עלילת “קו המלח” משתרעת על תקופה בת כמאה שנים, משלהי המאה התשע־עשרה ועד שלהי המאה העשרים. התאריך המוקדם ביותר המוזכר בעלילת הרומאן הוא רצח הצאר אלכסנדר השני ברוסיה בשנת 1881 (עמ' 134 וגם 504־509), שהיא גם השנה שבה נולד הגיבור הרוסי של הרומאן, איליה פוליאקוב. התאריך המאוחר ביותר הוא משנת 1994, השנה שבה הגיע אמנון, נכדו הישראלי של איליה פוליאקוב, אל לֶה, עיר הבירה של המחוז הנידח לדאק בצפון הודו, וגם קפא מקור באחד מכוכי ההתבודדות של מנזר קַסְפָּאהַנְג, כוך בראש צוק שגם סבו התאבד בו כשבעים שנה קודם לכן בירייה מאקדחו, בהיותו אז צעיר כבן עשרים וחמש, אך כבר אדם מובס ונואש.
בין שני תאריכי הקצה האלה של עלילת הרומאן, בין שנת 1881 לשנת 1994, מובלטים ארבעה אירועים היסטוריים שגיבורי העלילה קשורים בהם: המהפכה הסוציאליסטית ברוסיה שאליה מתקשרת הביוגרפיה של איליה פוליאקוב. ימי השלטון הקולוניאלי של בריטניה בהודו שאליו מתקשרת הביוגרפיה של הווטרינר מאנגליה, ד"ר אֶד מקנזי, וגם זו של טנזין, מלווה השיירות ההודי מלדאק. מלחמת העולם השנייה שאליה מתקשרת הביוגרפיה של נחמן, בנו של איליה, אשר שירת במהלכה בבריגדה. ומלחמת לבנון הראשונה שאליה מתקשרת הביוגרפיה של אמנון, נכדו של איליה. אף על־פי־כן, מאחר שלא כתב את “קו המלח” כרומאן היסטורי, לא התרכז יובל שמעוני באירועים אלה, אלא רק הזכיר אותם כאירועים חשובים ברקע חייהם של גיבוריו.
כמו כן, גם אין להסיק מהעובדה שבעלילת הרומאן משתתפים נציגי שלושה דורות ממשפחת פוליאקוב (איליה, נחמן ואמנון), ששמעוני התכוון לכתוב את “קו המלח” כסאגה משפחתית, שהיא אחת מסוגות המשנה של הסיפור ההיסטורי. סאגה היא עלילה המתרכזת בדורותיה של משפחה אחת, משפחה שערכיו וחזונו של מייסדה קורסים בגלל כישלונם של יורשיו בדורות הבאים להתמודד עם לחצה של ההיסטוריה ואירועיה – הכל על־פי הדגם שנחקק בשתי הסאגות המפורסמות ביותר בספרות העולם: “בית בודנברוק” של תומס מַן משנת 1901 ו“האגדה לבית פורסייט2” של ג’ון גלסוורתי משנת 1922. ואילו בין איליה פוליאקוב לבין בנו נחמן ונכדו אמנון, שלושה מגיבורי עלילת “קו המלח”, לא מתקיים שום קשר שושלתי, המושתת על ערכים וחזון משפחתי האמורים לעמוד במבחן השנים, אלא רק קשר ביולוגי. ולמעשה, עד יום מותו לא ידע איליה כלל שמליל האהבה היחיד שהיה לו עם מאשה בפינסק נולד לו בן שיאדיר את זכרו הרבה שנים אחרי שהתאבד, ושלימים ייולד גם נכד, שידמה לו מאוד בתכונותיו, יתחקה במשך שנים אחרי עקבותיו וגם יסיים את חייו ממש כמוהו, בכוך של נזיר מתבודד על ראש צוק בלדאק שבהודו.
ואכן, לא השושלתיות הביולוגית בין איליה ובין צאצאיו מעניינת את יובל שמעוני ב“קו המלח”, וגם לא על קשר שושלתי מיסטי בין הדורות יבסס את ההשקפה הלא־מחמיאה שיאמר על ההיסטוריה: “כל תו בהיסטוריה נחקק בדם” (עמ' 308), אלא על קורות חייהם של השלושה כיחידים, שכוחות־על של ההיסטוריה גוזרים עליהם תבוסה, ייאוש ואובדן.
מניעי שלושת הנוקמים 🔗
יובל שמעוני לא היה מצליח להשתלט על עלילה מרחבית כל־כך מבחינה כרונולוגית, גיאוגרפית ואנושית, אלמלא בחר להתרכז בעיקר בשלוש שנים מתוך מרחב הזמן של עלילת הרומאן, והן השנים 1904, 1910 ו־1994 (תאריכים אלה מתנוססים בראשי הפרקים המתאימים וכדאי לקורא להסתייע בהם).
בשנת 1904 חברו שלושת הגברים שהוזכרו קודם (איליה פוליאקוב היהודי מרוסיה, ד"ר אד מקנזי הרופא מאנגליה וטנזין מלדאק שבהודו) לנקום את נקמתו של מקנזי במניאני, “איטלקי נמוך קומה, מקריח, פטפטן בלתי נלאה, יהיר, מתנשא, גנב נשים” (עמ' 563), שגנב ממנו את אשתו, קייט, במהלך שהותם בחופשה ברומא בקיץ שנת 1897. בשנת 1910, כחמש שנים אחרי שהשלושה ביצעו את הנקמה, הניבה נקמתם סוף־סוף תוצאה, ולאו־דווקא את זו שמקנזי קיווה לה. ורק בשנת 1994, עשרות שנים אחרי ששניים מהשלושה, תחילה איליה (שהתאבד ב־1905) ואחריו מקנזי (שנפטר בשנת 1922) כבר לא היו בין החיים, הגיע אמנון, הנכד של איליה, אל העיר לֶה, שבה נרקמה הנקמה בשנת 1904, ופגש בה את נוואנג, נכדו של טנזין, ושמע מפיו את תוצאותיה הסופיות של הנקמה ההיא (עמ' 932־947) – נקמה שסיבה בנאלית שהתרחשה בקיץ 1897 ברומא, הניבה אותה.
אף שלנקמה הזו הוקדשו רוב פרקיה של היצירה המורכבת ורבת הדמיון הזו, לא ממנה יסיק הקורא את המסקנה על כישלונה של ההיסטוריה לחרוג משגרת מהלכה – המסקנה שאליה חתר יובל שמעוני בכתיבת “קו המלח” – אלא יהיה עליו להסיק מסקנה עגומה ולא מעודדת זו על ההיסטוריה מהמידע הביוגרפי של שלושת הנוקמים, מידע ש“המספר” היודע־כל פיזר ברחבי העלילה של “קו המלח”.
כדאי מאוד לקורא להטות אוזן ל“מספר” ביצירה הזו, כי זהו “מספר” רב־יכולת ובלתי־שגרתי, המפליא לשנות אסטרטגיות של סיפֵר, כדי להזרים ברצף בצד תודעתו גם את תודעתם של רבים מגיבוריו, וגם מפליא להתאים לשון שונה לגיבוריו כדי לבַדֵּל אותם זה מזה. וברוח עצה זו, הבה נטה אוזן לאתגר המרכזי שהציב לנו בסיפור־המעשה: לפענח את מניעיהם של השלושה אשר חברו בשנת 1904 לביצוע הנקמה ב“גנב הנשים” האיטלקי. וכך הציג בפנינו את האתגר הזה: “היה אז רק רצון לנקום: הוא (מקנזי) במי שגזל ממנו את אשתו הראשונה ברומא. טנזין במי שהשפילו את אביו בדֶהרָדוּן, והרוסי (איליה פוליאקוב), במי הוא רצה להתנקם, על כך לא היתה (למקנזי) תשובה ברורה” (עמ' 560. כל ההדגשות כאן ובהמשך אינן נמצאות במקור).
המניע של ד"ר מקנזי 🔗
מבין שלושת הנוקמים גלוי לחלוטין הוא המניע של ד"ר אֶד מקנזי לרצות לנקום באיטלקי שגנב ממנו את קייט. מקנזי נולד למשפחת איכרים בכפר לא גדול במחוז אוקספורדשֶר באנגליה בסוף שנות השישים של המאה התשע־עשרה. על־פי טבעו, שלא היה הרפתקני, היה מקנזי אמור להשלים בהצלחה את התוכנית שהועיד לחייו, אחרי שסיים את לימודיו כווטרינר: לחזור לכפר ולחיות בנופו הפסטורלי עם קייט, צעירה עירונית ומצודדת־עין שבה התאהב. אך מאחר שקייט מאסה בחיי הכפר אחרי שנה אחת, השקיע מקנזי בשנת 1897 את כל חסכונותיו הצנועים במימון חופשה ברומא כדי להציל את נישואיו לה. בן־כפר כמוהו לא יכול היה לשער מראש את מה שהתרחש אחר־כך לשניהם ברומא. מניאני, איטלקי חלק־לשון וכריזמטי, שהיה אז עדיין מרצה זוטר באוניברסיטה, נתלווה אליהם במהלך ביקוריהם באתרים ההיסטוריים של העיר וכבש את ליבה של קייט בהסבריו המלומדים עליהם.
בוקר אחד חזר מקנזי בן השלושים מהדואר אל חדרם במלון וגילה על השידה מכתב של קייט שבו הסבירה לו את מניעיה לעזוב אותו למען מניאני (עמ' 127־128). מושפל ונסער החליט מקנזי לא לחזור מהטיול הזה לכפר של אבותיו באנגליה, אלא אימץ המלצה של שני מלחים אנגלים בעלי עבר מפוקפק, שפגש בבר שבו ניסה להטביע את יאושו בשתיית אלכוהול, והפליג בספינה אל הודו, הקולוניה הגדולה של אנגליה במזרח הרחוק.
וגם בהגיעו להודו, לא נשאר מקנזי בבומבי, העיר הגדולה והסואנת, אלא הצפין אל לֶה, הבירה הקטנה והנידחת של מחוז לדאק, מחוז מדברי בשיפולי הרי ההימלאיה ההודיים, כדי לנהל שם בית־חולים קטן שייסד המיסיון עבור המקומיים. ושם, אחרי כעשר שנים, שבהם הפך מווטרינר לרופא המטפל במחלות של בני־אנוש, ואחרי שזכה בכספי ירושה מדודתו, זו שהפצירה בו בעבר לא להינשא לקייט, החל לממן את הנקמה שלו ב“גנב הנשים” האיטלקי, ושיתף בה את השניים שגם בהם בער הרצון לבצע נקמה, טנזין במשפילי אביו, ואשר לאיליה – נברר בהמשך במי רצה לנקום.
את המתכון, שהיה דרוש לו למימוש הנקמה במניאני, שמע מקנזי מהעיתונאי של “חדשות סימליה”: “קצת סיפורי אֵלים, קצת תור זהב, קמצוץ אֶטְיוֹלוֹגי בְּרוּפִּי, מערבבים את הכל יחד ומחממים קצת, ומה מקבלים? מה שהדתות ניזונות ממנו” (עמ' 184) – בדיה שלא רק הדתות הממוסדות מתפרנסות ממנה, אלא מרוויחים ממנה גם ארכיאולוגים רודפי תהילה ושרלטנים הסוחרים בעתיקות מזוייפות. ואילו טנזין הוסיף למתכון זה של העיתונאי את חומרי הבדיה מהמעשיות שהתהלכו בין הלדאקים בצפון הודו על מרחב החולות השומם של המדבר שלהם, מדבר טקלמקאן. המעשיות סיפרו כי בעידן קדום היה במחוזם ים גדול שספינות הפליגו בו, והאלים הפכוהו למדבר כעונש על חטאיהם של בני־האנוש. משום כך מתייצבים הלדאקים פעם בשנה לאורך קו המלח, שעד אליו הגיעו מי־הים, ומתפללים שהאלים יביעו את מחילתם לאנושות על חטאיה על־ידי השבת הים הקדום (עמ' 793), כדי שהמדבר שלהם יחזור להיות שוב ים שוקק חיים.
אף שהמסע להטמנת המימצאים המזוייפים בחולות המדבר (מגילה הכתובה באותיות עבריות על נייר עתיק, עוגנים נושנים של ספינות, ומטען של צדפים ומלח לפיזור בקו המלח המשוער של הים האגדי) מסופר בחלק השלישי של הרומאן, פוזרו קטעים רבים על תיכנונו ועל ההכנות בשני החלקים הראשונים של הרומאן. יתר על כן: גם תוצאותיה של הנקמה נדחו כמעט עד סופו של החלק הרביעי של העלילה. סהדי במרומים, שאינני גוזל אפילו קמצוץ של הנאה מזו המצפה לקורא מהקריאה ברומן המרתק הזה בחשיפת התוצאות של המסע הזה.
תחילה, אחרי שהמסע למקום ההטמנה של המימצאים הללו הושלם בהצלחה במהלך שנת 1905, נאלץ מקנזי להמתין חמש שנים תמימות עד שמניאני נפל בפח שנטמן במיוחד למענו. וגם אז התברר לו להפתעתו, שגילוי המימצאים המזוייפים בקו המלח דווקא הביא למניאני תהילת חוקרים וקידום אקדמי במשך כעשור שנים. ורק בתחילת שנות העשרים, אחרי שהמימצאים ממדבר טקלמקאן נבחנו ונחקרו על־ידי מתחריו של מניאני והתברר שהינם מזוייפים, פרצה השערורייה, שבעקבותיה התאבד מניאני בדירתו ברומא (עמ' 946). ספק אם קבלת התוצאה הזו בשנת מותו ב־1922, אחרי שחלפו עשרים וחמש שנים מאז החליט לנקום בקייט (עמ' 636) ובמניאני (עמ' 794), העניקה למקנזי את התמורה שקיווה לה מהשקעת הירושה של דודתו במימון הנקמה בשניהם.
המניע של טנזין 🔗
לטנזין, “איש שיירות רזה וקודר” (עמ' 106), לא היה, כמובן, שום עניין בנקמה האישית של מקנזי באיטלקי שגנב ממנו את אשתו ברומא, שהרי טנזין לא יצא מעולם מלדאק וגם בה כבר ראה עוולות גדולים יותר שעשו הסאהיבים (האדונים הלבנים מאירופה) לבני עמו. וגם אם ניהל עבורם שיירות במורדות ההודיים של רכס הרי ההימלאיה בנאמנות ובהצלחה, לא מאהבה אליהם ביצע כך את תפקידו, שהרי לא סלח להם על העוול שעשו לאביו, אלא רק כדי לפרנס בכבוד את משפחתו.
אביו של טנזין העריץ את האנגלים והעריך אותם כאֵלים (עמ' 93). ומאחר שלא היה מוכשר ממנו ומסור ממנו בין הסיירים בשירות המודיעין של האנגלים בהודו, הטילו עליו את המשימה הקשה והמסוכנת ביותר: לחדור לטיבט בתחפושת נזיר כדי למַפּוֹת את הרמה הטיבטית. אך לאחר שהשלים את המשימה “ייחסו שולחיו את המפות ששרטט לדמיונו ולכישרון השרטוט שלו ולא למדידות של ממש” (עמ' 91). החשד הזה ביושרתו וגם פיטוריו מהשירות שברו את רוחו של הסייר הלדאקי הנאמן, ומאז הסתגר אביו של טנזין בכוך חשוך בשוק של לֶה והתפרנס מתיקון בגדים משומשים.
על־ידי הצטרפותו לנקמה רצה טנזין לנקום ב“אֵלים” המתנשאים מאירופה שכה השפילו את אביו (עמ' 95). וייתכן שבעיניו לא היה מניאני “גנב הנשים” הגרוע שבהם, כי מיד אחרי שהשלים בהצלחה את ניהול מסע ההטמנה של מימצאי ההונאה, שהיו אמורים לגרום למפלתו האקדמית של מניאני, לא שב אל ביתו, כי עדיין לא באה נקמתו באנגלים לסיפוקה המלא, אלא דהר אל דֶהרָדוּן, המפקדה של המודיעין האנגלי. ובהגיעו לשם “נכנס אל לשכתו של הקולונל ואמר לו בלי מורא מה הוא חושב על הדרך שבה ניצלו את אביו ואחר כך התנכרו לו”, והשלים את הבעת דעתו על הצבא הבריטי ועל האימפריה האנגלית בתלישת המפות ששרטט אביו ובקריעתן. ועל כך הועמד, כמובן, למשפט וגם נאסר (עמ' 768).
המניע של איליה 🔗
דווקא אחרי שחשף את מניעיהם של מקנזי ושל טנזין להצטרף לביצוע הנקמה במניאני, בולטת הימנעותו של “המספר” לפרש את מניעו של איליה פוליאקוב לחבור אליהם. ומאחר שהחליט להעביר אל הקורא את משימת המענה על השאלה: “במי הוא רצה להתנקם?”, כדאי לקורא להניח, שגם במקרה של איליה עליו לחפש את המניע שלו להצטרף לביצוע הנקמה במניאני באירועים שחווה קודם לכן בחייו הקצרים (1881־1905). וזו משימה בהחלט לא פשוטה, כי הללו, כזכור, אינם מסופרים ברצף אחד וגם לא בסדר הכרונולוגי שבו התרחשו, אלא מפוזרים – בשיטתו המיוחדת והמוקפדת של "המספר " ברומאן הזה – על פני רוב עמודי העלילה.
איליה נולד בכפר בִּיחוֹב ב־1881, שהיא השנה שבה נרצח הצאר אלכסנדר השני, ובנעוריו היה קורבן להתעללות קשה של נערי הכפר הנוצריים, שגלגלו אותו, את הנער היהודי, שוב ושוב בחבית במורד גבעה כדי להטביעו במים הקרים של נהר בֵּרֵזיִנָה (עמ' 79־87), אחרי שהטביעו בהם תחילה תיִש חסר־ישע (עמ' 52־55). בהגיע איליה לבחרות, השביעה אותו אמו, כמו ניבא לה ליבה ששכניה הנוצרים בביחוב עוד יתגלו כגרועים מבין הרוצחים: “תיסע ואל תחזור לפה יותר” (עמ' 441). ואיליה אכן עזב את ביחוב ונסע אל מינסק, שבה התגורר כשנה במקומות עלובים, רָעַב ללחם והיה קורבן לניצול של מעסיקים שונים (עמ' 177־178).
ב־1903, אחרי שנה במינסק ובטרם שמלאו לו עשרים, החליט איליה לנסות את מזלו בפטרבורג הבירה. בצאתו ממינסק לא ידע שמאשה, הבחורה שהכיר שם בחנות הסדקית של קרוביה, היתה כבר מעוברת ממנו (עמ' 344־356), כשם שלא שיער לאיזו זוועה ייקלע כאשר יָפֵר את הוראת אמו ויחזור לביקור בכפר ילדותו (עמ' 428). מעליית הגג של בית הוריו זיהה בין מבצעי הפוגרום ביהודי הכפר את הבריונים שגלגלו אותו בחבית בעודו נער כדי להמיתו. מכל המקומות שבהם נטבחו יהודים בפרעות, שזכו מפי ההיסטוריונים לכינוי “הסופות בנגב”, זוכרים, בזכות הפואמה “בעיר ההרגה” של ביאליק, בעיקר את הפרעות בקישינוב, בירת מולדביה, אך גם התיאור של שמעוני, המתאר את הטבח שבוצע בביחוב דרך עיניו של איליה, מזעזע באותה מידה. מבין חֲרַכֵּי המסתור שלו ושל אמו בעליית הגג של ביתם ראה איליה במו־עיניו כיצד רוצחים הפורעים מהכפר את אביו (עמ' 433־434). ואלמלא אמו, שעצרה בעדו, היה איליה ודאי יוצא נגדם מהמחבוא בעליית הגג והיה נרצח עם אביו. זו היתה הפעם הראשונה שאיליה ראה את המוות במו עיניו (עמ' 655).
קורותיו של אדם מובס 🔗
אחרי הפוגרום יצא איליה מביחוב, והפעם כדי לא לחזור אליה לעולם (עמ' 453). הפעם הגיע אל פטרבורג הבירה בהחלטה מגובשת להצטרף למהפכנים, כי כמו רבים מהיהודים האמין כי גם ליהודים יוטב, אחרי שהסוציאליסטים ימגרו את שלטון הרשע של הצארים. תחילה הטילו עליו במחתרת לחלק כרוזים, אך עד מהרה שיתפו אותו גם בפעולות מסוכנות יותר. בהתנקשות בשר הפנים הוטל עליו לנפנף במטפחת מחדרו בקומה השלישית של המלון, כדי לסמן למקסימוב, האיש שהחזיק בפצצה ושהיה אמור להשליכה על השר, שמרכבת השר נכנסה לרחוב (עמ' 114–115). אלא שאיליה לא ברח מיד אחרי שהפצצה הוטלה, כפי שהורו לו לעשות, אלא צפה מבועת מחדרו כיצד שומרי הראש של השר מענים את מקסימוב שנפצע בהתנקשות (עמ' 133), ואחר־כך “רבץ במלון יממה וחצי עד שתפסו אותו השוטרים והחיילים והבלשים” (עמ' 224).
חקירתו של איליה בבולשת על־ידי שני בלשים (פרדישצ’נקו וטיילין) היתה ממושכת ואכזרית (עמ' 358), אך גם כאשר עינו אותו, הוא לא חשף את שמות חבריו במחתרת (עמ' 338). אף על פי כן, אחרי שהבולשת שיחררה אותו באופן מפתיע, נותר חשוד בעיני מפקדיו (ורה ודוכין) ולכן עיכבו את הטלת המשימה הבאה שתיכננו להטיל עליו, את רצח מישה לוין שבגד בארגון (עמ' 290). לפיכך החליט איליה על דעת עצמו לבצע את המתת לוין באקדח שנמסר לו, אך מאחר שהיסס והשתהה, נהרג לוין לבסוף מפליטת כדורים מאקדחו.
הפעם לא התעכב איליה עד שיגיעו השוטרים והבלשים לאסור אותו, אלא נמלט מפטרבורג, אך במקום לעלות לרכבת הנוסעת מערבה, כדי להמשיך את הרבולוציה הסוציאליסטית באחת מבירותיה המערביות של אירופה, עלה על רכבת הלילה הטרנס־כספית והגיע בה אל קשגר. בפרק שבו נפתח הרומאן מצטייר איליה לקורא כאדם נואש, ואלמלא עצר בעדו הילד סַשׁה, “איש קטנטן שהתבגר בטרם עת” (עמ' 616), היה איליה קופץ כבר אז אל מותו מגג האכסניה. בזכות הילד הזה, שהמשיך אחר־כך להצילו פעמים נוספות (עמ' 626), עוד הספיק איליה לסייע לטנזין להיחלץ משומרי הקונסול הרוסי בקשגר (עמ' 95), להשלים את המסע אל לֶה הנידחת (אם כי הגיע לטיפולו של ד"ר מקנזי בבית־החולים של המיסיון עם רגליים קפואות ועל אלונקה, אחרי שהפוני שעליו רכב מעד ושמט אותו למי־הנהר הקפואים) וגם להצטרף, אחרי שהבריא, למסע הנקמה של מקנזי במניאני “גנב הנשים”.
האם התעקש איליה להצטרף למסע המפרך אל לב מדבר טקלמקאן מתוך הכרת תודה לטנזין ולד"ר מקנזי על הטיפול המסור שלהם בו, הראשון עד שהשיירה הגיעה אל לֶה, והשני במשך השבועות שבהם3 היה מאושפז אחר־כך בבית החולים, או שמא מניע אחר ולחלוטין ולא אישי, המסתתר באירועים אלה מחייו עד שנת 1904, עונה על השאלה של “המספר”: “במי הוא רצה להתנקם?”.
לא בקלות נענה מקנזי לבקשת איליה, לצרפו אל המסע המסוכן אל מעמקי המדבר, זמן כה קצר אחרי שהבריא מפציעתו במהלך הרכיבה מקשגר אל לֶה. וכי במה יכול רוסי נימול וחסר־מזל, אשר גם ממעיט בדיבור וגם מסרב לגלות במי הוא רוצה לנקום, לסייע לטנזין, מלווה־השיירות המנוסה, במהלך מסע כזה? מהמעט ששמע מפיו, לא הצליח מקנזי להחליט אם רצוי שאיש חידתי כזה יוסיף בנוכחותו נטל על טנזין, גם אם האחרון תמך בצירופו של איליה למסע שינהיג. וכי מה היה צריך מקנזי להבין מהדברים ששמע פעם מאיליה, כי בנעוריו רצה להאמין בבני האדם, אך כעת, אמר, “גם בהם אני כבר לא מאמין” (עמ' 622), מלבד יאוש וחוסר מוכנות לשתף פעולה עם המשתתפים האחרים במסע הנקמה הזה? ומה היה עליו להסיק על הרוסי מהתשובה “אנשים נהרגו בגללי” (עמ' 662), שהשיב פעם על שאלתו, אם ברוסיה יסלחו לו על מעשיו שם, כאשר יחליט לחזור לשם?
ואכן, קודם למתן הסכמתו לצירופו של איליה, ניסה מקנזי לברר פעם נוספת, במי מבקש הרוסי לנקום על־ידי הצטרפותו למסע המסוכן הזה, ושאל אותו באופן ישיר: “מה יש לך להרוויח?”, אך גם הפעם קיבל מאיליה תשובה שלא קיצרה את התלבטותו: “ראית פעם את המוות בעיניים, דוקטור? – – – אני ראיתי” (עמ' 655).
מה נודע לקורא? 🔗
ואילו הקורא, שבזכות “המספר” ידיעותיו על גיבורי הרומאן עולות על אלה שהיו ברשותו של מקנזי, יודע לפרש את תשובותיו הלקוניות והסתומות האלה של איליה. הן “המספר” גילה לו, לקורא, מה העסיק את איליה במהלך בריחתו מהשוטרים והבלשים ברכבת הלילה הטרנס־כספית, אחרי שירה בשוגג במישה לוין. איליה כלל לא נרדם בשעות הרבות של הנסיעה הזו, אלא שיחזר את כל המאורעות הקשים שעברו עליו, ולראשונה הבין שחייו מגשימים איזו תוכנית מרושעת שנגזרה עליו: “כאילו כל ילדותו בכפר, כל נערותו, כל בחרותו לכך הובילו, שימותו סביבו בני אדם”. ועוד הבין שכאשר המית את לוין, "לא רק הוא (לוין) נורה שם", אלא גם הוא עצמו (עמ' 485), כי הפעם לא רק ראה את המוות בעיניו מבין חֲרַכֵּי עליית הגג של בית ילדותו בכפר, אלא גם המית אדם במו־ידיו. ומרגע שנזקף לחובתו של בן־אנוש מותו של אדם כלשהו – אין לו עוד תקנה, כי ייסורי מצפונו יהיו נוראים ויום אחד יוליכוהו אל ההחלטה לשים להם קץ על־ידי המתת עצמו.
והיתה גם פעם נוספת, אחר־כך, כאשר איליה רכב בשיירה של טנזין מקשגר אל לֶה, קצת אחרי שהילד סשה החזיק ברגליו ומנע ממנו להתאבד בקפיצה מגג האכסניה בקשגר וקצת לפני שנפל מהפוני למים הקפואים, שגם בה שיתף “המספר” את הקורא בידיעת מחשבה דומה שחלפה במוחו של הרוסי הנימול והשתקן. בעודו רוכב הרהר איליה בנושא שהציק למצפונו, נטישת מאשה בפינסק בלי לברר אחר־כך אם הרתה ממנו: “כי מה לו ולילדים, ולשם מה יגדלו בעולם הזה שכאלה מעשים נעשים בו, וכמה מהם בידיו שלו”. ועוד הרהר, שאם נקלט ברחמה של מאשה עוּבר מליל האהבה שלהם, יצדק העובר אם יהסס להגיח משם: “ולמה יצא, אם יום אחד אולי יישלח כמוהו להרוג” (177).
מחשבות יאוש כאלה שמתרוצצות במוחו של אדם, שעל אף גילו הצעיר, כבר ראה את המוות במו עיניו פעמים רבות יותר מאחרים, מספקות תשובה בלתי־צפויה על השאלה ששאלו מקנזי ו“המספר”: במי הוא (איליה) רצה להתנקם?". את התשובה עצמה השמיע איליה לטנזין בעיצומה של סופת החול שפקדה אותם במדבר: “למה שלא ניקבר חיים?” שאל את טנזין, ואחר כך הוסיף: "כי הייתי איש רע – – – הייתי מספיק רע – – – אנשים נהרגו בגללי " (עמ' 661־662). מתשובה זו מתברר, כי רק אצל אדם, שייסורי מצפונו על האנשים שנהרגו בגללו הם ללא־נשוא עבורו, מתפתח יאוש כה עמוק מהמעשים שראה ומהמעשים שעשה – מאלה שההיסטוריה מתעדת אותם במחזוריות קבועה דור אחר דור – עד שאינו מוצא עוד תכלית לקיומו בעולם “שכאלה מעשים נעשים בו”. ולפיכך מוצדק לשער, שבשונה ממקנזי וטנזין, לא ביקש איליה בצאתו למסע המסוכן הזה לנקום באדם כלשהו, אלא קיווה למות במהלכו באופן כלשהו, ובכך לשים קץ לייסורי מצפונו.
אלא שאיליה לא ניספה במהלך המסע. יתר על כן: בשובו מהמסע בשלום אפילו ניסה למצוא שוב טעם לקיומו באמצעות קשר עם הילד סשה, מצילו זה מכבר, אלא שמצא את סשה מרוסק על הקרקע, אחרי שקפץ מגג האכסניה, מאחר שבתמימותו האמין לסיפורו של כומר המיסיון על קיומם של מלאכים וביקש לעופף בשמים כמלאך בעזרת צמד כנפיים שאילתר בשקדנות והדביק לגופו (עמ' 766). ואכן, אחרי שנשא בזרועותיו את גופתו המרוסקת של סשה אל מקנזי וזה קבע שהילד נהרג, לא מצא עוד איליה טעם בקיומו. ובלי להיפרד ממקנזי ומטנזין יצא מלֶה כדי לשים קץ לחייו בכוך התבודדות במנזר קַספָּאהַנְג, אשר נועד לכאלה שהתשוקה למות היא נחרצת אצלם – כמו אותו נזיר שבילה שם את כל חייו בנאמנות מוחלטת לאמונתו, שחייו בעולם הגשמי הזה הם רק שלב בגלגוליה הרבים של נשמתו.
איש לא ספר לאיליה אחרי מותו, ולפיכך אנחנו, שכל היכרותנו איתו היתה כדמות ברומאן “קו המלח”, רשאים לומר בשבחו דברים שהוא לא העז לייחס לעצמו (וגם בוראו, יובל שמעוני, נמנע מלומר אותם באופן מפורש כל־כך): אף שאיליה הצהיר באוזני טנזין “אנשים נהרגו בגללי”, אין ראוי ממנו לתואר “פציפיסט” – תואר השמור לא רק לאינטלקטואלים ולאנשי רוח המשמיעים בחריצות ובהתמדה רעיונות הומניסטיים בחברה, אלא גם לכל אלמוני, מסוגו של איליה, שמצפונו מייסר אותו על מעשים שביצע, משום שהנסיבות של הזמן אילצו אותו לבחור שוב ושוב בין שתי האפשרויות הבלתי־אנושיות מכולן: להרוג או להיהרג.
נחמן – הבן המעריץ 🔗
בשעת מותו לא ידע איליה שאי־שם, בארץ שמעולם לא היה בה, זו שבתקופת המנדט היה שמה “פלשתינה־א”י“, ומאז תש”ח הוסב שמה ל“ישראל”, יהיו לו גם בן וגם נכד, ושגם להם, ממש כמו לו, תהיה ביקורת חריפה כלפי ההיסטוריה, זו המתעדת את חזרתה המייגעת של הבנאליות בתולדות האנושות, בעיקר כסיפור של הורגים ונהרגים. ומאליו מובן שאיליה גם לא יכול היה לדעת ששניהם יגלו עניין כה גדול במעשיו ויקדישו כל־כך הרבה שנים מחייהם כדי להבין אותם. לא כחוליות נוספות בשושלת, במתכונת הסאגה המשפחתית, חשוב היה ליובל שמעוני לשלב את נחמן ואת אמנון בהיקף כזה בעלילת הרומאן, אלא כדי להוסיף בעזרתם עומק רעיוני לעלילת “קו המלח”.
כל מה שידע נחמן על אביו איליה הסיק מתכולת הארגז שסבל הביא יום אחד אל דירתם בתל־אביב. במימון משלוח ארגז זה גמל מיקנזי לרוסי הצעיר על שסייע לו לבצע את הנקמה במניאני, “גנב הנשים” האיטלקי, שגנב ממנו את אשתו. בתנאים של ראשית המאה, עשה הארגז הזה דרך ארוכה עד שהגיע לפלשתינה. למעשה נדד הארגז בדואר בסדר הפוך לסדר נדודיו של איליה: מ“לֶה אל קשגר, ומקשגר אל פטרבורג, ומשם אל מינסק, וממינסק דרך אודסה אל פלשתינה” (עמ' 316).
בניגוד לאדישות של אמו, מאשה, בחן נחמן היטב כל פריט שמצא בארגז, כי חיפש בעיזבון הוכחות לתמונה שצייר בדמיונו על אביו כאדם שביצע מעשי גבורה (עמ' 294). באופן זה העניק לעצמו דמות אב, שאמו סירבה לגלות לו פרטים כלשהם על חייו, כי טרם סלחה לאיליה על כך שנטש אותה בפינסק ולא חזר אליה מפטרבורג להינשא לה, או לפחות כדי לברר אם הרתה מליל האהבה היחיד שלהם.
מה שהסיק מתכולת הארגז ומה שלמד מכעסיה של אמו על אביו, סיכם נחמן בשאלות ששאל את עצמו בהיותו חייל בבריגדה היהודית במצרים בשנת 1943: “מדוע נסע אביו לאן שנסע ומדוע נטש את אמו ואותו” (עמ' 317). דבקותו בהילת הגיבורים שייחס לאביו נחלשה לראשונה רק אחרי שהוא עצמו זכה לשבח שלא הגיע לו, כך חשב, על המעשה שביצע בקרב הראשון והיחיד שלחם בבריגדה, אחרי שלוחמיה הועברו ממצרים לאיטליה. מפקדיו בחטיבה היהודית שיבחו אותו על כך שבמהלך הקרב סחב על גבו את המחצית העליונה של לוחם מהפלוגה שלו, שפגז חצה את גופו וכרת את רגליו, דרך שדה מוקשים עד המרפאה. השבח לא הגיע לו, כי כלל לא ידע שנשא את הפצוע דרך שדה ממוקש וגם משום שבהגיעו למרפאה התברר שבעצם הביא לשם גופה של הרוג (עמ' 296). זו היתה הפעם הראשונה שראה את המוות במו־עיניו, אלא שאז לא ידע שגם לאיליה אביו היתה פעם ראשונה כזו, ושאחריה כבר לא מצא מנוח לנפשו.
בהמשך חייו, ככל שהמשיך לחפש תשובות נוספות לחידת אביו בעיתונות העברית של ראשית המאה (“המליץ” ו“הצפירה”), דהתה לגמרי דמות הגיבור שצייר לעצמו כילד מאיליה והחל לשאול שאלות נוקבות יותר על מסלול הנדודים של אביו: “למה הרחיק אביו מרוסיה עד למקום שממנו נשלח מכתבו של הרופא האנגלי? למה עלה על הרכבת הטרנס־כספית ולא נסע בכיוון הנגדי, כמקובל? למה לא נסע למקום שבו היו יכולים אשתו ובנו הקטן להצטרף אליו, למשל לוורשה, לברלין, ללונדון, לארץ ישראל או לאמריקה?” (עמ' 498).
תשובות על שאלות אלה לא קיבל נחמן מהקריאה בעיתונים אכולי העש, אך מתגובותיו על המידע שקלט משם על התקופה שבה פעל אביו כמהפכן בפטרבורג, ניתן להבין שגיבש מהמידע בעיתונים (וממה שחווה בעצמו בשדה הקרב) השקפה על המהלך חסר־התכלית של ההיסטוריה. כאשר קרא ב“המליץ” את התיאור על ההתנקשות בצאר אלכסנדר השני, לא מצא שום קו זכות לביצועה, וגם לא את הנימוק של המהפכנים, וגינה את המתנקש כ“רוצח” (עמ' 506). וכאשר השלים לקרוא את תיאור רציחתן של הנסיכות ושל יורש העצר, ילד שאגר עדיין ברגים בכיסי מכנסיו, הזדעזע: “ככה, באכזריות כזאת, הורגים ילד קטן? ולשם מה, הרי דבר לא נשאר מן המהפכה הקומוניסטית וחלומותיה” (עמ' 512).
ולכן גם אם לא למד הרבה מהקריאה בעיתונים הישנים על אביו איליה, הסיק נחמן את המסקנה הבאה על אירועיה חסרי הערך של ההיסטוריה (זהירות! התוספות בסוגריים אינן מופיעות במקור): “שליטים הודחו מכיסאותיהם, ותחתיהם עלו אחרים,” שגם הם הודחו, או נרצחו “במרכבותיהם (כמו הצארים של רוסיה), במכוניות השרד הפתוחות (כמו הנשיא קנדי, למשל)”, בכיכרות שנאמו בהן (כמו יצחק רבין, למשל), “ולבסוף שב ההמון לצַפּוֹת למי שיהיה בידו הכוח לשלוט”. ולכן קבע נחמן בצער: “עיוורת היא ההיסטוריה, פזיזה כנערה ותשושת דעה כקשישה סיעודית, רק העולם קשיש ממנה” (עמ' 512־513).
ואחרי מסקנה כזו בגנותה של ההיסטוריה, ניתן להבין, מדוע, בהגיעו לגיל תשעים, כבר ויתר נחמן על מציאת תשובות לשאלות ששאל בעבר על אביו, ומדוע הוא משער שגם חייו יסתיימו באופן הבנאלי הבא, שהוא סוף הולם לאדם שכל תיעוד היסטורי יתעלם ממנו, שהרי לא הרג ולא נהרג במלחמה היחידה שהתנדב ללחום בה: “ואולי כאן בספרייה העירונית ימצאו אותו, באולם הזה ממש, מצחו מוטל על השולחן על כרך עיתונים מחוררים, פיו פעור והתותבות מחוץ למקומן, והעש מגשש את דרכו היישר אל עינו הפקוחה” (עמ' 514).
אמנון – בדרכי סבו 🔗
חייו של אמנון, נכדו של איליה, היו דומים יותר לחייו של סבו מאלה שהיו לאביו, נחמן, כי כמו איליה גם הוא היה חסר־מנוח, הגיח מהארץ אל מקומות רבים בעולם, הרגיז כעיתונאי חוקר את הממסד (ולכן הודח מהעיתון הארצי ונאלץ לכתוב במקומון) ונטש אשה וילדים (את נעמי ואת שני בניה מנישואיה הקודמים). ידיעותיו על סבו היו כנראה רבות יותר מאלו שהשיג אביו, נחמן, מהקריאה בעיתונים העבריים הישנים בספרייה, וגם לקחיו על התקופה שבה פעל סבו היו מבוססים יותר כי היו מכלי ראשון, מאחר שבניגוד לאביו “העדיף לנסוע ולגלות הכל בַמקום עצמו, ולא על נייר מתפורר” (עמ' 879).
יתר על כן: שלא כמו אביו שראה תמונה מוגבלת ממראותיה של מלחמה, צבר אמנון בקיאות מקיפה יותר על נזקיה, כי הוא לחם בשתי מלחמות, וראה בשתיהן הרבה יותר מראות הרס וגופות מתים, או בניסוח של איליה סבו, שאותו לא הכיר כלל: “אני ראיתי – – – את המוות בעיניים”. אך משתי המלחמות שבהן השתתף חזר חבול יותר בנפש ודווקא ממלחמת לבנון הראשונה (מישהו עוד זוכר את השם המבטיח שניתן לה “מלחמת שלום הגליל” – שם שהבטיח לישראלים שלום בהגדרה של ספר הספרים: “ותשקוט הארץ ארבעים שנה”?), כי בה כשל בהצלת חייו של ילד (הנה עוד הוכחה לחשיבותם של הילדים בעלילת הרומאן).
בהיותו בצידון ראה ילד מעמיק אל תוך הים כדי ללכוד פגר של דג. הזעטוט נותר ללא השגחת הוריו, מאחר ששניהם נהרגו זמן קצר קודם לכן בהפגזה שפגעה בטיילת החוף ובלהקת דגים שהיתה בים. אמנון זינק למים להציל את הילד, וקרא אליו בשם שבחר לייחס לו – עַלי, כדי למשוך את תשומת לבו אליו. אך כאשר הגיע אליו ואחז בזרועו חש ברפיון הגוף הזעיר וידע שאיחר להגיע במועד אל הילד (עמ' 853־865). על כישלון מקביל של איליה (שגם הוא החזיק בידיו גופה של ילד, את גופתו המרוסקת של סשה), ישמע אמנון מפי נכדו של טנזין, ובכך יוסיף עוד קו דמיון בינו ובין סבו.
ואכן אחרי המלחמה הזו כבר היה אמנון מפוכח לחלוטין מכל אשליה ביחס להיסטוריה וביחס לאירועים שהיא מתעדת, ולכן חיפש בכל אירוע “תככים נסתרים שחיי אדם משקלם שם כקליפת השום” וטען “שכל מי שדוחה את הטענות האלה (על תככים וקונספירציות של המנהיגים בישראל) בלי שום בדיקה פשוט מפחד להתמודד עם כל מה שעלול להשתמע מהן: שהשלטונות שיטו בנו ושעוד ישטו, שאנחנו נוטים להאמין להם כמו פתיים, ושנעדיף להיאחז בהמון בדותות מרגיעות ולא להתמודד עם אמת אחת מערערת” (עמ' 513).
משום כך החליט אמנון ב־1944 לממן בירושה שקיבל מעדה אמו את נסיעתו, תחילה לאנגליה כדי לפגוש שם את צ’רלס, בנו הקשיש של מקנזי שלא סיפק לו שום מידע בעל ערך על סבו, ואחר־כך אל מחוז לדאק בצפון הודו, ששם קיווה להתחקות אחר עקבות סבו ביותר הצלחה. על מניעיו של אמנון לצאת למסע הזה משיב “המספר” (המשלב בדיבורו את שאלתה הבאה של נעמי וגם את תשובתו של אמנון עליה): “(נעמי:) למה נסע? (“המספר”:) כי מאס במשפחתו הקטנה, בשגרת חייו, בארצו, שפעמיים נלחם למענה ובשתי הפעמים נכשל, ושני הכישלונות האלה עדיין נגררים אחריו. (אמנון:) טיפש גדול הוא היה אז, כמו סבו בתקופה שחשב שיהיה לו חלק במעשים גדולים שישנו את פני ההיסטוריה – פני אבן יש להיסטוריה והכל כבר נחקק בהם, מטוב ועד רע, וכל תו נחקק בדם” (עמ' 308).
המסקנה הנואשת הזו של אמנון ביחס להיסטוריה (המצטרפת לזו שאיליה שתק אותה וגם לזו שנחמן ניסח אותה) מסבירה, מדוע החליט אמנון, אחרי שהשיג את כל המידע שיכול היה להשיג ב־1994 על חיי סבו שהתאבד ב־1905, לסיים את מסעו בכוך ההתבודדות של הנזיר במנזר קַסְפָּאהַנְג', שבו מצאו הנזירים לפני כתשעים שנה את גופתו הקפואה של איליה (המקומיים סיפרו שהסאהיב קפא אחרי שנפל מצוק המנזר, בעוד שלמעשה התאבד איליה בירייה מאקדחו באותו כוך). וכנראה – כך נרמז – גם אמנון יסיים את חייו באופן שהנואשים בוחרים לסיים את חייהם: הוא יקפא מקור בתוך שק־השינה שפרש בכוך לעצמו על פרוות היָק. הפרווה אולי תחצוץ בין גופו ובין צינת הרצפה של הכוך, אך לא תוכל לגונן עליו מהצינה המקפיאה של האוויר במורדות ההימלאיה (עמ' 967).
יצירה פציפיסטית נדירה 🔗
מסקנות מאכזבות אלה על ההיסטוריה, מפי שלושת גיבורי הרומאן הזה (איליה, נחמן ואמנון), מבטאות את הרגשתם הבאה של אנשים מכל עת ומכל מוצא לאומי: מאחר שההיסטוריה חוזרת ומתעדת בעיקר את המלחמות והקטסטרופות שהתרחשו בתולדות האנושות – כלומר: בעיקר את המצוקה של בני־אנוש שהנסיבות של זמנם מפגישות אותם עם המוות אם כנהרגים ואם כהורגים (ועל־ידי כך היא גם מהללת את מעשי השליטים הבונים את תהילתם על שליחת נתיניהם להרג) – היא מועלת בשליחותה: לעודד עמים להשכין שלום ביניהם, ולטעת בכל אדם את האמונה, שרק בימי שלום ימצא טעם והצדקה לקיומו.
ביקורת זו, שהשלושה (איליה, נחמן ואמנון) מטיחים בהיסטוריה, היא (ולא הקשר הביולוגי) מחברת אותם זה לזה. אמנם שלושתם היו אלמונים ולא הגדירו את עצמם כפציפיסטים, אך בפועל הם היו שוחרי שלום אמיתיים, ובזכותם זכאי הרומאן “קו המלח” שיובלט כרומאן פציפיסטי שכמוהו טרם נכתב קודם על־ידי סופר עברי – רומאן טוטאלי בתוכנו ואוניברסאלי בבשורתו. הישגו הספרותי והרעיוני של שמעוני ברומאן הזה מעלה בזיכרוני רק עוד יצירה פציפיסטית אחת בעלת רמה בסיפורת של שנות המדינה והיא יצירתו של ס.יזהר “ימי צקלג” (1958).
בקריאת הרומאן הזה, חייב הקורא להיענות לקומפוזיציה המחושבת ויוצאת הדופן שבעזרתה השיג יובל שמעוני את השליטה המלאה על מספר גדול של דמויות (גברים, נשים וילדים), בני דורות שונים ובני תרבויות שונות, ועל הרבה מאוד פרטים ואירועים שהתרחשו בזירות שונות במשך כמאה שנים, שהוא מרחב השנים הממושך שהמחבר הועיד לעלילה. “קו המלח” הוא רומאן מטלטל רגשית והגותית הכתוב בכישרון נדיר, ולכן, רק מי שיפסע עקב בצד אגודל אחרי “המספר” במהלך קריאתו, ילמד ליהנות הנאה שמזדמנת לאוהב ספרות רק מקריאה ביצירת מופת.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.