפי הם גם מטעם פיליפוס ואגריפס חבריו”

“דבר נא ואשמעה!”

“זה כבר נשא יוסיפוס עיניו אל צפורה בת יוסף, ונפשו חשקה בה מאד. אך היא זרה מתאותו ותבחר בך תחתיו. והנה הובאתם יחדו כשבויי חרב עירה קיסריה! כמעט נודע הדבר ליוסיפוס והנה חשב מזמה ללכדה ברשתו. בראשונה נסה דבר אליה, בהצדיקו נפשו בעיניה ובספרו לה את כבוד גדלו אשר נשאהו אספסינוס לעיני כל. ובראותו כי בוז תבוז לו עתה מאז, מלאוּ כליותיו נקלה. וילך אל אספסינוס ויבקש ממנו לתת לו את השבויה הזאת לאשה, ואחרי אשר כל אשה שבויה נחשבת היא על רכוש רומה, כשלל הנאסף במלחמה, נתן לו אספסינוס את חפצו כתוב בספר וחתום בטבעתו כמשפטם. ועל פי הספר הזה היתה לו צפורה כשפחה מקנת כספו. ובכל זאת לא יוכל להתעמר בה ולקחתה לו בחזקה, פן תעלה עליו חמת פיליפוס דודה. ועל כן נוסדו יחדו לקרב לבבה אליו – על ידך. וזאת העצה היֻעצה: הן בן מות אתה, כי מיוצאי ירושלים הנך ובמלחמת הגליל נתפשת; אך הסוד הזה עוד לא נגלה להרומאים, ונקל לאגריפס לקרוא לך דרור, אם תאבה להנזר מאהבת צפורה ולהגיד לה בפניה, כי הנה נואשת מעמך וממנה – למען חייך. אז תנקה משבועתה לך, ונקלות בעיניה גם מיוסיפוס, המאתמר עוד לאוהב עמו ומבקש טובתו, ולא יכבד עוד ממנו וממתי סודו להטות לבבה אליו מעט מעט עד כי תרצהו ותנחם בו אחריך”.

“ומה דעתך על זאת?”

“כדעתך דעתי גם אני. ולוּ גם אלף פעמים ימיתוני לא אעשה שקר בנפשי ולא אגיד בפי את הרחוק מכליותי”.

“והלא בשקר כזה הנך מסתתר בהיותך פה עמם!”

“כזאת וכזאת יעשה איש לטובת עמו, והיא תהלתו; לא כן אם לטובת עצמו ובשרו יעשנה – כי לחרפת עולם תחשב לו”.

"תמים דעים הנך עמי, ידידי! – קראתי בחבקי אותו באהבה – ועתה אחת אשאל מעתך אותה אבקש: הנה אנכי הולך למות כי עצת רשעים רחקה ממני – היה נא תמים לצפורה תמתי כצדקך וכתֻמך עמי! זכר לה ולאסתר את חסדי יוסף אביהן אשר הערה למות נפשו במלחמת עמנו, והיית להן לאב וליועץ תחתי! "

“בטח בי כי כל אפעל למענן. וה' אלהינו הבוחר בציון יבחר בך להצילך מרעתך, כי לו הישועה”.

“לה' הישועה! – השיבותי גם אני בקול קריאתנו מאז – והוא ישלח גאולה לעמנו. ואני הנה בידו אפקיד רוחי והטוב בעיניו יעשה”.

שילה יצא מאת פני ואנכי נשארתי לבדד, תפוש ברוב שרעפי בקרבי. לבי הגה בדברים אשר שמעו אזני, ומחשבותי עמקו ביוסיפוס עוכר נפשי ועמי ובאָשם אשר שם שילה את נפש בוחריו בירושלים. ומה יאמרו אחינו שמה בהגיע להם השמועה על דבר הבגד אשר בגד יוסיפוס בנו, בנפלו אל אויבינו? אם כמחשבות שילה מחשבותיהם המה, אז רע ומר יהיה לבוחרים ההם ולנו – בהפגיע קנאינו בהם את עונו; אז תהיה יד איש ברעהו, ודמים לרוב ישפכו ברחובות עיר קדשנו. ואם כל זאת תבואתם בקרוב עליהם אויב לאכול את בשרם, אז מי יודע מה ילד יום!

המחשבות האלה הוגו נפשי מאד עד כי בגללן לא זכרתי אחריתי, וגם גורל צפורה לא עלה אז על לבבי – כי במה נחשבנו אני וצפורה גם יחד, בהיות רעה גדולה כזאת נשקפת על עמנו ועל עיר קדשנו?

––––––––

כן עבר עלי הלילה אשר חשבתיהו אחרון לימי חיי, ואתהפך בדאגה על משכבי עד אור הבקר. אז נרדמתי כרפות רוחי ואישן שנת נדודים.

כנכון היום העירוני השומרים משנתי ויעמידוני על רגלי ויחפשו את בגדי, אך לא מצאו מאומה. ואחר כן אסרוני בנחשתים וימסרוני לאנשי צבא מחיל אגריפס, אשר כתרוני וינהגוני אל מקום המשפט.

מר הלכתי בחמת רוחי ובלי חמדה הבטתי אל העיר קיסריה, זו “בת אדום”, אשר הקים הורדוס המלך לצרה לירושלים עיר הקדש¹⁷⁹. ראיתי את רחובותיה הישרות והרחבות, אשר תוצאות כלן היָמה, אל חוף סבסתה הנפלא בהדרו. ראיתי את בתיה והיכליה ומקדשיה ותיאטרותיה, אשר אבניהם אבני שיש לבנות כשלג לבנון¹⁸⁰. והיא מלאה תשואות אדם רב, בההפך עליה חיל גוים, המדברים כלשון עם ועם, חוץ מלשוננו העברית – כי זה כשנה השמידו יושביה את כל אחינו מקרבם. ראיתי את מצבות האלילים הנמצאות בה למכביר. אלילי צור וארם, יון ורומה – ואזכיר עון מיסדה ובונה, זה הורדוס האדומי, “העבד – המלך”, אשר הרבה המכשולים האלה בקרב ארצנו, בעשותו חנף לכל עמי הארצות.

על ראש הגבעה אשר אל מול פני החוף בנה לו הורדוס היכל תפארה כמקדש מלך, ולפניו שתי מצבות אבן. האחת היא צלם דמות אגוסטוס הקיסר, והשנית סמל דמות רומה מעֻזו¹⁸¹. ההיכל הזה היה אחר כן מושב לנציבי רומה אשר משלו בארצנו. עתה היה מעון לכל מיֻדעינו ומקֹראינו: בקומה האחת יגורו אספסינוס וטיטוס, בשנית אגריפס ובירוניקה, ובעליות העליונות – פיליפוס עם שתי בנות אחותו, ויוסיפוס וכל שרי החילים רואי פני אספסינוס ואגריפס. מאחרי ההיכל רחוב גדולה המלאה לה קסתראות – מעונות ערוכות בכל ושמורות לאנשי הצבא העומדים שם למשמר.

אל אחד חדרי ההיכל ההוא, בקומה השנית, הביאוני אנשי החיל ויעמדו עלי בחרבות שלופות. ואנכי לא עצרתי כח לעמוד על רגלי, כי זה חמשה ימים לא בא אֹכל אל פי זולת מעט הלחם היבש אשר אכלתי ברגזה ובשממון. אך בשמעי קול צעדי אנשים הולכים וקרבים, אספתי שארית כחי ואתחזק ואעמוד על עמדי.

ואגריפס בא החדרה וישב בראש השלחן, ואחריו פיליפוס, יוסיפוס, ויועץ וסופר ומזכיר. הסופר שם על השלחן גליונות וספרים וקסת סופרים, ואז צוה אגריפס לאנשי החיל לצאת ולעמוד במסדרונה. ואחר צאתם פנה אלי וישאלני לשמי ומולדתי.

“שמי שמעון בן יאיר לבית הלל, מיושבי ירושלים”.

“ומה היו מעשיך בשנה האחרונה?”

“נמניתי בן הקנאים אשר נלחמו בשם האלהים אל אויבי ארצם גם יכלו להם” – עניתי במנוחה.

לדברים האלה רגז אגריפס ועיניו מלאו זעם. אך התאמץ למשול ברוחו, וישב וישאלני:

“ומה היה חפצך בגליל?”.

“חפצי לא צלח בידי כאשר עיניך רואות. במפלת גמלא נתפשתי והובאתי הנה”.

“הנה פיך ענה בך כי מפריצי ירושלים אתה ובמורדים הנך, ולא למשפטי איפא תעמוד כי אם למשפט הרומאים, אשר ייסרוך קשה ויענו עד מות נפשך”.

“בידכם הנני וכחפצכם עשו בי! אם תשפטני אתה או הרומאים – אחת היא לי”.

אז רזם אגריפס לפיליפוס, ויקם פיליפוס ממקומו ויפן אלי וישנה לי את הדברים אשר גלה לי שילה הבבלי ביום אתמול. ואנכי השיבותי פניו ריקם.

“הלא הגדתי לכם כי מקנאי ירושלים אני אשר לא ייראו מות – קראתי – הסגירוני איפוא אל הרומאים, ועשו הם בי כטוב בעיניהם, והאלהים עוד יתן נקמות לנו וכגמולם יוֹּשב לכל אויבינו!”

אז נגש פיליפוס אלי ויחל את פני לחמול על בת אחותו, אם באמת ובלב תמים אאהבנה, כי מה בצע בהתאבלה על מותי כל ימיה? הלא טוב כי ארשע בעיניה רגע אחד למען יעמוד רֶוח והצלה לשנינו.

אמריו אלה העתיר אלי בהשפילו קולו כאֹב מארץ. ואנכי השיבותי בהרימי קולי ואקרא ואומר:

“רב לך, אל תוסף דבר! אנכי לא אתכחש לעמי, גם לא אפיר בריתי עם צפורה כל עוד נשמתי בי. אך טוּבה בידה ונקיה תהיה משבועתה לי, אם לבה לא נכון עמי ותבחר באיש אחר תחתי”.

“לבה נכון עמך ובאיש אחר לא תבחר תחתיך, ואף כי באיש אשר כצר נחשב לה!” – השמיע צפורה קולה בבואה פתאם אל החדר.

ברגע הזה נפתחה דלת אחרת, ובירוניקה באה גם היא החדרה.

דברי צפורה היו כמשפט חרוץ לבירוניקה – כי היא הלא נקלה מזאת, באהבתה לאיש הצר, הצורר את עמה בעברת זעם, ואשר רבבות בניו כבר מידו נגזרו.

עיני שתי הנשים נפגשו, ועיני כל פנו אליהן להתבונן בהן. שתיהן נחמדות למראה ויפות להפליא. האחת ברה כחמה, עיניה יונים, שערותיה כפז, לבושיה משי ורקמה, פניה מלאים ומפיקים ענג ועדנים – כֻלה טפּוּס בת יפת, אשר במקרה יתראה לעתים בקרב עמנו. השנית יפה כלבנה, עיניה כעיני היעלה, שערותיה ככנפי עוֹרב, לבושה פשתה כהה קרוע מול לבה, כי מתאבלת היא על אביה. פנים ארוכים מעט ומפיקים תּם ואמונת אֹמן. אך רום מצחה וקשתות גבותיה, ארך עפעפיה, גבה אפה היפה וצל-תכלת קל המכהה מעט את עורה הרך והדק – כל אלה יחדו יעידוה כי בת שם ועבר היא, בטפּוס הנעלה השמור באצילי בני עמנו; יפה פרי תֹאר אשר גמלתהו שמש ארצנו, שמש צדקה זרחת על ארץ השירה והנבואה! לאחת כבר עברו שנות העלומים, כי הנה הגיעה לשנת הארבעים; כבר ראתה עולמה בחייה ותשתּ לרויה מכוס תענוגיו – ועודה מחזקת בהוֹד עלומיה, ולמראֶהָ עוד יוטל כפיר רומה, טיטוס בן אספסינוס, הצעיר ממנה שתים עשרה שנה. השנית עודנה בנערותה, כי עוד לא מלאו לה שמונה עשרה שנה, אך שבתה בתוך יער וכרמל גדלתּה, רוממתּה כעץ רענן, תומתה וענות צדקה שוו עליה חן ונעם מאד נעלה, לא יערכום בנות מלכים ביקרותיהן, ואבלה ויגונה בימים האלה עלו כעננים על פניה – והנה באה כסופה וברקים שלחה מעיניה, בראותה לפניה את כל זעומי נפשה נקבצו באו יחד להכחיד שארית תקותה ולהוסיף מכאֹב על יגונה.

ובירוניקה נבוכה מאד, ופניה העידו על סערת לבה. מראה העלמה היפה והנוּגה מלאנה רצון ויעורר בה רגש חלמה וחנינה; אבל דבריה העציבוה מאד, כי היו לה כמו ערכה אותם אליה למען הרעימה, ויעוררו בה רגשי קצף וחמה. לאחרונה התגבר משמע אזניה על מראה עיניה, ותגמר אֹמר להשפיל את הנערה ולהגיעה עָדיה, אחרי אשר צר כחה לנער מעליה חטאת נפשה ולהתרומם אליה ולהיות כמוה.

“לא לנערה פתיה כמוך המשפט ללכת אחר לבבה, כי אם להקשיב לקול אדוניך ולעשות פקודתם אם תאבי ואם תמאני!” – דברה אליה בירוניקה קשות.

“עבריה אני! – ענתה צפורה בגאון – ואלהי ישראל הוא אדני, אפס זולתו!”.

דבריה אלה העלו חמת אגריפס, ויען ויקרא:

“דֹמי נערה מורדת! הלא שבוית מלחמה את, ולולא את פני פיליפוס דודך ויוסיפוס אוהבך אני נושא, כי עתה נמכרת ממכרת שפחה בארצות הגויים, ככל הנשים השבויות, בנות הערים אשר מרדו בי”.

“אי שמים! – קראתי מנהמת לבבי – הכזאת ידבר מלך ישראל, וארץ הקדש לא תרגז תחתיה מרעת המושל בה!”.

“צר לי מאד כי גם אתה גם צפורה תענו עזות להוסיף כעס ולהגדיל פשע – אמר פיליפוס בפנותו אלי – ואנכי חשבתי כי בלשון אחת תדברו גם שניכם. שימו נא לב והבינו לאחריתכם! כי אתה צפוי אלי מות נורא ואיום, אם תפול ביד שרי רומה, וגם את, בת אחותי, יחד עם אסתר אחותך רק ברצון מלכנו הנכן יושבות בביתי עד כה ולא הוצגתן בחוצות קיסריה להמכר כשפחות חרופות כמשפט לשבויות חרב! והנה גבר חסדו על צפורה לקחת אותה אחרי כבוד ולהושיבה עם נדיב אשר תחזינה עיניכם, ולהציל גם נפשך משחת כלי – אם תאותו להפר ביניכם בריתכם אשר אין תקוה עוד לאחריתה. לכן חוסה נא על נפשך, עלם נלבב, ודבר אַתה על לב צפורה להכנע לפני מלכה ולעשות רצונו בלבב שלם – וחיתה נפשך בגללה!”.

“ובמה יוָדע כי תבוא גאולה לידידי ודרור יקרא לו?” – שאלה צפורה.

“כלנו נערבהו לטובה, ועל דברתנו לא נכזב” – השיבה בירוניקה בלב נכון.

ופני יוסיפוס אורו מתקוה באה, ויפן אל צפורה ויחליק אליה בלשונו ויאמר לה:

“הטי אלי אזנך, עדינה, ואתן מרגוע לנפשך. כי הנה פה עמָּנו ספר גלוי לתעודת מסע, כתוב וחתום בשם המלך, כי בעל הספר הוא אחד עבדיו הנאמנים. ועתה הואילי נא, גבירתי, והטי אלי לבך, וקיַמנו את דברי הספר ונתון אותו על יד העלם הזה – והיתה הארץ פתוחה לפניו ללכת אל כל אשר יהיה רוחו”.

וצפורה לא השיבתהו דבר, אך פנתה אל בירוניקה המתבוננת בה, ושחוק קל נראה על שפתיה, באמרה לה: “אם כן איפוא, יגדל נא חסד המלך לתת את הספר הזה על יד ידידי – ומה מכם יהלוך אם אלך גם אני אחריו? והאדון יוסיפוס ימצא לו אשה אחרת, אשר תהיה כלבבו ולא תבזה צלמו כמוני”.

“היא לועגת לנו!” – קראה בירוניקה ופניה האדימו כתולע.

“לכן הנני אליה!” – קרא אגריפס בקפצו ממקומו – עוד היום תראה את אהובה בהתעֵותו תחת ידי הרומאים אשר יענו למות נפשו, ואחר כן יסחבוה עבדי בחרפה, סחב והשלך אל בית יוסיפוס ידידי, כי הוא אדוניה וכחפצו יעשה בה".

“זאת לא תעשה!” – ענתה צפורה בהשקט ובטחה.

“ומי זה יעצור בעדי לבצע אמרתי?” – שאל אגריפס בגאון לבב.

“אנכי! – ענתה צפורה בהרימה קולה – כי בידי נפשות כלכם ומות תמותו עוד היום גם יחד!”.

לדברים האלה קפצו כלם ממקומותם ויביטו איש אל רעהו ויתמהו תמֹה. וצפורה הוסיפה ותאמר:

“הן יש אגרת נכונה במקום בטוח, אשר אם תמסר בידי אספסינוס, וראה את המלכֻּדה אשר שמתם על נתיבו – כי כלכם יעצתם עליו רעה, להביא את הגבירה הזאת אל מחנהו: “לאסור את הזקן בנפשו ולהוליכהו שולל במקסם יפיה”. יראה זאת טיטוס וכעס, האב הזקן – וחרק את שניו. אם לא תאמינו לי, שאלו את פי יוסיפוס, והגיד לכם כי כזאת וכזאת כתב אל פיליפוס דודי. והאגרת שמורה במקום בטוח, כאשר דברתי, ובטרם תפול אחת משערות ראשנו ארצה, יפלו ראשיכם בחרב, והאב והבן יחדו יקחו נקמתם מכם!”

כלם הביטו אל פני יוסיפוס אשר הלבינו כשלג, עיניו יצאו מחוריהן ושערו כילק סמר. ואימתו זו היא בעתתם ותכסם פלצות.

עתה ידעתי למה הבהילה אלי את אסתר לקחת את הכתבים אשר עמדי! וחכמתה היא שעמדה לה להטיל מוראה וחתיתה על העדה הרעה הזאת ולשלוט בה כרצונה. על פיה נכתב הספר הגלוי על שמי ושם רעיותי, צפורה ואסתר ונתוֹן אותו על יד פיליפוס דודן, אשר יצא עמנו עוד ביום ההוא לשלחנו בדרך עד עברנו עיר שכם, התחנה האחרונה ששם צבאות האויב נחתּים. ובהגיענו אל הר המלך, השיב פיליפוס לצפורה את ספר אספסינוס, אשר על פיהו נחשבה לשפחה ליוסיפוס, ואסתר שלפה את נעלה ותשב לידו את האגרת אשר היתה לנו לישועה. וכן נפרד מעלינו במקום ההוא ויפן ויֹשב לדרכו. ואנחנו אחזנו לבטח דרכנו, הלוך ונסוע הנגבה, וביום השלישי באנו אל מחוז חפצנו ירושלימה.

––––––––

וירושלים רגזה תחתיה מפני השמועות הרעות אשר בהלוה מן הגליל. ממפלת יודפת רפו ידי רבים, והקול נשמע כי יוסיפוס נספה שם במלחמה הקשה, ויתאבלו עליו אביו ואמו וכל קרוביו וידידיו, ותתאבל כל העיר עמם. ואוהבי השלום מצאו להם פתחון פה, וירחיבו בפיהם על הקנאים, כי שוא תקותם לעמוד בפני הרומאים האדירים, אשר כל מבצרי בת יהודה יפלו בידם כתאני הבּכּוּרוֹת, ויוכיחו בדברים כי אין טוב ליושבי ירושלים כי אם להתרפס לפני רומה ולבקש חסדה ושלומה. והנה באו פליטים מקנאי טריכיה ויספרו את המוצאות אותם מידי אספסינוס האכזר, אשר חלל דברו להנכנעים מפניו ולא שב מהם עד כלותם! שמע העם את הדבר הזה ויחר לו עד מות. ויוחנן בן לוי הגיע עם רוב פליטיו מגוש-חלב, ויודיע ברבים את עלילות יוסיפוס, כי הפכפך וזה היה דרכו בגליל ועל כן לא הצליח. ואנכי וצפורה ואסתר באנו מקיסריה ונמלא את דברי יוחנן, ונספר בשערים כי חי חי הוא, והנהו יושב לבטח עם אספסינוס ואגריפס ומבקש לו נשים יפות מבין שבויות חרבם. שמע העם ויתגעש, ואֶבלו על יוסיפוס נהפך לחמה עזה, ויהי שם הבוגד בעמו לקללה בפי כל, וישימו אשמו בראשי בוחריו, וכל קרוביו וידידיו וכל מבקשי השלום, אשר זה מקרוב הגבירו ללשונם, חרדו ופחדו מפני זעם העם ועברתו הקשה. וקנאינו הרימו ראש, כי נטה לבב כלם אחריהם.

ופליטי אחינו, אשר הגיעו שמה מכל קצות הגליל, הלהיבו לבב העם, בספרם נפלאות גבוריהם והעבודה הקשה אשר העבידו את הרומאים עד כלות כחם. וגם אני, השב ממקום מערכות האויב, הודעתי את אשר שמעו אזני שם, כי על כן השיב אספסינוס את לגיונותיו לקיסריה וסביבותיה, כי ראה את עניָם מורה מאד ולחוליהם וחלליהם אין מספר. ובגלל זה נדרש לתת להם מנוחה כל ימי החרף עד אשר יחליפו כח ועד אשר יגיעו אליו אנשי חיל חדשים למלא מקום הראשונים אשר נעדרו ממנו. מיודפת ספרו עלילות הגבור אליעזר בן שמאי – כי בהגיש הרומאים את איל הברזל לנגח את החומה, הרים אבן גדולה מאד וישליכנה מראש החומה על האיל המנגח ויסר את ראשו מעליו, ואחר כן קפץ ארצה בתוך חיל האויב, אשר נס מפניו כמפני מלאך בלהות, וישא את ראש האיל עמו עד מרום החומה; שם נצב קוממיות, בהרימו משאו מעל לראשו, עד אשר נפל אחרנית בנטוש עליו דמו מן החצים הרבים אשר נחתו בו¹⁸². ושני אחים מבחורי ישראל, ניטירס ופיליפוס, השתערו בגבורתם על הלגיון העשירי מחיל רומה, ויכו וישחיתו ויפרעו בו פרעות ויניסו את כל הלגיון מפניהם¹⁸³. נפלאות כאלה ספרו מכל הערים הבצורות, אשר כבשון הרומאים רק מאשר היה חילם רב מאחינו במספר, ופעמים הרבה היתה תבוסתם שלמה, לו היו לנו גם רוכבים, לרדוף אחריהם ולהכחיד את שאריתם. ועל כלם רבו תשואות העם לשמע גבורות אנשי גמלא ונפלאות נשיהם ובנותיהם, אשר השליכו את כל העיר התחתית אחרי הרומאים, ויכום ויכתום עד חרמה, ולולא נמצאו בוגדי בגד, אשר הובילום בתהלוכה מתחת למגדל – כי עתה נשארו בני גמלא בתקפם עד היום הזה; לולא נמצא קשר ביושבי טריכיה, כי עתה היתה ידם בערף אויביהם וגם ביודפת לא גבר האויב, לולא נמצא איש בוגד אשר גלה לו מסתריה. סוף דבר: הבוגדים בעם הם אשר הביאו על אחינו בגליל את כל הרעה אשר מצאתם, וכאלה הלא רבים גם עמנו בעיר הקדש – קראו הקנאים פה אחד – ואם לא ינערו הם ממנה, אז מי יודע אחריתנו גם אנו!

כמעט נודע להם דבר בוא צפורה ואסתר ירושלימה, נאספו כלם על בית אלעזר בן שמעון, מקום זה יסדתי לשבתן שמה, ויספרו איש לרעהו את גבורת יוסף אביהן וכל מעשה תקפן בקיסריה, ויהללון בקהל רב, ויברכון ויתברכו בהן וישימו כבוד תהלתן. ובהזכר להם מעשי אגריפס ויוסיפוס לכל עלילותיהם, נהם העם כהמות ימים, וירעש ויתגעש בקצפו על כל אנשי שלומם, כי בעוכרי עמם היו, ויפול על קרובי אגריפס וימיתם. משם כוננו צעדיהם אל רחוב הביתוסים, לתת נקמתם ביהושע בן גמלא, ידיד יוסיפוס ואיש עצתו; אך אני ויהודה אחי עמדנו בפניהם וברב כח ודברים עצרנום מבוא עוד בדמים. בין הקנאים נמצאו נלהבי לב, אשר נתנו פניהם במתתיהו בן תופיל, להדיחהו ממשמרת הכהונה הגדולה, אשר היתה לו מאת אגריפס מגנו. ולבל תהיה עוד הכהונה נחלה לכהנים העשירים, אשר אך קרבת הרומאים יחפצון, גמרו אמר להטיל גורלות. ויפול הגורל על כהן הדיוט, עובד אדמה, הוא פנחס בן שמואל הסתת מכפר חבתא¹⁸⁴, אשר לא ידע בכהונה בין ימינו לשמאלו. ויהי לשחוק ללמודי ה' ולמורת רוח לרבן שמעון הנשיא ולכל זקני הסנהדריה – כי את כבוד ה' חללו בבחרם באיש כזה לשרת בקדש¹⁸⁵. וחנן הכהן הגדול לבית חנין לבש קנאות ויאסוף אליו את תושבי העיר ויקראם לצאת לקראת הקנאים הנלהבים. והעם אשר זה מעט שת ידו עמם, נטה מאחריהם ויהפוך פניו אליהם. ותהי יד חנן הולכת וקשה עליהם, ויהדפם מכל השוקים והרחובות עד הר בית ה' ועד החֵל – הוא החומה השניה אשר להיכל הקדש. במעוז ההוא התבצרו, וחנן לא נועז עוד להלחם עליהם – לבלתי טמא את מקום המקדש בשפך דמים. אך העמיד עליהם שומרים מזֻינים בין שדרות העמודים אשר לאולם בית ה', לבלי תת להם לצאת ממקומם עד אשר יכנעו מפניו ולא יוסיפו עוד לעשות הרע בעיניו.

פתאם יצא הקול כי חנן וחבריו שלחו מלאכים בסתר אל אספסינוס, לחלות פניו במנחה למהר ולעלות על ירושלים ולבער את המורדים מקרבה. אז קם יוחנן בן לוי ויעורר את אחיו אנשי הגליל לשית ידם עם הנצוּרים. ובדעתו כי בחיל המעט אשר אתו לא יעצור כח להכריע את אויבי הקנאים, נשלחו בעצתו צירים קלים אל האדומים העזים, הנודעים באהבתם וקנאתם לעיר הקדש, לחוש לעזרת אחיהם הנצורים ולהציל את העיר מידי הבוגדים, החפצים להסגיר אותה בידי הרומאים. והאדומים מרי הנפש חשו לקול הקורא ויחלצו חושים ויבואו במספר עשרים אלף איש תחת פקודת ארבעה שריהם מצביאיהם: יוחנן, יעקב, שמעון ופנחס. ויהי כראות חנן כי חיל האדומים הולך וקרוב, ויצו לסגור בפניהם את השערים ויעמיד אנשי חיל על החומות, לבלתי תת אותם לפרוץ העירה. ויהושע בן גמלא עלה על החומה וינסה דבר אליהם לשוב מעל ירושלים לבלתי הגדיל המהומה בתוכה. אך דבריו לא הניחו את רוחם, ושמעון השיבהו לאמר: “אין לאיש מיושבי ירושלים המשפט לסגור השער מפני הבאים להגן עליה מפנוי אויביה מבית או מחוץ”. ויקש דבר האדומים מדבר יהושע, וימאנו לשוב, ויתקעו את אהליהם לפני שערי העיר.

ויהי בלילה, ליל סופה וסערה וחזיזי קולות וגשם שוטף, ושומרי החומה וגם שומרי אוּלמות ההיכל יחדו חתו נמגו, ויעזבו משמרותם ויתמלטו אל הבתים. אז קמו אנשים אחדים מהנצורים ובידיהם מגֵרות וחרוצות ברזל אשר לקחו מאֹצר כלי הבית, ויעברו בקרב חוצות עד הגיעם אל חומה העיר, ויגוררו את הבריחים והמנעולים אשר לשער, ואיש לא ראה ולא שמע את הנעשה, כי לא נשמע קול המגרות מפני קול הסערה, ויפתחו שער ויעבורו אל חיל האדומים המסתתרים תחת מגניהם ושלטיהם מזרם וממטר. והאדומים התפרצו בחמה עזה העירה¹⁸⁶ ויחד עם הקנאים הנלהבים התנפלו על השומרים ועל כל המתיצבים בפניהם. ויהי מספר ההרוגים בלילה ההוא רב מאד.

ויהי ממחרת ויקומו הנלהבים ויבטלו את הסנהדריה הגדולה אשר רֻבה היה משועי העם ואציליו. ויכוננו כסאות למשפט לָדון את אויבי הקנאים ואת כל הנחשדים כי במבקשי שלום הרומאים המה. ויהיו חנן לבית חנין ויהושע בן גמלא הראשונים למות בחרב המשפט, וגם קבורה לא היתה להם. אחר כן שפטו את יוסף בן גריון, שר העיר, אשר שת ידו עם חנן להקים מלחמת אחים בעיר הקדש, ועוד אנשים נכבדים ונודעים לשם הגירו על יד חרב.

המהפכה הזאת מרה ועצבה את רוח נשיאנו, רבן שמעון בן גמליאל. אכן לא מנעוהו הנלהבים מן הכבוד הראוי לו, וישחרוהו לשבת ראש בסנהדריה אשר יסדו המה. אך הוא מאן כי יקרא שמו עליה, ולבלי התערב עם שונים משך ידו מכל עניני העיר והמדינה, ויהי בודד במועדיו מעת ההיא והלאה. אפס כי לא הניא את גמליאל בנו ואת אלעזר בן הורקנוס חתנו מהתראות עם הקנאים המתונים שבהם נחשבתי גם אני ויהודה אחי. ואלעזר בן שמעון נבחר מאתנו לעמוד בראשנו.

––––––––

דרך עם בתנועתו כסוס אביר במרוצתו, אשר כמעט ירפה רסנו ונשא את רוכבו אתו בשטף עובר עד הפילו אותו או עד נפלו עמו למשואות. פליטי הגליל, מרי הנפש, קראו מלא על השועים והאצילים, העשירים והקצינים, בהתעוללם עליהם כי כלם יחדו בעוכרי עמם המה. ונשיאם יוחנן בן לוי, אשר עיניו ראו אחרית אחיו בגליל, בהחלק לבבם מפני הבוגדים אשר רבו בקרבם, נמשך אחריהם. ויהי דברו בפיהו, כי אם לא ישמידו אנשי ירושלים את הבוגדים מבית, אין מבטח מפני האויב מחוץ. ונלהבי הקנאים מצאו את אנשי הגליל כלבבם, וישיתו יד עמם. “מי לה' אלינו – קראו ברחובות עיר, בהתגודדם בהמון רבה – ואשר לא לנו הוא לצרינו!”. והאדומים מלאו אחריהם ויפרשו שחת רשתם על עשירי העיר ושועיה, ויתפשום ויורידום אל בתי כלאים ויעשו בם שפטים. אז ברחו רבים מפני חרב המשפט המעופפת עליהם וינוסו אל מחנה הרומאים. שם ספרו את הנעשה בעיר הקדש, וישיתו על המעשים נוספות, ויחלו פני אספסינוס לעלות על ירושלים ולהבקיעה אליו, ולהציל את יושביה, שהם כלם שוחרי רומה, מידי המורדים והפריצים אשר כוננו להשחית. לדברים האלה שמח אספסינוס בלבו, אך לא שעה אל בקשתם, אף לא אל שריו אשר האיצו בו לכלות מעשהו בעיר הבירה – כי הוא אחרת יעץ: לכבוש בראשונה את כל הערים והמדינות אשר מסביב לירושלים, ולסגרה מכל עבריה, ובין כה וכה יכַלו שם איש רעהו, ואז יקל לו לשית ידו על שאריתם ולבצע מזמותיו בם.

בחדש האביב¹⁸⁷ הסיע אספסינוס את חילו ממשכנות מנוחתו בחרף, וישימהו שני ראשים. הראש האחד עלה אחרי פלַקידוס אל עבר הירדן דרומה. והנה גם שם חלק לב העם: רובם פתחו לפניו שעריהם בשלום, וקנאיהם יצאו מהם לא בחיל ולא בכח, ותהי מכת האויב בהם רבה מאד. והראש השני עלה אחרי אספסינוס בכח גדול וביד חזקה ויכבוש את ערי יהודה ואדום, ויך את יושביהן המתיצבים בפניו, מבלי תת להם שארית. רק מאדום התיכונה והמזרחית וגם ממחוז עקרבים, אשר על פני ים המלח דרומה, אסף ידו – כי קץ מפני גדודי האדומים וצבאות שמעון בן גיורא, אשר ארבו לחילו בין רוכסי ההרים והמעברים הצרים וישחיתו ממנו רב. בין כה וכה הגיעה אליו השמועה כי מת נירון קיסר מות נבל¹⁸⁸, ובתהפוכות ארצו לא מצא נכו לו לֵענות במלחמה ארוכה וממֻשכה ולשים מצור על ירושלים ויתר המבצרים אשר שגבו ממנו, וישב אל קיסריה בלב מלא מחשבות ועצות לימים יבואו. –

והשערוריות בירושלים הלכו ורבו, ויד נלהבי הקנאים הלכה וכבדה על ראשיה ונכבדיה, בעזרת האדומים אשר נספחו עליהם. אז התעוררו קנאינו המתונים לעמוד בפרץ – ועל פי אלעזר בן שמעון באתי בסתר אל שרי האדומים, ואוכיח דרכם על פניהם, ואדבר על לבם לסור מעל אחינו הנלהבים, אשר בעזרתם יסדו להם ממשלת בלהות, לשפוך כמים דמי גדולים ונכבדים מהם, ולהורות חקי דרור וחפש בידים אשר דמים מלאו. ודברי נגעו עד לבם, ויכירו האדומים עותתם וינחמו על מעשיהם, וימהרו ויוציאו את האסירים מבתי כלאיהם¹⁸⁹, ורבים מהם עזבו את ירוּשלים וישובו אל ארצם, ויתרם שתו ידם עמנו ויהיו עזר לנו נגד יוחנן ומרעיו אנשי הדמים.

הנה כן נפרדו קנאינו ויהיו לשני מחנות: הנלהבים וראשם יוחנן בן לוי קראו חרב על כל השועים החשודים כי חותרים הם בסתר להשלים עם רומה, והמתונים ובראשם אלעזר בן שמעון התאמצו להשקיט ריב אחים ולמשוך גם מרומי העם אחריהם. ואני הייתי לו למשנה, ויהודה אחי עזר על ידי, ואתנו עדת שרים משועי העיר ונכבדיה. וריב שתי המפלגות הלך ורב עד כי פרצה מלחמת שערים, ובעזרת האדומים אשר נספחו על חילנו נפלנו על חיל יוחנן פתאם ונכהו אחור עד העופל, ומשם החיש מפלט לו אל הר הבית ועד העזרה. אבל מעט מעט התלקטו אליו כל נלהבי הקנאים ויתעתדו יחדו לנפול עלינו ולקחת נקמתם ממנו. אז קראנו עצרה, ונאסוף את זקני העיר ואת ראשי הכהנים, ונמתק סוד יחדו במה להסיר את הרעה הזאת מעיר האלהים. ותהי העצה היעוצה לקרוא אלינו את שמעון בן גיורא עם החיל אשר לרגליו ולשימהו לכל לראש¹⁹⁰.

שמעון בן גיורא, איש צעיר לימים וגבור נערץ, עשה לו שם במלחמותיו עם קסטיוס, ברדפו אחריו בין הרים להכרית את פליטיו. ובבחירת שרי המדינות, עת הושם אלעזר בן חנניה לנציב בארץ אדום, נבחר הוא למשנה במחוז עקרבים, הנחשב על גבול אדום. משם פשט עם גדודו על הערים מסביב ויהי למשטח חרמים לכל החפצים בשלום רומה. וחנן הכהן הגדול מושל אז בירושלים, ובהגיע אליו השמועה על דבר המעשים אשר בן גיורא עושה במקום ממשלתו, שלח חיל וצבא לתפשו. וימלט שמעון מפניהם אל הסיקרים היושבים במבצר מסדה, וישב שם עד מות חנן. אז יצא שמעון ממקומו ויקבץ אליו כל איש מצוק ומר נפש, ויעש לו חיל גדול. בו החל לקצות במחנה הרומאים, בהתנפלו עליהם מן המארבים אשר בחר לו, עד כי עזבו מפניו את דרך ההרים ויעברו רק במישור הארץ, ובגלל זה לבש שמעון גאוּת, וישאו לבו להציב לו יד בירושלים הבצורה ולהתנשא לכל לראש. ויהי הדבר רע בעיני יוחנן בן לוי, ובקרוב שמעון עם חילו אל ירושלים, יצאו אנשי יוחנן בחרב לקראתו – ויֻכו מפניו מכה רבה. ובכל זאת לא ערב שמעון את לבבו ללכוד את עיר הקדש ביד חזקה, וישם פניו אדומה. ואלעזר בן חנניה, נציב אדום, היה רעהו ואיש עצתו, ולמענו הלך אל מבצר הורדיום אשר על גבול מדבר יהודה, בין ערי תקוע ובית לחם, לדבר על לב בעלי המבצר לתתו ביד שמעון, למען יוכל להשגב בו מפני הרומאים ולתת מכשולים על דרכם בחבל-הארץ ההוא. כבוא אלעזר שמה קבלוהו לכם בכבוד גדול; אך בהגידו להם דבר חפצו, חרה אפם בו, כי מאנו להפקיד עתותיהם ביד איש סיקרי, ויבקשו להמיתו וירדפו אחריו עד החומה, ובראות אלעזר כי אבד מנוס ממנו שם נפשו בכפו ויקפוץ ממרום החומה אל תהום רבה – ובנפלו התפרקו כל עצמותיו וימת שם¹⁹¹. ושרי צבאות אדום נכנעו מפני שמעון ויתנוהו עליון על כלם. בעת היא התלקטו אליו רבים מן העשירים אשר נסו מירושלים מפני חרב יוחנן בן לוי, ויחלו פניו לעלות על עיר הקדש ולשום משטרו בה. ובעודנו עושה כה וכה הגיע אליו הכהן הגדול מתתיהו בן תופיל במלאכוּת כל זקני עיר הקדש, לבוא עירה ירושלים ולהיות בה לקצין וראש. ויעש שמעון כדברו, וישלח את צבאות האדומים לפניו והוא עלה אחריהם בראש חילו, ובהגיעו עד ירושלים¹⁹² נפתחו לפניו שערי העיר, והעם שמח לקראתו, וכלנו קדמנו את פניו בשמחה וכבוד, ונהי בעינינו כמוצאי שלום וישע רב.

––––––––

מאז באה צפורה עם אסתר אחותה ירושלימה ותבחר לה מעון בבית מרים רעותה, אשת אלעזר ידידי ורעי, לא החליפו בגדיהן השחורים ולא התראו לעיני אחרים. גם מבית דודתן מרים בת ביתוס, אלמנת יהושע דודן, הוקירו רגליהן – כי זרה רוח העשירה הגאיונה להן מאז. ותבחרנה שבת בדד, בהתאבלן אֵבל כבד על אביהן האהוב אשר נספה בלא עת, ותהי שבתן רק עם מרים רעותן הטובה. אולם אנכי ויהודה אחי היינו מרואי פניהן יום יום, ותהי חברתנו נחמתן ושמחתן מיגונן. מעט מעט הסכינה אסתר עם אחי, אשר מאז נודעה לו נמשך לבבו אחריה, וכאהבתי את צפורה כן גדלה אהבתו לה, וכן אהבתהו גם היא בכל לבבה, ותדבק בו בכל תמת ילדוּתה, רק תבונת צפורה וכח לבה הכביר, אשר למדוה למשול ברוחה, הם הורוה לשים מעצור גם לרוח אחותה, כי היא דחתה נשואי כלנו לעת תשקוט הארץ ממלחמה – והעת ההיא עוד תרחק חק.

ביום השני לבוא שמעון בן גיורא ירושלימה נאספו כלנו אל בית אלעזר בן שמעון להמתיק סוד יחדו. בפעם הזאת נעתרו שתי האחיות אל מרים הגברת, ותבואנה אחריה אל היכל הבית, לראות את הגבור הנערץ הנודע לשם. אמנם היה כגבור הודו, ומראהו וכל הליכותיו נתנו עדיהם כי לא מבית המדרש יצא האיש הזה לצבוא על חילו. שמש ארצנו שזפתהו, רוח צח שפיים אמצתהו והרי יהודה ואדום הדריכו נפשו עז. עורו כהה, שערותיו שחורות, עיניו כגחלי אש צפים בשלג, אפו יפה, שפמו מגֻדל וזקנו עגול וקצר – כי עוד לא מלאו לו שלשים שנה. מדת ראשו מתאמת עם קומתו הממֻצעה, כתפותיו רחבות וכל יצוריו כברזל עשות. חסון הוא כארז בלבנון וקל ומהיר כעפר האילים. קולו רחב ונעים ובהתרוממו בכח יחזק כקול חצוצרה ויריע עד למרחוק. על ראשו קבע ברזל ממֹרט ועל חזהו צנת נחשת, ובאזור העור אשר במתניו תלויה חרב ארוכה ועקומה. בצעדו הביתה הסיר קבעו הסוכך לראשו, והנה נראה על רום מצחו קו ארוך ואדום – גדל הפצע אשר בא לו מחרב אויב ביום קרב. ואנחנו כלנו קמנו לקראתו ונקדמהו בברכות טוב. ואלעזר הציג לפניו את קרואיו ואת כל נפשות ביתו. כלנו היינו ידועים לו בשמותינו ברוב או במעט, ורבים מאתנו היו מיֻדעיו מאז, בהלחמנו שכם אחד על קסטיוס, בהיות ידנו בערף אויבנו. וכאשר הוצגו לפניו שתי האחיות העטופות שחורים, התרגש האיש מאד – כי הוא ידע את יוסף אביהן הגבור וגם עלילות שתי בנותיו בגמלא ובקיסריה לא נכחדו ממנו, בהיותן לשם ולתהלה בפי כל. ומרגע ההוא והלאה לא גרע מהן עיניו, וגם בהקראו אל השלחן לא ישב לאכול עד אם הושבו שתיהן לימינו ולשמאלו. וביותר היו עיניו נשואות אל אסתר הצעירה, אשר גם באבלה לא סר ממנה רוחה העלז ותהי שיחתה שעֹשֻעים לו – על אף יהודה אחי אשר קנא אותה ויהי עוין את שמעון ויחשבהו כצר לו.

כהתימנו את ארוחת הערב, בטרם יגע אל פינו היין הטוב השמור לנו למועד הזה, החלונו לשית עצות בנפשנו, ונבקש תחבלות להשקיט ריב אחים ולבצור רוח הנלהבים לבל יוסיפו עוד לערוץ. ותהי העצה היעוצה מאת בן גיורא, כי יעלה אלעזר בן שמעון ואתו כל חיל המתונים לשבת במגדל אנטוניה, ולקחת משם עמדתו בהיכל הקדש – פן יפרוץ יוחנן שמה, בהיותו בקרבתו, ונפלה אימתו על עשירי עמנו, ויראו כלם מעלות שמה ומהגש מנחה ומעשות זבחים ועולות בבית ה'. ושמעון יציב לו יד במגדל פזאל אשר בחומה הישנה על יד היכל הורדוס, אשר נשרף בראשית המרד. ומשם תהי ידו מושלה לו באקרא, היא העיר התחתונה, ובציון, העיר העליונה, בהעמידו את חילו בהן למשמר. אז ילחץ יוחנן בתָּוך, ונקל יהיה לנו לעצרהו ממעלליו גם להכניעהו לפנינו ביד חזקה, אם יכביד לבבו ולא ישיב ידו מבלע. וכאשר יבואו חילינו איש על מקומו הנכון לו, אז ננסה אל יוחנן דבר, ופתחנו אליו לשלום – אולי יַענה לנו. וחדלו הפרעות מעיר הקדש והיה שלום אחד לכלנו.

על הדבר הזה הסכימו רוב חברינו, ובתוכם נכבדי עמנו הנודעים לשם: יהודה בן חלקיה, שמעון בן חצרון וחזקיהו בן חבור. אך רוח אלעזר בן הורקנוס וזכריה בן אבקולס לא נחה מזה – כי היה רע בעיניהם לראות חיל העם באים אל הקדש, אשר לא כדת, ומתתיהו הכהן הגדול הקשה לנו לבלי כפר עוד ליוחנן על הדם אשר שפכו ידיו, כי אם לתפשו ביד חזקה ולשפטהו משפט מות. לעומת זה נמצאו בתוכנו אנשים אשר הפכו בזכות יוחנן בן לוי, כי לא כצעקתה הבא עליו עשה. כי אמנם כבדה ידו רק על אלה אשר רעה נשקפה מהם לחֹפש העם, בנכליהם אשר נכלו להם על דבר הרומאים, בעוד אשר לאנשים הישרים בלבותם לא יאֻנה ממנו רע, גם כי דעתם נוטה להתרפס לפני האויב ולבקש שלומו. כן לא נגעה יד איש בר' יוחנן בן זכאי, אשר דרש ברבים לפתוח שערים ולהניח נשקם מידם¹⁹³. ואף לאבות יוסיפוס, העצורים במשמר, לא נעשה רע, ושומריהם, שהם מפליטי יודפת¹⁹⁴, לא הפגיעו בהם את עון בנם הבוגד, אשר עכרם כיום הזה.

ובן גיורא גער בבן הורקנוס ובן אבקולס, היראים לתת את חיל העם לבוא אל הקדש, בהעמידם דבריהם על דין תורה.

“לכם החכמה והגבורה בבתי מדרשותיכם, ששם יכירכם מקומכם! – קרא בלעגי שפה – שם, בעולם הדמיון, ידכם רב לכם לתלות הררים בשערה ולבנות מגדלים על פני רוח; אבל כל הרריכם ומגדליכם במה נחשבים המה בעולם ההוה, שבו החיים דורשים את תפקידם! איש תבונה כי ירעב, לא ישא משאכם טרחכם וריבכם על דבר הביצה שנולדה ביום טוב, ובעודה בכפו יבלענה. כן גם אנחנו לא נחכה עד אשר תורו לנו את המקום המוּתר על פי דעתכם להתבצר בו מפני האויב הקם עלינו מבית או מחוץ. ובעת אשר הדבר נחוץ, טוב כי ידרוך זר במקום הקדש לשמרו, מאשר יבוא צר בו לחללו ולהחריבו!”.

דבריו אלה הנאמרים בגאות מושל לא היו לרצון לרוב שומעיהם, אך התאפקו מהשיב אמרים לו. ואני ואלעזר בן שמעון ערבנו להם בעד אנשי חילנו, כי לא יהינו ללכת הלאה מהגבול אשר יתָאוּ להם ראשי כהנינו. ובזה תמה המועצה על דבר הסדרים בקרב העיר פנימה. אז החלונו להתיעץ על דבר האויב המחריד אותנו מחוץ – כי הנה קמה על רומה רעה גדולה מקרב שרי חיליה. גלבא הזקן אשר עלה על כסא נירון הומת ברחובות עיר בידי אנשי החיל אשר מרדו בו¹⁹⁵, ותחתיו קם אוֹטוֹ שר צבא הלגיונות העומדים בספרד ויהי למושל בארץ. והנה קשרו עליו הלגיונות העומדים באשכנז, ויבחרו בוִטֵליוּס שר צבאם וישימוהו לקיסר רומה, והנם נלחמים עתה איש ברעהו, והפרעות רבו בארץ. ואספסינוס אֹבד עצות מבלי דעת בידי מי יחזיק ולמי ילחם אתנו. – עת כזאת היתה לסוריא מלפנים, בימי יוחנן בן מתתיהו החשמונאי, ותהי לו עת מצוא עצה ותושיה ובה נושע עמנו תשועת עולמים¹⁹⁶. לו ידע גם אגריפס מועדו, לוּ הבין בינה לעתים, אזי היה הנקל לו לאסוף חיל וצבא רב ולכרות ברית עם מלכי הארצות ואז הָשלמנו לו גם אנו ויחדו היינו על הממלכה הרֹשָעה, המֹשַכּלת גוים, להשב גמולה בראשה ולהוריד לארץ נצחה. אבל הוא לא כן יעשה – כי הנה הוא רץ ושב במלאכות אספסינוס בלכתו אחרי רעיון לבו, ובירוניקה אחותו אחוזה בחבלי אהבתה את טיטוס ותשכח את עמה אשר אהבה מלפנים. ומה לנו אפוא לעשות? הנשקט במכוננו עד אשר תשוב רומה למנוחתה ותשוב תהפוך ידה בנו? האם לא טוב להחלץ חושים ולצאת ביד רמה אל האויב העומד בארצנו ולגרשו מעל פנינו?

העצה הזאת לא ישרה בעיני שמעון, היודע את כח הרומאים כי רב חילם וכי עצמו כל מלחמתם, ולא נעצור כח בנשקנו הקל לאסור עליהם את המלחמה לבדנו, ולהדפס מן המקומות אשר התבצרו בהם ומן המבצרים אשר החזיקו להם בארצנו. ואלעזר בן שמעון ויהודה אחי מלאו אחרי דבריו, כי אמנם כבר נסו גבורי ירושלים כחם בעלותם ביד רמה על אשקלון הבצורה, ותהי תבוסתם שלמה – כי הֻכו אחור והפרשים שות שתו עליהם ויכרתו את פליטיהם¹⁹⁷. גם לא נכון לנו לצאת את העיר ולעזבה ביד נלהבי קנאינו עם יוחנן העומד בראשם – פן יסגרו שעריה בעדנו ואז תמצא ידם לכל אנשי מצוּתם וכלה יעשו אותם.

“אולי ייטב לנו לעת הזאת לנסות דבר אל אספסינוס, ולהעביר רעת הרומאים מעלינו דרך שלום?” – שאל מתתיהו הכהן הגדול וכרגע חרד תחתיו וינוע לאחור מפני בן גיורא הלוטש עיניו לו בעברת זעם.

הדברים האלה עוררו שאון בתוכנו ואיש איש ענה את חלקו לפי רוחו ונטות לבבו, ובתוך המהומה התנשאה צפורה כלביאה ותהס את כלם ותקרא לאמור:

“אם כה תעשו, אז תחטאו חטאה גדולה לרבבות אחיכם, חללי הגליל, אשר בגללכם הקריבו לשחת נפשם בבוא עליהם כנהר צר! על מה איפוא עיפה נפשם להורגים, נפלו בניהם ובנותיהם ביד שוביהם, נמסרו ונמכרו לעבודת פרך ולחרפת עולם? לא, אדוני, אלופי! כבר הרחקנו לכת; לא נוכל עוד לעשות כדור המדבר ולחפוץ לשוב מצרימה; כבר הרבינו לשלם בנפשותינו במחיר החפש הצפוי לנו באחריתנו, לא נוכל עוד להואש ממנו ולשוב לעבדותנו ולשאת עלינו עול צוררינו כבראשונה! ואם כה תחשבו במה אפוא טובים אתם מיוסיפוס, עוכר נפשנו, אשר בגבוֹר ידנו על צרינו קפץ לעמוד בראשנו, וכמעט מטה רגלנו סר מעלינו ויתרפס לפני אויבינו?”

“וכזאת תדברי אַתּ, רעותי החכמה והמשכלת? – קראה מרים אשר אלעזר – אבל השמת לבך אל אחריתנו, אם יחזק האויב ממנו? הן הגברים צפוים אלי מות, ואותו לא ייראו – כי אחת ימות האדם בעת ופגע אשר יקרהו, ושתים ולא יוסיף; אבל מה יהיה גורלנו אנו אם נפול בידי האויב? הטוב כי יתעמר בנו לענותנו ולמכרנו ממכרת שפחות חרופות כבנות הגליל?”

“את גוֹרל אחיותינו האמללות ההן ראינו בעינינו, בהיותנו עצורות בבית דודנו בקיסריה – השיבה אסתר בלב דוי – בנות עדינות, רכות וענוגות, הוצגו לממכר בראש מרומים. כל רואיהן מששון, כל עובר עליהן התעלל בהם וישם כבודן לכלמה” –

כן דברה הנערה התמה ופתאם התנודדה ותאנק דם.

“אבל בטוחה אני בהן – אמצה צפורה לבבה בהשיבה אמריה לה – בטוחה אני כי אך מעטות מהן מתענות עתה תחת ידי קוניהן מבני הנכר, ורובן כבר מצאו להן את המות, המלאך הגואל מכל רע – כי בשבעים ושבעה דרכים ימַצא המלאך הטוב הזה לדורשיו באמת. אולם גם המעטות הנשארות בחיים כבוּדות הן בעיני בחרפתן אשר תשאנה באֹנס, מכל אלה המתמכרים אל האויב ברצון, בשאפם להגיע אל טובם בבגד בוגדים.”

"אמנם אין מבטח ברומאים גם אם שלום יענונו – אמר אלעזר בן שמעון – כי מוצא שפתיהם לא ישמורו ושבועתם יחללו לעת תמצא ידם לנו. שאלו לפליטי טריכיה ויגידוכם משפט שרי רומה, אשר גזרו אמר: “להמיר שבועה ליהודים לדעתם אין פשע”¹⁹⁸. הלא “אחינו אנשי בריתנו” קראו לנו זקני רומה בראשונה, בבוא מושלינו החשמונאים בדברים עמם¹⁹⁹ – ומה היתה אחרית האהבה הרבה אשר נשבעה לנו? הזונה השלטת הזאת חבקתנו בזרעותיה עד מחנק נפש, והננו ברעתנו כיום הזה! עתה הנה באה עד משבר, כי נהפכו עליה ציריה מרעת בעליה ומלחמות בניה איש ברעהו – הנקרא עתה אליה לשלום, למען יוכל אספסינוס לעלות מארצנו ולחוש עם לגיונותיו לרוחתה לישועתה? האם לא תשוב אחרי כן להכביד עלינו אכפה על ידי נציביה הרשעים, אשר השביעו ברעות נפשנו ויביאונו עד הלם? לא אחי ורעי, משלום שוא כזה טובה מלחמה גלויה! והנני אומר כדבר אחותנו החרוצה, צפורה בת יוסף, אשר רוח אביה הגבור דבר בה, לאמר: “לא נוכל לעשות כדור המדבר ולחפוץ שוב מצרימה; לא נוכל עוד לשוב לעבדותנו ולשאת עלינו עול צוררינו – כי כבד עלינו מנשוא”.

“חן וכבוד לבנות יוסף – ומי יתן והיו כל גברינו כמהן!” – קרא בן גיורא בהוד קולו – “ועתה אחת נגמר אֹמר וממנו לא נשוב: אנחנו נעמוד על משמרתנו ונצפה לחדשות אשר תבואנה מרומה. אם תכבד עליה מלחמת אזרחיה, לא יוכל עוד אספסינוס לעמוד מרחוק ולהשאר על מקומו, וקם עם חילו ועלה מן הארץ, ואז לא יכבד לנו לטהר ארצנו מכל אויבינו בני הנכר אשר נאחזו בה לפצענו וחבורתנו, וידינו תמצא לנו להקים בתוכנו ממשלת עז אשר תכון לעולם. ואם תשוב רומה למנוחתה ושב חילה להלחם בנו – אז נסגר בקרב חומותינו הבצורות, ומהן נשלח בו את כל מגפותינו עד כי ילאה נשוא. ובשוב אויבנו אחור, יכשל ויאבד מפנינו, והיתה אחריתו כחיל מטֵליוס וקֵסטיוס, וכאשר מצאה ידנו לשני השרים ההם, כן נעשה לאספסינוס וחילו בבוא עת פקודתם גם המה”²⁰⁰.

“כן דברת! – קרא זכריה בן אבקולס – אין שלום לרומאים, ואת מוראם לא נירא, כי עיר עז לנו, ובה' השוכן בקרבנו נשים מבטחנו כי הוא יעמוד לנו ומכל צרינו יושיענו. יצוּר האויב על חומותינו עד רדתו, ינוח עלינו כדור עד יבוא רקב בעצמיו, והיתה אחריתו כחיל סנחרב בימי חזקיהו, אשר בלילה אחד נהפכו לכם פגרים מתים – כי אין מעצור לה' להושיע את עמו בעת צרתו, וכיי קדם יראנו נפלאות”.

“כן יקום וכן יהיה – קראנו כלנו קול אחד – אנחנו נתחזק בעד עמנו ובעד עיר אלהינו ולה' הישועה!”

––––––––

כאשר נדברנו כן עשינו. עוד בלילה ההוא באשמֹרת הבקר פקדנו את חילנו ונעל אל מבצר אנטוניה ונעבור דרך אילם העמודים אל הר בית ה' ואל מעון קדשו. שם הצבנו לנו שומרים מזֻינים, ואחר שמנו מעוננו בעליות המרוחים אשר למגדל הנהדר במבצר ההוא, וכל יתר החיל בא בתחתיותיו לגור. ושמעון בן גיורא אוה למושב לו את מגדל פזאל, ואת חילו הציב בעיר העליונה והתחתונה, כאשר אמר. ויוחנן נשאר עם חילו על מכון הר הבית, ואנחנו נסינו לדבר שלום בו ולא אבה שמוע. אבל גם ממלחמת שערים משך ידו. וכן שקטה העיר ולא נראתה אבחת חרב ברחֹבותיה.

בחג הפסח ההוא²⁰¹ הרבו באי מועד לעלות לרגל ירושלימה. אמנם נפקד מקום בני הגליל, אשר רֻבם היו עדי אֹבד, והנשארים מהם היו רק אלה אשר קדמו את הרומאים בשלום ויפתחו לפניהם שערי עריהם לרוָחה, והם יראו מעלות אל עיר הקדש, פן יחסדום הרומאים מעבר מזה ופן יפגעו בהם קנאינו מעבר מזה על הבגד אשר בגדו בעמם ובארצם. לעמת זה רבו המתנדבים בעם, הבאים בשנה ההיא מארצות האחרות, להביא מתנות ידיהם אל היכל קדשנו וגם אל אחיהם אנשי המלחמה, ורבים מהם הביאו את נפשם נדבה, להמנות בחילנו ולצאת בצבאותינו²⁰². האֹרחים הרבים מלאו את אילמי העמודים אשר סביב בית ה', וגם את עיר הקדש ופרוריה ואת שני הכפרים, בית היני ובית פגי, הנחשבים על גבולה²⁰³. המעונות והמִטות היו נתונים לעולי רגל חנם אין כסף²⁰⁴, ומפות היו פרושות על פתחי הבתים, למען ידעו האֹרחים כי השלחנות שם ערוכים לפניהם לאכול כאַות נפשם²⁰⁵.

ושמעון בן גיורא היה כמונו מן הקרואים לאכול בבית אלעזר בן שמעון, ויחדו השתעשענו בחג ההוא בחברת שלש נשי החן: מרים, צפורה ואסתר, אשר ערכו לנו שלחן ותפארנה אותו ביפין והדרן. ומדי כלינו לאכול ארוחת הערב שבנו אל מקומנו במגדל אנטוניה, ושם גם לנינו איש בחדר מעונו, כמדֻבר. רק בן גיורא אֵחר מאתנו לשבת, כי קרוב בית אלעזר למגדל פזאל, אשר בו בחר לשבתו מאז בואו ירושלימה

כן עברו עלינו ימי החג בשמחה ושעֹשֻעים, ואיש מאתנו לא פלל כי זה הפסח האחרון למנוחתנו ומשוש גילנו בעיר קדשנו!

ביום האחרון כי יעבור, ואנכי ויהודה אחי יצאנו מבית תענוגינו לשוב אל המבצר, והנה יצאה צפורה אחרי חרש, ותטני הצדה, ותאמר אלי בלאט, כי לטובת כֻּלנו נחוץ לסבב פני הדבר כי יוכן מעון במגדל אנטוניה גם למרים גם לה ולאסתר – למען הרחיקן מבן גיורא… לשמע דבריה רגזתי תחתי, אך לא יכלתי להוציא מפיה עוד מלין, כי התחמקה ממני ותָּשב הביתה. פקודת צפורה שמרה רוחי, ועוד בערב ההוא דברתי על לב אלעזר בן שמעון לעשות את הדבר הזה. אך הגדתיהו לו בשמי, מבלי קרוא שם צפורה עליו ומבלי הזכיר את שם בן גיורא, לבלתי הכעיסהו. למחרת הבקר נעשה הכל כדברי, ובבואנו עם אלעזר אל ביתו למשתה הצהרים, נקרינו אל שמעון, היושב שם בחדר הנשים ומשֹוחח אתן כדרכו. אחרי המשתה השמיע אלעזר, כי הנה הוכן במגדל אנטוניה מעון נחמד עם חדרים יפים למרים ולשתי האחיות, וכי עוד היום הנו חפץ להעבירן שמה, למען תהיינה בקרבתנו, ולא נדָרש לנוע יום יום הנה והלום. צפורה ואסתר אחותה ויהודה אחי נהרו למשמע אזניהם ולבבם פחד ורחב, רק למרים לא היו הדברים לרצון, כי היה צר לה לעזוב את בית תפארתה והיכל חמדתה ולנוע אל המבצר, באין כל פחד אויב לנגד עיניה. התבוננתי אל שמעון והנה עיניו מזרות זעם ופניו נפלו מחמה עצורה; אך עד ארגיעה משל ברוחו ויתאפק ויאמר:

“אשר אחזה לי אני, לא נכון לשום במעון צבא נוה משפחה”

ואנכי אשר בנתי הגיגו, לא יכלתי עצור ברוחי, ואען ואמר:

“ואשר אחזה לי אני, לא נכון לאיש זר להתערב בעניני אחרים אשר אליו לא יגיעו”.

על זאת חרה אף בן גיורא, ויענני בגאון וגדל לבב לאמר:

“למושל עליון המשפט להתערב בכל אשר ימצא נכון לפניו, ועל האחרים להקשיב לקולו בכל אשר יאמר להם”.

דבריו אלה העלו את חמת אלעזר ויען בגאוּת גם הוא:

“אכן למושל עליון שמנוך בשני חלקי עירנו, אבל לא בחלק העיר אשר עליו יֵחשב מבצר אנטוניה. שם אני המושל ובני יאיר מִֹשְנים לי, ובתוכנו לא יתערב זר, יהי מי שיהיה!”

“ואנכי אראכם כי פקודתי חקת עולם היא לכם, וממנה לא תסורו למרות עיני כבודי”.

“הראנו אפוא נפלאותיך, ונדע במה כחך גדול להכריענו תחתיך!” – קרא יהודה אחי, בשומו ידו על חרבו.

“הנני לעשות כדבריך!” – קרא שמעון בשלפו את חרבו מתערה

ברגע הזה הריקונו כלנו חרבותינו ונעמוד הכן לקרב. אבל שלש הנשים קפצו ותעמודנה בינינו להניאנו מבוא בדמים, ובעוד הן צועקות ומתחננות אלינו להשיב חמתנו, קרב מעֹשַֹרוס האדומי, עבד מרים, אל בן גיורא מאחריו ויפיל חרבו מידו ויאחזהו בין זרֹעותיו לפתע פתאם. והאיש גדול כענק ולכחו אין חקר, ובתעצומות עזו הרים את הגבור הזה ממקומו וישאהו ויטילהו החדרה ויסגור את דלת הברזל בעדו ונעל. אז פנה אלינו ויקרא:

“עתה מהרו החישו לעבור אל המגדל בטרם יוָדע הדבר לאנשי חילו. ואנכי אעמוד פה למשמר עד אשר תכלו מעשיכם, ואז אבוא גם אני אחריכם”.

מהרנו ונעש כדברו. ומרים אשר מאנה בראשונה לעזוב היכל כבודה האיצה בנו עתה לצאת מן המקום הזה, אשר בו אין מבטח עוד מפני קנאת בן גיורא ועברתו כי קשתה.

ומעשרוס חכה לנו עד כלותנו לעבור ולהגיע אל מחוז חפצנו. אז יצא אחרינו, ובהגיעו עד המשמר האחרון לחיל בן גיורא, מסר שם את המפתח, להוציא ממסגר אסירם, והוא אחז לבטח דרכו לבוא אחרינו ולהגיע אלינו. –

זאת היתה ראשית המדון בינינו ובין שמעון בן גיורא – כי נשא עיניו אל אסתר ויחמוד יפיה בלבו. ברוחה העלז ובשיחתה הערֵבה משכתהו אחריה מבלי הדעת. כי אמנם היה לבה תמים כילד, ובתומתה לא ידעה כי גחלים היא חותה בחיק האיש הזה אשר לא הסכין תת מעצור לרוחו. וצפורה בחכמתה הבינה מראשית אחרית, ותשכיל להרחיק את הזיק הבוער בטרם יאחז בלבו והיה ללהבה. אמנם תשוקתו רק חשק עובר וברבות הימים הכל נשכח – לולא נמצאו אנשים נרגנים אשר היה ריבנו דרוש לחפצם, והם סכסכו אותנו איש ברעהו וישלחו בינינו מדנים חדשים לבקרים עד כי רבתה המשטמה, וכן חלק לנו ולא זכרנו עוד אחריתנו.

כמעט יצא בן גיורא ממאסרו, ותהי ראשית מעשהו להצית אש בהיכל אלעזר בן שמעון, ואחר כן עשה כזאת גם לבתי קרוביו ומיֻדעיו – למען ירוששו יחדו וידל כבודם ולא יעצרו עוד כח לכלכל את החיל אשר לרגלם. ורבים משועי ירושלים אשר נטו בסתר אחרי הרומאים, בהיות לבם שלם עם אגריפס המלך, הרבו לחרחר ריב ולהשליח את בן גיורא בנו וביוחנן בן לוי – – למען יתם לריק כחנו במלחמותינו איש ברעהו. עצרת בוגדים זו שלחה אש באוצרות הבר והמזון והשמן והעצים, כל אשר צברו נדיבי עמנו לכלכלת החיל והעם לעשיריות בשנים לעת ידרשום. ובהעבירם קול כי מאת אחות פלגותינו היתה זאת, העירה את הפלגה האחרת לקחת נקמתה מאת אויבתה על הרעה אשר היא מביאה על כלנו בפעל רשעתה. כל הנכלים והעלילות האלה נודעי לנו אחרי כן, כאשר כבר עבר המועד, ובעתם לא ידענו עד מה. כלנו כצאן תעינו ויחדו נאחזנו בסבך, ותרב המהומה בתוכנו, ותגדלנה הפרעות והשערוריות והתגרות והמלחמות בעיר הקדש, ותהי יד איש באחיו וחרב איש ברעהו. וחלק גדול מבניני העיר אשר בין הר הבית ואַקרא היה לשרפה מאכלת אש, ותחתיהם נהפך לבקעה רחבת ידים למצב אנשי החיל ולמלחמותיהם בימי קרב²⁰⁶.

––––––––

כן עברה עלינו שנה תמימה במלחמותינו בעיר הקדש, עד כי לא שמנו עוד לב אל רומה והליכותיה בימים ההם. גם אמנם השיב האויב ידו מעלינו כל העת ההיא, כמו חדל ממנו לעולם. צבאות הרומאים עמדו במנוחה במקומות אשר אחזו להם בארצנו מקרוב ומרחוק, ואספסינוס וטיטוס עזבו את קיסריה ואת ארץ הקדש וילכו אל אשר היה רוחם.

אבל נכבדו מאד הקורות את רומה בימים ההם ובעת ההיא, ומסבות התהפכו בתחבלותיהן והנה באו לרגליהן חליפות וצבא אשר לא פלל איש לשמוע! אוֹטוֹ אשר עלה אחרי גלבא על כס רומה נגף לפני ויטליוס צרהו וישלח יד בנפשו²⁰⁷, וזקני רומא אשר הָשפלו ללחך עפר רגלי נירון ההולל, נשבעו שבועתם אמונה גם לויטליוס השובב והפרוע לשמצה. אז השיב אספסינוס אל לבו לאמר: הן עטרת רומה היתה ככדור למשחק, והנה היא עוברת מיד ליד, הבה, אשלחה גם אני ידי אליה, אולי אצלח לעשות לביתי, ותחת היותי עבד לאחרים יהיו הם עבדי עבדים לי! הוא חשב דרכו ומקרב עמנו נמצאו לו אנשים כלבבו לעשות דברו ולהשלים חפצו! אגריפס נסע עבר ארצה מזיה²⁰⁸, ומשם הלך רומאה, לעורר את קרובי אספסינוס להסב את המלוכה אליו ²⁰⁹. בירוניקה אחותו הלכה לאלכסנדריה, ותפתה את היהודי המומר, את טיבריוס אלכסנדר, נציב מצרים, לשית ידו עם אספסינוס²¹⁰. ואז הלך טיטוס לסוריה ויט את לבב הנציב מוקיְנוס לבחר באביו גם הוא. והנה התקוממו הלגיונות העומדים במזיה וימאסו בויטליוס ויעלו עליו למלחמה; טיבריוס אלכסנדר השביע את חילו שבועת אמונים לאספסינוס הקיסר החדש²¹¹, ומוקינוס הסיע את צבאותיו מסוריה ומיהודה ויעל על רומה ביד חזקה, והלגיונות אשר נשארו ביהודה שמחו על השמועה כי נבחר שר צבאם למלך על כל הארץ, ויצהלו כאבירים ויקראו “יחי הקיסר!”. ואספסינוס וטיטוס ירדו מצרימה ושם חכו עד הגיע אליהם הבשורה, כי אחרי שפך דמים רבים ברחובות רומה ואחרי השרף מקדשה הגדול, היכל הקפיטוליום, גברה יד קרוביהם שמה, ויקם העם על ויטליוס וימיתהו²¹², ואספסינוס הוקם עָל להיות לקיסר רומה, ומושל בעֹז עולם. אז מהר הקיסר החדש לעלות אל רומה, לאחוז ממשלתו ביד חזקה. ולכונן את כסא ממלכתו ולסעדו בפאר נצחון צוה את טיטוס למהר ולעלות על ירושלים לכבשה ולבצע מעשהו בעם יהודה – כי נחשבה לו לחרפה נגדה נא לכל עמו, כי בעוד אשר שבטי גרמניה וגליה וסרמַטיה, רוב עמי המערב אשר מרדו בעת ההיא ברומה, שבו נכנעו לפניה באפס יד, הנה העם הקטן הזה, עם היהודים, יושב ארץ הקדם, עומד במרדו זה ארבע שנים ועודנו מקשה ערפו, מאן הכָּנע!

עד מהרה אסף טיטוס חיל וצבא במספר שמונים אלף איש, וכלי מצור וכלי משחית בהמון רב אשר לא היה כמהם להרומאים בכל מלחמותיהם עד כה. גם מלכי הארצות הקרובות חשו באו עם צבאותיהם לקול הקריאה להסתפח אל מחנהו. עליו נלוו גם שלשה בוגדים מבני עמנו: אגריפס, יוסיפוס וטיבריוס אלכסנדר. האחד הקריב אליו את חילו וכל מאֹדו, השני היה לו למורה דרך והשלישי היה לו לאב וליועץ אשר הנחהו בעצתו במלחמה הזאת מראשיתה ועד אחריתה.

וחג הפסח האחרון²¹³ קרב לבוא, ולרגליו שבו באו רבים מאחינו יושבי הארצות הקרובות והרחוקות בעלותם לרגל ירושלימה, ויהי מספר התושבים והארחים בעיר קדשנו כאלף אלפים ומאתים אלף איש²¹⁴ – וכל באיה לא שבו עוד! כי פתאם קרבו צבאות הרומאים אליה מכל עבריה, ויסגרו עליה דרכיה. ותהי חתת האויב על אזרחיה ואֹרחיה גם יחד, כי יראו לעזוב את עיר מעֻזם ומבטחם. לא יצאו ממנה בלתי אם אלה אשר היו להם דברים בסתר עם הרומאים – ועל אלה הבוגדים הֻצבו שומרי החומות והשערים, לארוב להם ותפשם וליסרם בדרך פשעם.

הרעה אשר נשפה אלינו מן האויב הבא עלינו מחוץ, שמה קץ לריבותינו ומלחמותינו פנימה. ויהיו דברי ראשונה אל אלעזר בן שמעון להשלים עם יוחנן בן לוי, אחרי אשר מקרי הימים הורונו ראשית דעת, כי לא לחנם שמר עברתו לשועי אחינו. כי אמנם הרבה הרבו המה פצעינו בשנאה הגדולה אשר עוררו בינינו על חנם. וגם יוחנן נעתר לנו, בזכרו לי אהבתנו מאז, בהיותנו עוד בגליל – ועוד בפסח ההוא התאחדו שני מחנותינו ויהיו לאחד. ובהוסד השלום בינינו בטחנו ונהי שאננים מפחד רעה, כי עיר עז לנו מאד, ובה כביר תמצא ידנו להתחזק ולעמוד בפני כל צר ואויב העולה עלינו.

––––––––

העיר ירושלים נבנתה על שלשה הרים: על הר ציון, העיר העליונה; הר אקרא – היא העיר התחתונה, וממול שניהם – הר המֹריה, הוא הר הבית. שני עמקים עמוקים הקיפוה מסביב, אשר בימי הגשמים היו מלאים מים, הם נחל קדרון וגיחון. תחלת שניהם בפאת צפונית-מערבית, משם יסֹב האחד את העיר מערבה ודרומה, והשני צפונה ומזרחה, ואחר יתחברו בפאת דרומית מזרחית והיו לאחד על יד עין רוגל. אל המקום ההוא יגיע גם העמק השלישי, הוא עמק החרוץ המפריד ממערב למזרח בין הר ציון ואקרא, ומשם יסֹב דרומה בין הר ציון והר המריה, וגשר אבנים בעל קשתות נבנה על העמק הזה לחבר את עיר ציון עם הר הבית. בימי אגריפס הראשון נוסף עוד פרוָר אחד מצפון לעיר, הוא החלק הבנוי על גבעת ביזיתא. בפרור הזה ישבו בני דלת העם, בעלי המלאכה; בו היו שוקים ושערים לסחר הצמר והבגדים, הכלים והעצים והמקנה. בעיר ציון ישבו בני מרום העם; שם היו הילכי הורדוס ואגריפס וארמנות שועי ירושלים וקציניה. צפונה לה היתה העיר התחתונה, היא אקרא, ותכונתה כחצי אגן הסהר, וגם בה נמצאו היכלי חמר וארמנות תפארה לרוב מאד. מדרום הר הבית היה הפרור עפל, וצפונה מערבה לו היה מבצר אנטוניה, ובקעה עמוקה הפרידה בין המבצר להפרור ביזיתא.

מלבד החומה הישנה אשר הקיפה את העיר העליונה, היתה עוד חומה אחת מסביב לעיר התחתונה, ועליהן נוספה עוד חומה שלישית אשר הקיפה את הפרור ביזיתא. לראשונה היו ששים מגדלים, בשניה ארבעה עשר ובשלישית תשעים, והחומות עבות וחזקות והמגדלים גבוהים ובצורים מאד²¹⁵. – באלה בטח לבנו כי לא יעצור כל אויב כח להבקיעם אליו ולכבשנו, בעמדנו למגן להם ובהחסותנו בם.

העיר היתה כלילת יפי, ועליה נאמר: “עשרה קבין יֹפי ירדו לעולם, תשעה נטלה ירושלים”²¹⁶, וכל “אשר לא ראה אותה בתפארתה לא ראה כרך נחמד מעולם”²¹⁷. גנות שושנים היו בה למכביר²¹⁸, גם גדלו בה עצי קנמון אשר נדף ריחם למרחוק²¹⁹. שווקיה היו מעטרים בכל פרי נחמד למינהו²²⁰. וחצותיה כלם היו מרצפים באבני שיש²²¹. בשלש רגלים התרבה מספר אנשיה פי ארבע²²², ובכל זאת לא אמר אדם “צר לי המקום שאלין בירושלים”²²³ – כי היו יושביה כלם נדיבי לב ומכניסי ארחים בכל אות נפשם וחפץ לבבם²²⁴.

––––––––

וטיטוס נגיע בראש לגיונותיו אל הר המצפה, אשר במרחק אלפים אמה מירושלים צפונה. שם עזב את מחנהו יקח אמו שש מאוד פרשים ממבחר גבוריו וירכב הלאה אל מול ירושלים, לרַגל אותה ולמֹד את חומותיה ומגדליהן. זאת ראו צופינו ויתנו לנו אות, ונמהר ונגיח מאחד השערים אשר לחומה הקיצונה ונפול עליו לפתע פתאם ונך גדודו אחור וכמעט נפל טיטוס שבי בידינו. אך הפרשים התעוררו מחרדתם וישליכו נפשם מנגד וילחמו בכל מאמצי כחם עד כי הצליחו למלטהו מרעה ולנוס עמו אל מחנהו. אז שבנו ראינו כי חסר סוסים במלחמה הוא חסרון לא יוכל להמנות; ובכל זאת שמחנו כי עלתה בידנו להחריד את אויבנו מראשית דרכו ולהניסהו בחרפה מעלינו. ויהי גם זה לנו אות לטובה, כי כן תמצא ידנו לו במלחמה הבאה.

ביום השני החל הלגיון העשירי להתבצר על הר הזתים ממול ירושלים מזרחה צפונה. כי כן היתה עצת בוגדינו הנלוים על טיטוס: למהר להחל מעשהו בחג הפסח, ואז לא יהיה לו מעצור מאתנו, בהיות החג קדוש לנו מחללו. ואנחנו סכלנו עצתם, כי בעצם היום ההוא עוררנו את גבורתנו, ונצא חוצץ משערי העיר ונעבור את נחל קדרון ונבוא על אנשי החיל כסער קטב ונכם ונהֻמם ונפזרם לכל רוח. אך טיטוס חש לעזרתם עם מבחר פרשיו הרבים והעצומים, אשר טשו עלינו כנשרים עד כי לא מצאנו מעמד מפניהם, ונסוג לאחור עד מורד ההר – – והנה חיל חדש יוצא משערי העיר, חיל שמעון בן גיורא אשר בא אלינו לעזרה! אז שבנו בדרך זו ירדנו ונעל על האויב שנית ונשתער עליו בכל עז ונרבה חלליו מאד וכמעט עשינו לו כלה. אבל טיטוס הוסיף למשוך אליו חיל ועזרה מן הלגיונות הצפוֹנים, והוא עם פרשיו שות שתו עלינו מַעבָרים עד כי נלחצנו לשוב. בפעם הזאת העמיד טיטוס את צבאותיו לרגלי ההר לשמור את צעדינו, והם לא משו עוד ממקומם עד אשר כלה הלגיון העשירי לחפור במעלה הר הזיתים ולבצר עמדתו תחתיו.

ביום ההוא ראו הרומאים את כחנו וגבורתנו, וידעו כי לא על נקלה יצלחו להכריענו תחתיהם. ואנחנו שבנו העירה בלב נכון ובטוח בה' כי תשגבנו ישועתו – כי שלום אמת נעשה במלחמה הזאת בינינו ובין בן גיורא, ואיש לרעהו נתַנו יד בעמדנו יחדו על שדה קטל והרג רב.

עד מהרה נטיו אהלים על הבקעה הנשמה אשר בין הר הבית ואקרא, והמקום ההוא אשר ראה ריב אחים בעָרכם קרבות יחדו, ראה גם נדבת אחיותיהם, בהתחרותן יחד במדות האהבה והחמלה. שם גלו בנות ירושלים צדקתן, בהוסדן יחד לפקח על פצועי המלחמה, לחבשם ולכלכל מחלתם בידים אמונות ולב נדבה, ןצפורה עמדה בראש כל נשי החסד, ומרים ואסתר עזרו על ידה, ובאשר פצועים וחולים שם הן, למהר רפואה ולהחיש ישועה בכל אשר יכלו. מלבד זאת אספה צפורה חבר עלמות ונשי חיל כגילה, למרוט החצים והחרבות, להכין אבני קלע ולהיות נכונות לעזרה לחיל הגברים בהלחמם מעל החומה – כאשר הסכינה לעשות במצור גמלא עיר מולדתה. בעבודה הזאת החזיקה אסתר בכל אות נפשה, כי היתה כרוחה ולבבה, ותלמד ידיה למשוך בקשת, לירות בחצים כגבור משכיל ולקלוע אל השערה ולא תחטיא. הנה כן שקדו בני הנעורים על מעשיהם, לעשות בחפץ כפיהם ולהיות ערוכים ונכונים למלחמה הבאה; אבל כלם יחדו כמר מדלי נחשבו נגד המון הולכי בטל ואוכלי לכם חסד, אשר בתוכנו רבו כמו רבו! המון זקנים וזקנות, ילדים וילדות, רפי ידים וידועי חלי, נשים פֹּריות עם עדת עולליהן עמוסי בטן – כל אלה יחד עלינו התמלאו, מהם אשר התכלכלו זה כמה בדרך צדקה בעיר האלהים אשר רבו בה נדיביה מאז מעולם, ומהם אשר נמלטו אלינו מן המקומות הקרובים כבוא אליהם כנהר צר. להם חרד לבנו בחושנו עתידות לנו – כי היה עלינו לכלכלם ולנהלם בלחם ומזון די צרכם, והאוצרות והממגורות יחד היו לבער, ואם תבוא העיר במצור וישועתנו טרם תקרב, אז מי יודע מה יהיה להם ומה יגיע אלינו על ככה באחריתם!

––––––––

כאשר כלה הלגיון העשירי להתבצר על הר הזיתים, החל המחנה הראש לקרבה אל העיר מפאת צפון ולשפוך סוללות על דרכו ולהעמיד כלי משחֵתו אל מול החומה הקיצונה, הסובבת לפרור ביזיתא. ולהישר לפניו דרכו שחת את כל הגנים הסובבים לעיר ואת כל עצי שדה ועצי פרי כרת לבניני הדיק ולמעשי הסוללות והמכונות. אז החלו המלחמות והקרבות בינינו ובין האויב, באמצנו כחנו להפריעהו ממעשהו, ופעמים הרבה הפלאנו הכותו ונצית אש במכונותיו ונחבל את כל מעשי ידיו. אך סוללותיו הרבות וכלי נשקו הטובים ורכביו ופרשיו הקלים הם שעמדו לו תמיד לגבר חילים ולהשיבנו אחור. רבים חללים הפלנו מהרומאים ועצומים היו כל הרוגיהם בירותנו מעל החומה בחצינו השנונים או בהתנפלנו עליהם ברמחים ובחניתות ובחרבות שלופות, אך כלה לא יכלנו עשות להם, כי עצם מספרם מאד ובתחבלות הרבה עשו מלחמה. כן הכינו להם “סוכך” – מקלעת ענפים אשר כסתה על ראשיהם מלמעלה או ערכו “צַבּים” – מגנים ושלטים שחברו להם יחדו להגן עליהם מעבריהם. וביותר הפליאו להעזר בהבליסטראות²²⁵ – הן מכונות הקלע; מהן השליכו עלינו אבנים כבדות אשר עופפו במרחק שני ריס ויותר, ובנפלן על החומה וסביבותיה הפילו ממנו רב. אך בהיות אבני המקום לבָנות במראיהן, למדנו אחרי כן להזהר מהן ולנטות מפניהן: כי נכרו במעופן, ובהגלות הסוד הזה להרומאים חבלו מזמה להחשיך תארן, ואז שבו הרבו להשחיתנו, כי לא נכרו עוד לעין ולא ידענו דרכן.

אכן דברים רבים נגלו להרומאים בכל הנעשה בתוכנו, ורבות פעמים נסכלנו על זאת וכל חכמתנו התבלעה. ויהי כדברנו על אֹדות זאת פעם אחת בערב, בהועדנו יחדו באחד חדרי מעוננו, ובבקשנו עצות מרחוק לבלע פני הלוט ולדעת את הבוגדים בתוכנו שהמה בעוכרינו, והנה הטתה אסתר את צפורה הצדה, ותתלחש עמה רגעים אחדים, ואחר כן שבו שתיהן אלינו. ופני צפורה חורו מאד בפצחה שפתיה עמנו לאמר:

“הנה נדבה רוח אסתר אותה, להתחפש ולבוא אל מחנה האויב – אולי יצלח לה להוציא תעלומה אור”.

כלנו נבהלנו למשמע אזנינו, ויהודה אחי נתּר ממקומו ויקרא:

“חלילה לך מה' לעשות זאת, פן יכירוך שם ונגזרת!”

“לדבר הזה אל תדאג לי, ידיד לבבי! כי לא על נקלה יכירוני בהתחפשי, ואם יקרני אסון אין רע – כי לא אחת אני בבנות ציון, הנספות בלא עת מחצי אויב או מאבן קלע. ואם נגזר עלי מן השמים למות, הלא אחת היא אם יפגעני המות בעמדי אצלך על החומה כפעם בפעם או בהיותי במחנה האויב לגלות מצפֻניו”.

לשוא התאמצנו לדבר על לבה ולהניאה מחפצה הנורא, לשוא בכתה מרים תמרורים בנפלה על צוארה, לריק שחת יהודה אמריו הנעימים, בעוררו את האהבה – היא החזיקה באחת וממנה לא שבה.

“קדוּשה אחת היא לאדמתנו הורתנו, אשר למענה נערה למות נפשנו – קראה הנערה ברגש – ואל חיק אמנו זוּ האהובה הלא אשובה באשר אפּולה”.

“הוי אסתר, אסתר! – קרא יהודה בלב נמוג – זכרי את קיסריה ושוד השפחות החרופות יעלה נא על לבבך! – הן צרינו זרים אכזרים, ובידיהם יש ענשים קשים ומרים ממות, ואתּ עלמה עבריה, רכה וענוגה וכבוּדה בבנות – ואיך תשליכי מנגד נפשך וכבודך יחד!”

“לדבר הזה יש עצה – ענתה צפורה וקולה חרד בדברה – הנה אתי מאכלת קטנה וחדה, אשר ירשת פליטה היא לי מנשק בית אבינו; אותה צפנת עמי במצור גמלא, חשכתיה לי ולה ליום צר, פן יבואו הערלים והתעללו בנו בגבור עלינו ידם. ועתה הא לך זאת, אסתר מחמל נפשי! והיתה אתך למשמרת. לכי אל משלחתך בשם אלהי קדשנו, ואם יקרך אסון, והיתה המאכלת לך סגלה, וידעת את אשר תעשי בה!”.

מפני עז לבב שתי האחריות נִחנתנו גם יחד ונשבות מענות עוד אותן דבר – כי אמו ממנו ברוח נדיבתן וגבורתן. ותלכנה שתיהן את מרים ותבואנה חדר בחדר. שם עשוּ שערותיה, ותחלפנה את שמלותיה ותמשחנה עור פניה וידיה בצבע כהה אשר מצאו אתן בין תמרוקיהן, וכעבור זמן מה שבו עמה אלינו. ואנחנו עמדנו משתאים וכמעט לא הכרנו מראהָ – כי במקומה ראינו לפנינו נער סוּרי, קוצותיו תלתלים מסביב לראשו, לָבוש כתנת משי ירוק ומכנסי פסים רחבים, וחגורה על חלצים ועליה תלוי ילקוט עור, וכפות עור מתחת לרגליו והן מחֻשקות אליהן ברצועות היוצאת מבין האצבעות וכרוכות עליהן מזה ומזה עד הקרסולים, והנער עוטה סדין עב הרכוס בקרסי נחשת אל שכמו הימנית, ועל גבו קשת ואשפה מלאה חצים.

“עתה הרגעו והשיבו נפשכם למנוחתה! – אמרה אלינו בלשון ממהרת לדבר סוּרית – כי במראה הזה לא יכירני אדם כי אשה אני וממעי יהודה יצאתי”.

אף אמנם לא יכלנו לכחד כי הצדק אתה. אז נדברנו יחדו כי אם יהיה לה דבר להודיענו, תכתבהו על פסת ניר דק אשר תדביק אל חץ, ואותו תורה לה למטרה אל חלון “מגדל הנשים”, אשר בתוך לחומה הקיצונה. ומדי יום ביומו תתראה אלינו בצהרים, בעמדה מנגד לנו על יד קבר הילני המלכה. אותות כאלה וכאלה שמנו בינינו ובינה, לדעת את שלומה אם יסך ה' לה וישמרנו מפחד רעה. וככלות כל התכונה קמה עמדה ותברכנו לשלום. אז נשקנוה חליפות ויהודה מרר בבכי, אך שתי האחריות אמצו לבבן, ובצאת אסתר לדרכה נלותה צפורה אליה לשלחה עד השער, וגם אותי לקחו עמהן, וליהודה לא נתנו ללכת, פן ירך לבבה מקול אנחותיו וקשתה עליה פרידתה.

––––––––

מעט מעט למדנו גם אנו ידינו לעשות מלחמה במכונות הקלע אשר היו לנו משלל מטיליוס וקסטיוס²²⁶, אשר עמדו עד כה על הר הבית לזכרון. ומדי קרב האויב לשפוך סוללות בקרבת החומה להשחיתה, הֻכה מאתנו מכה רבה עד כי הפך ערף לפנינו וינוע ויעמוד מרחוק. לאחרונה חדל ממעשהו זה ותחתיו החל לבנות שלשה בנינים אשר לא ידענו תכונתם.

אבל עוד ביום ההוא נמצא חץ בחדר החלון הפתוח במגדל הנשים, ועליו כתוב לאמר:

“שלשה מגדלים, חמשים אמה לגֹבה, מגנים לסוללות חדשות”.

עד מהרה המתקנו סוד ונגמר אמר לחפור תהלֻכות מתחת לארץ ולעשות להמגדלים כאשר עשו הרומאים למגדל גמלא. דברנו אף עשינו ובטרם יכלה האויב מלאכתו הגענו בלילה אל מגדל אחד ונערער יסודו, וכמעט נשבה בו רוח נפל המגדל תחתיו ויהי להרס. מקול מפלתו נבהלו הרומאים מאד ותהי מהומה גדולה במחנה, ובהחפזם לנוס לא הכירו איש את אחיו וידמו בחפזם כי היהודים באו עליהם בסערת מלחמה, ותהי חרב איש ברעהו כל הלילה עד אשר נודע להם שרש דבר נמצא בזה, ויבושו מפחזותם ומֹרך לבם. ואנחנו שמחנו כי חזינו נקם אף ששנו מראש על מבוכתם העתידה להם בהגיענו אל שני המגדלים האחרים. ונהי נכונים להשתער אז עליהם באמת ולהגדיל תבוסתם ברעש מלחמה.

עודנו ששים ושמחים בתחבֻּלה זו, והנה נמצא לנו חץ חדש אשר הזהירנו לאמר:

“חופרים בעמק לפני המגדלים, והתהלכות ללא הועיל עוד!”

אז חדלנו מעבודתנו. והרומאים כלו מלאכתם ויצפו את המגדלים ברזל ויעלו את כלי הקלע אליהם למעלה – ומשם היה נקל להם לירות עלינו בלי חשך. ואנחנו לא יכלנו להשיב מכה אל חיקם, כי חצינו התמוללו בעבי מגניהם, ואבני הקלע לא הגיעו אל מרום עמדתם. וכן התקרבו מעט מעט אל החומה, ויחלו לנגחה באילי הברזל, ומקץ חמשה עשר יום למצור עירנו פרצו בה פרץ רחב, וראשי גבוריהם שמו נפשם בכפם, ויפרצו דרך בו אל שער החומה, וכל החיל הרב פרץ שער ויעבור וילכוד חלק העיר החדשה אשר על יד פרור ביזיתא, במקום אשר הגיע אליו קסטיוס בראשונה.

וטיטוס הסיע את מחנהו ויתקע אהליו לפנים מהחומה ההרוסה, על פני המישור אשר עמד חיל סנחרב מלפנים, הוא המקום הנקרא בשם “מחנה אשור”, – ומשם החל להשתער על החומה השניה. אז החלה מלחמה גדולה ונוראה אשר ארכה ארבעה ימים תמימים. אנחנו ירינו עליהם זקים ומות ממגדל אנטוניה ומאילמי בית המקדש הצפונים, ושמעון בן גיורא וכל גבוריו עמו נלחמו נגדם כאריות מעל החומה התיכונה ולפני השער. יומם היתה המלחמה הולכת וחזקה עד נטות צללי ערב ובלילה נשארו כלם על מקומותם, ואיש לא פשט את חליצותיו מעליו. אנחנו חרדנו לרגעים פן יעלה האויב על החומה באישון לילה, והרומאים פחדו ורעדו פן יתנפלו היהודים עליהם בנוחם על משכבותם. וכמעט נבקעו עפעפי שחר שבה נטשה המלחמה ברעש ורגז ובכל מאמצי כח. ביום החמישי נשתה יד אחינו מפני המכונות הרבות אשר כוננו הרומאים להשחית. חיל שמעון נסג לאחור באין מעמד והרומאים הקריבו את כלי התותח אל מגדל התָּוך אשר לחומה השניה וינגחו אותו באילי הברזל עד רדתו, ובנפלו נעשה פרץ בחומה והרומאים שות שתו העירה ויבואו בחוצות הצרים המטים עקלקלותם על יד החומה – ושם היתה מבוכתם! כי בשטף עובר התפרצו עליהם גבורינו מכל עבר ופנה, והמוני אנשים ונשים עלו על הגגות ומשם השליכו אבנים וכל הנמצא בכפם על ראשי הרומאים התועים בחוצותינו כצאן אֹבדות, ורבים מאתנו יצאו דרך השערים ויתנפלו על הגדודים העומדים הכן לבוא אחרי אחיהם העירה, ותהי מכת חרב והרג ואבדן בחיל הרומאים אשר בעיר, ורק מעטים מהם הצליחו לנוס ולהמלט על נפשם.

––––––––

בנצחון הזה הודענו ידנו וגבורתנו בעיר מעזנו ומשגבנו. וטיטוס אשר לא חשב אנוש העביד את כל חילו עבודה רבה ואחרי מלחמת שלשה ימים, לילה ויום, עלתה בידו לשוב ולכבוש את החומה, ובכל זאת לא מצא עז בנפשו לבוא עם מחנהו העירה, ויתן לנו ארוכה ימים אחדים, אולי נשוב אל לבנו לחדול מנשק ידנו ולשחרהו לשלום. ולמען הראות את גדלו ועצם ידו צוה לכל צבאות חילו להאסף יחדו על הכר הנרחב אשר מחוץ לעיר, לעבור חלוצים על פניו ולקחת מידו את שכרם חלף עבודתם כמשפט.

נורא ונהדר היה המראה בהקבץ כל החיל הגדול והנורא על מקום אחד, הגלוי ונראה לעיניו לכל עבריו, ובעברם על פניו איש איש בחליצותו היפה ונשקו הממֹרט, ומכלם הכי נפלאו הרוכבים והפרשים, לבושי מכלול כלם, בעברם עם סוסיהם האבירים, ועדייהם כסף וזהב התנוצצו לעיני השמש ויהיו למחזה כליל יפי. הגדודים אשר כלו לעבור על פני טיטוס ושריו נקבצו באו אחרי כן אל הקפילאות²²⁷ אשר במחנה, לתת כסף שכרם ביין ושכר ותענוגות בני האדם. מחנה הרומאים היה במראהו כקריה בצורה, האהלים נטיו במשטר כרחובות עיר, ובתוכם גם שוק רחב למקח וממכר. בימי המנוחה ההם נמצאו על השוק המון משחקים ומשחקות, מרקדים ומרקדות, שׂרים ושׂרות, גם מאַחזי עינים, חוברי חבר וקוסמי קסם, להראות מעשי נפלאותיהם בעד בצע כסף. פה נערות הוֹדִיות, חשופות שכם וגלויות שוק, קופצות בין חרבות לטושות, עוברות בעד השלח ולא תבצענה; שם בני כושיים אוגדים נחשים צפעונים סביב לבשרם הערום, ולשונם לשון אפעה שומה בפיהם ולא יפגעו. אך כל אלה שעֹשֻעים המה רק לצעירי החיל, לנערים אשר זה מקרוב באו – כי הגברים אשר הזקינו על עבודתם בצבא נותנים בכוס עיניהם, יושבים על מזרקי יין ושותים לֹשָכרה, או משחקים בקוביא, ושכרם חלף נפשם וחיתם הולך ועובר מיד אל יד. ופקידי הצבא ושרי החיל יושבים אל שלחנותיהם בלבד, והם אוחזים בזה וגם מזה לא יניחו ידם.

מאחרי השלחן אשר לשרי הצבא נראה נער סוּרִי, יפה תואר ויפה מראה, ועל גבו קשת וחצים, ובידו עט ולוח – הוא מנצח על המשרתים והמשרתות הרצים רצוא ושוב לעשות רצון המסֻבים ולהביא להם כל משאלותיהם, והוא רשם הכל על הלוח לזכרון ולמצוא חשבון. ובהיות אזניו קשובות אל כל אשר ידרושו, הנהו מזין ומקשיב לכל מוצא פיהם, וגם לשיחותיהם ומדברותיהם איש לרעהו. וכטוב לבם ביין או מאשר הסכינו עמו הנם משוחחים אתו כעם אנוש כערכם, ועונים אותו על כל שאלותיו בעניני המלחמה – כי נראה מרחוק, בהראותם באצבע על העיר ויושביה. –

אל המקום ההוא היו נשואות עיני אחינו, אשר לאלפיהם ורבבותיהם עלו על החומות ועל הגגות להתבונן אל המראה. אך לא מחזה אנשי החיל העוברים בסך, בתפארת חליצותם ונשקם, לקח לבבם, – כי אם מחזה השלחנות המלאים כל טוב; אליהם הביטו בעינים כלות – כי הנה זה החל הרעב לענות נפשם. בבתי העם כבר תם הלחם, הקמח כבר אזל מן השוק והחנויות, והמוני אדם החלו להתכלכל בכל הבא בידם, וגם זה הולך וחסור, עוד מעט ואיננו. ושם לנגד עיניהם זרים אוכלים פרי אדמתם לשובע נפשם, זוללים וסובאים עד אשר יצא מאפיהם – והם רק בעיניהם יראו ומשם לא יאכלו, באזניהם ישמעו צהלת אויביהם ברננם מטוב לב, והם רעבים ונפשם ריקה! על זאת שממו רבים, ונפשם כלתה לחדש את המלחמה ולהחריש המית לבבם ומעיהם בשאון כלי הנשק ובתרועה וקול שופר.

מאז נכבשה החומה הראשונה ונהרס מגדל הנשים, החלה אסתר לשלח חציה למטרה אל מגדל אנטוניה, ושם נמצאו יום יום. אך הידיעות קטנו בערכן; רק זאת נודע לנו, כי הגיעו אל טיטוס דברים מקרב עירנו, המבשרים אותו כי הנה החל הרעב לשלוח מגפותיו בנו, ועל זאת צוה לערוך את השלחנות בקרבת העיר – למען למוג לבבנו ולדכא כחלל רוחנו.

ברביעי לימי המנוחה שלח טיטוס דברו אלינו להניח נשקנו ולהסגיר את העיר בידו. ויצו גם ליוסיפוס לדבר על לבנו, אולי נעתר לו באשר יהודי הוא ובלשוננו ידבר לנו. ויוסיפוס בחר לו מקום בטוח אשר לא יגיעו אליו חצינו, ויפתח במשל פיהו, וידבר גדולות ונשגבות כדרכו, ויזכירנו ימות עולם, כי עבדים היו אבותינו מעודם, בהכנעם תמיד לפני החזק מהם, ומאברהם אבינו, אשר לקח פרעה את שרה אשתו בחזקה, ועד סבלות מצרים ואשור ובבל וסוריה נשאו אבותינו עול זרים וידֹמו, ורק לישועת ה' יחלו כי יחמול עליהם ויגאלם בדרך פלא. ועתה גם לישועת ה' אך שוא ניחל – כי הרומאים גוי צדיק שומר אמונים ואנחנו עם כבד עון וגדל פשע, ועין בעין נראה כי ברצון אלהי עליון עשו הרומאים חיל והצליחו²²⁸.

כן העתיר עלינו במלים בכזבו לנו בלשונו, גם בכה ויתחנן לנו לחוס על העיר והמקדש ועל נשינו וטפנו ולהתרפס לפני טיטוס, כי אז יתרצה ברחמים ושלום יעשה לנו, ואם לא נעשה כזאת אז מרה תהיה אחריתנו, ובטרם ישלחו הרומאים ידם בכל הקדוש והאהוב לנו ישלח בנו הרעב את כל מגפותיו ויכַלנו – כי הלא כבר החל להשחית בעם ולשלוח חציו בנו כיום הזה.

בדבר הזה הזכיר לנו עון אחינו הבוגדים כמהו, המודיעים את אויבינו מכל הנעשה בתוכנו, ורבים מאתנו התמרמרו על ככה ויחרפוהו בחמת אפם וימלאו פניו קלון.

בעצם היום ההוא נמצא לנו חץ ועליו כתוב לאמר:

“בן הכהן הגדול נמצא במחנה. מתתיהו ויתר בניו שתו יד עם בן יהודה, שר המגדל התיכון, להסגיר את החומה ביום מחר כי יבוא”.

החץ הזה נחת בנו וישפוך לארץ מררתנו. ונמהר ונודיע הדבר לבן גיורא, כי על חילו נחשב בן יהודה והמגדל הוא בגבול משמרתו. ושמעון חגר חמות ויאסור את מתתיהו ושלשת בניו אשר עמו ויכבד עליהם אכפו עד תתם תודה כי כן עשו. גם גלו שמות יתר השועים והאלופים אשר היו בקושרים, ועוד בלילה ההוא נתפשו כלם חרש ויושמו במשמר. ויהי ממחרת וישלח בן יהודה את אנשי חילו אל מקומות שונים, למען הרחיקם מעליו, ולא נשארו עמו בלתי אם חבריו ומתי סודו – ולא ידע כי הושמו לו מאָרבים המבינים אל כל מעשיו. ובעודנו עושה כה וכה לבצע מחשבתו הרעה פרץ שמעון וחילו אל המגדל ויתפוש את בן יהודה ואנשיו וימיתם לעיני טיטוס ושריו וגדוד גבוריו אשר החלו לגשת אל החומה, בבטחם בעדת המרעים ההם. אז נעשה משפט חרוץ גם ביתר הבוגדים אשר נתפשו בכף²²⁹, בהגלות עונם, כי זה כבר היתה ידם במעל, והם היו בעוכרינו, בשלחם אש באוצרות המזון ובעוררם מדנים בינינו, למען נכַלה איש רעהו במלחמת אחים.

––––––––

במות האנשים ההם, החטאים בנפשותם, עוד לא פסו הבוגדים מתוכנו, ובקרב המחנה עוד נמצאו אנשי רשע “ידידי הרומאים”, אשר “כתבו דבריהם על חצים ויורום חוץ לחומה”²³⁰, ועל ידיהם נתפשנו, נבעו מצפונינו.

ביום ההוא אשר נעשה המשפט החרוץ בבוגדי עמנו, קם שאון בקרב מחנה האויב – כי נמצא חץ אשר הרעישם כארבה, יחד עליו התגודדו, ופקידי החיל לקחוהו ויביאוה אל שר המחלקה²³¹, ומשם פשט גדוד ויבוא אל השוק אשר בקרב המחנה, ויתפוש נער אחד ויאסרהו ויוליכהו על הככר אשר אל מול החומה, ועד מהרה הוכן שם עץ צלב להוקיעהו נגד עינינו.

על המראה הזה התבוננו מראש החומה, וצפורה עומדת על ידי כפעם בפעם ופתאם השמיעה קול ענות ואחריה עורר יהודה אחי זעקת שבר – כי הנה זה הנער הסורי, היא – אסתר מחמד עיניו הלקוחה למות!

ברגע ההוא אשר הואיל יהודה לקפוץ מעל החומה עם עדת גבורינו אשר נכונו לעשות כמהו, חש אחד הרוכבים כחץ יעוף אל פקיד הגדוד העומד על אסתר למשמר וענש, ויתן על ידו גליון, ובקרוא הפקיד את הכתוב בו נתן צו, והגדוד סבב את הנער כבראשונה ויוליכהו אחרי הרוכב בין רחֹבות האֹהלים עד נטותם אל אהלי התָּוך אשר לטיטוס ולראשי הלגיונות, ושם נעלמו מעינינו ולא יספנו עוד לראות.

מרעידים ומשוממים נשארנו כלנו על מקומנו, וכל עצה אבדה ממנו לדעת דבר אסתר ואת אשר נגזר עליה. נפשנו ירעה לנו עד מאד ויגון קודר כסה עלינו בצלמות. ויהודה התמרמר עלינו וירב כעשו עמנו בהתאוננו רע עלינו ובמלאו פיו תוכחות על אשר נתנו להילדה הנעימה להשליך נפשה בתוך לבאים ולהביא עליה את כל הרעה הזאת. אך צפורה האבירה והנאדרה בכח לבב הבליג על יגונה גם בהגיע הרעה עד נפשה. אף התאמצה לנחם את כלנו, בהשיבה אמריה לנו, כי בצרת עם כלו אין אדם שליט בחייו לשמרם מפחד רעה, כי אם כה יעשה כל אחד בדאגו לנפשו, ואבדה תקות העם ונכחד כלה מן הארץ, ועוד הוסיפה לאמר:

“הן לכם הגברים הכח והעז לאחוז ברחב ולעמוד בקשרי מלחמה עם הצר הצורר על ארצנו, ולנו הנשים לעזור על ידכם בכל אשר נוכל. אכן נבצרה ממנו גבורת מלחמה, להראות נחת זרוענו על שדה קטל, אבל גם לנו הצדקה לשים נפש בכף ולהראות כי עבריות נחנו, כדבורה או כיעל, כאשה התבַצית²³² או כיהודית הבתוּלית²³³, או להשליך נפשנו מנגד ולמות בעד עמנו ואלהינו כחנה יולדת השבעה²³⁴, ולהניח עצמותינו בחיק אדמתנו הורתנו, אשר קדוּשה אחת לה בכל מקום אשר עיני ה' אלהינו עליו, כדבר אסתר אחותי בהפרדה מעלינו”.

“הנאהבה והנעימה”! – קרא יהודה בבכי תמרורים – אכן לה אמר לבי כי לא אשוב עוד לראותה. מי יתננה לי עתה אחזתיה ולא הרפיתיה עד עולם!".

“ומה בצע לאחיך בהיותי לנגד עיניו? – אמרה צפורה בהביטה אלי באהבה רבה – ואנכי מתנכרת לו, וגם הוא כמו זר יחשב לי כל עוד יעמדו נכרים על אדמתנו וזרים קמים עלינו להשחיתנו!”.

“ולי מה יקרה חברתך, אחותי כלה! – קראתי ברגש לבב – אַתּ רוח אפי וראשית גבורתי, כי מפניך גבורים יכלמו ובך לי צדקות ועז. אבל שאון זרים מי יודע אם נכניע עוד! – הוספתי במר נפשי – הן תוחלתנו ממֻשכה מאד ותקות עמנו מי ישורנה!”.

“ובכל זאת אל נחדלה מִיחל – השיבה אמריה לי – כי בוא תבוא לנו ולעמנו בעת רצון – ולה' הישועה!”

––––––––

ויוסיפוס לא חדל להתראות אלינו מרחוק ולקרא לנו לשלום, כי חזקה עליו פקודת טיטוס אדוניו, אשר קצרה רוחו במלחמה הארוכה ונפשו כלתה לשוב רומאה ולראות בטוב אשר הגיע את בית אביו בהגיעו למלוכה²³⁵. אבל לשוא העתיר יוסיפוס אלינו אמריו, לריק יגע לפתותנו בפיהו, כי אם נתרפס ונרהב את טיטוס יכבוש כעשו מעלינו וירחמנו וירצנו, – אנחנו ידענו כי אך בכחש יסובבנו, כי בן אספסינוס אכזרי הוא ולא ירחם, ופי מלאכו זה המדבר אלינו עוד הוסיף להעיר חמתנו. ויהי ביום השני ויתיצב יוסיפוס נגדנו כפעם בפעם, ויערוך אלינו מלים, ובהיות נפש כלנו מרה עלינו בגלל האסון אשר קרה את אסתר, התמרמר עליו איש אחד מחילנו ויוֹר בו אבן קלע, והאבן נגעה בראש יוסיפוס ויפול ארצה ויתעטף כחלל. אז פרצו אנשינו מהעיר להחזיק בו ולסחבהו אלינו, אך טיטוס שלח גדודי חילו ופרשיו לקראתם, ובעוד הם נלחמים יחדו, לקחו הרומאים את יוסיפוס וישאוהו אל המחנה. והקול נשמע כי נהרג יוסיפוס וישמחו כל אחינו כי חזו נקם, ובהגיע השמועה אל אמו הכלואה במשמר, לא התאבלה עליו אף לא התעצבה אל לבה, באמרה, כי גם בחייו לא שִֹמח לבבה²³⁶. אולם שמחת אחינו היתה עדי רגע, כי עד מהרה שב רוח יוסיפוס אליו ויקם ויתעודד וישב ויתראה אלינו – להרעימנו.

כראות טיטוס כי עצת שלומו לא קמה ועצת בליעל הופרה – כי מאנשי החיל בתוכנו אין עוד קושרי קשר בהמון להסגיר את העיר בידו, ויחר אפו, ויצו לבנות דיק ולשפוך סוללות על מצודת אנטוניה ללכדה, כי משם יקל לו להרוס אל המקדש ולכבשהו. גם צוה להקים מצורות על החומה הישנה, ללכוד את העיר העליונה. על הסוללות והמצורות ההן העביד את כל אנשי חילו עבודה רבּה, והם שקדו על עבודתם ומלאכתם מתחת ל“סוככים” ומבעד ל“צבּים” אשר ערכו להם למחסה ומגן, וכל יתר החיל עמד בין גדודי העושים במלאכה להיות עליהם למשמר. ובבקשנו עצות ותחבלות להפריע את האויבים ממעשיהם, היתה העצה היֻעצה מאת יוחנן לבוא אליהם במחתרת. אז גברנו חילים ונחפור תהלוכה ארוכה מתחת מצודת אנטוניה עד הגיענו אל תחתיות הדיק והסוללות, הקרובות אשה אל אחותה ואת יסודתן תמכנו בקורות עצים, לבל תפולנה בלא עת, ובין הקורות שמנו עצי שרפה משוחים בזפת ובכל דבר אשר קל מהרה יתלקח. ואחר כן שקטנו ונבט במכוננו עד אשר הקימו את האילים והכרים ומכונות הקלע וההרס כדרכם. וכאשר כוננו להשחית שלחנו אש בקורות התהלוכה ונשב על עקבינו. והאש אחזה בקרות התומכות את היסודות מתחת, ופתאם לפתע נבקעה האדמה בקול רעש וזועה, וממנה יצאה אש מתלקחת ותאכל את עצי הדיק והסוללות והמכונות, ויחדו נהרסו ויפלו תחתיהם ברעם ורעש ותמרות עשן ולהבת שאֹל ואבק פורח וזקים מעופפים על כנפי רוח, מגור מסביב! למראה הזה רפו ידי הרומאים ולא קמה בהם עוד רוח. הם לא פללו כי עמצא עז לנו לחפור באדמת סלע במרחק רב כזה, והנה בושו ממבטחם וכל עמל ארבעה לגיונות ועבודתם ויגיעתם שבועַים וחצי כלה בעשן ויהי לבָער!

עוד הרומאים נבוכים באפס עצה להתגבר על המצודה ולהבקיעה אליהם, והנה מחיל שמעון יצאו גבורי מלחמה אשר נשאם לבבם לעֹשות כלה ליתר המצורות בכח ידיהם בלבד. בראשם עמדו שלה גבורים מצבא חילנו: תפֿתיוס הגלילי, בן-נבט הדייבי ומעשרוס עבד מרים, הוא הענק אשר התגבר על שמעון בראשיתו²³⁷. כהולכי בחליל אל משתה דודים הלכו אל מחנה האויבים, ובצעדי און נגשו אליהם מבלי חת מפני חציהם אשר ירדו עליהם כמטרות עז, בימינם נשקם ובשמאלם לפידי אש, ופתאם השתערו עליהם כסער מתחולל ויפיצום כקש נדף ויתנפלו על הסוללות הנשארות ויציתו אש בכל כלי משחֵתם. והרומאים אשר במחנה חשו להציל את אחיהם ממות ומכונותיהם מיד להבה. אז פרץ גם חיל שמעון משערי העיר ותהי מלחמה כבדה סביבות הסוללות הבוערות. וגבורינו נשאו בידיהם את הברזל הלוהט אשר על האילים והכרים ויפזרום לכל עבר, וכל יתר החיל קפצו מראש החומה וירוצו בחמת כחם אל מחנה הרומאים, ויתמרמרו אליהם בכל עז, להרסם ממעמדם ולשרוף את אהליהם. אם נחתה חנית אויב בצד היהודי הנלחם, לא חש להוציאה ולחבש לפצעו, כי אם התנפל עליה במלוא גופתו לשברה בעודה בבשרו, לבל תצלח עוד ביום קרב²³⁸. נגד מרי הנפש האלה הנלחמים בסערת חמה כזאת לא מצאו הרומאים מעמד ויחלו להפוך ערף. אז הסיע טיטוס את כל חיל רוכביו ופרשיו, וישתער על אחינו מאחריהם. וכראות אחינו כי היתה להם המלחמה מפנים ומאחור, הריעו תרועה גדולה ויעלו ענני אבק ועפר רב סביבותם עד כי התהוללו הסוסים, השתוללו הרוכבים והנלחמים לא ראו ולא הכירו איש את אחיו. וכן נסוגו אחינו לאטם עד שובם העירה. והרומאים נשאו בשרם בשניהם ותַּכה מכעש עינם, בראותם כי כל מעשי ידיהם עלו בתהו ויאבדו. רֻבם נואשו ולא האמינו עוד כי תמצא ידם לעם חרמם, ובהם נמצאו גם כאלה אשר שמו אותותיהם אותות כי אדיר ה' לנו ובאברתו יסך על עיר קדשו, ויקללו במלכם ובאלהיהם ויתמכרו אלינו לבוא בבריתנו ולהיות כמונו²³⁹. הגרים האלה, גרי הצדק, הרהיבונו וישלמו נחומים לנו, ועל כן יקרו לנו מאד, ונחַלק עמם שארית לחמנו, אף חסרנו נפשנו מן המעט אשר עוד היה לנו לבל ידעו הם מחסור.

––––––––

ונפש טיטוס ושריו קצרה בעמלם לשוא להוריד עז מבטחנו ולהכניע גאוננו. ויועדו יחדו להמתיק סוד במה יוכלו להסיר מעליהם חרפתם לעיני כל הגוים, – כי עם היהודים, הקטן והדל, עומד בקרית עזו כסלע איתן נגד חילם הגדול והנורא, וכל כלי יוצר עליו לא יצלח וכל חכמתם תתבלע וגבורתם מאפע. אז גמרו אֹמר להקיף את העיר בסוללה אחת ארוכה וחזקה, ולסגור על ירושלים מכל עבריה, למען הכרית אכל מפי יושביה, אז יכנע ערפם הקשה או ישבר לאין מרפא וברעב ובדבר יחדו יכליון.

ועצת רשע זו קמה ונהיתה! על פי טיטוס נהפך כל חילו הרב לחופרים ולחוצבים, ועצים מרחוק הביאו למעשה הסוללה ולמבנה החומות, ויחריבו את סביבות ירושלים עד תשעים ריס לכל רוחותיה בהשחיתם כל עץ ומטע מאדמת ארצנו²⁴⁰. וכל הפקידים ושרי הצבא שקדו על עבודתם ויאיצו באנשי החיל כלות מעשיהם במשך ימים אחדים, ועל שערי חומותינו הפקידו שומרים יומם ולילה, גם הקימו שלשה עשר מגדלי צופים, לשמור צעדינו ולהיות כלם נכונים לקראתנו, פן נשוב ונחבל את כל מעשי ידיהם.

ככלות המלאכה הגדולה הזאת עד תֻּמה סֻגרה העיר כלה, ודלת העם אשר זה כמה החיו נפשם בצמחי האדמה ופקועות השדה, נשארו בעיר באפס מחיה – כי כל היוצא ממנה נתפש בידי הרומאים ותהי אחריתו להכרית. ובכל זאת רבו היוצאים, כי כבד הרעב מנשוא. ורוכבי הרומאים ארבו הלם ויתפשום ויכום ויענום וידושו את בשרם בעברת זעם, ואחרי כן הוקיעום על עצים לעינינו נגד החומה, ויעותו את גופם במראות ממראות שונים, ויחזקום במקבות ומסמרים ויתעללו בם בשחוק אכזרי, לחרפה ולזועה לכל רֹאה. וטיטוס לא כהה בם ולא הניא אותם ממעשי רשעתם, וכאשר רב מספר הנתפשים ולא נמצאו די עצים להוקיעם, צוה לקצץ את ידיהם ולהניסם העירה, לשית בם נוספות על מספר חוליה וחלליה²⁴¹.

והרעב הלך וחזק בעיר. מחיר הלחם עלה למעלה ראש. עשירי קרת נתנו מחמדיהם באֹּכל להשיב נפש, ועד מהרה תם כלה, ויחפשוהו כמטמונים ולא נמצא עוד. והעניים בשלו את התבן אשר למשכבם מתחתם ואת כל כלי העור ואף את צפיעי הבקר וגללי האדם הדיחו במים ויבַרו מהם את הגרגרים ואת הפרודות ושארית כל אֹכל אשר לא עֻכל. ובבלעם את כל הבא בכפם נהפך לרעל במעיהם ויכבדו תחלֻאיהם מנשוא. מזי רעב ולחומי רשף נעו כצללים בקרב חוצות, תעו להמוניהם בברכים כושלות מצום וחלי, ובאשר נפלו לא הוסיפו קום. אנשים ונשים לאלפיהם ולרבבותיהם עלו זחלו עם ילדיהם על הגגות כל עוד רוח באפם, ופניהם החוְרים מֻסבים אל הר הבית ועיניהם השקועות בחוריהן נשואות אל היכל הקדש, בצפיתם לישע ממעונה אלהי קדם – וכה נפחו נפשם ויגועו מבלי משים. ויהי מספר המתים הולך ורב עד כי לא הספיקו הנשארים בחיים לחצוב להם קבריהם, וישליכום מאחרי החומה עד כי מלאו העמקים והגיאיות מהם. וכאשר תם כחם לשאת משאם חוצה לעיר, צברום בבתים החרבים מאין יושב, וכאשר נמלאו עד אפס מקום סתמו את מבואיהם מחוץ. אבל מהרקב אשר בא בגויות הצבורות לחמריהן פרצה מגפה גדולה אשר הוסיפה לשים ֹשַמות בקרבנו, ויהיו חללינו מתגוללים בראש כל חוצות ואין מאסף עוד.

ובכל אלה לא נפל לבב גבורינו, ובצפיתם עוד צפו כי נפש הרומאים תקצר בעמלם וישיבו ידם מעם נקשה ואֹבד המתחזק באלהיו, או מן השמים ילחמו לנו והיתה מכת הרומאים כמכת מדין בצור עֹרב או כמפלת סנחרב בימי חזקיהו. כי אמנם גדלה האמונה בתוכנו בימים ההם ובעת ההיא, כי “חבלי משיח” באו לנו וימי גאולת כל העולם קרבו אתיו, הימים אשר חזו לנו נביאינו קדושי ה' לעת קץ. רוח מלא מאלה בא על כל העם היושב בירושלים; חולינו חוו ישועות בהלך נפשם, חללינו ספרו נפלאות בצאת רוחם, ורעבינו האמללים לא בקשו לתת להם משארית הלחם והיין והשמן, הנמצא באוצרות הקדש, או מבשר הזבחים, עולות התמיד, אשר עוד הקריבו הכהנים על מזבח ה' דבר יום ביומו – כי אלה קדשי שמים המה, חק לאלהי מרום לכפר בם על נפשותינו, ואלה – לאנשי החיל, לוחמי מלחמת ה‘, השופכים כמים דמם בעד עמם וארצם לגאלם מיד צר. אמנם גם אנחנו גם כל אנשי המלחמה החלונו לשאת חרפת רעב, כי הלחם והקמח כבר אזל מאוצרות בית ה’, ונכלכל נפשנו רק בתאנים ושארית היין הנמצא עוד להשיב נפש ולא לשֹבעה. ואז היה בתוכנו לחק, לתת לאיש תאנים ליום כמספר האויבים אשר אכלה חרבו בו²⁴². הנה כן הוסיף הרעב לתת אמץ בלבב גבורינו, וכן הרבו עצמה להתחזק במעוזם, ויעמדו על החומה כקיר ברזל וכסלע כבד. וכל צבאות רומה חתו ממבטם ולא מצאו עז בנפשם להרוס אלינו ולקחת ממנו עמדתנו. אמנם גם בהם נגעה הרעה, והמגפה אשר פרצה בתוכנו מהמון המתים אשר התגוללו בכל מקום באין קובר, היתה גם בם ותפיל מהם חללים למכביר. ובכל זאת לא נגרע מספרם, כי נמלאו תמיד באנשי חיל חדשים מקרוב באו, ומלכי גוים באו לעזרתם וכל טוב ארצותם בידם, גם צבאותיהם העלו עמם – והם נתנו להם לב חדש ורוח חדשה נפחו בתוכם להחזיק מצור ולהלחם בירושלים עד רדתה.

בתוך הבאים היה אנטיוכס בן עפיפֿנוס מלך קומגינה, המדינה אשר על נהר פרת מזרחה צפונה. הוא עפיפנוס, אשר בנערותו הואיל לבוא בדת ישראל למען התחתן את דרוסילה, בת אגריפס הראשו ²⁴³, ובצר לנו נוסף גם הוא על אויבינו וישלח את אנטיוכס בנו עם מבחר חילו לעזור לטיטוס בצורו עלינו. ויהי בבואו אל המחנה וירא את הרומאים והנה הם רובצים על מקומותם הרחק מחומת ירושלים. ויתפלא על זה מאד וישאל את טיטוס: האמנם יראים הרומאים את היהודים כי יחנו מרחוק מבלי קרוב אל חומת העיר לכבשה? וישחק טיטוס מרה, ויען ויאמר: “נסה נא אתה, אולי תצלח מהם וכבדנוך!”. וימהר אנטיוכס ויולך את גדודי חילו ביד רמה להעלותם על החומה בסערה. ואנחנו הודענום את ידנו, ונכם ונהֻמם ונשחיתם עד כי לא שבו מהם בלתי אם אנטיוכס הקל ברגליו ואתו רק מתי מעט משרידי חילו וגם הם מֻכים ופצועים, מלאי כלמה וכאב נעכר.

ולטיטוס הֻגד כי נסבת הנגף אשר היה בחילו היא צבֻּרי גויות היהודים המשלכות חוץ לחומה, ויסר אל המקום וירא והנה הגיאיות מלאות מהן, וליח נבאש נוזל מתחתן בהמאסן מחֹם שמש²⁴⁴. למראה הזה רגז תחתיו ויצו לסתום את הגיאיות ולמלאותן עפר, ועל אנשי חילו פקד לבלתי הניא עוד את היוצאים מן העיר למלט נפשם משחת בלי. ואז החלו רבים לעזוב את העיר ולהמסר בידי האויב. אבל מרעה אל רעה יצאו – כי נפוחי רעב אלה בטושם אלי אֹכל למלא נפשם נקרעו מעיהם החמרמרים ותבקע קיבתם הרפה ובעוד אכלם בפיהם נפלו וימותו. וגם אלה אשר נזהרו באכלם לא הצליחו למלט מן שאֹל נפשם – כי רבים מהם, לפני צאתם אל הרומאים, בלעו דינרי זהב, מיראתם פן יחפשום תופשיהם ויגזלו מהם את הנמצא אתם. והנה יצא הקול במחנה, כי בטני היהודים מלאות זהב: ויקומו אנשי החיל על היהודים הנמצאים אתם, ויבקעו את בטניהם להוציא את הזהב ממעיהם. וירבו חללי אחינו בהרצחם נפש עד כי ביום אחד נמצאו יותר מאלפַּים איש מבֻקעי בטן. שמע טיטוס ויתעבר, כי חשב לחרפה להיות בחילו זובחי אדם למען הבצע. אך לשוא צוה על חילו במפגיע לבל יוסיפו עשות את הנבלה הזאת – כי האכזרים לא חדלו מחמס כפיהם, ומיראתם לרצוח נפשות יומם לעיני כל, עשו מעשיהם במסתרים או בחשכת לילה²⁴⁵. ובהשמע הדבר הנורא הזה בחוצות ירושלים, אסרו חכמינו על העם לבלוע זהב בעת סכנה כזאת²⁴⁶. אף אמנם חדלו אנשי העיר לצאת אל האויב, ויבחרו למות ברעב ממוּת בידי הרומאים המרצחים.

עוד הפעם התיצב טיטוס לקראתנו מנגד ויעד בנו להכּנע לפניו ולשחרהו שלום, ואם לא, אזי חרב תחרב העיר כלה וגם המקדש לא ינצל מידו. ואנחנו בחמת רוחנו בזינו להרשע העריץ הזה, כי מרה נפשנו עליו מאד. ויוחנן אסף כל עברתו ויחרפהו וינאצהו ויקראהו “רוצח בן מרַצח” ויענהו בשם כלנו, כי טוב לנו למות מלחיות חיי עבדים, וכל עוד נשמתנו בנו לא נרף מהלחם עם אויבנו מחריב ארצנו²⁴⁷. “הרבה עלינו צבאך כהנה וכהנה! – דבר אליו באפו – כלם יכרעו ויפלו אתנו יחדו. גם לעירנו ומקדשנו לא נדאג עוד, כי יקרים הם לחפצי חיים, ולא לאנשים כמונו, אשר כל ישענו וחפצנו רק להוקיר מותנו לאויבינו, אשר באפס עשקונו ועל חנם בלעונו. אך אלהים מעוז לעיר קדשו ולמעון זה בחר לשבתו עולמים – הוא יגן עליהם בעזו, הוא יקח גם נקמתנו מכם והשב ישיב שבעתים אל חיקכם ככל אשר פעלתם לנו!”.

––––––––

כרבות החולים והחללים בעירנו עד אין מספר, רפו ידי צפורה ולא עצרה עוד כח לאסוף אליה נשים רחמניות ולהיות לעזרה סביבותיה כאשר הסכינה לעשות בראשונה. ומאז חדלה לעשות בחפץ כפיה היתה כצל נהלך, ותחדל גם מבוא על החומה ולהיות לרוח גבורה למשיבי מלחמה שערה. ותשב שוממה עם מרים אשת אלעזר, ותקנא ברעוּתה זו, אשר ירדה בשיחה ותבך תמרורים על הֹשֹד והשבר אשר מצאו את עמה. היא לא יכלה לבכות, כי כאבן התחבאו דמעותיה בקרבה ויעיקו תחתיה לבלי הכיל עד כי קצרה רוחה ולבה חשב להשבר. פתאֹם הגיעה אליה השמועה כי דודתה, מרים בת ביתוס, הולכת למות. והמון מעיה ורחמיה גברו אל האלמנה הזאת, אשר בצל קורתה התלוננה בימים הטובים מאלה, ותִּנער ממקומה ותקם ותלך לראות את דודתה ולדעת מה היה לה. הליכתה בפעם ההיא דכאה כחלל נפשה, כי לא ראתה את העיר ורחובותיה זה כמה – והנה נעותה מראות, איכה נהפכה הקריה העליזה למעונות תהו! ומה גדל השממון בתוכה! נפוחי רעב נעים כצללים או מתעטפים כחלל ברחובותיה, הרגלים כושלות בפגרי מתים, גדולים וקטנים, המתגוללים כדֹמן על פני רצפת הרחובות, ורוח קטב עולה מהם לתת מחנק לנפש כל עובר. כל זאת ראתה עתה בעיניה, הרגישה בכל חושיה בה, ומעיה המו כהמות ימים, לבה הלם פעם, ראשה סחרחר, האזנים כמשק גבים שוקק בהן, נשמת אפה כנחל גפרית ונפשה כארץ עיפה – והעיניים יבשות ולא תדמענה!

מבלי דעת נשאוה רגליה אל רחוב הביתוסים, ותלך אל ארמון מרתא, ותבא דרך הדלתות הפתוחות אל האולם – שם נקרתה לה אשה זקנה, קטנה וקמוטה מרוב ימים, אשר הגידה לה, כי עוד בלילה ההוא יצאה נפש מרתא מפני זלעפות רעב אשר ענוּה זה שבועות שלשה. האשה הענוגה הזאת, העשירה בנשי ירושלים, שלחה את עבדה אל השוק לקנות קמח סלת, ויבקש העבד ולא מצא. וישב אליה ויאמר: “סלת אין, אך קמח נקי יש”; אך עד שבא העבד אל השוק, נמכר גם הקמח הנקי, גם הקמח המערב בסֻבּין, גם קמח השעורים – וכן שב בידים ריקות ומרתא נשארה בנפש ריקה²⁴⁸, ובכל כבוד עשרה ויקר אוצרותיה לא נמצא לה אֹכל לשבור רעבונה, וכן התעטפה בענוּים רעים ונוראים עד צאת נפשה.

“ובמה תחיי אַתּ את נפשך?” – שאלה צפורה את הזקנה, בהשענה אל הקיר, כי כשלו ברכיה באין מעמד.

“הנני רואה כי ילדה ישרה אתּ; אך יהי נא סודי כמוס אתך, אל תגליהו! – אמרה הזקנה, ובדברה הוציאה מחיקה נעל עור בלה – את הנעל הזה הקרה ה' לפני במרתף הארמון הזה, והנני מוצצת אותו במסתרים זה ימים שלשה ונפשי לא תמָלא, כי אין שִנים לי להדיקהו ולאכלהו כאחד האדם. אך צר לי עליך, עלמה חלושה ואנושה, לכן הא לך זה, נשכי לך ממנו להשיב נפשך ואני אחיה בנותר!”.

“קומי נפש יקרה ולכי עמדי! – קראה צפורה בלב נרעש – עוד יש לנו מעט צמוקים ויין, ואכלת עמנו ושתית וייטב לבך”.

“הס! – קראה הזקנה, בשומה ידה על פי צפורה ובהביטה סביבותיה בחרדה – אם ברכת ה' באלה, אל תדברי בקול ואל תשמיעי כזאת בחוצות ירושלים, פן ישמעו הרעבים מרי הנפש והרגו אותך וגזלו אכלך מפיך”.

“עוד זאת חשַֹכת אלהים לנו – נאנחה צפורה ועיניה דלו למרום – כי בניך הרחמנים נהפכו לאכזרים ועל מעט אֹכל איש את אחיו יכה נפש!”.

“הרעבים האלה יניעון להמוניהם – אמרה הזקנה – יהמו ויסובבו עיר, יחתרו בבתים ויחפשו אכל כמטמונים, ואי לאדם אשר ימָצא בידו מאֻם, כי כחומס נפשם יחשבוהו ונקה לא ינקוהו”.

ו]ורה משכה את הזקנה אחריה ותתנהל עמה לשוב אל המצודה, אך כחה עזבה ורגליה נטיו לרגעים. ותשען על הזקנה הקטנה, הטופפת לאטה בצעדים מהירים, קטנים וצרים. ויהי כעברן יחד על פני רחוב הנשיאים, והנה עדת אנשים נפוחי פנים וצבויי בטן חשים רצים מאחד בתי השן בעינים מזרות אימה ופלצות. והמה נסים נמלטים יחדו מפני אשה אחת הרודפת אחריהם, והיא נוראה ואיומה למראה: שערותיה פרועות, עיניה כמו יצאו מחוריהן, וקצף מהול בדם יוצא עובר על שפתיה המבֻקעות, ובידה רגל ילד, חרויה וחרוכה מאש זרה, והיא קוראת אחריהם בקול נחר:

“אתיו הֵנה שודדים! אִכלו מבשר זבחי, עדת מרעים! זה הילד טפחתי ורביתי, זבחתי אף צליתי צלי להחיות נפשי, והנה הגיע הריח אל אפכם ותצר עינכם במאכל התאוה אשר ערכה לה האם מפרי בטנה! הא לכם הרגל הזאת! שובו וקחו לכם הכל! זה הילד הנחמד אהוב היה לי בחייו ונעים במותו – אך לאכול מבשרו לא אוּכל. גם כי יציקני הרעב אלף מונים, פה ברחוב אגוע וידי לא תגע בו ועיני לא תשוב לראותו עוד!”

וצפורה הכירה את האשה האמללה, כי היא ממרומי העם, ושמה מרים בת אלעזר, אשת יוסף האפרתי, מכפר בית היצוב אשר מעבר לירדן. את דואג בנה יחידה הביאה עמה ירושלימה אחרי מות בעלה, ותהי “מודדת אותו בטפחים ונותנת משקלו זהב לבית המקדש” – ועתה הנה זו אחרית הילד האמלל וזה גורל אמו השכולה! ²⁴⁹.

“הרים כסונו! גבעות נפלו עלינו!” – קרה צפורה ולא בקולה ותפול לארץ מבלי יכולת עוד לקום.

“אנא, הושיעו, הצילו! מלטו נפש עדינה מרעה!” – צעקה הזקנה בהרימה בכח קולה.

ועדת האנשים, אשר זה מעט נדמו כחיתי טרף בשאפם לשבור רעבון נפשם, חשו לקול הקריאה, ויחגרו שארית כחם ויעמיסו את צפורה על זרעותיהם וישאוה בחמלה רבה אל מגדל אנטוניה, באמור להם הזקנה כי שם מעונה.

––––––––

כאשר הבהילונו אל צפורה לא הכרנוה עוד, כי שֻנו פניה כלה, עיניה חשכו ודמעו, אזניה כבדו משמוע גם גרונה נחר וקולה לא היה לה. לרגעים הקיאה מים עכורים ומהולים במררתה אשר הוסיפה גֹעל נפשה. ומרים קפצה אליה בבהלה ותצעק צעקה גדולה ומרה. ותהדפנה הזקנה אחור ולא נתנה אותה לגשת אל רעותה, גם הוציאה כל איש מעליה, חוץ ממני – אחרי דעתה מה אני לה. השכבנוה על מטתה ונפשוט מעליה את בגדיה. והזקנה פתחה את כתנת צפורה אל מול לבה ותבט את תחת זרעותיה ופתאם זעקה מרה ותקרא: “אהה ה' אלהים, אשר יגרתי בא לה!”.

התבוננתי גם אני אל תחת זרעותיה, וארא והנה כשני כתמים אדומים, עגולים וארוכים מעט נראו בשֵחיה.

“אוי נא לי מה היה לה! – קראתי אל הזקנה בלב נמוג – הלא זה אות הדֶבר!”

“כן אתה דובר, בני! – ענתה הזקנה – זה “דֶבר הווֹת”. עוד מעט והכתמים יֵראו על כל גופה היפה, ואחרי כן יֵהפכו למראה תכלת, ואז” –

“החרישי ודֹמי! – גערתי בה בבהלה – עורי נא אחותי כלה! – צעקתי אל צפורה בלב נשבר – התעוררי נא רעיתי יפתי, תמתי! קחי ממני חלקך בחיים או הבי לי חלקי במחלתך והיה גורל אחד לשנינו!”.

כן נתכו כמים שאגותי, ולקולי חרדו אלינו כל האנשים הנאספים בחדר השני, ויתבוננו אל צפורה ויספקו עליה כפים: “הזאת היא הנפש האבירה אשר היתה לרוח גבורה לכלנו? – יללו עליה מסביב – אוי נא לנו, כי כירושלים נדמתה בימי טובה ואליה נמשלה גם עתה ברעה זו הגיעתה!”.

“עורי נא אחותי, ידידתי! – קרא גם יהודה אחי בבכותו תמרורים – הן יד ה' הויה בי ואדע אלמון בטרם ראיתי חיים עם אסתר רעיתי אשר אהבתי סלה – אל נא יהי גורל אחי כמוני! שובי נא אליו וחיי לפניו כאשר הסכנת עמו והיתה זאת תנחומתי!”.

“שובי אלי, רעיתי, אהובתי! שובי שובי השולמית!” הוספתי לקרוא, בהתנפלי לפניה לנשקה מנשיקות פי. –

“גש הלאה, ידידי לבבי! – נשמע קול צפורה ברעד אשר אחזה מקָרה נסתרה – אל תגע אל פי, כי מָות בו. הן רוח אפי נהפכה למשחית, כי יצקה ירושלים עלי מרוחה, – אך תנא לי יד ימינך! גם אתם, יהודה ואלעזר מקֹראַי, שימו ידכם אל ידי והשבעו לי בה' כי לא תעזבו את אמנו השכולה, זו הבת ירושלים, ואהבתכם קדש תהיה לה עד בוא קצכם ואלי תאספו או עד אשר ירחם ה' אותה ובירושלים תנֻחמו!”.

“כלנו נשבַע!” – קראנו יחדו, באחזנו איש אחרי אחיו ביד ימינה.

עד ארגיעה חלפה קרָתה ולחייה נצתו מדַּלקת עַזה.

“הוי מים, מים! אנא, מלטוני מיד להבה!” – נשמע קולה בהתחננה אלינו.

כרגע הובאו לה מים חיים, אבל לשוא הגעתים אל שפתיה כי השתוללה בחֻמה ולא ידעה נפשה.

"כי אש יצאה מאת ה' – קראה בהתָּעות רוחה – ותגע בהיכל קדשו, ותלהט מוסדי הרים, הר מוריה, הר ציון, מגערת אלהינו יעשנו. גם הר סיני עשן כלו – כי שם נגלה כבוד ה' ומימינו אש דת לנו, ופה יעשן אפו בצאן מרעיתו, ותבער אש בעדתו, מוקדי עולם בגבוליה, ויהי כל פאר לאֵפר – בו יתפלש עם כלו – בהזרותו כמהו – על פני רוח – "

“קחי נא מעט מים להשיב נפשך!” – העתרתי אליה בלב נשבר.

“מים? – שָאלה מבלי הגיעם אל פיה – מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה – אש לא נֻפח היא ועל מי לא יקום אורה? לפניה שחו רעים וטובים. יוסיפוס אהב את צפורה – לא את האמללה העולה פה על מוקדה, כי אם את העלמה המאֻשרה, בעודה רעננה וכתמר פורחת… צפורה אהבה את שמעון בן יאיר – וגם אסתר חשקה בו… יהודה אהב את אסתר – וגם בן גיורא חשק בה… ומרים – בחפזה – חשקה בבן גיורא, אך אהבתה היתה צל עובר – גם ימינו צל עובר… גם כח אויבינו צל עובר – ומה שונים הצללים! – קטן הצל וקצר לעיני השמש בהִלה נרה על ראשינו – וארוך מארץ מדתו באישון לילה” ­–

עד כה וכה וכל פניה כֻסו בכתמים הנוראים, ומראיהם תכלת. עיניה קמו ולא נעו, גם לשונה נעה בכבדות, אך עוד נשמעו דבריה, בהוסיפה לאמר:

“מתוק אור השמש ונעים מראהו, בהופיע גֻלת הזהב על ראש ההיכל מנגה נגדו, אך הֻכה הכפתור וירעשו הספים, וקרנים מידו לה נפזרו כחול דק – ויֻכה השמש מקרני האיל המנגח – ויתפוצץ ויהי לכוכבים קטנים מפזרים ומפורדים בכל עבר ופנה להאיר חשכת לילה – אז יכלימם עץ רקב, כי יגדל אורו מהם – אך נצח ישראל לא ישקר וחסד ה' עד העולם – ובכן תשמח הזקנה – מוצצת הנעל – כי צמחו לה ֹשִניה אחרי בלותה – – הנני, אבי – כי קראת לי!” – – –

אלה היו דבריה האחרונים, ואחרי זה החלה להתעוֵת, בהאבקה עם מר המות. והאשה הזקנה השביעתנו בשם ה' ותאץ בנו לצאת את החדר ולסתום מבואו, פן ידבק הדֶבר בכל יושבי המגדל. ואלעזר בן שמעון הזכירני את השבועה אשר נשבענו לצפורה על אדות ירושלים עיר קדשנו, ויאחז בערפי ויוציאני בחזקה מן החדר ההוא. ונצא כלנו בבכי תמרורים.

והקול נשמע בכל המצודה וגם לאנשים העומדים על החומה כי מתה צפורה, ויגדל הבכי והמספד בין כל אנשי המלחמה. ויהי קול בכיתם הולך וגדול, עד מחנה הרומאים הגיע. ויתמהו איש אל אחיו ויאמרו: אין זאת כי אם שר וגדול נפל היום בישראל!

ואת העת הזאת בחר לו טיטוס להגיש את צבאותיו אל החומה אשר על יד מצודת אנטוניה ללכדה! אבל אנשי חילנו מרי הנפש כלוּ חמתם בצר הצורר עלינו, ומן המגדל השליכו על האויבים אבנים וקורות עץ ומטילי ברזל ולפידי אש וכל כלי משחית להשחית ולבלע, עד כי נסוגו בבהלה לעת הערב וינועו ויעמדו מרחוק.

אולם אם ה' לא ישמר, שוא שקדו שומרים! החומה אשר עליה כלו הרומאים כחם כל היום, נהרסה באישון לילה באפס יד. במקום ההוא אשר חפרנו את התהלוכה הגדולה מתחת לארץ לשלוח אש בסוללות הראשונות, נפרצה החומה ותשקע בעמק החפירה לפתע פתאם, ובנפלה עתקו אבנים גם מקיר המצודה ותהיינה להרס²⁵⁰. ויהודה ואלעזר וכל שרי החילים, בהיותם יחדו נדכאים ומשוממים מן האסון הנורא אשר קרה את צפורה מחמד עיניהם, כשמעם את קול ההרס לא קמה בהם עוד רוח וידמו בחפזם כי כל המגדל נופל תחתיו, ויאיצו איש ברעהו למהר ולנוס מן המקום הזה. בראשונה מאנתי לעזוב מקומי, כי גמרתי בלבי להשאר במגדל ולמצוא תחת עיי מפלתו קבר עולם על יד צפורה מחמל נפשי. אבל הם משכוני אחריהם בחזקה, בהזכירם לי שנית את השבועה אשר נשבענו לה: כי לא נרף ולא נעזוב את ירושלים ביד אויביה כל עוד נשמת שדי תחיינו. כחולם בהקיץ יצאתי אחריהם וכל אנשי חילנו עמנו.

עוד אנחנו חתים נסוגים אחור, והרומאים נגשו אל החומה המפורצת ויהרסו לבוא דרך בה העירה. ומה גדלה חרדתם בראותם לעיניהם חומה חדשה עומדת מאחריה, ועליה עומדים גבורי יהודה ערוכים לקרב! כי אמנם נגלו ליוחנן בקיעי החומה הישנה, אשר החלו להֵראות בה מאז נגלה יסודה בתהלוכה אשר חפרנו, ויחש עתידות לו, ויבן את החומה החדשה ויכוננה בחכמה לבל תמוט²⁵¹.

שני ימים עמדו הרומאים מנגד ולא נועזו לגשת אל החומה, כי נפל פחדנו עליהם. וטיטוס הערה כחו ולבבו לעוררם אל החפץ לנסות אלינו דבר, ויער למוסר אזנם כי הנה היהודים עולים עליהם ביתרון הכשר דעה ומזמה וגם באמץ לבבם וגבורתם ואהבתם ואמונתם איש לרעהו²⁵². ומאתנו לא נשארו כי אם מתי מעט למשמר, כי לא נתנונו אלעזר ויוחנן לשוב עוד אליו, פן ידבק הדֶבר בנו ויבֻלע לכל החיל בגללנו. ויהי בלילה השלישי ויתגנבו עשרים איש מגבורי הרומאים חרש, ויעלו בפרצה אשר בקיר המגדל ויקרבו אל השומרים לאטם וימיתום, ופתאם הריעו בחצוצרה לאות מלחמה. לקול התרועה בחשכת לילה נבהלו אנשי החיל שומרי החומה, בהתָּעותם לחשוב, כי כל מחנה הרומאים עלה אל המצודה, וירוצו יחדו אל שערי בית המקדש להגן עליהם מפחד אויב. וטיטוס הסיע את כל מחנהו אל החומה המפורצת, ויעלו דרךה אל פרצת המגדל, ותבוא המצודה בידם, ומשם יצאו לרדוף אחרי היהודים הנסים, ויגיעו עד חומות בית המקדש – ושם התלקחה מלחמה נוראה ואיומה אשר לא היתה כמוה בירושלים מיום הוסדה ועד הנה! כל אנשי המלחמה מזה ומזה התנגשו יחדו על כר מֻצק לא רחב תחתיו, ובאפס מקום לירות בחצים ולקלע באבנים נלחמו יחדו בחרבות וברמחים. ותהי יד איש ברעהו והנצבים ראשונה יחדו נפלו ונרמסו תחת רגלי הבאים אחריהם, אשר נדחקו גם המה בלחץ אשר לחצום העומדים מאחוריהם ויסגרו עליהם הדרך. ומבלתי יכלת לשוב מפני האויב או לרדוף אחריו, התמרמרו הנלחמים בחמה שפוכה, וישאגו ויתגעשו וירעמו בשאון וינהמו כהמות ים לגליו. מקול ענותם רעשה האדמה ותרגז ירושלים כֻּלה ותהי לחרדת אלהים. והמלחמה נמשכה משעה התשיעית בלילה עד השעה השביעית ביום המחרת, ולאחרונה גברה ידנו על צרינו עד כי נלחצו לסגת אחור ולהסגר מפנינו במצודת אנטוניה, ותהי זאת נחמתם כי באה המצודה בידם. במלחמה הזאת נודע בגוים שמי ושם אחי²⁵³ – כי השבועה אשר השביעתנו צפורה לפני מותה עוררה את גבורתנו ותתן אמץ בלבבנו וגבורה בימיננו, ונפלאות השחתנו והצלחנו מעל לכח אנוש. במלחמה הזאת שבענו נקמות מאויבינו וחרבנו רותה מדם חללים אשר נצברו סביבותינו לאין מספר. אך מצודת אנטוניה נשארה בידי הרומאים. משם לא יכלנו עוד לגרשם, כי שגבה המצודה ממנו. גם הרבה מגבורינו נעדרו מאתנו במלחמה העצומה ההיא, ובתוכם אלעזר בן שמעון, שר צבאנו. ומרים העדינה נשארה אלמנה שוממה, מתגוררת בין יתר הנשים האמללות אשר המלטנו אל אילמי ההיכל בחצר בית ה'.

––––––––

בפקודת טיטוס נהרסה חומת המצודה עד היסוד בה, לבעבור תהיה תחתיה מסלה רחבה לכל צבאות חילו לעלות עלינו ולבצע מעשיהם בנו. ביום ההוא²⁵⁴ בטל התמיד²⁵⁵ – כי לא נמצאה עוד כל נפש בהמה להקריב לפני ה‘. אבל לשוא קוה טיטוס כי עתה ירך לבבנו, וערפנו לא נקשה עוד – כי בדַבר יוסיפוס אלינו רתת, ענהו יוחנן קשות: "אנחנו לא נדאג לעיר קדשנו ולהיכל אלהינו, כי ה’ יהיה לחומת אש סביבם, אף ישועתנו בעת צרה"²⁵⁶. שמע טיטוס וינאץ, ויהי בלילה ויצאו מבחרי גבוריו להתנפל עלינו פתאם ולפרוץ אל הקדש פנימה. אבל שומרינו, בשמעם את קול צעדיהם, הריעו תרועה גדולה וכלנו התעוררנו לקראתם. אך בחשכת הלילה לא הכרנו איש ובהתרוצץ צבאותינו יחדו בחמת נקם היתה ידם איש ברעהו, ובכל זאת לא עזבנו מקומנו עד עלות השחר. אז נפרדנו לגדודינו ונלחם במשטר וסדרים ובגבורה נמרצה. וטיטוס ושריו עמדו על מגדלי המצודה ויחזקו ידי חילם בהרימם קולם בתרועה, אבל לשוא יגעו בקראם, נחר גרונם – כי נפלאות עשו אחינו בהלחמם בעד מקדש אלהינו, מנשרים קלו ומאריות גברו, ואחרי הלחמם שמונה שעות בלי חשָֹך רפו ידי הרומאים וישובו על עקב בשתם. גם במלחמה העזה הזאת הצלחתי לעשות לי שם עולם, בהכבדי בחיל האויב לעיני יוחנן ושמעון מעבר מזה ולעיני טיטוס ושריו מעבר מזה²⁵⁷ – כי כוח ממרום נחתני לעשות נפלאות בחרבי, בהיות תמונת צפורה מרפת לפני מראשית המלחמה הנוראה הזאת ועד אחריתה.

ככלות הרומאים להרוס חומת המצודה, היתה להם מסלה רחבה עד חומות בית המקדש, וישפכו שם ארבע סוללות נגד אילמי העמודים צפונ ומערבה, ומכונותיהם היו עליהם סתרה מפני החצים ובני הרשף אשר שלחנו בהם יומם ולילה. אז בא המקדש במצור ואנחנו כלואים בו כצפרים בכלוב, ומזון אין עוד באוצרות הקדש בלתי אם מעט התאנים אשר נשארו בהם, וגם אלה הולכות וכלות, בהֵחלקן במדה מעטה מאד גם בין יתר הנפשות, אשר התמלטו שמה מן הבתים אשר על יד המצודה בבואה בכף אויבינו. אז רחש לבבנו דבר חדש: לפתוח לנו דרך בין החיל העומד על הר הזיתים מזרחה להר הבית ולצאת למרחביה ביד רמה; שם לא יבצר ממנו להרבות עצמה ולהתנפל על אוצרות המזון אשר להאויב ולהציל את עיר קדשנו מחרפת רעב. אבל עד אשר הגענו אל הסוללה המקפת את העיר מסביב ועד אשר הבקענוה אלינו, נאסף צבא רב מחיל האויב מאחריה, ויעמדו נגדנו בחומה בצורה ויחסמו עלינו את הדרך, ותשב ותהי מלחמה כבדה ורבת דמים בינינו. אבל לשוא כלינו כחנו, לריק אכלה חרבנו סביבותינו – כי חיל האויב הלך ורב וידנו קצרה להדוף אותם מפנינו, ובכן נלחצנו לשוב אחור ולהשגב בחצרות בית אלהינו.

בראותנו כי אילמי העמודים אשר בין המקדש והמצודה ותקרותיהם אשר ממעל להם יכולים היות סתרה להאויב לבוא אלינו דרך שם וגם להתאסף עליהם מלמעלה ולשום אותנו מטרה לחציהם ולכלי משחתם, סבֹּנו את לבנו ליאש על הדר תפארתם ולכלותם מעל פנינו. ותהי ראשית מעשינו להצית אש באילם הפונה צפונה מערבה אל המצודה²⁵⁸, מקום אשר האויבים נחתים שם. אבל גם הרומאים יראו את האילמים, פן יהיו להם למוקש, בעלותנו עליהם כפעם בפעם, וישלחו גם הם אש באילם השני הפונה אל המצודה צפונה מזרחה. אז הערמנו עצה ללכדם בפח יוקשים. ויהי בלילה, ונטמון עצים יבשים וזפת וגפרית תחת הסִפּוּן אשר לאילם המערבי, ובבקר²⁵⁹ עלינו על ספּוּן האילם ההוא ומגמת פנינו אל הרומאים לתגר בם מלחמה, ובצאתם חלוצים לקראתנו נסוגונו אחור, כמו נפלה אימתם עלינו, והאויבים חשו העמידו סֻלמות ויעלו אחרינו אל האילם ויעמדו עליו מלמעלה בהמון רב, וישמחו כי בא בידם על נקלה. ופתאם התאבכו גאות עשן ולהבות אש מבין קורות האילם, עד שער קיפונוס²⁶⁰ אשר בתָּוך לו, וכל האויבים אשר נמצאו שם היו לשרפה מאכלת אש, ואשר קפצו מן הספון למטה נפָּצו אל האבנים אשר מתחת. וטיטוס וכל שריו ראו בלב נשבר את הרעה אשר מצאה את אנשי חילם והושע לא יכלו להם, ואשר חשו שמה לעזרה נפגעו גם המה מהרס הקורות הבוערות ומכדודי האש אשר התמלטו מהן לכל רוח.

עד כה וכה הקריבו הרומאים את סוללותיהם אל החומה המערבית אשר לחצר בית ה', ויגישו את אילי הברזל לנגחה. ששה ימים אמצו כחם לשחתה²⁶¹, אבל שוא היה עמלם – כי אבני החומה הגדולות וקשוריהן זו בזו שגבו מהם. וקרני איליהם עם כל כלי מפציהם נהרסו גם יחד ולא יכלו להן. אז גמרו אֹמר להעמיד סלמות אל החומה ולעלות עליה בסערה. ואנחנו לא הפרענום ממעשיהם ולא הניאונו אותם מעלות עליה. אך בהגיעם אל מרום קצה התנפלנו אליהם ברב כח ובחמה שפוכה, ונבתקם בחרבותינו ונהדוף את סלמותיהם בחזק יד, וכל אנשי החיל המלאים אותם נפלו עמם אחור וכל עצמותיהם התפרקו באבני המקום ההוא.

––––––––

ביום הששי לפנות ערב ירדתי מעל החומה המערבית ואבוא אל בין האילמים השלישיים אשר על קיר החומה הדרומית. בפעם ההיא נשאתני רוחי להתבונן אל הדר המקום הקדוש, עטרת גאותנו ותפארתנו, וכמו נבָּא לי לבי כי עוד מעט ולא אשוב לראותו עוד, חקותיו על לוח לבי לזכרון עולם.

מסביב להר הבית המרום והנשא היתה חומה גבוהה ובצורה אשר מדת הקיפה – עם מצודת אנטוניה שחֻברה אליה – ששה ריס. בראשונה היה ההר הזה קטן וצר בראשו. ועמנו הריק את אוצרותיו מאות בשנים להגדילו ולהרחיבו, ויקיפוהו ביסוד אבנים היורד לעומק שלש מאות אמה ויותר עד הגיעו אל קרקעיתו הבתולה, והאבנים גדולות מאד וארכן ארבעים באמה²⁶². על היסוד ההוא נבנתה החומה ולה חמשה שערים, שנים לפאת דרום ואחד אחד לכל הפאות האחרות²⁶³. לאורך החומה פנימה לכל ארבעת רוחותיה התנוססו האילמים הנפלאים, והם טורי עמודי שיש לבן כשלג, והעמודים נחצבים מאבן אחת, וגבה כל אחד חמש ועשרים באמה, וכֹתרות נחֹשת קורינתית לכל העמודים וספּון עצי ארז על ראשי הטורים מלמעלה ורצפת אבנים קטנות בנות צבעים שונים תחתיהם מטה, והפִּתּחים והצעצֻעים על קורות הספון מעשי חרשים כלם ונפלאים ליפי. הטורים היו שנים לכל עבר, ורֹחב ביניהם שלשים אמה, חוץ מעבר הדרומי, הרחב מכלם, ששם היו ארבעה טורים. בטור הראשון והרביעי היה גבה העמודים חמשים אמה ורחב האילמים כרחב אשר ביניהם ובין הטור השני והשלישי – שלשים אמה. ובטור השני והשלישי היה גבה העמודים מאה אמה ורחב ביניהם ארבעים וחמש אמה, וגם אלה העמודים נחצבים כל אחד מאבן אחת ועביו רב, עד ששלשה אנשים לא יכלו להקיפו, בהתחברם בידיהם סביבותיו. האילם ההוא נקרא,,אילם המלך", וכל העומד עליו מלמעלה אחזתו רוח עועים בהביטו אל עמק גי-בן-הנם מטה²⁶⁴. בין האילמים היו ספסלים למושבות, מקומות לחנויות ולממכר הבהמות והיונים לקרבנות. באילם המזרחי נמצאו מקומות מיוחדים לתפלה, לדרשות המורים, למושב הסנהדריה הקטנה וגם לאספות העם²⁶⁵.

שטח הבית בפנים החומה נחלק לשנים: האחד הוא החצר החיצונה; שמה יכלו גם בני הנכר להכנס ולבוא, ולגבול להם היה השֹורג המקיף סביב – הוא קיר אבנים ועמודים יפים עליו מלמעלה, וגבה הקיר והעמודים שלש אמות, ועל העמודים כתֹבות כתוּבות רומית ויונית לֹאמר:,,כל בן נכר לא יבוא אל הקדש, והעובר על זה דמו בראשו"²⁶⁶. לפנים מן השורג היה החֵל, ברחב עשר אמות, ושתים עשרה מעלות לו מסביב לעלוֹת בהן אל החצר הפנימית, המוקפת חומה לבדה, ובחומה שלשה עשר שערים: ארבעה בדרום, ארבעה בצפון, אחד במזרח ושנים במערב²⁶⁷. כל השערים אשר לחומת הר הבית והמקדש היו בגבה עשרים אמה ורחב עשר, ושתי דלתות לכל אחד, והדלתות מצֻפות זהב סגור, וכן גם הספים והמזוזות והמשקוף. חוץ משער המזרחי השני, שער ניקנור, שהיה מצֻפה נחשת קורינתית, היקרה מזהב²⁶⁸.

החצר הפנימית לא היתה באמצע הר הבית כי אם רחוקה מפאת דרום מאתים וששים אמות, מפאת מזרח מאתים וחמשים, מפאת צפון מאה אמות, ומפאת מערב, לאחורי קדש הקדשים, ששים ושלש אמות²⁶⁹. וגן שושנים כסה את כל הפאה המערבית מן הקצה ועד הקצה²⁷⁰.

החצר הפנימית נחלקה לשנים: לחלק מזרחי ומערבי. בראשון היו שלש עזרות: עזרת נשים, עזרת ישראל ועזרת הכהנים, והן ערוכות זו אחר זו ממזרח למערב, וקרקע כל אחת גבוה מהקודמת, ובמעלות יעלו אליה ממנה. בשני היה המקדש, וגם הוא נחלק לשלשה: האולם, ההיכל וקדש הקדשים.

עזרת הנשים התרוממה בקרקעה שש אמות על פני שטח הר הבית, ובשתים עשרה מעלות עלו אליה²⁷¹, מדת שטחה היה מאה שלשים וחמש אמה לאֹרך ולרחב²⁷². באמצע חומת העזרה לשלש רוחותיה היו יציעים נשענים על שדֵרות עמודים, ועליהם היו הנשים עומדות לראות בשמחת בית השואבה, שאז היתה העזרה בעצמה מיֻחדה לגברים²⁷³. בקצה העזרה מערבה התרומם הקרקע בגבה חמש עשרה מעלות, שבהן עלו אל עזרת ישראל²⁷⁴. שם היה שער ניקנור²⁷⁵. בחומה המקפת את עזרת ישראל ועזרת הכהנים היו אכסדראות, הן תקרות יוצאות מאמצע הקירות ונשענות על שדרות עמודים לכל ארבע פאותיה, ומתחתם מושבות למנוחה וגם למחסה מני אור השמש ומי הגשמים²⁷⁶. בקצה העזרה מערבה שב והתרומם הקרקע בגבה אמתים וחצי, וארבע מעלות עשויות לכל רחב העזרה לעלות אל עזרת הכהנים. על שלש המעלות העליונות היה הדוכן, מקום שהלוים היו משוררים ומזמרים לשם ה'²⁷⁷. שם היה הכיור והמזבח, ועל ידו שני השלחנות, של שיש ושל כסף, וכל יתר צרכי הזביחה²⁷⁸. מן המזבח והלאה החל הקרקע להתעלות במספר שתים עשרה מעלות עד האולם²⁷⁹.

בפתח האולם היתה יריעה יקרה מרֻקמה שלל צבעים פרושה למסך על פני כל רֹחב חללו פנימה – בגֹבה ארבעים אמות ולרחב עשרים אמה²⁸⁰. שם היו שני שלחנות, של שיש ושל זהב, ללחם הפנים העשוי והמוּסר²⁸¹, ושרשרות זהב עבות קבועות ותלויות בקורות האולם, בהן היו פרחי כהונה מפַסגים ועולים, להשגיח אל העטרות, הן הכִּפות המָזהבות אשר ממעל לחלונות ההיכל²⁸².

ההיכל כלו אבני שיש לבן מצֻפות זהב²⁸³, ועובי הקיר שש אמות²⁸⁴, ולו שער גבוה עשרים אמה ורחבו עשר, ובו דלתות כפולות מבית ומחוץ²⁸⁵, והדלתות כבדות מאד עד כי עמלו עליהן לויִם הרבה לפתחן²⁸⁶, וקול רעש הגפָתן נשמע למרחוק²⁸⁷. מעל לשער מבחוץ היתה גפן זהב, ודליותיה נשענות על מַטות עץ ארז, והגפן מלאה עלים וציצים וגרגרים ואשכלות, אשר הרבו הנדיבים בעם להקדיש ולתת עליה ברכה²⁸⁸, וממעל לה – מנורת זהב, וגֻלה על ראשה, היא הנברשת שנדבה הילני המלכה, אשר בזרוח השמש התנוצצו קרניה למרחוק²⁸⁹. בהיכל היו מנורת הזהב, שלחן הזהב ללחם הפנים המֻגש ומזבח הזהב לקטרת. ושני כני זהב היו בהיכל מזה ומזה, להניח עליהם דם הפר ודם השעיר ביום הכפורים²⁹⁰. – בקצה ההיכל מערבה היה קדש הקדשים. שתי פרֹכות יקרות הבדילו בינו ובין ההיכל, ושתיהן היו פרופות מעט, למען יהיה המבוא פתוח. החיצונה היתה פרופה צפונה והפנימית דרומה²⁹¹. בו לא היה מאומה בלתי אם אבן השתיה, שעליה היה הכהן הגדול נותן את המַחתה ביום הכפורים²⁹².

מדת שתי העזרות והמקדש היתה בארך מאה ושמונים ושבע אמות על רחב מאה ושלשים וחמש²⁹³. בהן היתה מדת המקדש מבחוץ מאה על מאה אמה לאֹרך, לרחב ולגבה, ומבפנים היה האולם אחת עשרה אמה לאֹרך ושבעים לרחב; ההיכל ארבעים אמה לאֹרך ועשרים לרחב, ובית קדש הקדשים עשרים על עשרים אמה לאֹרך ולרחב, וגֹבה אחד לכלם – ארבעים אמה, ויתר חללם נמלא בתאים ולשכות וחדרים ויציעים ועליות לצרכי הכהונה והעבודה ולמשמרת הבית ואוצרות הקדש, וגם שערים ופתחים ומסִבות וגשרים ולוּלים ומעלות, המאחדים את כל הבנינים בגבה שלש קומות – עד חלונות המקדש – להיות לאחר. ושפעת מים היתה עולה ויורדת ומתקבצת במקומות מיֻחדים לצרכי השתיה והבשול והרחיצה והטבילה²⁹⁴. לגג המקדש היה מעקה שלש אמות לגבה, ועל פני כלו כדונים חדים ומצֻפים זהב, להניא את הצפרים מעשות שם קניהן²⁹⁵ וגם להגן על הבית מפני הברקים²⁹⁶. אבני המקדש היו שיש לבן מזהיר ומצהיר, ארך כל אחת ארבעים וחמש אמה ורחבן שש וגבהן חמש באמה²⁹⁷. ובהיות קרקע המקדש גבוה מן החצר החיצונה עשרים ושתים אמה²⁹⁸, היה בנינו נראה מעל החומה המקפת את הר הבית. לבנת קירותיו וזֹהר הזהב הרב המכסה את שעריו וחלונותיו וקורותיו ומסגרותיו ומעקהו וגגו וכדוניו נראה למרחוק כגבעת שלג מתנוצצת בלהבי אש. וכל הרואה אותו מעמי הנכר נבהל וישתומם למראה עיניו²⁹⁹, ועל כן יאָמר:,,מי שלא ראה בנין הורדוס לא ראה בנין נאה מימיו"³⁰⁰. ולב האיש היהודי הבא ירושלימה, בראותו את קדוש משכן עליון הבנוי לתלפיות, פחד ורחב לבבו ונפשו מלאה עליצות קדש, – כי את כבוד ה' ראו עיניו בהופיעו ממעון קדשו בעיר זו בחר לשבתו בקרב ישראל עמו אשר אהב סלה!

מקדשנו זה נבנה בימי הורדוס ושמונה שנים ארכו ימי בנינו³⁰¹. אבל גם אחרי כן לא חדלו הבונים לעמול בו ולהשלים תפארת תאיו ולשכותיו ואילמיו, ועוד שבעים ושלש שנה עסקו בו עד ימי הנציב גסיוס פלורוס³⁰². בעת ההיא כלו שמונה עשר אלף איש עבודתם שם, והעם עוד דרש מאגריפס להחל בנין אילם חדש אשר ימשך מזרחה עד נחל קדרון. וימאן אגריפס עשֹהו, אך נאות להם להוציא את זהב הקדשים לעשות מרצפת אבני שיש לכל חוצות העיר³⁰³, וכן היה³⁰⁴.

––––––––

אל האולם המערבי סרתי לשאול בשלום מרים מחמל נפשי, ואמצאנה עטופה שחורים יושבת למעצבה באחת הפנות, ולרגליה האשה הזקנה אשר הביאה את צפורה אל המצודה בחלותה, ועל ידן מעשרוס, עבד מרים מלפנים, אשר הביא לגבירתו תאנים אחדות, שכרו לנפשו, אשר קבל מיוחנן בדבר גבורתו ואמץ לבבו.

“למה זה, ידידי, תחסר נפשך מטובה? – אמרה מרים אליו – ואני ידעתי כי במספר מעט מאד נתונות הן עתה אף לאנשי הצבא, ובתתך לי את חלקך הלא תרעיב נפשך עד יום מחר”.

“אל תדאגי לי, גברתי! – ענה גבורנו זה – כי עוד כהנה וכהנה תהיינה לי בראשי האויבים אשר אכרות ואביא אל יוחנן בן לוי נשיאנו, – כי כן גמרנו מסחרנו: תאֵנה תאֵנה בראש כל אויב”³⁰⁵.

ומרים קבלה לרצון את ארבע התאנים אשר הביא לה מעשרוס, ותתן מחציתן להזקנה הרובצת לרגליה.

“תניני נא, שרתי, לחלק ברכתי עם האלמנה הנהלאה היושבת שם! – כי זה מעט באה הֵנה מן העיר, והיא מתעטפת ברעב עם שני ילדיה ובידה אין מאומה להחיות נפשם”.

“יהי לך אשר לך, אשה יקרה! – קראתי להזקנה בלב רגש – ועתה קומי ולכי עמדי אל האשה ההיא ואתן לה מחסורה כפי אשר תמצא ידי”.

הזקנה קמה ותלך עמי אל המקום ההוא; אבל בטרם נגיע שמה ראינו והנה עדת אנשים ונשים נאספים אל האשה ההיא בצאת נפשה, כי מתה!

“אשריה וטוב לה! – קראה אשה אחת לבושה שמלת משי, ופניה הצבים ושפתיה המבֻקעות מדַּלקת קֶרב העידו בה, כי גם נפשה קרובה לשחת – כי הנה חדלו ממנה הענוּים הקשים אשר ידכאונו באפס תקוה להנצל מהם עד בוא חליפתנו”.

“באפס תקוה? – קראה אשה אחרת לבושה בגד פשתים וילדה על שכמה – כזאת תדברי יען כי כן הסכנת בימי עשרך. אכן אבדה האמונה ונכרתה מלב העשירים, ועל כן יאמרו נואש בצרתה להם”.

“לאמור נואש בעת רעה חטאת מרי היא, משחית נפשו הוא יעשנה! – קרא איש עטוף סדין כדרך הפרושים – הן נפש עבריה בלי אמונה כגוף בלי נשמה, על כן אמרו: צדיק באמונתו יחיה ורשעים בחייהם קרואים מתים”.

“נקל לך להוכיח בשער – אמרה העשירה אל האשה אשר גערה בה – כי יש לך בעל בעמנו, המאכילך תאנים כנפשך שבעך, – הנני אלמנה שכולה, סורה וגלמודה, הנושאת חרפת רעב זה שמונה ימים מבלי מנחם ומבלי מרחם להשיב נפש”.

שאלתי את פי העומדים אצלי, מי היא האשה המאֻשרה אשר בעלה יכלכלנה בתאנים לשובע נפשה, ויגידו לי כי היא אשת יהונתן הנודע בגבורתו. שמעתי ותרון בטני – כי הנה זה מעט נפל חלל בעשותו נפלאות לא קוינו! האיש הזה היה מהמון העם, איש קטן ודל ולא תואר לו ולא הדר. ויהי בעמדו היום על החומה, והנה כעשרים רומאים חמושים מטפסים ועולים בסלם אל המקום אשר הוא עומד עליו לבדו. ויאחז יהונתן בראש סלם ויניעהו כאשר ינוע בכברה, ועצמות אנשי החיל נפזרו לפי שאֹל. זאת ראו הרומאים ובעצמותיהם רצח. ויהונתן עמד על ראש החומה ויחרף מערכותיהם ויתקלס בם ויקרא לאמר: “הלא אנכי איש יהודי היושב במצור ובמצוק, ואתם רומאים אדירים המושלים בעז עולם – ברו לכם איש חיל ממבחר גבוריכם ויצא נא אלי וראיתם את אשר אעשה לו!”. ובדברו קשר חבל אל קצה החומה מעבר מזה וירד בו ארצה. בראשונה לא ענוהו הרומאים דבר, כי בזוהו בלבם; אך כאשר הרבה להשביעם חרפה ובוז חרה בו אף אחד גבורי הפרשים ושמו פּוּדינס וירץ אליו בעבי גבי מגיניו. ויקפץ עליו יהונתן וידקרהו בחרבו וירמסהו ברגליו ויקח את חליצוּתו וישב ויעל בחבל על החומה. ויהי בעלותו, ושר הגדוד אשר בו היה איש החיל המומת קנא קנאתו, ויור חץ שנון אל יהונתן ויפַלח כליותיו. ואנחנו כלנו זעקנו חמס על מעשה שר המאה, אשר לא שחק. אבל הרומאים הזדונים שמחו על זה ויריעו ויתקעו כף. ויהונתן נפל שדוד ויעש לו שם עולם במותו³⁰⁶. ואשתו העומדת בזה עוד לא תדע כי היא עתה אלמנה אמללה כאשה ההיא, המקנאת בה על חבלה כי נפל לה בנעימים!

אחר הפקידי את שני היתומים הקטנים, ילדי האשה המתה, על יד הזקנה, להביאם אל מרים, ששם אמציא להם מחיתם כאשר תשיג ידי, סרתי מן המקום ההוא במפח נפשי, ואלך ואבוא אל פנה אחרת. שם שמעתי אנשים נפוחי פנים ושקועי עינים נדברים ומתוכחים יחדו על אדות המלחמה ואחריתה.

"אך שוא קוינו ויבוא רע – אמר האחד – – בא האות על ירושלים כי תחרב והר הבית כי ישומם³⁰⁷! כי בהבטל התמיד הנה הגיעה העת שעליה רמז דניאל, כי האויב ישבית זבח ומנחה ואז “כלה ונחרצה תתך על שומם”³⁰⁸.

“חזות קשה הֻגד גם לי – אמר השני – כי מאז נהרסה מצודת אנטוניה הוסרה הפנה היוצאת מן הקדש צפונה מערבה, ויהי בית ה' לבנין מרֻבַּע בעל ארבע הקרנות, שעליהן נבא זכריה כי הן הנה אשר תזרינה את יהודה וירושלים”³⁰⁹.

“רב לכם להמס את הלבבות באמרי נואש! – גער בם השלישי – האם טחו עיניכם מראות כי כל הרעות אשר באונו אחוזות הן בעקבות המשיח, כי כל צרותינו אשר הגיעונו הן הן,,חבלי משיח”³¹⁰, אשר עליהם נאמר: “וככלות נפץ יד עם קדש תכלינה כל אלה”³¹¹.

“לו היה כדבריך – אמר הראשון – אזי לא חרד רבן יוחנן בן זכאי את כל החרדה, להתחמק מעירנו הנצורה ולשחר פני האויב לתת לו להחזיק ישיבה ולהרביץ תורה בעיר יַבנה³¹². הוא ברוח קדשו חזה למרחוק כי ההיכל סופו להחרב³¹³ ועמנו יהרס ומכל מחמדיו לא ישאר לו בלתי אם התורה הזאת”.

“ולו היה כדבריך – ענה השלישי – אזי לא נשאר נשיאנו רבן שמעון בן גמליאל בעיר קדשנו, ולא החזיקו בנוֹ ורוב תלמידיו בידינו מאז ועד הנה”³¹⁴.

“ולו היה כדבריך – השיב השני – אזי לא עזבהו חתנו ר' אליעזר בן הורקנוס, ולא יצא עם חברו, ר' יהושע בן חנניה, אחרי ר' יוחנן בן זכאי להרביץ תורה בעיר יבנה”³¹⁵.

“ומה שלום הנשיא עתה? – שאל הראשון – הן זה זמן רב אשר כמסתיר פנים היה מאתנו, והתלאה אשר מצאתנו השכיחה אותו מלבבנו עד כי לא שמענו שמעו זה כמה”.

“הוא חולה עצור בביתו – ענה השלישי – כי ריב אחינו מאז, בהחלקם לפלגות ובהלחמם איש ברעהו, דכא כחלל רוחו, והנהו יושב מַשמים בביתו מבלי התערב עוד בתוכנו. אמנם נעשו בקרבנו דברים הרבה אשר היו בעוכרינו; אבל את הנעשה אין להשיב עוד”.

“אשר עם לבבי לא אכחד – אמר השני – כי יש אשר יסיתני לבי בספק אם יש תקוה לאחריתנו, במאננו להכנע מפני האויב החזק ממנו. ולו הואלנו מאז שמוֹע לעצת אוהבי השלום, כי עתה לא באה עלינו כל הרעה הזאת!”.

“אי לכם קטני אמָנה! – קרא איש זקן בגשתו אליהם – מי זה יהבל להתוכח על אור וחשך ולבקש חשבונות למי משניהם היתרון? אנכי אחת אשאלכם ושתים זו תשמעו: היהודים נחנו אם לא? היש אלהים בקרבנו אם אין? – הלא עלינו דבר אלהים בקדשו: “כי לי בני ישראל עבדים”, ועל זה דרש רבן יוחנן בן זכאי בעצמו, כי עבדי אלהינו אנחנו,,ולא עבדים לעבדים”³¹⁶. ועתה הגידו נא: הככל העמים יהיה בית ישראל, לכף כאגמון ראשו ולשאת עליו עוֹל כל עם נכר בקומו לערוץ ארץ? הן את מוריהם היוָנים רצנו והלאנום, ואף כי את הרומאים – זה העם אשר מוצאו מאתמול, אשר יותר מתשע מאות שנה, בטרם ירעו שני מיסדי רומה, רימוס ורומולוס, את חזיריהם על גבעת פלַטינה, מקום זה בנוּ אחרי כן את העיר הרשָׁעה – נתן ה' אלהים את ברכתו לאברהם אבינו על הר המריה, ההר אשר עליו אנחנו עומדים עתה, מקום זה נבנה עליו בית קדשנו ותפארתנו, כי יתברכו בזרעו כל גויי הארץ!"

“ואנֹכי על דעתי אעמודה – אמר השני – כי לוּ שמענו לעצת שלום אשר נתן לנו אגריפס מאז, כי עתה נעתרה רומה לנו ותשם פקודתנו שלום ולא ידענו רע כיום הזה!”.

“מחוֹח לא תצא חטה ומבָּאשה שעוֹרה! – ענה הזקן – הן רומה לא תוכל לדרוש שלומנו וטובתנו כדרכה עם הגוים הנכנעים מפניה, כי לא כדרכיהם דרכינו ולא כדתיהם דתנו. ואנחנו לא נוכל לבקש שלום מרומה – כי לא לנו להכנע מפני עובדי פסל, המתהללים באלילים, אשר מדי יעלה עלינו רוח מושלם, והציג פסל תבניתו בבית קדשנו, ואמר: “זה אלהיכם אשר שמתי לפניכם, אליו תשתחוו ולו תעבודו!”. אנחנו עם לבדד נשכון; לא נוכל היות תלואים למשובת מלכים עריצים כאנטיוכס וקליגולה ולזדון נציבים שודדים ואכזרים כגסיוס פֿלורוס וככל אלה שהיו מלפניו! ומה החֵרות אשר הבטיח לנו אגריפס, נין “העבד האדומי”, אשר נתננו בכף רומה הרשעה? לחיות על אדמת קדשנו ולתת פריה ותנובתה לעם זר הרֹדה בנו? לעבוד את אלהינו במעון קדשו ולשאת חרפה מאנשי חילו, בעמדם עלינו למשמר? לא ולא! עם ישראל לא יוכל להיות חציוֹ עבד וחציו בן חורין, חציו לה' וחציו לעזאזל – אנחנו חֵרות שלמה נבקש, החרות אשר נתן לנו אלהינו ביד משה נביאנו בהוציאו אותנו מתחת סבלות מצרים, – ואם צרה עין אחרים להניחה לנו, יקראו עלינו מלחמה, יביאו עלינו מצור, ירעו לנו ויענונו ככל רוע לבבם, וה' הטוב בעיניו יעשה! אנחנו נשא גם נסבול – ונראה כמה יתן לעריצי גוים לשלוט בעולמו ולהרע לעם זו יצר לו, לעיר אשר בחר לשבתו ולבית אשר נקרא שמו עליו לעד ולעולם!”

את הדברים האלה דבר איש השיבה בהרימו בכח קולו. ועדת אנשים ונשים סבבוהו, כלם נושאי ילדיהם הרזים על זרעותיהם, כלם נפוחי רעב וכל עוד נשמתם בם, אך עיניהם לוהטות מאש קנאות הבוערת בהן, בקנאם לעמם ולארצם, לדתם ולחרותם.

היום פני לערוב והשמש שלחה קרניה מפאת מערב, והמקדש האיר מכבודה, ומזהב הכדונים אשר על הגג המרום והנשא ועד מסגרות חלונותיו וקורותיו, כל הזהב המכסה אותו מפאת ים ונגב הזהיר מאֹדם פני שמש ויהי כאש להבה סביבותיו. ואורו נגה על כל ההמון הרב העומד בין טורי העמודים. ברגע זה שכחו כלם את רעבון נפשם, ופניהם החמרמרים הזהירו באור יקרות, אור קדש אשר חלק אלהים למאמינים בו ולבוטחים בישועתו.

“האין זה כבוד אלהים הזורח עלינו ממעון קדשו? – קרא הזקן בעליצות נפשו, בנשאו כפיו אל היכל הקדש, עטרת גאותנו – העוד יש בתוכנו איש אשר עיניו לא תחזינה למישרים, כי כאור הזה ההולך מאתנו לשוב אלינו ליום מחר כי יבוא, כן יאיר ה' פניו אלינו ממעון קדשו, ותשגבנו ישועתו בצרתה לנו!”.

מבלי משים כרעו כלם על ברכיהם ופניהם הצבים מָפנים אל ההיכל; העינים השקועות מלאו דמעות ונפשם הנהלאה השתפכה בצקון לחש, בתפלה ותחנונים מקרב ולב עמוק.

“ועתה הנחמו אַחי ואחיותי אסירי התקוה! – הוסיף הזקן לקרוא בלב נכון ובטוח – כי קרוב יום ה' ועדינו יֶאתה. עוד מעט ויבוא הקץ למלחמת גוג ומגוג, ובאה פקודת ה' על רומה ועל אגפיה ועל העמים אשר אִתּה. על הרי ישראל יפולו, וקברום בית ישראל שבעה חדשים למען טהר את הארץ³¹⁷. עוד אחת מעט ונבקע הר הזיתים מזרחה וימה, והיתה מגפת ה' בעמים הצובאים על ירושלים³¹⁸, בשרם כמק יהיה ונשקם כאבק יעלה והיה לעת ערב יהיה אור ומצהרים יקום חלד, וה' אלהים עלינו יֵראה ולעיני הגוים יגלה צדקתו!” – – –

התנחומים האלה עודדוני וישעשעו נפשי. חזק ואמיץ בכח האמונה נשאתי רגלי לשוב אל אחי אנשי המלחמה – כי הנה שבו הרומאים להרגיזם ולקלוע אבנים אליהם ממכונותיהם לגרשם מעל החומה, ואחדוֹת מאבנים האלה עופפו למרום ויפלו בחצר המקדש. – עוד אזני קשובות לאמרות קדש הנשמעות מפיו יראיו, בקראם עתה “לה' הישועה!” – והנה נשמעה מאחרי קול יללת המ­ֹשֻגע, יהושע בן חנני, בהתהלכו בחצר החיצונה ובקראו בקול פחדים את קריאתו הנוראה:

קוֹל מִמִּזְרָח, קוֹל מִמַּעֲרָב:

קוֹל מֵאַרְבַּע רוּחוֹת הַשָּׁמָיִם:

הוֹי עַל יְרוּשָׁלַםִ וְהַהֵיכָל!

הוֹי עַל חָתָן וְכַלָּה!

הוֹי עַל כָּל עַם יְהוּדָה!

לדברים האלה נפוגותי ונדכאתי עד מאד. “הוי על חתן וכלה!” – חשבתי עם לבבי – והאם לא צדק המשגע בקריאתו? – ומה אחרית צפורה ואסתר, הנאהבות והנעימות? ומה גורלי וגורל יהודה אחי? והאם טוב גורל כל עמנו מגורלנו אנו? הן כל זאת באתנו כדבר המשגע ואחריתנו מי ישורנה!

מבלי פנות אל האיש הקורא הלכתי הלאה ולבי הגה נכאים בדבריו אשר תשמענה אזני מאחרי – ואבן גדולה התעופפה מעל לחומה, וּבעברה מעל לראשי לא נשמע קול מפלתה על אבני הרצפה, כי התנקשה בגוף רך אשר נפל עמה. ובשובי על עקבי מצאתי את יהושע בן חנני שוכב גלוי עינים ופניו למעלה, וצלעותיו שקועות אל תוכו – כי נשברו יחדו מהלמוּת האבן הכבדה אשר פגשה בו ותפוצצהו³¹⁹.

ועדת האנשים אשר עזבתי זה מעט סובבה את החלל, ואחד מהם קרא: “הנה זאת נבלת העורב המבשר רעה – כן יאבדו כל עושיה, ה', ואוהביו בצאת השמש בגבורתו!”

“אמן!” – ענו כלם פה אחד.

וקול רעש גדול נשמע מעל החומה, קול תרועת מלחמה. שויתי רגלי כאילות וארוץ ואבוא אל אַחי ברגע אשר הריעו בשמחה: כי גדוד שלם עלה על החומה עם נשריו ודגליו יחדו, ואחינו הכינו לו מטבח כדרכם ויבתקוהו בחרבותיהם עד כי לא נותר ממנו גם אחד, וכל דגליו ונשריו נשארו בידי אחינו, הצוהלים ומריעים על חומת משגבם, ועיני האויבים רואות וכלות³²⁰.

––––––––

עוד אנחנו שמחים וצוהלים על נצחוננו במקום ההוא, והנה תמרות עשן ואש מתלקחת עולה משער קיפנוס! כי בהיות עיני כל ערוכות אל מקום המלחמה בראש החומה, התגנבו הרומאים אל השער מתחת ויציתו בו אש. ממנה נתכו פחי הזהב אשר על הדלתות, והאש אחזה בקרשיהן ומשם נגעה בקורות האילם הנשאר על יד השער מעבר מזה ותלך הלוך וגדול ותגיע עד האילמים האחרים, לא נשאר בלתי אם הטור התיכון אשר לאילם הדרומי, הוא,,אילם המלך". אל האילם ההוא התמלט כל ההמון הנמצא בקרבתו, כששת אלפים נפש במספר, ובשמעם לקול איש מתנבא בקרבם עלו יחדו על הספּוּן הגבוה; שם התיצבו לראות בישועת ה' אשר תֵּעשה לנו עוד בלילה הזה, כדבר האיש המתנבא. ומרים אשר מאנה לסמוך על הנס, עזבה את הזקנה המתחזקת באמונתה, ותרץ אלינו למצוא בנו מחסה עז. ואנחנו כלנו חשנו מפלט לנו מפני הלהבה הלוהטת סביבנו ונמלט את כל יתר הנפשות הנמצאות בין טורי האילמים הבוערים, ונביאן אל החצר הפנימית, וגם אנחנו באנו שמה אחריהן.

בליל זה בכו אבותינו על שרפת הבית הראשון, בליל זה בכינו מרה גם אנו על האש האוכלת סביבותינו, באפס עצה להציל מחמדינו מיד להבה. המקדש אשר זה מעט הופיע בהודו והדרו מנגה אור השמש בבואה, שב ויתנוצץ מאש פלדות הבוערת משלושת עבריו, כמו היה ללהבה גם הוא. למראה הזה נבקה רוחנו בקרבנו וכמעט היינו נכונים לטרוף נפשנו בידנו ולשים בפעם אחת קץ ותכלה לכל ענינו ומרודינו. אך כעבור הבהלה הראשונה ובראותנו כי ארמון ה' עודנו עומד על תלו בכל יפעת קדשו ותועפות עזו, שבה אלינו רוחנו, ותחזק אמונתנו באלהי משגבנו, ונקם ונשבע יחדו במֹעל ידינו, כי כל עוד נשמתנו בנו לא נתֵּן להאויב לנגוע בו, כי כאיש אחד נעמוד לפניו עד אשר יעשה ה' תשועה לנו במקום קדשו. כי האמנם יתן אלהים את מעון כבודו ביד זרים להשבית מטהרו ולהשחיתהו? הדבר הזה לא יתכן לעולם! אנחנו שלֻמי אמוניו לא נעזוב כבודו ביד צר; כל עוד כתפנו לא נפלה משכמהּ, כל עוד זרוענו מושלת לנו נעמד על נפשנו ועל מקדש אלהינו – וה' הטוב בעיניו יעשה!

הלילה עבר והשחר הפיץ ענן אורו, עוד מעט והשמש יצא על הארץ וקרניו הראשונות פגעו בכדוני הגג ויגיעו אל גֻלת הזהב אשר על פתח ההיכל. והנה הן מתרוצצות ומתפוצצות סביביה, מהן אור חדש זרוע לנו כשמש חדשה העולה ממקום הקדש, להופיע על ההר הזה, העשן כלו מאש האוכלת את ספּוּני אולמיו. לאור זה התעוררו כהני ה' בימים הטובים מאלה, לשקוד על עבודת הקדש³²¹, ולהביא את עֹלת הבקר ולתת ברכה לעם אשר בחר ה' לשכנהו במקום הזה, והלוים היו נותנים בשיר קולם ובזמירות הריעו לו. עתה הנה המזבח שומם זה שלשה שבועות, הכהנים ירו מעבודתם והלוים חדלו משירם וזמרם. אך עוד ידם אמונה לה' ועמו – כי תחת המאכלת וכלי השיר אחזו בחרב וחצוצרה. רבים מהם הראו נחת זרועם על ראש החומה, בעמדם לימין גבורינו הנלחמים בעד עיר קדשנו ובית אלהינו. עתה הנה שבו נאספו אל מקום זה נוסד לעבודתם קדש, גם הקהל רב מאד, ושתי העזרות הראשונות מלאות ממנו עד אפס מקום. אך לא מטוב לב נקבצו באו – כי כעדרי צאן נדחקו יחדו מפני האש הגדולה הבוערת להם מסביב; לא זבחים ומנחות הביאו אתם לכבד את ה' מהונם – כי נפשם ריקה זה כמה ומעי כלם חמרמרו מפני זלעפות רעב. ובכל זאת עודם מתחזקים בשם אלהיהם, עוד לבם מלא תקוה כי קרוב יום ה' וישועתם לא תרחק עוד. הנה נפשם מלאה מהדר ההיכל בהופיע עליו השמש נהרה, ולבם ובשרם ירננו אֵל חי. רוח חן ותחנונים שפוכה על פני כלם ונפשם תכלה להשתפך בצקון לחש ולשלם פרים – שפתיהם. מבלי כל פקודה ומשמעת נבדלו הלוים מתוך ההמון ויבואו אל שתי הלשכות אשר מתחת לעזרת ישראל ופתחיהם אל מול עזרת הנשים, ועד ארגיעה יצאו משם כמאתים איש ובידיהם כנורות ונבלים ומצלתים וכל כלי שיר³²², ויעמדו במשטר על חמש עשרה המעלות העולות מעזרה הראשונה אל השניה. הנשים עלו על היציעים העליונים והאנשים עמדו מתחת, כבחג נסוך המים³²³; אך לא מים נסכו פה לפני ה' כי אם דמעות חמות, אשר ירדו מעיני כל כנחל שוטף, לקול רננת הלוים, בשפכם לפני ה' שיחם בפסוקים לקוטים מזמִרות דוד, אשר תוכנם עולה בבד עם תכונת נפשם ומצבם לעת הזאת. הנה קול חלילים נשמע בלחש, כאנחת לב נשבר ונדכה; הנה המית נבלים עונה אחריה בדממה, כנפש הֹמיה ומשתוחחת מעֹצר רעה ומיגון, ולקול ענוּתם צללו שפתי המשוררים בתפלה ותחנונים לאלהי מרום לאמר:

אֱלֹהִים! בָּאוּ גוֹיִם בְּנַחֲלָתֶךָ.

– שָׂמוּ אֶת יְרוּשָׁלַםִ לְעִיִּים

נָתְנוּ אֶת נִבְלַת עֲבָדֶיךָ מַאֲכָל לְעוֹף הַשָּׁמַיִם

– ­– בְּשַׂר חֲסִידֶיךָ – לְחַיְתוֹ אָרֶץ.

שָׁפְכוֹ דָּמָם כַּמַּיִם סְבִיבוֹת יְרוּשָׁלִַם וְאֵין קוֹבֵר.

לָמָּה ה' תַּעֲמוֹד מֵרָחוֹק,

– ­– תַּעֲלִים לְעִתּוֹת בַּצָּרָה?

לָמָּה פָנֶיךָ תַּסְתִּיר,

– תִשְׁכַּח עָנְיֵנוּ וְלַחֲצֵנוּ?

אַף-זָנַחְתָּ וַתַּכְלִימֵנוּ וְלֹא-תֵצֵא בְצִבְאוֹתֵינוּ

תְּשִׁיבֵנוּ אָחוֹר מִנִּי-צֶל, וּמְשַׂנְאֵינוּ שָׁסוּ לָמוֹ

הֲשָׁכַח חֲנוֹת אֵל, אִם קָפַץ בְאַף רַחֲמָיו סֵ—³²⁴

אַתָּה תָקוּם תְּרַחֵם צִיּוֹן!

כִּי עֵת לְחֶנְנָהּ, כִּי בָא מוֹעֵד.

קוּמָה עֶזְרָתָה לָנוּ, וּפְדֵנוּ לְמַעַן חַסְדְּךָ

התחנונים האלה הנשפכים בנגנות התוגה נגעו עד נפשנו ויגֹרו כל עצבותנו – וקול קורע לבבות, קול זעקת כל המוננו הרב הנדחק אתנו, כל הנפשות הרעבות והיעפות, הנוגות והנמוגות, נשמע מכל פנות העזרה בקראן אל ה' בחזקה, עד כי לא נשמע עוד קול המנגנים והמשוררים מפני קול בכי העם. נשים רבות התעלפו על היציעים באין עוד כח לבכות, הילדים והילדות קרעו שמים בזעקתם מרה, בין האולם ולמזבח בכו הכהנים משרתי הקדש, וקול הלוים נחבאו, שבתה נגינתם מעקת לב והמית קרב, גם אמיץ לבו בגבורים לא יכל להבליג עז על שֹד ויתן בבכי קולו – כמו נבא לנו לבנו כי זאת הפעם האחרונה תחזינה עינינו את בית אלהינו, נשא כפינו ולבבנו אל דביר קדשנו ותשמענה אזנינו שירות היכל, נגנום עבדי ה' העומדים לפניו בבית הזה לשרתו!

כתום התפלה והבכי והקולות חדלו, קם יוחנן ושמעון, וגם אני ויהודה אחי נלוינו עליהם, ונלך אל העזרה השלישית. והמון נערים פרחי כהונה שבו עמנו אל שתי העזרות הראשונות ובידיהם סלי תאנים, שארית הברכה הנמצאת בבית ה', לחלקן בין הנשים והילדים הנדחקים שם, תאנה אחת לנפש. את הנותר חלקנו לזקנים החלשים אשר בתוכנו, ויתר העם גם כל אנשי החיל נשארו בנפש ריקה – כי לא נשאר עוד מאומה באוצרות הקדש.

“אם לא יעשה ה' תשועה עוד היום הזה, אז אבדנו כלנו אבדנו!” – חשבנו עם לבבנו, אך זמותינו לא עברו פינו.

––––––––

אחר הצהרים החלה האש להשקע, והנה חיל הרומאים עוברים דרך השער ההרוס ופושטים אל החצר החיצונה! למראה הזה רֻתחו מעינו ותבער כמו אש קנאתנו וכאיש אחד קמנו ונצא דרך השער המזרחי, הוא שער שושן³²⁵ ונתנפל בחמה שפוכה על מחנה האויב ונפרץ בם כדבים שכולים וכזאבים בעדרי צאן. לשוא הציבו מגניהם כמו נד, לריק הערו כחם ולבבם להחזיק מעמד – כי בשטף מים כבירים הרסנו אליהם, וכרוח סערות בקענום. וקולות אדירים נשמעו מקרבנו לעוררנו ולהוסיף אמץ בלבבנו. לימיני נשמע קול האיש הזקן בעופפו מטהו למעלה ובקראו בקול כרעם: עורו, בני יעקב! יחתו גבוריך, עֵשו! היום הזה יעשה ה' תשועה גדולה! הנה רוחות החשמונאים מרחפות על פנינו! הנה כבוד ה' ומהיכלו יתן קולו! מלאכי צבאות ידֹדון ידדון ומן השמים ילחמו לנו!".

רוחנו אש אכלה, נפשנו גחלים להטה ומחנה האויב אֻכל כקש יבש. אבל ישועתנו רחקה וה' סר מעלינו ויהי ערנו. אלהי ישראל שחת רחמיו מעמו, זנח מקדשו וכלה ונחרצה נתכה על שומם!

מראש מגדל אנטוניה ראה טיטוס את תבוסת מחנהו, ויתן אות ממרומיו וכל צבאותיו חשו עלינו כארבה. עד מהרה בא גם הוא עם רוכביו ופרשיו, ויסבונו כדבורים, ויאפפונו כמלאכי זעם, מפניהם נחתו אחינו ויסגו לאחור. עוד שתי פעמים התנפלנו על האויב בהריקנו שארית גבורתנו. חרבות אחינו רוו מדם חללים וחניתותיהם שבעו מבשר אבירים, ובהשבר כל נשק יד נלחמו באבן ובאגרוף, חנקו בכפיהם אף נשכו בשניהם. אבל לאחרונה כשל כחנו, חיל האויב הלך ורב וידי אחינו הלכו ורפו, ובנטות היום הפך חילנו ערף ושות שת השערה. והאויב חש בא אחרינו, ועזרת הנשים מלאה ממנו, וברוב עמל הצלחנו להמלט מפניו דרך שער ניקנור על עזרות ישראל והכהנים ולסגור את השער מאחרינו. בשובי גם אני אחור ראיתי את גופת איש השיבה מתגוללת בפתח השער – כי נרמס ברגלי העם בהחישם מפלט להם אל החצר הפנימית.

עוד לא שאפנו רוח מן המהומה והמבוכה אשר קמה בתוכנו, בהדחותנו אל שתי העזרות, הצרות להכיל את כלנו יחדו, והנה נעתם חלל העזרה האחת מגאוּת עשן אשר התאבכה ממעל לשער ניקנור! כי הָשלך לפיד אש מיד אויב דרך חלוֹן הזהב ויפול בלשכה אשר לימין השער, היא,,לשכת פנחס המלביש"³²⁶, ששם בגדי הכהנים לארבע ועשרים המשמרות ערוכים ושמורים בתשעים וששה ארגזי העץ, העשוים בקירות הלשכה לכל עבריה³²⁷, והאש אחזה בם ותהי כל הלשכה ללהבה, ממנה התלקחו האכסדראות אשר מסביב לקירות העזרה, והנה מבול אש מסביב לנו! מפניו נס המוננו אל כל רוח; אלה פרצו דרך השערים צפונה ודרומה, ששם קדמום הרומאים בלהט חרבותיהם, ואלה חשו מפלט להם אל ההיכל. אבל עד מהרה באו הרומאים אחריהם וימלאו את כל פִּנות העזרות והמקדש, ויערכו מטבח נורא לכל הנופלים בכפם. על המזבח ועל כל סביביו נערמו חללים לרוב מאד, איש ואשה זקן ונער גם יחדו, גם על עוללים ויונקים לא חסה עינם, ונהרי נחלי דם שטפו עברו על מרצפת המקדש וירדו עד העזרות ועד החומה והחֵל ועד החצר החיצונה. משם נשמעה אנקת ששת אלפים נפש בהֵעלותם על מוקדם! עד הרגע האחרון חכו לישועה, ויעמדו על משמרתם בראש הספּון התיכון אשר לאילם המערבי, עד אשר ראום הרומאים ויציתו את האילם באש וכל אשר היו עליו כלו מיד להבה³²⁸.

וטיטוס על כל שריו וראשי חילו עברו דרך פתחי המקדש ויבואו אל ההיכל ואל קדש הקדשים, וגם בירוניקה אהובתו נלותה עמו לראות כבלע את הקדש³²⁹, ויחדו השתוממו על הדר כבוד עזו ויפעת קדשו ויתנו עדיהם כי אין על עפר משלו ובכל ארצות הגוים אין כמהו³³⁰. אך עד מהרה שבו אחור בבהלה כי מלא העשן את כל הבית עד מחנק נפש.

והרומאים בחמת קנאתם ואש עברתם לא שמעו עוד קול מושל ומצַוה, ויהרגו וירצחו וירמסו ויטרפו הכל באין מציל, גם עטו אל השלל ויבוזו את כל הבא בידם וימלאו חוריהם זהב ויקרות עד אפס מקום. כשדי שאול קפצו בין להבות האש אשר הקיפו את כל הר הבית, וקול תרועתם ומצהלותם, קול רעש האש המקרקרת קירות, קול צעקת הנלחמים על נפשם, שועת המומתים, אנקת החללים ויללת כל אנשי העיר, אשר לרבבותיהם עמדו עם נשיהם וטפם ברחובותיהם ויעוררו זעקת שבר וירבו תאניה ואניה על שרפת בית מקדשם – כל הקולות האלה התבוללו יחד והד ההרים מסביב לירושלים ענה להם ובקול כמהם הרעים, ויגדל את הרעש והשאון והמהומה והמבוכה. לאור הלהבה הגדולה אשר הקיפה את המקדש נראו כהנים הרבה בעמדם על חומתו ממעל, משם הסיעו את הכדונים וישליכום על ראשי הרומאים המתרוצצים תחתיה להגדיל המדורה. ושנים מראשי המשמרות, מאיר בן בלגה ויוסף בן דלעאי, בראותם כי אפסה כל תקוה, קפצו אל להבות האש הבוערת במקדשם ובאוַת נפשם נשרפו עמו יחד³³¹.

ומה מאד כלתה נפשנו גם אנו לעלות על מוקד מקדשנו ולא תראינה ענינו אידנו! אך חזקה עלינו שבועתנו אשר נשבענו להלחם עד בוא קצנו, והיא אשר נתנה אמץ בלבבנו, לפרוץ אל החצר החיצונה ולהבקיע לנו דרך בין רבבות האויבים המשוטטים בהר הבית, עד הגיענו אל הגשר העולה משם אל הר ציון, ונמצא מפלט לנו בעיר העליונה, מאחרי החומה הישנה. שמה הביא מעשרוס גם את מרים אלמנת אלעזר, בנטלו אותה על זרועותיו, כי לא עצרה הנהלאה כח ללכת, ואני ויהודה אחי היינו למגן לו בכל הדרך עד בואנו יחדו אל מחוז חפצנו. שם נמצא לנו גם מעט אֹכל, שארית המזון האצור בבתי השועים; אבל במה נחשב הוא? כי לא היה די השיב נפש כלנו בלתי אם לימים עשרה, וגם זה במדת רזון זעומה, אשר לא תשפוק לסעוד לבב אנוש ולהשיב אליו כחו.

ומה תהי אחריתנו ככלות גם זה? ומה בצע בעמדנו עוד על נפשנו? הן ה' הסתיר פניו, הסיר חסדו ממנו, והנה באנו עד הלם – היש עוד תקוה להתגבר על אויבנו עז ולגרשהו מפנינו? הנכנע מפניו למען הציל את השארית הנמצאה?

על הדבר הזה המתקנו סוד בהאספנו יחדו, וקנאינו גמרו אמר כי להכנע מפני האויב לא נוכל, אחרי אשר אחת נשבענו בשם ה' לבלתי נשוא עלינו עול זרים כל עוד נפשנו בנו³³², רק אם יואל האויב לתת לנו לצאת מן המקום הזה בכלי נשקנו המדברה, נעזוב את העיר בידו ונצא אל אשר יהיה רוחנו ללכת. ואם לא יאות לנו האויב גם בדבר הזה, אז נחזיק במעזנו, ועוד חללים אין מספר יפלו מחילו עד אשר יצלח ללכוד את הר ציון משגבנו.

העצה הזאת ישרה בעיני כלנו – כי כל עוד לא נכנענו תחת עֹל זרים, חפשים אנחנו לנפשנו לחיות על פי דרכנו. ואולי עוד נראה בהמיר ארץ, ובחליפות עתותיה נמצא יד לנו לשוב אל המקום הזה, ולבנות חרבותינו ולהשיב מקדשנו על מכונו ולהיות לעם שקט ושאנן ההולך בשם אלהיו, אשר זה כל מאויינו ומשא נפשנו.

את הדבר הזה אשר גמרנו בינינו השמענו ביום המחרת באזני טיטוס ושריו, בהפגשנו יחדו על הגשר אשר בינינו. ויהי כשמוע טיטוס זאת ויחר אפו, ויצו את אנשי חילו לשרוף את כל חלקי העיר אשר נפלו בידם ולעשות ביהודים כרצונם. רק אלה אשר יצאו ביום הזה מעיר ציון לבקש חסדם, הם יזכרו לטובה; אותם יביאו אל הר הבית ויחזיקום בחומה אשר לעזרת הנשים, שם יחקר דינם להפליא בין הנופלים אליהם מאנשי המלחמה ובין אלה אשר לא ערכו קרבות עד כה. – אז שֻדדה העיר התחתונה וגם הפּרור עֹפל אשר להר הבית דרומה, וכל הנמצאים שם מן הזקנים והחלשים הֻ כו לפי חרב, והצעירים והבריאים לֻקחו בשביה להמכר ממכרת עבדים ושפחות. ואחר שלחו הרומאים אש בבית המועצה והארכיון, בהיכל הילני המלכה ובכל יתר ההיכלות והארמונות הנאוים והנהדרים, וכל הבתים הגדולים עם הקטנים עם רבבות החללים הצבורים בהם, חללי החרב והרעב והדבר, כלם נשרפו ויהיו לאֵפר.

ביום ההוא התירו יוחנן ושמעון לכל האנשים אשר לא נשבעו שבועת האָלה, לצאת אל האויב ולבקש להם רֶוח והצלה כאות נפשם. ויצאו אליו בני ממלכת הדייב, אשר היו באמנה אתנו עד כה, וגם רבים משועי עיר ציון אשר יראו לנפשותם, ויצו טיטוס לתתם במשמר עד אשר יפרש מה יעשה להם.

בין הנופלים אל טיטוס היו גם שני כהנים מן הממונים על בית ה', יהושע ופנחס. ובבואם לפניו גלו לו את מסתרי בית המקדש, וימסרו לידו שלחנות ומנורות ומזרקות וכפות וכל כלי הקדש וכל היקרות הטמונות והחמדות הגנוזות אשר נצולו עד כה מן האש ומן האויב; בהן גם פרכת למסך ואֹצר התכלת והארגמן ותולעת השני ואֹצר השמן הטוב וגם כל ראשי בשמים לקטרת הסמים – ובזה פדו בשלום נפשם, בחנו אלהים – וימלטו!

ומרים ראתה כי היתה הרוָחה – כי התירו אחינו ידם מעל החפצים בשלום וגם האויבים יתנו להם חנינה, ותכל נפשה לצאת אל הרומאים גם היא. ויהי דברה אל מעשרוס עבדה נאמן ביתה מלפנים, להוליכה אל המחנה ולהיות למגן לה בדרך עד הגיעה שמה. ואנכי לא הניאותיה בשמעי זאת מפיה, אחרי דעתי אותה, כי מעודה חסרה לה הרוח אשר פעמה את צפורה ואסתר להפליא עלילה ולהיות נכונות לכל תקרֹבת בעד החֵרות אשר אליה אנחנו נושאים את נפשנו. אך התבוננתי אל מעשרוס מבחר גבורינו, לדעה מה יעשה עתה: היפול גם הוא אל הרומאים לבקש חסדם כגברתו זו, האשה המצֵרה, הירֵאה מפני אבחת חרב? גם אם יכנע לפניהם – היצלח? הן טיטוס צוה לשפות שלום רק לאנשי השלום אשר לא הניפו חרב על הרומאים, והלא הוא הכם למאותיהם ולאלפיהם וחרבו אכלה בשרם ולא ידעה שבעה! גם אם יתחפש ויתכחש להם, הלא יכירוהו כלם כי הוא זה! לו אין דרך אחרת – חשבתי עם לבבי – כי אם להשיב פני מרים ריקם ולהשאר אתנו כאשר עד כה.

אבל האיש הזה לא בקש חשבונות רבים כמוני! אך רגע אחד השיב אל לבו, ומשנהו גמר אֹמר ללכת עם גברתו אל המקום אשר אמרה לו. ומבלי דַבר דָבר הניח קשתו מידו ויחגור חרבו, ויקרב אלי ואל יהודה אחי וישקנו, ואחר כן יצא עמה. ובהגיעו עד השער, אשר נפתח לפניו על פי פקודתנו, נשק עמודיו ודלתוֹתיו, ויקרא לשלום אל חבריו ומידעיו. וילך אחרי מרים לאִטו עד הגיעם אל מחנה האויב. שם הגיש אותה אל פקיד חיל אשר יצא לקראתם מן האֹהל, ושני אנשי חיל יצאו מטעם הפקיד להוליך את מרים אל הר הבית, מקום אשר היוצאים אל האויב עצורים שם. –

כמעט הנתקו רגלי מרים מן המחנה, והנה קם שאון בגדוד הרומאי, בעמוד לפניהם הגבור היהודי וחרבו שלופה בידו! ועד ארגיעה היתה שם מהֻמת מלחמה כבדה, קול שאגה וצלצל חרבות וחללים רומאים נופלים כעמיר מאחרי הקוצר. אבל אלה כרעו נפלו ואחרים מלאו מקומם, וידחקו אל גבורנו ויסבוהו כדבורים ויפלו עליו מכל עבריו עד אשר נפל שדוד ולא הוסיף עוד קום – כי בתקוהו כלם בחרבותיהם וכחוטבי עצים היו לו. ואחרי כן סחבו את גויתו סחוב והשלך אל העמק, וישובו אל המחנה בקול ענות גבורה ובתרועת נצחון – כמו הגדילו לעשות!

––––––––

עוד הפעם שָׁבת במצור ובמצוק! עוד הפעם עמוֹד על החומה למשמר, כיום כלילה, בידים כבדות ונפש ריקה! היעמוד לבנו אם תחזקנה ידינו להשגב בעיר אשר נגרעה מערכה, כי נסע יתרה בה? הן רֻבה שרף האויב כמו אש ויתרה לתועבה עשה: בית מקדשנו חרב, ההיכל שומם, לא נשאר ממנו בלתי אם קירות ערומים ושחורים, ועליהם תלוים דגלי האויב ונשריהם פורשי הכנפים כמו טשים אלי טרף. גם הוקמו שם פסילי אלהיהם להקריב להם קרבנות ולהקטיר לפניהם מר ולבונה³³³– ועינינו רואות כל אלה ממרום הר ציון וכאבנו נעכר ומכתנו אנושה!

ובכל זאת לא רפתה רוחנו, כי עוד חזקה בנו אמונתנו, אף קשתה עלינו להפרד משארית מחמדינו. הלא זאת היא עיר ציון, קרית חנה דוד, אשר לה שר שירותיו בקדש! הלא זו העיר “כלילת יפי, משוש לכל הארץ” – ואיככה נתננה ביד האויב לחלל יפעתה? – אמנם לא האויב הבא עלינו מחוץ אמץ ממנו בעמדנו למגן לה, כי אם אויבנו הפנימי הוא הכריענו: הרעב הנורא הדימנו ויפיל חרבנו מידנו. רבים מיושבי העיר לא יכלו עוד שאתו, ויבחרו לצאת עם נשיהם וטפם אל הרומאים ולהמכר ממכרת עבדים ושפחות בידי שוביהם. – בעת ההיא הוזל מחיר הזהב ומחיר האדם עד מאד – כי מֹשֹד ירושלים והמקדש ומשבי בני יהודה נמלאו כל שוקי הארצות הקרובות עד כי לא נמצאו להם עוד קונים כי אם במרחקים³³⁴.

עוד רבים חללים הפלנו מחיל האויב בנסותו לעלות בסערה אל חומתנו הבצורה, ועצומים היו הרוגיו בשפכו סוללותיו אל העיר כדרכו. אבל ככלותו מעשהו זה תם כחנו כלה מפני הרעב אשר חזק עלינו מנשוא. ובטרם יפרץ האויב את החומה מפאת מערב, עזבנוה אנחנו מאין אונים. עוד פעם אחת חגרנו שארית כח וננסה להבקיע לנו דרך מעבר אחר. ונרד אל העמק אשר על יד,,עין רוגל", לעבור את החומה מפאת דרום; אבל גם שם עמד חיל כבד ממחנה הרומאים למשמר, ויתיצבו לקראתנו בעבי גבי מגניהם. אז שבנו העירה בלב נואש, ולבל נפול ביד אויבינו גמרנו אֹמר לרדת אל המערות והמחִלות אשר מתחת לארץ.

בבור אשר כרינו באחת המערות ההן טמנתי עם יהודה אחי את אוצר כספנו וזהבנו יחד עם המגלות והזכרונות והסגלות והיקרות אשר נשארו לנו מאבותינו לנחלה. ונשם עליהם אבן גדולה וכבדה, להסתירם מען כל, כי עוד לא אבדנו תקותנו בה', כי השב ישיבנו אל עיר קדשנו כבוא עת לחננה. ואז הדבקנו מתי מספר מאחינו, ונחתור אתם יחדו למצוא דרך בנלוזי התהלוכות ומוצאותיהן חוצה לעיר – כי כאלה רבים עמהן.

והרומאים עלו על החומה ויבואו ציונה ברעש מלחמה, ויערכו מטבח רב לכל הנופלים בידם, ויבֹזו את כל העיר ואחר כן הציתוה מסביב. יום תמים³³⁵ לא השיבו ידם מבלע ונהרי נחלי דמים שטפו ברחבותיה עד כי כבו במקומות הרבה את האש המתלקחת³³⁶. ביום השני כעלות השמש על הארץ זרח אורה על עיר חרבה, שרופה ועשֵׁנה, אשר רצפתה מתֻלעה מדם חללים וחוצותיה מלאים פגרי אדם רב הצבורים לחמרים כאלֻמות שדה בקציר תבואה.

––––––––

ותהלוכות הרבה היו מתחת לעיר אשר נמשכו אל כל עבר ותוצאותן חוצה לה. שם היו מי גחון, הוא השלֹח, אשר מוצאם מאחרי העיר מערבה³³⁷, ועוד בשנות קדם, בשבת עוד היבוסי בירושלים, היו למים האלה מהלכים בצנורות העירה³³⁸. וחזקיהו מלך יהודה פלג לשטף הזה תעלות³³⁹ וינהלהו בברֵכות, להשקות יושבי העיר מים. בהן הכי נודעו: הברכה הישנה³⁴⁰, העליונה³⁴¹, התחתונה³⁴², ברכת המלך³⁴³ והברכה העשויה³⁴⁴. בין התעלות הכי נכבדה התעלה הנמצאה בסלע הר העפל, אשר ארכה אלף ומאתים אמה ומוצאה אל עמק החרוץ וגני המלך אשר במורד הר ציון דרומה. שם נמצאה כתֹבה חרותה בכתב הצורים ובלשון עברית, המספרת לדור את מעשה התעלה, כי חצבוה משני עברים עד אשר נפגשו החוצבים איש לקראת רעהו³⁴⁵. מעיר עיטם, הרחוקה ששים ריס מירושלים דרומה, שם מעינות נכבדי מים, הובאו מים רבים בתעלה מתחת לארץ דרך בית לחם ירושלימה, ושם עברו בצנורות וברכות דרך העיר³⁴⁶ והמקדש³⁴⁷ ותוצאותיהם אל נחל קדרון³⁴⁸. דרך הברכות היו יושבי העיר יכולים לבוא אל הצנורות ולצאת דרך מוצאותיהם. גם מערות הרבה נמצאו בעיר ובסביבותיה³⁴⁹ אשר יכלו להיות להם למחסה ומפלט בעת רעה, בנפול העיר בידי צר³⁵⁰. כן היתה תהלוכה נסתרה מתחת לארץ, ממצודת אנטוניה אל המקדש; אותה בנה הורדוס בעד החיל העומד למשמר במצודה, למען יוכל לבוא בכל עת אל הקדש ולהשגיח אל היהודים בהאספם על הר הבית בהמון רבה³⁵¹. מעבר לשער שכם אשר מצפון לעיר היתה מערה גדולה המשתרעת מתחת לפרוַר ביזיתא, ובה הסתעפו סעיפים ושבילים אל כל עבר, והם הלכו ורחבו כמשך העתים כרחֹבות קריה – כי מהם נחצבו אבני החומה למקדש הראשון והשני ולכל היכלי העיר ובניניה³⁵². אחד שבילי המערה הזאת הגיע עד גני המלך אשר על יד דרך השער בין החֹמותים דרומה³⁵³ ומשם השתרעה מערה ארוכה שמונה עשרה מיל³⁵⁴, אשר הגיעה עד ערבות יריחו³⁵⁵. אל המערה ההיא, מערת צדקיהו, שאפנו כלנו לבוא, כי תוצאותיה אל יער גדול, הטוב למחסה ומסתר מפני האויב, גם קרוב הוא לים המלח, ומשם נקל להגיע ולבוא אל מצב מכור, אשר עוד לא בא בכף הרומאים³⁵⁶.

באפס תקוה עוד להציל עיר ציון מיד צר, נפרדנו לגדודים קטנים ונרד ממקומות שונים דרך הברֵכות והבורות אל הצנורות ואל המחִלות. שם הפקדנו רוחנו ביד ה' ונלך איש אל עבר פניהו ונתע בחשכת אפלה ונגשש כעורים קיר. הקרה השוררת בחדרי תהו אלה היתה בראשונה למשיבת נפשנו, אבל אחרי כן הגדילה רעבוננו עד בלתי נשוא. במקומות אשר צרה התהלוכה מלכת בה קוממיות, הלכנו על ארבעתנו או זחלנו כנחשים, ופעמים רבות תפשו ידינו בפגרי אדם המתגוללים שם, גוּפות אחינו אשר הקדימו לפנינו לבקש מפלט להם בדרך ישימון זה, אבל כשל כחם ברעבון נפשם וכן תמו לגוע ויאבדו ממתים מחלד. נפשנו ידעה מאד כי גורל כזה צפוי גם לנו, ובכל זה לא רפתה רוחנו, ונבחר למות בירכתי חשך אלה מלהמסר בידי האויב. רבים מאתנו פגרו מלכת, תעו בשבילי התהלוכה ויטו מני ארח זה אחזנו אנו. כן חדל יהודה אחי לענות אותי על קריאתי – אות הוא כי גם הוא נטה אל שביל אחר או תם כחו והנהו מתעטף שם בירכתים בצאת נפשו. אבל בצרתנו זו הגדולה חדלנו מדאוג ומלחוּש איש לאחיו, ובמצוקתנו הנוראה תעה לבב כלנו ובינתנו החלה להסתתר.

––––––––

כמה ארך לנו נודנו זה לא ידענו בנפשנו, כי במחשכי ארץ אלה נצפנו ממנו עתים. גם לא צלחנו עוד למצוא חשבון – כי אור המחשבה נדעך ומזמותינו נתּקו לרגעים, ורק רוח החיה, המושל בכל היקום, הוא נשאנו הלאה, וכן תעינו זמן רב מבלי הדעת. והנה מרחוק נראה לנו מקום צר, אשר אור כהה זרוּע לו מנגדנו כבעד ערפל, ולאור הזה נמשכנו מבלי משים ובשאפנו אליו הגענו אל אחד הבורות אשר בתוך העיר – והנה הוא הבור אשר דרך בו ירדנו אל המערה! כי תעינו בדרכנו בנלוזי התהלוכות העקלקלות, ובמששנו בחשך הלכנו סובב עד בואנו אל המקום אשר ממנו יצאנו.

אבל לשוב ולפַגש חשך לא מצאנו עז בנפשנו, גם לא היו עוד עתותינו בידנו – כי הנה נגלינו להרומאים המלאים כל פִּנות עיר ציון, וכרגע הריעו עלינו בקולם, ויקָבצו אלינו ויאחזונו וישאונו ויעלונו ויסחבונו אתם דרך הגשר הנטוי על עמק החרוץ עד הגיענו אל הר הבית, מקום אשר אסירי המלחמה עצורים שם. כי צוה טיטוס לנו סביבינו צרינו, לבלתי נגוע באנשי המלחמה הנתפשים בכפם, להמיתם ככל עמם – כי אותם הקדיש לימי נקם, להכבד בם לעיני כל הגוים ולעשות בהם שפטים כדי רשעתו. שם מצאתי את יוחנן בן לוי שוכב באחת הפּנות בין אנשי חיל העומדים עליו למשמר. גבורנו זה היה איש מכאֹבות וידוע חלי, ורק רוּחו הכביר המריצהו לעשות גדולות ונפלאות כל עוד אמצתהו תקותו להציל עמי וארצו מיד צר, ובאבוד כל תקוה נתּקו המוסרות אשר החזיקו את גופו הרפה. אז חלף רוחו בעטוף לבו, ויחלש ויאָנש ולא עצר עוד כח לבקש מפלט לו. וכן מצאוהו הרומאים בהתעטף עליו נפשו. ובהגיע הבשורה אל טיטוס שמח עליה מאד, ויצו להחיותו ולרפאותו ולנצרהו מכל משמר. למען יוכל לפאר בו מרכבת כבודו ביום גאונו, בשובו אל רומה בהדר נצחונו.

יתר שאת ויתר עז היה לשמעון בן גיורא – כי בכשיל וכילפות ירד אל אחד הבורות להבקיע ולבוא אל מערת צדקיהו, גם שמן למאור וגם צדה השפיק לקחת עמו לזמן מה, ובכל זאת לא הצליח הוא ואנשיו מאתנו – כי ירט הדרך לנגדם, בפגשם בסלע כבד, ובטרם מצאה ידם לחצוב בו דרך להגיע אל מחוז חפצם אזל הלחם מכליהם, והרעב הנורא הכשיל כחם, ויציק להם עד מות. ובראות שמעון כי אבד מנוס ממנו וימלך עליו לבו לעלות אל הרומאים ולמות מות גבורים על אדמת הקדש, על המקום אשר ראה כחו וגבורתו בעמדו למגן לו. וילבש לבנים ויעט מעיל ארגמן ויט אל התהלוכה העולה אל מקום המקדש, ויעל ויעמוד פתאם לפני הרומאים הנצבים שם, ובראותם איש לָבוש מלכות עולה מן הארץ נבהלו יחדו וינועו ויעמדו מרחוק.

“אני בן גיורא, אשר הרבה את חלליכם. ועתה קראו אלי את שר צבאכם!” – אמר אליהם בגאון מושל.

וימהרו הרומאים ויקראו אליו את טורנוס-רופוס ³⁵⁷, אשר שם טיטוס לשר וממונה על העיר ויושביה.

אבל תאות שמעון לא נתּנה לו – כי לא אץ השר לשפטהו, בחשבו אותו כשבוי מלחמה. ויאסור אותו בזקים וישלחהו אל טיטוס אשר שש עליו בשמחה, ויצו להוליכהו אחריו רומאה ושם יקח נקמתו ממנו במשפט אשר יחרץ לו³⁵⁸.

מכלם הכי הצליח יהודה אחי – כי מצא לו את השביל הנוטה אל מערת צדקיהו, בו הגיע עד היער אשר על דרך יריחו. ביער ההוא נמצאו לו פלטים הרבה אשר הגיעו שמה לפניו וישימוהו להם לראש, ואחרי כן נוספו עליהם עוד אנשי חיל כבירי כח, אשר נמלטו ממבצר מכור בנפל ביד צר. אבל גם שם לא ארכה מנוחתם – כי כאשר בצעו הרומאים מעשיהם במבצר ההוא, סבו את היער ויקיפוהו ברוכביהם ופרשיהם, לבלתי תת פלטה לכל הנמצאים בו, וחיל הרגלי בא עליו בקרדומות ויכרת את עציו ויחשפהו חשפה. ותהי מלחמה עזה בין שרידי גבורינו ובין חיל האויב, הרב והעצום מהם, ותהי אחרית אחינו — להכרית, כי הכום הרומאים מכת חרב והרג ואבדן, וגם יהודה אחי נפל על חלליו במקום ההוא³⁵⁹. אשריהו מה טוב חלקו! כי כגבור היה הודו במלחמה ומות גבורים מת בקרב אחיו על אדמת ארץ אשר אהב סלה.

כל הדברים האלה נודעו לי אחרי כן, בהפגשי עם אַחי השבוּים כמוני, אשר לֻקטו ממקומותיהם לאחד אחד על פי יפיָם וגבה קומתם או על פי שם כבודם וגבורתם, להוליכם אחרי טיטוס בבואו רומאה במרכבת כבודו, להתפאר לפני עמו ולהשתבח בתהלתו.

אכן אֻשר חבל אחי ממני, כי לא חזו עיניו את אשר ראיתי אני לאידי והוָתי, בעברי על פני עירנו השרופה ובהגיעי להר הבית. העיר הקדושה נהפכה כלה למזבח גדול ונורא, וחצר בית ה' – לחצר מות. הזקנים והטף מדלת העם נשחטו במקומותם כבני צאן ודמיהם שטפו עברו כנחלים בכל החוצות והרחובות, ויתר השבוים הובלו אל הר הבית, ועל פי אנשי בֹגדות אשר הורו להרומאים את שרנו ונכבדינו וכל מבחר גבורינו נפרדו כלם למחלקות: ראשי העם וזקניו הוקעו עלי עצים לעיני השמש; הבחורים הבריאים בעם לֻקחו לעבודת פרך ארצה מצרים, לחצוב זהב מהרריה, ואנשי המלחמה עֻתּדו להשלח לערי הארצות, לעשות שעשעים לנפשות הגוים, בהדחפם אל הזירה³⁶⁰ להלחם איש באחיו עד מות או להאבק עם פריצי חיות עד יהיו טרף לשִׁניהם. וכל הנערים מבן שבע עשרה שנה ולמטה וכל הנשים והבתולות היפות והעדינות נמכרו לעבדות עולם. מכל רבבות הנפשות אשר נפלו אל האויב במשך ימי המצור השאיר טיטוס רק ארבעים אלף איש אשר שלחם לנפשם, ויתרם היו לחרב ולטרף ולעבדות ולחרפה ביום הזה³⁶¹.

אבל בטרם יצא המשפט החרוץ על ההמון המובא על הר הבית, מתו מהם עשתי עשר אלף איש מפני זלעפות רעב, כי לא שקדו הרומאים שומריהם לתת להם אֹכל להחיות נפשם³⁶², חוץ מאלה אשר נבחרו להאסר אל מרכבת כבוד טיטוס בבואו רומאה – להם דאגו ועליהם שקדו להחיותם ולהשאירם לפלטה כמצות אדוניהם עליהם. וביניהם נמניתי גם אני לחבורתי ולפצעי, כי אלצוני לחיות למֹרת רוחי ולמות לא נתנוני.

בין ראשי עמנו ההרוגים היה גם נשיאנו רבן שמעון בן גמליאל³⁶³ אשר גלו הבוגדים עונו, כי בראשית המלחמה עמד בראש עמו ויהי אויב ליוסיפוס על תהפוכות דרכו בגליל. גם על ראש רבן גמליאל בנו עופפה חרב האויב, על שיתו ידו עם קנאינו, וכבר חִפשוהו בין השבוים לעשות בו משפט חרוץ³⁶⁴. אך רבן יוחנן בן זכאי השפיק לצאת מיַבנה, ויתנפל לפני חצר הצורר לשום בית נשיאנו לשארית, ויפדה נפש רבן גמליאל מיד שאֹל³⁶⁵. גם ליוסיפוס נִתּן הרשיון להציל נפשות מרעה, ויבחר לו רק משפחות קרוביו ומיֻדעיו, וישתבח במעשהו זה כי הוציאן לחפשי מבלי קחת כפר פדיון נפשן"³⁶⁶.

––––––––

הנה כן היתה אחרית המלחמה כליון חרוץ לעם היושב בירושלים: אלף אלפים ומאת אלף נפש נפלו בחרב וברעב ובדבר, ותשעים ושבעת אלפים נפש לֻקחו בשביה³⁶⁷. מלבד רבבות אלפי אחינו יושבי הגליל ועבר הירדן וערי יהודה, אשר נפלו על חלליהם או הובלו לעבודת פרך או נמכרו לעבדות ולחרפות ולדראון, וכל ערי מושבותיהם היו לחרבה ולשממות עולם, לא נשארו בלתי אם מעט הערים, אשר יושביהן היו באמנה את הרומאים ויפתחו לפניהם שעריהן במרחביה. בפקודת טיטוס נהרסה ירושלים כלה, ומכל חומותיה וארמנותיה ומקדש אלהיה לא נשארה אבן על אבן, לבד משלושה מגדלים שרידי החומה הישנה³⁶⁸, אותם הותיר טיטוס, להראות עזוזו לכל באי עולם, כי מצאה ידו למבצרי מעֻזים כאלה להבקיעם אליו ולהרסם עד היסוד ולהגיעם עד העפר.

עוד הפעם ישבה בת יהודה על חרבותיה כאלמנה שוממה, בֹּכיה ומקוננת על בניה כי יצאוה ועל כבוד בנותיה כי גלה מהן, בהנתנן בידי שוביהן אנשי החיל, להתעלל בהן ולענותן ולמכרן כשפחות חרופות³⁶⁹. כדמות הזאת ערך לו אספסינוס במטבעות זהב וכסף אשר יצק לעמו לזכרון, דמות אשה אֻמללה יושבת לארץ תחת עץ תמר וידיה אסורות בזקים והיא מר לה³⁷⁰.

ומה שונה האויב הרומאי מהאויב הכשדי אשר היה מלפניו! נבוכדנצר הותיר את דלת העם על אדמתם ויתן להם מושל מקרבם³⁷¹. ואת השבוים הושיב בארצו ויתן להם אחזות נחלה למטעי גנים ולמבנה בתים לחיות בשלום ולראות בטובה³⁷², וטיטוס לא חמל גם על שאריתם ויאַבּד מארץ זכרם, ואספסינוס אביו לקח את כל הארץ לנחלה ויחלקנה בחבלים לאשר ירבה במחירם³⁷³. לגולי בבל היו נביאי אל, אשר עמם היו בצרה וישלמו נחומים להם, כי עוד מעט כימי שנות גבר ונפקדה הארץ ושלמו ימי אבלם; ולגולי רומה אין חזון למועד ולא נביא ומנחם, כי אם בוגדי אָון, אשר עמדו מנגד נגעם ויבָּנו מחרבנם ויתענגו על רב אידם! יוסיפוס מאן לקחת את נחלותיו אשר היו לו בסביבות ירושלים, אחרי היותם לחרבה, ויקח מטיטוס שדות אחרים ממבחר אדמת השרון לאחזת עולם³⁷⁴. כשוב טיטוס מירושלים החרבה עשה שעשעים לעם היושב בקסריה, ויותר מאלפים וחמש מאות איש משבויי גבורינו, אשר הובלו אחריו, נפחו נפשם בזירה, ששם הָשלכו לפני חיתי טרף אשר טרפום לעיני כל, או אכפו עליהם בשבטי ברזל לוהטים מיקוּד, להאָבק ולהלחם איש באחיו עד נפלם יחדו חלל. ושחוק כזה עשה אחרי כן לאגריפס ידידו ובירוניקה אהובתו, בסורו עם עדת שריו ומרעיו – ובתוכם גם יוסיפוס – אל קסריה פיליפי עיר משושם, כי מדי הטיב לבו ביין משתיהם נתן שעשעים לנפשם בדמי אלפי אחינו האֻמללים, אשר נשפכו כמים ונבלעו למכביר בחול הזירה! ככה עשה טיטוס אחרי כן בכל מסעותיו, בשובו אל ארצו בתרועה וקול שמחה והמון חוגג³⁷⁵. ושלשת פושעי ישראל אלה, אשר נלוו עליו בכל הדרך ההוא, ראו את התועבות האלו נעשות לעיניהם ברבבות אחיהם בכל עיר ומדינה – ושמחת עולם על ראשם!

––––––––

בין שבע מאות גבורי החיל ממבחר בני יהודה הנודעים לשם, אשר נבחרו לפאר מרכבת טיטוס בבואו רומאה, נמניתי גם אני. רבת שבעה לה נפשנו בדרך נוד עד אשר הובאנו אל העיר בת שבע הגבעות, זו רומה הרשָׁעה וישימונו במשמר בית האסורים אשר ליד גשר נירון מעבר לנהר טיבר ימינה. ולמקץ תשעה ירחים אחרי חרבן עיר קדשנו³⁷⁶ שב טיטוס אל ארצו. אז הוכן חג הנצחון, יום זכרון לעם רומה לגבורות אשר עשה, בקומו על עם שקט, אשר בקש רק לשבת במנוחה, לבל יבזו זרים יגיעו. ויט עליו ידו יכחידהו מן הארץ!

ביום ההוא באשמרת הבקר פקדונו שומרינו וירחצונו ויחליפו שמלותינו וילבישונו מחלצות ויביאונו בעדי עדיים כפי אשר הסכנו לשאת עלינו בארצנו, איש לפי מעמדו ומקומו³⁷⁷, ויעמידונו הכן ללכת אחרי מרכבת כבוד טיטוס דרך שער הנצחון אשר הוכן לו לגאון תפארה. לו ראנו אז איש עובד לתֻ מו, כי עתה חשבָ נו למאֻ שרים בבני אדם, הלקוחים אחר כבור להמנות בקהל השרים הנלוים על טיטוס, בהופיעו בהדר גאונו בעיר ממלכת אביהו. אך הכבלים אשר על רגלינו, ופנינו הקודרים מני יגון הם העידו בנו, כי פאֲרנו שובינו כאשר פאַרנו אנו לפנים את שורינו, ברחצנו אותם למשעי, בשימנו עליהם פתילי תכלת וארגמן ובצפותנו קרניהם זהב – – להקריבם כליל על מזבחנו!

הבקר אור והמסע החל דרך רחוב כּלַמינוס בין היכלי תפארה, מקדשי הוד וגני חמדה ואילמי עמודים כלילי יפי, עד הגיענו אל שער הנצחון. שם נמצאה כבוּדה רבה אשר נהרה מכל רחוב שפנה אל המקום ההוא, ועדילים³⁷⁸ רוכבים על סוסים לבנים וליקטורים³⁷⁹ הולכי רגלי ה—-³⁸⁰ הכל במערכה נכונה לעבור דרך השער לעיני כל בני רומה הנאספים על “שדה מאדים”³⁸¹ לראות במראה. בראשונה נראו המון כמרים לבושי בגדי כהונתם, עוברים בקול רנה ותפלה, בנשאם על כתף את פסילי אלהיהם העטופים תכלת וארגמן ותפושים כסף וזהב. אחריהם הובלו בחצוצרות וקול תרועה כל הקרבנות והמנחות, המקֻדשים לאליליהם לכבוד היום הגדול הזה, אחריהם עברו נערי האצילים לבושי מכלול, נושאים כל סגלות העיר ושכיות חמדותיה, כל כלי הכסף והזהב והיקרות והרקמות השמורים במקדשיה והיכליה משלל כל הארצות והממלכות אשר בזו הרומאים במלחמותיהם מאז ועד הנה. אז הופיע הקיסר אספסינוס במרכבת זהב עם טיטוס זרוע עזו ועל ידו דומיציַנוס בנו השני, רוכב על סוס צחור לפני המון שרי הצבאות הרוכבים אחריהם, כלם לבושים תָּאגות בוץ בוץ ברקמת זהב ועל ראשיהם זרי דפנים³⁸² לאות נצחונם. אחריהם זקני אנשי החיל נושאים באגנות כסף אבני חן, גלילי זהב יצוק ומשי כבד ויקר – שלל ארצנו אשר בזו במלחמה. אחריהם שנהבים ופרדים ועיָרים ומכל החיה והבהמה והעוף הנמצאים בארץ הקדש ובמדינות אשר על גבולותיה גם אריות ולבאים ונמרים ודבים מסוריה וערב והלבנון הובל בכלובי ברזל ועברו דרך השער – הן הנה חיתו הטרף המתכלכלות זה שבועות וירחים מבּשר אחינו לעיני טיטוס ושריו בכל הערים והמקומות אשר עברו! אחריהם הובאה מערכת צמחי הארץ הכבושה ומבחר כל עץ ופרח הנמצא בה: עצי גפן ורמון וזית ותאנה ואגוזים ובטנים ושקדים, ארזי לבנון, פנג יריחו, שושנות העמקים וחבצלות השרון וכבוד כל יער וכרמל³⁸³.

וקול חצוצרות השמיע ברמה כי הנה צבאות החיל באים! בראשונה עברו הפרשים על סוסיהם האבירים, ואחריהם חיל הרגלי, כלם לבושים בגדי תפארה, חרבותיהם החליפו בענפי זית ועל ראשיהם זרי דפנים ופיהם מלא שירי עז וגבורה ונצחון. אחריהם עברו מכונות המצור ואילי הברזל אשר שחתו מבצרינו ויהרסו חומות עיר קדשנו. ומאחריהם חפּות גדולות וגבוהות ויריעות אין מספר, ממֻלאות תמונות כל המלחמות אשר נלחמו בגליל, בעבר הירדן, ביהודה ובירושלים, תמונות ההרג וההרס והשרפה והחרבן והשבי והבזה והמלקוח, כלן עשויות בידי חרשי צירים אשר תארו הכל כבמחזה. אחריהן כל שלל יהודה וירושלים, כל עשר כבוד העם אשר השמידו מפניהם, ואחריהם כלי בית מקדשנו: שלחן הפנים והמנורה וכל כלי הקדש ופרכת המסך אשר להיכל גם מבחר קדשנו ותפארתנו – – ספר תורת משה אשר שדדו מבית ה', כל אלה נשאו אויבינו אנשי המלחמה בעברם לפנינו בקול שירה וזמרה, ולעמתם ענה המון רבה בצהלו לקראתם ברעם קולו:

"Evoe! Judaea est devicta! Judaea est capta! "³⁸⁴

והקול הלך וגדל על כל סביבינו עד כי חרדה הארץ תחתינו.

מה אעידה, מה אַשוה לנו, אֻמללי בני ציון! מי ימלל סערת לבנו ורגשת כל חושנו בנו, בעמדנו ביום ההוא על יד שער הנצחון כעדר בתוך הדברו, כלנו אסורים בכבלים ולנגדנו כל המראה הנורא הזה! הן כל הרע אויב בקדש, ועודנו מסתולל בנו לחללהו לעינינו ולנאץ שם אלהינו לפני כל המונו ועלז בו! ויושב בשמים יחשה יתאפק?! אי שמים! לוּ יכלנו לבכות על שברנו, אז הטבענו את כל הככר עם כל המונו ושאונו בנהרי נחלי דמעותינו; לוּ יכלנו לשאת קול צעקה, אזי קרענו שמים בזעקתנו, הקשינו לשאול את אלהינו ואלהי אבותינו: על מה ולמה באתנו כל זאת?! אבל אַל לנו בכות על שברנו לעיני אויבינו! חלילה לנו להתיפח על מר נפשנו, בעוד צוררינו צוהלים כאבירים לנגדנו! התחזקו אחינו העברים עוד הפעם הזאת, שימו לבכם חזק מצוּר, אל ירך ואל יכאה ביום מסה, פן ישמח עלינו צרנו; יתפוצץ לב העברי בקרבו לרסיסים ואל יחורו פניו מפני אויבו בנפש! בוז לך, רומאי ארור, את דמינו תוכל לראות כמים המוגרים, אבל לא את דמעותינו, אותן לא תזכה לראות עד העולם!

––––––––

הגיע המועד להעביר גם אותנו דרך השער ולכלול בנו תפארת חגם ומשושם. הנה המנצחים והמנֻצחים נפגשים – שם המון רבה, רבבות אלפי אדם נדחקים יחדו על המישור הגדול והרחב אשר בין נהר הטיבר וגבעת קוירינוס, והם מלאים את כלו עד אפס מקום, והמוניהם נשקפים מן היציעים, מענפי העצים ומגגות הבתים וההיכלות הקרובים בכל עבר ופנה, במרום ובשפל ראשי אדם רב מָפנים מָפנים בעינים לטושות אל מתי מעט היהודים, שבויי המלחמה, האסורים מקשת, והם הולכים קוממיות, ושפתיהם נעות בלאט, בנשאם תפלה אל האל אשר הסתיר פניו מהם! אכן לא על נפשם הם מתחננים לפניו, אחרי אשר הסיר משפטם, בהניעו אותם בחמתו אל העיר הזוללה אשר אכלה את עמם בכל פה, – אך גמול ושלם הם מבקשים ממנו, להשיב נקם לצריו המתעללים בשם קדשו ומתהללים באלהי מעזם. הגם זאת לא יעשה ה' למען שמו המחלל? אכן בטוחים אנחנו כי תוחלתנו זאת, למצער, לא תכּזב, ואם לא תראינה עוד זאת עינינו, יראוה בנינו אחרינו. כי העיר החנֵפה והרשָׁעה, המשתרעת על שבע גבעותיה כגפן סורחת, הנה הרקב עולה בה להשמיד שרשיה מתחת; עוד מעט וגם קצירה ייבש ופריה כאבק יעלה. בעקב עָשרה הנפרז יאחז עני וריש נורא, אשר לא היה כמונו בתוכנו מאז היינו לגוי, וגם אחרינו לא יהיה בעמנו לעולם! שם על עמודי השיש, המחֻשקים זהב, מטפסים ועולים המוני אנשים שכּורים, גלויי ראש וחשופי שת, הם ערות רומה, קלון מרכבות כבודה, – ולהם ולמענם עשתה את היום הזה, כי המה הרבים בקרבה. כאלה לוּ ירבו בתוכה ולא ימעטו, אז יקרב קצה לבוא וימיה לא ימשכו. כן תעשה לה, אלהינו, כי אם צדקתך לעיר הרשעה הזאת כהררי אל, הן גם משפטיך תהם רבה! ³⁸⁵.

ככלות שאון ההמון הרב, אשר הרעיש כים בשׂוא גליו, בראותו את השבוים היהודים מובאים דרך השער, קרב אלינו הפרפֿקטוס³⁸⁶, הרוכב על סוס שחור כעורב וסביביו עדת עדיליו וליקטוריו, ובידו מגלה עפה, בה רשומים שמות כל האסירים והמשפטים החרוצים עליהם. ויקרא לפנינו מעל הגליון את שם כל אחד מאתנו ומשפטו החרוץ, בהחשבנו יחדו לעבדים פורקי עול, אשר התפרצנו מפני אדוניהם. חוץ מבני ממלכת הדייב, אשר לא הובאו בעול רומה. להם הוקל המשפט להשאר בה לערבון, לבל תוסיף משפחת המלוכה אשר על נהר חדקל, להתקומם על רומה ולשית יד עם המתפרצים מפניה³⁸⁷. וכהתמו לקרוא לקחָנו אחד אחד לגמר דינו, ובלי אֹמר ודברים רק בחבוק ידים ונשיאת עינים למעלה, לאמר: “ה' ינקום דמנו!” נפרדנו איש מרעהו לעולם.

––––––––

ראשונה נלקח מאתנו ראש גבורינו, שמעון בן גיורא. הוא הוּצא אל הורג. בהפשיט הלקטורים את בגדיו מעליו עד החלצים, שמו חבל על צוארו ויסחבוהו אחריהם בכל הדרך, וידושו בשרו בשוטים ובעקרבים עד הגיעם עמו אל שן הסלע הטרפעי³⁸⁸, משם הדפוהו לאחור וכל עצמותיו נשברו כשבר נבל יוצרים.

האות נתּן כי מת אויב רומה, והחצוצרות הריעו תרועה גדולה, והכהנים הקריבו זבחי תודה והעם צהל קולו בראש המיות. – אז נקרא משפט יוחנן בן לוי. האיש הזה נהפך בירחי מספר אלה לגל עצמות מכֻסות עור ירוק. פניו קמטו ושערו כלו הפך לבן, עד כי בֹשו הרומאים להתפאר בו, כי על האיש הזה כלו כחם במלחמה הכבדה, – ויצא דינו להאסר בבור תחתיות ולבלות שם אחרית ימיו אשר לא ימשכו עוד. לשוא קוה יוחנן כי יעשו גם לו משפט מות, לשים קץ ותכלה לכל מכאֹביו! תאות לבו לא נתּנה לו, וכן הובל באזיקים אל בית הכלא אשר כל באיו לא ישובון.

אז נקראתי אני בשמי. עונוֹתי גדלו מנשוא – כי השאתי לאחינו יושבי נהר פרת וחדקל לבוא אלינו וללחום מלחמתנו, גם עשיתי חיל וצבא בגליל, נלחמתי במבצר גמלא ואחר כן הייתי למפקד צבא בירושלים. אי לזאת נגמר דיני להיות לטרף לפריצי חיות!

לשמע אזני רגזתי תחתי, אבל עד ארגיעה אמצתי לבבי ואכין נפשי לכל הבא עלי. הליקטורים פשטו את בגדי, קרעו כתנתי מעלי ויציגוני ערום, לא השאירו לי בלתי אם החגורה על מתני. ויתנו בידי מאכלת קטנה, להלחם בה עם מתקוממי, וינהגוני ויובילוני אל האַמפֿיתיאטרון אשר הכין אספסינוס לעמו, לשעשעהו על פי דרכו. שנים עשר אלף איש משבויי אחינו האחרים עֻתדו מאת טיטוס לכלות חייהם בזירתו, ואנכי לֻקחתי מאחרי מרכבת כבודו להקדיש את המקום הזה בדמי ראשונה.

במנוחת נפש הבטתי סביבי. הבנין ידוע לי, כי כמותו היה גם בירושלים; אותו בנה הורדוס, “העבד הרומאי”, בעשותו חנף לעם זה אשר סגרנו בידו. ואנחנו שרפנוהו בראשית המלחמה ונאַבד כל זכר לו מאדמת קדשנו; אך זה גדול ורם ממנו. הוא עגול וארוך, סביבותיו מושבות במדרגות רחבות זו למעלה מזו ומגיעות עד ארבע קומות. בפודיום³⁸⁹, אשר בקומה התחתונה, תאים מוקפים שבכות זהב, בהם יושבים שרי המלוכה, הכֹהנות הוַסתַּליות³⁹⁰, ובתָּוך להם – משפחת הקיסר וכל נכבדי קרואיה ואֹרחיה. הקומה השניה – לזקני הסינט, השלישית לאזרחי העיר ולפרשים האצילים, והרביעית – לכל המון העם. הקירות והמבואות ואילמי העמודים משוחים בששר וקלועים זרי פרחים. על תאי הפודיום מלמעלה פרושות יריעות יקרות למסך מפני קרני השמש, וגֻלות עִליוֹת יורקות למעלה את מימיהן המהולים במיץ שושנים, להפיץ ריחו לקרר את חם היום והמקום. בתוך לגי החזיון תשתרע הזירה הגדולה, המכֻסה כֻלה בחול דק לבלוע את הדם השפוך. ומנגד לי נשקפים כלובי כל חיתי טרף למיניהם. דלתות כלאיהן נעולות, והן רצות בסוּגר הנה והנה וקול נהמתן אימה – בהרגישן כי עוד מעט ומלאו פיהן בשֹר תאוה ולשונן השלוּחה תלחך דם חם למשיבת נפשן.

––––––––

כל ההמון הרב התבונן אל מבני גֵוי ובַדי עורי, ואיש איש חוה עלי דעתו ומבינתו, ואיש ברעהו התוכח והתערב: כמה אוכל לעמוד בפני הארי הסוּרי, אשר הקדישוני שופטי להיות לברות לו.

מבלי דעת נמשכו עיני אל תאי הפודיום. גם שם ישיחו בי וישערו כחי ואֹמץ זרעותי. ופתאם נתּר לבי ממקומו – כי ראיתי את אגריפס ובירוניקה יושבים בהדר ובגאון בתא אשר על יד משפחת המלוכה, ועל ידם פיליפוס שלישם, ומאחריהם יוסיפוס בן מתיתיהו – והוא מחליק לשונו לאשה אחת היושבת שם בפנה! למראה הזה רתּחו מעי, ואסב עיני מנגד עוכרי עמנו אלה, ואתאמץ למשול ברוחי, לבל יראו זעומי נפשי את כעשי והותי.

“אלף ססטֵרציות³⁹¹ הנני ערב ערֻבה כי ינצח היהודי הזה את האריה הסורי!” – נשמע מן הקומה השניה קול אחד האזרחים, בהראותו עלי באצבע.

“הנני מתערב אתך כי יחזק האריה ממנו – ועוד אַלפּים אוסיף אם לא יקרעהו הנמר ההודי ברגע הגיעו אליו”.

ובכן גם נמר הודי הוכן לי אם תגבר ידי על מתקוממי הראשון, גם לביאה לוּבית ועוד חיתי טרף כהנה וכהנה נכונו לי ולאלפי אַחי, העתידים להיות טרף לשניהן! – כן שמעו אזני מפי האזרחים, בקראם על מושבותיהם את הרשימות אשר נפוצו לאלפיהן בכל פנות העיר, להיות יושביה נכונים לחג הגדול הזה.

“שמעו נא אַחי ורעי! – קרא קול אחר אל המתערבים בנפשי – בעשר ססטרציות הלא תוכלו לקנות כלב יהודי כזה לעבד עולם לכם, ואתם אומרים להוזיל זהב לאָלפים בעד נבלתו במותו!”.

הדברים האלה דבר איש נבזה, הולך יחף ולבוש קרעים, אשר חטמו המלא אבעבועות יתן עדיהו כי לא בנזירים חלקו – וגם האזרח הזה יתקלס בנו וירדפנו בגבה אפו!

ומה בצע בהלחמי ובעמדי על נפשי? – חשבתי עם לבבי – ומה חפץ לי כי אאריך חיי עוד רגעי מספר? הלמען עשות תענוג לעדת הנקלים ההם, המתערבים עלי שם?

כן חשבתי ואשליך את המאכלת הלאה.

אז פרץ ריב בין המתערבים. הראשון שב מדבריו, כי באין נשק בידי, איך אעמוד בפני הטורף הנורא הנכון לקראתי? והשני דרש כסף ערֻבתו. ובעוד הם מתוכחים שם יחדו, נפתח אחד הכלובים, וארי גדול ואיום קפץ מקרבו בקול נהם – כי דקרו העבדים בשרו בשוטי ברזל דרך השבכה, להרגיזהו ולהניעהו ממקומו. כמעט שיצא מכלובו עמדו רגליו על רצפת נחשת בוערה מאש המושמת תחתיה, להגדיל חרון אפו ולהעלות חמתו להשחית. האריה שאג וירץ אל הזירה; שם התנער ויתנודד בכל גופו, ויפער כשאול פיהו, וישלח לשונו האדומה והיבשה, ויחשוף את שיניו החדות והחזקות, אשר רב כחן לפרק גידי ברזל ולטחנם עד דק. ובראותו אותי חפז זנבו ויניע רעמתו השחורה, ויתן כרעם קולו וינהום עלי בנהמת ים. ואנכי עמדתי על מקומי מבלי חת, וזרֹעות ידי שלובות אל מול לבי – כי לגאון עמי היה לי להראות, כי היהודי ישחק למות ולא יחת. האריה החל לצעד אחֹרנית, למֹד את מידת המרחק אשר בינינו ולקפוץ עלי בפעם אחת, כדרך החיה הזאת בשאפה אל טרפה.

עיני שנינו נפגשו – – –

ברגע הזה קם שאון בקרב כל ההמון הנאסף, ומאחד תאי הפודיום נשמע קול ענות, קול פחדים נורא מאד.

נשאתי עיני אל המקום אשר עיני כל אליו תלויות, והנה אשה צעירה לבושה לבנים נראתה על הגג השפל אשר לכלובי החיות, וברגע אשר הבטתי אליה קפצה מן הגג על רצפת הנחשת ותרץ ברגל ישרה אל הזירה ותעבור לפני האריה ותפול עלי ותחבקני בזרעותיה בקול קורא עברית: “הנני למות אתך, אחי!”.

התבוננתי בה וכל קרבי התחלחלו.

עודני מתאמץ להדפה מפני ולעמוד לפני האריה תחתיה, והנה מחזה נפלא לנגד עינינו! האריה אשר רבץ על ארכבותיו האחרונות, לקפוץ ולהתנפל על טרפו, כרע רגע על מקומו ויניע בזנבו הנה והנה ככלב המתרפס לפני אדוניו, ואחר החל לזחול לאִטו על ברכיו עד הגיעו אלי, ויחכך בזקנו את כפות רגלי, ועיניו כמו מפיקות לי שמחה וגיל.

אז הכרתי את מיֻדעי מלפנים. ואקח את אסתר, הנבוכה ממראה עיניה, ואושיבנה על גבו להשיב נפשה למנוחתה.

וזה דבר הפלא: בנסעי למסעותי אל ארץ הדייב, הגעתי עד שפת נהר חדקל. היום היה חם כתנור, השמש בערה כאש להבה, ואנכי מצאתי לי מחסה בחרש מצל. קשרתי את סוסי אל אחד העצים ואשכב לנוח ולחכות עד שיפוח היום. פתאם התעוררתי לקול כרעם אשר החריד את כל היער, וסוסי רגז תחתיו ותכסהו פלצות. קמתי אני ממקומי וידי אֹחזת בחרבי, והנה אריה שֹאג לקראתי בקול ענות, והוא מקפץ על שלש רגליו, ובקרבו אלי נפל על צדו ויצרח מרה וישטח לנגדי את רגלו האחת, כמו התחנן לי לחוש לעזרתו. אמצתי לבבי ואגש אליו וארא והנה קוץ מכאיב תקוע בכף רגלו, והפצע עמוק מאד ודמו עליו יטוש. ואשכיל את ידי ואוציא את הקוץ וארחץ הפצע ואחבשהו. הכאב הוקל והאריה כרע שכב אצלי ויתרפק עלי ברגש תודה. יום תמים נשארתי ביער ההוא ולא נתתי להאריה לנוע ממקומו, ואצוד לו ציד ואשקהו מי הנהר מן הכלי אשר היה אתי. ביום השלישי עליתי על סוסי ואוסיף עשות דרכי, והאריה הלך אחרי ככלב נאמן, ולא מש ממני עד בואי אל עיר מושב. אז עזבני בלי חמדה וינוע ויעמוד מרחוק, ולא סר ממקומו עד אשר באתי ברחובות העיר ואעלם מנגד עיניו.

והאריה הזה הוא הכירני עתה בהתבוננו בי, וגם אני הכרתיו ברעמתו השחורה ובכתם הכהה אשר על מצחו!

הוא אשר דברתי³⁹²: “בהיותי על גבול ממלכת הדייב נעשה לי נס בדרך פליאיה”. והנס הזה הוא שעמד לי עתה להציל משחת נפשי – כי כל הרואים השתוממו על המראה, ורבים האמינו לראות בזה מחזה אלהים, אות משמים כי ה' חפץ חיי. וקול רעש גדול אדיר וחזק נשמע מכל מדרגות האמפֿיתיאטרון, קול קורא בכח " “Gratia! Indultus!” ³⁹³.

––––––––

נשאתי עיני אל הפודיום וארא והנה טיטוס כורע לפני בירוניקה היושבת כפסל שיש בלי כל רוח חיים, והוסתליות עומדות ומניפות צעיפיהן לאות חסד וחנינה. ברגע הזה התעוררה בירוניקה מעלוף נפשה ותבט אלינו בחמלה רבה ותפרש כפיה אל טיטוס ברוח חן ותחנונים. ויפן טיטוס וישח מעל החיץ אל מול פני אביו היושב בתא הפנימי. רגע התלחשו האב והבן יחד, וההמון היושב מרום לא חדל מהרעים בקול נפלאות, בקראו לחסד ורחמים. אז נתן טיטוס אות, והפריטור³⁹⁴ בא אל תא הקיסר ובניו, ואחרי רגעים אחדים יצא מלפניהם ויעל אל תאֵהו אשר במושב זקני הסינט, וישם נס לבן על מטה עזו וכבודו ויניפהו תנופה ויתן קולו קול עז לאמר:

“הקיסר נוטה חסד להאסיר אשר בזירה, כחסד אשר הראו לו אלהינו האדירים, ודרור יקרא לו ולאשה אשר על ידו. והארי ההודי לא יוסיף עוד להֵראות פה, כי קדוש יהיה לאפולון אלהינו, עקב הפלא אשר נראה בו לעינינו כיום הזה!”

וכל העם מקצה צהל קולו ויקרא: סופֿוס! סופֿוס³⁹⁵! יחי הקיסר!

בפקודת הפריטור הושבו לי בגדי ואלבשם. ואז הולכתי את האריה בידי, כאשר ינהל הרועה את כבשתו השוכבת בחיקו ואביאהו אל כלובו. שם חבקתיו באהבה ותודה, והוא התרפק עלי וינהם למעצבה בראותו אותי יוצא מאת פניו. והעבדים העתיקו את הכלוב ממקומו להביאהו אל אחד הבנינים אשר במקדש אלהי מעזם. ואנכי ואסתר הובלנו אל ארמון אגריפס אשר על יד היכל אספסינוס. שם הביאתני אסתר אל חדרה אשר במעון פיליפוס דודה, ואז פתחה שפתיה עמי ותספר לי את כל המוצאות אותה מאז ועד הנה.

מפי האנשים אשר עזבו את ירושלים בימי המצור נודעו לה קורותינו והעתים אשר עברו עלינו מהחל ועד כלה. היא ידעה כי מתה צפורה במגפה, ותבך עמי תמרורים בדברה באחותה האהובה; ידעה גם מות אלעזר בן שמעון ודבר צאתה של מרים אשתו אל מחנה האויב. אמנם נשארה בחיים, אבל נחלותיה לא הושבו לה עוד, כי החרמו יחדו, עקב אשר היה בעלה בראשי הקושרים. גם מות יהודה אחי במלחמה על יד הירדן נודע לה זה כמה; אבל לא מררה בבכי בדברה בו, ויהי הדבר בעיני לפלא. אך החשיתי משאול אותה, בדעתי כי גם בלעדי אשאל לא תכסה ממני דבר.

ואלה הדברים אשר ספרה לי אודותיה:

בעצם היום ההוא אשר הומתו הכהן הגדול מתתיהו ובן יהודה על ראש החומה, בהגלות עונם על ידה³⁹⁶, הגיע חץ מירושלים אל מחנה האויב ועליו כתוב לאמר: “עלמה אחת מבנות ציון מתחפשת בבגדי נער סורי נמצאת במחנה, ואת כל אשר תראה ותשמע תודיע בכתובים לעומדים על החומה”. ועל פי האות הזה נתפשה אסתר ותובא אל שר המחלקה. ויצו השר להוקיעה נגד החומה, ודבר שלח אל טיטוס להודיעהו את אשר קרה ואת אשר גזר עליה. ויואל טיטוס לראות בעיניו את העלמה המרַגלת, והרצים יצאו דחופים בדברו להביאה לפניו. שם באהלו ישבו שרים הרבה, ובתוכם גם אגריפס ופיליפוס שלישו, אשר הכירו את אסתר. ועל פי פיליפוס דודה נאות אגריפס לחלות פני טיטוס לסלוח להנערה חטאת נפשה ולמסרה בידי דודה אשר יתן ערֻבתו בעדה כי לא תשוב עוד לכסלה.

בהיות המשרה על שכם פיליפוס לפקח על המזון הנשלח לחיל רומה ממצרים הקרובה, לקח אותה עמו לאלכסנדריה, וכאשר בצע טיטוס מעשהו בירושלים, נסע עבר פיליפוס אתּה רומאה, להושיב ארמון אגריפס ובירוניקה על משפטו. ודודה לא גרע ממנה עיניו עד בוא אדוניו שמה. אז נספחה אסתר על הנערות הנלוות על בירוניקה, המלכה העבריה, המושלת בלבב טיטוס, יורש העצר, והעתידה לשבת עמו לכסא, ברשתו אחרי אביו את ממלכתו הגדולה. שם שבה נפגשה אסתר עם יוסיפוס השוכן חצרם, והוא הולך וגדול בעיני אספסינוס עד כי נתן לו משפט אזרח ברומה, וינחילהו היכל כבודו אשר ישב בו מלפנים, בטרם יעלה על כסא ממלכתו³⁹⁷. והנה החל יוסיפוס להתנות אהבים אתה על פי דרכו – כי האשה אשר הביא עמו מאלכסנדריה לא שמרה אמונתה לו וכמעלליו השיבה לו³⁹⁸. אבל אסתר שנאתהו תכלית שנאה ותשקצהו ותבזה צלמו. ובירוניקה התאמצה בכל עז להטות לבבה אליו, והיא לא יכלה להשיב פניה בחמה, כי גברו עליה חסדיה, גם יראה את אגריפס, פן יטנה באף ויבצע בה את מחשבתו אשר חשב לעשות לאחותה בהיותן כלואות בקיסריה³⁹⁹. הנה כן התחמקה הנערה האֻמללה ותשכיל פיה ותעצור ברוחה מהשיב דבר נכון כחפץ לבבה.

כן נמשכו הדברים למֹרת רוחה וימיה פנו ביגון וכעס. בירוניקה הרבתה וכוּחיה עמה, כי היה לקיסר רומה המשפט לעשות בעמנו כרצונו. כי מהיותה מבית הורדוס, אשר בעזרת רומה עלה למלוכה ומטובה שבעו צאצאיו אחריו, הסכינה לחשוב את הממלכה הזאת למטה עז ביד ה‘, אשר ממנו לה הכח והגבורה והגדולה והתפארת, והעם אשר יקשה לבבו וימאן לשאת עֻלה ממרה הוא ברצון אלהי עולם וגדול עונו מנשוא. הדברים האלה היו לאסתר כחצים שנונים אשר הכאיבוה לאין מרפא – כי בהם הוּרד גאון עמה, ויהי ככל הגוים בית ישראל, להכנע לפני כל עם נכרי בקומו לערוץ ארץ – ואיה אלהיו המעלה אותו מארץ מצרים, אשר בחר בו להיות לו לעם סגלה ולהפליאהו מכל העמים אשר על פני האדמה? ואסתר התאמצה להוכיח כי זאת אך פרי חטאת החשמונאים שהיו מלפנינו, אשר הראם ה’ עזוזו ונפלאותיו בהצילו עמם מיד חזק ממנו, והם לא הכירו חסדן ויבקשו מעוז מרומה ויבואו בברית עמה, ובזה המרו את רוח אל, וישב דרכם בראשם, וצור זה חסיו בו נהפך עליהם וירוצצם וידק גם עמנו לעפר כיום הזה. אבל כל דבריה היו ללא הועיל! בירוניקה עמדה על דעתה, ועוד בטחה על תהו, כי גם היא כלי חפץ הנהָ ביד ה' ולגדולות עתּדה לימים יֻצרו – כי על כן נתן את חנהּ בעיני טיטוס לאהבה אותה כנפשו, למען תת את ממלכתו בידה, ואז לא יבצר ממנה לבנות ארצנו מחרבותיה ולהגדיל כבוד עמנו מבראשונה. הנה כן רחקו מחשבות שתי הנשים אחת מרעותה, ותהי לאסתר שבתּה בבית הגבירה הזאת לפוקה ולמכשול ולמגנת לב.

מות צפורה אחותה ויהודה אחי, חרבן ירושלים ואחרית כל גבורי עמנו שלֻקחו בשבי, כל אלה יחדו העמיקו הרחיבו פצעיה וישפתוה לעפר מות, ולשית על מכאֹביה נוספות הציק לה יוסיפוס באהבתו, וכמו לא התבונן כי למשא כבד הוא לה וקרבתו תועבת נפשה. עד כה וכה הגיעה השמועה כי עוד מעט ויבוא טיטוס רומאה, לחג את חג נצחונו על עמנו וחרבן עיר קדשנו. ויוסיפוס הראה לה את רשימת כל שבויינו, המובאים אחרי מרכבת כבוד טיטוס, והמשפטים אשר יעשו בהם באכזריות חמה ושטף אף. בתוך האסירים הנשפטים למות מצאה גם את שמי, ובהודע לה כי משפטי חרוץ להיות לברות לפריץ חיות אשר ישליחו בי בזירה, גמרה בלבה לכלות ימיה עמי יחד. ולמען בצע מזימתה שנתה דרכה עם יוסיפוס, ותחל להאיר פניה אליו ולקרבהו אליה בדברי רצון. ולב יוסיפוס עלץ בקרבו, בחשבו, כי הנה נהיה תקותו ותאותו באה לו. אז שחרה פניו להוליכה אל האמפֿיתיאטרון, לראות את הבנין הנפלא אשר כונן אספסינוס לשעשעי בני עמו. והוא נתן לה את שאלתה, ויוליכנה שמה ויביאנה אל התאים והלשכות והמדרגות ויראֶנה את המוצאות והמבואות והתהלוכות והכלובים. ועפעפיה בחנו את הכל ותרא והנה דרך ישרה יש מאחרי תאי הפּודיום לבוא על גג הכלובים, ותשמור את הדבר בלבה. ובירוניקה שמעה כי שנתה אסתר את דרכה והליכותיה עם יוסיפוס, ותשמח על זה מאד ותהללנה לפני אגריפס – ולפיליפוס דודה לא היה הדבר לרצון, כי הכיר את יוסיפוס מקרוב, ויחקרהו וידע לבבו, אך נזהר ברוחו מחות דעו בגלוי ויהי כמחריש.

בהגיע יום החג, היום אשר חשבה אסתר כי אחרון הוא לחייה, העירה שחר, ותתפלל לפני ה', ואחר כן התרחצה לבל יכיר איש דמעותיה, ותלבש לבנים בהתעתדה למות, ותיטב פניה ותבוא אל בירוניקה אשר הרבתה רקוחיה ועדייה ליום הזה – כי בו תתראה ראשונה לפני עם רומה, בהלקחה אחרי כבוד לשבת בתא אשר לימין הקיסר ובניו, לאות כי עוד מעט ועל משפחתם תמנה גם היא. ובירוניקה שמחה לקראתה ותוֹעד לה מקומה אצלה. אבל היא מאנה לשבת ראש, ותשב שם מאחריה על יד הכסא הנכון ליוסיפוס. ויהי גם זה לבירוניקה לאות, כי נהפך לבבה לאהבה אותו ועל כן בחרה לה מקומה שמה, למען תוכל לחדות בשמחה את פני אהובה רצתה נפשה בו. ויוסיפוס גם הוא נתעה בשוא לחשוב כזאת, ובשבתו אצלה החליק אליה בלשונו וירב אמרים לה. בעצם העת ההיא אשר הָעמדתי בזירה, העתיר יוסיפוס אליה ליעד לו את יום חתונתה, יום שמחת לבו, וברגע ההוא אשר הגיח האריה ממקומו, קפצה גם היא ממקומה ותרץ כאילה שלוחה דרך הדלת אל התהלוכה אשר מאחרי הפודיום, ותבוא אל גג הכלובים, ובטרם ימצאו כלם את ידיהם ורגליהם חבקתני בזרעותיה לעיני כל – “כי טוב לה מותה עם ידיד לבבה, מחיותה את יוסיפוס תועבת נפשה”! –

ובדברה זאת נצתו לחייה החורים באש לא נֻפח, ותפול על צוארי ותסתר פניה בכפל מעילי…

“צפורה אהבה את שמעון בן יאיר – וגם אסתר חשקה בו” – כה היו דברי צפורה בצאת נפשה⁴⁰⁰, והדברים האלה קמו עתה במראה ולא בחידות, נצבו עתה לנגד עיני בתמונה יקרה נחמדה המתרפקת עלי ורוחי ונפשי אליה תאסוף!

ברב כח התאמצתי למשול ברוחי הסוערה, ואשקנה ראש ואושיבנה על ידי, ואקח דברים עמה על אדות עתידותינו ומעשינו לימים יבואו.

“הן לא בידנו טובנו – השיבה אסתר באנחת לב – אך תקותי חזקה בפיליפוס דודי, כי יפעל למעני. גם בבירוניקה אבטח כי תעמוד לימיני וכל חפצי תשלים”

––––––––

תקות אסתר באה. פיליפוס אשר ידע נפשה לא מצא דרך אחרת לפניה כי אם להטיל גורלה בחיקי ולהפיל חבלה לי בנעימים. ואחרי עמל לא מעט עלתה בידו להמציא לה תעודה כתובה וחתומה בשם אספסינוס ואגריפס, כי כל נכסי אביה בגמלא נתונים לה לנחלת עולם, ולה ולי נתַּן הרשיון לבחור לנו מקום לשבתנו באשר נחפוץ. אבל שנינו בחרנו הסתופף בחרבות ארצנו מגוּר בהיכלי רומה. ובטרם נעזב את העיר הביאנו פיליפוס אל אחינו היושבים מעבר לנהר טיבר. שם קדשתיה לי לפני ה' במקדש מעט, לעיני כל זקני העדה, אשר כבדונו מאד ויכרו למעננו כרה גדולה. אבל לחמנו בבכי אכלנו ושקוינו מסכנו בדמעות שליש – כי גם בקהלם נגעה הרעה, בגזרה אשר יצאה מלפני אספסינוס כי כסף התרומה, מחצית השקל לגלגלת, אשר שלחו אל מקדש ה' בירושלים, יתנו עתה ברומה אל היכל הקפיטוליוס לשם יופיטר אלהי מעֻזה⁴⁰¹. ובכן היתה נדבת הקדש למס כבד אשר הושם על היהודים מן הוא והלאה, וזה שמו אשר קראו לו: " Fiscus judaicus ” להיות לחק עולם ולא יעבור.

כאשר הקיפו ימי המשתה אצנו לדרכנו לשוב אל ארץ אבותינו. ופיליפוס ברכנו לשלום, ובטרם יפרד מעלינו חלק לנו מהונו לבנות חרבותינו, גם הנחילנו את נכסיו אשר מעבר לירדן, כי ערירי הוא ויורש אחר אין לו זולתנו.

נסענו דרך הים ונבוא בשלום אל חוף ארצנו עירה עכו. שם נקרתה לנו אשה עניה מבנות עמנו, והיא לבושה קרעים, עטופה בלויי סחבות והודה נהפך עליה למשחית. האשה הכירתנו ותשאל לשלום, ואנחנו עמדנו משתאים ולא הכרנו מראֶהָ – כי נָעותה שַׁחה ותזקן בלא עת מעצר רעה ויגון. ומי ימלל חרדתנו ועקת לבבנו בשמענו מפיה כי היא מרים בת נקדימון, אלמנת אלעזר בן שמעון לבית גוריון! הרכה והענוגה, האמונה עלי תולע, חבקה אשפתות ותלקט שעורים תחת טלפי הסוסים, באין לה מאומה להחיות נפשה![^ftn402א]. בכינו על שברה בכי רב וברחמים גדולים אספנוה אלינו לשבת אתנו ולחלק עמנו מנת חבלנו וגורלנו, ככל אשר יגזור ה' עלינו.

משם הרימונו פעמינו למשואות עיר קדשנו, ונבך עליה הרבה בכה – כי ממקדשה ומכל היכליה וארמונותיה נשארו רק גלים נצים ועיי מפלה. כֻּלה שוממה מאין יושב, ורק זקני חיל הרומאים הבאים ממושב משמרתם בבקעת עמאוס הקרובה לירושלים⁴⁰², הוא המוצא, המקום אשר ממנו הבאנו מלפנים את ערבי הנחל, לסב בהם את מזבחנו בימי שמחתנו ומועדנו⁴⁰³ – זקני החיל ההם מתהלכים בין חרבותיה וחותרים בהן בלי חשך, למצוא עוד יקרות וכלי חפץ אשר נעלמו מעיני אחיהם, אנשי המלחמה שהיו מלפניהם. על פי התעודה שהיתה בידי נתַּן לי הרשיון מאת השר באסוּס, אשר העמיד אספסינוס לנציב בארצנו השוממה, לבוא בהר ציון אל המערה אשר בה טמנתי עם יהודה אחי את סגלות מחמדינו שהיו לנו מאבותינו. ירדתי אל המערה ואמצא את האבן הגדולה, והנה נגֹלה מעל הבור אשר כרינו, ומכל היקרות לא נשאר מאומה, בלתי אם המגילות והזכרונות אשר לא שוו לבוזזינו לשלוח יד בהם. אבל לי יקרו מכל הון, ואלקטם אחת לאחד ואקחם אתי. בתוכם מצאתי גם את הקוץ אשר הוצאתי מרגל האריה ביער אשר על נהר חדקל, והקוץ הזה הוא שהיה לי לישועה ויצל אותי ואת אסתר רעיתי מהיות טרף לשניו! אליו ספחתי גם את הכבל אשר עִנה רגלי בימי עניי ומרודי, שביי ונוּדי, והיו גם שניהם לזכרון עולם לדורותי אחרי.

––––––––

זה כשנתיים ימים יושבים אנו בגמלא, באספנו אלינו מתי מעט משרידי אחינו התועים כשיות נדחות בארצנו הנשמה, ועוד לא מצאה ידנו לגדור פרצותינו ולהקים הריסותינו. שנה תמימה עברה עד אשר הסירו אנשינו את ערמות העפר והאבנים ממקום אשר היה המגדל הגדול כחומת העיר צפונה, בתקותנו למצוא תחת מעי מפלתו את גופת יוסף אבינו. אבל מי יכיר שאריתו בין גלי העצמות השבורות והצבורות שם יחד! אכן כלן אהובות, כלן חביבות לנו – כי עצמות אחינו בשרינו הנה, אשר רקבו במנוחה תחת המפלה, אחינו המאֻשרים אשר נאספו בעצם תמם, בטרם תמצא יד האויב להם לכלותם ברעה, ככל יתר אחינו אשר נגזרו מידו ויכלו באפס תקוה.

אספנו את כל העצמות ההן ועצמות כל הרוגינו אשר התגוללו בכל חוצות העיר החרבה, ונכרה להן קברים בבקעה הגדולה אשר על ידה. עתה הנה הבקעה מלאה מהן ועוד לא תמו מעל פני האדמה; עוד תמצאנה למכביר תחת חרבות הבתים ובין עיי השדה.

העצמות האלה כל בית ישראל הנה, ומלאות הן כל רחב ארצנו מן הקצה אל הקצה!

התחיינה העצמות האלה? היקום בית ישראל גם עתה אחרי נפלו? הישיב ה' את שבות אחינו גולי רומה באשר עשה עם אבותינו אשר כלו בבלה? מי חכם יגיד זאת, נבון וידענה! הן מאתנו אבד החזון, אין עוד נביא ואין אתנו יודע עד מה, רק אתה ה' הלא ידעת!

נחמה אחת נשארה לי ביגוני הגדול והנורא, היא אסתר רעיתי הנאהבת והנעימה, אשר שמרה לי אהבתה מאז, כאמונתה את עמה. ואנכי הנחלתיה אהבתי ואמונתי אשר שמרתי לצפורה אחותה, ולתקופת הימים ילדה לי אותך, בני, ואקרא את שמך יהודה, על שם אחי המת – וזכרו חי בתוכנו כיום הזה!

––––––––

יצוק ה' מרוח דודך עליך, יהודה בני יקירי! וחיית ורבית וגדלת והיית לאיש ובעל בעמך, ונחה עליך רוח חכמה וגבורה ועצה ותושיה, וקראת את הדברים האלה הכתובים בזה לזכרון, וידעת את אשר עשו אביך ואמך, והיית כמהם בן נאמן לעמך וּלארצך ולמולדתך, אך מאֻשר מהם בפעליך ובמעשי ידיך. ואולי יזכך ה' לראות במפלת אויבינו ובתקומת אחינו – אז אקוה כי לא תהיה אתה האחרון להשיב כבוד עמנו אליו כבתחלה ותפארתו כימי עולם וכשנים קדמוניות.

עד הנה דברי אביך

שמעון.

תם החלק הראשון