אל הקוראים    🔗

בספר הזה אשר הננו נותנים לכם הפעם, קוראים נכבדים, יעברו לפניכם דברי ימי עמנו וכל אשר עבר עליו במרוצת אלפים ושלש מאות שנה, מעת חרבן הבית הראשון ועד מות מענדעלזאהן, לא באותיות מתות ומספרים יבשים, לא בדברי מחקר והשערה, כי אם בתמונות חיות וקימות וציורים בולטים ונכונים. בספר הזה תעבור לעיניכם תמצית תולדתנו, קורות אבותינו בכל העתים ובכל הזמנים וההרפתקאות דעדו עליהם, עתותיהם הטובות והרעות, נחמותיהם ותלאותיהם, ששונם ויגונם, וכל אשר סבלו במרוצת ימי נדודיהם; וגם הנצחון הרוחני אשר נצחו את אויביהם בכל פעם, את האמת אשר מסרו נפשם עליה בכל עת ועת, ואת רוחם הטהורה והנעלה אשר גברה על כל. וכל אלה יעברו לפניכם, הקוראים, בספורים נעימים ונחמדים למקרא, בנפשות חיות, פועלות ונפעלות, בשיחות וּוכוחים, מחשבות ורגשות; וראו עיניכם את הדמעות הטהורות והקדושות הנוצצות בעפעפי הנפשות האל, ושמעו אזניכם את האנחות המרות והתמימות היוצאות מלבן, והקשבתם את דבריהן החוצבים להבות אש קדש במסרן נפשן על קדושת האֻמה וסגולותיה היקרות – והיו דברי ימי עמכם חיים לנגדכם וזכרונם לא ימוש מלבכם כל הימים.

עורך הספר אשר לפניכם הלך בעקבות הסופר האשכנזי רעקקענדארף בספרו “Geheimnisse de Iuden”. הרעיון הזה התעורר בקרב רעקקענדארף, לפי דבריו, למקרא הספר "Mystѐre du Peuple, מאת סי, אשר העביר בו הסופר ההוא את תולדות העם הצרפתי בספורים וציורים: “האם לא טוב הדבר כי אנסה לערוך ספר אשר כזה גם על דבר תולדות עמי?” אמר אז בלבו, ובקרב הימים נגש אל העבודה הזאת וידע לבור לו תבנית יפה וסגנון נחמד, סגנון מלא תם וטהר רוח, וחפצו הצליח בידו לנסוך על רבים מספוריו אשר ערך רוח שירה ורוח דמיון נעים לוקח לבבות.

ומי לא יכיר ויודה אשר ספורי-עם כאלה, האוצרים בקרבם תולדות העם וחייו ההסטוריים, צריכים להיות ערוכים גם בשפת העם, בשפת עבר, השפה האחת המביעה את רוח העם העברי במלואה? ומי לא יכיר חסרון ספורים כאלה בספרותנו העברית, ביחוד, למען בני הנעורים אשר בקרבנו, אשר יבקשו להם אכל-ספרותי לנפשם ואין, אשר יבקשו להם ספרים עברים למקרא, תמימים ומועילים, טהורים ונעימים, אשר יתאימו עם הלך רוחם ולא ישגבו מרוח בינתם, ולא ימצאו? מי לא יכיר נחיצות ספורים כאלה בספרותנו העברית, אשר יעוררו בלב בני הנעורים את האהבה לעמם ולכל סגולות-הרוח אשר לו, אשר יפיחו בקרבם את זיקי הלאומיות והיתה ללבת-קדש ושלהבת-יה אשר לא תכבה גם בימים הבאים, בבואם לעולם המעשה ובהתערבם בזרם החיים ההומים? מי לא יכיר כי דרושים לבני הנעורים אשר בקרבנו ספורים כאלה אשר יקשרום אל עמם, אל עברוֹ, אל משאת נפשו ועתידותיו הלאומיות?

אמנם עוד לפני עשרות בשנים נסה אחד הסופרים לתרגם את הספר הזה עברית; ואולם מלבד אשר תרגומו כשהוא לעצמו החטיא את המטרה,כי יחסר לו החן והיופי השפוכים על האריגינאל, הנה אך זה החלו לעשות במלאכה הזאת ויתרגם אך ספורים אחדים ממנו, ואחר חדל מעבודתו עד היום הזה.

ואולם לא נכחד ממנו, כי לא יצליח כל מתרגם בעבודתו זאת, אם אמר יאמר לתרגם את כל ספורי רעקקענדארף כמו שהם מבלי הוסיף וגרוע מאומה, - כמו שעשה המתרגם ההוא ב“התחלתו” – כי נמצאים בהם גם ספורים כאלה המלאים חטאים להאמת ההסתורית ושגיאות בדברי הימים לבני ישראל; ויש בהם גם ספורים רבים אשר יחסר להם כל יֹפי וחן, והמה ספורי מעשים הסתוריים יבשים, בלי כל שירה ורגש, כדרוש לספורים ממין זה, ולא ימשכו אפוא את לב הקורא; וגם תחסרנה בקובץ ספוריו תקופות נכבדות בדברי ימי ישראל אשר פסח אליהן המחבר לגמרי. ובחפצנו אפוא להוציא מתחת ידנו דבר מתוקן כראוי, מצאנו לטוב לנו, בגשתנו אל הוצאת הספר הזה בעברית, לבחר לעורך ומתרגם את הסופר המהיר והמליץ הנודע לשם, ה' א"ש פריעדבערג, בדעתנו כי מומחה הוא לדבר הזה ויודע את אשר לפניו; ואמנם תוחלתנו לא נכזבה, כי ידע הסופר הנכבד והשכיל: איזה ספורים מקבוצת הספורים האלה ראוים להתרגם כמו שהם, ואיזה דרושים להשנוֹת ולהערך מחדש, ובמקום הדרוש – לעזוב כלה את החמר אשר לפניו ולערוך ספורים חדשים בתכלית, אם כי נקראים הם בשמות אשר נקב רעקקענדארף לספורים ההם; וגם לחבר ספורים חדשים בדברי ימי התקופות החסרות בהאריגינאל לגמרי. והספורים שערך מלאים יֹפי וחן נעים ומביעים רוח העם וחייו הפנימיים בימים ההם, כאשר תחזינה עיני הקוראים מישרים בספור הראשון ובספור השלישי וברוב ספורי הקובץ הזה שהם חדשים מעיקרם.

ובדבר שפת המתרגם אין מן הצורך לנו לדבר, כי כבר אתמחי האי גברא בספרותנו, ומעטים הם בין הסופרים העברים אשר יוכלו להתחרות אתו בטהרת השפה, יפיה ונעמה. ושפת הספורים אשר לפניכם עוד מצטינת ביחוד בצחותה וקלותה, והיא נוחה ונעימה והולכת כמי השלוח ההולכים לאט.

את הספורים המקוריים שערך המתרגם נצַיֵן בכל פעם בפנים הספר, להבדילם מן הספורים המתרגמים.

ובהיות דברי הימים עם יצורי הדמיון מעורבים בספורים האלה ביחד, מצא המתרגם הנכבד לטוב לפניו לצין את כל הדברים ההסתוריים, ברשמו את המקורות אשר שאב אותם מהם, וידעו הקוראים להבדיל בין המעשים האמתים ובין יצורי הדמיון, הערוכים עם זה לפי רוח הימים ההם.

את עבודת תרגום השירים הבאים בקרב הספורים האלה פה ושם מסרנו למשוררים אמנים, היודעים את אשר לפניהם, אשר נקרא את שמותיהם בפנים הספר, כל אחד על מעשי ידיו, וגם המה הצליחו, לפי טעמנו ודעתנו, בעבודתם ושיריהם נחמדים ויפים מאד.

הספורים יודפסו בפורמט גדול וגם באותיות גדולות כראוי להיות בספורים הנועדים ביחוד למקרא בני הנעורים.

כל הקובץ הזה יצא בחוברות, חוברות – חוברת בכל שני שבועות – עד תם כל הקובץ הזה לצאת.

רשימת הספורים תבוא בסוף הספר.

והננו מציעים אפוא את הקובץ הזה אל כל בני הנעורים בקרבנו הקוראים עברית ותאבים לדעת חיי עמנו ההסתוריים מני אז ועד היום, בתקותנו כי יהי להם למקור ענג ותועלת כל הימים.

המו"ל

 

פתח דבר    🔗

והיה בחדש סיון שנת ה“א תקצ”ט, כרפות ידי עבד-אל קדר שלטן אַלגיר במלחמתו עם הצרפתים אשר עלו כשואה על ארצו, ויקרא לעזרה את מוליי עבד-אל-רחמן שלטן מארוקה, לעמוד לימינו ב“מלחמת הקודש” ולשום מעצור לממשלת הגיאורים¹ ההולכת ומתפשטת בארץ. קנאת הדת וחפץ הקיום עוררו את עבד-אל-רחמן לעמוד גם הוא בקשרי המלחמה ההיא – פן יגברו הצרפתים על רעהו באלגיר, ופשטו ידם גם על ארץ ממשלתו לכבשה לפניהם. כן דרך בני האדם, באחוז אש בבית האחד, תגדל מדת החמלה בלב השכנים הקרובים וימהרו לכבות הבערה – פן תגדל האש והיו גם משכנותיהם לבער…

העת הרעה לארץ ויושבי בה הכבידה עליהם את המלחמה ותלאותיה. השמש בערה כאש לוהט והחם גבר עד בלתי נשוא. השמים כלאו מטל ומטר לא היה, הבארות יבשו והמעינות חרבו, ועל כל אלה עלה ארבה כבד מאד על הארץ ההיא ויאכל את כל יבולה. וידי העם רפו, אוצר הממלכה כבר הורק, - ואיך תמצא יד השלטן לאסוף חיל וצבא ולנהלם בלחם ולתת להם כל מחסורם? אך עצה אחת נשארה, בה בקשו ומצאו מלכי מארוקה עזרתם בכל עת צרה וצוקה, והיא – לשום מצור על עיר היהודים ולסגור עליהם שעריה לבלתי תת יוצא ובא.

גורל יהודי מארוקה רע ומר מגורל כל אחיהם באשר הם שם. גם בארצות אשר אין להם משפט אזרח לא ימנעו מהם משפט אדם, והיו חקי הממלכה גם להם למחסה עז. לא כן בארץ ההיא – איש יהודי כי יומת לעיני השמש, וענשו את הרוצח עונש כסף, עשרה שקלי זהב, והיה זה כפר נפשו ונקה; איש מעם הארץ כי יזכיר שם יהודי לפני אחד השרים, אז יירק בשאט בנפש ויבקש סליחה מאדוניו על תועבת שפתיו. היהודים מחויבים לשאת צניף ירוק על ראשם, להבּדל בזה מכל יתר התושבים. אל כל משמרת פקודה בממשלה לא יגיעו גם בחיל הצבא לא יוכלו לבוא, ולעמת זאת יגדל עליהם עול המסים מנשוא. לאיש יהודי אסור לרכוב ואף לשאת נעלים על רגליו בצאתו לרחובות עיר, ואם יפגש בדרכו את איש מחמדי, אז עליו לעמוד על מקומו בכוֹבד ראש עד עבור המחמדי על פניו. ואם לא יעשה זאת, והיתה מנת כוסו חרפה ומכות ומכאֹבים אין קץ. לאיש יהודי אין המשפט ללון בבית איש מחמדי, אף לא לאסוף את המחמדי אל ביתו. לרופא יהודי אין המשפט לבקר את איש מחמדי בחלותו – כי היהודי טמא הוא לכל נפש. חקים קשים כאלה וכאלה קבועים ושמורים עד היום לאחינו היושבים למעצבה בארץ החשכה ההיא. ועל כלם יגדל לחצם ומצוקתם מאת מלכי מארוקה, לעת יחסר להם הכסף הדרוש לחפצם – כי אז ישימו מצור על רבע עיר מושבם, לבלי תת להביא אֹכל ומזון מן החוץ, וכן יענו ברעב נפשם עד כי ילחצו לתת להמלך את מכסת הכסף ככל אשר ישית עליהם. אמנם בכל הלחץ אשר המלך והעם לוחצים את יהודי מארוקה רב עשרם לאין קצה – כי כל סחר הארץ בידם הוא, ובעוד אשר המחמדי מבלה עולמו ברבצו על יצועו כל הימים באפס מעשה, הנה היהודי שוקד על עבודתו ומסחרו, קוֹבץ על יד ומרבה הונו ועשרו. אך על ידי העבדות והשפלות, שאליהן הסכינו זה מאות בשנים, נטעו בלבם גם מדות רעות: צרות עין ואהבת בצע ומרמה. רוב יהודי מארוקו הם צאצאי היהודים שגורשו מספרד בשנת ה“א רנ”ב. אבל אין זכר לאצילות אבותם והשכלתם, שבהן עשו להם יהודי ספרד שם עולם אשר יכרת, וכל לבם ונפשם נשואים רק אל המסחר והנשך – כה תשפל נפש האדם בהשפל כבודו ללא משפט ובהדכאו בשער לבלי חק!

רחובות היהודים במארוקה צרים וחשכים מלאי רפש ודֹמן, גם רצפתם רעה מאד ואדמת המקום מלאה תלולים והדורים. כמעט כל הבתים בתי עץ בעלי קומה אחת, וככל אשר יגדל עשר היהודי שם, כן יגדל מראה העוֹני אשר למקום משכנו חוצה – להנצל בזה מעין השלטן הרעה. לעמת זה רב כבוד הבתים בחדריהם פנימה, ובתוכם יש כאלה אשר יוכלו להתחרות את היכלי שרים ורוזנים.

____________

זה שני ימים אשר הושם מצור על רבע היהודים ההוא. השלטן דרש מהם להביא אל אוצרו מאת אלף שקלי זהב, וכל הקהל נשבע לאמונה כי לא יוכל תת יותר מעשרים אלף שקל. כל העת ישבו היהודים הנצורים בבית הקהל, ויתוכחו ביניהם על אֹדות החלק אשר ישא כל אחד מהם במס הזה. איש איש מהם התעטף בענותנוּתו בהכירו את רעהו כי עולה הוא עליו בעשרו, וברוב דברים לא חדלו מריבות ומהלומות. האמות וילדיהן צעקו מרה מפחד רעה ומרעב, כי באה עליהם גזרת המצור לפתע פתאם כשוֹד משדי. נוסף על זה הנה יום השבת קדש עומד מאחרי כתליהם – ומה רב היגון ליהודי כשר, בהבצר ממנו לכבד את היום הקדוש בדגים ובשר ויין וכל מיני מטעמים!

עבר היום השני לימי המצור והשבת באה, ור' יהודה אבַרבָנְאֵל, הנכבד בתורתו ועשרו בכל יהודי העיר ההיא, שב מבית הכנסת אל ביתו בנפש נענה ונדכאה, והוא זקן בן חמש ושבעים שנה בעת ההיא. גֹבה קומתו, הוד פניו, זקנו הלבן היורד עד האבנט אשר על מתניו, קווצות תלתליו הלבנים ועיניו הנוצצות כאבני אקדח, כלם יחדו אומרים כבוד וחן לבעליהם. הוא היה חֹטר מגזע השר הנודע דון יצחק אברבנאל, אשר בצאת הגזרה על היהודים לעזוב את ספרד, מאס במשמרת כבודו בהיכל המלוכה ויבחר לצאת בראש גולים ולהתענות ככל יתר אחיו. ור' יהודה היה נין ראוי לאבותיו – כי היה גם הוא עדי תפארת לעדתו בעשרו וכבוד תורתו, ישר לבו ונדבת רוחו. כל איש מצוק ומר נפש מצא בו נחמתו וישועתו, וכל מבקש עצה מצא בו יועץ פלא אשר נחהו לבטח בחכמתו ותבונתו. אכן התגאה ביחוסו, בהיותו מצאצאי אברבנאל, מזרע המלוכה לבית דוד; אבל גאותו זו היא הורתהו לעשות אך טוב וחסד ולהיות שוה על פי מעשיו לכבוד אבותיו הגדולים אשר בהם ישראל יתפאר.

לר' יהודה היו ארבעה בנים ושתי בנות, יחדו פארו את זקנתו בהודם והדרם וחין ערכם. אשתו מתה עליו זה שנים אחדות. בניו נשאו להם נשים מקרב קהלתם; בתו הבכירה נשואה לאיש עשיר מיהודי אלגיר, ובתו הצעירה אֹרשה זה כשבוע לעלם עשיר מיקירי מארוקה, וליום השבת הזה התעתדו לחֹג את חג ארושיהם כמנהג היהודים יושבי הארץ ההיא.

כבוא כ' יהודה הביתה נגשו אליו בניו וכלותיו ובתו, וינשקו את ידיו וישחו ראשיהם לפניו, והזקן שת ידיו עליהם ויתן לאיש איש ברכתו כמשפט. אז נגש אליו החתן הצעיר אשר עמד עד כה מרחוק ויען ויאמר:

“דון יהודה, התשית לבך גם אלי לאמצני כבן לך ולתת עלי היום ברכה?”

“בכל לבי אברכך, בנימן אהובי! – אנה הזקן באהבה – הן זאת הפעם הראשונה ואולי גם האחרונה אשר אאצול ברכתי לך”.

“מה זה תדבר, אבינו היקר! ומדוע פניך זועפים?”

“הוי צאצאי הטובים – השיב ר' יהודה אמריו להם – הן אחרית אבי, מנוחתו עדן לנגד עיני היא. הוא היה עשיר ועושה חסד ואהוב לכל. ויהי בעת מלחמה ויתגולל המלך עליו ויאסרהו ויענהו עד מות ואת כל הונו החרים לו. ועתה הטוב טוב אני מאבי, כי ישא המלך הזה את פני ולא ישית עליו כפיו? היש במארוקה עון גדול ליהודי מֵעשרו והונו? – אמנם קדמתי פני הרעה ככל אשר מצאה ידי: רוב עשרי הפקדתי בידים אמונות בארצות נכר, בהשאירי לי אך מעט, די צרכי. ואת צואתי לביתי הנחתי בשבוע הזה בידי “החכם”, הרב אשר בקהלתנו; תקראוה ותדעו הכל. אמנם היה עם לבבי לנוע ולהאחז בארץ אחרת; אבל לא אוכל לעזוב את אחי בני עדתי ואת קברות אבותי. ובכן אשר פה, וכדון יצחק אברבנאל, אבינו הנערץ, הנני נכון לשאת בעמל אחי ולהתענות בכל אשר יתענו המה, ולהשליך יהבי על ה' אשר בידו נפש כל חי”.

לשמע הדברים האלה נתנו כל בני הבית בבכי קולם, ור' יהודה שם פניו אל החתן ויקרא לאמר:

“השבעה לי כיום, בני, כי תהיה לבתי לאב ואלוף נעורים כאחד, כי תתן לה מגן ישעך בהפּקד ממנה אביה, והיתה זאת נחמתה ושמחתה. הבטיחה לי כי תעזוב את הארץ הזאת, מקום הרשע והעבדוּת! הן יש ארצות בעולם, שבהן לא יחשבו בני האדם כבהמת הארץ וכחית השדה; שם לא ישמע קול נוגש, כי מלכיהם לצדק ימלכו ושריהם למשפט ישֹרו; יש ארצות שבהן חקה אחת ומשפט אחד ואהבה אחת לכל תושביהן גם יחד. השבעו לי, בני, כי אחרי מותי תעזבו כלכם את האדמה הזאת אשר רותה מדם אבותיכם זה כמה!”

“אנחנו נשבע!” – ענו כלם פה אחד.

“ועתה רב לנו לדבר מזה עוד – אמר האב – כי אמנם לא יתכנו דברי לעת הזאת, בהופיע אלינו שבת קדשנו, הנתונה לנו מאת ה' לנחמנו מעמל חיינו, למלא בתינו אורה ונפשנו – שמחה וגיל. לכן נסירה דאגה מלבנו ונתענג על ה' לכבוד השבת ונקדש שביעי כראוי לו”.

כל בני המשפחה ישבו אל השלחן. מראה פני ר' יהודה הזקן אשר כלו אומר כבוד והדר, מראה צאצאיו כשתילי זיתים וגפני ברכה סביב לשלחנו, החדר וכל כליו המלאים הוד ותפארת, המנורות הגדולות בעלות שבעה הקנים המפיצים בנרותיהם נגה רב כאור יומם והשלחן הכבד ממשא כלי הכסף אשר עליו במערכה – כל אלה היו למחזה נהדר בקדש המלא ברכת ה', מחזה היקר ממצוא עוד בתוכנו בימים האלה ובזמן הזה.

ור' יהודה נשא כוס יין נבחר ויקדש את השבת בקול רם, וכל בני המשפחה לחשו אחריו את הדברים בקול דממה דקה. עיני הזקן מלאו דמעה, אבל קולו לא נתן בבכי; פניו הפיקו עצב ומנוחה כאחד, בהיות לבבו נכון עם ה' כי כל הבא עליו מידו הוא ולו נתכנו עלילות. ויהי עודנו מגיש את כוס הברכה לכל המסֻבים לפניו, והנה קול רעש ומהומה נשמע ברחוב, והוא הולך וקרב אל ביתו. ור' יהודה קם ממקומו ויאמר: “שמעו, בני האהובים! הן לבי אומר לי כי עת פקודתי הגיעה; הנה אבי רומז לי ממרום לבוא אחריו – הנני ואלכה. ואתם, בני, שמרו את דברי ועשו ככל אשר אמרתי לכם והיו שלום!”

על דלת הבית נשמע קול דופק בחזקה, ור’יהודה ירד במעלות וישאל: “מי פה?”

“בשם השלטן, פתח יהודי דלתיך!” – נשמע קול מצָוה עונה אותו מחוץ.

הדלת נפתחה, והֵגי, ראש סריסי המלך, בא הביתה ועשרת אנשים חמושים אחריו.

“מה דורש “מושל המאמינים” ממני?” – שאל ר' יהודה.

“עוד מעט ותדע – ענה הגי בלעג – בבואנו אל חדר משכיתך נגיד לך הכל”.

ר' יהודה בא החדרה וסריסי המלך אחריו. כל אנשי ביתו כתרוהו ויעמדו נבהלים מסביב. והגי אמר: “המלך צוה להביאך אליו ולחפש כל חדרי ביתך. קרא את הפקודה הזאת!”

ור' יהודה קרא את דבר המלך ויאמר: “אנכי מראש ידעתי זאת”.

ובדברו פנה אל ארון הבגדים ויוצא מתוכו את מעיל המשי הירוק וילבשהו ויאמר:“הבה נלכה!”

“אל נא תעזבנו, אבינו! – קראו הבנים – כל עוד נפשנו בנו לא נתך לנפול ביד צר”.

“הרגעו, בני! – אמר הזקן – הן פקודת ה' היא כי אחלק גורל אבי, ופקודתו תשמר רוחי. ברוך אלהי המשפט!”

והגי פנה אל הסריסים ויקרא:“אתם שלשתכם, חסאן, יזיד ועלי, תוליכו את היהודי לאדוננו. שמרוהו – כי בנפשכם הוא! ואנחנו נשאר פה לחפש את הבית ולמשש חדריו”.

בצאת ר' יהודה עם שומריו פנה אל צאצאיו ויפרוש כפיו למעלה ויקרא: “היו ברכה; שם במרומים עוד נשוב נתראה!”

אשר הובל דרך הרחוב נהפכו כל פנים לירקון, ועדת צעירים לימים, אנשי לבב, התאספו סביביו ויהיו נכונים להלחם עם שומריו להצילהו מידם. אך הוא השיב אמריו להם: “אל תרגזו, ידידי, כי כן נגזר עלי ממרומים, ותהי נא מיתתי כפרת עונותי ועונות כל בית ישראל. קוו לה' ובטחו בישועתו כי לא תרחק, ועוד תחזינה עיניכם ימים טובים מאלה”.

וכל הנאספים בכו בכי גדול וקול ענות נשמע מעבָרים: “נפלה עטרת ראשנו, אוי מה היה לנו!”

ור' יהודה הוּרד אל בור השבי אשר מתחת לארמון המלך; שם נשאר למעצבה עד אשר תעלהו רוח המושל לחיים או למות.

---

בלילה ההוא נדדה שנת המלך. אבל נדודיו לא הביאו ישועת ישראל כבימי אחשורוש, אך ענוים ויסורים קשים לאיש יהודי אחד ובכי ומספד לכל קהל עדתו. זמן רב התהפך המלך על צדיו מבלי מנוח, ובהתגעשו כי חרה לו צלצל בפעמון ושומר הסף בא.

“יבוא הגי הֵנה כרגע!” צוה השלטן.

עד מהרה בא הגי אל חדר המלך וישתחו לפניו אפים ארצה.

“השמת לבך אל דברי? העשית כמצותי?” – קרא המושל אליו.

“אדוני הגדול, מושל המאמינים! פקודתך שמרה רוחנו, ובעוד אשר שלשה מעבדיך הוליכו את היהודי אל בור השבי, חפּשנו את ביתו. שם מצאנו כלי יקר ומצעות ובגדי תפארת לרוב מאד – אבל כסף רק מעט מזער. בקשנו בכל הארונות, גם את קרשי הרצפה העתקנו ממקומותם; אבל כל עמלנו היה לשוא. הגענו אל דלת סגורה בבריחי נחושה – פה, דמיתי בנפשי, נמצא את האוצרות אשר נבקש; ויהי כאשר נפתחה הדלת לפני, וארא והנה החדר ריק אין בו מאומה, זולתי שלחן ארוך ועליו צבורים המון מגלות ודברים אין חפץ בם. עזבתי את גל האשפה ההוא ואלך הלאה בחמת רוחי. ועתה שמע נא אדון החסד את הדבר הנפלא אשר קרני! הן בבואי אל בית היהודי מצאתי ראיתי את בתו, והיא נערה כלילת יפי מאין כמוה, ואומר עם לבבי:”היפהפיה הזאת ראויה לפאר את הרמון אדני – וחי הנביא אם אסור מזה עד הביאי אותה אל מלכי“. ובטרם נצא את הבית צויתי לעבדַי לקחת את הנערה ולהוליכה אחרי. אז ראיתי את אשר לא פללתי! משפחת היהודי הזה, אשר עמדה מנגד בנצלי את ביתו ובהוציאי ממנו את כל כליו היקרים, התיצבה כצר לי בהואילי לאחוז בנערה ההיא. ביותר התמרמר אלי עלם אחד אשר התאמר כי אֹרשה היא לו. המלחמה כבדה בינינו, וכאשר עיפה נפש כלם וידיהם רפו, וירא העלם כי כל עמלו וגבורתו לא יעמדו לו להוציאה מידי, קפץ פתאם אל אחד מעבדי ויגזול ממנו את חרבו וידקור את הנערה, בקראו אליה: “מוּתי בת מלכים שובי אל אבותיך בעודך בתומתך!” ואחרי כן הביא את החרב גם בלבו וימת אתה יחדו. ואנחנו עזבנו מקום ההרגה, ועודנו נבהלים ומשתוממים מכל מראה עינינו שמה”.

“יקחהו אֹפל! – קרא המושל על ר' יהודה מבלי שית לב לאחרית בניו – היהודי הערים עצה לטמון הונו במקום נסתר; אבל אני אפתח סגור שפתיו ואגלה מסתריו”.

אחרי חשבו מעט אמר להגי: “הביא את היהודי הנה, וצו לההורג לבוא הלום כרגע ולעמוד עם כלי משחֵתו מאחרי המסך הזה!”

“כרצון אדוני כן יהי” – אמר הגי בשאתו כפיו אל לבו וישתחוה לפני המלך, ויפן ויצא לעשות כדבר אדוניו.

---

על משכבו בחדר כלאו חלם ר' יהודה חלום נעים – כי נראה לו אביו בדמות מלאך ה' מן השמים, וירחף על פניו ממעל לו ויאמר לו כדבר הנביא:“כי תעבור במים אתך אני ובנהרות – לא ישטפוך; כי תלך במו אש לא תכוה ולהבה לא תבער בך”.

צחוק נעים רחף על שפתי ר' יהודה, ושנתו ערבה לו על יצועו הקשה משנת המלך על מרבדי ערשו הרכים. רוחו כמו כבר הרקיעה לשחקים ונפשו כמתהלכת בין נשמות צדיקי עולם בעדן גן אלהים, רק גופו עודנו חי ומרגיש ככל בני תמותה בעוד בחיים חיתם.

והגי בא ויקימהו בידו הקשה וירגיזהו בקראו אליו: “לך אחרי, יהודי!”.

בלב נכון ואמיץ צעד ר' יהודה בחדר השלטן, ויבט אליו במנוחה כגבר העשוי לבלי חת.

השלטן חשב רגע ויאמר: “ידעתי, יהודי, כי לא צפון משֹכל לבך. הלא תחפוץ להאריך ימים בקרב בני ביתך יוצאי חלציך, - לכן אל תרגיזני בדבר שקר והודיעני את עשרך וכל הנמצא באוצרך!”.

ויען ר' יהודה ויאמר: אדוני המושל! הן תומתי וישרי ויראתי את אלהי הם אוצרי הטוב, וששת צאצאי הנאהבים והנעימים הם כל מבחר עשרי בחלד. ובלעדיהם דל אני מכל עניי ארץ חלקם בחיים".

“יהיו המה לך לבדך – ענה המושל בלעג – עיני רק אל כספך ונפשי אִותה לדעת איהו; הלא ידוע אדע כי עשיר אתה מכל יהודי מארוקה ועתה הבה לי את אוצרך כי בו חפצתי”.

“אם שם טוב וכבוד נבחר מכסף, אזי אוכל להתפאר בחסד אלהי כי אנכי העשיר בכל קהל עדתי; אולם אם הכסף והזהב הם כל עשר האדם, אזי יש בעמך עשירים בעלי אוצרות אשר כמוני כאין נגדם”.

“לשוא תתחמק בדבריך, יהודי ארור! – קרא המושל באפו – אנכי את כספך אדרוש, ואתו גם את הון כל עשירי עדתך, - כי בהיותך ראש לכלם הלא תדעם בשם. ועתה הגידה לי הכל ואל תכסה ממני דבר, כי בנפשך הוא”.

“כספי אין אתי, כי נתון הוא במסחרי מעבר לים, ואת עשירי עדתי לא אדע אכנם – כי עיני ולבי רק לעניינו הרבים, שהם רוב אנשי עדתי, ולו ידעת רישם ומחסורם כמני, כי עתה חמלת על עבדיך האֻמללים ולא שמת עליהם מצור לשית על צרותם נוספות”.

“ומה לי ולענייכם? אנכי על העשירים אשאלך, ואותם תגיד לי כרגע!”

“אחת אמרתי, לא אדע אכנם”

“אתה לא תדע אותם? אבל אותי הלא תדע. - הן יש לאל ידי לאלצך להתודות לפני על כל עשרך ואף לקרוא לי את כל עשירי עדתך בשמותם”.

השלטן צלצל בפעמון והנה הורם המסך בחדר ההוא מרחוק.

“הידעת את האיש הזה ואת הכלים האלה?” – אמר לו המושל בעברת זדון, בהראותו על ההורג ועל כלי משחתו אשר על ידו.

“נקל לדעת פעלו ומעשהו אם מעושי רצונך הוא – שנן ר' יהודה לשונו – ואולם נכון אני לכל אשר תעשה בי, כי אמנם בשרי בידך הוא, אבל נפשי שמורה בידי אלהי צורי ומגערתך ועברתך לא אֵחת; אך את גופי תמית ולא רוחי אשר תחייני”.

למרזמת עיני השלטן צוה ההורג למשרתיו לאסור את ר' יהודה בחבלים ולמתחהו על העמוד לענותו. ור' יהודה נשא הכל בדומיה ככבש אלוף יובל לטבח, וכמו נדעכה כבר רוחו מארץ החיים.

אך למותר יהיה לתאר לעיני הקורא את הענוים הקשים אשר נעשו בר' יהודה בפקודת המושל האכזרי. די לנו לדעת כי כבדו היסורים על הזקן מנשוא; נפשו יצאה בענוייו ותשב השמימה, אל המקום אשר היו עיניו נשואות כל העת ההיא.

________________

כל היהודים יושבי מארוקה לבשו אֵבל בהגיע אליהם השמועה הרעה הזאת, בחוצותיהם כלם יללו ירדו בבכי – כי היה ר' יהודה אהוב וחביב ונכבד מאד על ישרו ותומתו ורוח נדיבתו אשר תמכתם מעודו. ברביעי לימי המצור מהרו כלם להתרפס לפני המושל ולתת מאוייו, אף שתו על המס ההוא נוספות – למען יתרצה אליהם וישיב להם את גופת ר' יהודה להביאה אל קבר ישראל. למחרת הבקר הובל ר' יהודה לקברות ובתו וחתנו אחריו. המון רב מכל חבורות הקדש התאספו לפני הבית ופני כולם עצובים וזועפים. בהגיע נושאי המת מחצר השלטן אל הבית ההוא, הניחוהו על המטה, והחכם, רב הקהלה, הספידהו כהלכה, בנשאו מדברותיו על קינת דוד המלך, בנפול אבנר לפני בני עולה:“הלא תדעו כי שר וגדול נפל היום הזה בישראל”. והעם בכה בכי רב וימר עליו כהמר על יחיד. ככלות הרב לספר בשבחי המת, בהגידו לפניו צדקותיו ומעשיו הטובים, קרא באזני כל העם את דברי צַואתו - כי כן הוטל עליו על פי ר' יהודה בעודו בחיים - בה נמצא חשבון הונו וחלוקתו בין יורשיו, ונדבותיו הגדולות לכל הדברים שבצדקה ולכל חבורות הקדש, ולאחרונה נמצא דבר נפלא כתוב בה לאמר:

“מאז נחרב הבית הראשון היה במשפחתי לחק עולם, כי כל אחד מאבות המשפחה לדורותם יכתוב דברי ימיו לזכרון, ויפקידם על יד האיש אשר יבחר לו מקרב בניו, אף ישביעהו לשמור החק הזה גם הוא לעשות כמהו. והאל הבוחר בדוד עבדו היה למגן לבניו אחריו לבל יאבד נירם מקרב עמם, וזיכרונותיהם הנה הם שמורים מדור לדור עד היום הזה. כל הדברים כתובים עברית במגלות עפות, הצבורות יחדו בחדר סגור אשר הקדשתי להן למשמרת. נכון לבי בקרבי כי גם בעלות עלי רוּח המושל לעשוק הוני, לא ימצא חפץ במגלות ההן וידו לא תהיה בהן. והנה אבותי שקדו על משמרתם להיות המגלות אוצר נחמד בקרב משפחתם בלבד. לא כן אנכי עמדי; וכל ישעי וחפצי כי תהיינה סגולה לכל בני עמי – כי מלבד זכרונות המשפחה יש בהן דברים הרבה הראוים להזכר בקורות עמנו. ועל כן אחלה פני חכם עדתנו, כי אחרי מותי יקח את המגלות אליו, להעתיקן בכתב הרגיל ולהדפיסן בחוברות קטנות, למען יקל הדבר לחלקן ביעקב ולהפיצן בישראל. וכל המגלות אשר תשלם העתקתן תוּשבנה אחת אחת לידי יואל בני הבכור. ואל בני זה אצוה לשמור ולעשות כמעשה אבותיו, ולהוסיף עליהן חלקו גם הוא בכל הקורות אשר תקרינה אותו ואת עמו בימיו. הצַואה נכתבה ונגמרה בששה עשר לחדש סיון שנת חמשת אלפים וחמש מאות ותשעים ותשע לבריאת עולם. ממני יהודה בן לוי בן מאיר אבּרבנאל, חטר מגזע דון יצחק אברבנאל, ממשפחת דוד בן ישי מלך ישראל”.

אחר הקבורה אשר היתה להמת כמשפט, הביא הרב את המגלות אל ביתו, לעשות כרצון המת. ההעתקות בכתב הרגיל נעשו בידים אמונות והמגלות הושבו לידי בעליהן.

אבל הצרות הרבות אשר הוסיפו למצוא את היהודים יושבי מארוקה, הניאו את הרב מהביא הדברים בדפוס. בין כה וכה ומשפחת ר' יהודה אברבנאל נסעה יצאה ממארוקה ולא נודע עוד מקומה איהו. גם הרב הלך בדרך כל הארץ, והחוברות נשארו בכתובים ועברו מיד ליד עד שהגיעו לידי אחד התרים מאחינו האשכנזים, בנסעו למסעותיו בארצות ההן – ודברי המת הנם מתקימים עתה, בצאת “זכרונות בית דוד” בחוברות לאור עולם כיום הזה.

_______________________

>