שתי תופעות המשלימות זו את זו התרחשו בתרבות העברית בעידן המחשב: כל מי שמחשב ברשותו מנסה את כוחו בכתיבה ומתאמץ לצרף לעצמו את התואר “סופר”, והתוצאה ניכרת במספר המוגזם של הכותרים אשר נדפסים אצלנו ללא סינון ולרוב בלי בקרת איכות כ“ספרות מקור”.

מאחר שבמקביל לצמיחת הכמותית של מספר הכותבים ומספר הכותרים החדשים גדל גם הביקוש לתגובה שיפוטית עליהם, קפצו הרבה אלמונים על ההזדמנות להתפרסם כמבקרים, אף שהינם חסרי הכשרה כלשהי בתחום השיפוט הספרותי. ואכן, אתרי האינטרנט מלאים ברשימותיהם החפוזות של אלמונים אלה, רשימות הנוטות בדרך כלל להיות קצרות ופסקניות, אך נגועות תמיד בקביעות קיצון מנוגדות – מגביהות ספר למרומים (כדרישת הקהל ל“פירגון”), או משפילות אותו לעפר (כציפיות ההמון ל“דם”).

מאחר שאין שום אמצעי למנוע ממישהו לייחס לעצמו את התואר “מבקר” וגם בפועל אין יכולת למנוע את פירסומן של הרשימות האלה, אשר נדפסות ברוב האתרים בצורתן הגולמית וכמעט ללא עריכה, צריך לחזור ולסמן את ההבדלים בין סוגי הכותבים שפועלים בחסותו של המונח “ביקורת”, והם: הקורא-מן-שורה, סוקר-הספרים ומבקר-הספרות. מאחר ששלושתם מפרסמים תגובה כתובה על ספר חדש, מקבל הציבור תמונה כוזבת, כאילו קיימים בביקורת שלושה דרגי-שיפוט שווים בערכם, אשר למשפטם על איכותו של ספר חדש ניתן לייחס אותה חשיבות ואותה מהימנות.

הקורא המתרשם

הקורא-מן-השורה מרגיש צורך טבעי בסיום הקריאה של ספר חדש להביע את חוות-דעתו על תוכנו ועל סגולות שונות שבו, אשר עליהן עמד במהלך הקריאה, שהיא בדרך כלל היחידה שביצע. לכן, הוא מזדרז בסיום הקריאה, כאשר רשמיו מהספר עודם טריים, לנסח רשימה ולהכיל בה את תגובתו עליו. אך בהעדר נימוקים מגובשים להתרשמותו, הוא נזקק למילות תואר שונות כדי להביע את שבחי הספר או את מגרעותיו (כגון: מעניין ומרתק או מייגע ומשעמם). אם למזלנו הוא קורא ותיק, אשר צבר במשך השנים מדף קריאה מכובד למדי, ייתכן שגם ישווה את עלילת הספר אל אחד מהספרים שקרא בעבר.

אף שהקורא-מן-השורה הזדמן לספר בדרך כלל באקראי, כי אין הוא בוחר ספרים לקריאה על-פי שיטה, אין לשלול את זכותו לשפוט את ספר שקרא. ולמען האמת, אפשר גם להפיק תועלת משיפוטו עליו, כי בפרסום הרשימה שבה הוא ממליץ על הספר או מזהיר מפניו – הוא מבצע למען האחרים את המיון הראשון בין ספרים שעל-פי הבנתו וטעמו הינם חסרי-ערך לבין ספרים שלדעתו הינם מעניינים וכדאי להקדיש זמן לקריאתם.

העיתונאי הספרותי

סוקר-הספרים בעיתון המודפס או באתר המחשב עוסק למעשה בעיתונאות ספרותית ולכן גם הוא לוקה בכך שאין קיימת אצלו שיטה עקבית בבחירת הספרים שהוא כותב עליהם. בדרך כלל מפנה אליו את הספרים העורך של מדור הספרות בעיתון, אשר מצרף למשלוח הספר החדש את הדרישה הקבועה והעיקרית שלו – לקבל את המאמר הסוקר את הספר בהקדם האפשרי. ועל-כן נבדל סוקר-הספרים מהקורא המתרשם, הקורא-מן-השורה, בעיקר בכך שאת חוות דעתו על ספרים הוא מבטא באופן קבוע במאמר הקצר במוסף הספרותי בעיתון, או במקבילו: באתר האינטרנט – כלומר: מתאמץ להצטמצם במגבלת ההיקף של הרצנזיה, שהיא התגובה העיתונאית על ספר חדש.

עקב היותו משתתף קבוע במוסף לספרות, אין שיפוטו של סוקר-הספרים יכול להתבסס רק על ההתרשמות מהקריאה היחידה שלו בספר, שהיא הפריווילגיה של הקורא-מן-השורה, ולפיכך הוא מבצע דפדוף נוסף בספר, שבעזרתה הוא מגבש תגובה מיומנת וגם מוסמכת קצת יותר מזו ההתרשמותית של קודמו, הקורא-מן-השורה. ועם זאת, את שיפוטו הוא משעין בהכרח על אבחנות בודדות ופשוטות, אשר אליהן הוא מצרף ציטוטים אחדים, כדי שהללו יעניקו לרצנזיה שלו מראית-עין של מאמר אשר נכתב מתוך בקיאות בספר ואחרי התעמקות בו. ואכן, סוקר-הספרים ההגון כולל בסקירתו בנוסף לתוכן גם התייחסות לסגולות נוספות שמצא בספר, כגון: הדמויות, מבנה העלילה, רמת השפה והרלבנטיות של הנושא לחיים כיום.

יתר על כן: כדי להיבדל משיפוטו של הקורא-מן-השורה, מתפתה סוקר-הספרים בדרך כלל להגניב למאמרו העיתונאי הכללות, שהיקף בדיקתו לא הסמיך אותו לטעון אותן, אם על מידת המקוריות שגילה בספר בהשוואה לספרים אחרים שבדק בעבר בחופזה דומה, ואם על תרומתו של הספר להשחתת הספרות או לקידומה אל אופק חדש – הכללות שלא היתה לו שהות למצוא להן תימוכין לא בספר שהוא סוקר וגם לא מחוצה לו, ושעל-כן הן לחלוטין יומרניות. משום כך עלולה חוות דעתו הנמהרת-מדי של סוקר-הספרים לבצע לפעמים נזקים בהיקף ניכר יותר מזו של הקורא-מן-השורה. ואף על פי כן, גם שיפוטו של סוקר-הספרים מסוגל להוסיף תרומה מועילה במיון הכותרים החדשים לספרים גרועים הבינוניים וטובים, תרומה העולה על זו שתרם הקורא-מן-השורה בהמלצותיו ההתרשמותיות.

מבקר-הספרות כחוקר תרבות

מבקר-הספרות אינו בוטח בתוצאות המיון החפוז של הקורא-מן-השורה וגם לא בתוצאות הסינון הזריז של סוקר-הספרים. וגם לקביעותיהם השיפוטיות על טיבו ועל ערכו של ספר הוא מתייחס כאל חוות-דעת הטעונות בדיקה נוספת.

אף שלכאורה מפרסם גם מבקר-הספרות תגובה כתובה על ספר חדש, בדיוק כמו הקורא-מן-השורה וכמו סוקר-הספרים, גדול הוא ההבדל בין השקעתו להשקעתם במלאכת השיפוט של ספר חדש. וזו מתבטאת בהיקף התגובה, בעמקותה ובמטרותיה. אמנם גם הוא בודק בספר חדש היבטים בטקסט שגם קודמיו בדקו אותם (כגון: תוכן, מבנה, שפה, נושא ורעיון), אך בניגוד להם המפרסמים בעצם רק חוות-דעת, מפרסם מבקר-הספרות פסק-טעם.

הערה קצרה למונח פסק-טעם, אשר לכאורה משווה את תוצאת השיפוט הספרותי של מבקר-הספרות לתוצאת השיפוט שנעשה על-ידי שופט בבית-המשפט. בניגוד לשופט בבית-המשפט אשר פוסק על-פי ספר חוקים (דינים) המחייב את כלל השופטים, ולכן תוצאת שיפוטו היא פסק-דין, מתבסס שיפוטו של מבקר-הספרות על אמות-מידה של טעם המקובלות עליו, על בקיאותו בספריו הקודמים של מחבר הספר החדש ועל התמצאותו במפת הספרות של הדור (המשמרות שפעילות בה, המגמות שמתרוצצות בה), ולכן מוצדק להגדיר את תוצאת השיפוט הספרותי שלו כפסק-טעם.

יתר על כן: גם אם יגיע עיונו של מבקר-ספרות ביצירה, אשר אך זה הופיעה, לדרגת מיצוי ואובייקטיביות המתקרבת לזו של המחקר הספרותי (לדרגת עיון המניבה פסק-טעם ברמה מחקרית – ברמה של “תִּחְקוֹרֶת”), עדיין תוגדר תוצאת השיפוט הספרותי של העיון הזה כפסק-טעם של מבקר-ספרות.

בעוד שסוקר-הספרים והקורא-מן-השורה מזדמנים לקריאת ספר חדש באקראי, כי אין להם שיטה עקבית בבחירת הספרים ועניין מועט להם במעקב אחרי מחבריהם, בורר מבקר-הספרות בקפדנות את הכותרים אשר להם יקצה את הזמן הנחוץ לקריאתם, לעיון בהם ולכתיבת פסקי-טעם על ערכם.

מחוסר יכולת להקיף בקריאה את המספר העצום של הכותרים החדשים שיוצאים לאור מדי שנה, בוחר מבקר-הספרות מספר מצומצם של סופרים, כדי ללוות בסבלנות ולאורך זמן את הכתיבה שלהם, כיוון שבאמצעות העיון ביצירתם הוא מעדכן את מפת הספרות של הדור, אשר על שרטוטה הוא שוקד במשך שנים – מפה החייבת להתעדכן על-פי המתרחש בספרות, כגון: הופעת ספר ראשון ומפתיע של סופר אלמוני, או פנייה פתאומית של סופר ותיק לכיוון חדש. המפה המתעדכנת הזו לא רק משקפת תכנים, תהליכים, מגמות, הישגים וכישלונות בחיי ספרות המקור הישראלית – שינויים אשר לכולם יש מקבילות בתחומי התרבות האחרים – אלא היא זו המייצגת את הספרות במחקר התרבות הנוצרת בחברה הישראלית בדור הנוכחי.

התכלית הסופית הזו של מבקר-הספרות משייכת אותו לקבוצת חוקרי התרבות בדורו, ולכן אינו יכול להסתפק בתגובה התרשמותית של הקורא-מן-השורה וגם לא בתגובה העיתונאית של סוקר-הספרים, אלא עליו לסכם את המתחדש בספרות בהיקף ובעמקות של מסת-ביקורת, שהיא סוגה עיונית נבדלת ועצמאית בכתיבה הספרותית.

מענה לקורא המתעמק

בשונה מהרשימה של הקורא-מן-השורה ומהרצנזיה של סוקר-הספרים, מיועדת מסת-הביקורת – עקב אורכה – להתפרסם בספר, בכתב-עת ובאתר-תוכן איכותי במרשתת. מסת-הביקורת תכלול בראש ובראשונה פירוש מקיף לעלילת הספר, פירוש המתבסס על הצלבתן של אבחנות רבות (ספרותיות, רעיוניות וערכיות). ובנוסף לכך יהיה הפירוש מנומק היטב ומוכח כנדרש מהכתובים, כדי שיהיה בכוחו לשכנע את הקורא כי לפירוש יש גיבוי מלא ביצירה.

גם אם הפירוש הוא מקורי ונועז, עד כדי כך שהוא מפתיע את הקורא ומאיר לו באור שונה את היצירה, עדיין אין מבקר-הספרות אץ לסכם את משפטו עליה בפסק-הטעם הסופי שלו. חלקים חשובים במסת-הביקורת על ספר החדש, מתבססים על ההשוואה בינו ובין ספריו הקודמים של המחבר, וגם על ההשוואה בינו ובין ספריהם של סופרי הדור האחרים. הרחבות אלה בדיון על ספר חדש מאלצות את מבקר-הספרות להוסיף קריאה או שתיים מלאות ומספר קריאות-דפדוף חלקיות בספר כדי לבסס את מסקנותיו משתי ההשוואות האלה.

באופן זה מעדכן מבקר-הספרות במסת-הביקורת הזו את מפת הספרות של הדור, בעזרת מסקנות המבוססות על שיפוט אשר מסתייע באמות-מידה גלויות ואובייקטיביות ככל האפשר. אף שגם מסקנותיו יהיו מנוסחות כהכללות, שונות יהיו הכללותיו מהכללותיו של סוקר-הספרים, שהיו יומרניות ובלתי-מהימנות משום שלא התבססו על בדיקה כלשהי. בזכות תכונותיה אלה של מסת-הביקורת, גם חוקרי הספרות העברית יסתייעו בה בעתיד במחקריהם על ספרות הדור.

לכן, בעוד שחוות-הדעת של הקורא-מן-השורה ושל סוקר-הספרים פונות אל אלה שטרם קראו את הספר הנדון, מכוון מבקר-הספרות את פסק-הטעם שלו אל הקוראים שכבר השלימו את הקריאה בו. כלומר: מסת-הביקורת מופנית לקורא האינטליגנטי ושוחר התרבות, קורא שאיננו מסתפק בקריאת יצירה, אלא מוּנע בסיומה, על-ידי סקרנותו האינטלקטואלית, לחפש פסק-טעם מהימן ומקצועי כדי להרחיב את הבנתו בענייניה של היצירה ובזיקותיה אל התרבות בשלב העכשווי שלה.

סיכום

את הדיון הזה ראוי לסכם באופן הבא: בחסות המונח “ביקורת” פועלים שלושה סוגי כותבים המגיבים על ספר חדש. השלושה מציעים שיפוט ספרותי ברמות שונות לחלוטין זו מזו, הן בהיקף התגובה השיפוטית, הן בעמקותה והן במטרותיה. הקורא-מן-השורה מציע תגובה על ספר חדש ברשימה קצרה שהיא חוות-דעת ברמה ההתרשמותית. סוקר-הספרים מפרסם חוות-דעת ברמת הרצנזיה כמאמר עיתונאי. מול שתי צורות ביקורת שטחיות ופחות מהימנות אלה (הראשונה – תמימה, והשנייה – בדרך כלל גם יומרנית), מציע מבקר-הספרות במסת-ביקורת מקיפה פסק-טעם מוסמך ומנומק על ספר חדש, המעניק לקורא בנוסף לפירוש מקורי גם התמצאות בתרומתה של הספרות להישגיה ולמחדליה של תרבות הדור.

ואפשר לסכם את הדיון הזה גם באופן הבא: ביקורת הספרות היא למבקר-הספרות לא תחביב מזדמן וגם לא חלטורה מפרנסת, אלא שליחות בחזית העשייה של תרבות הדור.

¹

מזה שנים אין כמעט חלוקה של פרס ספרותי אצלנו, שאיננה הופכת לשערורייה ציבורית שמאכילה מרורים הן את המוכתרים בפרסים (הסופרים) והן את מכתיריהם (שופטי הפרסים). ומאחר שבשנים האחרונות הצטמצם מספרם של הפרסים במימונן של משפחות שהנציחו בדרך זו את יקיריהם (כגון: פרס מתי כ"ץ לשירת ביכורים, פרס אריכא לסיפור הקצר ופרס אפרת לשירה), התעצם המאבק על כל אחד מהפרסים שנותרו - כמעט כולם במימון של ערים (כגון: ת"א, חיפה, חולון ורמת-גן) וגופים ציבוריים: מהפרסים לספרות של התאחדות המו“לים ע”ש מרדכי ברנשטיין ועד הפרס לרומן מקור של מפעל הפיס.

אחרי כל חלוקה של פרס ספרותי, בין אם הוא נחשב למכובד (לאלה נחשבים פרס ביאליק ופרס ברנר) ובין אם הוא מוערך בזכות הסכום הנכבד שבצידו (פרס היצירה ופרס מפעל הפיס), משתחררים מכלאם יצרי-הרוע והקנאה בקרב עדת סופרינו. ואלה מתבטאים ברטינות ובהבעת תרעומת הן על שופטי הפרסים והן על הזוכים בהם - תגובות המותירות אצל הזוכים בפרס טעם של תיפלוּת ומידה לא-מועטה של התבזוּת, בעוד שהפרס היה אמור להיות ציון-דרך בחייו של סופר או בגורלה של יצירתו.

מאחר שבימי חלדי שפטתי מספר פעמים בפרסים שונים, אני רשאי להסתייע בניסיון שצברתי כדי לסמן את הפרצות המסוכנות מכולן לטוהר-מידות ולשיפוט ענייני בתקנוני הפרסים הספרותיים. והן ממוקדות, לעניות דעתי, בשלושה ליקויים: ליקוי בבחירת שופטי הפרס, ליקוי בהגדרת הסוגה הספרותית שלה יועד הפרס וליקוי בהגדרת מדויקת וחד-משמעית של הדרישות מהמועמדים לפרס.

הליקויים השכיחים בתקנוני הפרסים הספרותיים

רוב תקנוני הפרסים חסרים הקפדה מספקת בקביעת ההרכב של חבר-השיפוט. מאחר ששופט בפרס ספרותי מביא עמו לשיפוט את טעמו האישי, חשוב ביותר שתקנון-פרס יאסור את השתתפותו של אותו שופט במשך שנים רצופות בחֶבר-השיפוט של אותו פרס. ולכן חייבת אגודת-הסופרים, שבחסותה ובעזרתה מופעלים רוב הפרסים הספרותיים, להתנגד באופן קטגורי לרצונם של מייסדי-פרס לקבוע בתקנון, שאחד משלושת השופטים יהיה נציגם באופן קבוע במעמד יושב-הראש של חֶבר-השיפוט, מעמד שמעניק לו ולטעמו הספרותי יתרון על שני השופטים המתחלפים בחֶבר-שיפוט כזה. אף שכוונתם של מייסדי הפרס אינה, כמובן, לסָאֵב את הפרס, תארוב תמיד תקלה בשיפוט פרס ספרותי כזה בהמשך דרכו.

ועוד לעניין שופטי הפרסים הספרותיים: התקנון צריך לקבוע בבירור את פרק הזמן המינימאלי שיגביל את שובו של שופט להשתתף בחבר-שיפוט של הפרס. עקרון הרוטציה צריך להיות נשמר לא רק בתחומי פרס מסוים, אלא להתקיים גם במבחן הפרסים השונים המתחלקים מדי שנה. תקנון הפרס צריך לפסול שופט אם לא חלפו שנתיים מאז שפט לאחרונה באחד מהפרסים המוכרזים בארץ. אני יכול למנות שניים או שלושה שופטים, ששפטו בעבר ביותר מפרס אחד באותה שנה או בשנים סמוכות זו לזו.

חובה להקפיד על ייצוג מגוון של שופטי הפרס

סעיף חשוב בתקנון פרס הוא זה שמבטיח ייצוג מגוון של שופטי הפרס. אדגים זאת מלקח שהפקתי מאחד הפרסים שנמניתי עם שופטיו בחלוקתו הראשונה. בעודו בחיים ובעל מעמד בין המו“לים, ייסד מרדכי ברנשטיין בזה אחר זה פרסים שונים לספרות. גולת הכותרת ביניהם היה הפרס לרומאן מקור. בתקנון הפרס “הרגיש” הזה, נקבע ששופטיו אמנם יתחלפו בכל שנה, אך ייבחרו תמיד משלושה מוסדות תרבות: האוניברסיטה העברית בירושלים, אוניברסיטת ת”א ואגודת הסופרים העברים.

ואכן כנציג של אגודת הסופרים מצאתי את עצמי בחֶבר שיפוט שלא זכיתי לדומה לו לא בשיפוטי-ספרות קודמים וגם לא בשיפוטי ספרות מאוחרים שהוזמנתי לשפוט בהם. ואכן יחד עם חוקר הספרות מאיר שטרנברג מהחוג לספרות כללית באוניברסיטת ת"א ועם דן פגיס, משורר וגם חוקר ספרות מהאוניברסיטה העברית, זכה פרס ברנשטיין לרומן מקור, כבר בחלוקתו הראשונה, למועמד ראוי ביותר. הפרס ניתן לרומאן “זכרון דברים” של יעקב שבתאי. החלטת שיפוט זו הגבירה את העניין ברומן הזה ותרמה לתפוצתו באותה שנה ואחר-כך, במהלך השנים, כיוון שהוכר כאחת היצירות החשובות של הסיפורת העברית בשנות המדינה. מרדכי ברנשטיין שייסד את הפרס זכה להשתתף בטקס שבו הוענק הפרס ליעקב שבתאי – זוכה שרמת יצירתו קבעה את הרף הגבוה הנדרש מרומן מקור גם למתחרים הבאים על הפרס הזה.

חובה להגדיר את סוגות הספרות המועמדות לפרס

פגם אחר בתקנוני הפרסים הספרותיים נעוץ בעובדה שרובם אינם מייחדים את הפרס לסוגה ספרותית מוגדרת. רוב הפרסים מאפשרים תחרות בין ספרים מכל הז’אנרים: סיפורת, שירה, מסה ומחזה, בעוד ששיפוט ייתכן רק על-ידי השוואה של האיכות האמנותית בין יצירות מאותה סוגה. ולכן, סופרים (או מו"לים בהסכמתם) מעבירים לשיפוט ספרים מכל הסוגות, ורק אחרי פרסום שמות הזוכים מתברר שמשלוח רובם היתה מיותרת, כי רק אחת הסוגות נבחנה על-ידי השופטים באותה שנת חלוקה של הפרס.

בעבר היו פרסים הספרותיים שהגדירו היטב את הסוגות הספרותיות שלהן נועדו, כגון: פרס יוסף אריכא לסיפור הקצר ופרס ישראל אפרת למסה. ואילו כיום מקפידים על כך בעיקר הפרסים על-שם מרדכי ברנשטיין של התאחדות המו"לים, שכבר בחלוקתם הראשונה הופרדו לרומאן מקור, לשירה ולביקורת. לעומת זאת שני הפרסים היוקרתיים מכולם, פרס ביאליק ופרס ברנר, עדין לוקים בעניין זה.

היעדר הגדרה ברורה של הסוגה הספרותית לחלוקה של הפרס בכל שנה, כופה על חבר-השופטים לא רק לקבוע את סוגת הספרים שבה ירכזו את שיפוטם, אלא גם לשקול שיקולים שאינם לעניין בעבודת השופטים, כגון: מי זכה בפרס בחלוקתו הקודמת – משורר או מספר, ומהי הסוגה שזיכתה כותבים בפרסים הספרותיים האחרים בשנת השיפוט המדוברת – מחזאי או מסאי.

פתיחתם של פרסים לכל הסוגות הספרותיות מניבה את התוצאה המקובלת: חלוקת הפרס בין שני סופרים שכותבים בשני ז’אנרים שונים, פתרון המצמצם לשניהם את סכום הפרס שקיבלו. תקנון שממקד את דרישותיו בעניין זה היה מונע תוצאה רעה כזו של שופטי הפרס.

חובה לקבוע מראש את ייעודו של הפרס

והפגם השלישי הוא לפי ניסיוני, ההיתר, שרוב תקנוני הפרסים החשובים מתירים אותו: לבחור בין הספר המצטיין בשנת החלוקה של הפרס (או בשתי השנים הקודמות למועד זה), לבין הסופר – המוכרז כזוכה בפרס על מפעל חייו הספרותי.

ההיתר הזה משמש מוצא נוח לקושי אמיתי שנוצר בהרבה מצבי-שיפוט, והוא הקושי לבחור את הספר המצטיין מתוך הספרים החדשים במועד כה סמוך להופעתם. מאחר שהתקנון מתיר חלופה זו לבחירת היצירה הזוכה מבין הספרים החדשים, פונים שופטי הפרס לפתרון שקל יותר להסכים עליו ומכתירים בפרס אחד מהסופרים המוכרים על מפעל חייו (כלומר: על המדף השלם של ספריו), כגמול על כתיבה עקבית וארוכת-ימים.

פתרון כזה, המחליף את ההצטיינות בכתיבה של יצירה חדשה בוותק של הכותב שהתמיד בעיסוק הכתיבה, לא רק מחמיץ את המטרה העיקרית שנקבעה לקיומו של פרס ספרותי, להצביע על הצטיינותה של יצירה חדשה מבין אלה שהופיעו במקביל לו, אלא גם עוקף עובדה מצערת, שהכרה כזו במפעל חייו של סופר ותיק ומפורסם מעניקה לפעמים פרס גם לאחדות מיצירותיו שלא הגיעו לדרגת הצטיינות אי-פעם.

בנוסף לכך: האפשרות לבחור בחלופה זו, אם היא מועדפת על-ידי שופטי פרסים שונים, מזכה לפעמים סופר ותיק במספר פרסים על מפעל חייו, ובכך מצטמצמים סיכוייהם של סופרים בשלב מוקדם של דרכם הספרותית לזכות אי-פעם בפרס על יצירתם גם אם היא ראויה לכך. יתר על כן: בחירת חבר-שיפוט בחלופה כזו, המזומנת תמיד, להעניק את הפרס לסופר ותיק על מפעל חייו הספרותי, חוסמת כמעט תמיד את סיכוייהם של סופרים צעירים לזכות בפרס על ספר ביכורים שהצטיינו בכתיבתו.

מוטב שמייסדי פרס ייקבעו מראש בתקנון שלו, שהפרס יחולק לחילופין פעם לספר חדש שנבחר כראוי לפרס מאחרים באותה שנת חלוקה ופעם למפעל חיים של סופר ותיק. קביעה כזו בתקנון תאפשר לשופטי הפרס - אם התקשו למצוא יצירה ראויה לפרס מבין אלה שהוגשו לעיונם בשנה שהפרס יועד לספר חדש - להכריז, שלא מצאו יצירה ראויה לפרס בשנת השיפוט שלהם, ושסכום הפרס יועבר להכפלת סכום הפרס בחלוקתו הבאה, או למתן פרסים לשתי יצירות מצטיינות, ככל שיחליט חבר-שופטיו החדש.

אני מודה שבשניים מתריסר השיפוטים שבהם השתתפתי נתתי את הסכמתי לחלופה כזו בשתי שנות שיפוט שונות, משום ששני הזוכים השלימו מפעל כתיבה ייחודי בחיי הספרות העברית של הדור (הזוכים בפרס ברנר היו אז המשוררת דליה רביקוביץ והמספר דוד שחר).

חובה לנסח מחדש את תקנוני הפרסים הספרותיים

רוב תקנוני הפרסים הספרותיים טעונים ניסוח מחדש, באופן שיגדירו בדיוק את ייעודו של כל פרס ואת כללי התחרות, למי שיחליט להשתתף בה. זו צריכה להיות משימה מובנת מאליה לאגודת הסופרים, שיש לה עניין בקיומם של פרסים ספרותיים ובהענקתם לסופרים בדרכי-הגינות שאי-אפשר להטיל ספק בהן.

פרסים נועדו לעודד את כותבי-הספרים לשאוף להביא את יצירתם לאיכויות הגבוהות ביותר שהם מסוגלים להשיגה, כשם שתכליתם היא גם לאפשר לחברה להביע את הוקרתה לסופרים שתרמו תרומה משמעותית לתרבות המתהווה. מטרות אלה תושגנה בביטחה רבה יותר, אם כל סוגיית הפרסים הספרותיים תיבדק מחדש ואם יֵעקרו ליקויים שונים בתקנונים של אחדים מהם, וזאת כדי להבטיח שהפרסים הספרותיים שיחולקו בעתיד לא יבוצעו כדרך שחולקו עד כה.

לשלושה אירועים אסוניים שפקדו את אמי, רבקה לבית קוֹרֶן, היתה השפעה גדולה על חיי, אף ששלושתם התרחשו לפני שהגחתי אל העולם.

האסון הראשון התרחש לאמי בכפר הולדתה בפולין, יוּזֶפוֹף, כפר ששכן דרומית לעיר המחוז זאמוֹשְץ‘. בהיותה ילדה בת תשע התייתמה אמי מהורתה, איידל, שנפטרה בסיום הריונה הרביעי, משום שהרופא שהוזעק מזאמושץ’ לא הצליח להגיע במועד להציל אותה ואת הוולד שברחמה. על-פי ההלכה נקברה סבתי איידל עם הוולד שנותר ברחמה ליד גדר בית-העלמין היהודי הקטן של הקהילה.

בביקורי הראשון, יחד עם אמי, ביוזפוף מצאתי בתחום הפרוץ של בית העלמין הזה, בין שברי המצבות המנותצות, רק שתי מצבות שהפולנים של הכפר לא מוטטו אותן, אחת מהן היתה של סבתא איידל. לפני הביקור השני שלי ביוזפוף, הפעם בלי אמי, הצטיידתי במכחול ובפחית צבע שחור ובעזרתם חידשתי את הכיתוב העברי שהיה על המצבה: פ“נ (= פה נקברה) אשה צנועה / כפה פרשה לעני / מרת איידל / בת מור' (קיצור של התואר “מורנו”) יעקב / נפטרה ר”ח (= ראש חודש) מנ' אב (= מנחם אב) תרפ"ו (= שנת 1926).

ואכן, בטרם מלאו לה עשר שנים, החלה אמי, ילידת 1916 והצעירה משני אחיה, לשאת בעול ניקוי הבית. וזאת, בנוסף לסיוע שכבר הושיטה לאביה, ראובן קורן, במכירת לחמים וכעכים שאפה במאפייה שלו, השכם בבוקרו של היום, לפני צאתה ליום הלימודים בביה"ס הכללי.

שלא כחלק מבני דורו, שעדיין מנעו בעשורים הראשונים של המאה העשרים את הצטרפותן של בנות לביה“ס הכללי, פעל סבי ברוח הזרם החסידי המתון יותר בחסידות בעלז, זרם ששילב מלאכה עם לימוד תורה, והתיר לאמי ללמוד את כל שש השנים של ביה”ס היסודי יחד עם ילדי המשפחות הפולניות. ואכן, בבקרים אפה ומכר מוצרי בצק טריים, ואחרי שנח והכין את הדרוש לאפייה ביום הבא, פרש לחדרו ועיין בספרי קודש שהיו ברשותו.

האהבה גברה על הניגוד האידיאולוגי

יתר על כן: אחרי שאמי סיימה את לימודיה בביה“ס הכללי, התיר לה אביה גם לפעול בסניף המקומי של תנועת הנוער בית”ר. עד שנפטרה בשיבה טובה בגיל 93 בשנת 2007 התרפקה אמי על תקופה מאושרת זו בחייה, שבה היתה פעילה בבית"ר, תחילה כחניכה ואחר-כך גם כמדריכה לצעירים ממנה, ברוח השקפתו הציונית של זאב ז’בוטינסקי.

בביקור משפחתי שערכה אמי כנערה מתבגרת בעיירה רַיוֹביץ (רייביץ בפי היהודים), השוכן צפונית לעיר זאמושץ', היא הכירה את אבי, יעקב אורנבוים, שהיה מבוגר ממנה ב-8 שנים ובמועד היכרותם כבר סיים את לימודיו במכון שהכשיר אותו לעסוק בתפירת עילית של חליפות לגברים ולנשים.

אף שבתקופת לימודיו במכון היה פעיל במפלגת הציונות הסוציאליסטית, מפלגה שהתנגדה לאידיאולוגיה הציונית של בית"ר, לא היווה הניגוד האידיאולוגי בין אמי לאבי מכשול לשניהם. הם התאהבו ואחרי שנישאו עברה אמי להתגורר ברייביץ, הבסיס של משפחת אורנבוים לענפיה. אבי תפר בדירתם חליפות לפי הזמנה ואמי שכרה במרכז העיירה חנות גלנטריה שבה מכרה מוצרי סידקית שונים. כשנה אחרי נישואיהם חבקו יחד את בנם הבכור, אריה.

החיים השלווים של הורי ברייביץ השתבשו בפרוץ מלחמת העולם השנייה. ככל שכיבוש פולין ע"י הנאצים התקדם מזרחה, החלו יהודי האזור להימלט אל הגבול הרוסי. הורי נימנו עם אלה שהספיקו לקבל החלטה זו במועד. הם שכרו עגלון מקומי שהסיע אותם עד לגבול הרוסי, ויחד עם אחרים חצו ב-1939 את הגבול והגיעו לקַרַנְטינה, מחנה זמני שבו ריכזו הרוסים את הפליטים מפולין לצורך רישומם לפני שילוחם אל מעמקי רוסיה.

כאשר חצו הורי את הגבול החזיקה אמי בידיה את אריה, בכורם בן השלוש, אך כבר היתה בחודשים הראשונים של הריונה השני ונשאה אותי ברחמה. מתלאות הדרך ובתנאים הסניטריים שהיו במקום הריכוז של הפליטים נפטר אריה, בנם הבכור, אחרי שנדבק ממחלת דיזנטריה שהתפשטה במקום. זה היה האסון השני שפקד את אמי בשנות בגרותה המוקדמת, ועד יומם האחרון מיעטו הורי להזכיר בנוכחותי את האסון שפקד אותם כחצי שנה לפני לידתי.

ככל שזכור לי שמעתי לראשונה בבית את שמו של בנם הבכור, אריה, רק לפני שעמדתי לחגוג בר-מצווה, כאשר הורי לא הבחינו שאני חולף לידם בעודם משוחחים ביניהם עליו. ורק אז הבנתי את התפקיד שמילאה בחיים העבודה בחנות לביגוד שפתחו בראשון לציון זמן קצר אחרי שעלו לארץ.

במשך שנים שהו שניהם בחנות ברוב שעות היום וכל אחד עשה בה את חלקו. אמי שירתה את הלקוחות ורכשה את הסחורה העונתית, בעוד שאבי ביצע תיקונים במכנסיים ובשמלות, כדי להתאימם ללקוחות, במחסן זעיר מאחורי החנות. בכל חמש שנות לימודי בביה“ס “חביב”, ביה”ס היסודי היחיד שהיה קיים אז במושבה, התהלכתי עם מפתח הדירה השכורה שלנו שנכרך עם שרוך סביב צווארי, שאותו נהגתי ללפות בחוזקה בכף ידי בהגיעי אל המקומות המותחים בעלילות הספרים שקראתי אז, שבעזרתם התאמצתי להעשיר את אוצר המילים שלי בעברית.

כינוס הפליטים במחנות עקורים

אני חוזר להמשך קורות הורי אחרי שקברו את אריה בכורם בשדה לצד קבריהם של ילדים נוספים שנפטרו מדיזנטריה במחנה שבו ריכזו הרוסים את הפליטים מפולין. כמו הורים אחרים גם הם לא הציבו שלט עם שמו על תלולית העפר הקטנה שכיסתה עליו, אלא הניחו אבן מאבני השדה כדי שיוכלו לזהות את התלולית שלהם.

עד מהרה הועלו הורי על הרכבת שבה שילחו אותם הרוסים אל מעמקי אוקראינה, ושם, כעבור חצי שנה מיום פטירתו של אריה, נולדתי להורי בווֹלְסְק הסמוכה לעיר התעשייה סָרָטוֹב. ומאז אני מנציח בשמי הן את שמו הפרטי של הסבא שלי מצד אבי והן את שם המשפחה שהוא עמד בראשה, אורנבוים, שם שהחזקתי בו עד סיום לימודי בביה“ס היסודי. רק בהגיעי לתיכון אימצתי את צורתו המקוצרת של שם המשפחה, על-ידי השמטת “בוים” (= עץ ביידיש) מסופו, אף שגם היום, כה קרוב לגבורות, עודני מרגיש כ”אורנבוים" וגם פועל על-פי ערכיו של אבי.

בסיום מלחמת העולם איפשרו הרוסים לפליטים מפולין, במשך תקופה קצרה, לצאת מרוסיה. הורי היו בין אלה שהזדרזו לנצל הזדמנות זו. הזיכרונות הוודאיים היחידים שנותרו בזיכרוני מרוסיה, הארץ שבה ילדה אותי אמי, הינם מגיל חמש, מהחודשים שבהם נסענו ברכבות משא ממעמקיה של אוקראינה אל הגבול של פולין.

השהות של הפליטים שחזרו מרוסיה היתה קצרה בפולין. מאחר שהפולנים חששו שהחוזרים ידרשו לחזור אל בתיהם בכפרים ובערים וגם יתבעו את רכושם, הם איפשרו לארגון ג’וינט של יהודי אמריקה להסיע את השבים מרוסיה אל מחנות העקורים בחלקי גרמניה המערבית שהיתה אז בשליטתו של הצבא האמריקאי. כך הגעתי עם הורי אל אחד ממחנות העקורים בעיר אוּלְם, מחנה שבו התגוררנו במשך כארבע שנים במבנים בני ארבע קומות של הצבא האמריקאי, שבהם הוקצה חדר לכל משפחה, בעוד שהשירותים והמקלחות היו משותפים לדיירי המשתכנים בכל קומה.

כאשר נתקבלה ההחלטה ב-1949 לסגור את מחנות העקורים, יכלו דיירי המחנה לבחור אחת משתי האפשרויות: לעלות למדינת ישראל שזה מקרוב נוסדה בסיום מלחמת תש“ח או להגר אל ארה”ב ולהתאזרח בה. עד היום אני מתגאה בהורי, שבלי להסס בחרו באפשרות הראשונה, כי החליטו שאחרי כל מה שעבר עליהם בשנות המלחמה כפליטים אין הם רוצים לחיות עוד בגלות. ואכן, על סיפונה של “נגבה” הפלגנו מטרייסט שבאיטליה אל נמל חיפה בארץ ישראל.

אחרי תקופה קצרה במחנה “שער העלייה”, אסף אותנו אל ביתו בפ“ת אחיו המבוגר יותר של אבי, יהודה אורנבוים, שעלה ארצה במסגרת העלייה השלישית והיה מוותיקי הפרדסנים עד יומו האחרון. בפ”ת סיימתי את כיתה ג' ואחרי שהורי עברו מפ“ת לראשון לציון, שבה פתחו חנות לבגדים סמוך לבית העירייה הישן, הצטרפתי בכיתה ד' לבי”ס “חביב”, ביה"ס העברי הראשון בארץ-ישראל ובעולם שבו נלמדו כל המקצועות בשפה העברית.

סיפור בית העלמין היהודי ברייביץ

בניגוד לאמי שמימשה אחרי שנים את רצונה לחזור אל יוזפוף של ילדותה ונעוריה ולעלות אל קבר אמה, סרב אבי, עד יום פטירתו בגיל 94 בשנת 2003, לצאת מהארץ ולא שקל אפילו פעם אחת לחזור אל העיירה רייביץ שבה התגוררה משפחת אורנבוים המסועפת במשך מספר דורות. משום כך כללתי בנסיעתי השנייה לפולין, שביצעתי בעיקר כדי לצבוע את הכיתוב על המצבה של סבתי איידל בבית העלמין היהודי ביוזפוף, גם ביקור ברייביץ של אבי.

בבואי לעיירה הזו נחשפתי לסיפור הֶרוֹאִי של פולני מקומי, היחיד שלחם נגד מגמתה של המועצה המקומית למחוק כל עדות על מאות השנים שבהן התגבשה קהילה יהודית גדולה למדי ברייביץ תחת הגנתה של משפחה מהאצולה הפולנית שאבותיה ייסדו את הכפר. מאחר שזכיתי לפגוש את אנדרי קלינובסקי, שהיה עד לפרישתו לגימלאות מורה להיסטוריה בביה"ס היסודי של הכפר, שמעתי מפיו את סיפור הריסת בית-הקברות היהודי בעיירה.

בצו המפקד הנאצי ששלט ברייביץ בשנות המלחמה עקרו תושבי העיירה את המצבות והשתמשו בהן לסלילת הכביש הראשי אל העיירה ולהתקנה המדרכות בה. מסיום מלחמת העולם ואילך השתמשו חלק מהמקומיים במצבות לחיזוק יסודות הבתים שבנו, אחרי שהמועצה המקומית מכרה אותן לכל דורש, ואיכר אחד רעה את הפרות שלו בין שברי הקברים. משום כך אסף קלינובסקי במשך שנים לחצר ביתו, משטח בית העלמין היהודי הפרוץ, כל שבר מצבה שזיהה עליו אותיות עבריות, וכמובן שלא השלים עם המעשה שביצעה מועצת הכפר, כאשר העלתה יום אחד טרקטורים על שטח בית-העלמין היהודי, והללו ניקו אותו מכל שברי המצבות כדי להרחיב את בית העלמין הנוצרי הסמוך שכבר התמלא בקברים.

אחרי שיוצאי העיירה הוכיחו בבית המשפט, בעזרת מסמכים, שהשטח החשוף היה שטח בית העלמין של הקהילה היהודית ברייביץ, ונמצא גם הסכום הדרוש לבניית גדר סביבו ולהקמת מצבת זיכרון בתחומו, נאלצה מועצת הכפר לבצע גידור של השטח, ולהתקין שער כניסה אל המיתחם. קלינובסקי החזיק ברשותו עותק אחד מהמנעול של השער. ואכן, משהחלו בניהם של ניצולי השואה להגיע לביקורים חוזרים אל רייביץ, חלקם עם ההורים וחלקם בלעדיהם, נהג מזכיר המועצה המקומית לקרוא לקלינובסקי והוא זה שפתח בפניהם את השער.

ואשר לשברי המצבות עם האותיות העבריות שאסף אנדרי קלינובסקי בחצר ביתו במשך שנים, הוא תרם אותם לגל-עֵד שהקימו יוצאי קהילת רייביץ בישראל בשטח המגודר והחשוף מכל מצבה של בית העלמין היהודי, וגם השגיח, במהלך בנייתו של גל-העד, ששברי המצבות ישוקעו במלט הרך באופן שהאותיות העבריות יִבְלטו מכל צדדיו לעיני המבקר במקום.

ואכן, אותו מחנך פולני אציל הנפש לא רק פתח בפני את השער אל גל-עד, במועד ביקורי ברייביץ, אלא גם הדריך אותי אחר-כך אל הרחוב שבו עמד בית העץ הישן ביותר של הכפר, הבית של מינדל ויוסף אורנבוים, הוריו של אבי.

אף שקלינובסקי דיבר אלי בפולנית, שפה שאינני שולט בה, הבנתי מהסבריו, כי למרות שבית העץ הנושן של משפחת אבי הוגדר כבעל ערך אדריכלי ונועד לשימור, התעלם הרוכש האחרון שלו, קבלן מקומי, מצו בית-המשפט שהוצא נגד הריסתו, ובלילה אחד מוטט את המבנה וגם סילק את הקורות ואת לוחות העץ מהמגרש. ועד שלא יסתיים משפטו של הקבלן הזה מתעכבת תוכניתו לבנות בית אבן חדש על המגרש החשוף. בזכות האיש היקר הזה, קלינו בסקי, שמורים אצלי צילומים אחדים של בית-העץ האחרון ששרד ברחוב שבו התגוררו היהודים, שהוא הספיק לצלמו לפני שנהרס. לדבריו המתין עד שאחד מצאצאי המשפחה יגיע כדי שיוכל להפקיד בידיו את הצילומים האלה.

סיפורו של האוֹפֶה מיוּזֶפוֹף

בניגוד לאבי שלא רצה לחזור אל הכפר שבו נולד, והסתפק במידע ששמע על מה שהתרחש ליהודי רייביץ מפי אחרים בכינוסים של יוצאי הקהילה הנערכים בת"א מדי שנה, הצליחה אמי, עוד בשנות היותנו במחנה העקורים בגרמניה, לגלות מה עלה בגורלו של אביה, האופה מיוזפוף, במהלך מלחמת העולם השנייה, והוא האסון השלישי שפקד אותה.

זמן קצר לפני שהורי החליטו לברוח מפולין אל רוסיה, עוד הספיקה אמי להציע לאביה, האופה של הכפר, לעזוב את יוזפוף ולהימלט מפולין לרוסיה. אך הוא, שכבר התנסה בתלאות מלחמת העולם הראשונה, השיב לה שהחליט לא לנדוד יותר. וכך טען באוזניה: כל צבא, גם הצבא של הגרמנים, יהיה זקוק ללחם ולכן כאוֹפֶה לא יהיו חיי נתונים לסכנה כאשר יגיעו החיילים מגרמניה לכפר יוזפוף.

העובדות שאספה אמי מבין הניצולים במחנה העקורים העידו שסבא ראובן טעה טעות שעלתה לו בחייו. למען הקיצור אציג תמצית מהן באמצעות ההקדשה שהצבתי בפתח הכרך ה-22, שהוא הכרך האחרון מבין ספרי הסדרה המחקרית-ביקורתי שלי “תולדות הסיפורת הישראלית”. וזו לשון ההקדשה: “לזכרו של האבא הנערץ של אמי והסבא שאני לא זכיתי להכיר, ראובן קורן, שאפה בתנורו לחם וחלות ליהודי העיירה יוּזֶפוֹף בפולין עד שנרצח בשואה על-ידי הנאצים במשרפות מחנה ההשמדה סוֹבִּיבּוֹר”.

אף שלא זכיתי להכיר איש מבין גיבורי העדות הזו, לא את הסבים והסבתות שלי וגם לא את אריה, אחי הבכור – אני מתנחם בכך שהורי האריכו שנים כאן, במדינה הריבונית של העם היהודי, זכו להשתתף בחתונות של שתי הנכדות שלהם, והספיקו, בהגיעם לגיל מופלג, גם להשתובב עם ארבעה מתוך ששת הנינים שילדו להם שתי הנכדות האלה.

ואכן, סיימתי את העֵדוּת זו על הורַי בפירוט צאצאיהם מדורות ההמשך, כדי לקיים את המסורת הבאה של עמנו: לסיים כל עֵדוּת על אסון, שאירע לעמנו במהלך ההיסטוריה, בסיפור המופלא על השתקמותו המהירה ממנו.

השלמה אישית לסיפור המשפחתי

באחד מפרקי הסיום של ספרי “חילופי דורות בסיפורת הישראלית”, שהוא הכרך ה-22 של הסדרה המחקרית-ביקורתית “תולדות הסיפורת הישראלית”, סדרה המתרכזת בסופרי דורי ובחשובות מבין יצירותיהם, כללתי את ההשלמה האישית הבאה לסיפור על משפחתי:

הייתי נער בן תשע שנדחק בשלהי שנת 1949 בשעת בוקר מוקדמת בין המבוגרים שעמדו על סיפון האונייה “נגבה” כדי לצְפות משם להיחשפות רצועת האדמה הנכספת של מדינת ישראל מבעד לערפל. וזו אכן נחשפה אט-אט. תחילה הגיחה מתוך הערפל פסגה מפסגות הר הכרמל ואחר-כך נתגלו בתיה הזעירים של העיר חיפה המפוזרים במורדותיו של ההר.

באותו מעמד נחתם פרק הילדות בחיי, שממנה נחרתו בזיכרוני רק שתי חטיבות של זיכרון. הראשונה – מסע ממושך עם הורי ב-1946 ברכבת משא שעצרה מדי פעם את מהלכה לימים אחדים עד שגמאה את המרחק ממעמקי אוקראינה עד גבול פולין. הורי הנבונים ניצלו היתר קצר-ימים של שלטונות רוסיה, שאיפשר ליהודים שברחו אליה מפולין, בשנה שבה נכבשה על-ידי הנאצים, לצאת מתחומיה. והשנייה – זיכרונות רצופים מארבע השנים כילד במחנה “בֶּלְקֶע קאסֶרְנָה” בעיר אוּלְם בגרמניה, שבה הפעיל הג’וינט שלושה מחנות בין השנים 1949–1946, שבהם כינס רבים מ“שארית הפליטה” ששרדו מהשואה במדינות אירופה. במחנה העקורים הזה עברו עלי השנים המכריעות ביותר של ילדותי.

מכל בנייניה המפוארים של אוּלְם זכורה לי הקתדרלה הענקית במרכז העיר שאגפיה ההרוסים מהפגזת מטוסי כוחות הברית העידו על החורבן שהסבו הנאצים לעריה היפות והסואנות של גרמניה בהרפתקה המטורפת שלהם במלחמת העולם השנייה – להשליט את הרייך השלישי על כל יבשת אירופה. אך לא את מראה הקתדרלה הרוסה, אלא את נטל המראות שאליהם נחשפתי בילדותי במשך ארבע שנים במחנה העקורים אשא כנראה על גבי עד יומי האחרון.

על סיפונה של “נגבה” הגשים למעני המראה שניגלה לי מהעיר חיפה את שני עיקריה של הציונות, שהוטמעו אז במחנה העקורים בהכרתם של ילדים בגילי: העיקר הראשון – שלילת הגלות, והעיקר השני – כיסופים לארץ-ישראל.

והמטמיעים היו: הרֶעבֶּע הקשיש עם זקן-השיבה הלבן שבמאור-פניו החדיר ב“חדר” בילדי המחנה געגועים ל“ארץ-ישרוּאֵל” בעזרת התפילות שלימד אותנו לשנן מ“הסידור”, והמדריכים מתנועת “נֹחָם” (נוער חלוצי מאוחד) – תנועה שייסדו במחנות הללו חברי השומר הצעיר מבין ניצולי השואה – שהקסימו אותנו בסיפוריהם על המושבות והקיבוצים בארץ-ישראל מתוך הקובץ “אנו עולים לארץ ישראל”, ספר שעטיפתו הכתומה היתה בצבע התפוז.

מי שספג בילדותו כיסופים לציון משני מקורות אלה, מ“הסידור” היהודי הנושן ומספרות החלוצים הצעירה, איך יכול היה אחר-כך, במשך כל חייו, שלא להישאר נאמן לחזונה של הציונות על כינוסם מחדש של כל היהודים מארצות הגלות בציון (משימה לאומית, שבשנותיה הראשונות של המדינה הוגדרה בצמד המילים “קיבוץ הגלויות”), ואיך יכול היה כעבור שנים, אחרי שבחר לעסוק בחקר הספרות העברית ובהוראתה, שלא לחשוף מוקדם יותר מעמיתיו את השינוי בייחסם של סופרי “דור ייסוד המדינה” לזיקתה של המדינה, שהיא מדינת הלאום של העם היהודי, אל הציונות.