אילת שמיר העמיסה תפקיד כבד מדי על עו"ד אריה רומנו, הדמות המרכזית בעלילת הרומאן "נטל ההוכחה (הוצאת עם עובד / ספריה לעם 2018, 218 עמ'), כאשר הטילה עליו לייצג את הנגר הערבי איסמעיל מהכפר טמרה, “גבר בן ארבעים ושמונה, נגר מדופלם, איש עדין וקשה” (עמ' 24), שהואשם בתקיפה חמורה של היהודי דב לוין, המבוגר ממנו בשני עשורים בדירתה של בתו בחיפה (עמ' 51).

תיק משפטי כזה, שצפוי שהתביעה לא תתרכז בו רק בנסיבות אזרחיות של התקיפה האלימה, אלא תצמיד לה גם חשד של פשע שנאה על רקע לאומני כמניע של התוקף הערבי לביצועה, לא היה מתאים להעמיסו על עו"ד כמו רומנו שמעולם לא התנסה בתיק פלילי שהוא בה-בעת גם אזרחי וגם פוליטי.

ואכן, גם עמיתיו של עו"ד רומנו רמזו לו שמוטב לו לוותר על ייצוגו של איסמעיל בתיק רגיש כזה. השותף הבכיר והמצליח ממנו במשרד, אלכס קליין, אמר לו במפורש: “תסלח לי שאני מכריח אותך להתבגר, רומנו, אבל אתה כבר מזמן לא לוחם צדק, תשכח מזה, אתה לוחם בשביל הלקוחות. להוציא אותם בצורה סבירה. לבנות להם גשר. להביא אותם לחוף מבטחים” (17). והיו גם אחרים שהיו פחות עמומים בהגדרת מצבו בתיק של איסמעיל והבהירו לו שהסתבך בתיק שאין לו סיכוי לסיימו בעונש קל למרשו.

ייתכן שהצטברות הכישלונות האחרים שלו בהגיעו לגיל 58 מסבירה מדוע התעלם רומנו מאזהרות כולם ונענה לבקשת איסמעיל לייצגו בתיק הזה. מזה שנתיים הוא מתגורר בדירה שכורה עם לֶני, הכלב המזדקן שנאותה דפנה אשתו ואם שני בניו להשאיר לו כאשר החליטה להיפרד ממנו אחרי 25 שנות נישואים. לפני שנאלץ לעזוב את דירתם, לא החמיצה דפנה את ההזדמנות להסביר לו באופן המפורש ביותר את סיבת החלטתה להיפרד ממנו, כאשר הגדירה אותו כ“אלוף הויתורים” (98). בתואר זה מיצתה את דעתה שכתוצאה מהעדר נכונות להתקדם כאחרים להישגים במקצועו, על-ידי יוזמות ולקיחת סיכונים, נשאר משפטן של תיקים זניחים בעיר התחתית של חיפה, האזור שלקוחות רציניים פסקו לפקוד אותו: “איפה המשרד שלכם? בכרמל או בעיר התחתית? מה, דווקא שמה למטה, איפה שכל הערבים?” (עמ' 59).

הריקנות שהרגיש רומנו אחרי שדפנה נטשה אותו מוטטה את מעט הביטחון העצמי שהיה בו הן כגבר והן כעו"ד כל עוד היתה לצידו. עד כדי כך היה פגיע, שאפילו אחותו הצעירה ממנו, שצברה בחייה כישלונות גדולים משלו, ושהוא תמך בה תמיד הן חומרית והן נפשית, כבר הרשתה לעצמה לראשונה לומר לו: “רק אל תחשוב אריה לרגע שזה שנהיית עורך-דין שעוזר לכל מיני חלאות בשביל כסף הופך אותך לבן-אדם טוב יותר ממני” (עמ' 72).

אלמלא העמיסה אילת שמיר על דמות מושפלת ומוחלשת כמו זו של רומנו גם את הסתבכותו עם התיק של הנגר הערבי איסמעיל, היה הקורא מפיק הנאה רבה מהפרקים ברומאן הזה המתארים את חייו של גבר בגילו ובמצבו של רומנו בחברה הישראלית ועוד בעיר כחיפה, שהיא מעוז אחרון של עירוניות שמרנית בהשוואה לערים העליזות בגוש דן – פרקים המפתיעים במהימנותם, הן בזכות היותם ריאליסטיים והן משום שתוכנם נמסר מפי מספר יודע-כל אובייקטיבי.

 

עדות של נחקר בשב"כ    🔗

הנאה אפשרית זו של הקורא מהרומאן הזה, נפגמה בהמשך עקב שילובם של עמודים מסוג שונה, קצרים ומנוסחים בלשון “אני”, והם עמודי עדותו של אסיר אנונימי, צעיר בן שמונה-עשרה, על סבלו הנפשי ומכאוביו הגופניים בעת שנחקר על-ידי צמד חוקרי שב"כ, חקירה שכללה גם עינויי גוף קשים, על חלקו בהתארגנות של צעירים ישראלים מהכפר הערבי טמרה לביצוע פיגוע חבלני בחיפה (הכתיב של שם הכפר ב-ט' נועד להרחיק את העדות מהכפר הערבי תמרה שאכן קיים במפת הגליל התחתון של מדינת ישראל).

אף שהקורא מניח שעמודי החקירה האלה אמורים להתקשר באופן כלשהו לימי בחרותו של איסמעיל, לא ברור לו מדוע העדיפה איילת שמיר לפזר אותם בין פרקי הסיפור בהווה, כמעט לאורך כל עמודי הספר (מעמ' 19 ועד עמ' 163), במקום לבחור בפתרון פשוט וטבעי יותר למסירת סיפורם של שני הגברים, ע“י הטלת המשימה על מספר יודע-כל אובייקטיבי ומהימן? הן דווקא מספר כזה היה מגיש סיפור בסדר כרונולוגי שבו ניתן לשלב באופן טבעי ביותר את המידע על חקירתו של איסמעיל בשב”כ בהיותו בן שמונה-עשרה, הרבה לפני התקיפה האלימה שביצע ביהודי קשיש כעבור שלושים שנה.

תמיהת הקורא אפילו מתחזקת כאשר מתברר לו, שרומנו כלל לא ידע על פרק מוקדם זה בביוגרפיה של איסמעיל בכל שנות היכרותם, במשך עשרים השנים שבהן הזמין ממנו רהיטים לדירת משפחתו בחיפה, ושהוא נחשף למידע זה רק אחרי שאשתו של איסמעיל, שאדיה, מסרה לו את המחברת שמצאה מוסתרת בנגרייה של בעלה אחרי שנעצר (עמ' 135).

כלומר: על ידי שילוב עמודי החקירה מהעבר בין הפרקים המספרים על האירועים בהווה העניקה איילת שמיר לקורא יתרון של ידיעה, בהשוואה למה שידע עו“ד רומנו על איסמעיל ברוב עמודיו של הרומאן. אף שתחבולה זו ציידה את הקורא ביכולת אירונית לבחון את לבטיו של עו”ד רומנו לפני פתיחת המשפט של מרשו, היא הכבידה מאוד על רומנו למצוא הסבר לאלימות שהתפרצה פתאום מאיסמעיל בדירתה של הלקוחה שלו כלפי אביה הזקן, דב לוין.

 

מה התברר לעו"ד רומנו?    🔗

ואכן, תחילה, לפני שנחשף לעדות של איסמעיל על חקירתו בשב"כ לפני שלושים שנה, התכוון רומנו לבנות את הייצוג של איסמעיל, שלהנחתו לא נפגש מעולם קודם לכן עם לוין, על שלילת מניע שנאה על רקע לאומני שהתביעה ודאי תייחס לו: “מספיק להוכיח שהפגיעה לא נעשתה מתוך רצון או נקמה” כדי לסיים את התיק בעונש קל לאיסמעיל על בסיס “ספק סביר” באשמה זו (עמ' 24).

רק אחרי שקרא את העדות של איסמעיל, על חקירתו האלימה שנחקר לפני שלושים שנה בשב“כ, ע”י “החוקר הרע” שהזדהה בכינוי האוכסימורוני “מנחם אבו-עלי”, שינה רומנו את קו ההגנה שלו על מרשו. מהעדות של איסמעיל במחברת הסיק רומנו שיפיק תועלת לתיק של מרשו דווקא אם יעלה את הנקמה כמניע המסביר מדוע לא הצליח איסמעיל לשלוט בעצמו כאשר פגש מחדש את “מנחם אבו-עלי”, הפעם בדירת הלקוחה שלו, פונה אליו באופן שפנה אליו תמיד בתחילת כל חקירה: “זוכר אותי, מותק”.

יתר על כן: את השינוי הזה בקו ההגנה בתיק של מרשו ביסס רומנו על ביקורו בכפר טמרה, שבמהלכו שמע תחילה משאדיה את קורותיו של איסמעיל בעלה אחרי שנישאה לו: בסיום חקירתו האכזריות בשב“כ “נשארו עליו הסימנים: על הבטן, בצלעות, בגב”, והוא עצמו היה במעקב מטריד של השב”כ במשך שנים על-פי צו מנהלי “שהוא חייב להודיע כל הזמן איפה הוא, שהוא חייב להתייצב כל יום” (עמ' 135).

אך האמת המלאה על האירוע התבררה לרומנו רק אחרי שנפגש לראשונה ביחידות עם בילאל, בנם של איסמעיל ושאדיה, נער הסובל מפיגור (עמ' 52), שהתלווה לעזור לאביו להרכיב ארון ביום התקיפה. רומנו מצא את בילאל מקציע לוח-עץ בנגרייה, ועם כל תנועת גופו קדימה ואחורה השיב על שאלותיו רק את המילה “באבא”. ומילה זו הבהירה לרומנו את מה שהתרחש באירוע התקיפה: “כי רק עכשיו, אחרי שראה את הפנים האלה המהופנטים אל לוח העץ ושמע את היבבה הכבושה, שהיתה המשכה של היד, זו שנקמה בבלי דעת את נקמתו של האב, הבין שהנטל עליו הוא למעלה מכוחו”. בו-במקום הבין רומנו שלא יוכל לזַמֵן את בילאל להעיד בבית המשפט על חלקו בפציעת דב לוין, ומתסכול עצר את מכוניתו בצאתו מטמרה ופרץ בבכי, “בכי בלי קול ובלי דמעות זה היה. של חמלה או של ייאוש או של הכל ביחד. מה זה כבר משנה” (עמ' 216).

 

נושא התוכחה של הסופרת    🔗

כלומר: באמצעות התחבולה, שהעניקה לקורא את יתרון הידיעה בהשוואה לזו שהיתה ברשות רומנו, הסיטה אותו אילת שמיר מן העיסוק במקרה, בסיפור התקיפה שביצע הנגר הערבי כלפי חוקר השב"כ יהודי, כפי שהורגל לעשות עד כה בסיפור ריאליסטי, וכפתה עליו להתרכז בתופעה הכוללת, בהבנת מצבו הנואש של אזרח ישראלי, בן המיעוט הערבי בחברה הישראלית, שעל-פי תפיסתה היא חברה שבה הרוב היהודי מתייחס באופן פטרוני ומפלה לרעה אל המיעוט הערבי שנלכד במדינת ישראל, מדינה שהוא איננו מכיר בחוקיות קיומה ממועד ייסודה ב-1948 ואילך וגם איננו רוצה בכלל להיות אזרח בה.

לכאורה בחרה איילת שמיר בדמות הפחות מתאימה מבין עורכי-הדין שבחברתם מתחכך רומנו בחיפה כדי לייצג את הנושא שאותו ביקשה להציף ברומאן הפוליטי הזה, השלישי שלה אחרי “פסנתר בחורף” (2007) ו“המיטה שאתה מציע בעצמך” (2013). מועמד טוב ממנו למטרה זו היה יכול להיות עו“ד נרקיס, שבשלב מאוחר הובלט לפתע בעלילה כניגודו של רומנו. בעוד שרומנו השקיע את כל זמנו בעיסוקו המשפטי ולא התפנה לפעילות חברתית ופוליטית, התבלט נרקיס בחוגי השמאל בת”א כפעיל שיש לו “קשרים בכל מיני מקומות” (עמ' 176).

בעזרת שותפיו האידיאולוגיים השיג נרקיס קלטת וידאו מחקירת איסמעיל בשב“כ לפני 30 שנה (עמ' 184–178) – תעלומה שלא נמצא לה הסבר אחר בעלילת הרומאן הפוליטי הכושל הזה – הקלטה שאותה הגניב נרקיס לכיסו של רומנו כדי להעלות את סיכוייו לייצג את איסמעיל בהצלחה. בעשותו כך הציל נרקיס את רומנו לא רק מכישלון בתיק שלחוגי השמאל בת”א היה עניין בו, לקידום רעיון “מדינת כל אזרחיה”, אלא גם הציל את אילת שמיר מפני שלב בכתיבה שבו לא היה לה פתרון הגיוני אחר לסיים בו את עלילת הרומאן.

 

סמליות הנהמה של הטיגריס    🔗

ואכן, איילת שמיר לא הסתפקה בסיפור-המעשה, שגיבוריו הם הנגר הערבי איסמעיל ועורך-הדין היהודי רומנו, כדי להציג באמצעותם את התוכחה הפוליטית שביקשה להשמיע ברומאן הזה. ובוודאי שלא הסתמכה על אמירות אגביות של יהודים כלפי ערבים ששילבה במספר מקומות בטקסט כדי לבסס עליה את התוכחה שלה, כמו זו שהבליע יו"ר ועד הבית בשאלה ששאל את רומנו: “האם הוא מתכונן להביא הנה את הקליינטים הערבים שלו גם בשבת?” (עמ' 145). אל מטרתה הכוללת חתרה בעזרת הפעלה של אמצעים ספרותיים שהשפעתם על הקורא גדולה יותר. הבולט מביניהם יהיה השימוש בסמליות שייחסה לנהמת הטיגריס הבנגלי.

להבנת הסימבוליות של הטיגריס בעלילת הרומאן הזה כדי לשים לב לתולדותיו של גן-החיות ולמיקומו בחיפה. הטיגריס הזה הוא הדייר המרשים ביותר מבין כל בעלי החיים בגן-החיות שנוסד בחיפה ע"י מורה לטבע עברי בשנת 1948 (עמ' 11). שנת ייסודו של המוסד הזה, המשמש להצגת בעלי חיים הכלואים בכלובים, הפכה בהשפעת הנרטיב הפלסטיני המעודכן והמשופר, שהתגבש בקרב הנהגת ערביי “השטחים” בין מלחמת ששת-הימים (1967) למלחמת יום-כיפור (1973), לתאריך שגם ערביי המדינה החלו למנות ממנו את שנות אסון “הנכּבא” בתולדותיהם.

גם מיקומו של המוסד הזה, הכולא בעלי חיים שנטלו מהם את חירותם הטבעית, תורם לסימבוליות שלו. ממש מעליו נבנתה בשנות ה-60 על המורדות המערביים של הכרמל שכונה למען יקירי ההסתדרות. הפרט הטופוגרפי הזה מודגש מספיק פעמים בעלילה כדי שיסמל את יתרונם של דיירי השכונה על בעלי החיים הכלואים מתחתיהם בכלובים, ובהשאלה יסמל גם את ההתנשאות של היהודים על הערבים בחברה הישראלית.

לפיכך גם הנהמה של הטיגריס הבנגלי, הנכבד מבין דיירי גן-החיות בחיפה, כבר איננה רק

חלק מהתנהגותו בטבע, אלא נהמת מחאה של בעל-חיים נגד אלה ששללו ממנו את חירותו הטבעית. בכך מסמלת נהמתו של הטיגריס הבנגלי את הרגשתו של המיעוט הערבי במדינת ישראל כמיעוט מופלה לרעה אחרי ששללו ממנו ב-1948 את עצמאותו הלאומית.

את הפרוש שלה לפרטים אלה בטקסט של הרומאן חיזקה איילת שמיר בעזרת המוטו שהציבה בפתח הרומאן מתוך “הדֶבֶר” של אלבר קאמי: “הדֶבֶר כבר השתלט על הכול. שוב לא היו גורלות אישיים כי אם פרשה קיבוצית”.

 

הכפפת העובדות למטרה הפוליטית    🔗

מאחר שאילת שמיר הושיטה לרומנו, באמצעות עו"ד נרקיס, ראָיה מניפולטיבית שבעזרתה יוכל לטעון במשפטו של איסמעיל את השקפתה הפוליטית, לפיה המיעוט הערבי במדינת ישראל הינו קורבן של רוב היהודי המתעמר בו – הרוויחה ביושר את חשיפת המניפולציה הרגשית והרעיונית שביצעה בפרטי סיפור-המעשה שעליו מושתת הרומאן.

המניפולציה הראשונה: בעוד שהעניקה מקום נרחב להמחשת סבלו של איסמעיל בחקירה בשב“כ בהיותו אדם צעיר, טשטשה אילת שמיר את חומרת הפשע שביצע אז, לפני שלושים שנה, ושהצדיק את האופן שבו נחקר בשב”כ. האירוע התרחש בשנת 1987, השנה שבה פרצה האינתיפאדה הראשונה. מאחר שאיסמעיל עבד אז בקק“ל בפריצה דרכים, גנב משם נפצים, פריטים הנחוצים להפעלת מטעני נפץ, והעביר אותם לחבריו, כולם אזרחי המדינה, שהתארגנו כדי לסייע לאינתיפאדה של הפלסטינים מהשטחים ע”י ביצוע פיגועים באוכלוסיה האזרחית של חיפה. התארגנות זו הוגדרה בשב"כ בצדק כפצצה מתקתקת – ולפיכך הצדיקה חקירה נוקשה של איסמעיל כדי לדלות ממנו במועד את שמות שותפיו בהתארגנות, לפני שהם יספיקו לבצע את תוכניתם.

המניפולציה השנייה: בעוד שדב לוין, בעל הכינוי “מנחם אבו-עלי”, ביצע את פירוק “הפצצה המתקתקת” בשיטות שהרשות השופטת במדינה הקפידה להגדיר למבצעי עבודה מצילת חיים זו, הוא הובלט בעדותו של איסמעיל וגם בקלטת הווידאו שהנציחה את חקירתו כסדיסט שהפיק מעיסוק בשב"כ הנאה מעינוי גופו של איסמעיל ומשבירת רוחו. לא כך מצטייר דב לוין בפרקיו של המספר היודע-כל, המספר כעבור 30 שנה שלאותו “אבו-עלי” היתה משפחה נורמטיבית ושבדירתה של בתו התקיף אותו איסמעיל, בעוד בנו בילאל פוצע אותו בעזרת כלי שהחזיק בידו.

לא רק שאילת שמיר סילפה לחלוטין את דמותו של לוין, על-ידי העלמת עובדות שיכלו להסביר את הצטרפותו להיות חוקר בשב“כ (כגון: ביוגרפיה, תכונות אופי ומודעות אידיאולוגית), אלא שגילפה אותו בזדון כדמות שטוחה לחלוטין כדי שתוכל באמצעותו להטיל דופי בשב”כ, אירגון שלוחמיו מגוננים על המדינה ועל חייהם של אזרחיה, כפי שהרשתה לעצמה לעשות בפרק שבו תיארה את התגנבותו של ברונו תחת זהות כוזבת לחדרו של לוין בביה"ח. ברונו ניצל את העובדה שלוין היה עדיין חסר-הכרה מהתקיפה בדירת בתו וחיטט בארנקו. ואחרי שגילה בתעודה את שמו האמיתי של לוין גיחך ואמר לעצמו: “אוהבים אצלם שמות קולנועיים כאלה: קפטן לואי, קפטן ג’ורג', קפטן בני, קפטן טאהר, מיכה אבו-עלי, אפילו לורנס איש ערב” (עמ' 189).

המניפולציה הבאה, השלישית, מבטאת את ראיית העתיד של אילת שמיר על הצפוי לקרות בין הרוב היהודי והמיעוט הערבי במדינת ישראל – ולכן ראוי להקדיש לה פרק נפרד.

 

דיסטופיה זורעת יאוש    🔗

במהלך נסיעתו של רומנו במנהרות הכרמל, אחרי שמנעו ממנו בבית-הכלא להיפגש עם איסמעיל, החל להרהר באפשרות הבאה:

"אם יום אחד מישהו בכיר בממשלה יחליט להסיר את כל המסכות, ויוציא החלטה לחסום בלוחות מתכת את ארבעת הפתחים, ייהפכו מנהרות הכרמל לתא הכלא הגדול ביותר בעולם מצפון לקו המשווה. צינוק ענק ללא מוצא זה יהיה, - -

• כלא מופלא שכזה אפילו טיגארט רב-המעללים לא העלה על דעתו. שום זעקה לא תישמע מבעד לקירות ההר העבים, שום תחנונים או צעקה. אלפי עצירים ביטחוניים יוכלו לרוץ אחוזי אמוֹק מקצה לקצה, לעשות כושר, לשיר בילאדי-בילאדי בקולי קולות, לחנוק בייאוש זה את זה ולדפוק את הראש בדופנות הבטון הכעורים, ועל ההר, מאות מטרים מעליהם, ימשיכו החיפאים לעשות קניות, לרכל, לשתות קפה, להתפעל מהנוף, לשפץ דירות, העיקר שהחיים מתנהלים כרגיל" (עמ' 92).

זהו קטע דיסטופי שאילת שמיר שתלה במחשבתו של עו“ד רומנו בשלב שבו הוא עדיין לא נחשף לעדויות על חקירתו של איסמעיל בשב”כ, וגם לפני שפגש את בילאל בנגריה, פגישה שאחריה יבטא בבכי שהוא נמצא בסיומו של שינוי בהשקפתו הפוליטית ובחר לאמץ את השקפתה “הנאורה” של אילת שמיר על העוולות שעושים היהודים למיעוט הערבי “הכלוא” במדינת ישראל. לפיכך, אי-אפשר שלא להגיב על חיזוי העתיד שלה על הצפוי להתרחש במדינה בעתיד באמצעות הפארודיה הדיסטופית הבאה:

“אם יום אחד תזדמן האפשרות למנהיגות הקיצונית של ערביי המדינה, ישמעאלים שכבר השלימו את תהליך הפלסטיניזציה שלהם, לממש את החזון הפלסטיני על ביטול מדינת היהודים הציונית, והם יחליטו לחסום בלוחות מתכת את פתחי מנהרות הרכבת לירושלים, ייהפכו המנהרות הללו לתא הכלא הגדול ביותר בעולם מצפון לקו המשווה. צינוק ענק ללא מוצא זה יהיה, - - - כלא מופלא שכזה אפילו טיגארט רב-המעללים לא העלה על דעתו. שום זעקה לא תישמע מבעד לקירות ההר העבים, שום תחנונים או צעקה. אלפי ציונים לאומיים שנדחסו למנהרות החסומות האלה יוכלו לרוץ אחוזי אמוק מקצה לקצה, לעשות כושר, לשיר “ציון יפתי – ציון חמדתי” בקולי קולות, לחנוק בייאוש זה את זה ולדפוק את הראש בדופנות הבטון הכעורים, ועל ההר, מאות מטרים מעליהם, ימשיכו כל שאר הישמעאלים לעשות קניות, לרכל, לשתות קפה, להתפעל מהנוף, לשפץ דירות, העיקר שהחיים מתנהלים כרגיל”.

כעת, אחרי שהניגוד בין שתי הדיסטופיות הובלט, זכאים הקוראים לדרוש מאילת שמיר את ההבהרה הבאה: התממשותה בעתיד של איזו משתי הדיסטופיות אמורה לבַעֵת יותר את עו"ד רומנו בסופה של עלילת הרומאן “נטל ההוכחה”?

(2018)