נאום בועידה הציונית השנתית בקרלסנד [תרפ"ב]

אם כי אולי לא מלא המנדט את כל התקוות ששמו בו במשך שלש השנים האחרונות,הרי אנו יכולים לקבוע את ערכו רק כאשר נשוה אותו למצבנו המדיני לפני 25 שנים. המנדט הנהו מנוף לעבודה פוליטית חדשה, ויותר ויותר נעשה ברור הדבר שבמרכז העבודה המדינית הזאת הולכת ומתיצבת שאלת יחסינו לערביים. סיעת המפלגה שלנו הביאה לפני הקונגרס הי“ב הצהרה בדבר הפוליטיקה הערבית של ההסתדרות הציונית והשפיעה שהקונגרס יקבל אותה. ההצהרה הזאת מלאה תפקיד חשוב במו”מ הפוליטי לפני אשורו של המנדט ע"י חבר הלאומים.

אני מקוה שעמדת מנהיגינו בשאלה זו, איננה רק תוצאה של המצב הקשה שאנו נתונים בו כרגע, אלא שזאת היא העמדה הפרינציפיונית של הציוניות. אין דרך אחרת מלבד הקמת מדינה משותפת בא“י ליהודים ולערבים כעמים שווים בזכויותיהם, אך מן ההנחה הזאת מוכרחים להסיק גם מסקנות, אשר ההנהלה הציונית לא הסיקה אותן עד עתה. צעדים ידועים שנעשו ע”י ההנהלה עומדים בסתירה מוחלטת לעמדתנו. כעבור שבועות אחרי ההחלטה של הקונגרס הי“ב בשאלה זו, אי-אפשר להגיש תזכיר לממשלה האנגלית בדבר לגיון יהודי, בעיקר כאשר תזכיר זה היה משולל מראש כל תקוה להשיג את מבוקשו. עלינו היה לותר על הג’סטה הזאת. וכאשר אנו אומרים ששאיפתנו היא להשתלב לתוך חוג העמים המזרחיים, אין אנו רשאים בו בזמן להעביר ידיעה בעתונות, שבעזרתנו או ע”י תווכנו ניתן למעצמה אירופית המנדט על עם מזרחי, דבר שבלאו הכי אינו אלא הערכה מופרזת של השפעתנו בנידון זה.

עלינו גם לבקר ולבדוק את סיסמאותינו. ראינו כמה קשיים צמחו לנו מן המלים ש“א”י צריכה להיות יהודית כמו אנגליה אנגלית“. אף על פי שמאמין אנכי שגילו במלים אלה פנים שלא כהלכה ושכוונתן האמתית היא, שהאומה היהודית תוכל להתפתח בא”י באופן חפשי כשם שהאומה האנגלית מתפתחת בארצה. והוא הדין ביחס לסיסמא בדבר רוב יהודי. אין אנו רשאים לטרטר עשר פעמים ביום לתוך אזניהם של הערבים את הסיסמא בדבר רוב יהודי בא"י, בשעה שאנו רוצים לבוא לידי הסכם אתם. ועוד שורה של מסקנות כאלה יש להסיק מהצהרותיהם של ויצמן ורופין.

ז’ן פישר הוכיח בנאומו שאין לומדים אצלנו דבר מן ההיסטוריה. באשר הקו הפוליטי משנת 1917 ועד היום, היה צריך ללמד אותנו כמה נזקים כרוכים בסיסמאות מדיניות פיקטיביות, אשר אין מאחוריהן גורמים ריאליים. עלינו להתאים את תביעותינו המדיניות לאפשרויות הריאליות של התנועה הלאומית העברית. מבחינה זו אנו רואים את ההכרח לאשר את הודעת הממשלה האנגלית. אבל גבולו של אישור זה מסתיים במקום שנסגרות לפנינו האפשרויות האלמנטריות להרחבת המציאות שלנו בארץ: הכוונה היא לחוקים המגבילים את העליה. כל העמים דרשו לקבוע בחבלי הארצות המנדטוריות את הפרינצפיון של (open door ) אותה דרישה עלינו לדרוש לגבי עלית העובדים לא"י.

הועידה השנתית צריכה להטיל על האכזקוטיבה לנהל את המלחמה על שערים פתוחים של א“י בפני עלית היהודים. בעליה זו ישנה האפשרות היחידה. לעשות את הציוניות לתנועת עם, שלא היתה כזאת עד היום. ציוניות עם א”י סגורה בפני עליה יהודית אינה יכולה להיות לתנועת עם. לנטות את הגשר על פני התהום המבדילה בין העם והציוניות, – זהו התפקיד אשר העמיסה על עצמה סיעתנו, וזוהי היום השאלה המרכזית של הציוניות.

נאום בקונגרס השלשה-עשר (קרלסבר, 1923)

קונגרס נכבד! רוצה הייתי, כי הוויכוח הזה יהיה בעל תוכן רציני ולא צירוף של נאומי אספות. אנו מתכוונים לעשות סך הכל של שתי השנים, מאז הקונגרס ה-12 ועד היום, ולבחון את חיינו הציוניים במשך הזמן הזה. ברם איני יודע אם יש בקרבנו איש, שיוכל לתאר בקוים ברורים את כל אותו חוסר היחס שבין הרעיון הציוני למציאות הציונית של עכשיו, ולתת תמונה מקיפה של המצב כולו; איש אשר יוכל להראות לנו באור בהיר את מצבנו – לאמר את החורבן, הרקבון, העדר כל רעיון יוצר ופועל.

אולם מן ההכרח שייעשה בכיוון זה נסיון ראוי ויהא גם נסיון בלתי מוצלח.

כשאנחנו עושים ס“ה של השנים האחרונות, עלינו לציין נסיגה מעציבה לאחור, שהגיעה עד כדי ליקוידציה של הציוניות. לאחר השנים 1917–1918 אי אפשר היה לחשוב, כי הדרך לציוניות תהיה סוגה בשושנים, וכי אנו נוכל להגיע למטרתנו במישרים. ברור היה, כי הריאקציה בוא תבוא, כי יהיו בציוניות מצבים חמורים ומרגיזים, ואולם יחד עם זה היה ברור, כי לבסוף נדע לרכז את כוחותינו. לצערנו נוצר בציוניות הלך רוח של מבוכה, ומתפקידו של הקונגרס הי”ג למצוא את שתי הדרכים: קודם כל את הדרך לשים קץ למבוכה ולהלך הרוח השלילי, ומאידך גיסא עלינו ליצור הפרספקטיבה לעתיד, אנו מוכרחים לדעת מה יהיה בעתיד ולמצוא את הכוחות שיביאונו אל העתיד הזה. אם נשאר בלי פרספקטיבה בהירה לעתיד, לא ימלא הקונגרס הי"ג את תפקידו.

אמרתי, כי בשנתיים האחרונות הגענו לידי ליקוידציה – וכאן ניסו מצדדים שונים למחות נגד זה: אין להטיל ספק בציוניותנו, במשך הזמן האחרון עמדנו על המשמר ביחס לעבודה הציונית: ויצמן ואוסישקין אמרו לנו בנאומיהם, כי למרות הכל התקדמנו בעבודתנו. אמנם כן, התקדמנו, יצרנו עובדות חדשות, הוספנו לבנים לבנין הארץ, אולם אין זו תשובה מספקת. השיתוק הכללי בעבודתנו לא פחת על-ידי כך, ושיתוק פירושו נסיגה לאחור. נעשו צעדים קדימה, אולם לעומת המטרה הציונית והתגשמותה – התקדמות זו היא דבר פעוט, ניתנה לנו היכולת לנצל שתי שנים של עליה, והעלינו לארץ אלפים אחדים! יודעים אתם כמה עמל השקענו בעליה זו, כמה שמחנו לעליה זו, מה רבה תשומת הלב אשר הקדשנו לה וכמה מאמצים עשינו כדי להמשיך את העליה הזאת, אולם מן ההכרח להודות, כי עליתם של כמה אלפים אינה הגשמת הציוניות, ויש בתוכנו אנשים ההופכים את המצוקה הזאת לאידיאולוגיה – וזוהי הסכנה הגדולה ביותר. אמנם עלינו להסתגל אל המצב, אבל עלינו לשאוף לכך, כי נגיע לשיטות אחרות ולעליה אחרת. הוא הדבר ביחס לעבודה הישובית. נוסדים מושבי עובדים, מושיבים קבוצות בעמק, ולמרות זאת שוררת בתוכנו הכרה ברורה, כי הקצב הזה ואותו קנה המידה אינם יכולים לספק אותנו.

ואותה נסיגה לאחור ואותו צמצום-כוחות באים לידי גילוי בכל שטחי העבודה הציונית. ולא יפלא הדבר אם אנו מרגישים בקו זה גם בפוליטיקה. קל מאין כמוהו להתנפל עכשיו על האכסקוטיבה ולבוא עליה בטרוניות. אולם דבר אחד נתברר בשנתיים אלה, לאמר – כי בנין-אב למדיניות הציונית היא העבודה לבנינה של ארץ-ישראל, וכל עוד עבודה זו אינה נעשית בקצב אחר ובקנה מידה אחר, כל עוד לא נמצאו לה דרכים חדשות – יהא המצב ששרר בשנתיים האלה שורר גם להבא. גם בימי קבלת המנדט, לעת הועידה הלונדונית, נמצאה תנועתנו במצב של מצוקה ולחץ, ומהימים ההם עד כריתת החוזה עם חוסיין – היתה הפוליטיקה שלנו מעין ליקוידציה מתמידה של הציוניות.

אין אני רוצה להוסיף ולתאר את המצב. אף אתם יודעים את המצב כמוני, אבל רוצה הייתי להדגיש, כי פסקה בציוניות התביעה לפרספקטיבה אחרת. התנועה הציונית מוכרחה לכבוש דרכים חדשות. וכאן צפה השאלה בדבר השיטות של הכיוון חדש, של הדרך החדשה. הטבת המצב לא תבוא מקומבינציות ארגוניות או פוליטיות איזו שהן; לנו אין אמונה בקומבינציות. אנו מאמינים כי אין פתרון מבלעדי הפתרון הנובע מכוח מהותה של התנועה הציונית, מכוחו הפנימי של המון בית ישראל, זה הסובל ותוך כדי סבלו הוא מביא קרבן ובונה את ארץ ישראל. הפתרון הוא בריכוז כוחותיה של התנועה הציונית, במהותה וחישוף כוחותיה, כאשר חזינו זאת בקרן-היסוד. קרן-היסוד, הדבר הגדול ביותר שיצר העם היהודי בשנים האחרונות, באה לנו מתוך התנועה גופה. אין זה פוגם בעיקרו של דבר, כשמרגישים עכשיו בחסרונותיה ומצביעים על חוסר השיטה השורר בעניני הפיננסים הציוניים; אולם תוצאותיה של קרן היסוד בשנתים האחרונות הן כבירות. מיליון הפונטים שנאספו הם ערך גדול, ואף-על-פי-כן אין זה קנה מידה אחר. בשעה שהכריזה ועידת לונדון על קרן היסוד, העלתה במחשבתה את הסכום של עשרים וחמשה מיליונים, ואותו סכום לא היה מקרי כלל, כי לא יכולנו להאמין שמספר זה אינו אלא משחק ילדים ריק. לנגד עיני הועידה היה חשבון מדויק: זה היה סכום מינימלי כדי לבנות את א“י במשך חמש שנים. וכשאנו מגיעים לנקודה זו, להשואת התוצאות של קרן-היסוד לעומת הכרזת קרן-היסוד, הרי אנו מרגישים כי הפרספקטיבה בתנועתנו הולכת וכלה. ד”ר פייבל אמר כאן, שרק לצון אנו חומדים לנו מדי נכריז כי נגשים את מטרתנו על-ידי קרן-היסוד. ואני רוצה לומר, כי אין זה לעג כל עיקר, להיפך – אנו רואים כי שיטה זו היא הדרך הנכונה.

אין לי עכשיו האפשרות לדבר בפרוטרוט על עבודתנו הכספית בכללה ועל קרן היסוד בפרט. אני רוצה ברגע זה רק להראות על כך, כמה לא נכון הוא הדבר כשאומרים, כי העם היהודי לא רצה להשתתף בעבודת ההתנדבות למען קרן-היסוד. אנו מאמינים, כי המוני העם – במידה שהם לצדנו ולא נגדנו – נתנו לשירות הפעולה את כל כוחותיהם. ייתכן, כי לא נתנו הרבה כסף: התורמים היו מבין המוני העם הדלים והנצרכים, ואי-אפשר לדרוש מהם יותר מבחינה זו. אולם מן הנמנע לישב ארץ נשמה בזמן שבפעולה זו תומכים רק כוחותיהם של המוני העם הדלים והנצרכים. מן ההכרח שתבוא תכנית אחרת. וכשאין לנו עדיין כיום תכנית זו – עלינו לומר לעצמנו לכל הפחות, כי לא זו הדרך – כי חסרים אנו את הדרך הנכונה.

לתכנית החדשה נחוצה תנועה חיה ואכסוקטיבה ציונית חזקה. לצערנו, חדלה התנועה הציונית להרגיש, כי בראשה עומדת אכסקוטיבה חזקה היודעת את הדרך ומנהלת את התנועה. אין לנו הנהגה רצינית היודעת את דרכה. להיפך, אפשר היה להרגיש, כי בשעה רצינית מאד, בשעת משבר לקרן היסוד, כשצפויה היתה קטסטרופה בארץ ישראל– לא מצאנו באכסקוטיבה את מרכז המרץ, את הרצון החזק לפעולות ואת האיניציאטיבה לעבודה. אנו מכירים בערך מפעלו של נשיא ההסתדרות, אולם בתוך האכסקוטיבה גופה היה תוהו ובוהו של השקפות, שררה ערבוביה על כל תוצאותיה. ברם כדי שהציוניות תמצא את דרכה להבא – עלינו ליצור אכסקוטיבה הומוגינית. המצב הנוכחי – כשאנו עובדים את עבודתנו בתוך הרס ומפולת – הוא תוצאת מלחמת העולם וההפיכות: המצב הזה והאוירה הזאת תובעים מאתנו את ריכוז כל כוחותינו, ועלינו למצוא בקרבנו און כדי להשתרר על המצב.

נאום בקונגרס הארבעה-עשר [וינא, 1925]

זוכר אני דברים שאמר ויצמן בימי שהותו הפעם האחרונה בארץ-ישראל, בנאמו באספה פומבית בירושלים. מי יתן – אמר – ונתרחק במשך השנתים הבאות מכל פוליטיקה, הן להלכה והן למעשה. יש גרעין-אמת בדברים האלה. שכן עיקר עבודתנו – בשאלות הבנין מהבחינה הכלכלית, לאמר בשאלות ההון.

אך אל נלמד מזה כי פטורים אנו מבדוק כראוי את המצב הפוליטי. אף ההנהלה המדינית תקבל ברצון כל בקורת מהותית, שתעשה בכובד- ראש. תמים-דעה אני עם ויצמן, כי המבקרים את הפוליטיקה שלנו מחויבים לדעת את כל העכובים והמעצורים שקמו עלינו לשטננו. שאם לא כן – לא יעריכו את מצבנו במידת-היושר. ואם נשים אל לבנו, כי העבודה הפוליטית צריכה היתה להעשות במיעוט אמצעים פוליטיים, וכי התפתחותה של מדיניות העולם סותרת לפרקים את דרישותינו – נוכרח להעריך את עבודתה של ההנהלה הציונית הערכה חיובית. ברם אל נשכח, כי במשך שתי השנים שחלפו נהדפנו גם אחורנית, ובשבעה דרכים נהדפנו. די להזכיר מה שאירע בג’ניבה, את פעולתו של הדו“ח שיצא מלפני ועדת-המנדטים והשפעתו על צוררינו הפוליטיים שבכל העולם. בלתי-נכון ובלתי-מספיק הדבר, אם ההנהלה מתנצלת ומסתמכת על טעות פורמלית. אין לטשטש בהתנצלות זו את העובדה, כי עמדתנו לפני כס חבר-הלאומים היתה, לפני זמן מה לפחות, רפויה מאוד. רק איש אחד היה שם, אשר במלוא כובד ראש ואחריות כלפי ענינינו סמך ידיו על הבית הלאומי היהודי ונלחם קשה ובעוז-נפש – וזה האיש היה סיר הרברט סמואל. ומשום כך אומר אנכי, כי על הקונגרס הזה לחוות את דעתו מתוך התבוננות ושקידה על חלוף האישים שחל בממשלת א”י. אמנם הועדה הפוליטית תטפל בשאלה זו, אולם רואה אנכי חובה לעצמי להגיד, כי הישוב הא"י ימנה את שלטונו של הרברט סמואל על הפרקים הגדולים ומרובי –הערך שבפוליטיקה הציונית. לדעתי אין להצדיק את הדבר, כי אותם החוגים שנלחמו במשך חמש שנים בפוליטיקה של סמואל – מתקיפים כיום את ההנהלה הציונית…

אני נמנה על מפלגה, אשר על אף כל משבר תמכה בכוונה וביסודה של מדייניות סמואל, ובפרט בפוליטיקה שלו כלפי הערבים. ועל כן אטול רשות לעצמי להגיד היום, כי רצינו ורוצים אנחנו גם היום שמצד ההנהלה יעשה כל דבר למען החזיק בסמואל בתורת חייל-חלוץ בחזית הפוליטיקה הציונית.

גם אנחנו ידענו, כי סכנות ידועות נשקפות לנו מעמדתה של הממשלה הממונה עלינו, אך אין מתפקידנו, תפקידה של מפלגה סוציאליסטית, לעסוק בתורת-ההתנגדות לשמה. ואף בקרתנו התכופה לגבי הפעולות הכספיות והכלכליות של ההנהלה – מבוססת על הכרותינו ונסיונותינו שרכשנו לנו תוך כדי עבודתנו ההתיישבותית בארץ. ההנהלה הכספית והכלכלית של ההסתדרות הציונית היתה חסרת-אונים, ולא עלה בידה להשתלט על העליה שהלכה הלוך וגדול ועל השאלות הכרוכות בה; היא לא יכלה לכוון את הזרם. לא היה ביכלתה לנהל פוליטיקה של התיישבות מקיפה ונועזה, כי זה שנקרא בפיו של מר הלפרין: “המשחק החפשי של הכוחות” גרם בארץ-ישראל לדברים מדברים שונים, כגון עליה מרובה ויציאה מרובה ופרוליטריון של בעלי-מלאכה וסוחרים. בתנאים הקיימים כעת לא יוכל להתגשם הדבר שאנחנו רוצים בו, לאמר – ישוב ארץ-ישראלי בריא מהבחינה הכלכלית ובנוי על העבודה, בקצור – חי נושא את עצמו. כשנסתכל במה שקרה במשך השנתים שעברו – נמצא מיד כמה וכמה שאלות שבפתרונן נכשלה ההנהלה לגמרי. כמה ארך הזמן עד שההנהלה מצאה פתרון לדברים פעוטים שבפעוטים! כמה ארך הזמן עד שהספקת-הכספים הסתגלה לצרכיה של ההסתדרות הציונית!

השאלה המרכזית שבעבודתנו היא שאלת הקרקע. לפני שנים מספר, כשאנשים אחדים – הללו היו בין היושבים בספסלי-השמאל – הצביעו על התפתחות המחירים ודרשו פוליטיקה קבועה ונמרצת בעניני הקרקע; וכאשר דרש רופין, כי הקונגרס ישתמש בחברת הכשרת הישוב, כדי להשפיע על קניות-הקרקע – לא נמצא בכל הקהל איש שיבין בדבר. ועכשיו – לאן הביאונו בשטפם המים העזים? ה“תוהו-ובוהו” השורר בשוק הקרקעות הקיף את כל הארץ. נשתררה ספסרות משוללת כל יסוד כלכלי. ללא-רצון, ללא-עזרה, נסחבת בזרם המאורעות – כך עומדת ההנהלה הציונית בתוך מערבולת זו. ואם כן, למה זה לנו בכלל הנהלה כספית וכלכלית? האם כדי לקבוע הלכות כלליות בפוליטיקה הכלכלית, כאלה שהציע הלפרן, או כדי לפתור שאלות ישוביות ממשיות? והנה רק עכשיו מצאו האדונים שבהנהלה זו את המהלך החדש – הוטלה האשמה על ראשו של החקלאי העברי העובד בעצם ידיו.

ואשר לעליה הרביעית – לכו נא ושאלו, היכן מצאו האלמנטים היוצרים שבקרבה סיוע וידידות, ויגידו לכם כי בקרב העובדים – ולא בקרב הפוליטיקאים! – נשתוו האינטרסים כליל.

ד“ר הלפרן דבר על אודות שווי-המשקל של העבודה בכפר ובעיר. ברם יאמר נא מה פירושו של “שווי-משקל” זה – בזמן שנגד יהודי אחד אחד עומדים חמשה ערבים ונגד חקלאי יהודי אחד – 42 איש מתושבי-הארץ? על ההסתדרות הציונית להקדיש מתוך דעה צלולה את כוחה ואת הונה כדי ליצור בארץ-ישראל צבור **חקלאים יהודים בעלי עבודה עצמית. ** איני יודע אם יעלה בידנו להשיג שווי-משקל זה גם לאחר שנאמץ את כל כוחותינו. הד”ר רופין יכול להגיד לכם, כי אחרי עבודה בת 15 שנה ורבת עמל מצאנו את הדרך, וכי עומדים אנו באמצע העבודה לחזק את אשיותיו של הישוב החדש ולהפוך את עבודתו לעבודה אשר שכרה אתה – ואני מודה במלוא אחריותי, כי עובדה זו יש בה משום הצלחה התיישבותי מהמדרגה הראשונה, ההצלחה היחידה שזכינו לה בארץ-ישראל עד עכשיו. הד"ר סוסקין הרצה כאן באזנינו על שיטת-עגבניות קוסמית, פילוסופיה כללית של ירקות. מבחינה זו אציין כרגע רק דבר אחד: כי פוליטיקה בשל אילוזיה ופרספקטיבה בלתי-בטוחה תסור מהדרך שהלכנו בה בשנים אלו – תסתור כל כלל של עבודת התיישבות בריאה.

אגע עוד בשאלה אחת. כשנסיים את הקונגרס הזה – יהיה עלינו לקחת אתנו תכנית של ציונות רחבה. יודעים אתם, כי בשם “ציוניות רחבה”איני מתכוון לאותו היצור הפוליטי, שקבוצות אחדות בקרב הציונים משתמשים בו כדי להטיל אימה ןפחד על הבריות, כדחלולין אלה שבשדה. הנה זה בעיני פירושה של ציוניות מורחבת: כי עלינו להגיע לעבודת-התיישבות מקיפה ומתוכנת, שתקיף כל מיני סוגים מקרב העם – ובלבד שתעמוד על העיקר של עבודת ידים עצמית. אם הדברים יוסיפו ללכת כמהלכם עכשיו – תהא נשקפת לנו הסכנה, כי משקלנו היחסי בהתיישבות יפחת ואנחנו נרד למדרגת ועדת חובבי-ציון, ואפילו למטה הימנה. ונשאלת איפוא השאלה: כיצד נשתלט על זרם העליה, כדי לסול לו דרך שתתאים למטרותינו?

אני באמונה שלמה, כי לא נוכל להשיג את האמצעים הדרושים לעבודה זו אלא אם נקים את המוסדות הכספיים הגדולים. לפני שבועות אחדים אפשר היה לקרוא בעתונות מכתב-חוזר של ממשלת-אוסטרליה, שיש בו משום ענין לגבינו. הרפובליקה האוסטרלית יישבה אחרי המלחמה בחקלאות 36.000 חייל לשעבר. דבר זה עלה ב-52 מיליון לי“ש, והממשלה מודיעה, כי מסך זה תנכה 20 מיליון לי”ש בערך בתורת דמי הפסד של התיישבות.

בקונגרס האחרון – גם באספת הפלנום וגם בועדה הכספית – עוררתי את השאלה בדבר השגת אשראי גדול בשביל ההסתדרות. תכנית כזאת תוכל להבנות אך ורק על שתוף-הפעולה מצד כל הגורמים הפוליטיים והלאומיים. שימו נא אל לבכם, כי כיום הזה מתקיימת על ידי חבר-הלאומים ועדה מיוחדת לשאלות ההלואות בשביל הממשלות של מדינות-המנדטים-הרי שיש נקודות-אחיזה לפוליטיקה כספית רבת-מידה.

נאום בועידת העשרים של “הפועל הצעיר” [פתח-תקוה, תרפ"ו]

על ועידה זו לסכם את דרכי הפעולה במשך 6–8 השנים האחרונות, תקופת המציאות הא“יית החדשה. אין עוד מפלגה בארץ כהפוה”צ השומרת על דגלה זה דור שלם; היסודות העיקריים של תנועתנו קיימים מהכנוס הראשון שהיה בפתח-תקוה ועד ועידת העשרים. אבל המציאות התפתחה בינתיים, נוצרו תנאים אובייקטיביים שהביאו את המפלגה לתחום פעולה חדשה.

וייצמן אמר בישיבת הוה“פ בלונדון: “אנחנו רוצים לראות בהתגשמות הציוניות בחיי הדור הזה”. זוהי הציוניות החדשה. היא אחרת מזו שדבר עליה אחד-העם בקראו לתחית הלבבות, מתוך אמונה כי הציוניות תתגשם בימי בניו או בני בניו, כתוצאה מפרוצס היסטורי. נכנסנו לתקפות בנין ועליה. ומתוך ההתגשמות באנו לגידול עצום של תנועת הפועלים בא”י, זו הנושאת את ההתגשמות הציוניות. הדבר מטביע על התנועה חותם מיוחד. החברים שהשתתפו בועידות הפוה"צ בזמן שהמפלגה הקיפה מאות ספורות, כשכל החברים היו מרוכזים בסביבה אחת ובעבודה אחת – יוכלו להעריך את המרחק. תנועת הפועלים הסתעפה למקצועות עבודה רבים ושונים.

והישוב העברי בכללו התחיל לגלות פרצוף של “חברה נורמלית” – אולי נורמילת רק למראית עין, באשר האינטרסים ונגודי האינטרסים שנוצרו כאן הם אולי מדומים. אבל נוצרו שדרות החיות חיים צבוריים נבדלים ודרגת חייהן שונה והמרחק ביניהן הולך ורב.

לכך עלינו להוסיף את השנויים שחלו במציאות הכלכלית בארץ: עבודת ההון הבין-לאומי – והבטחת העבודה העברית במפעליו; הטמפו החדש שהוכנס על ידינו אנו להתלכדות התנועה הערבית בארץ; יצירת הסתדרות הפועלים הכללית, הנושאת את התפקידים שנשאו קודם המפלגות וינקו מהם את חיותן.

מה היתה התשובה מצד תנועת הפועלים שמחוצה לנו לגבי המציאות החדשה הזאת? – הריאקציה היתה משולשת:

א. תנועת האיחוד, זו שפירושה רכוז הכוחות להגשמת תפקידינו בבנין הארץ. על-ידי תנועת האיחוד נוצרה המפלגה השניה, אחדות העבודה, שגדלה באופן יוצא מן הכלל ונעשתה גורם מכריע בתנועת הפועלים.

ב. הריאקציה של “אחדות העבודה” עצמה: נכנסו רבבות פועלים, נפתחו אפקים, נתגלו אפשרויות חדשות, קמה השאלה – איך לשלוט במצב, איך להשליט מצפון צבורי ולנטוע הכרה פוליטית. אחה“ע, אשר מלאה את התפקיד ההיסטורי הזה במשך השנים האלה, מצאה דרך לרכז את צבור הפועלים העצום במשך שנות המעבר למציאות חדשה, והיא עשתה זאת בשני כוונים: ראשית – הזדהות המוחלטת של המפלגה עם ההסתדרות. מכאן בא במחנה ההוא קצור-חזית יוצא מהכלל. כל הכוחות רוכזו. שנית – כדי להשתלט על המציאות ולהתגבר על האנרכיה המסוכנת, הם הקיפו באידיאולוגיה שלהם כל גרעיני המחשבה שעלולים היו להתעורר במחנה הפועלים החדש. כאן נוצרה הסכנה של אופורטוניזם בלתי מוגבל. אופורטוניזם זה כינס תחת כפה אחת יסודות שונים בתכלית: את העולה החלוץ ואת החבר שראה באחה”ע רק טרייד-יוניון גדול. על-ידי טשטוש פסיכולוגי ואידיאולוגי, בלתי מוגבל כמעט, אפשר היה למלא את התפקיד, אבל דמותה הרעיונית של תנועת הפועלים טושטשה.

המפלגה שלנו הותעתה על-ידי המציאות החדשה ולא נתנה את התשובה. היום נוכל להגיד

זאת בגלוי. המפלגה נכנסה לתקופה של התאבקות והתרוצצות פנימית הכרוכה במכאובים. תקופת מעבר זו נתנה אותותיה בחברים רבים. אך משבר פנימי זה הוא משבר של גידול במפלגה – התאמת הפוה“צ לתנאי המציאות הא”יית החדשה.

היסודות העמוקים והמקוריים של המפלגה נשארו, ברם צריך היה למצוא הסינתיזה בינם ובין המציאות שנשתנתה.

נשארה ההבנה היסודית של הפוה“צ – שבעם ישראל צריכה להתהוות תנועה שתעריך את המציאות היהודית כמו שהיא; ההבנה, כי אין אנו יכולים להשען על דוקטרינות מוכנות ושאולות מחוץ, ליצור מתוכן שולחן-ערוך שיורה לנו דרך; ההכרה כי תנועת הפועלים שלנו והפוה”צ בתורת נושא דגלה אינה יכולה להעלים עין מהתוכן החנוכי של הציוניות; כי אותם שלשים האלף שבארץ אינם אלא גרעין ועלינו להפוך רבבות ומאות אלף יהודים לפועלים בא"י, וכי מפעל חנוכי זה דורש אנרגיה עצומה שאין משלה; ההכרה כי החלוציות לא תסתיים עם ההתיישבות, אלא היא מפעל ממושך. כל היסודות האלה נשתמרו.

מבחינת ההתאמה למציאות החדשה היו שלש השנים האחרונות כמכריעות. בשנים אלו חלו חליפות ותמורות רבות, עליות וירידות. תקופת יציאה, עליה גדולה ושוב יציאה. היה הרגע המזהיר של פתיחת האוניברסיטה. היה נחשול פרטי של חטיפת קרקע והריאקציה שבאה אחריו.

היו רגעים של התגבשות כוחות, כשנדמה היה כי אפשר לחשוב גם על איחוד פוליטי בתנועת הפועלים. הועד המרכזי שטפל בזה עשה את הדבר מתוך הכרה, כי 80 אחוזים של תנועת העבודה בא"י מאוחדים בשאיפותיהם היסודיות. אמרנו – נראה אם גם הדרכים מאוחדות. אולם נתברר שהדרכים אינן משותפות.

התאמצנו לא לחדש את המפלגה כתכלית עצמית, ולא להשתמש בחידוד היחסים לשמם. הוטל עלינו לעכל ולגבש מחנה חדש בקרבנו. נוסף לנו דור צערי, חניך הציוניות שלאחרי המלחמה. פרוצס העכול שלנו פגר בהשואה להתרחבות תנועת הפועלים. נוספו לנו זרמים חדשים. נפתח סגור רוסיה – ופתיחה ארעית זו השפיעה עלינו שפע כוחות צעירים. שוב נתון לבנו אל מאות ואלפים של חברינו הרוסים הנמצאים בתנאים קשים ללא נשוא. אנו מצפים אליהם שיבואו וימלאו את שורותינו. במבנה הפנימי של המפלגה חל שנוי: הטפוס של חבר מתיישב נעשה רגיל בתוכנו. אף זה כאילו בא מאליו, ברם אין זה זמן רב שיש בפוה"צ חברים השקועים ומסוגרים בפנותיהם – בתוקף הצווי הציוני. התיישבות הפועלים התרחבה וחברינו נמצאים בתוכה למאות. ישנה סכנה שהפועל הצעיר ישאר ללא הדרכה מצד שני כוחות יקרים, נושאי מסורתנו, נשארים מנותקים ומסוגרים בד' אמות. מתוך התפתחות דברים זו באנו לידי הכרה, כי החזית שלנו ארוכה מדי, או שהכוחות אינם מספיקים למלוי כל התפקידים – לתת מדריכים לתנועה הצעירה, לנטוע את מסורת התנועה ברחבי מחנה הפועלים. יש רגעים שאנו עובדים מתוך הרגשה, כי הכוחות הפזורים בחזית זו הם דלילים.

אחד ממרכזי החזית הארוכה הוא בהסתדרות העובדים הכללית. את תנועת הפועלים הא“יית ראינו מראשיתה כנושאת הנאמנה של הציוניות. מעולם לא היתה בעינינו כטרייד-יוניון, ויהי גדול ומאורגן היטב, אלא כחבר האנשם בעם שלקח על עצמו, מרצונו, את כל האחריות להגשמת הציוניות. בהסתדרות לא ראינו מכשיר מכני, אלא מכשיר שיצרה לעצמה תנועת הפועלים למלוי תפקידה. כזאת היתה הערכת ההסתדרות אצל כל חבר של הפוה”צ. ובהערכה כזו הלכו חברינו לועידת ההסתדרות בחיפה. מאז נושא הפוה"צ באחריות ההסתדרות, בימים קשים ובימי רוחה. הוא שמר על עבודת ההסתדרות, על אחריותה ועל חוקתה – לא פחות מאיזה חלק אחר.

כיום פעולת ההסתדרות אינה מרוכזת בשטח המשקי. המשק העצמי שלנו בכלל אינו עומד במרכז הכלכלה הא“ית. היו ימים שחשבו כי סו”ב יהיה הקבלן היחיד בא“י לבנין, וכי התיישבותנו תהיה מרכז הכובד בכל התפתחותה הכלכלית של א”י, אבל כיום המציאות היא אחרת, משקל מוסדותינו הוא יחסי. ופעולת ההסתדרות הסתעפה משום זה גם לחזיות אחרות. כזאת היא הפעולה הארגונית המקצועית בערים. גם בשטח זה צצו המון שאלות לגבי המפלגה, התחיל פרוצס של התאמת המפלגה לצרכי העבודה בערים.

וכאן אחת השאלות המכריעות – הארגון המשותף, שאלה רצינית וחמורה, שלרגליה עלול להשתנות הפרצוף החברתי הפוליטי של תנועת הפועלים בארץ. אנחנו לא העלמנו עין מהסבות שהביאו לידי אידיאולוגיה בדבר ארגון משותף. עם צעדיו הראשונים נתקל הפוה“צ בשאלת העבודה הזולה. ידענו כי יחסנו לערבים – החיים אתנו יחד במסגרת ארץ אחת וכן יחיו אתנו לעולם ועד – צריכים לקבל בטוי בחיים הכלכליים. שתוף הכוחות בין היהודים והערבים, ודוקא בשטח הכלכלי, הוא אחד החיובים הגדולים שאנו יכולים להצביע עליהם בחוץ. אבל פקפקנו בדבר, אם בדרך הארגון המשותף יש משום פתרון השאלה; כי אם לא כך – הרי הסכנה הלאומית – התחדדות היחסים בין פועלי שני העמים – מכריעה במשקלה לעומת הסכויים המדומים להצלחה. חשבנו, כי כל זמן שרמת החיים של הפעל העברי נקבעת לא על-ידי תנאי הארץ כשלעצמם אלא על-ידי הכנסת הון מן החוץ – לאמר, כל זמן שאין הפועל העברי שולט בשוק העבודה בהיקף ארצי – עד הזמן ההוא אין א”מ יכול להביא לידי תוצאות חיוביות.

עלינוה לשמור על ההתפתחות האבטונומית של תנועת הפועלים העברית, עלינו לקדם בברכה גם את ההתפתחות האבטונומית של הסתדרות הפועלים במשק הערבי. אם יתברר, שיש אפשרות לפתור שאלות בשתוף – נוכל לעשות זאת. כיום יש רק שטח אחד, עבודה ממשלתית ברכבת, שבו קיים ארגון משותף ויכול להתקיים רק מטעם אחד – יען הממשלה הורידה בשטח זה את רמת חייו של הפועל העברי עד לזו של הפועל הערבי.

בשטח הפעולה התרבותית בהסתדרות נתגלו יצירות חשובות. נוצר “דבר”, המכשיר הפוליטי ממדרגה ראשונה. התפתחה תנועת הנוער העובד, שאנו עוקבים אותה בדאגה ובחרדה. בשבילנו עומדת קודם כל שאלת הנוער בכללו, נוער בתי הספר למיניהם. כווננו ברור: לנטוע בלב בני הנוער את הכרת התפקידים הלאומיים ההיסטוריים שלנו. אם נחנך את הנוער להיות טרייד-יוניוניסטים או חברים למפלגה, נוותר על האקטיב שלנו החשוב ביותר. עבודתנו אינה נתונה סו"ס במסגרת של דור אחר. גורלנו יחתך על-ידי הדור ההולך ובא. מגמה זו רצינו להכניס בעבודה התרבותית בקרב הנוער העובד ובפעולה התרבותית בהסתדרות בכלל. שורש הפעולה התרבותית של הועלים בכל העולם היה הרצון להשתתף ביצירה התרבותית הכללית של הלאום. אנחנו נלחמנו בכל הסימנים של שיטת התרבות המעמדית, “פרוליטקולט”, שהתבלטו פה ושם.

הפעולה התרבותית בארץ המשך לה בחוץ לארץ. נלחמנו על כווננו התרבותי בברית הנוער ובועידת החלוץ. אם נכשיר את החלוץ בחו"ל רק לחקלאות, יבוא לארץ וימצא את החקלאות סגורה לפניו: העיר על מציאותה המרה תבלע אותו, ותנועת החלוץ יכלה ליהפך כאן ליסוד בלתי-חלוצי.

זוהי החזית הארוכה. על המפלגה להיות גוף הרוצה לכוון את החיים. אין אנו רוצים להסגר, להיות טהורים מבפנים; אנו רוצים לכוון את בנין הארץ והתנועה הציונית. אנו צמאים לחיים וליצירה שבחיים.

נאום בועידה השלישית של הסתדרות העובדים

[תל-אביב, 1927]

עיני הציוניות מוסבות היום לועידה הזאת, כי ועידתנו עברה את גבול הצבור שלנו נועשתה מאורע פוליטי מכריע בתנועה הציונית של היום, אמנם עלינו לדעת, כי בין העינים המופנות אלינו – רבות גם כאלה שהשנאה מנצנצת בהן, וכל מלה ומלה של בקורת עצמיחת, שנאמרה ושתאמר מעל הבמה הזאת, תהפך מחר לכלי-זין פוליטי במלחמה נגד תנועת הפועלים. אולם לדידי לא זה הדבר המכריע שיש לנו מתנגדים פוליטיים; כי תנועתנו לא היתה תופשת מקום מרכזי בציוניות אלמלא היו קמים לה מתנגדים. הדבר המכריע הוא בזה, שאם תגבר ההתנגדות אלינו בתוך הציוניות – יתגברו בה כוחות בלתי פרודוקטיביים שאין מהם תקוה לבנין. על כן מסוכנת התנגדות זו יותר משאנו חושבים. מה שראיתי באמריקה שימש לי הוכחה אחרונה מבחינה זו. הציוניות האמריקנית הרי היא שנלחמת, כביכול, בעד efficiency (כשרון מעשי), בעד שיטת כלכלה בריאה והנה ראיתי את מוסדותיהם הכלכליים ואת בריאותם ואת התמסרות עובדיהם ומסירות הנפש שלהם!

אולם דוקא מפני כך, מפני שהאחריות תהא עלינו גם בעתיד, על אף כל אפיזודות ריאקציוניות בהסתדרות הציונית, עלינו לשקול מתוך בקורת ללא רחמים את מעשי עצמנו. אני יודע שיש בתוך הצבור כוחות המוכנים לדוג במים המרים של מצבנו האיום. וחוששני, שאפילו בועידה ימצאו כאלה. אך גם מזה אין לפחוד – כל זמן שצבור הפועלים עומד על האמת שלו. רק בשעה שתשתתק הבקורת ותשתלט שביעת הרצון האדמיניסטרטיבית – נתן לגורמים ליקוידאטוריים להרים ראש על חשבון הפחד שאנו פוחדים להגיד את האמת.

אגיד דברים אחדים להסברת שיטתי ושיטת “הפועל הצעיר” כולו.

קודם כל– שיטת המשק. ההסתדרות לקחה עליה תפקיד שהוא יחיד באפיו ובגדלו בכל תנועת הפועלים העולמית. אמרנו, כי לא נסתפק בהקמת מועצות עירוניות בלבד לשם הגנת האינטרסים המקצועיים, וקבלנו עלינו אחריות להתיישבות העובדים בכלל. הקימונו והרחבנו את הפעולה המשקית. שם השיטה שעל פיה עבדנו – אינו חשוב. פעם כניתיה בשם: כלכלה הירואית. תוכן השיטה היה לקוי משני פנים: א) פעולתו של כל מוסד ממוסדותינו לא היתה מכוונת לתכלית הכלכלית שלו, אלא התפוררה לתכליות צדדיות; ב) לא ידענו את סוד ההגבלה המשקית, שבה תלוי גורל ההצלחה הכלכלית, ובזה סיכנו את הציוניות שאנו אחראים להגשמתה. העמסנו על כל מוסד את בנין כל הבית הלאומי.

אהיה אחרון לשלול את ערך ההכרה העצמית, ההרגשה לגבי עתיד המפעל. אך הפעולה הממשית תצליח רק כשתעשה לשמה. מעידה על כך התפתחותם של משקינו. מתוך טשטוש התכלית הכלכלית של המשק העמדנו לפעמים את כל בנין הפעולה המשקית שלנו – בראשו למטה. הפכנו את המשביר לבנק המוציא בנקנוטים, או בנק-הפועלים לחברת-השקעות במפעלים שלא נחקרו עדיין, את המשקים החקלאיים למרכז קליטת עליה, את סולל-בונה לבי"ס להכשרת פועלים במקצועות שונים. ואף-על-פי שכל התכליות הללו טובות ונכונות, – הן הורסות את קיומו של כל מוסד כשהוא לעצמו. התרחבות כזו היא השליה, ורק לזמן קצר, כי במהרה נהפכת ההתרחבות לכשלון. יש דורשים עכשיו להקים את סולל-בונה מחדש. אילו ידע סולל-בונה את גבולותיו ולא היה שואל להתרחבות בלתי מוגבלת, היה גדל לאט לאט והיה ממלא את תפקידו. ולא רק זה בלבד שהגבולות טושטשו בין המוסדות. היה גם חוסר ידיעה מוחלט בדבר גבולות האפשרות. אמרו לנו: שיטת הצמצום נכונה אולי במשק נורמלי, אך לא בתחום של פעולות התיישבות. יש כאן טעות יסודית. לפי מבנהו הפנימי שונה משק התיישבות ממשק רגיל. בנק לאומי נורמלי, למשל, צובר חסכונות ועל פי אלה הוא נותן הלואות, בעד שהבנק להתיישבות צריך הלמציא כסדר קפיטלים מן החוץ. אך אל תאמרו, כי בנק להתיישבות אינו צריך לשמור על גבולותיו, בגדר התאמת האקטיב והפסיב, על ידי כך אתם מכשילים את הבנק, וכם גם הכשלנו את פעולותינו. מי שחושב, כי בחברה סוציאליסטית מושלמת לא יצטרכו המוסדות המשקיים לשאת את עצמם – אינו אלא טועה. העמסה יתירה ועבירה על הגבול – זה היה החטא הכללי לאורך כל החזית.

ועכשיו לשיטת השלטון. אבדיל בין שיטת השלטון כלפי חוץ ושיטת השלטון כלפי פנים.

כלפי פנים היתה לנו שיטת “כאילו” – כאילו התגשם כבר הדבר שאנו רוצים בו. כולנו מודים, כי 22000 החברים אשר בהסתדרות אינם אלא גרעין המעמד שאנו רוצלים לראות בארץ. גם ההתאחדות האזרחית הלאומית יחד עם התאחדות בעלי התעשיה – אינן עוד אותה בורגנות איומה שבה רוצים להפחיד אותנו. כשהגיעה ההסתדרות לפעולה – חשבה כאילו שלטון הפועלים הוא כבר דבר העומד על הפרק. קפצנו קדיהמ קפיצת דרך של 50 שנה. אני אומר גם לשמאל: 22000 בחור מישראל אינם עדיין מעמד הפועלים המסמל את המהפכה הסוציאלית בארץ החול והטרשים והפלח העני. פוליטיקה כזו היתה טבועה בשיטת השלטון של ההסתדרות. הנה, למשל, חוקת העבודה שהוצעה לפני שניתים, בעצם הגאות של העליה – בימי האילוזיה של העליה הרביעית, של כוח ההסתדרות והכרתה הפוליטית. מובן מאליו שאנו מעונינים תמיד, כי במקום אנרכיה יקום סדר ומשטר בתנאי העבודה. כל צבור פועלים פרוגרסיבי שואף לכך, על אחת כמה וכמה צבור הפועלים בארץ של עליה והתיישבות, כשענפי המשק הצעירים זקוקים לשמירה ולמשמעת צבורית. אותה שעה צריכה היתה ההסתדרות להסכים לחוקת עבודה – כשהיתה חזקה. ברם ההסתדרות לא הבינה כי טוב יותר שהעול יוטל על כל כוחות הישוב. פחדנו מפני הפחתת השלטון המדומה.

פרק כאוב ומיוחד הוא פרק החינוך הניתן לחלוץ בחו“ל. באחת הועידות של החלוץ בגרמניה הציע בחור אחד להוביל את החלוצים לפרברים הפרוליטריים של ברלין, כדי שיראו בעיניהם חיי פועל מנוצל. באותו מעמד עניתי ואמרתי, כי זוהי אולי שיטת חנוך טובה לגבי הילד הגרמני, לאמר שיראו לו לדעת, כי יש בברלין שתי אומות: ברלין של מותרות וברלין שחורה ועניה. אולם בשביל א”י לא יצלח חנוך זה. בא“י רואה הפועל את עצמו לא פרוליטארי מנוצל, אלא נושא ההתיישבות. ואז באה קריאה מפסקת מצד אחד מחברי עין-חרוד, העובדים ב”החלוץ": בכל ארץ שבה הפועל שולט – הפסיכולוגיה היא כזו. וכאן הטעות הטראגית: כיונו את שיטת החנוך לפסיכולוגיה של שלטון הפועלים.

אין אני מתפלא על פוע"צ שצעקו בפתיחת הועידה בשל הדגל הלאומי. הללו, כמדוני, הם מרכסיסטים, ובכל זאת אינם רוצים להודות כי בקרב כל העמים שלא הגיעו להגדרה עצמית מלאה, וגם במדינות הצעירות שלא נתבססו עדיין – תנועת הפועלים הסוציאליסטית היא גם התנועה הלאומית. כמו כן אין הללו רוצים לזכור, כי למען הדגל הזה נלחמים כיום מאות ואלפים מחברינו ברוסיה. ברם אם הדגל העברי הוא סמל ולא דבר שטחי – לא בהיסח הדעת ולא בגניבה צריך היה להופיע דגל זה בועידה. האם מקומו בועידה אינו מובטח כשם שהלאומיות מובטחת בלב הפועל? וכל זה – מפני שחינכו את חברינו ברעיון-בוסר של שלטון פועלים ובתפיסה בלתי נכונה לגבי מציאותנו בארץ.

נאום בקונגרס החמשה-עשר

[בזל, 1927]

שמענו את הדו"ח הפוליטי של הנשיא. מי שהקשיב בתשומת-לב – קלט בהערצה את הנעימה של השיטה הפוליטית הקרויה: המסורת הפוליטת של ההסתדרות הציונית. ברם מעבר מזה שמענו, כי הרבה מהמתרחש על השטח הפוליטי לא נתרחש כרצוננו. וכי האכסקוטיבה מוכנה למלא את הפגימות שבחזית הפוליטית.

בזמן האחרון נהגה האופוזיציה הפוליטית לצאת ולהכריז – למראה כל הצלחה פוליטת של האכסקוטיבה – כי היא, האופוזיציה, נבאה לכך משכבר. יש בזה קצת מרמה. הרי האופוזיציה דרשה לא עבודה פוליטית סתם, כי אם תמורה יסודית של השיטה הפוליטית, והתמורה הזאת פירושה: לא פוליטיקה של אימון, לא פוליטיקה של שיתוף-פעולה – כי אם פוליטיקה של התקפה. מחובתנו להדגיש דוקא כיום, כי אין לנו כל יסוד לשנות מיסודה את שיטתנו הפוליטית.

נעשו הרבה דברים רבי חשיבות וחיוב. ענין נכבד הוא יצירת המועדון הפרלמנטרי בין-הסיעתי בבית-הנבחרים הבריטי, שתעודתו לסייע לפוליטיקה הציונית בבית התחתון. כל העוקב את הפוליטיקה שלנו בבית הנבחרים הבריטי יבין, כי התאגדות זו חשובה לנו לאין ערוך.

עמדתנו נתבצרה, כפי שהזכיר גם הנשיא וייצמן, לרגל המו“מ עם חבר-הלאומים. ברצון עודה בתוצאה החיובית של פעולת האכסקוטיבה בהקמת הליגות למען א”י בגרמניה, איטליה, הונגריה. כל אלה הם נסיונות להמשיך את קו הפוליטיקה ההרצלאית ולכבוש את לב העולם לציוניות.

בניגוד לאלה נעוצה כמקודם חולשת מעמדנו הפוליטי ביחסה של האדמיניסטרציה האי“ת. פרובלימה זו עדינה למדי. אדמיניסטרציה קולוניאלית-בריטית, הפטורה מבקורת ממשית מצד דעת הקהל – שולטת בארץ העומדת בפני פרובלימות חמורות מאד. צריך לקבוע, כי, האדמיניסטרציה הא”ית לא מלאה תמיד את חובתה מבחינת בנין הבית הלאומי ליהודים. אחת הדוגמאות לכך – החוזה המסחרי עם סוריה.

אשר לפוליטיקה הכלכלית, יש תמיד לגולל מחדש את שאלת המסים ולדרוש ולחזור ולדרוש כי המתיישבים יהיו פטורים ממסים. הכרתי היא, כי לא התקדמנו מבחינה זו אף פסיעה קלה, כי בשטח הפוליטיקה הכלכלית לא התנהלה עבודה פוליטית ושיטתית הראויה לשמה מצד האכסקוטיבה, לא בלונדון ולא בירושלים.

ועכשיו כלפי חוץ. חזיתנו המדינית ארוכה מכפי כוחותינו. כל העוסק בפוליטיקה יהודית או ציונית – עוסק מימלא בפוליטקה עולמית, ותפקיד חמור הוא לעמוד בחזית העולמית במעט הכוחות העומדים לרשותנו. ובכל זאת עלינו להצביע על הפגימות. אחת מהן – מעמדנו בבירת ארצות הברית. אמנם הדו"ח של האכסקוטיבה מספר על שתי קבלות הפנים שנערכו שם לנשיא הסתדרותנו. אולם קשה להניח, כי ביצרנו לנו עמדה פוליטית תקיפה בואשינגטון, בעוד שמבחינה פוליטית-עולמית זהו אחד מענינינו החיוניים. על הקונגרס ליעץ לאכסקוטיבה כי תקדיש לכך תשומת לב רצינית.

תפקידי כאן אינו מצטמצם בבקורת לגבי האכסקוטיבה בלבד. במשך השנים האחרונות הולכת המשמעת הפוליטית-חיצונית של הציונים ומתמוטטת במהירות רבה. לפנינו חזיון הדורש תשומת לב רצינית. הננו מפלגה לוחמת, הנלחמת על כבוש כוח מדיני. ידוע מאמרו של ביסמרק: כל מדינה חייבת לשלם קנס חלף כל שמשת-חלון שנופצה בידי עתונאיה. בשנים האחרונות מתגלע בעתונות העולמית, ביחוד בעתונות הבלתי יהודית, ויכוח על הפליטיקה שלנו שיש בו פועלת הרס. המענין בדבר, כי אלה המתימרים בקונגרסים להיות היורשים היחידם של המסורת הפוליטית ההרצלאית ושקצרה ידם מליצור אופוזיציה תקיפה – הם המוציאים את מלחמותינו הפוליטיות הפנימיות לשוקו של עולם.

נהיה מבפנים קרובים למדינת-היהודים כאות-נפשנו, אולם כלפי חוץ עלינו להיות מאוחדים כמפלגה אחת הלוחמת את מלחמתה הקשה. וטובתה של הציוניות תובעת את אחדות משמעתנו הפוליטית כלפי חוץ.

בטרם אגע בשאלות הא“יות, נעיף עין לפני ולפנים של תנועתנו. ליד השפעות-ההרס, המרסקות את משמעתנו כלפי-חוץ, קיימות מגמות כאלה גם בקרב התנועה הציונית. אמרתי פעם, כי תנועתנו מעוררת לעתים את הרושם, כאילו נמצאים אנו בסין, מקום שכל גנרל נאבק במשנהו. תנועתנו לא תוכל להמשיך במצב זה לימים רבים. מה הם התותחים שלנו? נגיד, למשל, “הדסה”. בתוך אמריקה זו בת 4 מילילון יהודים, שפני תנועת הציונים אינם מזהירים שם לפעמים ביותר, “הדסה” היא כיום עמדה חיובית גדולה של הציוניות, זוהי החטיבה הציונית הפעילה ביותר באמריקה. ובכל זאת לא אבין בשלמה רואה וייצמן “חובה נעימה” לעצמו להמליץ לפנינו על החוזה שבין האכסקוטיבה ובין “הדסה”. מבין הייתי אילו דיבר על חובה קשה שכפתה עליו “הדסה” – אולם מניין כאן “חובה נעימה”? מצב-הענינים הוא במקרה זה ברור למדי. מוסד שהיה עד כה מעורה בפעולתנו הא”ית – הולך ונעקר מתוך סמכותה של ההנהלה הציונית בתוקף חוזה ההתבדלות. אני רואה בזה אחד הסימנים הרעים ההולכים ומתגלים בא“י משכבר. אני מאמין, כי לא אחרנו עוד את המועד להגיד ל”הדסה" – עם כל הוליאליות שלנו לגבי הסתדרות זו – כי הסימנים האלה מעוררים דאגה קשה מאד. אנו רואים כאן נסיון להפריד את יהודי אמריקה מכל הפעולה הישובית; זוהי דוגמא “סינית” מסוכנת.

ויש עוד דוגמאות אחרות. עדיין לא נמצאה הדרך לפעולה משותפת בין הקרן-הקיימת וקרן-היסוד ובין ההנהלה הציונית, כדי לשלב את שלשתם במערכה כלכלית מאוחדת. והוא הדין בחברות לקנית-קרקעות. לא התפלאתי איפוא לשמוע, כי ז’בוטינסקי אומר ליסד קרן מיוחדת, “קרן החלוץ”, שכן זקוק הוא לקרן מיוחדת למען יחשב אף הוא לגנרל כהלכה!

ועוד מלה אחת על המצב הפנימי בתנועה הציונית. ההתקפה הרוחנית של הציוניות על עם-ישראל, המלחמה הרעיונית של הציוניות לשם כבוש-הלבבות ביהדות – חדלה כמעט בכל הארצות. והיא חדלה לפני היות הסוכנות המורחבת ובלי כל קשר עמה. פסקה הפלוגתא עם קבוצות המתנגדים, עם האדוקים שלנו שונאי-הלאומיות ועם הזרמים הקומוניסטיים המושכים בחבליהם את הטובים שבנוער היהודי. הגענו למצב אבסורדי, הציוניות התפצלה על בסיס הפוליטיקה הגלותית והמחלוקת הפרלמנטרית, ונתפלגה למפלגות פוליטיות. ברם יש בכך משום קפיצת-מות, בבואנו להתקשר עם מפלגות שונות שמחוץ לציוניות, אפילו עם “אגודת ישראל” – בזמן שבשטח הפעולות הציוניות האמיתיות אין אנחנו, בתורת חברי התנועה הציונית, יכולים הלסב אתם לשולחן אחד. חייבים אנו ליצור בכל מדינה ומדינה הסתדרות ציונית בין-מפלגתית, כדמותה וכצלמה של ההסתדרות הציונית העולמית. בזה נלכד את המרץ הגנוז ואת האנרגיה הרוחנית של הציונים מכל הזרמים, תוך כי שמירה על האבטונומיה של הקבוצות המיוחדות.

ועכשיו לשאלות ארץ-ישראל. הפעולה הציונית בא"י עמדה עם גמר-המלחמה בפני בעיה קשה: יצרנו תנאים פוליטיים, אשר קרעו לנו פתח לעבודה גדולה, והוכרחנו לומר: או שניצור מכשירי הון מודרניים גדולים, אשר יאפשרו לנו מפלע התיישבות מודרני ושגיא-כוח – או שנוכרח לבוא לידי פרוצס קשה של הסתגלות. תולדות הציוניות שלאחרי המלחמה הן תולדות ההסתגלות הקשה הזאת. זכורני, כי ב-1920 בא אוסישקין אל הועידה הלונדונית ודרש תקציב של 4 מיליונים בתורת תקציב מנימלי. סבור אני גם כיום, כי הוא צדק אז לפחות בשלשת-רבעים. אולם כשהוברר ב-1921 ו-1922 כי, קרן-היסוד לא תוכל להיות המכשיר ליצירת התקציב הגדול הזה – באנו לכלל-הכרה, כי יצירת המכשירים הכספיים היא הפרובלימה המרכזית שלנו. מני אז עומדת לפנינו שאלת-המלוה. מני אז מבצבצות תכניות, הנוטות ביותר לצד הפוליטי של הדבר מאשר לצד הלאומי-כללי. כן, למשל, התכנית אשר אני עצמי הצעתי לקונגרס לפני שנתים ימים.

אמרתי בקונגרס הקודם כי מלוה גדול אינו ענין כספי-כלכלי גרידא, אלא ענין פוליטי ממדרגה ראשונה. והוא לא יתגשם אם לא נשקיע בו את כל כוחותינו הפוליטיים. מאז כן אני מאמין גם עתה, כי אם נעבוד שנתים או שלש שנים אצל הממשלה ובחבר הלאומים ושאר המוסדות הבאים בחשבון, ואם תעלינה הכנסות הקרנות הלאומיות – נצליח ליצור הלך-רוח לטובת המלוה.

והנה הפעולה הפוליטית הזאת של האכסקוטיבה הוזנחה לגמרי במשך השנתים האחרונות. להיפך, המעשה הממשי היחיד שלה בבחינה זו הוא גם מיוחד במינו. בלונדון כונסה ועידה של גדולי-המומחים בעניני-הכספים מכל קצוי-תבל. אולם בועידה כתבו וחתמו על החלטה מפורשת, כי ההסתדרות הציונית אינה מסוגלה לפוליטיקה של מלוה. משום העדר בסיס לאשראי. דומני, כי המקרה זה עומד יחיד ומיוחד בתולדות הפיננסים. ידנתי אמנם מקרים. שממשלות חלושות ותשושות מבחינת אשראי מזמנות מומחים לעניני כספים כדי להשיאם שיבואו על החתום תחת תכניותיהן הכספיות. אולם היתכן כי תבוא ממשלה חלשה להזעיק אליה ועדת-מומחים, שמתפקידה לרשום לממשלה זו תעודה בדבר אפס-כשרונה מבחינת אשראי? במעשה כזה אין לראות צעד לקראת פתרון חיובי של שאלת-המלוה.

ובהזדמנות זו – מלה אחת על ועדת המומחים. רחוקה ממני הכוונה להקדים את פסק-דינה של ועדת-המומחים, ולא אבוא להניח אפילו מכשול קל על דרכה. בכל זאת עלי להגיד, כי לועדת-המומחים יהיה ערך פוליטי ממשי רק אם תתקין תכנית לבנין-הארץ. ברם תכנית-הבנין למפעל זה תגרור אחריה מעוף רעיוני עילאי בציוניות רק במקרה שלא תבוא בעקבותיה הורדת-הסמכות של המומחים משלנו. המומחים שלנו, העומדים עשרות בשנים בראש עבודתנו המעשית, כוחם יפה ככוח המומחים הבאים מחוץ. הקונגרס הציוני צריך לשמור ולהקפיד על רוחו וכבודו העצמי כלפי כל ועדות המומחים.

את סוף נאומי אקדיש לשאלה החשובה והדוחקת ביותר, לשאלת העבודה בארץ. גאון-חיי הוא שזכיתי זה שנים מספר לעמוד בתוך תנועת הפועלים בא“י. כולנו יודעים מה שהיו לפועלים 22 החדשים האחרונים, ביחוד, מדי ראותנו בכל יום חמשי וששי לשבת תהלוכות של מאות, ואפילו אלפי חברים, המחכים ליד בתי הפועלים למכסת-הסיוע. אשר ראו את אלה– יבינו את הדבר לעומקו. והנה בא ארצה פלדמרשל אנגלי בן שבעים שנה, אשר לא ידע את החלוצים ואת הציוניות ולא ידע את תולדות ישראל – ותנועת הפועלים שלנו כבשה את לב הפלדמרשל הישיש. ואילו ציונים בחרו לעצמם דוקא את השעה הזו לפתוח במלחמת-שטנה נגד צבור הפועלים בא”י. אני לא אבזבז לכך אפילו שלשה רגעים. הפלא של הבית הלאומי, אשר עליו דיבר בקונגרס הקודם גיאורג הלפרן, לא בא אלא מתוך הפלא של הפועל העברי. אום ברור לדידי: נצחון הפועל העברי בא"י אינו נצחונו של הפועל הבודד, אף לא של מעמד-הפועלים, כי אם נצחונה של הציוניות. הלא ידעתם את דבר נבואת הידעוני שהוגדה לכורש המלך: אם תעבור את נהר-האליס – תחריב ממלכה אדירה. וגם אליכס, אישים, אקרא (אל הימין): אם תעברו את נהר – האליס תחריבו ממלכה גדולה, ולא זו של הפועל העברי בלבד, כי אם את המאמץ המלוכד והגדול של הציוניות המוטלת על שכם הפועל.

תנועת הפועלים, ועמה הישוב כולו, נתונה בגללחוסר העבודה במשבר של מעבר. אני אומר: משבר של מעבר, כי הנקודות החשובות שבהתיישבותנו עומדות איתן לבלי המוט. מעריכים, כי בתל-אביב, שהיא מקום התורפה שלנו, נמצאים כיום 6000 פועלים העסוקים בעבודה. עוד לפני שנים מספר לא האמין איש, כי בהגיע המשבר בת"א למדרגה הנוכיחת יהיו בה 6000 איש בכלל. אל נא נאבד את שווי המשקל ונעריך את עמדותינו מבחינה אוביקטיבית. אין לפנינו התקדמות מבלי פתרון יחסי מספיק לגבי שאלת חוסר העבודה. ואלה הם הציונים בדרכנו: צריך להתחיל בהפסקת שיטת הסיוע, אפשר שום איש, וצבור הפועלים בכלל זה, אינו רוצה בה. ההפסקה האפשירת רק בתנאי אם נעשה את כל הפוליטיקה שלנו לגבי חוסר העבודה לפרודוקטיבית. בצדק הדגיש היום וייצמן בנאומו את השאלה הזאת ורמז לכמה עיקרים: קביעת עבודות מסוימות בתקציב, הקמת בנינים נחוצים, התיישבות זעירה של הפועלים החקלאיים באזור מושבות המטעים, הצעדת התיישובת המטעים על בסיס של עבודה עברית בצורות שונות. בכל הדרכים האלה נחיש קמעא קמעא את פתרונה התכניתי של שאלת מחוסרי העבודה.

מצבנו מחריד מחמת הסתירה שבין תכניותינו הקונסטרוקטיביות ובין האפשרויות הממשיות. עולה לפני זכר המלחמה בפלטיאה. מחנה אחד נוצח יען כי השמש הכתה יומם על ראשו וסימאה את עיניו. בשנים שלאחרי המלחמה נמצאה גם הציוניות במצב דומה לזה. האירה לה השמש של האידיאל הציוני בהתגשמותו הטהורה – ועיורה את עיניה לבלתי תוכל להתבונן בשדה-הקטל. אולם עלינו להאמין במציאות של השמש גם בהאירה מערפנו. מוטב שעיננו תהא נתונה במערכות המלחמה ונעבוד בצלילות-דעת – משנזון את עינינו עד כדי סנורים בנצחון המזהיר אשר לעתיד לבוא. השעה חמורה ואפלה, מצווים אנחנולהאמין גם עם חשכה, כי השמש תשוב לגבורתה. חייבים אנחנו להאמין כי השמש, שמש מולדתנו, המכה לפעמים באכזריות על ראש פועלי א"י לא תשקע אפילו בשעה החשוכה ביותר.

נאום בקונגרס הששה-עשר

[צוריך, 1929]

בעלותי שוב לשעה קלה על במת הקונגרס הזה – אני רוצה קודם כל להגיד שהנני עומד לפניכם ברגש של גאוה כבא-כוחה של תנועת העבודה הארץ-ישראלית אשר עמדתה בקונגרס הזה היא חזקה הרבה יותר מאשר בכל הקונגרסים הקודמים. אין זאת מגמה מקרית, אלא מגמה ברורה בהחלט בתוך הסתדרות הציונית, מעת גמר המלחמה: החלק המדבר כאן בשם הפועלים היהודים הולך הלוך וגדול מקונגרס לקונגרס. כולכם תצטרכו להודות, שאנחנו מדברים בשם חלק התנועה המרכז מסביבו את הנוער, את הדור הציוני הבא, זה המפקיד את אמונו בעתיד הציוניות דוקא בידי תנועת הפועלים הארץ-ישראלית. אשר לי ולחברי – הרי האמון הזה ההולך וגובר מגביר גם את האחריות המוטלת עלינו. איני מדבר כאן בשם אגף בעל אינטרסים מיוחדים, איני רוצה לדבר כאן בשם אגף מעמדי בלבד. אנחנו רואים את עצמנו, וכך נראה את עצמנו גם להבא, בתורת קבוצה אחראית בתוך התנועה הציונית, קבוצה הנושאת עליה את האחריות הציונית. ברוח זו ומנקודת השקפה של אחריות ציונית כללית, וכפי שאחריות זו נראית בעיני ארץ ישראל העובדת, יהיו מופנים דברי אל הקונגרס. גם בשעה זו, גם מנקודת ההשקפה האופוזיציונית של הפועלים, לא אבוא אל האכסקוטיבה בעלילות שוא. לפני האכזקוטיבה עמדו תפקידים אשר אין ברצוני להפחית את ערכם. אומרים שעלה בידי האכזקוטיבה להקטין את חובתיה בסכום נכר למדי, ואין דבר זה קל בעיני. אולם איני חושב שפסק-הדין שאנו עמודים לחרוץ על האכזקוטיבה יכול להסתמך על זה בלבד. האכזקוטיבה הנוכחית היא עצמה שללה תמיד לגבי עצמה כל נסיון הערכה מנקודת השקפה בוכהלטרית גרידא. תכניתה – כך היתה טוענת תמיד – מבוססת על יסודות חשובים ביותר, וכדאי איפוא לבחון את היסודות הללו.

תכניתה של האכזקוטיבה מורכבת משלשה סעיפים עיקריים, ראשית כל: הפוליטיקה הקונסולידציונית, שנית: הפוליטיקה של “יד-חזקה”. הסעיף השני הזה פירושו התנהגות חוקית בעניני כספים ושמירה מעולה על התקציב, בנגוד למה שעשתה האכזקוטיבה שהיתה נתונה, כביכול, בידי הפועלים. שלישית: נכרת היתה כוונה להתגבר על אי-האמון כלפי ההנהלה. דעתי היא כי בכל שלשת הסעיפים התבדתה האכזקוטיבה הזאת. כאשר החלו הוכוחים המפורסמים בדבר הקונסולידציה – אמרנו: הנה זה שנים שאנחנו – ביחד עם חברינו במשקים, המאמצים את שארית כוחותיהם – משתדלים ליצור מצב של קונסולידציה ולהבאי את המשקים לידי עמידה ברשות עצמם. הקונסולידציה לא תושג על ידי הסתת הרוחות נגד הפועלים, אלא על ידי פוליטקיה שיטתית לגבי המשק. האכזקוטיבה טוענת שלא היה ביכלתה להגשים את הקונסולידציה, באשר לשם כך היה לה צורך ב-300,000 לא"י, והסכום הזה לא היה בידיה. אבל לא צריך להנהיג אצלנו מוסר כפול: לא צריך לכנות אותו המצב גופא לגבי הפועלים בשם “הנהלה משקית רעה”, ואצל האכזקוטיבה הנוכחית בשם פוליטיקה קונסולידציונית. לא צריך ליצור בציוניות מצב כזה שאפשר יהיה למדוד את השאיפות הטובות ביותר של הקבוצות השונות בתוכה באיפה ואיפה. אם נזכור כי בארץ היו אז כ-6000 מחוסרי עבודה – נוכל להבין את המצב האוביקטיבי של הימים ההם.

ועכשיו בנוגע להבטחת היסודות הכספיים החוקיים ו“היד-החזקה”. לא הייתי מדבר על כך – אלמלא נמצא בדף 102 של הדין וחשבון לקרן היסוד משפט מוזר אחד. אני שואל: אם אומרים כי פעולת האכזקוטיבה הקודמת גרמה לידי התחייבויות כספיות חדשות, מבלי שזה היה בגבולות הסמכות שנתנה לה מאת הקונגרס – היתכן להוציא דין וחשבון בשם אכזקוטיבה של “יד-חזקה” אשר ממנו רואים, כי סכום של 350.000 לא"י נמסר בדרך של טרנסאקציה לידים אחרות – ויהא זה למטרות טובות ביותר – מבלי שתבוא על כך הסכמת הקונגרס? אולם גרמו לי צער ביותר הדבורים על המשבר באמון, שכן רוצים להוכיח לנו בזה שאנחנו אזרחים ממדרגה שניה בתוך ההסתד’הציונית. אין כל סימן לכך שהמשבר באמון עבר מן העולם אגב יצירת אכזקוטיבה בלי אגפים. אני יודע להעריך יפה מאוד כמה קשה למלאות את התקציב שלנו, ואני יודע כמו כן שאין הדבר תלוי כלל בזה אם באי-כוח הפועלים או קבוצות אחרות משתתפים באכזקוטיבה או לא. ברם בתורת קנה-מידה נתנו לנו את התקציב, והנה בבחינה זו היא המצב גרוע כל הזמן. ואם יש לדבר על משבר באמון – הרי האכזקוטיבה הנוכחית נתונה בקונגרס הזה במשבר של אמון חמור מאוד.

ועכשיו יש ברצוני לנגוע באיזה שאלות פוליטיות, ובראש ובראשונה בפרובלימה אחת אשר עד כה, כמה שהדבר מוזר, לא טפלו בה במידה הראויה. זאת היא שאלת רוסיה. שוב עברו שנתים, ושנתים אלה מסיימות תקופה של עשר שנים שבהן נתונה תנועתנו ברוסיה לרדיפות, מאסרים וגירושים, בתי סוהר וגלות. עלינו לאזור כוח כדי להעביר את השאלה הזאת משטח של החלטות נלהבות בישיבות רשמיות ולהעמידה באופן גלוי וברור למדי בשטח של הפעולה הפוליטית מצד ההסתדרות הציונית. הרי אין כל טעם והגיון לשער, כי כל פועלה בנידון זה לא תוכתר בהצלחה – אך ורק ושמצפון תנועתנו יכול לשכוח לגמרי את תנועתנו הלוחמת ברוסיה. בא לאמריקה יהודי אחד, אשר מעולם לא היה לו כל מגע עם הציוניות, מנהיג הס. ר. השמאליים ברוסיה, והוא מוכרח היה לפנות לדעת הצבור היהודי באמריקה באמצעות העתונות היהודית ולהגיד, ולו גם מנקודת השקפתו הוא, כי הנוער היהודי העובד ברוסיה במחתרת הנהו בכל השריד האחרון הממשיך עדיין להלחם ברוסיה בעד תנועה צבורית. הוא צריך היה להודות בזה – ואני בושתי בגלל מצפונה הנרדם של תנועתנו. נסיתי להתחיל בפעולה כזאת הן ביחד עם הקונגרס היהודי-אמריקני והן בדרכים אחרות. אחרי שהתקיים הראיון אצל בורה – פניתי להנהלה הציונית בלונדון, והאכזקוטיבה ענתה לי בינואר 1928 שהיא מבקשת להמציא לה חומר אם באמת היו רדיפות בזמן האחרון, ושבהתאם לתשובה היא תכוון את פעולתה…. כזאת היתה התשובה, שמונה שנים אחרי המאסרים ההמוניים של הציונים ברוסיה. ושוב עבור חדשים מבלי שנעשה דבר מה. אני מתפלא שדוקא ציונים פוליטיים מזניחים שעת כושר זו שנזדמנה לנו היום, עם התחלת המו“מ על חדוש היחסים בין אנגליה ורוסיה. אחרון אנכי להשלות את עצמי ולחשוב, כי במו”מ הזה בין רוסיה ואנגליה יכולים ענינים אלה להיות בעלי ערך כל-שהוא. ברם אסור לה להסתדרות הציונית העולמית להזניח את המומנט הזה של התחדשות הקשרים הדיפולומטיים בין רוסיה ואנגליה.

ועכשיו מלים אחדות בנוגע לפוליטיקה בארץ ישראל. בתוך הדין וחשבון של וייצמן – אשר אני וחברי מותחים עליו כרגע בקורת בלי רצון רב, באשר אנו יודעים את הקושיים שנתהוו בעבודה הפוליטית עם העדרו של וייצמן – מתוך דו“ח זה ניכר שבאיזה שטחים של הפעולה הפוליטית הגענו לידי הצלחות חשובות, כגון בשטח העבודות הצבוריות של הממשלה, תקציב בתי-הספר ותקציב הבריאות. נהלנו את המו”מ בנידון זה על פי שיטתו של וייצמן, מתוך כבוד עצמי, בבטחון ובתוקף לגבי הענין, והשגנו את התוצאות האלה. הלא זה מראה לנו בעליל מה היינו יכולים להשיג אילו הגענו להנהלה קבועה ושיטתית בענינינו הפוליטיים. אי אפשר לנו להכחיש שכיום לא הכל כשורה בנידון זה, ביחוד ביחסים של האדמינסטרציה הא"י לגבי תושבי ארץ ישראל. לפי הטלגרמה שנתקבלה זה עתה – החלו הערבים שוב לבנות בסביבת הכותל המערבי, דבר שגרם להתרגזות רבה בין יהודי ירושלים. עוד בקונגרס הקודם הדגשתי כמה חשוב להעמיד את הפעולה הפוליטית שלנו ביחס לממשלת המנדט, הן בלונדון והן בירושלים, על בסיס אחר – והיום אני חוזר על דרישתי זאת.

בנוגע לשאלות הפוליטיות בארץ ישראל יש להוסיף את הדברים הבאים. מלבד שאלות הרוטינה של האדמיניסטרציה הא"י, הולכות ומתגלות בארץ פרובלימות חדשות, בעלות חשיבות פוליטית. החשובה והרצינית ביותר היא שאלת הקונסטיטוציה של חיינו המתהווים בארץ ישראל. אני נוגע בשאלה זו לא משום שמצבנו בנידון זה השתנה לרע מזמן הקונגרס האחרון. להיפך, ועדת המנדטים שעל ידי חבר הלאומים עסקה בשאלה האמורה לרגלי תזכיר ערבי אחד, ונדמה לי שהיא תמכה בעמדתנו. אולם אין זאת פוליטיקה מצדנו אם נתן את עצמנו להטלטל סתם על ידי כל זרם וזרם. אולי לא צריך לדבר על הענינים האלה, על כל פנים יש התכונן אליהם. בנאומו ציין כבר הנשיא וייצמן את שאלת המשמעת בפעולה הפוליטית החיצונית, ואני אגע בזה רק בקצור. מוזר הדבר, אולם אופיני למדי, שדוקא מאותם החוגים הרוצים להוליכנו בדרכי הרצל – נובעות שאיפות כאלה שיש להשיב עליהן בדרישת משמעת חמורה בשאלת הפוליטיקה החיצונית. בזמן האחרון דנים בחוגים אלה ביחוד בשלש השאלות הבאות: על יציאה מההסתדרות הציונית העולמית (רעיון ברוח הרצל ממש!) שנית: אם לא כדאי להקים את הועד הלאומי, בא-כוחם של 170.000 יהודי ארץ ישראל, נגד ההסתדרות הציונית העולמית (שוב רעיון ברוח הרצל!) ולבסוף בשאלת סוכנות פוליטית בלונדון ובירושלים. יש לנהל מלחמה חזקה נגד מגמות ההתבדלות האלה בפוליטיקה החיצונית.

אני עובר לנקודה המרכזית – לסוכנות היהודית. ואני רוצה להגיד כאן עוד הפעם שאנחנו נוטים בטעות להשקיף על הסוכנות כעל סכימה של חוקה וכעל שלד ארגוני בלבד. יש לראותה כתוצאה של פרוצס סוציאלי המתרחש ביהדות, זה העלול להכניס לתוך הפעולה הישובית הא“ית כוחות חדשים שלא נראו מראש. עם התחלת הפרוצס הזה, כאשר תנועת הפועלים בארץ-ישראל עמדה בשאלת הסוכנות לימין וייצמן, התפלאו אחדים מידידינו ושאלו: איככה לא תראו את הסכנה הצפונה בחוקה הזאת? האם לא אתם תהיו הראשונים אשר תפגעו על ידה? ואני עניתי גם אז: אנחנו מצטרפים אל הפורצס הזה – ראשית, מפני שאין אנו יראים אותו, שכן יודעים אנו כי כוחה החיוני של העבודה העברית בא”י הוא חזק עד כדי כך, שכל אלה הרוצים לקחת חלק אקטיבי בבנין הארץ יצטרכו להודות בו; שנית, מפני שאין אנו מאמינים בגבורה של טרטרין דה טרסקון, זו הגבורה השוכנת בביתה על טהורת הפרינציפים וחוגגת נצחונות וכבושים מבלי לקום מעל שולחן הכתיבה. תמיד אמרנו: אם יש גבורה – צריך שתראה במלחמה בעד ערך רעיוננו. אנחנו נכניס לתוך הסוכנות היהודית את זהרי הרעיון של א"י העובדת.

המשחק מסביב לשאלת החזרת הזכויות להסתדרות הציונית – הוא מוזר מאד. בכלל אני חושב שפרוק הסוכנות יש לו ערך חשוב כל כך. אם תתרחש ביום מן הימים קטסטרופה והפרוצס הזה יפסק – הרי אין להעריך את הדבר אלא בבחינת משבר פוליטי מסוכן של הפעולה הכללית. באותו יום אי אפשר יהיה להגיד, שהמשבר יתבטא דוקא בכוון זה ולא בכוון אחר. בעצם ניטל כוחה של האופזיציה לגבי הסוכנות משעה שאופוזיציה זו התחילה משתמשת בנמוקים יורידיים. כאשר משתמשים בנמוקים יורידיים בויכוח פוליטי – אין זה אלא סימן של חולשה.

במשך שש שנים רצופות התווכחנו על הפרובלימות של הסוכנות ועדיין לא נגענו בשאלה העיקרית אשר תעמוד לפנינו לפתע פתאום ב-11 באוגוסט 1929, לאמר: מה אנו חושבים לעשות כדי להפוך את הסוכנות למכשיר הגדול של בנין הארץ, מכשיר להגירה שיטתית, התיישבות שיטתית, השקעת כספים שיטתית! מכאן מתחילה הפרובלימה העיקרית של הסוכנות. לא טוב הדבר שאנו נגשים לברור הפרובלימה הזאת בתוך האטמוספירה היוקדת של שמונת ימי הקונגרס. אף על פי כן רוצה אני לקבוע כמה נקודות יסודיות ולהתוות את שטח פעולתנו בסוכנות כפי שפעולה זו נראית לי.

שאיפתנו הראשונה צריכה להיות מכוונות לכך שהסוכנות תהיה, כמו ההנהלה הציונית בארץ-ישראל, המוסד המרכזי של התיישבותנו הלאומית בארץ. אם נביא בחשבון את הפסיכולוגיה הכללית של שותפינו – הרי צפויה סכנה שהסוכנות תרצה להסתפק רק ביצירת “תנאים” בשביל הפעולה המשקית, בו בזמן שאת הפעולה המשקית עצמה, פעולת הבנין, ואת פרוצס העליה תמסור ליזמה פרטית. דומה שאסור לנו לשכוח לא רק את השנים 25–1924, זמן שעלה גל-השגעון של הספקולציה בקרקעות וההנהלה הציונית לא שלטה על המצב, אלא אסור לנו לשכוח גם מה שקרה במשך השנתים האחרונות בשטח המטעים. ההתפשטות בשטח זה מתנהלת באופן חפשי ואנרכי. מתוך הנסיון אנו יכולים ללמוד מה גדולות הסכנות העלולות לבוא עלינו במקרה שהסוכנות לא תשתלט על הפרוצס הזה – אם היא לא תיצור “דברים” ולא יהיו בידיה האמצעים ליצור את הדברים האלה.

במשך שלשת החרפים האחרונים היתה לי האפשרות להכיר מקרוב את פעולת קרן היסוד באמריקה, ואני יודע יפה מה פירושו של הדבר אם הקונגרס מעודד את פעולת הקרנות או שאינו עושה כך. הפעולה למען הקרנות היא החובה הציונית הראשונה. אולם נוסף לכך עלינו לבחון מחדש את שיטות פעולתנו. מתוך טעות החמצנו את רגע הכושר לקבלת הלואה בין-לאומית בשביל ההתיישבות בארץ-ישראל על ידי הסוכנות ובשם הסוכנות. איני יודע אם הרגשתם כי בשנתים האחרונות נעשו נסיונות בכוון זה. לדעתי, לא הצליח הנסיון הזה בגלל הספקות אשר הביעו המומחים הבריטיים. אולם צריך להמשיך בנסיונות. אולי 70 נסיונות יכשלו והנסיון ה-71 יצליח. גם ממשלות של מדינות גדולות במזרח אירופה, למשל, מנהלות מו"מ ארוך ומפעילות את כל המכונה הדיפלומטית שלהן – עד שהן משיגות את מבוקשן. ולי נדמה, שמתוך הנסיון של השנתים האחרונות אנחנו יכולים וצריכים להסיק מסקנה, כי דבר נכון נעשה אם נגיד לסוכנות בראשית צעדיה: אתם רוצים בשיטות של ביזנס – הרי שיטות אלה, לגבי התיישבות של עם שלם, אינן אלא השגת הלואה בין-לאומית.

בעוד ימים מעטים נתכנס למועצת הסוכנות. רוצה הייתי שהחלק הציוני יבוא למועצה הזאת ללא מחשבות צדדיות, במלוא הרצון הטוב. יכולים להיות מקרים כאשר תהיה הכרחית ההופעה המשותפת של הציונים, והעמדה המשותפת הזאת של הציונים בסוכנות היהודית צריכה להיות חוק ציוני בל יעבור. איני מאמין שאפשר לעשות זאת באופן סכימטי. אי אפשר להגיד שאנו מצביעים בתורת אגף מלוכד ומתוך אונס של האגף. אבל אסור לנו להשלות את עצמנו ולומר: כולנו מאמינים שעם פרוצס הסוכנות תבוא גם התפתחות חדשה. עלינו לזכור תמיד, שיכולים להיות מקרים שלכוד התנועה הציונית העולמית יהיה מן ההכרח.

נאום באלברט-הול, לונדון

[אב, תרפ"ט]

רצוי לדבר הערב כאזרחה של ארץ-ישראל, של אותה הארץ הסוערה-ניה שברגע זה חולשים עליה אוירוני-מלחמה, מכונות-יריה ומכוניות-שריון.

רצוני לדבר כאיש שמביט בקנאה ובגעגועים אל חבריו בארץ-ישאל, אלה שבמשך שנים על שנים עסקו בישוב הארץ והיו רוכשים אותה בעבודת שלום ובדרכי שלום, ועתה הוכרחו לאחוז בכלי-מלחמה כדי להגן על נויהם ועל חייהם. די צער ובושה לי לעמוד הערב כאן, על בימה זו, תחת להיות אתם יחד בהגנה העצמית של אחינו, ואפילו הייתי בטוח כי יטלו ממני את נשקי או גם אסור יאסרוני!

ובדברי אליכם כארץ-ישראלי, מחובתי היא להגיד לכם – רוחה של ארץ ישראל מהי. הרוח הזאת אמרה תמיד ואומרת גם היום: הכרח לנו להמשיך לבנות!

מוכרחים אנחנו להמשיך את בניננו יען כי אין אנו יכולים לסגת אחור. אין אנו יכולים לסגת אחור משום שארץ-ישראל היא תקותו האחרונה של עם בן חמשה-עשר מיליון. הדבר שהללו מנסים לרצחו נפש שם, בארץ, הוא לא הפרט – הגבר, האשה או הילד – כי אם תקות האומה כולה היא זו שהם רוצים להרוג. שום עם בעולם אינו יכול להרשות כי דבר כזה יבוא – ולהוסיף לחיות!

ומשום כך כל ספינה וספינה שתבוא לשערי ארץ-ישראל, אפילו בעתיד הקרוב, מחוייבת להביא לארץ נוער עברי חדש. גם ביום צפת עלתה על החוף, מאניה רוסית, קבוצת עולים חדשים, חלוצים. בעצם הבוקר הזה קבלנו טלגרמה כי כארבעים חלוצים הפליגו באני-שיט מברינדיזי והם שרים שירים בדרכם לארץ-ישראל. אף אסור כי תבוא הפסקה כל-שהיא בעבודת-ההתיישבות אשר לנו. סבור אני כי האסיפה הזאת צריכה לומר לילדי חברון שנשארו בחיים בשבת שעברה, כי המה יראו בחייהם בעמוד על תלה חברון בנוייה מחדש, חברות שתהיה לא רק עיר של ישיבות וזקנים, כי אם עיר עברית מודרנית, מקום שם צעירים מבני-עמנו יעבדו ויחיו.

ועל כן צריכה אסיפה זו, לדעתי, להגיד לעולם כולו כי רצוננו הוא לבנות, במשך השנים הקרובות, לא כותל אחד, עתיק-אבנים ואכול-הזמן, כדי להתפלל ולבכות על ידו, כי אם אלפי כתלים של בתים חדשים בשביל חלוצינו אשר ישבו בהם, ואם יהיה צורך – יגינו עליהם.

מנקודת-השקפה זו תבינו למה מתנגד הישוב התנגדות עצומה כזאת לטכסיס של עזיבת-המקום, שנקטו בו השלטונות הצבאיים בארץ-ישראל במשך הימים האחרונים. כדי לתת בטחון-חיים למתיישבינו אלה – מוכרחים להרשות להם שיגנו על עצמם. על ידי זה שמפנים את נקודות-הישוב הללו ועוזבים אותן הפקר לשוד, ביזה ושריפה – הורסים את עצם היסודות של הבית הלאומי. אין זאת רק שאלה של נזק הנגרם לרכוש פרטי, או של אבדות-נפש שהפרטים סובלים, כי אם שאלה של הרס ושואה שממיטים על כל מבנה החיים הלאומיים שלנו בארץ-ישראל.

כל אלה שרוצים באמת ובתמים כי ישרור שלום בארץ-ישראל, מחוייבים לדעת דבר אחד: אין דרך אחרת אל השלום בארץ-ישראל מאשר לחזק בה את עמדות היהודים. בשעה זו נמצאת הארץ במצב של מעבר. תושביה היהודיים כבר נשתרשו יותר מדי בקרקעה, כבר נתבצרו שם יותר מדי, מאשר יוכלו לעקור אותם מן השורש. מאורעות השבוע האחרון הוכיחו את זאת. אבל עדיין חלשים הם יותר מדי, משיוכלו למנוע בעד השנות מאורעות כאלה. כל אלה שדורשים באמת בשלומה של הארץ בכל לבם צריכים להוכח ולראות, כי הדרך היחידה להשלטת השלום היא עליה יהודית מוגדלת והתיישבות מורחבת בצדה.

ואיש אל נא ירמה את עצמו, וביחוד ידעו-נא זאת אותם אנשי העתונות החפצים כי אנחנו, בני ארץ-ישראל, נאמין שהאנגלים נמצאים בארץ-ישראל רק בשל החבה היתרה שנודעת לנו מהם, והמשתעשעים ברעיון כי בפוליטיקה הבריטית יכול לבוא שנוי: אנחנו היהודים נמשיך את מפעלנו! אם טוב יהיה השלטון בארץ ואם רע, עם מנדט או בלי מנדט, – העולם היהודי יוסיף לבנות מולדת עברית בארץ ישראל!

נאום בקונגרס השבעה-עשר

[בזל, 1931]

אלמלא מצבה של הציוניות, החמור ומסובך כל כך – קשה היה להתייחס ברצינות לדברי האופוזיציה הפוליטית בויכוח הכללי. ז’בוטינסקי וליכטהיים עמידו במרכז הויכוח את השלאה בדבר המטרה הסופית. בכל פעם שאני שומע את דבריהם על המטרה הסופית – הריני נזכר במשל-השנינה המר שנתחבר לגנות הציוניות, המשל על אנשי חלם והתנור. אנשי חלם קראו פעם לאספה והחליטו, כי בחורף – קר, ולכן יש צורך בתנור. כיון שלא היה להם שום חומר בנין אחר – החליטו לעשות את התנור מחמאה. כשבא אליהם אורח והתחיל מגנה את מעשיהם, שכן להקמת תנור דרושות לבנים ואבנים – גערו בו אנשי חלם וכינוהו בשם שוטה, באשר אינו מבין כי בחורף נחוץ תנור. ז’בוטינסקי טוען, כי אם הקונגרס לא יקבל את הנוסחה המלאה בדבר רוב יהודי – לא ימלא את תפקידו הפוליטי. ועוד הוא טוען, כי צריך שיהיה גם לנו תנור, שתהיה גם לנו מדינה, כדרך כל הארץ. רק חבל שע"י כך לא יחם למי שאין לו תנור, וחבל שהוא משתמט מהשיב על השאה אשר על מדוכתה אנו יושבים, לאמר – כיצד לשאת את הקור הצורב של תנאי-חיינו ולבנות את עתידנו המדיני אריח על גבי אריח. ז’בוטינסקי אמר, כי יש עכשיו להגן על עצמנו מפני חצאי-מלים, אולם למעשה הנפש סולדת יותר למשמע מלל רברבן, דברים של השתכרות והונאה עצמית.

מי יודע יותר ממנו, אנשי ארץ ישראל, מה הגורל הצפוי לנו אם לא יעלה בידינו במשך זמן לא-רב להפוך את הישוב היהודי הדל לכנסת ישראל גדולה. אנחנו עובדים בפנת הפרצים של המזרח הקרוב. ואם לא יעלה בידינו להשריש בקרקע הארץ-ישראלית ישוב בן המונים – לא רק שלא נוכל למלא אף אחד מהתפקידים הראשיים בחיי היהדות, אלא שצפוי לנו עתיד של השפלה תרבותית וסוציאלית. סבורני, כי במערכות התנועה הציונית כולה (להוציא קבוצות קטנות) אינם קיימים שום חילוקי דעות בדבר מטרתה של הציוניות. כל ציוני יודע, כי אם לא נצליח ליצור בארץ ישראל תנאים שבהם יוכל העם היהודי לקבוע את גורל עצמו – אין לציוניות שום תקוה. החופש והאפשרות מבחינת ההגדרה העצמית הזאת – הם הקובעים את נצחונה וכשלונה של הציוניות. כל אחד מאתנו יודע, כי שאלה זו תלויה במשקלנו החברתי, הכלכלי והמספרי. אפילו בתנאים הקשים של היום שקול הישוב היהודי מבחינה מדינית, על 170,000 הנפש שבקרבו, הרבה יותר מאשר הוא זכאי לכך בהתאם לכוחו המספרי.

אולם מי שרוצה כאן להכניס את המטרה הסופית אל מכבש נוסחה – עלול להזיק לציוניות ולא להועיל. אם מכריזים בפירוש נוסחה בדבר רוב, הרי מפגינים בזה על רצון התנועה להעמיד את מישהו במצב של מיעוט. ונשאלת השאלה, אם הגדרת המטרה יכולה להיות דרך ההולמת את דרישות החכמה הפוליטית של תנועה לוחמת. אילו היתה, למשל, לפני 30 שנה איזו ועידה של לאומיים פולנים או צ’יכים, בנוכחות ב"כ העתונות הגרמנית, או הרוסית והאוסטרית, מתעקשת להגדיר ולנסח דוקא את המטרה הסופית של תנועתם הלאומית – ייתכן מאד שהתנועה הזאת היתה נהדפת בהתפתחותה אחורנית לעשרות שנים. איני מתכוון להגיד, כי תכניתנו יכולה להידמות בתכנה לזו של הפולנים והצ’יכים, רצוני לומר, כי מצות ההגיון הפוליטי היא להתאים את ניסוח המטרה לתנאים המוחשיים של השעה.

כל מי שבוחר לו להבנת המצב הנוכחי נקודת מוצא שונה מזו שהד"ר וייצמן הזכירה בנאומו, והיא: כי למרות כל ההתנגדות והקשיים לא היה מפריע לנו שום שלטון, מ-1920 עד 1930, להכניס לארץ פי כמה עולים ולרכוש פי כמה קרקעות, אילו היו לנו כוחות ואמצעים לכך; כל מי שבוחר נקודת-מוצא אחרת מזו – טועה הוא ומתעה את העם היהודי. אנו נוטים לשכוח, כי זרם העליה הגדול בא לארץ כעבור שתי שנים לאחר הספר הלבן של צ’רצ’יל. גם בשנים האחרונות נעשו בארץ בצינעה ובלי קולי-קולות דברים קטנים.

המעשים הקטנים האלה נעשו על-ידי חיילים אלמונים של ההתיישבות הציונית, וחשיבות גדולה נודעת לאלה מפאת רוח ההעפלה והשגשוג שבהם. זן מקומי גרוע גידלו ושיכללו במשך שנים מספר והוציאו לשוק העולמי בננה משובחת; בגידול האשכוליות ניגשו לפתרון שאלת המטעים באדמה הכבדה; הקימו את “יכין”, חברה קואופרטיבית של תנועת הפועלים להכנת מטעי הדר למעמד הבינוני; “תנובה” פתחה שווקים לתוצרת המשקים שלנו. ואני אומר, כי כל המעשים האלה חשובים הם להשגת המטרה הסופית של הציוניות הרבה יותר מכל מה שנכתב בעתונות ה“רדיקלית” וכל מה שנאמר באספותיה.

ברור, כי זקוקים אנו לתנאים פוליטיים שיקילו את עבודתנו להבא. בין כך ובין כך נעבוד בכל התנאים ובכל המסיבות שהם. עבודתנו יכולה להתנהל בקלות או בכבדות יותר, אולם לא נוסחאות מופשטות יקבעו זאת. שני תנאים טובים דרושים לעבודתנו להבא: בעלי-ברית פוליטיים ושקט פוליטי.

למה לא נמצא אף אמיץ-לב אחד מהמשתתפים כאן בויכוח, שיזכיר לקונגרס כי בשנים האחרונות עוברים על ראש הציוניות גלים של איזולציה פוליטית המחמירה מפעם לפעם? בעשר השנים שעברו עלה בידינו, בפעם הראשונה בתולדות המזרח, לאחד לחטיבה פוליטית אחת נוצרים ומושלמים. ל“מלאכת מחשבת” זו הוספנו בזמן האחרון עוד אחת: חלקים גדולים של הצבוריות הבריטית והפקידות הארץ-ישראלית הכנסנו במו ידינו אל תחת כנפי התנועה הערבית. הנימוק המוזר הנפוץ מאד בקרב חוגים אחדים שלנו – אוסישקין נתן לו בטוי למופת בנאומו שנשא בועידת הציונים הכלליים בתל-אביב – אומר כך בערך: “כל העולם שונה אותנו. הערבים אינם קיימים בכלל, או שהם שונאים אותנו. הקידות הבריטית אנטישמית היא ושונאת אותנו, מפלגת העבודה וממשלת-הפועלים האנגליות שונאות אותנו. ראו איפוא: מה רב כוחנו; הביטו וראו: איזו מדיניות-תנופה יכולים היינו לנהל, יכולים היינו בלחץ שלנו להשיג כל מטרה פוליטית שהיא”.

תפקידנו הראשון הוא לפרוץ פרץ בחומת ההסגר שלנו. כיום יש לנו עוד ידידים, אולם התפתחות הענינים יכולה להביא לידי כך שיהיה רע עוד יותר. אני חושב עכשיו, למשל, על התפתחות הענינים של המנדטים מסוג א‘. יודעים אתם, כי דוקא בימים אלה עמדה עיראק להתקבל לחבר הלאומים וצרפת רוצה ללכת בדרך זו עצמה לגבי סוריה. ואז ישאר רק מנדט אחד מסוג א’: ארץ-ישראל. אם יגשו להגדיר מחדש גם את החוקה של המנדט הא"י ואנחנו נישאר בבדידותנו – הרי לפוליטיקה שלנו צפויים צירופי-מסיבות מסוכנים ביותר.

אין לחשוב, כפי שז’בוטינסקי עושה זאת, כי בפאראלילוגראם של הכוחות הפוליטיים בארץ-ישראל פועלים רק הכוח האנגלי והכוח היהודי. וכי לא ידעתם מה שהתרחש בשתים-עשרה השנים האחרונות? כלום אינכם יודעים, כי מצב האנגלים, הערבים, מעמדה של הודו ושל מצרים, – המסיבות הפוליטיות שלכל העולם נשתנו תכלית שנוי בשמך שתים-עשרה השנים? ואם כן מה ערך יש להסתמכות על יחסים שהיו קיימים שתים-עשרה שנה קודם לכן, על נוסחאות שנטבעו ב-1916 או 1918? ואם אליבא דז’בוטינסקי נכון ושפיר הוא, שהרצל ב-1897 ונורדוי ב-1916 הסיקו מסקנות מתוך המצב הפוליטי הריאלי של ארץ-ישראל והוכרחו להתאים אליו את נוסחאותיהם, למה פקעה אפשרות זו עכשיו? כלום אין זה פשע פוליטי כשבאים אל הקונגרס וכופים עליו נוסחה העלולה להעמיק ולהגדיל את הסגרנו הפוליטי, משום שהפוליטיקה האנגלית והפוליטיקה הערבית יתפסו אותה כנוסחה של אלמות פוליטית?

ההנחה השניה בפוליטיקה שלנו היא תקופה של יציבות פוליטית באופן יחסי, אשר השגנו במאמצים רבים על-ידי הפוליטיקה של וייצמן והרברט סמואל לאחר ימי-הדמים של 1921, ואשר בשנת 1922 עד מעשה הפרובוקציה של הכותל איפשרה התקדמות רבה וחיזוק כוחנו ועמדותינו בארץ. במצב המעבר של ההווה ענין פוליטי הוא לקיצוניים שבין הערבים שיתרחשו מהומות והם מוכנים גם לחולל אותן. כל מהומה בארץ-ישראל מסייעת בידי הקיצוניים שבקרב הערבים, משום שהם מעונינים להציג את השאלה הארץ-ישראלית כסלע מחלוקת פוליטי, ומשום שהמהומות מפריעות בעד עבודת הבניה של היהודים. לעומת זה ברור, כי אנו היהודים מעונינים בתקופה של שלום ושלוה פוליטיים. השנתים האחרונות משמשות עדות מספיקה לכך. באבגוסט 1929 פרצו המאורעות. העם היהודי לתפוצותיו השיב עליהם תשובה קונסטרוקטיבית גדולה, כדי להראות כי אנו מהוים בארץ כוח שאינו ניתן להיחרב. לפי גזירת הגורל באה עלינו בשנתיים האחרונות תקופה של התאבקות פוליטית בלתי פוסקת ומרירות צודקת ומובנת.

החל מנתועת המחאה בזמן המאורעות ועד לספר הלבן ואגרת מקדונלד – היה כמעט כל חודש עמוס פעולה מדינית חשובה. העם היהודי הרא את עצמו בקרב הזה כגורם בעל משקל וכוח. ואולם חוסר הבטחון המדיני בארץ יצר מצב, שלא יכלנו לנצלו לשם כבוש עמדות והגברת כוחנו בארץ. ואילו ניצח באמת בציוניות אותו הכוון המתימר להפוך את המלחמה הפוליטית למטרה בפני עצמה והתופס את המלחמה הפוליטית לא כהכרח מר אלא כפרוגרמה – הרי יתכן מאד, כי גם השנסה האחרונה, שניתנה לציוניות כצו להגשמתה, היתה הולכת לאיבוד.

ובכן, כיצד עלינו להשיג ולרכוש את שתי ההנחות הפוליטיות האלה: בעלי ברית מדיניים ובטחון פוליטי? גם בשטח זה בחרה לה האופוזיציה את דרך השתיקה היפה. אמנם ז’בוטינסקי הכריז, כי הוא והרביזיוניסטים היו תמיד בעד שיתוף עם ממשלת המנדט, ואולם המפלגה הרביזיוניסטית בכללה מחאה כף כסימן עידוד למר אוסישקין, שנשא את משלו המדיני על דוד וגלית. ובכן, מה טיבו של שיתוף זה? אולי הכוונה היא לעבודה משותפת דוגמת היחסים בין דוד וגולית, כשאותו דוד חגור כף הקלע כדי להטיל אימה על גלית הענק? ז’בוטינסקי דיבר ארוכות על אגרת מקדולנד, ואולם לא הזכיר, כי עליו להכיר תודה לאכסקוטיבה של וייצמן אשר נתנה לו את ההזדמנות למתוח בקורת על אגרת זו. הרביזיוניסטים, הרוצים מאד, כידוע, בעבודה משותפת עם אנגליה – התריעו בלי פקפוק נגד השתתפות הישוב במשא ומתן, אם כי ישוב זה היה אולי מגביר את הצלחת המשא ומתן. דימגוגיה מחוסרת אחריות כלשהי היתה זאת מצד הרביזיוניסטים לארגן פעולה בכל העולם נגד וייצמן והאכסקוטיבה דוקא בשבועות הקשים האלה, ימי המשא ומתן בלונדון!

במדינה נורמלית, ואף במדינת היהודים הנמצאת בדרך, יש לשפוט צעד כזה כמלחמת אזרחים – אם מתירים לעצם, בזמן של משא ומתן פוליטי מכריע, לבשר לממשלת אנגליה כי הסתדרות הציונית הרביזיוניסטית שוללת מהאכסקוטיבה הציונית את הזכות לנהל את המשא ומתן.

ולעצם המשא ומתן: אנחנו לא היינו מרוצים מכיוונו. ישנה רק דרך אחת כדי לרכוש לנו את הסיוע המדיני, והיא – לכרות חוזה עבודה עם ממשלת המנדט. לחוזה-עבודה היה עלינו לשאוף כאל מטרה יחידה כבירה בזמן המשא ומתן שלנו.

אנו זקוקים לא לנוסחאות מדיניות-משפטיות ואף לא לאישורן ברוב חגיגיות, אלא לאפשרויות המבטיחות לנו את עבודתנו.

לאחר סיום ישיבה אחת בועדה הפוליטית בלונדון, שבה תבענו להקדיש את החלק הראשון במשא ומתן לבירור השאלות היסודיות – שאלת הקרקע והעליה – ניגש אלינו, אל באי כוחם של הפועלים, אחד מציוני רוסיה הותיקים, ואמר: “מאימתי רובצת תהום עמוקה זו בינינו? אתם מדברים על חולה, על בית-שאן, על סרטיפיקטים לעליה, על תכנית הפיתוח וההתיישבות בעבר הירדן – ואנו מדברים על המדיניות בציוניות”… פירוש הדבר: הציוניות המדינית היא תנאי מוקדם למנדט, ברם חוזה עבודה עם הממשלה בנוגע לחולה, לבית-שאן, לסרטיפיקטי-עליה, לתכנית הפיתוח – כל זה אינו נכנס בגדר הציוניות המדינית.

זוהי ההגזמה המופרזת, הנעוצה בהשקפות פוליטיות מצוחצחות, כביכול, אלה אשר מנעו בעדינו גם בלונדון, אגב המשא ומתן, להשיג את המכסימום שאפשר היה להשיג.

מטעם זה התנגדה מפלגת הפועלים לפרסום תכוף של אגרת מקדונלד, זו שכאילו סיימה את החלק הראשון של המשא ומתן, לפני שבאנו לידי הסכם עם ממשלת המנדט בנוגע לתכנית הפעולה המשותפת שלה עם הסוכנות היהודית.

היה ברור לנו למפרע, כי אחרי פרסום האגרת הזאת ירפה הלחץ מצד הפרלמנט הבריטי והצבוריות היהודית על הממשלה, ולעומת זה יתגבר הלחץ של הצד שכנגד, ודוקא השפעתו הוא תחול על המסקנות המעשיות של ההסכם.

הדרך השנייה היא לסייע ולתמוך באותא זרם בפוליטיקה האנגלית הרואה את מפעל היהודים בארץ-ישראל כענין רצוי. ד"ר וייצמן הסביר כבר שבאנגלית קיימת, מאחרי המלחמה, אסכולה בפוליטיקה האימפריאלית המצדדת במטרה להקים באסיה התיכונית מדינה ערבית מקיפה, או פידרציה ערבית תחת חסותה והנהלתה של אנגליה, ואסכולה זו מגנה את הפוליטיקה הציונית של אנגליה בארץ-ישראל כפוליטיקה מוטעית, ומוכנה להכשיל אותה בכל האמצעים שבידה. זרם זה, שהתגבר ועלה מעלה בשנים האחרונות, לאחר שהיה זמן רב דחוק לקרן זוית, נתקף עוד כיום על ידי קבוצה מדינית רבת ערך, המחשיבה מכמה טעמים את המפעל היהודי בארץ-ישראל ורוצה לראות אותו כחוליה טבועה בשרשרת התכניות הבריטיות באסיה התיכונית.

לורד לויד הוא סמל טיפוסי לזרם הראשון, וכנגדו מופיעים כתומכי הציוניות מדינאים מסוגם של אמרי, אורמסבי גור וכו'. אין ספק שתפקידנו הפוליטי הוא – לעורר ולתמוך בזרם ידידנו ולהחליש ולבודד, עד כמה שאפשר, את הקונצפציה המתייחסת אלינו בשנאה. ואולם כדי למלא את התפקיד הזה, יש הכרח בשני דברים: בשיתוף עם ההנהלה הבריטית בארץ-ישראל ובפרוגרמה של בנין לגבי השאלה הערבית. נכון – ואף אחד בינינו שחי בארץ לא יכחיש את הדבר – כי רבים הם הענינים בקרב האדמיניסטרציה הבריטית בארץ הממרים את חיינו ומכבידים עלינו.

כמה דרכים ואמצעים לכך בידי האדמיניסטרציה, החל מעקיצות ונגישות – כפי שאירע זה עתה בענין הרחוב ע“ש שטרויס בירושלים, ששינו את שמו לשם צ’אנסלור – וגמור בקונפליקטים גדולים, כגון הקרקעות והעליה וכו'. נלחמנו בהתנגדות הזאת יום-יום. ובכל זאת אין להוציא מסקנה אחרת. כי גם כדי שנוכל להתגבר על המכשולים האלה – עלינו לרכוש לנו ידידים ושותפים לפעולתנו. תכנית קונסטרוקטיבית בשאלה הערבית היא פרק חשוב המסייע לקבוצת ידידי הציוניות בבריטניה הגדולה אסור לנו להגיד: אדרבא, תראה אנגליה ותוכח כיצד תוכל היא לשאלה הערבית. חובה מוטלת עלינו, גם כלפי ידידינו באנגליה וגם כלפי חבר הלאומים, להתקין תכנית קונסטרוקטיבית בשאלה הערבית ולנסות להנשימה גם בא”י וגםבארצות הערביות הסמוכות.נסיונה של מפלגת פועלי ארץ-ישראל להקים תכנית כזו לא רק בשטח הכלכלי והסוציאלי אלא גם המדיני, ולהגיד ברור כיצד אנו מתארים לנו את חיינו המשותפים עם הערבים – היא אחת הדרכים שעלינו ללכת בהן כדי להגביר את כוחם של ידידינו בכל העולם.

אנו רואים – מבחינת כל עתיד אפשרי שיקשר אותנו עם העם הערבי – את הגשמת העקרון של שווי זכויות כיסוד היסודות של הפוליטיקה הציונית. ואולם כדי לממש כל זאת בחיים וליצור בסיס מדיני וכספי לפעולתנו, אנו זקוקים לתנועה חזקה. ליכטהיים אמר: הרביזיוניסטים הם בעד הגברת ההסתדרות הציונית, זו מדינת היהודים שבדרך. ברם זכרו כיצד נלחמו הרביזיוניסטים במשך השנתיים האחרונות לטובת ההסתדרות הציונית ואימוצה! הנוער הרביזיוניסטי בארץ-ישראל מתחנך לפי כוון המתיר לו לפוצץ את אסיפת הנבחרים, באת כוחו החוקית של הישוב. יום יום סופג נוער זה לתוכו את התעמולה המכשירה את הלבבות ליציאה מתוך ההסתדרות הציונית, היא מדינת היהודים בדרך, ולהקים מדינת יהודים אחרת במקומה, אם רק תזדמן קוניונקטורה פוליטית לכך. מדוע איפוא, אין להקים ברית שלמה של מדינות יהודיות בדרך! יום יום מטביעה העתונות הרביזיוניסטית בבבוץ כל מה שטהור ולוחם וקדוש בציוניות. האם לא “העם” הוא הוא שכתב לכבוד בקורו של וייצמן בעמק, כי טומאה פוליטית בטומאת ההתיישבות נפגשו? ואין זה אלא קורטוב מאותו החנוך אשר בו מפטם הרביזיוניזם את מגשימי המדינה היהודית בדרך. ואם ליכטהיים מטיף למשמעת צבאית, כחוק בל ימוט לתנועה הציונית, הרי הוא מעיד על עצמו כי זר לו בהחלט רוחה של ארץ-ישראל החיה. ארץ-ישראל, היודעת היטב להגן על עצמה בזמן חירום, יודעת כמו כן כי הגנה זו – הוא ענין דמים רציני מאד לעמלי אדם המגינים בחירוף נפש על משפחותיהם, ישוביהם ועבודתם, ואין זה כלל וכלל ענינו של נוער בעל השכלה שטחית, המתגעגע למשחק צבאי. רציניים הדברים, ואלי יהיו בעתיד חמורים עוד יותר מכדי שנרשה לעצמנו להשתעשע בכך, וכל עוד לא נגמור את חשבוננו עם הכוחות המהרסים האלה – מי יודע אם נמצא בכלל דרך להקים ולבנות הסתדרות ציונית כבירה ותקיפה.

נאום בועדת הקונגרס הסוציאליסטי הבין-לאומי

[וינא, 1931]

אין כוונתי להעלות בועדה זו את הפרובלימות המיוחדות העומדות כיום בפני תנועת הפועלים העברית בארץ-ישראל. ברצוני לדבר על השפעתו של המשבר הכלכלי העולמי, ביחוד המשבר בשוק התוצרת החקלאית, על ארצות המזרח התיכון, שארץ-ישראל היא חוליה אחת מהן. מפלגת פועלי ארץ-ישראל מחויבת להדגיש את הקשר הקיים היום בין המשבר הכללי ובין המתרחש והעלול להתרחש בארצות הללו.

חשיבותן של הארצות הבלתי קפיטליסטיות, ושל אלה שלא הגיעו עדיין לקפיטליזם, באסיה ובאפריקה, לגבי תנועת הפועלים העולמית ומגמותיה – הוארה באופן עיוני זה כבר. חשיבותן למעשה הלכה והסתמנה יותר ויותר במשך השנים שלאחר המלחמה, הן בתורת מתחרות בתוצרת חרושת על ידי רמת-השכר ורמת החיים הירודה, והן בתורת מרכזים להשקעת הון לגבי הקפיטל האירופי. התפתחות זו הביאה לידי כך, שהקונגרס בברוסל מוקדש היה כולו לשאלות הארצות מסוג זה, לאמר לשאלה הקולוניאלית.

בקרב הארצות האלה מהוה המזרח התיכון חטיבה אחת – חטיבת המשק האורינטלי. אחדותו של והשטח הזה ומבנהו הכלכלי הטיפוסי – הם פרי התפתחות היסטורית. בלתי מדויק יהיה אם נאמר כי אלה הן ארצות נחשלות. בעבר פרנסו כל הארצות הללו, מטורקיסטן ועד מרוקו, ישוב צפוף ובן-תרבות. אולם צפיפות זו של הישוב מיוסדת היתה על מפעלי השקאה עצומים שהתנהלו על ידי השלטונות. מכיון שמפעלי ההשקאה נחרבו – בעיקר לרגלי התקפות והתפרצות שבים זרים מן החוץ לפני כמה מאות שנים – גרם המצב החדש בארצות האלה לפרוצס של הסתגלות, נחוץ היה שווי משקל כלכלי חדש, שיהא מתאים לתנאי החיים החדשים, בהעדר מדינה מקומית חזקה וסדורי ההשקאה המרוכזים. שווי המשקל הזה מתהווה על ידי רמת החיים הירודה של המון האכרים ועל ידי רמת השכר הנמוכה של הפועלים, במידה שבאיזור הזה ישנם כבר פועלים שכירים. לדוגמא אציין את העובדה, שהוכחה על ידי כמה חוקרים במשך השנים האחרונות, כי ההכנסות ניטו של האכר הזעיר באחת הארצות האלה אינן עולות על לירות אחדות לשנה. ואשר לפועלים – די לציין שאפילו במצרים, העשירה והמפותחת בין ארצות המזרח התיכון, נעשית עד היום עבודה נקיוי תעלות הנילוס במקרים רבים בעובדת יד, ביחוד בהעסקת ילדים ונשים, כיון שעבודת-ידים היא שם זולה יותר מאשר עבודת-מכונה. ברם על רמה נמוכה זו התקיים בכל זאת שווי משקל.

החדירה ההדרגתי של המשטר הקפיטליסטי – ביחוד האימפורט של סחורות האריג מאירופה והרס התעשיה הביתית – התחילה זה מזמן מערערת את שווי המשקל הזה. אולם הרפוצס היה אטי וממושך. עתה בא המשבר הכלכלי העולמי הנוכחי ובעקבו הירידה המבהילה בערך התוצרת החקלאית – והוסיף לזעזע את שווי המשקל הזה במידה מסוכנת. מובן מאליו, שבשעה ש“קומביין” אחד עושה באוסטרליה במשך שעתים את העבודה אשר הפלח עושה במשך שבועים – אין עוד קיום לשווי המשקל במשק המזרחי.

תוצאות המפולת הזאת במצב הכלכלי של המוני הפלחים מן ההכרח שתהיינה כפולות: גם כלכליות וגם פוליטיות. התוצאה הכלכלית פירושה בהכרח – התגברות ההגירה מהארצות האלו. אולם רוב ארצות ההגירה, כידוע לכם, סגורות גם בפני המהגר הערבי וגם בפני הפועל היהודי המהגר. ובאין מוצא להגירה – גוררים אחריהם התנאים הכלכליים נדידה מן הכפר והתרכזות המון פלחים מחוסרי קיום בערים. בערים מוכרח ההמון הזה להיות טרף לנצול בלתי מוגבל מצד נותני העבודה ולהנמיך עוד יותר את רמת השכר והחיים. התוצאה הפוליטית מתבטאת בזה, שהמונים אלה נעשים כלי שמוש בידי מסיתים מכל המינים. לא רק האינטרנציונל הקומוניסטי אלא גם סוכנים של כל מיני זרמים ריאקציוניים ודתיים משתמשים במצב זה לצרכיהם.

יש לציין שדוקא ארץ ישראל נפגעה על-ידי התפתחות הזאת פחות מירת ארצות המזרח, הסיבה לכך: מפעל הישוב היהודי וקיום תנועת פעולים יהודית מאורגנת בארץ. חובה עלי לציין את זאת דוקא לרגלי הדבות המרובות שנפוצו במשך השנים האחרונות בדבר המצב בארץ-ישראל. אין להתפלא עם עתונים בורגניים נוטים אחרי דעה שטחית זו, או אם פקידים אחדים, המעונינים בשמירת הסטטוס-קבו החברתי והכלכלי בארצות המזרח, משתדלים להפיץ דעה זו ברבים. ברם התנועה הסוציאליסטית מחוייבת להבין את המציאות הכלכלית בארץ-ישראל לאמתה. היא מחוייבת לדעת – וגם לנסח את דעתה בנוסחה ברורה – כי לארץ-ישראל נכנסו במשך 10 השנים האחרוונת מאה אלף יהודים והשקיעו בה 18 מיליון לירות, ועל כן לא רק פחתה והלכה ההגירה הערבית מארץ-ישראל, אלא גם נכנסו אלפי ערבים מעבר הירדן ומסוריה ומצאו להם עבודה בארץ. ואם תפחת לרגלי המשבר הנוכחי העליה היהודית והכנסת ההון לארץ-ישראל – הרי תתגבר בהכרח היציאה הערבית מן הארץ. השפעתו של מפעל הישוב היהודי מתבטאת גם ביצירת שוק פנימי לתוצרת חקאלית, גם זה שהוא מאפשר עבודות צבוריות גדולות מצד הממשלה, וגם בהעסקה ישרה של כמה אלפי פועלים ערבים (זוהי עובדה, ויהא יחסנו לעובדה זו כך או אחרת). השפעת תנועת הפועלים המאורגנת נכרת גם בהתחלת התחוקה הסוציאלית, שהונהגה לרגלי דרישת הסתדרות העובדים על ידי ממשלת המנדט, וגם במלחה על שכר עבודה הוגן בעבודות הממשלה ובשמירה על רמת חייו של הפועל היהודי.

דוקא מתוך נסיוננו בארץ-ישראל אנו יודעים להעריך כמה חשוב היה הדבר, אילו כל הממשלות (הקולוניאליות והמנדטוריות) המנוהלות או מושפעת על ידי מלגות סוציאליסטיות, לאמר אנגליה, צרפת, הולנד ובלגיה – היו שוקדות למשור על מינימום של תנאי עבודה וחיים, על ידי מניעת נצול לגבי עבודת נשים וילדים, הבטחת שכר עבודה הוגן בעבודות צבוריות, קביעת שעות העבודה וכו‘, וכו’.

עובדה פשוטה היא כיום כי משק העולם מהווה חטיבה אחת. התנועה הסוציאליסטית לא תוכל לדון על המשבר הכלכלי בעולם ועל חוסר העבודה מבלי שתקבע לעצמה תכנית פעולה לגבי ארצות שלרבים מכם הן נראות כרחוקות ועניות, אבל הן משפיעות בכל זאת השפעה ישרה, גם כלכלית וגם פוליטית, על התפתחות הענינים בכל ארץ מארצות אירופה.

ההתאבקות המדינית בשעה זו

[נאום בבית-העם בתל-אביב, תרצ"א]

השעה חמורה מאד, גדולה האכזבה ורבה המרירות גם בצבורנו וגם במחנה הציוני הכללי. מי שבא ברגע זה לדון על המצב – מחויב לזכור קדום כל את עתידו של המפעל. הבטחת עתידו של המפעל הוא הצווי שאנו חייבים לשוות לפנינו בכל שאלה ושאלה שאנו דנים בה. ואין דוגמה טובה לכך מאשר הפרק שעבר עלינו במשך החדשים האחרונים – פרשת מלחמת הבחירות בוייטשפל.

כששמעתי את תגובת חברינו בא“י לגבי ענין וייטשפל, כשראיתי את מחרוזת הביטויים שהוכתרנו בהם בעד מעשינו שם – “מה יפית” וכו' – צחקתי צחוק מר. ההפלייה שהשתדלו כאן להפלות בין עמדת פוע”צ באנגליה ובין עמדת המפלגה בא“י – אינה אלא טשטוש השאלה. הדבר אינו כך. אנו, שליחי מפלגת פועלי א”י, הכרענו את הכף בשעת ההתייעצות עם פוע“צ בלונדון. ואם לא הופענו באסיפה ההיא, הרי זה לא מפני זעמם של יהודי וייטשפל, ולא מאימת קצפו של “דואר היום”, ואף לא בגלל התנגדות חברינו בא”י. כשהועמד לפנינו דבר הופעתנו באספה – שקלנו את כל הצדדים לחיוב ולשלילה. ראשית: ראינו את עצמנו כאנשים זרים בארץ ההיא; שנית: ההנה“צ החליטה למוד מרחוק במלחמת בחירות זו, ומתוך כך לא יכלו גם חברינו בהנה”צ להופיע. היה שיקול דעת גם בין הפועלים האנגלים, אם כדאי להם למשוך כוחות מן החוץ למלחמת הבחירות. בשביל פוע"צ באנגליה לא היתה זאת החלטה קלה. הלך הרח ששרר בוייטשפל הכביד מאד, אך כל הגורמים האלה לא הכריעו את הכף.

כשהסתכלתי בבחירות הללו בוייטשפל, הייתי בטוח שאילו נמצא מישהו מן האולם הזה במקום ההוא – לא היתה דעתו שונה מדעתי. צריך לעבור את רחובותיה של וייטשפל, גם של היהודים וגם של האנגלים, צריך לעבור את חוף הנמל ולראות כיצד חיים שם האנשים, צריך ביחוד לראות את מראה הילדים המתגוללים ליד בתי המרזח כשהם מחכים להוריהם, וצריך לראות את מאות האבטומובילים הנהדרים שמקומם לא יכירם שם והם לא באו אלא למשוך את הבוחר לקלפי. רק אז הרגשתי, כי אי אפשר להתעלם לגמרי מהמציאות הזאת, אי אפשר להצביע בעד האבטומובילים הנהדרים האלה. אבל לא הרגש הזה הוא שהכריע בהחלטתנו, אלא דוקא הגורם הפוליטי הציוני.

הנה כך היה המצב בלונדון: בעקב תרמיתו של חלק ממפלגת העבודה-נעשתה פתאום הציוניות ענין של מפלגות. מפלגת העבודה נדחפה לחזית של הגנה עצמית ולהתנכרות להתחייבויותיה. יצא שהשמרנים והליברלים מגינים על הציוניות ומפלגת העבודה נלחמת בה ומגינה על הממשלה. עלינו היה למנוע בעד זה, לעשות את הכל שהציוניות לא תיהפך לענין של מפלגה ידועה. מי שנוכח בשעת הויכוח בפרלמנט שמע, שאותם האנשים הנלחמים בארצם נגד כל עניניה של תנועת הפועלים – נהפכו כאן לסניגורים של תנועת הפועלים בא“י. ראינו לעצמנו חובה קדושה למנוע בעד מערכה אבסורדית זאת. ידענו כי קבוץ הידידים שיש לנו בתוך תנועת הפועלים הבריטית, ואשר בשנה האחרונה נצטרפו אליו שמות חשובים מאד כאנג’ל ודינמן – נלחמים מלחמה אמיצה נגד הממשלה ונגד פאספילד. והמלחמה אינה קלה להם. פה בארץ נמנו וגמרו שפספילד הוא זקן, “עובר בטל” – אבל בשביל רבים מחברי מפלגת העבודה הוא רב ומורה, וכשהוא מגן על הפוליטיקה שלו – יש לו אזנים קשובות. ידידינו אלה דרשו מאתנו שלא נשאיר אותם בבדידותם במלחמת וייטשפל, אם כי לא העמידו לנו זאת בתורת תנאי. כאן יש להזכיר שמועמדותו של הנרי קריפס – מועמד הממשלה – הורדה מתוך הנימוק שהוא קרוב לפספילד. המועמד השני – הול – הודיע שיצביע נגד הממשלה בשאלת א”י, דבר שהוא למעשה הפרת משמעת ביחס למפלגה. עמדה איפוא לפנינו השאלה, אם עלינו להשאיר את האנשים האלה בבדידות או לתמוך בהם.

אגב קביעת עמדתנו בבחירות וייטשפל שקלנו גם את מצבנו בקרב האינטרנציונל הסוציאליסטי. עובדה היא שהאינטרנציונל מרכז בתוכו רוב מנין של פועלי העולם. ואם כי ישנם בינינו כאלה שאינם מחשיבים אותו מפני היותו רפורמי יותר מדי – אבל נדמה שמבחינת הציוניות הסוציאליסטית האינטרנציונל הזה הוא אורתודוכסי למדי גם בעיני החברים האלה. והנה בקרב האינטרנציונל – המפלגה הבריטית היא אחת החשובות, הכרוח המכריע. יוצא איפוא, שגם לגבי הפורום הסוציאליסטי הבין-לאומי היתה שומה עלינו לשמור על חובת ברית, באשר היא גורם רב ערך.

מאמריקה הגיעו שתי טלגרמות, שבפירסומן ב“דואר היום” היתה תמימות רבה: א) ציוני אמריקה החליטו להגביר פעולה; ב) רביזיוניסטי אמריקה החליטו לצאת מההסתדרות הציונית.

ה“ממלכתיות” הגיעה להטלת שיקוצים על הציוניות כולה, להפקרות בטוי שלא ידענו דוגמתה בניבול התנועה הציונית. את חטאו של משחק השטן הזה, המוכרח לחול על ראש כולנו – על ראשם וראשנו – נישא עוד הרבה שנים. אין להתפלא שאלה עשו מענין וייטשפל כלי נשק. אין לתמוה שגם אורגן הציונים הכלליים אחז בהזדמנות נדירה זו. גם “הארץ” הרשה לעצמו שעה אחת של הפקרות. אכן מה רבו עכשיו קופי הרביזיוניסטים בין הציונים הכלליים! “עמדה בונדיסטית” – זו ההדרגה שניתנה לעמדתנו בלונדון ע"י “הארץ”.

השתתפתי בפעולה פוליטית של הציוניות; ראיתי את הגבורים בצאתם כלפי חוץ. בפגישה הראשונה עם האנגלים – נשתה מיד גבורתם. מערכה כזו שעמד בה, למשל, בן-גוריון בועידת האימפריה, המערכה שעמדו בה חברי מרכז מפלגתנו בפגישתם עם שילס – עוז כזה לא ראיתי אף פעם בפגישות ה“רדיקלים” המושבעים עם כוחות חוץ.

אך יחס החברים אל שליחיהם – הוא שהפליאני. הרי זו שברית האימון ההדדי. אנו יודעים: תנועתנו אינה משחקת בצבאיות. היא קיימת על יסוד בחירה חפשית. בכוח זה פעלנו. עכשיו, אם נתערער באמת האימון – לא אקנה אותו בהסתרת עמדה. אם “דואר היום” מכנה אותנו בשם “פקידי” ההסתדרות – יש בזה מגמה להשפיל את שליחי הצבור. אני בז לכך. גם זה תכסיס “ממלכתי” להוריד את ערכו של שירות הצבורי ולעוללו בעפר. אבל מעולם לא הבינותי את האחריות של שליח צבור כהכרח להכנע – נגד צו המצפון – לכל הלך רוח חולף. אחריות פירושה קדום כל – הכרה, מצפון, החלטה לפי המצפון. וחשבתי כי קודם כל ראויים אנו לאמון כזה. ולכן כאבתי בהגיע אלינו הד מאורע וייטשפל בארץ.

ישנו חלק בתנועה הציונית שבשבילו יש רק תוכן אחת להתאבקות הפוליטית ברגע זה: מלחמה נגד וייצמן. ומכיון שוייצמן ירד – נשארו הרביזיוניסטים בלי אמת. וגם אנשים שתמכו בוייצמן כל ימיהם – מצטרפים למקהלה. סיפור, כי מכתבם של סיר ג’ון סיימון ולורד היילשאם ירד מן השמים, כמתת אלוהים, וידו של וייצמן לא היתה בזה. למען האמת עלי להעיד – מתוך איזו עבודה מאומצת נוצרו התנאים שאיפשרו חוות דעת כה מכרעת במכתבם זה של שני גדולי בני הסמך במקצוע המשפטי.

איני מתאר לעצמי שה“טיימס” בלונדון יכתוב על אלבניה באותו טון של יהירות וזלזול שכתב בו הראדיקל מרגוליס על בריטניה. הוא כותב, למשל, כי המתנגד הזה (אנגליה) שאנו עומדים אתו במו“מ, אינו בר מו”מ כלל, אינו ראוי לשיחה כל עיקר. ארצות הברית מוצאות ענין לנהל מו“מ אתו, ואפיו ההודים בכבודם ובעצמם, ורק בעינינו אינו ראוי לכך. הממשלה נסוגה אחורנית, אם כי מתוך מגמה להציל את כבודה. היו גורמים רבים לנסיגה זו: גם עמדת יהודי אמריקה, גם לחץ א”י, וגם הויכוח בפרלמנט אותו ויכוח שנמשך 8 שעות. בזמן כזה – שנת 1930, שנת היטלר בגרמניה, כשנחשול של שנאה ובוז ליהודים עובר על אירופה – אינן אני יודע שני לו מבחינת הכבוד לעם היהודי. מתוך נסיגה אחורנית הזמינה הממשלה את הסוכנות למו“מ. ורק מתוך פוליטיה ריקה של פרסטיז’ה יכולה היתה הסוכנות להעלות על דעתה את דחיית ההזמנה. ביחוד כשידינו לא היו קשורות, כשלא התחייבנו לבוא לידי חתימה על הסכם; הכרנו שאנו חייבים לחפש דרך להסכם. ויצוין הדבר, כי ממשלת הפועלים היתה פורמלית ויהירה פחות מכל ממשלה אחרת אשר קדמה לה. זוהי הפעם הראשונה שקבינט בריטי ישב עם באות-כוח של העם היהודי, עם בלי ארץ ובלי מדינה, כדי לדון על עתידה של הציוניות וא”י. גם בימי הממשלות השמרניות, שהיו בעיני רבים ימי זוהר, ימי חתימת הספר הלבן – לא היתה כזאת. רבים חושבים שמוטב היה אילו דחינו את המו“מ והבאנו את עצומותינו לפני ועדת-המנדטים. אך כל אשר עינים לו לראות שהנהלת הארץ היא בריטית ותהיה כזאת לאורך ימים, שחבר הלאומים אינו עדיין ממשלה לממשלות, אלא ועדת בקורת, – יזהר מהכנס בקונפליקט חדש עם בריטניה. ואם נגזר עלינו ללכת סו”ס אל חבר הלאומים – הרי זה רק לאחר כל המאמצים לבוא לידי הסכמה הדדית עם הממשלה הבריטית. מתוך שיקול דעת זה ראינו את קבלת ההזמנה כצווי לנו.

עמדה לפנינו השאלה: מה כוון אנו רוצים לתת למו“מ בעצמו? האם עלינו לרכז את תשומת לבנו בענין הביטול הפורמלי של הספר הלבן, דבר שהממשלה לא היתה מסכימה לו לעולם, ואם עלינו להסתפק בזה מבלי לשנות את הגורמים אשר הביאו ליצירת הספר? היש בזה משום פתרון למצבנו המדיני והכלכלי בארץ? כאן ראינו לפנינו דרך אחת: המו”מ צריך לתת לנו לא פרסטיז’ה אלא הישגים ממשיים, עלינו לדרוש מאת הממשלה הצהרה חדשה אשר תכיל בצורה חיובית את קוי הפוליטיקה הבריטית שעל פיהם נוכל גם להתגבר על הגורמים שהביאונו לכשלון זה.

אחד מותיקי העסקנים אמר לנו: אנו מדברים על הפוליטיקה ציונית – ואתם על עליה, על קרקעות, על החולה, על פקידות ממשלתית וכדומה. תמהנו לתפיסה זו. בכל נפשנו הרגשנו שאסור לה לתנועת הפועלים לדגול בשם התנגדות סתם, אלא חובתה להפוך את התכנית הזאת למכשיר חיובי וחיוני לטובת עניני הבית הלאומי. וזה הכוון אשר נסינו אנו לתת למו"מ בלונדון.

השאלה המכריעה היא: מה הם הגורמים העומדים מאחורי הספר הלבן. מהם הגורמים שדפו את הממשלה ליצירת הספר הלבן? ידועים בצבור גורמים רבים: הודו, מוסלמים, קבוץ אנגלי ידוע בא"י ובאנגליה. אולם יש עוד גורם אחד קבוע – אטיות ההגשמה היהודית. אטיות זו יצרה ספקות בלב אנגלים, אם כדאי להם עוד להחזיק בתכנית הציונית. הן גם ידיד כבריילספורד שאל: כמה זמן עלינו להחזיק מעמד, מתי תוכלו לעמוד בכוח עצמכם? והוא הוא הדבר אשר הכריע את הכף גם במשרד המושבות.

ומכאן עלינו לקחת לקח. זה הלקח הנושן שהיה כל הימים תוכן פעולתה של תנועת הפועלים בא"י. ומבחינה זו אורבת לנו סכנה פנימית עצומה. ההפקרות מתגברת. מתנהלת מלחמה פנימית, מלחמה שאינה מתחשבת בגורל המפעל. קנאות קדומה בלי רגש האחריות של הקנאים הקדומים. פרזה ריקה האוכלת כל חלקה טובה בתוכנו. ודקא עכשיו, בשעת פחד מפני האטיות, אנו עומדים בפני סכנת הבזבוז, שסימנה – שיתוק הפעולה הממשית. בזבזנו לשוא שתי שנים יקרות לאחרי המאורעות, ויש סכנה שנמשיך בדרך זו: אם תנועת הפועלים לא תצליח להדביר תחתה את ההפקרות הזאת.

הציוניות מלאה עד עכשיו את כל מאוייהם של מתנגדיה הקיצוניים. הם לא ראו בחלומים שנגיע לקיר אטום כזה במו"מ עם הפקידות, שנלכד במלכודת הכותל המערבי – ואנו עשינו את זאת. הם לא קוו שנגיע לבזבוז כזה של כוחות – ואנו הגענו לכך. ואנחנו את כל החרפות והזלזולים לקחנו על עצמנו מתוך הכרה, שאין דרך אלא בניה ומפעל יום-יום. כי היא יסוד לחיינו הפוליטיים, ולדרך הזאת עלינו לגייס את כל הנאמנים לה.

על ענינינו הפוליטיים

[נאום במסיבת עתונאים בירושלים, אלול תרצ"א]

מאחורינו שנים של אכזבות קשות והתקופות בלי פוסקות. המכות שבחוץ הכניסו מרירות וניגודי דעות גם בשורותינו בפנים. על העולם רובץ משבר כלכלי שלא ידעו דוגמתו זה הרבה שנים ושאין לנבא עוד את קצו. מפעל ההתיישבות שלנו, לרבות גם פעולת הבסוס החיונית, הוא משותק כמעט במשך שנים. העליה מונה למאות, בעוד שהציוניות צריכה לאלפים ולרבבות. היחסים בין תנועתנו וממשלת המנדט, בין הישוב העברי והאדמיניסטרציה הא"יית, יש בהם עדיין מן המתיחות האיומה של השנים האחרונות. גם מבחינת היחסים שבין היהודים והערבים – האוירה מלאה עדיין חומר מפוצץ, אשר על יד בלתי אחראית ומופקרת תוכל להציתו. נוסף על כל אלה חל ברגע זה חוף משמרות בהנהגה המדינית של התנועה: האיש אשר במשך שלש עשרה השנים האחרונות החזיק בידו את ההגה הפוליטי של התנועה ופלס דרך למדיניות יהודית בתוך עולם נבוך ומלא איבה – אינו נמנה, הפעם הראשונה לאחר הצהרת בלפור, בין חברי ההנהלה.

בשעה זו עמדה בפרץ הנהלה החדשה המאחדת בקרבה את כל הכוחות המחייבים חיוב גמור את ההסתדרות הציונית, האחת והמאוחדת. נדמה לי כי לא אגזים אם אומר – ומן היושר שגם כל התנועה תזכור את העובדה הזאת – כי מימי המלחמה ומתן המנדט עוד לא נבחרה הנהלה אשר קבלה את מעמסת האחריות בתנאים כה קשים ומסוכנים. יותר מכל הנהלה אחרת היא זקוקה איפוא לעזרה, לעירות, לדיסציפלינה ולפעילות מצד התנועה כולה.

בתוך הנהלה זו נבחרתי אני לעבוד את עבודת הקשור בין הסוכנות וממשלת הארץ, בין הסוכנות והישוב היהודי, בין הסוכנות והעם הערבי היושב בארץ. למלאות את מקומו של הקול' קיש אשר שירת את תנועתנו בתפקיד זה במשך תשע שנים. הקפיצה ממפקד אנגלי, אשר רק במשך זמן עבודתו גילה ופתח את ציונותו, ועד לאיש הבא ממחנה הפועלים בא“י – היא קפיצה גדולה. איני מתפלא על כך שקפיצה זו גרמה לזעזועים קלים, וברצוני לומר גם על זה מלים אחדות בגלוי. בקרב העמים האירופיים, שגם שם ישנו קשר אמיץ ובלתי אמצעי בין אינטרסים כלכליים וסוציאליים וההנהלה הפוליטית, התרגלו כבר מזמן לכך שב”כ תנועת הפועלים, ב“כ ההמון העבוד, יעמדו על משמר עניני האומה כלפי חוץ. בישוב העברי בארץ, אשר בתוך תוכו וביעודו הוא כוח תרבותי ופרוגרסיבי, ישנם עדיין חוגים שקשה להם להתרגל למחשבה הזאת. איני רוצה לריב עמהם, אני רוצה להרגיעם. אמת הדבר שזו הפעם הראשונה הוטל על בא-כוחם של הפועלים בהנהלה לנהל את הענינים הפוליטיים, אולם מדי קבלו את התפקיד הזה הוא יודע – וכל צבור העובדים יודע – כי נשלח לשליחות לאומית ולא לשליחות מפלגתית ולהגנת האינטרסים של המפלגה. אין שבועת אמונים רשמית בהסתדרות הציונית, כנהוג אצל מדינות העולם, אולם הכרתי היא כי נשבעתי שבועת אמונים לתנועה כולה על כל זרמיה ומפלגותיה – לשמור על הענינים החיוניים של הציוניות ומפעלה בארץ. ספרדים, תימנים כאשכנזים, בעלי התעשיה ובעלי המלאכה כפועלים – כולם צריכים ויכולים להיות בטוחים, כי אנסה לשמור על הענינים האלה לפי צו ההכשרה והמצפון בלבד, ולא לפי הוראות של איזה גוף מחוץ להנהלה הנבחרת. אם יש חוגים בישוב – ולו גם מוגבלים – אשר בתפיסתם הפרובינציאלית וצרות עינם המעמדית הגיעו לידי כך, שאינם מאמינים באפשרות של מלוי חובה כזה – אני בטוח שאלה בודדים בקרב מחנה הציוניות המאורגנת. ויש לי להוסיף, כי איני רוצה בשום אופן להביא תפיסה זו לידי בטוי רק במחלקה המדינית. אם הנהלת הסוכנות, כפי שהיא הודיעה ברבים, מוכנה לפתוח בפעולה מכוונת להתיישבות המעמד הבינוני, ולמשיכת ההון הפרטי לעבודת הבנין הכלכלית בארץ – הריני רוצה לבוא לעזרת עבודה זו עד כמה שכוחי יגיע. אני וחברי בהנהלה נבחרנו על יסוד תכנית קואליציונית, ואת התכנית הזאת ישמור ב”כ מפלגת הפועלים בכל אופן וינסה להגשימה בנאמנות.

ועכשיו לענינים הפוליטיים העומדים על הפרק בארץ. קודם כל לשאלת הקו היסודי ביחסינו עם האדמיניסטרציה הבריטית:

ידוע לכולכם, כי במשך אחת עשרה שנות פעולתי הצבורית בא“י היתה בשבילי שותפות העבודה בינינו ובין הממשלה הבריטית, יחסי גומלין ואמון הדדי – השאיפה הפוליטית היסודית. שמחתי לשמוע בקונגרס הציוני האחרון מפי נואמי הריביזיוניסטים, כי גם הם רואים ביסוד זה את הקו היחידי לפעולתנו המדינית – אם כי דברי תלמידיהם בא”י אינם מעידים תמיד על תורת מוריהם. לא אמנע אפילו מלומר, שלגבי דידי – הקשר בין א“י והאנגלים באנגליה איננו קשר מיכני, אינו טובע אך ורק בסעיפים המנדט ובתועלת שאפשר להפיק מתוך הסעיפים האלה. יחסים תמידיים אינם תלויים בפרט, ולמותר לאמר, כי מצד שני – יחסים כאלה אין בהם בשום אופן למנוע אותנו מלהגן על זכויותינו ומלתבוע את תביעותינו להגשמת שאיפותינו בארץ. גם ארצות שכל ישובן היה ישוב בריטי בגזעו ובלשונו – ידעו בתולדותיהן תקופות ארוכות של הגנה על זכויותיהן בפני משרד המושבות, תקופות של אי-הבנה, התנכרות ומרירות משני הצדדים – והן לא ויתרו על תביעותיהן ועל הגנת עמדתן. יתר על כן, בכל ארץ ששמה מגיעה השפעת התרבות האנגלית – נטעה זו בלב התושבים את הרצון להגנה על הזכויות, הרצון לעמידה ברשות עצמם ורוח תביעה ללא-חת; אולם כשם שיש לא הטיל ספק בנאמנותן של הארצות האלה, כן ננהל גם אנו בשעת הצורך את מלחמתנו ללא ויתורים על ענינים חיוניים, ללא פחד בפני הכוח החזק מאתנו – אך תמיד ברוח זו של הקשר הפנימי המקשר אותנו עם ממשלת המנדט ובהדגשת שותפות-העבודה ההיסטורית המאחדת אותנו. הזכויות שעליהן אנו מגינים הן זכויות שניתנו לעם העברי, לאחר שהיה זמן רב משולל כל זכויות בתוך משפחת העמים. זכויות אלו אינן רכושו הפרטי של מי שהוא הרשאי לעשות בהן כאדם העושה בתוך שלו; אלה אשר לידם נמסרה הגנתן אינם רשאים לגרוע מהן, לוותר עליהן או לסלפן כרצונם. ואם נעשים נסיונות לגרוע מהן או לעקם אותן – אין לנו דרך אחרת מאשר מלחמת הגנה קשה ללא ליאות. ואולם תקופת מלחמה כזאת היא הכרח מר ולא פרוגרמה, גזרת השעה והגורל ולא שאיפה. וכשאני מביט אחורנית על השנים האחרונות שעמדו במזל של גזירת-גורל זאת, על הבדידות הנוראה שבה נמצאנו, על נקודת הקפאון שאליה הגענו – איני יכול לומר שהיתה לנו דרך אחרת, ואיני אומר, כי המערכה הזאת נגמרה כבר. מגמות פוליטיות ידועות, אשר נתבלטו בפוליטיקה הבריטית בא”י לאחר הפרעות, והפירוש המוזר לעובדות כלכליות אלמנטריות אשר על יסודו רצו לבנות תכנית פועלה העלולה לפגוע בעמודי-התווך של בנין הבית-הלאומי – העליה ורכישת הקרקע – עדיין לא נסתרו כליל. במובן זה גם אגרת מקדונלד אינה אלא בסיס והמשך למלחמתנו המדיינת. אין כל ספק כי גם בסלילת הדרך לתכנית הפיתוח כרוכות סכנות כאלה, ואולי עוד בימים הקרובים נצטרך לחדש את מלחמת הגנתנו. אולם גם אז לא אשכח אף לרגע, כי שאיפתנו הפוליטית היסודית היא לא למלחמה אלא לשותפות פעולה, כי עלינו להתגבר על נקודת הקפאון שאליה הגענו, לצאת מהבדידות שבה אנו נמצאים ולרכוש לנו ידידים בכל מקום, בכל העולם, וגם בין אלה שבידיהם נמצאת הנהלת הארץ. קשה לרכוש ידיד אחד מאשר 500 שונאים. וקשה הדבר ביחוד באוירה זו של חוסר הבנה ואכזבות, של אי-האימון ההדדי שהתחיל נותן את אותותיו ביחסים בין הישוב והאדמיניסטרציה הבריטית. נחוצה עבודה אטית ועקשנית כדי לנטוע מחדש בלב שני הצדדים את האמונה ברצון הטוב של השני. כשם שהקימונו את חרבות המושבות שנחרבו במאורעות אב, כך אנחנו מחויבים עכשיו לבנות את חרבות האימון והאמונה. איך נוכל לדרוש רצון טוב מצד האדמיניסטרציה אם אנחנו לא נרצה להתייחס אליה ברצון טוב? כיצד אנו רוצים להבטיח לנו עזרה ויחס ידידות – אם אנו נמתח בקורת לא רק על פעולותיהם אלא גם על כווננותיהם, אם אנו נפרש פירוש גרוע ביותר את הנימוקים אשר מאחורי פעולותיהם, ולא נרצה להודות בהרבה הישגים חיוביים של האדמיניסטרציה הבריטית בארץ במשך עשר השנים האחרונות?

עבודה זו, הקשה והאטית, תתנהל בעתיד הקרוב בסימן פעולת הפיתוח החדשה. אם כל תכנית הפיתוח נפגשה על-ידי הישוב והסוכנות מתוך ספקות וחששות רבים – הרי היסוד לכך אל תכנה ובמגמתה של התכנית, אלא בדרכי הגשמתה בתנאים האדמיניסטרטיביים הקיימים בא“י. ברם מבחינת עיקרי התכנית אין ספק, כי הישוב והסוכנות היו מקבלים אותם בברכה, אנו כולנו וכל מפעלנו מעונינים בכל האמצעים המכוונים לאינטנסיפיקציה של המשק החקלאי בא”י. איטנסיפיקציה זו מוכרחה לשחרר עודף של קרקעות אשר יבוא בחשבון לשם התיישבות יהודים. בעל התעשיה וסוחר היהודי מעונינים בפיתוח השוק הפנימי בישוב ההחקלאי הערבי, כדי שכוח הקניה שלו ורמת חייו יבטיחו מחזור גם למשק שלנו. הפועל העברי מעונין שהכפר לא ימצא במצב כזה, שהמון פלחים יציף את שוק העבודה הפרטי והממשלתי וילחץ על שכר העבודה הכללי בארץ. כולנו מעונינים שממשלת הארץ תצא ממסלול הרוטינה ותעבור לשיטת עבודה קונסטרוקטיבית. אולם דוקא מפני כך שזוהי האיניציאטיבה הראשונה של ממשלת א"י בשטח ההתיישבות, לאחר שהממשלה הסתפקה במשך עשר השנים הראשונות במשטר הנהלתי בלבד – עלינו לדאוג לכך, כי האינטרסים של הבית הלאומי יובטחו בגבולות התכנית, ולא רק זה בלבד – אלא שגם לא ייעשו טפל לגבי ענינים אחרים הנעשים כביכול לעיקר.

בינתים הולכת ובולטת במבנה ההנהלה של עבודת הפיתוח נטיה להעמיד את העבודה על מנגנון פקידותי הפועל על דעת עצמו.

הפרק הראשון בפעולותיו של מנהל הפיתוח, כפי שהוגדר בתכנית משרד המושבות, יהיה בירור טענות הערבים אשר יבקשו להוכיח, כי בגלל העברת קרקעותיהם לידי יהודים לא מצאו קרקע אחרת או משלח יד משביע רצון. על סמך זה ידרשו את התיישבותם באמצעי הפיתוח. בירור הטענות האלה מסור, לפי התכנית, לידי עוזר משפטי של מנהל הפיתוח. העוזר המשפטי לא נקבע עדיין ואין אנו יודעים מי יהיה זה. אולם מחובתנו להעמיד את הממשלה על הצורך לנהוג זהירות רבה במנוי האמור. האיש שימונה לתפקיד יועץ משפטי בבירור זה, מוכרח להיות אדם שהישוב היהודי והסוכנות היהודית – וכמובן גם הערבים – יתנו בו את אימונם המלא, בהיותם בטוחים כי אינו נוטה לצד אחד ולא ישא פנים במשפט. כל היודע טיב העדויות מסוג ידוע בארץ הזאת, וביחוד בענינים מסובכים שבדיני קרקעות, יבין כמה חשובה השאלה הזאת בשבילנו. חשיבותה אינה בזה אם יימצאו ברשימה עוד תריסר פלחים. חשיבות השאלה היא אחרת לגמרי. התנועה הציונית טענה בגאון לעיני כל העולם, כי היא לא נישלה אנשים עובדים מבלי דאוג להם. לא רק במידה יחסית – לאמר בהשואה אל תנועות התיישבות אחרות – אלא באופן מוחלט. הבאנו מסמכים המראים מה היה גורלם של האריסים שעבדו את אדמותינו לפנינו. טענותינו אלה כאילו לא נתקבלו. הספר הלבן קרא להם בשם מעליב מאד: “אין בהן כדי הוכחה – אם אינן מכוונות להתעות”. הדו"ח של סיר ג’ון הופ סימפסון משחק במספרים. נותן את שליש הישוב הערבי למחוסרי קרקע, ומשאיר ללא תשובה את השאלה: מה אשמתם של היהודים במצב זה, ואם אין בכל ארץ וארץ פועלים חקלאים מחוסרי אדמה. נוצר איפוא רושם ברחבי העולם התרבותי ובחוגי חבר הלאומים, כי היהודים גרמו בכל זאת נזק לחוגים ידועים של חקלאים מתושבי הארץ. הציוניות נלחמת בענן זה לא על רווח כסף או חסכון בהוצאות, אלא על שמה הטוב. אנו יודעים היטב, כי הרושם הזה אינו מבוסס על עובדות, ואנו יודעים כי אם ינהלו את בירור הטענות האלה כסדרו – יצא משפטנו לאור. משום כך אנו רואים את החקירה הזאת לא כדבר טפל, אלא כדבר שענינים חיוניים שלנו תלויים בו.

ועתה הערות אחדות לפעולתנו בשטח היחסים עם העם השכן. הימים הם שוב ימי מתיחות ושמועות, מים בלתי נוחים להודעות פוליטיות. בשעה זו כשתעמולה בלתי אחראית ובלתי מרוסנת הופכת מכונות מחצבה למכונות יריה – יש רבים הנוטים לחשוב, כי אין טעם עכשיו להמשיך את הדרך שלנו לקראת הסכם יהודי-ערבי בא“י. הקו היסודי בשאיפתנו להסכם כזה – אף הו אברור כיום. את בטויו המדויק מצא בתכנית שעל יסודה נבחרה ההנה”צ החדשה בקונגרס הציוני הי“ז, באותו סעיף האומר, שההנהלה תאחז “באמצעים נמרצים בשטח הכלכלי, החברתי והפוליטי – כדי להביא לידי יחסי שלום והתקרבות בין היהודים והערבים בא”י על בסיס העיקרון הקבוע, כי שני העמים לא ישתררו זה על זה – ויהיה כוחו המספרי של כל עם ועם מי שיהיה”. סבור אני, אלמלא נכנס הסעיף הזה לתוך התכנית – לא היתה קמה ההנהלה הנוכחית. חשוב הוא ויסודי העיקרון המוגדר בנוסחה הזאת. פירושו הוא שיש ברצוננו, מבלי שים לב לחשבונות של יחסי כוחות ומספרים, כלומר מבלי שהעליה היהודית המתמידה תשמש גורם שיש בו משום איום על מי-שהוא – לעשות את השויון בין שני העמים לאבן פנה במבנה חייה של א“י. רבים אומרים, כי אין תקוה שמנהיגי הערבים יבינו את ערך העיקרון הזה ואת הברכה הרבה הכרוכה בו לעתיד הארץ, וכי רחוק היום שבו ירצו הערבים להסכים לתכנית כזאת. אני מסופק אם היום הזה הוא רחוק כל-כך. מאמין אני, שלא יעבור זמן רב ומנהיגי הערבים, – המשכילים והישוב העומד תחת השפעתם – יצטרכו לעשות את חשבון השנים האחרונות. במשך השנים האלה היו להם, מטעמים שאיני רוצה לפרש אותם, כמה וכמה הצלחות תכסיסיות. ואלם מה סו”ס העלו השנים האלה? מלחמתם לבטול המנדט והצהרת בלפור עלתה בתוהו. יודעים הם שלעם היהודי לא נשאר מקום לויתורים, כי תקותו האחרונה לחיי עם קשורה במפעלו הא"י. במובן הכלכלי התבצר הישוב העברי גם במשך המשבר של השנתיים האחרונות. גם היום הוא משמש בחיים הכלכליים של הארץ גורם שאין להעלים עין ממנו, שבחולשתו כרוך נזק רב לחוגים רחבים מאד של התושבים והלא-יהודים ושפריחתו הכלכלית גורמת להם רווחה. כל אחד בארץ מבין, שהעליה נמשכת – לפרקים בזרם מהיר יותר ולפרקים בטימפו אטי יותר – וכעבור זמן מה, כשיחלוף המשבר הפיננסי מן העולם ותגדל השקעת ההון בארץ, יהיו צעדיה מהירים יותר. ואני בטוח, כי ערבים רבים מאד – אפילו כאלה שמעולם לא העיזו לומר זאת – יודעים, כי את העובדות האלה אין להחזיר אחורנית ואת ההתפתחות הזאת אין לעצור. על כן איני מאמין שרחוק מאד היום שבו יודו הערבים, מתוך חשבון פשוט לגבי עתידם ועתיד הארץ, כי התכנית הפוליטית אשר אנו מציעים להם היא סוף סוף התכנית אשר שני העמים גם יחד צריכים לה – מבחינת הבינה המדינית ותועלת הענינים. ברם הרשאים אנו בינתיים לחכות ולשבת בחיבוק-ידים? בודאי ובודאי לא. החיים אינם עומדים על נקודת קפאון אחת. החיים זורמים כסדרם, וזרם החיים היום-יומיים, הכלכליים והחברתיים, מבליטים מיום ליום יותר ענינים משותפים לשני העמים. להתפתחות זו אנו מחויבים לסייע ככל אשר תשיג ידנו.

רבים חושבים שלא כדאי לדבר על זה, אבל איני תמים דעה עמהם, ואעשה לי את הדבר להרגל לדבר גלויות בשאלות האלה. הגענו לידי כך, שאפילו אלה הפועלים מתוך חיי יום-יום בשותפות כלכלית עם בני העם השני – מפחדים שיאשימו אותם בקנוניה פוליטית ובבגידה לאומית. רק לפני ימים אחדים קראתי את המאמר אשר “אל ג’אמעה” פירסם לרגלי השביתה המשותפת של הנהגים היהודים והערבים. אותו עתון אומר: אם כי הוא מבין שהשתתפות היהודים בפעולה הזאת רק היא תעשה את השביתה כללית ותגרום להצלחתה – בכל זאת יש לפחוד מפני התוצאות הפוליטיות של התאחדות יהודית-ערבית. אפילו אם זו מוגבלת ביחסי גומלין שבין נהגי האבטומובילים משני העמים. וידוע היטב כי הלחץ הזה, ביחד מצד העתונות הערבית, מפחיד רבים מבין הערבים להגיד את אשר בלבם ביחס לשותפות –פעולה כלכלית חברתית או תרבותית – ביניהם ובין היהודים. איני סבור, שמן החכמה הפוליטית הוא להרכין את ראשנו בפני הטירור העתונאי הזה, כשם שלא הייתי מרכין את ראשי אילו בא טירור כזה מצד חלק של העתונות העברית. אל יפחדו המפחדים. כל הנסיונות האלה להטיל אימה – מוכרחים להכשל. הם עומדים בסתירה להתפתחות החיים. זאת היא אמת לא רק לגבי הפועלים משני העמים, ובודאי לא רק לגבי הפועלים העובדים ברכבת ובעבודות הממשלה בכלל; זאת היא אמת לגבי החקלאים, ולא רק בשעת מגפת עכברים או ארבה; זאת היא אמת לגבי בעלי הפרדסים, ולא רק בשעה שמאיים “השירות לבדיקת הפירות” של הממשלה; זאת היא אמת במידה רבה לגבי בעלי מלאכה, ולא רק בשעה שנחוץ להפגין נגד “באטה” ונגד אימפורט של הסחורה הזולה מחו"ל.

התפתחות זו תלך ותתגשם בחיים – אם נרצה בכך או לא נרצה, ואם מי מבין הערבים ירצה בכך או לא ירצה. אני רואה את סימניה יום-יום בשטחים שונים של החיים הא"יים. השאלה היא רק בזה, אם מחייבים התפתחות זו ואם רוצים לתת יד לשותפות ענינים ולשותפות פעולה בכל מקצועות הכלכלה, החברה והתרבות – או לא.

אין צורך להדגיש, שאם אנו רוצים כי תשא פרי כל העבודה הקשה והאטית הזאת – הקמת הריסות האימון בינינו ובין האדמיניסטרציה הבריטית, פירוק הזין הרוחני ביחסים שבינינו ובין שכנינו – הרי אנו זקוקים קודם כל לרצון טוב ולתמיכה מצד הישוב לפעולת ההנהלה הפוליטית של הסוכנות. רוצה הייתי כי שיטת עבודתי – בן הישוב אני ורגיל בחייו ודרכי מחשבתו – תהא כביכול מיוחדת במינה. רוצה הייתי כי דעת הקהל של הישוב, כגורם בפעולה המדינית שלנו, תבוא לידי בטוי בהיר יותר, תשקל יותר במאזני הפעולה המדינית בא“י. אם בעבר לא היה כדבר הזה, אם הרבה מהמחשבות והדעות שבוטאו בישוב לא היה ידועות לממשלה והד העתונות לא הגיע אליה כמעט – הרי אשמה בכך במקצת הממשלה עצמה, זו שבמשך זמן רב לא התענינה בדעת הקהל העברי ולא שמה לב למה שכתוב בעתונות שאינה כתובה ב”לשון הקודש", באנגלית. אולם מצד שני יש לדעתי להודות, כי חלק מהאשמה חל גם על העתונות שלנו. אם דעת הקהל שלנו רוצה לשמש גורם משפיע בחיי המדינה – הרי היא מחוייבת לרכוש לעצמה כבוד ומשקל לא רק בקרב חותמיה, אלא בקרב כל חוגי המדינה. עובדות הנמסרות לקוראים – צריכות להיות בדוקות ובחונות, כותרות אינן מחויבות להיות דקירות מחט. ביקורת צריכה להיות ביקורת מעשים ולא בחינת לבבות. גם נקודת השקפה שונה מנקודת השקפתנו יכולה בנויה על יושר; גם במעשי המתנגד ראויות הפעולות החיוביות להכרה ולהערכה.

הרצאה באספת הנבחרים ליהודי ארץ-ישראל

ששה חודשים עברו מאז בחר הקונגרס בבאזל את האכסקוטיבה החדשה של הסוכנות היהודית – ובמשך ששת החדשים האלה התחוללו כמה מאורעות מכריעים, כלכליים ומדיניים. המשבר העולמי, על גילוייו השונים ועל במותיו המרובות, הלך והחמיר. האוירה העולמית דומה לאוירת ימי המלחמה ומעמידה אותנו יום-יום בפני סכנות חדשות. אילו קם מישהו עם נעילת הקונגרס בבאזל ונבא, כי כעבור חדשים מספר תקום באנגליה ממשלה שמרנית למעשה, ובראשה נשיא ממשלת הפועלים, כי הממשלה הזאת תתאמץ להציל את ערכה המלא של הלירה האנגלית, וכי הלירה הזאת-סמל לדבר אשר אין לחליפות הזמן שליטה בו – תרד בשער המטבעות כדי 25 אחוז,היו הדברים בעיני כולנו חזון תעתועים. ושוב – מיד לאחר הקונגרס פרצו זעזועים כבירים בעולם הבנקאות והכספים, מההתמוטטויות הגדולות בגרמניה ועד חרבן בנקים רבים בארצות הברית של אמריקה ובארצות אחרות. מקף החורףימנה צבא מחוסרי-העבודה למעלה מעשרים מיליון פועל, ובין רבי המדינה אין יודע כיצד יחזיק העולם מעמד במשך החדשים הקרובים.

בתוך ההרס והאבדון שמסביב התמוטטו ונחרבו גם עמדותיו של המעמד הבינוני היהודי – עמוד התווך של כוחנו הכלכלי בגולה – הן באירופה והן באמריקה. גם בארצות שנחשבו למקלטים בטוחים ביותר – עומדים המוני ישראל נבוכים ומזועזעים על-ידי ההרגשה הנוקבת של חוסר הבטחון ביום המחרת. הוסיפו לכך את ההתרוששות המתגברת של יהודי מזרח אירופה, את המצוקה החקלאית בעולם הפוגעת בקהילותינו הרחוקות בדרום אפריקה, ובאוסטרליה, את הגאות החדשה של האנטישמיות הפרועה בדמות התגברות הנאצי“ס באירופה המרכזית – וקבלתם תמונה נאמנה למצב עמנו בעולם. בתנאים מטורפים ומסוכסכים אלה היתה תעודתה הראשונה של ההנהלה החדשה להבטיח את יסודות מפעלנו בא”י, ולקיים עד לזמנים טובים יותר את המוסדות המשמשים מכשירים בבנין ביתנו הלאומי ויוסיפו לשמש בתפקיד זה לעתיד לבוא. בזמן התערערות היסודות של בנינים עצומים, הוטל עלינו לעמוד על המשמר לבל תמוט הסוכה הצנועה שלנו. אלה מאתנו הרואים בהערצה את אומץ הרוח ותוקף הרצון שגילתה אנגליה, למשל, באיזון תקציבה ובמאמציה להנצל מכשלון גמור – צריכים להבין, כי במצבנו אנו, עמוסי הגבלות ונטולי מגן, לא היה תפקיד זה קל יותר. מלכתחילה היה ברור, כי השנה הזאת תהיה הדחוקה ביותר מבחינה כספית מכל השנים שעברו עלינו מעת המלחמה.

אולם תנועתנו היא למדת סבל ועמדה כבר בנסיונות קשים. בימי המלחמה העולמית, כשכל ארגון בין-לאומי, החל מהאינטרנציונל הסוציאליסטי, נקרע והתפורר, היתה ההסתדרות הציונית הגוף העולמי היחיד שעמד בו כוח החיים להמשיך את הקיום ולא להפסיק אף לרגע את המאמצים להגשמת המטרה. ודומה שגם עכשיו, בעת צוקה וחירום זו, הראתה התנועה הציונית, על מוסדותיה ומכשיריה, את הכוח להחזיק מעמד.

אין אולי לתמוה שעובדה זו נעלמת ביודעים מעיניהם של כמה עתונאים ערבים, אשר אינם נלאים מלהכריז ולחזור ולהכריז באזני קוראיהם על התמוטטותו הכספית, כביכול, של המפעל הציוני. דיבורים אלה כוונתם לחזק בחוגי הקיצוניים שבקרב הערבים את הלך הרוח של זחיחות-דעת מתרברבת, שאין לה יסוד במציאות, ולמנוע בעד ההמונים הרחבים של הישוב הערבי מלהגיע להכרת העובדות. ברם אלה הם נסיונות שוא. הסוכנות ומוסדותיה הצליחו להחזיק מעמד בתוך כל הפגעים וההרפתקאות, ולא עוד אלא שיש כאן עוד גורם חשוב שצריך להביאו בחשבון. אם נשקיף על שנות החירום האחרונות יוברר לנו, כי הישוב היהודי בא"י נעשה עצמאי יותר ויותר מבחינת כוחו הכלכלי. הוא נגמל במידה ניכרת גם מעזרתה של הסוכנות היהודית וגם מהזיקה לסעד אחר מחוץ לארץ. עמדותיו המשקיות של הישוב הלכו ונתבצרו ונתבססו, הלכו ונעשו יותר ויותר תלויות בכוח עצמן. הפועל היהודי, בעל המטעים ובעל החרשות היהודי – יציבים בעמדתם בשנת 1932 יותר מבשנת 1929. הישוב בכללו עמד בהצלחה בפני סערת הזמן.

לאור ההתפתחות הזאת יש לראות את חבלי ההסתגלות הקשים אשר עברו עלינו בחדשים האחרונים לרגלי המצב הנוכחי של בתי הספר. תקציב החנוך מוכרח היה להתאזן, ואם גם על יסוד הפחתה של 50 אח' בהשתתפות הסוכנות היהודית לעומת השנה שעברה. ברם יש לדחות בכל תוקף את ההנחה שנימוקים אחרים, מחוץ לגורמים הכספיים, הכריחונו ללכת בדרך זו של קיצוץ אכזרי.טענה כוזבת ומופרכת בפי אלה האומרים, שכאילו חל שנוי בכוון היסודי של הפעולה הציונית בארץ כאילו התחלנו ממעטים את דמותו של מפעל החנוך העברי במסגרת עבודת הבנין, או מזלזלים בדרך עבודתו היוצרת של המורה החלוץ. בלתי מוצדקת ביחוד היא ההאשמה הנשמעת כלפי החלק הבלתי ציוני של הסוכנות, כאילו יש לו מזימות סתר כנגד החנוך העברי או נגד תחית תרבותנו הלאומית בכלל. איש לא יכחיש, כי בשנים האחרונות נתגברו הנטיות לשנות את מבנה התקציב וההנהלה של בתי הספר על יסוד הגדלה מודרגת של אחריות כספית ואדמיניסטרטיבית מצד כנסת ישראל והקהילות המקומיות. אולם נטיות אלו נתגלו דוקא בשורות הציונים ממחנות שונים, והן נבעו מתוך ההכרה שיש לשחרר חלק גדול עד כמה שאפשר מאמצעינו הלאומיים למטרות ישרות של התיישבות על הקרקע, עזרה למסחר ותעשיה, פתיחת דרכים חדשות לפני העליה העברית. דוקא בקרב החלק הפושר שבאגף הבלתי-ציוני – פורש מבחינת התקשרותו למפעל הארץ-ישראלי – לא יקשה למצוא תמיכה לתכנית של פעולה אשר תזניח את צרכי הבנין הכלכלי, שכולו פרוזה וחיי חומר, כביכול, ותעדיף במקום זה סיסמאות תרבותיות, נאות למשמע אוזן ונבובות למעשה. ולהבדיל גם מבלתי-ציונים כאלה – הרי ידיד נאמן ודורש-טובה מסור לציוניות כבעל “ניר איסט” – אף הוא הביע את חרדתו הגדולה על דבר הזנחת החנוך העברי אשר חזה בדמיונו בפוליטיקה הציונית החדשה.

בטרם אגש להערות הפוליטיות, שיש אתי להעיר בהזדמנות זו, אסקור סקירה קצרה על המצב הפנימי שנתהווה בתנועה הציונית במשך ששת החדשים האחרונים. אנו עדים להתגברות המשיכה לארץ-ישראל בקרב שדרות רחבות של הגולה, לכמיהה של המוני יהודים למצוא כאן משען לקיומם המתמוטט. איני יודע אם היתה פעם התביעה לתנועה הציונית – לגייס, לרכז ולהדריך את הכוחות והאמצעים החותרים מאליהם לארץ-ישראל – כה ממשית ונמרצת כמו בימים אלה. לצערנו אין ביכלתנו להגיד, כי התנועה מגלה יכולת של יזמה וארגון לפי תביעת השעה. גם מחוץ לשטח פעולת הבנין המעשית, הרי מבחינה ארגונית אין ביכלתנו להראות על ליכוד השורות במידה שמחייבת המצוקה העוברת על המפעל. אמנם בחלקים שונים של התנועה נעשו מאמצים בכוון זה. החלטותיה של הועידה הציונית האחרונה בארצות הברית הקימו שלום – אם גם אולי לא שלום בר-קיימא – בין שני המחנות היריבים אשר בקרב הציוניים האמריקנים. גם בתוך הציוניות הפולנית נראים כיווני התלכדות. בתנועת הפועלים הציונית הושגו הישגים חשובים בדרך לאיחוד הזרמים השונים בתוך מפלגת העבודה המאוחדת. אולם כנגד מאמצי האיחוד האלה, יש לציין את הפילוג הרציני שנגרם על-ידי התבדלות הריביזיוניסטים מההסתדרות הציונית. כי אין ספק שפירוש החלטות אלה היא התבדלות. שום תנועה המכבדת את עצמה לא תסבול הצהרות על משמעת מחולקת, כפי שבאו לידי בטוי בהחלטות ההן, עם ההדגשה המפורשת כי במקרה של סתירה בין שתי הסמכויות יפקע כוחה המחייב של המשמעת לגבי ההסתדרות הציונית ומוסדותיה החוקיים וההכרעה תנתן לצווי האגודה הרביזיוניסטית. אין לראות זאת אלא כצעד אחרות בדרך הנלוזה שהלכו בה הרביזיוניסטים זה מכבר. תחנות הדרך הזאת מציינת את שלבי השיטה אשר בדגלה בשמו של הרצל הלכה והחריבה את המסורת של הציוניות ההרצלאית. אחד השלבים האלה היה הנסיון מצד ההסתדרות הרביזיוניסטית להפר את המשמעת בשער הפוליטיקה החיצונית שלנו ולפצל את פעולותינו כלפי ממשלת המנדט, הפרלמנט הבריטי, חבר הלאומים וכו' – פיצול המסוכן שבעתים לגבי עם כמונו, המחוסר הויה ממלכתית, כלומר באות-כוח בין-לאומית מוכרת. אין דרך פסולה יותר מזו מבחינת הפוליטקה הציונית ההרצלאית. שלב שני היה יציאת הרביזיוניסטים מהועד הלאומי, לאחר כמה נסיונות שוא להעמיד את כנסת-ישראל כצר להסתדרות הציונית ולסוכנות היהודית. שלב אחר, שקדם אולי לאלה, היה השלכת השיקוצים השיטתית על ההסתדרות הציונית “הרשמית”, הנסיונות לעשותה לקלס, אותה ואת אורגני הנהגתה – הקונגרס והועד הפועל הציוני – ואת קרנותיה – הקה“ק וקהי”ס.

הצורך באחדות פנימית ובמשמעת ביחסי חוץ נעשה תכוף במידה מיוחדת – משום שחומר מצבה הפוליטי של תנועתנו עומד בעינו.

אנו מצווים לראות את המציאות כמו שהיא. העובדות האכזריות של חיינו אומרות לנו יום יום, כי רחוקים אנו, כקודם כן עתה, מאותה השותפות עם ממשלת א“י אשר העם העברי היה רשאי לפות לה בתוקף המנדט. יורשה לי לחזור על מה שאמרתי בהזדמנות אחרת: קואופרציה פירושה עזרה הדדית, ולא ברצונו של צד אחד בלבד היא תלויה. יחסינו עם האדמיניסטרציה, כפי שנתהוו תחת לחץ השנים האחרונות, הם לא קואופרציה, אלא מלחמה פרטיזנית בלתי פוסקת, מלחמה מטרידה ומותחת עצבים, או – אם להשתמש במשל יותר מודרני – זוהי מלחמת חפירות יגעה ואפורה, שכאילו אין לה קץ ואין בה הכרעה. התקדמות כדי חמש אמות כאן, נסיגה כדי עשר אמות שם, שקט יחסי בקטע אחד של החזית, אש חזקה בקטע אחר. לפעמים אין כל חדש בחזית המערבית, אעפ”י שכולנו יודעים כי טרגדיות רבות יכולות להתחולל בתוך השקט המדומה הזה. בכל מקום שאנו מפנים לשם את מחשבתנו, בכל שדה פעולה שאנו עומדים – אנו רואים הכרח לעצמנו להלחם בעד כל שעל אדמה, בעד כל קורטוב של עזרה, גם בעד עזרה אשר פירושה אינו אלא סילוק מכשולים מעל דרכנו.

במצב זה מה טעם, אם נתאמץ להגיע לידי הסכם עם הממשלה ביחס לנוסחה הקובעת את אחוז חלקו של הישוב העברי בהכנסות הממשלה? בעדותה לפני ועדת שאו העמידה הממשלה את החלק הזה על 32 אח‘. אנו ערערנו על כך והגשנו חומר שיש בו להעיד כי אחוז הוא למעלה מ-40. הפרש כדי 10 אח’ בתנאינו אנו יש לו חשיבות רבה. ברם אפילו לשיטתה של הממשלה – מה רחוקים אנו עדיין מהאחוז של 32 אח' שהממשלה מודה בו. אפילו בעבודת הנמל אשר – לאחר האכזבה שנחלנו בראשונה וכתוצאה ממשא ומתן ממושך – עלה בה חלקנו באופן זמני, גם לשם לא הגענו מעולם ל-30 אח‘, וכיום אנו עומדים בקירוב של 22 אח’. מה טעם יש לדין ודברים על נוסחאות וסעיפים – אם אין רצון להגשים אותם למעשה.

כיום אומרים לנו, כי השתתפות היהודים בהכנסות הממשלה אינה – לפי אגרת מקדונלד – הנימוק היחיד בקביעת חלקנו בעבודות הצבוריות. ודאי, ישנם עוד נימוקים אחרים. אחד מהם הוא התחייבות ממשלת המנדט לסייע לבנין הבית הלאומי. נימוק אחר: בארץ אשר אוכלוסיה מחולקים ברמות חייהם, אין לממשלה להטיל קנס על הישוב בעל הרמה הגבוהה על-ידי שלילת חלקו בעבודות הצבוריות. ברור שאגרת ראש הממשלה נתכוונה לקבוע מכשיר מדידה אשר יבטיח לעובד העברי את חלקו כהוגן.

מלמדת על המצב העובדה, שבמשך כל השנה אחרי פרסום אגרת ראש הממשלה – סעיף העסקת היהודים בעבודות הצבוריות לא הופיע כלל באקטיב של השדיול לעליה העובדת שנערך על ידי הממשלה.

הזכרתי את העליה העובדת וברצוני לנגוע שוב במסיבות שבהן נהלנו משא ומתן על השדיול האחרון, זה שצמצם את העליה החלוצית למידה אפסית. באמצע ספטמבר הגישה הסוכנות לממשלה את הצעותיה בדבר מכסת העליה למחצית השנה הנוכחית. לאחר חקירה מדוקדקת של שוק העבודה, הוערך הצורך בידים עובודת ל-1720. בתשובה לכך קובעת הממשלה 350 והודיעה לנו, כי יתכן שתאשר מיכסה נוספת במשך מחצית השנה. בהמשך המו“מ הוכחנו למנהל מחלקת העליה, כי 745 מקומות עבודה לא נכללו במספרים שעליהם נתבססה הצעתו. מנהל מחלקת העליה אישר את הדבר. אעפ”י כן לא חלק שנוי בהחלטת הממשלה, וכעבור זמן מה הודיעונו, שמיכסת עליה נוספות לא תנתן לנו.

בתנאים כאלה נתעוררה השאלה: מה בצע שהסוכנות תקח על עצמה בכל ששה חודשים לבדוק את המצב בשוק העבודה, כדי לדרוש על סמך חקירתה את מספר הרשיונות המוצדק בעיניה על-ידי יכולת הקליטה של הארץ? שמא ההפרש בין מה שדרשנו ומה שקבלנו אינו אלא פרי חופש הדמיון המשרדי, תוצאה מהשמטות ומחיקות בלתי מבוססות מצד שלטונות העליה, העושות את השתתפות ההנהלה בעריכת השדיול להתאמצות שוא המחוסרת כל טעם? חברי ועדת המנדטים ציינו, בשעה שדנו על העליה הארץ-ישראלית, כי מצב הדברים הזכיר להם ארצות המגבילות את העליה על-ידי חומרות וסייגים, בעוד שלמעשה הם עוסקים בארץ שממשלתה קבלה על עצמה להקל את העליה בפועל. הנסיון של הנהלת הסוכנות הנוכחית מאמת בהחלט את ההרגשה שהובעה בג’ניבה. אנו עומדים ערב דרישת שדיול חדש. מצב העבודה בארץ הוטב בהרבה. במקומות ידועים ישנה תנועה חזקה של בנין ונטיעה. אם לא יפתחו שערי העליה לרווחה במידת אפשרויות העבודה, תועמד תנועתנו החלוצית בגולה, הנמקה בצפיתה, בפני נסיון חמור.

שאלה פוליטית עיקרית שטיפולנו בה במשך החדשים האלה היתה תכנית הפיתוח בשלביה הראשונים – ההרשמה הראשונה של אלה הנקראים מנושלים והכנת הדו“ח הראשון של מר פרינטש. שמועות רבות נפוצות בדבר דו”ח זה, אשר מבחינתנו אנו יש בהן לעורר דאגה וחרדה. אולם הדו“ח לא נמסר עדיין לידינו. מר פרינטש עסוק עכשיו בחבור הדו”ח השני, שיכיל את הצעותיו לפעולה בעתיד הקרוב, ולא נכון יהיה מצדנו להסיק מסקנות על יסוד ידיעה בלתי מספקת של גוף הדו“ח. לעומת זה אין לנו צורך בדו”ח כדי לגעת בכמה ענינים הקשורים בתכנית עבודתו של מר פרינטש.

כאן אין לפסוח על שאלה אחת מוקדמת. באגרת הפיתוח מדובר היה על מנוי יועצים, עברי וערבי, כעוזרים למנהל הפיתוח. היועצים לא נתמנו והדו“ח של מר פרינטש נערך בלי השתתפות באי-כוח היהודים והערבים. הועה”פ הערבי נקט עמדה של חרם כללי, ומטעם זה סירב לקבוע מועמד. אנחנו, אשר שיטת חרם זרה היא לרוחנו ולצרכי עבודתנו, נגשנו לעיין בשאלת מנויו של היועץ היהודי – אולם פתאום נעשה דבר מצד הממשלה אשר חסם בפנינו את הדרך להשתתפות. זה היה חידוש הצעת חוק הקרקעות שהותקנה בימים האחרונים למשטר פאספילד. ידוע לכם, כי אגרת ראש הממשלה קובעת כמה הוראות פיקוח מרכזי על העברת הקרקע, כדי למנוע בעד הפרעת פעולותיהם של שלטונות הפיתוח. האגרת קובעת סייגים לפיקוח זה – סמכות הנציב צריכה לכוון ולא להגביל, והביקורת לגבי העברת קרקעות צריכה להיות קשורה בפעולות של פיתוח. אולם חוק הקרקעות שהוצע באבגוסט התעלם מכל ההוראות האלו שבאגרת ראש הממשלה, והחזיר את הגלגל אחורנית אל הספר הלבן. בהתנגדנו לחוק המוצע עמדנו על קרקע איתן לא רק משום הניגודים הברורים בין הצעת החוק ובין האגרת, אלא גם מפני הסכנה שהיתה נשקפת לאשראי האפותיקאי הא"י, ומתוך כך למצבם של החקלאים, אילו הוצא חוק כזה לפועל.

יש להבין, כי שלטונות הפיתוח בגשתם לפעולה ירצו להיות מוגנים בפני סכנת ספסרות ועלית מחירים מלאכותית. זוהו בעצם הדבר אשר אגרת מקדולנד באה להעמיד תריס בפניו. אולם להשיג מטרה זאת על-ידי חוק הבא להגביל העברות וחכירות קרקע על פני כל הארץ – הרי זה לשבור דלתות וחלונות כדי להכניס לתוך הבית מכונה כבדה להרמת משאות, על מנת להרים בעזרתה ספר שנפל על הרצפה. ייתכן לבלום ספסרות קרקעית ולשלוט על מחירי קרקע לטובת הכלל מבלי להזקק לאמצעים כבדים ומזיקים כאלה.

בינתיים בא המשבר הכספי באנגליה, באה ירידת הלירה, ותכנית מלוה הפיתוח הא“י שקעה בתוך ערפליה של לונדון. נתברר, כי הסכום של 2 וחצי מיליון אשר עליו דובר בראשונה הוא כמעט מחוץ ליכולת ההשגה. ההסתלקות מהסכום של 2 וחצי מיליונים קבעה מפנה חדש בהשתלשלות עניני הפיתוח. אפשר שאילו גם הושג סכום זה, צריך היה לראותו רק כשעור ראשון מן השקעות ההון הדרושות לפיתוחה האינטנסיבי של הארץ ולניצול כל אוצרות הקרקע והמים אשר בה. כי גם מוסד ממשלתי בעל יכולת גדולה של פעולה התיישבותית לא יוכל לכוון על נקלה את חייה הכלכליים של הארץ. אין יזמת פיתוח שכוחה יפה מיזמת האנשים המעונינים בפיתוח זה בעצמם. וסוף סוף, הן סכום גדול פי כמה ממה שהוצע למלוה הפיתוח הושקע בחקלאות הא”יית במשך 50 שנות ההתישבות העברית. בכוח ההשקעה הזאת נעשה בארץ מפעל גדול של פיתוח אינטנסיבי, אם גם מפעל זה נגע רק במחוזות מסויימים של הארץ שהם כיום המפותחים וצפופי הישוב ביותר. אך אם לא הסכום הזה של 2 וחצי מיליון ואף לא חלק ניכר ממנו יוקצב עכשיו לפעולה, הרי באמת נשקפת הסכנה פן יצא מכל תכנית הפיתוח רק הדו"ח על הפיתוח, פן תווצרנה בינתיים בלב הפלחים קלי האמונה תקוות-שוא, אשר הממשלה לא תגיע לעולם להגשמתן, ולבסוף תשארנה רק הגבלות וחומרות שנועדו לכתחילה להגן על הפיתוח השיטתי, אולם באין פיתוח כזה יהיו לרועץ לפעולת הפיתוח החפשית. התפתחות כזו של הענינים תשתק את ההתפתחות הארץ תחת להועיל לה, ביחוד אם תפגענה ההגבלות באותם המחוזות, שמפעל של פיתוח התנהל בהם עד עכשיו בצעדים מהירים על-ידי התיישבות צפופה, בלי כל השקעת הון ממשלתי. סופה של תוצאה זו להביא רעה לארץ כולה, אשר תקבל מתכנית הפיתוח את העוקץ בלי הדבש.

קשה מאד להעמיד את התפתחותה של ארץ על נוסחה פשוטה אחת. מה ראינו במשך עשר השנים האחרונות בא“י? מאה אלף עולים יהודים השתקעו בארץ. בינתיים – כאשר הוכיח המפקד – נתרבו האוכלוסים הבלתי יהודים במידה יותר מהירה מאשר לפני המלחמה. הללו נתרבו באותם המחוזות ביחוד אשר התנהלה בהם התיישבות עברית. כשציינתי לפני זמן מה עובדה זו בפומבי, חלקה העתונות הערבית על המסקנה שלי וטענה, כי רבוי הישוב העירוני אופייני הוא לכל ארץ שבעולם ואין לזקוף אותו דוקא לזכות היצירה הכלכלית של היהודים. אולם המסקנה שציינתי עומדת בעינה. מחוץ לרבוי הישוב הערבי – פחתה ההגירה ערבית מהארץ עד למספרים בלתי ניכרים, והיא קטנה היום משהיתה לפני המלחמה. ומלבד זה לא פסקה כל הזמן כניסה של לא-יהודים לארץ דרך הגבולות הצפוני והמזרחי, כידוע לכל. רמת-החיים של המוני אוכלוסי הארץ, עם כל היותה נמוכה ועלובה בכמה מחוזות, אינה נופלת בשום פנים מרמת החיים שלפני המלחמה, גם לא מרמת החיים הנוכחים של פלחי סוריה ועבר-הירדן ואפילו מצרים. אין זו התפארות סתם כשאנו אומרים, כי אנחנו אחד הכוחות המפתחים את הארץ – אולי הכוח העיקרי. כל עכוב בהתקדמותנו פעל בעבר ויפעל בעתיד לרעת המוני התושבים של א”י כולה.

בשעה שהסיכויים המעשיים של תכנית הפיתוח הולכים ומתערפלים, הוטל על מנהל הפיתוח לבצע את הפרק הראשון של פעולתו – הכנת רשימה של אותם הערבים הטוענים טענת נישול בהתאם לאגרת מקדונלד. לשם כך נערכה קודם כל רשימה של בעלי תביעות, אשר לפי הוראות מיניסטר-המושבות היא טעונה בדיקה על-ידי היועץ המשפטי של מחלקת הפיתוח. לאחר מנויו של השופט ויב למטרה זו, נקבע סדר פעולה המאפשר למוסדות היהודיים, בשלבים שונים של החקירה, להמציא עדות ומסמכים בנוגע לכל תביעה ותביעה במידה שימצא לכך חומר בארכיוני מוסדות הקרקע היהודיים. אין לנו כל יסוד להטיל ספק בדבר שהיועץ המשפטי נגש לתפקידו מתוך תפיסה משפטית בלבד, מזוין בנסיון רב לגבי סיבוכי המשפטים הקרקעיים בא“י. חקירתו עומדת עדיין בראשיתה, ואי איפשר לשום איש להגיע כיום למסקנה על תוצאותיה – היינו להגיע למסקנה על גדלו והיקפו של מעמד “המנושלים”. רק מסקנה אחת אפשרית כרגע, והיא, כי מספר התביעות שהוגשו אין בו בשום אופן כדי ללמד על העובדות. גם סקירה חטופה על פני רשימות בעלי התביעה מראה, שהללו מכילות קבוצות שלמות של אנשים אשר לפי עדות עצמם אינם נכנסים לחוג הגדרה של אגרת מקדונלד. בעלי קרקע המודיעים בשאלוניהם כי לאחר שמכרו חלק מאדמתם יש להם כיום פרדסים בני 50 או 40 דונם – אינם, לכל הדעות, “מנושלים”. מי יתן והיה חלקם של הרבה חקלאים יהודים עמהם! וכן בעלי קרקע שמכרו את אדמתם לערבים אחרים והם מנחשים בשאלוניהם, כי הקונים עתידים למכור את האדמה ליהודים – הריהם שוב מחוץ להגדרה, גם מי שטוען, כי מכר ליהודי מגרשי בנין על יד הערים או חלקות קטנות מדונם אחד עד חמשה במושבות – גם הוא לא יחשב בין המנושלים. יש הרבה תביעות ממינים אלה בתוך החומר שהוגש ליועץ המשפטי, מחוץ לבקשות שאינן מיוסדות על שום עבודות שהן, אלא רק על ההנחה שהגשת התביעה אין בה שום הפסד ויתכן שיש בה ריוח. – אם כל התביעות האלה תבדקנה בדיקה מעולה, הרי נגיע, כמדומני, קרוב מאוד לאומדנות המומחים שלנו – של ד”ר רופין בתזכירו לסיר ג’ון הופ סימפסון או של ד"ר גרנובסקי בספרו על ההתיישבות.

אולם יש להעיר עוד דבר בפרק זה. אל נשכח מתוך איזו מסיבות עלתה על הבמה חקירה זו בדבר המנושלים. ועדת שאו היתה הראשונה מחוסר קרקע, שיצא חוצץ אל אם הדרך לשדוד ולרצוח. שני היה הדו“ח אשר הכריזה, כי לא ענין הכותל המערבי ומזימות החוסיינים גרמו למאורעות תרפ”ט, אלא סערת הרוחות הסוציאלית שקמה בא“י מתוך יצירת פרולטריון של סימפסון, שעשה להטים במספרים וקבע אחוזים בדיוק של ספרות עשרוניות, עד שהעלה כי שליש הישוב הערבי הכפרי הוא מחוסר קרקע והניח פתח פתוח לכל מי שיבוא וישער – שבניגוד למצב בכל ארץ אחרת אשר יש בה פועלים חקלאים מחסורי קרקע, כאן בא”י היהודים הם האחראים ליצירת המעמד הזה. ובשלישית בא “הספר הלבן” של 1930 והודיע בלשון שאינה עדינה ביותר, כי הוכחותינו בשאלת הנישול הן “כוזבות וחסרות כוח הוכחה”. וכך נוצר הרושם בעולם כולו, ובחוגי חבר הלאומים בכלל זה, כי ענין הנישול יש בו סכנת סוציאלית חמורה לגבי א"י. כבר אשפר לומר בבטחון, כי כל התיאוריות האלו הוכזבו. גם אם נקח את המספרים של ההרשמה המוקדמת נגיע לידי מסקנה – אשר המומחים שלנו עמדו עליה כל הזמן – כי ישנם מקרים של סבל לגבי אנשים שנעקרו ממקומם, ואלה מצטרפים אולי למאות, אולם הנישול בתורת פרובלימה סוציאלית בהיקף ארצי, כפי שנרמז עליו בדינים וחשבונות הרשמיים, אינו קיים.

אשר לעקרונות היסודיים שתבענו בשאלת הוצאת כספי הפיתוח בארץ, אני רואה את עצמי פטור מלהרצות כאן באריכות. הנה שתי העקרונות שאנו תובעים: א. שאמצעי הפיתוח יוצאו במידה שוה לטובת היהודים והערבים, ב. שפעולת הפיתוח, המכוונת לשני הצדדים, תיעשינה בעת ובעונה אחת. אם להשתמש במלים זרות – הרינו דורשים פאריטטיות וסימולטניות. דרישות אלו קיימות לגבי כל היקף שהוא של תכנית הפיתוח. היש להן הצדקה?

את הנימוקים לתביעת הפאריטט אפשר לסכם ב-3 סעיפים: א. אגרת ראש הממשלה לד“ר וייצמן מודיעה בפירוש, כי “ממשלת ה. מ. רואה את המטרות הרחבות של הפיתוח כאמצעי הממשי ביותר להצעיד קדימה את הקמת הבית הלאומי ליהודים”, ומדברת על “כל תכנית של פיתוח אשר מטרתה העיקרית צריכה להיות ישוב יהודים ומנושלים ערבים על הקרקע”. ב. המנדט מחייב את ממשלת א”י לסייע לעלית היהודים לארץ ולהתיישבותם הצפופה על הקרקע, בכלל זה אדמות הממשלה. אם לאחר עשר שנים עוברת סוף-סוף ממשלת א“י מפעולת רוטינה לתכנית של בנין, התחייבותה לפי המנדט ניתנת להתפרש לפחות כמבטיחה ליהודים חלק כחלק הערבים בהנאה מתכנית הפיתוח. ג. השתתפות הישוב העברי בהכנסות הממשלה קרובה מאד לרמה של שויון, וגם מטעם זה זכאי הישוב לדרוש הנאה שוה בתכנית הפיתוח, אשר הוצאותיה עתידות להשתלם על-ידי משלם המסים בא”י.

אשר לעיקר הסימולטניות, הרי יש לפנינו דוגמה מאלפת. לגבי צואת כדורי דומה היה שנתקבלו שני העקרונות של שויון ושל חד-זמניות, ואעפ“י כן בית הספר הערבי עומד כבר על תלו ופתוח לתלמידים משנת 1930, בשעה שביה”ס העברי עודנו כיום בראשית בנינו. מי שיביא זאת בחשבון יודה,כי אין אנו מפריזים בדרישתנו או חשדנים למעלה מהצורך.

אין להתעלם מהעובדה, כי מתוך ההכרח שאנו נתונים בו להלחם על כל גלוי קל של רצון טוב מצד פקידות העומדת מנגד, ההכרח להגן על כל צעד בהתקדמות מפעלנו בפני מסורת ביורוקראטיות, וכמו כן מתוך האכזבה והמרירות שהצברו בקרבנו במשך השנים האחרונות – נתחדש בזמן האחרון בשורות תנועתנו הויכוח על יסודי המדיניות הציונית, על האוריינטציה הבריטית שלנו ועל ערכו הממשי של המנדט. רווחת ההרגשה, כי זה לנו חדשים על חדשים שאנו מטיחים את את ראשינו אל קיר ברזל, ללא כל תקוה להבקיעו. קצרה רוחם של רבים להמתין עד שנתבגר על שיתוק הימים האלה מתוך התאמצות אטית מתמדת – קוצר רוח המובן היטב לכל מי שיודע איזה משבר איום, כלכלי ורוחני, עובר על ראש עמנו בעולם כולו, באיזה סבל ומצוקה, חמרית ונפשית, נתונים עכשיו המוני ישראל. מאכזבה ומרירות, מקוצר הרוח והיאוש, מהרגשת העקרות וחוסר התכלית של מלחמתנו הפוליטית, המפוררת לקרבות זעירים

ללא סכויים לנצחון מכריע – מתוך כל אלה נולדים קולות הקוראים: אנגליה אינה רוצה להגשים את המנדט; נולדות גם בנות קול האומרות: אנגליה אינה יכולה להגשים את המנדט. מובאות ראיות להוכיח מדוע היתה אנגליה זקוקה לפוליטיקה ציונית בשנות המלחמה ובשנים הראשונות שלאחר שביתת הנשק, מה הם הגורמים החדדשים המטים את מדיניותה לכוון אחר, מפני מה אין לנו כל תקוה להטבת המצב. המסקנה היא שעלינו לבקר את הכוון היסודי של מדיניותנו, ועם תקוותינו הנכזבות יחול על ראש אלה אשר קבלו על עצמם את התעודה לעזור לבנין הבית הלאומי לעם העברי מבלי שהיה להם הרצון הנאמן או חופש הפעולה המספיק לקיים מה שהבטיחו. שמענו את הד הדברים בנאומו של מר ז’בוטינסקי בורשא. איני רוצה לחזור על המילים, כי איני רואה לעצמי חובה להפיץ אידיאולוגיה של יאוש המנוסחת בדבורים מפוצצים, ועוד יותר רעה מזה היא הצורה אשר התכנית לובשת בפי תלמידיו של מר ז’בוטינסקי והכוון שהיא נותנת לרגשות הצבור בחוגים הנוחים להשפעה. לא ייתכן להרשות לכל אחד לשחק בגפרורים שלו כאוות נפשו.

ואולם מסכים אני עם אלה האומרים, כי אפייני הדבר שקולות כאלה יכלו להתעורר בתנועה הציונית. לפני 12 שנה היה יחסם של יהודי כל העולם לאנגליה יחס של נאמנות נלהבת. אנו עם מפוזר בין ולאדיבוסטוק וסן-פרנציסקו, בין סטוקהולם וקייפטאון. פיזורנו הוא חולשתנו, באשר אינו מניח לנו את המשקל המגיע לנו בבחינת עם בן 16 מיליונים. אולם בפיזור הזה גם כוחנו. ובכל מקום שיהודים נחתים שם קיים היה באותו זמן תא של אמון טבעי ברגש הצדק וברצון הטוב של בריטניה הגדולה.

נחטא לאמת אם לא נזכיר, כי מר ז’בוטינסקי עצמו הטיף שנים על שנים, במפלגתו הוא ובהסתדרות הציונית הכללית, לשיטה של שותפות אמיצה בין העם העברי וממשלת המנדט. והנה לאט לאט הולך וכלה אוצר עצום זה של נאמנות, בחוגים שונים של התנועה הכריעה האכזבה את האמון. אולם האם אכזבה ויאוש הם שיטה פוליטית בפני עצמם? האם הכוון החדש הזה הוא גזירת הצורך הפוליטי, כפי שמנסים להסביר? והאם בלתי-נמנע הוא הכוון החדש? האם צודקים אלה האומרים, כי לגבי חבר ארצות בריטניה לא איכפת כלל אם המדיניות הציונית תגיע לכשלון מתוך משבר של יאוש אשר יקיף את העולם היהודי בעולם כולו, מתוך יסורי-נפש איומים לנוער העברי בכל הארצות, אשר מאז דרכה הציוניות על במת ההיסטוריה דבק בה בכל להט רוחו וראה בה אידיאל גדול של בנין והתחדשות?

אחד מאותותיה של הרגשה זו, הרגשה של ספקנות וחוסר בטחון ביחס לכוון היסודי של מדיניותנו, היא העובדה, שכל שמועה, ותהי דמיונית ומשונה ביותר, מוצאת לה על נקלה קהל מאמינים. המחזה שהיינו עדים לו לפני ימים מספר לרגלי הענין המכונה “פצצת עבאס חלמי” – בלתי אפשרי הוא בתוך אוירה של צלילות דעת פוליטית וכוון יציב של מחשבה פוליטית. כיום מותר לספר, כי אותו עתונאי הודי אשר שלח את התעודות הללו, כביכול, על פני המים, עמד לכתחליה לשלוח את המכתב ל“פלשתין”. כשנודע לנו הדבר אמרנו – נחכה עד שיופיע המכתב ונראה אם אפשר יהיה מתוך תגובת חוגים ערבים שונים ללמוד על מקורה ומגמתה של אחיזת העינים. אולם בתנאים הידועים לנו היטב התחוללה על ראשינו סופה של טירוף דעת, וזמן רב לפני שהגיע מכתבו של העתונאי ההודי למחוז חפצו – התפקעה שלחופית הבורית. אולי זוכר מי שהוא מכם מעשה מ“האלים הצמאים” של אנטול פראנס, כיצד אדון אחד חומד לו לצון ומספר לגברת אריסטוקרטית אחת, כי שמע שמועה שרובספייר עומד לשאת לו את המלכה מארי אנטונאט לאשה, וכיצד חדשה תפלה זו עושה לה כנפים ומעלה לבסוף את האדון והגברת ואת ידידיהם על הגרדום. נדמה, שאנו מתקרבים לאט לאט למצב דומה לזה בא“י, ומוטב לאריסטוקרטים שלנו שישמרו לנפשותיהם. כל מי שיעלה בדעתו לקום ולחבר הצעה של קונסטיטוציה א”יית – יש בידו להוליך אותם שולל. האמת היא כי שאלת הקונסטיטוציה או שאלת המועצה המחוקקת עומדת כיום על הפרק ממש באותה מידה שעמדה על הפרק במשך עשר השנים האחרונות. היא אקטואלית היום לא פחות ולא יותר משהיתה אקטואלית ב-1922, כשסיר הרברט סמואל הציע לראשונה את הצעתו; לא פחות ולא יותר מאשר ב-1929, כשסיר ג’ון צ’אנסלור נסע לפני הפרעות ללונדון על מנת לעורר את השאלה מחדש; לא פחות ולא יותר מאשר ב-1930, כשהספר הלבן חזר לתכניתו של סיר הרברט סמואל. השאלה קיימת, אם כי לא נמצא לה עדיין פתרון שיתאים לתנאים המיוחדים של א“י ויתקבל על דעתנו כמבטיח את עתידנו בארץ. על כל פנים, ביסוד המבוכה וקלות האמונה לגבי כל שמועה פורחת – מונחת הרגשה זו של אי הבטחון הכללי, אשר עליה דברתי. בחלל עולמנו תלויה שאלת חרדה – אנה פני א”י מועדות?

אין זה סוד, כי מאז נכנסה הפוליטיקה בא“ית בימי המלחמה לתוך חוג ההשפעה הבריטית הישרה – היו דעותיהם של קברניטי הפוליטיקה הבריטית במזרח התיכון מחולקות בשאלה זו. לא קל לומר כמה חילוקים ממין זה ישנם במציאות, כמה זרמים שונים של דעה והשפעה מתרוצצים כאן. כמו כן לא קל לומר מי הם הכוחות המחולקים באופן כזה, אם אלו הם קבוצות פרלמנטריות, או משרדים ממשלתיים, או קלובים פוליטיים או אישים בודדים אשר מחביון חייהם הפרטיים שולחים יד לעצב את גורל האימפריה. רבים מכם יודעים ודאי את הנסיון המענין להבהרת השאלה הזאת שנעשה לפני זמן מה על-ידי המפקד קינוורתי, והוא אשר סיפור לנו, כי גם בין שלשת המיניסטריונים, המטפלים בפוליטיקה של המזרח התיכון – לרוב על דעת עצמם, בלי זיקה לממשלות המתחלפות – לאמר: משרד המושבות, המשרד לעניני חוץ ומהשרד לעניני הודו – אין מדיניות מותאמת, אלא ניגודים והתנקשויות של כווני מחשבה ופעולה. היו גם מקרים שמדינאים או מוסדות שינו את טעמם ועברו בעצמם ממחנה למחנה. הנה סיר מארק סייקס המנוח דגל לכתחילה באוריינטציה שהתבטאה בהסכם סייקס-פיקו הידוע; ורק לאט לאט נרכשה אהדתו לציוניות, עד שלבסוף נעשה תומך נלהב במדיניות של הצהרת בלפור. מאידך גיסא – אדם כלורד לויד עבר לאט לאט מיחס של אדישות וסבלנות פסיבית כלפי הציוניות לעמדה של איבה מפורשת ופעילה. ניגודים ממין זה חלים גם על המדיניות הא”ית. במשך עשר שנים אחרי מתן הצהרת בלפור היתה יד הכוחות התומכים במדיניות הציונית על העליונה בלונדון, אעפ“י שמבראשית, מימי הכיבוש הצבאי, היתה מחלוקת פנימית גדולה והתנגדות פאסיבית לכוון הרשמי. במשך השנים האחרונות נהדפו הכוחות האלה לעמדה של הגנה והכוונים המתנגדים, שהיו כבולים זמן רב, פרצו לחפשי. טבעי הדבר, שהפקידות הבריטית בא”י עצמה תושפע באופן ישר או בלתי ישר מהזרמים השונים מבחינת תפיסת האינטרסים הבריטיים בא"י. איש לא יוכל להאשימם בשל כך. בימי קדם היו אימפריות שהקיפו את עצמם בחומות כבירות. לקיסרות רומא היה “התחום הרומאי”, לאימפריה הסינית – “חומת סין”. לאימפריה הבריטית שלה, משרדי המושבות הגדולים – חומה אשר כל בריטי המשרת את האימפריה משמש בה לבנה. ואל נשכח כי במשך השנים האלה נפתלת אנגליה עם המשבר החמור ביותר שבא על חייה הלאומיים אולי מעת מלחמות נפוליון; כי היא נלחמת נגד הכוחות עצומים ומאמצת את כל מרצה בכדי לצאת שלמה מן הנסיון.

במשך 14 השנים שמאחורי המלחמה חלו חליפות ותמורות על במת המדיניות. נשתנה המצב באנגליה, בהודו, בשטחים המאוכלסים על-ידי העמים דוברי ערבית, ברוסיה, ובעולם כולו. מה פלא אם שנויים ממשיים אלה מטביעים את חותמם על המחשבה הפוליטית של הזמן. מה פלא אם תשתמט הקרקע מתחת נוסחאות והסכמים והצהרות שנוצרו ב-1916 או ב-1918, כשם שנשמטה הקרקע מתחת התנאים שבהם נולדו. ההווה והעתיד, לא העבר, קובעים את גורל המדיניות החדשה.

אין כל ספק שאותה האסכולה של מדיניות מזרחית השואפת להקמת מדינה ערבית רבתי, או פדרציה של מדינות ערביות עצמאיות למחצה תחת חסות בריטית, ישרה או בלתי ישרה – הלכה וכבשה קרקע במשך התקופה הזאת. אסכולה זו מוכרחה לראות יחסים לבביים ושותפות אמיצה עם תושבי ארצות המזרח התיכון כיסוד המכריע בפוליטיקה הבריטית. היא מוכנה להרחיק לכת במידה שהרחיקה לכת אנגליה על-ידי הסתלקות מהמנדט העיראקי, כדי למלא את רצונו של העם העיראקי ולרכוש את ידידותו לעתיד. אין ספק כי ישנו גם בית מדרש אחר, שדוקא מבחינת המצב הנוכחי בהודו הוא רואה את רגשותיהם ואהדתם של המוסלמים כגורם מכריע, – לא רק מפני שאנגליה היא המעצמה המוסלמית העיקרית בעולם, אלא מפני המצב המעורער במזרח כולו. אנשי בית המדרש הזה מביטים בדאגה על המדינות והגלילות שבצפון מערבה של הודו – רובן בעלות רוב מוסלמי – ומתאמצים להמנע מכל מעשה העלול לפגום באהדת התנועה המוסלמית, אשר רשתה פרושה גם מעבר לגבולות הודו. בית מדרש זה ודאי התייחס ברצון לארגון הועידה הפאן-מוסלמית בארץ העומדת תחת שלטון בריטי – בחינת נסיון להעתיק את אחד ממרכזי הכובד של האיסלם לתוך חוג ההשפעה הבריטית – בה בשעה שנסיון זה לא התאים אולי לתכנית אלה הדוגלים ברעיון של קונפדרציה ערבית במזרח התיכון, ואולי לא היה לרצון לכמה מאישי האדמיניסטרציה הבריטית בא“י. וישנו עוד זרם המחזיק במסורת הפוליטית הבריטית החיצונית מלפני המהפכה הרוסית, וקובע הוא את כוונו בהתאם לכוון ההשפעה הרוסית. הלזה מביט בחרדה על כל דבר שאפשר לפרשו – אם גם רק מתוך אימוץ כל כוחות הדמיון – כחיזוק ההשפעה הרוסית באיזה שטח מהשטחים הנמצאים תחת שלטון בריטי, וביחוד במקום כא”י, שמצבה הגיאוגרפי הוא כוח חיוני לגבי אנגליה, לרגלי כל הגורמים הידועים, נמל חיפה, מסילת בגדאד, צנור הנפט, תחבורת האויר וכו'. ברור כי בעיני אנשים בריטיים רבים, שנתחנכו באחד מבתי המדרש האלה, אין האוריינצטיה הציונית נראית כשיטה המכוונת להבטיח את מיטב האינטרסים של חבר האומות הבריטי, זו נראית להם לכל היותר כגלגל החמישי בעגלת הפוליטיקה הבריטית. רבים מאלה ודאי השתדלו במשך השנים האחרונות לסכל ולסתור את האוריינטציה הזאת. אין אני מדבר על דמויות מגוחכות במקצת, כגון אלה הקשורות עם הליגה הלאומית או הליגה הפאשיסטית באנגליה, אלא על אישים רציניים ואחראים המתכוונים בכל לבם לטובת האימפריה.

אולם נשאר עוד בית מדרש אחד בתחום המדיניות האנגלית אשר היה במשך כל השנים האלה, כרעות כטובות, משען לציוניות ואשר לא חדל להאמין, כי הקמת הבית הלאומי לעם העברי בא“י – על-ידי עליה, התיישבות חקלאית, יצירת תעשיות, הכנסת הון ושימוש בכל אפשרויות המדע והטכניקה – פירושה כאחת קיום הזכות ההיסטורית של העם העברי, הבטחת אשרה של הארץ וסיוע לאינטרסים הבריטיים. אפשר לציין שורה שלמה של מנהיגי דעת הקהל הבריטית, הנחלקים בשאלות יסודיות אחרות, כגון אמרי ווג’בוד, סיר נורמן אינג’ל וורמסבי גור, בריילספורד ולורד ססיל, סיר ארצ’יבלד סינקלר ולורד סניל – שנשארו תקיפים בהכרתם, כי לא”י נשקפת האפשרות היחידה במינה להיות לא רק חוליה סתם בשלשלת מדינות נמושות, אלא להתפתח ולהיות ארץ תרבותית ומתקדמת במלוא מובן המלה ולשמש גורם קונסטרוקטיבי כביר בהתפתחותו של חלק תבל זה. הם נשארו נאמנים לדעתם, כי ארץ קטנה זו, השוכנת לחוץ הים התיכון ומהווה מעין גשר בין המערב והמזרח, תוכל בעתיד לשאת את עיניה לא רק כלפי מזרח, אלא גם כלפי מערב. הם בטוחים, כי חוזים פורמליים ויחסים שהם פרי קנוניה אינם אלא תחבולות בנות חלוף, בשעה שהתיישבות קבע של עם בן גזע מזרחי ובעל עבר אירופי כאחד – היא הערובה הטובה היחידה למצב שתופסת א"י בעולם כולו. הם עודם מאמינים, כי פוליטיקה כזו תתקבל לא רק על דעת אנגליה בלבד, אלא על דעת אירופה כולה המיוצגת בחבר הלאומים, ולא רק על דעת אנגליה ואירופה, אלא גם על דעת המדינות המתקדמות יותר של המזרח, כמצרים או כתורכיה, אשר במשך הזמן תכירנה בתועלת הנשקפת משכנותה של אומה המזויינת בכל כלי הנשק של המדע, הטכניקה והמשק המודרניים. הם מאמינים גם בזאת, כי ברבות הימים תתקבל פוליטיקה זו גם על דעת העמים התושבים, במידה שיגברו בתוכם יסודות ההתקדמות הכלכלית והסוציאלית ובמידה שיכירו בדין ההיסטוריה אשר קשרה לנצח את גורלה של הארץ הזאת בגורל העם היהודי.

אין להתעלם מהעובדה, כי לרגלי נפתולי השנים האחרונות היתה עמדתם של קבוצת ידידינו נוחה הרבה פחות מבחינה פסיכולוגית מעמדת מתנגדיהם – בעתונות, בפרלמנט, בקבינט, במשרד המושבות, באדמינסטרציה הא“יית, – מחוץ לשאלת הקושיים המיוחדים של א”י והתסבוכת המיוחדת בפוליטיקה המזרחית בשעה זו. ידידינו, בהשוואה למתנגדיהם, מייצגים פוליטיקה מרחיקה ראות יותר לעתיד לבוא, אולם מכבידה יותר כיום הזה. אין ספק שהגשמה מלאה של המדיניות הציונית היא תפקיד מסובך הכרוך בסכנת חיכוכים, ביחסים מתוחים לגבי ארצות שכנות, בשינוי הרוטינה הפקידותית שנקבעה בארצות המזרח, בצורך של יזמה בלתי פוסקת. הדבר מחייב התפתחות, והתפתחות לא תתכן במשטר של סטאטוס קוו. אולם משטר של סטאטוס קוו נראה תכליתי יותר מפני שהוא נוח יותר. אין לנו דוגמה טובה יותר להסביר את העמדה הזאת מאשר להצביע שוב על עתון כ“ניר איסט”, התומך תמיד לגבי עניני המזרח התיכון בשיטה קלה-לשעה, אופורטוניסטים וחסרת-עתיד. ישנה הכשרה פסיכולוגית ידועה אצל כל אנגלי, בתורת בן אומה היושבת בארצה, להבין את הערבי היושב בארץ בפועל. נחוץ כוח דמיון יוצר כדי להבין ולהצדיק דרישת עם שאינה נשענת על עובדות שבעין, ולמדוד את המפעל הציוני לא בקנה-המידה של המציאות הקיימת, אלא של החזון. ועוד: לא קשה לעורר בצבור הבריטי אי-אמון כלפי כל צבור לא בריטי, על אחת כמה וכמה כשצבור זה מורכב מיהודים הבאים ברובם מארצות שביחס אליהן רווחים משפטים קדומים מסוימים, והם, אותם היהודים, מלאים הכרה תקיפה בדבר ערך מפעלם הלאומי. בתנאים כאלה קל היה לעורר פקפוק, אם בטוחה היא המדיניות הציונית ואם יש לה ערך קיים לעתיד לבוא. מה מעט יודעים המדינאים האנגלים ואפילו פקידי האדמיניסטרציה בא“י גם עכשיו, לאחר 14 שנה של שלטון בארץ – עלינו ועל חיינו, על שפתנו וספרותנו, על שאיפותינו ותוכן תנועתנו. מה מעט יודעים הם אפילו על שרשי התמרמרותנו, הנראית להם עפ”י רוב כבקורת הרסנית והבעת אי-אמון לשמה.

לנוכח העובדות האלו – מה צריך להיות כוונה של פוליטיקה ציונית בעמדתה כלפי ממשלת המנדט, פוליטיקה שאינה רוצה לצלול בתוך התוהו, אלא בוחנת את המציאות הארץ-ישראלית כמו שהיא ושואפת קודם כל לצאת מהבדידות הפוליטית שבתוכה אנו נמצאים לאחר שנות הנסיון האלה? האם אין הציווי הראשון אומר לחזק במידת יכולתנו את ידי ידידינו אשר בחוגים המדיניים של אנגליה, או לא לסייע לפחות במו ידינו לצוררינו החותרים תחת עמדת ידידי הציוניות? האין זה תנאי מוקדם ליצירת תכנית פעולה משותפת ביננו ובין ממשלת המנדט? לשם כך עלינו – קודם כל לרכוש את אותו האימון ברצון הטוב אשר הלך ופג לא רק מצדנו כלפי ממשלת המנדט אלא גם מצדה ביחס אלינו. שנית – להזהר מליצור רושם, כי דוקא משום שעל אנגליה עוברת כעת שעת משבר, דוקא משום שהיא כורעת תחת עול דאגות כלכליות ופוליטיות – אנו באים כאילו לנצל את שעת הכושר הזאת ולהפר את בריתנו, באים לעשות ספסרות בשינויים שחלו בשוק הפוליטי. לעתים קרובות הרגשנו שעשו לנו עוול וסרבו לשים לב לקושי שבתוכו אנו נתונים. אל נא תעביר אונו הרגשה זו על דעתנו. יהי נא ברור כי אנו מבינים את מצוקתה של אנגליה ונשארים נאמנים לברית אשר נכרתה בשעת סגולה, ואשר תמיד ראינו אותה לא כמסיבה פוליטית בת-חלוף, אלא כהזדמנות היסטורית יחידה במינה שקשרה את העם הבריטי והעם היהודי במפעל משותף לדורות.

ויש עוד יסוד שלישי שאנו זקוקים לו לשם השלמת מדיניותנו לעתיד, ועליו אגיד בהזדמנות זו רק מלים מספר. זהוי תכנית פוליטית לפתרון השאלות המונעות בעדנו מהגיע לידי אפשרות של מודוס ויוונדי פוליטי לגבי התשובים הערבים של א"י. מסכים אני עם אלה האומרים כי יש כיום מעין מפנה בנידון זה. בקרב דעת הקהל הערבי מתחזק והולך הזרם המציאותי הרוצה במדיניות ריאלית, המוכן בכמה מקרים לשתוף פעולה עם הישוב העברי בשטח הענינים הממשיים, המשותפים לשני הצדדים, המוכן להפריד בין עניני מדיניות יסודיים, השנויים עדיין במחלוקת, ובין ענינים חיוניים שההסכם יתכן בהם מיד ואשר הפירוד בהם הוא לרועץ לארץ כולה. בין פלחים, בין עובדי ערים, בין סוחרים ואנשי משק – הולכת ומתגברת הרגשה זו, לאמר שיש צורך בפוליטיקה חדשה מבחינת הגומלין בין האומות בארץ. תכנית מעשית לפעולה משותפת ותכנית פוליטית להסכם רחב יותר, תכנית שתציין ברור על איזה יסודות אנו מוכנים לשיתוף פעולה עם הצבור הערבי המתקדם – היא מתביעות השעה.

בינתיים, עד שנגיע לתכנית כזו, נמשיך בדרכנו – דרך של “אף על פי כן”. על אף הכל נשמור על עמדותינו, נגן על כל צעד של התקדמות, נסלול את הדרך לימים יבואו. נחזיק מעמד בתוקף ובמאמץ, כאשר לימדתנו ההיסטוריה שלנו.

דברי הספד

[לילד דוד יעקובי בנהלל, כ“ו כסלו תרצ”ג]

ילד זה, תמול שלשלום אך בן לאביו, תלמיד לבית ספרו – נהפך היום לבנה של התנועה, לחייל בצבא החזית. כל העם מבכה את הקרבן.

ידנו קצרה מעמוד בפני האויב הבא מהמארב. חוליה היא בשלשלת הפשעים, שכוונתם לא גנבה וגזלה, כי אם רצח ודם, רצח לשם רצח. ידעו המתנקשים שלא יזיזו אותנו מהדרך שאנו הולכים בה. גם בגולה נשפך דם יהודי, אך שם “אין טעם למותם כשם שאין טעם לחייהם”. פה יש טעם לחיים וטעם למות, כי רומזות לנו מולדת וחרות. ייהפך הצער למשנה כוח ורצון. העם בחר בחיים, וחיה יחיה.

נאם במסיבת עתונים

[ירושלים, כסלו תרצ"ג]

מבין המאורעות הפוליטיים של החדשים האחרונים מתבלטת הרצאתו של הנציב העליון בפני ועדת המנדטים, שנסתיימה בתשובתו בדבר המועצה המחוקקת.

קודם כל אגע בענין אחד שהנציב הזכיר בנאומו: “פעולות ממשלת א”י בפיתוח הארץ מתעכבות באופן רציני על-ידי כך, שהחלק השלישי כמעט מהכנסותיה מוצא לצרכי הגנה ומשטרה“. הערה זו ראויה לתשומת לב מיוחדת מפאת הפירוש אשר כל שומע מן החוץ עלול לתת לה. מתקבל הרושם, כאילו הממשלה הא”ית שואפת בכל כוחה לקבוע תקציב ממלכתי לצרכים קונסטרקטיביים, להקדיש אמצעים לחנוך, לבריאות, לעבודות צבוריות וכו', והנה קם לה בדרכה מעצור אשר אינו נותן לה את האפשרות להגשים את תכניתה החיובית הזאת. מהו מעצור זה? הוא אומר: הצורך המיוחד באמצעי שמירה ובטחון לרגלי פעולת ההתיישבות היהודית והמצב המתוח בארץ, אשר שרשיו נעוצים ב“סבוך” הציוני ובכל הכרוך בו. זהו הפירוש אשר תשעים ותשעה ממאה שומעים מבחוץ יתנו בהכרח לדברי הנציב. ושוב מוצג המפעל היהודי כגורם השולל מתושבי-הארץ הנאות שהיו זוכים בהן בתנאים אחרים.

מבחינה זו כדאי להעיף עין על מצב הדברים בארצות המנדט הסמוכות – עיראק וסוריה – שאין של כל “סבוך” ציוני, אין שם הצהרת בלפור ואין עליה יהודית, אין גם זרימת הון ופעולה משקית מאומצת של עולים. כדאי להתבונן במצב ולבדוק אותו גם מבחינת הוצאות המשטרה והבטחון, וגם מבחינת המקום שתופסות בתקציבי הארצות האלה ההוצאות הקונסטרוקטיביות לשירותים סוציאליים ולעבודות צבוריות בהשואה לא"י.

מבחינת הוצאות הבטחון החלות על התושבים (מחוץ להחזקת הכוחות הצבאיים), הוצא בשנת 1931 להגנה ומשטרה בא“י סכום של 774,090 לא”י. אולם בסכום זה נכללו 174,815 לא"י להחזקת חיל הספר הנמצא ברובו בעבר הירדן.

בעיראק הוציאו למטרה זו מכספי האוצר לשנה האחרונה סכום של 1,320,000 לא“י, ובסוריה (המספר הוא לשנת 1929) 1,336,267 לא”י.

אחוז ההוצאה למטרה זו, לגבי התקציב הכללי, הוא: בא"י 32,6, בעיראק – 37,93 ובסוריה – 31 בערך.

אך ההשואה הכספית בלבד אין בה עדיין כדי תמונה בהירה, וכדאי לציין עוד מספרים אחדים המובאים בדו“חות השנתיים של הארצות האלה לחבר הלאומים. בשנת 1931 נמצאו בא”י 4324 שוטרים, חיילים וקצינים בכל המחוזות (אם נכניס לכלל זה את מחצית חיל הספר), לאמר – 4,2 איש לכל אלף תושב, בעיראק היו עוד בשנת 1929 7600 שוטרים וקצינים ו-10,500 חיילים וקצינים בצבא המקום (מחוץ לצבא הבריטי), הרי בחשבון ממוצע 6,6 איש לכל אלף תושב, בסוריה היו באותה שנה 18,046 איש בז’נדרמריה, במשטרה ובצבא המקום, אשר החזקתם היא ע“ח התקציב הסורי, ז”א 6,1 איש לכל אלף תושבים (מחוץ לצבא הצרפתי הרב הנמצא שם).

ומה מצב ההוצאות הקונסטרוקטיביות בארצות המנדט השכנות, בהשואה לא"י?

מבחינת ההוצאות לחנוך בשנת 1929 נמצא, כי אחוז למטרה זו, לגבי ההוצאה הממשלתית הכללית, שוה כמעט בכל הארצות האלה – ובכל הארצות האלה הוא נמוך מאד ובודאי שאינו מספק את המינימום הדרוש. אולם אם נבחון את ההוצאה הזאת לפי הסכומים המוצאים לכל נפש, נראה כי א“י מוציאה לטובת תושביה סכום גדול הרבה יותר מאשר הארצות השכנות. הסכום המוצא לכל נפש בא”י הוא בערך 0,15 לא“י; בעיראק – 0,090 ובסוריה – 0,080 לא”י.

מספר הלומדים והלומדות בבתי הספר הממשלתיים בא“י בשנת 1929 היה 21,877, 28.8 לכל אלף תושב לא-יהודים; בעיראק – 29,409, 9.8 לכל אלף תושב; בסוריה – 56,462 14,4 לכל אלף תושב. א”י תופסת איפוא את המקום הראשון בהיקף שירותי החנוך של הממשלה. אחוז התלמידים בה גדול ב-200 אחוז לגבי עיראק וב-50 אחוז לגבי סוריה.

הסכום שהוציאה ממשלת ארץ-ישראל מתקציבה הכללי בשנת 1931 לעניני בריאות, הוא 105,918 לא“י; בעיראק – 191,000 לא”י; בסוריה (בשנת 1929) 105,465 לא“י. אם כי הסכום הזה הוא זעום ובלתי מספיק, בכל זאת הוא הגדול ביותר לגבי הארצות השכנות. אך גם את היקף מפעלי הבריאות ומידת הנאת התושבים מבחינה זו אפשר לראות ביתר בהירות לפי הסכום המוצא לכל נפש. מכסה זו היא בערך 0,10 לא”י בא“י; 0,060 לא”י בעיראק ו-0,040 לא"י בסוריה.

אשר לעבודות צבוריות – סוריה צועדת בראש יתר הארצות מבחינת אחוז ההוצאות. אולם לפי חשבון הסכום המוצא לכל נפש – עולה א“י על סוריה: בא”י 0,32 לא“י; בסוריה – 0,270 לא”י; בעיראק – 0,150 לא"י לכל נפש.

התמונה היוצאת מתוך ניתוח המספרים שונה ביסודה מהרושם שאפשר לקבל מדברי הנציב.

כיצד נפתרת החידה המעניינת הזאת?

מספר אחד מספיק לכך. בו בזמן שעיראק הוציאה בשנת 1931 1.100 לא“י בערץ לכל נפש וממשלת סוריה (1929) – 1,490 לא”י לכל נפש – היה ביכלתה של ממשלת א“י להוציא 2,400 לא”י לכל נפש.ברם הביאור להופעה זו אינו נמצא במרחקים. יש לשוב לאותו הגורם אשר נראה היה בראשית דברינו כמעצור לפעולות הקונסטרוקטיביות של הממשלה: העליה העברית, מפעליה הכלכליים המודרניים, רמת החיים האירופית – הם הם אשר יצרו את האפשרות ואת הצורך להקים רשת של בתי ספר ממשלתיים ומוסדות בריאות ממשלתיים, להתקין אמצעי חיבור מפותחים ולהספיק לאוצר הממשלה את האמצעים הדרושים לכל אלה, ואפילו להשאיר עודפים הגונים בקופתה.

ועכשיו אפנה להודעתו של הנציב בדבר עמדת הממשלה לגבי שאלת המועצה המחוקקת.

אין ברצוני להרחיב כאן את הדבור על התפקיד שמלאה עתונות עברית מסוג ידוע לגבי הגבוש החלקי של דעת הקהל הערבית, זו שהתחילה מתייחסת בחיוב להצעת הממשלה בדבר המועצה המחוקקת, ובואתה מידה לגבי הקלת דרך הממשלה להגשמת תכניותיה. לפני עשר שנים, בימי הרברט סמואל, נדחתה הצעת הממשלה על ידי כל דברי הערבים, ובמשך כל השנים לא זזו אלה מעמדתם זו. עוד לפני שבועות אחדים כותב היה ב“ג’אמעה אל ערביה”, האורגן של המופתי, כי זה שהוחרם על ידי הערבים בשנת 1922 – ובודאי ובודאי לא יתקבל על דעתם בשנת 1932. דברי הנציב בג’ניבה אינם נותנים שום יסוד לחשוב, כי סמכות המועצה תהא רחבה יותר מאשר סמכות המועצה שהוצעה על ידי הממשלה במקרים הקודמים ונדחתה על ידי הערבים. ואם על אף כל זה ניכרים כיום בעתונות הערבית הסימנים הראשונים לשנוי עמדה – הרי יש אולי להלך המחשבה החדש סיבות פנימיות שונות, אולם ברור כי אחת הסיבות היא בלי ספק תכסיסית: הבהלה שהוקמה בדעת הקהל היהודית ממריצה חוגים ערביים לשקול את הצעת הממשלה ביתר רצינות – מתוך ההנחה הפשוטה, שכל הנראה כנזק גדול בעיני היהודים ראוי להבחן בתור דבר אשר יש בו תועלת לגבי הערבים. אולם חמור עוד יותר הוא בעיני הנזק הפוליטי שנגרם על ידי דרכי המלחמה הפסולים של ה“פטריוטים” מבחינת עמדתנו כלפי הממשלה. תחת להגן על העמדה המאוחדת והאחריות המשותפת של תנועתנו – בא הפרסום הזה להודיע לממשלה, כי כוח ההתנגדות של היהודים שבור, כי הנשיא הנבחר וחברי ההנהלה הנבחרים בקונגרס הציוני מועלים בשליחותם, כי יש חילוקי דעות יסודיים בקרב המחנה לגבי השאחה העומדת להכרעה.

ולעצם הענין: צריך שיהא ברור כי אין תקוה להתקדמות כלשהי מבחינת השלטון העצמי – אם יגשו להקמת המועצה המחוקקת לפני שיושג הסכם פעולה בין החלקים השונים של אוכלוסי ארץ-ישראל. דרוש שטח ידוע של קרקע משותף כדי לאפשר את תנועתה של המכונה הקונסטיטוציונית. אם לא יתגשם התנאי הזה – הסיעות הלאומיות שבתוך המועצה יביאו זו את זו לידי מצב של שיתוק מוחלט ומתמיד. אם הערבים יודיעו, כי הם מקבלים את תכנית המועצה המחוקקת, אלא שאגב כך הם דוחים את המנדט ואת כל הנובע ממנו – הרי ברור יהיה שהמועצה המחוקקת אינה בשבילם אלא אמצעי להכשיל את הפוליטיקה היסודית של ממשלת המנדט. בתנאים אלה לא יהיה שום ערך חיובי למועצה המוצעת. נשיא הסוכנות היהודית הציע עוד ב-1930 לכנס ועידה בהשתתפות שלושת הצדדים – אנגלים, יהודים וערבים – כתנאי מוקדם להקמת מועצה זו, כדי לנסות להגיע לידי הסכם של פעולה. רק על יסוד הסכם כזה תוכל איזו תכנית שהיא בדבר מוסד מחוקק להיות לענין ממשי, ורק אז יבוא הזמן לדון על פרטי התכנית.

וכשיגיע הזמן לבירור הזה – בטוח אני, כי אנו מצדנו נצטרך לתת תשובה חיובית לשאלת השנויים הקונסטיטוציוניים בארץ-ישראל. אין אנו סבורים, כי השלטון הקיים כעת הוא משטר אידיאלי במידה כזאת שלא כדאי לאמץ את המחשבה כדי להכניס בו תיקונים וכדי להקים משטר שיהיה נתון יותר תחת פקוח דעת הצבור ויתאים משום כך יותר לאינטרסים של בנין הבית הלאומי. אחת הסתירות המעניינות בויכוח הפוליטי של השנים האחרונות מתבטאת בזה, שדוקא אלה מקרבנו המרחיקים לכת ביחסם השלילי לגבי האדמיניסטרציה הא"יית ואינם יודעים גבול בהאשמות ובטענות כלפי הפקידות הבריטית – הם הרוצים לקיים לעתיד בלתי מוגבל את כל השלטון בידי הפקידות הזאת. נדמה לי, כי אין אנו רשאים להיות בלתי-מרוסנים או נדיבי לב במידה כזו.

בינתיים, עד שיעלה בידי הממשלה להביא את שני העמים היושבים בארץ לידי עמדה חיובית כלפי תכניתה הקונסטיטוציונית, לא תהיה כאן תקומה לשום מועצה מחוקקת. הממשלה אינה יכולה להקים מועצה מחוקקת בלי השתתפות הערבים, באשר לא תרצה להטיל על עצמה את האשמה כי היא מנסה לנהל את עניני הארץ באמצעות באמצעות מוסד אשר רוב האוכלוסים אינו משותף בו. ובאותה מידה ממש אני בטוח, כי על אף ההודעות הרשמיות שנשמעו ושאולי עוד תשמענה בהזדמנויות שונות – לא תוכל הממשלה לקבל על עצמה לקיים בא"י מועצה מחוקקת אשר הישוב היהודי לא ישתתף בה. הממשלה הבריטית ודאי עוד תשקול בדבר שבע פעמים בטרם תנסה להקים בארץ הבית הלאומי העברי מוסד מחוקק אשר העם היהודי לא יוכל לקחת בו חלק.

ועתה הערות אחדות לענין אחד אשר גם הוא העסיק בזמן האחרון את דעת הקהל: זהו ענין הצעות הממשלה ביחס להתקנת מס ההכנסה בא“י. בעתונות הארץ-ישראלית וברבים מעתוני חו”ל נתפרסמו ידיעות, כי מצד ההנהלה בירושלים, וביחוד מצד בא-כוחה הפוליטי, ניתנו כביכול לממשלת א"י הבטחות בדבר תמיכה בענין מס ההכנסה, וכי הבטחות אלו ניתנו מבלי להועץ עם חוגי הישוב המעונינים בשאלת המס. הבאתי את המסמכים המלאים בפני ישיבת הועד הלאומי, ומבלי להכנס לעצם הענין של מס ההכנסה, ערכו או חוסר ערכו – הוכחתי כי הידיעות האלה בנויות על סירוסי דברים. גם זהו שלב אחד בפעולת ההסתה לשם רווחים מפלגתיים. אמרתי בועד הלאומי ואני חוזר על כך גם היום: ההנהלה אינה כפותה משום בחינה בשאלת מס ההכנסה. ההנהלה, על יסוד ההחלטה אשר תקבל, תוכל לפעול בכל התוקף והמרץ, כיון שלא נקבעה כל עמדה סותרת לא מצד ההנהלה ולא מצד מישהו מחבריה.

בשיחה, בין מנהל אוצר הממשלה ובין חברי ההנהלה, אמרנו כי כל הארץ נהנית מזרימת ההון היהודי מחלקי תבל שונים לא“י – גורם המסביר את עליתה הכלכלית של הארץ בשעה של משבר חמור בעולם כולו – וכי התקנת מס ההכנסה תוכל לפעול כמכשול לגבי האימפורט של קפיטל, בהכניסה בהלה בחוגי בעלי האמצעים העומדים לבוא לארץ כדי להקים כאן מפעלי תעשיה ומסחר. אמרנו כי הכנסות ממשלת א”י נמצאות במצב כזה שאין כל צורך בפיתוח מקורות הכנסה נוספים לאוצר המדינה. אמרנו כי מס ההכנסה עלול ליהפך בתנאים ממשיים ידועים לתקנה הסותרת כל צדק ויושר, וכי בתנאיה הנוכחים של א"י יטיל מס ההכנסה מעמסה נוספת על הישוב העברי ביחוד. הדגשנו ואמרנו, כי הישוב העברי, המהווה 18 אח' מתושבי הארץ ונושא על שכמו 40 אח' של נטל המסים, משלם כבר היום פי שלושה לכל נפש משמשלם הישוב הערבי לכל נפש, ועל כן הוא מסרב לקחת על עצמו משא נוסף.

גם בענין זה לא נעלים מכם עין שאין אנו רשאים להסתפק בתשובה שלילית סתם. החכמה הפוליטית החוזרת תמיד על ה“לא בא' רבתי” – יש בה מעט מאוד מן החכמה, והיא עלולה לסבך את הפוליטיקה הציונית בסבך שאי אפשר יהיה למצוא ממנו מוצא. גם ביחס לשיטת המסים הקיימת בא“י אין אנחנו חיים בעולם שכולו טוב, ואין לנו להכריז על הסטאטוס קוו שהוא קודש. השאלה בדבר חלוקה צודקת של נטל המסים – אינה כלל-כפי שרצו להסביר סופרים ונואמים, שאלה מופשטת. עובדה ממשית היא, כי משני מיליונים ורבע הלירות, שהממשלה הא”יית מכניסה כדי שנה בשנה, הישוב היהודי משלם כ-900 אלף לירה. ונשאלת השאלה: איזה יהודים נושאים בעול המסים? מכיון שמרבית המסים נגבית בעקיפין, מהמכס על סחורות חוץ, ברור כי מעמסה זו נופלת בעיקרה על שכם ההמון העובד, לא רק פועלים ומתישבים זעירים, אלא גם בעלי מלאכה, סוחרים זעירים ופקידים. ויש עוד שאלה: המסייעת שיטת המסים הנוכחית לפיתוח היזמה המשקית בארץ ולהכנסת הון, או שמא היא מניחה מכשולים על דרך ההתפתחות? אין להתעלם מכל הפרובלימה הזאת שכרוכים בה האינטרסים החיוניים של המשק הא“י ושל כל תושב בא”י – לא רק של מעמד פלוני או אלמוני ולא רק של מקצוע זה או אחר, אלא של כל המון התושבים.

הרצאה בורשה [תרצ"נ]

…מטרת עבודתנו היא הגשמת הציוניות. למען השיג את זאת נלך בכל הדרכים האפשרויות. במאמצי יום-יום אנו עמלים ליצור את התנאים אשר יקלו ויצעידו קדימה את מפעל הבניה. יחד עם זה אין אנו רוצים לחקות את מעשהו של מנהיג האופוזיציה, הבא ומקדים תכנית לעשרים שנה שלמות מתוך חישוב מפורט על כל מה שצריך להעשות עד שנת 1953… אולי מידה יהודית היא לחשב את הצעד ה-49 והצעד ה-50 ולא לדעת בדיוק מה יהיה הצעד השלישי והרביעי. אנחנו רוצים קודם כל לנצל את התנאים הפוליטיים של היום, להוסיף ולבנות ככל היותר ולהשתרש ככל האפשר תוך התנאין הקיימים כיום ואלה של העתיד הקרוב, שאפשר לראותם מראש.

כשמדברים על א“י, מתכוונים קודם-כל לאותו משולש: אנגלים, ערבים ויהודים. אולם אין לשכוח, כי בא”י פועלים גם גורמים שונים אחרים, וכי מצטלבים שם עניניהן של קבוצות וממשלות שונות. ישנם בארץ סוכנים בולשביים המנהלים תעמולה נמרצת נגד הציוניות, ישנם סוכנים של הקטולים שיש להם ענינים משלהם. כאן מתנגשות ומצטלבות שאיפותיהן של איטליה, צרפת ותורכיה, ושל הממשלות הערביות וכו'. ואף-על-פי-כן גורמי הכוח החשובים ביותר הם השלשה: אנגליה, הערבים והיהודים. יחד עם זאת עלי לציין, כי כוח היהודים, אם כי אפשר שלא הגיע עדיין לכוח שכנינו,הולך וגדל בלי הפוגות, ומקבל ערך יותר ויותר.

עבודתנו המדינית בשנים האחרונות היתה מכוונת קודם-כל להסיר את המעצורים בדרך לבנין הארץ. היינו מוכרחים קודם-כל להשתמש בכל המרץ למען עשות ליקבידציה למשטר פספילד-צ’נסלור ולשים לאל את הדו“ח של פרינטש. יאמרו אולי, כי זוהי עבודה שבשלילה, אולם בתשובה על כך אביא את דוגמת ה”טיטניק". 120 יום היו מלחי האניה הענקית מתעסקים בתצפיות, כדי לדעת מאין באים הררי הקרח ולמנוע על ידי כך מהתנגש בהם. נוסעי האניה אפשר שלא ידעו כלל את הדבר ולא העריכו את כל ערכה של “עבודה שלילית” זו, שכל עיקרה הוא הסרת הסכנות, והנה ביום ה-121 הסיחו את הדעת מאיזה דבר קטן – והאניה התנגשה בגוש קרח ובאה הקטסטרופה הגדולה.

באנגליה, ואפילו בחוגי חבר הלאומים, היו טוענים נגדנו שעל ידי ההתיישבות היהודית גדל והולך מספרם של הערבים מחוסרי הקרקע. למען מנוע את זה בקשו לשום בקורת על מכירת קרקעות, רצו להגביל עד המינימום את זכות היהודים לקנית קרקעות. אמרו וחזרו ואמרו לנו, כי מאורעות 1929 היו תוצאה של מציאות ערבים מנושלים, שאין להם מה לעשות והם מוכרחים משום כך להתפרנס משום כך להתפרנס משוד ורצח. ועדת שאו הכניסה טענה זו בתוך הדו“ח שלה, ופספילד ניצל את הדבר לרעתנו. היינו נאלצים להוכיח את חוסר היסוד של טענה זו. חייבים היינו להסיר את אבן הנגף הגדולה מעל הדרך. והנה הוכחנו קודם-כל כי ממספר 2800 קובלנות הערבים בענין הנישול – 2300 הן נעדרות כל יסוד, ואף חמש המאות הנותרות מפוקפקות מאד. שכן אין ברוב המקרים לפנינו ענין של איבוד קרקע, אלא מעבר מחקלאות לעבודה אחרת בעיר או בכפר, חזיון המצוי גם בארצות אחרות. סתמנו את פי מתנגדנו. פספילד וצ’סלור אינם עוד, דו”ח פרינטש אינו עומד עוד על הפרק. פתוחה הדרך לפני עבודת-בנין גדולה.

אחרי מאורעות 1929 התחלנו דורשים בכל המרץ את הרחקתם של כמה פקידים גבוהים באדמיניסטרציה הא“י. אנגליה לא אבתה שמוע. לא, – אמרו לנו: אין זה הולם את המסורת של בריטניה הגדולה להרחיק פקיד על פי לחץ מן החוץ. ואף-על-פי-כן… עברו רק שלושה חדשים – וללוק ניתן אות כבוד ממדרגה ראשונה, זיכוהו בתואר “סיר” ושלחוהו למלטה, שנתפנה בה ב”מקרה" מקום של גוברנר. מפקד המשטרה נשלח לטרינידאד, שנדרש לשם במקרה איש בעל מרץ להכנסת סדר ובטחון… כיום הזה אין עוד בארץ אף אחד מהפקידים הגבוהים שהיו שם בשנת 1929. זאת היא תוצאה של מחאותינו הבלתי פוסקות, של עבודתנו ללא לאות להסיר המכשולים. מכל האדמיניסטרציה האויבת לנו הקודמת לא נשאר כמעט אף אחד. ישנם היום אנשים חדשים, והיחסים עמהם הם חדשים לגמרי. בראש האנשים החדשים עומד הנציב העליון ווקופ. אני מוכרח להגיד בגלוי: איני מאמין, כי יהיה באיזה זמן מן הזמנים נציב עליון טוב ממנו בא"י. יש לו אהדה כנה לעניננו. ואחרי כל אלה – גם ווקופ זה מנהל פוליטיקה בריטית מסורתית במזרח הקרוב, פוליטיקה של שווי משקל ופסיחה לכאן ולכאן. אם יעשה מצד אחד איזה ויתור ליהודים, יעשה כנגדו ויתור לערבים. הוא זהיר ומתון, כדרך שאנו מוצאים אצל כל אנגלי.

אולם פוליטיקה זו של התאפקות לגבינו מוכרחה להשתנות עתה; לנוכח המאורעות בגרמניה מוכרחה לבוא תקופה חדש בציוניות. מלחמת הכליה נגד היהודים בגרמניה מעמידה בפני כל העולם בצורה גלויה וברורה את שאלת מצוקת היהודים. הטרגדיה של יהודי גרמניה עושה את הציוניות לשאלה בוערת התובעת גישה חדשה ובירור מחדש ואינה סובלת עוד דחיות ועוצר-רוח, בלתי-אם צעדים מהירים ונמרצים קדימה. לכן מן ההכרח שתתגלה, וגם עתידה באמת להתגלות, תמורה רדיקלית ביחס לציוניות.

קשה להאמין, שמאורעות גרמניה יישארו בתחומם בלבד. גדולה הסכנה גם בכמה ארצות אחרות. ומי יודע אם לא נשקפת הסכנה בראש ובראשונה ל-4 וחצי מיליוני היהודים שבארצות הברית. כדברתי לפני 7 שנים עם מנהל המחלקה הפיננסית של חבר הלאומים, מר סלטר, ואמרתי לו כי על חבר הלאומים לבצע מלוה בין לאומי לטובת היהודים, כשם שנעשה הדבר לטובת היונים, הבולגרים ואוסטריה – השיב לי:

הרי את היונים מצאה קטסטרופה, הבולגרים הועמדו בפני קטסט-רופה!

העובדה שחיי היהודים הם קטסטרופה אחת גדולה ובלתי פוסקת, אסון תמידי, מחלה כרונית, – אינה משפיעה על שום איש ואין מתפעלים ממנה. כי יחלה אדם קרוב לנו במשך שינם ללא סיכויי הבראה, הרי אנו נעשים קהים לגבי יסוריו. לעומת זה אנו מתמלאים פחד כשבאה מחלה על אדם קרוב והסכנה נצבת לנגד עינינו.

העולם נצרך להתפרצות גדולה ופתאומית כדי שיזדעזע.

והנה באה הקטסטרופה הגדולה הפתאומית. האמנסיפציה שנהנו ממנה היהודים בארצות אירופה המערבית במשך 150 שנה – עברה ובטלה. בן-לילה נשללות מאת יהודי גרמניה הזכויות האנושיות האלמנטריות. נעשים כלפי היהודים פשעי דמים. הכרח הוא כי תבוא תקופה חדשה בציוניות, ואף בוא תבוא. מוכרח להעשות דבר מה גדול ודחוף. אם יהיה זה מלוה בין לאומי של חבר הלאומים, או מעין בנק ליקבידציוני לצרכי התיישבות היהודים – אין לדעת עוד. על כל פנים יש לנצל את ההזדמנות הזאת כלל האפשר.

ואשר לשאלת הערבים ועבר הירדן – אחד העקרונים החשובים ביותר: צורת יחסינו לגבי הערבים. מן ההכרח לעתים לוותר על כמה דברים קטנים, להתפשר למען השקט הדרוש לנו כל-כך. אנו נתונים בתקופה של בנין הארץ, ותקופה זו תובעת את השלום. במאורעות 1929 אבדו לנו לא רק 200 נפש, אלא גם שתי שנים של עבודת-בנין.

אמנם הערבים יש להם חשבון אחר ומטרתם היא, להיפך, להפר את השקט ועל ידי כך – גם את עבודת הבנין שלנו. אך אם לא יעלה הדבר בידם ויהיו נאלצים לבדוק את עמדתם מחדש, יתחיל ה“רביזיוניזם” בקרב הערבים. אם נוכל להביא לארץ בשנים הקרובות 100 אלף יהודים חדשים, ובתוכם 50 אלף יהודים צעירים, יבוצע הדבר. הערבים יהיו נאלצים להסכים למצב שיוצר. כשם שמסכימים לחוק הטבע.

מפני נימוקים פוליטיים וכספיים שונים אין אנו יכולים ברגע זה להתחיל בפעולה ישובית בעבר הירדן. יש להקדיש את כל הכחות והאמצעים לביצור העמדות בארץ-ישראל. לעבוד בעבר הירדן ולהזניח לפי שעה את ארץ-ישראל – אין הדבר כדאי. אי-אפשר למתוח יותר מדי את קו-החזית, כדי שלא להחלישה. ומלבד זה – איש לא יחטוף מידינו את עבר הירדן. השמועות על פוריותו של עבר הירדן הן מוגזמות. מאידך – מוכרח עבר הירדן להיות, וגם יהיה במשך הזמן, לשדה הפעולה הישובית היהודית. התפתחות הדברים מובילה מאליה לכך. הרי זה תהליך לא ימנע.

רואים ערבי עבר-הירדן בפריחתה של ארץ-ישראל, בעוד ארצם נשמה, והרי הם מבקשים להשכין בתוכם את היהודים. תקציבו של עבר-הירדן עולה לרבע מיליון לא“י, ואילו תקציבה של ארץ-ישראל הוא 3 מיליון לא”י, ואם כי היא קטנה במקצת מעבר-הירדן. הולך ומתקרב הזמן שעבר-הירדן יהיה מוכרח להפתח לפני עבודת היהודים. בית הנבחרים בעבר-הירדן חדה את חוק האיסור של מכירת קרקעות ליהודים, השייכים של עבר-הירדן נועדו יחידו עם ההנהלה הציונית בעת שהותו של וייצמן בארץ והציעו לנו כי נבוא לעבוד אצלם. אותם השייכים קובלים על ערבי ארץ-ישראל שלקחו להם את היהודים ב“מונופולין”…

ולבסוף – מעשיה עממית. מעשה בדליקה שנפלה בעיירה והרבה בתים היו אחוזי להבה. הביאו מים מכל צד ועבר עד כי לא נשאר דלי ריק בעיירה. היו היהודים שרויים במבוכה, אצו רצו לרבי וישאלוהו: רבי, מה נעשה? השיב להם הרבי: יצקו מים…

כן, גם מסביבנו שריפה, והדבר היחידי אשר עלינו לעשותו הוא לצקת מים בלי הרף. עוד מרץ יהודי, עוד מאמצים, עוד זיעת יהודים – או אז יכול נוכל.

ברלין, 20.12.1914

[אל חברו זאלו קניגסברגר]

… אתמול הייתי נוכח בנשף המכבים של ההתאחדות הציונית. פשוטו כמשמעו. מדהים, שיא השיאים, הפלא ופלא. תחילה – נאום חגיגי שנשא האדון הסופר ד"ר מרטין בובר, נאום אשר לא הבינותיו ביותר. אלא שאדון אחד בעל צילינדר, אשר ישב לצדי, אמר כי זה היה נאום חגיגי נפלא. לו יהי כן! אחר-כך בא תור השירים היהודיים והדקלומים, שלא הגיעו ברור לאזני. אלא שבעל הצילינדר אמר כי גם הם היו נפלאים. לו יהי כן! אגב, עיין נא בספר המכבים: מקומות אחדים מצאו חן בעיני מאוד. ואז נוכל לרחיב את הדיבור… סליחה: את הכתוב, בענין זה. ובכלל הגיעה כבר השעה כי מכתבינו ילבשו רצינות-מה, השמעת? ולבסוף שר גולנין המפורסם ששה שירים יהודיים. זה היה באמת נפלא! ובגלל תשואות-החן אשר המטרנו עליו בצדק נאלץ לשיר שני שירים נוספים. על כל הנשף הזה אפשר לקרוא:

Ingenias didieisse fideliter artes

Emolit moves, nec sinit feros.

ברם, הציונות – היא, לפחות, לא תשקע לנצח, דבר זה נתחוור אמש מתוך העינים הלוהטות אשר לכל הקהל…

…. הריני מיעץ לך לקרוא בספרים החדשים אשר הופיעו זה עכשיו:

1. רודולף הרצוג, הגעגועים הגדולים למולדת.

2. בלם, המכורה האבודה.

3. שירוקאואר, המעצמה השביעית (נמצא בידיך).

4. הקר, בראש הפלוגה

5. ויקטור הוגו, נוטרדאם.

ברלין, 10.11.1915

זאלו יקירי

את פגרת הקיץ ביליתי כאן, אמנם “לא מרצון שבלב, אלא בתוקף ההכרח”. כל ידידי-כביכול (מדי זכרי אותך כאן יהמה קולי בסנטימנטליות) נסעו כמובן. ואף-על-פי-כן ביליתי בנעימים. רחצתי מדי יום במקוה מים, הקרוי, לפי פקודת המשטרה “אגם”, שכל טיפה ממימיו מכילה מספר חידקים כמספר המארקים במלוה-המלחמה השלישי. ועל אף כל זאת “יצאתי מכלי” כשבאה הפגרה אל קצה, כמנהגה שנה שנה. כי שנה שנה בא העולם הגימנאסיאלי כולו ומעמיד פנים כאילו עוול נורא הוסב לו בזה שימי הפגרה מתקרבים לקצם. – הפרק אשר בין פגרת הקיץ ובין היום הזה אינו מכיל הרבה: רבע שנת לימודים, עשרים נצחונות, החגים הגדולים, דלקת הכליות וכמאה אלף חללי-מלחמה.

אך כל זה חלף עבר. כיום יש לי לחי נפוחה, מעמסת חיבור על נושא משונה, הרצאה בדברי-הימים, מאמר לעתון התלמידים ועוד כמה דברי הבאי. ואף-על-פי-כן הריני כותב לך. (אך זהו הגיבור! יכריז הקורא בלי משים..) כי על כן גליון משורטט נזדמן לי.

כקרן שמש, או כתפלה או… בדומה לזה מן הדברים הפיוטיים יחדור מכתבי זה אליך, אל נוך השאנן. והוא שיבשר לך, דבר שאולי איננו מתחוור מתוך השורות האלו, כי לא המוסמך השני של ה“הונוריה”¹ דהשתא ערך אותו, אלא אדם אחר. “רבים הם, הוראציוס, הדברים בשמים ובארץ, אשר נעלמו מחכמת מוריך”. האף אתה תחשוב כמוני “אחי באמונה”? ההרגשת פעם גם אתה בסימן השאלה הגדול הניצב בינינו ובין האין-סוף? הגם שאול בנביאים?

מה בדבר תלמודך העברי? כלום הוא עדיין Vivit, crescit, floret? אני מצפה לתשובתך על שאלה זו כש“עיני האחת צוהלת והשניה דומעת”. השלום לציונותך? ולא – הריני מוכן לפתוח מיד שנית בעבודתי המיסיונרית.

אף כאן הריני עובד עבודה מיסיונרית…

בדרך כלל אני חי כאן בברלין, כפי שיתבטא כותב תולדותי בעתיד, “כשר וישר”. מן הנוחיות אשר תעניק ברלין לאוהבי המדע לא טעמתי מאומה מלבד הספריה, הממלכתית כמובן. יש וגם ביקרתי בתיאטרון ובנשפים יהודיים. אני מרבה לשבת אוהל, כותב מאמרים, מתפלסף.. ומפייט פיוטים! אם טובים הם – זוהי שאלה אחרת. אך אם יתקפך צורך דחוף, אמהר לשלוח לך משהו מפרי עטי, מובן – רק לשימוש-בית. בבקשה לנקוב לי את מספר הפואימות הנדרש, כי אין אני אץ להעתיק.

הנני עובד עבודה מרובה למדי בשביל בית-הספר וההנהלה העצמית. העתונים שבהם הופיעו מאמרי שלוח אשלח לך…

ברלין 16.11.1915

זאלו יקירי!

– – – – הריני מודה כי למכתבי הקודם שנכתב בסערת רגשות התגנבו כמה וכמה ביטויים בלתי-פרלמנטריים, אם לנקוט לשון נקיה, ובזה אני מביע לך את חרטתי, אלא שמקנן בי עדיין שמץ-מה מרוחם הלוהטת של אבותינו, שמץ-מה משנאתם לכל יסוד נכרי ולכל אדישות. “בת בבל השדודה!.. אשרי שיאחז ונפץ את עולליך אל הסלע” (תהילים קל"ז). איזו עמקות שברגש! האנשים אשר שרו את השיר הזה, גולי בבל ושרידי העברים אשר נאבקו בזירות רומא ביום הנצחון, – כל אלה היו אנשים אחרים, שונים מן היהודים שבזמננו, המתעלמים מעמם לטובת ענינים נכרים. אף אתה, ברוטוס בני!

ברם, רואה אני בעליל כי בהשתפכויות רגשניות לא אוכל להשקפותיך, ולפיכך יש את נפשי לעשות את הדבר בצורה אובייקטיבית טהורה, במעשיות ובקור-רוח.

אתה גורס: יהודי לאומי אנוכי, מכאן שהכינוי מתבולל אינו אלא מימרת-הוזה סתמית. אם כן איפוא – כיון שיהודי לאומי אתה, הרי שהכינוי מתבולל אינו כאן אלא ביטוי ריק. אך מה הראיה לכך? והיכן ההגיון שבדבר? אתה מודה ביהודים כבאומה אחידה ורצה לבל ידוכאו בשום מקום. חן חן לך! חבל רק כי אין הדבר תלוי בך, ועוד יסודות אחרים מכריעים כאן, מלבד התאחדויות היהודים הגרמנים, האוסטרים, הרוסים, אשר מנית במכתבך, והם – העמים אשר בקרבם אנו חיים. והללו כבר יעשו מעשה כדי שהאומה, זו שזכתה להכרה חביבה מצדך, לא יהא לה פתחון-פה להתאונן על שיווי-זכויות… ולהלן – שומה עליך בתורת יהודי לאומי, כפי שאתה מכנה את עצמך, לראות בעיניך את הסכנה הגדולה הנובעת ליהדות בתורת אומה מאותו שיווי-הזכויות, והיא סכנת שקיעה גמורה או חלקית. דוגמא לכך: צרפת ואנגליה.

ועוד כותב אתה, כי יש להקים בארץ-ישראל מקלט בטוח ליהודי רוסיה ורומניה. אך לא זוהי מטרתם העיקרית של הציונות. מטרתה היא יקיצת ההמונים היהודים הרחבים לפיתוח חיים לאומיים.

ואם מועטים הישגיה של הציונות בהתישבות בעקבות העיקרון הלאומי הזה – הרי תלוי הקולר לא בשאיפה כשהיא לעצמה, אלא באדישות היהודים וחוסר ההבנה שלהם.

“עתה שומה על היהדות לנקוט פוליטיקה עולמית, כפי שעשתה גרמניה החל משנת 1908”. משפט זה מתבסס על רחבות-לב מסוימת, המצויה לרוב בגילוי-הדעת מטעם המלכות הרוסית, רחבות לב המתעלמת מעובדות קיימות ורוקמת לה עובדות מדומות. האיך אפשר לדמות את היהדות, אלה שברירי החלקים של אומה קטנה, אל האומה הגרמנית הפורחת והמעורה בקרקע מולדתה? משל כאילו אמרת שמונטיניגרו² חייבת לנקוט פוליטיקה עולמית. פוליטיקה עולמית מן ההכרח שתתבסס על כוח ומציאות.

ולהלן אתה נוגע במכתבך “ברצועת האדמה הקטנה הרחוקה מדרכי התחבורה” המסוגלת “לקלוט רק עשרה אחוזים ממספר היהודים”. אם רק זאת היא ארץ-ישראל בעיניך ותו לא, כי אז צר לי עליך באמת ובתמים. אך הדבר טיפוסי מאוד לגבי יהודי. שכן אפילו איש גרינלנדיה, ארץ המצדיקה בלי-ספק הערה מעין זו, אוהב ומכבד את מכורתו. אגב, תורכיה עצמה, אשר תחת שלטונה תבוצע ההתישבות המובטחת מבחינה משפטית, היא היא שתדאג למקום קליטה.

ואשר ל“יהדות העולמית” שלך! מלבד הסתירות המצויות בעצם דבריך, ומלבד מה שמגמת הגוף הפאן-שמי הזה (אם יורשה לי להתבטא כך) לא נהירה לי כלל, הנה כל הענין הזה אין בו משום מטרה ותועלת. “יש לסייע ליהדות העולם ולאחדה”, נאמר במכתבך. אך לשם כך נחוץ קודם כל כי גוף כזה יהא קיים במציאות. מה פירושה של יהדות העולם? יהדות – הריני מבין: זוהי הפזורה בעולם. אך ליחד את הדיבור על כיוון חדש “יהדות העולם”, – עורבא פרח הוא בעיני.

אתה כותב: “במושג יהדות העולם הריני כולל את כל היהודים הצרפתים, הרוסים וכו'”. משמע, היהודים בתורת כלל, בתורת לאום. ילמדני נא רבינו, מה חידוש יש כאן! הפעולה במובן “היהדות העולמית” האירציונלית הזאת פירושה לדעתך “להגדיל את השפעת היהודים בשטח הכלכלה והפוליטיקה”. כוונתך כמובן בתוך הארצות שבהן נחותים היהודים, כי על כן אתה מביא לדוגמה את גאליציה. רצונך להגדיל את שכבת האינטליגנציה בקרב היהודים (למען יגיעו לידי השפעה כזאת). הנה כאן הגעת להיפך הגמור של משאלתך אשר הבעת לעיל, היינו “שהאומה היהודית לא תדוכא בשום מקום”. כי דווקא האינטליגנציה הזאת, שייחודה המופרז כבר כיום ביחס למספר הנפשות, היא היא המשמשת שורש הדיכוי, מפני שהיא גוזלת עת עמדותיו של המעמד הבינוני בארצות שאנו נמצאים שם כאורחים. כל המוציא עובדה זו מכלל החיים הכלכליים כיום, חומד לו לצון בדברי היסטוריה. גם בשטח זה שואפת הציונות להכונה מסודרת לארץ-ישראל.

ולבסוף עוד מלים מספר על ה“קידמה שלאחר מאה שנה”. השקפותיך כיום, לפי עדותך, ילידות המלחמה הן (הריני נוקט את לשונך אתה). הדבר ניכר מאליו. אתה נתפס להשליה על-ידי שיווי-הזכויות המדומה שבימי המלחמה, על-ידי הקצינים היהודים המועטים וצלבי הברזל שנתכבדו בהם יהודים, ואתה בא לכלל אמונה בקידמה. עוד תתמה ותשתאה למראה הריאקציה אשר תשתרר בכל מקום לאחר המלחמה. והיכן תהא אז הקידמה? לא! היהודים נשארו גוף זר, כפי שהיו למן היום בו קרע הרומאי באגרוף רשע את פרוכת הארגמן מעל קודש-הקודשים, וכן יישארו תמיד. ואף בכדי כל “היהדות העולמית” וה“התבוללות”. ואני אומר: “שבח לאל, על כי יישארו גוף זר”. וקיום זה של היחוד הלאומי, של ה“אני” הלאומי, אחידות החיים הלאומיים המשתקפת בספרות לאומית, ריכוז החיים הלאומיים מבחינה כלכלית ורוחנית, – אלה לדעתי הפתרון היחיד לשאלת היהודים, לטובתנו ולטובת האנושות כולה. כי הכונה שיטתית של האינטליגציה היהודית ושל המעמד הבינוני היהודי תקל עליהם עול יסוריהם הכבדים, ועם זאת תציל את המעמד הבינוני של ארצות פזורינו – מעול מתחרה קשה. משתתגשם התעודה הזאת – תתגשם מטרת הציונות. הציונות היא, כפי שהצליח אי-מי להגדיר – “האומה היהודית בדרך”. – ובזה נתערערו השקפותיך בקצרה, והשקפותי נתלבנו בקצרה. – ואשר לשירים ולענינים פרטיים עוד תימצא לנו שעת-כושר, לאחר שתתברר השאלה הזאת. אך בבקשה ממך – בלי תעתועי-דמיון שאין להם ערך.

ברלין 9.12.1915

זאלו יקירי,

– – – אצלי לא רבו החדשות. הריני עוסק עתה במחקר: “הקיימת אומה עברית?” קשה לענות על השאלה הזאת מכפי שתדמה. אם יש את נפשך כתוב לי מה הם רעיונותיך בנדון זה. ועלי להעיר כאן, כי השפה, הגזע, הארץ וכו' אינם אלא יסודות שלישיים בהגדרת ה“אומה”, הנובעים מתוך היסודות הראשוניים, והשניים. ולכן אסוף-נא ידיך מהן! ואשר לפיוטי הנה הם מתקדמים בצעדים גדולים, אף כי הנני עסוק מאוד: 1. בית-ספר, 2. עברית, 3. עבודה עצמית, 4. הנהלה עצמית שבבית-הספר….

ברלין, 26.2.1915

זאלו יקירי,

– – – – אסון גדול יהא זה בעיני אם במרוצת השנה יחול שינוי בהשקפת-עולמי, ביחוד בשאלות היהודים. המלחמה המביאה לידי מצב מיוחד ואכסטאטי בחיי העמים, הולידה שורה של תופעות המכונות בפינו דרך הכללה בשם “פסיכוזה של המלחמה”. ורק בתחומן של תופעות היפרטורופיות כאלו תיתכן התמורה אשר חלה בך, לפי כל האותות והסימנים. ומסקנת הנחמה מכאן היא, שיש כאן מאותות הזמן. אחרת לא אבינה באמת איזוהי הדרך באת אל השקפותיך. אינני תמים ואופטימסטי עד כדי להאמין שבעתיד אפשר יהיה להימנע ממלחמה. אדרבה, יודע אני היטב שהמלחמה היא גורם, מופרז אמנם, אך טבעי והכרחי אפילו בחיי התרבות. אך לעומת זה אינני רואה מהו ערכה של מלחמת העולם לגבי האנושות ולגבי היחיד, אם כי רבות הירהרתי בדבר, יותר מכפי שתדמה. באיזה שטח מן השטחים טמון ה“ערך” הזה? בשטח התרבותי? לא. בשטח הציויליזציה, האתוס? לא. המידות הטובות? – מודה אני כי תופעות מסוימות ילידות המלחמה, כגון אחדות, ויתור לטובת הכלל, שמחת ההקרבה וכו', יצרו ערכים מוסריים לגבי אנשי-אופי יחידים, אך לא לכל. אולם ברי ומחוור, כי הישג זה וכל כיוצא בו, בשטח זה או אחר, נמצא בסתירה איומה אל הקרבנות החמריים והרוחניים. ואם אתה בתורת יהודי, אשר חיי נפשו עשירים יותר מאלה של הגרמני, אינך מודה בכך או אז יש לקרוא לזה אוטוסוגסטיה או גם פסיכוזת המלחמה…. וכי מי זה כופר בדבר ש“המהות הגרמנית החסונה” יש בה משהו מופתי? אם יש בזה משום אידיאל אשר כדאי והגון הוא כי ישתלט בעולם – הרי זה עדיין בגדר שאלה: על כל פנים מוטב היה להם ליהודים אילו רכשו להם משהו מכוח זה ויהדות העתיד ודאי שהיתה אסירת תודה לך אילו באת להטיף לכך. ואף-על-פי-כן אינני יכול לרחוש אהבה למלחמה, ואינני מבין מדוע זה השקפתי “הפוכה” היא, אם מיצר אני על כי מספר מסוים של בני עמי, קרי יהודים, ירוצצו את גולגלתם; והרי דווקא בזה טפחת על פני.

תודה רבה לך על דבריך בענין שירי. הקראת את כולם באזני אמך, ומה אמרה? לפי שעה עודני להוט אחרי פרסום כצפרדע אחרי זבובים. – בהצעות התיקונים הירהרתי, ואחדות מהן גם קיבלתי….

ברלין, 1.3.1916

זאלו יקירי,

היום רוצה אני לספר לך אגדה. אגדה פשוטה ותמימה לכאורה, אך כוונה עמוקה צפונה בה, עמוקה כל כך עד כי בכיתי ועלזתי כאחת כשירדתי לסופה. ואפשר שעדיין לא תפסתיה כל צרכה… אלא שחש אני כי אמת בה:

בעודי ילד ישבתי פעם לרגלי אבי-זקני וקראתי בספר והגעתי למקום בו יסופר, כיצד יושב המשיח בודד בשערי רומי ומצפה. ניגשתי אל סבי ושאלתי: “למי מצפה שם המשיח?” סבי נתן בי לשעה את עיניו ואמר: “לך, בני!”

אל נא תלעג לי, כי על כן אגדה נאה היא זו, וכוונתי תתברר לך להלן. תמה אתה על כי מיהרתי כל כך ליטול את העט בידי על מנת לענות לך. דחיפה לכך שימשו לי מסקנותיך על הציונות שלי (וזהו הצד המשעשע שבדבר), הריני חוזר ומטעים, על הציונות שלי.

אך מלבד זאת, נעברה-נא לפרטי הדברים. אני אין לי הרושם כי הרגשתך בעניני היהודים נתעדנה ונתעמקה, כפי שסבור אתה. אך בראש ובראשונה עלי לציין, כי (אם אמנם כה עמוקה הרגשתך) זה עשר שנים לפחות לא נתת כנראה את דעתך על הזרמים שבציונות. נשארת עומד ליד מונטיפיורי, אופנהיימר, ואפילו ליד הרצל, ולדעתך בקי אתה למדי. טעות היא בידך. הציונות מתקדמת, מתפתחת בדרך השתלשלות טבעית. והרי לא תעלה על דעתך כי מכיר אתה את גיתה המשורר רק משום שראית אותו בחיתוליו. מתוך הציונות המעשית, כפי שהיתה בחיתוליה, צפה-עלתה ציונות תרבותית. ציונות ההתהוות היתה תנועה פילנטרופית, שהתכוונה לשחרר את היהודים הרוסים מהדוכאים; ציונות ההתבגרות (זו של היום) היא רנסנס לאומי של העם היהודי. וציונות זו של היום, הציונות המתבגרת, התרבותית, מציגה בראשונה את תחיית הלבבות, שינוי-הערכין בכל רחבי הגולה. והנה כאן הגיע תור האגדה הקטנה אשר סיפרתי לך בהתחלה. אין הציונות רוצה להסיע לארץ-ישראל את “אחינו האומללים שברוסיה” הנזכרים תכופות, על מנת ליצור שם בארץ-ישראל גלות חדשה. לא, להתישבות בארץ-ישראל יש להקדים עבודת-הכשרה קשה וממושכת. יש לנטוע שוב בלב היהודים הרגשת ליכוד אורגני, אהבה לעם, לדברי-ימיו, למכורתו, לשפתו, בטרם יטעו אותם – את היהודים האלה – בעם, בדברי-הימים, במכורה, בשפה. אכן, הנקל לנקות את אורוות אוגיאס מאשר את לבות היהודים אשר שקעו ביוון המשפטים הקדומים של תקופת הגיטו והאמנציפציה. כל יחיד שומה עליו לתת דין-וחשבון יסודי לנפשו. ולעזאזל מעמסת הירושה של המאה הי"ח, דרור ייקרא ללב, עד אם ישוב יגיע אל אותן הגאוה, העילאיות והטבעיות אשר העניקו לעולם את מזמורי התהילים. כל לבב יהודי חייב לחזור שמה. לך מצפה המשיח בשבתו בודד ועני בשערי רומי. ואין כאן מקום לפלפולים ולסלסולים. או שתהיה יהודי מסוג זה, או שלא תהיה יהודי כל-עיקר. עד כאן הסכמנו כולנו. כל מי שקיפח את הקשר ההדדי הפנימי עם האומה, כיהודי האמנציפציה – ילך באשר ילך. האמנציפציה סיימה את תפקידה. וכל מי ששמר עוד על קשר הדדי עם האומה, אם קשר אורתודוכסי ואם לאומי חייב לשאוף להתחדשות. וכל השואף לכך, לו מצפה המשיח…

מכל זה נובע השאר, ואידך זיל גמור. דומני כי תוכל כבר בעצמך לסתור את דבריך:

1. היהודי הלאומי חובה עליו לשאוף להתחדשות לא רק למען היהודים הרוסים אלא למענו הוא ולמען הכל.

2. יוצא איפוא כי היהדות עומדת מעל לכל, ובפני שאלות היהדות חייב להיאלם הפרטיוטיזם הלוקאלי.

3. בסדר-המלים שבתכנית באזל יש להדגיש לא את המלה “מקלט בטוח” אלא את המלה “לאום” – ואז יתחוור הכל.

אין זאת שכל מה שאנו מוכרחים לכבוש לנו במחיר אהבתנו לגרמניה ייהפך כבר לדבר מובן מאליו בעיני בנינו אחרינו.

המשיח מצפה לך. ואני מצפה למכתבך.

ברלין, 4.4.1916

זאלו יקירי,

בחרוזיו של ריקרט נמצא המכתב הבא:

בבואה בראי תחלוף –

תרווה רק לבב הקוף.

פעל! כי רק בפעולה

יראה אדם נפשו כולה.

אם המכתם הזה הריני מביא כאן לשם סניגוריה עלי. אמנם כתיבת מכתבים, וביחוד אם היא באה לשמש גשר בין שתי נשמות מפורדות בחלל, הריהי מלאכה נעימה וחביבה (הגוזלת אמנם זמן רב!); ולאלה הנוקטים נקודת-השקפה של תועלתיות יתירה אוכל גם להוסיף – מלאכה מועילה, שכן היא מפתחת את הסגנון ואת ההגיון ואת חוש הנוי; ואף-על-פי-כן – כתיבת המכתבים אינה בגדר יצירה, בגדר “בראשית”, אינה חויה נובעת מתוכה, אינה עילה ראשונית – כי אם השפעה, השפעת הלך-הנפש על הרגש המקנן בקרבי ביחס לאיש שאליו אני עורך את המכתב. – הכלל, המכתב אינו אלא ראי, ורק ראי שבו משתקף הלך-נפש, וכוונתי בזה לא למכתבים המסחריים, ולא למכתבי ברכה או תנחומים. והרי אמר ריקרט בצדק במכתמו שהובא לעיל, כי רק הקוף מוצא את סיפוקו בהתקפו בלי-הרף בראי. מכאן שרק קוף (מבחינה מוסרית) מסוגל לכתוב מכתבים בלי-הרף. ואילו home sapiens חייב ליצור מתוך ה“אני” שלו, ממעמקי אישיותו, את היצירה שיש בה תועלת לכל – ורק מפקידה לפקידה, בשעת חג ומועד, רשאי הוא להציץ לראי נשמתו ולשתף בכך את חברו…

הנה כי כן זוהי ההצדקה היחידה בשלמה לא כתבתי לך עד כה. שירתי התפתחה יפה בינתים, ובזאת אקווה תיוכח בעצמך בקרוב. לפי דעתי הייתי עד עתה בבחינת מלחך-פינכה, ופייטתי רק מתוך שתליתי עצמי באחרים, באילנות גדולים, ואילו ביצירותי האחרונות מתבלטת כבר אישיות, ודבר זה בלבד משמש קידמה רבה. מלבד זאת כתבתי מחקר על המוניזם (ע"ה עמודים) ומאמר על “הריפורמה האבולוציונית של ההנהלה העצמית”. נוסף על כך התחלתי במסה “גרמניות ויהדות, מחקר בדברי-ימיה של פסיכוזה המלחמה”, אלא שאין הוא משביעני נחת, כמו גם הדרמה שלי שאינה זזה ממקומה, וכנראה שאאסוף ידי ממנה עד אם ישקטו שמריה בקרבי. ולפיכך אין אני כותב לך נוספות על התכנית וביצועה.

לשאלה הציונית נניח הפעם עד בואכה הנה (מתי יחול המאורע המופלא הזה, או שמא scire nefas? כמו שאומר הוראץ). רצוני רק לומר בקשר להערותיך האחרונות, כי שגית לגמרי בתפיסת התלהבותי בראשית המלחמה. לא מתוך פטריוטיזם מופרז (ולדידי – פרדוכסלי מאוד) נכספתי לשגרה-הקרב, לא! רציתי לחזות במחזה גדול, לבוא לידי חויה אדירה, להיות עד-ראיה למלחמה שבין מיעוט נגד רוב מכריע פסבדו-תרבותי; רציתי לשתף עצמי במעשה אשר יעצב את דמות העתיד – ולכך הריני נכסף גם כיום, אף כי כל הרשע הזועק אל השמים נתקרב אלינו ביותר. המלחמה היא משהו נעלה, ככל חוק מחוקי הטבע, נעלה בצורה מתימטית ודינמית כמפל השלג הגולש מפסגת-ההר האדירה, כסערה המשדדת מערכות תהום רבה – וביחס אליו האדם אינו אלא אפס = 0. כלום אין את נפשך לחזות בסופה, כלום אין את נפשך לראות בגלוש מפל שלג, וכל זה מתוך תקוה כי בך לא תפגע השואה? כך נכספתי אני למלחמה….

ברלין, 1 בדצמבר, 1915

[אל ידידו כלב דוגילאצקי]

…. רואה אני בך כי הלך-מחשבתי היהודי אינו נאמן עליך כל צרכו – זה נתברר לי מתוך מימרות שונות שנפלטו מפיך. בנדון זה רשאי אני להרגיע את רוחך בלי שיהא לבי נוקפני על כך. “אף-על-פי שנכנסתי לפרדס..” – אף-על-פי שטרחתי וביקשתי לחדור לתוך הפילוסופיה של אומות-העולם, לא אבדה לי מעולם הויתי הלאומית. לא, “עם ישראל חי!” – גם בלי שמץ פאתטיות. רק דבר אחד נוסף עוד מאז נפרדנו לפני כמה שנים: במידה שחדרתי לתוך חיי הרוח והתרבות היהודיים, לתוך השקפות היהדות ולתוך האופי העממי של ישראל – בה במידה גדלה בי האהבה אל הדבר. אינני רוצה כי יהיו דברי פאתטיים, משום הרושם של בלתי-אמיתי הכרוך בזה, אבל אנוכי אוהב אותם כולם, את היהודים השחוחים והצמאים של המזרח, ואת היהודים הזקופים והתועים של המערב, אוהב אני את רוחם, אוהב אני כל דבר שבהם, גם את חסרונותיהם, וסובל אני יחד עמם.

מה שהעליתי כאן היום על הנייר – לקוי בחוסר-בהירות ומעורפל. אני יודע זאת. אבל אולי תוכל בכל-זאת להכיר אותי גם מתוך השורות הללו – והרי זאת בלבד היא המטרה.

יכול אתה לשער בעצמך, כי דעותי אלה לא נשארו בלי השפעה על עבודתי הספרותית (עד כמה שאפר כבר לדבר על כגון זו). ואמנם בכל שירי וסיפורי הולכים יד ביד החומר היהודי עם התפיסה וההרגשה היהודית (אולי שלא מדעת). מה כתבתי בזמן האחרון? מעט ליריקה, סונטים אחדים (על הרצל), אפיגראמות על נושאים יהודיים, תרגומים (למשל, “המשיח” של דויד פרישמן), ואפילו קצת דברים אפיים (“יהודה השבויה”, “בירניקי”, ועוד); בפרוזה: “פוגרום”, “האגדה”, ועוד ועוד. עתה עומד אני בכתיבת מאמר: “הקיימת אומה יהודית במציאות?” הנושא נראה קל מאוד, לכאורה. אבל קשה למדי הוא לבטא את מציאותה של האומה היהודית, את חייה האורגניים מתוך אובייקטיביות טהורה, בלי ויתורים לצד הרגשי. שמא תכתוב לי אתה משהו על נושא זה?

כמעט אותו גוון תכלת-לבן עצמו, כמו לכתיבתי, יש גם לקריאתי (כלומר, לחומר הקריאה שלי). כמובן מאליו – תולדות-ישראל, פילוסופיה של הדתות, ספרות. בעברית קורא אני עכשיו את “הצופה לבית ישראל” מאת ארטר ואת “המתמיד” לביאליק. בגרמנית קורא אני מעט בשפינוזה (אבל במידה של זהירות!), מעט בהקל, מעט במתתיהו אחר, מעט באחד-העם…

ברלין, 3 ביאנואר, 1916

[אל הנ"ל]

… אשר לי – חיי כאן שקטים, כמעט ללא חליפות. פעמים אחדות הייתי בתיאטרון. לעתים קרובות בהרצאות, כוונתי – על נושאים יהודיים. כל השאר – למשל, כל המרקחת הפוליטית – אינו מעניין אותי. בכלל למדתי ברך השם לראות את כל הדברים מנקודת-ראות יהודית תחילה, ונעשיתי מין שוביניסט יהודי. וגם סבור אני כי השוביניזם, מנקודת-ההשקפה הלאומית, אינו כלל שיקוץ משומם. חוץ מאלה, עובד אני עכשיו לא-מעט. בשביל בית-הספר – לא כלום, רק בשביל עצמי. בפסח 1917 אעמוד לבחינות-הבגרות – אינשאללה! ורק אז תתחיל העבודה האמיתית, – במטרה-שבהכרה לעבוד לטובת היהדות. זהו האידיאל אשר לי וראש שמחותי. מה אומר אתה, בעצם, לעשות אחרי שתשלים את חוק-לימודיך? אנוכי חושב להתחיל ללמוד רפואה, למען יהיה לי קרדום לחפור בו, ואחר – ללכת לארץ-ישראל. רוב מכרי הגדולים בשנם, האבהיים חושבים אותי למשוגע, אבל – שמע-נא, נחמה אחת: הנוער, אפילו כאן בברלין, לנו הוא. שמחה אמיתית היא לראות מה גדולה התקדמותה של התנועה. אבל הרי הכרח היה שיבוא הדבר. היהודים רוצים לחיות! וגם חיה יחיו! אכן צדקת: “אנכי רוצה, ובכן – אנכי קיים”.

ברם, לא צדקת בסברתך, כי “אוהב-הכל” אני וכי מהותי כבר “נצטללה”. לא ירדת לסוף דעתי. בשם “התועים אשר במערב” לא התכוונתי לאלה המקריבים עצמם מהכרה על מזבחות נכרים. אך לאמיתו של דבר, גם את אלה איני שונא, אלא בז אני להם. ולפי דעתי, זה יותר משנאה. שאין אדם בז אלא למי שנראה לו בלתי-ראוי לשנאה. ועוד דבר: אומרים תמיד, ביחוד בתקופת “שטורם אונד דראנג”, כי המתבוללים, כיון שהם “עלים רקובים” או “ענפים יבשים” וכן הלאה, אין ביציאתם מקרבנו משום סכנה ליהדות. גם דעתך היתה כי זהו תהליך בריא (ולכן גם מועיל). ואולם לפי דעתי צריך שלא לתת גם למתבולל הקיצוני ביותר להינתק מעל גוף היהדות, אלא להחזיק בו, ולו אך מצד הצורה החיצונית בלבד, כי, ראשית-כל, המתבוללים הם לא תמיד הגרועים שבבני-עמנו, לדוגמה – ד. וישטאטר, א. ליסויאר, י. לאוונברג, – והשנית – בהינתקם הולכים לאיבוד כל אותם הערכים שצאצאיהם יכלו אולי להביא ליהדות.

שואל אתה לנושאי מחשבותי ולמהותן. אלי שבשמים! מובן מאליו כי בלעתי אל קרבי, כדת וכדין, את הכמות הדרושה של הפלילוסופיה המבלבלת את המוחין והיוצרת, ביחוד בפרק-חיים זה שאנו עומדים בו, את השקפת-העולם באופן סינתטי. את אפלטון, אריסטו, יום, לוק, קאנט, הקל, אוסטואלד, מילר-ליהר, פצולד ואחרים “חרשתי” בחלקם, דליתי פנינים מתוך ים-הפילוסופיה, ואת השאר שבתי והקאתי מקרבי כחזיר כפוי-טובה זה. וטוב כך. עכשיו עובד אנוכי, כאמור, רק על ענינים יהודיים. אם מיטיב אני לעשות – אין אני יודע. בפעם ה“איקסי”ת" קורא אני בגרץ הגדול³, וכבר הגעתי שנית למנדלסון; כהשלמה לזאת אני קורא בספר “יצחק בר לוינזון ותקופתו”. חוץ מזה עובר אני על ספרו של פיליפסון “נויסטע געשיכטע דעס יודישען פאלקעס”. בלבד זאת – את כתבי דויד פרישמן (כמובן, בעברית), ולבסוף – כל מה שנכתב בשעה זו על היהודים, שאלת היהודים, הפרובלימה היהודית בפולין, וכן הלאה. מן הסתם גם אתה עושה כיוצא בזה – – –

[תאריך בלתי ידוע]

[אל הנ"ל]

לפי מצות רייכטר⁴ הנני שולח לך רצוף לזה מאמר על הפועל הצעיר ומבקש אותך להשתמש בו או להרצאה או להדפסה לפי ההזמנות.

עוד הפעם: שלח נא לי כל ספרות שתוכל להשיג כדי לשבור את צמאוני למלה יהודית חיה⁵.

ברחעוף (?), 1917

[אל מורהו לספרות גרמנית, גריקה]

אדוני, פרופסור מאוד נכבד,

בכוונה שמתי רווחוו כל כך גדול בין בחינת-הבגרות שלי ובין הדברים הראשונים שבהם אנוכי פונה אל כבודו. היה עלי תחילה להגיע אל הריחוק הדרוש מכל עניני בית-ספר, צריך היה שכל הקשור בחיי בית-הספר יהיה לי תחילה לכעין מיתוס, למשהו שעל אודותיו אנו נזכרים לפעמים – כמעט שלא ברצוננו – מתוך געגועים, כדי להבין היטב את מה שקיבלתי במשך שנות-הילדות הארוכות. מצד שני, צריך היה שכל החדש, המשתער על האדם היוצא לתוך החיים כמו לתוך האביב, יקבל תואר מסוים, שכל המעומעם יקבל צורה בהירה, כדי לעורר את התרכזות הנפש, את המנוחה הפנימית, שהיא בלבד נותנת לנו את האפשרות האמיתית להביט לאחורינו. זוהי הסיבה, שמכתב זה, הנושא תודה – לא מכתב-תודה – לא נכתב בלתי אם היום, כאשר כלה כבר הסמסטר הראשון שלי באוניברסיטה והלך בדרך כל הארץ..

בכל היותי תמיד נרתע מפני התודה המבוטאת בדבר-שפתים, רב היום בטחוני כי רשאי אני להביא את תודתי, ולא רק משום שסבור אני כי אין לו למורה תגמול יפה יותר מאשר הידיעה שתלמידו מבין אותו, ומכיר לו טובה על כל הזרע אשר זרע בלבבות, כי אם משום שנדמה לי ברגע זה, כי המלה היא האמצעי היחיד שביד התלמיד להראות בכלל, כי הבין את המורה וירד לסוף דעתו. אמנם יש עוד מדרגה גבוהה מזו: המעשה ברוחו של המורה. ואת זה אנוכי מבקש מאת כבודו לרשום בספר חשבון; אבל לפי שעה הואילה-נא, אדוני, והסתפק במלה המדוברת בלבד.

זכורני שעה אחת ב“פרימה הנמוכה”, כשקראנו בגיתה (אלה היו שעות-הגרמניות הנהדרות ביותר של ימי-חיי), ובאנו לדבר, כמו שאירע לנו לאחר-מכן עוד כמה פעמים, על אודות מושג החובה. כבודו שאל אותנו לפשרו של איזה פתגם – כמדומני:

“In necessaries unitas, in dublo Libertas in omni caritas”

אנוכי לא הצבעתי. עשרה מחברי אמרו משהו, נתנו פירושים. אנוכי הרגשתי כי דעתי בנדון זה כדעת כבודו. ואז הסביר כבודו: בדברים שבחברה – אחדות, בדברים המסורים ללב – חופש, אבל על הכל – אהבה. ואז נתגלה לי בפעם הראשונה הדבר שכיום הוא לי המטרה העיקרית: הכלל. אז הבקעתי לי דרך בתוך הכרתי אל הבטחון, כי אך ורק בחיים מוקדשים לשירות הכלל, במילוי החובות שהוא מטיל עלינו, בהכרה שהנך חלק יוצר של עולם יוצר, אבן בין האבנים של היכל-האנושות – רק בזה יש שחר לחיינו. כל מה שבא אחר-כך, כל חיבור שכתבנו ושהכניס לתוך מוחנו את הציווי המוחלט, תלמוד העיקרים של תורת קאנט ושילר, “פרידריך פון הומבורג” של קלייסט – כל זה יכול אך לחזק בקרבי את אשר כבר היה בי. כיום מוכן ומזומן אני להקריב את הויתי על מה שהכרתי כענין הכלל, אלא שייתכן כי הדבר הוא מחוץ לחוג הענינים של כבודו.

ואחר-הדבר הגדול השני שקיבלתי מכבודו: אהבתי אל הספרות הגרמנית. כאן עלי להקדים הערה אחת. יהודי אנוכי ומרגיש אני את עצמי חזק וגאה ביהדותי. חש אני כי עצמותי שונה היא מן העצמות הגרמנית, ולעולם אין בדעתי להאפיל על הדבר. מרגיש אני כמה מן המזרח יש בי וכמה מן הקרע הנפשי שבחוסר-שרשיות, כמה געגועים על השלם והמסוים, שאינם ידועים לגרמני הגזעי. לעומת זאת מכיר איני בי הרבה דברים אחרים, שהגרמני חושבם לקנינו בלבד (הדברים הפוליטיים אין להם חשיבות לגבי זה). נפשי יוצאת אל התרבות העצמית, הקדומה, העברית, אשר לי, אבל אוהב אני גם את התרבות הגרמנית – ואולי מתירא אני לעמוד על כל גודל אהבתי אליה. ונדמה לי כי מתוך כך יש לי הזכות לאהוב אותה (אילולא מגוחך היה לרצות ללמד זכות על אהבה שבאדם). מליו של המשורר ויל וספר על הליריקה הגרמנית אומרות, כמדומה לי, בנדון זה את העמוק ביותר:

Das sah ich heut auf abendlichen Hohn"

:(In meinem Herzen brannte alle Glut)

,Es ist doch alles nur aus liebe schon

Es ist doch alles nur aus Liebe gut” ⁶

ולא זו אף זו: לעתים כבר נדמה לי אפילו, כי אנחנו, היהודים הצעירים המבינים מה זאת תרבות לאומית ומה זאת אומרת להיות נושאי תרבות זו, מיטיבים יותר מהרבה גרמנים להבין איזה אוצרות גנוזים בתוך הספרות הגרמנית. לעתים מאוד רחוקות מצאתי עלם גרמני אשר תהיה לו חיבה, למשל, לליריקה גרמנית, לא כל שכן – התלהבות, את זו מצאתי רק אצל צעירים יהודים לאומיים. לפעמים עלה על לבי זכר היפריון של הלדרלין ומרירותו, באמרו: “מעשים גדולים, אם אין עם אציל השומע אותם, אינם אלא כעין מכה עצומה על מצח אטום, ואמרות נעלות, אם אין להן הד בלבבות נעלים, אינך אלא כעלה נובל, הנושר ונופל לתוך טיט-היוון”. הגרמני, אמרתי אז אל לבי, אינו מבין את אשר יש לו בספרותו. עומד הוא בלב גן נהדר ואינו נהנה מיופיו. ולפעמים חשבתי: הסתיו קרוב, הגן כבר מתחיל לקמול. כי “מעשה ידיו” של הדור הצעיר האחרון בספרות, הריהו – בלי שנעריך אותו מבחינה אמנותית – קר, חסר-חיים, חסר-לב.

אך אז חזרתי את הקודמים איני יודע למה: גיתה ושילר לא נגעו מעולם אל לבי, נגיעה קרובה ממש. אני מתפלא עליהם, אני מתפעל מהם כממחזה-טבע עצום ונורא-הוד, המתגלה לפני בכל רוממותו. אבל אין אני יכול לחיות אותם ואתם יחד. ייתכן כי הם יותר מדי גדולים בשבילי. להיינה אנוכי מרגיש עצמי לפעמים קרוב יותר; אבל לעתים עוד יותר קרובות – רחוק אני ממנו עד לאין-קצה, שהרי כבר מבדילים בינינו דורות של רוח יהודית אמיתית, רוח יהודית לאומית מתעוררת. אבל החיבה הגדוה ביותר נודעת ממני – ראה זה פלא! הקיצוניות משתלבת זו בזו – דווקא לגרמנים הצפוניים. שטרום, דיהמל, פאלקי. הם נפלאים. אולי גדוים הם מליליינקרון, אבל את ליליינקרון אנוכי אוהב באמת. וכסבור אני כי לא הגדולה האובייקטיבית, כפי שנחתמה על-ידי הביקורת הפומבית, היא המכריעה בערכו של המשורר, כי אם הרגש. ליליינקרון הוא “משורר אשר אהבתי ואשר אוהב עד קץ חיי”. הלשון, התמונות, ההרגשה – הכל כה קרוב לי ומודע, יותר משאני יכול לבטא. ייתכן, שדווקא זה מוכיח על טעמי שאינו משובח. אבל הרגש הוא עיור.

Satis superque! – ואם גם יכולתי לכתוב עוד כרכים שלמים בנדון זה.

אל-נא תחשוב לי לעוון, מר פרופסור מאוד נכבד, לא את אריכות מכתבי זה ולא את אריכות שתיקתי, וקבל-נא ברצון את ברכותי.

ברלין 29.5.1918

[אל ידידו כלב דוגילאצקי]

השעה שהקדשתי היום לכתוב לך, חביבי, אינה שעה מוצלחת. עד היום העיקה עלי עבודה כל-כך גדושה, שלא מצאתי פנאי אפילו למלא אחרי בקשותיך הקטנות שהבעת במכתבך. היום הוא הרגע הראשון של חופש ומרגוע. וטעמו פשוט: לא הלכתי אל אולם הקריאה ובאופן כזה “חשבתי” חצי יום. והנה – לא נתן לי הגורל אפילו ליהנות ממנו, כי דווקא כעת מצב-נפשי ומהלך-נפשי רע ומדוכא עד מאוד, אין ביאור ואין ברירה. זה עתה קמתי מקריאת “עיר ההריגה” לביאליק, והרושם שהשפיע עלי השיר היום הוא נורא ומדכא כפליים.

“סלחו לי, וכו'…”

ונוסף על כל זה הנך בא לצייר לי את חיי היהודים ב“יהופיץ” שחור על גבי שחור. באמת, פיזור הכוחות נורא ומזיק. עם מנוון ומדולדל כעמנו, עם שחייו תלויים תמיד מנגדו, העומד עכשיו לפני משבר מכריע. עם שצריך לענות בעוד מעט רגעים על שאלת השאלות: להיות או לחדול! ועם כזה נחלק ונפרד ונבקע לכמה אלפי גזרים ובתרים וחלקים וחלקי חלקים. אלוהים שבשמים! כמה מפלגות, כמה “קלייזלאך”?! וצרה גוררת צרה – כמה רבנים, כמה רעיונות, כמה “אידיאות” וכמה “אידיאלים” – ואין רצון מאחד, אין חפץ כביר המנצח של ריבוא רבבות המכשולים שעוד מונחים בדרכנו…

ואם מצב תנועתנו הוא כך – ולפי ציורך זה ודאי – שם במדינות שאליהן היו נשואות עינינו, אצלכם בקיוב – מה אדבר על מצבנו כאן בברלין, מה תקוה לשמוע מפי? הלא פה הכל קטן וטראגיקומי על אחת כמה וכמה. “הפועל הצעיר”⁷ איננו מתקדם. העבודה – “”חציר, יבש עד אין קץ", כידוע לך. אף הועד איננו חי, איננו עובד. הכל גוסס גסיסה קשה וארוכה… פועלים – אין. לעומת זה הנשים הולכות הלוך ורב. רוח “הפועל הצעיר” – אין. לעומת זה הטיולים וכיוצא בהם הולכים הלוך ורב. ולית דין ולית דיין. לפני שבועים הרציתי על הפרוגרמה התרבותית אשר אנחנו מוכרחים להציע לפני הקונגרס, כלומר על כל התיקונים שצריכים להוציא לפועל בארץ-ישראל. אין פוצה ומצפצף, אין קול ואין קשב. כלומר: בני-אדם פוצי פה ומצפצפים יש בכל מקום ומקום. אבל אין זה, אלא, דיבור פה, אין לבם שומע את מוצא שפתיהם.

בשבת שעברה דיבר אצלנו רוזנברג על מארכס. באו איזה אנשים, מ“פועלי-ציון” ו“שאר ירקות”. הוא דיבר בשם “הפועל הצעיר”, כמובן, וגמר את ההלל עליו. ואין בו אדם שירגיש את חילול-השם, שלבו יכאב למראה עיניו ולמשמע אזניו.

גם בין הצעירים היהודים-הגרמנים התרגשה איזו תנועה. חפצו להתאחד, להתרכז, להקים תנועה גדולה מאוחדת, זרם אדיר נובע ממעיין אחד. התאספו כמנהג ישראל במאה אסיפות. דיברו, נאמו, וחוזר חלילה. ויכוחים. נאומים, פולמוסים, מלחמות, בלי קץ ובלי תכלית. סוף כל סוף נתברר המצב: אלה תולדות תנועת הצעירים היהודים בגרמניה – קצתם אינם ציונים כלל אלא בני סיעה משונה אחרת, קצתם אינם חפצים להתאחד אלא לשבת ב“קלייזל” שלהם ולהסתכל בעולם עד יום ביאת המשיח, קצתם אינם יודעים כלל במה הכתוב מדבר, וקצתם – החלק קטן ביותר – יושבים ומביטים, העינים כבושות בקרקע, אל תוך ערבוביה זו, אל תוך בלבול המושגים והרגשות – והלב שותת דם, שותת… מה יהא בסופנו? אולי פסה תקוה מישראל…

בכל העולם הולכות הצרות והתלאות הלוך והתרגש. ובני ישראל מרכינים את ראשם ומוסיפים לחיות, תלויים בכל מיני נסים, והסתדרויות, ואוטונומיות, ומועצות⁸.

תוכל לצייר לך שבמצב כזה אין כוח יצירה כלשהו יכול להתקיים. ככבים מציצים וכבים, ואנשים בחשכה נמקים, הביטה בכל ובלבבי מחשכים, ידידי, מחשכים.

הימים עוברים על באיזו עסקנות חפזנות, פזיזה, אשר אין טעם לה. מן הבוקר ועד הערב ארוץ, אעבוד, אהרהר. אינני יודע מה ולשם מה. כי אנסה לעבוד, אלף שטנים קמים בי להפריע. אין מרגוע, אין מנוחה. שעות תמימות אשכב ביער או על שפת היאור, אקשיב אל רעש הגלים ואל שאון ים העלים המתלחשים. הם חדלו מספר לי סודות, מגלות לי את רזיהם.. השמים טהורים וכחולים. הם שמחתי ונחלתי.

עיקר ששכחתי: לפני איזה ימים בא הנה א. מ. ליפשיץ. ודאי אתה מכירו. הלא הוא המנהל של הסמינריון בירושלים. הוא הוגלה עכשיו על-ידי התורכים וסר לברלין. הוא איש חביב מאד, מלומד עד אין חקר, צנא מלא ספרא במובן הטוב. אולי יזקוף הוא אותי, הכפוף…

ועוד אחד: בינתים המוח פולע, המוח מתרגז. הלב נכסף לידיעות מחיי העם. ובכן שלח לי כל מה שתשיג ידך. ספרים (למשל: כנסת – המאסף של ביאליק⁹, התקופה¹⁰, הדור¹¹ וכו'), כתבי-עת (“המשמרת החדשה”, ערך און ארבייט¹², וכו') כל מה שתשיג תשלח.

[אל אחותו ליזה]

ברלין, ט' באב, התרע"ח 17.7.18

ליזקה, פעוטתי היקרה,

– – – היום תשעה באב. בעצם, צריך היה יום זה להיות יום-האבל הגדול ביותר של עם-ישראל, ורק הגלות – שזו דרכה להפוך את כל הענינים הטבעיים לבלתי-טבעיים, ובכלל, להפוך את כל הערכין, – רק היא יכלה לעשות אפשרי את הדבר, כי ליום האבל הלאומי הגדול הזה יוקצה (כמו גם לחנוכה) מקום נמוך כל-כך בסולם-המעלות של מועדי ישראל, בעוד שימים אחרים, כמו ראש-השנה, יום-כיפור, ואפילו חג כל-כך עבדותי כפורים, קיבלו חשיבות גדולה והולכת (אגב, מעניינת מאוד היא התפתחותה של חשיבות החגים. חנוכה, למשל, נעשתה בשלושים השנים האחרונות, עם התבגרותה של התנועה הלאומית, לחג עממי).

היום איפוא תשעה באב, יום-האבל הגדול ביותר של האומה, כאמור. היש בעולם דבר איום ונורא מאבדן חירותה של אומה שלמה, אפשרותה לפתח את עצמיותה, את תרבותה, את מסורתה, את האידיאלים אשר לה?

ברם, לא רק זה בלבד קרה לנו בתשעה באב. לא רק בית-המקדש הנפלא, שבנה שלמה, נחרב בתשעה באב, 586 לפני ספירת-הנוצרים; ולא רק הבית השני, שהחשמונאים הגינו עלינו בעוז ידם, נחרב בתשעה באב, בשנת 70 לספירתם; גם היגון הגדול השלישי בחיי האומה, גירוש היהודים מספרד, אף הוא בא בתשעה באב, בשנת 1492; ובסוף (אם לנקוט ארבע עובדות מתוך הרבות שאפשר למצוא): המלחמה העולמית פורצת בתשעה באב, שנת 1914. וגם מלחמה זו עלולה להיות, במקרה אם לא נשיג את ארץ-ישראל, לאסון עצום ונורא לאומה בתורת אומה – מלבד כל אותו אנושי שאבד לנו ולעולם כולו אגב מלחמה זו. הגוף האחדותי של היהדות הרוסית נשבר לרסיסים. אם לא יעלה בידנו לשוב ולאחדו באיזו דרך שהיא, נחרץ כליונו של עם התנ“ך, עם ישו, פילון, רמב”ם, שפינוזה, היינה, מארכס וכל הנביאים. האין זה מחריד?

האם מקרה בלבד הוא תשעה באב זה? כלום הגורל עיור הוא, המקבץ את כל הנוראות ומחוללם ביום הזה? אחת היא. אין בכלל מקרה. ומוטב להוסיף ולשאול כסטרינדברג ב“גיהנום” שלו: “טוב. מסכים. הכל מקרה. ברם, מי שליט על המקרה?”

תשעה באב הוא יום-הפורענות של עם-ישראל, יום הזכרת-נשמות של גורלו. עדיין לא נכתבה הדרמה הגדולה, הנעלה שלו, לא מסע-הברזל של נבוכדנאצר עם דמותו הטראגית של ירמיהו הנביא על גבי הרקע, – ירמיהו המתחיל לנחם באיחור-זמן רב מדי, ולא הרגע שבו קרע אגרוף-החוצפה של הרומאי את הפרוכת מעל קודש-הקדשים, ולא התמונה הענקית, האפלה מדם, של החורבן והגלות…

חיפה, 10.2.1921

לאמי היקרה מאוד שלום.

זה ימים אחדים שקיבלתי את מכתבך הראשון. בודאי כבר תדעי מתוך מכתבי לגרדה ולליזה שהגעתי בינתים לארץ-ישראל וגם מעט ממה שעשיתי בזמן הזה.

היום הנני בחיפה ומחר בבוקר אצא לדגניה. ובכן, הנני משתמש בשבועות האלה הראשונים כדי לעבור קצת בארץ ולהכיר את עמדות עבודתנו, אף-על-פי שמצב-רוחי איננו נוטה לשוט במרחקים ולתור ארצות חדשות.

מצב בריאותי הוא עד היום בכי טוב ואין לך שום יסוד לדאגה או לפחד.. כשאני בא למקומות אשר הקדחת שולטת בה הנני משתמש בחינין, והנה עד עתה הצלחתי.

גם מה שנוגע למצבי הכללי הענין הולך ומסתדר. – – –

שאלת הכסף היא כמובן אבן-הנגף. בכל זאת אנוכי מקווה שבימים האלה, כאשר אשוב ליפו, יתברר מצבי ויקבל צורה מסויימת. ואז אוכל, לשלם לך איזה פונטים מלבד הסכומים שהתחייבתי, – אבל על הלוואה אין מה לחשבו ברגע זה. אצלנו, בחוגים שיש לי כניסה אליהם, המשבר החמרי הוא קשה עד לידי מחנק. – ובכן צריך למהר ולגמור את ענין האחוזה. אני הייתי עושה כל מה שאפשר, אבל אינני רואה פה אף שמץ של תקוה. –

הנני שמח מאוד שבתי מתפתחת יפה וגדלה בביתנו. אני מבקש ממך לשמור עליה ועל בריאותה ולא לתת לה לעזוב את ביתנו. צדק הרופא באמרו שזהו המקום המתאים.

יום י' לחדש אדר ב' תרפ"א

לכל יקירי – שלום וברכה!

זה זמן רב שלא קיבלתי מכם, חביבי, אף שורה אחת. את הספרים הביאו לי, כמובן, ותודה רבה לכל מי שביקש לשמחני. אולם, לו ידעתם, כמה חשוב לי כאן, בהיותי בודד, כל מכתב ומכתב, יכיל מה שיכיל – איך נהפך לחג ממש כל יום שבו מגיעה לידי איזו בשורה מן הבית – בודאי לא הייתם שותקים.

בינתים גמרתי את נסיעותי, לכל הפחות לזמן מה. הספקתי לעבור כמעט את כל הארץ: הגליל, השומרון, ויהודה; רק בגליל העליון ובירושלים טרם הייתי. הסתכלתי בארצנו – כמה יפה היא – והתבוננתי בחיי הישוב בכל במקומות ולאט לאט הנני מתאזרח בארץ-ישראל.

בדרך-כלל קשה לי, כמובן מאליו, לחיות יחיד, גם מהבחינה הפנימית של חיים כאלה: לחיות בצד, באין בית, רחוק מכם וממולדתי; וגם מבחינה חיצונית: אינני רגיל לאלף אלפי דברים הקטנים הנחוצים, דברי יום יום.

בעוד ימים אחדים חג הפורים – ואני לא אהיה אצלכם, ועוד מעט ויבוא גם הפסח, ותסדרו את ה“סדר” בלעדי. ובכן, יקירי, חוגו את חגיכם בשמחה ובתקוה שכעבור זמן קצר נהיה שוב כולנו יחד, פה בארצנו, ונעלה יחד ירושלימה לחג הפסח.

מצב בריאותי איננו ברע. עד היום עוד לא קדחתי אף פעם.

כתבו לי… ותשלחו לי – מה שביקשתי כבר הרבה פעמים – תמונתה של שולמית¹³.

אני למדתי בינתים הרבה שירים חדשים אשר שרים בכבישים ובקבוצות – ומי יתן ואלמד אתכם לשירם.

תל-אביב, 1921, 2.4.1921

אמי האהובה וכל יקירי,

זה עתה, בשעה שהתכוננתי לפתוח במכתבי העתיד להגיע לידכם לחג הפסח, קיבלתי את הגלויה אשר כתבתם לי בצוותא, בליל פורים. קשה לתאר עד מה עודדה זו את רוחי; מה שמחתי בכלל לכל אות ולכל פתק אשר באו לידי בשבועות האחרונים בהזדמנויות שונות. אני מודה לכם על כל מלה ומלה – אם גם אני כשלעצמי ממעט בכתיבה. הסיבה לכך היא אמנם רק במקצת חיצונית: כמעט כל הזמן נמצאתי בדרך. כפי שכבר כתבתי לכם עברתי את הגליל התחתון, את השומרון, ועתה הנה נהייתי גם ביהודה והגעתי עד לבאר-טוביה, וכן איפוא כבר ראיתי בעצם את כל הארץ כולה, מלבד סביבות ירושלים…

– – – מנוי וגמור עמי לענות לכולכם – לחוד ובפרוטרוט – שכן נדמה לי כי צפון עמי דבר-מה מיוחד לכל אחד מכם, דבר ההולם וחשוב רק ל“אחד” הזה. ואם אפתחה פי לספר על הארץ, על הטבע, על האנשים, ועל חיינו ועל עתידנו ועל כל הדברים הרבים המנסרים כאן – או אז לא יהיה קץ לאיגרת.

ארץ זו ארץ קסמים היא. כל אשר נשם את אוירה ונשא עיניו אל שמיה, נאלץ לשוב ולחזור אליה. ייתכן כי כוח סתרים כזה מקנן במזרח בכלל. אם כן, מוסיפה ארץ-ישראל לכוח הזה נופך מיוחד ומופלא משלה. כל אשר יצאו את הארץ, או עומדים לצאת, ישובו הנה ביום מן הימים, אם בדרך הישר ואם בארחות עקלקלות, בצורה זו או אחרת. אחד החוזר מיד, ואחד החוזר ברבות הימים; אחד החוזר מתוך מרי נואש ומורת-רוח, ואחד החוזר ונושם לרווחה בשעה שעומדות רגליו על קרקע הארץ. אחד החוזר לאחר שהיה קולוניסט באוסטרליה, ואחד החוזר לאחר שהפליג לאמריקה עם הלגיונות¹⁴. ויש מן הלגיונרים אשר חזרו מיד בטרם הפליגה האניה, כי לא עצרו כוח.

חייב אדם להיות כאן, לראות הכל ראיה פלסטית ולחוש מה פירושה של ארץ-ישראל. ורק אז יימשך לתוך מעגל הכשפים. ובטוחני כי אתם כולכם שוב לא תימלטו הימנו. מי יתן וכבר נלכדתם בו!

אלא המציאות בארץ הזאת קשה היא למאוד, והאנשים – קמטים נחרתים מיד בזויות עיניהם, ופניהם עייפות. והמציאות שלנו קשה ומסובכת במיוחד. ולכן נדום-נא לשעה זו.

אך הנה חג הפסח ממשמש ובא, ואתם תחוגו אותו בבית כמנהגכם שנה שנה. ואילו אני עוד טרם אדע היכן אפסח. הריני מתגורר בבית אנשים טובי-לב וחביבים מאוד, אם כי אנשים פשוטים הם. ייתכן כי אפסח עמהם, ויתכן כי אערוך את ה“סדר” בבית ז. ואלי אסע לחיפה לכינוס ה“גרמנים”. אמנם לא בגינם, אלא על מנת לבלות יחד עם ע. ושמא אעלה לירושלים לחג הפסח. אין זאת כי אני ראשון לאנשי משפחתנו העולה לאחר אלפיים שנה לחוג את חג הפסח בעיר הקודש.

בשום מקום לא יהא טעם החג כטעמו בבית. ייתכן כי השפעתו כאן תהא נעלה יותר, עצומה יותר. אך בשום מקום לא תהא לו צורה כצורתו בביתנו, כל השנים, מימי ילדותנו, בעוד אבא עמנו, ובמאוחר ברשתי אני את כסאו. בשום מקום לא אמצא את הריח המיוחד ואת האוירה המיוחדת של ה“סדר” שלנו.

ידעתי, לא קל יהא לכם בלילות האלה. אך אל-נא תתעצבו. ראשית, עצב ללא תועלת הוא זה, ושנית – אין כל טעם להתעצב. לתקופת השנה ודאי נהיה שוב כולנו יחדיו, ולאחר שאחזור שנית לארץ-ישראל תעלו כולכם עמדי. וגם הפעוטה תוכל אז לעלות עמנו, בצעדים גדולים למדי, כאדם מבוגר…

אמרו איפוא בשמחה ובבטחון כי בשנה הבאה, או בשנה שלאחריה, שוב לא תהיו עבדים, אלא בני-חורין בירושלים, ובשעת מעשה יעלה-נא גם זכרוני לפניכם. אהיה באשר אהיה – רוחי תשרה עמכם בערבים אלה….

יום ב' לחודש אייר תרפ"א, 11.5.1921

אמי החביבה, –

מקווה אני, כי קיבלת את הטלגרמה, ששלחתי לך בימים הראשונים של הפרעות ביפו, כדי להסיר דאגה מלבך. על ארץ-ישראל היהודית עוברים ימים קשים, אשר כמוהם, סבורני, לא ראה עוד הישוב המלומד בצרות. אשר לי: על פני חלף הגורל גם הפעם, בלי לכבדני במבט אחד.

על-פי מקרה בלבד לא הייתי ביפו ביום הראשון במאי, יום-המהומות העיקרי. בימים הראשונים של החג ישבתי בתל-אביב, כדי להשתתף באסיפת הסופרים שנתכנסה אז, ובשביל כך הוכרחתי לותר על נסיעתי לירושלים, ובכן נסעתי ביום האחרון לחולדה אל א., שלא ראיתיו זה זמן רב, וכאשר שבתי למחרת בלי לדעת מאומה, כבר מוטלים היו בגימנסיה עשרים הרוגים.

מפני שהייתי בין המעטים שבידם היה נשק חם, שולחתי כעבור שעה אל פלוגת הגנה, שעמדה בעיר הפנימית, בנוה שלום; ושם עמדתי כל הזמן על המשמר, ולפיכך לא היה סיפק בידי קודם לכתוב בפרטות. מלבד זאת הנה המצב גם היום אינו ברור כלל וכלל, והעצבים הם כה מתוחים, שכמעט נראה לי כבלתי-אפשרי לקבוע מושגים וביטויים.

ברנר, אחד מסופרינו המעולים והחשובים ביותר, נהרג – וקשה לשער את גודל הצער והאבידה. בין המתים נמצא גם גוניג, שבודאי עוד תזכרי אותו. הוא גר בזמן האחרון באותו הבית שגר ברנר, והבית עומד בתוך פרדס מחוץ לעיר, מנותק מיושבי העיר ומעזרה. לאחר התנפלות הערבים על הבית הזה, לא נשאר בחיים אף אחד מששת יושביו. אמנם, על “פוגרום” אין, לפי דעתי, לדבר; בין היהודים הצעירים בכלל היו מעשי גבורה שהגיעו באמת עד כדי אבסורדום בשעת ההגנה. במקלות טיול הלכו בלי פקפוק לקראת אש הרובים והאקדחים – ברם את יכולה לתאר לך, כמה קשה האוירה שבה אנו חיים בשעה זו.

אחרי הפסקה ארוכה קיבלתי ממך אתמול והיום בזה אחר זה שני מכתבים ומתוכם שאפתי בשמחה מהולה בתוגה את אויר הפסח שבבית. אנוכי הייתי בליל ה“סדר” האחד, ש“אנו בני ארץ-ישראל” עורכים, אצל יוסף אהרונוביץ. בתו הקטנה, בת שש, ישבה בראש, שאלה את “ארבע הקושיות” והיא עצמה השיבה עליהן, ונתקלה כל הזמן בשני ה“יודים” של שם אלוהים, שלא ידעה מהן; וכאשר פתחה את הדלת, כדי להכניס את אליהו הנביא, קראה: “הידד, הידד”, כדרך שהיתה רגילה לקבל פני וייצמן וצ’רצ’יל, ומחאה כף.

אצלכם נערך ה“סדר” ביתר חגיגיות וביתר פאר, ואני שמח על זה.

מה שגורם לי צער אין-קץ הוא זה, כי המצב הכספי של ביתנו מטיל מרה גם שמחתך זו הקטנה. בכלל טועה את, אמא חביבה, דווקא בענין יחסי אני לשאלת הכסף. החדשים האחרונים שינו אותי הרבה, ואני מרגיש בכל רגע גם את האחריות הכספית; ולא רק בשל ילדתי בלבד, אלא בשל כל משפחתנו. את יודעת, כמה קשה לי כל צעד שעלי לעשות בעניני כספים. אבל עם כל מורת-רוחי ניסיתי וחזרתי וניסיתי להשיג כסף, הלכתי אל אנשים, ביקשתי ודרשתי – ועד היום לשוא. וזוהי הסיבה, שנפשי מדוכאה כל הזמן במידה שאין לתאר. – המצב הכלכלי-הכספים בארץ הוא רע מאוד, חוסר כסף מאין כמוהו, ורוב בני הישוב – ביחוד בתל-אביב – חיים כנראה בהקפה. המפלגה מחוסרת כל אמצעי כסף ושקועה בחובות. להשיג כסף, ולא גם סכום קטן מאוד, נראה פה כמעט לדבר שבדמיון. ואף-על-פי-כן צריך הייתי בימים האלה לקבל הלוואה קטנה, והנה התחילו המהומות בין היהודים והערבים. רק ישקוט קצת המצב, אקווה לשלוח לך מעט כסף. אך קשה כמעט לשער, בכמה כיבוש-היצר ועמל-נפש כבר עלה לי כל הדבר הזה.

– – – מלבד הישיבה של הועד הפועל, שני דברים הם שעשו עלי הפעם בלונדון את הרושם החזק ביותר. הראשון: האנדרטה של בנימין ד’ישראלי, הלורד ביקונספילד. בין בית-הפרלמנט וכנסיית וסטמינסטר, על אותו שעל האדמה האנגלית שעליו מקופלים במוחש מאות שנים של דברי-ימי עולם בריטיים, שם עומד הוא: היהודי הגדול, אש-הרצון הגדול, שבהיותו נכרי אמר לסביבה הדוחה מעליה את הנכרי בקשיות-יד יתירה: רצוני לכבוש אותך! – וגם כבש אותה, שלט בה ומשל עליה. היהודי בעל הפרצוף האנגלו-סכסי העזר, המגולח למשעי, המביע מרץ תקיף, שבכוח רצונו הכביר נעשה לראש-המיניסטרים של בריטניה הגדולה נשאר יהודי, נשאר אמן, – ונעשה ונשאר לא מכוח הפיכה כמצוי אצל רבים מבני-עמנו, אלא מתוך צמיחה אורגנית, מתוך טיפוח מסורת וזכויות מקודשות, מתוך הבנה עמוקה במה שנתהווה. שהרי בנימין ד’ישראלי מדינאי שמרני היה. והיום הוא עומד, גדול ונישא, על אדנו בין כנסיית-וסטמינסטר-הפרלמנט.

הרושם הגדול השני היה – האנדרטה של ואשינגטון על כיכר טראפאלגאר, שהוקמה שם זה לא-כבר. המבינה את כמה גדולה מדינית טמונה בעובדה הזאת, שהיום, בטרם תמלאנה אפילו 50 שנה למלחמת-החופש האמריקנית, ניתן מקום למצביאם של המורדים, – שקיפח את כתרה של אנגליה והוציא מתוכו את האבן היקרה ביותר, – בצדם של הגיבורים הלאומיים הגדולים, במרחק חמשים צעד מנלסון, זה שהעמוד הגדול שלו עומד בטבורה של כיכר-טראפאלגאר. מקומו זה ניתן לו משום החכמה המדינית דורשת זאת, משום שכיבוש-היצר הפוליטי מרשה זאת, משום שהחשבון המדיני מעורר לכך, משום ששאיפת-הכבוד נסוגה אחרו מפני ראיית-הנולד הקרירה, משום שההיסטוריה והחיים נחשבים לכוחות חזקים יותר מאשר אהבת-הכבוד או הדוקטרינה. איזו אומה! אכן אומה בונה-מדינות, אומה מיסדת-מדינות היא זו! מקץ עשרים שנה לאחר כיבוש קהילית-הבורים של דרום-אפריקה אפשר לדבר על כך שאחד מבני העם הבורי, הגנרל סמוטס, יהיה לראש ממשלת הקיסרות הבריטית! כה גדול הוא הכוח הפנימי הכופה של הבנין המדיני העצום הזה! כל פעם שאני רואה את אנגליה, כמעט מתפקע אני מקנאה. ייתכן שאני אוהב אותה כל-כך דווקא משום שאנחנו שונים ממנה מן הקצה אל הקצה – קלי-דעת בפוליטיקה, רודפי-הבל, נעדרי כוח-התנגדות, מעטי-בינה וחמומי-ראש.

הועד הפועל, כמדומני, הוכיח שוב להפליא, כי אכן יש בנו כל המידות הללו, מהי עמדתי כלפי ההחלטה הפוליטית אשר קיבל¹⁵, זאת תוכלי לראות, כפי שאני מקווה, מתוך הרשימה שאני עומד לפרסם בגליון “רונדשוי”¹⁶ הקרוב. על כל פנים הייתי יחיד שהצביע נגד ההחלטה, בעוד ששלושים חבר הצביעו בעדה, וכחמשה נמנעו מלהצביע. אבל השתתפותי לא הצטמצמה בנקודה שלילית זו בלבד; נטלתי חלק בכל ישיבותיה של מועצת הכספים והמשק. ובישיבת-התקציב של הועד הפועל הצעתי, בעת הויכוחים, שתי הצעות: האחת, שגוללה מחדש, למן היסוד בה, את כל השאלה הכספית-מדינית של בנין ארץ-ישראל, בשים לב להתפתחות התנאים הכספיים של ההסתדרות הציונית. (אך מי יודע אם כל זה מעניין אותך בכלל?) והשניה – הצעה מיוחדת שכוונתה להבטיח את ההקצבה בשביל ההתישבות החקלאית, בשים לב להכרח לעשות קימוצים בתקציב הארץ-ישראלי בכלל. זה דבר חשוב, כמדומה לי, וכדאי היה לנסוע לשם כך ללונדון.

מביטה את בספקנות על “הצלחות של ישיבות” אלה. אתן, הנשים, הרי אינכן מאמינות על-פי-רוב בתוצאות, אלא אם כן אפשר למשש אותן בידים (דבר שבמקרים אחרים הוא אמנם מוצדק מאוד). ברם, האמיני לי, לא את כל התוצאות הטובות אפשר תיכף ומיד לראות, להריח, לשמוע, למשש, האמיני לי, שאם כתוצאה מן הנאומים האלה שנאמתי עכשיו בועד הפועל ובמועצת הכספים והמשק יבוא מעתה שיוני אטי בפוליטיקה הפיננסית של הציונות, וכעבור עשר או חמש-עשרה שנה – השומעת את? מקץ עשר או חמש-עשרה שנה – אוכל להשיג את המלוה הבינלאומי הגדול הראשון בשביל עם-ישראל ובנין ארץ-ישראל, הרי תהיה זאת הצלחה שתוכל לעמוד בשורה אחת עם נצחונותיו המדיניים הגדולים ביותר, דוגמת הצהרת-בלפור וההחלטה של סאן-רימו¹⁷. אבל זהו חזון למועד רחוק. עד אז עלינו לעבור עוד דרך ארוכה של עבודת-הכנה, המכוונת אל המטרה – – –

ברלין, 14 בנובמבר, 1923

– – – יתכן כי בעיניך, כמו בעיני הרבה אנשים “שאלת-המלוה” היא פשוט משהו יבש, משעמם, קשה כעור-בקר: מספרים, פנקסי-חשבונות, תעריפי-ריבית, שוברות, אשנבי-קופות, שערי-בורסה. אך אל נא תחשבי ככה. מלוה פירושו גם: שדות ירוקים, אלפי אנשים החיים חיי אושר וחירות, שלום-ערביים בכפרים עייפי-עמל, ילדים משחקים, כרי-עב שטופי-חמה. ובשבילנו “מלוה” הרי זה עוד יותר: הרבה יותר מאשר של היחיד, או של כך וכך יחידים ששפר עליהם גורלם, של פנים צוהלים ועינים נוהרות מגיל; בשבילנו הרי זה – חירות לאומית, אפשרות-יצירה בשביל עמנו, שבחירי-בניו עלולים כיום הזה להיות מרמס לכל רגל-בליעל גסה. אבל הדרך אל החירות הזאת ארוכה וקשה. העבודה אשר לפנינו היא גדולה ועצומה. – – –

ברלין, 19 בנובמבר, 1923

– – – – ובכן, בא גד? השבוע עושה איפוא ז’בוטינסקי בעירכם¹⁸. לפי דעתי, הופעתו באירופה המזרחית בשעה זו איננה בלתי-מסוכנת, ואני תקווה כי ה“התאחדות”¹⁹ שבארצות הללו תמצא עוז בנפשה להתיצב בפניו ולפעול נגד מצב-הרוח של “פוטש” וקריאת הידד, שהוא משרה על נקלה. חלק מן הטעמים והנימוקים אשר עמי בנדון זה תמצאי במאמר שב“רונדשוי” שאת הגהתו שלחתי לך היום. מנהגי-לודר אלה שרואים את עצמם בטעות כמעשי אקטיביזם פוליטי – לא יושיעונו. ובכלל יכולה הופעתו של ז’בוטינסקי במזרח, אם ימשיך בכיוון שבו ראינוהו, למרבה התפעלותנו, זה לא כבר בברלין – להבשיל “רק” שתי תוצאות: הראשונה, הבורגנים יקבלו – מן המוכן, חינם אין כסף, כשכל ההוצאות, והובלה בכלל זה, על המוכר – את הנימוק הרעיוני, ואת הפילוסופיה, המלמדם לדעת: על מה ולמה אין הם מחויבים לתת כסף לטובת ציונות “כזאת”; והשנית, מיטב היסודות של הנוער היהודי ודאי שיפנו עורף לחלוטין, לאחר הנסיונות האירופיים של שער השנים האחרונות, לציונות זו, שביסודה תפיסה שכולה נציונליזם עם מיליטריזם (בבחינת אידיאה!)… אגב, עלי לומר כי מרגיש אני בעליל, מה קשה לי הדבר להסביר, ביחוד לנשים, את הרעיונות שבשמם אני מדבר. בקשת ההרפתקאות והמשחק-בקוביה הרתחני. זרים הם לטבעי הפוליטי, והולכים וזרים משנה לשנה. כשאני נואם באסיפה, אני מדבר על עבודה של ימי חול, על חלוצים, על מסילות-ברזל, על התישבות… וכשאני מתכוון לדבר בכובד-ראש גמור – הריני מדבר על פיננסים, על משקי-חלב, על תעריפי מכס-מגן. בכלי-זין אלה קשה להילחם נגד זו העמידה של לוחם אמיץ בגיבורים, נגד העמת-הפנים ההירואית, נגד כל התקיעה הזאת בחצוצרות מעל הדוכן ומעשי המתגושש על הבמה. ואף-על-פי-כן ברור, כי מה שרוצה ז’בוטינסקי אינו אלא דון-קישוטיות – מבחינתה הרצינית ביותר של המילה. מהי הדמות הטראגית הזאת, של דון-קישוט, מן הבחינה הרצינית? זהו איש חביב ופעיל שמצרף תמיד ובלי-הרף מעשה למחשבה, בלי לשקול בדעתו את התנאים ואת הנסיבות של פעולתו. כזה הוא ז’בוטינסקי. במציאות של חיי העם היהודי התוצאה היחידה של תעמולתו היא – מבוכת הרוחות ובלבול-המוחין. וכך הורס הוא בעודן באבן את ההתחלות הדלות של מחשבה מדינית בריאה בקרב היהודים, שכל כך קשה ליצור אותן בתוך עם כה בלתי-מבוגר ובלתי מחונך מן הבחינה הפוליטית.

ברלין, 23 בנובמבר, 1923

– – – היום גם מצב-רוחי עכור מאוד. את שותקת. לעומת זה קיבלתי מכתבים ועתונים מארץ-ישראל. אין כל בשורות טובות. שוב אנוסים היינו לותר על אחת מעמדות-ההתישבות שרכשנו לנו בשנים האחרונות. תל-צור, אחת הקבוצות החדשות ליד זכרון-יעקב, הפסיקה את קיומה. החברים הוכרחו לעזוב את המקום, ומכל המון העמל, והעבודה והיסורים, שבהם עלתה לחברינו העמדה הזאת, שוב לא יישאר אפילו סימן. מכיר אני היטב את הקבוצה הזאת. האנשים הם צעירים מצוינים, אמיצי לב, מבקשי-דרך. למן היום הראשון היתה הפורענות משכימה לפתחם. באו מחלות. אחת החברות, הצעירה בת עשרים ושתים, בחורה נפלאה, רעיתו וחברתו-בחיים של מנהל הקבוצה²⁰, שבקה חיים לכל חי באופן טראגי: כשהבעירה אש – אחזה בה הלהבה והיא נשרפה חיה. ואף-על-פי-כן עמדו האנשים בעקשנותם. בעוז ובדומיה ובהידוק-שנים. ועכשיו הוכרחו ללכת משם. הרע שבדבר הוא, כי האשמה לא בהם היא, כי אם בחוסר-ההבנה מצד גורמים אשר מחוץ. הנהלת יק“א מיררה את חייהם, ולבסוף הפלתה אותם לרעה וגרישה אותם ממקומם. כי הנהלת יק”א אינה סובלת קבוצות החיות בקומונה – – –

ברלין, 30 בנובמבר, 1923

– – – זה לא כבר כתבתי לך, כי סבור אני שהמעבר ללשון העברית, כשפת-הדיבור בינינו, לא יקשה עלינו. “שאלת-השפות” שבינינו מטרידה באמת את רוחי ומביאה אותי לפרקים לידי התרגשות. יש לי יחס חי מאד לשפה בכלל (לא לשפות, כי אם לשפה). השפה הריהי משהו הקשור קשר עמוק-עמוק במחשבתו ובהרגשתו וברצייתו של אדם. שהרי אין זה ענין כלל למלות ולדקדוק, אלא לגוני-גוונים ולבנות-גוון דקות מן הדקות, המרטטים בכל מילה ומילה, עונים לכל הטעמת-דיבור והטית-ביטוי ומעוררים עם כל צליל וצליל הדהוד חזק בתוך הנפש. ומבחינה זו של תפיסת הלשון – מצב הענינים אצלנו מסובך למדי.

הרוסית שבפי – כמוה כאפס. אמנם מקווה אני כי תלמדיני, ובהמשך הזמן אדע להבין ולקרוא בשפה זו במידת-מה. ברם, צריך לשער כי לעולם לא אגיע למעלה מגבול ה“ידיעה” המיכנית.

– – – ואחרי כל אלה, כסבור אני כי באופן טבעי, כמעט בלי משים, כמו מאליו, מוכרח יהיה מרכז-הכובד של שיח נפשותינו לעבור אל הערבית. וכשנגיע לידי כך – נטפח את הדבר, נשמרהו מכל משמר ונראה בפריחתו לעתיד לבוא.

[אל אחותו ליזה]

תל-אביב, 12.4.1925

אחותי מחמל-נפשי,

בין ישיבה לישיבה במועצת ה“התאחדות” – נתפניתי עתה סוף-סוף לענות לך בשורות אחדות על שני מכתביך האחרונים.

אין את משערכת כלל איזה ערך נפשי קיבלו אצלי המכתבים האלה, בחיבת-האמונים המלבבת והנובעת מן הלב, הממלאה אותם, ודווקא בזמן שבו למדתי – מהיותי מובדל ופרוש מכל הקשרים האנושיים – להוקיר שבעתים, ברגעים המעטים שמותיר לי חפזון החיים החיצוניים, את האמונים ואת הלבביות ואת קשרי-הנפש האמיתיים. את יודעת כי תמיד הייתי תמים-דעים עם אלה שראו באהבת האחות והאח, וביחוד באהבתה של האחות, ערך מיוחד במינו ונעלה, שאין לו חליפין ואין לו תמורה. אותו מקום ב“אבא גוריו” שבו נותן באלאזק ביטוי להרגשה זו עשה עלי תמיד רושם עצום. ורבה, רבה מאוד שמחתי, ואם רצונך בכך – גם גאותי, שאהבת-אחות שלך אלי נשמרה ולא נפגמה עד היום הזה, על אף כל המעצורים המרובים והמכאיבים – – –

סירקוזה, 13.3.26

[אל סימה ארלוזורוב]

אך הספקתי להחליף כוח מעט, והנה אנו עוגנים במימי סיראקוזה – – –

– – – מה שרואים מן האניה – זוהי עיר ים-תיכונית טיפוסית, כפי שאנו מכירים אותה כולנו. ממרחק מסוים היא עושה רושם דיקורטיבי מאוד. מאירה היא בחליפות גוונים, ביחוד כשהשמים בהירים, ומבטיחה הרבה מאוד. מי שלמד לראות את הנעשה מאחורי הקלעים – כמונו תושבי-המזרח הותיקים– יודע מה מעט היא מסוגלת לקיים. ברחובות הצרים האלה, שמעל להם מתנפנפים הכבסים, בבתים בלויים ומבהיקים אלה, הנערמים זה על גב זה, אין מחסור בעניות ובניוול, ביסורים, בזוהמה ובמחלות, בסירקוזה כמו בשאר אחיותיה, ערי ים-התיכון הכחול.

אגב, לשם השוואה, כשאני מתבונן באיטלקים, מתלבטת ביותר לעיני, מתוך סימנים פעוטים, האחידות התרבותית של הים-התיכון. בניגוד לאירופה המרכזית, הצפונית והמערבית:

א. אוהבים כאן האנשים בדברם, לעשות תנועות נמרצות ופלסטיות, מתוך נטיה ברורה

ב. לז’יסטה הפתטית והרחבה.

ג. נושאים משא על הראש, בלי תמיכת-יד, בעוד שהגוף (שלא כמו שראיתי בתמונות סיניות או הודיות) מהלך קוממיות, בזקיפת-קומה חגיגית כמעט.

הכל שרים כאן בשעת העבודה, מכל צד. והשירה היא השירה האחידה של עמי הים-התיכון, כפי ששמעתיה, על המילודיקה וההרמוניקה שלה, מפי ערבים, יהודים, איטלקים. גיוון מינורי מיוחד. טרימולו. כלום לא שמת לב, כי בקוים אפיניים אלה נשמרה עוד קירבה בין החזנות הגלותית של העיירה הפולנית-ליטאית-אוקראינית ובין השירים שאנו שומעים כעת על דרכנו מפי פלחים או רועים ערביים? על פי מהותה, החזנות היא, בעצם, אותו דבר בעצמו; אפילו במקום שהמילודיה של תושב-הארץ פעלה, כמו באוקראינה, פעולה אסימילטיבית על המסיקה היהודית ויצרה באופן כזה “שעטנז” מוסיקלי. ואשר לפופולריות המרובה ולהתלהבות שהאופירה האיטלקית, למשל ורדי, מעוררת אצל היהודים – אין זה מקרה כל-עיקר, לפי דעתי. אם אנו נישאר על חוף הים התיכון, יציבו יד בתל-אביב ובעמק יזרעאל לורדי יורת מאשר לבאך.

נאפולי, 14.3.26

… במשך חמש שעות רצופות שוטטתי בחוצות נאפולי, לארכה ולרחבה, ברחובות ובסימטאות, בעיליות ובתחתיות, ואת עיני פקחתי לרווחה. ובזה די היה – – –

– – – אגב, כאן בנאפולי מרגישים היטב כי נמצאים במקום שם נלחמה, עוד לפני עשרות-שנים אחדות, התנועה הלאומית האיטלקית על חירותה. עוד מלאה האוירה מן הזכרונות האלה, וגם נהדרת. כאן עסקו הקארבונארים²¹, לפני פחות ממאה שנה, בפעולתם החשאית. בקרני הרחובות עולה צלצולם של שמות-ה“ריסורגימנטו”²² הישנים והאהובים: אוגו פוסקולו, פליקו, בונפאלוניירי. ומובן מאליו: מאציני, גאריבאלדי. לבי דפק בהיזכרי כי נוסע אני לדאנציג, אל ועידת “החלוץ”.

בעמדי לפני האנדרטה של גאריבאלדי עשתה עלי רושם, – הרבה יותר מדמותו של גבור להקות-הבריונים הזה, שהיה כל-כך מטושטש במחשבותיו וכל-כך נמרץ במעשיו, – דמות צדדית קטנה אחת שעל-גבי מצבתה של האנדרטה: איכר איטלקי, המראה באצבע לבנו הקטן על הגבור הנערץ, ואומר לו: “ראה, זה הוא! זה הוא!” – זה גם פשוט, גם נוגע עד הלב.

ה“ריסורגימנטו” שלנו הוא הרבה יותר קשה. לאין השוואה! וגם הרבה יותר דל. אבל אולי עוד ניצור גם אנחנו לידינו את המולדת. יתיר של פאתוס בדברים האלה, אבל כאן הקרקע היא כזאת. – – –

עשרים וארבע שעות אני עושה ברומי. וכבר נמשכתי בחבלי הקסם, –– – ההבדל בין רומי וירושלים הוא, כמובן, בזה שכאן כל צעד שבדברי-ימי-העולם מובע באופן מוחשי ומונומנטלי, בעוד שאצלנו נצטמצמו במסורה היסטורית ואגדית, בלי תת ערך להגשמה חושית-ציורית של המאורעות ההיסטוריים.

רומי, שפי שיש לחזות מראש, מתגלית כמזיגה נפלאה של שלושה יסודות עיקריים. ראשונה: רומי העתיקה, החולשת על הגויים, זו לונדון של שנת אפס (עיר בה לא נזכר אפילו בירכתי עתון, כי אחד מסגני-המושלים שביהודה דן למיתה, ביום בהיר אחד, את אחד מתלמידי-החכמים). שניה לה: רומי של האפיפיורים, אלה שעשו מן הדרשות הנלהבות של היהודי הקנאי שנדון לתליה – מעצמה אדירה, רבת תפארת, שלטון ועושר, שבמשך מאות בשנים לא היה על עפר משלה. ושלישית: רומי של האחדות הלאומית המודרנית באיטליה – רומי של הקוירינל (אם נקרא לראשונה רומי של הפלטין, ולשניה – רומי של הותיקן).

אבל שלושת היסודות הללו מעורבים כאן במזיגה כל-כך מופלאה ומיוחדת במינה, שלא רק דבר הופיעם זה בצד זה, אלא דווקא דבר הופיעם ביחד הוא אחד מקוי-האופי המקסימים ביותר של העיר הזאת. על גבי שלטי תחנות הטראם החשמלי ומעל לכל לוח-תקנות של ראש המשטרה הפאשיסטית מתנוססת בראש הכתובת: S.P.Q.R אלה הם ראשי תיבות עתיקים של התחלת כל החלטה חוקית ברומי: Senatus populus que romanus – הסינט והעם של רומי מחליטים וגו'. על האובליסק המצרי שהובא לעיר על-ידי אחד האימפרטורים המנצחים, העלו האפיפיורים את הצלב שלהם, ועל צדו האחד חרתו את הכתובת" " Jesus vincit, jesys regnat, jesus ab omni malo gregem suam defendat " (לישו הנצחון, לישון השלטון, ישו יגן על עתדו מכל רע), עול הצד השני את הכתובת: “את האובליסק הזה הוציא מאכסימום פיוס השביעי, כוהן לאל עליון, מיד פולחן-השמש הטמא, תיקנו ושיפצו וקידשו לאות שלטונו של כריסטוס”. על רמת מונטי פינצ’יו, מקום שם איטליה המודרנית התקניה לה, בצל גן ענקי, כעין פנתיאון, עומדים פסלי רבי-המדינה, האמנים והמלומדים למן וירגיליוס, סנקה וציצרו, דרך מקיאלוולי ומיכאל אנג’לו, ועד קריספר, לומברוזו, גולדוני וורדי… בכנסיית פטרוס הקדוש – כל תפארת האמנות בעליצות גווניה של הרנסנס… מערבל כמעט מיסטי של התמזגות דברי-ימי-העולם. ושוב, עוד ועוד, רשמים נוספים ופלאות חדשים בקרן כל רחוב. אבל עלי להצטמצם.

יותר מכל שהיתי לפני שער טיטוס, אף דיברתי שם עם לבי. הנה אני שולח לך בזה מראות אחדים של שער זה, שיכולים לתת מושג גם על הפורום בכללו.

את שער הניצחון הזה הקים “הסינט והעם של רומי לטיטוס האלוהי”, לאחר שהכניע, במלחמה ארוכה וקשה, את ארץ-יהודה והבקיע את ירושלים. “יהודה השבויה” (Judaea capta) – כך חקק על מטבעות-הזכרון שיצק. על שטחו הפנימי של שער-הנצחון – שני גילופים, המציירים את כניסתו החגיגית של טיטוס לרומי, בשובו מין המלחמה: בצד האחד – עלמות שבויות, בצד השני – שבויים מצבא-ישראל הנושאים את כלי-הקודש שנלקחו מבית-המקדש בירושלים. כמדומני, בתהלוכת-הנצחון היה גם שמעון בר-גיורא. ואלי גם יוחנן מגוש-חלב. אבותינו. מי היו אלה? מה היתה מהותם? מה היתה עקשנותם? גאונם? כוחם? האם אנחנו הננו כמוהם? מה עבר עלינו מאז? מה אנו עושים כיום? האין רומי חזקה גם כיום? העולם תקיף – כולי עלמא תקיפים – ואנחנו נרמסים תחת כפות רגליהם רמוסים ובכל-זאת חיים וקיימים? כלום יש גאון בחיים הללו? האם לא תם ונשלם מפעלנו? אך די לי לדבר על זה. – – –

אבל איטליה שבה והזכירה לי כעת בחזקה, מה זה שחרור לאומי. חושב אני לעבוד עכשיו הרבה – – –

ציריך, 17.3.26

נסיעת-לילה הביאתני מרומי אל רגלי הגוטארד. לילה מיוחד במינו. כל הזמן שרוי הייתי במין תרדמה לחצאין, וראשי מלא סבך הזיות היסטוריות בלולות. מפעם לפעם, בעורר אותי ממצב נים-לא-נים זה קולו של נהג הרכבת המכריז את שמות התחנות, שב השם וצילצל באזני במלוא-הצליל הנאה של ההיסטוריה העולמית ועורר בי תמונות חדשות, זכרונות ושיתופי-מחשבה חדשים מתקופות רבות ושונות של חיי האנושות ויצירתה. – – –

כל הלילה ראיתי לנגדי שפעם המונים מפסיעים והולכים. כאן עברו בסך לגיונות רומי. כאן בוססו הפילים של חניבעל. כאן חנו השבטים הנודדים של הגותים והלאנגוברדים. כאן – חיילותיו של קארל החמישי. כאן על פני הגוטארד עברו צבאות נפוליאון. כאן – הפלוגות של מוסוליני, בעלותם על רומי.

אחת ההזיות החביבות עלי היתה חוזרת ועולה לפני כמו בחלום. מה היה, אילו ניצחו בשעתם צבאות חניבעל את לגיונות רומי? הדבר לא היה תלוי אלא בשערה. אז היה הגזע השמי מקבל את השלטון על ארצות הים התיכון, תחת הרומאים. איזו צורה היתה מקבלת אז ההיסטוריה? אילו תוצאות היו מזה לעם-ישראל? טיטוס אספסינוס לא היה יכול אז להחריב את הבית השני. מה היה אז גורל כולנו?

עלי להודות כי ממחרת בבוקר, בוקר קריר ומעורפל במקצת, כשנכנסנו לתוך הרי האלפים, וראשי הצוקים המושלגים, נתלו מעל לראשי, שוב לא היה הרושם, ובודאי גם עצם כשרון-ההתרשמות שלי, לאחר רומי, כל-כך חזק. אגב, עוד פחות מאשר רשמי איטליה מסוגל אני לקלוט לבדי התרשמות מן האלפים. גם לגבי קליטת רשמים כאלה אין להקל כל-עיקר בערכם של יחידות ושיתוף בהתרשמות. יכולתי לשבת חדשים או שנים לבדי ברומי או בפלורנץ, על מנת לשאוב היסטוריה של התקופה העתיקה או של ימי-הבינים מתוך מקורותיה היא, כשם שיכול הייתי ורוצה הייתי ללמוד כמה שנים בפאריס או קורות המהפכה הצרפתית או בואלינגטון את תולדות ההתיישבות הניו-זילנדית. ואולם ההתבוננות לתיאבון, כביכול, של הנוסע מבקשת להסתייע בהדהודם של הלב והעין של שותף-לרושם, ורק בהד הבא מן האדם הקרוב היא מוצאת – זוהי על כל פנים הרגשתי אני – את מלוא כוחה ועשרה –

[אל בתו שלומית]

אלכסנדריה, 28.5.28

נוצה’לה חביבתי,

הנה אבא מוכרח היה לנסוע לחוץ-לארץ ולא יכול היה לבוא עוד פעם ירושלימה כדי לנשק את נוצ’הלה ולהיפרד ממנה ולהגיד לה: שלום, שלום. כי בימים האחרונים – יותר משבוע – היה אבא חולה. תמיד היה משתעל, בקול רם, וגם חום היה לו. כי כשהייתי ברחובות יצאתי בערב החוצה בלי מעיל והתקררתי כהוגן.

וכך מוכרח הייתי לנסוע. גם היום אינני בריא. אבל אין דבר.

עכשיו עוד מעט והאניה תפליג, ועוד שבועות אחדים ואבוא לאומא²³ ואספר לה בדבר נוצה’לה. מה לספר לה? כי את כבר יודעת לקרוא עד דף 21? ולצייר אותיות? וגם חשבונות גדולים לעשות, עד 20+20+20? אני בטוח כי אומא תשמח מאוד בודאי גם תסכים אחרי זה לנסוע אתי לארץ-ישראל, כדי לראות את נוצה’לה בעיניה ולשמוע כל זאת באזניה.

ומה אביא לך הפעם, חביבתי? את זה תכתבי לי לברלין, טוב? אבל אל דברים כל כך גדולים כמו גרמופון, מפני שאבא איננו יכול לסחוב אותם, והאנשים על הגבול לוקחים כל מיני דברים כאלה, וחלס. אז אני אחכה למה שתבקשי ממני במכתב לברלין.

ועכשיו תדרשי בשלום אמא. תגידי לה כי אבא מצטער מאוד שגם ממנה לא יכול היה להיפרד. רצה מאוד לראות אותה עוד פעם. הדרך היא קשה, והאויבים הם רבים.

ותהיי את בריאה וחזקה, חביבתי, תלכי לבית-הספר ותלמדי ותגדלי עד שאשוב.

שלך כמו

לונדון, 15.7.1926

נוצה’לה יקירתי,

קיבלתי את מכתבך, אבל גם עכשיו עוד איני יודע מה להביא לך למתנה. מדוע לא איזה דבר לאכול? וגם איזה דבר שלא לאכול?

ועכשיו אספר לך עוד מעשיה יפה: בז’ניבה ששם הייתי מקודם נפגשתי עם אדם אחד, דם טוב מאד ופרופסור גדול, אדון אנגלי ששמו גרימשו. בודאי כבר קראת בעתונים על-אודותיו (הלא את כבר קוראה עתונים, אני בטוח). והנה לאדון הזה סיפרתי שיש לי ילדה קטנה בירושלים וששמה נוצה’לה ושאני אוהב אותה. ואז גם הוא רצה לאהוב אותה ולשלוח לה מתנה. הוא קנה צעצוע יפה: בית קטן שוייצרי, וביקש את אבא להביאו מתנה מאת ה' גרימשו. כך אני גם את זה אביא לך.

שמחתי מאוד לראות מה שכתבת בעצמך. אולי תכתבי לי מהר עוד פעם ואז אשמח מאוד, מאוד.

אני מקווה שאת בריאה, ילדתי.

הרבה ילדים חולים בירושלים, כפי ששמעתי. וגם אמא בריאה, אני מקווה…

שלום רב לך

אמו

[אל סימה ארלוזורוב]

בין מונטריאול וטורונטו, 21 בפברואר, 1928

– – – במונטריאול עצמה לא היה סיפק בידי לכתוב לך, כפי שהיה בדעתי. הדבר הרע מכל בביקורים אלה, בני יומים או שלושה ימים, באחת הערים, הוא לאו דווקא הנאומים והאסיפות, אלא העובדה שהאנשים, מתוך הכוונה הטובה שבעולם ורוב הסברת-פנים וידידות, אינם נותנים לך לשהות עם עצמך, לבדך, אפילו רגע אחד, מתשע שעות בבוקר ועד שתים אחרי חצות-הלילה. במונטריאול נקרעו הימים, פשוטו כמשמעו, בין ה“געווערקשפטאן”, “צעירי ציון”, ביקור במשרד הציוני, המועצה הארצית (נאשיונל קונסיל) של הציונים הקנדיים, ביקור בגן-הילדים ובבית-הספר העממי היהודי.

– – – במונטריאל ביקרתי שנית את בית-הספר העממי היהודי שגרם לי בשנה שעברה קורת-רוח כה מרובה, ושמנהלו, ה. וייסמן, הוא איש עדין וחביב להפליא. הפעם היה הפרק, באחת המחלקות העליונות, לא בעמוס, כמו בפעם שעברה, אלא בישעיהו. מקום אחד שוב עשה עלי רושם עצום. זהו סוף הפרק הששי: ורחק ה' את האדם ורבה העזובה בקרב הארץ; ועוד בה עשיריה – ושבה והיתה לבער, כאלה וכאלון אשר בשלכת מצבת בם, זרע קודש מצבתה". רק עשיריה אחת תישאר, אך גם היא תהיה לבער – אבל כמו שבאין זה, המשיר את עלהו, נשארת המצבת, כן השארית שלנו תהיה אותו זרע-קודש אשר יתקיים ושממנו העתיד.

אותו ערב רבו הרהורי בשבתי בפארק-בוואו. אכן, הדבר שאליו אנו נושאים את נפשנו לא נועד לאנשים המסתפקים בדירה נאה וחמש מאות דולר לשבוע ומרגישים עצמם בהם “perfectly happy”, ואם אך עשיריה מאלה שבאו לאמריקה יש להם עוד אידיאות, והנה גם עשיריה זו תהיה עוד ברובה “לבער”. אנחנו אין עינינו נשואות אלא אל “זרע קודש” זה של המצבת. זוהי פילוסופיה אריסטוקרטית מאוד. – – –

ויניפג, 28.2.1928

– – – ככל שהדבר נראה משונה, הנה אני יושב כאן זה ארבעה ימים במקום אחד ושוב לא היה סיפק בידי לכתוב לך בפרטות, כפי שרציתי. לא זו בלבד שאין לך מנוח, אם עליך לנאום בפומבי פעמים בכל יום, ממתיחות העצבים שלפני הנאום ושלאחר הנאום, ושאם את שוכב לישון לילה לילה לא לפני שתים וחצי אחר-חצות, הרי הבוקר שממחרת היום אבוד הוא – אלא שגם האורחים, או יותר נכון – המארחים החביבים, אינם נותנים לך מנוח. – – –

סט. פול 6.3.1928

[אל אחותו ליזה]

ליזקה יקירתי

– – – בכל מקום, בערים הגדולות ובעיירות-הפריריה הקטנות, ישנן כיום קהילות-יהודים מפוזרות, ובכל מקום יש ענין אחד ומלת-אמונה אחת: ארץ-ישראל. אגב, ראיתי שם דבר מעניין: במידה שמתרחקים מערבה, במידה שקהילות היהודים הן יותר מובדלות מן העולם, בה במידה חזקה בהם יותר ההכרה הלאומית ובה במידה רואים הם את עצמם זרים יותר מסביבתם. בברונקס או בברוקלין, מקום שם חיים כמה מאות-אלפים יהודים, שבמשך כל היום כמעט שאינם יוצאים מסביבתם היהודית, הם קוראים למקום-מגוריהם – אמריקה, ולעצמם – אמריקנים. שום איש אינו מפריע להם בדבר הזה; הם נמצאים למעשה “בינם לבין עצמם”. לעומת זה, בפרטאג'-לא פרירי כל יהודי יודע כי יהודי הוא, במה וכיצד הוא יהודי, והבנות הלומדות בהיי-סקול, שהורתן ולידתן בנכר ההוא, כותבות שירים סנטימנטליים, ומוצאן היהודי הוא הנושא לשיריהן.

מסעי הבאים, שעתידים להימשך עוד כמעט חדשיים ימים, יביאוני לסביבות חדשות, מעניינות מאוד גם הן. – – –

תהיינה התוצאות הכספיות איזה שתהיינה מכל מקום הרבה מאוד אראה, אשמע, אטעם, אריח, אלמד. משתדל אני שכל החושים הדרושים יהיו פקוחים בי, ומשתמש אגב, בנסיעותי הארוכות ברכבת כדי להרבות בקריאה ובדיבור באנגלית ככל האפשר. גם נדמה לי כי כבר עשיתי חיל, ועוד ידי נטויה – – –

מובן מאליו כי צר מאוד וגם קשה מאוד היה לי לעזוב את סימה לבדה בניו יורק. ברם, כל זמן שאנוכי נתון לשירותה של המגבית, כלומר – עד חודש מאי, בערך, לא היתה לי כל ברירה אחרת מאשר למלא את הפקודה, כפי שהוטל עלי. הואיל ואנוכי הנני – מה מצחיק הדבר! – היחידי כמעט שיכול לנהל את תעמולתנו בשפה האנגלית, לא נשאר כל מוצא אחר מאשר לשלוח אותי אל קצוי-הארץ רחוקים ונידחים אלה, ל“הרי-חושך”. – – –

סייו-סיטי, איובא, 8.3.28

[אל סימה ארלוזורוב]

– – – על האמת עלי להודות, בימים האחרונים הנני מדוכא מאוד, משום-מה. אין זאת עייפות, אם כי הנאום שנשאתי זה עתה בקלוב-הנשים של סייו-סיטי מסומן בפנקסי מספר סידורי 41 מעת בואי לניו-יורק. אין זה גם משום שאיני מרוצה מתוצאת העבודה – אם כי אין בעצם, משום עידוד רב, בעובדה שבעיר בת עשרת אלפים יהודים, כס“ט פואל, למשל, אתה נואם באסיפה “המונית”, כביכול, לפני קהל של שבעים איש בערך, שידיעותיהם בעניני ארץ-ישראל כמוהן כאין. אין סיבת הדבר גם זה, שהרבה דברים בפעולת-המגבית של ה”גווערקשאפטען" הם זרים בעיני ולמורת רוחי – סביבה של “פועלי-ציון”, קרן נבדלת, כאשר העירות בצדק באחת רשימות-העפרון של בשולי ה“רונדשוי”. וגם העובדה המעציבה כי מרגיש אני את עצמי כיום מובדל ומבודד במובן פוליטי בתוך התנועה, ביחוד בתוך המפלגה בארץ-ישראל ובלשכה הראשית, הרבה יותר מאשר כל הימים מעת שאני שייך למפלגה – גם עובדה זו אינה בעיני הסיבה העיקרית של דיכאון-רוחי. – – – הרי מחוץ למפלגה אין לראות כיום בכלל שום חבר לדעה או ידיד, ואפילו רק במידת-מה. ככל שמשונה הדבר, דומה כי הגורם המכריע נמצא בשטח אחר לגמרי, אישי גרידא ופסיכולוגי כולו. ראשית, כבר נחליתי ממש מן “החובות החברתיות” הקשורות במסע-התעמולה. הן כבר יצאו מאפי. הייתי מעדיף עשרה נאומים והרצאות על הזמנה אחת לארוחת-הצהרים או סעודת-הערב באחד הבתים הפרטיים, שאני אנוס לקבל. שוב איני יכול לסבול את הישיבה הזאת, דבר יום ביומו, בין אנשים זרים שאין לי בהם, בעצם, כל ענין אישי ושגם אני זר להם לגמרי, את זו לטישת-העינים אלי וההעתרה בכל מיני שאלות²⁴. לסרב אי-אפשר, כיון שמגע אישי זה הוא הוא הקשר הדרוש בשביל הצלחתה הכספית של המגבית, ואילו סירבתי כי אז חשבו לי זאת לגבהות-לב ולפוזה שאינה במקומה. עתים אני חושש באמת, כי אם אהיה מוכרח להמשיך בדבר עוד שבועות אחדים, מדי יום ביומו, אזי אשוב הביתה כאחד ירא-אנשים לגמרי… ומכאן ההמשך של הלך-מחשבותי: אסור לי להיעשות ירא-אנשים, משום שאז לא אוכל לעבוד במפלגה ובעבודה המדינית, והרי אני קשור בעבודה זו וזקוק לה. ברם, דבר זה מביא מועקה רבה ברוחי, ואולי טוב הוא שהלחץ החיצון של סידור-הענינים מחזירני כפעם בפעם בחזקה אל העבודה ואינו מרשה לי להיתפס למצבי-רוח אלה אפילו למשך עשרים וארבע שעות.

נדמה לי כי בהשתלשלות הלך-הנפש אשר לי בשבועות האחרונים הללו היה לגורם מוזר במסעי-הרכבת רבי-הבדידות שלי קראתי כעת לא רק את ספרו (שהועדתי לכתחילה בשבילך, אלא שראיתי כי קשה הוא מאוד מצד הלשון) “שר-העיר של קארטרברידג”, אלא התנפלתי, מיד עם גמר קריאה זו, על שאר ספריו וכבר בלעתי, עד היום, את “Tude the obsecure” וגם את “The return of the Native” – כל הספרים האלה כתובים בסגנון בלתי-פרטנציוזי מאוד, שאף-על-פי שהוא לפעמים מורכב ומתנהל בכבדות במקצת, הריהו, בעצם, כולו פשטות פנימית וחיצונית. כבדות זו היא מן-הסתם הכבדות שבפשטות של הכפריים בני אסקס (ידיעה אישית הרי אין לי עליהם). אבל מה שנותן להם לספרים אלה את מידת הרושם החזק עלי, חזק במידה יוצאת מן הכלל, הוא – כוח-הגורל המתגלה באנשים האלה, אותו הכוח העצום של גורל שהוא לעתים קרובות חסר-טעם ו“בלתי-צודק”, ושכל התכונות והאימפלוסים האנושיים, כטובים כרעים, תאות-השלטון או האהבה, החמלה או האכזריות, ההפקרות או השליטה-בעצמו, אינם לעומתו אלא מכשירים וכלי-זין חלשים-ילדותיים, קנה רצוץ. הכוח הסתום והאדיר הזה עושה רושם עצום כל כך ביחוד מפני שהאנשים המתוארים כאן, איכרים או פועלים מדלת-העם בדרומה של אנגליה בתקופת המלכה ויקטוריה, נראים לנו זרים ופרימיטביים, והפרובלימות שלהם אף הן פרימיטביות ותמימות ביותר בעינינו ואינן נוגעות אל לבנו כמשהו חשוב וגדול מכל וכל. מעשה באשה שבעלה, ששתה לשכרה, מכר אותה לחברו בבית-המרזח הכפרי, בפומבי, במחיר חמש לי"ש ושני שילינגים, ואשה זו הרגישה את עצמה, בכוח חוזה-הקנין הזה, קשורה קשר מוסרי, אם כי לא חוקי, אל בעלה החדש, הקונה – הרי זה דבר שנראה לנו היום זר, בלתי מתקבל על הדעת וכמעט בלתי-מובן. ומעשה באשה אחרת שלאחר כמה שנים של כפירה, להלכה למעשה, בכל תורות הכנסיה, הגיעה, עקב אסון-תאונה שקיפד את חייהם של שנים מילדיה באופן אבסורדי שאין למעלה הימנו, לכלל משבר נפשי כזה, שהיא עוזבת את הגבר, אשר לו נתונה כל אהבתה, ושבה אל בעלה הראשון, זה שנפרדה ממנו, באשר הכירה עכשיו כי לא ייתכן כלל, לפני אלוהים, כי בעל ואשה, שהיו לבשר אחד, ייפרדו על-ידי גם פיטורין – הרי שוב מלחמה פנימית שבעינינו אינה אלא נאיביות יתירה. אבל כיצד כל זה שובר אנשים, מטלטלם, דוחפם זה אל זה ומפריד ביניהם, עד שהם כלים וגוועים, מתוך הרגשת בדידותם העמוקה והאבסורדית שבגורל חייהם – בזה יש כוח עצום. כל אחד מן הספרים האלה, משהנחתיו מידי, עורר בי הרגשה, הנה חשת שנית את היד הנעלמה על שכמך.

די הפעם – – – בעוד חצי שעה עלי ללכת אל המסיבה. האסיפה של אתמול הצליחה למדי, וגם הכניסה שבע מאות דולר. עם כל קריאת “יעמוד” – " אפיל" בלע"ז – רוצה הייתי להיקבר חי. מחר אני נוסע למיניאפוליס ומשם הלאה למילווקי ולשיקאגו – – –

דנור, 26.3.28

– – – זה לא כבר שבתי וחשתי, תחושה חיצונית גרידא, את המרחק, מתוך שמוכרח הייתי להסב את שעוני שעה אחת אחורנית. תחילה – “רבע-הזמן המזרחי” (“סטאנדרד איסטרן טיים”), ואחר – עוד שעה אחת אחורנית לקבע הזמן ה“מרכזי”, ועתה ­ לקבע-הזמן ה“הררי”, וכשאסע הלילה הלאה לקאליפורניה אצטרך לשוב ולהסב את שעוני עוד שעה אחת אחורנית: לקבע-הזמן של “הפאציפיק” (האוקינוס השקט). ואז אהיה מפגר אחרי תל-אביב בשתים-עשרה שעות בקירוב, ובקומי איפוא כאן בבוקר וברדתי לאכול את ארוחת-הבוקר, חוזרים שם אותה שעה אנשי-שלומנו מבית-העם הביתה. רעיון משונה.

כפי שמעיד השם “קבע-הזמן-ההררי”, הרי נכנסתי עכשיו לאזור “הרי-הסלעים” (רוקי מאונטיינס). חברים טובים אחדים, ולהם אוטומוביל עוד טוב יותר, הובילוני אפילו לטיול של כמה שעות, יום אחד אחרי-הצהרים, בין ההרים, עד שהגענו לפסגה אחת המכונה “Lookout Mountain” (הר המצפה). המראה מכאן הוא באמת יפה להפליא: רמות מושלגות ויערות עמוסי-שלג מעבר מזה ­­– והמישור הרחב, שנהרות חוצים אותו פה ושם ושדות רחבי-ידים משתרעים בו עד לפאת שמים, לרגלינו מעבר מזה. על הור-ההר גם מצאתי בהיסח-הדעת את קברו של מכר ישן-נושן: בופאלו-ביל, צייד היחמורים הגיבור וחיתת האינדיאנים מתקופת החלוצים של המערב האמריקני, שבצוואתו ביקש בפירוש כי יקברוהו כאן על הר-המצפה. בפעם הראשונה התודעתי אליו בשטאלופנן, בגיל שבו התחלתי לקורא בחריצות רבה את ספרות ה“שונד”. סחורה זו נמכרה בחנות גדולה אחת שברחוב הפולני, ועלי היה לעבור את כל העיר עד שהגעתי שמה מביתנו. אפשר היה להשיג שם חוברות של עשרה פניג: “נאט פינקרטון” ו“איטל קינג, האשה-הבלש הראשונה”. אולם היו גם חוברות שמחירן עשרים פניג, שרק לעתים רחוקות השיגה ידי לקנותן. הללו היו בראש וראשונה – “בופאלו ביל”, חוץ מ“טקסאס-דג’יק”, “ניק קארטר” ועוד. הנער שעמד אז בעינים נוצצות לפני חלון בית-מסחר הספרים ברחוב הפולני לא חלם מכל וכל, כי יבוא יום והוא יעמוד על-יד קברו סחוף-הרוחות של גיבורו האהוב, ועוד פחות מזה – כי יבוא הנה, למדינת קולוראדו, כשליחם ומבשרם של הפועלים העברים המאורגנים בארץ-האבות ויזעיק את הציבור למגבית בשבילם. אכן משונה הוא משחק-החיים! ואגב, כפי שמבטיחים אותי כל תושבי דנויר, היה בופאלו-ביל זה איש-בליעל מופקר ושותה-שכור. ואף-על-פי-כן, חלומות הילדות הלוהטים… הם לא ישכחו, – – –

7 באפריל 1928

– – – מבחינת הפנאי – הערים הגדולות, למשל שיקאגו, עוד גרועות הן הרבה יותר מן הקטנות כגון אומאהא או דנויר. אף-על-פי שאדם עושה בהן זמן רב יותר, יש לו פחות אפשרות להיות לבדו או לכתוב, וכשהוא חוזר סוף-סוף לחדרו, בשעה מאוחרת בלילה, על-פי-רוב לא לפני שתים, שתים וחצי, הריהו עייף יותר מכדי שיוכל עוד לעשות דבר-מה. עם כל זה, דומני כי החברים בלוס-אנג’ילס, למשל, קיבלו את הרושם שאנוכי אדם קר, סר וזעף ושנוא-חברה, משום שלא לכל ההזמנות נעניתי, וביחוד משום שלעתים קרובות הייתי עייף יותר מדי מאשר אוכל להמשיך על עצמי את סבר-הפנים הידידותי הידוע – – –

במשך השבועות שביליתי אחרי-כן בלוס אנג’ילס עצמה – באה תחילה הפרוגרמה הרגילה: מסיבות-כבוד אחדות, סעודות, אסיפות, ישיבות-ועד, ביקורים באגודות. אך יחד עם זה גם אפיזודים משונים אחדים. הראשון – מסע-טיול באוטומוביל שסודר על-ידי גברת אחת מקרובי המרובים שמצאתי, או – נכון יותר – שמצאוני כאן. נסיעה זו היא בלי-ספק אחד הדברים המצחיקים ביותר שאירעו לי. דודנתי, “שני בשלישי”, כפי הנראה, סנוב איום ו“פארוינו” מרכיבה מין חברה כזאת, מלבדי: דוכסית רוסית (לשעבר, בשל טרוצקי), “סטפניה, פרינסס ד.”, מי שהיתה גברת-החצר של קיסרית רוסיה, אלמנתו של הדוכס מ.ד.; רוזנת ספרדית זקנה, ששאר הנוכחים היו מכנים אותה ברוב אינטימיות בשם “ויולט”; ובחורה צעירה מארץ-ישראל, מוכנת ומזומנת כנראה לכל מעשה תועבה שבעולם – ובלבד שיספחוה אל אחת הסטודיות שבהוליבוד, מה שבעזרת השם לא יעלה בידה, כיון שאינה מכל וכל יפה כל צרכה ואינה “פוטוגנית”. ותחת זה יש לה רגלים עבות וגסות יותר מדי. אף-על-פי-כן מתגנדרת היא ומתימרת, כרבות אחרות כאן בלוס אנג’ילס, להיות “כוכב-פילם”. ובתוך חברה זו – אנכי, המסכן. השיחה היתה – להתפקע מצחוק. למשל – הדוכסית (באנגלית מאוד רוסית ונוראה): “אמור לי בבקשה, מר דוקטור, מה שלום ידידי הלורד והליידי אלנבי? העודם בארץ-מצרים?… עליך לדעת, אנוכי הייתי הראשונה, בהיותי בקאהיר, שסיפרתי ללורד אלנבי על אודות נפלאותיה של פלשתינה ויפי מראותיה”. ואמנם גרה היתה בקאהיר, מדברת ערבית וקורעת את עיניה בפוך, כמנהג הגבירות הערביות. היא הראתה לי את שני הספרים שפירסמה עתה: האחד – “חצר-המלכות הרוסית לפני חורבנה”, והשני – " המהפכה האריסטוקרטית – ברוסיה". היא מכירה את כל סודות-החצר ועכשיו היתה בניו-יורק כדי להתחקות על שרשיה של אותה אשה הקוראת לעצמה אנאסטאסיה, בת הצאר, ודעתה היא כי אין זאת אלא רמאות. הרוזנת: “כסבורה אני כי טרוצקי הוא א ורי סמארט מאן. שני האנשים היותר סמארט שבעולם הם, לפי דעתי, טרוצקי ומוסוליני. אמור לי, בבקשה, מר דוקטור, העוד לך קרובים ברוסיה?” אני: “בודאי, קומטסה! ורובם נלהבים”. דודנתי מביטה עלי בעינים מזרות תרעומת, כנעלבת. אך לי נדמה שאליו נמשך הטיול הזה עוד ימים אחדים, כי אז הייתי בעצמי לטרוריסט או משהו כיוצא בזה – – – הרי יודעת את כיצד אני מגיב לעתים קרובות על דברים כאלה, פעמים גם שלא ברצוני. מכל מקום בטוח אני כי דודנתי שמחה כשנגמר הטיול והחברה שבה בשלום הביתה.

האוסטין, טיקסאס 14.4.28

– – – אותו יום, בערב, היה לי “מיטינג”, שנערך מטעם “הארבייטער-רינג”. האוסטון – מספר תושביה היהודים: 6000, בקירוב, לאסיפה באו כשלושים איש. מהם שומעים כחמישה-עשר – ויתרם מתנמנמים או מביטים על השעון, ומן השומעים – 7,5, בערך מבינים על מה דברי מוסבים… – 7,5 מששת אלפים – 0.12 אחוז של מספר יהודי העיר הזאת. טוב.. – – -

ואקו, טיקסאס, 17 באפריל, 1928

[אל אמו]

– – – יכולים אתם לתאר לעצמכם כי ערבי ה“סדר” לא עברו עלי במצב-רוח נלהב ביותר.. סימה בניו-יורק, אתם כולכם בתל-אביב, ליזה בברלין, אנוכי גופי בלוס אנג’ילס – הרי אין בזה כדי לשמח הרבה את הלב. ואף-על-פי-כן השתדלנו לקבל את הדברים כמיטב יכלתנו. למטרה זו דחיתי את כל ההזמנות לחג, שקיבלתי ממכרים ומקרובים, ונסעתי עם אחדים מן החברים והידידים למשק חקלאי אחד שבסביבת העיר, מקום שם ק. שט. וו. י. עובדים. – – –

– – – בצריף שבו דרים שני “שכירי יום” חקלאיים אלה סידרנו לנו משהו דומה ל"סדר-פועלים-ארץ-ישראלי, א לא חבורת הדרום או חבורת-ההכשרה, ואף-על-פי שלא כל פרחי חלומנו עשו פרי, הואיל והבחורים קיוו כי, בהתאם למנהג הנושן של “בלוי-וייס”²⁵, ננהל בשעת הסדר גם שיחה רצינית על-אודות איזו פרובלימה רצינית, – דבר שנבצר ממנו לעשותו בעקב ההרכב המגוון של המשתתפים, – עוד היה זה בכל-זאת הטוב מכל מה שאפשר היה לקוות. מלבדנו ומלבד ס. היו שם מ., חברים אחדים מדגניה, העובדים כאן, בחורות אמריקניות אחדות, ואנחנו קראנו בהגדה של פסח, שרנו, ואחר שבנו בחשכת הלילה באוטומוביל העירה – – –

מספר הנאומים שנשאתי באסיפות פומביות מתקרב עתה למאה, למעת שעליתי על חופי הארץ הזאת בשניה. עוד שבועיים ימים, בערך – ומסע התעמולה שלי נשלם, לפי שעה. ביום הכ"ז בחודש זה איפגש עם וייצמן בשיקאגו, הואיל ובכלל עוד לא התראינו ועדיין לא דיברנו איש עם אחיו. משם אסע לימים אחדים לדיטרויט לועידת “אגודת הפועלים היהודית הלאומית” – שאגב, אינה מפלה אלא “אגודת-ביטוח”, מין קואופרטיב – ומשם בדרך-עקיפין קטנה חזרה לניו-יורק. אז גם אשמיעכם שנית עוד פרטים על אודות תכניותי לעתיד.

– – – שרוי הייתי בצער על שלא יכולתי אז, בחדשים הראשונים לאחר בוא אמא לארץ, כשהרגישה את עצמה כל כך לא בטוב, לשמשה וללוותה.

– – – והעלו-נא לעתים על לבכם גם את זכר הבן, האב, האח, הגיס, הדוד –

חיים

פרשו-נא בשלום כל מכרים, כדי שלא ייעלבו, למען השם!

בנובמבר, 1928

נאוה’לי יקירתי,

זהו הבית שבו אנוכי גר כעת. זוהי ניו-יורק אחרת. אך לא ב“אץ-ישאל”. ומה מעשיך את? הזוכרת את עדיין את המעשיה בחתלתול וחתלתולה? – – – מתגעגע אני לשוב הביתה. ומה נשמע בדבר התרד והגזר, תפוחי-האדמה והחלב? שמעי בקולי: לעסי היטב ובלעי. ותני נשיקה גדולה גדולה לאמא’ינקה מאת אבא שלך.

מונטגומרי, אלא., 15.3.29

[אל סימה ארלוזורוב]

– – – אינטרמצו דרומי: עומד אני כאן עם חבר אחד לפני חנותו. הוא קורא אל סוכנת-ביתו, כושית זקנה כבת ששים, לאמור: “עשי-נא כך וכך, מיסיס היגינס”. מיד נגשו אליו שלושה בחורים גדלי-קומה ושאלו: “כמה זמן מתגורר אתה כאן בדרום?” תשובה: “ארבע שנים”. – "ארבע שנים? ועדיין אין אתה יודע כי לא נהוג אצלנו לומר ‘מיסיס’ לכושית נבזה? אנחנו חברי “הלגיון האמריקני”. “אנחנו נלמד אותך דעת”. החבר שותק. וכי מה יכול הוא לעשות? מדינה נאה, האין זאת? – – –

צ’אטאנוגה, טנסי, 21 במארס, 1929

אמא יקרה,

– – – אפשר כי לא תאמיני לי, אמא יקירה, ואולי גם תנזפי בי כדבעי. אבל אומר אני לך כי איני יודע כלל בדיוק, במה אשלח את ידי בעוד ששה-שבעה חדשים, כאשר אשוב הביתה. את ואנשים רבים אחרים סבורים, כמובן, כי עולם מלא אפשרויות פתוח לפני – ולא היא! לשוב לעבודת המפלגה או ה“התאחדות” – אין את נפשי. ישנן אלף שלוש מאות ארבעים ושבע סיבות לדבר. התכניות האוניברסיטאיות שלי עלו בתוהו – ומתוך נימוקים כלכליים – על כל פנים כאן באמריקה. את הצעת תחנת-הנסיונות דחיתי, וגם איני בטוח שזה היה משהו מתאים לי. לקבל משרת-פקיד באכסקוטיבה²⁶ אין אני רוצה, הואיל ודבר זה ישלול ממני את חירותי הפוליטית. הדבר היחיד שבו הייתי עוסק בחפץ-לב, הרי זה שבועון – וטוב מכל, שבועון משלי – ולזה אין בידי האמצעים. השבועון של המפלגה הוא, ראשית, חסר-בסיס בהחלט מן הבחינה האקונומית, ושנית – קשורות בו שאלות אישיות מאוד ומסובכות. וכך הלאה וכיוצא בזה. עוד מעט ולא תהיה לי ברירה אחרת מאשר לתת מודעה ב“הארץ”, לאמור – איש מבקש משרה בפירמה פרטית. מילא, נניח להלצות, אך שום דבר לא ברור לי עדיין, אלא שמכל מקום עלי לחכות עוד עד הקונגרס בטרם אחליט דבר מסוים.

אטלנטה, 29.3.29

– – – זה עתה התחלתי לקרוא בספר “Of Human Bondage” מציאה מצאתי במקרה, אקסמפלר נאה מאוד במחיר 75 סנט, ואמרתי אל עצמי, כי בעד הכסף הזה כדאי לקנותו מכל מקום. מה שמפליא אותי הוא, כי לא דיברת אתי דבר וחצי-דבר על הספר הזה. הוא כל-כך עשיר במתן דחיפות. לא טוב עשית שלא העירות לי עליו ביתר הדגשה. אמנם אך מקרה או שלא היה סיפק בידי לקראו אז, ב“מחנה”, ואף-על-פי-כן! מקווה אני לגמרו עד שאשוב הביתה, ואז נחדש יחדיו רשמים. – חוץ מזה קראתי ברכבת את הרומן, הנחשב לטוב מאוד, של ד. ה. לאורנס (מספר אנגלי מן הצעירים – כמו סומרסט מוהאם, אף הוא לא-אמריקני): “בנים ואוהבים”. בעצם, לא עשה עלי הספר את הרושם המקווה. הפרובלימה העיקרית, – בן שקשריו אל אמו חזקים כל-כך, שכל ימי חייה אין הוא יכול להשתחרר מהשפעתה ואינו יכול לשחרר גם את כל חיי-האהבה וחיי-היצירה שלו – פרובלימה זו היא בשבילי יותר מדי “מיוחדת”, יותר מדי מודרנית, כביכול. כל המבנה הפנימי היסודי שלי הוא הרבה יותר ישן מזה. כל האנשים שאפיים הוא כל-כך רגיש ומסובך עד לאין-קצה, ועלים איפוא עלי כמשהו זר ובלתי-מציאותי במובן-מה. איכרי-דורסיטשייר של תומס הארדי הם לי הרבה יותר קרובים ונראים לי הרבה יותר חיים. והרי מבחינת הלשון סגנונו של לאורנס הוא לעתים קורובת גראנדיוזי, ואחד המבקרים המפורסמים קרא לו פעם, ובצדק: glorious writing. למשל, הפיסקה של הסיום: הבן, אחרי מות אמו, עומד לבדו בלילה בקצוי העיר… זוהי באמת “כתיבה מפוארת”, האין זאת?

נהניתי הנאה מרובה מיפי-הלשון הזה, והרי את יודעת כי עשוי אני להפיק מזה תענוג ממש, כמו למשל, נאמר, מגינברים וצימוקים וסרטי בלשים. אבל, בדרך-כלל, נעשיתי בזמן האחרון מפגר מאוד בקריאה בספרים. אינני יודע מה זה היה לי הפעם. הנני כה חסר-תקוה ומורדף בפנימיותי בלי-חשך. איני יכול למצוא לי מנוח. אך אקח בידי משהו, ומיד אני מרגיש דחיפה למשהו אחר. אם אשב לקרוא, מתעורר בי רצון לכתוב. אם את התזכיר אני כותב, משהו דוחפני לכתוב מכתב. יושב אני לכתוב מכתב, ומיד בא החשק לקורא ספר. אם רומן אני קורא, לבי נוקפני, למה איני עובד עבודה “רצינית”. כשאין לי מנוח, אני הולך אל הסינמטוגרף. יושב אני בסינמה, שוב משהו דוחפני לקום ולצאת החוצה. באמת אין אני יודע מהו הדבר. עתים אני חושב: בן שלושים הנני כיום. במשך שלושים שנות חיי הראשונות ביזבזתי כל-כך הרבה כוחות – כוחות-עצבים וגם כוחות-נפש – פשוט, השלכתים ללא חפץ. העוד יספיקו לי כוחותי? לכמה זמן? היספיקו לפחות עד אשר אגיע באמת אל “המפעל העיקרי” של חיי? מתי יבוא הדבר הזה? ומה יהיה טיבו של “המפעל העיקרי” הזה? עוד מעט והגיע הזמן. עתים יש שאני חושב: הנה ישבתי שנים כאן באמריקה כשאני לעצמי, למדתי כאן הרבה מאוד, מכמה בחינות. אולם לא הבאתי אלא חלק קטן מן התועלת שיכולתי להביא. האשמתי היא זאת? כלום רשאי אני להרשות לעצמי בזבוז כזה? ואיך יפול הדבר להבא? ואולי אין זאת בי אלא עצבנות גרידא? איני יודע בעצמי.

די. בעצמי לא אדע מה קרה. אין דבר! הכל ייגמר בטוב. אל נא תתעצבי אל לבך – – –

לונדון, 17.8.1929

– – – עתה אחרי הכל, ואנוכי יושב באולם-הקריאה המרווח של המוזיאון הבריטי. מסביבי דממה גמורה, נשמע רק קול הרשרוש הקל של מאות-מאות דפי-ספר, עלי-נייר, כתבי-יד, ירחונים, מחברות-כתיבה. כאן ישבו ועבדו כה רבים מן הגדולים אשר בארץ: מארכס – על “הקפיטל” שלו, קרופוטקין – על “העזרה ההדדית”, אדוארד ברנשטיין – על “תולדות המהפכה האנגלית”. וכאן אני יושב כעת ומתאמץ לחדור לתוך החיים של ארץ זרה, של אדם מוזר ותקופה צודת-לב של קולוניזציה. עדיין לא עברו אלא שתים-עשרה שעות מאז באתי לכאן, אבל לא חפצתי לבטל אפילו חצי-יום. הרי יש לי רק שבועות אחדים של פנאי. קיבלתי מאת האכסקוטיבה אותו תפקיד שעל-אודותיו כתבתי לך – – – עלי להכין חומר בשביל “הועד לעניני המוסדות הרפזנטטיביים” שיתאסף כאן בשמיני בספטמבר. כסבור הייתי כי חשוב לי מאוד הדבר שאוכל לעבוד כאן בלונדון משך חודש אחד בלי קושי כספי, ועל כן החלטתי סוף-סוף לנסוע הנה. הייתי שמח מאוד בחלקי עתה, אילולא הריחוק ממך, הקשור בזה – – –

המועצה הראשונה של “הסוכנות היהודית” היתה פגנה עצומה, מסודרת יפה להפליא, אבל היה בה יותר מדי משום “חלון-ראוה”. משתאה אני לדעת מה יהא מאחורי כל זה. אנוכי הנני, כמובן, לא רק חבר המועצה, אלא גם חבר ועד-ההנהלה של הסוכונת, שאין בו אלא עשרים ציונים בכלל. אבל ישיבת-הפתיחה של ועד-ההנהלה היתה תוהו-ובוהו לחלוטין. וארבורג הוא היושב-ראש. אולם האנשים האלה רגילים כנראה לעבוד רק בעזרת פקידים מומחים ומזכירים. כשהם נמצאים לבדם – הם חסרי-ישע לחלוטין ואינם מסוגלים לצאת בשלום אפילו ממצבים פרלמנטריים פשוטים פחות או יותר. אם לא יעלה בידנו לארגן אותם, אזי חוששני כי מומחיותם לא תביא תועלת מרובה ביותר. ומה שנוגע לבחינת ההפגנה שבדבר, הרי יש לזכור אי האנשים שכינסנו בסוכנות הם אנשים באים בימים כולם: מארשאל, גרוזנברג וכו'. זהו הבדל גדול בין מועצת-הסוכנות הראשונה ובין הקונגרס הציוני הראשון, שבו הצירים שפרקם למעלה משלושים שנה היו יוצאים מן הכלל. אולם בנו של מארשאל הוא כעת ברוסיה, בנו של וארבורג – השם יודע היכן הוא. באופן כזה, התעודה האמיתית להפעיל את הסוכנות עדיין לפנינו היא – – –

לונדון 18.8.1929

– – – כשאני מהרהר במה שהיה בציריך, נדמה לי כי לא היתה שעה יותר מעניינת, במשך כל ימי הקונגרס והסוכנות האלה, מאשר אותו ערב כשבא מארשאל כאורח אל הועד הפועל הציוני. כדי לדבר על לבנו ולהוכיח לנו כי צריך להכניס סעיף לתקנות-הסוכנות, לאמור – כי יותר מתקציב הסוכנות לצרכי-הדת היהודיים. הוא דיבר הראשון. דבריו היו בהתלהבות, ברגש ובקול רם כל הזמן, אבל פרימיטביים במקצת בצורתם, ובמחילה מכבודו – קצת המוניים בטון שלהם. נאומו תורגם לגרמנית – ועל-ידי מי? – על-ידי ברתולד פייביל. זאת היתה סצינה מוליירית ממש. דומה היה הדבר כאילו הוטל על אנאטול פראנס, למשל, למסור אחד מנאומיו של הגרנל בות מ“חיל הישע”. כאשר גמר, קם וייצמן ותמך בהצעתו במלים פשוטות אחדות. ואחר התחיל הויכוח: סאקר, שדיבר בפיקחות רבה, בסרקאזם, בקורטוב של ציניות. “אנוכי בלתי-דתי, אולי אנטי-דתי. ובכל-זאת חושב אני כי אין לספק צרכים דתיים על-ידי תקציב וכסף. אך אם אנשים המתימרים להיות דתיים עומדים על כך, צריך שיקבלו את התקציב שהם דורשים”. ואחר באו כמצליפים זה אחר זה: יצחק גרינבוים – על החופש האישי והתקנון, אנוכי – על חופש הדעות ו“אנחנו, בני ארץ-ישראל, אין אנו חיים במוזיאון לאומי” – ואחר – ב. לוקר… וכו'. לבסוף הוכנס סעיף על חופש הדעות נוסף על הסעיף בדבר התמיכה בצרכים דתיים. אבל כל הערב כולו היה כמין ישיבת הפרלמנט האנגלי במאה השבע-עשרה, שבה צירי הבית התחתון נלחמים על חופש-המחשבה האישי כנגד הלורדים, הרוחניים והחילוניים – הרוזנים וההגמונים. סבורני, כי אף אחד מאלה שהיו נוכחים בישיבה זו לא ישכחנה כה מהר – – –

לונדון, 21.8.1929

– – – – מה שנוגע לי, אופן-חיי בשעה זו משונה למדי הוא. בוקר בוקר, בתשע שעות, פעמים באיחור של חמישה או עשרה רגעים, אנוכי ניצב בשערי המוזיאון הבריטי. השמשים עדיין מטאטאים את חצר המבוא ומנקים את הזגוגיות בדלת-הכניסה, וכבר אני יושב אל שולחן-המכתבה שלי. יש לי כבר מקום-ישיבה קבוע – הקיטוניות שבעיגול-הקיר הרחב מחולקות ומסודרות לפי אותיות ומספרים, למשל – 3. P ושם, אל המכתבה מספר 3. P אנוכי יושב כל היום עד שהפעמון מצלצל בפעם השלישית, בשש פחות חמישה רגעים. צר לי להשיב את הספרים לספרן. עת ארוחת-הצהרים אני יוצא לשלושת-רבעי שעה והולך אל אחד ה –“ABC” (מקום שם פיליפ²⁷ היה אוכל את ארוחותיו), או ל“מחלבה-אכספרס” – מקום שם האוכל רע מאד וההמון רב מאוד. זה הכל. בשש שעות אני הולך הביתה, ושם אני מתקין את החומר בשביל האכסקוטיבה, כותב מכתבים, קורא “מאגאזינים”, ואחר אני הולך לאיזו מסעדה עגומה, לארוחת-הערב, ולפעמים – לבדי, לבדי – לסינמטוגרף. חוששני כי לא אתקדם הרבה בדיבור אנגלי, הואיל ויש ימים, ימים תמימים, שבהם אין אני מוציא מלה מפי, זולתי בהזמיני את המאכלות בשעת הארוחות. ורק בשעה שאני נתקל באחד הסטודנטים מארץ-ישראל שבכאן, יש לי הזדמנות לדבר – עברית… לא אגיד כי כל זה מצער אותי ביותר, אבל בודד אנוכי כאן מאוד.

עבודתי מתקדמת באופן משביע רצון. המוזיאון הבריטי מכיל בקרבו הרבה יותר אוצרות מאשר שיערתי. מעולם לא קיויתי למצוא כאן את העתונים של כל מיני עיירות קטנות של כורי-הזהב באוסטרליה וניו-זילנד, כגון “Otago Withess” או “Maryborough” שלפני ששים שנה, שהוצאו לאור על-ידי יוליוס פוגל. אבל הם נמצאים כאן! ואנכי טובל עד הצואר בערימת האבק של העלים הנושנים. דברים אחדים שאין למצאם כאן, יש למצוא ב“אינסטיטוט הממלכתי לקולוניזציה”, וכבר השגתי מכתב-המלצה לספריה של מוסד זה. יש, כמובן, מקורות אחדים, יקרי-המציאות, שאין למצוא אותם בשום מקום בלבד ניו-זילנד עצמה. לפני ימים אחדים נתקלתי ברשימה ביבליוגרפית על אודות פאמפליט של ליצנות נגד סיר יוליוס פוגל. שם החוברת הוא: " Jewilus Rex and men of his time "²⁸, ועל השער קריקטורה של פוגל בצורת יהודי זקן, סוחר בבגדים ישנים. את החוברת הזאת אין להשיג בכלל. ואף-על-פי-כן, מקווה אני כי עד שאעזוב את לונדון, יהיה לי די חומר בשביל מונוגרפיה נאה, שאחברנה בארץ-ישראל.

– – – בדרכי חזרה הביתה, אמש, הפתיעני שוב המספר הגדול של הילדים הצובאים על פתחי בתי-המרזח ומחכים לאבותיהם – מראה מחריד. אחר הילדים, נער חיור כבן שש או שבע, בעל בלורית שחורה, ישב על הארץ סמוך לדלת ושיחק לו בעצמו בפסיפסים או כיוצא בזה, בשתיקה וכמעט בעצבות, בשעה אחת-עשרה בלילה.

– – – היום נהפך איפוא באמת ל“יום-שחור”. הבוקר, בצאתי מביתי ללכת אל המוזיאון, נראה הכל שקט ובהיר מסביב. היה בוקר יפה מאוד. מהלך והולך הייתי לי בנחת ומהרהר בחן המיוחד של סביבה זו.

אך ברגע שנטלתי בידי עתון, עמדתי פנים אל פנים עם האסון שקרה יום לפני זה בירושלים, ושאת תוצאותיו אי-אפשר עדיין לחזות מראש אפילו ברגע זה. שוב שפיכות-דמים בארץ-ישראל, ובקנה-מידה רחב, ומהומות גדולות בירושלים. תארי בנפשך מה הרגשתי כאשר הופיעו עתוני-הערב, עם הכותרות הסנסציוניות: “אניות-מלחמה מפליגות לארץ-ישראל”? הידיעות האחרונות ברגע זה הן: עשרים הרוגים; היום נשחטה במוצא משפחה יהודית שלמה בת שש נפשות; משלחת של נתיני ארצות-הברית (כנראה, תיירים) התיצבה לפני הקונסול האמריקני וביקשה ממנו כי יקרא לספינת-מלחמה על-מנת להשיבם לאמריקה. רע מכל הוא, שאין איש בשום מקום: בארץ-ישראל אין בשעה זו אף אחד מחברי האכסקוטיבה, וה' ברוידה. הפנקסן, הוא המיצג את הסוכנות היהודית בירושלים. בלונדון אין איש כעת. ליפסקי הגיע אמש, ועוד הבוקר לא ידע כל מאומה, לא ראה אפילו את העתונים. הנציב העליון איננו בפלשתינה – שיחקה לו השעה – הוא נמצא בדרך. במשרד המושבות אין איש עקב הויקאנד. דוב הוז ניסה להתראות עם סגן-המיניסטר, אך לשוא. בארץ-ישראל הופסקו כל העתונים, על הטלגרמות הוטלה ביקורת. אלוהים יודע מה נעשה שם. ובשל מה כל הרעש הזה? ומה מועיל יש בדבר? המבוי הארור הזה אל הכותל המערבי הוא באמת מין מבוי מפולש, שאין מוביל לשום מקום ואין מוצא הימנו, והוא יעלה לנו ביוקר: דם, שלוה, עצבים, רצון טוב, פרסטיז’ה, יכולת קונסטרוקטיבית, יחסים וקשרים שכל-כך קשה לחזקם. בטחונם של אחינו בני-ישראל – זה יהיה המחיר שנשלם בעבורו.

לא יכולתי לשוב לעבודתי בשקט. הנקל להגיד: קור-רוח! מי שהכוח על צדו יכול להתנהג בקור-רוח. אבל אלא שזקוקים לכך ביותר, מסוגלים פחות מכל לבור לעצמם את מצב-הרוח הדרוש.

– – – ליל מנוחה, יקירתי שלום, ושלום לארץ-ישראל ארצנו. –

לונדון, 29.8.1929

– – – האסון אשר קרנו הוא גדול, גדול מאוד. ברגע הראשון שדימינו לנשום לרווחה במקצת, באה שנית המכה האכזרית הזאת. בשעה שכתבתי ביום-שבת לא היו כאן אלא הידיעות הראשונות, ועדיין לא שיערתי אז כי הדבר יגיע לכלל מהומות כלליות ופרעות ממש. מה שעבר עלי במשך השבוע האחרון הזה, מה מאוד סבלנו כאן בלונדון, אין ביכלתי לתאר, על כל פנים – עוד לא היום. נדמה לי כי נזדקנתי בכמה שנים במשך השבוע האחד הזה.

אף לא עתה הוא הזמן כל-עיקר לחקור ולדרוש בסיבות הדבר ובשאלת האשם והאחריות. אתמול הגיעו הנה מארץ-ישראל העתונים של הימים האחרונים לפני המהומות, ועיני חשכו בראותי אפס קצה מן האחריות שאנו נושאים בדבר – – –

כאן כל השרירים מתוחים כדי למנוע, נוסף על כך, גם קטסטרופות פוליטיות, וייצמן, שחזר מיד, עובד יומם ולילה.

– – – בקשר עם זה החליטה האכסקוטיבה לשלוח אותי, לעשרה או שנים-עשר הימים הקרובים, לז’ניבה, מקום שם מתאסף כעת חבר-הלאומים. גם שם המצב הוא מסוכן למדי. היושב-ראש של הישיבה הבאה הזאת הוא, למזלנו, הציר הפרסי, מוסלמי. עלינו לנסות למצוא צינורות-השפעה גם שם. אביגדור יעקובסון כבר נמצא שם, וגם וייצמן נוסע שמה. כמובן, אין אני בן-חורין להיפטר מזאת. בין כך ובין כך הרי נפסקה עבודתי כליל זה כמה ימים. הועדה של המועצה המחוקקת (Legislative Council) כבר נתבטלה כמובן לחלוטין. אסע איפוא, כפי הנראה, ביום שני לז’ינבה, ואיחור הנסיעה הוא משום שאור ליום שלי עלי לנאום כאן באסיפת-ההפגנה שבאלברט-הול²⁹. לא שיערתי מעולם כי נאומי הראשון באלברט-הול יחול בשעה טראגית כזאת – – –

[לבתו שלומית]

סירקוזה, 1.11.1930

נוצה’לה יקירתי,

האניה שלי הביאה אותי לשעות אחדות לעיר הזאת, הידועה מימי קדם. כאן חי איש-המדע היווני הידוע ארכימדס ששרף את אניות הרומאים על-ידי קרני השמש שכיוון עליהן בראי גדול. ועוד סיפורים עליו בודאי תספר לך אמא, כשתשאלי אותה. שלומי טוב, הנסיעה עברה בסדר. מחר בבוקר נגיע לניאפול, ומשם נעבור לרכבת. תכתבי לי ללונדון ודרשי בשלום אמא ולופט.

נשיקות מאבא.

לונדון, 24 בנובמבר, 1930

אמא יקרה שלי,

מקווה אני כי את הטלגרמה³⁰ שלי קיבלת לפני קבלך את המכתב הזה, ומתוכה כבר ראית מה יוצאות מן הלב הן ברכותי ליום-ההולדת הששים שלך, ומה רבה תקותי כי כוח-החיים הנפלא שלך, ובעצם – גם שמחת-החיים שלך, יהיו מנת-חלקך במידה בלתי-פוחתת עוד זמן רב מאוד מאוד. ועתה הנה נסיבה היתה פרי התנאים החיצוניים, שלא יכולתי לברכך ביום זה פה אל פה, וביחד עם כל בני משפחתנו, ולא נשארה לי איפוא ברירה אחרת מאשר לעשות זאת בצורה שאינה חביבה עלי ביותר – בכתב. אם אדם עשוי בכלל לחשוב בנעוריו, כיצד ובאיזו צורה רוצה היה לראות את יום-ההולדת הששים שלו, אזי ייתכן שלא הכל הוא כיום כמו ששאלת אולי לעצמך. אבל, מאידך גיסא, הרי ישם גם כל כך הרבה מן החיובי, שאני מקווה כי לא תרצי להיות בלתי-צודקת. ילדיך כולם מסביבך, – גם אם הולכים הם בדרכיהם הם. כמה הורים הם בעולם בימינו שזוכים אפילו לזאת בלבד? נכדים – ומספרם גדל והולך – משחקים בביתך, ואפילו אם יש פעמים והם מקימים שאון קצת יותר מדי. ארץ-ישראל, עם כל הערך שישי לה בשבילנו גם במובן המסורת וגם במובן התקוות שלא גמלו עדיין, נעשתה לך למולדת שניה. בשביל כמה דורות נשארה תקוה זו מעל וכמה יהודים מסכימים היו ברצון רב להתחלף אתנו אפילו כיום הזה? שמצבנו החמרי, מצב כולנו, אינו כמו שצריך להיות – כלום יכול דבר זה להכריע את הכף כנגד כל היפה והטוב שהחיים נתנו לנו? גם טבעך בקרבך יחוש בודאי בכל כוחו את הערכין החיוביים הללו, ביום הולדתך. האם לא התפעלתי ממך תמיד בגלל חיוב-החיים הגדול שלך, יציבותך ומרצך, וכלום לא השתדלתי ללכת בדרכך זו?

ישיבתי בלונדון תהיה ממושכת קצת יותר משעלתה במחשבה תחילה, עקב המצב הפוליטי, כפי שסיפרה לך בודאי סימה. אבל כסבור אני כי הזמן שעלי לעשות כאן עוד – הוא פחות מן הזמן שכבר עשיתי כאן. במשא-ומתן עם הממשלה באה כעת הפסקה מסוימת – – – איך שיהיה, או שעוד מעט ויבוא צעד חדש, ואז יתקדם המשא-ומתן ויגיע במהירות לקצו, ואזי אשוב הביתה מיד אחרי גמר הענין. או שהמשא-ומתן יימשך עד לאין קצה, ואז אין גם טעם כי אנוכי אישאר כאן עוד זמן רב. את הכנת החומר למשא-ומתן – עבודה שבה יכולתי אולי להיות להועיל – כבר גמרנו בין כך ובין כך – – –

הקונגרס יתאסף, כידוע לך בודאי, בפברואר. את מקום-הקונגרס קבעה האכסקוטיבה גם הפעם בקארלסבאד. נראה הדבר כי הציונות נגועה קשה מאוד במחלת המרה³¹, אם גם באמצע החורף אין היא יכולה להתקיים בלי קארלסבאד. אולי רוצה היא גם להתחמם מעט במי המעיין. מצבי-רוחי נאלח כל-כך, שאין אני מאמין כמעט כי אסע הפעם בכלל לקונגרס – – –

לונדון, 29.11.30

[אל סימה ארלוזורוב]

– – – בינתים קראת אולי את מכתבי אל אמא… מתוך המכתב הזה נודע לך בקיצור על-אודות הרצאתי לפני קבוצת צירי-הפרלמנט של מפלגת-הפועלים, מפועלי-ההובלה. ההרצאה בא איפוא בזמנה, לפי התכנית שנקבעה מראש. נוכחו כחמישה-עשר מחברי הפרלמנט הללו. נדמה לי כי דברי קלעו יפה ולא החטיאו את המטרה; על כל פנים, משך ארבעים רגע הקשיבו היטב. אחר באו שאלות, בחלקן משונות להצחיק, ומעידות על בורותם הגמורה של השואלים בענין המדובר [למשל: הישנים בארץ גם “absentee Iandlords” (בעלי אחוזות שאינם יושבים על אדמתם, אפנדים) מבין הערבים, או שהמדובר הוא רק בבעלי-הון יהודים…] – ובחלקן פה יקוש (כגון: האם היינו רוצים לקבל את הרברט סמואל חזרה כנציב עליון).

היושב-ראש היה בן טילט. אפשר את זוכרת אותו עוד מן הקונגרס הפריסאי הלכנו יחד עמו (ועם ג’ורג' היקס) כברת-דרך לורסייל, אולם השנים סרו, כפעם בפעם, לכל בית-מרזח שנקרה להם בדרך, עד שלבסוף לא יכולנו עוד לחכות להם. הזוכרת את? – – – גם הפעם נדף מבן טליט ריח-ויסקי שאינו מוטל בספק, אך דבריו היו ברורים והגונים והוא בחור הגון מאוד. לאחר גמר האסיפה אמר אמרה נאה מאוד על פאספילד. “פאספילד” – אמר בהחליקו על סנטרו כדי לציין את זקן-התיש של סידני וב, – חשוך-בנים הוא. מה אפשר לקוות מאיש שמעולם לא הוליד ילד, איזה מיניסטר הוא זה?

עמדתנו בבחירות-המשנה שבויינטצ’פל עוררה התרגשות גדולה בין יהודי לונדון³² (וכמדומני, גם בארץ-ישראל). הלמאי – הייתכן לתמוך כעת במועמד של הלייבור-פארטי? חושב אני את ההתרגשות הזאת למחוסרת-יסוד ולמזיקה.

הרי סוף-סוף אין אנו יכולים להעמיד את כל הפוליטיקה שלנו על ענין רגעי אחד. מפלגת-העבודה עדיין לא כלתה את מעשיה כל-עיקר. עוד זמן רב תהיה האלטרנטיבה של הממשלה באנגליה, ולא אחת עוד נהיה זקוקים למגע אתה. לעומת זאת התנגדתי מלכתחילה כי אנחנו – בתורת אורחים באנגליה – נתערב במלחמת-הבחירות. את זאת צריכים היו לעשות “פועלי ציון” האנגלים. ואולם אנחנו חייבים להיות נייטרליים בהחלט. כאשר הכניסו את שמי (ביחד עם שמותיהם של שפרינצק וקפלנסקי) לתוך רשימת-הנואמים של אסיפת בוחרים, הודעתי מראש כי אנוכי, כיוון שאיני לא בוחר ולא משלם-מסים, איני רוצה לנאום. לסוף נהפכה האסיפה, כידוע, לסקאנדאל גדול. גם קפלנסקי ושפירנצק לא באו. ברם, מקימי-השאון לא נתנו לדבר גם לסניל³³, אף על פי שכוונתו בודאי אך טובה היתה. האין זה מעשה-שחיתות? – – –

באזל, 4 ביולי

אתמול אחרי-הצהרים דיברתי בכל-זאת משך שעה ועשרים רגע בויכוח הכללי. וסבורני כי לא אגזים אם אומר שזאת היתה הצלחה אישית. לא רק באמצע הופסק נאומי על-ידי מחיאות-כפיים סוערות, אלא הבאתי את הקונגרס, בסוף הנאום, לידי קדחת אמיתית של תשואות-חן – – – החברים יצאו ממש מכליהם. כאשר חזרתי את הפרקציה³⁴, קמו הכל כאיש אחד – מעשה בלתי-רגיל אצלנו כלל וכלל. ביאליק ושמריהו לוין התנפלו עלי ונשקו לי על הבימה הפתוחה. מחזה נורא. גם דעת העתונות עלי תהיה, כנראה, טובה. ה“באלזר נאציונאל-צייטונג” כתב: ד“ר ארלוזורוב מתפתח והולך יותר ויותר ממנהיג של מפלגת העבודה לפוליטיקאי שבקנה-מידה גדול” (זהו ניסוח מפתיע, אבל משמח בכל-זאת). אחד הכתבים, שהיה משך שנים רובת כתב ברייכסטאג הגרמני, אמי לי כי שם כמעט לא שמע עדיין נאום אשר כזה. אנוכי כותב לך את כל הדברים האלה לא כדי להתפאר (באמת לא!), אלא כדי למסור לך את הרשמים, ביחוד מאחר שכל-כך משתוקק הייתי כי תהיי כאן אתי. דעתי אני על אודות נאומי הריהי בכלל אחרת לגמרי. אין אני מרוצה ממנו מכל-וכל. האמיני לי, כי לפעמים בכפר-סבא או בנס-ציונה כבר נתתי ניתוחים טובים ורציניים מזה. הקונגרס והוויכוח הכלל הריהם, בכלל, מכשיר מסופק מאוד למטרת דברי עיון וחקירה מדיניים ממצים את הענין. משום כך חלוקת האור והצל, לפי דעתי, לא עלתה בידי נכונה בנאומי זה – – –

באזל, 16 ביולי, 1931

– – – השבוע האחרון של הקונגרס ושל ישיבת הסוכנות היה עשיר כל-כך בהתפתחות מאורעות דרמתיים ובמתיחות עצבנית, ואני עצמי נסתבכתי, יותר נכון – נמשכתי, הפעם עמוק כל-כך לתוך רשת הענינים הללו, שבמשך ששה ימים לא היה סיפק בידי לרשום אפילו דבר וחצי-דבר.

איני יודע מה, ובכמה פרטים, הודיעה העתונות – ואם את יכולת לעקוב אחרי כל מה שהודיעה, לפרטיו – על-אודות ליל-הזועה של ההצבעה נגד וייצמן, של מלחמתנו בהצבעה זו והנוסח הסופי, של קריעת-הדגל על-ידי רביזיוניסט צעיר אחד – רגע נורא באמת – עד יציאת הרביזיוניסטים³⁵ והתחלת הרכבת האכסקורטיבה – – –

ברם, נקודת-הגובה הדרמתית של הקונגרס היתה, לפי דעתי, לא אותו לילה, אלא ישיבת-הנעילה של הקונגרס אתמול. לפני שנתכנסה ישיבה זו הביע וייצמן – לאחר שהכל כבר היה ברור ומוחלט – את בקשתו, כי נכנס את הפרקציה של הפועלים ונתן לו את האפשרות להיפרד מאתנו. ישיבת-הפרקציה היתה, כמובן, מלאה המון-אדם – שעה מזעזעת. ולא כל-כך המלים אשר נאמרו הן שעשו רושם, אלא התפרצות-הרגש הגדולה והבלתי אמצעית היא שנתנה לשעה זו את כוחה המיוחד והמשפיע. אנוכי הייתי היושב-ראש, ואחרי דברי-התודה שבהם פנה אלינו וייצמן “על המלחמה ההירואית בעד הציונות האמיתית והטהורה”, נפלנו פתאום, מתוך גש אמיתי ובלתי-אמצעי, אנוכי ווייצמן, איש על צוארי רעהו לעיני כל הקהל. רבים מן הנוכחים בכו. אבל עוד גדולה מזו אירעה: עוד לפני שגמרנו, קיבלנו ידיעה כי כל הקונגרס מחכה לפרקציית-הפועלים – לישיבת-הנעילה, לבחירת האכסקוטיבה החדשה. קמנו איפוא ונלך, שפעת אנשים, כמאה ומעלה, ווייצמן אתנו. בדרך לחשבתי לוייצמן כי יבוא אתנו יחד לאולם-הקונגרס וישב בין צירינו. הוא הסכים. האגף השמאלי של האולם היה ריק – ופתאום נפתחה הדלת ווייצמן הופיע עמי ועם כל צירי-הפועלים שמאחרינו וישב על הספסל הראשון של השמאל יחד עמי ועם ברל לוקר. תשואות-ששון רועשות פרצו משמאל, על גבי הבימה, על גבי הדוכנים. הוא קם, חיור, חיור מאוד, אך זקוף-קומה, כל זרת בו – המנהיג, בה"א הידיעה, בלתי-מנוצח מבחינה מוסרית, להיפך – המנצח. שאלתי אחרי-כן קבוצה אחת של נוער ציוני, צופים מוינה, אם לא היה זה הרגע הנעלה ביורת של הקונגרס – ואחד הנערים הביט בי בעינים פקוחות לרווחה וענה: “של הקונגרס? לא – של כל חיי”.

ואז בחרו את האכסקוטיבה החדשה. בכל האולם לא הניע איש ידו, כאשר קראו את השמות החדשים. האכסקוטיבה החדשה, המורכבת כולה מאנשים חדשים וצעירים לימים בערך, צריכה עוד לרכוש את האשראי לעצמה.

אפשר אולי לראות סתירה בין כל מהלכו של הקונגרס, הטון של הנאומים, החלטת אי-אמון בוייצמן, ובין האכסקוטיבה הזאת, שמכילה בקרב רוב וייצמני (לוקר, ברודצקי ואנוכי) ושמסרה הצהרת-פרוגרמה שאנוכי בעצמי כתבתיה. אבל סתירה זו היא יותר למראית-עין, או – נכון יותר – היא הסתירה בין האינסטינקטים של הקונגרס ובין תבונתו. באינסטינקטים של הקונגרס היתה ידו של מין רגש-נקמה על העליונה – רגש-נקמה שנבע ממקורות שונים, אבל היה, כמובן, בכל-אופן משהו נאלח. מתוך רגש-נקמה זה נבעה המהפכה השפלה, המתועבת, נגד וייצמן, שהציגה אותו צעד אבסורדי שבאינטרביו-יט“א³⁶ לעומת שלוש-עשרה שנים של עבודה ללא-ליאות ומלאה הקרבה-עצמית, ועתים גם מזהירה בתוצאותיה. מתוך רגש-נקמה נגד הפועלים נבע קשר ההתנגדות לפועלים בבחירת יושב-ראש הועדות ובהצבעה בשאלות חשובות בפלינום של הקונגרס. וברגע האחרון, לפני נעילת הקונגרס, לאחר שהועדה המתמדת עבדה במשך כל הלילה, כדי להגיע לכלל גמר בטרם יאור היום הבא, נעכב הקונגרס שנית ליום ושלושת-רבעים, משום שהרדיקלים³⁷, המזרחי והאמריקנים לא חפצו להסכים בשום אופן כי אנוכי – וייצמניסט קיצוני בפוליטיקה – אעמוד בראש המחלקה המדינית בלונדון. גם זה, כמובן, מתוך אינסטינקט של נקמה. השאלה נפתרה רק לאחר שברודצקי, שתחילה סירב בכלל להיכנס לאכסקוטיבה שוייצמן אינו בתוכה, ניאות בהשפעתו של וייצמן. אלה מעשי האינסטינקטים. אבל תבונתו של הקונגרס, ואפילו של קבוצת-המרכז הימנית ושל המזרחי בכלל, הכירה רור למן הרגע הראשון, בעצם, כי אם אי-אפשר להוציא אל הפועל קואליציה גדולה של מפלגות, אזי המוצא היחיד יכול להיות רק אכסקוטיבה בלי הרביזיוניסטים, ובשום אופן לא עם הרביזיוניסטית, להיפרד מעל המזרחי ומעל הרביזיונסטים, לקבל השפעה חזקה על האכסקוטבה למטרת מלחמה ברביזיוניזם ובעד המשכת הקו הקונסטרוקטיבי שלנו בהתישבות ובמדיניות. מצד שני היתה מטרתנו, למנוע שהסתלקותו של וייצמן תתרחב עד כדי כשלון כל השיטה ה”וייצמנית" ותדחף את התנועה אל מדחפת הרביזיוניזם. כסבור אני כי את המטרה הזו השגנו, במידה שהדבר אפשרי היה בקונגרס זה.

המצב שבו נמצאת הכאסקוטיבה החדשה הוא, כמובן, עגום ללא-מוצא – – – חסר לנו כסף, חסר לנו וייצמן, חסר לנו פופולריות, חסרה לנו עזרה. נשקפת לנו סכנה של פשיטת-רגל. בתוך התנועה פנימה – סערה של שנאה עיורת. הרביזיוניסטים לא יירתעו אחור מפני כל אמצעי. תקותם היא כי במשך חדשים אחדים יוכלו להפיל את ההנהגה החדשה. אכן מעמידים אנו על הקלף הרבה מאוד במשחק זה – בעד התנועה ובעד עצמנו – – –

וינה, 29 ביולי, 1931

– – – השתתפותי אני בקונגרס של האינטרנציונל³⁸ לא היתה עד עתה מפוארת ביותר בין כך ובין כך. כל הקונגרס עושה רושם של מכשיר יותר מדי כבד ובלתי-מוכשר ביותר לעבודה. למעלה משמונה מאות צירים משלושים ושתים ארצות ועמים, כל משלחת ודאגותיה הקשות שלה ושאלותיה המסובכות כמעט ללא-פתרון, והאינטרנציונל עצמו – ללא כוח מוציא אל הפועל, מוכשר ותקיף, כדי לתת דחיפה לפרוגרמה משלו. אנוכי הייתי שייך לועדה בעניני משבר המשק העולמי, ובועדה זו גם נאמתי על אודות השפעת המשבר החקלאי וירידת המחירים בשוק החמרים הגלמיים – על המשק החקלאי של הילודים בארצות-המזרח. אינני חושב כי נאומי – שארך עשרה רגעים – עשה רושם על מישהו – – –

פראג 21 במאי 1933

– – – הסנסציה האחרונה-האחרונה נתונה כאן לפניך בצורת כרטיס-דואר של צילום, שאנוכי מצרף בזה – הפעם בלי כל חששות. ד"ר יוסף גיבלס, מיניסטר התעמולה של הרייך הגרמני ואיש-סודו הקרוב ביותר, מין אינטליגנט יהודי במהדורה אנטישמית, לא יכול לשאת לו אשה אחרת זולתי את ידידתי הישנה מגדה פרידלנדר, שהיתה אחרי-כן למריה-מגדלינה קואנדט. ליזה תוכל לספר לך, אם יהיה לך חשק לשמוע על הענין, את כל תולדות חייה, ההרפתקניים במקצת, של חברתה לספסל בית-הספר. היום היא אקסצלנץ, דרה באותו ארמון שבו מסתופפת מחלקת-העתונות של ממשלת הרייך, ושהיא ריפדה וריהטה אותו, כדברי העתונים, בצורה מודרנית בהחלט, רבת-אויר ובהירת-גוונים. היא נאצית נלהבת עד לטירוף-הדעת. בין שאר מעשיה קנתה לה פרסום בתולדות המפלגה בזה שבעת הפעולות נגד הצגת הסרט של רימארק “במערב אין כל חדש”, זה לא כבר, הביאה עמה לתיאטרון להקת עכברים לבנים שהשליכה לתוך הקהל כדי לעורר בהלה. כה קטן הוא איפוא העולם וכה משונה.

עכשיו איני רוצה עדיין לסכם את רשמי ומסקנותי מברלין, אולם אנסה לעשות זאת בהיותי בלונדון, לאחר שאגמור עוד ענינים אחדים. אגב, נתתי אתמול אינטרביו ליט"א עם תכנית קונסטרוקטיבית, שאולי יגיע לארץ-ישראל עוד בטרם יגיע שמה “הסיכום” שלי. היום רוצה אני להזכיר רק פרט אישי אחד: במשך כל הזמן צרו עלי המון מכרים, קרובים וידידים, הרוצים כי יסייעו בידם לעלות לארץ-ישראל, באופן שיומי נקרע ממש לגזרי-גזרים של עשרה-עשרה רגעים. אף-על-פי שהשמות אינם יכולים להכיר לך הרבה, עלו לי מתוכם כל הדמויות המעומעמות מימי הילדות והשחרות – – – ברם, על כל זה מוטב לספר פה אל פה.

[אל בתו שולמית]

וארשה, 27 במאי 1933

נוצה’לה יקירתי,

את רצית שאכתוב לך גלויות קצרות כאלה. ממך עוד לא קיבלתי כלום. בודאי את כתבת ללונדון ואני עוד לא הגעתי שמה ולא הספקתי לראות שום מכתבים מארץ-ישראל. אני כעת בוארשה – לשני ימים בערך – מפה אני נוסע עוד הפעם לברלין וללונדון לימים ספורים, ואז אני שם את פני לשוב הביתה. אני כבר הייתי רוצה לראות אותך ואני מקווה שאת בריאה וחזקה.

שלך אבא

לה' אוליק [שאול] ולג' נאוה ארלוזורוב

וארשה, 27 במאי 1933

ילדים יקרים,

הנה אני כותב לכם שוב מעיר אחרת, בירת פולין, אשר אני מבקר אותה לימים מספר. כאן קר למדי, ואני מקנא בכם כי אתם בודאי כבר מתרחצים בים. נאוה אולי כבר שחורה ככושיה קטנה, ועד כמה אוליק חדל לזרוק חול בעיני כל בני-האדם אני אינני בטוח. אולי גם כדאי שתדרשו בשמי בשלום שאול הגדול, דני ויונתן, ותקבלו אתם דרישת שלום ונשיקות משלכם.

אבא

ולוצלאוק, 28 במאי 1933

[אל סימה ארלוזורוב]

– – – אם משתוממת את על שאנוכי שולח לך לפתע-פתאום “חשבון מפורט”³⁹, אז דעי לך כי בנסעי מוארשה לברלין נתעיתי הנה לחצי-יום על-מנת לנאום באסיפת-בחירות, וכי זהו הנייר היחיד שבית-המלון הראשי שבעיר יכול היה להמציא לי. מכל מקום לוצלאווק היא עיר שיש בה רבבה של יהודים ולמעלה מזה, והיא מבצר של הציונות, ודווקא של הזרמים המתקדמים שבציונות, והתנועה לארץ-ישראל היא כאן – כמו בכל ארץ פולין – רבה ועצומה. לבית-הנתיבות באו לקבל את פני כל תלמידי הגימנסיון העברי, – מאות אחדות – ומשלחת גדולה של כל ההסתדרויות, ודמה כי בשביל הנוער הרי זה יום-גדול באמת, כשהם יכולים להרגיש כי אחד מהם, חבר, הגיע ל“גדולות” בעולם הגדול, נוסע מברלין ללונדון ומביא, על-ידי ה“פוליטיקה” שלו, גאולה לעם-ישראל. בין הזיה זו ובין המציאות מעטות מאוד הן, כידוע לי, נקודות המגע. נושא הערצתם הוא כולו דמיוני. אבל גם מבחינה זו יש לו ערך סמלי בשביל התנועה ובאופן כזה הריהו מביא לה תועלת. אלא שמאידך גיסא, מאוד בלתי-נעים הוא לא להבין זאת, ויש בדבר משהו משפיל, ממש כמו בשעה שאדם מקבל אות-הצטיינות מיוחד בעד מעשה שלא עשה. אף-על-פי-שניצול ללא מצרים של כל הערכים הסמליים המקופלים ב“מנהיגות” היה אחד האמצעים העיקריים שבו השתמשו הנאצים, הבולשיביקים, הפאשיסטים – כלומר, כל התנועות ההמוניות המצליחות של זמננו – אין אני יכול להתגבר על הרגשה זו של משהו בלתי-נעים, ובעצם – של אי-כבוד, ונראה הדבר בכל אופן, כי לא אצליח הרבה, בהנהגה של תנועות המוניות. את האמונה הנאיבית של האדם הסבור, מתוך סוגסטיה עצמית, כי הוא יחיד ואין שני ופעולתו יחידה ואין שניה לה לנחיצות ולכוח – אין אני יכול לטעת בלבי, ואני חוזר ומתפלא תמיד בראותי, כי אמונה זו מצאה לה פה או שם מאליה דרך לסוגסטיה על אחרים.

לא עשיתי איפוא אלא ימים מועטים בצ’כוסלובקיה, נאמתי מדי ערב בערבו, ולפני האסיפות שכבתי שעות תמימות כמו בהזיה של קדחת, מרוב התרגשות. לאסיפותי בא קהל גדול למדי – בפראג, בברין, בפרשבורג, בכל מקום ומקום למעלה מאלף איש, ונדמה לי כי הן הצליחו במידה מסוימת. הואיל ובנתיים קיבלתי מאת לוקר טלגרמה כי וייצמן נעדר בימים האלה מלונדון (לרגל הרצאה שהוא מרצה בפאריס), הנציב העליון כבר חוזר לארץ-ישראל וקונליף-ליסטר עסוק – החלטתי איפוא לנסוע לימים אחדים (2 וחצי) לפולין. אמש הרציתי בוארשה, באולם התיאטרון “ספלנדיד”, לפני קהל של למעלה מאלפיים איש, הרצאה פוליטית באידיש. האולם היה כולו מתוח-הקשבה, והחברים אמרו כי הרושם היה גדול, חוץ מזה היתה לי כמובן קבלת-פנים חגיגית של הועדים המרכזיים המאוחדים, אסיפת עתונאים, מסיבת-כבוד מטעם המפלגה, תהלוכת-לפידים של “הפועל”⁴⁰ וישיבות אין-ספור וכל מיני צלצלי-תרועה – הכל מכונס וגדוש בתוך שעות מספר.

עקב השינויים הפתאומיים הבאים זה אחר זה בתכניות-הנסיעה אשר לי, לא נסעתי ללונדון כל-עיקר ולא יכולתי איפוא לדאוג לכך כי יישלח לי הדואר משם. באופן כזה נשארתי ללא ידיעה ממך כמה שבועות (מניח אני כי כתבת ללונדון), ועקב זה אנוכי נעשה עוד יותר עצבני וחסר-מנוחה משהייתי כבר, כנראה, גם בלאו הכי. כבר אין אני רגיל כלל, שלא לדעת תמיד בדיוק על אודות שלומך ושלום הילדים, וזה גורם לי דאגה רבה ומצב-רוח רע.

דבר אחד אנוכי יודע: רוצה אני בפירוש כי נסע שנינו יחד אל הקונגרס. בט"ו ביוני, בערך, אהיה בבית. באחד באוגוסט, בערך, אצטרך לנסוע שנית. מן ההכרח הוא שתימצא האפשרות כי לא אצטרך לנסוע שוב לבדי וכי לא ניפרד שנית, כעבור זמן כל-כך קצר, למשל כמה שבועות.

עכשיו עלי ללכת אל הרצאתי. הפעם מצאתי עוז בנפשי להשתמש בשעה שלפני נאומי – השעה היחידה שבה משאירים אותי לנפשי – בשביל לכתוב את מכתבי זה, תחת להתהלך בחדר אנה ואנה. אלוהים יודע מה יהיה בסופה של ההרצאה – – –

אל נא תשכחי לפרוש בשמי בשלום אמא – – – –

[אל בתו נאוה]

קראקוי, 6 ביוני, 1933

נאוינקה יקירתי,

בדרך הביתה עוד סרתי לעיר קראקוי שהיא עיר יפה ועתיקה בפולין, כשתגדלי אקח גם אותך פעם ונסע יחד לכל המקומות האלה ונסתכל בהם. זהו ארמון עתיק על התמונה – והוא יפה מאוד. אולם יפה עוד יותר להיות בארץ-ישראל.

דרישת שלום לך, לשאול ולדני ונשיקות.

מאמא

[אל בנו שאול]

קראקוי, 6 ביוני, 1933

אוליק יקירי,

אני רוצה לכתוב גם לך לחוד. תביט על התמונה ועל הסוס הגדול. אבא ראה את הסוס הזה. והוא חשב: לו אוליק היה פה, היה תיכף רוצה לטפס עד לזנב. אבא עוד מעט ישוב ויראה כמה אוליק גדל ויביא לאוליק גם שוקולודה, הרבה הרבה.

[אל בתו שלומית]

קראקוי, 6 ביוני, 1933

נוצה’לה שלי –

כשתשאלי את לופט הוא יספר לך כמה יפה העיר העתיקה הזאת שאליה סרתי עוד ליום יומים בדרכי חזרה הביתה. כן, אני כבר בדרך לארץ-ישראל וב-15 לחודש זה אני חושב להגיע לתל-אביב. מה להביא לך, מחוץ לבולים, הייתי רוצה לדעת. נחיה ונראה.

דרישת-שלום לך ולאמא

מאבא.

[אל הנציב העליון סיר ארטור ווקופ]

25 במאי, 1932

סיר ארתור היקר⁴¹

איני יודע אם ענינך בשאלות שעוררת בהערותיך על ה“אוטואמנציפציה” גדול כדי כך שאוכל להרשות לעצמי להעיר כמה הערות נוספות בלי לחשוש שאטרידך יותר מדי. מאמין אתה כי “אף במקום שמצוי כיום רגש-השנאה ליהודים, הוא חלש יותר מכפי שהיה לפני חמישים שנה, על כל פנים בין בעלי-השכלה”. חייב אני לומר, כי אמונתך זו נראית בעיני כמבוססת על מה שאפשר לקרוא: טעות-ראיה. שרשה האחד של טעות זו היא האמונה המקובלת בהתקדמות האנושית, אמונה מוצדקת לגבי הציויליזציה החיצונית, הארגון החברתי, התחיקה, רמת-החיים וההתפתחות הטכנית, אבל אינה מוצדקת כלל וכלל לגבי הכוחות והרגשות העמוקים יותר שהם הם שמכוונים את חיי האדם. כשפינסקר אומר שהשנאה ליהודים הוא דר שבטבע ואינה ניתנת לעקירה – אין זה משום שיצר לב האדם רע הוא, אלא משום שהיהודי הוא יסוד זר בתכלית הזרות לרגשות העם שבקרבו הוא יושב. אין ללמוד גזירה שוה מהרגשות האנגלים, כפי שידוע לך היטב. על-ידי חוק הגירת-הזרים משנת 1897 הפסיקה בריטניה הגדולה את זרימת היהודים ממזרח-אירופה ממש על סף האחוז שלמעלה ממנו לא אירע עדיין בשום ארץ שריכוז יהודים ככלל לא יגרור התלקחות של רגש אנטי-יהודי. נוסף על כך כדאי לקרוא את הספר “Loyalties” לגלסוורתי. אפשר שכל מה שאמרתי יש בו משום נעימה אנטישמית, אולם אנו, הציונים, נאשמנו תמיד שהננו אנטישמיים, ואפשר שיש יסוד-מה להאשמה זו – אם מתכוונים לומר בכך כי אנו מערערים על תנאי חייו של עם ישראל בהווה ושוללים את הדמות היהודית שעיצב גורלנו בגולה.

לאמיתו של דבר, העצומה היא התנועה האנטישמית בימינו ואין להשוות את היקף ארגונה לזה שלפני חמישים שנה. לפני יובל שנים עדיין היו מהלכים – הן בין יהודים והן בין לא-יהודים – לאשליות הקוסמופוליטיות מתקופת המהפכה הצרפתית; היהודים עסקו במרץ בטשטוש זהותם; הלא-יהודים וביחוד מחגי המשכילים – כגון בני דורו של מקוליי וברייט – השתדלו בכל יכלתם לכלול את התבוללות היהודים בשאיפות הליברליזם. בימינו זכתה האנטישמיות לתורה מדעית ולספרות ענפה ומסועפת, ודוגלות בה מפלגות פוליטיות עצומות, המונות מיליוני מצביעים – לא רק בפולין וברומניה אלא גם בארצות כגרמניה ואוסטריה. בכל הארצות הללו משמשות דוקא האוניברסיטאות חממות לגידול תנועות אנטי-יהודיות לוחמות, הכוללות גם פרופסורים וגם סטודנטים. הוסף על כך את העובדה הבולטת, שאנו רואים בימינו בארצות-הברית (לפני חמישים שנה סמל החירות והאחוה בין הגזעים) את תחיית האנטישמיות האירופית, המופיעה אמנם בנוסח אמריקני טיפוסי: חרם חברתי על היהודים, קשיים לפועלים ולפקידים יהודים במציאת עבודה ו“נומרוס קלאוזוס”, מכוסה על יעיל בכל זאת, באוניברסיטאות העיקריות, ועוד ועוד – הוסף את כל אלה וחוששני שתהיה לך אך סיבה מועטה לאופטימיזם.

אני מודה בהחלט כי מצד שני מצויה כיום מידה מרובה של כבוד עצמי והכרת כוח עצמי, ביחוד בין יהודי-ארץ ישראל. במידה מסוימת אפשר לומר זאת על העם היהודי בכל מקום ומקום.

אולם דבר זה הוא תוצאת התהליך של אוטואמנציפציה לאומית, הנמשך זה למעלה מיובל שנים. תוצאה נוספת של תהליך זה – גילוי-לב ואי-התעלמות בליבון הבעיה היהודית, שאני רואה בהם את ההתקדמות היחידה שנודעת לה חשיבות אמיתית ביחסים שבין היהודי לבין העולם הלא-יהודי. מובן, שהתופעות החשובות ביותר בהתפתחות זו הן שיבת היהודי אל העבודה ואל הקרקע והתחיה הגופנית, כגון זו המתבטאת בתנועת-הספורט הלאומית. אכן, כברת דרך ארוכה עברנו מן הגיטו עד ישובי עמק-יזרעאל ועמק-הירדן ועד ה“מכביה”.

איני מפקפק בצדקת דבריך כשאמרת שבמחצית המאה הזאת צעדנו בהצלחה את הצעד הראשון לקראת עתידו הלאומי של העם העברי. כולנו יודעים שעבודתנו צריכה להתרחב באופן טבעי, וכי לא נוכל להשיג את חירותנו על-ידי נסים או אחיזת-עינים. אולם מצד שני לא נוכל להתעלם מן העובדה שהעולם הסובב אותנו אינו קופא על שמריו ואינו מחכה לנו. מפעלנו אינו מתבצע בחלל ריק אלא בנקודה מסוימת של שטח וזמן, של היסטוריה וגיאוגרפיה, ואין הוא יכול שלא לכלול את גורם הזמן בחישוביו. העולם נמצא בתנועה; עמדות כלכליות של יהודים, שעליהן מבוססים מאמצינו בארץ-ישראל, נהרסות (בברית-המועצות) או מתפרררות (בארצות-הברית). ארצות המזרח התיכון נתונות במצב של תסיסה. בני הדור הצעיר של ערביי ארץ-ישראל גדלים ומתחנכים באוירה של שנאה לכל דבר יהודי. מכאן שיש סייג היסטורי להגשמת הציונות. אין אנו יכולים להשכיח מלבנו תחושת הסייג הזה, וזהו שגורם לעתים לתגובתנו כשאנו מגלים שקצב התקדמותנו אינו מספיק או שהושמו אבני-נגף על דרכנו.

30 ביוני 1932

ד"ר וייצמן היקר,

בלי לחכות לתשובה על מכתבי הארוך מלפני כמה ימים אני יושב היום שוב לכתוב לך. חוששני שזו תהיה יצירה ספרותית משונה במקצת, ואני מקווה שלא תרגז עלי שאני בא לגזול מזמנך לקריאת מכתב שאפשר לכנותו מתוך ביטול בשם חיבור מופשט על המדיניות הציונית, אלא שהדבר אינו נותן לי מנוחה, והמסקנות שאליהן אני נדחף הן כאלה, שאני רואה צורך להכשיר את הקרקע לדיון בעל-פה; מקווה אני, שדיון כזה יוכל להתקיים, אם אבוא ללונדון.

במכתבי האחרון עמדתי על השיטה הפוליטית, שאנו נוקטים אותה עתה. ציינתי, כי אמנם, אין לנו לפי שעה כל קו אלטרנטיבי, אבל אין שיטתנו כיום יכולה להיחשב אלא כאמצעי פאליאטיבי, וכי קשה יהיה ואולי גם מן הנמנע, להגשים את מטרותיה המדיניות של הציונות בדרך זו. אגדיר שיטה זו כמדיניות ציונית אבולוציונית וסינתטית, וודאי לא אצטרך להוסיף על הגדרתי זו כדי להבהיר לך את כוונת דברי.

אין ברצוני לפתוח כאן בויכוח על משמעותן של מטרות הציונות. אני מחזיק בדעתי, כי בנקודה זו אין חילוקי-דעות של ממש בין הציונים על מחנותיהם השונים.

כשלעצמי אני מוכן בכל רגע לקבל, למען שימושי הפרטי, כל נוסחה מכסימליסטית, כשם שאני מוכן להצביע ולחזור ולהצביע נגד נוסחה כזאת בקונגרס, אף אם תהיה ההצבעה שמית. אולם אף אם יימצא ציוני שיערער בעומק לבו על הגדרה זו ויחליפנה באחרת, מתונה יותר – הרי ברור שאים אין אנו רוצים לחדש את תנאי הגולה בארץ-ישראל, עלינו לשאוף ליישובם המהיר ככל האפשר של מאות אלפי יהודים בארץ, כדי להבטיח לפחות שיווי-משקל ממשי בין שתי האומות אשר בה. התישבות רחבת-מידות כזאת מחייבת מאמץ שאינו נבדל הבדל ניכר מן המאמץ הדרוש להקמת “מדינה יהודית בשני עברי-הירדן”. אין, איפוא, כל ממש בויכוח על השאיפות והמטרות.

אני מגיע למסקנה, כי בשיטות של עכשיו ובמשטר של עכשיו אין כמעט סיכוי להגיע לפתרון השאלה הזאת של עליה והתישבות גדולה. ומדוע? ההנחה המשמשת יסוד למדיניותנו היא – שמן הנחוץ ומן האפשר להגשים את מטרתנו דרגה אחר דרגה ושלב אחר שלב. ברור כי זו היתה השיטה הנכונה והיחידה בעבר; כל שיטה אחרת שאפשר לחשוב עליה כיום מושתתת על כוחו הממשי של הישוב העברי בארץ-ישראל, והרי בעצם הכוח הזה נוצר כתוצאה מן המדיניות ההדרגית שנקטנו. דבר זה שאני קורא לו כאן בשם “שלבים” אין פירושו איזו נקודה קונקרטית, שאפשר להגדירה הגדרה מדויקת, אם בדרך ההגיון או הסטאטיקה ואם על-ידי נוסחה דיפולומטית או יורידית. כוונתי לדרגה מסוימת בהתפתחות יחסי הכוחות הממשיים בין שתי האומות הנאבקות בארץ. כוחם של הצדדים יוכל להתבסס על המעמד החברתי, על העמדות הכלכליות, על הציוד הטכני והכספי או על הארגון הצבאי וכושר המלחמה של הגברים של כל אחת משתי האומות. ה“שלב” שאליו הגענו בדרך ההתפתחות האטית אפשר להגדירו בערך כך: הערבים שוב אינם חזקים למדי שיוכלו להרוס את מעמדנו, אלא שלדעתם עוד כוחם אתם לבצע הקמת מדינה ערבית בארץ-ישראל בלי להתחשב בתביעותינו המדיניות, ואילו היהודים הם חזקים למדי לשמור על עמדותיהם הקיימות, אלא שאין כוחם מספיק להם כדי להבטיח את גידולו המתמיד של הישוב על-ידי עליה והתישבות וקיום השלום והסדר בארץ בעצם התהליך הזה.

ה“שלב” הבא יושג, בשעה שיחסי הכוחות הממשיים ימנעו כל אפשרות של הקמת מדינה ערבית בארץ-ישראל, כלומר – שהיהודים יזכו לתוספת כזאת של כוח ממשי, שיהא בה כדי לחסום מימלא את הדרך בפני השתלטות ערבית, אחר כך יבוא “שלב”, שבו לא יהיה עוד לאל ידם של הערבים לעצור את גידולו המתמיד של הישוב על-ידי עליה ופעולות כלכליות קונסטרוקטיביות, והתחזקותם הבלתי-פוסקת של היהודים תניע את הערבים לבקש פתרון בדרך של משא-ומתן. אז יבוא “שלב” שמשמעותו – שיווי-משקל בין שתי האומות, שיהא מבוסס על כוח ממשי ועל פתרון מוסכם.

השיטה אבולוציונית של המדיניות הציונית במסגרת משטר המנדט הבריטי תיבחן בכך, אם עוד ייתכן להגיע בעזרתה ל“שלב” הבא. אם ייתכן הדבר – הרי מחייבם התבונה המדינית והשכל הישר להתעלם מכל הקשיים והתקלות, להתכחש להרגשת המרירות והאכזבה ולהוסיף ולצרף בהתמדה וללא רתיעה כוח לכוח, עד שיושג ה“שלב” השני; לא ייתכן – הרי כל המאמץ הזה הוא לשוא, ואז אין עוד להחזיק בשיטה האבולוציונית של המדיניות הציונית ואין עוד לבסס עליה את האמונה וכוח-העמידה של התנועה הציונית. אני נוטה למחשבה שהדבר לא ייתכן.

כדי שנוכל להגיע לשלב הקרוב ויהיו המספרים השנתיים המדויקים בשטח העליה וההתישבות אשר יהיו, מן ההכרח שממשלת ארץ-ישראל תשקיע בכך מאמץ כזה והמעצמה המנדטורית תעמיד לרשותנו אמצעים כספיים כאלה, שאין כל יסוד לצפות להם. לא זו בלבד שהממשלה תצטרך אז להימנע מלבלום את מאמצינו (כפי שיקרה לא אחת במצב הקיים), אלא שיהיה עליה לעודד עידוד פעיל ומכוון את התקדמותנו ולנצל מתוך ערנות מתמדת והתאמצות בלתי-פוסקת כל סיכוי המתגלה בתנאים האובייקטיביים של הארץ. דעתי היא, כי יהא זה יותר מדי לתבוע מאיזו ממשלה שהיא שתעמיס על עצמה תפקיד מעין זה לטובתם של מתישבים בני אומה “זרה”. זוהי אחת הסיבות שבגללן נראה לי,המשטר הקולוניזציוני", שדגלו בו הרביזיוניסטים לפני זמן-מה, כסיסמה בלתי-מציאותית כל כך. כל תקוה מעין זו בנסיבות של עכשיו אינה אלא דבר שבדמיון. האדמיניסטרציה הבריטית, אף אם תוכל להשתחרר לגמרי מסימפטיות ואנטיפטיות שבאינסטינקט – אין לצפות ממנה שתשקיף על הבעיה במשקפים שלנו. מטבע הדברים הוא שתתחשב ברגישות הערבים והמוסלמים במידה כזאת שתמנע כל מדיניות פעילה ומכוונת לטובתנו. אנשי האדמיניסטרציה כפותים לשיגרה, שהנוחות והאינסטינקט הם נר לרגליה, וקשה יהיה להם מאוד לשנות מהרגלם עד כדי להיענות לבתיעותינו. קראתי את מכתבך הארוך והנהדר שכתבת ללורד בלפור בשעת ביקורך הראשון בארץ יחד עם ועד-הצירים, וממנו נסתבר לי שהקוים האפייניים של המצב כיום נתבלטו עוד אז ולא נעלמו מעיניך.

אוסיף עוד זאת: דווקא בתקופה שבה יש לנו ענין עם נציב עליון המגלה אהדה למפעלנו ושסגולותיו מכשירות אותו להבנת מגמותיו לעתיד לבוא, בתקופה שבה נשתפרו ועוד עלולים להשתפר היחסים בינינו לבין האדמיניסטרציה – דווקא בתקופה זו מתבלטים ביתר בהירות גבולות סיכויינו במשטר הקיים. הנציב העליון ודאי יחשוב, כי הוא מגדיל לעשות אם הוא מסיר מדי פעם את המכשולים שהשיגרה האדמיניסטרטיבית שמה על דרך מאמצינו. אולם מה רב המרחק בין גישה כזו לבין מדיניות פעילה ומכוונת הדרושה לקידום מפעלנו.

מקווה אני, שקראתי בעיון מה שכתבתי לך על אופן הדיון בהפעלת סעיף אחד מאיגרת ראש הממשלה – הוא הסעיף הדן בחלקם של היהודים בעבודות הממשלה, שלפי האיגרת יש לבססו על חלקם של היהודים בהכנסות הממשלה. אל נשכח כי כל הענין הזה של אחוז העובדים היהודים בעבודות הציבוריות אינו אלא פרט אחד מתוך שורה ארוכה של פעולות שונות, שעליהן מושתת הבית הלאומי היהודי. כדי להשיג תוספת של כמה אלפי לירות להענקת הממשלה לחינוך היהודי – תוספת שהממשלה מכירה בצדקתה על יסוד החישוב הקיים (שבעצם אינו משביע רצון ואינו צודק) – עלינו לכתוב במשך שנים מכתבים על מכתבים, שהנייר שלהם יספיק לכיסוי מרביתו של שטח הארץ הניתן לעיבוד – ואין להצעיד את הענין אפילו צעד אחד קדימה. בית-החולים בעמק עומד להיסגר, מפני שאין בידי הממשלה לבוא לעזרתנו ולספק את שלושת אלפי הלירות החסרות – וזה בדבר חיוני הנוגע לכל הישובים היהודיים בצפון. אין בידי הממשלה לבוא לעזרתנו, מפני שאין למצוא בתקציב מחלקת הבריאות, העולה על מאה אלף, את שלושת אלפי הלירות; סכום זה אין למצאו, מפני שהדבר היה גורר קיצוץ בשירותים אחרים; הדבר היה גורר אחריו קיצוץ בשירותים אחרים, מפני שחבר העובדים ומשכורותיהם אסורים בנגיעה; הם אסורים בנגיעה מפני שהם מופיעים כולם בהצעת התקציב; הם מופיעים בהצעת התקציב, מפני שהם אסורים בנגיעה. כל סדק סתום, כל משרה תפוסה, הכל ערוך ומסודר, העולם כולו מחולק. באדמיניסטרציה המחוזית אין די קצינים יהודים. בכל העמק היהודי, המונה קרב לשלושים ישובים, אין אפילו קצין-מחוז יהודי אחד – בה בשעה שאחד הנאשאשיבים מושל בנצרת, אחד הספרים בבית-שאן וכו'. אבל הלא ברור שאין לתקן את המעות! את הקצינים האלה אי-אפשר לפטר, אלא אם כן יתפטרו מרצונם הם. להוסיף קצינים שוב אי-אפשר, מפני שהדין-וחשבון של או’דונל מחייב קיצוצים חמורים, שכבר גרמו לפיטורם של כמה פקידים במחוזות. הקיצוצים שנעשו בעקבות הדין-וחשבון קירבו את האפשרות שאם ייעדרו ביום-חירום הקצינים הבריטיים הגבוהים מעבודתם תימצא האדמיניסטרציה המחוזית כולה בידי הערבים. לחיל-ההגנה של עבר-הירדן לא התגייסו היהודים כדי שליש, או באחוז ניכר שהוא, מפני שהלורד פלומר הבטיח לנו כי חיל זה לא ישמש כוח צבאי ארץ-ישראלי, אלא ישרת רק בעבר-הירדן. עתה הפך חיל-הספר של עבר-הירדן למעשה לכוח ארץ-ישראלי. השתמשו בו בשעת מאורעות 1929; אנשיו חונים בבניני קבע על אדמת ארץ-ישראל בראש-פינה, בבית-שאן ובגשר, ואילו תמורה בהרכבו ברגע זה היתה מעוררת הדים פוליטיים עצומים בדעת-הקהל. והרי אי-אפשר לפטר שליש מאנשי החיל כדי לפנות מקום לטירונים יהודים. ולהוסיף חיילים יהודים במספר ניכר – שוב לא ייתכן, מפני שדבר זה היה מחייב הוצאות יתירות. על כן – המוטל עלינו הוא: לשלם חלק גדול מן המסים הדרושים לקיום החיל!

הכפל את הדוגמאות המעטות הללו ב…. נאמר ב-1500, ותהיה לנגד עיניך תמונה נאמנה מן הסבך האדמיניסטרטיבי בו אנו נתונים. האפשר להתיר את הסבך? לא. אין עצה אלא לקצצו.

ועתה התבונן נא, מבעד לסבך הזה, בשתי הבעיות היסודיות שלנו: בעיות העליה והקרקע. כל השיטה של מכסות הרשיונות הולכת והופכת לדבר שבגיחוך. אמנם, אפשר לקבל מזמן לזמן 2000–3000 רשיונות-עליה (וגם על אלה יש, כמובן, לברך), אבל אין כל יסוד להניח, שאפשר לבסס מדיניות-עליה נועזה ומרחיקת-לכת על משא-ומתן עקר ומיגע עם מחלקת-ההגירה הממשלתית. אשר לשאלת הקרקע – הרי כל המוסדות הרשמיים הם תמימי-דעים שבשביל התישבות יהודית אין אדמות-מדינה בנמצא. אולם אלה שפלשו שלא כחוק לאדמות הללו – כלום לא רכשו ברובם את זכויות הבעלות שלהם דווקא בשנות האדמיניסטרציה הבריטית? כל אחד מודה עתה בצער, שקרקעות בית-שאן בוזבזו, אבל יחד עם זה מבקשים מאתנו שנהיה נבונים ונקבל עלינו את הדין, שהרי המעוות – כיון שנעשה – נעשה, ואין לו תקנה. יתר על כן, עבר הירדן היה לפני עשר שנים חלק מארץ-ישראל. עתה, אף אם יישלחו עשרה מומחים לארץ-ישראל, על מנת שיכינו עשרה דינים-וחשבונות חדשים, – בטוחני שכולם יגיעו לאותן המסקנות. נפתחה כאן שיגרה של מחשבה שאיננה פחות יציבה מן השיגרה של עשיה או אי-עשיה. עוד נזכה למספר רב להפליא של תקנות להגנת האריסים; תקנות בענין סכסוכי-קרקע, תקנות להבטחת האחוזה המשפחתית, תקנות בעיני העברת קרקעות, תקנות בעניני העברת קרקעות, תקנות בעניני זכויות הבעלות, ומי יודע מה עוד – ובסופו של דבר נהיה מאושרים בעינינו אם נצליח להתיר את עצמנו מכל הכבלים והעיכובים החוקיים, כדי לצעוד צעד כלשהו קדימה. מדיניות-פיתוח קונסטרוקטיבית, שתנצל את כל המקורות הכספיים והאדמיניסטרטיביים שבידי הממשלה, שתשביח כל דונם של קרקע, שתפתח כל סיכוי לקידום התעשיה, שתשתמש בכל קשר מסחרי – מדיניות כגון זו היא מחוץ לגדר האפשר!

איני יודע אם הדוגמאות הללו שהבאתי אגב אורחא ובקצרה יש בהן משום חידוש כלשהו בשבילך. איני יודע אם הצלחתי לתת להן ביטוי משכנע למדי. אפשר שהן נראות לעתים לא מתואמות ולא משולבות, אבל לאמיתו של דבר כולן שלובות ואחוזות זו בזו ומשמשות עדות לשיטת-הממשל העשויה אולי לשמש מטרות שונות שימוש פחות או יותר יעיל, אבל אין בה כדי לעזור לנו להגיע, בדרך של התפתחות אטית, אל ה“שלב” השני.

על אף כל אלה אפשר, כמובן, לטעון כי באין שיטה טובה יותר אין לנו ברירה אלא להמשיך בקו הזה – להתקדם צעד צעד, להוסיף נדבך על נדבך, להתבצר יותר ויותר במעט העמדות החשובות שיש לנו ולחכות לשעת-כושר שתתגלה אולי מצד בלתי-ידוע. הייתי מוכן ללכת בדרך זו ללא כל ריטון – אילו ראיתי לפני סיכוי לכמה עשרות שנים של שלום ושל תנאים פחות או יותר יציבים בארץ-ישראל, שבה יינתן לנו להמשיך ולגדול באופן הדרגי. לדאבוננו, המצב המדיני בעולם מעורער כל כך והתסיסה במזרח התיכון גוברת והולכת בקצב כזה, עד שיש יסוד רופף מאוד להנחה אופטימית כזאת.

העובדה הראשונה שיש להתחשב בה היא – שכל המנדטים מסוג א'⁴² הולכים ומתחסלים, על כל הכרוך בכך. עד כמה שהדברים נוגעים בארץ-ישראל, הרי יוכל התהליך להימשך שלוש או חמש או שבע שנים, אלם את עצם ההתפתחות אין לעצור, נוסף על כך עדים אנו לתהליך של שינוי הגבולות המדיניים במזרח התיכון, שאף הוא טרם הגיע לקצו. אם סוריה ועיראק תתאחדנה תחת מושל אחד, הרי תהיה למדינה המאוחדת אפשרות של לחץ גדול יותר עלינו מאשר אם תישארנה המדינות בצפון נפרדות. גם השאלה אם האמיר של עבר-הירדן לא יצליח סוף-סוף אגב ניצול נסיבות מקריות, להרחיב את שלטונו דרומה ולספח לארצו חלקים מחצי-האי ערב, היא עתה רצינית יותר מאשר לפני חצי שנה. על כל אלה יש להוסיף את ההשפעה שישפיעו המאורעות הללו על כוחה שלתנועת “איסתיקלאל”⁴³, ביחוד בקרב הנוער. אל נשכח, כי בינתים השכילה התנועה הערבית בארץ-ישראל לסגל לעצמה את כל תחבולות המדיניות הציונית – החל בקונגרסים, יושבי-ראש ועניני סדר-היום וכלה בבנקים ובמגביות – והצליחה להסב במידת-מה את תשומת-לבו של העולם המוסלמי והערבי לירושלים ולארץ-ישראל. כל מדיניות שתנסה לבודד את ערבי ארץ-ישראל תיתקל עתה במכשולים גדולים יותר מאלו שמצאה על דרכה לפני עשר או אפילו לפני חמש שנים. יתר על כן: למותר להזכיר לך, כי האוכלוסיה הלא-יהודית בארץ-ישראל מתרבה בקצב מהיר. השאלה של רוב יהודי או של שיווי-משקל מספרי בארץ היתה לפני עשר שנים שאלה של חמש מאות אלף; כיום הרי זו שאלה של שמונה מאות אלף, ובעד חמש-עשרה שנה תהיה זו שאלה של מיליון ורבע. וכיון ששטחה של ארץ-ישראל (אף בגבולותיה המורחבים) קבוע הוא, על כל פנים, ילך ויגבר בקצב מהיר הלחץ על בסיסי הקיום שבארץ. אינני אומר כי אין להתגבר על לחץ זה; אפשר ואפשר להתגבר עליו, אך לכך נחוצים אמצעים מרובים וממשלה נאמנה לתפקידה.

כל הנסיבות הללו עלולות להגיע באופן פתאומי לשיאן אם יפרוץ סכסוך בינלאומי מזוין שהאימפריה הבריטית תהיה מעורבת בו. האם אפשר להטיל ספק בדבר שאנו מתקרבים למלחמת-עולם חדשה? אפשר שתעבורנה עוד חמש או עשר שנים עד שתפרוץ. ונבצר ממנו לדעת בדיוק באיזו צורה תפרוץ – אם יהיה זה ריכוז כוחות נגד רוסיה הסוביטית (בחלקו – כדי למנוע את התפשטות הבולשביזם) או שהמערכות תיערכנה באופן אחר. ביסמארק אמר פעם, כי “ההיסטוריה אינה מרשה לנו להציץ לתוך קלפיה”. אולם לקראת מה אנו הולכים – דבר זה ברור בתכלית. נקח-נא לדוגמא את המדיניות הבינלאומית של ממשלת הלייבור הבריטית, שהיתה פאציפיסטית מיסודה. ואין זה חשוב כלל אם הנדרסון יושב בראש כמה וכמה ועידות לעניני פריוק נשק, או שממשלת הלייבור מוציאה מדי שנה ללא כל תכלית מאה וחמישה-עשר מיליון לירות למטרות הזדיינות. הרי אין חברי הממשלה שפויים בדעתם! ואם שפויים הם בדעתם – הרי ודאי לך שתבוא עלינו מלחמה כשם שהחורף בא אחרי הסתיו. ביום הכרזת המלחמה תתמוטט שיטת המנדטים וחבר-הלאומים יצא לחופשת קיץ. עד כמה שהדבר נוגע לארץ-ישראל, ייתכן שבהתאם לתקדים שלקפריסין ומצרים ב-1914 תסופח הארץ סיפוח רשמי לאימפריה הבריטית. על כל פנים – אם נניח לדברים שיתפתחו במגמה זו של עכשיו, נהיה עדים לברית ערבית-בריטית גלויה, או למרד ערבי. יתר על-כן – אם נדחה כל פעולה מכרעת עד המועד ההוא, ייתכן שנגיע לכך שינותקו כל קשרינו עם יהדות העולם, המהווה את העורף שלנו בכל הנוגע להספקת כוח-אדם, כסף וציוד.

נוסף על כל אלה מתברר יותר ויותר, כי בדרכי מדיניותנו כיום לא נוכל לגייס סכומים אלה שאנו זקוקים להם לביצוע תכנית רבתי של עליה והתישבות שיטתית (אף במקרה שהנסיבות הפוליטיות תהיינה נוחות לכך). תקציבנו, המבוסס על נדבות לקרנות הלאומיות, הולך ומתערער; ולמשך שנים רבות (אלו השנים היקרות החולפות לבלי שוב!) ירבץ עלינו העול הקשה של פרעון חובות משנים שעברו. אשר לחברות הכלכליות ולהשקעות הפרטיות הגדולות – עדיין איני רואה אותן בעין, ואפילו תבואנה – עדיין לא ברור לי מה תהיה, בסופו של דבר, מגמת פעולתן בתנאי הארץ. בנסיבות הקיימות ולנוכח התנודות הכבירות בהכנסות הקרנות שלנו נשמטות מדיי הסוכנות היהודית כל התכניות להשגת מלוות גדולים, ופני הדברים לא ישתנו אלא אם נוכל לדבר בשם גוף פוליטי המוכר על-ידי החוק הבינלאומי.

זאת ועוד: אמנם, נתגלתה ומוסיפה להתגלות התלהבות למען ארץ-ישראל בקרב היהדות העולמית. אולם אין כל ספק בלבי כי בשיטות המדיניות הציונית האבולוציונית לא נוכל לקיים לאורך ימים את השפעתנו מול פני העובדות האכזריות. והעובדות הן כי תנאי החיים הכלכליים של העם היהודי הולכים ורעים בקצב כזה, עד שההתעניינות במפעל הארץ-ישראלי, אם אין בו כדי להבטיח פתרון חמרי למצוקת הגולה – מן ההכרח שתפוג, אם לא יועמד לעומת העדר ההקלה החמרית הממשית ערך פוליטי ולאומי מכריע. חוששני שעם כל ההתלהבות שמעורר הישוב בלבו של כל תייר יהודי, אין השיטה ההדרגתית נותנת לו לא הא ולא דא. מצד שני אין להתעלם מכוח משיכתה של רוסיה הסוביטית, על תכניתה הקונסטרוקטיבית הכבירה והשפעתה הרבה על הנוער שלנו. כמה זמן עוד נוכל להחזיקם במצב של תקוה שאין בה ממש ולשבור את רעבונם בפירורי הסרטיפיקטים הנופלים אחת לששה חדשים משולחן הממשלה הארץ-ישראלית? לנוכח כל העובדות הללו של התפוררות, דחיה ושהייה – מה היסוד לתקוה שארץ-ישראל תרכז סביבה עוד עשרים או שלושים שנה את מחשבת העם היהודי בתפוצותיו? אסור לנו להתנחם בכל מיני תשובות סרק. חובתנו לראות את המציאות כמות שהיא!

בטוחני שכבר פקעה סבלנותך (אם בכלל הספקת לקרוא את מכתבי עד כאן) ואתה שואל את עצמך מתוך עצבנות: מה כוונת כל הדברים הללו? מה המסקנות שיש להסיק מהם?

אני רואה לפני ארבע אפשרויות של מסקנות. האפשרות האחת היא – לומר כי אין זה אלא משפט קדום של עם-הארץ ולהניח שכל בעיה הכרח שיהיה לה פתרון, שכל החשבונות צריכים איזון. למעשה אין הדבר כן. אין לנו ברירה אלא להוסיף ולתעות בדרכים עקלקלות, בלי שנדע לדיוקו להיכן נגיע. עלינו להמשיך, אף אם אנו עומדים מול חומה שדומה כי אין לפרוץ אותה. עלינו לאסוף כוח לפי מיטב יכלתנו. אין אנו יודעים מה עתיד להתרחש ומה הסיכויים הצפונים בחיק העתיד. “אפשר שהפריץ ימות”, כפי שמסופר במעשיה היהודית המפורסמת, “אפשר שהכלב ימות”, ואולי צפויות לנו אפשרויות אחרות. בינתים מצווים אנו להחזיק מעמד. זוהי עמדה יהודית מובהקת, זוהי הצורה היהודית הטיפוסית של גבורה – אך ודאי שאין זו עמדה ציונית. אם התנועה הציונית תחליט על עמדה כגון זו – הרי פירוש הדבר שתגלוש מקרקע הפעולה הפוליטית (שמשמעותה מדיניות מחושבת ותכנית קונסטרוקטיבית) אל קרקע הפטליזם היהודי (שהוא יורשה של פסיביות מדורי דורות). במובן זה היתה הציונות בעיני תמיד מעין מרידה במסורת היהודית. אפשר שמאין ברירה טובה יותר יהא עלינו לחזור למסורת זו. אבל ברור כי דרך זו באה בחשבון רק בשביל אותה קבוצה של ציונים לוחמים שנתנסו בכל מלחמות התנועה ושבשבילם אין חיים מחוצה לה. בטוחני כי אין היא באה בחשבון בשביל העם היהודי בהמוניו, לא כל שכן בשביל הדור הצעיר שעדיין עלינו לרכוש את לבו לתנועה הציונית – הדור המביט לתוך עולם המאה העשרים במבט הבהיר והמפוכח של נוער שלאחר המלחמה והדורש הדרכה ברורה.

המסקנה האפשרית השניה היא – לומר כי בנסיבות העולם כמות שהן אין להגשים את החזון הציוני; התכנית הציונית הנדונה לתהליך של התפוררות שאין למנעו – וישגשגו ככל שיוכלו, יעוררו ויקסימו חיי הישוב הצעיר בן 180,000 יהודים אשר בארץ. הניתוח הציוני נתאמת בכל רחבי העולם, מרוסיה הסובייטית ועד ארצות הברית; כן הוכחה אמיתות התרופה הציונית באותם הביטויים המועטים של חיים לאומיים – עבודה, קרקע ולשון – שיצר הישוב בארץ; אבל התנאים האובייקטיביים של העולם, של העם היהודי ושל האוכלוסיה הארץ-ישראלית כיום מונעים בעד הציונות מלהתקדם לקראת מטרתה. מסקנה מעין זו מונחת ביסוד כל הנסיונות של הזמן האחרון לפרש את הציונות פירוש חדש, ועליה מבוססת כל אותן התכניות “הציוניות” כביכול, והצעות-הפשרה – אם יכנו אותן בשם “ציונות תרבותית” או “ברית שלום”. אינני מופתע כלל מן העובדה שקבוצות “ברית שלום” או להבדיל, “האור”⁴⁴ מתפוררות בקצב מהיר ונטמעות או בגופים קומוניסטיים בעלי עמדה אנטי-ציונית מובהקת או בגופים בעלי מגמה דתית-רומנטית. אחת מן השתים: או שאנשים אלה מתיחסים ברצינות לסיסמתם הציונית, ואז מן הדין שיהיו מתלבטים בלבטים שהציונות שלנו מתלבטת בהם, או שאין להם יחס רציני כזה ואין הם נמשכים אלא לחופים אחרים, שאורותיהם רומזים להם באור מתעה. אבל כל עוד אין אנו מוכנים לבחור באחת מן הדרכים הפוליטיות האחרות, חזקים הנימוקים לטובת התפיסה הזאת, שכן יש בה כדי להציל אלפי בני-אדם, שמדיניות ללא כל מגמה עלולה להתנכל להם.

האפשרות התיאורטית השלישית היא – להחזיק אמנם בעקרונות היסודיים של הציונות, אך לצמצם את שטח הגיאוגרפי בו יתגשמו: במקום ארץ-ישראל כולה – רק מחוזות או חלקים מסוימים ממנה (זוהי התפיסה המונחת ביסוד כל תכניות הקאנטונים ושעליה מושתתת גם תכניתו של ד"ר יעקובסון על מדינה יהודית בארץ-ישראל במקום ארץ-ישראל כמדינה יהודית). המגמה להקים באזור מסוים של ארץ-ישראל ריבונות לאומית, ליצור באזור הזה כל אותן האפשרויות של התפתחות בלתי-מופרעת התלויות בשימוש באמצעי המדינה בענפי האדמיניסטרציה, ההתישבות והכספים, ולעשות את האזור הזה בסיס איסטרטגי להתקדמות אפשרית בעתיד.

על אף כל הרעש בעתונותנו אין ספק בלבי שיש גרעין בריא בכל התכניות הללו. הן כוללות את הגורמים של טריטוריאליזם ושל הגדרה עצמית פוליטית, שבהם מתגלמת האמת היסודית של הציונות. אולם כל התכניות הללו מתנפצות, לדעתי, אל הסלע של ארבע תקלות אלו:

א. צמצום שטחה של ארץ-ישראל,

ב. בעית ירושלים,

ג. מצבם הגיאוגרפי הבלתי-נוח של שטחי ההתישבות היהודית (אזור החוף, העמק, עמק-הירדן, הגליל העליון).

ד. העובדה שאף בשטחים הנזכרים לעיל אין היהודים מהווים אלא מיעוט, באופן שהבעיה משתנית רק מבחינה כמותית ולא מבחינה איכותית.

המסקנה האפשרית הרביעית היא – כי בנסיבות של עכשיו אין להגשים את הציונות ללא תקופת-מעבר שבה ישלוט המיעוט היהודי שלטון מהפכני מאורגן; אין אין אפשרות להגיע לרוב יהודי או אף לשיווי-משקל בין שתי האומות (או לכל הסדר אחר שיש בו כדי ליצור בסיס למרכז תרבותי) בדרך של עליה והתישבות שיטתית, ללא תקופת-בינים של ממשלת מיעוט לאומנית, אשר תכבוש את מנגנון המדינה, את האדמיניסטרציה ואת הכוח הצבאי, כדי למנוע את הסכנה של השתלטות מצד הרוב הלא-יהודי ושל מרד נגדנו (שלא נוכל לדכאו בלי שמנגנון המדינה והכוח הצבאי יהיו בידינו). במשך תקופת-המעבר זו תוגשם מדיניות שיטתית של פיתוח, עליה והתישבות, אפשר שתפיסה זו עשויה לערער אמונות רבות שהחזקנו בהן במשך שנים. אפשר שהיא קרובה קירבה מסוכנת להלכי-רוח פוליטיים עממיים ידועים, שמעולם לא נתפסנו להם. אפשר שהתפיסה תיראה תחילה בלתי-מעשית, ואפילו דמיונית. אפשר שהיא סותרת את התנאים שבהם אנו נתונים בתוקף המנדט הבריטי. כל זה מחייב דיון, שאין ברצוני לפתוח בו בכתב. אצל דבר אחד אני מרגיש בכוח-הרגשה עצום, והוא – כי לעולם לא אשלים עם תבוסת הציונות לפני שייעשה נסיון שיהא שקול ברצינותו כנגד מלוא חומרת מאבקנו לחידוש חיינו הלאומיים וכנגד קדושת הפקדון שהפקיד בידינו העם היהודי. ואל תשכח שכל מפנה בעולם או במזרח התיכון, כל מצב של חירום, עלול לכפות עלינו קו פעולה, שבשום פנים לא היינו בוחרים בו מרצוננו הטוב. בכל הכנותינו המדיניות עלינו להתחשב בכך, בין אם ינעם לנו הדבר ובין אם לא ינעם.

מקווה אני, כי למותר להדגיש שהלך-מחשבתי היום, כמקודם, רחוק ממה שקוראים רביזיוניזם. גם היום אני רואה בתכסיסיו, במדיניותו ובעקרונות החינוכיים שלו ממשך טירוף-דעת. אילו היה עלי להמציא בדמיוני תנועה שמטרתה למנוע את הקמת “המדינה היהודית בשני עברי הירדן”, הייתי מקנה לה את הסגולות האפייניות לרביזיוניסטים, את דרך הדיבור ואת קו הפעולה שלהם. ציינתי למעלה כי “המשטר הקולוניזציוני” של הרביזיוניסטים, בו יהא על האנגלים להוציא בשבילנו את הערמונים מן האש, על-ידי שידכאו את הערבים בכידוניהם, היא סיסמה לא מציאותית בהחלט. העתונות הרביזיוניסטית, על הפרובוקציה היסטונית שלה, שאין מאחוריה כל כוח ממשי, גורמת תגובות תוקפניות מן הצד הערבי, מעוררת ומארגנת בעקיפין כוחות, שביום המבחן יקומו נגדנו. בעמל עשרות שנים הצלחנו מעט מעט לחנך את הצעירים שלנו להבנה כלשהי של חומרת מצבנו והנה באה התעמולה הרביזיוניסטית ונוטעת שוב אשליות במוחותיהם ומליצות ריקניות בפיותיהם. יתר על כן: כל כל מה שאני דורש מבוסס על כוחו הממשי של הישוב, בעוד שהרביזיוניסטים עסוקים עתה בחיפושי סרק אחר בסיס איסטרטגי בין פאריס, וארשה ורומא. מובן, אפשר שאף הם היו בוחרים בישוב כבסיס לפעולותיהם, אילו היה להם סיכוי כלשהו להישען על תנועת העבודה המאורגנת בארץ, שהוטל עליה להיות בכל הנסיבות “גדוד הברזל” של הציונות, ותהא מדיניותה אשר תהיה.

אני מקווה שלא תרגז עלי שאני כותב לך מכתבים ארוכים כאורך הגלות, ולא תחשוב עלי כי יצאתי מדעתי. זה חדשים רבים שהרהורים אלה מנקרים במוחי ואינם נותנים לי מנוחה, ולמי, אם לא לך, אראה חובה מוסרית לספר עליהם?

שלך ח. ארלוזורוב