יובל שמעוני היה בן 35 כאשר הופיע ספרו הראשון, “מעוף היונה”, ב-1990 במסגרת הסדרה “פרוזה אחרת” של הוצאת עם עובד, סדרה שנועדה ליצירות פרוזה בלתי-שגרתיות, שונות מאלה שההוצאה הועידה אותן לסדרת הפרוזה הוותיקה והפופולארית יותר שלה, “ספריה לעם”. במועד החיבור של מסה זו על יצירתו, יובל שמעוני הוא סופר בן 65 שמאחוריו שלושים שנות כתיבה שבהן העמיד על המדף של הסיפורת העברית בדור הנוכחי, דור ייסוד המדינה, את יבולו הכולל שלושה כרכי סיפורת (“מְעוּף היונה”, “חדר” ו“קו המלח”) ואת ספר המסות “אל העפר”. מספר צנוע זה של הכרכים איננו משקף את מספר העלילות שכלל שמעוני בספרי הפרוזה שלו, וגם לא את היקפן.

תחת כותר הספר “מעוף היונה” נדפסו שתי עלילות קצרות בהיקף הסיפור הקצר-ארוך. הראשונה היא עלילה קומית המתארת את קורותיו של זוג שהגיע מאמריקה לחגוג בפריז את שנת השלושים לנישואיו (להלן: עלילת התיירים), והשנייה היא עלילה טראגית המתארת את התאבדותה של צעירה בקפיצה ממגדל הקתדרלה נוטרֶה-דאם בפריז (להלן: עלילת ההתאבדות). שתי העלילות לא נדפסו זו אחר זו, אלא עמודיהן שולבו במקביל עמוד מול עמוד, באותיות-דפוס שונות וגם בסיפרור שונה (עמודי עלילת המתאבדת נדפסו באות-דפוס מוּטה ולמספרי עמודיה הוצמדה האות א'), ורק כותר הספר חיבר את שתי העלילות זו לזו.

כעבור כתשע שנים הופיע “חדר”, ספרו השני של יובל שמעוני, וגם בו היו שתי עלילות, אך הפעם כל אחת בהיקף של רומאן עם כותרת משלה ועם מס' עמודים שונה. עלילת “המנורה” משתרעת על 320 עמ‘, והעלילה של “המגרה” מסתפקת ב-170 עמ’. עשרת העמודים של האגדה “הכס” משלימים את המספר המרשים של עמודי הכרך הזה (מאחר שנדפס באות-דפוס מוקטנת, שקולים 506 עמודיו של “חדר” לפחות לכרך בן 600 עמ' בגודל האות הרגילה של ספרי הסדרה “ספריה לעם”). עלילת “המנורה” מתארת ניסיון גרוטסקי של חבורת חיילים, רובם מילואימניקים ומקצתם עדיין בשרות סדיר, לצלם סרט הסברה לאחת היחידות של צה"ל, שהיא עלילה פארודית, ועלילה “המגֵרה”, המתארת ניסיון יומרני של סטודנט לאמנות לצייר את מראה נשים המבכות את ישו אחר הורדתו מהצלב על-פי ציורו של אמן נודע ומוערך דורות לפניו, שהיא עלילה אירונית.

ייחודן של ארבע העלילות הגלויות

בדיקת העלילות בשני ספריו המוקדמים של יובל שמעוני בעזרת האבחנה הסוּגתית, הז’אנרית, מלמדת על כישרון נרטיבי מגוון שהתברך בו. אף שארבע העלילות הגלויות שכלל בשני ספריו הראשונים הן ריאליסטיות, הן כתובות בסגנונות שונים: שתיים כתובות כעלילות הומוריסטיות (עלילת התיירים הקומית ב“מעוף היונה” ועלילת “המנורה” הפארודית ב“חדר”) ושתיים כעלילות דרמטיות (עלילת ההתאבדות הטראגית ב“מְעוּף היונה” ועלילת “המגֵרה” האירונית ב“חדר”). כישרון מגוון זה הוא גם מסודות קסמו של הספר “קו המֶלח”, שב-970 עמודיו תיזמן יובל שמעוני את הסגנונות הללו בעלילה אחת, עלילה תלת-דורית המשתרעת על רוב שנותיה של המאה הקודמת, ולפיכך יש להבדילו משני ספריו הקודמים (“מעוף היונה ו”חדר") שבכל אחד מהם כלל שתי עלילות המספרות על אירועים שהתרחשו בפרקי-זמן קצרים ביותר.

לא רק היקף הטקסט החריג של “קו המלח” והשימוש הווירטואוזי בסגנונות שונים בעלילתו מצדיקים להבדיל יצירה זו מארבע העלילות בשני ספריו הראשונים (“מעוף היונה” ו“חדר”), אלא גם סיבה מהותית יותר: בארבע העלילות שנכללו בשני ספריו המוקדמים (להלן: העלילות הגלויות) הסתיר “המספר” שלהן עלילה נוספת, החמישית במספר (להלן: העלילה המוצפנת – ובה תתרכז המסה מכאן ואילך), המספרת על קשר אהבה שרקם “המספר” הישראלי בבחרותו עם צעירה בת גילו מצרפת ומאלו סיבות נפרדו אחרי שהתגוררו כזוג בדירתה במשך כשנה.

מאחר שפרטי העלילה המוצפנת הזו היו מועטים ב“מעוף היונה” וגם משום ששולבו רק בעלילת התיירים (כהבזקי-תוכן אסוציאטיביים של “המספר” בתוך סוגריים), עדיין אי-אפשר היה לקבוע אז את מידת חשיבותה, ורק אחרי ש“חדר” הופיע כעבור תשע שנים והרחיב את המידע על פרשה זו בחייו של “המספר” בשתי עלילות מקבילות (“המנורה” ו“המגרה”), התברר שהיא זו המקשרת את שני הספרים זה לזה ומבדילה אותם כחטיבה ראשונה ונפרדת ביצירתו של יובל שמעוני, ובה-בעת גם מצדיקה לסמן את “קו המלח” כספר ראשון בחטיבה השנייה, תוך ציפייה שבהמשך פעילותו הספרותית יצרף אליו יובל שמעוני את ספריו הבאים.

פרטי העלילה המוצפנת ב“מְעוּף היונה”

כאמור, הבזקי-התוכן ששולבו בעלילת התיירים חשפו ב“מעוף היונה” רק פרטים בסיסיים מהעלילה המוצפנת. מהם לא ברור באיזו ארץ באירופה נחת “המספר” הישראלי בצאתו מהארץ אחרי שסיים את שירות החובה שלו בצבא. וכיצד הניבה ההיכרות שלו עם צעירה מצרפת, על רציף הרכבת אל פריז (עמ' 61), את הזמנתה להצטרף אליה לדירת חדר זעירה וזולה ששכרה בפריז בקומה הרביעית של בית ישן (עמ' 59). בהבזק אחד קיים תאור של כפר ומוזכר כלב בשם הוסאר, ולכן סביר להניח שמדובר בכפר שבו גדלה הצרפתייה ושממנו עברה להתגורר בפריז (עמ' 63). תיאורה בעירום מעיד שבדירת החדר הזה התפתחה אינטימיות ביניהם (עמ' 62), ולכן לא ברור מה הביא להיפרדותם זה מזה, ורק מן העובדה שהישראלי השליך לפח-האשפה ברחוב את שני העמודים בכתב-ידה, שמסרה לו בעוזבו את דירתה, ואת הצילום היחיד שלהם ביחד, ניתן להסיק שלא נפרדו כידידים אחרי כשנה (עמ' 66–65).

עלילת ההתאבדות, שהיא השנייה ב“מעוף היונה”, משלימה עובדות נוספות. נרמזה בה התנהגות כפייתית של הצרפתייה (עמ' 15 א'), כתוצאה מחינוך קתולי נוקשה שקיבלה בכפר בשנות הילדות (עמ' 36 א' ב“מעוף היונה” ועמ' 418 ב“חדר”), חינוך שהגביל באיסורים שונים את החופש הרוחני שלה כילדה (למשל: 49א' ו-86א' ב“מעוף היונה”), ואשר הניע אותה לשים קץ לחייה בבגרותה.

נתחי העלילה המוצפנת הממשיכים להימסר כהבזקים בעלילות הגלויות ב“חדר” (בסוגרים ב“המנורה” ובין קווי-הפרדה ב“המגירה”), מבססים את הרמזים הללו לסיבת היפרדותם אחרי שהתגוררו כזוג במשך שנה. הצרפתייה יזמה את הפרידה ממנו משום שחששה לנפשה המעורערת מהשפעת חלום היֵעוּד שלו, שחזר ותיאר אותו באוזניה, על עתידו כצייר. בעזרת הפרידה ממנו גוננה על עצמה מפני “תהיותיה הישנות, ונזהרה בכל כוחה שלא להיקלע לנסיבות שיערערו אותה שוב” (עמ' 452) ויקרבו אותה לביצוע ההתאבדות ממגדל הקתדרלה.

מאחר שהעלילה המוצפנת מסופרת ב“מעוף היונה” מהסוף, מתיאור מפורט של התאבדות הצרפתייה כעבור חמש שנים מיום פרידתם, הכרחי לצרף כעת מ“חדר” את המידע על קורותיהם אחרי שהזוגיות שלהם התפרקה כעבור שנה.

אחרי פרידתם לא חזרה הצרפתייה אל בית-הוריה, אלא המשיכה להתגורר בפריז עד שתסיים את הכשרתה לעבוד כאחות בבית-החולים בכפר שלה. ואילו הוא, “המספר”, שלא מצא עוד עניין להישאר בצרפת, חזר לישראל. אך כעבור חמש שנים, שבהן התפכח מחלום היעוד שרקם בטיסתו הראשונה לחו"ל, טס פעם נוספת אל פריז, כדי לחדש את הקשר איתה, אך לפני שהצליח לממש את רצונו זה, הזדמן אל הרחבה שלפני כנסיית נוטרֶה-דאם וצפה שם בהתאבדותה כאחד התיירים.

גם אחרי שהקורא ליקט מההבזקים את נתחי סיפור-המעשה של העלילה המוצפנת מתוך שתי העלילות הגלויות ב“מעוף היונה”, לא מצא בהם מספיק מידע על “המספר” כדי לבסס תשובות לשאלות שונות אודותיו, ובמיוחד על שתי השאלות הבאות: האם ייחס לעצמו אשמה כלשהי בסוף הנורא שבחרה הצרפתייה לחייה, ואיך התמודד עם האירוע הטרגי של התאבדותה בהמשך חייו. ולכן הופעת הכרך “חדר”, תשע שנים אחרי הופעת “מעוף היונה”, הציתה התעניינות מחודשת לא רק בפערים שהותירה העלילה המוצפנת אצל הקורא בסיום “מעוף היונה”, אלא גם בחידתיות שלה, כי פתאום גילה ב“חדר” שתי עלילות ארוכות המספרות שתי גרסאות שונות על “המספר” האנונימי, חלקן משלימות וחלקן סותרות.

פרטי העלילה המוצפנת ב“חֶדר”

כאמור, גם ב“חדר” מובלעת העלילה המוצפנת בהבזקי-תוכן המפוזרים בשתי העלילות הגלויות שנדפסו בו. אך מאחר שזהותו של “המספר” היא שונה בשתיהן, באחת הוא מופיע כקולנוען ובשנייה הוא מוצג כצייר, חייב הקורא להחליט תחילה, איזו משתי הגרסאות המספרות עליו מוקדמת מזולתה.

שתי סיבות תומכות בהשערה, שבניגוד לסדר הדפסתן של שתי הגרסאות בכרך “חדר” כתב יובל שמעוני תחילה את הגירסה של “המגֵרה”, ורק אחריה את הגרסה של “המנורה”. הסיבה הראשונה – גרסת “המגרה” האירונית-דרמטית מתקשרת טוב יותר אל עלילת ההתאבדות הטראגית ב“מעוף היונה”, כי בה הורחב המידע המבליט את המשקל הרב שהיה לחינוך הדתי והעתיר באיסורים שקיבלה הצרפתייה בשנות ילדותה בכפר על החלטתה בהגיעה לבגרות לשים קץ לחייה. והסיבה השנייה – גרסת “המגרה” גם מתקשרת, על-ידי הנושא מהמיתוס הנוצרי שהצייר בחר לסיום לימודיו, המתאר את ישו אחרי הורדתו מהצלב בהמחשה חילונית מובלטת, אל מסקנתו החילונית של יובל שמעוני על החיים הן באגדה “הכס” (המוצבת בסוף הכרך “חדר”, 1999) והן במסה “אל העפר” (שהופיעה כספר ב-2007) – שתי היצירות העיוניות שכתב במקביל לכתיבת העלילות של “חדר”.

ואשר לגירסת “המנורה” – היא נכתבה, כנראה, אחרי גירסת “המגרה” כדי להשלים בה את קורותיו של “המספר” (המזוהה בה לראשונה בשמו: “נועם שכטר”) מאז התאבדותה של הצרפתייה ועד הגיעו לגיל 37. המשך כזה אי-אפשר היה לטוות מסיומה של גרסת “המגרה”.

ולפיכך אני חוזר ומציע את ההצעה שפרסמתי בפרק נפרד על “חדר” בספרי “הקול הגברי בסיפורת הישראלית” (2002), לקרוא בסדר הבא את ארבע העלילות הגלויות בשני ספריו הראשונים של יובל שמעוני, כדי להפיק מהן את העלילה המוצפנת כעלילה רצופה: תחילה את העלילה של “המגרה” אחר כך את שתי העלילות שנדפסו ב“מעוף היונה” (עלילת התיירים ועלילת ההתאבדות) ולבסוף את עלילת “המנורה”. רק בסדר זה של העלילות הגלויות ניתן להצדיק בנימוק נוסף את הכללת שתי הגרסאות של העלילה המוצפנת בכרך “חדר”: על-ידי ההבדלים ביניהן הרחיק יובל שמעוני את העדוּת מעצמו, כדי שלא נייחס את סיפור האהבה לצרפתייה לפרשה ביוגרפית בחייו.

תשובה חיובית על ההשערה הזו, על זיקה אפשרית בין הסיפור הבדוי על האהבה של צעיר ישראלי לצרפתייה שהתאבדה לבין תקופה מכרעת בחייו של יובל שמעוני, אפשר לבסס יותר בעזרת התיאֲרוּך של אירועי העלילה המוצפנת בשתי הגרסאות המפותחות (ועם זאת – השונות בפרטים רבים) ב“חדר”. התקופה המתוארכת בשתי העלילות של “חדר” מתלכדת באופן מושלם עם תקופה מכריעה בהתגבשות השקפת עולמו החילונית והפוליטית של הסופר שמציין השנה את חלוף 30 שנה מפרסום ספרו הראשון, “מְעוּף היונה”.

הרקע התקופתי של העלילה המוצפנת

כמו יובל שמעוני כך גם “נועם שכטר” בעלילת “המנורה” נולד ב-1955, ולפיכך התגייס לצבא ב- 1973 (מלחמת יום כיפור). בגמר השרות הסדיר ב-1976 והוא כבר בן 21, ביצע את הנסיעה הראשונה לאירופה וחי כשנה בפריז עם הצרפתייה שפגש באיטליה. אחרי פרידתם, עזב את דירתה ועבר להתגורר במלון תקופה קצרה, ועם ההרגשה שמיצה את פריז, חזר לארץ ב-1977 (שנת המהפך הפוליטי שהתבטא בהקמה של ממשלת הימין בראשות מנחם בגין, ושבהמשכה הגיע הנשיא המצרי סאדאת לביקור בישראל, ביקור שהניב כעבור שנה את הסכם השלום עם מצרים).

בשובו מפריז ב-1977, התגורר “נועם שכטר” בכפר אז“ר ולמד באוניברסיטת ת”א בחוג לקולנוע את השנים הדרושות להשגת תואר במסלול בימוי סרטים. כישלון הסרט שצילם לסיום התואר בחוג זה בהקרנתו היחידה (עמ' 187) ניפץ לו את חלום היֵעוּד שהציב לעצמו בתחום בימוי הסרטים.

ב-1982 לחם “נועם שכטר” במלחמת לבנון הראשונה (“מלחמת שלום הגליל”). מיד אחרי שחרורו משרות המילואים בלבנון החליט לחזור לפריז, ואף שחלפו חמש שנים מאז פרידתו מהצרפתייה קיווה לחדש בנסיעה זו את הקשר איתה. בהגיעו לפריז גילה שאיננה בדירתה בפריז, אלא חזרה אל משפחתה בכפר, תחילה ניאותה להפצרותיו להיפגש איתו, אך אחר כך ביטלה את הפגישה. אחרי שהזדמן לאירוע ההתאבדות של הצרפתייה, הוא נשאר בפריז עוד זמן-מה ומימן את שהותו בעיר כעובד במלון, ואז חזר לארץ והוא כבר בן 27.

ב“המנורה” מתברר שבשובו לארץ ב-1982 (צה“ל עדיין שוהה בלבנון, המחלוקת בין “גוש אמונים” ל”שלום עכשיו" מציפה בהתמדה את נושאי “הכיבוש” ו“השטחים” שמעמיקים את היריבות האידיאולוגית בין המחנות הפוליטיים מימין ומשמאל) עבד “נועם שכטר” בעבודות שונות, תקופה קצרה כבמאי בטלוויזיה, ואחריה כבמאי לסרטי פרסומת של חברות מסחריות. בהווה, אחרי מלחמת המפרץ, שהתחוללה ב-1991, הוזעק למילואים כדי לביים את סרט ההסברה עבור חיל האוויר. כעת, אחרי 15 שנים שחלפו מאז הכיר את הצרפתייה והתגורר איתה כשנה בפריז, הוא בן 37 ועדיין רווק ללא ילדים, אך עודנו משחזר שוב ושוב את קשר האהבה שנרקם בינו ובינה, בוחן את המחלוקת ביניהם על החיים ועל תכליתם, ומהרהר בסיבות להתאבדותה ובמוות שמצפה לו אי-שם בהמשך חייו.

מאחר ששנות העלילה המוצפנת, שארכה 15 שנים (מ-1976 ועד 1991), היו שנים מכריעות בחייו של “נועם שכטר” וגם בחייו של יובל שמעוני, ניתן לקבוע במידה רבה של ביטחה שיובל שמעוני ביסס את העלילה המוצפנת בשני ספריו הראשונים (“מעוף היונה” ו“חדר”), במידה כזו או אחרת, על תקופה זו בחייו.

הרובד הרעיוני בעלילה המוצפנת

בשני ספריו הראשונים ביטא יובל שמעוני השקפה חילונית על החיים על-ידי נגיעה עקבית במוטיבים נוצריים הן בעלילה המוצפנת (המתרכזת בצרפתייה) והן בעלילות הגלויות (שבכל אחת מהן משתתפות דמויות-משנה המוסיפות סיפורי-חיים התומכים בעקיפין בהשקפה החילונית על החיים). להלן ההדגמות לקביעה זו:

העלילה המוצפנת מתרכזת בקתדרלה, המעוז של הקתוליות בצרפת. מגדל פעמוניה של הקתדרלה נשקף מחלון דירתה של הצרפתייה, ועל פרט זה התעכבה כבר במהלך נסיעתה עם הישראלי ברכבת אל פריז (עמ' 384), כאשר שאלה אותו: “אם אין כאלה בארץ שלך, מגדלי-פעמונים; וקתדרלות, קתדרלות יש שם? אז אף פעם לא טיפסת על אחת? ולא ראית את העיר כולה מלמעלה? ולרגע, רק לרגע, התחשק לך לעוף או לקפוץ?” (עמ' 383–382).

את חלום היֵעוּד שחלמה בילדותה גיבשה הצרפתייה בצעירותה בכפר, שבו לא היתה קתדרלה, אלא רק כנסיה: “במקום מוזיאונים רצתה אז להגיע לאפריקה ולהודו ולכל המקומות הנידחים האחרים מתוכניות הטבע בטלוויזיה, ולהציל את חלכאי-העולם” (עמ' 464). אך היא לא עמדה בפיתויי פריז, שבין דוכני הקרֶפּ וחנויות היין היא מחטיאה נשים צעירות המגיעות אליה מהכפרים, ואכן עד מהרה ידעה שכבר לא תגשים את חלום היעוד שלה: “מול תוכניות-הטבע בטלוויזיה כבר ידעה שלעולם לא תיסע למקומות המצולמים שם להציל את חלכאי-העולם” (עמ' 483). הכישלון הזה, לשמור אמונים לדת, ערער את נפשה והוליד בה את מחשבת ההתאבדות. ואף שהיתה יכולה להתאבד בדרכים שונות בחדרה (עמ' 464), בחרה לבצע התאבדות מחאתית נגד הדת בפומבי, דווקא בקפיצה מעל המפוארת והמפורסמת מבין הקתדרָלות של פריז ודווקא לעיני קהל גדול של תיירים הנוהגים לגדוש את הרחבה שלפניה.

המחאה החילונית נגד תלישותה של הדת מהחיים הממשיים נשמעת מפי הצרפתייה גם במהלך המחלוקת בינה ובין “המספר”. שוב ושוב היא מכריזה באוזניו את השקפתה כי “החיים הם כאן” (בעמ' 408, 411, 419, 444, 452). כלומר: לא בחסות השוכן במרומים, בשמים, כפי חוזרות ומספרות הדתות על אלוהים באגדותיהם, אלא בחברת בני-אנוש המתהלכים על האדמה, בעולם הגשמי, מיום לידתם ועד מותם.

מחאה חילונית נגד אחד המיתוסים היותר משפיעים של הנצרות היא גם בחירתו של הצייר ב“המגרה”, לסיים את לימודיו באקדמיה לציור בשיחזור נושא כנסייתי, על-ידי בִּיוּם אירוני של המעמד, המראה נשים האבֵלוֹת על ישו משיחם אחרי הורדתו מהצלב, דווקא עם דוגמנים משולי החברה של פריז (קְלוֹשר שיכור, קְלוֹשרית נֵכה וזונת רחוב).

יובל שמעוני מבטא בשני ספריו הראשונים את הסתייגותו החילונית מההנחה המיסטית של הדתות המקובלות, שקיים אלוהים, המוחלט הנצחי, ושהן דוברות בשמו בפנייתן אל האדם שהוא בן-חלוף ואורח זמני ביְקוּם. כל דת לא רק מפיצה את האמונה בקיומו של אלוהים ובהשגחתו על העולם שברא, אלא גם מטפחת אצל המאמינים שלה את האשליה שיזכו להישארות הנפש בעולם הבא, אחרי היטמנם בעפרו של העולם הגשמי. או במילים אחרות: מנקודת ראות רציונלית וחילונית מבטא יובל שמעוני בעלילות שני ספריו המוקדמים את רעיון הפרידה מהקתדרלות של כל הדתות.

הגיבוי העיוני ב“הכס” וב“אל העפר”

אמנם פעולת החילוּן (שהיא הפוכה לפעולת ההדתה) מוסווית בארבע העלילות הגלויות הללו, אך היא מובלטת בעלילה המוצפנת וגם מְגוּבה בשתי היצירות העיוניות של יובל שמעוני (האגדה “הכס” והמסה “אל העפר”).

מהאגדה “הכס” משתמעת המסקנה, שהדת העצימה והשגיבה באגדותיה את אלוהים עד מידה שהתבונה האנושית איננה מסוגלת להדגים את גדולתו ובוודאי שלא להוכיח את קיומו בצורה כלשהי. אחרי שהמלך הטיל על הכוהן לגלף מסלע ההר הגדול פסל של האֵל הוּאַן, ביטל הכהן בעצמו את כל רישומיו לביצוע הפסל עד שנואש מהמשימה הבלתי-אפשרית שהציב לעצמו. אחרים אחריו המשיכו את תוכניתו האחרונה, ללטש כדור מושלם מן הסלע “שראשו בשמים וכמוהו כגרגר-חול בכפו של הוּאַן”. ליטוש במשך דורות הלך וצמצם את קוטרו של הכדור, עד שנינוֹ של הכוהן, אשר מאס כנראה בנטל הירושה, גילף ממנו לבסוף כֵּס (כיסא) – רהיט שימושי המצוי בכל בית – שניתן לקרבו אל אדן החלון כדי לצאת מן החדר (או מוטב: מן הקתדרלה) ולרחף במרחב החופשי מהאל האגדי הוּאַן.

אך במסה “אל העפר” כבר ביטא יובל שמעוני את ההשקפה החילונית בניסוח ממש מפורש. במסה נועזת זו, אירגן מובאות מספרי התנ“ך בסדר המתאר את התפתחות האמונה של העם היהודי, האמונה של העבריוּת, מתפיסה לאומית המייעדת כל יהודי בדורו לתרום בחייו באמצעות זרעו, עד שהוא נאסף אל העפר, להמשכיותה של השושלת של עם ישראל כעם הנבחר, לתפיסה המבטיחה “נצח גם ליחידים” בתחיית המתים, שתתרחש באחרית הימים בביאת המשיח, במועד שבו כל יחיד מעם ישראל יקום מן העפר “אל תוך מלכות העם הנבחר”. התפתחות זו מוגדרת בעמודי הפתיחה של “אל העפר” כ”תמונת העולם הקוטבית העולה מסיפור תולדותיו של עם", תמונה אשר “מיטלטלת בין חד-פעמיותם של חיי אדם ובין הנצח המובטח לו ברציפותו של העם”.

ההשקפה החילונית, הסָקוּלָרית, היא בשורה לא חדשה בתולדות הפילוסופיה – מה אם כן חידש פה יובל שמעוני? התשובה על שאלה זו מוצגת באופן מפורש בעמודי הסיום של “אל העפר”, שבהם יישם את לקחי הדיון בהתפתחות האגדית של האמונה העברית (ברוח קביעתה של הצרפתייה בעלילה המוצפנת – “החיים הם כאן”) על החלום שהעבירו המאמינים מדור לדור בקולקטיב העברי “כמו במרוץ שליחים” ביחס למקום המובטח שבו התחילה עלילתו של עם ישראל: “כיבוש ארץ שליושביה אמונות אחרות ורצונות אחרים. ספקות אין למאמינים האלה, שהרי כבר לפני עידנים הבטיח הסיפור לעמו ערים שלא בנה, בתים מלאים כל טוב שלא הוא מילא, בורות חצובים שלא הוא חצב, כרמים ועצי-זית שלא הוא נטע, ארץ שלמה שצצה בחלום. - - - כיוון שהדברים האלה נכתבים בשעה שבה מאמיני הסיפור העברי נאבקים במאמיני הסיפור המוסלמי ששאל מקודמו לא מעט, והם הורגים אלה את אלה בנחישות קנאית על-פי צווי סיפוריהם – אלה כְּאלה מתנחמים ברצף עמם או אומתם או בשערי גן עדן – מאליו נוטה הלב אל עלילות פשוטות מאלה, או אף אל מה שאינו סיפור אלא הוא הממשות עצמה, ככל שישיגה אדם במגבלותיו. אדמה שאינה מקודשת בבתרי חיות שלפיד מרחף ביניהם, ואף לא ברכיבה על גב בהמה שזנבה זנב טווס; ושמים שלא יהיו כֵּס שבתו של אֵל או משכן מלאכיו, אלא כאלה שדי במרחביהם ובענניהם המתחלפים בחלון - - - ואותה שמש האירה אותם, את כולם, ואולי תאיר אותם גם מחר”.

שושלת הכותבים האלטרנטיביים

יובל שמעוני איננו כותב אלטרנטיבי בזכות השקפתו החילונית ש“החיים הם כאן” וגם לא בזכות עמדתו הפוליטית בנושא הפתרון הרצוי של “הסכסוך” הערבי-יהודי במזרח התיכון, אלא בזכות חדשנותו ככותב פרוזה אחרת מזו המחליקה בקלות אל כרסו של כל קורא. בשונה מרוב הסופרים המצליחים והמוכרים לרבים בדור יסוד המדינה בין תש“ח לבין תשע”ח, שהסתפקו בדרכי הכתיבה המסורתיות (הסתפקות שלעצמה איננה גורעת דבר מערך כתיבתם), בחר לכתוב כתיבה שהיא אלטרנטיבית, כתיבה בלי אלגוריוּת פוליטית ובלי אירוניוּת צינית, אלא עם מפוּכחוּת ריאליסטית.

אף שכאמור כתיבתו היא ביסודה ריאליסטית ומנדבת הרבה פרטים הממחישים את המציאות (מחוצות פריז ועד החפצים בדירה השכורה של הצרפתייה), הטקסט של יובל שמעוני הוא וירטואוזי ודינמי: מפתח רבדים בעלילה, יוצר בה פערים במקומות שונים, מטפח זיקות אנלוגיות בין סצינות המפוזרות במרחב הטקסט שלה ומשנה בה בטבעיות אסטרטגיות של סיפֵּר. בעלילות ספריו הוא חוסך בהסברת מניעיהן של הדמויות ועל-ידי כך הוא מפעיל את הקורא כמשתתף דינמי המוזמן במהלך הקריאה לארגן את הרציפות של העלילה באופן ליניארי, ולגייס את תבונתו ואת דמיונו להמחשת המציאות המורכבת המתוארת בה כדי להבין את משמעותה ההומאנית כבשורה וכחזון.

לפיכך ממשיך יובל שמעוני, לדעתי, ביצירות שפירסם עד כה, כתיבה אלטרנטיבית של חדשנים גדולים שתרמו להתפתחות הסיפורת העברית מכוחם הלשוני ומדמיונם היוצר. לשושלת כותבים זו משתייכים הסופרים הבאים בשנות המדינה (בתחילת עידן חידוש הריבונות בתולדות הספרות העברית): ס. יזהר (“ימי צקלג”), יהושע קנז (“התגנבות יחידים”), יעקב שבתאי (“זכרון דברים”) וא"ב יהושע (“מסע אל תום האלף”). יובל שמעוני הוא לכן החמישי בשושלת הכותבים האלטרנטיביים בדור הנוכחי.

בהופעה נדירה בפני קהל, באירוע שהתקיים באוניברסיטת בר-אילן ב-2019 לרגל הופעת “נער האופניים”, הרומאן האוטוביוגרפי של אלי עמיר, הקדיש יובל שמעוני את דבריו לסופרים ששילבו בעלילות ספריהם דמות שלקתה בעיוורון. בין סופרים אלה מנה גם את “העיוורון” הבא של סבו, המשורר דוד שמעוני: “מעיניו נסתרו תופעות שצופן העתיד”. קביעה זו נתמכת היטב בפרקי הספר שכתב סבו בשלהי חייו, “פרקי זכרונות” (הוצאת אגודת הסופרים העברים במסגרת הוצאת “דביר”, 1953), שבהם דימה ל“עיוורון” את אי-הוודאות שהיא מנת חלקו של האדם במרחב השנים של חייו, השנים שבין הלידה למוות.

באחד מפרקי ספרו זה סיפר דוד שמעוני כי ב-1906, והוא אז צעיר בן עשרים, היה פעיל ברוסיה במחתרת והחזיק מטעמה אקדח ברשותו. בתקופה המהפכנית הזו בחייו ניסח כרוזים בלתי-חוקיים נגד המשטר של הצאר, ובאחד הלילות גם השתלט עם חבריו על בית-דפוס של יהודי והדפיס כמות גדולה של עותקים מאחד הכרוזים שחיבר, וגם העביר בעצמו חלק מהכמות שהדפיסו באותו לילה אל דירה בקצה האחר של העיר. בפעולה הזו כמעט ונלכד, אך ניצל מגירוש לסיביר רק בזכות קור-רוחו, כאשר התעלם מקריאתו של שוטר, שהורה לו לעצור לבדיקה, והלה בחר שלא לרדוף אחריו (עמ' 128).

מה למד סבא שמעוני מסערות חייו?

הפרק המהפכני בחיי דוד שמעוני לא היה ממושך, אך גם אחריו, אחרי שהתפרסם כמשורר בולט בשירת הדור, עבר טלטלות רבות בחייו: עלה לארץ ב-1909, ואחרי שנה עזב ונסע לגרמניה כדי ללמוד באוניברסיטאות של ברלין, ובפרוץ מלחמת העולם הראשונה חזר לרוסיה, ורק אחרי שהצליח להיחלץ משם עלה ב-1921 שוב לארץ ונשאר בה לצמיתות. וכאן כתב את האידיליות שלו על החלוצים מהעלייה השנייה (המפורסמות מביניהן היו: “יובל העגלונים” ו“מצבה”), שלימים כונסו ב“ספר האידיליות” שאותו הקדיש לזכרו של יוסף חיים ברנר.

עוד לפני שעלה לארץ ספג דוד שמעוני ביקורת ברוח הזמן, אחרי שפירסם במהלך מלחמת העולם הראשונה (1917–1916) את האידיליה הראשונה שלו “כרמית”, שבה ביטא “לא להטים ולא ספקות מרים ולא הרהורים מטריפים, כי אם רק שלווה שבאור ואור שבשלווה”. אחדים ממבקרי הספרות של התקופה גינו אותו אז על כך “שבזמן זעזועים חברתיים עצומים תקע את עצמו לתוך הרהורים מופשטים על היחסים ההדדיים של הדמיון והרצון - - - שבימי מלחמה איומה כתב על רוחות, עבים וצללים”.

רק אחרי הרבה שנים השיב שמעוני למבקריו בספר זכרונותיו את הדברים הבאים: “כמה וכמה הופעות בהוויה האינסופית הנראות לנו כניגודיות כגון אור וצל, סער ודממה, עונג וצער, ואולי גם חיים ומוות אינן, אולי, אלא משלימות זו את זו: אינן, אולי, אלא שני צדדים של מטבע אחד, של ההוויה האינסופית” (עמ' 162).

המילים המודגשות בציטוט זה מופיעות כך במקור, ולפיכך חשוב לבאר את התוכן המשתמע מהן. צירוף המילים “הוויה אינסופית” מגדיר את המציאות כפשוטה, את ממשות החיים שזרימתם היא דינמית, נצחית ואין-סופית (בדומה לזרימת הרוח, עמ' 57–56, והחול, עמ' 72–70, ב“מעוף היונה”). ורק בני-אנוש, שהם בני-חלוף ואשר חוו מלידתם ועד מותם רק קטע מאינסופיותם של החיים – כגון: פילוסופים, היסטוריונים, סופרים וכותבי זכרונות – מציעים בעצם רק גירסאות להסבר ההפָכים המתרחשים בממשות החיים בה-בעת, כפי שתכנים שונים ומנוגדים מוטבעים בשני צדדיו של מטבע.

ואכן, מנה דוד שמעוני, בפרק נוסף בספר זכרונותיו, הפכים שנתגלו בה-בעת בתגובת יהודים כלפי אירועי המהפכה הבולשביקית ברוסיה, אחרי מהפכת קאֶראֶנסקי משנת 1917 בפטרוגרד ואחרי מהפכת השבעה-עשר באוקטובר (מהפכת לנין) באותה שנה במוסקבה: “אלה היו סימפוניות עצומות בהן צלצלו בכוח ענקים כל צלילי הנשמה הרוסית, של הפרט ושל הכלל, של העבר ושל העתיד, של העבד המתפרץ מפני אדוניו ושל האידיאַליסטן שוחר החופש, של שכרון הנקמה ושל להט הצדק, של השנאה העמוקה מתהום ושל האהבה העזה ממוות”. או בלשון הדימוי בציטוט הקודם: כל הצדדים המנוגדים של מטבעות התקופה (עמ' 167).

מסקנה חילונית מול עולם כמרקחה

בשיר “בין השמשות”, שהתפרסם בתרס"ד (1904), אם כי נכתב כשנתיים קודם לכן (והוא אז רק בן שש-עשרה), תיאר דוד שמעוני חלום שחלם בשעת השקיעה של יום חורף. השיר מסתיים בשתי השורות הבאות: “וְצָפוּן בַּדְּמִי: שָׁוְא הַסָּאוֹן וְנִצְחִי הוּא רַק דְּמִי הַמָּוֶת / אֵשׁ חַיִּים חִישׁ תִּכְבֶּה, אֵשׁ מָוֶת אִלֶּמֶת לָנֶצַח תַּגִּיהַּ”. החיים והמוות הם צמד שאין להפריד ביניהם, וחוק הקיום הוא שלחייו הסואנים של האדם צפוי מועד סיום, המועד שבו אש החיים הסואנים שלו תכבה, בעוד שאש המוות תמשיך לבעור לנצח בדממה.

השיר מעיד שכבר בשלב מוקדם בחייו, בתחילת המאה העשרים הסוערת ובטרם השלים את שנות העֵשְׂרה שלו, היה סבו של יובל שמעוני צעיר מפוכח וחף מאשליות, עלם שהבין באופן עמוק יותר מאחרים בגילו, כי “שָׁוְא הַסָּאוֹן וְנִצְחִי הוּא רַק דְּמִי הַמָּוֶת”. זהו שיר חילוני לחלוטין במסקנתו על הדואליות הקיימת בממשות: בעוד נשמעים הרעשים הזמניים של החולף, של האדם, נמשכת בדממה גם הוודאות הנצחית של “ההוויה האינסופית”. אלה הם שני צדדיו של המטבע. גם יובל שמעוני, הנכד, הגיע אל המסקנה החילונית הזו של סבו בספרים שפירסם עד כה.

אך לפני שייאמר משהו על ההשקפה החילונית של יובל שמעוני, כדאי לעיין בעוד שיר של סבו, שבו בחרתי להדגים את חדירתה של המוֹדֶרנה לשירה העברית בתחילת המאה העשרים, בספרי “מוֹקְדים חדשים בשירה העברית” (2015). בשיר “וְלֹא אֵדַע”, שנכתב ב- 1917 (אחרי האידיליה “כרמית”, ואולי כמענה סמוי לתגובה המסתייגת של מבקרי התקופה מתוכנה), הוא מתאר “אני” המקיץ מתוך שינה ממושכת ובעודו לָפוּת בין שינה ובין עֵרוּת, הוא מתקשה לקבוע את טיבה של הממשות, האם היא לפני זריחה או לפני שקיעה: “וְלֹא אֵדַע מִי עוֹמֵד עַל יָדִי: הַמָּוֶת אוֹ אוּלַי הַחַיִּים?”.

הניגודים בהגותו של הסבא

רמז לפרק המהפכני בחיי סבו של “נועם שכטר” כלל יובל שמעוני ב“המנורה”, הראשון מבין שתי העלילות בספר “חדר”. במהלך בימוי סרט הסברה לטירוני אחת מיחידות חיל-האוויר, נזכר המילואימניק “נועם שכטר” בן ה-37 באירועים שונים משנות ילדותו וביניהם את שקידת אביו לספר לו על התקופה בחייו של סבו כמהפכן בתחילת המאה העשרים ברוסיה, כאשר עדיין “חשב שיהיה לו חלק במעשים גדולים שישנו את פני ההיסטוריה” (“קו המלח” עמ' 308), ולפני שנואש מהמהפכה ונמלט מרוסיה.

ובמיוחד הבליט אביו של “נועם שכטר”, בסיפוריו על אותה תקופה סוערת ברוסיה ובחיי סבו, את אומץ-לבו של פנחס רוטנברג, שבינואר 1905, הציל בפטרבורג את מנהיגו, כומר שהנהיג הפגנה נגד הצאר ניקולאי השני, הפגנה שנכשלה, ע"י שגזז לכומר את זקנו, הלביש אותו בבגדי אישה וחילץ אותו מידי החיילים של הצאר. “קסם גדול קסם רוטנברג לאביו בשל המעשה הנועז הזה וגם בשל המעשה שעשה לאותו כומר באחריתו, כשנתגלה שבגד באנשיו” (“חדר” עמ' 88 וגם ב“קו המלח” עמ' 226). ואשר לסבו של שכטר, הוא אכן הגיע לארץ שנה לפני רוטנברג, אך נואש גם מהנעשה בארץ ועזב עוד לפני שרוטנברג הקים את תחנת-החשמל בנהריים (“חדר” עמ' 100), כדי לחזור אליה פעם נוספת ב-1921, והפעם לצמיתות.

אין ספק שעל-פי קורותיו של סבו, דוד שמעוני, שהגדיר את החיים כ“הוויה אינסופית” ונצחית, שכל הגילויים הסותרים מתרחשים בה בה-בעת, ושהיא תמיד הוויה של אי-ודאות לבן-אנוש שזמן חייו בה קצוב, גילף יובל שמעוני את דמות המהפכן הראשון המתואר ברומאן “קו המלח”, איליה פוליאקוב.

בתולדותיו של איליה פוליאקוב אכן כלולה פעולה בנסיבות דומות לפעולת הנקם שביצע רוטנברג נגד הכומר שבגד בחבריו מהמחתרת נגד הצאר: אף שהמשימה לרצוח חבר מחתרת שנחשד בבגידה בחבריו לא הוטלה עליו, גרם איליה למותו של הבוגד מפליטת כדור מאקדחו. מאחר שידע כי מנהיגי המחתרת לא יסלחו לו על המעשה שיזם על דעת עצמו ועל תוצאותיו, נמלט איליה לא אל אחת מבירות מערב אירופה, אלא עלה על רכבת שנסעה למזרח היבשת, הרחק מהישג ידם של מפקדיו, ובה הגיע עד לרגלי ההימלָאיה בהודו, ושם הסתפח למשימה הפוכה לחלוטין מאותן שביצע כחבר במחתרת ברוסיה – סייע לווטרינר מאנגליה לנקום את נקמתו מאיטלקי שגנב ממנו את אשתו. אלה הם משיגיונותיה של כל תקופה בהיסטוריה: “להט הצדק” לכלל בצד אחד של המטבע ו“שכרון הנקמה” הפרטית בצידו האחר, כך בחייה של חברה וכך גם ביחסי יחיד מול יריבו.

המקורות לעלילת “קו המלח”

כאשר נמלט איליה מרוסיה ועלה על רכבת במסלול הפוך לזה שהיה מצופה שיבחר לנוס בו, רכבת שדהרה לעומק מזרחה של היבשת, לא ידע שזו שלא הספיק להיפרד ממנה, צעירה נאת-מראה, הרתה מליל האהבה היחיד שלהם, ושמרחמה יגיח כעבור תשעה חודשים בן מזרעו. ושכעבור שנים אחדות היא תעלה עם בנה לפלסטינה-א"י, ארץ שהוא לא שקל מעולם להימנות עם חלוציה, ושבמשך כל חייו ינבור הבן הזה בעיתונות העברית של תחילת המאה וינסה לדלות מהם מידע על אביו המהפכן, כדי לבסס את ההערצה לדמותו.

העיוורון של איליה היה כפול. עד יום מותו לא שיער כלל שבן נולד לו מליל האהבה הנשכח ההוא, וכמובן שלא העלה כלל על דעתו שגם נכד ייוולד לו בארצם של החלוצים, שבניגוד לאביו לא נבר בעיתונים עבריים נושנים כדי למצוא בהם מידע על סבו המהפכן, אלא יצא למסע במסלול המשוער של סבו, איליה פוליאקוב, וגם סיים את חיים במקום שבו סיים סבו זה את חייו, בכוך התבודדות של מנזר בשיפולי ההימלָאיה ההודיים, שבו גאל סבו את עצמו מייסורי מצפונו.

בפואמה “ממדבר למדבר” שהשלים בתרפ“א (1921), בשנת עלייתו השנייה לארץ (שירי מסע ביוגרפיים המתארים את אירועי חייו בין שנותיו במדבר אירופה עד הגיעו ל“מדבר יהודה” בא"י), שילב דוד שמעוני שיר לירי המספר על נטישת עלמה אחרי ליל אהבה יחיד – אירוע הממשיך לצער אותו גם אחרי שנים: בּוּזוּ לִי! נַעֲרָה גְדוֹלַת-עֵינַיִם וּגְדוֹלַת-חֲלוֹמוֹת עָזַבְתִי שָׁם - - - וַאֲנִי עֲזַבְתִּיהָ גַּם מִבְלִי קַחַת בְּרָכָה מִמֶּנָה - - - לִפְנֵי הִפָּרְדִי מִמֶּנָּה לָנֶצַח”.

עדות זו משירתו הלירית של דוד שמעוני, סבו של יובל שמעוני, מחזקת גם היא את ההנחה שסיפורי החיים של שלושת הגברים ברומאן “קו המלח” – הפרק המהפכני בחייו של איליה ברוסיה, הפרק הארץ-ישראלי של בנו נחמן ששילב בחייו חרב וחרט, והמסע בהודו של נכדו הישראלי אמנון במסלול של סבו המיתולוגי – מבוססים במידה כזו או אחרת על אירועים שהתרחשו בממשות לגברים משלושה דורות במשפחת שמעוני.

נחמן ב“קו המלח”

מיום שעמד על דעתו אסף נחמן מידע על אביו איליה פוליאקוב. ומאחר שאמו מאשה סירבה לגלות לו פרטים על אביו, כי לא סלחה לו על כך שנטש אותה במינסק ולא חזר מפטרבורג להינשא לה, "היה יכול לצייר לו את דמותו כרצונו, להגדיל ולהאדיר אותו כמין יֵשוּת נאצלת (עמ' 225), כאדם שביצע מעשי גבורה (עמ' 295–294). במשך כל שנותיו המשיך בכך: “בילדותו ובנעוריו קשר אותו (את אביו) למופלאות בעלילות ששמע, ובבגרותו, בשנים שהיה איש אקדמיה והתמתן, נמצאו לו תחומי עניין אחרים, אבל בזקנותו שבה ועלתה כמיהתו הישנה לעלילות מופלאות, והפעם בלי כל סייג. - - - בבת-אחת התחדשה בכל תוקפה משאלתו הישנה: אם לא שיחזור, לפחות שיהיה (אביו) דמות מופתית, משכמו ומעלה” (295–294).

מאחר שלא קיבל עד הגיעו לבגרות מענה על השאלה שהטרידה אותו, “מדוע נסע אביו לאן שנסע ומדוע נטש את אמו ואותו” (עמ' 317), בחר נחמן ללמוד באוניברסיטה העברית בחוג להיסטוריה והתכוון להתרכז באירועים ברוסיה בתקופת שלטונם של שני הצארים שמהפכנים רצחו אותם – אלכסנדר השלישי (1894–1881) וניקולאי השני (1917–1894) – ושבתקופתם השתייך גם אביו למחתרת מהפכנים כלשהי.

בשנת 1943 התגייס נחמן לבריגדה. תחילה לחם באפריקה (עמ' 276) ואח"כ באירופה (עמ' 295). אחרי שהשתחרר מהצבא הבריטי התחיל ללמוד באוניברסיטה העברית בירושלים, אך הפסיקם אחרי שהצטרף להגנה (עמ' 500). אחר-כך לחם במלחמת השחרור ואחרי סיומה חידש את לימודיו באוניברסיטה (עמ' 392). אף שהצטיין בלימודיו, הבין שעקב תככים בחוג להיסטוריה לא יקודם בו למעמד מרצה, ולכן עזב, שרף את מחקרו הגמור על יחס הדתות לזמן ולמוות (עמ' 397–392), ועבר לעבוד בעיתון “דבר” (עמ' 460) כמגיה קפדן שהיה אימת כל הכתבים ונושא קבוע לבדיחותיהם. ואחרי פרישתו לגמלאות ישב בספרייה וחקר את עברו של אביו איליה.

פרטים אלה על נחמן, בנו של איליה פוליאקוב, מושתתים במידה זו או אחרת על דמות אביו של יובל, שמואל שמעוני, כפי שאפשר להיווכח ממסכת חייו: שמואל שמעוני נולד ברחובות ב-1921 (השנה שבה עלה דוד שמעוני בשנית לא"י) ולימים נודע במשך 20 שנה כמנהל המיתולוגי וחמור-הסבר של תיכון חדש בת“א. בסיום לימודיו בגימנסיה הרצליה בת”א (יסודי ותיכון), יצא להכשרה בקיבוצים גבע ורמת יוחנן, במלחמת העולם השנייה התנדב לשרת בבריגדה היהודית, אחרי שהשתחרר מהצבא הבריטי התחיל ללמוד באוניברסיטה העברית היסטוריה ומקרא. לימודיו באוניברסיטה נקטעו בפרוץ מלחמת השחרור, שבה היה לוחם בגדוד מכמש ובגדוד בית-חורון, אך הוא השלים אותם אחרי שהמלחמה הסתיימה.

שמואל שמעוני אכן היה איש החרב והחרט, כרבים מבני דורו, וכמו נחמן פוליאקוב ב“קו המלח”, שהפך את איסוף המידע על אביו איליה למפעל חייו, גם שמואל שמעוני שקד לדלות חומרים מהעיזבון של אביו, המשורר דוד שמעוני, ופירסם מהם ב-2002 את מכתבי הוריו מהשנים 1920–1910 בספרו “עשר שנים, אהבת דינה ודוד”.

דינה, סבתו של יובל, היתה בתו של ברוך פפירמייסטר – המוזכר ב“קו המלח” כצעיר שבניגוד לבני גילו שנסעו למערב אירופה, הוא התייחד בכך “שנסע מעיירתו ברוסיה למזרח וחי שם שנים לפני שעלה לא”י" (עמ' 457). כאשר עלתה משפחת פפירמייסטר ב-1892 לא"י היתה דינה תינוקת בת שנה. תחילה התגוררה משפחת פפירמייסטר בראשון לציון ומ-1920 עברה לרחובות, שהיתה תחנתו הראשונה של דוד שמעוני בארץ בעלייתו השנייה אליה ב-1921.

אמנון ב“קו המלח”

גם הפרטים על אמנון (שכבר מזמן שינה את שם-המשפחה שלו מפוליאקוב לפּוֹלֵג), שרוכזו ב“קו המלח” (בעמ' 831–818) ופוזרו בו במקומות נוספים, חופפים בחלקם לאלה שניתן היה ללקט מהעלילה המוצפנת בשתי העלילות הגלויות ב“חדר”. התקופה המשפיעה ביותר בחייו של “נועם שכטר”, תקופת שירותו במלחמת לבנון, היא גם התקופה שהשפיעה על אמנון לעזוב את העיסוק בעיתונות ואת נעמי, זוגתו במשך ארבע שנים, כדי להתפנות למסע בעקבות איליה פוליאקוב סבו. לפיכך “המספר” ו“נועם שכטר”, גיבורי העלילה המוצפנת בשני הרומאנים הקודמים של יובל שמעוני (ב“מעוף היונה” וב“חדר”), מתלכדים באופן מושלם עם אמנון “ב”קו המלח", ושלושתם מבוססים במידה זו או אחרת על חייו של יובל שמעוני בתקופה זו.

על השפעתה של תקופת השרות במלחמת לבנון על אמנון ניתן ללמוד מהקטע הבא ב“קו המלח”: “יצא בזמנו למלחמת לבנון, ומין אובססיה תקפה אותו אחריה, ומבעד לכל מאורע ומאורע חיפש תככים נסתרים שחיי אדם משקלם שם כקליפת השום. אלה היו האשמות נוראות, תיאוריות קונספירציה שרק מוח מעוות יכול להגות אותן - - - שהשלטונות שיטו בנו ושעוד ישטו, שאנחנו נוטים להאמין להם כמו פתיים, ושנעדיף להיאחז בהמון בדותות מרגיעות ולא להתמודד עם אמת אחת מערערת” (513).

אחרי שהשתחרר משירותו בלבנון עזב אמנון את הארץ וטס אל אנגליה לפגוש את בנו של הרופא מיקנזי בתקווה לדלות ממנו פרטים על איליה פוליאקוב. אחרי שלא הפיק ממנו שום מידע בעל ערך על סבו, לא חזר אמנון מאנגליה אל נעמי ואל ילדיה אלא טס אל הודו “כי מאס במשפחתו הקטנה, בשגרת חייו, בארצו, שפעמיים לחם למענה ובשתי הפעמים נכשל, ושני הכישלונות האלה עדיין נגררים אחריו. טיפש גדול הוא היה אז, כמו סבו בתקופה שחשב שיהיה לו חלק במעשים גדולים שיְשנו את פני ההיסטוריה – פני אבן יש להיסטוריה והכל כבר נחקק בהם, מטוב ועד רע, וכל תו נחקק בדם” (עמ' 308).

אמנון ביסס במידה רבה את קביעתו זו על ההיסטוריה על תיאור מפורט של תקופת המילואים שלו במלחמת לבנון הראשונה (בעמ' 865–832) ובמוקדה האירוע ששבר את לבו: כישלונו להציל את עַלי מטביעה בים, ילד רך בשנים שאך זה התייתם בהפגזה מהוריו.

סיכום עצוב של המאה העשרים

הרומאן “קו המלח” הוא סיכום עצוב של המאה העשרים מנקודת מבט יהודית-ישראלית וכלל אנושית. וכדי להקיף את מֵאת שנותיה היה יובל שמעוני זקוק לשלוש דמויות שיְיצגו ביחד את רצחנותה ואת האסונות שהמיטה על האנשים שכל-כך ציפו שתשנה את פני ההיסטוריה מכפי שהיתה במאות הקודמות. את האכזבה הזו מהמאה העשרים ביטא יובל שמעוני ברומאן הזה בכל העוצמה שפציפיסט כמוהו, שוחר שלום שגם לחם להשלטתה על “ההוויה הנמשכת” כבר בדורו, יכול היה לבטא אותה באמצעות משפטם הקשה על ההיסטוריה של שלושה מגיבורי עלילת “קו המלח”.

איליה פוליאקוב פעל כיהודי סוציאליסט בתחילת המאה כדי למוטט את עריצות הצאר ונכשל כי גילה שהמהפכה מחליפה רודנות אלימה אחת, זו של הצאר, ברודנות אלימה ממנה שנייה, של מנהיגים כוחניים מן העם הרוסי שאילצו אותו לבחור שוב ושוב בין שתי אפשרויות בלתי-אנושיות: להרוג או להיהרג. כאשר עזב את מינסק בלי שנפרד ממאשה (מרים) הרהר איליה שאולי השאיר את מאשה בהריון, אך דחה מחשבה זו בו-במקום: “כי מה לו ולילדים, ולשם מה יגדלו בעולם הזה שכאלה מעשים נעשים בו, וכמה מהם בידיו שלו. - - - ולמה יצא (התינוק מרחם אמו) אם יום אחד אולי יישלח כמוהו להרוג” (עמ' 177). ומאחר שמצפונו ייסר אותו על המעשים שביצע בפטרבורג בשליחות המחתרת, ביטא בקול את אכזבתו מההיסטוריה: “הייתי מספיק רע - - - אנשים נהרגו בגללי” (עמ' 662–661).

נחמן פוליאקוב, בנו של איליה, פעל באמצע המאה וכלוחם מן השורה של הציונות לחם בבריגדה, לחם במלחמת השחרור והיה בין קולטיה בארץ של שארית הפליטה משואת אירופה וגם של המוני הפליטים מקהילות יהודיות במדינות ערב. ועד מהרה נוכח שהצלחתה של הציונות להגשים את מטרתה המרכזית, ההקמה של “מדינת היהודים” בא"י, יצרה סכסוך מתמשך עם עמֵי ערב – סכסוך שבו נאלצים בני-אנוש שוב לבחור בין שתי אפשרויות בלתי-אנושיות: להרוג או להיהרג. במועדו, בהגיעו לזקנה מופלגת ואחרי שחקר במשך שנים רבות את מה שאירע לאביו בשנות המהפכה, ניסח נחמן מסקנה כוללת ואוניברסאלית יותר מזו של אביו על ההיסטוריה: “עיוורת היא ההיסטוריה, פזיזה כנערה ותשושת דעה כקשישה סֵעוּדית, רק העולם קשיש ממנה” (עמ' 513–512 ברומאן).

אמנון פּוֹלֵג, נכדו של איליה, פעל בשלהי המאה, וגם הוא לחם הן בסדיר והן במילואים במלחמות הממוחזרות שיזמו מדינות ערב נגד קיומה של מדינת העם היהודי בארץ-ישראל – לחם והתאכזב, ולכן יצא למסע בעקבות סבו לסיים את חייו בכוך המתבודדים בצפונה של הודו שגם סבו בחר לשים שם קץ לחייו אחרי שנואש מתיקון העולם במהפכה. ואת משפטו על ההיסטוריה כבר ציטטנו קודם: “פני אבן יש להיסטוריה והכל כבר נחקק בהם, מטוב ועד רע, וכל תו נחקק בדם” (עמ' 308).

סיכום אופטימי על יצירתו של יובל שמעוני

כאמור, ב“קו מלח”, שהוא רומאן פציפיסטי המגיש סיכום עצוב של המאה העשרים מנקודת מבט יהודית-ישראלית וכלל אנושית, סקר יובל שמעני את המאה העשרים באמצעות קורות-חייהם של שלושה גברים (איליה, נחמן ואמנון), שאמנם היה ביניהם קשר גנטי, אך כל אחד מהם היה בן תקופתו וגם חי באינטנסיביות את אירועי תקופתו, ולכן סיכם כל אחד מהם בדרכו את משפטה של ההיסטוריה. באמצעות אכזבתם המשותפת מן האיוולת של האנושות במשך דורות ביטא יובל שמעוני את הרעיון העמוק על אותה “הווייה אינסופית” ורבת הסתירות שעליה דיבר סבו, דוד שמעוני.

אך כישרונו המיוחד של יובל שמעוני כמספר איננו מתבטא רק בהבלטת השקפתם זו של השִמְעונים לדורותיהם בעלילות ספריו על כישלונות התנהלותה של ההיסטוריה, אלא ב“פיקשין” (FICTION), בבידוי המפתיע שהעניק לגיבוריו, בידוי המעיד על דמיונו העשיר כיוצר ועל יכולת הסיפור הנדירה שלו, שהיא כתיבה אלטרנטיבית לזו המקובלת שהורגלנו אליה גם ביצירותיהם של הטובים מבין סופרי הדור.

יתר על כן: בעוד שבשני הספרים של החטיבה הראשונה, ב“מְעוּף היונה” וב“חדר”, עסק יובל שמעוני בעיקר בנושא מצומצם וכמעט פרטי של “ההווייה האינסופית” (באהבת צעיר ישראלי לצרפתייה בת-גילו, שניהם גיבורי העלילה המוצפנת, ובסיפורי-חיים של דמויות-המשנה בעלילות הגלויות), הוא פתח ב“קו המלח” חטיבה חדשה ביצירתו, שבה פרץ אל היקף נושאי חדש, ההיקף העל-דורי, ואל עומק רעיוני נועז יותר, עומק ההתבוננות בהשפעת אירועי ההיסטוריה בכל תקופה על נפשו של הפרט ועל ערכיו. ספריו הבאים של יובל שמעוני ודאי יבססו את הקביעה הזו על התפתחות יצירתו בעתיד.

(2020)

אילת שמיר העמיסה תפקיד כבד מדי על עו"ד אריה רומנו, הדמות המרכזית בעלילת הרומאן "נטל ההוכחה (הוצאת עם עובד / ספריה לעם 2018, 218 עמ'), כאשר הטילה עליו לייצג את הנגר הערבי איסמעיל מהכפר טמרה, “גבר בן ארבעים ושמונה, נגר מדופלם, איש עדין וקשה” (עמ' 24), שהואשם בתקיפה חמורה של היהודי דב לוין, המבוגר ממנו בשני עשורים בדירתה של בתו בחיפה (עמ' 51).

תיק משפטי כזה, שצפוי שהתביעה לא תתרכז בו רק בנסיבות אזרחיות של התקיפה האלימה, אלא תצמיד לה גם חשד של פשע שנאה על רקע לאומני כמניע של התוקף הערבי לביצועה, לא היה מתאים להעמיסו על עו"ד כמו רומנו שמעולם לא התנסה בתיק פלילי שהוא בה-בעת גם אזרחי וגם פוליטי.

ואכן, גם עמיתיו של עו"ד רומנו רמזו לו שמוטב לו לוותר על ייצוגו של איסמעיל בתיק רגיש כזה. השותף הבכיר והמצליח ממנו במשרד, אלכס קליין, אמר לו במפורש: “תסלח לי שאני מכריח אותך להתבגר, רומנו, אבל אתה כבר מזמן לא לוחם צדק, תשכח מזה, אתה לוחם בשביל הלקוחות. להוציא אותם בצורה סבירה. לבנות להם גשר. להביא אותם לחוף מבטחים” (17). והיו גם אחרים שהיו פחות עמומים בהגדרת מצבו בתיק של איסמעיל והבהירו לו שהסתבך בתיק שאין לו סיכוי לסיימו בעונש קל למרשו.

ייתכן שהצטברות הכישלונות האחרים שלו בהגיעו לגיל 58 מסבירה מדוע התעלם רומנו מאזהרות כולם ונענה לבקשת איסמעיל לייצגו בתיק הזה. מזה שנתיים הוא מתגורר בדירה שכורה עם לֶני, הכלב המזדקן שנאותה דפנה אשתו ואם שני בניו להשאיר לו כאשר החליטה להיפרד ממנו אחרי 25 שנות נישואים. לפני שנאלץ לעזוב את דירתם, לא החמיצה דפנה את ההזדמנות להסביר לו באופן המפורש ביותר את סיבת החלטתה להיפרד ממנו, כאשר הגדירה אותו כ“אלוף הויתורים” (98). בתואר זה מיצתה את דעתה שכתוצאה מהעדר נכונות להתקדם כאחרים להישגים במקצועו, על-ידי יוזמות ולקיחת סיכונים, נשאר משפטן של תיקים זניחים בעיר התחתית של חיפה, האזור שלקוחות רציניים פסקו לפקוד אותו: “איפה המשרד שלכם? בכרמל או בעיר התחתית? מה, דווקא שמה למטה, איפה שכל הערבים?” (עמ' 59).

הריקנות שהרגיש רומנו אחרי שדפנה נטשה אותו מוטטה את מעט הביטחון העצמי שהיה בו הן כגבר והן כעו"ד כל עוד היתה לצידו. עד כדי כך היה פגיע, שאפילו אחותו הצעירה ממנו, שצברה בחייה כישלונות גדולים משלו, ושהוא תמך בה תמיד הן חומרית והן נפשית, כבר הרשתה לעצמה לראשונה לומר לו: “רק אל תחשוב אריה לרגע שזה שנהיית עורך-דין שעוזר לכל מיני חלאות בשביל כסף הופך אותך לבן-אדם טוב יותר ממני” (עמ' 72).

אלמלא העמיסה אילת שמיר על דמות מושפלת ומוחלשת כמו זו של רומנו גם את הסתבכותו עם התיק של הנגר הערבי איסמעיל, היה הקורא מפיק הנאה רבה מהפרקים ברומאן הזה המתארים את חייו של גבר בגילו ובמצבו של רומנו בחברה הישראלית ועוד בעיר כחיפה, שהיא מעוז אחרון של עירוניות שמרנית בהשוואה לערים העליזות בגוש דן – פרקים המפתיעים במהימנותם, הן בזכות היותם ריאליסטיים והן משום שתוכנם נמסר מפי מספר יודע-כל אובייקטיבי.

עדות של נחקר בשב"כ

הנאה אפשרית זו של הקורא מהרומאן הזה, נפגמה בהמשך עקב שילובם של עמודים מסוג שונה, קצרים ומנוסחים בלשון “אני”, והם עמודי עדותו של אסיר אנונימי, צעיר בן שמונה-עשרה, על סבלו הנפשי ומכאוביו הגופניים בעת שנחקר על-ידי צמד חוקרי שב"כ, חקירה שכללה גם עינויי גוף קשים, על חלקו בהתארגנות של צעירים ישראלים מהכפר הערבי טמרה לביצוע פיגוע חבלני בחיפה (הכתיב של שם הכפר ב-ט' נועד להרחיק את העדות מהכפר הערבי תמרה שאכן קיים במפת הגליל התחתון של מדינת ישראל).

אף שהקורא מניח שעמודי החקירה האלה אמורים להתקשר באופן כלשהו לימי בחרותו של איסמעיל, לא ברור לו מדוע העדיפה איילת שמיר לפזר אותם בין פרקי הסיפור בהווה, כמעט לאורך כל עמודי הספר (מעמ' 19 ועד עמ' 163), במקום לבחור בפתרון פשוט וטבעי יותר למסירת סיפורם של שני הגברים, ע“י הטלת המשימה על מספר יודע-כל אובייקטיבי ומהימן? הן דווקא מספר כזה היה מגיש סיפור בסדר כרונולוגי שבו ניתן לשלב באופן טבעי ביותר את המידע על חקירתו של איסמעיל בשב”כ בהיותו בן שמונה-עשרה, הרבה לפני התקיפה האלימה שביצע ביהודי קשיש כעבור שלושים שנה.

תמיהת הקורא אפילו מתחזקת כאשר מתברר לו, שרומנו כלל לא ידע על פרק מוקדם זה בביוגרפיה של איסמעיל בכל שנות היכרותם, במשך עשרים השנים שבהן הזמין ממנו רהיטים לדירת משפחתו בחיפה, ושהוא נחשף למידע זה רק אחרי שאשתו של איסמעיל, שאדיה, מסרה לו את המחברת שמצאה מוסתרת בנגרייה של בעלה אחרי שנעצר (עמ' 135).

כלומר: על ידי שילוב עמודי החקירה מהעבר בין הפרקים המספרים על האירועים בהווה העניקה איילת שמיר לקורא יתרון של ידיעה, בהשוואה למה שידע עו“ד רומנו על איסמעיל ברוב עמודיו של הרומאן. אף שתחבולה זו ציידה את הקורא ביכולת אירונית לבחון את לבטיו של עו”ד רומנו לפני פתיחת המשפט של מרשו, היא הכבידה מאוד על רומנו למצוא הסבר לאלימות שהתפרצה פתאום מאיסמעיל בדירתה של הלקוחה שלו כלפי אביה הזקן, דב לוין.

מה התברר לעו"ד רומנו?

ואכן, תחילה, לפני שנחשף לעדות של איסמעיל על חקירתו בשב"כ לפני שלושים שנה, התכוון רומנו לבנות את הייצוג של איסמעיל, שלהנחתו לא נפגש מעולם קודם לכן עם לוין, על שלילת מניע שנאה על רקע לאומני שהתביעה ודאי תייחס לו: “מספיק להוכיח שהפגיעה לא נעשתה מתוך רצון או נקמה” כדי לסיים את התיק בעונש קל לאיסמעיל על בסיס “ספק סביר” באשמה זו (עמ' 24).

רק אחרי שקרא את העדות של איסמעיל, על חקירתו האלימה שנחקר לפני שלושים שנה בשב“כ, ע”י “החוקר הרע” שהזדהה בכינוי האוכסימורוני “מנחם אבו-עלי”, שינה רומנו את קו ההגנה שלו על מרשו. מהעדות של איסמעיל במחברת הסיק רומנו שיפיק תועלת לתיק של מרשו דווקא אם יעלה את הנקמה כמניע המסביר מדוע לא הצליח איסמעיל לשלוט בעצמו כאשר פגש מחדש את “מנחם אבו-עלי”, הפעם בדירת הלקוחה שלו, פונה אליו באופן שפנה אליו תמיד בתחילת כל חקירה: “זוכר אותי, מותק”.

יתר על כן: את השינוי הזה בקו ההגנה בתיק של מרשו ביסס רומנו על ביקורו בכפר טמרה, שבמהלכו שמע תחילה משאדיה את קורותיו של איסמעיל בעלה אחרי שנישאה לו: בסיום חקירתו האכזריות בשב“כ “נשארו עליו הסימנים: על הבטן, בצלעות, בגב”, והוא עצמו היה במעקב מטריד של השב”כ במשך שנים על-פי צו מנהלי “שהוא חייב להודיע כל הזמן איפה הוא, שהוא חייב להתייצב כל יום” (עמ' 135).

אך האמת המלאה על האירוע התבררה לרומנו רק אחרי שנפגש לראשונה ביחידות עם בילאל, בנם של איסמעיל ושאדיה, נער הסובל מפיגור (עמ' 52), שהתלווה לעזור לאביו להרכיב ארון ביום התקיפה. רומנו מצא את בילאל מקציע לוח-עץ בנגרייה, ועם כל תנועת גופו קדימה ואחורה השיב על שאלותיו רק את המילה “באבא”. ומילה זו הבהירה לרומנו את מה שהתרחש באירוע התקיפה: “כי רק עכשיו, אחרי שראה את הפנים האלה המהופנטים אל לוח העץ ושמע את היבבה הכבושה, שהיתה המשכה של היד, זו שנקמה בבלי דעת את נקמתו של האב, הבין שהנטל עליו הוא למעלה מכוחו”. בו-במקום הבין רומנו שלא יוכל לזַמֵן את בילאל להעיד בבית המשפט על חלקו בפציעת דב לוין, ומתסכול עצר את מכוניתו בצאתו מטמרה ופרץ בבכי, “בכי בלי קול ובלי דמעות זה היה. של חמלה או של ייאוש או של הכל ביחד. מה זה כבר משנה” (עמ' 216).

נושא התוכחה של הסופרת

כלומר: באמצעות התחבולה, שהעניקה לקורא את יתרון הידיעה בהשוואה לזו שהיתה ברשות רומנו, הסיטה אותו אילת שמיר מן העיסוק במקרה, בסיפור התקיפה שביצע הנגר הערבי כלפי חוקר השב"כ יהודי, כפי שהורגל לעשות עד כה בסיפור ריאליסטי, וכפתה עליו להתרכז בתופעה הכוללת, בהבנת מצבו הנואש של אזרח ישראלי, בן המיעוט הערבי בחברה הישראלית, שעל-פי תפיסתה היא חברה שבה הרוב היהודי מתייחס באופן פטרוני ומפלה לרעה אל המיעוט הערבי שנלכד במדינת ישראל, מדינה שהוא איננו מכיר בחוקיות קיומה ממועד ייסודה ב-1948 ואילך וגם איננו רוצה בכלל להיות אזרח בה.

לכאורה בחרה איילת שמיר בדמות הפחות מתאימה מבין עורכי-הדין שבחברתם מתחכך רומנו בחיפה כדי לייצג את הנושא שאותו ביקשה להציף ברומאן הפוליטי הזה, השלישי שלה אחרי “פסנתר בחורף” (2007) ו“המיטה שאתה מציע בעצמך” (2013). מועמד טוב ממנו למטרה זו היה יכול להיות עו“ד נרקיס, שבשלב מאוחר הובלט לפתע בעלילה כניגודו של רומנו. בעוד שרומנו השקיע את כל זמנו בעיסוקו המשפטי ולא התפנה לפעילות חברתית ופוליטית, התבלט נרקיס בחוגי השמאל בת”א כפעיל שיש לו “קשרים בכל מיני מקומות” (עמ' 176).

בעזרת שותפיו האידיאולוגיים השיג נרקיס קלטת וידאו מחקירת איסמעיל בשב“כ לפני 30 שנה (עמ' 184–178) – תעלומה שלא נמצא לה הסבר אחר בעלילת הרומאן הפוליטי הכושל הזה – הקלטה שאותה הגניב נרקיס לכיסו של רומנו כדי להעלות את סיכוייו לייצג את איסמעיל בהצלחה. בעשותו כך הציל נרקיס את רומנו לא רק מכישלון בתיק שלחוגי השמאל בת”א היה עניין בו, לקידום רעיון “מדינת כל אזרחיה”, אלא גם הציל את אילת שמיר מפני שלב בכתיבה שבו לא היה לה פתרון הגיוני אחר לסיים בו את עלילת הרומאן.

סמליות הנהמה של הטיגריס

ואכן, איילת שמיר לא הסתפקה בסיפור-המעשה, שגיבוריו הם הנגר הערבי איסמעיל ועורך-הדין היהודי רומנו, כדי להציג באמצעותם את התוכחה הפוליטית שביקשה להשמיע ברומאן הזה. ובוודאי שלא הסתמכה על אמירות אגביות של יהודים כלפי ערבים ששילבה במספר מקומות בטקסט כדי לבסס עליה את התוכחה שלה, כמו זו שהבליע יו"ר ועד הבית בשאלה ששאל את רומנו: “האם הוא מתכונן להביא הנה את הקליינטים הערבים שלו גם בשבת?” (עמ' 145). אל מטרתה הכוללת חתרה בעזרת הפעלה של אמצעים ספרותיים שהשפעתם על הקורא גדולה יותר. הבולט מביניהם יהיה השימוש בסמליות שייחסה לנהמת הטיגריס הבנגלי.

להבנת הסימבוליות של הטיגריס בעלילת הרומאן הזה כדי לשים לב לתולדותיו של גן-החיות ולמיקומו בחיפה. הטיגריס הזה הוא הדייר המרשים ביותר מבין כל בעלי החיים בגן-החיות שנוסד בחיפה ע"י מורה לטבע עברי בשנת 1948 (עמ' 11). שנת ייסודו של המוסד הזה, המשמש להצגת בעלי חיים הכלואים בכלובים, הפכה בהשפעת הנרטיב הפלסטיני המעודכן והמשופר, שהתגבש בקרב הנהגת ערביי “השטחים” בין מלחמת ששת-הימים (1967) למלחמת יום-כיפור (1973), לתאריך שגם ערביי המדינה החלו למנות ממנו את שנות אסון “הנכּבא” בתולדותיהם.

גם מיקומו של המוסד הזה, הכולא בעלי חיים שנטלו מהם את חירותם הטבעית, תורם לסימבוליות שלו. ממש מעליו נבנתה בשנות ה-60 על המורדות המערביים של הכרמל שכונה למען יקירי ההסתדרות. הפרט הטופוגרפי הזה מודגש מספיק פעמים בעלילה כדי שיסמל את יתרונם של דיירי השכונה על בעלי החיים הכלואים מתחתיהם בכלובים, ובהשאלה יסמל גם את ההתנשאות של היהודים על הערבים בחברה הישראלית.

לפיכך גם הנהמה של הטיגריס הבנגלי, הנכבד מבין דיירי גן-החיות בחיפה, כבר איננה רק

חלק מהתנהגותו בטבע, אלא נהמת מחאה של בעל-חיים נגד אלה ששללו ממנו את חירותו הטבעית. בכך מסמלת נהמתו של הטיגריס הבנגלי את הרגשתו של המיעוט הערבי במדינת ישראל כמיעוט מופלה לרעה אחרי ששללו ממנו ב-1948 את עצמאותו הלאומית.

את הפרוש שלה לפרטים אלה בטקסט של הרומאן חיזקה איילת שמיר בעזרת המוטו שהציבה בפתח הרומאן מתוך “הדֶבֶר” של אלבר קאמי: “הדֶבֶר כבר השתלט על הכול. שוב לא היו גורלות אישיים כי אם פרשה קיבוצית”.

הכפפת העובדות למטרה הפוליטית

מאחר שאילת שמיר הושיטה לרומנו, באמצעות עו"ד נרקיס, ראָיה מניפולטיבית שבעזרתה יוכל לטעון במשפטו של איסמעיל את השקפתה הפוליטית, לפיה המיעוט הערבי במדינת ישראל הינו קורבן של רוב היהודי המתעמר בו – הרוויחה ביושר את חשיפת המניפולציה הרגשית והרעיונית שביצעה בפרטי סיפור-המעשה שעליו מושתת הרומאן.

המניפולציה הראשונה: בעוד שהעניקה מקום נרחב להמחשת סבלו של איסמעיל בחקירה בשב“כ בהיותו אדם צעיר, טשטשה אילת שמיר את חומרת הפשע שביצע אז, לפני שלושים שנה, ושהצדיק את האופן שבו נחקר בשב”כ. האירוע התרחש בשנת 1987, השנה שבה פרצה האינתיפאדה הראשונה. מאחר שאיסמעיל עבד אז בקק“ל בפריצה דרכים, גנב משם נפצים, פריטים הנחוצים להפעלת מטעני נפץ, והעביר אותם לחבריו, כולם אזרחי המדינה, שהתארגנו כדי לסייע לאינתיפאדה של הפלסטינים מהשטחים ע”י ביצוע פיגועים באוכלוסיה האזרחית של חיפה. התארגנות זו הוגדרה בשב"כ בצדק כפצצה מתקתקת – ולפיכך הצדיקה חקירה נוקשה של איסמעיל כדי לדלות ממנו במועד את שמות שותפיו בהתארגנות, לפני שהם יספיקו לבצע את תוכניתם.

המניפולציה השנייה: בעוד שדב לוין, בעל הכינוי “מנחם אבו-עלי”, ביצע את פירוק “הפצצה המתקתקת” בשיטות שהרשות השופטת במדינה הקפידה להגדיר למבצעי עבודה מצילת חיים זו, הוא הובלט בעדותו של איסמעיל וגם בקלטת הווידאו שהנציחה את חקירתו כסדיסט שהפיק מעיסוק בשב"כ הנאה מעינוי גופו של איסמעיל ומשבירת רוחו. לא כך מצטייר דב לוין בפרקיו של המספר היודע-כל, המספר כעבור 30 שנה שלאותו “אבו-עלי” היתה משפחה נורמטיבית ושבדירתה של בתו התקיף אותו איסמעיל, בעוד בנו בילאל פוצע אותו בעזרת כלי שהחזיק בידו.

לא רק שאילת שמיר סילפה לחלוטין את דמותו של לוין, על-ידי העלמת עובדות שיכלו להסביר את הצטרפותו להיות חוקר בשב“כ (כגון: ביוגרפיה, תכונות אופי ומודעות אידיאולוגית), אלא שגילפה אותו בזדון כדמות שטוחה לחלוטין כדי שתוכל באמצעותו להטיל דופי בשב”כ, אירגון שלוחמיו מגוננים על המדינה ועל חייהם של אזרחיה, כפי שהרשתה לעצמה לעשות בפרק שבו תיארה את התגנבותו של ברונו תחת זהות כוזבת לחדרו של לוין בביה"ח. ברונו ניצל את העובדה שלוין היה עדיין חסר-הכרה מהתקיפה בדירת בתו וחיטט בארנקו. ואחרי שגילה בתעודה את שמו האמיתי של לוין גיחך ואמר לעצמו: “אוהבים אצלם שמות קולנועיים כאלה: קפטן לואי, קפטן ג’ורג', קפטן בני, קפטן טאהר, מיכה אבו-עלי, אפילו לורנס איש ערב” (עמ' 189).

המניפולציה הבאה, השלישית, מבטאת את ראיית העתיד של אילת שמיר על הצפוי לקרות בין הרוב היהודי והמיעוט הערבי במדינת ישראל – ולכן ראוי להקדיש לה פרק נפרד.

דיסטופיה זורעת יאוש

במהלך נסיעתו של רומנו במנהרות הכרמל, אחרי שמנעו ממנו בבית-הכלא להיפגש עם איסמעיל, החל להרהר באפשרות הבאה:

"אם יום אחד מישהו בכיר בממשלה יחליט להסיר את כל המסכות, ויוציא החלטה לחסום בלוחות מתכת את ארבעת הפתחים, ייהפכו מנהרות הכרמל לתא הכלא הגדול ביותר בעולם מצפון לקו המשווה. צינוק ענק ללא מוצא זה יהיה, - -

• כלא מופלא שכזה אפילו טיגארט רב-המעללים לא העלה על דעתו. שום זעקה לא תישמע מבעד לקירות ההר העבים, שום תחנונים או צעקה. אלפי עצירים ביטחוניים יוכלו לרוץ אחוזי אמוֹק מקצה לקצה, לעשות כושר, לשיר בילאדי-בילאדי בקולי קולות, לחנוק בייאוש זה את זה ולדפוק את הראש בדופנות הבטון הכעורים, ועל ההר, מאות מטרים מעליהם, ימשיכו החיפאים לעשות קניות, לרכל, לשתות קפה, להתפעל מהנוף, לשפץ דירות, העיקר שהחיים מתנהלים כרגיל" (עמ' 92).

זהו קטע דיסטופי שאילת שמיר שתלה במחשבתו של עו“ד רומנו בשלב שבו הוא עדיין לא נחשף לעדויות על חקירתו של איסמעיל בשב”כ, וגם לפני שפגש את בילאל בנגריה, פגישה שאחריה יבטא בבכי שהוא נמצא בסיומו של שינוי בהשקפתו הפוליטית ובחר לאמץ את השקפתה “הנאורה” של אילת שמיר על העוולות שעושים היהודים למיעוט הערבי “הכלוא” במדינת ישראל. לפיכך, אי-אפשר שלא להגיב על חיזוי העתיד שלה על הצפוי להתרחש במדינה בעתיד באמצעות הפארודיה הדיסטופית הבאה:

“אם יום אחד תזדמן האפשרות למנהיגות הקיצונית של ערביי המדינה, ישמעאלים שכבר השלימו את תהליך הפלסטיניזציה שלהם, לממש את החזון הפלסטיני על ביטול מדינת היהודים הציונית, והם יחליטו לחסום בלוחות מתכת את פתחי מנהרות הרכבת לירושלים, ייהפכו המנהרות הללו לתא הכלא הגדול ביותר בעולם מצפון לקו המשווה. צינוק ענק ללא מוצא זה יהיה, - - - כלא מופלא שכזה אפילו טיגארט רב-המעללים לא העלה על דעתו. שום זעקה לא תישמע מבעד לקירות ההר העבים, שום תחנונים או צעקה. אלפי ציונים לאומיים שנדחסו למנהרות החסומות האלה יוכלו לרוץ אחוזי אמוק מקצה לקצה, לעשות כושר, לשיר “ציון יפתי – ציון חמדתי” בקולי קולות, לחנוק בייאוש זה את זה ולדפוק את הראש בדופנות הבטון הכעורים, ועל ההר, מאות מטרים מעליהם, ימשיכו כל שאר הישמעאלים לעשות קניות, לרכל, לשתות קפה, להתפעל מהנוף, לשפץ דירות, העיקר שהחיים מתנהלים כרגיל”.

כעת, אחרי שהניגוד בין שתי הדיסטופיות הובלט, זכאים הקוראים לדרוש מאילת שמיר את ההבהרה הבאה: התממשותה בעתיד של איזו משתי הדיסטופיות אמורה לבַעֵת יותר את עו"ד רומנו בסופה של עלילת הרומאן “נטל ההוכחה”?

(2018)