ראש הכרמל / שמואל יוסף פין

“מה נאוו על ההרים רגלי מבשר”

כבוד אדונינו הקיסר ירום הודו הגדיל חסדו ביום 22 אקטאבער שנה שעברה להסכים על דעת הקאמיטעט המפקח על דעת היהודים, לתת לנו רשיוi ¹ להוציא לאור בעיר ווילנא מכתב עתי בלשון הקודש, בצרוף הוספות בלשון רוססיא ואשכנזית, מדי שבוע בשבוע, ויקרא שמו בישראל ‘הכרמל’, יכלול ענינים רבים ושונים כפי התכנית (פראגראם), הנצבה פה מעבר לדף.

מתוכן הענינים אשר יבואו בכרמל יראו הנבונים כי יהיה כר נרחב לכל דבר טוב ומועיל לאחינו, בכל הנוגע למצבם המדיני לתורה ולחכמה. וברצות ה' דרכינגו , ויכונן מעשי ידינו, יהי' גם כן כר מלא ברכות טוב, זרוע אור תורה וחכמה לישרי לב, ומקור נאמן להשכלה ומחקרי דעת, כי יתעוררו גדולי חכמינו להעיר את האהבה אל החכמה ולעבוד שכם אחד, עבודת הטוב והתושיה.

והנה אנחנו מצדנו נעשה כל הראוי והנדרש למלאכת הקודש זו. כבר התנדבו אנשים חכמים ונבונים ידועים בכל דבר חכמת בינה מגדולי חכמי ווילנא לעבוד עבודת הצדקה עמנו. ובזה אנחנו קוראים לאחינו הנבונים והחכמים בכל עיר ועיר אשר נגעה בהם אהבת עמם בלבם, וכבוד חכמת ישראל יקר בעיניהם, להיות ידם אתנו לעטר את ראש הכרמל בציצים ופרחים מתבואת תורתם וחכמתם בשפת קדשנו או שפת רוססיא ואשכנזית, ותקותנו חזקה כי יתעוררו לקול הדופק על פתחי לבבם ויתנו לפעלינו ידים.

ואל הנדיבים בעם אנחנו קוראים לבוא על החתום, לאסוף את מכתבי-העתי הזה אל בתיהם במקח הקצוב על הפראגראמם בתת דמי קדימה ליד הסוכן נגד קבלה ממנו, ואנחנו נשתדל להגיעו ליד מעלתם על הפאצט אי"ה במועדו.

ואלהי ישראל ישלח אורו ואמתו לכל המתנדבים לעבוד עבודת הקדש, לפאר את בית ישראל ולרומם כבודם.

                                                                       המוציא לאור את ‘הכרמל’

                                                                        שמואל יוסף במהור"ר

                                                                       יצחק אייזיק פין.

טו“ב אדר תר”כ ווילנא.

וזה דבר התכנית

מכתב העתי בלשון עבר הנקוב בשם ‘הכרמל’ יצא אי"ה לאור בעיר ווילנא מדי שבוע בשבוע, וזה דבר פרשת הענינים אשר יבואו בשעריו.

א) מפעלות הממשלה הרוממה: יכלול פקודות הקיסר ירום הודו ופקודי השרים היושבים ראשונה במלכות (מיניסטעריען), הנוגעים אל היהודים, והסדרים היוצאים מאת פני כבודם, לטובת ההשכלה, הלמודית המוסרית והמדינית, וגם הדתות המתיחסות אל המדינה בכלל ונוגעים אל היהודים, לאשר המה תושבי רוססיא, חברי המדינה, סוחרים ובעלי חרושת מעשה.

הפקודות האלה תבואנה בשפת רוססיא עם העתקה נכונה בשפת עבר בלשון קלה ומובנת, או בשפה המדוברת ברורה וצרופה כחפץ הענין למען ירוץ כל קורא בם.

ב) דברי תורה וחכמה: ביאורי כתבי הקוד, נתיבות-הביאורים ומחקרי-הלשון; ביאורי מאמרי חז"ל בתלמודים ומדרשים, בענייני חכמה ומוסר; מקורי מנהגים ואמונות, קורותיהם ודבר-ערכם.

ג) משל ומליצה, אמרי בינה ומדע: שירים אשר יסודתם במוסר ובאמונה, אם מעשי סופרי ישראל או העתקות מלשונות העמים. וכן יבואו בקהלם שירי משוררי קודש בימי קדם, כמו רבינו סעדיה גאון, ר' יצחק בן גיאות, ר' שלמה בן גבירול, ר' יהודה הלוי, אבן עזרא ודומיהם, למען הורות את דרכי המליצה וטוב טעמה; מאמרי מליצה פשוטה, פרי סופרי ישראל והעתקות, בלימודים וידיעות שונות, מתולדות הטבע, מדברי מסעות בארצות שונות, וסיפורי מוסר השכל; חקירות מני קדם וקדמוניות ישורון; מאמרים על תולדות ההשכלה והחכמה בעמנו, ודברי הימים במעמדנו המדיני, בזמנים שונים, ומימי הדור הזה; תולדות אנשי-שם בכל עם ועם.

ד) ידיעות שונות: על דבר מעמדי בתי-ספר ומדרשי-החכמות לבני-ישראל, בארץ רוססיא ובכל מקומות מושבותיהם, בשורות ספרים חדשים, ביקורת ענייניהם; מעמדי מושבות היהודים, העוסקים בעבודת האדמה, מצבם ועמדתם; מדברי בתי חרושת-המעשה והמלאכה לבני ישראל; כוללות בענייני עבודת-האדמה, כשרון המעשה והמלאכה, דרכי המסחר וטבעי הסחורות ותועלתם.

ה) חדשות, ילדי-יום ועניינים שונים.

מתוך “הכרמל”, שנה א', גליון 23 (א' טבת תרכ"א)

גורל המסחור כגורל כל הידיעות והחכמות המוסיפות עז ואומץ בכל עת וזמן, ומדי ילך האדם על ארח שלימות המדעים וכשרון המלאכה למעלה למשכיל, יצא גם המסחור לרגליו וינשא לעומתם, המחסור אבי ההמצאות לא ייעף ולא ילא להמציא צרכים חדשים לבקרים, וההשכלה תכון עמו להוציא לאור תעלומות רבות בגבולות כל דברי עולם המעשה, ומסלות חדשות תסול לפניו להתפשט עד מהרה. והנה אם רבו השנוים במעמד המסחור בכל דור ודור, מה עצמו ראשיהם בימינו אלה, כי תחת אשר לפנים אחרו צעדי ההשכלה על ארח הפעולה והמעשה, תדרוך נפשה עז בימינו לעינינו לשנות פני תבל, ולשלח את סדרים הישנים באפס יד, אדי הקיטור יגביהו עוף להעביר צי אדיר בתהום רבה, בעל כנפי נשרים, ובתי מסכנות מלאים כל טוב משא אלפי אלפים סוס ורוכביהם יסיעו על מסלולי הברזל כחץ יעוף, בכל הארץ יצאו קוי הטעלעגראף ובקצה תבל מליהם להגיד לאיש איש כל שיח ושיג רעהו בירכתי ארץ, והמסחור נשתנה ממסד עד הטפחות, תחת אשר לפנים באשר התנהלו ידיעות המקחים לאט, הסחורות עוברות ובאות ממקום למקום התנהגו בכבדות, והיו הסוחרים רואים ברכה או שבר גאון כרגע, באחור בוא הסחורה ובהעלם דבר המקחים ממקום למקום, הנה עתה בהיות כל ארץ וארץ מקחי סחורותיה ידועות וקצובות, ונודעות בכל ארץ עד ארגיעה, והסחורות עפות במועף ממקור מחצבם אל מקום המחסור כמעט ישרקו להן, ואין ימי עליית וירידת המקחים ומחסור או רבוי הסחורות, נמשכים הרבה, אין רוח גדול נשקף משמי ההצלחה אל הסוחרים גם אין רעת הפסד גדול מתחוללת לאבד הון ברגע, חדל המסחור לדלג על הררי התחבולות ולקפץ על גבעות המקרים, ומהלכו ישר בדרך סלולה לא יכשל בו. ולמנות את החסרון הגדול אשר הסב הזמן אל המסחור לקחת את משען התקוה מידו לעשור ולמצוא און, למעט את חיל צבאות העוזרים ואנשי הבינים, ראו כל עמי אירופה במקום אשר דבר ההמצאות החדשות ודתם מגיע, לשלוח ידם אל חרשת המעשה והמלאכה הנותנים עושר וכבוד למחזיקים בם, וחיים למוצאיהם, אלפי אלפים למדו לדעת כל חכמת המלאכות, ויחיו נפשם בעמל והכשר דעת ויהיו גם למחיה להחיות עם רב הסוחרים, והמון אדם אשר לפנים לא ידעו כי אם התמורה, להמיר פרי ארץ אחת בפרי ארץ אחרת ואת גאולת הכסף מקונה למוכר, יולידו עתה חדשות ונצורות וירבו גבול המשא והמתן בתנובות כפיהם ובפרי ידיעותיהם, החכמות והידיעות באו במקום העצות והתחבולות, ובמקום רעיוני רוח, יד עמל הכשרון שלטת, זה גורל המסחור בכל ארצות אירופה אשר זרחה עליהם אור ההשכלה, וקרוב יומו זה לבוא גם במדינתנו ליטא. אולם תחת אשר החלו עמי הארצות ההם להתעתד אל השנוים הגדולים לעת מצוא, בטרם התנגף רגלי המסחור בתוצאות הזמן וההשכלה, בני מדינתנו בהם אחינו בני ישראל סוחרי הארץ, לא התבוננו בינה, ולא הכינו להם צידה על הדרך החדשה הנפתחת לפניהם, אשר על כן נכונים אל מעמד מסחרנו שנוים גדולם ועצומים, נמהרים ונחוצים. מסלות הברזל אשר יסולו במלא רחב ארצנו, הנשענות אל גבולי המדינות הקרובות לנו פרייסען ועסטרייך, וחוטי הטעלעגראפים הנטוים מקצה לקצה, עתידות להפך את כל דברי הסוחרים משרש, ואחרי אשר כל דברי המשא והמתן במדינתנו בנוים על מקנה תבואות הארץ והובלתם חוץ למדינה, ועל הבאת פרי בתי חרשת המעשה ממרחק, הלא ידל ויחרב מעינו, אם תקפל הארץ תחתיה ע"י מסלות הברזל, וידיעות המקחים יאיצו לבוא על כנפי הטעלעגראפים, הלא יועצו בעלי הנכסים לשלח בעצמם תבואות ארציהם אל מקם המחסור, ובעלי חרושת המעשה ימצאו כי טוב להם להביא סחורותיהם בידיהם – ואנשי הבינים מה יהיה מעשיהם?

האוהב להתבונן על תהלוכות הזמן, הוא יבין כי לא העת לשבת באהלי המקנה והקנין לבד, וכבר בא היום לצאת בעקבי הזמן המתהפך בתחבולותיו, ונפשו יודעת מאד כי אין מנוס אל העם הרב החי על מוצא פי המסחור, כי אם במקלט המלאכה וחרשת המעשה (פאבריקען) והאוהב את עמו ואחיו יקרא בקול גדול אל עשירי עם לכונן בתים למלאכה ומעשה ידים, בטרם יבואו הימים אשר אין בהם חפץ אל המסחור לבדו העומד על התמורה והחליפין, יתבוננו נא בינה אחינו אשר ברכם ה' בעושר כי אין העושר שמור רק לבעליו להשביעו שובע שמחות, אבל יתננו ה' לאשר ישר בעיניו להחיות עם רב ובשלומם שלום גם לבעליו. כי בהתרושש דלת העם יורש גם קצין עמו ובאין פעולה ועלילה מוצאת לאחינו אנשי גאולתנו ייבש מקור כל הון וסגולה.

הן אמנם לא כסף תועפת לבד אל חרושת המעשה, ולא במזמות ובתחבולות יעשו להם כנפים, כי אם עמל ויגיעה למלאכה, ידיעה והשכלה אל המעשה. אך מה נמרצו הסגולות האלה לא יערכום זהב וכסף, ולא ישאו עמהם יחד כל סגולות האוצרות. הרכוש אשר רכשנו לנו במקנה וקנין בית המקרים מבטחו, ועל קורי תולדות הזמן ישען. והגלגל החוזר בעולם מרים ומשפיל מעלה ומוריד כרגע. ולדאבון לבנו אנחנו רואים כמה בתים רבים וגדולים בישראל ירדו מנכסיהם ואין עוזר, אבל הידיעה עם המסחור, הכשר-הדעת עם היגיעה, הן הנה בטוחות נאמנות לכל ישר דרך, ומבצא עז גם לעתות בצרה; כמעט תעבור הסופה ישאו ראש, יפרחו אף יצמחו, אשרינו מה טוב חלקנו כי ימצאו דברים המעטים האלה חן בעיני נדיבי עם, לפקוח עין להתבונן על המעמד ההולך וקרב, ויתעודדו לחשוב מחשבות לטוב להם ולאחיהם, אשא עיניהם תלויות אליהם. ויהי נועם ה' עליהם.

מתוך “הכרמל”, שנה א', גליון 47 (ד' תמוז תרכ"א)

בעוד ימים אחדים ומלאה לנו שנה אחת מיום החלונו להוציא לאור את מכתבנו העתי הזה, ולהביא לאחינו ראשית בכורי עמלנו מנחה. והמנחה ההיא היתה חרבה לא שמנו עלינו קטרת התהלה להלל מעשי ידינו ולא יצקנו עליה שמן ששון, להצהיל פניה, עוד היתה מלאכתנו חדשה עמנו לא ידענו האם הצליח ה' דרכנו לפנינו האם ישלח אורו ואמתו לנו להנחותנו ולהובילנו אל מחוז החפץ. כי לא מעשה מחבר ספר מעשה מוציא לאור מכתב עתי, כי המחבר הוא בא ותלמודו בידו, כבר השלים את ספרו והוציא לאור את אשר טמון היה בלבבו. על כן יודע הוא, אם לב מבין בו, את אשר לפניו. וסופר דברי הימים דבר לו עם הזמן ומפיו יקח תורה, יעמוד על המצפה ואשר יראה יגיד. ומי חכם להגיד את האותיות לאחור ולהיא במשפט את העבר והעתיד, טרם למד להבין במראה העתים, וטרם השכיל לדעת את אשר הזמן שואל מאתו ומה מידו יקח. ואך בלב מלא אהבה ורצון להועיל להיטיב קרבנו אל המלאכה. אזנים כרינו לנו לשמוע בקול ההמון אשר הוא כקול שדי, אחזנו שמורות עינינו לראות כל דבר לאשורו, ורוח נכון חדשנו בקרבנו, להציג בשער משפט אמת. חם לב בקרבנו, וחכינו לאור כי יבוא.

אולם עתה אחרי אשר כבר עשינו מעט את דרכנו בחסד אל כל היום, והתחזקנו ועלינו אף מעלה אחת בצל מעלות הזמן. ושמענו באזן קשבת ובלב טהור בקול המורה הגדול והרב המובהק הוא הנסיון וחקרנו ודרשנו היטיב את כל רגשות העם למפלגותיהם, למדנו לדעת מה מעט הנתיבה אשר ילך בו עובד עבודת-העתים, לטוב השכלת העם ואיזה דרך ישכון אור יראה לו את הנכוחה. למען לא ייגע לריק ולא ילד לבהלה. ואמרנו להודיע בשער בת רבים את אשר מצאנו בזעת אפים וביגיעת נפש. ואת עצומים נחלק שלל.

על שני עמודים הצלחת כל עם ועם עומדת. על כשרון המעשה, ועל יושר המדע. ושניהם אלה אחוזים וקשורים זה בזה, כשלהבת קשורה בגחת. יושר המדע ילך כעמוד אור לפני כל פעולת אדם ינחה יובילה אל מרום תכליתה. וכשרוון המעשה ישוב ויתמוך את כבוד המדע, ילבישהו עז וגבורה, לשוש כגבור לרוץ ארח. יציע תהום וירקיע לשחקים, ותעלומה יוציא אור. וענפי הפעולה והמעשה, רבו ועצמו מאד, ואים ספורות לסעיפי בינת אדם. אשר בצאתם חוטר מגזע ההשכלה, ירבו ויגדלו לרגעים, ישלחו שלוחותיהם למרחוק. נטשו עברו עד תכלית כל חק, יסולו להם מסילת חדשות, נתיב לא ידעו עיט, יהפכו ארץ שממה לגן עדנים, אף מעיני ישע יבקשו ארץ לחיות עם רב חיי בשרים וחיי נפשות. אשר על כן, רבו לפי הם סופרי דברי עתותיהם בכל עמי הארץ. העמידו צופים על כל אם דרך כל מפעל וכל מחקר, יתן אומר מבשר צבא רב, להודיע את כל החדשות והנצורות אשר תלדנה על ברכיהם, אף צעדם יספרו, לבלי יטו מני אורח, ויאבדו דרך.

והנה אם רחבו ונסבו למעלה ראש ענפי כשרון המעשה והמחקר המדעי בכל עמי הארץ המעפילים לעלות בסולם ההשכלה, לא אלמן ישראל מדעת חין ערכם, ואם עוד לא רחבו צעדינו תחתנו על מסלות החיים, כבר נסה ינסו אחינו להציג כף רגלם על מעגלותיהם. עד כי באה העת גם עדינו להעמיד צופים במרום הרים לדעת אשר יעשה בישראל, וידעו ויבחנו דרכם, ישמעו ויקשיבו, יעוררו ויזהירו, עיניהם תהיינה פקוחות על כל מחסורי עם, לכל פעולת אדם, ועל המחקר המדעי התעורר בלבבם, ודבר זמן אמת בפיהם לתת צדק לפועלו, וכחש מתי און בפניהם יענו. באה העת לכל שוחרי טוב עמם וחפצי השכלתם להאסף אל מקום המועד, ולהשמיע ממרום מגדל המצפה, את מחשבותיהם הטובות, ועצותיהם-אמונה, ואיש איש ממקום עמדתו באשר הוא שם יורה דעה לאחיו: לשום עינם ולבבם להחזיק במעוזי החנוך הטוב והמועיל, לרעות את צעירי הצאן על שדה התורה והחכמה, ונפשם ישובבו במעגלי המדעים ואורח מישור. יעירו למוסר אזן להביא אור חדש במעונות החשוכים, הם בעלי המלאכה אשר לא ראו מאורות התורה וההשכלה מימיהם, ישיתו עצות בנפשם לפתוח מקור נאמן לפרנסה ולכלכלה, ולכרות להם מעין ישע בעבודת האדמה, יפיחו רוח חיים חדשים בכל מעשי הצדקה בכל עיר ועיר, למען אשר יביאו באמת תדקה ומרפא לאביוני אדם, ולא יחרב מעינם ברפיון ידים ידי פרנסי הדור, ולא יהיו למרפש רגל לעוזריהם ותומכיהם. אף יבואו יועדו יחד כל משכילי עם, ויביאו מפרי השכלתם בכל מחקר ומדע מנחה לאחיהם איש איש כברכתו אשר ברכו ה'. אלה מפה יביאו בכלי טהור חדשות מועילות במקרא קדש. להראות לישרי לב, את האור הגנוז בספרי תורת האלהים ונביאיו, ואלה מפה יובילו שי דברי חכמים וחדותיהם. אשר יסודתם בחכמה ומסר השכל. יגלו את ספרי קורות הימים לבני ישראל, אל עלילותם באח עולם, עולם התורה והמדע בכל דור ודור. ויפרשו לפנינו פרשת תולדות גדולי ישאל אשר עמדו לנס עמם מימות עולם. ונפתולי אלהים נפתלו עם מורדי אור ויכלו להם. ואלה מפה יביאו תשורה דברי חכמה ומדע אשר יש בהם עז ותושיה, להאיר עיני השכל ולזקק ולצרף את רגשות הנפש. למען יתן המחקר המדעי את ידו אל כשרון המעשה. ויחדו יהיו תמים אל ראש האחד. להועיל להשכיל ולהיטיב לאחינו בארצנו. זאת פעולת משמרת הצופים בקרבנו וזאת התעודה בישראל.

ואנחנו לפי טפחות מדת פעולתנו בכתב העתי אשר אנחנו מוציאים לאור כל ישענו וחפצנו. כי תכון גם ידנו, לבנות מה מעט בהיכל השכלת עמנו, ולהביא תרומת עמלנו למלאכת הקדש. ואם לא ידענו מראש איזה דרך נבחרה לנו, להועיל להיטיב, הלא רחש לבנו דבר טוב, לפתוח שני שערים במכתבנו העתי שער הכרמל ושער השרון, בשער הראשון יבואו כל דברי ילדי יום בישראל ובאדם. שם תפתח העת החיה את פיה ותדבר באזני כל השומעים את דבריה. שם יערכו כל שוחרי כשרון המעשה מערכה, להורות לעם להבין המראה ההוה. ובשופר יתקע כל היודע לתקוע לעורר ישנים ולהקיץ נרדמים, לעשות את הטוב והישר. והשער השני יהיה פתוח לכל חכם וסופר, דורש וחוקר, להביא זבח קרבנו על מזבח חכמת ישראל. לריח נחוח לפי ה' אלהי ישראל החונן לאדם דעת. ומלמד לעמו בינה להבין ולהבחין בין אמת ובין שקר.

את תבנית שני השערים האלה עשינו במכתבנו העתי. אף כי צר לנו המקום מאד, ולא רחבו קצר מהכיל אף שמץ מכל הנדרש לחפץ הענינים הנכבדים והרמם אשר יביאו בשערים האלה. כי נפשנו יודעת מאד, כי אם כל טוב הצלחת כשרון המעשה לכל עם ועם בידי המחקר המדעי, הנה יתר שאת ויתר עז אל ההשכלה בחכמת ישראל, כי רק ממנה יושעו בני יעקב, לראות ברכה במעשי ידיהם בנתיבות מעלות אדם. כי מי כעם ישראל אשר יגדל ויחנך את בניו על ספרי התורה והאמונה, מקצין עם עד אביון אדם, ומי כמוהו אשר תורתו ברית עולם לה' עם כל עלילות החיים וקשורה ואחוזה בכל מפעלותיו בארץ. אשר על כן לא תכון כל פעולה אם לא תהיה יסודתה בהררי קדש, ואור האמת אש יאור לנו מבין שני הכרובים רק [h1] הוא יגיה חשכנו על מעגלי החיים, ורק באורו נראה אור. את מטע כשרון המעשה אשר נטע על מבועי חכמת ישראל רק הוא יכה שרש למטה ויעש פרי למעלה, וכל מזרע אחר לא יהיה לו שרש וענף. אשר על כן אמרנו אם כבדה המלאכה עלינו לחבר את האהל להיות אחד. אין אנחנו בני חורים להפטר ממנה.

ויהי כמעט הרימונו נס על ראש הרל והשרון, והנה נאספו אלינו חכמים וסופרים תורנים ומשכילים מקרוב ומרחק איש איש מנחתו בידו ממיטב שדהו ומכרמו אשר לפניו. הודינו לה' אלהי ישראל כי נתן כזאת בלב חכמי עמנו להתנדב בשמחה למלאכת הקדש ובשמחת נפש יגענו והונח לנו להביא ברכה לאחינו מפרי חכמת לב משכילי עם, וגם נפשנו דרכה עז לעלות כפעם בפעם בגבורים, ולדבר באזני השומעים המבינים את אשר שם הזמן בפינו – אולם יתר מאשר זכינו לעשות בכל תקופת השנה הזאת זכינו ללמוד תלמוד מביא לידי מעשה. שוחרי טוב ותושיה משכו לנו חסד להביננו בינה את אשר השכלת עמנו דורשת מידנו ובמה נקדם פניה, הם הורונו לדעת את הרוחות השונות המפעמות בלבות אחינו יושבי רוססיא ודבריהם תמכו את לבבנו, כי כבר הקים לנו ה' משכילי עם יודעים לתכן את הרוחות האלה, ולעשות להן משקל והעם גם הוא הכין את לבבו לשמוע עצה ולקבל מוסר.

ואחרי אשר הביאנו ה' עד הלום לקחת תורה מפני חכמי עמנו ולהצל דבר אמת מפי הנסיון. אמרנו לדבר דברינו באזני אחינו המתנדבים לעבוד אתנו עבודת הצדקה בכרמל ובשרון. כי טוב הצלחת עמנו דורש מידינו, לשום עין ולבב על המוצאות אותנו בחיים חיתנו. ולהביא במשפט את כל הדברים הדרושים לחפץ כשרון המעשה, ויושר המדע; ומגמת פנינו תהי קידמה לעלות מעט מעט מן הפרט אל הכלל, מן המוחש אל המושכל, ומן ההרגשה אל המחשבה, למען אשר יתנוסס רוח בינה ועצה כן בכל הנוגע אל ההוה המפכה ממקור חיי האומה, וכן בכל הנוגע אל העבר אשר יסודתו בהררי קדש חכמת ישראל. המודיעים את כל חדש ומועיל נעשה בקרב מחניהם יעירו ויעוררו גם על הראוי להעשות עוד, ועל החסרון העומד להמנות, ובמאזנים יעלום יחד. אף יחשבו דרכי כל פעולה ומעשה באמונה, אם האמת נר לרגלם ואם ההשכלה אור לנתיבתם. והחכמים המשכילים אל כל דבר חכמת בינה המציבים להם יד בכשרון, יאירו דבריהם להרחיב גבולות התורה והחכמה, ישקדו על השכלת אחיהם להנחילם יש ולהשביר שבר רעבונם בדברים אשר כח בהם להחיות רוח המחקר המדעי, לזקק את המחשבות ולצרף את הדעות; ולהעביר את האהבה אל כל טוב ומועיל אל כל יקר ונכבד, וה' ישלח לנו אורו ואמתו המה ינחונו יובילונו בדרך אשר אנחנו הולכים עליה. ולא ינועו מעגלותינו, ולא נחטא המטרה.

לראש הדף [h1]האות ר' חסרה, אך הוספתי לפי הענין.

מתוך “הכרמל”, שנה א', גליון 48 (י“ב תמוז תרכ”א)

זה כשתי שנים אשר יצאה הפקודה לכל קהלות ישראל במדינתנו לבחור להם רב מקרב חניכי בתי מדרשי הרבנים אשר בווילנא ובזיטאמיר. והשרים היושבים ראשונה בממשלה אצים להוציא דברה לאור. וכבר נמצאו לחפצה כמה מן הקהלות החשובות, בחרו להם רב, בקשו מקור נאמן לפרנסתו וישאו פניו בכבוד. אך רובן עודן מתנהגות בכבדות, ואם עמדו למנין ועשו את אשר נוטל עליהן. הנה אומרות לתאת ידי חובתם במעשה הבחירה לבד. כאלו רק זאת היא תכלית הפקודה. לא תקראינה את הרב אשר בחרו בו לבוא לשכון כבוד בתוכם. לא תשימנה לב לתת לו את שכרו, די מחיתו. והיו כל מעשיהן כי נקרא שם הרב עליהן ונכתב בספר, והממשלה עומדת משתאה ומחרשת לראות ההצליח חפצה בידה? – ואם לא?

שמענו גם דברי נכבדי הקהלות וצעקתם, כי כבד עליהן משא פרנסת הרב החדש הזה, אשר הרכיבה הממשלה לראשם. כי עד הימים האלה, היה הרב הנבחר מטעם הממשלה בן עירם מוצא חית ידו ממקום אחר, ושמח בחלקו אם הביאה לו משמרת הרבנות פרי כחש ורזה למלא את סאת פרנסתו הדלה, והרבנים החדשים האלה אשר מבתי מדרשי הרבנים יצאו, לשבת בראש העם, עיניהם נשואות אל הרבנות, ואך בה יבקשו את מחיתם, והם אחרי כבר גדלו על ברכי ההשכלה, לא יחפצו לחיות חיי עוני ובזיון, ישאלו דירה נאה ומלבושי כבוד. על כן כבד עליהם הדבר מאד. לא יוכלו עשוהו.

והנה כנים הדברים, כי קשה על קהלה וקהלה להביא צוארן בעול הוצאות חדשות אשר הן אך למותר בעיניהן. והן עוד לא נוכחו לדעת את התועלת אשר יביא להם הרב החדש, ואף תפחדנה פחד שלא ידיח עליהן רעה. אולם אם ישימו נכבדי עמנו את לבבם להביא בפלס את אשר הממשלה הרוממה דורשת מידנו בדבר הזה, ידעו ויבינו, כי אך טובת השכלתנו לנגד עיניה תמיד, ובצותה לשים עלינו רב אשר ישכיל לדבר ולכתוב בלשון המדינה ואשר קנה לו את סגולת המדעים הנותנות פאר לבעליהם, כל ישעה וחפצה להרים כבוד ישראל, לשים בראשם אנשים אשר ידם רב להם להיות לפה ולמליץ לעדתם לפני הממשלה. למען לא יהיו עוד בני ישראל כאלמים אשר לא יפתחו בשער פיהם. ואם ישכילו נכבדי אחינו אל הדבר הגדול הזה אשר כל הצלחת כל בית ישראל תלויה בו. ילמדו לדעת כי טוב למא אחרי הממשלה בנפש חפצה ובלב שלם כי אם עינה עלינו לטובה כל הימים הלא רק באמת מדת השכלתנו תמוד אמת חסדיה ולפי רוב המעשה ורוב הענוה לשמוע בקולה, כן תראה ותוסיף להכירנו. אף יתבוננו בינה מה טוב, כי האיש אשר נבחר בו לצאת ולבוא לפנינו, יהי מלא רוח דעת וחכמה לעמוד במקום גדולים ולמצוא חן ושכל טוב בעיניהם, כי יחיה חיי מנוחה והשקט, למען אשר יוכל להקדיש את כל ימיו ועתותיו לטובת קהלתו, ולא תהיה עבודתו עליו משא לעיפה, כי ישב בבית מרוח ונקי, כי ילבש כסות נקיה ויפה, כאחד נכבדי העם. ולא יהיה לחרפה בעיני השרים והעמים אשר בקרבם אנחנו יושבים. האם לא תדאב נפשנו לראות את רוב הרבנים העומדים לשרת מטעם הממשלה, עד היום, שפלים ובזוים בעיני השרים וגם בעינינו? האם לא ישבר לבבינו בקרבנו למצור את האיש אשר תבחר העדה לעמוד בראשה נסתר בסתר המדרגה, יפחד לכל עלה נדף, ונחבא בירכתי ביתו הדל והמגואל כי אין שפתו אתו, לדבר דבריו. נבזה ושפל בעיניו מעוני ומיגון, והיה אם יתעוררו אחינו אשר כבוד עמם יקר בעיניהם להתבונן על הדבר הזה וילמדו לדעת, כי אך טוב לישראל לשום עליהם רבנים בחפץ הממשלה, ידענו נאמנה כי בשמחה יתנדבו לכלכל את הרב אשר בחרו בו, בכבוד הראוי, והחפץ לעשות טובה בתוך עמם יפקח עיניהם וימלא את ידיהם, למצוא מקור נאמן לפרנסתו. ומה גם כי יוכלו בני ערי האויזער לקרוא את בני הערים הקטנות הסמוכות להם לשאת אתם במשא. ומה זה לפני כמה ערים ביחד לכלכל איש אחד בכבוד?

ומפני הנבונים בעם שמענו עוד דבר לאמר: ידענו גם אנחנו כי טוב ונחוץ הדבר, להיות בראש כל עדה ועדה מישראל איש חכם ונבון דעת יודע לשון וספר. אך מי יודע אם יש בתלמידי בתי מדרשי הרבנים, דעה לכלכל צרכי העדה, ואם תעמוד להם השכלתם בלשונות ובמדעים, לשאת את טרח ומשא קהלתם? עודם צעירים לימים, לא נסו עוד להציג כף רגלם על סף פעולות אדם, ולא למדו עוד לדעת לעצור בעם. צדקו בדבריהם אך לא יזכו בשפטם. הטוב לנו לבחור במעות אשר לא יוכלו לתקון, מבחסרון אשר יוכל להמנות; האיש אשר לא למד מנעוריו ולא ראה מאורות החכמה מימיו, אולתו הולכת וגדלה עמו, אבל הרך בשנים אשר ינק משדי החכמה מנעוריו, חכמתו הולכת וגדלה עמו. חסרון השנים הולך ומתמעט מיום ליום, הנסיון יאלפנו דעת לרגעים, והקנקן החדש ימלא ישן. צעירים לימים האלה, הם תלמידי בתי מדרשי הרבנים, מלאים כח עלומים, וכבוד השכלתם חדש עמדם והיה אם יקדמו נכבדי העדה את פניהם באהבה ורצון, והנבונים בעם המשכילים אל דבר אמת יעמדו לימין צדקם, יורו אותם את הדרך אשר ילכו בה, להגיע אל מחוז החפץ, לטוב עדתם ולהשכלתם, או אז יחליפו כח יעלו אבר כנשרים, וחילים יגברו לאהוב את עדתם, ולכלכל את כל דבריהם בצדק ובמשפט.

הגדנו היום את דברינו באזני ראשי הקהלות אשר במחוזנו, ותקוותנו תנחמנו. כי יואילו להתבונן בהם ולמצוא כי אך שלום הצלחתם והשכלתם רחש לבבנו: ידעו כי בעשותם רצון הממשלה עליהם להוכיח בצדק כי יקר רצונה בעיניהם. ולא למראה עין יעשו מעשיהם כי אם בהלך נפש. אף ישיבו אל לבבם כי טוב לקדם את פני הנבחרים לרבנים באהבה, לדאוג לטוב פרנסתם, לקרוא להם בכבוד ושלאת הוצאות המסע לבוא לקהלתם, למען לא יבואו הרבנים החדשים האלה אל הקהל אש בחר בם כמריבי כהן לרחת בחזקה, או כמתהלך ומשתחוה לאגודת כסף אז גם הם באהבה יקדמו את פני עדתם בלבב שלם ובנפש אמונה ימהרו להשיב תודה ואהבה אל חיקה. ועצת שלום תהיה ביניהם.

בואו חשבון / שמואל יוסף פין

מתוך “הכרמל”, שנה ב', גליון 2 (כ“ח אלול תרכ”א)

למנות ימינו כן הודע ונביא לבב חכמה

(תהילים צ' י"א)

מועדי ראשי השנים הם הציונים אשר הציבו לנו במדבר הגדול והנורא, הוא ימי חיינו על פני האדמה. בבואנו אל האותות האלה בכסא ליום חגנו, נדעה את העת עברנו בדרך החיים אשר טפחות נתנו לנו. שמה ננפש כמעט רגע וחשבנו עם לבבנו מה עשינו טובה בימי מסענו, האם הרחקנו ללכת מן המקום אשר יצאנו ממנו לפנים, לקרב אל המטרה או תעינו במדבר, ישימון ושבנו אל מקומנו אשר היה שם אהלנו בתחלה, או גם הוספנו משובה והלכנו עקלקלות, ענינו בדרך כחנו ללא הועיל, שיבה זקרה בנו ולא ידענו עד מה.

וכבר ראו חכמינו מראש להעמיד צופים בראש העם בקרבם אל המועידם האלה, לקרוא בקול גדול באזי ההולכים חשכים ולא אור כי הגיעה העת לקחת דברים להביא במשפט את כל מצעדי גבר בנתיבות החיים. ועם המוכיחים מגידי דבר אמת ליעקב. ובמוסרם יחתומו מעשי כל איש ואיש, כי יעזוב דרכו לעשוק דל, לגזול אביון להונות רע ולשקר בעמיתו, יעוררו ויזהירו את החטאים בנפשותם למסר מעל בה', ולעושת אחת מכל מצותיו אשר לא תעשינה. וחלילה לנו להסיג גבול המוכיחים בצדק, ולהתגדר במלאכתם.

אולם אם הצופים האלה אשר יראו יגידו, הנה גם עלינו להגיד את אשר נקרה אנחנו ממקום המצפה אשר אנחנו עומדים עליה. ואם יביאו המה בפלילים את המעשים אשר יעשה איש איש בביתו, בחנותו, במשאו ומתנו, אין אנחנו בני חורים להפטר מהעיר את המבינים בעם אשר יחשבו המוכיחים עם שומעיהם. והמה גם המה כבדי עון וגדולים מנשוא. ושונים גם המה בתכונתם מן הועות אשר האדם הפרטי דש בעקביו. כי תחת אשר פשעי האדם לבדו נדונים לפי רוב המעשה, ובכף מאזני המשקל תעלינה העלילות הרעות, יצאו לפעלות אדם. הנה יגדל משקל עונות הצבור לפי רוב הבטלה ובעצלתים תמך כף החובה, להעלותם מהבל יחד. כי אם יגדל עון איש אשר יתמכר לפצח עצמות רעהו ולגזול עורו מעליו, הנה יגדל עון העדה בעמדה מנגד בעת שבות הזמן את חילה וגליו יסערו להפיץ את אניתה בלב ים האבדון.

הן נמצאו בנו, לדאבון נפש כל אוהב עמו, זעיר שם זעיר שם אנשים אשר ממקום חשך התהלכו ובאו, והיה בשחוק להם ההצלחה, יפסיעו על ראשי עם קדש, ובחזקה ימשכו רב אדם אחריהם לכלכל מוצאם ומבואם, לא ברוח חכמה אשר לא ידעוה ולא ביראת ה' כי רחוקה מהם ולא באהבת אדם אשר יתעיבוה, והאנשם האלה שלוים גם מפחד המוכיחים בשער, היראים את מוראם. ומפני שמם יחתו. לאנשים כאלה היינו מטיפים דברים, לו ידענו כי לא הסגנו כלימות לקרוא בקול על אזן החרשים משמוע, ולתת דברים לפני אשר לא ידעו קרוא מקרא, על כן לא נטיפה לאלה. ולא אליהם נשים דברים הפעם, ואך אל אחינו בשרינו אשר להם לב לדעת, עינים לראות ואוזן לשמוע, לפני אחינו אלה הקרובים לצדקה נציג בשער משפט הימים שעברו עלינו, לעת תפנה השנה שכמה מאתנו וחמקה עברה, ובאזניהם נקרא הקריאה אשר שמענו הזמן קורא לנו.

“האדם מדיני בטבע” הורו לנו החכמים הראשונים ולמדו אותנו בזה לדעת כי מלבד הטוב אשר יבקש האדם לנפשו לבניו ולבני ביתו, נוטל עליו לדרוש שלום לכל בני אחיו ועמו, ולשחר טוב ותושיה לכל הבאים בברית החברה עמו, ואף לעושת חיל לטוב האדם כלו כפי מסת יכלתו, אשר ברכו ה'. הננו מושבעים ועומדים בשבועת ברית תורת האדם לעזור לאחינו בשרנו, לדאוג לטובת העם אשר בקרבנו אנחנו יושבים לטובת המדינה אשר תפרוש עלינו צל חסדה. ואם רבו למעלה ראש ענפי המצות האלה, ולא לאיש אחד המלאכה לצאת ידי חובתם, לא נפלאת המלאכה ולא דחוקה היא מעיני ראשי כל עדה ועדה בישראל אם ישימו את לבבם לכלכל את דברי צאן מרעיתם בהשכל ודעת, אם ייטיבו דרכם להציב גבולות לכל מעשה ומפעל, ויסרום למשפט אשר יורם הזמן, אם ישקדו להכשיר את אחיהם הכשר דעת בתורה בחכמה, במלאכת מחשבת, איש איש לפי מדת כשרונותיו, ולפי מחסורי העת והשעה, ובצאת כל אדם לפעלו אשר לו יעדו, ולא ינועו מעגלותיו, וראה איש איש ברכה בעמלו, ומברכתו תברך גם כל החברה כולה, והעם אשר בקרבו הוא יושב.

על כן בבואנו להשיב את לבבנו את מעשינו הטובים לכלל אחינו, איש איש במקום מושבו, ונעביר כבני מרון את המעללים אשר עלינו לעשות לטובת הצבור וחי בהם, יבוא החנוך וידיו על ראשו, ויקרא, כי לא נעשה עמו דבר בימים עברו. הן אמת כי יש אהבת תורה בישראל, ורבים מנדיבי העם מחזיקיה ותומכיה בעתים. אבל מעט מהרבה אשר נתנו לב לדעת את מחסורי החנוך לגל משאלותיו, כי טוב תורה עם חכמה ויותר לרואי השמש בימינו אלה, והלא כבר בא המחסור כאיש מגן והוא דופק על דלתות כל בית גדול וקטן בקול גדול, והזמן הולך וסוער בשצף קצף. לא יחכה עד אשר נעור מתרדמתנו, ונקומה ונשלח יד להחזיק משוט, לפלס בים נתיבה.

הצדקה גם היא תתן קולה ותקרא, כי לא נפח באפה רוח חיים להחיותה ולהחליץ עצמותיה. הן אמנם גדולה היא אהבת הצדקה בלב כל אדם מישראל וירושת פליטה היא לנו מאבותינו מימי קדם, רבים המה נדיבי הלב אשר יפיקו לרעב נפשם, וערומים יכסו בבגדיהם, אולם מעשה הצדקות בחשכה יתהלך ורגשות החמלה לא נגה עליהם אור הדעת, להוליכם למחוז חפץ עבודת הצדקה השלמה. ומה עשו נכבדי העם אבירי הצדקה, האם למדו את עם לדעת כי לא בזאת יתהלל עושה צדקה בכל עת, בפרסו מלחמו לכל דל שואל, כי אם בעשותו חיל לקדם את פני העניות, והנא יניא אותה מבוא בגבולינו, וזה כל פריה, אם יחלצו חושים נדיבי העם לבנות בתי מסכנות לאביוני אדם, שמה ילמדו בימי נעוריהם למצוא חית ידם ולהתפרנס מיגיעם כל עוד בחיים חיתם, שמה יבואו זקנים וזקנות אשר שבו מצבא העבודה אשר עבד בהם הזמן כל ימי חלדם ובלו שארית ימיהם במנוחה ובמלאכה קלה, ולא ינועו ללחם על פתחי נדיבים ערומים ויחפים להדאיב נפש.

והמלאכה אף היא באה נצבה לדין עם זקני עמי ושריו, כי לא שמו עין עליה לחמלה, לא הכילו אל המכלכלים את נפשם ביגיעת בשר, להמתיק להם מר עמלם בצוף דבש התורה והידיעות הדרושות לחפצם, כי אם התעוררו בעלי המלאכה בצדק בכמה מקומות מושבותיהם לקבוע להם עתים ללמודים, לא חסה עליהם עין נכבדי עם, לבוא לעזרתם, להורות להם את המעשה אשר יעשון והדרך אשר ילכו בה, למען תהיה המלאכה תפארת לבעליה ותפארת לו מן האדם.

בתוך הבאות והנה גם עבודת האדמה קוראת בקול: מה מצאו נכבדי ישראל בי עול כי רחקו מעלי, הלא אנכי הייתי אם לישראל בהיותו על אדמתו ואת חלבי ינק לרויה. אם ימים רבים לישראל בארצות מגוריו, לא הנחילוהו עמי הארצות אחוזת נחלת שדה וכרם, הלא בימינו ובארצנו כבר זרחה לנו שמש צדקה מגבוה. והממשלה תשחד מכחה בעדה ומחזקת ותומכת את כל מכונן אשוריו במעגלותיה, ומבני ישראל גם המה כבר התעוררו לעזוב את המסחרים הקטנים הבארות הנשברות אשר לא יכילו המים, ויבואו לחפור להם באר מים חיים במעבה האדמדה, וכבר הראו אות לטובה לעינינו ובקרבת מקומנו כי השכילו בעבודה זו וכי לא נופלים המה מן האכרים הנוצרים אשר על מוצא פיה הם חיים מעודם. אך מה יעשו אלה האומללים אשר אזלת ידם להתגבר על כל מונע ומסטין מבית ומבחוץ. ומדוע איפוא לא ימתיקו נדיבי עם אלהי אברהם סוד לפנות דרך לחפצי ישעם להקל מעליהם טרח משאם? להיות להם לפה לפני ההמשלה הטובה, להציע לפניה את מחסורי העובדים וצרכיהם, ואת המכשולים אשר יתנגפו בהם המתנדבים לצאת בעקבותיה, ואת הרעה אשר ידיחו מנדינו על ראש הישרים בלבותם, אשר כבר קנו להם אחוזת נחלה, ומעשה ידיהם כמעט פרץ בארץ. נחפשה נא דרכינו ונחקורה אם זכרנו את דבר העבודה הזאת, אחת בשנה, ואם חלינו על שבר עמנו.

אלה המה ראשי הדברים אשר גברו עלינו כהיום בשאת עין אל ראש השנה הנצבת לקראתנו. ויקראו באזנינו קול גדול להציג בשער משפטם, למען ישמעו אחינו הנבונים, ויתבוננו בהם, בעת עמדם בתפלה לפני אדון כל חי, מלך כל העולמים, לבקש ממנו חיי הגוף וחיי הנפשות, מזון לגוף ומזון לנפש. ויחשבו את נפשם באמונה כמה עזרו המה לטובה לכונן עמודי הצלחת אחיהם, ומה הצלחת אחיהם דורשת מידיהם בימים הבאים לקראתינו לשלום. הן אמנה גדולים המה רחמי אבינו שבשמים וגדול כחו לכלכל את העולם כלו מצבא המרום במרום עד רמש רומש בתחתיות האדמה, וטוב לנו בלטוח בו וברחמיו כי רבים. אך גם עלינו לעבוד עבודת אחינו כאשר יש לאל ידינו. וכאשר צוינו לעשות מלאכתנו לנפשנו ולחכות עזרנו מקדש, כן המצוה עלינו לעשות לטוב עמינו ואנשי גאולתנו, ולשאת עין למרום כי יברך את פעל ידנו. למה זה נצדק הרבה להרדם בירכתי אניה חשבה להשבר, ולשים אך בה' מבטחנו, כי הוא ישמור צאתנו ובואנו? טוב הבטחון עם הפעולה, והתקוה עם המעשה.

מי יתן והיו דברינו אלה המעטים והדלים לרצון בעיני נבוני עם. מי יתן וישאו את ראש הדברים הנכבדים האלה אשר שמנו לפניהם בזה, במספר פקודי מעלליהם אשר יפקדו בימים אלה. ישליך איש את אלילי כספו וזהבו, אשר יקחו את לבבו, ויגדילו את רהבו, מראות בעיני קרובו, והם אחיו האמללים, הנדהמים ומבהלים, תועים ונכשלים, יסירו גובה וגאון, כבוד היחס והשאון, ורום עינים ישפילו ולהיטיב ישכילו, עם כל נכה רוח, אשר נפשו עליו תשוח, אף לא ילבשו אדרת, בגי קדש לתפארת, למען כחש באהבה מסתרת, אל האמת הנעדרת, ויעשו כלם אגודה אחת, באמת ובתמים בשובה ונחת, לעשות רצון קונם, מלכם ואדונם, להביא מרפא לאביוני אחינו, ולהרים קרן עמנו. להעמיד בקרן אורה, את החכמה ואת התורה.

מתוך “הכרמל”, שנה ג', גליון 1 (כ' תמוז תרכ"ב)

פתח דברינו היום, בראשית השנה השלישית למלאכתנו בכרמל יאיר לנו באור פני מלך חסד, ושתים טובות עשה עמנו אדונינו יר"ה, היום, טובה כללית, ופרטית, הראשונה הכי נכבדת בתתה לאחינו צדקה ומשפט לקנות קרקעות נושבות, לאחוזת נחלה, והשניה תמוכה בצדק, להשיב רבבות אחינו בטראקי העיר, לפתוח להםשעריה אשר נסגרו זה כעשרים שנה, מטעם הזכיות הישנות אשר היו לאחינו הקראים להאחז שמה אך המה לבדם.

והנה כל טובה וטובה גדולה או קטנה הבאה לנו מיד הממשלה הרוממה בחסד אל כל היום, דורשת מאתנו, כי נקבלה ברצון ונודה למיטיב לנו מיד הממשלה הרוממה בחסד אל כל היום, דורשת מאתנו, כי נקבלה ברצון ונודה למיטיב לנו את חסדו וטובו, ובמה נכף ונקדם את פני מלכנו האדיר, אם לא, בשקדנו על הטובה, להוציא לפעולת אדם, כחפצו הנעלה, לשמור ולנצור את הזרע אשר יזרע לצדקה לפקוד לרגעים את מטע חסדו ולמען ישגשג ביום נטעו, ובבקר זרעו יפריח, יכה שרש ויעשה פרי למעלה למשכיל – ולזאת מצאנו נפשנו בחובה, להעיר אזן הקוראים דברינו, על דברי הפקודות הטובות האלה, וביחוד על הראשונה, הגדולה באיכותה ובכמותה. כי הקיפה הטובה את כל מלוא רחב הארץ אשר אנחנו דרים עליה ונוגעת אל עצמנו ובשרנו בימינו אלה.

לא אמרי מוסר נטיף כהיום, לא נלך לנוע על ראיות מן הכתב והקבלה להוכיח כי טובה היא הארץ לעובדיה, כי אוצר נחמד ושמן בנוה חכם, כבר נחר גרון רבים וכן שלמים לקרוא את הקריאה הזאת באזני היושבים שקט על שמריהם, ואין שומע להם, ולא טובים אנחנו מהם. כי הכבד יכביד ההרגל את כל אזן משמוע וכל עינים ישע מראות. אולם לא כימים הראשונים הימים האלה, עתה יעמוד הזמן על במותיו ירים קולו בכח, ואזנים יכרה לשמוע

לקול הקורא, והנסיון המורה הגדול והרב המובהק אשר לפניו תכרע כל ברך, אל הכו בשופר להגיד לאחינו, כי לא עת שבת לבטח, על כר הבטחון תחת צל התקוה. החדשות אשר עשה ועושה הזמן לעינינו, לשנות את פני המשא והמתן ולשלחו, יקיצו נרדמים וירגזו שאננים, כמעט החלו מסלות הברזל להראות בארצנו וכבר נשמע קול צעקת אנשים הרבה, צועקים ללחם. בעלי מלונות ועוזריהם בעלי עגלה ואוסרי מרכבותיהם, כי אבלו דרכים רבים ואין עובר ושב. ועוד ארצנו רחבה וארוכה ממדה, וחבורות מחבורות שונות מתעתדות להכין מסלות אחרות, לחבר ערים בערים ולקשר מחוזות במחוזות. ומה תהי על היושבים לפתח תקוה על הדרכים הם, אשר יאבלו ויאשמו, וקוץ ודרדר יעלה עליהם. זאת מנת האנשים בעלי מחיה, ועומסי משא, אבל גם על הסוחרים עורבי מערבה ינופף הזמן את ידו וגם המה להם אניות תחבולותיהם לא יעמדו בשבלת השטף, ולא ימצאו ידים לחזק כן תרנם, כי הסוחרים אשר זה ראשית דרכם, להיות אנשי הבינים בין העובד אדמתו ובין האוכל מפריה, ולעמוד בתוך בין העושים במלאכה ובין השבעים מטובה, עתה יאבדו דרכם. כי קפיצת הדרך בין העושה והאוכל, בין הפועל והמיחל לפרי פעולתו, תשים לאל את עמל אנשי הבינים; הדרכים מתקצרים, תבואות האדמה ויבול המלאכה מועפים ביעף מיד לפה והטעלעגראף ירוץ אורח לפניהם לבשר בואם ולהודיע מחירם, עד ארגיעה, ולמה זה הבל ייגעו כנעני ארץ!

אבל המתבונן בינה לעתים אשר למרחוק ישא דע, יראה ויבין כי רב טוב צפון לנו בחיק ההמצאות האלה אם אך נשכילה לדעת להשתמש בהן כראוי, ולעשות את אשר הן שואלות ממנו, יראה ויבין כי לא לרעה שלחן הזמן להמית עם רב ברעב, כי אם למחיה שולחו להחיות עם רב כי בהתקרב המרחקים, רחבו ונסבו מעגלי הסוחרים למעלה ראש, מחוז במחוז יגש מדינה תקרב למדינה ונגולה כספר כל הארץ לפני תחבולות הסוחר. יצא לחם מארץ פוריה לסעוד לבב רעבי ללחם, בארץ אשר אבניה ברזל, ולא יעבשו פרודות תחת מגרפותיהם. ומקום שם יד חרוצים תפליא לעשות בכל מלאכה ישלח ברכתו למרחקי ארץ הרחוקים ממלאכת מחשבת, חלקה אחת תענה את רעותה, המלאכה תענה את העבודה, וכל העמלים בהכשר דעת ימצאו חית ידם ברוח, אף יעוררו את רוח חרוצים בלב המתרפים. כי קול קורא אל תביט מאחריך חושה אל תעמוד כי הזמן חש עתידות ואין מעצור למרוצתו.

ממוצא הדברים האלה, אם כנים המה, נלמד לדעת כי ההמצאות החדשות, אך ישנו את הענין אשר נתן לבני האדם לענות בו, ולא יהפכו עליו בלהות, להכחידו, המסות החדשות תסולנה מסלות בלבבנו לחשוב מחשבות לצאת מעט מעט ממעמד הסרסרות, ותור אנשי הבינים, ולשאוב מים חיים ממקור לא אכזב. כי באה עת הלחלץ חרוצים לפעולה, והעצלות לא תאכל לחם.

עבודת האדמה, וחרושת המעשה, הן הנה הצירים אשר עליהם תסוב פעולת אדם מחולל ומשביר. וכל חושבי מחשבות ממציאי חדשות מעינם בם להרחיב גבוליהן, להגדיל כבודן, ולהאדיר תועלותיהן. אל שתים אלה נשא עינינו בימינו אלה, ומשם ישלח לנו הזן והמפרנס לכל, עזרו מקדש. אולם לא אל הדלים בעם נשים דברינו כהיום להעיר למוסר אזנם לעבוד את האדמה בזעת אפים, ולעשות במלאכה בעמל כפים. אך דלים המה ותושיה נדחה מהם קצר כחם להתחרות עם העת החיה, ומה הושע יושיע כח ידם הדל להם למצוא און למו. הן לא בזרועות איש יחפץ הזמן, ולא ברגלי הסוס ירצה הרוח החי באפני העלילה ומעשה בימינו אלה; אך בתחבולות יעשה לו מלחמה עם המחסורים, ואך בחכמה והכשר דעת ישים מבטחו, קול המזן על המים ומשרתיו אש לוהט, ולקול רעמו בגלגל ירגזו איתנים, על כן לא לאביוני אדם נטיף הפעם, כי אם אל הגדולים בעם אשר להם עז ותושיה לעשות חיל לנפשם ולהחיות עם רב. ואת אזנם נעיר כי עת קנות נכסים, ועת בנות בתי חרושת המעשה בארצנו. עת ללמוד ידיעת עבודת האדמה, וכלכלת הנכסים (אגראנאמיא עקאנאמיע). עת לשום לב אל חרושת המעשה (טעכנאלאגיא) ועת לירות אבן פינה ליסד בתי ספר למדעים אלה בקרבנו.

הדברים אשר אנחנו מעידים עליהם היום הם עומדים ברום עולם הפרנסה, דורשים עיון גדול וחקירה רבה, לא ליום אחד ולא לאיש אחד המלאכה לבוא עד תכונתם, לבאר את כל הנדרש לחפצם והנתלה בהם, ולשום בים חיינו הסוער דרך להגיע עדיהם. וחובה על כל אדם משישראל אשר לב לו לדעת ובינה להבין במחזה הזמן להגיד דעתו ועצתו בשער בת רבים, וגם אנחנו לא נחשה ונשים כה נגד אחינו כפעם בפעם את הגיון לבבנו ומחשבותינו, והיו דברינו היום על עבודת האדמה אשר אנחנו מובאים אליה בכח הבשורה הטובה אשר בשרנו.

שתים הנה הנסבות אשר היו בעוכרי הצלחת עבודת האדמה בקרב בני ישראל עד היום, הריש והסכלות, חלילה לנו להשיא אשם על אחינו אביוני אדם כי נרפים המה, כי ישנאו את העבודה כי יבחרו לרדוף קדים משאת משך הזרע. חלילה! הלא ראינו בעינינו ובאזנינו שמענו כי לקול הקורא: הרי לכם אדמה! הא זרע נהרו המונים המונים מירכתי ארצנו, השליכו משכנותיהם, עזבו משלוח ידיהם, וירחיקו נדוד ורגלם לא בצקה ללכת כמה מאות פרסה לתור להם מנוחה. אך מדוע היתה תקותם מפח נפש? יען מה לא הצליחו? יען לא היה לאל ידם לשאת כל מחסורי העבודה, כי ערומים הלכו, וערומים באו, העזר אשר עזרתם הממשלה לא הספיק להם למלא כל משאלות העבודה, ונדיבי עמנו לא שמו לב להתנדב לעמוד לימין צדקם. יען לא ידעו את העבודה ולא הסכינו בה מנעוריהם, ואיך ילבב איש נבוב דעה, ואיך חיט ורצען אכר יולד. על כן לא ראו ברכה בעמלם, ופעלם היה מאפע אולם אם יאותי עשירי עמנו בגלילנו, לשלוח לנכסים ידם, באשר השכילו אחינו בגליל דרומי מערבי לפנות אל הדבר הגדול הזה, והפילו תחנותיהם לפני הממשלה הרוממה, לפתח חרצובות האסור אשר רבץ עלינו בזה. ומצאה ידם להכין הכל ולסעד את העבודה בכל מחסוריה – וכאשר לא בצל העשר לבד תשכון הצלחת העבודה הזו, ולא ביגיעת נפש וזעת אפים לבד, תענה האדמה שלום עובדיה בימינו אלה, והדרש תדרש למבקשיה אך בהשכל ודעת ותמצא אך ליודעיה המשכילים לכלכל דבריה במשפט-חכמה. הנה נחוץ הדבר, להכין גם מלומדי ידיעת עבודת האדמה והלכות המחיה והכלכלה. וכל איש אשר טובת עצמו ועמו נגעה עד לבבו, יודע היום ומשיב אל לבבו לדעת צרכי העת החיה, עליו לחשוב מחשבות, לשית עצות, למצוא את הנתיבה ליסוד בתי למוד לעבודה זו בקרבנו (אגראנאמישע שולען).

יתעוררו נא היום גדולי אחינו העומדים בראש העם ויועצו ויוסדו יחד לבקש מאת פני הממשלה הרוממה, כי תואיל ליסד בתים כאלה לבני ישראל במקומות הראוים לזה, או כי תתן בידנו לכוננם ולסעדם ויבקשו לכסף מוצא אם בתרומות נדבות כל נדיב לב, או בקופת הכנסות הקהלות, והחכירות. או בשתי הדרכים האלה יחד. והיה אם יפתחו שערי בתי למוד לעבודת האדמה, ובאו בני הנעורים ללמוד שם ורבו למודי החכמה הזאת בקרבנו, או אז ירבו גם החפצים להאחז אחוזת שדה, ירדו הסוחרים מאניות מערבם כי חשבה להשבר, ואל הארץ יעמודו, או אז נשכיל ואז נצליח.

מתוך “הכרמל”, שנה ו', גליון 9 (ט' תמוז תרכ"ו)

במאמרנו הקודם אמרנו שיש הבדל גדול בית ההשכלה האמתית ובין ההשכלה המדומית, וכשם שהראשונה עץ חיים למוצאיה, כן האחרונה ראש פתנים לנפתים עליה. ולאשר לא רבים יחכמו לדעת במה תבדל איפוא ההשכלה הנאמנה מן ההשכלה המדומית, במה כח ההשכלה הנאמנה יפה להביא חיים ומרפא, ומי שם מות בהשכלה המדומית. מצאנו עצמנו מחויבים לבאר דברינו כדי באור, ולהאריך מעט בדבר הגדול והנכבד הז אשר כל ההצלחה המודעית והמוסרית של כלל העם כלו ושכל פרט ופרט ביחוד תלויה בו.

שתי מתנות טובות נתן אלהי כל בשר ורוח לנפש החיה אשר נפח בנו, השכל, וההרגשה. השכל משכנו במוח, וההרגשה משכנה בלב; טבע השכל להשיג ולהבין כל הנמצא, להכיר הכרה שלמה ונאמנה את כל הנראה הנשמע והנעשה, וסגולת ההרגשה, להתפעל ולהתעורר מכל אשר אנחנו משיגים ומכירים, לבחור באשר הכרנוהו לטוב ולאהבו, למאוס באשר מצאנו רע ולשנוא אותו, השכל מאיר עיני הנפש, וההרגשה מעירה חפצי הלב, השכל מגרש את העננים המכסים את פני המושגים והמושכלים, ותעלומה יוציא אור; וההרגשה מעוררת את רחשי הלב ובהגיגנו תבעיר אש. אשר על כן משלו החכמים את השכל לאור מאיר ואת ההרגשה לאש בוערה.

ושני הכחות הנפלאים האלה קשורים ודבוקים זה בזה ולא יפרדו, כשלהבת הקשורה בגחלת. את אשר יכיר השכל לאמת וטוב, תרוץ ההרגשה אחריו לדבקה בו, ואת אשר ימצא השכל לשקר ורע, תברח ההרגשה ממנו ותתעורר לשנוא אותו. וכן להפך הדבר אשר תתעורר ההרגשה לאהבה אותו, יתעורר השכל, ךהתבונן בו ולמצוא בו פנים של אהבה, והדבר אשר תתפעל הנפש לתעבו ולרחקו, ישתדל השכל לגלות חרפתו ולמצוא בו דבר בליעל. אולם ההרגשה קודמת לשכל בזמן, והשכל עולה עליה במעלה, ההרגשה נתונה לנו מעת צאתנו לאור העולם, עודנו שוכבים על שדי אמנו וכבר הננו חפצים ומרחקים, בוחרים ומואסים, והשכל נתן במרומי השנים והלמוד, יציץ ציץ ופרח מעט מעט, יתפתח ויתגלה על יד על יד לפי רבות הלמודים והנסיונות. ובלשון חכמי ישראל נקראת ההרגשה העורת בשם יצר הרע, וההרגשה אשר האירה עליו אור השכל בשם יצר הטוב, ובחכמה רבה כנו את הראשונה בזקן וכסיל, ואת האחרונה בילד מסכן וחכם.

ובהיות השכל הנתן בנו להשיג ולהכיר מתפתח ומתגדל כאמור לפי רבות הלמודים והנסיונות, הנה כל הרוצא שיקרא בעל שכל, ולהשתמש במתנה הטובה הזאת אשר נתן לנו ה‘, עליו ללמוד לדעת ולהבין בכל חכמה ומדע כפי יכלתו, כי הלמודים והמדעים מרחיבים גבולות השכל ומגדילים ומאדירים אורו; וההשכלה שהיא השמוש בכח השכל להכיר ולהבין את כל המושגים והמושכלים לפי אמתתם, היא עץ חיים למוצאיה. כי מלבד התועלת הגדולה הצפונה בידיעת המדעים, לחיי שעה ולחיי עולם, הנה, ההשכלה מטהרת ומצרפת את ההרגשה המוסרית, ומאירה פניה בדרכה לפעולת אדם, ומצננת חומה במקום שהיא בוערת ללא אמת וללא צדק, ומנהלת אותה בנתיבות האמת והשלום. כמה חללים הפילה קנאת-הדת בימי קדם וכמה עצומים הרוגיה עוד היום בארצות אשר לא נגה עליהם אור ההשכלה. ומי העיר את הקנאה הזאת, ומי הגדיל את המדורה? אם לא ההרגשה הלא- מצורפה היצר הרע הזקן והכסיל. האינקוויזיטארים אשר הוציאו להורג ולמאכולת אש אלפי אלפים נפשות, לא כולם היו אנשים רשעים וחטאים, ולא כולם עשו התועבות הגדולות האלה בזדון לב, סופרי דברי הימים יעידו כי נמצאו בהם גם אנשים צדיקים בעלי מעשים טובים. אך חסרון ההשכלה היה בעוכרם, לא ידעו נכוחה, והאמינו אמונה שלמה כי הם מצווים ועומדים מפני דתם לאבד ולכלות את האנשים השונים מהם בדעותיהם, ואמרו בנפשם כי זובחי יהודים רצוים בעיני ה’, ויושב בשמים ישמח לראות נהרי נחלי דמם. ראשי הכתות השונות אשר קמו בקרב כל אמונות, וגם בקרבנו לדאבון נפש כל יודע ומשכיל, הרודפים בשאט נפש איש את אחיו. האם רק ברשעתם הם עושים את הרע להפריד בין אחים ולהקים אב על בן ובן על אב? לא כן הדבר, כי אם בסכלותם ובאולתם, יען אשר הדעת אין אתם להבין במראה המושגים שהם סלעי המחלוקת, והרגשתם לא נצרפה בכור ההשכלה לדעת כי אין אדם שליט לכלוא את רוח רעהו השונה ממנו בדעותיו ובמנהגיו. אשר על כן אך ההשכלה לבדה היא אבן פנת הצלחת העם בכלל ובפרט, ובאורה נראה אור. באשר תאיר ההשכלה, יופיע השלום, ובמקום האמת ישכון הצדק.

במה דברים אמורים כשההשכלה בנויה על מושגים צרופים ובחונים, והולכת לאור השכל הישר אשר קנה לו הכרה נאמנה ומאוששת בידיעות יסודות האמונה, בידיעות העולם הטבע וכחות הנפש, כשההשכלה הולכת כעמוד אור לפני ההרגשה המוסרית, ומוליכה אותה בדרך האמת והצדק, וכשהיא שומעת גם כן לקול ההרגש המוסרי המלמדנו לבחור בטוב ולאהבה אותו ולמאוס ברע ולתעבו, או אז היא השכלה אמתית, והחפצים בחכמה ומשכילים אל המדעים הנותנים לבם ללמוד ולהבין בלמודים, ולהשתמש בהם לטובת הכלל, המפלסים מעגלם ומתנהלים לאטם בארח חכמה, ואינם הורסים לעלות במה שמופלא מהם, השומרים ארחות התורה הטהורה ונוצרים מוסריה לעשות אך טוב בחיי המדינה והמשפחה, הם זוכים להיות משכילים אמתיים, וההשכלה נעשית להם סם חיים. אולם ההשכלה בנויה על מושגים בלתי מצורפים ובחונים, כשהיא ערומה מכל הידיעות הקדושות והיקרות הנזכרות, כשאינה תמוכה ביראת שדי, ואינה נשענת על מושגים ברורים מחכמת העולם הטבע והנפש, והיא מקפצת על גבעות ההשערות, ומדלגת על הררי הדמיון, והורסת לעלות למרומים ולאחוז בכנפות הארץ, והכל כשהיא עומדת על רגל אחת, כשהיא הורסת את מוסדות הדת והמוסר אשר יסדו חכמי עולם, ובונה לה עולם חדש, עולם תלוי על בלימה, עולם שאין בו תורת חסד ואהבת צדק, אז היא השכלה מדומית, וסם מות היא למחזיקים בה. והמתכנים עצמם בשם משכילים ולא ירצו לעבוד עבודת הלמודים העיונים ולשקוד על המדעים ביגיעת בשר ונפש, אך ישפיקו להם באשר תמצא ידם לקטוף מגן החכמה איזה ציצים ופרחים מדי עברם, ויקלעו להם מקלעת של השערות ודמיונים כוזבים, הנשענים על בינתם הערומה והסקירה הראשונה, ואינם מטריחים את עצמם להתחקות על שרש דבר אמת, אינם כי אם מחשיכי אור השכל, ומכבי חום ההרגש המוסרי, והם המשכילים המדומים מבלי עולם. וכשם שמצוה וחובה על כל אדם מישראל אשר כבוד הנפש והשכל יקר בעיניו להועיל להשכיל את בניו השכלה אמתית, כן מצוה וחובה על כלנו לשמור את צעדי בניהם מנתיבות ההשכלה המדומית.

והיה כי ישאלונו האנשים הישרים בלבותם הדואגים לטובת בניהם באמת, (כי לא אל הקנאים הצבועים אנחנו מדברים), מה לנו ולצרה הזאת? למה לנו להביא את בנינו במשעול צר ומסוכן כזה, המבדיל בין ההשכלה הנאמנה ובין ההשכלה המדומית, ולשמור צעדיהם, וטוב טוב לנו לחסום כל דרכי ההשכלה לפניהם, לבלי תטה רגלם ולבלי יוקשו ונפלו? על השאלה הזאת נשיב ונאמר, כי גם על התורה אמרו חכמינו זכה נעשית לו סם חיים, לא זכה נעשית לו סם מות, ובעינינו אנחנו רואים כי הרבה מן הלומדים המופלגים משתמשים בידיעת התורה להרע, והתורה נהפכת בידם לכלי משחית לבלע. ועל זה מפני שההרגש המוסרי שהוא מקור היראה והאהבה נעכר בקרבם, ומי זה יואל ויכסל לאמר, שנסגור דלתי בתי המדרש בשביל הרעים האלה? ולא בתורה ובהשכלה לבד אנחנו רואים כזאת, כי אם בכל חפצי האדם וחמודותיו, שאין טוב שאין רע כרוך בעקבו ואין עונג בלי נגע. הלחם והמים, הם עיקר המזון והמחיה, ובכל זאת אם יאכל אדם או ישתה יותר מדאי ושלא בשעה הראויה ונהפך הלחם והמים למרורות פתנים במעיו, האם בגלל זה נרעב ולא נאכל?

וכמו שהלחם והמים מזון ומחיה לגוף, כן התורה והחכמה מזון ומחיה לנפש וחיי הנשמה, וכמו שלא נחשוך עצמנו מלחם מפני שלפעמים יזיק לנו, ולא נחדל מלמוד התורה, מפני רעי הלב שמהפכים את חכמת התורה לערמה להערים ולרמות בה את הבריות, כן לא נמנע מלמוד החכמות והמדעים מפני קלי הדעת אשר אינם מתנהלים לאטם בנתיבות המדעים הסלולות, וקופצים והורסים, ונופלים ונוקשים – ישרים דרכי ה', צדיקים ילכו בהם ופושעים יכשלו בהם – המת והחי הסכל החשוב כמת אינם חוטאים, כי אינם יודעים ואינם יכולים לעשות רע, אבל אינם יודעים ואינם יכולים לעושת טוב. אכן כל אשר נשמה באפו, ורוח חכמה מפעמת בו, לפתח צאתו לפעולת אדם חטאת רובץ, ואליו תשוקתו. אך בו בעצם השכל הזה ובה בעצם ההרגשה הזאת אשר בהם נחטא לאשמת הנפש, בם נמצא און

להתגבר על היצר הרע ולמשול בו. לא נצדק אם לא נחטא, לא נחכם אם לא נשגה, לא נעמוד על האמת אם לא נכשל בה. והחכם עיניו בראשו, לשמור דרכו, שלא יסור מן המסלה לבלי יוכל לשוב אליה עוד, שלא יפול ולא יוכל קום. אך ילך ולא יעמוד תחתיו, יפוזו זרועותיו ולא יגישן לנחושתים. הולך תם ילך בטח, והחונן לאדם דעת יהיה בעזרו.

חינוך הבנות / שמואל יוסף פין

מתוך “הכרמל”, שנה ו', גליון 44 (ט' תמוז תרכ"ז)

ככל מעשי האדם, כן גם דרכי הלמודים והחנוך נופלים תחת הזמן. הידיעות המתגברות ומתפשטות בעולם, ההמצאות החדשות בחכמה ובמעשה, מחדשות בטובן או דעתן, מחסורים חדשים בכל יום תמיד, ומשנות את דרכי הפרנסה והליכות דרך ארץ, ולרגליהם ישתנו גם דרכי הלמוד והחנוך. דברים הרבה אשר לא שערו אבותינו לפנים, ונמצאים ונעשים בימינו אלה, דורשים למוד לדעתם ולהבינם, ומחייבים אותנו ללמדם לבנינו ולבנותינו, ולקבוע עת מן הלמודים שהתעסקו בהם לפנים ביחוד. דאגת הפרנסה, ביותר דאגת המותרות שהכבידה אכפה עלינו בימינו אלה, איננה מנחת לבחורינו לשבת באהלי התורה עד אשר יגדלו, והן נעישם גדולים עד שלא יגיעו לפרקם, ונותנים על עצמם עול דרך ארץ ועול כל המותרות שבעולם ופורקים מעליהם עול תורת בית רבם, ואם נחפוץ שישאר ביד בנינו מעט מהרבה אשר למדו אבותינו, עלינו לתקן את דרכי למודם וחנוכם בימי נעוריהם, לחלק את נושאי הלמודים והעתות הדרושות להם חלוקה יפה, לבחור את העיקר, הנחוץ, והקיים, ולעזוב את הטפל, המותר, והנופל מעצמו. לפנים בישראל בהיות תפארת הנשים לשבת ספונות בבתיהן לעשות רצון בעליהן, ולהיות להם עזר גם בפרנסתם, הבית היה סגור ומסוגר מבוא בו קרני עולם החצוני, והפרנסה כמו עצורה וכלואה בארבע פינות הבית או החנות הקטנה, היתה ידיעה כל שהיא בקריאת התפלות בלשון הקדש, והחומש והתחינות בלשון המדוברת, וידיעת איזה מלות בלשון אחרת דיה להן לצרכיהן, לצרכי הנפש והגוף. אכן כהיום אשר הבתים נפתחים לרוחה לכל מחסורי העולם המרובים, דרכי הפרנסה נסבו ונתרבו הרבה וגם נלוזו ונתעותו, והנשים התחילו לדעת ערכן המיוחד להן, ורצונות חדשים נתחדשו להן לבדן, עד שהבעלים מחויבים לבטל רצונם מפני רצון נשותיהם אם בצדק ואם שלא בצדק, עתה לא ימצאו חפצי בנותינו דים בצפצוף התפלות בלשון בלתי מובנת להן, ובכל טייץ חומשים ותחינות שבעולם, ומעמדן שהעמדו או שהעמידו את עצמן עליו דורש ידיעת כמה לשונות וכמה ידיעות וקריאת ספרים מספרים שונים, ונתחדשו אם כן על האבות חובות חדשות וגדולות לשים עין פקוחה על דרכי למודן ולכלכל את רוח חנוכן בזהירות יתרה, לבחור את הטוב, הנאות והמועיל, ולרחק את הטפל, הרע, והמזיק.

והנה דבר חנוך הבנים והבנות בימינו אלה מקצוע גדול בהלכות חיי העולם הזה והעולם הבא, ודורש דרושים רבים ועיונים גדולים, ואםן יהיה ה' עמנו נשתדל לבאר איזה סעיפים מהם, וכהיום ראינו להעיר רק על חנוך הבנות ולא על כל פרטיו למיניהם כי אם על החנוך הדתי לבד אשר מצאנו ראינו ברעה גדולה. השנויים החדשים בחיי עמנו בימינו באים בסופה ובסערה ואינם מניחים לנו להתבונן עליהם ולבוא עד תכונתם, המחסורים האמתיים ויותר מהם המדומים ממהרים להתגולל עלינו ולאחוז בערפנו ולמשכנו בכח הזרוע, עד שאין אנחנו מרגישים בשנוים הרבים והעצומים שחלו בנו בנשינו בבנינו וביותר, בבנותינו, פנימי וחיצון. ובעוד שאנחנו כחולמים להתהלך לרוח הימים שכבר עברו, הננו עושים בהקץ בטובתנו או שלא בטובתנו, מעשים רבים למרות עיני הרוח ההוא, ולא באנו עוד חשבון לחשוב שכר מנהגים חדשים כנגד הפסדם, ותועלת צרכים חדשים כנגד נזקם, הכל עוד בערבוביא אלינו אין גבול בין טוב לרע ואין תחום בין אור לחשך. הערבוביא הזאת שלטת בכל הליכות בתינו וביחוד בענין החנוך בכלל אשר כגדל מעלתו באמת, כל תקטן השמירה והזהירות בו אצלנו, וביותר בדברי חנוך הבנות ולמודן. גברו עלינו דברי הלמודים השונים הנראים כמוכרחים לבנותינו ואין אתנו יודע להביאם במשפט, ולהעלותם במאזנים. כולם נצרכים, כולם מוכרחים, כולם מועילים, להמציא להן חן ושכל טוב, וכולם נהפכים עד ארגיעה לטפלים ולרעים, למהרסי שלום הבית, ולמבלבלי תעודת-הנשים. וכל זאת מחסרון ידיעת תנאי החנוך הנאות למעמד כל משפחה ומשפחה, ואופני הלמוד המסכים אל ההכנות הטבעיות שכל נערה ונערה. ומה גדלה העזובה בחנוך הדתי! כי כמו שכל האבות רצו או רוצים גם היום לעשות את כל בניהם, בם שוטה טפקח גם יחד, למורי הוראה בישראל, ומרבים לעמוס עליהם למודים דתיים משא לעיפה, ומשאירים אותם ערומים מכל חכמה ודיעה, כמו כן הם חפצים או מוכרחים לחופץ, היום, שכל בנותיהם תהיינה לגבירות, עתק ממרום תדברנה בכמה לשונות, תצאנה במחול משחקות, ויפרטו על פי פיות הפיאנא, ומרבים ללמדן כל למודים שבעולם, אך לא למודי הדת והאמונה – כן מפני שאין רואים תועלת מרגשת בידיעה זאת לבנותיהם (שהלא לא מפיהן תצא תורה) וכן מפני שסומכים על ההרגל והחנוך הביתי. די להם להיות צופיות הליכות הבית, ומה להן ללמוד? ואינם שמים על לב, כי גם הליכות הבית שנו פניהן הרבה; קדושת הדת אשר היתה חופפה עליו נסוגה אחור כמעט מפני האורחים החדשים אשר באו כמתהלכים ושכנו בחזקה בכל ארבע פינותיו. כל עוד שלא נשמע בבית קול למודים אחרים, היתה מנוחתו כבוד, מנוחת אמונה ורצון, אך מאז ירעשו ספיו מקול הקורא בספרים כתובים בכל לשון, ומשאון ספורים ומחקרים אשר לא ממקור האמונה מוצאים, חלפה עברה לה המנוחה, ושלות השקט הרעיונות נגוזה עברה, ואין מסעד לאמונה כי אם בלמוד ושנון, ומפי ספרים כתובים בטוב טעם ודעת, ולא מספרי הטייץ-חומשים והתחנות.

וכבר ראו זאת אחינו בארצות אשכנז אשר הקדימו אותנו על אורח ההשכלה, וחברו ספרים כוללים עקרי הדת באמונות ודעות, וגם בראשי המצות המעשיות בלשון צחה ונקיה ובמליצה יפה, ומלמדים אותם את בנותיהם בבתי הספר ובבתי האבות למוד ראשון לכל הלמודים, ועוד יתרה עשו כי תקנו גם חנוכת הבנות לדת ישראל הנודעה בשם קאנפירמאציאן, שתכליתה להביא את הבנות הקטנות כשתגענה לשים עשרה או לשלוש עשרה שנה במסרת ברית הדת בקהל ובפומבי גדול בבית הכנסת בשעת התפלה; הנערות נכנסות לבית הכנסת ועומדות בשורה, החזן ולהקת משוררו אומרים בשיר איזה מזמורים ורב העדה לבוש בגדי כהונתו עטוף בטליתו פותח ודורש במעלת התורה והאמונה, ושואל את הנערות שאלת בעקרי הדת והן משיבות כאשא למדו והכינו את עצמן, ומקבלים עליהן להיות נפשן אמונה לדת אבותיהן, ורב חותם בברכה לברך את הנערות ומקיים מאשר את אשר קיימו וקבלו עליהן. זאת תורת החנוכה הדתית או קבלת התורה (קאנפירמאציאן) הנהוגה אצל אחינו בארצות אשכנז, והוא מנהג יפה וטוב אשר לקחו מן המנהגים המתוקנים של העם אשר בקרבו הם יושבים, כי המעמד הזה הנעשה ברגשת קודש ובפומבי לעיני קהל גדול כלו אומר כבוד לדת ועושה רושם גדול בנפשות הרכות והעדינות, ונשאר שמור במורשי לבביהן לארך ימים.

אשר על כן שמח לבבנו לשמוע כי הרב החכם דאקטאר ניימאן רב לבני ישראל בס' פעטערבורג, החל במלאכת הקדש הזאת ועשה חנוכת הבנות (קאנפירמאציאן) ביום 14 מייא העבר בבית התפלה הנקראת בית תפלת הסוחרים. בשעה האחת עשרה לפני חצות היום נקהלו ובאו קהל גדול לבית התפלה, האבות הביאו את בנותיהם בידיהם ועמדו לפני ארון הקדש, החזן החל בשיר תפה, והרב נשא מדברו לבאר את מעלת יום החנוכה, ותעודת נשי ישראל, והחובה הקדושה המוטלת עליו לגדל ולחנך את בנינו ובנותינו לאמונת אמן ולמעשים טובים בתורת המוסר ודרך ארץ ובהליכות חיי האזרח, והעיר גדל מעלת החובה הזאת בימינו אלה אשר בחסדי אדונינו הקיסר יר“ה, נפתחו לפנינו שערי זכיות האזרח, והיינו לבנים לארץ רוססיא האדירה. וחתם דרושו בתפלה בשלום אדונינו הקיר”ה, אחרי כן שאל הרב את נערות שאלות מעקרי הדת והן השיבו כהלכה, והרב הוסיף ודבר על לב הנערות דברי מוסר וברכן ברכת החנוכה. והמקהלה שרה שירי ההלויה אודה ה' (תהלים קיא).

יקרו בעינינו מעשה החנוכה הזאת אשר החל הרב הדאקטאר נייאמן להנהיגה בקרבנו, וכן ייקרו בעיני כל משכיל אל דבר אמת, ובהודענו את הדבר הזה בהכרמל, יודעים אנחנו כי בכל יקרת המנהג הטוב הזה לא נוכל ליעץ לשאר רבני ישראל בארצנו לתקנו גם בקהלותיהם, כי לא כל הקהלות כשרות לכך, ומרבית אחינו לא הסכינו לתת הוד והדר פומבי למעשי הדת, ובוחרים בהצנע לכת, יהיה מעשה החנוכה הזאת זר בעיניהם ועבודתה נכריה, וקרובה אל מחזות מערכת התיאטרית אשר אין מקום לה בבתי התפלה. אך זאת חובתנו וזאת יפה לנו להעיר כל מעשי חנוך הבנות בכלל ועל החנוך הדתי בפרט, ולאמר: כי כבר באה העת לשים עין פקוחה עליהם, ולפלס מעגלם; כבר הגיעה השעה לעמוד כמעט במרוצתנו על נתיבת החיים, להתבונן איה איפוא אנחנו, כמה הרחקנו מן המסילה שהלכנו בה לפנים, מה היא הדרך אשר אנחנו רצים עליה, ואנה פנינו מועדות. מה הנה העתידות הנשקפות לבנותינו ולבנותיהן אשר תלדנה, וישימו אל לבם בי בחיק החנוך הכלל והחנוך הדתי בפרט, ינוח גורל הדור הבא אם רע ואם טוב.

לראשית השנה / שמואל יוסף פין

מתוך “הכרמל”, שנה ז', גליון 1 (ה' שבט תרכ"ח)

למודים הם כותבי העתים לעמוד על הפרק בעת ששנה אחת נפטרת והולכת לה ושנה אחרת תציץ לבוא, ולהעביר במספר צבא המקרים שקרו בשנה היוצאת ולהתבונן על מפעליה ותהלוכותיה, למען דעת מה נעשה לטוב בחיי בני האדם בכלל ובחיי כל עם ועם בפרט, ומה היא המעלה אשר עלו עליה או ירדו ממנה סולם השלימות, השלימות המדינית, המדעית, והמוסרית, והיתה להם ההתבוננות הזאת לתורה ולתעודה בעם אשר למענם הם כותבים להעיר את לבבם להחזיק בטוב הנעלה ולהשלימו, ולסור מן הרע המתפרץ ולבערו. זאת תורת ההשקפה על השנה היוצאת שגדולי כולבי העתים נשקפים איש איש לפי תכלית מכתבו ותעודת עבודתו, ואם יבוא כותב העתים לבני ישראל לחקות מעשיהם, הדבר מובן כי לא ינוע לבקש את המוצאות הכלליות אשר מצאו את עמי הארץ בכלל, כי בקרב עמים אנחנו יושבים ובתוכם ננחל נחלה, בטוב להם נראה טוב ובצרתם יצר גם לנו, ואין לו כי אם לשום לב כי אם אל המעשים הנוגעים אותנו בפרט: הדברים אשר נעשו להרחיב השכלת הדת וחזוקה, להיטיב מצב החנוך ותקונו, לסדור הנהגת הקהלות ותקנתן, וביותר המפעלים אשר פעלו עלינו להתקרב אל העם אשר בקרבו אנחנו יושבים, ולהתרומם על מעלת האזרח בכל תורותיו וחובותיו, ולהוציא לקח טוב מן העבר לעתיד לבוא. ובעמדו על המצפה הזאת הנה אם גם למרחוק ישא דעו ובת עינו תשוטט ליושבי קצות, חובה עליו להביט ולהתבונן ביחוד ובשום לב, אל מעשי אחיו בני ארצו, וכל הקרוב קרוב וקודם לדרישה וחקירה.

וגם מצב השקפת כותבי העתים לבני ישראל, שונה לפי מעמד אחיהם בארצות מושבותיהם. הכותב בצרפת, באנגליא ובארצות אכשנז, מקום אשר כבר עלו היהודים בכל מעלות התושב, והתאחדו עם העמים אשר בקרבם הם יושבים אחדות אזרחים, ומעשי השקפותיו במשפטי האזרח וחובותיו, רבל ישים לב אל מעמד הדת והשכלתה והחנוך הדתי, לא כן הכותב באלה הארצות אשר מסך גדול מבדיל בין היהודים ובין העם אשר בצלו יחסיו, במקום אשר עוד לא זכו לראות באור תורת האזרח, ולא הבינו עוד דרכיו וחובותיו, עליו להתבונן בינה יתרה במחזה המעשים שנעשו להגיע אל תורת האזרח השלמה, ולשקול במאזנים את המחשבות הנכרות מתוך המעשים והמושגים מציורי חובות האזרחים ההולכים הלוך והתפתח בעם.

ובזה קשה השקפת הכותב לאחיו אשר לא הגיעו עוד למעלת האזרח מהשקפת הכותב לאחיו העומדים ברום המעלה, כי תחת אשר כבר הוצבו גבולות החנוך הדתי והאזרחי, במקום אשר נעשו היהודים אזרחים גמורים, וכבר נודע שם מקום המבט משם תביט האמונה על חובות התושב במדינה, גם כל מעשי חברות הצדקות והנהגות הקהלות שקולים בפלס הטוב והמועיל בכלל, אין לעומד על המצפה אלא מה שעיניו רואות, את אשר יגיד; ימצא טוב ברור ובשר צדקו, יחזה רע מוחלט ויודיע משחתו ויוכיח לרבים, ובלא יגיעת נפש, וביותר גם בלא יראת מתלוננים מוציאים דברי מוסר לדברי נבלה, הנה הבא להשקיף על מעשי אחיו במקום אשר הם עוד כמתחילים מתאמצים להציד כף רגל על נתיבות האזרח, במקום אשר המושגים לא נתבררו עוד, והגבולות לא הוצבו, אין משטר קצוב, ואין סדר נכון, והכל בערבוביא, שם תכבד העבודה עליו, להבדיל בין טוב לרע, בין קדש לחול, ובאימה עליו גם מאלה אשר לא למדו לדעת נכונה, כי יתעוללו ויתגוללו עליו, לתתו לנוגע בדברים שכבר קדשם ההרגל והמנהג, ומשחם במשחת הדת, ויתנוהו לדרוש רעה תחת רדפו טוב.

וזאת תורת כותב העתים בארצנו ארץ רוסייא, זאת עמדתו כל הימים, וזאת קשי יומו בבואו לדבר דברים בראישת השנה, אם ירצה לדבר לא להשמעות אזנים, כי אם להשכלת הנפש, אם לא לבו ילך להמתיק לקוראי דבריו את רגעי המנוחה בטרם ינומו שנתם בספורי מעשיות, אשר אין להם כל אחיזה בעולם מעשיהם, אבל יעמוס עליו העבודה, להעיר את הקוראים משנתם ולחזק ידיהם לעשות חיל לטוב להם.

והעבודה הזאת היא עבודה קשה ומסוכנת, כי איננה עבודת ספור הנעשה כי אם עבודת תלמוד מה שראוי לעשות, ומי יתנשא להיות מלמד להועיל ברבים, ומי ירהיב עז בנפשו להדרש לאשר לא דרשוהו.

ידענו גם ידענו במה קשה העבודה הזאת, אך גם נפשנו יודעת מאד כי אם עמסנו עלינו עבודת מוציא לאור מכתב לבני ישראל, הננו קרואים ועומדים לנסות כוחנו לצאת ידי חובתה כפי יכלתנו, ואין אנחנו בני חורין להפטר ממנה, ולעשות מלאכתנו רמיה, לחזות משאות שוא, להחניף את ההרגל, ולהתכחש לאויבי הטוב והמועיל באמת.

זה לנו שש שנים אשר אנחנו עובדים בכרמל ונגדה נא לכל עמנו נאמר: כי אם לא זכינו להגיע אל המטרה אשר הצבנו לנו, כי רב מאתנו הדרך, והעוזרים והמסייעים עצלים, הנה לכל הפחות חפצנו והשתדלנו להתקרב אליה כפי יכלתנו, וחפצנו הטוב הזה, לא זז ולא מש מקרב לבנו. בוחן כליות הוא יודע! וגם היום אחרי אשר גמרנו בלבבנו לקחת עלינו העבודה הזאת לימים הבאים, וקרבנו אל המלאכה להשקיף על עלילות השנה שעברה, מנקודת המבט אשר בארנו, מצאנו עצמנו מחויבים להודיע מקודם גלוי לכל קוראי דברינו, כי לא לספור דברים של מה בכך הננו באים, כי אם להתבונן בינה, ולמוד את המעשים בקו צרכי אחינו בארצנו, כפי אר למדנו לדעת בשש שני המעשה שעברו.

מרובים צרכי אחינו במעמדם במדינה לעת הזאת, ודברינו איפוא על אודותם לא יהיו מועטים ולא יכילם גליון אחד. מתוקה שנת השמח בחלקו, שאיננו חסר מאומה, אך המחסורים הרבים אינם מניחים לישון, והמחסורים הם מתחדשים בכל שעה, ומשתנים ומתרבים לפי מהלך הזמן, ושנוי המצבים במדינה. ימים רבים לישראל בארצנו, תחת ממשלת מלכי פולין ואפרתיה, למנוחה של בטלה, בעניני תורת האזרח וחובותיה, הממשלה לא שמה עיניה על מעמד השכלת היהודים ולא עלה על לבה מעולם להעיר אותם להתקרב אל עם הארץ ולהתאחד עמם, לא חשבה מחשבות ללמדם לשון וספר פולאנית, ולא פלסה נתיבות לכלכל את חנוכם ולמודם. ובכן נשארנו ימים רבים כעם שוכן לבדד בקרב העם, ודבר לא היה לנו עמהם, כי אם במקנה וקנין, וגם זאת בתכלית שפל המדרגה, ומחסרון ההשכלה בצרכי המסחור ובחרשת המעשה שגבר בארצנו אז, לא מצאו ולא ראו אבותינו כל חסרון במעשה מסחריהם משאם ומתנם. יובלו עברו, שנים רבות חלפו, בהשקט ומנוחה, באין כל שנוי, האב הוריש לבנו את חנותו, מלונו, עם בגדיו ותכשיטיו, כאחד, הטוב לאבות היה טב לבנים, האבות למדו לשאת חרפת-עם; והבנים לא הרגישו כלמות, ארבע אמות של ביתם הקטן היה די להם ולצאצאיהם, וארבע אמות של הלכה היה כל חפצם בעולם, הסתפקו במועט ומצא להם. על שכניהם הפולאנים הביטו כעל אנשים מעולם אחר, גום נתנו למכה לכל עליז-גאוה, השתחוו ויקדו לאדון העיר או המלון אשר חמל עליהם לתת להם ברכה – והלכו לביתם, והדלת סגרו אחריהם.

וגם אחרי אשר שבו ארצות מושבותינו לממשלת רוססיא עברו ימים רבים בטרם פקחה הממשלה עיניה אל מעמד השכלתנו ועסקי פרנסתנו, ואך זה כשלשים שנה החלה הממשלה לשום אלינו לב.

שתים הנה השקפות אשר השקיפה עלינו הממשלה, השקיפה לשנות פני מעמד פרנסתנו להוציא רבים מאתנו ממצב המסחור הקטן ולהביאם למעמד עבודת האדמה. והשקיפה, לשנות פני מעמד חהנוך, לסדר סדרי הלמוד הדתי, ולהאיר עלינו גם באור למודי הלשונות והמדעים הנחוצים לכל איש מדיני. והנה לדאבון לבב כל אוהב עמו חפץ עבודת האדמה לא הצליח בידנו לסבות מסבות שונות אשר אין פה המקום לזכרן, אך לעומת זה חפץ הטבת החנוך עשה פרי, ואם אל בערך העם הרבה.

ובעוד שאנחנו הולכים ומתנהגים לאט לאט על המסלה החדשה קפצו עלינו שתי סבות גדולות בהליכות המדינה שאנו דרים עליה, העתידים לשנות את פניה שנוי גדול, מבית ומחוץ. מסלות הברזל אשר תשתרענה על פני מלוא הארץ, כבר הפכו את סדרי המסחור בארצנו, ועתידות עוד להפכו משרש, והביאו צרכים רבים ומחסורים חדשים בקרבנו בשבתנו בביתנו ובלכתנו בדרך. אשר לא שערום אבותינו, והוצאות גדולות מרובות מן ההכנסות אשר נתמעטו, בימים האחרונים לסבה אחרת עד כי כשל כח הסבל. ומרידת הפולאנים אשר נואלו ונפלו, העירה את לבב הממשלה וביותר את עם הרוססי האדיר והחזק להשגיח בהשגחה יתרה על מחוז מושבותינו, והתעוררו לשאול מעמנו, כי נשתדל להיות רוססים גמורים בכל הליכות האזרח ולהתאחד עמהם אחדות-עם, ובכן ידרשו מידנו כי נלמד לדעת לשון רוססיא ולעשות אותה לשון מדוברת, בבית הספר, בבתי המסחור, ובבתי התפלה, וכי נתאחד עמהם בהליכות חיי המדינה לכל דבר, וכאשר שמו אלינו לב למצוא את הטוב הנמצא בנו, נתבקרו מעשינו ופקדו עלינו המעשים הלא טובים אשר דבקו בנו בכח ההרגל, והמנהג. ואם בדברים רבים יבערו ויכסלו רבים מסופריהם הטופלים עלינו אשמות גדולות אשר לא נמצאו בנו, ואם נמצאו, לא בנו בלבד נמצאו, ולא באשר יהודים אנחנו כי באשר בני אדם אנחנו, ולא מלאכים נקיים מכל פשע ועון, הנה צדקו דבריהם במקצתם, וראוי לנו לשום עליהם לב ועיון גדול. כל עיקר הטענות והתלונות על דרכי פרנסתנו וחיתנו, באמרם כי כן אהבנו לאחוז רק במסחור הקטן הבנוי על תהו, ורמיה יסודו, והמלאכה אשר בידנו אין אנחנו נותנים אל לב לעשותה באמונה, להביאה לידי שלמות ומפקיעים את עצמנו במלאכה גרועה; וגם הכשרים בסופרי הרוססים המהפכים בזכותנו ואומרים: כי לא בנו האשם, כי אם בחיק הזמן והמקום, מעירים ומעוררים אותנו תמיד בלי חשך לשוש לקראת הזמן החדש, ולהוציא את הישן מפניו.

שתי הסבות הגדולות האלה אשר באו עלינו כמתהלך, ואנחנו לא נדע עוד מה אתנו, ומה נעשה חצאת ידי חובת הזמן החדש, איזה הדרך ישכן אור בו לצאת למרחב – מבלי אשר יתנגפו רגלינו בדרך אשר לא נסינו בו, ואיזה דרך נחליף את הישן בחדש, ולא נגע לרעה ביסודות הדת ומנהגי ישאל. שאלות רבות תתרוצצנה בקרבנו ותרוצצנה לבבנו וראשנו, ואין תשובה נכונה מוצאת. ומשל למה הדבר דומה: לאיש אשר יצא לשוח וירד בירכתי ספינה, והנה קמה רוח סערה, ותאחז בה ותשאה לארץ מרחקים, שם נעור הישן והנה אויר אחר, ארץ אחרת, אנשים אחרים, אשר לא ישמע לשונם, והוא ערום מבלי לבוש, וריק מכל – הימים הראשונים עברו עד ארגיעה, ואל הימים החדשים לא התעתדנו.

אולם ידיעת המחלה היא ראישת הרפואה, וידיעת דרכי רפואתה היא כמעט חצי הרפואה, אוי לו לנגוע מחלה, שאינו יודע כי חולה הוא, אך היודע חליו, יבקש לו מזור, והרופא הנאמן ימציא ללו עזרו. אם עוד לא אבד עליו כלח. מחסורי העם הם הם חלייו, וחסרונותיו הם מכאוביו. ומי המודיע לעם כולו את מחסוריו וחסרונותיו כי אם המודיעים דבר עמם לעמם? ומי המלמד להועיל לתקון את המעות ולמלא את החסר כי אם היודעים בינה לעתים, אשר ידברו את עמם במכתבי העתים?

ולזאת ראשית המחסורים וראשית דעת דרכי תקנתם תלויה במכתבי העת לבני ישראל, אשר יקידישו עצמם קדש לתועלת עמם ואחיהם בארץ מולדתם, ויעמסו עליהם את העבודה הקשה והמסוכנת לדבר דבר אמת בעתו ובמועדו. עבודת המוציא לאור מכתבי עתי לאחיו בארץ רוססיא בימים האלה, דורשת ממנו להיות אזניו קשובות לקול הזמן ושאלותיו, ללכת אחריו ולראות את המסלות אשר יפלס לפני העם אשר בצלו נחסה, בהליכות חיי האזרח המזכיל והמועיל, ולהעיר את אזן המשכילים בכם לחות דעתם בכל הנחוץ והנדרש לאחיהם להרימם אל תור מעלת האזרח הנאמן במדינה, לפי צרכי הזמן ומשאלותיו – מכתב עתי אשר זאת תהיה מטרתו, יש בו כדי להביא ברכה נאמנה, ותועלת גמורה לקוראיו בשום לב. ואנחנו אם יהיה ה' עמנו נשתדל בכל עז להתקרב אל המטרה הרוממה הזאת אשר נשקפה לפנינו בקרבנו אל המלאכה הראשונה, והתבארה והתבררה לנו די באור וברור במשך שנות מלאכתנו וביחוד בימים האחרונים האלה, ועל המצפה הזאת נעמוד ונשקיף על השנה היוצאת במאמרנו הבא.

הלכות הפסח / שמואל יוסף פין

מתוך “הכרמל”, שנה ז', גליון 5 (ט“ו אדר תרכ”ח)

שואלים ודורשים בהלכות הפסח קודם הפסח שלשים יום

(פסחים דף ז)

עוד יזכרו קוראי דברינו את פרשת מעשי האלופים הגבאים דצדקה גדולה בווילנא אשר הצענו בכרמל נומר 43 את התקנות הטובות אשר תקנו בהנהגת דברי הצדקה בכלל ובפרט, ואת מעשיהם הטובים אשר עשו להחזיק בידי האביונים בכל ימות השנה, ולהחיות עם רב גם מן בעלי בתים היורדים בימי חג הפסח העבר, כי הפליאו לחלק ערך שלשת אלפים רו“כ במזומנים לעניים מהוגנים, 700 פוד קמח פסח למצות לעניים הפשוטים, וגם לאפות מצות מן 600 פוד קמח פסח ולמכרם לבע”ב בלי שום ריוח. ברכנו את האלופים הגבאים האלה, מלב ונפש, וידענו כי כן ברכום רבים וכן שלמים.

אך אם ה' לא ישמר עיר שוא שקד שומר, אם הוא צוה על האדמה לבלי תת יבולה בשנה הזאת בכל מחוזות הארץ בשנים הטובות, ואם התבואות אשר נשארו לנו לפליטה מזרם וממטר יוציאו ויוליכו הסוחרים מדי יום ביומו לאלפים ככרות למדינת פרוססיא, והיוקר במחוזנו ובעירנו ווילנא הולך וגדול מיום ליום, ונודעה ידו הקשה גם במעוט הפרנסה ועבודת שכר, מה יעשו הגבאים להמציא מצות לעניים הרבים האלה, איזה מוצא לכסף נמצא להם לצרכי החג? וכבר אכף עליהם המחסור וקצרה ידם לפרנס את העניים המרובים בכל ימי החרף העז והקשה הזה, ונודע לנו אל נכון כי כבר הוציאו מכיסם סך מסוים בתורת הלואה לקופת הצדקה, הלואה שאין לה קצבה ואין לה תשלומים, כי איזה דרך יפתחו ארובות להוריד גשם נדבות בשפע רב למלא את המחסורים התמידים והותר, אשר על כן לא ימצאו האלופים הגבאים און לחרף מערכות המחסור הגדול הבא בסופה ובסערה, הלא הוא מחסור קמח פסח.

ולדאבון לבבנו הננו רואים דרך כסל בקרבנו, כי בבוא העת למנות גבאים לכל חברה בכלל ולצ"ג בפרט יחלק לב הבוחרים והממנים למפלגות שונות, רבים לזכות את המצוה או לנחול את הכבוד, ויסיתו את המקשיבים לקולם לריב ולמצה, והמתקוטטים נלחמים ברוח קנאת ה', ובפנים של מחלוקת לשם שמים, כאלו מעשי הצדקה נוגעים אל לב כל אחד ואחד, דעת דרכיה יחפוצו, ולהיטיב מעמדה כל ישעם וחפצם, אך כמעט נבחרו הגבאים – לאוהליך ישראל – אין איש שם על לב להשתתף בצערם ואין איש נפשו נותן לדעת, במה המה מפרנסים מעשי הצדקה, המן הגורן או מן היקב, ולא יבושו ולא יכלמו למצלא שחוק פיהם לאמר: ראו הביאונו את האנשים האלה בעול ברזל, הרכבנו עליהם עבודה קשה, עתה יראו את אשר לפניהם, וחבל נפל להם בנעימים, ואך בזאת יראו הנכבדים בעם את אהבתם לטובת הכלל, כי ישישו לקראת כל דבר שקר וטפלהנותן דופי במעשי הגבאים כחוט השערה, וירחיבו עליהם פה, חצייר הרים במקום אשר גם אין צללים. האין זאת בקרבנו?

והנה לא לרפא את המחלה המוסרית באנו היום, כי קשה למחלה נושנת כזאת אשר מקורה בחסרון ההרגש הכללי ובהעדר הרוח המשותף, והרפא בדברים אחדים, ורפואתה דורשת עצות טובות, סממנים שונים ומשך זמן, כי אם להעיר נכבדי עירנו ונדיבה על הרעה הגדולה והנוראה הנשקפת על אביוני העיר המרובים מפאת חג הפסח, כי יתעוררו לרפא את הריסות מעמד הצדקה הגדולה אשר נהרסה בשנה הזאת מסבת היוקר הגדול ויתמכו בידי הגבאים לפרנס את אביוני עם, והקל מעליהם מעט ויוכלו עמוד.

כבר מצאנו את לבבנו לקרוא קול גדול באזני הרבנים גדולי הדור כי יביאו גם המה נדבתם לפקוח נפשות ויתירו לאכול מיני קטניות בשנה הזאת, ושמענו כי דעתם הגדולה נוטה לעשות את הצדקה הגדולה הזאת. אך מה טוב כי ימהרו ויחישו מעשיהם הגאונים רבני עירנו להודיע בכרוז מודפס בעלי העתים את החרם זה בשעת הכשר, ולא ימצו ולא יחמיצו דברם עד סמוך לחג, כי בהשמע דבר ההתר הזה שלשים יום קודם החג, הימים שבהם הרבנים דורשים בהלכות פסח, סוחרי התבואה דורשים בהלכות העלאת המקח על התבואה, והעם דואגים ומיצרים בדאגת צרכי החד, ידעו סוחרי החטים כי בשנה הזאת ימעט סך הקמח הנדרש למצה בכדי 25 פראצענט לכל הפחות, לאשר במקום המצה המתוקן לתבשיל ישתמש העם במיני קטניות וארז, ויוזל מחיר הקמח והטחינה, וסוחרי התבואות ישתדלו להביא ולהכין מיני הקטניות מאשר ימצאו, והעם ימצא מרפא מעט מדאגתם הגדולה. וגם מעל האלופים הגבאים יקל מעט והונח להם מרגזם הגדול ומעבודתם הקשה, כי בנפול שער החטים אף במקצת יקטן סך הכסף הדרוש לחלוקת קמח פסח, וכן יוכלו גם לחלוק קטניות לעניים צרכי התבשיל במקום מצה. ומהראוי עוד כי בהודיע הגאונים הרבנים את ההתר, לא יסתפקו בהתר לבד, כי אם יתרה יעשו להודיע ולהכריז כי מצוה וחחובה לדבר ה' ולמצותיו ובפרט באסורי חמץ בפסח, אשר כל המחמירים אומרים להביא עליהם ברכה, וכל איש ואיש יאמר אין ההתר הזה נעשה אלא לעניים, ואני כאשר עזרני ה' עד כה ולא אכלתי קטניות בפסח כל חיי יעזרני ה' גם היום ולא אתגאל לאכול קטניות גם בפסח הזה, ואם יחדל איש אחד לאכול מפני היראה, ממנו יראו רבים ויעשו כמעשיו גם המה, כן בערמת הצביעות כן מפני שלא יאמרו הבריות עני האיש הזה, והוא צריך לאמנה והקפה בעסקו. בין כה וכה לא יעשה ההתר את דברו ולא יצליחו הדואגים לטובת הכלל בחפצם הטוב, אך בהודיע הרבנים כי חובה ומצוה על כל אדם מישראל לאכול קטניות בפסח בשנה הזאת, וגדולי ותופשי התורה יפרסמו הדבר ברבים כי המה יהיו מן הראשונים, להשתמש בהתר זה. או אז יצליח חפצנו בידנו, ולא יהיה מעשה ההתר לשוא. וכבר עשה זצ"ל אשר בימי הרעב שהיה בימיו והתיר לאכול קטניות היה התרו, בגזרה על כל נגידי העיר שיאכלו קטניות בפסח והוא בעצמו היה מן הראשונים, זכותו יגן עלינו.

והיה אם יתעוררו נדיבי עמנו להשתתף בצער הגבאים דצדקה גדולה בשנה הזאת ויביאו נדבותיהם בשעת הכשר להכין קמח, והרבנים יחישו וימהרו מעשיהם להודיע כי מצוה וחובה על כל אדם מישראל עשיר ועני, למדן ופשוט, לאכול קטניות בזנה הזאת, יש תקוה, כי לא יגועו העניים ברעב בימי הפסח הבא, וחיתה נפשם מחיה מעט.

מתוך “הכרמל”, שנה ז', גליון 6 (כ“ד אדר תרכ”ח) וגליון 7 (ד' ניסן תרכ"ח)

במאמרנו “לראשית השנה” בארנו כי אחת מן החובות הראשיות והגדולות המוטלות על מכתב עתי לבני ישראל בארצנו בימינו אלה, היא להעיר לשום לב אל מעמדנו במדינה להשיכל שכל טוב לדעת מה חובתנו אל העם אשר בקרבו יושבים אנחנו ומה תורת האזרח שואלת מעמנו. וזאת אשר ירדנו מעל המצפה משם נשקפנו על מעשי אחינו בארצנו בשנה העברה ונוכחנו לדעת לדאבון לבבנו כי אין חזון הידיעה הזאת נפרץ בקרבנו, ולא די שמעטים דורשיה ומבקשיה הנה גם לא רבים יחכמו להבין שצריכה הידיעה הזאת דרישה וחקירה כלל, מצאנו את נפשנו מחויבים להעיר ולעורר את האהבה אל הידיעה הנחוצה הזאת ולדבר גם כן על אודותיה בכלל ובפרט כפי אשר יהיה לאל ידנו. ואמרנו יהיו דברינו היום על מצב ישראל בעמים ועל תנאי המצב הזה, והיו לנו הדברים האלה הערה כוללת ופתיחה מאירה אל הענינים הרבים והגדולים המסתעפים מאת השאלה הגדולה הזאת אשר עתידים לדבר על אודותם אם יהיה ה' עמנו.

כבר הסכימו כל יודעי העתים כי חיי עם כלו כחיי איש פרטי, כי לעם כלו גוף ונפש כלאדם אחד, בהפריד עליון את בני האדם הציב גבולות עמים, כל בני הארץ נפלגו מפלגות שונות, וכל מפלגה ומפלגה שבו וחוברו להן חבור מיוחד אמיץ וחזק, ותהיינה לגויות שונות נפרדות אשה מאת רעותה; ונשמות עשה להן אלהי כל בשר ורוח אשר תחיינה את הגויות האלה. כחוקי החיים של כל יצור בעל גוף ונפש כן חוקי החיים לעם כלו, כל גוף בעל נפש מנפש הצומחת עד נפש החיונית עם היות כח חיותו בעצמו ובקרבו, חייו תלואים בחיי הטבע והעולם. לא על המזון הגס לבדו יחיה החי כם אם גם על האור, החום, האויר, ושאר כחות הטבע, מן האיתנים מוסדות הטבע האלה יקח לו כל היצור את הנדרש לו להחיות נפשו, יקח את הערוך לפניו יביאו פנימה שם יתעכל ויתבשל בשול הראוי לו, ישבע מטוב המתוקן לו על ידו, וישיבהו לעצמו ולבשרו, ובכן יחיה ויגדל ויחליף כח, ואת המותר והמתנגד לטבעו יוציא החוצה וישיב אל חיק הטבע הורתו. אלה חוקי כל יצור גוף בעל נפש (ארגאניסמוס) ואם רבו כמו רבו מעשי החוקים האלה, הלא כלולים הם בשני כחות נאמנים בפעולתם ושומרים את תפקידם לעד לעולם, הכח החיוני הפנימי השומר את עצמו ומעמיד את קיומו, וכח ההתחברות וההתקשרות עם כל הטבע כלו הוא הבריח התיכון המבריח את כלל העולם כלו, המקשר את כל יצורי עולמים בקשר אמיץ וחזק – הוא קשר הבריאה כלה. על פי כח ההתחברות הזאת כל מעשי בראשית פועלים ומתפעלים נותנים ולוקחים משפיעים ומקבלים זה מזה ואין בודד במועדיהם. וכבר הפליאו חכמינו לראות את כח ההתחברות הזאת השלטת בכל הבריאה כלה, ואמרו: כל בריותיו של הקב"ה לווים זה מזה ועושים שלום זה עם זה, היום לווה מן הלילה, והלילה מן היום, הלבנה לווה מן הכוכבים הכוכבים מן הלבנה, השמים לווים מן הארץ, והארץ מן השמים (שמות רבה ל"א).

על פי שני הכחות האלה: הכח השומר את עצמו, וכח ההתחברות עם כלל היצורים יחיה כל יצור יגדל ויתעצם, שני נכחות האלה נראים כמו מתנגדים חברו יחד חבור נפלא, להחיות כל חי, על פי החק אשר נתן אלוה כל הבריות אל שני הכחות האלה, לפעול פעולתם במדה משוערת. יקבל המקבל מן המשפיע רק די מחסורו לא יגרע ולא יוסיף, כי כאשר ימות החי ברעב ובצמא, אם יחסר לחמו ומימיו לא נתנו לו, כן ימות בשבע רב אם ירבה למלא בטנו. איש איש לפי אכלו יאכלו לא יוסיפו ולא יגרעו, המחסור יחלוש את כח החיוני, והעודף יכריעהו – ודרכי שניהם דרכי מות.

והחקים האלה נתונים לא לבד אל חיי בשרים, כי גם חיי הנפש המשכלת ערוכים ושמורים על פיהם, האדם מבחר היצורים כלם כמו שכח החיוני שבו תלוי בעצמו ובכל כלל הטבע כלו, כן נפשו המשכלת קיומה והשתלמותה תלויה בכחה הפנימי שנתן לה מראש, ובחיי החברה בכלל. ראשית דרכו אל העולם יאלפנו דעת כי לא יקום ולא יכון איש איש מבני האםד לבדו. גוחו מרחם יבטיחהו על שדי אמו, על כנפי האומן ינשא היונק, אף יתמכו אשוריו בנסותו להציג כף רגלו, וכשם שאי אפשר לילוד אשה להתקיים קיום קיום חיי הגוף אף רגע אחד בלי עזר הוריו, כן אי אפשר אל הנפש המשכלת אשר בנו להתקיים לעמוד, ולהשתלם בלי מורה ומלמד להועיל; כמשפט היונקים והילדים, בבחינת הגדול והחנוך, כן משפט הגדולים בבחינת חיי החברה וההשכלה, יונקים וילדים אנחנו על הארץ עד זקנה ושיבה ואין אנחנו יכולים לחיות חיי חברה ולחיי השכלה אף שעה באחת, לבדד, בלי עזר וסיוע איש מאת רעהו, עזר גשמי ועזר רוחני, והננו לווים זה מזה, מלווים זה לזה, נותנים ולוקחים, משפיעים ומקבלים, וההשתתפות הזאת היא תעמוד לנו להביאנו אל יעוד האדם.

ולהיות כי חיי עם כלו כחיי איש פרטי, ולעם גוף ונפש, כלאדם אחד, הנה תורה אחת גם לחיי העם ולחיי האיש הפרטי, הנשמה אשר יצר ה' בקרב כל עם ועם, לפי יעודו ותכליתו

בארץ, שני כחות לה, כח השומר את עצמותו וקיומו המיוחד, וכח ההתחברות עם כל העמים יושבי תבל, לקבל זה מזה, ולהשפיע זה על זה, בכל פעולות חיי העמים למיניהם, במסחור ומלאכה, בחכמה ובהשכלה, וכמו שלא יוכל אדם אחד לחיות לבדו, כן לא יוכלו גם העמים לחיות חיי עם-משכיל לבדם. הקשר הגדול אשר קשר אדון כל התולדות בין כל תולדותיו, הולך ועובר בכל מדרגות ומעלות היצורים הולך הלוך ומתעלה למעלה ראש. מתחיל בקשר טבעי וחמרי, וגומר בקשר רוחני, מדעי ומוסרי. וגדולה מעלת ההתחברות הרוחנית ממעלת ההתחברות הטבעית, לפי עלוי הרוחני על הטבעי, כי תחת אשר תכלית ההתחברות הטבעית איננה כי אם להחזיק בכח החיים אשר נצפנו לכל היצורים למיניהם, ולהביאם לקומתם ולצביונם המיועד להם מראש, הנה תעשה ההתחברות הרוחנית נפלאות, להוציא לאור תעלומות הנפש המשכלת, להשלימה שלימות רבות וכן עצומות ההולכות הלוך וגדול מיום ליום ומשעה לשעה ואין קצה לסגולה. מי יספור את המדעים הרבים והשונים, אשר יצאו בחכמת מתי מספר בארצות שונות והיו מורשה לכל בני האדם כלם? מי ישא ראש ההמצאות השונות להיטיב חיי החברה, להעלותם ולרוממם, אשר המציאו אנשי המעלה איש איש בחדרי משכיתו, והיו לנחלה לכל עמי הארץ? ובדבר הזה נסבה ורחבה ההתקשרות הרוחנית הרבה מאד מן ההתקשרות הטבעית, קשר חיי הטבע איננו מקיף כי אם את ההוה לבד, מתחיל עם תחלת חיי היצורים וכלה עם האספם, אבל אגודת החיים הרוחנים כוללת את העבר ההוה והעתיד גם יחד, יום ליום יחוה דעת ודור לדור יוריש את מדעיו והמצאותיו, את הרכוש אשר רכשו להם בני האדם בעולם העיון והמעשה, החכמה והמדע ינחילו את בניהם אחריהם, הנוחלים יעבדו את נחלתם ייטיבוה ירבו עצמה וינחילוה לדור יבוא, כי קשר אמיץ וחזק בין המנחילים והנוחלים. ולזאת גדול הקשר הרוחני ורחב מאד ותקופתו על כל קצות הארץ ועל כל דורות ימות עולם.

אולם כמו שנתן חק אל ההתחברות, ובגול וקצב אל מדת חליפות פעולות היצורים בחיי החמר, שישמרו ארחות מפט חיי עצמותם בחיי הכלל, שלא יכרת הפרט מן הכלל, ולא יבטל הפרט בכלל, כן חוקי חכמה נתונים אל ההתחברות הרוחנית הנותנת חיי רוח אל כל החיים המשכילים, וגבול הוצב אל מדת ההלואה המשולבת, הפעולה וההתפעלות, לא יגרעו ממנה ולא יוסיפו עליה, כי כמו אשר בהשען איש על שכלו לבד, ובחפצו לבטל רצון זטלתו מפני רצונו, ישאר שכלו ריק וחסר, עצמו מקופל בגלמו, וחיי נפשו הולכים וחסרים, כן בבטלט את שכלו ורצונו בטול גמור לשכל זולתו ורצונו, את נפשו הוא מבטל וחיי נשמתו הוא מאבד, הוא חי – לא בחייו, יודעו – לא במודעו. שנים המה תנאי החיים החומרים והשכלים: קיום הפרטי, וההתחברות הכללית, ושני תוצאות למות החמרי והרוחני החסרון או הרעבון, התוספת או השובע. אם יחסרו הפרטים לקחת מן הכלל די מחסורם ימותו מות רעבון, ואם ירבו לקחת ימותו מות שבע רב. וה' חנן לאדם דעת ובחירה חפשית מושכלת בה ידע את נפשו ומה חובתה, ידע עמדה לבדה ובתוך הכלל כלו, “אם אני לי מי לי וכשאני לעצמי מה אני” אמר הלל הנשיא.

החק המופלא הזה אשר חקק ה' אל חיי בעלי גוף ונפש, מתפשט גם על חיי העמים, אשר לפי האמור, כבעלי גוף ונפש, יחשבנו, כל עם ועם נשמתו היא תחיהו תגדלהו ותכונן אשוריו על המסלה אשר יעדה לו ההשגחה העליונה, ורוח החיים המתנוסס בקרבו, מציינו ומבדילו מיתר העמים, ונגלה כבוד הרוח זה, בלשונו, ברעיונו, בארח חייו, הליכות מדותיו מנהגיו, וכדומה, ובכל התחזק כל עם ועם, לשמור רוח אומתו פנימה שלא יאבד ולא יפיג טעמו, הלא יבוא במסרת ההתחברות עם כל עמי הארץ, ויתערב עמהם, יקבל מהם וישפיע להם יתן ויקח שכם אחד יעבדו עבודת כלל בני האדם כלם, ולא ישבותו. ההתחברות השאת אם תהיה במדה המשוערת היא שתעמוד להם להשאיר שארית יעודם לפליטה גדולה לשמור קיומם ועצמותם; אם ישמרו דרכם דרך האמצעית, לא יתרחקו זה מזה ולא יתערבו זה בזה יותר מדי, אם ישחדו מכחם ולא ירבו במחיריהם אם ילוו די מחסורם וישלמו את הנשים, ולא בנשך ולא בתרבית. לא יתהללו בכחחם כי עצמו ולא ישפיקו בילדי נכרים, אז יעמוד רוחם בם וחיו חיי רוח אומתם, כגבור ירוצו ארח ואל יכשלו במרוצתם, אף כבוד רוחם חדש עמהם לא יהיה לבז ולמשסה לעמים אחרים.

רבות חקרו דורשי הדורות על תעודת העמים השונים אשר היו בארץ למיום התפלגו בני האדם מגזעם הראשון ושבו והתחברו לקבוצים מדיניים, ונפרדו ללאומים, לאיזה תכלית נפלגו ונפרדו מאחיהם, והתאחדו והתחברו לגוף אחד, ומה היא הנפש אשר נפחה בהם להחיותם חיי אומה מיוחדת, לגדלם ולהשלימם, ולהביאם עד הראש, שמה עמדו; רבות התבוננו פלסופי דברי הימים לדעת מה הועילו העמים השונים אשר קמו ונפלו, להשכלת חיי העמים זולתם, ומה הברכה אשר הביאו או השאירו לטובת בני האדם בכלל, דרושים רבים וחקירות עצומות נדרשו ונחקרו בשאלה הגדולה הזאת, והיא רחוקה מאתנו, עמוקה המוקה מי ימצאנה, אך זאת ראינו ולמדנו לדעת כי שוני דרכי העמים על פני תבל ארצה, לכל עם ועם מסלה מיוחדת בארחות החיים בה יתחזקו ללכת עד עת בוא פקודתם, וזאת התעודה בחיי העמים. והחותך חיים לכל חי חתך חיים גם לעמים גדולים וגוים עצומים, לפי מעלת תעודתם, וחפצם בארץ. תעודת העמים היא נשמת חייהם, ולפי ערך מעלת תעודתם, ולפי ערך שקידתם להגיע אל המטרה אשר הציבה להם ההשגחה העליונה כן יאריכו ימים. המו גויי ימיקדם אף מטו ממלכותיהם אשור בבל פרס ומדי כשאון מים רבים שאו וכקצף על פני נמים נדמה נדמו, כאשר באו כן הלכו ואף פליטה לאהיתה להם, כי לא השכילו להבין אל תעודתם בארץ, ולא מצאו נתיבתה, על כן כמעט באו לימי עלומיהם קפצה עליהם זקנה שיבה זרקה בהם, וכשוב הכל אל חיק הורתו היא האדמה אם כל חי, כן שבו העמים אל האדם אשר יצא ממנו, נטשו חיי אומתם ויתבוללו בעמים חדשים מקרוב באו מלאים כח לעושת חיל, הלא המה בני יון ורומא אשר האריכו ימים הרבה ויכסו בצלם לאומים מתאומים שונים, כי לחכמה ולגבורה גברו בארץ, כי הבינו תעודתם ושקדו להגיע עדיה, וכאשר נטו גם המה מן המסלה, ונסתרה דרכם מעיניהם, כאשר התמכרו אל החמדות הנמבזות ויתעטרו בתעודתם, כן נס ליחם וכן פרחה נשמתם, וגופם שב מדרס לרגלי עמים אחרים הגערמאנים הפראנקים הערבים הסלאווים ודומיהם, פראים כילדים, וגבורי כח כבחורים לרוץ אורח, כן שנה האדם את פניו מונים ממונים הרבה חליפות וצבא עמו. וכל החליפות והתמורות האלה יחד תעדנה ותגדנה, כי בעצמת תעודתו כן עצמו חייו וכן ירביון, ולפי משמרתו את תעודתו, והחזיקה בעתים כן יאריך ימיו, וכן שנותיו תקצורנה.

בין המון העמים הרבים השונים מימי קדם, אשר עברו כצל או האריכו ימים ובאו בגבורות אל קבר, אחד הוא הגוי הקטן עם ישראל, אשר עודנו חי, חליפות שונות עברו עליו, עלה במעלות הצלחת העמים וירד במורדותיהם, כבר נתקה אגודתו המדינית, ועצמותיו לפי ארצות תבל נפזרו אך לא נכחד קימו ורוחו לא עזבו, שתי פעמים כונן אשוריו במעגל חיי מדינה, העלה נצה ויכה שרש, אף יבש ונבל מרוח סועה וסער, אך בשלכת – מצבת בו. התבולל בעמים ולא אבד בהם, התערב בלאומים ולא נתבטל במעוטו ותהי זאת לו לעדה כי לא בתעודת העמים הקדמונים תעודתו, ולא בתוכם נפל גורלו, כי לא בחיי מדינה תלואים חיי רוחו, ולא לכבוד ממשלה ישא נפשו, לא בזה חלק יעקב ונחלת אמרו מאל לחיות חיי אמונה באלהי אמן אלהים אחד מלך עולם, זה יעודו בארץ, ועל כן יאריך ימים, האמנם גדולה מעלת החכמה האנושית אשר העלו נרה היונים הקדמונים, אך האור אשר העלו, להיות תולדתו ממקור השכל סגולת כל בני האדם כלם, כמעט יצא להאיר ומצא לו אחיזה ומזון בכל עמי הארץ אם רב ואם מעט, ואין צרך לו במחוללו ומולידו הראשון, אולם האמונה באלהי אמן, להיות מורש ממרומים, לפי עוצם אורה כן יעצמו הצללים להחשיך מטהרה, תורת האחדות הפשוטה נשגבה לא יוכלו לו נגועי מחלת החושים ע"כ לא יקום נצחה בלא מורה לצדקה ולא ישבת כהן מהיכל ה' להעלות נר תמיד עד נכון היום.

על כן קם יעקב אף כי קטן הוא, ולא אבד נצחו אף כי רבים היו לוחמי, יבש כחציר הוד ממשלתו, ונבלה כציץ גבורת ימינו, ודבר אלהים קם עולם הוא הרוח האלהי החי בקרב כלל האומה, הרוח הזה הוא הכח החיוני השוכן עמוק עמוק בסתרי הנפש ושם נסתר מחמת סועה וסער. ככח הצומח החי בגרעין, בחיק אדמה יוטל הגרעין, עליו יתעלם שלג וקור קרח יאכלהו, והיה למשסת האיתנים מוסדי ארץ, אך את קליפתו המה יאכלו ולא תוכו, את חמרו ולא צורתו השמורה הוטמונה בחבו מן הדק לא תשורנו עין, ומן הדק הזה ישוב יתפתח הזרע, מריח ימים יפריח, ונוגה וממטר יציץ ציץ וישגא הוד. האיתנים אשר אכלוהו בכל פה, ישובו והיו לו למחיה מהם יקח די מחסורו יאכל ויחיה וישא ראש. הכח החיוני המחיה את הגוי הקטן הזה אשר הוא נשמתו ורוח אומתו, לא בעז ממשלה ינוח, לא למלחמה יגבר, לא זאת תעודתו בארץ ולא זאת נחלתו ממרומים, ואגודתו עלי ארץ יסד אלהים אגודת אמונה, ובה כחו ואשית אונו, זאת תעודתו וזה מעוז רוחו, את תעודתו זאת ישמור ויחזיק במעוזה, אך בשאר חפצי חיי אדם משכיל וחפצי חיי האזרח בארץ, הוא כאחד האדם בתבל, הוא כאחד האזרחים בארץ מגורו לא יתבודד בהליכות חייו ולא יפרד משכניו והעם אשר בצלו יחסה.

העמים הגדולים והעצומים המושלים ברוב עז וחיל וידם רב להם לאחוז בכנפות הארץ, אשר תעודת חיי אומתם גדולה ורחבה למעלה ראש, ורוחם המתנוסס בקרבם לכח אמיץ הנהו להחזיק מעמד ולעשות חיל בכל חפצי חיי המדינה, קשורים ודבוקים זה בזה בכח ההתחברות הרוחנית המוציאה לאור עולם את כחותיהם המיוחדים ונותנת להם עז ותעצומות להתפתח ולהשתלם, על אחת כמה וכמה, נקשרו חיי אדם מישראל בחיי העם אשר בקרבו יושב וכבר חדל מהיות עם מדיני לבדו ולאום מושל מיוחד, גם תעודתנו המיוחדת לנו – ואגודתנו אשר באמונה יסודנ גם היא קשורה בהשכלת בני האדם, והתגלות התבונה האנושית, האמונה לוה מן התבונה והתבונה לוה מן האמונה ועצת שלום ביניהן.

בהגלות נגלות כבוד ה‘, ללמד לעם ישראל תורת האמונה הטהורה, אך בחשכה התהלכו כל גויי הארץ במוסר הבלים השפיקו ובאימים התהוללו, גם העמיקו שחתו דרכם לחלל כבוד הנפש המשכלת ולהשבית מטהרה, ולזאת שמה התורה מחיצה של ברזל בין בני ישראל ובין העמים שכניהם עובדי עץ ואבן, חמען לא יכבידו העמים הרבים אכפם על הגוי הקטן הזה, ולא יבלעו ציוריהם הגסים החמרים שהנפש המדנה חומדתן את הציורים הדקים הרוחנים של האמונה הטהורה טרם יתעצמו ויתאוששו בעם. אך כאשר פשטו הציורים הרוחנים בקרב בני ישראל, והאמונה הטהורה הכתה שרש בלבם ובנפשם ויכלה עמוד, חדל פחד הנגיעה עם עמי הארץ, לא חשכו בני ישראל להתקרב גם אל העמים אשר חללו לארץ נזרו. על ידי נביאו צוה אלהי ישראל לדרוש את שלום העיר אשר הגלו שמה ולהתפלל בעדה כי בשלומה יהיה להם שלום, ובשנות מספר דרשו גם אתשלום לשונה ונאומה לשון ארמית, עד כי שכחו גם לשון אבותיהם שפת קדשם, היונים גברו בארץ ויתפשו מלוכה ועמהם גברה גם לשונם, ודעות פלסופיהם ושיטות נבוניהם שטפו עברו, ובני ישראל מהרו השכינו באהליהם בטובתם או שלא בטובתם מיפיפותו של יפת תרגמו את התורה ללשון יון וכמה מדעות נבוני יון לקחו ושמו בכליהם, ובכל זאת עתקו וגם ברו חיל לשמור על רוח אומתם, לבלי יכנע לפני רוח היונים, בפרצו את גבולו ובצאתו לבלע את הקדש, מלחמות תנופה נלחמו עם היונים אשר התאמרו לאכוף עליהם עם לשונם גם את אמונתם, ויכולו. נוראות הראה למו עז רוחם להכריע גאון רוח היונים, ולגרשו מאת מקדש ה’. אך לא גרשו עמו גם את לשונם ולא החרימו בשאט נפש את החלקה הטובה אשר חלקו להם בנעימים, וגם זכרון מלחמותיהם עמהם ונצחונותיהם עליהם כתבו בספר בלשון יון. וספרי האפוקריפא, המלאים יראת ה' ומוסר השכל רוח חכמת היונים מרחפת עליהם.

אך בנפול בת יהודה לפני עם רומא הגוי המר והעז אשר בלע כתנין את כל עמי הארץ, ואל ישראל התנכל לעקור משרש את רוח אומתם, חשבו חכמי ישראל מחשבות לבקש מפלט מן הצר הצורר הזה ויתחזקו באלהים לגדור גדר על רוח האומה, ולבנות חומה בצורה מסביב לו, שם נמלטו וישגבו ישע, גזרות התרחקות ואסורי התקרבות פרצו ועצמו לבלי יבולע לאמונת ישראל ולבלי יהרסו אשיותיה, אולם כמעט שככה חמת הרומאים ויחדלו להתיעץ על צפונינו, חדשלו גם בני ישראל הסרים למשמעתם להנזר מהם, ויבואו ויתערבו בהם, וילמדו לשונם וארחות חייהם ויתחרו לצאת בצבאותיהם ולעמוד ולשרת לפניהם בכל משמרות המדינה באמונת אזרח באין מעצור דבר, ורוח האומה אשר עזב תקות הוד מלכות וצמצם את עצמו בתורתו ובאמונתו, התחזק במעוזי משגבו, ולא נכחד קימו לפני תעצומות רוח רומא.

כזאת וכזאת ראינו בספר דברי הימים לבני ישראל, ויודעי עתיו ישר יחזו כי בכל עת ועת ובכל מקום ומקום אשר הגיעו שם נדחי ישראל, לא התפרדו מן העמים אשר באו לגור בתוכם אף בקשו קרבתם בחיי החברה וחיי ההשכלה. ואם נתבונן בעין פקוחה נראה כי לא לבד אשר לא נגעה ההתקרבות עם העמים המשכילים הנאורים לרעה בעצם רוח האומה כי גם אם הועילה הרבה, להחיותו ולהחליף כחו, בשבת ישראל בתוך עם נאור וחכם התעוררו להתנשא לעומתם במעלת ההשכלה המדעית והאזרחית, וההשכלה המדעית שבה אצלה מרוחה גם על ההשכלה הדתית והמוסרית, צרפה וזקקה את ציורי האמונה, ומושגי הדת, והוסיפה לה בזאת עז ותעצומות. מעמד שני בתי ישראל בספרד וצרפת יענה ויוכיח אמתת ההשקפה הזאת וצדקת משפטה; לרגלי סבות מסבות שונות אשר אין פה המקום לבארם, בקשו היהודים בספרד קרבת העמים אשר ישבו בקרבם, ומצאו און להם לנחול ימים הרבה כבוד בתוכם, ורח ההשכלה אשר התנוסס בין הערבאים נאצל גם עליהם ויקומו ויחיו חיי חכמה מחקר ודעת, ואור חדש האיר על ציורי הדת והאמונה אשר כסום ערפל ברבות ימי הרעה והחשך. לא כן חלק היהודים בצרפת, העם הצרפתי בימים ההם לא פתח עיניו לראות אור ההשכלה, מוסר הבלים היה כל חכמתו וקנאת הדת היתה כל צדקתו, והיהודים היו נרדפים על צואריהם מחמת חרשי משחית ולא מצאו נתיבה אל ההשכלה המדעית ולא חפץ בעבודת האזרח במדינה, ובכן לא התרוממו אל המחקר הדתי וההשכלה באמונה.

החפץ להתקרב אל זולתנו ולבוא במסורת ברית החברה עמו, איש לאיש עם לעם, פועל בקרבנו מדעתנו ושלא מדעתנו ואין אדם ואין עם שליט ברוח החפץ הזה לכלוא אותו. אין גזרה ואין חוקה כבירי כח לעמוד כנגדו. אולם גדולה מעלת החפץ מדעת, על החפץ שלא מדעת, כמעלת פעולה מושכלת על פעולה בלתי מושכלת. ממוצא הדברים והאמת האלה למדנו לדעת כי חובת ישראל בעמים מאז נתקה אגודתנו המדינית ונפזרו פליטינו לארצות שונות, להתקרב אל העמים בתוכם נחסה נתלונן קרבת עם בדעת נפש, להיות אברים חיים פועלים בגוף הגוי שחברנו לו ולעבוד שכם אחד עבודת הטוב והמועיל להצלחתו כבודו ותפארתו, למען נצליח בהצלחתו, נתרומם בכבודו, נשכיל בהשכלתו. זאת חובתנו וזאת יפה לנו גם מטעם עצם יעודנו המיוחד אשר כל כחו אך בחיי האמונה, כי אם נשקוד למלא חובות האזרח בלב שלם ונפש חפצה, יודע בדוים כי אמונתנו לא לבד שלא תפריע אותנו לעשות את הטוב והישר לחיי החברה, כי אם גם תורת חיים על לשונה מוסר חכמה בקרבה, ונקדשה במעשינו אף תתרומם ותתעלה בהשכלתנו. ושבה האמונה הטהורה ללמדנו דעת להבדיל בין ההשכלה האמתית ובית ההשכלה המדומית, בין המועיל באמת ובין הערב המזיק. תשלח אורה ואמתה ותנחנו במעגלי צדק.

קורות עיר ואם בישראל בימי חיי אחד מילידיה¹

א

הזוכים לשם בחכמתם או במעשיהם שיהיו תולדות חייהם נכתבים בספר, מעלות ממעלות שונות להם, זו למעלה מזו. ובכללן שתי מעלות. בראשונה יבואו יחידי סגולה אשר בחרה בהם ההשגחה להעמידם לראש לבני האדם, וכח וגבורה נתנה להם להיות מניעי אופני רוח הזמן וגלגליו ולהטותו למחוז החפץ, ולפחת רוח חיים חדשים בנשמת בני עמם ובני דורם, בהם יחיו לאורך ימים. בני עליה האלה מועטים, ישתול אותם אלוה כל בשר ורוח לפרקים בתבל ארצה לפרנס דורות הרבה. וספור תולדות ימי חייהם יסוד ואבן פינה לספורי דברי ימי עולם. המעלה השניה היא מעלת האנשים אשר חננם ה' דעת ולמדם בינה, לדעת את מעשי בני האדם ולהבין במחזה הימים ותמורות העתים, וכח לעמוד בקשרי מלחמותיהם, להיות בעוזרי רוח הזמן בהליכותיו לסקל המסלה לפניו והדורים לישר, להמשך אחריו, ולהנשא לעומתו. אלה וכאלה רבים בכל עת ואין דור אלמן מהם, וספור מעשיהם באים ונכללים בהצעות ספורי דברי הימים לכל עם ועם למדינה ולמדינה עיר ועיר. והבוחר במצוין שמהם, לפי דעתו, לעשות לו מדור בפני עצמו, ולספר גם כל פרטי תולדותיו, עליו לדעת כי תכלית ספוריו איננה כי אם לצייר מעשי הזמן אשר בו חי ופעל פעולותיו באחד המקומות, ויקשור חבל בחבל לבוא אל מעשי האיש ההוא אשר עשה, על יד או לרגלי ראשי הפועלים רבי העלילה. ולאשר התולדה אינה מקפחת שכר כל בריה, ולא תבז עבודת כל עובד לפניה, אם מעט ואם הרבה, גם ספורי תולדותיהם בפרט ראוים שיעלו לרצון, מלבד מה שיש בהם דברי חפץ ותועלת רבה, למבין עם תלמיד.

גם המאמר הזה אשר הננו נותנים לפני הקוראים המשכילים הוא כעין ספור תולדות איש אחד מבני המעלה השניה, אבל לא מעשי סופר אחד ראה וידע את הליכות האיש ההוא, ומצא חפץ בו ובתולדותיו, כי אם מעשי ידי האיש ההוא בעצמו, והוא הוא הסופר והמסופר. ולא יחשבו לו הקוראים לעון גאוה ורמות רוח, כי מצא את נפשו ראויה לעמוד בקרן אורה בו יעלו ויבואו בחורים מעם, חלילה לו מזאת. בעל המאמר הזה היה את לבבו לתאר ולצייר קורות העתים והליכות התמורות בעיר מושבו אשר ראו עיניו ושמעו אוזניו. אך מדי קרבו אל המלאכה ראה כי גם הוא זכה להיות אחד מעוזרי הזמן בפעולותיו במקומו, וזה יותר מארבעים שנה. וירא ויתבונן כי טוב לקשור את ספורי תולדות הימים ההם בדברי תולדותיו. למען אשר ימצא לו מעמד נכון בכל פרק ופרק לעמוד עליו ולהשקיף ממנו על כל הנעשה ולהביאם בחשבון. ובאמת אחרי אשר אין פועלים בודדים במועדי הזמן, וכל איש ואיש קטן או גדול אשר נאחז בידות האופנים להמשך אחריהם נמשך ומושך כאחד, וכל היוצאים במחולת המחנים מחנות הזמן, פועלים ונפעלים מקבלים ונותנים איש איש כערכו, הנה ראה בעל המאמר הזה ונוכח, כי נפל גם לו חבל בנעימים לסבב פני כמה דברים, ואם גם קטנים בערכם, ראוים וכדאים לבוא במספר תולדות הימים ההם. ויודע גם הוא כי המוצאות אשר מצאוהו, מצאו גם את הרבה מבני גילו והמעשים אשר עשה, עשו עמו גם אחרים זולתו. אפס הוא שם את לבו לזכרם לשוותם לפניו תמיד, גם הרהיב עז בנפשו להביאם בספר. והם, איננו יודע, אם שמו לבם לדברים אלה, אם יש את נפשם לכתבם בספר, או ראו ולא התבוננו, כמים עברו חלפו הלכו למו בעיניהם ואין זכרון להמה.

ב

גם אם לא נטלתי עלי מלאכת כותבי תולדות יחידים אינני בן חורין להפטר ממנה לגמרי, ורואה אנכי כי גם לרגלי המלאכה אשר לפני, קורא ועומד אנכי להזכיר ראשי פרקים גם מתולדות ימי ינקותי ונעורי.

אור ליום א' סוכות לשנת תקע“ח או ע”ט, ראיתי אור חיי הארץ בעיר ווילנא. לא רבים יחכמו או יהבלו למנות ימיהם ולזכור מספר ימי חיי הבלם, כי מה יתרון לסופר ומונה, האם יאריך בזה מדת ימיו? הן טפחות נתנו ומספר שנים חוצצו לבני תמותה לא יעדיף המונה ולא יחסר השוכח. וגם אנכי לא הייתי משים לב לסופר ימי, לולא סדור תפלה אחד מדפוס ווילנא והוראדנא אשר נדפס בשנת הולדתי היה לי מורשה מאבותי ובו התפללתי גם כמה שנים אחרי אשר עברו גם ימי השחרות, והיה בן גילי זה כמזכיר אותי מספר ימי שנותי. הסידור הזה אבד לי זה כשלשים שנה. ועמו נשכח מלבי פרט השנה ההיא אל נכון. על כן ישאו לי הקוראים אם העמדתי הדבר בספק שנה אחת. כי אין שנותי חשובות וספונות כל כך שיהיה ספק בהן ראוי לשום אליו לב.

מימי התנוקות זכורני מקרה אחד יקר ונכבד לי לעצמי מצד עצמו והקוראים אולי ימצאו בו גם הם דבר חפץ לציור מעמד רוח העת ההיא. זכורני כי בהיותי ילד בן שלש או בן ארבע נוטל ממני מאור עיני לפתע פתאום. וכאשר ספרה לי אמי ע"ה שחקתי עם ילדים כגילי בחול, ואחד הילדים זרק מלא חופניו חול בעיני. ובו ביום הוכתי בעורון. שמורות עיני היו סגורות כמו על מסגר כמה שבועות, עד כי נלאו הרופאים לפתחן, וכאלו עור יצאתי מבטן. אבותי לא נחו ולא שקטו ולא חסו על כספם להעלות לי ארוכה ויקראו את כל גדולי הרופאים אשר היו בימים ההם בווילנא בהיות עוד האוניווערזיטעט בקרבה. אך הרופאים לא מצאו את ידיהם וכמעט אמרו נואש. והנה הוגד לאמי כי נמצאה בעיר אשה כבודה אחת קאטאליקית מבנות האפרתים, היודעת לרפא עורון עינים. אך האשה ההיא מאנה לתת ידה לרפא ילד עברי והקשיחה כמה ימים את לבבה משמוע בקשות אמי ואחיותי ותחנוניהן ומראות דמעותיהן אשר שפכו לפניה. עד אשר נכמרו גם נחומיה ותעתר להן לתת משיחה (זאלבע) כחתיכת דונג במידת אגוז במחיר כמה אדומים. ויהי כאשר מרחו בה על אשמורות עיני הסגורות, ארבע וחמש פעמים, ועיני נפקחו ומאורן שב אלי. אור עיני יקר ונכבד לי ואולי ייקר גם בעיני קצת קוראי דברי. ומעשה בעלת המשיחה הנפלאה ההיא, ומשפטה, יהיה כמו עדות, ואם גם לא נאמנה, לשנאת אדוני העיר וחוריה את היהודים בימים ההם בעיר ווילנא. אף כי אין מביאים ראיה מן הפרטים על הכלל כלו.

עוד מקרה אחד שמור בזכרוני, מאת הימים ההם, מקרה קל הערך בעצמו, אך כבד ערך לדעת מה מעט ממעמד חיי היהודים בקרב שכניהם אז, שפל רוחם, ומגנת לבבם. בהיותי נער כבן חמש או שש, יצאתי באחד הימים מבית הורי או מחדר מורי לבדי בלי עומד על גבי, ואתע בדרכי ברחובות הצרות בקרן זויות מושב היהודים אז, עד בואי אל כנסית הקאטאליקים הגדולה הידועה בשם כנסית הקאתידרה, נדהם ונבעת ישבתי על קצה היציע של אחד העמודים הגדולים, ואבך בעטף נפש, כשעה או כשתים ישבתי בוכה ומילל ואין פונה אלי מכל המון העוברים והשבים, אף אין נוגע בי לרעה, עד אשר מצאוני האנשים אשר יצאו דחופים ומבוהלים לבקשני ויביאוני הביתה. שמחה גדולה היתה בבית הורי ובבתי כל שכני החצר, כשמחה בהצלת לקוחים למות, כאלו הוציאוני מתוך ההפכה, העלוני ממצולה בלבב ים. קטן הייתי אז ולא ידעתי לשער את השמחה, ומה זו עושה, אבל כאשר גדלתי והייתי נער שמעתי פעמים הרבה את אמי ואחיותי מזכירים את מעשה האבדה והמציאה כספור מעשה נסים גדולים. וכל זאת מפני שהיו הקאתוליקים חשודים בעיני היהודים אז, על גזלת ילדיהם ועל המרתם.

ג

אינני זוכר באיזה שנה החלותי לבוא לחדר המלמדים אך זכורני כי לא הלכתי, לא הביאוני ולא נהגוני החדרה ואך על כתף או על ידים נשאוני. וזכורני גם את זאת כי לא אותי לבד נשאו, כי גם ילדים אחרים זולתי. כי לפנים היו מקדימים הרבה בהתחלת הלמוד, מהרו ופחזו ללמד צעירי הילדים קרוא מקרא מאין פנות אל רכות בריאותם חולשת בנין גופם וקצר כח שכלם. המנהג הרע הזה, יצא לפי הנראה לנו, לא מחסרון ידיעת טבע צמיחת כחות הגוף והנפש, ולא מיראת שמים יתרה. ידעו אבותינו כמונו היום כי עת לכל חפץ, ואין קפיצת הדרך במהלך הצמיחה והגדול, ידעו גם המה כי האצים והחופזים את מהלך שגשוג הכחות בחזקה מבלבלים ומאבדים אותם לדעתם. אך באמת לא ללמוד שלחו האבות את צעיריהם לחדרי המלמדים. כי אם למען יפטרו מטפולם בבית שולחו, ולבלי ירגיזו האפרוחים האלה אותם בבקשותיהם במצהלותיהם ובצעקותיהם. כי בתי הדירות לפנים היו צרים מאד ושתים או שלש משפחות היו דרות בבית אחד לא מרווח. – וטובי המלמדים בימים ההם ידעו והבינו גם המה כי לא ללמוד מובאים או נשואים התינוקות כאלה אליהם החדרה, ולא דפקום, נתנו להם להשתעשע לעיניהם בשחוקי הילדים באין מפריע בהמשך זמן אחד ויותר, ולא הראו אותם גם צורות הא“ב כי אם לפרקים ודרך ארעי להרגילם. ורק הסכלים שבמלמדים, אשר לא ידעו נכוחה, הכבידו אכפם על צעירי הצאן ולא נתנו להם רחמים, לא נסו ללמד ולשנן את למודיהם ולתת להם מהלכים לרוח בינתם, כי אם לדחוק ולתחוב תורתם בקדקדיהם, בחזקה במקל חובלים וגם באגרוף רשע. ועלתה בידם – לבלע כח הבנתם ולהאפיל אור שכלם כמעט החל להבקע, ותחת אשר בחדרי המלמדים הנבונים למדו הילדים בעתם את צורות הא”ב וקרוא מקרא בסדור, בשלשה וארבעה חדשים, יגעו המלמדים החשוכים והתחבטו את תלמידיהם שנים ושלשה זמנים ללא הועיל.

אולם גם טובי המלמדים לא עצרו כח לכלכל טפול טפי נחלתם, כי אם היו בתי ההורים צרים ובפשעם שולחו ילדיהם, היו בתי החדרים עוד צרים מהם, כי היה היו החדרים בתי דירה גם המה אל המלמדים איש וביתו ולפעמים גם מקום מנוחה לשכנים קטנים ובהאסף בחדר צר כזה כשלשים ילדים לומדים ומשתעשעים, ולא נשמע קול הלומדים מפני המונם של המשתעשעים, היו האחרונים מוכים תמיד בידי המלמדים ועוזריהם על לא חמס בכפיהם. ואחרי אשר לא ללמוד באו וכל עסקי שעשועיהם ברשות היו עושים, היו גם טובי המלמדים שלא בטובתם ועל כרחם לחגא בעיני תלמידיהם הצעירים עוד בטרם ניאותו לאורם. חרוצי המלמדים ועוזריהם אשר נלאה ידם להכות את תלמידיהם השונים כל היום, התחכמו להמציא להם עונשים אחרים עונשי ביוש ובזיון. המצאה טובה ומאושרת מאד אשר הנהיגוה טובי החכמים יודעי חכמת החנוך בכל עם ועם. אך מאשר לא ידעו המלמדים ועוזריהם לפנים נתיבות החנוך ידיעה מדעית ולא השכילו לשער ולצמצם את עונשי הביושים לפי חטאות בני הנעורים לפי שנותיהם ומדת השכלתם, נהפכה להם לפעמים ההמצאה הטובה הזאת לרועץ, וברצותם להעיר את הרגשת הבושה בלב תלמידיהם, הלמוה ופגמוה, לא הסתפקו לבייש את התינוק החוטא ביושים קלים לעיני בני גילו, להעיר בו הרגש מוסרי ולזעזעו למען יתחזק ויתעודד בו, כי אם בזוהו בזיון גדול לעיני חבריו ולעיני בני בית החדר לגעל נפש, ולהוריד לעפר כבודו לבלי תקומה.

תבחל נפש היפה לספר ולשמוע קצות דרכי הביושים ההם. ולא אספר כי אם אשר קראני בימי ינקותי. תלמיד שומע ומקשיב הייתי מעודי לא הרגזתי ולא הכעסתי את מורי ועוזריו, ואך פעם אחת נוקשתי ועויתי. ומורי או עוזריו מצאו בי תואנה ליסרני מוסר כלימה, ומה עשו, השיבוני או שמוני בחור מרבץ התרנגולים בתחתית התנור הגדול בחדר, כי לפנים בחדרים, היתה אשת המלמד מגדלת תרנגולים לבלות עתה בנעימות טפולם. נדהם ונדחף ישבתי במרבץ הזה כשעה אחת עד אשר הוגד הדבר בבית הורי, ואחיותי באו בקול רעש גדול של חרפות ונאצות, ויוציאוני משם כולי מעפר ומטונף בעפר ובגללי התרנגולים, וישאוני הביתה.

אינני זוכר את הרושם אשר עשה בי מוסר כלימתי זה, כי גערת אבותי ובני ביתם במלמדי ובעוזריו, על הדבר הזה, ענתה בי צדקתי. שנים או שלשה ימים לא נשאוני החדרה, ולולא הרבה המורה תפלה ובקשה, ולולא הבטיח נאמנה, כי לא יוסיף להדאיבני ולהרעימני עוד, כי עתה שלחוני לבית מורה אחר. ובכל זאת לא ארכו ימי שבתי בחדרו. כי קל ההבנה הייתי מאד, ולסוף הזמן ההוא למדתי רובי תורתו, ונפטרתי ממנו בשלום.

ד

כבר הרבו הסופרים החדשים לבקר את סדרי ראשית החנוך והלמוד בישראל לפנים וגם היום ולהביא במשפט את ההורים והמורים גם יחד, ולא חמלו אל חץ לעג אשר ירו בהם לתתם לשמצה. והמתבונן המשכיל יודע, כי אם לא טובו דרכי החנוך בקרבנו ומשחתם בם, לא אלה האבות ולא אלה המלמדים חייבים בזה לא מהם יצאה הרעה ולא הם יכולים להסירה. חנוך בני ישראל במדינתנו כחנוך כל עם ועם במדינתו תלוי בקורות עתותיו בעסקיו והליכות חייו, במעמדו המדיני, הקבוצי, והמוסרי. סדרי החנוך שאנו רואים כהיום שרשיהם פתוחים אל ימים מקדם, תחת סבות מתהפכות רבות ושונות התגלגלו והתחוללו עד אשר באו לכלל צורה ונטבעו בחותמה. ומי שופט צדק יפקוד סבות הימים הראשונים על בני דור אחרון האוחזים ונאחזים במעשי אבותיהם? אי לזאת המשכיל הדואג להטבת סדרי החנוך בקרבנו איננו יוצא ידי חובתו בלעגי מעוג, לא בהתולים יעלה ארוכה, עליו לחקור ולהתחקות על שרשי החנוך הרע בעיניו, ולבוא עד חקרי סבותיו. כרופא המובהק הקרוא לרפא מחלה נושנת. ואז יענה ויחוה דעת, ועד צדק ישוב משפט.

מודעת זאת לכל כי בתקופות הימים שאנו אומרים לכתוב קורותיהם ומוצאותיהם רבו כמו רבו החליפות והתמורות מאד, יצאו ובאו תכופות ונעוצות זו בזו אצות ודוחקות אשה את רעותה, חדשות לבקרים, בנתיבות המשא והמתן, בהליכות הפרנסה והכלכלה, בחיי החברה והמדינה, עד שנשתנו פני החנוך הישן בכלל שנוי גדול מאד, וכמעט נהרסו יסודותיו, והתרועעו עמודיו, ונודע ונגלה לעין כל חי כי אין המלמדים בעים רוחם ואין עוזריהם בכל עוז אפם שליטים לכלוא את רוח הזמן ולעכב מרוץ גלגליו אף רגע אחד. והמתבונן המשכיל יכול לדון מן המאוחר על הקודם ולהוציא לאור משפט לאמר: כשם שלא יכלו המלמדים לעמוד בפרצות אשר פרץ הזמן בחומת החנוך והלמוד ואזלת ידם להחזיק במעוזם, כן לא היה לאל ידם לבנות לפנים את החומה הבצורה ההיא, ויודה בפה מלא כי הזמן בהמון צבאיו וגדודי חיליו הוא הוא לבדו הבונה והמעמיד, הפורץ והמהרס, ואך עליו כל התלונות ואך בראשו כל האשמות, אם יש מקום לתלונה וידים לאשמה.

ולהיות תכלית מאמרנו זה להציע הצעת קורות עדתנו הגדולה ותולדותיה במשך ארבעים שנה ויותר, מדת זמן גדול בערך התמורות והחליפות הרבות והגדולות אשר עברו במעמדיה השונים, יתר הרבה מאד מאשר בזמן מאה שנה לפנים, ויבואו דברינו במקומות הרבה בדרכי החנוך והלמוד, בשנוים אשר עלו בהם ואשר יצאו לרגלם, ראינו להעיר הערה קטנה על יסוד החנוך בישראל מאז בכלל, למען תהיה למקום מצב נאמן, עליו נעמוד וממנו נצא להשקיף על מעשי התמורות והחליפות.

על עמוד אחד, חנוך בני ישראל עומד זה מימי קדם, ותלמוד התורה שמו, רועי ישראל מאז ומקדם ראו כי לא תוכל האומה בפזוריה בארצות לא לה להתקיים ולעמוד כנגד סערות הימים הרעים, כי אם בשמירת התורה ותלמודה, ויתנו את נפשם לתת את תלמוד התורה יסוד גדול וכללי אל חנוך העם, באמונתם יסדו בתי ספר וישיבות בכל קהילות ישראל ללמודי הדת והביאו את כל בני ישראל במסורת הברית ללמוד וללמד, לעסוק ולשנן ולדבר בם כל הימים. והחנוך הדתי הזה הוא שעמד לדתנו ואמונתנו להיות חיה וקיימה, ולבני ישראל להיות להם פליטה גדולה כיום הזה. אך לא היו שעריו סגורים לפני למודי החכמות והידיעות פרי תבונת בני האדם, וגם להם נתנו מהלכים במקדש החנוך והלמוד הדתי, כי מלבד מה שלמודי התורה בעצמם קשורים עם סעיפים הרבים מלמודי החכמות ומתבארים על ידיהם; ידעו גדולי חכמינו לפנים להוקיר גם החכמות מצד עצמן להיותן תפארת ללומדיהן, וממציאות מחיה ופרנסה בכבוד לבעליהן. אולם בימי הבינים ימי החשך והמצוקה, בימים שהיו בני ישראל מגורשים ונדחים מעיר אל עיר וממלכה לממלכה, בימים אשר נבדלו לרעה מקהל כל אזרחי המדינות, שערי המסחור סוגרו בעדם, נחלת שדה לא נתן להם לעבדה, חכמתם נחשבה לתועבה וידיעותיהם משחתם בם, היתה התורה לבדה מישבת נפשם, ונחמתם בענים, בכל שארית כחם התרפקו על למודיה, ואך בהם חיי רוחם. ומעט מעט התרחקו מלמודי החכמות והידיעות והרחיקו אותם מגבולי החנוך הכללי, וברבות הימים היה החנוך הדתי יחיד ומיוחד להם מקיף וכולל כל ענפי בינת אדם. ומוציא מכללו כל מין חנוך אחר: מדעי, ולמודי, מדיני, ואזרחי, ובזה הורע גם כח החנוך הדתי ונפל אור פניו, וכבודו ועזו הפנימי חלף עבר. כתולדת כל נטיה יתרה ומופלגת לאחת מן הקצוות.

מעמד החנוך הזה - פרי שנות ראינו רעה, האריך ימים הרבה גם אחרי אשר הוטב מעמדנו ומצבנו בקרב העמים, בימים אשר החלו אבותינו לראות טובה בארצות מושבותיהם וקווי שמש צדקה החלו להאיר ולגרש את המאפל אשר רבץ עליהם לפנים. כי כבר קדשו ההרגל המשים כל מר למתוק. בימי ממשלתו התקיפה החלותי אנכי לבוא בחדרי המלמדים ובדרכיו נהגוני והלכתי מימי ינקותי עד ימי בחורותי.

ה

מאשרי ילדי בני ישראל ומדריכיהם בדרך תלמוד תורה לפנים, בארצנו כמו בשאר ארצות מושבותינו מחשבה אחת וכוונה אחת היתה להם בתכלית החנוך והלמוד ללמד לילדי ישראל תורה, לשננה ולשומה בפיהם; ולא חשבו מחשבות להקל את סדרי הלמוד הקדוש הזה לתלמידיהם, ולהדריכם בדרכי ההדרגות מן הקל אל הכבד וכאשר נקבע לחובה להתחיל חלת הלמוד בלמוד חמשה חומשי תורה לא שמו לב להתבונן כי הלמוד הזה כולל בעצמו, שלשה נושאים למודיים שונים: נושאי למודי התורה והמצוה, נושאי ספורי הקורות לאבות העולם אבות האומה, ודברי ימי בני ישראל מאז היותם לעם, ונושא ידיעת לשון הקודש אשר בה נכתבו הספרים הקדושים, וכי הלמודים השונים האלה דורשים הצעות מיוחדות להם לכל אחד ואחד כחקו ומשפטו, כרכו את כל הלמודים השונים האלה ולמדום ביחד לתלמידיהם, תרגמו את המלות בלשון המדוברת והסבירו את הענינים כצורתם לא חמלו על יגיעת בשרם ולא חסו על זמנם, וחילים גברו להכניס למודיהם כרוכים וצבורים במוח צעיריהם בקולי קולות ולתקוע אותם יתד תקועה בכח זכרונם בכשיל וכילפות.

את כבד העבודה הזאת ראו נבוני אחינו באשכנז אשר הריחו ברוח המדעים וידעו דרך למודיהם; ויחשבו מחשבות לסול לפני תלמוד התורה לילדים מסילות חדשות. הם הביטו והתבוננו על למוד המקרא כעל למוד מדעי, ויעשו לו מסעדים והצעות, שיטות הצעת שאר הלמודים המדעים, בחבור ספרים חדשים, כמסילות אל הנושאים הלמודיים הנכללים בכלל למוד המקרא, ספרים ביסודות התורה והמצוה, בהצעת ספורי כתבי הקדש, בראשית כללי הדקדוק ובלמוד לשון הקדש, והכל בהצעה קלה ופשוטה בלשון הקדש ובלשון אשכנזית, אבל לדאבון כל חרד לדברי התורה; עד מהרה שכחו המחנכים והמורים החדשים כי ספריהם החדשים אינם כי אם הצעות והקדמות, וכאשר נעמה להם מלאכתם הנקיה והקלה ללמוד מתוך הספרים ההם, עמדו אצלם ולא נסו לבוא על ידיהם אל למוד עצם המקרא פנימה; ותלמידיהם אשר לא ראו מאורות התורה עצמה מימיהם ולא טעמו טוב טעמה, ולא צמאה נפשם אליה – כמעט הסיחו דעתם מלמודיהם בספרי ההצעות, יצאו נקיים וריקים גם מהם. ולא נשאר בידם כי אם פרורי זכרונות ההצעות, וקצוצי רשמי ההקדמות מעשי ידי אדם – כמוהם. ולא כטהרת הקדש.

ומי יתן ויהיה עם לבב העמלים עם תלמידיהם באמונת לב וביגיעת נפש ובשר לקבל את הטוב מן המחשבים דרכיהם לעשות מעשיהם במועצת השכל, והדריכו גם המה את צעיריהם דרך הצעות והקדמות כאלה אל הקדש פנימה, ותקל מעליהם העבודה, וחפץ ה' היה מצליח בידם. כבוא התלמידים עם הכנות טובות וידיעות נחוצות בתחלה אל ההיכל – ספר מקדש התורה, היו עיניהם רואות את האור הגנוז בו, אזניהם היו שומעות קול אלהים חיים מדבר מתוך הספר, ולבבם היה מבין ומרגיש את קדושת התורה והמצוה את מפלאות תמים דעים בתבל ארצה ובהליכות חיי הסגולה אשר עשה לו לעם. סוף דבר תורת בית רבם היתה צרופה טהורה עמהם מובנת ומושכלת להם, צפונה וחרותה בלבבם עד זקנה ושיבה, בין ההצעות והקדמות לתלמוד המקרא הכי נכבדת, הצעת הספורים הקדושים מעשי האבות שהם לפי דברי חכמנו סימן לבנים. החלק הספורי בכתבי הקדש, מלבד עניניהם פנימה למעלה למשכיל באמונה; גם בפשוטם כמשמעם אור יקרות שפוך עליהם להאיר את העינים ואש יוקדת עצורה בקרבם להחם את הלבבות, וביותר עיני הצעירים ולבבם, התורה דברה בלשון בני אדם הראשונים, התמימים והישרים. בני אדם אשר כחות נפשם ואיתן גופם עוד חדש עמהם, אשר את אלהים התהלכו ויושר נר לרגלם, אמונה וצדקה אור לנתיבם. מעשי האנשים האלה הקורות אשר קרו אותם, הרעות והתלאות אשר מצאום; וישועת ה' אשר היתה מגן בעדם ומאופל ומחשך הוציאם לאור גדול, מעירים ומעוררים את רגשות לב התמימים והישרים; התינוקות של בית רבן אשר עוד לא טעמו טעם חטא, ולא ידעו רמיה וחנף, יצערו בצערם, בצרתם צר להם, יגילו וישמחו בישועתם.

את האור הגנוז לא ראו המלמדים לפנים ולא השכילו להראותו לתלמידיהם, למתחילים תרגמו את המלות כמו שהן מבלי המשך וחבור כלל, ולתלמידי-חבור העתיקו את הפסוקים בחבורם אבל בלא שום שכל להצעת הספורים והענינים, אשר נראה להם כמלאכה פשוטה ובלתי הגונה להם; ותחת זה קשטו את הכתובים בתכשיטים בדרשות רחוקות שאין להשגת הצעירים תפיסה בהם כלל.

המלמד אשר באתי אל חדרו ללמוד חומש עם פירש"י לא היה גדול על שאר בני גילו בידיעותיו, אך טוב המזג היה מטבעו אהב את תלמידיו כבניו ואהב להשתעשע עמהם בספורים, והיה מנהגו להציע לפנינו ענין הפרשה שהיינו למדים בדרך ספור למשוך לב לשמוע בלמודים אלה, עשו ספוריו בי רושם גדול, כי רך ההתפעלות הייתי מנעורי, וכמעט נגע במקור רגשותי והנהו נפתח בקרבי ופלגיו עברו גדותיו. זכורני כי בימי בין המצרים כאשר למד עמנו מגלת איכה וצייר לפנינו את שבר בת יהודה חורבן ירושלים ובית המקדש, נתתי קולי בבכי מאין הפוגה עד אשר באו אמי ואחיותי להרגיעני. הדמעות אשר זלגו עיני אז לא לריק נזולו, השקו והרוו תלמי לבבי הולידו והצמיחו בי תשוקה עזה לשמוע ולדעת דברי ימי עמנו – והעירו בי ההרגשה הקדושה כי בן עם אנכי, גוי אשר נחל חלקו על אדמת בן עם קדומים עם עולם.

תשוקה עזה התעוררה בי ולא יכולתי לשבור רעבונה. קרוא והבין בספר כתוב בלשון עברית בעצמי לא ידעתי עוד; וגם מציאות ספרי ספורים לא נודעה לי ואך ביום השבת בקרוא אמי בספר צאינה וראינה בלשון יהודית אשכנזית ישבתי אצלה, לא משתי ממנה ועשיתי אזני כאפרכסת לשמוע כל הגה אשר יצא מפיה, אף כי לא זכיתי להבין כל דבריה, כי גם היא לא הבינה את כל אשר קראה, כי בלשון אחרת ידבר הספר הזה לשון יהודית אשכנזית ישנה בלתי מובנת ומורגלת במדינתנו, ומלא וגדוש מדרשים ופשטים, אשר לא ידע גם המחבר להסבירם בסבר פנים יפות. אולם הדברים המעטים אשר הבינותי באו כשמן בעצמותי; ובחפצי לקרוא בספר הזה בעצמי, למדתי עד מהרה לדעת צורות האותיות של לשון יהודית אשכנזית, והייתי אני הקורא ואמי השומעת ומבינה אותי תוכן הענינים כיד ההבנה הטובה עליה.

החרף בא, ימי הגשמים והשלגים קרבו ויאתיו, ואנחנו צעירי התלמידים שולחו לביתם כמעט נטה היום לערוב; אינני יודע מה עשו חברי בלילות החרף הארוכים בביתם, ואני לעצמי אחזתי בספר צאינה וראינה וגם בספר נחלת צבי, אשר גם בו קראה אמי לפעמים ולא רפיתים. הלילות האריכו ואור חדש, אור גדול זרח עלי מתוך החשך אשר הלך הלוך וגדול; כי בצאת שמי בין הנשים שכנות החצר כי יודע אנכי וחפץ לקרוא בספריהן הביאוני בסודן ואל חדר יעודם בבית אשה כבודה אחת אשר היתה דרה עמנו בחצר והיא עקרה ובעלה הולך לסחורה במרחקים, אליה נועדו שכנותיה בלילות החרף לבלות השעות הארוכות בשיחות ובקריאת סדר הפרשה בטייץ חומש ושאר ספרי ספורים המעטים והדלים המצוים בידיהן ובהגיע התור לספר גדולות יוסף (מפ' וישב והלאה) להיות נקרא ונשמע נסוני נשים החכמות ובחנוני בו; ואנכי כמעט בא הספר הזה לידי, ועולם חדש של הרגשות והגיונות לא נודעו לי נגול לפני. באהבה רבה וחמלה גדולה ויתרה קראתי את מעשי מכירת יוסף דברי תחנוניו באזני אחיו, תפילותיו ודברי שאגותיו בעברו על קבר רחל אמו. ולפי ציורי בימים ההם מצאתי איזה התקרבות ביני ובין יוסף בן הזקונים ליעקב; בגלל כי גם אנכי הייתי בן זקונים להורי ובגלל שמי יוסף. חננתי קולי בקראי ודמעותי נגרו כנחל שוטף. עד כי בכו עמי גם כל הנשים השומעות. וחמודות היו להן דברי. כהתימי לקרוא את הספר הזה, בסוף פ' ויחי, החלותי לקרוא לפני הנשים הנועדות גם ספר תרגום שני על מגלת אסתר, ספר מעותק גם הוא ללשון יהודית אשכנזית. אך ספורי האגדות (לעגענדען) אשר הספר מלא מהמה לא לקח את לבבי ולא עשה בי רושם קיים ומרגש. קראתיו בלא חמדה, ולא השלמתיו.

הקוראים יבינו כי לא להתפאר ספרתי הדברים האלה; ולא למען ידעו כי בהיותי כבן שש הייתי קורא בספרי יהודית אשכנזית ומבינם לנשים. – לא בכזאת יתהלל המתהלל. כי אם להעיר כי גדולה פעולת ספרי מקרא כאלה על בני הנעורים, לפתח הרגשותיהם ולהרחיב צעדי הבנתם בספורי כתבי הקדש. ולמען דעת במה היו נפשותינו נזונות בימים ההם ובמה היו מאשרינו מפרנסים אותן. גדולי ישראל לפנים וגם היום, אין עינם ולבבם כי אם לחדד את השכל ולהעמיקו ולהרחיבו; ואינם שמים אל לב כי גם כח ההרגשה נתנה לנו ממרומים וגם היא דורשת תפקידה. והנסיון יוכיח כי רבה פעולת ההרגשה גם היא בעולם בהליכות חיינו, ואולי גם רבה ועזה מפעולת השכל.

ו

בתי המדרשים בקרבנו במדינתנו בימי ילדותי כבימים אלה; הם בתי כנסיות לא לבד לתפלה וללמוד כי אם גם לעצה לישוב הדעת לשיחה צריכה ובטלה, למנוחה ולבטלה ולפעמים גם למנוס ולמסתור מפגעי בני אדם איש איש בביתו. כי אחרי אשר לא ידעו אבותינו לפנים בית ועד ואספה לעניני חול הביאו את עניניהם אלה לבתי מדרשיהם, ועשו חוליהן על טהרת הקדש. המנהג הזה אשר ממקור צרכי העם ומחסוריו בעולם המעשה יצא פעל פעולה טובה גדולה על חנוך העם כלו, על דרכי למודיו, תכונותיו ומדותיו; כי בכנסיות ובקבוצים כאלה התקרבו הלבבות והשתתפו הענינים. הגדולים השגיחו על הקטנים מהם, העירו למוסר אזנם ונחום בעצתם, והקטנים היו נשמעים לגדוליהם וייחלו למוצא פיהם. כולם כבני משפחה נחשבו וערבים זה לזה. ולהיות הגדולים והזקנים בכל בית מדרש לאות ולמופת הצעירים והקטנים מהם בחכמה ובמנין, ורוחם מתהלכת בקרבם; כל בית מדרש כמעט צורה מיוחדת ותכונה מיוחדת טבועה בחותם תכונת רוח גבאיו ראשיו וזקניו. בית המדרש אשר קבע אבי ע“ה בו מקום לתפלתו בתחלת שנת תקפ”ו – ואני אז נער כבן שבע או שמונה; היה בית מדרש קטן (קלייזעל) ברחוב ר' [= רודניצקי] אשר דרנו שם. – יסדו איש זקן ונשוא פנים בחצרו ובביתו לא בכוונה להאציל עליו מרוחו ולתת לו צורה מיוחדת. כי איש פשוט היה, לא הלך בגדולות, כי אם לבלי ילך הוא בניו ובני בניו להתפלל במקום אחר, ומפני כי כל בעלי הבתים החשובים הנכבדים נהגו לעשות איש איש קלייזעל בחצרו; ובזה התכבדו והתחשבו. – לא קבע בו ישיבה לבחורים לא הגידו שם שיעור משנה או גמרא אחרי תפלת השחר לפני בעלי בתים לומדים ולא מקרא בין מנחה למעריב לפני ההדיוטים, כנהוג בשאר הקלויזען. כי אם אחד מבניו ר' א' [= אברהם קצנלנבוגן] תורני בעל מקרא ובעל מדרש ואגדה היה מגיד מדרש בשבתות פרשת השבוע, ובנו הצעיר ר' י' [= יעקב] שהיה בעל מקרא גם הוא, היה קורא בתורה לפני הצבור, קריאה מתוקנת על פי כללי הדקדוק. – דבר יקר בימים ההם בעירנו. גם אספה קטנה של ספרים יקרים נמצאה בקלייזעל זה, אשר אספו האחים הנבונים האלה, וביותר אחיהם הגדול מהם בשנים ובחכמה ר' צ' ה' [= צבי הירש], בהיותו סומך על שולחן אביו ומתפלל גם הוא שמה. – בין הספרים נמצאו מקראות גדולות עם ל"ו פירושים. וכתבי הקדש עם פרושי דון יצחק אברבנאל. וכדומה להם אשר נשמטו שמותם מזכרוני. הספרים האלה היו עומדים בארון פתוח, מוכנים ומעותדים לפני כל החפץ לקרוא וללמוד בהם; ובארון סגור על מסגר ממעל לו נמצאו גם ספרים קטנים בני רביעית וגם שמינית עלה, קנין כסף ר' א' מגיד מדרש. הספרים האלה מדת קומתם ענתה בהם כי ספרי חול המה, כיון שהם נקראים בפי המון הלומדים ספרים צדדים (זייטיגע), להגות נתנו בשעה שאינה לא יום ולא לילה ולא ליגיעת בשר העמלים בתורה, ספרים אשר אין להם מקום באוצר ספרי הקלויזען, ולא ישכנו כבוד בתוכם.

פרצוף פני הקלייזעל הקטן הזה כפי הרשום בזכרוני מימי ילדותי אין בו סמנים מובהקים מציינים אותו ומבדילים בינו ובין שאר הקלייזליך בעירנו, לטובה או לרעה. ובכל זאת נעשה הקלייזעל הקטן הזה ברבות הימים בית ועד אל המשכילים המעטים אשר היו בקרבנו בימים ההם; או לבית גדולם וצמיחתם. שמה באו להתפלל ולהשתעשע בשיחות מושכלות קודם התפלה ואחריה, וכמו כן לקרוא ולעיין בספרים אשר היו ערוכים בארון הפתוח ואשר היו שמורים וסגורים בארון הסגור. בעל הספרים ההם - היה נדרש לכל שואל לעלות במעלות ולפתוח אוצרו הטוב לפניו.

כל כתבי הקדש בלא פירוש, בכרך אחד, הידוע כעת בשם תנ“ך לא היו מצויים בימים ההם, כי חברת המיססיאנערים באנגליא עוד לא שלחה שלוחותיה לארצנו, ועתרת ספרי התנכי”ן עוד לא העתירו עלינו; גם השם הקבוצי הזה לא היה מצוי ונודע אצלנו וכמעט היה מוזר לנו. בשם עשרים וארבעה נהגו לקרוא בטעות לנביאים וכתובים לבד, אשר היו נדפסים עם פירושים ותרגומים. ולא נחשוד בכשרים אם נאמר כי מדאגה מדבר פן ינהו בני ישראל אחרי למוד המקרא יותר מדאי, אם יהיו כל כתבי הקדש בכרך אחד, מצוי ורגיל בידיהם במחיר מועט, לא נתנו ראשי הדורות לפנים למדפיסים מבני ישראל להדפיסם כל עיקר; והניחו את העסק במלאכת הקדש הזאת למדפיסים נוצרים ושעל כן כל התנכי“ן מדפוסים ישנים הנמצאים יצאו לאור על ידי מדפיסים נוצרים. – יהיה איך שיהיה ספרי תנכי”ן לא היו מצויים, ובעין רעה הביטו אחריהם. – אך בבית המדרש הקטן הנזכר נמצאו ספרי תנכי“ן, בידי ראשי המנין בעל המדרש, והקורא. ובהם היו קוראים וחוזרים וקוראים בכל יום תמיד אחרי התפלה בכל רם ובנעימה, שעור קבוע, המחזה הזר הזה מחזה שני אנשים חשובים אוחזים ספרי תנ”ך וקוראים בו בכוונה, העיר את החפץ בלבבי לעשות גם אנכי כמעשיהם. ומאשר לא נמצא תנ"ך שלם בידי, לקחתי לי החומשים וספרי עשרים וארבעה תחתיו. וקבעתי לי לקרוא כעשרים קאפיטול בכל יום. התחלת קריאתי היתה קלה לי כי כבר למדתי חומש ונביאים ראשונים בחדרי מלמדי, למוד כל שהוא. אך בקרבי אל ספר ישעיה עמדתי נבהל פליאה דעת הבנתו ממני, אמרתי נשגבה לא אוכל לה. לא הרהבתי עז בנפשי לפנות אל ראשי הקלייזעל הנזכרים כי היו חשובים וספונים בעיני מאד ואת אזן מלמדי בחדר יראתי לגלות הדבר, פן יגער בי גערה גדולה ותנחת עלי ידו, על אשר העזתי לעשות כדבר הזה שלא ברשותו. ומדעתי גם כן היה למוד המקרא כטפל בעיניו כבעיני כל המלמדים בני גילו; וכל עיקר לימודו ויגיעו היה בגמרא ופחדתי פחד פן יפקוד עלי עון דחית העיקר מפני הטפל. כימים אחדים הייתי נבוך מבוכה גדולה נדהמתי ונהייתי; עד אשר נחה עלי רוח עצה וגבורה לקרוא ולחזור ולקרוא את כל כתבי הקדש גם מבלי הבין תכן אמרותיהם הקדושות, עד אשר יהיו שגורים בפי ושמורים בלבבי. כי אמרתי בלבי ההרגל והשגירה יסולו לי מסלה אל ההבנה והידיעה, ובתומת נפש ילד קויתי לה'. כי את הבוחר להסתופף במבוא שעריו יביא לראות באור פני הבית.

התאזרתי עז לקרבה אל המלאכה, כגבור עתיד לרוץ אורח לא סלולה, אף כי לא האמנתי בי ויראתי פן יכשל כח הסבל. אך שקידתי עמדה לגמור את כל כתבי הקדש בחדשים שנים. פחד ורחב לבבי לראות הפסוק האחרון, כחובל ים לראות את החוף; ובקול רם ממעמקי הנפש קראתי ועמיתי “ה' אלהיו עמו ויעל” (דהי“ב ל”ו כ"ג). לא עמדתי להנפש רגע אחד ובו ביום החלותי לקרוא ספר בראשית ובנשימה אחת קראתי פרשה אחת או שתים - ובכן החלותי שנית לאמר תנ“ך כסדרו. ובטוב טעם מאשר בפעם הראשונה, כי מדרך דמיון מלה למלה והקש ענין לענין נפתרו לי קצת מן המקראות שהיו חתומים לפני בתחלה, ומעט מעט החלו שערי ההבנה במקרא להפתח לפני, וכן בכל פעם ופעם מדי שבתי על תקופתי כן הוספתי הבנה ודעת בכתבי הקדש. לא אוכל לערוב בעד הבנתי ודעתי ההיא, שהיתה הגונה ומתוקנת; שלא עלו בה שבושים, אך זכורני כי כאשר מצאתי עז בנפשי לגשת לפעמים אל פירושי המפרשים במקראות גדולות שנמצאו בבית המדרש הנזכר, ולשאול את פיהם, ראיתי ונוכחתי כי פעמים הרבה כוונתי לדעתם הרמה, וישישו בני מעי. אולם זאת מצאתי ראיתי, ואספרה לאחי קוראי דברי אלה; כי אמירת התנ”ך הפשוטה הזאת, מבלי למוד להבנה ע"י מורה ומבלי עיון תמיד במפרשים נטעה בי כשרון המעשה – להבין במקרא, הבנה מושכלת, ולהתבונן בפירושי המפרשים לזרות ולהבר, ונפחה בי מילדותי רוח הבקרת והחקירה, אשר היה אור לנתיבתי אחרי כן, גם בלמוד הגמרא ומפרשיה.

שבועות עברו, חדשים חלפו ואנכי מתחזק באמירת התנ“ך ומוסיף דעת בהבנתם, ואין איש יודע מה אתי כי מאשר יראתי, פן יגלה סודי למלמדי, הייתי מסתיר דברי זה מעין רואה בירכתי בית המדרש הנזכר, ישבתי לי כמתחבא קודם התפלה ואחריה, יושב וקורא בכתבי הקדש בלחש; עד אשר התעורר ראש בית המדרש ר' א[ברהם] מגיד מדרש, ליסד חברת חנוך נערים בלמוד המקרא בבית הזה, קבץ ואסף את בני הנעורים מבאי בית מדרשו ומבני מכיריו, והעיר אותם להתאסף בכל יום ויום אל הבית ולהגיד שעור מקרא לפני בני גילנו איש ואיש ביומו, בין מנחה למעריב; ובספר ישעיה החלו, וגם אותי העלה בסוד הנערים המגידים, כל אחד ואחד מן הנערים האלה הכינו את עצמם להגדתם זו הכנה גדולה, איש איש בחדרו על ידי מלמדיהם אשר היו בעוזריהם, למען אשר לא יבושו על ידי תלמידיהם, ואנכי מאשר מלמדי אז לא הבין או לא רצה להבין במקרא, הושיעה ידי לי, כי מאשר כבר נסיתי לעיין לפעמים בפירושי המפרשים הרהבתי עז בנפשי לקרוב אל פירוש אברבנאל על נביאים אחרונים שנמצא בבית המדרש ההוא אחרי אשר לא מצאתי די מחסורי בפירוש רש”י והרד"ק, ורציתי להרחיב הסבר הענינים ולהאריך בהמרצת המליצה. שאת שאלותיו הרבות לא בעתתני ופחד אריכת תשובותיו לא נפל עלי, העפלתי לעלות על במותיו, ולרדת במעמקיו, עיני אורו באור הסברו ולבי חם בקרבי מיקוד האש העצורה במליצתו, את אשר הבינותי וחזיתי בו, אשר חשתי והרגשתי, שפכתי לפני חברי המקשיבים ולפני אנשי בית המדרש ההורים והמורים אשר באו לשמוע לנסות ולבחון. החברה הקטנה הזאת לא האריכה ימים הרבה, אך גדלו ועצמו מעשיה לארך ימים בכללה, כי העירה את האהבה אל למוד המקרא בלבב בני הנעורים, המגידים והבאים לשמוע; ופנתה דרך לפני הלמוד הזה גם בקצת החדרים אשר לא שמו אליו לב עד היום ההוא, וכשאני לעצמי יכלני לאמר כי החדשים האחדים אשר עמדתי בסודם נתנו בי רוח חדשה וחיים חדשים יצקו בי, ראיתי ונוכחתי כי לא לריק יגעתי, נגד ה' כל תאותי, ופעולתי אתו, ויגבה לבי בדרכי למודי, ותקוה טובה סמכתני כי כן לא אבוש בהביטי אל כל משפטי תורתו ומצותיו. זאת ועוד אחרת גדולה אלי אז, כי על ידי החברה ההיא באתי בברית ריעות ואחוה את חברים חרוצים תלמידי מורים נבונים אשר לא ידעתי לפנים, ונודעתי לבחורי חמד גדולים בחכמה ובשנים ממני אשר באו לראות לפעמים את מעשי הקטנים מהם, לשמוע דברי הגדתם למען דעת דרכיהם וכשרונותיהם, ועל ידיהם נודעתי גם למורם החכם, אשר כבר יצא שמו לתהלה בעירנו, ומה גם אחרי הובאתי לחדרו ללמוד ממנו מלאכת הכתיבה להיותו אומן מופלא גם במלאכה זאת; והטיתי אזני לשמוע גם בלמודיו את תלמידיו, הוא האדם הגדול רב העלילה בקורות השכלת בני עירנו, ונכבדות ידובר בו בספורנו זה, ומעט מעט נודעתי גם לאבות תלמידיו אלה, והם החכמים המשכילים האחדים אשר בהם התפארה עדתנו בימים ההם ובזכרם תתהלל גם עתה.

כשנה ומחצה עברה לי בנעימים. יום יום ראיתי ברכה בעמלי, ועבודתי ערבה לי ותהי שעשועי תמיד, כי גם לעת מצאתני מחלה עזה, כי צבתה ברך רגלי הימנית ותהי כבול עץ, ולא יכולתי לעמוד ממטתי, לא נפלו פני ולא עזבתני שקידתי; ובהניח לי כאבי מעט שמתי את ברכי לשולחן הנחתי עליה פסת נייר וכתבתי את כתבי. ואהי למופת לחברי אשר באו לבקרני – כה עברו לי הימים – שבעי שמחות ורויי ענג – עד אשר באו ימי הרגז הגדול אשר הרגיז את כל בית ישראל במדינתנו, ועמודיו התפצלו, ימים לא מעטים.

ז

שאננים ושלוים ישבו אבותינו בני ישראל במדינתנו ובעירנו הגדולה בכללה, תחת צל מלכות אלכסנדר הראשון אשר היה טוב לישראל. שכנו לבטח, אין פגע רע. המחסורים והצרכים בימים ההם היו מועטים והפרנסות היו מצויות בידי איש איש לפי ערכו, לא דאגו דאגת מחר, בילדי יום יום השפיקו ומצאו להם. בדרכי החיים ובנתיבות החנוך אשר הלכו אבותיהם, הלכו גם המה והוליכו גם בניהם. או יותר נכון לאמר נתנו לבניהם ללכת בדרך שכבש להם ההרגל, הן עם לבדד ישבו בתוך העמים הרודים בהם, ובין אזרחיהם לא התחשבו לא ידעו טיב מעמדם במדינה. במדרגות מעמדי יושביה לפלגותיהם, ומה חובות כל מעמד ומעמד לארצו ולממשלתו, לא בקשו קרבת אפרתי הארץ אשר רחקום בזרוע לא למדו לדעת לשונם לדבר כן ולא למדו אותה לבניהם. בראש מוטה ובקומה כפופה נגשו לפני החורים האפרתים לקחת עמהם דברים בלשון עלגים בעניני מקנה וקנין. ובדעה מיושבת, קבלו מאתם כל יד בזיון ולעג; כי כעריצים ופריצים נחשבו בעיני היהודים ולא חשו ללעגם מעוג. בחדרי בתיהם שמחו במתנת חלקם ובבתי מדרשיהם התנחלו כבוד, מסלתם היתה סלולה מבית דירתם ומחיתם אל בית מדרשם הלוך ושוב.

בעצם ימי המנוחה והשלוה ההם התקדרו עליהם השמים וקול שמועה נוראה הרעים עליהם כקול רעם בגלגל החריד הרגיז אותם עד דכא ויהפוך עליהם צלמות. מקרית המלוכה מפעטרבורג נשמע לאמר, כי כבוד הקיסר ניקולייא אשר ישב על כסא אחיו אלכסנדר ביום 19 נאוועמבער 1825 (שנת תקפ"ו) אומר לבטל את זכויות היהודים אשר היו להם מימי קדם מאת מלכי פולין כי היו חפשים ממס העבודה בצבא, כבני חורי הארץ, ולגזור עליהם חובת העבודה בצבא באשר היא חובת בני מפלגות האכרים והעירונים (מיעשצאני) לשאר עמי רוססיא כי כמוהם נחשבו גם היהודים בעיניו, לא יותיר מהם לטובה כי אם בני מקוה הסוחרים משלמי מס המסחר למדרגותיהם (גילדעס) כמשפט המדינה.

לשמועה כי באה בחדשי הקיץ בשנת תקפ"ז נשבר כל לב ונבקה כל רוח, כי חובת העבודה בצבא כללה לפי דעת בני הדור ההוא גזרות הרבה כאחת, משונות זו מזו, גזרות שפלות ובזיון, גזרות שעבוד קשה וגזרות פריקת עול מלכות שמים, וכולן גזרות חדשות לא ידעו שחרן ולא שערון אבותיהם.

רעדה אחזה את כל בני קהל ישראל בעיר, מהומה ומבוכה, ראשי הקהל גזרו תעניות, קראו לתפלה ולצעקה, ועוד טרם נקראו כבר נהרו המונים המונים אל בתי הכנסיות והמדרשות זקנים בחורים נערים וילדים אין נקי, לשפוך שיחם בתפלה ובתחנונים ולתת בבכי קולם, גם מלמדי תנוקות הביאו צעיריהם אל בית הכנסת הגדולה לצפצף מזמורי תהילים. וחבורות חבורות הלכו אל בית הקברות אשר היו מחוץ לעיר להשתטח על קברי הצדיקים ואיש איש להתפלש בעפר קברי אבותיו וקרוביו, להודיע אותם את אשר נגזר על בית ישראל, ולהעיר ולעורר את המתים החיים הקיימים לבקש רחמים בעד החיים החשובים כמתים, וזקני העיר ראשיה ונכבדיה התאספו אספות יום יום בחדר הקהל ובבתי הרבנים לחשוב מחשבות ולהביא עצות מקרוב ומרחוק לקדם את פני הרעה, ובעם נשמע לאמר כי הם עורכים מכתבי בקשות ותחנונים לפני כבוד הקיסר להוכיח צדקת זכיותיהם לפנים, ונשמע עוד כי שלחו צירים נאמנים אל קרית המלוכה לדפוק על פתחי השרים היושבים ראשונה במלכות, ולעמוד על המשמר. וגם נביאי נחמות מגידי ישועות, קמו בעיר אשר חפשו ומצאו בספרים עתיקים כי הגזרה החדשה כבר היתה רמוזה בחדות ימי קדם. והדבר תלוי בתשובה. – כששה ושמנה שבועות עברו חלפו ביגון ואנחה בבכי וצוחה, במגור ופחד ותקוה ותוחלת עד אשר באה הפקודה כתובה וחתומה כלה ונחרצה. כל בתי הכנסיות והמדרשים היו פתוחים כל היום וכל הלילה ומשמרות משמרות הפקדו, אלה לתפלות תקון חצות, בחצות היום ובלילה, ואלה לתפלת שומרים לבקר, ואלה לאמירת תהלים במקהלות, מלבד סדרי התפלות תמידים כסדרם. שערי דמעות נפתחו ופלגים הלכו, ולקול דברי שאגתם רעשו והתגעשו חומות בתי מקדש מעט, ובית המועד לכל חי היה גם הוא לבית תפלה גדול, לבית צעקה ויללה לאנשים ונשים שב גם ילד, ותהי הארץ לחרדת אלהים. ככה עשו כל ימי המעשה, לא חדל רגז כי אם בימי השבתות אז נחו כמעט, ישבו והגו סרים וזעפים כנזופים למקום. הקורא המשכיל, יבין מדעתו ויצייר לו בעצמו הגיון רוחם, עטף נפשם ושברון לבם בעמדם לתפלה בימים הנוראים בעת ההיא, וגם בחג הסוכות זמן שמחה לכל ישראל ערבה כל שמחה, בשיר לא שתו יין ולא נשמע קול מצהלות משחקים, וגם השרים והנוגנים לא פצו בזמירות פיהם ולא כבדו את החג בגרונם, כי כל פנים קבצו פארור וכל לבב דוה. ויהי ביום השמיני עצרת אחרי סעודת הצהרים וקול בשורה טובה נשמע בעיר כי נחם כבוד הוד הקיסר על פקודתו הרעה ובטל את הגזרה, על כנפי רוח הקיפה הבשורה הטובה הזאת את כל העיר, ומכל עבר ופנה נהרו המונים המונים אל בתי הכנסיות והמדרשות חבקו ונשקו איש את רעהו ובקול תרועת שמחה רנה וצהלה קראו הלל, קראו שנו וישלשו מקהלות מקהלות עד נטות היום, ובקול המון חוגג שבו הלכו חבורות חבורות לבתיהם להטיב לבם ביין בשכר, ולשיר שירות ותשבחות אף כי באמת פג לבם ולא האמינו אמונה שלמה לקול הבשורה הטובה הזאת אשר לא ידעו לה מקור נאמן, ובשמחת תורה בלילה וביום המחרת שבו העם התחזקו באמונת הבשורה הטובה וישיאו את נפשם לשמוח בשמחת החג, רוממות אל בפיהם וכוס ישועות בידם עד הערב ועד חצי הלילה.

ויהי אחרי החג, ומשרתי הקהל אנשים עתים יצאו חמושים ועמהם אנשי חיל מזויינים פשטו בעיר לצוד ציד נפשות לעבודת הצבא באשר ידעו ובאשר מצאו, ותהי צעקה גדולה בעיר זעקת שבר והרג, אז נודע כי במחשבה טובה העבירו הפרנסים הטובים אשר עמדו לישראל בעת ההיא בעירנו, להשיב שבות שמחת בית השואבה לבני עמם לכל הפחות ביום האחרון של החג, או בעקבה עשו ובכוונה עמוקה להתעות את העם ההולכים לתומם, למען אשר לא יתחבאו ולא יברחו האנשים אשר עלה עליהם הגורל להמסר בעבודת הצבא. – פה אחדל ולא אנסה את כח עטי לצייר ציור מעמד העיר בימים ההם, ידעתי כי לא אעצור כח ואין זאת חובתי בספורי זה ואעשנה.

פעולות רבות ושונות פעלה חובת העבודה בצבא בקרב בני ישראל, ותולדות רבות קרובות ורחוקות הולידה והצמיחה בהליכות חייהם בהמשך הימים. ולרגלי מלאכתנו בספורנו זה יספיק לנו להעיר כי חובת העבודה בצבא שפכה על אחינו בני הדור ההוא רוח תוגה ועצבת, והעיר למוסר את לבבם, כי העם אשר לקח את הגזירה הזאת מיד ה' כתוכחות עלי עון, גמר בלבו לשוב בתשובה שלמה לפניו לחזק עמוד התורה ותלמודה, החברות הישנות למקרא למשנה למדרש וגמרא נתחזקו ונתרבו בחברים, ועוד נוספו עליהן חדשות, ספסלים הרבה נוספו בישיבות הישנות וכמו כן נוסדו והתכוננו ישיבות חדשות גם ביתר שאת, כי רבו המתנדבים וביחוד מדלת העם להחזיק במעוזם ולכלכל את התלמידים בני העניים איש איש ביומו. ומאשר חסה עין הפרנסים על בני טובים ובני תורה וחשכו אותם מלמסרם לעבודת הצבא, ובהסכמת הרבנים באספותיהם מתחו את מדת הגזירה על בני העניים הבורים והריקים, התעוררו רבים גם מדלת העם לשום לב על חנוך בניהם ולהכשירם הכשר דעת בידיעת התורה, בסתר כנפי הישיבות. גם המשולחים והנעזבים בנערים, נפקחו עיניהם, ויאמרו לשוב ממשובתם ולהביא צואריהם בעול תורה ובעול דרך ארץ. התאבקו בעפר רגלי תלמידי הישיבות ונספחו עליהם, ובכן רבו כמו רבו התלמידים לומדי תורה לשמה ושלא לשמה ויציצו בעיר כעשב השדה.

גם בני בעלי הבתים תלמידי המלמדים לא התשוטטו עוד בחוצות וברחובות בעתות הפנאי מלמודם בבית רבם או בברחם מפני שבט זעמם, ולא נקהלו לצאת גדודים גדודים במערכות משחקים שחוק מהלומות ומלחמות תנופה, להכות איש את אחיו מכות חבורות ופצעים, למשיבת נפש, כאשר הסכינו לעשות לפני מזה, חשבו דרכיהם, לקחו מוסר, השיבו רגליהם ממשובתם ולא נראו בחוצות.

ח

מימי ילדותי בשנת הרעה ההיא והבאה אחריה. יעמדו לפני הזכרונות האלה העולים ומתנשאים לפני מעל פני זרם חיי, כראשי פסגות נשאות על פני גלי ים גדול ורחב ידים כי נגעו עד הנפש, וגם נפשי עוללה ככל בני עמי; אולם זכרונות תולדותי ואשר עברו עלי בפרט, נשכחו מלבי וכעשן נמלחו. כי היו לי הימים ההם ימים אשר אין חפץ בם, ועברו בלא חמדה. לא דרכה נפשי עז ולא עליתי במעלות סולם ההשכלה, לא החזקתי מעמד, פעמי נמוטו, וירדתי גם אחורנית בסבת תהפוכות המקרים אשר נהפכו על בית אבי.

אבי היה סוחר נכבד מנעוריו יודע ומבין גדול בסחורות, ואיש תם וישר גם בהליכות המסחור, לא רעה רוח ולא רדף קדים. לא עשה עושר גדול לא במשפט, באמונתו ויגיעתו השיגה ידו לבנות לו בית נכון לא-נשא, בין סוחרי עירנו, אך תומת נפשו היתה לו למכשול ואנשי חמס ומרמה אוכלי יגיע כפיו, כרו לו שוחה כמה פעמים וביתו נטה לנפול, וגם הוא שב והתעודד בטרם יפול הנופל ומצא און לו ונשגב, עד אשר קמו עליו שני אחים אנשים אשר מסוה מורא שמים על פניהם וקרבם עמל והוות; המה אכלו את שארו פצחו עצמיו ולא גרמו לבקר; ואבי החזיק בצדקתו ולא הרפה ממנה. מיתר הפליטה שלם כל חובותיו ולא הציל לביתו מאומה, נקי יצא מנכסיו שמח וטוב לב כי לא נמצא בגבולו פרוטה מיגיע אחרים ותהי זאת נחמתו כל ימי חייו.

העתקנו דירתנו מהרחוב אשר גרנו שם כמה שנים בתוך העיר אל רחוב אחרת בקצה העיר, כי שם דמה אבי למצוא לו מקום פרנסה חדשה, ובכן נתרחקתי גם מבית המדרש הקטן, אשר שם נפתח לי מקור נאמן להשכיל בהבנת המקרא ונתפרדה החבילה ביני ובין חבירי הטובים, אבי נטרד בעסקי מחיתו ולא השכיל אלי; גם לא השיגה ידו לשכור לי מלמדים משכילים, ובאתי בחדרי מלמדים ולא להועיל – בתוך חברים פחותי ערך ודלי השכל וגם בשכונתי החדשה התחברו אלי חברים פוחזים ונלוזים, והמה נתסו נתיבתי להותי. ופלאים ירדתי. עד אשר השקיף אלהי חסדי אל ענות נפשי ויגדל את עני אבי אשר לא מצאה ידו לשלם שכר למוד בעדי בחדר ומסרני בידי אחד הלומדים העניים חובשי בית המדרש יסו"ד [יהודה ספרא ודיינא].

המלמדים העניים חובשי בתי המדרש בימים ההם רובם ככולם היו אנשים אשר לא צלחו לכל מלאכה, ולכל עסק, וקבעו מושבם בבית המדרש, אשר היה עליהם למסתר מזרם טענות ותביעות נשיהם ובני ביתם. שמה היו יושבים תופשים ספרים וקוראים או לומדים בהם לא בעיון ולא בשום שכל, כי לא לשום ידיעה והשכל היו לומדים כי אם לצאת ידי חובת השיעורים הקבועים על כן לא ראו ולא נראה סימן ברכה בלמודם. בטלנים היו מטבעם ובמספר הבטלנים הראוים להיות בבתי הכנסיות והמדרשות המתפרנסים מקופת בני הכנסת נחשבו, אך פרנסתם זו קבועה ומדודה להם בדוחק, ועל כרחם היו מבטלים את בטלתם הקבועה והלמודה כדי לעסוק בצרכי מחית ביתם ולהשתכר אל צרורם הנקוב בעסק תפלות בעד החולים העשירים, בלמוד שעורים בבית האבל, וגם בלמוד בני בעלי בתים עניים בשכר מועט.

אל למדן עני כזה מיושבי בית המדרש הנזכר הביאני אבי ללמוד אצלו, כי דרש וחקר אבי ונודע לו אל נכון מפי מגידי אמת כי הוא מן המשובחים והמעולים שבהם. בלב נשבר ובעינים מלאות דמעה הוליכני אבי אל בית המדרש ההוא וגם אנכי נפוגותי ונדכתי עד מאד, בבואי אל הבית אשר ידעתיו בית מקלט לילדים נערים ובחורים עניים בני בלי שם, אך כמעט העמידני אבי לפני רבי החדש הזה וכמעט פנה אלי ויקח עמי דברים אחדים, שב רוחי אלי כי באור פניו משכני חסד בעיניו המפיקות ענות חן לבבני אהבה. ואל מלבושיו הבטתי, וראיתיו לבוש בגד שלם ונקי אין כל רבב עליו, שפת חלוקו מבעד לזקנו ופאותיו הסרוקות היתה לבנה ומגוהצת, ונוכחתי לדעת כי לא ממין ולא מסוג הלומדים העניים רבי, ובקהלם לא יחד כבודו. בלב שמח ישבתי ללמוד לפניו, הקשבתי ואשמע נעים לקחו, וטוב הסברו הברור ותחי נפשי, כי לא שמעתי כזאת לטוב מכל מלמדי הראשונים, ונפשי נקשרה בו, ואל דבריו יחלתי כאל דבר איש האלהים, ומיום ליום גדלה תשוקתי ללמוד שעורו ואף יותר משעורי, בעיון ובשום לב, בתחלה למצוא חן בעיניו ואחרי כן להבין ולהשכיל בתורה בלב שלם מאהבת התורה ומיראת שמים טהורה, כי יותר שהאיר עיני במאור חכמתו בגמרא ופוסקים, העיר את לבבי למוסר השכל לא בגערה ולא בסערה כי אם במתק שפתים באמרי אמת ובענות צדק.

שנה אחת קבלתי תורה ומוסר מפיו ושנים הרבה ניאותי לאורה, חמותי בחומה, ועד היום חביב ואהוב לי זכרונה. אי לזאת אמרתי אברכה את רבי אלופי מלמדי ומדריכי בעודי, ובספור תולדות ימי חיי אעשה נפש לצדיק זה בעבור הזכיר שמו וקצת ממדותיו הנעלות כי לא השאיר מאחוריו בן, ומי יודע אם היה לו גם תלמיד מכיר ערכו כמוני היום.

רבי ואלופי הנודע לי רק בשמו ר' יעקב הערץ זצ“ל היה רב תורני גדול, בקי בש”ס ופוסקים מעיין ובעל סברא ישרה, ושונא את הפלפול שלא לפשט ולהלכה, ושקדן גדול. לא ראיתיו שח שיחה בטלה, וגם דבריו לצורך, היו ספורים ושקולים ובנחת נשמעו, לא שמעתיו מגביה קולו גם בתפלתו ולמודו, אוהב את הבריות ומהפך בזכות כל אדם, עניו ושפל רוח, וכבוד חבריו חביב לו משלו, מסתפק במועט מן במועט, בטוב לב, פניו היו שוחקות תמיד, ולא שכנה עליהן עננת דאגה ורוגז, וחדות ה' מעוזו. תלמיד מבין ומשכיל הייתי, ונתתי את לבבי לספור כל צעדיו, ולהתבונן על כל דבריו ומעשיו, תנועותיו ורמיזותיו, ולמדתי לדעת כי כולם היו מתוקנים ומעובדים לשם שמים, בהשכל ודעת. הרב המופלא הזה לא רצה לקבל עליו עול משמרת רבנות מעודו, ורק בסוף ימיו נרצה, והיה מגיד מישרים ומורה צדק במגרש עירנו באנטאקאלייע ושם נפטר ה' שבט בשנת תר“ה תנצב”ה.

שנה אחת למדתי אצל רבי זה זצ“ל, מקיץ תקפ”ט עד הקיץ לשנת תק“צ, בזמן הראשון גמרא ופרש”י ותוספת, ובשני גם שו“ע אורך חיים עם נושאי כליו, והוכשרתי הכשר דעת לעלות ולהתקבל בישיבה הגדולה אשר בבית המדרש יסו”ד הנודעה בימים ההם, בשם ישיבת ר' חיים גיטקע טויבעס, שתי ישיבות שהן שלש היו בבית המדרש הזה, שתי ישיבות קטנות זו למעלה מזו תחת יד ראש ישיבה אחד וישיבה גדולה הנקראת על שם מחזיקה מכלכלה ומנהלה הרב ר' חיים הנ"ל.

תלמידי שני הישיבות הקטנות היו כולם בני עניים ורובם מערים אחרות אשר שלחום אבותיהם או נשאם לבבם לבוא לווילנא ללמוד תורה ולהתפרנס מנדיבת מחזיקי תורה; אולם אם נמצא בקרבנו רבים עושי צדקות בכל עת; לא רבים אף לא מעטים חכמו השכילו ליעץ נדיבות ולנצח על עושי הצדקות, לכלכלם לסדרם ולהביאם אל מקום חפץ אחד נרצה מושכל ומבונן, לא ידעו לשום לב לצרף את כל פרוטה ופרוטה אשר מרבים העם להביא בנפש נדיבה ולחברן לחשבון גדול להיות מעשה הצדקה כשריון להגן ולהציל מכל יד עמל ותלאה. גדולי הדור רבניו, מגידיו ודורשיו, העיר יעירו עדת מרעיתם על גודל שכר מצוה תלמוד תורה דרבים, אבל יסתפקו בהערתם הכללית ועוזבים את עצם המצוה לאנשים אחרים. אנשים פשוטים ואם גם כשרים, אשר אין להם מבוא בידיעת דרכי החנוך בכללו, וגם תנאי החנוך הדתי המיוחד לנערי בני ישראל נעלמו מהם. מאספי הנערים העניים ומחזיקיהם לא יבואו לחשבון האחריות הגדולה אשר המה מקבלים על עצמם בזאת, ואינם יודעים כי במקום אבות האומללים הם מעמידים את נפשם, ועליהם מוטלת החובה הקדושה לדאוג לטפולם וגדולם ולחנוכם, גדול וחנוך, גוף ונפש; לשמור את בריאותם להטריף לחם חקם להלביש מערומיהם ולהשכיבם במשכב הראוי לבני אדם, לסדר למודיהם לפי שנותיהם וערך השגתם להשגיח על מנהגיהם ומדותיהם וכדומה. מכל אלה אין את המפקחים על הישיבות דבר; משלמים הם שכר למלמדים להגיד שעור גמרא לפני הנערים וממציאים להם לסעוד אצל אנשים מאנשים שונים בשבתות וחגים, וכמו כן במקצת שאר ימי המעשה גם בכולן, וזה פרי כל יגיעתם והשגחתם, ובזאת יאמרו לצאת ידי חובתם, חובת תלמוד תורה דרבים, חובת גדול וחנוך בני עניים, והבנים הצעירים והרכים האלה משולחים ונעזבים לכל מקרה ופגע טבעי ומוסרי, וגם תלמודם שאינו מאושש ומסודר אינו עולה יפה ואינו מתקיים בידיהם כי אם על המעט, והם מתבזים ונקלים גם בעיני מחזיקיהם.

האשם הזה איננו תלוי לא בהקשחת לב אחינו בני ישראל ולא בקמצנותם חלילה; ידועים הם מאז ועד היום לרחמנים ולגומלי חסדים, כי אם בהעדר השגחת רבני הדורות ופרנסיהם, במעוט התבוננותם ובשפלות ידיהם לעשות תושיה; ואילו היו הגדולים ההם המגביהים לשבת משפילים לראות בצרכי כלל העם, ושמים את לבם לפלס דרכי החנוך והיו מבינים לרבים ומעוררים את לבב אנשי מעשה עושי צדקות בישראל על תנאי החנוך, בישיבות לנערים בני עניים; היו העם מרבים להביא נדבותיהם למלאכת הקודש, והיו מתאמצים ומתחזקים לכונן את הישיבות ההם ולסעדם בדעה והשכל בצדק ובמשפט, ובראותם את הילדים מצליחים ומעשה ידיהם להתפאר, היו מוסיפים עוד להתנדב בשמחה להגדיל תורה ולהאדירה, והוציאו יקר מזולל. ומי יודע כמה וכמה נפשות גדולות ומצוינות היו עושים בישראל אשר מבלי משים הנה נמקות והולכות ואובדות בתהו.

כהישיבות האלה היו גם שתי הישיבות הקטנות בבית המדרש הנזכר, לא כאלה חלק הישיבה הגדולה של ר' חיים ג"ט [=גיטקע טויבעס], שהיתה גדולה לא במנין כי אם בחכמה, כי היו תלמידיה בחורים הסמוכים לאנשים, ובהם גם בעלי נשים ובנים אשר קנו להם ידיעה גדולה בגמרא ובאו להשתלם בלמודם זה ביחוד, גם אותם לא האכילו מטעמים, לא הלבישום מלבושי כבוד, לא השכינום במדור מרווח, ולא נתנו להם כרים וכסתות תחת מראשותיהם, לא נתן להם מאת הישיבה כי אם שתי עוגות לפת שחרית מדי יום ביום, אך להיותם גדולים בשנים הושיעה להם ידם למצוא די מחסוריהם, ואם גם בדוחק גדול, גם לא היו צריכים להשגחה יתירה על שקידתם בדרך למודם, כי הם ידעו בעצמם מה חובתם ומה יפה להם. ובכל זאת היתה עין מחזיק הישיבה הרב ר' חיים פקוחה על כל דרכיהם ומעשיהם כל היום, והשגחתו מתוחה עליהם קשה לדקדק עמהם כחוט השערה, כל הפסקה קטנה מלמודם, כל שיחה בטלה בין איש לחברו, כל שחוק קל של בדיחות להשיב נפש, היה מביא במשפט, ומוכיח ומזהיר ומעניש בקריצות עינים, בעקימת שפתים ובזעף אפים, ולפעמים גם בדברים אחדים נאמרים בלחש. ויש אשר היה קונס את חניכיו במעות מנת פתם שחרית, לשליש או למחצה, או במנוע מהם לחם חקם לגמרי ליום או לשנים, ואף כי היתה ההשגחה היתרה הזאת יתרה וטפלה בעיני הפקחים שבתלמידים לפעמים גם לשחוק; הועילה להרים מעלת תלמידי ישיבתו בעיני הבריות; ובכן נחשבו ונכבדו גם בעיני עצמם, כי הרב ר' חיים היה חשוב ספון נכבד בעירנו וגם קדוש אמרו לו.

הרב ר' חיים היה בן החסיד ר' מרדכי בן הגאון החסיד ר' אריה ליב הלוי עפשטיין אב“ד דק”ק קאניגסבערג, וכאבותיו הצדיקים היה מתנהג בחסידות ובפרישות בבית המדרש יסו“ד, אשר שם קבע מקום לתפלתו ישב כל היום כלו ולמד לבוש בטלית ותפילין, ולא הסב עיניו מספרו כי אם להשגיח על תלמידי ישיבתו אשר היו יושבים וגורסים איש איש במקומו הקבוע להם נכח פניו, לא הלך לביתו כי אם לסעוד סעודת צהרים, וחדר מיוחד היה לו בעלית בית המדרש הנ”ל. שם היה אוצר ספריו ושם היה ישן כל ימי המעשה. הרב הזה היה גבה קומה ודל בשר, פניו היו כמו זעומות תמיד ולא נראה שחוק כל שהוא על דל שפתיו, כתומר מקשה היה במהלכו, וצעדיו ספורים מדודים, נקי הדעת אסטניס וקפדן וכלו אומר כבוד בן גדולים וזרע קדושים נגיד ומצוה².

פחד ורחב לבבי באמור לי רבי ר' יעקב הערץ זצ"ל כי יביאני ויעלני אל הישיבה הגדולה של הרב ר' חיים; ולבבי נתר ממקומו כאשר העמידני לפניו וינסני בדברים אחדים, כי שאתו נפל עלי גם זחלתי ואירא לבוא בסוד חברים גדולים וטובים ממני בשנים וחכמה, פן ישרפוני בהבל פיהם, והרב ר' חיים כמו הבין מבוכתי וינחמני ויתמוך לבי לאמר ראה בני רבך דובר עליך טובות, התחזק בשקידתך ולא תבוש.

נתקבלתי אל הישיבה הגדולה בטרם מלאה לי שנת הארבע עשרה ואשר יגורתי בא לי, כי תלמידי הישיבה בזוני בלבם ולא רצו להתחבר עמי, ומדעתם כי בן בעל הבית אנכי וסומך על שולחן אבי הוסיפו עוד גם לשנוא אותי, ויחפשו עלי עולות ולא חדלו להביא גם דבתם רעה לאזני הרב ר' חיים, אך אנכי בתומי הלכתי, נשאתי חרפת נעורי ואדום, וראש הישיבה הרב ר' אהרן ברוידא זצ"ל אחד הדיינים המצוינים בעירנו, תורני מופלג ומפולפל, אשר ידע את אבותי, וירא את שקידתי ועמלי משך אלי חסד ויכירני לטוב. וגם אחד מן התלמידים החשובים מילידי רייסין או וואליניען אשר היה גדול ממני בכמו שמנה שנים; התקרב אלי קרבת אחוה וריעות. והיה עלי סתרה משנאת יתר החברים וקנאתם. הרבה למדתי מרבותי, ויותר מחברי זה, כי היה בעל שכל ישר, יקר רוח, ונפש נדיבה.

ט

שנה ומחצה למדתי בישיבת הר“ח ונפטרתי ממנה בשלום ובכבוד, כי העיד עלי רבי שכבר יצאתי ידי חובת תלמיד, ובכח שקידתי יכול אנכי ללמוד בפני עצמי בלי עזר רב ומורה, וקבעתי מקום ללמודי בבית המדרש אשר נתיסד לזכר נשמת רבנו הגאון החסיד ר' אליהו מווילנא זצ”ל, ונקרא על שמו חסיד’ס קלויז או חסיד’ס מנין. בבית הזה קבע רבנו הגר“א מקום לתפלתו וללמוד בתוך עדה קטנה של לומדים חשובים ובע”ב [ובעלי בתים] מהוגנים אשר קרבם אליו להיות עמו תמיד, העדה הקטנה ההיא לא נתפרדה חבילתה גם אחרי מותו, ונתחזקה עוד ביתר שאת על ידי נדבת הגביר ר' יצחק אייזיק מחיטאוויץ אשר נדב נחלאות בסך אלף וחמש מאות אדומים לקרן קיימת ליסוד פרנסת הלומדים העניים יושבי בית מדרשו של הגר“א; בתנאי, שיהיו אנשים מהוגנים ולומדים בתמידות, ובתנאי שלא יהיו מלמדים תלמידים בשכר, ושלא יהיו דיינים בשנות דיינות שלהם כמפורש בצואתו מיום כ”ד אדר תקס“א. בתבואות הנדבה הגדולה הזאת כלכלו כעשרה לומדים מחוננים בריוח מעט יותר מאשר התפרנסו הלומדים בשאר בתי המדרש, וכנראה, כי למען אשר לא יתבטלו מלמודם לא קבעו שם ישיבה לת”ת [=תלמוד תורה] לנערים ולבחורים, אף לא נתנו לבחורים ללמוד שם בפני עצמם; כאלו על תלמוד תורת הלומדים הבטלנים לבד הבית עומד, וגם אנכי לא הייתי זוכה לבוא בשעריו לולא ר' יעקב הערץ זצ"ל שהיה לי למליץ טוב בעדי בפני הגבאים.

בחרדת קדש באתי אל הבית אשר שם כבוד הגאון חופף עליו כי נורא וקדוש היה בעיני כל אנשי קהלתנו, לשמו ולזכרו תאות נפשם, ועוד בהיותי ילד קטן משתעשע על ברכי אמי שמעתי מפיה גדולות ונוראות על אודותיו. לבי הגה אימה מי אנכי כי אבוא הלום, כי תדרוך כף רגלי במקום התהלך איש האלהים ההוא בהלך נפשו, כי אשא עין על המקום שם נפתחו לו השמים וירא מראות אלהים. וגם הלומדים החכמים היושבים לפני ה' בבית הזה מה אנכי כי אשב בקרבם ואצפצף, הלא המה אשר ראו אור פניו הגדול, אשר שמעו דבריו חוצבים להבות אש.

ותהי זאת נחמתי מבליגתי עלי פחדי, כי זכרון האיש הגדול ההוא, וראות פני תלמידיו שותי מימיו יוסיפו להעיר בי אהבת התורה ורוח נכון יחדשו בקרבי; מזקנים אתבונן ודעת דרכיהם אחפץ ואזכה לעמוד בקרן אורה ובאמת מאז החלותי ללמוד בבית המדרש הזה ורוח שקידה עצומה התנוססה בי אשר לא יאומן כי יסופר, שמתי לילות כימים לעסוק בלמודי באהבה רבה ושמחת נפש, לא נתתי שנת לעיני כי אם שתים או שלש שעות במעת לעת, לאור פשתה כהה של נר נשמה (יאהרצייט ליכט) למדתי מתחלת הלילה בלילות החורף הארוכים עד אור הבוקר מבלי פנות אנה ואנה; תשוקת חשקי זו בתורה גברה בי עד כדי לשלוט בכח השעור וההרגשה, ובעמדי על משמרתי בלילות ללמוד לבדי, ואמרתי לישון מעט להחליף כח ואיש אין עמדי למסור שנתי בידו, וגם מורה השעות לא היה בבית הזה לדעת כמה רגעי מנוחתי, טפחות נתתי לי, היה לי הנר הדולק לפני למורה השעות ובשכבי לישון עשיתי חריץ בצפרני בנר והיה כאשר הגיעה האש עד מקום החריץ הקיצותי, את זה נסיתי ועשיתי פעמים הרבה ולא נוחלה הסכמתי ויהי הדבר זה לנס ולפלא בעיני.

תפוש בחבלי חשקי בתורה הגדול הזה לא פניתי לראות ולהתבונן על מעשי הלומדים בבית המדרש הזה, ומה גם כי לא הרהבתי עז בנפשי בראשית ימי שבתי עמהם לשאת עין אליהם, כי גדולי הערך ורמי המעלה היו בעיני, אך ברבות הימים כאשר הסכנתי עמהם ראיתי ונוכחתי כי לא נחה רוח אליהו עליהם לא ידעו דרכיו ולא הבינו נתיבותיו.

נער הייתי ולא ידעתי עוד במה היה כח רבנו הגר“א גדול ומה פעל ועשה בעולם ועשה בעולם התורה והחכמה לישראל; אך גם מן המעט מזעיר אשר שמעה אזני ותבן לה, למדתי לדעת כי לא נאוה להם להיות נושאי דגל רבינו אליהו או גם שומרי משמרת זכרונו ולא להם יאתה, אף כי מעולים וחשובים היו הלומדים ההם מחבריהם בשאר בתי המדרש בעירנו. בני בית המדרש הזה קיימו וקבלו עליהם כמה וכמה מנהגים אשר הנהיג בו רבינו הגדול, כמו, שאין הצבור מתחיל הקדושות כי אם אחרי הש”ץ קדוש, שלא לאמר תפלות ויהי רצון לפני התקיעות ובתוך סדר התקיעות, להניח תפלין בחול המועד וכדומה, וזה כל ירושת הפליטה אשר ירשו ממנו להקים שמו על נחלתו, אבל לא סגלו להם כל מאום מכל סגולות מעלותיו הרוחניות והליכותיו בקדש, ולא ראיתי בלומדי בית מדרשו לא מקצת מן המקצת של שקידתו הנפלאה, לא שמינית שבשמינית מבקיאתו המקפת בכל חדרי התורה, ולא מעיונו העצום והחריף, בשבתם סביב לשולחן אחד ללמוד שעורם בגמרא הקבוע, שאך זה היה עיקר מלאכתם בקדש; היו יושבים כישנים, לא שמעתים מפלפלים איש את רעהו, לא קפחו זה את זה בהלכות, שלום אמת היה ביניהם, השקט ובטחה תמיד, ושבתם איש על מקומו ללמוד בתמידות כל היום כמצווה עליהם, עשו את למודם קבע ולא עיון והבנה למען השכל וידוע. לא מצאתי בהם יוצאים מן הכלל הזה כי אם אחד או שנים, זאת ראיתי בימי נעורי בימי למודי בבית מדרש הגר"א, שמתי את לבי ואתמה תמוה.

גדלתי בשנים והייתי איש מבין דבר מתחקה על שרשי הליכות עולם ובינותי לדעת קצת דברי גבורותיו וחין ערכו, ונפלאתי הרבה מאד מדוע זה לא נחה רוח אליהו על בני דורו, הלא התהלך קדוש זה בקרב מחניהם, ורוחו היתה עומדת בתוכם לשמו ולזכרו תאות נפשם, מדוע איפוא זה לא הטו אזן לעצתו אמונה ולמוסרו חכמה? ודבריו כאש מדוע לא כתבו על לוח לבם? הלא ידעו בני דורו כי דרכי החנוך הישן אשר אך בגמרא לבד יסודתו לא ישרו בעיניו, והזהיר גם על למוד המקרא והמשנה, הלא שמעו כי היה גם מדקדק גדול וחשב את חכמת הדקדוק כיסוד ובסיס להבנת המקרא והתלמוד? הלא ידעו כי את הפלפול שנאה נפשו ואמר להרחיקו מאהלי התורה הלא כזאת ידעו מעריציו ומקדישיו, ומדוע לא מלאו אחריו והכחידו אמרי קדוש? ומדוע לא שמו את לבם אל דרכי החנוך ותלמוד הישנים, להטיבם ולתקנם אף כמלוא קוצו של יוד? הלא שמעו כי היה רבנו הגדול אוהב את החכמות ומתעסק בהם, ומחבר גם ספרים בהם, וצוה להרב המוסמך משקלאוו [ברוך שיק משקלוב] להעתיק ספרי חכמה מלשונות העמים ללה"ק, באמרו “כפי מה שיחסר לאדם משארי החכמות לעמת זה יחסר לו מאה ידות בחכמת התורה וכו” (עיין הקדמת הרב הנ"ל לס' אקלידוס) מדוע זה גרשו את החכמות והמדעים מהסתפח על נחלת התורה? ולא נמצא בבני ישראל ובמתי סודו אף אחד אשר חמלה נפשו על מעשי ידי רבנו במקצוע זה למשות אותם מים הנשיה ולהוציא לאור תעלומה, להאיר עיני בני ישראל באור החכמה למען הגדיל תורה כרצונו ואדירי חפצו, וכבר היה נשכח שמם ואבד כל זכר למו.

לולא התעורר הרב ר' שמואל אב“ד דק”ק לוקניק בזאמוט, כשלשים וכמה שנים אחרי מות הגר“א לאסוף נדחיו לקבץ ולסדר חבור אחד מהם ארבע מאות כללים בחכמת המשולשים והנדסה, כללים בחכמת התכונה והאלגברא, פירשם והוציאם לאור בשם “איל משולש” בווילנא שנת תקצ”ד. וזכורני בהיות הרב הזה המסדר והמוציא לאור בעירנו, בבואו להדפיס את ספרו זה, והיה קובע תפלתו במדרשו של הגר"א בעת למדי שם; כי היה הרב הזה ומלאכתו חזיון חדש וזר בעיני הלומדים הקבועים שם לא ידעו שחרו. האמנם שמחו לקראתו כי בא לפרסם קצת מידיעות רבם ואלופם בחכמות החיצוניות, אשר חשבוהו בקי בכלן וידע תעלומות כל השבע חכמות גם יחד, ובכבודו זה התימרו; בכל זאת הכרת פניהם ועקימת גביהם ענו בם כי לא היתה דעתם נוחה הימנו באמת, וכמו כן התפלאו על חכם תורני גדול כמותו שיתעסק בדברים של מה בכך כאלה. ולבי אמר לי אז כי אילו בא הרב ר' שמואל עם פרוש על חד גדיא על דרך הדרוש והפלפול, היו שמחים בו יתר הרבה מאד. אחת על כן אמרתי בחפזי כי היה רבינו אליהו הופעה רוחנית גדולה וקדושה על שמי חיי בני ישראל; וכאשר באה ונגלתה, כן שבה אל אביה שבשמים ונסתרה, ועקבותיה לא נודעו. רבינו הגדול הזה, התבודד בבית מדרשו, על כנפי רוח מבינתו עלה למרום חביון עז התורה והחכמה, ובהגלות נגלות לו סתרי פליאותיהן, כפלים לתושיה חדשים לרגעים, חמדה נפשו בצל שדי בנעימות ימינו נצח, ולא השפיל לראות אל עולם העשיה, להתבונן אל מעמד בני דורו ומעשיהם כי אם לעתים רחוקות; ובאשר לא מצא לו גם בעתים ההן עינים פקוחות אזנים קשובות ולבות מביני דעת, כבש את חכמתו, והשקפתו על מעמד בני אחיו ומחסוריהם שמר בלבו; אבל לא הלך לבו לעשות לו נפשות ולהכשיר לו תלמידים מביני עצתו עושי דברו. כי היה גדול העיון ורב ההשגה, עד שלא הספיק לו זמנו לכתוב בספר בדרך הסבר והצעה, להבנת הקוראים את כל החדשות אשר חדש ומצאן בכל חדרי התורה; ולא השיגה ידו כי אם לרשום ולציין ולזכרון בספר, ושעל כן היו מעשיו בפועל מועטים מחכמתו, ועלילותיו בעליל בארץ החיים קטנות מהשגתו, ולא עצרו כח לקעקע ואף לזעזע את משגבי מבצרי ההרגל, ולפוצץ את קרחו הנורא.

י

כמו שהייתי ממעט בשינה יותר מדי, כן החלותי למעט במאכלי, לא למען סגף את גופי כי אם שלא לאבד זמן; מקום דירת אבי היה גם לעת ההיא בקצה העיר רחוק מבית מדרש הגר"א, וקבלה עליה אחותי מאמי, הבכירה אשה חכמה וצנועה אשר דרה בתוך העיר בשמחה לשאת כל מחסורי מאכלי, ואנכי מאשר זמני היה יקר לי מאד, ושעה אחת בעסק למודי היתה יפה לי מכל תענוגי חיי בשרים, לא חשבתי לי לעון, לרמות את אבי ואמי לאמר להם כי הנני אצל אחותי, ואת אחותי כי הנני סומך על שולחן אבי, והתכלכלתי בפת חרבה ובמעט קטניות או פולין שלוקים, ולא בא תבשיל כל שהוא בכל ימי המעשה אל פי, ומעט מעט כשל כחי שולח רזון בבשרי ועצמי עששו נהייתי ונחליתי, אבי ואמי הביטו עלי בבואי מבית המדרש על יום השבת, ויבהלו וימהרו ויקראו לרופא, הרופא בא ויבקרני ויאמר כי לא מצא בי כל רעה וכל חשש סכנה כי אם תשות כח ממעוט אכילה ושינה, וצוה עלי לכלכל שנתי ומאכלי במשפט, ושלא אתעסק בכל למוד הדורש עיון עד אשוב לאיתני; קשה היתה לי גזירת הרופא האחרונה מאד, אף כי כבר ידעתי ששמירות הבריאות מצוה גדולה בתורה, אבל מצות הורי אשר היטב חרה להם על חטאת תרמיתי כי נודעה אז, היתה חזקה עלי לשמור מוצא פי הרופא, כלאו אותי בבית ולא נתנו כל ספר תלמודי בידי.

מעת שבתי ללמוד לפני רבי הר“ר יעקב הערץ זצ”ל, עד אשר נחליתי היה כל למודי בתלמוד ופוסקים לבד כמשפט כל הלומדים בעת ההיא, ורק לעתים רחוקות וביותר בערבי שבתות וימים טובים לעת אשר כל הלומדים בטלים מלמודם, עיינתי במקרא וגם זה בהסתר. מיראתי מפני חובשי בית המדרש אשר ידעתי בם כי יחשבו את למוד המקרא כבלוי זמן, אך בימי התרפאי מחליי כאשר כלה העיון, פניתי אל כתבי הקדש ושמתי עיני בהם, וקריאתי ערבה לי; אז התעוררה בי האהבה הישנה אל למוד המקרא, באור חדש אור יקרות הופיעה לפני ותאורנה עיני יפעה חדשה ברה ונעימה שפוכה עליה לשובב נפש ולהחיות רוח. נפת נטפו כל מליצותיה ונאומיה, ויבואו כשמן בקרבי וכשיקוי בעצמותי, אחזתי בכתבי הקדש ולא משו מידי, ובאהבתם שגיתי כל היום; ואגמור אומר בלבבי, כי אם יקימני ה' ואחיה ואשוב לעבודתי, אענוד את כתבי הקדש עטרת לראשי, ועל לבי אכתבם, ואברך את אלהי ישעי כי הוכיחני במחלה אשר הביאה לי צדקה ומרפא בכנפיה לארך ימים.

המחלה ההיא שמורה בזכרוני עד היום עקב תולדותיה הטובות, כי מלבד אשר השיבתני אל למוד המקרא מחמל נפשי בימי ילדותי, הנה לרגליה מצאתי לי חבר טוב משכיל ונבון דבר אשר התחבר עמי חבור ידידות ואחוה והועיל הרבה להשכלתי. בימי התרפאי מחלתי בהיותי עצור בביתי, בא לבקרני כמה פעמים, כי דרנו בשכונה אחת קרובים זה לזה ומעט מעט נקשרו נפשותינו גם יחד, רעי ואהובי זה אשר נקטף בדמי ימיו זה לי שנים הרבה, הוא החכם המליץ המפואר ר' אליעזר ליפמאן ב“ר חיים בהרב הגדול ר' משה הלוי הורוויץ ז”ל. בעת הכרנו איש את רעהו היה הוא גדול ממני בכמו שלש או ארבע שנים, וגדול ממני גם בהבנת המקרא ודקדוק לשון הקדש. ומבית אביו היתה זאת לו למנה; כי אביו ר' חיים היה בעל מקרא ומדקדק גדול, וזקנו הרב ר' משה אשר היה מרואי פני הגר"א, מלמד בביתו ובסוף ימיו שרת במשמרת מגיד מישרים בקהלתנו, היה גם הוא חכם בדקדוק, סופר מצוין בימיו וידע לחשב תקופות ומזלות. שיחותינו היו, לא בדברים בטלים כמשפט הנערים, כי אם בדברי תורה בפירושי המקרא וחכמת הלשון כפי ערך השגתנו. גם ספרי מליצה ושירים הביא לי וקראנו אותם והביאונום במשפט.

ויהי היום, וידידי זה בא אלי בפנים שמחות וצוהלות, ויאמר, ראה הנה הבאתי לך היום ברכה, ספר חדש יקר ונכבד מעשי ידי חכם גדול מילדי ארצנו, קחהו ושים עיניך בו ותראה בו נפלאות; ויוסף עוד לאמר, הספר הזה אף כי הסכמת הגאון ר' אברהם אבלי הראב"ד דקהלתנו קבועה במצחו, שמעתי דבת רבים עליו כי משחתו בו, כי לא לאמונה יגבר המחבר חילים, מקהל מפירי ברית הוא, ואת פושעים נמנה. טרם כלה לדבר, מהרתי ואקח את הספר מידו, פתחתיו ואראה כי נקרא בשם “תעודה בישראל” ועל השער נאמר “העד יעד בכל איש ישראל הבא במסרת הברית, על הכרח למוד התורה על סדר ישר, ולמוד לשון הקודש על פי הדקדוק; באשר הוא עברי. גם לועזיות הכרחיות ובפרט לשון המדינה, באשר הוא מדיני ולמוד החכמות והמדעים ועל הכרח למוד המלאכות וכו'”. בקראי את הדברים האלה מעל השער עמדתי משתאה, נכספה וגם כלתה נפשי לדעת את כל דברי הספר הזה כשאני עומד על רגל אחת, ובחפזי עברתי על כל דפיו ועמודיו בסקירה אחת, ולא שבעה עיני מראות חדשות ונצורות אשר לא שמעה אזני עד היום ההוא; ורק יכולתי לבצור רוח תשוקתי לדעת אחרית דבר מראשיתו, והחלותי לקרוא בו בעיון ובישוב הדעת כסדר. סגנון לשונו הצח והפשוט, הצעת עניניו המושכלת והברורה לקחו את לבבי לקרוא אותו מראשו עד תמו. בימים אחדים טעמתי וראיתי כי כל דבריו נאמרים בהשכל, ודעת מיסודם על אדני האמת והצדק ותמוכים על ראיות חזקות ומוצקות מכתבי הקדש ומדברי התלמוד וגדולי חכמי ישראל, תוכו רצוף אהבת עמו ודאגת תקנתו.

ובתומת נפש ילד רואה רק מקרוב שאלתי את נפשי, ובדומה לי גם את פי ידידי הורוויץ, מה עול מצאו בספר הזה הדוברים עליו סרה ומה להם כי נזעקו, מה נשתנה ספר זה שעקרו שאלות ותשובות, משאר ספרי שאלות ותשובות? הללו שואלים ומשיבים בהלכה, באסור והתר בחיוב ופטור, והוא גם הוא שואל כענין ומשיב כהלכה. ונושאיו גם המה נכבדים ויקירי הערך; האם אך בזה הורע כחו מכחם במה שהם נושאים ונותנים בהלכות נוגעות לחיי האיש הישראלי באשר הוא בן אמונה ותורה, ודברי הספר הזה סובבים הולכים בענינים הנוגעים לחיי האיש הישראלי גם באשר הוא אדם, בעל נפש מושכלת בן ברית החברה האנושית? הלא כבר אמרו חז"ל דרך ארץ קדמה לתורה? השאלה הפשוטה הזאת גררה אחריה כמה וכמה שאלות אחרות גדולות זו מזו. הלא התרות השאלות אשר שאל המחבר בספרו זה פשוטות ומובנות לכל בר דעת, גלויות וידועות לכל אשר ראה מאורות תורת ישראל וחכמתו, ומה ראה החכם המחבר להתעסק בכמו אלה, לתלול תלי תלים של ראיות, לאסוף חמרים חמרים של טענות, להוכיח היתר למוד למודים כאלה שהם תפארת ללומדיהם ותפארת להם מן האדם? ואם ראה החכם הזה עמל בישראל. כי נשכחו ההלכות הפשוטות האלה מלב רוב הלומדים ראשי העם ופרנסיו, כאשר ראו עיני למצער, ושעל כן מצא את נפשו לחדש נעוריהן והשיב שבותן; התרוצצה בקרבי שאלה עזה וחצופה, איזה דרך בא ושכן הענן על אחינו בימים שעברו לכסות עיניהם מראות, אור בהיר הוא בשחקים, איך הסיחו דעתם מן ההלכות האלה העומדים ברומו של עולם המעשה, עד אשר נשכחו מלבם. ואיך נהפכו המחויבות והמותרות, למסופקות ואסורות, המקורבות ואהובות למרוחקות ושנואות?

נער הייתי ולא ידעתי מאומה מדברי ימי עמנו בארצות פזוריהם; ולא עלתה על דעתי כי יד סבות מסבות שונות חיצוניות ופנימיות היו במעל, כי התלאות והרעות אשר מצאום דכאו לארץ חיתם והשכינו לעפר כבודם; העכירו גם את רוחם בלעו גם את עצתם, קפחו את פרנסתם וקלקלו גם את מעשי החינוך וסדרי הלמוד, ואת כל הישרה עקשו. את כל זאת לא ידעתי אז, ולא מצאתי תשובה נכונה על כל השאלות האלה, ובכל זאת חטאתי רק בלבבי, ובשפתי לא נתתי תפלה, “חלילה לאחי בני עמי לראשיו ופרנסיו” אמרתי, נער אנכי ולא למדתי דעת גדולים, וטעם זקנים לא טעמתי, ומי אנכי כי אבוא לחקור אחריהם? – אך כשאני לעצמי האמת אגיד ולא אכחד כי הספר “תעודה בישראל” עשה בי רושם גדול והעירני הערה גדולה, כי מצאתיו כלו נחמד אף מועיל בתכונות שונות, גופי התשובות על השאלות הנכבדות אף כי לא נמצאו בהם חדשות אשר העלה בפלפולו, הנה בהעתקת המאמרים מספרי גדולי החכמים אשר הביא לראיה ולחזק מוצא דבריו, אוצר נחמד ושמן. מזויו מלאים מפיקים מזן אל זן אמרות טהורות ומחקרי השכל, מערכות גדולי החכמים הצדיקים החסידים המופלאים משנות דר ודר אשר ערך והציג לאות ולמופת בישראל, כי היתה אהבת החכמות והמדעים נטועה בקרבנו, ערוכה ושמורה אצלנו מימי קדם; כי היו המלאכות אהובות וחביבות אצלנו, וגדולי התנאים והאמוראים מתעסקים ומתפארים בהן, ומזהירים עליהן; הדיחה אותי ביראת הרוממות את גדולי האומה, והעירה את התשוקה אשר הרגשתי בי בימי נעורי ודעת דברי ימינו וחקר כבוד גדולי חכמינו, רגשות ישנות אשר נמו שנתם הקיצו בי לתחיה, וחדשות התעוררו בקרבי, ודעות ישנות אשר נשתכחו שבו והתחדשו, וחדשות הרבה טובות ומועילות נגלו לי.

הרושם הגדול הזה לא נשאר חבוי וטמון בלבי כי אם החל לבצבץ ולעלות ולצאת לפעולת אדם, חשבתי דרכי, והבאתי במשפט סדר למודי, ואמרתי למעט קצת בלמוד התלמוד והפוסקים ולקבוע עתים גם ללמוד חכמת הדקדוק, וכמו כן ליחד לי שעה ואם גם קטנה ללמוד לשון לועזית. והנה למוד המקרא והדקדוק היו קרובים אלי דרושים לחפצי, אבל למוד לשון לועזית היה רחוק ממני מאד; לא ידעתי איזה דרך אבוא ואגיע אליו בלא עזר ומורה, ובלא שום ספר מורה דרך למתחילים, נועצתי את ידידי הורוויץ חשבנו מחשבות, לבבנו התחמץ וכליותינו השתוננו, וגמרנו אומר להתחיל בלמוד לשון אשכנזית מתוך התרגומים האשכנזים לכתבי הקדש, מעשי ידו החכם הברליני מענדעלסאן ותלמידיו. העצה הזאת הוחלטה אצלנו מטעמים שונים, כי להיות הלשון האשכנזית קרובה ללשון יהודית דייטש המדוברת בפינו לא יכבד עלינו למודה כי על נקלה תמצא ידנו להשיג את כתבי הקדש, תהיה לנו לעינים להבין על ידה תרגום אשכנזי, וזאת שלישית כי להיות התרגום הזה מודפס באותיות עבריות מצורף אל כתבי הקדש; לא ימשך עלינו למודי חשד השפקת בילדי נכרים ועון ביטול תורה. את חטאי אני מזכיר, כי השאתי עלי עון מעילה בקדשי ה', בעלותי את כתבי הקדש מדרס לתלמוד לשון אשכנזית; ואולי בזאת יכופר או ירצה עוני כי על ידי התרגום האשכנזי סבותי את לבי ללמוד גם הבאורים, חמשה חומשי תורה תהלים ומשלי עם הקדמותיהם המופלאות או אז החלותי לטעום טעם פשוטו של מקרא, סגולת המליצה הקדושה וחין ערכה, יסודות חכמת הדקדוק ושמושה, אז הבינותי לדעת מה הוא החכם הברליני, מה המה רעיו ותלמידיו, ומה טובה עשו החכמים האלה עם חכמות ישראל.

כשלשה חדשים הייתי עצור בבית, מתרפא מחליי מתחזק מחלישותי משתעשע בחברת ידידי החדש, אשר קניתי לי, מתענג על קריאת ספרים יפים ונעימים טובים ומועילים, ועל הלמודים החדשים אשר בחרנו לנו החלפתי כח שבתי לאיתני, ואשוב לעבודתי שבע השקפות חדשות, רוה למודים חדשים, ומלא רוח נכון לכלכל אמונות עתותי לפי הלמודים השונים אשר גמרתי אומר לרכוש לי ולצאת ידי חובת כולם.

יא

שבתי לאיתני ולא שבתי עוד אל בית מדרש הגר“א וקבעתי לי מקום ללמודי התלמודיים בבית מדרש קטן אחד, סמוך לבית דירת רעי הורוויץ, שהיה דר בבית חמיו אחרי חתונתו. ושאר הלימודים אשר בחרה נפשי בם למדתי בביתי, בעתות שכל הנערים כגילי בטלים או עוסקים בדברים של מה בכך. ויחד, אנכי והורוויץ רעי היינו מטיילים ארוכות וקצרות בכל דבר שהיה צריך תלמוד ועיון לפי מעמד השגתנו לעת ההיא. בבית המדרש ההוא לא נמצאו לומדים עניים מתפרנסים מנדבת בני הכנסת, כי אם שנים או שלשה עניים מהוגנים אשר התאכסנו שם, וארבעה חמשה בחורים תורנים לומדים שם בקביעות, שמה מצאתי און לי ללמוד כל מה שהיה לבי חפץ באין עוין ומונע כי גם בלמודי התלמודיים עשיתי לי סדר חדש לבוא עד תכלית חקרי ההלכות באורך מישור, מסוגיות הגמרא – אל השולחן ערוך דרך משאם ומתנם של הפוסקים הראשונים הרי”ף הרא“ש והטור, ומתוכם למדתי טוב טעם מבארי השולחן ערוך. ולנסות את עצמי עד כמה אני זוכר את דברי הראשונים ועד כמה אני זוכה למצוא אותם רמוזים וכלולים בפסקי השולחן ערוך הקצרים; מצאתי את נפשי לעיין בביאורי הגר”א שעקרם להראות את המקורים, ולרמז על כל צדדי הסברות, מן המאוחר אל הקדום ברמזים קצרים. יגעתי ומצאתי כוונתו הטובה, ראיתי ונוכחתי כי דברי הראשונים שמורים בזכרוני, ולאשר כבר החלה רוח החפץ לחבר ספרים לפעמני, הרוח הרעה ההיא אשר לא נרפאתי ממנה עד היום, הרהבתי עוז בנפשי לחבר באור על באורי הגר“א על אותן ההלכות אשר למדתי לדעת אם [את?] המקורים משם הן מפכות מתהלכות ובאות, וזכורני כי כתבתי אז פרוש על הלכות נטילת ידים ובציעת הפת, הלמוד הזה הביאני לעיין לפעמים בספרי ההלכות להרמב”ם ז“ל, ויהי אך שמתי עיני בם, עמדתי מרעיד ומשתאה על כל היד החזקה ועל כל המורא הגדול אשר עשה רבינו משה זה לעיני בני ישראל לאחוז בכנפות תורת ישראל לכל משפטה וחוקותיה, אמונותיה וידיעותיה, מוסריה ומנהגיה, הערוכים והשמורים הגנוזים והרמוזים בכל ספרי מדרש ההלכה והאגדה לחז”ל, ולצרפם, לזקקם ולחברם לאחרים לחבור גדול ורחב ידים כלו מוצק מעשה מקשה, והסדר סידור הגיוני מופלא מאד הולך ובא מן הכלים אל הסוגים והמינים מהלך ישר נכח האמת דרכו, וסגנון לשונו גם הוא על טהרת לשון המשנה מועט מחזיק את המרובה, נגלהו גלוי ומובן למתחילים, ותוכו נשקף למעיינים תפוחי זהב במשכיות כסף. ילדות היתה בי והעזתי פני לשאול ביני לבין עצמי מה ראו רבותינו הפוסקים האחרונים אשר מצאו להוסיף על דבריו ולגרוע מהם וגם לנטות מפסקיו ימין ושמאל, מה ראו לשנות גם את סדרו בכלל ומשטר הליכותיו? ואני דבקה נפשי בדבריו ויהיו לי כדברים היוצאים מפי גבורת השכל ההגיוני, וקבעתי לי עתים ללמוד את ספרי היד כסדר.

ובשלשה וארבעה חדשים עברתי על פני רוב ההלכות בחלק הראשון, ומענין לענין נמשכתי ללמוד את הקדמותיו הנפלאות לפרושו על המשנה, ראיתי דרכיו בסדר השתלשלות התורה שעל פה ויסודות ההלכה על כל חלקיה, וטעמי דרשות האגדות כוונות המשלים והחידוש ותכליתן, מהקדמתו לסדר זרעים, בעקרי האמונה ומעלות ידיעתם מהצעתו לפרק חלק; באוריו בכחות הנפש ויסודות המוסר בשמנה פרקיו כהקדמה למסכת אבות, את כל דבריו אלה קראתי בשום לב ובעיון גדול, ואור חדש מיפעת עולם מאור הגנוז בחכמת ישראל, עלה בי ויאר את כל מורשי לבבי. אנשי בית המדרש השגיחו אלי התפלאו והתלחשו עלי יחד, כי עזות זרקה בי, או רוח עועים נכנסה בי לסול לי מסלות חדשות בסדר הלמוד, ומסלותי ירומון מעל הדרך הכבושה לרבים אשר קדשה לשעתה וקדשה ההרגל לעתיד לבוא, אך בראותם את התמדתי הגדולה ובדעתם את תומת נפשי, לא כהו בי ולא פגעו בי להמחאה – ואחד מן הלומדים שם איש צעיר לימים תורני גדול ומשכיל על דבר אמת ביראת שמים טהורה ר' ישעיה בן הרב ר' משה שהיה מ“מ ומו”ץ בשניפשאק, ראה והתבונן דרכי ויטבו בעיניו ומצא את לבבי נאמן עם אהבת אמת ואמונה ויתחבר עמי ויאהבני כנפשו, הוא חזק את לבי ויחזק ידי לאחוז את דרכי ולהוסיף אומץ; ושלא בפני, עמד לימין צדקי, וחשך מעלי תלונות המתלוננים והעוינים את דרכי למודי, כי גדול היה בשנים ממני ומוחזק ביראת שמים, וזכות אבותיו היתה מסייעתו.

מדי זכרי ברעי היקר הזה, ובזכות אבותיו, יתר לבי ממקומו ותחתי ארגז, בהעלותי על לבי איך כלכלו בימים ההם אחינו בני ישראל רבניהם ואיך דאגו לפרנסת אלמנותיהם ויתומיהם; השכר שהיו קוצבים לרבניהם מלבד שלא היה מספיק להטריפם חצי לחם חקם, היה הולך ובא ממקור אכזב מקרן שאינה קיימת, חיי צערם תלוים להם מנגד, והם תשים וחלשים מתנונים והולכים בלחץ ודחק הם נשיהם וילדיהם מבלי משים אל לב לאמר: הלא המה המורים דעה, המבינים שמועה, המלמדים להועיל, המדריכים בדרך נלך, ומדוע זה ישאו חרפת רעב וכל יד עמל? מדוע זה תהיה חכמתם לבוז במסכנותם, ותאבד עצתם בענים? אלה המאכילים אותנו לחם שמים, מדוע זה לא נאכילם לחם מן הארץ? האם בעבור שאנחנו ניזונים בשבילם ובזכותם, יהיה די להם בקב חרובים? האם זה כל שכר עמלם ופעולתם אתנו, כי נלוה אותם אחרי מותם לקברם בהמון גדול מתופפים על לבביהם, על כתף נסבלם ועל גדישם נשקוד, להניח חרשי אדמה על עיניהם ופיהם? ויש אשר יפוצצו גם רגבי הקרח וירדו ויטבלו ביום קרה, לטהר את עצמו בטרם יקרב להטמא לנפשותם למען טהרם, וזה כל פרי הגמול אשר ישוו לרבניהם גמילות חסד של אמת, ואלמנותיהם ויתומיהם נעזבים ותושיה נדחה מהם, עיני העדה יעלימו עיניהם מהם להעמיד להם אפיטרופסים לכלכלם לחנכם ולגדלם מקופת הקהל, כי אין קופה ואין קהל לדברים כאלה והם עזובים ונתונים לרחמנות רחמני בני ישראל אשר תהלה לאל רבים בקרבנו, אך מה תועיל רחמנות של קו קו ומבוסה כי יסכון עליה כלכול יתומים וחנוכם?…

מיתומים כאלה היה גם ידידי החדש ההוא, אביו שהיה מורה הוראה ומגיד משרים במגרש עירנו שניפישאק, מת (בשנת תקע"ט) בהיותו ילד, ובאין משים התגלגל תחת שואה מקלויז לקלויז ומישיבה לישיבה, בין ילדים ובחורים עניים התבולל, עד כי גדל והיה לאיש מכאובות וידוע חולי, אף נפשו התעטפה בקרבו, כשרונותיו הטובות אשר חננו במו ה' לא יצאו לאור כראוי אך מדותיו הנעלות לא נשחתו ולא נתקלקלו בימי עניו ומרודיו. רע נאמן היה, אוהב, טהר לב, עניו וצנוע ואוהב את האמת בכל לבבו ונפשו, אשר על כן הוקירוהו ואהבוהו כל יודעיו וגם נפשי דבקה בו, וכל יודעיו חזו בו תוך אדם המעלה, אך תלאות ימי נעוריו, מססו את איתן מבנה גופו, והעניות המסה כעש חמודו ובהיותו בן עשרים ושלש נגזר מארץ החיים (שנת תקצ"ו), יהי זכרו לברכה; ידידי זה ירש מאביו הרב חבילות כתבים בבאורי מקראות, בפירושי אגדות ומדרשים על דרך הדרש הקרוב לפשט, וחבור מיוחד בבאור שמות הנרדפים מלוקט ממדרשי חז"ל ומספרי גדולי המבארים והדרשנים, בתוספת הערות רבות מפרי עיונו וחכמתו. בספרו זה אשר היה אמנם רק כהתחלה והצעה למלאכה גדולה, קראתי פעמים הרבה, ורבת שבעה לה נפשי עונג, כי מצאתי את מחברו בעל שכל ישר ויודע לבחור בטוב ולבור האכל מתוך הפסולת.

עוד נודע לי בבית המדרש הנזכר איש אחד מיוחד במינו אשר היה לי לעזר לא מעט על הדרך אשר התויתי לפני, ואמרתי להזכירו בשמו כי גם הוא הלך בלי חמדה אף כי חמודות היו בו, שם האיש היה ר' משה חייקעלס, לעת אשר הכרתיו היה כבן חמשים, אשתו היתה חנונית והוא יושב וקורא בספרים וכותב ומחבר, ולפעמים עוסק בקנית ומכירת ספרים עתיקים ויקירי ערך, לסייע מה מעט להוצאת הבית; בקי גדול היה במדרשים וטעם משכילים היה לו להשכיל אל הבנת המדרשים על פי פשוטם והוראות המלות הלועזיות שבאו בהם לפי מקור מחצבתם, ושעל כן היה שקוד ללמוד ולהתבונן בספר הערוך ובכל הספרים שחוברו אחריו במקצוע זה, ובדרך הלוכו בלומדו נתן את נפשו לחבר שני ספרים כאחד: פירוש על מדרש רבה בבאור המלות והענינים, וספר ערוך חדש, על יסוד ספר הערוך לרבינו נתן בהגהת דבריו ותקוני הטעות שנפלו בו בדפוסים, בתקונים הרבה, הוספות והשלמות. עוד מדה אחרת טובה היתה להחכם המשתדל הלזה, כי אהב לדעת שמות מחברי ישראל וספריהם, בדפוס ובכתיבת יד, והיה נוסע לפרקים אל העיר וויאזין אל הרב ר' יוסף (הידוע על שם עירו “ר' יוסף וויאזינער”) בעל אוצר הספרים הגדול הנודע לתהלה לבקר בהיכלו, והרב ר' יוסף קרבו באהבה; נתן לו חדר מיוחד והספיק לו כל צרכו כמה חדשים זה האיש ר' משה העירני להבין במדרשים הבנה מושכלת. בידו ראיתי לראשונה ספר הערוך אשר הוציא לאור הר“ר משה לנדא עם הערותיו בלשון וכתב אשכנז אשר קרא בשם “מערכי לשון”, ועם מבוא גדול בעצם הלשון הזאת על דבר המתרגמים, ויהי לי למקור נפתח לתלמוד לשון אשכנזית באותיותיה, מידו קניתי את ספר מאור עינים להר”ר עזריה מן האדומים, ויודעי טיבו וענינו, יודעים עד כמה נאוה לו שמו, ועד כמה יש בו להאיר עיני מבקשי דעת ולהעיר את רוח הבקורת בלב מבין, ועוד ספרים אחרים טובים ומועילים ראיתי בידו וקניתי ממנו, והגיתי בהם ומעט מעט רחבו ונסבו מעגלות ידיעותי – ותהיינה למורת רוח לומדי בית המדרש.

ר' משה חייקלס הענה עוני גדול אחרי מות אשתו ומצא מחית נפשו בצער ובדוחק גדול אך כל מעיניו היו בחבוריו והם הם היו שעשועיו תמיד, אולם גם בהם לא ראה טובה, כי לא הספיק לגמרם מרב עניו, וכתביו אבדו ונפזרו לכל רוח, וספר אחד אשר זכה להשלים והוא קצור מספר הערוך, לקח ממנו במרמה איש אחד ממגנבי ההשכלה אשר הבטיחו כי יוציאו לאור בשותפות עמו, הבטחתו נשארת מעל והספר נשאר בידו. ור' משה הלך ערירי ויצא מן העולם (ערך שנת תר"י) נקי מכל עמלו ובחשך כסה שמו, על כן אמרתי יהי זכרו ברוך בספורי תולדותי ובקהל דורשי דורי יחד כבודו.

יב

לפי מושגי הדור ההוא, ולפי דיעותיו ראה אבי שהגיע פרקי להשיאני אשה בטרם מלאו לי שש עשרה שנה, כי מה שבא מפורש במשנה בן שמונה עשרה לחופה פרשו לפי דעתם שזהו נאמר להגביל את קצה האחרון, אבל כל הזריז ומקדים הרי זה משובח. ושאלת המחיה והכלכלה לאמר, במה יחיה הזוג החדש את נפשם ובמה יכלכלו את בניהם אשר יולידו, מעולם לא עלתה על לבב ההורים משיאי בניהם ובנותיהם, כי לבם סמוך היה ובטוח כי הפותח את ידו ומשביע לכל חי רצון, יכלכל בחסדו גם אותם וטרף יתן ליריאיו שומרי מצותיו.

האמנם נודעו לתהלה בשערים המצוינים בהלכה ובסברא, דברי מאורינו ומורינו רבינו משה בן מיימון אשר דבר בחכמת תורתו לאמר: דרך בעלי דעה שיקבע לו אדם מלאכה המפרנסת אותו תחלה ואחר כך יבנה בית דירה ואחר כך ישא אשה וכו', אבל הטפשים מתחילים לישא אשה ואחר כך אם תמצא ידו יקנה בית ואחר כך בסוף ימיו יחזור לבקש אומנות או יתפרנס מן הצדקה (הלכות דיעות ה' י"א). אפס הדברים הברורים האלה נשארו חתומים בספרו, ותעודתו בישראל זאת צרורה ושמורה בהלכותיו ולא מצאו להם מהלכים הלכה למעשה בחיי אחינו במדינתנו ואולי גם במדינות אחרות בימי הדורות שלפנינו, ולא די שלא נמצאו תובעים ושומעים להם לדברים האלה, כי אם גם כגזרה רעה נחשבו שאין הצבור יכול לעמוד בה, וזכור אני וזכורים עמי כל בני גילי כי בהשמע קול מקרית המלוכה כי יצא דבר מלכות לאסור אסר על בני ישראל לנשוא נשים בילדותם עד שלא יגיעו לשמונה עשרה או לעשרים שנה, אחזתם חרדה ויגזרו תעניות, ורבים מן העם וביותר בערים הקטנות, הבהילו להכניס לחופה איש את בנו ואיש את בתו בקטנותם וגם בשנות הפעוטות וכל זה לקדם פני הגזרה הרעה. הימים ההם נודעים ונזכרים עוד היום בשם “ימי הבהלה” ונודעה גם כן כי מבוכות ומבוסות הרבה הביאה הבהלה ההיא בבתי ישראל ובחיי משפחותיהם. אולם אם לא נאבה לשום אשם בנפשנו לתת את אחינו בני הדורות הקודמים לגוי אובד עצות ונתחקה אל שרשי המנהג הרע הזה; נמצא כי משפטי חיי הפרנסה וחוקי חיי המשפחה הנולדים על ברכיהם, אשר עקרו או עקבו לפעמים בזמן מן הזמנים כמה ממצות התורה ומשפטי ההלכות עותו גם את סדרי פרקי הנשואים ושבו וקלקלו גם חיי המשפחה בישראל. שני מקורים לפרנסה היו נפתחים לאחינו לפנים ברוב מקומות מושבותיהם, המלאכה והמסחור, המלאכה נמסרה מאז לבני דלת העם, הרחוקים מאפשרות ידיעת התורה ותלמודה, ושאר העם כלו אשר יש בהם כח או מחשבה ורצון לעסוק בדברי תורה או לקבוע עתים לתורה אחזו במסחור וכל ענפיו וסעיפיו, עסק נקי וקל, עסק שאינו מטריד בעליו הרבה. והעסקים גם הם בימים ההם היו פשוטים וקטנים בעצמם, לא יזמו מזימות לא בקשו חשבונות לא עברו ארחות ימים ולא בנו מגדלים פורחים באויר. והצרכים גם המה היו מועטים, לא דרו בבתים מרווחים משוחים בששר, לא לבשו שני עם עדנים, לא עשו להם בגדי חמודות חדשות לבקרים, לא עלו במרכבה רתומה לסוסי רעמה וכיוצא במנהגים מנהגי הכבוד המדומה והתענוג המרומה, שנוהגים או שמוכרחים לנהוג בהם בני דורנו. את כל המנהגים האלה לא ידעו בני הדור הקודם ולא נתנו צואריהם בעול ההוצאות הגדולות הכרוכות עמהם, צרכיהם היו מועטים ודעתם היתה רחבה להשיג דים במשלח ידיהם במשאם ומתנם, ובעסקיהם הפשוטים והקלים לקחו גם נשיהם חלק, ונשי חיל התנדבו גם לשאת עליהן כל משא העבודה למען אשר יוכלו בעליהם לשבת בבית המדרש. העסקים האלה לא היו צריכין תלמוד גדול שמביא לידי הכשר מעשה בסדר ההדרגה מן הקל אל הכבד, כי אם הרגל כל שהוא ושמוש מורגלים ובקיאים בהם.

על פי הדברים והאמת האלה נשכילה לדעת כי בני הדורות הקודמים, אשר דאגו לטובת בניהם לתת להם אחרית ותקוה טובה בזה ובבא, לשומם כעץ שתול על פלגי מי הפרנסה ועל יובל תלמוד תורה ישלח שרשיו, לא יכלו למצוא לפניהם נתיבה ישרה וסלולה לבוא אל מחוז חפצם, כי אם לשאת נשים לבניהם בעוד שהם צעירים לימים, ולכלכל אותם ונשיהם בירכתי ביתם כשתילי זית סביב לשולחנם. כמה שנים, עד אשר יגדלו לעיניהם ויגדל גם כסף מוהרם ומתנם עמהם ויתרגלו הם ונשיהם בדרכי עסק ופרנסה. ולמקצה השנים שנות הכלכול, יצא הזוג הצעיר לרשות עצמם ויחזיקו בעסק אשר בחרו והכינו לו אבותיו כפי מעמדם וידיעתם, וגם אז פרסו על בניהם סוכת שלומם והשגחתם, ובזאת יצאו האבות מידי חובת דאגתם לפרנסת בניהם. ועוד יתרה עשו כי המציאו להם עזר כנגדם בנשים אשר נשאו להם לבניהם עד שלא הגיעו לעונת דאגת הפרנסה, וטובים השנים מן האחד. בחיי פרנסה כאלה קשורים ודבוקים חיי המשפחה, ומברכתם יתברכו גם המה. כל בני משפחה ומשפחה חוברו יחד חבור אהבה וחבה, משתתפים בצער ובשמחה; עוזרים ותומכים איש את אחיו בנפש חפצה גם המשפחות המתחתנות זו בזו התקרבו קרבת אהבה ורצון והיו לאגודה אחת, זאת תורת הנשואים המוקדמים בקרבנו לפנים בסבותיה ומסובביה אשר אם גם נמצאו בהם דברים טובים לשעתם, הלא נהפכו למשחית כגעת רוח הזמן ההולך קדימה, וברעש וברגז יגמא ארץ בידות אופני הפרנסה אשר התנהלו לאטם ימים רבים והדרכים הכבושים התקלקלו, צרכים מרובים וגדולים פרחו כראש על תלמי שדה ומחסורים לא נודע שחרם באו כמתהלך, ותהי מהומה גדולה בין העוזרים והנעזרים, הסומכים והנסמכים, וכשלו איש באחיו.

התמורות הגדולות האלה החלו להתרגש ולבוא זה כשלשים שנה, ובני דור ימי נעורי לא חזו אותן מראש ולא חשו עתידות לא טובות למו, וגם אנכי לא נפקחו עוד עיני בימים ההם לראות האותיות אשר תבאנה, וכאשר גלו אבי ואמי את אזני כי באה עתי עת דודים לא מריתי את פיהם ולא נסוגותי אחור. אך כבר יצא טבעי בעיר כי הנני הולך לקראת חדשות בסדרי הלמוד כי הנני קורא בספרים חצונים ועוגב על לשון זרה, ותהי לי זאת למכשול ולפוקה להתחתן את בני עשירי העם אשר כח בהם לגדל את חתניהם ולבנות להם בית נאמן. חרפה שברה את לבב הורי בשמעם מפי השדכנים כזאת על בנם יחידם אשר אהבו; ואנושה היתה מכתם כאשר נוכחו לדעת כי התקוות הטובות אשר הרו והגו לי מימי ילדותי כי מרומים אשכון ובתוך נדיבי עם יפול לי חבל בנעימים, חלפו עברו. האמנם ידעו הורי כי נאמנה עם אמונת ישראל רוחי, כי נוצר תורה ושומר מצוה אנכי, ולא להפר יראה כי אם למען השכל וידוע הנני עמל ויגע לקנות לי ידיעות חדשות, בכל זאת לא חשכו להדאיבני ולהרגיזני כי לא טוב אנכי מן הנערים אשר כגילי, ומדוע אצדק הרבה ואתחכם יותר למען השומם. שמעתי מוסר כלימתי ולא נפל לבי ולא רפו ידי, ידעתי כי משרים חפצתי ודרך תבונות באמונה בחרתי ואך אנחם? ואם לא יאבו בעלי הכסף להתחתן בי; לא בי כי אם בהם האשם. ובמסתרים שמחה נפשי כי לא נמצאו קופצים עלי, כי בין כה וכה יעברו ימים ולא יאיצו בי אבותי לשום רחים בצוארי, ויהיה לאל ידי ללמוד כל מה שלבי חפץ באין מפריע.

כראות אבי ואמי כי אבד נצחם נגוזה עברה תוחלתם ללכת עמי בגדולות, נתנו אזן קשבת לדברי נכבדות כל שהם, אשר חקרו וגם הכינו לי השדכנים בחכמתם ובחמלתם עלי למצוא לי מנוחה אשר ייטב לי. אך לי לא הגידו, ואת פי לא שאלו כי כן יסד המנהג הישן שלא לדבר בעניני שדוכין בפני מי שידובר בהם. כשנה ומחצה עברה במשא ומתן של הלכות נשואי, ואלי רק דבר מה יגונב מאחורי הפרגוד עד אשר בא היום ואמי הגידה לי כי בו ביום לעת ערב אבוא בברית קשור התנאים עם האשה אשר הוכיח לי ה'; והיא נערה בתולה משכלת בטיב משא ומתן עסקנית ומפרנסת את אביה אחרי מות אמה, אשת חיל כזאת תפרנס גם אותי במעשה ידה, ומפרי כפה תטע כרמי, כל הימים אשר תאמר נפשי לשקוד על דלתות התורה והחכמה; בשת הצניעות כיסתה פני, חם לב בקרבי ולא מצאתי מענה, ואף לא הוחילה אמי לתשובתי כי ידעה מראש כי לא לבי ילך להרהר אחרי מחשבות אבותי הטובות, ולהביא במשפט את מעשיהם, והם יבחרו ולא אני. הן מכבד הורי הייתי מנער שומע ומקשיב לקולם, ובמצותם הלכתי גם הפעם עמם, בחברת קרובים וקרובות אל בית המיועד להיות חותני לבוא בקשרי תנאים. אחרי אשר קרא השמש את התנאים וקול “מזל טוב” “מזל טוב” נשמע מכל פינות הבית, והקרואים שתו איש את כוסו וייטיבו לבם, הובילתני אמי לראות הכלה, אך לא נגשנו עדיה ומרחוק כארבע אמות עמדנו. כמעט שפקחתי עיני לראות את עזרי כנגדי והבושה סגרה עפעפי. למן היום ההוא עד יום חתונתי חלפו עברו כשלשה חדשים ולא ראיתיה עוד כי אם פעם אחת או שתים וגם זה במקרה מרחוק דרך פגישה ברחוב. הכניסוני לחופה ובאתי במסורת הנשואים. והאשה אשר בחרו לי אבותי כאשר אמרו לי כן היתה, אשה פשוטה היתה לא ידעה ספר ולשון, לא ידעה לפרוט על פי הפיאנא לא ידעה לצאת במחול מפזזות ומרקדות ככל המון בנות ישראל בימים ההם, אבל ידעה עד מאד להוקיר ולכבד את בעלה בכל לב ונפש, ידעה עד מאד חובתה אשר קיימה וקבלה עליה, ותעש בחפץ כפיה לכלכלני כמה שנים בכבוד, לא כבדה עליה העבודה ולא עצרוה הגשם והשלג. בחרף שנת תקצ“ה היתה חתונתי ועד שנת תקצ”ח ישבתי בצילה לבטח, אכלתי מיגיע כפיה ומצאתי עז לי לשקוד על למודי, ולקנות לי ידיעות בדברי חכמה ודעת, ככל חפץ לבי.

הפרטים האלה הנוגעים אך לעצמי קטני ערך הם, ואינם כדאים להשמע בקהל הקוראים המשכילים, ולא נאמרו כי אם למען דעת דור אחרון בנים יולדו תכונת קצת מנהגי הדורות הקודמים ידיעה נאמנה סבותיהן ומסובביהן רעתן וטובתן שכרן והפסדן. והיה כי יעלה על דעתם לערוך את הדורות מערכה לקראת מערכה לשוותם ולהציבם מחזה מול מחזה, ידעו וישכילו כי לא נאה ולא יאה להלעיב במנהגים הקדמונים ולתעתע במנהיגיהם בשאט נפש כאילו רק רע במגורם עמל והוות בקרבם, כי אם גם בהם נמצאו דברים טובים וישרים לשעתם, ומי יתן ונמצאו אתנו היום. ומי כהחכם יודע פשר דבר לפשר בין העבר ובין ההוה ולצאת ידי שניהם לקבל את הטוב מיד מי שעושהו ולא יכיר פנים במשפט, לא יעות דין העבר ופני ההוה לא יהדר בריבו, והיתה מסלה סלולה לפני העתיד ולא יכשלו בהליכתו.

יג

שטת החסידות אשר יצאה לאור עולם בקרב אחינו במדינתנו באמצע ימי המאה הקודמת, משכה בכחה רבים מבני עליה אחריה, ובשנות מספר עתקה גם גברה חיל, נטעה גם שורשה בהרבה ערי מושבות ישראל, ושלוחותיה נטשו עברו למרחוק; אף כי רבים מגדולי התורה קמו עליה להכחיד קימה, כי להיות יסודתה בדיעה אמונית ופילסופית לוקחת נפשות להעלותן ולהושיבן בסתר עליון תחת כנפי השכינה, עוז לה בקרבה, עצמה בעצמה להחזיק מעמד כנגד הנחרים בה, וגבורה בימינה, לשבות גם מהם שבי, ולקחת מתנות באדם רב, מצבא מערכות מתקוממיה. גם רבינו הגדול הגאון ר' אליהו זצ“ל אשר הביט און ביסוד למודיה, וראה עמל בהליכותיה, ויתעורר לצאת מגדרו גדר השתיקה וההתבודדות, ולהתיצב כצר נגדה, לקרוא אחריה מלא ולהכותה בשבט פיו, לא עצר כח בכל רום כבוד גאונותו ותפארת גדולת קדושתו, לכלוא את רוחה הגדול והחזק ולהשיבו לאוצרו; ולא עלה בידו וביד תלמידו הגאון הגדול הרב ר' חיים מוואלאזין זצ”ל, אשר קם למלא אחרי רבו להקים עולה של תורה בישיבתו הגדולה אשר יסד בעירו, כי אם לעצור כמעט בעד עז שטפה, לבלי תאתה כפרץ רחב, לכסות את עין הארץ כמים לים מכסים; וגם זה רק בגלילות ליטא וזאמעט. ובכן מצאה החסידות קן לה גם בקהילתנו, בעוד הגר“א חי ומה גם אחרי מותו; אולם אחרי אשר שככה חמת קנאת הדיעות החדשות, וכמו כן נחה שקטה סערת התגרות והמלחמות בין שתי המערכות, עמדה האגודה הקטנה אשר יסדה החסידות בעירנו על מקומה בשלום ולא פרצה גבולה. הפרוד אשר עשו ראשי החסידים בכוונה, להפרד מכלל אחיהם בני ישראל, בשנותם את מטבע נוסח התפלות מנוסח האשכנזים לנוסח הספרדים, כאילו אין אחיזה לשיטת החסידות העיונית, כי אם בנוסח התפלות לספרדים, ובקבעם להם בגלל זאת גם בתי תפלה מיוחדים, וגם הם מוסבים שם “מנינים או שטיבלעך”, הפרוד הזה, כשם שנתן אל החסידות עז ותעצומות, להתקיים ולעמוד במקומה; כן לקח מידה את היכלת להתפשט ולהתרחב הרבה, ובפרט בגלילותנו, מקום אשר רבצה עליהם אלת הגר”א. גם החבורה הקטנה ההיא אשר דרכה עז להתעצם ולהתבצר בעירנו אז, חרף המון שואפיה, גמר טעמה ופג ריחה בהמשך הזמן. תחת הראשונים, אשר למדו לדעת והכירו את כח יסוד החסידות, הרגישוה הבינוה, על לבם כתבוה, ועל כל בה חיי רוחה; קמו בניהם וחתניהם אשר לא נתנו נפשם על החסידות, כי אם ירשוה ירושת נחלה, ומהם אשר לא זכו גם לרשת את החסידות עצמה, כי אם מנהגיה, לא עצרו כח לעמוד בסודה פנימה, ויאחזו בסנסני חצוניותה ותהי היא להם למעוז. החבורה הקטנה הזאת אשר מצאה קן לה באחת מעליות בית המדרש הישן, שכנה שם לבטח ולא הרסה לפרוץ גבולה, אנשי שלומם שמחו בחלקם אשר נפל להם בנעימים, ולא נסו עוד לפשוט גדודים לצודד נפשות ולהרחיב גבולם בחברים חדשים. עיר משכן כבוד אלופם וראשם, המתואר אצלם בתאר “רבי” היתה רחוקה מעירנו מהלך כמה ימים, ולא מצאו ידים להאחיז את האור בבית המוקד, אך כי לפעמים באו שלוחי הרביים לעירנו להחזיק מעמד בקרב אנשי שלומם, וגם המה נסעו או גם כתתו רגליהם לעלות לראות ולהראות ולהקביל פני רבם ולשמוע מפיו תורה. ומאז חדלו המצות והמריבות חדלו החסידים רגז ולצון – כלי הנשק המיוחדים להם – חשכו גם כלל העם פיהם מלדבר בהם סרה, גם בינם לבין עצמם ראו והביטו על הפרץ כעל מעשה שכבר נעשה, ואין ידם משגת לבטלו, והסיחו גם דעתם ממנו. ובהיותי נער מתאבק בעפר רגלי חובשי בתי המדרשים, לא שמעתים מדברים על אודת החסידים דברים של טעם, מבארים ומציירים יסוד שטת החסידות טעמה ונימוקה; כי אם פטפוטי דברי תלונות על קצת ממנהגיהם החדשים שלא כהלכה, וביותר בנוגע אל מנהגם, לשנות סדרי זמני התפלות, ולקרוא קריאת שמע שלא בזמנה. ולזאת אף כי כבר שקוד הייתי ללמוד ולהבין בספרי מחקרי האמונות והדיעות בישראל, לא עלתה על דעתי לשום לב אל החסידות ולחקור חקר הליכותיה; אך האשה אשר הוכיח לי ה' היתה מבנות החסידים, ולה שני אחים מחרידי חסידי חב"ד, והגדול בהם היה גם מנבוניהם; המה ידעו כי כבר טעמתי טעם פרי השכלת הדעסוי (כן יכנו החסידים את הרמב"ן) [= ר' משה בן מנחם] ותלמידיו, שכל באי בסודם לא ישובון, ולא ישיגו ארחות חיים; בכל זאת נסו לקחת דברים עמדי ולמשכני בעבותות אהבה אליהם, באמרם עודני רך וצעיר לימים, ולא הספיקו עוד הדיעות הנפסדות להכות שרש בלבבי, ואם שמץ בליעל דבק בי רוח החסידות תעבור ותטהרו, אף הגידו ולא כחדו כי רוח ההשכלה המתנוססת בי היא תהי לי ולהם לישועה, כי יש תקוה למשכיל חוקר חקרי אמונה, ומבקש דעת דרכיה, לבוא בשערי החסידות, ולהשכיל באמתה, באשר גם היא כל עיקרה ויסודה איננה רק פלסופיא אלהית יותר מאשר לאיש תלמודי פשוט שוקד על שמריו בטוח בלימודיו ומנהגיו, ואיננו חש ומרגיש בחסרונו; ובכן שקדו גיסי בכל עת מצוא, להקיפני בטענות ובשאלות, בדיעות ואמונות, לבעבור סבב פני הדברים אל עומת למודי החסידות ויסודותיה, להעירני ולהבינני טוב טעמה, ויתרון מעלתה על מעלת מחקרי השכל האנושי. ואנכי אם לא אצתי לפתוח ראשון, לא מנעתי מהם שאלתם ונכנסתי עמהם בדברים, פעם כמודה ומקיים את דיעותיהם, פעם כסותר וטוען עליהם. ובהשנות המשא והמתן בינינו כמה פעמים, מצאתי גם חפץ בו, והתעוררה בי גם התשוקה לדעת חקרי הליכות שטת החסידות, וביותר כאשר הביאו לי גיסי מיודעי את הבשורה הטובה, כי נכון הרבי מליבאוויץ, לבוא בעצמו ובכבודו לווילנא, לבקר את עדתו, להאיר עיניה במאור תורתו, ולהחיות רוחה ברוח דעת והשכל; אף הבטיחו לי נאמנה, כי יעשו את כל תמצא ידם להביאני חדרי כבוד קדושתו, ולהעמידני לפניו לדבר עמו פנים אל פנים, ולהציע לפני כבודו ספקותי שגם לא כל החסידים זוכים לזה. הבשורה ההיא הגיעה לקהל החסידים בעדתנו בסוף סיון או בתחלת תמוז (תקצ"ה), ומאז לא עברו ימים אחדים אשר לא באו להם מכתבים, מבשרי טוב, מודיעים לימים, מקום תחנות הרבי במסעיו, לבקר את אנשי שלומו בכל מקום אגודתם, ומספרי נפלאות מתורותיו אשר דרש במקהלותיו. ושמחת התקוה להקביל פני רבם, גדלה מיום ליום, מדי הלכו הלוך וקרוב לווילנא. השמחה הטהורה הזאת ממקור רזי דרי הלב נגעה עד נפשי, ראיתי ונוכחתי עד כמה גדול כח דיעה (אידעע) רוחנית חדשה להחיות רוח נשאי דגלה וחדות ה' מעוזם.

התערבתי גם אנכי בשמחתם, אף כי עוד זרה היתה שטת החסידות לי, ולא חמדתי לשבת בצלה, גם היטב חרה לי על המלגלגים עליהם בשאט נפש בחסרון ידיעה והרגשה. מקץ ששה או שבעה שבועות (בחדש אב) בא הרבי לשכן כבוד בקריתנו, כבוד גדול עשו לו מתי סודו בקרבנו, לא עשו כמוהו אחינו הלומדים, והעם כלו לכל רב וגאון מופת הדור. עדת החסידים הקטנה מצאה ידה לפנות חצר מיוחדת לאכסניתו, ובה בתים וחדרים לו לכבודו ולאנשיו העומדים לפניו לגבאיו, ומשרתיו, ובתים גדולים מרווחים לכנסת החסידים, וכל החפצים לשמוע דרושי תורותיו. הכבוד שהחסידים עושים לרבם הוא איננו כבוד של הידור בלבד, כי אם כבוד של יקר וגדולה, כבוד שעומד להם בדמים מרובים, איש איש מהם כגדול כקטן נכון ומוכן בלב ונפש, לכבד את רבו בהונו, ובראשית כל יגיעו, לקיים בו מה שאמרו חז“ל “גדלהו משל אחיו”. ולא כבוד בלבד הם חולקים לרבם, כי אם גם מורא גדול הם יראים אותו, מורא המעלה והרוממות, כמורא שמים, וכל זה לא לצאת ידי חובת מצות כבוד ומורא מצות אנשים מלומדה; כי אם באהבה וחרדת קדש ממעמקי הנפש. דרכם זו ראיתי ויספתי בהם שמחה, ובכן גדל גם חפצי לראות את פני האדון אשר המה מבקשים ומיחלים לתורתו. ביום השני או השלישי לבוא כבוד הרב לווילנא, לעת תפלת מנחה, דחקתי ונכנסתי אל בית הכנסיה לשמוע תורה, והבית היה מלא מפה לפה עומדים צפופים, חסידים תורנים לומדים מבין עם תלמיד. הרב ירד מעליתו, ובא אל הבית, וחיש עבר בין הנאספים מאין פנות אנה ואנה עד הגיעו עד השולחן והכסא אשר הכינו לפניו. רגעים אחדים ישב כמעמיק בעיון, ואחרי כן פתח ודרש. כשעה אחת דבר דבריו, ראשו היה מוטה, עיניו עצומות, פניו פנים של אימה, לא הרים יד, ולא שלח אצבע, ולא חנן קולו, לא הגביהו ולא השפילו, אף לא הפסיק עד ארגיעה, כמו רוח אחד קדוש מדבר מתוך גרונו. תוכן הדרוש הזה ואופן מדברו אשר היו חדשים בעיני, הרהיבוני לעשות אזני כאפרכסת, לשמוע ולהקשיב ולשית לב לדעתם. הרבי כלה דרושו, ובו ברגע שב לחדר מדעו, חמק עבר ואיננו. החסידים עמדו משתאים ומרעידים מדברי תורת רבם כי נעלו ונשגבו מאד. הדרשות שרבי החסידים דורשים אינן דרשות מוסר ותוכחה להשיב מעון ולהעיר לתשובה, ולא דרשות פלפולים להלכה ולסברא, כי אם באורי מקראות ומאמרי חז”ל על פי יסודות מחכמת הקבלה בשטת החסידות; או יותר נכון באורי יסודות מחכמת הקבלה והחסידות, ברמז וסמך על המקראות ומאמרי חז"ל, וליתרון המעלה יקראו להם החסידים בשם “תורה” או “חסידות”. דרושים כאלה צריכים תלמוד ושנון, ולזאת יארחו לחברת הרבי, אנשים ידועים בשם חוזרים, והם בעלי השגה, משיגים ומקבלים את דברי התורות או החסידות היוצאים מפי הרב, וחוזרים ומשננים אותם לחסידיהם כמו שאמרם הרבי, וכמו כן מבינים להם מפורש בתוספת באור. הרבי שב למקומו, והחסידים הקיפו את חוזריו, וחבורות חבורות מקצה, וקול המולה נשמע, אלו לאלו שואלים, אלו לאלו משיבים, חוזרים גורסים מבארים ומשננים, התבוננתי על המחזה הזה החדש לי, ואשוב לביתי מלא וגדוש רעיונות מרעיונות שונים, ממשמע אזני וממראה עיני, ולמען מלט משא, תפשתי עטי לכתוב על הספר את דרוש הרבי, וחפצי עלה בידי, כתבתי כסדרו ולא גרעתי ולא חסרתי דבר. בספרי זה באתי ביום המחרת אל חוזרי הרבי, והראיתיו אותם, המה הביטו והתפלאו, ולא האמינו למראה עיניהם, כי תשיג יד שכל איש צעיר לימים כמוני מן המתנגדים, אשר לא שמע חסידות מעודו להבין לקבל ולכתוב דרוש גדול ועמוק על פי השמועה; ואחרי אשר נסוני בשאלות ממאמרי הדרוש ועניניו, ונוכחו לדעת כי הבינותי ובאתי עד תכונתו; קרבו אותי באהבה ומשכוני חסד, נכנסו עמי בדברים, בארו מאמרים שונים לפי שטתם, ספרו גדולות ונפלאות ממעשי גדוליהם ודרכם בקדש, ובגלגולי הדברים התמלטו מפיהם גם דברי לצון והתולים על המתנגדים מנדיהם, העצמות היבשות אשר נס ליחם וכל רוח אין בהם; וביחוד הדריכו לשונם קשתם קנאה, לירות חצים שנונים במשה דעססוי ותלמידיו עם תועי רוח, אשר החרו הרבו להשען על בינתם, וילכו שולל בדרך מחקריהם. ובדברם במו; לא הרחיבו פה, לא האריכו לשון, מעטים היו דבריהם בישוב הדעת ובעריכות שפתים לבלי הכלימני ולבלי הרעימני, כי ידעו את אשר לפניהם; אך אנכי הרחבתי נקבי המשכיות, החזקתי בדבריהם ולא הרפיתים.

רבתי ריב – אנשי חרמם, הגשתי עצומותי, דנתי וטענתי, ולא למען אצדק ואצדיק בדברי, למען אזכה ואזכה בשפטי, כי ידעתי מחשבות החסידים על החוקרים המתפלספים, כי כבר הטבילום בשחת ויכס עליהם תהום; לא הרביתי שיח, כי אם למען בוא עמהם בטענות ומענות, לקשור שאלה בתשובה, קושיא בתירוץ, ובלולים נעלה ונגיע עד מרום חביון עזם, הוא יסוד שטת החסידות, אשר נכספה נפשי לדעתה; אפס לריק היה כל עמלי, כי בכל היגיעות אשר יגעתי והוגעתי את החוזרים והנלוים עליהם, כל היום ההוא וכל הלילה עד אור הבוקר, לא יכלתי להציל מפיהם עיקר למודי אחד והנחה מושכלת אחת, מוצעת בהצעה לימודית; עד אשר הרהבתי עז בנפשי לשאול ולבקש: הודיעוני נא רבותי דרכי החסידות, אם מצאתי חן בעיניכם, למדוני נא והבינוני מעט מכללותיה, לדעת על מה אדניה הטבעו, כי רק בזאת חפצתי. אז תמהו איש אל רעהו, ויענוני ויאמרו גדולות ונפלאות אתה מבקש, החסידות גופה של תורה היא, ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים, ולא כשאתה עומד על רגל אחת תוכל ללמדה, תנה נפשך עליה וסיב ובלה בה אז תמצא נתיבה, להבין קצת מנפלאותיה, וכל זה אם נפשך מסוגלת לה, ואם לכך נוצרת. חזות פניהם ענתה בהם כי לא בשקר דברו, ולא בעקבה להדיחני, או להפליא חשקי, כי אם באמת ותם לב. ובחשבי לדעת זאת, מצאתי ראיתי כי האנשים האלה שלומי אמונים המה בדעתם, אבל חסרי הגיון הם וסדור מדעי; יודעים המה מן החסידות ענינים נפרדים, ומאמרים בודדים מקופלים ומובלעים, בבאורי מקראות ומדרשי חז“ל, בהערות אגדות וספורים, אבל אינם יודעים ואינם מוכשרים לדעת, לצרף את הלמודים והענינים השונים לאחדים, ולסדרם סדור הגיוני, ולטבעם בחותם צורה מדעית כמשפט כל מדע וחכמה; על כן תקצר ידם לצייר לעצמם ואף כי לבאר לזולתם, גדרי תורת חסידותם, בבאור ברור ובלשון למודים. כזאת חשבתי למשפט, ולא יספתי לאלצם בשאלות ולא הפצרתי בם; ואכבוש את תאות חפצי, עד אשר אבוא לראות את פני כבוד הרבי, ולדבר עמו כאשר הבטיחוני. מכל הדברים, השיחות, הטענות והמענות אשר היו ביני ובין החוזרים, נשארו שמורות בזכרוני שתי תשובות נמרצות, אשר מצאתין ראויות להזכר גם בספורנו זה; על שאלתי, מה בין קבלת הגר”א לבין קבלת חסידי הבעש“ט? השיבו ואמרו: קבלת הגר”א היא עץ יבש, וקבלת חסידי הבעש"ט היא רטובה ורעננה, הראשונה תשום בשמים קנה ושכינת עוזה בגבהי מרומים; והאחרונה מרום וקדוש תשכון, ועיניה אל הנשמה האצולה הנתונה בנו, לזכותה להעלותה מטיט היון, ולהשיבה על מקורה, ובתשובת שאלתי, אם כח רבם גדול לעשות מעשי ניסים? ענו ואמרו בקצרה וברמז “אותות ומופתים באדמת בני חם” ופרשו מאמרם לאמור מעשה נסים בכלל דבר קטן הוא, ומעלה קטנה במעלות יכלת הצדיקים, לא בם יתהלל הרבי ולא בזה תפארתו. התשובות האלה קצרה דעתי מהבין בדרך הבנת השכל, ולאמונת חכמים לא מצאו החסידים את נפשי מסוגלת עוד. בחדר העליה ישב הרבי כל היום, ולשם עלו החסידים לדבר עמו ביחידות, זה יוצא וזה בא. בפתח המבוא הצר העולה אל החדר, עמד הגבאי לחסום את העוברים לבלי ידחקו איש את רעהו, ולמען יתנו לו איש איש את ברכתו בטרם יבוא לשאת ברכה מאת הרבי; מלאכתו זאת עשה באמונה ובהכשר דעת רצונו; שאל והשיב רגז ושחק התעבר והתחנן, דחה וקרב, קבל וקיבל, אך אותי הכיר לטוב, ובקרבי אל הפתח לעלות, פנה הדרך לפני בסבר פנים יפות, כי כן צוו החוזרים עליו, וגם אנכי לא גרעתי חוקו, תקעתי אגורת כסף בכפו,

ואפן לעלות במעלות. אנכי במעלה השניה או השלישית, והגבאי שלח ידו הנטויה ויאחז בי, ויאמר הסר המעטפה מעל חלקת צוארך, כי אין לבוא לפני הרבי בצואר עטוף, ועודני מתמהמה לעשות דבריו, הוסיף לאמר, לדבר הזה לא אשא פניך, מלבוש נכרי הוא, לא יראה ולא ימצא בגבולנו; ראיתי כי לא אוכל עם הגבאי דבר, ואעש כאשר ציוני. בבואי אל חדר הרבי, כבר נטו צללי ערב ולאור בין השמשות ראיתיו מתהלך אנה ואנה, תפוש מחשבות, מעמיק בעיון, ועיניו עצומות, חבויות בצאלים יער ריסיהם הארוכות והתלולות, פניו הפיקו אימה, וכולו אומר כבוד ויראה. רגעים אחדים עמדתי בסף הבית, לא משתי ממקומי כי יראתי להפריעו, עד אשר פקח עיניו ויפן אלי. אור עיניו כלהב אש מתלקחת מתוך החשכה, פגע בעיני, ורעד אחזני. סקרני בסקירה אחת, מכף רגל עד קדקדי, וכמו נזכר מי אנכי, אמר לי קרב הנה ואמר מה שאלתך. ובדברו נגש אל השולחן, ישב על כסאו, ובאצבעו רמז לי לשבת אצלו, אף כי צעיר לימים אנכי. החלותי לסדר שאלתי: כבר רבות שמעתי על אודות החסידות, ואחרי אשר זכינו לראות אור פניך אשר לא פללנו, נפשי בבקשתי, למדני נא רבינו נשיא נשיאי החסידות אתה בתוכנו, קצת מיסודותיה, כי מי כמוך מורה.

– ומדוע איפוא זה תבקש לדעת דרכי החסידות? שאל הרבי, האם למען תלמוד לדעת דרכי העבודה? האין די לך בכל הספרים הקדושים לישראל? הלא כולם מלאים אהבת ה' ויראתו? גם מתוך פי' רש"י (!) תוכל להכיר את קונך ולדעת דרכי עבודתו, ואין בחסידות תורה חדשה כלל.

– אבל אדוני ורבי! עניתי בקול תחנונים, הלא הוגד לי ושמעתי מפי נבוני החסידים, כי החסידות היא המסלה העולה להבנת רוחנית התורה, ואנכי אם כי עודני רך בשנים, כבר מצאתי און לי לעיין בספרי מחקרי האמונות והדיעות לחכמי ישראל, ועיני אורו לאור השכלתם בפנימיות התורה על פי דרכם. אי לזאת יגדל נא חסדך להאיר עיני במאור החסידות, למען אזכה להבחין, כי לא על מוצא פי פשוטי הענינים יחיה נער כמוני. הרבי החריש רגעים אחדים ואחרי כן פתח בביאור הפסוק “הודו על ארץ ושמים וירם קרן לעמו תהלה לכל חסידיו” והציע כמה הצעות בבאורי סודות האצילות. ואחרי נטילת הרשות מרום כבודו, הצעתי ספקותי וטענתי לפניו; והדברים ארכו כמו חצי שעה, אך כאשר מצאתי גם עז בנפשי להתעצם בטענותי, חדל מדבר ומהשיב, ויאמר הגיע זמן תפלת מעריב, הבינותי כי פרצתי גדר המוסר, ועת הרצון כבר עברה, ברכתי את הרבי לשלום ונפטרתי ממנו. מלא תקוות טובות באתי לפניו וריקם יצאתי ממנו, חשבתי חשבון נפשי וידעתי כי צדקו החוזרים במשפטם כי אין נפשי מסוגלת אל החסידות.

יד

לרגלי מקרה מן המקרים קטני ערך בעצמם קניתי לי אוהב וחבר חדש גדול הערך, הוא ידיד נפש המשכילים וטובי הנבונים המשורר הגדול, המליץ המופלא ר' מרדכי טריווש ז"ל. הוא היה גדול ממני בכמו שש או שבע שנים, וגדול ממני גם בחכמת הלשון בדקדוקה ושמושה, וביתרון הכשר דעת סגנונה. לעת אשר נודענו איש לרעהו, וכבר חבר ספר שלם קראו בשם “תשועת עולמים” והוא ספור מעשי אסתר בדראמה בשירים שקולים (על דרך ספר שארית יהודה להרש"ל רפאפורט), וזכרוני שנמצאו בספרו זה שירים יפים וטובים בנעימות סגנון הלשון ובקלות בנין החרוזים. וכמו כן העתיק מלשון אשכנזית רוב פרקי הספר היפה והמועיל “דער מענש” להחכם פונקע שהוא כעין הקדמה לספרו הגדול בתולדות הטבע, גם ההעתקה ההיא היתה כתובה על טהרת המליצה הפשוטה מעשה ידי אמן. אביו שניאור, שוחט למדן מופלג ומתפרנס בצער עניות ככל שמשי הקהלה בימים ההם ובזמן הזה, נשא לו אשה בת תלמיד חכם משגיח על בית הקברות עני כמותו ומתפרנס בריוח מעט יותר ממנו מצערן של אחרים, על שולחן חותנו היה סמוך ואתו היה דר בחדר קיר קטן. המשכיל המופלא הזה יפה פרי תאר בעל נפש יקרה ועדינה בבית מועד לכל חי, מאונן ומקונן על מותו; בין המון תשואת המשמשים והקברנים אשר השם ההרגל חמלה, המחכים למות ישישו כי ימצאו קבר. שם בירכתי חדרו הצר ישב טריווש רוב עתותיו, ישב קרא בספרים, התהלך בהלך נפשו בחקרי מחקריו בהגיוני בת שירתו ושם כתב מאמריו ושיריו המופלאים. ובכל זאת היה כביר כחו שכלו, איתן עמדו, השקפות עיוניו חזקות ובריאות, והרגשות הנשגבי והיופי והמוסרי רעננות ועדינות, אך כבר שולח רזון במשמניו ורקב השחפת כבר אכל חצי גופו החזק והיפה מיצירתו, כנוה נאוה לנפשו היקרה. ימים ושנים שכן החכם היקר חררים במדבר בית הקברים, ואין איש מנכבדי חכמי העיר ומשכיליה יודע ומכיר אותו, עד אשר נודע שמו לאחד המיוחד שבהם הוא הגביר ר' הירש קלאצקא, אשר קראו להיות מורה לבנו יחידו מופת ילדי דורו.

הגביר הזה מגדולי המשפחות המיוחסות בישראל במדינת פולין וגאליציא. גיסו וחתנו של הגביר הצדיק המפורסם ר' שמואל ז“ל; היה תורני משכיל אוהב חכמה ויודע דעת דרך ארץ מחפצי חיי הישוב המדיני, פרנס גדול היה בקהלתנו וגבאי בדק הבית כמה שנים, ומשטר דירתו, והליכות ביתו כאחד השועים. בבוא טריווש ממעונו הצר והאנון אל בית הגביר הנאדר ביופי; בשאפו רוח צח בחדריו המרווחים החליף כח, והכבוד אשר הנחילו הגביר שהיה מכבד ומוקיר חכמים באמת, החיה רוחו הנדכא, ורבת שבעה לה נפשו שובע שמחות, בתת אדוניו את אוצר ספריו הגדול בידו, אוצר נחמד מלא כל חמדת חכמי ישראל וספרותם, מדור דור ערוך ושמור בתכלית ההדור והיופי, גם עסק הלמוד עם הבן היקיר היה לו למשיבת נפש: בימים ההם חבר את טובי שיריו וילדי רוחו, ומפרי ילדי בחירי משוררי העמים, והתחיל להעתיק מלשון אשכנזית ללה”ק את ספר קורות הכתות (געשיכטע דער זעקטען) להחכם פעטער בעער, וגם אותי העיר להעתיק קצת מפרקיו. עם רעי ומחמל נפשי זה התהלכתי ברחבה בנתיבות העיונים, הצענו איש לרעהו כל רעיון ומחשבה בהבנת נושאי הלמודים והמחקרים, ועל ידי המשא והמתן בחכמת הלשון בבאורי מקראות ומאמרי חז"ל בקורת ספרים חדשים גם ישנים במבחן ומצרף; כל פרי מלאכת עטנו התרחבו, ידיעותי עלו למעלה, התבררו והתלבנו מושגי ודיעותי. בשיחות הנעימות הנכבדות עברו לנו כמה וכמה שעות וביותר בלילות החרף בהיותו לן בביתי כל ימי המעשה, כי כבד עליו המהלך מביתו על בית הקברות אל תוך העיר מדי יום ביומו. השעות ההנה שמורות בזכרוני משמרת קדש עד היום, ומן הטובות והמאושרות נחשבו בימי חיי המעטים והרעים. על ידי ידידי זה באתי גם אנכי אל בית הגביר ר' הירש קלאצקא כי העמידני לפניו וימשוך אלי חסדו להכירני לתת לי מהלכים בביתו ולבקר באוצר ספריו.

הימים אשר התענגתי על אהבת אהובי ואוהבי ר' מרדכי טריווש מעטים ורעים, כי המחלה אשר דבקה בו הלכה הלוך וגבור מעת אל עת וכארי כן שברה כל עצמותיו, וכל יודעיו חזו בו כי עתותיו חוצצו, וטפחות נתנו ימיו, ונפלאות הביטו בו יודעיו ואוהביו מאומץ רוחו; ומשנה שברון נשבר לבם בקרבם, בראותם אותו טוב לב תמיד, מתחזק בתקוה טובה לשוב לאיתנו, מנשמת רוח האביב המחיה את כל היקום, ומחום צדקה ומרפא בכנפיה בקיץ, במקום אויר צח ונקי בשדי יער. בתוחלת נעימה כזאת נסע לעיר הקטנה וואסילישאק לשבת כל חדשי הקיץ בבית אחד מאוהבינו תורני חכם ומשכיל ר' בנימין ז“ל. האמנם היתה יד האויר הצח עליו לטובה, והכלכול הטוב אשר כלכלו איש חסדו כל ימי שבתו עמדו ביד רחבה וברוח נדיבה, רפא כמעט הריסות בריאותו; אך לא עצרו כח להשיב שבות שלומו ולדשן עצמיו כבר עששו. החרף משנת תקצ”ט הכביד אכפו עליו מהאביב אשר הסכין ליחל לחסדו, פדה נפשו מעמל בשרו ומכאוביו לאור באור חיי נצח; על יד מטתו ישבתי בבוא קצו, עיניו היו סגורות, ושפתותיו נעות, הטיתי אזני לשמוע דבריו האחרונים, הקשבתי ואשמע אומר: בידך אפקיד רוחי פדית אותי ה' אל אמת, ורוחו שב אל אביו שבשמים (כ“ד אייר תקצ”ט).

ידיד לבי המתלונן בצל שדי השאיר שירים מליצות ומאמרי חכמה הרבה בכתובים, ארבעה או חמשה מהם ראו אור בפרחי צפון ובכרמל ורובם נפוצו לכל רוח ואבד כל זכר למו, אך קצתם נאספו וחוברו לאחדים כדי כרך יפה על ידי ועל ידי גיסו, הוא ידידי הרב התורני החכם הגדול מהור“ר יהודה בעהאק, אשר אמר להדפיסו בשם “שירי מרדכי” ולא עלתה בידו. ולמען ידעו הקוראים המשכילים קצת מתכונת האיש המורם הזה אשר כציץ יצא וימל, אמרתי להעתיק דברים אחדים מן המכתב שכתבתי לידידי הרר”י בעהאק בשנת תר“ד או תר”ה כעין הקדמה לקובץ השירים ההוא; כמה לי ימים ושנים יחלתי תוחלת ממושכה כי יקום גואל לשירי ידידנו היקר החכם המשורר המופלא ר' מרדכי טריוועש אשר לא מצא לו גואל ממות עודו בעצם עלומיו, כמה כלו עיני מצפה לראות מתעודד למלט משן הזמן ירושת פליטה למרדכי ולעשות להן שם עולם תחת אשר לא זכו לשם בימי חייו המעטים הרעים, כי מגוריו הי' בסתר המדרגה והצנע לכתו בארץ מיום החלו נצניו להתפתח עד אשר נבולו, מיום הופיע עליו אור החכמה וההשכלה עד אשר חשכו עליו מאורי החיים. על כן מה שמחתי באמרך לי כי שמועה שמעת לקול זכרון גיסך ואלופך המנוח דופק על פתחי לבבך ותקם לעשות נפש לנפשו היקרה מפרי מעשיו בעולם השיר וההגיון… ולמען אחינו ורעינו המעטים אשר התענגו כמונו וכמוך על נעימות אהבתו, אותה נפשי לבוא אחריך ללקט זכרונות מקורות ימי חייו ולענדם עטרה לראש המחבר. ובפנותי כה וכה אעבור אדדה על פני תולדותיו, שבתי ראיתי כי ימי ידידנו היו כימי החבצלת בירכתי גיא צלמות פרוח תפרח לקראת קרני השמש תשגשג תעלה נצה, יבוא קדים יוביש מקורה, ישלח נצתה ובלא יומה תמלא באין רואה, ומתענג על יפיה והודה באין עוין ומקנא בגאון תפארתה. כן חלפו ועברו ימי חיי טריוועש בחגווי מגוריו הרחק מהמון אדם ותשואות קריה, שם קרא ושנה למד והגה, שר שיריו נשא משליו, הרחק ממחבבי חכמה, מאמצי כח כושל, מעודדי רוח נדכאים, הרחק גם ממשטיני החכמה הרודפים באף את כל שוחר טוב מבקש דעת, על כן לא נמצא בתולדותיו את מלחמות הרוח, ילחם כל משכיל בנתיבות חלדו מבית ומחוץ, לא נמצאו בתולדותיו רשומי המסות ינסה בהן הזמן את נפש מבקש דעת להוציא כחותיה אל הפועל לשדד ולפתח את כשרונותיה, דבר לא היה לו עם בני דורו, לא למד, ולא הורה, לא פעל, ולא עשה חדשות, ולא קרא עליו מלחמות. לא נשאר אם כן איפה לפני, כי אם לתאר תכונות נפשו באשר היתה, ולשום כה נגד אחינו תור מעלת כחותיה אשר ממקורה יצאו לאור באין עוזר ובאין מפריע, ובאמת יתר שאת לנפשות כאלה אשר כחן בקרבן ואונן בעצמת תכונתן, יוצאות לפעולת אדם, כמעין טהור יפרוץ מעם גר, על אלה אשר החנוך והלמוד היו בעוזרן אשר יד המקרים תך על שן סלע ויתנו מימיהן – והנה נפש מרדכי אשר בסוד הנפשות המקוריות תחד כבודה היתה עדינה וחזקה, רכה ומוצקה, למראה הדר הטבע תפארת שדי תרומות נעם חורש מצל הוד שחקים כי טהרו, גאון השמש במסלולה, ונגה הירח יקר הולך רגשה נפשו רגש קדש, וכל הגיוניה תהלה ליוצרה, קורא לאור עולם כל צבאות זה החיל, ובלבוש שמים קדרות ועמקים עטפו צלמות, בצאת סופה מהדרה וממזרים קרה, התעטפו עליו חרדה ופחד כיוני הגאיות, מעזוז נוראות שוכן בגבורה, על פני תבל ארצה, גם תהפוכת הזמן ומקריו אם לחסד אם לשבט הרעידו מתרי כנורה, בערב ילין בכי ולבקר רנה, ולעומת רגשותיו הרכות והעדינות, היה כח שכלו כביר ורוח מבינתו חזק ועצום. לא הלך לרוות צמאונו מבאר כרוה הזמן וההרגל, כי אם במחוקק במשענתו חפר ומצא באר מים חיים בנפשו פנימה, לא שגב כל מחקר ממנו ולא נבצרה ממנו כל מזימה, ועל פי שכלו זה – לא על פי רגשותיו – התנהלו מדותיו, כי היו מזוקקות מצורפות חזקות ומוצקות; כבוד נפשו נגלה ביתר עז כשתי שנים לפני הפרדו מאתנו וכח גופו דל מיום ליום עד כי עליו המשל נר נשמתו שואב משמן בשרו, ובהתלקח השלהבת ביצוריו עלתה כליל במקום הדשן.

טו

שלש שנים ישבתי לבטח תחת צל עמל רעיתי ומיגיע כפיה כי אכלתי, אשרי וטוב לי להיות אדון לזמני ושורר בביתי, ללמוד ככל חפץ לבי, ובימים ההם קניתי לי ידיעות בכמה וכמה למודים אשר כח בהם להאיר עיני ולהחיות גם את נפשי ונפשות בני ביתי מחיה מעט, והתבוננתי וראיתי כי לא כתורה וכמצוה אנחנו עושים לחבוק ידינו ולאכול בשר נשינו, ואף כי לקנות לנו חיי שלימות, חיי העולם הבא במחיר חיי צערן בעולם הזה. חשבתי דרכי ומצאתי, כי אם רב ומורה הוראה הקנוני מנעורי כבר טעמתי פרי עץ ההשכלה והבאשתי את ריחי בעיני התורנים, וידעתי, כי אם אחכם כבן עזאי לא ימלאו ידי לכהן בכהונת הרבנות, ואל המלמדות התבוננתי ואחז בשרי פלצות כי מלבד מה שלא ישרו דרכי החנוך והלמוד הנהוגים בישראל בימים ההם בעיני, הלא בוז וקלון מנת חלק המלמדים, באשמתם או באשמת כלל העם, אשר לא ישימו אל לבם להרים מעלת מאשרי בניהם ומגדליהם לתורה. ובהתחמץ לבבי נחמני רעי טריוועש ז“ל, ויחזקני ויעירני להיות מורה תלמוד לשון הקדש וספרותה, וכמו כן תלמוד הלשונות החיות וספרותן למוקירי חכמה ודעת, והיה שכרי שכר עמלי אתי, ופעולתי את ההשכלה לפני, ואף הקים ידידי היקר הזה את עצתו בנפשו, ולפני נסעו להתרפא, מלא את ידי לעמוד במקומו ללמוד את תלמידו המופלא בן הגביר רה”ק [= הירש קלאצקא], ובו החלותי לעבוד עבודת ההשכלה, ומאז החלותי לטעום טעם חמת צורריה.

הגביר רה“ק היה מצוין במעמד ביתו והליכותיו, בניב שפתיו במלבושיו בחנוך בנו יחידו, נכר ונודע כי רוח ההשכלה מתנוססת בו, כי שובר הוא בחומה אשר בנה ויקף הזמן וההרגל על אחינו במדינתנו, לפתוח בה חלונות ופתחים אל מחוצה לה; ובגלל הדבר הזה עוינו אותו בני עירו והביטו אחריו. פרנס גדול היה בתוכנו וגבאי דבדק הבית שוקד על תקנות הצדקות להגדיל הכנסותיהן ובנה בנינים טובים יפים ומועילים לצרכי הצבור, ועסק באמונה בהשכל ודעת שנים הרבה, וכל העם כלו נתנו צדק לפעלו ומזכירים שמו לטוב גם עד היום, וכל מעשיו הטובים והמופלאים לא הועילו להכריע את הכף לזכות נפשו, כי ככבד אבן כבד עון אהבתו את החדשות בדרך ההשכלה. ואנכי בבואי בית האיש המצוין הזה להיות מורה לבנו, העירותי עלי חמת הקנאים בעם ומלשני בסתר לפנים, נתנו עלי בקולם עתה כי בערליני אנכי. הכינוי זה נתחדש חדש מקרוב במקומותינו כשם חרפה, מעין שם מין ואפיקורס לפנים. הר”ר משה מענדעלסאן הר“ר נפתלי הירץ ווייזל ותלמידיהם מיושבי העיר ברלין, בשכר עבודתם בתרגום האשכנזי והביאור לכתבי הקדש, ובשכר למדם את העם דעת להיטיב דרכי החנוך והלמודים, היו לאלה ולקללה בגלילותינו, ושם מקומם למשל ולשנינה, כאילו יצאו לעקור את אמונת ישראל משרשה, ולהפוך את הקערה על פיה; ומדת הדין הקשה הזה, מתחו הקנאים על כל הלומדי מקרא על פי התרגומים והביאורים ההם, ודקדוק לשון הקדש וידיעתה מתוך ספריהם, וגם על מחבר שירים טור נכנס וטור יוצא. וזכורני כי גם את הגביר רה”ק אשר מאז התלחשו עליו וחשדוהו בדברים לא ידע שחרם, טבעו במטבע השם ברליני, מאז התנדב לעזור להדפסת החומשים עם תרגום אשכנזי ובאור בווארשא בשנת תקצ"ו, ושקד לאסוף חתומים ולחלק את הכרכים. אז נודע המקור הנאמן לכל מעשיו הנפתלים ומנהגיו הנלוזים בעיניהם, ונמצא הפתרון לכל החידות; בערליני הוא, ודיו, אין ישועתה לו באלהים סלה.

ואנכי צעיר לימים, עני במעשים טובים, עני בהון ועשר, בצאתי מסתר המדרגה לאור היום, ובבואי לבית רה“ק לפעולת אדם הייתי מטרה לחצי זעם הקנאים, ועלי סמכה חמתם להדאיבני להכלימני להרעימני ברצח בעצמותי. אך תומת נפשי היתה לי למשגב וימין צדקי סמכתני על כן נשאתי חרפה ואדום, שמעתי נאצות ולא נכלמתי, אחור לא נסוגתי, ומדעתי את יקר מעלת החכמים הברלינים, שנואי נפש העם בקרבנו, ועבודתם הגדולה אשר עבדו בכרם ישראל, אמרתי בנפשי כי לא גחלים חותים צוררי חורפי על ראשי, כי אם עטרות המה עונדים לי, עטרות שאינני כדאי להן ואינן הולמות אותי, ועלי החובה והמצוה לגבר חילים, ללכת בדרכיהם למלא אחריהם לחקות את מעשיהם, כפי כחי הדל והשגתי המעטה, ובוחן כליות ויודע מחשבות יעזר לי, ישלח אורו ואמתו לפני, ויורני בדרך זו אלך להועיל להשכיל, ולהיטיב לבני אחי הנבוכים כי סגר עליהם ההרגל. וחבלים נפלו לי בנעימים, כי היתה תחלת דבר עבודתי בשדה הלמוד עם הנער המופלא הסמוך לאיש המעלה בן הרה”ק, אשר עלה על בני גילו בידיעות בית רבם, בידיעות ספר ולשון פולאנית אשכנז וצרפת, ובכשרונותיו להרגשת הנעם והיופי, במליצה ושיר. וכבר שתה מבארו של ידידי טריווש ז"ל, לא נקראתי לפתח ולשדד שדה לא נעבד, ולשאת משך הזרע, כי אם לשמור ולנצור שורק נעמן, ולהשקות ערוגות מטעו.