¹

עלילת “קו המלח” משתרעת על תקופה בת כמאה שנים, משלהי המאה התשע־עשרה ועד שלהי המאה העשרים. התאריך המוקדם ביותר המוזכר בעלילת הרומאן הוא רצח הצאר אלכסנדר השני ברוסיה בשנת 1881 (עמ' 134 וגם 504־509), שהיא גם השנה שבה נולד הגיבור הרוסי של הרומאן, איליה פוליאקוב. התאריך המאוחר ביותר הוא משנת 1994, השנה שבה הגיע אמנון, נכדו הישראלי של איליה פוליאקוב, אל לֶה, עיר הבירה של המחוז הנידח לדאק בצפון הודו, וגם קפא מקור באחד מכוכי ההתבודדות של מנזר קַסְפָּאהַנְג, כוך בראש צוק שגם סבו התאבד בו כשבעים שנה קודם לכן בירייה מאקדחו, בהיותו אז צעיר כבן עשרים וחמש, אך כבר אדם מובס ונואש.

בין שני תאריכי הקצה האלה של עלילת הרומאן, בין שנת 1881 לשנת 1994, מובלטים ארבעה אירועים היסטוריים שגיבורי העלילה קשורים בהם: המהפכה הסוציאליסטית ברוסיה שאליה מתקשרת הביוגרפיה של איליה פוליאקוב. ימי השלטון הקולוניאלי של בריטניה בהודו שאליו מתקשרת הביוגרפיה של הווטרינר מאנגליה, ד"ר אֶד מקנזי, וגם זו של טנזין, מלווה השיירות ההודי מלדאק. מלחמת העולם השנייה שאליה מתקשרת הביוגרפיה של נחמן, בנו של איליה, אשר שירת במהלכה בבריגדה. ומלחמת לבנון הראשונה שאליה מתקשרת הביוגרפיה של אמנון, נכדו של איליה. אף על־פי־כן, מאחר שלא כתב את “קו המלח” כרומאן היסטורי, לא התרכז יובל שמעוני באירועים אלה, אלא רק הזכיר אותם כאירועים חשובים ברקע חייהם של גיבוריו.

כמו כן, גם אין להסיק מהעובדה שבעלילת הרומאן משתתפים נציגי שלושה דורות ממשפחת פוליאקוב (איליה, נחמן ואמנון), ששמעוני התכוון לכתוב את “קו המלח” כסאגה משפחתית, שהיא אחת מסוגות המשנה של הסיפור ההיסטורי. סאגה היא עלילה המתרכזת בדורותיה של משפחה אחת, משפחה שערכיו וחזונו של מייסדה קורסים בגלל כישלונם של יורשיו בדורות הבאים להתמודד עם לחצה של ההיסטוריה ואירועיה – הכל על־פי הדגם שנחקק בשתי הסאגות המפורסמות ביותר בספרות העולם: “בית בודנברוק” של תומס מַן משנת 1901 ו“האגדה לבית פורסייט²” של ג’ון גלסוורתי משנת 1922. ואילו בין איליה פוליאקוב לבין בנו נחמן ונכדו אמנון, שלושה מגיבורי עלילת “קו המלח”, לא מתקיים שום קשר שושלתי, המושתת על ערכים וחזון משפחתי האמורים לעמוד במבחן השנים, אלא רק קשר ביולוגי. ולמעשה, עד יום מותו לא ידע איליה כלל שמליל האהבה היחיד שהיה לו עם מאשה בפינסק נולד לו בן שיאדיר את זכרו הרבה שנים אחרי שהתאבד, ושלימים ייולד גם נכד, שידמה לו מאוד בתכונותיו, יתחקה במשך שנים אחרי עקבותיו וגם יסיים את חייו ממש כמוהו, בכוך של נזיר מתבודד על ראש צוק בלדאק שבהודו.

ואכן, לא השושלתיות הביולוגית בין איליה ובין צאצאיו מעניינת את יובל שמעוני ב“קו המלח”, וגם לא על קשר שושלתי מיסטי בין הדורות יבסס את ההשקפה הלא־מחמיאה שיאמר על ההיסטוריה: “כל תו בהיסטוריה נחקק בדם” (עמ' 308), אלא על קורות חייהם של השלושה כיחידים, שכוחות־על של ההיסטוריה גוזרים עליהם תבוסה, ייאוש ואובדן.

מניעי שלושת הנוקמים

יובל שמעוני לא היה מצליח להשתלט על עלילה מרחבית כל־כך מבחינה כרונולוגית, גיאוגרפית ואנושית, אלמלא בחר להתרכז בעיקר בשלוש שנים מתוך מרחב הזמן של עלילת הרומאן, והן השנים 1904, 1910 ו־1994 (תאריכים אלה מתנוססים בראשי הפרקים המתאימים וכדאי לקורא להסתייע בהם).

בשנת 1904 חברו שלושת הגברים שהוזכרו קודם (איליה פוליאקוב היהודי מרוסיה, ד"ר אד מקנזי הרופא מאנגליה וטנזין מלדאק שבהודו) לנקום את נקמתו של מקנזי במניאני, “איטלקי נמוך קומה, מקריח, פטפטן בלתי נלאה, יהיר, מתנשא, גנב נשים” (עמ' 563), שגנב ממנו את אשתו, קייט, במהלך שהותם בחופשה ברומא בקיץ שנת 1897. בשנת 1910, כחמש שנים אחרי שהשלושה ביצעו את הנקמה, הניבה נקמתם סוף־סוף תוצאה, ולאו־דווקא את זו שמקנזי קיווה לה. ורק בשנת 1994, עשרות שנים אחרי ששניים מהשלושה, תחילה איליה (שהתאבד ב־1905) ואחריו מקנזי (שנפטר בשנת 1922) כבר לא היו בין החיים, הגיע אמנון, הנכד של איליה, אל העיר לֶה, שבה נרקמה הנקמה בשנת 1904, ופגש בה את נוואנג, נכדו של טנזין, ושמע מפיו את תוצאותיה הסופיות של הנקמה ההיא (עמ' 932־947) – נקמה שסיבה בנאלית שהתרחשה בקיץ 1897 ברומא, הניבה אותה.

אף שלנקמה הזו הוקדשו רוב פרקיה של היצירה המורכבת ורבת הדמיון הזו, לא ממנה יסיק הקורא את המסקנה על כישלונה של ההיסטוריה לחרוג משגרת מהלכה – המסקנה שאליה חתר יובל שמעוני בכתיבת “קו המלח” – אלא יהיה עליו להסיק מסקנה עגומה ולא מעודדת זו על ההיסטוריה מהמידע הביוגרפי של שלושת הנוקמים, מידע ש“המספר” היודע־כל פיזר ברחבי העלילה של “קו המלח”.

כדאי מאוד לקורא להטות אוזן ל“מספר” ביצירה הזו, כי זהו “מספר” רב־יכולת ובלתי־שגרתי, המפליא לשנות אסטרטגיות של סיפֵר, כדי להזרים ברצף בצד תודעתו גם את תודעתם של רבים מגיבוריו, וגם מפליא להתאים לשון שונה לגיבוריו כדי לבַדֵּל אותם זה מזה. וברוח עצה זו, הבה נטה אוזן לאתגר המרכזי שהציב לנו בסיפור־המעשה: לפענח את מניעיהם של השלושה אשר חברו בשנת 1904 לביצוע הנקמה ב“גנב הנשים” האיטלקי. וכך הציג בפנינו את האתגר הזה: “היה אז רק רצון לנקום: הוא (מקנזי) במי שגזל ממנו את אשתו הראשונה ברומא. טנזין במי שהשפילו את אביו בדֶהרָדוּן, והרוסי (איליה פוליאקוב), במי הוא רצה להתנקם, על כך לא היתה (למקנזי) תשובה ברורה” (עמ' 560. כל ההדגשות כאן ובהמשך אינן נמצאות במקור).

המניע של ד"ר מקנזי

מבין שלושת הנוקמים גלוי לחלוטין הוא המניע של ד"ר אֶד מקנזי לרצות לנקום באיטלקי שגנב ממנו את קייט. מקנזי נולד למשפחת איכרים בכפר לא גדול במחוז אוקספורדשֶר באנגליה בסוף שנות השישים של המאה התשע־עשרה. על־פי טבעו, שלא היה הרפתקני, היה מקנזי אמור להשלים בהצלחה את התוכנית שהועיד לחייו, אחרי שסיים את לימודיו כווטרינר: לחזור לכפר ולחיות בנופו הפסטורלי עם קייט, צעירה עירונית ומצודדת־עין שבה התאהב. אך מאחר שקייט מאסה בחיי הכפר אחרי שנה אחת, השקיע מקנזי בשנת 1897 את כל חסכונותיו הצנועים במימון חופשה ברומא כדי להציל את נישואיו לה. בן־כפר כמוהו לא יכול היה לשער מראש את מה שהתרחש אחר־כך לשניהם ברומא. מניאני, איטלקי חלק־לשון וכריזמטי, שהיה אז עדיין מרצה זוטר באוניברסיטה, נתלווה אליהם במהלך ביקוריהם באתרים ההיסטוריים של העיר וכבש את ליבה של קייט בהסבריו המלומדים עליהם.

בוקר אחד חזר מקנזי בן השלושים מהדואר אל חדרם במלון וגילה על השידה מכתב של קייט שבו הסבירה לו את מניעיה לעזוב אותו למען מניאני (עמ' 127־128). מושפל ונסער החליט מקנזי לא לחזור מהטיול הזה לכפר של אבותיו באנגליה, אלא אימץ המלצה של שני מלחים אנגלים בעלי עבר מפוקפק, שפגש בבר שבו ניסה להטביע את יאושו בשתיית אלכוהול, והפליג בספינה אל הודו, הקולוניה הגדולה של אנגליה במזרח הרחוק.

וגם בהגיעו להודו, לא נשאר מקנזי בבומבי, העיר הגדולה והסואנת, אלא הצפין אל לֶה, הבירה הקטנה והנידחת של מחוז לדאק, מחוז מדברי בשיפולי הרי ההימלאיה ההודיים, כדי לנהל שם בית־חולים קטן שייסד המיסיון עבור המקומיים. ושם, אחרי כעשר שנים, שבהם הפך מווטרינר לרופא המטפל במחלות של בני־אנוש, ואחרי שזכה בכספי ירושה מדודתו, זו שהפצירה בו בעבר לא להינשא לקייט, החל לממן את הנקמה שלו ב“גנב הנשים” האיטלקי, ושיתף בה את השניים שגם בהם בער הרצון לבצע נקמה, טנזין במשפילי אביו, ואשר לאיליה – נברר בהמשך במי רצה לנקום.

את המתכון, שהיה דרוש לו למימוש הנקמה במניאני, שמע מקנזי מהעיתונאי של “חדשות סימליה”: “קצת סיפורי אֵלים, קצת תור זהב, קמצוץ אֶטְיוֹלוֹגי בְּרוּפִּי, מערבבים את הכל יחד ומחממים קצת, ומה מקבלים? מה שהדתות ניזונות ממנו” (עמ' 184) – בדיה שלא רק הדתות הממוסדות מתפרנסות ממנה, אלא מרוויחים ממנה גם ארכיאולוגים רודפי תהילה ושרלטנים הסוחרים בעתיקות מזוייפות. ואילו טנזין הוסיף למתכון זה של העיתונאי את חומרי הבדיה מהמעשיות שהתהלכו בין הלדאקים בצפון הודו על מרחב החולות השומם של המדבר שלהם, מדבר טקלמקאן. המעשיות סיפרו כי בעידן קדום היה במחוזם ים גדול שספינות הפליגו בו, והאלים הפכוהו למדבר כעונש על חטאיהם של בני־האנוש. משום כך מתייצבים הלדאקים פעם בשנה לאורך קו המלח, שעד אליו הגיעו מי־הים, ומתפללים שהאלים יביעו את מחילתם לאנושות על חטאיה על־ידי השבת הים הקדום (עמ' 793), כדי שהמדבר שלהם יחזור להיות שוב ים שוקק חיים.

אף שהמסע להטמנת המימצאים המזוייפים בחולות המדבר (מגילה הכתובה באותיות עבריות על נייר עתיק, עוגנים נושנים של ספינות, ומטען של צדפים ומלח לפיזור בקו המלח המשוער של הים האגדי) מסופר בחלק השלישי של הרומאן, פוזרו קטעים רבים על תיכנונו ועל ההכנות בשני החלקים הראשונים של הרומאן. יתר על כן: גם תוצאותיה של הנקמה נדחו כמעט עד סופו של החלק הרביעי של העלילה. סהדי במרומים, שאינני גוזל אפילו קמצוץ של הנאה מזו המצפה לקורא מהקריאה ברומן המרתק הזה בחשיפת התוצאות של המסע הזה.

תחילה, אחרי שהמסע למקום ההטמנה של המימצאים הללו הושלם בהצלחה במהלך שנת 1905, נאלץ מקנזי להמתין חמש שנים תמימות עד שמניאני נפל בפח שנטמן במיוחד למענו. וגם אז התברר לו להפתעתו, שגילוי המימצאים המזוייפים בקו המלח דווקא הביא למניאני תהילת חוקרים וקידום אקדמי במשך כעשור שנים. ורק בתחילת שנות העשרים, אחרי שהמימצאים ממדבר טקלמקאן נבחנו ונחקרו על־ידי מתחריו של מניאני והתברר שהינם מזוייפים, פרצה השערורייה, שבעקבותיה התאבד מניאני בדירתו ברומא (עמ' 946). ספק אם קבלת התוצאה הזו בשנת מותו ב־1922, אחרי שחלפו עשרים וחמש שנים מאז החליט לנקום בקייט (עמ' 636) ובמניאני (עמ' 794), העניקה למקנזי את התמורה שקיווה לה מהשקעת הירושה של דודתו במימון הנקמה בשניהם.

המניע של טנזין

לטנזין, “איש שיירות רזה וקודר” (עמ' 106), לא היה, כמובן, שום עניין בנקמה האישית של מקנזי באיטלקי שגנב ממנו את אשתו ברומא, שהרי טנזין לא יצא מעולם מלדאק וגם בה כבר ראה עוולות גדולים יותר שעשו הסאהיבים (האדונים הלבנים מאירופה) לבני עמו. וגם אם ניהל עבורם שיירות במורדות ההודיים של רכס הרי ההימלאיה בנאמנות ובהצלחה, לא מאהבה אליהם ביצע כך את תפקידו, שהרי לא סלח להם על העוול שעשו לאביו, אלא רק כדי לפרנס בכבוד את משפחתו.

אביו של טנזין העריץ את האנגלים והעריך אותם כאֵלים (עמ' 93). ומאחר שלא היה מוכשר ממנו ומסור ממנו בין הסיירים בשירות המודיעין של האנגלים בהודו, הטילו עליו את המשימה הקשה והמסוכנת ביותר: לחדור לטיבט בתחפושת נזיר כדי למַפּוֹת את הרמה הטיבטית. אך לאחר שהשלים את המשימה “ייחסו שולחיו את המפות ששרטט לדמיונו ולכישרון השרטוט שלו ולא למדידות של ממש” (עמ' 91). החשד הזה ביושרתו וגם פיטוריו מהשירות שברו את רוחו של הסייר הלדאקי הנאמן, ומאז הסתגר אביו של טנזין בכוך חשוך בשוק של לֶה והתפרנס מתיקון בגדים משומשים.

על־ידי הצטרפותו לנקמה רצה טנזין לנקום ב“אֵלים” המתנשאים מאירופה שכה השפילו את אביו (עמ' 95). וייתכן שבעיניו לא היה מניאני “גנב הנשים” הגרוע שבהם, כי מיד אחרי שהשלים בהצלחה את ניהול מסע ההטמנה של מימצאי ההונאה, שהיו אמורים לגרום למפלתו האקדמית של מניאני, לא שב אל ביתו, כי עדיין לא באה נקמתו באנגלים לסיפוקה המלא, אלא דהר אל דֶהרָדוּן, המפקדה של המודיעין האנגלי. ובהגיעו לשם “נכנס אל לשכתו של הקולונל ואמר לו בלי מורא מה הוא חושב על הדרך שבה ניצלו את אביו ואחר כך התנכרו לו”, והשלים את הבעת דעתו על הצבא הבריטי ועל האימפריה האנגלית בתלישת המפות ששרטט אביו ובקריעתן. ועל כך הועמד, כמובן, למשפט וגם נאסר (עמ' 768).

המניע של איליה

דווקא אחרי שחשף את מניעיהם של מקנזי ושל טנזין להצטרף לביצוע הנקמה במניאני, בולטת הימנעותו של “המספר” לפרש את מניעו של איליה פוליאקוב לחבור אליהם. ומאחר שהחליט להעביר אל הקורא את משימת המענה על השאלה: “במי הוא רצה להתנקם?”, כדאי לקורא להניח, שגם במקרה של איליה עליו לחפש את המניע שלו להצטרף לביצוע הנקמה במניאני באירועים שחווה קודם לכן בחייו הקצרים (1881־1905). וזו משימה בהחלט לא פשוטה, כי הללו, כזכור, אינם מסופרים ברצף אחד וגם לא בסדר הכרונולוגי שבו התרחשו, אלא מפוזרים – בשיטתו המיוחדת והמוקפדת של "המספר " ברומאן הזה – על פני רוב עמודי העלילה.

איליה נולד בכפר בִּיחוֹב ב־1881, שהיא השנה שבה נרצח הצאר אלכסנדר השני, ובנעוריו היה קורבן להתעללות קשה של נערי הכפר הנוצריים, שגלגלו אותו, את הנער היהודי, שוב ושוב בחבית במורד גבעה כדי להטביעו במים הקרים של נהר בֵּרֵזיִנָה (עמ' 79־87), אחרי שהטביעו בהם תחילה תיִש חסר־ישע (עמ' 52־55). בהגיע איליה לבחרות, השביעה אותו אמו, כמו ניבא לה ליבה ששכניה הנוצרים בביחוב עוד יתגלו כגרועים מבין הרוצחים: “תיסע ואל תחזור לפה יותר” (עמ' 441). ואיליה אכן עזב את ביחוב ונסע אל מינסק, שבה התגורר כשנה במקומות עלובים, רָעַב ללחם והיה קורבן לניצול של מעסיקים שונים (עמ' 177־178).

ב־1903, אחרי שנה במינסק ובטרם שמלאו לו עשרים, החליט איליה לנסות את מזלו בפטרבורג הבירה. בצאתו ממינסק לא ידע שמאשה, הבחורה שהכיר שם בחנות הסדקית של קרוביה, היתה כבר מעוברת ממנו (עמ' 344־356), כשם שלא שיער לאיזו זוועה ייקלע כאשר יָפֵר את הוראת אמו ויחזור לביקור בכפר ילדותו (עמ' 428). מעליית הגג של בית הוריו זיהה בין מבצעי הפוגרום ביהודי הכפר את הבריונים שגלגלו אותו בחבית בעודו נער כדי להמיתו. מכל המקומות שבהם נטבחו יהודים בפרעות, שזכו מפי ההיסטוריונים לכינוי “הסופות בנגב”, זוכרים, בזכות הפואמה “בעיר ההרגה” של ביאליק, בעיקר את הפרעות בקישינוב, בירת מולדביה, אך גם התיאור של שמעוני, המתאר את הטבח שבוצע בביחוב דרך עיניו של איליה, מזעזע באותה מידה. מבין חֲרַכֵּי המסתור שלו ושל אמו בעליית הגג של ביתם ראה איליה במו־עיניו כיצד רוצחים הפורעים מהכפר את אביו (עמ' 433־434). ואלמלא אמו, שעצרה בעדו, היה איליה ודאי יוצא נגדם מהמחבוא בעליית הגג והיה נרצח עם אביו. זו היתה הפעם הראשונה שאיליה ראה את המוות במו עיניו (עמ' 655).

קורותיו של אדם מובס

אחרי הפוגרום יצא איליה מביחוב, והפעם כדי לא לחזור אליה לעולם (עמ' 453). הפעם הגיע אל פטרבורג הבירה בהחלטה מגובשת להצטרף למהפכנים, כי כמו רבים מהיהודים האמין כי גם ליהודים יוטב, אחרי שהסוציאליסטים ימגרו את שלטון הרשע של הצארים. תחילה הטילו עליו במחתרת לחלק כרוזים, אך עד מהרה שיתפו אותו גם בפעולות מסוכנות יותר. בהתנקשות בשר הפנים הוטל עליו לנפנף במטפחת מחדרו בקומה השלישית של המלון, כדי לסמן למקסימוב, האיש שהחזיק בפצצה ושהיה אמור להשליכה על השר, שמרכבת השר נכנסה לרחוב (עמ' 114–115). אלא שאיליה לא ברח מיד אחרי שהפצצה הוטלה, כפי שהורו לו לעשות, אלא צפה מבועת מחדרו כיצד שומרי הראש של השר מענים את מקסימוב שנפצע בהתנקשות (עמ' 133), ואחר־כך “רבץ במלון יממה וחצי עד שתפסו אותו השוטרים והחיילים והבלשים” (עמ' 224).

חקירתו של איליה בבולשת על־ידי שני בלשים (פרדישצ’נקו וטיילין) היתה ממושכת ואכזרית (עמ' 358), אך גם כאשר עינו אותו, הוא לא חשף את שמות חבריו במחתרת (עמ' 338). אף על פי כן, אחרי שהבולשת שיחררה אותו באופן מפתיע, נותר חשוד בעיני מפקדיו (ורה ודוכין) ולכן עיכבו את הטלת המשימה הבאה שתיכננו להטיל עליו, את רצח מישה לוין שבגד בארגון (עמ' 290). לפיכך החליט איליה על דעת עצמו לבצע את המתת לוין באקדח שנמסר לו, אך מאחר שהיסס והשתהה, נהרג לוין לבסוף מפליטת כדורים מאקדחו.

הפעם לא התעכב איליה עד שיגיעו השוטרים והבלשים לאסור אותו, אלא נמלט מפטרבורג, אך במקום לעלות לרכבת הנוסעת מערבה, כדי להמשיך את הרבולוציה הסוציאליסטית באחת מבירותיה המערביות של אירופה, עלה על רכבת הלילה הטרנס־כספית והגיע בה אל קשגר. בפרק שבו נפתח הרומאן מצטייר איליה לקורא כאדם נואש, ואלמלא עצר בעדו הילד סַשׁה, “איש קטנטן שהתבגר בטרם עת” (עמ' 616), היה איליה קופץ כבר אז אל מותו מגג האכסניה. בזכות הילד הזה, שהמשיך אחר־כך להצילו פעמים נוספות (עמ' 626), עוד הספיק איליה לסייע לטנזין להיחלץ משומרי הקונסול הרוסי בקשגר (עמ' 95), להשלים את המסע אל לֶה הנידחת (אם כי הגיע לטיפולו של ד"ר מקנזי בבית־החולים של המיסיון עם רגליים קפואות ועל אלונקה, אחרי שהפוני שעליו רכב מעד ושמט אותו למי־הנהר הקפואים) וגם להצטרף, אחרי שהבריא, למסע הנקמה של מקנזי במניאני “גנב הנשים”.

האם התעקש איליה להצטרף למסע המפרך אל לב מדבר טקלמקאן מתוך הכרת תודה לטנזין ולד"ר מקנזי על הטיפול המסור שלהם בו, הראשון עד שהשיירה הגיעה אל לֶה, והשני במשך השבועות שבהם³ היה מאושפז אחר־כך בבית החולים, או שמא מניע אחר ולחלוטין ולא אישי, המסתתר באירועים אלה מחייו עד שנת 1904, עונה על השאלה של “המספר”: “במי הוא רצה להתנקם?”.

לא בקלות נענה מקנזי לבקשת איליה, לצרפו אל המסע המסוכן אל מעמקי המדבר, זמן כה קצר אחרי שהבריא מפציעתו במהלך הרכיבה מקשגר אל לֶה. וכי במה יכול רוסי נימול וחסר־מזל, אשר גם ממעיט בדיבור וגם מסרב לגלות במי הוא רוצה לנקום, לסייע לטנזין, מלווה־השיירות המנוסה, במהלך מסע כזה? מהמעט ששמע מפיו, לא הצליח מקנזי להחליט אם רצוי שאיש חידתי כזה יוסיף בנוכחותו נטל על טנזין, גם אם האחרון תמך בצירופו של איליה למסע שינהיג. וכי מה היה צריך מקנזי להבין מהדברים ששמע פעם מאיליה, כי בנעוריו רצה להאמין בבני האדם, אך כעת, אמר, “גם בהם אני כבר לא מאמין” (עמ' 622), מלבד יאוש וחוסר מוכנות לשתף פעולה עם המשתתפים האחרים במסע הנקמה הזה? ומה היה עליו להסיק על הרוסי מהתשובה “אנשים נהרגו בגללי” (עמ' 662), שהשיב פעם על שאלתו, אם ברוסיה יסלחו לו על מעשיו שם, כאשר יחליט לחזור לשם?

ואכן, קודם למתן הסכמתו לצירופו של איליה, ניסה מקנזי לברר פעם נוספת, במי מבקש הרוסי לנקום על־ידי הצטרפותו למסע המסוכן הזה, ושאל אותו באופן ישיר: “מה יש לך להרוויח?”, אך גם הפעם קיבל מאיליה תשובה שלא קיצרה את התלבטותו: “ראית פעם את המוות בעיניים, דוקטור? – – – אני ראיתי” (עמ' 655).

מה נודע לקורא?

ואילו הקורא, שבזכות “המספר” ידיעותיו על גיבורי הרומאן עולות על אלה שהיו ברשותו של מקנזי, יודע לפרש את תשובותיו הלקוניות והסתומות האלה של איליה. הן “המספר” גילה לו, לקורא, מה העסיק את איליה במהלך בריחתו מהשוטרים והבלשים ברכבת הלילה הטרנס־כספית, אחרי שירה בשוגג במישה לוין. איליה כלל לא נרדם בשעות הרבות של הנסיעה הזו, אלא שיחזר את כל המאורעות הקשים שעברו עליו, ולראשונה הבין שחייו מגשימים איזו תוכנית מרושעת שנגזרה עליו: “כאילו כל ילדותו בכפר, כל נערותו, כל בחרותו לכך הובילו, שימותו סביבו בני אדם”. ועוד הבין שכאשר המית את לוין, "לא רק הוא (לוין) נורה שם", אלא גם הוא עצמו (עמ' 485), כי הפעם לא רק ראה את המוות בעיניו מבין חֲרַכֵּי עליית הגג של בית ילדותו בכפר, אלא גם המית אדם במו־ידיו. ומרגע שנזקף לחובתו של בן־אנוש מותו של אדם כלשהו – אין לו עוד תקנה, כי ייסורי מצפונו יהיו נוראים ויום אחד יוליכוהו אל ההחלטה לשים להם קץ על־ידי המתת עצמו.

והיתה גם פעם נוספת, אחר־כך, כאשר איליה רכב בשיירה של טנזין מקשגר אל לֶה, קצת אחרי שהילד סשה החזיק ברגליו ומנע ממנו להתאבד בקפיצה מגג האכסניה בקשגר וקצת לפני שנפל מהפוני למים הקפואים, שגם בה שיתף “המספר” את הקורא בידיעת מחשבה דומה שחלפה במוחו של הרוסי הנימול והשתקן. בעודו רוכב הרהר איליה בנושא שהציק למצפונו, נטישת מאשה בפינסק בלי לברר אחר־כך אם הרתה ממנו: “כי מה לו ולילדים, ולשם מה יגדלו בעולם הזה שכאלה מעשים נעשים בו, וכמה מהם בידיו שלו”. ועוד הרהר, שאם נקלט ברחמה של מאשה עוּבר מליל האהבה שלהם, יצדק העובר אם יהסס להגיח משם: “ולמה יצא, אם יום אחד אולי יישלח כמוהו להרוג” (177).

מחשבות יאוש כאלה שמתרוצצות במוחו של אדם, שעל אף גילו הצעיר, כבר ראה את המוות במו עיניו פעמים רבות יותר מאחרים, מספקות תשובה בלתי־צפויה על השאלה ששאלו מקנזי ו“המספר”: במי הוא (איליה) רצה להתנקם?". את התשובה עצמה השמיע איליה לטנזין בעיצומה של סופת החול שפקדה אותם במדבר: “למה שלא ניקבר חיים?” שאל את טנזין, ואחר כך הוסיף: "כי הייתי איש רע – – – הייתי מספיק רע – – – אנשים נהרגו בגללי " (עמ' 661־662). מתשובה זו מתברר, כי רק אצל אדם, שייסורי מצפונו על האנשים שנהרגו בגללו הם ללא־נשוא עבורו, מתפתח יאוש כה עמוק מהמעשים שראה ומהמעשים שעשה – מאלה שההיסטוריה מתעדת אותם במחזוריות קבועה דור אחר דור – עד שאינו מוצא עוד תכלית לקיומו בעולם “שכאלה מעשים נעשים בו”. ולפיכך מוצדק לשער, שבשונה ממקנזי וטנזין, לא ביקש איליה בצאתו למסע המסוכן הזה לנקום באדם כלשהו, אלא קיווה למות במהלכו באופן כלשהו, ובכך לשים קץ לייסורי מצפונו.

אלא שאיליה לא ניספה במהלך המסע. יתר על כן: בשובו מהמסע בשלום אפילו ניסה למצוא שוב טעם לקיומו באמצעות קשר עם הילד סשה, מצילו זה מכבר, אלא שמצא את סשה מרוסק על הקרקע, אחרי שקפץ מגג האכסניה, מאחר שבתמימותו האמין לסיפורו של כומר המיסיון על קיומם של מלאכים וביקש לעופף בשמים כמלאך בעזרת צמד כנפיים שאילתר בשקדנות והדביק לגופו (עמ' 766). ואכן, אחרי שנשא בזרועותיו את גופתו המרוסקת של סשה אל מקנזי וזה קבע שהילד נהרג, לא מצא עוד איליה טעם בקיומו. ובלי להיפרד ממקנזי ומטנזין יצא מלֶה כדי לשים קץ לחייו בכוך התבודדות במנזר קַספָּאהַנְג, אשר נועד לכאלה שהתשוקה למות היא נחרצת אצלם – כמו אותו נזיר שבילה שם את כל חייו בנאמנות מוחלטת לאמונתו, שחייו בעולם הגשמי הזה הם רק שלב בגלגוליה הרבים של נשמתו.

איש לא ספר לאיליה אחרי מותו, ולפיכך אנחנו, שכל היכרותנו איתו היתה כדמות ברומאן “קו המלח”, רשאים לומר בשבחו דברים שהוא לא העז לייחס לעצמו (וגם בוראו, יובל שמעוני, נמנע מלומר אותם באופן מפורש כל־כך): אף שאיליה הצהיר באוזני טנזין “אנשים נהרגו בגללי”, אין ראוי ממנו לתואר “פציפיסט” – תואר השמור לא רק לאינטלקטואלים ולאנשי רוח המשמיעים בחריצות ובהתמדה רעיונות הומניסטיים בחברה, אלא גם לכל אלמוני, מסוגו של איליה, שמצפונו מייסר אותו על מעשים שביצע, משום שהנסיבות של הזמן אילצו אותו לבחור שוב ושוב בין שתי האפשרויות הבלתי־אנושיות מכולן: להרוג או להיהרג.

נחמן – הבן המעריץ

בשעת מותו לא ידע איליה שאי־שם, בארץ שמעולם לא היה בה, זו שבתקופת המנדט היה שמה “פלשתינה־א”י“, ומאז תש”ח הוסב שמה ל“ישראל”, יהיו לו גם בן וגם נכד, ושגם להם, ממש כמו לו, תהיה ביקורת חריפה כלפי ההיסטוריה, זו המתעדת את חזרתה המייגעת של הבנאליות בתולדות האנושות, בעיקר כסיפור של הורגים ונהרגים. ומאליו מובן שאיליה גם לא יכול היה לדעת ששניהם יגלו עניין כה גדול במעשיו ויקדישו כל־כך הרבה שנים מחייהם כדי להבין אותם. לא כחוליות נוספות בשושלת, במתכונת הסאגה המשפחתית, חשוב היה ליובל שמעוני לשלב את נחמן ואת אמנון בהיקף כזה בעלילת הרומאן, אלא כדי להוסיף בעזרתם עומק רעיוני לעלילת “קו המלח”.

כל מה שידע נחמן על אביו איליה הסיק מתכולת הארגז שסבל הביא יום אחד אל דירתם בתל־אביב. במימון משלוח ארגז זה גמל מיקנזי לרוסי הצעיר על שסייע לו לבצע את הנקמה במניאני, “גנב הנשים” האיטלקי, שגנב ממנו את אשתו. בתנאים של ראשית המאה, עשה הארגז הזה דרך ארוכה עד שהגיע לפלשתינה. למעשה נדד הארגז בדואר בסדר הפוך לסדר נדודיו של איליה: מ“לֶה אל קשגר, ומקשגר אל פטרבורג, ומשם אל מינסק, וממינסק דרך אודסה אל פלשתינה” (עמ' 316).

בניגוד לאדישות של אמו, מאשה, בחן נחמן היטב כל פריט שמצא בארגז, כי חיפש בעיזבון הוכחות לתמונה שצייר בדמיונו על אביו כאדם שביצע מעשי גבורה (עמ' 294). באופן זה העניק לעצמו דמות אב, שאמו סירבה לגלות לו פרטים כלשהם על חייו, כי טרם סלחה לאיליה על כך שנטש אותה בפינסק ולא חזר אליה מפטרבורג להינשא לה, או לפחות כדי לברר אם הרתה מליל האהבה היחיד שלהם.

מה שהסיק מתכולת הארגז ומה שלמד מכעסיה של אמו על אביו, סיכם נחמן בשאלות ששאל את עצמו בהיותו חייל בבריגדה היהודית במצרים בשנת 1943: “מדוע נסע אביו לאן שנסע ומדוע נטש את אמו ואותו” (עמ' 317). דבקותו בהילת הגיבורים שייחס לאביו נחלשה לראשונה רק אחרי שהוא עצמו זכה לשבח שלא הגיע לו, כך חשב, על המעשה שביצע בקרב הראשון והיחיד שלחם בבריגדה, אחרי שלוחמיה הועברו ממצרים לאיטליה. מפקדיו בחטיבה היהודית שיבחו אותו על כך שבמהלך הקרב סחב על גבו את המחצית העליונה של לוחם מהפלוגה שלו, שפגז חצה את גופו וכרת את רגליו, דרך שדה מוקשים עד המרפאה. השבח לא הגיע לו, כי כלל לא ידע שנשא את הפצוע דרך שדה ממוקש וגם משום שבהגיעו למרפאה התברר שבעצם הביא לשם גופה של הרוג (עמ' 296). זו היתה הפעם הראשונה שראה את המוות במו־עיניו, אלא שאז לא ידע שגם לאיליה אביו היתה פעם ראשונה כזו, ושאחריה כבר לא מצא מנוח לנפשו.

בהמשך חייו, ככל שהמשיך לחפש תשובות נוספות לחידת אביו בעיתונות העברית של ראשית המאה (“המליץ” ו“הצפירה”), דהתה לגמרי דמות הגיבור שצייר לעצמו כילד מאיליה והחל לשאול שאלות נוקבות יותר על מסלול הנדודים של אביו: “למה הרחיק אביו מרוסיה עד למקום שממנו נשלח מכתבו של הרופא האנגלי? למה עלה על הרכבת הטרנס־כספית ולא נסע בכיוון הנגדי, כמקובל? למה לא נסע למקום שבו היו יכולים אשתו ובנו הקטן להצטרף אליו, למשל לוורשה, לברלין, ללונדון, לארץ ישראל או לאמריקה?” (עמ' 498).

תשובות על שאלות אלה לא קיבל נחמן מהקריאה בעיתונים אכולי העש, אך מתגובותיו על המידע שקלט משם על התקופה שבה פעל אביו כמהפכן בפטרבורג, ניתן להבין שגיבש מהמידע בעיתונים (וממה שחווה בעצמו בשדה הקרב) השקפה על המהלך חסר־התכלית של ההיסטוריה. כאשר קרא ב“המליץ” את התיאור על ההתנקשות בצאר אלכסנדר השני, לא מצא שום קו זכות לביצועה, וגם לא את הנימוק של המהפכנים, וגינה את המתנקש כ“רוצח” (עמ' 506). וכאשר השלים לקרוא את תיאור רציחתן של הנסיכות ושל יורש העצר, ילד שאגר עדיין ברגים בכיסי מכנסיו, הזדעזע: “ככה, באכזריות כזאת, הורגים ילד קטן? ולשם מה, הרי דבר לא נשאר מן המהפכה הקומוניסטית וחלומותיה” (עמ' 512).

ולכן גם אם לא למד הרבה מהקריאה בעיתונים הישנים על אביו איליה, הסיק נחמן את המסקנה הבאה על אירועיה חסרי הערך של ההיסטוריה (זהירות! התוספות בסוגריים אינן מופיעות במקור): “שליטים הודחו מכיסאותיהם, ותחתיהם עלו אחרים,” שגם הם הודחו, או נרצחו “במרכבותיהם (כמו הצארים של רוסיה), במכוניות השרד הפתוחות (כמו הנשיא קנדי, למשל)”, בכיכרות שנאמו בהן (כמו יצחק רבין, למשל), “ולבסוף שב ההמון לצַפּוֹת למי שיהיה בידו הכוח לשלוט”. ולכן קבע נחמן בצער: “עיוורת היא ההיסטוריה, פזיזה כנערה ותשושת דעה כקשישה סיעודית, רק העולם קשיש ממנה” (עמ' 512־513).

ואחרי מסקנה כזו בגנותה של ההיסטוריה, ניתן להבין, מדוע, בהגיעו לגיל תשעים, כבר ויתר נחמן על מציאת תשובות לשאלות ששאל בעבר על אביו, ומדוע הוא משער שגם חייו יסתיימו באופן הבנאלי הבא, שהוא סוף הולם לאדם שכל תיעוד היסטורי יתעלם ממנו, שהרי לא הרג ולא נהרג במלחמה היחידה שהתנדב ללחום בה: “ואולי כאן בספרייה העירונית ימצאו אותו, באולם הזה ממש, מצחו מוטל על השולחן על כרך עיתונים מחוררים, פיו פעור והתותבות מחוץ למקומן, והעש מגשש את דרכו היישר אל עינו הפקוחה” (עמ' 514).

אמנון – בדרכי סבו

חייו של אמנון, נכדו של איליה, היו דומים יותר לחייו של סבו מאלה שהיו לאביו, נחמן, כי כמו איליה גם הוא היה חסר־מנוח, הגיח מהארץ אל מקומות רבים בעולם, הרגיז כעיתונאי חוקר את הממסד (ולכן הודח מהעיתון הארצי ונאלץ לכתוב במקומון) ונטש אשה וילדים (את נעמי ואת שני בניה מנישואיה הקודמים). ידיעותיו על סבו היו כנראה רבות יותר מאלו שהשיג אביו, נחמן, מהקריאה בעיתונים העבריים הישנים בספרייה, וגם לקחיו על התקופה שבה פעל סבו היו מבוססים יותר כי היו מכלי ראשון, מאחר שבניגוד לאביו “העדיף לנסוע ולגלות הכל בַמקום עצמו, ולא על נייר מתפורר” (עמ' 879).

יתר על כן: שלא כמו אביו שראה תמונה מוגבלת ממראותיה של מלחמה, צבר אמנון בקיאות מקיפה יותר על נזקיה, כי הוא לחם בשתי מלחמות, וראה בשתיהן הרבה יותר מראות הרס וגופות מתים, או בניסוח של איליה סבו, שאותו לא הכיר כלל: “אני ראיתי – – – את המוות בעיניים”. אך משתי המלחמות שבהן השתתף חזר חבול יותר בנפש ודווקא ממלחמת לבנון הראשונה (מישהו עוד זוכר את השם המבטיח שניתן לה “מלחמת שלום הגליל” – שם שהבטיח לישראלים שלום בהגדרה של ספר הספרים: “ותשקוט הארץ ארבעים שנה”?), כי בה כשל בהצלת חייו של ילד (הנה עוד הוכחה לחשיבותם של הילדים בעלילת הרומאן).

בהיותו בצידון ראה ילד מעמיק אל תוך הים כדי ללכוד פגר של דג. הזעטוט נותר ללא השגחת הוריו, מאחר ששניהם נהרגו זמן קצר קודם לכן בהפגזה שפגעה בטיילת החוף ובלהקת דגים שהיתה בים. אמנון זינק למים להציל את הילד, וקרא אליו בשם שבחר לייחס לו – עַלי, כדי למשוך את תשומת לבו אליו. אך כאשר הגיע אליו ואחז בזרועו חש ברפיון הגוף הזעיר וידע שאיחר להגיע במועד אל הילד (עמ' 853־865). על כישלון מקביל של איליה (שגם הוא החזיק בידיו גופה של ילד, את גופתו המרוסקת של סשה), ישמע אמנון מפי נכדו של טנזין, ובכך יוסיף עוד קו דמיון בינו ובין סבו.

ואכן אחרי המלחמה הזו כבר היה אמנון מפוכח לחלוטין מכל אשליה ביחס להיסטוריה וביחס לאירועים שהיא מתעדת, ולכן חיפש בכל אירוע “תככים נסתרים שחיי אדם משקלם שם כקליפת השום” וטען “שכל מי שדוחה את הטענות האלה (על תככים וקונספירציות של המנהיגים בישראל) בלי שום בדיקה פשוט מפחד להתמודד עם כל מה שעלול להשתמע מהן: שהשלטונות שיטו בנו ושעוד ישטו, שאנחנו נוטים להאמין להם כמו פתיים, ושנעדיף להיאחז בהמון בדותות מרגיעות ולא להתמודד עם אמת אחת מערערת” (עמ' 513).

משום כך החליט אמנון ב־1944 לממן בירושה שקיבל מעדה אמו את נסיעתו, תחילה לאנגליה כדי לפגוש שם את צ’רלס, בנו הקשיש של מקנזי שלא סיפק לו שום מידע בעל ערך על סבו, ואחר־כך אל מחוז לדאק בצפון הודו, ששם קיווה להתחקות אחר עקבות סבו ביותר הצלחה. על מניעיו של אמנון לצאת למסע הזה משיב “המספר” (המשלב בדיבורו את שאלתה הבאה של נעמי וגם את תשובתו של אמנון עליה): “(נעמי:) למה נסע? (“המספר”:) כי מאס במשפחתו הקטנה, בשגרת חייו, בארצו, שפעמיים נלחם למענה ובשתי הפעמים נכשל, ושני הכישלונות האלה עדיין נגררים אחריו. (אמנון:) טיפש גדול הוא היה אז, כמו סבו בתקופה שחשב שיהיה לו חלק במעשים גדולים שישנו את פני ההיסטוריה – פני אבן יש להיסטוריה והכל כבר נחקק בהם, מטוב ועד רע, וכל תו נחקק בדם” (עמ' 308).

המסקנה הנואשת הזו של אמנון ביחס להיסטוריה (המצטרפת לזו שאיליה שתק אותה וגם לזו שנחמן ניסח אותה) מסבירה, מדוע החליט אמנון, אחרי שהשיג את כל המידע שיכול היה להשיג ב־1994 על חיי סבו שהתאבד ב־1905, לסיים את מסעו בכוך ההתבודדות של הנזיר במנזר קַסְפָּאהַנְג', שבו מצאו הנזירים לפני כתשעים שנה את גופתו הקפואה של איליה (המקומיים סיפרו שהסאהיב קפא אחרי שנפל מצוק המנזר, בעוד שלמעשה התאבד איליה בירייה מאקדחו באותו כוך). וכנראה – כך נרמז – גם אמנון יסיים את חייו באופן שהנואשים בוחרים לסיים את חייהם: הוא יקפא מקור בתוך שק־השינה שפרש בכוך לעצמו על פרוות היָק. הפרווה אולי תחצוץ בין גופו ובין צינת הרצפה של הכוך, אך לא תוכל לגונן עליו מהצינה המקפיאה של האוויר במורדות ההימלאיה (עמ' 967).

יצירה פציפיסטית נדירה

מסקנות מאכזבות אלה על ההיסטוריה, מפי שלושת גיבורי הרומאן הזה (איליה, נחמן ואמנון), מבטאות את הרגשתם הבאה של אנשים מכל עת ומכל מוצא לאומי: מאחר שההיסטוריה חוזרת ומתעדת בעיקר את המלחמות והקטסטרופות שהתרחשו בתולדות האנושות – כלומר: בעיקר את המצוקה של בני־אנוש שהנסיבות של זמנם מפגישות אותם עם המוות אם כנהרגים ואם כהורגים (ועל־ידי כך היא גם מהללת את מעשי השליטים הבונים את תהילתם על שליחת נתיניהם להרג) – היא מועלת בשליחותה: לעודד עמים להשכין שלום ביניהם, ולטעת בכל אדם את האמונה, שרק בימי שלום ימצא טעם והצדקה לקיומו.

ביקורת זו, שהשלושה (איליה, נחמן ואמנון) מטיחים בהיסטוריה, היא (ולא הקשר הביולוגי) מחברת אותם זה לזה. אמנם שלושתם היו אלמונים ולא הגדירו את עצמם כפציפיסטים, אך בפועל הם היו שוחרי שלום אמיתיים, ובזכותם זכאי הרומאן “קו המלח” שיובלט כרומאן פציפיסטי שכמוהו טרם נכתב קודם על־ידי סופר עברי – רומאן טוטאלי בתוכנו ואוניברסאלי בבשורתו. הישגו הספרותי והרעיוני של שמעוני ברומאן הזה מעלה בזיכרוני רק עוד יצירה פציפיסטית אחת בעלת רמה בסיפורת של שנות המדינה והיא יצירתו של ס.יזהר “ימי צקלג” (1958).

בקריאת הרומאן הזה, חייב הקורא להיענות לקומפוזיציה המחושבת ויוצאת הדופן שבעזרתה השיג יובל שמעוני את השליטה המלאה על מספר גדול של דמויות (גברים, נשים וילדים), בני דורות שונים ובני תרבויות שונות, ועל הרבה מאוד פרטים ואירועים שהתרחשו בזירות שונות במשך כמאה שנים, שהוא מרחב השנים הממושך שהמחבר הועיד לעלילה. “קו המלח” הוא רומאן מטלטל רגשית והגותית הכתוב בכישרון נדיר, ולכן, רק מי שיפסע עקב בצד אגודל אחרי “המספר” במהלך קריאתו, ילמד ליהנות הנאה שמזדמנת לאוהב ספרות רק מקריאה ביצירת מופת.

¹

שמו המוזר של הרומאן נלקח מתחילת המשפט הראשון בספר. בהמשך המשפט הזה מדומה הסיפור לחתול בזכות מספר תכונות המשותפות לשניהם: כמו החתול גם “הסיפור מִתְמַחֵשׁ (נהפך למוחשי) יֵשׁ־מֵאַיִן, נוֹהֵר לדרכו – – – קורא לך ללכת בעקבותיו אל הלא־ידוע, אל היִתְבָּרֵר בהמשך, כי לכל סיפור יש תשע נשמות, כמו לחתול הבית ולחתול האשפתות”.

בנוסף לכך שההשוואה הזו של הסיפור לחתול היא הגדרה של המחברת על מהותו של הסיפור, היא בה־בעת גם הבטחה שהרומאן הזה מגשים אותה בכישרון נדיר, שרק כותבים מעטים התברכו בו בסיפורת העברית בדור הזה – הכישרון לכתוב במשיכות מכחול רחבות ובוטחות עלילה רבת־דמיון ובעלת ערך המבררת את חידת הקיום: מה קורה לנו אחרי המוות?

על מנת שלא לחשוף כבר בשלב הזה את כל תוּפינֵי ההפתעות שממתינים לקורא ברומאן המשובח הזה, נתחיל במְתַאַבְנִים שבהם מקדמת העלילה את פנינו, והם החתולים. “חתול האשפתות” שבו מדובר הוא חתול שחור חסר־שם, שאין לאיש בעלות עליו, המתהלך לו באַדְנוּת בין גדרותיו של בית־עלמין עירוני גדול. ניגודו של החתול השחור הוא שונרא, “חתול הבית” של אוריאנה, בתה של דוריטה, שבסצנה של לווייתה נפתחת עלילת הרומאן. לשונרא פרווה מוכית בצבע הענן, והוא הקובע בבית את סדר יומה של אוריאנה. שני החתולים יסייעו לקורא לנווט בין שתי הזירות שבהן מתרחשת עלילת הרומאן.

שיח המתים

הזירה של “חתולי האשפתות” היא מקום משכנם של המתים היותר חיוניים שאפשר היה לעלות על הדעת. גופם אמנם מתפרק ומתכלה מתחת למצבות השיש ככל חומר אורגני, אך נשמתם ממשיכה להיות פעילה כפי שהיתה לפני פטירתם. הוותיקים מביניהם (חלקם ממש מדור תש"ח) מקדמים בסקרנות כל נפטר חדש המצטרף לחלקה שלהם, חלקה מס' 1 בגוש א' של בית־הקברות, כי הוא מביא להם מידע חדש על מה שהתרחש בעולמם של החיים מאז שנפטרו. תחילה עובר הנפטר החדש תקופה של הסתגלות למצבו החדש, ועד מהרה הוא מצטרף לשיח המתים – לדיוני “הפרלמנט”, שבהם ממשיכים הנפטרים להשמיע את השקפותיהם בנושאים שהעסיקו אותם קודם למותם גם בעולם החיים. לפיכך גם כאן נדירות ההסכמות בין המשוחחים, אלא אם כן מוסב הדיון לנושא המוות. בנושא הזה הם מגיעים להסכמה מלאה, שהרי לא שיערו לפני מותם מה שהתברר להם במותם על הצפוי להם בעולם הבא.

שיח המתים הזה מתחדש בתנופה רבה יותר בתחילת כל חודש אזרחי, כי אז נוהגים הנפטרים לרכז בשיחתם את כל האירועים החשובים שהתרחשו באותו חודש בדורם וגם בדורות הקודמים. איסופי־מידע אלה של הנפטרים תורמים נקודת־מבט אירונית־קומית הן לשיפוט אירועים שבעבר, במועד התרחשותם במשפחה, הוערכו באופן מוגזם כטרגיים ביותר, והן לשיפוט אירועים שיקיריהם מציגים אותם בהווה כדרמטיים, בהגיעם לפרוק על לוח השיש של הקבר את מועקות חייהם.

בנוסף לנקודת־מבט משעשעת זו על החיים בעולם הזה, תוחמים ריכוזי־מידע אלה את עלילת הרומאן בגבולות שנים־עשר חודשי שנה אחת, שנת 2010 או זו הסמוכה אחריה. כמו כן מייצבים איסופי מידע חודשיים אלה את הפרקים המספרים על המתרחש בזירת הנפטרים, ובה־בעת גם תורמים רקע תקופתי לאירועים המתרחשים בזירה האחרת – זירת האהבות והשנאות, היצרים והבגידות, הנימוסים והצביעות, המסעות וההרפתקאות – שהיא זירתם הזמנית של אלה אשר יום אחד יחותלו גם הם בתכריכים וייטמנו לנצח מתחת ללוח שיש כבד בבית העלמין העירוני.

כפי שחתול האשפתות השחור סייע לקורא לזהות את הפרקים מזירת המתים, כך “חתול הבית” בהיר הפרווה של אוריאנה יסייע לקורא לזהות את הפרקים מזירת החיים. פרקים אלה יקדמו את סיפורי המשפחות של שתי נפטרות: משפחתה של קלרה אליאש ומשפחתה של דוריטה לאופר. העובדות שיסופרו בפרקים אלה על שלושה דורות מצאצאיהן (בנים, נכדים ונינים) יצדיקו להגדיר כטלנובלה את סיפורה של כל משפחה. בדומה לטלנובלות המופקות בארצות דרום־אמריקה, שמיליוני צופים בעולם מתמכרים להן, גם האירועים במשפחות של שתי הנפטרות הם אירועים מוקצנים, קורעי־לב וסוחטי־דמעות.

לא הייתי מעז להגדיר כטלנובלות פרקים אלה, הגדרה הנחשבת ללא מחמיאה בתחומי הספרות היפה, אלמלא השתמשה בה גבריאלה אביגור־רותם עצמה, מספר פעמים במרחב הטקסט (למשל, בעמ' 296), כתזכורת להגדרה שלה, כבר במשפט הראשון של הספר, למהותו של סיפור, שבדומה לחתול מפתח “יש־מאין” סיפור־מעשה המפתה את הקורא “ללכת בעקבותיו אל תוך הלא ידוע, אל היתברר בהמשך”, וגם כקריצה מתגרה שלה בקורא, על כך שלבו נמשך לדעת מה יקרה הלאה לצאצאי שתי הנפטרות בסיפורים משפחתיים אלה.

הפואטיקה של “הסיפור הנוהר”

אחרי שהובהר כי שני חתולים מזהים לנו שהעלילה נפרשת בשתי זירות מקבילות ושהיא נשענת על תשתית כרונולוגית של חודשי שנה אחת – נוסיף עוד עובדה המייחדת את הרומאן הזה. גבריאלה אביגור־רותם הצליחה להצמיד בו שתי סוגות־תוכן מנוגדות של הסיפורת. הפרקים אשר מספרים על זירת המתים בבית־העלמין (“העולם הבא”) מתבססים על ההנחות של הסיפור הפנטסטי, הנוהג לקבוע לקורא כללים משלו לעולם הנברא בו. ואכן, זירת המתים מתבססת על ההנחה שקיימת הישארות לנפש. והנפשיות הזו של הנפטרים היא לא רק פעילה מאוד, אלא גם ממשיכה את קיומם הקודם. ואילו הפרקים מזירת החיים של בני־התמותה (“העולם הזה”) מיוסדים על ההנחות של הסיפור הריאליסטי – (כי מה יכול להיות יותר ריאליסטי מעלילה של טלנובלה?) – לפיהן סיבות קונקרטיות (פיזיקליות, פסיכולוגיות, חברתיות, כלכליות, אידיאולוגיות וכדומה) מסבירות את אופיים השונה של הגיבורים, את מושגי־הערך שלהם בנושאי החיים השונים ואת מעשיהם.

כמו־כן תועיל מאוד לקורא ההבהרה הבאה: פרקי שתי הזירות אינם מופרדים זה מזה, אף שחלקם הינם פרקי סיפור פנטסטיים וחלקם פרקי סיפור ריאליסטיים. אני משער שבהוצאה התחננו בפני גבריאלה אביגור־רותם שתתיר להם להפריד את הפרקים בעזרת שורת רווח ביניהם, ואולי גם לחלק את מאות עמודי הספר למספר חלקים, כדי להקל על הקורא לזהות את המעברים מפרקי זירה אחת לפרקי הזירה השנייה, וגם כדי לאפשר לו לקטוע את הקריאה מדי פעם, והיא (בצדק) לא ויתרה להם, כי אילו ויתרה היתה הורסת בעצמה את הנחת היסוד של היצירה, ששתי הזירות ממשיכות זו את זו ושהן פעילות וחיוניות באותה מידה.

בהתעקשותה על דרישה זו, מזכירה גבריאלה אביגור־רותם עקשן ודעתן קודם בסיפורת הישראלית – את יעקב שבתאי. יתר על כן: היא, יותר מכל מושפעיו האחרים של יעקב שבתאי, ראויה להיחשב כממשיכת הפואטיקה שלו – זו של “הסיפור הנוהר”, אשר זורם בלא הפרעה מתחילתו ועד סופו – שהיתה כה תובענית מהקורא בשני הרומאנים המופתיים שכתב “זיכרון דברים” ו“סוף דבר”. ואשר לאילוצי הקורא לבצע מדי פעם הפסקות בקריאה, הן למטרה זו הומצאו הסימניות – חוצצים בין דפים, שנועדו להחליף את המנהג המגונה של אלה אשר מסמנים לעצמם את מקום ההפסקה בקריאה על־ידי קיפול פינתם של הדפים.

קומפוזיציה מורכבת

עדות למבנה המגובש של הרומאן היא גם העובדה, שהעלילה מתחילה בלוויה (של דוריטה לאופר) וגם מסתיימת בלוויה (של אלסר שירן – לשעבר: שרשבסקי – בעלה של אוריאנה). אך בין שתי הלוויות, שהתקיימו בהפרש של כשנה זו מזו, נמסר המידע על שתי המשפחות, משפחת אליאש ומשפחת לאופר, לא רק מפי המספר היודע־כל, אלא גם מפי דמויות אחדות בלשונן (אוריאנה ומרתה). המידע שהמספרים האלה מספקים לקורא הוא מזמנים שונים. לפיכך, אמור הקורא להציב במוחו את האירועים הללו בסדר הזמנים הקווי־כרונולוגי שבו התרחשו במציאות.

המלצה זו תופסת גם לגבי החלק האחרון בעלילה, המתחיל (בעמ' 287) בתלאות נסיעתה הבהולה של אוריאנה אל קוסטה־ריקה, כדי לשחרר את בנה אביעד מהכלא, ומסתיים במותו הטראגי של בעלה, אלסר. חלק זה מצטייר לחלוטין ככרונולוגי, ואף על פי כן יופתע הקורא, שגם בו כלולים אירועים מזמנים קודמים (כגון: מקורה של טבעת היהלום שהועבר לדוריטה כשי אהבה מבעלה אדורנו, שאחרי שלושים ושתיים שנות נישואין בגד בה עם מזכירתו הצעירה וברח איתה לקוסטה־ריקה, ובאלו נסיבות מצא אדורנו את מותו שם).

האבחנות האלה על הקומפוזיציה של הרומאן המרתק הזה – קומפוזיציה המתירה לסיפור “לנהור בדרכו” ובלי עיכובים מזירה לזירה, ממשפחה למשפחה ומדמות לדמות – משקפות את טיבו של הרומאן כיצירה תובענית ביותר מהקורא. ולפיכך הרומאן “כל סיפור הוא חתול פתאום” הוא לא רק הספר הטוב ביותר במרדפה המוקפד של גבריאלה אביגור־רותם, מדף שצבר עד כה ארבעה כרכים, אלא גם ראוי להיות בחברתם של רומאנים תובעניים אחרים שהיו פורצי דרך הן בתוכנם שטופל בעמקות והן בדרכי כתיבתם שהיו נועזות: “ימי צקלג” של ס. יזהר (1958), “זכרון דברים” של יעקב שבתאי (1977), “התגנבות יחידים” של יהושע קנז (1986), “מסע אל תום האלף” של א.ב. יהושע (1997) ו“חדר” של יובל שמעוני (1999). ברמתם הספרותית הגבוהה הציבו רומאנים אלה את אמות־המידה שעל־פיהם אמורים להישפט הן כרכי הסיפורת האחרים שהתפרסמו בעבר והן הכרכים שיתפרסמו בעתיד במסגרת הסיפורת הישראלית.

דמויות הנשים

כאמור, מתמקדת עלילת הרומאן החדש של גבריאלה אביגור־רותם בשתי משפחות: משפחת אליאש שעלתה לארץ מבולגריה ומשפחת לאופר שעלתה מארגנטינה. סיפור שתי המשפחות האלה נפרש על־פני מספר דורות במתכונת העלילה הרב־דורית. פרישת הדורות במשפחת אליאש היא מקוצרת – שלושה דורות בלבד, אך במשפחת לאופר הפרישה היא של חמישה דורות: באבע באצ’ה, בתה דוריטה, ארבעת ילדיה של דוריטה: פרלה, אוריאנה, מנואל ומרתה, שהעמידו לה ביחד חמשת נכדים, והנינה תות, בתו של הנכד אביעד, בנם היחיד של אוריאנה ואלסר. כעשרים שנה מבדילות בין דור לדור בשתי המשפחות.

בשתי המשפחות מתרכזת העלילה בנשים משני דורות: בדור של קלרה אליאש ודוריטה לאופר, שנפטרו מזקנה אחרי גיל שמונים, ובדור של בנותיהן: סימה, הבת של קלרה, ושלוש בנותיה של דוריטה: פרלה, אוריאנה ומרתה, שהן בהווה כבנות שישים (פרט למרתה, שהיא עדין רווקה וטרם מלאו לה ארבעים). וזהו בקירוב גם גילן של החברות שלהן: רוסיטה, החברה של סימה, ושלוש חברותיה של אוריאנה: איריס, יהושבע ודורונה. לפיכך, יצדק מי שיאמר, שהרומאן הזה של גבריאלה אביגור־רותם הוא רומאן המספר על הנשים, ובעיקר על נשים מתחילת ההזדקנות שלהן ועד הגיען לזקנה ממש מופלגת.

שתי הנפטרות, קלרה אליאש ודוריטה לאופר, נותרו ללא בני זוג בעשורים האחרונים של החיים. קלרה סיימה את חייה כאלמנה ממש, כי בעלה, יוסף, נפטר כעשור שנים לפניה. דוריטה לאופר לעומתה היתה כשני עשורים אלמנת־קש, כי אדורנו, בעלה, בגד בה, ואחרי שלושים ושתיים שנות נישואים ברח עם מזכירתו הצעירה לקוסטה־ריקה הרחוקה. אף על פי כן התכתבה דוריטה עם אדורנו וקיוותה שיום אחד ישוב אליה משם. לכן לא השלימה עם הזדקנותה ועד יומה האחרון טיפחה את עצמה לקראת שובו.

בנות הדור של אוריאנה, שהיא הדמות המרכזית בעלילת הרומאן, גילו שגורלן לא היה שונה בהרבה מזה של אמותיהן. עוד לפני שמלאו להן שישים, כבר נזנחו על־ידי בעליהן. הללו חמקו־פרשו מהשינה איתן במיטה המשותפת. רובן נבגדו על־ידי הבעלים עם נשים צעירות מהן, או שהבעלים השתקעו בעיסוק שהרחיק אותם אם לא מהבית אז לפעמים גם מהארץ. במצב זה הן ויתרו על בעליהן ומצאו להם תחליף, כל אחת לפי בחירתה. אוריאנה התנחמה בחיזוריו המפנקים של החתול שונרא. סימה התיידדה עם העובדת בחנות התמרוקים שלה, רוסיטה, שהיתה בעיניה תחליף מושלם לבעלה אליהו.

כישלונן של המורדות

והבודדות מבין בנות הדור של אוריאנה, שלא השלימו עם גורלן כנשים מזדקנות שהגברים הפסיקו לגלות בהן עניין, לא שיפרו בהרבה את מצבן. אפילו מרתה, הצעירה והיפה מביניהן, הפסיקה להיות מחוזרת ולכן נאחזה בתקות השווא שאהובה הראשון, נדב, יחזור ויתעניין בה. לעומתה, הבינה דורונה בת החמישים, שעליה למצוא לעצמה בהקדם בן־זוג, אחרי שהתברר לה כי בעלה, מוני, לקה באלדסהיימר והפסיק לזהות אותה. ואכן, היא הצטרפה לטיולים שאירגן אלסר, בעלה של אוריאנה, ביערות הגשם של דרום אמריקה, יותר מתוך עניין בו מאשר בגבישים שהוא ניסה לגלות שם. בצדק ציטטה מרתה את דבריה של אמה המנוסה, דוריטה, על חברות מסוגה של דורונה: “אמא אמרה שאין דבר כזה, חברה טובה, נשים תמיד עושות מלחמה אחת עם השנייה. מי שאומרת שהיא חברה טובה שלך, תיזהרי ממנה, היא רוצה לגנוב את הבעל שלך” (עמ' 236).

יוזמה נועזת יותר מימשה יהושבע. היא לא המתינה לנס לא מבעלה חיליק וגם לא מהמזל, אלא הורידה ממשקלה, ריעננה את המלתחה שלה, ביצעה ניתוח שהצעיר את פניה, הצטרפה לשיעורי מחול וחיזרה ללא בושה אחרי המרקיד, גידי, הצעיר ממנה בעשרים שנה. אחרי שנתיים בישרה לאוריאנה שמאמציה הממושכים הניבו לה סוף־סוף את המגע עם גופו. בהשפעת יהושבע החליטה גם אוריאנה ללחום בעודפי שומניה, ואפילו הציבה לעצמה אתגר קשה יותר – היא בחרה לחזר אחרי שלהב, יפיוף בן שלושים שמכר לה מערכת תופים בחנות לכלי־נגינה שבה עבד – אך במהרה פרשה מהחיזור אחריו משום שהרגישה שהיא מגוחכת בעיניו ומושפלת בעיני עצמה. בזכות נכונותה של אוריאנה לספר בגילוי לב על הניסוי הכושל הזה שלה – ניתנה לנו, הקוראים, ההזדמנות ליהנות מתיאור קומי־אירוני של הפרשה הזו בחייה.

ספק אם הדגמה זו – ונא לזכור: שההדגמה כאן פסחה על המקבילה הגברית, שגם חייהם לא היו מעוטרים בשושנים – על המתרחש בזירה הגשמית של החיים, מעניקה יתרון כלשהו לקיומם של החיים ב“עולם הזה” על הקיום של המתים בזירתם, ב“עולם הבא”. מיד נדון בכך, אך בינתיים נציין, שהרומאן הנוכחי מזכיר מאוד את הרומאן הקודם של גבריאלה אביגור־רותם, “אדום עתיק” (2007), שגם הוא התרכז בשושלת של נשים, שכולן צאצאיה של צופיה (“צופקה”) – האיכרה בת המאה מהכפר בגליל. בכל מקרה, לפני שחוקרת המיגדר מהרומאן “שתיים דובים” של מאיר שלו מתנפלת גם על הרומאן הזה כדי לגייס אותו למטרותיה הסוציולוגיות, אצטט פעם נוספת משפט שאמרה גבריאלה אביגור־רותם ב־1995, בשנה שבה פלישת הפמיניזם לספרות הישראלית היתה בשיאה: “אין ‘ספרות נשים’ כשם שאין ‘ספרות גברים’, יש ספרות טובה ופחות טובה. – – – ככל שנקדים לזכור שכולנו בני־אדם, כך ייטב”.

סוגיית הישארות הנפש

נפנה כעת לדיון המובטח. האתגר שמציב הרומאן הזה של גבריאלה אביגור־רותם לקורא, איננו מתמצה בקשיים שפורטו עד כה – ריבוי הדמויות בעלילה וגם שזירת סצנות בה משתי זירות מנוגדות (זירת החיים וזירת המתים) ועוד בסדר זמנים לא כרונולוגי – אלא בתחום ההגותי. בעוד שהאקזיסטנציאליזם (הפילוסופיה הקיומית) מכחיש קיום לבן־אנוש לאחר המוות, ולכן הוא מציע² לו לחיות חיים אותנטיים בשנים שהוקצבו לנו בין הלידה לבין המוות, נוטים רבים (דתיים וחילוניים, מדענים ופשוטי־עם) להאמין בהישארות הנפש. תעוזתה של גבריאלה אביגור־רותם ברומן הזה מתבטאת בכך שבעלילתו כפולת הזירות המחישה בתערובת של רצינות והומור את שתי הזירות כזירות הממשיכות זו את זו – שכמוה כהכרה באפשרות שהגוף אמנם מתכלה, אך לנפש מובטחת הישארות.

יתר על כן: גבריאלה אביגור־רותם איפשרה לגיבוריה, הן לאלה שקיומם עודנו גשמי בעולם הזה והן למתים הקבורים בבית העלמין, להביע את השקפתם בסוגיית ההישארות של הנפש. מאליו מובן שלאחרונים יתרון ברור על הראשונים, כי הם כבר יודעים בוודאות שבמותם לא פסקו להתקיים. אמנם גופם התפרק ככל חומר אורגני, אך נשמתם ממשיכה להיות פעילה וחיונית.

ואכן, דיירי בית־העלמין אינם כופרים בהישארות הנפש, אלא מנסים להבין מהי הנפש, ממה היא עשוייה והאם תשוב ותתאחד עם הגוף כאשר תתרחש תחיית המתים. כך משתמע מהדברים שאמרו בשיחת “הפרלמנט” שבה התאמצו לברר מהי הנפש. המורה בגמלאות, שלומית, הדגישה את יתרון הנפש על הגוף: “הגוף הוא רק הקנקן והנפש היא מה שמפיח חיים בקנקן, החלק החושב, המרגיש, היודע”. הפסיכולוגית ליאה קוסטיינובסקי, האמא של דורונה, התקשתה³ יותר מהמורה שלומית לנתק לחלוטין את הנפש מהגוף, ובחרה בהגדרה מטפורית: “הנשמה נמצאת על קו התפר בין הרוח לבשר” (עמ 111–112).

הרופא ד"ר בועז גדרון התלבט יותר משתי עמיתותיו אלה, כי קשה היה לו עדיין ליישב את הסתירה בין ההשקפה המדעית־רציונלית, שהחזיק בה לפני פטירתו, לבין העובדה שהתבררה לו אחרי מותו. לפיכך, הציע להבדיל בין הנפש לנשמה: “הנפש היא רק אחד מתוצרי הגוף, כמו הדם או הזיעה, היא עשוייה מכימיה, פיזיקה וחשמל. כשהגוף מת, מסיימת גם הנפש את תפקידה, אבל הנשמה משתחררת עם המוות מכלאה” (שם).

אך דוריטה לא התפעלה מאבחנה זו, המייחסת לנפש תפקיד בעולם הגשמי ולנשמה תפקיד בעולם הנפטרים, אלא ביטאה בפשטות ובלי להתפלפל את השקפתה הבאה: המוות דומה במידה מבהילה לחיים, כי אי־אפשר שהאדם במותו יהיה מה שלא היה בחייו, רק ייסורי הגוף אין להם קיום, והגוף עצמו הולך ופוחת, אבל הנפש – אוהו – הנפש ממשיכה להבהב בו כאש בפתיליה, הנפש רוצה, מתאווה, רעבה, מתגעגעת, שוקקת לקחת חלק בחיים הממשיכים בלעדיה" (עמ' 344). בסיפא של דבריה היא גם רמזה, כי היא מאמינה שגם תחיית המתים בוא תבוא אי־פעם ותאחד מחדש את הנפש עם הגוף.

לעומת שוכני בית־העלמין, שרויים עדיין בני־התמותה בעיר באי־וודאות ביחס לסוגייה הראשונה – סוגיית ההישארות של הנפש אחרי המוות, ולכן הם מעלים השערות שונות על הצפוי לקיומם אחרי מותם. ההשקפה של אוריאנה היא היותר פסימית והיותר פסקנית: “אוריאנה מאמינה שהמוות הוא סוף פסוק, אנחנו לא נשארים כאן ולא באף מקום אחר, אנחנו הולכים ומשאירים אחרינו את הדור הבא” (עמ' 96).

סימה, שמבקרת בתדירות אצל מתקשרת, מעלה השערה מהוססת יותר, אך ללא־ספק גם אופטימית יותר מזו של אוריאנה ביחס למה שצפוי לנו אחרי מותנו: “הנשמה שלנו היא אנרגיה המפיחה חיים בגוף, וכשהגוף מת היא משתחררת ומצטרפת למאגר האנרגטי של היקום” (שם). אך עולה על סימה באופטימיות היא יהושבע, חברתה של אוריאנה, שמאמינה לא רק בהישארות הנפש, אלא גם בגלגול הנפש בצורות קיום חדשות: “יהושבע גורסת שאנחנו נידונים לחזור לכאן בגלגול אנרגטי אחר כי שום דבר לא הולך לאיבוד וכל עוד כדור הארץ לא נבלע על־ידי השמש שהפכה לענק אדום, אנחנו שבים לעפרו וחוזרים ועולים ממנו כעץ או ציפור או גביש” (עמ' 328).

המספר הכל־יודע בוחר בסיום הרומאן להשמיע גם את השקפתו, שבאופן מפתיע דומה מאוד להשקפתה של דוריטה. הוא, כמובן, מאשר את הישארות הנפש כעובדה שאין לערער עליה, אך מוסיף עליה בסיום העלילה גם את ביטחונו בתחיית המתים – לדעתו, ממתינים רוב “המחותלים בתכריכים מתפוררים” לתחיית המתים, כלומר: הם “מוכנים ומזומנים להצטרף אל זרם החיים”, אף שמהתנסותם בשתי הזירות הם “יודעים שמוטב להם באשר הם, בשאול תחתיות”, במנוחה הנכונה המובטחת להם מתחת למצבה שלהם בבית־העלמין.

סִתְרֵי הסיפור

עלילת הרומאן הזה היא אכן סיפור “הנוהר לדרכו על כפות קטיפה שקטות”, שכדאי מאוד לעמוד גם בתביעותיו המבניות, ההגותיות והלשוניות הגבוהות. יהיו ודאי לרומאן הזה גם קוראים שלא יעמדו בתביעות גבוהות אלה ויסתפקו רק בתופיני ההפתעות שמוצפנים בסיפור־המעשה, כלומר: בהליכה בעקבות החתול, המפתה להתקדם “אל תוך הלא־ידוע”, כדי לדעת מה יקרה לגיבורי הרומאן בהמשך. קוראים אלה, גם אם באו על סיפוקם, ייתכן שיאמרו בסיום הקריאה, שבעצם לא מצאו חידוש ברומאן הזה, שהרי הספרים שקראו בעבר כבר עסקו בכל הנושאים האלה: הן תמיד היו משברים בזוגיות של נשים וגברים, תמיד הפכו החיים לקשים יותר בשנות הזיקנה, תמיד היו פערים בין דורות במשפחה, תמיד הצטייר המוות כסיוט שיום אחד יתממש לכולנו ותמיד מצאו בני־אדם נוחם מאימת המוות באוכל, במין ובהרפתקאות.

לקוראים אלה ייאמר: שאין אנו מצפים מסופר שיגלה לנו בספריו נושאים חדשים, אלא שיעמיד את הנושאים המסורתיים של הספרות, שדורות של סופרים כבר כתבו עליהם, לבחינה מחודשת ואמיצה בתנאים של העת הנוכחית ובתובנות המעודכנות שלה. סופרים גדולים־באמת מעולם לא התחמקו מההתמודדות עם האתגר הזה, כי הם יודעים – ומצניעות לא תמיד גילו לנו זאת – שסיפור הוא לפעמים יותר מחתול.

¹

שנים רבות לפני שפרש כגמלאי מעבודתו ב“מוסד”, טיפח גדעון שׂוֹרֵק בחובו את הרעיון, שבהגיעו לגמלאות יקדיש את זמנו הפנוי לכתיבת ספר. ולכן, מתמיהה העובדה שנטש את הרעיון הזה כה מהר, אחרי שחלפה שנה מהיום שבו הכיר את אַלְמָה וֶבֶּר – סופרת שאחרי השלמת רומאן אחד, החלה להנחות סדנאות כתיבה ופתחה בדירתה מעבדה קטנה להמרת קסטות נושנות לאמצעי מֶדְיָה עכשוויים.

בניגוד לגמלאים אחרים, שאם הם בוחרים למלא את זמנם החופשי בכתיבה, כותבים את סיפור חייהם, התכוון גדעון “באומרו ספר – – – לא לאוטוביוגרפיה אלא לרומאן שעלילתו ודמויותיו הן מעשה מִבְדֶה – – – נטועות במקום ובזמן ריאלייים מכאן ויונקות מחוויותיו ומניסיונו העשיר מכאן” (עמ' 25). הגיבורים הבדויים של ספרו היו אמורים לאסוף מודיעין ולהכין את “תוכנית הצפון” – את ההתבצרות של “היישוב” על רכסי הכרמל למלחמת גבורה בנוסח מצדה נגד הדיוויזיות של הפלדמרשל הנאצי רוֹמל, שעמדו “לפרוץ במלחמת בזק את השערים הדרומיים של הארץ ולהמשיך בשעטה שלהם צפונה” (עמ' 258). כידוע, חלפה סכנת ההשמדה הזו של “היישוב”, אחרי שהמצביא האנגלי מונטגומרי גבר על רומל בקרב באַל־עַלַמֵין באוקטובר 1942.

יתר על כן: בניגוד לגמלאים הכותבים אוטוביוגרפיות, הפטורים מהשקעת זמן ניכר במחקר נוסף, נערך גדעון ביסודיות לכתיבת ספרו: קרא בעיון את ספרי זיכרונותיו של “מוֹנטי”, הגנרל הבריטי המהולל, גדש במשך שנים בחדר עבודתו ובמרפסת המצורפת אליו מסמכים, ספרים ומפות צבאיות – למגינת לבה של רעייתו עופרה – ובעודו פעיל כבכיר ב“משרד” (הכינוי שרווח בין סוכני “המוסד” למרכזם רב־התהילה), גם אירגן לעצמו, אחרי שנחתם הסכם השלום עם סאדאת, ביקור באַל־עַלַמֵין ובמֶרְסַא מַטְרוּח שבמצרים (הפרק בעמ' 383).

זיהוי “הנקודה הפנימית”

כאמור, ההיכרות של גדעון עם אלמה הסיטה אותו מהמסלול שקבע במשך שנים לספרו, כי בניגוד לציפיותיו ממנה, היא לא האיצה בו להתחיל בכתיבה שהתעכבה אצלו, אלא שכנעה אותו חפש תחילה אחיזה לעלילת ספרו בקורות חייו. וכך הסבירה לו את משנתה הספרותית: “בכל ספר יש נקודה סמויה שטמונה עמוק בתוכו – – – קוראים לה ‘הנקודה הפנימית’. אם תרצה, משהו שמזכיר מאוד גרגיר של חול שחודר לצדפה, שמגרה את הרכיכה להפריש מסביב לו חומרים שונים שעם הזמן נעשים הגוּלה המרהיבה שהיא הפנינה” (עמ' 68). “הנקודה הפנימית” הזו – הסבירה לו – מוצפנת בביוגרפיה של הכותב, ולכן לא יוכל להתחיל בכתיבה, ובוודאי שייכשל בה, אם לא יקדים לזהות אותה ואם לא ירכז את כל חומרי העלילה מסביב לה.

בו־במקום חשפה אלמה לגדעון, שגם ברומאן שלה, “רק חיכתה שהילדים יגדלו”, קיימת “נקודה פנימית” ביוגרפית כזו, שהורכבה מההתנסות הכפולה שלה ושל אמה: מ“העלבון החונק” שנצבר אצל אמה “במשך שנות הנישואים הכושלים שלה, נישואים מלאים השפלה, דיכוי וכניעה”, ומ“תחושת האכזבה והתסכול, הזעם והמרי שהולידו חיי הנישואים הכושלים” של עצמה עד שאזרה אומץ והתגרשה מבעלה (עמ' 69–70).

בהזדמנויות נוספת הרחיבה אלמה את פרישׂת משנתה הספרותית והסבירה לגדעון ש“הנקודה הפנימית” תורמת לא רק לתוכנה האמין של העלילה, אלא גם מסייעת לאירגון הנכון שלה: “כשאני בונה דמות ספרותית, אני משתדלת שהיא תהיה קוֹהֶרֶנְטִית, כלומר: שכל הפרטים המרכיבים אותה יתלכדו באופן, סביר, הגיוני, עקיב” (עמ' 107). כלל זה, לפיו “כל מכלול הפרטים חייבים לעלות בקנה אחד” למדה מפי חגי זוסקין, כאשר השתתפה אצלו בסדנה לכתיבת פרוזה.

מיהו חגי זוסקין?

מאחר שחגי זוסקין מוזכר ברומאן הזה פעמים רבות, סביר להניח שבאמצעות דמותו בחר חיים באר להנכיח את עצמו בעלילתו. לפחות שלוש הוכחות מבססות השערה זו.

ההוכחה הראשונה – זוסקין מוצג בעלילת הרומאן הזה כחברו הטוב של הסופר חיים באר, היודע לספר מפיו על המכתבים שקיבל מקוראים אחרי שפירסם את הרומאן “חבלים”. אחד מהם היה מכתב נזיפה שקיבל מחברתה של אמו המנוחה: “כאבתי שכל מה שמצאתי שם לא היתה אלא הכביסה המלוכלכת של המשפחה שלכם שתלית אותה בגלוי כנגד השמש על ‘חבלים’” (עמ' 122).

ההוכחה השנייה – זוסקין מוצג בעלילה כמנחה סדנת כתיבה בבית אריאלה “אשר נהנה לחמוד לו לצון, לערב אמת ובדיה ובעיקר לספר סיפורים שלא היו ולא נבראו שנראים אמיתיים לגמרי. – – – והוא הזדרז לפרסם אותם בטור השבועי שלו בעיתון” (52). בכך הוא דומה לחיים באר, שאלו היו אחדות מפרנסותיו ואשר עודנו מרתק את הקהל על־ידי תיבול אנקדוטות וסיפורים במאמריו ובהרצאותיו.

ההוכחה השלישית – משנתו הספרותית של זוסקין, המוצגת ברומאן הזה אשר קובעת שהישענות על הביוגרפיה של הכותב היא תנאי הכרח להצלחת הכתיבה, מוגשמת כלשונה בכל חמשת ספריו העלילתיים הקודמים של באר (מ“נוצות” ועד “אל מקום שהרוח הולך”) וגם בשני ספריו המחקריים (“גם אהבתם גם שנאתם” ו“מזיכרונותיה של תולעת ספרים”) ובמבואות הרבים שהוסיף לספריהם של אחרים (מהם מומלץ במיוחד הפרק “נֵס אָפֵל” שכתב למבחר מסיפורי גרשון שופמן – “שלכת”).

עלילת החקירה והבילוש

אחרי שאלמה וֶבּר הסיטה את גדעון מתוכנית הכתיבה המקורית, שאליה נערך במשך שנים, אל הכיוון החדש שהועידה לו – לחפש תחילה בביוגרפיה שלו את “הנקודה הפנימית” לעלילה משנת 1942 שהתכוון לספר – עולה הרומאן הזה של באר על המסלול שכבר הניב הצלחה מוכחת למחברי רומאנים לפניו, שגם הם השכילו לבחור בעלילת החקירה והבילוש כמתכונת למבנה העלילה בספרם. כגון: שני רומאנים של אהרון מגד: “החי על המת” (1965) ו“עוול” (1996), ושלושה רומאנים של נתן שחם: “צלו של רוזנדורף” (2001), “קרן אקסודוס” (2006) ו“חשבון רדום” (2013).

עלילת החקירה והבילוש מלווה את השלבים שבהם מבצע־החקירה (בן־משפחה או סופר שנשכר למטרה זו) אוסף מידע על נְשוּא־החקירה (בדרך כלל אדם שהיה נודע למדי בעבר ומעורב באירועים החשובים של דורו, אך רוב הפרטים על חייו האישיים נותרו בלתי־ידועים למעריציו). בפגישותיו עם אלה שהכירו את נשוא־החקירה באופן אישי, חושף מבצע־החקירה מידע נסתר על הנחקר המפורסם, מידע הסותר את הדימוי החיובי שהתקבע עליו בדורו מפעילותו הציבורית. מאליו מובן שעלילת החקירה והבילוש מחייבת סופר להסתייע גם בספרים ובארכיונים כדי להכיר את התקופה שעל רקעה יספר את העלילה שהוא בודה מדמיונו.

שרלוטה שטרוק

אלמה ובר לא שיערה שעצתה לגדעון שורק, לחפש תחילה את “הנקודה הפנימית” לספרו בביוגרפיה שלו, תעסיק אותו במשך כשנה, שבה יקרא מסמכים נושנים בארכיונים, ייפגש עם אנשים שהיו בקשר עם אמו ויטוס מספר פעמים לחו"ל כדי לבקר במקומות שהיו תחנות חשובות בחייה. פעילות חקירה ובילוש זו תניב לו מידע רב לא רק על אמו, אלא גם על הוריה, הסבים שלא זכה להכיר, ותפענח לו תעלומות שונות בחייהם. באופן זה הסב באר את הרומאן מעלילת האהבה שפיתח בפרקים הראשונים, בין אלמה המתקרבת לשנת החמישים לחיה ובין גדעון שזה מקרוב חצה את שנת השבעים בחייו, לעלילת חקירה ובילוש המצרפת מפיסות מידע את סיפור חייה של אמו, לוֹטה, שהיא הדמות המרכזית ברומאן הזה.

לוטה נולדה בדְרזדן וגדלה כבת יחידה במשפחה שבה לא זכתה לאהבת הורים רגילה. אמה היתה חולת נפש שהתאבדה ב־1933, כשבוע אחרי הלילה שבו שרפו ספרים גם בלייפציג. כחודש אחרי התאבדותה עבר אביה להתגורר עם הגוֹיָה הצעירה שהיתה אהובתו הסודית במשך שמונה שנים קודם לכן (עמ' 249). אביה היה סדר־יד מיומן שעבד בבתי־הדפוס הגדולים שפעלו בלייפציג וגם נשכר כמומחה לספרי יודאיקה ישנים ועתיקים בבית מסחר של הפירמה “הוגו קרלוביץ ובנו”, שהתמחתה בתחום זה. הוא נהרג בהפצצה שספגה לייפציג בשנת 1943 במחבוא שלו בבית המסחר של הפירמה, שהתמוטט עליו ועל הספרים הנדירים שהיו סביבו (עמ' 276).

ללא אהבתם ותמיכתם של הוריה, סללה לוטה בעצמה את מסלול חייה, ואלמלא פרצה מלחמת העולם השנייה היתה ודאי נעה במסלול זה בגרמניה גם בהמשך חייה. למזלה סיימה את לימודי האדריכלות רגע לפני שעלו הנאצים לשלטון, וגם הספיקה לעבוד תקופה קצרה במקצוע שרכשה, אף שכבר ננעלו בפניה הדלתות לעשות בו סטאז' (עמ' 138). אך אחרי שבעל וילה רמס ברגליו ב־34' את גן השושנים שתכננה עבורו, מאחר שנודע לו שהיא יהודייה, החליטה לוטה, ולא ממניעים ציוניים, לצאת מגרמניה ולעלות לפלשתינא־א"י (עמ' 248). מאז היתה שגורה בפיה האימרה “הֶעָבָר עָבַר והעתיד גָבַר” (עמ' 195).

אדריכלית נופים וסוכנת ריגול

בארץ החלה לוטה לעבוד כארכיטקטית שהתמחתה באדריכלות נוף, תחילה כשכירה במשרדם של עמנואל וילנסקי ויוחנן רטנר, ואחרי מלחמת השחרור כעצמאית במשרד משלה עד שמלאו לה שבעים וחמש (עמ' 128). את חייה סיימה בבית־אבות בחיפה. עובדות אלה היו ידועות לגדעון קודם לכן, אך הוא לא ידע דבר על הפרק המרכזי בחיי אמו בתקופה שבה פעלה במודיעין של הצבא הבריטי בתפקיד דומה לזה שהוא עסק בו ב“מוסד”. מאחר שהמידע הזה מפוזר במרחב עלילת הרומאן ונאסף על־ידי גדעון במהלך החקירה והבילוש, נרכז להלן את פרטיו המרכזיים.

בארכיון ההגנה בת“א מצא גדעון את שמה של אמו כלול ברשימת עוזריו של וילנסקי בתיק “המשרד לחקירה חיפה” (עמ' 179). עמנואל וילנסקי (“מנולה” בפיו ידידיו) היה אדריכל, מרצה בטכניון וגם איש מודיעין חכם ומוכשר (עמ' 243) שנבחר לעמוד בחיפה בראש הש”י (שירות הידיעות של ההגנה – ממנו התפתח “המוסד” – אירגון הריגול הממלכתי של מדינת ישראל).

ב־1940 הקים וילנסקי את “המשרד לחקירה”, “כדי לחקור פליטים יהודים מגרמניה ומהארצות הכבושות ולהפיק מידע שעשוי לסייע למאמץ המלחמתי של בעלות הברית” עבור שירות המודיעין החשאי של בריטניה וגם עבור המחלקה המדינית של הסוכנות (עמ' 185). ולכן צרף שתי נשים שהגרמנית היתה שפת האם שלהם, את לוטה שטרוק ואת נֶלי פרנקפורט (נילי פורת). עד מהרה הפכה לוטה לעוזרת הבכירה של וילנסקי, והוא שיתף אותה בפגישות החשאיות שקיים במשרד וביניהן גם עם קצין המודיעין הבריטי אורד צ’רלס וינגייט (עמ' 203), איש הלוחמה הזעירה שזכה לכינוי “הידיד הלוחם”, שהפך להיות גם ידיד אישי של לוטה.

לוטה כבר השלימה בהצלחה את ההריון עם גדעון, כאשר נענו ראשי המחלקה המדינית של הסוכנות לבקשת מפקדי האינטליג’נס הבריטי, שלוטה, אשר התפרסמה כחוקרת קשוחה ויעילה, תגוייס למשרדם במצרים כדי לחקור חיילים של רומל שנפלו בשבי ותספק מידע מודיעיני שהיה כה חיוני להם. לוטה נענתה להצעה זו וסיפקה מידע איכותי ביותר בשתי השנים שבהן השתייכה לשירות המודיעין הבריטי במצרים (עמ' 294). בשנתיים האלה מסרה את גדעון בן השנתיים למשפחה ארמנית, שבחנות התכשיטים שלהם בחיפה עבדה כשעלתה לארץ.

התפייסות בן עם אמו

המידע העלום הזה על אמו הציף אצל גדעון שאלות שלא שאל קודם לכן: מדוע ילדה אותו כאם חד־הורית בתקופה שתופעה כזו היתה נדירה? מדוע היתה מוכנה אמו לנטוש אותו אחר־כך למשך השנתיים שבהן שירתה במודיעין הבריטי במצרים? ומדוע לא גילתה לו עד מותה מי היה אביו, הגבר שממנו התעברה?

תשובות לשאלות אלו סיפקה לו נילי פורת בשתי הפגישות שקיים איתה גדעון בדירתה. לוטה היתה לסבית וקיימה קשר קבוע עם יוליאנה רייס, אם חד־הורית ואקונומית מקיבוץ מזרע (עמ' 297), שהיתה מתארחת מדי פעם בביתם ברח' סירקין 3 בחיפה (עמ' 217). ואשר להריונה – היא התעברה מקפטן פטריק דומוויל, אירי פרוטסטנטי שעלה לגדולה בשרות הביון הבריטי, שגם הוא היה הומוסקסואל (עמ' 295).

עוצמת הכעס, שהצטבר אצל גדעון במשך שנים כלפי אמו, משתקפת בדבר שאמר לאלמה באחת מפגישותיהם הראשונות, הרבה לפני שקיבל את התשובות על שאלותיו אלה מפי נילי פורת: “במרכז הרומאן שלך עומדת השאלה איזה מחיר שילמה אישה שהקריבה את חייה למען הילדים שלה ודחתה למשך עשרים שנה ויותר את הגשמת המאוויים והחלומות שלה, ואילו במרכז החיים שלי עומד ילד ששואל מדוע אמא שלו הקריבה את שנות ילדותו ונעוריו למען מימוש הקריירה שלה” (עמ' 23). הכעס הזה גם מסביר מדוע לא פתח גדעון את המזוודה שהעבירו אליו מבית האבות, אחרי פטירת אמו, ומדוע גם לא האזין לשלוש הקלטות שמצא בעיזבון של אמו בצירוף פתק בכתב־יד המבקש ממנו “להקשיב סוף־סוף לדבריה” (עמ' 11), שמהן ודאי יכול היה לשמוע בקולה את העובדות הללו.

אף שתבנית החקירה והבילוש מספקת ברומאן הזה הרבה עובדות, היא גם מותירה מספיק פערים להשלמת הרגשות הטעונים שהצטברו אצל גדעון בשנים שבהן פילס לעצמו את דרכו בחיים בלי תמיכתה של אם אוהבת. כגון: כיצד הרגיש כילד כאשר אמו חזרה ממצרים וניתקה אותו מהמשפחה הארמנית, שבה קיבל אהבת אם ואהבת אחים שלא זכה לקבל אחר־כך מאמו כבנה היחיד? האם לא היתה מסירותו לעבודה ב“מוסד”, זו שקידמה אותו לתפקיד בכיר באירגון, צורה של בריחה מהיחס המנוכר שהתפתח אצלו כלפי אמו, שלא שיתפה אותו בסודותיה ולא סיפקה לו תשובות לשאלותיו על זהות אביו? האם התנתקות הבת, מעיין, ממנו ומעופרה ופעילותה המופגנת נגד המדינה אינם תוצאה מתגלגלת מהבית ללא־אהבה שהיה ללוטה בילדותה ובנעוריה בגרמניה ומההשתקעות שלו בתפקידו כבכיר ב“מוסד” כמפלט מחסך באהבת־אם מצד לוטה כלפיו?

שאר ירקות

בצד סיפור מרתק ונשכח על התקופה הדרמטית בתולדות “היישוב” במלחמת העולם השנייה, הניב השימוש במתכונת הבילוש והחקירה לחיים באר גם סיפור אנושי מעניין על יחסי בן ואמו – אמנם יחסים בגירסה שונה מזו שפרש ברומאן “חבלים” על יחסיו עם אמו, אך בהחלט לא בגירסה מנותקת לגמרי ממנה. הגירסה המסופרת ברומאן מתמקדת בהתרפקות החוזרת של גדעון על תמונת המדונה המחזיקה עולל בזרועותיה שנחקקה בזיכרונו מביקוריו בכנסייה הארמנית עם המשפחה שאצלה גדל כילד ארמני בתקופה שאמו שירתה במצרים. ולכן כה חבל שבאר לא התרכז רק בשני הסיפורים האלה, אלא התפתה לכלול בעלילת הרומאן המעניין הזה גם נתחי־תוכן מספריו הקודמים.

אחרי התיאורים המפורטים והמוצדקים של אתרים היסטוריים, תרבותיים ונופיים בשני הרומאנים הקודמים (“לפני המקום” ו“אל מקום שהרוח הולך”), מתבלטים תיאורים דומים מביקוריו של גדעון בערי גרמניה (לייפציג ודרזדן) ובמספר מקומות באנגליה ברומאן הזה כמפורטים ותיירותיים מדי. היקפם של תיאורים אלה מעכב את קידום עלילת החקירה והבילוש בקצב שאמור להיות שוטף יותר.

כמטעני־תוכן עודפים, המשהים גם הם את קידומה הנמרץ של עלילת החקירה והבילוש, מתבלטים ברומאן הזה הפרק הנרחב שהוקדש בו לאביה של לוטה והשילוב המאולץ של סיפורו הנודע של קפקא, “הגלגול” – שני תכנים שפותחו כבר בהרחבה על־ידי באר ברומאן “לפני המקום”. אביה של לוטה, המתואר כבּוּקוֹניסט שבגלל אהבתו לספרים נשאר עם הספרים בבניין הפירמה בלייפציג ונקבר שם תחת הריסותיו, מזכיר מאוד את מיגוון הבוקיניסטים שהופיעו בעלילת הרומאן “לפני המקום”. ואשר לסיפור “הגלגול”, הוא משולב ברומאן הזה כהסבר לידידות שהתפתחה בין גדעון ובין סוכן המודיעין הסקוטי מק’קול (עמ' 149) – שניהם אספנים של מהדורות נדירות של היצירה הזו של קפקא – ועל־פי ההסבר של גדעון, גם תרם המשפט מסיומו של “הגלגול” לרומאן הנוכחי את שמו – “חלומותיהם החדשים”.

וזהו הלקח שלמד גדעון מסיפורו של קפקא: “רק אם נרחיק מהחדרים הדחוסים של חיינו את הפגרים של הזיכרון כמו שמסלקים ג’וקים מתים, אפשר יהיה להתחיל להשתקם, אפשר יהיה להתחיל לחיות, אפשר יהיה להתחיל לחלום חלומות חדשים” (עמ' 434). כזכור, הציל אביו של רפפורט ב“לפני המקום” שלושה דפים חרוכים של “הגלגול” בליל שריפת הספרים בכיכר האופרה בברלין בשנת 1933, הורישם לרפפורט, ששמר עליהם בחדר מיוחד בדירתו כתזכורת לדבריו של היינה “במקום שבו שורפים ספרים, ישרפו בסוף גם בני־אדם”.

מאולצת למדי בעיני היא התחבולה שבעזרתה שילב באר את עגנון בעלילת הרומאן הזה (מעמ' 278 ואילך). מתברר, שלפני שבית־הדפוס נשרף, הספיק אביה של לוטה לאסוף משם דפי הגהה של ספרי עגנון, שנדפסו באותו זמן בלייפציג, והעבירם בחבילה לידיו של ידידו הנזיר הדומיניקני כדי שהלה ישלח אותם בסיום המלחמה אל לוטה בישראל. הנזיר אכן שלח את החבילה אל לוטה, וגדעון מצא את תכולתה, החשובה כל־כך למחקר יצירתו של עגנון, במזוודה שקיבל מבית האבות אחרי פטירת אמו. גם פרק זה איננו מתחבר אורגנית לעלילת הרומאן הזה, ובאר היה צריך לשמור אותו לכרך המשך לספרו המחקרי “גם אהבתם גם שנאתם”, כדי להדגים באמצעותו עד כמה גדול ומופרך דמיונו של חוקר עגנון בשלב הזה, אחרי שכבר “עיגננו” את יצירת עגנון מכל כיוון אפשרי.

לצערי, גם סיפור האהבה בין גדעון ובין אלמה לא השתלב באופן טבעי ובצורה קוהרנטית בעלילת החקירה והבילוש ברומאן הזה. יסלח לי אלתרמן, אם אנמק את חולשתו של סיפור האהבה הזה בעזרת פרפרזה של בית אחד מתוך שיר ב“כוכבים בחוץ”: שניהם לא “יצאו מן הדעת” אל אורו הבוקע בשער של הזולת. אלמה אמנם התכרבלה בחיקו של גדעון, וכאשר היה בחו"ל גם הקפידה לשמור איתו קשר קבוע בסקייפ ולשגר אליו את הוראותיה, אך בעיקר הדריכה אותו כיצד להגיע אל “הנקודה הפנימית” שלו, שלדעתה לא יוכל לכתוב את ספרו בלעדיה.

יתר על כן: בקשר האהבה בין גדעון ובין אלמה מיחזר באר דגם ביחסיהם של זוגות אוהבים בשניים מהרומאנים הקודמים שלו. בדגם הזה יוזמת היחסים היא האשה החזקה והנועזת, בעוד שהגבר הוא בדגם הזה גבר המהסס ליזום את הקשר הארוטי ואת מעשה האהבה שהוא כה נכסף להגשים אותו. כזה היה ליל האהבה שהתממש לבאר עם קתרינה זיגל, הגרמנייה היפה, ברומאן “לפני המקום”. וכזה הוא קשר האהבה שהתפתח בין “השיקסע” הצעירה ד“ר סֶלֶנה ברנרד, זואולוגית ומומחית ליאקים הטיבטיים, ובין האדמו”ר של חסידות אוסטילה מבני־ברק, יעקב־יצחק הלוי הורוביץ, המבוגר ממנה, ברומאן “אל מקום שהרוח הולך”.

אף שנתחי־תוכן אלה הוגדרו כ“שאר ירקות”, ניתן בהחלט ליהנות מקריאתם, גם אם הרומאן כבר השיג את תכליתו בשני הסיפורים הראשיים שסופרו בו בעזרת מתכונת החקירה והבילוש: סיפור של תקופה דרמטית בתולדות “היישוב” בעיצומה של מלחמת העולם השנייה וסיפור ההתפייסות של בן עם אמו, שהיתה גיבורה אלמונית של התקופה ההיא.

¹

הסבא זאב תבורי שילב בקיר הבית שהקים במושבה שבעמק אבן בזלת גדולה, שהובלה על עגלה הרתומה לשור אדיר ממדים מהכפר בגליל התחתון שבו נולד, והבדיל בעזרתו את הבית הזה מהבתים האחרים במושבה (עמ' 34). הקיבוע של האבן השחורה בקיר הבית נעשה כך כדי שגם זר המסתכל מהרחוב וגם בני המשפחה היושבים בסלון לא יוכלו להתעלם ממנה. באופן זה השיג סבא זאב את המטרה שאביו הועיד לאבן הבזלת: “שככה אתם תזכרו מי אתם ומאיפה באתם, והשכנים ידעו: כאן גר אחד שבא מהגליל, שאתו אף אחד לא מתעסק” (עמ' 180).

לדברי הנכדה רוּתָה, אשר לה הועיד מאיר שלו את תפקיד “המספר” ברומאן הזה, בנוסף לאבן הבזלת המסמלת את סבא זאב, “האיש הכי קשה במשפחה” (עמ' 77), מילאו גם שלושה עצים תפקיד חשוב בתולדות משפחת תבורי: “לא לעצים שאנחנו מוכרים (במשתלה) אני מתכוונת, אלא לשלושת העצים החשובים באמת: לחרוב הגדול של סבא בוואדי שלו (בכרמל), שבצילו לימד אותנו על צמחים ותחתיו מת. לשיטה היפה והטובה בנגב, שבצלה חנו אישי ובני בטיול שממנו לא חזרו (הביתה ביחד). ולתות הגדול (בחצר של המשפחה במושבה), שעד עתה לא מת תחתיו אף אחד, חוץ מהפוֹיְקות הצוננות של איתן (סירי המרק הענקיים שלו, שבזכותם שגשגה המשתלה – “סירים כבדים עם רגליים קטנות שעומדים באש”), ששתים־עשרה שנים שכבו על האפר הקר, וקמו לתחייה אחרי שסבא זאב מת” (עמ' 186).

שלוש עלילות

את ה“שטיק” הספרותי הזה – פיזור פיתיונות הרומזים לקורא על אירועים דרמטיים שיסופרו לו בהמשך, כדי שימשיך בקריאה – הפעיל מאיר שלו גם בספריו הקודמים, אך בספר הנוכחי השתמש בו בתכיפות רבה יותר ובעזרת נתחים גדולים ועסיסים יותר, כגון: “איזה זוג שהם היו, סבא זאב וסבתא רות, הבגידה שהיא בגדה בו, הנקמה שהוא נקם בה, והמוות המוקדם שלה, שככה היא נקמה בו בחזרה. העזה למות לפניו בלי לבקש ממנו רשות ובלי להודיע לו מראש, וזה לא משהו שמותר לאישה לעשות לגבר, בטח שלא לגבר הזה ובמשפחה הזאת” (עמ' 47). מעטים הם הקוראים שלא יבלעו פיתיון בגודל כזה אשר מבטיח להם הצצה לחייו של זוג סוער כזה, שהיחסים ביניהם היו רצף של בגידות (שתיים לפחות, ושתיהן שלה בו), נקמות (אחת שלו בה ואחת שלה בו) ומוות (גם כן כפול: תחילה המוות שלה, וכעבור שנים גם מותו) – איש ואישה שאף פעם בשנות נישואיהם לא היו “יחדֵנו” (עמ' 88).

“יחדֵנו” הוא “ויץ” – חידוד לשוני – ורבים מסוגו זרע מאיר שלו במרחב הרומאן הזה. בולטים ביניהם “ויצים” המתבססים על פסוקי התנ“ך ועל סיפוריו, ולכן סביר להניח, שרק כדי שתעמוד לרשותו האפשרות לזרוע “ויצים” רבים כאלה ביריעת הספר הוצגה רותה בעלילת הספר כמורה לתנ”ך בתיכון המקומי. אלא שה“ויץ” “יחדנו” לא מופיע בסיפורם של סבא זאב וסבתא רות, שהוא הסיפור הראשון מבין השלושה שכינס מאיר שלו ברומאן הנוכחי. “יחדֵנו” נלקח מהסיפור השני, מסיפור אהבתם של הנכדה רותה ושל איתן, סיפור שהיה אמור להציג אפשרות הפוכה של נישואין מזו שהודגמה בנישואיהם של הסבא זאב והסבתא רות, אך האסון שפקד את רותה ואת איתן קטע את אהבת “יחדֵנו” שלהם וגרם לפרישותם זה מזה במשך שתים־עשרה שנים. כצפוי, סיכמה רותה גם את התקלה הזו בנישואיה לאיתן ב“שטיק”, שכבר הוסבר קודם, כלומר: בשיטת ההטרמה של המידע, כאמצעי לפיתויו של הקורא להמשיך בקריאה. בסיכום זה המשילה רותה את ה“יחדנו” שלה ושל איתן ל“סיפור של אש” – אהבה שהתנסתה בכל צורותיה האפשריות של האש: “אור, וחום, ודעיכה, ואפר קר, והתלקחות מחדש” (עמ' 89).

“ההתלקחות מחדש” של האהבה בין רותה ואיתן אחרי תריסר שנים של פרישות מעבירה אותנו לסיפור השלישי בספר הנוכחי – לסיפור של רצח ונקמה. הנרצח בסיפור השלישי היה סבא זאב, שהיה בן תשעים ושתיים כאשר נרצח, ומי שנקם את דמו מהרוצחים היה איתן, גיבור ה“סיפור של אש”, שהוא, כאמור, הסיפור השני בספר הזה. הירצחו של סבא זאב ונקמתו של איתן ברוצחיו התרחשו קרוב לסיום המאה העשרים, ואין לערבבם עם הנקמה והרצח שהתרחשו כשישים שנה קודם לכן, בשנת 1930, ואשר מסופרים בעלילת הסיפור הראשון. אז רצח סבא זאב את המאהב של סבתא רות כנקמה על בגידתה בו, ואילו כעבור שישים שנה היה הוא הקורבן התמים שנקלע לזירת עץ החרוב שלו בדיוק כאשר שני פושעים (אחד במעיל עור והשני חבוש במגבעת) עסקו שם בחיסול “שטינקר”, והפושעים רצחו אותו, בהניחם שראה את מעשיהם וידווח על כך למשטרה. בכך לא תמו מעשי רצח נוספים (באבן ובחנק) הפזורים בפרקי הרומאן האלים הזה, ובכללם גם רצח של תינוקת בת־יומא (בהרעבה).

פרקים משלושה סוגים

הקורא היה מזהה בעצמו, שלפניו שלושה סיפורים שהקשר ביניהם רופף, אילו מיקם מאיר שלו את פרקיהם בחטיבות נפרדות שאותן היה מציב בסדר כלשהו זה אחר זה. אך לא כותב כמוהו יסתכן בהחלטה פשוטה כזו, גם אם היא ההגיונית והיעילה יותר, ויחמיץ הזדמנות להשתמש ב“קוּנְץ” (תחבולה מורכבת שמצטיירת כמעשה קסם). לכן פיזר את הפרקים של שלוש העלילות במרחב היריעה של הספר. וכדי שאף קורא לא יחמיץ את ה“קונץ”, לא הסתפק בפיזור פרקי כל סיפור לאורך היריעה של הספר, אלא גם ערבב את זמניהם. וכך נפתח הספר בשני פרקים מהסיפור השלישי (פרקים מאמצע עלילת הסיפור), אחריהם ממוקמים שלושה פרקים מהסיפור השני (פרקים מתחילת הראיון שהעניקה רותה לחוקרת המיגדר) ואחרי שלושת הפרקים האלה מופיע פרק מהסיפור הראשון (שהוא דווקא מהמאוחרים בעלילת הסיפור הראשון) – וכך הלאה עד לסיום הספר.

הסיוע היחיד שניתן לקורא, בנוסף לתוכן, כדי להבדיל בין הפרקים של שלושת הסיפורים, אשר מתרחשים בזמנים שונים, בזירות שונות ודמויות אחרות ממשפחת תבורי פועלות בהם כדמויות מרכזיות (כ“גיבורים”), מתבטא בהוספת כותרות לפרקי הסיפור הראשון ולפרקי הסיפור השלישי, בעוד שפרקי הסיפור השני כלואים במרכאות בתחילתם ובסיומם. המרכאות מבהירות שפרקים אלה תומללו מתוך הקָלַטות של חוקרת המיגדר, אשר ראיינה את רותה במספר פגישות רצופות. כמו כן ניתנים לזיהוי קל גם שלושה פרקים חריגים שנכללו בספר ואשר אינם משתייכים לשלושת הסיפורים האמורים בזכות הכותרת “לנטע תבורי מאמא שלו”, ומשום שהודפסו בשורות קצרות יותר מאלו שבהם נדפסו שאר הפרקים. מדובר בשלוש מעשיות, בחלקן מחורזות, שלא ברור מדוע שולבו, גם הן בפיזור ביריעת ספר שנועד לקורא המבוגר.

מאחר שאנו יודעים מי החליט על השימוש ב“קונץ”, צריך לזהות גם את מי שביצע בפועל את השימוש ב“קונץ” בספר הזה, כלומר: לזהות את מי שאחראי לפירוק פרקי שלושת הסיפורים ולפיזור פרקי כל סיפור בין פרקיהם של שני הסיפורים האחרים ודווקא שלא לפי הסדר הכרונולוגי שלהם. סביר להניח שהאחראי לביצוע ה“קונץ” בספר הזה הוא עורך בדוי ואנונימי, אשר קיבל מרוּתה, שהיא “המספר” של שלושת הסיפורים (וגם המחברת של שלוש המעשיות), את כל הפרקים כשהם ממויינים לפי תוכנם, והוא ש“בנה” מהם את יריעת הספר, אחרי שפירק, פיזר וגם שינה את סדר זמנם של הפרקים.

אחריותה של רותה לכתיבתן של שלוש העלילות במסורת שלוש סוגות שונות של הסיפורת, מפורשת בדברים שאמרה בראיון שהעניקה לחוקרת המיגדר, שבהם גילתה, כי אחרי שכתבה סיפורים לנטע, כתבה גם “כל מיני סיפורים משפחתיים” (עמ' 36) שבהם חשפה עובדות מתולדות המשפחה שלעולם לא תגלה אותם לזרים, כי כך חינך אותם סבא זאב: “יש עניינים מסויימים שלא צריך לדבר עליהם. בטח לא לכתוב” (עמ' 37). בהודאה זו נטלה רותה על עצמה גם את האחריות לבחירת המסורת הסיפורתית שהתאימה לכל עלילה – את מסורת סיפור הפשע לעלילת הסיפור הראשון, את מסורת סיפור הווידוי לעלילת הסיפור השני ואת מסורת סיפור הנקמה לעלילת הסיפור השלישי. כאמור, כל זה היה מתברר לקורא אילו ויתר מאיר שלו על “התיחכום” ועל שיתוף “עורך בדוי”, אלא היה מרכז את הפרקים של כל סיפור בסדר כרונולוגי ובחטיבה נפרדת, וגם מציב את שלוש החטיבות בספר בכל סדר שהיה עדיף בעיניו.

כמובן, שהיתה קיימת גם אפשרות אחרת והיא האפשרות המסורתית: במקום לפרק את עלילת הספר לשלוש עלילות המסופרות בשלוש מסורות שונות של הסיפורת, יכול היה מאיר שלו לספר סיור רצוף ומגובש מפי רותה בתפקיד מספר יודע־כל, ולהכיל בו את כל “המטעמים” (דמויות, זירות, אירועים, עצים, עורבנים, אבן שחורה, מעיינות, ברֵכה נסתרת, פוֹיְקוֹת וכדומה) שפיזר בשלושת הסיפורים באירגון “המתוחכם” הנוכחי של פרקיהם. מדוע לא בחר באפשרות המסורתית הזו, שגאוני הספרות מהעולם וגם גדולי המְספרים שלנו לא פסלו אותה ולא הניחו שהיא גורעת מגדולתם?

אם התשובה איננה, שמאיר שלו דחה אפשרות זו מתוך יוהרה וכדי להצטייר כסופר פורץ־דרך, נועז ומתוחכם, אזי אפשרית גם ההשערה הבאה כתשובה: שהיו במגירותיו התחלות של שלושה ספרים שונים למבוגרים (ושלוש מעשיות מתוך ספר שהועיד להשלים לקוראים הצעירים), אלא שכתיבתו “נתקעה” בכולם, ומצא לפרקיהם גאולה בספר הזה על־ידי כינוסם יחד תחת מסגרת הרומאן הרב־דורי – תבנית סיפורתית שכבר חזר עליה ברוב ספריו הקודמים, אלא שהפעם גם לא מימש אותה כבעבר, מאחר שקיפח את בני הדור השני – שני בניו של סבא זאב. כל מה שנודע לנו עליהם הוא שנולדו כתוצאה מאינוסה של סבתא רות על־ידי “האיש הכי קשה במשפחה”, ששניהם ברחו מחסותו בהזדמנות הראשונה ושאחד מהם הקים משפחה בתל־אביב והיה אביה של רותה.

כלומר: אם השערה זו נכונה, משתמע ממנה, שהספר הזה קיבל את היקפו המכובד (369 עמ') על־ידי הטלאה של פרקים משלושה ספרים שונים שהמחבר לא השלימם ועל־ידי הכפלת חלק מהתכנים בשלושת הסיפורים, שהיו סיפורים נפרדים לפני שבאופן מניפולטיבי כינס אותם מאיר שלו יחד כסיפור משפחתי רב־דורי. ואם השערה זו איננה נכונה, אז לפנינו ספר שעלילתו הברוטאלית והמופרכת מפוצלת לשלושה סיפורים הכתובים בשלוש סוגות שונות של הסיפורת ואשר אינם מתלכדים ליריעה אחת.

סאטירה על חקר המגדר

בשלב הזה של הדיון ב“שתיים דובים”, נותר עוד להוסיף, שהגדרת פרקי הסיפור השני ככתובים על־פי מסורת סיפור הווידוי איננה ממצה את טיבם. הווידוי הזה התארך והוקדשו לו עשרים וארבעה פרקים מתוך כלל ארבעים פרקי הספר, משום שמאיר שלו כלל בו גם סאטירה עוקצנית למדי על הפמיניסטיות ועל מחקרי המיגדר שלהן. הווידוי הזה היה יכול להיות הרבה יותר קצר, אילו צמצמה רותה את דבריה בראיון רק לאהבת “יחדֵנו” שלה ושל איתן ולאסון שפקד אותם: מותו של נטע מנכישת נחש תחת עץ השיטה במהלך “טיול של בחורים” בנגב, שרק איתן ונטע בן השש נטלו בו חלק.

למעשה יכול היה סיפורם של רותה ואיתן להיות מסופר בגוף ראשון על־ידי רותה בכלל בלי שיתופה של חוקרת המיגדר. אך על־ידי הוספתה כמראיינת של רותה, כלא מאיר שלו את הווידוי שלה בתבנית של סיפור מסגרת – תבנית סיפור שבה הסיפור המסגרתי (חילופי הדיבור בין רותה ובין חוקרת המיגדר) הוא משני בחשיבותו, ואילו הסיפור שבתוך המסגרת (הווידוי של רותה) הוא החשוב ממנו.

מה אם כן התרחש בין רותה ובין חוקרת המיגדר בסיפור המסגרתי? ההיסטוריונית קיוותה לשמוע מפי רותה סיפורים על הסבא זאב תבורי בשביל המחקר שלה על הנושא “סוגיות מגדריות במושבות הברון” (עמ' 38) אך רותה לא רק שסיפרה לחוקרת על סבא זאב חצאי אמיתות בלבד (למשל: איך איבד אחת מעיניו – עמ' 35), כי הקפידה להעלים ממנה את העובדות על מעשי־הזוועה שביצע: רצח המאהב של סבתא רות ועל מה שעולל אחר־כך לתינוקת שילדה מהריונה לו, אלא גם ביטאה באוזניה את סלידתה העקרונית מנושא המחקר הפמיניסטי עצמו: “אני רק שומעת את המילה מיגדר וכבר אני רואה איך את ואני וכל יתר הנשים עומדות מאחורי גדר וגועות. – – – שמנו את עצמנו במכלאה כמו פרות” (עמ' 33). ובהמשך עצרה רותה מדי פעם את הווידוי עצמו ושאלה באירוניה את חוקרת המיגדר, אם תוכנו מספיק מיגדרי בשבילה ואם לא תיזכר בה בעתיד ותאמר: “המורה המשוגעת ההיא מהמושבה, ההיא שלא סתמה את הפה ולא הוסיפה למחקר שלי שום עובדה מועילה” (עמ' 76).

כך שעל ידי צירופה של חוקרת המיגדר זימן לעצמו מאיר שלו הזדמנות להשמיע מפי רותה את רוב הנימוקים הנשמעים באקדמיה נגד המחקר המיגדרי. תחילה הבהירה רותה לחוקרת המיגדר, שאי־אפשר לתחום קווים מפרידים ברורים בין גברים לנשים, וגם בה עצמה יש חלק גברי, כי היא “לא רק בחורה אלא גם בחור” (עמ' 251). יתר על כן: בנסיבות המתאימות צצה ציידת הגברים מתוך כל אישה, ויעיד על כך המקרה של אליס, אמה של דפנה, אישה בת למעלה מחמישים, שעזבה את חתונת בתה עם דוביק הרבה לפני שהסתיימה, כדי להכניס למיטתה את איתן יפה־התואר והצעיר ממנה בעשרות שנים, ואחרי שהחזיקה בו כחודש, רוב הזמן במיטתה, שילחה אותו מדירתה אך ורק משום שרב־החובל שלה ומפרנסהּ שב מההפלגה במרחקים הביתה לת"א. וגם היא עצמה, סיפרה רותה בהתגרות לחוקרת המיגדר, שכבה, בתקופה שבה היתה בפרישות מאיתן, עם עופר, חייל צעיר מהמושבה שהיה בעבר תלמיד שלה.

ואחרי שביססה את השקפתה זו, לא נרתעה רותה גם לסתור את עצמה וטענה, שבכל זאת קיימים הבדלים בין זכרים לנקבות, אי־אפשר להכחיש שהגברים מסתכלים על אישה ובוחנים את מעלותיה אחרת מכפי שאישה מסתכלת ובוחנת את בנות מינה (עמ' 41). ושגם החבֵרוּת בין גברים אינה דומה כלל לחבֵרוּת בין נשים, וזו הסיבה מדוע נצמדה חבורה שלמה של גברים אל איתן ואל הפוֹיְקות עם הנזיד שבישל במשתלה: “מה פתאום בחורות? ריבונו של עולם, צאי כבר מהמיגדרים שלך. – – – כולם (היו) ממין זכר. – – – מה שגברים מחפשים באמת הם גברים אחרים. זה מה שחסר להם. חבֵרוּת עמוקה, חברים אמיתיים. מה שלרוב הנשים יש עודפים אצלם יש מחסור, ועל המחסור הזה מבוסס אצלם הכל” (עמ' 91). לכן, ידידות בין גברים היא תופעה “שלמעט גברים יש ומעטות אף יותר הן הנשים שזוכות לראות” (עמ' 197). וגם היא, רותה, זכתה פעמיים בלבד להתוודע לידידות מיוחדת ונדירה זו הקיימת רק בין גברים. פעם כאשר שמעה תיאור מפורט מפי איתן על היכרותו עם אחיה, דוביק, שהתקיימה בעירום מלא של שניהם בברֵכה המופלאה והנסתרת של דוביק (עמ' 115–116). ובהזדמנות אחרת זכתה לצפות בה בעצמה, כאשר סבא זאב הפשיט מבגדיו את איתן, שהתמוטט בלוויה של נטע, ורחץ אותו בהיות שניהם בעירום מלא (עמ' 197–202).

הניגוד בין אופיים הסאטירי של חלקי הסיפור המסגרתי (הראיון) לאופיים הטראגי של חלקי הסיפור שבתוך המסגרת (הווידוי) הוא יותר ממטריד, וספק אם היה מוצדק לצרף את חוקרת המיגדר כמראיינת לפרקי הסיפור של רותה, שבהם סיפרה על האסון שפקד אותה ואת איתן אחרי שבנם נטע נפטר מהכשת נחש בנגב. ספק זה מתחזק לשמע האבחנות שמשמיעה רותה באוזני המראיינת נגד המחקר הפמיניסטי בנושא המיגדר – אבחנות שאין בהן חידוש ואת רובן ניתן למוטט כהכללות פשטניות.

יתר על כן: בשביל משפט ה“שוס” (שורת הפאנץ’־ליין) “אף אחת עוד לא גמרה מזה שמישהו ליטף לה את הברך” (עמ' 322) – שבו מיצתה רותה את דעתה על המחקר המיגדרי ושבו גם הבהירה להיסטוריונית כי כילתה את זמנה לריק בביקוריה אצלה – ספק אם היה צריך להחליש כל־כך את עוצמתו של הווידוי עצמו. ובכלל, אם יפסיק מאיר שלו לבנות את תהילתו ככותב על “שְטיקים”, “ויצים”, “קוּנְצים” ו“שוֹסים”, ייתכן שיכתוב שוב רומאן שניתן יהיה להציגו בלי הסתייגויות כל כך רבות מרמתו. אך לא בעטיים של אמצעים מוחצנים אלה בלבד נופל הרומאן הזה מרוב הרומאנים הקודמים שלו, שהיו כתובים בצופן האלגורי וביטאו לפחות את השקפתו הפוליטית (על כישלונו של הכפר הציוני ועל “הסכסוך”, כמובן), אלא משום שבו גם לא ברורה כלל מגמתן הרעיונית של שלוש העלילות שהטליא בספר כעלילה רב־דורית של משפחת תבורי הסוערת מהמושבה בעמק.