נאום בועידה הציונית השנתית בקרלסנד [תרפ"ב]    🔗

אם כי אולי לא מלא המנדט את כל התקוות ששמו בו במשך שלש השנים האחרונות,הרי אנו יכולים לקבוע את ערכו רק כאשר נשוה אותו למצבנו המדיני לפני 25 שנים. המנדט הנהו מנוף לעבודה פוליטית חדשה, ויותר ויותר נעשה ברור הדבר שבמרכז העבודה המדינית הזאת הולכת ומתיצבת שאלת יחסינו לערביים. סיעת המפלגה שלנו הביאה לפני הקונגרס הי“ב הצהרה בדבר הפוליטיקה הערבית של ההסתדרות הציונית והשפיעה שהקונגרס יקבל אותה. ההצהרה הזאת מלאה תפקיד חשוב במו”מ הפוליטי לפני אשורו של המנדט ע"י חבר הלאומים.

אני מקוה שעמדת מנהיגינו בשאלה זו, איננה רק תוצאה של המצב הקשה שאנו נתונים בו כרגע, אלא שזאת היא העמדה הפרינציפיונית של הציוניות. אין דרך אחרת מלבד הקמת מדינה משותפת בא“י ליהודים ולערבים כעמים שווים בזכויותיהם, אך מן ההנחה הזאת מוכרחים להסיק גם מסקנות, אשר ההנהלה הציונית לא הסיקה אותן עד עתה. צעדים ידועים שנעשו ע”י ההנהלה עומדים בסתירה מוחלטת לעמדתנו. כעבור שבועות אחרי ההחלטה של הקונגרס הי“ב בשאלה זו, אי-אפשר להגיש תזכיר לממשלה האנגלית בדבר לגיון יהודי, בעיקר כאשר תזכיר זה היה משולל מראש כל תקוה להשיג את מבוקשו. עלינו היה לותר על הג’סטה הזאת. וכאשר אנו אומרים ששאיפתנו היא להשתלב לתוך חוג העמים המזרחיים, אין אנו רשאים בו בזמן להעביר ידיעה בעתונות, שבעזרתנו או ע”י תווכנו ניתן למעצמה אירופית המנדט על עם מזרחי, דבר שבלאו הכי אינו אלא הערכה מופרזת של השפעתנו בנידון זה.

עלינו גם לבקר ולבדוק את סיסמאותינו. ראינו כמה קשיים צמחו לנו מן המלים ש“א”י צריכה להיות יהודית כמו אנגליה אנגלית“. אף על פי שמאמין אנכי שגילו במלים אלה פנים שלא כהלכה ושכוונתן האמתית היא, שהאומה היהודית תוכל להתפתח בא”י באופן חפשי כשם שהאומה האנגלית מתפתחת בארצה. והוא הדין ביחס לסיסמא בדבר רוב יהודי. אין אנו רשאים לטרטר עשר פעמים ביום לתוך אזניהם של הערבים את הסיסמא בדבר רוב יהודי בא"י, בשעה שאנו רוצים לבוא לידי הסכם אתם. ועוד שורה של מסקנות כאלה יש להסיק מהצהרותיהם של ויצמן ורופין.

ז’ן פישר הוכיח בנאומו שאין לומדים אצלנו דבר מן ההיסטוריה. באשר הקו הפוליטי משנת 1917 ועד היום, היה צריך ללמד אותנו כמה נזקים כרוכים בסיסמאות מדיניות פיקטיביות, אשר אין מאחוריהן גורמים ריאליים. עלינו להתאים את תביעותינו המדיניות לאפשרויות הריאליות של התנועה הלאומית העברית. מבחינה זו אנו רואים את ההכרח לאשר את הודעת הממשלה האנגלית. אבל גבולו של אישור זה מסתיים במקום שנסגרות לפנינו האפשרויות האלמנטריות להרחבת המציאות שלנו בארץ: הכוונה היא לחוקים המגבילים את העליה. כל העמים דרשו לקבוע בחבלי הארצות המנדטוריות את הפרינצפיון של (open door ) אותה דרישה עלינו לדרוש לגבי עלית העובדים לא"י.

הועידה השנתית צריכה להטיל על האכזקוטיבה לנהל את המלחמה על שערים פתוחים של א“י בפני עלית היהודים. בעליה זו ישנה האפשרות היחידה. לעשות את הציוניות לתנועת עם, שלא היתה כזאת עד היום. ציוניות עם א”י סגורה בפני עליה יהודית אינה יכולה להיות לתנועת עם. לנטות את הגשר על פני התהום המבדילה בין העם והציוניות, – זהו התפקיד אשר העמיסה על עצמה סיעתנו, וזוהי היום השאלה המרכזית של הציוניות.

 

נאום בקונגרס השלשה-עשר (קרלסבר, 1923)    🔗

קונגרס נכבד! רוצה הייתי, כי הוויכוח הזה יהיה בעל תוכן רציני ולא צירוף של נאומי אספות. אנו מתכוונים לעשות סך הכל של שתי השנים, מאז הקונגרס ה-12 ועד היום, ולבחון את חיינו הציוניים במשך הזמן הזה. ברם איני יודע אם יש בקרבנו איש, שיוכל לתאר בקוים ברורים את כל אותו חוסר היחס שבין הרעיון הציוני למציאות הציונית של עכשיו, ולתת תמונה מקיפה של המצב כולו; איש אשר יוכל להראות לנו באור בהיר את מצבנו – לאמר את החורבן, הרקבון, העדר כל רעיון יוצר ופועל.

אולם מן ההכרח שייעשה בכיוון זה נסיון ראוי ויהא גם נסיון בלתי מוצלח.

כשאנחנו עושים ס“ה של השנים האחרונות, עלינו לציין נסיגה מעציבה לאחור, שהגיעה עד כדי ליקוידציה של הציוניות. לאחר השנים 1917–1918 אי אפשר היה לחשוב, כי הדרך לציוניות תהיה סוגה בשושנים, וכי אנו נוכל להגיע למטרתנו במישרים. ברור היה, כי הריאקציה בוא תבוא, כי יהיו בציוניות מצבים חמורים ומרגיזים, ואולם יחד עם זה היה ברור, כי לבסוף נדע לרכז את כוחותינו. לצערנו נוצר בציוניות הלך רוח של מבוכה, ומתפקידו של הקונגרס הי”ג למצוא את שתי הדרכים: קודם כל את הדרך לשים קץ למבוכה ולהלך הרוח השלילי, ומאידך גיסא עלינו ליצור הפרספקטיבה לעתיד, אנו מוכרחים לדעת מה יהיה בעתיד ולמצוא את הכוחות שיביאונו אל העתיד הזה. אם נשאר בלי פרספקטיבה בהירה לעתיד, לא ימלא הקונגרס הי"ג את תפקידו.

אמרתי, כי בשנתיים האחרונות הגענו לידי ליקוידציה – וכאן ניסו מצדדים שונים למחות נגד זה: אין להטיל ספק בציוניותנו, במשך הזמן האחרון עמדנו על המשמר ביחס לעבודה הציונית: ויצמן ואוסישקין אמרו לנו בנאומיהם, כי למרות הכל התקדמנו בעבודתנו. אמנם כן, התקדמנו, יצרנו עובדות חדשות, הוספנו לבנים לבנין הארץ, אולם אין זו תשובה מספקת. השיתוק הכללי בעבודתנו לא פחת על-ידי כך, ושיתוק פירושו נסיגה לאחור. נעשו צעדים קדימה, אולם לעומת המטרה הציונית והתגשמותה – התקדמות זו היא דבר פעוט, ניתנה לנו היכולת לנצל שתי שנים של עליה, והעלינו לארץ אלפים אחדים! יודעים אתם כמה עמל השקענו בעליה זו, כמה שמחנו לעליה זו, מה רבה תשומת הלב אשר הקדשנו לה וכמה מאמצים עשינו כדי להמשיך את העליה הזאת, אולם מן ההכרח להודות, כי עליתם של כמה אלפים אינה הגשמת הציוניות, ויש בתוכנו אנשים ההופכים את המצוקה הזאת לאידיאולוגיה – וזוהי הסכנה הגדולה ביותר. אמנם עלינו להסתגל אל המצב, אבל עלינו לשאוף לכך, כי נגיע לשיטות אחרות ולעליה אחרת. הוא הדבר ביחס לעבודה הישובית. נוסדים מושבי עובדים, מושיבים קבוצות בעמק, ולמרות זאת שוררת בתוכנו הכרה ברורה, כי הקצב הזה ואותו קנה המידה אינם יכולים לספק אותנו.

ואותה נסיגה לאחור ואותו צמצום-כוחות באים לידי גילוי בכל שטחי העבודה הציונית. ולא יפלא הדבר אם אנו מרגישים בקו זה גם בפוליטיקה. קל מאין כמוהו להתנפל עכשיו על האכסקוטיבה ולבוא עליה בטרוניות. אולם דבר אחד נתברר בשנתיים אלה, לאמר – כי בנין-אב למדיניות הציונית היא העבודה לבנינה של ארץ-ישראל, וכל עוד עבודה זו אינה נעשית בקצב אחר ובקנה מידה אחר, כל עוד לא נמצאו לה דרכים חדשות – יהא המצב ששרר בשנתיים האלה שורר גם להבא. גם בימי קבלת המנדט, לעת הועידה הלונדונית, נמצאה תנועתנו במצב של מצוקה ולחץ, ומהימים ההם עד כריתת החוזה עם חוסיין – היתה הפוליטיקה שלנו מעין ליקוידציה מתמידה של הציוניות.

אין אני רוצה להוסיף ולתאר את המצב. אף אתם יודעים את המצב כמוני, אבל רוצה הייתי להדגיש, כי פסקה בציוניות התביעה לפרספקטיבה אחרת. התנועה הציונית מוכרחה לכבוש דרכים חדשות. וכאן צפה השאלה בדבר השיטות של הכיוון חדש, של הדרך החדשה. הטבת המצב לא תבוא מקומבינציות ארגוניות או פוליטיות איזו שהן; לנו אין אמונה בקומבינציות. אנו מאמינים כי אין פתרון מבלעדי הפתרון הנובע מכוח מהותה של התנועה הציונית, מכוחו הפנימי של המון בית ישראל, זה הסובל ותוך כדי סבלו הוא מביא קרבן ובונה את ארץ ישראל. הפתרון הוא בריכוז כוחותיה של התנועה הציונית, במהותה וחישוף כוחותיה, כאשר חזינו זאת בקרן-היסוד. קרן-היסוד, הדבר הגדול ביותר שיצר העם היהודי בשנים האחרונות, באה לנו מתוך התנועה גופה. אין זה פוגם בעיקרו של דבר, כשמרגישים עכשיו בחסרונותיה ומצביעים על חוסר השיטה השורר בעניני הפיננסים הציוניים; אולם תוצאותיה של קרן היסוד בשנתים האחרונות הן כבירות. מיליון הפונטים שנאספו הם ערך גדול, ואף-על-פי-כן אין זה קנה מידה אחר. בשעה שהכריזה ועידת לונדון על קרן היסוד, העלתה במחשבתה את הסכום של עשרים וחמשה מיליונים, ואותו סכום לא היה מקרי כלל, כי לא יכולנו להאמין שמספר זה אינו אלא משחק ילדים ריק. לנגד עיני הועידה היה חשבון מדויק: זה היה סכום מינימלי כדי לבנות את א“י במשך חמש שנים. וכשאנו מגיעים לנקודה זו, להשואת התוצאות של קרן-היסוד לעומת הכרזת קרן-היסוד, הרי אנו מרגישים כי הפרספקטיבה בתנועתנו הולכת וכלה. ד”ר פייבל אמר כאן, שרק לצון אנו חומדים לנו מדי נכריז כי נגשים את מטרתנו על-ידי קרן-היסוד. ואני רוצה לומר, כי אין זה לעג כל עיקר, להיפך – אנו רואים כי שיטה זו היא הדרך הנכונה.

אין לי עכשיו האפשרות לדבר בפרוטרוט על עבודתנו הכספית בכללה ועל קרן היסוד בפרט. אני רוצה ברגע זה רק להראות על כך, כמה לא נכון הוא הדבר כשאומרים, כי העם היהודי לא רצה להשתתף בעבודת ההתנדבות למען קרן-היסוד. אנו מאמינים, כי המוני העם – במידה שהם לצדנו ולא נגדנו – נתנו לשירות הפעולה את כל כוחותיהם. ייתכן, כי לא נתנו הרבה כסף: התורמים היו מבין המוני העם הדלים והנצרכים, ואי-אפשר לדרוש מהם יותר מבחינה זו. אולם מן הנמנע לישב ארץ נשמה בזמן שבפעולה זו תומכים רק כוחותיהם של המוני העם הדלים והנצרכים. מן ההכרח שתבוא תכנית אחרת. וכשאין לנו עדיין כיום תכנית זו – עלינו לומר לעצמנו לכל הפחות, כי לא זו הדרך – כי חסרים אנו את הדרך הנכונה.

לתכנית החדשה נחוצה תנועה חיה ואכסוקטיבה ציונית חזקה. לצערנו, חדלה התנועה הציונית להרגיש, כי בראשה עומדת אכסקוטיבה חזקה היודעת את הדרך ומנהלת את התנועה. אין לנו הנהגה רצינית היודעת את דרכה. להיפך, אפשר היה להרגיש, כי בשעה רצינית מאד, בשעת משבר לקרן היסוד, כשצפויה היתה קטסטרופה בארץ ישראל– לא מצאנו באכסקוטיבה את מרכז המרץ, את הרצון החזק לפעולות ואת האיניציאטיבה לעבודה. אנו מכירים בערך מפעלו של נשיא ההסתדרות, אולם בתוך האכסקוטיבה גופה היה תוהו ובוהו של השקפות, שררה ערבוביה על כל תוצאותיה. ברם כדי שהציוניות תמצא את דרכה להבא – עלינו ליצור אכסקוטיבה הומוגינית. המצב הנוכחי – כשאנו עובדים את עבודתנו בתוך הרס ומפולת – הוא תוצאת מלחמת העולם וההפיכות: המצב הזה והאוירה הזאת תובעים מאתנו את ריכוז כל כוחותינו, ועלינו למצוא בקרבנו און כדי להשתרר על המצב.

 

נאום בקונגרס הארבעה-עשר [וינא, 1925]    🔗

זוכר אני דברים שאמר ויצמן בימי שהותו הפעם האחרונה בארץ-ישראל, בנאמו באספה פומבית בירושלים. מי יתן – אמר – ונתרחק במשך השנתים הבאות מכל פוליטיקה, הן להלכה והן למעשה. יש גרעין-אמת בדברים האלה. שכן עיקר עבודתנו – בשאלות הבנין מהבחינה הכלכלית, לאמר בשאלות ההון.

אך אל נלמד מזה כי פטורים אנו מבדוק כראוי את המצב הפוליטי. אף ההנהלה המדינית תקבל ברצון כל בקורת מהותית, שתעשה בכובד- ראש. תמים-דעה אני עם ויצמן, כי המבקרים את הפוליטיקה שלנו מחויבים לדעת את כל העכובים והמעצורים שקמו עלינו לשטננו. שאם לא כן – לא יעריכו את מצבנו במידת-היושר. ואם נשים אל לבנו, כי העבודה הפוליטית צריכה היתה להעשות במיעוט אמצעים פוליטיים, וכי התפתחותה של מדיניות העולם סותרת לפרקים את דרישותינו – נוכרח להעריך את עבודתה של ההנהלה הציונית הערכה חיובית. ברם אל נשכח, כי במשך שתי השנים שחלפו נהדפנו גם אחורנית, ובשבעה דרכים נהדפנו. די להזכיר מה שאירע בג’ניבה, את פעולתו של הדו“ח שיצא מלפני ועדת-המנדטים והשפעתו על צוררינו הפוליטיים שבכל העולם. בלתי-נכון ובלתי-מספיק הדבר, אם ההנהלה מתנצלת ומסתמכת על טעות פורמלית. אין לטשטש בהתנצלות זו את העובדה, כי עמדתנו לפני כס חבר-הלאומים היתה, לפני זמן מה לפחות, רפויה מאוד. רק איש אחד היה שם, אשר במלוא כובד ראש ואחריות כלפי ענינינו סמך ידיו על הבית הלאומי היהודי ונלחם קשה ובעוז-נפש – וזה האיש היה סיר הרברט סמואל. ומשום כך אומר אנכי, כי על הקונגרס הזה לחוות את דעתו מתוך התבוננות ושקידה על חלוף האישים שחל בממשלת א”י. אמנם הועדה הפוליטית תטפל בשאלה זו, אולם רואה אנכי חובה לעצמי להגיד, כי הישוב הא"י ימנה את שלטונו של הרברט סמואל על הפרקים הגדולים ומרובי –הערך שבפוליטיקה הציונית. לדעתי אין להצדיק את הדבר, כי אותם החוגים שנלחמו במשך חמש שנים בפוליטיקה של סמואל – מתקיפים כיום את ההנהלה הציונית…

אני נמנה על מפלגה, אשר על אף כל משבר תמכה בכוונה וביסודה של מדייניות סמואל, ובפרט בפוליטיקה שלו כלפי הערבים. ועל כן אטול רשות לעצמי להגיד היום, כי רצינו ורוצים אנחנו גם היום שמצד ההנהלה יעשה כל דבר למען החזיק בסמואל בתורת חייל-חלוץ בחזית הפוליטיקה הציונית.

גם אנחנו ידענו, כי סכנות ידועות נשקפות לנו מעמדתה של הממשלה הממונה עלינו, אך אין מתפקידנו, תפקידה של מפלגה סוציאליסטית, לעסוק בתורת-ההתנגדות לשמה. ואף בקרתנו התכופה לגבי הפעולות הכספיות והכלכליות של ההנהלה – מבוססת על הכרותינו ונסיונותינו שרכשנו לנו תוך כדי עבודתנו ההתיישבותית בארץ. ההנהלה הכספית והכלכלית של ההסתדרות הציונית היתה חסרת-אונים, ולא עלה בידה להשתלט על העליה שהלכה הלוך וגדול ועל השאלות הכרוכות בה; היא לא יכלה לכוון את הזרם. לא היה ביכלתה לנהל פוליטיקה של התיישבות מקיפה ונועזה, כי זה שנקרא בפיו של מר הלפרין: “המשחק החפשי של הכוחות” גרם בארץ-ישראל לדברים מדברים שונים, כגון עליה מרובה ויציאה מרובה ופרוליטריון של בעלי-מלאכה וסוחרים. בתנאים הקיימים כעת לא יוכל להתגשם הדבר שאנחנו רוצים בו, לאמר – ישוב ארץ-ישראלי בריא מהבחינה הכלכלית ובנוי על העבודה, בקצור – חי נושא את עצמו. כשנסתכל במה שקרה במשך השנתים שעברו – נמצא מיד כמה וכמה שאלות שבפתרונן נכשלה ההנהלה לגמרי. כמה ארך הזמן עד שההנהלה מצאה פתרון לדברים פעוטים שבפעוטים! כמה ארך הזמן עד שהספקת-הכספים הסתגלה לצרכיה של ההסתדרות הציונית!

השאלה המרכזית שבעבודתנו היא שאלת הקרקע. לפני שנים מספר, כשאנשים אחדים – הללו היו בין היושבים בספסלי-השמאל – הצביעו על התפתחות המחירים ודרשו פוליטיקה קבועה ונמרצת בעניני הקרקע; וכאשר דרש רופין, כי הקונגרס ישתמש בחברת הכשרת הישוב, כדי להשפיע על קניות-הקרקע – לא נמצא בכל הקהל איש שיבין בדבר. ועכשיו – לאן הביאונו בשטפם המים העזים? ה“תוהו-ובוהו” השורר בשוק הקרקעות הקיף את כל הארץ. נשתררה ספסרות משוללת כל יסוד כלכלי. ללא-רצון, ללא-עזרה, נסחבת בזרם המאורעות – כך עומדת ההנהלה הציונית בתוך מערבולת זו. ואם כן, למה זה לנו בכלל הנהלה כספית וכלכלית? האם כדי לקבוע הלכות כלליות בפוליטיקה הכלכלית, כאלה שהציע הלפרן, או כדי לפתור שאלות ישוביות ממשיות? והנה רק עכשיו מצאו האדונים שבהנהלה זו את המהלך החדש – הוטלה האשמה על ראשו של החקלאי העברי העובד בעצם ידיו.

ואשר לעליה הרביעית – לכו נא ושאלו, היכן מצאו האלמנטים היוצרים שבקרבה סיוע וידידות, ויגידו לכם כי בקרב העובדים – ולא בקרב הפוליטיקאים! – נשתוו האינטרסים כליל.

ד“ר הלפרן דבר על אודות שווי-המשקל של העבודה בכפר ובעיר. ברם יאמר נא מה פירושו של “שווי-משקל” זה – בזמן שנגד יהודי אחד אחד עומדים חמשה ערבים ונגד חקלאי יהודי אחד – 42 איש מתושבי-הארץ? על ההסתדרות הציונית להקדיש מתוך דעה צלולה את כוחה ואת הונה כדי ליצור בארץ-ישראל צבור **חקלאים יהודים בעלי עבודה עצמית. ** איני יודע אם יעלה בידנו להשיג שווי-משקל זה גם לאחר שנאמץ את כל כוחותינו. הד”ר רופין יכול להגיד לכם, כי אחרי עבודה בת 15 שנה ורבת עמל מצאנו את הדרך, וכי עומדים אנו באמצע העבודה לחזק את אשיותיו של הישוב החדש ולהפוך את עבודתו לעבודה אשר שכרה אתה – ואני מודה במלוא אחריותי, כי עובדה זו יש בה משום הצלחה התיישבותי מהמדרגה הראשונה, ההצלחה היחידה שזכינו לה בארץ-ישראל עד עכשיו. הד"ר סוסקין הרצה כאן באזנינו על שיטת-עגבניות קוסמית, פילוסופיה כללית של ירקות. מבחינה זו אציין כרגע רק דבר אחד: כי פוליטיקה בשל אילוזיה ופרספקטיבה בלתי-בטוחה תסור מהדרך שהלכנו בה בשנים אלו – תסתור כל כלל של עבודת התיישבות בריאה.

אגע עוד בשאלה אחת. כשנסיים את הקונגרס הזה – יהיה עלינו לקחת אתנו תכנית של ציונות רחבה. יודעים אתם, כי בשם “ציוניות רחבה”איני מתכוון לאותו היצור הפוליטי, שקבוצות אחדות בקרב הציונים משתמשים בו כדי להטיל אימה ןפחד על הבריות, כדחלולין אלה שבשדה. הנה זה בעיני פירושה של ציוניות מורחבת: כי עלינו להגיע לעבודת-התיישבות מקיפה ומתוכנת, שתקיף כל מיני סוגים מקרב העם – ובלבד שתעמוד על העיקר של עבודת ידים עצמית. אם הדברים יוסיפו ללכת כמהלכם עכשיו – תהא נשקפת לנו הסכנה, כי משקלנו היחסי בהתיישבות יפחת ואנחנו נרד למדרגת ועדת חובבי-ציון, ואפילו למטה הימנה. ונשאלת איפוא השאלה: כיצד נשתלט על זרם העליה, כדי לסול לו דרך שתתאים למטרותינו?

אני באמונה שלמה, כי לא נוכל להשיג את האמצעים הדרושים לעבודה זו אלא אם נקים את המוסדות הכספיים הגדולים. לפני שבועות אחדים אפשר היה לקרוא בעתונות מכתב-חוזר של ממשלת-אוסטרליה, שיש בו משום ענין לגבינו. הרפובליקה האוסטרלית יישבה אחרי המלחמה בחקלאות 36.000 חייל לשעבר. דבר זה עלה ב-52 מיליון לי“ש, והממשלה מודיעה, כי מסך זה תנכה 20 מיליון לי”ש בערך בתורת דמי הפסד של התיישבות.

בקונגרס האחרון – גם באספת הפלנום וגם בועדה הכספית – עוררתי את השאלה בדבר השגת אשראי גדול בשביל ההסתדרות. תכנית כזאת תוכל להבנות אך ורק על שתוף-הפעולה מצד כל הגורמים הפוליטיים והלאומיים. שימו נא אל לבכם, כי כיום הזה מתקיימת על ידי חבר-הלאומים ועדה מיוחדת לשאלות ההלואות בשביל הממשלות של מדינות-המנדטים-הרי שיש נקודות-אחיזה לפוליטיקה כספית רבת-מידה.

 

נאום בועידת העשרים של “הפועל הצעיר” [פתח-תקוה, תרפ"ו]    🔗

על ועידה זו לסכם את דרכי הפעולה במשך 6–8 השנים האחרונות, תקופת המציאות הא“יית החדשה. אין עוד מפלגה בארץ כהפוה”צ השומרת על דגלה זה דור שלם; היסודות העיקריים של תנועתנו קיימים מהכנוס הראשון שהיה בפתח-תקוה ועד ועידת העשרים. אבל המציאות התפתחה בינתיים, נוצרו תנאים אובייקטיביים שהביאו את המפלגה לתחום פעולה חדשה.

וייצמן אמר בישיבת הוה“פ בלונדון: “אנחנו רוצים לראות בהתגשמות הציוניות בחיי הדור הזה”. זוהי הציוניות החדשה. היא אחרת מזו שדבר עליה אחד-העם בקראו לתחית הלבבות, מתוך אמונה כי הציוניות תתגשם בימי בניו או בני בניו, כתוצאה מפרוצס היסטורי. נכנסנו לתקפות בנין ועליה. ומתוך ההתגשמות באנו לגידול עצום של תנועת הפועלים בא”י, זו הנושאת את ההתגשמות הציוניות. הדבר מטביע על התנועה חותם מיוחד. החברים שהשתתפו בועידות הפוה"צ בזמן שהמפלגה הקיפה מאות ספורות, כשכל החברים היו מרוכזים בסביבה אחת ובעבודה אחת – יוכלו להעריך את המרחק. תנועת הפועלים הסתעפה למקצועות עבודה רבים ושונים.

והישוב העברי בכללו התחיל לגלות פרצוף של “חברה נורמלית” – אולי נורמילת רק למראית עין, באשר האינטרסים ונגודי האינטרסים שנוצרו כאן הם אולי מדומים. אבל נוצרו שדרות החיות חיים צבוריים נבדלים ודרגת חייהן שונה והמרחק ביניהן הולך ורב.

לכך עלינו להוסיף את השנויים שחלו במציאות הכלכלית בארץ: עבודת ההון הבין-לאומי – והבטחת העבודה העברית במפעליו; הטמפו החדש שהוכנס על ידינו אנו להתלכדות התנועה הערבית בארץ; יצירת הסתדרות הפועלים הכללית, הנושאת את התפקידים שנשאו קודם המפלגות וינקו מהם את חיותן.

מה היתה התשובה מצד תנועת הפועלים שמחוצה לנו לגבי המציאות החדשה הזאת? – הריאקציה היתה משולשת:

א. תנועת האיחוד, זו שפירושה רכוז הכוחות להגשמת תפקידינו בבנין הארץ. על-ידי תנועת האיחוד נוצרה המפלגה השניה, אחדות העבודה, שגדלה באופן יוצא מן הכלל ונעשתה גורם מכריע בתנועת הפועלים.

ב. הריאקציה של “אחדות העבודה” עצמה: נכנסו רבבות פועלים, נפתחו אפקים, נתגלו אפשרויות חדשות, קמה השאלה – איך לשלוט במצב, איך להשליט מצפון צבורי ולנטוע הכרה פוליטית. אחה“ע, אשר מלאה את התפקיד ההיסטורי הזה במשך השנים האלה, מצאה דרך לרכז את צבור הפועלים העצום במשך שנות המעבר למציאות חדשה, והיא עשתה זאת בשני כוונים: ראשית – הזדהות המוחלטת של המפלגה עם ההסתדרות. מכאן בא במחנה ההוא קצור-חזית יוצא מהכלל. כל הכוחות רוכזו. שנית – כדי להשתלט על המציאות ולהתגבר על האנרכיה המסוכנת, הם הקיפו באידיאולוגיה שלהם כל גרעיני המחשבה שעלולים היו להתעורר במחנה הפועלים החדש. כאן נוצרה הסכנה של אופורטוניזם בלתי מוגבל. אופורטוניזם זה כינס תחת כפה אחת יסודות שונים בתכלית: את העולה החלוץ ואת החבר שראה באחה”ע רק טרייד-יוניון גדול. על-ידי טשטוש פסיכולוגי ואידיאולוגי, בלתי מוגבל כמעט, אפשר היה למלא את התפקיד, אבל דמותה הרעיונית של תנועת הפועלים טושטשה.

המפלגה שלנו הותעתה על-ידי המציאות החדשה ולא נתנה את התשובה. היום נוכל להגיד

זאת בגלוי. המפלגה נכנסה לתקופה של התאבקות והתרוצצות פנימית הכרוכה במכאובים. תקופת מעבר זו נתנה אותותיה בחברים רבים. אך משבר פנימי זה הוא משבר של גידול במפלגה – התאמת הפוה“צ לתנאי המציאות הא”יית החדשה.

היסודות העמוקים והמקוריים של המפלגה נשארו, ברם צריך היה למצוא הסינתיזה בינם ובין המציאות שנשתנתה.

נשארה ההבנה היסודית של הפוה“צ – שבעם ישראל צריכה להתהוות תנועה שתעריך את המציאות היהודית כמו שהיא; ההבנה, כי אין אנו יכולים להשען על דוקטרינות מוכנות ושאולות מחוץ, ליצור מתוכן שולחן-ערוך שיורה לנו דרך; ההכרה כי תנועת הפועלים שלנו והפוה”צ בתורת נושא דגלה אינה יכולה להעלים עין מהתוכן החנוכי של הציוניות; כי אותם שלשים האלף שבארץ אינם אלא גרעין ועלינו להפוך רבבות ומאות אלף יהודים לפועלים בא"י, וכי מפעל חנוכי זה דורש אנרגיה עצומה שאין משלה; ההכרה כי החלוציות לא תסתיים עם ההתיישבות, אלא היא מפעל ממושך. כל היסודות האלה נשתמרו.

מבחינת ההתאמה למציאות החדשה היו שלש השנים האחרונות כמכריעות. בשנים אלו חלו חליפות ותמורות רבות, עליות וירידות. תקופת יציאה, עליה גדולה ושוב יציאה. היה הרגע המזהיר של פתיחת האוניברסיטה. היה נחשול פרטי של חטיפת קרקע והריאקציה שבאה אחריו.

היו רגעים של התגבשות כוחות, כשנדמה היה כי אפשר לחשוב גם על איחוד פוליטי בתנועת הפועלים. הועד המרכזי שטפל בזה עשה את הדבר מתוך הכרה, כי 80 אחוזים של תנועת העבודה בא"י מאוחדים בשאיפותיהם היסודיות. אמרנו – נראה אם גם הדרכים מאוחדות. אולם נתברר שהדרכים אינן משותפות.

התאמצנו לא לחדש את המפלגה כתכלית עצמית, ולא להשתמש בחידוד היחסים לשמם. הוטל עלינו לעכל ולגבש מחנה חדש בקרבנו. נוסף לנו דור צערי, חניך הציוניות שלאחרי המלחמה. פרוצס העכול שלנו פגר בהשואה להתרחבות תנועת הפועלים. נוספו לנו זרמים חדשים. נפתח סגור רוסיה – ופתיחה ארעית זו השפיעה עלינו שפע כוחות צעירים. שוב נתון לבנו אל מאות ואלפים של חברינו הרוסים הנמצאים בתנאים קשים ללא נשוא. אנו מצפים אליהם שיבואו וימלאו את שורותינו. במבנה הפנימי של המפלגה חל שנוי: הטפוס של חבר מתיישב נעשה רגיל בתוכנו. אף זה כאילו בא מאליו, ברם אין זה זמן רב שיש בפוה"צ חברים השקועים ומסוגרים בפנותיהם – בתוקף הצווי הציוני. התיישבות הפועלים התרחבה וחברינו נמצאים בתוכה למאות. ישנה סכנה שהפועל הצעיר ישאר ללא הדרכה מצד שני כוחות יקרים, נושאי מסורתנו, נשארים מנותקים ומסוגרים בד' אמות. מתוך התפתחות דברים זו באנו לידי הכרה, כי החזית שלנו ארוכה מדי, או שהכוחות אינם מספיקים למלוי כל התפקידים – לתת מדריכים לתנועה הצעירה, לנטוע את מסורת התנועה ברחבי מחנה הפועלים. יש רגעים שאנו עובדים מתוך הרגשה, כי הכוחות הפזורים בחזית זו הם דלילים.

אחד ממרכזי החזית הארוכה הוא בהסתדרות העובדים הכללית. את תנועת הפועלים הא“יית ראינו מראשיתה כנושאת הנאמנה של הציוניות. מעולם לא היתה בעינינו כטרייד-יוניון, ויהי גדול ומאורגן היטב, אלא כחבר האנשם בעם שלקח על עצמו, מרצונו, את כל האחריות להגשמת הציוניות. בהסתדרות לא ראינו מכשיר מכני, אלא מכשיר שיצרה לעצמה תנועת הפועלים למלוי תפקידה. כזאת היתה הערכת ההסתדרות אצל כל חבר של הפוה”צ. ובהערכה כזו הלכו חברינו לועידת ההסתדרות בחיפה. מאז נושא הפוה"צ באחריות ההסתדרות, בימים קשים ובימי רוחה. הוא שמר על עבודת ההסתדרות, על אחריותה ועל חוקתה – לא פחות מאיזה חלק אחר.

כיום פעולת ההסתדרות אינה מרוכזת בשטח המשקי. המשק העצמי שלנו בכלל אינו עומד במרכז הכלכלה הא“ית. היו ימים שחשבו כי סו”ב יהיה הקבלן היחיד בא“י לבנין, וכי התיישבותנו תהיה מרכז הכובד בכל התפתחותה הכלכלית של א”י, אבל כיום המציאות היא אחרת, משקל מוסדותינו הוא יחסי. ופעולת ההסתדרות הסתעפה משום זה גם לחזיות אחרות. כזאת היא הפעולה הארגונית המקצועית בערים. גם בשטח זה צצו המון שאלות לגבי המפלגה, התחיל פרוצס של התאמת המפלגה לצרכי העבודה בערים.

וכאן אחת השאלות המכריעות – הארגון המשותף, שאלה רצינית וחמורה, שלרגליה עלול להשתנות הפרצוף החברתי הפוליטי של תנועת הפועלים בארץ. אנחנו לא העלמנו עין מהסבות שהביאו לידי אידיאולוגיה בדבר ארגון משותף. עם צעדיו הראשונים נתקל הפוה“צ בשאלת העבודה הזולה. ידענו כי יחסנו לערבים – החיים אתנו יחד במסגרת ארץ אחת וכן יחיו אתנו לעולם ועד – צריכים לקבל בטוי בחיים הכלכליים. שתוף הכוחות בין היהודים והערבים, ודוקא בשטח הכלכלי, הוא אחד החיובים הגדולים שאנו יכולים להצביע עליהם בחוץ. אבל פקפקנו בדבר, אם בדרך הארגון המשותף יש משום פתרון השאלה; כי אם לא כך – הרי הסכנה הלאומית – התחדדות היחסים בין פועלי שני העמים – מכריעה במשקלה לעומת הסכויים המדומים להצלחה. חשבנו, כי כל זמן שרמת החיים של הפעל העברי נקבעת לא על-ידי תנאי הארץ כשלעצמם אלא על-ידי הכנסת הון מן החוץ – לאמר, כל זמן שאין הפועל העברי שולט בשוק העבודה בהיקף ארצי – עד הזמן ההוא אין א”מ יכול להביא לידי תוצאות חיוביות.

עלינוה לשמור על ההתפתחות האבטונומית של תנועת הפועלים העברית, עלינו לקדם בברכה גם את ההתפתחות האבטונומית של הסתדרות הפועלים במשק הערבי. אם יתברר, שיש אפשרות לפתור שאלות בשתוף – נוכל לעשות זאת. כיום יש רק שטח אחד, עבודה ממשלתית ברכבת, שבו קיים ארגון משותף ויכול להתקיים רק מטעם אחד – יען הממשלה הורידה בשטח זה את רמת חייו של הפועל העברי עד לזו של הפועל הערבי.

בשטח הפעולה התרבותית בהסתדרות נתגלו יצירות חשובות. נוצר “דבר”, המכשיר הפוליטי ממדרגה ראשונה. התפתחה תנועת הנוער העובד, שאנו עוקבים אותה בדאגה ובחרדה. בשבילנו עומדת קודם כל שאלת הנוער בכללו, נוער בתי הספר למיניהם. כווננו ברור: לנטוע בלב בני הנוער את הכרת התפקידים הלאומיים ההיסטוריים שלנו. אם נחנך את הנוער להיות טרייד-יוניוניסטים או חברים למפלגה, נוותר על האקטיב שלנו החשוב ביותר. עבודתנו אינה נתונה סו"ס במסגרת של דור אחר. גורלנו יחתך על-ידי הדור ההולך ובא. מגמה זו רצינו להכניס בעבודה התרבותית בקרב הנוער העובד ובפעולה התרבותית בהסתדרות בכלל. שורש הפעולה התרבותית של הועלים בכל העולם היה הרצון להשתתף ביצירה התרבותית הכללית של הלאום. אנחנו נלחמנו בכל הסימנים של שיטת התרבות המעמדית, “פרוליטקולט”, שהתבלטו פה ושם.

הפעולה התרבותית בארץ המשך לה בחוץ לארץ. נלחמנו על כווננו התרבותי בברית הנוער ובועידת החלוץ. אם נכשיר את החלוץ בחו"ל רק לחקלאות, יבוא לארץ וימצא את החקלאות סגורה לפניו: העיר על מציאותה המרה תבלע אותו, ותנועת החלוץ יכלה ליהפך כאן ליסוד בלתי-חלוצי.

זוהי החזית הארוכה. על המפלגה להיות גוף הרוצה לכוון את החיים. אין אנו רוצים להסגר, להיות טהורים מבפנים; אנו רוצים לכוון את בנין הארץ והתנועה הציונית. אנו צמאים לחיים וליצירה שבחיים.

 

נאום בועידה השלישית של הסתדרות העובדים    🔗

[תל-אביב, 1927]

עיני הציוניות מוסבות היום לועידה הזאת, כי ועידתנו עברה את גבול הצבור שלנו נועשתה מאורע פוליטי מכריע בתנועה הציונית של היום, אמנם עלינו לדעת, כי בין העינים המופנות אלינו – רבות גם כאלה שהשנאה מנצנצת בהן, וכל מלה ומלה של בקורת עצמיחת, שנאמרה ושתאמר מעל הבמה הזאת, תהפך מחר לכלי-זין פוליטי במלחמה נגד תנועת הפועלים. אולם לדידי לא זה הדבר המכריע שיש לנו מתנגדים פוליטיים; כי תנועתנו לא היתה תופשת מקום מרכזי בציוניות אלמלא היו קמים לה מתנגדים. הדבר המכריע הוא בזה, שאם תגבר ההתנגדות אלינו בתוך הציוניות – יתגברו בה כוחות בלתי פרודוקטיביים שאין מהם תקוה לבנין. על כן מסוכנת התנגדות זו יותר משאנו חושבים. מה שראיתי באמריקה שימש לי הוכחה אחרונה מבחינה זו. הציוניות האמריקנית הרי היא שנלחמת, כביכול, בעד efficiency (כשרון מעשי), בעד שיטת כלכלה בריאה והנה ראיתי את מוסדותיהם הכלכליים ואת בריאותם ואת התמסרות עובדיהם ומסירות הנפש שלהם!

אולם דוקא מפני כך, מפני שהאחריות תהא עלינו גם בעתיד, על אף כל אפיזודות ריאקציוניות בהסתדרות הציונית, עלינו לשקול מתוך בקורת ללא רחמים את מעשי עצמנו. אני יודע שיש בתוך הצבור כוחות המוכנים לדוג במים המרים של מצבנו האיום. וחוששני, שאפילו בועידה ימצאו כאלה. אך גם מזה אין לפחוד – כל זמן שצבור הפועלים עומד על האמת שלו. רק בשעה שתשתתק הבקורת ותשתלט שביעת הרצון האדמיניסטרטיבית – נתן לגורמים ליקוידאטוריים להרים ראש על חשבון הפחד שאנו פוחדים להגיד את האמת.

אגיד דברים אחדים להסברת שיטתי ושיטת “הפועל הצעיר” כולו.

קודם כל– שיטת המשק. ההסתדרות לקחה עליה תפקיד שהוא יחיד באפיו ובגדלו בכל תנועת הפועלים העולמית. אמרנו, כי לא נסתפק בהקמת מועצות עירוניות בלבד לשם הגנת האינטרסים המקצועיים, וקבלנו עלינו אחריות להתיישבות העובדים בכלל. הקימונו והרחבנו את הפעולה המשקית. שם השיטה שעל פיה עבדנו – אינו חשוב. פעם כניתיה בשם: כלכלה הירואית. תוכן השיטה היה לקוי משני פנים: א) פעולתו של כל מוסד ממוסדותינו לא היתה מכוונת לתכלית הכלכלית שלו, אלא התפוררה לתכליות צדדיות; ב) לא ידענו את סוד ההגבלה המשקית, שבה תלוי גורל ההצלחה הכלכלית, ובזה סיכנו את הציוניות שאנו אחראים להגשמתה. העמסנו על כל מוסד את בנין כל הבית הלאומי.

אהיה אחרון לשלול את ערך ההכרה העצמית, ההרגשה לגבי עתיד המפעל. אך הפעולה הממשית תצליח רק כשתעשה לשמה. מעידה על כך התפתחותם של משקינו. מתוך טשטוש התכלית הכלכלית של המשק העמדנו לפעמים את כל בנין הפעולה המשקית שלנו – בראשו למטה. הפכנו את המשביר לבנק המוציא בנקנוטים, או בנק-הפועלים לחברת-השקעות במפעלים שלא נחקרו עדיין, את המשקים החקלאיים למרכז קליטת עליה, את סולל-בונה לבי"ס להכשרת פועלים במקצועות שונים. ואף-על-פי שכל התכליות הללו טובות ונכונות, – הן הורסות את קיומו של כל מוסד כשהוא לעצמו. התרחבות כזו היא השליה, ורק לזמן קצר, כי במהרה נהפכת ההתרחבות לכשלון. יש דורשים עכשיו להקים את סולל-בונה מחדש. אילו ידע סולל-בונה את גבולותיו ולא היה שואל להתרחבות בלתי מוגבלת, היה גדל לאט לאט והיה ממלא את תפקידו. ולא רק זה בלבד שהגבולות טושטשו בין המוסדות. היה גם חוסר ידיעה מוחלט בדבר גבולות האפשרות. אמרו לנו: שיטת הצמצום נכונה אולי במשק נורמלי, אך לא בתחום של פעולות התיישבות. יש כאן טעות יסודית. לפי מבנהו הפנימי שונה משק התיישבות ממשק רגיל. בנק לאומי נורמלי, למשל, צובר חסכונות ועל פי אלה הוא נותן הלואות, בעד שהבנק להתיישבות צריך הלמציא כסדר קפיטלים מן החוץ. אך אל תאמרו, כי בנק להתיישבות אינו צריך לשמור על גבולותיו, בגדר התאמת האקטיב והפסיב, על ידי כך אתם מכשילים את הבנק, וכם גם הכשלנו את פעולותינו. מי שחושב, כי בחברה סוציאליסטית מושלמת לא יצטרכו המוסדות המשקיים לשאת את עצמם – אינו אלא טועה. העמסה יתירה ועבירה על הגבול – זה היה החטא הכללי לאורך כל החזית.

ועכשיו לשיטת השלטון. אבדיל בין שיטת השלטון כלפי חוץ ושיטת השלטון כלפי פנים.

כלפי פנים היתה לנו שיטת “כאילו” – כאילו התגשם כבר הדבר שאנו רוצים בו. כולנו מודים, כי 22000 החברים אשר בהסתדרות אינם אלא גרעין המעמד שאנו רוצלים לראות בארץ. גם ההתאחדות האזרחית הלאומית יחד עם התאחדות בעלי התעשיה – אינן עוד אותה בורגנות איומה שבה רוצים להפחיד אותנו. כשהגיעה ההסתדרות לפעולה – חשבה כאילו שלטון הפועלים הוא כבר דבר העומד על הפרק. קפצנו קדיהמ קפיצת דרך של 50 שנה. אני אומר גם לשמאל: 22000 בחור מישראל אינם עדיין מעמד הפועלים המסמל את המהפכה הסוציאלית בארץ החול והטרשים והפלח העני. פוליטיקה כזו היתה טבועה בשיטת השלטון של ההסתדרות. הנה, למשל, חוקת העבודה שהוצעה לפני שניתים, בעצם הגאות של העליה – בימי האילוזיה של העליה הרביעית, של כוח ההסתדרות והכרתה הפוליטית. מובן מאליו שאנו מעונינים תמיד, כי במקום אנרכיה יקום סדר ומשטר בתנאי העבודה. כל צבור פועלים פרוגרסיבי שואף לכך, על אחת כמה וכמה צבור הפועלים בארץ של עליה והתיישבות, כשענפי המשק הצעירים זקוקים לשמירה ולמשמעת צבורית. אותה שעה צריכה היתה ההסתדרות להסכים לחוקת עבודה – כשהיתה חזקה. ברם ההסתדרות לא הבינה כי טוב יותר שהעול יוטל על כל כוחות הישוב. פחדנו מפני הפחתת השלטון המדומה.

פרק כאוב ומיוחד הוא פרק החינוך הניתן לחלוץ בחו“ל. באחת הועידות של החלוץ בגרמניה הציע בחור אחד להוביל את החלוצים לפרברים הפרוליטריים של ברלין, כדי שיראו בעיניהם חיי פועל מנוצל. באותו מעמד עניתי ואמרתי, כי זוהי אולי שיטת חנוך טובה לגבי הילד הגרמני, לאמר שיראו לו לדעת, כי יש בברלין שתי אומות: ברלין של מותרות וברלין שחורה ועניה. אולם בשביל א”י לא יצלח חנוך זה. בא“י רואה הפועל את עצמו לא פרוליטארי מנוצל, אלא נושא ההתיישבות. ואז באה קריאה מפסקת מצד אחד מחברי עין-חרוד, העובדים ב”החלוץ": בכל ארץ שבה הפועל שולט – הפסיכולוגיה היא כזו. וכאן הטעות הטראגית: כיונו את שיטת החנוך לפסיכולוגיה של שלטון הפועלים.

אין אני מתפלא על פוע"צ שצעקו בפתיחת הועידה בשל הדגל הלאומי. הללו, כמדוני, הם מרכסיסטים, ובכל זאת אינם רוצים להודות כי בקרב כל העמים שלא הגיעו להגדרה עצמית מלאה, וגם במדינות הצעירות שלא נתבססו עדיין – תנועת הפועלים הסוציאליסטית היא גם התנועה הלאומית. כמו כן אין הללו רוצים לזכור, כי למען הדגל הזה נלחמים כיום מאות ואלפים מחברינו ברוסיה. ברם אם הדגל העברי הוא סמל ולא דבר שטחי – לא בהיסח הדעת ולא בגניבה צריך היה להופיע דגל זה בועידה. האם מקומו בועידה אינו מובטח כשם שהלאומיות מובטחת בלב הפועל? וכל זה – מפני שחינכו את חברינו ברעיון-בוסר של שלטון פועלים ובתפיסה בלתי נכונה לגבי מציאותנו בארץ.

 

נאום בקונגרס החמשה-עשר    🔗

[בזל, 1927]

שמענו את הדו"ח הפוליטי של הנשיא. מי שהקשיב בתשומת-לב – קלט בהערצה את הנעימה של השיטה הפוליטית הקרויה: המסורת הפוליטת של ההסתדרות הציונית. ברם מעבר מזה שמענו, כי הרבה מהמתרחש על השטח הפוליטי לא נתרחש כרצוננו. וכי האכסקוטיבה מוכנה למלא את הפגימות שבחזית הפוליטית.

בזמן האחרון נהגה האופוזיציה הפוליטית לצאת ולהכריז – למראה כל הצלחה פוליטת של האכסקוטיבה – כי היא, האופוזיציה, נבאה לכך משכבר. יש בזה קצת מרמה. הרי האופוזיציה דרשה לא עבודה פוליטית סתם, כי אם תמורה יסודית של השיטה הפוליטית, והתמורה הזאת פירושה: לא פוליטיקה של אימון, לא פוליטיקה של שיתוף-פעולה – כי אם פוליטיקה של התקפה. מחובתנו להדגיש דוקא כיום, כי אין לנו כל יסוד לשנות מיסודה את שיטתנו הפוליטית.

נעשו הרבה דברים רבי חשיבות וחיוב. ענין נכבד הוא יצירת המועדון הפרלמנטרי בין-הסיעתי בבית-הנבחרים הבריטי, שתעודתו לסייע לפוליטיקה הציונית בבית התחתון. כל העוקב את הפוליטיקה שלנו בבית הנבחרים הבריטי יבין, כי התאגדות זו חשובה לנו לאין ערוך.

עמדתנו נתבצרה, כפי שהזכיר גם הנשיא וייצמן, לרגל המו“מ עם חבר-הלאומים. ברצון עודה בתוצאה החיובית של פעולת האכסקוטיבה בהקמת הליגות למען א”י בגרמניה, איטליה, הונגריה. כל אלה הם נסיונות להמשיך את קו הפוליטיקה ההרצלאית ולכבוש את לב העולם לציוניות.

בניגוד לאלה נעוצה כמקודם חולשת מעמדנו הפוליטי ביחסה של האדמיניסטרציה האי“ת. פרובלימה זו עדינה למדי. אדמיניסטרציה קולוניאלית-בריטית, הפטורה מבקורת ממשית מצד דעת הקהל – שולטת בארץ העומדת בפני פרובלימות חמורות מאד. צריך לקבוע, כי, האדמיניסטרציה הא”ית לא מלאה תמיד את חובתה מבחינת בנין הבית הלאומי ליהודים. אחת הדוגמאות לכך – החוזה המסחרי עם סוריה.

אשר לפוליטיקה הכלכלית, יש תמיד לגולל מחדש את שאלת המסים ולדרוש ולחזור ולדרוש כי המתיישבים יהיו פטורים ממסים. הכרתי היא, כי לא התקדמנו מבחינה זו אף פסיעה קלה, כי בשטח הפוליטיקה הכלכלית לא התנהלה עבודה פוליטית ושיטתית הראויה לשמה מצד האכסקוטיבה, לא בלונדון ולא בירושלים.

ועכשיו כלפי חוץ. חזיתנו המדינית ארוכה מכפי כוחותינו. כל העוסק בפוליטיקה יהודית או ציונית – עוסק מימלא בפוליטקה עולמית, ותפקיד חמור הוא לעמוד בחזית העולמית במעט הכוחות העומדים לרשותנו. ובכל זאת עלינו להצביע על הפגימות. אחת מהן – מעמדנו בבירת ארצות הברית. אמנם הדו"ח של האכסקוטיבה מספר על שתי קבלות הפנים שנערכו שם לנשיא הסתדרותנו. אולם קשה להניח, כי ביצרנו לנו עמדה פוליטית תקיפה בואשינגטון, בעוד שמבחינה פוליטית-עולמית זהו אחד מענינינו החיוניים. על הקונגרס ליעץ לאכסקוטיבה כי תקדיש לכך תשומת לב רצינית.

תפקידי כאן אינו מצטמצם בבקורת לגבי האכסקוטיבה בלבד. במשך השנים האחרונות הולכת המשמעת הפוליטית-חיצונית של הציונים ומתמוטטת במהירות רבה. לפנינו חזיון הדורש תשומת לב רצינית. הננו מפלגה לוחמת, הנלחמת על כבוש כוח מדיני. ידוע מאמרו של ביסמרק: כל מדינה חייבת לשלם קנס חלף כל שמשת-חלון שנופצה בידי עתונאיה. בשנים האחרונות מתגלע בעתונות העולמית, ביחוד בעתונות הבלתי יהודית, ויכוח על הפליטיקה שלנו שיש בו פועלת הרס. המענין בדבר, כי אלה המתימרים בקונגרסים להיות היורשים היחידם של המסורת הפוליטית ההרצלאית ושקצרה ידם מליצור אופוזיציה תקיפה – הם המוציאים את מלחמותינו הפוליטיות הפנימיות לשוקו של עולם.

נהיה מבפנים קרובים למדינת-היהודים כאות-נפשנו, אולם כלפי חוץ עלינו להיות מאוחדים כמפלגה אחת הלוחמת את מלחמתה הקשה. וטובתה של הציוניות תובעת את אחדות משמעתנו הפוליטית כלפי חוץ.

בטרם אגע בשאלות הא“יות, נעיף עין לפני ולפנים של תנועתנו. ליד השפעות-ההרס, המרסקות את משמעתנו כלפי-חוץ, קיימות מגמות כאלה גם בקרב התנועה הציונית. אמרתי פעם, כי תנועתנו מעוררת לעתים את הרושם, כאילו נמצאים אנו בסין, מקום שכל גנרל נאבק במשנהו. תנועתנו לא תוכל להמשיך במצב זה לימים רבים. מה הם התותחים שלנו? נגיד, למשל, “הדסה”. בתוך אמריקה זו בת 4 מילילון יהודים, שפני תנועת הציונים אינם מזהירים שם לפעמים ביותר, “הדסה” היא כיום עמדה חיובית גדולה של הציוניות, זוהי החטיבה הציונית הפעילה ביותר באמריקה. ובכל זאת לא אבין בשלמה רואה וייצמן “חובה נעימה” לעצמו להמליץ לפנינו על החוזה שבין האכסקוטיבה ובין “הדסה”. מבין הייתי אילו דיבר על חובה קשה שכפתה עליו “הדסה” – אולם מניין כאן “חובה נעימה”? מצב-הענינים הוא במקרה זה ברור למדי. מוסד שהיה עד כה מעורה בפעולתנו הא”ית – הולך ונעקר מתוך סמכותה של ההנהלה הציונית בתוקף חוזה ההתבדלות. אני רואה בזה אחד הסימנים הרעים ההולכים ומתגלים בא“י משכבר. אני מאמין, כי לא אחרנו עוד את המועד להגיד ל”הדסה" – עם כל הוליאליות שלנו לגבי הסתדרות זו – כי הסימנים האלה מעוררים דאגה קשה מאד. אנו רואים כאן נסיון להפריד את יהודי אמריקה מכל הפעולה הישובית; זוהי דוגמא “סינית” מסוכנת.

ויש עוד דוגמאות אחרות. עדיין לא נמצאה הדרך לפעולה משותפת בין הקרן-הקיימת וקרן-היסוד ובין ההנהלה הציונית, כדי לשלב את שלשתם במערכה כלכלית מאוחדת. והוא הדין בחברות לקנית-קרקעות. לא התפלאתי איפוא לשמוע, כי ז’בוטינסקי אומר ליסד קרן מיוחדת, “קרן החלוץ”, שכן זקוק הוא לקרן מיוחדת למען יחשב אף הוא לגנרל כהלכה!

ועוד מלה אחת על המצב הפנימי בתנועה הציונית. ההתקפה הרוחנית של הציוניות על עם-ישראל, המלחמה הרעיונית של הציוניות לשם כבוש-הלבבות ביהדות – חדלה כמעט בכל הארצות. והיא חדלה לפני היות הסוכנות המורחבת ובלי כל קשר עמה. פסקה הפלוגתא עם קבוצות המתנגדים, עם האדוקים שלנו שונאי-הלאומיות ועם הזרמים הקומוניסטיים המושכים בחבליהם את הטובים שבנוער היהודי. הגענו למצב אבסורדי, הציוניות התפצלה על בסיס הפוליטיקה הגלותית והמחלוקת הפרלמנטרית, ונתפלגה למפלגות פוליטיות. ברם יש בכך משום קפיצת-מות, בבואנו להתקשר עם מפלגות שונות שמחוץ לציוניות, אפילו עם “אגודת ישראל” – בזמן שבשטח הפעולות הציוניות האמיתיות אין אנחנו, בתורת חברי התנועה הציונית, יכולים הלסב אתם לשולחן אחד. חייבים אנו ליצור בכל מדינה ומדינה הסתדרות ציונית בין-מפלגתית, כדמותה וכצלמה של ההסתדרות הציונית העולמית. בזה נלכד את המרץ הגנוז ואת האנרגיה הרוחנית של הציונים מכל הזרמים, תוך כי שמירה על האבטונומיה של הקבוצות המיוחדות.

ועכשיו לשאלות ארץ-ישראל. הפעולה הציונית בא"י עמדה עם גמר-המלחמה בפני בעיה קשה: יצרנו תנאים פוליטיים, אשר קרעו לנו פתח לעבודה גדולה, והוכרחנו לומר: או שניצור מכשירי הון מודרניים גדולים, אשר יאפשרו לנו מפלע התיישבות מודרני ושגיא-כוח – או שנוכרח לבוא לידי פרוצס קשה של הסתגלות. תולדות הציוניות שלאחרי המלחמה הן תולדות ההסתגלות הקשה הזאת. זכורני, כי ב-1920 בא אוסישקין אל הועידה הלונדונית ודרש תקציב של 4 מיליונים בתורת תקציב מנימלי. סבור אני גם כיום, כי הוא צדק אז לפחות בשלשת-רבעים. אולם כשהוברר ב-1921 ו-1922 כי, קרן-היסוד לא תוכל להיות המכשיר ליצירת התקציב הגדול הזה – באנו לכלל-הכרה, כי יצירת המכשירים הכספיים היא הפרובלימה המרכזית שלנו. מני אז עומדת לפנינו שאלת-המלוה. מני אז מבצבצות תכניות, הנוטות ביותר לצד הפוליטי של הדבר מאשר לצד הלאומי-כללי. כן, למשל, התכנית אשר אני עצמי הצעתי לקונגרס לפני שנתים ימים.

אמרתי בקונגרס הקודם כי מלוה גדול אינו ענין כספי-כלכלי גרידא, אלא ענין פוליטי ממדרגה ראשונה. והוא לא יתגשם אם לא נשקיע בו את כל כוחותינו הפוליטיים. מאז כן אני מאמין גם עתה, כי אם נעבוד שנתים או שלש שנים אצל הממשלה ובחבר הלאומים ושאר המוסדות הבאים בחשבון, ואם תעלינה הכנסות הקרנות הלאומיות – נצליח ליצור הלך-רוח לטובת המלוה.

והנה הפעולה הפוליטית הזאת של האכסקוטיבה הוזנחה לגמרי במשך השנתים האחרונות. להיפך, המעשה הממשי היחיד שלה בבחינה זו הוא גם מיוחד במינו. בלונדון כונסה ועידה של גדולי-המומחים בעניני-הכספים מכל קצוי-תבל. אולם בועידה כתבו וחתמו על החלטה מפורשת, כי ההסתדרות הציונית אינה מסוגלה לפוליטיקה של מלוה. משום העדר בסיס לאשראי. דומני, כי המקרה זה עומד יחיד ומיוחד בתולדות הפיננסים. ידנתי אמנם מקרים. שממשלות חלושות ותשושות מבחינת אשראי מזמנות מומחים לעניני כספים כדי להשיאם שיבואו על החתום תחת תכניותיהן הכספיות. אולם היתכן כי תבוא ממשלה חלשה להזעיק אליה ועדת-מומחים, שמתפקידה לרשום לממשלה זו תעודה בדבר אפס-כשרונה מבחינת אשראי? במעשה כזה אין לראות צעד לקראת פתרון חיובי של שאלת-המלוה.

ובהזדמנות זו – מלה אחת על ועדת המומחים. רחוקה ממני הכוונה להקדים את פסק-דינה של ועדת-המומחים, ולא אבוא להניח אפילו מכשול קל על דרכה. בכל זאת עלי להגיד, כי לועדת-המומחים יהיה ערך פוליטי ממשי רק אם תתקין תכנית לבנין-הארץ. ברם תכנית-הבנין למפעל זה תגרור אחריה מעוף רעיוני עילאי בציוניות רק במקרה שלא תבוא בעקבותיה הורדת-הסמכות של המומחים משלנו. המומחים שלנו, העומדים עשרות בשנים בראש עבודתנו המעשית, כוחם יפה ככוח המומחים הבאים מחוץ. הקונגרס הציוני צריך לשמור ולהקפיד על רוחו וכבודו העצמי כלפי כל ועדות המומחים.

את סוף נאומי אקדיש לשאלה החשובה והדוחקת ביותר, לשאלת העבודה בארץ. גאון-חיי הוא שזכיתי זה שנים מספר לעמוד בתוך תנועת הפועלים בא“י. כולנו יודעים מה שהיו לפועלים 22 החדשים האחרונים, ביחוד, מדי ראותנו בכל יום חמשי וששי לשבת תהלוכות של מאות, ואפילו אלפי חברים, המחכים ליד בתי הפועלים למכסת-הסיוע. אשר ראו את אלה– יבינו את הדבר לעומקו. והנה בא ארצה פלדמרשל אנגלי בן שבעים שנה, אשר לא ידע את החלוצים ואת הציוניות ולא ידע את תולדות ישראל – ותנועת הפועלים שלנו כבשה את לב הפלדמרשל הישיש. ואילו ציונים בחרו לעצמם דוקא את השעה הזו לפתוח במלחמת-שטנה נגד צבור הפועלים בא”י. אני לא אבזבז לכך אפילו שלשה רגעים. הפלא של הבית הלאומי, אשר עליו דיבר בקונגרס הקודם גיאורג הלפרן, לא בא אלא מתוך הפלא של הפועל העברי. אום ברור לדידי: נצחון הפועל העברי בא"י אינו נצחונו של הפועל הבודד, אף לא של מעמד-הפועלים, כי אם נצחונה של הציוניות. הלא ידעתם את דבר נבואת הידעוני שהוגדה לכורש המלך: אם תעבור את נהר-האליס – תחריב ממלכה אדירה. וגם אליכס, אישים, אקרא (אל הימין): אם תעברו את נהר – האליס תחריבו ממלכה גדולה, ולא זו של הפועל העברי בלבד, כי אם את המאמץ המלוכד והגדול של הציוניות המוטלת על שכם הפועל.

תנועת הפועלים, ועמה הישוב כולו, נתונה בגללחוסר העבודה במשבר של מעבר. אני אומר: משבר של מעבר, כי הנקודות החשובות שבהתיישבותנו עומדות איתן לבלי המוט. מעריכים, כי בתל-אביב, שהיא מקום התורפה שלנו, נמצאים כיום 6000 פועלים העסוקים בעבודה. עוד לפני שנים מספר לא האמין איש, כי בהגיע המשבר בת"א למדרגה הנוכיחת יהיו בה 6000 איש בכלל. אל נא נאבד את שווי המשקל ונעריך את עמדותינו מבחינה אוביקטיבית. אין לפנינו התקדמות מבלי פתרון יחסי מספיק לגבי שאלת חוסר העבודה. ואלה הם הציונים בדרכנו: צריך להתחיל בהפסקת שיטת הסיוע, אפשר שום איש, וצבור הפועלים בכלל זה, אינו רוצה בה. ההפסקה האפשירת רק בתנאי אם נעשה את כל הפוליטיקה שלנו לגבי חוסר העבודה לפרודוקטיבית. בצדק הדגיש היום וייצמן בנאומו את השאלה הזאת ורמז לכמה עיקרים: קביעת עבודות מסוימות בתקציב, הקמת בנינים נחוצים, התיישבות זעירה של הפועלים החקלאיים באזור מושבות המטעים, הצעדת התיישובת המטעים על בסיס של עבודה עברית בצורות שונות. בכל הדרכים האלה נחיש קמעא קמעא את פתרונה התכניתי של שאלת מחוסרי העבודה.

מצבנו מחריד מחמת הסתירה שבין תכניותינו הקונסטרוקטיביות ובין האפשרויות הממשיות. עולה לפני זכר המלחמה בפלטיאה. מחנה אחד נוצח יען כי השמש הכתה יומם על ראשו וסימאה את עיניו. בשנים שלאחרי המלחמה נמצאה גם הציוניות במצב דומה לזה. האירה לה השמש של האידיאל הציוני בהתגשמותו הטהורה – ועיורה את עיניה לבלתי תוכל להתבונן בשדה-הקטל. אולם עלינו להאמין במציאות של השמש גם בהאירה מערפנו. מוטב שעיננו תהא נתונה במערכות המלחמה ונעבוד בצלילות-דעת – משנזון את עינינו עד כדי סנורים בנצחון המזהיר אשר לעתיד לבוא. השעה חמורה ואפלה, מצווים אנחנולהאמין גם עם חשכה, כי השמש תשוב לגבורתה. חייבים אנחנו להאמין כי השמש, שמש מולדתנו, המכה לפעמים באכזריות על ראש פועלי א"י לא תשקע אפילו בשעה החשוכה ביותר.

 

נאום בקונגרס הששה-עשר    🔗

[צוריך, 1929]

בעלותי שוב לשעה קלה על במת הקונגרס הזה – אני רוצה קודם כל להגיד שהנני עומד לפניכם ברגש של גאוה כבא-כוחה של תנועת העבודה הארץ-ישראלית אשר עמדתה בקונגרס הזה היא חזקה הרבה יותר מאשר בכל הקונגרסים הקודמים. אין זאת מגמה מקרית, אלא מגמה ברורה בהחלט בתוך הסתדרות הציונית, מעת גמר המלחמה: החלק המדבר כאן בשם הפועלים היהודים הולך הלוך וגדול מקונגרס לקונגרס. כולכם תצטרכו להודות, שאנחנו מדברים בשם חלק התנועה המרכז מסביבו את הנוער, את הדור הציוני הבא, זה המפקיד את אמונו בעתיד הציוניות דוקא בידי תנועת הפועלים הארץ-ישראלית. אשר לי ולחברי – הרי האמון הזה ההולך וגובר מגביר גם את האחריות המוטלת עלינו. איני מדבר כאן בשם אגף בעל אינטרסים מיוחדים, איני רוצה לדבר כאן בשם אגף מעמדי בלבד. אנחנו רואים את עצמנו, וכך נראה את עצמנו גם להבא, בתורת קבוצה אחראית בתוך התנועה הציונית, קבוצה הנושאת עליה את האחריות הציונית. ברוח זו ומנקודת השקפה של אחריות ציונית כללית, וכפי שאחריות זו נראית בעיני ארץ ישראל העובדת, יהיו מופנים דברי אל הקונגרס. גם בשעה זו, גם מנקודת ההשקפה האופוזיציונית של הפועלים, לא אבוא אל האכסקוטיבה בעלילות שוא. לפני האכזקוטיבה עמדו תפקידים אשר אין ברצוני להפחית את ערכם. אומרים שעלה בידי האכזקוטיבה להקטין את חובתיה בסכום נכר למדי, ואין דבר זה קל בעיני. אולם איני חושב שפסק-הדין שאנו עמודים לחרוץ על האכזקוטיבה יכול להסתמך על זה בלבד. האכזקוטיבה הנוכחית היא עצמה שללה תמיד לגבי עצמה כל נסיון הערכה מנקודת השקפה בוכהלטרית גרידא. תכניתה – כך היתה טוענת תמיד – מבוססת על יסודות חשובים ביותר, וכדאי איפוא לבחון את היסודות הללו.

תכניתה של האכזקוטיבה מורכבת משלשה סעיפים עיקריים, ראשית כל: הפוליטיקה הקונסולידציונית, שנית: הפוליטיקה של “יד-חזקה”. הסעיף השני הזה פירושו התנהגות חוקית בעניני כספים ושמירה מעולה על התקציב, בנגוד למה שעשתה האכזקוטיבה שהיתה נתונה, כביכול, בידי הפועלים. שלישית: נכרת היתה כוונה להתגבר על אי-האמון כלפי ההנהלה. דעתי היא כי בכל שלשת הסעיפים התבדתה האכזקוטיבה הזאת. כאשר החלו הוכוחים המפורסמים בדבר הקונסולידציה – אמרנו: הנה זה שנים שאנחנו – ביחד עם חברינו במשקים, המאמצים את שארית כוחותיהם – משתדלים ליצור מצב של קונסולידציה ולהבאי את המשקים לידי עמידה ברשות עצמם. הקונסולידציה לא תושג על ידי הסתת הרוחות נגד הפועלים, אלא על ידי פוליטקיה שיטתית לגבי המשק. האכזקוטיבה טוענת שלא היה ביכלתה להגשים את הקונסולידציה, באשר לשם כך היה לה צורך ב-300,000 לא"י, והסכום הזה לא היה בידיה. אבל לא צריך להנהיג אצלנו מוסר כפול: לא צריך לכנות אותו המצב גופא לגבי הפועלים בשם “הנהלה משקית רעה”, ואצל האכזקוטיבה הנוכחית בשם פוליטיקה קונסולידציונית. לא צריך ליצור בציוניות מצב כזה שאפשר יהיה למדוד את השאיפות הטובות ביותר של הקבוצות השונות בתוכה באיפה ואיפה. אם נזכור כי בארץ היו אז כ-6000 מחוסרי עבודה – נוכל להבין את המצב האוביקטיבי של הימים ההם.

ועכשיו בנוגע להבטחת היסודות הכספיים החוקיים ו“היד-החזקה”. לא הייתי מדבר על כך – אלמלא נמצא בדף 102 של הדין וחשבון לקרן היסוד משפט מוזר אחד. אני שואל: אם אומרים כי פעולת האכזקוטיבה הקודמת גרמה לידי התחייבויות כספיות חדשות, מבלי שזה היה בגבולות הסמכות שנתנה לה מאת הקונגרס – היתכן להוציא דין וחשבון בשם אכזקוטיבה של “יד-חזקה” אשר ממנו רואים, כי סכום של 350.000 לא"י נמסר בדרך של טרנסאקציה לידים אחרות – ויהא זה למטרות טובות ביותר – מבלי שתבוא על כך הסכמת הקונגרס? אולם גרמו לי צער ביותר הדבורים על המשבר באמון, שכן רוצים להוכיח לנו בזה שאנחנו אזרחים ממדרגה שניה בתוך ההסתד’הציונית. אין כל סימן לכך שהמשבר באמון עבר מן העולם אגב יצירת אכזקוטיבה בלי אגפים. אני יודע להעריך יפה מאוד כמה קשה למלאות את התקציב שלנו, ואני יודע כמו כן שאין הדבר תלוי כלל בזה אם באי-כוח הפועלים או קבוצות אחרות משתתפים באכזקוטיבה או לא. ברם בתורת קנה-מידה נתנו לנו את התקציב, והנה בבחינה זו היא המצב גרוע כל הזמן. ואם יש לדבר על משבר באמון – הרי האכזקוטיבה הנוכחית נתונה בקונגרס הזה במשבר של אמון חמור מאוד.

ועכשיו יש ברצוני לנגוע באיזה שאלות פוליטיות, ובראש ובראשונה בפרובלימה אחת אשר עד כה, כמה שהדבר מוזר, לא טפלו בה במידה הראויה. זאת היא שאלת רוסיה. שוב עברו שנתים, ושנתים אלה מסיימות תקופה של עשר שנים שבהן נתונה תנועתנו ברוסיה לרדיפות, מאסרים וגירושים, בתי סוהר וגלות. עלינו לאזור כוח כדי להעביר את השאלה הזאת משטח של החלטות נלהבות בישיבות רשמיות ולהעמידה באופן גלוי וברור למדי בשטח של הפעולה הפוליטית מצד ההסתדרות הציונית. הרי אין כל טעם והגיון לשער, כי כל פועלה בנידון זה לא תוכתר בהצלחה – אך ורק ושמצפון תנועתנו יכול לשכוח לגמרי את תנועתנו הלוחמת ברוסיה. בא לאמריקה יהודי אחד, אשר מעולם לא היה לו כל מגע עם הציוניות, מנהיג הס. ר. השמאליים ברוסיה, והוא מוכרח היה לפנות לדעת הצבור היהודי באמריקה באמצעות העתונות היהודית ולהגיד, ולו גם מנקודת השקפתו הוא, כי הנוער היהודי העובד ברוסיה במחתרת הנהו בכל השריד האחרון הממשיך עדיין להלחם ברוסיה בעד תנועה צבורית. הוא צריך היה להודות בזה – ואני בושתי בגלל מצפונה הנרדם של תנועתנו. נסיתי להתחיל בפעולה כזאת הן ביחד עם הקונגרס היהודי-אמריקני והן בדרכים אחרות. אחרי שהתקיים הראיון אצל בורה – פניתי להנהלה הציונית בלונדון, והאכזקוטיבה ענתה לי בינואר 1928 שהיא מבקשת להמציא לה חומר אם באמת היו רדיפות בזמן האחרון, ושבהתאם לתשובה היא תכוון את פעולתה…. כזאת היתה התשובה, שמונה שנים אחרי המאסרים ההמוניים של הציונים ברוסיה. ושוב עבור חדשים מבלי שנעשה דבר מה. אני מתפלא שדוקא ציונים פוליטיים מזניחים שעת כושר זו שנזדמנה לנו היום, עם התחלת המו“מ על חדוש היחסים בין אנגליה ורוסיה. אחרון אנכי להשלות את עצמי ולחשוב, כי במו”מ הזה בין רוסיה ואנגליה יכולים ענינים אלה להיות בעלי ערך כל-שהוא. ברם אסור לה להסתדרות הציונית העולמית להזניח את המומנט הזה של התחדשות הקשרים הדיפולומטיים בין רוסיה ואנגליה.

ועכשיו מלים אחדות בנוגע לפוליטיקה בארץ ישראל. בתוך הדין וחשבון של וייצמן – אשר אני וחברי מותחים עליו כרגע בקורת בלי רצון רב, באשר אנו יודעים את הקושיים שנתהוו בעבודה הפוליטית עם העדרו של וייצמן – מתוך דו“ח זה ניכר שבאיזה שטחים של הפעולה הפוליטית הגענו לידי הצלחות חשובות, כגון בשטח העבודות הצבוריות של הממשלה, תקציב בתי-הספר ותקציב הבריאות. נהלנו את המו”מ בנידון זה על פי שיטתו של וייצמן, מתוך כבוד עצמי, בבטחון ובתוקף לגבי הענין, והשגנו את התוצאות האלה. הלא זה מראה לנו בעליל מה היינו יכולים להשיג אילו הגענו להנהלה קבועה ושיטתית בענינינו הפוליטיים. אי אפשר לנו להכחיש שכיום לא הכל כשורה בנידון זה, ביחוד ביחסים של האדמינסטרציה הא"י לגבי תושבי ארץ ישראל. לפי הטלגרמה שנתקבלה זה עתה – החלו הערבים שוב לבנות בסביבת הכותל המערבי, דבר שגרם להתרגזות רבה בין יהודי ירושלים. עוד בקונגרס הקודם הדגשתי כמה חשוב להעמיד את הפעולה הפוליטית שלנו ביחס לממשלת המנדט, הן בלונדון והן בירושלים, על בסיס אחר – והיום אני חוזר על דרישתי זאת.

בנוגע לשאלות הפוליטיות בארץ ישראל יש להוסיף את הדברים הבאים. מלבד שאלות הרוטינה של האדמיניסטרציה הא"י, הולכות ומתגלות בארץ פרובלימות חדשות, בעלות חשיבות פוליטית. החשובה והרצינית ביותר היא שאלת הקונסטיטוציה של חיינו המתהווים בארץ ישראל. אני נוגע בשאלה זו לא משום שמצבנו בנידון זה השתנה לרע מזמן הקונגרס האחרון. להיפך, ועדת המנדטים שעל ידי חבר הלאומים עסקה בשאלה האמורה לרגלי תזכיר ערבי אחד, ונדמה לי שהיא תמכה בעמדתנו. אולם אין זאת פוליטיקה מצדנו אם נתן את עצמנו להטלטל סתם על ידי כל זרם וזרם. אולי לא צריך לדבר על הענינים האלה, על כל פנים יש התכונן אליהם. בנאומו ציין כבר הנשיא וייצמן את שאלת המשמעת בפעולה הפוליטית החיצונית, ואני אגע בזה רק בקצור. מוזר הדבר, אולם אופיני למדי, שדוקא מאותם החוגים הרוצים להוליכנו בדרכי הרצל – נובעות שאיפות כאלה שיש להשיב עליהן בדרישת משמעת חמורה בשאלת הפוליטיקה החיצונית. בזמן האחרון דנים בחוגים אלה ביחוד בשלש השאלות הבאות: על יציאה מההסתדרות הציונית העולמית (רעיון ברוח הרצל ממש!) שנית: אם לא כדאי להקים את הועד הלאומי, בא-כוחם של 170.000 יהודי ארץ ישראל, נגד ההסתדרות הציונית העולמית (שוב רעיון ברוח הרצל!) ולבסוף בשאלת סוכנות פוליטית בלונדון ובירושלים. יש לנהל מלחמה חזקה נגד מגמות ההתבדלות האלה בפוליטיקה החיצונית.

אני עובר לנקודה המרכזית – לסוכנות היהודית. ואני רוצה להגיד כאן עוד הפעם שאנחנו נוטים בטעות להשקיף על הסוכנות כעל סכימה של חוקה וכעל שלד ארגוני בלבד. יש לראותה כתוצאה של פרוצס סוציאלי המתרחש ביהדות, זה העלול להכניס לתוך הפעולה הישובית הא“ית כוחות חדשים שלא נראו מראש. עם התחלת הפרוצס הזה, כאשר תנועת הפועלים בארץ-ישראל עמדה בשאלת הסוכנות לימין וייצמן, התפלאו אחדים מידידינו ושאלו: איככה לא תראו את הסכנה הצפונה בחוקה הזאת? האם לא אתם תהיו הראשונים אשר תפגעו על ידה? ואני עניתי גם אז: אנחנו מצטרפים אל הפורצס הזה – ראשית, מפני שאין אנו יראים אותו, שכן יודעים אנו כי כוחה החיוני של העבודה העברית בא”י הוא חזק עד כדי כך, שכל אלה הרוצים לקחת חלק אקטיבי בבנין הארץ יצטרכו להודות בו; שנית, מפני שאין אנו מאמינים בגבורה של טרטרין דה טרסקון, זו הגבורה השוכנת בביתה על טהורת הפרינציפים וחוגגת נצחונות וכבושים מבלי לקום מעל שולחן הכתיבה. תמיד אמרנו: אם יש גבורה – צריך שתראה במלחמה בעד ערך רעיוננו. אנחנו נכניס לתוך הסוכנות היהודית את זהרי הרעיון של א"י העובדת.

המשחק מסביב לשאלת החזרת הזכויות להסתדרות הציונית – הוא מוזר מאד. בכלל אני חושב שפרוק הסוכנות יש לו ערך חשוב כל כך. אם תתרחש ביום מן הימים קטסטרופה והפרוצס הזה יפסק – הרי אין להעריך את הדבר אלא בבחינת משבר פוליטי מסוכן של הפעולה הכללית. באותו יום אי אפשר יהיה להגיד, שהמשבר יתבטא דוקא בכוון זה ולא בכוון אחר. בעצם ניטל כוחה של האופזיציה לגבי הסוכנות משעה שאופוזיציה זו התחילה משתמשת בנמוקים יורידיים. כאשר משתמשים בנמוקים יורידיים בויכוח פוליטי – אין זה אלא סימן של חולשה.

במשך שש שנים רצופות התווכחנו על הפרובלימות של הסוכנות ועדיין לא נגענו בשאלה העיקרית אשר תעמוד לפנינו לפתע פתאום ב-11 באוגוסט 1929, לאמר: מה אנו חושבים לעשות כדי להפוך את הסוכנות למכשיר הגדול של בנין הארץ, מכשיר להגירה שיטתית, התיישבות שיטתית, השקעת כספים שיטתית! מכאן מתחילה הפרובלימה העיקרית של הסוכנות. לא טוב הדבר שאנו נגשים לברור הפרובלימה הזאת בתוך האטמוספירה היוקדת של שמונת ימי הקונגרס. אף על פי כן רוצה אני לקבוע כמה נקודות יסודיות ולהתוות את שטח פעולתנו בסוכנות כפי שפעולה זו נראית לי.

שאיפתנו הראשונה צריכה להיות מכוונות לכך שהסוכנות תהיה, כמו ההנהלה הציונית בארץ-ישראל, המוסד המרכזי של התיישבותנו הלאומית בארץ. אם נביא בחשבון את הפסיכולוגיה הכללית של שותפינו – הרי צפויה סכנה שהסוכנות תרצה להסתפק רק ביצירת “תנאים” בשביל הפעולה המשקית, בו בזמן שאת הפעולה המשקית עצמה, פעולת הבנין, ואת פרוצס העליה תמסור ליזמה פרטית. דומה שאסור לנו לשכוח לא רק את השנים 25–1924, זמן שעלה גל-השגעון של הספקולציה בקרקעות וההנהלה הציונית לא שלטה על המצב, אלא אסור לנו לשכוח גם מה שקרה במשך השנתים האחרונות בשטח המטעים. ההתפשטות בשטח זה מתנהלת באופן חפשי ואנרכי. מתוך הנסיון אנו יכולים ללמוד מה גדולות הסכנות העלולות לבוא עלינו במקרה שהסוכנות לא תשתלט על הפרוצס הזה – אם היא לא תיצור “דברים” ולא יהיו בידיה האמצעים ליצור את הדברים האלה.

במשך שלשת החרפים האחרונים היתה לי האפשרות להכיר מקרוב את פעולת קרן היסוד באמריקה, ואני יודע יפה מה פירושו של הדבר אם הקונגרס מעודד את פעולת הקרנות או שאינו עושה כך. הפעולה למען הקרנות היא החובה הציונית הראשונה. אולם נוסף לכך עלינו לבחון מחדש את שיטות פעולתנו. מתוך טעות החמצנו את רגע הכושר לקבלת הלואה בין-לאומית בשביל ההתיישבות בארץ-ישראל על ידי הסוכנות ובשם הסוכנות. איני יודע אם הרגשתם כי בשנתים האחרונות נעשו נסיונות בכוון זה. לדעתי, לא הצליח הנסיון הזה בגלל הספקות אשר הביעו המומחים הבריטיים. אולם צריך להמשיך בנסיונות. אולי 70 נסיונות יכשלו והנסיון ה-71 יצליח. גם ממשלות של מדינות גדולות במזרח אירופה, למשל, מנהלות מו"מ ארוך ומפעילות את כל המכונה הדיפלומטית שלהן – עד שהן משיגות את מבוקשן. ולי נדמה, שמתוך הנסיון של השנתים האחרונות אנחנו יכולים וצריכים להסיק מסקנה, כי דבר נכון נעשה אם נגיד לסוכנות בראשית צעדיה: אתם רוצים בשיטות של ביזנס – הרי שיטות אלה, לגבי התיישבות של עם שלם, אינן אלא השגת הלואה בין-לאומית.

בעוד ימים מעטים נתכנס למועצת הסוכנות. רוצה הייתי שהחלק הציוני יבוא למועצה הזאת ללא מחשבות צדדיות, במלוא הרצון הטוב. יכולים להיות מקרים כאשר תהיה הכרחית ההופעה המשותפת של הציונים, והעמדה המשותפת הזאת של הציונים בסוכנות היהודית צריכה להיות חוק ציוני בל יעבור. איני מאמין שאפשר לעשות זאת באופן סכימטי. אי אפשר להגיד שאנו מצביעים בתורת אגף מלוכד ומתוך אונס של האגף. אבל אסור לנו להשלות את עצמנו ולומר: כולנו מאמינים שעם פרוצס הסוכנות תבוא גם התפתחות חדשה. עלינו לזכור תמיד, שיכולים להיות מקרים שלכוד התנועה הציונית העולמית יהיה מן ההכרח.

 

נאום באלברט-הול, לונדון    🔗

[אב, תרפ"ט]

רצוי לדבר הערב כאזרחה של ארץ-ישראל, של אותה הארץ הסוערה-ניה שברגע זה חולשים עליה אוירוני-מלחמה, מכונות-יריה ומכוניות-שריון.

רצוני לדבר כאיש שמביט בקנאה ובגעגועים אל חבריו בארץ-ישאל, אלה שבמשך שנים על שנים עסקו בישוב הארץ והיו רוכשים אותה בעבודת שלום ובדרכי שלום, ועתה הוכרחו לאחוז בכלי-מלחמה כדי להגן על נויהם ועל חייהם. די צער ובושה לי לעמוד הערב כאן, על בימה זו, תחת להיות אתם יחד בהגנה העצמית של אחינו, ואפילו הייתי בטוח כי יטלו ממני את נשקי או גם אסור יאסרוני!

ובדברי אליכם כארץ-ישראלי, מחובתי היא להגיד לכם – רוחה של ארץ ישראל מהי. הרוח הזאת אמרה תמיד ואומרת גם היום: הכרח לנו להמשיך לבנות!

מוכרחים אנחנו להמשיך את בניננו יען כי אין אנו יכולים לסגת אחור. אין אנו יכולים לסגת אחור משום שארץ-ישראל היא תקותו האחרונה של עם בן חמשה-עשר מיליון. הדבר שהללו מנסים לרצחו נפש שם, בארץ, הוא לא הפרט – הגבר, האשה או הילד – כי אם תקות האומה כולה היא זו שהם רוצים להרוג. שום עם בעולם אינו יכול להרשות כי דבר כזה יבוא – ולהוסיף לחיות!

ומשום כך כל ספינה וספינה שתבוא לשערי ארץ-ישראל, אפילו בעתיד הקרוב, מחוייבת להביא לארץ נוער עברי חדש. גם ביום צפת עלתה על החוף, מאניה רוסית, קבוצת עולים חדשים, חלוצים. בעצם הבוקר הזה קבלנו טלגרמה כי כארבעים חלוצים הפליגו באני-שיט מברינדיזי והם שרים שירים בדרכם לארץ-ישראל. אף אסור כי תבוא הפסקה כל-שהיא בעבודת-ההתיישבות אשר לנו. סבור אני כי האסיפה הזאת צריכה לומר לילדי חברון שנשארו בחיים בשבת שעברה, כי המה יראו בחייהם בעמוד על תלה חברון בנוייה מחדש, חברות שתהיה לא רק עיר של ישיבות וזקנים, כי אם עיר עברית מודרנית, מקום שם צעירים מבני-עמנו יעבדו ויחיו.

ועל כן צריכה אסיפה זו, לדעתי, להגיד לעולם כולו כי רצוננו הוא לבנות, במשך השנים הקרובות, לא כותל אחד, עתיק-אבנים ואכול-הזמן, כדי להתפלל ולבכות על ידו, כי אם אלפי כתלים של בתים חדשים בשביל חלוצינו אשר ישבו בהם, ואם יהיה צורך – יגינו עליהם.

מנקודת-השקפה זו תבינו למה מתנגד הישוב התנגדות עצומה כזאת לטכסיס של עזיבת-המקום, שנקטו בו השלטונות הצבאיים בארץ-ישראל במשך הימים האחרונים. כדי לתת בטחון-חיים למתיישבינו אלה – מוכרחים להרשות להם שיגנו על עצמם. על ידי זה שמפנים את נקודות-הישוב הללו ועוזבים אותן הפקר לשוד, ביזה ושריפה – הורסים את עצם היסודות של הבית הלאומי. אין זאת רק שאלה של נזק הנגרם לרכוש פרטי, או של אבדות-נפש שהפרטים סובלים, כי אם שאלה של הרס ושואה שממיטים על כל מבנה החיים הלאומיים שלנו בארץ-ישראל.

כל אלה שרוצים באמת ובתמים כי ישרור שלום בארץ-ישראל, מחוייבים לדעת דבר אחד: אין דרך אחרת אל השלום בארץ-ישראל מאשר לחזק בה את עמדות היהודים. בשעה זו נמצאת הארץ במצב של מעבר. תושביה היהודיים כבר נשתרשו יותר מדי בקרקעה, כבר נתבצרו שם יותר מדי, מאשר יוכלו לעקור אותם מן השורש. מאורעות השבוע האחרון הוכיחו את זאת. אבל עדיין חלשים הם יותר מדי, משיוכלו למנוע בעד השנות מאורעות כאלה. כל אלה שדורשים באמת בשלומה של הארץ בכל לבם צריכים להוכח ולראות, כי הדרך היחידה להשלטת השלום היא עליה יהודית מוגדלת והתיישבות מורחבת בצדה.

ואיש אל נא ירמה את עצמו, וביחוד ידעו-נא זאת אותם אנשי העתונות החפצים כי אנחנו, בני ארץ-ישראל, נאמין שהאנגלים נמצאים בארץ-ישראל רק בשל החבה היתרה שנודעת לנו מהם, והמשתעשעים ברעיון כי בפוליטיקה הבריטית יכול לבוא שנוי: אנחנו היהודים נמשיך את מפעלנו! אם טוב יהיה השלטון בארץ ואם רע, עם מנדט או בלי מנדט, – העולם היהודי יוסיף לבנות מולדת עברית בארץ ישראל!

 

נאום בקונגרס השבעה-עשר    🔗

[בזל, 1931]

אלמלא מצבה של הציוניות, החמור ומסובך כל כך – קשה היה להתייחס ברצינות לדברי האופוזיציה הפוליטית בויכוח הכללי. ז’בוטינסקי וליכטהיים עמידו במרכז הויכוח את השלאה בדבר המטרה הסופית. בכל פעם שאני שומע את דבריהם על המטרה הסופית – הריני נזכר במשל-השנינה המר שנתחבר לגנות הציוניות, המשל על אנשי חלם והתנור. אנשי חלם קראו פעם לאספה והחליטו, כי בחורף – קר, ולכן יש צורך בתנור. כיון שלא היה להם שום חומר בנין אחר – החליטו לעשות את התנור מחמאה. כשבא אליהם אורח והתחיל מגנה את מעשיהם, שכן להקמת תנור דרושות לבנים ואבנים – גערו בו אנשי חלם וכינוהו בשם שוטה, באשר אינו מבין כי בחורף נחוץ תנור. ז’בוטינסקי טוען, כי אם הקונגרס לא יקבל את הנוסחה המלאה בדבר רוב יהודי – לא ימלא את תפקידו הפוליטי. ועוד הוא טוען, כי צריך שיהיה גם לנו תנור, שתהיה גם לנו מדינה, כדרך כל הארץ. רק חבל שע"י כך לא יחם למי שאין לו תנור, וחבל שהוא משתמט מהשיב על השאה אשר על מדוכתה אנו יושבים, לאמר – כיצד לשאת את הקור הצורב של תנאי-חיינו ולבנות את עתידנו המדיני אריח על גבי אריח. ז’בוטינסקי אמר, כי יש עכשיו להגן על עצמנו מפני חצאי-מלים, אולם למעשה הנפש סולדת יותר למשמע מלל רברבן, דברים של השתכרות והונאה עצמית.

מי יודע יותר ממנו, אנשי ארץ ישראל, מה הגורל הצפוי לנו אם לא יעלה בידינו במשך זמן לא-רב להפוך את הישוב היהודי הדל לכנסת ישראל גדולה. אנחנו עובדים בפנת הפרצים של המזרח הקרוב. ואם לא יעלה בידינו להשריש בקרקע הארץ-ישראלית ישוב בן המונים – לא רק שלא נוכל למלא אף אחד מהתפקידים הראשיים בחיי היהדות, אלא שצפוי לנו עתיד של השפלה תרבותית וסוציאלית. סבורני, כי במערכות התנועה הציונית כולה (להוציא קבוצות קטנות) אינם קיימים שום חילוקי דעות בדבר מטרתה של הציוניות. כל ציוני יודע, כי אם לא נצליח ליצור בארץ ישראל תנאים שבהם יוכל העם היהודי לקבוע את גורל עצמו – אין לציוניות שום תקוה. החופש והאפשרות מבחינת ההגדרה העצמית הזאת – הם הקובעים את נצחונה וכשלונה של הציוניות. כל אחד מאתנו יודע, כי שאלה זו תלויה במשקלנו החברתי, הכלכלי והמספרי. אפילו בתנאים הקשים של היום שקול הישוב היהודי מבחינה מדינית, על 170,000 הנפש שבקרבו, הרבה יותר מאשר הוא זכאי לכך בהתאם לכוחו המספרי.

אולם מי שרוצה כאן להכניס את המטרה הסופית אל מכבש נוסחה – עלול להזיק לציוניות ולא להועיל. אם מכריזים בפירוש נוסחה בדבר רוב, הרי מפגינים בזה על רצון התנועה להעמיד את מישהו במצב של מיעוט. ונשאלת השאלה, אם הגדרת המטרה יכולה להיות דרך ההולמת את דרישות החכמה הפוליטית של תנועה לוחמת. אילו היתה, למשל, לפני 30 שנה איזו ועידה של לאומיים פולנים או צ’יכים, בנוכחות ב"כ העתונות הגרמנית, או הרוסית והאוסטרית, מתעקשת להגדיר ולנסח דוקא את המטרה הסופית של תנועתם הלאומית – ייתכן מאד שהתנועה הזאת היתה נהדפת בהתפתחותה אחורנית לעשרות שנים. איני מתכוון להגיד, כי תכניתנו יכולה להידמות בתכנה לזו של הפולנים והצ’יכים, רצוני לומר, כי מצות ההגיון הפוליטי היא להתאים את ניסוח המטרה לתנאים המוחשיים של השעה.

כל מי שבוחר לו להבנת המצב הנוכחי נקודת מוצא שונה מזו שהד"ר וייצמן הזכירה בנאומו, והיא: כי למרות כל ההתנגדות והקשיים לא היה מפריע לנו שום שלטון, מ-1920 עד 1930, להכניס לארץ פי כמה עולים ולרכוש פי כמה קרקעות, אילו היו לנו כוחות ואמצעים לכך; כל מי שבוחר נקודת-מוצא אחרת מזו – טועה הוא ומתעה את העם היהודי. אנו נוטים לשכוח, כי זרם העליה הגדול בא לארץ כעבור שתי שנים לאחר הספר הלבן של צ’רצ’יל. גם בשנים האחרונות נעשו בארץ בצינעה ובלי קולי-קולות דברים קטנים.

המעשים הקטנים האלה נעשו על-ידי חיילים אלמונים של ההתיישבות הציונית, וחשיבות גדולה נודעת לאלה מפאת רוח ההעפלה והשגשוג שבהם. זן מקומי גרוע גידלו ושיכללו במשך שנים מספר והוציאו לשוק העולמי בננה משובחת; בגידול האשכוליות ניגשו לפתרון שאלת המטעים באדמה הכבדה; הקימו את “יכין”, חברה קואופרטיבית של תנועת הפועלים להכנת מטעי הדר למעמד הבינוני; “תנובה” פתחה שווקים לתוצרת המשקים שלנו. ואני אומר, כי כל המעשים האלה חשובים הם להשגת המטרה הסופית של הציוניות הרבה יותר מכל מה שנכתב בעתונות ה“רדיקלית” וכל מה שנאמר באספותיה.

ברור, כי זקוקים אנו לתנאים פוליטיים שיקילו את עבודתנו להבא. בין כך ובין כך נעבוד בכל התנאים ובכל המסיבות שהם. עבודתנו יכולה להתנהל בקלות או בכבדות יותר, אולם לא נוסחאות מופשטות יקבעו זאת. שני תנאים טובים דרושים לעבודתנו להבא: בעלי-ברית פוליטיים ושקט פוליטי.

למה לא נמצא אף אמיץ-לב אחד מהמשתתפים כאן בויכוח, שיזכיר לקונגרס כי בשנים האחרונות עוברים על ראש הציוניות גלים של איזולציה פוליטית המחמירה מפעם לפעם? בעשר השנים שעברו עלה בידינו, בפעם הראשונה בתולדות המזרח, לאחד לחטיבה פוליטית אחת נוצרים ומושלמים. ל“מלאכת מחשבת” זו הוספנו בזמן האחרון עוד אחת: חלקים גדולים של הצבוריות הבריטית והפקידות הארץ-ישראלית הכנסנו במו ידינו אל תחת כנפי התנועה הערבית. הנימוק המוזר הנפוץ מאד בקרב חוגים אחדים שלנו – אוסישקין נתן לו בטוי למופת בנאומו שנשא בועידת הציונים הכלליים בתל-אביב – אומר כך בערך: “כל העולם שונה אותנו. הערבים אינם קיימים בכלל, או שהם שונאים אותנו. הקידות הבריטית אנטישמית היא ושונאת אותנו, מפלגת העבודה וממשלת-הפועלים האנגליות שונאות אותנו. ראו איפוא: מה רב כוחנו; הביטו וראו: איזו מדיניות-תנופה יכולים היינו לנהל, יכולים היינו בלחץ שלנו להשיג כל מטרה פוליטית שהיא”.

תפקידנו הראשון הוא לפרוץ פרץ בחומת ההסגר שלנו. כיום יש לנו עוד ידידים, אולם התפתחות הענינים יכולה להביא לידי כך שיהיה רע עוד יותר. אני חושב עכשיו, למשל, על התפתחות הענינים של המנדטים מסוג א‘. יודעים אתם, כי דוקא בימים אלה עמדה עיראק להתקבל לחבר הלאומים וצרפת רוצה ללכת בדרך זו עצמה לגבי סוריה. ואז ישאר רק מנדט אחד מסוג א’: ארץ-ישראל. אם יגשו להגדיר מחדש גם את החוקה של המנדט הא"י ואנחנו נישאר בבדידותנו – הרי לפוליטיקה שלנו צפויים צירופי-מסיבות מסוכנים ביותר.

אין לחשוב, כפי שז’בוטינסקי עושה זאת, כי בפאראלילוגראם של הכוחות הפוליטיים בארץ-ישראל פועלים רק הכוח האנגלי והכוח היהודי. וכי לא ידעתם מה שהתרחש בשתים-עשרה השנים האחרונות? כלום אינכם יודעים, כי מצב האנגלים, הערבים, מעמדה של הודו ושל מצרים, – המסיבות הפוליטיות שלכל העולם נשתנו תכלית שנוי בשמך שתים-עשרה השנים? ואם כן מה ערך יש להסתמכות על יחסים שהיו קיימים שתים-עשרה שנה קודם לכן, על נוסחאות שנטבעו ב-1916 או 1918? ואם אליבא דז’בוטינסקי נכון ושפיר הוא, שהרצל ב-1897 ונורדוי ב-1916 הסיקו מסקנות מתוך המצב הפוליטי הריאלי של ארץ-ישראל והוכרחו להתאים אליו את נוסחאותיהם, למה פקעה אפשרות זו עכשיו? כלום אין זה פשע פוליטי כשבאים אל הקונגרס וכופים עליו נוסחה העלולה להעמיק ולהגדיל את הסגרנו הפוליטי, משום שהפוליטיקה האנגלית והפוליטיקה הערבית יתפסו אותה כנוסחה של אלמות פוליטית?

ההנחה השניה בפוליטיקה שלנו היא תקופה של יציבות פוליטית באופן יחסי, אשר השגנו במאמצים רבים על-ידי הפוליטיקה של וייצמן והרברט סמואל לאחר ימי-הדמים של 1921, ואשר בשנת 1922 עד מעשה הפרובוקציה של הכותל איפשרה התקדמות רבה וחיזוק כוחנו ועמדותינו בארץ. במצב המעבר של ההווה ענין פוליטי הוא לקיצוניים שבין הערבים שיתרחשו מהומות והם מוכנים גם לחולל אותן. כל מהומה בארץ-ישראל מסייעת בידי הקיצוניים שבקרב הערבים, משום שהם מעונינים להציג את השאלה הארץ-ישראלית כסלע מחלוקת פוליטי, ומשום שהמהומות מפריעות בעד עבודת הבניה של היהודים. לעומת זה ברור, כי אנו היהודים מעונינים בתקופה של שלום ושלוה פוליטיים. השנתים האחרונות משמשות עדות מספיקה לכך. באבגוסט 1929 פרצו המאורעות. העם היהודי לתפוצותיו השיב עליהם תשובה קונסטרוקטיבית גדולה, כדי להראות כי אנו מהוים בארץ כוח שאינו ניתן להיחרב. לפי גזירת הגורל באה עלינו בשנתיים האחרונות תקופה של התאבקות פוליטית בלתי פוסקת ומרירות צודקת ומובנת.

החל מנתועת המחאה בזמן המאורעות ועד לספר הלבן ואגרת מקדונלד – היה כמעט כל חודש עמוס פעולה מדינית חשובה. העם היהודי הרא את עצמו בקרב הזה כגורם בעל משקל וכוח. ואולם חוסר הבטחון המדיני בארץ יצר מצב, שלא יכלנו לנצלו לשם כבוש עמדות והגברת כוחנו בארץ. ואילו ניצח באמת בציוניות אותו הכוון המתימר להפוך את המלחמה הפוליטית למטרה בפני עצמה והתופס את המלחמה הפוליטית לא כהכרח מר אלא כפרוגרמה – הרי יתכן מאד, כי גם השנסה האחרונה, שניתנה לציוניות כצו להגשמתה, היתה הולכת לאיבוד.

ובכן, כיצד עלינו להשיג ולרכוש את שתי ההנחות הפוליטיות האלה: בעלי ברית מדיניים ובטחון פוליטי? גם בשטח זה בחרה לה האופוזיציה את דרך השתיקה היפה. אמנם ז’בוטינסקי הכריז, כי הוא והרביזיוניסטים היו תמיד בעד שיתוף עם ממשלת המנדט, ואולם המפלגה הרביזיוניסטית בכללה מחאה כף כסימן עידוד למר אוסישקין, שנשא את משלו המדיני על דוד וגלית. ובכן, מה טיבו של שיתוף זה? אולי הכוונה היא לעבודה משותפת דוגמת היחסים בין דוד וגולית, כשאותו דוד חגור כף הקלע כדי להטיל אימה על גלית הענק? ז’בוטינסקי דיבר ארוכות על אגרת מקדולנד, ואולם לא הזכיר, כי עליו להכיר תודה לאכסקוטיבה של וייצמן אשר נתנה לו את ההזדמנות למתוח בקורת על אגרת זו. הרביזיוניסטים, הרוצים מאד, כידוע, בעבודה משותפת עם אנגליה – התריעו בלי פקפוק נגד השתתפות הישוב במשא ומתן, אם כי ישוב זה היה אולי מגביר את הצלחת המשא ומתן. דימגוגיה מחוסרת אחריות כלשהי היתה זאת מצד הרביזיוניסטים לארגן פעולה בכל העולם נגד וייצמן והאכסקוטיבה דוקא בשבועות הקשים האלה, ימי המשא ומתן בלונדון!

במדינה נורמלית, ואף במדינת היהודים הנמצאת בדרך, יש לשפוט צעד כזה כמלחמת אזרחים – אם מתירים לעצם, בזמן של משא ומתן פוליטי מכריע, לבשר לממשלת אנגליה כי הסתדרות הציונית הרביזיוניסטית שוללת מהאכסקוטיבה הציונית את הזכות לנהל את המשא ומתן.

ולעצם המשא ומתן: אנחנו לא היינו מרוצים מכיוונו. ישנה רק דרך אחת כדי לרכוש לנו את הסיוע המדיני, והיא – לכרות חוזה עבודה עם ממשלת המנדט. לחוזה-עבודה היה עלינו לשאוף כאל מטרה יחידה כבירה בזמן המשא ומתן שלנו.

אנו זקוקים לא לנוסחאות מדיניות-משפטיות ואף לא לאישורן ברוב חגיגיות, אלא לאפשרויות המבטיחות לנו את עבודתנו.

לאחר סיום ישיבה אחת בועדה הפוליטית בלונדון, שבה תבענו להקדיש את החלק הראשון במשא ומתן לבירור השאלות היסודיות – שאלת הקרקע והעליה – ניגש אלינו, אל באי כוחם של הפועלים, אחד מציוני רוסיה הותיקים, ואמר: “מאימתי רובצת תהום עמוקה זו בינינו? אתם מדברים על חולה, על בית-שאן, על סרטיפיקטים לעליה, על תכנית הפיתוח וההתיישבות בעבר הירדן – ואנו מדברים על המדיניות בציוניות”… פירוש הדבר: הציוניות המדינית היא תנאי מוקדם למנדט, ברם חוזה עבודה עם הממשלה בנוגע לחולה, לבית-שאן, לסרטיפיקטי-עליה, לתכנית הפיתוח – כל זה אינו נכנס בגדר הציוניות המדינית.

זוהי ההגזמה המופרזת, הנעוצה בהשקפות פוליטיות מצוחצחות, כביכול, אלה אשר מנעו בעדינו גם בלונדון, אגב המשא ומתן, להשיג את המכסימום שאפשר היה להשיג.

מטעם זה התנגדה מפלגת הפועלים לפרסום תכוף של אגרת מקדונלד, זו שכאילו סיימה את החלק הראשון של המשא ומתן, לפני שבאנו לידי הסכם עם ממשלת המנדט בנוגע לתכנית הפעולה המשותפת שלה עם הסוכנות היהודית.

היה ברור לנו למפרע, כי אחרי פרסום האגרת הזאת ירפה הלחץ מצד הפרלמנט הבריטי והצבוריות היהודית על הממשלה, ולעומת זה יתגבר הלחץ של הצד שכנגד, ודוקא השפעתו הוא תחול על המסקנות המעשיות של ההסכם.

הדרך השנייה היא לסייע ולתמוך באותא זרם בפוליטיקה האנגלית הרואה את מפעל היהודים בארץ-ישראל כענין רצוי. ד"ר וייצמן הסביר כבר שבאנגלית קיימת, מאחרי המלחמה, אסכולה בפוליטיקה האימפריאלית המצדדת במטרה להקים באסיה התיכונית מדינה ערבית מקיפה, או פידרציה ערבית תחת חסותה והנהלתה של אנגליה, ואסכולה זו מגנה את הפוליטיקה הציונית של אנגליה בארץ-ישראל כפוליטיקה מוטעית, ומוכנה להכשיל אותה בכל האמצעים שבידה. זרם זה, שהתגבר ועלה מעלה בשנים האחרונות, לאחר שהיה זמן רב דחוק לקרן זוית, נתקף עוד כיום על ידי קבוצה מדינית רבת ערך, המחשיבה מכמה טעמים את המפעל היהודי בארץ-ישראל ורוצה לראות אותו כחוליה טבועה בשרשרת התכניות הבריטיות באסיה התיכונית.

לורד לויד הוא סמל טיפוסי לזרם הראשון, וכנגדו מופיעים כתומכי הציוניות מדינאים מסוגם של אמרי, אורמסבי גור וכו'. אין ספק שתפקידנו הפוליטי הוא – לעורר ולתמוך בזרם ידידנו ולהחליש ולבודד, עד כמה שאפשר, את הקונצפציה המתייחסת אלינו בשנאה. ואולם כדי למלא את התפקיד הזה, יש הכרח בשני דברים: בשיתוף עם ההנהלה הבריטית בארץ-ישראל ובפרוגרמה של בנין לגבי השאלה הערבית. נכון – ואף אחד בינינו שחי בארץ לא יכחיש את הדבר – כי רבים הם הענינים בקרב האדמיניסטרציה הבריטית בארץ הממרים את חיינו ומכבידים עלינו.

כמה דרכים ואמצעים לכך בידי האדמיניסטרציה, החל מעקיצות ונגישות – כפי שאירע זה עתה בענין הרחוב ע“ש שטרויס בירושלים, ששינו את שמו לשם צ’אנסלור – וגמור בקונפליקטים גדולים, כגון הקרקעות והעליה וכו'. נלחמנו בהתנגדות הזאת יום-יום. ובכל זאת אין להוציא מסקנה אחרת. כי גם כדי שנוכל להתגבר על המכשולים האלה – עלינו לרכוש לנו ידידים ושותפים לפעולתנו. תכנית קונסטרוקטיבית בשאלה הערבית היא פרק חשוב המסייע לקבוצת ידידי הציוניות בבריטניה הגדולה אסור לנו להגיד: אדרבא, תראה אנגליה ותוכח כיצד תוכל היא לשאלה הערבית. חובה מוטלת עלינו, גם כלפי ידידינו באנגליה וגם כלפי חבר הלאומים, להתקין תכנית קונסטרוקטיבית בשאלה הערבית ולנסות להנשימה גם בא”י וגםבארצות הערביות הסמוכות.נסיונה של מפלגת פועלי ארץ-ישראל להקים תכנית כזו לא רק בשטח הכלכלי והסוציאלי אלא גם המדיני, ולהגיד ברור כיצד אנו מתארים לנו את חיינו המשותפים עם הערבים – היא אחת הדרכים שעלינו ללכת בהן כדי להגביר את כוחם של ידידינו בכל העולם.

אנו רואים – מבחינת כל עתיד אפשרי שיקשר אותנו עם העם הערבי – את הגשמת העקרון של שווי זכויות כיסוד היסודות של הפוליטיקה הציונית. ואולם כדי לממש כל זאת בחיים וליצור בסיס מדיני וכספי לפעולתנו, אנו זקוקים לתנועה חזקה. ליכטהיים אמר: הרביזיוניסטים הם בעד הגברת ההסתדרות הציונית, זו מדינת היהודים שבדרך. ברם זכרו כיצד נלחמו הרביזיוניסטים במשך השנתיים האחרונות לטובת ההסתדרות הציונית ואימוצה! הנוער הרביזיוניסטי בארץ-ישראל מתחנך לפי כוון המתיר לו לפוצץ את אסיפת הנבחרים, באת כוחו החוקית של הישוב. יום יום סופג נוער זה לתוכו את התעמולה המכשירה את הלבבות ליציאה מתוך ההסתדרות הציונית, היא מדינת היהודים בדרך, ולהקים מדינת יהודים אחרת במקומה, אם רק תזדמן קוניונקטורה פוליטית לכך. מדוע איפוא, אין להקים ברית שלמה של מדינות יהודיות בדרך! יום יום מטביעה העתונות הרביזיוניסטית בבבוץ כל מה שטהור ולוחם וקדוש בציוניות. האם לא “העם” הוא הוא שכתב לכבוד בקורו של וייצמן בעמק, כי טומאה פוליטית בטומאת ההתיישבות נפגשו? ואין זה אלא קורטוב מאותו החנוך אשר בו מפטם הרביזיוניזם את מגשימי המדינה היהודית בדרך. ואם ליכטהיים מטיף למשמעת צבאית, כחוק בל ימוט לתנועה הציונית, הרי הוא מעיד על עצמו כי זר לו בהחלט רוחה של ארץ-ישראל החיה. ארץ-ישראל, היודעת היטב להגן על עצמה בזמן חירום, יודעת כמו כן כי הגנה זו – הוא ענין דמים רציני מאד לעמלי אדם המגינים בחירוף נפש על משפחותיהם, ישוביהם ועבודתם, ואין זה כלל וכלל ענינו של נוער בעל השכלה שטחית, המתגעגע למשחק צבאי. רציניים הדברים, ואלי יהיו בעתיד חמורים עוד יותר מכדי שנרשה לעצמנו להשתעשע בכך, וכל עוד לא נגמור את חשבוננו עם הכוחות המהרסים האלה – מי יודע אם נמצא בכלל דרך להקים ולבנות הסתדרות ציונית כבירה ותקיפה.

 

נאום בועדת הקונגרס הסוציאליסטי הבין-לאומי    🔗

[וינא, 1931]

אין כוונתי להעלות בועדה זו את הפרובלימות המיוחדות העומדות כיום בפני תנועת הפועלים העברית בארץ-ישראל. ברצוני לדבר על השפעתו של המשבר הכלכלי העולמי, ביחוד המשבר בשוק התוצרת החקלאית, על ארצות המזרח התיכון, שארץ-ישראל היא חוליה אחת מהן. מפלגת פועלי ארץ-ישראל מחויבת להדגיש את הקשר הקיים היום בין המשבר הכללי ובין המתרחש והעלול להתרחש בארצות הללו.

חשיבותן של הארצות הבלתי קפיטליסטיות, ושל אלה שלא הגיעו עדיין לקפיטליזם, באסיה ובאפריקה, לגבי תנועת הפועלים העולמית ומגמותיה – הוארה באופן עיוני זה כבר. חשיבותן למעשה הלכה והסתמנה יותר ויותר במשך השנים שלאחר המלחמה, הן בתורת מתחרות בתוצרת חרושת על ידי רמת-השכר ורמת החיים הירודה, והן בתורת מרכזים להשקעת הון לגבי הקפיטל האירופי. התפתחות זו הביאה לידי כך, שהקונגרס בברוסל מוקדש היה כולו לשאלות הארצות מסוג זה, לאמר לשאלה הקולוניאלית.

בקרב הארצות האלה מהוה המזרח התיכון חטיבה אחת – חטיבת המשק האורינטלי. אחדותו של והשטח הזה ומבנהו הכלכלי הטיפוסי – הם פרי התפתחות היסטורית. בלתי מדויק יהיה אם נאמר כי אלה הן ארצות נחשלות. בעבר פרנסו כל הארצות הללו, מטורקיסטן ועד מרוקו, ישוב צפוף ובן-תרבות. אולם צפיפות זו של הישוב מיוסדת היתה על מפעלי השקאה עצומים שהתנהלו על ידי השלטונות. מכיון שמפעלי ההשקאה נחרבו – בעיקר לרגלי התקפות והתפרצות שבים זרים מן החוץ לפני כמה מאות שנים – גרם המצב החדש בארצות האלה לפרוצס של הסתגלות, נחוץ היה שווי משקל כלכלי חדש, שיהא מתאים לתנאי החיים החדשים, בהעדר מדינה מקומית חזקה וסדורי ההשקאה המרוכזים. שווי המשקל הזה מתהווה על ידי רמת החיים הירודה של המון האכרים ועל ידי רמת השכר הנמוכה של הפועלים, במידה שבאיזור הזה ישנם כבר פועלים שכירים. לדוגמא אציין את העובדה, שהוכחה על ידי כמה חוקרים במשך השנים האחרונות, כי ההכנסות ניטו של האכר הזעיר באחת הארצות האלה אינן עולות על לירות אחדות לשנה. ואשר לפועלים – די לציין שאפילו במצרים, העשירה והמפותחת בין ארצות המזרח התיכון, נעשית עד היום עבודה נקיוי תעלות הנילוס במקרים רבים בעובדת יד, ביחוד בהעסקת ילדים ונשים, כיון שעבודת-ידים היא שם זולה יותר מאשר עבודת-מכונה. ברם על רמה נמוכה זו התקיים בכל זאת שווי משקל.

החדירה ההדרגתי של המשטר הקפיטליסטי – ביחוד האימפורט של סחורות האריג מאירופה והרס התעשיה הביתית – התחילה זה מזמן מערערת את שווי המשקל הזה. אולם הרפוצס היה אטי וממושך. עתה בא המשבר הכלכלי העולמי הנוכחי ובעקבו הירידה המבהילה בערך התוצרת החקלאית – והוסיף לזעזע את שווי המשקל הזה במידה מסוכנת. מובן מאליו, שבשעה ש“קומביין” אחד עושה באוסטרליה במשך שעתים את העבודה אשר הפלח עושה במשך שבועים – אין עוד קיום לשווי המשקל במשק המזרחי.

תוצאות המפולת הזאת במצב הכלכלי של המוני הפלחים מן ההכרח שתהיינה כפולות: גם כלכליות וגם פוליטיות. התוצאה הכלכלית פירושה בהכרח – התגברות ההגירה מהארצות האלו. אולם רוב ארצות ההגירה, כידוע לכם, סגורות גם בפני המהגר הערבי וגם בפני הפועל היהודי המהגר. ובאין מוצא להגירה – גוררים אחריהם התנאים הכלכליים נדידה מן הכפר והתרכזות המון פלחים מחוסרי קיום בערים. בערים מוכרח ההמון הזה להיות טרף לנצול בלתי מוגבל מצד נותני העבודה ולהנמיך עוד יותר את רמת השכר והחיים. התוצאה הפוליטית מתבטאת בזה, שהמונים אלה נעשים כלי שמוש בידי מסיתים מכל המינים. לא רק האינטרנציונל הקומוניסטי אלא גם סוכנים של כל מיני זרמים ריאקציוניים ודתיים משתמשים במצב זה לצרכיהם.

יש לציין שדוקא ארץ ישראל נפגעה על-ידי התפתחות הזאת פחות מירת ארצות המזרח, הסיבה לכך: מפעל הישוב היהודי וקיום תנועת פעולים יהודית מאורגנת בארץ. חובה עלי לציין את זאת דוקא לרגלי הדבות המרובות שנפוצו במשך השנים האחרונות בדבר המצב בארץ-ישראל. אין להתפלא עם עתונים בורגניים נוטים אחרי דעה שטחית זו, או אם פקידים אחדים, המעונינים בשמירת הסטטוס-קבו החברתי והכלכלי בארצות המזרח, משתדלים להפיץ דעה זו ברבים. ברם התנועה הסוציאליסטית מחוייבת להבין את המציאות הכלכלית בארץ-ישראל לאמתה. היא מחוייבת לדעת – וגם לנסח את דעתה בנוסחה ברורה – כי לארץ-ישראל נכנסו במשך 10 השנים האחרוונת מאה אלף יהודים והשקיעו בה 18 מיליון לירות, ועל כן לא רק פחתה והלכה ההגירה הערבית מארץ-ישראל, אלא גם נכנסו אלפי ערבים מעבר הירדן ומסוריה ומצאו להם עבודה בארץ. ואם תפחת לרגלי המשבר הנוכחי העליה היהודית והכנסת ההון לארץ-ישראל – הרי תתגבר בהכרח היציאה הערבית מן הארץ. השפעתו של מפעל הישוב היהודי מתבטאת גם ביצירת שוק פנימי לתוצרת חקאלית, גם זה שהוא מאפשר עבודות צבוריות גדולות מצד הממשלה, וגם בהעסקה ישרה של כמה אלפי פועלים ערבים (זוהי עובדה, ויהא יחסנו לעובדה זו כך או אחרת). השפעת תנועת הפועלים המאורגנת נכרת גם בהתחלת התחוקה הסוציאלית, שהונהגה לרגלי דרישת הסתדרות העובדים על ידי ממשלת המנדט, וגם במלחה על שכר עבודה הוגן בעבודות הממשלה ובשמירה על רמת חייו של הפועל היהודי.

דוקא מתוך נסיוננו בארץ-ישראל אנו יודעים להעריך כמה חשוב היה הדבר, אילו כל הממשלות (הקולוניאליות והמנדטוריות) המנוהלות או מושפעת על ידי מלגות סוציאליסטיות, לאמר אנגליה, צרפת, הולנד ובלגיה – היו שוקדות למשור על מינימום של תנאי עבודה וחיים, על ידי מניעת נצול לגבי עבודת נשים וילדים, הבטחת שכר עבודה הוגן בעבודות צבוריות, קביעת שעות העבודה וכו‘, וכו’.

עובדה פשוטה היא כיום כי משק העולם מהווה חטיבה אחת. התנועה הסוציאליסטית לא תוכל לדון על המשבר הכלכלי בעולם ועל חוסר העבודה מבלי שתקבע לעצמה תכנית פעולה לגבי ארצות שלרבים מכם הן נראות כרחוקות ועניות, אבל הן משפיעות בכל זאת השפעה ישרה, גם כלכלית וגם פוליטית, על התפתחות הענינים בכל ארץ מארצות אירופה.

 

ההתאבקות המדינית בשעה זו    🔗

[נאום בבית-העם בתל-אביב, תרצ"א]

השעה חמורה מאד, גדולה האכזבה ורבה המרירות גם בצבורנו וגם במחנה הציוני הכללי. מי שבא ברגע זה לדון על המצב – מחויב לזכור קדום כל את עתידו של המפעל. הבטחת עתידו של המפעל הוא הצווי שאנו חייבים לשוות לפנינו בכל שאלה ושאלה שאנו דנים בה. ואין דוגמה טובה לכך מאשר הפרק שעבר עלינו במשך החדשים האחרונים – פרשת מלחמת הבחירות בוייטשפל.

כששמעתי את תגובת חברינו בא“י לגבי ענין וייטשפל, כשראיתי את מחרוזת הביטויים שהוכתרנו בהם בעד מעשינו שם – “מה יפית” וכו' – צחקתי צחוק מר. ההפלייה שהשתדלו כאן להפלות בין עמדת פוע”צ באנגליה ובין עמדת המפלגה בא“י – אינה אלא טשטוש השאלה. הדבר אינו כך. אנו, שליחי מפלגת פועלי א”י, הכרענו את הכף בשעת ההתייעצות עם פוע“צ בלונדון. ואם לא הופענו באסיפה ההיא, הרי זה לא מפני זעמם של יהודי וייטשפל, ולא מאימת קצפו של “דואר היום”, ואף לא בגלל התנגדות חברינו בא”י. כשהועמד לפנינו דבר הופעתנו באספה – שקלנו את כל הצדדים לחיוב ולשלילה. ראשית: ראינו את עצמנו כאנשים זרים בארץ ההיא; שנית: ההנה“צ החליטה למוד מרחוק במלחמת בחירות זו, ומתוך כך לא יכלו גם חברינו בהנה”צ להופיע. היה שיקול דעת גם בין הפועלים האנגלים, אם כדאי להם למשוך כוחות מן החוץ למלחמת הבחירות. בשביל פוע"צ באנגליה לא היתה זאת החלטה קלה. הלך הרח ששרר בוייטשפל הכביד מאד, אך כל הגורמים האלה לא הכריעו את הכף.

כשהסתכלתי בבחירות הללו בוייטשפל, הייתי בטוח שאילו נמצא מישהו מן האולם הזה במקום ההוא – לא היתה דעתו שונה מדעתי. צריך לעבור את רחובותיה של וייטשפל, גם של היהודים וגם של האנגלים, צריך לעבור את חוף הנמל ולראות כיצד חיים שם האנשים, צריך ביחוד לראות את מראה הילדים המתגוללים ליד בתי המרזח כשהם מחכים להוריהם, וצריך לראות את מאות האבטומובילים הנהדרים שמקומם לא יכירם שם והם לא באו אלא למשוך את הבוחר לקלפי. רק אז הרגשתי, כי אי אפשר להתעלם לגמרי מהמציאות הזאת, אי אפשר להצביע בעד האבטומובילים הנהדרים האלה. אבל לא הרגש הזה הוא שהכריע בהחלטתנו, אלא דוקא הגורם הפוליטי הציוני.

הנה כך היה המצב בלונדון: בעקב תרמיתו של חלק ממפלגת העבודה-נעשתה פתאום הציוניות ענין של מפלגות. מפלגת העבודה נדחפה לחזית של הגנה עצמית ולהתנכרות להתחייבויותיה. יצא שהשמרנים והליברלים מגינים על הציוניות ומפלגת העבודה נלחמת בה ומגינה על הממשלה. עלינו היה למנוע בעד זה, לעשות את הכל שהציוניות לא תיהפך לענין של מפלגה ידועה. מי שנוכח בשעת הויכוח בפרלמנט שמע, שאותם האנשים הנלחמים בארצם נגד כל עניניה של תנועת הפועלים – נהפכו כאן לסניגורים של תנועת הפועלים בא“י. ראינו לעצמנו חובה קדושה למנוע בעד מערכה אבסורדית זאת. ידענו כי קבוץ הידידים שיש לנו בתוך תנועת הפועלים הבריטית, ואשר בשנה האחרונה נצטרפו אליו שמות חשובים מאד כאנג’ל ודינמן – נלחמים מלחמה אמיצה נגד הממשלה ונגד פאספילד. והמלחמה אינה קלה להם. פה בארץ נמנו וגמרו שפספילד הוא זקן, “עובר בטל” – אבל בשביל רבים מחברי מפלגת העבודה הוא רב ומורה, וכשהוא מגן על הפוליטיקה שלו – יש לו אזנים קשובות. ידידינו אלה דרשו מאתנו שלא נשאיר אותם בבדידותם במלחמת וייטשפל, אם כי לא העמידו לנו זאת בתורת תנאי. כאן יש להזכיר שמועמדותו של הנרי קריפס – מועמד הממשלה – הורדה מתוך הנימוק שהוא קרוב לפספילד. המועמד השני – הול – הודיע שיצביע נגד הממשלה בשאלת א”י, דבר שהוא למעשה הפרת משמעת ביחס למפלגה. עמדה איפוא לפנינו השאלה, אם עלינו להשאיר את האנשים האלה בבדידות או לתמוך בהם.

אגב קביעת עמדתנו בבחירות וייטשפל שקלנו גם את מצבנו בקרב האינטרנציונל הסוציאליסטי. עובדה היא שהאינטרנציונל מרכז בתוכו רוב מנין של פועלי העולם. ואם כי ישנם בינינו כאלה שאינם מחשיבים אותו מפני היותו רפורמי יותר מדי – אבל נדמה שמבחינת הציוניות הסוציאליסטית האינטרנציונל הזה הוא אורתודוכסי למדי גם בעיני החברים האלה. והנה בקרב האינטרנציונל – המפלגה הבריטית היא אחת החשובות, הכרוח המכריע. יוצא איפוא, שגם לגבי הפורום הסוציאליסטי הבין-לאומי היתה שומה עלינו לשמור על חובת ברית, באשר היא גורם רב ערך.

מאמריקה הגיעו שתי טלגרמות, שבפירסומן ב“דואר היום” היתה תמימות רבה: א) ציוני אמריקה החליטו להגביר פעולה; ב) רביזיוניסטי אמריקה החליטו לצאת מההסתדרות הציונית.

ה“ממלכתיות” הגיעה להטלת שיקוצים על הציוניות כולה, להפקרות בטוי שלא ידענו דוגמתה בניבול התנועה הציונית. את חטאו של משחק השטן הזה, המוכרח לחול על ראש כולנו – על ראשם וראשנו – נישא עוד הרבה שנים. אין להתפלא שאלה עשו מענין וייטשפל כלי נשק. אין לתמוה שגם אורגן הציונים הכלליים אחז בהזדמנות נדירה זו. גם “הארץ” הרשה לעצמו שעה אחת של הפקרות. אכן מה רבו עכשיו קופי הרביזיוניסטים בין הציונים הכלליים! “עמדה בונדיסטית” – זו ההדרגה שניתנה לעמדתנו בלונדון ע"י “הארץ”.

השתתפתי בפעולה פוליטית של הציוניות; ראיתי את הגבורים בצאתם כלפי חוץ. בפגישה הראשונה עם האנגלים – נשתה מיד גבורתם. מערכה כזו שעמד בה, למשל, בן-גוריון בועידת האימפריה, המערכה שעמדו בה חברי מרכז מפלגתנו בפגישתם עם שילס – עוז כזה לא ראיתי אף פעם בפגישות ה“רדיקלים” המושבעים עם כוחות חוץ.

אך יחס החברים אל שליחיהם – הוא שהפליאני. הרי זו שברית האימון ההדדי. אנו יודעים: תנועתנו אינה משחקת בצבאיות. היא קיימת על יסוד בחירה חפשית. בכוח זה פעלנו. עכשיו, אם נתערער באמת האימון – לא אקנה אותו בהסתרת עמדה. אם “דואר היום” מכנה אותנו בשם “פקידי” ההסתדרות – יש בזה מגמה להשפיל את שליחי הצבור. אני בז לכך. גם זה תכסיס “ממלכתי” להוריד את ערכו של שירות הצבורי ולעוללו בעפר. אבל מעולם לא הבינותי את האחריות של שליח צבור כהכרח להכנע – נגד צו המצפון – לכל הלך רוח חולף. אחריות פירושה קדום כל – הכרה, מצפון, החלטה לפי המצפון. וחשבתי כי קודם כל ראויים אנו לאמון כזה. ולכן כאבתי בהגיע אלינו הד מאורע וייטשפל בארץ.

ישנו חלק בתנועה הציונית שבשבילו יש רק תוכן אחת להתאבקות הפוליטית ברגע זה: מלחמה נגד וייצמן. ומכיון שוייצמן ירד – נשארו הרביזיוניסטים בלי אמת. וגם אנשים שתמכו בוייצמן כל ימיהם – מצטרפים למקהלה. סיפור, כי מכתבם של סיר ג’ון סיימון ולורד היילשאם ירד מן השמים, כמתת אלוהים, וידו של וייצמן לא היתה בזה. למען האמת עלי להעיד – מתוך איזו עבודה מאומצת נוצרו התנאים שאיפשרו חוות דעת כה מכרעת במכתבם זה של שני גדולי בני הסמך במקצוע המשפטי.

איני מתאר לעצמי שה“טיימס” בלונדון יכתוב על אלבניה באותו טון של יהירות וזלזול שכתב בו הראדיקל מרגוליס על בריטניה. הוא כותב, למשל, כי המתנגד הזה (אנגליה) שאנו עומדים אתו במו“מ, אינו בר מו”מ כלל, אינו ראוי לשיחה כל עיקר. ארצות הברית מוצאות ענין לנהל מו“מ אתו, ואפיו ההודים בכבודם ובעצמם, ורק בעינינו אינו ראוי לכך. הממשלה נסוגה אחורנית, אם כי מתוך מגמה להציל את כבודה. היו גורמים רבים לנסיגה זו: גם עמדת יהודי אמריקה, גם לחץ א”י, וגם הויכוח בפרלמנט אותו ויכוח שנמשך 8 שעות. בזמן כזה – שנת 1930, שנת היטלר בגרמניה, כשנחשול של שנאה ובוז ליהודים עובר על אירופה – אינן אני יודע שני לו מבחינת הכבוד לעם היהודי. מתוך נסיגה אחורנית הזמינה הממשלה את הסוכנות למו“מ. ורק מתוך פוליטיה ריקה של פרסטיז’ה יכולה היתה הסוכנות להעלות על דעתה את דחיית ההזמנה. ביחוד כשידינו לא היו קשורות, כשלא התחייבנו לבוא לידי חתימה על הסכם; הכרנו שאנו חייבים לחפש דרך להסכם. ויצוין הדבר, כי ממשלת הפועלים היתה פורמלית ויהירה פחות מכל ממשלה אחרת אשר קדמה לה. זוהי הפעם הראשונה שקבינט בריטי ישב עם באות-כוח של העם היהודי, עם בלי ארץ ובלי מדינה, כדי לדון על עתידה של הציוניות וא”י. גם בימי הממשלות השמרניות, שהיו בעיני רבים ימי זוהר, ימי חתימת הספר הלבן – לא היתה כזאת. רבים חושבים שמוטב היה אילו דחינו את המו“מ והבאנו את עצומותינו לפני ועדת-המנדטים. אך כל אשר עינים לו לראות שהנהלת הארץ היא בריטית ותהיה כזאת לאורך ימים, שחבר הלאומים אינו עדיין ממשלה לממשלות, אלא ועדת בקורת, – יזהר מהכנס בקונפליקט חדש עם בריטניה. ואם נגזר עלינו ללכת סו”ס אל חבר הלאומים – הרי זה רק לאחר כל המאמצים לבוא לידי הסכמה הדדית עם הממשלה הבריטית. מתוך שיקול דעת זה ראינו את קבלת ההזמנה כצווי לנו.

עמדה לפנינו השאלה: מה כוון אנו רוצים לתת למו“מ בעצמו? האם עלינו לרכז את תשומת לבנו בענין הביטול הפורמלי של הספר הלבן, דבר שהממשלה לא היתה מסכימה לו לעולם, ואם עלינו להסתפק בזה מבלי לשנות את הגורמים אשר הביאו ליצירת הספר? היש בזה משום פתרון למצבנו המדיני והכלכלי בארץ? כאן ראינו לפנינו דרך אחת: המו”מ צריך לתת לנו לא פרסטיז’ה אלא הישגים ממשיים, עלינו לדרוש מאת הממשלה הצהרה חדשה אשר תכיל בצורה חיובית את קוי הפוליטיקה הבריטית שעל פיהם נוכל גם להתגבר על הגורמים שהביאונו לכשלון זה.

אחד מותיקי העסקנים אמר לנו: אנו מדברים על הפוליטיקה ציונית – ואתם על עליה, על קרקעות, על החולה, על פקידות ממשלתית וכדומה. תמהנו לתפיסה זו. בכל נפשנו הרגשנו שאסור לה לתנועת הפועלים לדגול בשם התנגדות סתם, אלא חובתה להפוך את התכנית הזאת למכשיר חיובי וחיוני לטובת עניני הבית הלאומי. וזה הכוון אשר נסינו אנו לתת למו"מ בלונדון.

השאלה המכריעה היא: מה הם הגורמים העומדים מאחורי הספר הלבן. מהם הגורמים שדפו את הממשלה ליצירת הספר הלבן? ידועים בצבור גורמים רבים: הודו, מוסלמים, קבוץ אנגלי ידוע בא"י ובאנגליה. אולם יש עוד גורם אחד קבוע – אטיות ההגשמה היהודית. אטיות זו יצרה ספקות בלב אנגלים, אם כדאי להם עוד להחזיק בתכנית הציונית. הן גם ידיד כבריילספורד שאל: כמה זמן עלינו להחזיק מעמד, מתי תוכלו לעמוד בכוח עצמכם? והוא הוא הדבר אשר הכריע את הכף גם במשרד המושבות.

ומכאן עלינו לקחת לקח. זה הלקח הנושן שהיה כל הימים תוכן פעולתה של תנועת הפועלים בא"י. ומבחינה זו אורבת לנו סכנה פנימית עצומה. ההפקרות מתגברת. מתנהלת מלחמה פנימית, מלחמה שאינה מתחשבת בגורל המפעל. קנאות קדומה בלי רגש האחריות של הקנאים הקדומים. פרזה ריקה האוכלת כל חלקה טובה בתוכנו. ודקא עכשיו, בשעת פחד מפני האטיות, אנו עומדים בפני סכנת הבזבוז, שסימנה – שיתוק הפעולה הממשית. בזבזנו לשוא שתי שנים יקרות לאחרי המאורעות, ויש סכנה שנמשיך בדרך זו: אם תנועת הפועלים לא תצליח להדביר תחתה את ההפקרות הזאת.

הציוניות מלאה עד עכשיו את כל מאוייהם של מתנגדיה הקיצוניים. הם לא ראו בחלומים שנגיע לקיר אטום כזה במו"מ עם הפקידות, שנלכד במלכודת הכותל המערבי – ואנו עשינו את זאת. הם לא קוו שנגיע לבזבוז כזה של כוחות – ואנו הגענו לכך. ואנחנו את כל החרפות והזלזולים לקחנו על עצמנו מתוך הכרה, שאין דרך אלא בניה ומפעל יום-יום. כי היא יסוד לחיינו הפוליטיים, ולדרך הזאת עלינו לגייס את כל הנאמנים לה.

 

על ענינינו הפוליטיים    🔗

[נאום במסיבת עתונאים בירושלים, אלול תרצ"א]

מאחורינו שנים של אכזבות קשות והתקופות בלי פוסקות. המכות שבחוץ הכניסו מרירות וניגודי דעות גם בשורותינו בפנים. על העולם רובץ משבר כלכלי שלא ידעו דוגמתו זה הרבה שנים ושאין לנבא עוד את קצו. מפעל ההתיישבות שלנו, לרבות גם פעולת הבסוס החיונית, הוא משותק כמעט במשך שנים. העליה מונה למאות, בעוד שהציוניות צריכה לאלפים ולרבבות. היחסים בין תנועתנו וממשלת המנדט, בין הישוב העברי והאדמיניסטרציה הא"יית, יש בהם עדיין מן המתיחות האיומה של השנים האחרונות. גם מבחינת היחסים שבין היהודים והערבים – האוירה מלאה עדיין חומר מפוצץ, אשר על יד בלתי אחראית ומופקרת תוכל להציתו. נוסף על כל אלה חל ברגע זה חוף משמרות בהנהגה המדינית של התנועה: האיש אשר במשך שלש עשרה השנים האחרונות החזיק בידו את ההגה הפוליטי של התנועה ופלס דרך למדיניות יהודית בתוך עולם נבוך ומלא איבה – אינו נמנה, הפעם הראשונה לאחר הצהרת בלפור, בין חברי ההנהלה.

בשעה זו עמדה בפרץ הנהלה החדשה המאחדת בקרבה את כל הכוחות המחייבים חיוב גמור את ההסתדרות הציונית, האחת והמאוחדת. נדמה לי כי לא אגזים אם אומר – ומן היושר שגם כל התנועה תזכור את העובדה הזאת – כי מימי המלחמה ומתן המנדט עוד לא נבחרה הנהלה אשר קבלה את מעמסת האחריות בתנאים כה קשים ומסוכנים. יותר מכל הנהלה אחרת היא זקוקה איפוא לעזרה, לעירות, לדיסציפלינה ולפעילות מצד התנועה כולה.

בתוך הנהלה זו נבחרתי אני לעבוד את עבודת הקשור בין הסוכנות וממשלת הארץ, בין הסוכנות והישוב היהודי, בין הסוכנות והעם הערבי היושב בארץ. למלאות את מקומו של הקול' קיש אשר שירת את תנועתנו בתפקיד זה במשך תשע שנים. הקפיצה ממפקד אנגלי, אשר רק במשך זמן עבודתו גילה ופתח את ציונותו, ועד לאיש הבא ממחנה הפועלים בא“י – היא קפיצה גדולה. איני מתפלא על כך שקפיצה זו גרמה לזעזועים קלים, וברצוני לומר גם על זה מלים אחדות בגלוי. בקרב העמים האירופיים, שגם שם ישנו קשר אמיץ ובלתי אמצעי בין אינטרסים כלכליים וסוציאליים וההנהלה הפוליטית, התרגלו כבר מזמן לכך שב”כ תנועת הפועלים, ב“כ ההמון העבוד, יעמדו על משמר עניני האומה כלפי חוץ. בישוב העברי בארץ, אשר בתוך תוכו וביעודו הוא כוח תרבותי ופרוגרסיבי, ישנם עדיין חוגים שקשה להם להתרגל למחשבה הזאת. איני רוצה לריב עמהם, אני רוצה להרגיעם. אמת הדבר שזו הפעם הראשונה הוטל על בא-כוחם של הפועלים בהנהלה לנהל את הענינים הפוליטיים, אולם מדי קבלו את התפקיד הזה הוא יודע – וכל צבור העובדים יודע – כי נשלח לשליחות לאומית ולא לשליחות מפלגתית ולהגנת האינטרסים של המפלגה. אין שבועת אמונים רשמית בהסתדרות הציונית, כנהוג אצל מדינות העולם, אולם הכרתי היא כי נשבעתי שבועת אמונים לתנועה כולה על כל זרמיה ומפלגותיה – לשמור על הענינים החיוניים של הציוניות ומפעלה בארץ. ספרדים, תימנים כאשכנזים, בעלי התעשיה ובעלי המלאכה כפועלים – כולם צריכים ויכולים להיות בטוחים, כי אנסה לשמור על הענינים האלה לפי צו ההכשרה והמצפון בלבד, ולא לפי הוראות של איזה גוף מחוץ להנהלה הנבחרת. אם יש חוגים בישוב – ולו גם מוגבלים – אשר בתפיסתם הפרובינציאלית וצרות עינם המעמדית הגיעו לידי כך, שאינם מאמינים באפשרות של מלוי חובה כזה – אני בטוח שאלה בודדים בקרב מחנה הציוניות המאורגנת. ויש לי להוסיף, כי איני רוצה בשום אופן להביא תפיסה זו לידי בטוי רק במחלקה המדינית. אם הנהלת הסוכנות, כפי שהיא הודיעה ברבים, מוכנה לפתוח בפעולה מכוונת להתיישבות המעמד הבינוני, ולמשיכת ההון הפרטי לעבודת הבנין הכלכלית בארץ – הריני רוצה לבוא לעזרת עבודה זו עד כמה שכוחי יגיע. אני וחברי בהנהלה נבחרנו על יסוד תכנית קואליציונית, ואת התכנית הזאת ישמור ב”כ מפלגת הפועלים בכל אופן וינסה להגשימה בנאמנות.

ועכשיו לענינים הפוליטיים העומדים על הפרק בארץ. קודם כל לשאלת הקו היסודי ביחסינו עם האדמיניסטרציה הבריטית:

ידוע לכולכם, כי במשך אחת עשרה שנות פעולתי הצבורית בא“י היתה בשבילי שותפות העבודה בינינו ובין הממשלה הבריטית, יחסי גומלין ואמון הדדי – השאיפה הפוליטית היסודית. שמחתי לשמוע בקונגרס הציוני האחרון מפי נואמי הריביזיוניסטים, כי גם הם רואים ביסוד זה את הקו היחידי לפעולתנו המדינית – אם כי דברי תלמידיהם בא”י אינם מעידים תמיד על תורת מוריהם. לא אמנע אפילו מלומר, שלגבי דידי – הקשר בין א“י והאנגלים באנגליה איננו קשר מיכני, אינו טובע אך ורק בסעיפים המנדט ובתועלת שאפשר להפיק מתוך הסעיפים האלה. יחסים תמידיים אינם תלויים בפרט, ולמותר לאמר, כי מצד שני – יחסים כאלה אין בהם בשום אופן למנוע אותנו מלהגן על זכויותינו ומלתבוע את תביעותינו להגשמת שאיפותינו בארץ. גם ארצות שכל ישובן היה ישוב בריטי בגזעו ובלשונו – ידעו בתולדותיהן תקופות ארוכות של הגנה על זכויותיהן בפני משרד המושבות, תקופות של אי-הבנה, התנכרות ומרירות משני הצדדים – והן לא ויתרו על תביעותיהן ועל הגנת עמדתן. יתר על כן, בכל ארץ ששמה מגיעה השפעת התרבות האנגלית – נטעה זו בלב התושבים את הרצון להגנה על הזכויות, הרצון לעמידה ברשות עצמם ורוח תביעה ללא-חת; אולם כשם שיש לא הטיל ספק בנאמנותן של הארצות האלה, כן ננהל גם אנו בשעת הצורך את מלחמתנו ללא ויתורים על ענינים חיוניים, ללא פחד בפני הכוח החזק מאתנו – אך תמיד ברוח זו של הקשר הפנימי המקשר אותנו עם ממשלת המנדט ובהדגשת שותפות-העבודה ההיסטורית המאחדת אותנו. הזכויות שעליהן אנו מגינים הן זכויות שניתנו לעם העברי, לאחר שהיה זמן רב משולל כל זכויות בתוך משפחת העמים. זכויות אלו אינן רכושו הפרטי של מי שהוא הרשאי לעשות בהן כאדם העושה בתוך שלו; אלה אשר לידם נמסרה הגנתן אינם רשאים לגרוע מהן, לוותר עליהן או לסלפן כרצונם. ואם נעשים נסיונות לגרוע מהן או לעקם אותן – אין לנו דרך אחרת מאשר מלחמת הגנה קשה ללא ליאות. ואולם תקופת מלחמה כזאת היא הכרח מר ולא פרוגרמה, גזרת השעה והגורל ולא שאיפה. וכשאני מביט אחורנית על השנים האחרונות שעמדו במזל של גזירת-גורל זאת, על הבדידות הנוראה שבה נמצאנו, על נקודת הקפאון שאליה הגענו – איני יכול לומר שהיתה לנו דרך אחרת, ואיני אומר, כי המערכה הזאת נגמרה כבר. מגמות פוליטיות ידועות, אשר נתבלטו בפוליטיקה הבריטית בא”י לאחר הפרעות, והפירוש המוזר לעובדות כלכליות אלמנטריות אשר על יסודו רצו לבנות תכנית פועלה העלולה לפגוע בעמודי-התווך של בנין הבית-הלאומי – העליה ורכישת הקרקע – עדיין לא נסתרו כליל. במובן זה גם אגרת מקדונלד אינה אלא בסיס והמשך למלחמתנו המדיינת. אין כל ספק כי גם בסלילת הדרך לתכנית הפיתוח כרוכות סכנות כאלה, ואולי עוד בימים הקרובים נצטרך לחדש את מלחמת הגנתנו. אולם גם אז לא אשכח אף לרגע, כי שאיפתנו הפוליטית היסודית היא לא למלחמה אלא לשותפות פעולה, כי עלינו להתגבר על נקודת הקפאון שאליה הגענו, לצאת מהבדידות שבה אנו נמצאים ולרכוש לנו ידידים בכל מקום, בכל העולם, וגם בין אלה שבידיהם נמצאת הנהלת הארץ. קשה לרכוש ידיד אחד מאשר 500 שונאים. וקשה הדבר ביחוד באוירה זו של חוסר הבנה ואכזבות, של אי-האימון ההדדי שהתחיל נותן את אותותיו ביחסים בין הישוב והאדמיניסטרציה הבריטית. נחוצה עבודה אטית ועקשנית כדי לנטוע מחדש בלב שני הצדדים את האמונה ברצון הטוב של השני. כשם שהקימונו את חרבות המושבות שנחרבו במאורעות אב, כך אנחנו מחויבים עכשיו לבנות את חרבות האימון והאמונה. איך נוכל לדרוש רצון טוב מצד האדמיניסטרציה אם אנחנו לא נרצה להתייחס אליה ברצון טוב? כיצד אנו רוצים להבטיח לנו עזרה ויחס ידידות – אם אנו נמתח בקורת לא רק על פעולותיהם אלא גם על כווננותיהם, אם אנו נפרש פירוש גרוע ביותר את הנימוקים אשר מאחורי פעולותיהם, ולא נרצה להודות בהרבה הישגים חיוביים של האדמיניסטרציה הבריטית בארץ במשך עשר השנים האחרונות?

עבודה זו, הקשה והאטית, תתנהל בעתיד הקרוב בסימן פעולת הפיתוח החדשה. אם כל תכנית הפיתוח נפגשה על-ידי הישוב והסוכנות מתוך ספקות וחששות רבים – הרי היסוד לכך אל תכנה ובמגמתה של התכנית, אלא בדרכי הגשמתה בתנאים האדמיניסטרטיביים הקיימים בא“י. ברם מבחינת עיקרי התכנית אין ספק, כי הישוב והסוכנות היו מקבלים אותם בברכה, אנו כולנו וכל מפעלנו מעונינים בכל האמצעים המכוונים לאינטנסיפיקציה של המשק החקלאי בא”י. איטנסיפיקציה זו מוכרחה לשחרר עודף של קרקעות אשר יבוא בחשבון לשם התיישבות יהודים. בעל התעשיה וסוחר היהודי מעונינים בפיתוח השוק הפנימי בישוב ההחקלאי הערבי, כדי שכוח הקניה שלו ורמת חייו יבטיחו מחזור גם למשק שלנו. הפועל העברי מעונין שהכפר לא ימצא במצב כזה, שהמון פלחים יציף את שוק העבודה הפרטי והממשלתי וילחץ על שכר העבודה הכללי בארץ. כולנו מעונינים שממשלת הארץ תצא ממסלול הרוטינה ותעבור לשיטת עבודה קונסטרוקטיבית. אולם דוקא מפני כך שזוהי האיניציאטיבה הראשונה של ממשלת א"י בשטח ההתיישבות, לאחר שהממשלה הסתפקה במשך עשר השנים הראשונות במשטר הנהלתי בלבד – עלינו לדאוג לכך, כי האינטרסים של הבית הלאומי יובטחו בגבולות התכנית, ולא רק זה בלבד – אלא שגם לא ייעשו טפל לגבי ענינים אחרים הנעשים כביכול לעיקר.

בינתים הולכת ובולטת במבנה ההנהלה של עבודת הפיתוח נטיה להעמיד את העבודה על מנגנון פקידותי הפועל על דעת עצמו.

הפרק הראשון בפעולותיו של מנהל הפיתוח, כפי שהוגדר בתכנית משרד המושבות, יהיה בירור טענות הערבים אשר יבקשו להוכיח, כי בגלל העברת קרקעותיהם לידי יהודים לא מצאו קרקע אחרת או משלח יד משביע רצון. על סמך זה ידרשו את התיישבותם באמצעי הפיתוח. בירור הטענות האלה מסור, לפי התכנית, לידי עוזר משפטי של מנהל הפיתוח. העוזר המשפטי לא נקבע עדיין ואין אנו יודעים מי יהיה זה. אולם מחובתנו להעמיד את הממשלה על הצורך לנהוג זהירות רבה במנוי האמור. האיש שימונה לתפקיד יועץ משפטי בבירור זה, מוכרח להיות אדם שהישוב היהודי והסוכנות היהודית – וכמובן גם הערבים – יתנו בו את אימונם המלא, בהיותם בטוחים כי אינו נוטה לצד אחד ולא ישא פנים במשפט. כל היודע טיב העדויות מסוג ידוע בארץ הזאת, וביחוד בענינים מסובכים שבדיני קרקעות, יבין כמה חשובה השאלה הזאת בשבילנו. חשיבותה אינה בזה אם יימצאו ברשימה עוד תריסר פלחים. חשיבות השאלה היא אחרת לגמרי. התנועה הציונית טענה בגאון לעיני כל העולם, כי היא לא נישלה אנשים עובדים מבלי דאוג להם. לא רק במידה יחסית – לאמר בהשואה אל תנועות התיישבות אחרות – אלא באופן מוחלט. הבאנו מסמכים המראים מה היה גורלם של האריסים שעבדו את אדמותינו לפנינו. טענותינו אלה כאילו לא נתקבלו. הספר הלבן קרא להם בשם מעליב מאד: “אין בהן כדי הוכחה – אם אינן מכוונות להתעות”. הדו"ח של סיר ג’ון הופ סימפסון משחק במספרים. נותן את שליש הישוב הערבי למחוסרי קרקע, ומשאיר ללא תשובה את השאלה: מה אשמתם של היהודים במצב זה, ואם אין בכל ארץ וארץ פועלים חקלאים מחוסרי אדמה. נוצר איפוא רושם ברחבי העולם התרבותי ובחוגי חבר הלאומים, כי היהודים גרמו בכל זאת נזק לחוגים ידועים של חקלאים מתושבי הארץ. הציוניות נלחמת בענן זה לא על רווח כסף או חסכון בהוצאות, אלא על שמה הטוב. אנו יודעים היטב, כי הרושם הזה אינו מבוסס על עובדות, ואנו יודעים כי אם ינהלו את בירור הטענות האלה כסדרו – יצא משפטנו לאור. משום כך אנו רואים את החקירה הזאת לא כדבר טפל, אלא כדבר שענינים חיוניים שלנו תלויים בו.

ועתה הערות אחדות לפעולתנו בשטח היחסים עם העם השכן. הימים הם שוב ימי מתיחות ושמועות, מים בלתי נוחים להודעות פוליטיות. בשעה זו כשתעמולה בלתי אחראית ובלתי מרוסנת הופכת מכונות מחצבה למכונות יריה – יש רבים הנוטים לחשוב, כי אין טעם עכשיו להמשיך את הדרך שלנו לקראת הסכם יהודי-ערבי בא“י. הקו היסודי בשאיפתנו להסכם כזה – אף הו אברור כיום. את בטויו המדויק מצא בתכנית שעל יסודה נבחרה ההנה”צ החדשה בקונגרס הציוני הי“ז, באותו סעיף האומר, שההנהלה תאחז “באמצעים נמרצים בשטח הכלכלי, החברתי והפוליטי – כדי להביא לידי יחסי שלום והתקרבות בין היהודים והערבים בא”י על בסיס העיקרון הקבוע, כי שני העמים לא ישתררו זה על זה – ויהיה כוחו המספרי של כל עם ועם מי שיהיה”. סבור אני, אלמלא נכנס הסעיף הזה לתוך התכנית – לא היתה קמה ההנהלה הנוכחית. חשוב הוא ויסודי העיקרון המוגדר בנוסחה הזאת. פירושו הוא שיש ברצוננו, מבלי שים לב לחשבונות של יחסי כוחות ומספרים, כלומר מבלי שהעליה היהודית המתמידה תשמש גורם שיש בו משום איום על מי-שהוא – לעשות את השויון בין שני העמים לאבן פנה במבנה חייה של א“י. רבים אומרים, כי אין תקוה שמנהיגי הערבים יבינו את ערך העיקרון הזה ואת הברכה הרבה הכרוכה בו לעתיד הארץ, וכי רחוק היום שבו ירצו הערבים להסכים לתכנית כזאת. אני מסופק אם היום הזה הוא רחוק כל-כך. מאמין אני, שלא יעבור זמן רב ומנהיגי הערבים, – המשכילים והישוב העומד תחת השפעתם – יצטרכו לעשות את חשבון השנים האחרונות. במשך השנים האלה היו להם, מטעמים שאיני רוצה לפרש אותם, כמה וכמה הצלחות תכסיסיות. ואלם מה סו”ס העלו השנים האלה? מלחמתם לבטול המנדט והצהרת בלפור עלתה בתוהו. יודעים הם שלעם היהודי לא נשאר מקום לויתורים, כי תקותו האחרונה לחיי עם קשורה במפעלו הא"י. במובן הכלכלי התבצר הישוב העברי גם במשך המשבר של השנתיים האחרונות. גם היום הוא משמש בחיים הכלכליים של הארץ גורם שאין להעלים עין ממנו, שבחולשתו כרוך נזק רב לחוגים רחבים מאד של התושבים והלא-יהודים ושפריחתו הכלכלית גורמת להם רווחה. כל אחד בארץ מבין, שהעליה נמשכת – לפרקים בזרם מהיר יותר ולפרקים בטימפו אטי יותר – וכעבור זמן מה, כשיחלוף המשבר הפיננסי מן העולם ותגדל השקעת ההון בארץ, יהיו צעדיה מהירים יותר. ואני בטוח, כי ערבים רבים מאד – אפילו כאלה שמעולם לא העיזו לומר זאת – יודעים, כי את העובדות האלה אין להחזיר אחורנית ואת ההתפתחות הזאת אין לעצור. על כן איני מאמין שרחוק מאד היום שבו יודו הערבים, מתוך חשבון פשוט לגבי עתידם ועתיד הארץ, כי התכנית הפוליטית אשר אנו מציעים להם היא סוף סוף התכנית אשר שני העמים גם יחד צריכים לה – מבחינת הבינה המדינית ותועלת הענינים. ברם הרשאים אנו בינתיים לחכות ולשבת בחיבוק-ידים? בודאי ובודאי לא. החיים אינם עומדים על נקודת קפאון אחת. החיים זורמים כסדרם, וזרם החיים היום-יומיים, הכלכליים והחברתיים, מבליטים מיום ליום יותר ענינים משותפים לשני העמים. להתפתחות זו אנו מחויבים לסייע ככל אשר תשיג ידנו.

רבים חושבים שלא כדאי לדבר על זה, אבל איני תמים דעה עמהם, ואעשה לי את הדבר להרגל לדבר גלויות בשאלות האלה. הגענו לידי כך, שאפילו אלה הפועלים מתוך חיי יום-יום בשותפות כלכלית עם בני העם השני – מפחדים שיאשימו אותם בקנוניה פוליטית ובבגידה לאומית. רק לפני ימים אחדים קראתי את המאמר אשר “אל ג’אמעה” פירסם לרגלי השביתה המשותפת של הנהגים היהודים והערבים. אותו עתון אומר: אם כי הוא מבין שהשתתפות היהודים בפעולה הזאת רק היא תעשה את השביתה כללית ותגרום להצלחתה – בכל זאת יש לפחוד מפני התוצאות הפוליטיות של התאחדות יהודית-ערבית. אפילו אם זו מוגבלת ביחסי גומלין שבין נהגי האבטומובילים משני העמים. וידוע היטב כי הלחץ הזה, ביחד מצד העתונות הערבית, מפחיד רבים מבין הערבים להגיד את אשר בלבם ביחס לשותפות –פעולה כלכלית חברתית או תרבותית – ביניהם ובין היהודים. איני סבור, שמן החכמה הפוליטית הוא להרכין את ראשנו בפני הטירור העתונאי הזה, כשם שלא הייתי מרכין את ראשי אילו בא טירור כזה מצד חלק של העתונות העברית. אל יפחדו המפחדים. כל הנסיונות האלה להטיל אימה – מוכרחים להכשל. הם עומדים בסתירה להתפתחות החיים. זאת היא אמת לא רק לגבי הפועלים משני העמים, ובודאי לא רק לגבי הפועלים העובדים ברכבת ובעבודות הממשלה בכלל; זאת היא אמת לגבי החקלאים, ולא רק בשעת מגפת עכברים או ארבה; זאת היא אמת לגבי בעלי הפרדסים, ולא רק בשעה שמאיים “השירות לבדיקת הפירות” של הממשלה; זאת היא אמת במידה רבה לגבי בעלי מלאכה, ולא רק בשעה שנחוץ להפגין נגד “באטה” ונגד אימפורט של הסחורה הזולה מחו"ל.

התפתחות זו תלך ותתגשם בחיים – אם נרצה בכך או לא נרצה, ואם מי מבין הערבים ירצה בכך או לא ירצה. אני רואה את סימניה יום-יום בשטחים שונים של החיים הא"יים. השאלה היא רק בזה, אם מחייבים התפתחות זו ואם רוצים לתת יד לשותפות ענינים ולשותפות פעולה בכל מקצועות הכלכלה, החברה והתרבות – או לא.

אין צורך להדגיש, שאם אנו רוצים כי תשא פרי כל העבודה הקשה והאטית הזאת – הקמת הריסות האימון בינינו ובין האדמיניסטרציה הבריטית, פירוק הזין הרוחני ביחסים שבינינו ובין שכנינו – הרי אנו זקוקים קודם כל לרצון טוב ולתמיכה מצד הישוב לפעולת ההנהלה הפוליטית של הסוכנות. רוצה הייתי כי שיטת עבודתי – בן הישוב אני ורגיל בחייו ודרכי מחשבתו – תהא כביכול מיוחדת במינה. רוצה הייתי כי דעת הקהל של הישוב, כגורם בפעולה המדינית שלנו, תבוא לידי בטוי בהיר יותר, תשקל יותר במאזני הפעולה המדינית בא“י. אם בעבר לא היה כדבר הזה, אם הרבה מהמחשבות והדעות שבוטאו בישוב לא היה ידועות לממשלה והד העתונות לא הגיע אליה כמעט – הרי אשמה בכך במקצת הממשלה עצמה, זו שבמשך זמן רב לא התענינה בדעת הקהל העברי ולא שמה לב למה שכתוב בעתונות שאינה כתובה ב”לשון הקודש", באנגלית. אולם מצד שני יש לדעתי להודות, כי חלק מהאשמה חל גם על העתונות שלנו. אם דעת הקהל שלנו רוצה לשמש גורם משפיע בחיי המדינה – הרי היא מחוייבת לרכוש לעצמה כבוד ומשקל לא רק בקרב חותמיה, אלא בקרב כל חוגי המדינה. עובדות הנמסרות לקוראים – צריכות להיות בדוקות ובחונות, כותרות אינן מחויבות להיות דקירות מחט. ביקורת צריכה להיות ביקורת מעשים ולא בחינת לבבות. גם נקודת השקפה שונה מנקודת השקפתנו יכולה בנויה על יושר; גם במעשי המתנגד ראויות הפעולות החיוביות להכרה ולהערכה.

 

הרצאה באספת הנבחרים ליהודי ארץ-ישראל    🔗

ששה חודשים עברו מאז בחר הקונגרס בבאזל את האכסקוטיבה החדשה של הסוכנות היהודית – ובמשך ששת החדשים האלה התחוללו כמה מאורעות מכריעים, כלכליים ומדיניים. המשבר העולמי, על גילוייו השונים ועל במותיו המרובות, הלך והחמיר. האוירה העולמית דומה לאוירת ימי המלחמה ומעמידה אותנו יום-יום בפני סכנות חדשות. אילו קם מישהו עם נעילת הקונגרס בבאזל ונבא, כי כעבור חדשים מספר תקום באנגליה ממשלה שמרנית למעשה, ובראשה נשיא ממשלת הפועלים, כי הממשלה הזאת תתאמץ להציל את ערכה המלא של הלירה האנגלית, וכי הלירה הזאת-סמל לדבר אשר אין לחליפות הזמן שליטה בו – תרד בשער המטבעות כדי 25 אחוז,היו הדברים בעיני כולנו חזון תעתועים. ושוב – מיד לאחר הקונגרס פרצו זעזועים כבירים בעולם הבנקאות והכספים, מההתמוטטויות הגדולות בגרמניה ועד חרבן בנקים רבים בארצות הברית של אמריקה ובארצות אחרות. מקף החורףימנה צבא מחוסרי-העבודה למעלה מעשרים מיליון פועל, ובין רבי המדינה אין יודע כיצד יחזיק העולם מעמד במשך החדשים הקרובים.

בתוך ההרס והאבדון שמסביב התמוטטו ונחרבו גם עמדותיו של המעמד הבינוני היהודי – עמוד התווך של כוחנו הכלכלי בגולה – הן באירופה והן באמריקה. גם בארצות שנחשבו למקלטים בטוחים ביותר – עומדים המוני ישראל נבוכים ומזועזעים על-ידי ההרגשה הנוקבת של חוסר הבטחון ביום המחרת. הוסיפו לכך את ההתרוששות המתגברת של יהודי מזרח אירופה, את המצוקה החקלאית בעולם הפוגעת בקהילותינו הרחוקות בדרום אפריקה, ובאוסטרליה, את הגאות החדשה של האנטישמיות הפרועה בדמות התגברות הנאצי“ס באירופה המרכזית – וקבלתם תמונה נאמנה למצב עמנו בעולם. בתנאים מטורפים ומסוכסכים אלה היתה תעודתה הראשונה של ההנהלה החדשה להבטיח את יסודות מפעלנו בא”י, ולקיים עד לזמנים טובים יותר את המוסדות המשמשים מכשירים בבנין ביתנו הלאומי ויוסיפו לשמש בתפקיד זה לעתיד לבוא. בזמן התערערות היסודות של בנינים עצומים, הוטל עלינו לעמוד על המשמר לבל תמוט הסוכה הצנועה שלנו. אלה מאתנו הרואים בהערצה את אומץ הרוח ותוקף הרצון שגילתה אנגליה, למשל, באיזון תקציבה ובמאמציה להנצל מכשלון גמור – צריכים להבין, כי במצבנו אנו, עמוסי הגבלות ונטולי מגן, לא היה תפקיד זה קל יותר. מלכתחילה היה ברור, כי השנה הזאת תהיה הדחוקה ביותר מבחינה כספית מכל השנים שעברו עלינו מעת המלחמה.

אולם תנועתנו היא למדת סבל ועמדה כבר בנסיונות קשים. בימי המלחמה העולמית, כשכל ארגון בין-לאומי, החל מהאינטרנציונל הסוציאליסטי, נקרע והתפורר, היתה ההסתדרות הציונית הגוף העולמי היחיד שעמד בו כוח החיים להמשיך את הקיום ולא להפסיק אף לרגע את המאמצים להגשמת המטרה. ודומה שגם עכשיו, בעת צוקה וחירום זו, הראתה התנועה הציונית, על מוסדותיה ומכשיריה, את הכוח להחזיק מעמד.

אין אולי לתמוה שעובדה זו נעלמת ביודעים מעיניהם של כמה עתונאים ערבים, אשר אינם נלאים מלהכריז ולחזור ולהכריז באזני קוראיהם על התמוטטותו הכספית, כביכול, של המפעל הציוני. דיבורים אלה כוונתם לחזק בחוגי הקיצוניים שבקרב הערבים את הלך הרוח של זחיחות-דעת מתרברבת, שאין לה יסוד במציאות, ולמנוע בעד ההמונים הרחבים של הישוב הערבי מלהגיע להכרת העובדות. ברם אלה הם נסיונות שוא. הסוכנות ומוסדותיה הצליחו להחזיק מעמד בתוך כל הפגעים וההרפתקאות, ולא עוד אלא שיש כאן עוד גורם חשוב שצריך להביאו בחשבון. אם נשקיף על שנות החירום האחרונות יוברר לנו, כי הישוב היהודי בא"י נעשה עצמאי יותר ויותר מבחינת כוחו הכלכלי. הוא נגמל במידה ניכרת גם מעזרתה של הסוכנות היהודית וגם מהזיקה לסעד אחר מחוץ לארץ. עמדותיו המשקיות של הישוב הלכו ונתבצרו ונתבססו, הלכו ונעשו יותר ויותר תלויות בכוח עצמן. הפועל היהודי, בעל המטעים ובעל החרשות היהודי – יציבים בעמדתם בשנת 1932 יותר מבשנת 1929. הישוב בכללו עמד בהצלחה בפני סערת הזמן.

לאור ההתפתחות הזאת יש לראות את חבלי ההסתגלות הקשים אשר עברו עלינו בחדשים האחרונים לרגלי המצב הנוכחי של בתי הספר. תקציב החנוך מוכרח היה להתאזן, ואם גם על יסוד הפחתה של 50 אח' בהשתתפות הסוכנות היהודית לעומת השנה שעברה. ברם יש לדחות בכל תוקף את ההנחה שנימוקים אחרים, מחוץ לגורמים הכספיים, הכריחונו ללכת בדרך זו של קיצוץ אכזרי.טענה כוזבת ומופרכת בפי אלה האומרים, שכאילו חל שנוי בכוון היסודי של הפעולה הציונית בארץ כאילו התחלנו ממעטים את דמותו של מפעל החנוך העברי במסגרת עבודת הבנין, או מזלזלים בדרך עבודתו היוצרת של המורה החלוץ. בלתי מוצדקת ביחוד היא ההאשמה הנשמעת כלפי החלק הבלתי ציוני של הסוכנות, כאילו יש לו מזימות סתר כנגד החנוך העברי או נגד תחית תרבותנו הלאומית בכלל. איש לא יכחיש, כי בשנים האחרונות נתגברו הנטיות לשנות את מבנה התקציב וההנהלה של בתי הספר על יסוד הגדלה מודרגת של אחריות כספית ואדמיניסטרטיבית מצד כנסת ישראל והקהילות המקומיות. אולם נטיות אלו נתגלו דוקא בשורות הציונים ממחנות שונים, והן נבעו מתוך ההכרה שיש לשחרר חלק גדול עד כמה שאפשר מאמצעינו הלאומיים למטרות ישרות של התיישבות על הקרקע, עזרה למסחר ותעשיה, פתיחת דרכים חדשות לפני העליה העברית. דוקא בקרב החלק הפושר שבאגף הבלתי-ציוני – פורש מבחינת התקשרותו למפעל הארץ-ישראלי – לא יקשה למצוא תמיכה לתכנית של פעולה אשר תזניח את צרכי הבנין הכלכלי, שכולו פרוזה וחיי חומר, כביכול, ותעדיף במקום זה סיסמאות תרבותיות, נאות למשמע אוזן ונבובות למעשה. ולהבדיל גם מבלתי-ציונים כאלה – הרי ידיד נאמן ודורש-טובה מסור לציוניות כבעל “ניר איסט” – אף הוא הביע את חרדתו הגדולה על דבר הזנחת החנוך העברי אשר חזה בדמיונו בפוליטיקה הציונית החדשה.

בטרם אגש להערות הפוליטיות, שיש אתי להעיר בהזדמנות זו, אסקור סקירה קצרה על המצב הפנימי שנתהווה בתנועה הציונית במשך ששת החדשים האחרונים. אנו עדים להתגברות המשיכה לארץ-ישראל בקרב שדרות רחבות של הגולה, לכמיהה של המוני יהודים למצוא כאן משען לקיומם המתמוטט. איני יודע אם היתה פעם התביעה לתנועה הציונית – לגייס, לרכז ולהדריך את הכוחות והאמצעים החותרים מאליהם לארץ-ישראל – כה ממשית ונמרצת כמו בימים אלה. לצערנו אין ביכלתנו להגיד, כי התנועה מגלה יכולת של יזמה וארגון לפי תביעת השעה. גם מחוץ לשטח פעולת הבנין המעשית, הרי מבחינה ארגונית אין ביכלתנו להראות על ליכוד השורות במידה שמחייבת המצוקה העוברת על המפעל. אמנם בחלקים שונים של התנועה נעשו מאמצים בכוון זה. החלטותיה של הועידה הציונית האחרונה בארצות הברית הקימו שלום – אם גם אולי לא שלום בר-קיימא – בין שני המחנות היריבים אשר בקרב הציוניים האמריקנים. גם בתוך הציוניות הפולנית נראים כיווני התלכדות. בתנועת הפועלים הציונית הושגו הישגים חשובים בדרך לאיחוד הזרמים השונים בתוך מפלגת העבודה המאוחדת. אולם כנגד מאמצי האיחוד האלה, יש לציין את הפילוג הרציני שנגרם על-ידי התבדלות הריביזיוניסטים מההסתדרות הציונית. כי אין ספק שפירוש החלטות אלה היא התבדלות. שום תנועה המכבדת את עצמה לא תסבול הצהרות על משמעת מחולקת, כפי שבאו לידי בטוי בהחלטות ההן, עם ההדגשה המפורשת כי במקרה של סתירה בין שתי הסמכויות יפקע כוחה המחייב של המשמעת לגבי ההסתדרות הציונית ומוסדותיה החוקיים וההכרעה תנתן לצווי האגודה הרביזיוניסטית. אין לראות זאת אלא כצעד אחרות בדרך הנלוזה שהלכו בה הרביזיוניסטים זה מכבר. תחנות הדרך הזאת מציינת את שלבי השיטה אשר בדגלה בשמו של הרצל הלכה והחריבה את המסורת של הציוניות ההרצלאית. אחד השלבים האלה היה הנסיון מצד ההסתדרות הרביזיוניסטית להפר את המשמעת בשער הפוליטיקה החיצונית שלנו ולפצל את פעולותינו כלפי ממשלת המנדט, הפרלמנט הבריטי, חבר הלאומים וכו' – פיצול המסוכן שבעתים לגבי עם כמונו, המחוסר הויה ממלכתית, כלומר באות-כוח בין-לאומית מוכרת. אין דרך פסולה יותר מזו מבחינת הפוליטקה הציונית ההרצלאית. שלב שני היה יציאת הרביזיוניסטים מהועד הלאומי, לאחר כמה נסיונות שוא להעמיד את כנסת-ישראל כצר להסתדרות הציונית ולסוכנות היהודית. שלב אחר, שקדם אולי לאלה, היה השלכת השיקוצים השיטתית על ההסתדרות הציונית “הרשמית”, הנסיונות לעשותה לקלס, אותה ואת אורגני הנהגתה – הקונגרס והועד הפועל הציוני – ואת קרנותיה – הקה“ק וקהי”ס.

הצורך באחדות פנימית ובמשמעת ביחסי חוץ נעשה תכוף במידה מיוחדת – משום שחומר מצבה הפוליטי של תנועתנו עומד בעינו.

אנו מצווים לראות את המציאות כמו שהיא. העובדות האכזריות של חיינו אומרות לנו יום יום, כי רחוקים אנו, כקודם כן עתה, מאותה השותפות עם ממשלת א“י אשר העם העברי היה רשאי לפות לה בתוקף המנדט. יורשה לי לחזור על מה שאמרתי בהזדמנות אחרת: קואופרציה פירושה עזרה הדדית, ולא ברצונו של צד אחד בלבד היא תלויה. יחסינו עם האדמיניסטרציה, כפי שנתהוו תחת לחץ השנים האחרונות, הם לא קואופרציה, אלא מלחמה פרטיזנית בלתי פוסקת, מלחמה מטרידה ומותחת עצבים, או – אם להשתמש במשל יותר מודרני – זוהי מלחמת חפירות יגעה ואפורה, שכאילו אין לה קץ ואין בה הכרעה. התקדמות כדי חמש אמות כאן, נסיגה כדי עשר אמות שם, שקט יחסי בקטע אחד של החזית, אש חזקה בקטע אחר. לפעמים אין כל חדש בחזית המערבית, אעפ”י שכולנו יודעים כי טרגדיות רבות יכולות להתחולל בתוך השקט המדומה הזה. בכל מקום שאנו מפנים לשם את מחשבתנו, בכל שדה פעולה שאנו עומדים – אנו רואים הכרח לעצמנו להלחם בעד כל שעל אדמה, בעד כל קורטוב של עזרה, גם בעד עזרה אשר פירושה אינו אלא סילוק מכשולים מעל דרכנו.

במצב זה מה טעם, אם נתאמץ להגיע לידי הסכם עם הממשלה ביחס לנוסחה הקובעת את אחוז חלקו של הישוב העברי בהכנסות הממשלה? בעדותה לפני ועדת שאו העמידה הממשלה את החלק הזה על 32 אח‘. אנו ערערנו על כך והגשנו חומר שיש בו להעיד כי אחוז הוא למעלה מ-40. הפרש כדי 10 אח’ בתנאינו אנו יש לו חשיבות רבה. ברם אפילו לשיטתה של הממשלה – מה רחוקים אנו עדיין מהאחוז של 32 אח' שהממשלה מודה בו. אפילו בעבודת הנמל אשר – לאחר האכזבה שנחלנו בראשונה וכתוצאה ממשא ומתן ממושך – עלה בה חלקנו באופן זמני, גם לשם לא הגענו מעולם ל-30 אח‘, וכיום אנו עומדים בקירוב של 22 אח’. מה טעם יש לדין ודברים על נוסחאות וסעיפים – אם אין רצון להגשים אותם למעשה.

כיום אומרים לנו, כי השתתפות היהודים בהכנסות הממשלה אינה – לפי אגרת מקדונלד – הנימוק היחיד בקביעת חלקנו בעבודות הצבוריות. ודאי, ישנם עוד נימוקים אחרים. אחד מהם הוא התחייבות ממשלת המנדט לסייע לבנין הבית הלאומי. נימוק אחר: בארץ אשר אוכלוסיה מחולקים ברמות חייהם, אין לממשלה להטיל קנס על הישוב בעל הרמה הגבוהה על-ידי שלילת חלקו בעבודות הצבוריות. ברור שאגרת ראש הממשלה נתכוונה לקבוע מכשיר מדידה אשר יבטיח לעובד העברי את חלקו כהוגן.

מלמדת על המצב העובדה, שבמשך כל השנה אחרי פרסום אגרת ראש הממשלה – סעיף העסקת היהודים בעבודות הצבוריות לא הופיע כלל באקטיב של השדיול לעליה העובדת שנערך על ידי הממשלה.

הזכרתי את העליה העובדת וברצוני לנגוע שוב במסיבות שבהן נהלנו משא ומתן על השדיול האחרון, זה שצמצם את העליה החלוצית למידה אפסית. באמצע ספטמבר הגישה הסוכנות לממשלה את הצעותיה בדבר מכסת העליה למחצית השנה הנוכחית. לאחר חקירה מדוקדקת של שוק העבודה, הוערך הצורך בידים עובודת ל-1720. בתשובה לכך קובעת הממשלה 350 והודיעה לנו, כי יתכן שתאשר מיכסה נוספת במשך מחצית השנה. בהמשך המו“מ הוכחנו למנהל מחלקת העליה, כי 745 מקומות עבודה לא נכללו במספרים שעליהם נתבססה הצעתו. מנהל מחלקת העליה אישר את הדבר. אעפ”י כן לא חלק שנוי בהחלטת הממשלה, וכעבור זמן מה הודיעונו, שמיכסת עליה נוספות לא תנתן לנו.

בתנאים כאלה נתעוררה השאלה: מה בצע שהסוכנות תקח על עצמה בכל ששה חודשים לבדוק את המצב בשוק העבודה, כדי לדרוש על סמך חקירתה את מספר הרשיונות המוצדק בעיניה על-ידי יכולת הקליטה של הארץ? שמא ההפרש בין מה שדרשנו ומה שקבלנו אינו אלא פרי חופש הדמיון המשרדי, תוצאה מהשמטות ומחיקות בלתי מבוססות מצד שלטונות העליה, העושות את השתתפות ההנהלה בעריכת השדיול להתאמצות שוא המחוסרת כל טעם? חברי ועדת המנדטים ציינו, בשעה שדנו על העליה הארץ-ישראלית, כי מצב הדברים הזכיר להם ארצות המגבילות את העליה על-ידי חומרות וסייגים, בעוד שלמעשה הם עוסקים בארץ שממשלתה קבלה על עצמה להקל את העליה בפועל. הנסיון של הנהלת הסוכנות הנוכחית מאמת בהחלט את ההרגשה שהובעה בג’ניבה. אנו עומדים ערב דרישת שדיול חדש. מצב העבודה בארץ הוטב בהרבה. במקומות ידועים ישנה תנועה חזקה של בנין ונטיעה. אם לא יפתחו שערי העליה לרווחה במידת אפשרויות העבודה, תועמד תנועתנו החלוצית בגולה, הנמקה בצפיתה, בפני נסיון חמור.

שאלה פוליטית עיקרית שטיפולנו בה במשך החדשים האלה היתה תכנית הפיתוח בשלביה הראשונים – ההרשמה הראשונה של אלה הנקראים מנושלים והכנת הדו“ח הראשון של מר פרינטש. שמועות רבות נפוצות בדבר דו”ח זה, אשר מבחינתנו אנו יש בהן לעורר דאגה וחרדה. אולם הדו“ח לא נמסר עדיין לידינו. מר פרינטש עסוק עכשיו בחבור הדו”ח השני, שיכיל את הצעותיו לפעולה בעתיד הקרוב, ולא נכון יהיה מצדנו להסיק מסקנות על יסוד ידיעה בלתי מספקת של גוף הדו“ח. לעומת זה אין לנו צורך בדו”ח כדי לגעת בכמה ענינים הקשורים בתכנית עבודתו של מר פרינטש.

כאן אין לפסוח על שאלה אחת מוקדמת. באגרת הפיתוח מדובר היה על מנוי יועצים, עברי וערבי, כעוזרים למנהל הפיתוח. היועצים לא נתמנו והדו“ח של מר פרינטש נערך בלי השתתפות באי-כוח היהודים והערבים. הועה”פ הערבי נקט עמדה של חרם כללי, ומטעם זה סירב לקבוע מועמד. אנחנו, אשר שיטת חרם זרה היא לרוחנו ולצרכי עבודתנו, נגשנו לעיין בשאלת מנויו של היועץ היהודי – אולם פתאום נעשה דבר מצד הממשלה אשר חסם בפנינו את הדרך להשתתפות. זה היה חידוש הצעת חוק הקרקעות שהותקנה בימים האחרונים למשטר פאספילד. ידוע לכם, כי אגרת ראש הממשלה קובעת כמה הוראות פיקוח מרכזי על העברת הקרקע, כדי למנוע בעד הפרעת פעולותיהם של שלטונות הפיתוח. האגרת קובעת סייגים לפיקוח זה – סמכות הנציב צריכה לכוון ולא להגביל, והביקורת לגבי העברת קרקעות צריכה להיות קשורה בפעולות של פיתוח. אולם חוק הקרקעות שהוצע באבגוסט התעלם מכל ההוראות האלו שבאגרת ראש הממשלה, והחזיר את הגלגל אחורנית אל הספר הלבן. בהתנגדנו לחוק המוצע עמדנו על קרקע איתן לא רק משום הניגודים הברורים בין הצעת החוק ובין האגרת, אלא גם מפני הסכנה שהיתה נשקפת לאשראי האפותיקאי הא"י, ומתוך כך למצבם של החקלאים, אילו הוצא חוק כזה לפועל.

יש להבין, כי שלטונות הפיתוח בגשתם לפעולה ירצו להיות מוגנים בפני סכנת ספסרות ועלית מחירים מלאכותית. זוהו בעצם הדבר אשר אגרת מקדולנד באה להעמיד תריס בפניו. אולם להשיג מטרה זאת על-ידי חוק הבא להגביל העברות וחכירות קרקע על פני כל הארץ – הרי זה לשבור דלתות וחלונות כדי להכניס לתוך הבית מכונה כבדה להרמת משאות, על מנת להרים בעזרתה ספר שנפל על הרצפה. ייתכן לבלום ספסרות קרקעית ולשלוט על מחירי קרקע לטובת הכלל מבלי להזקק לאמצעים כבדים ומזיקים כאלה.

בינתיים בא המשבר הכספי באנגליה, באה ירידת הלירה, ותכנית מלוה הפיתוח הא“י שקעה בתוך ערפליה של לונדון. נתברר, כי הסכום של 2 וחצי מיליון אשר עליו דובר בראשונה הוא כמעט מחוץ ליכולת ההשגה. ההסתלקות מהסכום של 2 וחצי מיליונים קבעה מפנה חדש בהשתלשלות עניני הפיתוח. אפשר שאילו גם הושג סכום זה, צריך היה לראותו רק כשעור ראשון מן השקעות ההון הדרושות לפיתוחה האינטנסיבי של הארץ ולניצול כל אוצרות הקרקע והמים אשר בה. כי גם מוסד ממשלתי בעל יכולת גדולה של פעולה התיישבותית לא יוכל לכוון על נקלה את חייה הכלכליים של הארץ. אין יזמת פיתוח שכוחה יפה מיזמת האנשים המעונינים בפיתוח זה בעצמם. וסוף סוף, הן סכום גדול פי כמה ממה שהוצע למלוה הפיתוח הושקע בחקלאות הא”יית במשך 50 שנות ההתישבות העברית. בכוח ההשקעה הזאת נעשה בארץ מפעל גדול של פיתוח אינטנסיבי, אם גם מפעל זה נגע רק במחוזות מסויימים של הארץ שהם כיום המפותחים וצפופי הישוב ביותר. אך אם לא הסכום הזה של 2 וחצי מיליון ואף לא חלק ניכר ממנו יוקצב עכשיו לפעולה, הרי באמת נשקפת הסכנה פן יצא מכל תכנית הפיתוח רק הדו"ח על הפיתוח, פן תווצרנה בינתיים בלב הפלחים קלי האמונה תקוות-שוא, אשר הממשלה לא תגיע לעולם להגשמתן, ולבסוף תשארנה רק הגבלות וחומרות שנועדו לכתחילה להגן על הפיתוח השיטתי, אולם באין פיתוח כזה יהיו לרועץ לפעולת הפיתוח החפשית. התפתחות כזו של הענינים תשתק את ההתפתחות הארץ תחת להועיל לה, ביחוד אם תפגענה ההגבלות באותם המחוזות, שמפעל של פיתוח התנהל בהם עד עכשיו בצעדים מהירים על-ידי התיישבות צפופה, בלי כל השקעת הון ממשלתי. סופה של תוצאה זו להביא רעה לארץ כולה, אשר תקבל מתכנית הפיתוח את העוקץ בלי הדבש.

קשה מאד להעמיד את התפתחותה של ארץ על נוסחה פשוטה אחת. מה ראינו במשך עשר השנים האחרונות בא“י? מאה אלף עולים יהודים השתקעו בארץ. בינתיים – כאשר הוכיח המפקד – נתרבו האוכלוסים הבלתי יהודים במידה יותר מהירה מאשר לפני המלחמה. הללו נתרבו באותם המחוזות ביחוד אשר התנהלה בהם התיישבות עברית. כשציינתי לפני זמן מה עובדה זו בפומבי, חלקה העתונות הערבית על המסקנה שלי וטענה, כי רבוי הישוב העירוני אופייני הוא לכל ארץ שבעולם ואין לזקוף אותו דוקא לזכות היצירה הכלכלית של היהודים. אולם המסקנה שציינתי עומדת בעינה. מחוץ לרבוי הישוב הערבי – פחתה ההגירה ערבית מהארץ עד למספרים בלתי ניכרים, והיא קטנה היום משהיתה לפני המלחמה. ומלבד זה לא פסקה כל הזמן כניסה של לא-יהודים לארץ דרך הגבולות הצפוני והמזרחי, כידוע לכל. רמת-החיים של המוני אוכלוסי הארץ, עם כל היותה נמוכה ועלובה בכמה מחוזות, אינה נופלת בשום פנים מרמת החיים שלפני המלחמה, גם לא מרמת החיים הנוכחים של פלחי סוריה ועבר-הירדן ואפילו מצרים. אין זו התפארות סתם כשאנו אומרים, כי אנחנו אחד הכוחות המפתחים את הארץ – אולי הכוח העיקרי. כל עכוב בהתקדמותנו פעל בעבר ויפעל בעתיד לרעת המוני התושבים של א”י כולה.

בשעה שהסיכויים המעשיים של תכנית הפיתוח הולכים ומתערפלים, הוטל על מנהל הפיתוח לבצע את הפרק הראשון של פעולתו – הכנת רשימה של אותם הערבים הטוענים טענת נישול בהתאם לאגרת מקדונלד. לשם כך נערכה קודם כל רשימה של בעלי תביעות, אשר לפי הוראות מיניסטר-המושבות היא טעונה בדיקה על-ידי היועץ המשפטי של מחלקת הפיתוח. לאחר מנויו של השופט ויב למטרה זו, נקבע סדר פעולה המאפשר למוסדות היהודיים, בשלבים שונים של החקירה, להמציא עדות ומסמכים בנוגע לכל תביעה ותביעה במידה שימצא לכך חומר בארכיוני מוסדות הקרקע היהודיים. אין לנו כל יסוד להטיל ספק בדבר שהיועץ המשפטי נגש לתפקידו מתוך תפיסה משפטית בלבד, מזוין בנסיון רב לגבי סיבוכי המשפטים הקרקעיים בא“י. חקירתו עומדת עדיין בראשיתה, ואי איפשר לשום איש להגיע כיום למסקנה על תוצאותיה – היינו להגיע למסקנה על גדלו והיקפו של מעמד “המנושלים”. רק מסקנה אחת אפשרית כרגע, והיא, כי מספר התביעות שהוגשו אין בו בשום אופן כדי ללמד על העובדות. גם סקירה חטופה על פני רשימות בעלי התביעה מראה, שהללו מכילות קבוצות שלמות של אנשים אשר לפי עדות עצמם אינם נכנסים לחוג הגדרה של אגרת מקדונלד. בעלי קרקע המודיעים בשאלוניהם כי לאחר שמכרו חלק מאדמתם יש להם כיום פרדסים בני 50 או 40 דונם – אינם, לכל הדעות, “מנושלים”. מי יתן והיה חלקם של הרבה חקלאים יהודים עמהם! וכן בעלי קרקע שמכרו את אדמתם לערבים אחרים והם מנחשים בשאלוניהם, כי הקונים עתידים למכור את האדמה ליהודים – הריהם שוב מחוץ להגדרה, גם מי שטוען, כי מכר ליהודי מגרשי בנין על יד הערים או חלקות קטנות מדונם אחד עד חמשה במושבות – גם הוא לא יחשב בין המנושלים. יש הרבה תביעות ממינים אלה בתוך החומר שהוגש ליועץ המשפטי, מחוץ לבקשות שאינן מיוסדות על שום עבודות שהן, אלא רק על ההנחה שהגשת התביעה אין בה שום הפסד ויתכן שיש בה ריוח. – אם כל התביעות האלה תבדקנה בדיקה מעולה, הרי נגיע, כמדומני, קרוב מאוד לאומדנות המומחים שלנו – של ד”ר רופין בתזכירו לסיר ג’ון הופ סימפסון או של ד"ר גרנובסקי בספרו על ההתיישבות.

אולם יש להעיר עוד דבר בפרק זה. אל נשכח מתוך איזו מסיבות עלתה על הבמה חקירה זו בדבר המנושלים. ועדת שאו היתה הראשונה מחוסר קרקע, שיצא חוצץ אל אם הדרך לשדוד ולרצוח. שני היה הדו“ח אשר הכריזה, כי לא ענין הכותל המערבי ומזימות החוסיינים גרמו למאורעות תרפ”ט, אלא סערת הרוחות הסוציאלית שקמה בא“י מתוך יצירת פרולטריון של סימפסון, שעשה להטים במספרים וקבע אחוזים בדיוק של ספרות עשרוניות, עד שהעלה כי שליש הישוב הערבי הכפרי הוא מחוסר קרקע והניח פתח פתוח לכל מי שיבוא וישער – שבניגוד למצב בכל ארץ אחרת אשר יש בה פועלים חקלאים מחסורי קרקע, כאן בא”י היהודים הם האחראים ליצירת המעמד הזה. ובשלישית בא “הספר הלבן” של 1930 והודיע בלשון שאינה עדינה ביותר, כי הוכחותינו בשאלת הנישול הן “כוזבות וחסרות כוח הוכחה”. וכך נוצר הרושם בעולם כולו, ובחוגי חבר הלאומים בכלל זה, כי ענין הנישול יש בו סכנת סוציאלית חמורה לגבי א"י. כבר אשפר לומר בבטחון, כי כל התיאוריות האלו הוכזבו. גם אם נקח את המספרים של ההרשמה המוקדמת נגיע לידי מסקנה – אשר המומחים שלנו עמדו עליה כל הזמן – כי ישנם מקרים של סבל לגבי אנשים שנעקרו ממקומם, ואלה מצטרפים אולי למאות, אולם הנישול בתורת פרובלימה סוציאלית בהיקף ארצי, כפי שנרמז עליו בדינים וחשבונות הרשמיים, אינו קיים.

אשר לעקרונות היסודיים שתבענו בשאלת הוצאת כספי הפיתוח בארץ, אני רואה את עצמי פטור מלהרצות כאן באריכות. הנה שתי העקרונות שאנו תובעים: א. שאמצעי הפיתוח יוצאו במידה שוה לטובת היהודים והערבים, ב. שפעולת הפיתוח, המכוונת לשני הצדדים, תיעשינה בעת ובעונה אחת. אם להשתמש במלים זרות – הרינו דורשים פאריטטיות וסימולטניות. דרישות אלו קיימות לגבי כל היקף שהוא של תכנית הפיתוח. היש להן הצדקה?

את הנימוקים לתביעת הפאריטט אפשר לסכם ב-3 סעיפים: א. אגרת ראש הממשלה לד“ר וייצמן מודיעה בפירוש, כי “ממשלת ה. מ. רואה את המטרות הרחבות של הפיתוח כאמצעי הממשי ביותר להצעיד קדימה את הקמת הבית הלאומי ליהודים”, ומדברת על “כל תכנית של פיתוח אשר מטרתה העיקרית צריכה להיות ישוב יהודים ומנושלים ערבים על הקרקע”. ב. המנדט מחייב את ממשלת א”י לסייע לעלית היהודים לארץ ולהתיישבותם הצפופה על הקרקע, בכלל זה אדמות הממשלה. אם לאחר עשר שנים עוברת סוף-סוף ממשלת א“י מפעולת רוטינה לתכנית של בנין, התחייבותה לפי המנדט ניתנת להתפרש לפחות כמבטיחה ליהודים חלק כחלק הערבים בהנאה מתכנית הפיתוח. ג. השתתפות הישוב העברי בהכנסות הממשלה קרובה מאד לרמה של שויון, וגם מטעם זה זכאי הישוב לדרוש הנאה שוה בתכנית הפיתוח, אשר הוצאותיה עתידות להשתלם על-ידי משלם המסים בא”י.

אשר לעיקר הסימולטניות, הרי יש לפנינו דוגמה מאלפת. לגבי צואת כדורי דומה היה שנתקבלו שני העקרונות של שויון ושל חד-זמניות, ואעפ“י כן בית הספר הערבי עומד כבר על תלו ופתוח לתלמידים משנת 1930, בשעה שביה”ס העברי עודנו כיום בראשית בנינו. מי שיביא זאת בחשבון יודה,כי אין אנו מפריזים בדרישתנו או חשדנים למעלה מהצורך.

אין להתעלם מהעובדה, כי מתוך ההכרח שאנו נתונים בו להלחם על כל גלוי קל של רצון טוב מצד פקידות העומדת מנגד, ההכרח להגן על כל צעד בהתקדמות מפעלנו בפני מסורת ביורוקראטיות, וכמו כן מתוך האכזבה והמרירות שהצברו בקרבנו במשך השנים האחרונות – נתחדש בזמן האחרון בשורות תנועתנו הויכוח על יסודי המדיניות הציונית, על האוריינטציה הבריטית שלנו ועל ערכו הממשי של המנדט. רווחת ההרגשה, כי זה לנו חדשים על חדשים שאנו מטיחים את את ראשינו אל קיר ברזל, ללא כל תקוה להבקיעו. קצרה רוחם של רבים להמתין עד שנתבגר על שיתוק הימים האלה מתוך התאמצות אטית מתמדת – קוצר רוח המובן היטב לכל מי שיודע איזה משבר איום, כלכלי ורוחני, עובר על ראש עמנו בעולם כולו, באיזה סבל ומצוקה, חמרית ונפשית, נתונים עכשיו המוני ישראל. מאכזבה ומרירות, מקוצר הרוח והיאוש, מהרגשת העקרות וחוסר התכלית של מלחמתנו הפוליטית, המפוררת לקרבות זעירים

ללא סכויים לנצחון מכריע – מתוך כל אלה נולדים קולות הקוראים: אנגליה אינה רוצה להגשים את המנדט; נולדות גם בנות קול האומרות: אנגליה אינה יכולה להגשים את המנדט. מובאות ראיות להוכיח מדוע היתה אנגליה זקוקה לפוליטיקה ציונית בשנות המלחמה ובשנים הראשונות שלאחר שביתת הנשק, מה הם הגורמים החדדשים המטים את מדיניותה לכוון אחר, מפני מה אין לנו כל תקוה להטבת המצב. המסקנה היא שעלינו לבקר את הכוון היסודי של מדיניותנו, ועם תקוותינו הנכזבות יחול על ראש אלה אשר קבלו על עצמם את התעודה לעזור לבנין הבית הלאומי לעם העברי מבלי שהיה להם הרצון הנאמן או חופש הפעולה המספיק לקיים מה שהבטיחו. שמענו את הד הדברים בנאומו של מר ז’בוטינסקי בורשא. איני רוצה לחזור על המילים, כי איני רואה לעצמי חובה להפיץ אידיאולוגיה של יאוש המנוסחת בדבורים מפוצצים, ועוד יותר רעה מזה היא הצורה אשר התכנית לובשת בפי תלמידיו של מר ז’בוטינסקי והכוון שהיא נותנת לרגשות הצבור בחוגים הנוחים להשפעה. לא ייתכן להרשות לכל אחד לשחק בגפרורים שלו כאוות נפשו.

ואולם מסכים אני עם אלה האומרים, כי אפייני הדבר שקולות כאלה יכלו להתעורר בתנועה הציונית. לפני 12 שנה היה יחסם של יהודי כל העולם לאנגליה יחס של נאמנות נלהבת. אנו עם מפוזר בין ולאדיבוסטוק וסן-פרנציסקו, בין סטוקהולם וקייפטאון. פיזורנו הוא חולשתנו, באשר אינו מניח לנו את המשקל המגיע לנו בבחינת עם בן 16 מיליונים. אולם בפיזור הזה גם כוחנו. ובכל מקום שיהודים נחתים שם קיים היה באותו זמן תא של אמון טבעי ברגש הצדק וברצון הטוב של בריטניה הגדולה.

נחטא לאמת אם לא נזכיר, כי מר ז’בוטינסקי עצמו הטיף שנים על שנים, במפלגתו הוא ובהסתדרות הציונית הכללית, לשיטה של שותפות אמיצה בין העם העברי וממשלת המנדט. והנה לאט לאט הולך וכלה אוצר עצום זה של נאמנות, בחוגים שונים של התנועה הכריעה האכזבה את האמון. אולם האם אכזבה ויאוש הם שיטה פוליטית בפני עצמם? האם הכוון החדש הזה הוא גזירת הצורך הפוליטי, כפי שמנסים להסביר? והאם בלתי-נמנע הוא הכוון החדש? האם צודקים אלה האומרים, כי לגבי חבר ארצות בריטניה לא איכפת כלל אם המדיניות הציונית תגיע לכשלון מתוך משבר של יאוש אשר יקיף את העולם היהודי בעולם כולו, מתוך יסורי-נפש איומים לנוער העברי בכל הארצות, אשר מאז דרכה הציוניות על במת ההיסטוריה דבק בה בכל להט רוחו וראה בה אידיאל גדול של בנין והתחדשות?

אחד מאותותיה של הרגשה זו, הרגשה של ספקנות וחוסר בטחון ביחס לכוון היסודי של מדיניותנו, היא העובדה, שכל שמועה, ותהי דמיונית ומשונה ביותר, מוצאת לה על נקלה קהל מאמינים. המחזה שהיינו עדים לו לפני ימים מספר לרגלי הענין המכונה “פצצת עבאס חלמי” – בלתי אפשרי הוא בתוך אוירה של צלילות דעת פוליטית וכוון יציב של מחשבה פוליטית. כיום מותר לספר, כי אותו עתונאי הודי אשר שלח את התעודות הללו, כביכול, על פני המים, עמד לכתחליה לשלוח את המכתב ל“פלשתין”. כשנודע לנו הדבר אמרנו – נחכה עד שיופיע המכתב ונראה אם אפשר יהיה מתוך תגובת חוגים ערבים שונים ללמוד על מקורה ומגמתה של אחיזת העינים. אולם בתנאים הידועים לנו היטב התחוללה על ראשינו סופה של טירוף דעת, וזמן רב לפני שהגיע מכתבו של העתונאי ההודי למחוז חפצו – התפקעה שלחופית הבורית. אולי זוכר מי שהוא מכם מעשה מ“האלים הצמאים” של אנטול פראנס, כיצד אדון אחד חומד לו לצון ומספר לגברת אריסטוקרטית אחת, כי שמע שמועה שרובספייר עומד לשאת לו את המלכה מארי אנטונאט לאשה, וכיצד חדשה תפלה זו עושה לה כנפים ומעלה לבסוף את האדון והגברת ואת ידידיהם על הגרדום. נדמה, שאנו מתקרבים לאט לאט למצב דומה לזה בא“י, ומוטב לאריסטוקרטים שלנו שישמרו לנפשותיהם. כל מי שיעלה בדעתו לקום ולחבר הצעה של קונסטיטוציה א”יית – יש בידו להוליך אותם שולל. האמת היא כי שאלת הקונסטיטוציה או שאלת המועצה המחוקקת עומדת כיום על הפרק ממש באותה מידה שעמדה על הפרק במשך עשר השנים האחרונות. היא אקטואלית היום לא פחות ולא יותר משהיתה אקטואלית ב-1922, כשסיר הרברט סמואל הציע לראשונה את הצעתו; לא פחות ולא יותר מאשר ב-1929, כשסיר ג’ון צ’אנסלור נסע לפני הפרעות ללונדון על מנת לעורר את השאלה מחדש; לא פחות ולא יותר מאשר ב-1930, כשהספר הלבן חזר לתכניתו של סיר הרברט סמואל. השאלה קיימת, אם כי לא נמצא לה עדיין פתרון שיתאים לתנאים המיוחדים של א“י ויתקבל על דעתנו כמבטיח את עתידנו בארץ. על כל פנים, ביסוד המבוכה וקלות האמונה לגבי כל שמועה פורחת – מונחת הרגשה זו של אי הבטחון הכללי, אשר עליה דברתי. בחלל עולמנו תלויה שאלת חרדה – אנה פני א”י מועדות?

אין זה סוד, כי מאז נכנסה הפוליטיקה בא“ית בימי המלחמה לתוך חוג ההשפעה הבריטית הישרה – היו דעותיהם של קברניטי הפוליטיקה הבריטית במזרח התיכון מחולקות בשאלה זו. לא קל לומר כמה חילוקים ממין זה ישנם במציאות, כמה זרמים שונים של דעה והשפעה מתרוצצים כאן. כמו כן לא קל לומר מי הם הכוחות המחולקים באופן כזה, אם אלו הם קבוצות פרלמנטריות, או משרדים ממשלתיים, או קלובים פוליטיים או אישים בודדים אשר מחביון חייהם הפרטיים שולחים יד לעצב את גורל האימפריה. רבים מכם יודעים ודאי את הנסיון המענין להבהרת השאלה הזאת שנעשה לפני זמן מה על-ידי המפקד קינוורתי, והוא אשר סיפור לנו, כי גם בין שלשת המיניסטריונים, המטפלים בפוליטיקה של המזרח התיכון – לרוב על דעת עצמם, בלי זיקה לממשלות המתחלפות – לאמר: משרד המושבות, המשרד לעניני חוץ ומהשרד לעניני הודו – אין מדיניות מותאמת, אלא ניגודים והתנקשויות של כווני מחשבה ופעולה. היו גם מקרים שמדינאים או מוסדות שינו את טעמם ועברו בעצמם ממחנה למחנה. הנה סיר מארק סייקס המנוח דגל לכתחילה באוריינטציה שהתבטאה בהסכם סייקס-פיקו הידוע; ורק לאט לאט נרכשה אהדתו לציוניות, עד שלבסוף נעשה תומך נלהב במדיניות של הצהרת בלפור. מאידך גיסא – אדם כלורד לויד עבר לאט לאט מיחס של אדישות וסבלנות פסיבית כלפי הציוניות לעמדה של איבה מפורשת ופעילה. ניגודים ממין זה חלים גם על המדיניות הא”ית. במשך עשר שנים אחרי מתן הצהרת בלפור היתה יד הכוחות התומכים במדיניות הציונית על העליונה בלונדון, אעפ“י שמבראשית, מימי הכיבוש הצבאי, היתה מחלוקת פנימית גדולה והתנגדות פאסיבית לכוון הרשמי. במשך השנים האחרונות נהדפו הכוחות האלה לעמדה של הגנה והכוונים המתנגדים, שהיו כבולים זמן רב, פרצו לחפשי. טבעי הדבר, שהפקידות הבריטית בא”י עצמה תושפע באופן ישר או בלתי ישר מהזרמים השונים מבחינת תפיסת האינטרסים הבריטיים בא"י. איש לא יוכל להאשימם בשל כך. בימי קדם היו אימפריות שהקיפו את עצמם בחומות כבירות. לקיסרות רומא היה “התחום הרומאי”, לאימפריה הסינית – “חומת סין”. לאימפריה הבריטית שלה, משרדי המושבות הגדולים – חומה אשר כל בריטי המשרת את האימפריה משמש בה לבנה. ואל נשכח כי במשך השנים האלה נפתלת אנגליה עם המשבר החמור ביותר שבא על חייה הלאומיים אולי מעת מלחמות נפוליון; כי היא נלחמת נגד הכוחות עצומים ומאמצת את כל מרצה בכדי לצאת שלמה מן הנסיון.

במשך 14 השנים שמאחורי המלחמה חלו חליפות ותמורות על במת המדיניות. נשתנה המצב באנגליה, בהודו, בשטחים המאוכלסים על-ידי העמים דוברי ערבית, ברוסיה, ובעולם כולו. מה פלא אם שנויים ממשיים אלה מטביעים את חותמם על המחשבה הפוליטית של הזמן. מה פלא אם תשתמט הקרקע מתחת נוסחאות והסכמים והצהרות שנוצרו ב-1916 או ב-1918, כשם שנשמטה הקרקע מתחת התנאים שבהם נולדו. ההווה והעתיד, לא העבר, קובעים את גורל המדיניות החדשה.

אין כל ספק שאותה האסכולה של מדיניות מזרחית השואפת להקמת מדינה ערבית רבתי, או פדרציה של מדינות ערביות עצמאיות למחצה תחת חסות בריטית, ישרה או בלתי ישרה – הלכה וכבשה קרקע במשך התקופה הזאת. אסכולה זו מוכרחה לראות יחסים לבביים ושותפות אמיצה עם תושבי ארצות המזרח התיכון כיסוד המכריע בפוליטיקה הבריטית. היא מוכנה להרחיק לכת במידה שהרחיקה לכת אנגליה על-ידי הסתלקות מהמנדט העיראקי, כדי למלא את רצונו של העם העיראקי ולרכוש את ידידותו לעתיד. אין ספק כי ישנו גם בית מדרש אחר, שדוקא מבחינת המצב הנוכחי בהודו הוא רואה את רגשותיהם ואהדתם של המוסלמים כגורם מכריע, – לא רק מפני שאנגליה היא המעצמה המוסלמית העיקרית בעולם, אלא מפני המצב המעורער במזרח כולו. אנשי בית המדרש הזה מביטים בדאגה על המדינות והגלילות שבצפון מערבה של הודו – רובן בעלות רוב מוסלמי – ומתאמצים להמנע מכל מעשה העלול לפגום באהדת התנועה המוסלמית, אשר רשתה פרושה גם מעבר לגבולות הודו. בית מדרש זה ודאי התייחס ברצון לארגון הועידה הפאן-מוסלמית בארץ העומדת תחת שלטון בריטי – בחינת נסיון להעתיק את אחד ממרכזי הכובד של האיסלם לתוך חוג ההשפעה הבריטית – בה בשעה שנסיון זה לא התאים אולי לתכנית אלה הדוגלים ברעיון של קונפדרציה ערבית במזרח התיכון, ואולי לא היה לרצון לכמה מאישי האדמיניסטרציה הבריטית בא“י. וישנו עוד זרם המחזיק במסורת הפוליטית הבריטית החיצונית מלפני המהפכה הרוסית, וקובע הוא את כוונו בהתאם לכוון ההשפעה הרוסית. הלזה מביט בחרדה על כל דבר שאפשר לפרשו – אם גם רק מתוך אימוץ כל כוחות הדמיון – כחיזוק ההשפעה הרוסית באיזה שטח מהשטחים הנמצאים תחת שלטון בריטי, וביחוד במקום כא”י, שמצבה הגיאוגרפי הוא כוח חיוני לגבי אנגליה, לרגלי כל הגורמים הידועים, נמל חיפה, מסילת בגדאד, צנור הנפט, תחבורת האויר וכו'. ברור כי בעיני אנשים בריטיים רבים, שנתחנכו באחד מבתי המדרש האלה, אין האוריינצטיה הציונית נראית כשיטה המכוונת להבטיח את מיטב האינטרסים של חבר האומות הבריטי, זו נראית להם לכל היותר כגלגל החמישי בעגלת הפוליטיקה הבריטית. רבים מאלה ודאי השתדלו במשך השנים האחרונות לסכל ולסתור את האוריינטציה הזאת. אין אני מדבר על דמויות מגוחכות במקצת, כגון אלה הקשורות עם הליגה הלאומית או הליגה הפאשיסטית באנגליה, אלא על אישים רציניים ואחראים המתכוונים בכל לבם לטובת האימפריה.

אולם נשאר עוד בית מדרש אחד בתחום המדיניות האנגלית אשר היה במשך כל השנים האלה, כרעות כטובות, משען לציוניות ואשר לא חדל להאמין, כי הקמת הבית הלאומי לעם העברי בא“י – על-ידי עליה, התיישבות חקלאית, יצירת תעשיות, הכנסת הון ושימוש בכל אפשרויות המדע והטכניקה – פירושה כאחת קיום הזכות ההיסטורית של העם העברי, הבטחת אשרה של הארץ וסיוע לאינטרסים הבריטיים. אפשר לציין שורה שלמה של מנהיגי דעת הקהל הבריטית, הנחלקים בשאלות יסודיות אחרות, כגון אמרי ווג’בוד, סיר נורמן אינג’ל וורמסבי גור, בריילספורד ולורד ססיל, סיר ארצ’יבלד סינקלר ולורד סניל – שנשארו תקיפים בהכרתם, כי לא”י נשקפת האפשרות היחידה במינה להיות לא רק חוליה סתם בשלשלת מדינות נמושות, אלא להתפתח ולהיות ארץ תרבותית ומתקדמת במלוא מובן המלה ולשמש גורם קונסטרוקטיבי כביר בהתפתחותו של חלק תבל זה. הם נשארו נאמנים לדעתם, כי ארץ קטנה זו, השוכנת לחוץ הים התיכון ומהווה מעין גשר בין המערב והמזרח, תוכל בעתיד לשאת את עיניה לא רק כלפי מזרח, אלא גם כלפי מערב. הם בטוחים, כי חוזים פורמליים ויחסים שהם פרי קנוניה אינם אלא תחבולות בנות חלוף, בשעה שהתיישבות קבע של עם בן גזע מזרחי ובעל עבר אירופי כאחד – היא הערובה הטובה היחידה למצב שתופסת א"י בעולם כולו. הם עודם מאמינים, כי פוליטיקה כזו תתקבל לא רק על דעת אנגליה בלבד, אלא על דעת אירופה כולה המיוצגת בחבר הלאומים, ולא רק על דעת אנגליה ואירופה, אלא גם על דעת המדינות המתקדמות יותר של המזרח, כמצרים או כתורכיה, אשר במשך הזמן תכירנה בתועלת הנשקפת משכנותה של אומה המזויינת בכל כלי הנשק של המדע, הטכניקה והמשק המודרניים. הם מאמינים גם בזאת, כי ברבות הימים תתקבל פוליטיקה זו גם על דעת העמים התושבים, במידה שיגברו בתוכם יסודות ההתקדמות הכלכלית והסוציאלית ובמידה שיכירו בדין ההיסטוריה אשר קשרה לנצח את גורלה של הארץ הזאת בגורל העם היהודי.

אין להתעלם מהעובדה, כי לרגלי נפתולי השנים האחרונות היתה עמדתם של קבוצת ידידינו נוחה הרבה פחות מבחינה פסיכולוגית מעמדת מתנגדיהם – בעתונות, בפרלמנט, בקבינט, במשרד המושבות, באדמינסטרציה הא“יית, – מחוץ לשאלת הקושיים המיוחדים של א”י והתסבוכת המיוחדת בפוליטיקה המזרחית בשעה זו. ידידינו, בהשוואה למתנגדיהם, מייצגים פוליטיקה מרחיקה ראות יותר לעתיד לבוא, אולם מכבידה יותר כיום הזה. אין ספק שהגשמה מלאה של המדיניות הציונית היא תפקיד מסובך הכרוך בסכנת חיכוכים, ביחסים מתוחים לגבי ארצות שכנות, בשינוי הרוטינה הפקידותית שנקבעה בארצות המזרח, בצורך של יזמה בלתי פוסקת. הדבר מחייב התפתחות, והתפתחות לא תתכן במשטר של סטאטוס קוו. אולם משטר של סטאטוס קוו נראה תכליתי יותר מפני שהוא נוח יותר. אין לנו דוגמה טובה יותר להסביר את העמדה הזאת מאשר להצביע שוב על עתון כ“ניר איסט”, התומך תמיד לגבי עניני המזרח התיכון בשיטה קלה-לשעה, אופורטוניסטים וחסרת-עתיד. ישנה הכשרה פסיכולוגית ידועה אצל כל אנגלי, בתורת בן אומה היושבת בארצה, להבין את הערבי היושב בארץ בפועל. נחוץ כוח דמיון יוצר כדי להבין ולהצדיק דרישת עם שאינה נשענת על עובדות שבעין, ולמדוד את המפעל הציוני לא בקנה-המידה של המציאות הקיימת, אלא של החזון. ועוד: לא קשה לעורר בצבור הבריטי אי-אמון כלפי כל צבור לא בריטי, על אחת כמה וכמה כשצבור זה מורכב מיהודים הבאים ברובם מארצות שביחס אליהן רווחים משפטים קדומים מסוימים, והם, אותם היהודים, מלאים הכרה תקיפה בדבר ערך מפעלם הלאומי. בתנאים כאלה קל היה לעורר פקפוק, אם בטוחה היא המדיניות הציונית ואם יש לה ערך קיים לעתיד לבוא. מה מעט יודעים המדינאים האנגלים ואפילו פקידי האדמיניסטרציה בא“י גם עכשיו, לאחר 14 שנה של שלטון בארץ – עלינו ועל חיינו, על שפתנו וספרותנו, על שאיפותינו ותוכן תנועתנו. מה מעט יודעים הם אפילו על שרשי התמרמרותנו, הנראית להם עפ”י רוב כבקורת הרסנית והבעת אי-אמון לשמה.

לנוכח העובדות האלו – מה צריך להיות כוונה של פוליטיקה ציונית בעמדתה כלפי ממשלת המנדט, פוליטיקה שאינה רוצה לצלול בתוך התוהו, אלא בוחנת את המציאות הארץ-ישראלית כמו שהיא ושואפת קודם כל לצאת מהבדידות הפוליטית שבתוכה אנו נמצאים לאחר שנות הנסיון האלה? האם אין הציווי הראשון אומר לחזק במידת יכולתנו את ידי ידידינו אשר בחוגים המדיניים של אנגליה, או לא לסייע לפחות במו ידינו לצוררינו החותרים תחת עמדת ידידי הציוניות? האין זה תנאי מוקדם ליצירת תכנית פעולה משותפת ביננו ובין ממשלת המנדט? לשם כך עלינו – קודם כל לרכוש את אותו האימון ברצון הטוב אשר הלך ופג לא רק מצדנו כלפי ממשלת המנדט אלא גם מצדה ביחס אלינו. שנית – להזהר מליצור רושם, כי דוקא משום שעל אנגליה עוברת כעת שעת משבר, דוקא משום שהיא כורעת תחת עול דאגות כלכליות ופוליטיות – אנו באים כאילו לנצל את שעת הכושר הזאת ולהפר את בריתנו, באים לעשות ספסרות בשינויים שחלו בשוק הפוליטי. לעתים קרובות הרגשנו שעשו לנו עוול וסרבו לשים לב לקושי שבתוכו אנו נתונים. אל נא תעביר אונו הרגשה זו על דעתנו. יהי נא ברור כי אנו מבינים את מצוקתה של אנגליה ונשארים נאמנים לברית אשר נכרתה בשעת סגולה, ואשר תמיד ראינו אותה לא כמסיבה פוליטית בת-חלוף, אלא כהזדמנות היסטורית יחידה במינה שקשרה את העם הבריטי והעם היהודי במפעל משותף לדורות.

ויש עוד יסוד שלישי שאנו זקוקים לו לשם השלמת מדיניותנו לעתיד, ועליו אגיד בהזדמנות זו רק מלים מספר. זהוי תכנית פוליטית לפתרון השאלות המונעות בעדנו מהגיע לידי אפשרות של מודוס ויוונדי פוליטי לגבי התשובים הערבים של א"י. מסכים אני עם אלה האומרים כי יש כיום מעין מפנה בנידון זה. בקרב דעת הקהל הערבי מתחזק והולך הזרם המציאותי הרוצה במדיניות ריאלית, המוכן בכמה מקרים לשתוף פעולה עם הישוב העברי בשטח הענינים הממשיים, המשותפים לשני הצדדים, המוכן להפריד בין עניני מדיניות יסודיים, השנויים עדיין במחלוקת, ובין ענינים חיוניים שההסכם יתכן בהם מיד ואשר הפירוד בהם הוא לרועץ לארץ כולה. בין פלחים, בין עובדי ערים, בין סוחרים ואנשי משק – הולכת ומתגברת הרגשה זו, לאמר שיש צורך בפוליטיקה חדשה מבחינת הגומלין בין האומות בארץ. תכנית מעשית לפעולה משותפת ותכנית פוליטית להסכם רחב יותר, תכנית שתציין ברור על איזה יסודות אנו מוכנים לשיתוף פעולה עם הצבור הערבי המתקדם – היא מתביעות השעה.

בינתיים, עד שנגיע לתכנית כזו, נמשיך בדרכנו – דרך של “אף על פי כן”. על אף הכל נשמור על עמדותינו, נגן על כל צעד של התקדמות, נסלול את הדרך לימים יבואו. נחזיק מעמד בתוקף ובמאמץ, כאשר לימדתנו ההיסטוריה שלנו.

 

דברי הספד    🔗

[לילד דוד יעקובי בנהלל, כ“ו כסלו תרצ”ג]

ילד זה, תמול שלשלום אך בן לאביו, תלמיד לבית ספרו – נהפך היום לבנה של התנועה, לחייל בצבא החזית. כל העם מבכה את הקרבן.

ידנו קצרה מעמוד בפני האויב הבא מהמארב. חוליה היא בשלשלת הפשעים, שכוונתם לא גנבה וגזלה, כי אם רצח ודם, רצח לשם רצח. ידעו המתנקשים שלא יזיזו אותנו מהדרך שאנו הולכים בה. גם בגולה נשפך דם יהודי, אך שם “אין טעם למותם כשם שאין טעם לחייהם”. פה יש טעם לחיים וטעם למות, כי רומזות לנו מולדת וחרות. ייהפך הצער למשנה כוח ורצון. העם בחר בחיים, וחיה יחיה.

 

נאם במסיבת עתונים    🔗

[ירושלים, כסלו תרצ"ג]

מבין המאורעות הפוליטיים של החדשים האחרונים מתבלטת הרצאתו של הנציב העליון בפני ועדת המנדטים, שנסתיימה בתשובתו בדבר המועצה המחוקקת.

קודם כל אגע בענין אחד שהנציב הזכיר בנאומו: “פעולות ממשלת א”י בפיתוח הארץ מתעכבות באופן רציני על-ידי כך, שהחלק השלישי כמעט מהכנסותיה מוצא לצרכי הגנה ומשטרה“. הערה זו ראויה לתשומת לב מיוחדת מפאת הפירוש אשר כל שומע מן החוץ עלול לתת לה. מתקבל הרושם, כאילו הממשלה הא”ית שואפת בכל כוחה לקבוע תקציב ממלכתי לצרכים קונסטרקטיביים, להקדיש אמצעים לחנוך, לבריאות, לעבודות צבוריות וכו', והנה קם לה בדרכה מעצור אשר אינו נותן לה את האפשרות להגשים את תכניתה החיובית הזאת. מהו מעצור זה? הוא אומר: הצורך המיוחד באמצעי שמירה ובטחון לרגלי פעולת ההתיישבות היהודית והמצב המתוח בארץ, אשר שרשיו נעוצים ב“סבוך” הציוני ובכל הכרוך בו. זהו הפירוש אשר תשעים ותשעה ממאה שומעים מבחוץ יתנו בהכרח לדברי הנציב. ושוב מוצג המפעל היהודי כגורם השולל מתושבי-הארץ הנאות שהיו זוכים בהן בתנאים אחרים.

מבחינה זו כדאי להעיף עין על מצב הדברים בארצות המנדט הסמוכות – עיראק וסוריה – שאין של כל “סבוך” ציוני, אין שם הצהרת בלפור ואין עליה יהודית, אין גם זרימת הון ופעולה משקית מאומצת של עולים. כדאי להתבונן במצב ולבדוק אותו גם מבחינת הוצאות המשטרה והבטחון, וגם מבחינת המקום שתופסות בתקציבי הארצות האלה ההוצאות הקונסטרוקטיביות לשירותים סוציאליים ולעבודות צבוריות בהשואה לא"י.

מבחינת הוצאות הבטחון החלות על התושבים (מחוץ להחזקת הכוחות הצבאיים), הוצא בשנת 1931 להגנה ומשטרה בא“י סכום של 774,090 לא”י. אולם בסכום זה נכללו 174,815 לא"י להחזקת חיל הספר הנמצא ברובו בעבר הירדן.

בעיראק הוציאו למטרה זו מכספי האוצר לשנה האחרונה סכום של 1,320,000 לא“י, ובסוריה (המספר הוא לשנת 1929) 1,336,267 לא”י.

אחוז ההוצאה למטרה זו, לגבי התקציב הכללי, הוא: בא"י 32,6, בעיראק – 37,93 ובסוריה – 31 בערך.

אך ההשואה הכספית בלבד אין בה עדיין כדי תמונה בהירה, וכדאי לציין עוד מספרים אחדים המובאים בדו“חות השנתיים של הארצות האלה לחבר הלאומים. בשנת 1931 נמצאו בא”י 4324 שוטרים, חיילים וקצינים בכל המחוזות (אם נכניס לכלל זה את מחצית חיל הספר), לאמר – 4,2 איש לכל אלף תושב, בעיראק היו עוד בשנת 1929 7600 שוטרים וקצינים ו-10,500 חיילים וקצינים בצבא המקום (מחוץ לצבא הבריטי), הרי בחשבון ממוצע 6,6 איש לכל אלף תושב, בסוריה היו באותה שנה 18,046 איש בז’נדרמריה, במשטרה ובצבא המקום, אשר החזקתם היא ע“ח התקציב הסורי, ז”א 6,1 איש לכל אלף תושבים (מחוץ לצבא הצרפתי הרב הנמצא שם).

ומה מצב ההוצאות הקונסטרוקטיביות בארצות המנדט השכנות, בהשואה לא"י?

מבחינת ההוצאות לחנוך בשנת 1929 נמצא, כי אחוז למטרה זו, לגבי ההוצאה הממשלתית הכללית, שוה כמעט בכל הארצות האלה – ובכל הארצות האלה הוא נמוך מאד ובודאי שאינו מספק את המינימום הדרוש. אולם אם נבחון את ההוצאה הזאת לפי הסכומים המוצאים לכל נפש, נראה כי א“י מוציאה לטובת תושביה סכום גדול הרבה יותר מאשר הארצות השכנות. הסכום המוצא לכל נפש בא”י הוא בערך 0,15 לא“י; בעיראק – 0,090 ובסוריה – 0,080 לא”י.

מספר הלומדים והלומדות בבתי הספר הממשלתיים בא“י בשנת 1929 היה 21,877, 28.8 לכל אלף תושב לא-יהודים; בעיראק – 29,409, 9.8 לכל אלף תושב; בסוריה – 56,462 14,4 לכל אלף תושב. א”י תופסת איפוא את המקום הראשון בהיקף שירותי החנוך של הממשלה. אחוז התלמידים בה גדול ב-200 אחוז לגבי עיראק וב-50 אחוז לגבי סוריה.

הסכום שהוציאה ממשלת ארץ-ישראל מתקציבה הכללי בשנת 1931 לעניני בריאות, הוא 105,918 לא“י; בעיראק – 191,000 לא”י; בסוריה (בשנת 1929) 105,465 לא“י. אם כי הסכום הזה הוא זעום ובלתי מספיק, בכל זאת הוא הגדול ביותר לגבי הארצות השכנות. אך גם את היקף מפעלי הבריאות ומידת הנאת התושבים מבחינה זו אפשר לראות ביתר בהירות לפי הסכום המוצא לכל נפש. מכסה זו היא בערך 0,10 לא”י בא“י; 0,060 לא”י בעיראק ו-0,040 לא"י בסוריה.

אשר לעבודות צבוריות – סוריה צועדת בראש יתר הארצות מבחינת אחוז ההוצאות. אולם לפי חשבון הסכום המוצא לכל נפש – עולה א“י על סוריה: בא”י 0,32 לא“י; בסוריה – 0,270 לא”י; בעיראק – 0,150 לא"י לכל נפש.

התמונה היוצאת מתוך ניתוח המספרים שונה ביסודה מהרושם שאפשר לקבל מדברי הנציב.

כיצד נפתרת החידה המעניינת הזאת?

מספר אחד מספיק לכך. בו בזמן שעיראק הוציאה בשנת 1931 1.100 לא“י בערץ לכל נפש וממשלת סוריה (1929) – 1,490 לא”י לכל נפש – היה ביכלתה של ממשלת א“י להוציא 2,400 לא”י לכל נפש.ברם הביאור להופעה זו אינו נמצא במרחקים. יש לשוב לאותו הגורם אשר נראה היה בראשית דברינו כמעצור לפעולות הקונסטרוקטיביות של הממשלה: העליה העברית, מפעליה הכלכליים המודרניים, רמת החיים האירופית – הם הם אשר יצרו את האפשרות ואת הצורך להקים רשת של בתי ספר ממשלתיים ומוסדות בריאות ממשלתיים, להתקין אמצעי חיבור מפותחים ולהספיק לאוצר הממשלה את האמצעים הדרושים לכל אלה, ואפילו להשאיר עודפים הגונים בקופתה.

ועכשיו אפנה להודעתו של הנציב בדבר עמדת הממשלה לגבי שאלת המועצה המחוקקת.

אין ברצוני להרחיב כאן את הדבור על התפקיד שמלאה עתונות עברית מסוג ידוע לגבי הגבוש החלקי של דעת הקהל הערבית, זו שהתחילה מתייחסת בחיוב להצעת הממשלה בדבר המועצה המחוקקת, ובואתה מידה לגבי הקלת דרך הממשלה להגשמת תכניותיה. לפני עשר שנים, בימי הרברט סמואל, נדחתה הצעת הממשלה על ידי כל דברי הערבים, ובמשך כל השנים לא זזו אלה מעמדתם זו. עוד לפני שבועות אחדים כותב היה ב“ג’אמעה אל ערביה”, האורגן של המופתי, כי זה שהוחרם על ידי הערבים בשנת 1922 – ובודאי ובודאי לא יתקבל על דעתם בשנת 1932. דברי הנציב בג’ניבה אינם נותנים שום יסוד לחשוב, כי סמכות המועצה תהא רחבה יותר מאשר סמכות המועצה שהוצעה על ידי הממשלה במקרים הקודמים ונדחתה על ידי הערבים. ואם על אף כל זה ניכרים כיום בעתונות הערבית הסימנים הראשונים לשנוי עמדה – הרי יש אולי להלך המחשבה החדש סיבות פנימיות שונות, אולם ברור כי אחת הסיבות היא בלי ספק תכסיסית: הבהלה שהוקמה בדעת הקהל היהודית ממריצה חוגים ערביים לשקול את הצעת הממשלה ביתר רצינות – מתוך ההנחה הפשוטה, שכל הנראה כנזק גדול בעיני היהודים ראוי להבחן בתור דבר אשר יש בו תועלת לגבי הערבים. אולם חמור עוד יותר הוא בעיני הנזק הפוליטי שנגרם על ידי דרכי המלחמה הפסולים של ה“פטריוטים” מבחינת עמדתנו כלפי הממשלה. תחת להגן על העמדה המאוחדת והאחריות המשותפת של תנועתנו – בא הפרסום הזה להודיע לממשלה, כי כוח ההתנגדות של היהודים שבור, כי הנשיא הנבחר וחברי ההנהלה הנבחרים בקונגרס הציוני מועלים בשליחותם, כי יש חילוקי דעות יסודיים בקרב המחנה לגבי השאחה העומדת להכרעה.

ולעצם הענין: צריך שיהא ברור כי אין תקוה להתקדמות כלשהי מבחינת השלטון העצמי – אם יגשו להקמת המועצה המחוקקת לפני שיושג הסכם פעולה בין החלקים השונים של אוכלוסי ארץ-ישראל. דרוש שטח ידוע של קרקע משותף כדי לאפשר את תנועתה של המכונה הקונסטיטוציונית. אם לא יתגשם התנאי הזה – הסיעות הלאומיות שבתוך המועצה יביאו זו את זו לידי מצב של שיתוק מוחלט ומתמיד. אם הערבים יודיעו, כי הם מקבלים את תכנית המועצה המחוקקת, אלא שאגב כך הם דוחים את המנדט ואת כל הנובע ממנו – הרי ברור יהיה שהמועצה המחוקקת אינה בשבילם אלא אמצעי להכשיל את הפוליטיקה היסודית של ממשלת המנדט. בתנאים אלה לא יהיה שום ערך חיובי למועצה המוצעת. נשיא הסוכנות היהודית הציע עוד ב-1930 לכנס ועידה בהשתתפות שלושת הצדדים – אנגלים, יהודים וערבים – כתנאי מוקדם להקמת מועצה זו, כדי לנסות להגיע לידי הסכם של פעולה. רק על יסוד הסכם כזה תוכל איזו תכנית שהיא בדבר מוסד מחוקק להיות לענין ממשי, ורק אז יבוא הזמן לדון על פרטי התכנית.

וכשיגיע הזמן לבירור הזה – בטוח אני, כי אנו מצדנו נצטרך לתת תשובה חיובית לשאלת השנויים הקונסטיטוציוניים בארץ-ישראל. אין אנו סבורים, כי השלטון הקיים כעת הוא משטר אידיאלי במידה כזאת שלא כדאי לאמץ את המחשבה כדי להכניס בו תיקונים וכדי להקים משטר שיהיה נתון יותר תחת פקוח דעת הצבור ויתאים משום כך יותר לאינטרסים של בנין הבית הלאומי. אחת הסתירות המעניינות בויכוח הפוליטי של השנים האחרונות מתבטאת בזה, שדוקא אלה מקרבנו המרחיקים לכת ביחסם השלילי לגבי האדמיניסטרציה הא"יית ואינם יודעים גבול בהאשמות ובטענות כלפי הפקידות הבריטית – הם הרוצים לקיים לעתיד בלתי מוגבל את כל השלטון בידי הפקידות הזאת. נדמה לי, כי אין אנו רשאים להיות בלתי-מרוסנים או נדיבי לב במידה כזו.

בינתיים, עד שיעלה בידי הממשלה להביא את שני העמים היושבים בארץ לידי עמדה חיובית כלפי תכניתה הקונסטיטוציונית, לא תהיה כאן תקומה לשום מועצה מחוקקת. הממשלה אינה יכולה להקים מועצה מחוקקת בלי השתתפות הערבים, באשר לא תרצה להטיל על עצמה את האשמה כי היא מנסה לנהל את עניני הארץ באמצעות באמצעות מוסד אשר רוב האוכלוסים אינו משותף בו. ובאותה מידה ממש אני בטוח, כי על אף ההודעות הרשמיות שנשמעו ושאולי עוד תשמענה בהזדמנויות שונות – לא תוכל הממשלה לקבל על עצמה לקיים בא"י מועצה מחוקקת אשר הישוב היהודי לא ישתתף בה. הממשלה הבריטית ודאי עוד תשקול בדבר שבע פעמים בטרם תנסה להקים בארץ הבית הלאומי העברי מוסד מחוקק אשר העם היהודי לא יוכל לקחת בו חלק.

ועתה הערות אחדות לענין אחד אשר גם הוא העסיק בזמן האחרון את דעת הקהל: זהו ענין הצעות הממשלה ביחס להתקנת מס ההכנסה בא“י. בעתונות הארץ-ישראלית וברבים מעתוני חו”ל נתפרסמו ידיעות, כי מצד ההנהלה בירושלים, וביחוד מצד בא-כוחה הפוליטי, ניתנו כביכול לממשלת א"י הבטחות בדבר תמיכה בענין מס ההכנסה, וכי הבטחות אלו ניתנו מבלי להועץ עם חוגי הישוב המעונינים בשאלת המס. הבאתי את המסמכים המלאים בפני ישיבת הועד הלאומי, ומבלי להכנס לעצם הענין של מס ההכנסה, ערכו או חוסר ערכו – הוכחתי כי הידיעות האלה בנויות על סירוסי דברים. גם זהו שלב אחד בפעולת ההסתה לשם רווחים מפלגתיים. אמרתי בועד הלאומי ואני חוזר על כך גם היום: ההנהלה אינה כפותה משום בחינה בשאלת מס ההכנסה. ההנהלה, על יסוד ההחלטה אשר תקבל, תוכל לפעול בכל התוקף והמרץ, כיון שלא נקבעה כל עמדה סותרת לא מצד ההנהלה ולא מצד מישהו מחבריה.

בשיחה, בין מנהל אוצר הממשלה ובין חברי ההנהלה, אמרנו כי כל הארץ נהנית מזרימת ההון היהודי מחלקי תבל שונים לא“י – גורם המסביר את עליתה הכלכלית של הארץ בשעה של משבר חמור בעולם כולו – וכי התקנת מס ההכנסה תוכל לפעול כמכשול לגבי האימפורט של קפיטל, בהכניסה בהלה בחוגי בעלי האמצעים העומדים לבוא לארץ כדי להקים כאן מפעלי תעשיה ומסחר. אמרנו כי הכנסות ממשלת א”י נמצאות במצב כזה שאין כל צורך בפיתוח מקורות הכנסה נוספים לאוצר המדינה. אמרנו כי מס ההכנסה עלול ליהפך בתנאים ממשיים ידועים לתקנה הסותרת כל צדק ויושר, וכי בתנאיה הנוכחים של א"י יטיל מס ההכנסה מעמסה נוספת על הישוב העברי ביחוד. הדגשנו ואמרנו, כי הישוב העברי, המהווה 18 אח' מתושבי הארץ ונושא על שכמו 40 אח' של נטל המסים, משלם כבר היום פי שלושה לכל נפש משמשלם הישוב הערבי לכל נפש, ועל כן הוא מסרב לקחת על עצמו משא נוסף.

גם בענין זה לא נעלים מכם עין שאין אנו רשאים להסתפק בתשובה שלילית סתם. החכמה הפוליטית החוזרת תמיד על ה“לא בא' רבתי” – יש בה מעט מאוד מן החכמה, והיא עלולה לסבך את הפוליטיקה הציונית בסבך שאי אפשר יהיה למצוא ממנו מוצא. גם ביחס לשיטת המסים הקיימת בא“י אין אנחנו חיים בעולם שכולו טוב, ואין לנו להכריז על הסטאטוס קוו שהוא קודש. השאלה בדבר חלוקה צודקת של נטל המסים – אינה כלל-כפי שרצו להסביר סופרים ונואמים, שאלה מופשטת. עובדה ממשית היא, כי משני מיליונים ורבע הלירות, שהממשלה הא”יית מכניסה כדי שנה בשנה, הישוב היהודי משלם כ-900 אלף לירה. ונשאלת השאלה: איזה יהודים נושאים בעול המסים? מכיון שמרבית המסים נגבית בעקיפין, מהמכס על סחורות חוץ, ברור כי מעמסה זו נופלת בעיקרה על שכם ההמון העובד, לא רק פועלים ומתישבים זעירים, אלא גם בעלי מלאכה, סוחרים זעירים ופקידים. ויש עוד שאלה: המסייעת שיטת המסים הנוכחית לפיתוח היזמה המשקית בארץ ולהכנסת הון, או שמא היא מניחה מכשולים על דרך ההתפתחות? אין להתעלם מכל הפרובלימה הזאת שכרוכים בה האינטרסים החיוניים של המשק הא“י ושל כל תושב בא”י – לא רק של מעמד פלוני או אלמוני ולא רק של מקצוע זה או אחר, אלא של כל המון התושבים.

 

הרצאה בורשה [תרצ"נ]    🔗

…מטרת עבודתנו היא הגשמת הציוניות. למען השיג את זאת נלך בכל הדרכים האפשרויות. במאמצי יום-יום אנו עמלים ליצור את התנאים אשר יקלו ויצעידו קדימה את מפעל הבניה. יחד עם זה אין אנו רוצים לחקות את מעשהו של מנהיג האופוזיציה, הבא ומקדים תכנית לעשרים שנה שלמות מתוך חישוב מפורט על כל מה שצריך להעשות עד שנת 1953… אולי מידה יהודית היא לחשב את הצעד ה-49 והצעד ה-50 ולא לדעת בדיוק מה יהיה הצעד השלישי והרביעי. אנחנו רוצים קודם כל לנצל את התנאים הפוליטיים של היום, להוסיף ולבנות ככל היותר ולהשתרש ככל האפשר תוך התנאין הקיימים כיום ואלה של העתיד הקרוב, שאפשר לראותם מראש.

כשמדברים על א“י, מתכוונים קודם-כל לאותו משולש: אנגלים, ערבים ויהודים. אולם אין לשכוח, כי בא”י פועלים גם גורמים שונים אחרים, וכי מצטלבים שם עניניהן של קבוצות וממשלות שונות. ישנם בארץ סוכנים בולשביים המנהלים תעמולה נמרצת נגד הציוניות, ישנם סוכנים של הקטולים שיש להם ענינים משלהם. כאן מתנגשות ומצטלבות שאיפותיהן של איטליה, צרפת ותורכיה, ושל הממשלות הערביות וכו'. ואף-על-פי-כן גורמי הכוח החשובים ביותר הם השלשה: אנגליה, הערבים והיהודים. יחד עם זאת עלי לציין, כי כוח היהודים, אם כי אפשר שלא הגיע עדיין לכוח שכנינו,הולך וגדל בלי הפוגות, ומקבל ערך יותר ויותר.

עבודתנו המדינית בשנים האחרונות היתה מכוונת קודם-כל להסיר את המעצורים בדרך לבנין הארץ. היינו מוכרחים קודם-כל להשתמש בכל המרץ למען עשות ליקבידציה למשטר פספילד-צ’נסלור ולשים לאל את הדו“ח של פרינטש. יאמרו אולי, כי זוהי עבודה שבשלילה, אולם בתשובה על כך אביא את דוגמת ה”טיטניק". 120 יום היו מלחי האניה הענקית מתעסקים בתצפיות, כדי לדעת מאין באים הררי הקרח ולמנוע על ידי כך מהתנגש בהם. נוסעי האניה אפשר שלא ידעו כלל את הדבר ולא העריכו את כל ערכה של “עבודה שלילית” זו, שכל עיקרה הוא הסרת הסכנות, והנה ביום ה-121 הסיחו את הדעת מאיזה דבר קטן – והאניה התנגשה בגוש קרח ובאה הקטסטרופה הגדולה.

באנגליה, ואפילו בחוגי חבר הלאומים, היו טוענים נגדנו שעל ידי ההתיישבות היהודית גדל והולך מספרם של הערבים מחוסרי הקרקע. למען מנוע את זה בקשו לשום בקורת על מכירת קרקעות, רצו להגביל עד המינימום את זכות היהודים לקנית קרקעות. אמרו וחזרו ואמרו לנו, כי מאורעות 1929 היו תוצאה של מציאות ערבים מנושלים, שאין להם מה לעשות והם מוכרחים משום כך להתפרנס משום כך להתפרנס משוד ורצח. ועדת שאו הכניסה טענה זו בתוך הדו“ח שלה, ופספילד ניצל את הדבר לרעתנו. היינו נאלצים להוכיח את חוסר היסוד של טענה זו. חייבים היינו להסיר את אבן הנגף הגדולה מעל הדרך. והנה הוכחנו קודם-כל כי ממספר 2800 קובלנות הערבים בענין הנישול – 2300 הן נעדרות כל יסוד, ואף חמש המאות הנותרות מפוקפקות מאד. שכן אין ברוב המקרים לפנינו ענין של איבוד קרקע, אלא מעבר מחקלאות לעבודה אחרת בעיר או בכפר, חזיון המצוי גם בארצות אחרות. סתמנו את פי מתנגדנו. פספילד וצ’סלור אינם עוד, דו”ח פרינטש אינו עומד עוד על הפרק. פתוחה הדרך לפני עבודת-בנין גדולה.

אחרי מאורעות 1929 התחלנו דורשים בכל המרץ את הרחקתם של כמה פקידים גבוהים באדמיניסטרציה הא“י. אנגליה לא אבתה שמוע. לא, – אמרו לנו: אין זה הולם את המסורת של בריטניה הגדולה להרחיק פקיד על פי לחץ מן החוץ. ואף-על-פי-כן… עברו רק שלושה חדשים – וללוק ניתן אות כבוד ממדרגה ראשונה, זיכוהו בתואר “סיר” ושלחוהו למלטה, שנתפנה בה ב”מקרה" מקום של גוברנר. מפקד המשטרה נשלח לטרינידאד, שנדרש לשם במקרה איש בעל מרץ להכנסת סדר ובטחון… כיום הזה אין עוד בארץ אף אחד מהפקידים הגבוהים שהיו שם בשנת 1929. זאת היא תוצאה של מחאותינו הבלתי פוסקות, של עבודתנו ללא לאות להסיר המכשולים. מכל האדמיניסטרציה האויבת לנו הקודמת לא נשאר כמעט אף אחד. ישנם היום אנשים חדשים, והיחסים עמהם הם חדשים לגמרי. בראש האנשים החדשים עומד הנציב העליון ווקופ. אני מוכרח להגיד בגלוי: איני מאמין, כי יהיה באיזה זמן מן הזמנים נציב עליון טוב ממנו בא"י. יש לו אהדה כנה לעניננו. ואחרי כל אלה – גם ווקופ זה מנהל פוליטיקה בריטית מסורתית במזרח הקרוב, פוליטיקה של שווי משקל ופסיחה לכאן ולכאן. אם יעשה מצד אחד איזה ויתור ליהודים, יעשה כנגדו ויתור לערבים. הוא זהיר ומתון, כדרך שאנו מוצאים אצל כל אנגלי.

אולם פוליטיקה זו של התאפקות לגבינו מוכרחה להשתנות עתה; לנוכח המאורעות בגרמניה מוכרחה לבוא תקופה חדש בציוניות. מלחמת הכליה נגד היהודים בגרמניה מעמידה בפני כל העולם בצורה גלויה וברורה את שאלת מצוקת היהודים. הטרגדיה של יהודי גרמניה עושה את הציוניות לשאלה בוערת התובעת גישה חדשה ובירור מחדש ואינה סובלת עוד דחיות ועוצר-רוח, בלתי-אם צעדים מהירים ונמרצים קדימה. לכן מן ההכרח שתתגלה, וגם עתידה באמת להתגלות, תמורה רדיקלית ביחס לציוניות.

קשה להאמין, שמאורעות גרמניה יישארו בתחומם בלבד. גדולה הסכנה גם בכמה ארצות אחרות. ומי יודע אם לא נשקפת הסכנה בראש ובראשונה ל-4 וחצי מיליוני היהודים שבארצות הברית. כדברתי לפני 7 שנים עם מנהל המחלקה הפיננסית של חבר הלאומים, מר סלטר, ואמרתי לו כי על חבר הלאומים לבצע מלוה בין לאומי לטובת היהודים, כשם שנעשה הדבר לטובת היונים, הבולגרים ואוסטריה – השיב לי:

הרי את היונים מצאה קטסטרופה, הבולגרים הועמדו בפני קטסט-רופה!

העובדה שחיי היהודים הם קטסטרופה אחת גדולה ובלתי פוסקת, אסון תמידי, מחלה כרונית, – אינה משפיעה על שום איש ואין מתפעלים ממנה. כי יחלה אדם קרוב לנו במשך שינם ללא סיכויי הבראה, הרי אנו נעשים קהים לגבי יסוריו. לעומת זה אנו מתמלאים פחד כשבאה מחלה על אדם קרוב והסכנה נצבת לנגד עינינו.

העולם נצרך להתפרצות גדולה ופתאומית כדי שיזדעזע.

והנה באה הקטסטרופה הגדולה הפתאומית. האמנסיפציה שנהנו ממנה היהודים בארצות אירופה המערבית במשך 150 שנה – עברה ובטלה. בן-לילה נשללות מאת יהודי גרמניה הזכויות האנושיות האלמנטריות. נעשים כלפי היהודים פשעי דמים. הכרח הוא כי תבוא תקופה חדשה בציוניות, ואף בוא תבוא. מוכרח להעשות דבר מה גדול ודחוף. אם יהיה זה מלוה בין לאומי של חבר הלאומים, או מעין בנק ליקבידציוני לצרכי התיישבות היהודים – אין לדעת עוד. על כל פנים יש לנצל את ההזדמנות הזאת כלל האפשר.

ואשר לשאלת הערבים ועבר הירדן – אחד העקרונים החשובים ביותר: צורת יחסינו לגבי הערבים. מן ההכרח לעתים לוותר על כמה דברים קטנים, להתפשר למען השקט הדרוש לנו כל-כך. אנו נתונים בתקופה של בנין הארץ, ותקופה זו תובעת את השלום. במאורעות 1929 אבדו לנו לא רק 200 נפש, אלא גם שתי שנים של עבודת-בנין.

אמנם הערבים יש להם חשבון אחר ומטרתם היא, להיפך, להפר את השקט ועל ידי כך – גם את עבודת הבנין שלנו. אך אם לא יעלה הדבר בידם ויהיו נאלצים לבדוק את עמדתם מחדש, יתחיל ה“רביזיוניזם” בקרב הערבים. אם נוכל להביא לארץ בשנים הקרובות 100 אלף יהודים חדשים, ובתוכם 50 אלף יהודים צעירים, יבוצע הדבר. הערבים יהיו נאלצים להסכים למצב שיוצר. כשם שמסכימים לחוק הטבע.

מפני נימוקים פוליטיים וכספיים שונים אין אנו יכולים ברגע זה להתחיל בפעולה ישובית בעבר הירדן. יש להקדיש את כל הכחות והאמצעים לביצור העמדות בארץ-ישראל. לעבוד בעבר הירדן ולהזניח לפי שעה את ארץ-ישראל – אין הדבר כדאי. אי-אפשר למתוח יותר מדי את קו-החזית, כדי שלא להחלישה. ומלבד זה – איש לא יחטוף מידינו את עבר הירדן. השמועות על פוריותו של עבר הירדן הן מוגזמות. מאידך – מוכרח עבר הירדן להיות, וגם יהיה במשך הזמן, לשדה הפעולה הישובית היהודית. התפתחות הדברים מובילה מאליה לכך. הרי זה תהליך לא ימנע.

רואים ערבי עבר-הירדן בפריחתה של ארץ-ישראל, בעוד ארצם נשמה, והרי הם מבקשים להשכין בתוכם את היהודים. תקציבו של עבר-הירדן עולה לרבע מיליון לא“י, ואילו תקציבה של ארץ-ישראל הוא 3 מיליון לא”י, ואם כי היא קטנה במקצת מעבר-הירדן. הולך ומתקרב הזמן שעבר-הירדן יהיה מוכרח להפתח לפני עבודת היהודים. בית הנבחרים בעבר-הירדן חדה את חוק האיסור של מכירת קרקעות ליהודים, השייכים של עבר-הירדן נועדו יחידו עם ההנהלה הציונית בעת שהותו של וייצמן בארץ והציעו לנו כי נבוא לעבוד אצלם. אותם השייכים קובלים על ערבי ארץ-ישראל שלקחו להם את היהודים ב“מונופולין”…

ולבסוף – מעשיה עממית. מעשה בדליקה שנפלה בעיירה והרבה בתים היו אחוזי להבה. הביאו מים מכל צד ועבר עד כי לא נשאר דלי ריק בעיירה. היו היהודים שרויים במבוכה, אצו רצו לרבי וישאלוהו: רבי, מה נעשה? השיב להם הרבי: יצקו מים…

כן, גם מסביבנו שריפה, והדבר היחידי אשר עלינו לעשותו הוא לצקת מים בלי הרף. עוד מרץ יהודי, עוד מאמצים, עוד זיעת יהודים – או אז יכול נוכל.