שנות השמונים היו השנים הברוכות ביותר של הסיפורת הישראלית. לא זו בלבד שהז’אנר הסיפורתי כבש לעצמו את מעמד הבכורה בין הז’אנרים בספרות הישראלית, אלא שבמהלך העשור הגיעה הסיפורת ליבול שבהיקפו הכמותי ובאיכותו הספרותית לא הושג כמותו אף באחד מהעשורים הקודמים בשנות המדינה. על אף נטייתה של חלק מהביקורת הספרותית לקונן בפרהסייה ובקול גדול על מצבה המידרדר של הספרות הישראלית, ובאופן תמוה: בהסתמך על ה…סיפורת דווקא, נוטעים הישגיה בעשור האחרון, ובמיוחד בסיפורת, תקוות גדולות לבאות.

את הפריחה של הסיפורת בשנות השמונים נטו להסביר בשיפור דרכי השיווק שלה, על־ידי ניצול מירבי של אמצעי התקשרות ושל תכסיסי הפרסומת להפצת עשרות אלפי עותקים מכל רומאן חדש. שיטות השיווק המשופרות אינן מסבירות די הצורך את היקף התופעה ואת עומקה. בכוחן להסביר בעיקר את חדירת ההתעניינות בספרות לשכבות נוספות בחברה הישראלית, אך קצרה ידן להסביר את הישגיהם יוצאי הדופן של הכותבים, שרובם הגיעו בעשור זה למיטבם. היבול המבורך של הסיפורת בעשור של שנות השמונים הושג בהשפעת אותם עשורים פחות ססגוניים ופחות מרשימים שקדמו לו. הללו – ולא שיטות השיווק החדשות – הכשירו את התנאים להישגים אלה.

העשור של שנות השמונים היה עשור מיוחד בתולדות החברה הישראלית. שתי מלחמות לפתו אותו בקצותיו: מלחמת לבנון בפתיחתו ומלחמת האינתיפאדה בסיומו. השפעתן של כל המלחמות על הסיפורת שלנו היתה תמיד ניכרת ביותר (ראה המבוא בספרי “ההתפכחות בסיפורת הישראלית”, 1983), ואופיין השונה של שתי המלחמות הללו עוד העצים את ההשפעה. כלפי שתי המלחמות לא נוצר קוצנזוס לאומי. המחלוקת הפוליטית הקשה שהתעוררה סביבן גלשה אל כל מערכות החיים. הפוליטיזציה לא פסחה גם על מערכות חברתיות שבעבר הורחקו, או התרחקו בעצמן, מהשפעתה של הפוליטיקה, כגון: הצבא, החינוך והתרבות. וכמו בשאר המערכות, מגיעה התסיסה הפוליטית הזו לעוצמות שלא היו כמוהן בעבר גם בספרות הישראלית.

בהכללה ניתן לומר, ששנות השמונים התאפיינו כעשור הפוליטי ביותר בתולדות הספרות הישראלית. לא זו בלבד שהיצירה הפוליטית הגלוייה מתחדשת ומתייצבת במרכז המערכת הספרותית: המחזה הפוליטי, השיר הפוליטי והרומאן הפוליטי (ובהכרח: גם מסת הביקורת שסוקרת את היצירה הפוליטית בז’אנרים אלה), אלא שסופר אינו נאלץ עוד להתנצל ולהצטדק כבעבר על כתיבתו הפוליטית. ההתמודדות הרעיונית עם האקטואליה, זו שמצמצמת את המרחק בין הספרות לממשות ולהיסטוריה המיידית, אינה נזקפת כעת לחובתו של הכותב, אלא מרוממת אותו כאיש־רוח בחברה. מעורבותו הפוליטית והיחס האיכפתי של הסופר לנעשה באקטואליה מתקבלים באהדה ואף זוכים להוקרה.

מעניינת במיוחד היא התפנית בענין זה בשירה הישראלית. משוררים כנתן זך, דליה רביקוביץ, אריה סיון ואחרים, שהסתייגו בעבר בגלוי משיר־העת, מאותה שירה המצמצמת את עצמה ביודעין לתגובה המיידית על האקטואליה, ובמיוחד על האקטואליה הפוליטית, פונים כעת בהשפעת המאורעות לכתיבת שירה פוליטית מופגנת, ואף מצדיקים את התפנית בעמדתם כלפי סוג השירה הזה במצוקות המיידיות. הסיפורת, שהיתה תמיד פתוחה יותר להיענות לאתגרי האקטואליה ולהגיב על הממשות ההיסטורית, פונה אף היא לרומאן הפוליטי הגלוי (עמוס עוז: “לדעת אשה”), או לרומאן המתמודד התמודדות רוחנית־רעיונית עם האקטואליה בדרך מוסווית כל־שהיא (א.ב.יהושע: “מולכו”).

השינוי ביחסם של הסופרים לכתיבה המגיבה על הממשות שיחררה אותם ממגבלות מיושנות ומלאכותיות, שהספרות הישראלית שאלה מהספרות המערבית והתאימה לעצמה באופן מאולץ בסוף שנות החמישים, בעת המעבר ממשמרת הכותבים הראשונה, סופרי “דור בארץ”, למשמרת הכותבים השניה, סופרי “הגל החדש”. ההנחה השאולה הזו, שלסופר אסור להתחכך עם ההתרחשויות בהיסטוריה המיידית, אפשר התאימה לארצות המערב השאננות, אך היתה בלתי־טבעית ליוצר במדינת־ישראל. ועם השינוי באה תגובת ההתקרבות וההתעניינות של ציבור הקוראים בכתיביתם של סופריו.

הלגיטימציה שניתנה לכתיבה המגיבה על הממשות האקטואלית לא היתה כה פתאומית כפי שהדבר הצטייר לקוראים. רק לפרק זמן קצר יחסית ניטל מהכתיבה המגיבה על “המצב הישראלי” מעמד הבכורה בספרות הישראלית. היה זה כאשר סופרי “הגל החדש” התייצבו מול סופרי המשמרת הקודמת, בסוף שנות החמישים ובתחילת שנות השישים. פריצתה של המשמרת החדשה העתיקה את מעמד הבכורה מהתימאטיקה על “המצב הישראלי” לתימאטיקה על “המצב האנושי”. אז גם הועדפה הסיפורת הסמלנית־אבסורדית־פנטאסטית על הסיפורת הריאליסטית. בעזרת הנושאים הקיומיים ודרכי הסיפור החדשניות כבשו לעצמם סופרי “הגל החדש” את מעמד הבכורה בספרות הישראלית מסופרי “דור בארץ” לתקופה של כמעט עשר שנים.

מלחמת ששת הימים החזירה לתימאטיקה על “המצב הישראלי” את מעמדה המרכזי בין נושאי הכתיבה. לא זו בלבד שסופרי “הגל החדש” נטלו חלק פעיל בויכוח הגדול שהתעורר לאחר מלחמה זו בנושא השטחים, אלא שבהשפעת המלחמה שיחררו את עצמם מהאיסור להגיב בכתיבתם הסיפורתית על ההיבטים השונים של הממשות ההיסטורית החדש. התאקלמותם של סופרי “דור בארץ” בדרכי הכתיבה שסופרי “הגל החדש” התגדרו בהן ושיבת הכל לנושאי “המצב הישראלי” היקהו את הניגודים בין שתי המשמרות לאחר פחות מעשר שנים. חידוש הלהט האידיאולוגי והתחזקות החזוניות (בעד ונגד האחיזה בשטחים) – שהיא התגובה הרעיונית הטיפוסית, שהתגבשה בספרות הישראלית לתוצאות מלחמת ששת הימים, כבר היו משותפים לסופרי שתי המשמרות. דגלים אידיאולוגיים שהיו מקופלים במשך עשור שלם נפרשו מחדש בפלוגתא הקשה בשאלת השטחים. ערכים שהוצנעו חידשו את עלומיהם. הספרות ביטאה את המתח החזוני של אותם ימים, שלאחר ההצלחה הצבאית, את ההערצה לישראל והתמיכה הבינלאומית בה ואת חידוש ההתיישבות וההנחלות ברחבי ארץ־ישראל השלמה כבימיה הטובים והיפים של הציונות החלוצית.

העשור של שנות השבעים ממקד את הספרות הישראלית בצורך להגיב על תוצאות מלחמת יום־כיפור. כמו יתר מערכות־החיים כך גם הספרות עורכת חשבון נפש נוקב עם ההתלהטות החזונית ששטפה את החברה הישראלית לאחר מלחמת ששת הימים. במהלך העשור הזה שוקדת הספרות הישראלית על ניקוי “האורווה הציבורית” מכל הסיסמאות, המליצות והרעיונות המשיחיים שנאגרו בתוכה בתקופת האופוריה שלאחר מלחמת ששת הימים. ראשית ההתנערות ממיתוסים ומכמיהות, שמקורם בחזונות אידיאולוגיים, הנמתחת מיעקב שבתאי ב“זכרון דברים” דרך מאיר שלו ב“רומן רוסי” ועד א.ב. יהושע ב“מר מאני”, החלה באווירת ההתפכחות שאיפיינה את העשור הזה. הספרות של שנות השבעים תבעה ראייה מציאותית וגישה מעשית ל“מצב הישראלי”.

בשנות השמונים המשיכה הספרות את המגמה שהחלה בה בעשור הקודם. במקצת המשיכה עדיין לרוקן את הגללים החזוניים מאגפים שטרם פונו מתוך ה“אורווה הציבורית” (חיים באר: “עת הזמיר”), אך בעיקר הסבה את מירצה למלא בתכנים ובפתרונות את החללים המרווחים שנתהוו באורווה זו לאחר מלאכת הניקוי היסודית שבוצעה בה בעשור הקודם. במלים אחרות: המעורבות הניכרת של הספרות ב“מצב הישראלי” ובהתלבטויות הרוחניות הקשורות בו, מצאה, במלאכת הטיהור של מפוכחי מלחמת יום־כיפור בעשור הקודם, תנאים, שאיפשרו לסיפורת בעשור של שנות השמונים לצעוד צעד נוסף קדימה – להציע תכנים חדשים במקום התכנים שאיכזבו. בשנות השמונים אין הספרות מסתפקת בתגובת ההתפכחות כלפי פתרונות שלא עמדו במבחן החיים, כפי שהתברר במלחמת יום־כיפור, אלא היא מחפשת יעדים חדשים, בני־ביצוע, למצוקות “המצב הישראלי” ולסיוטיו. ושתי המלחמות של העשור הזה, מלחמת לבנון ומלחמת האינתיפאדה, רק מחזקות את ידה של הספרות ומאיצות בה לחפש פתרונות כאלה.

התהפוכה הזו מוצאת את ביטוייה מרכיבים שונים של הסיפורת. המרכזי והבולט שבהם הוא השינוי בדמות הגיבור הספרותי. בשנות השמונים ניטש הגיבור המובס והפאסיבי, האנטי־גיבור, שמבוסס בביצתו הקיומית ומשלים עם התבוסה של חייו, ואת מקומו יורשת בסיפורת דמותו של הגיבור, דמותו של הישראלי שמגלה נכונות להתמודד עם הקשיים כדי לשנות לטובה את מצבו. אין זה חשוב כלל אם במרבית הסיפורים שהתפרסמו בעשור של שנות השמונים עדיין אין הגיבור הספרותי מצליח במאבקיו. כשלונותיו אינם של אדם שוויתר מראש על המאבק ועל התקווה לנצח בחיים, אלא של אדם המשוכנע, שבלי פעילות נחרצת להשגתן של מטרות, לא יחול שום שיפור במצב הדברים. ניכר, שגם תוצאת התבוסה אינה עבורו סוף פסוק, והוא יתנער מכשלונו מחושל יותר וחזק יותר להמשך המאבק.

בכלל, הגביהה הסיפורת בשנות השמונים את גיבוריה. הם אינם עוד אנשים פשוטים, חסרי־ייחוד ואלמונים, מהסוג של “כל אדם”. עתה הם אינטלקטואלים, מנהיגותיים, אנשים המוצבים בצמתי ההכרעות של הדברים ובכל מקרה: הם בעלי הכרה עצמית, או בעלי אמונה, שאינם נרתעים להתייצב מול הרבים ומול דעותיהם המקובלות. גיבורים ספרותיים כאלה אינם מייצגים, כקודמיהם האנטי־גיבורים, מהוּיוֹת אנושיות מופשטות, או בעיות קיומיות מוכללות ועל־זמניות, אלא הם ישראלים ממשיים, המתלבטים בבעיות קונקרטיות, מוכרות ואמיתיות. יכולת ההזדהות של הקורא הישראלי עם דמויות כאלה היא, כמובן, גדולה יותר.

לשינויים בדמות הספרותית הותאמה גם עלילה מסוג חדש, עלילה שהעניקה לקורא, במידה רבה של צדק, הרגשת, שהסיפורת הישראלית השתחררה מאיזו מוגבלות שאיפיינה אותה קודם. הבחירה נפלה על עלילה בעלת הבטחות אפיות, שבכוחה לשאת על כתפיה תכונות ייצוגיות ביחס לממשות: העלילה המשפחתית הרב־דורית. עלילה מסוג זה עוקבת אחרי הזיקה שבין הדורות. ביסודה – ההתייחסות אל ההיסטוריה הקונקרטית ואל תגובתם המשתנה של הדורות במשפחה על נתוניה ועל מאורעותיה. בכך צעדה הסיפורת בשנות השמונים מהעלילה הדו־ממדית, שמספיקה בדוחק לתאור ההווה הקיומי, אל העלילה התלת־ממדית שמותאמת יותר לתאור חיים בעלי עומק היסטורי. העלילה המשפחתית הרב־דורית מתמקדת בבן הדור המאוחר, לעתים השני ולעתם השלישי, ובאמצעותו היא ממחישה את הגריעה, שחלה בחוסנם של הדורות בעת ההתמודדות עם המצוקות שלידתן בהיסטוריה, ואת ההשפעה הנמשכת מהאבות אל הבנים ואל הנכדים כדי לגבור על הטעויות למרות הכל.

סוג הגיבור ותכונות אלה של העלילה מסבירים מאפיין נוסף של הסיפורת בשנות השמונים: הפריחה המיוחדת במינה של הרומאן מבין כל הז’אנרים של הסיפורת. היריעה הסיפורתית הרחבה של הרומאן מתאימה להתמודדות עם מצוקות, שלבחינתן דרושה פרספקטיבה היסטורית, יותר מאשר צורות הסיפורת הקצרות. העדפת הרומאן על־ידי הפרוזאיקונים, שנבעה מצרכים ספרותיים, תימאטיים ורעיוניים כאלה, התיישבה היטב עם ציפיותיהם של הקוראים, אשר קיוו למצוא ברומאן הישראלי עלילה רחבה הבוחנת ביסודיות את לבטי “המצב הישראלי”.

התבנית התימאטית, העלילה המשפחתית הרב־דורית והגיברים האקטיביים הניבו את הישגיה המיוחדים של הפרוזה בעשור זה. היענותם של מרבית הסופרים המרכזיים לאתגרי הכתיבה החדשים הניעה אותם לכתיבה שאפתנית. בז’ארגון העיתונאי הוגדרה שאפתנות זו כ“הליכה בגדול”. חלק מהרומאנים ביטאו את השאפתנות הזו אפילו בסימן חיצוני: הרומאן הטיפוסי בעשור זה נכתב בהיקף שכמעט הכפיל את אורך הטקסט שהיה מקובל ברומאן קודם לכן. והדוגמאות מדברות בעד עצמן: “פרוטוקול” ליצחק בן־נר, “עיין: ערך אהבה” לדוד גרוסמן, “התגנבות יחידים” ליהושע קנז, “שורשי אויר” לרות אלמוג, “מות הזמיר” לחיים באר ו“רומן רוסי” למאיר שלו – כולם רומאנים שהשתרעו על מאות עמודים.

התמורות החיוביות האלה בסיפורת – ולא השיפור בשיטות השיווק של הספר – הן ששינו את יחסו של הקורא בארץ ליצירתו של הסופר הישראלי. מעמדה של ספרות המקור התחזק מאוד בקרב הציבור הישראלי בשנות השמונים. ספר המקור החל לסקרן את הקורא הישראלי יותר מספר מתורגם. הקורא חש שהספרות הישראלית נחלצה ממחלותיה הטיפוסיות: העתקה כמעט אוטומאטית של נושאי כתיבה ושל דרכי כתיבה מהספרות העולמית והתעלמות מחוויות החיים המיוחדות שמטלטלות את הארץ ואת יושביה. בשנות השמונים עוקב הקורא בסקרנות אחרי תהליך מעניין: כיצד חוזרת הספרות ומנהיגה את חיי הרוח, וכיצד מחליף הסופר העברי את הענווה המתנשאת שלו כלפי קהלו בנכונות כנה להידבר עם קוראיו על מצוקותיהם האנושיות והלאומיות.

עדות נוספת לכך, שספרות המקור בפרוזה הפכה להיות לחם חוקו של הקורא בארץ, אפשר למצוא בכמה תופעות שהתפתחו סביב ספר הפרוזה המקורי במהלך העשור. הופעת ספר כזה הפכה ברוב המקרים לאירוע תרבותי־חדשותי. ואף שלא תמיד ניתן היה לשבוע־נחת מצורת ההתייחסות של התקשורת לאירוע מסוג זה, שהוא אירוע תרבותי – עצם ההתייחסות אליו ביטאה היענות מצד אמצעי התקשורת לעוצמת ההתעניינות של הציבור בספרות המקור הישראלית.

לכך צריך להוסיף את צמיחתם של מועדוני קוראים ברוב הערים הגדולות ובלא־מעט ישובים נוספים. הקוראים במועדונים אלה מתכנסים בקביעות לעיין במשותף ברומאן חדש ולפגוש את מחברו פנים־אל־פנים. גם רוב המסגרות האקדמאיות נענו להתעניינות הגדולה בספר המקור על־ידי שילוב שיעור מיוחד לסיפורת העכשווית בתוכניות הלימודים שלהן, ובעקבות זאת גם חלפו הימים שבהם פגש סופר את קוראיו לעתים נדירות. מיפגשים אלה הפכו למאורעות חשובים בחייה של כל קהילה, והם מתקיימים לאורך כל השנה, ולא דווקא בשבוע הספר העברי. הסופר פוגש בקהל מגוון וגדול, המגלה בקיאות, סקרנות אינטלקטואלית ונכונות מלבבת לנהל עימו דיאלוג של ממש על ספרו החדש.

באווירה זו הפכה לקלה יותר חדירתם של כותבי־פרוזה חדשים לתודעת הציבור. הביקוש לכתבי־יד בהוצאות הספרים השונות קיצר את הדרך להרבה סופרים בתחילת דרכם. המוכשרים שבהם “נתגלו” ביתר קלות בעשור זה ואף זכו לפירסום מהר יותר מאשר בכל זמן אחר בשנות המדינה. פריחת הפרוזה התבטאה גם במספר הרומאנים החדשים שהתפרסמו וגם בכמות העותקים שנמכרו מרומאנים שעוררו אצל הקוראים ענין מיוחד.

לגודל המהדורות ולהיקף המכירה היתה השפעה על מעמדו של מקצוע הכתיבה בחברה הישראלית. יוקרתו של המקצוע עלתה, לא רק בזכות הכבוד שסופר זכה לו בחברה, אלא גם בזכות כושר ההשתכרות שאף הוא גבר. לראשונה נוצר מצב, שסופרים במספר לא מבוטל, היו מסוגלים להתפרנס מתגמולי המכירה של ספריהם. חלק מהסופרים אף נהנה מהבטחת התפנות להשלמת רומאן עוד במהלך כתיבתו. מו"לים העניקו לכותבי רומאנים את אפשרות ההתפנות הזו על־ידי תשלומי שכר־סופרים עוד קודם לפירסום הספר בהוצאתם. תקדים זה, שהתהווה לראשונה בשנות השמונים, הוא בעל חשיבות רבה ביחס לעתיד. כותבי רומאנים ימשיכו ודאי כקודמיהם להתענות בעינויי הכתיבה, אך יתכן שבזכות התקדים יצליחו להשתחרר בעתיד מהדאגה שכבלה את רוחם וריתקה את דמיונם למחירם של המוצרים במכולת.

כל התמורות הסוציו־אקונומיות הללו שהתווספו לאוירה האופטימית, שהקיפה את הפרוזה הישראלית בשנות השמונים – הישרו יחד נינוחות על משפחת הכותבים בארץ. הדבר ניכר ביחסים החבריים ונעדרי המתח, ששררו במהלך העשור בין המשמרות הספרותיות שפועלות במקביל בספרות הישראלית. היה דומה, ששום משמרת אינה חשה עצמה מאויימת על־ידי המשמרות האחרות, ואינה צריכה להבטיח את קיומה על־ידי התנכלות לרעותיה, אחוות כותבים טובה יחסית כמו זו לא שררה בין המשמרות אף באחד מהעשורים הקודמים בספרות הישראלית הצעירה. בעבר ביטלה כל משמרת חדשה את הישגיהם של סופרי המשמרות הוותיקות ותבעה לעצמה בלעדיות על־ידי נסיונות בלתי־פוסקים להדיחם ממעמדם. כעת, בשנות השמונים, הופג המתח בין המשמרות במידה ניכרת.

כך יכלו המשמרות לייצב את מעמדן הטבעי במערכת הספרותית המקומית, בהתאם לגיל הכותבים ובהתאם לוותיקות היחסית של כל משמרת ביחס לאחרות. במהלך שנות השמונים זכתה להערכה מחודשת משמרת הכותבי הראשונה, זו שפתחה את התקופה הישראלית בספרות העברית, הערכה שהגיעה לה בצדק כמשמרת שהקבילה לחידוש הריבונות הלאומית בתש“ח את רוב הפריצות הספרותיות לבאים אחריה: בנושאי הכתיבה, בדרכי הכתיבה ובלשון הכתיבה. במהלך העשור הפתיעה משמרת זו ביצירות, שהן מהטובות שנכתבו על־ידי חבריה. כגון: אהרן מגד ב”פויגלמן" ונתן שחם ב“רביעית רוזנדורף”. דוד שחר משלים את מפעל חייו המרכזי, את כתיבת ה“לוריאנה” – “היכל הכלים השבורים”, ומשה שמיר שוקד על השלמת הטרילוגיה “רחוק מפנינים”. אהרן אמיר משלים אף הוא את הטרילוגיה “נון” ותמוז חותם את יצירתו בקובץ סיפורים חדש – “הזיקית והזמיר”.

אך עבור סופרי משמרת “דור בארץ” היה העשור הזה בעיקר עשור של סיכום וגיבוש מפעלם הספרותי. רובם עסקו בעשור זה בליטוש הנוסח הסופי של כתביהם לקראת הדפסתם המחודשת, הקאנונית. למהדורת כתבים כזו זכו משה שמיר (בהוצאת עם עובד), ס. יזהר (זמורה־ביתן), חנוך ברטוב (מעריב), בנימין תמוז (כתר). וכן נדפסו מחדש סיפוריו של יגאל מוסינזון והטרילוגיה של שלמה ניצן (בהוצאת מוסד ביאליק). גם שאר סופרי המשמרת ודאי מחפשים דרך להדפיס מחדש את כתביהם וישקדו על הכנתם לדפוס בעשור הנוכחי.

העשור של שנות השמונים ייזכר בעיקר כעשור מרכזי ביצירתם של סופרי המשמרת השניה בספרות הישראלית – משמרת “הגל החדש”. סופרי המשמרת הזו השלימו במהלכו של עשור זה את החטיבה המרכזית בכתיבתם, כך ניתן לשער, ובזכותה גם הצליחו לרתק אל כתיבתם את מירה ההתעניינות של הקוראים.

כל אחד משלושת הבולטים במשמרת זו – אהרן אפלפלד, א.ב. יהושע ועמוס עוז – השלים טרילוגיה במהלך העשור. דומה ששלוש הטרילוגיות לא תוכננו מראש, אלא נתהוו בגלל היצמדותו של כל אחד מהם לאותו נושא. ואמנם הנושא הוא שליכד לטרילוגיה את שלושת הרומאנים שהם פירסמו במהלך העשור. עמוס עוז השלים בדרך זו את הטרילוגיה הפוליטית שלו (“מנוחה נכונה”, “קופסה שחורה” ו“לדעת אשה”). א.ב. יהושע השלים באופן דומה את הטרילוגיה האידיאית שלו על הזיקה שבין המדינה והאידיאולוגיה הציונית (ברומאנים: “המאהב”, “גירושים מאוחרים” ו“מולכו”). וכך הצטרפה גם הטרילוגיה הרוּתָנִית של אהרן אפלפלד, שבה בחן את קורותיהם של היהודים המתבוללים והאובדים בשנים הסמוכות לפני השואה, כדי להבליט את התכחשותם לזהותם היהודית בעזרת ההשוואה לשורשיותם של הרוּתָנִים (בנובלות: “בעת ובעונה אחת”, “רצפת אש” ו“קאטרינה”).

העשור של שנות השמונים סייע במיוחד למשמרת השלישית בספרות הישראלית, המשמרת של בני השלושים והארבנים – משמרת “הגל המפוכח” – לייצב את מעמדה. משמרת ספרותית זו החלה להסתמן באמצע שנות השבעים (ראה בספרי “ההתפכחות בסיפורת הישראלית”, 1983, שתאר את מאפייניה המוקדמים), אך היא כבשה לעצמה את ההכרה בייחודה המשמרתי בעיקר בעשור זה. נימת המפוכחות והחתירה לאמת המכאיבה, שאיפיינה את ראשוני המשמרת (יעקב שבתאי ב“זכרון דברים”, יצחק בן־נר ב“אחרי הגשם”, דוד שיץ ב“העשב והחול”, אריה סמו ב“עץ התות”, יעקב בוצ’ן ב“שני חיי יעקב” ואחרים), הפכה לנימה המרכזית בסיפורת של העשור. המשמרת התחזקה והתרחבה במהלך העשור, לאחר שהצטרפו כותבים חדשים ומבטיחים שחיזקו את שורותיה, ובכללם: חיים באר, דוד גרוסמן, דן בניה־סרי, מאיר שלו, סביון ליברכט ואחרים. אין עדות טובה יותר לחיוניותה של ספרות לאומית ולמצבה התקין מעדות אחרונה זו, שכשרונות חדשים מצטרפים למשפחת הכותבים המוכרת ומבטיחים בכך את רציפות היצירה בספרות העברית.

במהלך העשור הזה התמקדו שלוש המשמרות בשלושה נושאים, שהתבלטו כשלושת הנושאים המרכזיים בעולמנו כישראלים. האידיאולוגיה הציונית שימשה נושא חשוב לתגובה הרוחנית־ספרותית של הרומאן הישראלי. במהלך העשור החריפה הביקורת על הציונות וגברה הכפירה בסמכותה כאידיאולוגיה המסוגלת להנחות את המדינה בבעיותיה הממשיות. ליחס דומה זכתה גם האידיאולוגיה הצברית, ששימשה גם היא נושא ספרותי מרכזי בסיפורת של העשור. גם באידיאולוגיה הזו הוטחו ביטויי אכזבה קשים, ובאופן מפתיע החמירו במשפטה דווקא סופרי “דור בארץ” – סופרי הדור שהשתית עליה את פריצתו־מרדנותו בתחילת דרכו. שנות השמונים מסמנות את דעיכתו של מיתוס הצבר ואת נטישת היומרה שהוא ייצג בתרבות הישראלית (ראה בספרי “ציונות וצבריות ברומאן הישראלי”, 1990).

יורשים שונים הוצעו לציונות ולצבריות, לשתי האידיאולוגיוה שמעמדן כה התערער. דומה שמכולן מצטיירת כאלטרנטיבה רעיונית של ממש – הצעת השיבה לזהות היהודית. דמותו של השב־אל־זהותו היהודית וברוּר מהותה של הזהות היהודית הזו במובנה התרבותי – התבלטו כנושא מרכזי שלישי בסיפורת של העשור. מעידות על כך היצירות הרבות שנושאן הוא השואה, שבעשור זה נכתבו רובן על־ידי סופרים שהם דור שני לניצולי שואה. אך יותר מכך מעידה הנימה החדשה, האוהדת, כלפי הגורל היהודי והקיום היהודי על הצפוי לנושא הספרותי הזה. נושא השיבה לזהות היהודית יעמוד ככל הנראה במרכז התגובה הרוחנית־ספרותית ביצירתו של עשור שנות התשעים – העשור שיחתום את המאה העשרים.