¹

מזה שנים אין כמעט חלוקה של פרס ספרותי אצלנו, שאיננה הופכת לשערורייה ציבורית שמאכילה מרורים הן את המוכתרים בפרסים (הסופרים) והן את מכתיריהם (שופטי הפרסים). ומאחר שבשנים האחרונות הצטמצם מספרם של הפרסים במימונן של משפחות שהנציחו בדרך זו את יקיריהם (כגון: פרס מתי כ"ץ לשירת ביכורים, פרס אריכא לסיפור הקצר ופרס אפרת לשירה), התעצם המאבק על כל אחד מהפרסים שנותרו - כמעט כולם במימון של ערים (כגון: ת"א, חיפה, חולון ורמת-גן) וגופים ציבוריים: מהפרסים לספרות של התאחדות המו“לים ע”ש מרדכי ברנשטיין ועד הפרס לרומן מקור של מפעל הפיס.

אחרי כל חלוקה של פרס ספרותי, בין אם הוא נחשב למכובד (לאלה נחשבים פרס ביאליק ופרס ברנר) ובין אם הוא מוערך בזכות הסכום הנכבד שבצידו (פרס היצירה ופרס מפעל הפיס), משתחררים מכלאם יצרי-הרוע והקנאה בקרב עדת סופרינו. ואלה מתבטאים ברטינות ובהבעת תרעומת הן על שופטי הפרסים והן על הזוכים בהם - תגובות המותירות אצל הזוכים בפרס טעם של תיפלוּת ומידה לא-מועטה של התבזוּת, בעוד שהפרס היה אמור להיות ציון-דרך בחייו של סופר או בגורלה של יצירתו.

מאחר שבימי חלדי שפטתי מספר פעמים בפרסים שונים, אני רשאי להסתייע בניסיון שצברתי כדי לסמן את הפרצות המסוכנות מכולן לטוהר-מידות ולשיפוט ענייני בתקנוני הפרסים הספרותיים. והן ממוקדות, לעניות דעתי, בשלושה ליקויים: ליקוי בבחירת שופטי הפרס, ליקוי בהגדרת הסוגה הספרותית שלה יועד הפרס וליקוי בהגדרת מדויקת וחד-משמעית של הדרישות מהמועמדים לפרס.

הליקויים השכיחים בתקנוני הפרסים הספרותיים    🔗

רוב תקנוני הפרסים חסרים הקפדה מספקת בקביעת ההרכב של חבר-השיפוט. מאחר ששופט בפרס ספרותי מביא עמו לשיפוט את טעמו האישי, חשוב ביותר שתקנון-פרס יאסור את השתתפותו של אותו שופט במשך שנים רצופות בחֶבר-השיפוט של אותו פרס. ולכן חייבת אגודת-הסופרים, שבחסותה ובעזרתה מופעלים רוב הפרסים הספרותיים, להתנגד באופן קטגורי לרצונם של מייסדי-פרס לקבוע בתקנון, שאחד משלושת השופטים יהיה נציגם באופן קבוע במעמד יושב-הראש של חֶבר-השיפוט, מעמד שמעניק לו ולטעמו הספרותי יתרון על שני השופטים המתחלפים בחֶבר-שיפוט כזה. אף שכוונתם של מייסדי הפרס אינה, כמובן, לסָאֵב את הפרס, תארוב תמיד תקלה בשיפוט פרס ספרותי כזה בהמשך דרכו.

ועוד לעניין שופטי הפרסים הספרותיים: התקנון צריך לקבוע בבירור את פרק הזמן המינימאלי שיגביל את שובו של שופט להשתתף בחבר-שיפוט של הפרס. עקרון הרוטציה צריך להיות נשמר לא רק בתחומי פרס מסוים, אלא להתקיים גם במבחן הפרסים השונים המתחלקים מדי שנה. תקנון הפרס צריך לפסול שופט אם לא חלפו שנתיים מאז שפט לאחרונה באחד מהפרסים המוכרזים בארץ. אני יכול למנות שניים או שלושה שופטים, ששפטו בעבר ביותר מפרס אחד באותה שנה או בשנים סמוכות זו לזו.

חובה להקפיד על ייצוג מגוון של שופטי הפרס    🔗

סעיף חשוב בתקנון פרס הוא זה שמבטיח ייצוג מגוון של שופטי הפרס. אדגים זאת מלקח שהפקתי מאחד הפרסים שנמניתי עם שופטיו בחלוקתו הראשונה. בעודו בחיים ובעל מעמד בין המו“לים, ייסד מרדכי ברנשטיין בזה אחר זה פרסים שונים לספרות. גולת הכותרת ביניהם היה הפרס לרומאן מקור. בתקנון הפרס “הרגיש” הזה, נקבע ששופטיו אמנם יתחלפו בכל שנה, אך ייבחרו תמיד משלושה מוסדות תרבות: האוניברסיטה העברית בירושלים, אוניברסיטת ת”א ואגודת הסופרים העברים.

ואכן כנציג של אגודת הסופרים מצאתי את עצמי בחֶבר שיפוט שלא זכיתי לדומה לו לא בשיפוטי-ספרות קודמים וגם לא בשיפוטי ספרות מאוחרים שהוזמנתי לשפוט בהם. ואכן יחד עם חוקר הספרות מאיר שטרנברג מהחוג לספרות כללית באוניברסיטת ת"א ועם דן פגיס, משורר וגם חוקר ספרות מהאוניברסיטה העברית, זכה פרס ברנשטיין לרומן מקור, כבר בחלוקתו הראשונה, למועמד ראוי ביותר. הפרס ניתן לרומאן “זכרון דברים” של יעקב שבתאי. החלטת שיפוט זו הגבירה את העניין ברומן הזה ותרמה לתפוצתו באותה שנה ואחר-כך, במהלך השנים, כיוון שהוכר כאחת היצירות החשובות של הסיפורת העברית בשנות המדינה. מרדכי ברנשטיין שייסד את הפרס זכה להשתתף בטקס שבו הוענק הפרס ליעקב שבתאי – זוכה שרמת יצירתו קבעה את הרף הגבוה הנדרש מרומן מקור גם למתחרים הבאים על הפרס הזה.

חובה להגדיר את סוגות הספרות המועמדות לפרס    🔗

פגם אחר בתקנוני הפרסים הספרותיים נעוץ בעובדה שרובם אינם מייחדים את הפרס לסוגה ספרותית מוגדרת. רוב הפרסים מאפשרים תחרות בין ספרים מכל הז’אנרים: סיפורת, שירה, מסה ומחזה, בעוד ששיפוט ייתכן רק על-ידי השוואה של האיכות האמנותית בין יצירות מאותה סוגה. ולכן, סופרים (או מו"לים בהסכמתם) מעבירים לשיפוט ספרים מכל הסוגות, ורק אחרי פרסום שמות הזוכים מתברר שמשלוח רובם היתה מיותרת, כי רק אחת הסוגות נבחנה על-ידי השופטים באותה שנת חלוקה של הפרס.

בעבר היו פרסים הספרותיים שהגדירו היטב את הסוגות הספרותיות שלהן נועדו, כגון: פרס יוסף אריכא לסיפור הקצר ופרס ישראל אפרת למסה. ואילו כיום מקפידים על כך בעיקר הפרסים על-שם מרדכי ברנשטיין של התאחדות המו"לים, שכבר בחלוקתם הראשונה הופרדו לרומאן מקור, לשירה ולביקורת. לעומת זאת שני הפרסים היוקרתיים מכולם, פרס ביאליק ופרס ברנר, עדין לוקים בעניין זה.

היעדר הגדרה ברורה של הסוגה הספרותית לחלוקה של הפרס בכל שנה, כופה על חבר-השופטים לא רק לקבוע את סוגת הספרים שבה ירכזו את שיפוטם, אלא גם לשקול שיקולים שאינם לעניין בעבודת השופטים, כגון: מי זכה בפרס בחלוקתו הקודמת – משורר או מספר, ומהי הסוגה שזיכתה כותבים בפרסים הספרותיים האחרים בשנת השיפוט המדוברת – מחזאי או מסאי.

פתיחתם של פרסים לכל הסוגות הספרותיות מניבה את התוצאה המקובלת: חלוקת הפרס בין שני סופרים שכותבים בשני ז’אנרים שונים, פתרון המצמצם לשניהם את סכום הפרס שקיבלו. תקנון שממקד את דרישותיו בעניין זה היה מונע תוצאה רעה כזו של שופטי הפרס.

חובה לקבוע מראש את ייעודו של הפרס    🔗

והפגם השלישי הוא לפי ניסיוני, ההיתר, שרוב תקנוני הפרסים החשובים מתירים אותו: לבחור בין הספר המצטיין בשנת החלוקה של הפרס (או בשתי השנים הקודמות למועד זה), לבין הסופר – המוכרז כזוכה בפרס על מפעל חייו הספרותי.

ההיתר הזה משמש מוצא נוח לקושי אמיתי שנוצר בהרבה מצבי-שיפוט, והוא הקושי לבחור את הספר המצטיין מתוך הספרים החדשים במועד כה סמוך להופעתם. מאחר שהתקנון מתיר חלופה זו לבחירת היצירה הזוכה מבין הספרים החדשים, פונים שופטי הפרס לפתרון שקל יותר להסכים עליו ומכתירים בפרס אחד מהסופרים המוכרים על מפעל חייו (כלומר: על המדף השלם של ספריו), כגמול על כתיבה עקבית וארוכת-ימים.

פתרון כזה, המחליף את ההצטיינות בכתיבה של יצירה חדשה בוותק של הכותב שהתמיד בעיסוק הכתיבה, לא רק מחמיץ את המטרה העיקרית שנקבעה לקיומו של פרס ספרותי, להצביע על הצטיינותה של יצירה חדשה מבין אלה שהופיעו במקביל לו, אלא גם עוקף עובדה מצערת, שהכרה כזו במפעל חייו של סופר ותיק ומפורסם מעניקה לפעמים פרס גם לאחדות מיצירותיו שלא הגיעו לדרגת הצטיינות אי-פעם.

בנוסף לכך: האפשרות לבחור בחלופה זו, אם היא מועדפת על-ידי שופטי פרסים שונים, מזכה לפעמים סופר ותיק במספר פרסים על מפעל חייו, ובכך מצטמצמים סיכוייהם של סופרים בשלב מוקדם של דרכם הספרותית לזכות אי-פעם בפרס על יצירתם גם אם היא ראויה לכך. יתר על כן: בחירת חבר-שיפוט בחלופה כזו, המזומנת תמיד, להעניק את הפרס לסופר ותיק על מפעל חייו הספרותי, חוסמת כמעט תמיד את סיכוייהם של סופרים צעירים לזכות בפרס על ספר ביכורים שהצטיינו בכתיבתו.

מוטב שמייסדי פרס ייקבעו מראש בתקנון שלו, שהפרס יחולק לחילופין פעם לספר חדש שנבחר כראוי לפרס מאחרים באותה שנת חלוקה ופעם למפעל חיים של סופר ותיק. קביעה כזו בתקנון תאפשר לשופטי הפרס - אם התקשו למצוא יצירה ראויה לפרס מבין אלה שהוגשו לעיונם בשנה שהפרס יועד לספר חדש - להכריז, שלא מצאו יצירה ראויה לפרס בשנת השיפוט שלהם, ושסכום הפרס יועבר להכפלת סכום הפרס בחלוקתו הבאה, או למתן פרסים לשתי יצירות מצטיינות, ככל שיחליט חבר-שופטיו החדש.

אני מודה שבשניים מתריסר השיפוטים שבהם השתתפתי נתתי את הסכמתי לחלופה כזו בשתי שנות שיפוט שונות, משום ששני הזוכים השלימו מפעל כתיבה ייחודי בחיי הספרות העברית של הדור (הזוכים בפרס ברנר היו אז המשוררת דליה רביקוביץ והמספר דוד שחר).

חובה לנסח מחדש את תקנוני הפרסים הספרותיים    🔗

רוב תקנוני הפרסים הספרותיים טעונים ניסוח מחדש, באופן שיגדירו בדיוק את ייעודו של כל פרס ואת כללי התחרות, למי שיחליט להשתתף בה. זו צריכה להיות משימה מובנת מאליה לאגודת הסופרים, שיש לה עניין בקיומם של פרסים ספרותיים ובהענקתם לסופרים בדרכי-הגינות שאי-אפשר להטיל ספק בהן.

פרסים נועדו לעודד את כותבי-הספרים לשאוף להביא את יצירתם לאיכויות הגבוהות ביותר שהם מסוגלים להשיגה, כשם שתכליתם היא גם לאפשר לחברה להביע את הוקרתה לסופרים שתרמו תרומה משמעותית לתרבות המתהווה. מטרות אלה תושגנה בביטחה רבה יותר, אם כל סוגיית הפרסים הספרותיים תיבדק מחדש ואם יֵעקרו ליקויים שונים בתקנונים של אחדים מהם, וזאת כדי להבטיח שהפרסים הספרותיים שיחולקו בעתיד לא יבוצעו כדרך שחולקו עד כה.