א. חטאי המימסד הספרותי    🔗

קבוצה של מונחים משמשת כיום את המבקרים ואת החוקרים של הספרות, כדי לציין את הפעילות הספרותית המתקיימת בתחומי מדינת־ישראל מתש"ח ועד עתה. המונחים השכיחים מכולם הם: הספרות החדישה, הספרות הצעירה, הספרות בת־זמננו, הספרות בשנות המדינה והספרות הישראלית.

ריבוי המונחים הוא לעצמו פתח לבלבול בעניין שראוי שתהיה לו הגדרה אחידה. אך ריבוי זה מעיד גם על התחמקותו הנמשכת של המימסד הביקורתי־מחקרי מקבלת ההחלטה החשובה ביותר שזומנה לו בדור הנוכחי: החלטה שתבליט חפיפה בין תקופה חדשה בתולדות הספרות העברית ובין שנותיה של המדינה, הן כדי לייחד את היצירה הספרותית, שנכתבה בתנאי הריבונות היהודית המחודשת בארץ־ישראל, והן כדי להאדיר את עצם חידושה של ריבונות זו בתולדותיו של העם היהודי. בתביעה זו עצמה פתחתי את הכתיבה הביקורתית שלי לפני חצי יובל שנים, ואף הצעתי לכנות את התקופה החדשה בכינוי “התקופה הישראלית בספרות העברית” (או בקיצור: “התקופה הישראלית”). אך הצעה זו, הגם שלא נדחתה, הצטרפה אל ההצעות האחרות, וייתכן שהוסיפה על המבוכה שכבר היתה קיימת באותה עת.

קביעת מונח אחיד לספרות, שנכתבת במדינת־ישראל מאז הקמתה, היא לכאורה בעייה טכנית נטולת־חשיבות – ולא היא! קביעתו של מונח כזה ובחירתו מבין המונחים המוצעים, שאותם מניתי קודם, תחייב את המימסד הביקורתי־מחקרי להחליט עוד קודם לכן על הצורך בביצוע מיפוי מחודש של הרצף הספרותי. ולשם כך יהיה עליו לברר שורה ארוכה של שאלות, שאת חקירתן היסודית הזניח עד כה, ובכללן: העקרונות למיפוי כזה¹, סימני הייחוד של הספרות מתש"ח ואילך², הזיקות בין הספרות ובין קורותיה של המדינה³ ותרומתה של הספרות בחמישים השנים האחרונות לתרבות הלאומית. התשובות על שאלות כגון אלה יחרצו את ההחלטה על קיומו או אי־קיומו של הצורך במיפוי תקופה חדשה בתולדות הספרות העברית, כשם שהן יסייעו לקבוע מונח אחיד לסמן בעזרתו את התקופה החדשה.

המימסד הביקורתי־מחקרי היה זוכה להערכה רבה יותר אילו יוזמת המיפוי היתה נעשית בזמן מטעמו וביוזמתו, אך שמרנותו אינה שונה משמרנותם הטיפוסית של שאר המימסדים: עד שאין כופים עליו להניע את מישמניו – נוח לו לדחות את היגיעה המרובה שמתבקשת ממנו לביצוע של מלאכה מקיפה ואחראית כל־כך. כך נתהווה המצב המביך, שבתנאיו יהיה המימסד הזה נאלץ להכריז עתה, באיחור ניכר, על הידוע ועל המקובל מכבר על הכל: שמהקמתה של המדינה ואילך נפתחה תקופה חדשה בספרות העברית.

ספר אם יוכל המימסד הספרותי שלנו להסתתר מאחורי ההצטדקות הצפוייה, שבעניין כגון זה אין מזדרזים ואין נוהגים בפזיזות. או ליתר בהירות: גישה אקדמית צרופה מצדיקה המתנה להתייצבות הסימנים והראיות קודם שפוסקים שינו כל־שהוא במיפוי הרצף הספרותי. וכן: שמנקודת מבטו של מחקר הספרות, ארבעים שנה עודם פרק זמן קצר מדי ונטול פרספקטיבה מספקת לפסיקה מעין זו. טענות אלה לא יעמדו במבחן מעשיו האחרים של המימסד הספרותי האקדמי שלנו. העדר הפרספקטיבה לא מנע מרוב חבריו את גיחותיהם הקבועות לקבוע פסקי־שיפוט נחרצים על יצירות ספרותיות סמוך להדפסתן. הזהירות האקדמית אינה מפריעה לרובם להתיר דיונים במסגרת הקוריקולום של חוגי הספרות על יצירות שטרם יבש הצבע על הנייר שעליו הודפסו. המימסד הספרותי נושף כל הזמן בעורפה של הספרות הנכתבת, ורק כשהוא נתבע גם למסד את הכרתו בייחודה בתולדות הספרות העברית – מעשה הכרוך, כאמור, בטירחה רבה ומקיפה קודם לקבלת המסקנות – הוא עוטה את ארשת כובד־הראש האקדמית ומניף במרץ את דגל הזהירות המחקרית אל ראש התורן.

וכך, אף שחלפו למעלה מארבעים שנה מהקמתה של המדינה, עדיין משועבדת הספרות הנכתבת בה לרצף בן כמאתיים שנה, המכונה בפי המחקר: “הספרות העברית החדשה”. אילו היה מדובר בספרות קדומה, שידיעותינו עליה הן קלושות, היתה סבירות לסמן שינויים בתרבות הלאומית בעזרת תקופות בנות מאות שנים, אך כאשר מדובר בספרות מן העבר הקרוב יותר, קיים הכרח להסתייע בחלוקה יעילה יותר של הרצף הספרותי. ככל שהקטעים במיפוי מסמנים פרקי־זמן קצרים יותר – כך הם מסוגלים להבליט בהצלחה רבה יותר שינויים המתחוללם בספרות הקרובה בזמן.

וזוהי מגרעתו הבולטת של המונח “הספרות העברית החדשה”. הוא מסמן קטע ארוך מדי, ועל־ידי כך הוא מעלים את התמורות שחלו בספרות העברית בדורות האחרונים בפרקי־זמן קצרים וסמוכים יותר. מיפוי בלתי־יעיל שכזה מעלים מאתנו את תכונתה הדינאמית של הספרות העברית בדורות האחרונים. מסיבה זו נוהגים חוקרים לעקוף על דעת עצמם את המונח “הספרות העברית החדשה”, על־ידי חלוקתו לקטעים קצרים יותר, אלא שאי־האחידות והעדר ההסכמה ביניהם מגבבים במחקר מונחים רבים ושונים, המוסיפים גם הם לבלבול הכללי.

עצלנותו ושמרנותו של המימסד הספרותי מאפשרות לאסכולה היסטוריוגראפית מיושנת לאכוף על כולנו את המונח “הספרות העברית החדשה”. כוונתי לאסכולה של הרציפות המוחלטת, שהיא אסכולה מחקרית המודדת את הספרות העברית בטנא־נפילים. אסכולה זו מאחה ארבע תקופות שונות לתקופה רצופה אחת בת כמאתיים שנה. את גישתה של אסכולה זו ראוי להחליף, כאשר מדובר בספרות מן העבר הקרוב, בגישת־מיפוי יעילה יותר – גישה שתבליט את תכונתה הדינאמית של הספרות העברית בדורות האחרונים. גישה כזו מייחדת את האסכולה המחקרית האחרת: האסכולה של הרציפות היחסית.

אבחנה של רציפות יחסית שתה ליבה להבדלים שמתהווים בתרבות במהלך ההיסטוריה מעבר לתכונות היציבות שבה. ועל־פי גישה זו מוצדק לחלק את התקופה בת מאתיים השנים, אותה מציין המונח “הספרות העברית החדשה”, לארבע תקופות, והן: תקופת ההשכלה, תקופת התחייה, תקופת העליות והתקופה הישראלית. חלוקה כזו, אף שהיא מסמנת כתקופה פרקי־זמן שבין מחצית מאה למאה שלמה, מַבְחינה בהקבלה בין התמורות שמתחוללות בתרבות של העם למאורעות בהיסטוריה שלו, והיא גם מדגישה את השינויים שחלים בספרות הלאומית בהשפעתם של מאורעות תפניתיים שכאלה.

 

ב. חילון – אבחנה שהתיישנה    🔗

האסכולה של הרצי0ות המוחלטת מוסיפה לשאוב את סמכותה מאבחנה אחת ויחידה, שמהדקת ארבע תקופות שונות לתקופה אחת בת מאתיים שנה לערך – זו המכונה “הספרות העברית החדשה”. לפי אבחנה זו מתייחדת הספרות העברית החדשה בתכונת החילון. המונח “חילון” מדגיש, שהספרות העברית מאז ההשכלה ועד היום היא ספרות, שפרקה מעליה את סמכותה של הדת, והיא נענית כבר כמאתיים שנה לכל הנושאים, החוויות, הלכי־הרוח והמחשבות האנושיות החילוניות.

קביעתה זו היא דוגמה טובה להבהיר את חשיבות הקיטוע של הרצף הספרותי על־פי התכונות המשתנות שמתהוות בתרבות, במקום על־פי התכונות היציבות בה. מאפיין החילון אמנם יכול לשמש מכנה משותף לספרות שנכתבה מימי ההשכלה ועד היום, אך הוא הפך במשך הזמן למאפיין היציב של הספרות העברית. בחינה קפדנית של המאפיין הזה תחשוף בקלות את העובדה, שאין החילון של תקופת ההשכלה זהה אפילו לחילון בתקופה הסמוכה לו ביותר – תקופת התחייה, ובוודאי אין הוא דומה כלל לחילון בתקופה הישראלית המרוחקת.

יתר על כן: כבר בתקופת התחייה איבדה מגמת החילון את מרכזיותה – אותה מרכזיות שהיתה לה בחיים בזמן פעילותם של סופרי ההשכלה. האידיאולוגיה הלאומית גברה על האידיאולוגיה המשכילית בימי ההתעוררות הלאומית, במחצית השניה של המאה התשע־עשרה, והיא דחתה את מלחמת החילון לאחד המקומות המישניים. במקום הראשון הוצבה השאיפה לשים קץ לחיי הפיזור בגלות, על־ידי התקבצותו שמחודשת של העם במולדתו, בציון.

בתקופת העליות הוסיפה ספרותנו לדחוק את החילון ממקומו המרכזי בתרבות העברית, כשם שצעדה צעד נוסף קדימה משאיפתה של ספרות התחייה לרכז מחדש את העם בציון. הספרות בתקופת העליות הציבה במרכזה את ההגשמה החלוצית בארץ־ישראל עצמה, ומאפיין משתנה זה גבר גם הפעם על המאפיין היציב של כל ספרותנו מראשית ההשכלה ועד היום – מאפיין החילון.

הוא הדין גם בתקופה הישראלית של הספרות העברית. במרכזה של הספרות הנכתבת מתש"ח ועד היום מוצבת הריבונות המדינית וכל מה שנגזר ממנה – מיקטע תימאטי שהצירוף “המצב הישראלי”⁴ מגדיר אותו. גם הפעם גבר המאפיין המשתנה של התקופה החדשה על המאפיין המשתנה של התקופה הקודמת, תקופת העליות, ולא זו בלבד אלא שהוא הרחיק עוד יותר מהמרכז את המאפיין היציב של הספרות העברית החדשה – מאפיין החילון.

יתר על כן: בתקופה הישראלית מסתמן לראשונה ערעור על יציבותו של מאפיין החילון, ששלט עד כה ללא עוררין בתרבות העברית המודרנית. כידוע, מתמודדות שלוש הצעות על גיבוש הזהות העצמית של היהודי במדינת־ישראל: הזהות הישראלית (א.ב. יהושע), הזהות הציונית (משה שמיר) והזהות היהודית (אהרן אפלפלד). התחזקותה המתמדת של ההצעה השלישית, מאמצע שנות השישים (ובהמרצתה של מלחמת ששת הימים), מבטאת ערעור על יציבותו המסורתית של החילון כמאפיין של התרבות העברית.

הסבר זה מבהיר את תביעתה של מסה זו: לבטל את המשך השימוש במונח “הספרות העברית החדשה”, שהתרוקן זה מכבר מכל תוכן, ולהחליפו, על־פי הגישה של הרציפות היחסית למיפוי הספרות, בארבע תקופות, המסמנות ביתר בהירות וביתר דיוק את השינויים שהתחוללו בספרות וגם מבליטות את אופייה הדינאמי של התרבות העברית בדורות האחרונים.

אולם, עיקר תביעתה של מסה זו אינו מכוון לעשות צדק עם שלוש התקופות הקודמות במיפוי חדש זה (תקופת ההשכלה, תקופת התחייה ותקופת העליות), אלא במיוחד עם האחרונה שבהן – עם התקופה הישראלית. סימונה של התקופה הישראלית כתקופה חדשה בספרות העברית הינו חשוב להתפתחותה של התרבות בעתיד, והוא הכרחי להערכה העצמית של עושי התרבות הזו בהווה.

ועוד קודם שיורחבו ההסברים על הצורך בקביעת תקופה ישראלית במיפוי הספרות העברית, צריך להסיר את החשש שמרתיע מעשות כך. בתרבות העברית קיימת דאגה מיוחדת לקיומה של ההמשכיות והרציפות מחשש של “פריצת החומה” ו“ניתוק השלשלת”. החשש המסורתי הזה התעצם בשנותיה של המדינה לידי חרדה של ממש בגלל פעילותם של כוחות שונים (האידיאולוגיה הכנענית בתחילה והאידיאולוגיה הצברית אחר־כך), ששאפו לנתק את הקשר בין התרבות שנוצרה בתחומיה של מדינת־ישראל לתרבות היהודית רבת־השנים. סימונה של תקופה ישראלית בספרות העברית אינו מוצע כאן כאקט של ביסוס ההתנתקות מהרצף התרבותי, אלא להיפך: כביטוי לזיקה אמיצה של החדש אל הישן, אך במובן התקין – כזיקת המשך תוך חידוש בתרבות לאומית.

 

ג. תקופה חדשה בהיסטוריה ובתרבות    🔗

ועתה להסברים ולנימוקים התומכים בתביעה זו. על הנימוקים הספרותיים שפורטו במסה הקודמת ראוי להוסיף את ההצדקות החברתיות והלאומיות, שהספרות הנכתבת בארץ קשורה בהן באופן הדוק כל־כך.

סימונה של תקופה ישראלית ברצף של התרבות הלאומית יבסס את החברה בחשיבות ההיסטורית של חידוש הריבונות היהודית בארץ־ישראל בתולדותיו של עם־ישראל. העם היהודי, בהיקפו הגדול והשלם, מעיד בעצם התעכבותו מלשוב אל המולדת, שבניגוד לנו, היהודים במדינת־ישראל, לא אימץ בלב שלם את פסק־דינה של ההיסטוריה. בצורך להמשיך ולבסס את הריבונות היהודית במולדת, האורך שנים כה רבות וסיומו עודו נסתר מן העין, הוא מצדיק את ספקנותו ביחס להחלטיות פסק־דינה של ההיסטוריה.

עלינו, על היהודים במדינת־ישראל, מוטל להבהיר לפזורה היהודית, שמדינת־היהודים היא עובדה בלתי־הפיכה בתולדות העם היהודי. סימונה של תקופה ישראלית בספרות העברית יתרום את התרומה התרבותית להכרה מדינית זו. העובדה, שאנו, יהודי מדינת־ישראל, רואים בחידוש הריבונות המדינית שלנו מאורע בעל חשיבות עליונה, ומסמנים בשך כך, בעזרתו, את תחילתה של תקופה תרבותית חדשה ברצף התרבות היהודית – עובדה זו תשמש הצהרה של אמונה מוחלטת בקיומה הנצחי של המדינה היהודית כמסגרת להמשך התפתחותה של התרבות הלאומית.

עַם מזכה את עצמו בעצמאות לא רק על־ידי השגת הריבונות המדינית. משפחת העמים מכירה בעצמאותו של עם משתחרר ומוקירה את ריבונותו אם הוא מנצלן להטבת מצבו ולשיגשוג היצירה התרבותית שלו. אם ריבונותו מנוצלת להשחתת מידותיו ולנסיגה ניכרת בתרומתו לתרבות האנושית – יערערו עמי־העולם על נחיצותה של אותה מסגרת מדינית חדשה, שנוספה למדינות שכבר קיימות בעולם. מדינת־היהודים נבחנת בקפדנות מיוחדת, כי במהלך ההיסטוריה התרגלו עמי־העולם לראותנו נתונים לחסדיהם ונעדרים את הלהיטות לבעלות על מולדת. גם לאחר ארבעים ומעלה שנות עצמאות ישנם עדיין מהרהרים ומערערים בעולם על הצדקת הקמתה של הריבונות היהודית בארץ־ישראל.

סימונה של תקופה ספרותית מהקמתה של המדינה ואילך תדגיש בעיני כל העמים, שהפקנו תועלת מלאה מהשגת העצמאות. בתנאיה של הריבונות התפתחה תרבותנו בתחומים רבים והשיגה הישגים גדולים, המצדיקים לסמן תקופה חדשה ברצף התרבותי. ההישגים בספרות (הן האישיים של סופרים מסויימים, והן הקולקטיביים של כלל הכותבים) הם כה ודאיים, שהכרה בהם מצידנו, על־ידי הגדרתם כתקופה ספרותית נבדלת, מסוגלת לתמוך תמיכה משמעותית בהתקבלותה של הריבונות היהודית אצל אחרוני המפקפקים בה. פעולת מיפוי כזו היא הדרך, שבה יכול המחקר הספרותי, ביושר אינטלקטואלי גמור, לתרום את תרומתו לביסוס הכרתם של עמי־העולם במדינת־ישראל.

תפקידו של מימסד, השואב את כוחו מהעם ופועל למען עמו, הוא להאדיר בעיני הציבור את הישגי יוצריו בתחומי התרבות השונים. וכן מוטל על מימסד שפועל באופן תקין להגדיר את הישגי היוצרים האלה ולהשמיע ברמה את שבחי תרומתם לתרבות הלאומית. מן המימסד שמנהיג את התרבות שואב הציבור את אמונתו בחוסנה הרוחני של החברה, ועל הערכותיו של המימסד הוא מבסס את גאוות ההשתייכות אליה. השתהותה של ההכרה מצד המימסד הספרותי שלנו בייחודה של הספרות, שנכתבה תחומי מדינת־ישראל מתש"ח ועד היום, העמיקה, שלא בצדק, בעיני הציבור הישראלי עצמו, את הספקנות בהישגיהם של הסופרים העבריים בישראל.

מעליתו של המימסד הספרותי בתפקידו היא הסיבה העיקרית להתפתחותה של הלהיטות, הקיימת אצל רבים בחברה הישראלית, לחטוף ללא אבחנה ממרכולתם התרבותית של עמים אחרים, שבמרבית המקרים איננה משתווה ליצירתם של רוב סופרינו. הכרתו של המימסד הספרותי – אף שנתאחרה – בייחודה של הספרות העברית שנכתבה בשנות המדינה, על־ידי אבחנתה כתקופה נפרדת בתולדות הספרות הלאומית, תתרום להעמקת הקשר בין היוצרים בארץ לקוראיהם. תהיה לה גם השפעה מחסנת מפני צריכתה הבלתי־מבוקרת של המרכולת הנוכריה על־ידי קוראים תמימים שבקרבנו. הידוק הקשר בין הקורא העברי לסופריו בארץ צפוי אף הוא מסימונה של תקופה ישראלית בספרות העברית.

הימנעות מסימון היצירה שנכתבת בתחומי מדינת־ישראל מתש“ח ואילך, כתקופה ספרותית חדשה בתולדות הספרות העברית, מעכבת, ללא שום הצדקה, את הערכתה הנכונה של ספרות דור התקומה הלאומית. ההיגיון הפשוט אומר: אם כל מה שנכתב מתש”ח ועד היום איננו מחדש ואיננו מוסיף על תרומתם של הקודמים מאז ספרות ההשכלה ועד היום, עד שאינו ראוי להתייחד כתקופה נפרדת בתולדות הספרות העברית – מתקבל על הדעת, שכל הספרות שנכתבה בשנותיה של המדינה נופלת מיצירת כל הדורות הקודמים, וגם אם זה הגיון השל דילטנטים, מדוע צריך המימסד הספרותי לעודדו?

על המימסד הספרותי מוטל לטפח הערכה נכונה ליצירתם של סופרי התקופה, ועליו להציעה כמסקנות לבחינתם של קוראים בדורות הבאים. אמנם קיים סיכוי, שחוקרי הספרות בדורות הבאים יגיעו להערכה נכונה כזו בכוחות עצמם, אך סיכוי זה יגדל, אם המימסד המחקרי של דור התקומה עצמו יוריש להם אותה. ולכן, עד שלא יתפנה המימסד הספרותי במלוא הרצינות למלאכת המיפוי, שתסמן תקופה ישראלית בספרות העברית, יוריש לדורות הבאים את המסקנה המוטעית, כאילו צמחו בספרות של שנות המדינה איזובי־קיר בלבד, וארזים – ראוי לחפש אך ורק בין סופרים שכתבו קודם להקמת המדינה. וכמו כן יכשיל אותם במסקנה שגוייה, שלפיה המדינה וגם תנאי הריבונות שהעניקה לדור לא השפיעה במאום על התפתחותה של הספרות העברית. האמנם הערכה כזו, העלולה להשתמע מאי־הבלטתה של הספרות בשנות המדינה כספרות בעלת ייחוד והישגים ראויים, על־ידי הגדרתה כתקופה ספרותית נפרדת, היא משפט אמת והערכה הוגנת של מה שנכתב בארץ מתש"ח ואילך?

מן האמור עד כה משתמעת מסקנה חשובה על המשימה המרכזית, שמוטלת על המימסד הספרותי בדור התקומה הלאומית. והמשימה היא: לפתור את בעיית הרצף התרבותי. כלומר: להתייצב מול המגמות, שלוחצות לנתק בין התרבות שמתהווה בתחומי המדינה לתרבות הלאומית שנוצרה על־ידי הדורות הקודמים, ולטפח את זיקת הרציפות בין החדש לישן. סימונן של שנות המדינה כתקופה חדשה בספרות העברית, שתכוּנֶה “התקופה הישראלית בספרות העברית”, הוא צעד ראשון בכיוון הנכון.

 

ד. הגדרה חדשה לספרות הישראלית    🔗

מכל האמור עד כה עולה המסקנה הבלתי־נמנעת: התקופה הישראלית בספרות העברית היא עובדה קיימת, וכל מה שהמימסד הספרותי יכול לעשות הוא לתקן את המיפוי של הרצף הספרותי המקובל עליו כדי לאשר זאת. אלא שלא די בתיקון המיפוי בלבד כדי לשמור על הרצף הספרותי. המימסד הספרותי יהיה חייב עתה לתת את הדעת על קושי חדש שלא היה קיים קודם לתש"ח.

עד הקמתה של המדינה היה המונח “ספרות עברית” חד־משמעי. הוא ציין את כל הכתיבה הספרותית שנכתבה על־ידי יהודים בשפה העברית. חסרון מסגרת מדינית במהלך הגלות העניק לעם היהודי יתרון יחיד במינו: הוא גונן על תרבותו. מרגע שהעם הקים לעצמו מדינה משלו, נפתחה תרבותו לאפשרויות שלא היו קיימות קודם. ההפרה החמורה ביותר, שעלולה לפגוע קשות ברציפותה של התרבות העברית, היא מקליטתם האוטומטית בספרות העברית של כתבי סופרים שאינם יהודים, אך כותבים את יצירותיהם בעברית, ככתבים לגיטימיים של התרבות הלאומית בזכות התחברותם בלשון העברית.

והדברים טעונים הבהרה: במסגרת מדינית חיים אזרחים ממוצא לאומי מגוון. ועל כן מתהווה בהכרח סתירה במישור התרבותי בין שייכותם האזרחית של סופרים ממיעוטים שבמדינה לשייכות הלאומית שלהם. סתירה כזו אינה מהווה בעייה כאשר סופרים ממוצא לאומי שונה שומרים נאמנות לשפתם הלאומית. הפרעתה גם אינה בולטת כאשר קיימת במדינה תרבות שאין לה זהות לאומית ברורה, וסופרים ממוצא לאומי מגוון, שהם אזרחים במדינה כזו, יכולים לכתוב בשפת המדינה המשותפת ולתרום יחד להתפתחותה של התרבות המשותפת לכלל האזרחים.

במדינת־ישראל הבעייה אינה כה פשוטה. כאן חברו סיבות אחדות שמחריפות ביותר את הסתירה בין ההשתייכות האזרחית להשתייכות הלאומית של סופרים הפועלים באותה מדינה. במדינת־ישראל מחודדים ביותר הניגודים הלאומיים. וכתיבתו של סופר ערבי, למשל, הכותב בעברית (ותהא זו עברית רהוטה, המגלה שליטה מצויינת במקורותיה ויכולת יוצרת בשימוש בה), אך מבטא השקפת־עולם, ערכים, סמלים, מיתוסים (והבה נקשה על עצמנו: גם כמיהות לאומיות) שמקורם במוצאו הלאומי – האם יוכלו כתביו של סופר כזה להיקלט בפשטות בספרות העברית ולהיחשב כרצופים לכל מה שנוצר בספרות זו במשך ההיסטוריה של העם היהודי?

על התקבלותה האוטומטית של יצירה שנכתבה בעברית, על־ידי סופר שאיננו יהודי במוצאו הלאומי, ככתוב לגיטימי בספרות העברית תכביד גם העובדה, שהספרות העברית היא בעלת זהות לאומית בולטת במיוחד. קיימת בה חפיפה אמיצה בין השפה העברית לקשת החוויות האנושיות, ערכי החיים והכמיהות הקולקטיביות. עצם הכתיבה בעברית גוררת איתה את כל השאר. ושימוש חיצוני בלבד בשפה העברית איננו מצרף אוטומטית יצירת ספרות חדשה לספרות העברית – ודין אחד במקרה זה הן לסופר ממוצא יהודי העושה שימוש חיצוני בשפה העברית⁵, והן לסופר ממוצא לאומי אחר שהעברית משמשת ביצירתו באופן חיצוני בלבד.

ייחודה התרבותי של הספרות העברית הוא עדיין בולט ביותר, ולכן כה חריף הניגוד שנקלע אליו סופר ישראלי שאיננו יהודי, הכותב עברית כהיענות לשייכותו האזרחית למדינת־ישראל. גם סיבות חוץ־ספרותיות וחוץ־תרבותיות, שפועלות בעוצמה מיוחדת בחברה הישראלית, על שום שהיא חברה צעירה שכוחות מנוגדים מתרוצצים בה, מקשות עוד יותר ליישב את הסתירה בתחום התרבותי, בין השייכות האזרחית לשייכות הלאומית אצל סופר ישראלי שאיננו יהודי הכותב בעברית.

ועל כן, פתרון הבעייה של הרצף התרבותי, בין הספרות שנוצרה בתחומי מדינת־ישראל לספרות העברית בכל הדורות הקודמים, הוא כפול במהותו. בנוסף למיפוי תקופה ישראלית בספרות העברית, הוא מחייב את המימסד הספרותי גם להחליט על מונח, שיציין את היצירות הכתובות עברית שיש להן זיקה לספרות העברית כספרות לאומית של העם היהודי – המונח הזה יצטרך להבדיל יצירות, שנכתבו על־ידי יהודים ושיש להן זיקה לספרות העברית, מיצירות הכתובות בעברית, שנכתבו במדינה על־ידי סופרים שלאומיותם היא אחרת – יצירות, שמלבד השימוש החיצוני שנעשה בהן בשפה העברית, אין להן שום זיקה תרבותית אל הספרות העברית בכל הדורות.

עד שהתפרסמה יצירת הספרות הראשונה, שנכתבה במדינת־ישראל בשפה העברית על־ידי סופר שאיננו יהודי, לא נוצר שום קושי עם המונח “ספרות ישראלית”. המונח “ספרות ישראלית” היה גם מונח מוצלח, משום שהוא הבליע את התביעה להכיר בשנות המדינה כתקופה ספרותית חדשה בתולדות הספרות העברית. המונח הזה (וכן כל שאר נגזריו: “שירה ישראלית”, “סיפורת ישראלית”, “מחזה ישראלי”, “רומאן ישראלי” וכדומה) הפך להיות בעייתי מרגע שהוא פסק להגדיר את כתיבתם בעברית של סופרים ממוצא יהודי בלבד.

כיום, כאשר משתמשים במונח “ספרות ישראלית”, שוב אי־אפשר לציין בעזרתו את היצירה הממשיכה בתקופה הישראלית את הספרות העברית בכל הדורות הקודמים. הואיל ומונח זה נגזר משמה של המדינה, הוא גורר אחריו את המשמעות המדינית של מקורו. וכל מי שהוא ישראלי בהשתייכותו האזרחית – כתיבתו שייכת ל“ספרות הישראלית”, המציינת את כלל הספרות שנכתבת בארץ־ישראל על־ידי אזרחיה בכל הלשונות המשמשות אותם. כיצד, אם כן, ניתן יהיה להבחין בין השתייכותן של היצירות הנכתבות בארצנו למסגרת המדינית שבה נכתבו, למדינת־ישראל, לבין ההשתייכות התרבותית שלהן: לשפות השונות ולמסורות הלאומיות שאליהן הן מגלות זיקה?

ובמיוחד חשובה השאלה: כיצד ניתן יהיה להבחין בין יצירות ישראליות הכתובות בשפה העברית, שחלקן נכתבו על־ידי סופרים ממוצא יהודי בעלי זיקה אל הספרות העברית כספרות לאומית, וחלקן על־ידי סופרים ישראלים שאינם יהודים ושאין להם זיקה אל הספרות העברית כספרות לאומית?

הפתרון שאציע לקשיים אלה בהמשך – אני מקדים – הוא פתרון המוצע לדיון בלבד. יתכן שבמהלכו של דיון כזה יועלו מונחים מוצלחים יותר – שכדאי יהיה להעדיפם על המונחים שאציע להלן.

את המונח “ספרות ישראלית” אני מציע לייעד לכל יצירה ספרותית שמתפרסמת במדינת־ישראל בכל שפה מהשפות שאזרחי המדינה כותבים בהן את יצירותיהם, ובלא שיושם־לב למוצאם הלאומי של הכותבים. למונח זה נוסיף זיהוי של השפה שבה נכתבה היצירה הישראלית. בדרך זו נציין כ“ספרות ישראלית בעברית” יצירה שנכתבה בשפה העברית על־ידי סופר ישראלי, בין שמוצאו הלאומי הוא יהודי ובין שמוצאו הלאומי הוא אחר. וכן נציין כ“ספרות ישראלית בערבית” יצירה שנכתבה השפה הערבית על־ידי סופר ישראלי, ושוב: בין שמוצאו הלאומי הוא ערבי ובין שמוצאו הלאומי הוא אחר. ובדרך דומה נזהה כל יצירה בספרות הישראלית על־פי הלשון שבה נכתבה על־ידי כותבה.

אשר לקושי השני – האבחנה בין יצירות ישראליות הכתובות בשפה העברית על־פי זיקתן לספרות העברית ולתרבות הלאומית – כאן נציין את יצירתם של סופרים ממוצא יהודי כ“ספרות עברית בישראל”. כתיבתם של סופרים שאינם יהודים בשפה העברית תוגדר כ“ספרות ישראלית בעברית”, והוא הדין בזיקה התרבותית של הכתיבה הנכתבת בישראל גם בשאר השפות. כתיבתו של סופר שלאומיותו היא ערבית בשפה הערבית, למשל, תוגדר כ“ספרות ערבית בישראל”. כתיבתם של כותבי ערבים מכל מוצא אחר תוגדר כ“ספרות ישראלית בערבית”. ובדרך דומה נזהה כל יצירה בספרות הישראלית גם על־פי זיקתה התרבותית.

התופעות, שמתהוות בחיי התרבות בארץ, שעימן מנסה מסה זו להתמודד, הן שתיים: ריבוי השפות שבהן כותבים הסופרים בארץ, וריבוי התרבויות שאליהן משתייכים אותם כותבים. חולשת המונח “ספרות ישראלית” היא בכוללותו. אין הוא מסוגל לציין את ההצלבות, שנוצרו במדינת־ישראל בין השפה שבה נכתבה היצירה לזיקתה התרבותית של היצירה. המשך השימוש במונח “ספרות ישראלית” בלבד, כדי לציין יצירות שנכתבו בתחומי מדינת־ישראל במהלך שנות קיומה, עלול לדרבן את התהוותה של תרבות מעורבת מהתרבויות הלאומיות, שהתכנסו לָדוּר בכפיפה אחת במדינת־ישראל.

קיומן של התרבויות הלאומיות, שצברו במשך דורות עושר רב ואיכות מיוחדת, צריך להיות מועדף בעיני הכל על התהוותה של תרבות רדודה, מעורבת וחסרת ייחוד. המשך השימוש רק בהגדרה הכללית – במונח “ספרות ישראלית” – מאיץ את ביטולן של התרבויות הלאומיות על־ידי השתלטותה של תרבות ישראלית מעורבת כזו בחברה הישראלית. גם אם היא כתובה בשפה אחת – הבה נניח לצורך הדיון, שהיא תיכתב כולה בשפה העברית – עדיין יהיה ההפסד בלתי־נסבל, שהרי לכולנו ידוע, שלעולם לא תישווה תרבות מעורבת כזו לעושרן ולאיכותן של התרבויות הלאומיות.

כדי לתמוך בקיומן העצמאי של התרבויות הלאומיות בארץ (התרבות העברית, התרבות הערבית, התרבות הדרוזית וכדומה), אי־אפשר להסתפק במונח הכללי “ספרות ישראלית”. על מנת לסמן את השתייכותה התרבותית של היצירה, צריך להסתייע בשתי אבחנות: זו שמגדירה את השפה שבה נכתבה היצירה וזו שמגדירה את הזיקה התרבותית שלה. הטבלה הבאה תסייע להבהיר לאיזו מידת דיוק ניתן להגיע בזיוהייה של יצירה ישראלת, אם נעזרים באותן שתי אבחנות:

>
>

בעזרת אבחנות אלה יוגדר, למשל, הרומאן הישראלי “ערבסקות” של אנטון שמאס (1986) כ“רומאן ישראלי בעברית”, כי נכתב על־ידי מחברו בשפה העברית, אך הוא לא יוגדר גם כ“רומאן עברי בישראל”, שהרי אינו מגלה זיקה תרבותית לספרות העברית כספרותו הלאומית של העם היהודי.

בכל לבי אני מקווה, שקוראי הדברים ישכילו לעמוד על כוונתי, שאינה מבקשת לחדד ניגודים לאומיים בחברה הישראלית, וודאי שאינה מבקשת להגביר בה מתחים על רקע לאומי. אני מאמין ביתרון, שהתרבות האנושית מפיקה מהתקיימותן התקינה של תרבויות לאומיות אלה בצד אלה, כי אז הן יכולות לקיים ביניהן יחסי הדדיות מפרים וברוכים. התבוללותן של תרבויות ואובדנן באיזו תרבות מעורבת, שנוצרה בלחצה של מסגרת מדינית, המשמשת ליוצרים מסגרת משותפת לחיים, הם מצורות הנזק שאין להן תקנה בתחום הרוח.

דברי אלה נכתבו אך ורק מתוך חרדה לעתידה של התרבות העברית, שדווקא בתנאי הריבונות של מדינת־ישראל אורבת לה סכנת ההתנתקות מרצף עתיק־יומין ועתיר הישגים. אך בה במידה הייתי רוצה, שגם תרבותם של שאר הישראלים, מכל מוצא לאומי אחר, לא תיטמע ולא תאבד בתנאי הריבונות וחופש־היצירה שמעניקה מדינת־ישראל לכל אזרחיה. החברה הישראלית היא מעבדה מיוחדת במינה מבחינה תרבותית, משום שהיא התברכה בריבוי של תרבויות, בגלל מוצאם הלאומי המגוון של אזרחיה. השמירה על מקוריותן וייחודן של כל התרבויות תיזקף לזכותה של המדינה בצד שאר הישגיה המקוריים מאז הוקמה ועד היום.