רקע
יוסף אורן
חנוך ברטוב – "של מי אתה ילד"
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: כתב יד

אשריך, ילד עברי!


לציון הכתרתו של חנוך ברטוב כחתן פרס ישראל בספרות עברית בשנת 2010 הופיעה הדפסה חדשה של הרומאן האוטוביוגרפי שלו “של מי אתה ילד” שנדפס לראשונה ב-1970 במסגרת הספרייה לעם של הוצאת עם עובד.

נכון עשו מפיקי המהדורה החדשה של הספר (הוצאת הקיבוץ המאוחד וכנרת זמורה-ביתן 2010, 288 עמ') ששמרו על השם המקורי של הרומאן – “של מי אתה ילד”. ועם זאת, לא היו חוטאים כלפי הקוראים, אלא אף היו מועילים להם, לוא הוסיפו ככותרת-משנה לשם המקורי את המשפט הבא – “ספר הזיכרונות הראשונים של ילד עברי”. ואכן, בנוסף לערכו הספרותי, בזכות לשונו העשירה ויכולת הסיפר המעולה שהפגין ביצירה הזאת, זוקף ברטוב לזכותו בפרקי הרומאן הזה הישג נוסף, שהוא תרבותי-היסטורי – ציור תמונה מהימנה משנות הילדות של בן-הארץ באחת המושבות של “היישוב” בשנות המנדט הבריטי בעידן הציוני בארץ ישראל.

 

הייחוד האידיאולוגי של ברטוב

ברטוב מימש את ההישג הזה בזכות נכונותו להעניק לגיבור הרומאן, נחמן שפיגלר, את הביוגרפיה שלו. אך בניגוד למספרים בולטים אחרים במשמרת הראשונה של הספרות העברית בתקופה הישראלית – משמרת “דור בארץ” – שאף הם כתבו עלילות המבוססות על הביוגרפיה שלהם, כדי להבליט את העובדה שהם בני-הארץ הזו ולכן מתבדלים מהוריהם שנולדו בגלות, לא צירף ברטוב את קולו למגמה הצברית הזו. בניגוד להם הדגיש את הזדהותו של נחמן, גיבור הרומאן, עם הערכים שספג מהוריו, ערכי משפחה וערכי עם, ואת הערכתו למאמצי ההתערות שלהם בארץ באמצעות הסתפקות במועט ונכונות לעסוק בכל מלאכה. לימים ביטא ברטוב את השקפתו זו, על זיקת הרציפות בין הדורות, בשם שבחר לקובץ מאמריו – “אני לא הצבר המיתולוגי” (1995).

ועם זאת, אין הרומאן “של מי אתה ילד” משנת 1970 וגם לא המסה “אני לא הצבר המיתולוגי” משנת 1992 מוחקים מתולדות משמרת הסופרים “דור בארץ” את הפרק הצברי ביצירותיהם, החל מאמצע שנות הארבעים ועד אמצע שנות השישים. בשני עשורים אלה הם הוקסמו מהאידיאולוגיה הילידית והם ביטאו אותה ביצירותיהם על מלחמת השיחרור – המלחמה שגיבשה את דור תש"ח ואת משמרת סופריו ואשר היתה הנושא הראשון של הסיפורת הישראלית.

במסגרת כתיבתם על מלחמת השיחרור הבליטו סופרי המשמרת את ההבדלים בין דורם לדור ההורים על-ידי העובדה שהם “דור בארץ”. בעוד שההורים, שעלו לכאן כבוגרים באחת העליות הראשונות, לרוב ממניעים אידיאולוגיים, ציוניים וסוציאליסטיים, הם “גלותיים” ונפשם חצויה בין הנופים מהניכר לבין נוף הארץ, בין השפה שבה דיברו בילדותם לבין השפה העברית שבה החלו לדבר בארץ ובין הערכים מהבית היהודי בגולה לבין ערכי הבית העברי בארץ-ישראל – בניהם ילידי הארץ דוברים עברית בטבעיות, קשורים בכל ליבם לנופי המולדת ומתייחדים בחוויות הנעורים שצברו בנופים אלה. תחושה צברית זו ביטאו ס. יזהר, משה שמיר, נתן שחם ודוד שחר – הסופרים שאכן היו ילידי הארץ, אך גם אלה מבין סופרי המשמרת שבגיל צעיר עלו עם הוריהם לארץ – אהרון מגד, שלמה ניצן, בנימין תמוז ואהרון אמיר.

רק אחרי שני עשורים, ובמידה רבה בהשפעת גלי-העלייה הגדולים, שמיעטו את משקלם המספרי של הצברים משנות “היישוב” בחברה הישראלית הצעירה וגם צמצמו במקביל את השפעתם בה, החלה ההתפכחות של סופרי “דור בארץ” מהצבריות ונטישת הרעיון העיקרי שלה – להיות חוליה פותחת של שלשלת חדשה, ילידית-ארצית, בתולדות העם היהודי. כמבקר בתחילת דרכו הגדרתי את התפנית הזו בהשקפתם של סופרי “דור בארץ” כ“חזרה בתשובה” (ראה במסותי משנות ה-70 – “הפורצים חוזרים בתשובה” ו“התפנית בסיפורת הישראלית” – ב“שבבים”, 1981, הראשון מספרי הסדרה “תולדות הסיפורת הישראלית”).

 

שקיעת החזון הצברי

סופרי “דור בארץ” התמידו ב“חזרה בתשובה”, שביצעו אחרי שני העשורים של ההתמכרות לקסמי הצבריות, גם אחרי שהאידיאולוגיה הצברית התחילה לקסום שוב לסופרי המשמרת הצעירה מהם. בוויכוח שהתלהט בסיום מלחמת ששת-הימים על עתיד “השטחים”, נסוגו הבולטים מבין סופרי “הגל החדש” ממטרותיה המקוריות של החזון הציוני, כדי להתאימה להשקפתם הפוליטית – שלמען השלום במזרח התיכון צריכה ישראל לסגת לגבולות שהיו לה עד מלחמת 1967. טענתם היתה כי את החזון הציוני על מדינת יהודים בגבולות המולדת השלמה בארץ-ישראל הָרוּ הוגים שנולדו בגלות כמענה לחרדות הגלותיות שלהם, ולכן אין לו תוקף בעיני הצברים שנולדו בארץ.

באופן טיפוסי להשקפה הפוליטית של סופרי המשמרת שלו, סיכם עמוס עוז במשפט הבא, שכלל ברומאן האוטוביוגרפי “סיפור על אהבה וחושך” (2002), את הסתייגותו כצבר מהמטרה המקורית במשנתם של הוגי החזון הציוני – כולם ילידי הגלות – ביחס לזכויות הטריטוריאליות של העם היהודי בארץ-ישראל: “הסתלקותנו מן הכיבוש לא תחליש את ישראל כי אם תחזק אותה - - - לא נכון לראות בכל מקום שוב ושוב רק שוֹאה והיטלר ומינכן”. ומאז מתמידים סופרי המשמרת הזו להנהיג את מגמת השאננות לציון, אף שקריאתם בשם השלום, לסגת מהשטחים לגבולות שביתת הנשק משנת 1948, נדחית על-ידי “השלום הפלסטיני” וסותרת לחלוטין את חזון “השלום הציוני”.

לפיכך אין לייחס לרומאן “של מי אתה ילד” של ברטוב את מינוף “התפנית” של סופרי דורו, כיוון שבשנת הופעתו הראשונה של הרומאן ב-1970, היה כבר חלק ממגמת הנטישה של היומרה הצברית, שכמעט כל סופרי “דור בארץ” נטלו בה חלק ביצירות שפרסמו מאמצע שנות ה-60 ואילך. ולכן יכול היה ברטוב להכריז בביטחה כזו בשנות ה-90 את ההכרזה “אני לא הצבר המיתולוגי”, שהרי אז כבר היתה הצבריות גוויה אידיאולוגית – פרק מיתולוגי נטוש ונלעג בתולדות הרעיונות שהלהיבו את סופרי “דור בארץ” בעשורים הנשכחים של הצטרפותם לספרות העברית.

ואכן, אף שחנוך ברטוב הכריז במסה המעניינת שפירסם בשלב מאוחר בחייו שהוא איננו הצבר המיתולוגי, אין לראות בהכרזתו שהיה חריג במשמרת הספרותית שלו. ומעידה על כך העובדה, שהחטיבה המרכזית ביצירתו מורכבת מארבעת הכרכים שבהם ניהל דיאלוג עם הביוגרפיה שלו כבן-הארץ. הרומאן “של מי אתה ילד” הוא הראשון בחטיבה הזו, אף שנכתב והופיע כשני, ובו סיפר על ילדותו של בן-הארץ בשנות השלושים במושבה עד שמלאו לו בר-מצווה. כשני צריך למנות את הרומאן “רגל אחת בחוץ” שהופיע ב-1994 המספר על נעוריו של בן-הארץ מגיל בר-מצווה ואילך. אף שהופיע כראשון, צריך להציב כשלישי בסדרה זו את “פצעי בגרות” משנת 1965 המספר על ימיו של בן-הארץ בבריגדה, החטיבה היהודית שהוקמה בצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה. ובשנת 2003 הופיע הרומאן “מתום ועד תום” שחתם את החטיבה האוטוביוגרפית הזו בתיאור חייו הבוגרים של בן-הארץ על פני שנים רבות.

 

רכיביו של הזיכרון

למרכזיותה של החטיבה האוטוביוגרפית הזו ביצירתו של חנוך ברטוב, מוצדק להוסיף את חשיבותה בהתפתחות אחד הנושאים המרכזיים שבהם עסקה הסיפורת הישראלית – נושא החיים במושבה העברית שנוסדה בעידן הציוני כצורה התיישבותית חדשה על-ידי בני העלייה הראשונה. רק אחר-כך התפתח בסיפורת הישראלית הנושא המקביל, זה ששיקף את צורות ההתיישבות השיתופיות שייסדו בני העלייה השנייה והשלישית – הקבוצה, הקיבוץ והמושב.

הרומאן “של מי אתה ילד” הצטרף באיחור-מה לסיפורת על המושבה העברית – נושא שלו תרמו כבר קודם לכן וגם אחר-כך מרדכי טביב (“כעשב השדה”, 1948), יהושע קנז (הרומאן “אחרי החגים” ב-1964 וקובץ הסיפורים “מומנט מוסיקלי” ב-1980), גדעון תלפז (“שכונת חאפ”, 1966), ישעיהו קורן (“לוויה בצהריים”, 1974) ואהוד בן-עזר (“לשוט בקליפת אבטיח” ב-1987, “המושבה שלי” ב-2000 ו“ספר הגעגועים” ב-2009).

כאמור, ל“ו הפרקים של הרומאן מתארים בזה אחר זה ובסדר כרונולוגי את החוויות שהשתמרו בזיכרונו של ברטוב מ”קו ההתחלה" ועד שהגיע לגיל הבר-מצווה. “קו ההתחלה” איננו היום שבו הגיח לעולם בן-דמותו, נחמן, אלא הזיכרון הראשון שאדם זוכר משנות ילדותו, והוא בדרך כלל מגיל שלוש. לפיכך ממצֶה הרומאן את החוויות שנאספו בזיכרונו של ברטוב במשך עשר שנים, מגיל שלוש ועד גיל שלוש-עשרה. ביחד מצטרפים הפרקים לסיפור צמיחה והתפתחות של ילד, שהוא אמנם סיפורו האישי של ברטוב, אך בה-בעת הוא, כאמור, גם הסיפור של הילדות של כל הדור שחווה את הילדות בארץ בשנות ה-20' וה-30' במושבה העברית או בשכונה של העיר העברית, שאף היא היתה בית-גידול מקביל לצברים של דור תש"ח.

בצדק מברר ברטוב בפרק “זיכרון המשפחה”, האם יכול סופר לחתום ללא היסוס על מהימנות הזיכרונות המוקדמים הללו מילדותו? הייתכן כי הסופר הבוגר שמר בזיכרונו את האירועים שחווה בגיל שלוש ואת המחשבות שחלפו במוחו אז, וגם את חילופי הדיבור של המבוגרים ששמע אז? כתשובה הוא מציין בפרק “זיכרון המשפחה” שלושה מקורות שמהם שאב את תוכנם של פרקי הזיכרון המוקדמים שלו: פיסות זיכרון שבביטחון הוא יכול לומר שהם ממש שלו, נתחי זיכרון שהטמיעו בו הוריו מאוחר יותר על שנות ילדותו והשלָמוֹת שהוסיף מדמיונו למקורות הקודמים (עמ' 25). הסבר זה הצדיק את הבאתן של גרסאות סותרות זו לצד זו בפרקי הרומאן. הסתירות הן בין מה שהשתמר ממש בזיכרונו לבין עֵדוּת הוריו על אותם אירועים, והיו גם סתירות בין העדויות של ההורים, כי לא תמיד תאם “זיכרון אב” ל“זיכרון אֵם” (עמ' 27).

 

הסוגה האוטוביוגרפית בסיפורת

שאלה זו מתבררת גם בפרקים אחרים של הרומאן. כזו היא ההערה בפרק “מעבר לים החולות” המספר על הביקור בצריף של הדוד רפאל, אשר דמותו נחקקה היטב בזיכרונו של הילד חנוך ברטוב: “אותו ביקור של שבת יישאר חקוק היטב בזיכרונו של נחמן, אף שאולי רק לאחר זמן צורפו וסודרו והושלמו דברים, שבאותה שעה עצמה לא היו מחוּוָרים לו” (עמ' 88).

הערה דומה מוסיף ברטוב בפרק שבו הוא מספר על חווית הנסיעה הראשונה של נחמן עם אמו לבקר קרוב-משפחה בחיפה. בעת שיחזור הנסיעה יודע נחמן המבוגר למסור מסלול מדוייק ולקבוע את משך הנסיעה ותלאותיה, אבל מיד הוא מודה שמידע זה לא נלקח מתוך המאגר המעורפל של הזיכרון שלו, כי “מכל הביקור הזה כולו אין זכורים לנחמן אלא שלושה דברים: סלעי הענק שמשליכים לתוך הים כדי להוסיף אדמה לחיפה; ילד העומד בחלון, מול דירתו של הקרוב, ומנגן בכינור; - - - נושא המכתבים הדופק על הדלת ומביא צרור דואר גלילי, שכתוב עליו נחמן שפיגלר” (143).

אחרי שהקורא מסכים לתנאים אלה ש“המספר” מתנה איתו, רשאי הוא ליהנות מכוחם האמיתי של פרקי הרומאן, בלי להסתבך בחשדות באשר למהימנותם ההיסטורית. ואכן, כוחם הספרותי של פרקי הרומאן הוא בשיחזור חיוני של נקודת המבט של הגיבור, נחמן, בגיל הנתון שבו היה כאשר התרחשו אירועי הפרק בחייו. בספרים מקבילים לא מעטים, שניסו לספר על ילדותם של גיבוריהם, כשלו הרבה סופרים במסירה נוסטלגית כוזבת של האופן שבו ילד חושב ומרגיש. רובם מעדו בהעמסת מחשבות ברורות ובתיאור רגשות מוחלטים של הכותב המבוגר על כתפיו של הגיבור הצעיר, שעמידתו בגיל הזה מול העולם היא עמידה של תמיהה והשתאוּת בלבד.

ואכן בפרקי הרומאן הזה הדגים ברטוב את תכונותיה של הסוגה האוטוביוגרפית בסיפורת. ההצלחה בסוגה זו, ובמיוחד כאשר היא מספרת על תקופת הילדות של הגיבור, מובטחת לסופר הבוחר לספר עלילה ריאליסטית, המתקדמת באופן קווי (ליניארי) ועל פי סדר הזמנים הנכון (הכרונולוגי). ובצד מיצוי יתרונם של פתרונות פשוטים אלה עליו להישאר נאמן לאופן שבו נתפס והובן כל אירוע על-ידי הגיבור בגיל שבו היה כאשר התרחש האירוע בחייו. ומחמת הזהירות עליו להישמר מגלישה לרגשנות נוסטלגית ולמֶלודרמטיות, העלולות לקלקל את אמת הדברים, וגם להימנע ממתן פירושים כמבוגר לאירועים משנות ילדותו. במקום זאת עליו להעדיף בסוגה זו את הסתייעות בהומור, על-ידי הבלטת הפער בין הבנתו ככותב מבוגר לזו שהיתה לו אז כילד. בכל התביעות האלה של הסוגה עמד חנוך ברטוב בהצלחה בספר הזה.


 

תמיהותיו של ילד

פרק אחר פרק טווה ברטוב ברומאן הזה את המצבים והאירועים שבהם נחשף לראשונה כילד לתופעות החיים השונות. ומתברר, כי רק העזות מביניהן נותרו חקוקות בזיכרונו בלי הסיוע של “זיכרון האב” ו“זיכרון האֵם”. בזכות זאת השתמר בזיכרונו האירוע המוקדם ביותר, שעליו הוא מספר בפרק הראשון –“מכוות האש”. בהיותו כבן שלוש שנים, ניצל רגע שבו רפתה השגחת אמו עליו, התגנב למטבח גלגל נייר לצורת סיגריה, הצית את קצהו באש הכחולה של הפרימוס וכמעשה המבוגרים שאף את העשן לתוך ריאותיו. גם אחרי שנים נותרה חרותה בזיכרונו הצרבת מהעשן והכווייה מהאש. וכאשר מנסה נחמן המבוגר, המספר על כך, לסמן לעצמו את הזיכרון המוקדם ביותר שלו – כלומר “לרדת לאחור עד לקו ההתחלה, עד לרגע שבו ניתן להיאחז ולומר: הנה זה זכור לי ממש, בדיוק, פה כבר הייתי אני, מסוים” – הוא זוכר את האירוע הזה.

אך בלא ספק מעמד מאוחר יותר הוא זה שבו הגדיר נחמן לראשונה את ה“אני” הזהותי שלו, ועל כך מספר הפרק השני ברומאן. השכן בלקמן, שלא היו לו ילדים משלו, מציב בפני הילד נחמן שאלה קנטרנית מהסוג שמבוגרים חסרי רגישות נוהגים לשאול ילדים רכים בשנים: “של מי אתה ילד?”. ונחמן שאיננו מבין את השאלה וגם תשובה מן המוכן איננה מצויה ברשותו, עונה בתמימות תשובה המעידה על התבונה הטבעית של ילד, שמושגיו על עצמו ועל זיקותיו בעולם טרם הסתבכו בכל הניגודים האפשריים של הזהות העצמית: “של אבא שלי ושל אמא שלי”. אך אחרי שבלקמן – בלי הרגישות שהתבקשה מצידו, המבוגר, כלפי ילד רך בשנים – מטיל ספק באמיתות הביטחון של הילד, שהוא שייך להוריו, וקובע “הם קנו אותך” מאחד הערבים, בהסתמכו על מראה הערבציק של נחמן, פורץ נחמן בבכי מר, והוא נרגע רק אחרי שהוריו מאשרים שהוא שלהם.

וכך פרק אחר פרק מתעד ברטוב חוויות ראשונות בחייו של ילד עברי במושבה. הפעם הראשונה שהבין מוות מהו (עמ' 38). היום הראשון בגן הילדים (עמ' 39), העלבון הראשון שספג מבני גילו בגן (עמ' 48), הפעם הראשונה שמריבת הוריו הולידה בו חרדה שמא ייפרדו זה מזה (50). וכיצד באופן טיפוסי היא מופגת על-ידי חווייה נעימה שנתלוותה לה – הנסיעה הראשונה באוטומוביל עם אמו בנסיעתה אל ה“פֶעטֶער” שלה בתל-אביב כדי להיוועץ בו (עמ' 51). התחושות המיניות הראשונות, המוסבות תחילה כלפי אמו (עמודים 12 ו-137) ואחר-כך כלפי רוז’ה, הדיירת היפה שהוריו השכירו לה מיטה בצריף שלהם (עמ' 168). הספר הראשון שקנה לו אביו (עמ' 140) והיצירה הראשונה שכתב (עמ' 195). הרגשת החטא הראשונה אחרי שטעם אוכל לא כשר (עמ' 186) והעניין הרב שמצא בשיחה עם חבריו שבה ביררו “שאלות אסורות” על מינם השונה של הבנים והבנות (עמ' 198).

וכך מחוויה לחוויה מתפתח נחמן וגם מתרחבת הבנתו ביחס לטבע האדם ולסדרים הנהוגים במושבה. המאבק על מקום הגדר בין החצר שלהם לזו של השכן העניק לו את מושג הקניין הפרטי, אך גם חשף לו את המניעים שעומדים מאחורי כעס וקנאה המתפרצים מאדם כאשר דמו רותח מזעם. בביקור בבית של חברו, בלפור,למד להכיר את ההבדל בין עוני יחסי לעושר מופלג. וכך גם למד להכיר את ההפכים בין מעשיהם של בני-אדם שהטוב והרע שוכנים בתוכם בכפיפה אחת. ולכן מגלה האחד נדיבות כלפי זולתו (כמו מנדלביץ' הזקן שסייע לאמו לפתוח חנות בחצרו) בעוד האחר נוהג בזולת ברמייה (בלקמן שהבטיח לנחמן להוריש לו בצוואתו את כל רכושו, ולא קיים את ההבטחה).

 

השפעת בית-הגידול

אף שפרקי הרומאן מתמקדים בהשפעת ההורים על צמיחתו של נחמן, מבליט ברטוב בצדק גם את חלקם של השינויים במושבה וגם את רישומם של האירועים בעולם על התפתחותו. נחמן אמנם מודע רק לשינויים במרחב הקרוב אליו, במלאבס – המושבה שעל רקעה מתוארת ילדותו של נחמן, אך בעקיפין הוא קולט מהנעשה בעולם על-ידי האזנה לשיחות המבוגרים – הוריו, מכריהם ומוריו – המעבירים בשיחותיהם לידיעתו, שלא במתכוון, את השינויים המתחוללים בארץ ובעולם, ואלה כבר רומזים על שואת מלחמת העולם השנייה.

באופן זה מאשרים פרקי הרומאן שבית הגידול של ילד איננו רק הצריף של הוריו וגם לא המרחב המוגבל המשתרע מהצריף שלהם בחצר ועד השוק הקטן של המושבה, אלא כל מה שהילד סופג וצובר מקרוב ומרחוק ומהרבה אירועים המתרחשים לו ולאחרים בשנות חייו המוקדמות. וברטוב מאשר בעדותו על הילדות של נחמן שתי אמיתות ביחס לצמיחה של אדם צעיר, הראשונה – ששני כוחות משפיעים על צמיחתו: התורשה והסביבה, והשנייה – שבמהלך ההתבגרות מאבד הילד בהדרגה את התמימות שבה קלט את העולם בשנותיו הראשונות.

הילד נחמן חווה בילדותו לא רק חוויות נעימות, אלא גם דלות ומחסור, חרדות ומכאובים. ואף-על-פי-כן מצטיירת הילדות במושבה העברית כילדות מאושרת בזכות החופש המלא שהעניקה כבית-גידול לאלה שזכו להתפתח בתנאיה – תנאים שילד יהודי בשנות הגלות מחורבן הבית השני ועד סיום מלחמת העולם השנייה לא זכה להם. בפרספקטיבה הזו צריך לקרוא את הרומאן הזה – לקרוא ולומר בלי היסוס: אשריך, ילד עברי!


(2010)

המלצות קוראים
תגיות