פרקי מסה, מחקר וביקורת
עליות ומורדות: מסת מבוא
מאתיוסף אורן
הצעה למיפוי הסיפורת הישראלית
מאתיוסף אורן
בספרות הישראלית שוררת מבוכה מזה שנים ביחס למיקומם של סופרים בתולדותיה כתוצאה מחוסר מיפוי מוגדר ומוסכם בין החוקרים על התפתחותה. סוגיה זו לא נדונה בדחיפות דומה בעבר - כאשר הפיזור של הספרות העברית בתקופת התחייה ובתקופת העליות במרכזי ספרות שונים בעולם (בערים ורשה ואודסה במזרח אירופה, בערים וינה ברלין ולונדון במערב היבשת, ובשני מרכזים צעירים יותר שלה: באמריקה ובא"י) וגם תנועת סופרים בין המרכזים האלה שהגדילה וצמצמה אותם, הקשתה לבצע מיפוי ספרותי מפורט כזה - אך סוגיה זו הפכה לדוחקת בשנות קיומה של המדינה.
עד כה נעשו שתי יוזמות לבצע מיפוי כזה בספרות הישראלית. הראשונה של סופרי “דור בארץ” (המכונים לפעמים “סופרי “דור הפלמ”ח” או "סופרי מלחמת השחרור) שניסו בארבע חוברות “ילקוט רעים” (שהופיעו בין השנים 1946–1943), להפריד את עצמם, הצברים, מסופרי העליות, והיוזמה השנייה נעשתה על-ידי סופרי שנות השישים במאה הקודמת, בחוברות כתבי-העת “אוגדן” (שתיים שהופיעו ב-1957) ו“עכשיו” (חוברת ראשונה הופיעה ב-1959), שניסו להיפרד מסופרי “דור בארץ” על-ידי הגדרת עצמם כ“דור המדינה”.
כאמור, גם אחרי שנים עדיין רבו המחלוקות על מיקומם של סופרים במפת הספרות הישראלית עקב העדר מונחי-מיפוי אחידים ומקובלים על הכל. כל סופר מיקם את עצמו באחד משני הדורות כאוות-נפשו וגם חוקרי הספרות ניידו סופרים מדור לדור בסיוע אבחנות שונות: סוגתיות, נושאיות, אידיאולוגיות, חברתיות ולשוניות-סגנוניות. והיו גם סופרים שנפשם נקעה מכל מחלוקות המיפוי הללו כפי שניתן ללמוד ממאמריהם של שני הסופרים הבאים.
דעה קיצונית בסוגיה המיפוי של הספרות הישראלית ניסח ס. יזהר במאמר “לא דור ולא בני דור” שנדפס תחילה בעיתון “ידיעות אחרונות” ב-18/2/1983 ונכלל אחר-כך, באותה שנה, גם בספר המסות שלו “סיפור אינו”:
“אין דורות ואין קבוצות ואין אסכולות ואין זרמים בספרות. סיפורים ושירים הם תמיד רק יחידים, ורק ביחידים, ורק בלתי מתחברים לאחרים. ואילו הדיבורים על דורות בספרות ועל זרמים ועל אסכולות - אינם אלא אמצאות של חוקרי ספרות ולא תכונות של הספרות, אמצאות שבאו כדי להקל עליהם בעשיית סדרים במצַאי הספרות הגדול אין-קץ, גם כדי להדביק עליהם תג של זיהוי לשם האחסון במדפים וגם כדי להוכיח באמצעות המיון איזו תֵזה חוץ-ספרותית שיש להם מן המוכן, ובקצרה: כל העיסוק הגדול הזה הוא עיסוק בניירות מתים ובמצבות קבורתם. - - - אין דור. וכל השמות שמונים ומפרטים בבני הדור - הם תמיד יחיד ועוד יחיד ועוד יחיד, ולא קבוצת-יחד של יחידים. - - - אין דור, וכל השמות שמפרטים בבני הדור כדי להוכיח את הדור - הם הרבה בינוניים והרבה מאוד קטנים שנדונו להישכח בעוד עודם. האחד או השניים או השלושה שיישארו מהם, הללו אינם במקום כולם ואינם מייצגים את כולם ואינם בבואת כולם, אלא הם יחידים בודדים ומיוחדים” (שם, עמ' 10–9).
דעה מנוגדת בסוגיה זו פירסם כעבור 15 שנים א"ב יהושע בעיתון “מעריב” מיום 26.6.1998 - במסה שאותה כלל אחר-כך, ב-2008, גם בספר המסות שלו “אחיזת מולדת”, שבה ביטא הכרה בקיומם של ארבעה דורות בין השנים 1998–1948:
“אני מאמין שעל אף כל ההסתייגויות יש ממש בחלוקה דורית, לא רק בספרות ובאמנות אלא גם בפוליטיקה ואולי אפילו בעסקים. ואף-על-פי שהיצירה אמנותית נובעת ממעמקי נפשו של היחיד, מניסיונו האישי וממבנה הנפש הייחודי שלו, עדיין היא קשורה וניזונה מרוח התקופה ומחוויותיה, ושרויה ביחסי גומלין מתמידים עם יצירותיהם של בני אותו הדור”.
ואחרי שמנה את שמותיהם של סופרי דורו בסוגות הספרות השונות (בסיפורת, בשירה ובביקורת) הוסיף א"ב יהושע את הדברים הבאים:
“אילו התבקשתי לתת כותרת לתעודת הזהות של ‘דור המדינה’ כפי שאני תופס אותה, כך הייתי מנסח: משמעות הישראליות כיהודיות שלמה. - - - ‘דור המדינה’ (ואני מאוד אוהב את השם הזה ושמח להיכלל בו), תחילה בשירה: עמיחי, זך, אבידן, רביקוביץ, דור ואחרים, שהיו פורצי הדרך העיקריים בסגנון ובתכנים, ואחר כך בפרוזה ובדרמה, ואולי גם בקולנוע, סייע יחד עם רבים אחרים בגיבושה ועיצובה של הזהות הישראלית - - - בהבדל ברור משני דורות סמוכים - זה שקדם לנו, הוא ‘דור מלחמת השחרור’ ושני הדורות שבאו אחרינו, שרצונם ואולי גם ייעודם הוא להיבדל מאיתנו ואולי אפילו להתכתש איתנו - כדי להיטיב להגדיר את עצמם, כפי שהבדלנו אנו את עצמנו מ’דור מלחמת השחרור‘. אני מתכוון כאן ל’דור השמונים’ ול’דור שנות התשעים'” (שם, עמ' 174–171).
מאליו מובן ששתי הדעות משקפות לא רק הבדלים אישיותיים בין שני הסופרים המשפיעים האלה, אלא גם קבעו את מיקומם השונה במפת הספרות הישראלית בעיני הציבור. כמו-כן חשוב להוסיף, שהמחלוקת הזו בין יזהר ובין יהושע מתאימה יותר לברור מיפוי הסיפורת, המגיבה יותר למצוקות חברתיות תקופתיות בהיסטוריה של המדינה, מאשר לברור סוגיית המיפוי בשירה. בשירה פועלים יותר שני מונחי-מיפוי נוספים המאפשרים להשיג דיוק מירבי בתיאור התפתחותה, והם המונחים אשר משייכים משוררים ל“זרמים” בשירה ול“חבורות” של משוררים, ובכך הם מבליטים התפרצות פתאומית של שינויים תימאטיים ופואטיים בשירה, בלי זיקה מובהקת לזמן הכרונולוגי, שהשפעתו על סוגת הסיפורת היא מכרעת.
כמו-כן, על אף אי-ההסכמה בין ס. יזהר ובין א"ב יהושע בשאלת הצורך לקבוע את מיקומו של כל סופר במפת הספרות הישראלית, קיימת הסכמה בין הסופרים מכל ארבע הסוגות של הספרות: השירה, הסיפורת, המחזה (הדרמה) ומסת הביקורת המחקרית (“התִחְקוֹרֶת”), שקיים הכרח לגבש מיפוי אובייקטיבי לקביעת מיקומם בחייה של הספרות העברית, מאחר שהכתיבה איננה רק עיסוק-פנאי (“הובי”) עבורם, אלא עיסוק מהותי שנותן משמעות לקיומם בשלושה מובנים: כיֵעוּד המעניק מטרה לחייהם, כעיסוק המגדיר להם את זהותם העצמית בחברה וכאמנות הקובעת להם את אורח-חייהם הפרטי (או בקצרה: יֵעוּד, זֵהוּת ואוֹרַח-חיים).
המונחים למיפוי הסיפורת
משום כך, כה חשוב לקבוע מונחי-מיפוי יעילים ואחידים כדי שיהיה אפשר לקיים דיאלוג מציאותי והגיוני על ההישג הקולקטיבי של סופרי הדור ועל חלקו של כל כותב בהישג זה. ואכן, למימוש מטרה כפולה זו אני מציע במאמר-דֵעה זה לשרטט את מפת הסיפורת הישראלית בעזרת מונחי-המיפוי הבאים: עידן, תקופה, דוֹר ומִשְׁמֶרֶת.
בעזרת מונחי-מיפוי אלה (עידן, תקופה, דור ומשמרת) אני מציע לחלק את הרצף של הספרות העברית משנת הייסוד של המדינה ואילך. הבחירה בייסוד המדינה כנקודת-מוצא לקביעת המיפוי של הספרות העברית מבוססת על העובדה המוסכמת על כל ההיסטוריונים, שייסוד המדינה בשנת 1948 הוא המאורע החשוב ביותר בתולדות העם היהודי בעת החדשה, מאורע שחתם את העידן הקודם של הספרות העברית, עידן הספרות העברית החדשה, על שלוש תקופותיו (תקופת ההשכלה, תקופת התחיה ותקופת העליות), וממנו נפתח עידן חדש בתולדות הספרות העברית: עידן חידוש הריבונות של העם היהודי בא"י.
גם בעידן הזה יהיו מספר תקופות לספרות העברית, והראשונה ביניהן היא התקופה הנוכחית - התקופה הישראלית - כינוי הנגזר משמה של המדינה. בתקופה זו יהיו דורות אחדים שאת רובם יסמנו חוקריה של הספרות העברית בעתיד. הדור הראשון בתקופה הישראלית הוא דור ייסוד המדינה, דור שסופריו פעלו ב-70 שנותיה הראשונות של המדינה, מתש“ח ועד תשע”ח (2018–1948).
עד כה נעזרתי בשלושה ממונחי-המיפוי שהצעתי קודם, והם: “עידן” (עידן חידוש הריבונות של העם היהודי בא"י), “תקופה” (התקופה הישראלית) ו“דור” (דור ייסוד המדינה) , אך כדי להבליט את ההתפתחות שהושלמה בסיפורת העברית במשך 70 שנותיה הראשונות של המדינה על-ידי בני דורי, מְסַפְּרֵי “דור ייסוד המדינה”, נותר לי עדיין להסתייע במונח-המיפוי “משמרת”.
בעזרת המונח “משמרת” - מונח-מיפוי המתאים לציין פרקי-זמן קצרים יותר בפעילותו של “דור” בספרות - סימנתי חמש משמרות של מְסַפְּרִים שספריהם השפיעו באופן דרמטי על התפתחותה של הסיפורת הישראלית במהלך 70 שנותיה הראשונות של המדינה: משמרת “דור בארץ” (סופרי שנות הארבעים והחמישים - שהתגבשו כמשמרת אחרי מלחמת השיחרור), משמרת “הגל החדש” (סופרי שנות השישים - שהתגבשו כמשמרת בין מלחמת סיני לבין מלחמת ששת הימים), משמרת “הגל המפוכח” (סופרי שנות השבעים והשמונים - שהתגבשו כמשמרת אחרי מלחמת יום כיפור) משמרת “הקולות החדשים” (סופרי שנות התשעים של המאה ה-20 - שהתגבשו כמשמרת אחרי מלחמת לבנון הראשונה) ומשמרת “הגל הדיסטופי” (סופרי שני העשורים הראשונים של המאה ה-21 - שהתגבשו כמשמרת אחרי מלחמת לבנון השנייה).
אִמְרוּ מעתה: 70 שנותיה הראשונות של המדינה הן שנות פעילותם של מְסַפְּרֵי “דור ייסוד המדינה” - דור שפעלו בו חמש משמרות - שהוא הדור הראשון בתקופה הספרותית הנוכחית, “התקופה הישראלית”, שהיא התקופה הראשונה בעידן חדש בתולדות הספרות העברית - “עידן חידוש הריבונות של העם היהודי בא”י".
חלקי במחקר הסיפורת של בני דורי
כחוקר וכמבקר-ספרות אני משתייך לדור הזה, ונעזרתי, כמובן, במונחי המיפוי האמורים כדי לתאר את המציאות הסוערת ורבת התפניות - כפי שהשתקפה בסיפורת של בני דורי במהלך 70 שנותיה הראשונות של המדינה, מתש“ח ועד תשע”ח (2018–1948) - ב-22 כרכי הסדרה “תולדות הסיפורת הישראלית”, שאחרי חתימתה בכרך “חילופי דורות בסיפורת הישראלית” ב-2018, הוספתי אליהם ב-2021 ספר נוסף, את “מן המסד ועד הטפחות” - ספר שלא הופיע במהדורה מסחרית, אלא הועלה כספר אינטרנטי באתר “פרויקט בן-יהודה”. ב-23 ספרים אלה תיארתי את פועלם של מְסַפְּרֵי “דור ייסוד המדינה” (כמאה מהם) ופירשתי את זיקתם להיסטוריה של המדינה במובחרים מבין ספריהם (כאלף מהם).
בקטע הבא (המצוטט מתוך הכרך “חילופי דורות בסיפורת הישראלית”) סיכמתי את זיקת רוב המְסַפְּרים מחמש המשמרות של “דור ייסוד המדינה” - בספרים שפירסמו במהלך 70 שנותיה הראשונות של המדינה, מתש“ח ועד תשע”ח (2018–1948) - להיסטוריה של התקופה הזו:
“בכל יצירה בעלת ערך נצמדת כצֵל לרובד הגלוי שלה - לנושא העל-זמני שבו עוסקת העלילה - גם תגובתה הסמויה לענייני זמנה. ובמיוחד אמור עיקרון זה להיות נר לרגליו של קורא הספרות הישראלית, שאצל סופריה פועל בעוצמה רבה הדחף להגיב על האירועים בחיי המדינה, וביצירותיה מובלעת כמעט תמיד תגובה לפרשיות שונות בתולדות המדינה ובראשן המלחמות ששכנותיה כָּפוּ עליה. ולכן גם כאשר הטקסט מצטייר כ’שירה' טהורה. מוצפן בו כמעט תמיד רובד נסתר של ‘פרוזה’ - תגובה על ענייני דיומא ומצוקות העֵת”.
מעתה יהיה זה תפקידם של מבקרי-הספרות הבאים לזהות במועד את התגבשות הדור השני של התקופה הישראלית, לסמן את מספר משמרותיו ולקבוע בכותרת את הכינוי הדורי שיגדיר את תרומתם המשותפת של מְסַפְּרֵי הדור הזה להמשך התפתחותה של התקופה הישראלית בתולדות הסיפורת העברית.
-
מסה זו משלימה את המסה המוקדמת שלי, “בעיית מיפוי הספרות”, שכינסתי לפני כארבעים שנה בספרי הראשון – “שבבים” (1981). רשימת הכותבים של המשמרות מפורטת בספרי “משמרות בסיפורת הישראלית” (2008), שהועלה בשלמותו לקריאה בחינם באתר “פרויקט בן יהודה”. ↩
פרקי מחקר
מאתיוסף אורן
מגלות לגאולה ביצירת חיים הזז
מאתיוסף אורן
חיים הזז שנולד ב-1898 היה רק בן 75 כאשר נפטר ב-24/3/1973, ואחרי שחלפו מאז חמישים שנה כמעט נשכחו ספריו, שבכולם סיפר, בשלוש צורותיה של הסיפורת (הסיפור הקצר, הנובלה והרומאן), את סיפורו של העם היהודי בין הפרק האחרון של הגלות (סיפורי המהפכה ברוסיה ושתי מלחמות העולם במחצית הראשונה של המאה העשרים) לבין הפרק הראשון של הגאולה (תקופת העליות והעשורים הראשונים לאחר ייסוד המדינה).
שתי עובדות מסבירות את השתכחות ספריו של הזז עם השנים. העובדה הראשונה היתה צפויה ו“טבעית”: כאשר זכה הזז בפרס ישראל לספרות עברית בשנת 1953 כבר נשפו בעורפו סופרי “דור בארץ” (בני המשמרת של ס. יזהר ומשה שמיר), שהבליטו בעברית צברית את ייחודם כילידי הארץ שמתנערים מ“נטל הירושה”, הן מהוויית הגלות והן מחלום הגאולה שטופח בה במשך דורות - שני הנושאים המובהקים של ספרי הזז. והעובדה השנייה היתה בלתי-נמנעת: עם השנים נתמעט מספרם של הקוראים שהצליחו להתמודד עם תוכנם התקופתי של סיפוריו וגם עם השפה העברית “הגבוהה” שבה כתב אותם.
הזז ביקש לקרב את הקוראים המאוחרים אל ספריו ולכן שקד בעשורים האחרונים של חייו (בסיועה של אביבה רעייתו) על כינוסם של סיפוריו, ואלה הופיעו במהדורת כתביו שבהם הכניס תיקונים לשוניים וענייניים (שהם תיקונים בניסוחם ובתוכנם) הן כדי להבליט את המעבר מגלות לגאולה כנושא-על בכתיבתו והן כדי להפוך את הסיפורים לקריאים יותר. את דעתי על יוזמתו זו הדגמתי במאמר על הידוע מבין סיפוריו הקצרים (בזכות היותו כלול בתוכנית הלימודים לספרות בבתי-הספר התיכוניים) “תיקוניו של הזז בסיפור ‘שלולית גנוזה’” שאותו כללתי בבכור ספריי, “שבבים” (1981).
בחייו זכה הזז לחבוק מהדורה שלמה של כתביו, מהדורה בת 12 כרכים, הופיעה ב-1968, שאליכם נוסף בשנת פטירתו, ב-1973, הספר האחרון שהוא עצמו עדיין הכשיר לדפוס - “אבן שעות”, שבו קיבץ שישה-עשר מסיפוריו הקצרים, שבתוכנם ובדמויותיהם המשיכו את עשרת הסיפורים שקיבץ בספר “אבנים רותחות” שהופיע כשלושים שנה קודם לכן, ב-1946.
אחרי פטירתו ב-1973 הוסיפה אביבה, אלמנתו, שטיפלה בעיזבונו הספרותי, שלושה כרכים למהדורת כתביו, את קובץ הסיפורים “פעמון ורימון” ב-1975, את אסופת מאמריו ונאומיו “משפט הגאולה” ב-1977 ואת “פרקי מהפכה” ב-1980 (כרך שבו נכלל נוסח סופי של שני סיפוריו הארוכים: “אריסטוטלס” ו“שמואל פרנקפורטר”).
מגלות לגאולה
המסה הזו תתרכז בסיפורי הקובץ “אבנים רותחות” משנת 1946 ובסיפורי הקובץ “אבן שעות” משנת 1973, שהתיבה “אבן” בכותרתם מעידה על הקירבה ביניהם. אף שכמעט שלושים שנה הפרידו בין שני הספרים, רב הדמיון בין נושאיהם ובין הדמויות שהזז העמיד במרכז עלילותיהם.
בשני הספרים כלל הזז סיפורים קצרים שבהם תיאר את השינוי שהתחולל בחיי העם היהודי במהלך המאה העשרים: את ימיה האחרונים של העיירה היהודית בפולין ובאוקראינה, את הטלטלה שחוו יהודי מזרח-אירופה בימי המהפכה ברוסיה ואת התוצאה שלה בהתגברות העלייה של החלוצים לא"י. נושאים אלה שיקפו את המתח האידיאולוגי שהתחזק בעולם היהודי בשאלת המעבר מגלות לגאולה ואת המחלוקת בין היהדות שהסתייגה מדחיקת הקץ והמליצה להמתין לגאולה חזונית-משיחית לבין הציונות שפעלה להגשים את הגאולה בהווה בתנועת-עם היוצא מן הגלות ושב אל מולדת אבותיו.
הזז שיקף בסיפורי שני הקבצים את המתח בין יהדות וציונות בשאלת ארץ-ישראל הן בחיי הכלל הן בחיי הפרט, אך משום שכלל בשניהם סיפורים על דמויות האוחזות באפשרויות המנוגדות וגם נתן פתחון-פה להשקפות המנוגדות שלהן - הבליטו מבקרי הספרות בדורו את הסתירות בין סיפוריו בנושאים הללו. האמת היא, כמובן, אחרת: להזז היתה דעה מגובשת בנושא הגאולה מהגלות וביטא אותה בסיפוריו על-ידי שימוש בתחבולות ספרותיות שונות.
סיפורי הקובץ “אבנים רותחות”
הקובץ “אבנים רותחות” נעשה מיד אחרי הופעתו ב-1946 לכרך הסיפורים המפורסם ביותר של הזז, בזכות שני סיפורים אירוניים שהתבלטו בו: “הדרשה” ו“דְרֶבְּקין”. לפרסומם של שני הסיפורים האלה תרמו בעיקר דברי הקטרוג על הציונות שהשמיעו גיבוריהם, יודקה ודרבקין, שבהם לעגו לאקטיביזם הציוני הבהול לבצע מעשים בשם הגאולה, שסתרו את דרכה הזהירה והמתונה ביוזמותיה של היהדות בכל הדורות הקודמים בשאלת ההגשמה של כיסופי הגאולה.
מאליו מובן, ששני-עלובי-נפש אלה, יודקה ודרבקין, לא ייצגו את הזז בתוכן “דרשותיהם” נגד הגאולה הציונית. ואף על פי כן, בני דורי, הטמיעו בזיכרונם את הפירוש המוטעה של מוריהם לסיפור “הדרשה” - פירוש שהתעלם מהמשמעות האירונית שהזז הבליע בעלילתו. עקב כך הפך יודקה, בניגוד לכוונתו של הזז, לגיבורם הנערץ של “הצברים”.
הבה נודה על האמת, פרדוכסים כאלה מתרחשים לסופר כאשר סיפור יוצא מרשותו ומבואר באופן שגוי על-ידי קוראים שאינם מתעמקים מספיק בכתוב בו. וכך קורה שיתד פרשנית חפוזה ומוטעית שקוראים תוקעים אותה באדמה בדור אחד, מכה לפעמים שורש ואף מצמיחה אילן כה איתן עד שבני דורות אחדים אינם מצליחים אחר-כך לעקור את השתרשות הטעות הזו בחייה של הספרות העברית. וזהו תפקידה של הביקורת המאוחרת לתקן את הטעויות של מבקרי הדורות הקודמים בהבנת סיפוריהם של סופרי דורם.
שלילת ההיסטוריה בפי יודקה
מקורה של הטעות בהבנת הסיפור “הדרשה” [1942] הוא תוצאה של העדר האיזון שקיים בעלילתו בין מצבו הפרטי של יודקה בקיבוץ שהינו ירוד ביותר לבין תוכן דרשתו שבה הוא מתרכז במצב הכלל. כאשר יודקה פנה אל חברי הוועדה של הקיבוץ, “זו שאינה גלויה אלא לצנועים וליחידים המזומנים לה” , ודרש את התכנסותם כדי להאזין לדבריו, הם נענו לבקשתו כי למטרה זו נבחרו: למצוא פתרון למצוקתו הפרטית של חבר קיבוץ, שבעבר היה “מפרק הרים ומשבר סלעים, ויוצא בלילה יחידי לקראת אויב”, אך אחרי שסר חינו בעיני אשתו ויום אחד הלכה אחרי אחר בקיבוץ, פרש מחבריו ובחר לעבוד בשמירה על הקיבוץ בלילות.
לכן הופתעו “בני החבורה” שיודקה פתח את דבריו בנאום ארוך ומפותל נגד הגאולה הציונית: “אני אתחיל מזה שאין לנו היסטוריה כלל - - - שלא אנחנו עשינו את ההיסטוריה שלנו, כי אם הגויים עשו אותה לנו - - - אין בה לא מעשים ועלילות, לא גיבורים וכובשי-עולם, לא שליטים ובעלי-מעשים ואדוני כל המעשים, רק ציבור של דוויים וסחופים, נאנחים ובוכים ומבקשי רחמים. הסכימו בעצמכם שזה לא מעניין, לכל הפחות, לא מעניין. אני בכלל הייתי אוסר ללמד לילדים שלנו את ההיסטוריה היהודית, לאיזה שד ללמד אותם קְלון אבותיהם? אני פשוט הייתי אומר להם: ‘חברה! לנו אין היסטוריה! מיום שגלינו מארצנו אנחנו עם בלי היסטוריה. אתם פטורים. לכו לשחק בכדורגל’”.
באמצעות הבלטת הסתירה בין הציפיות של הוועדה ובין תוכן הדברים שהשמיע יודקה באוזניה, הסב הזז את עלילה הסיפור מהמישור הריאלי-סנטימנטלי אל המישור הריאלי-גרוטסקי. ואכן, מפתיחה זו של דברי יודקה מתפתח סיפור-המעשה ב“הדרשה” כסיפור קומי-אירוני המשקף אי-הבנה ברמה קיצונית בין היֵעוד של הוועדה הזו, לטפל במצוקתו האישית של הפרט, ובין התוכן ההיסטוריוסופי של הדברים שהשמיע יודקה באוזניה הן על ההיסטוריה של העם היהודי והן על הציונות: “אין הציונות והיהדות דבר אחד, אלא שני דברים שונים זה מזה, אולי שני דברים הסותרים זה את זה”. ולכן אין הציונות המשך ליהדות: “ובזה מתבאר הכל: גלות, קידוש השם, משיח… זה שלושה שהם אחד - - - שלא תהיה להם [ליהודים] גאולה לעולם… שיהיו נדים מגוי אל גוי וממדינה למדינה, דור אחר דור עד סוף כל הדורות”.
סתירה זו בין תוכן הדרשה של יודקה לבין התוכן שציפו חברי הוועדה לשמוע מפיו היא שמתירה ל“ראש החבורה” להעיר ליודקה תחילה בנימה של הומור, שעליו לדבר לעניין ואם רצונו לדבר על ההיסטוריה עליו לפנות לאוניברסיטה בהר הצופים, ואחר-כך גם בנימת נזיפה: “אמור את דבריך - והשתדל עד כמה שאפשר בלי פילוסופיה”.
גינוי הציונות בסיפור “דְרַבְּקין” [1938]
דברי גינוי דומים נגד הגאולה הציונית השמיע גם דרבקין, העסקן הציוני שהודח מכל מעמד בהגיעו כעולה לא“י: “הציונות ויתרה על עיקר היהדות, על עיקר גדול של היהדות, על חזון אחרית הימים”. שם, בגולה - טוען דרבקין - “היינו למעלה מן המקום, בעומקו של הזמן, בדורי-דורות, בחיי-עולם… חטיבת-נצח בעולם עובר וחולף זה, יחידה ומיוחדת, שלא מעלמא הדין, שונה מכל האומות הרשעות, מכל עצמה של אירופה וטומאתה כולה, כשושנה בין החוחים - - - ואילו כאן [בא”י] אין אנו אלא כגויים, כאירופה מנוולת זו ותרבות רעה שלה - - - כאן אנו במקומו של עולם, בשִׁכְנו של מקום, ושוב אין צורך בחיי-עולם… כאן ציונים בלי ציונות ויהודים בלי יהדות, ערטילאים וריקים, חופשים מתורה ומצוות, מכל ירושת הדורות - - - זו מלכות של גויים ולא מלכות ישראל!”.
גם אל קטגוריה זו של דרבקין ניתן היה להתייחס ברצינות אלמלא הושמעה מפיו של זקן “מר ממרור” שפרנסתו אינה מצויה, ויש בלבו על כל העולם. ומאחר שלא סייעו לו כפי שחשב שראוי היה לקבל בא“י, בזכות פועלו בעבר כציוני, נתמלא “שנאה חריפה, עקשנית ומפעפעת כארס, קשה יותר מן אותה שהיתה לו בלבו על שונאי ישראל ומן אותה שהיתה לו על הבולשביקים”, והחל “מקטרג ומשטין ומושך עיסה כנחש” על כל מעשיה של הציונות בא”י: “כך נעשה פתאום, שלא ברצונו ושלא בטובתו, אנטי-ציוני, והיה טורף פקידים וארץ-ישראל, סותר גדר ועיקר, כותֶל וכֶּרם, ועוקר את הכל”.
ולכן גם בסיפור הזה חייב הקורא לשים-לב לקשר בין מצבו האישי הירוד של דרבקין ובין הקטרוג בדבריו על הציונות ועל פעולתה המבורכת בא"י. ובכל מקרה, אין לייחס להזז את התוכן המעוות של דברי דרבקין.
תחבולת הזז בעריכת הקובץ
לביסוס הטענה ששני הסיפורים הקודמים בקובץ המוקדם “אבנים רותחות” אינם משקפים את דעתו של הזז על ההיסטוריה של העם היהודי, לא על העיירה בתחום המושב ברוסיה ובאוקראינה וגם לא על המהפכה שחוללה הציונות בא"י בתחילת המאה העשרים, כדאי לקורא לשים לב למחשבה רבה שהשקיע בקביעת סדר הסיפורים בכל קובץ מסיפוריו.
כבר בפתח קובץ סיפוריו הראשון “רֵחיים שבורים” [שהופיע ב-1942] ריכז סיפורים המתארים את העיירה היהודית באופן שונה מכפי שתוארה בסאטירות של מנדלי ופרישמן. בראש הקובץ הציב את הנובלה “דורות ראשונים” עם הפתיחה המפורסמת שלה: “חביבות עלי עיירות שלעבר, אכסניות עניות אלו של כנסת-ישראל, שדור אחר דור קיטרגו אותן סופרים ומליצים - - - עד שסוף שבטלו ועברו מן העולם”. ומיד אחריה הציב את אחד מהיפים בסיפוריו הקצרים, את הסיפור “שלולית גנוזה”, המספר על מעשה תמוה שעשה יהודי כדי שלא להלבין את פני חברו ועל התגובה הנבונה של הרב שראה אותו יוצא מזוהם מהשלולית בבגדיו שזוהמו.
ולקראת סוף הקובץ הציב הזז את הסיפור “רחמים” [משנת 1933], שבו הפגיש יהודי מר-נפש ובעל ספקות בגאולה ובציונות כמו מנשקה בֶּזְפְּרוֹזְוַני, אדם מר-הנפש ורואה השחורות, עם רחמים, סַבּל יהודי צנוע וטוב-לב. המפגש של מנשקה הפסימי עם רחמים האופטימי פתח אצל מנשקה צינורות אטומים שמנעו ממנו להבין נכוחה את קיומו הפגום, בלא אישה לצידו.
באופן דומה השקיע הזז מחשבה גם בעריכת הקובץ “אבנים רותחות”, כאשר הפריד בין הסיפורים המקטרגים על ההיסטוריה ועל הציונות, “דרבקין” ו“הדרשה”, על-ידי הצבת שני סיפורים ברוח הסיפור “רחמים”, את הסיפור “אש בוערת” המספר על שלמקה, יהודי ממזרח-אירופה, ואת הסיפור “ירחם השם” המספר על סעדיה עראקי, יהודי שעלה מתימן - שניהם סיפורים על בעלי אמונה.
פתיחת הסיפור “אש בוערת” מסכמת למעשה את כל תוכנו: “תחילתו של שלמקה היתה בימי הפרעות של פטרולה”, כאשר נפגש בסימטה עם הגוי שהתכוון לרוצחו עקב היותו יהודי, ומאז שניצל מידיו של היידמק הפך שלמקה ליהודי “בוער” - לאקטיביסט יהודי אשר “רץ ברחובות [עיר אחת של בסרביה] ומכריז על הגאולה וארץ ישראל”, ונודע בין החלוצים כאדם שאֵש בוערת בחובו. ואילו סעדיה עראקי מתאמץ, ממניע דומה לזה של שלמקה, לאחות את הקרע בביתו, בין אהבתו לבדרה אשתו לבין כיסופיו לבן שייוולד לו ממנה וימשיך את ציפיית הדורות ביהדות תימן לגאולה, ציפייה שעליה סיפר הזז גם ברומאנים “היושבת בגנים” [1944] ו“יעיש” [1947].
לחיים הזז היתה אהבה עזה ליהודיו “הבוערים”, שאש האהבה לעמם לתורתם ולארצם ניצתה בהם והם מסורים לה בכל יֵשוּתם. לפיכך, לא הבדיל הזז בספריו בשתי חטיבות נפרדות את סיפוריו על יהודים מארצות המערב מסיפוריו על יהודים שעלו לא“י מארצות המזרח, אלא שילב את הסיפורים זה לצד זה בכל קובצי הסיפורים המוקדמים שלו, כדי להעיד שכיסופי גאולה זהים מן הגלות, שהיו חקוקים בליבם של יהודים מכל הגלויות במשך דורות, כאילו נחקקו באבן, הניעו את אלה וגם את אלה לחזור אל א”י במסגרת תנועת-עם ציונית כדי להתגבש בה מחדש כעם.
מיכל קרול - גיבור הסיפור “בעל הדין”
בבולט מבין סיפורי הקובץ “אבן שעות” [שהופיע ב-1973, כשלושים שנה אחרי “אבנים רותחות”], בסיפור “בעל דין”, גילף הזז עוד מקטרג על הגאולה הציונית, את מיכל קרול. משעה שיצא ממאסרו במחנה, עמד מיכל יחד עם ניסל סוק ואמר קדיש על עצמו. מאותו מעשה כמו נולד מחדש, כי מאז אין הוא עוד נוטר לגרמנים על שהמיתו את בני משפחתו ועל שכלאו אותו לייסורים במחנה הכפייה. רק לקונו בשמיים אין הוא מוחל.
אחרי שהשתחרר מצא את גרמניה נוחה לו ולהפקר מעשיו. מה טעם עלה לא“י, אינו יכול להסביר לעצמו, וגם לא את הרגלו לגנות את כל מה שמתרחש בה: א”י לא באה אלא להשלים מלאכה שהתחילו בה הגרמנים בכבשנים - “מאת ה' היתה גם השריפה הגדולה. הכל מידו. הוא השאיר לנו פה שארית ופליטה להתרפא מא”י, ממשיח, מיהדות“. ועוד: " פה, אצלכם, בישראל, ניטל טעם יהודי מן האדם, בטל הצורך להיות יהודי”.
תלישות זו מהנעשה במדינת ישראל התבטאה גם בחייו הפרטיים. ניצולה מהשואה פגש מיכל קרול בבית-המלון שבו השתכן בהגיעו לארץ, אשה נאה וראויה בכול להתאהב בה, אך דווקא אז הוא נמלט על נפשו לגרמניה, ורק אחרי שנודע לו כי נישאה בינתיים לאחֵר חזר לכאן, כדי להמשיך להיות בעל-דין נצחי לקונו וקטגור-תמידי לא"י.
לשאלה אחת לא היתה למיכל קרול תשובה: “למה טרח ובא לכאן? אין כאן לאדם כמוהו כלום. אין זה שלו. עולם בלא יהודים שלו. בלא משיח, בלא ארץ-הקודש, בלא זיכרונות של אלפיים שנה. עולם מָחוּק”. משום כך התעלם מיכל קרול מחשיבות המעשה הגדול שנעשה בא"י, אלא המשיך גם כאן להיות “בעל דין” תמידי לבורא העולם ולהתריס כלפי שמים. בכך דומה גם הוא, ניצול השואה, למקטרגים הקודמים, דרַבקין ויודקה, שניהם מבני העליות.
תיקון המעוות בסיפור “דברי הימים”
נגד עיוות ההיסטוריה של העם היהודי ונגד הביזוי שלה בפי מקטרגיה, כלל הזז בקובץ “אבן שעות”, את הסיפור “דברי הימים” [שהיא המונח העברי לתחום-הדעת “היסטוריה”], המתקן כבר בכותרתו את עיוותו של “מיכל קרול” גיבור הסיפור “בעל דין”.
אחת מדמויות המשנה בסיפור זה הוא יאן זאבולוצקי - “קומוניסט ותיק שנימוק רוב ימיו בפאוויאק” [במחנות-העבודה בצפון הרחוק]. ומאחר שעותק מן ה“הגדה” לא נמצאה אז ברשותו, הוא ציטט מזיכרונו, כאשר ערך סדר פסח, חלקים שנחקקו בראשו מבית אבא. אך כאשר הגיע ל“עבדים היינו לפרעה במצרים”, סטה מן ההמשך ועבר לדבר על המשטר הקומוניסטי ועל הרשעות של העם הרוסי: “זה העם הרוסי, עם עבדים מאז ומעולם, עם ללא דברי-הימים, שאין דברי הימים לעבדים, דברי הימים של שולטיו הם-הם דברי-ימיו, תחילה בדברי-ימיהם של הצארים ולבסוף דברי-ימיה של המפלגה הקומוניסטית”. ועל כך הוארך מאסרו בשנים נוספות.
אך נאמן לכותרת “דברי הימים”, התרכז הזז בסיפור הזה בתיאור שונה של תולדות העם היהודי, על-ידי הבלטת קשר הרציפות בין הדורות. כלומר: בעוד שיודקה, גיבור הסיפור “הדרשה”, טען שהגויים כתבו את ההיסטוריה של העם היהודי, הבליט הסיפור “דברי הימים” בשתי גרסאות את כוחות האמונה הפנימיים שבעזרתם שרד העם היהודי בגלות במשך דורות.
גירסה ראשונה מספרת על ב“ח, הרב סירקיס יואל (1640–1561), מגדולי הפוסקים האשכנזים בפולין, אשר כיהן כאב בית-דין וראש ישיבת קראקוב שהכינוי שלו ב”ח נגזר מן האותיות הראשונות של ספרו “בית חדש”, שהוא פירוש ביקורתי מקיף על “ארבעה טורים” של יעקב בן אשר. ב“ח ביקש להדפיס את חיבורו “בית חדש” בפראג ואף מצא מדפיס לביצוע הדפסת ספרו זה. אך אחרי שבחלום לילה נאמר למדפיס שימשוך את ידו מהספר, כי ביום שבו יראה את הספר מודפס “ישלים את מלאכתו שהיה עליו לעשות וייפטר מן העולם”, חזר בו המדפיס מהתחייבותו להדפיס את הספר וכך עשו גם שאר מדפיסי פראג - כולם משכו את ידם מהמלאכה. חזר ב”ח לפולין והדפיס את ספרו אצל מדפיס בקראקוב. ואכן, ב"ח נפטר ביום שראה את ספרו מודפס.
הגירסה השנייה פורשת את קורותיה של משפחה אחת במשך שלושה דורות בעת החדשה, בתקופת המעבר של העם היהודי מגלות לגאולה. למלמד לייבוש, בן הדור הראשון, היו שני בנים. “הבכור כסוציאליסט-דמוקרט נטל דינו בעבודת פרך עוד בימי ניקולאי, והצעיר נתחייב בנפשו כבּוּנְדאי ונטרד מן העולם על-ידי הבולשביקים. בשני שבילים הלכו ושני מעשים עשו ואבדו מן העולם”. נותרה למלמד לייבוש בת יחידה ומתה בלידתה. נטל המלמד את נכדתו, אסתר, וגידל אותה עד שהגיעה לפרקהּ. יום קודם לחופתה הזמין אליו את אביו של אחד מתלמידיו, שגביר היה, ואמר לו כך: “מחר אם ירצה השם החופה, השלמתי את מעשי בעולם הזה. עכשיו באה שעתי ליפטר מן העולם”. ביקש לייבוש מהגביר שיהא כאָב לאסתר נכדתו ביום כלולותיה - ונפטר.
אותה נכדה של ליבוש המלמד נישאה וילדה בן. באה המלחמה והחריבה את ביתה. בעלה מת במחלת הטיפוס, ובנה נמסר לידי חייל יהודי לקחתו לא“י. לאחר המלחמה הגיעה אסתר אף היא לא”י, וכאן התברר לה, כי הבן אמנם הגיע לכאן, אך נפל עם הלוחמים בהגנה על ירושלים. נתגלגלה אסתר היכן שנתגלגלה והקדישה את כל עיתותיה לטיפול בענייניהם של פצועי המלחמה ששכבו ב“הדסה”. כאשר הגיעה יומה, פנתה אל הרופא שטיפל בה לאחרונה: “כאבי-אמה, ר' לייבוש בשעתו, אמרה גם היא: השלמתי את מעשי בעולם הזה”.
מכל הדמויות הרבות שגילף בסיפוריו, חיבב הזז ביותר את אלה שהשלימו מעשיהם בעולם - יהודים מכל העדות שהתכנסו בא"י ומשלימים בה את חייהם בלי קטרוג ובלא תרעומת. לכן לא הסיפור האירוני “הדרשה” אלא הסיפור האידיאי “דברי הימים” הוא זה שמבטא את חיים הזז ואת השקפותיו על המעבר שהתרחש בתולדות העם היהודי משנות הגלות וחוסר-האונים של העם היהודי אל שנות גאולה. ורק מראית-עין שנוצרה מכינוסם של סיפורים על גיבורים שדעתם על המעבר מגלות לגאולה היתה מנוגדת, היא שהכשילה קוראים לחשוב שקיימת סתירה ביצירותיו של הזז, בעוד שמכלול יצירתו מגלה עקביות בהשקפתו על הזיקה ההדוקה בין הציונות ובין היהדות ועל הרציפות בין גלות וגאולה.
משנתו ההיסטוריוסופית של הזז
עובדה זו מוכחת מנאומיו של הזז, שרעייתו המסורה, אביבה, כינסה בכרך “משפט הגאולה” שהופיע ב-1977: “חלום הגאולה לא פסק מעולם בישראל, למן מרד בר-כוכבא ועד מדינת ישראל. - - - הציונות גלגול אחרון של האמונה בביאת המשיח. - - - הביל”ויים, בני העלייה השנייה והשלישית, כולם משולהבים היו מחמת קץ הגאולה. הם עסקו בבניינה של ארץ-ישראל כאבותיהם שעסקו בחפצי שמים. בישיבתם בה, במושבות, קבוצות וקיבוצים שלהם, נתנו תשובה לדורות רבים ששאלו: אימתי [משיח] בן-דוד בא" (“משפט הגאולה”, עמ' 151–149).
ומכאן ייחודה של הציונות בנאומיו, שבהם הציג את הציונות כמהפכה שאין דומה לה בתולדות האנושות: “מרד גדול מסוף העולם ועד סופו, מרד בכל הגויים, מרד בתולדות ימי כל העמים, מרד כל-אנושי, כל-היסטורי, מהפכה היא זו, גדולה ונועזת מכל המהפכות שהיו בעולם - - - לפי שגאולת ישראל הופכת את כל הנהוג והמקובל בעולם, את כל הידוע והוודאי, משנה את השקפת עולמם של העמים” (שם, עמ' 120). באחת: הציונות איננה היפוכה של היהדות, ואין הציונות מנתקת את היהודים מיהדותם.
וגם זאת הדגיש הזז בנאום משנת 1964 במסיבה ניו-יורק שבו דיבר על הזיקה בעתיד בין גולה לא“י: “ארץ-ישראל צריכה לעם רב שיבוא, להמוני בית-ישראל מכל קצווי הארץ. - - - עם ישראל חייב לשוב לארץ-ישראל, אם לא רוב מניינו, הרי רוב בניינו, לצורך איזון לאומי בעולם. - - - אין אני שולל את הגלות. אדרבה, רוצה אני בקיומה, ובלבד שתהא מתוקנת כל-צרכה לחיים יהודיים שלמים. ואין גולה מתוקנת אלא ע”י חינוך עברי וזיקתה ללשון העברית ותרבות ישראל ועל-ידי יחסי-גומלין בינה לבין [מדינת] ישראל. - - - בלא ארץ-ישראל ובלא תרבות עברית אין תכלית ולא עמידה לגולה” (שם, עמ' 153).
ואכן, נאמן להשקפתו זו עלה הזז לארץ ב-1931, קבע את ביתו בירושלים ובה כתב את רוב ספריו עד שהשלים את מעשיו בעולם ונפטר בירושלים לפני חמישים שנה - אך מספריו עדיין בוקע קולו הקורא גם לדור הנוכחי, זה שזועק בכיכרות “אחים אנחנו”: המשיכו לדבוק בציונות ובהגשמת חלום הגאולה של העם היהודי בא"י.
הטְרִיוֹ הציוני של נתן שחם
מאתיוסף אורן
לפני חמישים שנה השלים נתן שחם את הרומאן “הלוך ושוב” שבשנת הופעתו, ב-1972, הצטיירה עלילתו כתגובה על התקופה שבין ימי השמחה על הניצחון הגדול במלחמת ששת-הימים ב-1967 לבין ימי המבוכה שפקדו את החברה הישראלית במלחמת ההתשה שיזמה מצרים משנת 1970 ואילך מול המעוזים שהוקמו לאורך תעלת סואץ.
כעבור חמישים שנה מאז נדפס, אפשר לקבוע בוודאות שהרומאן “הלוך ושוב”, פתח שלב חדש בכתיבתו של נתן שחם. בספריו הקודמים, 3 רומאנים ו-5 קובצי סיפורים, עסק יותר בקשייו של הקיבוץ ליישב את הסתירה בין האידיאל החברתי שהבטיח לתקן את העולם בעתיד בעזרת מהפכה מעמדית, לבין קשייו של היחיד כפרט להקריב את חייו בהווה למען השגתו של אותו אידיאל, ואילו ברומאן “הלוך ושוב” הוסיף שחם פיתרון אפשרי לפולמוס שהחריף בקיבוץ באותם ימים בין דור המייסדים לבין דורות ההמשך בשאלת קיום הנאמנות לשני האידיאלים המנוגדים: הסוציאליסטי-אוניברסאלי והלאומי-ציוני.
החידוש הזה בכתיבתו של נתן שחם מגולם בשמו של הרומאן, “הלוֹך ושוֹב” ומשתמע גם מעלילתו: טוב יעשה ישראלי, שהתחזקו אצלו הספקות ביחס לסיכויי ההצלחה של החזון הציוני, אם יבצע מהלך כפול: תחילה את “ההלוֹך”, מהלך היציאה מתחומי מדינת ישראל במזרח התיכון, כדי להכיר את מצבם של היהודים במדינות העולם, ואחר-כך את “השוֹב”, את מהלך השיבה אל המדינה. מי שישלים את שני המהלכים, לא רק שתתחזק בו ההכרה שהציונות (“המהפכה הקטנה” של המאה העשרים) תצליח יותר גם בעתיד מן המהפכה המרכסיסטית-קומוניסטית (“המהפכה הגדולה” של המאה הזו), אלא גם לא יטיל עוד ספק בחשיבות קיומה של המדינה כמדינה ציונית להבטחת עתידו של העם היהודי בהיסטוריה.
שלא כמו סופרים בלתי-מנוסים המקפחים בדרך כלל את סיפור-המעשה של רומאן, כדי שבשורתם הרעיונית תובלט בו במידה מספקת, הוכיח נתן שחם בסדרה רצופה של ספריו, שניתן לבטא השקפה רעיונית ברומאן בלי לגרום נזק כלשהו לסיפור-המעשה המסופר בו.
להדגמה אציע להלן עיון בשלושה רומאנים מהחטיבה המרכזית ביצירתו של שחם, שבהם נעזר בדגם “היציאה והשיבה” הן כדי לבטא את השקפתו הציונית והן כדי לרקום סיפור-מעשה מעניין, רצוף והגיוני. השלושה הם: “הלוך ושוב” (1972), “עצם אל עצמו” (1981) ו“רביעיית רוזנדורף” (1987) - כולם רומאנים ציוניים שבעלילותיהם הרחיק שחם את הגיבור מהזירה הישראלית במזרח התיכון אל הזירה העולמית, ואחר-כך החזיר אותו אל הזירה הציונית עם המסקנה שגיבש הגיבור מפרקי היציאה והשיבה בחייו.
דגם היציאה והשיבה ברומאן “הלוך ושוב”
ליאת, גיבורת הרומאן “הלוך ושוב”, היא צעירה מדור ההמשך בקיבוץ, שהוריה נמנים עם מייסדיו, שהתאלמנה מבעלה יואב כחודש אחרי נישואיהם. יואב החליט בסיום המלחמה (מלחמת ההתשה שהתחוללה בסיני ב-1969) להתגייס לשרות קבע בצבא, אך חודש אחרי שהתגייס נהרג בשעת ניקוי שדה-מוקשים (עמ' 12). ולכן נענתה ליאת להזמנתו של ד"ר סרקין, ידיד-נעורים של סבהּ, להגיע אל אנגליה ולהתארח בביתו שבלונדון במשך שבועות אחדים.
אף שאביה של ליאת הינו מן הבולטים בקיבוץ שעדיין משוכנע כי הקיבוץ לא יתקיים “בלי נאמנות לאחווה בינלאומית [של מעמד הפועלים]” (עמ' 54), התנגד לנסיעתה אל לונדון, כי “היה מתיירא שלא תחזור לקיבוץ. לדידו עזיבתה שלה היא כישלון שלו” (עמ' 14), החליטה ליאת להיענות להצעת ד"ר סרקין, ידיד נעורים של סבהּ, כי ראתה בהזמנה זו הזדמנות לממש את כיסופיה הכמוסים “להיות נערה בלי תולדות-חיים, בלי מולדת” (עמ' 23), או בניסוח נוסף שלה: “אני רוצה להיות בלי דגל ישראל על ראשי, רוצה להיות סתם נערה בעולם, בלי עבר. עושה עתיד לעצמה” (עמ' 49).
והיתה עוד סיבה שעודדה את ליאת לנסוע אל לונדון, המוצגת בעלילת הרומאן כעיר קוסמופוליטית שאליה נוהרים בני דורה מכל העולם. בלונדון תהיה חופשית מהאחריות הכבדה “כלפי חלומות-אב נזיריים”, ותוכל לבחון את אמיצות קשריה אל הארץ ואל מסגרת החיים שהועידו לה הוריה, חיים בקיבוץ.
ואכן, שהותה של ליאת בלונדון פקחה את עיניה להבין את הסתירות בחייהם של יהודים המתגוררים מחוץ למדינת ישראל. גם אלה מבין יהודי אנגליה שמגדירים את עצמם כאנשי שמאל ליבראליים ורחבי-אופקים (עמ' 51), נאחזים בסמלים לאומיים מובהקים, מאחר שאינם מצליחים להסתיר את הקרע הקיים בזהותם באמצעות התיוג האידיאולוגי הזה.
אחד מהם, פרופ' איידלמן הסביר לה את הסתירה הזו בחייו ובחיי חבריו: “כיוון שאינני אזרח של מדינה יהודית ואינני איש דתי, אין לו ברירה אלא לדבוק בסמל, ללמד שאיננו בורח מגורלו של מיעוט-נרדף” (עמ' 117). ליאת נענית לגחמה הזו שלו ואוכלת בחברתו דג-ממלוא במסעדה יהודית כדי “לעשות נחת-רוח לאיש רעב לסמלים”.
ד“ר סרקין, וחברו ד”ר בירנצוייג, “שני זקנים הקיימים בשולי החיים במולדת שאינה שלהם”, אינם מסתפקים באכילת דג-ממולא במסעדה יהודית, אלא נאחזים בסמל רוחני יותר. שניהם עוסקים בחקר השפעת היידיש על הלשון האנגלית, ועל-ידי זיהוי “מילים שנטפלו לשפת המקום” הם “מקימים [באנגליה] מצבה לשפה מתה”, שפתם הייחודית של היהודים (עמ' 160). ד"ר סרקין, שאינו מסתפק בסמל אחד, כאשר הוא קובע שגם אירוחה של ליאת בלונדון היא סמלית בעיניו: “הוא נותן לה קורת-גג והיא נותנת לו אחיזה במולדת רחוקה” (עמ' 162).
היכרותה של ליאת עם תלישותם של חברי החוג של המארח שלה, התלישות של יהודים החיים בגלות, כולם סוציאליסטים יוצאי מדינות מזרח אירופה, מבהירה לה שהיא מעדיפה שדגל ישראל יתנוסס מעל ראשה: “אין היא יכולה בלי מחר, בלי אתמול, בלי צבירה מתמדת, בלי איסוף היש אל חיקה - - - על אפה ועל חמתה היא נערה של חברה עובדת, מחמירה צייקנית” (עמ' 167).
ועם זאת דווקא בהיותה בלונדון השתכנעה ליאת, שוותיקי הקיבוץ הפריזו בדרישותיהם מבני דור ההמשך כאשר דרשו מהם לחיות על-פי השקפתם השמרנית: מאחר ש“הקיבוץ הוא מקום שחיים בו בני-אדם, ולא הכל במתח גבוה” (עמ' 196), חשבה, “יש בזה משום עיוות לדון אנשים על-פי עמוד-האש שהלך לפניהם לפנים” (עמ' 119).
רק אדם רעב לסמלים כמו פרופ' איידלמן, עוד אינטלקטואל מחוגו של ידיד נעוריו של סבהּ, יכול לצייר את הקיבוץ “כרעיון גדול שקלקלוהו אנשים קטנים, כהזדמנות שהוחמצה” (עמ' 119). ורק יהודי תלוש כמו פול, ידיד שהכירה, שמוצאו מצרפת והוא משתדל לאמץ לעצמו הליכות של אנגלי, מרשה לעצמו לראות בקיבוצים “הגשמה של רעיון” בלבד. בחברתו של פול ראתה שבפריז מתקיימות הפגנות סטודנטים סוערות למען שוויון בין המינים - הישג שכבר הוגשם בתנועה הקיבוצית בשנות ייסודה (עמ' 188).
בשלב הזה התעוררו אצל ליאת געגועים לקיבוץ, ל“ריח ההדרים, דרך-עפר בין שתי משוכות שיטים - - - עיתון הבוקר - - - שיחת קיבוץ נזעמת [על ערכים, השקפות ופשרות אידיאולוגיות]” (עמ' 199), והיא מחליטה לחזור הביתה, כדי להרגיש מחדש את השייכות שלה לחיים האמיתיים שמתקיימים רק בקיבוץ, שהוא “מקום שבו אדם אחראי גם למה שעושים אלה שאינם חבריו, אפילו שנואי-נפשו” (עמ' 166).
ואכן, בפרסום “הלוך ושוב” מימש נתן שחם לראשונה את דבקותו בחזון הציוני באמצעות הדגם של היציאה מן המדינה והשיבה אליה. עובדה זו משתמעת מהשורות שבהן סיים את הרומאן. אחרי השהות בלונדון, בבית ויקטוריאני שהיה גדוש בספרים ביידיש ובציורים של כלבים גזעיים (עמ' 203), השכימה ליאת בבוקר בשובה לארץ וצפתה דרך החלון של בית הוריה בקיבוץ והשגיחה במשהו שונה בגינת הוריה: “שיח שחצץ בין גינת הוריה לדשא הכללי נעקר, והדשא ניגש עד מפתן החדר. גינתם צומצמה לכדי ערוגת-ורדים וקצת אמריליוֹת ואספרגוס. רשות-היחיד צומצמה. רשות-הרבים נתרחבה. - - - קורת-רוח משונה גרם לה הדבר, שדברים כלשהם נתרחשו בהיעדרה. כאילו בזאת נתבשרה שהזמן [שעשתה בלונדון] לא יצא לבטלה” (עמ' 234).
דגם היציאה והשיבה ברומאן “עצם אל עצמו”
מימוש מפותח יותר בהיקפו ההיסטורי של דגם “היציאה והשיבה” ביצע נתן שחם ברומאן “עצם אל עצמו”. בעוד שברומאן “הלוך ושוב” נמשך ה“הלוך” של ליאת מהארץ רק שבועות ספורים, התארכה הפרידה מהארץ של אביגדור ברקוב, גיבור הרומאן “עצם אל עצמו”, שלושים וארבע שנים עד שחזר אליה.
אחרי שאביגדור ברקוב עלה מרוסיה לארץ כחלוץ ב-1920 והצטרף לגדוד העבודה ע"ש יוסף טרומפלדור כדי להגשים את רעיון ההקמה של הקומונה הכללית של פועלי ארץ-ישראל, רעיון שהתממש ב-1921 בייסוד הקיבוצים עין-חרוד ותל-יוסף, הוא החליט ב-1929 לשוב אל רוסיה במסגרת קבוצת “האדומים” של מנחם אלקינד.
לקבוצת אלקין השתייכו קומוניסטים מעולי העלייה השלישית שהתאכזבו מן המהפכה הציונית (“המהפכה הקטנה”), משום שלא חתרה כלל לגבש מעמד פועלים מרכסיסטי ביחד עם הערבים בא"י, ואף סילקה משורותיה ב-1926 את אלה שקיימו ביוזמתם קשר חשאי עם המפלגה הקומוניסטית הפלשתינאית שהיתה עויינת קיצונית לציונות. המסולקים מגדוד העבודה, אלקינד וחבריו, שבו לרוסיה, משום שהעדיפו לקחת חלק בהגשמת התנועה הקומוניסטית העולמית (“המהפכה הגדולה”) ומשום שהאמינו, שמימוש רעיונות נשגבים אפשר יהיה להגשים רק בארץ שבה השלטון “חפץ בִּיְקרה של הקומונה” (עמ' 213–212).
כאשר עלה אביגדור ברקוב בפעם השנייה לארץ ב-1963 והוא כבר בן 70, אדם מפוכח מסיכויי ההגשמה של החזון הקומוניסטי בהיקף העולמי, נדהם לגלות את גודל ההצלחה של “המהפכה הקטנה” (הציונית), שבה לא השכיל להאמין בכל מאודו בימי בחרותו. בשובו של ברקוב מרוסיה לארץ-ישראל, השלים נתן שחם גם ברומאן “עצם אל עצמו” את הדגם העלילתי של “היציאה והשיבה” שהועיד לכתיבת שלושת ספריו הציוניים.
אביגדור ברקוב, האיש שלקח חלק בהגשמת שתי המהפכות הסותרות שפעלו במאה העשרים, הסוציאליסטית והציונית, מסוגל טוב יותר מאחרים לבצע השוואה בין שני ישובים קואופרטיביים שייסדו שתי המהפכות. הקיבוץ תל-יוסף שהוקם בא"י הצליח משום שהגשים שיוויון הגיוני ובר-ביצוע בין החברים. כולם תרמו את חלקם בהגשמת הרעיון הקואופרטיבי ככל יכולתם, מי יותר ומי פחות. לעומת זאת התפוגג מהר הקסם של “ויה-נובה” (עמ' 47), אחרי שהשלטון המרכזי ברוסיה הקומוניסטית כפה על המייסדים היהודים של “ויה-נובה”, ובכללם גם על “האדומים” שחזרו מן הארץ לרוסיה, לשלֵב בקומונה גם טטרים ואוקראינים (עמ' 241).
עוול סילוקו של ברקוב מתל-יוסף בהחלטת רוב דמוקרטית של חברי הקיבוץ, משום שלא הסתפק במטרותיה הלאומיות של הציונות הסוציאליסטית, התגמד לעומת הסבל שהמתין לו ברוסיה הקומוניסטית שבה הפך לקורבן של תרבות השקרים והלשנות שהשלטון המרכזי טיפח (עמ' 159–158). באופן שרירותי נאסר שוב ושוב, הואשם בביצוע “פשעים אידיאולוגיים” שיוחסו לו ונענש בעינויים ששללו ממנו לא רק את חירותו אלא גם את כבודו כאדם.
תלאותיו של מהפכן מאוכזב
ב-1937 נאסר ברקוב ונחקר באכזריות, ובסיום העינויים בכלא נשלח למחנות עבודה מרוחקים שהוקמו ברחבי רוסיה. ואף שלחם אחר-כך במלחמת העולם וגם קיבל שני עיטורים כלוחם של הצבא אדום, נעצר שנית ב-1945 ונשלח לבצע תקופה של עבודות כפייה בסיביר. אחרי למעלה מעשור בסיביר, ב-1957, שוחרר והגיע למוסקבה, אך גורש מהעיר כעבור שנה. אל מוסקבה אמנם חזר בהיתר ב-1963, אך פעל מיד להגיש בקשה לעזוב את רוסיה, ואחרי שבקשתו נענתה בחיוב, הזדרז לצאת מרוסיה ולעלות למדינת ישראל.
בשובו לארץ פגש ברקוב לראשונה את נמרוד, בנו מליל-האהבה היחיד שהיה לו עם וֶרה בתקופת שהותו בארץ בתל-יוסף, ופגש שוב גם את אולגה, בתו מתקופת חייו המשותפים עם נינה ברוסיה (הסיפור המשפחתי הזה יכבוש לב כל קורא של הרומאן). עד מהרה החל לבקר בכל המקומות שבהם שהה בארץ בתקופת בחרותו כחבר בגדוד העבודה, ונדהם ממה שראו עיניו - עדויות מוחשיות על ניצחונה הגדול של הציונות, ניצחון שהוא ורבים אחרים הטילו ספק לפני שנים כי יושג אי-פעם.
בביקורו בתל-יוסף פגש ברקוב אחדים מתקופת גדוד העבודה (עמ' 144–119, 160–154). יחד עם וֶרה צפה מתל-יוסף על העמק וזיהה את הקיבוצים לרגלי הגלבוע: חפצי-בה, בית אלפא ותל-יוסף הישנה (עמ' 120). כמו כן נסע לרמת-רחל, שבה אימן בבחרותו במשך חודש את צעירי הפלוגה הירושלמית של גדוד העבודה כיצד להשתמש בנשק (עמ' 124).
מראה קיבוץ לחוף הכינרת שיקף בעיניו של ברקוב את האמת שאיננה ניתנת להכחשה: בעוד ש“המהפכה הגדולה”, הסוציאליסטית, זו שהבטיחה לממש מהפכה מעמדית כלל-עולמית, נכשלה במאה העשרים, היחידה שהצליחה להגשים את מטרותיה במאה הזו היתה “המהפכה הקטנה” של הציונות: “הלכתי אל הכינרת. מדרכות צרות, דשאים, פיקוסים גבהי-צמרת, דקלים, ברושים, קזוארינות, בלי סדר, בלי תיכנון. בתי-ציבור מרהיבים. רשות הפרט מצומצמת, והבתים שונים זה מזה. - - - פתחי הבתים פונים אל הים. בחצרות כסאות-נוח, ערסלים, נדנדות לילדים” (עמ' 108–107).
קטע אינטרמצו לפני המעבר לסימפוניה
שלא במקרה סיים נתן שחם את שני הרומאנים שנדונו במסה זו עד כה בתיאור המראה העכשווי של הקיבוץ - צורת החיים הקולקטיבית המקורית והמצליחה שהצמיחה הציונות בארץ-ישראל - מראה המרומם את רוחם של גיבוריו בשובם ארצה אחרי שקיוו ביציאתם מהארץ למצוא תחליף ראוי ממנו בעולם.
בשובה מלונדון הבחינה ליאת, גיבורת הרומאן “הלוך ושוב”, במשהו שונה בגינת הוריה: “שיח שחצץ בין גינת הוריה לדשא הכללי נעקר, והדשא ניגש עד מפתן החדר. גינתם צומצמה לכדי ערוגת-ורדים וקצת אמריליוֹת ואספרגוס. רשות-היחיד צומצמה. רשות-הרבים נתרחבה. - - - קורת-רוח משונה גרם לה הדבר, שדברים כלשהם נתרחשו בהיעדרה. כאילו בזאת נתבשרה שהזמן [שעשתה בלונדון] לא יצא לבטלה” (עמ' 234).
גם הרומאן “עצם אל עצמו” מסתיים במראה של קיבוץ, כפי שהוא מצטייר לאביגדור ברקוב בשובו כמהפכן כבוי ומאוכזב מן המהפכה הסוציאליסטית בקצה האחר של העולם. וכך מתאר ברקוב את הקיבוץ השוכן לחוף הכינרת: “הלכתי אל הכינרת. מדרכות צרות, דשאים, פיקוסים גבהי-צמרת, דקלים, ברושים, קזוארינות, בלי סדר, בלי תיכנון. בתי-ציבור מרהיבים. רשות הפרט מצומצמת, והבתים שונים זה מזה. - - - פתחי הבתים פונים אל הים. בחצרות כסאות-נוח, ערסלים, נדנדות לילדים” (עמ' 108–107).
ואכן, באמצעות שתי ההגדרות הסוציולוגיות “רשות היחיד” ו“רשות הרבים”, מסביר נתן שחם בשני הרומאנים האלה את סיבת הצלחתו של הקיבוץ להגשים את היסודי ואת המהפכני מבין רעיונותיה של הציונות - לא רק לשכנע יהודים לצאת מהגלות ולשוב אל ארץ-ישראל, אלא גם לעודד אותם להיאחז מחדש באדמתה ולייסד בה מסגרות חיים מתוקנות מאלו שהם הורגלו לחיות בהן בפרק הגלות בתולדותיהם.
הצלחת הקיבוץ, רמז נתן שחם בסיומם של שני הרומאנים האלה, היא בכך שמסגרת החיים השיתופית הזו הצליחה במשך למעלה ממאה שנים למצוא איזון בין שני הכוחות המנוגדים שפעלו בקיבוץ מיום ייסודו, בין “רשות-היחיד”, שמכבדת את שאיפתו של היחיד להרחיב לנוחותו את תחומו, תחום הפרט, לבין “רשות-הרבים”, שמבטיחה את רצונו של הקולקטיב להבטיח מרחב ציבורי בהיקף שהינו הכרחי לקיומם של החיים הקולקטיביים ברוח האידיאולוגיה הציונית-סוציאליסטית של הקיבוץ. באופן זה ביטא נתן שחם בשני הרומאנים הציוניים האלה את השקפתו האופטימית כי הקיבוץ ישגשג גם להבא כל עוד תוגבל בו התרחבות המרחב של “רשות הפרט” ויישמר בו המרחב של "רשות-הרבים".
ואפשר לנסח את ההסבר הזה של נתן שחם להצלחת הקיבוץ גם ככלל להמשך הצלחתה של הציונות כאידיאולוגיה לאומית גם בעתיד: ככל שהחברה הישראלית תצליח לשמור במדינה את המרחב של “רשות-הרבים” הדרוש לפעילות האידיאולוגית של הציבור, כך ישגשג בה יותר המרחב של “רשות הפרט” שיאפשר ליחיד להגשים במדינה גם את שאיפותיו האישיות.
דגם היציאה והשיבה ברומאן “רביעיית רוזנדורף”
את המימוש הנועז ביותר של דגם היציאה מן הארץ והשיבה אליה (להלן: דגם “היציאה והשיבה”) ביצע נתן שחם ברומאן “רביעיית רוזנדורף” (1987), שהוא הרומאן הטוב ביותר מבין ספריו.
סיפור-המעשה ברומאן הזה מתרכז בארבעה נגנים מוכשרים ביותר שנמלטו במועד מגרמניה הנאצית והגיעו בשנת 1937 לפלשתינה-א"י המנדטורית. הבכיר והמעשי מבין הנגנים האלה, הכנר קורט רוזנדורף, הקים אז רביעייה קאמרית כדי שהוא וחבריו יתפרנסו מהופעותיה במשך שהותם כאן בשנות מלחמת העולם השנייה.
לחזרותיה ולהופעותיה של רביעיית רוזנדורף הצטרף גם העיתונאי אֶגוֹן לֶוֶנְטֵל שהיה נודע ומוערך בגרמניה, אך הפך למובטל בהגיעו לארץ, שבה לא היה אז דורש לכשרון הכתיבה שלו. משום כך החליט לונטל לכתוב טיוטה על חיי ארבעת הנגנים של “רביעיית רוזנדורף”, מנקודת המבט של כל אחד מהם, כהכנה לרומאן שיכתוב בעתיד: “רומאן בלי דמות שלטת - - - סיפור על ארבעה יהודים מגרמניה שגלו לארץ-ישראל בשנת 1937 וכלי-נגינה בידיהם” (עמ' 256).
בנוסף ליומנים הבדויים שניסח בשמם של נגני הרביעייה בלשון “אני”, כתב לונטל גם יומן אישי שבו תיעד את חייו כפליט בארץ שבה מצא מחסה מאימת המלחמה בגרמניה, וגם ניסח את מחשבותיו על האמנות בכלל ועל המוזיקה בפרט בתקופה שהעולם איבד את ערכיו ואת שפיותו.
ואכן שחם הפליא בביצוע הבידוי הכפול של סיפור-המעשה ברומאן הזה. לא רק שבדה חמש דמויות (ארבעת נגני הרביעייה ולוֶנטל), אלא גם הטיל על החמישי מביניהם, על אגון לוֶנטל, את תפקיד “המספר”, שבודה את יומניהם של נגני הרביעייה. על-ידי כך שחם לא רק קבע את מבנה הרומאן, אלא גם חייב את הקורא להצליב את המידע על גיבורי הספר הזה מתוך חמשת יומניהם.
יוצא דופן מבין חמשת היומנים הוא היומן של לוֶנטל, שבו הוסיף נתן שחם לפרקים שכתב לוֶנטל בשנות שהותו בא“י המנדטורית כ”פליט חסר-כול, סופר שגלה מארצו ומלשונו“, פרק משנת 1955, השנה שבה הגיע לוֶנטל שוב לארץ והפעם כדי לטפל בעיזבון של הילדה מוזס, מי שהיתה אהובתו בת”א. אף שעזב אותה אז, בסיום מלחמת העולם, בהיותה רווקה בת 32, לא נישאה הילדה אחר-כך לגבר אחר, אך זכרה אותו והורישה לו בצוואתה את כל רכושה.
הפרש השנים בין שני ביקוריו של אגון לוֶנטל בארץ זימן לנתן שחם את האפשרות לבסס את עלילת הרומאן על הדגם של “היציאה והשיבה” כדי לחשוף בעזרתו באופן אירוני את קוצר הראות של הרבה אנשי-רוח יהודים דומים לו באירופה, להעריך נכונה את האירועים שמתרחשים לעיניהם בהווה של ההיסטוריה.
תיאור סאטירי על המפעל הציוני
התרשמותו הראשונה של לוֶנטל מן מפעל הציוני בשנת 1937, השנה שבה הגיע אל א“י כ”פליט חסר-כל", מסוכמת היטב בקטע הסאטירי הבא:
“תל-אביב היא פרבר של עיר שאינה קיימת. - - - יש בה רצון עז להיות כרך של יהודים מאושרים, אבל היא ספוגה מרירות. - - - לאיש אירופי מוזרה במקצת הגאווה הקרתנית שמציינת כאן גדולים כקטנים. בכל דבר של מה-בכך הם שומעים את משק כנפי ההיסטוריה. כל בית הוא שכונה וכל שכונה היא עיר וכל חורש הוא יער. - - - כאן אין בונים בתים אלא מולדת. אין כותבים ספרים אלא בונים תרבות. - - - כל פסלון חרס רוצה להיות מונומנט, ושירי-עמל הם ספר התהילים של מחר. - - - בפליאה ובחרדה אני פוגש מדי יום ביומו אנשים המאמינים באמת ובתמים שכל מעשיהם הם ראשית הגאולה. תריסר וחצי התריסר ישובים שיתופיים עלובים, הנזקקים לתמיכה בשביל להוציא לחם מן הארץ, הם מפעל התיישבותי. - - - כמה מאות בחורים, שלומדים בחשאי לפרק אקדחים ישנים, הם שלד של צבא עברי. - - - לפעמים אני שואל את עצמי: האמנם אינם רואים שהכול עלוב וחסר-סיכוי?” (עמ' 236–234).
נאמן למסקנה שבה סיכם לונטל את דעתו, שהמפעל הציוני הינו “עלוב וחסר-סיכוי” להגשים לעם היהודי את מטרותיו בא"י, הוא הזדרז לצאת מהארץ בסיום מלחמת העולם. ואף שלא חזר מיד לגרמניה, אלא רק אחרי שהתעכב תחילה באמריקה, מימש לוֶנטל לנתן שחם ברומאן הזה את החלק הראשון של הדגם שבחר לכתוב בעזרתו את הרומאנים הציוניים שלו, את “היציאה”.
המצליחה מבין שתי המהפכות
כאמור, אף שלוֶנטל הניח ב-סיום מלחמת העולם שיצא מן הארץ לצמיתות, החזיר אותו שחם לארץ בהמשך העלילה של הרומאן, בשנת 1955, כדי שייווכח שבמשך עשר השנים שחלפו מאז עזב את הילדה מוזס, ועד ששב לארץ כדי לממש את ירושתו מעיזבונה, כבר הצליחה “מדינת היהודים” לא רק להיווסד ולזקוף לזכותה את הגדול בהצלחותיה - את הקמת המדינה - אלא גם לקלוט בחיוניות מופלאה יהודים ששרדו את השואה ממדינות אירופה וממדינות ערביות. כך הגשים שחם ברומאן הזה גם את חלק “השיבה” מדגם “היציאה והשיבה” שבחר לכתוב בו את ספריו הציוניים.
כמו ליאת ברומאן “הלוך ושוב” שלא העריכה מספיק את הקיבוץ שייסד הדור של הוריה עד שיצאה מהארץ ונחשפה באנגליה לתלישות חייהם של יהודים החיים בגולה, וכמו אביגדור ברקוב, גיבור “עצם אל עצמו”, שחזר לרוסיה כדי לסייע להגשמת המהפכה הסוציאליסטית הכלל-עולמית (“המהפכה הגדולה”) מתוך זלזול במפעלם הציוני של בני דורו בא“י, ורק בשובו משם, כל עוד נפשו פועמת בו, הצליח להעריך נכונה את גודל הצלחתה של המהפכה הציונית (“המהפכה הקטנה”) - כך גם אגון לוֶנטל היה צריך לשוב פעם נוספת אל א”י, שבה נוסדה בינתיים “מדינת היהודים” בדמות מדינת ישראל הריבונית, כדי להיווכח בכישלונו כאינטלקטואל, כאשר לא הבין את גודל האירוע שהתרחש לנגד עיניו בא"י בשנים שבהן מצא בה מקלט: כיצד עם מפוזר ונרדף במדינות העולם מחלץ את עצמו מהגלות ומעניק לעצמו את הגאולה במולדתו.
כאשר שב לונטל למדינת ישראל ב-1955, התברר לו, שקורט רוזנדורף, שלא היה ציוני אידיאולוגי, בחר להישאר בארץ כציוני מעשי, וזכה לחוות הן את שמחת ההכרה של העמים בעצמאותה של “מדינת היהודים” והן את תחילת ההגשמה בתנופה של החשוב במטרותיה: “שלילת הגלות” על-ידי כינוס מדורג של היהודים מארצות העולם למולדתם ההיסטורית.
אך לא אדם כלונטל, יהודי מתבולל תלוש וציניקן, יאמר דברי שבח מפורשים על הצלחתה זו של הציונות וגם לא יתנצל על הספק שהשמיע בעבר ביחס לסיכוייה של “המהפכה הקטנה” להצליח אי-פעם בעתיד. ולכן בחר נתן שחם לסיים את רומאן באופן אירוני, בהסבריו הדחוקים והציניים של לונטל להחלטתו של קורט רוזנדורף להישאר בארץ: “נקל להביא אדם בן חמישים להכרה שחייו מגיעים לקיצם. ואולי מפני שתחת החסות החונקת של אושר משפחתי השלים רוזנדורף, נשר פגוע-כנף, עם גורלו וקיבל עליו שגבולות המדינה הזאת, שנקבעו בהסכם שביתת-נשק, הם גבולות עולמו”.
האקטואליות של הרומאן הציוני
אי-אפשר לסיים מסה זו על שלושת הרומאנים הציוניים האלה של נתן שחם בלי להוסיף שבשנת פרסומו של הרומאן “רביעיית רוזנדורף”, כחמש-עשרה שנים אחרי מלחמת יום-כיפור, פשטה הספקנות בסיכוייה של הציונות להשלים בהצלחה את חזונה, במלוא ההיקף של הוגיה בדור התחייה, כשריפה בשדה קוצים בסיפורת הישראלית.
הקטע הסאטירי ששתל שחם ביומנו של גיבורו הבדוי, אגון לוֶנטל, היה “חלבי” לעומת הקיצוניות “הבשרית” שהשתמעה מיצירותיהם של רבים אחרים. אפילו הנודעים מבין הסופרים, כולם ציונים על-פי השקפתם, לעגו אז בספריהם לציונות ופסקו שהיא אידיאולוגיה שמיצתה את עצמה זה מכבר.
הבכיר מביניהם, א.ב. יהושע, אפילו הציע בספריו המוקדמים (“המאהב” - 1977, “מולכו” 1987 ו“גירושים מאוחרים” - 1982) להפריד את המדינה מחזונה האידיאולוגי, כדי לאפשר לה, לפעול כמדינה מציאותית ורציונאלית. והצעיר ממנו, מאיר שלו, מיעט בהישגיה של הציונות וניבא את הסוף הדיסטופי הצפוי למפעליה בא“י: ל”כפר" ב“רומאן רוסי” (1988) ל“מאפייה” ב“עשו” (1991) ול“חצר” של משפחת יופה ב“פונטנלה” (2002).
על רקע מסקנות רעילות כאלה, שרוב הסופרים עדיין משמיעים גם היום על הציונות, אפשר להבין את אומץ הלב שהפגין נתן שחם, כאשר הצטרף אז, בשלהי המאה הקודמת, ברומאן “רביעיית רוזנדורף” משנת 1987 אל משה שמיר, שהתייצב מספר שנים לפניו מול סופרי “השאננות לגורל ציון” בפרסום הטרילוגיה “רחוק מפנינים” (1991–1973).
ב“הינומת הכלה”, השני משלושת כרכי הטרילוגיה שהופיעה ב-1984, הישווה שמיר את הציונות לפרטיטוּרה של סימפוניה, וכך כתב: “הסימפוניה קיימת קיום עליון ומוחלט ובלתי-תלוי, בתווים סימניה ובתזמורת הצעה אחת מני-רבות לקרוא אותם. הסימפוניה אינה ניתנת לשינוי, היא אינה ניתנת לצמצום. שום כתם או פגם אינם תופסים בה. גם אם לא תבוצע לעולם - היא קיימת. גם אם ישמיעו רבע ממנה - היא שלמה. גם אם ישבשוה בנגינה - היא מושלמת. - - - יש גוררים כל ימיהם כינור, כַּן-תווים, דפים מרופטים מרוב עַלְעֵל והַסֵס, ומכוונים ומכוונים - ואל הניגון שלהם לא יקרבו. אבל החובה נשארת לעולם, לעולם נשארת ההזדמנות. קום ונגן! קפוץ ונגן! חטוף ונגן!”.
-
המאמר לא נכתב לציון יום ה“יוּר–צַייט” לפטירתו של נתן שחם ז“ל אחת לשנה, אלא כדי למנוע את השכחת המטרה הקבועה והנמשכת של הציונות: להבטיח את המשך קיומו של העם היהודי בהיסטוריה על–ידי כינוס כולו בתהליך מדורג בציון. פרקים נוספים על הרומאן הציוני כללתי בשניים מספרי הסדרה ”תולדות הסיפורת הישראלית“: בספר ”הספרות הישראלית – לאן“ (1998) ובספר ”ספרות וריבונות" (2006). ↩
יצחק אורפז החמיץ ביצוע תפנית ביצירתו
מאתיוסף אורן
אחרי שסופרי “דור בארץ” מיצו את עצמם בעשר שנות כתיבתה על נושא מלחמת השחרור בין השנים 1958–1948 - מבלי שמיצו את הנושא עצמו - וחלה הפוגה מדכאת בכתיבתם, שחלקם כבר לא התנער ממנה אחר-כך, היתה ציפייה לאיזה חידוש בסיפורת שלנו.
הציפייה הזאת יכולה להסביר את התקוות שתלו אז המבקרים באורפז, שרבים קשרו בשמו את בשורת המודרניזם בסיפורת שלנו. ואוהד מושבע מבין המבקרים הצעירים של אז אפילו הכתיר את אורפז כנביא האוונגרד, ונתכוון בכך למיטב השבח ששמר באמתחתו בשביל אחד ממספרי דורו.
משחלפו השנים ואותה בהירות ביחס להתפתחות הצפויה לסיפורת שלנו נחלשה במקצת, ואורפז עצמו כבר נמצא ראוי לביקורת שאינה נבנית משבחן המפוקפק של התוויות “מודרניזם” ו“אוונגרד”, שבינתיים ניטל מהן קסמן, קסם ששאב את כוחו מרפיון-היצירה הכללי, כבר לא היה מנוס מהמסקנה העגומה, שאורפז הכזיב את התקוות שתלו בו ומיצה עד תום את האשראי ההוגן שהעניקה לו הביקורת לאחר פירסום סיפוריו הראשונים.
בפרק הזה אני מכנס שלושה מאמרים שפרסמתי בעבר על ספריו המוקדמים של אורפז, שמשקפים את השלב שבו הסב את יצירתו אל מסלול חדש - היא התפנית, אשר היתה יכולה להחזיר אותו אל מעמדו הקודם כסופר מרכזי במשמרת הסופרים שלו, משמרת “הגל החדש”.
“שלוש נובלות”
בספר “שלוש נובלות” (הוצאת ספרית פועלים, 1972, 240 עמ') כינס אורפז את פרק הכתיבה העיקרי שלו במשך עשר השנים המוקדמות בכתיבתו. אורפז כלל בספרו זה, את שתי הנובלות הקודמות שלו, “מות ליסנדה” ו“נמלים”, אך הציב אותן אחרי הנובלה החדשה והמאוחרת, “מדרגה צרה”. כמו כן הגדיר אורפז את שלושתן כ“טְריפְטיך” - יצירה המצורפת משלושה חלקים.
בשלוש הנובלות הללו ביקש אורפז למוטט את מעמדם של החיים הזעיר-בורגנים על שום שהללו מדיחים את הבריות להאמין, שסְדרים של שִגרה ושיממון רוחני ורגשי יעניקו להם בנוסף להרגשת ביטחון גם את האושר שהם נכספים אליו. כתחליף לקיום הזעיר-בורגני והמשחית הזה, המליץ אורפז לקוראיו בנובלות הללו להחזיר לעצמם את גן-העדן האבוד בעזרת שיבה לחיים חיוניים ובלתי-שגרתיים.
מיותר לציין שההגות הזאת, שאורפז חזר והציע אותה בשלוש הנובלות הללו באופן אמירתי מפורש, לא רק שאיננה מקורית, אלא שגם מיצתה את עצמה, כל-אימת שהועלתה בספרות, אחרי התפשטות מהירה אך זמנית בעיקר בקרב בני-הנעורים.
ואכן, כבר בנובלה הראשונה, “מות ליסאנדה”, קבע אורפז את המבנה התימאטי של עלילת סיפור-המעשה שהועיד לה - מבנה שעליו חזר בשינויים קלים בלבד, שינויים שבפרטים, גם בשתי הנובלות האחרות, “נמלים” ו“מדרגה צרה”.
בנקודת-המוצא של כל נובלה הובלטו תחילה, בהמחשה ריאליסטית, השיעמום והניוון שבחיי השגרה. בשלב הבא תיארה העלילה את הפרת השגרה בשל סיבה של מה-בכך. פחיתות עֶרכה של העילה נועדה להבליט את פריכותה של ההוויה הקונפורמית. בשלב האחרון והצפוי המחישה העלילה את התחייה הגואלת שגיבורי הסיפור זכו לה, אחרי שסטו מהנורמות שהיו מקובלות עליהם בעבר, על-ידי אימוץ התנהגות פְּסֶבְדוֹ-פרימיטיבית.
אף שמעשה ההרכבה ההגיוני הזה של שלד העלילה קרס מהר מעומס היומרה ההגותית שהעיקה עליו, דבק בה אורפז גם בשתי הנובלות האחרות, מאחר שביקש להתבלט בעזרתה מבין סופרי המשמרת שלו כרוכב על סוס המודרניזם וכמבשר בשורת האוונגרד בסיפורת הישראלית הצעירה. לשבחו ולבושתנו הצליח לדהור על סוס זה במשך עשר שנים תמימות.
בנוסף למבנה, טיפח אורפז בשלוש הנובלות גם את הסמליות של דמויות הגיבורים: ליסאנדה, הנמלים וסבי. אך מאחר ששלושתם גולפו בשקדנות רבה כגיבורים של עלילה אינטלקטואלית, נחלשו מאוד סימני הנוכחות הפיזית שלהם בסיפור-המעשה הריאליסטי של כל נובלה. כתוצאה מכך נאלץ הקורא לחפש את תפקידם המרכזי בסיפור-המעשה במישור המטאפורי. אך מאחר שהערך המטאפורי שלהם הינו בדוי והתקיים רק מכוח הניגוד אל המציאות הריאלית המוכרת לקורא, הופרכה כמעט לגמרי ממשותם הגשמית בעלילה.
ליסאנדה, למשל, מתקיימת רק מכוח נוכחותה המגושמת של בתיה, אך המבקש אותה עצמה נמצא רודף אחרי רוח. וכך קורה גם בנובלה “נמלים”, שבה אין ההתעוררות הקצרה של יחסים ארוטיים בין בני-זוג מצילה את הפרידה ביניהם. גם סבי, הגיבור של הנובלה “מדרגה צרה”, נחרד ממש מהחיים הצפויים לו - חיים שיש בהם סדר ושיגרה. חששו הגדול ביותר הוא שהמוות ישיגנו בעודו רכון על עלי-ההגהה של ספר-הזיכרון שהוא עורך בשביל שרידי הקהילות שחרבו בשואה. סבי יודע שהסדר היציב בחייו מתקיים על דרך הנס: “אתה זז מעט מהסדר הקטן שלך, והכל נהיה למפולת”.
בעל-המום הזדוני הזה, סבי נכה-הרגליים, הוא שנוטע בליבם של בני-הזוג את הציפייה המתוקה להתמוטטות של אחת השכנות, גב' שטורץ, על המדרגות של הבניין. זקיפותה של שכנה זו, שחייה מאורגנים להפליא, מצדיקה את ביצוע התאונה שתגרום למעידתה.
על בדיחה אלגורית זו, שמתפתחת מעבר לכל מידה, ביסס אורפז את “התחייה” של גיבוריו בנובלה המשמימה הזו. בהדרכתו של סבי מעוך-הרגליים (נא לזכור את מלאכת ההריסה השיטתית של הנמלים) מתמקדים בני-הזוג ברסיס מעקב נעלה של גב' שטורץ (בן-מינו של גרגר החול ברומאן “מסע דניאל”) ומשיגים את הפתרון האֶקְזיסטנציאליסטי שסבי הציע לתפלות חייהם.
הקטע הבא, המתאר את שגרת חייהם של בני-הזוג, עד שסבי יפר אותה עם רעיון הכשלתה של גב' שטורץ על מדרגות הבניין, ממחיש את הצחיחות הסיפורית המדהימה של הנובלה “מדרגה צרה”: “‘באמת הפתעה נעימה’, אמרה אשתי מחדר האמבטיה בתוך פיהוקים וסילוני-מים. הכוונה לקפה, כל שבת אני הוא המכין את הקפה וכל שבת בבוקר מירי אומרת ברישול חביב, בייתי מאוד: ‘באמת, הפתעה נעימה’. סגולה זו של אשתי ליבבתני: מאה פעמים תחזור על כך ואף פעם לא תיכשל בלשונה. בוקר שבת זה היה מיוחד במיוחד. היתה שמש נוחה ורוח קלה נשבה מן הים. והים, כן, ראיתי את הים בעין בלתי-ממושקפת. ודומה שהוא באמת ירוק, ואולי סגול, כמו פרחי הבוגונווילה. משמע שהמשוררים אינם משקרים, אף שאת רוב הדברים שלהם אינני מבין. גם לא בשביל מה זה טוב. הרגשתי מין עצלות מוזרה. ותוהה הייתי לדעת אם גם מירי מרגישה כך” וכו' וכו' (עמ' 50).
אם אמנם מתרכזים בני-הזוג כל שבת בכוס הקפה, ומירי חוזרת על אותו משפט בלי שתיכשל בלשונה, אפשר להבין מדוע חייהם כה מגוחכים. מתיאור כזה גם קשה מאוד לעמוד על הליקויים בשגרת חייהם, אך קל למדי לזהות ממנו את ליקוייו של הכותב. אילולי ידעתי שהקטע נדפס בקובץ של מְסַפֵּר שמִספר ספרים כבר מפארים את שמו, הייתי משער שהוא נתלש מיומנה של נערה בגיל ההתבגרות, המייחסת חשיבות עליונה לכל מחשבה בנאלית שעולה במוחה.
אך ההמחשה של תחיית הגיבורים לאחר ההתמוטטות של חיי השגרה נופלת אפילו מתיאור זה: “אחר-כך היה ערב שקט, הדלקנו את הנרות על שולחן כרית-הנתז (מנעלה של גב' שטורץ) וישבנו סביבו שוקטים. אחרי כשעה לקח סבי מחתה והעלה קטורת. שאפנו את הריח וזה הפיג את לחץ האיברים. סבי כיוון את הקטורת לשעה שהירח שט לו באמצע הרקיע, מעל לראשינו” (עמ' 52). הירח, לחץ האיברים והקטורת בציטוט הזה משפיעים עלינו, הקוראים, עוד פחות מהים, פרחי הבוגונווילות ודברי המשוררים בציטוט הקודם.
באחת ההזדמנויות השמיע סבי באוזני הזוג, בעודו מעסיק אותם בנתז העקב מנעלה של גב' שטורץ, את מחשבתו העמוקה מני-ים: “כל אדם יש לו מדרגה, אבל המדרגה צרה והמכשול רחב” (שם, עמ' 92). על אורפז ניתן לומר ברוח הדברים האלה של גיבורו, כי גם לו ישנה מדרגה צרה והיא ההשתוקקות שלו במשך עשור ליצור יצירה מודרניסטית, וגם מכשול רחב: האינטלקטואליזם המופרז שלו המשחית כל נבט של פעולת-סיפור פשוטה ומניב מנייריזם תימאטי ומִבְני בשלוש נובלות האלה.
כלומר: אורפז הצליח יותר בחלקים שבהם לעג לחיים הזעיר-בורגניים, אך נכשל לחלוטין בחלקים שבהם ניסה להעמיד בנובלות האלה הוויה של תחייה אוונגרדית-אוטופית עבור גיבוריו.
“מסע דניאל”
לפני כינוס הנובלות שכתב בשלב המוקדם של יצירתו, שאותו חתם בנובלה “מדרגה צרה”, פירסם אורפז רומאן דל-ערך בשם “מסע דניאל” (הוצאת עם עובד, ספריה לעם 1969, 209 עמ'), שאותו כתב כשנתיים אחרי מלחמת 1967, ואשר גם בו סיכם, למעשה, את המהלך הרעיוני שקידם בנובלות שפירסם לפניו. הכותרות של חלקי הרומאן הבליטו את מבנה העלילה הצפוי של הנובלות. ואלה הינן כותרות חלקיו: חלק א' - דניאל חוזר מן המלחמה. חלק ב' - פרקי רומנסה והתבוננות. חלק ג' - דניאל חוזר הביתה.
בחלקי רומאן זה התייצב אורפז פעם נוספת כנגד החיים הזעיר-בורגניים שקיבלו עידוד ותמיכה מסיסמאות לאומיות, שהזמן סלל להן דרך אל הלבבות של ההמונים. דניאל ביקש גאולה לעצמו, על-ידי הימלטות מכל ההמולה שהקיפה אותו באמצעות נסיגה מוחלטת ממנה. הנונקונפורמיות של דניאל מופגנת בסיפור זה על-ידי הצעה, שלולא נוסחה בכל הרצינות, ניתן היה לראותה שוב כבדיחה.
ההצעה היא להתנחל בחלקת-חוף שעל שפת-הים, בשולי חיי השגרה של ההמונים והרחק מכל ההנאות העירוניות. השהות שם, בין האצות וסרטני-החוף - וכאן אני מקדים את מה שיתברר מאוחר יותר בעלילת הרומאן - יחוללו מטמורפוזה בדניאל: הרחק מן הרחוב, השואג את ניצחונותיו ואת הבליו, הוא ייטהר ויזדכך וכבר לא יהיה חרד כבעבר ביחס לעתידו. דניאל יחזור מהחוף שלו אל חברת ההמונים, אך עם הארה חדשה ביחס לקיומו בחברה.
אך בשלב הנוכחי של סיפור-המעשה עדיין שמורים במוחו של דניאל רק הזיכרונות מדמות אביו כאָב שהנחיל לו מורשת של גבורה, כגון הזיכרון הבא: “בן חמש או שש היה, כשאביו הרכיבו על כתפיו והעפיל למצדה”. מאותו זיכרון זכר את אביו “מצביע על ההרים הקודרים שבמזרח ועל ההרים הלבנים שבמערב, ואומר: ‘כל זה שלך, בני’. והוא מספר על האבות הגיבורים ומבטא את שמות האבות בלהט של יִרְאה, עד שגם הם נצטיירו לו (לדניאל) כהרים” (עמ' 17).
הזיכרונות המאוחרים יותר השמורים עם דניאל מאביו, כבר סותרים את דמותו של האב כמוריש מורשת-גבורה. לבוש-מדים הסיעו אביו בטנדר צבאי אל רצועת-החוף מול רידינג, הורה לו להמתין עד שירגיש פתאום, כי שום דבר אינו מובן לו עוד, ואז יעץ לו את תורתו: “אז, בני, ברח בני, ברח אל הרוח, ברח אל הים, אל החולות. התחל מן ההתחלה, בני, מגרגר החול” (עמ' 42). זמן קצר אחר-כך חדל האב להתגלח, נעלם מן הבית ולא חזר.
בשמה של מורשת גבורה זו של האב התנדב דניאל לצנחנים, צנח חמישים צניחות והשתתף במלחמת ששת-הימים, שבה פעל כלוחם, ירה בנשקו והמית את ההרוג הראשון שלו. בבת-אחת פקעה אז אמונתו בדמות האב המוריש גבורה, אך נכבש יותר לדמות האב המעוּנֶה, כפי שהיה זכור לו מן הפגישות האחרונות ביניהם.
בשיחה עם חברו שְׂרוּל גילה לו דניאל את אכזבתו מכל מה שהיה מקודש בעיניו עד כה: “שרול, שמע ונסה להבין. הבטיחו לי, מה לא הבטיחו לי, ארץ ומלואה, ואין אפילו גרגר אחד של חול שהוא שלי. אל תצחק, שרול, אני רועד כשאני חושב על כך. הסתכלתי הבוקר בראי ולא הכרתי את עצמי. חשבתי, איפה אני” (עמ' 41).
בשלב הזה עדיין הזדהה דניאל עם הפעולה האחרונה של אביו, שאחריה נעלם מתמונת-חייו, ולכן החליט לפתוח את המשך חייו בנקודת שעליה יעץ לו אביו בעבר - להתחיל מן ההתחלה, מגרגר של חול. במעשה הזה מזדהה דניאל עם חייל-האויב שהמית: “אולי אני האיש. אולי אני מונח מת או ישן מתחת לדקל. למה לא. שרול, אלוהים חזר אלי כבדיחה. הוא שנדנד את ענף הדקל על ראש האיש בחולות” (עמ' 46).
בצאתו למסע זה, הרחיק דניאל את עצמו מן הרחוב הנשלט על-ידי אנשים כמו רסקין, המאהב של אמו, שנהג להכריז: “אני אוהב כשערבי מצחצח לי את הנעליים. כשערבי מצחצח לך את הנעליים, הוא מצחצח לך את הנעליים” (עמ' 26, ההדגשה מופיעה במקור). לדניאל זכור האירוע שבו מימש רסקין את השקפתו זו: “רסקין עצר את המכונית ליד בית-קפה ברמאללה. יצא מן המכונית והוציא את זה והשתין, סליחה, הטיל מימיו, על האדמה שלהם לעיני כולם”.
זיכרונותיו אלה של דניאל על רסקין, המפוזרים בחלק הראשון של הרומאן, אינם מותירים הרבה אפשרויות לפיתוח מעמיק יותר של הגיבור בהמשך: “דניאל דרור חזר מן המלחמה עייף מאוד. הוא ישן רצוף כשתי יממות. אך גם לאחר מכן מיעט לרדת ממיטתו. שעות היה שוכב על גבו כפות-ידיו שלובות מתחת לראשו, ואינו זע”.
הואיל ומה שיתפתח בחלקו השני של הרומאן מתקשר אך בקושי אל ההנמקות למסע של דניאל שהועלו בחלקו הראשון, ניתן להעיר כי בשלב זה מפנה עלילת הרומאן את הקורא בעיקר אל הכותב עצמו.
סמוך לסיומה של מלחמת ששת הימים, התנהל פולמוס חריף בעיתון “הארץ” בשאלת השטחים שנכבשו. אורפז פירסם אז במוסף לספרות (שעורכו אז היה בנימין תמוז) רשימה תחת הכותרת “הרחוב שאג - מי לא יירא!” (המוסף מיום 8/9/1967), שבה לעג להשקפת סופרי תנועת א"י השלמה בביטאונם “זאת הארץ”.
ברשימה זו הבליט אורפז באופן אירוני את אכזבתו ממורשת הגבורה שהשתמעה משאגת הרחוב של ההמונים: “כולנו הוכשרנו מנוער לסגוד אל הגישות הבריאות האלה. בגיל 5–4 שמענו על הכותל הגזול ועל הסוסה הגנובה של השומר אברהם שפירא. בגיל 7–6 העלו אותנו לצוק מצדה והסבירו לנו שהערבי הוא יצור נחות” וכו'. מול שאגת המנצחים במלחמה הציג אורפז את ההשקפה המתונה שלו: “אנו מחזיקים בגדה כקלף במו”מ לשלום. אנו אנוסים להחזיק בה". יעודו של איש-רוח צלול-דעת, כתב, הוא להזכיר לשיכורי הניצחון ברחוב השואג “כי אינם אלא שיכורים”.
ההקבלה בין השקפתו זו של אורפז באותה רשימה לבין הרומאן הזה היא יותר ממקרית. דומה ש“מסע דניאל” נכתב נגד הרחוב השואג. דניאל נאלץ מראש לייצג ברומאן את האכזבה ממורשת החינוך לגבורה של אביו, את כאב הפגישה עם המת שלו ואת הסלידה שלו מהשקפותיו של רסקין - אז איזה סיכוי היה לו להתפתח כדמות של ממש בעלילת הרומאן?
כל זמן שסופר מנהל את מסעו נגד שאגת הרחוב ברשימות פולמוס
- הוא ממלא בכך את יעודו כאיש-רוח, אך אין לקבל כסבירה את התנהלותו כך ככותב סיפורת המדהיר מראש בסיפור את גיבורו המעוּנֶה אל מטרה מוגדרת, ותהיה מטרתו איזו שתהיה. שום השקפת עולם אין בכוחה להצדיק זאת.
מאמציו של אורפז לכפות על דניאל מנוחת-נפש שנגזלה ממנו ברחוב השואג, מתגלים בכל עליבותם במשך שהותו של דניאל ברצועת-החוף של רידינג. המסע אל גרגר החול רצוף פרקי חמלה עצמית, בכיינות והתרפקות רגשנית של הגיבור על ייסוריו המוסריים. בתוך גן-הפרחים המלאכותי מייעד אורפז לדניאל את השיבה אל עצמו: “עכשיו חשב דניאל: נפלא הדבר שאדם פשוט קורא למישהו ומישהו פשוט מאוד עונה לו. ותוהה אני אם יש נפלא ממנו. אינני מבין את הפילוסופים ואת כל הוגי הנכאים הרואים רק ניתוק וזרוּת בכל מקום” (עמ' 134).
ועד שאורפז מקדם אותנו, את הקוראים, אל מה שצריך להיות שיאה של ההזדככות העצמית של דניאל, בפרק “משא על גרגר החול”. הוא מספיק לחטט בייסורים של מספר דמויות נוספות שהגיעו אל אותו חוף, כדי להחיל גם עליהם את השקפתו הביטניקית-היפית של דניאל, לפיה “נצחית היא רק הזרימה אל השונה. החיים והמוות אחד הם בזרימה הנצחית אל השונה, ואדם בלידתו הוא כבר מת הנהו, ובמותו חי, כל רגע נברא ונכחד נוסק ונושר נבחר ונֶאפל”.
בהגיגים סתומים אלה הניח אורפז אבן-פינה למגמה האסקפיסטית שהתפתחה מספר זה ואילך בסיפורת הישראלית, שלימים דרדרה אותה לרמה קיצונית יותר - לכתיבה הדיסטופית.
“רחוב הטומוז’נה”
ליפקייב היא “עיירה יהודית הגונה” על שפת הנהר בּוּג ומצויים בה אחד-עשר בתי-כנסת. מכיכר בתי-הכנסת נראית היטב תלולית-עפר שנותרה מהגולם שברא אי-אז הדיין המקובל ר' יוסלה. ה“לא-איש” של ר' יוסלה הוא שגולל את האבן מפי הבאר של העיירה, ומאז הבדילה תלולית חימר זו, שנותרה מגופו של ה“לא-איש”, בין תחומם של היהודים ובין תחומם של הגויים בליפקייב.
רחובה הראשי של ליפקייב הוא רחוב הטוֹמוֹזֶ’נה, והוא “הרחוב היחיד בליפקייב שהוא רחב וישר ובתיו לא עומדים עקום”. טומוז’נה מובנו “כאן מוּתר”, והשם מעיד על מקצת מהמעשים שנעשו ברחוב הזה. אף שכדרך העולם מתגוררים ברחוב זה עשיריה ומכובדיה של ליפקייב, והללו הם אנשי-מעשה ובעלי הֶרגֵלים מְיוּשבים, זה-מכבר אין נגידיה של ליפקייב יודעים שלווה בבתיהם. וגם אם יגיפו דלתות וחלונות לא ימנעו מנְיוּמה השחפן להלך עם קוּקה הזונה היפה ברחובם. וגם יענקלה הצולע יהלך על ידיו לאורך הטומוז’נה “חוגג את העולם על ידיו ומשפיל את רחוב הגבירים”.
ואם לדעתם של גבירי ליפקייב נשים-לב, הרי מוסיפים מעשים כאלה פורענות על אלו שהכירה ליפקייב בכל הזמנים. פורענות אחת היתה מתחדשת באביב - כאשר נהר הבּוּג גָאה על גדותיו וסחף אל מימיו מבהמתם ומחפציהם של גרי-העיירה. ויש שהנהר הזה גם נטל אל קרקעיתו בחטף שיכור בלתי-זהיר או נפש נואשה. וכשנח הבוג מזעפו התרגשה על העיירה פורענות שנייה: חבורות שְׁקָצים היו מתפרצים בחסות האפֵלה להכות, לבזוז ולפרוע. ומאז נוספו על כל אלה רוחות של מרד והפקר.
אלא שכעבור שנים גלה כבודם של הגבירים, ולא על פיהם נהג העולם. בהווה שולטים בליפקייב עניים גֵאים וצעירים נלהבים. וכבר “כל התנועות שבעולם הגדול הקימו בה סניפים. ציוניסטים וסוציאליסטים וטֶריטורְיאליסטים ובּוּנְדיסטים, הם ופלגיהם ופלגי-פלגיהם, והכל חוגגים את בוא משיחם כבר מחר, ולכל המאוחר - מחרתיים”.
הנימה ההומוריסטית-אירונית הזו מעידה יותר מכל על דמות “המספר”, שרואה ממרחק של שנים את יחסיותה של התמורה אשר עברה על ליפקייב. אל לבו קרובה יותר העיירה הרחוקה והאגדית מזו המאוחרת שעליה השתלטו חוגים ותנועות שפלשו אליה כמו על כל מקום אחר בעולם.
ובעניין זה - כל חידוש שפלש אל העיירה גרר עימו אליה גם את רעתו הגדולה. תעיד על כך הבאתו של החשמל אל ליפקייב: “החשמל האיר את הבתים, עשה אותם פרוצים, יבשים, רעשניים, גם בלילה. רחוב הטומוז’נה החל לאבד את גווניו הנסתרים”.
חיבה זו ל“גווניו הנסתרים” האלה של רחוב הטומוז’נה מועברת אלינו בסיפורי הקובץ הזה של יצחק אורפז באמצעותו של “מספר” אשר “עולם הסוד” שמור בזיכרונו כפי שנחקק בו בעודו ילד. ודרך עיניו מצטיירת לנו ליפקייב, עיירת-יהודים בלתי-נחשבת, כזירת מאבק של בני-אדם נגד כבליו הגשמיים של העולם. גיבוריו של הילד מסרבים בעקשנות לוותר על שיגיונם לתקן את העולם: “מגופו הפגום הם שואפים אל אורו המתוקן. התמהוניות שלהם היא שפוייה ומפוכחת, כשל בעלי ראייה אחרת. ועל הילד הם מהלכים קסמים, ככל שאר קסמיו-חידותיו של העולם”.
ברוח התייחסותם אל העיירה (ובכך בלבד) קרובים סיפורי “רחוב הטומוז’נה” לסיפורי העיירה של הזז, שאף בהם הובלטה המרדנות של אנשי העיירה הפשוטים. לכאורה כבולים לדלותם ולמוגבלותם הנופית, ולמעשה אין בני-חורין כמותם. באנשים, הצומחים בנופי רפש של שלוליות, גנוז להט משיחי. אש פנימית של גאולה בוערת בליבם והיא חורכת את כל הכבלים שכובלים אותם בממשות. דבר לא ישבור את רוחם, כי היא אינה בת-שבירה.
אולם אצל הזז ממשותה של העיירה מציבה יד לכל העיירות שנמחקו מעל פני העולם - למציאות-חיים היסטורית שחלפה. ואילו בסיפוריו של אורפז אין מוצמדת לממשותה של ליפקייב שום נימה נוסטלגית ואין בהם שום כוונה לתעֵד תקופה מן העבר.
ליפקייב היא לאורפז משל מזמן כל-שהוא למהותו המתמרדת של האדם. אפשר שעוקצו של המשל מצוי דווקא בנתוניה הארציים של ליפקייב, בממשותה היסטורית, כי בה מודגשת יותר עוצמת הניגוד בין תנאי-החיים לבין אמצעי ההתקיימות שלהם, שהינם בתקווה, בחלום ובפנטסיה.
ועל אף היסודות הביוגרפים, שבוודאי גנוזים גם בסיפורי “רחוב הטומוז’נה”, אין הם רחוקים כלל וכלל, מן הבחינה הרעיונית, מסיפוריו הקודמים של אורפז, שהיו בלתי-ביוגרפיים לחלוטין. ואמנם גם בסיפוריו אלה ממחיש אורפז את פריכותו של העולם הגשמי, את תפְלותו ואת סכנת ההשתעבדות לו. ואף בהם הוא מציע להתנער מעריצות שלטונו בעזרת התחלה מחודשת, בדומה להוראת האב לבנו ברומאן “מסע דניאל”: “ברח, בני, ברח אל הרוח, ברח אל הים, אל החולות, התחל מן ההתחלה, מגרגר החול”.
משום כך, “המספר” בסיפורי “רחוב הטומוז’נה” איננו רק ילד משתאה למוזרויות של חלק מהאנשים שהוא מכיר בליפקייב, אלא גם בן-אנוש שמקשה על ממשותם של החיים, כפי שהם מתקיימים בכל מקום אחר בעולם: “קדחת בראשי: איֵה קצה העולם? ראיתי חומה מסביב לחומה מסביב לחומה - - - וקצה העולם זה רק עוד חומה ועוד חומה כמו כלא אחד גדול”.
כלומר: אף שהינו עדיין ילד, כבר גיבש, בעזרת מספר דמויות מהעיירה שלבו נוהה אחריהן, את המסקנה, שאין טעם לברוח אל מקום אחר, שהרי כל החומות הכולאות מצויות בכל מקום בעולם, ולכן צריך לקלף את הוילונות אשר מפריעים לראות חיים אחרים וגם לטעום את טעמם המיוחד - אפשרות שניתנת להגשמה רק למשתאה שיהיה מוכן להתחיל מהתחלה - דהיינו: צריך לסרב לקבל את ממשותו של העולם כוודאותו הסופית.
אף שסמליו של אורפז בסיפורי “רחוב הטומוז’נה” הינם פשוטים ואלמנטריים, ממש כמו בסיפוריו הקודמים: האבן, הנעל, השעון והכינור - כל עניין שתייחס אל אחד מהם, יסייע לך להבחין בוילון החוצץ בין היש לבין מה שמעבר לו, שהוא המיסתורי - סודו של העולם. ועל כן פשטותם של הסיפורים אינה צריכה להטעות, וגם היבנותם מחומרים ריאליסטיים, מוחשיים לכאורה, אסור שתעלים את מגמתם: להציג תמונת-עולם כוללת, שאורפז התאמץ לקרבם אלינו בכל יצירותיו הקודמות, והפעם הצליח בכך.
התפנית בכתיבתו
משום כך, חשוב היה להצביע, במועד פרסום הקובץ "רחוב הטומוז’נה, על התפנית שחלה בכתיבתו של אורפז, כפי שהסתמנה לראשונה בבהירות בסיפורים שכלל בו.
סיפוריו הקודמים של אורפז נטו ברובם להיות אלגוריות שכלתניות, סיפורים שכל הרכיבים הסיפוריים (הדמויות, הסמלים וההצדקות הסיבתיות לאירועים שמהם הורכבה העלילה) נגזרו בהם על-פי נמשל שנקבע מראש. סיפור-המעשה היה מבוסס בהם על אירועים אבסורדיים, שאורפז חזר עליהם בשינויים קלים בנובלות המוקדמות וגם ברומאן “מסע דניאל”, ואלה מנעו מהקורא את ההזדמנות לצאת באמצעותם להרפתקה שתחייב אותו להתמסר אליה בשלמות.
קיים כלל בספרות: אינטלקטואליזם מופרז שהכותב כופה על עצמו בעת הכתיבה של סיפור מניבה תמיד סיפור לא-טבעי, יובשני, וחסר-הפתעה - סיפור רציני להחריד, בלי לחלוחית של הומור, הערמה ודו-רובדיות. כותב העושה כך דומה לעגלון שרותם את הסוסים אל אחוריה של העגלה העמוסה ומתפלא אחר-כך מהתוצאה - שהעגלה לא זזה ממקומה.
מסיבה זו נפגמו הנובלות המוקדמות של אורפז, מאחר שכולן הורו לקורא להזדכך, אך בה-בעת מנעו ממנו לחוות חווית הזדככות של ממש. משום-כך הייתי ממבקריהם המחמירים ביותר של סיפורי אורפז המוקדמים והאידיאולוגיים.
ועל כן כה שמחתי לגלות בסיפורי “רחוב הטומוז’נה” תפנית אמיצה ואמיתית בכתיבתו של אורפז, כי בהם הרגשתי לראשונה חדוות-כתיבה, כזו הנוצרת אצל כותב סיפור בתהליך יצירה חיוני כאשר דמיונו היוצר איננו מעוכב על-ידי דעתנות מופרזת המונעת ממנו לקיים קשר בלתי-אמצעי וטבעי עם גיבורי סיפוריו - קשר המעניק לעלילת הסיפור נפשיות אמיתית.
ואכן, ניכר בסיפורי “רחוב הטומוז’נה” שאורפז אוהב את גיבוריו, והוא עימם בשעה של שפיות ובשעה של טרוף-דעת, ברגעי השגב וברגעי השפל. יעיד על כך סיפור חיוני כמו “שנת הצוֹפּ” שבעלילתו קיימת הרגשת-חיים שלמה, בתוך נוף אנושי מוגדר ובהווי-חיים מוחשי.
בעוד שכרסה של אֶטְקה טופחת לעיני-כל, כי בה מתפתח פרי האהבה האסורה שהיתה בינה ובין נתן אפרסמון - צוברת עלילת הסיפור נפח אצל הקורא החרד מפני הצפוי להתרחש לה בקרוב, שעודנו חסוי מן העין. סיפור כזה מסוגל לגרום להזדככות רגשית אצל הקורא משום שלידתו היא חד-פעמית. הקורא נעשה שותף סמוי לכתיבת המשך עלילה, כי תוך כדי קריאה הוא מעלה במחשבתו אפשרויות שונות כדי לסייע לאטקה במצוקתה, אף שגם הוא משער שגורלה של אטקה כבר נגזר.
ויפה הוא הסיום האגדי, המפצה את אטקה וגם את הקורא על הסוף העגום, שהוא עדות לממשותה הכובלת של המציאות, הגוברת על כל אפשרות אחרת, אופטימית ומנחמת יותר.
סיפור כזה יכול להעיד יותר מכל על השתחררותו של אורפז מכבליו ומעכבותיו כמספר שבעבר היתה מטרתו נחרצת מאוד: לממש בסיפוריו המוקדמים תורה אקזיסטנציאליסטית, תורה קיומית מופשטת שבה החזיק אז.
סיפור כמו “שנת הצוֹפּ” מעיד שאורפז היה תמיד כותב שחיפש את “קצה העולם”, סופר שהתאמץ להסיר וילונות המכסים על סוד תכליתם של החיים. אולם רק בסיפורי “רחוב הטומוז’נה” מצאתי לראשונה בכתיבתו את ההשתאות מן החיים עצמם, ואת אי-התבארותם הפשוטה של הסיפורים על-ידי תורה אינטלקטואלית אחת.
נימת הענווה שבה מסופרים סיפורי “רחוב הטומוז’נה” היא, לכן, לטעמי. גיבוריו מתאמצים להיגאל, אך הגאולה היא חמקמקה ואיננה נתפשת בכף. ומשום כך מסר “המספר” ביושר, מאז הקובץ הזה ואילך, את הנתונים על גיבורי דמיונו, אך נמנע משפיטת מעשיהם. כאומר: כך הווּ הדברים, ולי אין הצעות מן המוכן לכל ייסוריכם ולכל רצונותיכם. שינוי זה השתקף בהחלטתו של אורפז לספר את סיפורי “רחוב הטומוז’נה” מפי ילד, כי ילד צופה ברגישות רבה במציאות, אך אינו מתיימר לפתור את כל חידותיה.
הציפייה שהופרכה
סיפורי “רחוב הטומוז’נה” העידו כי חומריהם שאובים ממאגר רב-אפשרויות להמשך כתיבתו של אורפז. להרגשתי נגע אורפז בקובץ זה אך בקצהו של מאגר שהיה מסוגל לפרנס רומאן רחב-היקף ורב-עניין על תולדותיה של משפחת ר' ישראל רוזנר, הסב, במשך שלושה דורות. אל חוט-שדרה זה ניתן היה לספח את דמויותיה האחרות של ליפקייב, את תמימיה ואת פרחחיה.
התמודדות מחודשת עם חומרי-סיפור שלא נוצלו כהלכה בהזדמנות הראשונה, בממדי-סיפור המותאמים לאיכותם, אינה בלתי-מצוייה בספרות. היא מתהווה כאשר הכותב מתוודע אל עצמו ואל ייחודו ככותב סיפורת. די אם אציין שתי דוגמאות מובהקות לתהליך כזה בסיפורת הישראלית.
מהלך כזה עשה דוד שחר כאשר פסע מסיפוריו הקצרים (רובם כונסו בכרך “שפמו של האפיפיור”) אל הלוּרְיָאן שלו “היכל הכלים השבורים” שתוכנן תחילה לשלושה כרכים, התרחב לחמישה והתעבה לבסוף כמעט לעשרה כרכים. וכך אירע גם לאמנון שמוש שכתב תחילה על נופי ילדותו בכרך הסיפורים “אחותי כלה” והתמקד אחר-כך במחרוזת אחת מתוכו והרחיבו לרומאן הבלתי-נשכח “מישל עזרא ספרא ובניו”.
ועל כן ראיתי כבר אז, אחרי הופעת “רחוב הטומוז’נה”, סיכוי לאופק חדש בכתיבתו של יצחק אורפז, על-ידי כתיבת רומאן רחב מחומריו הסיפוריים של קובץ הסיפורים הזה.
כידוע, אורפז לא היטה אוזן לציפייתי שיכתוב בהמשך רומאן רחב-היקף המושתת על החומרים של “רחוב הטומוז’נה”, והסתפק בכך שהחזיר לעצמו, אחרי הופעת הקובץ הזה, את שם המשפחה המקורי שלו: אוורבוך, והמשיך לפרסם את כל ספריו הבאים תחת השם: יצחק אוורבוך אורפז.
בהמשך כתב אורפז יצירה מרכזית ביותר ביצירתו, מסה עיונית בשם “הצליין החילוני” (1979), שברוחה כתב את שלושת כרכי “מחזור עתליה”: “בית לאדם אחד”, “הגבירה” ו“העלם”, שאותם כינס ב-1999 תחת הכותרת “לפני הרעש - טרילוגיה תל-אביבית” - היצירה הבוגרת של חייו.
-
בפרק זה הטמעתי שלושה מאמרי–ביקורת נפרדים על ספריו המוקדמים של יצחק אורפז. מאמרים אלה התפרסמו, בשנות הופעתם של ספריו, בשלושה מוספים ספרותיים מרכזיים: המאמר על “שלוש נובלות” נדפס במוסף “הארץ” מיום 5/5/1972, המאמר על “מסע דניאל” נדפס במוסף “ידיעות אחרונות” מיום 23/1/1970, והמאמר על “רחוב הטומוז'נה” נדפס ב“מעריב” מיום 27/4/1979. ↩
אהרון אפלפלד - המתמיד מבין סופרי הדור
מאתיוסף אורן
מרתק לגלות כיצד בכל ספר חדש מְמַקֵּם אפלפלד את העלילה בעשור שונה מבין עשוריה של המאה העשרים. עובדה זו מודגמת היטב בזמניהם של שני הרומאנים המאוחרים שלו. בעוד שעלילת “כתר הברזל” (רומאן שהופיע בהוצאת כנרת, זמורה-ביתן 2016, 269 עמ'), מתרחשת בשנות מלחמת העולם הראשונה (1918–1914), התרחשה עלילת ספרו הקודם “לילות קיץ ארוכים” (שהופיע באותה הוצאה כשנה קודם לכן) בעשור הרביעי של המאה הזו, בשנותיה של מלחמת העולם השנייה (1945–1939).
עלילת “כתר הברזל” סיפרה כיצד גילויי האנטישמיות שבהם נתקל בצבא החניך המצטיין בקורס הקצינים של הקיסרות האוסטרו-הונגרית, פטר שטיין, אילצו אותו להתפכח מהאשליה שנטעו בו הוריו מלידה, שאם יצניע את זהותו היהודית ייחשב באוסטריה לאזרח ראוי ורצוי ככל אזרח אוסטרי אחר. לעומת זאת סיפרה עלילת “לילות קיץ ארוכים” כיצד הצילה הידידות שהתפתחה בין יאנק, נער יהודי שנמסר על-ידי הוריו להשגחתו של האיכר העיוור סבא סרגיי, את חיי שניהם בשנות מלחמה העולם השנייה, שבמהלכן נדדו בין כפרים והגו ביחד משנה סדורה איך להציל את האנושות מאסון דומה בעתיד.
סיפורם של הניצולים
את הניידות הזו, המאפשרת לו לספר עלילות כה שונות על רקע העשורים השונים של המאה העשרים, רכש לעצמו אפלפלד בהדרגה. כאשר התחיל לפרסם את סיפוריו הראשונים בסוף שנות החמישים ובתחילת שנות השישים, התרכז בהם רק בקורותיהם של הניצולים מהשואה ובמאמציהם להחזיר לעצמם את צלם האנוש שנגזל מהם כשהיו כלואים במחנות העבודה והמוות.
בסיפוריו אלה תיאר אפלפלד כיצד שוטטו האומללים הללו בדרכים בתקווה למצוא מישהו מהמשפחה, וכיצד מבדידות הצטרפו לבסוף אל מחנות הפליטים שצצו בחופיה השוממים של איטליה, מחנות שאליהם נאספו גם ילדים עזובים, נשים ללא-מגן, זקנים חסרי-ישע וטרופי-דעת שאין דואג להם. במחנות הפליטים המאולתרים הללו ניסו הניצולים להשכיח מעצמם את זיכרונות הסבל וההשפלה שחוו במחנות העינוי והמוות מידי הנאצים על-ידי התמכרות לתענוגות גשמיים: המזון, המין, הבידור וצבירת ממון בסחר ההברחות, בתקווה שתחומי פעילות אלה יזרזו את שיקומם הנפשי ויפצו אותם על השנים שנגזלו מחייהם בשנות המלחמה.
בסיפורים אחרים התעכב אפלפלד על קורותיהם של הניצולים אחרי שהועלו לארץ. השתלבותם, תחילה בחיי היישוב ואחר-כך בחייה של מדינת ישראל, שאך זה נוסדה, היתה רצופה קשיים. הקולטים הציגו להם דרישות שהם כנקלטים לא היו מסוגלים עדיין לעמוד בהן, כי הזיכרונות המשיכו לייסר אותם. ככל שניסו לקבור את העבר במרתפים של נפשם בימים, היו הללו פורצים משם כסיוטים בלילות. יקיריהם שניספו בגטאות ובמחנות המוות היו מתייצבים בפניהם בסיוטים הללו בדממה ומגבירים אצלם בשתיקתם את תחושות האשמה על כך ששרדו בחיים.
אפלפלד לא פסח בסיפורם שפירסם על הניצולים בעשרים השנים הראשונות של יצירתו, גם על אלה שבאו חשבון עם אלוהים על כך שנטש את יקיריהם ואותם בגטאות ובמחנות המוות. ובה-בעת התעכב גם על תופעה הפוכה: כיצד נבטו דווקא שם, בגיהינום, ניצני אמונה באלוהים בקרב אלה שחיו קודם לכן כמתבוללים שהצניעו את זהותם היהודית או שכבר היו להוטים לנטוש אותה בהתכחשות מפורשת למוצאם היהודי, וכעת החלו להצדיק בחטאיהם אלה את סבלם בשנות שואה. ולפיכך: דווקא בסיפורי התקופה הזו גילף אפלפלד יותר דמויות מאשר בכל תקופה אחרת ביצירתו, ואף על פי כן, משום שהדמויות היו כה שונות זו מזו ומשום שהציגו סיפורי-חיים אישיים שונים כל-כך, מימשו את ההגדרה המשותפת שלהן כניצולים באופן המגוון ביותר.
“כמאה עדים” (1975)
סיפורי הניצולים האלה, שכאמור עליהם שקד אפלפלד בעשרים שנות הכתיבה המוקדמות שלו, הניבו את חמשת ספריו הראשונים: “עשן” (1962), “בגיא פורה” (1963), “כפור על הארץ” (1965), “בקומת הקרקע” (1968) ו“אדני הנהר” (1971). כל החמישה היו לקטים של סיפורים קצרים, וגם הארוכים מעט יותר מביניהם היו עדיין סיפורים בסוגה המוגדרת כסיפור קצר-ארוך.
תוכנם המגוון של הסיפורים בקבצים האלה וריבוי הדמויות שהופיעו בהם חיזקו בי, בתחילת שנות ה-70', את ההשערה שבמהרה יבצע אפלפלד שתי פריצות ביצירתו. הראשונה בתוכן – פריצה שתצרף תקופות ביוגרפיות נוספות לתקופת חייהם כניצולים, ושתי תקופות קודמות היו אפשריות לצרוף כזה: קורות חייהם כיהודים בארצות אירופה לפני שנות השואה, או הזוועות שהתנסו בהן כיהודים בשנות השואה עצמן בגיטאות, במחנות, ביערות ובשאר מקומות המיסתור. והפריצה המשוערת השנייה היא זו שתידרש לצירוף שתי תקופות התוכן הללו לתקופת הניצולים, והיא תתבטא במעבר מהתבניות הקצרות של הסיפור אל הארוכות יותר, הנובלה והרומאן.
ההשערות הללו החלו להתממש רק אחרי הופעת הספר הסיכומי-הצהרתי “כְּמֵאָה עֵדים” בשנת 1975 שבו ריכז אפלפלד מבחר מהסיפורים שכתב על הניצולים. בשם שבחר ללֶקט הסיפורים הזה רמז אפלפלד על מספרם של הסיפורים שפירסם עד אז וגם על המטרה שהגשים בהם – למסור עֵדוּת על הדור שלו, דור הניצולים שחייו נחצו בין שואה לתקומה (או בצמד המלים שהשימוש בו היה שכיח יותר בעבר: בין גלות לגאולה).
בפרסום “כמאה עדים” קבע אפלפלד גם את ייחודו במפת הספרות של דור המדינה: בעוד שהוא, ניצול השואה, התרכז בתיאור “המצב היהודי”, צירוף מילים המעיד על התעמקות הסופר העברי בגורל העם היהודי בהיקף האנושי-עולמי, הניח את נושאי “המצב הישראלי” (הסכסוך ונספחיו החברתיים והפוליטיים) ואת נושאי ההווי התקופתיים (ילדות בשכונה, נעורים בתנועת הנוער ובחְרוּת בצבא) לסופרי שתי משמרות הראשונות, שכידוע הורכבו בעיקר מצברים: לסופרי “דור בארץ” (בני דורם של ס. יזהר ומשה שמיר) ולסופרי “הגל החדש” (בני דורם של עמוס עוז וא"ב יהושע) – שתי משמרות שרק מעטים מתוכן הגיעו בשלב מאוחר יותר ביצירתם לעסוק גם ב“מצב היהודי”, כגון: משה שמיר, אהרון מגד, נתן שחם, חיים גורי, דן צלקה וחיים באר.
סיפורם של המתבוללים
ואכן, החל משנות ה-70' התרחשה תפנית חשובה בכתיבתו של אפלפלד, כאשר פנה לספר על המתבוללים בארבעה העשורים הראשונים של המאה העשרים. אך כבר בשלב המוקדם הזה ביצירתו הפעיל את הכלל הנבון לפיו “המאוחר איננו דוחה את המוקדם, אלא מתווסף אליו” ולא הפסיק לכתוב גם על הניצולים, שבהם, כאמור התרכזה יצירתו בשני העשורים הקודמים ככותב פרוזה. ועם זאת, הקדיש בעשרים השנים הבאות, בשנות ה-70' וה-80', את מירב ספריו לתיאור אשמתם של המתבוללים בהחלשת זהותם היהודית על-ידי התנכרות למורשת עתיקת-היומין של העם היהודי. בספריו אלה סיפר אפלפלד על צורותיה השונות של ההתבוללות, על הבטחותיה הכוזבות ועל האכזבות הקשות שהנחילה לאלה שקיוו להיטמע בעזרתה כאזרחים שווי-זכויות במדינות מרכז ומערב אירופה.
אחרי שהוסיף לניצולים את שנות הביוגרפיה שלהם כמתבוללים בארבעת העשורים מראשית המאה ועד פרוץ מלחמת העולם השנייה, השלים אפלפלד כצפוי גם את הפריצה השנייה ועבר מכתיבה בתבניות הקצרות של הסיפורת (הסיפור הקצר והסיפור הקצר-ארוך), לכתיבה בתבניות הארוכות יותר שלה: הנובלה והרומאן. במידות האֶפִּיוֹת האלה כתב את העלילות שבהן הקיף את התהליך השלם של חיי המתבולל, תהליך שאת צורותיו השונות תיאר בספרים הבאים: “כאישון העין” (1972), “תור הפלאות” (1978), “בעת ובעונה אחת” (1985), “רצפת אש” (1988), “קאטרינה” (1989), “טמיון” (1993), “עד שיעלה עמוד השחר” (1995) ו“כל אשר אהבתי” (1999).
אף שתיאר גם בעלילות ספריו אלה מתבוללים שונים זה מזה, התרכז בהן באסון שפקד את העם היהודי במחצית הראשונה של המאה העשרים: תופעת ההתבוללות שהתפשטה בהרחבה ביהדות אירופה. אפלפלד מתאר את התופעה, בספרים שפירסם בתקופת הכתיבה הזו ביצירתו, כתהליך תלת-דורי שערער את אחדותה של המשפחה היהודית ופרק אותה מבפנים. האבות עדיין קיימו את מסורת הדורות בביתם בכפרי הקַרְפטים, שבהם חיו בשלווה כמיעוט דתי בין הכפריים הנוצריים. מאחר שהללו היו בעלי אמונה, גילו סובלנות לאמונתם השונה של היהודים.
התפוררות המשפחה היהודית התחילה בדור הבנים. בנים אלה מאסו בחיים הצנועים בכפר, עברו לערים ואחרי שרכשו שם השכלה, ניסו בכל כוחם להשתלב בחברה העירונית הכללית, אלא שזו דחתה אותם ממניעים אנטישמיים ודווקא משום שכה הצליחו במקצועות החופשיים שבהם התמחו ובעסקים שבהם השקיעו את כספם. עד מהרה הבינו בנים אלה, שחלקם עדיין קיימו את יהדותם בצנעה בביתם, שאורח החיים החילוני שאימצו לעצמם ברשות הרבים לא יספיק להשגת מטרתם. היו שהכריזו על עצמם כחסרי דת, אך היו גם כאלה שהמירו את דתם על-ידי טבילה בכנסייה. בני הדור השלישי, הנכדים, כבר כמעט לא ידעו שהם יהודים. הם גדלו בבית בורגני שלא חגגו בו חגים יהודיים וחונכו על-ידי הוריהם להפנות עורף לזהותם היהודית של הסבים מהכפר בקרפטים.
“שנים ושעות” (1975)
גם את סיפוחם של העשורים של המתבוללים עד שנות השואה לעשורים של הניצולים מסיום השואה ואילך, ציין אפלפלד באמצעות ספר שבו הבליט עובדה זו. ב-1975 כינס שתי נובלות בספר בעל אופי מניפֶסטי-הצהרתי בשם “שנים ושעות”, שבו הפגיש נובלה על המתבוללים עם נובלה על הניצולים תוך דילוג מובלט על סיפורם של הקורבנות בשנות השואה עצמן, בין השנים 1946–1939.
עלילת הנובלה הראשונה, “באדנהיים, עיר נופש”, מתרחשת בשנת 1939, ומתוארת בה הפתעתם של המתבוללים, המניחים שהינם אזרחים מוגנים במדינה אירופית נאורה, כאשר לפתע הוזעקו להגיע מהפנסיון שבו נָפְשוּ אל תחנת הרכבת, שבה הועלו בגסות ובאלימות על-ידי שוטרים לקרונות משא לבהמות, קרונות שנועדו להתגלגל אל המשרפות במחנות ההשמדה.
שמה של הנובלה השנייה, “1946”, לא רק ציין על דרך הניגוד לנובלה “באדנהיים, עיר נופש” את המעבר החד ביצירתו, ועוד בסדר לא-כרונולוגי, מסיפוריו על הניצולים אל סיפוריו על המתבוללים, אלא גם העיד על תוכנה. עלילת הסיפור “1946” מתארת את ניצולי השואה הממתינים על החוף בשורה כדי לעלות על סיפון הספינה הרעועה שתעלה אותם לפלשתינה המנדטורית. כל הצעירים והחזקים מבין הניצולים כבר נסעו לארצות אחרות (כמו לא שמעו מעולם את הסברו של פינסקר ב“אוטואמנציפציה”, משנת 1882, על אופן תפוצתה של היוּדוֹפוֹבְּיָה באמצעות נדידתם של היהודים מגלות לגלות), ולכן העומדים בשורת הממתינים על החוף לעלות לא"י הם רק הזקנים, החולים ושבורי-הרוח שנותרו במחנה. תזכורת אירונית לכולנו על הרכבה של החברה היהודית במדינת ישראל בשני העשורים הראשונים לייסודה.
סיפור הקורבנות
אחרי שהקדיש כעשרים שנה לכתיבת סיפוריו על הניצולים וכעשרים שנה נוספות לכתיבת סיפוריו על המתבוללים, פנה אפלפלד משנות התשעים ואילך לספר גם על שנות “החוליה החסרה”. בצירוף מילים זה כיניתי בשנת 1975, במאמר “מאה עדויות – והחוליה החסרה”, מאמר שפירסמתי במוסף הספרות של ידיעות אחרונות על הקובץ “כמאה עדים”, את הימנעותו המתמשכת של אפלפלד בכל השנים הקודמות ממסירת תיאור על מה שהתרחש ליהודים בשנות השואה במחנות העינויים ההרעבה והרציחה שהפעילו הנאצים ועוזריהם המקומיים בכל מדינות הכיבוש בשנות מלחמת העולם השנייה. כמו כן שיערתי כבר אז שבמהרה יפנה אפלפלד לספר גם על השנים הללו.
בראיונות הרבים שקיימתי עם אפלפלד משנות השמונים ואילך, נימק אפלפלד את הימנעותו לספר על שנות השואה עצמן בתשובה שאחז בה אז, לפיה אי-אפשר לספר בכלים אמנותיים על מה שהתרחש ליהודים במחנות באותן שנים. ואכן, רק ממש לפני סיום המאה העשרים פנה אפלפלד לראשונה לספר על גורלם של המעונים בגיטאות ובמחנות הכפייה והמוות. הוא עשה זאת לראשונה בספר “מכרה הקרח” (1997), שאת עלילתו ביסס על קורות אביו כעובד כפייה באחד מהמחנות הללו.
למעשה עבר אפלפלד בשלב הזה, השלישי ביצירתו, מסיפורת עֵדוּת צנועה בממדיה למפעל שאפתני ששום סופר אחר במשמרת שלו, משמרת “הגל החדש” (המשמרת שעל-פי המיפוי המקובל הוא משתייך אליה), לא הציב מראש לכתיבתו. כעת כבר יכול היה לנייד את ספריו הבאים במרחב של מלוא שנותיה של המאה העשרים ולמקם את עלילותיהם בתחנות זמן שונות בתחומיה.
ואכן השלים אפלפלד בכל רומאן שפירסם אחרי הופעת “מכרה הקרח” את התמונה של “המצב היהודי” במאה הזו, שמנקודת המבט של הגורל היהודי ניתן על-פי תפישתו להבחין בה שלוש תקופות: תקופת המתבוללים בארבעת העשורים הראשונים של המאה, תקופת הקורבנות שיהיו חסרי-ישע בשש שנות מלחמת העולם השנייה, שנות השואה, ותקופת הניצולים שיהיו מסיום מלחמת העולם השנייה ועד יום פטירתם עֵדים חיים לטירוף ששטף את עמי אירופה במאה העשרים – לבצע הכחדה של היהודים במדינות היבשת.
מאחר שהייתי זקוק להמחשה ויזואלית שתציג את ההיקף המתרחב של התמונה המתפתחת בעלילות ספריו ואת העומק ההיסטוריוסופי המשתמע ממנה, בחרתי להמשיל את המדף המיוחד שהוסיף אפלפלד לסיפורת העברית בשנות המדינה לתמונת פסיפס. על-פי דימוי זה כל ספר שפירסם משול לאבן האמורה להשלים את התמונה המספרת על גורל העם היהודי במאה העשרים על-ידי כיסוי משבצת ריקה בה. משום כך חזרתי והגדרתי את מדף ספריו של אפלפלד כמפעל אֶפּי ענק המתאר את קורות העם היהודי במאה העשרים, וזהו המפעל אשר מייחד את אפלפלד בין סופרי הדור.
-
פרק מבוא מורחב על יצירתו של אפלפלד, שכותרתו “השתקפות הגורל היהודי בסיפורי אהרון אפלפלד”, כללתי בספרי “הסיפור הישראלי הקצר” שהופיע בהוצאת “יחד” ב–1987. ↩
הפתרון הכנעני של א"ב יהושע לסכסוך בא"י
מאתיוסף אורן
הצער על פטירתו בטרם עת של א"ב יהושע ב-14/6/2022 איננו מצדיק את עיכוב הדיון ברומאן הפוליטי השלם האחרון שלו, “המנהרה”, שהופיע ארבע שנים קודם לכן, ב-2018, ואשר בעלילתו כלל יהושע את צוואתו הפוליטית, שאותה גיבש בשלבים בספריו הקודמים. בכך נבדל יהושע מרוב סופרי המשמרת שלו, משמרת “הגל החדש”, שלא התמידו כמוהו להציע השקפה מגובשת דומה לדרכה של החברה הישראלית בעתיד ולכן הותירו בדרך כלל פיגומים מהמבנה הרעיוני השלם שקיוו להשלים במקביל לו כפתרון לסירובו של העולם הערבי להכיר בריבונות של העם היהודי בחלק כלשהו מארץ-ישראל (להלן: “הסכסוך”).
במאמר שפרסמתי על הרומאן “המנהרה” בשנת הופעתו הבלטתי את פגמיו של סיפור-המעשה, שהתחיל בחלקו הראשון כסיפור הומוריסטי-סאטירי על אחד מנושאי “המצב האנושי” - משבר ההזדקנות שגבר בן שבעים חווה בהוויה הישראלית, אחרי שהוצא לגמלאות ממשרתו הבכירה בחברה ציבורית גדולה - אך עבר בהמשך לעסוק באופן סימבולי-אלגורי במעורבותו של הגמלאי הזה באחד מנושאי “המצב הישראלי” היותר גורליים לעתידה של המדינה והוא “הסכסוך” הבלתי-פתיר במזרח התיכון בין הערבים לבין היהודים. ואילו במאמר הנוכחי אבליט את חשיבותו הרעיונית של הרומאן ככרך סיפורת שבו ניסח יהושע באופן המפורש ביותר את המסקנה הקיצונית, “הכנענית” ביסודה, שעליה רמז גם בספריו הקודמים, לפיה יסתיים “הסכסוך” בהכרח בהפיכת ארץ-ישראל שבין נהר הירדן לים התיכון למדינה דו-לאומית.
כלומר: אחרי שנוכח שחלוקת הארץ בהסכמה בין שני העמים הוא פתרון שאינו בר-ביצוע, נפרד יהושע סופית ברומאן “המנהרה” מהפתרון שהחזיק בו בכל השנים קודם לכן, והוא הפתרון של השמאל הציוני בכללו ממלחמת ששת-הימים ואילך ל“סכסוך”, על-ידי הקמת שתי מדינות זו לצד זו לשני העמים, וחזר אל נוסחה מקוצרת של החזון הכנעני, שהיה במקורו פתרון מרחבי ל“סכסוך” שנועד לכלול את כל המדינות הערביות במזרח התיכון במסגרת-על אזורית. בנוסחה המקוצרת הציע יהושע ליישם את הפתרון הכנעני רק בתחומי ארץ-ישראל שבין נהר הירדן לים התיכון - טריטוריה שתוכרז כמדינה דו-לאומית של שני עמים, היהודים והפלסטינים, על-ידי הסבת מדינת ישראל ממדינת הלאום של העם היהודי למדינה דו-לאומית, מדינתם המשותפת של היהודים והפלסטינים.
את השינוי הזה במשנתו הפוליטית ביטא יהושע לראשונה במאמר “הגיע העת להיפרד מחזון שתי המדינות” שפירסם בעיתון “הארץ” ב-12/4/2018 (כארבעה חודשים לפני פרסום “המנהרה”). במאמר הזה הבהיר, שאחרי חמישים שנה שבהן פעל ללא ליאות “למען פתרון שתי המדינות” הגיע למסקנה הבאה: “נדמה שהחזון הזה לא יוכל עוד להתגשם, ושהגיעה העת לחשוב ביושר על פתרונות אחרים”. מאחר שלא פירט במאמר נוסף “פתרונות אחרים” אלה, אך פירסם באותה שנה, שנת השבעים לייסודה של המדינה, את הרומאן “המנהרה”, מוצדק להניח שסיכם בו סופית את הצעתו המגובשת לסיום “הסכסוך”, שאותה הצפין ואליה חתר בכל ספריו הקודמים, מהנובלה “מול היערות” (1968) ועד הרומאן “אש ידידותית” (2007).
“מול היערות” (1963)
בנובלה “מול היערות” (שנדפסה ב“קשת” ב-1963, 4 שנים לפני מלחמת ששת הימים, ואשר הוצבה בפתח ספר בשם זה ב-1968, השנה שבה ציינה מדינת ישראל 20 שנה לייסודה) ביצע יהושע את גיחתו המפורשת הראשונה בסיפוריו לנושא “הסכסוך”. עלילת הנובלה מספרת על סטודנט להיסטוריה שהתמחה בתקופת שלטון הצלבנים בא“י - תקופה שבסופה, במאה ה-12, נכבשה הארץ מידיהם על-ידי צלאח א-דין - שנשכר לשהות בחודשי הקיץ במגדל-תצפית, כדי לצפות משם על היער של קק”ל (חברה שנוסדה בקונגרס הציוני החמישי בשנת 1901) ולהזעיק את הכבאים כאשר תפרוץ בו דליקה.
עד מהרה גילה הסטודנט שבמעבה היער מתגוררים שני ניצולים מכפר שנהרס במלחמת 1948 ואשר על חורבותיו ניטע היער: ערבי זקן וכרות-לשון עם בתו. בעקבות הגילוי הזה זנח הסטודנט את השלמת מחקרו על תקופת שלטונם של הצלבנים בארץ הקודש, כפי שתיכנן, והחל לשוטט ביער כדי למצוא בו את שרידי הכפר שעליו העידו שני הניצולים. ואכן מצא “בין העצים מוטלות אבנים מסותתות, צללי בתים, שרידי חורבות. הוא מחפש סימנים של אנשים. כל יום הוא מחריד כמה אבנים ממקומן, למצוא עקבות” (עמ' 38).
באחד משיטוטיו גילה הסטודנט שהערבי ובתו אוגרים נפט בקופסאות פח קטנות (עמ' 39), ומרגע הגילוי הזה החל הסטודנט לעודד את שני הניצולים להצית את היער כדי לחשוף את הכפר שלהם. כאשר ההצתה בוצעה כפי שייחל, צפה כיצד “מתוך העשן, מתוך הערפל, עולה לפניו הכפר הקטן, נולד מחדש בשִׂרטוטי-יסוד כבציור מופשט, כדרך כל עבר ששקע” (עמ' 51). ואחר-כך, כאשר העלו את הערבי כרות-הלשון על אחת ממכוניות השוטרים, היה הסטודנט היהודי האיש היחיד שהבחין “והנה יש במבטו [של הערבי] הנאה והרגשת גבורה” (עמ' 54).
בנובלה האלגורית הזו, המספרת על היער של קק“ל שניטע על חורבות כפר של הערבים שנחרב במלחמת תש”ח, ביטא יהושע את הכרתו הפוליטית באחריותה של הציונות ל“נכּבּא”, המונח שהצמידו הפלסטינים לאסונם במלחמת 1948, אסון שהמיטו על עצמם כאשר החליטו לצאת למלחמה נגד מדינת ישראל ביום שהוכרזה עצמאותה. מהכרה מוקדמת זו של יהושע באחריותה של הציונות ל“נכּבּא” החל מסעו הרעיוני הנֶגָטיבי כלפיה, שבו טען שהציונות השלימה את תפקידה כבר בסיום מלחמת העצמאות, בהקמת המדינה, ומאז צריך להפריד את המדינה ממטרותיה החזוניות כדי שתוכל לנהל את חייה ככל מדינה נורמאלית בעולם על-פי יכולותיה המציאותיות בהווה (המדיניות, הכלכליות, החברתיות והצבאיות).
וכך ניסח יהושע בספרו “בזכות הנורמליות” (1984) את הסתייגותו מהמשך השימוש במונח “ציונות” לקביעת דרכה של המדינה שנים אחרי שנוסדה: “עד הקמתה של מדינת ישראל היתה הגדרתו של הציוני כדלקמן: ציוני הוא אדם (מי שרוצה להתעקש יכול לומר כאן - יהודי) שרצה להקים מדינה יהודית בארץ-ישראל. - - - לאחר שהוקמה המדינה אפשר לומר שהציונות השלימה את משימתה - - - שהרי מדינה כבר קמה ואין עוד צורך להקים עוד מדינה. ההגדרה לאחר 1948 היא אפוא זאת: ציוני הוא אדם המכיר בעיקרון, שמדינת ישראל אינה שייכת רק לאזרחיה אלא גם לעם היהודי כולו. - - - התואר ציוני אינו אפוא עיטור כבוד המוצמד לחזהו של היהודי, אלא ביטוי לקבלת עמדה המגדירה את היחסים בין [מדינת] ישראל והעם היהודי. - - - לפי ההגדרה שהצענו גם ערבי ישראלי [שאין לו זיקה כלשהי לפזורה של העם היהודי בעולם] יכול להגדיר את עצמו כציוני [על-פי ההגדרה הבאה]: ישראלי הוא אדם המחזיק בתעודת זהות ישראלית” (עמ' 140–105).
“המאהב” (1977)
אחרי מלחמת יום-כיפור (1973) עבר יהושע מכתיבת עלילות בתבניות הקצרות של הסיפורת (הסיפור הקצר, הסיפור הקצר-ארוך והנובלה) לכתיבת עלילות בתבנית הרומאן. ובראשון מביניהם, “המאהב”, שזר יהושע שני סיפורי אהבה מנוגדים בתוצאותיהם בנושא “הסכסוך”. סיפור האהבה הראשון הוא זה שהתרחש בין אסיה ואדם בני דור תש"ח, והסיפור האהבה השני מתרחש בין דאפי ונעים בשלהי שנות ה-70, כעבור חצי יובל שנים משנת ייסוד המדינה.
שתי האהבות מתפתחות בצילה של הסבתא ודוצ’ה, ששנת לידתה ב-1881 מסמנת את תחילת העלייה הראשונה לא"י, זו שייסדה בפינות שונות של הארץ את המושבות הראשונות, אותן מושבות שהאיצו את המעבר של תנועת התחייה הלאומית מתנועת חיבת ציון מצומצמת בשאיפותיה לתנועה ציונית בעלת חזון רחב-אופקים: לייסד מדינה לעם היהודי בארץ-ישראל, מולדתו ההיסטורית, ובכך לחתום את תקופת פיזורו הממושכת בארצותיהם של עמים שונים ברחבי העולם. דמותה של ודוצ’ה מעניקה לעלילת הרומאן הזה את משמעותו כרומאן המקשר את “הסכסוך” למטרה הראשית של הציונות, במיוחד אחרי שהמדינה נוסדה, לכנס בהדרגה את העם היהודי כולו בציון.
הניגוד האידיאולוגי בין אסיה, שעיסוקה בחינוך רומזת על מוצאה האירופי-מערבי ועל השכלתה הרחבה, לבין אדם, גבר מזרחי בעל ראייה לאומית ארצית ומוגבלת, אינו מהווה מכשול לידידות שמתפתחת בין צעירי הדור הבא. קשר האהבה בין דאפי ובין נעים (נער ערבי שמועסק במוסך של אביה ומגיע אל ביתם בשליחותו) אינם מושפעים מכל משקעי העבר (מלחמת תש"ח ותוצאותיה) שהשפיעו על גיבורי סיפור האהבה הקודם, ולכן ההיכרות ביניהם מתפתחת בטבעיות, אך מעוררת מחלוקת בין בני הדור הקודם. בעוד שההתקרבות של הצעירים זה לזה מתקבלת כטבעית אצל אסיה, במושגי השקפתה הכנענית-מרחבית כפי שמעיד שמה, היא מעוררת התנגדות אצל אדם המחזיק בהשקפה לאומית שמרנית. ואכן, אדם מחליט להפריד בין האוהבים הצעירים, וכדי להבטיח את הפרידה בין השניים הוא מסיע את נעים עד פתח הכפר של משפחתו בגליל.
באנלוגיה הזו בין שתי פרשיות האהבה המנוגדות הללו ביטא יהושע ברומאן האלגורי הזה את השקפתו ומשאלת-ליבו, שהחזרתו של נעים לכפר שלו בגליל כדי להפרידו מדאפי הוא רק שלב זמני בדרך לפיתרון השלם והבלתי-נמנע ל“סכסוך” במזרח-התיכון בעתיד: “הסכסוך” במרחב הזה ייפתר מאליו בדרכם של הנער הערבי נעים והנערה היהודית דאפי. ועד שהפתרון הפנים-ישראלי הזה יתממש בדורם של הצעירים האלה, צריך לטפח את מדינת ישראל בגבולות 1967 כמדינה חילונית של כל-אזרחיה.
לכן שלל יהושע בשיח הפנים-ישראלי את “הזהות היהודית”, הדתית והלאומית, שאותה הועיד כהכרחית רק ליהודים בגלות כדי להתלכד כקהילת מיעוט בתוך רוב אנטישמי בדרגות עוינות שונות, וטיפח במקומה את “הזהות הישראלית” כזהות חילונית משותפת לכל אזרחיה של המדינה, היהודים ושאינם יהודים, שהיא הגדרת זהות “כנענית” ברוחה, שעליה חזר ברבים ממאמריו: “אילו התבקשתי לתת כותרת של משפט אחד לתעודת הזהות של דור המדינה כפי שאני תופס אותה, כך הייתי מנסח: משמעות הישראליות כיהודיות שלמה. - - - לא רק שלא ראינו סתירה בינה לבין היהודיות - - - אלא ראינו אותה גם כמי שהטמיעה את היהודיות בתוכה - - - הישראליות כזהות היא היהודיות השלמה” (מתוך אסופת מאמריו “אחיזת מולדת”, עמ' 173–172).
במסקנה זו התנתק יהושע לחלוטין מן ההצעה של מייסדי תנועת “העברים הצעירים”, “הכנענים” מהדור הראשון, מיונתן רטוש ועד אהרון אמיר, שחלמו בחזונם על מימוש פיתרון מרחבי: הקמת יֵשוּת מדינית חדשה, חילונית ועל-לאומית, במרחב השֵׁמי (“הסהר הפורה”) שבין נהר פרת לבין הים התיכון, מרחב שבו קיימות לצד פלשתינה-א"י המנדטורית גם המדינות ירדן, לבנון, סוריה ועירק.
“מר מאני” (1990)
תחנה נוספת בקידום השקפתו זו לסיום “הסכסוך”, כפי שהשתמעה מעלילת “המאהב”, כלל יהושע ברומאן “מר מאני”, שבו המחיש באמצעות השושלת של בני משפחת מאני את שלבי ההתפתחות של הסכסוך בעת החדשה. כל מאני השתלב בעלילת הרומאן הזה באחת מחמש השיחות התקופתיות שמהן בנוי הרומאן: מר מאני הראשון משתלב בשיחה משנת 1848 - מועד תחילת ההיקלטות של התסיסה הלאומית החילונית (“אביב העמים” באירופה) בקרב היהודים. מר מאני השני משתלב בשיחה משנת 1899 - השנה שבה עושה הציונות המדינית של הרצל את צעדיה הראשונים. מר מאני השלישי משתלב בשיחה משנת 1918 - השנה שבה התפרסמה “הצהרת בלפור” שכללה הכרה בזכותם של היהודים לייסד לעצמם בית לאומי בארץ-ישראל. מר מאני הרביעי משתלב בשיחה משנת 1944 - בשלהי מלחמת העולם השנייה והשואה. מר מאני החמישי משתלב בשיחה משנת 1982 - השנה שבה היתה מדינת ישראל תקועה במלחמת לבנון.
על-ידי צירוף המידע על מעורבותה של שושלת המאנים בתחנות התקופתיות הללו - תחנות שבמהלכן התפתחה הציונית מחזון לעתיד לאומי עבור העם היהודי לתנועה המגשימה את החזון הזה בא"י - השלים יהושע את העלילה הרעיונית ברומאן הזה, שהיא עלילת צמיחתו של “הסכסוך” שעתיד להתעצם בחומרתו במזרח-התיכון בין שני העמים משנת ייסודה של מדינת ישראל ואילך.
מפורש מכל המאנים בהצגת דרכה של הציונות הוא יוסף מאני, המגדיר את עצמו “אדם מדיני”, אשר פונה אל ערביי הכפרים בא“י, אחרי הצהרת בלפור (1918) ואחרי כיבוש א”י על-ידי הבריטים, ואומר להם: “מי אתם? תתעוררו בטרם יהיה מאוחר והעולם נהפך. קחו מהר זהות! ומוציא מכיסו את הצהרת הלורד בלפור, שתירגם לערבית, וקורא להם, אבל לא מפרֵש, וממשיך, זאת האדמה שלכם, חצי לכם וחצי לנו, ומצביע אל עבר ירושלים, שרואים אותה אובדת בערפל על ההר, ואומר, שם האנגלים ופה התורכים, אבל כולם ילכו, ואנחנו לבדנו, תתעוררו אל תישנו. - - - קחו זהות, בכל העולם לוקחים העמים זהות, אחר-כך יהיה מאוחר, אחר-כך יהיה אסון, הנה אנחנו [היהודים] באים - - - כמו ארבה, הוא אומר, עכשיו חונה במדבר ופתאום הוא מתנפל” (עמ' 187–186).
מר מאני זה - המתאר את היהודים כנחיל ארבה שעתיד לפלוש לכפרים של הערבים, תושביה המקומיים של הארץ, כדי לנשל אותם מאדמתם ומאיץ בשומעי תורתו המדינית לקחת זהות כדי שיוכלו לדרוש הכרה בלאומיותם ובזכותם לחלוק עם הציונים את הארץ: “חצי לכם וחצי לנו” - משקף בדבריו אלה את הסתייגותו של יהושע מהציונות המערבית על כך שכבר בשלב מוקדם בפעילותה התעלמה משאיפתם הלאומית של הפלסטינים ובכך הפכה עימות, שבתחילתו היה ניתן למצוא לו פיתרון בהסכמה עם העולם הערבי, ל“סכסוך” ארוך-שנים שכמעט בלתי-ניתן לסיימו בדרכי-שלום.
ואכן, כמעט בכל כרכי הסיפורת שלו הציע יהושע כחלופה לציונות המערבית של יהודי מדינות אירופה את דרכה המתונה יותר של הציונות המזרחית של יהודי מדינות ערב וצפון-אפריקה כדרך אלטרנטיבית שטרם נוסתה לסיום “הסכסוך”, דרך אשר המליצה להתחשב ברצונותיהם של הערבים, היושבים בא"י מאז כבש אותה צלאח א-דין בתחילת המאה השתיים-עשרה מידי הצלבנים, וליישב את המחלוקות בין העמים באמצעות פשרה ביניהם.
יתר על כן: לרמז המוקדם ברומאן “המאהב” על הסיכוי לממש בעתיד את אהבת הצעירים, דאפי ונעים, הוסיף יהושע אחר-כך רמז מפורש יותר לפתרון הזה ברומאן “מולכו”, שבו סיפר על מאמציו של מולכו להשתחרר מהשפעת אשתו, המגלמת בעלילת הספר את הציונות המערבית, כדי להמתין להתבגרותה ולהבשלתה הנשית של הנערה מהישוב זְרוּעה בצפון הארץ - נערה המגלמת בתכונותיה המנהיגויות את הציונות המזרחית שתירש את מקומה ההֶגמוֹני של הציונות המערבית. משום כך שילב יהושע בשני הרומאנים האלה סבתות בגיל מופלג - את ודוצ’ה ברומאן “המאהב” ואת אֵם אשתו של מולכו ברומאן “מולכו” - כדי להמחיש באמצעותן את שקיעת השפעתה של הציונות המערבית על שאיפותיו הלאומיות של העם היהודי.
“אש ידידותית” (2007)
ברומאן “אש ידידותית” ביטא יהושע לראשונה את יאושו מפתרון שתי המדינות לשני העמים שעליו עדיין המליץ בכרכי הסיפורת המוקדמים שלו. את נטישת הפתרון הזה המחיש באמצעות שני גיבורים שכל אחד מהם כבר הפסיק להאמין שניתן לסיים את “הסכסוך” בעזרת הסכמה של שני העמים לפתרון שתי המדינות. מול יִרְמי, האב ששכל את בנו באירוע בשטחים וברח מישראל אל מדינה באפריקה כדי להתנתק מן “הדייסה היהודית” (שהוא “התבשיל” שהקדיחה הציונות במזרח-התיכון), הציב את אמירתה של הסטודנטית מטול-כרם שלמדה היסטוריה מפי מרצים פוסט-ציוניים במכללת רופין בשרון: “למה אתם היהודים יכולים לחדור לכל מקום זר ולהתיישב לאחרים בתוך הנשמה? למה לכם קל לנדוד ממקום למקום בלי להתקשר בחבֵרות עם שום עם, אפילו אם אתם יושבים בתוכו אלף שנה? - - - לקחתם אדמות, לקחתם מים, ואתם שולטים בכל תנועה שלנו, אז לפחות תנו אפשרות גם להצטרף אליכם. - - - אבל אתם - - - אתם סגורים בתוך עצמכם, לא מתמזגים ולא נותנים להתמזג איתכם. אז מה נשאר לנו? רק לשנוא אתכם ולהתפלל לרגע שתזוזו מפה, כי זאת אף-פעם לא תהיה בשבילכם מולדת אם לא תדעו להתמזג עם כל מה שיש בה” (עמ' 322–321).
באופן זה ביטא יהושע ברומאן הזה את תמיכתו בפתרון “הכנעני” באמצעות שתי הצעות המשלימות זו את זו: הצעת ירמי להתנתק מן החזון הלאומי של הציונות על ייסוד מדינת יהודים ריבונית בארץ-ישראל שתקלוט אליה בהדרגה את היהודים מכל הגלויות (ובכך תגשים את “שלילת הגלות” באופן מלא), והצעת הסטודנטית מטול-כָּרֶם לחסל את המדינה כמדינת יהודים ריבונית על-ידי התמזגות עם הפלסטינים (במסגרת הגירסה המתונה של “השלום הפלסטיני”). כאמור, יהושע פרשׂ את חסותו על הפיתרונות המנוגדים של גיבוריו אלה באמצעות טיפוח הזהות הישראלית כזהות אזרחית נֶאוּטְרָלִית ועל-לאומית שתבסס את מדינת ישראל (בגבולות שביתת הנשק, שהיו בתוקף משנת 1948 ועד 1967) כמדינה חילונית של כל-אזרחיה.
“המנהרה” (2018)
ברומאן “המנהרה”, שאת הופעתו כיוון יהושע לשנת ה-70 לייסודה של המדינה, ישנם שני חלקים מנוגדים. בחלק הראשון רקם יהושע סיפור-מעשה אוניברסלי והומוריסטי סביב דמותו של צבי לוריא, שזה מקרוב, אחרי שמלאו לו 70, הוּצא לגמלאוּת מתפקידו כמהנדס בכיר בחברת “נתיבי ישראל”, ומאז הוא נחשד על-ידי בנו ועל-ידי אשתו הרופאה כמצוי בשלבים מוקדמים של שיטיון (דֶמֶנְצִיָה). אלא שצבי לוריא סירב להשלים עם הדחתו מהחיים הפעילים שהיו לו במשרתו האהובה, ולכן החל לבצע ביוזמתו מעשי-כֶּשֶל בנאליים - הבולט והמשעשע מביניהם התבטא ברכישה מופרזת של עגבניות בשתי חנויות ובהכנת שקשוּקה בהיקף כמותי - כדי להביא את בני משפחתו למסקנה, כי מוטב שיחזור לעבוד במקצועו כמתנדב במסגרת כלשהי, בהנחה ששובו לעיסוקו הקודם כמהנדס דרכים יעכב אצלו את התעצמות השיטיון שבו לקה מאז הפך לגמלאי.
ואכן, בהזדמנות הראשונה הציע צבי לוריא את עצמו לעבוד כמתנדב בחברה שבה עבד בעבר כמהנדס בכיר, ונעשה מעורב מאוד בפרויקט בטחוני גדול שהונח לפתחה של חברת “נתיבי ישראל”, אשר התבקשה לתכנן תוואי לכביש שיחבר מחנה צבאי חדש וסודי במכתש רמון - מחנה שנועד לקלוט ציוד אלקטרוני מתקדם ולעסוק בעזרתו בתִקְשוּב אסטרטגי למתרחש במזרח-התיכון עבור מדינה ידידותית זרה - אל כביש 40 המוליך לאילת.
כלומר: בשלב הזה הסיט יהושע את סיפור-המעשה של הרומאן מן התיאור ההומוריסטי על העמדות-הפנים של לוריא כאדם שלקה בשיטיון אל פירוט מעורבותו הרצינית בחיפוש פיתרון הנדסי למכשול טבעי שהיה בשטח - קיומה של גבעה כפולת-דבשות שחסמה אפשרות לסלול את הכביש אל המחנה הסודי.
רק כאשר הגיע לוריא, כמתנדב נטול סמכויות-הכרעה בנושאי המשרד, לביקור באתר עם עשהאל מימוני, המהנדס הבכיר הנוכחי של חברת “נתיבי ישראל”, הבין את סיבת העיכוב בקידום הפרויקט: בפסגת הגבעה קיים אתר ארכיאולוגי קדום של נבטים אשר סגדו לשמש, שבחורבותיו השתכנה זה מכבר משפחה פלסטינית מן הגדה, שהסתכסכה הן עם אנשי הכפר שלהם והן עם המתנחלים, ביוזמתו ובסיועו של שיבולת, מי שהיה עד לאחרונה קצין המינהל האזרחי בגדה.
מופתע מהגילוי על החסות הזו שניתנה למשפחה הפלסטינית להתנחל על גבעה בלב הארץ, לא נרתע לוריא מן המאמץ וטיפס בגילו המתקדם אל פסגת הגבעה ופגש שם את אבי המשפחה, רחמן, מורה מכפר ליד ג’נין. אף שרחמן שולט בעברית ואפילו אימץ לעצמו את השם הישראלי “ירוחם יסעור”, הקפיד שלא לצאת ממחבואו באתר הנבטי הזה מחשש שאם ייתפס ימנעו ממנו לחזור אליו. לעומת זאת מיהרו שני ילדיו המתבגרים לצאת מאתר ההתנחלות של המשפחה על הגבעה כדי להשתלב בחברה הישראלית. בנו של רחמן בחר לעצמו את השם עופר ועבר להתגורר בקיבוץ, ואילו בתו המתבגרת והיפה, האנאדי, בחרה לעצמה את השם איילה ונקלטה כסטודנטית במכללה להכשרת מורים בעזרתו של שיבולת.
אחרי שצבי לוריא נחשף לעובדה שהמשפחה המתגוררת בחורבות האתר הארכיאולוגי הקדום היא משפחה פלסטינית שנמלטה מהגדה מאימת רודפיה, התנחלה על גבעה בלב המדינה וכבר נטמעה בחברה הישראלית, אין הוא משתומם מכך שמימוני דחה את שתי הצעותיו לפתרון הקושי שמעכב את סלילת הכביש למחנה הסודי: הן את הצעתו לעקוף את הגבעה - פתרון יקר שהיה מאריך את הנסיעה אל הבסיס הסודי בקילומטרים רבים, והן את הצעתו הזולה יותר, לכרסם מעבר אל הבסיס דרך הגבעה - פתרון שהיה ממוטט את האתר הנבטי הקדום וגם היה מחייב פינוי של המשפחה הפלסטינית מן המחסה שמצאה בפסגתו. מימוני התעקש לדבוק בפיתרון שהגה בעצמו ושהיה היקר מכולם: חציבת מנהרה בגוף הגבעה.
אף שהיה בדעתו של לוריא להתנגד להצעתו של מימוני בישיבת הוועדה שהתכנסה לדון בנושא בטחוני מובהק כל-כך, לא השמיע את נימוקיו המקצועיים נגד הצעה זו, אחרי שראה את האנאדי, בתו היפה של המורה הכפרי מאזור ג’נין, מגיעה לישיבה עם שיבולת, יושבת לצידו ומאזינה לפרטים על המחנה הצבאי ועל חשיבותו האסטרטגית. הפרק המתאר את הישיבה אינו רק הפרק הארוך ביותר בספר (עמ' 294–281), אלא גם פרק הממחיש באופן סאטירי את הרשלנות שבה מתקבלות החלטות בנושאים ביטחוניים בחברות הציבוריות של המדינה.
העניין שלנו כעת בישיבה זו איננו בהישג הסאטירי של יהושע בתיאורה של הישיבה, וגם לא בעקיצה שהוא משלב בה על ראש הממשלה הנוכחי, בנימין נתניהו (עמ' 290), אלא בהימנעותו של צבי לוריא להשמיע את הסתייגותו מהצעתו של מימוני, אחרי שהצטייר לנו עד כה כמהנדס דרכים שהיה שומר-סף בחברת “נתיבי ישראל” מפני מעשים של שחיתות (שהוא המונח השכיח ביותר בסיפור-המעשה של הרומאן “המנהרה”).
ואכן, אחרי שהדיון הארוך כבר התקרב לסיומו ואפילו כמעט סוכם על-ידי החשב של “נתיבי ישראל” בהחלטה, שאין הצדקה לחצוב בגבעה מנהרה יקרה, כאשר אפשר פשוט “לחתוך את הגבעה”, הותנע פתאום מחדש אצל לוריא מנוע השיטיון, נבר בזריזות בחומר האפור במוחו ושלף משם מקרה נושן ונשכח, כיצד מטעמי חיסכון לא שעו לפני שנים ב“נתיבי ישראל” לאזהרתו של קבלן חפירות מסַחְנין – שבאופן מפתיע לוריא זכר עדיין את שמו: עָוואד – שכביש שתוכנן לא יחזיק מעמד בגשמי הגליל ולכן עדיף “לנעוץ את הכביש הבעייתי הזה אל תוך מנהרה” (עמ' 292), וכיצד בגשם הראשון אכן נסחף הכביש ההררי הצר שסללו וגם נקבר תחת מפולת של סלעים ואדמה. וכך אירע, שבהשפעת ההיזכרות במקרה ההוא הפך לוריא על פיה החלטה שכבר כמעט סוכמה בישיבה, והוסיף את קולו לתומכים בהצעתו של מימוני.
רק אחר-כך הבין לוריא – דמות אניגמאטית כצפוי באלגוריה סאטירית – שנוכח הרשלנות הביטחונית שגילה בישיבה זו (נוכחותה של האנאדי בדיון הביטחוני-הנדסי) נקלע למצב כָּאוֹטי מובהק, שבהשפעתו תמך בהצעתו של מימוני אף שקודם לכן התנגד לה, כי בניגוד לאחרים ידע שרק כדי לשאת-חן בעיני האנאדי, הבת היפה של המשפחה הפלסטינית, מול שלהבת, מתחרהו על ליבה, התעקש מימוני לחצוב מנהרה יקרה בגוף הגבעה במקום לחצוב מעבר אל המחנה הצבאי דרך הגבעה.
בעתיד ייקלע לוריא פעם נוספת למצב כָּאוֹטי, כאשר לא יוכל לקבוע מי משני הגברים הישראליים, שלהבת או מימוני, שחשקו בנערה הפלסטינית היפה ואירחו אותה לסירוגין בדירותיהם, אחראי להריונה (עמ' 272). אך הריונה של האנאדי פקח את עיניו של לוריא להבין שההתמזגות בין שני העמים - כדרישתה של הסטודנטית מטול-כרם ברומאן הקודם - כבר תהפוך לעובדה מוגמרת ברגע שהנערה הפלסטינית תוליד את התינוק של אחד משני מחזריה היהודים. ההבנה המטלטלת הזו מניעה את צבי לוריא ליזום פגישה נוספת עם רחמן, אביה של האנאדי.
ואכן, הרומאן האלגורי-פוליטי הזה מסתיים בפרק המפתיע “ארץ הצבי” המספר על נסיעתו של צבי לוריא אל הגבעה כפולת-הדבשות, שבה כבר הושלם הביצוע של פתרונו ההנדסי והבזבזני של עשהאל מימוני, כדי לתאם עם רחמן פתרון מהפכני ל“סכסוך”.
תפנית מפתיעה בעלילה
החלטתו זו של לוריא, לחזור אל אזור הגבעה, התעכבה בגלל האשפוז של אשתו הרופאה בבית החולים שבו היא מועסקת, אך באחד מביקוריו אצלה שוחח עם צעיר פלסטיני שחיזק את להיטותו לפגוש במהרה את רחמן, שותפו לאותו פתרון מהפכני ל“סכסוך” שהתגבש במוחו. הצעיר הפלסטיני סיפר לו, שביום רְאוּת-טובה אפשר לראות מגג בית-החולים את כל המרחב מתל-אביב ועד לנהר הירדן. מאחר שהטיל ספק באמירתו זו של הצעיר, נילווה אליו אל הגג כדי לראות במו-עיניו את המראה הזה. המראה שראה לוריא מגג בית-החולים אכן היכה אותו בתדהמה, ולכן החליט שבפגישתו עם רחמן יבדוק אם גם מפסגתה של גבעת ההתנחלות שלו ניתן לראות עד כמה רצופה היא הטריטוריה מנהר הירדן ועד הים התיכון ועד כמה מוצדק הפתרון המהפכני שגיבש במוחו לנושא “הסכסוך”.
תחילה עודד לוריא את דינה אשתו לנצל תקציב מחקר שעדיין עמד לרשותה לפני פרישתה לגמלאות ולצאת לחופשה באירופה, ואחרי שזכה בחירותו המלאה מהשגחתה עליו, פעל להגשים את החלטתו, לחזור אל הגבעה במכתש רמון, לפגוש את הפלסטיני רחמן יסעור ולהציע לו את רעיון המדינה הדו-לאומית, שכזכור הוא הרעיון שכבר השמיעה צעירה פלסטינית מטול-כרם ברומאן “אש ידידותית” (2007): “אתם סגורים בתוך עצמכם, לא מתמזגים ולא נותנים להתמזג איתכם. אז מה נשאר לנו? רק לשנוא אתכם ולהתפלל לרגע שתזוזו מפה, כי זאת אף-פעם לא תהיה בשבילכם מולדת אם לא תדעו להתמזג עם כל מה שיש בה” (עמ' 322).
מאחר שכבר נשלל ממנו רישיון הנהיגה, גייס לוריא בעורמה ארבעה נהגים מזדמנים לנהוג במקומו במכוניתו וכך הגיע בעיבורו של הלילה אל הגבעה, שעליה התנחלה המשפחה הפלסטינית של רחמן בעזרת קצין המינהל שלהבת, והמתין לרגליה עד שעת הזריחה, ורק אז העפיל אל פסגתה כדי לפגוש את האב הפלסטיני רחמן-ירוחם, שכבר התמזג במדינת היהודים יחד עם שני ילדיו הבוגרים, ולהציע לו להגשים ביחד פיתרון לסכסוך בין שני העמים על ארץ-ישראל שטרם ניסו אותו - הפיכת הטריטוריה שבין נהר הירדן לים התיכון למדינה דו-לאומית משותפת לשני העמים.
תחנה סופית זו במסעו הרעיוני של יהושע כ“אדם מדיני” - שהחל בהכרה שלו באשמת מדינת ישראל הציונית ל“נכּבּא” של הפלסטינים (בנובלה “מול היערות”), המשיך בתמיכתו בשינוי הגדרת המדינה ממדינה יהודית של העם היהודי בהיקפו העולמי ל“מדינת כל אזרחיה” תחת הגדרת הזהות האזרחית “ישראליוּת” (ב“המאהב”), כדי להאיץ את ההתמזגות עם הפלסטינים (ב“אש ידידותית”) בדרכם של האוהבים הצעירים דאפי ונעים (גיבורי “המאהב”) - מראה שיהושע חתר בספריו אל גירסה מצומצמת של “החזון הכנעני”, חזון שסותר את זה שאליו חתרה הציונות.
מן המסופר על פגישת השניים בפרק זה מתברר, שהמורה הפלסטיני כלל לא הופתע מבואו של לוריא אליו, ולכן אינו ממתין לשמוע ממנו הסבר לבואו, אלא “אוחז בחוזקה בכתפו של לוריא ומסובב אותו דרומה, לעבר תל סמוך. ושם אכן ניצב כמרחף צבי - - - צבי חי, גדול, ודומה שכל האור שבעולם התכנס בין קרניו. והמורה הכפרי הולך אל החורבה ומביא משם רובה עתיק - - - ומכוון אותו לעבר הצבי הניצב מהורהר וזורע סביבו בשקט את אורו. ולוריא אינו מספיק לצעוק וכבר יורה המורה רק כדור אחד, אך מדויק, אל מוחו של הצבי”.
אין לפרש את המתת הצבי, בפרק האחרון של הרומאן, כדחיית ההצעה שעמד לוריא להציע למורה הפלסטיני: להיות שותפו בייסוד המדינה הדו-לאומית. להיפך: כאשר המורה הפלסטיני ירה בצבי הארץ-ישראלי בסצינה סימבולית זו, הוא הציב תנאי מקדים להצעתו זו של צבי לוריא ואף מימש את התנאי הזה בו-במקום: כדי לקבל את הסכמת הפלסטינים לרעיון המדינה הדו-לאומית, חייבים הישראלים להיפרד תחילה ממשנתו המדינית של לובה אליאב, הוגה פתרון שתי המדינות לשני העמים, כפי שניסח אותו בספרו “ארץ הצבי” (1972): “הדרך שעל ישראל ללכת בה היא להצהיר עקרונית על נכונותה להחזיר (‘להחזיר’ ולא ‘לסגת’, שכן יש הבדל עצום בין שני המושגים הללו) לערבים הפלשתינאים את מירב שטחי הגדה ורצועת עזה על-מנת שיקימו בהם ובשטחי הגדה המזרחית של הירדן מדינה עצמאית וריבונית משלהם” (ראה עמ' 157–153 בספרו זה של אליאב).
כלומר: אחרי שהתאמץ “להמית” בכל ספריו את החזון הציוני ואחרי שהכריז שהציונות כבר השלימה את חזונה בעצם הקמתה של המדינה בתש"ח, ב-1948, הגיע לבסוף יהושע עצמו ברומאן “המנהרה” למסקנה שרעיון שתי המדינות של לובה אליאב - בנוסח דבריו של מר מאני אחרי “הצהרת בלפור”: “חצי לכם וחצי לנו” - כבר לא יוכל להתממש במזרח-התיכון, ולכן החליט לסיים את מסעו הרעיוני, לכונן שלום בין היהודים והפלסטינים, בתמיכה בפתרון עוד יותר קיצוני מנקודת ראותו של החזון היהודי-ציוני - בייסודה של מדינה דו-לאומית בין נהר הירדן לים התיכון במקום מדינת ישראל הקיימת.
יתר על כן: אף שיהושע היה אמור בשלב הזה של מסעו הרעיוני כ“אדם מדיני”, אחרי שנואש מפתרון הקמת שתי מדינות לשני העמים, לחזור אל הציונות - האוטופיה היהודית-ציונית שהבטיחה גאולה לעם היהודי במלוא היקפו העולמי במולדתו ברבות הימים - העדיף להציע ברומאן “המנהרה” גירסה מצומצמת של “האוטופיה הכנענית”, שהיא פתרון קיצוני יותר ל“סכסוך” מזה שהציע בזמנו לובה אליאב בספרו “ארץ הצבי”, ושאם תוגשם תמנע לנצח את הגשמתה של הגאולה השלמה של העם היהודי בציון - “ארץ חמדה נחלת צבי” (ירמיהו ג'-19). וזו, “האוטופיה הכנענית”, שהציע ברומאן “המנהרה”, ספרו הפוליטי האחרון, הפכה לכן לצוואתו הסופית של א"ב יהושע בנושא "הסכסוך".
ביוגרפיה והיסטוריה בספריו של יובל שמעוני
מאתיוסף אורן
א' - עיון בספריו הקודמים של יובל שמעוני
כבר בשני ספריו המוקדמים - “מעוף היונה” (1990) ו“חדר” (1999), שבהם כינס עדיין סיפורים שכתב באחת מתבניות הסיפור הקצרות יותר (הסיפור הקצר והסיפור הארוך) - הטמיע יובל שמעוני פרטים ביוגרפיים על עצמו כישראלי שאירועי מלחמת לבנון הראשונה (1985–1982) מוטטו בו את תקוותו התמימה שמלחמה זו, אשר עד מהרה הסתבכה והתארכה מאוד, תביא לתקופת רגיעה ממושכת למדינת ישראל במזרח-התיכון, ולא כל שכן תמנע ממדינת ישראל הצעירה את האסונות של המלחמות שהתרחשו כאן ובארצות האחרות של העולם במהלך ההיסטוריה.
בהשפעת המראות הקשים, שיובל שמעוני עצמו נחשף אליהם כלוחם מן השורה במלחמה ההיא, בחר בספריו המוקדמים האלה פתרון זמני למצוקת נפשו של “המספר” (הגיבור הבדוי שעליו הטיל לספר על מכאוביו של לוחם במלחמה), בכך שאיפשר לו, אחרי שחרורו מן הצבא, לצאת אל ארצות אירופה, שאך זה השתקמו משתי מלחמות עולם, כדי להתרחק מזירת המלחמה הקטלנית במזרח-התיכון וכדי להשיב לעצמו כטייל במדינותיהן, את האמון בחיים שהועיד לעצמו קודם לכן בימי נעוריו ובשנות בחרותו.
אך גם משהותו במדינות אירופה (תקופה קצרה באיטליה ותקופה ארוכה יותר בצרפת), חזר “המספר” מאוכזב מהתקוות שתלה בביקוריו בהן, שאם יתרחק מרצף המלחמות שפורצות במזרח-התיכון, יצליח להתאהב באישה שיכיר באחת משתי הארצות הללו (את האישה הכיר באיטליה והתגורר איתה אחר-כך בדירה שכורה בצרפת, עד שבת-דמותה בספר התאבדה בקפיצה ממגדל הפעמונים של הקתדרלה נוטרה-דאם - כמסופר ב“מעוף היונה”) ולעסוק באחת משתי האמנויות שקיווה לשקם בעזרתן את נפשו הפגועה מן המלחמות שלחם בלבנון: ציור (בסיפור “המגֵרה”) ועשיית סרטים (בסיפור “המנורה”). שני הסיפורים הארוכים האלה נכללו בספר “חדר”.
“קו המלח” (2014)
המסקנה הפסימית הכוללת, שהסיק “המספר” הבדוי, בשני הספרים המוקדמים “מעוף היונה” ו“חדר”, הן מהתנסותו העצמית של יובל שמעוני במלחמת לבנון והן מתקופת שהותו במשך מספר שנים בשתיים ממדינות אירופה הקתוליות, המתהדרות בקתדרלות המפוארות שבנו במרכזי הבירות שלהן, התייחסה לשמרנותה של ההיסטוריה, זו האוספת את העובדות על תולדות האדם בעולם, אשר ממשיכה לנוע במסלולה מבלי לתת את דעתה לתקווה של הדורות, שתעניק לאנושות בעתיד תוצאות טובות מאלו שסיפקה לה בעבר.
מסקנה זו השתמעה באופן ברור יותר מספרו הבא של יובל שמעוני, רומאן המופת “קו המלח” (2014), שבעלילתו הרחיב יובל שמעוני את העיסוק המצומצם שלו בספריו המוקדמים בכישלונותיה של ההיסטוריה למנוע מלחמות בזירות שונות של העולם בעשורים האחרונים של המאה ה-20, אל מלוא המאה הזו.
הרחבה זו התבטאה בהצמדת העלילה של “קו המלח” לקורותיהם של בני משפחה אחת, משפחת פּוֹליאָקוֹב, שבניה (איליה, נחמן ואמנון) פעלו ברוב שנותיה של המאה ה-20 לא רק במזרח התיכון ובשתיים מארצות מערב אירופה (כמו גיבורי שני ספריו המוקדמים של יובל שמעוני), אלא גם ביבשות שונות של העולם.
אף ששלושת פּוֹליאָקוֹבים פעלו בזמנים שונים של המאה ה-20 וגם בחלקים שונים של העולם, נטלו שלושתם חלק בזוועות של ההיסטוריה במאה הארורה הזו, לפעמים מרצונם ולרוב משום שאחרים כפו עליהם ליטול חלק בעשייתן.
איליָה רצח אדם בשליחות המהפכה הסוציאליסטית בתחילת המאה ברוסיה הצארית, כי האמין בתמימותו הנלהבת שעל-ידי כך יהיה לו חלק במעשים גדולים שישנו את פני ההיסטוריה לכלל האנושות. נחמן לחם בבריגדה במלחמת העולם השנייה ובמלחמת השחרור בא"י כי האמין שעל-ידי כך הוא תורם לשינוי מהלכה של ההיסטוריה עבור העם היהודי שכמעט נכחד בשואה. ואמנון נלחם בארצו (במלחמת לבנון הראשונה), ולא רק שנכשל (כפי שסיפר ב“מעוף היונה” וגם ב“חדר”), אלא גם הכיר בעובדה שהמלחמה לא הרחיקה שום סכנה ממדינתו.
האכזבה של שלושת הפּוֹליאָקוֹבים מכישלון השינוי שקיוו לו על-ידי השתתפותם במלחמות של דורם, הניעה אותם למצוא מרפא לנפשם הפגועה במנוסה מהארצות שבהן פעלו. אילייה ברח מן המהפכה ברוסיה אל לֶה, עיירה נידחת במורדות הרי ההימלאיה ההודית. נחמן שקע עד מותו בחקירת תכלית מסלול חייו הבלתי-שיגרתי של אביו, שפנה עורף למהפכה הסוציאליסטית והצטרף בהודו ליוזמת נקמה של גבר אנגלי בגבר איטלקי שגנב ממנו את אשתו. ואמנון נמלט מהארץ, אחרי מלחמת לבנון, ונסע אל מקומות אחרים בעולם, עד שלבסוף הגיע גם הוא אל הכוך הנזירי בהודו, שבו התאבד סבו אילייה בירייה מאקדחו, כדי למות שם, אחרי שנוכח לדעת שההיסטוריה באדישותה לציפיות האנושות ממנה תמשיך לנוע גם בעתיד במסלול שקבעה לעצמה, ותמשיך לסכם בשקדנות את זוועת המלחמות בכל הדורות ובכל המקומות בעולם.
ואכן, כמו בספרי החטיבה המוקדמת ביצירתו (“מעוף היונה” ו“חדר”), שבהם הטמיע עובדות מהביוגרפיה של עצמו בסיפורו הבדוי של “המספר”, הטמיע יובל שמעוני גם בסיפורי-החיים של גיבורי הרומאן “קו המלח” פרטים אמיתיים מחייהם של בני משפחתו, משפחת שמעוני, כדי לבטא בעזרתם את מסקנתו הפסימית והדטרמיניסטית על ההיסטוריה הצפויה לאנושות גם בעתיד.
לאילייה פוליאקוב ייחס עובדות מחיי סבו (המשורר דוד שמעוני), שנטל חלק במהפכה הסוציאליסטית וחווה את זוועת מלחמת העולם הראשונה בתחילת המאה הזו. לנחמן פוליאקוב שייך עובדות מחיי אביו שמואל שמעוני (ששנים אחרי שלחם במסגרת הבריגדה באיטליה ובמלחמת העצמאות בפלסטינה-א"י, לחם גם בכל המלחמות המוקדמות של המדינה עד מלחמת ששת הימים. ולאמנון פוליאקוב שייך עובדות מחיי עצמו כבן הדור אשר לחם בעשורים האחרונים של המאה הזו במלחמת לבנון הראשונה (1985–1982).
ואמנם, בפרסום הרומאן הפציפיסטי “קו המלח” (2014), חתם יובל שמעוני את החטיבה הראשונה בספריו, החטיבה שבה הטמיע עובדות ביוגרפיות מחייו ומחיי שני השמעונים הקודמים (אביו וסבו), אם במפורש ואם באופן עקיף. אך בניגוד לכותבי סיפורת אחרים, שבהגיעם למיצוי מלא של התשתית הביוגרפית של עצמם ושל קודמיהם במשפחה, כבר לא כתבו אחר-כך ספרים בעלי-ערך נוספים, המשיך יובל שמעוני לבטא את השקפתו הפציפיסטית גם בספרו הבא: הרומאן ההיסטורי “מבעד לקרקעית השקופה” (2021), שבעלילתו סיפר על תקופה שבה לא היו לשִמְעונים (כך אפשר להניח) שורשים משפחתיים כלשהם.
“מבעד לקרקעית השקופה” (2021)
ברומאן “מבעד לקרקעית השקופה” (2021) הפתיע יובל שמעוני בכך שנסוג בו מזמנם של ספריו הקודמים, שעלילות כולם התרחשו במאה ה-20, אל העשורים האחרונים של המאה ה-15, שהיא המאה שבה גילה קולומבוס לבני דורו יבשת שהיתה בלתי-נודעת עד אז - יבשת אמריקה - אחרי שמלכי ספרד מימנו לו את העלות של שלוש ספינות כדי שיפליג בהן מערבה באוקיינוס האטלנטי בתקווה שיגלה למענם דרך קצרה יותר אל מדינות המזרח-הרחוק המסתוריות והעשירות (סין, יפן והודו) במקום הארוכה שעקפה את יבשת אפריקה.
בחירתו המפתיעה הזו של יובל שמעוני, לכתוב, אחרי שלושת ספריו הקודמים (“מעוף היונה”, “חדר” ו“קו המלח”) שעלילתם התרחשה במאה ה-20, רומאן היסטורי (שהיא הסוגה המוזנחת ביותר בסיפורת הישראלית כיום) שעלילתו התרחשה בעשורים האחרונים של המאה ה-15, לא קטעה את עיסוקו בנושאי שעסק בו בספריו הקודמים: כישלונה של האנושות למנוע את התפרצותן התכופה של מלחמות מקיזות דם וזורעות מוות בתולדות ההיסטוריה.
זה מכבר הבין יובל שמעוני מהתעמקותו בהיסטוריה, שכל פתרון הומניסטי-פציפיסטי שהגו בני-אנוש במהלך הדורות - כפתרון חַלוּפי (אלטרנטיבי) למלחמות, כדי לקטוע את רציפות התפרצותן של המלחמות ואת האסונות שהסבו לאנושות בכל אחת מהן - סולף וגם נכשל על-ידי רודנים פנאטיים אשר לשאיפתם האנוכית להתעשר ולהאדיר את תהילת עצמם לא היה שובע.
לכן בחר להציג עובדה זו בעלילתו של הרומאן הזה על-ידי הבלטת ההבדלים בין שניים שהשתתפו בהפלגה הנועזת שבסיומה התגלתה יבשת אמריקה. והשניים הם האדמירל כריסטופר קולומבוס ונער הסיפון טוביאס קאסארס, שהיה משרתו האישי של האדמירל (דמות בדויה שוודאי היתה בספינתו).
כלומר: לשתי הדמויות ניתנה הזדמנות זהה למצות מן הגילוי של העולם החדש תועלת מבורכת עבור בני דורם ובני הדורות הבאים. אם כן, מדוע לא הצליחו השניים להתאחד סביב המטרה הנעלה הזו, כפי שמשתמע מסיפור-המעשה של הרומאן המעניין הזה, ומדוע מצאו את עצמם עד מהרה ניצבים זה מול זה כשני יריבים שאי-אפשר לגשר בין ערכיהם ובין מעשיהם?
התשובה לניגוד בין כריסטופר קולומבוס וטוביאס קאסארס מגולמת באמונתם הדתית השונה. בעוד שהנצרות התפשטה במדינות אירופה ואף גרמה למלחמות-דת לא רק עם מאמיניהן של דתות אחרות, אלא גם בין כנסיות שונות שלה במדינות שונות, נחשבה היהדות בשנות הגלות, בגלל המעמד החברתי הירוד של מאמיניה, ל“דת בזוייה”, כהגדרת מלך כּוּזָר בפתח הדיאלוג עם בן-שיחו היהודי (“החבר”) ב“הכוזרי”, חיבורו הפילוסופי הנודע של יהודה הלוי.
מפחד הנוצרים מיעטו היהודים לצאת מתחומי הגטו וגם אסרו לחלוטין יציאה כזו על ילדיהם. טוביאס, היה כבר נער בן 15 כאשר הפר את האיסור הזה, התגנב אל כיכר העיר וראה שם לראשונה טקס אוֹטוֹ-דָה-פֶה שקיימו נזירי הכנסייה הקתולית, טקס שבשיאו שרפו נזירי האינקוויזיציה על המוקד יהודים ומומרים שנחשדו בשמירת יהדותם בסתר.
מותם בעינויים של בני-אדם באש של מדורה הפכה מאז לסיוט קבוע בשנתו של טוביאס והשפיע עליו להפסיק להאמין באלוהים. באותו מעמד הפך מאדם דתי להומניסט חילוני, והחל לחפש הזדמנות לצאת מספרד, אחד ממעוזיה של הנצרות הקתולית באירופה. משום כך לא הצטרף ליהודים בעת שגורשו מספרד בפקודת מלך, אלא התגנב לספינתו של קולומבוס, שבאותו מועד גייס מלחים להפלגה ממושכת ומסוכנת באוקיינוס האטלנטי. ואכן רוב המלחים של קולומבוס היו אסירים לכל החיים שבחרו לשרת בספינותיו כבני אדם חופשיים במקום להירקב כאסירים בכלא עד מותם.
עד מהרה התבלט טוביאס בחריגותו בין המלחים, ומרגע שקולומבוס הבחין בכך, הוא הורה לו לעבור לאגף מגוריו ולעבוד כמשרתו. בתפקידו זה הכיר טוביאס את מניעיו האמיתיים של קולומבוס לצאת להפלגה המסוכנת הזו באוקיינוס: תקוותו להגשים בהפלגה הזו את שאיפותיו לעושר ולתהילה וגם לממן למלכי ספרד מסע צלב נוסף אל ארץ-ישראל, כדי לשחרר את קברו של ישו מידי המוסלמים.
כמו כן גילה טוביאס צד נסתר בהתנהגותו של קולומבוס. האדמירל מטיל האימה היה אדם נפחד שקיים בתאו טקסי פולחן נוצריים כדי לשכך את פחדיו מהחלומות הסיוטיים שפקדו אותו בלילותיו על גלי-ענק המטלטלים את ספינותיו לגבהים ומנחיתים אותם עד לקרקעית הים ועל חיות-ים מיתולוגיות שנוגסות בו ומאיימות להורידו למצולות.
הניגוד בגיל, בערכים ובסוג הסיוט שלהם (קולומבוס היה מסוייט מגלי המים שמסוגלים להמית אדם בטביעה, בעוד שהסיוט של טוביאס היה מן האש המסוגלת להמית אדם בעינויי תופת), הוא שמסביר את תגובתם השונה למראה האלימות שהפעילו המלחים כלפי האינדיאנים, ילידי אמריקה שחיו עד אז בקהילות שלֵוות ומאושרות בכפרים קטנים.
עד מהרה לא הסתפקו המלחים בדורונות שהילידים העניקו להם והחלו לפעול באלימות רצחנית כדי לספק את חמדנותם לזהב. בכך הפכו לכובשים. הם עינו את הגברים כדי שיגלו להם את המקומות שבהם הסתירו את הזהב או שבהם כרו אותו מן האדמה, המיתו את אלה שלא גילו מספיק מהר את המידע הזה או שהמידע הזה לא היה ברשותם, ואנסו את הנשים האינדיאניות אחרי שתלשו תכשיטי-זהב מאוזניהן ומאפן ואצעדות מקרסולי רגליהן.
בצאתם מכפר של אינדיאנים, הותירו בהם מלחיו של קולומבוס פגרי מתים ובקתות שרופות, וכלאו את אלה ששרדו מן הטבח שביצעו בכפר בספינתם כדי למכור אותם כעבדים בשובם לספרד.
כל המעשים האכזריים האלה נעשו לעיניו של קולומבוס ותחת פיקודו בחסות אמונתו בדת הנוצרית, והוא לא פעל כדי לרסן את מלחיו ולא כל שכן למנוע את ביצועם. גם את טוביאס הכריח פעם לקרב גחל דולק אל פניו של נער אינדיאני צעיר, כדי שיסגיר את אביו.
תוכניתו של קולומבוס נחשפה מהר לטוביאס: הוא לא התכוון לסחור בשם מלך ספרד עם האינדיאנים ואף לא להציע להם את אמונתו הנוצרית, אלא פעל מיד לנשל אותם מאדמתם כדי לבסס את אחיזתו בשטח הכבוש. צאצאיו של קולומבוס, בנו דייגו ונכדו לואיס, המשיכו להגשים את מורשתו הסותרת מעיר הבירה היספניולה, שבה התבצרו עם צבאם מאחרי חומות לצד קתדרלה גדולה שבנו עם מגדל פעמונים גבוה.
אחרי שתי ההפלגות הראשונות והמוצלחות שלו, שבהן סיפק את ציפיותיהם של שולחיו מכיבוש אמריקה, ספג קולומבוס כישלונות קשים בשתי הפלגות נוספות. בשובו לאירופה מן ההפלגה הרביעית והכושלת מכולן כבר סרבו מלכי ספרד לממן לו את ההפלגה החמישית, והוא, אדם זקן וחולה, סיים את חייו בביתו כאדם בודד וכמעט אלמוני.
לא כך הסתיימו חייו של טוביאס. בסיום ההפלגה השנייה, ואחרי שהבין משנות היותו האיש הקרוב ביותר לקולומבוס “שאין גבול לכוחו של האדם להרע” (עמ' 98), החליט לא לחזור אל פורטוגל בספינתו של האדמירל, וגם לא להישאר בעיר הבירה היספניולה כעובד של הממשל של מייסדיה. הוא נשא לאישה את פילאר, אינדיאנית מהשבט האינדיאני טאינו, האשה היחידה ששרדה בחיים אחרי שעברה אינוס קבוצתי על-ידי מלחי ספינתו של קולומבוס. בחברתה של פילאר סיים טוביאס את חייו בפעולת הנקם שיזמה כעבור שנים נגד כובשי מולדתה ומחריבי הכפר שלה, פעולה שכמובן נכשלה.
בעזרת שתי הדמויות המנוגדות האלה בחר יובל שמעוני לשקף באופן הצלול ביותר את חומרת האשמה של האנושות בעשיית רוע בתולדותיה. האדמירל הנודע ועטור התהילה קולומבוס מדגים במעמדו הרם ובפרסומו את הרודנים ועושי הרוע בהיסטוריה, בעוד שנער הסיפון טוביאס קאסארס מדגים בחולשתו ובאלמוניותו את המוני הנשלטים והמעונים שהם הקורבנות של כל רודן בהיסטוריה.
משום כך אין אירוע גילוי יבשת אמריקה, בסוף המאה החמש-עשרה, יכול להיחשב - כך משתמע מעלילת הרומאן הדיאָכרוני הזה - כהישג הומאניסטי שהגשים את חזון הקידמה והנאורות. גילוי היבשת הזו אמנם העשיר את המידע הגיאוגרפי על כדור הארץ וגם קידם אפשרויות כלכליות חדשות למדינות חצי-האי האיברי, פורטוגל וספרד, אך בה-בעת הביא איתו מוות והרס.
מאחר שההיסטוריה מתעדת בעיקר את המלחמות ואת האסונות שבני-אנוש אחראים להם, היא מצטיירת במלוא חרפתה מן העדויות שאגרה על תולדות האנושות: “פני אבן יש להיסטוריה והכול כבר נחקק בהם, מטוב ועד רע, וכל תו נחקק בדם” (“קו המלח” עמ' 308).
המסקנה הפסימית והדטרמיניסטית הזו של יובל שמעוני על ההיסטוריה של האנושות, אשר השתמעה מכל הספרים שהשלים עד כה, כולם ספרים טוטאליים בתוכנם ואוניברסאליים בבשורתם, משתמעת גם מעלילת הרומאן החדש שלו, “גופת גבר לא מזוהה”, שהתפרסם לאחרונה, שלדעתי יבסס עוד יותר את מעמדו בסיפורת הישראלית כסופר המעניין ביותר שפועל בה כיום.
ב' - עיון ברומאן החדש של יובל שמעוני “גופת גבר לא מזוהה”
כפי שיובל שמעוני הפתיע ברומאן “קו המלח” בכך שהרחיב בו את העלילה מן ההיקף המצומצם של התנסותו הביוגרפית במלחמת לבנון הראשונה בשני ספריו המוקדמים (“מעוף היונה” ו“חדר”) אל ההיקף המלא של המאה ה-20. ואחר-כך הפתיע שוב, ברומאן “מבעד לקרקעית השקופה”, שבו סיפר עלילה מורחבת נוספת אך ממאה מוקדמת יותר, משלהי המאה ה-15, הוסיף והפתיע פעם נוספת כאשר דילג פתאום קדימה מזמנו של הרומאן “מבעד לקרקעית השקופה” אל תחילת העשור השלישי של המאה ה-21 ברומאן החדש, “גופת גבר לא מזוהה”.
השינויים באתרי ההתרחשות ובזמנן של עלילות בכל ספריו האמורים, לא ערערו את הרציפות וההמשכיות הרעיונית של יובל שמעוני בספרים שהשלים בזה אחר זה, בהפרש של כמעט עשר שנים בין ספר לספר. בכולם מיקד את קוראי ספריו בכישלונה של האנושות, בארץ ובעולם, לרסן את הרוע המוצפן גנטית בטבעו של כל אדם, כישלון שבעטיו: “פני אבן יש להיסטוריה [של האנושות] והכול כבר נחקק בהם [בפני האבן של ההיסטוריה], מטוב ועד רע, וכל תו נחקק בדם” (המשפט מצוטט מתוך “קו המלח”, עמ' 308).
המסקנה הפֶּסימית והדֶטֶרְמיניסטית הזו על תולדות האדם היא המבדילה את ספריו של יובל שמעוני מספריהם של רבים מהסופרים הישראליים. בעוד רובם משתמשים בשפה למטרה אֶסְקַפיסטית-בידורית כדי להספיק להפיק ספרים חדשים וקלים לקריאה בתדירות גבוהה, משתמש יובל שמעוני בשפה למטרה מאתגרת יותר, כזו שנועדה לכתיבה של ספרות תובענית יותר מן הקורא - ספרות שמטרתה היא גם תֶרַפּוֹיְטית: לעורר בקורא את מצפונו האנושי ולחזק בו את השיפוט המוסרי כלפי העוולות שבני-אדם מבצעים זה כלפי זה הן כיחידים והן כעמים.
את המסקנה הזו על כתיבתו של יובל שמעוני ניתן להוכיח לא רק ממועדם של אירועים היסטוריים גדולים וקטלניים שהתרחשו באתרים שונים של העולם, שבהם התמקד בספריו הקודמים, אלא אפילו מאירועים שהתרחשו לישראלים אלמונים ערב אחד בהווה בפאב שכונתי בקצה רח' ירמיהו בצפון הישן של ת"א, פאב שניצבים בו רק 7 שולחנות ללקוחות המגיעים אליו כדי להשכיח בו את בדידותם ולפרוק מעצמם את נטל המצוקות של חייהם באוזני מי שיהיה מוכן להאזין למכאובם.
אף שיום ראשון הוא יום חלש בעסק שלו, זכה גיל, הבעלים של הפאב, בערב שהרומאן מתרכז באירועיו, לכך שכל השולחנות נתפסו על-ידי לקוחות. משום כך ניתן ממש לפרט מי הם אלה שישבו ליד כל שולחן ועל מה התנהלה שיחתם: בשולחן מס' 1 סיפרה רווקה בת 35 שבלטה בקוקו המתנשא על ראשה, לעופרה, אשה מבוגרת ממנה, על קשייה הרומנטיים עם גברים. בשולחן מס' 2 ישב בחור ששוחח בנייד שלו עם מישהו תוך המְתנה לבואה של בחורה שאיתה קבע דייט. סביב שולחן מס' 3 התכנסו בחורה מלאת-גוף, בחורה רזה ואשה בלונדינית בשם נורית, ושלושתן ריכלו על הבוס שלהן במשרד. בשולחן מס' 5 סיפר הרב"ט עופר לסמל אמיר על סירובה של ענבל לחיזוריו. בשולחן מס' 7 שוחח גבר מבוגר בשם שלמה עם נערה בת שש-עשרה בשם מלי. משיחתם מתברר שהוא הדוד שלה שמסבך את עצמו ואותה באהבה אסורה.
שיחותיהם של כל המתארחים בפאב באותו ערב, אלה שנמנו עד כה, שעסקו במצוקות הבנאליות של חייהם, מעצימות אצל הקורא את התמיהה על החלטתו של יובל שמעוני לכתוב בספרו החמישי עלילה קאמרית על ערב בפאב שכונתי בת"א בהווה, אחרי שסיפר בספריו הקודמים עלילות דרמטיות על אירועים מכריעים בהיסטוריה שהתרחשו במשך הרבה שנים ובזירות חובקות עולם.
התמיהה הזו מופגת במקצת על-ידי הפעולה הבלתי-שגרתית, בטקסט שביסודו הינו טקסט ריאליסטי, שביצע יובל שמעוני ברומאן הזה, כאשר העלה לראש עמודי הספר ציטוטים משיחתן של הדמויות הללו, שכאמור עסקו במצוקות בנאליות של החיים, והריץ אותם בשורה העליונה של הדף באות זעירה יותר מגודל הגוּפן (אות הדפוס) שבו נדפסו סיפורי-החיים של דמויות נוספות שהיו באותו ערב בפאב, דמויות שנטלו חלק בדרמה שהתרחשה באותו ערב בפאב ובסביבתו.
אלה הן הדמויות שהובלטו באופן זה: ליד שולחן 4 יושבת ליאת שממלצרת בפאב 4 ערבים של כל שבוע והפעם היא מתארחת בפאב יחד עם בן-הזוג שלה, שחר, פגוע-נפש מתקופת שירותו בשטחים, אחרי שהיה מעורב בעל-כורחו בפעולה אחת שבה התעללה הפלוגה שלו במשפחה ערבית בשטחים, פעולה אשר בסיומה נפצע נער פלסטיני בן ה-14 באופן אנוש. מאחר שהנער פארס לא הבליג על הפגיעה בכבוד סבתו והוריו, דחף קוביכץ, חמום-המוח מבין לוחמי הפלוגה, את פלג גופו העליון לתוך התוף של מכונת הכביסה של המשפחה, שאותה העמיסו על הרכב שלהם. וכלל לא ברור מתי הושלכה מכונת הכביסה מן הרכב הצבאי במהלך הנסיעה ונגררה מאחור, ואם גם פארס קם אחר-כך על רגליו (עמ' 216–196).
ליד שולחן 6 יושב הלקוח הקבוע של הפאב, נדב, שהיה פעם קצין מבצעים בצבא ובהווה הוא גמלאי כמעט בן 50 העובד במשרד אזרחי בעיר, גבר שכבר איש אינו מתעניין בו, כולל אשתו, שעד לאחרונה התמסרה לתפקידה כאם והשגיחה על חינוכם של שני ילדיהם, ודווקא כעת “גילתה את עצמה מחדש באוניברסיטה” אחרי שהתקבלה לסדנת הכתיבה הנחשקת של רן-רן, וכבר אחרי שבועיים בחברת צעירים ממנה בעשר שנים לפחות “התחילה לדבר בשפה שלהם, להתלבש כמוהם” (עמ' 48–47). ומשום כך “בכל יום ראשון הוא [נדב] בא לפה, כן, דווקא בתחילת השבוע, כשכל הנאחס של המשרד נופל עליו בבת-אחת ואין לו יותר כוח לכלום” (עמ' 42).
אך מעבר לחלון ההגשה של ההזמנות, כלומר: במטבח, נמצאים שני עובדים שכלל אינם מוכרים לבאי הפאב. שניהם ערבים מוסלמים, שמפעילים ביחד את המטבח אף שהגיעו לכאן משני מקומות רחוקים, אחד מדארְפּוּר שבסודן, ואחד מעיסאווייה שבמזרח-ירושלים.
הראשון, מרוואן, הוא מהגר בלתי-חוקי שנמלט מסודן והגיע לכאן דרך מצרים וחצי-האי סיני, ביחד עם מנאל, בת דודתו, שהיתה רק בת 10 כאשר נאנסה על-ידי בדואים בדרכם אל הגבול של ישראל. מאז מציג מרוואן את מנאל כאחותו, ואף שהפכה בינתיים לנערה יפה, שעבדה בחַמארה שהקים למהגרים כמוהו בשכונת שפירא בדרום ת"א, כולם ראו “שהיא כמו פרח שצומח מפצע, הפרח הכי יפה מהפצע הכי עמוק” (עמ' 59). רק אחרי שהרסו למרוואן את מקור פרנסתו, את החַמארה שהקים כדי שדארְפּוּרים כמוהו “יוכלו לשכוח אצלו בערב מהצרות לפחות קצת”, מצא את העבודה כשוטף כלים בפאב של גיל בקצה רחוב ירמיהו, בעוד שמנאל החלה לנקות דירות בבתים של ישראלים.
סיפורו של עובד המטבח השני, רפיק, הוא שונה לחלוטין. הוא לא חצה מדינות ומדבריות כדי להגיע אל ת“א ולמצוא בה עבודה. רק אחרי שהסתיים הקשר הקצר שלו עם בחורה יהודית מ”בצלאל“, שבחרה בו, הבחור היפה והצעיר ממנה, לדגמן בפניה בעירום ו”גם השוויצה ככה שהיא מעיזה מה שאחרות לא" (עמ' 65), העז לראשונה לנסוע באוטובוס מעיסאווייה במזרח-ירושלים אל ת“א. מאחר שדיבר גם בעברית, מצא רפיק בקלות בהגיעו אל ת”א את העבודה כטבח במטבח הפאב של גיל. תחילה התנשא רפיק על הדארְפּוּרי ששטף את הכלים, אך הפסיק בכך אחרי ששמע מפי מרוואן מה עוללו מוסלמים לו ולמנאל בדרכם הממושכת מסודן עד שהגיעו אל ישראל, ושמע מפיו את האמת הבאה: “כל מה שהיהודים עושים לכם בשטחים זה כלום לעומתם” (עמ' 73).
סיפורו של רמי ההומלס
על ריבוי הדמויות (וטרם מנינו את כולם) השתלט יובל שמעוני על ידי קיטוע סיפור-החיים של כל אחת מן הדמויות המרכזיות במספר פרקים, שאותם שילב במבנה המיוחד שקבע לספר הזה: מבנה הסבבים. כל סבב (מבין השישה שקיימים ברומאן הזה) נפתח בפרק של רמי, שסיפור-חייו יסוכם בהמשך, ואחריו הוצבו בכל סבב ובסדר קבוע הפרקים של הדמויות המרכזיות האחרות: ליאת, נדב, מרוואן, רפיק.
קיטוע זה של סיפורי-החיים של כל הדמויות המרכזיות מכביד על הקורא, שכמובן אינו קורא ספר בן כחמש מאות עמודים ברצף אחד, מאחר שהוא נדרש לשמור בזיכרונו את המידע על כל דמות מכל הפרקים שכבר קרא בסבבים הקודמים. לפיכך מומלץ לקורא לבצע קריאה שנייה של הספר, בסיום הקריאה הראשונה, כדי לרכז בזיכרונו את סיפור-החיים הרצוף של כל דמות.
סיפור-החיים של רמי נבחר להדגים את התועלת מריכוז המידע על כל דמות בנפרד מכל הפרקים המספרים עליה בסבבים הללו. אף שרמי איננו נמנה עם המתארחים בפאב של גיל, ורק הציץ פעם מבחוץ לתוכו במהלך חיפושיו אחרי אשה שתאהב אותו, הוא ללא-ספק הגיבור האמיתי של עלילת הרומאן המעניין הזה. קביעה זו נסמכת על עובדה שרמי עצמו מספר את קורותיו בשפתו המשובשת והמיוחדת בכל הפרקים שלו, בעוד שכל פרקי הדמויות האחרות מסופרים בשפה תקנית מפי מספר יודע-כל.
כאשר רמי היה בן שמונה, וכבר התבלט לרעה בין בני גילו כילד חריג בהתפתחותו השכלית, עזב אביו את הבית, והשאיר לאשתו, עליזה, את עול הגידול של בנם. משום כך נאלצה אמו של רמי, אשה במיטב שנותיה, להאריך את שעות עבודתה כספרית במספרה כדי להתפרנס. כך שרמי, ילד שגדל ללא השגחה של מבוגר ברוב שעות היום, היה טרף קל לחיימון, מנהיג הכנופיה שעסקה בפריצה לעסקים ובסחיטת בעליהם בקריות של חיפה. מאחר שחיימון הטיל על רמי בתחילה משימות המותאמות לגילו, כגון: השתחלות דרך חלון צר ופתיחת הדלת של מחסן גדוש במוצרי חשמל (עמ' 414), לא הבין רמי עדיין בעודו ילד את חומרת הפעולות שביצע עבור מפעילו.
גם אחרי שהתבגר יותר, עדיין לא קלט רמי בהבנתו המוגבלת את משמעות המשימה המשודרגת שהטילו עליו חיימון וסגנו איציק ביום שבו דרשו שניהם ממנו לרוקן מיכל מים לניקוי השמשות שהחזיקו בטנדר שלהם, ולמלא אותו בדלק בתחנת הבנזין. אחר-כך הורו לו לשפוך את הדלק סביב הקיוסק של עזרא (עמ' 32), אשר סירב לדרישתם, לתת להם כל חודש קרטון של סיגריות כדמי-חסות.
בתמימותו ביצע רמי את ההוראות של השניים באותו יום בלי שהבין את תכליתם, ואף שלא הוא הצית את הגפרור, אלא ישב בטנדר וצפה מבועת ממרחק בלהבות שכילו את תכולת הקיוסק וגם אחזו בעזרא, שכבר החל לישון בלילות בקיוסק כדי לגונן על מקור פרנסתו (עמ' 139), חזר רמי ונזכר מאז - גם אחרי שנמלט מדירת אמו בחיפה ונסע בהוראת חיימון אל ת"א - בזעקותיו של עזרא: “ואיך שחשבתי את זה, בא לי לראש עוד פעם חיימון והקיוסק ועזרא והאש איך שהתחילה לצאת מִבְּתוכו עם הצעקות ביחד” (עמ' 184).
בת“א החל רמי תקופה חדשה בחייו, שבה שרד כהומלס שהחל להאמין ב”בּוֹרוֹלָם" (כך הגה רמי את תוארו של בורא העולם), שאליו דיבר וממנו ביקש הסבר לכל האירועים הבלתי-צפויים והבלתי-הגיוניים, הן הטובים והן הרעים, שהתרחשו לו, בחור בשנות העשרים לחייו, וגם לאחרים.
כגון: שפעם התעורר מנמנום על ספסל על גדת הירקון משום ששני פרחחים בני 16 עמדו מהר על טיבו וראו בו טרף קל לביצוע שוד. הם לא רק שדדו ממנו שטר של כסף שניתן לו מהעבודה אשר ממנה התפרנס, ביצוע משלוחים מחנות מכולת, אלא כמעט שהצליחו גם להטביעו בירקון. רמי ניצל מטביעה רק משום שבמקרה עברו אז במקום עדן ומוטי, בעלי השאווארמייה שפעלה בפחות הצלחה ליד הפאב המשגשג יותר של גיל, והם שהצילו אותו מהפרחחים וגם הזמינו אותו להגיע אל הדוכן שלהם לאכול “ארוחה און-דה-האוז” (עמ' 395).
איסוף דומה של עובדות ממרחב הרומאן מסביר את האירוע שבו מסתיימת עלילתו ושגם בו היה רמי מעורב. יום אחד גילתה ליאת, שכזכור המועסקת בפאב כמלצרית, מכונית נטושה ליד השאווארמייה של עדן ומוטי: “מכונית אופל סטיישן ישנה מאוד, חבוטה ומאובקת” המלאה קרטונים וציוד של שיפוצניקים - "לוֹם ארוך ולוֹם קצר, מפתח שוודי גדול ומוטות ברזל של פיגומים (עמ' 438) - ציוד שגם גנבים נעזרים בו כדי לפרוץ אל מחסנים המלאים במוצרים חשמל קטנים כמו אלה שחיימון העניק לעליזה כהן, אמו של רמי, כדי לכבוש את לבה.
בפשיטה של שוטרים ופקחים על העובדים הזרים בפאב נעצרו באותו ערב שני עובדי המטבח, ואחד מהם, שהצליח להימלט, מצא כנראה מחסה במכונית הנטושה. רמי לא היה נוכח בסביבה כאשר אירוע זה התרחש, אך מאוחר יותר כאשר נזדמן למקום, הציף מראה המכונית הנטושה הגדושה בקרטונים אצל רמי את הזיכרון המטריד על חלקו באירוע מותו של עזרא בשליחותו של חיימון: “האש, אף פעם לא תדע אם באה מעצמה, שחיפשה משהו להדליק אותו, או שהזמינו אותה”.
ומאחר שבאותו לילה נכזבה שוב ציפייתו של רמי לפגוש את אשת חלומותיו, והבין שאין עוד טעם לחכות לה או לאיזושהי נחמה אחרת בחייו, חשב, הן ישנה קופסת גפרורים בכיסו, ועכשיו, כשאינו מחכה עוד לכלום, הוא שכבר מכיר את כוחה של האש יכול לכפר על חטאו מאז: “מספיק תפתח עכשיו את המכסה של המכל דלק ותזרוק פנימה גפרור - - - תוציא לך את זה רמי תיכף ומיד מהראש, תשכח מזה רמי. - - - כולם ישנים עכשיו בבתים שלהם בחושך - - - יתעוררו רק כי יראו פתאום אור גדול כמו של מגדלור ויחשבו בוקר” (עמ' 496–495).
ספק אם רמי ההומלס פגש אי-פעם קודם לכן, בשיטוטיו באזור הפאב, את הגבר שגופתו הלא-מזוהה נמצאה אחר-כך במכונית האופל סטיישין שהצית.
ערכם הייחודי של ספרי יובל שמעוני
על אף השוני בין זמנו, תוכנו, מבנהו וגיבוריו של הרומאן הזה, אין להפרידו מספריו הקודמים של יובל שמעוני. להפך: גם ברומאן הזה רקם שמעוני עֵדות נוספת על ההיסטוריה המכוערת והמבעיתה של האנושות, המתייחדת בכך שהיא מדגימה במעוּנֶיה ובנִרצחֶיה - והפעם במדינה שאיננה הגרועה במדינות בפשעים שנעשים בה (כפי שאמר מרוואן לרפיק במטבח הפאב) - את מצבה הנוכחי של האנושות גם בעשורים הראשונים של המאה ה-21, אנושות שמנהיגיה עדיין מגייסים את כל הגילויים המדעיים והשכלולים הטכנולוגיים לצבירת כוח ולמימוש יוזמות השתלטות של מדינותיהם החזקות והעשירות על המדינות החלשות והעניות יותר בחברה האנושית. יוזמות כאלה מולידות מלחמות וזורעות מוות בכל היבשות של העולם, בדיוק כפי שאירע לאורך כל ההיסטוריה.
ההוכחה לזיקתו הרעיונית של הרומאן הנוכחי אל ספריו הקודמים של יובל שמעוני מוצפנת במוטו הזהה שהציב בפתח שני ספריו האחרונים, בפתח “מבעד לקרקעית השקופה” (2021) ובפתח “גופת גבר לא מזוהה” הנוכחי (2023). הציטוט נלקח מספר הבשורה של לוקס ב“ברית החדשה”, מתוך אחד המשלים שנשתמרו בספר זה מתקופת חייו המוקדמת של ישו, והוא המשל המספר כי כאשר נשלח שליח כדי להעניש את החוטאים גילה להפתעתו שכבר איחר את המועד: “ואני באתי להבעיר אש בארץ, ומה חפצי אם כבר [הארץ] בוערת”.
האש שזיהה לוקס בוערת בארצותיהם של בני-אנוש היא אש הרוע המוטבע באדם מאז נברא, והיא האש שכבר זיהה מחבר סיפור המבול במקרא הרבה שנים לפני מחבר ספר הבשורה של לוקס.
לפיכך הרומאן “גופת גבר לא מזוהה” איננו רק רומאן ישראלי המתאר את ההווי בפאב מאלה שצצו כפטריות בת"א ובמקומות רבים אחרים בארץ, אלא הינו רומאן המפרט את הרוע הממשיך להיעשות גם בעת הזאת בכל ארצות העולם.
הפאב בת"א הישראלית רק מדגים בזירתו המצומצמת את הבולטים מחטאי הרוע של תקופתנו בכל העולם: מעשי אונס אכזריים (כמו האונס הקבוצתי שעברה מנאל בת ה-10 בדרכה מאריתריאה למדינת ישראל). פשעי שוד וסחיטה (כגון אלה שביצעו חיימון וסגנו בכנופיית הפשע שייסדו בחיפה, שבאחת מהן הוצת עזרא יחד עם הקיוסק שלו, ובאחרת הצית רמי את המכונית שלהם, שבה נמצאה אחר-כך גופתו הלא-מזוהה של גבר). מעשי פשע ואלימות מדיניים (כמו הפעולה שביצעה הפלוגה של שחר, בהיותו עדיין חייל בשרות סדיר, שהתפרצה באלימות לבית של משפחה פלסטינית חסרת מגן בשטחים, פעולה שבמהלכה התעללו בבני המשפחה ובסיומה כמעט הרגו את הנער פארס בן ה-14). ומעשי פשע אזרחיים הנפוצים בכל חברה (מהסוג שביצעו שני נערים בני שש-עשרה כאשר גזלו מרמי את שטר הכסף שהרוויח ביושר מעבודתו בשליחויות וגם כמעט הטביעו אותו בנהר הירקון).
מרשימה זו, שפסחה על עוד מעשי זדון ורשע שנעשים בכל העולם בין עמים ובין מדינות, ניתן לקבוע שגם ברומאן החדש “גופת גבר לא מזוהה” המשיך יובל שמעוני לבסס את המסקנה הרעיונית הפסימית והדטרמיניסטית שהשתמעה גם מספריו הקודמים על ההיסטוריה של האנושות.
ולכן, בזכות נחרצותו לטוות עלילות נועזות במורכבותן ובתעוזת הדמיון שלהן המבססות את המסקנה הזו, על מעשי הרוע שבהם מזהמים בני-אנוש את החיים של כולנו מזה דורות, כדי להזהיר מפני רעתם - יובל שמעוני הוא בעיני הכותב היותר מעניין שפועל כיום בסיפורת הישראלית.
מסות ביקורת
מאתיוסף אורן
אהרן אפלפלד - "לילות קיץ ארוכים"
מאתיוסף אורן
באחדים מספריו הקודמים כבר תיאר אפלפלד נערים ממוצא יהודי שאיבדו בשנות השואה את משפחתם או נותקו ממנה ובאין להם איש בעולם הסתכנו והציעו את עצמם כעובדים בכפרים בתמורה לאוכל ומחסה. אף שהכפרי התעמר בהם, העביד אותם קשה ולא סיפק להם את התמורה שהבטיח, לא ברחו מחצרו כל עוד לא חשף את העובדה שהינם יהודים. בעלילת ספרו החדש “לילות קיץ ארוכים” (הוצאת כינרת זמורה-ביתן 2015, 216 עמ') הביא אפלפלד גירסה שונה לחלוטין של התופעה הזו, שהיתה שכיחה בעיקר במדינות מזרח אירופה.
להבנת גירסה שונה זו נדרש הקורא לאסוף את המידע על הנער היהודי יאנק ועל משפחתו, מידע המפוזר במרחב עלילת הספר הנוכחי של אפלפלד. יאנק היה בן יחיד להורים מבוססים היטב שהיו להם מחסנים גדולים למימכר כל סוגי העץ בעיר שדה קטנה באחת מאותן המדינות. כילד למשפחה בורגנית עשירה ומתבוללת הורגל יאנק לחיי שפע בבית עם משרתים שדאגו לרווחתו והקפידו לספק לו את כל צרכיו. על היהדות היו לו מושגים קלושים שאותם קלט מביקורים אצל הסבא והסבתא, שהחזיקו בחווה חקלאית באחד מהכפרים בהרים וקיימו שם, בסביבה של נוצרים בעלי אמונה, את יהדותם בגלוי וללא חשש. אך הוריו, שעזבו את החווה בכפר, כדי למצות אפשרויות חברתיות וכלכליות בעיר השדה, בחרו להצניע את יהדותם: “יאנק זוכר את יום השבת בביתו. אביו לא הלך לבית הכנסת. - - - הוא קורא או שומע מוסיקה. לפרקים הם יוצאים לחורשה הסמוכה לביתם. האם פורשת מפה על הארץ והם יושבים וסועדים” (32). משום כך לא הפריעה לו זהותו היהודית להשתלב היטב בבית הספר הכללי שבו למד (57).
יאנק בן האחד-עשר הרגיש בשינוי לרעה בשגרת חייה של המשפחה כאשר הסדרים בעיר החלו לפתע להשתבש: “הרכבות לא דייקו בבואן ובצאתן, אנשים חזרו אל הוריהם בכפרים, הרחובות מלאו בעלי חיים נטושים” (194). הרעה הגיעה ממש אליו רק ביום שהנהלת בית הספר הודיעה לו שחל עליו איסור להמשיך בלימודים אצלם (56). רק תלמידה אחת, כריסטינה, השמיע מחאה על גזירה זו, גם בודדים מחבריו נפרדו ממנו, אך הרוב “עמדו על מקומם” וצפו בו מנגד בשתיקה (57). ומיד אחר כך כבר הפכו המעשים נגד היהודים לגלויים. תחילה הלאימו השלטונות את בתי העסק הגדולים של היהודים בעיר, ובכללם גם “המחסנים הגדולים של אביו” (201), ועד מהרה הופקרו גם חייהם: “העיר הקטנה והיפה הפכה תוך יום למלכודת. היהודים לא הורשו לצאת מבתיהם בלילה. ז’נדרמים וחיילים היו פושטים על הבתים, בוזזים כל דבר ערך, ולאחר שבזזו לקחו עימם את הזקנים את הילדים” (67).
החלטת ההורים
בשלב הזה החליטו הוריו ביוזמתם לזַמֵּן אליהם את סרגיי, עובד נאמן שלהם בעבר, שהתקבל לעבוד אצלם אחרי שסיים שירות ארוך בצבא ושהם נאלצו להפסיק את העסקתו משום שאיבד בהדרגה את מאור עיניו. אף שידעו שמאז פטירת אשתו הפך סרגי לנווד, הנודד בין הכפרים ומתקיים מנדבות כדי לכפר על חטאי נעוריו ובחרותו, הניחו שדווקא עיוורונו ואורח חייו, שהינם גלויים, יגוננו טוב יותר על בנם מכפרי רודף ממון שמִפַּחַד העונש הצפוי לו יסגיר ללא היסוס לשלטונות ילד יהודי שהתחייב להסתירו באסם שלו. תקוותם היתה שסרגיי יגונן על בנם לא רק בגלל התועלת שיוכל להפיק בעיוורונו מעיניו הרואות של נער בן אחד-עשר, אלא גם מתחושת האחריות שסיגל לעצמו בשנים הרבות ששירת בצבא ושבהן נודע כמפקד מהולל שדאג היטב לחיילים שעליהם פיקד.
בהגדרה ז’אנרית מגדירים כעלילת חניכות עלילת סיפור שבה נער בתחילת גיל התבגרות שלו מתפתח בחסותו של אדם מבוגר ומנוסה שכבר ראה את “פניה השונות של המציאות” (124), אך עלילת הסיפור הזה של אפלפלד חורגת בהרבה מהגדרה סוגתית זו. היחסים שהתפתחו בין יאנק ובין סרגיי הם יחסים של חברות ושותפות גורל הגוברים על כל ההבדלים שהיו בין שניהם: הבדלי הגיל, ניסיון החיים, הדת והבית השונה שבו גדלו. סרגי גדל בילדותו בכפר נוצרי, התפלל בכנסייה והיה קרוב לטבע. יאנק גדל במשפחה יהודית מתבוללת בעיר, היה פטור מתפילה בבית הכנסת ואל הטבע התקרב ממש רק בעונה המתאימה לנסיעת ביקור אצל הסבים שומרי המסורת בכפר.
סיפור המתאר כיצד שני אנשים מתגברים על כל ההבדלים ביניהם, מסייעים זה לזה לשרוד בתקופה הקודרת של המלחמה וגם חולמים ביחד על היעוד שיעניק משמעות לחייהם אחריה, הוא ללא ספק סיפור אופטימי. והסיפור הזה הוא אכן האופטימי מבין כל הסיפורים הרבים שכתב אפלפלד עד כה.
תורת הנוודות
מן הרגע הראשון מבהיר סרגיי ליאנק, כי מעתה עליו להסתגל לאורח החיים של הנודדים. אף שלא התנסה בהורות וגם לא הועסק מעולם כפדגוג לילדים של אחרים, בחר סרגיי בשום שכל להסביר ליאנק את חיי הנוודים באמצעות השוואתם לחייהם של חיילים. כמו החייל חייב גם הנודד להיות תמיד בכוננות, וכדי לא להיפגע עליו להסוות את עצמו בהתאם לסביבה שבה הוא פועל. בדרך זו שיכנע את יאנק לפשוט את הבגדים שלבש, בגדים של ילד עירוני, וללבוש במקומם בגדים פשוטים מפשתן, וגם לענוד צלב עץ קטן על צווארו כדי להיראות כמו ילד נוצרי מהכפר המוליך את סבו העיוור אל יעד כלשהו.
בימים הראשונים שקד סרגיי להסביר ליאנק את מטרתה של הנוודות ואת יתרונותיה: “כשאדם יושב בנוחיות בביתו הוא שוכח את העיקר. הוא עסוק בדאגות היום, רב על דברים של מה בכך, הוא חושב רק על עצמו ועל נכסיו. אך כשאדם בחוץ, בלא בית, השמים מעליו והאדמה תחתיו, רק אז הוא יודע שהנדודים, ככל שהם קשים, מטהרים אותו” (72). לכן אין הנוודים קובעים יעד ארצי כמטרה לסיום מסעם, אלא יעד רוחני: “הנוודים האמיתיים מבקשים לטהר את עצמם, להתקרב לאלוהים, ובתוך כך לעזור לנצרכים. נווד אינו קבצן בנפשו, הוא אדם חופשי” (39).
היושבים בכפרים בבתי קבע, המשיך סרגיי להסביר ליאנק, אינם מקדמים במאור פנים את הנוודים, ולכן נוודים מנוסים “אינם נכנסים אל פנים הכפר, אלא מניחים את החבילות ליד עץ, סמוך לחורשה וליד פלג מים” (8). סרגיי הקפיד מאוד בבחירת העץ ותמיד העדיף “עץ גבוה עם נוף רחב, שגונן עליהם בגשם, ובה בעת הסתיר אותם מעיניהם של חורשי רע” (210). נווד מסתפק במועט, ולעולם לא יגנוב את מזונו, אלא יקנה את הדרוש לו בכסף שהניחו בכובעו נדיבי הלב מבין הכפריים בצאתם מהכנסייה.
בשלב הזה סימן סרגיי גם את חלוקת התפקידים ביניהם. בעוד הוא, שמכיר את הכפרים, בוחר בכל כפר את המקום המוגן ביותר לשנת הלילה, תפקידו של יאנק היה לרכוש בכסף שאספו את הדרוש להם מאחת הכפריות: תפוחי אדמה לצלות על האש, מבחר של ירקות, כיכר לחם וקנקן חלב. במשך הזמן למד יאנק להתמקח עם הנשים הכפריות וגם לקנות בחנות את התה ואת הטבק, כי סרגיי אהב לסיים ארוחה בשתיית תה חם ובעישון מקטרת.
ערכיו של סבא סרגיי
בעודם פוסעים מכפר לכפר קיימו את מנהגם של הנוודים ש“ממעטים לדבר ואוהבים להתבונן ולהאזין” (15), אך בסיומה של ארוחה ליד מדורה דועכת נפתח סרגיי לספר ליאנק על המעלות והמורדות של חייו: בנעוריו אהב את טניה, בת הכפר שלו, אך חובת ההתגייסות לצבא הפרידה ביניהם. במהלך השירות הארוך בצבא איבד את האמונה באלוהים שהיתה נטועה בו מילדות: “כשהייתי ילד הייתי יושב ליד החלונות ומסתכל בזרימת השלג מהשמיים. - - - כבר אז ידעתי שיש אלוהים בעולם, אך לא חשתי בו” (עמ' 37).
בסיום השרות לא חזר אל הכפר, אלא התפתה להישאר בעיר וליהנות מחיי ההוללות שהציעה. בעיר הכיר את דורקה, צעירה בת 25. סרגיי היה נשוי לדורקה רק שלוש שנים, עד שחלתה ונפטרה (86). ואז התרחש השינוי אצלו. אחרי פטירתה חזרו אליו מילות התפילה שאמר בילדותו ולכן עזב את העיר ויצא לנדוד כדי לכפר על עוונותיו (122).
ואם ראה סרגיי שיאנק שוקע בעצב למשמע עובדות אלה מחייו, דאג מיד לעודד את רוחו: “אלוהים ציווה עלינו לחיות את החיים שהוקצו לנו. לא הכל הולך למישרים בחיי אדם, אבל אסור לשקוע בעצבות. העצבות מורידה אותנו שאולה. יש למלא את הציווי של אלוהים: להמשיך ולחיות גם אם נפגעת” (54) – לקח חשוב ביותר לנער בתחילת התבגרותו בימים של מלחמה שניתקה אותו מהוריו.
כך, בישירות חברית, ולא מעמדת מבוגר המתנשא על נער מפוחד, הסביר סרגיי ליאנק את מניעיו, אחרי שהתעוור, לנדוד בדרכים כאדם חופשי, במקום להיתקע בעיר כאדם אומלל. אף שסרגיי לא השמיע ליאנק משנה מסודרת של השקפת עולמו, האזין יאנק בתשומת לב לדבריו, שאל שאלות הבהרה וליקט לעצמו בהדרגה את מושגי הערך של סרגיי.
נקודת המוצא לכל מחשבותיו של סרגיי על החיים היא שהעולם נברא בידי אלוהים והכל מעיד על קיומו. לכן אין הכרח להיכנס לכנסיות שבהן נאלץ המתפלל לקרוא מלים שנדפסות בספר התפילה. פרק תהילים (97) עולה על כל מה שכתבו כוהני הדת עבור המתפללים בספר התפילה. סרגיי איננו מחרים את הכנסיות, אך הוא עצמו איננו נכנס אליהן, אחרי שהבין כי איננו מתקבל שם בעין יפה (205). המבקש את אלוהים, הוסיף סרגיי, עליו לחפש אותו בטבע: “יאנק, פקח את עיניך והתבונן בכל הפלאים שמקיפים אותנו. עץ פורח אינו דבר של מה בכך, הוא מדבר אלינו כשם שעגל בשדה רואה אותנו מרחוק ושמח בנו” (68). את ההשקפה הרֶליגיוזית-פַּנְתֵאיסטית הזו מסכם סרגיי בעצה הבאה: “יאנק, עליך לברך יום-יום על כל מה שאלוהים מראה לך ולנצור את המראות בלבך. חיינו אמנם קצרים, אך מלאי פלאים. תתבונן בהם. אל תחמיץ אפילו זריחת שמש אחת” (36).
ואשר לנדודים – להם יש ערך “רק אם הם מגביהים את הנשמה לעבודת אלוהים אמיתית” (94). המאמין האמיתי יודע ש“אפשר לעבוד את אלוהים בדרכים רבות. לעזור לאנשים נצרכים זו מצווה חשובה. להאיר פנים לאנשים זו לכאורה מצווה פחותה, ולא היא” (47). אהבה לאדם היא מצווה חשובה ביותר וכדי לקיים אותה צריך לאמץ כללי התנהגות פשוטים: “לא להתלונן, לא להתמרמר, לשתוק אם אין לך מה לומר, ואם יש לך מה לומר – אמור אותו בקיצור, לא להתרגז, לדעת שבני האדם הם אורחים בעולם הזה, ולא להתנשא” (97).
בשורתו האוניברסלית של הספר
על אף מגבלת עיוורונו וגילו המופלג נאבק סרגיי עם אלה שהתנכלו להם בהיותם בדרך או בהגיעם לכפר, ובכך הוכיח ליאנק שתגובה הולמת נגד המתנכלים לחלשים ולאומללים מבריחה אותם. יאנק ביקש ליטול חלק בהברחתם, אך סרגיי השיב לו שתחילה עליו לעמֵל את גופו בתרגילים שונים מדי יום עד שיהיה חזק מספיק למאבק בהם. ואכן, החל יאנק לצאת מדי ערב לריצה לפני שהתכרבל במעיל הצבאי הישן כדי לישון. האימונים הללו פיתחו את שריריו וחיזקו את בטחונו העצמי. תחילה הבריח נערים שגידפו אותם או יידו בהם אבנים, אך עד מהרה החל לסייע גם לנוודים אחרים שהותקפו על-ידי פרחחים בדרכים או בכפרים.
הצלחותיו אלה סימנו ליאנק שבדומה לסרגיי, שהיה ברוב שנות בחרותו מגויס לצבא כחייל שתפקידו לגונן על החלשים בעורף, חייב גם הוא להתמסר לעשיית צדק למען החלשים ממנו. ואכן בשנתו בלילות שמע לפעמים קול האומר לו: “אתה וסבא סרגיי עומדים בחזית קשה. זו מלחמה של מעטים מול רבים. הרע השתלט על העולם והוא שורץ בכל חורשה ובכל יער, בעיר ובכפר. גם אלה שיש בהם מעט חמלה עומדים מן הצד ואינם מרימים את קולם. - - - הרשעים השתלטו על העולם ואנו מצווים לעשות מה שבידינו, רק לא לעמוד מן הצד” (99). דברים אלה ששמע יאנק בשנתו התיישבו היטב עם הערכתו האופטימית של סרגיי שגם ימי המלחמה הנוכחית יסתיימו בתבוסת הרשעים: “סופו של הרשע ליפול לתהום. אבל עד בוא הניצחון צפויים לנו ניסיונות קשים” (112).
ואכן, לא כילד מבוהל ונפחד, כפי שהיה ביום שהוריו מסרוהו להינצל בחברת סרגיי, מקדם יאנק את סיומה של המלחמה, אלא כנער שהתבגרותו הושלמה כהלכה בחברת סרגיי. עובדה זו התבטאה בכך, שלא איבד את עשתונותיו אחרי שסרגיי נהרג מכדור תועה בסיום המלחמה, אלא דאג תחילה להביא את סרגיי לקבורה בכפר שבו נולד, כפי שביקש (101), ורק אחר כך צעד אל העיר שלו בתקווה לפגוש שם את הוריו בחיים. וגם אחרי שיגלה בהגיעו לשם ש“אין לו איש בעולם”, אין ספק שיגיב כ“חייל” ויפעל על-פי הערכים שאימץ לעצמו במשך השנתיים שהיה בחברת סבא סרגיי.
כוחה הכובש של הפשטות
אפלפלד הקפיד לגלף את צמד הגיבורים של הספר הזה באופן מאוזן, בכך מנע אפשרות לפרש את היחסים המתפתחים בין סרגיי ובין יאנק כיחסים בין חונך לחניך. פרוש כזה היה שולל מהעלילה את הערך הרעיוני שלה, שהרי חונך מוריש לחניך את השקפתו מתוקף ניסיון החיים שצבר קודם לכן, אך ביחסי חברות מגבשים שני אנשים את השקפתם באמצעות הסכמות שהגיעו אליהן בשיחותיהם ובמעשיהם בהווה, הסכמות שלא היו ביניהם קודם לכן.
ואכן אפלפלד בחר לתאר בספר הזה, על רקע הזוועות של התקופה, שבה איבדו חיי אדם כל ערך, כיצד הסכמה על פיתרון מוסרי מסוגלת להדק חברות בין שני אנשים שונים לחלוטין, שאלמלא המלחמה ודאי שלא היו נפגשים אף פעם.
צמד הגיבורים של הרומאן הזה הגו ביחד פתרון שאין פשוט ויסודי ממנו להטבת מצבה של האנושות: לחנך את האדם מילדות לרסן את יצריו הנחותים (האנוכיות, האלימות, האדישות לסבלו של הזולת ולא כל שכן ההתנשאות על האחר ועל השונה) ולתת קדימות בהתנהגותו ליצריו הנעלים (שהם תמיד הרוחניים, אלה שמזקיפים את קומתו המוסרית של האדם ואלה הדוחקים בו לפעול על-פי ערכים חברתיים).
אפלפלד הגיע בעלילת הספר הזה לזיכוך מלא של הפשטות שאמנות הסיפור שואפת אליה דווקא משום שבחר להשמיע את הבשורה האופטימית והאוניברסלית הזו מפי שני גיבורים פשוטים ואלמוניים שכוחם איננו בדיבור, אלא בניקיון הדעת שלהם וביושרה המוסרית של מעשיהם. אפלפלד ראוי לכל שבח על כך, שדווקא בעת הזאת, כאשר תופי המלחמה כבר שוב רועמים מפינות שונות של העולם, בחר להתמודד עם תודעותיהם של מבוגר ונער – נציגים אותנטיים של שני דורות, הדור שלא מנע את פרוץ המלחמה העולמית והדור שיצטרך לשקם את האנושות ממנה. ולכן – כדאי מאוד שלא לדלג על ספרו זה.
אהרון אפלפלד - "הפסגה"
מאתיוסף אורן
קודם לפטירתו לפני כשנה עוד הספיק אהרון אפלפלד להשלים את יצירתו האחרונה, את הנובלה “הפסגה”1. כבר מתוכן העמודים הראשונים מתבררת לקורא המשמעות האירונית של השם שאפלפלד בחר ליצירתו זו, המתארת דווקא את נקודת השפל שאליה הידרדרו חייהם של היהודים המתבוללים באוסטריה ערב ההתלקחות של מלחמת העולם השנייה.
את מצבם הנואש של המתבוללים האלה באוסטריה ובארצות מרכז אירופה האחרות בשנות השואה הגדיר אפלפלד בספרו העיוני “מסות בגוף ראשון” (1979) באופן הבא: "היהודי עמד פתע, על כורחו, לא רק מול אימת קיומו אלא נוכח התפוררות של אמונות ודעות, שאך תמול–שלשום העניקו לחייו אחיזה, מסגרת ומשמעת. - - - אל נשכח, השואה מצאה את היהודי לא בעוז אמונתו הישנה אלא ברגעי רפיפות של חיפוש דרך, של התעצבות חדש. חלקים ניכרים מהעם כבר היו מעבר למתרס. על כן כה עצמו יסורי-הנפש (שם, עמ' 22).
סיכום זה על מבוכתם של אלה שהתכחשו לזהותם היהודית וקיוו שמדינות אירופה הנוצרית יגמלו להם על כך בשילובם בחברה הכללית, מומחש היטב בתוכנה של נובלה זו המספרת על המציאות המרה שאליה נחשפו המתבוללים בערי השדה בשנת 1937, השנה שבה הקצינה מאוד האנטישמיות באוסטריה. לא רק פרחחים רגמו באבנים את בתיהם של יהודים וקראו קריאות גנאי כלפיהם ברשות הרבים (עמ' 77), אלא גם מוסדות ציבוריים עקפו נוהלים של הגינות שהתחייבו לפעול על פיהם ופיטרו יהודים ממשרותיהם הבכירות באופן שרירותי. כעשרים מהם, רובם יהודים מבוגרים מאוד, שכבר היו מזה שנים בדרגות שונות “מעבר למתרס”, הגיעו עד מהרה אל הפנסיון המבודד ועלוב המראה של “באלאבן הגדול”, בעליו של המקום, שבעצמו היגר בבחרותו מעיירה קטנה בפולין אל אוסטריה, אחרי מלחמת העולם הראשונה, מתחושת סלידה שהרגיש כלפי זהותו היהודית.
מטרת האכסניה על ההר
לא למטרה זו הועיד באלאבן את הפנסיון על פסגת ההר ליד עיר-השדה וירצבאדן כאשר רכש אותו לפני 7 שנים בכספי רווחיו מסָחר בסוסים. מטרתו המקורית היתה להסב את המקום לסנטוריום עבור “יהודים קשישים, בריאים ובעלי אמצעים, שהם למעמסה לילדיהם”. אלא שדיירים עשירים כאלה לא נהרו אל המקום, שהבטיח להם אוכל כשר ופעילות ספורטיבית מגוונת לאורך היום. ולכן הזדרז באלאבן והגדיר יעוד חדש לנכס שרכש, יעוד שהתאים אותו להיות מקלט לדיירים מהמעמד הבינוני, שממניעים אנטישמיים פוטרו ממשרותיהם בחברה האוסטרית. מודע לציפיותיהם של דיירים כאלה, הכריז על המקום כעל “מרכז רוחני” שנועד “להפוך את בני גזעו החלשים ליצורים חסונים” באמצעות פעילות ספורטיבית בחיק הטבע שתעקור מהם “העוויות מחפירות ואקצנט משובש”, אלה שהביאו לפיטוריהם (עמ' 65–64).
אלא שבעלי אמצעים מוגבלים אלה לא כיסו את הוצאות המחיה שלהם במקום. הם גם לא הסתגלו לדרישותיו של באלאבן מהם: להרבות באימוני ספורט ולקיים בסדר ובמשמעת אורח-חיים צנוע. ומאחר שמרביתם השלימו עם המצב שנכפה עליהם הן על-ידי עמיתיהם האוסטרים והן על-ידי צאצאיהם שהתנכרו להם, לא היטו אוזן להטפותיו, שעליהם להעלים מהרגליהם כל מחווה גופנית של יהודים, כדי שיוכלו לחזור ולהשתלב מחדש בחברה האוסטרית, כפי שקיוו, אלא העדיפו להתכנס בחדר שנועד לכך ולהעביר את השעות במשחקי קלפים ושחמט. עד מהרה נכנע באלאבן להעדפותיהם, ואחרי שסיים להשמיע באוזניהם את ציפיותיו מהם, צפה במשחקיהם ואפילו הצטרף אליהם מדי פעם.
ואכן מזכיר באלאבן, הן בחזונו על המקום שרכש והן בכישלון יומרתו לתקן את פגמי זהותם היהודית, דמות שאפלפלד גילף ברומאן קודם שלו, את דמותה של הגב' ברונהילדה פראכט ברומאן “לילה ועוד לילה” (2001). באותו פרק זמן, בשנות השלושים, כאשר באלאבן ייסד את “המרכז הרוחני” שלו על פסגת ההר ליד וירצבאדן, רכשה גב' פראכט מבנה בירושלים והסבה אותו למלון עבור ילידי ארצה שברחו כמוה במועד מגרמניה. וממש כמוהו נאלצה גם היא להסב אותו מסיבות כלכליות בסיום מלחמת העולם למגורי ניצולים מהשואה ממדינות הכיבוש במזרח אירופה, דיירים שלא תאמו לציפיותיה מהם, שבהשפעתה יאמצו את נימוסיה ואת עקרונותיה.
הביוגרפיה של לוטה
אחרונת המצטרפות ל“מרכז הרוחני” של באלאבן בשנת 1937 היתה שחקנית התיאטרון לוֹטה שְׁלוּס. אף שחשה מושפלת אחרי שהוסעה לשם על-ידי יוליה, בתה היחידה, הצליחה עד מהרה להתעודד, אחרי שהכירה את הבולטים מבין דיירי הפנסיון, חלקם מוותיקי המקום וחלקם שזה מקרוב הצטרפו אליו: העיתונאי הרברט צונץ, הכנר אנגל (36), הבנקאי ראוך, המַרצֶה ראלף גלאנץ (128), נשות החברה גב' קרון (93), איזידורה רוטנברג ובטי שלאנג (110), הסוחרים לאופר (98) ומקס המֵר (118) ולאנג, מהגר מעיירה בגליציה שנותר ערירי והתפרנס מכל-הבא-ליד (88). עיסוקיהם הקודמים של הדיירים האלה מלמדים שבעבר השתייכו לעילית של המעמד הבינוני המבוסס באוסטריה, ובכך נבדלו מאנשי השרות ששכר באלאבן לתיפעול “המרכז הרוחני” שייסד במקום מבודד ופסטורלי זה: הטבחית טרודה, עוזרתה מירצל והחצרן רוברט.
למעשה מצורפת עלילת הנובלה מתריסר סיפורי חיים קצרים של דיירי המקום שפוזרו בפרקים שונים של הנובלה, אך מאחר שסיפור חייה של לוטה שלוס הוא המפורט מכולם, גם נפרש לכל אורכה של נובלה וגם מלכד את סיפוריהם של האחרים, ראוי להרחיב בו. יתר על כן: אפלפלד בחר לצייר באמצעות הביוגרפיה שלה תמונה תקופתית המפרטת את שלבי המשבר של הזהות היהודית בעת החדשה שהלך והחריף במדינות מרכז אירופה במשך שלושה דורות רצופים.
אביה של לוטה, שנודע מנעוריו כעילוי בישיבות טרנסילבניה מולדתו, השתייך לדור הראשון שהחליט לשפר את מצבו הכלכלי על-ידי מעבר לאחת מערי השדה של אוסטריה בעיסוק שלא ימנע ממנו לקיים אורח-חיים דתי בביתו. ואכן מצא בווירצבאדן משרה כלבלר בחנות כל-בו גדולה, משרה בשכר שהבטיח לו ולזוגתו יכולת לקיים בית ברוח המסורת היהודית עבור לוטה, בתם היחידה. אף על פי כן, ככל שלוטה התבגרה גברה השפעתה של האם על חייה. ובעוד שהאב הסתגר בחדרו עם ספרי הקודש שאותם שרכש במחיר יקר, טיפחה האם את התקדמותה של לוטה במסלול החילוני. לוטה למדה בגימנסיה האוסטרית, התרועעה עם בני גילה וטיפחה את חלומה להפוך לשחקנית בתיאטרון.
אף שעולמו הרוחני של אביה היה אנכרוניסטי בעיניה, התנהגה לוטה בנעוריה כבת צייתנית כלפיו. אך היו הזדמנויות שבהן הרגישה את עומק הסתירה בין אורח החיים של אביה, בן הדור הישן, לחיים שאליהם כיוונה אותה אמה. כך הרגישה בחופשות הקיץ שבחר אביה למשפחה, שבהן יצאו ל“פנסיונים דלים שבהם הגישו מאכלים אפורים, ויהודים קשישים, חבושים כיפות שחורות התהלכו בהם כרפאים” (47). ואחרי מותו שוכנעה שאין היא יכולה עוד לשאת את “עסקי היהדות” (עמ' 12) – אחרי שהתברר לה, שבאין דורש עוד לספרי הקודש שאגר אביה בחדרו, הם נמכרו “בעד פרוטות ליהודי חבוש כיפה שבא מווינה במשאית” (עמ' 36) – ובכך האיצה את התרחקותה מהמסורת היהודית.
התהליך התלת-דורי
הדור של לוטה, זה שנולד באוסטריה ואימץ ערכים ליברליים של החברה האוסטרית, העדיף להצניע את המוצא היהודי שעדיין נשמר בבית ההורים, אך היה מוכן גם להמיר את דתו בעת הצורך כדי להשתלב באופן מלא בחברה הכללית. השתלבותה של לוטה בתחום האמנותי שבחרה לעצמה, חשפה אותה לסכנות שלא שיערה אותם. המעידה הראשונה שלה התרחשה כבר בתקופת לימודיה בסטודיו למשחק. אחד ממוריה בסטודיו פיתה אותה, אך הפר את הבטחתו לשאתה לאשתו אחרי שהרתה ממנו. אף על פי כן חזרה ללימודים, אחרי שביצעה הפלה של העובר, השלימה אותם בהצטיינות ואפילו התקבלה כשחקנית בתיאטרון של וירצבאדן, שבו הועידו לה את התפקידים הקטנים.
בגיל עשרים ושלוש נישאה למנפרד שטורך, “גבר בלא שום תו מיוחד. ממושקף וקירח”, שהיה כנר בתזמורת המקומית. נישואיהם החזיקו מעמד שנים אחדות אך ורק משום שהוא הסכים להעמיס על עצמו את הגידול של יוליה, בתם היחידה, בעוד היא נאבקת על מעמדה כשחקנית בתיאטרון.
אף שבמשך עשרים שנה היתה לוטה השחקנית היהודיה היחידה בסגל התיאטרון המקומי, ולא איימה בגיל ארבעים על השחקנים הצעירים, שמעה אותם מדברים בשנת 1937 “על היהודים המשתלטים על התיאטרון ואינם נותנים דריסת רגל לכישרונות צעירים” (עמ' 52). ההודעה על פיטוריה מהתיאטרון לא התעכבה הרבה אחר-כך.
הודעת הפיטורים אילצה את לוטה לפנות אל בתה היחידה, יוליה, בת הדור השני בתהליך ההתבוללות של היהודים באוסטריה. במחיר המרת הדת הצליחה יוליה להינשא לג’ורג', אוסטרי מן המעמד הבינוני, שהתנהג כמו גבר אוסטרי, גם שתה לשוכרה וגם היכה את אם שלושת ילדיו. ואף שלא סילק בעצמו את לוטה מביתו, הבהיר לאשתו יוליה שלא ישלים עם שהותה של אמה, המוכרת כשחקנית ממוצא יהודי, בצל קורתו. הנובלה נפתחת בפתרון שמצאה יוליה למצב של אמה, שחקנית מפוטרת וחסרת יכולת לממן את קיומה בעצמה. אחרי ברור האפשרויות, בחרה יוליה להסיע אותה במרכבה אל הפנסיון של באלאבן על פסגת ההר הסמוך לווירצבאדן.
שלושת הבנים של יוליה כבר מייצגים את בני הדור השלישי בתהליך ההתבוללות שהחלה בו לוטה בתקופת נעוריה. לא רק שלא היתה להם שום זיקה ליהדות, אלא שהם כלל לא ידעו בהיותם ילדים שסבתם השחקנית היא ממוצא יהודי ושהיה להם סבא רבא שנודע כעילוי בישיבות של יהודי טרנסילבנה. ממש כמו אביהם, גם הם לא אהבו את התארחותה אצלם אחרי שפוטרה מהתיאטרון, ולכן נמחקה מזיכרונם אחרי שלא נראתה שוב בביתם.
סצינת הסיום של הנובלה
הביוגרפיות הקצרות יותר של שאר הגברים והנשים שפגשה לוטה בפנסיון זה נקשרות היטב לביוגרפיה שלה ותומכות בתיאור הנזק הנורא שהסבה ההתבוללות במהלך תלת-דורי לעם היהודי בריכוזיו העיקריים אז במדינות הליברלית לכאורה של אירופה הנוצרית, מדינות שעוד מעט יבוצע בהן ניסיון מטורף שלא בוצע דומה לו בהיסטוריה של המין האנושי בעבר – להכחיד את העם היהודי בשלמותו מעל אדמת אירופה.
עלילת “הפסגה” מקרבת אותנו אל השלב הזה בהיסטוריה על-ידי תאור ימיו האחרונים של הפנסיון של באלאבן. התרוששותו של באלאבן הגדול מנכסיו החמירה מאוד את התנאים בפנסיון. ובחודשי החורף של שנת 1937 כבר לא היתה לו יכולת לממן את החימום בחדרים וגם לא את מנת המזון הקטנה והדלה לדיירים. ואלמלא מעשיותו של העיתונאי הרברט צונץ, שיזם איסוף מהדיירים של פריטים אישיים בעלי ערך כספי ובגדים שניתן היה למכור אותם לאיכרים ולקנות בתמורה את המזון ההכרחי לקיומם, לא היו שורדים את החורף הזה.
מחלתו ופטירתו של באלאבן הגדול עוד החמירו את המצב. בשלב הזה נטשו הטבחית ועוזרתה את המקום, ודיירי הפנסיון נאלצו להפעיל בעצמם את המטבח. ראשונה נחלצה להפעלת המטבח בטי שלאנג ועד מהרה הצטרפה אליה גם לוטה שלוס. ואשר לרכישתם של מוצרי המזון בכפר – זו הפכה למשימה מסוכנת ביותר עבור הרברט. יום אחד היכו אותו בריוני הכפר ופצעו אותו באופן קשה. ואותם בריונים ארבו גם לאלה שהחליפו אותו, הבנקאי ראוך והסוחר לאופר, וגם הם שבו מהכפר מוכים וחבולים.
אפלפלד סיים את הנובלה בשני אירועים שאינם מסבירים במפורש מה אירע לבסוף לדיירי הפנסיון. האירוע הראשון מתאר את בואה של יוליה מווירצבאדן אל הפנסיון, אחרי שהתעלמה במשך חודשים מהפצרותיה של לוטה במכתבים אחדים שתבוא לבקר אותה. הסימנים שזיהתה לוטה על פניה ועל ידיה של יוליה לא הותירו ספק: יוליה הוכתה על-ידי בעלה האוסטרי ולמעשה נמלטה ממנו אל הפנסיון עד שיתפכח משכרונו.
וגם האירוע השני רק רומז על סופם של דיירי הפנסיון: “משנמכרו כל המעילים, התכשיטים והחליפות, נכנס הרברט אל חדרו של באלאבן, אסף ומיין את הבגדים וצרר אותם בסדין. למחר ימכור אותם לאיכר”. הוא אמנם ידע שהמזון שיקנה מפדיון רכושו של מייסד הפנסיון תספיק לקיומם רק לימים אחדים, אך הוא לא יכול היה לשער שיהיה די בכך. במרץ 1938 ביצעו הנאצים את ה“אַנְשְׁלוּס” – הם פלשו לאוסטריה וסיפחו אותה לרייך הגרמני. גורלם של דיירי “המרכז הרוחני” של ”באלאבן הגדול" על פסגת ההר לא נבדל בכלום מגורל כל צאצאי היהודים שנלכדו אז באוסטריה.
מקום הנובלה במדף האפלפלדי
היצירות הביוגרפיות הקצרות יותר של שאר הגברים והנשים שפגשה לוטה בפנסיון זה אישרו שתי מסקנות שפיתח אפלפלד בסיפוריו על חומרת משבר החילון שהתרחש בעת החדשה בקהילות יהודיות במרכז אירופה ובמערבה במחצית הראשונה של המאה העשרים. המסקנה הראשונה – שעוד לפני שהתרחשה השואה, איבד העם היהודי רבים מבניו בתהליך תלת-דורי של התבוללות במדינות הליברליות של אירופה. והמסקנה השנייה – שהעם היהודי נלכד בשואה בשיא חולשתו הרוחנית ולפיכך כה חזקים היו ייסוריהם ולבטי-הנפש של הניצולים אחרי שהסתיימו נוראותיה.
מסקנות אלה מסבירות את הסדר שבו המחיש אפלפלד בספריו את גורל העם היהודי במאה העשרים, שהיא המאה שבה מיקד את כל כתיבתו. בניגוד לסדר של המאורעות בהיסטוריה, סיפר תחילה, בעשרים שנות הכתיבה המוקדמות שלו, את סיפורם של הניצולים מן התופת. תקופת כתיבה זו הניבה את חמשת ספריו הראשונים: “עשן” (1962), “בגיא פורה” (1963), “כפור על הארץ” (1965), “בקומת הקרקע” (1968) ו“אדני הנהר” (1971).
אחר-כך, החל משנות ה-70', פנה לספר על המתבוללים בארבעה העשורים הראשונים של המאה העשרים. את צורותיה השונות של ההתבוללות לפני השואה תיאר בעלילות הספרים הבאים: “כאישון העין” (1972), “תור הפלאות” (1978), “בעת ובעונה אחת” (1985), “רצפת אש” (1988), “קאטרינה” (1989), “טמיון” (1993), “עד שיעלה עמוד השחר” (1995) ו“כל אשר אהבתי” (1999). ואל עלילותיהם צריך לצרף כעת, אחרי פטירתו, גם את עלילת “הפסגה”.
ורק אז, משנות ה-90' ואילך, אחרי שהקדיש כעשרים שנה לכתיבת סיפוריו על המתבוללים, פנה אפלפלד לספר גם על מה שאירע ליהודים בשנות השואה עצמן, במחנות העינויים ההרעבה והרציחה שהפעילו הנאצים ועוזריהם המקומיים בכל מדינות הכיבוש במלחמת העולם השנייה. הוא עשה זאת לראשונה בספר “מכרה הקרח” (1997), שאת עלילתו ביסס על קורות אביו כעובד כפייה באחד מהמחנות הללו, וגם ברבים מהספרים שפירסם אחריו. בתקופה זו הוכיח את יכולתו המיוחדת כסופר המסוגל לגלף מאות דמויות באמצעות מחווה גופנית של אדם, משפט שאמר או פעולה שביצע.
בעשרים שנות יצירתו האחרונות כבר נייד אפלפלד את ספריו במרחב המלא של המאה העשרים ומיקם את עלילותיהם בתחנות זמן שונות בתחומיה. באמצעות התנודתיות הזו השלים אפלפלד מפעל כתיבה שאפתני ששום סופר אחר במשמרת שלו, משמרת “הגל החדש” (המשמרת שעל-פי המיפוי המקובל הוא משתייך אליה), לא הציב מראש לכתיבתו: לצייר תמונה מלאה של “המצב היהודי” במהלך שנותיה של המאה העשרים. בזכות דבקותו בהשלמת משימה זו היה אפלפלד לא רק אחד מהסופרים החשובים של הדור אלא גם הסופר היהודי הגדול ביותר שפעל בדור הזה – דור ייסוד המדינה2.
חיים באר - "צל ידו"
מאתיוסף אורן
חיים באר ביצע מעשה אמיץ בספרו “צל ידו” (ספריה לעם / הוצאת עם עובד 2021, 315 עמ') כאשר התוודה בו, שבספרו האוטוביוגרפי הקודם, “חבלים” משנת 1998, לא הציג באופן מהימן את דמותו של אביו, אברהם רכלבסקי. לפיכך הבטיח לעצמו לכתוב בעתיד ספר על חיי אביו, שבו יעריך מחדש “את דיוקנו כאמיגרנט חסר כל מעמד חברתי, אדם תלוש, דובר עברית דלה ומשובשת, דיוקן שעיצבתי לעצמי כל השנים” (עמ' 204).
כלומר: כאשר ניגש לכתוב את הספר “צל ידו”, היה ברור לגמרי לחיים באר ההבדל בין שני הספרים: “‘חבלים’ נכתב מנקודת ראותה של אמא, ואילו הטקסט הבא, לכשייכתב, יהיה מנקודת ראותו של אבא”, כך “שבוא היום, כשצמד הספרים יעמוד על המדף זה לצד זה, יהיו השניים כמין בגד דו-צדדי, שפעמים לובשים אותו על צידו האחד ופעמים על צידו האחר” (עמ' 165).
חיים באר אפילו נתן את דעתו על התמיהה שתתעורר על ספרו החדש כאשר יתברר לקוראיו שאביו מוצג בו באופן מנוגד לאופן שכבר הונצח בספר “חבלים”, ועל כן הכין תשובה גם לכך: “בדבר זה בלבד מוֹתר הסופר על מי שאינו סופר - היכולת לתקן בספר את מה שהוחמץ בחיים, ולשוב ולחיות כביכול את המציאות פעם נוספת, והפעם כשהיא מתוקנת וחפה מכל עוולה ומשגה” (עמ' 134).
באופן זה קבע חיים באר בעצמו את המטרה האצילית שהועיד לספרו זה: לספר את סיפור חייו של אביו, אברהם רכלבסקי, חמישים ושבע שנים אחרי שהלך לעולמו בגיל שבעים ושלוש, ללא העלבונות והכעסים שצבר כלפיו בימי ילדותו ובימי נעוריו, וללא ביקורתה הקשה של אמו על אביו: “שלמרות כל ניסיונותיו להעמיד פני אלטרוּאיסט, אדם שטובת הכלל וטובת הזולת עומדות תמיד לנגד עיניו, למעשה הוא אֶגואיסט ואֶגוצנטרי, אחד שדואג רק לצרכיו” (עמ' 243).
הספר “צל ידו” - כך מעיד חיים באר עליו - נכתב רק על-פי הרקע התקופתי שקרא בספרי ההיסטוריונים על המאורעות ברוסיה במחצית הראשונה של המאה העשרים ועל-פי המידע שאסף על אביו בעשרים השנים שחלפו מאז פירסם את “חבלים”.
תוכנית הכתיבה הזו שהועיד באר לספר על חיי אביו היתה ברורה וגם ניתנת למימוש בדרך פשוטה, שגם אותה הגדיר באר לעצמו באחד מפרקי הספר החדש: “מי שהצטייר בעיני לאורך כל השנים כאמיגרנט מחוק וכנוע שהחיים מחצו אותו משום שלא ידע לעמוד על שלו, התייצב לפני עתה - - - כאיש העולם הגדול שההיסטוריה בחמת זעפה ביקשה פעם אחר פעם לשלול ממנו את חייו, או לכל הפחות למחוץ אותו ולהתאימו לצרכיה. פעם ראשונה עשתה זאת האנטישמיות האוקראינית, בפעם השנייה הקומוניזם הסובייטי, ובפעם השלישית והמכאיבה ביותר עשתה זאת העבריוּת הישראלית הבזה ליהודים הגלותיים ילידי השטעטל החיים ונושמים יידיש ופסוקים קדושים” (עמ' 160).
שלוש התקופות הללו בחיי אביו של באר יכלו לפרנס טרילוגיה - ולוא נכתבה, היתה משלימה מחסור גדול בסיפורת הישראלית לעלילות בעלות זיקה עמוקה להיסטוריה של העם היהודי בעת החדשה - ועל כן תמוה בעיני, איך יכול היה חיים באר לסטות בספר הזה במידה כה קיצונית הן מתוכנית הכתיבה ההגיונית שהגדיר לסֵפר על חיי אביו והן מהמטרה האצילית שהועיד לתוכנו.
טירת הרפאים של ד"ר ליוורנו באוסטריה
כלומר: במקום לפתוח את הספר “צל ידו”, שנועד להיות הספר על חיי אביו במקביל ל“חבלים” שהיה הספר על חיי אמו, בתיאור ריאליסטי ועובדתי של החיים בעיירה אוֹבְרוּץ' במחוז ז’יטומיר באוקראינה הרוסית, שבה נולד אביו בשלהי המאה התשע-עשרה, ולהתקדם משם באופן עקבי וכרונולוגי אל האירועים בתחנות חייו הבאות, ובמיוחד באלה שהתרחשו לו מאז שעלה לארץ ב-1936 ועד שנפטר משבץ-לב במהלך ביקור אצל אחיו בנהלל (עמ' 79), החליט חיים באר משום-מה להתחיל את הספר משיחת הטלפון שקיבל במרץ 2019 מהרל“שית של ד”ר רָפָאֵל ליווֹרנו, מייסד הקונצרן “הרפּוּן”, שעשה את הונו מסחר חובק-עולם בדגים.
רל“שית זו, ד”ר הילה אֶנגֶל, הציגה לחיים באר את הצעת ד"ר ליוורנו, שהחליט להנציח במפעל פילנתרופי את זכר אמו שנולדה באותה עיירה: להתארח במשך חודשיים בטירה שרכש באוסטריה כדי לפגוש באחת מחמש קומותיה, בקומה “שער השמים” (עמ' 52), קבוצה של קשישים מן העיירה אוֹבְרוּץ' כדי שיספרו בהנחייתו זיכרונות שנשתמרו אצלם ממנה, כדי שאלה יצורפו לספר העתיד להיכתב על תולדות אוברוץ' ועל הקהילה היהודית שהיתה בה, עד שרוב בניה נרצחו במלחמת העולם השנייה.
את תוצאותיה של שיחה זו סיפר חיים באר במאה ועשרים העמודים הראשונים של הספר “צל ידו”, שהם כשליש מהיקפו, שבהם הסביר את לבטיו ואת נימוקיו להיענות להצעה שתאמה את רצונו לכתוב ספר על אביו וגם קסמה לו בתשלום הנכבד שהובטח לו. כמו-כן האריך בתיאור פגישת ההיכרות שלו עם ד“ר רפאל ליוורנו (עמ' 39–29), ששטח בפניו את היקף מפעלו הפילנתרופי ואת חזונו, שאולי בעתיד יימצא “מי שיבקש ביום מן הימים להקים לתחייה את העיירה היהודית המזרח-אירופית” - אג’נדה ש”נדחקה הצידה בעולם התרבות הישראלי" (עמ' 40).
באותם מאה ועשרים העמודים כלל באר גם את שתי נסיעותיו מוינה אל הטירה בקוֹבֶּרְסְדוֹרְף: הראשונה עם הרצל שיקגו, נהג מונית ש“ירד” מישראל והתמחה באוסטריה בהסעת “דוֹסים” מהמולדת אל אתרי-הקבורה של צדיקים ורבנים (עמ' 28–17), והנסיעה השנייה בחברת הרל“שית של ד”ר ליוורנו (בעמ' 52–40), שבדרכם אל הטירה סחטה ממנו את ההודאה המטְרימה הבאה, שחשיבותה תתברר לקורא בהמשך העלילה: “אני חייבת לברר איתך אם אתה מאמין באמת שתפגוש ביום מן הימים את אבא שלך ותשוחח איתו כמו שאנחנו משוחחים עכשיו”, והוא השיב לה: “אני, בין שארצה ובין שלא, מאמין בעל כורחי בהישארות הנפש ובעולם הבא” (עמ' 43).
ואחרי העמודים שהקדיש לשתי הנסיעות הללו, הוסיף חיים באר כחמישים עמודים נוספים לסיור מודרך בשתיים מהקומות של הטירה המסתורית והמוגנת היטב (עמ' 102). תחילה בקומה השלישית שבה שוכן הארכיון “אוֹברוּצ’ר נוישטאט” בניהולה של ההיסטוריונית ד"ר וֶרה שָׂרָף, ואחר-כך בקומה החמישית, קומה שניתן לה השם “הווילון”, שבה היתה הסוויטה שנועדה לשהותו בטירה. עד מהרה יבין חיים באר את ההשפעה הגדולה שהשפיעו עליו ביקוריו בשתי הקומות הללו של הטירה, אשר העמידו במבחן את אמונתו “בהישארות הנפש ובעולם הבא”.
כבר בקומת הארכיון החל חים באר לטפח בחובו את התקווה המיסטית הבאה: “אולי אף אצליח לעשות את הבלתי ניתן ולהקים אותו [את אביו] לתחייה”, ואחרי שראה את דירת האירוח, “המדיפה כולה צינה וניכור”, שהועידו לו בקומת “הווילון”, נבטה בו גם התקווה הבאה: אולי “בדירה שחיים אמיתיים לא רחשו בין כתליה אוכל באמת להגיע אל אותה בלתי אמצעִיוּת שתוליד את הפיוס המיוחל [שלו עם אביו]” (עמ' 80).
רמזים מיסטיים אלה אינם אמורים להפתיע את הקוראים שהכירו את ספריו הבֶּלָטְריסטיים הקודמים של חיים באר, שבהם ביטא את הימשכותו העקבית להציץ, בעזרת גיבוריהם, “אל מעבר לפרגוד”, שהיא “התאווה האנושית להשביע סקרנות אסורה, ולספק כמיהה אפלה” (עמ' 131) על-ידי הצצה אל העולמות המסתוריים והנעלמים מעיני בשר-ודם, אך קיימים בדמיונם של מיסטיקנים ובספריהם של לא-מעט סופרים (ראה סקירה של ספרים אלה במדפו של חיים באר במאמרי על ספרו הקודם, “בחזרה מעמק רפאים” שהופיע ב-2018 - מאמר שכינסתי בספרי “מן המסד ועד הטפחות”, שהועלה ב-2022 באתר “פרויקט בן-יהודה” והינו זמין שם לקורא בחינם ובכל עת).
החוקים המשונים של הטירה
הסטייה שביצע חיים באר כבר בתחילת ספרו זה, הרחיקה אותו אחר-כך מן האפשרות לספר באופן ריאליסטי את סיפור חייו של אביו, וכפתה עליו לתאר בהמשך, כיצד הגשים את הפיוס עם אביו, אברהם רכלבסקי, באופן סוריאליסטי-מיסטי, כמיפגש פנים-אל-פנים עם אביו, כשישים שנה אחרי פטירתו, בטירת הרפאים של ד"ר רפאל ליוורונו.
לביסוס טענתי זו, שהסטייה הזו מן האפשרות הריאליסטית אל האפשרות המיסטית היתה בעוכריו של הספר הזה, אפרט להלן את החוקים התמוהים שנכפו על באר במפגשיו עם הקשישים במסגרת “פרויקט עדוּת” על השטעטל שלהם.
הבולט מבין החוקים הללו היה האיסור שהוטל על קשישי העיירה להזדהות בשם המשפחה (עמ' 86), איסור שכפה עליהם להציג את עצמם במפגשים עם באר רק בעזרת שם הסבתא בתוספת נון סופית, שהיא תוספת חיבה נפוצה לנשים בפי דוברי יידיש. חוק זה הוחל גם על חיים באר שהוצג לקבוצה בשם מינדֶלין, שמה של הסבתא שלו מצד אביו, מינדֶל, אשר נודעה באוברוץ' כאישה אמיצה ונועזת, שעל אף הקור העז והסכנה עמדה במשך שעות ליד שבעת הרוגי הפרעות בטבת תרע"ט (1919) “וגירשה את הכלבים ואת החזירים שהתחילו להיטפל לגופות, עד שנלקחו החללים, בהיתר השלטון האוקראיני, לבית העלמין” (עמ' 176).
אך מוזרים לא פחות היו גם החוק שבמהלך המפגש לא יוגש כיבוד כלשהו למשתתפים בה, וגם החוק שהגביל את משך הפגישה לשעה וחצי שנמדדה באמצעות שעון-חול גדול. על שני החוקים הללו השגיח הג’ינג’י “מלאָכי”, שנהג להקים את הקשישים ולהוליכם אל מגוריהם בנפול גרגר החול האחרון מחלקו העליון של השעון הזה אל חלקו התחתון.
כבילת העלילה להנחה סוריאליסטית
עמודי המבוא הרבים האלה על הטירה, על אנשי הסֶגל שמפעילים אותה ועל החוקים המוזרים שהם השגיחו על קיומם, נועדו להכשיר את הקרקע לתנאי המכביד ביותר שציפה לקורא בעלילת הספר: לאמץ את ההנחה הבלתי-מתקבלת על הדעת, שכל הנפגשים עם באר במסגרת “פרויקט עדות” ב“שער השמיים” היו “נשמות ערטילאיות”.
אמנם, תחילה הניח באר שכל המשתתפים ב“פרויקט העדות” יהיו קשישים מופלגים ששרדו מן העיירה שנכחדה בשואה, אבל כבר אחרי המפגש הראשון הבין “שאל השולחן המְשׁוּשֶׁה לא הסבו אנשים ונשים בשר-ודם - - - כי אם נשמות ערטילאיות מבניה ומבנותיה של אוֹברוּץ', שאמנם יש להן דמות-הגוף אבל אין להן גוף. נשמות תועות שנאספו מעולם התוהו, ששם ביקשו תיקון לנפשן, והובאו על-ידי שליחיו של ליוורנו אל הטירה שבשולי קוֹבֶּרְסְדוֹרְף כדי להחיות כביכול את עיר הולדתן ולספר את סיפורה הנכחד” (עמ' 101).
צמד המילים “נשמות ערטילאיות”, מצוי בספרי הסוד והקבלה המוקדמים והפך גם למליצה שכיחה בכתבי סופרים מדור התחייה ואילך, אך השימוש בו ברומאן הזה נעשה על-ידי חיים באר כדי לבדוֹת בעזרתו, בעשור השני של המאה העשרים ואחת, את קיום הפגישות פנים-אל-פנים שלו עם אביו כ“נשמה ערטילאית” בקומתה הרביעית של טירה אוסטרית ממשית, המרושתת בכל אמצעי הטכנולוגיה המתקדמים ביותר להגנת המקום ולתיעוד המתרחש בו.
שיחות הבן עם הנשמה הערטילאית “חווקין”
שוב ושוב חזר באר בהמשך על עובדה זו ביחס לעדים: “בליבי כבר לא היה צל של ספק שדיירי ‘שער השמיים’ הם נשמות ערטילאיות, או אם לנקוט לשון ישירה, שהם לאמיתו של דבר מֵתים המולבשים בגופים חיים” (עמ' 130), ואף על-פי-כן סתר את עצמו ביחס לקביעה זו בהערה הבאה: “אילו הוסרה המסכה הנסוכה על ‘שער השמיים’ [קומת הפעילות שבה התקיימו מפגשיו עם העדים] ונחשף לפניי כי דיירי המקום אינם בני-אדם כי אם נשמות ערטילאיות אשר הועלו מן השאול והושבו על-ידי עדת מלאכיו עושי דברו [של “המַניפוּלָטוֹר” ד”ר רפאל ליוורנו] בטירת הרפאים שבירכתי בורגנלאנד, ודאי הייתי מתמלא בְּעָתָה ונָס משם כל עוד נפשי בי" (עמ' 136).
אחרי שתי פגישות מאכזבות עם כל החבורה של “הנשמות הערטילאיות” (עמ' 111–90), הכניס באר שינוי קיצוני גם בעלילה הסוריאליסטית, כאשר פתח בעמ' 110 בפני “הנשמות הערטילאיות” אפשרות לפגוש אותו לשיחה פרטית בחדר נפרד, כשעה לפני התחלת המפגש של הקבוצה. לתפנית הזו בעלילה הקדיש 140 עמ' רצופים (עמ' 264–120), שבהם סיפר על פגישותיו הנפרדות עם “חווקין” (השם שגזר משמה של סבתו, חווה), שהינו למעשה “נשמה ערטילאית” של אביו, אברהם רכלבסקי, שנפטר לפני כשישים שנה. לכן, אין לתמוה שהנחה סוריאליסטית ומיסטית כזו, שהניח באר בבסיס עלילת הספר (מעמ' 120 ועד עמ' 306), איננה יכולה להתקבל כסבירה על דעתו של קורא, גם לא של קורא המתמכר דרך קבע לקריאה של עלילות מהסוּגוֹת השונות של הסיפורת הפנטסטית.
הצעה חלופית לעלילת הספר
במקום הפתרון הסוריאליסטי-מיסטי הזה, יכול היה חיים באר לספר את המידע ששמע מפי אביו בדמות “נשמה ערטילאית”, באמצעות התחבולה הישנה שגם יוסף-חיים ברנר השתמש בה באחדים מסיפוריו כדי לתת אמינות ריאליסטית לעלילותיהם. דוגמא ידועה לשימוש שעשה ברנר בתחבולה הזו היא ה“התנצלות מאת המלביה”ד [המביא לבית הדפוס]" בפתח הסיפור “מכאן ומכאן” משנת תרע“א (1911): “מוציא לאור אחד ממכריי פיתני - וָאֶפַּת - להביא בעזרתו ובהוצאותיו לדפוס את הכתבים כדלקמן [”רשימות קטועות ובלתי-מסודרות”], שהוצאתי מתרמילו של אחד הנודדים והכואבים בתפוצות-הגולה".
אך מפורסמת ממנה היא הפתיחה שהציב בפתח הרומאן “שכול וכישלון” משנת תר"ף (1920): “לפני כמה שנים, בספינה ההולכת מנמל-סעיד לאלכסנדריה של מצרים, חלה במחלת-רוח אדם עלוב ומכוער אחד - - - האיש היה כבן שלושים ושלוש בחלותו - - - ויהי כאשר הורד [מן הספינה], נשאר אחריו בספינה יתום פעוט - צקלון קטן, וממנו נתגלגלו ובאו לידיי קוֹנטרוּסי-רשימות אחדים, שמתוכם נודע לי, כי האיש חלה את חוליו זה לא בפעם הראשונה. - - - וביום הזה, שלמרות כל הפקפוקים בנוגע לצורה, שלא פסקו ולא יפסקו, כמובן, הריני מחליט, סוף-סוף, להטילו לבין הקוראים - את ה’סיפור' הזה! וכמו שהוא אתי בכתובים מאז: בלי תיקונים!”.
כלומר: חיים באר יכול היה להימנע מביסוס ספרו החדש על מפגשים סוריאליסטיים עם אביו כ“נשמה ערטילאית”, אילו השתמש בתחבולתה שהכיר אותה בוודאות מספריו של ברנר ואילו הקדים את הפתיחה הריאליסטית הבאה (או דומות לה) לספרו זה: “יום אחד הפתיע אותי בכור נכדיו של דודי מנהלל, כאשר בישר לי בטלפון, שבמהלך ניקוי המחסן הישן של המשפחה לפני שיפוצו, מצא מזוודה ישנה ובה גילה, בנוסף לספרי קודש אחדים, גם שש מחברות בלויות ומקומטות הכתובות ביידיש. מאחר שסבו, יעקב, הקפיד לכתוב רק בעברית מאז עלה לארץ והתיישב בנהלל, הוא משער שהמחברות נכתבו על-ידי אברהם רכלבסקי, האח של סבו. ולכן הוא שומר את המחברות ברשותו עד שאזדמן לנהלל, בדרכי אל אחת מהרצאותי באזור, ואאסוף אותן ממנו”.
אין ספק שבאר היה אפילו מחזק את אמינותה הריאליסטית של פתיחה זו, אילו הוסיף עליה את העובדה שהזכיר בעלילת “צל ידו”, הגדושה במשפטיו של חווקין בשפת יידיש, שהיידיש בפיו “היא יידיש של בית ושל שוק, ולא יידיש של מלומדים וסופרים” (עמ' 70), ואף-על-פי-כן הספיקה לו השליטה שרכש בשפת זו בנעוריו מהוריו ב“בית קוֹמיל” ומסבתו בבתי אונגרין כדי לקרוא את המחברות שבהן סיפר אביו, אברהם רכלבסקי, את סיפור חייו, וגם להחליט לפרסם אותן כלשונן בתרגום לעברית העכשווית.
יתר על כן: מאחר שהשיחות “טֵט-אָ-טֵט” שקיים חיים באר עם “הנשמה הערטילאית” חווקין כבר נוסחו בגוף ראשון, יכול היה להמיר ללא קושי את הפרקים הסוריאליסטיים שכתב עליהן בספר “צל ידו”, בפרקי עדות ריאליסטיים ו“אותנטיים” שכתב אביו ביידיש על חייו במחברות שהפקיד בידי אחיו מנהלל, כדי שתוכנן לא ייחשף לזוגתו מנישואיו השניים, אמו של חיים באר. ומי היה מונע ממנו לכלול בגירסה הריאליסטית הזו גם את ההערות שלו על האירועים שהזכיר “חווקין” (הנשמה הערטילאית של אביו) בפרקים הללו, וגם את דברי החרטה שלו (עמ' 237–233) על סעודת האביונים הגרוטסקית שערך לו כאשר הגיע למצוות (עמ' 233–229) ועל אירועים אחרים שבהם אביו הביך אותו לפני עשרות שנים?
וגם זאת חשוב לומר: כי בחסות התחבולה של ברנר היה חיים באר יכול לכלול בגירסה הריאליסטית של ספרו האלטרנטיבי לספר “צל ידו” גם את שני הפרקים המוצלחים ביותר שמצאתי בו, והם שני הפרקים שבהם סיפר בסגנונו המיוחד, המשלב שְׂחוק בדֶמע, על יום ההיכרות הקצר והתכליתי בין הוריו בבית-הקפה הירושלמי “טוּב טעם”, שבו החליטו בו-במקום להינשא כדי שלא להזדקן בנפרד כערירים, ועל יום נישואיהם, שבוצע בחטף, בטקס קצר וחסר-גינונים “על מרפסת ביתו של הרב אויערבאך ברחוב מנחם”, עם “מניין שהתלקט באקראי”, אך התארך אחר-כך בפרידות ממושכות וקורעות-לב של שניהם מיקיריהם בבית-העלמין (עמ' 260–245).
התקופה הרוסית בחייו של אברהם רכלבסקי
אף שבאר מודה כי בעת כתיבת “חבלים” היה ברשותו רק מידע מועט על חיי אביו ברוסיה, מאחר שוויתר עוד בחייו על “האפשרות לחלץ ממנו עוד כמה פיסות מידע אבודות משנותיו ברוסיה” (עמ' 241), יכול היה לגבש, בעזרת שימוש בתחבולה של ברנר, עלילה ריאליסטית מגובשת למדי, מנקודת ראותו של אביו, על אירועי חייו הדרמטיים, שחלקה מתבסס על מה שחקר ומצא מאז פירסם את “חבלים” וחלקה בדוי מדמיונו. טענה זו ניתן להוכיח על-ידי ריכוז פיסות המידע שבאר פיזר בספרו זה על ימי בחרותו של אביו ברוסיה.
ההיסטוריונית של הטירה, ד"ר וֶרה שָׂרָף, הקרינה לבאר סרט מספטמבר 1911, שבה נראה אביו רץ אחרי שיירת המרכבות של הצאר ניקולאי השני שהגיע לאוֹברוּץ' כדי לחנוך את שיקומה של כנסייה שעמדה בחורבנה כחמש מאות שנה. בסרט נראה אברהם רכלבסקי אז בדמותו של “צעיר יהודי שסקרנותו גוברת על פחדיו והוא חומק מביתו ונקלע אל תוך המון אדם ששועט בעקבות הפמליה של הצאר” (עמ' 63).
כמו כן ראה חיים באר באוסף הארכיוני של הטירה צילום משנת 1913 שבו נראה אביו בתמונה קבוצתית של חברי הסניף הציוני באוברוץ', וצילום נוסף שבו הוא נראה לבוש במדים ובכובע מצחייה של צבא הצאר לצד צעיר אחר שהיה בחליפת פראק ובמגבעת, מלבוש של הסטודנטים באוניברסיטת קייב באותם ימים, אם כי ייתכן שהשניים ביצעו מעשה-ליצנות והחליפו ביניהם את מלבושיהם (עמ' 55).
כסטודנט באוניברסיטת קייב היה אברהם רכלבסקי מעורב בתגרה בין סטודנטים יהודים לבין סטודנטים אנטישמים מאנשי “המאה השחורה”. תגרה זו הותירה בכף ידו הימנית של אביו בליטה על גבעת האגודל (עמ' 145), צלקת משֶבר של בקבוק שאחד החוליגנים נעץ בידו. בסיום לימודיו באוניברסיטה עבד אביו תקופה קצרה בבנק הממלכתי (עמ' 142). אך במלחמת העולם הראשונה נאלץ להתגייס לצבא הבולשביקי-קומוניסטי ונלחם בשדות הקטל של קוֹבֶל ושל קייֶב (עמ' 240).
בסיום מלחמת העולם הראשונה, נשא אברהם רכלבסקי לאישה את אהובתו, לְיוֹבָּה, ובשנת 1936 החליטו שניהם לנצל היתר זמני של המשטר ולצאת מרוסיה של סטלין. ואחרי שהשיגו את ההיתרים הדרושים שסיפק לשניהם חבר נעורים מן העיירה, שכבר שירת אז בנ-ק-וו-ד, הם עלו באודסה על הספינה “גָלִילֵאָה” והפליגו בה מרוסיה אל א"י המנדטורית (עמ' 140). לפני הפלגתם נאלצה ליובה להשאיר על הרציף את “כרכי הקלסיקה הרוסית שלה, ובהם הספרים של פושקין ושל לרמונטוב, של גוגול ושל צ’כוב, שבין דפיהם מצאה ניחומים בשעות שהעולם חשך בעדה” (עמ' 142).
שניהם יצאו מרוסיה בחוסר-כל, אך רק רכלבסקי הטיל מאז חרם על השפה הרוסית ודיבר בארץ רק יידיש וגם עברית רצוצה שבה שילב הרבה מילים מיידיש (עמ' 240). בתום חמש השנים שלה בארץ נפטרה ליובה מדום-לב בשנת 1941 (עמ' 206), ואברם רכלבסקי האלמן המשיך להתאבל עליה וגם ייסד לזכרה את בית-הכנסת “בת ציון”. הוא המשיך להתאבל עליה בדרכו גם אחרי חתונתו עם ברכה, גרושה ששכלה את שתי בנותיה מנישואיה לבעלה הראשון, וגם אחרי שעברו ביחד אל דירת שני החדרים ב“בית קוֹמיל” ברח' גאולה 10 פינת רח' מיכה, שבה עתיד להגיח אל העולם בנם היחיד, חיים באר.
הדגמה זו, שריכזה רק את אירועי התקופה הרוסית בחייו של אברהם רכלבסקי, מוכיחה שאילו השתמש באר בתחבולה של ברנר, יכול היה לָלוּש בכישרונו הנרטיבי המיוחד עלילה ריאליסטית המתרכזת יותר באביו וגם מספרת את מסכת חייו השלמה מזו הסוריאליסטית שכתב בספר “צל ידו”.
אורלי קסטל-בלום - "בִּיוֹטוֹפּ"
מאתיוסף אורן
“ביוטופ”, הרומאן החדש של אורלי קסטל-בלום (הוצאת הקיבוץ המאוחד, הספריה החדשה, ספרי סימן קריאה 2022), כולל עלילה המתחילה כעלילה סאטירית ריאליסטית ומתפתחת בהמשך כעלילה פוליטית אבסורדית.
זו התוצאה הטובה ביותר שאליה הצליחה הכותבת להגיע במאמציה לשלב בעלילת הרומאן שלושה סיפורים - כך ניתן להניח - שנכתבו תחילה כסיפורים נפרדים באורך בינוני כדי להיכלל בקובץ סיפורים חדש שלה, או שנכתבו בנפרד בשלב ההכנה לשילובם ברומאן על העיר ת"א.
אורלי קסטל-בלום התגברה על השונוּת המהותית בין שלושת הסיפורים הקצרים, והשלימה את הטמעתם בעלילת הרומאן על-ידי הפקדת תפקיד “המספר” על מר זוז’ף שימל, הגיבור הפאסיבי והנאיבי מבין גיבורי הסיפורים הנפרדים הללו, שהינו גם הגיבור היחיד שדמותו גולפה באופן סביר ברומאן “ביוטופ”.
מר זוז’ף שימל
ז’וזף שימל (ביידיש: עוֹבֶשׁ) כשמו כן הוא. בהווה הוא גבר ערירי באמצע שנות החמישים, שאחרי שלוש-עשרה שנים כמרצה לתרבות צרפת באוניברסיטת ת"א פוטר ממשרתו בנימוק שהחוג מצטמצם והולך, אך הסטודנטים שהשתתפו בשיעוריו חשפו את הסיבה האמיתית לפיטוריו: הוא “חסר עמוד-שדרה” וכאלה היו גם הרצאותיו - “שיעורים חסרי מבנה ותכלית” (עמ' 187).
אך גם בלי שיפוטם זה של הסטודנטים, יודע ז’וזף עצמו להסביר את כישלונות חייו: “אני תולדה של אירועים משמעותיים מאוד בהיסטוריה של העולם החופשי בכלל, ובהיסטוריה של מדינת ישראל בפרט” (עמ' 38). אלא שמיד חוזר בו ז’וזף מן ההגזמה הזו ומסביר את לידתו כתולדה של מסורת שכיחה ובנאלית בשושלת של משפחתו: “אני יודע שאיני מרשים איש בסיפורֵי מוצאי. סיפורי אהבה בין חיילים אמריקאיים, קנדים ואנגלים לבין בחורות צרפתיות הביאו לבייבי-בוּם, שבו נולדה גם אמי, מוניק” (עמ' 43), “שנולדה בנורמנדי ב-1945, מהרפתקה ללילה אחד של סבתא שלי, בלאנש, עם חייל קנדי” (עמ' 38).
וכמעט כזו, מודה ז’וזף, היתה יכולה היתה להיות גם הלידה שלו: “גם אני הייתי אמור להיות ילד של הרפתקה ללילה אחד, אבל אמי מוניק [בהגיעה לקיבוץ גינוסר] עזבה את החבר המתפרפר שלה [דודיק] והעדיפה להתחתן עם יוני שימל [שכלל לא היה חבר שלה], כי לא רצתה לגדל ילד בלי אבא כמו שהיא-עצמה היתה” (עמ' 39).
על-פי דרישת סבתו, בלאנש, נסעו הוריו של ז’וזף ב- 1969 אליה לצרפת, ושם התרחשה לידתו - שכזכור הוגדרה כאירוע משמעותי מאוד “בהיסטוריה של העולם החופשי בכלל, ובהיסטוריה של מדינת ישראל בפרט”. וכדי להעצים את היסוד הקומי בסיפור לידתו, חושף ז’וזף גם פרט אינטימי על עצמו: משום שסבתו התנגדה שיעשו לו ברית-מילה, ודרשה שיוטבל בכנסיה פרוטסטנטית כמו אמו מוניק, לא נקשר אל אישה בהמשך חייו, אך הכיר בהשפעה של זהותו המפוצלת על חולשת אופיו: “אני חסר-דת משני הכיוונים. רק אבא שלי יהודי, אמא שלי נוצרייה פרוטסטנטית. לפי ההלכה אני לא יהודי. ועל-פי הנצרות הקובעת על-פי האב, אינני נוצרי. כלומר: אפילו שאני נימול, התמודדתי כל חיי עם בעיות זהות” (בציטוט הזה שולב המידע מעמ' 38 עם המידע מעמ' 202).
בהווה מתגורר זוז’ף שימל בבניין רגיל בשד' שאול המלך “ובמרחק שלושה בניינים רגילים מן הגורֵד החדש היוקרתי, המצופה זכוכית שחורה” (עמ' 10). האבחנה הזו בין “הגורֵד החדש והיוקרתי” לבין “הבניינים הרגילים” - פרט המעיד על הכיעור שפוקד את ת“א כיום - מסבירה את העובדה שהוא עדיין לא התדרדר למפלס נחות יותר של העיר, המפלס שבו מתקיימים גרי-הרחוב ויתר החֵלכאים של ת”א.
במהלך חמש שנותיו כמפוטר ממשרתו באוניברסיטה, שבהן כמעט כילה את חסכונותיו, שוטט ז’וזף באזור מגוריו, עם כלבו פוקסי, ידידו היחיד מזה שנים יחד עם מכונית הישנה מדגם רנו-טווינגו שחונה בחניית הבית הרגיל שלו, ולכן הכיר היטב את האוכלוסיה שאיננה מתגוררת לא במגדלים ולא בבניינים הרגילים, אלא ברחוב. לאוכלוסיה זו משתייכים מוכי-גורל שונים: הוֹמְלֶסים, נרקומנים, תמהונים, וקבצנים שכל אחד מהם שכְלל לעצמו שיטת קבצנות ייחודית כדי לשרוד (רובם מתוארים בעמ' 24–12 ואחרי הפסקה מתחדש תיאורם, משום־מה, בעמ' 146–129 של הספר).
אף שז’וזף שימל לא התרועע עם החלכאים ומוכי-הגורל האלה וגם לא החליף כמעט מילה עם רובם, הוא מצא עניין בשיטות ההישרדות שלהם כדרי־רחוב - מעמד שלהנחתו גם הוא ישתייך אליו בקרוב - ולכן הדביק כינויים לכולם כדי לזהותם: “ההומלס המקריח”, “האגרסיבית בקַסקֶט האפור”, “בעל הניילונים”, “מאה ושמונים מעלות”, “קווין ג’וֹבנה” שמקבלת רק שטרות ישנים ורק מטבעות של עשרה או חמישה שקלים, “האשה הבלונדינית הרזה והצולעת”, שתמיד מבקשת אֵש ושקֶל, “הבחורה התמירה והעצובה” שיש לה שני כלבים, אך מורידה לטיול תמיד רק אחד מהם לסירוגין, “המשורר הנצחי” וכו'.
אורלי קסטל-בלום תיארה את החֵלכאים ואת התמהונים הללו בקווי-זיהוי קצרים, מדוייקים וכה ברורים, שיתכן כי עד מהרה יימצאו אמנים צעירים, מאלה שטרם התברגנו, שיכינו תערוכה של ציורים או ישלימו כתיבה של תסריט על-פי תיאורם ברומאן הזה.
בקיצור: תל אביב של קסטל-בלום ברומאן הסאטירי הזה איננה דומה לרומאנים הריאליסטיים והסימבוליים של הרבה סופרים אחרים שלמטרותיהם השונות מיקמו את עלילות ספריהם בעיר ת“א, כגון: נתן שחם ברומאן “לב תל-אביב” (1996), יצחק אורפז בטרילוגיה התל-אביבית “לפני הרעש” (1999), יעקב שבתאי ברומאן “זיכרון דברים” (1977), יצחק בן-נר ברומאן “עיר מקלט” (2000), ויהושע קנז ברומאנים, “האשה הגדולה מן החלומות” (1986), “בדרך אל החתולים” (1991) ו”דירה עם כניסה בחצר" (2008).
סופי האֶזְרָחי - הנוכלת המשפטית
אלא שבדרך אל ההשפלה המלאה, אמור כל מוּכה-גורל לעבור עוד שלב מתעתע בחייו, וכזאת אירע גם למר ז’וזף שימל שלנו. בהגיע סיפור-המעשה של הרומאן לעמ' 58 - מקום כה מרוחק מתחילת הרומאן - נענה ז’וזף ביוזמתו למודעה שהציעה משרה במשרד של עורכת-הדין והנוטריונית סופי האזרחי, הממוקם במרתף של בניין רגיל ברח' דב הוז, רבע שעת הליכה מדירתו. כך נוספה דמות חדשה לסיפור המעשה של “ביוטופ”, דמות המוכיחה שאכן צורפה לעלילת הרומאן מסיפור נפרד שנכתב עליה קודם לכן.
במשרד המשגשג שלה מעסיקה סופי האזרחי שישה עוזרים - כולם “יצורי כלאיים דוברי צרפתית ועברית ברמת שפת-אם. - - - בוגרים מצטיינים של אוניברסיטת בר-אילן במשפטים או בתרבות צרפת” (עמ' 58). בנוסף להיותם של כל עוזריה בוגרי אוניברסיטת בר-אילן, יובלטו בהמשך עוד פרטים מרשיעים, המעידים על נטייתה הפוליטית-אידיאולוגית של סופי האזרחי.
סופי היא אשה לבקנית “כבת שלושים וחמש, רזונת, קטנטונת, עם פני פורצלן” (עמ' 60), שבניגוד לחזותה החיצונית היא מתמחה בתחום מסויים מאוד של המקצוע אשר אליו הוכשרה. זאת למד ז’וזף שלנו מן התפקיד שסופי הטילה עליו: לעמוד באולם הכניסה בנתב“ג עם שלט ועליו שֵם הלקוח המתאים - עולה מצרפת “מהמעמד הבינוני פלוס-פלוס”, אשר מסוגל לשלם לה בתמורה לעבודתה עמלה בגובה שלושים וחמישה אחוז מהונו, שאת היקפו היא כבר יודעת מ”תחקיר עמוק על המצב הפיננסי שלו" שעשו התחקירנים מבין ששת עוזריה במשרד.
בתמורה לעמלה “צנועה” זו, הבטיחה סופי לעולים מצרפת, שעובדיה ימתינו לעולה ולבני משפחתו בשדה-התעופה ויצילו אותם מהיות קורבנות ל“עוקָצים של הישראלים”, האורבים למשפחות עולים כאלה כדי לנגוס נתח נכבד ככל שניתן מכספם (עמ' 65–64).
ז’וזף אמנם הבין איזו עבודה בזויה הוטלה עליו לבצע במקום עבודתו החדש, אך במצבו הפיננסי הקשה וגם בשל חולשת אופיו התייצב בנתב"ג עם שלט הנושא את שמה של משפחה העומדת להיעקץ את העוקץ של חייה, והתמיד בה עד שהבשורה על הירושה שהורישה לו סבתו גאלה אותו מעבודתו זו.
דביר שוהם - הנוכל המשיחי
במסגרת משרתו החדשה פגש ז’וזף יום אחד בשדה-התעופה ישראלי נוסף שעמד עם שלט דומה לשלט שלו: “בחור נמוך, רזה וחיוור, באמצע שנות השלושים לחייו, ראשו היה קטן, ושערו היה ישר, שמנוני, דליל, אך ארוך עד לכתפיים” (עמ' 72). אך רק במהלך המסיבה שערכה סופי לעובדי המשרד ולידידיה (וכאן אנו שוב מבצעים דילוג גדול לעמ' 108–103), התברר לז’וזף - למרבה האירוניה - ששמו של הבחור, עם מראה של נער מנערי הגבעות בשומרון, הוא דביר שוהם (במקרא: דביר - קודש הקודשים בבית המקדש, שוהם - אחת משתים עשרה האבנים היקרות שהיו משובצות באפוד של הכהן הגדול), ידיד קרוב של סופי האזרחי, הזוכה לשירותיה המשפטיים בכל פעם שהוא מסתבך עם החוק.
ורק בשלב הזה נזכר ז’וזף, שכבר בפגישתם הראשונה (שתוארה בסיפור-המעשה שלושים עמודים קודם לכן) הושיט לו דביר שוהם כרטיס-ביקור שבו “נכתב באותיות מוכספות קטנות: איש עסקים, קונה ותורם ספרי תורה” - עיסוק שאותו הסביר כעיסוק צדקה שהוא מתמסר לו “מלא-מלא” מאז ניצל מן הפיגוע במלון “פארק” בנתניה ב-2002: “כל ספרי התורה שאני תורם לבתי-כנסת בכל העולם הם על שם הורי ואָחי שנהרגו על קידוש-השם” (עמ' 74–72).
לשמע עובדות אלה הזדרז ז’וזף, כמנהגו, והדביק לדביר שוהם את הכינוי “היתום” - שגם הוא גיבור של סיפור נפרד נוסף, מאלה שאורלי קסטל-בלום הטמיעה בסיפור-המעשה של הרומאן “ביוטופ”. ומעתה ישלטו שניים אלה, סופי האזרחי ודביר שוהם, בחלקו השני של הרומאן, החלק האבסורדי-פוליטי, שאי-אפשר לומר משהו בשבחו.
בהמשך המסיבה שערכה סופי לעובדיה ולידידיה, לרגל חנוכת דירתה החדשה במגדלי מידטאון, התברר לז’וזף מפי “היתום”, שבמסווה פעולה אלטרואיסטית לזכר קרוביו שניספו בפיגוע בנתניה הוא שוקד כעת על מפעל הדגל שלו: הקמת אנדרטה גבוהה ביותר בשטח 1E בין ירושלים למעלה אדומים. אך כדי להצדיק את הקמתה בעיני שונאיו של עם-ישראל, הוסיף אלמנט של מים לתכנון המקורי של האנדרטה - “תוספת שלבֶּדוּאים בח’אן אל-אחְמר יצאו מכל העניין מים ואולי גם חשמל”. וכבר גייס להקמתה תרומה של מיליארדר יהודי מקנדה בשם אברהם צוֹיזְנר (עמ' 106).
ומאחר שהוספת “אֶלֶמֶנט המים הקפיץ את העלוּת, כי צריך יהיה למשוך מים מכפר אדומים”, שוקד דביר גם במהלך המסיבה לחלץ תרומה גם מאורחי המסיבה, אשר בּרַףְ-הנמוך צריכה להיות בסכום בן ארבע ספרות לפחות. בנימוק “הומניסטי” זה הצליח “היתום” לגרוע גם מהונו המצטמק של זו’זף 2,500 ₪ בשביל ילדי הבדואים המסכנים בח’אן אַל-אַחמר.
האמת על פרויקט אנדרטת-הזיכרון הזו התבררה לז’וזף - אך שוב רק בהגיע סיפור-המעשה לעמודים 127–124 - מפי הסבתא של דביר, קשישה בת תשעים ושתיים המונעת בכסא-גלגלים ע"י עובדת פיליפינית. הסבתא היא זו שפורעת את הפסדיו של דביר, אחרי שהוחתמה על-ידי סופי האזרחי להיות אפוטרופסית לניצולי המשפחה מהפיגוע במלון פארק בנתניה ב-2002.
ומשום כך נאלצה הסבתא לאחרונה לפרוע הפסד בסך חצי מליון דולר “שהלכו בינתיים רק על הסקיצות” של האנדרטה, שלעולם לא תקום באזור E1הן מסיבות פוליטיות והן משום שדביר שוהם מנצל את כספי התרומות לקיום משפחתו ולמימון נסיעותיו בעולם, שבהן הוא מאתר פרוֹיֶקטים כושלים נוספים עבור משקיעים מסוגו של ז’וזף.
ואכן, “היתום” לא נטש את ז’וזף גם אחרי ההתרמה השערורייתית שסחט ממנו במסיבה של סופי האזרחי. משנודע לו על הירושה שזכה בה ז’וזף מסבתו הצרפתייה, החל להציע לו פרויקטים שונים להשקעת הונו בארצות שונות של העולם: החל משותפות בפארק שעשועים במישור אדומים וכלה במפעל מזגנים ניידים להתקנה במכוניות וביאכטות באירופה, מפעל שיוקם בבולגריה.
לבסוף נלכד ז’וזף בהצעת המזגנים של דביר. תחילה הוחתם על-ידי הנוטריונית סופי האזרחי על מסמכים שונים ואחר-כך גם העביר חלק ניכר מכספי ירושתו לבֵּסָרַבְּיָה, כפי שנדרש - פעולה שאחריה אבד לו גם כספו וגם הקשר אל דביר שוהם, היזם המגלומני מההתנחלות בשומרון.
הסבת הרומאן מחלקו הראשון כסיפור קומי-סאטירי, המתרחש כולו בעיר ת“א, אל מטרתה האמיתית של אורלי קסטל בלום בכתיבת “ביוטופ”, המתבררת בחלקו השני כמטרה פוליטית-אבסורדית - כפה עליה לסיים בחופזה את עלילת הרומאן ב”אפילוג“, שבו סיכמה את כל התפניות שהתחוללו בחייו של ז’וזף בגיל הזה: אחרי שפוטר ממשרתו הזמנית כמרצה לתרבות צרפת באוניברסיטת ת”א, הפך למובטל במשך חמש השנים הבאות, שבהן כמעט כילה את חסכונותיו וכמעט עמד להצטרף אל חֶלְכָּאֵי העיר המנצלים כל ספסל ציבורי וכל פיסת בגינות הציבוריות כדי לשרוד.
הפורענות הזו אמנם נמנעה מז’וזף כאשר זכה לפתע בכספי הירושה שהותירה לו סבתו הצרפתייה, אך חשפה אותו לעוקץ של צמד נוכלים, שבו איבד ז’וזף חלק ניכר מירושתו. בשלב הזה חזר ז’וזף לעשתונותיו, מכר את דירתו בת"א השוכנת על חוף הים התיכון ונמלט מהארץ עם שארית כספו אל הבית שהורישה לו סבתו, בלאנש, בעיירה השוכנת בנורמנדי שבצרפת על חוף האוקינוס האטלנטי.
בסיום הזה מימשה אורלי קסטל-בלום באמצעות “אפילוג” קצרצר (פחות משלושה עמודים) את עקרון העלילה האהוב עליה ביותר, עלילה סאטירית-אירונית הנבנית על ניגודים פּרדוֹכּסאליים במעשיהן של הדמויות שלה: בעוד סופי האזרחי עוסקת בהגברת העלייה של יהודים מגולת צרפת לארץ-ישראל השוכנת לחוף הים התיכון, למען התעשרותה מעמלת הגֶזֶל שהיא גובה מהם עבור שרותיה, היא בפועל מבריחה אותם מארץ-ישראל חזרה אל גולת צרפת, השוכנת לחוף האוקיינוס האטלנטי, בסיוע שהיא מושיטה לנוכל המשיחי דביר שוהם המרושש אותם מיתרת הונם במפעלי ההתרמה הכוזבים שלו.
וכעת גם המבקר מסיים ב“אפילוג”
גם אם מסתייגים מן ההשערה שהעליתי בפירוש הזה על הדרמה הסוּגָתית שהתחוללה ליד שולחן הכתיבה של אורלי קסטל-בלום, שבמהלכה שילבה שלוש עלילות של סיפורים קצרים בעלילת הרומאן “ביוטופ”, חייבים להודות שאפילו הכותרת “ביוטופ” שנתנה לרומאן מסייעת לביסוסה של ההשערה הזו.
אף שהכתיב של שם הספר באנגלית הוא מונח שפירושו הוא “בית גידול”, מאפשר הכתיב של מונח זה בעברית להפריד אותו לשתי המילים “בּיוֹ” (חיים) ו“טוֹפּ” (שיא) הלועגות ביחד לאמונת הישראלים שהחיים כיום בישראל הינם בשיאם ושהעיר ת“א, המהוללת בעולם כ”עיר לבנה" וכ“עיר ללא-הפסקה”, היא ההוכחה המושלמת לכך.
ומאחר שכל קורא רשאי להחליט אם התמונה של החיים במדינת ישראל, כפי שהיא משתקפת בעלילת הרומאן “ביוטופ”, היא מהימנה או לא, אני מרשה לעצמי להוסיף גם את פְּסַק-הטעם שלי על הרומאן הזה: למרות החולשות של הרומאן “ביוטופ”, שהובהרו במאמר הביקורת הזה, לי אין ספק שהרומאן הזה מעיד שאורלי קסטל-בלום עודנה במיטבה ככותבת סיפורים בסיפורת הישראלית.
מאיר שלו - "אל תספר לאחיך"
מאתיוסף אורן
מאיר שלו הוא כותב קוֹנְצֶפְּטוּאַלִי, כותב מתוכנן וחדור-מטרה. כתיבה כזו, שהיא הכרחית ומועילה בטקסטים עיוניים, האמורים לבטא רעיונות והשקפות, גורמת לעיתים קרובות נזקים לכתיבה שאמורה לברוא עולם רגשי ורוחני של בני-אדם במצבי-חיים שונים, ולהצדיק את מעשיהם ואת החלטותיהם בסיבות מן הכוחות המפעילים את החיים במציאות: פסיכולוגיים, סוציולוגיים, כלכליים ואידיאולוגיים. הנטייה של מאיר שלו לכתיבה קוֹנְצֶפְּטוּאַלִית התבלטה כבר בספריו המוקדמים שבהם הטיל על הגיבורים לבטא מסקנות דיסטופיות ביחס לסיכויי ההצלחה של הכפר בעמק יזרעאל, שסימל את החשוב בשאיפותיה של הציונות: לחבר מחדש את בניו של העם היהודי אל אדמת ארץ-ישראל.
כדי לאמֵת הכללה זו צריך הקורא לרענן בזיכרונו את העלילות המשפחתיות התלת-דוריות (אבות מייסדים, בנים סתמיים ונכדים תימהוניים) ברומאנים המוקדמים שלו, החל מ“רומן רוסי” (1988) וכלה ב“פונטנלה” (2002), שהיו כולן עלילות דיסטופיות שתיארו דֶגֶנֶרַצְיָה בלתי-נמנעת של השושלת החזונית-ציונית של מייסדי הכפר (ב“רומן רוסי”) או של מקימי האחוזה המשפחתית (ב“פונטנלה”). את רעילותן של העלילות הללו, שבעזרתן ביטא מאיר שלֵו את השקפתו הפוסט-ציונית הזו, טרח להמתיק בעזרת סיפורי אהבה גדולים מהחיים, מאלה שפיתח ברומאנים “עשו” (1991) “כימים אחדים” (1994) “בביתו במדבר” (1998) ו“יונה ונער” (2006), וגם בעזרת חומרים נוסטלגיים מתקופות הווי קרובות למדי בתולדות היישוב, כגון: כלי-עבודה של בעלי מקצועות שכבר אין מי שמשתמש בהם, חפצים שכבר מזמן אין מייצרים אותם וצמחים ובעלי חיים בנופים שמעטים מגיעים אליהם ברגל כיום.
הקדמה זו על מדף ספריו הקודמים של מאיר שלו נחוצה כדי להעריך נכונה את ספרו החדש של מאיר שלו “אל תספר לאחיך” (הוצאת עם עובד / ספריה לעם 2022, 262 מ'), שאיננו ממשיך את ספריו המוקדמים, אלא את שני ספריו המאוחרים והשונים זה מזה - “הדבר היה ככה” (2009) ו“שתיים דובים” (2013) - שבהם התאמץ (ולא הצליח) למצוא ליצירתו כיוונים חדשים שאינם פוליטיים ודיסטוֹפיים, אלא טריוויאליים ואֶסקֵפיסטיים. כמעט עשר שנים חלפו מאז פרסומם עד שהשלים את הכרך השלישי במגמה מאוחרת זו בכתיבתו, את “אל תספר לאחיך”, שבו כלל - כך אטען בהמשך - שלוש עלילות פארודיות על יחסי האהבה בין המינים, בין הגברים ובין הנשים, בתקופות גיל שונות ובמצבים שונים, כאלה ששמו של הספר, “אל תספר לאחיך”, הולם אותם (ראה לאיזה מצבים מתקשר שם הספר בעמ' 202 ו-260).
ואכן, קורא שיזהה במהלך הקריאה בספר שבעצם הוא קורא פרקי-סיפור משלוש עלילות שאין קשר ממשי ביניהן, פרט לדמותו של “המספר” המופיע בשלושתן, איתמר דיסקין יפה-התואר שראייתו לקויה מילדות, לא יתקשה לסכם לעצמו שמחברן, מאיר שלו, כינס בספר הזה שלושה סיפורים שונים על היחסים בין המינים בשלוש תקופות שונות בחייו של איתמר. בנעוריו צפה בזוגיות הממושכת של ההורים מאז שהתאהבו בבחרותם ועד שנפטרו בהגיעם לזקנה, שהיתה זוגיות קומית. כאשר הגיע לעשור השלישי לחייו ושירת בצבא כקצין מצטיין לאימון גופני, התנסה איתמר עצמו בזוגיות קצרה יותר, כזו שנמשכה רק חמש שנים, שהיתה זוגיות רומנטית. ולבסוף, בהגיעו לעשור הרביעי בחייו ובעודנו רווק, חווה זוגיות קצרה עוד יותר, כזו שנמשכה פחות מיממה עם רווקה בת גילו, שהיתה בגוון של זוגיות אֶרוטית.
אלמלֵא העדיף מאיר שלו לפזר את עמודיו וקטעיו של כל סיפור בין עמודיהם של הסיפורים האחרים, כתחבולה מיותרת להפיכת הפשוט למורכב, היתה הרציפות הכרונולוגית והמדורגת הזו בחייו של איתמר מבליטה את חולשתם הבסיסית של שלושת הסיפורים: בשלושתם אין עלילה מפותחת מספיק, כזו שהצדיקה את הכללתם יחד בכרך אחד.
“ליל האחים”
כינוסם בכרך אחד של שלושת הסיפורים האלה, המסופרים בסוּגות-תוכן שונות של הסיפורת (כאמור: הקומית, הרומנטית והאֶרוטית) ובסגנונות סיפֵר שונות, מעלה על הדעת, שהם טיוטות משלושה ניסיונות כושלים שעשה מאיר שלו כדי להשלים רומאן נוסף, אחרי הופעת “הדבר היה ככה” (2009) ו“שתיים דובים” (2013), ושהוא חיפש דרך איך להציל את הטיוטות הללו מגניזה. את ההטעיה הזו, שהכרך “אל תספר לאחיך” הינו רומאן, השיג מאיר שלו באמצעות פתרון אֶקְלֶקְטי, שכיח למדי בתולדות הסיפורת, על-ידי הוספת סיטואציה אֶפִּית שתצדיק למראית-עין את כינוסם יחד של פרקים מסיפורים נפרדים וגם שונים מאוד זה מזה, בספר אחד, שניתן להציגו כטקסט בהיקף של רומאן.
לסיטואציה האֶפּית הזו העניק מאיר שלו את השם המבטיח “ליל האחים”, שכשמו כן הוא: לילה ארוך, שמתרחש פעם בשנה, כאשר איתמר היה מגיע לארץ מאמריקה, שאליה היגר לפני 35 שנים, כדי להיפגש עם אחיו בועז, הצעיר ממנו בשנתיים, בחדרו במלון. איתמר היה קובע את מועד בואו למפגש השנתי של “ליל האחים” הזה בתחילת הסתיו הן כדי להיבדק בדיקה תקופתית אצל ד"ר לוין, רופאת העיניים הקבועה שלו, שטיפלה בקוצר הראייה הקיצוני שלו (עמ' 165–164), והן כדי לזקק יחד עם גדי אלטמן, שהיה עוזרו בהדרכת ספורט בבסיס חיל האוויר, יין מזָן מיוחד של תאנים שזיקק במועד זה ביקב הבוטיק שלו (עמ' 167–166). בסיום הזיקוק היה איתמר מקבל מאלטמן 4 בקבוקים של יין “בּוּכָא”, שבלעדיהם אי-אפשר היה לקיים את מפגש “ליל האחים” הזה.
לקראת “ליל האחים” היה בועז עורך בחדרו של איתמר במלון שולחן עם חטיפים, ואיתמר היה מציב שני בקבוקים מהיקב של גדי אלטמן, ואז, במשך לילה שלם, היו “משתכרים באופן שקט, יסודי ואיטי, ומדברים על הנשים שלי ועל האשה שלו, על הילדים שאין לי ועל בתו ובנו, ועל אמי ועל אביו, כך אני מתעקש לכנותם בליבי, כי הוא [האב] העדיף את בועז והיא [האם] העדיפה אותי” (עמ' 9).
גם אחרי 35 שנים, כאשר בהווה שניהם כבר נמצאים באמצע העשור השישי של חייהם, בועז עדיין מרותק לסיפוריו של איתמר, אחיו יפה-התואר, גבר שנשים מחזרות אחריו ונמשכות לא רק ליופיו הגברי אלא גם לליקוי בראייתו, שבעטיו הוא מצויד תמיד בשני זוגות משקפיים, אחד שהוא מרכיב על אפו והשני שהוא מצטייד בו למקרה חרום, כדבריו: “בלי משקפיי אינני יכול לזהות את פני בראי של הסַפר, וגם לא את אחי, עצמי ובשרי, כשהוא יושב ומשוחח איתי במרפסת חדרי במלון” (עמ' 23). ואכן, הוסיפו המשקפיים לקסמו של איתמר, כי כל אשה שנשבתה ביופיו נהגה לגרום לו להסיר את משקפיו כדי שתֵיראה בעיניו, כמו מבעד לערפל, יפה ומסתורית יותר. ואף על פי כן ידע בועז, שרק אשה אחת כבשה באמת את לבו של אחיו ושלעולם לא תוכל אשה אחרת לרשת את מקומה בחייו.
עקביות נושאית זו בסיפוריו אלה של איתמר על צורותיה השונות של הזוגיות, אמנם איננה מצדיקה להגדיר את הספר “אל תספר לאחיך” כרומאן, אך גם כסיפורים נפרדים אין להלל אותם, כי הם סיפורים פגומים ושטחיים על הנושא המרכזי בסיפורת הפופולארית: היחסים בין המינים. אמנם לכל אחד מהסיפורים יש התחלה וסיום, אך האמצע, שהינו דל ורדוד, מסביר מדוע לא הצליח מחברם, מאיר שלו, להשלים רומאן מכל אחד מהם. תמצית קצרה של שלוש העלילות תבסס את המסקנה הזו על ערכם המוגבל של שלושת הסיפורים האלה.
הזוגיות הקומית - ההורים
כאמור, בשנות ילדותו ונעוריו הכיר איתמר בבית ההורים את הצורה הקומית של היחסים בין המינים. הוריו מנעו את התפרקות הזוגיות שלהם על-ידי הפתרון שאיפשר לכל אחד מהם להתגורר בקומה נפרדת בבית הדו-קומתי שלהם בשכונת רחביה בירושלים: האמא רחל בקומה התחתונה והאבא יחיאל בקומה העליונה (עמ' 62). ומאחר שיחיאל האמין כי “לכל אדם, בעיקר אם הוא גבר, צריכה להיות טריטוריה שהיא רק שלו” (עמ' 65), שבה יוכל לחיות עם עיסוקיו ועל-פי הרגליו, הוא בנה גרם מדרגות מהחצר אל הקומה שלו, כדי שלא יצטרך להיחשף לעיני אשתו בכל פעם שהוא יוצא או חוזר לקומה שלו בדירה. משום כך היה חשוד תמידי בעיניה של רחל כמי שבוגד בה עם נשים אחרות (עמ' 68–62). ולכן הסביר פעם לאיתמר, את המצב בבית בעזרת השקפתו השוביניסטית על ההבדל בין המינים: “גברים ממשיכים כל החיים לשחק בצעצועים, ונשים, באיזשהו שלב, מפסיקות” (עמ' 67).
ההפרדה הזו בקומות התבטאה גם בהימנעות ההורים לדבר זה עם זה, ועל איתמר הוטל להתרוצץ בין הקומות כדי להעביר את הודעותיהם האחד לשני (עמ' 99–95). התיווך שלו ביניהם בדרך זו נפסק רק אחרי שההורים הסכימו להשמיע אותן בנוכחותו “בשטח הציבורי” של הבית, בעודם יושבים בסלון או בגינה (עמ' 98).
אחרי שהשניים מיצו את ההשתעשעות זה בזה כמו ב“צאצקֶע” (צעצוע ביידיש), בשנות הדבש של נישואיהם, החל כל אחד מהם לרדת לחייו של הצאצקֶע שבו מאס: “היא שבה ותיארה את בגידותיו, שמקצתן התרחשו במציאות ומקצתן בדמיונה, והוא שב והתלונן שהיא לא מכבדת ומעולם לא כיבדה את ‘זכויות הפרט’ שלו - - - מה שהיא עושה כל השנים שלנו ביחד. פולשת אל הטריטוריה שלי, מזיזה את הכלים שלי, מסדרת את הספרים בספרייה שלי, ולא לפי נושאים או מחברים, אלא לפי הגובה והעובי והצבע” (עמ' 64).
ואכן, בסיפור הזה מובלעת ההגזמה, שהיא תכונתה העיקרית של הפארודיה, בדבריו של יחיאל על רחל אשתו: “אין לה גבולות. אם היא היתה בעל חיים, היא היתה פולשת למאורה שלי. אם היא היתה רופאה מנתחת, היא היתה מסדרת אותי מחדש: האף על החזה, העיניים על הכתפיים והאצבעות בשורה על גב, לפי הגודל והצבע” (עמ' 65).
רק אחרי ששני הבנים, איתמר ובועז, עזבו את הבית ויחיאל החל להתגורר בחדרו של בועז בקומה שלה (עמ' 183), הגשימה רחל את נקמתה ביחיאל. תחילה הצטיידה במכשיר שמיעה והשימה את עצמה כחירשת, אבל המשיכה לבוא איתו חשבון, כעת ישירות ומקרוב, על בגידותיו בה עם נשים אחרות. לבסוף גרמה למותו על ידי כך שבחסות החֵרשוּת לא הושיטה לו עזרה כאשר נפל ונזקק לה (עמ' 202–201). אך היא לא הסתפקה גם בכך, אלא השלימה את נקמתה בבעלה גם אחרי מותו על-ידי הריסת גרם המדרגות לקומה שלו ועל-ידי הימנעותה מאז לעלות אל חדרו-ממלכתו בקומה העליונה של הבית.
הזוגיות הרומנטית - מיכל
כאמור, גם העלילה השנייה בספר הזה מתרכזת בזוגיות, אך הפעם כזו שנמשכה רק חמש שנים ואשר היתה רומנטית, בין איתמר, קצין הספורט המצטיין בבסיס חיל האוויר, ובין מיכל, קצינה בת גילו (שאפילו נולדה ביום שבו חל יום הולדתו), שהיתה קצינה מצטיינת במחלקה הסודית של הלוחמה האלקטרונית באותו בסיס. הסיפור מבליט את ההבדל ביניהם: הוא יפה-התואר והיא החכמה. אף שהכירו בטקס שבו הוצגו על-ידי מפקד הבסיס כמצטיינים בתחומם, הם התאהבו רק אחרי שנפגשו בלבוש אזרחי בת"א (עמ' 160–158).
מאחר שאהבה רומנטית לא יכולה להתפתח בלי תקופת חיזור שתהדק תחילה את הקשר הרוחני בין האוהבים, שיתף המחבר את גיבוריו תחילה בערב על שירת יהודה עמיחי לפני שאיפשר להם להיות במגע גופני. הערב התקיים בנוכחותו של עמיחי ואחרי שהסתיים, התייצבו מיכל ואיתמר בפניו כשהם מחזיקים ידיים, פעולה ששיכנעה את עמיחי לעוץ לאיתמר את העצה הבאה: “אל תרפה מהיד הזאת” (עמ' 161). אף שדירתה של מיכל בת"א, שאז חלקה אותה עם קצינה נוספת, היתה פנויה באותו לילה, לא הזמינה אותו מיכל אחר-כך אל מיטתה, ואילצה אותו להסתפק בנשיקה הראשונה שהתירה לו.
נשיקה זו הספיקה לאיתמר כדי לפצוח אחר-כך בדברי השירה הבאים: “כל חדר בליבי התמלא בדמהּ. כל איבר בגופי שיער כל איבר בגופהּ. כל תא בבשרי נערך לקראת כל תא בבשרהּ. תאֵי שריר נדרכוּ, תאי חוש התחדדוּ, תאי עצב בדקוּ מגעים. תאי זרע עצרוּ נשימה”. וכאשר ביקש איתמר להתנשק עוד, “הכי הרבה שאפשר”, הבטיחה לו מיכל “תהיה עוד הפעם הבאה, ויהיו הפעמים שאחריה”. הבטחה זו הפיקה ממנו מיד בית לירי נוסף: “הייתי קל ומאושר. חשבתי שכך הרגישו האנשים הראשונים שהמריאו בכדור פורח, שזרעו זרע באדמָה, שחצו את האופק על גב רפסודָה. ימים חדשים אותתוּ. גלים ליקקוּ את החוף. אהבָה התנשמָה. נדרכָה” (עמ' 163).
החריזה והמספר המוגזם של הדימויים ממישורים שונים של המציאות הגשמית והדמיונית בשני בתי-השיר האלה מקרבים-אל-הדעת, שהמחבר הוסיף לסיפור הזה גוון פארודי עָז יותר מזה שצבע בו את הסיפור הקומי על הזוגיות הממושכת של ההורים שהתפצלה לשתי הקומות בביתם. אף על פי כן פקעו בועות האהבה הרומנטית בין מיכל ואיתמר אחרי חמש שנים, כאשר מיכל הודיעה לו שהגיע הזמן להיפרד והסיטה את ראשה כאשר ניסה לנשק אותה נשיקת פרידה (עמ' 213). הסיום הגשים לאיתמר את נבואתו של אביו על מה שצפוי לו ממנה: “אתה הצאצקע שלה והיא עושה בך מה שעושים בצעצוע: משחקת בך, מראה אותך - - - ובסוף היא גם תזרוק אותך בשביל הצעצוע הבא שיהיה לה” (עמ' 68).
ואכן, מיכל אמנם נפרדה מאיתמר, אך הוא לא נפרד ממנה, כפי שמשתמע מלקט הדימויים שניסח מאיר שלו לאיתמר שלושים שנים אחרי שנפרד ממיכל: “חשתי כגולה מארצו. אחרי כמה פסיעות הפכתי את פני לאחור. מיכל עמדה בדלת והסתכלה בי. - - - אסור שדבר כזה יקרה, חשבתי. - - - צריך שבני ובנות זוג [כאשר הם נפרדים] ימהרו וינשקו זה את זה על כל גופם, כל אבר, כל חלקת עור ופינה, ולא רק את נאות המדבר ואת חופי השנהב, אלא גם את שיכוני העוני ואת החצרות האחוריות ואת הפרוורים הנידחים, את המרפקים ואת העקבים, את המעזֵבות ואת אזורי התעשייה” (עמ' 219). רק חבל, כה חבל, שבסיפור הזה, וגם בשני הסיפורים האחרים, השקיע מאיר שלו מאמץ כה בולט בהגזמות הלשון הפיגוראטיבית, בעוד שהשקיע כה מעט דמיון בפיתוח סיפור-המעשה כדי שיהיה מעניין יותר.
אם גם גודש כזה של דימויים בסיפור הזה עדיין לא שיכנע קורא כלשהו שהטקסט של מאיר שלו הוא טקסט פארודי וליטֶרָרי, ספרותי-אמירתי ומוגזם, כדאי לו לחזור אל פסקת הפתיחה של הספר הזה, שגם בו קיימת הגזמה באמצעי לשוני כדי לבטא את תחושת האהבה שעדיין מפעמת אצל איתמר כלפי מיכל גם אחרי שחלפו עשרות השנים מאז שנפרדו.
הפעם המחיש מאיר שלו לאיתמר את האהבה באמצעות אַלוּזְיוֹת - רמיזה אל צירופי-לשון מטקסטים נודעים - שהטמיע בשבילו מפסוקי אהבה שונים בתנ“ך: “פעם אחת, ברחוב תל-אביבי קטן שאת שמו כבר שכחתי, התרמזתְְ לי פתאום באשה אחרת. היא באה מולי, פוסעת את פסיעותייך, התקרבה, הראתה את מראייך, ואני לבי עמד מִפְעוֹם, רגלי מִלֶכֶת”. מאיר שלו דחס בשני המשפטים האלה שלוש מליצות מפסוקי אהבה בתנ”ך: “יונתי בחגוֵי הסלע - - - הראיני את מראייך השמיעיני את קולך” משיר השירים ב‘-14, “נפעמתי ולא אדבֵּר” מתהילים ע”ז-5 ו“לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה” מירמיהו ב’-2.
את התמצית הזאת על תוכנו של הסיפור הרומנטי הזה מוטב לסיים במידע קונקרטי על חייו של איתמר ועל חייה של מיכל מאז שנפרדו לפני שלושים וחמש שנים: “שנינו, מיכל ואני, בני שישים וחמש. אני חי בשרלוטנסוויל, וירג’יניה, ארצות הברית, ומבקר בישראל כל שנה. היא חיה בתל-אביב ומרבה בנסיעות להרבה ארצות. לפעמים אני רואה תמונה שלה באינטרנט, מקבלת פרס מדעי או תואר כבוד, לפעמים עם בעלה, שתי בנותיה - הבכורה, רופאת ילדים, דומה לה עד כאב - ועם ארבעת הנכדים” (עמ' 21).
הזוגיות האֶרוטית - שרון
מאיר שלו חשף כבר בפתיחת הספר תמצית מעלילת הסיפור השלישי מפי איתמר עצמו: “לפני כמה שנים, בליל האחים של 2010, סיפרתי לו [לבועז] סיפור שאינו קשור למשפחתנו, על אודות לילה שעבר עלי בארץ עשרים שנה קודם לכן, ב-1990. סיפרתי לו על אשה שהכרתי באותו ערב, על פגישתנו, ועל מה שאירע אחר כך בבית בודד אי-שם בשרון, בלב מבוך של דרכי עפר, פרדסי הדרים, חלקות ירק ומטעים של אבוקדו” (עמ' 10–9).
איתמר היה אז רווק יפה-תואר בן 45, כאשר בעלת בר מזדקנת ליד המלון הציעה לו לפגוש אשה צעירה ממנה “שהכירה פעם גבר יפה - - - שלא שם אליה לב, ומאז נשאר לה חשק [להיות עם גבר יפה - - - לראות פנים יפות של גבר ממרחק של נשיקה]” (עמ' 26–25). איתמר נענה להצעה זו, ונפגש עם אשה בת גילו נאה למדי. ומאחר שמדובר בסיפור אֶרוטי קצר-מועד, לא זיהו שניהם את עצמם בשמם האמיתי. איתמר אימץ לעצמו את שמו הפרטי של אלטמן, גדי, והאשה שפגש הציגה את עצמה בשם “שרון”.
סיפור ארוטי לא מתבזבז על פתיחה וסיום ארוכים, אלא מתרכז דווקא באמצע, שבו מתוארות באופן גראפי כל הפעולות שעליהן רמזה התמצית שכבר נמסרה לקורא בתחילת הספר. ואכן ביוזמתה של שרון ועל-פי הוראותיה התבצעו לאיתמר כל המעשים שהתרחשו לו בדירתה בכל התנוחות האפשריות, סבב אחרי סבב, כמו בזירת מתאגרפים, שרעד של גוֹנְג מפריד בין הסבבים. ואכן, כך הסתיים הסבב הראשון בסיפור הזה: “שכבנו, דוממים והדוקים, - - - אני חושב שנרדמתי לשנייה, כי התעוררתי כשאמרה ‘עכשיו תילחֵץ אליי הכי חזק שאתה יכול. רק להילחץ, בלי לזוז. עד ששנינו נתחיל לרעוד’” (עמ' 116).
הסבב הבא שלהם כבר התבצע בתנוחה אחרת: “שרון התקרבה ועמדה סמוך אליי, ואני, על ברכיי, חיבקתי את רגליה. היא הניחה את ידיה על עורפי, הידקה את פני אל ערוותה, וכמו קודם, אחרי ששכבנו, רעדה” (142).
וכמובן שגם קטעי הסיפור מאותו לילה, אשר פוזרו על-ידי הכותב הקוֹנְצֶפְּטוּאַלִי בין הפרקים של שני הסיפורים הקודמים ושנקטעו ללא-הרף על-ידי הערותיו של בועז, סוכמו לבסוף בקטע הבא: “רציתי ללכת, גם כי ככה אני רגיל, וגם כי היא עייפה אותי, מהרגע שנכנסתי לבית שלה, תעשה ככה, תעשה ככה, פֹה וְשם וְשם וְפֹה, תיכנס לאט, אל תעצום עיניים, יותר לאט, תַראה את הידיים, עם המשקפיים, בלי המשקפיים, תיצמד, עכשיו נרעד. - - - לא יכולתי יותר, התעייפתי ממנה” (עמ' 191).
במשך הלילה הזה התבררה לאיתמר זהותה של האשה שהתעללה בו במשך לילה שלם, שאכן התעלם ממנה כאשר שירתה כצלמת בבסיס שבו הכיר את מיכל, כפי שהקורא כבר יודע מהסיפור הקודם, הסיפור הרומנטי. אז, בבסיס, רצתה “שרון” לאבד בחברתו את בתוליה (עמ' 248), אך בהווה של הסיפור היא נוקמת בו על האכזבה שספגה בעבר בעקיפין ממנו, כאשר התאהב במיכל הבלתי-נשכחת.
אף שבסיפור הזה, השלישי, הפארודיה על הסיפור הפופולארי כבר גלויה ומודגשת, היא ניתנת להבלטה ניכרת יותר על-ידי הפשטת סיפור-המעשה הזה מהפרטים הסְפֶּציפיים שלו: בעלת בר, אשה מבוגרת, מְסַרְסֶרֶת בגבר יפה ומפגישה אותו עם אשה שמעוניינת לבלות לילה עם גבר יפה-תואר. ואכן, במשך לילה תמים מכניעה אותה אשה את הגבר, מחזיקה בו על-ידי הסתרת משקפיו, שבלעדיהם אין הוא מסוגל להימלט מהמלכודת שלה, ומַחְפיצה אותו (מלשון: חֵפֶץ) לצרכיה המיניים.
הפרזיולוגיה הפמיניסטית (“מְסַרְסֶרֶת” ו“מַחְפיצה”), בהפשטה זו של סיפור-המעשה, מְהַפֶּכֶת את היחסים בין שני המינים, מאלו שהיו שכיחים בעבר במציאות וגם בסיפורים, ליחסים שתנועת “מִי-טוּ” המיליטנטית מטיפה להנהיגם בהווה, תחילה בין הסדינים בחדר-השינה ואחר-כך בכל תחומי החיים האחרים, כדי ליצור שוויון מלא בין הנשים ובין הגברים.
סיכום - והפעם ללא גלי רֶטֶט ורָעַד
רק על-ידי סיווג שלוש העלילות כפארודיות על הסיפור הפופולארי, ניתן להצדיק במשהו את מגרעותיו של הספר הזה של מאיר שלו. וישנה סיבה נוספת שמצדיקה את הספר הזה בתחום הסוגה שבה נכתב, סוגת הסיפור הפארודי: גם בחולשותיהם של שלושת הסיפורים הם לועגים מספיק לסוג הספרים המשגשג ביותר כיום בסיפורת הישראלית, סוג הנוגס כבר שנים נתחים מתפוצת ספריו של מאיר שלו, והם סיפורי האהבה הפופולאריים, שרוב מחבריהם הם כלל כותבי-המִקְלדת משני המינים, אך הבולטות מביניהם הן דווקא הנשים שכותבות “ספרות פמיניסטית” דלת-דמיון - מסקנה זו נתמכת על-ידי העובדה שבשלושת הסיפורים הגברים הם הקורבנות של מעשי הנשים ושל החלטותיהן כלפי הגברים שלהן.
לקוראי ספריו הקודמים של מאיר שלו שהתאכזבו מהספר הנוכחי, הקדים מאיר שלו, למסור, בסיומו של הסיפור האֶרוטי הזה, את התמצית הבאה על עלילתו מפי איתמר: “לא תאמיני [אמר לשכנתו, אחרי שחזר מישראל אל דירתו באמריקה] מה קרה לי בישראל, בחורה התחילה איתי בבר, לקחה אותי אליה והחביאה לי את המשקפיים כדי שלא אוכל ללכת, ופחות או יותר זהו” (עמ' 259). ואכן: תמצית זו מסכמת פחות או יותר את קלישותם הסיפורית של כל סיפורי הספר הפארודי הזה של מאיר שלו.
יובל שמעוני - "מבעד לקרקעית השקופה"
מאתיוסף אורן
הרומאן “מבעד לקרקעית השקופה” (הוצ' עם עובד / ספריה לעם 2021, 430 עמ') הוא רומאן היסטורי, המספר על ארבע ההפלגות של כריסטופר קולוּמבוס באוקיינוס האטלנטי - שלוש הראשונות בסוף המאה ה-15 והרביעית בתחילת המאה ה-16 - שבמהלכן גילה את יבשת אמריקה. בצאתו להפלגה המסוכנת והנועזת הראשונה הניח קולומבוס, שאין יבשה כלשהי במרחב המים האדיר שמשתרע בין מערבה של יבשת אירופה (ספרד ופורטוגל) לבין מזרחה של יבשת אסיה (סין,יפן והודו), ולכן קיווה, שאם יסיים את ההפלגה בהצלחה, יגלה נתיב קצר וריווחי יותר אל אותן ארצות עשירות מהנתיב הארוך אליהן סביב יבשת אפריקה שאז היה כבר ידוע ליורדי-הים.
אירועי ההפלגה ההיא, וגם של שלוש ההפלגות הנוספות, מסופרים מפי שני מספרים שונים. בחלק הראשון מופעל מספר יודע-כל, מהימן ואובייקטיבי, המספר על שתי הפלגות הראשונות (זו משנת 1492 וזו משנת 1493) מנקודת מבטו של נער יהודי בן חמש-עשרה, טוביאס קאסארס. בנוסף לכך מורחב הסיפור לקורות-חייו של הגיבור הזה בטרם התגנב לספינתו של קולומבוס, ולאירועי חייו ביבשת החדשה אחרי שעזב את ספינתו של קולומבוס בסיום ההפלגה השנייה, ולעשרות השנים שבהן המשיך להתגורר באי היספניולה עם אשה אינדיאנית שבה התאהב ובחברתה הזדקן.
בחלק השני מופעל כריסטופר קולומבוס עצמו כמספר-גיבור, המספר מנקודת מבטו, בשנת חייו האחרונה, ב-1506, את סיפורן של כל ארבע ההפלגות שביצע. וגם הוא מוסיף בפרקי הזיכרונות שלו הסברים על מניעיו הגלויים והנסתרים לצאת אליהן, ועל הקשיים שהיו לו עם הצוות הבלתי-מיומן והבלתי-ממושמע בכל אחת מהן. בפרקי זיכרונות אלה, שאותם הוא מנסח כמכתבים שהוא מייעד אותם להישלח אל המלך פרדיננד בויאַדוֹליד כדי לשכנעו לממן עבורו הפלגה חמישית, הוא מזכיר מדי-פעם את נער-הסיפון טוביאס שהיה משרתו בשתי ההפלגות הראשונות.
גיוון זה בנקודות המבט, שמהן מסופר הגילוי של יבשת אמריקה בסוף המאה החמש-עשרה, איננו הישגו היחיד של יובל שמעוני ברומאן ההיסטורי הזה. חשובה ממנו היא גם הצלחתו ברומאן הזה לגלף שתי דמויות ראשיות כה מעניינות מאותה תקופה, כדמויות ארכיטיפיות המבליטות את הכוחות המנוגדים שפועלים בהיסטוריה בכל התקופות שלה: תמיד יהיו בה רוֹדנים ושליטים מפורסמים שיגשימו את שאיפותיהם במעשי אלימות ובמלחמות (כזו היתה שושלת הקוֹלוּמְבּוּסִים, כריסטופר, דייגו ולואיס, בעלילת הרומאן החדש, עלילה המתרחשת בהיסטוריה בתקופת המעבר מימי הביניים לעת החדשה), ותמיד יהיו בה המוני הקורבנות התמימים שישלמו בדמם ובחייהם על שיגעון הגדלות של הרודנים (כמו שושלת הפוֹליאָקוֹבים, איליה, נחמן ואמנון, שהיו הקורבנות של ההיסטוריה בעלילת “קו המלח”, עלילה שהתרחשה במאה השנים של המאה הקודמת).
בכפל תפקידם של שני הגיבורים ברומאן “מבעד לקרקעית השקופה” הן כדמויות בנות תקופתן והן כדמויות ארכיטיפיות המעידות בטבען ובמעשיהן על כל התקופות, הצליח יובל שמעוני לבטא את השקפתו הביקורתית הנחרצת על כך שכל הישג של ההיסטוריה, באחת מהתקופות במניינה, היה מוכתם בדמם של בני-אנוש במלחמות מקומיות, אזורית ועולמיות בלתי-פוסקות מסיבות אֶתניות, דתיות, אידיאולוגיות וכלכליות.
הקשר בין שני הרומאנים ההיסטוריים
את המסקנה הזו על הנושא שמעסיק את יובל שמעוני בכל ספריו ביטאתי בפסקת הסיכום הבאה, שבה סיימתי את מסת הביקורת שלי על “קו המלח”, ספרו הקודם משנת 2014: “אחרי שני הספרים של החטיבה הראשונה, “מְעוּף היונה” ו”חדר", פתח יובל שמעוני “ברומאן “קו המלח” חטיבה חדשה ביצירתו, שבה פרץ אל היקף נושאי חדש, ההיקף העל-דורי, ואל עומק רעיוני נועז יותר, עומק ההתבוננות בהשפעת אירועי ההיסטוריה בכל תקופה על האדם ועל ערכיו. ספריו הבאים של יובל שמעוני ודאי יבססו את הקביעה הזו על התפתחות יצירתו בעתיד” (הציטוט הוא ממסת מבוא על יצירתו של יובל שמעוני, שכללתי בספרי החדש, “מן המסד ועד הטפחות”, שהועלה השנה בשלמותו לאתר “פרויקט בן-יהודה”).
כלומר: אחרי ששירטט ב“קו המלח” את הדיוקן של ההיסטוריה של המאה העשרים, היה צפוי שיובל שמעוני יבחר תקופה מדגימה נוספת, מאחת המאות הקודמות, כדי לבסס על אירועיה את מסקנתו על היסטוריה, כפי שהשתמעה מפי שלושת גיבורי הרומאן “קו המלח” (איליה פוליאקוב, בנו נחמן פוליאקוב ונכדו אמנון פולג): “פני אבן יש להיסטוריה והכל כבר נחקק בהם, מטוב ועד רע, וכל תו נחקק בדם” (שם, עמ' 308).
מסקנה זו אומרת, שאם בוחנים באמות-מידה מוסריות וערכיות כל אירוע גדול ומהפכני שהתרחש בעבר לאנושות, באחת מהתקופות הקודמות בתולדותיה, וגילוי יבשת אמריקה הוא ללא-ספק אירוע מסדר גודל כזה, אפשר להיווכח שהישגיו נחקקו בדמם של בני-אדם נגזלים, מְעוּנים ונרצחים.
משום כך, כדי לבסס את השקפתו הפסימית והעל-תקופתית על ההיסטוריה, בחר יובל שמעוני להתרכז ברומאן “מבעד לקרקעית השקופה” בתקופה מוקדמת בארבע מאות שנה מהתקופה שבה התרכז ברומאן “קו המלח”, ומשום כך גם גילף בו שתי דמויות ארכיטיפיות ומנוגדות בטבען ובפעולתן.
ואכן, מעלילת הרומאן הזה משתמעת המסקנה הבאה על הישגו של קולומבוס: מאחר שגילוי יבשת אמריקה, בסוף המאה החמש-עשרה, המיט כליה פיזית ורוחנית על אוכלוסיית הילידים המקומית, האינדיאנים, הוא איננו אירוע שיכול להיחשב ברצף הדורות כהישג הומניסטי שהגשים את חזון הקידמה והנאורות. גילוי היבשת הזו אמנם העשיר את המידע הגיאוגרפי על כדור הארץ וגם קידם לספרד אפשרויות כלכליות חדשות, אך בה-בעת גם צמצם את הסיכוי להגשים את חזונם של נביאי עם ישראל על שלום עולמי. בכך אישר הרומאן הזה פעם נוספת את המסקנה שהשתמעה מ“קו המלח”: “פני אבן יש להיסטוריה והכל כבר נחקק בהם, מטוב ועד רע, וכל תו נחקק בדם”.
שתי דמויות ארכיטיפיות
דמותו של קולומבוס מבוססת, כמובן, רק בקוויה הכלליים על המידע שהשתמר בהיסטוריה עליו, ואילו יובל שמעוני העניק לו ברומאן קווי-אופי רבים ומובהקים יותר וגם הוסיף מדמיונו אירועים שניתן להסיק מהם על מורכבותו של האדמירל כאדם, בנוסף לתפקיד שהועיד לו כדמות ארכיטיפית שנועדה לייצג את כל העריצים שפעלו לפניו ויפעלו אחריו בהיסטוריה. לעומת זאת הדמות של נער-הסיפון טוביאס קאסארס היא דמות ששמעוני בדה אותה ואת סיפור-חייה מדמיונו, אם כי אין ספק שהיה ודאי נער-סיפון דומה לו בספינה של קולומבוס.
ואשר למכתבים של קולומבוס בחלק השני של הספר - הם כולם פרי דמיונו של יובל שמעוני, כי מעולם לא נכתבו ולא נשלחו אל הנמענים שלהם, אל מלכי ספרד, אם כי באחד ממכתביו האמיתיים ששרדו כתב קולומבוס, שבמהלך מסעותיו תיעד את האירועים הדרמטיים שהתרחשו לו בהם, וגם אטם את הדפים והטמינם בחבית שהצמיד לירכתי ספינתו בקשירה רופפת, כדי שהחבית תגיע באופן כלשהו אל ספרד, אם לא ישלים את שובו לספרד בהצלחה (עמ' 271), אלא שחבית זו לא הגיעה מעולם אל יעדה.
משום שרצה להבליט באמצעות גיבורי הרומאן הזה, כריסטופר קולומבוס וטוביאס קאסארס, את הניגוד העל-תקופתי בין מדכאים למדוכאים, לא הסתפק יובל שמעוני בגילופן כשתי דמויות ארכיטיפיות, דמויות שבנוסף לייחודן העצמי הוטמעה בהן גם היכולת לייצג באופן סמלי את הרודנים המדכאים ואת המדוכאים החלשים בכל התקופות של ההיסטוריה, אלא גם צירף מוטיב בולט ושונה להסברת הביוגרפיה של כל אחד מהם - לאחד הצמיד את מוטיב המים, ולשני הצמיד את מוטיב האש.
סיפור חייו של האדמירל
משני חלקיו של הרומאן “מבעד לקרקעית השקופה” מתברר שאופיו של קולומבוס כרוֹדן התגבש באירוע מכונן שהתרחש לו באחת מהפלגותיו הראשונות בספינה, כאשר היה עדיין ספן פשוט. באותו אירוע ניצל מטביעה על-ידי היאחזות במשוט, אחרי שהספינה שבה הפליג הוטבעה בקרב עם ספינה מוונציה. בן חסותו, טוביאס, “כבר כמה וכמה פעמים שמע את הסיפור, ובכל פעם השתנו כמה מפרטיו. וכשהיה אדמירל מתעורר מבועת בלילות לא נראה שבקלות כזאת צף המשוט ההוא אל ידיו, כנראה היה צריך להיאבק עליו. ‘זה הייתי אני או הוא’, מלמל לילה אחד” (עמ' 113).
למלחים בספינתו, רובם פושעים שהעדיפו לצאת להפלגה המסוכנת במקום להיות כלואים עד מותם בבתי הכלא, סיפר קולומבוס, שניסה להציל מלח נוסף שנאחז במשוט, אך “כעבור שעות אחדות כבר לא עמדו לו לאומלל כוחותיו והוא הירפה מן המשוט” (עמ' 261). לעומת זאת חשף באחד מפרקי הזיכרונות, שכתב בשנת חייו האחרונה, ב-1506, גירסה שונה הרומזת, שכנראה הטביע ימאי מבוגר ממנו שנאחז גם הוא באותו משוט (עמ' 398–387), כדי שיוקל עליו לחתור אל החוף ולהינצל.
מאז אותו אירוע, הפך האדמירל לאדם אכזר ואנוכי - אדם שכל חייו נאבק בסערות ובגלים ובאלה שהימרו את פיו. גם בשנת חייו האחרונה עדיין התענה בשנתו מחלומות סיוטיים על גלים ענקיים המטלטלים אותו לגבהים ומנחיתים אותו עד לקרקעית הים ועל חיות-ים מיתולוגיות שנוגסות בו ומאיימות להורידו למצולות.
מן המקרה המבעית שחווה אז, גזר קולומבוס את השקפתו על החיים, שאותה השמיע באוזני נער-הסיפון שלו, טוביאס, בהזדמנויות שונות: “כל אדם צריך שיהיה לו בחיים יעד לחתור אליו בכל כוחו עד שישיג אותו” (עמ' 34), כשם שמפרשת הצלתו בעזרת המשוט גזר גם את הכרעתו בדילמה המוסרית שפשעיו הציבו אותו מולה: “לא אהין לומר כי נקי אני מכל פגם, אבל טובה היתה תכליתי, ובטרם חורצים עלי משפט מוטב לשאול מה נעלה על מה: מעשה שלם [כלומר: מוסרי] שתכליתו [תוצאתו] רעה, או מעשה פגום [כלומר: בלתי-מוסרי] שתכליתו [תוצאתו] טובה” (עמ' 286). רק אדם יהיר מסוגל להצדיק בתוצאה המגשימה את שאפתנותו לעושר ולתהילה את ההכרעה שהחזיק בה מבין שתי האפשרויות הללו.
דבקותו של האדמירל במטרותיו אלה מסבירה את המעשים האכזריים והבלתי מוסריים שנעשו תחת פיקודו. המלחים שרפו את הבקתות של האינדיאנים, ואחרי שתלשו עגילי-זהב מאוזני הנשים, נזמים מאפן ואצעדות מזרועותיהן ומקרסולי רגליהן, אנסו אותן ורצחו את הגברים, או שכבלו את האומללים ומכרו אותם כעבדים. תאור הכחדה של הכפר של פילאר מפיו של האחיין שלה, קָנימָאוֹ (עמ' 151–145), ממחיש את האכזריות שהפעילו הספרדים כלפי הילידים מחמדנות לזהב (“קָאוֹנָה” בלשון השבט טָהינוֹ של פילאר).
הפנאטיות הדתית של האדמירל
את כל מעשיו, ובכללם גם את התעלמותו ממעשי האלימות הקשים שביצעו מלחיו כדי להשיג זהב מן הילידים, הצדיק האדמירל קולומבוס בדבקותו בדת הנוצרית, שבה החזיק בצורתה החזונית: “מהשמים רצו שאשלים את השליחות שלי. - - ומה הן כל רטינות המלחים לעומת שליחותו, קורי עכביש שמנסים לעכב נשר כביר במעופו, כנפיו העצומות כבר פרושות באוויר, עיניו חדות עד קצה האופק” (עמ' 112). ועל כן הקפיד כל ערב לכרוע ברך ולהתפלל אל ישו ואל מריה "שיעזרו לו למלא את שליחותו הקדושה - - - מרכין את ראשו בכריעתו עד רצפת התא וחובט את מצחו בקרשים גם כשכבר החל מצחו לדמם” (עמ' 110).
מי שהמשיל את עצמו לנשר והביא את דתיותו להקצנה פנאטית כזו, הוא אדם שאינו נרתע משפיכת דמם של בני-אדם אחרים, הנחשבים בעיניו לפראים שלא צריך לכבד את ערכיהם ואת תרבותם. עוד במהלך הפלגתו הראשונה שמע טוביאס, התמים והנפחד, מפי האדמירל אמירות שאז עדיין לא הבין ממש את משמעותם החמורה, כגון: “זו אולי התגלית הגדולה מכולן: לא נופי ארצות רחוקות בקצה האוקיינוס, אלא חשכת התהומות המתגלות בקרובים אליך ובך עצמך. - - - כל המסע הזה, ילד, עם כל היעדים שלו, זה כנראה גם כדי להבין כמה מנוולים הבני-אדם יכולים להיות” (עמ' 24).
ואם בתחילה, כאשר היה זקוק לחסותו של האדמירל כדי לשרוד בספינה, עדיין הוקסם טוביאס מחזונו: שבבוא היום “ייראה האי הזה בשגשוגו: עוד ועוד ערים שייבנו בו ובהן בתי אבן ולא עץ, עוד ועוד מבצרים, וגם קתדרלה תיבנה סוף-סוף עם מגדל פעמונים נישא לשמיים, והמכרות והנחלים יפיקו די זהב למלא בו את קופת הממלכה לקראת היעד החשוב מכולם - - - שהפלגותיו מערבה יממנו את המסע הכביר ביותר - - - אל העיר הקדושה במזרח” (עמ' 66) - הבין עד מהרה את המשמעות האכזרית של ההמלצה שהשמיע האדמירל באוזניו בתחילת ההיכרות ביניהם: “הידיים נועדו לתפוס ולא להרפות, הכי פשוט זה להרפות! אלא שאם אני הייתי מוותר, איפה היינו?” (עמ' 35), ואף למעלה מזה הבין: שקולומבוס הוא מֶגָלומן מסוכן ביותר.
ואכן, באחד מפרקי הזיכרון בחלק השני של הרומאן, גילה קולומבוס שבסיוטיו בלילות הוא עדיין שומע את הקולות הסותרים ששמע אז, כאשר נאחז במשוט: “אומר האחד: הֶרֶף!, והאחֵר: אל תרפה! - - - פעמים זה אֶדֶן-חלון שאני נאחז בו מבחוץ ומתחתי כל גובהו של מגדל כנסייה אשר כל הנופל ממנו ירוצץ את ראשו באבני המרצפת. ופעמים שום סכנה כזאת אין, לא אדן הוא כי אם משוט, וקלה הנפילה מאוד, כמו אל תוך מים. מי-ים הם אלה, ואינני נופל בין יונים בדרכן ללקט פירורי לחם מאבני המרצפת, כי אם בין דגים, ואין הם נחרדים מנפילתי, להפך, מברכים הם עליה ואת רעבונם ישביעו בבשרי” (עמ' 292).
הסיוט הזה מבהיר, מדוע הוריש האדמירל לבנו, דייגו, את ההוראה לבנות “קתדרלה עם מגדל פעמונים נישא לשמיים” בהיספניולה, עיר השלטון הספרדי באי, והיא הקתדרלה שבנייתה הושלמה לבסוף על-ידי לואיס, נכדו של קולומבוס, שעלה על סבו ברשעותו. אך הפרטים בתמונה סיוטית זו של קולומבוס מעלה בזיכרון גם את סיפורה של הצרפתייה, בספרו הראשון של יובל שמעוני, “מעוף היונה” (1990), שברוב ייאושה מהאיסורים הדתיים שהוטלו עליה בבית הוריה בכפר, התאבדה בקפיצה ממרומי הקתדרלה נוטְרֶה-דם בפריז. איש מהצופים שנקלעו למקום וראו את התרסקותה על המרצפות של הכיכר לא ייחס למעשה שלה את האפשרות שבכך ביטאה המתאבדת מחאה נגד חלקן של הקתדרלות (של כל הדתות) באסונות שפוקדים את האנושות בהיסטוריה.
ההמשכיות הזו בין ספריו מבטאת, לדעתי, את האזהרה של יובל שמעוני מפני הפנאטיזם הדתי המעניק לרודנים את ההצדקה לבצע את מעשיהם הרצחניים בהיסטוריה, ואת תקוותו לתיקון העולם באמצעות פציפיזם חילוני והומניסטי. באגדה “הכֵּס”, שכלל בכרך “חֶדֶר” (1999), סימן את ההתרחקות מן הקתדרלות כצעד ראשון להצלת האנושות מן ההתבהמות הממתינה לה בקצה דרכה עד כה.
רק בתחנת חייו האחרונה, כאשר השלים את כתיבת זיכרונותיו ב-1506, הבין האדמירל איזו מפלצת מרושעת טיפח בחובו: “רהב יש בי, וכאשר יגאה ישקיעני תחתיו, אך אחרי-כן שבה תקוותי ועולה, ויכול אני להיאחז בה שוב” (עמ' 274). וגם: “גבה לבי כל-כך עד שנדרשה משקולת להורידו ארצה” (עמ' 326), “שבתי והזכרתי לעצמי פעם אחר פעם: בוטח אתה יותר מדי בכוחך להשיג כל מאווייך, איים וארצות, חופים ורכסי-הרים, זהב ופנינים, ואילו אדוננו די היה לו בקוציו. ואולם מאוחר מדי הזכרתי כל זאת לעצמי, ועתיד הייתי ליתן דין על כך” (עמ' 341). ואכן, מאוחר מדי הבין, כי רק בעת נפילתו של אדם “מן הפסגה לתהום”, בדומה לאדם הנופל “מראש מגדל פעמונים לרחבה אשר תחתיו”, הוא מלמד את עצמו מהי ענווה (עמ' 428).
סיפור חייו של טוביאס קאסארס
כפי שמֵי-הים הוצמדו לאדמירל קולומבוס כמוטיב שילווה אותו בכל המבחנים של חייו, כך הוצמדה האֵש לנער היהודי טוביאס כמוטיב שילווה אותו בכל המבחנים של חייו כמבוגר. בהיותו בן 15 ראה לראשונה במו-עיניו טקס אוטו-דָה-פֶה שקיימה האינקוויזיציה בכיכר עיר-הנמל פאלוּס. בשיא הטקס שרפו נזירי הכנסייה באש יהודים ומומרים שנחשדו בשמירת יהדותם בסתר, בעוד ההמונים צופים במחזה המצמרר, חלקם באכסטזה דתית וחלקם בעליזות של שוטים (עמ' 64–53). אחד מהאומללים הללו הכיר טוביאס היטב, היה זה מוכר-הבדים אלפונסו, השכן שהמיר את דתו אך נחשד בצביעוּת אחרי שהמעקב של האינקוויזיציה העלה שמארובת ביתו אין עולה עשן ביום השביעי של השבוע. המראה הזה הפך מאז לסיוט קבוע בשנתו של טוביאס והשפיע עליו להפסיק להאמין באלוהים (עמ' 126).
אפילו האדמירל הבחין ברגישותו הנפשית של טוביאס מול מעשי הזוועה שנעשו בילידי האי. ועל כך כתב באחד מפרקי הזיכרון: “לא ידעתי מה עובר בראשו, רק זאת ראיתי, איך הסב את עיניו מן הגופות המפוחמות ופנה הצידה והקיא את בני מעיו. - - - ונזכרתי כמה התיירא בספינה מן האש שהיה הטבח מבעיר תחת סיריו, שמא תקטוף הרוח את להבותיה ותטיחָן בקרשי הספינה ונתלקח כולנו” (284).
ובפרק אחר כתב האדמירל את מסקנתו הבאה על טוביאס: שכתוצאה מהמראה שראה “כיצד מעלים על מוקד בכיכר העיר את אחד משכניו” (עמ' 353), היה “שפל רוח ככל בני עמו ובוגדני כמוהם” (עמ' 345). לדעתו, בגד בו טוביאס אחרי שתי הפלגות רק אחרי שהורה לו לא להרפות ואילץ אותו לקרֵב גחלת לעיניו של נער אינדיאני, כדי שהנער יחשוף את מקום המיסתור של אביו. ומאחר שטוביאס היסס, איים עליו בחרבו, ותחת האיום הזה הידק טוביאס את הגחלת אל הנער האינדיאני וזעק עימו “כמו נכווה אז גם הוא” (עמ' 367).
אחרי האירוע הזה החליט טוביאס " שלא יפליג שוב לעולם - - - לא עם האדמירל לא עם אף אחד אחר; כבר, למד מה יכולים בני אדם לעולל זה לזה" (עמ' 24), כי בכל יום שעבר בספינה, ועוד במחיצת האדמירל, התברר גם לו “שאין גבול לכוחו של אדם להרע” (עמ' 98) - אמת מרה שכזכור האדמירל כבר ידע הרבה שנים לפניו: כמה מנוולים הבני-אדם יכולים להיות" (עמ' 24).
ואכן, טוביאס מימש את החלטתו זו: הוא ירד מהספינה של האדמירל, ובחר להישאר באי ולקיים בו חיים צנועים והגונים. תחילה פדה את פילאר מהאיש שקנה אותה כשפחה, אחרי שעברה אונס קבוצתי שגם הוא נאלץ להשתתף בו (עמ' 73), שלאחריה עיקרה את עצמה כדי שלא תוכל ללדת (עמ' 74). אחר-כך למד ממנה את שפת השבט שלה ואת מנהגיו, עד שזכה בסליחתה על השתתפותו באינוס הקבוצתי שלה, ועד שזכה גם באהבתה (עמ' 75–73).
למחייתם הקים טוביאס מפעל להפקת זפת בשולי העיר היספניולה, שבה העסיק שני ניצולים מהכפר של פילאר בתנאים של בני-חורין: “מי שהתעסקו בזהב הרי העבידו את בני שבטה עד מוות, ואילו הוא, את פועליו מעולם לא העביד ככה” (עמ' 128). הקמת המפעל הזה לייצור זפת היא הוכחה נוספת לכך, שבַּעַת-האש רדף את טוביאס עד יומו האחרון.
להפקת הזפת שרפו שני פועליו גזעים של עצי אורן, אך טוביאס עצמו לא התקרב לאֵש. לעומת זאת הצטרף אחרי שנים לתוכנית הנקמה בספרדים שרקמה פילאר ותרם זפת להטבלת ראשי החיצים, שעמד קָנימָאוֹ, האחיין בן השבע-עשרה שלה, להצית בעזרתם את ארמונו של המושל הספרדי בעיר היספניולה. כישלון ביצוע הפיגוע על-ידי קנימאו הביא למאסרם של טוביאס ופילאר, אך שניהם הקדימו להתאבד בכלא לפני שלוכדיהם עמדו לעלותם על המוקד בבוקר שלמחרת.
סוד הקרקעית השקופה
בכותרת “מבעד לקרקעית השקופה” שבחר לרומאן הזה, חיבר יובל שמעוני באופן אוֹכְּסִימוֹרוֹנִי “קרקע” עם “שקיפות”, אלא אם כן מפרשים את “קרקע” כדימוי לרובד העמוק ביותר בבירור נושא כלשהו. בירור המגיע עד לקרקעית ומניב הבנה צלולה של הנושא. ואכן, הנושא שלמצולותיו חתר יובל שמעוני להגיע הן ב“קו המלח” והן בתאומו, ברומאן “מבעד לקרקעית הצלולה”, שיקף באופן הצלול ביותר את חומרת האשמה של האנושות בעשיית רוע בתולדותיה.
לייצוגה של אשמה זו בחר להתמקד בשתי דמויות-קצה, באדמירל הנודע כריסטופר קולומבוס ובאיש האלמוני טוביאס קאסארס. הראשון מדגים במעמדו הרם ובפרסומו את עושי הרוע, והשני מדגים בחולשתו ובאלמוניותו את המוני הנשלטים וחסרי-האונים שהם הקורבנות של שיגעון הגדלות של כל רוֹדן בהיסטוריה.
בפועל מסתיימים שני חלקי הרומאן בהיפוך מצבן של שתי דמויות-הקצה הללו בהגיען לזיקנה. קולומבוס, הרודן שרכש את תהילתו בתועפות של רוע, מסיים את חייו כשבר-כלי, כאדם בודד וחולה הקרוב מאוד לאובדן צלילות דעתו, אשר נאחז באשליה שעוד נכונה לו הצלחה בשארית ימיו. במכתביו אל בית המלוכה הספרדי, שלעולם לא יישלחו, הוא מתאמץ לשכנע את המלך פרדיננד לממן לו הפלגה חמישית וקצרה מקודמותיה, הפעם במימי הים התיכון, הפלגה שתאדיר את כבודה של ספרד בעולם הנוצרי ואשר בה יגשים את חלומו האישי להגיע אל הארץ הקדושה ולעלות כצליין אל ירושלים.
ואילו טוביאס קאסארס היהודי ופילאר בת השבט האינדיאני שהוכחד, טָאִינוֹ, מייצגים את האלמונים בכל עת בהיסטוריה, שהיו קורבנות תמימים של מעשי הרודנים ואנשי-שם, גברו על כל הקשיים ושרדו את כל העינויים שזימנו להם החיים בעטיים של רודנים יהירים ומגלומניים מסוגו של קולומבוס. בהגיעם לזיקנה נאסרו שניהם - אחרי שעזרו לקָנִימָאוֹ בן השבע-עשרה (הצאצא אחרון מהשבט טָאִינוֹ) לנקום את נקמת המובסים והנואשים במעוזם השלטוני של המושלים מספרד בעיר היספניולה, המתהדרת בקתדרלה חדשה ומפוארת במרכזה - ובבית-הכלא בחרו למות ביחד כבני-חורין.
סמי ברדוגו - "חמור"
מאתיוסף אורן
סמי ברדוגו הציב לעצמו ברומאן “חמור” (שהופיע ב-2019 בהוצאת הספריה החדשה / הקיבוץ המאוחד, 264 עמודים), משימה קשה ביותר: לספר סיפור-חיים באמצעות שני ימים מכריעים בחייו של רוֹסלָאן אִיסָקוֹב, שיותר מעשרים שנים מפרידות ביניהם, כדי להוכיח באמצעותם את המסקנה שבה פתח את הספר: “החיים לא עומדים בהבטחה שלהם”.
הראשון מבין שני הימים האלה התרחש לרוסלאן בשנת 1994 בהיותו בן עשרים ושבע, והוא היום הקר ביותר בחודש נובמבר, שבו רוסלאן אזר אומץ וברח ממלכודת ביתם הקווקזי של הוריו בקרית-ים, שהיא הקריה “הכי נעלבת של מחוז הצפון, הקריה המודחת והמודרת מכולן - לאו-דווקא בעיני הארץ כולה, אלא בעיני עצמה” (עמ' 60), כדי להגשים הרחק מהם את הרצון שרקם לעצמו בסתר במשך שנים, לממש את “עצמיותו הסגוּלית” בהוויה של “חברת ישראל הגברית והנשית” (עמ' 99).
והיום השני התרחש לרוסלאן בשנת 2018 (שנת ה-70 למדינה), בהתקרבו לשנת החמישים בחייו, והוא היום השרבי בחודש יולי שבו צמד שוטרים מסר לו למשמרת זמנית חמור חסר-בעלים, שפרחח מקומי בן 15 (עמ' 164), צורי ארביב, התעלל בו. רוסלאן אסף את הבהמה לחצר ביתו בישוב הקהילתי בת-הדר, הצופה אל עיר המחוז הדרומית אשקלון, וטיפל בה במסירות במשך חמישה שבועות עד שנפטרה.
הקשר בין שני הימים הללו בחיי רוסלאן, ששנים כה רבות מבדילות ביניהן, היה נחשף בהדרגה לקורא ביתר קלות, אילו סופרו לו אירועי חייו כסיפור רצוף באופן ליניארי-כרונולוגי, במסורת הסיפורת הריאליסטית. סמי ברדוגו בחר בתבונה להימנע מאפשרות זו, כדי להעצים את חשיבותם הגורלית של אותם שני ימים במניעת התאבדותו של רוסלאן בכל אחד מהם. עובדה כפולה זו נרמזת יותר בשפה המסוגננת, שבה סיפר “המספר” הבדוי שעליו הטיל סמי ברדוגו לחשוף את אירועי רוסלאן בשני הימים הללו, מאשר בפעולות שביצע בהם הגיבור הנואש הזה בשני המועדים המכריעים האלה בחייו.
קורא קצר-רוח הרוצה למצוא הוכחה לקביעה זו, שרוסלאן היה קרוב פעמיים בחייו לשים קץ לחייו, אם כי באופנים שונים, פעם ראשונה בקפיצה מהגג של בית נטוש בדרום תל-אביב ופעם שנייה על ידי הזנחה עצמית קיצונית, רשאי לדלג אל “אחרית-הדברים” בסוף הספר, שבו פונה ברדוגו אל רוסלאן ואומר לו: “לא הרגתי אותך, רוסלאן, לא כאן. לא הרגה אותך ארצך. - - - גם הוריך לא שמו יד במותך. לא נפלת אל סופם של הימים שלך, ואם נפלת, לא מצאת שם, בתחתית הלבֵנים והעפר, את נשימתך האחרונה. - - - ואני כמוך, בפעמים לא מעטות רציתי לטעום את דפיקות הלב האחרונות של חיי, של היות-מותי-קָרֵב-ובא - וגם אז אתה היית מאוד, ועדיין הנך. בדומה לך אני מנסה למדוד את האוויר הכמעט-סופי שיינתן לי בשעתי, ולא, אינני נלקח, אני לא עוצר את תפוקת החיים שלי. אני תמיד כנראה, אתה תמיד בוודאות. - - - רוסלאן, אני יודע עכשיו - היה צריך אחד כמוך שיוכיח לי את כאב המיתה בהיעשות-החיים”.
אחרי העדוּת הזו של מחבר הרומאן על גיבור סיפורו ועל עצמו, זכאי כותב מסת הביקורת הזו לספר את סיפור “תפוקת החיים” של רוסלאן באופן שיהיה יותר ידידותי לקורא, כדי לפתותו לקרוא את הרומאן הרציני והמפוכח הזה של סמי ברדוגו בלי להירתע מהשפה המסוגננת שבעזרתה נכתב, שהיתה הכרחית כדי לתאר את הדברים כהווייתם על רוסלאן בארץ בעת הזו, על ברדוגו עצמו, ובמידה רבה גם על כל בן-אנוש בעולם שטרם גילה את האמת האניגמָטית, הבלתי-נתפשת והעלומה, על המצב הפרדוכסלי והטראגי של החיים במהלך התבצעותם מאז ומעולם - “את כאב המיתה בהיעשות-החיים”.
לכן נפתח הרומאן באירוע עם חמור
עלילת הרומן נפתחת לכאורה באירוע בנאלי ואפילו קוֹמי: שוטרים אסרו צעיר, שהתעלל בחמור ששוטט ללא בעלים בשדה המפריד את היישוב הקהילתי בת-הדר, ישוב קטן סמוך לעיר אשקלון, מכביש ארבע הבינעירוני, וחיפשו מישהו מתושבי בת-הדר שיאחז בחבל הכרוך סביב צוואר הבהמה עד שיגיעו פקחים מעיר המחוז אשקלון לאסוף אותה אל חצרו של הווטרינר העירוני. תוך זמן קצר צָדוּ השוטרים למשימה זו את רוֹסלָאן אִיסָקוֹב, היחיד שהזדמן למקום ואשר להפתעת השוטרים נעתר מיד לבקשתם.
אילו השתהו השוטרים דקות אחדות נוספות כדי לברר מפיו של רוסלאן משהו על עצמו, לפני שמסרו לידיו את החבל, היו מגלים, שלא במקרה הזדמן רוסלאן אל שולי השדה הזה, מעבר לשורת הבתים האחרונה של בת-הדר, אלא משום שהעדיף אותו, “את הכביש האגפי העוקף, הנטוש על-פי רוב” (עמ' 243), מאחר שהמחיש לו, בסמיכותו לצחיחות החוּמה של השדה, יותר מכל מסלול אחר בבת-הדר, את “התאיידות החיים מגופו”, את התחושה שהשתרשה בו זה מכבר, שהינו “מנודה מן החיים” (עמ' 8).
בעודו ממתין לפקחים מעיר המחוז, בחן רוסלאן את “החיה הפשוטה הזאת, בהמת-משא גולמנית” שבמבע עיניה האטום והנאיבי ראה “את הכניעה המסכימה” ו“זיהה גם את הנכנעות שלו-עצמו מול השוטרים” (עמ' 11). ולכן, אחרי שהמתין ואיש לא הגיע לקחת ממנו את החיה שהופקרה על-ידי בעליה, הוליך רוסלאן את הבהמה אל חצר “יחידת הבית” שלו, ששכר בבת-הדר לפני תשע שנים, והציב אותה במרכז החצר, ליד “עץ הזית המתורבת - - - העץ הישראלי-הערבי” (עמ' 14), שאף-פעם לא מגיעים פרחיו “לשלב החֲנָטָה, להתפתחות של פרי על הענפים” (עמ' 15).
עמודי הפתיחה האלה של הספר “חמור” - המספרים על רוסלאן, המתקרב בהווה של עלילה, בשנת 2018, לגיל חמישים, אך כבר מרגיש את “התאיידות החיים מגופו” וגם משעֵר שלא ישלים את תוחלת החיים הארוכה המובטחת לבני־אנוש - מצדיקים לחזור אל השלבים הקודמים בחייו של רוסלאן כפי שהם מסופרים בששת הפרקים שמופיעים תחת הכותרת “מַעֲבָר” (בעמ' 45, 91, 134, 176, 223 ו-254) ובכל פרקי ההמשך המספרים על הקשר הבלתי-ייאמן שמתפתח בין רוסלאן ובין הבהמה שהזדקנה, בהמה שתוחלת החיים שלה מסתיימת בדרך כלל בעשור החמישי לחייה, במשך חמשת השבועות שבהן עוד הספיקה לחיות בצילו של “העץ הכנעני” שגדל במרכז חצרו.
חיי רוסלאן בצפון המדינה
רוסלאן נולד ב-1968 (כשנה אחרי מלחמת ששת הימים) והיה בן 7, כאשר עלה לארץ מאוזבקיסטן ב-1974 (כשנה אחרי מלחמת יום-כיפור) עם הוריו, אולגה וארתור, שהמשיכו לקיים את מסורת הארץ הקווקזית שממנה עלו לארץ גם בדירת העולים שקיבלו בקרית-ים, דירה זעירה בבניין דמוי “רכבת”, בניין עם מספר כניסות לאורכו. תחילה עבדה אולגה במשך שלוש שנים במסעדת התחנה המרכזית בחיפה (עמ' 49), אך אחרי שפוטרה ב-1991, כבר לא חיפשה מקום עבודה אחר, אלא חישבה היטב את ההוצאות מהמשכורת היחידה שנכנסה לדירתם, שכרו של ארתור כמלגזן בחברת המלט הצפונית “נשר”.
בסלון הדירה הזו, בקומה ראשונה בכניסה ג' בשד' בן-צבי 29, ריכזו הוריו של רוסלאן, אולגה וארתור, את כל החפצים שרכשו במשך השנים כדי להעלים מעיניו של רוסלאן, בנם היחיד, וגם מהשכנים את דלותם, וביניהם: וילון ארגמני מבד פוליאסטר, שהסתיר את הנעשה בסלון מעיני זרים (עמ' 254), לוסטרה עם עלי הזהב מזכוכית, שעון-קיר תוצרת סייקו, טלפון, טלוויזיה, ותנור חימום חשמלי, שהסליל המרכזי בו הפסיק לפעול, (עמ' 96–95). חפצים אלה איפשרו לאיסַקוֹבים “הימנעות מחיי המקום שסביבם” (עמ' 48).
בשנים אלה התבגר רוסלאן כנער בודד ולא אהוב על-ידי בני גילו, “ילדי הרחוב המשמיצים מתוך דלות ואושר, חלקם בעלי רוע-לב טהור” (עמ' 108), בעוד שהוריו טיפחו אותו, את בנם היחיד, להגשים למשפחה חיים טובים יותר בעתיד. ואכן, בעוד הוא “התלמד עצמאית על החיים הצעירים שלו”, הוריו “לא מפסיקים לבנות על האחר-כך”, על העתיד שיחלץ אותם מהעוני. ולכן הם ממתינים ליום שבו רוסלאן “יעבור בהצלחה את המבחן הסופי להסמכת הנדסאים וטכנאים מטעם משרד העבודה והרווחה ויקבל תעודה, ותיכף ומיד יתחיל לעשות סטאז', ואז יביא את השלל שלו הביתה” (עמ' 50).
ציפיות אלה של הוריו העניקו לרוסלאן תחושת מועקה שהלכה והתחזקה בו עם השנים עד שהפכה לבלתי-נסבלת עבורו בהגיעו ב-1994 לגיל 27, שהיא השנה שבה החליט להיפרד מהוריו כדי לממש את השינוי שרקם בסתר להמשך חייו, את “חיי העצמי בהמון, בתוך הציבור” (עמ' 99).
עשרים שנותיה של התקופה הזו בחייו של רוסלאן, שבהן היה לכאורה כנוע ומסתגל לציפיותיהם של הוריו ממנו, הסתיימו ביום שבו נחלץ רוסלאן ממלתעות הוריו. באותו יום לא שב רוסלאן בן ה-27 אל דירתם הקטנה של ההורים, אלא עלה על אוטובוס ונסע אל התחנה המרכזית בחיפה. משם המשיך באוטובוס לת“א, שגם בה לא התכוון להתעכב, אלא להמשיך ממנה אל המושבים והקיבוצים בדרום החם של הארץ. אך עקב אי-התמצאות, ירד מהאוטובוס תחנה אחת לפני התחנה המרכזית של ת”א והחל לתעות ברחובות דרום העיר.
מראה העליבות של רחובות אלה והאומללות של דרי-הרחוב (עמ' 258) שפגש רוסלאן בדרכו מתחנת האוטובוסים הישנה של תל-אביב אל הבתים הישנים, חלקם נטושים, של שכונת אבו-כביר, העמיק את בדידותו במידה כזו שהחליט להתאבד בקפיצה מגג של בית נטוש, ורק אחרי שהבין כי נפל על משטח רך של עשב ושהתאבדותו נכשלה, קם והזדרז להמשיך מהעיר הגדולה הזו אל הפרק הבא בחייו, אל יישובי מחוז אשקלון בדרום המדינה.
חיי רוסלאן בדרום המדינה
במשך 24 השנים הבאות, משנת 1994, השנה שבה נמלט מהוריו והוא בן 27, ועד שנת 2018, השנה שבה מלאו לו חמישים ושבה התרחש לו האירוע עם השוטרים, התגורר רוסלאן במחוז אשקלון. ואף ש“המספר” הכל-יודע איננו מוסר באופן מפורט את קורותיו של רוסלאן במהלך שנים אלה, יכול קורא חרוץ ושקדן לאסוף את האירועים החשובים שהתרחשו לו באותן שנים.
תחילה נודע לרוסלאן, אם כי באיחור, שבאותו ערב קר, שבו לא חזר מהמכללה בקרית-ביאליק אל הדירה בקרית-ים, ניספו הוריו בשריפה שהתפשטה מהידלקות הוילון הארגמני מתנור החימום החשמלי הקטן והפגום שהופעל תמיד באיחור מטעמי חיסכון בחשמל. מאחר שהידיעה נמסרה לו באיחור, לא הספיק רוסלאן להגיע ללוויה שלהם בקרית-ים וגם לא ישב “שבעה” אחרי קבורתם. לכן התגשם לבסוף רק לו עצמו חלומם של הוריו, שבסיום הכשרתו כהנדסאי במכללת ביאליק ימצא משרה בתחום התמחותו בהנדסה אזרחית ויתחיל להביא שלל שישפר את מצבם הכלכלי בקרית-ים.
אך גם החלום שטיפח רוסלאן בחשאי לעצמו, בטרם נמלט מהבית הקווקזי של הוריו בקרית-ים, להשתלב בדרום ב“כאן הישראלי”, התרסק לו במשרה שמצא בהגיעו לשם, משרת “מזכיר בוועדה המקומית לתכנון ובנייה חוף אשקלון” (עמ' 25).
במסגרת תפקידו זה הכיר רוסלאן את בני גילו המקומיים (“הילידים”), שבניגוד לו כבר נולדו במדינה והחלו לנהל את המושבים שהוריהם ייסדו, אחרי שעלו מארצות צפון אפריקה במהלך שנות החמישים. לא רק המושבים הוותיקים באר-גנים (197) ובית-שקמה (244) התעשרו בניהולם, אלא גם בת-הדר (129), שהיתה בעבר מעברה והחלה לשגשג במידה מספקת כדי שתשודרג, בשנה שרוסלאן הגיע אליה מקרית-ים, ב-1994, ליישוב קהילתי, שהיה מסוגל לקלוט בהצלחה 150 בתי-אב שנעקרו מגוש קטיף ב-2008.
המשרה הזו חשפה לרוסלאן את ההבדל בין תושבי קרית-ים, שהשלימו בכניעה עם מצבם הדחוק, לבין התעקשותם של תושבי המושבים במחוז חוף אשקלון רבתי להיצמד “לתמורות העתידיות שלהם - - - נאבקו בבירוקרטיה - - - לזרז מהלכים, להשיג חתימות ואישורים - - - שייבנו כבר חדרים ובתים, קוֹמָתיים ושלוש - - - שתיסלל החנייה וייחפר המרתף - - - שיאושר טופס הגמר” (עמ' 109).
יותר מהלחצים שהפעילו כדי להשביח את הנכסים שלהם, דיכא את רוסלאן הסגנון הוולגארי שבו שטחו באוזניו את תביעותיהם אלה: “שמע את קולם של הנשים ושל הגברים כאחד, את כעסם, את התלונות שלהם, את ייאושם. את החוצפה הדרום-ארצית, את זְנוּת השפה הקולנית, שהגיעה אליו לא בגלל היותה מרוטה ושחוקה ושחוטה, אלא כי היתה פשוט זונה. נאלצת להיות נֶחְדרת, משומשת, נטולת חד-פעמיות” (עמ' 89).
באחת מגיחותיו הנדירות אל המרכז המסחרי החדש שהוקם לצד תחנת הדלק, כדי לקנות בכל-בו של “אושר עד” חלות ולחמים מיום אתמול, שטרם נאספו מהמדפים, להזנת “חמור”, נדהם רוסלאן משפע “הרכבים החדשים, המוגבהים ברובם”, שראה בחנייה, “מכוניות טריות, מחזירות ברק מתריס כנגד השמש העליונה”.
החצנת העושר הזו של תושבי המושבים לא רק פגעה בו: “ככה רוסלאן מרגיש, הוא בתוך ההמון, וולגארי כמוהו” (עמ' 115), אלא גם העציבה אותו: “בני-אדם בישראל פחות ופחות מהססים לגבי עצמם ומוצאם, לגבי העדה והעֵדוּת שלהם, מרבית אנשי הארץ מצויים בסחף הפתיחות, וכך גם לא ממעיטים במראה גופם המכוער או הנאה, ולא במין שלהם, כבר לא מאוד שוקלים את יהדותם ולא את העַרְבִיוּת [כלומר: המזרחיות] שלהם אל מול השאר” (עמ' 88).
בשלב הזה כבר נמצא רוסלאן ב“רתיעה מן העולם” נעדר “החום והאהדה”, ושואל את עצמו “למה בכלל שווה להיות מאהבו של העולם, אהובו?” (עמ' 116). ואכן, ארבעה חודשים לפני שהתרחש לו האירוע עם השוטרים, הרגיש רוסלאן שאינו יכול עוד לשאת “את הנרדָמוּת הנתפרת של חייו” בתפקיד המזכיר של אותה ועדה מחוזית, ומיוזמתו התפטר ממשרתו זו, שבה התמיד כ-24 שנים, משנת 1994 ועד שנת 2018.
בארבעת חודשי הבטלה וההתבודדות הללו איבד רוסלאן את התשוקה להמשיך לחיות ושקע בהזנחה עצמית שסיכנה את חייו. ואילולי הפגיש אותו הגורל, באחד משיטוטיו בדרך העוקפת את בת-הדר, עם הבהמה שהשוטרים חיפשו מישהו שישחרר אותם מטירדת הבאתה אל חצרו של הווטרינר המחוזי באשקלון, ייתכן שרוסלאן היה מבצע כבר בשלב הזה ניסיון התאבדות נוסף, אחרי זה שבביצועו נכשל ב-1994. ואכן, בעצם נוכחותה במשך חמשה שבועות בחצרו, שהיו האחרונות בחייה, הצילה הבהמה הזו את חייו.
פגישת רוסלאן עם “חמור”
בתחילה, כאשר השוטרים מסרו לידי רוסלאן את החבל, עדיין חשב שהוא מוליך אחריו בהמה אל חצרו, אך בהגיעו איתה אל “יחידת הבית” שלו, החליט לעמוד על טיבה ולכן לא קשר אותה אל עץ הזית, “העץ הכנעני” שגדל במרכז חצרו.
מאחר שהבהמה לא נמלטה מהחצר, החל להתעניין בה וגם לחבב אותה וביטא את זאת בהבדלתה מכל בני מינה באמצעות הכינוי האישי שהצמיד לה, “חמור” (בלי ה"א הידיעה), שֵם האמור לזהות אותה בלבד. עד מהרה ידע להגדיר גם את תכונותיו הייחודיות של “חמור”: “חמור בכלום לא נלחם. לא באוכל, לא בגזֵרת הגפיים והבטן האוֹבָלית מעליהן, לא באופיו החלוש, לא בדשא ובשיחים, לא בחבל שכרוך עליו ונשפך ממנו מטה בלי שליטה - אות קלון, זיכרון עולם, עול עבדות” (עמ' 77).
האדישות המלאה הזו של “חמור” להזדקנות המקרבת אותו אל מותו הבלתי-נמנע, בהגיעו למיצוי תוחלת החיים המירבית שלו (שהיא, כזכור, בת כחמישים שנה), משמשת בסיס לידידות המתפתחת בין “חמור” לבין רוסלאן, שאמנם תוחלת החיים שלו אמורה להיות ארוכה הרבה יותר, אך כבר פעמיים כמעט מימש בעבר את קיצורה על-ידי נסיונות התאבדות, משום שנואש מסיכוייו להגשים את החלום שרקם לחייו ב“המון הישראלי”.
“חמור” ורוסלאן מבטאים באופן שונה את אהדתם זה לזה. “חמור” אינו נמלט מחצרו של רוסלאן וגם אינו מתרחק כאשר רוסלאן בודק את פצעיו ומטפל בהם. לעומת זאת הצית “חמור” אצל רוסלאן, בעצם נוכחותו בחצרו, את התשוקה לחדש את עשיית “התפוקת של החיים”: “כן! זאת היתה הקריאה שיצאה מן החיה, ורוסלאן הבין אותה - - - ואיכשהו מתוך ובתוך המצב הנתון היה ברור לרוסלאן שאין שטויות והבלים בימיו של חמור, וכי זה אחד שמציית רק לעצמו, תופס אותו, אוהב את מה שבו” (עמ' 166). רוסלאן אימץ בלי היסוס את חוכמת החיים הזו של “חמור”.
כלומר: בדיוק כאשר רוסלאן היה קרוב מתמיד להפסיק את מאמציו להשיג “חתיכה מתפוקת החיים, מחיוכם של החיים”. עוררה בו נוכחותו של חמור בחצרו תחושה ש“הוא איש בחיים - - - לא לבד בעולם” (עמ' 18) - תחושה שאפילו הקשר החד-מיני שלו עם סטיב סילברמן, ידידו היחיד בכל המרחב של מחוז אשקלון, לא סיפק לו (עמ' 33–31).
ואמנם, עוד לפני ששמע מפי אביו של סטיב סילברמן הנוטה למות, כי “אף פרט אינדיבידואלי [בין אם הוא מהמין החייתי ובין אם הוא מהמין האנושי] אינו בר-המרה” (עמ' 206), כבר התחיל רוסלאן להתייחס אל “חמור” כאל יצור שצריך להעניק לו טיפול מסור ככל האפשר בחודשי חייו האחרונות.
ברוח החלטתו זו דאג רוסלאן לספק מזון ל“חמור” (קטף למענו צמחים בשדות וקנה חלות ולְחמים, מאלה שלא נמכרו ביומם, לפני שנאספו ממדפי “אושר עד”), הניח לפניו כלי גדול עם מים, בחן את פצעיו המדממים ורחץ אותו עם סבון כדי להקל מעליו את סבלו מהם.
גם הריחות הרעים מגופו של “חמור” לא הרתיעו את רוסלאן ממתן הטיפול לו, כי דווקא מול ערימת הגללים הטרייה והרעננה של “חמור” הרגיש רוסלאן "זקוף בתוך החיים שלו, החיים פשוטם-כמשמעם, עם התכלית הנכונה שלהם” (עמ' 167). ולכן גם הגסיסה של חמור התקבלה אצל רוסלאן כעיקרון גדול של החיים המעניק להם משמעות והצדקה: “והנה החיים האלה כבר קראו לרוסלאן. אהבת חמור. אהבת אדם” (עמ' 254).
נא לדייק בהבנת סיפור-המעשה!
בתיאור שתי התקופות שוות-האורך האלה בחייו של רוסלאן, זו הראשונה שעברה על רוסלאן בפריפריה הקווקזית של הקריות בצפון הארץ, וזו השנייה שעברה עליו בפריפריה המרוקאית של המושבים במחוז אשקלון בדרום הארץ, נמנע סמי ברדוגו לקשור את האירועים הללו בחייו של רוסלאן אל האירועים האקטואליים ורבי ההשפעה שהתרחשו במדינה בין רצח יצחק רבין בנובמבר 1995 לבין מבצע “צוק איתן” באוגוסט 2014. אף שאירועים אלה פרנסו הרבה עלילות אקטואליות, בין פוליטיות ובין סוציולוגיות, בספרי המחברים המפורסמים של הדור, נמנע סמי ברדוגו מאיזכורם בעלילת “חמור”, כדי שלא יסיחו את דעתם של הקוראים מהנושא הפילוסופי-אוניברסלי שבחר להתעמק בו: מהם החיים ומהי משמעותם אם הם מסתיימים בסופם במוות.
כלומר: בעוד שסופרים אחרים הבליטו בסיפוריהם הפוסט-ציוניים והפוסט-מודרניסטיים את השפעת האירועים הפוליטיים והאידיאולוגיים על חיי הגיבורים, או שכפו על גיבורי סיפוריהם את חיזוי העתיד הדיסטופי הצפוי למדינה מידי הפלסטינים באמצעות חומרים אלגוריים ששילבו בעלילות הריאליסטיות שפירסמו - נמנע סמי ברדוגו במיוחד בספרו זה מלהיות “הצופה לבית ישראל” בדרכים פסולות אלה מבחינה ספרותית וקלות להשגה מבחינה רעיונית.
לכן, אין הצדקה לייחס משמעות אלגוריות, לא חברתית ולא פוליטית, לקשר שהתהדק מאליו בין “חמור” ובין רוסלאן, אלא ראוי להפיק מעלילת הרומאן “חמור” את המשמעות האוניברסלית המשתמעת משני משפטים בו: מהמשפט הפותח את הרומאן, “החיים לא עומדים בהבטחה שלהם”, ומזה החותם אותו, שהחיים מתממשים בכאב הנצבר עם השנים, “כאב המיתה בהיעשות חיים”.
שתי המסקנות האלה על החיים הם חידושו הרעיוני של סמי ברדוגו ברומאן “חמור” בהשוואה לשלושת הרומאנים הקודמים שלו שעסקו יותר בהמחזת השוליות החברתית של הגיבורים והמצוקות הפנים-משפחתיות שלהם.
נס מתרחש לפעמים לסיפורת הישראלית, כאשר עלילה שביסודה התכוונה לתאר באופן ריאליסטי את המציאות הישראלית המורכבת הופכת בה-בעת גם ליצירה אוניברסלית במשמעותה הרעיונית. הנס הזה התרחש לסמי ברדוגו ברומאן “חמור”.
סמי ברדוגו - "כולנו החמישה"
מאתיוסף אורן
מאחר שסמי ברדוגו לא הגדיר כאוטוביוגרפיה את ספרו החדש (הוצאת הקיבוץ המאוחד הספריה החדשה 2022, 313 עמ'), מאלצת אותי חובת הזהירות להתעלם מכל המידע המקביל בינו ובין הדמות המספרת על עצמה את קורותיה בספר זה, תחת הכינוי “אני כותב”, ב-89 “ניירות”, שהן היחידות הקצרות שמהן בנוי הספר. לעומת זאת לא אתכחש להשערה שהסופר הבדוי, שבחר לעצמו את הכינוי “אני כותב”, שאל הרבה פרטים ביוגרפיים מסמי ברדוגו המתהלך בינינו, כגון: את העובדה שמלאו לו לאחרונה חמישים שנה ושהשלים בעשרים וחמש שנות כתיבה מדף צנוע אך מעורר עניין של כרכי סיפורת המתייחדים בתוכנם ובשפה העברית המיוחדת שבה נכתבו.
החידוש של “האני הכותב” (שיכונה להלן, לשם הקיצור: “המספר”) בספרו זה הוא בהגדרה הסוּגָתית שהצמיד לו: “לא-רומן” - ספר שבו סיכם ב“ניירות” (פתקים או דפים נפרדים) את “המלחמה העיקשת בין הסיפור לבין החיים” שניהל באותן עשרים וחמש השנים שהקדיש לכתיבה, שלדבריו בפתח הספר, היא מלחמה שבה ניצח את שניהם, הן את “הסיפור” והן את “החיים”.
הבחירה של “המספר” לכתוב תחילה “ניירות” ורק אחר-כך להציבן בסדר מסויים, מבהירה לקורא, כי בניגוד ל“רומן” ששוקד לפתח עלילה מדורגת ורצופה, מגיש ה“לא-רומן” עלילה מרוסקת, שרק אחרי מלאכת איסוף של פרטים המפוזרים ב“ניירות”, אפשר לגלות רציפות עלילתית כלשהי ביניהם. כתיבת “לא-רומן” היא אולי חידוש במדף ספריו של סמי ברדוגו, אך לא בתולדות הספרות העברית החדשה, שבה נמצאו תמיד סופרים, מאז ימי יוסף חיים ברנר ועד ימי יואל הופמן, שחרגו ממסורת העלילה הרצופה וכתבו עלילה שמצורפת מ“ניירות” נפרדים.
ועם זאת, מאחר שבמהלך העתקת “הניירות”, כדי לכלול אותם בספר, העניק “המספר” לכל “נייר” מספר סידורי - ודווקא במניין הא“ב העברי - שמיקם אותו ברצף הגירסה שלו על “המלחמה העיקשת בין הסיפור לבין החיים”, צריך להניח שסִפְרוּר הא”ב של פ"ט “הניירות” מעיד על קומפוזיציה (מבנה אמנותי) כדי שיהיו גם “לא-רומן” שעלילתו מרוסקת וגם ירמזו בה-בעת לאיזו עלילה רצופה של “רומן”.
אף על פי כן: אפילו קורא שאוהב לקרוא עלילות מְאַתְגרות, יתקשה לפענח את הקומפוזיציה בספר הזה רק בעזרת המספר הסידורי של “הניירות” ברצף של הטקסט, משום שרוב “הניירות” האלה הם דו-שכבתיים: הם מציעים לקורא בכל “נייר” גם פיסת מידע מעלילת “החיים” וגם פיסת מידע מעלילת “הסיפור”. ומאחר ששתי העלילות נמצאות אצל “המספר” ב“מלחמה עיקשת” וממושכת, לכן ירוכז להלן בנפרד תוכנה השונה של כל עלילה: תחילה תרוכז עלילת “החיים” ואחריה תרוכז עלילת “הסיפור”.
“החיים” - עלילת המציאות
עלילת “החיים” היא ריאליסטית וביוגרפית ולכן גם ניתנת לסיכום יותר בקלות מעלילת “הסיפור”, כי היא מספרת על משפחתו של “המספר” בעיירה מ' בצפון הנגב, משפחה הנתונה במציאות כלכלית נחותה (עמ' 124). את רוב שנותיהם במדינה בילו [ההורים] בבתי-חרושת, עמדו משעת בוקר מוקדמת לצד פסי הייצור?" (עמ' 209). ובשובם מהעבודה סיימו שניהם אחרת את היום: אמא שלנו עייפה וטרודה בענייני הבית - - - רוצה לגמוא כבר את מה שמוטל עליה - - - אבא שלנו גורר צעדים בשעת ערב מאוחרת. הוא חצי-שיכור בגלל העראק ששתה". למחרת ישכימו שניהם להתייצב שוב לעבודתם בבתי החרושת בנחרצות “של אי-כניעה” (עמ' 305–304).
משום שבנסיבות האלה “אמא ואבא עשו רק פעולות עבודה ומיעטו בדיבורים, ניסו בעיקר לשמור על תחזוקת הבית הקטן”, לא היה ל“מוסד המשפחה” תוקף בחיי חמשת ילדיהם, לא בשנים שהם היו עדיין קטינים ובוודאי שגם לא אחרי שהפכו לבוגרים: “אנחנו, האחים והאחות, השכלנו להיזהר ממנו [מ”מוסד המשפחה“] והתרכזנו בעצמנו-אנו. זה היה חלק מהותי בעיצוב נפשנו, ההכרח להיטיב את חיינו ככל האפשר הוא שחתם את המעגל שלנו, אך בתוכו לא שלטה משפחה” (עמ' 91).
נִפרָדוּתם זו של חמשת האחים מן ההורים, שליכדה אותם במקצת, התערערה לפני 33 שנים, אחרי שמכונית דרסה אז למוות את אברהם, והוא רק בן 12. כל עוד היו הוריהם בחיים, עדיין נשמר קשר בין ארבעת האחים כשש שנים נוספות, אך הקשר הזה נפסק כאשר כל אחד מהם פנה לדרכו, ובמשך 14 שנים הם כבר לא נפגשו ביניהם. משום כך הפתיע אותם אחיהם הבכור כאשר הזעיק אותם להגיע אל “בֵית-הגידול” המשותף שלהם, כדי לפרוע חוב שלא פרעו לאברהם לפני 33 שנים, כאשר לא אמרו “קדיש” על קברו, כפי שההלכה חייבה אותם, משום שאביהם הקדים אותם ואמר את התפילה במקומם (עמ' 302).
מסיבות מובנות, אני נמנע לחשוף את פרטי המעשה שיזם “הבכור” כדי לסגור סופית את הפרשה המשפחתית הזו, אך אוסיף שהיוזמה המוזרה והפלילית הזו של “הבכור” תיחשף לקורא בהַשְׁהָיוֹת מאולצות וברמזים - תחילה על-ידי דרישתו התקיפה של הפקד יוסי, קצין המשטרה בעיירה, מן האחים (“האחות”, “המספר” ו“האח קטן”) להגיע אל ביתו של “הבכור”, שמסרב לפתוח את הדלת לשוטרים ומגלה “סימנים אובדניים”, ואחר כך בהרבה רמזֵי “יוציא” ו“עומד להוציא” - רק בשלב מאוחר בספר (מ“נייר מֵם”, עמ' 133, ואילך).
כלומר: עלילת הספר מתרחשת כולה ביום שבו הזעיק “הבכור” את שלושת אֶחיו האחרים (“האחות”, “המספר” ו“האח הקטן”), כולם כבר בני למעלה מחמישים, להגיע אל הבית של ההורים בעיירה הדרומית מ', שהוא כעת ביתו, כדי להיות נוכחים במעמד שבו יבצע את אמירת “הקדיש” לזכר אחיהם אברהם, שנפטר לפני שלושים ושלוש שנים, אמירה שתסגור את הפרשה המשפחתית אשר הפרידה ביניהם ותעניק סוף-סוף לנפטר מנוחת עולמים.
“המספר”, שהוא האח השלישי בסדר לידתם, מתלבט ברוב שעות היום אם להגיע לפגישה הזו עם אֶחיו. הוא שבסיום שרותו בצבא למד באוניברסיטה ומאז עסק במשך 25 שנים בכתיבה, שזיכתה אותו בפרסום צנוע ובפרסים ספרותיים, אך לא חילצה אותו ממצבו החברתי והכלכלי הקשה, מתקשה בגיל 50 להיחשף בפני אֶחיו, אנשים שהקימו משפחות ומתפרנסים מעבודה קבועה, כאדם ערירי שאין לו קורת-גג משלו. ועל כן הוא יוצא מהחדר שהעמידה לרשותו בחינם מריאנה, בעלת וילה שעברה אליה בירושה, אשר החליטה לתמוך בו כדי שימשיך לעסוק בכתיבה כשהוא פטור מדאגות גשמיות, ויצא לשוטט ביער האורנים הגובל לכפר ח' בצפון עד שגמלה בו ההחלטה לפגוש את אֶחיו ב“בית-הגידול” שלהם בעיירה הדרומית מ'.
“הסיפור” - עלילת הכתיבה
חולשת העלילה המשפחתית, האיטית והבנאלית למדי, מאפשרת כעת להעביר את הדיון מן הרובד המציאותי ב“ניירות”, זה ש“המספר” הדביק לו את הכינוי “החיים”, אל רובד “הסיפור”, שהוא הרובד שבו סיכם ב“ניירות” באופן אמירתי את מסקנותיו על הכתיבה הבדיונית שלו ב-25 השנים שבהם התמסר לכתיבה.
את הכתיבה התחיל כבר בהיותו בצבא. אז צבר ערימה של דפים, דפים שהוא לא ביקש “לפרסם אותן, אלא רק להתחבר בעזרתן אל מרחב המלים הכתובות-העכשוויות” (עמ' 234). ואכן, כאשר השתחרר מהצבא בגיל 22 כבר העז לכתוב סיפורים שנועדו לפירסום, שבהם תיאר דמויות של נשים מסכנות ומיואשות בלי שחשב כלל “על נשים אמיתיות החולות באיברים השונים שלהן”, [כי היה] “מוקסם אז מצניעותה של דרמה סיפורית ומן היָגון המתעורר במילותיה העבריות”, וגם היה מרוצה מעצם הצלחתו להפיק סיפור על נשים עלובות ואומללות בטקסט אסתטי כמו שעשו לפניו בסיפוריהם “חמישה סופרים עבריים ידועי-שֵם” (עמ' 146).
על תקופה זו, שבה עדיין לא גיבש את זהותו העצמית ככותב, אלא חיקה כותבים אחרים, הוא משמיע בהווה, בגיל חמישים, את המשפטים הקשים הבאים על עצמו: “בכסילותי הפחדנית לא עצרתי לבדוק מדוע זנחתי את הדברים החשובים בחיים ובמקומם התחלתי להשתמש בפעולות-השווא של הכתיבה כמנוף למימוש תאוותי ולא כמכשיר לריסון היצרים, ובעיקר לא כדרך לתיקון המחשבה שלי. - - - אדרבה, האמנתי שהתאווה בכתיבה מותרת, שכל מלה ומלה יכולה להיות פְּרוּצה בשיא עוצמתה, ואף אחת מהן לא תעמוד לדין” (עמ' 255).
כעבור מספר שנים עבר להתגורר בירושלים והחל ללמוד באוניברסיטה העברית, שבה נחשף לתורתם של מרצים לספרות אשר שיבחו והיללו “את תופעת הניגודים ביצירות הספרותיות - - - [באומרם] כי דווקא היסודות הסותרים בה מאדירים את הסיפור הכתוב”. השפעת דבריהם עליו היתה גדולה אז: “הרעיון שאין חובה לדבוק באמונה בלעדית הפיח בי קלילות וגרם לחשיבתי להתפזר ולא להתרכז בתוכנית מעשית אחת לעתיד. אימצתי את ערבוב המחשבות ובלבול התחושות באצטלה של אותה דיאלקטיקה”.
הוא התפכח מתורתם זו של המרצים לספרות באקדמיה רק אחרי שהבין, שלא שמע “בהרצאות המסורבלות והדחוסות ההן שיש משמעות אחת ליצירה הכתובה, או לחיים. אף פעם לא נאמר שיש לדבוק בתפיסה או באמונה יחידה” (עמ' 126), ואחרי שגילה “שהספרות מתנהגת בקלילות-דעת כשהיא מחברת ומדביקה את מילותיה הלא-שייכות אל הדברים-עצמם בעודה מתעלמת מהמעשים החשובים של החיים” (עמ' 90).
להשפעה מזיקה דומה נחשף “המספר” גם אחרי שהתפרסם קובץ הסיפורים הראשון שלו והוא פגש בת“א, כנראה ב”בית אריאלה", סופר ישראלי מפורסם ומצליח, שיעץ לו את העצה הבאה: “תראה. לטובתך עדיף שתחכה בינתיים עם הדברים החשובים שיש לך לומר. סמוך עלי. תמתין. זה לא הזמן שלך לכתוב אותם בגילך הצעיר” (ההדגשות בציטוט זה אינן מופיעות במקור). גם עצה זו, שעליה הוא חוזר במספר “ניירות”, בלמה אותו כחצי יובל שנים: “השתכנעתי מדבריו וחשבתי שכל עוד אני צעיר וחסר-ניסיון נמנע ממני להתרכז בחוויות ובנושאים דיסקרטיים וחשובים מדי, הנוגעים לחיי” (עמ' 13).
והוא אכן, מודה, ששגה כאשר נכנע ככותב לטעמם הספרותי השגוי של משפיעים אלה עליו: “ככה קרה לי כשהייתי נתון במעשי-השווא של הכתיבה. כתבתי למשל: ‘אני בוכה ולבי נשבר’. הוספתי לכתוב: ''כאב גדול התפשט בגופי'. אחר-כך הרגשתי שהמשפטים האלה מחליפים את מקומם של הבכי-עצמו ושל הלב הנשבר, גם את מקומו של הכאב הפיזי. המלים פשוט התיישבו אצלי ולמעשה פטרו אותי מן החוויה-עצמה - - - היא הוּמְרה בדבר שאין בו כלל רגש” (עמ' 193).
שלב ההתפכחות
את כניעתו הממושכת להשפעות הללו, ובראשן לעצתו של הסופר המצליח, מנמק “המספר” במצבו הכלכלי הקשה אז: “בתקופה ההיא עוד חשבתי אצליח מתישהו גם לחיות ברווחה תחת שלטונה [של “רפובליקת הספרים העבריים”]. קיוויתי שאבנה בעזרתה את עתידי, ואקים לי בית ומקום בקרב אנשי העם והמדינה שלי” (עמ' 14).
ומאחר שהאמין שהמשימה הגדולה של חייו “בוא תבוא בזמן המתאים” (עמ' 260), ריסן אז לא רק את התוכן של סיפוריו, אלא גם ניסה להתייחד בעברית המסוגננת שבה כתב אותם, כי אז האמין בכל לבו, ש“הספרות דינה להתרחש רק בידיהם של מי שבבעלותם שפה עברית, ובעיקר בידי המלומדים בה. ואני, שהיתה בי רק עברית מסוימת, באתי באופן עָקוּם למדי אל השדה הצפוף והחרוש של הספרות, ומיד נשכבתי עליו בפינה צדדית” (עמ' 239). ורק אחרי שנים גיבש את דעתו על מגבלותיה של השפה שבה כתב.
יתר על כן: עד מהרה גילה שדווקא השקעה זו בשפה הנבדלת הרחיקה אותו מנושאי “החיים”: “מאחר שבמוקד שנותי שמתי את העברית ואת התְצוּרות שלה, התעסקתי בעלילות ובהרהורים מילוליים וחשתי נבלע בהן ואיתן - - - הלכו והתרחקו ממני הדברים הארציים של החיים - - - בכתיבתי איבדתי את הרציונאליות, והניכור לקח אותי עמוק אל מעשי-השווא המכשפים, עד שהסתחררתי שיכור בהתרגשות ובהנאה עצומות, התעליתי והתרחקתי מן המוצקים החשובים של חיי, והייתי שרוי כולי בהונאה של הנשגב” (עמ' 145).
לכן היתה בלתי-נמנעת ההתפכחות שלו מעשרים חמש השנים שבהן קידש את “האמנות” של הסופרים המצליחים, שהיתה אמנות של בורגנים שנכתבה עבור מיעוט פְּריווילֶגי של קוראים: “עכשיו הבנתי שבצעירותי נשביתי באופן שגוי במחשבה שספרות היא דבר מרומָם ואפילו קדוש. למדתי לחשוב שדווקא בית-הגידול המצומצם שלי, בשכונה נידחת של משפחות שְׁפוּפוֹת, הנאנקות תחת עול רזונה של המדינה, דווקא הוא הופך אותי למי שראוי ומתאים שהספרות תהיה נדבך בחייו. - - - הלוא תהום פעורה בין דבר אמיתי לבין דבר דמיוני, והניסיון להתכסות בעלילה מילולית לא ישתווה אף-פעם לתעצומות של מקרה החיים שלנו” (עמ' 212).
את המסקנה הזו ביטא גם בקטע הבא: “בשנים האחרונות מצאתי יסוד נרפה במרבית הסיפורים הישראלים שקראתי - - - סיפורים אלה נתפסו בעיני מגויָסים לרעיונות ולאֶתוֹס של העם והמדינה, או היו פריווילֶגיה מפונקת לסופרים השונים, ובעיקר הזדמנות חוזרת ונשנית לעסוק בלוואי של החיים ובכל מה שחיצוני בהם - - - בעוד צורות חיים אחרות ורעיונות על משמעותה היסודית של האנושות נדחקים ונמחקים” (עמ' 262–261).
ואכן, למראיינת ששיבחה את הדיוק שמצאה בסיפוריו במילים “זה אשכרה כמו בחיים”, השיב פעם: “שסיפורים בכלל לא טרודים במלאכת הדיוק, וניסיתי להסביר שכדאי להפוך את סדר הדברים ולחשוב על החיים ורק אחרי זה על הספרות, כי החיים קודמים לה ומדוייקים יותר מכל מלה שנכתבת” (עמ' 190).
ההכרזה על התפנית בכתיבתו
נאמן לאבחנה זו, מבצע “המספר” בספר הזה חשבון-נפש נוקב עם חצי יובל השנים שבהן נכנע לציפיות של אחרים ממנו: “אילו הכרתי בעובדות הפשוטות של עֲבָרִי ובנוסחאות הבסיסיות של החיים, לא הייתי מתחיל לכתוב. - - - [אלא] הייתי מקבל את מצב הדברים המציאותי ולא סוטה אל מעשי-השווא של הכתיבה, שהלכו ותפסו נפח וזמן בעולמי. מבלי שהבחנתי נאחזתי בהם בחוזקה יתֵרה, ועיוור הצטרפתי אל כת הספרות” (“נייר למד-חית”, עמ' 124).
אך מרגע שהגיע למסקנתו על ההבדל בין “הסיפור” לבין “החיים”, ידע שישלם על כך מחיר כבד: “בעולמם של רוב בני הארץ אין לא ספר ולא תמונה, הם אינם מכירים בקיומם, או הם אפילו משליכים אותם מעליהם. - - - הם האחרונים שיתקרבו אלי ואל מה שאני כותב, כי אני כותב [ההדגשה במקור]. אף פעם לא אצליח להיות נציג שלהם, לא משנה מה אבחר לעשות” (עמ' 57).
ולכן הוא מבטיח שמעתה ואילך תהיה דרכו שונה: “ספרות שייכת לבני-אדם שאינם יכולים להימלט מגורל חייהם. אם יאמצו אותה לעצמם יוכלו להפוך את הסיפורים שלהם לתקווה מעשית. באותם סיפורים לא יהיו יָם או מסעדה - - - בניסיון להשכיח מעצמם את אובדן יקיריהם ואת צער לבם. לא יהיה בספרות הזאת משפט. תהיה בה עברית לא מעובדת, חופשית בארצה, אשר תזוז בלי-הרף ולא יהיה ניתן לשים עליה יד ולא לאזוֹק אותה” (עמ' 301).
כלומר: אם עד כה התאמץ להשתייך ל“כת הספרות” וכחצי יובל שנים ניסה לרָצוֹת את דעתם של הבולטים במילְיֶה של הספרות הישראלית, המעדיפה את “הסיפור” (הכתיבה הבודה מציאות דמיונית) על “החיים” (המציגה את העובדות של המציאות הקיימת), מאמצים שבעטיים התנכר לערכים של “בית-הגידול” שלו, תתרכז מעתה כתיבתו בתיאור החיים כהווייתם.
התפנית הזו היא גם בעלת משמעות משפחתית: אם כדי להשתייך ל“כת הספרות” נפרד עד כה מאֶחיו והתחכך עם המילְיֶה הספרותי בת"א - יתאחד מעתה עם אֶחיו שנשארו בעיירה הדרומית מ' ועם המסורת שעדיין נשמרת שם במלוא חיוניותה, מסורת של מאמינים באלוהים (עמ' 96).
ולכן בחר “המספר” לבשר ב“לא-רומן” ובלקט של “ניירות” דו-שכבתיים, שהם לכאורה חסרי-ערך, את השינוי שיחולל להבא בכתיבתו: בהמשך כתיבתו תחול תפנית שבה תובלט ההעדפה של “החיים” (המציאות הקיימת בשלל צורותיה) על “הסיפור” (על האמנות הבודה מציאויות דמיוניות תחת התואר “ספרות”). ומשום כך סיים את הספר ב“נייר האחרון” ( נייר פ“ט בסִפרוּר הא”ב) במשפט הקצר הבא: “עכשיו אתפנה אל המעשים שלי”.
שי אספריל - "אילו נולד איטלקי"
מאתיוסף אורן
הרומאן “אילו נולד איטלקי” (הוצאת עם עובד, ספרייה לעם 2022, 300 עמ') מתרכז בשלוש דמויות: עורך-הדין ויקטור זאב, העיתונאית הגר והרוקח מנחם שוורץ. סיפורם הנפרד של השלושה מסופר בטקסט המתחלק לארבע חלקים ואפילוג. רק סיפורו של ויקטור מופיע בכל חלקים והוא עצמו מספר בהם את קורותיו בלשון אני. סיפוריהם של שני האחרים מסופרים על-יד מספר יודע-כל והם מופיעים רק בשלושה מארבעת החלקים, כי הגר נעדרת מן החלק הראשון ומנחם נעדר מן החלק השני.
כל הלוליינות הזו, המתבטאת בשינוי דמות “המספר” ובהבדל הנוכחות של הדמויות בחלקיו השונים של הספר, מטילה על הקורא משימה קשה: לאסוף את קטעי הסיפור של כל דמות מן החלקים השונים של הספר כדי לצרף סיפור-מעשה רצוף והגיוני על חייה של כל אחת מהן. ואכן, אם מלקטים, למשל, את הפיסות המספרות על מנחם משלושת החלקים של הספר שבהם הוא מופיע (והם הראשון, השלישי והרביעי), אין סיפור-חייו משתלב בסיפורי-החיים של ויקטור והגר ברוב עמודי הספר, אלא רק בעמודיו האחרונים של החלק הרביעי.
קומפוזיציה כזו של רומאן, שהיא מלאכת חיבור והרכבה של השלם מחלקיו, לא מעידה על תיחכום של כותב, אלא על כישלונו, כי גם אחרי שהקורא ישלים לצרף את הקטעים של כל שלוש הדמויות הוא יגלה שהפרוּץ מרוּבה על העומד בביוגרפיות של כל אחת מהן, הן במידע עליהן והן במניעיהן לפעול באופן שפעלו במהלך חייהן. יתר על כן: קומפוזיציה זו מתישה את הקורא ללא צורך בחיפוש הצדקה לקשירת גורלן של שלוש הדמויות זו לזו ולהפגשתן בזירה אחת, זירת העיר תל-אביב.
מטעם זה הציב מחבר הרומאן בפתח הספר מוטו (שכדאי לא להתעלם ממנו) המספק הסבר סיבתי להפגשת הדמויות הללו דווקא בעיר תל-אביב, עיר שבה התגבשו הרגלי ההיכרות והחיזור עבור הבודדים הרבים שמחפשים בה מענה לכמיהתם לאהבה.
נושא זה שבו עוסק הרומאן, המספר על שלוש נפשות הנכספות לאהבה, היה מתבלט יותר לקורא אילו הקפיד המחבר לצטט בשלמותו את הפסוק של קוהלת, החכם התנ"כי הקדום: “טובים השניים מן האחד כי אם יִפֹּלוּ האחד יָקים את חברו ואילו האחד שיִפֹּל ואין שני להקימו” - ולא להסתפק רק בסיפא שלו (אחרי שהשמיט את תחילתו: “טובים השניים מן האחד”). ציטוט מלא של דברי קוהלת היה מסייע לקורא לזהות לא רק את נושאו של הרומאן, אלא גם מרכז אותו במכנה המשותף לשלוש הדמויות: שלושתן נכשלו בזירת האהבה.
הסיבה שקושרת בין הדמויות
אך גם בלי ציטוט ממגילת קוהלת יבין הקורא עד מהרה, שכדי להצדיק את שיתופם של ויקטור, הגר ומנחם בסיפור-המעשה של ספרו הצפין מחבר הרומאן אירוע טראומטי בביוגרפיות של השלושה. במשפחתו הגרעינית של ויקטור, משפחת חאלו, התרחש אסון בהיותה עדיין משפחת עולים חדשים שעלתה מלוב והתגוררה במעברה בפאתי הרצליה: בנה בן הארבע של סבתו יצא החוצה בהשגחתו של אחיו, אך נעלם לפתע ולא חזר אליה. זכרו של הילד האובד הונצח במשפחה על-יד מתן שמו, ויקטור, לאחד מן הנכדים (עמ' 59). אחרי שנים השיל הנכד הזה מעליו את מסכת “נער השיכונים הקשוח” והפך לעו“ד מצליח בת”א.
השפעת הפרשה הטראומטית הזו בתולדותיה של משפחת חאלו (67–60) על עו"ד ויקטור זאב מתקשרת לטראומה של הרוקח מנחם שוורץ, המגלה אחרי הרבה שנים שהיה ילד מאומץ של הוריו (עמ' 50). עובדה זו התבררה למנחם מצילום ישן שהיה תלוי באחד חדרי הדירה שירש מהוריו, דירה שהושכרה במשך כחצי יובל שנים לרווק המזדקן ליפסקי. בצילום ראה מנחם את הוריו, שניהם ניצולי שואה, האוחזים בידם ילד בגיל שנתיים או שלוש שונה לחלוטין מכפי מראהו באותו גיל.
אישור על תעלומה זו קיבל מנחם מפי אביו המאמץ, המגיסטר מַנפרד שוורץ. בהיותו בשלב הדֶמנטי שלו לפני שנפטר, חשף מנפרד באוזניו כי הוא איננו הילד שנולד להם, אלא ילד שנחטף מהמעברה ונמסר להם אחרי ש“האורגינל”, בנם בן הארבע נפטר ממחלה (עמ' 74). כידוע, היו שמועות בארץ בשנות החמישים על מקרים דומים של גניבת ילדים ממשפחות עולים במעברות כדי למסור אותם לאימוץ לזוגות חשוכי-ילדים.
הסיבה הטראומטית הזו, אשר קושרת את ויקטור אל מנחם איננה ידועה לשניהם וגם לא תתגלה להם גם אחרי שהגורל יפגיש אותם באחד הפרקים האחרונים של הספר. התועלת היחידה שהסיבה הזו מספקת לסיפוריהם היא מידה כלשהי של הסבר פסיכולוגי עבור הקורא, זה שהצליח לצרף את הפרטים מפיזורם בחלקי הספר השונים, לכישלונם כגברים בוגרים למצוא אהבה עם אשה כלשהי (מנחם) או לקיים קשר יציב בנישואים עם אשה (ויקטור).
אלא שכישלונו של הרוקח מנחם שוורץ למצוא בת זוג (עמ' 160–155), וכישלון נישואיו של עו“ד ויקטור זאב (וולף) עם הגר (בעמ' 147–139) אינם מסבירים את צירופה של הגר לסיפור-המעשה. ואכן, להגר הצמיד מחבר הרומאן טראומה אחרת. הגר גדלה לאם חד-הורית, כי “לא ידעה מיהו אביה עד שהייתה בת שמונה-עשרה”. רק אז גילה לה עו”ד בשליחות אביה, שהיא נולדה מקשר קצר-ימים של אימה, זהבה, עם שיימוס, צעיר מאירלנד שהכירה בפאב בתקופה שלמדה משחק בלונדון.
הסיפור המלודרמטי על היכרותה המאוחרת של הגר עם אביה שיימוס (137–124) נועד גם הוא לספק הסבר פסיכולוגי לכישלון נישואיה לויקטור. אחרי שהרתה וילדה את ג’ולי הבינה שהיתה קורבן של נסיבות חייה, וכי “בליבה ידעה שנישואיה המהירים לויקטור, וההיריון והלידה לפני גיל שלושים, לא היו קורים לולא הצורך שלה להתנער מהמודל המשפחתי שהכירה. היא התאוותה למשפחה יציבה, רגילה” (124). באמצעות הסבר זה מנמקת הגר את בגידתה בויקטור, אחרי שנות נישואין ספורות, עם נדב, גבר גדל-מידות, “מטר תשעים ושלושה סנטימטר”, צייר “מבוגר ממנה בעשר שנים, נשוי, אב לשני בנים” (עמ' 81–80). משנודע לויקטור זהותו של המאהב של אשתו, זימן אותו לפגישה והשמיע באוזניו נאום הפחדה על הצפוי לו (252–249) ששכנע את הנפיל הזה לשים קץ לקשר בינו ובין הגר.
בעזרת התשתית הסֶמי-פסיכולוגית הזו קיווה מחבר הרומאן לתרום את סגולת הקריאוּת לסיפור-המעשה המרוסק שגיבב בארבעת חלקיו של ספרו. וכמובן שביסס את סגולת הקריאוּת הזו גם על אנקדוטות מן התחומים המעוררים עניין אצל רבים בחברה הישראלית: “שוק הבשר” של הגרושות והרווקות בת“א (120–113), מערכות העיתונות (194–187), בתי-המשפט (103–89 ו-286–277) ועסקי הנדל”ן (154–152) - כולם תחומים שמקומם בזירות פירסום אחרות ולא בסיפורת העוסקת בבדידותם של בני-אנוש הכמהים לאהבה.
במקום זאת טוב היה עושה שי אספריל לוא מיעט לגדוש את הטקסט בתיאורים ז’ורנליסטיים ברובד החיצוני של זירת סיפור-המעשה, הזירה המוקצנת של העיר תל-אביב, ולוא שקד יותר על פיתוח העלילה הפנימית בפרקי שלוש הדמויות, כדי לשקף באמצעות בדידותם את הצורך הדחוף למצוא פתרונות לשינוי פני הדברים בחברה הישראלית בכללותה.
יריעה המצורפת מטלאים
ליקוי כזה, המתבטא ברומאן הנוכחי בפיתוח סיפור-מעשה מרוסק וגדוש בפערים, ניתן להסבר לא כהחלטה אֶפּית-פּוֹאֶטית של כותב סיפורת כדי להצטייר ככותב פוסט-מודרני, אלא כתוצאה אומללה של מחבר שכותב תחילה פרגמנטים סיפוריים על מעלות ומורדות בחייהן של שלוש דמויות וקושר אחר-כך את הקטעים הנפרדים זה לזה כדי שיצטיירו כיריעה אחת.
או אפשרות אחרת: שהמחבר התכוון מראש לכתוב סקיצה לתסריט עבור תעשיית הסרטים שבה ריסוק הרציפות בסרט השלם היא ממוסכמות המֶדיָה הקולנועית המניחה שצריכת הסרט בשלמותו בפרק זמן קצר יחסית על-ידי הצופה באולם הקולנוע תצייר אצלו את צירוף הנתחים הנפרדים של הסיפור כמורכבות וכחדשנות בהשוואה לסרטים הישנים שסיפרו סיפור רצוף וליניארי.
עם זאת, פרגמנטציה כשיטה לריתוק קורא אל סיפור-מעשה איננה פסולה כל עוד ישנה תכלית מאחוריה - לחשוף איזו מציאות שאיננה מוכרת מספיק לרבים על החיים בשכבה חברתית פריווילגית העוסקת בתל-אביב בעסקים (מנחם), בעיתונות (הגר) ובמשפט (ויקטור). בהעדר חשיפה כזו בסיפור-המעשה הנוכחי, האריך מחבר הספר, שי אספריל, את היקפו לרומאן בן 300 עמודים על-ידי שִרשוּר אנקדוטות עסיסיות בפרקיהם של שני הגברים, הן בפרקיו של הרוקח מנחם, שהתקין בדירות שהשכיר לתיירים אמצעים שאיפשרו לו גם לצפות בהם וגם לשמוע את דבריהם בעודם שקועים במעשי האהבה שלהם, והן בפרקיו של העורך-הדין ויקטור זאב (וולף), שנקלע למצב אירוני: בעודו לועג לכסילותם של לקוחותיו באנקדוטות מתיקי הגירושין שבהם טיפל, התברר לו עד מהרה שהוא עצמו נקלע למצבם בנישואיו להגר.
השם הסתמי של הספר
בשלב הזה מתבקש מכותב המאמר הזה להדגים אפשרות לכתיבה מוצלחת יותר של עלילה ריאליסטית מהמציאות העכשווית מזו שמצא ברומאן הזה. מחבר הרומאן הקל את מציאת הדוגמא הזו כאשר בחר לספרו את הכותרת “אילו נולד איטלקי”, שאותה שאל מהרומאן המצליח של יעקב שבתאי “סוף דבר” ואפילו שילב קטע ממנו בגוף פרק של מנחם (עמ' 162).
הקטע המצוטט נפתח במחשבה החולפת במוחו של מֵאיר, הגיבור המיוסר של הרומאן “סוף דבר”, שבה הוא מעלה אפשרות אלטרנטיבית למצבו הנואש: “אילו נולד איטלקי, צרפתי ואולי שוודי החי בשלווה לחופי הפְיוֹרְדים הכחולים - - - חייו היו זוכים לכל מה שנועד לו, עד כי ראה באי התקיימותה של הכמיהה הזאת לא רק התנכלות המכוּוֶנת נגדו, אלא גם ביטוי לחוסר ההיגיון ולאי-האנושיות של הטבע ושל ההוויה כולה - - - וזה מירר את נפשו כפליים”.
מנחם, שקיומו הכלכלי הובטח מהדירות שירש מהוריו, החליט, אחרי שנכשלו יוזמותיו להכיר נשים אחדות, להעניק משמעות לקיומו הסתמי וחסר התכלית על-ידי קריאה של ספרים בספרייה. ואחרי שקרא את “סוף דבר” (1984) ורכש וגם קרא את שני ספריו הקודמים של יעקב שבתאי (קובץ הסיפורים “הדוד פרץ ממריא”, 1972, והרומאן “זכְרון דברים”, 1977), נענע לעצת הספרנית ו“שאל רומאנים של סופרים ישראלים אחרים”, אלא ש“אף אחד מהם לא הצליח להעיר בו את התחושות העמוקות שעורר בו ‘סוף דבר’” (עמ' 163).
מסקנתו זו של מנחם על “סופרים ישראליים אחרים” חלה ללא-ספק גם על הספר הזה של שי אספריל ועל ספרים רבים אחרים הדומים לו, שהוצאת “עם עובד” נאלצת כיום, מהעדר כתבי-יד טובים יותר, לכלול אותם בסדרת הדגל שלה - “הספרייה לעם”.
פרקי עמדה
מאתיוסף אורן
השיפוט הספרותי לסוגיו
מאתיוסף אורן
שתי תופעות המשלימות זו את זו התרחשו בתרבות העברית בעידן המחשב: כל מי שמחשב ברשותו מנסה את כוחו בכתיבה ומתאמץ לצרף לעצמו את התואר “סופר”, והתוצאה ניכרת במספר המוגזם של הכותרים אשר נדפסים אצלנו ללא סינון ולרוב בלי בקרת איכות כ“ספרות מקור”.
מאחר שבמקביל לצמיחת הכמותית של מספר הכותבים ומספר הכותרים החדשים גדל גם הביקוש לתגובה שיפוטית עליהם, קפצו הרבה אלמונים על ההזדמנות להתפרסם כמבקרים, אף שהינם חסרי הכשרה כלשהי בתחום השיפוט הספרותי. ואכן, אתרי האינטרנט מלאים ברשימותיהם החפוזות של אלמונים אלה, רשימות הנוטות בדרך כלל להיות קצרות ופסקניות, אך נגועות תמיד בקביעות קיצון מנוגדות – מגביהות ספר למרומים (כדרישת הקהל ל“פירגון”), או משפילות אותו לעפר (כציפיות ההמון ל“דם”).
מאחר שאין שום אמצעי למנוע ממישהו לייחס לעצמו את התואר “מבקר” וגם בפועל אין יכולת למנוע את פירסומן של הרשימות האלה, אשר נדפסות ברוב האתרים בצורתן הגולמית וכמעט ללא עריכה, צריך לחזור ולסמן את ההבדלים בין סוגי הכותבים שפועלים בחסותו של המונח “ביקורת”, והם: הקורא-מן-שורה, סוקר-הספרים ומבקר-הספרות. מאחר ששלושתם מפרסמים תגובה כתובה על ספר חדש, מקבל הציבור תמונה כוזבת, כאילו קיימים בביקורת שלושה דרגי-שיפוט שווים בערכם, אשר למשפטם על איכותו של ספר חדש ניתן לייחס אותה חשיבות ואותה מהימנות.
הקורא המתרשם
הקורא-מן-השורה מרגיש צורך טבעי בסיום הקריאה של ספר חדש להביע את חוות-דעתו על תוכנו ועל סגולות שונות שבו, אשר עליהן עמד במהלך הקריאה, שהיא בדרך כלל היחידה שביצע. לכן, הוא מזדרז בסיום הקריאה, כאשר רשמיו מהספר עודם טריים, לנסח רשימה ולהכיל בה את תגובתו עליו. אך בהעדר נימוקים מגובשים להתרשמותו, הוא נזקק למילות תואר שונות כדי להביע את שבחי הספר או את מגרעותיו (כגון: מעניין ומרתק או מייגע ומשעמם). אם למזלנו הוא קורא ותיק, אשר צבר במשך השנים מדף קריאה מכובד למדי, ייתכן שגם ישווה את עלילת הספר אל אחד מהספרים שקרא בעבר.
אף שהקורא-מן-השורה הזדמן לספר בדרך כלל באקראי, כי אין הוא בוחר ספרים לקריאה על-פי שיטה, אין לשלול את זכותו לשפוט את ספר שקרא. ולמען האמת, אפשר גם להפיק תועלת משיפוטו עליו, כי בפרסום הרשימה שבה הוא ממליץ על הספר או מזהיר מפניו – הוא מבצע למען האחרים את המיון הראשון בין ספרים שעל-פי הבנתו וטעמו הינם חסרי-ערך לבין ספרים שלדעתו הינם מעניינים וכדאי להקדיש זמן לקריאתם.
העיתונאי הספרותי
סוקר-הספרים בעיתון המודפס או באתר המחשב עוסק למעשה בעיתונאות ספרותית ולכן גם הוא לוקה בכך שאין קיימת אצלו שיטה עקבית בבחירת הספרים שהוא כותב עליהם. בדרך כלל מפנה אליו את הספרים העורך של מדור הספרות בעיתון, אשר מצרף למשלוח הספר החדש את הדרישה הקבועה והעיקרית שלו – לקבל את המאמר הסוקר את הספר בהקדם האפשרי. ועל-כן נבדל סוקר-הספרים מהקורא המתרשם, הקורא-מן-השורה, בעיקר בכך שאת חוות דעתו על ספרים הוא מבטא באופן קבוע במאמר הקצר במוסף הספרותי בעיתון, או במקבילו: באתר האינטרנט – כלומר: מתאמץ להצטמצם במגבלת ההיקף של הרצנזיה, שהיא התגובה העיתונאית על ספר חדש.
עקב היותו משתתף קבוע במוסף לספרות, אין שיפוטו של סוקר-הספרים יכול להתבסס רק על ההתרשמות מהקריאה היחידה שלו בספר, שהיא הפריווילגיה של הקורא-מן-השורה, ולפיכך הוא מבצע דפדוף נוסף בספר, שבעזרתה הוא מגבש תגובה מיומנת וגם מוסמכת קצת יותר מזו ההתרשמותית של קודמו, הקורא-מן-השורה. ועם זאת, את שיפוטו הוא משעין בהכרח על אבחנות בודדות ופשוטות, אשר אליהן הוא מצרף ציטוטים אחדים, כדי שהללו יעניקו לרצנזיה שלו מראית-עין של מאמר אשר נכתב מתוך בקיאות בספר ואחרי התעמקות בו. ואכן, סוקר-הספרים ההגון כולל בסקירתו בנוסף לתוכן גם התייחסות לסגולות נוספות שמצא בספר, כגון: הדמויות, מבנה העלילה, רמת השפה והרלבנטיות של הנושא לחיים כיום.
יתר על כן: כדי להיבדל משיפוטו של הקורא-מן-השורה, מתפתה סוקר-הספרים בדרך כלל להגניב למאמרו העיתונאי הכללות, שהיקף בדיקתו לא הסמיך אותו לטעון אותן, אם על מידת המקוריות שגילה בספר בהשוואה לספרים אחרים שבדק בעבר בחופזה דומה, ואם על תרומתו של הספר להשחתת הספרות או לקידומה אל אופק חדש – הכללות שלא היתה לו שהות למצוא להן תימוכין לא בספר שהוא סוקר וגם לא מחוצה לו, ושעל-כן הן לחלוטין יומרניות. משום כך עלולה חוות דעתו הנמהרת-מדי של סוקר-הספרים לבצע לפעמים נזקים בהיקף ניכר יותר מזו של הקורא-מן-השורה. ואף על פי כן, גם שיפוטו של סוקר-הספרים מסוגל להוסיף תרומה מועילה במיון הכותרים החדשים לספרים גרועים הבינוניים וטובים, תרומה העולה על זו שתרם הקורא-מן-השורה בהמלצותיו ההתרשמותיות.
מבקר-הספרות כחוקר תרבות
מבקר-הספרות אינו בוטח בתוצאות המיון החפוז של הקורא-מן-השורה וגם לא בתוצאות הסינון הזריז של סוקר-הספרים. וגם לקביעותיהם השיפוטיות על טיבו ועל ערכו של ספר הוא מתייחס כאל חוות-דעת הטעונות בדיקה נוספת.
אף שלכאורה מפרסם גם מבקר-הספרות תגובה כתובה על ספר חדש, בדיוק כמו הקורא-מן-השורה וכמו סוקר-הספרים, גדול הוא ההבדל בין השקעתו להשקעתם במלאכת השיפוט של ספר חדש. וזו מתבטאת בהיקף התגובה, בעמקותה ובמטרותיה. אמנם גם הוא בודק בספר חדש היבטים בטקסט שגם קודמיו בדקו אותם (כגון: תוכן, מבנה, שפה, נושא ורעיון), אך בניגוד להם המפרסמים בעצם רק חוות-דעת, מפרסם מבקר-הספרות פסק-טעם.
הערה קצרה למונח פסק-טעם, אשר לכאורה משווה את תוצאת השיפוט הספרותי של מבקר-הספרות לתוצאת השיפוט שנעשה על-ידי שופט בבית-המשפט. בניגוד לשופט בבית-המשפט אשר פוסק על-פי ספר חוקים (דינים) המחייב את כלל השופטים, ולכן תוצאת שיפוטו היא פסק-דין, מתבסס שיפוטו של מבקר-הספרות על אמות-מידה של טעם המקובלות עליו, על בקיאותו בספריו הקודמים של מחבר הספר החדש ועל התמצאותו במפת הספרות של הדור (המשמרות שפעילות בה, המגמות שמתרוצצות בה), ולכן מוצדק להגדיר את תוצאת השיפוט הספרותי שלו כפסק-טעם.
יתר על כן: גם אם יגיע עיונו של מבקר-ספרות ביצירה, אשר אך זה הופיעה, לדרגת מיצוי ואובייקטיביות המתקרבת לזו של המחקר הספרותי (לדרגת עיון המניבה פסק-טעם ברמה מחקרית – ברמה של “תִּחְקוֹרֶת”), עדיין תוגדר תוצאת השיפוט הספרותי של העיון הזה כפסק-טעם של מבקר-ספרות.
בעוד שסוקר-הספרים והקורא-מן-השורה מזדמנים לקריאת ספר חדש באקראי, כי אין להם שיטה עקבית בבחירת הספרים ועניין מועט להם במעקב אחרי מחבריהם, בורר מבקר-הספרות בקפדנות את הכותרים אשר להם יקצה את הזמן הנחוץ לקריאתם, לעיון בהם ולכתיבת פסקי-טעם על ערכם.
מחוסר יכולת להקיף בקריאה את המספר העצום של הכותרים החדשים שיוצאים לאור מדי שנה, בוחר מבקר-הספרות מספר מצומצם של סופרים, כדי ללוות בסבלנות ולאורך זמן את הכתיבה שלהם, כיוון שבאמצעות העיון ביצירתם הוא מעדכן את מפת הספרות של הדור, אשר על שרטוטה הוא שוקד במשך שנים – מפה החייבת להתעדכן על-פי המתרחש בספרות, כגון: הופעת ספר ראשון ומפתיע של סופר אלמוני, או פנייה פתאומית של סופר ותיק לכיוון חדש. המפה המתעדכנת הזו לא רק משקפת תכנים, תהליכים, מגמות, הישגים וכישלונות בחיי ספרות המקור הישראלית – שינויים אשר לכולם יש מקבילות בתחומי התרבות האחרים – אלא היא זו המייצגת את הספרות במחקר התרבות הנוצרת בחברה הישראלית בדור הנוכחי.
התכלית הסופית הזו של מבקר-הספרות משייכת אותו לקבוצת חוקרי התרבות בדורו, ולכן אינו יכול להסתפק בתגובה התרשמותית של הקורא-מן-השורה וגם לא בתגובה העיתונאית של סוקר-הספרים, אלא עליו לסכם את המתחדש בספרות בהיקף ובעמקות של מסת-ביקורת, שהיא סוגה עיונית נבדלת ועצמאית בכתיבה הספרותית.
מענה לקורא המתעמק
בשונה מהרשימה של הקורא-מן-השורה ומהרצנזיה של סוקר-הספרים, מיועדת מסת-הביקורת – עקב אורכה – להתפרסם בספר, בכתב-עת ובאתר-תוכן איכותי במרשתת. מסת-הביקורת תכלול בראש ובראשונה פירוש מקיף לעלילת הספר, פירוש המתבסס על הצלבתן של אבחנות רבות (ספרותיות, רעיוניות וערכיות). ובנוסף לכך יהיה הפירוש מנומק היטב ומוכח כנדרש מהכתובים, כדי שיהיה בכוחו לשכנע את הקורא כי לפירוש יש גיבוי מלא ביצירה.
גם אם הפירוש הוא מקורי ונועז, עד כדי כך שהוא מפתיע את הקורא ומאיר לו באור שונה את היצירה, עדיין אין מבקר-הספרות אץ לסכם את משפטו עליה בפסק-הטעם הסופי שלו. חלקים חשובים במסת-הביקורת על ספר החדש, מתבססים על ההשוואה בינו ובין ספריו הקודמים של המחבר, וגם על ההשוואה בינו ובין ספריהם של סופרי הדור האחרים. הרחבות אלה בדיון על ספר חדש מאלצות את מבקר-הספרות להוסיף קריאה או שתיים מלאות ומספר קריאות-דפדוף חלקיות בספר כדי לבסס את מסקנותיו משתי ההשוואות האלה.
באופן זה מעדכן מבקר-הספרות במסת-הביקורת הזו את מפת הספרות של הדור, בעזרת מסקנות המבוססות על שיפוט אשר מסתייע באמות-מידה גלויות ואובייקטיביות ככל האפשר. אף שגם מסקנותיו יהיו מנוסחות כהכללות, שונות יהיו הכללותיו מהכללותיו של סוקר-הספרים, שהיו יומרניות ובלתי-מהימנות משום שלא התבססו על בדיקה כלשהי. בזכות תכונותיה אלה של מסת-הביקורת, גם חוקרי הספרות העברית יסתייעו בה בעתיד במחקריהם על ספרות הדור.
לכן, בעוד שחוות-הדעת של הקורא-מן-השורה ושל סוקר-הספרים פונות אל אלה שטרם קראו את הספר הנדון, מכוון מבקר-הספרות את פסק-הטעם שלו אל הקוראים שכבר השלימו את הקריאה בו. כלומר: מסת-הביקורת מופנית לקורא האינטליגנטי ושוחר התרבות, קורא שאיננו מסתפק בקריאת יצירה, אלא מוּנע בסיומה, על-ידי סקרנותו האינטלקטואלית, לחפש פסק-טעם מהימן ומקצועי כדי להרחיב את הבנתו בענייניה של היצירה ובזיקותיה אל התרבות בשלב העכשווי שלה.
סיכום
את הדיון הזה ראוי לסכם באופן הבא: בחסות המונח “ביקורת” פועלים שלושה סוגי כותבים המגיבים על ספר חדש. השלושה מציעים שיפוט ספרותי ברמות שונות לחלוטין זו מזו, הן בהיקף התגובה השיפוטית, הן בעמקותה והן במטרותיה. הקורא-מן-השורה מציע תגובה על ספר חדש ברשימה קצרה שהיא חוות-דעת ברמה ההתרשמותית. סוקר-הספרים מפרסם חוות-דעת ברמת הרצנזיה כמאמר עיתונאי. מול שתי צורות ביקורת שטחיות ופחות מהימנות אלה (הראשונה – תמימה, והשנייה – בדרך כלל גם יומרנית), מציע מבקר-הספרות במסת-ביקורת מקיפה פסק-טעם מוסמך ומנומק על ספר חדש, המעניק לקורא בנוסף לפירוש מקורי גם התמצאות בתרומתה של הספרות להישגיה ולמחדליה של תרבות הדור.
ואפשר לסכם את הדיון הזה גם באופן הבא: ביקורת הספרות היא למבקר-הספרות לא תחביב מזדמן וגם לא חלטורה מפרנסת, אלא שליחות בחזית העשייה של תרבות הדור.
עקרונות לשיפוט בפרסים הספרותיים
מאתיוסף אורן
מזה שנים אין כמעט חלוקה של פרס ספרותי אצלנו, שאיננה הופכת לשערורייה ציבורית שמאכילה מרורים הן את המוכתרים בפרסים (הסופרים) והן את מכתיריהם (שופטי הפרסים). ומאחר שבשנים האחרונות הצטמצם מספרם של הפרסים במימונן של משפחות שהנציחו בדרך זו את יקיריהם (כגון: פרס מתי כ"ץ לשירת ביכורים, פרס אריכא לסיפור הקצר ופרס אפרת לשירה), התעצם המאבק על כל אחד מהפרסים שנותרו - כמעט כולם במימון של ערים (כגון: ת"א, חיפה, חולון ורמת-גן) וגופים ציבוריים: מהפרסים לספרות של התאחדות המו“לים ע”ש מרדכי ברנשטיין ועד הפרס לרומן מקור של מפעל הפיס.
אחרי כל חלוקה של פרס ספרותי, בין אם הוא נחשב למכובד (לאלה נחשבים פרס ביאליק ופרס ברנר) ובין אם הוא מוערך בזכות הסכום הנכבד שבצידו (פרס היצירה ופרס מפעל הפיס), משתחררים מכלאם יצרי-הרוע והקנאה בקרב עדת סופרינו. ואלה מתבטאים ברטינות ובהבעת תרעומת הן על שופטי הפרסים והן על הזוכים בהם - תגובות המותירות אצל הזוכים בפרס טעם של תיפלוּת ומידה לא-מועטה של התבזוּת, בעוד שהפרס היה אמור להיות ציון-דרך בחייו של סופר או בגורלה של יצירתו.
מאחר שבימי חלדי שפטתי מספר פעמים בפרסים שונים, אני רשאי להסתייע בניסיון שצברתי כדי לסמן את הפרצות המסוכנות מכולן לטוהר-מידות ולשיפוט ענייני בתקנוני הפרסים הספרותיים. והן ממוקדות, לעניות דעתי, בשלושה ליקויים: ליקוי בבחירת שופטי הפרס, ליקוי בהגדרת הסוגה הספרותית שלה יועד הפרס וליקוי בהגדרת מדויקת וחד-משמעית של הדרישות מהמועמדים לפרס.
הליקויים השכיחים בתקנוני הפרסים הספרותיים
רוב תקנוני הפרסים חסרים הקפדה מספקת בקביעת ההרכב של חבר-השיפוט. מאחר ששופט בפרס ספרותי מביא עמו לשיפוט את טעמו האישי, חשוב ביותר שתקנון-פרס יאסור את השתתפותו של אותו שופט במשך שנים רצופות בחֶבר-השיפוט של אותו פרס. ולכן חייבת אגודת-הסופרים, שבחסותה ובעזרתה מופעלים רוב הפרסים הספרותיים, להתנגד באופן קטגורי לרצונם של מייסדי-פרס לקבוע בתקנון, שאחד משלושת השופטים יהיה נציגם באופן קבוע במעמד יושב-הראש של חֶבר-השיפוט, מעמד שמעניק לו ולטעמו הספרותי יתרון על שני השופטים המתחלפים בחֶבר-שיפוט כזה. אף שכוונתם של מייסדי הפרס אינה, כמובן, לסָאֵב את הפרס, תארוב תמיד תקלה בשיפוט פרס ספרותי כזה בהמשך דרכו.
ועוד לעניין שופטי הפרסים הספרותיים: התקנון צריך לקבוע בבירור את פרק הזמן המינימאלי שיגביל את שובו של שופט להשתתף בחבר-שיפוט של הפרס. עקרון הרוטציה צריך להיות נשמר לא רק בתחומי פרס מסוים, אלא להתקיים גם במבחן הפרסים השונים המתחלקים מדי שנה. תקנון הפרס צריך לפסול שופט אם לא חלפו שנתיים מאז שפט לאחרונה באחד מהפרסים המוכרזים בארץ. אני יכול למנות שניים או שלושה שופטים, ששפטו בעבר ביותר מפרס אחד באותה שנה או בשנים סמוכות זו לזו.
חובה להקפיד על ייצוג מגוון של שופטי הפרס
סעיף חשוב בתקנון פרס הוא זה שמבטיח ייצוג מגוון של שופטי הפרס. אדגים זאת מלקח שהפקתי מאחד הפרסים שנמניתי עם שופטיו בחלוקתו הראשונה. בעודו בחיים ובעל מעמד בין המו“לים, ייסד מרדכי ברנשטיין בזה אחר זה פרסים שונים לספרות. גולת הכותרת ביניהם היה הפרס לרומאן מקור. בתקנון הפרס “הרגיש” הזה, נקבע ששופטיו אמנם יתחלפו בכל שנה, אך ייבחרו תמיד משלושה מוסדות תרבות: האוניברסיטה העברית בירושלים, אוניברסיטת ת”א ואגודת הסופרים העברים.
ואכן כנציג של אגודת הסופרים מצאתי את עצמי בחֶבר שיפוט שלא זכיתי לדומה לו לא בשיפוטי-ספרות קודמים וגם לא בשיפוטי ספרות מאוחרים שהוזמנתי לשפוט בהם. ואכן יחד עם חוקר הספרות מאיר שטרנברג מהחוג לספרות כללית באוניברסיטת ת"א ועם דן פגיס, משורר וגם חוקר ספרות מהאוניברסיטה העברית, זכה פרס ברנשטיין לרומן מקור, כבר בחלוקתו הראשונה, למועמד ראוי ביותר. הפרס ניתן לרומאן “זכרון דברים” של יעקב שבתאי. החלטת שיפוט זו הגבירה את העניין ברומן הזה ותרמה לתפוצתו באותה שנה ואחר-כך, במהלך השנים, כיוון שהוכר כאחת היצירות החשובות של הסיפורת העברית בשנות המדינה. מרדכי ברנשטיין שייסד את הפרס זכה להשתתף בטקס שבו הוענק הפרס ליעקב שבתאי – זוכה שרמת יצירתו קבעה את הרף הגבוה הנדרש מרומן מקור גם למתחרים הבאים על הפרס הזה.
חובה להגדיר את סוגות הספרות המועמדות לפרס
פגם אחר בתקנוני הפרסים הספרותיים נעוץ בעובדה שרובם אינם מייחדים את הפרס לסוגה ספרותית מוגדרת. רוב הפרסים מאפשרים תחרות בין ספרים מכל הז’אנרים: סיפורת, שירה, מסה ומחזה, בעוד ששיפוט ייתכן רק על-ידי השוואה של האיכות האמנותית בין יצירות מאותה סוגה. ולכן, סופרים (או מו"לים בהסכמתם) מעבירים לשיפוט ספרים מכל הסוגות, ורק אחרי פרסום שמות הזוכים מתברר שמשלוח רובם היתה מיותרת, כי רק אחת הסוגות נבחנה על-ידי השופטים באותה שנת חלוקה של הפרס.
בעבר היו פרסים הספרותיים שהגדירו היטב את הסוגות הספרותיות שלהן נועדו, כגון: פרס יוסף אריכא לסיפור הקצר ופרס ישראל אפרת למסה. ואילו כיום מקפידים על כך בעיקר הפרסים על-שם מרדכי ברנשטיין של התאחדות המו"לים, שכבר בחלוקתם הראשונה הופרדו לרומאן מקור, לשירה ולביקורת. לעומת זאת שני הפרסים היוקרתיים מכולם, פרס ביאליק ופרס ברנר, עדין לוקים בעניין זה.
היעדר הגדרה ברורה של הסוגה הספרותית לחלוקה של הפרס בכל שנה, כופה על חבר-השופטים לא רק לקבוע את סוגת הספרים שבה ירכזו את שיפוטם, אלא גם לשקול שיקולים שאינם לעניין בעבודת השופטים, כגון: מי זכה בפרס בחלוקתו הקודמת – משורר או מספר, ומהי הסוגה שזיכתה כותבים בפרסים הספרותיים האחרים בשנת השיפוט המדוברת – מחזאי או מסאי.
פתיחתם של פרסים לכל הסוגות הספרותיות מניבה את התוצאה המקובלת: חלוקת הפרס בין שני סופרים שכותבים בשני ז’אנרים שונים, פתרון המצמצם לשניהם את סכום הפרס שקיבלו. תקנון שממקד את דרישותיו בעניין זה היה מונע תוצאה רעה כזו של שופטי הפרס.
חובה לקבוע מראש את ייעודו של הפרס
והפגם השלישי הוא לפי ניסיוני, ההיתר, שרוב תקנוני הפרסים החשובים מתירים אותו: לבחור בין הספר המצטיין בשנת החלוקה של הפרס (או בשתי השנים הקודמות למועד זה), לבין הסופר – המוכרז כזוכה בפרס על מפעל חייו הספרותי.
ההיתר הזה משמש מוצא נוח לקושי אמיתי שנוצר בהרבה מצבי-שיפוט, והוא הקושי לבחור את הספר המצטיין מתוך הספרים החדשים במועד כה סמוך להופעתם. מאחר שהתקנון מתיר חלופה זו לבחירת היצירה הזוכה מבין הספרים החדשים, פונים שופטי הפרס לפתרון שקל יותר להסכים עליו ומכתירים בפרס אחד מהסופרים המוכרים על מפעל חייו (כלומר: על המדף השלם של ספריו), כגמול על כתיבה עקבית וארוכת-ימים.
פתרון כזה, המחליף את ההצטיינות בכתיבה של יצירה חדשה בוותק של הכותב שהתמיד בעיסוק הכתיבה, לא רק מחמיץ את המטרה העיקרית שנקבעה לקיומו של פרס ספרותי, להצביע על הצטיינותה של יצירה חדשה מבין אלה שהופיעו במקביל לו, אלא גם עוקף עובדה מצערת, שהכרה כזו במפעל חייו של סופר ותיק ומפורסם מעניקה לפעמים פרס גם לאחדות מיצירותיו שלא הגיעו לדרגת הצטיינות אי-פעם.
בנוסף לכך: האפשרות לבחור בחלופה זו, אם היא מועדפת על-ידי שופטי פרסים שונים, מזכה לפעמים סופר ותיק במספר פרסים על מפעל חייו, ובכך מצטמצמים סיכוייהם של סופרים בשלב מוקדם של דרכם הספרותית לזכות אי-פעם בפרס על יצירתם גם אם היא ראויה לכך. יתר על כן: בחירת חבר-שיפוט בחלופה כזו, המזומנת תמיד, להעניק את הפרס לסופר ותיק על מפעל חייו הספרותי, חוסמת כמעט תמיד את סיכוייהם של סופרים צעירים לזכות בפרס על ספר ביכורים שהצטיינו בכתיבתו.
מוטב שמייסדי פרס ייקבעו מראש בתקנון שלו, שהפרס יחולק לחילופין פעם לספר חדש שנבחר כראוי לפרס מאחרים באותה שנת חלוקה ופעם למפעל חיים של סופר ותיק. קביעה כזו בתקנון תאפשר לשופטי הפרס - אם התקשו למצוא יצירה ראויה לפרס מבין אלה שהוגשו לעיונם בשנה שהפרס יועד לספר חדש - להכריז, שלא מצאו יצירה ראויה לפרס בשנת השיפוט שלהם, ושסכום הפרס יועבר להכפלת סכום הפרס בחלוקתו הבאה, או למתן פרסים לשתי יצירות מצטיינות, ככל שיחליט חבר-שופטיו החדש.
אני מודה שבשניים מתריסר השיפוטים שבהם השתתפתי נתתי את הסכמתי לחלופה כזו בשתי שנות שיפוט שונות, משום ששני הזוכים השלימו מפעל כתיבה ייחודי בחיי הספרות העברית של הדור (הזוכים בפרס ברנר היו אז המשוררת דליה רביקוביץ והמספר דוד שחר).
חובה לנסח מחדש את תקנוני הפרסים הספרותיים
רוב תקנוני הפרסים הספרותיים טעונים ניסוח מחדש, באופן שיגדירו בדיוק את ייעודו של כל פרס ואת כללי התחרות, למי שיחליט להשתתף בה. זו צריכה להיות משימה מובנת מאליה לאגודת הסופרים, שיש לה עניין בקיומם של פרסים ספרותיים ובהענקתם לסופרים בדרכי-הגינות שאי-אפשר להטיל ספק בהן.
פרסים נועדו לעודד את כותבי-הספרים לשאוף להביא את יצירתם לאיכויות הגבוהות ביותר שהם מסוגלים להשיגה, כשם שתכליתם היא גם לאפשר לחברה להביע את הוקרתה לסופרים שתרמו תרומה משמעותית לתרבות המתהווה. מטרות אלה תושגנה בביטחה רבה יותר, אם כל סוגיית הפרסים הספרותיים תיבדק מחדש ואם יֵעקרו ליקויים שונים בתקנונים של אחדים מהם, וזאת כדי להבטיח שהפרסים הספרותיים שיחולקו בעתיד לא יבוצעו כדרך שחולקו עד כה.
-
מאמר זה הינו נוסח מורחב ומעודכן של המאמר “סוף עונת הפרסים” שהתפרסם ב“מעריב” מיום 1.1.1988. ↩
עֵדוּת על משפחתי - לבל יישכח זכרה!
מאתיוסף אורן
לשלושה אירועים אסוניים שפקדו את אמי, רבקה לבית קוֹרֶן, היתה השפעה גדולה על חיי, אף ששלושתם התרחשו לפני שהגחתי אל העולם.
האסון הראשון התרחש לאמי בכפר הולדתה בפולין, יוּזֶפוֹף, כפר ששכן דרומית לעיר המחוז זאמוֹשְץ‘. בהיותה ילדה בת תשע התייתמה אמי מהורתה, איידל, שנפטרה בסיום הריונה הרביעי, משום שהרופא שהוזעק מזאמושץ’ לא הצליח להגיע במועד להציל אותה ואת הוולד שברחמה. על-פי ההלכה נקברה סבתי איידל עם הוולד שנותר ברחמה ליד גדר בית-העלמין היהודי הקטן של הקהילה.
בביקורי הראשון, יחד עם אמי, ביוזפוף מצאתי בתחום הפרוץ של בית העלמין הזה, בין שברי המצבות המנותצות, רק שתי מצבות שהפולנים של הכפר לא מוטטו אותן, אחת מהן היתה של סבתא איידל. לפני הביקור השני שלי ביוזפוף, הפעם בלי אמי, הצטיידתי במכחול ובפחית צבע שחור ובעזרתם חידשתי את הכיתוב העברי שהיה על המצבה: פ“נ (= פה נקברה) אשה צנועה / כפה פרשה לעני / מרת איידל / בת מור' (קיצור של התואר “מורנו”) יעקב / נפטרה ר”ח (= ראש חודש) מנ' אב (= מנחם אב) תרפ"ו (= שנת 1926).
ואכן, בטרם מלאו לה עשר שנים, החלה אמי, ילידת 1916 והצעירה משני אחיה, לשאת בעול ניקוי הבית. וזאת, בנוסף לסיוע שכבר הושיטה לאביה, ראובן קורן, במכירת לחמים וכעכים שאפה במאפייה שלו, השכם בבוקרו של היום, לפני צאתה ליום הלימודים בביה"ס הכללי.
שלא כחלק מבני דורו, שעדיין מנעו בעשורים הראשונים של המאה העשרים את הצטרפותן של בנות לביה“ס הכללי, פעל סבי ברוח הזרם החסידי המתון יותר בחסידות בעלז, זרם ששילב מלאכה עם לימוד תורה, והתיר לאמי ללמוד את כל שש השנים של ביה”ס היסודי יחד עם ילדי המשפחות הפולניות. ואכן, בבקרים אפה ומכר מוצרי בצק טריים, ואחרי שנח והכין את הדרוש לאפייה ביום הבא, פרש לחדרו ועיין בספרי קודש שהיו ברשותו.
האהבה גברה על הניגוד האידיאולוגי
יתר על כן: אחרי שאמי סיימה את לימודיה בביה“ס הכללי, התיר לה אביה גם לפעול בסניף המקומי של תנועת הנוער בית”ר. עד שנפטרה בשיבה טובה בגיל 93 בשנת 2007 התרפקה אמי על תקופה מאושרת זו בחייה, שבה היתה פעילה בבית"ר, תחילה כחניכה ואחר-כך גם כמדריכה לצעירים ממנה, ברוח השקפתו הציונית של זאב ז’בוטינסקי.
בביקור משפחתי שערכה אמי כנערה מתבגרת בעיירה רַיוֹביץ (רייביץ בפי היהודים), השוכן צפונית לעיר זאמושץ', היא הכירה את אבי, יעקב אורנבוים, שהיה מבוגר ממנה ב-8 שנים ובמועד היכרותם כבר סיים את לימודיו במכון שהכשיר אותו לעסוק בתפירת עילית של חליפות לגברים ולנשים.
אף שבתקופת לימודיו במכון היה פעיל במפלגת הציונות הסוציאליסטית, מפלגה שהתנגדה לאידיאולוגיה הציונית של בית"ר, לא היווה הניגוד האידיאולוגי בין אמי לאבי מכשול לשניהם. הם התאהבו ואחרי שנישאו עברה אמי להתגורר ברייביץ, הבסיס של משפחת אורנבוים לענפיה. אבי תפר בדירתם חליפות לפי הזמנה ואמי שכרה במרכז העיירה חנות גלנטריה שבה מכרה מוצרי סידקית שונים. כשנה אחרי נישואיהם חבקו יחד את בנם הבכור, אריה.
החיים השלווים של הורי ברייביץ השתבשו בפרוץ מלחמת העולם השנייה. ככל שכיבוש פולין ע"י הנאצים התקדם מזרחה, החלו יהודי האזור להימלט אל הגבול הרוסי. הורי נימנו עם אלה שהספיקו לקבל החלטה זו במועד. הם שכרו עגלון מקומי שהסיע אותם עד לגבול הרוסי, ויחד עם אחרים חצו ב-1939 את הגבול והגיעו לקַרַנְטינה, מחנה זמני שבו ריכזו הרוסים את הפליטים מפולין לצורך רישומם לפני שילוחם אל מעמקי רוסיה.
כאשר חצו הורי את הגבול החזיקה אמי בידיה את אריה, בכורם בן השלוש, אך כבר היתה בחודשים הראשונים של הריונה השני ונשאה אותי ברחמה. מתלאות הדרך ובתנאים הסניטריים שהיו במקום הריכוז של הפליטים נפטר אריה, בנם הבכור, אחרי שנדבק ממחלת דיזנטריה שהתפשטה במקום. זה היה האסון השני שפקד את אמי בשנות בגרותה המוקדמת, ועד יומם האחרון מיעטו הורי להזכיר בנוכחותי את האסון שפקד אותם כחצי שנה לפני לידתי.
ככל שזכור לי שמעתי לראשונה בבית את שמו של בנם הבכור, אריה, רק לפני שעמדתי לחגוג בר-מצווה, כאשר הורי לא הבחינו שאני חולף לידם בעודם משוחחים ביניהם עליו. ורק אז הבנתי את התפקיד שמילאה בחיים העבודה בחנות לביגוד שפתחו בראשון לציון זמן קצר אחרי שעלו לארץ.
במשך שנים שהו שניהם בחנות ברוב שעות היום וכל אחד עשה בה את חלקו. אמי שירתה את הלקוחות ורכשה את הסחורה העונתית, בעוד שאבי ביצע תיקונים במכנסיים ובשמלות, כדי להתאימם ללקוחות, במחסן זעיר מאחורי החנות. בכל חמש שנות לימודי בביה“ס “חביב”, ביה”ס היסודי היחיד שהיה קיים אז במושבה, התהלכתי עם מפתח הדירה השכורה שלנו שנכרך עם שרוך סביב צווארי, שאותו נהגתי ללפות בחוזקה בכף ידי בהגיעי אל המקומות המותחים בעלילות הספרים שקראתי אז, שבעזרתם התאמצתי להעשיר את אוצר המילים שלי בעברית.
כינוס הפליטים במחנות עקורים
אני חוזר להמשך קורות הורי אחרי שקברו את אריה בכורם בשדה לצד קבריהם של ילדים נוספים שנפטרו מדיזנטריה במחנה שבו ריכזו הרוסים את הפליטים מפולין. כמו הורים אחרים גם הם לא הציבו שלט עם שמו על תלולית העפר הקטנה שכיסתה עליו, אלא הניחו אבן מאבני השדה כדי שיוכלו לזהות את התלולית שלהם.
עד מהרה הועלו הורי על הרכבת שבה שילחו אותם הרוסים אל מעמקי אוקראינה, ושם, כעבור חצי שנה מיום פטירתו של אריה, נולדתי להורי בווֹלְסְק הסמוכה לעיר התעשייה סָרָטוֹב. ומאז אני מנציח בשמי הן את שמו הפרטי של הסבא שלי מצד אבי והן את שם המשפחה שהוא עמד בראשה, אורנבוים, שם שהחזקתי בו עד סיום לימודי בביה“ס היסודי. רק בהגיעי לתיכון אימצתי את צורתו המקוצרת של שם המשפחה, על-ידי השמטת “בוים” (= עץ ביידיש) מסופו, אף שגם היום, כה קרוב לגבורות, עודני מרגיש כ”אורנבוים" וגם פועל על-פי ערכיו של אבי.
בסיום מלחמת העולם איפשרו הרוסים לפליטים מפולין, במשך תקופה קצרה, לצאת מרוסיה. הורי היו בין אלה שהזדרזו לנצל הזדמנות זו. הזיכרונות הוודאיים היחידים שנותרו בזיכרוני מרוסיה, הארץ שבה ילדה אותי אמי, הינם מגיל חמש, מהחודשים שבהם נסענו ברכבות משא ממעמקיה של אוקראינה אל הגבול של פולין.
השהות של הפליטים שחזרו מרוסיה היתה קצרה בפולין. מאחר שהפולנים חששו שהחוזרים ידרשו לחזור אל בתיהם בכפרים ובערים וגם יתבעו את רכושם, הם איפשרו לארגון ג’וינט של יהודי אמריקה להסיע את השבים מרוסיה אל מחנות העקורים בחלקי גרמניה המערבית שהיתה אז בשליטתו של הצבא האמריקאי. כך הגעתי עם הורי אל אחד ממחנות העקורים בעיר אוּלְם, מחנה שבו התגוררנו במשך כארבע שנים במבנים בני ארבע קומות של הצבא האמריקאי, שבהם הוקצה חדר לכל משפחה, בעוד שהשירותים והמקלחות היו משותפים לדיירי המשתכנים בכל קומה.
כאשר נתקבלה ההחלטה ב-1949 לסגור את מחנות העקורים, יכלו דיירי המחנה לבחור אחת משתי האפשרויות: לעלות למדינת ישראל שזה מקרוב נוסדה בסיום מלחמת תש“ח או להגר אל ארה”ב ולהתאזרח בה. עד היום אני מתגאה בהורי, שבלי להסס בחרו באפשרות הראשונה, כי החליטו שאחרי כל מה שעבר עליהם בשנות המלחמה כפליטים אין הם רוצים לחיות עוד בגלות. ואכן, על סיפונה של “נגבה” הפלגנו מטרייסט שבאיטליה אל נמל חיפה בארץ ישראל.
אחרי תקופה קצרה במחנה “שער העלייה”, אסף אותנו אל ביתו בפ“ת אחיו המבוגר יותר של אבי, יהודה אורנבוים, שעלה ארצה במסגרת העלייה השלישית והיה מוותיקי הפרדסנים עד יומו האחרון. בפ”ת סיימתי את כיתה ג' ואחרי שהורי עברו מפ“ת לראשון לציון, שבה פתחו חנות לבגדים סמוך לבית העירייה הישן, הצטרפתי בכיתה ד' לבי”ס “חביב”, ביה"ס העברי הראשון בארץ-ישראל ובעולם שבו נלמדו כל המקצועות בשפה העברית.
סיפור בית העלמין היהודי ברייביץ
בניגוד לאמי שמימשה אחרי שנים את רצונה לחזור אל יוזפוף של ילדותה ונעוריה ולעלות אל קבר אמה, סרב אבי, עד יום פטירתו בגיל 94 בשנת 2003, לצאת מהארץ ולא שקל אפילו פעם אחת לחזור אל העיירה רייביץ שבה התגוררה משפחת אורנבוים המסועפת במשך מספר דורות. משום כך כללתי בנסיעתי השנייה לפולין, שביצעתי בעיקר כדי לצבוע את הכיתוב על המצבה של סבתי איידל בבית העלמין היהודי ביוזפוף, גם ביקור ברייביץ של אבי.
בבואי לעיירה הזו נחשפתי לסיפור הֶרוֹאִי של פולני מקומי, היחיד שלחם נגד מגמתה של המועצה המקומית למחוק כל עדות על מאות השנים שבהן התגבשה קהילה יהודית גדולה למדי ברייביץ תחת הגנתה של משפחה מהאצולה הפולנית שאבותיה ייסדו את הכפר. מאחר שזכיתי לפגוש את אנדרי קלינובסקי, שהיה עד לפרישתו לגימלאות מורה להיסטוריה בביה"ס היסודי של הכפר, שמעתי מפיו את סיפור הריסת בית-הקברות היהודי בעיירה.
בצו המפקד הנאצי ששלט ברייביץ בשנות המלחמה עקרו תושבי העיירה את המצבות והשתמשו בהן לסלילת הכביש הראשי אל העיירה ולהתקנה המדרכות בה. מסיום מלחמת העולם ואילך השתמשו חלק מהמקומיים במצבות לחיזוק יסודות הבתים שבנו, אחרי שהמועצה המקומית מכרה אותן לכל דורש, ואיכר אחד רעה את הפרות שלו בין שברי הקברים. משום כך אסף קלינובסקי במשך שנים לחצר ביתו, משטח בית העלמין היהודי הפרוץ, כל שבר מצבה שזיהה עליו אותיות עבריות, וכמובן שלא השלים עם המעשה שביצעה מועצת הכפר, כאשר העלתה יום אחד טרקטורים על שטח בית-העלמין היהודי, והללו ניקו אותו מכל שברי המצבות כדי להרחיב את בית העלמין הנוצרי הסמוך שכבר התמלא בקברים.
אחרי שיוצאי העיירה הוכיחו בבית המשפט, בעזרת מסמכים, שהשטח החשוף היה שטח בית העלמין של הקהילה היהודית ברייביץ, ונמצא גם הסכום הדרוש לבניית גדר סביבו ולהקמת מצבת זיכרון בתחומו, נאלצה מועצת הכפר לבצע גידור של השטח, ולהתקין שער כניסה אל המיתחם. קלינובסקי החזיק ברשותו עותק אחד מהמנעול של השער. ואכן, משהחלו בניהם של ניצולי השואה להגיע לביקורים חוזרים אל רייביץ, חלקם עם ההורים וחלקם בלעדיהם, נהג מזכיר המועצה המקומית לקרוא לקלינובסקי והוא זה שפתח בפניהם את השער.
ואשר לשברי המצבות עם האותיות העבריות שאסף אנדרי קלינובסקי בחצר ביתו במשך שנים, הוא תרם אותם לגל-עֵד שהקימו יוצאי קהילת רייביץ בישראל בשטח המגודר והחשוף מכל מצבה של בית העלמין היהודי, וגם השגיח, במהלך בנייתו של גל-העד, ששברי המצבות ישוקעו במלט הרך באופן שהאותיות העבריות יִבְלטו מכל צדדיו לעיני המבקר במקום.
ואכן, אותו מחנך פולני אציל הנפש לא רק פתח בפני את השער אל גל-עד, במועד ביקורי ברייביץ, אלא גם הדריך אותי אחר-כך אל הרחוב שבו עמד בית העץ הישן ביותר של הכפר, הבית של מינדל ויוסף אורנבוים, הוריו של אבי.
אף שקלינובסקי דיבר אלי בפולנית, שפה שאינני שולט בה, הבנתי מהסבריו, כי למרות שבית העץ הנושן של משפחת אבי הוגדר כבעל ערך אדריכלי ונועד לשימור, התעלם הרוכש האחרון שלו, קבלן מקומי, מצו בית-המשפט שהוצא נגד הריסתו, ובלילה אחד מוטט את המבנה וגם סילק את הקורות ואת לוחות העץ מהמגרש. ועד שלא יסתיים משפטו של הקבלן הזה מתעכבת תוכניתו לבנות בית אבן חדש על המגרש החשוף. בזכות האיש היקר הזה, קלינו בסקי, שמורים אצלי צילומים אחדים של בית-העץ האחרון ששרד ברחוב שבו התגוררו היהודים, שהוא הספיק לצלמו לפני שנהרס. לדבריו המתין עד שאחד מצאצאי המשפחה יגיע כדי שיוכל להפקיד בידיו את הצילומים האלה.
סיפורו של האוֹפֶה מיוּזֶפוֹף
בניגוד לאבי שלא רצה לחזור אל הכפר שבו נולד, והסתפק במידע ששמע על מה שהתרחש ליהודי רייביץ מפי אחרים בכינוסים של יוצאי הקהילה הנערכים בת"א מדי שנה, הצליחה אמי, עוד בשנות היותנו במחנה העקורים בגרמניה, לגלות מה עלה בגורלו של אביה, האופה מיוזפוף, במהלך מלחמת העולם השנייה, והוא האסון השלישי שפקד אותה.
זמן קצר לפני שהורי החליטו לברוח מפולין אל רוסיה, עוד הספיקה אמי להציע לאביה, האופה של הכפר, לעזוב את יוזפוף ולהימלט מפולין לרוסיה. אך הוא, שכבר התנסה בתלאות מלחמת העולם הראשונה, השיב לה שהחליט לא לנדוד יותר. וכך טען באוזניה: כל צבא, גם הצבא של הגרמנים, יהיה זקוק ללחם ולכן כאוֹפֶה לא יהיו חיי נתונים לסכנה כאשר יגיעו החיילים מגרמניה לכפר יוזפוף.
העובדות שאספה אמי מבין הניצולים במחנה העקורים העידו שסבא ראובן טעה טעות שעלתה לו בחייו. למען הקיצור אציג תמצית מהן באמצעות ההקדשה שהצבתי בפתח הכרך ה-22, שהוא הכרך האחרון מבין ספרי הסדרה המחקרית-ביקורתי שלי “תולדות הסיפורת הישראלית”. וזו לשון ההקדשה: “לזכרו של האבא הנערץ של אמי והסבא שאני לא זכיתי להכיר, ראובן קורן, שאפה בתנורו לחם וחלות ליהודי העיירה יוּזֶפוֹף בפולין עד שנרצח בשואה על-ידי הנאצים במשרפות מחנה ההשמדה סוֹבִּיבּוֹר”.
אף שלא זכיתי להכיר איש מבין גיבורי העדות הזו, לא את הסבים והסבתות שלי וגם לא את אריה, אחי הבכור – אני מתנחם בכך שהורי האריכו שנים כאן, במדינה הריבונית של העם היהודי, זכו להשתתף בחתונות של שתי הנכדות שלהם, והספיקו, בהגיעם לגיל מופלג, גם להשתובב עם ארבעה מתוך ששת הנינים שילדו להם שתי הנכדות האלה.
ואכן, סיימתי את העֵדוּת זו על הורַי בפירוט צאצאיהם מדורות ההמשך, כדי לקיים את המסורת הבאה של עמנו: לסיים כל עֵדוּת על אסון, שאירע לעמנו במהלך ההיסטוריה, בסיפור המופלא על השתקמותו המהירה ממנו.
השלמה אישית לסיפור המשפחתי
באחד מפרקי הסיום של ספרי “חילופי דורות בסיפורת הישראלית”, שהוא הכרך ה-22 של הסדרה המחקרית-ביקורתית “תולדות הסיפורת הישראלית”, סדרה המתרכזת בסופרי דורי ובחשובות מבין יצירותיהם, כללתי את ההשלמה האישית הבאה לסיפור על משפחתי:
הייתי נער בן תשע שנדחק בשלהי שנת 1949 בשעת בוקר מוקדמת בין המבוגרים שעמדו על סיפון האונייה “נגבה” כדי לצְפות משם להיחשפות רצועת האדמה הנכספת של מדינת ישראל מבעד לערפל. וזו אכן נחשפה אט-אט. תחילה הגיחה מתוך הערפל פסגה מפסגות הר הכרמל ואחר-כך נתגלו בתיה הזעירים של העיר חיפה המפוזרים במורדותיו של ההר.
באותו מעמד נחתם פרק הילדות בחיי, שממנה נחרתו בזיכרוני רק שתי חטיבות של זיכרון. הראשונה – מסע ממושך עם הורי ב-1946 ברכבת משא שעצרה מדי פעם את מהלכה לימים אחדים עד שגמאה את המרחק ממעמקי אוקראינה עד גבול פולין. הורי הנבונים ניצלו היתר קצר-ימים של שלטונות רוסיה, שאיפשר ליהודים שברחו אליה מפולין, בשנה שבה נכבשה על-ידי הנאצים, לצאת מתחומיה. והשנייה – זיכרונות רצופים מארבע השנים כילד במחנה “בֶּלְקֶע קאסֶרְנָה” בעיר אוּלְם בגרמניה, שבה הפעיל הג’וינט שלושה מחנות בין השנים 1949–1946, שבהם כינס רבים מ“שארית הפליטה” ששרדו מהשואה במדינות אירופה. במחנה העקורים הזה עברו עלי השנים המכריעות ביותר של ילדותי.
מכל בנייניה המפוארים של אוּלְם זכורה לי הקתדרלה הענקית במרכז העיר שאגפיה ההרוסים מהפגזת מטוסי כוחות הברית העידו על החורבן שהסבו הנאצים לעריה היפות והסואנות של גרמניה בהרפתקה המטורפת שלהם במלחמת העולם השנייה – להשליט את הרייך השלישי על כל יבשת אירופה. אך לא את מראה הקתדרלה הרוסה, אלא את נטל המראות שאליהם נחשפתי בילדותי במשך ארבע שנים במחנה העקורים אשא כנראה על גבי עד יומי האחרון.
על סיפונה של “נגבה” הגשים למעני המראה שניגלה לי מהעיר חיפה את שני עיקריה של הציונות, שהוטמעו אז במחנה העקורים בהכרתם של ילדים בגילי: העיקר הראשון – שלילת הגלות, והעיקר השני – כיסופים לארץ-ישראל.
והמטמיעים היו: הרֶעבֶּע הקשיש עם זקן-השיבה הלבן שבמאור-פניו החדיר ב“חדר” בילדי המחנה געגועים ל“ארץ-ישרוּאֵל” בעזרת התפילות שלימד אותנו לשנן מ“הסידור”, והמדריכים מתנועת “נֹחָם” (נוער חלוצי מאוחד) – תנועה שייסדו במחנות הללו חברי השומר הצעיר מבין ניצולי השואה – שהקסימו אותנו בסיפוריהם על המושבות והקיבוצים בארץ-ישראל מתוך הקובץ “אנו עולים לארץ ישראל”, ספר שעטיפתו הכתומה היתה בצבע התפוז.
מי שספג בילדותו כיסופים לציון משני מקורות אלה, מ“הסידור” היהודי הנושן ומספרות החלוצים הצעירה, איך יכול היה אחר-כך, במשך כל חייו, שלא להישאר נאמן לחזונה של הציונות על כינוסם מחדש של כל היהודים מארצות הגלות בציון (משימה לאומית, שבשנותיה הראשונות של המדינה הוגדרה בצמד המילים “קיבוץ הגלויות”), ואיך יכול היה כעבור שנים, אחרי שבחר לעסוק בחקר הספרות העברית ובהוראתה, שלא לחשוף מוקדם יותר מעמיתיו את השינוי בייחסם של סופרי “דור ייסוד המדינה” לזיקתה של המדינה, שהיא מדינת הלאום של העם היהודי, אל הציונות.
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.