א. תמורות במצב הספרות העברית

קודם להקמתה של המדינה לא היה לספרות העברית מעולם גיבוי מלא של קהילה בעלת רוב יהודי. במהלך הגלות הממושכת היתה תמיד הספרות העברית ספרות של מיעוט לאומי קטן בתוך אוכלוסיה גדולה, שטיפחה את הספרות הלאומית בשפתה. הסופר העברי כתב בשביל קומץ הקוראים בקהילה היהודית שידע עברית. בכל ימיו לא היה לו בטחון שליצירתו יימצאו קוראים בימים יבואו. צריך לזכור, שבראשית המאה העשרים עדיין היו לספרות העברית מרכזים ספרותיים אחדים, והמרכז בארץ־ישראל, אף שהתחזק והלך, לא היה הגדול והחשוב ביניהם. מאוחר יותר, בתקופת העליות, התחזק המרכז בארץ, בעוד שהמרכזים הגדולים והמשפיעים בבירותיה של אירופה, ובמיוחד במזרחה, נחלשו והלכו. חורבן יהדות אירופה בשואה כילה את הפעילות הספרותית העברית במרכזים הישנים, ויחד עם שארית הפליטה נאספו שרידיהם של המרכזים הללו למרכז הארץ־ישראלי. המרכז הזה התעצם עם על גל עליה נוסף, והוא הפך בשנותיה של המדינה למרכז הבלעדי של הספרות העברית בעולם.

בקהילות היהודיות בעולם מוסיפה להיכתב ספרות יהודית על־ידי יהודים, אך רובה אינו נכתב בלשון העברית. שם ויתרו, זה מכבר, הכותבים ממוצא יהודי על השאיפה לקיים מרכז תרבותי לאומי בקהילתם בעזרת פיתוחה של ספרות עצמאית בלשון העברית. הם סיפחו את כתיבתם לספרות ארצותיהם, וחלקם אף הצליחו לקבוע ליצירתם מעמד מיוחד בלשונות הנוכריות במסגרת אותן ספרויות. הסופרים הבודדים, שכותבים עברית בתפוצות, סמוכים בכל, בפירסום יצירותיהם ובקהל הקוראים שלהם, למרכזה היחיד של הספרות העברית במדינת־ישראל.

במדינת־ישראל מרוכזים כל הסופרים הפעילים, כל הבימות הספרותיות החשובות, כל תעשיית הספר העברי ורובו של קהל הקוראים שלה. המדינה העניקה לספרות העברית ערובה להתפתחותה על־ידי מערכת שיווקית קבועה (פריודיקה, מו"לות ובתי־מסחר לספרים), שמיתרונותיה לא נהנתה מעולם. ובכלל התנאים שהשתנו צריך למנות תנאי נוסף: לראשונה הובטח לעיסוקו של הסופר העברי, לעיסוק הכתיבה, מעמד של מקצוע המסוגל לפרנסו באופן מלא או באופן חלקי, ובכל מקרה מחייבו לאורח־חיים, שמציב את העיסוק בכתיבה הספרותית במרכזו. שינוי זה מייחד את הספרות העברית בתקופה הישראלית מכל תקופה קודמת לה.

המדינה ביססה את בכורתה של הלשון העברית על כל לשונות היהודים, שבעבר התחרו בה בקהילות ישראל השונות. התגברותה של השפה העברית על כל מתחרותיה הבטיחה לספרות העברית, לראשונה בתולדותיה, צמיחה מתמדת של מספר הקוראים בלשון העברית, ומכאן – גם של מספר הכותב בה. העברית הפכה לשפת החיים במדינה וצורכי החיים הם שהצמיחו אותה למה שהיא כיום: שפה המסוגלת לענות על כל הצרכים. הספרות הישראלית נכתבת בלשון שהתרחבותה והתעשרותה הן מעשה של יום־יום. בכך נבדל הסופר הישראלי מעמיתיו בתקופות הקודמות של הספרות העברית. היצירה הלשונית בשנותיה של המדינה בכל מישורי החיים העמידה לרשות הסופר הישראלי אפשרויות חדשות ובלתי־מוגבלות לעבודתו: לאיפיון דמויות, לתיאור נופים, לסיפור התרחשויות, לביטוי רגשות ולהבעת מחשבות.

לפני התקופה הישראלית, השתבחה הכתיבה הספרותית בהידורה הסיגנוני ובנדיבותה הלשונית. שני הענקים שחתמו את תקופת העליות, עגנון והזז, יכולים להדגים בלשון כתיבתם את האידיאל, שאליו שאפה הכתיבה בימיהם בתחום הניסוח הלשוני של יצירת הספרות. כיום, ממעטת הספרות הישראלית ליטול מהמקורות, היא נזהרת מ“לשון לימודים” ונמנעת לחלוטין ממליצות. היא שואפת לקרב את לשון הכתיבה לעכשוויות נושאיה ומסריה. אמנם משהו נגרע מיפי הלשון, מרוממותה הסיגנונית ומהידורה התרבותי, אך במקום אלה זיכתה עצמה הספרות בלשון גמישה, רעננה ורבת אפשרויות למטרות ספרותיות מגוונות. הסופר הישראלי מסוגל בעזרתה לתאר בהצלחה ובחיוניות כל דמות וכל גיזרה של החיים בארץ. תמורות אלה, שחלו בלשון העברית המשמשת את הכתיבה הספרותית, מייחדות אף הן את התקופה הישראלית בספרות העברית מכל התקופות הקודמות.

ב. ייחודה של הספרות הישראלית

חידושה העיקרי של הספרות הישראלית הוא במתן ביטוי לחוויה הישראלית, שהיא חווית הריבונות היהודית. קוראים ברחבי העולם שאינם יהודים, ויתכן שגם יהודים שאינם מתגוררים במדינת־ישראל עצמה, אינם מבינים את החוויה הזו. סופרי המשמרת הראשונה, סופרי “דור בארץ”, ביססו עליה את פריצתם מהחוויות הטיפוסיות, שלהן נתנה הספרות העברית ביטוי קודם לכן: חווית התלישות בתחילה, ומאוחר יותר – חווית שני הנופים: נוף ההולדת ונוף המולדת. תחושת הריבונות על הארץ ועל נופה, על סדרי החיים ועל המעשים, השליטה בגורל והיכולת לקבוע את העתיד – אלה ואחרים הם ממרכיביה של החוויה הישראלית. ליהודי, שהגלות מנעה ממנו את כל אלה, היתה זו חוויה משכרת, והספרות הישראלית נתנה לה ביטוי מלא.

החוויה הישראלית מבוטאת בחידושיה התימאטיים של התקופה הישראלית בספרות העברית החדשה. עד תש"ח עמדו בפני הספרות שתי אופציות תימאטיות בלבד: לכתוב על מצוקתם של היהודים, אך להפשיטה כמצוקה קומית כלל־אנושית, או לכתוב על מבוכתם ומצוקתם כיהודים הכורעים תחת “נטל הירושה” ועל סיבלם בגלל הגורל היהודי. כלומר: הסופר העברי היה צריך לבחור בין כתיבה מנקודת מבט אוניברסלית על “המצב האנושי” של גיבוריו היהודים, לבין כתיבה מנקודת מבט לאומית על “המצב היהודי” שלהם. בתקופה הישראלית נפתח מסלול תימאטי שלישי בפני הסופר העברי: להאיר את גיבוריו מנקודת־מבט אזרחית־מקומית – מנקודת המבט של “המצב הישראלי”.

נקודת־המבט הנוספת הצמיחה נושאי־כתיבה חדשים במקביל לקורותיה של המדינה. ועד כה אחוז ניכר מכל הכתיבה הספרותית בשנותיה של המדינה מעדיף את המסלול החדש הזה – רובו מתאר את נושאי “המצב הישראלי” ומגיב עליהם. ובכלל הנושאים האלה: המלחמות, התהפוכות הפוליטיות, ההתרוצצות האידיאולוגית בחברה הישראלית, “כור ההיתוך” המצמיח עם צעיר מיוצאי עדות כה רבות ושונות, הניגוד שבין צורות התיישבות שונות בארץ שהן גם בעלות רקע אידיאולוגי שונה, פער הדורות והשתנותם של הערכים בין הדורות בחברה הישראלית, הזיקות בין הפלג הישראלי של העם היהודי ובין רובו של העם היהודי המעדיף לחיות בארצות העולם השונות והיחס שבין התרבות המקומית, הילידית־צברית, לתרבות היהודית ההיסטורית. האופציה התימאטית הנוספת העניקה תנופה ניכרת להתפתחותה של הספרות העברית מהקמת המדינה ואילך.

בתקופה הישראלית נולדה דמות ספרותית חדשה – דמות הצבר. דמות זו יוצגה בתכונותיה הגופניות והרוחניות את הריבונות המדינית, את כמיהותיה ואת חזונה של הישראליות. הצבר החליף את דמויות־השלמות של התקופות הספרותיות הקודמות: את דמות התלוש בתקופת התחיה ואת דמות החלוץ בתקופת העליות. תכונותיו הארציות־גשמיות של הצבר, מחשבותיו “הנורמליות”־מציאותיות והרגשותיו הטבעיות מבטאות את האידיאל שהגשימה הספרות בעזרת הדמות הספרותית החדשה. הוטל עליה להבליט את התמורה שחוללה הריבונות בדיוקן הלאומי. הצבר סימן את הניגוד בין היהודי החדש, שצמח בבית־הגידול של ריבונות זו, ליהודי הישן שבית־גידולו היתה אדמת התלאובות של הגלות.

דמות הצבר גילמה גם יומרה רוחנית: את שאיפת ההתבדלות וההתנתקות מיהודי הגלות – מאורח־החיים של היהודי הגלותי ומן המורשת התרבותית שמזוהה איתו. הספרות הישראלית הטילה על הצבר להתייצב בתחילתה של רציפות חדשה – רציפות ילידית־ישראלית. היומרה הרוחנית הזו הוכתה קשות בארבעים שנותיה הראשונות של המדינה. התרבות הצברית התגלתה גם רדודה וגם חסרת־אונים בהשוואה למורשת שאותה ביקשה להחליף, המורשת של התרבות היהודית¹. אך הספרות הישראלית מוסיפה לדבוק בסגולותיו האחרות של הצבר, והיא ממשיכה להבליט את בריאותו, טבעיותו, חושניותו, יושרו ומעשיותו. הסגולות הנורמאליות הללו ממשיכות לבטא מקצת מהאידיאל המקיף, שהועמס על הדמות הספרותית החדשה, בעת שהתגבשה סביב המדורות של הפלמ"ח ובסופת הקרבות של מלחמת העצמאות.

התקופה הישראלית מבטאת תפנית אידיאולוגית שהתחוללה בספרות העברית. עד להקמתה של מדינת־ישראל הגיבה הספרות העברית על ערכיה של היהדות. בתחילה, בתקופת ההשכלה, התרכזה מלחמתה של הספרות בתביעה להכיר בחילוניות כהמשך חוקי בתרבות הלאומית. מאוחר יותר, בתקופת התחיה ובתקופת העליות, התחזק אמנם מעמדה של החילוניות, אך הציונות והחלוציות עדיין המשיכו להתחבט עם הדת וערכיה, ובעיקר סביב הניגוד בין גאולה משיחית לגאולה ארצית. הקמתה של המדינה חתמה את הויכוח של הספרות עם היהדות. הריבונות הסבה את הויכוח שהיה לספרות העברית עם הדת היהודית לויכוח עם האידיאולוגיה הציונית. הויכוח נסב עתה, לא עוד כבעבר, על האופן שבו ייגאל העם מהגלות, אלא על משמעותה של המדינה בחייו של העם היהודי, על אופייה של המדינה ועל חזון דרכה.

התקופה הישראלית בספרות העברית פותחת בברור הצלחותיה וכשלונותיה של הציונות – כאידיאולוגיה, שנועדה² להתמודד עם מהלכיה של ההיסטוריה. היא בוחנת את תרומתה של המדינה לשינוי בהגדרת הזהות העצמית של היהודי ואת כוחה להבטיח את המשך קיומו של העם היהודי בפיזורו הדמוגראפי החדש, זה שהושפע משואת אירופה מזה ומהקמת המדינה מזה. נטישת הויכוח עם היהדות והסבתו לויכוח עם הציונות מייחד את הספרות מהקמתה של המדינה ואילך.

ג. דו־ערכיות בספרות הישראלית

בויכוח שהתפתח בין הספרות הישראלית ובין האידיאולוגיה הציונית התגבשו שתי עמדות ערכיות. עמדה אחת מייצגת ערכיות אוניברסלית וקוסמופוליטית. ערכיות זו תובעת לשחרר את הספרות הישראלית מכבלי ההווי ומנושאי הזמן והמקום. טענתה של עמדה זו היא, שהיצמדות הספרות הנכתבת בארץ לממשות הישראלית מצמצמת את הישגיה ופוגמת באיכותה האמנותית. ספרות כזו הופכת בהכרח למגוייסת ולרדודה. זהו מתכון להפיכתה של הספרות הישראלית לספרות מנותקת מהספרות העולמית. הספרות שנכתבת בארץ צריכה להצטרף לשאיפתה של הספרות בעולם לברוא ערכים חדשים, בעלי אופי אוניברסלי וקוסמופוליטי, אשר יעבירו מהעולם את הערכים הישנים, הערכים הפרטיקולאריים של עמים שונים. ערכיות כזו, שגישתה משווה את החיים במדינה לחיים בכל מקום אחר על כדור הארץ ואת הקיום היהודי לקיום האנושי בעולם המודרני בכללו, היא תקוותה של היצירה הספרותית הנכתבת בארץ.

מולה מתייצבת ערכיות לאומית וישראלית, המבטת את הקו היעודי בספרות הישראלית. בעיניה, להתייחסות המפורשת של הספרות בארץ לחוויה היהודית והישראלית אין ולא כלום עם כתיבה איכותית או בלתי־איכותית. גדלות אינה נבנית מהתנכרות של סופר לזהותו הלאומית ולכור מחצבתו. הסופר משלה את עצמו אם הוא מאמין, שהפניית־עורף אל אחיו הופכת אותו אטומאטית לאזרח העולם. גישה כזו מלמדת על פגמים במוסריותו וביושרו. מכל צורות הבגידה של יוצר ואיש־רוח – זוהי הבגידה הבזוייה מכולן. תרבות חיה היא שאיפה לרציפות תוך חידוש מתמיד. סופר עברי שמתנכר לתרבותו ושערכי עמו מזולזלים בעיניו – ממה יהיה בורא ערכים חדשים בשביל הספרות העולמית?

מדינת־ישראל על מיכלול בעיותיה היא החוויה היהודית המרכזית בתקופתנו, ובה נבראים הערכים החדשים האמורים להשפיע על מגמת רציפותה של התרבות הלאומית. הספרות הישראלית חייבת לגבש את הערכים החדשים הללו, ועליה להנהיג את השינוי העתידי בתרבות הלאומית. טענתה של הערכיות הזו היא, שהספרות הישראלית צריכה לזנוח את היומרה האוניברסלית והקוסמופוליטית ולהתמקד בחוויה הישראלית. בכך תמלא את שליחותה בספרות הלאומית וגם תרכוש לעצמה את ייחודה בספרות העולמית.

דו־ערכיות זו מייחדת את התקופה הישראלית בספרות העברית מכל התקופות הקודמות. חשוב להדגיש: המחלוקת בין שתי הגישות הערכיות היתה יכולה להתפתח רק בתנאי הריבונות. מחלוקת זו החליפה מחלוקת שאיפיינה את הספרות העברית החדשה, מאז תנועת ההשכלה ועד הקמת המדינה, בין מגמת פתיחות ומגמת סגירות כלפי התרבות הכללית³. אז נסב הויכוח על מידות הפתיחות והסגירות של התרבות הלאומית. בספרות הישראלית הויכוח הוא הרבה יותר עמוק וקוטבי: בין המשך הקיום של התרבות הלאומית ובין הטמעתה כליל בתוך תרבות העולם.

התחרות בין שתי העמדות הערכיות נמשכת כבר למעלה מארבעים שנה. מעמדן כמנהיגות את התרבות הישראלית ידע אף הוא תהפוכות פעמים מספר במהלך שנותיה של המדינה. תחרות זו מסבירה מהפכים משעשעים שהתרחשו בספרות הישראלית בפרק זמן זה: כיצד התחלפה, למשל, ההסתייגות משירה פוליטית בשנות השישים להצגתה כלגיטימית בשנות השמונים. ובתחום הסיפורת היא מבארת כיצד נתבצעה התפנית בכתיבתם של סופרי “הגל החדש”, אשר התייצבו במחצית הראשונה של שנות השישים כמְגַנִּים קיצוניים של הכתיבה “המגוייסת” של קודמיהם, סופרי “דור בארץ”, והפכו, החל משנות השבעים, למנווטי הסיפורת החברתית, הפוליטית והאידיאית – שהן צורותיה היותר “מגוייסות” של הסיפורת.

בהתגוששות בין שתי העמדות הערכיות ניתן להסביר עוד תופעות בחיים הספרותיים בארץ: את המחלוקות המסעירות את הספרות הישראלית. את גורלם של ספרים שונים ואת ההערכה המשתנה אליהם, את התפרסמותם הפתאומית ו…את שיכחתם המהירה, ואת מעמדם האישי המשתנה של סופרים שונים מכל המשמרות הפעילות במרחקי־זמן כה קצרים. אין צורך לחשוש מפני מצב של דו־ערכיות בתרבות ואין גם טעם ללבות באופן מלאכותי את המחלוקת בין המגמות היריבות. דווקא התחרות ביניהן בירכה אותנו בספרות תוססת שהישגיה אינם מבוטלים. טבעי הוא שכל מגמה שואפת להדביר את זולתה, ובתנאים מסויימים מצטייר, שאחת מהן גם עומדת להשיג את מבוקשה. אך למען האמת, אין ערכיות אחת מסוגלת להתקיים בלעדי הערכיות האחרת – ושתיהן, כך נדמה, יוסיפו להתחרות ביניהן, באותה עקשנות ובלא פשרה, גם בימים הבאים.

ד. מלחמת תרבות חילונית

שתי המגמות הערכיות שפועלות בתרבות הישראלית מלבות מלחמת תרבות הנמשכת ברציפות בשנותיה של המדינה בכל מערכות החיים, אך בספרות הישראלית היא בולטת במיוחד. מלחמת התרבות הזו אינה מתנהלת בין חילוניים ודתיים וגם לא בין התרבות המזרחית לתרבות המערבית, כפי שנוטים להאמין וגם להבליט, אלא בין שתי צורות של חילוניות: החילוניות הלאומית והחילוניות האוניברסלית.

מלחמת התרבות בין דתיים וחילוניים נבלמה עוד בשנותיה הראשונות של המדינה, כאשר היריבים מישכנו את העתיד בתמורה לפשרה המכונה סטאטוס־קוו. ומאז, בכל פעם שהם מתייצבים בזירה, נכונים להלום זה בזה, יודעים הכל שמדובר, למעשה, במשחק מכור: ידו של כל צד כבולה אל פינתו, ועם ידו הפנוייה אך בקושי יוכל להגיע אל יריבו. מן הזירה יוצאים הצדדים תמיד בהרגשת ניצחון: רגלו של היריב לא דרכה בטריטוריה שלהם, שהובטחה זה מכבר בסטאטוס־קוו הטוב והיציב. למרות זאת יחזרו כעבור זמן ויתייצבו מחדש בזירה, כדי להודי לכל, שחוזה־הפשרה עודו תקף, והרי הם מאשרים אותו בהעלאת החזיון המבויים כהלכתוו פעם נוספת.

גם העימות בין תרבות העדות השונות, ובעיקר בין התרבות האשכנזית־מערבית לתרבות הספרדית־מזרחית, איננה מלחמת תרבות אמיתית. כל העדות, ללא יוצא מן הכלל, התפרקו מנכסיהן מרצונן, בהוויה המטמיעה של התרבות הילידית (או זו המוצגת כ“תרבות ישראלית”). בעלותה ארצה נטלה על עצמה כל העדה את ההתחייבות להתמזג עם שאר העדות. התרבות הילידית היא תוצאה שעטנזית, המצורפת מתרבויות העדות השונות, במינון העובר מדי פעם שינויים קלים. עדות, שמכריזות מדי פעם על מלחמתן למען התרבות השבטית הגוועת, אינן נאבקות על עתידה של התרבות הישראלית, אלא על שימורה של התרבות השבטית בתוך ההוויה המבוללת ועל קיומה המוזיאוני של צורה תרבותית שעומדת לחלוף מן העולם. מלחמתן של עדות שונות בחברה הישראלית היא מלחמת־הצלה אבודה, ואין היא מלחמת תרבות.

לא כל יריבות, גם אם היא מתרחשת במישור המכונה תרבות, זכאית להתכנוֹת מלחמת תרבות. מספר מאפיינים הופכים יריבות כזו למלחמת תרבות אמיתית. מלחמת תרבות היא בראש ובראשונה מלחמה רעיונית מובהקת. היריבים במלחמה כזו מתייצבים בשם צידקת הרעיון. הם יסרבו לזהם את הרעיון באמצעים נחותים. את הקללה ואת האגרוף הם מותירים לבריוני־הרחוב. הם מתעמתים בפנייה אל התבונה ואל המצפון. מלחמת תרבות היא מאבק רעיוני בין יסודות אציליים.

מלחמת תרבות אמיתית דוחה תמיד ישן מפני חדש. היא מעתיקה את סימני־הגבול, המסומנים זה מכבר במפת התרבות, אל אופק מרוחק יותר. היא כובשת שטחים, שנשלטו על־ידי הפראות והבערות, והופכת אותם לאדמות פוריות עבור בני־תרבות. מלחמות תרבות לא מתנהלות כדי לשלוט בקיים וכדי להנציח את הקיים. לעולם הן מתנהלות כדי לעצב את העתיד וכדי לשנות את הקיים. חברה, שרעיונות חדשים אינם מתחרים בה על עתידה, והיא מעכלת על ריבצה את רעיונותיה הנושנים, היא חברה גוועת, שימי הזיקנה שלה מביישים את ימי נעוריה.

לכן ההתכתשויות המחזוריות והעונתיות בין דתיים וחילוניים ובין העדות האשכנזיות והעדות הספרדיות, גם אם הן קולניות ואלימות, אינן ראויות לתואר מלחמות־תרבות. התכתשויות אלה רק מוכיחות, שעל מִגרשהּ של התרבות הקיימת והמוסכמת, יכולה קבוצה כלשהי, על אליליה ומעריציה, לערוך מדי־פעם הפגנת־כוח ולפרוק בקולניות מקצת מהתיסכולים, ובעיקר להפגין נוכחות לידיעת תומכיה, על־ידי רמיסה מסיבית של חלקת־הדשא המשותפת. וכן יכולה קבוצה כזו להזדמן לשם עם יריבתה, המשתוקקת אף היא להוכיח לנאמניה שעודה בחיים, כדי להכפיל את המהומה לשמחת־ליבם של האוהדים משני הצדדים.

היריבוּת היחידה ששוררת בשנותיה של המדינה על מגרשה של התרבות, הראוייה להתכנות מלחמת־תרבות, היא, כאמור, בין שתי צורות של חילוניות: החילוניות הלאומית והחילוניות האוניברסלית. ההתמודדות ביניהן היא התמודדות רעיונית, פתוחה ובלתי־מתפשרת, והיא התמודדות על עיצובה של התרבות בימים יבואו.

שתי הצורות של החילוניות יוצאות מהנחה משותפת למאבק ביניהן. שתיהן סבורות, כי מרגע שנוסדה המדינה, התיישנה ההתבוללות כפתרון למצוקת קיומו של היהודי. האלטרנטיבות שפתוחות בפני היהודי אינן עוד, כבעבר, שתיים בלבד: להתעקש על זהותו היהודית ולשלם על כך בפגעיה של שנאת־ישראל, או לוותר על זהות זו ולשלם על כך בחיים תחת זהות שאולה וזרה לו. המדינה פתחה בפני היהודי אפשרויות חדשות: לדבוק בזהות היהודית מבלי להצטדק על כך בפני איש, ואף לוותר עליה כליל מבלי לכפות על עצמו זהות שאולה כל־שהיא. החילוניות הלאומית נוטה לאפשרות הראשונה והחילוניות האוניברסלית נוטה לאפשרות השניה. ועל כך מנהלות שתי צורות החילוניות את מלחמת התרבות ביניהן.

ולא פחות חשובה ועקרונית היא הנחה משותפת נוספת של שתי היריבות במלחמת תרבות זו. שתיהן סבורות, כי מרגע שנוסדה המדינה, הגיע הזמן להכריע בשאלת הזהות, שהכרעתה נדחתה מאז תנועת ההשכלה בגלל העדר תנאים לכך. עד הקמת המדינה היתה זו הכרעת היחיד בישראל, אך לאחר הקמתה – כך סוברות שתי הצורות של החילוניות – זו חייבת להיות הכרעה קולקטיבית בין שני הכיוונים האפשריים: בין המשך הדבקות בזהות היהודית, עם כל המשתמע מכך (כגון: קבלה אוהדת של היהדות כמיכלול תרבותי־לאומי ומאמץ לחיות בדו־קיום עם הדת היהודית), לבין הוויתור הגמור על הזהות היהודית, עם כל המשתמע מכך (כגון: ההכרזה על מדינת־ישראל כעל מסגרת מדינית־אזרחית, שאינה מיועדת ליהודים בלבד, אלא היא פתוחה באופן שווה לכל אדם שיבקש להתגורר בה).

מנקודות המוצא המשותפות האלה נפרדות שתי הצורות של החילוניות לכיוונים מנוגדים. החילוניות האוינברסלית סבורה, שהכרעתה נועדה רק לתושבים ממוצא יהודי שמתגוררים במדינת־ישראל, ויהודים בארצות־העולם השונות יעשו בשאלה זו ככל העולה על רוחם. החילוניות בצורתה הלאומית מייחסת למדינה תפקיד של מרכז, הקובע בשאלות מן הסוג הזה, והנָחָתָהּ היא, שכל החלטה, שתתקבל במרכז הישראלי בשאלת הזהות, תהיה החלטה עבור כל יהודי באשר הוא שם, אם בארץ־ישראל ואם באחת מארצות הגלות. מסיבה זו פתוחה החילוניות הלאומית לשיתופם של יהודי התפוצות בקביעת הזהות בתחומי מדינת־ישראל, אם רק יגלו נכונות לכך.

שתי צורות החילוניות מציירות תמונת־עתיד שונה לחלוטין. החילוניות האוניברסלית צופה את התגברותה של הנטייה הקוסמופוליטית בעולם. תהליך כזה יחליש את החלוקה הקיימת למדינות ויביא לביטולן ההדרגתי. העולם של מחר יונהג על־ידי אדם נאור והגיוני, שיתנער מהשפעתם של מיתוסים לאומיים קמאיים וישתחרר מאחיזתם של רחשים מיסטיים. שקיעתן של הדתות תואץ. לרוב האנושות לא יהיה כלל ענין בהן, והשפעתן תוגבל לאזורים נחשלים ולחברות בלתי־מפותחות. החילוניות בצורתה האוניברסלית היא, לפיכך, היערכות כיום לקראת העולם של מחר. ואילו צורתה הלאומית של החילוניות היא צורה פרימיטיבית ומהוססת, משום שהיא נרתעת מהאפשרות להגשים את עצמה ולהשלים את מסקנותיה החילוניות. היא תקועה באמצע הדרך בין האתמול למחר, והיא חסרה את אומץ־הלב להמשיך ולהתקדם מן הדת והלאה.

החילוניות הלאומית מגחכת למשמע התסריט האוטופי הזה. שום רעיון קוסמופוליטי לא הצליח להגשים את עצמו בעבר, ואין סיכוי סביר, שרעיון כזה יצליח להגשים את עצמו בעתיד. חלוקת העולם למדינות והתפלגות האנושות לעמים יוסיפו להתקיים ואף יוכרו מחדש כסדר היחיד המאפשר קיום ראוי לאנושות. בני־אדם יבקשו גם בעתיד, כמו בעבר ובהווה, להשתייך למסגרות לאומיות אינטימיות, שמעניקות להם קירבה ובטחון ומספקות את שאר צורכיהם. הפתרון למצוקות הנוכחיות של העולם טמון בחיסולה של הנטייה הלאומנית, המעלה ללא־הרף תביעות להפרת הסדר הלאומי הקיים בעולם. רעיונות קוסמופוליטיים מחזקים באופן פאראדוכסלי את הנטייה הלאומנית, כפי שהיא מתחייה בקרב קבוצות שונות בעולם, כי הן מצדדות בהפרת החלוקה הקיימת למדינות ולעמים. דווקא חיזוקה של הלאומיות מסוגל לחסום תהליך כזה שאין לו סוף, כי הוא יבהיר לכל הקבוצות החדשות והקיקיוניות הללו את נחרצותם של עמים ומדינות לשמור על הסדר הקיים.

סוג זה של חילוניות רואה את הלאומיות כתפישה הכרחית, נכונה ויציבה, ואת החילוניות הוא תופש כהתפתחות חריגה בתולדות העם היהודי וכפתרון זמני בהיסטוריה שלו. חילוני לאומי אינו מתעלם מן האמת ההיסטורית: החילוניות היהודית לא התפתחה מהתרבות הלאומית, אלא נשאלה בדור מסויים מהסביבה הנוכרית. בצורתה הקיצונית, האוניברסלית, עלולה החילוניות למחוק את העם היהודי ואת תרבותו הייחודית מעל בימת ההיסטוריה. החילוניות יכולה להיות לגיטימית רק בצורתה המתונה, הלאומית, בצורה השומרת זיקה אל היהדות כאל מיכלול תרבותי ואשר דואגת להבטיח את המשך התקיימותה של היהדות כבית־יוצר למקוריותה המחשבתית של תרבות זו.

החילוני האוניברסלי השלים עם אפשרות ההתנתקות מהעם היהודי ומהתרבות הלאומית ולפיכך הפך את ההתנתקות מהם לאידיאולוגיה מוצהרת. משאת נפשו היא לדלדל את שורותיו של העם היהודי עד לאותה מידה שתותיר ממנו כיתה דתית, שלא תוכל לעמוד עוד זמן רב בפני האוניפורמיות האופיינת לתרבות ההמונים החילונית בעולם של תקופתנו. כנגדו תופס החילוני הלאומי את החילוניות כמשבר חולף או כפתרון זמני שעודו נחוץ, עד שיתברר בוודאות, באחד הדורות הבאים, מה טיבה של ההתפתחות שצריכה להתחולל ביהדות מבפנים, כדי שתחדש את כוחות היצירה שלה ועימה גם את סמכות השפעתה על כל בניו של העם היהודי. לכן אין החילוני הלאומי דוחה לחלוטין גם את האפשרות של נסיגה באחד הימים מן החילוניות אל מידות קירבה שונות לאמונה היהודית. כלומר: הוא צופה את האפשרות, שהחילוניות תסיים באחד הימים את התפקיד הזמני שמילאה בחיי העם היהודי, בתקופת המעבר שבין התערערות האמונה בעם להתחיותה מחדש בצאצאיו.

מלחמת התרבות בין שתי צורותיה של החילוניות מתנהלת ברציפות בספרות הישראלית בכל שנותיה של המדינה. החילוניות האוניברסלית הציבה בחזית זו את האידיאל הילידי של הצבריות. בעזרת הצבר היא סימנה את קו־ההפרדה בין ישראלי־עברי ליהודי־גלותי. הצבר סימל את ההשתחררות מ“ירושת הדורות” שהפכה לנטל, וייעודו היה לפתוח רציפות חדשה: ארצית, ילידית וחילונית.

מן ההכרח להודות, שהחילוניות הלאומית פעלה הרבה שנים באופן דפנסיבי בספרות הישראלית. עוצמת החידוש, שהיתה בצירוף שבין מדינה חדשה ואדם חדש, כה הלהיבה וכה סחפה את הכל, עד שלא היה טעם להתייצב מול האידיאל הילידי בטיעונים רעיוניים. הסופרים, שהאוריינטציה שלהם היתה חילונית לאומית, לא יצאו נגד האידיאל הילידי־צברי, כי אם פעלו נגד מחיקת הזכרון. חשיבות מיוחדת היתה בעניין זה לנושא השואה. הקשר בין השואה לתקומה הלאומית העלה טענה כיבדת־משקל נגד מחיקת העבר. אך החל מאמצע שנות השישים עברה החילוניות הלאומית מעמדה דפנסיבית לפעילות אופנסיבית. היא הציבה אז מול הצבר הישראלי־עברי צבר מסוג שונה: הצבר הישראלי־יהודי, השב אל זהותו היהודית וגם חש את זיקתו לגורל היהודי ולתרבות שיצרו אבותיו.

ה. תרומת הספרות לחברה הישראלית

הספרות הישראלית עמדה בכבוד בשליחות המיוחדת שהוטלה עליה בדור התקומה הלאומית. הרבה תשומת־לב הוקדשה להגדרת חובותיה של הספרות בתקופה היסטורית מיוחדת זו. לא היתה התכנסות סופרים אחת, שבה לא חזרו וניסחו את חובותיו של הסופר הישראלי כלפי המדינה והחברה. ואמנם רוב הסופרים שלנו השכילו להבין כמעט תמיד, שהנושא הקטן לכאורה הוא בעצם הנושא הגדול של התקופה. כלומר: סיפורה של מדינת־ישראל הקטנה הוא בעצם סיפורה ההירואי של המאה העשרים. את ההבנה הזו ביטאו הסופרים לא בהתגייסות פשטנית להלל ולשבח את הישגיה של המדינה ואת כל מעשיה, אלא בהעדפת נושאי “המצב הישראלי” על פני האפשרויות האחרות: נושאי “המצב היהודי” ונושאי “המצב האנושי”. אף שמדובר בסופרים, שביסודם הם אינדיבידואליסטים קיצוניים – זו התמונה המהימנה על יחסם בכללו וזו ההערכה לתרומתם החברתית כקולקטיב.

את הספרות הישראלית מאפיינת הדאגה למדינת־ישראל ולחברה הישראלית. בראש ובראשונה זוהי דאגה לעצם קיומה הריבוני. אך כצפוי מספרות היא בחרה את הגיזרה ששום מנהיגות אחרת אינה פועלת בה: את הגיזרה הערכית־מוסרית. לא שבחים בלבד הרעיפה על המעשים שנעשו בשנותיה של המדינה, כדי לבסס את הריבונות היהודית וכדי להביא את המדינה לשיגשוג. היא ביטאה גם את צדדיה האפלים של התקומה הלאומית ובאה חשבון עם כשלונות מוסריים שדבקו במעשים. לעתים החמירה מדי במשפטה ולעתים הקצינה מדי במסקנותיה, אך תמיד ניצבה על המשמר, כדי לשמור על טוהרו ועל מוסריותו של המפעל הלאומי־אנושי המיוחד במינו שמתחולל תחת שמיה של הארץ.

בעירנותה הבלתי־נלאית תרמה הספרות הישראלית את חלקה לעיצוב החברה הישראלית כחברה חופשית וסובלנית. היא לחמה על חופש הדעות ועל חופש ביטויין של דעות מגוונות. היא נאבקה על חרויות הפרט ועל כבודו האנושי של כל יחיד. היא הטמיעה במחזור־הדם של החברה את אמות־המידה המוסריות, המגוננות על החברה מפני הסתאבות. זעקתה נשמעה תמיד נגד עוול, קיפוח, רשע וכזב. בתוך מרחב שערכים ליבראליים־מערביים טרם הפכו בו למקובלים, היתה הספרות הישראלית שופר למוסר הנביאים ולערכים נאורים. אם החברה הישראלית עברה את כל הדרך הזו, רבת המעשים ורבת המאבקים הקיומיים, עם מעידות מוסריות כה מועטות – היא חבה תודה על כך בעיקר לספרותה.

הספרות הישראלית תרמה להנמכתם של המתחים בחברה הישראלית הצעירה. בגלל הרכב האוכלוסיה במדינת־ישראל ובגלל בעיותיה המיוחדות היו עלולים להתפרץ בה מתחים חברתיים שונים: לאומיים, דתיים, עדתיים, כלכליים, תרבותיים ופוליטיים. הספרות הישראלית עסקה בכל המתחים האלה ביושר ובאומץ. ומלבד שהדריכה כיצד להתמודד עימם בשפיות־דעת ובאורך־רוח – הפיחה תמיד תקווה ואמונה בסיכוי לקרב את הרחוקים ולגשר בין הניגודים. הספרות הישראלית דובבה את הניצים, פירקה את הנלהמים מזעמם, פייסה ביניהם וחינכה אותם לראות את השמים המשותפים הרקועים מעל לראשי כולם. גם את ליכודה הבסיסי וגם את כושרה המופלא של החברה להתאחד בשעת הצורך ולגבור על כל המחלוקות, חבה החברה הישראלית, במידה לא מועטה, לספרותה.

הספרות הישראלית הפכה את הלשון הלאומית, את השפה העברית, למכשיר מרכזי ביצירה של הרגשת־היחד הישראלית. היא העשירה את אוצר־מילותיה, הגמישה את מבעיה והכינה אותה לכל צורך אנושי: לתקשורת (מדוברת וכתובה), למדע, לבימת התיאטרון, לצבא ולכל שאר מערכות החיים. במאמצי סופרים הוגדרה רמתה הנורמאטיבית של השפה כלשון תיקנית לכולם, וכך הפכה למכנה המשותף העיקרי לכל אזרחי המדינה. בתרומתה זו הניחה הספרות הישראלית את המסד ליצירת התרבות המקומית – אותה תרבות שמעניקה לכל ישראלי את הרגשת השייכות לחברה הישראלית ולמדינת־ישראל.

הספרות פילסה עבור החברה הישראלית את הדרך למשפחת העמים. מה לא נטען נגדנו מאז זכינו בעצמאותנו: שאנו בוחנים הכל דרך הכוונת של הרובה, שאנו חיים על חַרְבֵּנוּ, שאנו מפרים את השקט ואת השלווה בעולם. הספרות הישראלית הראתה לעמי־העולם את פניה האחרות של מדינת־ישראל: את גבורת רוחם של תושביה, את חלומם האנושי הגדול, את כוח היצירה האדיר שמְפַעם בתוכה. הספרות הישראלית איזנה את התמונה המסולפת, שאוייביה של ישראל טרחו לצייר מהארץ ומתושביה, ובזכות יושרה ואמינותה מנעה את בידודנו בעולם בשעות קשות. היא שמה לקלס את דברי הגְנוּת שהוטחו בנו. היא הסבה אלינו את תשומת־לבם ואת הוקרתם של בני־אדם בכל מקום בעולם, שאת הארץ לא ראו בעיניהם, אך את ההיכרות עימה עשו דרך הספרות שנכתבה בה. הספרות הישראלית העניקה לנו כרטיס כניסה לשער העמים.

קשים היו חיינו בכל השנים שחלפו מאז נוסדה המדינה. ידענו בדידות ובגידה, סבלנו שכול וכשלון, אך הספרות שלנו ריפדה את הדרך הנוראה הזו עבורנו ככל שיכלה. היא דובבה את מכאובינו והעניקה משמעות לסבלנו. היא הפכה את יאושנו לכוח ואת סיפורנו לעלילת־גיבורים. מדפיה של ספרייתנו, העמוסים בכרכים של סופרי הדור, מספרים את תלאותינו ואת האופן המרהיב שבו עמדנו במבחנן. ממהומת חיינו השכילה הספרות הישראלית לזקק יופי בלתי־מצוי – תהילת־עולם לדור התקומה הלאומית.

א. חטאי המימסד הספרותי

קבוצה של מונחים משמשת כיום את המבקרים ואת החוקרים של הספרות, כדי לציין את הפעילות הספרותית המתקיימת בתחומי מדינת־ישראל מתש"ח ועד עתה. המונחים השכיחים מכולם הם: הספרות החדישה, הספרות הצעירה, הספרות בת־זמננו, הספרות בשנות המדינה והספרות הישראלית.

ריבוי המונחים הוא לעצמו פתח לבלבול בעניין שראוי שתהיה לו הגדרה אחידה. אך ריבוי זה מעיד גם על התחמקותו הנמשכת של המימסד הביקורתי־מחקרי מקבלת ההחלטה החשובה ביותר שזומנה לו בדור הנוכחי: החלטה שתבליט חפיפה בין תקופה חדשה בתולדות הספרות העברית ובין שנותיה של המדינה, הן כדי לייחד את היצירה הספרותית, שנכתבה בתנאי הריבונות היהודית המחודשת בארץ־ישראל, והן כדי להאדיר את עצם חידושה של ריבונות זו בתולדותיו של העם היהודי. בתביעה זו עצמה פתחתי את הכתיבה הביקורתית שלי לפני חצי יובל שנים, ואף הצעתי לכנות את התקופה החדשה בכינוי “התקופה הישראלית בספרות העברית” (או בקיצור: “התקופה הישראלית”). אך הצעה זו, הגם שלא נדחתה, הצטרפה אל ההצעות האחרות, וייתכן שהוסיפה על המבוכה שכבר היתה קיימת באותה עת.

קביעת מונח אחיד לספרות, שנכתבת במדינת־ישראל מאז הקמתה, היא לכאורה בעייה טכנית נטולת־חשיבות – ולא היא! קביעתו של מונח כזה ובחירתו מבין המונחים המוצעים, שאותם מניתי קודם, תחייב את המימסד הביקורתי־מחקרי להחליט עוד קודם לכן על הצורך בביצוע מיפוי מחודש של הרצף הספרותי. ולשם כך יהיה עליו לברר שורה ארוכה של שאלות, שאת חקירתן היסודית הזניח עד כה, ובכללן: העקרונות למיפוי כזה¹, סימני הייחוד של הספרות מתש"ח ואילך², הזיקות בין הספרות ובין קורותיה של המדינה³ ותרומתה של הספרות בחמישים השנים האחרונות לתרבות הלאומית. התשובות על שאלות כגון אלה יחרצו את ההחלטה על קיומו או אי־קיומו של הצורך במיפוי תקופה חדשה בתולדות הספרות העברית, כשם שהן יסייעו לקבוע מונח אחיד לסמן בעזרתו את התקופה החדשה.

המימסד הביקורתי־מחקרי היה זוכה להערכה רבה יותר אילו יוזמת המיפוי היתה נעשית בזמן מטעמו וביוזמתו, אך שמרנותו אינה שונה משמרנותם הטיפוסית של שאר המימסדים: עד שאין כופים עליו להניע את מישמניו – נוח לו לדחות את היגיעה המרובה שמתבקשת ממנו לביצוע של מלאכה מקיפה ואחראית כל־כך. כך נתהווה המצב המביך, שבתנאיו יהיה המימסד הזה נאלץ להכריז עתה, באיחור ניכר, על הידוע ועל המקובל מכבר על הכל: שמהקמתה של המדינה ואילך נפתחה תקופה חדשה בספרות העברית.

ספר אם יוכל המימסד הספרותי שלנו להסתתר מאחורי ההצטדקות הצפוייה, שבעניין כגון זה אין מזדרזים ואין נוהגים בפזיזות. או ליתר בהירות: גישה אקדמית צרופה מצדיקה המתנה להתייצבות הסימנים והראיות קודם שפוסקים שינו כל־שהוא במיפוי הרצף הספרותי. וכן: שמנקודת מבטו של מחקר הספרות, ארבעים שנה עודם פרק זמן קצר מדי ונטול פרספקטיבה מספקת לפסיקה מעין זו. טענות אלה לא יעמדו במבחן מעשיו האחרים של המימסד הספרותי האקדמי שלנו. העדר הפרספקטיבה לא מנע מרוב חבריו את גיחותיהם הקבועות לקבוע פסקי־שיפוט נחרצים על יצירות ספרותיות סמוך להדפסתן. הזהירות האקדמית אינה מפריעה לרובם להתיר דיונים במסגרת הקוריקולום של חוגי הספרות על יצירות שטרם יבש הצבע על הנייר שעליו הודפסו. המימסד הספרותי נושף כל הזמן בעורפה של הספרות הנכתבת, ורק כשהוא נתבע גם למסד את הכרתו בייחודה בתולדות הספרות העברית – מעשה הכרוך, כאמור, בטירחה רבה ומקיפה קודם לקבלת המסקנות – הוא עוטה את ארשת כובד־הראש האקדמית ומניף במרץ את דגל הזהירות המחקרית אל ראש התורן.

וכך, אף שחלפו למעלה מארבעים שנה מהקמתה של המדינה, עדיין משועבדת הספרות הנכתבת בה לרצף בן כמאתיים שנה, המכונה בפי המחקר: “הספרות העברית החדשה”. אילו היה מדובר בספרות קדומה, שידיעותינו עליה הן קלושות, היתה סבירות לסמן שינויים בתרבות הלאומית בעזרת תקופות בנות מאות שנים, אך כאשר מדובר בספרות מן העבר הקרוב יותר, קיים הכרח להסתייע בחלוקה יעילה יותר של הרצף הספרותי. ככל שהקטעים במיפוי מסמנים פרקי־זמן קצרים יותר – כך הם מסוגלים להבליט בהצלחה רבה יותר שינויים המתחוללם בספרות הקרובה בזמן.

וזוהי מגרעתו הבולטת של המונח “הספרות העברית החדשה”. הוא מסמן קטע ארוך מדי, ועל־ידי כך הוא מעלים את התמורות שחלו בספרות העברית בדורות האחרונים בפרקי־זמן קצרים וסמוכים יותר. מיפוי בלתי־יעיל שכזה מעלים מאתנו את תכונתה הדינאמית של הספרות העברית בדורות האחרונים. מסיבה זו נוהגים חוקרים לעקוף על דעת עצמם את המונח “הספרות העברית החדשה”, על־ידי חלוקתו לקטעים קצרים יותר, אלא שאי־האחידות והעדר ההסכמה ביניהם מגבבים במחקר מונחים רבים ושונים, המוסיפים גם הם לבלבול הכללי.

עצלנותו ושמרנותו של המימסד הספרותי מאפשרות לאסכולה היסטוריוגראפית מיושנת לאכוף על כולנו את המונח “הספרות העברית החדשה”. כוונתי לאסכולה של הרציפות המוחלטת, שהיא אסכולה מחקרית המודדת את הספרות העברית בטנא־נפילים. אסכולה זו מאחה ארבע תקופות שונות לתקופה רצופה אחת בת כמאתיים שנה. את גישתה של אסכולה זו ראוי להחליף, כאשר מדובר בספרות מן העבר הקרוב, בגישת־מיפוי יעילה יותר – גישה שתבליט את תכונתה הדינאמית של הספרות העברית בדורות האחרונים. גישה כזו מייחדת את האסכולה המחקרית האחרת: האסכולה של הרציפות היחסית.

אבחנה של רציפות יחסית שתה ליבה להבדלים שמתהווים בתרבות במהלך ההיסטוריה מעבר לתכונות היציבות שבה. ועל־פי גישה זו מוצדק לחלק את התקופה בת מאתיים השנים, אותה מציין המונח “הספרות העברית החדשה”, לארבע תקופות, והן: תקופת ההשכלה, תקופת התחייה, תקופת העליות והתקופה הישראלית. חלוקה כזו, אף שהיא מסמנת כתקופה פרקי־זמן שבין מחצית מאה למאה שלמה, מַבְחינה בהקבלה בין התמורות שמתחוללות בתרבות של העם למאורעות בהיסטוריה שלו, והיא גם מדגישה את השינויים שחלים בספרות הלאומית בהשפעתם של מאורעות תפניתיים שכאלה.

ב. חילון – אבחנה שהתיישנה

האסכולה של הרצי0ות המוחלטת מוסיפה לשאוב את סמכותה מאבחנה אחת ויחידה, שמהדקת ארבע תקופות שונות לתקופה אחת בת מאתיים שנה לערך – זו המכונה “הספרות העברית החדשה”. לפי אבחנה זו מתייחדת הספרות העברית החדשה בתכונת החילון. המונח “חילון” מדגיש, שהספרות העברית מאז ההשכלה ועד היום היא ספרות, שפרקה מעליה את סמכותה של הדת, והיא נענית כבר כמאתיים שנה לכל הנושאים, החוויות, הלכי־הרוח והמחשבות האנושיות החילוניות.

קביעתה זו היא דוגמה טובה להבהיר את חשיבות הקיטוע של הרצף הספרותי על־פי התכונות המשתנות שמתהוות בתרבות, במקום על־פי התכונות היציבות בה. מאפיין החילון אמנם יכול לשמש מכנה משותף לספרות שנכתבה מימי ההשכלה ועד היום, אך הוא הפך במשך הזמן למאפיין היציב של הספרות העברית. בחינה קפדנית של המאפיין הזה תחשוף בקלות את העובדה, שאין החילון של תקופת ההשכלה זהה אפילו לחילון בתקופה הסמוכה לו ביותר – תקופת התחייה, ובוודאי אין הוא דומה כלל לחילון בתקופה הישראלית המרוחקת.

יתר על כן: כבר בתקופת התחייה איבדה מגמת החילון את מרכזיותה – אותה מרכזיות שהיתה לה בחיים בזמן פעילותם של סופרי ההשכלה. האידיאולוגיה הלאומית גברה על האידיאולוגיה המשכילית בימי ההתעוררות הלאומית, במחצית השניה של המאה התשע־עשרה, והיא דחתה את מלחמת החילון לאחד המקומות המישניים. במקום הראשון הוצבה השאיפה לשים קץ לחיי הפיזור בגלות, על־ידי התקבצותו שמחודשת של העם במולדתו, בציון.

בתקופת העליות הוסיפה ספרותנו לדחוק את החילון ממקומו המרכזי בתרבות העברית, כשם שצעדה צעד נוסף קדימה משאיפתה של ספרות התחייה לרכז מחדש את העם בציון. הספרות בתקופת העליות הציבה במרכזה את ההגשמה החלוצית בארץ־ישראל עצמה, ומאפיין משתנה זה גבר גם הפעם על המאפיין היציב של כל ספרותנו מראשית ההשכלה ועד היום – מאפיין החילון.

הוא הדין גם בתקופה הישראלית של הספרות העברית. במרכזה של הספרות הנכתבת מתש"ח ועד היום מוצבת הריבונות המדינית וכל מה שנגזר ממנה – מיקטע תימאטי שהצירוף “המצב הישראלי”⁴ מגדיר אותו. גם הפעם גבר המאפיין המשתנה של התקופה החדשה על המאפיין המשתנה של התקופה הקודמת, תקופת העליות, ולא זו בלבד אלא שהוא הרחיק עוד יותר מהמרכז את המאפיין היציב של הספרות העברית החדשה – מאפיין החילון.

יתר על כן: בתקופה הישראלית מסתמן לראשונה ערעור על יציבותו של מאפיין החילון, ששלט עד כה ללא עוררין בתרבות העברית המודרנית. כידוע, מתמודדות שלוש הצעות על גיבוש הזהות העצמית של היהודי במדינת־ישראל: הזהות הישראלית (א.ב. יהושע), הזהות הציונית (משה שמיר) והזהות היהודית (אהרן אפלפלד). התחזקותה המתמדת של ההצעה השלישית, מאמצע שנות השישים (ובהמרצתה של מלחמת ששת הימים), מבטאת ערעור על יציבותו המסורתית של החילון כמאפיין של התרבות העברית.

הסבר זה מבהיר את תביעתה של מסה זו: לבטל את המשך השימוש במונח “הספרות העברית החדשה”, שהתרוקן זה מכבר מכל תוכן, ולהחליפו, על־פי הגישה של הרציפות היחסית למיפוי הספרות, בארבע תקופות, המסמנות ביתר בהירות וביתר דיוק את השינויים שהתחוללו בספרות וגם מבליטות את אופייה הדינאמי של התרבות העברית בדורות האחרונים.

אולם, עיקר תביעתה של מסה זו אינו מכוון לעשות צדק עם שלוש התקופות הקודמות במיפוי חדש זה (תקופת ההשכלה, תקופת התחייה ותקופת העליות), אלא במיוחד עם האחרונה שבהן – עם התקופה הישראלית. סימונה של התקופה הישראלית כתקופה חדשה בספרות העברית הינו חשוב להתפתחותה של התרבות בעתיד, והוא הכרחי להערכה העצמית של עושי התרבות הזו בהווה.

ועוד קודם שיורחבו ההסברים על הצורך בקביעת תקופה ישראלית במיפוי הספרות העברית, צריך להסיר את החשש שמרתיע מעשות כך. בתרבות העברית קיימת דאגה מיוחדת לקיומה של ההמשכיות והרציפות מחשש של “פריצת החומה” ו“ניתוק השלשלת”. החשש המסורתי הזה התעצם בשנותיה של המדינה לידי חרדה של ממש בגלל פעילותם של כוחות שונים (האידיאולוגיה הכנענית בתחילה והאידיאולוגיה הצברית אחר־כך), ששאפו לנתק את הקשר בין התרבות שנוצרה בתחומיה של מדינת־ישראל לתרבות היהודית רבת־השנים. סימונה של תקופה ישראלית בספרות העברית אינו מוצע כאן כאקט של ביסוס ההתנתקות מהרצף התרבותי, אלא להיפך: כביטוי לזיקה אמיצה של החדש אל הישן, אך במובן התקין – כזיקת המשך תוך חידוש בתרבות לאומית.

ג. תקופה חדשה בהיסטוריה ובתרבות

ועתה להסברים ולנימוקים התומכים בתביעה זו. על הנימוקים הספרותיים שפורטו במסה הקודמת ראוי להוסיף את ההצדקות החברתיות והלאומיות, שהספרות הנכתבת בארץ קשורה בהן באופן הדוק כל־כך.

סימונה של תקופה ישראלית ברצף של התרבות הלאומית יבסס את החברה בחשיבות ההיסטורית של חידוש הריבונות היהודית בארץ־ישראל בתולדותיו של עם־ישראל. העם היהודי, בהיקפו הגדול והשלם, מעיד בעצם התעכבותו מלשוב אל המולדת, שבניגוד לנו, היהודים במדינת־ישראל, לא אימץ בלב שלם את פסק־דינה של ההיסטוריה. בצורך להמשיך ולבסס את הריבונות היהודית במולדת, האורך שנים כה רבות וסיומו עודו נסתר מן העין, הוא מצדיק את ספקנותו ביחס להחלטיות פסק־דינה של ההיסטוריה.

עלינו, על היהודים במדינת־ישראל, מוטל להבהיר לפזורה היהודית, שמדינת־היהודים היא עובדה בלתי־הפיכה בתולדות העם היהודי. סימונה של תקופה ישראלית בספרות העברית יתרום את התרומה התרבותית להכרה מדינית זו. העובדה, שאנו, יהודי מדינת־ישראל, רואים בחידוש הריבונות המדינית שלנו מאורע בעל חשיבות עליונה, ומסמנים בשך כך, בעזרתו, את תחילתה של תקופה תרבותית חדשה ברצף התרבות היהודית – עובדה זו תשמש הצהרה של אמונה מוחלטת בקיומה הנצחי של המדינה היהודית כמסגרת להמשך התפתחותה של התרבות הלאומית.

עַם מזכה את עצמו בעצמאות לא רק על־ידי השגת הריבונות המדינית. משפחת העמים מכירה בעצמאותו של עם משתחרר ומוקירה את ריבונותו אם הוא מנצלן להטבת מצבו ולשיגשוג היצירה התרבותית שלו. אם ריבונותו מנוצלת להשחתת מידותיו ולנסיגה ניכרת בתרומתו לתרבות האנושית – יערערו עמי־העולם על נחיצותה של אותה מסגרת מדינית חדשה, שנוספה למדינות שכבר קיימות בעולם. מדינת־היהודים נבחנת בקפדנות מיוחדת, כי במהלך ההיסטוריה התרגלו עמי־העולם לראותנו נתונים לחסדיהם ונעדרים את הלהיטות לבעלות על מולדת. גם לאחר ארבעים ומעלה שנות עצמאות ישנם עדיין מהרהרים ומערערים בעולם על הצדקת הקמתה של הריבונות היהודית בארץ־ישראל.

סימונה של תקופה ספרותית מהקמתה של המדינה ואילך תדגיש בעיני כל העמים, שהפקנו תועלת מלאה מהשגת העצמאות. בתנאיה של הריבונות התפתחה תרבותנו בתחומים רבים והשיגה הישגים גדולים, המצדיקים לסמן תקופה חדשה ברצף התרבותי. ההישגים בספרות (הן האישיים של סופרים מסויימים, והן הקולקטיביים של כלל הכותבים) הם כה ודאיים, שהכרה בהם מצידנו, על־ידי הגדרתם כתקופה ספרותית נבדלת, מסוגלת לתמוך תמיכה משמעותית בהתקבלותה של הריבונות היהודית אצל אחרוני המפקפקים בה. פעולת מיפוי כזו היא הדרך, שבה יכול המחקר הספרותי, ביושר אינטלקטואלי גמור, לתרום את תרומתו לביסוס הכרתם של עמי־העולם במדינת־ישראל.

תפקידו של מימסד, השואב את כוחו מהעם ופועל למען עמו, הוא להאדיר בעיני הציבור את הישגי יוצריו בתחומי התרבות השונים. וכן מוטל על מימסד שפועל באופן תקין להגדיר את הישגי היוצרים האלה ולהשמיע ברמה את שבחי תרומתם לתרבות הלאומית. מן המימסד שמנהיג את התרבות שואב הציבור את אמונתו בחוסנה הרוחני של החברה, ועל הערכותיו של המימסד הוא מבסס את גאוות ההשתייכות אליה. השתהותה של ההכרה מצד המימסד הספרותי שלנו בייחודה של הספרות, שנכתבה תחומי מדינת־ישראל מתש"ח ועד היום, העמיקה, שלא בצדק, בעיני הציבור הישראלי עצמו, את הספקנות בהישגיהם של הסופרים העבריים בישראל.

מעליתו של המימסד הספרותי בתפקידו היא הסיבה העיקרית להתפתחותה של הלהיטות, הקיימת אצל רבים בחברה הישראלית, לחטוף ללא אבחנה ממרכולתם התרבותית של עמים אחרים, שבמרבית המקרים איננה משתווה ליצירתם של רוב סופרינו. הכרתו של המימסד הספרותי – אף שנתאחרה – בייחודה של הספרות העברית שנכתבה בשנות המדינה, על־ידי אבחנתה כתקופה נפרדת בתולדות הספרות הלאומית, תתרום להעמקת הקשר בין היוצרים בארץ לקוראיהם. תהיה לה גם השפעה מחסנת מפני צריכתה הבלתי־מבוקרת של המרכולת הנוכריה על־ידי קוראים תמימים שבקרבנו. הידוק הקשר בין הקורא העברי לסופריו בארץ צפוי אף הוא מסימונה של תקופה ישראלית בספרות העברית.

הימנעות מסימון היצירה שנכתבת בתחומי מדינת־ישראל מתש“ח ואילך, כתקופה ספרותית חדשה בתולדות הספרות העברית, מעכבת, ללא שום הצדקה, את הערכתה הנכונה של ספרות דור התקומה הלאומית. ההיגיון הפשוט אומר: אם כל מה שנכתב מתש”ח ועד היום איננו מחדש ואיננו מוסיף על תרומתם של הקודמים מאז ספרות ההשכלה ועד היום, עד שאינו ראוי להתייחד כתקופה נפרדת בתולדות הספרות העברית – מתקבל על הדעת, שכל הספרות שנכתבה בשנותיה של המדינה נופלת מיצירת כל הדורות הקודמים, וגם אם זה הגיון השל דילטנטים, מדוע צריך המימסד הספרותי לעודדו?

על המימסד הספרותי מוטל לטפח הערכה נכונה ליצירתם של סופרי התקופה, ועליו להציעה כמסקנות לבחינתם של קוראים בדורות הבאים. אמנם קיים סיכוי, שחוקרי הספרות בדורות הבאים יגיעו להערכה נכונה כזו בכוחות עצמם, אך סיכוי זה יגדל, אם המימסד המחקרי של דור התקומה עצמו יוריש להם אותה. ולכן, עד שלא יתפנה המימסד הספרותי במלוא הרצינות למלאכת המיפוי, שתסמן תקופה ישראלית בספרות העברית, יוריש לדורות הבאים את המסקנה המוטעית, כאילו צמחו בספרות של שנות המדינה איזובי־קיר בלבד, וארזים – ראוי לחפש אך ורק בין סופרים שכתבו קודם להקמת המדינה. וכמו כן יכשיל אותם במסקנה שגוייה, שלפיה המדינה וגם תנאי הריבונות שהעניקה לדור לא השפיעה במאום על התפתחותה של הספרות העברית. האמנם הערכה כזו, העלולה להשתמע מאי־הבלטתה של הספרות בשנות המדינה כספרות בעלת ייחוד והישגים ראויים, על־ידי הגדרתה כתקופה ספרותית נפרדת, היא משפט אמת והערכה הוגנת של מה שנכתב בארץ מתש"ח ואילך?

מן האמור עד כה משתמעת מסקנה חשובה על המשימה המרכזית, שמוטלת על המימסד הספרותי בדור התקומה הלאומית. והמשימה היא: לפתור את בעיית הרצף התרבותי. כלומר: להתייצב מול המגמות, שלוחצות לנתק בין התרבות שמתהווה בתחומי המדינה לתרבות הלאומית שנוצרה על־ידי הדורות הקודמים, ולטפח את זיקת הרציפות בין החדש לישן. סימונן של שנות המדינה כתקופה חדשה בספרות העברית, שתכוּנֶה “התקופה הישראלית בספרות העברית”, הוא צעד ראשון בכיוון הנכון.

ד. הגדרה חדשה לספרות הישראלית

מכל האמור עד כה עולה המסקנה הבלתי־נמנעת: התקופה הישראלית בספרות העברית היא עובדה קיימת, וכל מה שהמימסד הספרותי יכול לעשות הוא לתקן את המיפוי של הרצף הספרותי המקובל עליו כדי לאשר זאת. אלא שלא די בתיקון המיפוי בלבד כדי לשמור על הרצף הספרותי. המימסד הספרותי יהיה חייב עתה לתת את הדעת על קושי חדש שלא היה קיים קודם לתש"ח.

עד הקמתה של המדינה היה המונח “ספרות עברית” חד־משמעי. הוא ציין את כל הכתיבה הספרותית שנכתבה על־ידי יהודים בשפה העברית. חסרון מסגרת מדינית במהלך הגלות העניק לעם היהודי יתרון יחיד במינו: הוא גונן על תרבותו. מרגע שהעם הקים לעצמו מדינה משלו, נפתחה תרבותו לאפשרויות שלא היו קיימות קודם. ההפרה החמורה ביותר, שעלולה לפגוע קשות ברציפותה של התרבות העברית, היא מקליטתם האוטומטית בספרות העברית של כתבי סופרים שאינם יהודים, אך כותבים את יצירותיהם בעברית, ככתבים לגיטימיים של התרבות הלאומית בזכות התחברותם בלשון העברית.

והדברים טעונים הבהרה: במסגרת מדינית חיים אזרחים ממוצא לאומי מגוון. ועל כן מתהווה בהכרח סתירה במישור התרבותי בין שייכותם האזרחית של סופרים ממיעוטים שבמדינה לשייכות הלאומית שלהם. סתירה כזו אינה מהווה בעייה כאשר סופרים ממוצא לאומי שונה שומרים נאמנות לשפתם הלאומית. הפרעתה גם אינה בולטת כאשר קיימת במדינה תרבות שאין לה זהות לאומית ברורה, וסופרים ממוצא לאומי מגוון, שהם אזרחים במדינה כזו, יכולים לכתוב בשפת המדינה המשותפת ולתרום יחד להתפתחותה של התרבות המשותפת לכלל האזרחים.

במדינת־ישראל הבעייה אינה כה פשוטה. כאן חברו סיבות אחדות שמחריפות ביותר את הסתירה בין ההשתייכות האזרחית להשתייכות הלאומית של סופרים הפועלים באותה מדינה. במדינת־ישראל מחודדים ביותר הניגודים הלאומיים. וכתיבתו של סופר ערבי, למשל, הכותב בעברית (ותהא זו עברית רהוטה, המגלה שליטה מצויינת במקורותיה ויכולת יוצרת בשימוש בה), אך מבטא השקפת־עולם, ערכים, סמלים, מיתוסים (והבה נקשה על עצמנו: גם כמיהות לאומיות) שמקורם במוצאו הלאומי – האם יוכלו כתביו של סופר כזה להיקלט בפשטות בספרות העברית ולהיחשב כרצופים לכל מה שנוצר בספרות זו במשך ההיסטוריה של העם היהודי?

על התקבלותה האוטומטית של יצירה שנכתבה בעברית, על־ידי סופר שאיננו יהודי במוצאו הלאומי, ככתוב לגיטימי בספרות העברית תכביד גם העובדה, שהספרות העברית היא בעלת זהות לאומית בולטת במיוחד. קיימת בה חפיפה אמיצה בין השפה העברית לקשת החוויות האנושיות, ערכי החיים והכמיהות הקולקטיביות. עצם הכתיבה בעברית גוררת איתה את כל השאר. ושימוש חיצוני בלבד בשפה העברית איננו מצרף אוטומטית יצירת ספרות חדשה לספרות העברית – ודין אחד במקרה זה הן לסופר ממוצא יהודי העושה שימוש חיצוני בשפה העברית⁵, והן לסופר ממוצא לאומי אחר שהעברית משמשת ביצירתו באופן חיצוני בלבד.

ייחודה התרבותי של הספרות העברית הוא עדיין בולט ביותר, ולכן כה חריף הניגוד שנקלע אליו סופר ישראלי שאיננו יהודי, הכותב עברית כהיענות לשייכותו האזרחית למדינת־ישראל. גם סיבות חוץ־ספרותיות וחוץ־תרבותיות, שפועלות בעוצמה מיוחדת בחברה הישראלית, על שום שהיא חברה צעירה שכוחות מנוגדים מתרוצצים בה, מקשות עוד יותר ליישב את הסתירה בתחום התרבותי, בין השייכות האזרחית לשייכות הלאומית אצל סופר ישראלי שאיננו יהודי הכותב בעברית.

ועל כן, פתרון הבעייה של הרצף התרבותי, בין הספרות שנוצרה בתחומי מדינת־ישראל לספרות העברית בכל הדורות הקודמים, הוא כפול במהותו. בנוסף למיפוי תקופה ישראלית בספרות העברית, הוא מחייב את המימסד הספרותי גם להחליט על מונח, שיציין את היצירות הכתובות עברית שיש להן זיקה לספרות העברית כספרות לאומית של העם היהודי – המונח הזה יצטרך להבדיל יצירות, שנכתבו על־ידי יהודים ושיש להן זיקה לספרות העברית, מיצירות הכתובות בעברית, שנכתבו במדינה על־ידי סופרים שלאומיותם היא אחרת – יצירות, שמלבד השימוש החיצוני שנעשה בהן בשפה העברית, אין להן שום זיקה תרבותית אל הספרות העברית בכל הדורות.

עד שהתפרסמה יצירת הספרות הראשונה, שנכתבה במדינת־ישראל בשפה העברית על־ידי סופר שאיננו יהודי, לא נוצר שום קושי עם המונח “ספרות ישראלית”. המונח “ספרות ישראלית” היה גם מונח מוצלח, משום שהוא הבליע את התביעה להכיר בשנות המדינה כתקופה ספרותית חדשה בתולדות הספרות העברית. המונח הזה (וכן כל שאר נגזריו: “שירה ישראלית”, “סיפורת ישראלית”, “מחזה ישראלי”, “רומאן ישראלי” וכדומה) הפך להיות בעייתי מרגע שהוא פסק להגדיר את כתיבתם בעברית של סופרים ממוצא יהודי בלבד.

כיום, כאשר משתמשים במונח “ספרות ישראלית”, שוב אי־אפשר לציין בעזרתו את היצירה הממשיכה בתקופה הישראלית את הספרות העברית בכל הדורות הקודמים. הואיל ומונח זה נגזר משמה של המדינה, הוא גורר אחריו את המשמעות המדינית של מקורו. וכל מי שהוא ישראלי בהשתייכותו האזרחית – כתיבתו שייכת ל“ספרות הישראלית”, המציינת את כלל הספרות שנכתבת בארץ־ישראל על־ידי אזרחיה בכל הלשונות המשמשות אותם. כיצד, אם כן, ניתן יהיה להבחין בין השתייכותן של היצירות הנכתבות בארצנו למסגרת המדינית שבה נכתבו, למדינת־ישראל, לבין ההשתייכות התרבותית שלהן: לשפות השונות ולמסורות הלאומיות שאליהן הן מגלות זיקה?

ובמיוחד חשובה השאלה: כיצד ניתן יהיה להבחין בין יצירות ישראליות הכתובות בשפה העברית, שחלקן נכתבו על־ידי סופרים ממוצא יהודי בעלי זיקה אל הספרות העברית כספרות לאומית, וחלקן על־ידי סופרים ישראלים שאינם יהודים ושאין להם זיקה אל הספרות העברית כספרות לאומית?

הפתרון שאציע לקשיים אלה בהמשך – אני מקדים – הוא פתרון המוצע לדיון בלבד. יתכן שבמהלכו של דיון כזה יועלו מונחים מוצלחים יותר – שכדאי יהיה להעדיפם על המונחים שאציע להלן.

את המונח “ספרות ישראלית” אני מציע לייעד לכל יצירה ספרותית שמתפרסמת במדינת־ישראל בכל שפה מהשפות שאזרחי המדינה כותבים בהן את יצירותיהם, ובלא שיושם־לב למוצאם הלאומי של הכותבים. למונח זה נוסיף זיהוי של השפה שבה נכתבה היצירה הישראלית. בדרך זו נציין כ“ספרות ישראלית בעברית” יצירה שנכתבה בשפה העברית על־ידי סופר ישראלי, בין שמוצאו הלאומי הוא יהודי ובין שמוצאו הלאומי הוא אחר. וכן נציין כ“ספרות ישראלית בערבית” יצירה שנכתבה השפה הערבית על־ידי סופר ישראלי, ושוב: בין שמוצאו הלאומי הוא ערבי ובין שמוצאו הלאומי הוא אחר. ובדרך דומה נזהה כל יצירה בספרות הישראלית על־פי הלשון שבה נכתבה על־ידי כותבה.

אשר לקושי השני – האבחנה בין יצירות ישראליות הכתובות בשפה העברית על־פי זיקתן לספרות העברית ולתרבות הלאומית – כאן נציין את יצירתם של סופרים ממוצא יהודי כ“ספרות עברית בישראל”. כתיבתם של סופרים שאינם יהודים בשפה העברית תוגדר כ“ספרות ישראלית בעברית”, והוא הדין בזיקה התרבותית של הכתיבה הנכתבת בישראל גם בשאר השפות. כתיבתו של סופר שלאומיותו היא ערבית בשפה הערבית, למשל, תוגדר כ“ספרות ערבית בישראל”. כתיבתם של כותבי ערבים מכל מוצא אחר תוגדר כ“ספרות ישראלית בערבית”. ובדרך דומה נזהה כל יצירה בספרות הישראלית גם על־פי זיקתה התרבותית.

התופעות, שמתהוות בחיי התרבות בארץ, שעימן מנסה מסה זו להתמודד, הן שתיים: ריבוי השפות שבהן כותבים הסופרים בארץ, וריבוי התרבויות שאליהן משתייכים אותם כותבים. חולשת המונח “ספרות ישראלית” היא בכוללותו. אין הוא מסוגל לציין את ההצלבות, שנוצרו במדינת־ישראל בין השפה שבה נכתבה היצירה לזיקתה התרבותית של היצירה. המשך השימוש במונח “ספרות ישראלית” בלבד, כדי לציין יצירות שנכתבו בתחומי מדינת־ישראל במהלך שנות קיומה, עלול לדרבן את התהוותה של תרבות מעורבת מהתרבויות הלאומיות, שהתכנסו לָדוּר בכפיפה אחת במדינת־ישראל.

קיומן של התרבויות הלאומיות, שצברו במשך דורות עושר רב ואיכות מיוחדת, צריך להיות מועדף בעיני הכל על התהוותה של תרבות רדודה, מעורבת וחסרת ייחוד. המשך השימוש רק בהגדרה הכללית – במונח “ספרות ישראלית” – מאיץ את ביטולן של התרבויות הלאומיות על־ידי השתלטותה של תרבות ישראלית מעורבת כזו בחברה הישראלית. גם אם היא כתובה בשפה אחת – הבה נניח לצורך הדיון, שהיא תיכתב כולה בשפה העברית – עדיין יהיה ההפסד בלתי־נסבל, שהרי לכולנו ידוע, שלעולם לא תישווה תרבות מעורבת כזו לעושרן ולאיכותן של התרבויות הלאומיות.

כדי לתמוך בקיומן העצמאי של התרבויות הלאומיות בארץ (התרבות העברית, התרבות הערבית, התרבות הדרוזית וכדומה), אי־אפשר להסתפק במונח הכללי “ספרות ישראלית”. על מנת לסמן את השתייכותה התרבותית של היצירה, צריך להסתייע בשתי אבחנות: זו שמגדירה את השפה שבה נכתבה היצירה וזו שמגדירה את הזיקה התרבותית שלה. הטבלה הבאה תסייע להבהיר לאיזו מידת דיוק ניתן להגיע בזיוהייה של יצירה ישראלת, אם נעזרים באותן שתי אבחנות:

אבחנה על־פי שפת הכתיבה	אבחנה על־פי הזיקה התרבותית
ספרות ישראלית בעברית ספרות ישראלית בערבית וכו'	ספרות עברית בישראל ספרות ערבית בישראל וכו'

>
>

בעזרת אבחנות אלה יוגדר, למשל, הרומאן הישראלי “ערבסקות” של אנטון שמאס (1986) כ“רומאן ישראלי בעברית”, כי נכתב על־ידי מחברו בשפה העברית, אך הוא לא יוגדר גם כ“רומאן עברי בישראל”, שהרי אינו מגלה זיקה תרבותית לספרות העברית כספרותו הלאומית של העם היהודי.

בכל לבי אני מקווה, שקוראי הדברים ישכילו לעמוד על כוונתי, שאינה מבקשת לחדד ניגודים לאומיים בחברה הישראלית, וודאי שאינה מבקשת להגביר בה מתחים על רקע לאומי. אני מאמין ביתרון, שהתרבות האנושית מפיקה מהתקיימותן התקינה של תרבויות לאומיות אלה בצד אלה, כי אז הן יכולות לקיים ביניהן יחסי הדדיות מפרים וברוכים. התבוללותן של תרבויות ואובדנן באיזו תרבות מעורבת, שנוצרה בלחצה של מסגרת מדינית, המשמשת ליוצרים מסגרת משותפת לחיים, הם מצורות הנזק שאין להן תקנה בתחום הרוח.

דברי אלה נכתבו אך ורק מתוך חרדה לעתידה של התרבות העברית, שדווקא בתנאי הריבונות של מדינת־ישראל אורבת לה סכנת ההתנתקות מרצף עתיק־יומין ועתיר הישגים. אך בה במידה הייתי רוצה, שגם תרבותם של שאר הישראלים, מכל מוצא לאומי אחר, לא תיטמע ולא תאבד בתנאי הריבונות וחופש־היצירה שמעניקה מדינת־ישראל לכל אזרחיה. החברה הישראלית היא מעבדה מיוחדת במינה מבחינה תרבותית, משום שהיא התברכה בריבוי של תרבויות, בגלל מוצאם הלאומי המגוון של אזרחיה. השמירה על מקוריותן וייחודן של כל התרבויות תיזקף לזכותה של המדינה בצד שאר הישגיה המקוריים מאז הוקמה ועד היום.