¹

הסבא זאב תבורי שילב בקיר הבית שהקים במושבה שבעמק אבן בזלת גדולה, שהובלה על עגלה הרתומה לשור אדיר ממדים מהכפר בגליל התחתון שבו נולד, והבדיל בעזרתו את הבית הזה מהבתים האחרים במושבה (עמ' 34). הקיבוע של האבן השחורה בקיר הבית נעשה כך כדי שגם זר המסתכל מהרחוב וגם בני המשפחה היושבים בסלון לא יוכלו להתעלם ממנה. באופן זה השיג סבא זאב את המטרה שאביו הועיד לאבן הבזלת: “שככה אתם תזכרו מי אתם ומאיפה באתם, והשכנים ידעו: כאן גר אחד שבא מהגליל, שאתו אף אחד לא מתעסק” (עמ' 180).

לדברי הנכדה רוּתָה, אשר לה הועיד מאיר שלו את תפקיד “המספר” ברומאן הזה, בנוסף לאבן הבזלת המסמלת את סבא זאב, “האיש הכי קשה במשפחה” (עמ' 77), מילאו גם שלושה עצים תפקיד חשוב בתולדות משפחת תבורי: “לא לעצים שאנחנו מוכרים (במשתלה) אני מתכוונת, אלא לשלושת העצים החשובים באמת: לחרוב הגדול של סבא בוואדי שלו (בכרמל), שבצילו לימד אותנו על צמחים ותחתיו מת. לשיטה היפה והטובה בנגב, שבצלה חנו אישי ובני בטיול שממנו לא חזרו (הביתה ביחד). ולתות הגדול (בחצר של המשפחה במושבה), שעד עתה לא מת תחתיו אף אחד, חוץ מהפוֹיְקות הצוננות של איתן (סירי המרק הענקיים שלו, שבזכותם שגשגה המשתלה – “סירים כבדים עם רגליים קטנות שעומדים באש”), ששתים־עשרה שנים שכבו על האפר הקר, וקמו לתחייה אחרי שסבא זאב מת” (עמ' 186).

שלוש עלילות    🔗

את ה“שטיק” הספרותי הזה – פיזור פיתיונות הרומזים לקורא על אירועים דרמטיים שיסופרו לו בהמשך, כדי שימשיך בקריאה – הפעיל מאיר שלו גם בספריו הקודמים, אך בספר הנוכחי השתמש בו בתכיפות רבה יותר ובעזרת נתחים גדולים ועסיסים יותר, כגון: “איזה זוג שהם היו, סבא זאב וסבתא רות, הבגידה שהיא בגדה בו, הנקמה שהוא נקם בה, והמוות המוקדם שלה, שככה היא נקמה בו בחזרה. העזה למות לפניו בלי לבקש ממנו רשות ובלי להודיע לו מראש, וזה לא משהו שמותר לאישה לעשות לגבר, בטח שלא לגבר הזה ובמשפחה הזאת” (עמ' 47). מעטים הם הקוראים שלא יבלעו פיתיון בגודל כזה אשר מבטיח להם הצצה לחייו של זוג סוער כזה, שהיחסים ביניהם היו רצף של בגידות (שתיים לפחות, ושתיהן שלה בו), נקמות (אחת שלו בה ואחת שלה בו) ומוות (גם כן כפול: תחילה המוות שלה, וכעבור שנים גם מותו) – איש ואישה שאף פעם בשנות נישואיהם לא היו “יחדֵנו” (עמ' 88).

“יחדֵנו” הוא “ויץ” – חידוד לשוני – ורבים מסוגו זרע מאיר שלו במרחב הרומאן הזה. בולטים ביניהם “ויצים” המתבססים על פסוקי התנ“ך ועל סיפוריו, ולכן סביר להניח, שרק כדי שתעמוד לרשותו האפשרות לזרוע “ויצים” רבים כאלה ביריעת הספר הוצגה רותה בעלילת הספר כמורה לתנ”ך בתיכון המקומי. אלא שה“ויץ” “יחדנו” לא מופיע בסיפורם של סבא זאב וסבתא רות, שהוא הסיפור הראשון מבין השלושה שכינס מאיר שלו ברומאן הנוכחי. “יחדֵנו” נלקח מהסיפור השני, מסיפור אהבתם של הנכדה רותה ושל איתן, סיפור שהיה אמור להציג אפשרות הפוכה של נישואין מזו שהודגמה בנישואיהם של הסבא זאב והסבתא רות, אך האסון שפקד את רותה ואת איתן קטע את אהבת “יחדֵנו” שלהם וגרם לפרישותם זה מזה במשך שתים־עשרה שנים. כצפוי, סיכמה רותה גם את התקלה הזו בנישואיה לאיתן ב“שטיק”, שכבר הוסבר קודם, כלומר: בשיטת ההטרמה של המידע, כאמצעי לפיתויו של הקורא להמשיך בקריאה. בסיכום זה המשילה רותה את ה“יחדנו” שלה ושל איתן ל“סיפור של אש” – אהבה שהתנסתה בכל צורותיה האפשריות של האש: “אור, וחום, ודעיכה, ואפר קר, והתלקחות מחדש” (עמ' 89).

“ההתלקחות מחדש” של האהבה בין רותה ואיתן אחרי תריסר שנים של פרישות מעבירה אותנו לסיפור השלישי בספר הנוכחי – לסיפור של רצח ונקמה. הנרצח בסיפור השלישי היה סבא זאב, שהיה בן תשעים ושתיים כאשר נרצח, ומי שנקם את דמו מהרוצחים היה איתן, גיבור ה“סיפור של אש”, שהוא, כאמור, הסיפור השני בספר הזה. הירצחו של סבא זאב ונקמתו של איתן ברוצחיו התרחשו קרוב לסיום המאה העשרים, ואין לערבבם עם הנקמה והרצח שהתרחשו כשישים שנה קודם לכן, בשנת 1930, ואשר מסופרים בעלילת הסיפור הראשון. אז רצח סבא זאב את המאהב של סבתא רות כנקמה על בגידתה בו, ואילו כעבור שישים שנה היה הוא הקורבן התמים שנקלע לזירת עץ החרוב שלו בדיוק כאשר שני פושעים (אחד במעיל עור והשני חבוש במגבעת) עסקו שם בחיסול “שטינקר”, והפושעים רצחו אותו, בהניחם שראה את מעשיהם וידווח על כך למשטרה. בכך לא תמו מעשי רצח נוספים (באבן ובחנק) הפזורים בפרקי הרומאן האלים הזה, ובכללם גם רצח של תינוקת בת־יומא (בהרעבה).

פרקים משלושה סוגים    🔗

הקורא היה מזהה בעצמו, שלפניו שלושה סיפורים שהקשר ביניהם רופף, אילו מיקם מאיר שלו את פרקיהם בחטיבות נפרדות שאותן היה מציב בסדר כלשהו זה אחר זה. אך לא כותב כמוהו יסתכן בהחלטה פשוטה כזו, גם אם היא ההגיונית והיעילה יותר, ויחמיץ הזדמנות להשתמש ב“קוּנְץ” (תחבולה מורכבת שמצטיירת כמעשה קסם). לכן פיזר את הפרקים של שלוש העלילות במרחב היריעה של הספר. וכדי שאף קורא לא יחמיץ את ה“קונץ”, לא הסתפק בפיזור פרקי כל סיפור לאורך היריעה של הספר, אלא גם ערבב את זמניהם. וכך נפתח הספר בשני פרקים מהסיפור השלישי (פרקים מאמצע עלילת הסיפור), אחריהם ממוקמים שלושה פרקים מהסיפור השני (פרקים מתחילת הראיון שהעניקה רותה לחוקרת המיגדר) ואחרי שלושת הפרקים האלה מופיע פרק מהסיפור הראשון (שהוא דווקא מהמאוחרים בעלילת הסיפור הראשון) – וכך הלאה עד לסיום הספר.

הסיוע היחיד שניתן לקורא, בנוסף לתוכן, כדי להבדיל בין הפרקים של שלושת הסיפורים, אשר מתרחשים בזמנים שונים, בזירות שונות ודמויות אחרות ממשפחת תבורי פועלות בהם כדמויות מרכזיות (כ“גיבורים”), מתבטא בהוספת כותרות לפרקי הסיפור הראשון ולפרקי הסיפור השלישי, בעוד שפרקי הסיפור השני כלואים במרכאות בתחילתם ובסיומם. המרכאות מבהירות שפרקים אלה תומללו מתוך הקָלַטות של חוקרת המיגדר, אשר ראיינה את רותה במספר פגישות רצופות. כמו כן ניתנים לזיהוי קל גם שלושה פרקים חריגים שנכללו בספר ואשר אינם משתייכים לשלושת הסיפורים האמורים בזכות הכותרת “לנטע תבורי מאמא שלו”, ומשום שהודפסו בשורות קצרות יותר מאלו שבהם נדפסו שאר הפרקים. מדובר בשלוש מעשיות, בחלקן מחורזות, שלא ברור מדוע שולבו, גם הן בפיזור ביריעת ספר שנועד לקורא המבוגר.

מאחר שאנו יודעים מי החליט על השימוש ב“קונץ”, צריך לזהות גם את מי שביצע בפועל את השימוש ב“קונץ” בספר הזה, כלומר: לזהות את מי שאחראי לפירוק פרקי שלושת הסיפורים ולפיזור פרקי כל סיפור בין פרקיהם של שני הסיפורים האחרים ודווקא שלא לפי הסדר הכרונולוגי שלהם. סביר להניח שהאחראי לביצוע ה“קונץ” בספר הזה הוא עורך בדוי ואנונימי, אשר קיבל מרוּתה, שהיא “המספר” של שלושת הסיפורים (וגם המחברת של שלוש המעשיות), את כל הפרקים כשהם ממויינים לפי תוכנם, והוא ש“בנה” מהם את יריעת הספר, אחרי שפירק, פיזר וגם שינה את סדר זמנם של הפרקים.

אחריותה של רותה לכתיבתן של שלוש העלילות במסורת שלוש סוגות שונות של הסיפורת, מפורשת בדברים שאמרה בראיון שהעניקה לחוקרת המיגדר, שבהם גילתה, כי אחרי שכתבה סיפורים לנטע, כתבה גם “כל מיני סיפורים משפחתיים” (עמ' 36) שבהם חשפה עובדות מתולדות המשפחה שלעולם לא תגלה אותם לזרים, כי כך חינך אותם סבא זאב: “יש עניינים מסויימים שלא צריך לדבר עליהם. בטח לא לכתוב” (עמ' 37). בהודאה זו נטלה רותה על עצמה גם את האחריות לבחירת המסורת הסיפורתית שהתאימה לכל עלילה – את מסורת סיפור הפשע לעלילת הסיפור הראשון, את מסורת סיפור הווידוי לעלילת הסיפור השני ואת מסורת סיפור הנקמה לעלילת הסיפור השלישי. כאמור, כל זה היה מתברר לקורא אילו ויתר מאיר שלו על “התיחכום” ועל שיתוף “עורך בדוי”, אלא היה מרכז את הפרקים של כל סיפור בסדר כרונולוגי ובחטיבה נפרדת, וגם מציב את שלוש החטיבות בספר בכל סדר שהיה עדיף בעיניו.

כמובן, שהיתה קיימת גם אפשרות אחרת והיא האפשרות המסורתית: במקום לפרק את עלילת הספר לשלוש עלילות המסופרות בשלוש מסורות שונות של הסיפורת, יכול היה מאיר שלו לספר סיור רצוף ומגובש מפי רותה בתפקיד מספר יודע־כל, ולהכיל בו את כל “המטעמים” (דמויות, זירות, אירועים, עצים, עורבנים, אבן שחורה, מעיינות, ברֵכה נסתרת, פוֹיְקוֹת וכדומה) שפיזר בשלושת הסיפורים באירגון “המתוחכם” הנוכחי של פרקיהם. מדוע לא בחר באפשרות המסורתית הזו, שגאוני הספרות מהעולם וגם גדולי המְספרים שלנו לא פסלו אותה ולא הניחו שהיא גורעת מגדולתם?

אם התשובה איננה, שמאיר שלו דחה אפשרות זו מתוך יוהרה וכדי להצטייר כסופר פורץ־דרך, נועז ומתוחכם, אזי אפשרית גם ההשערה הבאה כתשובה: שהיו במגירותיו התחלות של שלושה ספרים שונים למבוגרים (ושלוש מעשיות מתוך ספר שהועיד להשלים לקוראים הצעירים), אלא שכתיבתו “נתקעה” בכולם, ומצא לפרקיהם גאולה בספר הזה על־ידי כינוסם יחד תחת מסגרת הרומאן הרב־דורי – תבנית סיפורתית שכבר חזר עליה ברוב ספריו הקודמים, אלא שהפעם גם לא מימש אותה כבעבר, מאחר שקיפח את בני הדור השני – שני בניו של סבא זאב. כל מה שנודע לנו עליהם הוא שנולדו כתוצאה מאינוסה של סבתא רות על־ידי “האיש הכי קשה במשפחה”, ששניהם ברחו מחסותו בהזדמנות הראשונה ושאחד מהם הקים משפחה בתל־אביב והיה אביה של רותה.

כלומר: אם השערה זו נכונה, משתמע ממנה, שהספר הזה קיבל את היקפו המכובד (369 עמ') על־ידי הטלאה של פרקים משלושה ספרים שונים שהמחבר לא השלימם ועל־ידי הכפלת חלק מהתכנים בשלושת הסיפורים, שהיו סיפורים נפרדים לפני שבאופן מניפולטיבי כינס אותם מאיר שלו יחד כסיפור משפחתי רב־דורי. ואם השערה זו איננה נכונה, אז לפנינו ספר שעלילתו הברוטאלית והמופרכת מפוצלת לשלושה סיפורים הכתובים בשלוש סוגות שונות של הסיפורת ואשר אינם מתלכדים ליריעה אחת.

סאטירה על חקר המגדר    🔗

בשלב הזה של הדיון ב“שתיים דובים”, נותר עוד להוסיף, שהגדרת פרקי הסיפור השני ככתובים על־פי מסורת סיפור הווידוי איננה ממצה את טיבם. הווידוי הזה התארך והוקדשו לו עשרים וארבעה פרקים מתוך כלל ארבעים פרקי הספר, משום שמאיר שלו כלל בו גם סאטירה עוקצנית למדי על הפמיניסטיות ועל מחקרי המיגדר שלהן. הווידוי הזה היה יכול להיות הרבה יותר קצר, אילו צמצמה רותה את דבריה בראיון רק לאהבת “יחדֵנו” שלה ושל איתן ולאסון שפקד אותם: מותו של נטע מנכישת נחש תחת עץ השיטה במהלך “טיול של בחורים” בנגב, שרק איתן ונטע בן השש נטלו בו חלק.

למעשה יכול היה סיפורם של רותה ואיתן להיות מסופר בגוף ראשון על־ידי רותה בכלל בלי שיתופה של חוקרת המיגדר. אך על־ידי הוספתה כמראיינת של רותה, כלא מאיר שלו את הווידוי שלה בתבנית של סיפור מסגרת – תבנית סיפור שבה הסיפור המסגרתי (חילופי הדיבור בין רותה ובין חוקרת המיגדר) הוא משני בחשיבותו, ואילו הסיפור שבתוך המסגרת (הווידוי של רותה) הוא החשוב ממנו.

מה אם כן התרחש בין רותה ובין חוקרת המיגדר בסיפור המסגרתי? ההיסטוריונית קיוותה לשמוע מפי רותה סיפורים על הסבא זאב תבורי בשביל המחקר שלה על הנושא “סוגיות מגדריות במושבות הברון” (עמ' 38) אך רותה לא רק שסיפרה לחוקרת על סבא זאב חצאי אמיתות בלבד (למשל: איך איבד אחת מעיניו – עמ' 35), כי הקפידה להעלים ממנה את העובדות על מעשי־הזוועה שביצע: רצח המאהב של סבתא רות ועל מה שעולל אחר־כך לתינוקת שילדה מהריונה לו, אלא גם ביטאה באוזניה את סלידתה העקרונית מנושא המחקר הפמיניסטי עצמו: “אני רק שומעת את המילה מיגדר וכבר אני רואה איך את ואני וכל יתר הנשים עומדות מאחורי גדר וגועות. – – – שמנו את עצמנו במכלאה כמו פרות” (עמ' 33). ובהמשך עצרה רותה מדי פעם את הווידוי עצמו ושאלה באירוניה את חוקרת המיגדר, אם תוכנו מספיק מיגדרי בשבילה ואם לא תיזכר בה בעתיד ותאמר: “המורה המשוגעת ההיא מהמושבה, ההיא שלא סתמה את הפה ולא הוסיפה למחקר שלי שום עובדה מועילה” (עמ' 76).

כך שעל ידי צירופה של חוקרת המיגדר זימן לעצמו מאיר שלו הזדמנות להשמיע מפי רותה את רוב הנימוקים הנשמעים באקדמיה נגד המחקר המיגדרי. תחילה הבהירה רותה לחוקרת המיגדר, שאי־אפשר לתחום קווים מפרידים ברורים בין גברים לנשים, וגם בה עצמה יש חלק גברי, כי היא “לא רק בחורה אלא גם בחור” (עמ' 251). יתר על כן: בנסיבות המתאימות צצה ציידת הגברים מתוך כל אישה, ויעיד על כך המקרה של אליס, אמה של דפנה, אישה בת למעלה מחמישים, שעזבה את חתונת בתה עם דוביק הרבה לפני שהסתיימה, כדי להכניס למיטתה את איתן יפה־התואר והצעיר ממנה בעשרות שנים, ואחרי שהחזיקה בו כחודש, רוב הזמן במיטתה, שילחה אותו מדירתה אך ורק משום שרב־החובל שלה ומפרנסהּ שב מההפלגה במרחקים הביתה לת"א. וגם היא עצמה, סיפרה רותה בהתגרות לחוקרת המיגדר, שכבה, בתקופה שבה היתה בפרישות מאיתן, עם עופר, חייל צעיר מהמושבה שהיה בעבר תלמיד שלה.

ואחרי שביססה את השקפתה זו, לא נרתעה רותה גם לסתור את עצמה וטענה, שבכל זאת קיימים הבדלים בין זכרים לנקבות, אי־אפשר להכחיש שהגברים מסתכלים על אישה ובוחנים את מעלותיה אחרת מכפי שאישה מסתכלת ובוחנת את בנות מינה (עמ' 41). ושגם החבֵרוּת בין גברים אינה דומה כלל לחבֵרוּת בין נשים, וזו הסיבה מדוע נצמדה חבורה שלמה של גברים אל איתן ואל הפוֹיְקות עם הנזיד שבישל במשתלה: “מה פתאום בחורות? ריבונו של עולם, צאי כבר מהמיגדרים שלך. – – – כולם (היו) ממין זכר. – – – מה שגברים מחפשים באמת הם גברים אחרים. זה מה שחסר להם. חבֵרוּת עמוקה, חברים אמיתיים. מה שלרוב הנשים יש עודפים אצלם יש מחסור, ועל המחסור הזה מבוסס אצלם הכל” (עמ' 91). לכן, ידידות בין גברים היא תופעה “שלמעט גברים יש ומעטות אף יותר הן הנשים שזוכות לראות” (עמ' 197). וגם היא, רותה, זכתה פעמיים בלבד להתוודע לידידות מיוחדת ונדירה זו הקיימת רק בין גברים. פעם כאשר שמעה תיאור מפורט מפי איתן על היכרותו עם אחיה, דוביק, שהתקיימה בעירום מלא של שניהם בברֵכה המופלאה והנסתרת של דוביק (עמ' 115–116). ובהזדמנות אחרת זכתה לצפות בה בעצמה, כאשר סבא זאב הפשיט מבגדיו את איתן, שהתמוטט בלוויה של נטע, ורחץ אותו בהיות שניהם בעירום מלא (עמ' 197–202).

הניגוד בין אופיים הסאטירי של חלקי הסיפור המסגרתי (הראיון) לאופיים הטראגי של חלקי הסיפור שבתוך המסגרת (הווידוי) הוא יותר ממטריד, וספק אם היה מוצדק לצרף את חוקרת המיגדר כמראיינת לפרקי הסיפור של רותה, שבהם סיפרה על האסון שפקד אותה ואת איתן אחרי שבנם נטע נפטר מהכשת נחש בנגב. ספק זה מתחזק לשמע האבחנות שמשמיעה רותה באוזני המראיינת נגד המחקר הפמיניסטי בנושא המיגדר – אבחנות שאין בהן חידוש ואת רובן ניתן למוטט כהכללות פשטניות.

יתר על כן: בשביל משפט ה“שוס” (שורת הפאנץ’־ליין) “אף אחת עוד לא גמרה מזה שמישהו ליטף לה את הברך” (עמ' 322) – שבו מיצתה רותה את דעתה על המחקר המיגדרי ושבו גם הבהירה להיסטוריונית כי כילתה את זמנה לריק בביקוריה אצלה – ספק אם היה צריך להחליש כל־כך את עוצמתו של הווידוי עצמו. ובכלל, אם יפסיק מאיר שלו לבנות את תהילתו ככותב על “שְטיקים”, “ויצים”, “קוּנְצים” ו“שוֹסים”, ייתכן שיכתוב שוב רומאן שניתן יהיה להציגו בלי הסתייגויות כל כך רבות מרמתו. אך לא בעטיים של אמצעים מוחצנים אלה בלבד נופל הרומאן הזה מרוב הרומאנים הקודמים שלו, שהיו כתובים בצופן האלגורי וביטאו לפחות את השקפתו הפוליטית (על כישלונו של הכפר הציוני ועל “הסכסוך”, כמובן), אלא משום שבו גם לא ברורה כלל מגמתן הרעיונית של שלוש העלילות שהטליא בספר כעלילה רב־דורית של משפחת תבורי הסוערת מהמושבה בעמק.