אף ש“שחיטת” מנהיגים מתבצעת בעקביות בעיתונות, מתברר שהיא שכיחה גם בספרות, ובמיוחד בסוגה הפוליטית של הספרות, שהיא סוגה לגיטימית לחלוטין בספרות היפה. ואכן, הדוגמאות שיובאו בהמשך – כולן מתוך יצירות של סופרים מוכרים ומוערכים – יוכיחו שאין הצדקה לנטייה אשר קיימת במקומותינו – לא רק בין הסופרים, אלא גם בין חלק מהחוקרים ומבקרי־הספרות – להתעלם לחלוטין מהסוגה הזו או להציב אותה כסוגה ספרותית נחותה, בנימוק האומר, כי מאחר שהסוגה מגיבה על האקטואלי, אין לה ערך על־זמני.

האמת היא, כמובן, הפוכה: לא רק שהסוגה הפוליטית איננה נחותה מהסוגות התימאטיות האחרות של הספרות, אלא שהיא גם אחת הסוגות המשגשגות בסיפורת של שנות המדינה. וכל בדיקה ספרותית בלתי־משוחדת, כזו שאיננה תלושה מהחיים וגם לא מתהדרת ב“אמנות לשם אמנות”, תוכיח שגם בה יכול סופר להגיע לאיכויות כתיבה גבוהות, שהרי לא הנושא קובע את ההצטיינות בכתיבה, אלא העמידה של הכותב בשורה של דרישות אחרות, שהעיקריות ביניהן הן: התעוזה המחשבתית, העמקות הרעיונית, היכולת לגלף דמויות ולהמחיש מצבים בעזרת מילים, הרעננות והעוצמה של השפה ומציאת מבנה מותאם ויעיל להכלת כל אלה.

אדון קנאות

אף שהסוגה הפוליטית החלה ממש לשגשג בסיפורת הישראלית אחרי מלחמת ששת־הימים, היתה לה נוכחות צנועה יותר גם בעשורים הראשונים לקיום המדינה, בין השנים 1967־1948. ההוכחה הבולטת ביותר לקביעה זו נמצאת ביצירות מסוף שנות ה־50' של קבוצת סופרים חדשה שהוגדרה אחר־זמן כמשמרת השנייה בספרות הישראלית – משמרת “הגל החדש”. א.ב. יהושע בלט ביניהם בתעוזה שהפגין בסיפור “מסע הערב של יתיר”, שבו הבליע את הסתייגותו מעמדת בן־גוריון בפרשת “עסק הביש” בתיאור הנלעג של “אדון קנאות”.

הקורא מתוודע אל “אדון קנאות” בקטע אירוני המפרט את מעלותיו של העומד בראש הפירמידה השלטונית ונושא בתואר המפקח הכללי של מסילות הברזל בממלכה. האירוניה משתמעת מן ההערות הזרועות בקטע הזה ואשר משקפות הטלת ספק בתכונותיו הטרומיות: “הוא מוחזק בעיני הרבים כל־יכול” ו“מידותיו, כך אומרים, מידות צדק הן”. ומיד אחרי הערות אלה מגיע גם התיאור הגרוטסקי של “אדון־קנאות” עצמו, המגיע לביקור אל יתיר בקרונית מצועצעת אדומה. הצבע המהפכני־סוציאליסטי של הקרונית משתלב בעיתוי הדרמטי שבחר לבואו – בתחילתה של סערה עזה.

אחרי שהגיח מהקרונית בהופעה דרמטית־תיאטרלית זו, נתגלה לעיני האתת המקומי של המסילה, המספר על כך, במראהו האמיתי העלוב: גוץ ובעל כרס קטנה, המסתיר את כיעורו בעזרת מעיל גדול וכובע משונה. התיאור הפיזי הזה מזכיר מאוד את בן־גוריון, אך אחר־כך נוספות עובדות המחזקות את הזיהוי של בן־גוריון עם “אדון קנאות”, המתעטר בעלילה בעוד כינויים של אלוהים. בהמשך מאשֵר למעשה “אדון־קנאות” בניד ראש ובאמירה עמומה את ביצוע פעולת החבלה ברכבת, אך אחרי שאסון הסטת רכבת האקספרס מהמסילה התרחש, הואשם כאחראי לו דווקא ארדיטי, מנהל התחנה הזקן והמסור של יתיר, שהתנגד לפעולה זו וגם הזהיר מפני תוצאותיה, המזכיר ביושרו את מי שהואשם על־ידי בן־גוריון כאיש שנתן את ההוראה אשר הניבה את “עסק הביש” – פנחס לבון.

סיפור זה שהתפרסם ב־1959 יחד עם סיפורים קצרים נוספים – שבהם הוצגו הניצבים בראש הסולם ההיררכי של מערכות שלטוניות שונות בצורה נלעגת – בישר את הצפוי להתפתח בהמשך יצירתו של יהושע. ב־1963 פירסם יהושע את הסיפור “מול היערות” וב־1970 ואת הנובלה “בתחילת קיץ – 1970” – שתי עלילות אשר הכשירו את המעבר שלו אל הרומאנים הפוליטיים שהתפרסמו בשתי פעימות, שבכל אחת מהן פירסם ארבעה רומאנים.

בפעימה הראשונה, בין השנים 1977–1990, נדפסו בזה אחר זה הרומאנים “המאהב” (1977), “גירושים מאוחרים” (1982), “מולכו” (1987) ו“מר מאני” (1990). ברומאנים אלה הציג יהושע את השקפתו על הצורך להפריד את ניהול המדינה מהחזון של הציונות ומהוראות ההגשמה והביצוע שלה. בפעימה השנייה, בין השנים 1997–2007, אחרי אתנחתא מהכתיבה בסוגה הפוליטית ברומאן “השיבה מהודו”, הופיעו הרומאנים “מסע אל תום האלף” (1997), “הכלה המשחררת” (2001), “שליחותו של הממונה על משאבי אנוש” (2004) ו“אש ידידותית” (2007), שבארבעתם הציע יהושע לסיים את הסכסוך עם הפלסטינים על־ידי קביעת גבולות 1967 כגבולות הקבע של המדינה.

מדף היצירות של יהושע מדגים את ההשפעה הגדולה שהיתה לתוצאות מלחמת 1967 על השגשוג של הסוגה הפוליטית בספרות הישראלית כולה ועל פריחתה במיוחד בסיפורת. המחלוקת על “השטחים” הרחיבה את מעגל הכותבים ששילבו ביצירתם, בין באופן גלוי למדי ובין באופן מוצפן יותר, את השקפתם הפוליטית. קורא שהתמיד לקרוא בתמימות את עלילות הרומאנים האלה של יהושע ושל חקייניו הרבים כעלילות ריאליסטיות על־זמניות החמיץ את הרובד הפוליטי הסמוי שהיה בהם, כי כדי לגלות את שייכותם לסוגה הפוליטית היה עליו לקרוא את עלילותיהם בצופן האלגורי שבו נכתבו.

באמצעות הכתיבה של סיפור־מעשה בצופן האלגורי, שרוב הקוראים לא אימנו את עצמם להשתמש בו, ועל־ידי שימוש ברמזים דו־משמעיים, שבשעת הצורך אפשר גם להתכחש לפיענוחם כפוליטיים, הצליח יהושע במשך שנים לייצב את מעמדו בספרות הדור כמספר אשר מבטא את דעותיו בנושאים אקטואליים על המתרחש במדינה רק במאמרים שהוא מפרסם בעיתונות ובכתבי־העת. אך הרומאן “שליחותו של הממונה למשאבי אנוש” מוכיח שגם בו “שחט” מנהיג פוליטי, אשר להשקפתו בנושא “הסכסוך” התנגד.

הממונה משנה השקפה

ברומאן “שליחותו של הממונה על משאבי אנוש” הגיב יהושע על הטרור שביצעו הפלסטינים נגד אזרחים ברחובות הערים בישראל בשנות האינתיפאדה השנייה – זו שכונתה בפי הפלסטינים “אינתיפאדת אל־אקצה”. אך במקום לגנות את מבצעי הטרור באזרחי ישראל ממניעים דתיים־ג’יהדיים, ובמקום להאשים את הפלסטינים בהעדפת השימוש בטרור על קיום הידברות עם ישראל שתסיים את הסכסוך הערבי־יהודי, הסב יהושע ברומאן זה את האשמה כלפי האוכלוסיה הישראלית והטיח בה “אשמה של הזנחה ואטימות” (50).

האשמה המוסרית אשר מוטחת ברומאן זה בפרצופה של החברה הישראלית מתבססת על המקרה של יוליה רגאייב – עובדת זרה שנספתה בירושלים בפיגוע שביצע מחבל־מתאבד פלסטיני בשוק של העיר. כחודש לפני הירצחה בפיגוע נשכרה לעבוד כעובדת זמנית במאפייה ירושלמית גדולה, אך מעסיקיה לא טרחו לברר מדוע הפסיקה להגיע למשמרת הלילה שלה ומדוע גם לא באה לגבות את השכר המגיע לה עבור החודש שבו עבדה. עיתונאי המקומון (“הנחש”), שחיפש הזדמנות להוקיע את הקפיטליסטים ו“את חוסר ההגינות הציבורית והאנושית של המצליחנים, שדורסים בדרך את האחרים” (39), חשף את הסיפור והאשים את המפעל באדישות לגורל העובדת שנספתה בפיגוע.

בעקבות פרסום המקרה במקומון, נזעק בעל המאפייה לגונן על שמה הטוב של המאפייה שלו, והטיל על הממונה למשאבי אנוש במפעל את חקירת הנושא ואת ביצוע “הכפרה” שתסיר מעל המאפייה שלו את קלון אי־ההתעניינות בסיבת היעדרותה של יוליה מהעבודה. כמנהגו ברומאנים הפוליטיים הקודמים שלו, קשר יהושע גם בעלילת הרומאן הזה את האשמה המוסרית לציונות, על־ידי הבלטת בעל־המפעל כצאצא של מייסדי המאפייה, אשר הוקמה על־ידי סבו ואביו בתחילת המאה הקודמת, כאשר התחילה התנועה הציונית לפעול בארץ־ישראל. וכדי להבליט את ההסתאבות של הציונות הדגיש, שעיקר רווחיה של המאפייה נבעו מהספקת לחם למחנות הצבא שהוקמו בשטחים אשר נכבשו במלחמת ששת־הימים.

מכאן ואילך התמקד יהושע בשינוי שהתחולל בהשקפתו הפוליטית של הממונה בהשפעת המקרה שהוטל עליו לטפל בו. מאחר שבעבר היה קצין בצה"ל וביטחוניסט בהשקפתו על “הסכסוך”, התנגד תחילה לדרישת בעל־המפעל לבצע פעולות שיצטיירו כהודאה של המפעל ביחס אדיש לגורל העובדת הזמנית שנרצחה בפיגוע, אך ככל שלמד להכיר את הרקע של המנוחה, החל ליזום בעצמו פעולות המעידות עליו שהחל להרגיש תחושת אשם עקב מה שאירע לה בירושלים. התהליך המדורג של השינוי בהשקפתו הפוליטית של הממונה מבשיל אצלו במהלך הביקור במקלט האטומי במולדתה של יוליה – מקלט שנבנה כאשר שררה “המלחמה הקרה” בין ברית־המועצות וארצות־הברית, אך הוסב לאתר תיירות אחרי שהופשרו היחסים בין המעצמות.

כדי לבקר במקלט האטומי סטה הממונה מהמסלול המתוכנן של מסע “הכפרה” עם הגופה של יוליה, אשר נועד לקבור אותה בטקס נוצרי ובנוכחות משפחתה בכפר שבו התגוררה. סקרנותו והתעכבותו במקלט הזה אמורים להדריך את הקורא לבצע אנלוגיה בין האיוולת בשיקוליהם של שליטי ברית־המועצות, אשר בזבזו על בנייתו הון רב בימי המלחמה הקרה עם המערב, במקום להפיג את המתח עם המערב בדרכים דיפלומטיות, לבין האיוולת שמייחס יהושע למדיניות של ממשלת הימין בישראל בשנות האינתיפאדה השנייה. כפי ששליטי ברית־המועצות התמקדו רק בהיערכות למלחמה בין שני הגושים, שבה יופעל “נשק יום הדין”, כך ממוקד גם ראש הממשלה של ישראל רק בהכנות למלחמה כזו.

זה שטובל במשמניו

השינוי שחולל הביקור במקלט האטומי בהשקפת הממונה על “הסכסוך” מומחש בחלום שחלם שם. בחלומו נדחק הממונה למקלט האטומי ביחד עם המקומיים “כדי להינצל עם כולם” ממכת הנגד של האוייב, אחרי שההנהגה המקומית הפעילה קודם לכן את “נשק יום הדין” במסגרת הטקטיקה הלוחמנית המחושבת כי עדיף להנחית על האוייב “מכה מקדימה”. וכמו האחרים, גם הממונה נושא עיניו אל היושבים מאחורי הפרגוד על במה קטנה באולם הצר והמחניק – מנהיגים “שלעולם לא יבינו את האיוולת שבמחשבתם” – מנהיגות אשר “בקלות־דעת חסרת־אחריות נתנה את הפקודה האיומה”, במקום להשקיע את מאמציה בהשגת שלום עם המערב.

וכעת מעפיל התיאור אל העומד בראש ההנהגה הבלתי־אחראית הזו: “ואף שבגלל הפרגוד נראים המנהיגים רק כצלליות של דובים אכזריים – – – נדמה לחולם שהוא מזהה את כולם ואפילו כבר התנסה במעשיהם בעבר – במיוחד זה שטובל במשמניו, והמדליות על חזהו הרחב כמו לשונות של אש ודם” (עמ' 199). בפיזיות עתירת המִשְמנים של המנהיג הבליע יהושע את הרמז לאריק שרון, שאותו בחר “לשחוט” ברומאן הפוליטי הזה.

האנלוגיה בין מנהיג הארץ הרחוקה למנהיג מדינת ישראל בשנות האינתיפאדה השנייה אינה נכפית על הקורא רק בעזרת המראה הדומה של מנהיגי שתי המדינות, אלא גם בסיפא של החלום. כצפוי – ממשיך הממונה לחלום – אכן נוחתת המכה הנגדית של האויב על המקלט “וריח רע, מבחיל ומחניק מתפשט בחלל המקלט, שהוא גם אולם־התעמלות, ועל קירותיו קבועים סולמות־עץ. כמה מן המנהיגים המבוהלים מטפסים עליהם עכשיו לעבר החלונות הגבוהים והצרים אל צמרת ירוקה של ברוש, שהחולם זוכר אותו מילדותו, ולראשונה בחייו נפשו יוצאת אליו” (200).

בהמשך מתחלף החלום הקודם של הממונה, שהוא חלום החרדה מהמוות במקלט, בחלום מישאלה ארוטי, על עצמו כתלמיד בשמינית החברתית בביה“ס התיכון המאוהב במורתו. אחרי שאיחר לשיעור ומצא שהכיתה ריקה, התברר לו, כי חבריו הסתלקו מהשיעור של מורתם להנדסה ולכן עומדת הנהלת ביה”ס לפטר אותה. ומאחר שהמועמדת לפיטורין היא יוליה רגאייב, אשר בחלומו אינה “עובדת ניקיון אלא מורה להנדסה” יפת־מראה שהוא מאוהב בה, הוא מנסה למנוע את פיטוריה על־ידי המנהל ושני סגניו. ובעודו מתלהט “באביונה עזה” הוא מחבק את המורה ומכסה אותה בנשיקותיו, ובה־בעת “ממלמל או חושב: למה לוותר – – – למה להיכנע – – – היש בעולם צלב שראוי להתאבד עליו?” (202).

הניגוד בין שני החלומות, שהממונה חלם באותו לילה, מעיד על השינוי שהתחולל בהשקפתו הפוליטית בהשפעת הביקור במקלט האטומי. החלום הארוטי והמענג הוא התיקון של קודמו – חלום הבעתה והמחנק במלחמת השמדה אטומית. השינוי מתבטא במחשבה שחלפה במוחו של הממונה בסיומו של החלום השני, לפיה אין צלב – כלומר: אמונה או חזון – “שראוי להתאבד” למענו. פירוש זה מתבסס על סופו של החלום הקודם, המסתיים בגעגועיו לצמרת הברוש מימי ילדותו בירושלים.

ההיזכרות של הממונה בעץ הברוש ובשקט האופייני לירושלים בימים שהיא מכוסה בשלג צח, מבטאת את געגועיו לימיה של המדינה לפני מלחמת ששת־הימים – שהיו ימי “הילדות” המוסריים שלה, בטרם שדבק בה חטא “הכיבוש” – כאשר בירתה היתה מחולקת על־ידי חומה בעיבורה. הכיעור של ירושלים, אחרי שהעיר “אוחדה יחדיו” בסיום מלחמת ששת הימים והפכה לעיר “מתייסרת ומרופטת” המורעלת במחבלים־פיגועים־מתים, ממחיש את שנות “הבגרות” הבלתי־מוסריות של המדינה בעיני הממונה, ששינה את השקפתו הפוליטית במהלך הביקור במקלט האטומי.

במראה הדוחה של “זה שטובל במשמניו”, שעורר אצל הממונה געגועים לילדותו בירושלים החצויה, ביטא יהושע את בשורתו הפוליטית ברומאן הזה – כדי להחזיר לירושלים מוכת הטרור הפלסטיני את “השקט הגמור” שידעה עד הכיבוש ב־1967, צריך להפוך שוב למוחשי את “קו הגבול הסמוי, שלא נמחק, בין העיר המזרחית למערבית” (85). או במילים אחרות: לדעת יהושע, צריך לחזור ולחלק את ירושלים בין הישראלים לפלסטינים ובכך להסיר את אחת מאבני הנגף העיקריות שמונעות את השכנת השלום בין שני העמים – פתרון פשוט והגיוני שמתעכב רק בגלל “זה שטובל במשמניו, והמדליות על חזהו הרחב כמו לשונות של אש ודם”.

השימוש בחומרי־רקע תקופתיים הינו שכיח ביצירות ספרות, ובמיוחד כאשר מדובר ביצירות ריאליסטיות, כי אלה מוסיפים לאמינותה של היצירה ולרלוונטיות שלה לקורא. אלא שרק קוראים מדורו של הכותב יצליחו בעזרת חומרי אקטואליה (כגון: שמות מנהיגים, וכינויים שהוצמדו בעבר לאירועים ולפרשיות) לזהות בקלות את הזמן שעל רקעו מתרחשת עלילת סיפור. ואילו קוראים מדורות מאוחרים יצטרכו להיעזר בלכסיקון אישים כלשהו כדי להבין, מדוע זכו ישראל גלילי או יגאל אלון להיכלל בעלילת רומאן ריאליסטי משנות ה־60' או ה־70', ולא כל שכן גם להיזכר באלו אירועים היו שניהם מעורבים. לפיכך, אין שום ודאות ששמות שני המנהיגים “הנשחטים” ברומאנים שיעמדו לדיון בהמשך עודם זכורים לקוראים שנולדו אחרי השנה שבה התפרסמו רומאנים אלה.

האיש שְׂתוּם העין

בזכות התפקידים הרבים שמילא לאורך זמן בחיי המדינה, זכה משה דיין להופיע ביצירות של הסופרים הישראליים יותר מכל המנהיגים האחרים שהצמיח דורו. אך שום תיאור שלו לא היה כה ביקורתי כמו זה שהופיע ב“חיוך הגדי” (1983) — הרומאן הראשון של דויד גרוסמן.

סיפורו של משה דיין הוא יחיד בסוגו. הוא היה המנהיג הנערץ ביותר אחרי בן־גוריון עד מלחמת יום־כיפור, אך עקב תוצאותיה הטרגיות של המלחמה הזו הלכה והתפוגגה ההערצה אליו ממנה ועד פטירתו בשנת 1981. באופן אכזרי לא זכרו לו אחרי מלחמת 1973 את תרומתו הגדולה למדינה בכל השנים הקודמות. ואכן, באמצעות אחד מגיבורי “חיוך הגדי” – קצמן, שהכיר את דיין אישית – מנה גרוסמן בעלילת הרומאן “חיוך הגדי” את כל חטאיו של דיין ואף הפליג להסבר פסיכולוגי לא־מחמיא בעליל לעשייתם.

אחרי שקצמן השתתף “בכתישת קלקיליה במלחמה”, זימן אותו דיין כדי למסור לידיו “את הפיקוד על מחנה הפליטים שזרמו מקלקיליה לשכם”. אך בשיחה שהתקיימה ביניהם במעמד זה “דימה קצמן כי הצליח ללכוד כמה מקווי האופי החמקמקים של דיין” (129). גם לאחר זמן – כאשר שוחח על דיין עם אורי, עוזרו בעל “חיוך הגדי” – זכר קצמן את ההגדרה שבאמצעותה סיכם את לעצמו את האופי של דיין: “דיין היה בעיניו כזאב הכלוא, הבודק בכל רגע, בתנועה נכפית, את פינות הסוגר שלו. כל חייו היו רצף עצבני של התנועה הזאת. בצעירותו היה מסכן עצמו עד מוות בשדות הקרב, ולא ידע מהו הדוחף אותו כך. אחר־כך היה נואף עם נשים לעין כל, ומפר את חוקי המדינה, צולל ויורד לקברים עתיקים ובוזזם, וגם בכך לא היה לו די. משהו עדיין היה חסר: תשובה לשאלה מציקה שהרעילה את חייו ולגלגה על תבונתו. אחר־כך זינק אל הפסגה הפוליטית, וכְבשהּ, כשם שכבש קודם לכן את הפסגה הצבאית; הוא נעשה עשיר מאוד ולהוט עוד יותר אחר עושר; לבסוף אף נשאה אותו מרירות חיפושיו עד לג’ונגלים הממולכדים של וייטנאם, ועדיין לא ידע – – – שהסוגר הזה שבו הוא כלוא, בנוי מן החומר הגמיש ביותר שבנמצא, שעשוי הוא להימתח עד אין קץ, כי אין לו קירות או גג. ואין לו קרקעית. ואדם יכול לדור בו כל ימיו, ולא לגעת בו ממש. ולא להכיר את עצמו על־פי המגע הזה, והוא נידון להמשיך ולנדוד כל ימיו במסעות־צייד סהרוריים, ולקטול אחרים בדרכו, ואל גבולו הצונן שלו – לא יגיע” (226).

הדימוי שבו הישווה קצמן את נערצו דיין ל“זאב כלוא”, המתרוצץ חסר־מנוחה בתוך סוּגר בלי להבין את מניעיו “לנדוד כל ימיו במסעות־צייד סהרוריים”, מופיע בהמשך הרומאן בסצינה שבה ייהרג קצמן עצמו, בנסותו לשחרר את עוזרו, אורי, מידי חילמי, רועה הכבשים מהכפר ענדל. בסצינה זו רואה קצמן בעיני רוחו את פניו דומים לפניו של נערצו בעל “חיוך המוקיון הזכוכיתי”, שהוא־הוא “החיוך הזאבי”. ורק ברגע מותו מצליח קצמן “לדלות חיוך רך ומופתע”, את “חיוך הגדי” של אורי, “ממעמקים רחוקים מאוד, מאיזו קרקעית נשכחת ונכספת” בנפשו (280–281).

דיין הובלט ברומאן הזה של גרוסמן כסמל הרוע והאכזריות – רוע ואכזריות שמקורם בטבע הנפש הזאבית שהיתה לו. ועל־פי זאת הצדיק גרוסמן את סופו של קצמן, המייצג ברומאן את “הכיבוש”, כי רק במותו יכפר קצמן על הפשעים שביצע כלפי הפלסטינים בשליחות המדיניות של דיין – “האיש שתום העין, בעל פני הבובה והקול החלול” (223).

“מיכאל” המסוכן לעצמו

בעוד שגרוסמן יצא בביקורת זו על המדיניות של דיין אחרי מלחמת ששת־הימים ברומאן שהתפרסם כשנתיים אחרי פטירתו של דיין ב־1981, בחר מאיר שלו ברומאן “עשו”, שהופיע בשנת 1991, כמטרה ל“שחיטה” את יצחק שמיר, כאשר עדיין כיהן כראש־הממשלה של מדינת ישראל בין השנים 1988–1990 וגם בשנת 1992.

“עשו” הוא הרומאן המגובש ביותר של מאיר שלו, ובה־בעת גם הפוליטי מכולם. ואם אין מזהים במועד, שהוא כתוב בצופן האלגורי – מחמיצים לחלוטין את “הבשורה” שהצפין המחבר בעלילתו: כי הנה מתקרב מועד הסבב השני במאבק בין התאומים על “הירושה”, שבשנת תש"ח זכה בה “יעקב”, ובסבב הזה ישיב לעצמו “עשו” את מה שהפסיד בסבב הראשון. דומה, כי מיותר לציין שזהו “התסריט” שעליו מתרפקים הפלסטינים וכדי להגשימו יזמו את כל המלחמות נגד ישראל, אחרי תבוסתם במלחמת 1948.

ואכן, עלילת “עשו” מספרת על יריבות מתמשכת בין אחים תאומים על ירושה. האח, אשר מתוך הזדהות עם העוול שעשה יעקב לעשו בסיפור המקראי מכנה את עצמו “עשו” בעלילת הרומאן, מספר בגיל 55, כיצד גזל ממנו אחיו יעקב את הירושה 30 שנה קודם לכן, כאשר שניהם היו כבני 25. כדי להבין על איזו ירושה נאבקו אז, צריך לשים־לב לתאריכים הפזורים בטקסט.

עלילת המשפחה מתחילה בשנת 1898 — כשנה אחרי שהתקיים הקונגרס הציוני הראשון בעיר באזל בשוויץ. באותה שנה פיקד סבא מיכאל, שהגיע ממניעים דתיים בראש צליינים לארץ־ישראל, על גרירת פעמון אדיר שנועד לכנסייה הפרובוסלבית בירושלים. ב־1927, כשהתאומים היו בני 4, העמיסה הגיורת שרה, בתו של אותו סבא מיתולוגי, אותם ואת אביהם, אברהם לוי, על עגלת הפטריארך, ומילטה בה את בעלה וילדיה מירושלים אל הכפר בעמק, והקימה בו מאפייה לפרנסתם. במאפייה זו שותפו התאומים מילדות בעשיית הלחם ובמכירתו.

ברבות הימים התגלה יעקב כנחרץ במעשיו מאחיו “עשו”. הוא השתלט על המשקפיים, שהיו אמורים להיות בשימושם המשותף, וגם דחק את רגלי אחיו בחיזורו אחרי לאה, הנערה היפה שהגיעה לכפר. הורי התאומים לא היו תמימי דעים בזיהוי היורש שראוי להפקידו על הפעלת המאפייה אחריהם. בעוד האם, שרה, תומכת ביעקב, נזף האב, אברהם, במועמד שלו – ב“עשו”: “אתה חושב שכל העולם זה רק סיפורים מהספרים של יחיאל שלך? עוד מעט כבר צריך להחליט מי יקבל את המאפייה. אתה רוצה את הירושה או שאתה רוצה להישאר רעב, כמו חתול שגרה בפח־זבל של אלמנה?” (שם, עמ' 273).

וכך, כעשרים שנה אחרי שהוקמה המאפייה ב־1928 – ולפיכך אנו כבר בשנת 1948 – הוכרע הסבב הראשון על הירושה בין התאומים בנאמנת מלאה למסופר בפרקי ספר “בראשית”: יעקב זכה במאפייה וגם בלאה היפה, ותאומו, “עשו”, עזב את הכפר, היגר לאמריקה ושם, בגלות, התקיימה לגביו נבואתה של אמו: “לא יהיה לך משפחה. לא יהיה לך ילד. לא יהיה לך אדמה” (שם, עמ' 311).

כלומר, בסיום הסבב הראשון ב־1948 זכה יעקב בכל – באדמה, באישה ובמאפייה – בעוד ש“עשו”, הטוען השני לירושה, נושל מכל אלה והפך באמריקה ל“איש של מילים ומתכונים”. רק כעבור 30 שנה, אחרי שנודע לו על ההחמרה במחלת אביו, שב “עשו” לכפר ילדותו. שובו של “עשו” בהווה של העלילה, בשנת 1978, הציף מחדש את המאבק בין התאומים על הירושה – על המאפייה ועל האישה. התאריכים הקובעים שפורטו עד כה מלמדים שבעלילתו של הרומאן הוצפנה אלגוריה על הסכסוך הערבי־ישראלי, ושלא במקרה נקשרה האלגוריה הזו לסיפור הקדום במקרא על היחסים בין התאומים יעקב ועשו.

במשך 30 השנים שחלפו בין זכייתו של יעקב בירושה ב־1948 ועד שובו של אחיו מאמריקה לכפר ב־1978, התאמץ יעקב להבטיח שצאצאיו יחזיקו בנכסי המשפחה אחריו. את בכורו, בנימין, הכשיר להיות יורש, וכבר בגיל 6 הטביע ברצפת הבטון החדשה שיצק במאפייה את כף ידו של הילד, בצד כף היד של עצמו, וחרט במלט הרך “יעקב לוי ובנו בנימין אופים, אפריל 1955” (שנה לפני מלחמת סיני) והבהיר לילד את המשמעות הסמלית של המעשה: “אתה תגדל ותעבוד כאן, כמו אבא וכמו סבא” (עמ' 346–347). תקווה זו של יעקב לא התגשמה, כי כעבור 12 שנים, בשנת 1967, נהרג בנימין במלחמת ששת־הימים. אך לא איש כיעקב יניח לירושה להישמט משושלתו. כדי להעמיד יורש תחליפי לבנימין, אנס יעקב את לאה ועיבר אותה. כך בא לעולם מיכאל, שעליו משגיח יעקב כעל בבת־עינו (281).

אלא שמיכאל רחוק מלהיות יורש ראוי. ואלו המוזריות שלו: יש לו ראיית לילה מושלמת, הליכתו משונה־מגוחכת ונעשית בליווי תנועת ידיים מופרזות – “למיכאל הילוך עליז, ספק מהלך קדימה ספק מנתר לצדדין, ואת שתי זרועותיו הוא מנופף כמנסה להמריא” (137), כי אינו מבחין בין דמיון למציאות ונוהג לבדות סיפורים חסרי־שחר על מלאכים המלמדים לעוף. בנוסף לכך הוא מתנחל בכל מיני מקומות בבית ובכללם גם על יצועה של אמו (386–388). וחמור מכל: אין הוא מסוגל להרגיש כאב, ולכן אינו יכול להימנע מסכנות. לפיכך, מפקיד יעקב את שמעון, בנה הבוגר והחיגר של דודוץ', להגן על היורש המסוכן לעצמו, אשר בו מגולמת תקוותו האחרונה, שהירושה לא תישמט מזרעו.

מיכאל ושמעון

ב־1991, השנה שבה התפרסם הרומאן, היה עדיין סיכוי שהקוראים יזהו פרשה פנים־משפחתית זו כאלגוריה פוליטית, וגם יבינו על אלו מאורעות הגיב מאיר שלו בתיאורו של מיכאל – היורש המסוכן לעצמו. אך גם להם, ולא כל שכן לקוראים שהינם כיום בני 20, כבר נחוץ בשנת 2102 להציג את המידע הבא: ב־1983 בסיום מלחמת “שלום הגליל” (הלא היא מלחמת לבנון הראשונה) פרש מנחם בגין מתפקידו כראש הממשלה. פרישתו הותירה את הליכוד, מפלגת השלטון, ללא מנהיג. כך הגיח לראשות הממשלה מחליפו של בגין – יצחק שמיר, איש לח"י מרכזי ומראשי המוסד, שכינויו במחתרת היה “מיכאל”. ועל “מיכאל” זה מוסב כל התיאור הסאטירי ששולב ברומאן “עשו” על היורש המגוחך והמסוכן לעצמו, שעל שמירתו הפקיד יעקב את שמעון.

גם שמעון מוכר לנו מהפוליטיקה של שנות ה־80', השנים הסמוכות לפני שנת פירסומו של הרומאן. אחרי הבחירות ב־1984 הוקמה ממשלת אחדות לאומית, שבה העבירו שמעון פרס ויצחק שמיר את ראשות הממשלה ברוטציה ביניהם. וממשלה זו המשיכה להתקיים גם אחרי הבחירות ב־1988, אך הפעם עמד שמיר־“מיכאל” בראשה עד שהופלה בעזרת “התרגיל המסריח” ב־1990. הרומאן “עשו” הגיב במועד פרסומו על שיתוף הפעולה של שמעון פרס ומפלגת העבודה עם מפלגת ימין, שאז עדיין האמינה בארץ־ישראל השלמה, ועם ראש־ממשלה – הלא הוא שמיר־“מיכאל” – שלא הכיר בשום זכות ירושה של “עשו” על ארץ־ישראל.

משום כך פתח מאיר שלו את הרומאן בפרקים שבהם סיפר את קורותיו של הדוכס אנטון כאשר הגיע לביקור בירושלים בשנת 1898 – פרקים שלכאורה יכול היה לוותר עליהם, מאחר שאינם מתקשרים ממש לקורות המאבק על הירושה בין התאומים יעקב ו“עשו”. בירושלים נפל הדוכס אנטון ברשתן של צועניות הנוואר. הן פיתו אותו וגררו אותו למחילות התת־קרקעיות של ירושלים (שהיא, כידוע, לב “הסכסוך”). ושם קיעקעו על אפו במיקרו־גרפיה את 12 הפסוקים הראשונים מפרק כ“ה ב”בראשית". הפסוקים האלה מספרים כיצד פתר אברהם את המאבק על הירושה בין יצחק וישמעאל: “ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק, ולבני הפילגשים אשר לאברהם (וישמעאל בכללם – י.א.), נתן אברהם מתנות וישלחם מעל יצחק בנו בעודנו חי קדמה אל ארץ קדם” – כלומר: מזרחה לנהר הירדן.

סיפור מיתי נוסף, על האופן שמאבקים על ירושה הוכרעו בין יורשים בתקופת האבות, הבליע מאיר שלו באנקדוטה ששילב בגוף הרומאן, בסיפור על סאלומו סאלומו – סבו של שמעון – זה שיעקב מינה אותו לשמור על הילד מיכאל שאינו מרגיש כאב. סאלומו סאלומו נודע בבגרותו כמיקרו־גראף מחונן, אך כבר כילד התפרסם כבעל זיכרון מופלא. בהיותו בן 9 שינן את רשימת השמות בפרק ל“ו ב”בראשית" וידע לקרוא אותה בעל־פה קדימה וגם אחורה. בפרק הזה משולבים, כידוע הפסוקים המספרים כיצד נפתר המאבק על הירושה בין יעקב ועשו: “ויקח עשו את נשיו ואת בניו ואת בנותיו ואת כל נפשות ביתו ואת מקנהו ואת כל בהמתו ואת כל קניינו אשר רכש בארץ כנען וילך אל ארץ מפני יעקב אחיו, כי היה רכושם רב משבת יחדיו, ולא יכלה ארץ מגוריהם לשאת אותם מפני מקניהם. וישב עשו בהר שעיר עשו היא אדום” – כלומר: מזרחה לנהר הירדן.

שני הסיפורים מהמקרא חוזרים על אותו פתרון: כאשר שני יורשים תובעים לממש את זכותם בירושה, אין מחלקים אותה ביניהם, אלא יורש אחד זוכה בכל והיורש השני חייב לקבל עליו את דין הטרנספר. מאיר שלו בחר ללחום בסיפורים המיתיים האלה מחיי האבות בתורה, כי להנחתו עליהם מבסס הימין הפוליטי את הפתרון שהוא מציע לפלסטינים בימינו: להגר מזרחה לנהר הירדן ולהגשים בממלכת ירדן את שאיפותיהם הלאומיות. למעשה התגייס מאיר שלו ברומאן “עשו” להציג כפתרון בלתי־מציאותי לסיום הסכסוך במזרח־התיכון את פתרון הטרנספר־מרצון של הפלסטינים – שכדי להחדירו בשיח הפוליטי ייסד רחבעם זאבי (“גנדי”) ב־1988 את מפלגת “מולדת”.

באמצעות הלעג לפיזיות של שמיר־“מיכאל” ולתכונות הייחודיות שלו אשר מסכנות אותו עצמו, ביקש שלו להבהיר שהסכסוך במזרח־התיכון לא ייפתר באופן שנפתרו הסכסוכים על הירושה בין יצחק ובין ישמעאל ובין התאומים יעקב ועשו בסיפורים המיתיים המסופרים בתורה. אפילו התוצאה של סבב הירושה הראשון משנת 1948, שהותירה בידי הצאצאים של יעקב הרבה פחות מהגדה המערבית לירדן, ובוודאי פחות מחזון ארץ ישראל השלמה, הולכת ומתברר כתוצאה זמנית. כעבור 30 שנה, ב־1978, השנה שבה מתרחשת עלילת הרומאן “עשו”, כבר האמין מאיר שלו, שאם לא יורחקו מפלגות הימין מהנהגת המדינה, יתגלה כמופרך לא רק הפתרון התנ“כי על ארץ־ישראל השלמה, שעליו חולם המחנה הלאומי, אלא שבעטיו של ימין המונהג על־ידי שמיר־”מיכאל" יישמטו מידינו גם תוצאות סבב הירושה הראשון משנת 1948 – מדינת־ישראל בגבולות שביתת הנשק, שהחזיקו מעמד עד שנפרצו ב־1967, במלחמת ששת־הימים.

העיקרון הפרשני

אף שבפתיחת המסה הובהר, כי הסוגה הפוליטית היא סוגה ספרותית לגיטימית ושאין היא נחותה כלל וכלל כל עוד היא נכתבת על־ידי כותבים טובים ומיומנים – עצם חשיפתן של היצירות שנדונו במסה זו כיצירות פוליטיות קוממה משום־מה את המחברים שלהן. שלושתם התנגדו לעצם הזיהוי של יצירתם כמשתייכת לסוגה הפוליטית, וכל אחד בדרכו לא רק שלל את פירושה ככזו, אלא גם מצא את ההזדמנות לגנות את הפרשן על כך ששקד לחשוף את היותה כתובה בצופן האלגורי – צופן המותאם במיוחד להבעת תגובה פוליטית על נושא אקטואלי בחיי המדינה ובוודאי לביצוע “שחיטה” של מנהיג אשר להשקפתו הפוליטית מתנגד הכותב.

מאחר שאי־אפשר לנהל דיאלוג ביקורתי עם סופר המתכחש למה שכתוב ביצירתו, וגם משום שקוראים רגילים לאמץ את עדותו של הסופר על יצירתו ונוטים להעדיף את פירושו על הפירוש שמציע לה מבקר־הספרות, אחזור על שני נימוקים שכדאי לקורא לשקול אותם, אם ברצונו לנקוט עמדה במחלוקת הזו. הנימוק הראשון – שום מבקר לא יצליח לפרש יצירה כפוליטית אם אין היא מכילה “חומרים” המאפשרים לפרש אותה ככזו. והנימוק השני – הספרות הישראלית היתה מצטיירת כמוזרה מאוד, אילו לא נכתבו בה יצירות בסוגה הפוליטית בכל שנות קיומה של המדינה, ובוודאי אילו לא שגשגה בה הסוגה הספרותית החשובה הזו מאז סיום מלחמת ששת־הימים ואילך. הסופר הישראלי איננו מנותק מהסובב אותו. גם אם אינו רוצה להיות מעורב בנעשה במדינה, הוא סופג את המתרחש בה בעל כורחו, ולכן גם מגיב על האקטואליה, אף אם החליט מראש לפעול כאסקפיסט ולהתנזר מתגובה על אירועיה.

על יסוד הנחות אלה חזרתי וניסחתי ברבים מפירושי לרומאנים של סופרי הדור את העיקרון הפרשני הבא, המסביר במה מתייחדת הספרות הישראלית מכל ספרות הנכתבת במקום אחר בעולם בעת הזאת: בכל יצירה בעלת ערך נצמדת כצֵל לרובד הגלוי שלה – לנושא העל־זמני שמסופר בעלילתה – גם תגובתה הסמויה לענייני זמנה. ובמיוחד אמור עיקרון זה להיות נר לרגליו של קורא הספרות הישראלית, שאצל סופריה פועל בעוצמה רבה הדחף להגיב על האירועים בחיי המדינה וביצירותיה מובלעת כמעט תמיד תגובה לפרשיות שונות בתולדות המדינה ובראשן המלחמות ששכנותיה כפו עליה. ולכן, גם כאשר הטקסט מצטייר כ"שירה" טהורה, מוצפן בו כמעט תמיד רובד נסתר של "פרוזה" – תגובה על ענייני דיומא ומצוקות העֵת.

על פי עדוּתו, התלבט יורם קניוק כשישים שנה עד שהשלים את “תש”ח“. פרק הזמן הארוך שהרה את הספר הזה, השם שבחר לו והגירסה המצוירת שלו לדגל הלאומי – שהוצבה בין אותיות כיתוב מוכספות, שההוצאה התאימה לעטיפה כדי לרמוז לדימוי “מגש הכסף” שהעניק אלתרמן ללוחמי תש”ח במפורסם מבין שירי “הטור השביעי” – היו צריכים לחייב הן אותו והן את ההוצאה. ולא כל שכן אם אחרי העטיפה הקדיש קניוק את הספר לחבריו “המתים והחיים מהראל” וגם בחר כמוטו לו את הפסוק עם הציווי המחייב “בְּדָמַיִךְ חֲיִי!” מפרק ט"ז בספרו של הנביא יחזקאל.

והנה בסתירה גמורה לעובדות האלה, פתח קניוק את ספרו בהודעה: “חשבתי שאכתוב ספר הפוך מספר ראוי – – – כי רציתי לכתוב באמת על הדבר הכי מצחיק שקרה לי במלחמה” (עמ' 9). מאחר שלא גילה, מהו הדבר הכי מצחיק שקרה לו במלחמה, סביר היה להניח מניסוח המשפט, כי כפי שזנח את המחשבה לכתוב ספר בלתי ראוי, כך זנח גם את הרצון לחשוף את הדבר המצחיק שקרה לו במלחמת תש"ח. אך כנראה התחרט וחזר בו, שכן כעבור כעשרה עמודים שיחרר את הגילוי הבא: “וזהו הדבר הכי מצחיק שקרה לי במלחמה ההיא, שהקמתי מדינה תוך כדי שינה וריקוד הוֹרה ליד חבר אלמוני שהיה חצוי לשני חלקים” מפגיעה של פגז מרגמה (18).

אף שקניוק התכוון בוודאי להפגין סוג של הומור שחור, כאשר ייחס לעצמו את הקמת המדינה ובעיקר כאשר קשר את הקמתה למראה לוחם אלמוני שגופו נחצה לשניים מפגז מרגמה, העניק בגילוי זה במו־ידיו הערכה הולמת לספרו “תש”ח". ספרו החדש הוא בהחלט “ספר הפוך לספר ראוי”, ועל־פי תוכנו ופגמיו הספרותיים – בהחלט גם לא ספר “מצחיק”, אלא ספר שטוב היה עושה לעצמו וחסד של ממש לנו אילולא שיחרר אותו להדפסה. ובמיוחד בעת הזאת, כאשר הדבר האחרון שסופר עברי צריך להשמיע לבני עמו הם הגיגי הייאוש הבאים: “יפי בלורית ותואר אמנם היינו, אבל חכמים, לא. חכמים אינם הולכים למות מתוך בחירה והם בני שבע־עשרה או שמונה־עשרה או אפילו עשרים. חכמים מעדיפים מדינות קיימות על־פני מדינות נחלמות. חכמים אינם מנסים להקים מדינות חדשות בחמסינים בארץ מלאה ערבים בני המקום ומוקפת מדינות ערביות שרואות בהם זרים מזידים” (28).

העובדה שנמנה עם לוחמי תש“ח, סיכן את חייו בקרבות קשים וגם נפצע קשה באחד מהם, לא מקנה לקניוק זכות ללעוג לתבונה של חלוצי העליות עד ייסוד המדינה ולחוכמת כל הבאים בשעריה של הארץ הזו אחרי שנוסדה. ובוודאי שחלקו כלוחם במלחמת תש”ח – ועל כך יש להוקירו – אינו מעניק לו זכות להציע לנו את מה שמשתמע מהפיסקה הבלתי־אחראית הזו: התרת ההשתמטות מהשירות בצה“ל, עידוד אזרחיה היהודים של המדינה לעזוב אותה והמלצה לחדש למענם את הגלות ב”מדינות קיימות" ובטוחות, שאין בהן ערבים ושאינן מוקפות מדינות ערביות.

מניעים פסולים

חוכמה עמוקה אין במסקנותיו אלה של קניוק, המשתמעות מפיסקה זו ורבות אחרות הזרועות במרחב הספר, וגם לא תועלת כלשהי, כאשר תאגיד פאן־ערבי הכולל את כל מדינות ערב טרם ויתר על מטרתו – ביטול התוצאה המרכזית של מלחמת תש“ח: קיומה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי בארץ־ישראל. ובה־בעת קשה גם להבין את מניעיו של קניוק לגייס את זיכרונותיו מקרבות שהשתתף בהם בתש”ח, שעליהם הוא עצמו מעיד כי אינו בטוח כלל שהם נכונים, כדי לגַמֵד את מלחמת תש“ח, את תבונת דורו, דור “יפי הבלורית והתואר”, ובעיקר את הפלמ"ח ואת מפקדיו.

למענו של קניוק אני מקווה, שאף מניע משלושת המניעים הבאים, שניתן לשער אותם כמניעיו, לא דחף אותו לכתוב את הספר הזה ולשחרר אותו לפירסום בתכניו אלה, בשפתו הז’ורנליסטית ובלבושו הספרותי המרושל. כי אם נענה לאחד ממניעים פסולים אלה, או בה־בעת לשלושתם – גרם במו־ידיו נזק בל ישוער למעמדו בסיפורת הישראלית.

בראש ובראשונה עלול סופר להתפתות לפירסום ספר ירוד כזה מכניעה ליצר הפירסום. ובמקרה של קניוק – להוסיף עוד כרך למניין הכרכים על מדפו בספרות הישראלית, שגם כך רק בודדים מהם ראוי היה לשחרר להדפסה במהלך שנות הכתיבה הרבות שלו, ולא כל שכן אם תוכנו של הכרך הוא פרובוקטיבי במכוון ונועד להסב אליו תשומת־לב של התקשורת.

סופר עלול להתפתות לפרסם ספר כמו “תש“ח” גם מייאוש, כאשר הוא מרגיש, שהמעיין הספרותי שלו יבש והפסיק להניב רעיונות לעלילות חדשות. ביאושו פונה סופר כזה אל מאגר הזיכרונות הישנים, מחטט בגרוטאות למצוא ביניהן משהו שיתאים לרוח התקופה, יעניין את קוראיו בהווה, ובה־בעת גם יאדיר את שמו בין הסופרים במחנה השאננות לציון. ואכן, קניוק לא פסח על שום קרב שניכשל ולא דילג על שום פציעה או פגיעה קטלנית באלה שלחמו לצידו בתש"ח, ביודעו שלחומרים כאלה יש כיום ביקוש אצל המתגרדים בחרס במקומותינו.

ועצוב מכל יהיה אם יתברר, שהמניע של קניוק לשחרר את “תש“ח” להדפסה היה ההערכה המופרזת שהוא מחזיק בה ביחס למעמדו בספרות הישראלית – המחשבה שכבר הפך לסופר חשוב מספיק, ולכן מותר גם לו להשתולל ברשות הרבים ולנפץ באורח חופשי מיתוסים היקרים לאחרים. אפשר להסתפק בדוגמא אחת, כדי להבהיר לקניוק את מעמדו האמיתי בסיפורת הישראלית. כאשר ס. יזהר העתיק מן השוליים אירוע מאירועי תש“ח אל מרכזו של הסיפור “חרבת חזעה” והכתים בו את דגלנו הצחור בחטא הנישול, אף שסילף את האמת – עשה זאת ביכולת ספרותית שאיננה מוטלת בספק. אך קניוק, שהיכולת הספרותית שלו רחוקה מאוד מזו של ס. יזהר, מנתץ בספרו “תש“ח” את מיתוס “יפי הבלורית והתואר" בעיקר על־ידי תיאורים מגמתיים של קרבות שהשתתף בהם והוספת הגיגים פרובוקטיביים חסרי אחריות כפירושים להם.

ניתוץ מיתוסים

אינני יודע כמה מהמפקדים והלוחמים מהשורה, מאלה שהשתתפו בקרבות שעליהם מספר קניוק בספרו זה, עודם בחיים. אך קרוב לוודאי, שגם אילו רצו להציג את גירסתם על מהלך הקרבות או להסביר מדוע נכשלו – ספק אם התקשורת היתה מאפשרת להם כיום להשמיע ולפרסם אותה. באווירת ה“פוסט” שבה מדשדשת החברה הישראלית מאז מלחמת יום־כיפור משדרים ומפרסמים רק כאלה שמספקים עדויות רְעילוֹת המגמדות את הציונות, את מלחמת העצמאות, את המדינה, את צה"ל ואת החברה הישראלית.

קניוק לא חס על בני דורו והצטרף לקקפוניה ברוח ה“פוסט”, ש“היסטוריונים חדשים” באקדמיה ו“שאננים לציון” בספרות הישראלית צורמים אותה באוזנינו ללא־הרף. בדומה להם נטפל גם קניוק לשנת תש"ח כדי לנתץ את כל המיתוסים שתרם דורו – “דור בארץ”. וכאחרים הוא עושה זאת על־ידי הבלטת התפוח הרקוב בתוך הארגז של התקופה, ארגז שהכיל פֵרות מרהיבים – צעירים שהיו בעלי מוּדעוּת אידיאולוגית, גם ציונית וגם יהודית־לאומית, ואשר גילו אומץ־לב, התנדבות, הקרבה, רֵעוּת, ערכים אנושיים ומוסר לחימה.

לא די שקניוק ממעיט מערכם של לוחמי תש“ח באמירות מכלילות, שבהן הוא מקיש מעצמו על שאר הלוחמים: “היינו כמו ילדים, צעירים עד כדי בושה, מתנדבים, היינו חוראנים, פרזיטים” (11), אלא שהוא גם מציג את הקרבות בזה אחר זה ככישלונות ידועים מראש, פרי האיוולת של מפקדים חסרי־אחריות (141) שלא חסו על חיי הלוחמים ושלחו אותם לשמש “בשר תותחים”, מפקדים שהפריחו סיסמאות, אך בעת המבחן נטשו את הלוחמים ללא תחמושת ומילטו את נפשם מהסכנה (138). כך פעלו המפקדים בקרב על הקסטל (53–58) ולכן “היה אסור לייצר מיתוס מה’אחרי' על הקסטל” (60). ודאי שגם בתש”ח היו מפקד וגם לוחם מהשורה שאיכזבו בעת מבחן, אך מה מצדיק להפוך בודדים אלה למייצגי כל הלוחמים מדור תש"ח?

וברוח זו מציג קניוק את הפלמ“ח: “יש היום בית פלמ”ח הגדול מכל הפלמ”ח שהיה כשהיה פלמ“ח” (24), אשר לאמיתו של דבר היה “פלמ”ח וירטואלי, חסמב“ה של גדולים” (187). גם הפלוגה הימית של הפלמ“ח (הפלי"ם) ספגה מקניוק את המגיעה לה לדעתו. אימוניה כללו הרבה דיבורים וסירותיה חזרו מהם אך בנס אל החוף (72–80). למנת לעג מיוחדת זוכה בני מרשק – “הפוליטרוק, החסיד החילוני שחלם על מדינה יהודית והיה מנוזל מרוב געגועים למדינה” (16). גם אם עמותת דור הפלמ”ח ועמותת אוהלי הפלמ“ח מפריזות במשהו בתיאור חלקו של הפלמ”ח בהקמת המדינה, על מה מבסס קניוק את קביעתו (24), שהן המציאו “מורשת” על־ידי שיכתוב ההיסטוריה של הפלמ"ח כדי להאדיר את תרומתו להקמת המדינה?

והמגוחך מכל, שבעוד קניוק מבליט את גירסתו על התקופה, על דור הלוחמים של תש“ח, על הפלמ”ח ועל הפלי“ם כנאמנה לאמת, הוא מתיר לעצמו לקבוע קביעות כוזבות להפליא על שורה של נושאים שגדולים ממידות השכלתו והבנתו. העם היהודי – החליט קניוק – הוא “עם של מזוודות, של שוטטות, של געגועים למקום שלא היינו בו מעולם” (15). “מעולם”, קניוק? – מה עשית בשיעורי תנ”ך? התפלחת לים, או חלמת בכיתה על הנערות בחוף של תל־אביב? וכזה הוא גם ההגיג הבא על העם היהודי: “עם שאוהב להתגעגע יותר מלחיות, שנולד במדבר והלך ממולדתו מבית אביו לנדוד ולהיות מוכה, אך לא לעשות משהו נועז עם הגעגועים האלה” (26). אצל איזה אנטישמי למדת, היסטוריה, קניוק? או שמא: לך זכות יוצרים על הקביעה, שעמך הלך מרצונו לגלות כדי “לנדוד ולהיות מוכה” שם על־ידי כל ערל שנתקף בתשוקה בלתי נשלטת להכות יהודים?

הכישלונות הספרותיים

לא רק מבחינה רעיונית נכשל קניוק בספרו זה, הכישלון הספרותי אפילו עולה על קודמו. “תש”ח" חרג מעיקרי כלליה של סוגת הסיפור האוטוביוגרפי, שבמסורתה נכתב ושאליה הוא משתייך. בסוגה זו חשובה ביותר היא המהימנות של “המספר”, אך באופן מוזר בחר קניוק לזרוע הערות במרחב הספר שבהן הוא מזהיר מפני אמיתוּת העובדות שהוא מספר עליהן. כגון: “אני לא בטוח מה אני זוכר באמת, הלוא איני סומך על הזיכרון, הוא ערמומי ואין בו אמת אחת ויחידה” (23), וגם: “מה שאכתוב עכשיו אינו נהיר לי לחלוטין. – – – מה שכתבתי אינו בהכרח מה שהיה” (137).

בנוסף לכך מתאר קניוק את עצמו כמי שהתהלך בתש"ח כמוכה הלם מבלי שהבין את מטרות המלחמה ובלי שהתמצא בתמונת המלחמה ובמהלכיה: “כל ימי הלוחמה לא חשבתי. לא תכננתי תוכניות. עשיתי את מה שאמרו לי לעשות ויזמתי רק כאשר לא היתה ברירה והיה צריך לאלתר. – – – הייתי כסיל שהלך להיות בן־חיל ולהכות באויב. – – – כנראה הייתי פחדן – – – מן הפחד שלי יצאתי גיבור שהתגבר על פחדיו” (11–12). “מספר” הממעיט כל־כך בערך העֵדוּת שלו אינו יכול לצפות שיתייחסו ברצינות לקביעותיו הבאות: “שקר שבא מחיפוש אחרי האמת יכול להיות אמיתי יותר מהאמת” (23), או: “זיכרון הוא מה שאני כותב שהוא זיכרון” (24).

כמו־כן חטא קניוק בספר הזה בכתיבה ללא הקפדה על סדר זמנים כנדרש בסוגת הסיפור האוטוביוגרפי. הפרקים מקפצים מתיאורי הקרבות שבהן השתתף בתש“ח לאירועים שונים שהתרחשו בחייו לפני מלחמת תש”ח ושנים רבות אחריה. הטקסט נראה כאילו הודפס מטיוטה שלא עברה לא ליטוש ולא עריכה, שכן הוא חסר־מבנה שמלכד את נושאי הפרקים זה לזה. גם הניסוח נראה כאילו ניערו אותו מהשרוול, כי הפרקים כתובים בלשון דיבורית המתנצלת על כל מילה “גבוהה” ולועגת לכל התנסחות מליצית מדי. ניסוח חסר חן זה נועד לחבב את הספר על דור קוראים שאליו כיוון אותו קניוק – דור צעירים שאינו בקיא בעובדות, אך יתפעל מהנַעֲרִיוּת המפתיעה של סופר קשיש, המתאר את מלחמת השיחרור כרצף של קרבות כושלים שנוהלו בידי מפקדים ולוחמים מוכי הלם, אשר מבלי שהתכוונו לכך יצאה להם מהטֶמְבֶּלִיוּת שלהם מדינה (14).

חלפו למעלה משישים שנה מאז שחיים חפר גייס את קניוק לפלי“ם. הוא היה אז נער בן שבע־עשרה וחצי, “ילד טוב תל־אביב” לאם מחנכת ולאב מנהל מוזיאון, שהתמרד נגד הוריו ומחנכיו והתגייס למלחמת היישוב לעצמאותו. ייתכן שבשונה מבני דורו לא הבין קניוק בדיוק למה התגייס ומה תרם בחצי השנה שבה לחם עד שנפצע. לוא שינן את פרקו היטב בביה”ס והיה מטה אוזן לעדותו של הרמטכ“ל דויד אלעזר (“דדו”), שהוא, קניוק, היה זה שהציל את חייו בקרב הקשה במנזר סן־סימון, אולי היה מוצא אחרי שנים הצדקה להיותו שם במה שנאמר במסכת סנהדרין: “כל המקיים נפש אחת מישראל – – – כאילו קיים עולם מלא”. ועם הבנה זו, הגם מאוחרת, היה נמנע בגיל שמונים מפירסום ספר לא ראוי זה על מלחמת תש”ח.

חיבור בין שתי עלילות מנוגדות הוא שהאריך את הרומאן “נוילנד” לממדיו האין־סופיים. קביעה זו מוכחת על־ידי העובדה, כי עד כמחצית מעמודי הכרך הזה, לא יצליח הקורא לקשר בין שם הרומאן לבין המסופר בעמודים אלה. ואכן, רק במחציתו השנייה של הספר יתברר לו, כי נבו הרכיב על עלילת האהבה המעניינת והכתובה היטב, שטיפח בחלק הראשון, עלילה ביקורתית מפוקפקת מבחינה רעיונית וגם מרושלת מבחינה ספרותית, הפוסקת שמדינת ישראל היא ניסוי שנכשל בהגשמת חזונו הציוני של הרצל.

עלילת האהבה נרקמת במהלך מסע הרפתקה משותף של דורי וענבר בפרו ובארגנטינה. במחצית הראשונה של הכרך ניתן מידע־רקע מפורט ומשכנע לפגישתם בדרום אמריקה. דורי הגיע לשם כדי למצוא את אביו, מני פלג, שבגיל שישים ואחרי שהתאלמן יצא לטיול מהסוג שהתרמילאים מישראל מבצעים בסיום שירותם הצבאי, אך כעבור זמן קצר נותק הקשר איתו. אלא שבמהלך שלושת השבועות של החיפושים אחרי אביו, שבהם התרחק דורי מהבית, היתה לו שהות לסקור את השינויים שהתרחשו בנישואיו עם רוני ולהגיע למסקנה, כי נישואיהם התמצו וגם לבנם נטע כבר איננו נחוץ כל־כך, כי דווקא בתקופת היעדרותו מהבית נפתרו לנטע בעיותיו החברתיות.

מניעיה של ענבר לעלות על המטוס הפרואני במקום לחזור לישראל מגרמניה, אחרי שלושת ימי הביקור שלה אצל אמה, אפילו מורכבים יותר. מילדות הרגישה קרובה יותר אל אביה, יוסי בנבנישתי, מאשר אל אמה, חנה, שהעדיפה על פניה את אחיה הצעיר, יואב. בגיל ההתבגרות הפכו המריבות של ענבר עם אמה לכל כך תכופות, עד שההורים הכשירו למענה את “הצוללת” – חדר עם כניסה נפרדת. מותו הלא מוסבר של יואב בצבא, אם מתאונה ואם מהתאבדות, פירק סופית את המשפחה והוריה “ירדו” מהארץ. אמהּ, חנה, הכירה גרמני אמיד, עברה להתגורר בביתו בגרמניה ושקדה שם על השלמת מחקר לתואר דוקטור על הנושא “בין רומנטיקה לאנטישמיות – ייצוגים של יהודים בספרות העממית האירופית של העת החדשה המוקדמת” (175). פרק מרכזי ורחב במחקר הזה דן בדמותו המיתית של היהודי הנודד – “אחשוורוש”. אביה, יוסי, לעומת זאת, נטש את משרתו כמרצה בטכניון למען פרוייקט הנדסי באוסטרליה, ורק אחרי שנתיים נודע לענבר שהקים משפחה שנייה עם אוסטרלית וגם הפך אב לילדם המשותף.

בהיותה כבר בשדה התעופה, אחרי שלושה ימים מתוחים שעשתה בחברת אמה בברלין, הבינה ענבר שאין לה עניין לשוב לאיתן, האחרון מבין המאהבים הרבים שהיו לה. ובהחלטת פתע רכשה כרטיס ועלתה למטוס לפרו. שם חזרה ופגשה את האיש, שביום צאתה מישראל בטיסה לגרמניה ראתה אותו רוכן על תמונות בשדה התעופה והניחה אז שהוא איש המוסד. ענבר שמחה לפגוש אותו שנית, להיוודע מפיו ששמו דורי ושאין לו שום קשר למוסד, אלא הוא מתחקה אחרי עקבות אביו ומנסה לברר מה עלה בגורלו, והחליטה להצטרף לחיפוש.

היסודות הסותרים

מכאן ואילך אמור היה הקשר בין ענבר ובין דורי להתפתח כקשר אהבה שיתגבר על הרקע הבעייתי של שניהם – שלו כגבר נשוי ואב לילד, ושלה כמי שנכוותה מגברים בעבר וכבעלת מחוייבות מוסרית לאיתן הממתין לה בארץ. ואכן, אחרי שהקדיש את שני החלקים הראשונים (133־10 ו־262־137) להצגת הרקע המשפחתי והאישי השונה של שניהם, המשיך נבו לפתח ברגישות הנדרשת גם בחלק השלישי (265–421), עד קרוב למחציתו, את מאמצי שניהם לגבור על היסוסיהם ולהיענות לביטויי האהבה של הזולת. אף שהטקסט מחולק תכופות ליחידות קצרות ושם גיבור מתנוסס בראש כל אחת מהן, כדי לאפשר ל“מספר” היודע־כל להציג את האירועים מנקודות התצפית של הדמויות השונות, הניב נבו עד כאן כתיבה בוטחת אשר מעידה על התקדמות ניכרת בהשוואה ליכולות שהפגין בשני הרומאנים הקודמים שלו – “ארבעה בתים וגעגוע” (2004) ו“משאלה אחת ימינה” (2007).

במחצית הזו של הספר נאמנותו של נבו לחוקי הסיפור הריאליסטי היא מוחלטת. ועל פיהם הוא מבסס את אירועי ההווה על הסיבות המגוונות מעברן של הדמויות: הפסיכולוגיות (ענבר ודורי לא זכו במשפחותיהם להיות נאהבים באותה מידה על־ידי שני ההורים), החברתיות (במשפחותיהם חצו הנישואים עֵדות ומגזרים בחברה) וההיסטוריות (מביניהן מובלטות במיוחד ההשפעה של השואה ושל המלחמות אשר ניכפו על המדינה בשנות קיומה על חיי שלושה דורות בשתי המשפחות). ואכן, הצפתן של הסיבות השונות במעשי הגיבורים ובחיי הנפש שלהם (המחשבות והחלומות) הוסיפה להם מורכבות אנושית וגם תרמה לחיזוק מעמד הדיאלוגים בעלילת הרומאן הזה בהשוואה לשני הרומאנים הקודמים של נבו. יתר על כן: בזכות הביסוס של אירועי ההווה על מרחב היסטורי ניכר, מתקבל כאפשרי וכאמין גם צירוף המקרים אשר מגשים בקשר האהבה בין דורי ובין ענבר את קשר האהבה שלא התממש בין לילי, הסבתא של ענבר, לבין פימה, הסבא של דורי, כאשר העפילו לארץ בספינה רעועה סמוך לפרוץ מלחמת העולם השנייה. שהרי נפלאות הן דרכי האהבה ומדהימים הם הזימונים שמציעים החיים לאוהבים.

אלמלא התפתה נבו להעמיס על עלילת האהבה הזו נטל של עלילה זרה ומנוגדת לה – והיא העלילה הביקורתית על המדינה שהוקמה ברוח חזונו הציוני של הרצל – יכול היה להשלים אותה בכרך מצומצם יותר במידותיו ומגובש יותר בתוכנו. אלא שבשלב הזה החליט נבו לשדרג את עלילת האהבה הריאליסטית באמצעות החדרת שלושה יסודות סותרים לתוכה – את הדמות הפנטסטית־מיסטית נַסיה, את האגדה המיתית־סוריאליסטית על היהודי הנודד, ואת האלגוריה הדמיונית־אוטופית “נוילנד”. ובעזרת היסודות החדשים הפך את החלק השני של הכרך לעלילה ביקורתית־רעיונית (כושלת) ואקטואלית־פוליטית (מפוקפקת) על המפעל הציוני ועל החשוב בהישגיו – מדינת ישראל.

אי־ההתאמה בין עלילת האהבה הריאליסטית, שטיפח נבו בחלק הראשון של הספר, לעלילה הביקורתית הזו, שהשתלטה על רוב עמודי החלק השני, הפכה את הקריאה מאמצע הכרך ואילך לכל־כך מייגעת, עד שגם הסיום הרומנטי, המסוכם בחופזה בפרק “אפילוג ופרולוג”, איננו מפצה את הקורא על המאמץ שהיה עליו להשקיע כדי להגיע עדיו. בסיום זה מאחֵד נבו את צמד האוהבים, אחרי ביקור בכותל ואחרי סחיטת תמרוני היסוס אחרונים אצל שניהם, ובחסות גלי ים דמיוני “המותיר קצף דק של סיכוי” על נעליהם, הוא משלחם “להתחיל מחדש” את חייהם, אך הפעם כזוג שבחר את הבחירה שהיא לא רק הבחירה הצפויה ביותר, אלא ללא־ספק גם הנכונה מכולן.

נַסְיה הדמיונית

משלושת היסודות הלא־ריאליסטיים האמורים יכול להיחשב שילובה של נסיה כדמות בספר כמעשה הפחות מזיק לעלילת האהבה הריאליסטית. הביוגרפיה של ענבר רצופה מספיק אירועים משבריים טעונים ביותר, אשר הצדיקו את האמצעי שבעזרתו בחרה לשרוד אחריהם – פריקת הרגשות השליליים שנצברו בנפשה על־ידי כתיבה עליהם ביומן.

הרעיון לבדות דמות נשית דמיונית, שבאמצעותה תבטא ביומן את מחשבותיה ואת חוויותיה בפרו – שאליה, כאמור, הגיעה לגמרי במקרה – צץ במוחה של ענבר בחדר העלוב ששכרה באכסניה הראשונה שבה השתכנה אחרי שנחתה בלימה. תרמילאים רבים קישטו את קירות החדר הזה בכתב־ידם. מכל הכיתובים על הקיר, ריתק אותה אחד שהיה מעוטר בציור של כינור. אלמוני הוסיף מתחת לכותרת “המסע של היהודי הנודד” פירוט התחנות של מסעו במשך 600 שנה, מתחילת המאה ה־14 ועד ההווה ב־2006, כהוכחה לנצחיותו כיהודי נודד בעולם (243).

בו במקום החליטה ענבר לבדות דמות נשית לתפקיד “המספר” ביומנה, שתתעד את השוטטות שלה בדרום אמריקה, והעניקה לה את הסגולות המיתיות שהוענקו ליהודי הנודד – שמושג עליהן קיבלה מהמחקר האקדמי של אמה – חיי נצח והיכולת לצוץ בכל עת בכל מקום. ובהתאם לסגולות אלה גם בחרה לה את השם “נַסיה” (“מלשון מנוסה” – 243). אך בפועל כיהנה נסיה ביומנה של ענבר כדמות שבאמצעותה הנציחה את הפנטזיות הארוטיות שעורר בה דורי מרגע שראתה אותו בשדה התעופה בלוד ביום המראתה מהארץ לביקור אצל אמה בגרמניה, ואשר התחזקו אצלה אחרי שחזרה ונפגשה איתו על גג אכסניה בעיירת גבול קרובה למעבר מפרו לבוליביה.

ואכן, מרגע שענבר בדתה את הדמות הספרותית הזו, זוכה נסיה לקטעים עצמאיים ברומאן המופיעים תחת שמה, בעוד שהקטעים האלה מבטאים את מחשבותיה ואת תחושותיה הנועזות של ענבר כלפי דורי: “אין לטעות בנסיה: היא הכל חוץ מחולמנית – – – כל חושיה דרוכים כקשת לקראת התענוג הבא – – – היא, מצידה, היתה מניחה כעת את כף ידה על ידו של דורי – – – ואחר־כך מוליכה אותו, מעדנות, לחדר שלה. ופושטת מעליו את החולצה שלו ואת המכנסיים שלו ואת העצב שלו, ומשמחת אותו במיטתה, בלי שיהוי ובלי היסוס” (284־283). ככל שקשר האהבה האמיתי בין ענבר ובין דורי הולך ומתחזק, גוברת מוכנותה של ענבר לוותר על נסיה כאמצעי להבעת עצמה, ולבסוף, ביום פרידתם מ“נוילנד”, שיחררה ענבר את נסיה הדמיונית כדי שתצטרף לג’מילי – הוא־הוא היהודי הנודד בגירסת הרומאן של נבו – וראתה אותם בעיני רוחה זזים הלאה – “זוג יהודים, נודדים” (503).

מיתוס היהודי הנודד

עוד קודם לשילובה של נסיה הדמיונית בעלילת הרומאן הכשיר נבו את שילובו של נושא הנדודים, כאשר כלל כבר בשלב מוקדם יותר בעלילה את המידע שאספה חנה, אמה של ענבר, על דמותו של “אחשוורוש” – הוא־הוא היהודי הנודד באגדות הנפוצות בין הנוצרים באירופה. במסגרת המחקר שלה סיכמה חנה את הגירסה הנפוצה ביותר על “אחשוורוש”, זו המספרת על סנדלר יהודי מירושלים שהתנכל לישו, בעת שגרר את הצלב בדרכו לגולגולתא, ונענש על כך לשאת לנצח את חרפת חייו כנודד בעולם (175). בעזרת אגדה זו הסבירה הנצרות למאמיניה את סוד הישרדותו של היהודי בהיסטוריה ואגב כך גם הצדיקה את היחס המבזה כלפיו.

במענה לשאלתה של ענבר, העלתה חנה הנחות אחדות על סיבת התחייה לה זכתה אגדה אנטישמית זו בעשור האחרון (הראשון של המאה ה־21): מאחר “שמדינת ישראל נכשלה במשימתה” – לפתור ליהודים את בעייתם עם העולם ולעולם את בעייתם עם היהודים – חזרו היהודים־הישראלים לממֵש “את גֶן הנדודים הטבוע בקוד הגנטי שלהם, אף שכבר יש להם בית. בברלין יש אלפי ישראלים. בפריז יש אלפי ישראלים. בניו־יורק יש מושבה ענקית. גם בטורונטו”. ולכן – סיכמה חנה את תשובתה לענבר – “כותב הכתובות שלך הוא ישראלי. זהו היהודי הנודד החדש” (256).

באחת מיחידות הטקסט המאוחרות של חנה, הוסיף נבו בשמה עידכון להשערה הקודמת ששתל בפיה. אחרי מלחמת לבנון השנייה ב־2006 שקלה חנה להוסיף לעבודת הדוקטורט שלה נספח שכותרתו תהיה “היהודי המנדיד”, ובחסות הכותרת הזו התכוונה להוסיף גם את ההסבר האקטואלי־פוליטי הבא: “הרי מאז שהפסקנו לנדוד אנחנו גורמים לעמים אחרים לנדוד. עוקרים אותם מכפריהם. מחריבים את בתיהם בפצצות לא חכמות” (520). ולפני שהופרעה בפיתוח הכיוון החדש לאגדת היהודי הנודד, הספיקה חנה לרשום את ההסברים הבאים לבירור נוסף בהזדמנות מאוחרת יותר: “נדמה כי אגדת היהודי הנודד התקיימה, מתקיימת ותמשיך להתקיים לא רק בשל הקרע ההיסטורי בין יהדות לנצרות, ולא רק בשל האנטישמיות אשר מושרשת עמוק בתרבות האירופית, אלא בשל הכמיהה האנושית – – – לעזוב את משכן הקבע ולנוע לנקודה אחרת, טובה יותר; – – – האם אצל העם היהודי הנטייה הזאת לנדוד כדי ‘לשבור שבר’ אכן חזקה יותר? או שנכפה עליו, שוב ושוב, לממש תשוקה למסע שהוא עצמו כבר מאס בה” (520).

השערה פסימית זו של “היורדת” חנה, כי “התשוקה למסע” ו“הנטייה הזאת לנדוד” של הישראלים, “לעזוב את משכן הקבע ולנוע לנקודה אחרת”, תביא להתחסלותה של מדינת היהודים על־ידי היהודים עצמם, נתמכת בדבריו של ג’מילי. ענבר חשפה את ג’מילי ב“נוילנד” כיהודי הנודד בעידן הנוכחי – זה שהשאיר למענה באכסניות עֵדות שהוא בעקבותיה, וגם הקדים להשתכן ב“נוילנד”, בתחפושת של צעיר ישראלי, לפני שהיא הגיעה למקום. אחרי שזהותו נחשפה, סיפר ג’מילי לענבר בגאווה ובאריכות את מעלליו השונים במהלך ההיסטוריה, וגם גילה לה לבסוף את המסקנה שהגיע אליה – סיכוייה של מדינת ישראל להצליח קלושים, כי “אפשר לתת מדינה לעם של נודדים, אבל אי אפשר לקחת מהם את הדחף לנדוד” (491).

אם את צירופה של נסיה הדמיונית לענבר בנבנישתי עוד אפשר היה להצדיק על־ידי מנהגה של ענבר לכתוב את קורותיה ואת מחשבותיה ביומן, בלי שתתערער על־ידי כך מהימנותה הקונקרטית־ריאליסטית כדמות ברומאן, הרי אין לטעון כך ביחס להצמדת דמותו המיתית־סוריאליסטית של היהודי הנודד “אחשוורוש” אליה בחלק השני של הרומאן. ואכן, לאורך מסעה בחברת דורי בארצות דרום אמריקה אין ענבר משתפת את דורי בתופעה המוזרה המתרחשת לה באכסניות.

אי־שיתופו של דורי בתופעה המיתית־סוריאליסטית הזו מעידה, כי שילוב האגדה הזו ברקמת הרומאן איננה נחוצה לפיתוח עלילת האהבה, והיא הודבקה לדמותה של ענבר רק למען העלילה הביקורתית, כדי לטעון שמדינת ישראל לא התגברה על תשוקת היהודים לנדוד, ולכן, זו הוכחה ניצחת כי הרעיון של הרצל לייסד מדינה ליהודים הוא רעיון שנכשל. יהודים (ובמיוחד התרמילאים הצעירים שנולדו והתבגרו ב“מדינת היהודים”) מעדיפים לנדוד מאשר להיצמד למדינתם. לקיומם אינם זקוקים למדינה, אלא לכל היותר למחנה צופי וארעי דוגמת “נוילנד” ובלבד שיְמוּקם באיזור אחר בעולם, רגוע ובטוח יותר ממדינת ישראל.

גֶן הנדודים היהודי

כעת ודאי כבר ברור לקורא, איך מתקשרות שתי הדמויות הבדויות המסמלות נדודים – הנודדת הספרותית “נסיה” והנודד האגדי־מיתי “אחשוורוש” – לקביעה הפסקנית שמוכרזת בחלקו השני של הרומאן, לפיה מדינת ישראל היא ניסוי שנכשל, משום ש“מדינת היהודים” לא הצליחה (לטענת המחבר של היצירה) להגשים את חזונו הציוני של הרצל. ועל מנת לחזק מסקנה זו, בעזרת הנימוק שבגֶנוֹם של העם היהודי קיימת תשוקה מוּלדת לצאת לנדודים, שתל נבו בפי דמויות נוספות, מאלה ששיתף כדמויות “ריאליסטיות” ביצירתו, את השאיפה לנדוד מציון אל מקומות בטוחים ממנה, וגם ציטט בפי אחדים מהם שורות מפיזמוני המחאה של התקופה, שמחבריהם ביטאו בהם את תמיכתם בשלום ואת ייאושם מהתעכבותו באמצעות כיסופים אל מקום אחר, מסוכן פחות ממדינת ישראל. ובכללם מצוטט השיר של יעקב רוטבליט “רואים רחוק רואים שקוף”, המבטא את הכיסופים “לעוף אל מקום שבו אולי כמו הר נבו רואים רחוק רואים שקוף” (460).

ראשון המשתוקקים לנדוד בעלילת הרומאן מבין הדמויות “הריאליסטיות” הוא פימה, אביו של מני וסבו של דורי. 6 שנים אחרי שהגיעו בספינת מעפילים לחופי הארץ, ערב פרוץ מלחמת העולם השנייה, כלומר: בשלהי המנדט הבריטי ועוד לפני ההכרזה על ייסוד המדינה, התייצב פימה בפני לילי, הסבתא של ענבר, והציע לה להצטרף אליו לאמריקה. להצעה זו צירף נימוק שהשתמעה ממנה הנחתו־נבואתו, כי מרגע שתוכרז הקמתה של מדינת היהודים בארץ־ישרוּאל, יהיו היהודים נתונים בה במלחמת הישרדות מתמדת: “פה הכל עולה בלהבות – – – וזה לא הולך להשתפר, לילי – – – הם לא רוצים אותנו כאן, השכנים שלנו. לעד נצטרך לעמוד מולם בחרב שלופה, ומי שמחזיק בחרב כל העת אין לו ידיים פנויות לנגן, לכתוב, לאהוב – – – היינו צריכים ללכת לאוגנדה, – – – או לארגנטינה, או פשוט להמשיך לנדוד ממקום למקום. כך לא היינו מעוררים שנאה גדולה כל כך” (517–518).

לילי, שהיתה כבר אז נשואה לנתן וגם אֵם לחנה בת ה־5, לא נענתה להצעתו של פימה. ולא רק משום שגם הוא כבר היה גבר נשוי, אלא משום שאחרי התלאות שעברה עד שהגיעה ל“ארץ־ישרוּאל”, ואחרי שהנאצים רצחו את המשפחה שהותירה מאחוריה בפולין, החליטה שכאן הוא החוף האחרון לכל הנדודים שנאלצו יהודים לבצע בשנות הגלות. אך שלושים שנה אחרי שדחתה את הצעתו של פימה להצטרף אליו לאמריקה, נסדקה גם אצל לילי האמונה, שהמדינה תצליח לעקור מהיהודים את התשוקה הארורה לנדודים. לענבר גילתה לילי את דאגתה: “והמדינה שלנו, מה? יהודים על גבי יהודים שחיים במקום אחד, אבל בראש יש להם את המקום האחר שממנו באו לכאן והמקום האחר שאליו היו רוצים לברוח מחר. ומזל גדול שזה מה שיש להם בראש – – – כי רק ככה, במחשבות ובדמיונות על נדודים, אפשר לוותר על הנדודים האמיתיים. ולהישאר” (531).

הנואשים מקרב הצברים

אמה של ענבר, חנה, לא הסתפקה בדמיונות על נדודים, אלא הצדיקה בעזרתם את בחירתה לשקם את חייה בגרמניה: “נדמה לי שככל שחולף הזמן מתברר לעולם שמדינת ישראל נכשלה במשימתה: היא לא פתרה בשביל העולם את בעיית היהודים. אמנם יש להם בית עכשיו, תודה לאל, אבל הם לא מפסיקים לעשות רעש. הם משתלטים על מהדורות החדשות ולא נותנים לעולם מנוחה עם המצוקות שלהם והמצוקות שהם מעוררים – – – והם, כלומר היהודים־הישראלים, נודדים ללא הפסקה – – – מממשים את גֶן הנדודים שטבוע בקוד הגנטי שלהם. אף שכבר יש להם בית” (256). דבריה אלה של חנה משלימים את מסקנתה, שצוטטה כבר קודם, לפיה בשנות קיומה של מדינת ישראל הפכו היהודים מעם נודד לעם “מנדיד” (520).

יוסי, אביה של ענבר, לא ביטא עמדה כה דעתנית כמו זו שביטאה גרושתו, חנה, אך ייתכן שאפשר לקשור לבירור נושא הנדודים בעלילת הרומאן גם את ההסבר שהשמיע לענבר, אשר בעזרתו נימק את “הירידה” שלו מהארץ. אחרי התאבדותו של יואב בצבא – כך הסביר לה – “נגמר לי האוויר בארץ, ענברי, הייתי חייב לנסוע. זה היה או זה או…” (231–232).

להשלמת בירור השאלה, האם קיים בגֶנוֹם של היהודים גֶן נדודים המסביר את כישלון מדינת ישראל במימוש חזונו של הרצל – לכנס בהדרגה את כל העם היהודי מפיזורו בעולם ב“מדינת היהודים” – שתל נבו גם בפיהם של בני הדור של התרמילאים התבטאויות דומות לאלה שהשמיעו הדמויות מהדורות הקודמים. ענבר התייחסה לתופעה זו בדברים שרשמה ביומנה בצאתה מהארץ. ואלה היו מסקנותיה ממה שראתה בשדה התעופה בלוד: “באיזו חדווה אנשים נוסעים מהארץ הזאת…ואיזו הקלה נסוכה על פניהם. אלפיים שנה השתוקקו לנשק את אדמתה ופנו בכל יום שלוש פעמים מזרחה, אבל מרגע שהגיעו לכאן הם כל הזמן רוצים מערבה” (139).

נויה, תרמילאית שדורי הכיר בשדה התעופה בצאתו מהארץ ופגש גם באחת התחנות במהלך מסעו בדרום אמריקה, כתבה אליו באימייל את הדברים הבאים: “נראה לי שאחרי הטיול אני רוצה ללמוד באירופה. איך אפשר ללמוד יחסים בינלאומיים במדינה שמסוכסכת עם כל העולם? אולי אפילו אשאר לחיות אחרי הלימודים באירופה. מה קושר אותי לארץ?” (411).

שרה, מהדמויות המרכזיות ב“נוילנד”, סיפרה לענבר, כי בדעתה אמנם לחזור ל“מדינת המקור”, אך למטרה אחת בלבד, כדי לבצע שם שינוי: “להקים קהילה שתנסה ליישם את מה שהם למדו כאן”, ב“נוילנד” (496).

נבו הבליט מכנה משותף לשלוש הצבריות מישראל (ענבר, נויה ושרה) – שלושתן שכלו אח בצבא, ובהשפעת הטראומה הזו התעורר בהן הרצון להתנתק מהארץ המסוכנת הזו ולצאת לנדודים בעולם בלי להגביל את זמן הימשכות המסע במרחביו. רצונן זה מצרף אותן לבעלי החלטה דומה בעלילת הרומאן מהדור הצברי הבוגר יותר – יוסי בנבנישתי, אביה של ענבר, ששכל את בנו יואב בצבא, ומני פלג, שהתפרקותו אמנם התעכבה שלושים שנה, מאז הפך לנפגע פוסט טראומטי במלחמת יום כיפור, אך בהגיעו לגיל שישים, כאשר התעורר “הרסיס” שהיה רדום בו, יצא גם הוא למסע בעולם כיתר הנודדים.

החלק האלגורי בעלילה

החלק הרביעי ברומאן “נוילנד” (427–507) הוא ללא־ספק החלק המביך ביותר בספרו זה של אשכול נבו. לא די שבשמונים עמודיו של החלק הזה מדשדש סיפור האהבה של דורי עם ענבר, עקב הזנחתו הכמעט מוחלטת למען תיאור “נוילנד” והסברת מטרותיו של המקום, אלא גם סיפור הבילוש והמעקב של דורי אחרי אביו, מֶני, כבר איבד מכוחו קודם לכן. למעשה, כבר בבוליביה יודע דורי שאינו צריך לדאוג לאביו ושהפגישה איתו בארגנטינה לא תחדש לו דבר. ההידרדרות של סיפור־המעשה בחלק הזה מתבטאת בין היתר בוויתור בו על אלפרדו – היותר ססגוני והיותר חיוני מבין הדמויות ברומאן – שהרי על־פי החוזה שנחתם בינו ובין דורי ואחותו צאלה, השלים את משימת החיפוש אחרי מני פלג, בכך שסיפק לדורי את כל המידע על אביו עוד לפני שהגיעו לגבול של ארגנטינה.

כלומר: אחרי מחצית הכרך כבר יודע הקורא את הפרטים שהשאיר אביו של דורי למענו במחשב של האכסניה בבוליביה (312–334). מהם הובהר לדורי, כי אביו שהה בחווה של שָמאן במחוזות האינקה וצרך שם סמים, שבסיועם התגלתה אליו אשתו המנוחה, נורית, והורתה לו “רק הברון הירש, מֶנְץ'. הברון הירש”. ואחרי שזכה להארה זו מאשתו המנוחה, שהגדירה לו את יעודו מגיל שישים ואילך, רכש אביו בכספו חווה נטושה במחוז בואנוס איירס, שבעבר ניסה הברון הירש ליישב שם יהודים ממזרח אירופה, ליקט סביבו תרמילאים מישראל ומהעולם שפגש באכסניות, ייסד בעזרתם את “נוילנד” ומינה את עצמו ל“חוזה” שלהם.

ואכן, שמונים עמודיו האלגוריים של החלק “נוילנד” מייגעים את הקורא לא רק משום שההסברים על המקום מכפילים את עצמם – כי כל פעם משמיע אותם מסביר אחר – אלא גם משום שמטרתם שקופה לגמרי ומוצגת בלי תיחכום כלשהו: להבהיר שמדינת המקור לא רק כשלה בהגשמת חזונו של הרצל, אלא שספק אם בשלב הזה עוד תצליח לחסום את שטף נוטשיה, שמפחד “המצב” הִתְחַיָּה בהם גֶן הנדודים היהודי הנושן ומושכם חזרה לגלות. כך שספק אם “מדינת היהודים” עוד תשרוד ב“ארץ ישרוּאל “שנים רבות ואם יועיל עוד המאמץ של בוגרי “נוילנד” בשובם לישראל, ליישם ב”מדינת המקור" את בשורתו של “החוזה", מני פלג (בתנאי שהסמים שהוא צורך יסופקו לו במועד ושלא יופרע ממלאכתו עד שעה ארבע).

מה מייחד את “נוילנד”?

את פניהם של דורי וענבר קידם ליד השער של “נוילנד” צעיר חשדן שהזדהה בפניהם בשם דויד. ואחרי שחקר אותם על מטרת בואם, הסביר להם, כי חוקי המקום אוסרים להכניס לתחומיו מכשירים המסוגלים לתעד את הנעשה בו, כגון: טלפון נייד, מצלמה ומכשיר הקלטה. דויד צייד אותם ב“דף מידע לאורח” ובמפת המקום, ובלי שהרגיש בסתירה למעשיו הקודמים, השלים את תהליך קליטתם בשתי הבהרות: “נוילנד היא מרחב חופשי מכעס ומאלימות” ו“אתם מוזמנים להסתובב במרחב שלנו בחופשיות”.

עד מהרה התברר לענבר ולדורי שכדי לקבל הסברים מוסמכים יותר על המקום, מטרותיו וסדריו, עליהם להאזין גם לדבריה של שרה, הדמות היחידה שנשמעה רציונאלית במקום וכנראה גם היחידה המצליחה להשתלט על אוסף התימהונים והמסוממים שמתגוררים בו. “נוילנד” מוגדרת כ“מרחב קהילתי טיפולי” – הסבירה להם שרה – כי “ההנחה של החוזה – – – היא שהחיים במדינת המקור, בישראל, הם טראומה מתמשכת. וכל מי שמגיע ממנה פצוע במידה כזאת או אחרת”. ולכן מציעים ב“נוילנד” לתרמילאים מישראל “אורח חיים אחר לגמרי מזה שקיימנו במדינת המקור”, ומרפאים את נפשם הפגועה “גם על־ידי טקסים מיוחדים שמתקיימים כל יום חמישי באוהל ההתכנסות”. על הניסיון המופגן של דורי ללעוג לדמיון, המשתמע מהסבריה, בין אורח־החיים ב“נוילנד” לדגם הקיבוץ, הגיבה שרה בסבלנות: “הקיבוצים הם נחלת העבר, ואנחנו עם הפנים לעתיד – – – בכלל, אנחנו מנסים לממש כאן, בתנאי חממה, כמה מהעקרונות שהרצל התווה ושמדינת המקור סטתה מהם” (450–452).

ולבסוף מעפיל הפרק למעמד המאכזב מכולם – הפגישה של דורי עם אביו, שבה הוא וענבר שומעים את ההסבר על מטרותיה של “נוילנד” בשלישית. מני מתחיל את ההסבר בסיכום מאוד לא מחמיא, שלא לומר: קטלני, על “מדינת המקור”, ישראל: “המטרה המקורית בהקמת ישראל היתה לקבץ את היהודים מהגולה למקום שבו לא ירדפו אותם”, אך התברר שלא רק שלא הגשימה את המטרה הזו, אלא כל מי שמתגורר בה מפתח “טראומה מתמשכת” ויוצא ממנה “פצוע במידה כזאת או אחרת”. ולכן, מבהיר מני לדורי, “נוילנד” היא “תזכורת לאתונה שמדינת היהודים היתה אמורה להיות, אם לא היתה הופכת לספרטה” (488). ומשום שנכשל הניסיון הראשון, זה שנעשה על־פי “אלטנוילנד”, ו“מדינת היהודים” הפכה לספרטה, במקום להיות אתונה, צריך להציע דגם חדש למדינת העם היהודי.

ומשלושה נימוקים, מוסיף מני, אי־אפשר לחזות את הדגם החדש בתחומה של מדינת ישראל, אלא עדיף לעשות זאת דווקא באחת החוות הכושלות של הברון הירש בארגנטינה. הראשונה – משום שבמדינת המקור היו קמים מיד מתנגדים להצעה. השנייה – משום שקהל היעד של הדגם החדש הם “הצעירים האלה שמטיילים בדרום אמריקה” אשר “נמצאים בדיוק ברגע הנכון בחייהם בשביל להמר על משהו חדש”. והשלישית – משום שהיום כבר ברור, כי לאמיתו של דבר “ההתיישבות של הברון הירש בארגנטינה, שנכשלה בהתחלה, הפכה בשנות השלושים לראש גשר שקלט את כל יהודי אירופה שהיו חכמים לברוח בזמן. שזה בדיוק מה שהברון הירש תיכנן” (487). הנימוק השלישי רומז – אבל חייבים להודות: רק רומז – כי נוכח הסכנות הקיומיות שבהם נתונים היהודים במדינתם במזרח התיכון, לא צריך לפסול גם הכנת אלטרנטיבה בשביל העם היהודי מחוץ למזרח התיכון…

ארוֹמה רעיונית רעילה

אף שנבו עימעם את האפשרות הזו ב“דף המידע לאורח”, הותיר בנזיד הרעיוני שלו ארומה חריפה למדי ממנה. אחרי הפירוט של “ערכי הליבה” (אי־אלימות, שוויון, נתינה, פתיחות ונאורות), המנוסחים בניסוח פוזיטיבי, נוספו בסיומו של הדף שתי תוספות בניסוח נגטיבי. הראשונה – “‘נוילנד’ לא הוקמה כדי להוות תחליף ל’אלטנוילנד'”, אלא “להיות ‘מדינת צללים’ בזעיר אנפין, שתזכיר למדינת ישראל מה היתה צריכה להיות. ומה היא יכולה להיות”. והתוספת השנייה – “‘נוילנד’ איננה אוטופיה”. האמנם? הן למני מצמידים ב“נוילנד” את התואר “חוזה”, דואגים שלא להפריע לו להתמסר לעיסוקו “להיות חוזה” ומצפים שישלים “חזון” שונה מחזונו של הרצל – חזון ש“פניו אל העתיד”.

יתר על כן: ארומה רעיונית זו, המצביעה על “נוילנד” כעל תחליף למדינת המקור נודפת גם מהנוסח המתוקן של “התקווה” שנוהגים לשיר ב“נוילנד”. מני פלג, החליף בהימנון את השורה “עין לציון צופיה” בשורה “עין לחלד צופיה”. המשמעות היחידה שאפשר לתת להחלפה הזו, היא, כי העתיד – לפי “המשנה” שמציג נבו ברומאן הזה – איננו בריכוז העם בציון, אלא בפיזורו מחדש בחלד, או במילים אחרות: יהודים הכינו עצמכם לחדש את הנדודים ולחזור לגלות. מדוע נדמה לי, שבכל האֲמָנוֹת של האירגונים הפלסטינים משתעשעים זה מכבר עם הפתרון הזה ל“סכסוך”?

קורא שטרם קלט עד כה, כי הטיעון שמעלה אשכול נבו ברומאן “נוילנד” הוא במהותו טיעון פוסט־ציוני, כדאי שיקשיב לדברי ההסבר של שרה: אף שמדינת ישראל נכשלה במאמציה להגשים את חזונו של הרצל, היא מתעקשת לדבוק ב“אלטנוילנד”, כאילו לא “חלפו יותר ממאה שנה מאז שהספר של הרצל נכתב” וכאילו לא “חייבים לעשות הַתְאָמוֹת” (452). וזהו עיקר עיסוקו של מייסד “נוילנד” – לחשוב על העתיד ולהציע חזון מעודכן במקום זה שהתיישן.

ההסבר הזה מפי שרה, מצדיק להבהיר, כי נבו מפרש באופן שגוי את השם שבחר הרצל לספרו האוטופי “אלטנוילנד”. בעוד שהרצל התכוון למולדת הקדומה של עם היהודי (“אלט”), האמורה לחזור ולהיות לו מולדת מחדש (“נוי”) על־ידי ההקמה של מדינה ליהודים בארץ־ישראל וכינוסם של היהודים בה מפיזורם בעולם, מבאר נבו את השם “אלטנוילנד” באופן המילולי הבא – הציונות נוסח הרצל היא החזון המיושן (“אלט”), אשר צריך להחליפו בחזון ש“פניו אל העתיד” (“נוי”). טיעון זה מתבסס על הקביעה של כל הדמויות – גם “הריאליסטיות” (מסוגם של פימה, מני, חנה וכדומה) וגם “הדמיוניות” (“היהודי הנודד” ו“ניסה”) – כי מדינת ישראל נכשלה, מסקנה המוכחת מהמלחמות ומהטראומות שהן משאירות בנפשם של הישראלים, ומהנטייה של הישראלים לצאת לנדודים אל מקומות רגועים ובטוחים יותר.

המשמרת הדיסְטוֹפית

דורי הוא היחיד שלא התפעל ממטרותיה של “נוילנד”, אלא כפר בנחיצותה וגם הטיל ספק בהתאמתו של אביו לחזות לעם היהודי את העתיד הנחוץ לו. הוא גם היחיד אשר גילה מודעות לכך שאביו פועל תחת השפעת סמים. בכל הזדמנות ניסה לברר את טיבם ואת היקף השימוש בהם במקום. בראייתו המפוכחת הבין כי המקום לא רק נראה כמחנה צופי – מיתקן זמני המותאם לתרמילאים שאמורים לשהות בו תקופה קצרה באווירה היפית – אלא שגם הוקם ברוחו של המייסד, המכהן במקום כגורו לצעירים שְׂרוּטי־הנפש המגיעים אליו, ואשר עיקר תפקידו הוא לממן את קיום המקום בתמורה לזכות המוקנית רק לו – להסתגר במבנה האבן היחיד הקיים בחווה, להיות בלתי־מופרע עד שעה ארבע ולעסוק שם תחת השפעת סמים בתפקידו היחיד במקום – להיות חוזה ו“לחשוב על העתיד” (446). לעומתו, ענבר התאהבה מיד במקום (ובעיקר בבית החווה הישן המזכיר מאוד את הבית ביער הרצל ליד חולדה), התיידדה עם אחדים מ“אזרחיו” ואף שקלה להצטרף אליהם לתקופה מוגבלת.

אך בשלב הזה אין כמעט חשיבות למחלוקת זו שנחשפה באקראי בין גיבורי עלילת האהבה, כי כבר הרבה קודם לכן התברר, שאשכול נבו היה כה להוט להציג את “נוילנד” האלגורית שלו, שלא חס עליה והיה נכון להקריב אותה למען העלילה הביקורתית על המדינה. להיטות כזו גילה נבו גם בשני הרומאנים הקודמים שלו, אשר גם בהם משך את העלילות (יחסי בנים והורים בראשון, והתפוגגות החבֵרוּת מתקופת הנעורים בשני) מעיקרו של סיפור־המעשה אל האקטואליה, כדי שיוכל לבטא את השקפתו על “המצב”. בכך משקף אשכול נבו, זו הפעם השלישית במדף כתיבתו, את ההנחה שנפוצה בקרב סופרים צעירים, כי הכתיבה על “המצב” – אם רק תהיה מוקצנת ופרובוקטיבית מספיק – תמקד תשומת־לב בכתיבתם ותצרף אותם מהר יותר לחבורת הכותבים המצליחים מבין הוותיקים הפועלים בספרות הישראלית (עוז, יהושע, גרוסמן ושלו).

אף שב“דף לאורח” הוזהר הקורא שלא לראות ב“נוילנד” אוטופיה, מעידים כל הסימנים שאשכול נבו התכוון לצייר אותה באור אוטופי, אלא שהוא נכשל בכך. וגם אם כל הדמויות שלו חוזרות על המנטרה שמדינת ישראל נכשלה, אי־אפשר שלא לגחך לדלות הדימיון שבעזרתו צייר את “נוילנד“, על מתקניה הצופיים וסדריה התנועתיים. מה־גם שבניגוד להספד שגיבוריו של נבו משמיעים על “מדינת המקור”, משגשגת המדינה המוּסְפֶּדת בכל תחום מתחומי החיים. ולא רק שהיא מתכוונת להמשיך לפעול גם בעתיד על־פי חזונו של הרצל ולכנס בהדרגה בציון את כל העם היהודי מפיזורו בארצות העולם, אלא שרשמה לזכותה הצלחה מוכחת בהגשמת מטרה זו.

בפרק הזמן הקצר יחסית שהיא קיימת, כינסה ושיקמה מדינת ישראל קהילות יהודיות שלמות שהיו נתונות במצוקה קיומית בארצן: ניצולי השואה בסיום מלחמת העולם השנייה, היהודים הנרדפים במדינות ערב בשנות ה־50 של המאה הקודמת, היהודים מרוסיה והיהודים מאתיופיה בעשורים המאוחרים של המאה העשרים. ובעודה שוקדת על גאולת יהודים מהגלות, היא גם הדפה בהצלחה את התנכלותו של תאגיד פאן־ערבי גדול־ממדים ורב־כוח, המנסה להגשים בשם הפלסטינים את חזונו על מרחב ערבי רצוף ומטוהר מיהודים מנהר פרת ועד האוקינוס האטלנטי, ולכן מונע התאגיד הזה במשך כל שנות קיומה של ישראל את סיום “הסכסוך", בתקווה שיצליח לייסד מדינה ערבית נוספת בין הירדן לים התיכון במקום מדינת היהודים הזעירה.

ולפיכך אי־אפשר להימנע מהגדרת העלילה הביקורתית ברומאן האוטופי־אלגורי “נוילנד" כדיסטופיה המכוונת נגד הצלחתה יוצאת הדופן של מדינת ישראל בין מדינות העולם, ברוח הנטייה הפסימית־דֶפיטיסטית (המתבטאת לפעמים גם בלבוש הֶדוֹניסטי־אסקפיסטי מוחצן), הנפוצה ביצירותיהם של סופרי השאננות לציון מכל המשמרות, אך בולטת כקו רעיוני מאפיין גם בכתיבתם של רוב הסופרים שנוספו לספרות הישראלית בעשור הראשון של המאה ה־21 – סופרי המשמרת החמישית.

ולמען הקיצור, אחזור על האיפיון של משמרת זו, כפי שניסחתיו בספרי “השאננות לציון בסיפורת הישראלית" (2010):

“סופריה חוו את מלחמת המפרץ (1991) ואת יציאת צה”ל מלבנון (2000), אחרי שהות בדרומה בשמונה־עשרה השנים שחלפו מאז ‘מבצע שלום הגליל’. כמו כן: את רצח יצחק רבין (1995), את האינתיפאדה השנייה (‘אינתיפאדת אל–אקצה’, 2005־2000), את ‘ההתנתקות’ (פינוי הישובים של ‘גוש קטיף’ מרצועת עזה וארבע התנחלויות מבודדות בצפון השומרון, 2005), את מלחמת לבנון השנייה (2006) ואת מבצע ‘עופרת יצוקה’ בעזה (27.12.2008–18.1.2009).

סופרי המשמרת הזו מגלים נכונות להתמודד מחדש עם נושאי ‘המצב הישראלי’, אך באמצעות תיאור מוקצן ודמיוני, הממחיש מציאות אלימה וקטסטרופלית, כדי למצוא בעזרת ההמחשה הזו תשובות מפוכחות למצוקות ‘המצב הישראלי’. ולכן צפוי שסופרי המשמרת הזו יניבו בעיקר יצירות עתידניות־פנטסטיות. וליתר דיוק: קומץ אוטופיות והרבה דיסטופיות. ועל כן ירוויחו ביושר את הכינוי ‘הגל הדיסטופי’, שאני מציע כאן לראשונה לכנות בו את המשמרת שלהם".

ההחלטה לכתוב את הספר – מודיע המחבר בפתחו – גמלה בלבו כאשר שכב בקיץ 2009 על ספסל ליד בית־הכנסת בשדרות יוהאן (יוחנן) סְמאטְס, מקום מגוריו בתל־אביב. הוא התמוטט על הספסל עקב התקף חרדה מן המסרים האפוקליפטיים שקרא בספר “ארץ נדירה” – ספר אסטרונומיה פופולארי – אשר מהם השתמע, ש“הקיום על כוכב הלכת הזה תלוי על בלימה” (11). והוא, שעיסוקו במתן הרצאות על הספרות העברית באוניברסיטה, הבין פתאום עד כמה הספרות העברית מנותקת מהנושאים החשובים של הקיום: “הסופרים מביטים בירח או באדמה וכותבים על חברי קיבוץ העולים על הקרקע, ובידיהם אקורדיונים ומעדרים וכמובן גם נשק חם – – – אך איש אינו כותב לא על טֶקטוֹניקַת הלוחות ולא על תקופת הקמבּרִיוּם ולא על טְרילוֹבּיטים” (8).

בכך לא מיצה דרור בורשטיין את חשבונו עם הספרות העברית שנכתבה עד הופעת “נתניה”, אלא המשיך לחשוף את שאר חולשותיה: “במקום להציג לפנינו את התמונה הגדולה או לפחות לרמוז עליה, הספרות מציגה שוב ושוב תמונה קטנה, שהיא תמונה שקרית. התמונה הקטנה היא תמונה של יאוש מוחלט או של אושר אווילי, ומבחינה זו אין הבדל בין הקיטש הקודר של אמני האבסורד לקיטש המתוק של הוליווד. קיטש שחור וקיטש ורוד, היינו הך. הפסימיזם והאופטימיזם שרוב הספרות והאמנות מוכרות לקהל הם סמים ממכרים, קטלניים באותה מידה, וכך חולפים להם החיים בין אושר לדיכאון וחוזר חלילה” (99).

במצבה העגום כל־כך של ספרותנו אשמים, כמובן, הסופרים, שבמקום לשכב כמוהו על ספסל ולהגות בסכנה המאיימת על קיום היקום, כפי שכתוב ב“ארץ נדירה”, הם “יושבים בבתי הקפה ומְשַׁחְתים שעות ברכילות, שהיא המנהג של עולם הספרות” (101). והגרועים שבהם הם “אוכלי הבשר”, אלה שעל שולחנם עולה בקר, אחרי שנכלא, נשחט, נפרס והוקפא, ומהכוח שקיבלו מאכילתו הם כותבים כרכי פרוזה, ספרי שירה ומחזות. בעוד שכולם הם “שוחטים המעמידים פני רוקמי תחרה בין ערביים לצלילי נֵבל” (121) – נועד הוא, דרור בורשטיין, לחולל מהפכה בספרות העברית. לפיכך החליט לתקן את המעוות ולכתוב את כל מה שחלף במוחו במהלך השכיבה על הספסל. כך שפרקי “נתניה”, אשר נכתבו במשך חודש וחצי, בין יולי לספטמבר 2009, מבשרים את המהפכה שהספרות העברית המתינה לה נואשות.

אך בלי להרגיש בסתירה לתפקיד שהועיד לעצמו במהפכה, אשר לדעתו חייבת להתרחש בספרות העברית, הזדרז בורשטיין לחשוף את “הסוד הגדול של הספרות” – והוא הסוד שגם בספרות שולט חוק ההמשכיות, שעליו הכריזו מחברי “ארץ נדירה” כחוק השולט בטבע, ולכן “כל ספר מתחיל להיכתב על הדף הריק שבסוף ספר אחר, לפעמים ספר שאתה כתבת ולפעמים ספר של זולתך” (13). על כן גם ספרו “נתניה”, המכריז על מהפכה בנושאיה של הספרות העברית, ממשיך בעצם את המהפכות הנודעות שנעשו בה בעבר.

כידוע, לא כל מי שמכריז על עצמו כעל מחולל מהפכה בספרות העברית באמת ביצע בה מהפכה. מנדלסון ווייזל חוללו מהפכה בתקופת ההשכלה. ברדיצ’בסקי וברנר בתקופת התחייה ועגנון והזז בתקופת העליות ביצעו שינויים בספרות העברית שגם אותם מוצדק להגדיר כמהפכה. המהפכה האחרונה בתולדות הספרות העברית בוצעה בשנות ה־40' וה־50' על־ידי יזהר ושמיר ושאר הרֵעים מ“דור בארץ” בהשפעת ייסודה של המדינה. ומאז כולם רק מכריזים על עצמם כעל מבצעי מהפכה בתולדותיה. ובין המכריזים גם עוז ויהושע, דויד גרוסמן ומאיר שלו, אשכול נבו ואמיר גוטפרוינד, הסופרות הפמיניסטיות, המתגעגעים האתניים, לוחמי המיגדר ההומו־לסבי ומחברי הרומאנים הממוסחרים הנמכרים 5 ב־100 שקל – כולם “מהפכנים”, שעל־פי חוק ההמשכיות, אשר חוּקק ב“ארץ נדירה”, גם דרור בורשטיין ממשיך אותם ואינו יכול להתכחש להם. אלא שהמכריזים האלה (ובורשטיין בכללם) שכחו, שבעטיין של “המהפכות” שלהם, לא למהפכה זקוקה כיום הספרות העברית, אלא להתקשרות מחדש אל המורשת של הספרות העברית לדורותיה כספרות לאומית־יהודית־ציונית.

תולדותיו של מלון

אחרי שהובהרה “המהפכה” שעליה הכריז דרור בורשטיין כי בדעתו לבצעה בספרות העברית, מוצדק לברר מאלה חומרים בחר לחולל אותה. על־פי כל היגיון, מוצדק להתחיל בחומרים הקונקרטיים מהעיר נתניה: המלון של משפחת בורשטיין, סבו של מחבר “נתניה” והשכנים ברחוב ביאליק.

מייסדו של המלון הראשון שהוקם בנתניה היה שלמה גולדרינג, אבי סבתו של דרור בורשטיין. בני המשפחה כינו אותו “הזקן” ובכינוי הזה נעזר גם נינו – דרור. אל נתניה – שנוסדה ב־1928 – הגיע גולדרינג מגרמניה בתחילת שנות השלושים עם הון רב, שכלל הרבה מארקים שערכם פחת במהירות. מאחר שזיהה את הפוטנציאל של הישוב הקטן להפוך בעתיד לעיר קייט, החליט לבנות מלון בנתניה. חזונו נותר במפות ובשרטוטים שבהם ביטא את תקוותו “להפוך את נתניה ל’עיר אידיאלית'” (203).

עוד בטרם שהחליט להעניק למלון את השם הציוני “תל־אביב” – שם שנחום סוקולוב, המתרגם של “אלטנוילנד” לעברית (1902), בחר לרומאן האוטופי של הרצל – ואשר עוד קודם לכן אימצו אותו מייסדי תל־אביב להיות שמה של העיר העברית שהקימו מצפון ליפו – החליט “הזקן” לבנות אותו מאבנים שיסמלו את כינוס היהודים בארץ־ישראל מארצות הגלות המרכזיות באירופה. האבנים שהוזמנו מגרמניה, צרפת, פולניה ורוסיה, הונחו בארבע ערימות וכל אחת מארבע הקומות של המלון, שהוקם על גבעת כורכר לא רחוק מחוף הים של נתניה, נבנתה מאבניה של ארץ אחרת. רק כעבור זמן התברר שהספקים רימו אותו – “כל האבנים הובאו ממקור אחד, כנראה ממצרים” (33), נפרקו בנמל ת"א והוסעו משם לנתניה.

המלון שבאמצעותו ביטא מייסדו את נאמנותו ואת מסירותו לחזון הציוני ואשר היה “לפָנים המבנה המפואר ביותר בנתניה”, הפך במשך השנים ל“חורבה בראש גבעת כורכר” (35). המלון של “הזקן” התרוקן בהדרגה. תחילה איבד את הקצינים הבריטיים שאהבו להתארח במלון, כי אלה עזבו את הארץ בסיום המנדט הבריטי. והנופשים מהארץ, מקרב עשיריה ואומניה של המדינה הצעירה, שנהרו אל נתניה, אשר הוכרזה בינתיים כעיר ב־1948, והמשיכו להתארח במלון בשנותיה הראשונות של המדינה, הצפינו בהדרגה אל ערי נופש וקייט חדשות: טבריה, צפת ונהריה. המלונות החדשים שנבנו בנתניה, ובראשם מלון “פארק” (שנשרף אחרי הפיגוע בליל הסדר ב־2002), גזלו מהמלון של “הזקן” גם את אלה שהמשיכו לנפוש בנתניה.

ומאחר שמלון “תל־אביב” לא תוחזק, קרס גגו על הקומה העליונה – קומת פירנצה. בהמשך טופל כמו כל נכס נדל“ני בעיר משגשגת במדינת ישראל – מנעול נתלה על דלתות המלון הנטוש וסורגים הותקנו על חלונותיו, העצים שצמחו סביבו נעקרו ושכבת האספלט, שהונחה על־ידי יזם על אדמת החצר החשופה, הפכה את הנכס הנד”לני למגרש חניה ריווחי (89). סבו וסבתו של דרור השתכנו באחד מחדרי הקומה התחתונה, ושמעון, קרוב משפחה רחוק, קיבל חזקה כדייר מוגן באגף אחר של המלון הנטוש, מאחר שלא גילו במועד שהשתכן שם (75).

כל התוספות הפנטסטיות שהצמיד הנין דרור בורשטיין לסיפור הריאליסטי הזה על תולדות המלון, חלקן שלו משנות ה־70' (86) וחלקן פרי דמיונו על הדייר שמעון (38־36), אינן דוחות את המשמעות האלגורית שהוצפנה בסיפור קורותיו של המלון הזה, שתחילתו ברוח החזון הציוני ואחריתו ברוח הפרקטיקה הנדל"נית. המשפט הפיוטי והאוקסימורוני שבו מסכם דרור בורשטיין את סיפורו של המלון – “הכל נסדק ברעש דומם ומתפורר לאבק” (86) – מבטא את מסקנתם של “השאננים לציון”, שהציונות היא כבר “פוסט” מאחר שחזונה הגיע לשלב “שברו”. אל המשמעות האלגורית הזו של סיפור המלון “תל אביב” נשוב גם בסיומה של מסה זו.

המוזרויות של סבא

הדמות שמגלמת יותר מכל בני המשפחה את סיפור המלון כסיפור־על ציוני, אשר התחיל כהבטחה גדולה והסתיים כאבק פורח, היא הדמות של צבי בורשטיין – סבו של המחבר – אשר נולד ב־1915 והיה תינוק במלחמת העולם הראשונה. ההחלטה לעלות לפלשתינה־א"י גמלה במוחו אחרי שביקר בגרמניה ב־1934. במהלך הביקור נקלע לאירוע המוני במינכן שבו נאם היטלר. מכמות הזיעה שניגרה מגופו של היטלר, הבין שמדובר באדם מסוכן (47–48). בשובו לפולניה לא שעה להתנגדותו של אביו והפליג לארץ על אוניה כחבר של “החלוץ אגודת ישראל” (23). כל משפחתו של סבא צבי ניספתה אחר כך בשואה. בארץ הכיר צבי את עליזה, בתו של “הזקן”, ושניהם ניהלו את המלון שעבר אליה בירושה. היא עסקה בניהול החשבונות של המלון והוא עסק בתחזוקתו. בצריף שהקים בחצר החזיק את כלי העבודה שלו, שמהם לא נפרד גם אחרי שעבר בשנותיו האחרונות להתגורר בבית־אבות.

אף שהמחבר, דרור בורשטיין, הכיר את סבו בשנים שהמלון שהפסיק לפעול, הוא מפזר במרחב הטקסט של ספרו פרטים שונים על הרגליו המוזרים, במאמץ להציגו לא כזקן רגיל, אלא כ“טיפוס”. מיום שהגיע לארץ שמר סבו גליונות של עיתון “דבר” מתאריכים חשובים בחייו. צילומי שניים מגליונות אלה משולבים בספר. האחד מיום הגיעו לארץ (49) והשני מיום לידת בנו, אביו של המחבר (184). אחרי שהמלון נסגר, עבד סבו כפקיד בקופת־חולים “אומחלד” (22) ושם נהג להקדים ולדלל את התור על־ידי חלוקת פיסות צמר גפן לממתינים, אשר משיעמום ומבדידות התייצבו שם בעיקר כדי למצוא לעצמם חברה.

ב־1973 הפך סבו של המחבר לאב שכול. ומאז ענד שני שעונים. האחד – של אחיו הגדול יעקב, שלחם במלחמת העולם השנייה וגורלו לא נודע אחר־כך, והשני – של בנו שלום, דודו של המחבר, שנהרג בטנק ברמת הגולן במלחמת יום־כיפור והוא בן 21 בלבד (70). במשך שנים נהג סבא צבי להגיע לטקס הזיכרון לחללי גדוד 82 ברמת הגולן עד שמחמת הזיקנה, עישון הסיגריות והסוכרת נמנע ממנו הדבר. עד יומו האחרון המשיך הסב לחלום על בנו שלום בלילות (190). אביו של המחבר התאבל על אחיו הצעיר באופן אחר – מיום נפילתו של אחיו הציב את תמונתו ליד מיטתו (76).

“מוזרויות” שונות נתגלו במעשי סבו של המחבר שנים רבות לפני נפילת הבן. ב־1949 שב מביקור בפולין ובגרמניה ומושפע ונסער ממה שראה שם, החליט לנסוע אל ביתו של אורי־צבי גרינברג, כשהוא מצויד בחוזה שהכין מראש, כדי להוריש לנערצו את כל רכושו – “את חלקו במלון תל־אביב ואת הכסף שחסך בעבודת הנגרות, וגם את כלי העבודה שלו ואת הרהיטים” (126). אך מאחר שעלה בטעות לאוטובוסים שונים שהרחיקוהו מרמת־גן, שָׂבַע תלאות עד שהגיע לביתו של אצ“ג. ולבסוף נאסף מביתו של אצ”ג על־ידי אשתו, סבתא עליזה, שגילתה עותק מהחוזה והבינה לאן נעלם בעלה (128).

אך אחרי שהפך לאב שכול והחלה שקיעתו “בעידן הקרח” (104), התגלו אצל סבא צבי מוזרויות חדשות. אחת מהן היתה חששו מקור. גם בימים החמים של הקיץ נהג לצאת מהבית באדרת העבה שירש מן “הזקן” – “וכשעבר לפני התיבה בימים הנוראים, לא התיר להפעיל את המאווררים בבית־הכנסת בבית רמז מחשש שיתקרר וימות” וטען ש“יש רוח פרצים” (105).

ואכן, עד שהסכים לעבור לבית־אבות, כבר נודע סבו של המחבר בעיר במוזרויות שלו. אף פעם לא נפרד מצרור המפתחות של המלון (207). כמו כן האכיל בגזר את סוסי הכרכרות אשר חנו בכיכר העצמאות, כאשר העגלונים לא הבחינו במעשיו (201). במקביל תבע לשחרר מהכלובים את כל בעלי החיים בחנויות שסוחרות בהם בעיר (209). אף שלא ידע לשחות, ירד מדי יום לחוף הים להתבודד ולצפות בשקיעות (117). ופעם, ביום שמלאו לו 80, זימן את המשפחה לצוק הצופה אל הים “לחגוג את יום הולדתו ולהגשים את חלומו הישן – לעוף” (131).

סבו של המחבר לא היה העוף המוזר היחיד שהצמיחה המשפחה. אחרי שהמלון נסגר והמשפחה ירדה מנכסיה, הסתובבה גם סבתו של דרור ברחובות נתניה לבושה באדרת של אביה, “הזקן” שבנה את מלון “תל־אביב”, שלפה מביטנתו מארקים שכבר איבדו את ערכם בגרמניה באינפלציה משנות ה־30' וחילקה אותם לעוברים ושבים.

התימהונים מרחוב ביאליק

לא פחות תמהוניים מסבו ומסבתו היו שכניו של המחבר בבניין המגורים שלהם ברחוב ביאליק. לכולם הצמיד המחבר מוזרות כלשהי. בקומה הרביעית התגורר קלוגר הבלגי. קלוגר קיבל מכתבים מבלגיה ומספרד. את הבולים העניק לדרור ואחת לשנה, בל“ג בעומר, היה מתייצב להדלקת המדורה עם כל המכתבים שקיבל ואסף במשך השנה כדי להשליכם לאש (115). בדירה נוספת התגוררה הקוסמטיקאית אדית וינברגר, שנהגה להניח פלחי מלפפון על עיני הלקוחות שלה, ובעלה טיבריוס מובשוביץ, “שהיה קרוי על שם הקיסר הרומי טיבריוס קלאודיוס נירון קיסר” (65). בקומת הקרקע התגורר ד”ר קוגלמן שהוציא פעם מחט של מכונת תפירה מאצבעו של המחבר, אך בהזדמנות הזו גם “טען כי הוא מבין את שפת הנמלים” (65).

בבניין אחר ברחוב ביאליק התגוררה אמו של ילד מבית־הספר של דרור, אשר עבדה במוזיאון השעווה במגדל שלום בתל־אביב, ומשאריות חומרים שאספה במקום עבודתה הכינה משעווה בובת צורר, כדי שיוצא לשריפה במדורת ל"ג בעומר של ילדי הרחוב. כאשר הובאה הבובה על גבי מריצה, התאכזבו הילדים מממדיה הזעירים, ואף שהבובה היתה לבושה במדים מעור, זיהו את דמיונה יותר לראש העיר של נתניה, מאשר לצורר היטלר (116).

אך כל בעלי המוזרויות האלה לא השתוו לדייר פביאן זכריהו שהתגורר בבניין שלהם בדירה מול דירתו של קלוגר. בניו של פביאן היו חבריו של המחבר בצעירותו ולכן הכיר שכן זה טוב יותר מאשר את יתר השכנים. הוא זה שלימד את דרור איך מטלפנים בטלפון ציבורי ואת כללי משחק השחמט. ממנו שמע דרור לראשונה את האזהרה כי יום יגיע ושקיות הניילון מהסופרמרקטים “יתנפלו עלינו ויחנקו אותנו” (59–60). פביאן צייר ועיטר בציוריו את קירות הלוֹבּי של הבניין, וכאשר מלון “פארק” עלה בלהבות, נראה על גג של מכונית מצייר “בהטחות מכחול עזות על קנבס שנמתח בחיפזון את המלון ואת האש ואת ההמון” (166).

אך השכן הזה לא התפרסם בזכות ציוריו בסגנון סלבדור דאלי, וגם לא בזכות השערותיו על הגורל הצפוי לאנושות משימוש מופרז בשקיות ניילון, אלא עקב חטיפה ורציחתו של שמעון עודד – ילד בן 11. אף שהפרשה זכורה כחטיפת הילד אורון ירדן ורציחתו על ידי צבי גור בשנת 1980, הצמיד אותה המחבר פעם לשנת 1991, השנה שבה היה בן 11, ופעם למועד שריפתו של מלון “פארק” ב־2002. כמו כן העניק לילד ולחוטפו שמות בדויים. לפרשה הזו הקדיש דרור בורשטיין קטעים רבים, אך כמנהגו בספר הזה – פיזרם לאורך הטקסט. וכך הוא מסביר את התעסקותו החוזרת עם המקרה הזה: “אינני יודע איך השפיעה הפרשה הזאת על חיי, אך ברור כי אלמלא היא לא היה הספר הזה נכתב” (64). לעומת הסבר סתום זה, התיר לעצמו לשער מה אמר הילד בהקלטה שהשמיע החוטף להורים כהוכחה שילדם עודנו בחיים, כדי שיזדרזו לשלם לו את הכופר שדרש (170).

אסטרונומיה ופנטסיה

אף שהמחבר מייחס לסבו הערכה מרובה לירח, אחרי שפעם הפתיע את המתפללים בהוספת כריעה לאמירת התפילה לקידוש הלבנה בניגוד למקובל (42), הוא מודה כי לא הוא גרם לו להתעניין באסטרונומיה, אלא אביו, שגילה עניין רב בתחום זה (161). בהיותו בן 14 עודד אותו אביו להשתתף בחוג לאסטרונומיה, לבנות טלסקופ ולצפות בעדו בכוכבים וגם לקח אותו לכנס על הנושא שהתקיים באוניברסיטת באר־שבע (14). באותה שנה גם נענש דרור אחרי שצייר את מערכת השמש על השולחן בכיתה. כעונש הוטל עליו לרחוץ את השולחן, אך הוא רחץ את כל השולחנות והותיר את מערכת השמש על השולחן שלו. למזלו השלימה אמו את המלאכה ורחצה גם את השולחן הזה (91–93).

גם אחרי שבבגרותו הפך דרור בורשטיין למרצה בחוג לספרות באוניברסיטה, התמיד לקרוא ספרים פופולאריים על חידושים באסטרונומיה. מעידים על כך הציטוטים הרבים ששילב בגוף הסיפור האוטוביוגרפי שלו. המצוטט מכולם וכמובן המשפיע מכולם הוא הספר “ארץ נדירה” של פיטר וורד ודונלד בראונלי, שכתבו ביחד גם את “חייו ומותו של כדור הארץ”. פיטר וורד מצוטט גם מ־5 ספרים שכתב בנפרד משותפו. בספרים אלה, שהפכו לנפוצים בזכות המסרים האפוקליפטיים שנכללו בהם, מתוארות הסכנות המאיימות על החיים המשגשגים על כדור־הארץ. אין מדובר בסכנות ממפגעים מעשי אדם באיכות הסביבה, אלא כתוצאה מתזוזת לוחות טקטוניים ענקיים שיסיטו את כדור הארץ מצירו. מחברי הספרים מנבאים שדי בתזוזה קלה שלהם כדי להביא כיליון על האנושות ועל הציוויליזציה שלה.

בורשטיין נוהג להצמיד את הציטוטים מהספרים האלה ואת סיכומיו מתוכנם לקטעי הסיפור הריאליסטי שגיבוריו הוצגו עד כה – המלון, המשפחה והשכנים – כאילו עסקו בנושא אחד. וכך עשה גם עם היחידות מן הסוג השלישי – הפנטסטיות. באופן זה מתקבל טקסט שבו נחנק הסיפור האוטוביוגרפי־ריאליסטי בין קטעים המנבאים את בואן הקרוב של קטסטרופות, אשר ימיטו כיליון על כדור הארץ, לבין קטעים המתארים אירועים פנטסטיים. התמהיל הזה מפתיע בהתחלה, אך הוא מתחיל לייגע אחרי שחוזרים עליו שוב ושוב.

חלשות מכולן הן היחידות הפנטסטיות, כי אלה יחידות נטולות־כוח להפיג את החרדה שמעוררים בקורא תיאורי הקטסטרופות ביחידות “המדעיות”. ולכן מתבלטות היחידות האלה בזרותן בטקסט, ואחדות מהן גם מביכות במיוחד. כגון: היחידה הפנטסטית על התעופפותה של המשפחה מעל צוק הגן ביום הולדתו של הסבא בן ה־80 (131–134). היחידה על הילד שחבריו הדביקו לו את הכינוי “הקרפיון”, אשר ניתז לעבר השמש והתרסק על אחד מירחיו של צדק (94). וגם היחידה על הדוד שלום, שנפל בגולן במלחמת 1973 והגיע לבית הספר כדי להשתתף באחד מימי הזיכרון כשהוא מצויד בבובה שהנפיק לו הצבא, אך מאחר שהיה יום גשם “הבובה דיברה בגשם” (96).

שיתוף הפעולה בין המסרים האפוקליפטיים מספרי האסטרונומיה להפלגות הפנטסטיות של דרור בורשטיין מעיב על הפוטנציאל שעמד לרשותו מזיכרונות ילדותו בנתניה. במקום להתמקד בחומרים האלה ולהשלים באמצעותם סיפור רצוף המושתת על דמויות מפותחות באמת ועל קורותיהן בארץ בשנות המדינה – שנים המוכרות לו היטב, בזבז אותם על סיפור המחקה כתיבה פוסט־מודרנית: סיפור מרוסק ליחידות קטנות, אשר לחלקן צורפו צילומים המעידים על אמיתות תוכנן, מתובל באנקדוטות (למשל: על השרקן שהוא מגדל בדירתו), במסרים אפוקליפטיים (כגון: “אל עולמנו יחזור עידן של קרח – – – אחריו יבוא החום, חום השמש המתנפחת, שעתידה לבלוע את כדור הארץ כולו” – עמ' 87), בכמות נדיבה של “פילוסופיה” ובהמצאות פנטסטיות של הדמיון. תמהיל כזה מניב ספר קריא למדי, אך בה־בעת גם דל־ערך.

ארץ המעדר והרובה

בסיום כדאי לחזור להתחשבנות של דרור בורשטיין עם הספרות העברית. עם מה נותרנו, אנו הקוראים, אחרי שהתברר לנו, שהסיפור הריאליסטי מקוטע ורובו אנקדוטי, ואחרי שאירועיו הוצגו כמושפעים מפעילות כוכבי הלכת? התשובה היא, שנותרנו עם חופן זיכרונותיו של המחבר מנתניה – מהסוג שהספרות העברית הציעה לנו גם לפני הופעת “נתניה” – יצירה של “יאוש מוחלט או של אושר אווילי” בארץ המעדר והרובה, שבה הציונות מיוצגת על ידי מלון “תל־אביב” הנטוש והמתפורר של משפחת בורשטיין על גבעת כורכר במרכז העיר נתניה – יצירה המספרת על המחברת של דרור בורשטיין מהחוג לאסטרונומיה, ועל השכנים ברחוב ביאליק, שחלקם תימהונים וחלקם חוטאים המכורים לתאוותיהם.

וכך מתגלה לבסוף, שגם ספר הפרוזה הזה של בורשטיין, שאמור היה להנהיג מרד נגד השתקעותה של הספרות העברית בסיפור העל־הציוני המוגבל של העם היהודי ולחולל מהפכה בתכניה, מספר אף הוא סיפור על פי הנוסחה הכוזבת, המסכמת את הציונות כ“חלום ושברו” – כחזון שסיים את תפקידו בחייו של העם היהודי זה מכבר, לדעת אחדים בניצחון במלחמת העצמאות ולדעת אחרים בניצחון במלחמת ששת הימים. ב“נתניה” הצטרף גם דרור בורשטיין למסקנת הבל זו, שהתגמגמה בסיפורת הישראלית תחילה כאמירה פוסט־ציונית ואשר התפתחה אחרי זמן לא־רב לעמדה אנטי־ציונית, שעליה בונים רוב “השאננים לציון” מבין סופרנו את הקריירה הספרותית שלהם בארץ ובעזרתה הם מבססים את מעמדם גם בספרות העולם.