אשריך, ילד עברי!
לציון הכתרתו של חנוך ברטוב כחתן פרס ישראל בספרות עברית בשנת 2010 הופיעה הדפסה חדשה של הרומאן האוטוביוגרפי שלו “של מי אתה ילד” שנדפס לראשונה ב-1970 במסגרת הספרייה לעם של הוצאת עם עובד.
נכון עשו מפיקי המהדורה החדשה של הספר (הוצאת הקיבוץ המאוחד וכנרת זמורה-ביתן 2010, 288 עמ') ששמרו על השם המקורי של הרומאן – “של מי אתה ילד”. ועם זאת, לא היו חוטאים כלפי הקוראים, אלא אף היו מועילים להם, לוא הוסיפו ככותרת-משנה לשם המקורי את המשפט הבא – “ספר הזיכרונות הראשונים של ילד עברי”. ואכן, בנוסף לערכו הספרותי, בזכות לשונו העשירה ויכולת הסיפר המעולה שהפגין ביצירה הזאת, זוקף ברטוב לזכותו בפרקי הרומאן הזה הישג נוסף, שהוא תרבותי-היסטורי – ציור תמונה מהימנה משנות הילדות של בן-הארץ באחת המושבות של “היישוב” בשנות המנדט הבריטי בעידן הציוני בארץ ישראל.
הייחוד האידיאולוגי של ברטוב
ברטוב מימש את ההישג הזה בזכות נכונותו להעניק לגיבור הרומאן, נחמן שפיגלר, את הביוגרפיה שלו. אך בניגוד למספרים בולטים אחרים במשמרת הראשונה של הספרות העברית בתקופה הישראלית – משמרת “דור בארץ” – שאף הם כתבו עלילות המבוססות על הביוגרפיה שלהם, כדי להבליט את העובדה שהם בני-הארץ הזו ולכן מתבדלים מהוריהם שנולדו בגלות, לא צירף ברטוב את קולו למגמה הצברית הזו. בניגוד להם הדגיש את הזדהותו של נחמן, גיבור הרומאן, עם הערכים שספג מהוריו, ערכי משפחה וערכי עם, ואת הערכתו למאמצי ההתערות שלהם בארץ באמצעות הסתפקות במועט ונכונות לעסוק בכל מלאכה. לימים ביטא ברטוב את השקפתו זו, על זיקת הרציפות בין הדורות, בשם שבחר לקובץ מאמריו – “אני לא הצבר המיתולוגי” (1995).
ועם זאת, אין הרומאן “של מי אתה ילד” משנת 1970 וגם לא המסה “אני לא הצבר המיתולוגי” משנת 1992 מוחקים מתולדות משמרת הסופרים “דור בארץ” את הפרק הצברי ביצירותיהם, החל מאמצע שנות הארבעים ועד אמצע שנות השישים. בשני עשורים אלה הם הוקסמו מהאידיאולוגיה הילידית והם ביטאו אותה ביצירותיהם על מלחמת השיחרור – המלחמה שגיבשה את דור תש"ח ואת משמרת סופריו ואשר היתה הנושא הראשון של הסיפורת הישראלית.
במסגרת כתיבתם על מלחמת השיחרור הבליטו סופרי המשמרת את ההבדלים בין דורם לדור ההורים על-ידי העובדה שהם “דור בארץ”. בעוד שההורים, שעלו לכאן כבוגרים באחת העליות הראשונות, לרוב ממניעים אידיאולוגיים, ציוניים וסוציאליסטיים, הם “גלותיים” ונפשם חצויה בין הנופים מהניכר לבין נוף הארץ, בין השפה שבה דיברו בילדותם לבין השפה העברית שבה החלו לדבר בארץ ובין הערכים מהבית היהודי בגולה לבין ערכי הבית העברי בארץ-ישראל – בניהם ילידי הארץ דוברים עברית בטבעיות, קשורים בכל ליבם לנופי המולדת ומתייחדים בחוויות הנעורים שצברו בנופים אלה. תחושה צברית זו ביטאו ס. יזהר, משה שמיר, נתן שחם ודוד שחר – הסופרים שאכן היו ילידי הארץ, אך גם אלה מבין סופרי המשמרת שבגיל צעיר עלו עם הוריהם לארץ – אהרון מגד, שלמה ניצן, בנימין תמוז ואהרון אמיר.
רק אחרי שני עשורים, ובמידה רבה בהשפעת גלי-העלייה הגדולים, שמיעטו את משקלם המספרי של הצברים משנות “היישוב” בחברה הישראלית הצעירה וגם צמצמו במקביל את השפעתם בה, החלה ההתפכחות של סופרי “דור בארץ” מהצבריות ונטישת הרעיון העיקרי שלה – להיות חוליה פותחת של שלשלת חדשה, ילידית-ארצית, בתולדות העם היהודי. כמבקר בתחילת דרכו הגדרתי את התפנית הזו בהשקפתם של סופרי “דור בארץ” כ“חזרה בתשובה” (ראה במסותי משנות ה-70 – “הפורצים חוזרים בתשובה” ו“התפנית בסיפורת הישראלית” – ב“שבבים”, 1981, הראשון מספרי הסדרה “תולדות הסיפורת הישראלית”).
שקיעת החזון הצברי
סופרי “דור בארץ” התמידו ב“חזרה בתשובה”, שביצעו אחרי שני העשורים של ההתמכרות לקסמי הצבריות, גם אחרי שהאידיאולוגיה הצברית התחילה לקסום שוב לסופרי המשמרת הצעירה מהם. בוויכוח שהתלהט בסיום מלחמת ששת-הימים על עתיד “השטחים”, נסוגו הבולטים מבין סופרי “הגל החדש” ממטרותיה המקוריות של החזון הציוני, כדי להתאימה להשקפתם הפוליטית – שלמען השלום במזרח התיכון צריכה ישראל לסגת לגבולות שהיו לה עד מלחמת 1967. טענתם היתה כי את החזון הציוני על מדינת יהודים בגבולות המולדת השלמה בארץ-ישראל הָרוּ הוגים שנולדו בגלות כמענה לחרדות הגלותיות שלהם, ולכן אין לו תוקף בעיני הצברים שנולדו בארץ.
באופן טיפוסי להשקפה הפוליטית של סופרי המשמרת שלו, סיכם עמוס עוז במשפט הבא, שכלל ברומאן האוטוביוגרפי “סיפור על אהבה וחושך” (2002), את הסתייגותו כצבר מהמטרה המקורית במשנתם של הוגי החזון הציוני – כולם ילידי הגלות – ביחס לזכויות הטריטוריאליות של העם היהודי בארץ-ישראל: “הסתלקותנו מן הכיבוש לא תחליש את ישראל כי אם תחזק אותה - - - לא נכון לראות בכל מקום שוב ושוב רק שוֹאה והיטלר ומינכן”. ומאז מתמידים סופרי המשמרת הזו להנהיג את מגמת השאננות לציון, אף שקריאתם בשם השלום, לסגת מהשטחים לגבולות שביתת הנשק משנת 1948, נדחית על-ידי “השלום הפלסטיני” וסותרת לחלוטין את חזון “השלום הציוני”.
לפיכך אין לייחס לרומאן “של מי אתה ילד” של ברטוב את מינוף “התפנית” של סופרי דורו, כיוון שבשנת הופעתו הראשונה של הרומאן ב-1970, היה כבר חלק ממגמת הנטישה של היומרה הצברית, שכמעט כל סופרי “דור בארץ” נטלו בה חלק ביצירות שפרסמו מאמצע שנות ה-60 ואילך. ולכן יכול היה ברטוב להכריז בביטחה כזו בשנות ה-90 את ההכרזה “אני לא הצבר המיתולוגי”, שהרי אז כבר היתה הצבריות גוויה אידיאולוגית – פרק מיתולוגי נטוש ונלעג בתולדות הרעיונות שהלהיבו את סופרי “דור בארץ” בעשורים הנשכחים של הצטרפותם לספרות העברית.
ואכן, אף שחנוך ברטוב הכריז במסה המעניינת שפירסם בשלב מאוחר בחייו שהוא איננו הצבר המיתולוגי, אין לראות בהכרזתו שהיה חריג במשמרת הספרותית שלו. ומעידה על כך העובדה, שהחטיבה המרכזית ביצירתו מורכבת מארבעת הכרכים שבהם ניהל דיאלוג עם הביוגרפיה שלו כבן-הארץ. הרומאן “של מי אתה ילד” הוא הראשון בחטיבה הזו, אף שנכתב והופיע כשני, ובו סיפר על ילדותו של בן-הארץ בשנות השלושים במושבה עד שמלאו לו בר-מצווה. כשני צריך למנות את הרומאן “רגל אחת בחוץ” שהופיע ב-1994 המספר על נעוריו של בן-הארץ מגיל בר-מצווה ואילך. אף שהופיע כראשון, צריך להציב כשלישי בסדרה זו את “פצעי בגרות” משנת 1965 המספר על ימיו של בן-הארץ בבריגדה, החטיבה היהודית שהוקמה בצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה. ובשנת 2003 הופיע הרומאן “מתום ועד תום” שחתם את החטיבה האוטוביוגרפית הזו בתיאור חייו הבוגרים של בן-הארץ על פני שנים רבות.
רכיביו של הזיכרון
למרכזיותה של החטיבה האוטוביוגרפית הזו ביצירתו של חנוך ברטוב, מוצדק להוסיף את חשיבותה בהתפתחות אחד הנושאים המרכזיים שבהם עסקה הסיפורת הישראלית – נושא החיים במושבה העברית שנוסדה בעידן הציוני כצורה התיישבותית חדשה על-ידי בני העלייה הראשונה. רק אחר-כך התפתח בסיפורת הישראלית הנושא המקביל, זה ששיקף את צורות ההתיישבות השיתופיות שייסדו בני העלייה השנייה והשלישית – הקבוצה, הקיבוץ והמושב.
הרומאן “של מי אתה ילד” הצטרף באיחור-מה לסיפורת על המושבה העברית – נושא שלו תרמו כבר קודם לכן וגם אחר-כך מרדכי טביב (“כעשב השדה”, 1948), יהושע קנז (הרומאן “אחרי החגים” ב-1964 וקובץ הסיפורים “מומנט מוסיקלי” ב-1980), גדעון תלפז (“שכונת חאפ”, 1966), ישעיהו קורן (“לוויה בצהריים”, 1974) ואהוד בן-עזר (“לשוט בקליפת אבטיח” ב-1987, “המושבה שלי” ב-2000 ו“ספר הגעגועים” ב-2009).
כאמור, ל“ו הפרקים של הרומאן מתארים בזה אחר זה ובסדר כרונולוגי את החוויות שהשתמרו בזיכרונו של ברטוב מ”קו ההתחלה" ועד שהגיע לגיל הבר-מצווה. “קו ההתחלה” איננו היום שבו הגיח לעולם בן-דמותו, נחמן, אלא הזיכרון הראשון שאדם זוכר משנות ילדותו, והוא בדרך כלל מגיל שלוש. לפיכך ממצֶה הרומאן את החוויות שנאספו בזיכרונו של ברטוב במשך עשר שנים, מגיל שלוש ועד גיל שלוש-עשרה. ביחד מצטרפים הפרקים לסיפור צמיחה והתפתחות של ילד, שהוא אמנם סיפורו האישי של ברטוב, אך בה-בעת הוא, כאמור, גם הסיפור של הילדות של כל הדור שחווה את הילדות בארץ בשנות ה-20' וה-30' במושבה העברית או בשכונה של העיר העברית, שאף היא היתה בית-גידול מקביל לצברים של דור תש"ח.
בצדק מברר ברטוב בפרק “זיכרון המשפחה”, האם יכול סופר לחתום ללא היסוס על מהימנות הזיכרונות המוקדמים הללו מילדותו? הייתכן כי הסופר הבוגר שמר בזיכרונו את האירועים שחווה בגיל שלוש ואת המחשבות שחלפו במוחו אז, וגם את חילופי הדיבור של המבוגרים ששמע אז? כתשובה הוא מציין בפרק “זיכרון המשפחה” שלושה מקורות שמהם שאב את תוכנם של פרקי הזיכרון המוקדמים שלו: פיסות זיכרון שבביטחון הוא יכול לומר שהם ממש שלו, נתחי זיכרון שהטמיעו בו הוריו מאוחר יותר על שנות ילדותו והשלָמוֹת שהוסיף מדמיונו למקורות הקודמים (עמ' 25). הסבר זה הצדיק את הבאתן של גרסאות סותרות זו לצד זו בפרקי הרומאן. הסתירות הן בין מה שהשתמר ממש בזיכרונו לבין עֵדוּת הוריו על אותם אירועים, והיו גם סתירות בין העדויות של ההורים, כי לא תמיד תאם “זיכרון אב” ל“זיכרון אֵם” (עמ' 27).
הסוגה האוטוביוגרפית בסיפורת
שאלה זו מתבררת גם בפרקים אחרים של הרומאן. כזו היא ההערה בפרק “מעבר לים החולות” המספר על הביקור בצריף של הדוד רפאל, אשר דמותו נחקקה היטב בזיכרונו של הילד חנוך ברטוב: “אותו ביקור של שבת יישאר חקוק היטב בזיכרונו של נחמן, אף שאולי רק לאחר זמן צורפו וסודרו והושלמו דברים, שבאותה שעה עצמה לא היו מחוּוָרים לו” (עמ' 88).
הערה דומה מוסיף ברטוב בפרק שבו הוא מספר על חווית הנסיעה הראשונה של נחמן עם אמו לבקר קרוב-משפחה בחיפה. בעת שיחזור הנסיעה יודע נחמן המבוגר למסור מסלול מדוייק ולקבוע את משך הנסיעה ותלאותיה, אבל מיד הוא מודה שמידע זה לא נלקח מתוך המאגר המעורפל של הזיכרון שלו, כי “מכל הביקור הזה כולו אין זכורים לנחמן אלא שלושה דברים: סלעי הענק שמשליכים לתוך הים כדי להוסיף אדמה לחיפה; ילד העומד בחלון, מול דירתו של הקרוב, ומנגן בכינור; - - - נושא המכתבים הדופק על הדלת ומביא צרור דואר גלילי, שכתוב עליו נחמן שפיגלר” (143).
אחרי שהקורא מסכים לתנאים אלה ש“המספר” מתנה איתו, רשאי הוא ליהנות מכוחם האמיתי של פרקי הרומאן, בלי להסתבך בחשדות באשר למהימנותם ההיסטורית. ואכן, כוחם הספרותי של פרקי הרומאן הוא בשיחזור חיוני של נקודת המבט של הגיבור, נחמן, בגיל הנתון שבו היה כאשר התרחשו אירועי הפרק בחייו. בספרים מקבילים לא מעטים, שניסו לספר על ילדותם של גיבוריהם, כשלו הרבה סופרים במסירה נוסטלגית כוזבת של האופן שבו ילד חושב ומרגיש. רובם מעדו בהעמסת מחשבות ברורות ובתיאור רגשות מוחלטים של הכותב המבוגר על כתפיו של הגיבור הצעיר, שעמידתו בגיל הזה מול העולם היא עמידה של תמיהה והשתאוּת בלבד.
ואכן בפרקי הרומאן הזה הדגים ברטוב את תכונותיה של הסוגה האוטוביוגרפית בסיפורת. ההצלחה בסוגה זו, ובמיוחד כאשר היא מספרת על תקופת הילדות של הגיבור, מובטחת לסופר הבוחר לספר עלילה ריאליסטית, המתקדמת באופן קווי (ליניארי) ועל פי סדר הזמנים הנכון (הכרונולוגי). ובצד מיצוי יתרונם של פתרונות פשוטים אלה עליו להישאר נאמן לאופן שבו נתפס והובן כל אירוע על-ידי הגיבור בגיל שבו היה כאשר התרחש האירוע בחייו. ומחמת הזהירות עליו להישמר מגלישה לרגשנות נוסטלגית ולמֶלודרמטיות, העלולות לקלקל את אמת הדברים, וגם להימנע ממתן פירושים כמבוגר לאירועים משנות ילדותו. במקום זאת עליו להעדיף בסוגה זו את הסתייעות בהומור, על-ידי הבלטת הפער בין הבנתו ככותב מבוגר לזו שהיתה לו אז כילד. בכל התביעות האלה של הסוגה עמד חנוך ברטוב בהצלחה בספר הזה.
תמיהותיו של ילד
פרק אחר פרק טווה ברטוב ברומאן הזה את המצבים והאירועים שבהם נחשף לראשונה כילד לתופעות החיים השונות. ומתברר, כי רק העזות מביניהן נותרו חקוקות בזיכרונו בלי הסיוע של “זיכרון האב” ו“זיכרון האֵם”. בזכות זאת השתמר בזיכרונו האירוע המוקדם ביותר, שעליו הוא מספר בפרק הראשון –“מכוות האש”. בהיותו כבן שלוש שנים, ניצל רגע שבו רפתה השגחת אמו עליו, התגנב למטבח גלגל נייר לצורת סיגריה, הצית את קצהו באש הכחולה של הפרימוס וכמעשה המבוגרים שאף את העשן לתוך ריאותיו. גם אחרי שנים נותרה חרותה בזיכרונו הצרבת מהעשן והכווייה מהאש. וכאשר מנסה נחמן המבוגר, המספר על כך, לסמן לעצמו את הזיכרון המוקדם ביותר שלו – כלומר “לרדת לאחור עד לקו ההתחלה, עד לרגע שבו ניתן להיאחז ולומר: הנה זה זכור לי ממש, בדיוק, פה כבר הייתי אני, מסוים” – הוא זוכר את האירוע הזה.
אך בלא ספק מעמד מאוחר יותר הוא זה שבו הגדיר נחמן לראשונה את ה“אני” הזהותי שלו, ועל כך מספר הפרק השני ברומאן. השכן בלקמן, שלא היו לו ילדים משלו, מציב בפני הילד נחמן שאלה קנטרנית מהסוג שמבוגרים חסרי רגישות נוהגים לשאול ילדים רכים בשנים: “של מי אתה ילד?”. ונחמן שאיננו מבין את השאלה וגם תשובה מן המוכן איננה מצויה ברשותו, עונה בתמימות תשובה המעידה על התבונה הטבעית של ילד, שמושגיו על עצמו ועל זיקותיו בעולם טרם הסתבכו בכל הניגודים האפשריים של הזהות העצמית: “של אבא שלי ושל אמא שלי”. אך אחרי שבלקמן – בלי הרגישות שהתבקשה מצידו, המבוגר, כלפי ילד רך בשנים – מטיל ספק באמיתות הביטחון של הילד, שהוא שייך להוריו, וקובע “הם קנו אותך” מאחד הערבים, בהסתמכו על מראה הערבציק של נחמן, פורץ נחמן בבכי מר, והוא נרגע רק אחרי שהוריו מאשרים שהוא שלהם.
וכך פרק אחר פרק מתעד ברטוב חוויות ראשונות בחייו של ילד עברי במושבה. הפעם הראשונה שהבין מוות מהו (עמ' 38). היום הראשון בגן הילדים (עמ' 39), העלבון הראשון שספג מבני גילו בגן (עמ' 48), הפעם הראשונה שמריבת הוריו הולידה בו חרדה שמא ייפרדו זה מזה (50). וכיצד באופן טיפוסי היא מופגת על-ידי חווייה נעימה שנתלוותה לה – הנסיעה הראשונה באוטומוביל עם אמו בנסיעתה אל ה“פֶעטֶער” שלה בתל-אביב כדי להיוועץ בו (עמ' 51). התחושות המיניות הראשונות, המוסבות תחילה כלפי אמו (עמודים 12 ו-137) ואחר-כך כלפי רוז’ה, הדיירת היפה שהוריו השכירו לה מיטה בצריף שלהם (עמ' 168). הספר הראשון שקנה לו אביו (עמ' 140) והיצירה הראשונה שכתב (עמ' 195). הרגשת החטא הראשונה אחרי שטעם אוכל לא כשר (עמ' 186) והעניין הרב שמצא בשיחה עם חבריו שבה ביררו “שאלות אסורות” על מינם השונה של הבנים והבנות (עמ' 198).
וכך מחוויה לחוויה מתפתח נחמן וגם מתרחבת הבנתו ביחס לטבע האדם ולסדרים הנהוגים במושבה. המאבק על מקום הגדר בין החצר שלהם לזו של השכן העניק לו את מושג הקניין הפרטי, אך גם חשף לו את המניעים שעומדים מאחורי כעס וקנאה המתפרצים מאדם כאשר דמו רותח מזעם. בביקור בבית של חברו, בלפור,למד להכיר את ההבדל בין עוני יחסי לעושר מופלג. וכך גם למד להכיר את ההפכים בין מעשיהם של בני-אדם שהטוב והרע שוכנים בתוכם בכפיפה אחת. ולכן מגלה האחד נדיבות כלפי זולתו (כמו מנדלביץ' הזקן שסייע לאמו לפתוח חנות בחצרו) בעוד האחר נוהג בזולת ברמייה (בלקמן שהבטיח לנחמן להוריש לו בצוואתו את כל רכושו, ולא קיים את ההבטחה).
השפעת בית-הגידול
אף שפרקי הרומאן מתמקדים בהשפעת ההורים על צמיחתו של נחמן, מבליט ברטוב בצדק גם את חלקם של השינויים במושבה וגם את רישומם של האירועים בעולם על התפתחותו. נחמן אמנם מודע רק לשינויים במרחב הקרוב אליו, במלאבס – המושבה שעל רקעה מתוארת ילדותו של נחמן, אך בעקיפין הוא קולט מהנעשה בעולם על-ידי האזנה לשיחות המבוגרים – הוריו, מכריהם ומוריו – המעבירים בשיחותיהם לידיעתו, שלא במתכוון, את השינויים המתחוללים בארץ ובעולם, ואלה כבר רומזים על שואת מלחמת העולם השנייה.
באופן זה מאשרים פרקי הרומאן שבית הגידול של ילד איננו רק הצריף של הוריו וגם לא המרחב המוגבל המשתרע מהצריף שלהם בחצר ועד השוק הקטן של המושבה, אלא כל מה שהילד סופג וצובר מקרוב ומרחוק ומהרבה אירועים המתרחשים לו ולאחרים בשנות חייו המוקדמות. וברטוב מאשר בעדותו על הילדות של נחמן שתי אמיתות ביחס לצמיחה של אדם צעיר, הראשונה – ששני כוחות משפיעים על צמיחתו: התורשה והסביבה, והשנייה – שבמהלך ההתבגרות מאבד הילד בהדרגה את התמימות שבה קלט את העולם בשנותיו הראשונות.
הילד נחמן חווה בילדותו לא רק חוויות נעימות, אלא גם דלות ומחסור, חרדות ומכאובים. ואף-על-פי-כן מצטיירת הילדות במושבה העברית כילדות מאושרת בזכות החופש המלא שהעניקה כבית-גידול לאלה שזכו להתפתח בתנאיה – תנאים שילד יהודי בשנות הגלות מחורבן הבית השני ועד סיום מלחמת העולם השנייה לא זכה להם. בפרספקטיבה הזו צריך לקרוא את הרומאן הזה – לקרוא ולומר בלי היסוס: אשריך, ילד עברי!
(2010)
דיון על ספרו של אבנר הולצמן “מפתח הלב” – בהוצאת מוסד ביאליק 2015, 232 עמ'.
הספר “מפתח הלב” התגבש מפרקי “אחרית דבר” שאבנר הולצמן הוזמן להוסיף להדפסת ספריו של חנוך ברטוב במהדורה חדשה במסגרת “הספריה החדשה” בהוצאת הקיבוץ המאוחד, שהיא מהדורה נוחה יותר לקריאה מזו שהיתה זמינה לקורא בתבנית ספרי הכיס של “ספריה לעם” בהוצאת עם עובד.
האופן שבו התגבש הספר מצדיק להגדיר אותו כספר דיוקן – ספר המגשר בין פרקי הביקורת הנפרדים שנכתבים על ספריו של סופר סמוך להופעתם, שהיא צורת ההתייחסות הביקורתית השוטפת ליצירותיו, לבין המונוגרפיה, שהיא צורת ההתייחסות המחקרית המאוחרת, אשר מסכמת את כל מדף ספריו של סופר בזיקה לאירועים בחייו ועל רקע התקופה שבה פעל.
ואכן, כלולים בספר “מפתח הלב” פרקים משני הסוגים הללו של העיון ביצירתו של חנוך ברטוב. בשני הפרקים הראשונים, שהם המחקריים יותר, קיים את הבטחתו “להציג דיוקן רב-צדדי של יצירתו בהקשריה הביוגרפיים, הספרותיים וההיסטוריים” (עמ' 11), ובשמונה פרקים נוספים, שהם הפרשניים יותר, קיים את הבטחתו בכותרת המשנה על עטיפת הספר, להתרכז בספר זה ב“אמנות הסיפור של חנוך ברטוב”.
במבנה המתודי הזה של הספר קידם הולצמן בספר הנוכחי את הדיון מהכרת ההיקף השלם של יצירת ברטוב אל העיון בכל אחד מספריו בנפרד. ועל-ידי כך הצליח לא רק לרתק את קורא לטקסט מחקרי על מקומו של חנוך ברטוב בתוך משמרת הסופרים שאליה הוא משתייך, אלא גם לשכנע את הקורא בחשיבות תרומתו של ברטוב לספרות העברית בכל אחד מהספרים שכתב במשך כשבעים שנות כתיבה רצופות ומבורכות.
הפרקים הפרשניים
בשמונה הפרקים הפרשניים, שבהם דן הולצמן בספריו של חנוך ברטוב על-פי סדר הופעתם, כדי לחשוף התפתחות באמנות הסיפור של המספר, מדגים הולצמן מיומנות קריאה החושפת רבדים סמויים שקיימים בעלילותיהם, לפיכך יגלו בהם עניין לא רק אלה שכבר קראו את הרומאנים ואת קובצי הסיפורים של ברטוב בעבר, אלא גם אלה שטרם קראו אותם עד כה.
אף שעיין בספרים על פי סדר הופעתם, ביצע הולצמן חריגה בולטת מהסדר הכרונולוגי של פרסומם, שאין מוצדקת ממנה, כאשר ריכז יחד את פרקי העיון בארבעת כרכי “הטטרלוגיה הביוגרפית” על-פי מקומם ברצף הביוגרפי בחייו של הגיבור ולא על פי מועדי כתיבתם והדפסתם, כלומר: ברצף הבא: “של מי אתה ילד” (1970) המספר על ילדותו במושבה, “רגל אחת בחוץ” (1994) המספר על שנות נעוריו, “פצעי בגרות” (1965) המספר על בחרותו כחייל בבריגדה על אדמת אירופה ו“מתום ועד תום” (2003) המספר על חייו הבוגרים ממלחמת תש"ח ואילך.
באמצעות חריגה זו ביטא הולצמן את הערכתו שכרכי הטטרלוגיה הזו הם ביחד הכרכים החשובים ביותר במדף ספריו של ברטוב, כי הם “אינם רק פורשים סיפור חיים אישי, אלא גם משמשים זירה לבחינת שאלות על זהות אישית וקיבוצית, ובייחוד ניכרת בהם הנטייה להפריך את הדימוי המקובל של הצבר המיתולוגי, המנותק כביכול מעולמם של אבותיו” (עמ' 9).
ראויים להערכה גם שני חידושים נוספים שחידש הולצמן בספר הדיוקן הזה על יצירתו של ברטוב, החידוש הראשון – ששילב בפרקיו דיון גם בספרים תיעודיים שכתב ברטוב: החיבור הביוגרפי המקיף על חייו של דדו ושני כרכים של מסות ומאמרים “אני לא הצבר המיתולוגי” ו“לגדול ולכתוב בארץ ישראל”. והחידוש השני – שריכז בפרק האחרון עיון גם בשלושת ספרי המסע שכתב ברטוב במהלך השנים. עקב כך זהו הספר היחיד שמקיף את כל עשרים וחמישה הספרים שכתב ברטוב במשך יותר משישים שנה.
סגולות הכתיבה המחקרית
אך לא רק מבנה הספר, המקדם את הקורא מהמסקנות המכלילות אל הפירושים הפרטניים לכל היצירות של ברטוב בנפרד, הופך את הספר “מפתח הלב” לכל-כך קריא עבור הקורא, אלא גם הקצב המתון שבו מבאר הולצמן את הנחותיו ואת מסקנותיו. קצב מתון זה משתלב היטב בכישרונו המיוחד של הולצמן כחוקר להציג לקורא גם את התוכן המורכב ביותר ללא הסרבול הסגנוני שלוקים בו הרבה חוקרים אחרים של הספרות העברית, הנוטים להכביד על הקורא את הקריאה על-ידי שימוש מוגזם במונחים מתורת הספרות המובנים רק לאלה שהתמחו בתחום דעת זה בתקופת לימודיהם באקדמיה. כתחליף למונחים הרבים מקפיד הולצמן להדגים מתוך הספרים עצמם את התופעות שהמונחים הללו נועדו לציין אותן ולצרף להדגמות הסברים קצרים ומדוייקים.
בזכות סגולות הכתיבה המחקרית שלו, מצליח אבנר הולצמן להציג בספר זה שתי סוגיות כלליות שכל מחקר על אחד מסופרי תש"ח מוכרח לדון בהן. הראשונה היא סוגיית התהפוכות בהערכת יצירתם של סופרי המשמרת הזאת, שבה דן הולצמן בעיקר בפרק הראשון של הספר, הפרק שכותרתו “תחת מכבש ההיסטוריה” (הסוגיה שבה יעסוק המאמר הנוכחי). והשנייה היא הסוגיה הקשורה בדמות הצבר, דמות השלֵמוּת שגולפה בסיפורת דורו של ברטוב (ובה יעסוק מאמר ההמשך “האם היה לדור תש”ח גיבור ספרותי?").
תהפוכות בהערכת המשמרת
פרט לס. יזהר שהפתיע בפרסום הסיפור הבשל “אפרים חוזר לאספסת” ב-1938, הצטרפו רוב סופרי “דור בארץ” האחרים לספרות העברית במהלך שנות הארבעים במאה הקודמת (ברטוב פירסם את סיפורו הראשון, “צל העבר”, ב-1945). כחבורה ספרותית מגובשת הצטיירו סופרי תש"ח בעיני סופרי העליות הוותיקים רק אחרי פרסום ארבע החוברות הראשונות של “ילקוט רעים” ב-1946, ולמעשה התקבעו כמשמרת הראשונה בסיפורת של שנות המדינה רק אחרי שפירסמו את סיפוריהם על מלחמת העצמאות – הנושא הראשון שבו התבלטו כדור ספרותי.
מאחר שהצטרפותם לספרות לא נעשתה במאבק בין-דורי קולני ביותר, קידמו רוב המבקרים שצמחו מקרב סופרי העליות את חידושי-הכתיבה של הסופרים הצעירים בברכה. ואף שלא נמנעו מלטעון טענות שונות על להיטות היתר שלהם להמליך את המֶשֶׁךְ הקצר של חייהם על המֶשֶׁךְ הארוך של חיי הדורות (ובכך בעיקר התמקדה הביקורת שהשמיעו נגדם שני מבקרים בולטים מסופרי העליות – ברוך קורצוויל ואברהם קריב), שיבחו את החידושים בתוכן ובצורה שמצאו בסיפוריהם ובשיריהם. ואכן, באופן טיפוסי פתח אחד מהמבקרים הבולטים מדור העליות, בנימין יצחק מיכלי, את המסה שכתב על “הפרוזה הצעירה” בספרו “פרי הארץ” במשפט הבא: “גם ברפיונה היא מפליאה אותנו ברעננותה השופעת, בדופקה החי, בטבעיותו של המחובר לקרקע”.
מעמדם של סופרי תש"ח כמשמרת ספרותית ראשונה בספרות של שנות המדינה התייצב בזכות ספריהם הראשונים, שבהם הוכיחו רובם יכולת מרשימה ללוש מחומרי ההיסטוריה של זמנם יצירות ששיקפו את האירועים שחוו הן בשנות “המדינה שבדרך” והן בשני העשורים שלאחר ייסודה. באחד מפרקי הספר מפרט הולצמן את האירועים הבולטים שחוו ושעליהם גם כתבו: “מדובר ביוצרים שנולדו אל תוך דרמה היסטורית כבירה. הם עמדו על דעתם בשנות המאבק של היישוב היהודי בארץ-ישראל בערבים ובשלטון המנדט הבריטי, צפו מרחוק בשואת יהודי אירופה בעצם התרחשותה, קצתם לחמו במלחמת העולם השנייה, כולם השתתפו במלחמת העצמאות והיו שותפים לחוויית ייסודה של מדינת ישראל ולפרשת העלייה הגדולה שהתלוותה אליה” (עמ' 145).
באמצעות רשימת אירועים זו מסביר הולצמן את מאפייני הכתיבה של סופרי המשמרת הזו, ושל ברטוב בכללם: העדפת הסגנון הריאליסטי (סגנון שבו הכותב מקפיד לנמק את העלילה באמצעות חוקי הממשות השונים: האידיאולוגיים, הפסיכולוגיים, החברתיים, הכלכליים וכדומה), חתירה לשפת כתיבה דיבורית יותר (המשלבת גם מילות סלנג במשפט העברי), העדפת קונפליקטים שאירועי הזמן הציפו בחיי הקולקטיב על פני מתחים פנימיים בעולמו של היחיד, והתרת קונפליקטים בחיי הכלל ומתחים בחיי היחיד בהתאמה לערכים של בני הארץ (השונים מהערכים של קודמיהם, אשר נפשם היתה חצויה בין שני נופים, נוף הארץ שבה נולדו ונוף המולדת שאליה עלו, ובין שתי תרבויות, תרבות ארץ הולדתם ותרבות המולדת שאליה עלו).
משמרת “הגל החדש”
לכאורה, היתה צריכה התקבלותם החיובית של סופרי תש“ח להתמיד לאורך כל שבעים שנות פעילותם בספרות העברית בשנות המדינה, אך יחס אוהד זה השתנה בשנות השישים במאמריהם של המבקרים (מגרשון שקד ועד נורית גרץ) שהגיחו מתוך המשמרת השנייה, משמרת “הגל החדש”. הולצמן מסכם ביעילות את הטענות המכלילות שייחסו מבקרים אלה לפרוזה של המספרים מדור תש”ח: “הביקורת הציגה אותם כאילו היו שיבוטים אחידים שנוצרו בפס ייצור של ספרות ריאליסטית, סוציאליסטית, ציונית, צברית, קונפורמיסטית, מגויסת” (עמ' 52), אך הוא גם חושף את המניע הלא-טהור להשמעתן: באמצעות הכללות אלה ניסו לבסס את הדעה “שספרות ישראלית ראויה החלה להיווצר רק בשנות השישים, עם הופעתם של עמוס עוז וא”ב יהושע ואהרון אפלפלד ויהושע קנז וחבריהם" (עמ' 48).
הולצמן מתקומם נגד הצגתם של סופרי “דור בארץ” כ“פרק אבוד בתולדות הספרות העברית” (עמ' 23), אך לטעמי בפחות נחרצות מכפי שהגיבה נורית גוברין על קביעה מוטעית זו בכרכים ב' ו-ד' של כינוס כתביה “קריאת הדורות” וכפי שהגבתי באחדים מכרכי הסדרה המחקרית-ביקורתית שלי “תולדות הסיפורת הישראלית”. כך לפחות משתמע מדבריו הבאים: “אם לקביעות אלה היתה איזו אחיזה בסיפורת שכתבו בשנות הארבעים והחמישים, אין הם מבוססים, כשמדובר בספרות שכתבו בני דור תש”ח משנות השישים ואילך. - - - עם השנים, כשהתפוגג האקלים החברתי המשותף שאפיין את ראשית דרכם, חידד כל אחד מבני החבורה את מאפייניו האישיים וטווה לו חוט משלו במרקם הרב דורי העשיר של הסיפורת הישראלית" (עמ' 39). ואף על פי כן מנמק הולצמן היטב בדרכו המתונה את דרישתו הכפולה: לבצע בדיקה מחודשת של ההכללות הללו שייחסו מבקרי “הגל החדש” לפרוזה של “סופרי תש”ח" ולקבוע הערכה מאוזנת יותר כלפי התרומה של יצירתם לספרות העברית.
לחיזוק שתי תביעות צודקות אלה של הולצמן, אוסיף כהדגמה את העובדה הביבליוגרפית הבאה: בעוד מבקרי “הגל החדש” מגנים בתחילת שנות השישים את הפרוזה של סופרי תש“ח כפרוזה רדודה קונפורמית ומגויסת, פרסמו סופרים אלה בשנים 1965–1964, את ספריהם הבאים: בשנת 1964 הופיעו “יהודה איש קריות” של יגאל מוסינזון ו”פרשת גבריאל תירוש" של יצחק שלו ובשנת 1965 הופיעו בזה אחר זה “פצעי בגרות” של חנוך ברטוב, “החי על המת” של אהרון מגד ו“חיי אליקום” של בנימין תמוז. לא רק שכולם הופיעו במסגרת סדרת הפרוזה החשובה ביותר באותן שנים, סדרת הפרוזה ספריה לעם של הוצאת עם עובד, אלא שהציגו סיפורת מגוונת מאוד בנושאיה ובדרכי הסיפֵר שלה וגם נשארו מהטובים במדפם האישי של סופרים אלה.
(2015)
בצד העמדה הברורה שביטא בנושא העוול שנעשה לסופרי “דור תש”ח" על-ידי המעטת ערכם של ספרי הפרוזה שכתבו, הציג אבנר הולצמן בספר “מפתח הלב” גם תמיכה בלתי-מסויגת בהכרזתו של חנוך ברטוב “אני לא הצבר המיתולוגי”, שאותה הבליט ברטוב במסות אחדות שכלל בשניים מספריו העיוניים: בספר בשם זה שפירסם ב-1995 ובספר “לגדול ולכתוב בארץ ישראל” משנת 2007.
ואכן, ברוב פרקי הספר מגדיר הולצמן כמוסכמה מוטעית את המסקנה שהסיקו חוקרים מעלילות ספריהם המוקדמים של סופרי “דור תש”ח“, שבהם סיפרו על נעוריהם בקֵן התנועה ועל בחרותם בהגנה וכלוחמים במלחמת תש”ח, לפיה גילפו בהם דמות גיבור של דורם והוא: הצבר.
במונח “מוסכמה” התנסח הולצמן כבר בפרק הראשון של הספר: “אחת המוסכמות המוצקות ביותר בנוגע לספרות דור תש”ח היא שספרות זו בנתה וטיפחה גיבור טיפוסי מרכזי אחד: הצבר המיתולוגי, פרי ההילולים של ארץ ישראל. אנדרטה של יופי גברי, נחישות ותעוזה, נאמנות והקרבה, המנוגד ניגוד סימטרי לדמותו של היהודי הישן, הנושא עמו את עקת הגלות, עיוותיה ומכאוביה" (עמ' 24–23). וכך התנסח הולצמן גם בפרק החמישי: “אחת המוסכמות המקובלות שהתקבעו בשיח שנסב על קבוצת סופרים זו גורסת שביצירותיהם חוזרת ומופיעה דמות טיפוסית של גיבור: הצבר המיתולוגי, העברי החדש שצמח בארץ, מנותק ממורשתו היהודית, מנוכר להוריו ולסביו ונבדל מהם בכול, עוין את הגלות, אדיש לשואה ומשתעשע ברעיון הכנעני, עולמו האינטלקטואלי צר ומוגבל והצד הגופני והיצרי גובר בו על היסוד הרגשי והרוחני” (עמ' 105).
הכרה של חוקר ספרות בכיר כמו פרופ' אבנר הולצמן בנכונות ההכרזה של ברטוב “אני לא הצבר המיתולוגי”, לא רק בשם עצמו אלא בשם כל סופרי “דור בארץ”, כמוה כמתן גיבוי להאשמת כל סופרי תש"ח בכישלון קולקטיבי חמור ביותר, בכך שלא הצליחו לגלף דמות של גיבור המייחד אותם, המייצג את ערכיהם כבני הארץ בהווה ואת חזונם ביחס לעתיד בספרים הרבים שפירסמו במשך שני העשורים הראשונים של פעילותם בספרות העברית. או בקצרה: תמיכת הולצמן בהכרזת ברטוב כמוה כהכרזה שלא היה כלל גיבור ספרותי לדורו של ברטוב.
היחס ל“נטל הירושה”
נגד הטוענים שסופרי תש"ח לא גילפו דמות גיבור של דורם, ורק חוקרי הספרות המאוחרים בדו מליבם את תכונותיו ואת רעיונותיו של הצבר המיתולוגי, אני מציע להם במאמר הזה לחזור ולעיין ביצירתם המוקדמת בארבע הסוגות של הספרות שבהן כתבו (הסיפור, השיר, המחזה והמסה) וגם בתוכן הדברים שהשמיעו אז בעל-פה בהזדמנויות שונות, ולהשיב אחר-כך תשובות על השאלות הבאות:
האמנם לא גילפו סופרי “דור בארץ” את הצבר כדמות שלֵמוּת של דורם, כיהודי מזן חדש המתייחד בתור “אדם של מקום” שערכיו הם מציאותיים וגשמיים וכשונה מדמות השלֵמוּת של סופרי העליות, החלוץ – יהודי שהיה “אדם של זמן” ואשר עלה לארץ ישראל מכורח היותו נושא על כתפיו את “נטל הירושה” ההיסטורי של העם היהודי לדורותיו.
האמנם לא גילפו סופרי הדור במשך כשני עשורים את הצבר כדמות המבטאת במראה החיצוני שלה ובתכונותיה הרוחניות את כיסופיהם להיות חוליה ראשונה בשושלת של יהודים חילוניים בני-הארץ, המופרדת מהשושלת המסורתית-גלותית שהוריהם היו עדיין מחוברים אליה גם אחרי שעלו לארץ-ישראל?
האמנם לא השתעשעו רוב סופרי “דור בארץ” במשך כשני עשורים, בתחילת דרכם בספרות, ברעיונות שנוסחו בשני החזונות “הכנעניים”, זה של יונתן רטוש (“העברים הצעירים”) וזה של אורי אבנרי (“המִנְשר העברי”), אף שרק מקצתם השתייכו לחוגיהם באופן פעיל?
יתר על כן: תמוהה בעיני הבלטת ברטוב כסופר המתייצב מול בני דורו באותן שנים, סופר אשר “הטעים את עוצמתו של רצף הדורות היהודי ואת משקלו של הרכיב היהודי השורשי בזהותו שלו ובזהותם של בני דורו” (עמ' 10). כיצד לא הבחין הולצמן שאת השקפתו זו לא השמיע ברטוב בפומבי לפני שנת 1970, השנה שבה פרסם את הרומאן “של מי אתה ילד”, שהיה הראשון מבין ארבעת כרכי הטֶטְרַלוֹגְיָה הביוגרפית שלו? והן העובדות הגלויות מוכיחות, כי עד שהשלים את הספר הזה לא הציג ברטוב לא בספריו וגם לא במאמריו “מהות צברית אחרת” כאלטרנטיבה לאורי, גיבור “הוא הלך בשדות” (1947), וגם לא לאליק, גיבור “במו ידיו” (1951), שניהם של משה שמיר, וגם לא לעמיחי וקובי, הבולטים מבין הלוחמים שתיאר ס. יזהר ב“ימי צקלג” (1958).
ואם לדייק: ברטוב החל לבטא ברהיטות את העובדה שהוא “איננו הצבר המיתולוגי” רק בשלב שבו החלו כמעט כל סופרי תש"ח לבצע את המהלך של “החזרה בתשובה” ואת הנסיגה מהאידיאולוגיה הצברית, שאותה ביטאו בסיפוריהם ובשירתם בשנות הארבעים ובשנות החמישים (ראה הפרק משנת 1973 “הפורצים חוזרים בתשובה” שכינסתי ב“שבבים” ואת הפרק משנת 1986 “פרידה מדמות הצבר” שכללתי ב“ציונות וצבריות ברומאן הישראלי” – שניים מספרי הסדרה המחקרית-ביקורתית שלי “תולדות הסיפורת הישראלית”).
אמנם אין סיבה שלא להאמין לעֵדוּת האישית של ברטוב משנת 1954, במעמד שבו הוענק פרס אושיסקין לספרו השני, “שש כנפיים לאחד”, שכבר אז הרגיש אי-נוחות עם הכרזות הזרוּת שהשמיעו רוב סופרי דורו הצברים כלפי היהודי הגלותי, אך אם קוראים בעיון את האסמכתא המוקדמת הזו מתברר שגם בו קינן אז, בהיותו סופר צעיר, לא יותר מיחס אמביוולנטי של “יליד הארץ” כלפי “יהדות הגולה” – כעין רגש אשמה “שבהגיעו לכלל ביטוי יש לו פנים לכאן ולכאן: שנאת המוצא - - - והכמיהה לשורשים” (ראה בספרו של ברטוב “אני לא הצבר המיתולוגי”, עמ' 45), אך ודאי לא תחושה מגובשת שהוא אינו “הצבר המיתולוגי”.
יתר על כן: את הרצאתו החשובה “הדיבה הרעה על אדישותנו לשואה” השמיע ברטוב באוניברסיטת ת"א בסוף שנת 1991 וגם את הכרזתו “אני לא הצבר המיתולוגי” השמיע כהרצאה באקדמיה באמצע שנת 1992. ובכל מקרה, המחקר הספרותי איננו יכול לבסס את מסקנותיו וסיכומיו על תקופה ספרותית כלשהי על הצפה מאוחרת של זיכרונות מודחקים של הסופרים וגם לא על שינויים בעמדותיהם לאורך השנים, אלא רק על הטקסטים שכתבו ופרסמו במועדם.
וכך אמרו דוברי הדור
מבחר הציטוטים הבא יוכיח שסופרי תש"ח גילפו בשנות הארבעים ובשנות החמישים של המאה הקודמת דמות שלֵמוּת שביטאה את הרגשתם ואת השקפתם כבני-הארץ. לדמות אידיאל זו היתה פיזיונומיה של נעורים נצחיים, נעורים של “דור בארץ אמנם חי” (כלשון שורת השיר מתוך “אני מאמין” של המשורר הנערץ עליהם, שאול טשרניחובסקי, שאותו העריצו יותר מאשר את ביאליק, משורר “המתמיד”) – דור שראה את עצמו כחוליה ראשונה בשושלת חדשה, או בקצרה: דור שייחס לעצמו יעוד נחשוני: לגלם דמות של יהודי שונה מזה שייצגו הוריו מדור העליות בעיניו.
תחושה זו של הדור ביטא מתי מגד במסה שהופיעה ב-1950 בקובץ “יבול” ליובלו של שלונסקי: “ביסודה של תמונת עולמו של בן הדור אין אתה מוצא אלא אותו בלבד: זיכרונותיו, חוויות ילדות שלו, אוצר מילותיו. אלה וכיוצא בהם הינם תוצר מובהק של הארץ ושל עשייתה החדשה – אך אין בהם מתחושת רציפות הדורות. הבעיות בהן מתחבט בן הדור, אינן עמוסות משא-לעייפה של דורות קדומים, ואף הדור הקודם האחד – שבוודאי רב חלקו ביצירת הקרקע לעשייה חדשה זו – אינו שותף להן כמעט” (עמ' 353, ההדגשה בציטוט זה ובכל הציטוטים הבאים אינם מופיעים במקור).
על השקפה זו חזר גם משה שמיר מעל הבמה של ועידת הסופרים העברים בשנת 1957: “נבין שהיחס בין דור לדור איננו יחס של סיבה לתוצאה. הגיע הזמן שהדור הרואה את עצמו כסיבה, שהדור המבקש לראות בממשיכיו את תוצאותיו, יחדל מן האשליה התמימה הזאת”.
שנה לאחר מכן פירסם ס. יזהר את יצירתו החשובה ביותר “ימי צקלג”, שבה העניק פתחון-פה להשקפה של הדור בפי אחד מגיבורי הספר: “אם יש בנו דבר של ממש – הריהו דווקא בהיפוך ממה שביקשו מאיתנו - - - ודוגמא: אהבת העם היהודי! הה, כן. בוא רגע ונדבר בזה. העם היהודי! איזה עם יהודי? אהבת העם היהודי! מי אוהב אותו? הלא אנחנו נמלטים כניכווים מפני כל מה שהוא יהודי וזה כבודנו וזקיפות שידרתנו. ותדעו במפורש, אחת ולתמיד: אנחנו בוחלים בכל מה שגם ריח-ריחו כזה. החל בשיעורי ההיסטוריה היהודית מנהגי גלות ובאידיש בכללה - - - מנערים חוצננו במפורש, מכל שייכות שהיא, לא רק ממה שריח דת או מסורת לו, מכל מה שקורין לו ‘רגש יהודי’, כולל חזנות, מטעמי-דגים וטקסי-הלוויות – כל אותה תַּבְחֵלה מוּקְצה מחמת שוּמָן עָפוּשׁ – אלא גם מכל מי שבא לתבוע בכוח זכויות יִחוּס או כיבוד רגשות מאז ‘העלייה השנייה’ ועד ‘תולדות ההגנה’” (עמ' 375).
ועוד לוחם מלוחמי צקלג השלים את דברי קודמו ואמר, שהוא וחבריו שנולדו בארץ “בחורים בלי יִחוּס-אבות המה, רק יִחוּס אב להם, וכל הקודם לעליית אבא – חשכה, עד ימי דוד המלך” (עמ' 556). כדברים האלה ממש השמיע ס. יזהר בשם עצמו בנאום שלו בוועידת הסופרים העבריים שהתקיימה בבית הסופר בת“א בשנת הופעתו של “ימי צקלג” (1958). בדבריו אישר יזהר את קיומה של זיקה גנטית לאב (“ייחוס-אב”), אך שלל הרגשת קשר מחייב כלשהו אל הרצף ההיסטורי של שנות הגלות (“ייחוס-אבות”) – מחשבות שזהות להן השמיעו גם סופרי תש”ח האחרים בכתב ובעל-פה כעשור שנים לפני מלחמת השחרור וגם כעשור שנים אחרי ייסודה של המדינה.
מהי “דמות שלמות”?
אף שאישית אני מזדהה עם השקפתו הנוכחית של חנוך ברטוב על הרציפות שחייבת להתקיים בין הדורות (השקפה שנתתי לה ביטוי בשתי “הגדרות הזהות” שהוספתי בסוף ספרי “מוקדים חדשים בשירה העברית”), אינני יכול להתעלם ממובאות אלה המעידות שהיה לסופרי תש“ח גיבור ספרותי בשני העשורים הראשונים להצטרפותם לספרות העברית, ושהוא כלל לא היה רק “מוסכמה” של חוקרי הספרות העברית. ואשר להכרזתו של ברטוב “אני לא הצבר המיתולוגי”, היא חשובה כעדות אישית מאוחרת של אחד מסופרי תש”ח, שאי-אפשר להחיל אותה באופן גורף אחורה על היצירות שפירסמו כל סופרי תש“ח האחרים בשנים שבהן הזדהו כ”דור בארץ אמנם חי", כאשר עדיין השמיעו בקול ברור את חזונם הצברי.
מאליו מובן, שאין כל ערך לטענה של ברטוב (שגם חיים גורי השמיע אותה כעבור שנים) שאין למצוא בבני דורו אפילו אדם אחד שהיו בו כל התכונות הגופניות והרוחניות שיוחסו לצבר הספרותי. ברוח צמד המונחים שתרם אחד-העם ב“משה”, אחת מהמסות היותר מזהירות שלו, ניתן לקבוע את המסקנה הבאה: אם מחפשים מימצא ארכיאולוגי לדמות שלֵמות ספרותית, כדי להוכיח שהיתה קיימת אי-פעם באופן גשמי במממשות, מכים מראש את הספרות היפה שוק על ירך ומבטלים את אמיתותן ההיסטוריות של תכניה, שהם כידוע תכנים רוחניים בלבד.
מוטב להניח לספרות לומר את דברה במישור הרוחני, שהרי למטרה זו, לרומם את רוח הדור, היא נכתבת. כל עם זקוק לגיבורים כדי להזדהות איתם וכדי להידמות אליהם. ולכן, ספרות לאומית מגלפת מדי פעם דמות שלֵמוּת חדשה בהשפעת אירועים היסטוריים חשובים בתולדות העם.
ואכן, בעת החדשה גילפה לנו הספרות העברית שורה של דמויות שלמות: “המשכיל” בתקופת ההשכלה (אדם בצאתו ויהודי באוהלו, בהגדרת יל"ג), “התלוש” בתקופת התחייה (הפותר את תלישותו בשלילת הגלות ובשיבה לציון) ו“החלוץ” בתקופת העליות (המקדים לעלות לציון כדי להכשיר אותה לשיבת העם כולו אל ארץ אבותיו). במסורת זו גילפו גם הסופרים בני-הארץ את “הצבר” כדמות שלֵמות כדי שתבטא את ערכיהם ואת חזונם. באיש מבני הדור לא היו כל התכונות ששיקעו בדמות הצבר, אך כולם התאמצו להידמות לצבר בפעילותם במחתרות, בבריגדה ובמלחמת תש"ח.
הצבריות טרם חלפה מהעולם
מדוע כה חשוב לעורר מחדש את השאלה “האם היה לדור תש”ח גיבור ספרותי?", שאותה הצגתי בכותרת המאמר הזה? על שאלה זו אני יכול להציע שלוש תשובות:
התשובה הראשונה היא ספרותית-רעיונית: אם מוחקים את הצבר מתולדות הספרות העברית, עוקרים מתוכה את רצף הגלגולים של המותג הילידי-חילוני ששגשג בספרות העברית בתקופת פלשתינה-א“י המנדטורית ובשנות המדינה – מותג שהצמידו לו ארבעה כינויים שונים: “בן הארץ” (מגלם היְלידִיוּת), “צבר” (מבטא חזונה של הצבריוּת), “עברי” (הוגה חזון הכנעניוּת החילונית כפתרון להשכנת שלום במרחב השֵמי) ו”ישראלי" (המטיף לאותה מטרה בעזרת החזון הפוסט-ציוני של הישראליוּת החילונית: להפוך את מדינת ישראל ממדינת העם היהודי למדינת כל-אזרחיה, ובפועל: הפיכתה למדינה דו-לאומית).
ארבעת הכינויים של המותג הילידי-חילוני התפתחו זה מזה וכולם מעידים על תקלה שהתרחשה לספרות העברית בדורם של סופרי תש"ח, שהתבטאה ביצירתם בנטייה גוברת להתכחש לזהות היהודית ההיסטורית (ראה הדיון בספרי “זהויות בסיפורת הישראלית” משנת 1994). נטייה זו התבטאה ממלחמת ששת-הימים ואילך אצל סופרי המשמרות הבאות (“הגל החדש”, “הגל המפוכח” ו“הקולות החדשים”) במאמץ נחוש להטמיע בספרות הלאומית השקפות קוסמופוליטיות, הצצות חדשות לבקרים בספרות העולם (כגון: פוסט-מודרניזם ורב-תרבותיות), ובניסיונות להציגן כהמשך לגיטימי של הספרות העברית לדורותיה.
התשובה השנייה היא פוליטית: אם מציגים את הצבר רק כדמות “מיתולוגית”, שלא ייצגה התגרוּת ברגשות ובערכים לאומיים-ציוניים, התגרוּת שהשתלטה במשך כשני עשורים על דור סופרים שלם (עד שהם עצמם חזרו בהם ממנה), אלא כמין “מוסכמה” חסרת-שחר שחוקרי ספרות בדו אותה מליבם, מפקירים את הספרות העברית הנכתבת כיום להשתלטותה של ספרות פוסט-ציונית, לספרות המטיפה לשנות את צביונה של המדינה ממדינת הלאום של העם היהודי למדינה חילונית-דמוקרטית של כל-אזרחיה. אין זה מקרה שסופרים צעירים כותבים כיום בעיקר עלילות דיסטופיות (הדיסטופיה היא היפוכה של האוטופיה), עלילות הזורעות יאוש ומנבאות את קריסתו של המפעל הציוני בארץ-ישראל. דמות הגיבור החוזר בעלילות כאלה היא דמותו של “הישראלי”, הגלגול הרביעי והקיצוני ביותר של המותג הילידי-חילוני, שהיא דמות המעוקרת כבר מכל היסודות הלאומיים-ציוניים שהובלטו בדמויות השלֵמות של הדורות הקודמים בעת החדשה (“המשכיל”, “התלוש” ו“החלוץ”) ואשר היו עדיין בולטים למדי גם בדמותו של “הצבר”.
והתשובה השלישית היא לחלוטין ספרותית: גם אחרי שדמות הצבר כבר מיצתה בהדרגה את תפקידה בספרות עד שנות השישים, לא התבטלה אצל קוראיה של הספרות העברית הציפייה שהסופרים החדשים, אשר התחילו להתבלט בספרות מתחילת המאה הנוכחית, יגלפו דמות שלֵמוּת חדשה שתגלם בערכיה ותבטא במחשבותיה את חזונו של הדור הנוכחי. כלומר: מאחר שהספרות העברית היא ספרות לאומית היא זקוקה בדחיפות לדמות שלֵמוּת חדשה – לגיבור שאיתו יוכל הקורא העברי להזדהות ואליו ישאף להידמות – אחרת תמשיך להיות תקועה בבינוניות סתמית, חסרת תכלית ודלת ערך, שבה היא תקועה כבר שנים רבות, רבות מדי.
ולכן ההכרזה של ברטוב “אני לא הצבר המיתולוגי” היא לא רק הכרזה שגויה, אלא גם הכרזה מזיקה, שהרי אם יימחק “הצבר” מרצף דמויות השלֵמות שנוצרו בספרות הלאומית, יחסר לסופרים החדשים הללו דגם שלֵמוּת, שמתוך התנגדות לחזונו הילידי-חילוני, חזון שבמשך כשני עשורים סטה באופן מסוכן מרעיון רציפות הדורות, יוכלו לגלף את דמות השלֵמוּת המתוקנת הנחוצה לדורם, דמותו של יהודי לאומי-ציוני הגאה ב“יִחוּס האבות” שלו. ואם תיקון כזה לא יתממש ביצירתם של הסופרים החדשים, אז גם אם יפרסמו הרבה ספרים, עלולים הם להיחשב בעתיד כ“דור מָחוּק” בתולדות הספרות העברית לדורותיה.
(2020)
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.