בפתח הספר

“חללו של ארון־הספרים העברי [לילדים], שהיה שמם וריק מתחילה, נתמלא לאט לאט תוכן חי וממשי” דברים אלה, שאמר ביאליק בתרפ"ו, ראוּיים לשמש מוטו לספרי זה, שכּן הם מבטאים בתמציתיוּת את עיקרו – תיאור שיטתי ומפורט של הדרך הארוּכּה שעשתה ספרות־הילדים שלנו מראשיתה.

ספר זה, שהוא פרי עשר שנות מחקר, הוא ניסיון ראשון לסקור בהרחבה את התפתחותה של הספרות העברית לילדים ולנוער מתחילת המאה ועד קום המדינה. עיקרוֹ – מעקב כרונולוגי (וגם “גיאוגראפי” במידה מסוימת) אחרי המעבר ההדרגתי מספרות “גלותית”, שנכתבה בשביל קוראים צעירים שהעברית אינה שפת אִמם ומגמתהּ דידַקטית־לאומית בעיקרהּ, אל ספרות־ילדים טבעית, שלידתה וצמיחתה בארץ – ישראל והיא מַציגה לפני קוראֶיה הישגים של כמות ואיכות.

אף־על־פי שהספר, על שני כרכיו, נחלק מעצם טבעוֹ לפרקים ולפרקי־משנה, שכּל אחד מהם הוא בעל עצמיות ברורה, מוטעמוֹת לכל אורכּוֹ הרציפות וההמשכיות הבלתי פוסקות. רֶצף זה בא להמחיש כי ההיסטוריה של ספרות־הילדים שלנו היא תהליך הדרגתי, אך מוּאץ, של צמיחה וגידול – מהתחלה הססנית, שצביונה מלאכוּתי במידה לא קטנה, ועד לעידן של טבעיוּת, פריחה ושׂגשׂוּג. צמיחה זו ינקה משני מקורות־השפעה עיקריים: קודם כל, הספרות העברית למבוגרים, שיוֹצרֶיה המרכזיים ראו ברוּבּם זכות ואף חובה לעצמם לתרום מעֵטם ומכשרונם ל“קטנים”; ובמקביל אֵליה – הספרות האירופית, שחותָמהּ טבוע בספרות־הנוער שלנוּ במידה רבּה מן המשוער.

ספר זה הוא, מעצם טבעו ומהוּתוֹ, המשכוֹ של חיבּוּרי ‘ספרות־הילדים העברית – ההתחלה’ (מפעלים אוניברסטאיים להוצאה לאור, תשל"ט), שתמציתוֹ מובאת בפרק־המבוא “מאה השנים הראשונות”. בספרי הנוכחי, כבקודמו, הוּשׂם הדגש בַּהיבּט ההיסטורי של ספרות הילדים שלנו וּבשלבּי התפתחותה – השפעת החינוך העברי ותחיית השׂפה על גידוּלה, פועלם של מו“לים וגופים אחרים בגולה ובארץ, תרוּמתם של עיתוני הילדים והנוער ועוד. לחשובי היוצרים הוּקדשוּ בגוּף הספר פרקים מונוגרפיים, שבהם שולבו פרטים ביוגרפיים עיקריים, ציטוטים מתוך מאמרי בני זמנם והערכת מקומם של אותם יוצרים בספרות הילדים, תוך מיעוט בניתוחים טקסטולוגיים מפוֹרטים של היצירות. ככל שהתקדמה כתיבת הספר הלך היקפה והתרחב הרבה מעל המשוער; חרף גידול זה עשיתי כל שניתן למנוע את המון ה”עצים" מלהאפיל על אחדותו של היער, כדי שאבני הפסיפס המרובות תצטרפנה לתמונה שלמה, המַציגה את ספרות־הילדים שלנו על כל צדדיה, אורות עם צללים גם יחד.

ספר זה לא היה נכתב אלמלא זכיתי לשמוֹע לפני שנים את תורת הספרות מפי מורי שמעון הלקין, אשר בהדרכתו כתבתי את עבודת הדוקטור על ראשיתה של ספרות־הילדים העברית. לוֹ חב אני כאן את תודתי הראשונה. סיוע חיוני הושיטו לי עובדי בית־הספרים הלאומי והאוניברסיטאי בירושלים וספריית ‘שער ציון’ בתל־אביב, צוות ארכיון ‘גנזים’ וידידי הביבליוֹפיל אליהו הכהן. תודה גם ל’מפעלים אוניברסטאיים הוצאה לאור', שאיפשרו לי באדיבותם לכלול בחיבורי זה פרק משנֶה חיוּניים מתוך ‘ספרות הילדים העברית– ההתחלה’, תוך כדי הרחבתם ועדכונם, לקרן תל־אביב לספרוּת ולאמנוּת ולקרן עמו"ס לעידוּד מלומדים וסופרים על המענקים שהִקצוּ לי. כן יבוֹאוּ על התוֹדה כל אנשי בית ‘דביר’ – המערכת והדפוס – שהתקינו, סידרוּ והדפּיסוּ את הספר על שני כּרכיו ודאגוּ להוֹציאוֹ לאור בצוּרתוֹ הנאה והנקיה. ואחרונה שהיא ראשונה – רעייתי בינה, שליוותה בסבלנוּת אין־קץ את כתיבתי על כל שלבּיה, ןאשר בלעדי מעוֹרבוּתה ועצותיה הטובות לא הייתי זוכה לברך היום על המוגמר.

יום העצמאות תשמ"ו

פרק מבוא: מאה השנים הראשונות

מי שיבוא לסקור את שלבי התפתחותה של 'ספרות־הילדים, שלנו, מראשיתה ועד היום, ימצא נקודות־מפגש והשפעות הדדיות בין יצירות הספרות שנכתבו לילדים בלשונות העמים לבין אלה שנתחברו בלשון העברית. פחות או יותר, בהתפתחותה של 'ספרות הילדים בלשונות השונות; שלבים אלה ציינו את המעבר ההדרגתי מספרות דידקטית מובהקת, שנועדה להקנות לילד ערכי מוסר, אמונה ויֶדע, אל ספרות פולקלורית, שעיקרה משל ואגדה (במובנה הנרחב), ומכאן אל ספרות חווייתית, השואפת לאיכות אמנותית. אך מאמצע המאה ה־18 ואילך מתחילה להסתמן האטה גדלה והולכת בהתפתחותה של ספרות הילדים העברית, האטה שהגיעה לשׂיאה באמצע המאה ה־19; באותן שנים, שבהן הגיעה ספרות הילדים ברוב ארצות התרבות לראשית תור־הזהב שלה (למשל: הופעת ‘אֶליס [עליסה] בארץ הפלאות’ מאת לוּאיס קֶרול ב־1865), היתה ספרות־הילדים העברית במצב של תרדמה כמעט מוחלטת. רק על סוף המאה העשרים התחילה מסתמנת פעילוּת יצירתית דינמית בספרות הילדים שלנו – תחילה במזרח־אירופה ואחר־כך גם בארץ־ישראל – ובפרק־זמן קצר יחסית הצליחה לסגור את הפער ולהעניק לקוראים העברים הצעירים יבול ספרותי עשיר ומעשיר במקור ובתרגום.

כמה וכמה סיבות, הקשורות זו בזו, גרמו לפיגור זה: התנאים החברתיים האנורמליים, שבּהם חיו והתחנכו רוב יהודי הגולה, ההסתגרות והרתיעה מפני השפעות חיצוניות, החינוך הדתי השמרני ששלט ברוב קהילות ישראל, ואחרון שהוא אולי ראשון – קיומה של השׂפה העברית כלשון בלתי־מדוּברת. מסיבות אלו לא היו קיימים כמעט קוראים עברים צעירים של ספרות יפה. העברית היתה, כידוע, לשון־קודש בעיקרה: הילדים למדו אותה ב’חדר' והתפללו בה, אך לא דיברו בה בחיי יום־יום. רּוּבּם הגדול אף לא הִכּיר ספרות עברית חילונית, שהיתה אסורה ברוב בתי ישראל, בעיקר במרכז אירופה ובמזרחה. אבל אותם נערים, שכבר למדו לקרוא עברית, השתוקקו לסַפּק את יצר־הקריאה, המפַעם בלבו של כל ילד; ואם לא מצאו ספרי קריאה “תקניים”, במובנם המקובל – שהרי הספרות החילונית הורחקה מהישג־ידם – הם חיפּשו חומר־קריאה מוֹשך באותם ספרים שבאו לידיהם, מליקוטי מדרשים וקובצי איגרות ועד ספרי מוסר ופרקי מסע וזכרונות. מאליו מובן, שלא תמיד התאימו אלה לגילם ולכושר תפיסתם: “מסתרי פאריז, התועה בדרכי החיים, הנודד הנצחי, האבות והבנים […] וכדומה – זה הוא ‘המזון הרוחני’ אשר נתַנו לילדינו בשנות השבעים והשמונים, ולא עלה על לב איש לשאול: עד כמה טבעי, נוח לעיכול, מזין ומבריא הוא מזון כזה לנפש ילדים ונערים” (ראובן בריינין, “בספרות־הילדים”, ‘השלוח’ ב, אודיסה תרנ"ז, עמ' 92 חתום: נקודה).

התפתחותה של ספרות־הילדים שלנו במאה ה־19 נסקרה בהרחבה במחקרי ‘ספרות־הילדים העברית: ההתחלה’ (מפעלים אוניברסיטאיים, תשל"ט). פרקי המחקר הדגישו את העובדה, כי שלבי גידולה של ספרות זו לא התרכזו במקום אחד, אלא נדדו מארץ אל ארץ; צמיחתה במרכז־אירופה, המשכה – במזרח־אירופה (ובמידה פחותה גם בארצות־הברית) ושיאהּ – בארץ־ישראל. רוב היצירות, שנתחברו בשביל ילדי ישראל עד שלהי המאה ה־19, מטרתן העיקרית היתה לימודית־לאומית: להקנות לילד ולנער את יסודות הלשון העברית בדרך קלה ומושכת (אם כי מלאכותית במידה רבה). כדי לסייע בדרך זוֹ לתחיית השׂפה הלאומית. אין תימה אֵפוא, שאותן יצירות ראשונות וקצרות – משלי מוסר, עיבּוּדי מקרא ואגדה, ורסיסי סיפורים – נדפסו בעיקר במקראות ובשאר ספרי לימוד. ספרות־ילדים זו היתה “בלתי טבעית” מעיקרה, שכּן נכתבה על־ידי סופרים ומחנכים בלשון “מתה”, שלא היתה שׂפת־אִמם, בשביל ילדים שלא דיבּרו בה. ואף־על־פי כן ניתן למצוא בתוכה גם יצירות לא רבּות, שיאֶה להן התואר קלאסיקה, שכן מצויים בהן ערכים ספרותיים־אמנותיים בני קיימא; ועוד ידוּבּר בהן להלן.

עם ייסוד בתי־הספר היהודים החדשים במרכז אירופה ובמזרחה, שרובם נפתחו בעידוד השלטונות, התעורר מאליו הצורך בספרי לימוד מתאימים. המקראות שחיברו המורים באותם בתי־ספר הכילו, בין השאר, פרקי קריאה בלטריסטיים ראשונים, שחוּבּרו או עוּבּדוּ במיוחד בשביל הילד העברי. המקראה העברית המודרנית הראשונה – ‘אבטליון’ (ברלין 1790) מאת המשכיל הקיצוני אהרן ווֹלפסון־האלֶה (1754–1835) – כָּללה בעיקר משלים וסיפורי תנ"ך מעוּבּדים. חברו יהודה לייבּ בן־זאב (1764–1811) פירסם במקראה רבּת־התפוצה שלו ‘בית הספר’ (וינה 1802) את שירי הילדים העבריים הראשונים, ביניהם זמר מלא שׂמחת־חיים זה, שהושר במשך דורות בארץ ובגולה:

שני הספרים הבּלטריסטיים הראשונים, שכּוּונוּ במפורש לקורא העברי הצעיר, היו ‘משלי אגור’ (ברלין 1799) – קובץ חובבני של משלים מחוֹרזים מאת המשורר שלום הכהן; וכן ‘החרוץ והעצל’ (ברסלאו 1817) – מחזה־הילדים הראשון, מאת דוִד זאמושץ. מחנך וסופר נשכח זה (1789–1864) היה הראשון שהקדיש את עיקר אונו וכשרונו לטיפוחה של ספרות־הילדים העברית. הוא הדפיס על חשבונו כעשרים ספרים לבני הנעורים, תירגם לעברית את ‘רובינזון הצעיר’ ועוֹד מספריו של הסופר־המחנך הגרמני המתקדם יואכים היינריך קאמפֶּה (שנחשב לסופר־הילדים המקצועי הראשון). חברוֹ של זאמושץ, המחזאי והפרשן זיסקינד ראשקוֹב, הוציא את הקובץ הראשון של סיפורי ילדים קצרים מקוריים – ‘טל ילדוּת’ (ברסלאו 1835) – שכָּלל “מעשי בני אדם מתכונות ומידות שונות ואשר הגיע להם, למען תת לנער דעת ומזימה”. כעבור שש־עשרה שנה נדפס בליווֹרנוֹ (איטליה)‎ קובץ שני של סיפורים מקוריים לילדים – ‘מקוה ישראל’ (1851) מאת המשורר והפרשן ישראל קושטא: נכללו בו מאה סיפורים קצרים, כתובים בסגנון מקראי קל, מחיי ילדים ואנשי מופת.

אך כל אותן התחלות, ואלה שבּאוּ אחריהן, לא חרגו מגדר נסיונות בעלי מגמה דידַקטית מובהקת, ועיקר חשיבותן בעצם הופעתן ובהשפעה שהיתה להן על הסופרים הבאים, ועל כן ראוּי לנוּ להתייחס אליהן במידה של סלחנות. הרי רוּבּן ככולן היו יצירות שנכתבו לשעתן, בלא שתהיה להן כוונה ליהפך לנכס קיים בספרות־הילדים. מטרתם המוצהרת של מחבּריהן היתה חיבּוּב הלשון העברית על הקוראים הצעירים, עם הקניית ערכי השׂכּלה, לאום ומוּסר; אם כי לעתים נצמדה אליה גם הכּרה בחשיבותה של ההנאה והחוויה הספרותית, המתבטאת בהבאת “סיפורים נעימים לעונג ולשעשועים” (כפי שנכתב על רבּים משערי הספרים בעת ההיא).

נקודת המִפנה בתולדות ספרות־הילדים העברי חלה באמצע המאה ה־19, עם הופעת ‘אהבת ציון’ לאברהם מאפּוּ (וילנה 1853). במאפו (קובנה 1808–קניגסברג 1867 ) רואים רבים, ובצדק, את מבַשׂרהּ של ספרות־הילדים העברית החדשה. הוא, הסופר הרומנטי וה“מלמד” האביון, היה גם אחד הראשונים שיצאו בקִטרוג חריף על שיטות הלימוד המיושנות ב’חדר', המרחיקות את היַלדוּת מילדי ישראל, ותבע במפגיע: “מִנעו את הילדים מכּל עמוק ונשׂגב ותנו לָמוֹ דברים נכוחים וקלים!” (מתוך המבוא למקראה שלו ‘חנוֹך לנער’, 1859). את ‘אהבת ציון’ שלו – ראשון הרומנים העבריים – כּיוון לא רק לקורא המבוגר, שהרי הוא הטעים לא פעם כי “בראשית מלאכתי ‘אהבת ציון’ שפכתי חן על רוח צעירינו”. ואכן, בני הנעורים היו תמיד הקוראים העיקריים של ספרי מאפו, כעדותו של יעקב פיכמן:

‘אהבת ציון’, שהיה אולי הספר העברי הנקרא ביותר במחצית השניה של המאה ה־19, היה גם הספר המשפיע ביותר: הוא נראה בעיניהם של בני העיירות כהימנון לחיי הטבע ולעבודת האדמה והִצית בלבם את הערגה לציוֹן. מאז הופעתו נדפס הספר במהדורות לאין־ספור, מֵהן מעוּבּדוֹת במיוחד לילדים, עד שנעשה לבסוף ספר־קריאה “רשמי” לילדי מדינת־ישראל: בשנת תשכ"ב הוא נכלל בתוך מבחר הספרים לקריאה עצמית מונחית לכיתה ז', מתוך הנחה שפרקיו “ייקראו על־ידי הילדים בנשימה עצורה”.

אבל זכות־ראשונים נוספת שמורה למאפּוּ: באחרית ימיו חיבּר, אולי בבלִי־דעת, את הסיפור רחב־היריעה הראשון לקוראים העבריים הצעירים, סיפור המעוגן כולו בחיי הילדים. את הסיפור הזה –רקמת יחסים “סבוכה” בּין בּן־נדיבים צייתן לבין בן־כילי פורק עוֹל – הבליע הסופר בתוך פרקי השינון של ספרו האחרון. המקראה ‘אמוֹן פדגוֹג’ (קניגסברג 1867), שהופיעה בימיו האחרונים ממש. חמישים שנה אחרי מותו בּאה גאולה לסיפור ראשוני זה, כאשר יוסף קלוזנר הוֹציאוֹ (בלא קטעי השינון המעכּבים את רצף העלילה) בספר בשם ‘בית חנן’ (ירושלים 1920); אחר־כך חזר הסיפור ונדפס במהדורות נוספות ובשמות שונים: ‘הטוב והרע’ (וַרשה 1924) ו’נוה ישרים' (שם 1929).

המקראה החלוצית 'מסלִת הלִמוד' לבן־זאב (מהדורת 1848)

שער 'זכרונות לבית דוד' וַרשה (1893)

הרומנים של מאפו, שעוררו את הגאווה הלאומית בקרב הנוער היהודי, יצרו גם את הזרם ההיסטורי־עממי בספרות ההשׂכּלה, זרם שהגיע לשׂיאוֹ ב’זכרונות לבית דוד' מאת אברהם שלום פרידברג (בעקבות הרמן רקנדורף; וַרשה 1893 ). רוב הסיפורים הללו היו תרגומים ועיבּוּדים מגרמנית ומאנגלית: ‘הריסות ביתר’ לשמואל מאיר (עיבד קלמן שולמן), ‘יעקב טירדה’ מאת לוּדביג פיליפסון, ‘דוד אלראי’ לבנימין דישׂראלי, ‘עמק הארזים’ לגרייס אגילר ועוד. רמתם היתה בינונית, בדרך כלל, אך הקוראים הצעירים מצאו בהם מזון רוחני מלהיב: עלילות גבורה מן העבר הקרוב והרחוק, וּדמויות לאומיות כּמוּשׂא להערצה ולהזדהות.

כהמשך טבעי ישיר לסיפורת ההיסטורית הופיעו בשִלהי המאה ה־19 גם התרגומים הראשונים של סיפּוּרי הרפתקה ועלילה לנוער: יצחק רומש איש וילנה תירגם עיבּוּד גרמני של ‘רובינזון קרוּזוֹ’ וקרא לו כּוּר עוני' (1862); ישראל זאב שפרלינג תירגם כמה מסיפוריו הראשונים של ז’וּל וֶרן (‘במצולות ים’, וַרשה 1877; ‘בבטן האדמה’, שם 1878), ויצחק אנדרס מגרוֹדנוֹ הוציא קובץ ראשון של סיפורי מדע לילדים בשם ‘סיפורי אלישיב’ (1876). סיפּוּרים אלה והבּאים אחריהם, שלא תמיד תוּרגמוּ משׂפת המקוֹר ולשונם היתה נמלצת ומגוּמגמת משהו, היו בשביל ילדי תחום־המושב חומר־קריאה מרתק, מסעיר ומלהיב את הדמיון.

הרחבת שיטות הלימוד החדשות וייסודו של “החדר המתוקן” במזרח־אירופה סייעו לצמיחתו של דור חדש של יוצרים לילדים, רוּבּם ככולם מורים. אהרון רוזנפלד (1846–1916) חיבּר את המקראה המשוּבּחת ורבת־התפוצה ‘גן שעשועים’ (וַרשה 1880), ששיריה המרנינים השפּיעוּ בין היתר על נסיוֹנוֹתיו הפּיוּטיים הראשונים של שאול טשרניחובסקי. זאב יעבץ (1847–1924) הוציא ערב עלייתוֹ לארץ־ישראל את קובץ האגדות המהולל ‘שׂיחות מני קדם’ (וַרשה 1887), הנחשב בצדק לספר־ילדים עברי ראשון בעל ערכים אמנוּתיים קיימים, שפּתח תקוּפה חדשה בספרות־הילדים שלנו. אברהם מרדכי פּיוּרקוֹ (1853–1933) הוציא סִדרה ראשונה בסוגה של אחד־עשר “ספרי ילדים למקרא ולשעשועים” (גראיֶבו 1893) וכן ערך את השבועון העברי הראשון לילדים, שנקרא אף הוא ‘גן שעשועים’ (ליק 1899). אבל התנופה הממשית לספרות־הילדים, תנופה שהביאה להפיכתה מיצירת עראי לתופעה של קבע, באה מן האגודה הציונית החשאית ‘בני משה’ ומהוצאות הספרים שנוסדו בעידודה.

אחת ממטרותיה המוצהרות של אגודת ‘בני משה’ היתה “הוצאות ספרים קטנים להפיצם בין בני הנעורים”. כדי לממש מטרה זו הקים יהושע חנא רבניצקי, מראשי הלשכה האוֹדיסאית של האגודה – שהיה אחר־כך עורכו הראשון ושותפו לעבודה של ביאליק (ראה להלן) – את הוצאת הספרים הקטנה והנשכחת ‘עולם קטן’ (אודיסה 1895). תוך שנתיים יצאו על־ידי ‘עולם קטן’ כחצי תריסר חוברות של סיפורי ילדים משוּבּחים; ביניהם מסיפורי אנדרסן בתרגום יהודה גרזובסקי (גור), ‘שִילוּמים’ מאת א“ז רבינוביץ, מסיפורי י”ב לבנר, מרדכי בן־עמי (אחד מהם בתרגומו העלוּם של ביאליק. ראה פרק ב/2) ועוד. אבל המו"ל, שהוציא את ספרות־הילדים העברית למרחב והעניק לה חִיוּת דינַמית שלא ידעה קודם לכן, היה אברהם־לייב בן־אביגדור (שאלקוביץ), המזכיר הוַרשאי של אגודת ‘בני משה’. בן־אביגדור הִציב לעצמו ייעוּד ואתגר – הפצת “ספרות יפה בעברית בעד המון העם” במחיר השוה לכל נפש. הוא ריכז סביבו כמה ממיטב הסופרים הצעירים, ותוך שנים מעטות הוציא כאלף ספרים וחוברות לילדים ולנוער, לצד מאות ספרי קריאה למבוגרים וספרי לימוד רבּי תפוצה, בּכל תחומי הספרות.

הוצאת־הספרים הפרטית של בן־אביגדור נוסדה בשנת 1895. שנים מעטות אחר־כך קמו הוצאות־ספרים נוספות – בוִילנה, באודיסה ובוַרשה – ששימשו מעין “מרכזים ספרותיים” והיו מנוף לגידולה של ספרות־הילדים העברית. אבל הוצאת ‘תושיה’ של בן־אביגדור היתה ראשונה, ובה ראוי לפתוח את תולדות ספרות־הילדים שלנו במאה העשרים.

חלק א: עִם תקוּפת התחיה [תר“ס–תרע”ח 1900–1917]

פרק ראשון: ‘תושיה’ לילדי ישראל

א. בן־אביגדוֹר והוֹצאת ‘תוּשיה’

במלים חגיגיות אלה קידם הפובליציסט א“ל לוינסקי (“בספרות הילדים”, ‘המליץ’ 1897, גל' 260. חתום: ילד זקן) את הופעתן של החוברות הראשונות של ‘הביבליותיקה לילדים’ של הוצאת ‘תושיה’. ו”הדוֹד הטוב" הנזכר ברשימה אינו אלא יוזם ה’ביבליותיקה' ומייסד ההוצאה, א"ל בן־אביגדור (ליטא 1866–צ’כיה 1921). לא היתה הפרזה רבּה בדבריו אלה של לוינסקי; הוא ראה בצדק בחוברות הדקות של ‘תושיה’ מעין אתחלתא דגאולה לילדוּתם המתחדשת של ילדי ישראל.

השעה היתה כשרה לאותה “אתחלתא דגאולה”. אירופה הנפרדת מן המאה ה־19 קידמה את פני המאה ה־20 בתקוות ובציפיות לעתיד טוב יותר, שבּו ישולבו הישׂגי הטכנולוגיה עם הישׂגי התרבות. יצירותיהם ההומניסטיות של ל“נ טולסטוי, מקסים גורקי, אמיל זולא, מרק טוויין ועמיתיהם הטבּיעוּ את רישוּמן העמוק גם על הספרות העברית, שביקשה להתנתק מכבלי המליצה המשכּילית וחפּשה לעצמה נתיבים חדשים ו”מהלך חדש". התנועה הציונית, החיים המתחדשים בארץ־ישראל והמאמצים להחייאת הלשון העברית בקרב הדור החדש – כל אלה הכשירוּ את הקרקע ואת הלבבות להענקת תנופה חדשה לספרות העברית, ולספרות־הילדים בכללה.

בן־אביגדור לא היה עוד סופר ומו“ל טירון כשיסד בסתיו תרנ”ו את הוצאת־הספרים הפרטית שלו. בעודו תלמיד ה“חדר” והישיבה בעיירה ז’טיל (רוסיה הלבנה) כתב בסתר שירים וסיפורים, ובגיל עשרים ושתיים פירסם ב’המליץ' את ביכורי יצירותיו. חודשים מעטים לאחר בואו לוַרשה, שבּהּ נתמנה למזכיר האגודה ‘בני משה’ (1891), יסד את הוצאת ‘ספרי אגורה’, שמטרתה המוצהרת היתה לברוא “ספרות בעד המון העם, אשר הנעים והמועיל נפגשו בה יחדיו”. במאמר הפרוגרמטי, שפירסם בפתח החוברת הראשונה של ‘סיפורי אגורה’ (‘לאה מוכרת הדגים’, שחיבר בעצמו), נוסחה לראשונה מגמתו של זרם “המהלך החדש” בספרות העברית: “ספרות אשר נראה בה כמה בראי את חיי עמנו […] בציורים אמיתיים לקוחים מן החיים”. חוברות קטנות ורבּוֹת־תפוצה אלה. שחוֹקר בן־זמננו מבקר אותן קשה בגלל “כּוח סיפורִי דל ודמיון רדוד” (שאנן, ‘הספרות’, ב, עמ' 167). זכו בשעתן לפוֹפּוּלריוּת חסרת תקדים. הסיפּורים שנדפסו בהן – מהם שנכתבו בידי סופרים שחיבּרוּ אחר־כך גם סיפורי־ילדים (דוד פרישמן, י“ל פרץ, י”ח טביוב, עזרא גולדין, ע“נ פרענק, א”ז רבינוביץ ובו־אביגדור עצמו) – תיארו דמויות מן הרחוב היהודי, וכעדותו של יעקב פיכמן “הצהילו את הלב [וגם] ילדים קראו אותם” (‘בבית היוצר’, עמ' 387).

הצלחתם של ‘ספרי אגורה’ הוכיחה לפעילי ‘בני משה’ שאכן בשלה השעה להדפיס ולהפיץ ספרות עברית יפה בקרב ההמונים; ובחורף תרנ“ב יסדו בן־אביגדור וחברו אלעזר קפלן – בהשראתו ובהכוונתו של אחד־העם – את הוצאת ‘אחיאסף’, שהיתה ההוצאה העברית הציבּוּרית הראשונה. במחלקה לבני הנעורים של ההוצאה הופיעו, בין השאר, הספרים המשוּבּחים ‘זכרונות לבית דוד’ מאת א”ש פרידברג (בעקבות רקנדורף; 1893 ואילך) ו’שירת הזמיר מאת י"ל קצנלסון (בוקי בן יגלי; 1895), שהיו במהרה לקלסיקה ונדפסו במהדורות רבות כמעט עד ימינו.

בגלל חילוקי דעות על דרכה של אגודת ‘בני משה’ פרש בן־אביגדור ב־1895 מהוצאת ‘אחיאסף’ ויסד את הוצאתו הפרטית ‘תושיה’, במטרה “להוציא ספרים בשפה העברית בכל מקצועות הספרות”. שימת לב מיוחדת הופנתה אל הקוראים הצעירים, שלמענם הבטיחה ההוצאה להדפיס: “1. ספרי סופרי המופת, מקוצרים וערוכים למען בני הנעורים; 2. סיפורים מדברי ימי ישראל; 3. סיפורים מחיי העמים הפראים באפריקה, אמריקה ואוסטרליה; 4. ספרי מדע ערוכים ברוח הילדים והנערים” (מתוך פרוספקט ההוצאה, שפורסם עם יִיסוּדה). לראשונה בתולדות ספרות־הילדים פתח מו"ל עברי את פעילותו בתוכנית מוגדרת וערוכה מראש, שכּלוּלים בה נושאים המקוּבּלים על בני־הנעורים: ספרות קלסית וסיפּוֹרת היסטורית מקורית, ספרי מסע ומדע פופולרי. עיון בקטלוג ההוצאה (נדפס כנספח לשנתון ‘לוח עולם קטן’, וַרשה תרס"ג) מוֹכיח, כי אותם מקצעות ספרותיים, שנעדרו מן הפרוגרמה המקורית, כגון שירה, סיפּוֹרת מקורית ומעשיות־עם, שוּבּצו אחר־כך במכלול ספרי ההוצאה.

בן־אביגדור ניגש למימוש תוכניתו בתנופה, שהספרות העברית לא ידעה דוגמתה עד אז. הוא ריכז סביבו קבוצה של סופרים־מחנכים, שעשו אז את צעדיהם הראשונים בספרות־הילדים – יהודה שטיינברג ונֹח פינס. י“ב לבנר וי”ח טביוב, י“צ לוין ושלמה ברמן, אהרן לובושיצקי ואחרים – והתחיל מדפיס עשרות ספרים וחוברות בקצב חסר תקדים. תוך שלוש שנים בקירוב ראו אור שלוש־מאות חוברות ב”ביבליותיקה" לבני־הנעורים על שתי מחלקותיהן: “לילדים” – חוברות מנוקדות קטנות (12–24 עמודים החוברת), שהכילו סיפורים ואגדות, שירים ומשלים; “לנערים” – חוברות בגודל בינוני (24 עמ' ) בניקוד חלקי, שכּללו יצירות מתורגמות, סיפורים היסטוריים וביוגרפיים ופרקי מסעות. החוברות נכרכו בעטיפות צבעוניות, והודות למחירן הנמוך (4–6) קופיקות החוברת) זכו לתפוצה עצומה ולפּוֹפּוֹלריות נרחבת בקרב הקוראים הצעירים והמחנכים המתקדמים.

מאחר שספרות־ילדים מקורית כמעט שלא היתה עדיין, ואילו בן־אביגדור ביקש להפעיל את הוצאתו בהקדם וברציפות, הורה המו“ל לסופריו לעסוק תחילה בתרגום. על כן היו החוברות הראשונות שיצאו על־ידי ‘תושיה’: לילדים – הסיפור האלגורי ‘קובץ שיחות קטן’ מאת אספן האגדות השבֶדי ריכרד גוסטאפסון בתרגום נֹח פינס; ולנערים – עיבּוד מקוצר של הרומן ‘שנת התשעים ושלוש’ לויקטור הוגוֹ שם ‘מלחמת אחים’, ברגום י”ב לבנר. אחריהם יצאו בסדרה לילדים אגדות האחים גְרים בתרגום שלמה ברמן. עיבודי מעשיות־עם, מסיפורי פושקין, פיליפסון ועוד. בסדרה לנערים הופיעו מסיפורי מיין ריד (בתרגום לבנר וא"ז רבינוביץ), טֹולסטוֹי (בתרגום אז"ר), דה אמיצ’יס (בתרגום א' לוּבּוֹשיצקי) ועוד. היו אלה עיבודים חופשיים מאוד, ועל הקיצורים הרבים שנעשו בהם נמתחה ביקורת קשה בעתונות.

היצירות המקוריות הופיעו מאוחר יותר: ראשונה להן – קובץ המשלים ‘בעיר וביער’, שבישׂר את הופעתו המטאורית של יהודה שטיינברג, וסִדרת ‘כל אגדות ישראל’, שהקנתה לי“ב לבנר את מקומו בכותל־המזרח של ספרות־הילדים. אחריהן הופיעו החוברות הראשונות של שירי ילדים עבריים – ‘למען אחי הקטנים’ מאת אהרן לוּבּוֹשיצקי: הסִדרה המפורסמת ‘מגִבּוֹרי האומה’ לשלמה ברמן, המעשיות המשעשעות של י”צ לוין, הסיפורים הריאליסטיים־רומנטיים על חיי הילדים בארץ־ישראל מאת חמדה בן־יהודה ועוד. יצירות אלה יידונו בפרקים הבאים.

בתחילת המאה התחיל בן־אביגדור להוציא ולערוך, עם גיסו ש“ל גרדון, את השבועון המשוּבּח לילדים ‘עולם קטן’ (וַרשה תרס“א–תרס”ה), את הירחון ‘הנעורים’ (תרס“ד–תרס”ה) ואת הירחון ‘הפדגוג’ (1903–1904), שהיה כתב־עת עברי ראשון לענייני חינוּך, שלושת העתונים זכו לשבחים אך גרמו להפסדים, וכדי לכסות את הגרעוֹנוֹת התחילה הוצאת ‘תושיה’ בהדפסת מאות חוברות חדשות וזולות מאוד, שהכילו אותן יצירות ממש (וגם נדפסו מאותו סְדר עצמו!), שהופיעו תחילה בעתוניו. בשנת תרס”ז ראו אור שלוש סדרות חדשות לילדים, שהושתתו בעיקר על יצירות מקור: ‘ניצנים’ – מאה חוברות מנוקדות לקטנים; ‘פרחים’ – 250 חוברות מנוקדות לבני הגיל הבינוני; ‘ביכּוּרים’ – 200 חוברות לנערים. ניתן למצוא בהן מיצירותיהם של שלום אש, מ"י ברדיצ’בסקי, פרץ הירשביין, יעקב רבינוביץ, בן־ציון, את ביכּוּרי שירי הילדים של שאול טשרניחובסקי, יצחק קצלנסון, זלמן שניאור ויעקב פיכמן ועוד. אכן, שפע שאפשר להתברך בו.

אבל נחשול זה של חוברות, שמילא בבת־אחת חלל רב־שנים בספרות־הילדים העברית, היה עושר מהול בסִיגים. מציאות זו היתה, ודאי, בבחינת הכרח לא־יגונה בהוצאה המבקשת לספק את דרישות לקוחותיה הצעירים ונאלצת ליצור לעתים יש מאין, כדי להדביק את הביקוש הגובר. “על כן מן ההכרח שיהיו נמצאים בהוצאה ספרים מרוּבּים לא אך עידית, אבל גם בינונית ולפעמים גם זיבּוּרית”¹ על מציאות זו – עידית מול זיבּוּרית, מקור משובח לצד תרגום לקוי, סגנון חדש והגהה מרוּשלת – עמדו בשעתם גם רוב המבקרים, שכתבו על חוברות ‘תושיה’ לילדים; שכּן פעילות דינמית זו של מו"ל עברי חלוץ, שהוציא את ספרות־הילדים מחיתוליה, אי־אפשר שלא תמצא את רישומה בעתונות היהודית.

פרוספקט קטָלוגי של ה'ביבליותיקות' לילדים של הוצאת 'תושיה', עם סמל ההוצאה

קבּלת־הפנים הנלהבת ביותר לסדרות לבני־הנעורים של ‘תושיה’ יצאו מעטו של א"ל לוינסקי. בפיליטון ארוך בשם “בספרות־הילדים”, שקטע ממנו הובא בראש הפרק, תיאר הכותב בפַּתטיוּת את ילדוּתם הקודרת של ילדי ישראל, שאפילו “האִמות הזקנות” חדלו לספר להם מעשיות, עד שבאה תוּשיה לנער העברי; וכיוון שהחוברות יפות ומהנות כל־כך, מן הראוי להם, לילדים, לרכוש את “הספרים הקטנים, היפים והזולים מאוד והיו לכם ‘מעשות’ לקרוא ולסַפּר איש באזני חברו” (‘המליץ’, 1897, גל' 260; חתוּם: ילד זקן).

ענייני יותר בביקורתו היה י“ח רבניצקי, שארבע שנים אחר־כך השתתף עם לוינסקי וביאליק ביִיסוּדה של הוצאת ‘מוריה’ (ראה להלן, פרק ב/א). גם הוא חלק שבחים לעורכי ‘תושיה’, על שהתעוררו למלא את החיסרון הגדול בספרותנו; וכמי שידע מנסיוֹנוֹ את הקושי שביצירת ספרות מקורית לילדים, הצדיק את המו”ל על שלא הלך בגדולות אלא הורה לסופריו “לא לחַבּר ספרים חדשים לבני הנעורים, כי אם לתרגם כאלה מלשונות אחרות” (“ספרות הילדים”, ‘השלוח’ ב. תרנ"ז; עמ' 558; חתום: בר קצין). לצד השבחים ביקר רבניצקי קשה אותם מתרגמים־מעבּדים – בעיקר את י“ב לבנר וא”ז רבינוביץ – שנטלו יצירות גדולות וידועות והגישו לקוראים הצעירים את ‘תמציתן’ בלבד: “דרך כבושה היא מכבר, להשתמש בסיפורים גדולים של גדולי הסופרים בלשונות נכריות כבדבר שאין לו בעלים, לשלוח בהם יד כאדם העושה בתוך שלו, לכרות, לקרוע ולעקור ולעשות בהם מעשי ניתוחים שונים […ולהותיר] רק איזו עוללות שאין בהם טעם לא לחך הקורא הגדול ואף לא לחך הקורא הקטן” (שם).

לעומת רביניצקי, שהצדיק את ‘תושיה’ על שפתחה בתרגומים, מתח סופר ‘המליץ’ (1897, גל' 102. חתום א. ב־י) ביקורת קשה על ההוצאה, בגלל טיבם של סיפורי הילדים שבחרה לתרגם: הכוונה אמנם רצויה, “לתת את עולם הילדוּת עם כל חלומותיו ודימיונותיו בלב ילדי עמנו, למען יהיו ילדים בילדותם כילדי כל העמים”, אבל המעשים אינם רצויים: “מה העבודה הזאת לכם?” שאל המבקר הנזעם את בעלי ההוצאה, “לאיזו מטרה הריקותם מחול אל הקודש את הנסים והנפלאות שנעשו לאַלי בּאבּא [בחוברת ‘ארבעים שודדים’, תירגם מ”מ סילמן], או מעשי תוקפו וחכמתו של איוואנוּשקא דוּראטשוּק [גיבור המעשיה ‘שלושה אחים’, תירגם נֹח פינס]?" כלום מסוגלים סיפורים כגון אלה “להפריח את עצמותיהם היבשות” של ילדי ישראל? הִקשה המבקר, והשיב בעצמו: “לא, מאה פעמים ואחת – לא!”

בנימוּקוֹ המפורט, שהושתת על דרך־החינוך השונה של ילדי ישראל בגולה, גילה המבקר־המחנך הבנה מפתיעה בטעמו המשתנֶה של הילד הקורא במרוצת שנות גידולו; אילו דיבּרו הילדים עברית מינקותם, כתב, אפשר היה לתת להם מעשיות אלה בראשית קריאתם; אבל משהגיעו התלמידים לשלב שבּוֹ הם יכולים לקרוא בעצמם סיפורים קלים, הם בגרו “וסיפורים על דבר שודדים וגמדים, שֵדים ושֵדות־המים החלו לצאת מאפּם ולהיות להם לזרא”; מה יוסיפו אפוא “סיפורי פלאות, דמיונות והזיות לילדים שכבר התנערו מעפר ילדותם?” הרי נערים אלה מבקשים עתה סיפורים מרחיבי דעת, או סיפורים הלקוחים מעולמם שלהם" ובלתי יוצאים מגדר המציאות". מדעת או שלא מדעת עיגן המבקר את טיעונו בתיאוריה המודרנית על נושׂאי הקריאה אצל ילדים לפי קבוצות־הגיל השונות.

תשובה מפורטת לטענות אלה פירסם כעבור שבועות אחדים שלמה ברמן, שהיה מסוֹפריה הקבועים של הוצאת ‘תושיה’ והמתרגם הראשון של אגדות גְרים לעברית (ראה עליו להלן): תפקידם העיקרי של סופרי הילדים, כתב ברמן, הוא “להרגיל את ילדינו להיות קוראים בלשון עמם”; ולהשגת המטרה הזאת כשרים, לדעתו, כל האמצעים: כל סיפור שיש בו מעשי פלא או גוזמה מוֹשך את לב הילד, שאינו מַפלֶה בין מעשיה יהודית לבין אגדה נוכרית, כיוון שכּך, המשיך, טוב עשׂוּ עורכי ‘תושיה’ שפתחו במעשיות מתורגמות; שכּן כל עוד מרתק הסיפור את הילד, הוא “יבלעהו בעודו בכפו”. מי שמבקש לגדל דור של קוראי עברית צריך להגיש לילדים “מטעמים כאשר יאהבו”, וטועים כל אלה הסבורים, כי נער שרכש לעצמו ידיעה הגונה בעברית יסרב לקרוא אגדות ובדיות: “כל מבין דבר החינוך לאשוּרוֹ יודה, כי ילדים בני שמונה או תשע, אפילו בני עשׂר שנים, לא יצאו עדֶנה מילדותם ולא בגרו כל־כך, עד שלא ינעמו למו סיפורים מלאים פלאות ודמיונות” (על דבר ספרוּת הילדים", ‘המליץ’, 1897, גל' 236).

היה זה פולמוס ער, שהשתתפו בו סופרים ומבקרים נוספים, ביניהם ראובן בריינין (“בספרות הילדים”, ‘השלוח’, ב. תאנ"ז, עמ' 92; חתום: נקודה) וי"ל פרץ (“בפרדס הספרות”, ‘הצפירה’ 1896, גל' 152–154). ואם עלוּל אולי הוויכוח על טיבו של המזון הרוחני שיש להגיש לקורא הצעיר להיראות בעינינו כּוויכּוח בטרם זמנו – שהרי ספרות־הילדים התחילה לעשות אז את צעדיה הראשונים וקוֹראיה היו עדיין בבחינַת נעלם – הרי עצם קיומו ונימתו כִּבדת־הסבר מוכיחים עד כמה החשיבו הכל סוגיה זו, שבּהּ תלוּיים במידה רבּה טיבם וטעמם של הקוראים־לעתיד.

מאות החוברות של ‘תושיה’ לילדים ולנוער נפוצו ברבבות עותקים, נדפסו בכמה וכמה מהדורות בגולה ואף בארץ וטיפּחוּ דור חדש של קוראים צעירים ונלהבים. אישים רבּים סיפּרוּ בזכרונותיהם כיצד “אני וחברי הקטנים, בימי ילדותנו, רצנו תמיד אחרי שיעורי בית־הספר אל מוכר הספרים בעירנו, כדי לרכוש מדי שבוע־שבועיים מחבּרת חדשה, קטנה ככף־איש, עם אגדות” של הוצאת ‘תושיה’ (ז' שניאור, ‘ביאליק ובני דורו’, עמ' 323). אין גם ספק, כי הביבליותיקות לבני הנעוּרים של ‘תושיה’ מילאו תפקיד בלתי־מבוטל בּנתוּני הסטטיסטיקה המאלפת משנת 1907 (“היש קוראים עבריים?” מאת שלמה גולדנברג, ‘השלוח’ יז, עמ' 417–427), שלפיה היו 56% מן הספרים העבריים, שהושאלו בספריית פּוֹלטאבה, ספרי ילדים ונוער! “הרוּבּריקה האחרונה מוכיחה,” כתב גולדנברג (שם), “שהקורא העברי הוא צעיר, מתירא אני לומר – ילד, והוא דורש ספרות של נערים”.

הצלחתה חסרת התקדים של ‘תושיה’ הביאה בעקבותיה, מדרך הטבע, לייסודן של הוצאות־ספרים עבריות חדשות במזרח־אירופה, שהוציאו גם (או בעיקר) ספרי ילדים ונוער. התחרוּת הבלתי־נמנעת, נקודת־הרוויה שהשוק היהודי המוגבל הגיע אליה, וכן הזעזוע שעבר על קהילות ישראל אחרי מהפכת־הנפל של 1905 – כל אלה פגעו בהוצאת ‘תושיה’ וגרמו להאטה בפעילותה. במקום לפרסם יצירות חדשות יסד בן־אביגדור ב־1910 “ביבליותיקה קטנה”, מתוך כּוונה לכלול בה “ספרי מקרא נבחרים מתוך ספרותנו הישנה והחדשה ומבחר סיפורים מתולדות ישראל, ערוכים ומעוּבּדים לבני הנעוּרים”. שמונה ספרים בלבד הופיעו בביבליותיקה זו בשנים תרע“א–תרע”ב, רובם ככולם עיבּוּדי ספרים קיימים (‘אשמת שומרון’ למאפו, ‘בוסתנאי’ מאת מאיר להמן, ליקוטים מכתבי הרמב“ם, מ”א גינצבורג וכו'). שהותקנו לנוער על־ידי עורך הביבליותיקה יעקב פיכמן ועוזריו.

מתוך רצון להתגבּר על המשבר המאיים על הוצאתו פנה בן־אביגדור ב־1910 אל המו“לים היהודים שפעלו אז במזרח־אירופה והציע להם להתמזג ולהקים מעין סינדיקט, או חֶברה מאוחדת של מו”לים להדפסת ספרים ולהפצתם. בין השאר גם אל הוצאת ‘מוריה’, שנוסדה באודיסה בשנת 1902, והציע לראשיה – י“ח רבינצקי וח”נ ביאליק – להיות עורכי הוצאת־הספרים המאוחדת (ראה: אגרות ביאליק, ב, עמ' קכט); ובשנת 1911 הקים את חברת “צנטראל” (“מרכז”), שבּה היו שותפות גם ההוצאות הבאות: הוצאת ש' שרברק, שנוסדה בוילנה בשנת 1902 על־ידי שלמה שׂרברק (1876–1944)² והוציאה עד אז בעיקר ספרי לימוד ועיון (ביניהם: ‘משפט האורים’ ליהושע שטיינברג ו’חריסטומטיה עברית' מאת נתן לוין; הוצאת ‘פרוגרס’, שנוסדה בוַרשה ב־1800 על־ידי יעקב לידסקי (1868–1921) והדפיסה בעיקר ספרות יידית מודרנית; ‘ספריַת העולם’ (וועלט־בּיבּליאָטעק'), שנוסדה בוַרשה על־ידי בנימין שימין (1880–1942. נספה בגֶטוֹ אוֹטווֹצק) והוציאה ספרות יפה, ספרות פּוֹפּוּלרית וחוברות לילדים, בעיקר ביידיש; והוצאת ‘השחר’ הוַרשאית.

אחר־כך התמזגה עם ‘צנטראל’ גם הוצאת ‘ספרות’, שנוסדה בוַרשה בשנת 1908 על־ידי ירוחם פישל לחובר והוציאה בין השאר את הספריה המשוּבּחת לילדים ‘מקרא’, בה הופיעו בשנים 1910–1912 כשלושים ספרים וחוברות של סיפורים, שירים, אגדות ומחזות (ראה להלן, פרק א/י).

בשנים הראשונות לקיומה התרכזה חברת ‘צנטראל’ בעיקר בהדפסת מהדורות חוזרות של ספרים קיימים. ב־1912 נוסדה במסגרת ‘צנטראל’, ביוזמת בן־אביגדור ושותפו יעקב ראמברג, חברת ‘אחיספר’ להוצאת ספרים עבריים. עד 1914 יצאו על־ידי ‘אחיספר’ מיצירותיהם של דוד פרישמן, יעקב פיכמן (שהיו מעורכי ההוצאה), מ“י ברדצ’בסקי, יצחק קצנלסון, וכן מקראות, אנתולוגיות וקובצי סיפורים לילדים, ביניהם ‘ספר ציורים בלי ציורים’ מאת ה”כ אנדרסן (בתרגום מ' בן־אליעזר), ‘ספר הזמירוֹת, שירי מופת לזמרה’ בעריכת פסח קפלן (תרע"ג) ועוד.

מלחמת־העולם הראשונה, שפּרצה ב־1914, צימצמה עד למינימום את פעילות ‘צנטראל’; אך בגמר המלחמה, עם כינונה של פולין העצמאית, חידשה ההוצאה את פעילותה בתנופה רבה. פעילוּת מחודשת זו, שכּללה גם הוצאתם של עשרות מקראות וספרי ילדים ונוער, נמשכה כמעט עד מלחמת־העולם השניה. אבל נראה שבן־אביגדור לא מצא אז עוד את מקומו במסגרת ‘צנטראל’, ובאחרית ימיו ניסה ליזום תוכניות ספרותיות חדשות, כפי שהעיד עליו ביאליק:

בן־אביגדור, ממחוללי “המהלך החדש” בספרות העברית החדשה, היה גם ממבשׂרי ראשית לבלובה של ספרות־הילדים העברית; ואם גם השאיר אחריו יצירות מקור בנות־קיימא משלו, הקים בפעילותו המו“לית הדינמית דור חדש של קוראים עבריים צעירים. היה אֵפוא יסוד לדברים שאמר בן־אביגדור בהרצאה שנשא בתרס”ח, כי “לאט לאט נוצרת ספרות גדולה של ספרי קריאה לילדים במספר רב; בשתים־עשרה השנים האחרונות נפוצו בעם ספרי קריאה לילדים במיליוני אכסמפלרים” (‘הספרות העברית החדשה ועתידותיה’, ניו־יורק תרס"ח). ואין גם הפרזה רבה בדברים שאמר עליו הסופר וההיסטוריון ע"נ פרענק: “ברם זכור אותו האיש לטוב ובן־אביגדור שמו, שאלמלא הוא נשתכחה ספרות מישראל; [שכּן] רוב ספרי הקריאה לילדים וספרי החינוך לו הם.” (‘בן־אביגדור לחג יובלו’, עמ' 7).

כאמור ריכז בן־אביגדור סביבו חבורה של סופרים ומחנכים, שהיו מעמודי התווך ומ“נותני הטון” בספרות־הילדים בראשית המאה. עליהם ידובר בפרקים הבאים.

ב. “אנדרסן העברי” – יהודה שטיינברג

“אנדרסן העברי” – זה התואר שהעניקה הביקורת ליהודה שטיינברג עוד בחייו (פסח קפלן, ‘המגיד’ תר"ס, גל' 10); ואחרי מותו בגיל 45 כינהו ביאליק “האמן המופלא ליצירות ספרות מיניאטוריות בשביל ילדים” (בהקדמתו האנונימית למקראה ‘פסיעות קטנות’ מאת י' שטיינברג, אודיסה תרע"ד).

בגיל מאוחר, יחסית, התחיל יהודה שטיינברג (בסראביה 1863–אודיסה 1908) לפרסם את סיפוריו הראשונים לילדים; אך בתריסר שנות יצירותיו העֱשיר את הספרות לבני־הנעורים במאות סיפורים, אגדות ומשלים, שעשׂוּאוּ "מלך המסַפּרים “לילדים. ספרו הבלטריסטי⁴ הראשון, שהופיע בהיותו בן 36 – הוא קובץ המשלים המצוין ‘בעיר וביער’ (1896) – היה גם הספר המקורי הראשון שהוציאה ‘תושיה’ לילדים; ומיד אחרי הופעתו הרעיפה עליו הביקורת שבחים מפליגים: “המשלים האלה מצוינים בסגנונם ובתוכנם,” כתב א”ל לוינסקי, “סגנונם פשוט וצח ותוכנם מאד עמוק ולפעמים עמוק מאד מאד, ובפעם אחת יעמידנו על תורות הרבה מתורות החיים” (‘המליץ’ 1896, גל' 152). דברים דומים כתבו גם מבקרים אחרים⁵ על הספר, שהלך והתרחב ממהדורה למהדורה: לעומת 84 המשלים שהופיעו במהדורה א, כללה המהדורה הרביעית (אודיסה תרע"ג, יצאה אחרי מות המחבר) 215 משלים, ביניהם כמה וכמה מן העיזבון.

הקורא הבקי ימצא במשלי שטיינברג מחריפוּת המבּט של אֵיסוֹפּוֹס ומעוצמת הסגנון המרוּכּז של לסינג; ועם זאת ניתן למצוא בהם גם שפע של רעיונות מקוריים, שהם פרי נסיון־החיים של המחבר. גם הוא, כממַשלים שקדמו לו, איכלס את ספרו בחיות ועופות. צמחים ודוממים ויִיחס להם קווי אופי, כדי ללמוד מהם גזירה שווה על דרכי אנוש: הכּבשׂה לומדת להכיר את הטורפים לא לפי אורך זַנבותיהם אלא “בצפרניהם הנחושות ובשיניהם החדות”; טיפּות־השמן הצפות על פני המים מזכירות כי נִטפי המים באו מתהומות עמק־עכור; החמור ראה כי האריה ישֵׁן כחמור, אך בהקיצו – והנה הוא ארי. או המשל השנון, המסביר כיצד עלה התיש לגדוּלה:

מוּבאה זו מדגימה כיצד השׂכּיל שטיינברג לכתוב את רוב משליו בלשון חסכונית, עשירה וגמישה, ששוּבּצוּ בה ביטויים ציוריים, חרוזים שנונים, משׂחקי מלים ולשון נופל על לשון (למשל: "הכובד אֶבן בך אם כּבד עָווֹן הנך? – משל לא), מטבעות־לשון עממיים (הכלב הכועס על הטבּח אומר: הראיתם בּן פּוּטיאֵל זה? – משל כב), פתגמים מקוריים (“אם שׂנַאת את הזבובים עליך לאהב את השׂממית” – משל כו); אך פה ושם לוקים המשלים גם במליציוּת הפוגמת בהנאה (למשל: “גם לחם חוקה זיהמתו חיתה” – משל כ).

‘בעיר וביער’ היה קובץ עברי ראשון של משלי פרוזה מקוריים לילדים, הכתובים בלשון בהירה וגמישה, ואין תימה שהספר זכה להצלחתו הגדולה. רבבות ילדים קראוהו בעונג, אם גם לא כולם ירדו לעומק משמעותם של המשלים. אבל אין ספק שרוּבּם נהנו מן המיזוּג ההַרמוני של תמימוּת האגדה והחריפוּת המדרשית, וחוויית קריאה זו ליוותה אותם עד לשנות בגרותם. אחד מאותם נערים קוראים היה זלמן שניאור, שתיאר כעבור שנים אותו ערב, שבּוֹ “כרעתי על ברכַּי סמוך לשולחן וראשי תמוך בשתי ידי וקראתי בצמאון דומם את משליו הנפלאים של יהודה שטיינברג ‘בעיר וביער’.” (‘ביאליק ובני דורו’, עמ' 291)

כל הסגולות הטובות שציינו את ספרו הראשון של שטיינברג – סגנון בהיר, דמיון מקורי, תמימוּת מהולה בחכמת־חיים – חוזרות ומופיעות גם בספרו השני, שהופיע שנתיים אחרי ‘בעיר וביער’, והוא קובץ הסיפורים ‘שׂיחות ילדים’ (תרנ"ח; הסיפורים [שיחות] נדפסו תחילת בעשׂר חוברות רצופות ב’בּיבּליוֹתיקה לילדים' וכוּנסוּ בסוף אותה שנה בכרך גדול). שפע של מעשי פלא וגוּזמה מזומנים לקורא בעשׂרים סיפורים קצרים אלה, שאווירת תוגה יהודית מרחפת עליהם, עם התרפקות נוסטלגית על הטבע, מראותיו וברואיו: מעשה בילדים הרודפים אחרי סביבון ומגיעים למערת החשמונאים (‘הגלגלוֹן’); ומעשה באורחת ציפורים, המלווה את ילדי ישראל הנודדים במדבר סיני (‘אורחת הצִפּרים’); ומעשה בכבשׂים המענישות את הילדים השובבים וגומלות חסד לנער יפה העיניים (‘השֶׂה השובב’); ומעשה מופלא ב“איש לבוש בדים רוכב על כרוב שחור רחב כנפיים, ולאור עיני הכרוב האירה חשכת הלילה שבעתיים מאור יומם” (‘חמדן היפה’); וכו הלאה והלאה. הסיפורים נכתבו בסגנון מינוֹרי, ששוּבּצוּ בו פֹּה ושם חרוזים ופתגמי חכמה; למשל “יקר רעב של חופש משׂוֹבע הכלוב” (‘אורחת הצפרים’); “עשׂוֹת טוב מצער טוב מבלי עשות מאומה” (‘הדרור’), או אף תיאורים נוסטלגיים, שאפשר לראות בהם חוויוֹת־ילדוּת של המסַפּר, כגון תיאור הילד אשר “ימצא עונג רב בשכבו בדד על שפת היאור, לשמוע המיַת הגלים אל הצפרים ורחשי הצפרים אל הגלים, ולספור את הקמטים אשר על פני היאור” (‘ל"ג בעומר’).

הופעת ‘שיחות ילדים’ היתה אף היא בבחינת ציון־דרך בתולדות ספרות־הילדים העברית. לראשונה זכו הקוראים הצעירים בקובץ אגדות עבריות מקוריוֹת שחותַם הילדוּת טבוע בהן. לא לחינם הִשווה המבקר־הפדגוג פסח קפלן, ברשימת ביקורת ארוּכּה ומלאה התפעלות, את שטיינברג להנס כריסטיאן אנדרסן, “רק בשינוי שזה אירופי וזה יהודי, זה נותן לנו את הילדוּת עצמה, ילדות של תמימות בלי כל התחכמות, וילדותו של זה עמוקה היא יותר, מלאה היא חידודים וערמוּמיוּת, כילדותם של ילדינו, אשר לא הספיקו עוד להשתנות בזמן מצער ולהשתווֹת לילדים אמתיים, טבעיים” (‘המגיד’ תר"ס, גל' 10).

עתה, עם ראשית המאה ה־20, התחילה התקופה הפוריה שיותר בחיי שטיינברג. תוך עשׂר שנים בּערך פירסם מאות סיפּורים – קצרים וארוכּים, לילדים ולמבוגרים – בכתבי־עת, בחוברות ובספרים. לא היה כמעט עִתון, עברי או יידי, שלא פירסם מפרי עטו. לעתים נהג לשלוח צרור שלם של סיפורים למערכת, ולא תמיד הקפיד לקבל בחזרה את כתבי־היד שלא נדפסו: “וכי למה הם לי?” אמר, “הלא יכול אני לכתוב במקומם דברים חדשים” (ז' שניאור, ‘ביאליק ובני דורו’, עמ' 301). חבריו העידו שכמעט מעולם לא נאלץ “להרוֹת” את סיפוריו: “הבריק ברק פתאומי במוחו – הרי לך ציור קטן, חריף ומפליא” (י' קלוזנר, ‘השלוח’ יח, עמ' 278).

שער 'הענקים' מאת יהודה שטיינברג; אחד משִשים חוברות המעשׂיוֹת של סוֹפר זה, שיצאו ע"י 'תושיה' בראשית המאה (1907)

בעשור האחרון לחייו (תרנ“ט–תרס”ח) הופיעוּ כמאה מסיפוריו המשוּבּחים ביותר, שנדפסו רובם ככולם תחילה בשבועונים ‘עולם קטן’ ו’החיים והטבע' ובירחון ‘הנעורים’, בשוּרת חוברות בביליותיקות לילדים ולנערים של ‘תושיה’; ביניהם משלים ואלגוריות, אגדות וסיפורי הווי, המקיפים כמעט כל נושא אפשרי; גיבּוֹרי התנ"ך וחגי ישראל, עולם החי והצומח והווי חייהם של ילדי הגולה. שטיינברג היה מן הסופרים העבריים הראשונים, שסיפּרוּ על חייהם של ילדי ישראל בַּהוֹוה – סיפורים מהווי ה’חדר' ומחוּג המשפחה, שמקור השראתם העיקרי הוא התרשמוּתו הבלתי־אמצעית של המסַפר. כזה הוא, למשל, הסיפור הנאה על שאול הסקרן, שנהג להמטיר שאלות על אמו, אבל בהיותו בחֶברה היה יושב בצד ושוגה בהרהורים (‘שאול פה נעוּל’); או התיאור המינורי של ה’חדר' שכּל תלמידיו ילדי עניים (‘פירות של חמישה־עשר’).

עיוּן חוזר בסיפוריו הרבּים של שטיינברג עשׂוי לגלות בהם מכנה משותף, שמקופלת בו השקפת עולם נאיבית לכאורה: בעולם־הילדוּת ראה את החיים בטהרתם, את חִנָהּ של תבל ואת מצפּוּנהּ. רעיון זה חוזר בעשׂרות מסיפוריו, אך באחד מהם הוא מקבל משמעות סִמלית רבּת עוצמה: מעשה בילדי מצרים, שהתיידדו עם ילדי ישראל בארץ גושן, ובשובם לעיר־המלוכה קָרן מהם אור שחשׂף את מעשיהם החשוכים של פרעה ושריו. התייראו שליטי מצרים מילדי אוֹר אלה ואמרו להם: “צאו יחד עם ישראל מן הארץ ולא תרגיזו אותם באוֹרכֶם” (‘הנערים המאירים’).

עיקר כוחו של שטיינברג היה בסיפור הקצר, ובו הגיע כושרו התיאורי לביטויו השלם ביותר. גם באותם סיפורים, שניכּר בהם חֶפזון הכּתיבה והֶעדר הליטוש – למשל: ‘כתב הזבובים’, שבּו מתואר מוסר־הכליות של הילד הרַע בארכנות יתֵרה – הצליח המסַפּר להעביר את ההתרשמות החווייתית. יתר על כן, בכל סיפוריו הרבּים אין למצוא כמעט חזרה, ואריאציה או חיקוי עצמי.

לעומת זאת לא עמד לו כוחו של שטיינברג בבניית סיפורים ארוּכּים. שתי הנובלות שלו לבני הנעורים – ‘אהבת אם’ (תרס"ג) ו’הצועניה העבריה' (תרס"ז) – הכתוּבות בנוסח הרומנים הרגשניים הפּוֹפּוּלריים של אותם ימים, הן מן הרדודים שבסיפוריו. ב’הצועניה העבריה' מתוארות קורותיה של נערה יהודיה, שנדדה עם צוענים שחטָפוּה עד שוּבהּ לבית אִמה; ב’אהבת אֵם' מסוּפּר על אלמנה עניה, שנטשה את תינוקהּ ברחוב, ולאחר שאוּמץ התינוק על־ידי גביר טיפּלה בו האם כאומנת שׂכירה, ורק ביום מותה גילתה לוֹ את סוֹד מוצאו. אף־על־פי שיש בסיפורים אלה מתח מסוים, נראות עלילותיהם הסבוכות שרירותיות וחסרות היגיון פנימי, הדמויות מתוארות ברדידוּת והרגש פינה את מקומו לרגשנות. עולה עליהם לאין ערוך סיפורו הידוע ביותר ‘בּימים ההם’ (נדפס לראשונה ב’השלוח', תרס“ט; מהדוּרה לנוֹער הוֹפיעה בביבליותיקה ‘מוריה’, אודיסה תר”ע); קורותיו של בעל־עגלה זקן, המסַפּר בגוף ראשון כיצד נחטף בילדותו לצבא הצאר, ועל נדודיו ומאמציו לשמור על יהדותוֹ. נובלה ריאליסטית קודרת זו עטופה בדוֹק לירי של אגדה, או של מעשיה עממית שמקוּפּלת בה אידיאה נסתרת; ולמרות דילוגי הסגנון מִצלילוּת עממית ללשון חכמים כבדה, לפנינו פנינה ספרותית בת־קימא, בעלת ערכים אנושיים־לאומיים, שהיא אולי הנובלה החשובה ביותר שכּתב שטיינברג.

פריון־הכתיבה המפליא של שטיינברג פָּגם לבסוף לא רק בכושר יצירתו, אלא גם בבריאותו. חרף פִּרסומו נשאר הסופר אותו מלמד אֶביון, הנאלץ לעמול קשה כדי לכלכל את בני ביתו. היו עורכים שזילזלו בכושרו והִרבּוּ “לתקן” את יצירותיו, או אף קיפּחוּהוּ בשכר־סופרים. גם לאחר שחלה הוסיף לכתוב בלא הפוגה, ואף התעתד להוציא עתון לבני הנעורים (כעדותו של י“ב לבנר; ‘השלוח’ תר”ע, עמ' 582); אלא שהמחלה הממארת שָׂמה קץ לתוכניותיו. אחרי פטירתו יצאו כתביו לצעירים ולמבוגרים בשישה כרכים בהוצאת ‘מוריה’ (אודיסה תר“ע–תרע”ג).

יצירתו רבת־הפנים של ‘מלך המסַפּרים’ לילד העברי ידעה עליות ומורדות ביחסם של הקוראים; היא ידעה שנים של שִׁכחה והתעלמות וגם עידן של פּוֹפּוּלריוּת. בשנים תרפ“ו – תרצ”ו, למשל, נדפסו מחדש עשׂרות מסיפוריו לילדים בתל־אביב (על־ידי ספרייַת ‘עופר’ של ‘דביר’ ואחר־כך גם על־ידי סדרת ‘רימוֹנים קטנים’); אבל באותה עת ממש כינה יעקב פיכמן את שטיינברג “הנשכח” (כותרת מאמרו, ‘פרודות’, א, קישינב, תרצ"ד, עמ' קטז). בשנת תש"ז שאל הפדגוג צבי שארפשטיין “מדוע אין סיפוריו לילדים מופיעים במהדורת חדשות?” (‘יוֹצרי ספהי"ל’, עמ' 29); אבל כעבור חמש־שש שנים נדפּסו מרבית סיפוריו במהדורה חדשה ומצוירת בשלושה כרכים גדולים: ‘למועדים’, ‘שיחות ואגדות’, ‘סיפורים ומעשיות’ (תל־אביב, שׂרברק, תשי“ב – תשט”ו) וזכו להערכה מחודשת: “יד ההומור הקלה מרחפת על פני סיפּוּרים אלה ומקרבת לקורא שלנו, ה’צבר', את ילדי התקופה ההיא בגולה, מקרבת לא כמצוַת החינוך הציוני, אלא תוך שותפות עולם מושגי הילדות מזה ונושא משותף, הארץ, מזה” (אסתר טרסי, ‘אורים’, אלול תשי"ב).

סיפורי שטיינברג, על סגולותיהם ופגמיהם, הם אֵפוא נכס קיים וַדאִי בספרות־הילדים שלנו; כמה מהם תורגמו אף ליידיש ולאנגלית ונדפסו באירופה ובארצות־הברית במהדורות אחדות. בדומה לכמה מחבריו הסופרים בני דורו, שלוּבה מסכת־חייו במסכת־יצירתו; ויפה הגדיר זלמן שניאור את הטראגיוּת האופפת את דמותו:

ג. אהרן לובושיצקי: ניצניה של שירת ילדים עברית

“יינתן נא ספר שירים ליריים ביד הנעורים!” תבע דוד פרישמן בשנת 1896 (במבוא לספר ‘הגדות וספורים’ מאת ה"כ אנדרסן בתרגומו), “רק הדבר הזה הוא אשר יתן לבנינו ולבנותינו איזה טל תחיה, איזה רוך ועדן”. תביעה־משאלה זו, שהשמיע נושא דגל האסתטיקה בּדור־התחיה, אקטואלית בכל זמן ומקום; ובכל זאת לא נדפס עד לאותה שנה אף קובץ אחד של שירים עבריים לילדים. שירי הילדים הראשונים בעברית – של י“ל בן־זאב (בראשית תקופת ההשׂכּלה בוִינה) ושל אהרן רוזנפלד (בשלהי תקופת ההשׂכּלה במזרח־אירופה) – היו ברוּבּם תרגומים ועיבּּודים, שנדפסו במקראות לצורך לימוד ושינון. “אבירי השירה” בדור ההשׂכּלה – מאד”ם הכהן ועד י"ל גורדון – שרו בעיקר על גורל האומה, בלי שיעלה כלל על דעתם לכוון את עטם גם לילד העברי⁶. לכאורה מעוררת עובדה זו פליאה, שהרי מזמורים וחרוזים הם מן היצירות הראשונות שהילד שומע וקולט בשחר ילדותו. וגם ילדי ישראל הִרבּוּ לשמוע שירי ערש ופיוטי תפילה, ובאוצר שירי העם מצויים חרוזים בעברית וביידיש, שחיברו ילדי ה’חדר' בהזדמניות שונות (ראה: אוֹפק, ‘גן החרוזים’, עמ' 198–199). אבל ליריקה עברית לילדים היתה למעשׂה, עד ראשית תקופת התחיה, בבחינת יצירה בטרם זמנה; שכּן הן הקוראים הצעירים והן הסופרים היו חסרים (כלשון סופרי אותו דור) את תום הילדוּת, שהוא המקור לשירת ילדים ראויה לשמה.

אין תימה אֵפוא שקבצים ראשונים של שירי ילדים עבריים התחילו מופיעים רק על סף המאה ה־20. הם הכילוּ ברוּבּם חרוזים בינוניים, וגם הביקורת לא האירה להם פנים. אך אותן ט"ו החוֹברוֹת מאת אהרן לוּבּוֹשיצקי, שנקראו בשם המשותף ‘למען אחי הקטנטנים’, היו קוֹבצי השירים הראשונים לילדים העברים. הם נפוצו הרבה בזכות ראשוניוּתם, חרוזיהם הפשוטים ולשונם הקלה, ובהם נפתחת ההיסטוריה של שירת הילדים העברית.

אהרן לוּבּוֹשיצקי (פלך גרוֹדנוֹ 1874–טרבלינקה 1942) ספג מילדוּתו חינוך עברי לאומי. בגיל חמש־עשרה התחיל מפרסם את ביכורי יצירותיו בכתבי העת, ובשנה העשרים לחייו הוציא את קובץ שיריו הראשון, ‘פצעֵי נֹעַר’ (וַרשה תרנ"ד). תוך כדי עבודתו בהוראה הִרבָּה לעסוק גם בספרות; הוא היה מן המשתתפים הקבועים בביבליותיקות לבני הנעורים של ‘תושיה’, בהן נדפסו סיפוריו ותרגומיו הרבים, וכן חוברות ‘למען אחי הקטנים’. אחרי מלחמת־העולם הראשונה השתתף ביִיסוּד הוצאת־הספרים ‘אביב’ ו’ברקאי‘. ובהן הוציא שורה של ספרי לימוד רבּי תפוצה. בשנים 1923–1929 ערך והוציא את עתוני הילדים ‘הכוכב’ ו’בן כוכב’ (בהפסקות; ראה פרק ה/ז), עם כיבוש פולין בידי הנאצים הועבר לגֶטוֹ וַרשה; שם הוסיף לעסוק בפעילות חינוכית־ספרותית, עד שנשלח למחנה טרבלינקה.

ב“מנחת זִכּרון” זו נפתחה החוברת הראשונה של ‘למען אחי הקטנים’ (תרנ"ט), המכילה תשעה שירים, מהם מקוריים ומהם מתורגמים מרוסית, פולנית וגרמנית. ארבע־עשרה החוברות הבאות מכילות אף הן, זה לצד זה, שירים מקוריים ומתורגמים, וכן מעשיות בחרוזים; וכל ט"ו החוברות הופיעו אחר־כך בספר ‘למען אחי הקטנים’, שיצא בשני פורמאטים, קטן וגדול, ובמהדורות אחדות (מהדורה ד: ‘צנטראל’, תרע"ג).

פשטות נאיבית חסרת יומרות מציינת את השירים הליריים שבקובץ, בהם מבקש המשורר לתאר את העולם מבַּעד לעיניו התמימות של ילד: אחרי החורף מקדם הילד־המשורר את פניו של אביב חדש ומצהיל פנים; בבוא הקיץ החם “אָז בּאַנְחוֹת תַּאֲנִיָּה יוֹרִידוּ / רָאשֵׁיהֶם הַשִּׁיחִים הַדַּקִּים” (“בבציר”); עם רדת הלילה עוטפת את העולם “שַׁלְוַת הַשְׁקֵט בּשְׁמֵי טֹהַר” (“בליל”); והילד המתפעם מבּיע את חיבּתו לטבע בחרוזים פשוטים ותמימים:

בשיריו המוסרניים מַטיף המשורר לאֶחיו הקטנים לשקוד על לימודיהם, שכּן אז יביאו שמחה ללבות הוריהם ומוריהם. שירי מוסר דידַקטיים אלה הם בבחינת מעבר טבעי אל שירי הלאום; שכּן לוּבּוֹשיצקי היה המשורר הראשון, שחיבּר עוד בשלהי המאה הקודמת שירים ציוֹניים ספוּגי גאווה לאוּמית בשביל תלמידי ה“חדר המתוקן”. בשירוֹ הידוע ביותר, “שיר ערש” (שְׁכַב הֵרָדֵם בֵּן לִי יַקִּיר), שהולחן והיה לזמר־עם, מסַפּרת האם לִבנהּ כי “יוֹם יָבוֹא וְשָבוּ כֻּלָּם / לִהְיוֹת עוֹד עַם עַז” החוזר לירושלים. בבוא יום הגאולה יוּשר “שיר צִבאות היהוּדים” המנצחים את צריהם; וּבשוּב העם לארצוֹ “שֵׁנִית יִשָׁמַע קוֹל שִׁירַת הָאִכָּר / הַמְפַתֵּח וּמְשַׂדֵּד אַדְמָתוֹ” (“נחמו נחמו עמי”)

אך המשורר אינו שר בשירי ציון שלו רק על העתיד הרחוק. הוא יודע כי הילדים קִצרי הרוח אינם מוצאים סיפוק בתיאורים על יום יבוא, ועל כן הוא מעניק להם גם תיאורים אידיליים המתרחשים בהוֹוה: ילד שט “על פני מי הירדן”; נער רועה יוצא עם “כבשׂים תמימים” אל האחוּ; והילד ה“דוֹהר” על סוסתו הדמיונית מכוון אותה לציוֹן:

הדוגמאות שהובאו לעיל מגלות לנו, כי הציוּרים הליריים והדימוּיים הפּיוּטיים בשירי לוּבּוֹשיצקי פשוטים, נקיים ממליצות ובעלי חן מסוים. פה ושם אף יגלה הקורא בתים שיש בהם ציורים המפתיעים בייחודם; וּבַפֶּלֶג בֵּין הַגַּלִּים / יִשְׂחֶה הַיָּרֵחַ (“שיר אביב”); בַּלָּאט תְּפִלָּה זַכָּה / שׁוֹפְכִים דִשְׁאֵי הַשִׂבֹּלֶת (“על מֵי הירדן”); או תיאור חייכני של פֵּרוּרֵי שֶלֶג עָפִים חִישׁ / כְּנִרְדָּפִים מִמַּזַּל בִּיש (“חורף”).

כאמור, הרבה לוּבּוֹשיצקי גם לתרגם שירים קצרים וארוכים ממשוררי רוסיה, פולין וגרמניה. בין שירי ‘למען אחי הקטנים’ ניתן למצוא את “שוֹשן הערבה” של גֶתה, את “שַׁלוַת ימים” להיינה, משירי פּוּשקין, ז’וּקוֹבסקי והרבה תרגומים חופשיים של שירים אנונימיים. לעתים הצליח המשורר להעביר לתרגומיו מחן המקור, כגון בזמר־ילדים גרמני עממי זה:

בחוברות האחרונות של ‘למען אחי הקטנים’ הובאו מעשיות מחורזות ארוכות; ביניהן עיבודים של אגדות עם – הלֶגנדה היהודית על הכלי־זמר שניגן בין חורבות בית־הכנסת (“בליל חורף”); הסיפור האנגלי על העלם שהביא חתול לאי שוֹרץ עכברים (“הסוחר הכילי”); או המעשיה על היפהפיה הנרדמת (“השושנה בין החוחים”) מוצלחים למדי הם תרגומי האגדות השיריות “הדייג והדגה” לפושקין⁷ ו“מחיי השרצים” לז’וקובסקי, שאם כי איבדו מעט מאיכותן הפיוטית, נותר בהן עדיין הצביון העממי הייחודי. חוש לשוני מובהק הפגין לוּבּוֹשיצקי בתרגום הפּוֹאֶמה הסטירית־אלגורית של ז’וקובסקי, המסַפּרת על פגישתם של מלך הצפרדעים ומלך העכברים: את זוג השליטים כינה המתרגם “המלך רב־קרקרן מוֹשל עדת הקפצנים” ו“רב־לקקן השלישי, ארך הזנב, המושל בחמש עליות מרוּוָחות”; החתול נקרא בתרגומו “רב טרפון הצפצפן” ומורה העכברים הוא “רבי עכבור החכם”. כן שָׂם המתרגם בפי השרצים לשון עממית, שלא איבּדה כמעט מרעננותה (למשל: “חכם ממך לא פגשתי על האדמה”; או: “אין לי כל סיבה להפיח לך כזבים”). במידה לא פחותה נשתמרה גם רעננותו של שיר־העם על “שלומיאל השוטה”, המבקש להיות נגר “אולם כבדה עליו המגֵרה”⁸. לעומת זאת הפסידה הרבה מחִנהּ הקונדסי יצירתו המפורסמת של וילהלם בּוש ‘מאקס ומוריץ’⁹ שנקראה בתורגומו של לוּבּוֹשיצקי ‘שמעון ולוִי’. היתה זו העזה לא קטנה לגשת באותם ימים לתרגום יצירה כ’מאקס ומוריץ' לעברית, שהיתה חסרה עדיין לשון־ ילדים טבעית. משום כך לוקים רוב פרקי הספר בכבדוּת־מה, ורק לעתים רחוקות ניתן למצוא בתרגום חרוז של חן, כגון קריאת ההתגרות של הפוחחים לעבר החייט גמליאל: “גַּמְלִי, גַּמְלִי, בּוֹא נָא, בּוֹא!”

'ילדות', קובץ שירים שלישי מאת אהרן ליבּוֹשיצקי (וַרשה, 'חנוך', 1906)

בשנים הבאות תירגם לובושיצקי עוד כמניין מעשיות עממיות, בעלות צביון רגשני־מוסרני. כן היה המתרגם הראשון לעברית של סיפורי אדמונדו דה אמיצ’יס (מחבּר ‘הלב’): הסיפור הדרמאטי ‘הנודד הקטן’ (תרנ"ט; במקור: ‘מן האפנינים עד האנדים’), על תלאותיו של הנער המחפּשׂ את אִמוֹ, תורגם על ידו בסגנוֹן קוֹלח נקי ממליצוֹת, בו נשמרה יפה אווירת המתח והצפיפיה, שניתן לה ביטוי במקצב הפנימי של המשפטים הקצרים: “והוא הלך הלאה; ועוד הפעם עצים, מטעי כרם, כרי דשא; וממעל – הרים גבנונים שראשיהם מגיעים אל תכלת השמים. ארבעה ימים, חמישה – עבר שבוע” (עמ' 43).

בראשית המאה ה־20 הוציא לוּבּוֹשיצקי שני קבצים נוספים של שירי ילדים: ‘שיר וזמר’ (וַרשה תרס"ג, עם תווים וציורים) ו’ילדוּת, שירי משׂחק ושירי הטעמה' (שם תרס"ו). קבצים אלה, שעיקרם שירים מקוריים, מטפלים בפשטות חסרת יומרות במִגוון הנושאים הרוֹוחים בשירי ילדים: מראות טבע, חוויוֹת ילדוּת, שירי ערשׂ, הטוב מול הרע וכו', הילד שׂמח למראה גינתו, מאזין לשירת הציפּור, ובערב נרדם לצלילי שיר־הערשׂ של אמו. גם שירי ציוֹן מצויים בקבציו, ואלה נכתבו ב“קצב המארְ”:

השיר הזה, על פגימותיו הדקדוקיות, נכתב על טהרת ההברה המלרעית; שכּן לובושיצקי היה אחד המשוררים העברים הראשונים במזרח־אירופה, שעברו לכתוב בנגינה הספרדית. הוא עשׂה זאת, בלא ספק, בהשפעת עוֹרכוֹ וידידו ש“ל גָרדוֹן, ששהה שלוש שנים בארץ־ישראל, ובשוּבו ב־1900 לוַרשה כתב ודיבּר בהברה הספרדית. לוּבּוֹשיצקי היה אֵפוא גם אחד מראשוני הראשונים, שהחליפו בשיריהם את הנגינה ה”גלוּתית" בהברה הארץ־ישׂראלית; והמעבר היה אצלו קל וכמעט טבעי:

הופעתם הרצופה של הקבצים הראשונים של שירי ילדים, שלוּותה פרסומת קולנית של המו“ל, משכה בהכרח את עיני הביקורת; אך איתרע מזלו של לובושיצקי, וקובצי שיריו “זכו” לטיפולם חסר־הרחמים של מבקרים, שלא אמרו די בפסילת כישוריו הפיוטיים, אלא שילבו בדבריהם גם פגיעות אישיות על היותו “משורר החצר” של הוצאת ‘תושיה’ ו”אחד מגדולי מגיני ההסתדרות [הציונית]". פתח במסע ההתקפות דוִד פרישמן, שהסתער ברשימה פסלנית ארוּכה (‘הדוֹר’, א, גל' 49; חתום: שופר) על ‘למען אחי הקטנים’, ששיריו מעידים “כמאה עדים על כשרונו הפּוֹאטי של האדון המחבר ועל טוב טעמו”. באזמלו החד ניתח פרישמן באכזריות שיר אחר שיר – הן את שירי הטבע המקוריים (“מאין באה ‘עטרת פז’ להירח? […] ידעתי: סוף גנב לתליה וסוף ירח למרחץ”) והן את התרגומים – עד שהציג את הספר כולו ככלי ריק ותפל.

מקץ שנתיים פירסם פרישמן ביקורת פסלנית גם על הספר ‘שיר וזמר’ של לוּבּוֹשיצקי, שמצא אותו מלא “דמיונות מזויפים ואגדות קלוקלות וסתם שירים חסרי טעם ומשוללי כל ערך אמנותי” (‘הדור’, תרס"ד, גל' ג–ד; חתום: בנדיקט). בסיומה של התקפה פּוֹגענית זו, המשׂתרעת על חמישה עמודים, תבע המבקר מבן־אביגדור כי “יסיר את אברתו מעל העלוב הזה ולא יוסיף לזכות את ישראל בספריו”¹⁰.

בעקבות פרישמן פירסם גם י"ל פרץ ביקורת פסלנית ארוכה על הקובץ ‘שיר וזמר’, שבּו “נעות המלים ונדות על פי משטר וסדר שהם ידועים אך לו, ללובושיצקי בלבד” (‘השלוח’, ח, תרס"ד. עמ' 473–477; חתום: אוהב ילדים). פרץ “מתקנא”, כביכול, בילדים שיתחנכו על ספר זה, שכּן “הם יראו מה שעין לא ראתה, למשל ‘מטר סגריר מטפטף’”, ו’אף יתענגו על השירים הציוֹניים, שהם לדבריו “שירי חום של אויר מחניק. שירי הבל של בית־המרחץ”.

אבל לעומת פרישמן ופרץ. נמצאו גם מבקרים שהרעיפו שבחים על שירי הילדים של לובושיצקי. א"ל ביסקוֹ, למשל, פסק כי ‘למען אחי הקטנים’ “ישׂמַח וירנין לב קוראיו הצעירים”, שכּן שיריו המקוריים וגם המתורגמים “הם פנינים ומרגליות וכולם חוברו בטוב טעם ודעת”, והודות להם “יהיו גם בנינו יודעים ואוהבים שיר בנעוריהם” (‘המגיד’, תר"ס, גל' 29).

אין ספק כּי אותן ביקורת פסלניות, שלא היו נקיות כאמור גם מפגיעות אישיות, ייסרוּ את לובושיצקי. באיגרותיו כינה עצמו “אחד השׂרידים והמנודים” (מתוך מכתב אל י“ח ברנר מיום ח' בטבת תרס”ז. ‘ידיעות גנזים’ 81, תשל"ג, עמ' 510); עם זאת הטעים: “בדידותי לא תבעתני, [שכּן] האמת תנצח לא בשמות אלא באיכות” (מתוך מכתב אל י' צוזמר, טבת תרס"ג. גנזים 2415/1). בגלל ביקורות אלה חדל לוּבּושיצקי כמעט לחלוטין מהדפסת שירים, ותחת זאת שיקע עצמו בעריכה ובחיבּור ספרי לימוד. הוא טיפח ועודד יוצרים צעירים, ערך בשקידה את עתוניו ‘הכוכב’ ו’בן כוכב', מתוך אמונה כי ישמשו “בית חינוך לצעירי עמנו בימי אנדרלמוסיה רוחנית” (‘הכוכב’ א, וַרשה, ניסן תרפ"ג); הוֹציא מהדורה מנוקדת לילדים של ‘ספר הישר’, כתובה מחדש בסגנון מקראי קל, הנדפסת כמעט עד ימינו (מהדורה מאוחרת: תל־אביב תשכ"ד); תירגם ועיבּד את חמשת חלקי ‘קורות העברים’ דוּבּנוֹב (תרס“ח. מהדורה מאוחרת: תרצ”ח), כדי “לתת לצעירינו ספר היסטורי, שיעורר וילבּן להם את דברי ימי עמם ויורם לדעת מה נתן ישראל סבא לקדמת האנושות”. עבודה גדולה זו, שחלקיה הראשונים היו מושתתים על ‘דברי ימי עַם עולם’ מאת דוּבּנוב אך סיוּמה כולו מקורי, היתה מאורע בשדה החינוך, ובמשך שלושים שנה היה זה ספר לימוד ומקרא עיקרי לנוער בדברי ימי ישראל.

אבל עיקר חשיבותו של לובושיצקי בתולדות ספרות־הילדים היא, בלא ספק, בזכות הראשונים שלו, שמבקריו־תוקפיו התעלמו ממנה. הם לא נתנו דעתם לעובדה, כי הוא היה ראשון שפירסם קובצי שירה לילדי ישראל, וכי לא היו לפניו משוררים, שיָכלו להשפיע על כתיבתו; ומשורר המַפלס בכוחות עצמו את דרכו הפיוטית, טבעי ששיריו הראשונים יהיו לוקים בבוסר וּבגִמגוּם.

באותה שנה, שבּה הוציא לוּבּוֹשיצקי את הקובץ ‘שיר וזמר’, הופיע קוֹבץ ראשוני נוסף של שירי ילדים: ‘הזמיר’ (אודיסה, ‘מוריה’, תרס"ג, בעריכת נֹח פינס). נדפסו בו, בין השאר, משירי הילדים הראשונים של ביאליק, טשרניחובסקי, שניאור ואחרים. באותם ימים – כך בישׂר פינס בהקדמתו ל’הזמיר' – כבר נשמע ב’חדר המתוקן' “קול ילדים שמחים בילדותם […] ושרים במקהלות. ובכן – באה הדרישה לשירי ילדים בשפת עֵבר”. ארבּע שנים אחר־כך ראו אור בהוצאת ‘תושיה’ הקבצים הקטנים ‘שירים לילדי ישראל’ (תרס"ז), שכּללו משיריהם של משוררים צעירים שהיו בראשית דרכם (טשרניחובסקי, י' קצנלסון, ש"ל גרדון ואחרים), שהצטיינו בסגולות פיוטיות ניכּרות. אך הראשון היה לוּבּוֹשיצקי. הוא הוכיח, כי ילדי ישראל פתוחים לקלוט שירה וליהנות ממנה, ובדרכו שלו, ההססנית ורבּת המעידות, הרדודה לעתים אך השקדנית, סלל את הנתיב לבאים אחריו.

ד. 'רֵעַ הילדים ' – ישראל בנימין לֶבנֶר

בדומה לאהרן לובוֹשיצקי, היהגם י"ב לבנר, עמיתו בהוצאת ‘תושיה’, אדם של מלאכות רבות: הוא היה מספר ומתרגם, עורך ומעבּד, ואם שמורה ללובושיצקי זכות־ראשונים בקובצי שיריו החלוציים לילדים, קנה לבנר את מקומו בתולדות ספרות־הילדים בחמשת חלקי ‘כל אגדות ישראל’ רבּי התפוצה והתהילה.

ישראל בנימין לבנר (פלך יקטרינוסלב 1862–לוּגאנסק, אוקראינה, 1916) חי כל ימיו בעולם הילדים, ואולי לא היה עוֹד סופר בדורו, שעשה יותר ממנו להרחבה של הספרות העברית לילדים על כל ענפיה. בגיל 23 נתמנה למנהל בית־ספר יהודי במחוז הולדתו, וכעבור שבע שנים הוציא את ספרו הראשון, המקראה המשוּבּחת ‘רֵעַ הילדים’ (1892), שהיתה מעוגנת במסורת ישראל וזכתה לשבחים ולתפוצה ניכּרת. באותה שנה התקרב לאגודת ‘בני משה’ ולמו“לים שלה, י”ח רבניצקי ובן־אביגדור. רבניצקי הוציא ארבע מאגדותיו המקוריות של לבנר בשתי חוברות בהוצאה שלו ‘עולם קטן’ (אודיסה 1895), כשהן מודפסות בניקיון ובטוּב־טעם; וכשיסד בן־אביגדור את הוצאת ‘תושיה’, סיפח אליו את לבנר ועשאו לאחד מעמודי התווך של הביבליותיקה לילדים ולנוער. אז נתגלה האיש בשקדנותו ובהספקו הבלתי־רגילים: תוך עשר שנים הדפיס עשׂרות חוברות של סיפורים ואגדות – מקור, תרגום ועיבוד – ובו בזמן שקד גם על מפעלו המונומנטלי: כינוס “כל אגדות ישראל, מן בריאות העולם עד העת החדשה, ערוכות על פי המקורים הראשונים וכתובות בלשון המקרא בסדר הזמנים” (ככתוב בשער הספר).

אין ספק, כי מכל סופרי הילדים, שהתרכּזו סביב הוצאת ‘תושיה’ היה לבנר הראוי ביותר לעבודה זו של כינוס אגדות ישראל לבני הנעורים; וזאת בזכות בקיאותו הרַבּה במקורות, סגנונו המלוטש, הבנתו את נפש הילד וצרכיו, ולא פחות מכּך – בזכות כושר שקידתו המפליא, שניזון מדבקוּת ומשאיפה לשלמות. עיוּן בתוכן הספר ובציוּני המקורות הנִלוִים אליו מגלה את גודל האתגר שנטל לבנר על עצמו – כינוס האגדות הפזורות בתלמוד ובמדרשים, בספרי קבּלה ובילקוטים עממיים, בקבצים קדומים ומאוחרים ובשאר מקורות. כחמש שנים שקד על עבודת־יחיד זו, שהיתה כינוס ראשון¹¹ וכמעט שלם של 1300 אגדות ישראל, ערוך בסדר כרונולוגי בחמישה חלקים. בבקיאות ובשקידה מעוררות התפעלות ליקט שברי אגדות ושורות בודדות ממקורות שונים ורחוקים זה מזה, איחה אותם, תירגם וניסח יצר אגדות שלמות, בלא שהקורא ירגיש ב“תפרים” המאחים אותן.

במלאכת־יצירה כגון זה – עיבּוּד אגדות קדומות לילדים – נודעת חשיבות ראשונה במעלה לסגנון, שימוּזגוּ בו פשטות¹² עממית, תום ונוֹי; ואומנם סגנונו של לבנר ניחן בּסגולות הללו, ובזכותן נעשה ‘כל אגדות ישראל’ לנכס קיים בספרות־הילדים שלנו. הנה, לשם השוואה, שני הנוסחים של האגדה על המאור הגדול והמאור הקטן – בלשון אומרהּ (ר' שמעון בן פזי רמי, חולין ס, ע"ב) מול נוסח לבנר:

השוואת שני הנוסחים ממחישה את דרכו של לבנר בעיבוד האגדות: ויתור על פלפולי דרוש והתרכזות בסיפור העלילה; החלפת לשון החכמים בסגנון מקראי, הרחבת הנוסח המצומצם, תוך הוספה שקוּלה של נופך מקורי, עד להפיכתו לסיפור קצר. באגדה הנ"ל, למשל, הסתייע לבנר בשני משפטים בלבד מן המקור, והבליט את קנאת הירח ואת העונש שבא עליו בשל קנאתו. משום־מה ויתר המעבּד על סיוּמה האוֹפטימי של האגדה – פּיצוי הלבנה על המעטת אורה והרשות שניתנה לה למשול ביום ובלילה גם יחד; אך הכותרת (“אל תקנא”) מלמדת כי היה טעם דידקטי להשמטה זו: הואיל וחָטָא הירח בקנאה – נענש בהפחתת אורו.

למרות שמו היומרני, לא נכללו בספר כל אגדות ישראל. עיון בתוכן־העניינים מגלה כי לבנר פירש את המוּשׂג אגדה בעיקר במשמעות של הגדה היסטורית, כלומר – השלמה והמשך לסיפורי המקרא. משום כך לא כָּלל בספרו אותן אגדות שאינן מעוּגנות במסורת הישראלית, כולל משלי חז“ל, גוזמאות רבה בּר־בר־חנה ודומיהם. כן השמיט הסוֹפר־המעבּד מאגדות רבות את ה”זרוּיות“, ששימשו מטרה לחִצי הביקורת של המשׂכּילים, וכן את סממני האנכרוניזם ועניינים שבּינו לבינה. אחרי החטא הקדמון, למשל, לא ישב אדם הראשון בנוסח ‘כל אגדוֹת ישראל’ “שמונה ימים בתענית ובתפילה” (ככתוב במסכת עבודה זרה), אלא: “ויחרד האדם חרדה רבּה ויצא לבּו”. בשיטת עריכה זו ביקש לבנר למנוע תמיהות וקושיות מקוראיו הצעירים; אך בשל כך נתקפּחה גם עממיותן של אגדות לא מעטות. כן פָּגם סגנונו המקראי המלוטש של המעבּד, שבא במקום לשון חז”ל, בּפשטות הפולקלורית של אגדות רבּות, אך לעומת זאת העניק להן שֶׂגֶב תנ"כי; עם זה השתדל לבנר להתאים את סגנונו לרוחה של כל אגדה. מעמדים בעלי מתח דראמטי נכתבו במשפטים שמִקצבם דינמי, ואילו האגדות הליריות זכו לסגנון מינורי, שיש בו מן הפיוט והציוריות:

הופעת ‘כל אגדות ישראל’ היתה בבחינת מאורע ספרותי, שזכה לקילוסיה של הביקורת. ראשון המברכים היה גם הפעם א"ל לוינסקי, שקשר במאמרו הארוך (‘המליץ’, 1898, גל' 228, 230) כתרים לאגדה העברית, הזכיר את תשוקת הילדים לשמוע “אגדות נחמדות”, שיבּח אותם מלמדים, שהמתיקו את חיי תלמידיהם ב’חדר' בסיפורי אגדה והודה להוצאת ‘תושיה’ על שהביאה “מִנחה טהורה” זו לילדים. גם דוד פרישמן הטעים בביקורתו העניינית (‘הדור’, תרס"א, גל' 41) ש’כּל אגדות ישראל' בא למלא חלל ריק בספרותנו, ועל כן רשאי לבנר “להתפאר באמת בעבודתו הרבה”. הוא ביקר, אמנם, את המעבּד על שקיבל על עצמו “עסקי קבּלנוּת”, לספק את כּל אגדות ישראל לילדים וציין שכּמה אגדות לוקות בארכנות, או במליציוּת יתֵרה, אבל המפעל כולו נראה בעיניו ראוי לברכה: “בפה מלא נוכל להגיד כי ‘כל אגדות ישראל’ הן מבחר הוצאת ‘תושיה’ לטובת הקוראים הקטנים וראוּיה היא לתודה רבּה מצד חובבי ספרותנו על הביאהּ מנחה משובחה כזו לאוצר ספרות הילדים”.

חמשת כרכי ‘כל אגדות ישראל’ זכו לא רק לשבחי המבקרים, אלא גם לחיבת הקוראים. הספר נפוץ ביותר, תחילה ב־69 חוברות שבועיות, ואחר־כך בכרכים גדולים, שיצאו בתבניות שונות. הוּא השפּיע גם על מכַנסים ומעבּדים מאוּחרים של אגדוֹת יהוּדיות, ביניהם ביאליק וברדיצ’בסקי. אין לראות אֵפוא משום הגזמה רבּה בעדוּתם של בעלי זכרונות, כי הספר "נמצא בכל בית אשר שם הילדים לומדים וקוראים עברית (‘התורן’, תרע"ז, גל' 39). הוא אף תורגם לאנגלית ולגרמנית וחזר ונדפס שוב ושוב, כמעט עד ימינו אלה (מהדורה מאוחרת: ירושלים תשל"ז).

‘כל אגדות ישראל’ הוא, בלא ספק, ספרו החשוב ביותר של לבנר; אך מלבדוֹ פּירסם הסופר גם סיפורים קצרים רבּים, שכּוּלם מושתתים על ערכים מחנכים, המרוממים את הטוב, היפה והנאצל שבטבע האדם. עלילתם של סיפּוּרים אלה מינורית וּשׂפתם, המעוגנת בסגנון המקרא, צלולה ופיוטית. כך, למשל, סיפּר מעשה בשלושׂה אחים, שיצאו לבקש את היפה באבנים, עד שגילוּ כי האבן היקרה ביותר היא זו שנוצרה מדמעת עני שזכה במעשה חסד (‘הברקת’); או מעשה בשני ילדים עניים, הנותנים את השבבים שקוששו לנער אביון כדי להקל על אמו החולה (‘השבבים’); או מעשׂה ביתומים השוברים את שִמשת החלון בשעת ציפּיה לאמם, וכשרואָה האֵם את השמשה השבורה היא נאלצת להחזיר את החרובים, שהביאה לילדיה, כדי שתוכל לממן את תיקון החלון (‘שיחת שני שברי זכוכית’). מוטיבים אלה – גמילת חסד, העוני המזכּך, מתן בסתר, מעשׂים של גודל לב – חוזרים ומופיעים ברוב סיפוריו המקוריים של לבנר, הסופר המחנך, המעלה על נס את המידות התרומיות שביהדות ומבקש להקנות לקוראיו הצעירים ערכי מוסר אמיתיים. ואם גוברת בהם לעתים הרגשנות על הרגש, מחַפּים על מגרעת זו חן העלילה וחן השׂפה; ואכן המבקרים ציינו בדין, כי “הסיפורים האלה מלאים רוך ונועם, תוּמת ישרים וענוַת צדק […] גם שפתם צחה ונעימה, וביִחוד קלה היא למקרא וזה העיקר” (ש. ברמן, ‘הצפירה’, גל' 215).

אחד היפים בסיפורי לבנר, אם לא היפֶה והשלם שבּהם, הוא ‘צחוק שפתים’ (וַרשה תרס"ג). סיפור זה, המזכיר במבנהו ובאווירתו את ‘שלוש מתנות’ לי"ל פרץ, מתאר בסגנון אֶפּי את מסעיו של מלאך, שירד ארצה להביא למרום “צחוק נעים משפתי אחד הילדים התמימים”, בתקווה שיניא את הבורא מכּוונתו להעניש את בני האדם. במסעיו ראה המלאך צחוקים שונים של ילדים, מצחוקוֹ של נער בטל מלימודים ועד צחוק של שׂמחה לאיד, “והכרוב הסב עיניו המלאות דמעות מקהל הילדים האלה”; עד שלבסוף נמצא הצחוק המיוחל – צחוקו של ילד חוֹלה למראה חברוֹ שוִויתר על טיול ובא לבקרו ולשמח את לבו: “וירא הכרוב את הצחוק הזה וַיִקחהוּ אליו ויַעף השמימה” (עמ' 27).

שער החוברת 'פסת־ניר' מאת י"ב לֶבנר, שהכנסותיה היו קודש ל'בית־אוצר הספרים' בירושלים.

בספוּריו אלה נתגלה עיקר כוֹחוֹ היוֹצר של לבנר; שכּן חֵרף מגמתיוּתם הברוּרה, הוּא בּיטא בהם בכנוּת את השקפת עולמו ההומאנית. לכן נכשל כשניסה את כוחו בכתיבת סיפורים “מגויסים”, ביניהם הסיפורים הציוֹניים ‘בן ציון’ ו’פיסת נייר' (שניהם קרקוב, תרס"ג), שנכתבו ככל הנראה על־פי הזמנה¹³. הסיפּוּר ‘בן־ציון’ מתאר בפתטיוּת את חייהם העגומים של ילדים יהודים ברומניה, עד התעוֹררוּת תודעתם הלאומית בימי ביל"ו; ‘פיסת נייר’, לעוּמתוֹ, הוא מונולוג נמלץ ומייגע של “אחד הנודדים”, שקוּפּלו בו כל סבלוֹת העם היהודי בגולה. עם זה ‘פיסת נייר’ הוא גם אחד מספרי הילדים הנאים ביותר בצורתם החיצוֹנית, שיצאו בראשית המאה. יוסף חזנוביץ' חובב הספרים, שטיפל בהדפסתו, גילה טוּב־טעם בבחירת האות המנוקדת הנאה, הנייר המשוּבּח והתִכנוּן הגרפי – מסגרת צבעונית המעטרת כל עמוד ועמוד. הספר לילדים התחיל סוף סוף להיות גם מוּצר אֶסתטי.

לבנר הכיר, כנראה, במגבלות כושרו היוצר, ועל כן העדיף לעסוק בתרגום ובעיבּוּד. הוא היה אחד המתרגמים הראשונים והפורים בספרות־הילדים, ובעשרים שנות יצירתו תירגם ועיבד עשׂרות סיפורים, אגדות ורומנים לבני הנעורים (ראה רשימה מלאה: אופק, ספהי"ל, עמ' 415). הוא חנך את הביבליותיקה ‘לנערים’ של ‘תושיה’ בספר ‘מלחמת אחים’, שבּוֹ קיצר עד לרבע את הרומן ‘שנת ה־93’ לוִיקטור הוגו וקומם במעשׂהוּ זה את י“ח רבניצקי (ראה פרק א/א). מוצלח יותר, אם כי מקוצר לכדי מחצית, היה תרגומו הבא של לבנר, ‘המוהיקני האחרון’ לג’יימס פנימור קוּפּר (וַרשה תרנ"ז), שבאמצעותו עשׂה הנער העברי היכּרוּת ראשונה עם ספרות־ההרפתקה ה”אינדיאנית". על אף הסגנון המקראי, שלבנר דבק בו בכל אשר כתב, תרגומו רהוט וקריא; והפעם נאלץ גם רבניצקי להודות, כי בלשון התרגום “אין תערובת מליצות רמות ונשגבות מאוצרות הנביאים, לא בלִיל מלים ומבטאים מחודשים מבית־חרושת המרחיבים”, אף לא שגיאות לשוניות, “ולא בכל ספר עברי מתרחש נס כזה, כידוע” (‘השלוח’, תרנ"ז, עמ' 558).

בין שאר תרגומיו הִרבּה בעל ‘כל אגדות ישראל’ לעבּד מעשיוֹת עממיות, שנדפסו בביבליותיקה לילדים של ‘תושיה’; מאגדות וילהלם האוּף הגרמני וריכרד גוסטַפסון השבֶדי ועד אגדות מזרחיות ומעשיות יהודיות. מתרגם מסורות היסטוריות (‘פרעה מלך מצרים’) עבר לעיבּוּד סיפורים היסטוריים, אם מן העבר הרחוק – ‘בר־כוכבא’ על פי מאיר להמן (נדפס תחילה בשבועונו ‘החיים והטבע’, תרס“ה; יצא אחרי מותו; וַארשה 1923; ת”א 1950) – הוא העבר הקרוב:‘מסעות באויר’, קורותיהם של חלוצי הטיסה בכדורים פורחים, בעקבות פונוטוב וטיסנדיה (סדרת ‘פרחים’, תרס"ז). בסיפוריו אלה העלה על נס את רוח האדם, הגוברת על מכשולים ושואפת לחולל גדולות: “הרוח הזאת, שכּבר המציאה את הטלפון והטלגרף ואת מכונות הקיטור והאלקטריה, העובדת עבודות גדולות ונפלאות – הרוח הזאת עמלה למצוא את מכונת המעופה, שתשמש לאדם שימוש שלם ולא תכשילהו בדרכו” (מתוך ‘מסעות באויר’).

רוח האדם, שלבנר רומם כל־כך ביצירותיו, היתה גם הכוח המניע אוֹתוֹ בכתיבתוֹ, והיא באה לביטוּי בכושר־ההתמדה הבלתי־מצוי שלו; שכּן בעבודתו רבת־הפנים־והשנים ראה ייעוד נעלה: “להרגיל את קטנינו לקריאת ספרים עברים ולטעת בלבם את החשק והשאיפה לעיין בספרים ועתונים” (ש' שניידר, ‘הכוכב’, תרפ"ד, עמ' 743). שנה אחת ערך בוִילנה את שבוּעוֹן־הילדים המשוּבח ‘החיים והטבע’ (1905; ראה פרק ד/ד'). גם בשנוֹת “גלוּתוֹ” בלוגנסק המתבּוללת – אליה עבר ב־1906 לאחר שנתמנה לרב ממשלתי – מילאה ספרות־הילדים את לבו. הוא התכּונן להוציא סִדרה של ספרי מדע ועיון לנוער, ערך שבועון לנערים בשׂפה הרוסית בשם ‘ישראל הצעיר’ ונאבק במסירות־נפש על קיום שבוּעוֹנוֹ ‘הפרחים’, שיצא למרות הקשיים שש שנים רצופות (ראה שם). ביטוי נוגע ללב לאותה מסירוּת נוכל למצוא בגלויה ששלח לבנר לַסופר אברהם שוֹער בינוּאר 1912:

בשנת חייו האחרונה (1916) כינס לבנר את סיפוריו כדי להוציאם מחדש; אך רק לאחר מותו יסדו בּאודיסה האחים בלטניצקי ‘ביבליותיקה חדשה לילדים’, במטרה לפרסם יצירות מעזבונו העשיר. ב־1918 הופיעו בּהּ תריסר חוברות, בהבטחה כי “בקרוב יצאו עוד מאה סיפורים ואגדות”; אך חילופי השלטון ברוסיה קטעו מפעל זה בראשיתו.

רוב יצירותיו של לבנר נשכּחוּ, כדרכן של יצירות ספרותיות שנתיישנו; אבל כמה מספריו מוסיפים להידפס במהדורות חדשות, או מצולמות. לצד ‘כל אגדות ישראל’ הופיעה גם המקראה ‘רֵעַ הילדים’ במהדורה מצולמת (ירושלים 1967), וכן עיבּוּדוֹ המשובח ל’עין יעקֹב' שבּו “באו מיטב האגדות שבספר ‘עין יעקב’ הגדול עם פירוש קצר ומספיק” (וַרשה תרס“ט; מהדורה מאוחרת: ירושלים תשכ”ד). עשרות הספרים שכּתב ותירגם, מאות האגדות שאסף ועיבד, והעתונים שערך בטוב טעם היו חומר־קריאה משוּבּח ותירגם, מאות האגדות שאסף ועיבד, והעתונים שערך בטוב טעם היו חומר־קריאה משובח שהילדים חיכו לו, “ובזה פתח לפניהם את שער האור” (ש' שניידר, ‘הכוכב’, תרפ"ד, עמ' 744).

ה. שלמה ברמן: ביוגראפיות היסטוריות

“פָּתח לפניהם את שער האוֹר” – מִלותיו הפַּתטיוֹת של שניידר, שחתמוּ את הפּרק על לבנר, יפוֹת למרבּית הסוֹפרים שכָּתבו לילדים בדוֹר התחיה. רוּבּם ככוּלם היוּ מוּדעים לעוּבדה שבכתיבתם לילדים הם ממלאים גם שליחות לאומית, שאין אולי למצוא דוגמתה בשום לשון אחרת: בריאת דור ראשון של קוראים בשׂפת עמם. מאמרים רבּים בעניין זה נדפסו בעתוני הימים ההם; מאמרים שקוננו על מיעוט מספרם של קוראי ספרים עבריים. כמה כותבים ידעו גם להצביע על הסיבּוֹת שהביאו למצב עגום זה; והראשונה שבהן – חסרונה של ספרות עברית לבני הנעורים: שהרי הקורא עברית בצעירותו יקרא עברית גם בבגרותו. אבל סופרי הדורות הקודמים לא טרחוּ לכתוב ספרי קריאה לילדים: “הם לא כתבו ספרי חינוך בעד הילדים, לא נתנו מזון רוחני להפעוטות, כי אם חיברו שירים, תירגמו ספרי מחקר, כתבו סיפורים בעד האנשים הבאים בימים. אבל הגדולים לא היו מוכשרים לקבל את השפעתם”. כך כתב, למשל, שלמה ברמן במאמרו הגדול “על דבר ספרות הילדים” (‘המליץ’, 1897, גל' 236, 248), בו בירך על שסוף סוף “באו סופרינו לכלל דעה, שנחוץ להתחיל את החינוך מהילדים ולא מהגדולים, ובזה יחונך דור של קוראים”.

שלמה ברמן, כרוב עמיתיו סופרי ‘תושיה’, היה בעל מלאכות רבּוֹת בספרות־הילדים: מחַבּר ועורך מקראות, מתרגם ומעבּד. אך מלבד אלה היה גם הראשון שהתעמק בסוגיות התיאורטיות הקשורות בקריאתם של בני הנעורים ופירסם בעתונות שורת מאמרים על נושא זה. זכה ברמן ומפעלו החשוב ביותר – סִדרת המונוגרפיות לנוער ‘מגִבּוֹרי האומה’ (תרנ“ח – תרס”ח) – היה לנכס קיים בספרות־הילדים שלנו.

ילדותו של שלמה ברמן (פלך צ’רניגוב 1857–הומל 1927) עברה עליו בכּפר. לאחר שרכש את ראשית השׂכּלתו מאִמוֹ השתלם בכוחות עצמו בלימודים עבריים וכלליים. שנים אחדות היה מורה עברי בהומל, שם התקרב לאגודת ‘בני משה’; ובעידודו של מזכיר האגודה בן־אביגדור פנה לכתיבה ספרותית, שכּוּונה רובה ככולה לבני־הנערים. הןא פתח בתרגום עשׂרים מאגדות האחים גרים (‘כיפה אדומה’, ‘לבנת שלג’, ‘יקטן הנבון’, ‘רמוצה’ [=סינדרלה] וכו') – תרגום עברי מקיף ראשון ומשוּבּח של מעשיות מפורסמות אלה, שנמזגו בהן קסם, אֵימה וסוף טוב. סגנונו המקראי הבּהיר של ברמן הלם להפליא אגדות אלה ואולי אף הגבּיר את קסמן. הנה כך, למשל, תורגם הקטע הדרמַטי של מנוסת ‘לִבנת שלג’ (היא שלגיה) ביער, תרגום בעל מקצב פנימי ומתח, הנקרא כאילו היה מעשיה עברית קדומה:

כשתירגם דוד פרישמן מחדש את אגדות גרים כעבור 20 שנה (אודיסה 1919) דמה סגנון תרגומו לא במעט לנוסחו של ברמן.

בשנה שבּהּ הופיעו החוברות הראשונות של אגדות גְרים בתרגומו, כבר עסק ברמן בכתיבת המונוגרפיות ההיסטוריות שלו ‘מגִבורי האומה’, שאותן כינה בהקדמתו “מערכת ציורים כתובים בסגנון פופולירי [כך!] מחיי גבורי אומתנו […] מעת אשר החל עַם ישורון לנעֵר אבק הילדות מעליו – אנשים מצוינים, אשר לחמו מלחמת הלאומיות, לתת קיום נצחי לעמם”. כל אחד משמונים פרקי הספר, שנדפסו תחילה חוברות חוברות ויצאוּ אחר־כך בחמישה כרכים, מַציג לפני הקורא הצעיר דמות היסטורית וּמספר על חייה ופועלה: החל בעזרא ונחמיה, החשמונאים וחכמי המִשנה ועד שמואל הנגיד ויעקב טיראדוֹ. ואף־על־פי שכּל פרק עומד בפני עצמו, ניסה המחבר, כדבריו, “לקשר את כל הציורים הנפרדים האלה ברעיון אחד, ובהיקבץ ביד הקורא מספר הגון מהן, והיו בידו כחוליות [המצטרפות יחד] לשלשחת ארוכה, אשר כל תקופות עברֵנו חרוזות עליה.”

אחרי ‘זכרונות לבית דוד’, ‘מגִבּורי האומה’ הוא ספר־הקריאה המַקיף ביותר, המסַפּר לנערים את ההיסטוריה היהודית; אך בעוד שספרם של רקנדוֹרף ופרידברג מושתת על אירועים דרמַטיים, שמציאוּת ודמיון שלובים בהם זה בתוך זה, בנה ברמן את ספרו על פרשיוֹת אוֹתנטיוֹת של דמוּיוֹת היסטוריות, תוך הסתייעוּת רבּת בקיאוּת במקורות והקפּדה מְרבית על הדיוּק והאמינוּת, כתיבת היסטוריה לילדים באמצעוּת סיפּוּרים ביוֹגרָפיים היתה ז’אנר מקוּבּל למדי בספרות־הילדים העולמית¹⁴ אך ברמן היה ראשון (ויחיד כמעט עד קום המדינה), שהכניס סוג זה לספרות־הנוער שלנוּ (אם כי המליצו עליו עוד קודם לכן¹⁵). אך צר לציין, כי שׂכר הדיוק יצא לא פעם בהפסד איכותו האמנותית של הספר. כל אחד מפּרקיו נכתב כאילו היה ערך ביוגרפי מורחב באנציקלופדיה לנוער. אשר פתיחתו באופיינית היא (למשל):

שער אחת החוברות בסדרה 'מגִבּוֹרי האומה' לשלמה בֶּרמן (וַרשה 1908)

וסיומו השכיח הוא כגון זה:

סגנונו הבּהיר של ברמן, הממזג לשון מקרא עם ביטויים מאוחרים, גולש לעתים למלציוּת פתטית, כגון בקטע המתאר את מותו של יהודה המכבי¹⁶ (“מה נורא היה המחזה! הנה הגיבור שוכב מת על הארץ. חרבו השלופה בידו, עיניו אשר רמו בחוריהן מביטות השמימה” וכו' חוברת ג). רק לעיתים רחוקות הצליח המספר לחרוג מדרך ההרצאה היבשה, או הפתטית, ולהביא תיאור אנושי פשוט ומרשים; כגון בסיפור ההתפייסות בין רבן גמליאל לרבי יהושע, שבּוֹ מבקש הנשיא: “עשה בגלל כבוד הנשיא ומחל לי! – וירך לב רבי יהושע וימחל לו” (חוברת ט).

חרף מגרעותיו זכה הספר – אל נכוֹן בזכות היותו ראשון בסוגו בספרות הנוער שלנו – לפּוֹפּוּלריוּת רבּת שנים. גם הביקורת האירה לו. בדרך כלל, פנים: "קונטרסי מר ברמן ראויים לתפוס מקום בבתי מקרא לעם ובבתי עקד שבּחדרים המתוקנים, “כתב י”י גלס (‘הפדגוג’, תרס"ג, עמ' 279), "בנוגע לעיבּוּד הנני מודה על האמת בנפש חפצה כי מר ברמן ישׂכיל לצייר בבהירות גדולה את הצורה נפשית של גיבוריו, אבל, " הוסיף המבקר, “זהו חסרון גדול שאיננו מציין את המקורים”. המחבּר צריך היה, לדעתוֹ, להביא כל ציטטה בלשון התלמוד עם מראה מקום. עם זאת, הטעים גלס, אותם פכים קטנים מחיי הגיבורים כובשים את לב הקורא, “ועוד חיבה יתירה לקטנות האלה, לאֶפּוֹפיוֹת הקטנות של עבודה מאשר למחזות המרוממות של מוקד ותאי עינוי”.

מעודד מן השבחים והתפוצה הנרחבת ישב ברמן לחבּר שתי “חרסטומאטיות היסטוריות” נוספות, שהושתתו גם הן על “ציורים ביוגרַפיים”. אבל נדפסו בניקוד וכוּונוּ לצעירי הקוראים: הראשונה – ‘אבותינו, מאברהם עד חורבן בית ראשון’ (וַרשה תרס"ח). והשניה – ‘גדולינו, מאחר חורבן הבית הראשון עד ראשית זמן הגאונים’ (שם תרע"ב), שהיא עיבּוּד מקוצר של ‘מגִבּורי האומה’ לקוראים בני שמונה עד עשר. אך בעוד שה’חרסטומַטיות' היו טובות לשעתן ונשכּחו, זכה ספרו הגדול של ברמן לאריכוּת־ימים והיה לנכס קיים בספרות הנוער שלנו. מהדורה מחודשת של ‘מגִבּוֹרי האומה’ (ירושלים, תשט“ז, תבנית גדולה בטורים כפולים. עם מבוא מאת א”מ הבּרמן, שנפלו בו טעויות אחדות) זכתה לקבּלת־פנים חמה ולהערכה מחודשת של הביקורת: ג' קרסל הגדיר את הופעתה כ“מאורע ספרותי חשוב” והטעים כי סגנונו של ברמן “טעמו עומד עד היום” (‘דבר’, 2.12.1955). בדומה לו כתב י' פוגרבינסקי כי “גם כיום הזה ימלא הספר אותו תפקיד שנועד לו אז”, שכּן “חומר־קריאה לנוער יותר מעניין ויותר יעיל לא נמצא לצערי הגדול בספרות העברית החדשה” ופרשיות הספר “נקראות גם כיום בעונג” (‘חרות’ 30.12.1955).

אפשר שקורטוב של נוסטלגיה סובייקטיבית נמהל בשבחים מפליגים אלה של המבקרים האחרונים. שכּן, למרות השקידה הרבה והכוונה הטובה ששוקעו בספר ‘מגִבּורי האומה’, דומה שכשרון־היצירה האמיתי של ברמן בא לידי ביטוי דווקא בדברים שכּתב ותירגם לצעירי הקוראים. בראשית המאה הופיע ספרו רב־התפוצה ‘גן הילדים, ספר מקרא לילדים מבני שש עד בני שמונה שנים’ (וַרשה תר"ס), בו כלל, כדבריו, סיפורים “מהיותר נעימים בהספרוּת הפדגוגית האירופית” וכן ארבעה־עשר משירי אהרן לובושיצקי. סופר ‘הדור’ חָלק שבחים חמים למקראה זו, אשר “ביחוס סיפוריו וסגנונו הוא באמת גן לילדים”, שכּן “הילדים מוצאים שם את עולמם, את חלומותיהם ומשאלותיהם, וגם קורטוב של ערמומיות החביבה על ילד עברי” (‘הדור’, א, 5.12.1901. בלי חתימה). סִפרוֹ האחרוֹן היה ‘הבּן האוֹבד’ (1923; נדפּס תחילה בהמשכים בשבוּעוֹן ‘החיים והטבע’, 1905) – סיפּוּר היסטורי מימי־הביניים בעקבוֹת מאיר להמן.

חרף שקידתו ופרסוּמוֹ חי ברמן רוב ימיו בדחקוּת. הוא הוסיף לעסוק בעבודתו הספרותית גם בתקופת האֵלם שנגזרה עליו בברית־המועצות, עד שחלה ונתעוור. בעזבונו נשארו פרקים חדשים של ‘מגִבּורי האומה’, אוטוביוגרפיה וכתבי־יד אחרים, שטרם ראו אור (מחקר גניאלוגי מעזבונו, “משפחות ק”ק שקלוב“, נדפס בקובץ ‘על יד’, תל־אביב, תרצ”ו). תיאור קולע של ברמן האדם והסופר פּירסם חברו א"ד שיינבוים, ששהה לצִדו בימיו האחרונים: “באישיותו נתלכדו באופן מתמיה חוקר יבש, מתפלש באבק ספרים בלים, עם סופר לילדים בעל סגנון חי ורענן”. (‘כּתוּבים’, ב, גל' 27)

ו. יהודה צבי לוין: ניצני הוּמור בספרות הילדים

לעומת שטיינברג, לבנר וברמן, שהִרבּו לכתוב ולפרסם סיפּוּרים, י"צ לוִין בכשרונו בצמצום־מדעת, וכל אחד ממניין סיפּוּריו הוא פנינה, שמקופלים בה דמיון רב־הפתעות והומור קונדסי, המושתת על אנרכוניזם מכוּון, לשון־חכמים עממית ושפע של חן.

כשטיינברג וברמן, חי גם יהודה צבי לוין (רוסיה הלבנה 1852–ניו־יורק 1934) בצעירותו בכפר, שם, בחיק הטבע, התעמק בסוגיות מדעיות ופילוסופיות, שהעסיקוהו כל ימיו, ועשה את נסיונותיו הספרותיים הראשונים. כשעבר בגיל 33 לוַרשה והיה למורה ב’חדר', נהג לתבּל את שיעוריו בסיפּוּרים משעשעים. אחד מתלמידיו תיאר כעבור שנים כיצד, בתוֹם יום הלימודים, היוּ הילדים נשארים על מקומם ומבקשים: “המורה יספר לנו מעשיה! […] ‘טוב’, ענה והתחיל לספר. אבל סוף המעשיה הראשונה היתה התחלת מעשיה שניה, ומתוך השניה צמחה מעשיה שלישית, והתלמידים ישבו והקשיבו ולא חפצו לעזוב את המורה הנפלא” (י“ז פרישברג, ‘הדואר לנוער’, תרצ”ה, עמ' 490).

וממסַפּר בעל־פה קצרה הדרך אל מסַפּר בכתב. אך בדומה ליהודה שטיינברג, נכנס גם לוין באיחור לעולם הספרות. בן 42 היה כשהוציא את ספרו הראשון – המקראה ‘ידיד הילדים’ (וַרשה 1894), שנועדה לקריאתו העצמית של הילד וכללה 99 סיפורים קצרים, משלים, הלצות וחרוזים, המצטיינים בפשטות חיננית ובמוסר־השכל מעוטף הומור דק. כעבור שלוש שנים התחיל לפרסם בביבליותיקה לילדים של ‘תושיה’ את סיפוריו, המעוגנים כולם בתקופת התנ"ך. ואף־על־פי שסיפורים אלה, שנושאיהם מושתתים על רסיסי אגדות ומדרשים, מתרחשים בעבר הרחוק, הרהיב לוין לקרב את גיבּוריהם אל הקורא הצעיר על־ידי הסרת מחלצותיהם הקדומות והמקודשות והפיכתם לדמויות בשר ודם, החיות כביכול בהוֹוה. קירוב זה נעשה על־ידי שימוש חופשי בסממנים של אנכרוניזם עממי, שלוין שאל כנראה מן המדרשים העממיים (למשל: הסיפור על אדם הראשון שישב בתענית ובתפילה, הנזכר במסכת עבודה זרה) ומן ה’פורים שפּיל' שראה בצעירותו מוצג ברחובות העיירה.

כבר בסיפורו הראשון, ‘למך ולמך’ (תרנ"ח), המתאר את חייהם של למך בן מתושאל ולמך בן מתושלח, פוגש הקוֹרא הצעיר שדכנים, המנסים לשדך בין נעמה בת למך לבין נֹחַ בן למך, ושני האבות מריצים זה לזה איגרות, שניסוחן זהה כמעט למכתבי מחותנים בני דור ההשׂכּלה:

בדומה לכך פוגש הקורא בסיפור הבא, ‘נֹח בתיבה’, את נֹח האוסף אל תיבתוֹ את “כל ספרי החכמה” ומחלקם לשתי מחלקות. ספרי קודש לחוּד וספרי חוֹל לחוּד; את בני נֹח ההוגים בספרים אלה, שחיבּרוּ “חכמים בני שמונה מאות ותשע מאות שנה”; ואת מתושלח, אשר יסד “לוח לחשבון ראשי השנים וראשי החדשים והתקופה והמולד במועדם”.

הסיפור הבא, ‘מעשה בנבוכדנאצר שנהפך לדֹב’, שהוא הרחבה אמנותית מבריקה של האגדה מילקוט שמעוני¹⁷, מתאר בין השאר רועים, המדליקים אֵש על־ידי גפרור וקולים במדורה תפוחי־אדמה; ואילו באגדה ‘העצמות היבשות’, המספרת על יהודי גולת בּבל שעל נהר כּבר, אנו פוגשים נער הבקי בסוגיות התלמוד ועֵדים לצערן של העצמות שקמו לתחיה, על שאינן יודעות אפילו חומש עם רש“י… ואחרונה חביבה – המעשיה המשעשעת ‘יקטן ובניו’, המסַפּרת על נדודי יקטן וזוגתו יקטנית, שבּהּ התעלה לוין על עצמו בהמצאותיו ההוּמוֹריסטיות; לאחר שנבללה שׂפתם של בוֹני מגדל בבל (“זה מדבּר ארמית, זה ערבית, זה כוּשית, זה יוָונית, זה צוֹענית, זה צרפתית וזה בריטנית”), יצאו יקטן וזוּגתוֹ לבקר אצל י”ג ילדיהם שנפוצו בעולם, הגיעו בּין השאר לפאריז והיו לצחוק בעיני ההמון, שכּן נראו כזקנים “בני דור ישן נושן בעיר קטנה בארץ נשכחה”; יקטן בפְאותיו המסולסלות ובאדרתו הסרוחה ויקטנית בצעיפה ובעדייה, ממש כבני עיירה פולנית קטנה, שנקלעו לכרך הגדול…

סילוק המחיצה בין מוקדם למאוחר על־ידי שימוש רב־אשראה בסממני אנכרוֹניזם הוא שהעניק לסיפורי לוין את קסמם ואת יִיחוּדם; ואותם קוראים צעירים, שהיו אמונים על רש“י והכירו את המדרשים ואת ה”פורים שפיל“, קלטו בלא ספק את העוקץ המבדר שבתיאורים האבּסוּרדיים והתענגו עליהם. ואכן סיפורים קצרים אלה ומחברם זכו לפרסום רב בשעתם, כפי שהעיד עליהם צבי שַרפשטיין: “ללוין יצאו מוניטין בין הקוראים הצעירים־הזקנים באותם ימים; הוא היה המספר בעל הפנים המצהילות, שהביא להם קורת־רוח ובדיחות־הדעת” (יוצרי ספהי"ל‘, עמ’ 16). אך מאחר שלוין לא היה סוֹפר ראשון שהשתמש בסממני אנכרוניזם, אלא הלך בנתיב שסללו קדמונים, תמוהה תגובתם הפסלנית של אותם מבקרים, שהאשימוּ אותו ב”זרויות" ופסקו כי סיפּוּריו “לא יצלחו לכל”. כך, למשל, טען א“ל ביסקוֹ, כי סיפורי לוין אינם אלא “פטפוט”, בהוסיפו בתמיהה לגלגנית: “השמעתם, קוראים? עוד לפני המבול היו שדכנים בארץ, והם דיברו ממש בלשון השדכנים, בז’רגון, כאשר ידבּרוּ האנשים האלה בזמן הזה […] עתה ישמחו ויעלצו שדכנינו, כי הם יתייחסוּ על השדכנים אשר היו עוד לפני המבול” (‘השבוע’, קרקוב תרס"א, גל' 2). הווי אומר: דווקא אותה סגולה, המעניקה לסיפּוּרים אלה את יִיחוּדם, הפכה בעיני ביסקוֹ למגרעת המקלקלת את השורה. ולאחר שמנה המבקר את כל שאר ה”זרויות" שמצא בסיפורים, הגיע לכלל מסקנה, כי המחבר סבור בוודאי כי הוא רשאי “לפטפט בלי סדרים יען הוא כותב לילדים”.

אבל אם אפשר, אולי, לגלות הבנה לגישתו של ביסקו, שסבר כי ספרות ילדים צריכה להיות מושתתת על אדני ההיגיון והשׂכל הישר, קשה למצוא צידוק לביקורת שמתח על לוין משוּם שגיבוריו מדבּרים “כאשר ידברו האנשים בזמן הזה”. שכּן הסגולה הנוספת, שהעניקה לסיפּוּריו צביון יִיחוּדי היא לשונם העממית, לשון שנמזגו בה ביטויים משנָאיים ומדרשיים, מטבעות־לשון משׂפת הדיבּוּר היידית (בעל־עגלה, עליו השלום, יִיחוּס טהור ועוד) ואפילו ביטויים שתורגמו מיידיש; כגון: “נעשׂה עמהם מסחר” (במשמעוּת “נַערים עליהם בתחבולות”). חן רב שפוּך על שיחותיהם של אנשי התנ"ך, המשוחחים בלשונם של יושבי בית־המדרש ואשר לא נתיישנה כמעט עד היום; כגון: “מה הזקן הזה חושב? אם הוא בעל־גאוה, גם אני בעל־גאוה”; או: “בּרוּך השם, טוב להם מאד, כי עשׂו עסקים טובים”. בזכות סגנוֹן זה אפשר כמעט לראות את סיפורי לוין כמעשיות, שנרשמו מפיו של מסַפר עממי בשעה שהשמיען באוזני קהל (וכזה, כזכוּר, היה לוין המורה); וכאותו מספר נהג גם לוין לסטות מדי פעם מן העלילה העיקרית ולהשמיע הערות־אגב כגון זה:

הן טוב היות האדם מהיות דֹב. לאדם יש הדרת־פנים: מצח צח ונאוה, עינַיִם, לחיים, אף ושפתיים מפיקות הוד וחן טוב, וגם זקנוֹ ושׂפמו יפים מאד, והוא מדבּר וצוחק ומזמר וחושב מחשבות ועושה נפלאות […] ומה עושה הדב? הוא יכול ללמוד לרקד, ואף גם

שער 'בעולם הדמיון' מאת י"צ לוין (וַרשה, תושיה, 1907)

אין ספק כמעט, שלוין היה הראשון שהכניס לספרות־הילדים שלנו לשון זו וסגנון זה, שהוא כמעט סגנון מנדלאי, כפי שמנדלי עצמו הגדירוֹ: “סגנון עברי, שיהא חי, מדבר ברור ובדיוק, כבני אדם בימינו ובמקומנו […] שיינתנו על־ידו סיפורים לישראל בעברית” (ממכתבו לרבניצקי מיום 11.11.1906, ‘רשומות’, ב, 1920, עמ' 431).

בסגנון עממי־אמנותי זה ובשאר־רוח בלתי־רגיל ברא לוין את ההומור הממלא את סיפוריו, הומור שיש בו עליצות ובדיחות־הדעת, ניצוצות סַאטירה ושפע המצאות מבדחות; כגון מעמד אנשי הלצון, המַקיפים את נֹח הבא אל התיבה ומלעיגים עליו:

או התיאור הטרגי־קומי של נבוכדנאצר־הדֹב, הרץ ברחובות ונוהם: “אני נבוכדנאצר!” אך במקום מלים יוצאות מפיו נהמות: “בּוּא! בּוּא”; או המעמד הסאטירי־גרוֹטסקי של יקטן וזוגתו, הנעים ונדים בין בתי ילדיהם, כי “הכּלה הצרפתית לא יכלה לסבול את יקטן גם בלי זקן: מה ליקטן חמי בבית הצרפתית כלתו בפאריז?” ללמדך שגם בימי דוֹר־ההפלגה לא שׂרר שלום בין כלה לבין חמיה…

קומדיה־של־טעויות, המזכירה את הקומדיה של שֵיקספּיר על התאומים מסיראקוּז (ואולי גם מושפעת ממנה¹⁸), רקח לוין בסיפורו המצוין ‘הדוֹמים’ (תרס"ז): מעשה בתאומים פרץ וזרח, הדומים כל־כך זה לזה, עד שאפילו בני משפחותיהם טועים בהם, וכשהם מזדמנים יחד אין קץ למבוכה ולתסבוכות הקומיות, שהמסַפּר רוקם כיד הדמיון הטובה עליו. וכדרך קומדיה הראויה לשמהּ דוברים גיבוריה בלשון עסיסית, והגבירה שופכת קיתון של חרפות על ראשה של השפחה העלובה:

אבל אצל לוין יִיתכן גם ייתכן להיענות לבקשת ילדים “בגלל אשר בכו”; שכן כמעט בכל סיפוריו באות לביטוי אהבתו והבנתו של סופר זה לילד ולעולמו. בדומה ליהודה שטיינברג, מהווה הילדוּת גם בעיניו שלו סמל לעולם של תום וטוהר וחיים טבעיים; רעיון זה קיבל את ביטויו האמנותי בסיפור האלגורי ‘העצמות היבשות’, בעיקר באותו מעמד שבּוֹ רואות העצמות, לראשונה בחייהן המחודשים, ילדים משׂחקים ושואלות בתמיהה: “מדוע האנשים הקטנים היפים האלה משתובבים ומרקדים בבקעה כגדיים?” למשמע התשובה “ילדים הם, וכילדים הם משחקים”, שואלות העצמות: “מה זה ילדים?” – וכאן שָׂם המסַפּר בפי ההורים מענה לירי־אידיאלי זה על מהותה של ילדות:

במהרה מתחוור לקורא, כי העצמות היבשות מסמלות את העם שיצא לגולה; וכיוון שהעם שרוי בגלות “אין לכם היום זכרונות־ילדות, ימי שׂמחה ושעשועים, כי אם רק זכרונות נשיכות כלבים ומכות מקלות”. אך מקץ אלפיים וארבע־מאות שנוֹת־תרדמה זכו העצמות היבשות לילדוּת שניה: הן נוֹלדו מחדש בארץ־ישראל, בכפר נוה־שלום העטוּר ירק, בו “יהמו ישוֹקו לפנות ערב המון ילדים משַׂחקים”.

כך הצטרף לוין אל ראשוני הסופרים, שיצירותיהם עוררו בלב הקורא את החיבּה לציון; אך דומה שהוא היה ראשון, שכּיוון את סיפורו ה“ציוני” אל הקוראים הקטנים, בני השמונה והעשר. ובעוד שמאפּו עורר את אהבת ציון על־ידי התרפּקות רומנטית על תפארת העבר, ובוקי בן־יגלי כרך בסיפּוּריו את גאלת העם בעבודת האדמה, ראה לוין בתקומת ישראל בארצו את חידוש ילדותה הטבעית של האומה.

מעשים שהתרחשו בארץ־ישראל מתוארים גם בסדרת הסיפורים ‘במוצאי שבת’ מאת לוין (תרס"ז; נדפסה תחילה בהמשכים בשבועון ‘עולם קטן’); ואם כי הם נופלים מסיפוריו הראשונים, עדיין מצויות במרביתם סגולותיו הטובות של המסַפּר העממי. הנער מיכה בן העיר יבנה¹⁹ מסַפּר אֶת חמשת הסיפורים (המקושרים בסיפור־מסגרת) לחבריו מדי מוצאי־שבת. כבר בפתיחת הספר מפגין לוין את להטי לשונו, בשׂימוֹ בקשה מחוֹרזת בפי הילדים, המבקשים מחבֵרם “ראש המסַפּרים”: “מיכה מיכה, פְּתח פּיךָ וספר וספר סיפור יפה מסיפוריך!” ותשובתו של מיכה מלאה אף היא שעשועי לשון: אסַפּר, אך הסו! אתה, הִלל, אל תתהולל, ואתה, שאוּל, אל תשאל שאלות באמצע הסיפור, כדרכך תמיד"…

חמשת סיפורי הקובץ, השונים מאוד זה מזה, מושתתים אף הם במידה רבּה על הוּמוֹר לשוני. הראשון שבהם – “שְׁבָא וּסְבָא” – מסַפּר על שני בנֶיה של מלכת שבא, שבּיקשוּ מן המלך שלמה לפסוק לראש מי מהם יאה כתר־המלוכה. ירבעם בן שבט אפרים, המחליף שי“ן בסי”ן, אומר לאורח: “סָלוֹם עליכם, מלך סְבא השׂמֵח!” והנסיך הנעלב משיב לו בגערה: “ירבעם אִיס אפרים! מדוע אתה מדבר אלי סְ־סְ־ס להתל בי? הגם כל אנסֵי אפרים סִבטך יהתלו ככה באנסים?” גם הסיפּוּר השני, “עולי רגלים”, המסַפּר הרפתקאות ילדים שעלו בחג לירושלים, מושתת בחלקו על אי־הבנה ושעשוע מילולי: מעשה בילד אובד, שנמצא על־ידי שני ידידים – שֶמר וּשְמריה; אבל שֶמר סבר כי הילד הוא מבּני שמריה, ואילו שמריה סבר כי הוא מבני שֶמר, והשׂמחה גדולה, עד שבא האִצטגנין שלומיאל ופתר את התעלומה. שלושת הסיפורים האחרונים בקובץ – “שני הקוביוסטוסים” ששׂיחקו בקוביה ביום־הכיפורים, “עשרים וארבע בנים” שסבלו מאמם החורגת, ו“בניה החולם” שלא למד מלאכה – לוקים במגמתיוּת יתרה והם מן הקלושים שבסיפורי לוין. רק רעננוּת סגנונם מחפָּה במשהו על רדידוּתם.

כשהיגר לוין בשנת 1906 לאמריקה המתועשׂת נתעוררה בו ביותר שׂאת זיקתו לסוגיות מדעיות, ואז התחיל לפרסם בעתוני הילדים הניוּ־יוֹרקיים סיפּוּרי מדע בדיוני, שזיכּוּהוּ בתואר “מעין ז’וּל וֶרן עברי” (פרסקי, ראה הערה 3): בכרך א של הירחון "עדן נדפס סיפּוּרוֹ הגדול “יוחנן בעל כנפים”, שעורר את התפעלותו של טשרניחובסקי (“לפי דעתי”, כתב המשורר לאחר הדפסת הפרק האחרון של הסיפור, “היה צריך להימשך לכל הפחות עוד כשנתים, כי מכיוון שאדם נוטל לו כנפיִם דין הוא שיהיה מעופף אל כל אשר ישאנו רוח”. ‘העולם’, 1925, גל' 17; חתום יעקב תם); ובשנת חייו האחרונה פירסם ב’הדואר לנוער' (כסלו תרצ"ו) את סיפורו הבּדיוֹני “אדם של זכוכית” – מעשה ברואה־ואינו ־נראה – שפרקיו האחרונים נדפסו אחרי מותו. סיפוריו ואגדותיו ראו אור בכל עיתוני הילדים שיצאו בימיו בארצות־הברית, מהם שסיפר תחילה לתלמידיו ורשם אחר־כך בכתב־פנינים קַליגרפי, ומהם שנדפסו אחרי פטירתו. קובץ סיפוריו היידי “מיין זיידענס מעשׂהלאך” (‘מעשיות זקני’) נותר בכתובים.

סופר־עתיד דמיון זה, שסיפר לילדים על עולמות מופלאים שאין בהם מוקדם ומאוחר, למד וחקר כל ימיו את המופלא שבעולם. הוא כתב על “תכונת יצירת האדם” ועל “השארת הנפש”, תר אחרי הגבולות שבין “ודאִיוּת וספקות”, ואת מחקריו אלה כינס בספרו הגדול ‘תעודת השתלמות האנושות’ (ניו־יורק, תרפ“ב – תר”ץ; ירושלים תש"ך). כן פירסם מאמרים נגד התפיסה הגלותית של היהדות וחגיה²⁰. אבל מקומו העיקרי של לוין שמוּר לו בכותל־המזרח של ספרות־הילדים; שכּן הוא היה ראשון – והיחיד כמעט – בין סופרי הילדים העבריים, שהפך את האנכרוניזם העממי לדרך־ביטוי אמנותית; ראשון שראה את ההוּמוֹר כמוּשׂכּל ראשון בכתיבה לילדים; ראשון שכּתב לילד העברי בלשון טבעית. וכמעט בכל מה שכּתב ניכּרים טוּב־טעם ושאר־רוח, מיזוג של תמימוּת ילדוּתית, בינה יהוּדית ולעִתים גם שנינוּת אנדרסנית. השפעה אנדרסנית ודאית אפשר לראות, למשל, באגדה שלו “חליל הקסם” (הירחון ‘שחרוּת’, ניו־יורק, תר"ף): “המבּיטים לא ראו בתוך השׂק מאומה”, נאמר בה, “אך כשהקיסר אומר ‘מלא’ אסור לאיש לאמר ‘לא מלא’”; כמעט כמו ב’בגדי המלך החדשים'. ויפה כתב עליו מנחם ריבולוב, מי שהיה קוֹראוֹ בצעירוּתוֹ ועורכו בבגרוּתוֹ:

ז. ללא מוסר השׂכל: י"ח טביוב

מאז ראשיתה של ספרות־הילדים היה זה כמעט מובן מאליו, שספר־הקריאה צריך להעניק לקוראיו הצעירים “דברי מוסר ודעת”. גם כשהתחילה ספרות־הילדים הכללית להשתחרר ממוּסכּמה זו באמצע המאה ה־19, עדיין הוסיפו רוב הסופרים־המחנכים העבריים לדבֹּוק בה. רק על סף המאה ה־20 נדפסו במבוא למקראה עברית דברים מפורשים ו“נועזים” אלה:

דברים נמרצים ומפורשים אלה, הכופרים בחיוּניוּתו של מוסר־השכּל בספרי הילדים ומעדיפים עליו את ההנאה לשמה, נכתבו על־ידי י"ח טביוב בהקדמתו הארוּכּה למקראה רבת־התפוצה שלו ‘עדן הילדים’ (ורשה, תרנ"ו).

ישראל חיים טביוב (פלך ויטבסק 1858–ריגה 1920), היוצר שהכניס את החיוך לספרות הפדגוגית העברית ותבע לעקור מספרות־הילדים את המליצות “שאין אדם (ואף כי תינוק) מבין לרעו אלא על־ידי קפנדריא ארוּכּה ויגיע מוח” (מן ההקדמה הנ"ל), היה איש הניסיונות והחידושים (בספרות למבוגרים היה ממבשרי ‘המהלך החדש’). עורך ובעל מתודות. הוא לא הותיר אחריו יצירות גדולות בספרות־הילדים, אך כמעט כל מה שכּתב ותירגם, עיבּד וערך הצטיין בסגנון בהיר וענייני, שכבש את לבות הקוראים. “את סגנונו ספגתי כאויר השׂדה.” כתב עליו יעקב פיכמן, “הוא האיר את עיני באיזו צחות מיוחדת, שהיתה שופעת מכל ניביו” (‘רוחות מנגנות’, כמ' 355 ).

לא בנקל סיגל לעצמו טביוב את סגנונו הקריא והבּהיר, שהביא לו מוניטין. “מבּשׂרי אחזה זאת,” כתב, “כמה יגיעות יגֵע אני עד שאעלה על הזכּרון את המלה הדרושה לחפצי […] וכמה הרהורים יפים ורעיונות טובים אני מקבּר בלבי, מפני שאין לי כלי־מילות להלבישם” (‘פרדס’, א, תרנ"ב, עמ' 107). אבל יִיסוּרי כתיבה אלה אינם ניכּרים כמעט בעת קריאה בדבריו – למִן הפיליטונים שלו, שהִקנו לו את פרסומו, ועד לסיפוריו הקצרים (והמעטים), מחקריו ותרגומיו. ובעצם אותה שנה, שבּהּ הוציא את ילקוט סיפוריו הראשון ‘תיאורים וציורים’ (וַרשה, ספרי אגורה, 1892 ), הגיע טביוב לכלל הכּרה, שעדיין לא הגיעה שעתה של ספרות יפה עברית הראויה לשמה: “כל זמן שלא תהיה שׂפת־עֵבר חיה בפינו,” כתב, “אין לנו הצדקה לדרוש מאת הסופרים לברוא ספרות יפה במובן הרחב” (‘פרדס’, שם).

הכּרה זו בצורך לסייע לתחייתה של הלשון העברית והתפתחותה, היא שהִדריכה את טביוב גם בעבודתו בספרות־הילדים. המקראה הראשונה שלו, ‘עדן הילדים’, כּללה מאה ועשרים סיפורים מעובדים קצרצרים, המעוגנים ברובם בחיי הילדים וכתובים בשפה קלה ומהנה (ראה: אופק, ספהי"ל, עמ' 211–218 ). בזכות ‘עדן הילדים’, אפשר לראות את טביוב כיוצר הסגנון המודרני בספרות־הילדים שלנוּ. כמעט כל המבקרים קשרו לפרוֹזה כתרי הלל; דוידוביץ כינהו “סֵפר קלאסי בספרות החינוך” (‘הצפירה’, 1896, גל' 150); ואפילו ביאליק הגדירו בשעתו כּ“המלה האחרונה של הספרות המודרנית הפדגוגית” (כתבים, עמ' קנ²¹).

מעודָד מהצלחתו הבלתי־רגילה של ‘עדן הילדים’ חיבר טביוב שורה שלמה של ספרי לימוד ו“מֶתוֹדוֹת” – ‘מורה הילדים’ (ורשה 1896), ‘המכין’ (שם 1897), ‘מוֹרה הסגנון’ (1898) ועוד – אלא שבּהם נדחק שאר־הרוח הספרותי על־ידי שׂכלתנות יבשה. אבל אגב עשׂייתוֹ השקודה בתחום הספרות השימושית לבני הנעורים יצר שלא במתכוון, אולי, את אחד מספריו המהנים ביותר, ‘אגרון לבני הנעורים’ (ורשה תרנ"ח), שבזכות תוכנו וּשׂפתוֹ אפשר לראוֹתוֹ גם כּספר־קריאה בּלטריסטי. אמת, המטרה היתה גם הפעם לימוּדית מובהקת – להורות לילדים כּיצד ראוּי להם לכתוב את מכתביהם: “אנחנוּ רשאים וחייבים”, כתב טביוֹב בהקדמתוֹ הקצרה, “לדרוש מהילדים כי עניניהם הפעוטים יהיו ערוכים במכתביהם בסדר הגיוֹני ובלשון ובסגנון הראויים להישמע”; אך מתוך שלא לשמה בא לשמה. בין כל עשרות האגרונים, שהופיעו בשנים ההן במטרה “ללמד בני יהודה קסת הסופר” (ראה: אופק, ספהי"ל, עמ' 74–78), היה זה אגרון ראשון, שנכתב לילדים בשפתם שלהם ותיאר בפשטוּת חיננית ובהומור את עולמם, מחשבותיהם וחוויותיהם. הנוער “נוטה מטבעו לעליצות ולבדיחות הדעת”, כתב טביוב בהקדמתו, “לכן התחשבתי עם נטייתו זו”, וכמעט כל אחד ממאה ושישה המכתבים־לדוגמה הוא מעין סיפור קטן, מתאר בשׂפה קלה ומשעשעת חוויה מעולם הילדוּת: חג ומסיבה, ביקורים ופגישות, טיול ולימוד ושאר אירועים, שהעסיקו באותן שנים את ילדי ישראל. הנה, לדוגמה, קטע מתיאוּר דרמַטי של מסע רב־הרפתקאות:

כשרונו של טביוב לתת בפי הילדים שׂפת־דיבּוּר חיה בא לידי ביטוי גם במחזהו הקטן ‘במקום דרשה’ (ורשה תרס"ב²²). מחזה מקורי זה, אחד הראשונים בתולדות הדרמה העברית לילדים, הוא מערכון קומי על נער, שדחה את דרשת הבר־מצוָה הנמלצת, שהכין למענוֹ מוֹרוֹ העברי, ובמקומה החליט להציג בטקס מחזה עברי. עיקר חִנו של המחזה הוא בדיאולוגים ספוגי ההומור, שלמרות שנינוּתם הם נשמעים טבעיים ואמינים:

המחזה, שהועלה בשעתו בבתי־ספר שונים²³, זכה לקבלת־פנים נזעמת מצד כמה מורים־וּמחנכים בעיקר בגלל חִצי הלעג ששלח המחַבּר לעבר “המורה הבטלן”²⁴…

בראשית המאה התחיל טביוב מתמסר יותר ויותר לעבודות עריכה. בשנת 1903 היה בין יוזמי הסִדרה ‘ספרי המופת לבני הנעורים’ של הוצאת ‘תושיה’ והדפיס בה עיבוד מקוצר ומנוקד של ‘אהבת ציון’ למאפו. עיבּוּדו ל’אשמת שומרון', שנעשה באותה תקופה, נדפס מאוחר יותר בהמשכים בעתון ‘החבר’. את עתונו זה יסד טביוב בשנת 1908, שלוש שנים לאחר שהצטרף למערכת היומון הוילנאי ‘הזמן’, שבּוֹ היה הסופר המדיני ובעל המדור הפיליטוני “מענין למענין”. אז נדבק בחַידק העתונאות ועשה את הנסיון הנועז וחסר־התקדים – הוצאת עתון יומי לילדים בשפה העברית. עתון זה, ‘החבר’ (ראה פרק ד/ה), שנדפס כולו בניקוד, היה למעלה מכוחותיו של אדם יחיד ואין תימה שלא האריך ימים. לאחר שהופיע יום יום במשך ארבעה חודשים (שבט־סיוָן תרס"ח) פסקה הופעתו, וחוּדשה כעבור שלושה חוֹדשים, הפעם כשבועון; אבל גם בגלגולו זה יצא ‘החבר’ שנה אחת בלבד.

כעבור שנתיים הפגין טביוב את כשרונו המובהק בתרגום, לאחר שהריק לעברית את היצירה הידועה ביותר בספרות־הנוער האמריקנית, ‘הרפתקאות תום סוֹיֶר’ למארק טוֵיין. תרגומו המצוין, שנקרא “מאורעות תָּם, תמונות מחיי בני הנעורים באמריקה” (אודיסה תרע"א), היה ספר ראשון בהוצאת ‘תורגמן’ מיסודם של ביאליק ורבניצקי (ראה פרק ב/ו), והופעתו נחשבה למאורע בעולם הספרות. עוד בשנת 1892 כתב טביוֹב כי “אי אפשר לכתוב בעברית רומן מפני עניות הלשון”; והנה, לא עברו עשרים שנה והוא זיכּה את הקוראים הצעירים ביצירת־מופת מתורגמת, שבּה הצליח ההעביר לעברית חיה את ההומור המַרְק־טוֵייני הן בקטעים הסיפוריים והן בשיחות העגה, שאם כי רובן נשמעות היום מאולצות, יש בּהן גם שורות מוצלחות, כגון: “סמוך עלי! אני יודע מה שאני אומר” (עמ' 59), או “שמע נא, דזוֹ [=ג’וֹ], אל תצפצף מלה בענין זה” (95).

בדומה לרוב חבריו סופרי ‘תושיה’, היום גם טביוב בעל מלאכות רבות בספרות־הילדים: מחבּר מקראות וּפיליטוניסט, מתרגם ומעבּד, עורך ומחזאי. ואם לא תרם יצירות־מקור רבות לקוראים הצעירים, היה רוב ימיו של חידושים וראשוניוּת: היה ראשון שתבע להגיש לילדים סיפורים שעיקרם הנאה ולא מוּסר השׂכּל; היה מן הראשונים שהכניסו את הסגנון החי ואת ההומור הקל לספרות־הילדים, ואשר זכו כי יצירתם תוצג על בימה לפני צופים צעירים; והוא היה ראשון (וגם יחיד עד כה) שהעז להוציא עתון־ילדים יומי. רישומו בספרות־הילדים נמשך גם לאחר שהדברים שכתב ותירגם התיישנו ונשכחו; שכּן, כדברי פיכמן, “זאת היתה רוח עֵרה, כוח מתמיד, מאלה שעומדים על המשמר, שנלחמים ובונים כאחד” (‘התקופה’, ב, תרפ"א, עמ' 488).

ח. מפּינס עד של"ג

“מאלה שעומדים על המשמר, שנלחמים ובונים כאחד” – המִלים הכוללניות של פיכמן, שחתמו את הפרק על טביוב, הולמות ללא ספק את רוב הסופרים, שכּתבו לילדים בדור התחיה ואשר ראו בכתיבתם זו יעוּד חינוכי־לאומי ראשון במעלה; מהם – מוֹרים ומחנכים, שהכּתיבה היתה אצלם חלק ממכלול עבודתם הפדגוגית; ומהם אנשי עט, שכיוונוּ מדי פעם חלק מכתיבתם לבני הנעורים, מתוך אמונה כי במעשה זה הם מטפחים דור חדש של קוראי עברית. לצדם של הסופרים בעלי השם, שהתרכּזו בראשית המאה סביב מערכת ‘תושיה’, ואשר דוּבּר עליהם בפרקים הקודמים, פעלה גם קבוצה לא גדולה של סופרים ידועים פחות, שפירסמו מפרי עטם בביבליותיקות לבני־הנעורים ובעתוני הילדים של ההוצאה; וראויה תרומתם, שגם היא תיסקר בקצרה.

[1] השם הראשון של סופר עברי, שהתנוסס על עטיפותיהן הצבעוניות של חוברות הביבליותיקה לילדים, היה נֹח פּינס, המתרגם המחוֹנָן של סדרת המעשׂיות ‘קובץ שיחות קטן’, ‘ידידי המלך עמינדב’ ו’שלושה אחים' מאת הפולקלוריסט השבֶדי ריכרד גוסטַפסון – חוברות ש“חנכו” ב־1896 את פעילותה הדינמית של הוצאת ‘תושיה’. נח פינס (שקלוב 1871–תל־אביב 1939), שניהל בשש־עשרה שנות־חייו האחרונות את הסימנר למורים ולגננות על־שם לוינסקי בתל־אביב, הקדיש את מיטב שנותיו לחינוכו של הילד הקטן. בגיל עשרים ואחת בא לוַרשה, ובה הוציא בעידודו של י“ל גורדון את ספר שיריו הראשון, ‘שירי הגיון’ (1892; אחר־כך הצטער על הדפסתו). תוך כדי עבודתו כמורה ב”חדר המתוקן", עסק גם בעבודות תרגום בשביל הוצאת ‘תושיה’, ואוֹתם תרגוּמים ראשונים שלוֹ הצטיינו בסגנון בהיר ורך:

בגלל מלשינוּת של קנאים נאלץ פינס להימלט ב־1900 לשוויץ, ובשתי שנות גלותו למד באוניברסיטת בֶּרן פילוסופיה ופדגוגיה. שם טיפּח את רעיון גן־הילדים העברי, וכדי לסַפּק לבני הגיל הרך שירי זמר ודקלום הכין תוך כדי לימודיו את ספרו הידוע ‘הזמיר’, שהכיל במתכונתו המקורית בעיקר שירים מתורגמים, אשר “עוּבּדוּ על־ידי המחבר לרוח השפה ולרוח הילד העברי וחייו” (מתוך ההקדמה). במבוא המקיף לקובץ הדגיש – אולי לראשונה בתולדות הספרות הפדגוגית העברית – עד כמה נחוצים לנו שירי ילדים הראוּיים לשמם:

‘הזמיר’ היה הספר הבלטריסטי הראשון, שיצא על־ידי הוצאת ‘מוריה’ (אודיסה תרס"ג); ומאחר שכּתב־היד כלל בעיקר שירים מתורגמים ומעוּבּדים, שיבּץ בוֹ ביאליק, עורך ההוצאה, כמה משירי הילדים הראשונים שלו (“מעשי ילדוּת”, זמר לשבּת") ושל טשרניחובסקי. מיד עם הופעתו זכה ‘הזמיר’ להצלחה שהיה ראוי לה. חרף צורתו החיצונית חסרת הנוֹי אזל הספר תוך חודשים אחדים, ללמדנו עד כמה חסרה היתה אז ספרות־הילדים העברית ספרים מסוג זה. גם הביקורת האירה לו פנים; ד"ר מרדכי אהרנפרייז ראה בהופעתו מאורע מהפכני כמעט, “הנסיון החשוב הראשון להכניס יסודות הקולטורה האסתיטית בחינוך בנינו”, וכן “מעין היתר רשמי לילד העברי למלאות שׂחוֹק פיו בעולם הזה, לנגן, לרקוד, לצלצל, להתהולל, בקצרה: להיות ילד!” (‘השלוח’, תרס"ד, עמ' 285)

לא לחינם התפעלה הביקורת כל־כך מן הספר; מרבית שיריו אכן היו שירי ילדוּת אמיתיים, שירים שיש בהם שמחת־חיים, תנועה וקצב, צליל וחרוז. היפה – ואל נכון גם המפורסם – מבּין שיריו המקוריים של פינס, שנכללו ב’הזמיר', הוא השיר החינני־חייכני “אחותי”, שבּוֹ שואל האח הקטן את חנה אחותו מדוע איננה משלמת לו שׂכר־דירה לאחר שרכשה לעצמה מעון טוב בלבו:

לאחר שוּבוֹ לוַרשה ב־1903 חזר פינס לעבוד בהוצאת ‘תושיה’, הוא חיבּר וערך ספרי־לימוד (‘פרוזדור לעברית’, ‘חוקי האורתוגרפיה העברית’), והִרבָּה לפרסם שירים וסיפורים, מקוריים ומעוּבּדים, בשבועון־הילדים ‘עולם קטן’ ובסדרות ‘ניצנים’ ו’פרחים'. בסיפוריו אלה נתן ביטוי לסבלם ולחלומותיהם של בנים ובנות; כגון בסיפורו בעל הרקע האוטוביוגרפי “הגדי”, על הילד המנסה להציל גדי קטן ממר גורלו וּמחביאו בארגז בחצר, אך למחברת הוא מוצא אותו שם מת; או המעשה בילדה הגיבּנת, שידעה צער וסבל בחייה הקצרים, ולאחר מותה בא מלאך ונגע בקצה כנפו בגב הילדה –

אחרי מלחמת־העולם הראשונה התמסר פינס יותר ויותר לעבודות הוראה וחינוך. לאחר שעלה ב־1921 לארץ־ישראל והצטרף לסֶגל מורי הסמינר למורים ולגננות, התמקדה כתיבתו בעיקר בנושאֵי חינוּך והוראה. במלאת שנה למותו הופיע ספרו “כתבים פדגוגיים” (1940).

[2] מורה וַרשאִי שני, שהִרבּה לפרסם בראשית המאה סיפורים מקוריים בעתוני הילדים ובביבליותיקות של ‘תושיה’, היה מרדכי ארליך (רוסיה הלבנה 1873–קרקוב 1931). לאחר שנות לימוד בישיבת ווֹלוֹז’ין הגיע ארליך בגיל 22 לוַרשה, רכש לעצמו השׂכלה כללית ולימד בבית־ספר עברי. סיפוריו הריאליסטיים הקצרים מתארים בשפה קולחת בעלת מקצב פנימי חוויות יומיום של ילדים וילדות: מעשה בילד שנשאר לבדו בבית, ביקוש להיטיב לבו במעדנים ונפל לתוך חבית (‘הלקקן’); מעשה בילדה שביקשה לעזור לנער פיסח מבקש נדבות (‘תוגת רבקה’); ומעשה בתלמידה שהחזירה למורה את הפרס שקיבלה על שקידתה, “יען כי הלימוד בעצמו נעם לי ומועיל מאד, אבל לא למען קבּל תשורות ולעורר קנאה בלב רעותי, להדאיב את רוחן” (‘התשורה’). יפה הוא המחזה הקצר ‘בת עַם הספר’) (סִדרת ‘פרחים’, תרס"ז), המתאר את תשוקת הקריאה של בת אלמנה תופרת, ואת המאבק הנפשי המתחולל בקִרבּהּ כשהיא נכנסת לביתה של נערה עשירה ורואה ספר־אגדות על השוּלחן:

לאחר שעבר ב־1906 לקרקוב ונעשה לסופרם של עתונים יידיים, נטש ארליך כמעט לחלוטין את הכתיבה העברית. לצד עבודתו העתונאית חיבּר מחזות ביידיש וכן פירסם סיפורים מקוריים ומתורגמים לצעירים ולמבוגרים.

[3] סופר דו־לשוני נוסף הוא ליפמן לוין (מוהליב 1877–מוסקבה 1946), שהיה גם הוא מן המשתתפים הקבועים בביבליותיקות ובעתוני הילדים של ‘תושיה’. בגיל עשׂרים נטש לוין את הישיבה ועבר לוַרשה, לרכּוֹש לעצמו השׂכּלה כללית, ובמהרה התחיל מפרסם סיפורים קצרים בעלי מגמה סוציאלית, המתארים בחן מינוֹרי חוויות יומיום של ילדים יהודים, שתוגה ושמחה ממלאים בערבוביה את ימיהם: מעשה בילד התוהה בשמחת־תורה אם עליו להתאבל על חורבן המקדש, או שמא מוּטב לו לשמוח על החופשה מלימודי ה“חדר” (‘איכה’); ומעשה בילדים המבקשים להעניק שמחת־חג לנער עני (‘חנוכה ליתום’); ומעשה בסבתא המספרת לנכדה אגדה על ילד שנולד עם שני ראשים והוא מסוגל לחזות את הקץ (‘מאגדות זקנתי’); ילדי העיירה התקינו פנסי חג בבית־המדרש, אך באמצע השמחה “נתבקע פתאם הפנס הגדול התלוי לפני ארון־הקודש והנר הדולק נפל על כתפו של רבי משה […] אז קמה מהומה בבית”: והסיפור הנוסטלגי, המושתת על זכרון־ילדות, מסתיים גם הוא בתוגה לירית שיש בה מן הסִימליוּת הברורה:

אחרי מהפכת 1917 נשאר לוין בברית־המועצות, ומקץ שנות אֵלם התחיל לפרסם במוסקבה סיפורים ביידיש – מהם מחיי ההוֹוה (‘מרקה החלוצה’. 1939) ומהם הקשורים בעבר (‘ימים חולפים’. 1941).

[4] סופר־ילדים נשכח אחֵר מחבורת ‘תושיה’, שכּל סיפוריו מקושרים בחוויות ילדוּתו, הוא אלתר משה גונצר (ליטא 1879–תל־אביב 1940) לאחר שרכש לעצמו השׂכּלה כללית בוִילנה עבר גונצר בגיל 25 לברלין, שם היה מזכירו של ראובן בריינין. באותה עת פירסם בשבועון ‘עולם קטן’ את סיפוריו הנוסטלגיים הקצרים (שבו ונדפסו אחר־כך בסדרת ‘פרחים’ ו’בִכּוּרים'), שבּהם החיה בפשטוּת חיננית את חוויותיו שלו ושל חבריו ל“חדר” שבעיירה הליטאית: געגועיו של הילד הבודד, שאביו נסע למרחקים (‘מזכרונות הילדות’); על דמי החנוכה, שהפכוּ את הילד המסַפּר לנער רודף בצע (‘דמי חנוכה’); על התחוּשה שפקדה את הילד שנתן משלוח־מנות לעניים: “את זאת יחוּש הנער אשר ראה בעצמוֹ את עיני הנער העני בן האלמנה, הנוצצות מרוב שמחה” (‘איך נשארתי בלי משלוח מנות’); ועל העצב הסתום. הממלא את לבות נערי ה“חדר” בסוֹפה של שנה, עצב המתואר על ידי הסופר בליריזם פּתטי המהול בפּסימיוּת סתוּמה:

בשנת 1910 פתח גונצר בברלין בית־מסחר לספרים, שהיה בית־וַעד לסופרים עבריים. לאחר ששׂרפו הנאצים את ספרייתו הגדולה עלה ב־1938 לארץ־ישראל, ובה פתח חנוּת ספרים והוֹסיף לפרסם סיפּוּרים ומאמרים בכתבי העת כמעט עד ימיו האחרונים.

[5] סופר אחר, ששלח להוצאת ‘תושיה’ את יצירותיו ממרחקים, היה יעקב מאיר זאלקינד (פולין 1875 – חיפה 1937). רבּי תפניות ותהפוכות היו חייו של אדם זה, שלמד בצעירותו בישיבת ווֹלוז’ין ונסע לרכּוֹש השׂכלה באוניברסיטאות גרמניה, צרפת ושוַייץ; זמן־מה היה רבּהּ של קהילת קארדיף (אנגליה), שם עסק בתרגום מסכתות תלמודיות ליידיש, ואחר־כך הצטרף לתנועה האנארכיסטית וערך את בטאונה. כן היה פּובּליציסט ואיש ציבור, שעסק ברכישת קרקעות בשומרון להתישבותם של פועלים יהודים מאנגליה. מקארדיף שלח זאלקינד לוַרשה סיפורים ומחזות, שנדפסו בעתוני הילדים ובביבליותיקות לנוער של ‘תושיה’; ביניהם מערכונים תנ"כיים (‘דוד’, ‘יציאת מצרים’), עיבודי מחזותיו הסוציאליים־דידקטיים של חלוץ ספרות־הילדים הצרפתית אַרנוֹ בֶּרקֶן (1747 – 1791) – ‘הרוכל הקטן’, ‘העניים’, ‘מוסר נער רע’ – וכן ‘פנטסיות’ אלגוריות: ‘עצליה’ – והוא חלומו של נער שונא לימוד על מסע לארץ העצלנים, שם הוא לומד כי “רעה הבטלה וקשה אלף פעמים מדקדוק וחשבונות ושעורים” (עצליה'); וּמעשיה אנדרסנית על שושנה שהעזה לפרוח בחורף ועל כן הפך צבעהּ ללבן; ובבוא האביב –

חרף השוני הברור, המפריד בין הסופרים שהוזכרו לעיל, מקשר את רוֹב סיפּוּריהם קו משותף הראוי לציוּן: עלילותיהם מסתיימת באקורד נוּגה, או טרגי: שמחה שהוּשבּתה, עונש מכאיב תחושת כּיליון או מוות. סיומים אלה סותרים, לכאורה, את הדעה המקוּבּלת, כי סיפורי הילדים צריך שיהיה להם “סוף טוב”, שיטפּח את האופּטימיוּת ואת אהבת החיים בלב הקורא הצעיר. דומה שקריטריון זה נעלם מידיעתם של בני אותו דור ראשון של סופרי ילדים; ואין תימה בכך: בסיפוריהם הקצרים הם תיארו את הילדוּת המוּכּרת להם, ילדות ששמחה ועצב משמשים בה כערבוביה, ילדות שהעצב גובר ומחניק בה לא פעם את השמחות הקטנות.

[6] שונה מהם היה שמואל טשרנוביץ, שגם ילדותו שלו עברה בעיירה מזרח־אירופית, אבל כתיבתו הבּלטריסטית המעטה לילדים הפליגה לעולם האגדה והדמיון. טשרנוביץ (פלך ויטבּסק 1879–תל־אביב 1929) היה, למעשה, פּוּבּליציסט ועִתונאי יותר מאשר סופר־ילדים (אחד מכינוּיי־העט המפורסמים שלו היה ספוֹג). כשהגיע בשנת 1902 לוַרשה נתמנה למזכיר מערכת השבועון ‘עולם קטן’, ובארבע שנוֹת עבודתו בשבועון פירסם בו בעיקר רשימות בעילום־שם. שתיים מן האגדות שלו, שנדפּסו בביבליותיקה ‘ניצנים’ (תרס"ז), קשורות בתנומה ובחלום הגאולה: ‘שופרו של משה’ – סיפּוּר השופר שהתקין בן־עמרם כדי לעורר את העם המנמנם במדבר ולהמריצוֹ ללכת לארץ האבות; ו’שבת אחת בגן־עדן' – סיפּור מסעוֹ המופלא של צדיק נעלם בשם שמואל (כשֵם הסופר). שתעה בדרכו והגיע לגן־העדן התחתון. שתי האגדות כתובות בשׂפה מקראית ציוּרית וחסרת מליצות כמעט:

אחרי סגירת ‘עולם קטן’ ניסה טשרנוביץ לייסד עִתון־ילדים חדש והציע לביאליק ולפרישמן להיות עורכיו, אך הדבר לא נסתייע. ב־1921 עלה עם משפחתו²⁵ לארץ־ישראל, ובה המשיך בעבודתו העיתונאית, שהיתה משוּלבת גם בעסקי ציבור.

[7] לעומת שתי החוברות לילדים שהוציא ש' טשרנוביץ, מזכיר מערכת ‘עולם קטן’, פירסם עורך השבועון, ש"ל גָרדון (פלך וילנה 1865–תל־אביב 1933), גיסו של בן־אביגדור ועוזרו הראשי, היה הרוח החיה במערכת ההוצאה על כל שלוחותיה; ויפה תיאר אותו זלמן שניאור הצעיר (במכתבו לביאליק מיום 12.9.1902); “הוא עליז ושׂמח תמיד, ובדברו הוא מניע את ידיו ואת רגליו ואת גווֹ […] תיכף בבואו הוא מרכיב את משקפיו על חטמו ומסתכל סביב במין גאון מיוחד, כאיש היודע את ערכו וכאומר: רבותי! ה’תושיה' שלי ואתם שלי – כל העולם שלי הוא…” (‘מאזנים’, ניסן־אייר תשי"ט, עמ' 393).

לאחר שלוש שנות שהות בארץ־ישראל (1897–1900), שבהן לימד בבית־ספר לבנים ביפו, חזר גָרדוֹן לוַרשה ופתח “חדר מתוקן”, בו לימד בשיטת “עברית בעברית” בהברה הספרדית. ב־1901 הצטרף למערכת ‘תושיה’, ובמסגרתה יסד וערך עם בן־אביגדור גיסו את השבועון המשובח לילדים ‘עולם קטן’ (תרס“א–תרס”ה), את הירחון המצויר ‘הנעורים’ (תרס“ד–תרס”ה) ואת הירחון לחינוך ‘הפדגוג’ (תרס“ג–תרס”ה). לצד עבודתו המערכתית הִרבּה לכתוב, וכתיבתו הִקיפה את כל תחומי הספרות: שירה ופרוזה, מקור ותרגום, סיפּוֹרת וביוגרפיה וכן ספרי לימוד רבּי תפוצה. הוא היה קל כתיבה ומהיר כתיבה, ועל דבריו חתם לעתים בפסֶבדונימים שונים (כרמלי, שמואל בן־ציון ועוד). פעמים הרבה “שיעבד” את עטו לצורכי השנה, בסַגלו לעצמו בגנון רהוט וּבהיר, שישן וחדש משמשים בו בערבוביה. לאחר שהחליט, למשל, להקצות ב’עולם קטן' וב’הנעורים' מדור של “תולדות”, ישב וחיבּר ארבע־עשׂרה מונוגרפיות סיפּוּריות, ממַצוֹת ומשוּבחות (אם כי אחדות מרפרפות משהו), שהופיעו בתרס“ז בשוּרת חוברות – למִן הרמב”ם ויצחק אברבנאל ועד מונטיפיורי ואליעזר בן־יהודה. את הנושאים לסיפורי הילדים שלו שאב של"ג, בדרך כלל, ממקורות כתובים ועממיים והוא הרחיבם, כתב אותם מחדש בשפה קולחת, שנמזגו בה רבדים מוקדמים ומאוחרים, והעניק להם לבוש אמנותי. כּאלה הם סיפוריו שנדפסו בסדרת ‘פרחים’ (תרס"ז): ‘חג הבִּכּוּרים בארץ־ישראל’, במושתת על מסכת ‘בִּכּוּרים’; או ‘ילדי ירושלים (מסִפורי החורבן)’, שבּוֹ מתאר הילד־המספּר כיצד בא לבית־המדרש בתשעה באב להאזין לקינוֹת ורואה עצמו פּתאום בדמיונו בירושלים העולה באש; והספור היפה והארוך מכולם, ‘גדוד הללוּיה (מאגדות זקני)’, המקשר את תפאֶרת העבר עם התקוָה לגאוּלה קרוֹבה, שתבוֹא בזכוּת גבוּרתם של ילדים: גיבּוֹר הסיפּוּר הוא ילד פלאי, שנקרא בפי כל הללוּיה, ועם נפילת ירושלים בידי היוונים כינס את חבריו למערה וקרא באוזניהם:

ברגע שהעלו היוונים אֵש בפי המערה הופיע זקן פלאי, הגיש לילדים מים ואמר להם:

‘מאגדות זקני’ – כותרת־המשנה של הסיפור ‘ילדי הללויה’ – הוא גם שמהּ של הפּוֹאֶמה הידועה של של“ג, שבּהּ העניק לבוש שירי־אמנותי לסיפּוּר־העם הידוע על התינוק שנשבה: מעשה בבנו היחיד והקט של למדן ישיש, שנחטף על־ידי גראף חשׂוּך־ילדים וגוּדל בביתו “חפשי ומאושר”, עד שמִקץ שנים חזר בלֵיל סערה לעולם היהדות ובמהרה “יָצָא לו אָז שֵם בְּחָכְמָתוֹ הַגְּדוֹלָה / וַיְהִי לְרַבָּן שֶׁל כָּל בְּנֵי הַגּוֹלָה”. הפּוֹאֶמה הארוּכּה, שנדפסה על־ידי של”ג בשתי גירסאות – תחילה בגירסה קצרה לילדים ואחר־כך בגירסה ארוּכּה לנערים²⁶ – מצטיינת בכוח תיאורי מרשים וברחבות אֶפית מלאה תנועה, קולות וצבעים; המשורר משלב ביצירתו זו כמניין מוטיבים עממיים ישנים וחדשים: עקרוּת, עזרה מאגית, גילוי בחלום, קידוש השם, חזרה לחיק היהדות ועוד. של"ג כתב את יצירתו במיקצבים שונים, המתחלפים מִפּרק לפרק בהתאם לאופי העלילה, ובכך העניק לה עושר רב־צלילי, בּעוד שהיסודות התיאוריִים והסיפוריים שבּהּ זכוּ במעמד שווה. לענייננו חשוב במיוחד אותו קטע דמוי־בַּלָדה בפרולוג, המתאר בפַּתוס את השפעתם העמוקה של סיפורי הסב – “מַעֲשִׂיּוֹת נוֹרָאוֹת / מִמַּבּוּל שֶׁל דְּמָעוֹת […] מַעֲשִׂיּוֹת, מַעֲשִׂיּוֹת לִרְבָבָה / מִיַּם אֵש לֶהָבָה […] סִפּוּרִים מֵאַחֲרִית הַיָּמִים / עֵת אֲבִיב עוֹלָמִים”

– על הנכד המאזין:

'משלי הֵא' מאת וילהלם הֵי, תירגם (בהברה ספרדית!) ש"ל גָרדון, וַרשה 1907

שונים בצביונם מאותה אווירת “אימה מתוקה” שבפּוֹאֶמה זוֹ, שמשוּקעים בה מיסוֹדוֹת הבלדה, הם שירי הילדים הקצרים של של“ג. שירים קלילים וּפשוּטים אלה, שכּוּנסו ברוּבּם בקובץ ‘שירי ילדים’ (סדרת ‘פרחים’, תרס"ז) ובן בשירון ‘המזמר הקטן’, שערך של”ג עם יהודה גור־גרזובסקי (ורשה תרס"ח), מספרים במִקצב מִלרעי רבוע, בשליטה טכנית ניכּרת ובחן בלתי־מבוטל על מראות האביב והסתיו, על מסעי הדרור ושירת הצרצר, על חוויות חג ומועד (אחד משירי הזמר הידועים שלוֹ הוא “היערה, היערה עם קשת וחץ”) ועל חלומותיו ושאיפותיו של הילד הקטן:

שירים אלה, שנכתבו בראשית המאה, לא איבּדו כמעט מרעננוּתם, ועם כּל פּשטוּתם ונוֹשאֵיהם השִגרתיים עשׂוּי רוּבּם להעניק הנאה גם לילדי שנות השמונים.

נוסף לשיריו המקוריים הִרבּה של“ג גם לתרגם שירים לילדים, ביניהם קובץ ‘שירי ילדים’ מאת וָלרַד אֵיגֶנבּרוֹט (תרס"ז), וכן ממשליהם של יוֹהַן וילהלם הַי (‘ממשלי הֵא’ [=הַי], תרס"ז) ולפוֹנטיין (תרס"ז; מהדורה מורחבת: 1956). כן הִרבּה לתרגם ולעבּד מעשׂיות־עם יהודיות וכלליות, פרקי מדע פופולרי, מסיפוריהם של מַרק טוֵיין, מקס נורדאו ועוד. לאחר שעלה לארץ ב־1924 התמסר בעיקר למפעלו המונומנטלי – השלמת הפירוש העממי המנוקד לתנ”ך, שיצא בשלושה־עשר כרכים מלוּוים איורים (הפירוש לארבעת ספרי כּתוּבים האחרונים לא נשלם), וגם הוא נועד מעיקרו לתלמידים ולנוער. “להרעיון הזה”, כתב של"ג בשעתו על אליעזר בן־יהודה, “רעיון תחִיַת ישראל בארצו הקדיש את כל חייו, כל כשרונותיו ויהי לא רק נאה דורש מאחרים, כי גם נאה מקיים בעצמו”; אין ספק כי דברים אלה הולמים גם אותו עצמו.

“ואם אדע”, כתב נֹח פינס (בסיום המבוא לספרו ‘הזמיר’), “כי עלתה בידי להטיף נטף אחד של טל ילדות על לב ילדינו – והיה זה שילומים לעבודתי”; דברים אלה ממש יכלוּ להיאָמר על־ידי כל סופר שכּתב לילדי ישראל בדור התחיה.

ט. ‘שעשועים’ מן ‘האור’

“אין ילדים עצלים במציאות כלל! […] אך החל התינוק לדבּר, מיד הוא מתחיל לשאוֹל על דבר כל העצמים והמראות שהוא רואה בסביבתו, מאין בּאוּ ולמה הם באים? הילדים מתעניינים לדעת ולהבין את כל אשר לא נגלה עוד לפניהם. הדבר הזה מוכיח לנו, כי יש לילדים נטיה גם לעבוד עבודה רוחנית מבלי לֵאוּת ויגיעה”. דברים אלה, שהם היום בבחינת מוּשׂכּל ראשון בפדגוגיה, נכתבו בראשית המאה על־ידי מורה ואיש־ספר בשם מ' קרינסקי במאמרו “על חינוכם של בנינו” (במקראה ‘הסגנון העברי’ שערך, וַרשה 1916).

מרדכי יעקב (מגנוס) קרינסקי (רוסיה הלבנה 1863–ורשה 1916) שילב בעבודתו המסועפת את אהבת הילד וחיבּת הספר עם פעילות פדגוגית ועסקנוּת מסחרית. בגיל 19 כבר היה מורה עברי. בשנת 1903 השתקע בוַרשה ופתח בה בהדרגה רשת של בתי־ספר יהודיים – בית־ספר לבנות, גימנסיה יהודית ובית־ספר עברי למסחר – שקנו להם שם בזכות “רוח הידידות השורר שם בין המורים והתלמידים” (‘השחר’, א, תרע"א, עמ' 373). תוך כדי עבודתו החינוכית פנה קרינסקי גם לפעילות מו“לית עברית ויידית. ב־1905 יסד את ההוצאה ‘ביכער פאַר אַלע’ (ספרים לכֹּל), ובה הדפיס בין השאר עשרות חוברות של סיפורי שלום עליכם, שנפוצו ברבבות עותקים. כן יסד וערך עם א”ל יעקבוביץ (עקביא) את השבועון היידי המצויר הראשון, ‘ראָמאַן צייטונג’. בה בעת (בראשית תרס"ו) יסד את הוצאת־הספרים העברית ‘האור’, ובה הוציא שורה ארוּכּה של ספרי לימוד – ‘בית־הספר לתורת הכתיבה העברית’, ‘הדיבור העברי’, ‘תורה לתינוקות’, ‘אור תוֹרה’ ועוד – שנדפסו במהדורות רבות וזכו לתפוצה רבת־שנים. אף ששמו של קרינסקי נקרא על ספרים אלה, כאילו היה מחבּרם, לא היה זה סוד שהוא העסיק עוזרים בכתיבה ובעריכה – ביניהם יצחק אליעזר ליזרוביץ ויעקב פיכמן – שעשׂוּ בשבילו את עיקר המלאכה.

אבל קרינסקי המו“ל דאג לספּק לילדים ולנוער לא רק ספרי לימוד, אלא גם ספרי קריאה. פעולתו הראשונה בתחום זה היתה הוצאת חוברת, שכּללה שניים מסיפּורי הילדים הליריים של ב”ז הרצל, הספוּגים ערגה לעולם־הילדוּת הטהוֹר, בתרגומו האמנותי של דוד פרישמן – “חדר הילדים הריק; תחת עץ החיים” – עם הבטחה כי “החוברות האלה [של סיפורי הרצל] תצאנה כסדרן אחת לשבוע”²⁷; אך ההבטחה לא נתממשה במלואה: שלוש חוֹברוֹת בלבד יצאוּ בסִדרה, וכעבור שנתיים הופיע בהוצאת ‘האור’ הספר ‘פיליטונים (מחיי הילדים)’ בתרגומו של פרישמן, ובו נכללו גם הסיפורים הנוּגים “סודה של טרודל” ו“דבורה מתחת התומר” (הספר חוּלק כּשַי למנוּיי השבועון לילדים 'השחר'', שהוציא מ. קרינסקי).

הצלחה רבּה יותר (יחסית) היתה למפעל הבא של הוצאת ‘האור’, שנועד לצעירי הקוראים ונקרא ‘שעשועים, ביבליותיקה מנוקדת לתינוקות’. בשׂוֹרה ראשונה על יסוד הביבליותיקה נדפסה על צִדהּ הפנימי של עטיפת חוברת הסיפורים של הרצל. במודעה זו, שהוכתרה בשם ‘שעשועים’ נאמר כּי תצאנה “לעתים תכופות חוברות קטנות קלות למקרא בעד הילדים”, שיהיוּ בּהן “סיפּוּרים, פּוֹאֶמות, חזיונות, אגדוֹת, ביאוֹגרפיות ערוּכוֹת בטעם הילדים, ענייני מדע מבוארים, מקוריים ומתורגמים, בשׂפה קלה ומובנת להקוראים הקטנים”. בהמשך הטעימו מחבּרי המודעה כי “כל יצירות ‘השעשועים’ מושכות את לבות הילדים הרכּים בתכנן המעניין ובסגנונן הקל והנעים. ‘השעשועים’, מלבד תועלתם המרוּבּה לקנות [כך!] השפה העברית, מועילים עוד להתפתחותם המוסרית והשכלית של קוראיהם הקטנים”. המודעה פירטה את שמותיהן של עשרים חוברות שתצאנה בביבליותיקה, בתוספת המלים המבטיחות “ועוד ועוד”; רוב השמות הללו חזרו ונדפסו גם על עטיפותיהן של כמה מן החוברות שהופיעוּ, בהודעות שנשׂאוּ את הכותרת “הולכים ונדפסים”. אבל למרות המחיר הנמוך שנקבע להן (“למען הקֵל קניית החוברות האלה בידי הילדים עצמם”), נראה שיצאו שש חוברות בלבד בסִדרה זו, כולן בשנת 1906.

חוברת א בבּיבּליותיקה 'שעשועים' של הוצאת 'האוֹר' (וַרשה 1905)

חֵרף שמהּ, לא היוּ כמעט שעשוּעים של ממש בבּיבּליוֹתיקה ‘שעשוּעים’. היא נפתחה בסיפּוּר ‘בן הפריץ’ מאת מרדכי זאב פַיאֶרברג – עיבוד מקוצר של המעשיה שמספרת האֵם לבנהּ חפני “בעל־דמיוֹן”, גיבּוֹר ‘בערב’, על הילד שנחטף מבית הוריו היהודים אל ארמון הפריץ וחוזר בפקודת אביו, המופיע אליו בלילה, אל צוּר־מחצבתו היהודי. סיפור עממי רגשני זה, שעוּבּד גם בידי ש“ל גָרדון²⁸ נפתח כאן בבקשתו של חפני החוזר רעב מן ה’חדר‘: “אִמי, ספרי נא לי מעשה יפה ואוֹכַל פת לחם בשומן”, ואת הסיפּוּר הדרמַטי על התינוק שנשבה, ומוּסר־ההשׂכּל שבצדוֹ (“הנער נשאר יהודי כשר, וגם אתה, חפני, היֵה יהודי כשר כאבותיך!”), חותם חפני באֶפילוג הקצר: "[…] ובעלותי על מיטתי עוד יספתי להגות באהבה בנער ה’גבור’, אשר נלחם עם השׂטן ויוכל לו, עד כי נסגרו עיני ואישן”. המעבד העלוּם הצליח לשמור על יִיחוּדו של הסיפור הפַיֶארברגי, שמציאות, אגדה וחלום משמשים בו בערבוּביה, תוך הפשטה זהירה של השׂפה והתאמתה לצעירי הקוראים.

החוֹברת הבּאה, ‘הגאון מוִילנה’ מאת ישראל שף, כּללה ביוגרפיה קצרה של הגר"א, כתובה בשפה סיפורית מקראית, ששוּלבוּ בּה פּרטים היסטוֹריים עם שברי אגדה ודברי תוֹרה. המחבר, י' שף, נודע אחר־כך בסיפוריו ההיסטוריים המשובחים (ראה הפּרק הבּא).

החוברת השלישית בסדרה. ‘השבועה’ מאת משה בן־אליעזר, הביאה סיפּור־הווי ריאליסטי מעוגן בשנות־ילדותו של הסופר (כאלה היו רוב הסיפורים שכתב בן־אליעזר באותה עת): מעשה בילדי ה“חדר” שהשתובבו בהיותם לבדם בבית הרבי וגרמו נזק, נשבעו שלא יסגירו את ה“חוטא” – ועמדו בשבועתם. כבר בסיפור מוקדם זה נתגלה כשרונו של בן־אליעזר לשלב בסיפּוריו נוֹי לשוֹני עם מתח פנימי. כעבור חמש שנים הצטרף הסופר להוצאת ‘האור’, כעורכם־בפועל (עם מ' קרינסקי) של שבועני הילדים ‘השחר’ ו’בן־שחר' (פּרק ד/ז).

בשתי החוברות הבאוֹת נדפּסוּ שני סיפורים וּפֹואֶמה פתטית מאת יעקב שטיינברג, שהיוּ מן הדברים הראשונים שכתב יוצר עברי־יידי זה. יעקב שטיינברג (אוקראינה 1887–תל־אביב 1947), שביאליק כינהו בראשית דרכו “ציפור חדשה מן המגביהות עוף […] שואפת למרחקים גדולים ורבים” (‘שירתנו החדשה’, תרס"ז), הִרבּה לכתוב בשנות יצירתו הראשונות גם לילדים. בגיל שש־עשרה פירסם בשבועון ‘עולם קטן’ את שירו הראשון, “ומן הבוקר עבים כבדים”, שהולחן והושר הרבה ברבה, וּמאז כיוון חלק ניכר מיצירותיו לקוראים הצעירים. סיפּוּריו לילדים, הממוקמים ברוּבּם בעיירה האוקראינית הקטנה ומכילים לא מעט חוויות־ילדות, ספוגים אווירה לירית מלנכולית ויש בהם נוֹי סגנוני. סיפּוּרוֹ הנוּגה ‘הגליונות האדומים’ מספר על נער מוכר עתונים שנפצע בידו, הדם הִכתים את עתוניו ואיש לא רצה לקנותם מידיו: “ועל הגליונות האדומים נטפו עתה דמעות מעיני מישקה, ותתבוללנה הדמעות בנטפי הדם”. ‘הנשיקה’ הוא סיפור־הווי קודר, שניכּר בו ניסיון רציני לחדור אל נפשו המתייסרת של הגיבור הקטן. לפני הקורא נפרשׂת מגילת־חייו הקצרה של יתום העורג כל ימיו לנשיקת אהבה, ורק בשעה האחרונה לחייו, ברגע שאוֹר גדול מרים אותו למעלה, “פתאֹם הוא מרגיש נשיקה רכּה על שׂפתיו”. הוא זכה למיתת נשיקה “ועל שפתיו ריחף צחוק עדן קל”. אל סיפור נוּגה זה נצמד שיר סיפוּרי מלוֹדרמַטי בשם “הנער הגנב” – קורות ילד עזוב שאולץ לגנוב למחייתו – שחרף היכולת הטכנית הניכּרת עדיין רב בו הבוסר.

חמש שנים אחר־כך נדפסו בביבליותיקה המנוקדת ‘מקרא’ של הוצאת ‘ספרות’ (וַרשה תרע"א; ראה להלן) עוד שלושה מסיפורי יעקב שטיינברג לילדים: ‘עץ הדובדבנים’ – פרקי יומן של נער בן עיירה, נסיונות־השוְא שלו החוזרים ונשנים להפוך את חצר־ביתו המוזנחת לגן ירוק, או לפחות להציל את עץ הדובדבנים הזקן; נסיונות אשר בסיומם “ידעתי כי מת עץ הדובדבנים, כי לא יפרח לעולם, [ורק] בגן הפּריץ התנועעו העצים הירקרקים”. דומה לו בצביוֹנוֹ הסיפור ‘על שפת הנהר’, המתאר בגוף ראשון את הרפתקאותיו של ילד בן עיירה, המצטיין בלימודיו אך נמשך יותר לטבילה בנהר, עד שנעשׂה יום אחד מטרה לאבניהם של ילדי ה’גוֹיים'; הסיפור מסתיים בפרק, שהוא אולי הקצר ביותר שניתן למצוא בסיפּוּרי הילדים שלנו:

פרק ד. סוף דבר. – אני חי, כפי שאתם רואים.

שונה מהם, ועולה עליהם באיכוּתוֹ, הוא הסיפור ‘מגילת הרעב’ לשטיינבּרג – פרק אוטוביוגרפי־כביכול, המתאר את פגישתו של הסופר הרעֵב והחסר כּל עם נער המבקש ממנו פת לחם ויוצא ממנו בידיים ריקות – אך למחרת חוזר אליו הנער ובידיו כיכר לחם. לאחר הפגישה הנרגשת –

אפשר למצוא בסיפורים ראשונים ונשכחים אלה של שטיינברג אותן דרכי עיצוב שציינו אחר־כך גם רבּים מסיפוריו המאוחרים למבוגרים ואשר גרשון שקד הגדירם כטלטלה “בין גישה בלתי־אמצעית אל המוּחש לבין תגוּבה רוּחנית־פיוּטית עליו” (‘הסיפּוֹרת העברית’, עמ' 440). לפנינו סיפּוּרי הווי ריאליסטיים, ששפוּך עליהם דוֹק לירי־אגדי נוֹגע ללב, שאילו הוּרחקוּ מהם הסגנון המקראי והשימוש בו' ההיפוך, יכול היה גם קורא צעיר בן זמננו ליהנוֹת מהם ולהזדהות עם גיבוריהם.

יוצאת דופן היא החוברת הבּאה בסִדרה, שכּללה מעשׂיה סאטירית מתורגמת בשם ‘המלך הגאה’, מאת הפיליטוניסט הרוסי הנודע וְלאס מיכאילוביץ' דוֹרוֹשֶבִיץ' (1864–1922) בתרגום לֵאוֹן סוקולוב. סיפורים אגדיים נוספים מאת דוֹרוֹשביץ' תורגמו מאוחר יותר בארץ־ישראל על־ידי טוביה פאדובה (‘שיחות מני קדם’, תל־אביב, תרפ"ח).

החוֹברת הבּאה (ז–ח) בסִדרה היתה ‘שירי ילדים’ מאת זלמן שניאוֹר, שבעה־עשר שירים כונסו בספרון מלבּב זה – ראשון ספריו של שניאור בן התשע־עשרה. חרף גילוֹ הצעיר נחשב שניאור כבר אז למשורר “וָתיק”, שכּן ארבע שנים קודם לכן נדפסו ביכורי שיריו (“קסמי אביב” ו“נשמת ילד”) בשבועון לילדים ‘עולם קטן’ של הוצאת ‘תוּשיה’ (שם עבד כּנער שליח). רוב שירי הקובץ הם שירי טבע ונוף מֶלוֹדיים (“לפנות שחר”, “כרובי בוקר”, שׂיחת ציפור“, אוֹר אוֹר אוֹר” ועוד) ומיעוטם שירי חג והלך־נפש. למרות ראשוניוּתם – או אולי בשל כך – לא פסל שניאור אחר־כך אף לא אחד מהם וכָלל את כולם בספרו הגדול ‘לילדי ישׂראל’ (תשי"ג), אבל לאחר ליטוש ו“שיכלול” (כלשונו). רוב התיקונים היטיבו, כמובן, עם השירים; אם כי לעתים דומה שהגירסה הראשונה – גירסת הנעורִים – היא המוצלחת יותר. כך, למשל, יפה כּמדוּמה יוֹתר הנוּסח הראשון וה“ילדותי” של השיר “חשמונאים קטנים” –

מן הנוסח המאוחר, המשוכלל והמורכב שלו:

על שירת שניאור לילדים ידוּבּר בהרחבה בפרק מיוחד (פרק ה/ו).

הקובץ הכפול של ‘שירי ילדים’ לשניאור היה האחרון בביבליותיקה ‘שעשועים’, שרציפותה נקטעה בעודה באִבּהּ. תשע החוברות הבּאוֹת, שההוצאה הבטיחה כי הן “הולכות ונדפסות”, נקראו: “חוָה היפה” מאת ה“ד נומברג, “הנאהבים והנעימים” לשלום אש, “נכלי השועל” מאת מ”מ סילמן, “גר צדק” מאת י“א לייזרוביץ, “מעשׂה בילדה שנהפכה לזבוב” מאת אליאב (א"ל יעקבוביץ־עקביא), “מעשה נורא” מאת מ”י ברדיצ’בסקי, “המֵיחם” ליהודה שטיינברג, “תולדות הרמב”ם" מאת שמואל צבי זצר ואחרון אחרון – “הרבי נכנס” מאת המו“ל ועורך הביבליותיקה, מ' קרינסקי. אבל אף אחד מן הסיפורים הנזכרים לא נדפס בהוצאת ‘האור’, וככל הנראה אף לא בהוצאה אחרת. כתבי־היד, שנרכשו על־ידי המו”ל, נותרו גנוזים בתיקי ההוצאה ונראה שאבדו.

גם כמה מן ההבטחות האחרות הקשוּרות בּבּיבּליותיקה ‘שעשוּעים’, שההוצאה התגדרה בּהן במוֹדעוֹתיה, לא נתממשו: החוברות לא נדפסו על “נייר טוב בדפוס יפה”, אלא על נייר רגיל, בשגיאות ניקוד ובשיבושי הגהה; ואף באחת מהן לא באו ציורים ותמונות, כפי שהובטח. אפשר מאוד, שגם אי־מימוש ההבטחות גרם לקוצר־חייה של הביבליותיקה.

לצד הסדרה לקטנים ניסתה הוצאת ‘האור’ להוציא גם ספרי קריאה לנוער; אך שלושה ספרים בלבד יצאו בסִדרה, שנקראה “ספרי קריאה לבני הנעורים”. ולכולם ניתן שם זהה: ‘קובץ סיפורים’; נכללו בהם סיפורים קצרים מאת אברהם רייזין, שלום אש והירש דוד נומברג, מתורגמים בחלקם תרגום אנונימי מיידיש²⁹. בסיפוריהם אלה התרפקו שלושת המסַפּרים על ילדוּתם האבודה, או בלשונו של נומברג: “בכל הדברים המונחים לפני הקורא יש טון יסודי אחד: רגש געגועים לילדות” (מתוך ההקדמה ל’קובץ סיפורים' שלו). אך בעוד שנומברג ראה בילדוּת סמל – למשל בסיפּור האגדי על הילדה הרוחצת פניה במי קסמים לאחר שנוכחה לדעת כי יוֹפיה מטיל קנאה ושׂנאה (“חוה היפה”) – תיאר רייזין בסיפּוּריו הריאליסטיים את הילדים עצמם, על מצוּקוֹתיהם ושמחותיהם הקטנות, כגון בתיאור מרד הנערים תאבי הלימוד ברַבּם המסרב ללמדם (“המרידה”). המבקר רב־ההשפעה מנחם פייטלסון הקדיש לסדרת ‘ספרי קריאה’ רשימה ארוּכּה, ובה שיבח את סיפורי נומברג ואת סגנונם, “שהוא פשוט ומליצי, בהיר ומעונן, כלומר הסגנון אשר לילדים בּינם לבין עצמם”; לעומת זאת מתח ביקורת על סיפורי רייזין ועל “חוסר ההבנה מצדוֹ להבין את נפש הילד” (‘הזמן’, ט, 1905; נדפס שוב בּספרו ‘בחינוֹת והערכות: מבחר כתבים’, 1970, עמ' 145–152).

אבל המפעל החשוב ביותר של הוצאת ‘האור’ היה, בלא ספק, השבועון המשובח לבני הנעורים ‘השחר’, שנערך על־ידי משה בן־אליעזר ויצא במשך תשעה חודשים (ראה פרק ד/ז). למנוּיי השבוּעוֹן הובטח שי – ‘ביבליותיקה של השחר’, שספרֶיה אמורים היו לכלול “מבחר היצירות של הסופרים העברים והסופרים הלועזים בתרגום עברי קל ויפה”. הופעת הספרים נתעכּבה שוב ושוב, והמו“ל התנצל על כי “מפני סיבּות רבּות לא הספקנו להוציא את הספרים הראשונים, ותיכף אחרי חג הפסח אנו ניגשים למלא את הבטחתנו וכל החותמים יקבלו את הספרים כסדרם” (‘השחר’, ניסן תרע"א). אך גם הבטחה זו לא נתממשה, ככל הנראה, והספר היחיד שקיבּלוּ מנויי ‘השחר’ היה ‘מחיי הילדים’ מאת ב”ז הרצל, שכבר יצא שנים אחדות קודם לכן בהוצאת ‘האור’ (ראה לעיל).

לאחר סגירת ‘השחר’, צימצם קרינסקי עד למינימום את פעילותה של הוצאת ‘האור’ בתחום ספרות־הילדים והתרכז בעיקר בספרי־לימוד ובמו"לות יידית. מדי פעם היה כותב ועורך מערכונים ומסמכתות, שהוצגו על־ידי תלמידו; אחד מהם – “ערבוֹנוֹת: חזיון לחנוכה, בו יבואו קטעים ממקומות שונים [ככתוב בשער” – נדפּס בוַרשה ב־1916. חודשים אחדים אחרי הופעת הספרון, בעצומה של מלחמת־העולם הראשונה, מת האיש, שהיה בשעתו סֵמל העסקן הספרותי העברי לטוב ולרע כאחד. הוצאת ‘האור’ הוסיפה לפעול גם אחרי המלחמה, אבל פניה היו שונים מאוד.

י. “מקרא לילדים” – מפרישמן עד שַף

באותם ימים, שבהם התחיל לצאת בוַרשה השבועון לילדים ‘השחר’ (ראה סוֹף פּרק קוֹדם), יצאו בעיר זו החוברות הראשונות של ביבליותיקה חדשה לילדים ולנוער בשם ‘מִקרא’. כ"ט חוברות הסִדרה יצאו בהוצאת ‘ספרות’, שנוסדה בשנת 1908 על־ידי פישל לחובר, ונדפסו בהן סיפורים, אגדות, שירים ומחזות – יצירות מקור בלבד! – מאת חבורה של סופרים צעירים, שעשו אז את צעדיהם הראשונים בספרות. בין האישים שעמדו מאחורי הביבליותיקה וגם השתתפו, אם במעט או בהרבה, בעריכה ובבחירות החוֹמר הספרוּתי היוּ פ' לחוֹבר, יצחק ברקמן, ובמידה פּחוּתה גם דוחד פרישמן.

[1] דוִד פרישמן (זגירז', פולין, 1859 – ברלין 1922), נושא דגל האסתטיקה של הספרות העברית, שעמד רוב שנותיו במרכז החיים הספרותיים היהודים באירופה, היה גם ממטפחיה של ספרות־הילדים שלנו וממעשיריה ביצירות מקור ותרגום משוּבּחוֹת. עוד בשנת 1896 השמיע פרישמן את הקריאה הנמרצת, שעוררה הֵדים נרחבים:

לקריאה זו נשאר פרישמן נאמן כל אימת שישב ליצוֹר לילדים; ואף שיבוּלוֹ בתחום זה אינו רב, יחסית, הנה המעט שכּתב ותירגם לבני־הנעורים הוא נכס קיים בספרות־הילדים, ולא רק בה (רוב שיריו וסיפוריו, שפירסם במהדורות לילדים, נכללו על־ידוֹ גם בכרכי כתביו למבוגרים). תרגומו הקלסי לאגדות אנדרסן, שבּוֹ מיזג ביד־אמן את רוח הרומנטיקה האירוֹפית עם שׂפת התנ"ך (אבל בה בשעה גם ‘ייהד’ אגדות לא מעטות) ³⁰ – תרגום שהשפיע לא במעט גם על אגדותיו המקוריות הראשונות – היה נסיונו הראשון של פרישמן להעניק “מעט קורת־רוח ליצורים הקטנים אשר לנו”. כמה מסיפוריו הראשונים, שסגנונם המלוּטש רווּי אווירה לירית־פתֶטית – “שלושה שאכלו”, “תתחדש”, “השעה האחרונה”, “עכן אשר בוַרשה” – אומצו במהרה על־ידי הקוראים הצעירים, נכללו במקראות ובמאספים לבני הנעורים ואף יצאו במהדורות מיוחדות לנוער (‘ציורים ורשימות’, אודיסה תרס"ד ואילך). מראשית המאה פירסם פרישמן אי־אלה שירים ואגדות גם בשבועונים ובמאספים לילדים, וכמעט בכולם כָּלל גם רעיון אנושי, המעוטף לעתים בעוקץ אירוני – “כאותו ילד המגודל בשׂכלוֹ, שאינו מסתפק בקסמו של הכלי היפה שניתן לו ורוצה לעמוד גם על ‘תוכו’ ופנימיותו” (כדברי לחובר, תולדות הספרות, ג1, עמ' 109). הפּוֹאמה האֶפּית שלו “בשביל המשיח” (נדפסה בשבועון ‘עולם קטן’, תרס“א, ואח”כ במאסף ‘הכִּנור’, ג, תרס"ג), הבנויה במתכונת של בלדה עממית, מספרת על הנַפּח, האורג והרוקם, המכינים פּרסה, אפוד ודגל בשביל המשיח; בכל אחד משלושת הבתים שילב המשורר צלילים אוֹנֹומטופּיאיים של כלי־מלאכתם של האומנים (הוּק־הוּק! … קִיש־קִיש!…פִּיף־פַּף!… רִיק־רִיק!… פִּיק־פִּיק!). גם בשמַיִם עובדים הכרובים ביצירת נשמתוֹ של המשיח, אבל הם אינם רואים ברכה בעמלם:

ביקוֹרת אירוֹנית מסוּג שוֹנה שיבץ פרישמן בשירו הסיפורי “אגדוֹת” (נדפּס בשבוּעוֹן ‘עולם קטן’ ובמאסף ‘הכִּנור’). בחלקהּ הראשון של הפּוֹאֶמה מסַפּרת הזקנה לנכדיה מעשיות על הצדיקים הנסתרים, שאחד מהם יודע את סוד קפיצת־הדרך, האחר זכה במצנפת של רואה ואינו נראה והשלישי זכה בטבעת הממלאת משאלות. בחלקהּ השני של היצירה מספר הנכד, שאינוֹ מאמין באגדות, אגדה משלו לסבתוֹ – על האיש הבּקי בשבע חוכמות, שבנה מרכבה מהירה, ומשקפת אלקטרית וזרם חשמלי הקורא מחשבות. למִשמע סיפורים אלה קמה הזקנה ואמרה:

לצד הנושא ה“נצחי” של פער הדורות – הצעירים המסרבים להאמין למעשׂיות סבתם הזקנה – שיבּץ פרישמן ביצירתוֹ זוֹ רעיון אנושי נוסף, המהווה מעין משקל־שכנגד מַשלים לרעיון הקודם: הזקנה מסרבת להאמין לסיפּוּרי נכדֶיה, שכּן הסיפורים על קיטור וחשמל מופלאים לא פחות מאגדותיה שלה.

סיפורי האגדה המוקדמים, הפּסבדו־אנדרסניים, של פרישמן, שכּיוֹם יש המכנים אוֹתם “סיפורי לקח סנטימנטליים” משׂכּילים פחותי ערך (שקד, ‘הסיפורת העברית’, א. עמ' 127). זכו בשעתם לקהל קוראים נרחב ונלהב, בעיקר בקרב בני־הנוער. “אגדות חדשות חפץ [פרישמן] לסַפּר לנו וארץ חדשה חפץ לגלות לנו ושמיים חדשים, אשר המלאכים בהם הנם בבחינת קונדסים קטנים, אשר אין להם כל היום לעשות דבר בלתי אם לעלוז ולשׂמוח”, כתב פיכמן ברוב התפּעלוּת, כשהוּא מרמז בדבריו לאגדה הסמלית ‘המלאך הקטן’; אגדה זו, המלאה “מתעלוּלי הקוּנדס העליזים וּמהפקר הדמיוֹן הנעים”, נראתה בעיני פיכמן כפנינה “אשר אין מוֹשלהּ בספרותנו ליפי הסגנון ולגיל הילדות ולחמדת ההוּמוֹר ולשפעת הרעיונות […] כּשירת הילדות גם לפרישמן עצמו” (‘ספר הבקורת’, תרע"ד, עמ' 71– 73).

גודש של רעיונות פילוסופיים־חברתיים וביקורת אירונית על דרכי אנוש מצויים גם בסיפור האגדי ‘קדקדיה’ (ביבליותיקה לילדים ‘מקרא’, תרע"א. נכלל גם בכרך ט [סיפורים] במהדורות כתביו, שיצאה אותה שנה). לפנינו מעשיה אנדרסנית מבריקה, אולי מן הדברים השלמים ביותר שכּתב פרישמן, שהקורא הצעיר ייהנה מעלילתה הדמיונית־האבסורדית, אבל הקורא המבוגר יֵרד בלא קושי רב לכוונת המסַפּר: מעשה באדם שמסר את ראשוֹ לתיקון, ולאחר שיצא מחנות השען בּלי ראש לכתפיו, עלה במהרה לגדוּלה וזכה ברוב כבוד ועושר, שכּן “כבר הסכינו בני האדם שרק מי שאין לו ראש יֵחשב בעיניהם לבעל שׂכל גדול”… כבר שורות־הפתיחה בעלות המִקצב האֶפּי־החגיגי והחזרות הריתמיות נשמעות ונקראות כאילו עוּצבוּ בידיו של אנדרסן אמן־האגדה:

ואף־על־פי שהמחבר הרחיק את הסיפור, על־פי מסורת האגדה העממית, לתחומים של אַל־זמן ואל־מקום, לא היסס לרמוז, שגם כאן ועתה מרוממים בני האדם את חסרי הראש: קדקדיה התחיל לפרסם ספרים על כל נושא שחשק בו, “ובני האדם קנו וַיִקראו ולא הבינו דבר, כי הלא האיש אשר כתב אותם היה איש אשר ראש אין לו כי אם כּר של תבן; ואולם בחוצות וברחובות צעקו פה אחד כי הדברים נפלאים ועמוקים ונשׂגבים עד בלתי הבין אותם, ולא היה עוד כמוהם” (עמ' 21). הקורא הצעיר אך חִייך למקרא השוּרות המבדחות הללן, ואילו הקורא המבוגר וַדאי הבין יפה אל מי כיוון הסופר את חִציו הפעם וחייך גם הוא. אבל פרישמן זכר כי יעד ‘קדקדיה’ לביבליותיקה לילדים, וכדי להסיר חשש שמא יקבל מי מהם את הרעיון הטמון בסיפור כפשוטו, ישב והוסיף לו אֶפּילוג קצר עם לקח ברור:

כל השנים עקב פרישמן מקרוב אחרי המתרחש והמתחדש בספרות־הילדים שלנו, פירסם רשימות, “מכתבים” ודברי ביקורת על ספרים חדשים, שיבּח אוֹתם ספרי ילדים שמצא בהם טעם ואשר תאמוּ את הקריטריונים שדגל בהם (‘שיחות מני קדם’ לזאב יעבץ, ‘כל אגדות ישראל’ לי"ב לבנר) ושילח את בליסטראותיו לעבר אותם יוצרים לילדים, שנחשבו בעיניו נטולי כשרון (שרה פוֹנר, אהרן לוּבּוֹשיצקי). את אשר תבע מִן הסופרים הכותבים לילדים – לתת לקוראיהם הצעירים יצירות־אמת, אשר “יטעו בתוכם את חזיונות עמם ואת דמיונותיו ועשׂוּ את נערים האלה ליהודים” (כתבים ב, תרע"ב, עמ' 83) – השתדל ליַשׂם בעצמו הן במקור והן בתרגום. לכן הוסיף ברבּים מתרגומיו לילדים גם נופך של ‘יהדות’, ולא רק ב’דניאל דירונדה' לג’ורג' אליוט (1893; מהדורות לנוער: 1924, 1933) או ב’בירינקה' לשומאכר (1898; מהדורה לנוער בשם ‘אחרית ירושלים’, 1920), אלא גם בקובצי האגדות של אנדרסן, האחים גרים (1915, 1919) ומקס נורדאו (1923), שפרישמן הִשׂכּיל להלבישן “מחלצות עבריות”.

[2] שותף אחר בביליותיקה ‘מקרא’ ואחד מעוֹרכיה היה יצחק ברקמן³¹, שפירסם בה את ספרונו ‘מסיפורי הדודה’. מעטים ומקוּטעים הפרטים ששׂרדוּ על חייו של מחנך וסופר זה, ואפילו תאריכי הולדתו ומותו נותרו עלומים. הוא נולד בליטא (בערך ב־1880), ובתום לימודיו עסק בהוראה. בתקופת העליה השניה שהה זמן קצר בארץ־ישראל, ובשובו לפולין פירסם את רשמי ביקוּרוֹ בספר ‘בארץ התקוה’ (תרע"א), בו הביע את התפעלותו מבתי־הספר החדשים ומתחיית השפה העברית בפי הדור הצעיר: “לא ידעתי עונג גדול משבתי שם בשעת השיעורים. אפשר לראות ולהיוָכח עד כמה חדר כאן הרוח העברי! […] אם פגע בך אדם ספקן, המפקפק בתחיית השׂפה העברית, משכהו לארץ־ישראל. בכל הרחובות, הבתים והחנויות נשמע צלצול שפתנו” (עמ' 31; 73). הוא חיבר ספרי לימוד משובחים – ‘טל בוקר’ (ורשה תרס"ח), ‘טל שחרות’ (שם תרס"ח), ‘הספרות העברית החדשה’ (4 חלקים, תרצ“ז–תרצ”ט) – ויחד עם יצחק קצנלסון וח“א קפלן ערך את המקראה רבת־התפוצה ‘שפת עמי’ (תרע"ד). בתר”ף פירסם ב’המדריך', הירחון הפדגוגי שערך, קול־קורא ראשון בסוגו, ובו פנה אל “העברים המסורים בלב ונפש לעברית” לייסד קרן לטיפוחה של ספרות־ ילדים עברית, מקורית ומתורגמת:

הקרן שבּיקש ברקמן לייסד לא הוקמה; אבל רעיונו החלוצי קָרם באותם ימים עור וגידים עם ייסודה של הוצאת ‘אמנות’ (פרק ה/א). אחרי נפילת פולין בידי הנאצים אבדו עקבותיו ונראה שנספה בשנת 1942.

שלושה סיפורים קצרים כלולים בספרונו של ברקמן ‘מסיפורי הדודה’, וּבכוּלם עשה המחבר שימוש חפשי במוטיבים עממיים: מעשה ביתום, שסייע לעיוֵר תועה להגיע למחוז חפצו ובזכות מעשהו זה זכה בידה של בת־המלך, שכּן “מאור היית לעיוֵר, על כן יאיר נרך”; ומעשה בילד מפוזר, שבּטעות שלח בדואר לסבתו דף חלק, ואותו מכתב ריק ראה עצמו חשוב מכל המכתבים האחרים שבתרמיל הדוָר; ומעשה ביתומה טובת־לב שזכתה בידו של הנסיך, ואילוּ אחותה החורגת נענשה על רוע לבה (והוא עיבּוד סיפורו של שַרְל פֶּרוֹ “יהלומים וצפרדעים”). ברקמן כתב את סיפוריו בשפה פשוטה ורעננה, וחרף היותם מושתתים על מוטיבים קדומים נמנע במתכוון מלהשתמש ב־ו ההיפוך – כאילו ביקש להטעים שלפנינו מסיפורי הדוֹדה, המסַפּרת אותם בעל־פה; ואמנם פשטותה של השפה היא המעניקה לסיפורים את חִנם המיוחד:

בשנות מלחמת־העולם הראשונה ואחריה היה ברקמן חבר בחוג “הבמה העברית”, ובמסגרת פעילתו הדרמַטית כתב ופירסם כמה מחזות – מהם על נושאים היסטוריים (“משה”, “יהודה ויוון”; לודז תרע"ז), ומהם מערכונים משעשעים מחיי הילדים (“בשעת השעור”, “הפרידה”; ורשה תרפ"ב). כן תירגם את “מעשׂה בעורך שבועון חקלאי” למרק טוֵין (ורשה, תרפ"ה) ואת סיפורה המלודרמַטי של פלורנס מונטגומרי ‘יורם’³² (1924), שנדפס במהדורות רבות, עד ימינו.

[3] הביבליותיקה ‘מקרא’ נפתחה במחזה התנ"כי ‘מכירת יוסף’ מאת יצחק קצנלסון, מי שהיה חברו ושוּתפו של ברקמן לפעילוּתוֹ הספרותית־הדרמַטית. אחר־כך נדפסו בה עוד שניים ממחזותיו של קצנלסון (‘התועה’, ‘אחת’) וכן קובץ הדיאלוגים בחרוזים' ‘שיחות’. על יצחק קצנלסון ויצירתו ראה פרק ה/ד).

אחרי קצנלסון נדפסו בביבליותיקה ביכורי סיפוריו של משה סתוי ( סטבסקי; 1884– 1964), המעוגנים כולם בחוויות־ילדוּתוֹ בעיירה הכפרית ברוסיה הלבנה: “ערב שבת בעיירה”³³, “התרנגולת הצהובה”; ‘בחצר העצים’ – מסכת ידידוּתם של כלבה עזוּבה וזקן גלמוד; ‘וַרקה’ – סיפורם העצוב של פרה צעירה ועֶגלהּ הרך. בסיפּוּריו אלה היה סתוי ראשון “שידע לחונן את שוכני הלול והרפת, לסַפּר על כל האושר שהעניקו יצורים אילמים אלה לנשמת הילד היהודי” (יעקב פיכמן, ‘ידידים אִלמים’, תש"י, עמ' 7). בשעה שהוֹפיעוּ ספרונים אלה שהה סתוִי בן העשרים ושש בוַרשה כסוחר תבואה; כעבור שנה עלה לארץ־ישראל, ובמהרה היה בה לפועל חקלאי. ‏(עוֹד על יצירתו של סתוי: פרק ז/ט.)

גם רוב החוברות הבאות שהופיעו בַּבּיבליותיקה כללו מביכּוּרי יצירותיהם של סופרים צעירים, שעשו אז את צעדיהם הראשונם בספרות. נדפס בה, בין השאר, ספרו הראשון של יעקב פיכמן, ‘אגדות ושירים’ – אבל הספר גרם אחרי הוֹפעתוֹ עגמת־נפש רבּה למחבּרו בגלל התיקונים הרבּים שהכניס העורך ברקמן בכתב־היד: “אינך יכול לשער עד כמה קלקל המו”ל האומלל את שירַי; וביחוד את אגדתי הקטנה ‘האוצר’," כתב ביום 3.1.1910 לביאליק, “בכל הדיאַלוֹג האידיוֹטי אין אפילוּ מלה אחת משלי” (‘ביאליק וסופרי דורו’, עמ' 209). ואכן השוואת השירים שבקובץ זה אל הנוסח שנדפס בקובץ הבא, ‘ערבה’ (ברלין 1922), תגלה שהיה צדק מסוים בקובלנתו של פיכמן (אם כי המשורר עצמו נהג, כידוע, לתקן הרבּה את שיריו ממהדורה למהדורה. ראה פּרק ח/ב).

ועוד אנו מוצאים בין ספרוני ‘מקרא’ את הקובץ המשלים ‘בתבל’ מאת הסופר־העברי־היידי צבי כַּהַן (פולין 1895–ניו־יורק 1968), הכולל 26 משלים־בפרוזה על עימותים בין חזקים לחלשים, משלים המצטיינים בחריפות הרעיון³⁴; את האגדה ספוּגת המִסתורין ‘מעשה נסים’, על ר' אלעזר שגבר על הנחש ועל מלאך־המוות, מאת יצחק אליעזר ליזרוביץ (קובנה 1883 – פאריז 1927), שהִרבּה לפרסם סיפורים קצרים ספוגי דמיון בשבועוני הילדים וביבליותיקות ‘פרחים’ ו’ניצנים' והיה עוזרו הראשי של מ“מ קרינסקי בחיבור המקראות שלו (ראה פרק קודם); את הסיפור הפתטי ‘משיח’ מאת המורה והסופר הפורה צבי זבולון ויינברג (ורשה 1884–תל־מונד 1971), המספר בסגנוֹן רגשני את קורותיו של ילד העורג לגאולה ובא בסוד אגודת ‘בני משה’; שלושה מסיפּוּרי הילדות של יעקב שטיינברג (ראה פּרק קודם); את סיפור־הילדוּת המלבּב ‘הרמוניקה’ מאת אברהם אֶפּשטיין (סלוצק 1880–ניו־יורק 1952) ³⁵, שבּוֹ מספר נער בגוף ראשון על תשוקתו למפוחית ועל העונש שספג מידי רבֹּו לאחר ש”סחב" מאמו כסף כדי לרכּוֹש לעצמו כלי־נגינה זה; את סיפור־הילדות הדרמַטי של זלמן שניאור ‘העז’, על מלחמתו של הנער המסַפּר בעז־השכנים, המשחיתה את גינתו; שניים מסיפורי הילדים הראשונים של י"ד ברקוביץ – ‘האחרון’ ו’משה יוסי התם ובנו' – המספרים בריאליזם פתטי על העימוּת בין דור האבות לדור הבּנים שואפי ההשכלה; וכן קובץ האגדות ‘אליהו הנביא’ מאת צבי שַארפשטיין. (לשלושת הסופרים האחרונים יוּחדוּ פרקים מיוחדים.)

'עץ הדֻבדבנים' ליעקב שטיינברג; חוברת טז בבּיבּליוֹתיקה לילדים של הוצאת 'מקרא' (וַרשה 1911)

[4] היצירה הארוּכּה ביותר, בביבליותיקה ‘מקרא’ היא הרומן ההיסטורי ‘עכסה בת כָּלֵב’ מאת ישראל שַף, שפורסם בהמשכים בשלוש חוברות נפרדות (שב ונדפס במהדורות חדשות בארץ, עד 1956). ישראל שף (ליטא 1865–לטביה 1938) קנה את עולמו בסיפּורי הגבורה ההיסטוריים שלו, שנקראו בשעתם בלהיטוּת על־ידי הנוער העברי בגולה ובארץ. לאחר שנות־הוראה בעיר הולדתו עבר שף ב־1900 לוַרשה ונכנס לעבוד במערכת הוצאת ‘תושיה’. בין השאר תירגם בעילום־שם מסיפוריהם היידיים של י"ל פרץ, אברהם רייזין ושלום אש, שהופיעו בדפוס כאילו נכתבו עברית במקורם; כן תירגם את ספרו הפּוֹפּוּלרי של אדמונדו דה אמיצ’יס ‘הלב’, שפּרקים רבּים מתוכו נדפסו בהמשכים בשבועון ‘עולם קטן’ (תרס"ב) והוצאת ‘תושיה’ אף הודיעה על הופעתו הקרובה; אך רק חוֹברוֹת בודדות מתוך סיפּוּרי ‘הלב’ יצאו בספריית ‘פרחים’, וילדי ישראל נאלצו לחכות עוד שש־עשרה שנה עד שזכו לתרגום מלא של ספר קלסי זה.

ראשית דרכּוֹ של שף היתה בסיפור הביוגרפי – ‘הגאון מוילנא’ (ורשה, ‘שעשועים’, תרס"ו), ובאגדה – ‘העורב’ (שם, ‘פרחים’, תרס"ז); אך במהרה עבר אל ז’אנר הסיפּוּר ההיסטורי רחב־היריעה, ובו הגיע להשׂגים מרשימים. בזכרונותיו סיפר, כי הרומנים ההיסטוריים של הנריק סיֶנקביץ, הם שהניעוהו לנסות כוחו בז’אנר זה: “חשבתי: אילו נמצא גם לנו, היהודים, סופר לאומי כסיֶנקביץ, היה יכול לפַחַת רוח גבורה בלב בני הנעורים ולנטוע בקרבם אהבה לעמם וארצם” (‘במשעולי החינוך’, סיון תרצ"ז, עמ' 48). בהשפעת סיֶנקביץ, ועל־פי מסורת הרומנים ההיסטוריים של המאה ה19, כתב שף את הטרילוגיה המפורסמת שלו, המעוגנת בימי שפוט השופטים. המחבּר הִרחיב את המסוּפּר במקרא, הוסיף עליו מדמיונו וטווה עלילות “מסוּבּכות” רצופות תככים אהבה וסבל, מסירות־נפש וגאווה לאומית, שגיבוריהן החיוּבים “נכונים למלחמת אדוֹני צבאות”, מתענים ובאים לבסוף על שׂכרם.

הספר הראשון בטרילוֹגיה, ‘עכסה בת כלב’ (‘מקרא’, תרע"א), הוא גם המעודן וה“קל” יותר מן הבּאים אחריו, שעלילותיהם הדרמַטיות נפתלות ו“מסוּבּכות” הרבּה יותר. עכסה אמיצת הלב, המבקשת ליטול חלק במלחמה, לובשת בגדי גבר, נספחת לצבא עתניאל, משתתפת בכיבוש קרית־ספר ומַצילה את אביה ואת שר־הצבא מחרב האויב. הסיפור נכתב, כמובן, בשפה מקראית “צחה”, שהיא קולחת, נקיה מגוֹדש של מליצות ואפופה אווירה רומנטית:

עוד שנים רבּות אחרי כתיבתו היה ‘עכסה בת כלב’ מן הספרים החביבים ביותר על הנוער בגולה ובארץ־ישראל. אופיינית בהקשר זה עֵדוּתו של ישראל גלילי, שסיפּר כיצד נתן את הספר בנעוריו לקריאה למֹשה מוסנזון, “ולאחר שכּל אחד משנינוּ קרא את הספר בעצמו, החילונו קוראים איש באזני רעהו פרקים נבחרים מתוך הספר, שעות על שעות, ולעתים היינו משכימים כדי להספיק לקרוא על עכסה” (‘בחברוּת אמת’, חוברת־זיכרון למשה מוסנזון, תש"ם, עמ' 89). אחרי קום המדינה נכלל הספר במסגרת הקריאה העצמית המוּנחית בבית־הספר, בזכוּת ערכיו האנוֹשיים והלאומיים, בהעלותו על נס את “הציווּיים המוסריים ששלטו בחיי החברה השבטית, שהם יסוד מוסד לחיי חברה צודקים וישרים בכל הדורות” (שולמית איתן, בתוך: ‘קריאה עצמית מונחית לכיתה ד’, 1961, עמ' 35).

ספרוֹ הבא של שף, ‘אהוד בן גרא’ (פרנקפורט, ‘אמנות’, תרפ"ד), הקשוּר אל קודמו, מתאר בסגנון אֶפּי מרתק את תלאות אִמוֹ של אהוד, שנפלה בשבי עגלון ועונתה על־ידו, עד ששלחה את בנה האִיטר לנקום את נקמתה הקשה. נקמה היא גם שיאוֹ של הספר האחרון בטרילוגיה – ‘היתד, או יעל אשת חֶבר’ (תל־אביב, ‘מצפה’, תרצ"ו) – המספר באריכוּת את תלאותיה של יעל, שנפלה בשבי מדין, את אהבת סיסרא אֵליה עד שנָקמה בּו לאחר שנמלט אל אוֹהלהּ. באחרית ימיו ניסה שף לחבּר רומן רביעי על תקופת השופטים בשם ‘יותם בן ירוּבּעל’, אך הוא לא הושלם ופרקים אחדים מתוכו נדפסו אחרי מותו (‘במשעולי החינוך’, תרצ"ח, גל' ח).

בּסיפּוריו אֵלה הצליח שף לברוא עלילות מרתקות, הנעות בשני מישורים מקבילים; ואם גם ניכרת בהם מאוד השפּעת הרוֹמנים ההיסטוריים האירופיים, על תפניותיהם רבּות־התהפּוּכוֹת וגיבּוֹריהם המונעים על־ידי גורל נעלם, יש בהם גם עוצמה ונועם. הנפשות הפועלות הן דמויות בשׂר־ודם, המתלבּטות ומתייסרות, נאבקות עם עצמן וגוברות על סכנה ופחד. אין תימה אֵפוא, שסיפּוּריו שימשו שנים רבות מזון רוחני מבוקש לנוער הצמא לסיפורי הרפתקה ספוגי גאווה לאומית.

‘עכסה בת כלב’ היה סיפור יוצא דופן בביבליותיקה ‘מקרא’ הן ברוחב יריעתו והן בנושאו ההיסטורי הרחוק, והוא שוּבּץ בה בהמלצתם החמה של פ' לחובר והלל צייטלין, שראוּ בו יצירה מרתקת ספוגת ערכים לקורא הצעיר. חלק הארי של סיפוּרי הסִדרה פנה אל ההוֹוה, ועובדה רבת־משמעות זו צוינה כבר על־ידי משה בן־אליעזר ברשימת הביקורת העִניינית שלו על בביבליותיקה ‘מקרא’ (‘השחר’, תרע"א, עמ' 619–622; לא חתום): “כל הסיפורים [חוברות 4, 15, 16, 17, 19; ראה נספח] לקוחים מחיי הילדים. כולם מתארים את העולם הקטן, את שׂשׂוֹנו ויגונו, את דאגותיו ושמחותיו, את מלחמותיו ונצחונותיו”. אבל לאחר ששיבּח את תוכן הסיפורים, המעבירים לפני הקורא הצעיר “מחזות יפים מחיי הילדים בעיר קטנה”, תקף המבקר קשה את “שׂפתם הפּגוּמה” של רוב הסיפּוּרים, את הניבים הזרים, הביטויים הקשים, את שיבּושי הניקוד וההגהה, שיש בהם כדי “לקלקל את הרושם של הסיפורים”. והסגנון בכלל, “גם במקום שאינו משוּבּש, הוא יבש וחסר שירה. נראה הדבר, כי המחברים לא טרחו כלל לשכלל את סגנונם והסיחו את לבם, כי עומדים הם לפני קהל קוראים צעירים, התובעים רוך ונועם מאת הסופרים”.

בן־אליעזר, שהיה עורך קפּדן השואף לשלמות, הפריז מעט בדבריו הקשים. לא כל החוברות שהיו לנגד עיניו סגנונן היה “משוּבּש” עד כדי כך. עם זאת עולה מדבריו, כי עטו של העורך ברקמן פגם, כנראה, לא רק באגדוֹתיו של יעקב פיכמן (ראה לעיל), אלא שהוא לא היטיב בהרבה גם עם כתבי־היד של סופרים אחרים.

חרף הפגמים שמצאה הביקורת בסיפּוּרי ‘מקרא’ ובסגנונם זכו החוברות להצלחה ניכרת. הן נפוצו הרבה וסיפּוּריהן נתחבבו על הקוראים הצעירים. כשנתיים אחרי יסוד הביבליותיקה התמזגה הוצאת ‘ספרות’ עם חברת ‘צנטראל’; חודשים אחדים אחר־כך נדפסה מהדורה חדשה של כ"ט חוברות ‘מקרא’, ובשולי העטיפה האחורית נוספה השורה: “הכתובת: חברת ‘צנטרל’, וַרשה, נובוליפקי 7”. מהדורות נוספות שלהן נדפסו גם אחרי מלחמת־העולם הראשונה, בוַרשה בירת פּוֹלין העצמאית – עֵדוּת לפופולריות המתמשכת של סיפורי הביבליותיקה.

[5] עם הופעת החוברת האחרונה של ‘מקרא’ (‘אליהו הנביא’ מאת צבי שַרפשטיין) פירסמה הוצאת ‘ספרות’ מודעות גדולות בעתונות על שני מפעלים חדשניים, שהיא מתכננת בתחום ספרות־הילדים: האחד – סדרת “ספרים מצוירים בציורים בעלי צבעים שונים, שמטרתם למשוך את לב הילד אל הספר בעבותות בלתי־נראות, על־ידי מה שמושיטים לו בעת ובעונה אחת ספר למקרא ולשעשועים, באוֹפן שיהא קורא מתוך שמחה והרחבת הדעת”; ולצִדהּ – סִדרה ובה “22 ספרים קטנים ומנוקדים, כל ספר בן ששה ציורים מגוּונים עם טקסט יפה ומושך את הלב [ובו] מעשיות ואגדות מן המבחר שבספרות הילדים” (מתוך המודעה בלוח ‘ימי נעורינו’, דרוהוביץ תרע"א). אך נראה שלא היה בכוחה של ההוצאה לממש למלואם מפעלים יומרניים ויקרים אלה. ספר אחד בלבד יצא בסִדרה הראשונה – ‘חיות הבית’, ועיקרו תמונות צבעוניות גדולות עם טקסט נלווה (מונולוג או סיפור) קצר. ואילו בסִדרת “הספרים הקטנים” יצאו, ככל הנראה, שני ספרים בלבד – עיבּוּדים אנונימיים פשטניים (כנראה מאת יצחק ברקמן, עורך ההוצאה) של ‘רובינזון’ ו’דון קיחוט‘, מלוּוים אף הם איורים צבעוניים מרהיבי עין. לראשונה זכו הקוראים העבריים הצעירים בספרים בעלי צורה מושכת כל־כך: נייר משוּבּח, הדפסה נקיה וציורים בשלל צבעים, “מעלות שאינן מצויות אצלנו בספרות־הילדים”, כפי שציינה אז הביקורת. עם זאת קטל המבקר יחיאל יחיאלי את הטקסט הפגום והמלא שיבושים, המלווה את האיורים הצבעוניים, וסיים את רשימתו בצער "על זה ש’ספרות’, אשר זיכּתה אותנו בהוצאה מצוינה ביופיה החיצונית, זלזלה כל־כך בעיבּוּד הפנימי של הספרים והוציאה מתחת ידה דבר בלתי מתוקן"³⁶.

במקום ספרים נוספים לצעירי הקוראים, הופיעה בתרע“ב בהוצאת ‘ספרות’ האנתולוגיה המצוירת לבני הנעורים ‘ספר התשורה’. אין למצוא הרבה ילדוּת בשלוֹשים השירים והסיפורים, שנכללו בכרך גדול זה. עורכו האנונימי – הוא פישל לחובר, ממייסדי ‘ספרות’ – אסף לתוכו יצירות שכבר נדפסו בבימות שונות: משיריהם ה”מבוגרים" של ביאליק (“לבדי”), טשרניחובסקי (“אני מאמין”), שניאור, שמעוני ויעקב כהן, ומסיפוריהם של שלום עליכם (“הדגל”), פרץ (“העושה נפלאות”), ברדיצ’בסקי (“אהבת נעורים”), שופמן, שלום אש, מ"ז פיאֶרברג ואחרים. ייחוד ראשוני הראוי לציון באנתולוגיה זו הוא הדפסת דיוקנותיהם של הסופרים הצעירים (אז), שבאו לצד כותרות שמותיהם.

שניים מן המשתתפים הבולטים בביבליותיקה ‘מקרא’ היו, כזכור, משה סטבסקי (סתוי) וי"ד ברקוביץ, ששישה מסיפוריהם נדפסו בה. באותה עת ממש, שבּהּ הופיעו סיפוריהם בביבליותיקה הוַרשאִית, נדפסו סיפורים אחרים מפרי עטם גם בביבליותיקה לבני הנעורים, ששֵם ‘מוריה’ נקרא עליה. להוצאת ‘מוריה’ ולתרומתה רבת־הזכויות לספרות־הילדים מוקדשים הפרקים הבאים.

פרק שני: ‘מוֹרִיָה’ וסוֹפרי אוֹדיסה

א. ‘מוריה’ לחידוש פני החינוך

דברים אלה, שכּתב חיים נחמן ביאליק במלאות חצי יובל ליִיסוד הוצאת ‘מוריה’ (בחוברת ‘דביר’ ומוריה: סקירה קצרה על גידולם והתפתחותם', תל־אביב תרפ"ו), מיטיבים לבטא את התמורה שעברה בימים ההם על הספרות הפדגוגית (כולל ספרות־הילדים) העברית, תמורה שהביאה “רוח־חיים חדשה בכל עבודת החינוך העברי” (שם).

[1] ב־15 בינואר 1902 – כחצי שנה לאחר שהגיע ביאליק בן העשרים ותשע מסוסנוביץ לאודיסה, לשמש “מורה ראשי ומפקח” (כלשונו) ב“חדר המתוקן” שיסדה חברת ‘החינוך’ – אישרה הצנזורה הרוסית את “התכנית ליסוד חברת הוצאת הספרים ‘מוריה’”; ובתאריך זה אפשר לראות את “יום ההולדת” של ההוצאה, שמטרתה המוצהרת היתה חידוש פני החינוך העברי.

שלושה סופרים־מחנכים עמדו על ערשׂהּ של הוצאת ‘מוריה’. הקשיש שבחבורה היה יהושע חנא רבניצקי (אודסה 1859–תל־אביב 1944), שכבר היה לו אז ניסיון במו"לות, לאחר שיסד בשת 1893 את הוצאת־הספרים החלוצית ‘עולם קטן’ (ראה פרק־המבוֹא). רבניצקי היה גם אחד הראשונים, שקראו ליצור ספרות שתעניק לילד העברי חוויה רגשית עם תחושת ילדות, ואשר הודות לה הילדים “יפסיקו שעה קלה משנתם ויפנו לבם לקריאת ספרים קלים”, שיהיו בהם “משעשועי העולם והבלי חמודותיו” (‘השלוח’, תרנ"ז, עמ' 558); וּכדי להיות לא רק נאה דורש התחיל לפרסם החל ב־1891 חוברות של סיפורי ילדים קטנים, השאובים רוּבּם ככולם ממקורות קדומים ומאוחרים וכתובים בשׂפה מקראית צלולה ונאה: ‘הלל הזקן’, ‘רבי מאיר’, ‘אש בארון הקודש’ ועוד (כונסו אחרי מותו בכרך ‘אגדות לילדים’. תשי"ב).

השני בחבורה היה ש' בן־ציון (שמחה אלתר גוטמן), שהתחיל בגיל צעיר לעסוק בהוראה, וב־1899 נקרא לאודיסה, לנהל בה את ה“חדר המתוקן”. (על ש' בן־ציון ראה פרק ב/ג.)

אבל הרעיון ליִיסודה של הוצאת ‘מוריה’ היה כולו של ביאליק. עוד בשבתו בסוסנוביץ, שם היה מורה עברי, כתב באדר תר“ס לי”ח רבניסקי עורכו: “כן אוכל להשתתף עמך בהוצאת ספרים, אם תאבה לשתפני לך, כי כידוע לך יש לי מעט כסף אשר אאות לשלחו על פני המים על מנת שאמצאנו ברבות הימים” (אגרות ביאליק, א, עמ' קלז). ולאחר שהתחיל ללמד ב“חדר המתוקן” צירף ליוזמה גם את עורכו רבניצקי ואת חברו להוראה ש' בן־ציון. יחד אִתם עמדו על ערש ‘מוריה’ הסופר והעסקן אלחנן לייב לוינסקי (1910־1857), שהיה באותם ימים הרוח החיה בפעילות העברית באודיסה, ומאיר דיזנגוף (1936־1861), חבר הוַעד האודיסאי של ההסתדרות הציונית, בעוד אחד העם שימש למייסדים מעין פטרון ואב רוחני. ואכן רוחו המכוונת של אחד העם שרתה על תכנית עבודתה ועל מטרותיה של ההוצאה, כפי שנוסחו על־ידי ביאליק:

כל שנות קיומה היה ביאליק הרוח החיה בהוצאת ‘מוריה’, שבּהּ השקיע את “מחצית חייו” (כהודעתו באוֹזני פיכמן. ‘כנסת’, ב, עמ' 66). הוא היה המתכנן והעורך; הוא עמד בקשרים עם הסופרים ובתי־הדפוס והמריץ את חבריו: “עבדו! עבדו!” “יש לי, ברוך השם, פּלַאנים [תוכניות] רבּים, פלאנים בתוך פלאנים ופלאנים על גבי פלאנים”, כתב בהתלהבות מוַרשה לחבריו ב’מוריה', “אחד גדול וטוב מחברו”. (אגרות, א, עמ' רט).

התוכניות היו אכן מרוּבוֹת, והן פורטו בחלקן במודעות שפירסמה הוצאת ‘מוריה’ בעתונות אחרי יסוּדה. והספר הראשון שיצא על־ידה והביא לַהוֹצאה מוניטין ותנופה להמשך פעילותה, היה ‘סיפורי המקרא’ על חמשת חלקיו – ספר שנתחנכו עליו דורות של ילדים בגולה ובארץ, בשמשוֹ להם פרוזדור אל עולם התנ"ך.

[2] המחשבה על התקנת ‘סיפורי המקרא’ לילדים נולדה אל נכון בלבו של ביאליק בתקופת היותו מורה, כשנוכח לדעת מתוך נסיונו עד כמה חסרים המורים והתלמידים ספר מתאים להוראת התנ“ך, שהרי “כמעט שאי־אפשר להקריא לתינוקות אותם הסיפורים בצורתם מתוך כתבי הקודש” (כּדבריו בהקדמה ל’סיפורי המקרא'). עם בואו לאודיסה העלה את הרעיון לפני רבניצקי ובן־ציון, והשניים נתנוּ מיד את הסכּמתם לעשות את העבודה בצוותא. לא עברוּ חודשיים, וּכבר יכול היה ביאליק לסַפּר באיגרת לידידיו בסוסנוביץ: " […] מלבד זה אני עוסק בעריכה ספרותית אחרת יחד עם שני סופרים פה” (אגרות, א, עמ' קמה).

גישתם של ביאליק וחבריו אל ‘סיפורי המקרא’ ודרך עבוֹדתם המשוּתפת היתה ברורה ומגוּבּשת: “אין ‘סיפורי מקרא’ ספר־לימוד שימושי ויבש; הסיפורים הם העיקר והשאר טפל” (אגרות, א, עמ' רנג). זאת ועוד: “כולם תלויים תמיד בין אמת ואגדה ומטרתנו לתת לסיפורים צורה של אמיתיות מדומה בעיני הילד, המחזקת תמיד את הרושם, ולפיכך עלינו לערבּב אמת ואגדה זו בזו” (שם). את ההשמטות והקיצורים שעשו העורכים בעת ההתקנה ניתן לחלק לשלושה סוגים עיקריים: קודם כל, הושמטו כמובן כל הקטעים על עניינים שבּינו לבינהּ (לוט ובנותיו, יוסף ואשת פוטיפר וכו'); כן קוצרו “פרטים טפלים העלולים להסיח את דעת התלמיד מעצם הסיפוּר ועיקרו”, או “פרטים המעכּבים וּמַשהים יותר מדי את מרוצת הסיפור ועם זה אינם מוסיפים על רוחו הכללי” (מן ההקדמה). ויצוין, שההשמטות נעשוּ בזהירות רבּה כל־כך, עד שגם אנשים הבקיאים בתנ"ך לא הצליחו תמיד לגלותן, כפי שהעיד על עצמו המחנך והמבקר נֹחַ רוֹזנבּלום: “אודה ולא אבוש – במקומות רבים לא היכּרתי את הקיצור גם אני”, עד שפתח את ספר התנ״ך והשווה את הפסוקים (‘הצפירה’, 1904, עמ' 455).

בחורף תרס“ג (1902) הופיע חלק א (‘בראשית’) של ‘סיפורי המקרא’ – ראשון ספרֶיה של ‘מוריה’. תוך ארבע שנים, בקצב של ספר לשנה בערך, הופיעו ארבעת החלקים הבאים של הסִדרה, בהם כּוּנסוּ עיקרי הפרקים הסיפּוּריים שבתנ”ך, משִעבּוּד מצרים ועד מגילת אסתר. מעין השלמה ל’סיפורי המקרא' היתה שלישיית הספרים ‘דברי תורה’, ‘דברי נביאים’, ו’דברי כתובים', שהופיעו לצִדם ומיד אחריהם.

“‘סיפורי המקרא’ אינם ציבּור של מעשים ומאורעות שנצטמקו וניטלה מהם נשמתם, אלא הם סיפורי כתבי הקודש עצמם בצורתם ובלשונם ממש, מתוקנים לילדים”, נאמר בהקדמת “המסדרים”, שנכתבה אל נכון בידי ביאליק, “מסדרי ‘סיפורי המקרא’ סבורים, שלאו דווקא גופי המעשים שבסיפור כתבי הקודש הם העיקר – אלא גם צורתם המיוחדת, כלומר: אופן הרצאתם, סגנונם, לשונם והרוח השוֹרה עליהם. כל אלה ביחד דווקא מצטרפים ועולים ליצירה לאוּמית שלֵמה, שיכולה להשפיע מרוחה המקורית על הילד אפילו שלא מדעתו. […] לתת את היכולת לילד העברי ליהנות מכל הטוב הצפון בחלק הסיפורי [שבכתבי הקודש] ולזון את נפשו מכל האור הגנוז בתוכו בלי איבוד זמן לבטלה – זאת היתה איפוא כוונת מסדרי ‘סיפורי המקרא’”.

מיד עם הופעתם עוררו ‘סיפורי המקרא’ תגובות עזות לכאן ולכאן. החוגים החרדיים החרימו, כמובן, ספרים אלה, שכּן ראו בהם חילול כתבי הקודש. היו גם רבנים, מלומדים ומחנכים מתקדמים, שהסתייגו מהעזתם של אנשי ‘מוריה’ להגיש לילדי ישראל “תנ”ך מתוקן"; מהם אף ששלחו להוצאה מכתבי מחאה, וביאליק להשיב עליהם³⁷. אבל רוב המורים והמבקרים קיבלו את חמשת חלקי ‘סיפורי המקרא’ בהתלהבות גלויה וראו בהם מפעל מבורך, שבּא למלא חלל בספרות החינוכית. כך למשל, כתב הפדגוג נח רוזנבלום על חלק א של ‘סיפורי המקרא’ מיד אחרי הופעתו:

“טובים היו סיפורי המקרא אך לא נעימים, עד שבאה ‘מוריה’ ותגש לנו מנחה טהורה בכלי טהור; כי הספר הזה, ‘סיפורי המקרא’ – מה רב טוּבוֹ ומה יפיוֹ! כמעט לא ראיתי כמוהו ספר לימוד או ספר מקרא עברי לטוֹב וליופי!” הנייר המשובח, האותיות מאירות עיניים, התמונות יפות (אם כי “רובן לא לרוח ישראל”), “ומה יגל לב ילד עברי בספר הזה, ומה ילמד בו בשמחה, ומה תגדל התועלת מלימוד בשמחה!” (‘הצפירה’, 1904, עמ' 455).

אין תימה, אֵפוא, ש’סיפורי המקרא' היה מן הספרים העבריים הנפוצים והמבוקשים ביותר במשך יובל שנים ויותר. בשנה הראשונה להופעתו נדפס חלק א בחמש מהדורות; החלקים הבאים זכו אף הם לתפוצה דומה, תוֹך כדי שיפּוּרם ממהדורה למהדורה: הוספת פרשיות שלא הובאו במהדורות קודמות (למשל: סיפור יעקב הנאבק עם המלאך), או החלפת תמונות ישנות בחדשות. את המהדורוֹת הארץ־ישראליות של ‘סיפורי המקרא’ (1930 ואילך) אייר נחום גוטמן, בנו של ש' בן־ציון (שהשתתף שלושים שנה קודם לכן בעריכת מהדורה א של הספר), ובכך זכה בן הדור השני להיות שותף למפעל חינוכי זה, שהיה פרוזדור מתוקן ומרשים, אשר דרכו נכנסו שלושה דורות של תלמידים בארץ ובתפוצות אל היכל התנ"ך.

[3] בשעה שעסקו ביאליק ורבניצקי בהתקנת סיפורי המקרא לילדים, כבר היו שניהם שקועים במפעלם הגדול הבא – כינוס אוצרות האגדה העברית ועריכתם לבני־הנעורים. צנועה היתה תחילתו של מפעל זה, אך הוא הלך והתרחב משנה לשנה, עד שהיה לששת כרכי ‘ספר האגדה’.

מאז ומתמיד ראו עורכי ‘מוריה’ באגדה התלמודית חומר ספרותי ראשון במעלה לילדים. עוד ב־1891 השתית רבניסקי את סיפּוּרי הילדים הראשוֹנים שלו על אגדות חז“ל, שאותן כינה “פנינים מים התלמוד”. כעבור שנים אחדות כתב ביאליק כי “האגדה היא, לפי שעה, ספרות־הילדים היחידה שיש לנו משלנו”, וכי “כדרך רוב היצירות העממיות, אף האגדה מצוינת ברוב הסגולות שמנו חכמים בספרות־ילדים” (מתוך ההקדמה ל’דברי אגדה', תרס"ז). בשנת תרס”ג, עם הופעת חלק א של ‘סיפורי המקרא’, ישבו השניים להתקין אנתולוגיה לילדים של מבחר אגדות ישראל, וגם שם זמני נתנו לספרם זה: “עין יעקב המודרני” – כלומר, ספר דוגמת ‘עין יעקב’ ליעקב אבן חביב (מאה טז), שבּוֹ נכללו אגדות התלמוד והמדרשים. “אמרנו להוציא אותן האגדות שהן הגונות ומשוּבּחות לפי טעמנו”, סיפר רבניצקי כעבור שנים, “גם לתרגם עברית אלה מהן הכתובות ארמית ולסדרן אחר־כך סידור חדש, לא לפי המסכתות אלא כל אחת במדור שלה, לפי העניינים. גם אמרנו להכשיר את ספרנו ביחוד לשם בני הנעורים” (‘כנסת’ תרצ"ו, עמ' 511).

עד אביב תרס“ד עבדו ביאליק ורבניצקי בצוותא באודיסה על ‘עין יעקב’ החדש שלהם. כשעבר ביאליק לוַרשה, לערוך את המדור הספרותי של ‘השלוח’, המשיכוּ השניים – כל אחד במקומו ובעתות הפנאי שלו – בהכנת הספר, אלא שהניתוק וטרדת העבודות האחרות הִשהוּ לזמן רב את השלמת הספר. ככל שנתארכה העבודה, כן הלך ונתרחב גם היקף הספר, עד שהוא חרג לגמרי מן הרעיון המקורי של קובץ אגדות לילדים. אז הגיעו השניים לכלל החלטה, שנתבקשה כמעט מאליה: להוֹציא שני ספרים מקבילים; האחד – ‘ספר האגדה’, שיכלוֹל את מבחר האגדות שבתלמוד ובמדרשים ויהיה מכוּון לעם כולו; ולצדוֹ מהדורה מצוּמצמת בשם ‘דברי אגדה’, מכוּונת לילדים, או כפי שהגדירה רבניצקי: “תאומתו הקטנה של 'ספר האגדה''”. בסיוָן תרס”ח (1908) ראה אור חלק א של ‘ספר האגדה’; תוך שנתיים הופיעו חמשת החלקים הבאים שלו, ובמהרה הוא הוּכּר כ“ספר העם במיטב משמעו של השם הזה” (מתוך ההקדמה למהדורת תר"ץ) וּכ“מעשה כינוס [אשר] שום מפעל ספרותי בתקופה החדשה אינו יכול להידמות לו” (א"א אורבך, ‘מולד’, יז, עמ' 268). בחורף תרס"ט, עם הופעת חלק ב של ‘ספר האגדה’, הופיע החלק הראשון של ‘דברי אגדה’ – היא המהדורה לילדים, שהיתה כזכור התכלית המקורית של עבודת כינוס זו. נכללו בה 520 אגדות, שעריכתן וסידורן חופפים לאלה שב’ספר האגדה'.

בהקדמתו הממצה לספר כתב ביאליק בין השאר:

לאחר שחזר וציין כי האגדה היא, בינתיים, “ספרות־הילדים היחידה שיש לנו משלנו”, סיים ביאליק את ההקדמה בהגדרת המטרה שהציבו לעצמם עורכי הספר: “לתת את היכולת לתלמיד העברי להכיר על־ידי מבחר הדוגמאות את האגדה כמו שהיא, בּצורתה היפה ובלשונה הנוחה, ושתהא עם זה ההכּרה מלאה, כפי שאפשר, וקנויה בדרך מתוקנת ובסדר יפה”.

חרף היות ‘דברי אגדה’ מהדורה מצומצמת של ‘ספר האגדה’, ניתן למצוא בו – כספר שנועד לילדים – מאפיינים אחדים, החסרים בספר האגדה הגדול. כך, למשל, ניתנה כאן לכל אגדה ואגדה כותרת מיוחדת ומושכת, כגון: “מלאכי השרת מכּים חילותיו של עשָׂו; או: “גבריאל מלמד את יוסף שבעים לשון”. כן הובאו ב’דברי אגדה' ציוני המקורות בתוכן העניינים בלבד (ולא בסופה של כל אגדה, כפי שנהגו ב’ספר האגדה'). בשני שינויים אלה הלכו השניים בעקבות י”ב לבנר, שספרוֹ ‘כל אגדות ישראל’ שימש להם דוגמא ומופת³⁸. ומאחר שהספר היה מעֵין המשך ל’סיפורי המקרא‘, שאחת ממטרותיו להקנות לילדים את המסורות שעליהן “נתחנך עמנו בזקניו ובנעריו במשך כמה וכמה דורות”, העדיפוּ העורכים לכלול בספר אותן אגדות היסטוריות, שעליהן השתית רש“י את פירושיו לתורה. הודות לכך קיבּלו אותם ילדים, שלמדו את ‘סיפורי המקרא’ יחד עם ‘דברי אגדה’, מעין חומש־עם־רש”י במהדורה חדשה, שבעזרתה נתאפשר להם להמשיך את המסורת הלימודית של הדורות הקודמים. זאת ועוד: כמחנכים המכּירים את נפש הילדים, הִרבּוּ ביאליק ורבניצקי להביא ב’דברי אגדה’ גם מעשיות שנמזגו בהם מעשי פלא עם הוּמוֹר וצחוק. הנה, למשל, האגדה על בני הזוג שקר ומאֵרה שנכנסו לתיבת־נֹחַ; והנה סיפור־העם הסאטירי על ארבעת דייני סדום שקאי, שקרודאי, זִיפני ומטה דין³⁹; והנה האגדוֹת על חוֹכמת שלֹמה, גדוּלתו ובקיאוּתו בשפת החיוֹת והעופות. אין כמעט ספק, כי בשעה שהתקין ביאליק סיפורים אלה בשביל ‘דברי אגדה’, נולד בלבו הרעיון לעשוֹת את דוִד ושלמה לגיבורי סיפּוּריו־אגדוֹתיו, סיפורים שהתחיל לכתוב כעשׂר שנים מאוחר יותר וכינסם בסוף ימיו לספר ‘וַיהי היום’.

כאן המקום לציין, כי אף־על־פי ש’דברי אגדה' נשענוּ על ‘ספר האגדה’, ניתן למצוא ביניהם גם אגדות אחדות, שלא נכללו ב’ספר האגדה' הגדול; כגון הסיפור על עֵשָו שנשק ליעקב “ולא בא לנשקו אלא לנשכוֹ, ונעשה צוארו של יעקב אבינו כעצם השן” (חלק א, עמ' סה). עם זאת כללוּ העורכים, משוּם מה, ב’דברי אגדה' גם אגדות אחדות, שאינן יפות לילדים, כגון הקטע על שמחזאי ועזאל שקלקלו עם בנות האדם (עמ' כה).

אבל למרות סגולותיו הברורות לא זכה הספר ‘דברי אגדה’ לאוֹתה הצלחה רבּת־השנים, שלה זכו ‘סיפורי המקרא’. רק בתי־ספר מעטים כללו אותו בתוכנית־הלימודים שלהם, ורוב המורים העדיפו משום־מה את ‘ספר האגדה’ הגדול. בארץ־ישראל לא הופיעה כנראה אלא מהדורה אחת בלבד של ‘דברי אגדה’ (תרפ"ב); הספר הלך ונשכח, וחבל.

עמוד מתוך המקראה 'בן־עמי' לש' בן־ציון (אודיסה, 'מוריה', 1904) עם שיר (בלתי חתום) של ח"נ ביאליק

[4] בחמש השנים הראשונות לקיומה היתה פעילותה של הוצאת ‘מוריה’ מתונה יחסית, והיא התרכזה בעיקר בהוצאת ספרי לימוד ואבזרי הוראה. “‘מוריה’ עדיין זוחלת, אבל אינה עומדת”, כתב ביאליק בחורף 1905 לסופר א"ז רבינוביץ (אגדות, א, עמ' רצ). אבל אם היו ההישׂגים הכמותיים צנועים, הודו הכל בהישׂגיה האיכותיים של ההוצאה, שכּן הספרים המעטים שהוציאה חוללו מפנה משמעותי בספרות הפדגוגית העברית בראשית המאה.

חמשת הספרים הראשונים, שהופיעו בהוצאת ‘מוריה’ בשלוש השנים הראשונות לקיומה (תרס“ג–תרס”ה) היו: ‘סיפורי המקרא’, ‘סיפּוּרים בּיבּליים’ (‘סיפורי המקרא’ חלק א בתרגום רוסי מאת מ' בן־עמי), קובץ השירים ‘הזמיר’ בעריכת נֹח פינס, שנכללו בו משירי הילדים הראשונים של ביאליק וטשרניחובסקי (ראה פרק א/ח); ‘טעמי זמרה’ (תווים לשירי ‘הזמיר’) מאת פינחס מינקובסקי⁴⁰ ואחרים, וכן המקראה ‘בן־עמי’ (חלקים א–ג) מאת ש' בן־ציון, שהיתה ראשוֹנה לשורה ארוּכּה של ספרי לימוד ומקראות משוּבּחות ורבות הצלחה.

כל ספר־לימוד וספר־קריאה, שהופיעו בהוצאת ‘מוריה’, עברו תחת ידם ועיניהם של ביאליק ורבניצקי. (עד שנת עלייתו לארץ־ישראל [תרס"ו] היה גם ש' בן־ציון אחד מעורכי ההוצאה.) הם טיפלו לא רק בסגנונו ובצורתו של הספר, אלא השתדלו גם להעשירו ולהעלות את רמתו. ביאליק ערך את כתבי־היד, שיגר תשובות מנומקות למחבּרים שדחה את יצירותיהם⁴¹, הִנחָה מחבּרים ולא פעם אף תרם מפּרי־עֵטוֹ למקראות ולספרי לימוד שחפץ ביקרם, אם בחתימתוֹ ואם בעילום־שם. כך, למשל, נפתחה המקראה של ש' בן־ציון ‘בן־עמי’ (חלק א, תרס"ד) בשיר החייכני “זמר לקטנים”, שהוא אולי השיר הראשון שחיבּר ביאליק לבני הגיל הרך⁴² (לא נכלל בכּרך ‘שירים ופזמונות לילדים’). כן נדפסו ב’בן־עמי' “זמר לשבת” ועוד כמה משירי ביאליק; ועל־פי עדותו של פיכמן התחיל ביאליק לכתוב ל’בן־עמי' (חלק ב) אגדה על חורבן הבית, אלא שאז “צלחה עליו הרוח והפּוֹאֶמה כולה – הלא היא ‘מגִלת האש’ – השתפכה מאליה, בלי כוונה תחילה” (‘סופרים בחייהם’, עמ' 60).

בדומה לכך תרם ביאליק למקראה רבת־התפוצה ‘שׂפת ילדים’ מאת חיים פינחס ברגמן ושמואל חיים ברכוז (תרס"ו) את שיריו “משה הנער” (גירסה מוקדמת של “הנער ביער”) ו“מורנו רב חסילא”; במקראה למתחילים ‘שבילים’ שבעריכת יעקב פיכמן (‘מוריה’ 1917) נדפסו לראשונה השיר “רֵעַ טוֹב” (גירסה מוקדמת של “מיכה אומן יד”), המשל “חמשת העיוְרים” ועוד שש מיצירות ביאליק; ואילו בספרו של א“ז רבינוביץ ‘תולדות הספרות העברית לבני הנעורים’ (תרס"ו) הגיעה השתתפותו של ביאליק לכדי מחצית היקפוֹ של הספר: רוב הפּרקים המוקדשים לסיפורי התורה, יהושע, שופטים, דוד ועוד המנתחים את סיפורי התנ”ך מנקודת־מבט ספרותית עניינית, הם פרי־עתו של ביאליק⁴³. כן הוֹציאה ‘מוריה’ באותה שנה (תרס"ו) את האנתולוגיה ‘שירת ישראל, מבחר השירים העברים מימי ר’ שמואל ועד היום, מסודרים ומבוארים לבני הנעורים‘, שנערכה על־ידי י"ח רבניצקי, ש’ בן־ציון וביאליק. העורכים ביקשו לכלול בה “את הטוב ואת היפה ביותר מן השירה העברית שבכל הזמנים […] כל מה שיש בו כדי להשביח את הטעם ולעדן את הרגש” של הנער העברי, אבל רק חלק ראשוֹן של האנתולוגיה הופיע, בלא שיהיה לו המשך; נכללו בוֹ פרקי הערכה קצרים על שבעה ממשוררי ימי־הביניים, כתובים על־ידי ח"נ ביאליק.

לאור האמור בפרק זה, אין לראות הפרזה רבּה בדברים שכתב ביאליק במלאות כ"ה שנים לבית־ההוצאה, כי “לא עברו על ‘מוריה’ עשר שנות עבודה – והיא נעשתה למוסד הנאמן והמוסמך ביותר בעיני כל השוקדים על תקנת החינוך העברי. […] בלי שמץ יהירות רשאית ‘מוריה’ לאמר, כי עבודתה שימשה נקודת מהפכה ופתיחת תקופה חדשה בספרות החינוכית העברית. חללוֹ של בית־הספר העברי, שהיה שמם וריק מתחילה, נתמלא לאט לאט תוכן חי וממשי. מכל הטוב והמיטב בקנייני רוחנו, מכל פרי יצירותינו בכל הדורות, אֵלה שגם ערכם האנושי איננו מוטל בספק – מכולם הופרשה תרומה, אם קטנה ואם גדולה, לצרכי כלכלתו המחלימה של בית־הספר העברי” (מתוך ‘דביר ומוריה’, תרפ"ו).

היתה אמת רבּה בדברים אלה. גם בזאת צדק ביאליק, כי “בהשפעת ‘מוריה’ למדו גם יתר המו”לים והמחבּרים להשביח מעט את תוצרתם". ספרי הלימוד של ‘מוריה’ מצאו להם מחקים, “וכך נתגלגלו ובאו בזכות ‘מוריה’ ימי עליה כללית לכל הספרות החינוכית” (שם).

אבל הוצאת ‘מוריה’ התמקדה לא רק בהוצאת ספרי לימוד ומקראות. החל בשנה השלישית לקיומה התחילו יוֹצאוֹת בה חוברות קריאה משובחות לילדים ולנוער, בעיקר במסגרת ה’ביבליותיקה מוריה לבני הנעורים ולעם' רבּת המוניטין. לביבליותיקה זו ולחלקם של ביאליק וחבריו בה מוקדש הפרק הבא.

ב. ‘מוריה’ לבני הנעוּרים

“אחד מעיקרי הפרוגרמה של הוצאת ‘מוריה’ הוא, כידוע, להכשיר ולסדר בשביל צרכי החינוך העברי את המעולה מיצירות ספרותנו העתיקה והחדשה […] עתה ניגשת ‘מוריה’ להוציא, לפי שיטה זו, גם סדרים וקבוצות שלמות של ספרי מקרא לבני הנעורים ולעם”.

שורות אלה, שכתב ביאליק בדצמבר 1909 (בלא חתימת שמו), נדפסו על העטיפות הצבעוניות של כ“ה חוברות ‘ביבליותיקה מוריה לבני הנעורים’, אשר יצאו אחת לשבוע בראשית 1910. אבל כבר שמונה שנים קודם לכן תיכננוּ עוֹרכי ‘מוריה’ הוצאת סִדרה של חוברות קריאה מובחרות לילדים ולנוער, ובסיוָן תרס”ד בישׂרוּ רבניצקי ובן־ציון לביאליק ששהה אז בוַרשה, כי ניגשו להתקין חוברות־קריאה ראשונות לבני־הנעורים, אף פירטו את שמותיהן – ביניהן קובץ בשם “חנוכה” (לא יצא) וסיפור מאת מנדלי מוכר ספרים. ביאליק אישר בתשובתו את התכנית, אבל יעץ לחבריו שלא לפתוח את הסִדרה בסיפור של מנדלי: “אין לך קריאה קשה לבני הנעורים, ואפילו בני טו־טז, מאברמוביץ”, כתב בז' בתמוז תרס"ד, “אין צורך להתחיל בו. זה יתן פנים שלא כהלכה לכל הוצאתנו זו בעיני הבריות. יאמרו: כך יהיו כל הסיפורים”. אבל רבניצקי ובן־ציון לא שעו לעצת חברם, והחוברת הראשונה בסדרה החדשה לנוער היתה ‘הירשלי’ – פרקים מקוצרים (“ברשיון המחבר”, כפי שנדפס מעבר לשער) מתוך הרומן הגדול ‘בעמק הבכא’ למנדלי, המתמקדים בדמותו של הרשלי בן העניים, שילדוּתו הדלה רצופה חלומות ושמחת חיים. בזכות עריכתו השקולה של רבניצקי זכו הקוראים הצעירים ביצירת־מופת שלמה, שלא ניכּר בה כמעט כי נלקחה מתוך רומן רחב־יריעה.

המעיין ברשימת ספרוני הביבליותיקה יגלה כי כרבע מהם לפחות היו דברים שהעורכים נטלו מן המוכן – לאמור: שכבר נדפסו קודם לכן בספרים או בכתבי־עת (בעיקר ב’השִלוח', שביאליק היה מעורכיו) – והתקינוּם לבני־הנעורים. מעשה זה תאם לכאורה את ה“פרוגראמה” של ‘מוריה’, לתת לקוראים הצעירים את המעולה שביצירות הספרות העברית; אך אין ספק, שהיתה גם סיבה שניה, סובייקטיבית: תיקי המערכת היו ריקים מכתבי־יד של סיפורים חדשים מתאימים; והרי חסרונם של סיפורים טובים היה בגדר “צרה” שרוב העורכים העברים התחבטו בה אז: “כתוב ציור יפה וגדול ושלחהו תיכף ומיד אֵלי [ל’השלוח'], אם אינך חפץ שאתלה את עצמי!” כתב ביאליק באדר תרס“ד לא”ז רבינוביץ, “או ציור יפה שלח לי או חבל לתליה. אין לי כלום”… (אגרות, א, עמ' רטז).

הנה משום כך אפשר למצוא בין ספרוני הביבליותיקה לבני הנעורים מיצירותיהם של סופרים שהלכו לעולמם: ‘קפיצת הדרך’ מאת י“ל גורדון (מקוצר), ‘העגל’ ו’בערב' מאת מ”ז פיֶארברג, ו’הקבצן העיוֵר' מאת אליהו מַידניק (כולם תר"ע). כן הופיעו אותה שנה בביבליותיקה קובצי ‘ציורים ורשימות’ מאת י“ל פרץ, דוד פרישמן ושלום אש, הסיפורים ‘בימים ההם’ ליהודה שטיינברג, ‘בימי חמלניצקי’ לא”ז רבינוביץ, ‘מסעות בנימין השלישי’ מאת מנדלי – כולם סיפורים שכבר נדפסו במקומות אחרים ועברו עריכה עם קיצורים, כדי להכשירם לבני־הנעורים.

עיון בתוכן הסיפורים מגלה בהם מכנה משותף נוסף: כמעט כולם היו סיפורים ריאליסטיים על חיי היהודים בהוֹוה – סיפורים שגיבוריהם ילדים, או משפחות מטופלות בילדים, או מבוגרים בעלי נפש “ילדותית” תמימה, שקל לקורא הצעיר להזדהות אִתם (כגון ‘אברהמל הסנדלר’ מאת ברל שאפיר). רוב הסיפורים נכתבו עברית במקורם ומיעוּטם תורגמו מיידיש או מרוסית (סיפורי מ' בן־עמי); אלא שגם הסיפּורים המתורגמים נדפסו ברוּבּם כיצירות מקוֹר, בלא שתצוין עובדת תרגומם, וּבעילום שמות המתרגמים. לא פעם נאלץ חוקר הספרות ליהפך ל“בלש”, כדי לגלות את זהותו של המתרגם העלום; ואף כאן לא נפקד מקומו של ביאליק, שכּן רוב הסיפורים המתורגמים בביבליותיקה הורקו לעברית על ידו – אם בעצמו ואם בשותפותו הסמויה של רבניצקי.

הספרון השני שהופיע בביבליותיקה, אחרי ‘הירשילי’ מאת מנדלי, היה ‘סיפורים ומעשיות’ מאת שלום עליכם (תרס"ד). נכללוּ בּוֹ ארבעה מסיפורי הילדים הקלסיים של המספר היידי – “עלי כִּנור”, “יוסיל הגנן”, “נסתלקו” ו“הזקן” – והופעתם מסמלת את הידוק קשרי הידידות ושיתוף־הפעולה בין שלום עליכם לביאליק. מיד לאחר שהחליטו עורכי ‘מוריה’ על יסוד הביבליותיקה, שיגר ביאליק בערב יום־הכיפורים תרס"ג איגרת למספר היידי, ובה בקשה נמרצת למהר ולשלוח להוצאה מסיפוריו הקצרים לילדים:

מכתב זה משַקף את דעתם של ביאליק ורבניצקי על כיווּנה הרצוי של הביבליותיקה לבני הנעורים העומדת לקוּם, שסיפוריה צריכים להתמקד בחיי הילדים. שלום עליכם מיהר להשיב בחיוב לפּניה: “בוַדאי אשתדל למלא בקשתכם על הצד היותר טוב, אף־על־פי שלא בעברית, כמו שרוצה ביאליק, משוּם שאין אני יכול לדבר כך בלשון עֵבר; כלומר אני יכול לדבר כן, אבל לא בשעה שאני הוגה וחושב בלשון העם וכותב מחיי העם בשביל ילדי העם”.

חליפת המכתבים נתמשכה חודשים ארוכים. שלום עליכם הפציר שוב ושוב הן ברבניצקי ידידו (שאִתו שיתף פעולה פעמים אחדות בעבר, הן ביידיש והן בעברית) והן בביאליק, כי יתרגמו מסיפוריו לעברית, עד שבאביב 1904 שלח אליהם המספר משוַוייץ, לצד סיפוריו היידיים, גם שלושה סיפורי ילדים שתירגם בעצמו לעברית והדפיסם כבר בכתבי־עת: ביניהם “הזקן” (נדפס בשבועון ‘עולם קטן’, ורשה תרס"א) וכן “נסתלקו” ו“יוסל הגנן” (נדפסו ב’הצופה' הורשאי⁴⁴). שלושה סיפורים אלה נכללו בקובץ ‘סיפורים ומעשיות’, לאחר שעברו עריכה לשונית של ביאליק ורבניצקי; ואליהם נוסף, ראשון בקובץ, הסיפור הלירי “עלי כנור”, שתרגם ביאליק עוד באביב תרס"ב. המשורר שלח את תרגומו לשלום עליכם כשהוא עוד בכתב־יד, והסופר הודה לו עליו ב־20 באפריל במכתב מלא התפעלות:

מאז לא חדל שלום עליכם להפציר בשני ידידיו האודיסאים, שיתרגמו עוד מסיפוריו לעברית. בקשותיו נענו לבסוף, ובשנת תר“ע הופיעו בביבליותיקה ‘מוריה’ עוד שני קובצי סיפורים שלו, בתרגומם המשותף של ביאליק ורבניצקי: האחד – ‘מסיפורי הילדים’, בוֹ נכללו הסיפורים הספוגים חיוּך ודמע “הדגל” (תורגם כנראה על־ידי רבניצקי) ו”האולר" (בתרגומו של ביאליק⁴⁵); והשני — “יוסיל בן החזן”, שנכללו בו שלושה מסיפוריו הראשונים של מוטל בן פסי החזן⁴⁶. בקיץ 1907 שלח שלום עליכם משוַייץ לידידיו־מתרגמיו באודיסה את פרקי ‘מוֹטל’ הראשונים בצירוף משאלה: “הוֹי, אילו תירגם הוּא [ביאליק] אותם ללשון־הקודש!” משאלה זו נתמלאה רק בחלקהּ: שני הפּרקים הראשונים – “אורח לשבועות” ו“אשרַי – יתום אני” תורגמו על־ידי רבניצקי וביאליק במשותף, כפי שניתן ללמוד מדברי הקילוסין של שלום עליכם (נכתבוּ ביום 9.8.1909, אחרי קריאת עלי ההגהה ששלחו אליו המתרגמים):

ואילו הפרק השלישי, “מה יהא בסופי?”, תורגם על־ידי ביאליק לבדו, כפי שנוכל ללמוד ממכתבו המלא התפעלות של שלום עליכם (שנפתח במִלים הזהות כמעט לפתיחת הפרק בנוסחו של ביאליק):

חודשים מעטים אחרי ‘יוסיל בן החזן’ נדפס בביבליותיקה לבני הנעורים גם סיפורו העממי של שלום עליכם “מעשה כשפים”, על המלמד שהלך לקנות עז וחזר עם תיש; הוא נכלל בקובץ ‘מסיפורי עם’ (לצד סיפורו האנקדוטי של ביאליק ‘יום השישי הקצר’), ושוב – בעילום שם המתרגם; אלא שעל־פי עדותו של י"ד ברקוביץ (בהקדמה לתרגומו שלו לסיפור, לו קרא “מעשה שאין לו סוף”), המתרגם הוא שמעון גינצבורג, כאשר “ביאליק הוסיף על התרגום כמה וכמה נפכים משלו ואצל עליו מתפארת לשונו”.

יצירה נוספת מאת שלום עליכם – מחזה קצר מהווי ילדי ה’חדר' בשם “הרבי והרבנית” – יצאה באותה עת (תרס"ח) בחוברת מנוקדת, בַסִדרה קצרת־הימים ‘מקרא לתינוקות’, שהוצאת ‘מוריה’ יסדה אז (ראה להלן). מתרגם המחזה היה י"ח רבניצקי⁴⁸.

לא לחינם התפעל שלום־עליכם כל־כך מן התרגומים האלה, ובעיקר מ“ידוֹ של ביאליק, תבוא עליה ברכה”. המשורר־המתרגם השׂכּיל להעניק לסיפורים לבוש עממי חינני, שיהא שווה־ערך כמעט למקור, שָם הגיבור־המסַפּר הוא ילד הדובר בלשונו הטבעית: “זה הכֶּלב־שבכלבים קשור לחבל ארוך וינסה נא מישהו לעבור דרך שם […]” (‘יוסיל בן החזן’, עמ' 23). והרי עוד בתחילת דרכו הספרותית היטיב ביאליק להבין כיצד ראוי לתרגם את סיפורי הילדים של שלום עליכם: “מעשה הילדוּת והזַרגוניזמים הרבּים שבּוֹ [במקור] דורשים שׂפה פשוטה שבפשוטה ולשון הדיוט” (אגרות, א, עמ' עח). על כן ראה המסַפּר היידי בביאליק מתרגם אידיאלי לסיפוריו, וכשהתחיל י"ד ברקוביץ לתרגם את שלום עליכם, כתב עליו הסופר לידידיו בהוצאת ‘מוריה’: “אין מתרגם כמוהו בכל הארץ זולת ביאליק” (מכתב מיום 19.7.1910).

ולא רק שלום עליכם, אלא גם מרדכי בן־עמי (רבינוביץ; אוקראינה 1854–תל־אביב 1932) ראה בביאליק מתרגם אמן לסיפורי הילדים שלו, שנכתבו רוסית במקורם. “ראה זה פלא”, כתב בן־עמי לידידיו ב’מוריה' באייר תרע"ט, אחרי הופעת קובץ סיפוריו המתורגמים, “אין אני מרגיש, אני המחבר, שזה תרגום […] לא! כולם כאילו נכתבו לכתחילה עברית, ולכולם סגנון אחד […] סגנונו של ביאליק הוא, אשר ידו בכל וכל הכרך מעשה ידיו להתפאר”.

עוד בשנת תרנ“ה (1894) תירגם ביאליק בן העשרים ושתיים לעברית את סיפורו של בן־עמי ‘חנוכה’ (ראה פרק־המבוֹא), אחרי שכתב לרבניצקי כי “הפנינים האלה [סיפורי הילדות של בן־עמי] יעשירו את ספרות ילדינו עושר רב” (אגרות, א‘, עמ’ עד); וכעבור עשר שנים תירגם סיפור־הווי נוסטלגי שני של המספר הרוסי־יהודי רב־ההשפּעה, 'ל”ג בעומר' – על טיולם של ילדי ה“חדר” אל מחוץ לעיירה ופגישתם הראשונה עם הטבע ומראותיו. הסיפור הופיע בביבליותיקה לבני הנעורים, ושוב בלי ציוּן שֵם המתרגם (אבל ברשימת ספרי ‘מוריה’, שנדפסה על כריכות ספרי ההוצאה, צוין ליד ‘ל"ג בעומר’: “מתורגם ע”י ח.נ. ביאליק").

יחסי רֵעוּת מיוחדים במינם שׂררו כל השנים בין ביאליק לבין המסַפר הקשיש, שסיפוריו הליריים ספוגים חיבּה עמוקה לילד היהודי, לעצבונו ולשׂמחותיו הקטנות; וכשהזמין ביאליק אצל בן־עמי בתשרי תרס“ז סיפורים בשביל הביבליותקה לבני הנעורים – “נוחים וקלים ועבריים” – הפציר בו הסופר שיתרגם כמה מהם לעברית; אלא שביאליק לא יכול היה הפּעם להיענות לוֹ, למרות רצונו, שכּן “אין לי פנאי לנשימה, אין פנאי” (אגרות, ב, עמ' קלט). על כן נדפס בביבליותיקה סיפורו של בן־עמי ‘דרמה קטנה’, בתרגומו של בר־טוביה (שרגא פייבל פרנקל; 1875–1933), שהיה מבאי ביתו של בן־עמי. רק במלחמת־העולם הראשונה נתפנה ביאליק לתרגם את מעשיית־העם החסידית של בן־עמי “הסבא משפּוֹלה”, שנדפסה בהוצאת ‘ספרי’ (תרע"ז), והפעם בציוּן שמו המלא כמתרגם. במלאת שנה למותו הופיעו בתל־אביב שני כרכים של סיפורי בן־עמי לבני הנעורים, בתרגומם של מרדכי אזרחי, שלמה הרברג, אברהם שלונסקי ואברהם סולודר: “סיפורים לילדי ישראל” ו”סיפורים לנערי ישראל" (הוצאת שטיבל, תרצ"ג).

הזדהותו של ביאליק עם ענוּתם וגעגועיהם של נערים שגלו מבית אביהם למקום תורה הניעה אותו לתרגם את סיפורו המלודרמַטי של אברהם רייזין “שני אחים”. סיפור זה (שכבר תורגם קודם לכן על־ידי ישראל שף ונדפס, בלא ציוּן שֵם המתרגם, בביבליותקה ‘בִּכורים’, ורשה תרס"ז) נדפס יחד עם שני סיפורים נוספים מאת המשורר היִידי הפופולרי, על יהודֵי העיירה הנמשכים אל הטבע (“בתוך הגן”, “העץ”), בחוברת ‘ציורים ורשימות’, גם הפעם בעילום שם המתרגם. בעילום שם נדפס בביבליותיקה לבני הנעורים גם תרגומו המבריק של ביאליק לסיפור־ההווי הלירי של ברל שאפיר (1876–1922) ‘אברהמ’ל הסנדלר’, המתאר לילה בחייו של סנדלר אביון, אוהב עבודה וזמר. הסיפור נתפרסם תחילה ב’השלוח' (כרך יז, תרס"ז), לאחר שביאליק “העמיק את תוֹכנו ושיכלל את צורתו” בעת התרגום (כדברי לחובר), והוא הופיע שם כסיפור עברי מקורי. לפני הדפסתו החוזרת בביבליותיקה קיצרוּ העורכים את הסיפור, ואפשר שקיצרוהו יותר מדי⁴⁹.

קשה לתת עתה מענה חד־משמעי לשאלה, מדוע נהג ביאליק לפרסם את רוב היצירות שתירגם ועיבּד בעילוּם שם, או בראשי תיבות⁵⁰, ולא כאן המקום לדון בכך. אבל בשל אותה אנוֹנימיוּת אין לדעת עתה בוודאות מי תירגם את סיפּורוֹ הקצר של המספר היידי מרדכי ספקטור (1858–1925) “סעודת עניים”, שנדפס יחד עם “הדוד העשיר” בחוברת ‘עשיר ורש’⁵¹ (ביבליותיקה לבני הנעורים, טו); עם זאת ניתן למצוא בתרגום כמה מטבעות־לשון עממיים, שחותמו של ביאליק ניכר בהם (למשל: “מנגנים, נגנו זמר של חדוה! בחדוה יתירה, בגילה וברינה ובדיצה, יהודים!”); וגם המשפט, שכתב באותה עת לש' בן־ציון – “רואה אתה, כמעט שאני מדבר בלשון ספקטור” (אגרות, א, עמ' רז) – מוכיח את זיקת המשורר אל סופר זה ואומר דָרשני. גם שניים מסיפוריו המקוריים הִכליל ביאליק בביבליותיקה שערך: הראשון – ‘מימי הילדות’ – כולל את הפרקים ב־ח של "ספיח, מאורעותיו של נער עברי כתובים בידי עצמו“, שנדפסו תחילה ב’השלוח' (יט, תרס“ח־תשס”ט), ואשר עליהם אמר מ”י ברדיצ’בסקי: “מי שאֵלה לו כבר לא עיני בשׂר לו, כי אם עיני רוח” (כתבים, עמ' רסט); והסיפור השני הוא, כאמור לעיל, “יום השִשי הקצר” (נדפס עם “מעשה כשפים” לשלום עליכם בספרון ‘מסיפורי עם’, בחתימת (N. אנקדוטה זו, שהמשורר שמע מפי ידידוֹ אליהו לוין⁵², נהפכה על־ידיו לסיפּור משעשע, עשיר צבעים ומלא שמחת־חיים ארצית, וספק אם יש לראותו כיצירה מובהקת לנוער.

עשרים וחמש חוברות הופיעו בביבליותיקה לבני־הנעורים בשנת תר"ע, ולרוּבּן היה אותו מכנה משותף לאומי ראליסטי שנזכר לעיל. על מדיניות העריכה של אנשי ‘מוריה’ ניתן ללמוד ממכתב־התשובה של ביאליק למ' בן־אליעזר, שם נאמר כי המערכת רוצה לפרסם בביבליותיקה “דווקא מן הטוב והמובחר, ומאלה שכבר נדפסו. לאלה האחרונים, אם טובים הם ביותר, יש דין קדימה […] מוטב שיבואו בחוברת שניים שלושה דברים קצרים, אבל מוּתר גם באחד” (אגרות, ב, עמ' קה). ואמנם בן־אליעזר שלח לביבליותיקה שלושה סיפּוֹרים קצרים, המתארים בהתרפקוּת את יהוּדי העיירה וּזקניה, ואלה נדפסו בחוברת ‘מתמונות העבר’.

מעוּגן בחווית ילדות, שדוֹק אגדה נסוּך עליה, הוא הסיפור ‘המעפּיל’ מאת אהרוֹן אברהם קבק (1883–1944), אשר חותָמו הרומנטי־אידיאולוגי של פיארברג ניכּר בה: הילד העורג לגאולה “יודע” כי המשיח נמצא על ראש ההר שמחוץ לעיירה, וכל שיש לעשות הוא לעלות אליו ולומר לו שהכל מחכים לו. והוא, חיימקה הקטן, מתחיל לעלות –

דומים בצביונם לחיימקה המעפּיל הם גיבּוֹרי סיפּוּריו ה“ציוֹניים” של מ“י ברדיצ’בסקי “היציאה” ו”הבריחה" (‘לארץ אבות’), המספרים בגוף ראשון על כמיהתוֹ של ילד לעולם שכולו טוב – הוא עולמה של ארץ־ישראל. דמויות ארציות יותר הם גיבּוֹריו של י“ד ברקוביץ “פרא אדם” ו”מישָאֵל", שידם בכל ויד כל בם (כּוּנסוּ בחוברת ‘סיפורים’). נוסף עליהם אנו מוצאים בביבליותיקה גם את “הצדיק הכפרי” לשלום אש; את “לבן הארמי” למשה סטבסקי (סתוי) – והוא סיפּוּר אהבתו של בן העגלון אל הסוּס הצעיר, שעשה בשעתוֹ רושם עז בנושאו ובכושר ביטוייו; את ‘מחיי הערבים’ של חוָג’ה מוסה (משה סמילנסקי); ואת ‘חתונות’ של אחיו מ' סיקוֹ (מאיר סמילנסקי). כל הסיפורים האלה כקודמיהם, לא כּוּונוּ מראש לבני הנעורים, ורוּבּם נזקקו להתקנה לשונית ולקיצורים כלשהם לפני הדפסתם בביבליותיקה; ואף־על־פי כן ראו בהם עורכי ‘מוריה’, בצדק, יצירות בעלות ערך קיים לקורא הצעיר:

פתיחת הפרוגראמה של ביבליותיקה 'מוריה' לבני־הנעורים, כפי שנוסחה בידי ביאליק

דברים ברורים ומפורשים אלה הבליע ביאליק ב“פרוגראמה” של הספריה לבני הנעורים שניסח ואשר נדפסה על העטיפות הצבעוניות של החוברות. ועוד נאמר באותה פרוגראמה – דברים שכּוחם יפה גם כיום ואשר רק מעטים נתנו דעתם עליה עד כה:

הביבליותיקה לבני הנעורים מילאה חלל רב שנים בספרות־הנוער, ולדברי המחנך יצחק ספּיבק “היא שימשה לנוּ זמן רב מקור יחידי, שממנו שאבנוּ חומר־קריאה וגם חוֹמר לימוּדי לתלמידים מגיל יג־טו” (ספר היובל של הסתדרות המורים, תרפ"ט, עמ' 260). אין תימה אפוא, שהחוברות נתקבלו עם הופעתן בהתלהבות: תוך שנתיים־שלוש נדפסו רבּוֹת מהן במהדורה חדשה (מהדורה מיוחדת, בשם ‘שחרות’ הופיעה בכריכת־בד נאה); כעבור 15־12 שנה הדפיסה ‘מוריה’ מהדורה חדשה של רוב חוברות הביבליותיקה בארץ־ישראל. גם הביקורת בירכה על “המתנה היפה”, שניתנה לבני הנעורים, ו“אנו אין לנו אלא לברך את ‘מוריה’ בהתחלה טובה ובהצלחה רבה”; כּך כתב המחנך חיים הררי ברשימתו המקיפה על הביבליותיקה (ראו פרק ג. למעלה: אהרן לובושיצקי: ניצניה של שירת ילדים); אך לצד דברי השבח “על כל היפה והמועיל” שנותנת ההוצאה לבני הנעורים, מתח המבקר גם ביקורת – מוצדקת בעיקרה – על פגמים לא מעטים שמצא בביבליותיקה: לשווא חיפש בה “קריאה תדירית וסיסטמאטית”, שהובטחה לקוראים הצעירים: “היכן היא הדרך הסיסטמאתית של ‘מוריה’?” הִקשה המבקר, “הרי מיל”ג עד משה סטבסקי – קפיצת דרך ממש…" המסקנה הבלתי־נמנעת היא, שאין שיטה, “אין ‘סדר’ שלם, אלא ציורים בודדים, רגעי חיים שונים, בלי קשר מיוחד”, שיהיה בו כדי להעניק “הסתכלות שלמה בחיי הדורות”. לשווא חיפש הררי, איש הגימנסיה ‘הרצליה’ (שהיה אז מעורכי הירחוֹן לנוֹער ‘מולדת’), בּכל חוברות הביבליותיקה סיפור אחד לפחות מחיי החלוצים בארץ־ישראל, “מאותם החיים ההולכים ומתרקמים לעינינו, מיסורי היצירה הארץ־ישראלית ומחדוַת האדמה והמולדת”. במקום סיפורי צמח וּוִילנסקי, למשל, על החיים החדשים בארץ – "צמח פתאום חָג’ה מוסה בסיפוריו “מחיי הערבים'…”

כן העיר הררי על השמטות שרירותיות, שפגמו בשלמותן של כמה יצירות, על שגיאות הדפוס הרבות ועל כך שהקוראים הצעירים “נפגעים במבטאים שאינם נוחים כל־כך”: אפילו בפרקים היפים של ‘מימי הילדות’ לביאליק מצא המבקר “מבטאים שה’ראליות' היתרה שבהם נוטלת את הטעם הטוב”, כגון “שמיני לבטן”, “צמוּקת דדיים” ועוד. הוא איחל ל’מוריה' יתר הצלחה בחוֹברוֹת הבּאוֹת; אך חוֹברוּת חדשוֹת לא הוֹפיעו.

לצד הביבליותיקה לבני הנעורים התכוונו עורכי ‘מוריה’ להוציא החל בראש־השנה תרס"ח, גם סִפריה מנוּקדת לקוראים המתחילים; ביאליק ורבניצקי פנו אל כמה מידידיהם הסופרים – ביניהם שלום עליכם (ראה לעיל), זלמן שניאור, יהודה שטיינברג ויעקב פיכמן – וביקשו מהם סיפורים קטנים לסִדרה זו. “בכלל, נחוצה מאוד מאוד ביבליותיקה למתחילים כזו”, השיב פיכמן לפנייתו של ביאליק. “אם תחליטו להוציא את הסיפורים הקטנים בסריה של חוברות (בשם ‘לקריאה ראשונה’, למשל) אשלח לכם תכף חוברות אחדות” (‘ביאליק וסופרי דורו’, עמ' 209).

עורכי ‘מוריה’ העניקו לַסִדרה את השם ‘מקרא לתינוקות’, והחוברת הראשונה (והיחידה) בה היתה מערכונו המבדח של שלום עליכם ‘הרבּי והרבנית’, מהווי הילדים ב’חדר‘, בתרגומו של רבניצקי (תרס"ח; ראה לעיל). כן בישׂר רבניצקי לש’ בן־ציון, כי “אפשר שנסכּים לדעתך להוציא [מכּתב־היד של מקראה בשם ‘הצעד הראשון’] את החומר הטוב ולהדפיסו בחוברות קטנות מצוירות. וכמובן, נשתדל להקל ככל האפשר את הלשון כדי שיהא דבר השווה לכל נפש קטנה” (‘גנזים’ 66, תמוז תשכ"ט, עמ' 447). אבל רק חוברת אחת ויחידה יצאה בסִדרה ‘מקרא לתינוקות’. “כל [היצירות] ששלחתי נשארו כּולם כאבן שאין לה הופכין”, סיפר שניאור (‘ביאליק ובני דורו’, עמ' 196). כזה היה וַדאי גם גורלן של היצירות האחרות. המפעל נקטע בעודו באִבּוֹ.

בשעה שכּתב רבניצקי לש' בן־ציוֹן את השורות על ‘חוברות קטנות מצוירות", כבר ישב סופר זה בארץ־ישראל, שם עסק אז בין השאר בעריכת כתב־העת קצר הימים ‘העומר’. שבע שנים בלבד עשה ש’ בן־ציון באודיסה, שם השתתף ביסוד הוצאת ‘מוריה’ ובעריכת ספרי לימוד ומקרא של ההוצאה. חרף פרק־הזמן הקצר, יחסית, היתה תקופת אודיסה, לדעת רבים, תקופת הפריחה היצירתית של בן־ציון (שקד, ‘הסיפורת העברית’. עמ' 295); ואף שעלה בסתיו תרס"ו כדי להקים מרכז ספרותי בארץ־ישראל, היה קשור עוד שנים רבות אל חבורת־סופרי אודיסה.

לש' בן־ציון, המחנך וסופר הילדים, מוקדש הפרק הבא.

ג. “על קצה גבוּל הילדוּת” – ש' בן־ציון

דברי הערכה אלה, שאמר ביאליק על ש' בן־ציון אחרי פטירתו (“לזכרו של ש' בן־ציון”. כתבים, מהדורת תש"י, עמ' רנב), שוּם אדם אחר זוּלתוֹ לא יכול היה לאָמרם; שהרי ביאליק היה בראשית המאה “חברו־לספסל” של בן־ציון “בבית־המדרש של יצירת ספרות עברית לקטנים” ועמל יחד אתו על בריאת היצירוֹת הראשוֹנוֹת עם החדווה הראשונית, “היא החדוה הידועה רק לילדים ולאמנים ברוכי אלוהים – השׂמחה על עצמים סתם” (שם).

בן שערים ותשע היה ש' בן־ציון (שמחה אלתר גוּטמן. בסראבּיה 1870–תל־אביב 1932) בבואו לאודיסה, לנהל את ה“חדר המתוקן” שפתחה חברת ‘החינוך’, ומאחוריו כבר ניסיון בלתי מבוטל בהוראה וּבכתיבה, כולל נסיונות ראשונים בספרות־ילדים⁵³. צורכי השעה הדוחקים הם שהניעוהו לחַבּר חומר קריאה מתאים לתלמידים, כפי שסיפּר כעבור שנים בזיכרונותיו:

לא עברה שנה מיוֹם בואו לאודיסה, והוא ישב עם ביאליק, חברו לעבודה ב“חדר המתוקן” – ואחר־כך גם בהוצאת ‘מוריה’ – להתקין ולהכשיר את ספרו ‘בן־עמי’ לדפוס. כעבור שנים התרפק ביאליק על אותם “ימי שמחת יצירה ועבודה” עם בן־ציון, עבודת “שני מורים עניים ודלים ליצור קורס עברי בתוך בית־הספר”; סיפּר כיצד שהו בשעות היום עם תלמידיהם “והלילות הקדשנו לעבודה ספרותית־פדגוגית עד שתים־שלוש אחרי חצות. היכרתי את האיש [בן־ציון] בעבודה, ואני מלא געגועים לימים וללילות הנפלאים האלה” (‘דברים שבעל־פה’, עמ' רלה). בדומה לו תיאר גם יעקב פיכמן בזכרונותיו את השניים בעבודתם זו, שבּהּ “תוך כדי שיחה ועבודה משותפת נוצרים שירי ילדים, סיפורים, אגדות […] אותו החומר המקורי המצוין, שממנו נצטרפו אחר־כך מקראות ‘בן־עמי’” (‘כנסת’, ב, עמ' 57).

שלוש מטרות עיקריות הוֹעיד בן־ציוֹן ל’בן־עמי', ראשון ספריו, ואותן פירט בהרחבה בהקדמה לחלק א של המקראה: הענקת “ראשית דעת בחיים, בעולם ובטבע”; פיתוח הטעם והרגש באמצעות “יצירות ספרותיות נאות ונוחות ולשון נאה ופשוטה”; והקניית ערכי מוסר “על־ידי סיפורי מעשיות וע”י משלים ופתגמים, שהתינוק יכול להרגיש טעמם". ואכן כל הסגולות המצויות במיטב יצירותיו הבאות לילדים – עממיוּת ספוגה הוּמוֹר רך, שׂפה בהירה שיש בה גמישוּת עם שורשיוּת, ערכי אנוש עטופים חן ושנינות – כבר מצויות בשירים הקצרים, בשיחות ובמשלים של ‘בן־עמי’. הנה, לדוגמה, המשל המקורי הקצר “שיחת כלים”, שאפשר למצוא בו מסגולותיו של המשל הקלסי העתיק והשנון:

והנה השיר הקטן “דרור”, הפותח בחרוז “אֲרֻבַּת כְּלוּבִי הַיּוֹם פָּתַחְתִּי / וְאֶת צִפּוֹרִי לַחָפְשִי שָלַחְתִּי”; והנה הדיאלוג בחרוזים “שׂיחה”, שבּוֹ מסבִּיר הילד מדוּע הִרחיק בַּפּרוסה שבידו את הכלב ששמר על גל המרגליות, שכּן –

לצד כמה משיריהם של משוררים, כגוֹן נֹח פינס, זאב יעבץ, ש“ל גָרדון וביאליק (שירים שרוּבּם “עוּבּדו ונשתנו באופן שמצא המחבר יותר נאות לילדים”; והכנסת שינוּיים ביצירות של אחרים שהתקין לדפוּס היתה נוֹהַג קבוע אצל ש' בן־ציון בכל שנות עריכתו, דבר שעורר לא פעם את כעסם של מחבּרים⁵⁴), אנו מוצאים ב’בן־עמי' גם עיבּוּדים מוצלחים של מעשיות־עם ושירי עם יהודיים, ביניהם הזֶמר “תפילה” (נקרא במקור “משה מורשה”); כעבור שנים עיבּד גם ח”נ ביאליק שיר־עם זה וקרא לו “אליהו הנביא” (נדפס לראשונה במקראה ‘כרמנו’, תרפ"ו). אין ספק, שנוּסחוֹ המוקדם של בן־ציון היה מוּכּר היטב לביאליק (שהשתתף בעריכת ‘בן־עמי’ וגם תרם למקראה כמה משיריו הראשונים לילדים), ויש עניין בהשוואת שני הנוּסחים זה לזה:

לצד הדמיון הרב בדיאלוגים שבשני נוסחי השיר, בולט הצביון העממי בנוסחו המוקדם של בן־ציון, השומר אמוּנים למשה רבּנו שבמקוֹר היידי, מול המבנה הפיוטי המלוטש של ביאליק (שהחליף את משה באליהו “נביא כל דור”), המַשלים את מסגרתוֹ של השיר בכך שפּתח וגם סיים אותו בחריזה. גם הצורה התחבּירית של השאלה החוזרת (“למה לְךָ סוס ועגלה?” וכו') יש בה, בנוסחו של בן־ציון, יותר מן הפשטות העממית־ילדית בהשוואה לנוסחו של ביאליק (“סוס ועגלה למה־לָךְ?” וראוי לשׂים לב לניקוד המלה לָךְ, הנשמעת כלשון נקבה).

החומר הספרותי המנוּפּה ושׂפתו העממית הנלבבת הם שסייעו להצלחתה הנרחבת ורבת־השנים של המקראה על שלושת חלקיה. “‘בן־עמי’ התחיל מתפשט באופן שלא חלמנו עליו ב’מוריה'”, כתב בן־ציון במכתבו האוטוביוגרפי הנזכּר. מהדורה רדפה מהדורה, כשהמחבר מלטש ומוסיף ומשנה דברים ממהדורה למהדורה. לאחר שעלה לארץ־ישראל הוציא את המקראה במהדורה מחודשת – “מקראות בן־עמי המחודשות”, והניסיון רב־השנים ניכּר במִבנה המתודי ובשמות הנפרדים, שניתנוּ לכל חלק וחלק: א) ‘מקרוב ומרחוק’; ב) ‘במשעול’; ג) ‘בארחות החיים’; ד) ‘בדרך עולם’ (תרע“ב–תר”ף). בשנת תרפ"ח, והוא בסוף העשור השישי לחייו, ניסה בן־ציון להוציא בהוצאת ‘דביר’ מהדורה מחודשת של ‘בן־עמי’ בשם ‘בתוך עמי’; אלא שרק חלק אחד בלבד ראה אור. המקראות של דור הסופרים־המחנכים החדש גברו על ‘בן־עמי’ של בן־ציון.

בשנה שבּהּ התחיל בן־ציון להכין לדפוס את ספרו ‘בן־עמי’, התחילה גם השתתפותו רבּת־השנים בעתונות־הילדים העברית. על־פי הזמנת ידידו ש"ל גָרדון⁵⁵, פירסם בשבועון הוַרשאי ‘עולם קטן’ וּבירחון ‘הנעורים’ סיפורי יַלדוּת, עיבודי מעשיות עממיות וציורי טבע, שרוּבּם שבוּ ונדפסו אחר־כּך בסדרות ‘פרחים’ ו’בכּורים'. יפה הוא, למשל, סיפּוּר־הילדוּת “בליל תשעה באב” – “אחיו” הקטן של ‘על קצה גבוּל הילדוּת’ (ראה להלן) – בו מסַפּר הילד הקטן בגוף ראשון כיצד נשאר ללון בחוץ בליל תשעה באב כדי שיוכל להביע משאלה בשעת חצות; “לא אישן עד שאֶראה בהיבּקע השמים ואשאל שאֵלָתי. אני אוֹמַר: יבנה בית המקדש!” מבדחת בצביונה העממי הרצוּף חזָרות היא ההלצה “השומר בחלם” (תרס“ז; שבה ונדפסה כחוברת בסדרת ‘ספרי’, אודיסה תרע”ז). מוצלח פחות הוא הציור האידילי־אלגורי “מחזיונות האביב” (תרס"ז), שחוֹתם אנדרסני־פרישמני ניכּר בוֹ, המסַפּר על הזמיר אשר “שר על הפרחים והשושנים אשר לא יחדלו מתת מתקם, טוּבם וריח הניחוח עד נשימתם האחרונה בין עפאיהם… הוא שר גם על דור יבוא, בנים יוָלדו אשר יציצו תחת אבותיהם שפרחו ונבלו לפני שמש צדקה”. גודש תיאורים ורעיונות – ועלילה אָיִן.

באותה שנה, שבּהּ הופיעה המקראה ‘בן־עמי’, כבר סייע ש' בן ציון לי“ח רבניצקי בתכנון הביבליותיקה לבני הנעורים וּבעריכת חוברותיה הראשונות. (ביאליק שהה אז בוַרשה ועקב אחרי עבודת חבריו.) בין השאר התקין בן־ציון לדפוס את סיפּוּרי שטיינברג וא”ז רבינוביץ וזכה לשבחי רבניצקי על עריכתו השקולה (“הוֹצאת מתחת ידך דבר מתוּקן”, כתב לוֹ בו' אייר תרס"ח) – סימן שלא תמיד צדקו אלה שביקרוּ את דרכו בעריכה. השלישי בביבליותיקה לבני הנעורים (אחרי ‘הירשילי’ למנדלי וסיפורי שלום עליכם) היה קובץ סיפוריו הראשון של ש' בן־ציון, שכּוּון לבוגרים שבקרב הקוראים הצעירים וכָלל שניים מסיפוריו המוקדמים – “אבי” ו“על קצה גבול הילדות”.

“סיפור נערה יתומה” – זו כותרת־המשנה של הסיפור ‘אבי’ (מחציתו הראשונה נדפסה תחילה בקובץ ‘האביב’, וַרשה תר"ס, עם הערה: “הפרקים האחרונים של הסיפור יבואו בספר ‘האביב’ השני”, שלא הופיע); ואכן לפנינו סיפּוּרהּ המלודרמַטי של שׂרה, שנתייתמה בינקותה מאביה ואחרי נישׂוּאֶיה השנִיים של אִמהּ התופרת נתקשרה תוך היסוּסים בעבותות חיבה אל אביה החורג, שאותו כינתה “דוֹדי”; אך לאחר מות אִמה, כאשר מבקשים שכנים אמידים לאַמצהּ לבת, “כי הלא אֵם אין לָך… גם אב אין לך…” היא דוחה אותם תוך התפרצות: “לא, לא!… הנה אבי! הנהו!” והסיפור מסתיים במין פָטָליזם, העובר כחוט־השָׁני לאורך הסיפור כולו:

עולה עליו במבנהו המוצק הסיפור השני בקובץ, "על קצה גבול הילדות⁵⁶, שיסודות אוטוביוגרפיים חזקים משוּקעים בו, כברוב סיפוריו הראשונים. זהו וידויו של משה’לי היתום מאב, נער שבּגר טרם זמנו ונותר לבדו (“את חברַי הקטנים עזבתי והגדולים לא יחשבוני כאחד מהם”), נער הנקרע בין המציאוּת המדכּאת שהוא נתון בה לבין הערגה הסתומה לציוֹן שמעורר בו הרב הסוּמא. תערובת של פתוס, חמלה והוּמור רך נסוכה על הסיפור; כבר משפטו הראשון מושתת על אותו הוּמוֹר־ניגודים, החביב כל־כך על הילדים:

אבל חרף חזונו של שמואל הנגר, כי “אפשר גם משה’לי זה הקטן יהיה עוד בארץ־ישראל”, מסתיים גם סיפןר זה, כקודמו, בנעימה פָטָלית, של השלמה עם הגורל וכניעה למציאות:

“יתום אני באין אב, בּוֹדד אני בעין רֵעַ – ואין לי שיוּר רק התורה הזאת!…”

"נער הייתי" – צייר נחום גוטמן (בנו של ש' בן־ציון). מתוך 'כתבים לבני הנעורים' 'אמנות' 1923

מכוּוָן לקוֹראים צעירים יוֹתר הוּא הקובץ הבּא של ש' בן־ציוֹן, ה־כ“ג במִספר ביבליותיקה לבני־הנעורים – ‘ציוּרים מימי הילדות’ (תר"ע). כל שלושת סיפוריו מתארים בריאליזם לירי את נערי העיירה האימפּוּלסיביים, המבקשים לחרוג ממסגרת־חייהם הצרה ולחולל מעשׂים יוצאי דופן: בכולם הגיבּוֹר הוא הילד היהודי, היוצא מן העיירה לשדה ולבו מתמלא השתאוּת נוכח המראות והקולות החדשים. כזה הוא הנער אברהמ’ל, גיבּוֹר “עִם האביב” (נדפס תחילה בלוח ‘אחיאסף’ תרס"ג בשם “יצר הרע של האביב” ובנוסח “מבוגר” יותר), היוֹצא בניסן אל חיק הטבע ופסוּקי “שיר השירים” מתנגנים בלבו, ושם הוא עונד טבעת שמצא באשפה על אצבעה של עדיל, בתה השחרחורת של שכנתם האלמנה. וכזה הוא שמוליק, גיבורו התמים של “שליח ציבור לאילנות”, היוצא בט”ו בשבט אל הגן המושלג, להיות שליחם של העצים בראש־השנה שלהם, ואף שחלה בשל כך ונפל למשכב, לא עשה מלאכתו רמיה; כי בפרוס האביב – “והנה פרח גני וישׂגשׂג […] הלא שמע אלהים תפילתי ועצֵי גני הקטן ישׂאוּ פרי למכביר”… וכזה הוא גם גרשון, גיבור “נפש רצוצה” – הסיפּוּר שהוא בעיני רבּים הישׂגוֹ השלם ביותר מבּחינה אמנותית של ש' בן־ציון (שאנן, ‘הספרות העברית’, ב, עמ' 327). כאן הוּבא רק קיצורו של הפרק “ימי הנחה ורשות”, המסַפֵּר על מסעם של גרשון וחברוֹ ל“חדר” אל הכפר הסמוך ועל מנוסתו בחזרה לעיירה:

קשה לתאר היום את עומק ההשפּעה שהיתה לסיפוריו אלה של בן־ציון – סיפורים כמו־אוטוביוגרפיים, המתארים בצבעים ליריים ילדות עשוקה, העורגת לעולם יפה ובלתי־מוּשׂג – על הקוראים הצעירים של אז. הדים לאותה השפעה ניתן למצוא באחד מפרקי זכרונותיו של זלמן שניאור:

כשהופיעה החוברת ‘ציורים מימי הילדות’ כבר שהה בן־ציון בארץ־ישראל, עושה הכנוֹת ראשונות לעריכת הירחון לבני־הנעורים ‘מולדת’, שהשׂביע אותו מרוֹרים (ראה פרק ד/י). כאן, כשהוא מנותק מקרקע־צמיחתוֹ ועדיין לא נקלט לגמרי במקום־מגוריו החדש, מוּקף נוֹפי מזרח שישן וחדש משמשים בהם בערבוביה, נתעשרה ונתגוונה כתיבתו לילדים. לצד סיפוריו הריאליסטיים על העיירה הבֶּסָרַבּית ונעריה התמודד עם ז’אנרים חדשים – שיר ומעשׂיה, משל ואגדה – שגם בהם הגיע להישגים בלתי־מבוטלים. היו אמנם שהאשימו אותו בפניו כי בארץ “השתקע יותר מדי בצורה וזו אכלה אצלו את התוכן, ואפשר שזהו סוד הסתלקות השכינה מעליו” (יעקב רבינוביץ, ‘הפועל הצעיר’, 9.12.1910); אבל במבט לאחור אי־אפשר שלא להשתאוֹת מפּירוֹת עבודתו השקוּדה בתחום ספרות־הילדים. גם בארץ הוסיף לספר על נערי העיירה, אבל בעיקר על אלה שנטשו אותה ועלו לארץ־ישראל; כזה הוא, למשל, יקותיאל היתום העלוב, שנפרד ממכּריו בעיירה הצוננת ומצא את תיקונו במושבה החקלאית: “פּה חם לי”, כתב בגלויה ששלח אל הרבי שלו וחתם את שמו: יקותיאל פראָסט [כפוֹר]. הסִיפוּר “יקותיאל” נדפס לראשונה בקובץ לבני־הנעורים ‘זמרת הארץ’ (יפו תרע"ב) ועורר את התפעלותו של ברנר, שראה בו “אחת הפנינות בשירתוֹ [של ש' בן־ציון]” (‘האחדות’, תרע"ב. חתום: ח.ב. צלאל)⁵⁷.

בכרכי ‘מקראות בן־עמי המחודשות’ פירסם שירים מחוֹרזים על חיות הבית והחצר, שיר־בדיחה משעשע על האצבעוֹנית פנינה־קטינה, שעם בקר “תִּרְכַּב לְבֵית־הַסֵּפֶר / עַל גַּב פַּרְפַּר פּוֹרֵחַ”; וכן שירי חג, ביניהם זמר “לחמישה־עשר בשבט” – גירסה ארץ־ישראלית לשיר ה“חדר” “אוֹיפן פּריפּעטשיק”, שהיתה פּוֹפּוּלרית בשעתה בארץ:

כן הדפיס בן־ציון במקראות שלו עיבודי משלים ומעשׂיות, שהצטיינו בשנינוּתם העממית, ורוּבּם נדפסו אחר־כך גם בספריית ‘עופר’ (‘דביר’, תרפ“ו־תרפ”ח): “מעשׂה בעכבר שחזר אחרי אשה”, “מעשה ביתומה ובמלאך”; על הצייד שיצא להביא חלב־לביאה למלכו החולה (“הלשון”); ועל הציפור בגן שלמה המלך, שהיה “גיבור וחכם בפני אשתו” ואמר לה: “עדיין אין אַת יודעת את כוחי, כי בשלוש בעיטות שאבעט ברגלי זו על הגג – והחומה נופלת תחתיה”⁵⁸.

מעיין יצירתו לבני הנעורים גבר בתקופת עריכתו את הירחון ‘מולדת’. את חוברת א (ניסן תרע"א) פתח בן־ציוֹן בסיפּוּרו הפתטי “גנזי מולדת” – דוּ־שׂיח נטול עלילה בין צעיר המתעתד לעלות לארץ לבין נערתו האמורה לבוא אחריו – סיפּוּר שנדחה על־ידי הביקורת בגלל תוכנו ה“גלותי”. אחריו הדפיס ש' בן־ציון בירחונו, בהמשכים ארוּכּים, את הרומן ההיסטורי של האֶגיפּטוֹלוֹג היהודי־גרמני גיאורג אֶבּרס (1837–1898) ‘יהושוע בן־נון’ בתרגומו; כעבור עשר שנים עיבּד את תרגומו זה “ברוב שינויים והוספות” והָפכו ל“סיפור־גבורות מני קדם” בשם ‘בצאת ישראל ממצרים’ (הוצאת ‘אמנות’, תרפ"ז). הרומן נהפך עתה למעין מחרוזת של סיפורים עצמאיים מרתקים, המקושרים זה בזה, אלא שהסגנון הפַּתטי ה“הנשׂגב” מעכּב במשהו את רהיטוּת הקריאה. אף־על־פי כן נכלל הספר בתשכ"ב במסגרת הקריאה המונחית לתלמידי כיתות ו, בזכות ערכיו הספרותיים והלאומיים.

על־פי הזמנת מועצת־המורים כתב בן־ציון בשנותיו האחרונות שורת מונוגרפיות על אישים (מנדלי, רבי עקיבא, אנשי ביל"ו) ועל יישובים ואתרים (הכותל המערבי, נס־ציונה, גדרה). היתה זו כתיבה “מגוּיֶסת”, שנועדה “להראות לנוער העברי בארץ ובגולה את ההעפלה הלאומית והאנושית הגדולה שבמפעלנו” (מתוך הפרוגרמה של הספריה ‘לנוער’), אבל חרף גודש הפרטים והעובדות השׂכּיל בן־ציון להבליט את הגמול שזכו לו החלוצים לאחר ימי התלאות (ראה פרק ח/א).

אולם הישגיו העיקריים של בן־ציון במכלול כּתיבתו לילדים – ואולי לא רק בהּ – בתקופת יצירתו בארץ היו בלי ספק בתחומי האגדה האמנותית והחרוזים לגיל הרך. כאן חברוּ יחד כוחו היוצר, דמיונו, חושו הלשוני הדק, קלות כתיבתו, בקיאותו בפולקלור והמחנך שבּוֹ, ובכוחם של אלה הוציא מתחת ידו חרוזים מלאֵי חן ושורת אגדות שיריות, שטעמם עומד עד היום. בן־ציון היה אחד הראשונים שחיברוּ חרוזי משחק, דִקלום ושעשוע לבני הגיל הרך, והחרוזים שכּתב ופירסם בקובץ ‘50 זמירות לילדים’ (ברלין תרפ"ג; עם לחנים מאת יואל אנגל) ובדו־ירחון ‘הגִנה’ (ירושלים תרפ"ה), אותם כינה “מזמוטין” (במשמעות שעשועי שׂחוֹק וזמר), מצטיינים באותה קלות מלאת חן, כובשת לב ואוזן, העושה אותם שווי ערך כמעט למיטב חרוזי האִי־גָיוֹן (“נוֹנסֶנס”) והשעשוּע האירופיים. הנה, לדוגמא, שני פזמוֹני יַלדוּת, ההופכים את דמויות התנ"ך לחברים־למשחק של בני הגיל הרך:

בחרוזיו אלה, כתב מנשה רבינא, “הצליח ש' בן־ציון להתרומם למדרגת משורר יוצר”. אשר לעיבּוּדי חרוזי העם, שנכללו בקובץ ‘50 זמירות לילדים’, הטעים רבינא כי “רק לאחר שהשׂפה העברית המתחדשת היכּתה שורשים בחיי העם, ביקשו את הלבוש העברי למנגינות”, ובן־ציון הפליא לעשות בתחום זה: “יש שירים, אשר בתיקון קל מן הקל אפשר לשכללם, לשנות במקצת את המלים ולסדרן בהתאם להברה הספרדית” (‘מאזנים’, ג תמוז תרצ"ב; חתום: מ. רבינוביץ).

להישׂגים בולטים לא פחות הגיע בן־ציון בתחום האגדה האמנותית. כדרכם של בעלי האגדה הגדולים – מאנדרסן והופמן ועד פרישמן וביאליק – נטל מוטיבים פולקלוריים בין־לאומיים ובנה מהם עלילות, העבירן לרחוב היהודים והלבישן מחלצות־לשון עבריות, שלא ניכר בהן כמעט מוצאן הזר. כך, למשל, נטל את המעשיה העממית האירופית “הדַיסה המתוקה”⁵⁹, המספּרת על הדַיסה שנתבשלה בקערה, עלתה על גדותיה וגלשה לרחוב, שתל אותה בעיירה יהודית, שם נותן הישיש הפלאי את פך־הקסם לעניה העלובה ואומר לה: “כל שעה שתאמרי לו: רְתַח, פַּך, עִם מה שֶבָּך – מיד מאליו הוא מעשה קדרה יבשל לך, יבשל וישפיע, עד שתברכי ברכת ‘שהכל נהיה בדברו’, ואז ינוח לו; ואכלתם מן המזון לשוֹבע ולא לרזון”. ודַיסה זו היתה אף היא עברית למהדרין, כפי שמרמֵז שמה של האגדה: “דיסה של מַן”.

כך נטל הסוֹפר גם את הגיבּוֹר הפולקלורי תום־אגוּדל (הוא אצבעוני הכל־יכול) ו“יִיהֵד” אותו לזעירא־קטינא עברי, המַציל את הקהילה מאבדון בשל עלילת־דם שטפלו עליה⁶⁰ (“זעירא קטינא”, תרפ"ו); וכך נטל את המעשיה על העֵז, שהצילה את גדיֶיהָ מן הזאב., והפך אותו ל“מעשה בזקנה ובדב” (פרנקפורט תרפ"ב; הסיפור מצוי גם בגרסה יידית עממית בשם “מעשה ברב וברבּנית”); כך “ייהד” גם את המעשיה העממית “טבעת של ברכה”, הממלאת משאלות והוסיף לה מוּסר־השׂכּל על מעלוֹת החריצוּת וההסתפקות במועט.

להישג מיוחד הגיע ש' בן־ציון בעיבּוד מעשיית־העם הידועה על הדייג שהעלה בחכּתו דַג־זהב הממלא את משאלותיו, אך בגלל חמדנותה היתֵרה של אשתו חזר להיות דייג אביון. כידוע, עיבּד כבר פושקין את המעשיה השנוּנה לפּוֹאֶמה ארוּכּה, שופעת צבעים וקסם (תורגמה לראשונה לעברית על־ידי אהרן לובושיצקי בשם “הדייג והדגה”, וַרשה תרנ"ח). בא בן־ציון והפך את האגדה לפּוֹאֶמה יהודית בּעלת חרוזים לבנים בשם “מעשה בשיבּוּטא”, ואותה הקדיש “לחוֹלמֵי הגֶטוֹ”. הרקע, הגיבורים, האווירה, הדיאלוגים – הכל ספוג יהדוּת עממית שורשית; הדייג נהפך כאן ל“מלמד דרדקי שבתלמוד תורה”, שיצא לטבילה וזכה בדג; אבל לא דג־זהב היה זה, אלא… תלמיד חכם ליטאי, שנתגלגל בגזירת בית־דין של מעלה לשיבּוּטא, שליחו של הלוְיתן. האשה החמדנית היא יהודיה בעלת מענה־לשון חריף, אשר “כבר עמד שלמה על טעמהּ של זו, כי מר הוא ממוות”. היא שולחת את בעלה הצייתן אל הדג ותובעת שיעניק לה תנור לאפיית חלות, ונדוניה לבת, ואת בנו של רוטשילד לחתן, ולבסוף היא תובעת להעלות לסעודת המשתה נתחים מבשר הלוְיתן. אז באה היקיצה המרה מחלום הגדלות, שגררה אחריה לא רק אכזבה ולקח, אלא גם כעס והפסד:

דרך עיבּוּד שונה נקט ש' בן־ציון בסיפּורוֹ המקאמי־סאטירי “מעשׂה בשליח ציבור שעשה בחכמת הדיבור” (‘קוּפּת הספר’, תרפ"ט). יצירה אלגורית זו על השועל, ששיטה באריה ואחר־כך ניצח בעורמתו את הזאב, היא הרחבה אמנותית משעשעת של שלושה ממשלי חז"ל (ספר האגדה, עמ' תרלו), המזכירה בצביונה, בחריזתה הפנימית ובאווירתה הפּיקַרסקית את “אלוף בצלות ואלוף שום” של ביאליק. אף־על־פי שלפנינו סיפּוּר קלסי מעולם החי, אנו פוגשים בו חיוֹת־יער יהודיות מובהקות: השועל שהתנדב לשיר פותח את נאומו במלים “סברי מרנן ורבּנן לאחיכם הקטן” ומבקש “שיהיו עוזרים לחזן ומפזמים לו בדיבּוּר”. בפרק הבא אומר השוּעל לזאב המיילל מכּאב: “כנראה אכלתָ כבר סעודת שבת משוּבּחה, שאתה זה עונה ‘זמירות’ כהלכה”. ולאחר שבּא הזאב על עונשו קורא אחריו השועל: “קַצָּב בֶּן קַצָּב! עֲמֹד עַל דִּבְרֵי תוֹרָה! כִּי זֶהוּ שֶנֶאֱמַר: צַדִּיק מִצָּרָה נֶחֱלַץ וַיָּבוֹא רָשָׁע תָּחְתָּיו!”

והאלגוריה הסאטירית מסתיימת באפילוג־נמשל קצר, הבא ללמדנו כי שליח־ציבּור שוּעלִי זה מצוּי למעשה בכל מקום, “כי עוסק הוא תמיד בצרכי ציבור – ועם הכל הוא עושה בחכמת הדיבור”…

הארוּכּה והמבדחת מכל המעשיות המעוּבּדות של ש' בן־ציון היא, ללא ספק, “סנדלים בלים – מסוֹרה תמה / בדרך אלמַקאמה/ שחוּבּרה לישראל / מחכמת ישמעאל” (נדפּסה לראשונה בירחון ‘מולדת’, תרפ“ז–פ”ח). סיפור מזרחי משעשע זה מגולל בשמונת פּרקיו המחורזים את תלאותיו של אבּוּ־קאזם, הכילי הבגדדי, שניסה לשווא להיפטר מסנדליו הבלויים, אשר חזרו אליו שוב ושוב בתוספת קנסות כבדים, עד שנטרפה עליו לבסוף דעתו. ש' בן־ציון כתב שש־מאות חרוּזי המקאמה בשפה דשנה ועשירה, היונקת מכל רובדי הלשון, רצופה משחקי לשון (“כְּחֵפֶץ רִבּוֹנָם לְכָל רְצוֹן קוֹנָם”), ביטויים משעשעים (“הָאֵשׁ וְהָעֵצִים – וְהִנֵּה הָעוֹלָה!” אוֹ “מִקִיצֵי נִרְדָּמִים”, שהוא כּאן כִּינוּי הסנדלים הבלים), מעמדים מבדחים (תיאור הסנדלים המתעופפים ומנפּצים את מזרקת־הגן), חריזה מבריקה (אַבּוּ־קַזֶּם / אֵיכָכָה יְבַזֵּם / וּלְאַשְׁפַּת־חוּץ יַזֵּם / לְכָל לֵץ וּמְגַזֵּם), וצלילים אונומטופאיים, כגון בבית זה, שבּוֹ באה האות ר' להטעים את צליל השברים:

אין תימה אֵפוא, כי שלושת הסיפורים האחרונים (“סנדלים בלים”, “מעשה בשיבוטא” ו“מעשה בשליח־ציבור שעשה בחכמת הדיבור”) הופיעו במהדורה מחודשת ונאה בסיועו של משרד החינוך והתרבות (‘סנדלים בלים’, הוצאת ‘שחרית’, תש"ך); הספר נכלל במסגרת הקריאה העצמית המונחית לכתה ו ונכתבוּ עליו דברי הערכה ממצים של ישראל זמורה: לפנינו, כתב המהדיר, “סיפורים עם הרפתקאות מבדחות שיש בהם מוּסר השׂכּל, סיפורים ממוזגים עם שירה, עם קצב ומשהו מוסיקה. ונמצא כי הקורא הצעיר יקרא מתוך ענין ומשיכה, אבל אותה שעה ילמד גם פרק בשירה, יקנה לעצמו מושגים חדשים ויעשיר את אוצר לשונו”.

סיפורי אגדה אלה, שנכתבו בשנות העשרים המאוחרות, לא נכללו במהדורת ‘כתבים לבני הנעורים’ (פרנקפורט, ‘אמנות’, תרפ"ג), אשר כדי לטפל בהוצאתה שהה ש' בן־ציון שנתיים (1922–1924) בגרמניה. בחמשת הכרכים המנוקדים, שאוּירוּ על־ידי בנו נחום גוטמן, אנו מוצאים את סיפוריו המוקדמים שנסקרו לעיל, עוד כמה סיפּורי ילדוּת בעלי רקע אוטוביוגרפי (בסִדרה “נער הייתי”), וכן מסיפוריו הריאליסטיים המאוחרים, אגדות, משלים והלצות. – יבוּל המַקיף את כּל הסוגים והז’אנרים של ספרות־ילדים. והנה, חרף רבגוניוּת זו, היו שפסקו משום־מה, שכּוחוֹ של בן־ציון גדול יותר בסיפור הריאליסטי מאשר באגדה: “הוא לא חונן בחירוּת הדמיון, ולכן כשבא לספר אגדה היה מחקה יותר מיוצר. חסרה לו גם האמונה התמימה, וכשסיפר מעשה נסים היה הוא עצמו מהסס בדבר וחושש שמא לא יאמינו לו” (שרפשטיין, ‘יוצרי ספהי"ל’, עמ' 32). יש לא מעט מן השרירוּת בקביעה זו, שהרי בן־ציון לא ביקש לברוא אגדות חדשות, אלא להעניק לבוש חדש, עממי־יהודי, לאגדות ישנות; ובכך הפליא לעשות.

רוב שנות יצירתו ראה ש' בן־ציון בספרות־הילדים כלי מעשיר, שנועד “לחנך ולעודד את הכוח הרוחני באדם הצעיר ההולך ומתקרב אל החיים, לעורר ולפתח את הרגשוֹת הטובים שבלב ולשפר את הטעם” (מתוך “התוכנית הכללית של ‘מולדת’”). אף־על־פי־כן פסק גם, כי “ספרות לילד אינה צריכה להינתן למען העתיד, אלא למען ההוֹוה. הקריאה צריכה לתת סיפוק רוחני לפי צרכיו של ההוֹוה; משמע, לא אמצאי לשמש מטרה כלשהי, אלא עצם הקריאה הוא מטרה בפני עצמה” (מתוך המבוא ל’מקראות בן־עמי המחודשות', א). טיפּוּחהּ של ספרות־ילדים טובה, מעשירה ומהנה, נמצא תמיד בראש מעייניו של ש' בן־ציון. בעודו בחייו היה מן הסופרים הנקראים והחביבים על צעירים כעל מבוגרים, אך שנים מעטות אחרי מותו נהפך לקלסיקון, שיצירותיו נלמדות בעיקר בבית־הספר, עד שזלמן שניאור ראה לנכון לכנוֹתוֹ “הנשכח מדעת” (‘דוִד פרישמן ואחרים’, עמ' 151). גרמו לכך, לדעת שַרפשטיין, “השינויים הגדולים שבאו בחינוך ובפסיכולוגיה של הילד העברי בתקופתנו” (‘יוצרי ספהי"ל’, עמ' 30). אך אף־על־פי שיצירוֹתיהם של בן־ציון ושל בני דורו נראות “מיושנות” בעיני הקוראים הצעירים ילידי המדינה, יש יסוד לתקווה, כי על־ידי הכוונה נאותה והתקנה זהירה של הטקסט ניתן יהיה לעורר עניין מחודש ברבּות מיצירותיהם, שטעמן קיים ועומד.

אבל זה גורלם של רוֹב סוֹפרי דור התחיה, שיצירותיהם הולכות ומשתכּחות. לכמה מסוֹפריה הנשכּחים של ‘ביבליותיקה מוריה לבני הנעורים’ מוקדשים הפּרקים הבּאים.

ד. “בדרך רחוֹקה” – מ"י בּרדיצ’בסקי

“לעינינו הולֵך וגדל דור שלם, שחינוכו העברי עלה לו ולהוריו ביגיעה גדולה ובאבּוד הרבה כוח – ולבסוף נמצאה רוב היגיעה לבטלה”. משפט רווּי דאגה זה, שנכתב אל נכון בידי ביאליק ונדפס בפתח הפרוגרמה של ‘ביבליותיקה מוריה לבני הנעורים’, מבטא את הקרע הרוחני, שפּקד בראשית המאה רבּים מבני הנוער היהודי במזרח־אירופה – אותו נוער, שהתחיל נוטש את סימטאות העיירה כדי לחפשׂ לעצמו ערכי תרבּוּת חדשים. קרע זה, שראשיתו בילדוּת עשוּקה וסופו בהתעוררות לאומית, בתקווה או ביאוּש, מצא את ביטויוֹ בסיפורים שנדפסו בביבליותיקה לבני הנעורים של ‘מוריה’. סיפורים אלה היו ברובם בעלי תשתית אוֹטוֹבּיוֹגרפית מובהקת; ואין תימה שכּמה מאותם סופרים, שילדותם העשוקה שימשה אשראה ונושא לסיפוריהם, ואשר ניתוּקם מקרקע צמיחתם עורר בהם הרגשה של תלישות, קו טרגי קישר את חייהם.

אחד מהם היה מיכה יוסף ברדיצ’בסקי (בן־גָריוֹן; מז’יבּוז', פודוליה, 1865–ברלין 1921), שידע “אולי יותר מכל סופר עברי אחר כי הוא בן לתקופה חדשה, הנושאת בחובה עתיד חדש” (שאנן, ‘הספרות העברית’, עמ' 77). ילדוּתו עברה עליו בעקירות ממקום למקום; הוא נתייתם מאִמוֹ, ואחר־כך גם מאביו־מורו הרב, שנרצח בפרעות. רק בבואו לאודיסה בגיל עשרים וארבע נתאפשר לו לעסוק בלימודים הקרובים ללבּוֹ; אבל מחוזות יצירתו העיקריים היו בגרמניה, שבּהּ היה פרק־זמן הרוח החיה בהוצאת־הספרים ‘צעירים’, שביקשה להפיץ ערכי תרבות ומוסר בלתי־מקוּבּלים.

מראשית דרכו בספרות נתן ברדיצ’בסקי – הוגה־הדעות, המבקר, המספּר והפולקלוריסט – דעתו גם על חינוכו של הדור הצעיר ועל טיב המזון הרוחני שיש להגיש לו. הוא קבע כי הסקרנות, המלווה את האדם מילדותו, היא הכוח המניע היחיד ואת החברה: “ההפלאה שבלב היא מחיה אשר בנו ומחזקת את שייכותנו להעולם אשר מסביב לנו. היא תשיר שירים, היא תחשוב מחשבות, היא תחזק חוקים”. תרומתו הכּפולה לספרות הילדים והנוער היתה בסיפור הקצר ובאגדה. בניגוד לדֵעה, שרק בתקופת יצירתו האחרונה, שבּהּ חדל כמעט לכתוב יצירות מקור, התמסר לכינוּס אגדות ולכתיבתן מחדש, עסק ברדיצ’בסקי בכתיבת אגדות מאז שנות־יצירתו הראשונות, וכמה מן היפות והתמימות שבהן יעד לצעירי הקוראים. בראשית המאה פירסם מעשיות־עם מנוסחות בשפה בהירה ונאה בשבועון־הילדים ‘עולם קטן’, ושלוש מהן שבו ונדפסו בספרון ‘מעשיות ואגדות’ (‘ניצנים’, תרס"ז): אנו מוצאים כאן את המעשיה המדרשית “ספר בראשית”⁶¹, על התינוק שנשבה בידי גויים וקרא באוזני המלך מן החומש שלו “וַיהי בבוקר ויצַו המלך לתת לו מתנות רבות ולשלחו לבית אביו, ויעשׂוּ כן”; את התיאור מתנא דבי אליהו על “יום שמלך המשיח בא”, ואת הציור מילקוט שמעוני על המתרחש בגן־העדן כשמגיע אליו צדיק. ב־1905 הודיעה הוצאת ‘האור’, שקיימה אז קשרים הדוקים עם ברדיצ’בסקי, על הופעתו הקרובה של הסיפור ‘מעשה נורא’ בביבליותיקה ‘שעשועים’; אך הסיפור לא ראה אור ואין לדעת מה עלה בגורלו של כתב־היד⁶². שנים אחדות אחר־כך פירסם מי"ב בשבועון־הילדים ‘הירדן’ (ראה פרק ד/ז) סדרת מעשיות במדור בשם “משלים”, שנפסק עם סגירת העיתון כעבור חודש.

כשניגש ברדיצ’בסקי בשנת תרע“א לכנס את אגדותיו בסִדרת כרכים בשם ‘ילדי קדם’ (שהוצאת ‘תושיה’ הודיעה על הופעתם הקרובה⁶³), התכוון לכלול בה אלף ואחד “ילדי אגדה, כמספר המעשיות לאחינו הערבים”, אך בשל אילוצים חיצוניים הוכרח לצמצם את האוסף לכדי מחצית: “בדור התחיה שלנו, שהכל רמות ימלל על דבר רוח העם וקנייניו והרמת קניני־העם, דברי אגדה וכל דברי שירה כגון דא נעצרים”, כתב במר־נפשו בהקדמה לספר, “גם עתונים לאומיים וחינוכיים נועלים את השערים”. וכאן מקום להטעים, כי ‘ילדי קדם’ נועד להיות ספר־קריאה וספר־שעשועים לעם על כל שכבותיו; “כל הדברים כתובים ברוח עממי ובלי נטיה ספרותית”, הטעים; וכשיצאו שני חלקי הספר לאחר שנות עיכובים ורוגז בהוצאת ‘הספר’ ובשם שונה – ‘מאוצר האגדה’ – ראה אותו כגוּלת־הכותרת וכספר־המופת של יצירתו. (מהדורה מורחבת של ‘מאוצר האגדה’, בשם ‘צפונות ואגדות’, יצאה אחרי מותו: לייפציג תרפ“ג–תרפ”ה [5 כרכים); תל־אביב תשט”ז [כרך אחד]. מהדורה מצומצמת ומנוקדת לבני הנעורים בשם ‘מאוצר האגדה’ יצאה בתש"ז.)

חוברת ראשונה של אגדות לילדים מאת מ"י ברדיצ'בסקי (וַרשה, תושיה, 1907)

לצד ‘צפונות ואגדות’ שקד ברדיצ’בסקי על הכנת קובץ שני, שונה מקודמו, לוֹ ביקש לקרוא ‘ספר המעשיות’. הוא כלל בו כאלף סיפורי מעשיות, כפי שנרשמו על־ידי מסַפּרים יהודים אלמונים, העתיקם מספרי מדרשים, ‘נפלאות’ ושאר קבצים נשכחים והביאם בלשונם ובסגנונם של רושמיהם. לא תהיה זו מן ההפרזה להשווֹת עבודת־כינוס חלוצית זו למפעלי הכינוס הגדולים שנעשו באומות העולם, מן ה’גֶ’סטה רוֹמאנוֹרוּם' ועד האחים גְרים. אבל ברדיצ’בסקי לא זכה להביא את ‘ספר המעשיות’ שלו לדפוס, ובנו עמנואל בן־גריון השלים את מפעלו. בשנים תרצ“ט–תש”ה הופיעה מהדורה מנוקדת של הספר, שנקרא עתה ‘ממקור ישראל’⁶⁴ (6 כרכים; מהדורה בלתי מנוקדת בכרך אחד, עם נספחים ביבליוגרפיים ומראי מקומות: תשכ"ו).

ברדיצ’בסקי כבש נתיב אישי־חלוצי משלו בתוך הזרם הגובר של גאולת סיפור העם היהודי, ואין ספק שהיתה לפוֹעלוֹ השפּעה עזה על בעלי האגדה של דוֹרוֹ ושל הבאים אחריו. היו אפילו שהעניקו לו זכות־ראשונים בתחום זה עוד בחייו, ביניהם סופר הירחון ‘מולדת’, שכּתב: “בשנים האחרונות התחילו הסופרים העברים מנסים להכניס את המסורה העממית לספרותנו העברית. הראשון שהתחיל לעסוק בזה היה, כמדומני, מ.י. ברדיטשבסקי, ההולך ומעתיק לספרותינו אגדות עתיקות של העם” (‘מולדת’, ב, אייר תרע"א, עמ' 159; חתום: מורה [ש' בן־ציון?]ׂׂׂ).

כרכי הצפונות והאגדות של ברדיצ’בסקי לא כּוּונו, כידוע, לילדים דווקא אלא לכלל הקוראים; אבל כבר הסופר עצמו הטעים את הקשר הבלתי־אמצעי שבּין האגדה לשנות הילדות, שכתב כי בעבודתו על איסוף האגדות וניסוחן מחדש “שבוּ אלי חלומות הנוער וידיעות הנוער מבית אבּא ומבי מדרשא” (מתוך ההקדמה ל’מאוצר האגדה'). וכשהחליט לחתום על ספרי האגדות שלו בפסבדונים בן־גריון (שנהפך אחר־כך לשמו הרשמי), בחר בשם זה כאות־הוקרה למחבּרוֹ העלום של ‘ספר יוסיפון’ – הספר שפּתח לפניו בימי ילדותו את השער לעולם האגדה. וצדק ע' בן־גריון שכתב, כי מי"ב “באגדתו פונה אל נפש היחיד, אשר לפרקים תהיה אחת גם עם נפש הילד” (‘קורא הדורות’, עמ' 30).

ומן האגדה – לסיפור הריאליסטי המקורי. שני סיפורים מקוריים בלבד פירסם ברדיצ’בסקי בביבליותיקה ‘מוריה’ לבני־נעורים, והם “היציאה” ו“הבריחה” ( הופיעו יחד בחוברת ‘לארץ אבות’, תר"ע) – סיפוריו של ילד העורג לעולם שכּוּלו טוב, המצטייר בדמיונו בדמותה של ארץ־ישראל, והוא מחליט “לעלות ולראות את הרי הארץ ומערותיה, אראה את הארץ בעודני חי!” אל שני סיפורים אלה אפשר להוסיף סיפורים שנדפסו בבמות לנוער: “אהבת נעורים” (‘ספר התשורה’, ורשה תרע"ב); “פת לחם” (‘בִכּוּרים’, וילנה תרע"א), ועוֹד סיפורים אחדים, שנכללו אחרי מותוֹ באסוּפה ‘מעשים שהיו’ (תל־אביב תש"ה), ביניהם “מעֵבר לנהר”, “יוֹם קיץ בסתיו”, “אוֹיבי”, “המחיצה” ו“טוביה”. כל הסיפורים האלה הם אירועים וחוויות, שהעלה המספר “מערפילי הנוער” (כשם כרך סיפוריו, תרפ"ד) – זכרונות מלאי געגועים לבית אבא, נופי ילדות ספוגי יופי גנוז של העיירה היהודית, טיפוסי יומיום ודמויות יוצאי דופן. חרף הריאליזם הטבוע על רוב הסיפורים, מכניס האני־המסַפּר את הקורא לתוך אווירת־פלאוֹת אגדית; והוא עושה זאת על־ידי שימוש רב־אשראה בּסגנונו הלירי הכמו־אגדי ובמבנה סיפורי מרוּכּז וישיר, המזכיר לא פעם את מסגרת הסיפור המקראי.

“פת לחם” הוא סיפורו הפַּתטי של ילד מנוּדה ורעֵב, המושתת על יסודות אוטוביוגרפיים ברורים: גם האני־המספר הוא בנו של רב עני, שהביא אחרי מוֹת אשתו אֵם חורגת לילדיו. וערב אחד, אחרי שנמלט מן הבית, ישב הילד מלא רחמים עצמיים בצל טחנת־הרוח והאזין לדממה אשר מסביב. ולפתע –

אותה רוֹעָה קטנה היתה “הנערה הראשונה שפגשתי בימי הבלי, אותה גם לא אוכל לשכוח”. גם את נחמה, גיבּוֹרת הסיפור “אהבת נעורים”, אין המספר יכול לשכוח: “יותר מדור שלם כבר עבר; ואני כבר באתי בימים, ועדיין ניצבת נחמה לפני כמו חיה, בתום יופיה ובשתי צמות שערותיה הארוכות”. לפנינו סיפּוּר־עלילה פשוט, כמעט בנלי, אבל הוִידוי כובש לב בנעימתו האלגית. הנערה לא ידעה, כמובן, דבר על אותה אהבה, ואילו חברו הטוב, השותף לסודו, הגה לה גם הוא אהבה ואף החליף אִתהּ איגרות אהבה. שום קנאה לא העיבה על ידידותם של הנערים. אדרבה –

אם שני סיפורים מוקדמים אלה אינם אלא וידוּיים ליריים, שבהם חשׂף המספר חוויות־נעוּרים גנוזות – או כהגדרת ע' בן־גריון: “הסיפור של מי”ב הוא – סיפור, סיפור סתם, סיפור מעשה" (‘קורא הדורות’, עמ' 43) – אפשר לראות בשני סיפּוריו המאוחרים לנוער, שנכללו בתוך ‘לארץ אבות’ (תר"ע), מעין מֶסר ציוֹני. על־פי עדות בנו כתב ברדיצ’בסקי את סיפוריו אלה בתקופת התבדלותו, “כשהסתגר כולו בעצמו למען מלא שליחות אישית המוטלת עליו” והעלה את ארץ־ישראל באגדות שאסף ושיכתב: אז “שערֶיה נפתחו לו בחלום בלבד, בזכרון חלום־נעורים ובחידושו בסיפור” (‘קורא הדורות’, עמ' 195). בשני סיפורים אלה, “היציאה” ו“הבריחה”, חולם הנער המסַפּר על ארץ־ישראל, אותה ארץ פלאית שהוא קורא עליה בספרי יהושע ושופטים; וכשנודע לו “כי עוד היום עומדות וקיימות ירושלים וחברון”, מתעוררת בלבו התשוקה לעלות ולראות מקומות אלה. תשוקה זו פורצת מתוכו ביום שבּוֹ קם שוחט־העיירה הזקן לעלות לארץ כדי להיטמן בעפרה. ובמעמד־הפּרידה, שבּוֹ יוצאים כל אנשי העיירה ללווֹת את השוחט בדרכו הארוכה, מתואר על־ידי הנער המסַפּר העורג לציוֹן במשפטים מלאֵי פתוֹס, שהרטיטו את לבותיהם של רבבות קוראים צעירים בארץ ובגולה:

בשנת תשכ"ב נכלל הספר ‘מעשים שהיו’ במסגרת הקריאה העצמית המונחית לתלמידי בתי־הספר, בשל סגולותיו הקיימות והערכים המקופלים בסיפוריו: “יחסי כבוֹד ואהבת אמת, הכמיהה לחיים אחרים, התוססים בלב אנשי העיירה, הנלחמים קשה על קיומם ובלבם חי עמוק זכר תפארת ישראל”, וכן בחשׂיפתם “את עולמו הפלאי של הילד, עולם של חלומות והזיות מסביב לחיי אבותינו בארץ, [בּוֹ] רוּחוֹ של הילד לא שקעה במיסתורין ובחלומות בהקיץ, אלא עוררה בו כוחות אדירים, שדחפוּהוּ לפעולה נועזת” (משה בנארי; בתוך ‘קריאה עצמית מונחית לכיתה ח, עמ’ 24–30).

ה. “מחפּשׂי הזהב” – מַידניק וסִיקוֹ

מצוקת־יחיד, שהביאה בעקבותיה להתעוררות לאומית בקרבו של נער יתום, היא גם נושא סיפורו האלגי של אליהו מידניק “היתום” (ורשה, תרס"ד)⁶⁵. יעקב הילד המסוגר, שהתקשה למצוא ניחומים בחיק המשפחה האוֹמנת אחרי מות הוריו, מתקשר לבסוף אל מורו הנבון, שהִרבּה לספר לו “סיפורים נעימים מדברי ימי עם ישראל וארצו הקדושה, אשר אליה ישא כל בן ישראל את לבּוֹ” –

קצרים וטרָגיים היו חייו של אליהו מַידינִיק (פלך קיוב 1881–אוֹדיסה 1904), שהתאבד בגיל עשרים וארבע, בעודו מכין עצמו לבחינות הבגרות. “בחייו הבודדים והדלים של מיידניק [היה] מתגנב כעין קילוח דק וחדש של חדוה כמוסה”, סיפֵּר עליו זלמן שניאור, שהיה חודשים אחדים תלמידו הפרטי, “כשהייתי בא אליו מצאתיו הרבה פעמים יושב וכותב. כיוון שראני היה מניח את העט וסוגר את ניירותיו בארגז־שולחנו” (‘ביאליק ובני דורו’, עמ' 285). מעטים הסיפורים שהותיר אחריו מסַפּר זה, שהליכותיו היו חריגות ונפשו מיוסרת ומשוסעת, וכמה מהם הופיעו בדפוס רק אחרי מותו. כל גיבורי סיפוריו הם עלובי נפש, שהחיים התאכזרו להם – ילדי עוני, יתומים ובעלי מום, והוא סיפר עליהם בסגנון מינורי, נמלץ ומלנכולי משהו, תוך הזדהות עמוקה עם עולמם ומר גורלם. סיפוריו הקצרים לילדים, שנדפסו ברובם תחילה ב שבועון ‘עולם קטן’, יצאו אחר־כך בשורת חוברות: ‘היתום’ – קורות נער שהוריו לימדוהו לחמול על כל יצור סובל, ובבוא עליו האסון “התקדרו השמים בעבים שחורים ונטפי מים קרים נפלו ארצה”; ‘הרעבים’ (תרס"ז)– סיפור בעל נימה פסיכולוגית, שהוּמוֹר דק שפוך על תיאוריו הקוֹדרים, בו מנסה האחות הבכירה להסיח את דעתם של אחֶיה הקטנים מרעבונם המציק על־ידי סיפור שהיא מאלתרת:

אבל בעוֹד הסיפּוּר הקסוּם נמשך, פתאום מהדהד בחלל־החדר בכיוֹ המר של האח הקטן: “רוצה אני פּת ל־ל־ל־חם” – – –

רעבים היו גם ילדי ה“חדר”, גיבורי הסיפור ‘מחפשי הזהב הקטנים’ (תרס"ז), שישבו בבית רבּם על ספרי הגמרא בלא שסעדו את לבם. על כן היו מנצלים כל שעת פנאי כדי לצאת אל החפירה הסמוכה לנהר, לחפּש בה גרגירי זהב. הם “חיפּשוֹ זהב” חרף איסוּרו המפורש ומכּוֹתיו האכזריות של הרבי; אך לא לרווחתם שלהם התכּוונוּ הנערים בחיפּוּשׂם העיקש אחר הזהב, אלא כדי להיטיב עם העניים ולשים קץ לחרפת הרעב: “אנחנו… אנחנו בהיותינו עשירים”, טווה בֶּני חלום־ילדות תמים במונולוג, שהוא מן הפרקים היפים והנוגעים ללב ביותר ביצירתו של מַידניק, דווקא בשל תמימותו האוּטוֹפית, המדבּרת ללב כל ילד:

הארוך בסיפורי מַידניק, וללא ספק השלם שבּהם, הוא ‘הקבצן העיוֵר’, שנקרא בגירסתו הראשונה “תולדותיו של אחד הקבצנים” ותוקן על־ידי מחבּרו שוב ושוב על־פי הנחיות ביאליק, עד שנדפס ב’השלוח' (תרס"ו). “בפרקים הללו היתה הרבה הסתכלות והרבה הומור מנדלאי, שעורר אותי לשחוק”, סיפר שניאור, שהיה עֵד לכתיבת הסיפור, “הקבּצן העיוֵר' שלו היה לדבר היפה מכל סיפוריו, שנקרא עד עתה בעונג” (‘ביאליק ובני דורו’, עמ' 286). מן ‘השלוח’ העביר ביאליק את הסיפור, בשינויים קלים, אל הביבליותיקה לבני הנעורים של ‘מוריה’, וכעבור עשרים שנה חזר הסיפור ונדפס בארץ במהדורה מחודשת (‘מגילות’, תר"ץ).

לעומת עדנת החמלה, השפוכה על סיפוריו הקצרים של מַידניק, שנדפסו בבמות לילדים ולנוער, גוֹדש ריאליזם חוֹשׂפני את פרקי ‘הקבצן העיור’. מגילת־חייו של המלמד העני, שאוּלץ לחזר על הפתחים לאחר שׂריפת ביתו ונתעוור בעת נדודיו, היא גם בבחינת סאטירה נוקבת, המבליטה בצבעים נטוּלי רחמים את נפילתוֹ ההדרגתית של מי שאינו יכול לחדול מן הרדיפה אחרי הפרוטות שאינן באות ביגיעה. משפטי הפתיחה הלאקוניים של הסיפּוּר, על אף קדרוּת תוכנם, יש בהם גם מן האוֹפּטימיות –

ולעוּמתם גדושים משפטי הסיום טרגיוּת חסרת תקווה; אבל בתוֹך צלילי היאוּש הקודר נוכל לקלוט גם נעימת סלחנות לאומלל זה, שהוציא את שנותיו בחזרה על הפתחים:

מַידניק היה אולי הסופר העברי הראשון, שכּל סיפּוּריו לילדים ולנוער הוקדשו לעלובי החיים – יתומים, דלפונים ומוּכּי גורל. הוא סיפר עליהם בחמלה, לעתים אף בעדנה לירית, וההזדהות העמוקה שחש כלפיהם עברה אל לבות הקוראים הצעירים. אחרי מותו הטרגי הוציאה ‘מוריה’ את כרך כתביו (תרס"ח), עם מבוא מאת יעקב פיכמן, שציין כי “כּניצוֹץ בודד, עצב ולא נראה, עברו חייו המעטים והרעים של מַידניק, [אשר] הביקורת לא שׂמה לִבּה אליו”.

גורל טרגי פקד גם את מאיר סיקוֹ (סמילנסקי; פלך קיוב 1876–תל־אביב 1949). ילדותו עברה עליו בכפר האוקראיני, ואותו ואת יהודיו פשוטי ההליכות תיאר אחר־כך בסיפוריו האידיליים. בגיל חמש־עשרה עלה לארץ־ישראל בעקבות אחיו הבכור משה סמילנסקי (פרק י/ו), אך כעבור שנה שב לרוּסיה והשתתף בעסקי המסחר של משפּחתוֹ. בראשית המאה התחיל לפרסם ב’השלוח' את סיפּוּריו מהווי הכפר, אחרי שעברו תיקוני עריכה רבּים בידי ביאליק. בראשית מלחמת־העולם הראשונה נתעוור, ואחרי שחווה את אֵימי הפּוֹגרוֹמים (עליהם סיפר בספרו “אבן תזעק”, תש"ח) שב ב־1921 לארץ־ישראל.

שניים מסיפוריו הקצרים של סיקו, שהופיעו תחילה ב’השלוח', חזרו ונדפסו אחרי התְקנה בחוברת ‘חתונות’ של ביבליותיקה ‘מוריה’ לבני הנעורים (תר"ע). סיפורים אלה – “קדושים” ו“בליל חתונה” – הם ציוּרי הווי סַסגוֹניים גדושי פרטים, מעוצבים במתכּוֹנת ה“נוסח” המנדלאי, שידוֹ העורכת של ביאליק ניכּרת היטב בסגנונם⁶⁶. אין הרבה עלילה בסיפורים אלה, וספק אם הם ריתקוּ את לבּוֹת הקוראים הצעירים; אבל משוך עליהם נועם נלבב, כאשר הדמויות, המנהגים והמעמדות מתוארים בפירוט מתמשך, שנמזגו בו פתוס, חיבּה והוּמור:

יחד עם ‘חתוּנוֹת’ של סיקוֹ הוֹפיעה באותו חוֹדש בּבּיבליוֹתיקה ‘מוֹריה’ החוברת ‘מתמוּנוֹת העבר’ מאת משה בן־אליעזר, וגם בה שוּבּצוּ תיאורי כפר ועיירה, המושתתים על זכרונות ילדוּת וחוויות נְעורים. “מעלה אחת יש לכל ציוּריך”, כתב ביאליק לבן־אליעזר, “מורגשת בהם איזו כשרות – הגדרה יפה מזו אין לי – מין תום ויושר, וזו מעלה יתירה לגבי סופר” (אגרות, א, עמ' שה). ואכן נסוך מין רוגע אידילי על “תמונות העבר” ועל טיפוסיהן העממיים, המקבלים באהבה את ייסורי הדלות – למִן בעל־העגלה הקבצן העליז (“שמואל הלץ”) ועד למגיד הנודד, שבא להתארח בבית הנער־המסַפר (“האורח הטוב”).

אבל תרומתו העיקרית של בן־אליעזר לספרות־הילדים העברית ולטיפוח דור חדש של קוראים צעירים לא היתה בסיפורת מקורית דווקא, אלא יותר בעריכה ובתרגום. חודשים מעטים אחרי הופעת ספרונו ‘מתמונות העבר’ הוזמן בן־אליעזר על־ידי ביאליק לבוא לאודיסה, להיות יד־ימינו בהוצאת ‘תורגמן’ שעמד בראשה.

להוצאת ‘תורגמן’ ול“אחיותיה” הצעירות מוקדש הפרק הבא.

ו. ‘תורגמן’, ‘ספרי’, ‘אחינוער’

[1] זה אך הִשלימה הוצאת ‘מוריה’ את הדפסת חוברות הביבליותיקה לבני הנעורים, שהיוּ כוּלן מקור, או פּסֶבדוֹ־מקור (סיפורים יהודיים, שעוּבדת תרגוּמם הוּסתרה), וכבר השתתפה בפרוֹס 1911 ביִיסוּד מפעל חדש, מוקדש לסיפּוֹרת מתורגמת מובחרת לילדים ולנוער. זמן מוּעט אחרי יִיסוּדוֹ של מפעל זה סיפּר ביאליק לי"ד ברקוביץ על טיבוֹ במכתב, שנמזגוּ בו עסקנוּת והוּמוֹר:

אותם “בני אדם משונים” שבמכתב, שהחליטו “לאבד את ממונם” על תרגום מבחר הספרות הקלסית לבני הנעורים, היו יורשיו של משה צייטלין – סוחר אמיד וחובב ספרות, אשר היה מבּעליו של השבוּעוֹן היהודי־רוסי ‘ראזסווט’ (‘שחר’). חודשים אחדים אחרי שנספּה בתאוּנה בדרכּוֹ אל הקוֹנגרס הציוֹני, נדפּסה בכתבי־העת העבריים מודעה גדולה, שבישׂרה על ייסוד “הוצאת ספרים חדשים באודיסה ‘תורגמן’ – מבחר הספרות הלועזית בתרגום עברי למקרא בני הנעורים (נוסד לזכר המנוח משה צייטלין מפטרבורג ע"י אלמנתו)”.

עוד לפני ‘תורגמן’ נדפסו, כזכוּר, תרגומים עבריים של יצירות קלסיות לבני־הנעורים, ביניהם ‘בן המלך והעני’ למרק טויין (תירגם יהודה גרזובסקי־גוּר, ורשה 1898), ‘המוהיקני האחרון’ מאת קוּפר (תרגם י"ב לבנר, שם 1898) ועוד; אלא שתרגומים אלה לא יצאו על־פּי תוכנית ערוכה מראש, ורוּבּם ככולם היוּ קיצורים, שנקטלוּ על־ידי המבקרים. הוצאת ‘תורגמן’, לעומת זאת, נוסדה כדי לעסוק בתרגום בלבד, וזאת “בכוונה תחילה להכניס ע”י תרגום עברי משובח לתחום ספרותנו החינוכית את כל אלו מן היצירות הלועזיות, שכבר נתקבלו אצל כל העמים המתוקנים בּתוֹר ספרי־קריאה נבחרים וקלַסיים לבני־הנעורים". ועוד נאמר באוֹתה מודעה, כי “ברוב ספרי ה’תורגמן' יבואו גם ציורים יפים”, כי המוסד “יימצא תחת פיקוחם של מ. אוסישקין, ח.נ. ביאליק וי. ח. רבניצקי” וכי הספרים יתורגמו “בידי טובי הסופרים העברים ועריכתם מסורה בידי ח.נ. ביאליק וי. ח. רבניצקי”. ההוצאה הבטיחה להוציא מדי חודשיים ספר חדש, וששת הספרים שאמורים היו לצאת בשנה הראשונה הם (ככתוב במודעה): “מאורעות תם' למרק טויין, ‘אלף לילות ואחד’, ‘דון קישוֹט’, ‘ספרטק’, אחד אחד מסיפורי ז’ול וֶרן ומיין רִיד”. ההוצאה פתחה במפעל החתמה ופנתה אל “חובבי שׂפתנו והדואגים לחינוך העברי להיות לנו לעזר ברכישת חותמים”.

לא כל ההבטחות החגיגיות, שפורטו במודעות, נתממשו. התרגום, העריכה וההדפסה התנהלו בעצלתיים, וששת הספרים, שאמורים היו לצאת בשנה הראשונה לקיום ההוצאה – הופעתם נתמשכה שבע־שמונה שנים. אבל אם לא העשירה ‘תורגמן’ את ספרות הנוער שלנו בכמות – אין ספק שהאיכות היתה עידית שבעידית.

כזכור, עסקו אנשי ‘מוריה’ בתרגום עוד לפני יִיסוד ‘תורגמן’ (שהיתה מעין חֶברת־בת של ‘מוריה’). ביאליק דיבר פעמים אחדות על “הצורך הגמור לגשת מיד לסידור העבודה של תרגומים אמנותיים לקלאסיקים האירופים” (הספר העברי", ‘השלוח’ כט); ובשעה שתירגם וערך סיפורים מתורגמים בשביל הביבליותיקה לבני־הנעורים, גם חיווה את דעתו הברורה על התרגום כמעשה יצירה: “התרגום הטוב הוא במידה ידועה מעשה אמנות קשה מן ה’חיבור' […] המתרגם הטוב צריך ביחוד להיות אמן גמור, ומתרגמים אמנים מעטים מאד, ופעמים נדמה לי שאינם בעולם כלל” (אגרות ב, עמ' עט–פ).

אבל חֵרף הדיבּוּר על מיעוּט מספּרם של המתרגמים האמנים, נגשו ביאליק ורבניצקי בלי שהיות לממש את תכניתה היומרנית של הוצאת ‘תורגמן’. הם פנו אל שורה של מתרגמים – ביניהם י“ד ברקוביץ, משה בן־אליעזר, דוד פרישמן, צבי דיזנדרוק, אברהם בן־יצחק (א' זוני) ואחרים – והציעו להם לעבוד בשביל ‘תורגמן’. לשני הראשונים אף הציע ביאליק משׂכּוֹרת חודשית תמורת עבודתם, בתנאי שיעתיקו את מקום מגוריהם לאודיסה; כפי שכתב למ' בן־אליעזר בתחילת ינואר תרע”א דברים דומים כתב כעבור שבוע גם באיגרתו לברקוביץ):

בן־אליעזר היה המתרגם היחיד, שנענה בחיוב לפנייתו של ביאליק, והוא הגיע לאודיסה בסתיו תרע"ב (1911), לאחר סגירת שבוּעוֹן־הילדים ‘השחר’ שערך בוַרשה (ראה פרק ד/ז). בבואו כבר מצא את ביאליק עסוק בביסוס ההוצאה: “כדרכּוֹ בכל פעולה ספרותית שפּתח בּהּ, להתמסר אליה בכל לבו ונפשו ולעורר ולזרז גם אחרים שיעשו כמותו”, סיפּר, “היה [ביאליק] מרבה לדבר על חשיבותו של המפעל ועל התכנית הרחבה שיש לו ועל כל ספר וספר שיצא שעומד לצאת בהוצאה זו” (‘כנסת’, ו, עמ' 88).

ההתחלה היתה מעודדת ומבטיחה. הספר הראשון שיצא על־ידי ‘תורגמן’ היה אחד מספרי המופת בספרות־הנוֹער העולמית, הלא הוא ‘הרפתקאות תוֹם סוֹיֶר’ מאת מַרק טוֵיין, או כּפי שנקרא בתרגוּמוֹ העברי: ‘מאוֹרעוֹת תָּם, תמוּנוֹת מחיי בּני הנעוּרים באמריקה’; והתרגוּם המשוּבּח נעשה בידי סוֹפר, שאנשי ההוֹצאה לא פּנוּ אֵליו כּנראה כּלל, הוּא י"ח טביוב, שישב אז בריגה (לטביה) וערך את עתון־הילדים ‘החבר’. (ראה פּרק א/ז)

‘מאורעות תם’ בתרגומו העברי היה, נוסף על ערכּו הקיים, גם ניסיון מוצלח ראשון לברוא שפת ילדים עברית מדוּבּרת, שתישָמע טבעית ובלתי־מאולצת; למשל: “סמוך עלי! אני יודע מה שאני אומר” (עמ' 59), או: “על תצפצף מלה בענין זה” (עמ' 95). אין תימה אֵפוא, שתרגומי טביוב החדשים עוררו את התפעלותו של יוסף קלוזנר, שכתב ב’השלוח': “קוראים אנו את התרגום – והנה לשון חדשה לפנינו”⁶⁷.

גם ביאליק עצמו הפליג, באזני בן־אליעזר, בשבחי ‘מאורעות תם’: “זהו אחד מן הספרים, שאדם רואה עצמו לאחר קריאתו כמי שעלה מן הרחצה בפלג זך, מין טהרה ורעננות הוא מרגיש בכל גופו ונפשוֹ”, וּמתוך שֶבח זה למרְק טוֵין ולספרוֹ עבר המשורר לקִטרוּג על הסופרים העברים, הכותבים לבני הנעורים על אנשים דווּיים וסחופים ואין איש מהם בא לספר על הקונדס היהודי, שאינו נופל בעֵרנותו ובפיקחותו מתום סוֹיֶר: “האם טחו עיניהם של סופרינו מראות, כי ברחוב היהודים גדול כוחו של הקונדס מכוחה של ‘הנפש הרצוצה’? […] חבל, חבל שאין סופר עברי מתאר עולם יפה ועליז ורב־ענין כזה” (‘כנסת’, ו‘, עמ’ 88).

ועד שיימָצא הסופר הזה, ישב ביאליק לתרגם בשביל הקוראים הצעירים ובשביל ‘תורגמן’ יצירת־מופת לועזית, שנכתבה “כדי לבדח ולשעשע את לב הקורא” ואשר נמזגו בה, כדבריו, “פשטוּת קדמונית עם כוח דמיון חזק ובהיר, השיחה השוטפת בנחת, הסגנון המלוטש, ועל כל אלה רוח ההיתול, אותו ההומור הסרוַנטי המיוחד רק לו”. ספר זה הוא, כמובן, ‘דוֹן קישוֹט איש למנשא’ למיגואל דה סרוַנטֶס.⁶⁸

ביאליק קרא לראשונה את ‘דון קישוט’ בימי הרעב שלו באודיסה (1892); ועתה ישב לתרגם את היצירה לעברית כמעט במקרה: מערכת ‘תורגמן’ קיבלה תרגום עברי של 'דון קישוט, וכשישב ביאליק להתקינו לדפוס גילה שזהו תרגום רע כל־כך, עד שבמקום להשקיע עמל בעריכתו מוטב לו לתרגם בעצמו ספר זה, שהביא לו הנאה וצחוק בימי מצוקתו הרחוקים. תרגומו נעשה על־פי מהדורה גרמנית של הרומן, “ומפני שתרגום זה נועד בעיקרו לבני הנעורים, באו בו השמטות וקיצורים רבּים”; בעיקר הושמטו אותן פרשיות צדדיות, “המסיחות את דעת הקורא מן העיקר” (ככתוב בהערת המבוא). כל מי שקורא את תרגומו האמנותי המבריק של ביאליק, לא יתקשה לגלות את ההתלהבות וההנאה, שליווּ את המשורר־המתרגם בעבוֹדתו; בזכותן קיבלו הקוראים הצעירים ‘דון קישוט’ עברי למהדרין, הדובר בשפה עממית שנמזגו בה ביד אמן פסוקי תנ"ך עם לשון חכמים:

בחורף תרע"ב הופיע בהוצאת ‘תורגמן’ חלקו הראשון של ‘דון קישוט’ בתרגומו של ביאליק. חלקו השני, שנשאר בכתב־יד, נדפס עם חלק א רק כעבור אחת־עשרה שנה במהדורת היובל (ברלין תרפ"ג), יחד עם מבוא מקיף של המתרגם על סרוַנטס ויצירתו. המבוא נסתיים בדברים קצרים ויפים על ערכּוֹ של הספר לקורא הצעיר ולקורא העברי כאחד:

כמעט בעת ובעוֹנה אחת עם ‘דון קישוט’ יצא על־ידי ‘תורגמן’ הרוֹמן ההיסטורי “אספּרתקוּס‘, מאת ההיסטוֹריוֹן האיטלקי רפאלו ג’ובניולי (1838–1915). סיפּוּר רחב־יריעה זה על מרד העבדים תורגם מאיטלקית על־ידי זאב ז’בוטינסקי – מיוזמי הוצאת ‘תורגמן’, שהתריע פעמים אחדות על “חוסר ספר עברי מעניין לבני הנעורים” ותבע "לתרגם ולהדפיס את כתבי מיין ריד, ז’ול וֶרן, קוֹנן דוֹיל […] קיצורים מוולטר סקוט ודיקנס; דיומא האב וכו’ וכו' – כל אותם ספרים ש’בולע' אותם עלם גלותי מבן עשר עד חמש־עשרה” (“ספרים”, ‘הארץ’, 26.12.1919).

ז’בוטניסקי, שהשקפת עולמו החברתית־המדינית עוצבה ונתגבשה בשלוש שנות שהותו באיטליה (1898–1901), תירגם את הרומן רחב היריעה בקיצור ניכּר, אבל בשפה קולחת, בהוֹסִיפוֹ למונולוגים של אספרתקוס להט פַּתטי, שיש בו מן ההזדהות הפנימית של המתרגם:

בעוֹדוֹ שוקד על עריכת כתב־היד של ‘אספרתקוס’ והתקנתו לדפוס, פנה ביאליק בשבט תרע“א אל דוד פרישמן והפציר בו, באיגרת־ידידוּת מהוּלה בהומור, לתרגם בשביל ‘תורגמן’ את סיפּוּרי ‘אֶלף לילה ולילה’: “חשוף זרועך, ר' דוִד, ותן לבני־ישראל את ‘אלף הלילות והאחד’. כי אם לא תתן אתה ונתנו אחרים והבאת על ילדינו רעה גדולה אשר לא תכופר לך עד עולם” (אגרות, ב, עמ' קטז). המשא־ומתן עם פרישמן נמשך חודשים ארוּכּים, ולאחר שהמתרגם וההוצאה לא באו לעמק־השווה בשאלת השׂכר, פנה ביאליק אל דוד יֶלין בירושלים והציע לו לתרגם מֵערבית פרקים נבחרים מן הספר בשביל ‘תורגמן’. חלקו הראשון של התרגום הופיע בשנת תרע”ג (מהדורה ב: תרע"ח; מהדורה מחודשת: תל־אביב 1930), והדבר פגע לא במעט בפרישמן⁶⁹.

דרך ארוּכּה עברוּ ספרות־הילדים ומבקריה מאז הימים, שבּהם נחשבו סיפורי ‘אלף לילה ולילה’ כּחומר פסול לילדי ישראל. בראשית המאה ה־19 ציין המתרגם האנוֹנימי של ספרוֹ של קאמפֶּה ‘גילוי אמריקה’ (וילנה 1824) כי תירגם ספר זה כדי לתת בידי בני־הנעורים ספר מתאים יותר מאשר “סיפורי אלף לילה הטפלים”. כעבור שנות דור הִבּיע אברהם מאפו את חששוֹ, פן “עוד מעט יֵצא דאָן קישאָט, ומסתר אהלוֹ ייגלה גם ‘טוֹיזענד איין נאכט’ [= אלף לילה ולילה] יגדיל תורה ויאדיר!” (מכתבי מאפו, 1970, עמ' 25). גם אברהם מרדכי פּיוּרקוֹ, עוֹרך ‘גן שעשוּעים’ (פרק ד/ב), ראה ב’אלף לילה ולילה' ספר “גדוּש דברי הבל” והתעתד לתת במקוֹמוֹ לילדי ישׂראל ספר פּרי־עֵטוֹ בשם ‘מאה יוֹם ואחד’. וכשתורגם לראשונה לעברית אחד מסיפורי ‘אלף לילה ולילה’ לילדים (“ארבעים שודדים”, תירגם מ"מ סילמן, 1897), תקף סופר ‘המליץ’ את הוצאת ‘תושיה’ על שהוציאה אוֹתוֹ בחוברת מנוּקדת לילדים ושאל ברוגזה: “לאיזו מטרה הריקותם מחול אל הקודש את הנסים והנפלאות שנעשו לאלי באבא?” (‘המליץ’ 1897, גל' 102; חתום: א. ב־י). והנה, לא עברו שש־עשרה שנה מאז הושמעה קוּשיה נזעמת, וילדי ישראל זכו לתרגום משובח של סיפורי ‘אלף לילה ולילה’, שנעשה מן המקור הערבי ונערך בידי מי שנחשב כבר אז למשורר לאומי נערץ. “גם הילד היהודי יקרא תתר”א לילות וישתקע בהם וישכל לימודו, אכילתו וזמנו“, כתב הסופר־המחנך ק”י סילמן, שראה בהופעת הספר מאורע הראוי לציוּן והרעיף שבחים על “תרגום־החמוּדוֹת שנתן לנו ר' דוד ילין”:

ואילו דוד פרישמן, שנפגע על שלא הוא תירגם את ‘סיפורי אלף לילה ולילה’, מיהר להתרצות לאחר שנתבקש על־ידי ביאליק לתרגם את מעשיוֹת האחים גְרים בשביל ‘מוריה’. תרגומו האמנותי, המצועצע משהו וה“מיוהד” בחלקו, יצא בשני חלקי בשם "שׂיחות גְרים' (אודיסה תרע“ז–תרע”ט. עשרים אגדות מתוכו נדפסו אחר־כך בספריית ‘עוֹפר’, תל־אביב תרפ"ו) וזכה לתגובות מעורבות של המבקרים: בעוד שיעקב פיכמן ראה בהופעת התרגום המשוּבּח יום חג לספרות־הילדים שלנו (‘מולדת’ ז, תרע“ט־תר”ף, עמ' 190), וכמוהו שיבּח גם מ' בן־אליעזר את המתרגם, שהצליח “למסור בלשון העברית, שאינה חיה [עדיין] בפינו את השיחות, שכּל יפיין הוא בדברים שבעל־פה, בדיבורים חיים” ('שתילים, אב תרע"ז. חתום: א.ב.), טען זאב ז’בוטינסקי, לעומתם, במידה רבה של צדק, שהתרגום קשה מדי לילדים (‘הארץ’, 8.10.1919). בדומה לו כתב גם אברהם אברונין, כי “יפי השפה העתיקה [בתרגום] הוא רב כל־כך, עד שאנוּ שוכחים רגע, כי ספר זה נועד לילדים”. לאחר שהצביע על כמה וכמה מטבעות־לשון שגוּיים בעיניו (למשל: זַעֲוָה במשמעות געגועים) ועל אי־דיוּקים בתרגום, מחה אברוּנין נִמרצוֹת על תוספת “פרישמנית” מיוּתרת למעשׂיה “העז ושבעת הגדיים”, שנראתה לוֹ כחילול־הקודש ממש:

חמש שנים אחרי ‘שׂיחוֹת גְרים’ הופיעו בהוצאת ‘מוריה’ גם תרגומיו של פרישמן לאגדות מכּס נורדוי (‘אגדות’, ברלין תרפ"ג)⁷⁰ והנס כּריסטיאן אנדרסן (‘הגדות וסיפּוּרים’, שם תרפ“ג. מהדורה חדשה של התרגום, שיצא לראשונה בוַרשה בתרנ”ו). אבל נחזור להוצאת ‘תורגמן’ ואל שלושת ספריה האחרונים.

העוֹבד המתמיד ביותר בַּהוֹצאה היה משה בן־אליעזר, שתירגם עד אביב תרע“ז (אז נקרא למוסקבה, לערוך שם את שבועון־הילדים ‘שתילים’) כמה וכמה ספרים קלַסיים לנוער. אלא שבינתיים פרצה מלחמת־העולם הראשוֹנה, ממשלת הצאר הטילה איסור על הדפסתם של ספרים באותיות עבריות, והפּעילוּת המו”לית העברית קפאה למשך שנים אחדות כמעט לחלוטין. רק בשנת תרע"ז ראו אור באודיסה, בהוצאת ‘תורגמן’, שניים מן הספרים הראשונים שתירגם בן־אליעזר: ‘שנת התשעים ושלוש’ לויקטור הוּגוֹ ו’אַיבנהוֹ' לוולטר סקוט; ולאחר שנתבשׂר המתרגם־העורך על הופעת ספריו אֵלה סיפּר לקוראי ‘שתילים’ על פעילותה המחודשת של הוצאת ‘תורגמן’, שניגשה “לתרגם מלשונות אירופה לעברית, בסגנון יפה ונוח, את ספרי המופת לבני הנעורים […] אין צורך להרבות דברים עד כמה חשוב ויקר דבר זה לחינוך העברי” (גליון ב, י אב תרע"ז).

מקץ שנה־שנתיים שיתקה המהפכה הרוסית לחלוּטין את הפּעילוּת המו“לית העברית בברית־ המועצות, ואחרון ספרֶיה של הוצאת ‘תורגמן’ – ‘דוד קופרפילד’ לצ’רלס דיקנס, גם הוא בתרגומו (המקוצר) של מ' בן־אליעזר – הופיע בירושלים בשנת תרפ”א⁷¹.

[2] ‘ספרי’ באודיסה המסוערת

המצוקה שפקדה את אודיסה בתקופת המלחמה הלכה והחמירה לאחר מהפכת 1917, כאשר לאי־הביטחון הפיסי נוֹספה סכּנת הכָּרֵת שאיימה על התרבות העברית. באותם ימי מצוקה הגיעו לעיר־הנמל הדרומית מחנכים וסופרים יהודים, שהמלחמה טילטלה אותם אליה – ביניהם יחיאל הַילפרין, יצחק ספּיבק, נתן גורן־גרינבלט ואחרים – ובית ‘מוריה’ היה להם מעין בית שני, שם שימש להם ביאליק מעין פטרון, המנסה לדאוג למחסורם ולמצוא להם בימת פּרסום. מאליו יוּבן, כי בתי־ההוצאה צימצמוּ מאוד את פעילותם באותם ימים. “למה לדחוֹק את השעה והיא אינה כשרה עתה כלל להדפסה?” כתב ביאליק לפרישמן בתשרי תרע"ח, “אותיות טובות אין, פועלים אין, בתי דפוס עבריים אין. אין כלום. ומי אמן ויעבוד בתנאים כאלה?” (אגרות, ב, עמ' קפג). ואף־על־פי כן נאספה בעצם אותם ימי תוהו ובוהו חבורת מורים עבריים והחליטה לייסד הוצאת־ספרים קטנה בשם ‘סִפְרִי’, במטרה “לתת לילד העברי, שידיעותיו בלשון העברית מעטות, ספרים קטנים כתובים בסגנון קל מאד ובניקוד שלם, ועל־פי תכנם יהיו מושכים את לבּוֹ של הקורא הקטן” (‘שתילים’, י אב תרע"ז). יוֹזמהּ וּמנהלהּ של ההוצאה היה יעקב רבינוביץ (בן־מאיר; 1888–1965), שניהל אז בית־ספר באודיסה, ובהנהלת ‘מוריה’ פרשׂה עלֶיה את חסוּתהּ. על־פי עדותו של יצחק ספּיבק, ששהה אז באודיסה ותרם ל’ספרי' כמה תרגומי מעשׂיוֹת, “הוצאה זו נתמכה תמיכה רוחנית על־ידי ח.נ. ביאליק, ובעזרתו ועל־פי הוראותיו הכניסה כמה וכמה דברים יפים לספרות־הילדים” (ספר־היובל של הסתדרות המורים, תרפ"ט, עמ' 263). תוך שנתיים בקירוב (תרע“ז־תרע”ח) הופיעו בהוצאת ‘ספרי’ שלושים ושלוש חוברות קטנות, שנדפסו ברוּבּן בדפוס “מוריה”⁷² על נייר זול, באות גדולה ומנוקדת ועם רישוּמים פשוטים ונאים – רוּבּם מעשׂה ידיו של צייר נשכח בשם ש' גולדמן (שאייר גם ספרי לימוד אחדים שיצאו על־ידי ‘מוריה’. על ציוריו חתם בראשי תיבות: ש.ג.).

עיוּן בשמותיהן של לג חוברות ‘ספרי’ ובתוכנן יגלה, כי העורכים נתנו עדיפות ראשונה לאגדה ולמעשׂיית־העם – הסוג הספרותי החביב על הקוראים המתחילים. הסִדרה נפתחה בחוברת ‘מאגדות אליהו הנביא’ מאת משה בן־אליעזר, שסיפּר בה לקוֹראיו הקטנים על כוסו של אליהו ועל האיש החסיד שהנביא הזכוּר לטוֹב בא לעזרתוֹ. מתרגם שקדן זה תרם לסִדרה עוד שבעה סיפורים, ביניהן אגדות תלמודיות (‘שולמית’, ‘חוני המעגל’), מעשיות־עם (‘מלך לשנה’, ‘הארנק והעני’) ומסיפורי הברון מינכהוֹזן (‘נסים ונפלאות בים וביבשה’). יעקב רבינוביץ, מנהל ‘סִפרִי’, תרם לה מאגדות הבעל־שם־טוב, מסיפּוּרי שלמה המלך ומעשׂיה מתורגמת על ‘הנערה החכמה’. כן אנו מוצאים ב’ספרי' את האגדה ‘אריאל’ בנוסח קלמן שולמן, את מעשיית־העם ‘המשפּט עם הרוּח’ בנוסח י"ל פרץ, את ‘טבּעת של ברכה’ בנוסח ש' בן־ציון, את האגדה על ‘הילדה שנהפכה לאבן’ מאת שלמה הללס, שני סיפּוּרי חיות מאת דמיטרי מַאמין סיבּיריאַק (1852–1912), אבי סיפּוּרי החי והטבע בספרוּת־הילדים הרוּסית, בתרגומו של ש' קריפיץ (שתרם ל’ספרי' עוד כמה עיבודי אגדות) ועוד. בכל אותם סיפורים ואגדות מועלים על נס הבּינה, אהבת הצדק וההסתפּקוּת במועט, והגמול שזוכים לו הישרים והשַׂמים מבטחם בבורא עולם.

הצחוק מאת ש' אנ־סקי, חוברת 13 בסדרת 'סִפרִי' (אודיסה, תרע"ז / 1917)

ביאליק, שערך את רוב חוברות ‘ספרי’, חזר והדפיס בה את שירוֹ הסיפּוּרי ‘מעשׂה ילדות’, שנדפס ארבע־עשרה שנה קודם לכן בקובץ ‘הזמיר’; כן תירגם בשבילה את המעשׂיה החסידית הנאָה ‘הסבא מִשְפּוֹלָה מאת מ’ בן־עמי ואף פירסם בה נוסח ראשון של סיפּוּרוֹ הידוע “שלמה המלך והדבוֹרה” (“על־פי נוֹהֶמי”, כּכתוב בשער⁷³), ועליו חתם בפסבדונים מ. חן (מאת חיים נחמן). ועדיין נותרה עלוּמה זהותו של בעל הפסבדונים לי־לי, מעבּד המעשיה ‘הגזֵרה’, על הצדיק ר' ליבּ שרה’ס שהצליח לבטל את גזירת גירוש היהודים מן הממלכה. ייתכן כי לי אחד מרַמֵז על ביאליק, שכּן תרומתו לחוברות ‘ספרי’ בעריכת כתבי־היד היתה הרבה מעל המקובל, כפי שהוא עצמו ציין כעבור ארבע שנים: “יש לי איזו זכות עליהן, שהרי טיפּלתי בעריכתן⁷⁴ והרבה מהן כתבתי בעצם ידי וספק הוא, מִשל מי יש בהן יותר: מִשלי או משל מחבּריהן” (אגרות, ב, עמ' רע). ואכן ידו וסגנוֹנוֹ של ביאליק ניכּרים ברבּים מן הסיפורים, שנמזגו בהם פשטות עם נוֹי סגנוני:

בשל “זכות” זו ביקש ביאליק להדפיס את חוברות ‘ספרי’ מחדש לאחר שהגיע בשנת 1922 לברלין: “אעשה מהם מטעמים בשביל ‘מוריה’”, כתב לרבניצקי, “יש לי קומבינציה יפה להם” (אגרות, ב, שם). אבל ה“קומבינציה” לא נתממשה אז, ורק לאחר שעלה לארץ חזר והדפיס בספריית ‘עופר’ של ‘דביר’ סיפורים אחדים, שראו אור ראשון בסִדרת ‘ספרי’ (ראה נספח). וערב קוּם המדינה כינס יצחק ספּיבק תריסר מעשׂיוֹת שנדפּסוּ תחילה בספריה זוֹ והוציאן מחדש בשני כּרכים: ‘ספרי’: אגדות וסיפּוּרים' (ירושלים תש"ז) – עד כדי כּך נחשבה הספריה לנֶכס בספרות־הילדים שלנוּ.

[3] ‘אחינוער’ במוסקבה

בעצם אותם ימים, שבהם טיפל ביאליק בחוברות הקטנות של ‘סִפרי’, נקשר שמו בהוצאת־ספרים חדשה בשם ‘אחינוער’, שאמורה היתה להדפיס עשׂרות רבות של ספרי ילדים ונוער; אבל חרף המשאבּים הרבים שהושקעו בה בעבודה וּבממוֹן לא זכתה להוציא אף ספר אחד. אף־על־פי־כן ראויה הוצאת ‘אחינוער’ שיסופּר עליה בתולדות ספרות־הילדים שלנו.

בּחורף תרע“ז (1916), במלאת כ”ה שנים לפִרסום שירו הראשון של ביאליק, נאספה במוסקבה קבוצה ממעריצי המשורר – ביניהם הרב יעקב מזא“ה, התעשׂיין חיים אלפרין והעסקן יצחק ניידיץ' – ויסדה קרן בסך שלושים־אלף רובל על־שם המשורר. לשאלת היוזמים לאיזו תכלית היה מבקש להועיד את כספי הקרן, כמתנה הנראית לו הולמת את יובלו הספרותי, השיב ביאליק כי היה שמח אילו הועידום להוצאת ספרים לילדים ולנוער⁷⁵. כּך נוסדה באביב תרע”ז “חברת אחינוער, ספרים לבני הנעורים, הוצאת הפוֹנד [=קרן] שעל שם ח.נ. ביאליק”. השם ‘אחינוער’ הוּצע על־ידי י"ח טביוב (שהיה אז עורך ומתרגם בהוצאת שטיבּל) ואושר על־ידי ביאליק, וכעורך ומזכיר ההוצאה נתמנה דוִד שמעונוביץ (שמעוני), ששהה אז במוסקבה כמזכיר מערכת העתון ‘העם’. שמעוני ניגש לעבודתו זו במרץ־נעוּרים ושיתף את ביאליק בכל “סודות המערכת”: סיפֵּר לו כי בחר בשביל ‘אחינוער’ 150 ספרים – רוּבּם מספרות העולם (ביניהם: ‘מסעות גוליבר’ בתרגום י"ל ברוך, ‘שודדי הים’ מאת קוּפּר בתרגום יעקב לרנר, ‘הלורד הקטן’ מאת פרנסס ברנט בתרגום אברהם אפשטיין, פרקי ‘קאלֶוַלה’ בתרגום טשרניחובסקי ועוד) ומיעוטם מקור (משירי טשרניחובסקי, יצחק אלתרמן ועוד), ביקשוֹ “להעיר כפעם בפעם את אָזננו על כל זה שטעון, לפי דעתך, הערה” והטעים: “עובד אני את עבודת ‘אחינוער’ יותר מאהבה מאשר לשם פרס” (‘ביאליק וסופרי דורו’, עמ' 325).

במהרה זכה דבר ייסודהּ של ההוצאה לפִרסום, ובי' באב תרע“ז (יולי 1917) נתבּשׂרו קוֹראֵי הדו־שבועון המוסקבאי ‘שתילים’, כי "אחינוער כבר ניגשה אל העבודה לתרגם ספרי קריאה לבני־הנעורים וגם להוציא בקיצוּרים והשמטות ספרים עבריים, שנכתבו לכתחילה לגדולים”.

אבל לא חלפוּ ארבעה חודשים והמהפכה הבולשביקית פרצה ברוסיה. שמעוֹני יצא ממוסקבה וחזר לאחר חודשי נדודים לארץ־ישראל. מערכת ‘אחינוער’ עברה עם כתבי־היד המוכנים להוֹמבּוּרג (ליד פרנקפורט ע"נ מיין, גרמניה) וּפירסמה בכתב־העת לספרות וביבליוגרפיה ‘עין הקורא’ (ברלין) רשימה של ספרים העומדים לצאת⁷⁶, אלא שעוד באותה שנה נתפרקה ההוצאה; חלק מן התרגומים הועבר להוצאת ‘אמנות’ ויתרם הועברו להוצאת ‘דביר’, שהתבססה אז בברלין. מכל הספרים שפורטו ברשימה רק אחד יצא בּ’דביר', ובשינוי שם; הכוונה לקובץ שירי הילדים ‘החליל’ מאת שאול טשרניחובסקי (תרפ"ג; שם הספר, כפי שהופיע ברשימת ‘אחינוער’, היה “צִפֹּרֶת הַגָּן”).

חלפו ארבע שנים נוספות, ורק בקיץ תרפ“ז – לאחר שהונח לביאליק מן “הארטילריה של ספרי ‘דביר’” ויכול היה “להיפנות לעבודות הקלות”, כלשונו – ניגש לטפל בספרי ‘אחינוער’, שהועברו להוצאת ‘דביר’, ולהכין חלק מכתבי־היד לדפוס. “מצאתי ביניהם הרבה דברים יפים, שפירסומם יפה להם ולבני הנעורים שלנו”, כתב בקיץ תרפ”ז ליצחק ניידיץ' (שישב אז בפּאריז, כמנהל ‘קרן היסוד’ שם), “הלא תסכים כי בשנות בצורת כאלה בספרות המקורית לבני־הנעורים, וביחוד בארץ־ישראל, חטא גדול הוא להלין בבית כתבי־יד נאים כאלה”. כדי להחיש את הוצאתם ביקש ביאליק מניידיץ' מאתיים לירות מצריות, שהובטחו בשעתן להוצאה, “שיספיקו לדעתי להוצאת ארבעה ספרים חשובים מיד ובבת אחת, ואלה הארבעה, כפי שאני מאמין, יאפשרו להוציא לאט לאט גם את יתר הספרים. על־ידי כך נצליח לא רק להוֹסיף עוד קצת ספרי קריאה טוֹבים לבני נעוּרינוּ, כי אִם גם נציל מתהוֹם הנשיה ומאבדוֹן את המוֹסד והשם של ‘אחינוֹער’ […]” (אגרות, ג, עמ' רמט).

רק מקץ חמישה חודשים השיב ניידיץ' לביאליק כי ימציא לו את הכסף המבוקש, וביאליק הוֹדיעוֹ כי “‘דביר’ כבר עשה את כל ההכנות למסירת ספרי ‘אחינוער’ לדפוס” (שם, ד, עמ' כז). אלא שחלפה עוד שנה עד שהגיעה המחצית הראשונה של הסכום המובטח (100 לירות בלבד), וביאליק הגיב על ה“סחבת” בשמץ של אכזבה:

הסכום השני לא הגיע, ככל הנראה. להתחלה המבטיחה לא היה המשך נאות ורוב כתבי־היד של ספרי ‘אחינוער’ נותרו גנוזים עד היום הזה.

כשעלתה חבורת סופרי אודיסה לארץ־ישראל (1921–1924), כבר מצאה בארץ פעילות ספרותית ענפה למדי. גם ספרות־הילדים הארץ־ישראלית היתה אז בתהליך מתמיד של צמיחה וגידול; שהרי לא כמוֹ בגולה, היתה כבר העברית באותן שנים שׂפת הדיבור היומיומית של הקוראים הצעירים. אף־על־פּי־כן נראתה קריאתם של בני הנעורים בעיני רבים בארץ “דבר קטן, שאנו מחשיבים אודותיו מעט מאוד; אבל זה הדבר הקטן הוא כל עתידנו”.

דברים מפוֹרשים אלה כתב בקיץ תרס“ט (1909) הבּיל”ויי מנשה מאירוביץ במאמר ראשי, שבּוֹ תבע לפתוח ספריוֹת לילדים במושבות:

אין ספק, כי דברים נמרצים אלה נפלו על אוזן קשבת. לראשית צמיחתה של ספרות־הילדים בארץ־ישראל מוקדשים הפרקים הבאים.

פרק שלישי: “והייתם לאנשים עבריים”: ראשיתה של ספרות־הילדים בארץ־ישראל

דברים אלה, שכתב י"ח רבניצקי למִקרא ספרוֹ של זאב יעבץ ‘טל ילדות’ (ירושלים 1891), ואשר היו בעת כתיבתם בבחינת חזון לעתיד, נתממשו עוד בחיי כותבם. שכּן החיים החדשים במושבות ארץ־ישראל היו קרקע פוריה ליצירת חינוך עברי טבעי, והמורים הצעירים, שראו עצמם מטפחיו של דור עברי חדש במולדת וחתרו להנהגת דיבור עברי בבית־הספר, היו גם יוצריה של ספרות־הילדים הארץ־ישראלית.

המוסד החינוכי הראשון, שבּוֹ התחילה העברית להיות שׂפה מדוּבּרת, היה בית־הספר לבנים ‘התורה והמלאכה’ של חברת ‘אליאנס’ (“כל ישראל חברים”) בירוּשלים. בשנת תרמ"ג (1883) החליט המנהל נסים בכר להקצות שעות־לימוּד אחדות, ששׂפת ההוראה בהן תהיה עברית, והציע לאליעזר בן־יהודה לקבל עליו משימה זו. בן־יהודה, שפּסק כי “רק בחנכנו את נערינו בשׂפה עברית, בהסכינם לדבר את השׂפה הזאת תמיד, גם בדבּרם אל לבבם או בהגותם ברוחם, רק אז יסכין הנער העברי או הנערה העבריה להיות בעיניהם עברים” (‘החבצלת’, ו כסלו תר"ם), נענה בהתלהבות להצעה והשפּיע באישיוּתוֹ על התלמידים ועל חבריו המורים. שניים מתלמידיו – דוד יֶלין ויוסף מיוחס – אף הלכו בעקבות רבּם והיו גורם רב־השפּעה בהפצת הדיבור העברי בבתי־הספר ומחוץ להם. ביוזמתו ובתמיכתו של בכר שיתפו בן־יהודה ויֶלין פעולה בחיבּוּר המקראה הראשונה לילדי הארץ, ‘מקראה לילדי בני ישראל’ (ירושלים תרמ"ז)⁷⁷.

באשראתו של בן־יהודה עברו גם מורי בתי־הספר שבמושבות ללמד את כל המקצועות בעברית, ואותם מורים, שהיו חלוצי ההוראה בשיטה הטבעית (או בשמהּ האחר: “עברית בעברית”), הם שהיו גם ראשוני הסופרים לילדים בארץ־ישראל: דוד יודלביץ' בראשון־לציון, זאב יעבץ בזכרון־יעקב, יהודה גרזוֹבסקי־גוּר בעקרון, שׂמחה חיים ולקומיץ בראש־פינה ויצחק אפשטיין, שפיתח וניסח את השיטה “עברית בעברית” והעבירהּ מארץ־ישראל אל ה“חדר המתוקן” בגולה. בלא ניסיון קודם, בלא מונחים עבריים ברוֹב מקצועות־הלימוּד וכמעט ללא ספרים עבריים, לימדו מורים נחשונים אלה את תלמידיהם, וחרף המתנגדים מבית ומחוץ ראו אט אט ברכה בעמלם.

אבל כיצד מלמדים ללא ספרים?

כדי למצוא פתרון נאות לבעיה מעיקה זו של חסרון ספרי לימוד ומקרא – ולשאר בעיות פדגוגיות – נאספו שלושה־עשר מורי המושבות ל“אסיפות המורים”, בּהן החליפו דעות, דיבּרו נגד “מלמדי הדרדקי, המשחיתים את רוח הילד בסיפורי שֵדים ורוחות ובתרגומים משובשים ובקריאה נשחתה”⁷⁸ וחיפּשׂו פתרונות לבעיוֹת הבּוֹערוֹת, שבּהן נתקלוּ בעבוֹדתם היוֹמיוֹמית. עיוּן בפרוטוקולים של אוֹתן אסיפוֹת מוֹרים (ראה הערה 2) מגלה, כי למִן האסיפה הראשונה (יט חשון תרנ"ב) ועד לאסיפה האחרונה (יז טבת תרנ"ו) לא ירדה בעיית הספרים מעל סדר־יומם: “מאין אקח ספרים?” הִקשה דוִד יודלביץ', מזכיר האסיפה, “איזה ספרים אציע? אַיָם? איה מחבריהם? […] כן הדבר: עניה היא ספרות־הילדים, ומעט הספרים אשר החלו לצאת לאויר העולם עוד לא הספיקו לכל המחלקות” (פרוטוקולים, עמ' 966).

כבר באסיפת המורים הראשונה הציע ש"פ רוזן מראשון לציוֹן לגשת “להדפסת ספרים מוצעים בכתב־יד ממורים”, אך הצעתו נדחתה בנימוק, שאסיפת־המורים “לא תוכל להעמיס עליה להיות גם מוציא לאור ספרים”. אך באותם ימים ממש, שבּהם שאלו המורים “מאין אקח ספרים”, כבר עסקו כמה מֵחבריהם, ביוזמתם, בחיבּור ספרי הילדים הראשונים בארץ־ישראל – ללימוד, למקרא ולשעשועים.

א. ‘בימי הבּציר’ – אליעזר וחמדה בן־יהודה

ספרי הלימוד והקריאה הראשונים לילדי הארץ חוּבּרו על־ידי שני מורים וסופרים, שלא נטלו חלק באסיפת־המורים, אבל היו ראשונים להורות עברית בעברית; והם, כאמור לעיל, אליעזר בן־יהודה ודוִד ילין. לא היה הרבה מן החידוש בספרם המשותף, ‘מקרא לילדי בני ישראל’ (תרמ"ז), שכָּלל “ראשית לימודים, סיפורי התלמוד והמדרשים ומשלי שועלים” והיה המקראה הראשונה לילדי הארץ. המחבּרים ליקטו כעשרים מאגדות התלמוד וממשלי חז"ל וכתבו אותם מחדש בעברית “ירושלמית” פּשוּטה וגמישה. כבר בספר ראשון זה ניכּרת מוּדעוּתוֹ העמוקה של בן־יהודה לחיוניותה של ספרות־ילדים עברית טבעית, והיה זה נושא שחזר אליו שוב ושוב בעתוניו, בהטעימו כי “הדבר החסר בכל ספרי הקריאה שלנו [לילדים] הוא הרוך, הנעימוּת, הילדוּת, חוט של חן, המשוך על ספרים כאלה בלשונות האחרות” (‘הצבי’ תר"ן, גל' ח).

אליעזר בן־יהודה (פלך וילנה 1858–ירושלים 1922) לא השאיר אחריו יבול עשיר בספרות־הילדים, ואף־על־פי־כן שמוּרה לו בתולדותיה זכות־ראשונים רבּת־השפעה בעיקר כמעורר, מביא לדפוס, עורך ומתרגם. הוא, שהושפע בנעוריו מספרים כ’אהבת ציון' ו’דניאל דירונדה', הִפנה משנת עלייתו לארץ (1882) את עיקר מרצוֹ לדוֹר הצעיר מתוך הכּרה, כי חינוכו הלאומי של דור זה ישׂא פרי רק אם ידבּרוּ ילדי הארץ ויקראו בשׂפה העברית. אבל אף־על־פי שביקש למהר ולברוא דור צעיר של קוראי עברית, היה האיש מוּדע למגבלותיו הספרותיות: “אינני יודע לכתוב לילדים”, אמר, “חסר לי החוש הילדותי” (קובץ מאמרים לדברי ימי העתונות, תרצ"ו, עמ' 132). למרוֹת הוֹדאתוֹ זו הוציא בן־יהודה, ארבע שנים אחרי ‘מקרא לילדי בני ישראל’, את ספרו ‘קיצור דברי הימים לבני־ישראל בשבתם על אדמתם’, שנועד לתת לילדים “מוּשׂג נאמן מדברי הימים לעם ישראל בהיותו עם מדיני, בימים אשר חי חיים שלמים, אשר אהב חרותו ומסר נפשו עליה”. בספרו זה, שפתח תקופה חדשה בתולדות ספרי החינוך העבריים הן במגמתו הלאומית והן בסגנונו הרענן, תיאר בן־יהודה את ראשית ההיסטוריה היהודית, מתקופת האבות ועד מרד בר־כוכבא, על תפארתה וייחודה. בסגנון חי ובהיר סיפר על חייהם ומנהגיהם של העברים הקדמונים (“הקציר, הבציר, גיזת הצאן היו להם ימים טובים, ימי שמחה וחג […] בימי החגים יצאו הבנות במחול”) ועל אומץ לבם בשדה המלחמה. אין תימה איפוא, שהספר זכה לפופולריות רבת־שנים בארץ ובגולה; הוא נדפס בשמונה מהדורות, וגם שלושים ושלוש שנה אחרי הוֹפעתוֹ ציין צבי שארפשטיין כי “אין לנו עד היום ספר היסטוריה שידמה לו במעלותיו” (‘הדואר’, תרפ"ה, גל' 40).

לנושא הֶרוֹאי־לאומי – מלחמת המכּבּים – הוקדש גם מחזהו היחיד של בן־יהודה, ‘החשמונאים’, שהיה המחזה העברי המקורי הראשון, שהוצג בארץ־ישראל. בן־יהודה כתב אותו בלילה אחד, מתוך מגמה ברורה לתת בפי הילדים־השׂחקנים טקסט עברי ספוג גאווה לאומית, וכדי להראוֹת “כי גם בעברית אפשר להציג מעל הבמה נפשות חיות, מדברות ופועלות”. המחזה הקצר, המסַפר על נפילת יהודה המכבי בשבי ושִחרוּרוֹ, הוצג לראשונה בחנוכה תר"ן על־ידי תלמידי בתי־הספר ‘למל’ ו’אליאנס' והועלה אחר־כך עוד פעמים רבות במושבות יהודה ושומרון. כעבור עשרים שנה נתגלה הטקסט שלו ונדפס בשני המשכים, בשם “יוסף החשמונאי”, בעתון ‘הצבי’ (חנוכה תר"ע)⁷⁹.

תרומתו העיקריות לספרות־הנוער היתה אֵפוא בתחום השימושי, כשם שמכלול עבודתו הספרותית – מבלשנות ועד עתונאות – נועד בראש וּבראשונה לצורכי יום־יום. אך אם הוא לא השאיר אחריו כמעט ספרות יפה לבני־הנעורים, הִרבּה בן־יהודה לעשׂוֹת בשדה התרגום. את תרגומיו – מסיפורי ז’ול וֶרן, בוּלבר ליטוֹן, ויקטור הוּגוֹ ועוד – הדפיס תחילה בעתוניו, כרומנים בהמשכים, וגם תכליתם של אלה היתה מעשׂית בעיקרה: להעניק לקוראים הצעירים חוויה ספרותית־אֶסתטית, למען “יתפתח בלבם רגש היופי והנועם” (מתוך מכתבו אל ש"י פין; כתבים לתולדות חיבת־ציון, עמ' 235) וגם כּדי להוכיח, כי אפשר לכתוב סיפורים מודרניים בלשון עברית פשוטה ויומיומית: “ניסינו להביא בספרותנו סגנון חדש”, כתב, “סגנון שיחה פשוטה, חיה, סגנון של שני בשׂר־ודם פשוטים, המשׂוחחים איש את רעהו אודות ענינים פשוטים, אודות עניני העולם הזה. סגנון של בני־אדם ולא בלשון מלאכים ונביאים” (‘הצבי’, תרמ"ט, גל' 26).

עיון בתרגומיו־עיבּוּדיו החופשיים מגלה כי בן־יהודה היה – חרף אי־אלה זָרויות, שמקורן בנסיונות למצוא ביטויים עבריים מקבילים לאלה שבמקור – אולי המתרגם העברי הראשון, שהִתאים את לשונו אל אפיקי המחשבה המודרנית ואל הלשון המדוברת של זמנו. הנה כך, למשל, מציג את עצמוֹ המשרת הממולח ברומן של ז’ול וֶרן ‘סביב הארץ בשמונים יום’ (ירושלים תרס"ב) בנוסחו הרהוט של בן־יהודה:

ומאחר שבן־יהודה יעד את עתוניו גם לקוראים צעירים, עד כי “מגדול ועד קטן יקראוהו”, אין תימה שהעדיף לתרגם אותן יצירות, שמשכוּ גם את לב בני־הנעורים – הסיפור ההיסטורי ‘איתמר’ מאת מ' להמן (תרס"ג), ‘הגנוּבה’ לויקטור הוּגוֹ (תרס"ה; עיבוד מקוצר של ‘עלובי החיים’), ‘בסערת המלחמה’ מאת פ' שומאכר (תרס"ה; עיבוד מקוצר של ‘ביריניקה’), ‘ימי פומפיה האחרונים’ לבולבר ליטון (תרס"ו) ועוד. וכיוון שנתן עדיפוּת לפשטוּת העממית על־פני היומרה האמנותית, זכו תרגומיו לקהל קוראים נלהב; עד שאפילו קורא שתקף במכתב למערכת את תרגומי העורך נאלץ להודות כי “עוללינו שואלים [מהם] לחם חוקם” (‘האור’, תרנ"ג, גל' יב־יג; חתום: פלוני־אלמוני).

אבל בן־יהודה סיפק לקוראים הצעירים של עתוניו לא רק רומנים מתורגמים; מפעם לפעם הדפיס בהם גם סיפורים קצרים, שנועדו במפורש לילדים, בעיקר משלים ואגדות יהודיות ומזרחיות, בעיבודיהם של דוד ילין, יוסף מיוחס ויעקב שרתוק (בחתימת יעקב יהודי). סיפורים אלה נתקבלו בהתלהבות על־ידי המורים, שראו בהם בצדק חומר־קריאה מעולה, וסמוך להדפסתם הועתקו למקראות ולחוברות מיוחדות.

ומהקצאת פינה לילדים בעתון ה’מבוגר' ועד ליִיסוד עתון מיוחד לילדים המרחק אינו רב. ואכן זכות־ראשונים נוספת שמורה לבן־יהודה: הוא היה שותף בייסוּדוֹ ובעריכתו של הראשון בעתוני הילדים העבריים – ‘עולם קָטֹן’ (ירושלים תרנ"ג; ראה פרק ד/ א). ועוזרת על־ידו בעתון זה, ושותפת בעתון הבא – ‘העברי הקטן’ (תרס"ח) – חמדה אשתו.

כשנה לאחר שעלתה לארץ ב־1892, כבר ניסתה חמדה בן־יהודה (ליטא 1873–ירושלים 1951) את כוחה בכתיבת רשימות וסיפורים קצרים. בן־יהודה הוא שעודד את רעייתו בת העשׂרים, סטודנטית למדעי־הטבע, שהיתה בנעוּריה רחוֹקה מן העברית ותרבּוּתה, לעסוק בכתיבה ספרותית ועתונאית: דרישת השעה היא, שהאשה תחדור לספרות העברית ו“תכניס רגש, רוך, גמישות וגונים דקים לתוך העברית המתה”, אמר והוסיף: “תכתבי כּמו שאַת כותבת מכתבים[…] ובנוגע ללשון – אני אתקן מה שנצרך” (‘בן־יהודה, חייו ומפעלו’, מאת חמדה בן־יהודה, עמ' 118).

מאז שנת 1893 הִרבּתה חמדה לפרסם רשימות וסיפורים בעתוני בעלה; ואם נמתחה על רשימותיה העתונאיות וסיפוריה למבוגרים ביקורת קשה בשל נטייתה למזג את פשטות הלשון האינטימית עם “נוסח כתיבה תפל”, או בגלל “אלגאנציה המגיעה לפרקים לידי שטחיוּת” כּמשפטוֹ של ישראל חנני (‘מולד’, יד, עמ' 654), הנה דווקא בסיפורֶיה לילדים הגיעה חמדה בן־יהודה להשׂגים מפתיעים; ואין תימה בכך, שכּן היא התחנכה על ספרות־ילדים אירוֹפּית משוּבּחת, היתה חסידה נלהבת של אנדרסן “ובכלל היה בה כשרון הרכּוּת, האישות, אשר כל־כך נחוצים לילדים”, כעדותו של דוִד יודלביץ' (קובץ מאמרים לדברי ימי העתונות בארץ־ישראל, ב, עמ' 131). על כן הצליחה כל־כך בכתיבת סיפוריה ‘מחיי הילדים בארץ־ישראל’ (ורשה תרס"ג), שהרשימו ברעננוּת הרכּה שבהם ובמזיגה ההרמונית של הלך־רוח אגדי עם מציאות יומיומית. לצד סיפּוּריו של זאב יעבץ (ראה להלן) היו אלה הסיפורים הראשונים שתיארו את חייהם של ילדי היִישוב החדש. הראשון שבהם, “ישראל”, מספר על נער משומרי החומות, שיצא לראשונה בחייו אל מחוץ לעיר ופתאום “עמד משתאה ומשתומם למראה עיניו: לפניו עַיִר קטן מאד, התועה גם הוא כמוהו”. הסיפור הבא, “זרֻבּבל”, מתאר בחֵן ילד בן כפר, האוהב ללכת יחף “וללבוש בגדי בד פשוטים, כי בם יוכל לטפס על עצים, להתגלגל בחוץ, להסיע אבנים ולהיאבק עם חבריו”, וכשמעירים לו כי “זאת אסור וזאת אסור” הוא מתמרד ומקשה: “ואם הכל אסור – למה אני חי?” הסיפור השלישי, “מוכר התאנים”, מספר בחיבּה על התרועעותם של ילדי שכונה ירושלמית עם נער ערבי מבית־לחם.

'בימי הבציר' מאת חמדה בן־יהודה (וַרשה תרס"ז) – ספורים ראשונים שסיפּרו לילדי הגולה על החיים החדשים בארץ־ישראל.

ספרה השני, ‘בימי הבציר’ (ורשה, תרס"ז), כולל חמישה סיפורים המקושרים בסיפור־מסגרת: חבורת נערים, השומרת על הכרם בעונת הבציר, מעבירה את הלילה בסיפורי מעשיות – על טיול למערת צדקיהו, על נער מלשין שנהפך לחמור, על האבנים השחורות שלחוף ים־המלח ועוד. בתום הלילה התחיל השחר עולה, וּשעת־הבּוֹקר בּכּפר מתוארת במשפטים קצרים וציוּריים, המעידים על עין בוחנת וכושר תיאורי בשל;

נקל לתאר את הרושם שעשו סיפורים אלה – וכן מניין סיפוריה הקצרים שנדפסו בשבוּעוֹני הילדים ‘עולם קטן’ (ביניהם: “בובה עברית”, “עניים מרודים”, תרס"א) ‘החיים והטבע’ (ביניהם: “ערבת הירדן”, תרס"ה) – על הילד העברי בגולה. בין המעשׂיוֹת על ילדי ה“חדר” של יהודה שטיינברג וסיפורי האנכרוניזם של שדכנים בימי המבול לי"צ לוין, שסיפקה הוצאת ‘תושיה’ לקוראיה הצעירים, גילו הילדים פתאום סיפורים רעננים על חייהם של בני גילם בארץ־ישראל החדשה – והם כתובים בשׂפה רהוטה וגמישה, ששוּלבו בה דיאלוגים הקולחים בטבעיוּת ומרתקים באמינוּתם. נראה כי הסוֹפרת החליטה לפרסם סיפּוּרים אלה באירופה, כדי להביא לילדי הגולה את בשׂוֹרת החיים החדשים בארץ־ישראל: נערים דוברי עברית, המטפסים על עצים ושומרים על כרמי הארץ, מצוּיים לא רק בסיפורי העבר הרומנטיים כ’אהבת ציון', אלא הם גיבורי ההוֹוה החדש. ומי יודע כמה צעירים נמשכו אל הציונות בזכות אותם סיפורים ראשונים על “חיי הילדים בארץ־ישראל”.

ב. “טל ילדות” – ילין מיוחס, יעבץ, וילקומיץ

[1] שותפו של בן־יהודה בחיבּוּר המקראה הראשונה לילדי ארץ־ישראל היה דוד ילין (ירושלים 1864–שם 1941), ראשון הסופרים ה“צברים”. מחנך ובלשן רב־זכויות זה, שבגיל ארבע־עשרה ערך דו־שבועון בשם ‘הר ציון’ שיצא בכתב־יד⁸⁰, והיה ממעצבי שיטת הלימוד “עברית בעברית”, סייע תוך כדי עבודתו החינוכית להיווצרותה של ספרות־ילדים ארץ־ישראלית. כל שנות הוראתו ביקש כי “ימצאו בנינו עונג בלימודם”, על כן בנה את שיעורי הקריאה “על־פי משפט הילדים עצמם, כי המה השופטים היותר מומחים במקצוע זה” (מתוך המבוא למקראה ‘לפי הטף’, ספר המורה, תרס"ה).

בגיל עשרים ואחת התחיל ילין לפרסם אגדות מקראיות וסיפורים מזרחיים בעתוני ירושלים; ושנתיים לאחר שערך עם בן־יהודה את ‘מקרא לילדי ישראל’, חיבר בעצמו את המשכוֹ, ‘מקרא לנערי בני ישראל’ (ירושלים תרמ"ט). בספרו זה ביקש ילין לסַפּר לנוער את “תולדות גיבורי ישראל, משלי ישראל, מוסר תורת ישראל ופרקים מתולדות עמנו וגדוליו”, למען “ילמד הנער את כל הדברים בהיותו נער והיה ליהודי נאמן”. פרקי הספר הקצרים מספרים על גבורתם וחוכמתם של אישי ישראל, מיהודה המכבי עד הרמב"ן, ומבליטים ערכי אנוש ולאום, רדיפת השלום ואהבת ארץ־ישראל. מיד לאחר הופעתה פירסם בן־יהודה מאמר עתיר שבחים על המקראה, הילל את תוכנה ואת לשונה וחתם את מאמרו הארוך במלים: "עוד לא בא כבושׂם הזה בלשוננו! " (‘הצבי’, תרמ"ט, גל' יז–יח).

בסוֹפה של אותה שנה (אלול תרמ"ט) עשה ילין מעשה חלוצי בתולדות ספרות־הילדים וחיי התרבות של ארץ־ישראל: הוא תירגם לעברית את מחזהוּ הציוני היידי של מ“ל ליליֶנבּלוּם ‘זרֻבּבל’, שהיה המחזה הראשון שהוצג בארץ־ישראל. לא היה זה, למעשה, תרגום אלא עיבוד חופשי, ששוּבּצו בו שירים רבים. ‘זרֻבּבל’ הוצג לראשונה בחול־המועד סוכות תר”ן בבית־הספר ‘למל’ בירושלים, ואחר־כך חזר והועלה עוד פעמים רבּוֹת במושבות הארץ. ילין ניסה להוציא את מחזהו בדפוס, אך הדבר לא נסתייע וכתב־היד שלו אבד, עד שנתגלה במפתיע ב־1982, ו־93 שנים אחרי כתיבתו ראה המחזה המתורגם את אור הדפוס⁸¹.

'זרֻבּבל בכתב־ידו של דוד ילין – המחזה הראשון שהוצג בארץ־ישראל (תר"ן)

בראשית המאה הוציא ילין את סִדרת המקראות המפוּרסמת שלו ‘לפי הטף’ ו’מקרא לפי הטף' (ורשה תר“ס–תרס”א; שש מהדורות), שהיו על־פי עדותו “הספר בה”א הידיעה ללימוד הדיבור העברי בארץ וגם בגולה בתקופת ה’חדרים' המתוקנים" (‘הדואר’, תרפ"ח, גל' ט). לצד פרקי השינון והשׂיחות הביא ילין בספריו אלה, שהושתתו על הוראת השפה בדרך של המחשה ובשיטה “קוֹלית” פוֹנֶטית, גם חומר־קריאה מנוּפּה, המעוגן כולו בעולם הילדוּת. הנה כך, למשל, מסתיים התיאור הלירי ‘אמי זקנתי’:

רוח חדשה נשבה מדפי ‘לפי הטף’, ואין פלא שהסִדרה נתקבלה בהתלהבות על־ידי המורים הצעירים, אשר ראו בהופעתהּ פתיחת עידן חדש בלימוד השׂפה העברית. “התאפק לא נוכל”, כתב אחד המבקרים, “לבלי הביע את העונג ששׂבענו בעברנו בין חלקי הספרים אשר לפנינו” (‘המליץ’, 1902, גל' 133; חתום: אמתי [משה סמילנסקי?]). ולא רק המורים – גם הילדים התענגו על הספר, כעדותו של המחנך אליעזר ברא: “מי שלא ראה את אור־פניהם של התלמידים הקטנים, בהחילם לדבּר עברית [בעזרת הספר] ואחר לקרוא ולכתוב, והכל באופן קל ונעים, לא ראה לימוד מאהבה מימיו” (‘המליץ’, 1901, גל' 134).

אחרי ‘לפי הטף’ הוציא ילין קובץ עברי ראשון בסוגו של שירי זמר עבריים בשם ‘אוסף שירים לילדים’ (ירושלים תרס“ה; עם ח”א זוטא) והשתתף עם ש' בן־ציון בעריכת כתב־העת ‘העומר’ (תרס“ז־תרס”ט). בשנת תרע"ב הוציא עיבּוּד ראשון לילדים של סיפורי ‘אלף לילה ולילה’ (ראה פּרק ב/ו), שהצטיין בסגנון מקראי ממוזג ונדפס במהדורות אחדות (אודיסה, תרע“ח; תל־אביב, תר”ץ). מפּעם לפעם פירסם סיפורים מהווי המזרח בעתוני הילדים והנוער; אך מאז שנוֹת העשׂרים השתקע יֶלין יותר ויותר בעבודות בלשנות, מחקר והוראה אקדמית, וכן בעסקנות ציבורית, שבזכותה הוּכּר כמנהיג היישוב היהודי בארץ.

אבל אם לא תרם ילין הרבה משלו לספרות־הילדים, הנה בפועלו הנחשוני – כמוהו כפועלם של מורו בן־יהודה וחותנו יחיאל מיכל פינס⁸² – תרם תרומה בל־תתואר לגידולו של דור־קוראים עברי ראשון בארץ־ישראל.

[2] חברו ושותפו של ילין בעבודתו החינוכית־הספרותית היה גיסו יוסף בר"נ [בן רחמים נתן] מיוחס (ירושלים 1868–שם 1942). שניהם למדו יחד עברית בעברית מפי אליעזר בן־יהודה בבית־הספר ‘התורה והמלאכה’, ואחר־כך לימדוּ בהצלחה בשיטה זו את תלמידיהם הרבים. לשבח מיוחד זכה מיוחס מסופר לוח ‘אחיאסף’, שראהוּ מלמד בבית־הספר לבנות בירושלים וכתב: “התלמידות הצטיינו בדיבור עברי באופן היותר טוב, וראוי לתהילה המורה ה' יוסף מיוחס” (ורשה תרנ"ז, עמ' 275).

תקופת הוראתו בבית־הספר לבנות היא שעוררה את מיוּחס לעשׂוֹת מעשׂה, שהיה בשעתוֹ בבחינת חידוש בספרות הפדגוגית העברית: חיבּוּר מקראה מיוחדת לבנות. “עיני המורה הן הרואות, כי לא ענייני הלימוד אשר יסכנו לבנים יסכנו גם לבנות”, כתב בהקדמתו המעניינת לספר, “הבּנים ישאפו לעסקי העולם מחוצה, והבּנות לעסקי הבית פנימה”; לכן יש, לדעתו, לחַבּר ספרי לימוד נפרדים לשני המינים, מה גם שבשׂפה העברית “משתנות נטיות הדיבּוּרים בין זכר לנקבה”. בשנת תרס"א יצא בירושלים ספרוֹ החדשני 'בת־חיל או תורת אֵם: ספר־מקרא לבנות ישראל‘, העשׂוּי “בשינויים אחדים, לפי תנאי המקום, על־פי ספר ‘כלכלת הבית’ בשׂפת אנגלית” (מתוך ההקדמה). כט פרקי הספר הקצרים והמנוקדים כוללים קטעים סיפוריים, המשובצים לעתים בשירים והמעוגנים כולם בנושאי משק־הבית: לישה ואפיית הלחם, חליבה והכנת מאכלי חלב, בישול וניקיון וכו’. גיבּוֹרוֹת הסיפּוּרים הדידַקטיים הן נערוֹת מבּנוֹת ירוּשלים והמוֹשבוֹת הצוֹברוֹת ניסיוֹן בחיי יוֹם־יוֹם. סגנונו המקראי של ‘בת חיל’ נעים לקריאה, ושפתו הּבהירה – אך המשוּפּעת מלים תלמודיות ומחודשות – מתוּבּלת לעתים בהומור ילדוּתי:

כצפוי, עורר הספר עם הופעתו תגובות לכאן ולכאן. לעומת השוללים חייב ‘השלוח’ (תרס"א, עמ' 574) הוצאת מקראה מיוחדת לבנות; המבקר שיבח את שפתו הקלה והמדויקת של מיוחס, אבל עירער על ריבּוּין של מלים תלמודיות ועל “חידוש מלים שלא לצורך”.

אחרי הופעת ‘בת־חיל’ היה מיוחס אחד הסופרים הקבועים של עתוני הילדים והנוער ‘עולם קטן’ ו’הנעורים' (וַרשה, תרס“א–תרס”ו). הוא הִרבּה לפרסם בהם ביוגרפיות, ספורי טבע מעוּבּדים וכן תרגומים בהמשכים, שהצטיינו בסגנונם ה“ירושלמי” הרהוט ויצאו אחר־כך בשוּרת חוברות וספרים: ‘רבי אלעזר בן הורקנוס’, ‘מתולדות בעלי חיים’ (7 חוברות), ‘בופון: מגדולי העמים’ (תרס"ז), ועיבּוּד סיפּוּרוּ ההיסטורי הגדול של לואיס פנדלטון ‘אלמון האובד’, שזכה לפּוֹפּוּלריוּת רבת שנים (ורשה תרס“ז; מהדורה מחודשת וּמאוּירת: ירושלים תרצ”ח).

מוצלח פחות – אם כי מרהיב עין בהדפּסתוֹ ובאיוּריו הרבּים – היה ספרו של מיוחס ‘הליכות עולם, או פרי תרבות’ (חלק א, ירושלים תרע"ג), שהוגדר על־ידו כ“ספר מקרא עברי, קולטורי וכללי לבית־הספר ולבית”. ‘הליכוֹת עוֹלם’ היה, למעשה, עיבּוּדהּ של המקראה האֶנציקלוֹפדית הפּוֹפּוּלרית Francinet מאת ג' בּרוּנו, (פּסבדוֹנים של המחנכת ז’יל אֶמיל פוּיֶה), שיצאה לראשוֹנה בפאריז ב־1875, נדפסה בעשרוֹת מהדורות וכָללה פרקי קריאה מגוּונים על החברה האנוֹשית, התרבּות והקִדמה, התעשיה והטכנולוגיה. ספר זה, כתב מיוחס בהקדמתו, “תחילתוֹ סיפּוּר והמשכוֹ תוֹרה שלמה”, וּבוֹ נותן “מורה מצוין ופדגוג אמן” לפני תלמידיו פרקי יסוד בתרבות העולם. ואף־על־פי שמיוחס ראה עצמו במעשה העיבּוּד ו“יִהוּד” ספרו של בּרוּנוֹ חלוץ היוצר “חיבּור וקשר בין שני העולמות הגדולים שבספרות בית־הספר העברי – עולם התורה ועולם המעשה” – לא האירה הביקוֹרת פנֶיה לספר, שנראה כמין שעטנז מלאכותי של סיפורת, מידע ודידַקטיקה בוטה: “חבל שמר מיוחס, שהוא כותב עברית צחה ויפה ומתרגם משׂכּיל, אשר נתן לנו ספרי מקרא נחמדים באמת”, כתב מרדכי אזרחי בצער, “נכשל הפעם בספר בלתי מהוגן כזה!” (‘החינוך’, ג, תרע"ג, עמ' 304. חתום: מ. קרישבסקי). הפעם קיבל עליו מיוחס את משפט הביקורת: החלקים הבאים של ‘הליכות עולם’, שהשקיע עמל רב בכתיבתם ואף פירסם את תוכנם, לא ראו אור.

רוב שנותיו עסק מיוחס באיסופן וברישוּמן של מעשׂיוֹת הערבים ובני עדות המזרח, ובכך קישר כביכול בין עבוֹדתוֹ הפולקלורית של גיסו יֶלין (מתרגם סיפּוּרי ‘אלף לילה ולילה’ וחוקר שירת המזרח) לבין עבודתו של מקורבם זאב יעבץ, מחדש האגדה העברית. בגיל שמונה־עשרה התחיל לפרסם בעתוני בן־יהודה “ממשלי ערב” בעיבודו, ואלה כּוּנסו אחר־כך בספר ‘שיחות ישמעאל’ (ירושלים תרנ“ו; מהדורה מורחבת: שם תרע”ט). מאז ועד שנותיו האחרונות הוסיף, לצד פעילותו הציבורית הענפה, לרשום, לתרגם ולעבּד סיפורים ואגדות מן הפולקלור המזרחי, תוך ניסיוֹן להבליט את השווה והדוֹמה שבּין הווי הערבים לעברים: “חשבנו שכדאי לתת לפני הקוראים העברים בכלל, ולפני צעירינו בפרט”, כתב, “את פרטי החיים [של הערבים, צאצאי הכנענים] וכמו כן את אגדותיהם וסיפוריהם בכל ענפיהם השונים, כדי להוציא מהם תועלת כפולה, הן מצד הצורה ומצד כוח הדמיון המזרחי והיופי המזרחי שבהם, והן – ביחוד – מצד התוכן, מהצד השווה שבהם, כאמור, ובחיינו ובאגדותינו ובסיפורינו אנו, ועוד גם זאת, שעל־ידי כך אנחנו נוכחים לדעת עד כמה הם, הערבים, קרובים לנו היהודים גם ברוח”.

במסגרת עבודתו זו הוציא את האסופה הססגונית ‘ילדי ערב’, על שלושת חלקיה: “אגדות התורה”, “אגדות הנביאים”, “מחיי החליפים” (תרפ“ח־תרפ”ט), ואחר־כך את הקובץ ‘מעשיות־עַם לבני קדם’ (תרצ"ח). ביד־אמן נמזגוּ בסיפּוּרים אלה שׂגב הסגנון המקראי הסיפורי עם חִנהּ העממי של שפת המסַפּר המזרחי, ומזיגה זו נשמעת באוזנינו טבעית ומהנה:

[3] “כבוד למסורת ואהבה לקידמה” – סיסמה זו, שטבע ילין לגבּי עבודתו הספרותית־הבלשנית, באשראת חותנו י"מ פינס – אומצה גם על־ידי זאב יעבץ, שהיה קרוב אליהם בהשקפת עולמו. כגיסו פינס, ביקש גם יעבץ (קולנו, פולין, 1847–לונדון 1924), לתת לילדי ארץ־ישראל חינוך לאומי דתי, תוך קישוּר המועיל והחיובי שבשני הקצוֹות. ולאחר שלא עלה בידו להקנות להם את תורתו זו על־ידי הוראה הלכה למעשׂה, עשה זאת באמצעות ספריו, בהם שוקעו כמה מיצירות הילדים היפות ביותר שנכתבו בדור התחיה.

באותה שנה, שבה הופיע בוַרשה ספרו רב־המוניטין ‘שיחות מני קדם’ (תרמ"ז), עלה יעבץ לארץ־ישראל כדי לעבוד את אדמתה. בראשית תרמ“ט היה למורה בזכרון־יעקב, שם התחיל בחיבּוּר המקראות שלו ושם גם הניח את היסוד לחינוך העמלני־החקלאי בארץ. בשל סכסוך עם פקידי הברון רוטשילד אולץ לנטוש את המושבה ועבר לירושלים, ובה שקד במשך שבע שנים על עבודותיו הספרותיות המגוּוָנות: מקראות לילדים, כתיבת אגדות ו”שמועות", הוצאת מאספים ספרותיים וחיבור הפרקים הראשונים של ספרו המונומנטלי ‘תולדות ישראל’.

'ליל תשעה באב' עם תמונת קבר רחל. מתוך 'טל ילדות' לזאב יעבץ (מהדורת וילנה, 1898)

‘טל ילדות’ – הביטוּי המקראי שקשר דוד פרישמן לספרוֹ של יעבץ ‘שיחות מני קדם’ (‘היום’, 1887, גל' 141), היה גם שֵם ספרו הבּא של זאב יעבץ (ירושלים תרנ"א) – ספר־מקרא מנוקד ומאוּיר לתלמידי הכיתות הנמוכות. בארבעת חלקיו, המוקדשים לארבעת יסודות היהדות (“מעשׂה אלהינו”, “עַם אלהינו”, “תורת אלהינו”, “ארץ אבותינו”), נכללו פרקי סיפורת ושירה הכתובים “ברוח התום והטהרה שהִשרו עליה אבות ישראל”, והמצטרפים למזיגה נדירה של אסתטיקה צרופה עם אמונה עממית. כדי “לשמח את לב הילד הקטן ולחבב עליו את מורשת אבותיו בעוד לבו רך וטהור” (ככתוב בהקדמה), הביא יעבץ ב’טל ילדות' סיפורים שכּל גיבוריהם ילדים, “המשוחחים שיחת ילדים זכּה, ברוח פי תינוק שאין בו חטא”. כך, ידע, תיווצר ההזדהות אצל הקורא הצעיר, “במצאוֹ בילדים אשר בגילוֹ את צדיקיו, את חכמיו ואת גיבוריו”. בחלק ההיסטורי של הספר הביא, בין השאר, סיפורים על אבות האומה בילדותם ועל חכמתם של בני ירושלים. בחלק המוקדש ל“תורת אלהינו” הביא סיפורים על מסירות־נפשם של ילדים הדבקים באמונתם. ובחלק “ארץ אבותינו” סיפּר ברוב התפעלות על חייהם של ילדי האִיכּרים העובדים את האדמה, הבנים המאלמים אלומות, “והביא אביהם את העגלה הגורנה וישבו הילדים בראש העגלה המלאה עמיר והריעו בקול ששון”; הבנות העובדות במשק “תשקינה את הפרחים אשר לפני החלון וכלכלו את התרנגולות ואת אפרוחיהן”, וילדי טבע אלה חסונים ואמיצים, “והיה כוח ילד שם ככוח נער גדול בעיר, כי עבודת אביו הוא עובד, על כן יגדל כוחו ולבו יאמץ ופחד לא ידע”.

בפרקים פּסטורליים אלה, הרווּיים התפעלוּת תמימה עם שאר־רוח, מצוּיה לראשונה בשׂוֹרת החיים החדשים בארץ־ישראל, ונקל לתאר את הרושם שעשׂוּ על קוראים צעירים כמבוגרים: “הפסוקים הבהירים על ילדי ישראל בכפר המולדת, על גיל העבודה ותנחומי הטבע מאירים עד היום על הכריסטומאטיה העברית ברעננות בּיבּלית שקופה”, כתב יעקב פיכמן (‘כתובים’, כ“ד באדר ב' תרפ”ז).

אבל עיקר ערכּוֹ ההיסטורי־האמנותי של ‘טל ילדות’ טמון, בלא ספק, בשירים אשר בּוֹ. שכּן אם פתח יעבץ תקופה חדשה בספרות־הילדים העברית, שמורה לו זכוּת זו – לצד ‘שׂיחות מני קדם’ – גם על היותו משורר־הילדים העברי הראשון, שכּתב שירי משחק ושירים ליריים בעלי איכות אמנותית. י"ל בן־זאב ואהרן רוזנפלד קדמו לו, כזכור, בזַ’אנר זה, אך שיריהם, המעוּבּדים ברובם, בעלי המגמה המשׂכּילית הדידקטית, חסרו את “האמנות הגמורה, זו שיש בכוחה לברוא בקסמֶיה אילוזיה של טבעיות ילדותית אפילו במקום שאינה”, כדברי ביאליק (בחוברת ‘אופיר’, ברלין תרפ"ב). בא זאב יעבץ והעניק לראשונה לילד העברי שירים שיש בהם “עליצוּת רבּה ותמימה ואין בהם התרגשות יתֵרה, המרתחת ועוכרת את רוחם השאננה”, כלשונו (במבוא ל’טל ילדות'). והוא עשה זאת בענוה של משורר שלא־מדעת, בחן טבעי ובשאר־רוח; בבתי שיר שיש בהם ניגון וחריזה בלתי־שגרתית, חוויות־ילדות, מראות נוף, געגועים ואמונה, חדוות משחק ועליצות.

בשורות קצרות, שמקצבן טופף כטיפות הגשם, מתוארת גבורת הגשמים:

הנער הנודד עורג אל ביתו ונושא תפילה אֶלגית (וראוי לשׂים לב לחריזה הפנימית בשורות ד–ה: אֵלִי – אוֹי לִי):

יעבץ הפדגוג ידע, כי הילדים יעדיפו תמיד הנאה על לימוד לשמו, ובלשונוֹ: “הנועַם מתקבל יותר על הלב מן התועלת המוסרית” (במאמרו “על דבר החינוך לילדי האִכּרים בארץ־ישראל”, ‘הארץ’, ירושלים תרנ"א); על כן חיבּר למענם גם את שירי המשחק העבריים הראשונים. היה זה חידוּש מרנין בספרות־הילדים שלנו: חרוזי שעשוע ללא כוונה דידקטית. הילד ה“רוכב” על מקלו מזרז את סוסו הדמיוני במקצב דהרני:

והילד המקים לעצמו חנות דמיונית קורא אל ה“לקוחות” הנעלמים:

דומה כי שירים אלה ביטאו לראשונה את ההכרה בזכותו של הילד היהודי למשחק ולשעשוע. חינם וסגולתם הלירית מחפּים על הארכנוּת והחזרות היתֵרות הפוגמות בכמה מהם; ואין תימה שאחדים מהם היו לשירי עם מולחנים (ביניהם: “גשם נדבות”, “בנכר”, “ראש־השנה לאילנות”), הועתקו למקראות ולשירונים בארץ ובגולה, וגם השפיעו בלא ספק על שירת־הילדים העברית בראשיתה⁸⁴. רק תריסר שנים ויותר אחרי ‘טל ילדוּת’ התחילו מופיעים שירי המשחק העבריים הבאים – “מעשה ילדות” לביאליק, “בארץ השעשועים” לשניאור, “תאוַת עצל” לנֹח פינס ואחרים, שבכמה מהם ניתן למצוא את עקבות השפעתו של יעבץ.

אף־על־פי שיעבץ יעד את ‘טל ילדוּת’ בעיקר לילדי הארץ, הוא נפוֹץ גם בּבתי־הספר העבריים במזרח־אירופה, נדפס שם במהדורות אחדות ועורר את התפעלותה של הביקורת. י“ח רבניצקי קבע ש’טל ילדוּת' מבשׂר “צוּרה חדשה וטבעית” של ספרוּת־הילדים (‘פרדס’, א, עמ' 286); י”ל דוידוביץ' הכתיר את יעבץ בתואר “סופר פדגוגי ביתר שאת (פּאַר עקסלאנס)”, וכדי להוכיח עד כמה נתחבבו שירי ‘טל ילדות’ על הילדים סיפּר המבקר כיצד קרא את השיר “בנכר” – שזכה בשעתו לפִרסום נרחב – בשתי כיתות, “וכעבור חמישה־עשר רגעים כל המחלקה, גם התלמידים היותר גסים, חזרו בעל־פה את כל ששת החרוזים מבלי שגיאה ובעונג רב, אשר לא ראיתי כמוהו על פניהם. עדותם של ילדים רכּים כאלה”, הטעים הכותב, “יקרה בעיני מעֵדוּת חכמים ונבונים רבּים וכן שלמים” (‘המליץ’, 1892, גל' 102. חתום: בן־דוד).

‘המוריה’ (תרנ"ד) – המקראה לתלמידים מתקדמים, שהוציא יעבץ בירושלים שלוש שנים אחרי ‘טל ילדות’ – דומה לקודמתה בתוכנה ובסגולותיה. בארבּעת חלקיה, המוקדשים גם הם לנושאי הבריאה, הדת, העם והארץ, נכללו שירים וסיפּורים, משלים ואגדות על תולדות האומה ואישֶיה, על תופעות הטבע וברכּת הארץ. ואם ניתנו בה לעתים גם דברים שהם קשים לקורא הצעיר, השׂכּיל יעבץ להסבירם בלשון ברורה, מדויקת ומובנת; או כפי שכתב בהקדמה: “קשי הענינים התרכך מאד ביד הלשון הרכּה, עד שהם נבלעים בנעימה לכל קורא”.

השתפכות לירית גודשת את פרקי הלימוד והקריאה, המוקדשים לארץ־ישראל (“והארץ אשר נתן ה' לאבותינו אין ערוך ליפיה ולהדר גאונה, אשר לא נעלה מעליה גם בימי עניה”). השירים הרבּים, מהם עיבּוּדים של בתי שיר לועזיים, שוּבּצו בתוך הטקסט הסיפורי, כאילו היוד חלקים אוֹרגניים שלו, והם משרים על פרקי המתודה אותו נועם, שיעבץ ביקש כל־כך להעניק לקוראיו. בפרק המוקדש למושבות העבריות החדשות, למשל, שיבּץ חרוּזים כלילי יוֹפי, שהם ממיטב הליריקה שנכתבה בתקופת התחיה:

ואחרון חשוב, יעבץ הכליל בספריו כמה משירי החג הראשונים בספרות־הילדים העברית. הוא, שיעץ להעניק לחגי ישראל תוכן חדש (ראה: אופק, ספהי"ל, עמ' 326) וערך עם תלמידיו בזכרון־יעקב את טקס הנטיעות הראשון בארץ, חיבר בין השאר זמר עברי ראשון לט"וּ בשבט, ובו בית־חוזר פשוט וקליל:

למרות סגולותיהן הספרותיות המובהקות, לא זכו מקראותיו של יעבץ לאריכות־ימים: ‘טל ילדות’ נדפס בארבע מהדורות (כולן במאה ה־19) ואילו ‘המוריה’ לא זכה, ככל הנראה, אפילו למהדורה שניה. זה היה גורלן של רוב המקראות שיצאו בשנות התשעים: עם ראשית המאה העשרים הן נדחו על־ידי ספרי הלימוד החדשים – של ש' בן־ציון, יהודה גרזובסקי וחבריהם. אפשר גם שהתווית שדבקה בּיעבץ, שהוא “קלריקאל קיצוני”, הרתיעה מורים רבים מלהכניס את ספריו לכיתותיהם, וחבל, שכּן הם היו, כתיאורו הקולע של קלוזנר, ספוגים “ילדות טהורה מתובלת ביהדות דתית, שעם כל אדיקוּתה יש בה שמחת־חיים” (‘יוצרים ובונים’, ב, עמ' 54).

אבל יעבץ היה לא רק פייטן ובעל־אגדה, אלא גם היסטוריון; ועוד לפני הופעת ספרו רב־הכרכים ‘תולדות ישראל’ הוציא בירושלים שני ספרי היסטוריה לילדים, המצטיינים בסגולות ספרותיות: ‘דברי הימים לעם בני ישראל’ (תרנ"א) ו’דברי ימי העמים, כתוב ברוח בני ישראל' (א–ד, תרנ“ג–תרנ”ד). בלשון מקראית נאה סיפּר בהם את קיצור דברי ימי ישראל עד ראשית היישוב החדש, ובמקביל – את תולדות העמים “במלוא אמיתותן”. מעין המשך בלטריסטי ל’דברי הימים לעם בני ישראל‘, המסתיים בייסוד המושבות הראשונות, נוכל לראות בסיפּוריו האידיליים ‘ממראות הארץ’, שפירסם בשנתונים הירושלמיים שלוֹ ‘פרי הארץ’, ‘גאון הארץ’ וכו’. סיפורים אלה, על חיי האיכּרים במושבות – “ראש השנה לאילנות”, “פסח של ארץ ישראל”, “חרבות לאתים” וכו' – שנדפסו אחר־כך בוַרשה בשורת חוברות, נועדו “לכל נפש ולכל בית בישראל” ולאו דווקא לילדים בלבד, וּלעתים גוברת בהם האידיאליזציה על היסוד האמנותי. אך כיוון שבּין גיבורי הסיפורים אנו מוצאים את “ילדי המקום, טובי לב וחשׂוּפי רגל”, האפופים אוירה רומנטית־אגדית, הם נקראו בהתלהבות על־ידי צעירים רבּים, כעדותו של קלוזנר: “קשה לשער מה רבּה וגדולה היתה השפעתם של ‘פירות ארץ־ישראל’ אלו (כך היינו קוראים להם אז) על בני הנעורים העבריים” (‘השלוח, יב, עמ’ 285).

לאחר עשר שנות ישיבה בארץ־ישראל שב יעבץ לגולה שׂבע מרורים ואכזבה. שנים אחדות חי בוִילנה, שם השתתף ביִיסוד הסתדרות ‘המזרחי’ וערך את בטאונה. בפרוץ מלחמת־העולם הראשונה עבר לאנגליה, ושם היה סמוך על שולחן ילדיו. בשנות־חייו האחרונות עשה מאמצים להוציא מהדורה מורחבת של ספרו הראשון, ‘שׂיחות מני קדם’, כדי לתת גם לילדי הדור החדש את האגדה העברית בטהרתה. ב־1922 שלח את הספר המורחב, בצירוף הקדמה חדשה, לי"ח רבניצקי, בהצעה שהספר יֵצא על־ידי ‘מוריה’ (ששכנה אז בברלין). רבניצקי ערך והתקין את כתב־היד לדפוס, אך בשל תנאי המקום והזמן נתעכבה הוצאתו לאור. רק אחרי מות יעבץ יצאה המהדורה המורחבת על־ידי סוכנות ‘הספר’ בלונדון בשם ‘שיחות ושמועות מימי קדם’ (תרפ"ז). “עתה יש תקוה”, כתב יעבץ בהקדמתו למהדורה זו, “כי הטעם העתיק המשומר מדורות עולם ישוב לאיתנו הראשון, ואז תשובנה גם שיחותינו להיות למקרא ולשעשועים בקהל ישראל”. תקוותו זו נתגשמה אולי למעלה מן המצוּפּה: שלוש מהדורות נוספות של ‘שיחות מני קדם’ ראו אור בארץ־ישראל (תל־אביב 1926; 1947, עם מבוא מאת עמנואל בן־גריון; שם תשכ"ט, בשם ‘סיפורי פלאים’, עם אחרית־דבר מאת ישראל זמורה); וב־1959 ציינה הביקורת כי “אין ספק, שכּל ילד שניחן בזיקה פּיוּטית יחזור ויקרא בספר זה שוּב ושוּב” (רחל אורן, ‘מעריב’, 13.11.1959).

יעבץ – המחנך, ההיסטוריון המשורר ובעל־האגדה – היה אולי “הראשון שעמד על הדבר, שאין מחנכים בלי סגנון של קביעות, כי הילד תופס קודם כל את צורת הדברים, את ה’ניגון', והוא הנקבע בלב ונשאר למשמרת” (פיכמן, ‘כתובים’, כד אדר תרפ"ז). ואף־על־פי שתרומתו לספרות־הילדים היתה מעוטת שנים, יחסית, השפעתו על התפתחותה וכיווּנה גדולה בהרבה מן המשוער.

[4] זאב יעבץ – כמוהו כרוב עמיתיו המורים, חלוצי ספרות־הילדים הארץ־ישראלית: איש מהם כמעט לא היה בעל מלאכה אחת. רוּבּם ככולם – בן יהודה, דוד יֶלין, יוסף מיוחס, יצחק אפשטיין, דוד יודלביץ' וחבריהם – עסקו בדרך כלל גם במחקר וּבפּוּבּליציסטיקה, בּבלשנות ובענייני ציבּוּרי. על כן חרגה כתיבתם לפרקים מן התחום המצומצם שאליו כּוּונה ועוררה לא פעם פולמוס ציבורי. דבר מעין זה אירע לשמחה חיים וִילקומיץ (רוסיה הלבנה 1871–ראש־פינה 1918), שפירסם בכתבי־העת סיפורים ורשימות על חינוך וספרות־ילדים. בראשית המאה חיבר וילקומיץ – המורה־החלוץ, שהנהיג בשיעוריו שיטות חדשניות, כגון טיולים, שיעורי חקלאות וזיקה ל“עמלנות” – סיפור ראשון לנוער, הכתוב בצוּרת יוֹמן, וּשמוֹ: “מספר הזכרונות לתלמיד בית־ספר עברי בארץ ישראל” (ורשה תרס“ז [נדפס תחילה בירחון ‘נעורים’, שם תרס”ד]; בפסבדונים הררי). היומן, הכתוב כביכול על־ידי תלמיד באחת ממושבות הגליל, מכיל תיאורים אותנטיים רבי עניין מהווי בית־ספר במושבה – משחקים, טיולים, יחסי מורה ותלמידיו, וכן “משפט” שערך המורה לאחד התלמידים:

פִּרסוּמו של קטע “דרמַטי” זה, שהושתת ללא ספק על מקרה אוֹתנטי, קומם את אהרן דוד גורדון, עד שהחליט להגיב עליו. ברשימה בשם “הערות” – רשימתו המודפסת הראשונה של אד"ג! – גינה את מעשיהם של סופרים מסוימים, הנוהגים “לצלם” מעשים ואירועים ממציאוּת חיינו כיצירות ספרותיות, ובין השאר הביע את מחאתו על שנוהג זה חדר גם אל ספרות־הילדים:

א“ד גורדון אינוֹ נוקב ברשימתו בּשם המחַבּר־ה”מצלם" ובשם יצירתו, אך הסימנים שנתן אינם מותירים ספק, שהכוונה אכן לאותו “צילוּם” משפטי שב’ספר הזכרונות' של וילקומיץ⁸⁵. אבל אם גם יש ממש בגינוּיו זה של גורדון, וּוִילקומיץ לא היה צריך אוּלי לעשות פומבי לאותו משפט שנערך נגד תלמידוֹ, מן הדין לציין כי “צילום” זה הוא עניין שוּלי ב’ספר הזכרוֹנוֹת'; חלקוֹ הגדוֹל של יוֹמן ראשוֹן זה בספרוּת־הילדים שלנוּ מכיל תיאוּרי הווי אידיליים של חיי יוֹמיוֹם במושבה הגלילית, שחֵן־בּראשית שפוּך עליהם: הוא מסַפּר על תלמידי המחלקה השלישית, ההוֹלכים הלוֹך ונשׂוֹא סלי זבל על ראשם אל גן בית־הספר, על היציאה לטיוּל, שבּוֹ “מוֹרינוּ הולכים על ידינוּ ושרים אִתנו”, ועל הרוּח המבשׂר את “שוּבנוּ מהטיול בנשׂאוֹ לפנינו את קול שירתנו”. 'ספר זכרונות זה היה אֵפוא, יחד עם סיפּוּריהם ה“מצולמים” של חמדה בן־יהודה וזאב יעבץ, מן הספרים הריאליסטיים הראשונים, שסיפרו לקוראים הצעירים בארץ ובגולה על חייהם של ילדי העליה הראשונה בעיר ובמושבה.

ושותף פעיל להם בכך היה חברוֹ של ש"ח וילקומיץ להוראה במוֹשבות – יהודה גרזובסקי (גוּר).

ג. “שכיות החמדה” – יהודה גרזובסקי (גור)

כמעט מיום עלייתו ארצה עסק יהודה גרזובסקי (גור) במשך עשרים שנה ויותר בּכתיבה לילדים ולנוער. דומה שלא היה סופר שני בדורו, שהִרבּה לעשות יותר ממנו בתחום זה: הוא חיבּר סיפורים ואגדות, עיבּד ותירגם, הוציא ספרי לימוד וחוברות מדע פופולרי, השתתף בעריכת עתון־ילדים – בכל אלה היה חלוץ ושקדן, בעל כושר הספק מפליא; ואם באה הכּמוּת לעתים על חשבון האיכות, חיפּו סגנונו הרהוט וחיבּתו לעולם הילדים על מגרעת זו.

בגיל 25 עלה גרזובסקי⁸⁶ (רוסיה הלבנה 1862–תל־אביב 1951 ) לארץ־ישראל, ומשנת 1889 היו חייו קודש להוראה ולספרות־ילדים. תחילה היה מורה נודד, ותוך כדי הוראה חיבר את סיפוריו הראשונים, כעדות חברו משה סמילנסקי: “ברגל, ולפעמים יחף, היה עובר ממושבה למושבה ושאלתו הראשונה היתה תמיד: איה ילדיכם? אספּר להם סיפור! והילדים היו באים ומתקבצים אצלו, והוא מספר להם, והם שומעים פעורי פה” (‘דבר לילדים’, תשי"א, גל' 21). בשנת 1890 התחיל לחבּר, עם שניים־שלושה מחבריו המוֹרים, אם ספרי הלימוּד והקריאה הראשונים שלו; כעבוֹר שנתיים הוציא את ה“ביבליותיקה” העברית הראשונה של סיפורי ילדים ואת הסִדרה השיטתית הראשונה של ספרי לימוד. לאחר שחלה ונאלץ לפרוש מהוראה, התמסר כולו לעבודתו הספרותית רבּת השנים.

בסתיו 1892 הופיעו בירושלים שמונה חוברות ‘שׂכיות החמדה’, שהן למעשה ה“ביבליותיקה” העברית הראשונה של ספרוני קריאה לילדים. שלוש מהן (“לילדי בּני ישׂראל”) נדפסו בניקוד, ושותף בכתיבתן היה המורה אריה־לייב הורביץ (1862–1906), וחמש האחרוֹת (“לנערי בני ישראל”) נדפסו בלא ניקוד; אבל עיון בשמונה החוברות לא יגלה הבדלים ממשיים בלשון ובתוכן בין הסיפורים לילדים לבין אלה שנוֹעדוּ לנערים: כּל החוברות כללו סיפורים קצרים מחיי הילדים ופרקי מדע פּוֹפּוּלַרי בעלי מסגרת סיפּוּרית, מיעוטם מקור ורוּבּם תרגום ועיבוד, והמגמה השלטת בהם היא “יִהוּד” הגיבורים, או העתקת מקום ההתרחשוּת לארץ־ישראל.

בשלוש החוברות המנוקדות נכללוּ סיפורי טבע נאים מתורגמים מרוסית, סיפורי מוסר קלושים מתורגמים מצרפתית, משל הוֹדי (“ארבעה חֵרשים”) ושלושה סיפורים קצרים ובינוניים, שגיבּוריהם “ילדים עובדים”⁸⁷: על יעקב בן השבע, העוזר לאביו בעבודת המשק; על ימימה היתומה, המנהלת בעצמה את משק־הבית; ועל ילדי רחובות, שלמרות רעבונם הם עובדים בשמחה. המגמה המוסרית הבולטת – הטפה לאהבת עבודה והסתפקות במועט – פגמה באיכותם של סיפורים אלה. החוברות לנערים כללו גם הן סיפורי טבע מתורגמים, פרקי “השמים והארץ”, סיפור אנונימי מתורגם על צעיר שנתפס בגניבה⁸⁸ וכן שני סיפורי הרפתקה מעוּבּדים: “לבני ארץ החדשה” (בעקבות ו' יאסינסקי) – מעשה בנערים שיצאו מביתם כדי להפליג לאמריקה; ו“בערימת השלג” (על־פי פראנץ הופמן) – קורות רועה ונכדו, שנלכּדוּ בעת־סופת שלגים בבקתה שעל ראש ההר.

ברוב סיפוריו המתורגמים בולטת, כאמוּר, נטייתו של גרזובסקי להעתיק את הגיבורים הנוכריים לארץ־ישראל, או לסַפּחם לעם ישראל. גיבור “השמים והארץ” הוא, בעיבּוּדוֹ העברי, רועה סקרן המתגורר ביערות הכרמל ונוסע ללמוד בבית־המדרש הגבוה בירושלים; הנערים גיבורי “לבני הארץ החדשה” נוסעים, בעיבּוּדוֹ של גרזובסקי, לאמריקה בתקוָה להתעשר, למען יוכלו לרכוש את “אדמת הגליל והשרון מידי האֶפנדים […] וּבנוּ מושבות ויוֹשיבו בהם אנשים צעירים מלאי כוח עלומים”; וכיוון שבסיפור “ערימת השלג” לא יכול היה גרזובסקי להעביר את המעשה המתרחש בעת סופת שלגים לארץ־ישראל, “הסתפק” בייהוד הגיבורים בלבד. “יִהוּד” זה, שנעשה כאמור מתוך רצון לקרב את המעשים וגיבוריהם לילדי ארץ־ישראל, לא נראה בעיני י"ח רבניצקי: אמנם יפה נהג המתרגם, כתב המבקר, בכך שבּחר “לשפוך על הסיפורים מרוח ישראל ולתבּלם בטעם עברי”, אבל לפעמים הגזים בכך שלא לצורך, ואז “קשים גֵרים כאלה לגוף הספר”. מה, יענה למשל, המורה לתלמיד שקרא את הסיפור “השמים והארץ”, אם ישאל בתמימות אם אמנם יש בירושלים בית־מדרש, שתלמידיו לובשים מדי שׂרד? ולא הבין המבקר, כי גרזובסקי התכוון בעיבודיו אלה לתת לקוראיו הצעירים תיאורים של ארץ־ישראל שלעתיד־לבוא, המיושבת והפורחת. על כן, למשל, סיים את הסיפור “לבני הארץ החדשה” בתיאור האוטופי של הארץ, המלאה יישובים עבריים פורחים:

חוברות קטנות אלה, שקדמו בשנה־שנתיים לביבליותיקות של א“מ פּיוּרקוֹ וי”ח רבניצקי, היו חידוש מרענן בספרות־הילדים שלנו וזכו לתפוצה נרחבת ולשבחי הביקורת. רבניצקי בירך את מחבּרן, שהשׂכּיל “להביא לספרות־הילדים שלנו בכלי טהור מנחות חדשות מחוץ, מזמרת הספרויות האחרות”, סיפורים ששולבו בהם הנאה עם הרחבת הדעת (‘פרדס’, 1892, עמ' 288–289); ומאחר שמבקר־ומו"ל זה ראה בגרזובסקי כוח מבטיח בספרות־הילדים, ששניהם שאפו כל־כך לטפּחה, הזמינוֹ להשתתף בהוצאת ‘עולם קטן’ שיסד באותה עת, בחסות האגוּדה ‘בני משה’. וגרזובסקי, שהיה אז המזכיר היפואי של האגודה, נענה להזמנה, חיבּר בשבילה את הספרון ההיסטורי רב התפוצה ‘חנוּכּה’ (אודיסה תרנ"ג) המסַפּר על מרד החשמונאים, ותירגם את ‘מסִפּוּרי אנדרסן’ – חמש מאגדות הסופר הדני המהולל. (אגדות נוספות מאת אנדרסן בתרגום גרזובסקי יצאו אחר־כך בשורת חוברות [ורשה תרס“ז] וכונסו בקובץ ‘אגדות’, כתבי יהודה גרזובסקי, א, ת”א, תרצ"ז.)

ספרון זה, ‘מסִפּוּרי אנדרסן’, היה לא רק ראשון תרגומי אנדרסן לעברית, אלא גם ראשון בשורת תרגומים לבני־הנעורים, שגרזובסקי הרִיק בשקידה מפליאה מן הספרות הקלאסית, הוא היה הראשון שהביא לקורא הצעיר מסיפורי מרק טויין (‘בן־המלך והעני’, ורשה 1898) וצ’רלס דיקנס (‘שתי ערים’ שם 1907); הוא הכין עיבּוּד חדש וקריא של ‘רָבּינזוֹן קרוּזָה’ לדיפוֹ (שם 1907; מהדורות רבּות), והצטרף אל החבורה הגדולה והולכת של מתרגמי ז’וּל וֶרן לעברית (‘עולם הפוך’, 1923). חרף שקדנותו, לא הקפיד גרזובסקי על נאמנות למקור, אלא נהג כּמתרגמים רבּים בזמנוֹ (וגם בזמננוּ), שנטלו חירות לעצמם לעבּד ולקצר את היצירות הקלסיות ולהגיש לקוראים “רק איזו עוללות” (כהתבטאותו של רבניצקי נגד המקצרים. ‘השילוח’, תרנ"ז, עמ' 558). ‘בן־המלך והעני’, למשל, שתורגם מרוסית על־פי מרק טוֵיין (כמודפס בשער הספר), קוּצר לכדי מחצית היקפוֹ המקורי. ואילו ב’רבּינזון קרוּזָה',שקוצר לכדי שליש, החליף המתרגם־המעבּד את לשון הסיפור מגוף ראשון לשלישי ואף העלים משום־מה את שמו של דֵיפוֹ. הדעת נותנת, שגם לשונו המנוּפּה של גרזוֹבסקי – הרצופה לעתים זָרוּיות ו“עשׂבים שוטים” בגלל התרגום מכּלי שני,⁸⁹ – אין בה כדי לחפות על חרות יתֵרה זו בעיבּוּדן של יצירות־מופת, חירות ההופכת את העיבוד לאיבוד…

אבל יותר מעיבּוּדי בלטריסטיקה ייחס גרזובסקי המורה חשיבוּת לסיפּוּרי טבע וּמדע פופולרי לבני־הנעורים, והוא הקדיש לתחום זה עשרים שנות יצירה (בהפסקות). עוד במאמרו החדשני “תכנית בית־הספר” ('השלוח, ד, תרנ"ט) הִקצָה למדעי הטבע מקום רב יותר מאשר לכל המקצועות האחרים גם יחד. “לא את המדעים בעצמם אנחנו מלמדים”, כתב במאמרו זה, “כי אם בעזרת המדעים אנחנו מבארים את כל הסובב אותנו”. על כן ראה חשיבוּת רבה בקירוּב הטבע אל ילדי ישראל, “הרחוקים מהטבע, ממסתריה, נפלאותיה, חייה וכל הדרה”. ועוֹד כּתב: “מסוּפקני אם יש יכולת לעשות דבר טוב יותר להתפתחות שׂכל הילד וליציאתו מתחת לעוֹל הבּערוּת והחשכה מלפתוח לפניו את ספר הטבע הגדול לקרוא בו” (מתוך המבוא לספר ‘ראשית לימודי הטבע’ מאת פול בר בתרגומו; ורשה תר"ס); שכן רק ילדים שיקראו מתוך ‘ספר הטבע’ “יתעורר בהם הרגש ליוֹפי ולנועם”.

וכדי לטעת בלב הילדים את תחושת היופי והנועם, תירגם ועיבּד עשרות סיפוּרים ופרקים פּוֹפּוּלריים על תופעות הטבע ונופים רחוקים, על צמחים ובעלי־חיים; והוא עשה זאת, כמשפט הביקורת, “לא בדרך קשה, כי אם בדרך קריאה קלה ונחמדה, המושכת לב הקוראים הרכים” (רבניצקי, ‘השילוח’, תרנ"ט, עמ' 453). כך תירגם שישים סיפּוּרים “על אודות בעלי החיים והליכות חייהם” מאת הזואולוג הגרמני פרידריך וילהלם ברנדל (1825–1876), ואֵלה נדפסו בסדרה בת טו חוברות בשם ‘מחיי הטבע’ (ורשה תר"ס); והוא עיבּד עשׂרות מסיפורי הטבע של הרוסי ניקולאי וגנר (1829–1907), שנדפסו בשבועון ‘עולם קטן’ ובביבליותיקה ‘פרחים’ (ורשה תרס"ז), כונסו לספר ‘סיפורי הטבע’ (תל־אביב תרצ"ו), אבל זכו לביקורת מסויגת בשל “האנשת” החיות והדוממים, החוטאת לאמת המדעית⁹⁰; והוא תירגם את ספרוֹ של חבר האקדמיה הצרפתית אדוארד לאבּוּלֵי (1811–1883) ‘חכמת העמים’, שעיקרו זכרונות ססגוניים של יוֹרד־ים קשיש, אשר מוּסר־ההשׂכּל שלהם הוא כי אין חכם כבעל הניסיון. בשנים 1912–1914 השתתף גרזובסקי בהוצאת ‘לעם’, שהדפיסה “חוברות מדע פופולאריות זולות למקרא בשביל ההמון העברי”; ובשנת תרפ"ט הופיע ספרוֹ ‘מימים ראשונים’, שכּלל “תמונות וציורים מחיי האדם הקדמוֹן ותקופות שונות”. וכאן המקום להזכיר את עשרות הרשימות והסיפורים, המקוריים והמתורגמים, שפירסם ברוב עִתוני הילדים והנוער, בשמו שלו ובפסבדונימים שונים (אביאסף, אחיה, גור, הדור הזקן, היושב בסתר ועוד) – למן הסִדרה “מסע בארץ־ישראל” (‘עולם קטן’, א) ועד “מסיפוריו של דוֹד זקן” (השבועון ‘הפרחים’, תרע"א).

קלוּת כתיבתו ופוֹריוּתוֹ הבלתי רגילה של גרזובסקי היו לשם דבר; ויפה הסבּירן חברו דוד ילין, ששילב בדבריו את מעלת פוריותו עם מגרעתה: “והוא [גור] בטבעוֹ ממולח, מהיר וזריז בכלל, וכן היה גם בעבודתו. הֵחל באיזו עבודה – צריך לגמרה מהר, מהר, לא צריך להתעכב בגלל פדאנטיות. תצא שגיאה – יתקנוה, ובלבד שהעבודה תיגמר”. (‘הארץ’, 7.2.1932)

אבל במכלול עבודתו רבּת־הפנים ראה עצמו גרזובסקי “מראשיתוֹ ועד היום – מורה ומחנך” (‘איש הגבורות’, תש"ב, עמ' 6). על כן פתח את דרכּוֹ בחיבּוּר ספרי לימוד לקטנים וסיים במילוֹנים לגדולים. כבר בשנתו הראשונה בהוראה הִקְשָה: “היש לנו לפחות ספר אחד קטן וקל, מסודר כהלכה בדקדוק לשון עברי לילדים? ועל אחת כמה וכמה שאין לנו ספרים קטנים וקלים, מסודרים בלשוננו לענייני הלימוד האחרים”; ואם חסרים ספרים – יש לשבת ולחבּרם; וחודשים אחדים אחרי שהתחיל ללמד את ילדי עקרון, יזם את חיבּוּרהּ של סִדרת ספרים שלמה, ראשונה בסוגה, לכל מקצועות הלימוד – דקדוק וחשבון, תורה ומוסר, טבע וידיעת הארץ. יחד עם חבריו המורים חיים ציפרין⁹¹ ודוד יודלביץ⁹² חיבּר את שבעת חלקי הסִדרה ‘בית הספר’, ויחיאל מיכל פינס שימש להם מגיה ו“יועץ בר־סמכא”.

ברוב חלקי הסִדרה – ‘פרוזדור’, ‘המורה’, ‘המאלף’, ‘המחוקק’, ‘המחשב’, ‘המדריך’ – נכללו שיחות, סיפורים, שירים ודברי ספרות אחרים, ועל כן אפשר לראותם, במידה מסוּיֶמת, גם כספרי קריאה. הספר ‘המדריך’, למשל, שנועד להדריך את הילדים “בּדרך טובה וישרה”, מסתיים בסיפור דרָמָטי מרשים בשם “אהבת ארצנו”: מעשה בנער־רועים, שגילה לחיילי ישראל הלוחמים בפרסים את מקום מעברות הירדן, נפל בשבי האויב והובא לחקירה. הסיפור הפטריוטי, הכתוב בסגנון מקראי חגיגי, מסתיים במעמד טרָגי מפעים:

סיפּוּר הֶרואי זה, על סיומו המרטיט, אי־אפשר שלא יותיר רושם עז על קוראיו. ואם גם יש, אולי, משום פּתטיוּת בָּנָלית בקביעה, כי רק כשחזרו ילדי ישראל לחיות חיים טבעיים בארצם הגיעה שעתם של סיפורים כגון זה להיכלל בספרות־הילדים – יש בּה גם אמת רבּה.

שער – קובץ בדיחות ראשון לילדי ישראל – ניתן שי לילדים שסיימו את שנת־הלימודים

יוצא דופן הוא הספר האחרון בסִדרה, שכשמו כן הוא: ‘שעשועים לילדי בית־הספר’. אין זה ספר־לימוד, אלא “ספר־פרס”, שניתן שַי לתלמידים שסיימו את שנת־הלימודים ונועד לבידורם. בנוסח המזכיר את הכתוב בשעריהם של ספרי־מוסר קדומים נאמר אמנם, כי באוּ בו “משלים ומליצות, להבין לנערי בני ישראל אמרי בינה, חכמה ומוסר, דברי חכמים וחידותם”; אך למעשה הובאו בחמישים עמודי הספר 50 אנקדוטות, סיפּוּרים קצרצרים ומשלי מוסר מבדחים, ולפנינו אֵפוא הקובץ הראשון של סיפּוּרי הוּמוֹר בספרות־הילדים העברית. וכיוון שהוא נועד להיות ספר־פרס, הקפידו המחברים גם על צורתו האסתטית: הוא נדפס בתבנית מיניאטורית על נייר משוּבּח ובאות נאָה, וכל עמודיו הוּקפוּ מסגרת דקוֹרָטיבית.

הסיפורים והאנקדוטות לוקטו, רוּבּם ככוּלם, ממקורות אירופיים; אך גרזובסקי וחבריו נשארו נאמנים לנוהגָם והעדיפו לשווֹת להם צביון עברי: הסיפור על האֵם הספרטָנית, שהניפה את חרבה על בנה שנס מן המערכה, יוחס כאן לדבורה הנביאה; ההלצה הקשורה בקפיטן קוק הועברה אל ‘בנימין הנוסע’; באנקדוטות הבאות, שכל כותרותיהן לקוּחות מפסוקי מקרא, ימצא הקורא את הנערים אפרים ומנשה, את יוֹנה המפליג לתרשיש ואפילו את חמוֹר אבי שכם. וכיוון שעוקצן של הלצות תלוי בקיצורן, השׂכּילוּ הכותבים לנסחן בסגנון מקראי חסכוני, שדומה כי אין בו גם מלה מיותרת אחת:

סידרת ‘בית הספר’, שהיתה כאמור ניסיון ראשון בספרוּת הפּדגוֹגית העברית לברוא מערכת סיסטמָטית של ספרים לכל מקצועות הלימוּד, היתה בבחינת חידוּש מרשים, ואין תימה שנתקבלה בהתלהבות על־ידי המחנכים בארץ, ולא פחות מכּך – במזרח־אירופה. “אשרי הדוֹר שזכה לכך!” כתב הסופר־המחנך י"ל דוידוביץ, שעמד במאמרוֹ (‘המליץ 1892, גל’ 103) על מקוֹריוּתה של הסִדרה, פסק כי ספרֶיה ראויים לעמוד “בשוּרה אחת עם ספרי הלימוד היותר טובים שבשׂפות האירופיות כבמראיהם החיצוני, כן גם במשטרם הפנימי” ואיחל לה המשך.

אבל לא היה המשך לסִדרת ‘בית־הספר’. החבילה נתפרדה, וכעבור שנים אחדות ניגש גרזובסקי לחיבּוּר המקראה הנודעת שלו, שנקראה בשֵם המזכיר את קודמתה: ‘בית־ספר עברי’ (חלקים א־ג; ירושלים – ורשה, תרנ“ה־תרנ”ח). לא היתה אולי מקראה עברית שניה, שזכתה לתפוצה נרחבת ורבּת־שנים כל־כך: תוך עשרים שנה בקירוב היא נדפסה בעשרים מהדורות לפחות, ומשה סמילנסקי ציין, בקורטוב של הגזמה, כי ‘בית־ספר עברי’ נמצא כמעט בכל בית עברי, שהיו בו ילדים לומדי עברית, בארץ־ישראל, באירופה ובמידת־מה גם באמריקה. (‘משפחת האדמה’, ג, עמ' 100).

בשלושת חלקי ‘בית־ספר־עברי’ – למתחילים, ל“בינונים” ולמתקדמים – אפשר למצוא כמעט את כל סוּגיה של ספרות־הילדים: שיחות דידַקטיות (למשל: “בני היקרים, למה אתם עוזבים את בית אבותיכם ובאים לבית־הספר? ללמוד את אשר אינכם יודעים”); משלים ואגדות חז"ל בעיבוד בינוני, סיפורי מוסר (מעשׂה בשני נערים שרבו על תפּוּח אחד, וסופו של התפּוּח שהוא נרמס “ולא היה לא לאחד ולא לשני”), שלל סיפורים מתורגמים ומעוּבּדים (אנדרסן, לפונטין, דיפוֹ והרבה בלא ציון שמות המחברים), תיאורים פַּסטורָליים מחיי הילדים במושבות (“אנחנו בוצרים את הכרם, ולאָזנינו באה שירה מהכּרם השני, ואקשב ואשמע והנה נער אחד מזמר בקול”), פרקי היסטוריה וביוגרָפיות, וכן שירים מלוּקטים ואף מקוריים, מהם חיוורים ומהם מלבּבים בפשטוּתם הבלתי־יומרנית ובהקבלה הסימטרית של מבניהם:

עיון ראשון בשלושת חלקי ‘בית־ספר עברי’ ובמאמרי הביקורת הרבים, הסותרים לעתים זה את זה, לא יסַייעוּ לבאר את סיבּת הצלחתה של המקראה. מ"א אייזנשטאט, למשל, פסק כי הספר “נעלה על יתר הכריסטומטיות, כי רוח עברי שפוך עליו מראשיתו ועד אחריתו, והוא כריסטומטיה לא רק כתובה עברית, כי גם ברוחה ובטעמה עברית היא” (‘המליץ’ 1896, גל' 228; חתום: אחד מדר"י מטה). ואילוּ מבקר אחר טען, כי יש בספר “ערבוביה של סגנונות, ולא בכל פעם עולה זיווּגם יפה”, שכּן עִרבוב־סגנונות זה עלוּל לטעת מבוכה בלב הילד (‘המליץ’, 1902, גל' 93; חתום: מנן). אך “מנן” ביקש לנַגח ונמצא משבּח; שכּן דווקא נקודה זו, שהמבקר ראה בה את מגרעתה העיקרית של המקראה, היא שהיתה, ללא ספק, הסגולה שסייעה להצלחתה הגדולה. אולי יותר ממחבּרי המקראות האחרים בדורו השׂכּיל גרזובסקי למזג בספרו את שני הזרמים המנוגדים, כביכול, שעברו על דור התחיה: השׂכּלה כללית ולאומיוּת עברית. את שני הזרמים הללו, שנכנסו זה לתחומו של זה, השׂכּיל גרזובסקי לטעת גם בספריו בטעם ובמידה שקולה. לא היתה זו אֵפוא “ערבוביה של ישן וחדש”, כטענת הביקורת, אלא שילוב הרמוני של קטעי ספרות, המנסים לבטא את רוח התקופה – יהדות עתיקה, ציונות חדשה עם תרבות אירופה. מזיגה שקוּלה זו, שניתן למצוא בה מזה וגם מזה, היא שסייעה אֶל נכון לתפוצתם הרחבה והמתמשכת של חלקי ‘בית־ספר עברי’ למהדורותיהם השונות, ובמידה דומה גם לתפוצת ספריו הבאים של גרזובסקי.

שכּן בעקבות הצלחתה של מקראה זו ניגש גרזובסקי לחיבור ספרי לימוד נוספים, ובמהרה נעשה “סַפּק בקבלנות” של ספרים לרוב מקצועות הלימוד, שאותם חיבּר בעצמו, או בשיתוף עם אחרים (ש"ל גָרדון, יוסף קלוזנר, יחיאל יחיאלי, דוד טריטש) – 16 ספרים ללימוד עברית ודקדוק, תנ"ך והיסטוריה, טבע וגיאוגרפיה, זמרה וציור, ועוד 17 מילונים לגדולים ולקטנים (ראה: ביבליוגרפיה של כתבי י' גרזובסקי־גור, מאת י' פוגרבינסקי, ‘קרית ספר’, תשכ"ב, עמ' 110–120). ואם גם ניכּרים בכמה מן הספרים אותות של חיפּזון, הם הותאמו לרוח התקופה, וּמחברם השתדל לעשותם פשוטים וקלים, “כדי שהילד ישמח לראות כי הוא מצליח בלימודו” (מן ההקדמה ל’ראשית לימודי שפת עבר', תרנ"ט). בזכות סגולה זו זכו רוב ספריו לפופולָריות רבּת־שנים, ושני דורות של תלמידים עשו באמצעותם היכּרוּת ראשונה עם יצירות מובחרות מן הספרות העברית והעולמית.

גם אחרי ששקע ראשו ורובו בחיבּוּר ספרי לימוד ומילונים הוסיף גרזובסקי מדי פעם לפרסם סיפורים מקוריים ומתורגמים לילדים, אם בכתבי־עת ואם בחוברות מיוחדות. בשנת תרע"ו נדפסה ב’ספריה קטנה לילדים' אחת מיצירותיו היפות ביותר, היא האלגוריה ‘יער היגונים’, המסַפּרת על נער שתעה ביער עבות ופגש פתאום שלושה אנשים מולו. לאחר ששני הראשונים – שהיו החטא והיאוּש – לא הצליחו לחלצוֹ, ביקש מן השלישי, שהיה לבוש בפשטות, כי יסייע לו. העמיס הלה בּוּל־עץ על כתף הנער והוליכו אחריו. ואז –

בשנה ה־75 לחייו כינס גרזובסקי את עשרות סיפוריו המפוזרים, המקוריים והמתורגמים, בשני כרכים גדולים: ‘מכּתבי יהודה גרזובסקי לנערים: א. אגדות; ב. סיפורי הטבע’ (תל־אביב, ‘ישורון’, תרצ"ז). ואף שנכללו בהם, בין השאר, סיפורים שכּתב ותירגם עוד בשלהי המאה ה־19, השאירם בנוסחם הראשון, המקראי, בלא שינוי.

“הוא כמעט הראשון שכתב סיפורים למען הנוער וכיוון בתכנו ובסגנונו לרוח הנוער”, כתב המו"ל על עטיפת כתביו המכונסים, “אחד מהראשונים שהקדיש כל כּוחו בשביל הנער”. ואכן, זכות־ראשונים כפולה ומכופלת שמורה לו בתולדות ספרות־הילדים שלנו: הוא היה ראשון במוציאי סדרות של חוברות קריאה, ספרי לימוד ומקראות; ראשון במתרגמי אנדרסן, טוֵיין ודיקנס; ואחד מעורכיו של ראשון העתונים העבריים לילדים. ב־55 שנות עבודתו כתב ותירגם כתשעים ספרים, שנפוצו בחייו במיליון ורבע עותקים; וגם בזאת, דומה, לא היה לו מתחרה.

ד. “בעל בטחון” – אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ

חודשים אחדים אחרי ש' בן־ציון, עלה גם אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ לארץ־ישראל, ובלבו שאיפה דומה לזו של חברו – להשתתף בהקמתו של מרכז ספרותי־תרבותי בארץ ולסייע לגידולו של דור חדש של קוראים עבריים צעירים. זמן מועט אחרי שהשתקע ביפו (1906) בה עבד בהוראה ובספרנות, כבר עשה אז"ר בן ה־52 הכנות ראשונות לייסוד הוצאת־ספרים ארץ־ישראלית ראשונה לבני הנעורים, ופנה אל חבריו הסופרים בארץ ובגולה לסייע לו במפעלו זה. מאחר שההיענות היתה דלה (ראה להלן), נאלץ למשוך ידו מתוכנית יומרנית זו ופנה לעבודות צנועות יותר בכתיבה ותרגום, עריכה ופובליציסטיקה. שישים שנות יצירתו הניבו יבול עשיר לקוראים בני כל הגילים, שקשה למצוא לו אח בספרותנו.

כשעלה א"ז רבינוביץ (רוסיה הלבנה 1854–תל־אביב 1945) לארץ, נחשב לקשיש שבחבורה, בעל ותק בספרות, ומי שהספיק לפרסם את “תולדות חייו, כתובות בידי עצמו” (ורשה תרס"ז). בחוברת אוטוביוגרפית זו לנוער סיפר בעיקר על בית הוריו, “העשירים מצדם המוסרי עושר גדול ונפלא והעניים מצדם החמרי לאין חקר”, בית שהטביע בו את רישומו לכל חייו. “מילדותי אהבתי לקרוא בספרים”, סיפר, “כשגדלתי מעט הייתי מחקה את הפייטנים וחיברתי פיוטים וקינות”. בהשפעתם של ספרי ההשׂכּלה התקרב לאגודת ‘בני ציון’ ועשה את נסיונותיו הראשונים בספרות. את ספרו הראשון – סיפור מגמתי ‘על הפרק’ (תרמ"ד), שבּוֹ תקף את העשירים והמשׂכילים – הדפיס על חשבונו וניסה למכור אותו בעצמו על־ידי חזרה על הפתחים. רק לאחר שנעשה מורה בפולטאבה, שם התידד עם הסופר הרוסי ולדימיר קוֹורוֹלֶנקוֹ (אחר־כך גם תירגם מסיפוריו) והצטרף לאגודת ‘בני משה’, הצליח לפלס את דרכו אל ספרות־הילדים והנוער.

א“ל בן־אביגדור, מזכיר הלשכה הוַרשאית של ‘בני משה’, הוא שפּירסם את סיפורי הילדים הראשונים של א”ז רבינוביץ, שהיו גם מסיפוריו הראשונים בכלל. על־פי הנחיית אחד־העם יסד בן־אביגדור ב־1891 בוַרשה את הסִדרה קצרת־הימים והנשכחת ‘סיפּוּרי השרון’, ובחוברת הראשונה (וכנראה היחידה) שלהּ נכלל סיפורו של אז"ר ‘ילדי העברים’: מעשה בשני ילדים בעלי שם זהה – יעקֹב – שהיו תחילה צהובים זה לזה, עד שגל האנטישמיות הגואה קירבם זה לזה ולציונות, “ולמקצה שני שבועות נפגשו שני הרֵעים על הרי ישראל בשמחה רבה”.

לאחר שהביקורת שיבּחה את הסיפור ואת מחבּרוֹ, המגלה “כשרון צייר אמן המפליא לעשות” (י"מ לוינסון, ‘המליץ’ 1891, גל' 158), שיתף בן־אביגדור את אז“ר גם בהוצאת ‘ספרי אגורה’ שיסד, ואחר־כך הדפיס מסיפוריו גם בהוצאת ‘תושיה’ ובשבועון ‘עולם קטן’. כבר בסיפורים מוקדמים אלה שלוֹ היה אז”ר אולי ראשון בסופרי “המהלך החדש”, שגילה רגישוּת חברתית והעלה על נס את הפשטות המוסרית של בני דלת העם. ואם גם לא הקפיד תמיד על הליטוש האמנותי ועל הנוֹי הסגנוני, הצליח – אולי יותר מעמיתיו הסופרים בני דורו – לתאר דברים כהווייתם באמצעות סיפּוּר המושתת על עלילה, מתח ופורקן, ובכך משך כל־כך את לבותיהם של הקוראים הצעירים.

סיפורו הבא לילדים, ‘שמחת תורה’ (אודסה, הוצאת ‘עולם קטן’, תרנ"ד), הוא וידוּיוֹ של בן חנווני אמיד, המספר על הבוז המלוּוה קנאה, שרחש כלפי בן הנפח העני, ועל תשוקתו להשפיל אותו, עד שלמד לקח והבין כי “כל מה שאני מתגאה יותר כן ישפל ערכי באמת, כי גאוותי אות היא על סכלותי, על אי־כשרוני לדעת ולהכיר את ערך האדם כמו שהוא”. גם בכמה מסיפוריו הבאים הציג אז“ר את הגיבּוֹר הטוב העני, הנרדף על־ידי העשיר חסר הלב. ברומָן שלו ‘בת העשיר’ (תרנ"ט), שזכה בשעתו לפּוֹפּוּלָריות רבה, נוטשת ליזה את בית הוריה האמידים כדי להתפרנס מעמל כפיה; ובסיפור ‘האוצר’ מוצא עקיבא מטמון של דעת לאחר שאוֹצר הממון הכזיבוֹ. פחות הצליח אז”ר בתרגומיו הראשונים, שנעשו באותה עת, ‘השבוי בקווקז’ לטולסטוי ו’אי בורניאו' למיין ריד (ורשה 1896); וי"ח רבינצקי, שביקר קשה תרגומים אלה וקבע כי “ריח זיעת־העתקה נודפת מעבודתוֹ”, יעץ לו, לסופר־המתרגם, שלא יכַלה כוחו בתרגום: “טוב לו יותר, לפי דעתנו, להקדיש את עטו לכתוב סיפּוּרִים מקוֹריים לבני הנעורים. ניצני כשרון יפה במקצוע זה כבר נראו בסיפוריו [הראשונים] לנערים[…] ועל פיהם יש לשפוט נאמנה כי קהל הקוראים הקטנים יוכל לקווֹת הרבה ממקור עטו” (השילוח, תרנ"ז, עמ' 564 ).

אז“ר קיבל עצה זו, ובראשית המאה הִרבּה להשתתף בשבועון־הילדים הוַרשאי ‘עולם קטן’ ובירחון ‘הנעורים’. המעשיות והסיפורים הקצרים, שפּירסם בהם, ואשר שבוּ ונדפסו בתרס”ז בחוברות קטנות בסדרות ‘פרחים’ ו’בִכּוּרים‘, סיפּרוּ על ילדי עוֹני ופשוטי עם, אוהבי תורה ואמונה, שחרף סבלם שׂמוּ מבטחם בבורא עולם ובאו על שׂכרם. כאלה היו המעשיות ‘בעל בטחון’ ו’המלך והיועץ היהודי’; בסיפור־הזכרונות ‘ר’ חיים הירש' הציג את בנו של בעל־מלאכה עני, שבזכות התמדתו העיקשת היה לרב ולראש־ישיבה; ובסיפור ‘הגִבּוֹר הקטן’ העלה על נס את דבקותו של ילד חטוף באמונת אבותיו, ואחרי שבירך את ה' בשיר חדש, “התעוררו כל צפרי היער ויריעו, והעצים התלחשו ויאמרו: אכן יש תקוה לעם אשר מקרבו יצאו גיבורי רוח כאלה!”

סיפּורים אלה היו, בלשונו של רבינצקי, “דברי אמת וצדק לפי דעתו והכּרתוֹ הפנימית, בלא עדיים וקישוטים חיצוניים, דברים היוצאים מלב עברי נאמן” (‘בשערי ספר’, עמ' קט). אין פלא אֵפוא, שרבניצקי וביאליק קירבוּ את אז“ר להוצאת ‘מוֹריה’, וּביאליק אף ביקש ודחק בו שיֵשב ויכתוב “ציור יפה וגדול ותשלחהו תיכף ומיד אלי, אם אינך חפץ שאתלה את עצמי” (אגרות, א, עמ' רטז); וכשביקש אז”ר להשתתף במימון הדפסתם של ספריו, השיב לו העורך־המשורר: “בכספך אין לנו צורך, כי עובד חרוץ כמוך יביא תועלת לנו ול’מוריה'” (שם, א, עמ' רצח).

בינתיים עלה אז“ר לארץ־ישראל ומסר לש' בן־ציון לעריכה את סיפורו המפורסם ‘בימי חמלניצקי’ (אותו כתב תחילה ביידיש ופירסמוֹ בשם “היידאמאטשינא” ביומון ‘דער פריינד’, פטרבורג 1904). ש' בן־ציון שלח מיפו לאודיסה את כתב־היד הערוך של הסיפור, ולאחר שנדפס בתרס”ז בביבליותיקה לבני־הנעורים, עורר הדים עזים בקרב הקוראים הצעירים והמבקרים. לראשונה מאז ‘זכרונות לבית דוד’ זכה הקורא העברי לסיפור היסטורי מקורי, המגולל בסגנון אֶפּי את קורותיהם של יהודים פשוטים בימי גזירות ת“ח־ת”ט – סיפור שנמזגו בו תיאורי אימה וגבורה, זוועות ומסירות־נפש. בלתי נשכחת היא דמותו הפַּתֶטית של החוכר ברקא פודקובה, ששׂרד יחיד מקהילת טולצ’ין הטבוחה ותשוקת נקם ממלאת את לבו:

ולאחר שנקם את נקמתו והובא פצוע אל מפקדת הקוזאקים – עבר שחוק על פניו החיוורים:

באותה שנה, שבּהּ הופיע באודיסה הספרון ‘בימי חמלניצקי’ (תרס"ז), הוציא אז“ר ביפו את ספרוֹ ‘סיפּורים ואגדות לבני הנעורים’, ובוֹ כּלל את סיפּוריו הקצרים, שנדפּסוּ לפני עלייתו בוַרשה ובאודיסה. מאז ועד שהופיעה לכבוד יום־הולדתו התשעים האסוּפּה הגדולה ‘מבחר סיפורים’ (תל־אביב תש"ד), שבּהּ נכלל גם הסיפור ‘בימי חמלניצקי’, פירסם אז”ר כמאה ספרים וחוברות לגדולים ולקטנים, מקור ותרגום.

כתיבתו השופעת של אז"ר, שנמשכה יובל שנים ויותר, הקיפה סוגי יצירה שונים ומגוּונים: סיפורת ופובליציסטיקה, היסטוריה ומונוגרַפיה, חברה וחינוך, מחקר ופרשנות, ספרי לימוד ומדע פופולָרי, תרגום ועריכה. עוד בשבתוֹ בפולטאבה חיבּר ספרי לימוד אחדים, ביניהם ‘תולדות עם ישראל מראשית ימיו עד היום הזה’ (ורשה תרנ“ט–תר”ס). שלושת כרכי הספר, שנדפסו באות גדולה ומנוקדת, כללו “היסטוריה שלמה וכלולה בהודה והדרה הן מצד השפה והסגנון והן מצד טוב הטעם והדעת” (א“ל ביסקו, ‘המגיד’, תר”ס, גל' 33), במטרה “לחבב על התלמידים את קדשי עמם וסגולותיו, להביא בקרבם את רוח היהדות, למען יהיו לבבם ונפשם קשורים לעמם בחבלי אהבה כל הימים” (מתוך ההקדמה). הספר נתחבּב ביותר על מורים ותלמידים, וכעבור שנים נדפס במהדורה מחוּדשת ושונה בשם ‘תולדות ישראל, היסטוריה מצוירת לילדי ישראל’ (3 חלקים; ורשה תרע“א–תרע”ד).

להצלחה פחותה זכוּ המקראוֹת שלו ‘נטיעים’ וּ’זרעים' (ורשה תרס"ד), שנערכוּ גם הן בפולטאבה וכללוּ שירים וסיפורים, “היכולים לעניין את הנער העברי, למען יהיה לו מושׂג רחב אֵיךְ חיו גדולי עמנו בימים קדמונים, ויכיר בהכרה ברורה מה היה עמנו מלפנים, איך הוא חי עתה ומה תקוותו לעתיד” (מתוך ההקדמה). המקראה ‘נטיעים’ היתה אמורה לצאת על־ידי ‘מוריה’, ולאחר שאז“ר העבירהּ משום־מה להוצאת ‘תושיה’, כתב לו ביאליק בצער מהול לגלוג עצמי: “צער גדול נצטערתי על הילקח ‘נטיעיך’ וסיפוריך מאת ‘מוריה’. לעומת זאת שמח אני שנגאלת סוף־סוף מכף שלושת העריצים, בעלי ‘מוריה’. כך יפה להם, המלמדים!” (אגרות, א, עמ' רטז). לעומת זאת הוציאה ‘מוריה’ את ספרו של אז”ר ‘תולדות הספרות העברית לבני הנעורים’ (אודיסה – ירוּשלים, תרס“ו–תרע”א). המחַבּר הגיש להוצאה את כתב־היד של חלק א, המוקדש לתקופת המקרא, כשהוא רחוק משלמוּת, וביאליק התייגע הרבה על עריכתו והוסיף עליו פרקים שלמים (ראה פרק ב/ב). לאחר שהופיע הספר נדפסו על עטיפתו המלים “בהשתתפות מערכת ‘מוריה’” – מלים שבּאוּ “בשביל ההוספות הרבות שנכתבו בחוברת זו על ידינו” (אגרות ביאליק, ב, עמ' יח); וברדיצ’בסקי, ששיבּח את הספר על היוֹתוֹ “כתוב בטוב טעם, שׂפתו החיה והרגש שבו עושים אותו נעים לקריאה”, קָבל על העורכים שהקשו על המבקר, שהרי “יש להבדיל איזה פרקים מהם שייכים לרבינוביץ ואיזה מהם לעומדים על גבו…” (‘פרי ספר’, תרע"ג, עמ' 14).

כשנכתבו השורות הללו כבר שהה אז“ר בארץ־ישראל וסייע לחבריו היושבים בּהּ – ביניהם ש' בן־ציון, משה סמילנסקי, מרדכי אזרחי, י”ח ברנר ואחרים – בהקמת מרכז ספרותי־תרבותי וביִיסוּד במות פִרסום ליצירותיהם. אמנם ברנר כתב אז כי “להוצאה ספרותית יש מקום במרכז ספרותי [באירופה] ולא כאן” (כתבים, ג, איגרת 445); ואף־על־פיכן הקדישו הוא וחבריו מאמצי גוף ונפש ליצירת המרכז ולביסוסו. לא עברה שנה מיום עלייתו, וכבר ניגש אז“ר לייסד הוצאת־ספרים לילדים בשם ‘יזרעאל’ ביפו, ואף הזמין מחבריו הסוֹפרים באֵירוֹפּה וּבארץ־ישראל סיפורים מתאימים להוצאתו. “[יהודה] שטיינברג ישלח אליך בקרוב סיפורי ילדים בשביל הוצאתך”, השיב לו ביאליק באדר תרס”ז מאודיסה, “אני עבדך הרי איני כותב לילדים; ואולם אם תנוח עלי הרוח בודאי לא אסיח דעתי ממך” (אגרות ב, עמ' מב). י"ח ברנר השיב לו מלונדון בינוּאר 1907 תשובה מיוּסרת, העשׂוּיה לרַפּות ידיים: “מה אוֹמַר לך, ואני רחוק כל־כך מעולם־הילדים, ואני לא ידעתי מעולם את עולם־הילדים. זקנים הם גם חברי הצעירים. זקן העם אשר אתי” (כתבי ברנר, ג, עמ' 294). כעבור עשר שנים, והוא כבר ביפוֹ, ניסה ברנר להתנער מאותה “זִקנה” וניגש לעריכת קבצים לבני הנעורים בשם ‘פרודות’ (ראה פרק יג/ז).

לאחר שלא הצליח לממש את תוכניתו המו“לית, נטל אז”ר חלק במפעלים ספרותיים צנועים יותר. בשנים תרס“ו – תרס”ח ערך את ארבעת קובצי הספרות והמדע לבני הנעורים ‘אשכולות’ (ראה פרק ד/י); ובשנת תרע“ב ערך את הקובץ לבני הנעורים ‘זמרת הארץ’, שזכה לקבלת־פנים מסויגת⁹³. כן השתתף, יחד עם ש”י עגנון, י“ח ברנר, דוד שמעונוביץ (שמעוני) ויעקב טהון, ביִיסוּד ‘יפת’, שהתכוונה “להוציא ספרי המופת של העמים בתרגום עברי […] בשביל גדולים לחוד ובשביל בני הנעורים לחוד” (מתוך תקנון ההוצאה, ‘הפועל הצעיר’ אייר תר"ע, גל' 15). אין למצוא הרבה יצירות לנוער בקבצים הספרותיים של ‘יפת’, ופעילותה של ההוצאה היתה מצומצמת הן בגלל מחסור במתרגמים והן בשל חוסר משאבים. וכשהִקצה ועד־החנוך בשנת תרע”ט תקציב נכבד לתרגום ספרי השׂכּלה וספרי קריאה לנוער, נטל אז"ר על עצמו את המשׂימה הגדולה של תרגום אגדות התנאים והאמוראים מאת בנימין זאב בכר, עבודה ששקד עליה כעשרים שנה.

אלא שכּאן אנו נכנסים לתחום הפעילות המו"לית בארץ בראשית המאה העשרים. לפעילוּת זו, ולהוצאות החלוציות בשדה ספרות־הילדים הארץ־ישראלית מוקדשים הפרקים הבאים.

ה. מ’קֹהלת' עד ‘תלפיות’ – ספריות לילדי ארץ־ישראל

כאלף ילדים למדו בפרוס העליה השניה (תרס"ד) בששה־עשר בתי־ספר שבמושבות ארץ־ישראל, וכן בשני בתי־ספר ביפו ובירושלים – אלה מוסדות־החינוך היחידים בארץ, שהעברית היתה שׂפת־ההוראה ה“רשמית” בהם. כעבור עשר שנים (תרע"ד) כבר למדו בארץ כאלפיים תלמידים בשלושים וארבעה מוסדות־חינוך עממיים עבריים בערים ובמושבות. אף־על־פי כן מעטים מאוד היו הספרים שקראוּ ילדים אלה, שלא לדבּר על מיעוטן של ספריות־השאלה: אלה כמעט שלא היו בנמצא כלל. וכשנתכנסו המורים לאסיפתם השנתית בגדרה באלול תרס"ד, בכה אחד המורים לפני חבריו: “עומד אני לפני ילדַי ככלי מלא בושה וכלימה ומבוכה בלי לדעת מה לעשות, מה לתת להם מקרא; שאם נחשוב גם את ‘זכרונות לבית דוד’ לחומר־קריאה, גם אז לא יעלה המספר על שתי עשרות” (ח"א זוטא, ‘דרכו של מורה’, עמ' קמט).

באותה אסיפת־מורים בגדרה נתקבלה הצעה “לסַדר ספרוּת לתלמידים כדי לייסד ביבליותקאות לילדי בתי־הספר שבמושבות”, והונח היסוד להוצאת־הספרים ‘קֹהלת’ של הסתדרות המורים. בשנת תרס“ה נדפס בירושלים ספר־התקנות של ‘קֹהלת, חברת־מניות להפצת ספרי־לימוד וקריאה לבתי־הספר בעברית’, מייסוּדה של אגודת המורים בארץ־ישראל; אבל עברו עוד שש שנים ויוֹתר עד ש’קֹהלת' התחילה להוציא לאור את ספריה הראשונים, ביניהם: ‘הארץ’, לקסיקון גיאוגרפי־היסטורי מאת אליהו ספיר (1869–1913), שהיה מיוצרי המינוח העברי בבתי־הספר בארץ; ‘שעורי הסתכלות וידיעות המולדת’ מאת יוסף אוזרקובסקי (עזריהו), מרדכי קרישבסקי (אזרחי) ויחיאל יחיאלי; ‘תורת החי’ לישראל אהרוני ועוד. כן היתה ‘קֹהלת’ שותפה בהוצאת הירחון לבני הנעורים ‘מולדת’, שנוסד בתרע”א (ראה פרק ד/י). ספרי קריאה לילדים התחילו לצאת על־ידהּ רק אחרי מלחמת־העולם הראשונה, בסִדרה שנקראה ‘אוצר התלמיד’.

מפעם לפעם ניסה מוסד חינוכי או תרבותי כלשהו להוציא לאור חוברות־קריאה לילדים ולנוער, אלא שמרבית הנסיונות הללו היו חד־פעמיים, בלא המשך ראוי לשמו. על השאיפה לסַפּק חומר־קריאה מתאים לתלמידי ארץ־ישראל תעיד גם העובדה, כי ההכנסות מן הנשף הספרותי, שנערך לכבוד ביאליק ובהשתתפותו ביפו באייר תרס“ט, היו קודש להוצאת קבצים ספרותיים לבני הנעורים. לעיל נזכרה הוצאת־הספרים ‘יפת’, שהבטיחה להוציא גם ספרים לנוער ולא יכלה לעמוד בדיבורה. מרכז אגודת־המורים ביפו ניסה גם הוא להוציא חוברות לתלמידיו, אך הצליח להדפיס בתרע”א חוברת אחת בלבד, היא המונוגרפיה ‘חיי שלום יעקב אברמוביץ (מנדלי מוכר ספרים)’ מאת ש' בן־ציון. כעבור שנתיים יסד בית־הספר ‘תחכמוני’ ביפו, בסיוע החברה ‘יוּדישער פאָלקסשריפטענפערלאַג’ [הוצאת יהודית עממית] בפראנקפורט, ביבליותיקה לילדים, אלא שרק ספר אחד הופיע בה, ככל הנראה, והוא ספרוֹ הידוע של הסופר־ההיסטוריון היהודי־הגרמני הרמן שוַאבּ ‘חלומות הילדוּת: אגדות לילדי ישראל’, בתרגומו של יעקב צבי רימון. הירחון ‘מולדת’ הוציא אז תדפיסי חוברות של סיפורים ומונוגרפיות שנדפסו תחילה בגליונותיו; ביניהם: ‘ספר המסעות’ מאת סוֶן הדין בתרגום מרדכי קרישבסקי (אזרחי); הרומן ‘מזון האֵלים’ מאת ה“ג וֶלס בתרגום א”ל יעקוביץ (עקביא), וּמונוגרפיות מאת יעקב פיכמן על מאפו ויל"ג.

להצלחה רבּה יותר זכתה הוצאת ‘לעם’, שנוסדה בשנת תר“ע כחברת־מניוֹת על־ידי ‘הפועל הצעיר’, במטרה “למלאות את החסרון של חוברות־מדע פופולאריות למקרא בשביל ההמון העברי בארץ־ישראל” (מתוך הפרוגרַמה שנדפסה על עטיפת חוברת א). עד מלחמת־העולם הראשונה יצאו בספריית ‘לעם’ 89 חוברות, שסיפרו על חיי עמים רחוקים ושבטים פראיים, על צמחים ובעלי־חיים, על טבע, שמירת הבריאות, חיי אישים ועוד. החוברות נועדו אמנם “בשביל ההמון העברי”, אך בזכות הנושאים המרתקים והסגנון הקל והבּהיר של מרביתן הן נקראו בשקיקה גם על־ידי ילדים ונוער; ואין תימה בכך: הרי יותר ממחצית החוברות תורגמו ועוּבּדוּ על־ידי סופרים־מורים, שלימדו בבתי־ספר עממיים והִרבו לחבּר ולתרגם סיפּוּרי־ילדים: יש”י אדלר, שהיה מעוֹרכי הספרייה (‘מחיי הפּראים’), ישראל דוּשמן (‘בממשלת בעלי־החיים’), יהודה גרזובסקי (‘ים הקרח הצפוני’), מרדכי אֶזרחי (‘עזרת בעלי־החיים זה לזה’), פסח אוירבך (‘מחיי הצמחים’) ועוד.

סופרים־מורים, שלא מצאוּ בית־הוצאה ליצירוֹתיהם, הדפיסו את ספריהם על חשבונם, או בסיועם של אישים וקרנות. כך, למשל, הדפיס מנחם מבש“ן (ברונשטיין; 1858–1944) את סיפורו ההיסטורי על שלמה בן דוִד וחירם מלך צור ‘החידה ופתרונה’ (ירושלים תרע"ט) עם כתובת על השער: “בהוצאת המחבר”. וא”ז רבינוביץ, שנכשל בנסיונו לייסד הוצאת־ספרים לילדים (ראה סוֹף פרק קודם), הדפיס את ספרוֹ ‘סיפורים ואגדות לבני הנעורים’ (יפו תרס"ז) בסיוּעוֹ של נדבן, שזכה להקדשה מעֵבר לשער: “מוגש לידידי איש חסדי, ר' מיכאל ב”ר אהרן קמינקוביץ ברגש הכרת טובה". גם אליעזר בן־יהודה הוציא בעצמו את הסיפורים שתירגם והדפיס תחילה בהמשכים בעתונו ‘השקפה’ (ראה פרק ג/א).

עקיב יותר בתחום זה של מו“לוּת עצמית היה המורה הסופר חיים אריה זוטא, שהוציא את מרבית ספריו בהוצאתו הפרטית (לה קרא אחר־כך ‘טל־חרמון’). אפשר לראות במעשׂהו זה חוליה נוספת של מעשים חלוציים יוצאי דופן, שאיפיינו את חייו ופועלו של מחנך זה. “אחרי חיפּוּש דרכים בהוראה בארצות הגלות יצאתי לחפּשׂ דרכים חדשות במולדת”, כתב ח”א זוטא (קובנה 1868–ירושלים 1939) בסיום ספרוֹ האוטוביוגרפי ‘בראשית דרכי’ (תרצ"ד); ואכן, חיפּוּש דרכים חדשות איפיין תמיד את עבוֹדתוֹ בחינוך ובספרות. בעודו בחור ישיבה נתפס להשׂכּלה, רכש בכוחות עצמו השׂכּלה כללית ואחר־כך נסע ללמוד פדגוגיה ופסיכולוגיה באוניברסיטת ברלין. ב־1894 פתח “חדר מתוקן” ביֶקאטרינוסלב (אוקראינה), שהיה אחד הראשונים בגולה, שבּוֹ הונהגה ‘השיטה הטבעית’ (עברית בעברית). בתרס“ד עלה לארץ־ישראל, שנה אחת ניהל את בית־הספר לבנות ביפו ואחר־כּך עבר לנהל בית־הספר ‘למל’ בירושלים. כמעט מיוֹם עלייתו לארץ שילב זוּטא הוראה עם כתיבה, וגם כאן חיפּש שבילים חדשים, בראותו בעבודתו הספרותית אמצעי חינוכי ראשוֹן במעלה בלא שיציב גבולות של ממש בין ספרי לימוּד לספרי כתיבה. בשנת תרס”ה הוציא עם דוד ילין, בהוֹצאתוֹ העצמית, אנתולוגיה פיוטית ראשונה לילדי הארץ בשם ‘אוסף שירים לילדים’. בין שירי ה’אוֹסף', שלוּקטוּ מתוך השבועון ‘עולם קטן’, הקובץ ‘הזמיר’ וממקראות שונות, נוכל למצוא כמה משירי הזֶמר הראשונים ששרו בני הארץ, ביניהם “בבציר” לנֹח פינס, “אל הסוס” לאהרן לוּבּוֹשיצקי, משירי טשרניחובסקי, יעבץ, ש"ל גָרדון ואחרים. הכוונה להוציא חוברת שניה של ‘אוסף שירים לילדים’ לא נתממשה.

חמש שנים אחר־כך עשה זוטא מעשה נחשוני נוסף, שהקדים את זמנו וחולל סערה לא קטנה בחוגי המורים וההורים השמרנים – הוֹצאת חוברת ראשונה בעברית של הסברה מינית לילדים. המחבּר הקדיש את מחברתו הקטנה, שנקראה בשם הפסבדוֹ־מקראי 'הזרע למינהו!" (תרס"ט), “לנערי בני ישׂראל הבריאים בגופם והטהורים בנפשם”; והוא חילק את “השיחה המדעית לבני הנעורים” (כלשון כותרת־המשנה) לפרקים קצרים, שנכתבו בלשונו של מורה בעל־ניסיון, המשוחח בגילוי לב עם תלמידיו הצעירים בסגנון ענייני ישיר, שאיפּוּק וחגיגיוּת נמלצת משמשים בו בערבוביה. הוא פתח את “שׂיחתו” בתיאור זרע־החיטה ותפקידו, המשיך בגרעיני התפּוּח ואבקני השושנה ודרכי רבייתם, ומכאן עבר לתיאורים בּוֹטים של דרכי הרביה של הזבוב, הציפור וחיות־הבית:

בדרך זו, סיכם זוטא את שׂיחתו, נולד גם האדם. מצוות הפרִיה והרבִיה נעלה מאין כמוה היא, ועל כן “אל תפחידו, שׁובבים, את הכלב בשעה שהוא מזדווג לכלבה, אל תשליכו עליהם אבנים”; כמו כן חייבים הילדים והילדות להיזהר באיברי ההולדה שלהם: “הישמרו בהם, אל תלכלכום, אל תגרו אותם, אל תמעכום בידיים ובכל דבר, פן יחלשו” (עמ' יז). אם כּך ינהגוּ – יגדלו להיוֹת אנשים בּריאים וּמוֹעילים, שהם “תקוַת העם, תקוַת האנוֹשוּת כּוּלה”.

היה זה צפוי שחוברת קטנה זו, בעלת התוכן והסגנון ה“נועזים”, תעורר עם הופעתה סערה בקרב הציבּוּר הפּוּרִיטָני בארץ. מרכז־המורים משך ידוֹ ממנה, היא נפוצה בתנאי מחתרת ובמקומות אחדים אף הועלתה באש. העתונות העברית של אותם ימים התעלמה ממנה כמעט לגמרי. ברנר היה היחיד, אולי, שהזכיר את ‘הזרע למינהו’ ברוח אוהדת, אך בלי לנקוב בשם המחבּר; במדורו “מהספרות והעתונות שבארץ” סיפר על “הקונטרס בעל השׂפה הנאה וההסבר הרצוי”, העוסק “בגילוי הסודות המיניים לילדים”, שנכתב על־ידי מורה ירושלמי ידוע ונשלח לאישור חבריו המורים; האישור לא ניתן, הקונטרס נותר גנוז “ועין נער לא תשזפנו…” (‘הפועל הצעיר’, ב, תרס"ט, גל' 16).⁹⁴

עטיפת ספרו של זוטא 'הזרע למינהו!' מאת זוטא (ירושלים 1909), חוברת ראשונה של הסברה מינית לילדים

כעבור יובל שנים סיפר אליעזר שׂמאלי, כי כשנכנס בתר"ף ללמוד בבית־המדרש למורים בירושלים “עבר בין הסמינריסטים מיד ליד ובהסתר ספרון בלתי־רגיל. שם הספרון היה ‘הזרע למינהו’ ומחברו, מורנו חיים זוטא ז”ל, ניסה לענות בו לילדים בשׂפה קלה ובצורה עניינית על שאלתם הנצחית: מאין באתי ואיך נולדתי? אינני יודע בפקודת מי ובאיזה צַו הוחרם הספרון ונגנז עם הופעתו, אך כשהיינו מעיזים לשאול את המחַבר לפשר הגניזה היה משתמט ומשיב: לא איכשר דרא (עדיין לא הוכשר הדור)… (“איזה מין אנחנו”, ‘הארץ’, 10.10.1974).

מאז נעשׂתה החוברת יקרת־מציאות ועותקים מעטים בלבד שׂרדו ממנה⁹⁵.

זכות־ראשונים נוספת שמורה לזוטא, על היותו מורה ראשון בארץ, ששילב את שיעורי הטבע והמולדת בטיולים כיתתיים. “בטיולים אלה עבר את הארץ לאורכה ולרוחבה ועד לחרמון הגיע, ותקע בו את הדגל הלאומי”, סיפר תלמידו משה כוכבא (‘החינוך’, ניסן תש"ך, עמ' 108); וחניכו אליעזר שמאלי סיפר: “בכל טיול וטיול שערכנו אתו היה [זוטא] מושיב אותנו סביבו על גבי הסלעים וקורא באזנינו מסיפוריו הנחמדים, ואנו היינו מקשיבים ונהנים…” (‘זהב בירושלים’, תש"ם, עמ' 147). בעקבות טיולים אלה הוציא סִדרת ספרונים ראשונה מסוגה בשם ‘ממראות ארצנו’ (תרע"ג ואילך), ובה סיפר בחן רווּי התפעמוּת על המסעות שערך עם תלמידיו וחבריו, על המראות שקידמו את פניהם בעונות־השנה השונות ועל תחושת הראשוניות שמילאה אותו למראה הנופים, שעבר והוֹוה משתלבים בהם בהרמוניה. כעבור עשרים שנה בקירוב כינס את פרקי הטיולים בכרך ‘ממראות ארצנו’ (הוצאת ‘טל חרמון’, תרצ"א), ואותו פתח בשורות ליריות אלה:

אחרי מלחמת־העולם הראשונה, והוא אז מורה בסמינר ועוזר בעריכת לוח־התלמידים ‘החבר’, הוציא זוטא את סִדרת הסיפורים ההיסטוריים ‘בימים מקדם’ (תרפ“ו–תר”ץ; נדפסו תחילה בשבועון ‘התור’ וכונסו אחר־כך בשני כרכים גדולים). “בימים מקדם – הדים קלים הם לחיי אומתנו בארצה; לחיי שקט ועליזות חדורים רגשי קודש בימי מנוחת האומה ושלוותה; לחיי גבורה ומסירות בימי מלחמה”, כתב המחבר בהקדמתו לעשׂרת הסיפורים, שעלילותיהם משתרעות על פני אלף שנים, מתקופת ההתנחלות ועד לכיבּוּש הרומאי. דרַמות אנוֹשיות וציוּרי הווי, מנהגים ונופים שוּלבוּ אלה בתוך אלה במניין הסיפורים, המתארים ביֶדע ובחיבה אירועים כחג המחולות בשילֹה, “משיאים משואות”, “מלחמת מצוה”, או את המלך אגריפס ביום הקהל. את פרקי ההיסטוריה היהודית העביר זוטא לתלמידים גם בשוּרת ספרי לימוד משוּבּחים – ‘סיפורי התוֹרה’, ‘ספר החשמונאים’ לילדים (תרפ"ח), שלושת חלקי ‘דברי ימי עמנו’ (עם יצחק ספיבק) – שהיו שנים רבות ספרי יסוד ללימוד ההיסטוריה בבתי־הספר בארץ, ועוד.

בעוד זוטא וכמה מחבריו העדיפו להוציא בכוחות עצמם את ספריהם, נעשׂוּ בארץ בימי מלחמת־העולם הראשונה כמה נסיונות חלוציים קצרי ימים לייסד הוצאות־ספרים לילדים ולנוער. ניסיון ראשון בירושלים עשה חובב־ספר נשכח בשם מ' אלוני, שהודיע ב־1915 על יסוד “תלפיות, הוצאת ספרי מקרא וחינוך לעם ולבני הנעורים”. בהוצאה זו, נאמר במודעות, יֵצאו בין השאר “ספרים וחוברות על־פי התוכנית הזו: א) ילדוּת (ספריה לילדים) – מעשיות, אגדות, שירים ומחזות; ב) נעורים (ספריה לנערים) – סיפורים, ציורים, תולדות, סיפורי מסע וכו', מקוריים ומתורגמים”. הוצאת ‘"תלפיות’, הטעים המו"ל, אינה רק עסק מסחרי, “כי היא מניחה ביסודה את הצד האידיאלי של הפרחת ספרותנו בארצנו”. אבל שתי חוברות בלבד, ככל הידוע, הופיעו בהוצאה זו, ושתיהן בסִדרת ‘נעורים’: ‘מאגדות היוונים’ מאת אליזה אוֹז’שקוֹבה בתרגום יהודה גרזובסקי (גור), וכן ‘בבית־המדרש הישן’ – ראשון ספריו של יואל יוסף ריבלין (1889–1971; מתרגם ‘אלף לילה ולילה’ השלם), המתאר בחן אותנטי קורות “מלחמה” שניטשה בין הנער־המסַפּר וחבריו לבין שַמש בית־הכנסת הזקן.

בעודוֹ שוקד על בּיסוּס הוצאתו הצעירה, ניסה אלוני לשתף פעולה עם ארבּעה מורים־סופרים צעירים, שחָברו יחד בירושלים כדי להוציא במשותף את יצירותיהם לילדים בספריה חדשה משלהם. על מפעל חלוצי קצר־ימים זה

יסוּפּר עתה.

ו. “משתלה” בירוּשלים

בחורף תרע"ה (1915) יצאה מבית־הדפוס של רפאל חיים הכהן בירושלים חוברת בת 16 עמודים, שעל עטיפתה הכחולה היה מוּדפס לאמור:

חידוש כפול ומכופל היה באותה חוברת צנומה, שהופעתה בּישׂרה רוּח חדשה בספרות־הילדים הארץ־ישראלית. היה זה ניסיון שני (אחרי ‘שׂכיות החמדה’ של יהודה גרזובסקי [גור]. ראה פרק ג/ג) להוציא בארץ סִדרה קבועה של חוברות קריאה לילדים. גם שֵם הסדרה – ‘משתלה’, שהיתה מלה מחודשת שזה עתה נולדה – רמז על לבלוב, צמיחה ושתילים־ילדים. ואחרון חשוב – החוברת הצטיינה בצורתה האֶסתטית, שדוֹמה כי לא היתה דוּגמתה עד אז בספרות־הילדים הארץ־ישראלית. ההשתאוּת תגדל עוד יותר אם נזכור את השנה שבה הופיעה החוברת – 1915, השנה השניה למלחמת־העולם הראשונה. היִישוב העברי הדל, הנתון לרדיפות התורכים, היה על סף כליה. בתי־ספר רבּים נסגרו ומאות צעירים גויסו בכוח על־ידי השלטון העוין, אם לשורות הצבא ואם לעבודות כפִיה. בעצם אותם ימים נפגשו בירושלים ארבעה סטוּדנטים צעירים – שלושה מהם תלמידי בית־המדרש למורים והרביעי תלמיד בית־הספר לאמנות ‘בצלאל’ – ודנו על מצבה של ספרות־הילדים. ארבעתם היו סופרים מתחילים, שקנו לעצמם ברבות השנים שם בשדה החינוך, ובספרות־הילדים, ואלה שמותיהם:

חיים דֹב שוַרץ (שחר; בסרביה 1891–ירושלים 1930), שעלה שנה קודם לכן לארץ ללמוד בסמינר. בגיל שבע־עשרה פירסם את סיפּוּריו הראשונים בעתון־הילדים הוִילנאי ‘החבר’, ובמשך שבע שנים (תרפ“ד־תרצ”א) ערך בירושלים את השנתון לתלמידים ולנוער, שנקרא גם הוא ‘החבר’. כן הוציא סדרת חוברות בשם ‘חגים וזמנים’. בשנותיו האחרונות היה מזכיר מחלקת החינוך של ההנהלה הציונית.

מרדכי פריזנט (מיכאלי; 1894–1957) שעוד בנעוּריו הוציא בעיר־הולדתו דונאיֶבצי (אוקראינה) מאסף ספרותי לילדים בשם ‘בגִנה’, ואחרי שהיה מוֹרה בבית־הספר ‘תחכּמוני’ בירושלים ערך בשקידה בלתי־רגילה את עתון־התלמידים ‘חברנו’. על תרוּמתוֹ לספרוּת־הילדים שלנוּ ידוּבּר להלן.

נֹח זֶוִין (טמיר; בֶּסרבּיה 1889–תל־אביב 1986), שעלה לארץ בגיל עשרים, נטל חלק פעיל ב“מלחמת השפות” הידועה (עלֶיה סיפר בספרו ‘סמינריסטים’), עסק יובל שנים בהוראה, בעריכת החוברות החינוכיות ‘בית ספרנו’ ובכתיבת סיפורים ואגדות.

ואחרון חביב – לוין קיפּניס, שעלה שנתיים קוֹדם לכן ללמוד ב’בצלאל' וּכבר הספּיק להדפּיס שירים בעתוֹני ילדים. לפוֹעלוֹ בספרות־הילדים שלנו יוקדש פרק מיוחד.

“ארבעתנו היינו מרבים אז שׂיחה על ספרות־ילדים”, סיפר קיפניס בזכרונותיו אשר בכתובים, “וכן על גורל יצירותינו הטמונות במגירות ואין סיכוי לפרסמן. חלמנו על הוצאת ספריה לילדים – אך הכסף מאין יימצא? כולנו חיינו בדחקות, והמלחמה אז בארץ”.

בפגרת הקיץ תרע“ה יצאו הארבעה לחפשׂ לעצמם מקורות פרנסה. קיפניס הלך לשמור על כרמי רחובות וח”ד שוַרץ (שחר) ירד ליפו ונפגש עם הסופר־העסקן מרדכי בן הִלל הכהן, שניהל אז את ‘קופת מלוה’ וספרות־הילדים היתה קרובה תמיד ללבו⁹⁶. כששמע הכהן מפי הצעיר הירושלמי על שאיפת חבריו להוציא ספריה לילדים, השׂיג למענם סכום שיספיק להדפסת חוברות ראשונות, ואף הבטיח לשלוח סיפור מפרי־עֵטו לספריה העתידה לקום. עוד באותו יום מיהר שחר להביא את הבשורה לחבריו.

“אותו לילה שוחחנו על כל הבעיות הכרוכות בהוצאת הספריה”, סיפר קיפניס בזכרונותיו, “חיים־דב רשם בפנקסו תכנית מפורטת, מינה עצמו למזכיר, אף חישב ומצא שהדפסת אלף עותקים תעלה לנו עשׂיריה אחת [עשירית הבישליק] לחוברת; מחיר כל חוברת יהיה שתי עשיריות – הרי רווח נקי של אלף עשיריות מכל החוברות. הון ממש! אך הרווח לא ילך לכיסינו, אלא נשקיע אותו בהרחבת הספריה”.

עם תחילת שנת־הלימודים תרע"ו ניגשו הארבעה למימוש חלומם – הוצאת הספריה לילדים, שתכלול קודם כל יצירות מפרי־עטם. לאחר שכּתבי־היד הראשונים הותקנו לדפוס יצאו הארבעה למצוא מדפיס, שיהיה מוכן להדפיס את החוברות בניקוד מלא, בצורה נאה ובמחיר נמוך; ואחרי חיפוּשׂים התקשרו עם בית־הדפוס הקטן של רפאל חיים הכהן. “הכהן היה יהודי פרסי פיקח, חרוץ וטוב לב”, נזכּר קיפניס, “היה שותף בשׂמחתנו לכל חוברת שהופיעה, ומלבד ההנחה בשׂכר ההדפסה לא הציק לנו בתביעות…”

קיפניס, שלמד אז ב’בצלאל' והיה האמן שבחבורה, צייר את הכותרת המסוגננת ‘משתלה’, למד את מלאכת סידור־היד, הכין את מסגרות העמודים וכן עיטורים מעיטורים שונים ואף השתתף בהדפסת החוברות, בקיפול הגליונות ובכריכתם.

בראשית כסלו הופיעה חוברת א של ‘משתלה’, שכללה כאמור לעיל את הסיפוּר ‘מעשה בעשיר עני’ מאת נֹח זֶוִין (טמיר)⁹⁷. לפנינוּ הרחבה אמנותית, כתובה בסגנון מקראי מלוטש מלוּוה חרוזי שיר, של מעשיה שגרעינה עממי: מעשה ביהודי אמיד חובב תורה, שבגלל קמצנותו מנע אוכל מפיו של חכם עני וגרם למותו. כדי לכפּר על עווֹנוֹ נגזר עליו לחיות במשך שנה תמימה חיי עוני ומחסור, ובסיומה של אותה שנה שב העשיר־העני לביתו עם לב חדש בקרבו – “ותהי לעניים הרווחה, ושֵם העשיר היה לברכה ונסו יגון ואנחה”.

באמצע כסלו תרע“ו הופיעה חוברת ב של ‘משתלה’ – המחזה ‘החנֻכּיה’, שנכתב על־ידי הדרמָטורג היידי מרדכי ריבסמן (1868–1924), שעסק בהוראה ברוסיה וחיבּר משלים וקומדיות שזכו לפופולריות. מחזה שני מאת ריבסמן הופיע באותה שנה במסגרת ‘ספריה קטנה לילדים’ שנערכה על־ידי יש”י אדלר, מתרגם ‘החנֻכּיה’ (ראה הפּרק הבא). לפנינו קומדיה קצרה ומשעשעת, רצופה דיאלוגים שנונים, על ילד שהתערב עם אחיו ואחותו כי יצליח להכין במו ידיו חנוכיות חרס, ולאחר שזכה בהתערבות הודה כי החנוּכּיה היפה שהביא אינה מעשה ידיו אלא מעשה ידי סבא.

החוברת הבאה בסִדרה – ‘מימי הילדות’ מאת ח“ד שוַרץ (שחר) – כללה שני סיפורים בעלי רקע אוטוביוגרפי, כתובים בגוף ראשון: “הערדליים” – מעשׂה בילד שזכה בערדליים הראשונים שלו, אך לאחר ששבר שִמשה איים עליו אביו שיחזיר את הערדליים לחנות, עד שביקש סליחה ספוגה בדמעות ועווֹנוֹ נמחל לו; “בעליה” – מעשה בשני ילדים שעלוּ לעליית־הגג של בית־הכנסת, נכלאו בה ובילו בתוכה לילה שלם. הסיפורים הנוסטלגיים, הכתובים בסגנון רענן ממוזג דרמה והוּמוֹר, שבוּ ונדפּסוּ במלאת שנה למותוֹ בטרם־עת של המחַבּר, בכּרך ‘מימי הילדות’ (תרצ"א, עם מבוא ביוגרפי מאת מרדכי מיכאלי). כּוּנסוּ בוֹ תשעה סיפּוּרי ילדות, שלוש אגדות ושני שירים לאומיים, שפירסם שחר בחייו הקצרים. יפה מכּוּלם הוא “הפנס” – סיפוּרו הנוּגה של תלמיד ה”חדר", בנו של זגג עני המתקין פנסים לילדים, שהשתוקק בעצמוֹ לפנס משלו: מאחר שלא העז לבקש מאביו העוֹבד קשה שימלא את משאלתו, הכין לעצמו משברי זכוּכית פנס קטן, שאיש מבני הבית לא ידע על קיומו:

"באותו ערב חזר זלמן מן ה’חדר' כשהפנס הקטן בידו והוא מאיר לפניו את הדרך באוֹר כל־כך עדין ונעים… כשעבר בסימטאות הצרות לא הרגיש לבו כל פחד. פנסו החביב עודד אותו והוא נתן קולו בשיר:

אבל ימי אוֹשרוֹ לא ארכו; שכּן יום אחד מצא האב את הפנס הנסתר ומכר אותו לילד שפנסו נשבר.

החוברת הרביעית בסִדרה – ‘הגדות עם’ מאת מרדכי פריזנט (מיכאלי) – כללה שלוש מעשׂיות, הכתובות בסגנון מקראי צלול וחגיגי: “התפוח” – מעשה באביון יהודי, שהגיע בנדודיו אל גן־העדן התחתון, שם קיבּל תפוח־פלאים, שריפּא את הנסיכה החוֹלה והביא לו עושר ואושר; “מעשה במטמון” – קורות עני נדיב־לב, שהביא חלה מהודרת כשַי לטקס אירוּסין, והחלה חזרה אליו כשהיא מלאה דינרי זהב; “זהב” – גירסה יהודית של אגדת מגע־הזהב, שגיבורהּ הוא כאן חוטב־עצים יהודי. חן־קדומים מרחף על מעשׂיוֹת אלו (נכללו אחר־כך בכרך ‘אגדות’, תר"ץ), המספרות על אנשי עוני מצניעי לכת, שבזכות תום לבם ראו ברכה בחייהם.

בחוֹברת החמישית של ‘משתלה’ נדפּס מחזהו האלגורי של לוין קיפּניס, ‘סִגַל לַיִל’, המתאר לילה בגינה, שפּרח נאֶה פורח בה ומלאך, פֵיה וגמדים מבקרים אותו. עם שחר בא עורב רשע, הזומם לפגוע בפרח, אך קרן־השמש הטובה מבריחה אותו. אין עלילה של ממש במחזה זה, הכתוב בחריזה נמלצת והוא מיצירוֹת־הבוסר המוקדמות של קיפניס, ועיקר ההנאה שהביא היתה ודאי בעת הצגתוֹ עם מוסיקה, תנועה ומחול.

‘סִגל ליל’ היתה החוברת האחרונה בספריה קִצרת־הימים, שכּללה שני מחזות, שני קובצי מעשׂיות־עם מעוּבּדות וחוברת של זכרוֹנוֹת־ילדוּת. עלעול בחמש החוברות הקטנות, שכּל אחת מהן נכרכה בעטיפת־נייר בעלת צבע שונה, מגלה עד כמה הקפּידוּ בעלי ה’משתלה' על ההיבּט האסתטי שלה: מסגרות מסוגננות, אות גדולה בראש כל פרק, עיטורים שנעשו רוּבּם ביד והדפסה נקיה על נייר משובח. דברים אלה, הנראים היום מובנים מאליהם, היו אז בבחינת חידוש בספרות־הילדים הארץ־ישראלית, מה גם שנעשׂוּ בתנאי מלחמה ומחסור.

חרף הכוונות הטובות זכו “חמשת שתילי המשתלה” לביקורתו המסויגת של ק"י סילמן, בעשותן עליו “רושם של חוברות־לדוגמא, כאילו נזדמנו באקראי להוצאה אחת”: ב’זכרונות הילדות' של שחר חסר “הלך רוח”; באגדות־העם של מיכאלי “אין מזיו הדמיון”; בסיפורו של נח טמיר מצא “סלסול וליטוש מופרזים”, ואילו מחזהו של קיפניס “מגוהץ וקר. […] בקיצור, בחמש החוברות יש על ילדים ובעד הילדים, אבל הילדוּת הנכספת לדברים רכּים היוצאים מן הלב עוד איננה” (‘דפים’, ירושלים, אב תרע"ו, עמ' 131. חתום: טמן [טעות דפוס, במקום סמן, פסבדונים קבוע של סילמן המבקר]).

הפצת החוברות היתה אף היא בעיה קשה לפתרון, שהרי מפיצי ספרים עדיין לא פעלו אז בארץ. תחילה התקשרו שחר וחבריו עם בעל הוצאת־הספרים ‘תלפיות’ (ראה סוף פרק קודם); אלא שההתקשרות לא עלתה יפה, ועל־פי הכתוב על עטיפות החוברות הבּאות היתה המכירה הראשית שלהן בבתי־המסחר לספרים יעקבסון ביפו וליפשיץ בחיפה. אבל “ההפצה העיקרית היתה בבתי־הספר על־ידי מוֹרים שהתנדבוּ לכך”, סיפּר קיפניס בזכרונותיו, “הם הפיצוּ באמונה, אך לא היתה ברָכה רבּה בּהתנדבות זו. על־פי רוֹב מכרוּ את החוברות לתלמידים בהקפה ולא הצליחו לגבּות את המגיע…”

אין פלא אֵפוא, שלאחר הופעת החוברת החמישית נשארו ארבעת הסופרים־המו“לים חייבים כסף לבית־הדפוס, ובעליו סירב להמשיך לשרתם בטרם ייפּרע החוֹב. אז החליט לוין קיפניס לרדת שוב לשפלה וּלחפּשׂ אמצעים להמשך קיוּמה של ה’משתלה'. לאחר שרשרת הרפתקאות, שבּהן נעצר על־ידי התורכים ונמלט מהם, הצליח להגיע באביב תרע”ו לתל־אביב; שם נפגש עם יש"י אדלר, שיסד אז את ‘ספריה קטנה לילדים’. אדלר הזמין את המשורר־האמן הצעיר להשתתף בהוצאת ‘הספריה הקטנה’; ההזמנה נתקבלה – ופרק חדש נפתח בתולדות ספרות־הילדים שלנו.

ז. ‘ספריה קטנה לילדים’

בחורף 1916 – בעוֹד מצבו של היישוב העברי בארץ־ישראל, הנתונה בתוהו ובוהו מלחמתי ובאי־ידיעה מה יֵלד יום, הולך וּמחמיר – הוֹפיעה בראשית אדר תרע"ו בדוכני הספרים העבריים של יפו ושל תל־אביב בת השש חוברת קטנה ככף־ידו של נער ועל שערהּ המנוקד, המעוטר בפסים אנכיים דמויי טלית, כתוב לאמור:

כחודש לאחר מכן הופיעה גם חוברת ראשונה ב“מדרגה השניה” של הספריה (לילדים גדולים יותר) – באותה מתכונת, אבל ב־16 עמודים בלתי מנוקדים: ‘קוֵי שמש’ – שלושה “ציוּרים” מתורגמים מאת מסַפּרת־האגדות הגרמניה סוֹפיה רַיינהַיימֶר. ומאז – שבוע שבוע, במשך שלושים שבועות רצופים – הופיעו חוברות מלבּבות אלה של ‘הספריה הקטנה לילדים’ על שתי מדרגותיה וכאילו בישׂרוּ לילדים ולהוריהם: חרף התלאות ואֵימי המלחמה, החיים נמשכים כסִדרם. יש דואג לבני הדור הצעיר, לאותם “מאות ילדים מחוסרי הורים, אשר נשארו ללא דואג אחר” (כתיאוּרוֹ של ברוך בן־יהודה, בפרק “הישוב באֵימה ובאיוּמים”, ‘סיפּוּרה של הגימנסיה הרצליה’, עמ' 170).

שני האישים, שהעזו להוציא באותם ימים קוֹדרים את ‘הספריה הקטנה’, שהצטיינה באיכות ספרותית ובדיוק ההופעה, היו מורים ופדגוגים, אוהבי ספר ואוהבי ילדים. הראשון, שכתובתו הפרטית היתה גם כתובת ההוצאה, היה ישׂראל יהודה (יש"י) אדלר (רוסיה 1870–תל־אביב 1948), מחנך ואיש־ציבור, מראשוני תל־אביב והרוח החיה בחייה התרבותיים בשנותיה הראשונות. בתום לימודיו פתח בהומל (רוסיה הלבנה) “חדר מתוקן” ראשון, שלימדו בו עברית בעברית. לאחר שעלה ב־1905 לארץ המשיך בעבודת ההוראה, פירסם מיצירותיו בשבועוני ילדים, חיבּר וערך ספרי לימוד ומקראות (ביניהם ‘ספרנו’ שיצא במהדורות רבות), היה מעורכי הירחון ‘החינוך’, הספריה ‘לעם’ והוצאת ‘קֹהלת’. כן הִרבּה לתרגם סיפורים, מחזות ופרקי מדע פופולרי (ביניהם: ‘מחיי הפראים’ בספריה ‘לעם’, ‘החנֻכּיה’ לריבסמן ב’משתלה'), אף חיבּר שירי זמר לילדים, שנתחבבו על הילדים, ביניהם “משׂוֹשׂ לָך, ארץ חמדתנוּ”. כן עסק הרבּה בענייני ציבּוּר: בין השאר סייע לשיקוּמוֹ של היישוּב ג’ידה (ליד טבעוֹן), שניטש במאורעות תרצ“ח. כשחזרוּ אליו המתיישבים בתש”ג קראוּ ליישובם על שמו של אדלר – רמת־ישי.

שותפו של אדלר בהוצאת ‘ספריה קטנה לילדים’ היה שמואל־חיים בּרכּוּז (פינסק 1879–תל־אביב 1955). השניים שיתפו לראשונה פעולה עוד ב“חדר המתוקן” בהומל, שם לימד ברכוז לצִדם של המורים־הסופרים יחיאל הַילפרין וקדיש יהודה סילמן. בתרס"ו הוציא את המקראה המשוּבחת ‘שׂפת ילדים’, שביאליק הביאהּ לדפוס וכָלל בה כמה משיריו (פרק ב/א). לאחר שעלה לארץ ב־1910, הצטרף ברכוז אל סגל המורים של הגימנסיה ‘הרצליה’ וניהל שנים אחדות את המכינוֹת שלה. “הוא היה המורה הטיפוסי של מכינות הגימנסיה”, כּתב עליו ברוך בן־יהודה (שם, עמ' 150), “הוא היה מטַפּל בקטנים כאֵם באפרוֹחיה, ותמיד בשקט, ברגיעה נפשית ובהבנת נפש הילדים”. הוא כתב ותירגם שירים, סיפּוּרים ומחזות, ויובל שנים קראוּ רבבות נערים וּנערוֹת בארץ את ‘פדֶיטה הקטנה’, הרומָן הרגשני של ז’ורז' סאנד בתרגומו הרהוט (מהדורה א: ‘קופת הספר’, תרפ"ד).

שני סופרים־מחנכים אלה, אשר “בתל־אביב הקטנטונת היו משמיעים את שמותיהם – אדלר־בּרכּוּז בדיבור אחד” (כדברי לוין קיפניס בזכרונותיו)⁹⁹, הם שיזמו את הוצאתה של ‘ספריה קטנה לילדים’, הדפיסו אותה על חשבונם וגם דאגו להפצתה באמצעות המורים וחנויות־הספרים המעטות. ועוזר על־ידם בעריכה, ניקוד והגהה, וגם בסידור הטקסט וקיפול הגליונות המודפסים, לוין קיפניס בן ה־22, שירד מירושלים ליפו לאחר שחמק ממעצר התורכים. קיפניס הוא גם שקישר בין יש"י אדלר לבין הרב חיים יהושע קוסובסקי, שמכר לבעלי ‘הספריה הקטנה’ את מִסדרת אותיות־הדפוס המנוקדות שלו (אחרי שסיים את סידוּר הקונקורדנציה שלוֹ ‘אוצר לשוֹן המִשנה’). שוּתף סמוי נוסף היה המדפיס סעדיה שושני, שיסד באותה עת עם דודו אהרן איתן את הדפוס שנשא את שמותיהם. שושני חובב הספר סיפק את הנייר המשוּבּח להדפסת החוברות ומילא ברצון את “שגעונותיהם” של העורכים, שביקשו להדפיס עמודים מסוימים במסגרות ושאר עיטורים.

כחמישים וחמש חוברות יצאו ב’ספריה הקטנה לילדים', על שתי מדרגותיה, בשנת קיומה. כל חוברת כללה, בדרך כלל, סיפּוּר אחד ארוך, או שני סיפּוּרים קצרים, אגדות מתורגמות, או סיפורים מקוריים. לעתים נוסף גם שיר לחוברת; ואם נותר מקום בעמוד האחרון, מילאוּהו העורכים בחידה, או בדיחה, משחק או חרוז קצר. בעמודים האחרונים של חוברות “המדרגה השניה” (לנערים) נדפסו לעתים גם מודעות: האחת בישׂרה על הופעת “פרודות, קובץ ספרותי לקוראים צעירים”, שערך יוסף־חיים ברנר¹⁰⁰; מודעה שניה הודיעה על הופעת החוברת ‘מזמורים לילדים’ (ראה להלן); ושלישית – על ספר־לימוד לגיאומטריה מאת אברהם ברוך (רוזנשטיין), מראשוני המורים בגימנסיה ‘הרצליה’. הווה אומר: אותן חוברות קטנות, על תוכנן המגוּוָן, נשאו כמעט אופי של שבועון.

בדיקת החוברות ותוכנן מראה, כי חרף המאמצים לשווֹת לספריה צביון עברי, רק שליש מן הסיפּוּרים והשירים היו מקור והשאר היו תרגומים של מעשיות־עם (צרפתיות, גרמניות ורוסיות), אגדות אמנותיות וסיפורים. שמותיהם של המחברים והמתרגמים לא נדפסו בראש היצירות, או בשוליהן, אלא בשערי החוברות בלבד. רוב האגדות תורגמו על־ידי אדלר וברכוז, אלא שהם לא חתמו את שמותיהם על התרגומים, אלא הסתפקו בציון “תרגום מצרפתית”, או “תרגום מגרמנית”. רק פעם אחת (בשער חוברת יט של “מדרגה א”) נדפסו מתחת לכותרת הסיפור “זכריה חיה” המלים “מתורגם בידי י. יהודה”, שהוא בלא ספק ישראל יהודה אדלר.

שלוש החוברות הראשונות של הספריה כללו אגדה הוֹדית (‘מות האריה’, בעיבודו של הפולקלוריסט הצרפתי ב"א ז’נרואה), מעשׂיה של האחים גְרים (‘הגמדים’) וסיפור צרפתי (‘פליטת הים’ מאת ר' דומבר) על בת־הדייג, שהים הביא לה בּוּבּה במתנה¹⁰¹. אבל החל בחוברת הרביעית ואילך הולך וגדל, יחסית, מספרן של היצירות המקוריות. ארבעה־עשׂר סוֹפרים ארץ־ישראליים השתתפו ב’ספריה הקטנה', רוּבּם ככולם מאנשי העליה הראשונה והשניה: ישראל דושמן, מראשוני המורים בגימנסיה ‘הרצליה’, פירסם בה ספּוּרים ומעשיות מחיי הילדים בארץ: ‘הילד הזמיר’ (חוברת ד); ‘בל"ג בעומר’ (י) – סיפור רווּי הוּמוֹר על מורה ה“מותח” את תלמידיו בשעת טיול¹⁰²; ‘פזיזה’ (כד) – על אח ואחות שגידלו חתול, ועוד. מרדכי בן הלל הכהן, שעוד לפני עלייתו ב־1907 ניסה כוחו בספרות ילדים¹⁰³, פירסם בספריה סיפורים ואגדות לחגים, וגם סיפור מבדר בשם ‘ההבטחה’ (מדרגה ב, ד), על הילדים הרעשנים, המבקשים מאביהם הסופר שיכתוב למענם סיפור לטעמם. חיים־דב שוַרץ (שחר), ממייסדי ‘משתלה’ (ראה פּרק קודם), פּירסם כאן סיפּוּר ריאליסטי לתשעה באב בשם ‘ביצה באֵפר’ – מעשׂה בּילד שבּיקש לטעוֹם אֵפר, כדי להזדהות עם “הילדים האומללים, שבשעת החורבן היו מוכרחים ללעוס עשב, ללחך עפר, באין להם לחם לשבּוֹר את רעבונם”. המחנך והבלשן אברהם אברונין (1869־1957), שחיבּר בשביל תלמידיו שירי זמר קלים (כּוּנסוּ בספרון ‘שירים לילדים’, צפת תרע"ח), פירסם בספריה שיר לט"ו בשבט ואת האגדה בחרוזים ‘האצבעוני’.

הביבליוגרף והספרן זכריה פישמן (1891–1926; אחי הרב י"ל מַימון), שפּירסם סיפורים בעתוני הילדים בפסבדונימים שונים (ז' בן־מלך, ז' מימון ועוד), תרם לספריה את האגדה ‘משיח’. אחרי מותו בטרם עת כונסו אגדותיו בספר ‘אגדות ארץ הקדושה’, (תרפ"ז; עם מבוא ביוגרפי מאת מרדכי מיכאלי). משה סמילנסקי פירסם בה סיפור בעל רקע אוטוביוגרפי בשם ‘שובך היונים שלי“; ומייסד הגימנסיה ‘הרצליה’ י”ל מטמן־כהן (1869–1939), שחיבּר ספרי לימוד במקצועות הטבע והוציא באחרית ימיו עתון מנוקד בשם ‘העברי’, תרם לה מעשיה נאה לט"ו בשבט בשם ‘חלום השקד’.כן השתתפו בספריה אברהם אלמליח וישראל טלר (הלצות ואנקדוטות), יהודה גרזובסקי (גור) ויוסף מני (מעשיות מזרחיות). יחיאל יחיאלי ומרדכי אזרחי תירגמו בשביל הספריה מאגדות אנדרסן. מקומות ההתרחשות של מעשׂיות־עם אחדות הועברו על־ידי המתרגמים־המעבּדים מאירופה לארץ־ישראל, או שגיבוריהם קיבּלו שמות עבריים (בהתאם ל“אופנה” שרווחה אז בספרות־הילדים המתורגמת). כך, למשל, קיבלו שלושת גיבוריה של מעשיית־עם צרפתית את השם “שלֹמה, שלוֹמית ושוּלמית” (חוברת יח); ובדומה לכך העבירה הגננת מרחובות חנה וַייסמן (דיזנגוף), שפירסמה אחר־כך סיפורים ושירים לגיל הרך ב’גליונות לגננות’, את גיבּוֹר סיפּוּרוֹ של המשורר הגרמני א' ברגר לגליל התחתוֹן וקראה לוֹ ‘אביגדור עם הכינור’. הנה כך נפתחת מעשיה סמלית זו בנוסחהּ העברי הנאה:

לאחר שגדל עזב אביגדור את כפר־תבור; בנדודיו פגש גמד, שנתן לו כינור־פלאים. כשאמר “אביגדור מכפר־תבור / קום נגן על הכּינור”, היו מעשי קסם מתרחשים לצלילי הכינור. לבסוף היה אביגדור למלך על ארץ ששׂוררים בה רק שלום ושלווה.

גם לגיבורי אגדות־העם הידועות נתנו העורכים־המתרגמים שמות עבריים, השוֹנים בּמעט מן השמות המקובלים כיום: כיפה אדומה כּוּנתה על־ידם ‘אדומת הכיפה’; האחיות לבנוּנית ואדמוֹנית נקראות כאן ‘לבנינה ואדמימה’; החתול במגפיים הוא ‘החתול במוקיים’; וכשעיבד אברהם אברונין בחרוזים את המעשׂיה על הילד הקט כזרת, כינהו ‘אצבעוני’ (הוא שם־התואר שחידש ביאליק בשירוֹ הידוע, שנדפס בתרע"א בשבועון ‘השחר’).

הסופר שהִרבּה ביותר לפרסם מיצירותיו בספריה היה לוין קיפניס, שסייע, כאמור, לאדלר ולברכוז גם בעריכה, בסידור ובהגהה. דומה כי עצם שהותו במערכת ובבית־הדפוס, והכּוֹרֵח להוציא חוברת חדשה מדי שבוע, הם שדירבּנוּהוּ לשבת ולחַבֵּר יצירות חדשות. עֵטו היה כמעיין המתגבר – תופעה שנמשכה יובל שנים ויותר. יותר מעשרה שירים וסיפורים החתומים בשמו פירסם בחוברות הספריה, ועליהם יש להוסיף את השירים הכלולים בשתי החוברות ‘מזמורים לילדים’ שערך, ואשר הופיעו בתרע“ז בהוצאת אדלר־ברכוז כ”נספחים" לספריה הקטנה. (חוברת שלישית שהוּכנה לדפוּס לא יצאה בגלל הגירוש מתל־אביב.) בשירים וסיפורים קטנים אלה כבר ניכּרים סגנונו הצלול ופשטות ביטויו של קיפניס, ששבו כל־כך את לִבּם של שני דורות של קוראים צעירים: ‘מעשה בתפוח שהלך לשׂוּח’, ‘זהב תפוח הזהב’, ‘מעשה באשכול’, ‘הילד החולה’¹⁰⁴ ועוד. בעיקר הִרבּה קיפניס לתרום מפרי־עטו לחוברות שהוקדשו לחגי ישראל; כשהלך וקרב ראש־השנה תרע"ז ולא נמצא חומר מתאים לימים הנוראים, ישב וחיבּר שלושה סיפורים קצרים (“החזן הקטן”, “זכאי”, “בת מצוה”) ושיר (“תקיעות”), ואלה נדפסו יחד בחוברת בשם ‘מקראי קודש’. ויצוין שקיפניס היה אחד הראשונים, שכתבו שירים לילדים בהברה הספרדית, והוא כתב אותם במקצב רהוט ומתנגן, שלא איבּד כלל מרעננותו:

ויצוּיין סיוּמוֹ של שיר מרנין זה, הנחתם בחרוּז “מודרני”, שהיה בוֹ באוֹתם ימים מן החידוּש: יִפֹּלוּ – מָחוֹל הוּא.

משבוּע לשבוּע הלך המצב והחמיר ולא תמיד נתאַפשר לעוֹרכים להדפיס את הסיפּוּרים שהוֹדיעוּ עליהם מראש. בסוף חוברת א (מדרגה שניה) הודיעו, למשל, כי חוברת יט (מדרגה ראשונה) “ההולכת ונדפסת” תביא את סיפורו של מרדכי בן הלל הכהן ‘עשרים בתמוז’, וכי בחוברת כא יידפס סיפורו של ניסן טורוב ‘הפחדן’; אלא שסיפורים אלה לא נדפסו כלל: בחוברת יט נדפסו במקום זאת שתי אגדות מתורגמות, ואילו בחוברת כא הובא סיפורו של קיפניס ‘מעשה בתפוח שהלך לשוח’.

ק"י סילמן, שעקב מקרוב אחרי צעדיה הראשונים של ספרות־הילדים שלנו, שיבּח את ‘הספריה הקטנה’ על שהיא “שומרת הבטחותיה ומוציאה מדי שבוע בשבוע חוברת זולה, יפה וחסרת שיבושי דפוס”; עם זאת הסתייג מריבוי התרגומים, אשר “ברובם אינם משאירים רושם בלב הקורא” והציע לעורכים בשמץ של עוקצנות שלא “ירבו ‘הבל’ לתינוקות של בית רבן…” (‘דפים’, אב תרע"ו, עמ' 32. חתום: – ן)

בחורף תרע“ז התחילו עורכי ‘הספריה הקטנה’ להוציא את החוברות הראשונות של כרך ב; נדפסו בהן, בין השאר, סיפּוּר מתורגם מצרפתית על ‘הנסיעה הנפלאה’ של כלב וחתלתולה, סיפור מתורגם מגרמנית על הצמד ‘חוּשם וחוּשמה’; סיפּוּרוֹ היפה של מנחם מבש”ן על הפרה ‘כלילה’ ושירו המשעשע של אברהם אברונין “תינוק רוצה להיות גדול”. חוברת ו כללה את סיפורו הפיוטי של קיפניס ‘זהב תפוח הזהב’, המגלה לילדים “איפה לקחו תפוחי הזהב את זהבם”. בעמוד האחרון של אותה חוברת הבטיחה המערכת כי בחוברת הבאה יבוא הסיפור ‘משפחת בני שָרָט’; אבל חוברת זו לא ראתה, ככל הנראה, אור.

בעצם אותם ימי מצוּקה התכנסה ביפו הוועדה לענייני חירום של המשרד הארץ־ישראלי ודנה על מסירת עבודות תרגום לסופרים, שמפאת “הפסקת החיבורים [=הקשרים] עם חוץ־לארץ אין להם כדי מחייתם”. בין השאר החליטו חברי הוועדה (ניסן טורוב, י"ח ברנר, יצחק וילקנסקי [אלעזרי־ווּלקני] ויעקב טהון) על תרגום סיפורים ורומָנים לבני הנעורים, אשר – כדברי ברנר – “יחד עם ערכם האמנותי ההגון יש להם גם ערך חינוכי ללמד בני יהודה אהבת העבודה ובניית החיים”. בין הספרים שסוּכּם על תרגומם יוזכרו: ‘פאדֶטה הקטנה’ לז’ורז סאנד (תירגם ש“ח ברכּוּז; הוֹפיע בתרפ”ד), ‘רובינזון קרוּזוֹ’ לדניאל דֵיפו (תרגם אשר ברש; הופיע בתרפ"א‎), ‘פטר שלומיאל’ לשאמיסו (נמסר לתרגם למרדכי טמקין. נדפס בירחון ‘מולדת’, תר“ף, והופיע בספר בתשכ”א); ‘מכתבים מהטחנה’ ו’טרטרֵין איש טרסקוֹן' לאלפונס דוֹדֶה (תירגם יעקב שטיינברג. הספר הראשון יצא בתרע"ט; התרגום השני לא נדפס); ‘יחפהפיה’ לברתולד אַוּאֶרבך, מסיפורי דיקנס, קיפלינג ועוד. הוועדה הציעה גם ללוין קיפניס עבודת תרגום׳ במכתב־תשובתו מיום 1.8.1916 הביע קיפניס את נכונותו לתרגם משהו מספרות־הילדים, אלא שהדבר לא נסתייע.

משנכנס אדר תרע“ז הוציאה ‘ספריה קטנה לילדים’ את חוברת כב (מדרגה שניה) – החיזיון ההיתולי ‘תענית אסתר’ מאת מרדכי ריבסמן בתרגום י' רוזנטל; וימים אחדים אחרי חג הפורים נתפרסם צו המושל התורכי, שלפיו חייבים כל התושבים היהודים של תל־אביב ויפו לפַנות את בתיהם. בחודש האביב נתרוקנה תל־אביב מיושביה ו’הספריה הקטנה' חדלה להתקיים¹⁰⁵. בין תריסר האנשים, שנשארו לשמור על העיר הריקה, נמצא גם המדפיס סעדיה שושני, שהקים אז את יחידת ההגנה, שנוֹדעה בשם ‘הקבוצה היפואית’. תודות לוֹ ניצלו חוברות ‘ספריה קטנה לילדים’ מכּלָיה; החוברות הקטנות שנותרו במחסן נכרכו¹⁰⁶ והוסיפו להעניק הנאה לילדים, שחזרו עם הוריהם המגוֹרשים לבתיהם בחורף תרע”ח, לאחר שכבשו האנגלים את תל־אביב וסביבותיה והבטיחו את “ארץ־ישראל לעם ישראל”.

“ארץ־ישראל לעם ישראל” – כותרת חגיגית זו התנוססה במרכּז גיליוֹן ח־ט של הדו־שבועון לילדים ‘שתילים’, שיצא במוסקבה בכ“ט חשוָן תרע”ח בעריכת משה בן־אליעזר וסיפּר לקוראיו הצעירים על הצהרת בּלפוּר. חמש־עשרה שנה קודם לכן פירסם בן־אליעזר את ביכורי יצירותיו לילדים בשבועון הוַרשאי ‘עולם קטן’, ולאחר שנעשה הוא עצמו עורך שימשו עתוני הילדים שלוֹ בימות־פירסום ראשונות לדור שלם של יוצרים לבני הנעורים. כך מילאו עתוני הילדים והנוֹער תפקיד ראשון במעלה בּגידולה של ספרות־הילדים שלנו, ואין לתאר את הדרך שבּהּ התפתחה ספרות זו בלעדי תרוּמתם המתמשכת של עיתוני הנוֹער ועורכיהם.

לעיתוני הילדים העבריים, שיצאו בארץ ובגולה עד תום מלחמת־העולם הראשונה, מוקדש הפּרק הבא.

פרק רביעי: שתילים בעולם הקטן – עיתוני ילדים עבריים ראשונים

יעדים אלה, כפי שפּורטוּ בשער הגיליון הראשון של השבועון ‘גן שעשועים’ (ליק, 1 בפברואר 1899), משוּתפים כמעט לכל עתוֹני הילדים והנוֹער שבעולם. שכּן מאז הוציא ג’וֹן ניוּבּרי בלונדון את המאגאזין הראשון לילדים (1752) The Lilliputian Magazine, ניתן למצוא ברוב כתבי־העֵת לילדים אותו שילוּב רבגוני של המועיל עם הנעים: הענקת חוויות והקניית ערכים, סיפּוֹרת ושירה, מידע וּמַדע פּוֹפּוּלרי, שעשוע ובידור, עידוד ההתבטאות העצמית, “עונג ושעשועים” ושאר חידושים והפתעות, “כי רוח האדם יאהב חליפות וחדשות”.

אין להתפלא על שעיתונות־הילדים העברית התחילה להוֹפיע באיחור – כמאה שנים ויותר לאחר הוֹפעתם של כּתבי־העת הראשונים לילדים במערב אירוֹפּה; וגם אותם ירחונים ושבוּעוֹנים מעטים, קיוּמם היה תלוּי בנס ורוּבּם ככולם לא האריכו ימים. ואין זה מקרה גם, שהראשון לעיתוני הילדים העבריים יצא בארץ־ישראל דווקא, ללמדך, כי רק כשזכתה ספרות־הילדים העברית לבית־גידוּל טבעי נוֹצרוּ התנאים להעניק לקוֹראים הצעירים עיתוֹן, שהוּא מטבע בריאתו יצירה של קבע ורציפות.

נסיונות בודדים להוציא כתבי־עת דתיים־לאוּמיים לנוֹער היהוּדי, בעברית ובשׂפות אחרות, נעשׂוּ באירוֹפה ובארצות־הברית במשך כל שנוֹת המאה ה־19 (ראה: אופק: ספהי"ל, עמ' 344–345), אך רוּבּם ככולם לא יצאו מגדר נסיונות קצרי ימים. כתב־העת הראשון הראוי לשם עיתון־ילדים, אשר בּוֹ נפתחת ההיסטוריה של עיתונות הילדים העברית, היה אֵפוא הירחון ‘עוֹלם קָטֹן’, שיצא בירושלים בשנת 1893 (תרנ“ג–תרנ”ד).

א. ‘עוֹלם קטֹן’ בירושלים

"עוֹלם קָטֹן, עתון לילדים, יכיל ספורים, שירים, משלים וחידות, ידיעות הטבע ודברי הימים, כתובים לפי רוח הילדים והשׂגתם, יוצא לאור פעם בחֹדש". כותרת ארוּכּה זו, שנדפסה במרכז העטיפה הוורודה של חלוץ עיתוני הילדים העבריים, המחישה בנעימתה החגיגית והמחייבת את מימוש שאיפותיהם הנועזות של שלוֹשה מורים צעירים לסַפּק חומר־קריאה סדיר וקבוּע לתלמידיהם במושבות.

הרעיון נולד באסיפת מורים, שהתכנסה בראשון־לציון בשבט תרנ“ב. בעת הדיונים על תוכניות הלימודים ועל חסרונה של ספרות־ילדים, חשו המורים הצעירים צורך לתת לבני הדור החדש המופקד תחת ידם “עתון שיהיה מתאים ברוחו, בסגנונו ובתכנו לרוח הפעוטי, הילדותי”¹⁰⁷. אך מאחר שלאיש מבין המורים לא היה ניסיון בעריכה, פנו דוד יודלביץ' ויהודה גרזובסקי (גור; ראה פרק ג/ג), כדבר המובן מאליו, אל אליעזר בן־יהודה, ששיקף בעיתוניו את התחדשות החיים העבריים בארץ. אז נודע להם שגם בן־יהודה וחמדה רעייתו הגו בהוצאת עיתון לילדים; ובראשית טבת תרנ”ג נתפרסמה מודעה בשבועון ‘האור’, המבשרת על הופעתו הקרובה של העיתון החדש ובה נאמר בין השאר, כי “הרוח אשר תשׂרור ב’עולם קטן' היא רוח לאומית והשׂכּלה לאומית, והתכלית אשר שׂמוּ להם העורכים היא לשעשע את ילדינו, ובעת הזאת בעצמה ללמדם דעת ולנטוע בלבם חיבה ורוח אמונים לעמם ולארצם” (גליון יד).

שם העיתון נבחר ונקבע כמעט מאליו, שהרי בכינוי מדרשי זה (“האדם שהוא עולם קטן” [מדרש תנחומא], במשמעות מיקרוקוסמוס‎) כינוּ סופרי ישראל בדור ההוא את עולם הילדים¹⁰⁸. גרזובסקי הציע שֵם זה, שניתן באוֹתם ימים גם להוֹצאה האוֹדיסאית לילדים שיסד י"ח רבניצקי ואשר הוא היה אחד משתתפיה (פרק ג/ג). חמדה בן־יהודה הציעה אף היא את השם ‘עולם קטן’, לזכר כתב־העת הרוסי ‘דיֶטסקִיִי מיר’ (‘עולם הילדים’)¹⁰⁹, שהיה חביב עליה בילדוּתה. ואף־על־פי שהיו לירחון קטן זה שלושה עורכים, ששמותיהם נדפסו בסדר אלף־בית – בן־יהודה, יהודה גרזובסקי ודוד יודלביץ – קיבל על עצמו יודלביץ (שהיה ככל הנראה טרוד פּחוֹת מחבריו בהוראה, עריכה ועסקי ציבור) את תפקיד העורך בפועל, “לקבל את כתבי היד, להבר, לנפות, להגיה ולהוציאם לאור העולם הילדותי”.

החוברת הראשונה של ‘עולם קטן’, שיצאה לאור בטבת תרנ“ג כהוספה ל’האור', דמתה יותר לקונטרס ספרותי נוסח ‘דיֶטסקִיִי מיר’ הרוסי מאשר לעיתון־ילדים במתכּוּנתו המקוּבּלת היום, וניכר בו מיעוּט נסיוֹנם של העורכים. בעשרים העמודים קטני התבנית הובא חומר ספרותי מגוּון – שיר וסיפור, אגדה ומשל, משחק וסיפור־טבע – היאֶה ברוּבּוֹ לכל מאסף או כריסטומטיה לבני־הנעורים. החוברת נפתחת בשיר מוּסרי בשם “השמש והירח”, שבּן־יהודה תירגם (על־פי עדותו של יודלביץ) מפי חמדה רעייתו, שזכרה אותו בעל־פה. השמש והירח הם גיבּוֹרי סיפּוּרוֹ האלגורי של דוִד יודלביץ “הקנאה”, המבוסס על אגדת חז”ל. יחיאל מיכל פינס תרם לחוברת סיפּור דידַקטי קצר בעל שם תנ“כי ארוך – “בלכתך לא יצר צעדך ואם תרוּץ תיכּשל” – הכתוב על טהרת הסגנון המקראי, שפינס האמין כי הוא היאה יותר לילדים. אחרי שתי אגדות יהודיות מאת גרזובסקי וחיים הירשנזון¹¹⁰ באו בחוברת שתי רשימות ספרותיות: המורה הבּילוּ”יי מרדכי לובמן תיאר בקצרה את “גלגול טיפת המים”, והמורה־האיכר ש"פ רוזן, איש עקרון, העביר ברשימתו “היהודי” את הילד הארץ־ישראלי אל הווי הגולה.

במדור השעשועים החותם את הגיליון, הובא “משחק שמשון” בשלושה אופני משחק, שהסבריהם מנוסחים באותה נעימה נלבבת, שאיפיינה כל־כך את ספרי הלימוד של גרזובסקי ויודלביץ:

חרף הכוונה הטובה והכותבים הארץ־ישראלים, אין למצוא כמעט ב’עולם קטן' את רוחה של ארץ־ישראל, גם לא את הד התקוּפה – תקוּפת העליה הראשוֹנה! התוכן כולו נראה מנותק ממקומו ומזמנו. רק בחוברות האחרונות, שנכלל בהן המדור “חדשות בעולם הקטן”, בא ליקוי זה על תיקונו החלקי.

מגיליון לגיליון נוספו משתתפים חדשים ל’עולם קטן‘, רוּבם ממוֹרי המוֹשבות הראשונות, שנענו לפניית חבריהם העורכים והיו לסופרים “מגוּייסים” למטרה המשותפת. המדקדק־הכימאי אריה לייב גרדון מפּתח־תקוה שלח אגדה על “שחוק השטן” (חוברת ב); משה דוִד שוב מראש־פינה (שהשתתף ארבעים שנה אחר־כך בסדרה ‘לנוֹער’ של הוצאת ‘אמנות’), עיבּד אגדה מזרחית בשם “הסוס הנאמן” (שם); אליהוּ ספּיר חיבּר רשימה נאה על היעל (שם); מאיר דיזנגוף פירסם זכרון־ילדות נוסטלגי בשם “שני רֵעים” (חוברת ד); המורה־הבלשן יצחק אפשטיין, שהיה כעבור ארבעים שנה חבר מערכת ‘עתוננו’ (פּרק יג/ה), שלח מצפת סדרה של שעשועי לשון; יהושע אייזנשטאד־ברזילי, מייסד הגימנסיה הירושלמית, תרם לעיתון פיליטון על קורות נער רועה בגליל (“חסרון ההבחנה בפרחים ובצבעים”, גל' ה); והביל"וּיי מנשה מאירוביץ חיבר “מכתב קולוניסט צעיר לרעוֹ העירוני” (גל' ד). הגיליון השלישי עמד במזל נשים: שלוש סופרות – נחמה גיסין מפתח־תקוה, נחמה פוחצ’בסקי¹¹¹ מראשון־לציון ומרים פפירמייסטר מירושלים (רעיית החוקר ישעיהו פרס) – פירסמו בּוֹ סיפורים בינוֹניים. צעירה אחרת, רחל ניימן (רעייתו לעתיד של יהודה גרזובסקי) פירסמה בחוברת ב סיפּוּר מעוּבּד בשם “הכרם”. מבין סופרי הגולה השתתף ב’עולם קטן’ אחד בלבד – אברהם־מרדכי פּיוּרקוֹ, שיסד שש שנים אחר־כך את השבועון ‘גן שעשועים’ (ראה להלן); הוא פירסם בגיליון ו' שיר כּבד ומליצי בשם “המשורר”. חרף ריבּוּי המשתתפים בעתון בולט בהעדרוֹ בכיר הסופרים לילדים שישב אז בארץ, הלא הוא זאב יעבץ.

חוסר־אחידות ציין את ‘עולם קטן’ בשנת קיומו. החל בחוברת ג' הוגדלה התבנית המוקטנת לבקשת הקוראים, “החפצים שיהיה ל’עולם קטן' יותר צורת עתון” (כדברי המערכת). העטיפה הוורודה בוטלה, מספר העמודים צומצם לארבעה בלבד (כפוּלי טורים), וכותרת־המשנה שונתה מ“עתון לילדים” ל“עתון לתלמידים ולתלמידות”. בחוברת ה' הועברה כתובת המערכת מירושלים (‘האור’, בשביל ‘עולם קטן’) ליפו, אל העורך בפועל יודלביץ, ובגיליון האחרון הוצא שמו של בן־יהודה מרשימת העורכים, אם כי המלים “הוֹספה להאוֹר” נשארוּ מעל לכותרת העתון; כלומר: הקשר עם בן־יהודה הוסיף להתקיים.

בגליונו השלישי היה ‘עולם קטן’, להלכה, לדו־שבועון: המערכת הבטיחה לקוראֶיה כי העיתון יֵצא מעתה פעמיים בחודש. אך ההבטחה לא היתה אלא משאלה, שלא היה אפשר לעמוד בה. קשיים לאין־ספור – החל בבעיוֹת מימוּן וכלה בהֶעדר חומר מתאים – שיבּשוּ את הופעתו הסדירה של העתון, ומגיליון לגיליון הלך וגדל מִרווח הזמן המפריד בין החוברות: בעוד שבּין גיליונות ג־ד הפרידו שלושה שבועות (ה אייר–כה אייר), עברו מגיליון ו' ל־ז', האחרון, שבעה שבועות (כ אלול–י חשון תרנ"ד). אך למרות הקשיים לא קפא העתון על שמריו. העורכים השתדלו לגוון את התוכן, להביא בוֹ מרוח התקופה, לסַפּר על חיי הילדים. מנשה מאירוביץ סיפר במכתבו הציורי “מסעי הראשון” (חוברת ד) על טיול שערכו ילדי המושבה אל בית דודם: “ירדנו כולנו אל תוֹך הגן אצל דודנו ונשתעשע שם ברוב עונג […]”; יודלביץ פירסם את אגדת אנדרסן “פרח האוִיזון [=מרגנית]” בתרגום רצוף חידושי לשון (חוברות ו’–ז'). בגיליון נחנך המדור “חדשות בעולם הקטן”, שבּוֹ אפשר לראות הצדקה עיקרית להוצאת העיתון: “הנה פתחנו פתח חדש בעולם הקטן לכל החדשות שתתחדשנה בין העולם הקטן”, כתבו העורכים, “וכל המקרים ומאורעות ממינים כאלה ימצאו [בו] מקום”.

מרבית ה“חדשות” סיפרו על המתרחש בבתי־ספר בערים ובמושבות: טיולים, פרסים למצטיינים, הפרחת “עפפן”, וכן עריכת מגבית בין התלמידים לרכישת ספרי קריאה, “וישלח המורה לוַַרשה להביא להם מספרי הוצאת בן־אביגדור ואחיאסף היפים”.

בגיליון ז' התחילו נדפסים גם חיבורי קוראים. המערכת בישרה על פתיחת “מחלקה לפרי נוער ולאט לאט נדפיס את כל החומר הראוי לפרסום”. אבל חיבורים נוספים לא נדפסו, שכּן היה זה הגיליון האחרון של ‘עולם קטן’. עוד בחוברת ו התנצלו העורכים, על ש“מפני רוב העניינים” נתעכבה הדפסת אי־אלה מאמרים, “ולאט לאט נקבע בדפוס את אלה המוצלחים”; אך לאחר הגיליון השביעי¹¹² נפסקה הופעת העיתון בלא הודעה מראש.

הופעתו בת השנה של ‘עולם קטן’ היתה ניסיון ראשון, הססני במידה מסוּיֶמת, לתת עיתון בידיו של הקורא העברי הצעיר. אמת, הוא היה ערוך בחובבנוּת, מוגה ברישוּל, עימודו היה מַַשמִים והוא הודפס על נייר־עיתון בלא איורים. אבל עצם הופעתו, שהיתה בה לא מעט העזה, בישׂרה את ראשיתה של עיתונות־ילדים עברית.

כעבור שלוש־עשרה שנה עשׂוּ חמדה ואליעזר בן־יהודה ניסיון קצר־ימים שני להוציא עיתון־ילדים, ביסדם – כהוספה ל’ההשקפה' – את השבועון ‘העברי הקטן’. שוב הבטיחו העורכים ל“עברים הקטנים” להביא בעיתון “סיפּוּרים יפים כאשר אהבתם, שירים ומשלים וחדשות קטנות ומענינות, חידות ומשחקים” וכן מאמרים “על אודות חיי העברים הקטנים גם הגדולים בעבר ובהווה”. כן הוזמנו הקוראים הצעירים “לכתוב לנו איש איש מעירו, איש איש ממושבתו […] על אודות ביתם והחיות הביתיות והעופות אשר בחצרם”, להוכיח כי “הילדים אוהבים את הטבע עם כל בעלי החיים והצמחים אשר בו”. הכוונה היתה אֵפוא, להוציא שבועון שיִזכּה לאריכוּת ימים. אבל חרף התקווֹת ותחושת הראשוֹניוּת שהדריכה את העורכים (“זו הפעם הראשונה שאנו מדבּרים אליכם, עברים קטנים”) לא יצאו אלא שלושה גליונות בלבד, כולם בחשוון אתתל"ט (=תרס"ח, 1907), כל אחד בן ארבעה עמודים.

מועט ודל היה החומר שהובא בשלושת גליונות ‘העברי הקטן’: סיפור תיאוּרי מאת חמדה בן־יהודה על חתול אסופי, שאהב להשתעשע עם נחשים; אגדות מזרחיוֹת בעיבּוּדוֹ של אפרים שמואל טיקטין (חתום: שא"ט)¹¹³; שיר־טבע “עַל הַקַּיִץ שֶׁחָלַף, […] מַהֵר יֵרֵד הַגֶּשֶׁם / עֲלֵי הָרִים, גְּבָעוֹת” (‘לקראת החורף’; חתום: בן־משה); חידות ושאלות מאת שלמה ישראל שיריזלי (חתום: שי"ש(, שהיה שותף למשפחת בן־יהודה בהוצאת השבועון¹¹⁴; בדיחות, וכן חיבּוּריו של תלמיד (בחתימת בן־גרא) על טיוּלים ועל התאגדות ילדים נגד מלשינוּת. לעומת דלות החומר הספרותי היה העתון עשיר בחדשות – הן מן הארץ (למשל: “חוקר ידיעות הטבע, האדון י' אהרוני, מצא ארבעה פרפרים חדשים שאין כמוהם במיני הפרפרים שבעולם כולו”) והן מן העולם (למשל: “החוקר והחכם דר' [פרדריק אלברט] קוּק השיג את הקוטב הצפוני”, ידיעה שעוררה סנסַציה בשעתה, אך הוּכחה אחר־כך כבדויה. בכך היה ‘העברי הקטן’ ראוי יותר לייעוּדוֹ ולשמו – היוֹתוֹ עיתון לילדים; אבל עִם הגיליון השלישי, שבּוֹ נתבּשׂרוּ הקוראים על נטיעת שישה פרדסים חדשים בראשון־לציון, פסקה הופעתוֹ. גם בימי העליה השניה לא יכלו אלף תלמידי בתי־הספר העבריים לקיים עתון המיועד להם.

על סף המאה העשרים עבר מרכז־הכובד של עיתונות־הילדים מן הארץ לגולה, ועד ראשית שנות העשרים – עם כינונו של המנדט בארץ – הופיעו רוב השבועונים לילדים במזרח־אירופה, ליד מרכזי הספרות העברית והחינוך היהודי הלאומי. שמונה שנים אחרי סגירתו של חלוץ עיתוני הילדים בעברית זכו ילדי ישראל ל’עולם קטן' שני משלהם, שהיה מוצלח הרבה יותר מקודמו; אך שלוש שנים לפני ייסוד ‘עולם קטן’ הוַרשאי הופיע בעיר־הגבול לִיק שעל גבול פולין־פרוסיה הראשון בשבוּעוֹני־הילדים העבריים – ‘גן שעשועים’.

ב. ‘גן שעשוּעים’

"גן שעשוּעים – מכתב עתי לחִנוך לספרות ולמדעים שונים, יוצא לאור אחת לשבוע לתועלת נערי בני ישראל לעונג ולשעשועים" – זו הכותרת שהתנוססה בראש השבועון העברי הראשון לילדים; אבל חרף האמור בה קשה למצוא הרבה עונג ושעשועים בּ־85 הגליונות שיצאו בתקופת קיומו הקצרה. מייסדו ועורכו אברהם־מרדכי פּיוּרקוֹ (ראה פּרק־המבוֹא), שהיה סופר ומחנך בן הדור הישן, הועיד לשבועונו שלוש מטרות עיקריות מטרה דתית־מוסרית – “לקרב בני הנעורים לתורה ולטעת בקרבם מידות טובות וישרות”; מטרה משׂכילית – “לפתח רוחם ולהבין קורות עולם, דברי ימי עמם, ידיעת עולם וטבע”; ומטרה לאומית – “לחבּב עליהם דעת שפת קדשנו ולקשר אותם בקשר קיים לעמם” (מתוך דבר העורך, גיליון א). ואמנם עיון בחוברות ‘גן שעשועים’ יוכיח, שהעורך דבק במטרות שהועיד לשבועונו, ורוב דברי הספרות, הפּוּבּליציסטיקה והשעשוע שפירסם בו היו קשורים באחת מאותן מגמות, בלא שיידפסוּ בו כמעט דברים שהם מבחינת שעשוע לשמו. עם זאת ניכרים גם מאמצי העורך להעניק לעתונו צביון מַגַזיני מושך, דוגמת שבועוני הילדים שיצאו אז באירופה, ואשר פּיוּרקוֹ ודאי עיין בהם ולמד מהם. כל גיליון חוּלק למדורים, ונדפסו בו סיפורים ומאמרים, שירים ומשלים, רשימות מדע וטבע, חדשות כלליות ולאומיות, דברי תורה, חידות ובדיחות.

המאמרים הראשיים, שבהם נפתח כל גיליון, הוקדשו לנושאים העשויים לעניין יותר את הנוער המתבגר, כגון: “חובת בנים להורים”, “מנוחת הנפש” (מאת המשתתף הקבוע מברדיצ’ב י"מ לאדאר), או “הגוף והנפש” (מאמר מייגע בחמישה המשכים מאת מ"ש קאזארנוב). כל אותם מאמרים הצטיינו בסגנונם הכבד והמליצי, שאיפיין גם את רוב הסיפורים שנדפסו ב’גן שעשועים‘. המדור “נטעי נעמנים” הוקדש לסיפורים קצרים, “כוללים כל דרך טוב וכל מידה נכונה” – אם על חייהם של אנשי מופת (סוקרַטס, אמיל זולא), או על פשוטי עם שעשׂוּ מעשי חסד וצדקה. הסופר הפורה יעקב־שמואל טראכטמן פירסם סיפור על תקופת הבית הראשון, עם השלכות אקטואליות (“צורת הבית”, גל' 14–18); סיפורים היסטוריים מחיי יהודי בוהמיה פירסמו גם ש’ ראקוֹבסקי מביאליסטוק וישראל שפּירא¹¹⁵. בשנתו השנייה של ‘גן שעשועים’ אפשר למצוא בו, לצד הסופרים והחובבים יושבי העיירות, גם מסיפּוריהם של שלום עליכם (“ל”ג בעומר", בתרגום נחום ביילין, אביו של אשר ביילין), י"ל פרץ ואחרים.

העורך נתן עדיפות בעיתוֹנוֹ לסיפּוּרים קצרים, ונימוקו עמו: “סיפורים ארוכים לא יֵרצו לנו, כי למה נלאה את מוח בני הנעורים לזכור דבר בהמשכים?” (גל' 36); עם זאת פירסם בכל אחד מכּרכי השבועון סיפור גדול אחד בהמשכים מפּרי־עטו. שני הסיפורים היו בעלי מתכונת מגמתית דומה, בה משמשת העלילה הקלושה אמצעי להרבות דעת לבני הנעורים, “לדעת הדרך ילכו בה והמעשה אשר יעשון”. הסיפור הראשון, “אב לבנים” (כרך א, גל' 3–43) תיאר בלשון נמלצת שנת־חיים בביתוֹ של סוחר משׂכּיל. לתוך סיפור המסגרת, המתמקד בחיי היום־יום של הילדים, שולבו שׂיחוֹתיו הדידַקטיות של האב עם בניו – על תולדות ישראל, אישי האומה, “הסיבּה והמסובב” ועוד – עד הפרק האחרון, שבּוֹ מביא האב את בניו לאסיפה ציונית, “לטעת בקרבם הרוח הציונית”. כהמשך לסיפור זה נדפס בכרך ב' הסיפור הארוך “הרב ותלמידיו”, שעיקרו שׂיחה בין רב משׂכיל לתלמידיו על תולדות ישראל, קדושת השבת והמועדים, אורחות־חיים ועוד. כדאי לציין, שבּמקום סיפור חסר־עלילה מייגע זה, התעתד פּיוּרקוֹ לפרסם בעיתונו סיפור חשוב הרבה יותר – “מסעי גוליבר, בהעתקה קלה וצחה מאת חכם מהולל בארץ אשכנז [כך!], אשר ישׂביעו נחת נפש קוראינו” (מתוך מאמר המערכת בגיליון האחרון לכרך א'). אך הדבר לא נתממש משום־מה, והקוראים העבריים הצעירים נאלצו לחכות עוד עשרים ושלוש שנה עד להופעתו של ‘גוליבר’ בספרות־הילדים שלנו¹¹⁶.

גליון ב' של 'גן שעשועים' – שבועון־הילדים הראשון (ליק, כט שבט תרנ"ט, 8.2.1899)

רב היה חלקם של השירים ב’גן שעשועים'. לצד שירי העורך ועיבּוּדי משלים, נדפסו בשבועון מכתמים, משלים ושירים ציוֹניים מאת משוררים חובבים נשכחים, כגון משה הורליק, המייחל “להושיב נשמות קודש, להחיות עפר הארץ” (“משירי ציון”, גל' 15), הממַשל אפרים פוּקסוֹן מבוברויסק, אהרן לוויט מקישינוב ואחרים. שירי ילדוּת נאים יותר פירסם משורר נשכח מברדיצ’ב בשם זלמן איצקוביץ, שבחרוזיו הנאיביים ניתן למצוא געגועים לעולם־ילדוּת טהור, בו: “לַפֶּרַח הַזֶּה הַיַּלְדוּת דָּמָתָה / כֻּלָּהּ גִּיל וָנֹעַם, תַּמָּה וּבָרָה” (הפרח והילדוּת"; גל' 20).

הודות לנוֹהגוֹ של פּיוּרקוֹ להדפיס בעתונו מיצירוֹת הבּוֹסר של מושכי־עט יושבי עיירות נידחות, היה ‘גן שעשועים’ בימת־פִרסום ראשונה לכמה סופרים ומשוררים, שהגיעו אחר־כך אל צמרת הספרות העברית: דוִד שמעונוביץ (שמעוני) פירסם בוֹ בגיל בר־מצוה את שירוֹ הראשון “התדע” (גל' 26; בעקבות ש"ש פרוג)¹¹⁷, ובו ביטא הנער־המשורר את געגועיו אל: הָאָרֶץ מָקוֹם שָׁם הֲדַסִּים וְחָרוּבִים לְמַכְבִּיר כָּעֵשֶׁב יִפְרָחוּ"; ויעקב פיכמן בן השמוֹנה־עשׂרה שלח לעתון מעיירת־מולדתו בֶּלצי (בסרביה) את ביכּוּרי שיריו, ביניהם “שיר אביב” פשוט וניגוני, שיש בו גרעינים ראשונים של יצירתו הלירית המאוחרת (ראה פרק ח/ב).

סופר נוסף, שעשׂה ב’גן שעשועים' את צעדיו הראשונים, היה צבי שַרפשטיין (ראה פרק ו/ג). מעיירת־מולדתו דוּנאיֶבצי (פּוֹדוֹליה) שלח הנער בן החמש־עשׂרה עשרות רשימות, מאמרים ופרקי מדע פופולרי, שליקט מן העתונות הרוסית וּכתבָם מחדש בלשון קלה ורהוטה, והם נדפסו במדורים “בקצוֵי תבל”, “הטבע והאדם” ועוד. בין המשתתפים האחרים בחלק המדעי של השבועון יוזכרו אהרן לייב בּיסקוֹ (“עץ אוכל אדם”), אשר ביילין הצעיר (תולדות כתבי־העת), וי"מ לאדאר (על עצים מופלאים).

צביוֹן עיתונאי ברור שיווָה ל’גן שעשועים' המדוֹר “חדשות שונות”, שכּלל לקט תמציתי של ידיעות מרחבי העולם: בצוֹרת בארץ־ישראל, גילוי קבר מרדכי בפרס, בנק (“בית אוצר”) לילדים ועוד. עדיפוּת ברורה נתן העורך לידיעות חיוביות או משׂכִּיליות, וכך השיב לאחד מסופריו: “אין אנו מקבלים חדשות של שׂריפות, גניבות, רציחות וכדומה, כי אם ידיעות־עולם והמצאות חדשות” (גל' 45).

נאמן לדרכו, כָּלל העורך גם במדורים הקלים חומר בעל אוֹפי דידקטי. במדורים “אמרי בינה” ו“תורי זהב” הובאו משלי מוסר ופתגמי חכמה. את מדור ההלצות כינה “הוללות ושׂכלוּת” ונימוקו עמו: אין הכוונה לתת בו דברים של מה בכך (“הוללות”), אלא בעיקר “דברים של טעם, שׂיחות־חולין של תלמידי חכמים, [ולכן] קראנום ‘שׂכלוּת’, דברים שכליים” (גל' 42). על כן הושתתו הלצות רבּוֹת בשבועון על “דרושים” מתוחכמים לפסוקי מקרא ולמאמרי חז"ל, כגון המעשה ברב, שהתנצל על שלא פסק כהלכה, שכּן יפתח בדורו כשמואל בדורו, וענהו הגאון במכתב: “וכי יפתח איש בור?”…

גם חלקו של מדור החידות לא שפר ב’גן שעשועים'. העורך כבד־הראש לא שׂשׂ לפרסם חידות בשבועונו, “מפני שרע עלינו מעשה החידות בכלל […] ולבד זאת מַלְאים אותנו סופרים זקנים ונערים בחידותיהם, כי היא מלאכה ואינה חכמה, ונקל לחוד חידה ממצוא חידה” (גל' 25). אך כיוון שאי־אפשר לעיתון־ילדים בלא חידות, נתן עדיפוּת לאלה התובעות מפּותריהן בקיאוּת וחריפוּת, והדפיסן רק לסירוגין. גם הדפסת שמות הפותרים לא היתה לרצון העורך: “להזכיר שמות חמישה פותרים הראשונים – גדולה תהיה הקנאה, ולהזכּיר כולם נחוס על הגליון”. רק פעם אחת בתולדות השבועון הוכרזה תחרות־חידות, וּבהּ הובטח לשלושת הפותרים הראשונים פרס – אחד מספרי העורך.

פיוּרקוֹ, שהאמין בכל לבּוֹ בהשפעתה של המלה הכתובה, עמד על ההבדל האיכותי שבין חומר־הקריאה של ילדי הנוכרים לבין המזון הרוחני של ילדי ישראל: "צא וראה מה הוא לומד, הילד הנוצרי, המתחיל ב’הזקֵנה והעז' וכדומה; והילד העברי מתחיל בתורה, חוקיה ומשפטיה; ובלי לציין במפוֹרש למי נתונה אהדתו, קבע העורך כי “נערי בני עמנו דורשים עניינים לענות בהם רוח ונפש” (גל' 11).

למרות החומר הכבד, העימוד החדגוני, חסרוֹן איורים ומגמתו הדידקטית־השמרנית של העיתון, היה ‘גן שעשועים’ כלי חי ותוסס. עיון בטור “שערי תשובה” יגלה למעיין לא רק את הקשר הרצוף שקִיים העורך עם קוראיו, אלא גם את מעוֹרבוּתם של הקוראים בעיתון ובבעיותיו. שוב ושוב חזר העורך והזכיר, כי ‘גן שעשועים’ לא נועד למורים ולמלמדים לפלפל ולהתווכח ולהיוועץ מה ללמד […], רק לתלמידים, לחבּב עליהם העָרב עם המועיל“. מן הקוראים, ששלחו חיבורים לעתון, ביקש לבל יוסיפו “להלאות” את המערכת ביצירותיהם: “לכם כּוֹנַן ה’גן' לקרוא ולא לכתוב, כי עוד חזון למועד” (גל' 20). על מצבוֹ הדחוק של העתון תעיד התשובה, שהמערכת אינה משלמת שכר־סופרים: “סופרים רבּים וגם שלמים שולחים לנו מאמרים חינם אין כסף ושׂמחים לקחת חלק במלאכתנו” (גל' 4)¹¹⁸. כעבור זמן נזף העורך באגודה ציוֹנית, שביקשה תרומה מן העתון: “חרפה היא לחברה נכבדה לבקש מתנות מאת מו”ל עברי. על החברה להחזיק ולתמוך בידי המו”לים" (גל' 13). עולם כמנהגו נהג – כל אחד ציפּה לעזרת הזולת.

כתום השנה הראשונה לקיום השבועון עשׂה העורך מעין חשבון־נפש, ובו ציין כי “הגן הלך דרכו בקול דממה דקה, לא בתרועה וקול שופר, לא בהכרזוֹת ומודעות כדרך התגרים”, ולאחר שהתנצל על שגיאות־הדפוס ושאר הליקויים, הוסיף כי במשך השנה למד להכיר את טעם הקוראים ועתה ייטיב לדעת “מה לקרב ומה לרחק” (גל' 44). אך למרות הבטחות אלה לא היה ‘גן שעשועים’ בשנתוֹ השניה שונה בהרבה בתוכנו ובצביונו; רק מדור רענן אחד נוסף בו – “למען ציוֹן (פנקס קטן לקטנים)”, בוֹ הטיף קדיש יהודה סילמן (בפסבדונים סימן קל) לחיבּת ציון וניהל שׂיחות קלות עם הקוראים על ענייני השעה.

חרף התמדתו, דיוק הופעתו, עובדת ראשוֹניוּתוֹ ותוכנו המגוּון, לא האירה הביקורת פנֶיה ל’גן שעשועים‘. ראובן בריינין ויצחק גרינבוים תקפו את סגנונו המיושן ואת תוכנו הכבד, שאינו הולם את רוח הילדים (‘דער יוד’, 1900, גל' 18). היתה מידה רבה של צדק בדברים אלה, אך ניסוחם החריף פגע בפיוּרקוֹ, והוא השיב לתוקפיו תשובה ששולבו בה זעף ובוז, בהתריעו על “החוצפה שהורגלו בה גדיי הדור לשלוח שן בדבר נעלה ונשׂגב מהם”; גרינבוים הוא בעיניו מבקר “חסר טעם”, ובריינין "מצא בנו עווֹן שהזכרנו במאמר אחד שֵם ד’, אשר בכל עוז מתאמץ הוא להשכיחו" (גל' ב/16).

לאחר שמונים וחמישה שבועות רצופים הופיע בכ“ט תשרי תרס”ט (אוקטובר 1900) הגיליון האחרון של חלוץ שבועוני הילדים העבריים. לא היה בו הרבה מרוּחה של ילדוּת, ובסגנונו הנמלץ ובצביונו המשׂכּילי־הדידַקטי היו שורשיו נעוצים עדיין בדור ההשׂכּלה. על כן לא הטביע ‘גן שעשועים’ את רישומו על עיתוני הילדים שבּאו אחריו; ואם הותיר אחריו זיכרון, לא היה בו הרבה מן החיוב: מערכת ‘השִלוח’, שציינה באמצע תרס“א כי לאחרונה “היתה מורגשות ביותר נחיצות מכתב עתי לבני הנעורים”, הוסיפה כי “את החסרון הזה דימה למלאות אחד המו”לים בהוצאת ‘גן שעשועים’ לילדים, אבל הדבר לא עלה בידו כלל” (‘השלוח’, ז, עמ' 573).

שבע שנים אחרי סגירת ‘גן שעשועים’ עשה א“מ פיוּרקוֹ ניסיון שני להוציא כתב־עת לנוער בשם ‘לבני הנעורים’ (גראייבו תרס"ז). הירחון, שהוגדר “מאסף ספרוּתי ומדעי”, הכיל מאמרי בּיקוֹרת ופוּבּליציסטיקה וסיפּוּרים דידקטיים ברוּח ‘גן שעשועים’, שנכתבוּ ברוּבּם בידי העורך, והוּא לא הוציא את שנתו. אך עוד בתרס”א – פחות משנה אחרי הפסקת הופעתו של ‘גן שעשועים’ – יצא בוַרשה שבועון חדש לילדים, היכול להיחשב גם היום לאחד מעיתוני הילדים המשוּבּחים בתוכנו ובצורתו; עליו ידוּבּר בפרק הבא.

ג. ‘עוֹלָם קָטָן’ בוַרשה

“הנה כי כן יהיה לכם ‘העולם הקטן’ לפרוזדור להעולם הגדול, אשר תלמדו לדעתוֹ כאשר תגדלו”. במשפט מסַכּם חגיגי זה חתמו העורכים, אברהם לייב בן־אביגדור ושמואל לייב גָרדון את פנייתם הארוכה אל הקוראים, שנדפסה בראש גיליון א של השבועון (ראש־חודש ניסן תרס"א¹¹⁹). ארבע שנים בקירוב הופיע שבועון משוּבּח זה בהוצאת ‘תושיה’ – “העתון המצויר האחד בספרותנו בכלל והיחיד ומיוחד לבני הנעורים שלנו בפרט”, כהגדרת עורכיו־מו"ליו – ורציפוּת הופעתוֹ, תוכנו העשיר, צורתו האסתטית והרעננות שנשבה מדפּיו, כּל אֵלה עמדוּ בסימן המאה העשׂרים שזה אך נפתחה. כבר בפנייתם הראשוֹנה אל הקוֹראים סיגלוּ העוֹרכים לעצמם סגנוֹן נלבּב שיש בּוֹ מחותַם הילדוּת והידידוּת:

וכיוון שלא תמיד מתפנות הסבתות והאוֹמנוֹת לסַפּר סיפורים לילדים, בא העתון להנעים להם את שעות־הפנאי:

לצד “הציורים הנהדרים” הבטיחה המערכת לקוראיה גם “שירים נעימים ואגדות נפלאות, סיפורים מחיי הילדים בארצנו הקדושה וביתר הארצות”, וכן סיפורי מסע ומאמרי מדע, חדשות וחידות, “ועוד עניינים נעימים רבים, ואתם תקראו ומצאתם בּהם עונג ושעשועים לנפשכם”.

עיון במאה ושישים החוברות של ‘עולם קטן’ (בשנתו האחרונה יצא העיתון אחת לשבועיים) מוכיח, שהמערכת קיימה אף יותר משהבטיחה. העורכים ציינו קודם כל את “התמונות היפות”, ואמנם החלק האיורי הוא שצד מיד את עיני הקורא; שכּן כמעט בכל עמוד שני בחוברת נדפס איור כלשהו, החל בציוּר־השער, שהשׂתרע בדרך כלל על פני עמוד שלם, דרך רפּרוֹדוּקציות של יצירות אמנות (ציורי תנ"ך ויצירות אמנים יהודים‎), רישומים לסיפורים, תצלומים לרשימות טבע ומדע, קָריקָטורות, ועד עיטורים לכותרות וּ“וִיניֶטות” בשולי העמודים. לא לחינם הטעים המו"ל במודעות־הפרסומת, כי השבועון מבקש לפַתח את “רגש היופי והטעם הטוב” בצורתו החיצונית הנאה; ואף שהמערכת נמצאה בוַרשה, נדפס העיתון בוִינה על נייר משובח, והגלופות הרבּות, שהיו בחלקן הגדול צילומים מתוך כתבי־עת אירופיים לבני הנעורים, נעשו במינכן¹²⁰.

מרשימה לא פחות היא רשימת המשתתפים ב’עולם קטן‘. לצד הסופרים הקבועים והוותיקים של הוצאת ‘תושיה’ – יהודה שטיינברג ואהרן לוּבּוֹשיצקי, י“ב לבנר וי”צ לוין – היה העיתון בימת־פרסום ראשונה לסופרים ומשוררים צעירים, שעשׂוּ אז את צעדיהם הראשונים בספרות־הילדים: זלמן שניאור בן החמש־עשׂרה, שהיה מעובדי העיתון וההוצאה (ולא שׂבע נחת בעבודתו זו¹²¹), פירסם ב’עולם קטן’ את ביכורי שיריו “קסמי אביב” ו“נשמת ילד”; יצחק קצנלסון בן החמש־עשרה פירסם בּוֹ את שיריו הראשונים “השעון מכה”, “כוכב נופל” ואחרים; יעקב כהן בן העשרים פירסם ב’עולם קטן' את הפּוֹאֶמה הארוכה ‘מעבר לסמבטיון’ (תרס"ב, גל' נג–נו) ושירי משחק ושעשוע; ושאול טשרניחובסקי שלח לשבועון מהיידלברג את שיריו הראשונים לילדים: “בערב” (חוברת ב'), “באביב”, האגדה הארוכה בחרוזים “מעשה בזאב בן זאב” ועוד. יעקב פיכמן, שהיה אחר־כך מעובדי הוצאת ‘תושיה’, סיפר כי “את פרוטות ההונוראר הראשון, בעד שירַי הראשונים שנדפסו ב’עולם קטן', קיבלתי מידו [של בן־אביגדור], כשהוא צוחק את בת־צחוקו הנעימה” (‘התקופה’, תרפ"א, עמ' 477). כן נדפסו ב’עולם קטן' משירי יעקב שטיינברג ונֹח פינס ומסיפּוּריהם של שלוֹם אש ושלמה הִללס, אליהו מַידניק וק“י סילמן ורבּים אחרים. נכבד ביותר היה חלקם של הסיפורים בהמשכים: שלום עליכם פירסם בכרך א' (גל' ט–י) את סיפורו הטרָגי־קומי “הזקן” (במקור: ‘דער זייגער’ [־השעוֹן]), והיה זה נסיונו הראשון של מסַפּר מהולל זה לתרגם בעצמו מיידיש לעברית אחד מסיפורי הילדים שלו. בכרכים הבאים נדפסו: פרקי ‘הלב’ מאת דה אמיצ’יס בתרגום ישראל שף; סיפורו ההיסטורי של לואיס פנדלטון ‘אלמון האובד’ בתרגום יוסף מיוחס (פרק ג/ב); גירסה מקוצרת של ‘רובינזון קרוזו’ בעיבוד יהודה גרזובסקי (גור); הסיפור המדעי הפופולרי “בחדר הכתיבה” בעיבּוּד י”ב לבנר; סיפור־המסע “בארצות רחוקות” מאת הסופרת הגרמנית הפורה סוֹפי וֶריסהופר בתרגום יהודה גור; הסיפור הקוסמוגרפי “בין הכוכבים” מאת אגנס גִיבּרן בתרגום יגאל הכרמלי (פסבדונים של יהודה גור־גרזובסקי); “תולדות בעלי־החיים” בעיבּוּד יוסף מיוחס, ועוד. כבר צוין לעיל, בפרק על הוצאת ‘תושיה’, שכמעט כל היצירות, שנדפסו תחילה ב’עולם קטן', הופיעו אחר־כך בחוברות בסדרות ‘פרחים’, ‘ניצנים’ ועוד, ובכך הצטמצמו ההפסדים שהביא העיתון להוצאה.

שער חוברת ס"א של השבועון 'עולם קטן' בעריכת בן־אביגדור וש"ל גרדון (וַרשה 1902)

לצד דברי הספרות והמדע נדפסו בשבועון ביוגרפיות רבּוֹת של אישים יהודיים (ביניהם ד"ר הרצל, שמוֹתוֹ זכה לסיקור נרחב בעתון) ושֶפע ידיעות מן העולם היהודי והכללי. העיתון יצָא בפרוֹס תקופת העליה השניה, והמגמה הציונית הלאומית באה לביטוּיה בכל גיליון וגיליון. עמודי החדשות סיפּרו על אסיפות ציוניות, על מסעיו ופגישותיו של הרצל עם ראשי מדינות, או על חג לילדים עניים שערכה אגודה ציונית בעיר רחוקה. יהודה גור־גרזובסקי פירסם סִדרת מכתבים על ביקוריו במושבות הראשונות, ובמקביל נדפסו ידיעות על מסעוֹ של ישראל בלקינד באירופה, כדי לגייס תמיכה לבית־הספר שיסד ביפו.

רוח עברית לאומית זו שאיפיינה את ‘עולם קטן’, ואשר תאמה את השקפותיו הציוניות של העורך ש“ל גָרדון, מצאה את ביטויה המובהק ביותר במדור “מכתבים”, שהוקדש כולו לדברי הקוראים. ילדים רבּים סיפרו בו שוב ושוב על החלטתם לדבּר עברית ועל שאיפתם לעלות לארץ־ישראל; נער מעיירה קטנה סיפר על יסוד אגודת־ילדים בשם ‘תקוַת עמנו’; ילד שנולד בארץ וירד עם הוריו לרוסיה הבטיח: “כאשר אגדל אשוב לארץ־ישראל” (כרך ב‘, עמ’ 357); אלכסנדר, רבקה ושרה אהרונסון מזכרון־יעקב – שהיו כעבור עשר שנים ממייסדי ניל”י – סיפּרו כיצד התחפּשׂוּ בחג הפורים, ואת הכסף שאספו תרמו לקרן הלאוּמית (ג‘, עמ’ 651); קבוצת תלמידים שולחת לחבריהם בארץ־ישראל “מנחה קטנה – חמש־עשרה קֹפּיקה”; נער בן שתים־עשרה מקווה להיות “איש צבא פשוט בחיל ישראל, למען אוכל להילחם בעד עמנו וארצנו” (ב‘, עמ’ 36); ואילוּ יצחק שׂדה בן האחת־עשׂרה שלח מן העיירה רוסלאבל (פלך סמולנסק) חיבוּר נגד שפיכוּת דמים¹²².

מגוּוָן למדי, אם כי לא נרחב בשטחו, היה מדור השעשועים שחתם כל גיליון. נדפסו בו הלצות מחיי הילדים, שאת רוּבּן שלח מירושלים מרדכי אזרחי (חתום מ' קרישבסקי); משחקים “עבריים”, כגון המשחק “דגלי רוח”, ששלח המורה־הבלשן יצחק אֶפּשטיין, ובוֹ מתבּקשים המשַׂחקים להשמיע חרוזים קצביים: “רוּחַ, רוּחַ, / חִדְלִי פּוּחַ, / רַב לָךְ שׂוּחַ, / עֵת לָנוּחַ”; אנקדוטות מצוירות בנוסח ה“קומיקס”, מהן מקוריות (“גמול הרשע”, כרך ב‘, עמ’ 115–118), ומהן שאולות ממקורות זרים (“הצפרדעים הגיבורים” מאת וילהלם בוּש [בלי ציוּן שמוֹ], שם עמ' 426); וכן חידות לא רבּוֹת, מהן חידות בחרוזים מאת אהרן רוזנפלד, מחַבּר המקראה הפּוֹפּוּלרית ‘גן שעשועים’ (חתום: אבנר). פרסים לא חולקו, אבל שמות הפוֹתרים נדפּסוּ בעיתון.

חרף הגרעוֹנוֹת שקדה המערכת על שכלול העיתון. החל בשנתו השלישית נדפס כולו בניקוד, למען יהיה “יותר קל ונוח ומתאים לרוח קוראינו הצעירים”; תבניתו הוגדלה, אך מספר עמודיו צומצם לכדי מחצית (מ־24 ל־12). הסיפּוּרים והשירים נדפסו ברוּבּם באותיות גדולות, דמי החתימה הוזלו (4 רובלים לשנה במקום שישה) והמנויים קיבלו שי – ‘לוח עולם קטן’ לשנת תרס"ג, שהיה מאסף ספרותי־שימושי עשיר ומגוּוָן.

גם היום מובטחת הנאה למעיין בארבעת כרכי ‘עולם קטן’, וּוַדאי שלא הפריזו אותם קוראים, שהודו למערכת כי “כל הסיפורים קראתי בעונג רב” (כרך ג‘, עמ’ 397. מתוך מכתבה של נערה מוִילנה, הקובלת על ש“כּל הסופרים כותבים רק מחיי נערים, ובין כל הסיפורים לא נמצאה גם תמונה אחת מחיי הנערות”¹²³). העיתון העניק לקוראיו חוויות שליווּ אותם זמן רב ותוֹארוּ בנוֹסטלגיה כעבור שנים על־ידי קורא שהיה לסופר:

כשנעשה ‘עולם קטן’ לשבועון מנוקד כולו, המיועד לצעירי הקוראים, החליטו בעלי ‘תושיה’ לממש את כוונתם המקורית ולהוציא במקביל גם כתב־עת לנערים הגדולים¹²⁴. כך נוסד בתרס“ד הירחון ‘הנעורים’, שיצא כשנתיים ימים ונערך אף הוא על־ידי ש”ל גָרדון ובן־אביגדור. ירחון זה, שדמה יותר למאסף ספרותי מאשר לעיתון, כָּלל שירים מעטים, יחסית (מאת יעקב שטיינברג, יצחק קצנלסון, יעקב כהן, יעקב פיכמן ועוד), פרקי מסע מלוּוים תמונות (“מסע במצרים” מאת נחום סלושץ; “יפּוֹניה, ארץ אלפי האיים” בתרגום ‘יפוני’ [של"ג?]), וכן סיפורים ארוכים בהמשכים (“דון מיגוּאל” מאת בן־אביגדור, ‘שתי ערים’ מאת דיקנס בתרגום יהודה גור־גרזובסקי, ‘יעקב טירדה’ לפיליפסון בעיבוד א"ז רבינוביץ), שהופיעו אחר־כך כספרים בסדרת ‘ביכּוּרים’ של ‘תושיה’.

אך למרות הרמה הגבוהה, השבחים הרבּים וקהל הקוראים הנלהב, היתה הוצאת ‘עולם קטן’ מעמסה כבדה מדי על בעלי ‘תושיה’. בראשית תרס“ה הוא נהפך לדו־שבועון מצומצם במספר עמודיו, ולאחר עשׂרה שבועות נוספים פסקה הופעתו, וכן הופעת ‘הנעורים’. אף־על־פי כן לא משך בן־אביגדור את ידיו מהוצאת עיתון לילדים: בחוברת האחרונה של ‘עולם קטן’ (טו בטבת תרס"ה) הודיע המו”ל לקוראים הצעירים בלשון “דיפלומטית”:

ד. ‘החיים והטבע’ ו’הפרחים'

הודעה זו, שנדפסה בנוסח זהה הן בגיליון האחרון של ‘עולם קטן’ והן בגיליון א של ‘החיים והטבע’ (וילנה, ט אדר א תרס"ה/1905), מסמלת את רציפות הופעתה של עיתונות־הילדים העברית; שכּן השבועון הוִילנאי היה, למעשׂה, המשכו הישיר־כמעט של קודמו הוַרשאי, שחדל לצאת חמישה שבועות קודם לכן¹²⁵.

ואכן יש הרבה מן המשותף ל’עולם קטן' ול’החיים והטבע‘, שהיה “מסונף” למערכת היומון ‘הזמן’ ונערך בשקידה רבה על־ידי ישראל בנימין לבנר (ראה פרק א/ד)¹²⁶. כך, למשל, נאמר, ב“פרוגראמה” של המערכת, כי העיתון שואף “להיות לקוראיו רֵע וחבר, מורה ומדריך[…] לשעשע אותם בסיפורים ואגדות, בבדיחות ובעניינים שונים; להרחיב את חוג מַדעם של קוראיו הקטנים, להדריכם בדרך ישרה, להורותם מה לרחק ומה לקרב, לאהוב טוב ולשׂנוא רע. במשפט אחד: העיתון שואף לסגל לקוראיו הקטנים את אותן המידות הטובות, המכשירות את בעליהן למצוא חן בעיני אלוהים ואדם” (בפתח גל' 50, החותם את כרך א'). בנוסף על התבנית הדומה והמו“ל המשותף, דמו שני השבועונים זה לזה גם בתוכן ובריבּוּי התמונות. משתתפיו הקבועים של ‘עולם קטן’ עברו עתה לפרסם את יצירותיהם בשבועון החדש: יהודה שטיינברג הוסיף להדפיס בו את סיפוריו הקצרים והארוּכּים ואהרן לוּבּוֹשׁיצקי תרם לו הרבה שירים בינוניים; לצדם השתתפו בעיתון בקביעות הסופרים מארץ־ישראל חמדה בן־יהודה ויהודה גרזובסקי (גור; גם בפסבדונים הדוד הזקן), וכן יצחק קצנלסון, זלמן שניאוּר ושאול טשרניחובסקי. שלמה ברמן, מראשוני המשתתפים בהוצאת ‘תושיה’, פירסם בשבועון את הסיפור הארוך “הבן האובד” (על־פי מ' להמן). סיפורים נוספים בהמשכים – כּוּלם היסטוריים – פירסמו א”ל יעקבוביץ־עקביא (“האנוסים”; בפסבדונים אליאב), ע“נ פרענק (“מירטאלה”, על־פי אליזה אוז’שקובה), מ”ז גורפינקל (“נר דוִד”), א’ נובח (פסבדונים; “בית הלל”, על־פי מקס רינג) וי"ב לבנר (“בר כוכבא”, על־פי מ' להמן).

גם פנים חדשות אפשר למצוא ב’החיים והטבע‘, ביניהם סופרים שעשׂוּ בו את צעדיהם הראשונים: דבורה בארון בת השמונה־עשרה פירסמה בו שניים מביכּוּרי סיפוריה – זכרון־ילדות בשם “הרחמניה” (עמ' 91) ואגדה בשם “הארז הנפלא” – שכּבר ניכּר בהם סגנונה הייחודי; חיים הררי, שערך אחר־כך ביפוֹ את הירחון ‘מולדת’ (ראה להלן), פירסם בו סיפור מדעי (“במאורת השפנים”); וי"ל ברוך, שהיה אחר־כך מעוֹבדי הוצאת ‘אמנות’ ונודע בתרגומיו הרבּים, פירסם בו את שירוֹ הראשון לילדים, “הילד והעב” (עמ' 189; בשמו הראשון: י"ל ברוכוביץ). מבּין המשתתפים האחרים ב’החיים והטבע’ יוזכרו נחמן מייזל (אגדות יהודיות), משה בן־אליעזר, י"א לייזרוֹביץ ודוִד שמעונוביץ (שמעוני).

למרות הדמיון הנזכר, היה ‘החיים והטבע’ שוֹנה במתכּוּנתו מעיתוני־הילדים שקדמו לו. לבנר חילקוֹ לשלוש חטיבות נפרדות, בהתאם לקבוצות־הגיל של הקוראים. מחציתו הראשונה, המנוקדת, יועדה לילדים בני 8–10 בערך; מחציתו האחרת, שנדפסה בלא ניקוד, כוּונה לבני הנעורים; וביניהן באה חטיבה קטנה בשם “למען התינוקות”, בּהּ נדפסו באות מנוקדת גדולה “סיפורים, ציורים, אגדות, בדיות, בדיחות, וכו‘, הכתובים בסגנון היותר קל, באופן שגם בני שבע ושמונה שנים ימצאו ב’החיים והטבע’ את החומר המעניין ביותר קן ומובן להם” (גל' א'). לראשונה זכו הקוראים המתחילים לפינה קבועה משלהם, בה מצאו שירים וסיפורים מאת פסח קפלן וזרח ז’וקובסקי, יצחק קצנלסון ויהודה שטיינברג, ח"ד רוזנשטיין¹²⁷, יהודה יונוביץ¹²⁸ ואחרים. המדור נערך בטוב־טעם, כאשר הכּוֹתרת המצוּיֶרת “למען התינוקות” משנה מדי פעם את פּניה.

שלא כ’עולם קטן‘, היה השבועון ‘החיים והטבע’ מאוּפּק במגמתו הציונית. אפשר שהצנזורה הצארית החמירה את ביקורתה, ואולי קשריו של לבנר עם שׂר־הפלך השפיעו גם הם על מגמה זו. מכל מקום, אין למצוא כמעט ב’החיים והטבע’ – השבועון בעל השֵם ה“כּללי” כל־כך – אותו קול־ענוֹת ציוני, שאיפיין כל־כך את ‘עולם קטן’. המו"ל אינו מכריז עוד במודעוֹת על “רוח עברית לאומית” של העתון; במדור “חליפת מכתבים” אין כמעט חיבּוּרי קוראים, המבטאים את תקופת התחיה, אלא פניות לתרום לנפגעי הפּרעות, או חיבּוּרים על חוויות קריאה. נער אחד סיפר אפילו, כי דוֹדוֹ שולח לו תמיד “סיפורים יפים בשׂפת רוסיה”. המגמה הכללית ניכרת גם בחלק הספרותי של השבועון. מכל היצירות הרבּוֹת ששלח, למשל, יהודה גרזובסקי (גור) מארץ־ישראל נדפס רק סיפור שנוֹשׂאוֹ “טיול על הירקון”, ואילוּ כל השאר היו עיבוּדי אגדות.

אין ספק, שלבנר נהג כפי שנהג משוּם שלא ראה עצמוֹ חופשי בהבּעת דעוֹתיו; אבל משהוֹדיעה לו דבורה בארון באביב תרס"ט על נסיעתה הקרובה לארץ־ישראל, מיהר להשיב לה: “שׂמחתי באמרך כי עולה את ציוֹנה. אני משביעך בכל היקר לך (ר"ל: בילדים הקוראים את ‘הפרחים’) שתכתבי לי מדי שבוע בשבוע מכתבים מארץ־ישראל, המדבּרים בכל העניינים שהילדים תאֵבים לדעת” (ארכיון גנזים 6122/25). אלא שאיגרת זו נכתבה לאחר שלבנר חדל לערוך את ‘החיים והטבע’ ועבר אל לוגאנסק (אוקראינה), להיות שם רב ממשלתי.

אף־על־פי שהמו“ל והעורך ציינוּ בגאוָה, כי ‘החיים והטבע’ יוצא שבוע שבוע “בדיוק ביום קבוע ויישלח לחותמים ביום קבוע לשבוע בדיוק נמרץ”, לא האריך השבועון ימים. הגרעונות הלכו ותפחו. כדי לצמצמם הוּכרח העיתון לפרסם מודעות מסחריות של בית־מסחר לבגדי ילדים, של יין “המבריא את הגוף” ועוד. נעשׂה גם ניסיון להגדיל את מספר המנוּיים על־ידי מתן פרס חינם לחותמים (הספר ‘לאחר מאה שנה’ מאת אדוארד בלאמי) ואספּקת ספרים בחצי המחיר. אך כל אלה לא הועילו, ובי”ב באב תרס“ו (אוגוסט 1906) – לאחר שמונה־עשר חודשי הופעה – יצאה החוברת האחרונה (מס' 28 לכרך ב') של ‘החיים והטבע’, והסיפּוּרים בהמשכים נקטעו באמצע ובלא כל רמז ואוֹת כי זהו גיליון אחרון. אך כשירד לבנר בסתיו תרס”ז אל לוגאנסק, לכהן בה כרב ממשלתי, נשא אתו מוילנה את “חַידק” עיתון־הילדים שנדבק בו, ובאותה עיר קטנה, המנותקת ממרכזי התרבות העברית, יסד בחשוָן תרס"ח את שבועונו ‘הפרחים’ ¹²⁹ וקיים אותו במסירות בלתי־רגילה שש שנים תמימות.

'החיים והטבע' (וילנה תרס"ה) ו'הפרחים' (לוגאנסק תרס"ח) – שבועונים בעריכת י"ב לבנר

“קבוצה קטנה של מורים מומחים, היודעים מה בית־ספר עברי דורש ממנו בזמן הזה, משתתפים בעריכת ‘הפרחים’ בתשׂוּמת־לב מיוחדה, דנים הם על כל ענין קטן וגדול הנועד ל’הפרחים' ורק אחרי שיקול־דעת מתונה [כך!], אחרי החלטה ברורה הנוסדה על דרישת הפדגוגיה האמיתית, ניתן ענין זה להדפסה; וזהו לדעתנו סוד קיומו של ‘הפרחים’, המכיל את החומר היותר נוח ומלבּב והיותר קל לעיכול לכל הגילים”. יש לא מעט הפרזה בדברים אלה על ‘הפרחים’, שנדפסו בגיליון שחתם את השנה השניה לקיום השבועון (4.10.1909); שכּן אותה “קבוצה קטנה של מורים מומחים” לא היתה, ככל הידוע לנו, אלא לבנר עצמו, שנשׂא לבדוֹ על כתפיו את כל מלאכת עשׂיית העתון מן העריכה וההגהות ועד להפצה וכל הכרוך בה. ואף־על־פי כן יוכיח עיוּן בחוברות ‘הפרחים’, שרוב החומר שנכלל בו אמנם נשלח לדפוס “אחרי החלטה ברורה הנוסדה על דרישת הפדגוגיה האמיתית”; שכּן היה בחומר זה אותו שילוב מאוזן ומקודש של כריכת הנעים עם המועיל לילדים.

גליונות ‘הפרחים’ היו, בתוכנם ובצביונם, חיקוי ברור לחוברות ‘החיים והטבע’ (שגם אותן כזכור ערך לבנר). אף הם חולקו לחטיבוֹת גילאיוֹת נפרדות – “לילדים”, “לנערים” ו“למען התינוקות” – ואליהן נוסף מדור חדשות ופכים קטנים בשם “עתון ילדים”, שנכתב על־ידי “עתונאי” (הוא העורך עצמו). בדומה ל’החיים והטבע‘, שלטה גם ב’הפרחים’ הסיפּוֹרת ההיסטורית, ולצדה נדפסו גם סיפורי טבע, פרקי מסע מעוּבּדים, שירים ואגדות לחג, מכתבי קוראים וחידות נושאות פרסים. לצדם של הסופרים הוותיקים (יהודה שטיינברג, אהרן לובושיצקי, יעקב פיכמן ויהודה גור־גרזובסקי), אנו מוצאים בגליונות ‘הפרחים’ כמה וכמה שמוֹת יוצרים צעירים, שהתפרסמו אחר־כך בספרות הילדים: נדפסו בהם, בין השאר, מביכּוּרי יצירותיהם של אברהם שוער ודב קמחי, יצחק למדן ואהרן פישקין, פסח גינזבּוּרג ואחיו שמעון, ישראל זמורה ויש“י אדלר, מ”ז ולפובסקי ונ"ד קרפיבנר, דבורה בארון (שאת סיפּוּריה הראשונים פירסם לבנר עוד ב’החיים והטבע' והוסיף לקיים אִתהּ קשרים גם לאחר שעלתה לארץ־ישראל), ואחרון שהוא ראשון – לוין קיפניס, שלבנר הוקיר מאוד את כשרונו העולה ואף הציע לו לבוא ללוגאנסק ולהיות שותפוֹ בעריכת העיתון (ראה פרק ז‘/ג’).

אך למרות יגיעתו ומסירותו של העורך־המו"ל, היו שש שנותיו של השבועון שנים של מאבק מתמיד על קיוּמוֹ והמשך הופעתו. הקשיים התחילו עוד לפני הדפסת הגיליון הראשון, שהופעתו נתאחרה. ואחרי שהתחיל לצאת היה מצב העיתון דחוק כל־כך, עד כי “יש אשר חשבנו כי הקהל העברי אינו מכּיר את פָּעֳלנו ונחיצותו”, סיפר העורך, אך מיהר להוסיף: “בשעה קשה זו של יאוש נמצאו ידידים ל’הפרחים' במספר גדול כל־כך, שלא יכולנו לשערוֹ אפילו בדמיוננו, ולא בעצות ובתנחומים באו אלינו חברינו אלה, כי אם בדברים של ממש” (‘הפרחים’, 4.10.1909). אך אם אמנם זכו לבנר ועיתונו לתמיכת ידידים, היא לא האריכה ימים. קשיים אובייקטיביים מצטברים – מיעוט חותמים, ריחוק מקום הדפוס ושביתת פועלי הדפוס, תקופת הפּרעות וההגירה, מערכת ומִנְהלה של אדם אחד – כל אלה עירערו את מצבו של השבועון ושיבּשוּ את הופעתו הסדירה. בשנת־הוֹפעתוֹ האחרונה הוּא יצא במועדים בלתי קבועים, ללא תאריך־הוֹפעה ובמספר עמודים משתנה. שוב ושוב נאלץ העורך להתנצל כי “מצבו של העתון כל־כך גרוע, עד שאין כל אפשרות לשלם שכר־סופרים” (ארכיון גנזים, 2137/2); ולסופר מרדכי ליפּסון, שקָבל על הפיגור במשלוח העתון, שיגר לבנר מכתב נוגע ללב, העשׂוי ללמד על מסירוּת נפשו של עורך, שספרות־הילדים היא ייעוד־חייו:

שש שנים תמימות הופיע ‘הפרחים’, עד שנסגר בפרוץ מלחמת־העולם הראשונה. בשלהי תרע"ד (כנראה באלול) הופיע גליונו האחרון וחסר־התאריך, שנשׂא את המספר 22–23–24, ובו נדפסה הודעה קצרה ומתנצלת, שרמזה על סגירת השבועון:

בשנת תרס"ט התכוון לבנר להוציא, במקביל ל’הפרחים', דו־שבועון מצויר “למדע ולספרות לכל בית בישראל” בשם ‘החיים’, ואף פירסם מודעות על הופעתו הקרובה ואסף חותמים; אך העיתון שבק חיים עוד לפני שראה אור. במקומו הוֹציא לבנר שבועון לילדים בשפה הרוסית בשם ‘יוּנִיִי יִזרָאִיל’, שקיבּל את חסות מיניסטריון ההשׂכלה אך לא הוציא את שנתו. בכל אלה גילה התמדה מעוררת השתאות, שיָנקה מהכּרת ייעוד ומהעזה. העזה לא קטנה מזו גילה חברו של לבנר, ישראל חיים טביוב, שיסד בוִילנה כשלושה חודשים אחרי ייסוד ‘הפרחים’, לראשונה בתולדות ספרות־הילדים, עיתון יוֹמי לבני הנעורים.

ה. ‘החבר’ היומי

“לשעשע אתכם באתי ולא להוגיע את מוחכם”, הטעים העורך בפתח דבריו והוסיף:

בסגנון קל זה, שנמזגוּ בו הוּמוֹר פיליטוני ונעימת ידידוּת, הציג י"ח טביוב (ראה פרק א/ז) את מגמת עיתונו בפתח הגיליון הראשון, שהופיע ב־1 בינואר 1908¹³⁰ (י' שבט תרס"ח) ועוד הבטיח העורך לסַפּר לקוראיו על ענייני מדע, ספרות ואמנות, ועל עניינים שהגדולים מדברים ומתווכחים עליהם, “למען תדעו על מה מתווכחים ומתרגזים ומתקוטטים הבריות ועל מה הם מתחלקים למפלגות”. ואף־על־פי שעוזריו הם “סופרים גדולים ומפורסמים”, החליט להסתייע גם “בעוזרים קטנים” והזמין את הקוראים לכתוב אל העיתון. וכיוון שהקוראים הצעירים הם בני גיל וטעם שונים, הבטיח לתת בכל יום עניינים שונים, “באופן שכּל אחד מכם ימצא בי [ב’החבר'] איזה דבר טוב, לפי טעמו וחפצו המיוחד”. נאמן לשם המחייב שבּחר טביוב לעיתונו, הבטיח גם שלא יקמט את מצחוֹ שלוֹ או את מצח קוראיו –

לאחר שלוש שנות־עבודה במערכת ‘הזמן’ הוילנאי, שם “התבשל” בקלחת של עיתון יומי, ניגש טביוב לעשות את המעשה שאין לו תקדים בתולדות ספרוּת־הילדים: להוציא עיתון יומי לבני הנעורים. חדור הכרת שליחות, לסייע “להרחבת הלשון והלאומיות העברית בין בני הנעורים שלנו”, האמין טביוב בכל לבו כי “פעולתו של עתון יומי על בני הנעורים עלולה להיות כּבּירה מאוד”, שהרי עיתון כזה יתן לקוראיו הצעירים “יום יום חומר קריאה מלבּב ומועיל, המרחיב את ידיעותיהם העבריות במידה שאין למעלה הימנה”. דברים אלה, שכּתב טביוב ב־9 בדצמבר 1907 אל ש/ בן־ציון (ידיעות גנזים, טבת תשל"א, עמ' 744), ביטאוּ הכּרת ייעוד, ששולבו בה העזה ואמונה תמימה. במכתבו הארוך ורב־העניין, שבּוֹ פירט את מטרת העיתון ומגמותיו, הטעים כי ביסס את ‘החבר’ באופן כזה, “שיוּכל לעמוד ששה חדשים רצופים כמעט בלי שום חתומים”, אך אם יהיו לו, ל’החבר‘, ארבעת־אלפים מנויים – “(כמספר הדרוש לקיומו של העתון)” – אין לו ספק שהעיתון “יעמוד שנים רבות”. לאחר שהטעים במכתבו כי “סיוע מוסרי, אגיטאציה ופרופאגאנדה [=תעמולה ופרסומת] הובטחו מכל הצדדים”, הציע טביוב לש’ בן־ציון להיות לו “לעוזר תמידי לעתון החדש, ביחוד במקצוע הבלטריסטי” ואף הזמין אצלו סיפור ארוך בהמשכים. בן־ציון, שהתגורר אז ביפוֹ ועשׂה הכנוֹת לייסד ירחון ארץ־ישׂראלי לנוער (פרק ד/י) לא נענה לפּניה; עוזרו הראשי של טביוֹב במערכת היה אליהו הלוי לוין (אהל"ל), שניסה כעבור חמש שנים להוציא בכוחות עצמו שבועון לילדים בשם ‘הנוֹער’ (ראה להלן).

'החבר' – שער גיליון א' של העיתון היומי הראשון לילדים (1 בינואר 1908)

ארבעה חודשים וחצי בקירוּב הוֹפיע ‘החבר’ יום יום בארבעה עמודים גדולים (26X34 ס"מ), שלושה טורים בכל עמוד, ובניקוד מלא. הגליונות הכילו כמעט כל מה שאפשר למצוא בעיתון יומי רגיל – מחדשות ו“שׂיחוֹת בשאֵלות הזמן” ועד פיליטונים (“סודות מן החדר”), דברי מדע, ספרוּת ואמנות ומכתבי קוראים; ולאלה נוספו – כיאות לעתון־ילדים – סיפּורים ואגדות, שירים ומשלים, וכן מחזות קצרים.

אך אף־על־פי שכּל עיתון יומי מושתת בראש ובראשונה על חדשות, הטעים טביוֹב כי ‘החבר’ אינו מבקש לחקות את עיתוני הגדולים “ואינו מלאֶה את קוראיו בחדשות ריקות, שאין בהן חידוש”. הרי רוב הידיעות השכיחות דומות זו לזו “והשוד של יום א דומה לשוד של יום ב. לכן הוא עובר על רוּבּם בשתיקה” (גל' 23); וגם זאת זכר העורך, שלא כל מה שמעניין את הגדולים “יכול לעניין גם אתכם”. על כן היו רוב החדשות ב’החבר' מבוררות ומנופות, כתובות בשׂפה קלה ותמציתית. הטור “חדשות בישראל” סיפר, בין השאר, על הגימנסיה העברית שנוסדה ביפו ובה “התלמידים כולם בריאים ועליזים” (גל' 13), או על נערה יהודיה, שבּרחה מבית הוריה בוַרשה, “הסתתרה בבית אוסף־ילדים קאתולי […] שבה עתה אל אבותיה” (גל' 53) המדור “חדשות כלליות” סיפר, בין השאר, על תומס אדיסון, ששלח לטולסטוי בן השמונים “פונוגרף משוכלל שלא היה עוד כמוהו”, והסופר דיבר אל תוכו את ה“אני מאמין” המוסרי שלו, “למען יוכלו האמריקאים לשמוע בכל עת מפי טוֹלסטוֹי ובקולו ממש את דעותיו”.

לצד החדשות נדפסו רשימות־מידע קצרות ומגוּוָנות, החל בתולדות הנפט וכלה בהפעלת אוטומאט לסידור מטבעות. מקום נרחב הוקצה ב’החבר' ליהדות: חיי שבטים יהודים נידחים, חפירות ארכיאולוגיות בארץ־ישראל, “לצון ולעג בספרי הקודש”, השמות היהודיים ו“מה הוא הז’רגון”¹³¹. אפילו רשימה כללית, על כתיבת מכתבים כאספקלריה לתרבותו של עם, מסתיימת באֶפּילוג לאומי מפתיע, שיש בו לא מעט מן החזוֹן:

לצד הסיפורים הקצרים הרבים – מעזבונו של יהודה שטיינברג, וכן מביכּוּרי יצירותיהם של פלק הַילפרין, יוסף הפטמן, א“ל יאגולניצר¹³² ואחרים – נדפסו ב’החבר' גם סיפורים בהמשכים: “רבי חנן” מאת ח”א דובניקוב¹³³: “פרצ’קה”, סיפור משוּבּח על קורות ילד יהודי מאת א“א קבּק; וכן שני סיפורים ארוּכּים מאת איש המערכת אליהו לוין: סיפור היסטורי בן כג פרקים בשם “ירבעם בן נבט”, וסיפור מחיי ילדים בהוֹוה ושמו “חיימקה וחיים’ל”. לעומת הסיפּוֹרת העשירה דל היה חלקהּ של השירה ב’החבר': עשרה שירים בלבד נדפסו במאה גליונותיו, ביניהם פּוֹאֶמה ארוּכּה בשם “הרון אל־רשיד” מאת אברהם לוינסון; וטביוֹב נימק את הדבר בטעם בעל משקל: אין ‘החבר’ רוצה להלעיט את קוראיו הקטנים ‘פּוֹאֶזיה’, בעת שאפילו פרוזה אינה מובנת לילדי הדור הזה בעוונותינו”, כתב לאברהם שוער¹³⁴, “אך שירים ילדותיים באמת נוכל להדפיס לעתים רחוקות”.

אבל אם דל היה החלק השירי ב’החבר', עשיר ומוצלח היה המדור הפיליטוני שלו. עשׂרות “עלונים” (כפי שכּינה אותם העורך־הפיליטוניסט) נדפסו בעיתון “מתחת לקו”, והם הצטיינו בסגנונם הרענן והעניקו לעיתון את צביונו הקל והתוסס. טביוב שוֹחח עם קוראיו בגילוי לב על בעיות המערכת, קָבל בין השאר על “המצאה מחוּכּמה של איזה גדולים, להשתמש בשמותיהם של הקטנים ולכתוב אל ‘החבר’ כל מה שלבּם חפץ”; הבטיח לקוראים להדפיס את מכתביהם, אבל הפציר בהם לא להציף את המערכת ביצירות ספרותיות; סיפּר על העצות והמשאלות המומטרות עליו והגיע למסקנה שעליו לעשות “לא כרצון איש ואיש (מה שאי־אפשר כלל), אלא רק ככל אשר אמצא בעצמי לטוב ולמועיל לקהל קוראי” (גל' 11).

נעימה אינטימית יותר איפיינה את הפיליטונים של א"ל לוִינסקי, שבהם סיפּר על אהבתו להביט בילדים המשַׂחקים, “באשר חוט של חן מיוחד מתוח עליהם”. נעימה בדוחה איפיינה את הפיליטונים “סודות מבית המערכת” של העוזר לעורך, אליהו לוין, שגילה לקוראים “סודות” משעשעים כגון זה:

חרף הנבואות השחורות, זכה ‘החבר’ בשבועות הראשונים לקיומו להצלחה מפתיעה. בגיליון 13 הודיעה המערכת, כי הגליונות הראשונים שאזלוּ נדפסים מחדש “ומחר ישוּלחוּ לכל החותמים המאחרים”; ויומיים קודם לכן תיאר טביוב בפיליטון את השׂמחה הרַבּה, שבּה נתקבל העיתון על־ידי הילדים:

בלגלוג עוקצני הזכיר העורך את “הנבואות הרעות שניבּאוּ לי לפני היוולדי איזה ידעונים שאינם ‘ידענים’ כלל” וציין בגאווה שהעיתון הוא “אורח רצוי”. אבל גם אם נקבל דברים אלה כהווייתם ולא נראה ב“סיפור־הצלחה” חגיגי זה הפרזה לצורך תעמולה, היתה זו הצלחה קצרת ימים, שכּן במהרה התברר שלא די בשמחה ובאהדה כדי לקיים עיתון יומי לילדים. גם הדברים שכתב טביוב לש' בן־ציון, לפיהם ביסס את עיתונו כך, שיוכל לצאת שישה חודשים “כמעט בלי שום חתומים” נתגלו כאוֹפּטימיים מדי. לאחר הופעה רצופה של 104 גליונות יוֹמיים, יצא בכ“ד באייר תרס”ח (12 במאי 1908) – כלומר ארבעה חודשים וחצי בקירוב אחרי גיליון א' – גיליון 105 כשהוא ריק כולו, מלבד הודעה קצרה זו: “מסיבּה שאינה תלויה בנו מוכרחים אנחנו לעשות הפסקה קצרה בהוצאת ‘החבר’. בקרוב נודיע מתי ישוב ‘החבר’ לצאת”. כעבור שישה־עשר ימים (יא סיוָן) יצא גליון 106, ובו הודעה על התחדשות העיתון: ההפסקה נעשׂתה לצורך שיפּוּרים, כדי “לעשותו באמת עתון שאין דומה לו בכל העולם”¹³⁵, ולא יאוחר מ־1 בספטמבר ישוב ‘החבר’ לצאת.

ואמנם בראשית ספטמבר 1908, לאחר שהמערכת עברה מוִילנה לריגה, חוּדשה הופעת ‘החבר’, אבל עתה לא היה זה עוד עיתון יומי, אלא “שבועון מצויר לבני הנעורים” בן 16 עמודים הגיליון. פִרסום רחב נעשה לעיתון בגלגולו החדש; פרוספקט גדול ומצויר, שנפוץ ברבבות עותקים, הבטיח כי השבועון יהיה “לוקח לב בתכנו המצוין, המשעשע ומועיל גם יחד”, כדי לעשות את “בני הנעורים שלנו לעברים לאומיים, לעברים משׂכּילים”. הפעם נתנה המערכת דעתה לצורתו הנאה של העיתון; הוא נדפס על נייר משוּבּח, בשפע של תצלומים, רפרודוקציות ואיורים, רוּבּם ככולם עומדים בפני עצמם, ללא קשר ישיר לטקסט הצמוד אליהם. החומר המגוּון, שלא היה שונה בהרבה מזה שנדפס בשבוּעוֹנים שקדמו לו, הצטיין בריבּוּי דברים בהמשכים: הרוֹמַן ‘אשמת שוֹמרון’ מאת מאפּוּ, מעוּבּד לבני־הנעוּרים בידי העוֹרך; סיפּוּר־מסע בשם “ספר הגליל (זכרונות מארץ־ישׂראל)” מאת ישראל איתן; סיפּוּר היסטוֹרי־פיקטיבי בשם “מלך והדיוט” מאת אליהו לוין (חתום: אהל"ל), שהיה שותפו של טביוֹב גם בהוצאת ‘החבר’ השבועי (העתון נדפס בבית־הדפוס שיסד לוִין בריגה). אהל“ל פירסם בעתון גם מדור קבוע בשם “בינינו לבין עצמנו: פיליטונים קטנים לנערים קטנים”, בפּסבדוֹנים א' מזיק. טביוֹב עצמו פירסם בעיתון מחקר פולקלוריסטי בהמשכים על “שמות משפחה עבריים”. ב־1 בינואר 1910 נוסף לשבועון המדור “לפעוטות”, שכלל סיפורים קצרים באות גדולה וכן סיפּוּר ארוך בהמשכים בשם “העֶביון” (ללא ציון שם המחַבּר ההולנדי והמתרגם) – קורותיו של ילד עבֶה ושובב. בולט הֶעדרם של משתתפים בעלי שֵם בשבועון, ורוב הסיפורים שהובאו בו, שאינם מאת העורכים, חתומים בפסבדונימים: ש' מ־סקי, בן־נחמיה, בן אדונים, יכנה”ז ועוד. בן אדונים הוא שמואל הֶר¹³⁶ (1887–1950), שהיה זמן־מה חבר מערכת ‘החבר’ ופירסם בו גם סיפורים בשמו המלא; ויכנה“ז הוא ישעיה כהן ניסן הר־זהב (גולדברג; 1858–1927), שפירסם בכינוּיוֹ זה מאות סיפורים, שירים ופיליטונים בעברית וביידיש, אשר תיארו בסגנון עממי את חייהם של יהודי העיירה. ב’החבר' – וגם בעיתוני נוֹער אחרים – הדפיס יכנה”ז “אגדות ישנוֹת־חדשות לסיפורי התורה”.

כל חוברת של ‘החבר’ נסתיימה בלקט של חדשות מן העולם היהודי (עליית התימנים לארץ, מגבית להקמת מצבה על קבר נ"ה אימבר, או על הקונגרס הציוני, שלא נתקבלו בו “החלטות רבּוֹת ערך”) ובחידות ושעשועים. העמוד האחרון הוקצה למודעות מסחריות – ביידיש (של בית־מסחר ליינות), גרמנית (של עיתון בשפה הגרמנית), רוסית (הצגות תיאטרון) ובעברית (מכירת גליונות ‘החבר’ היומי). אבל גם בצורתו החדשה לא הוציא ‘החבר’ את שנתו, ובשלהֵי אלול תר"ע יצא גליונו האחרון. החשש מפני כישלון, שטביוב התכונן אליו נפשית כשניגש לייסד את עיתונו, נתאמת מהר יותר מששיער: “אם עתון יומי לבני הנעורים לא יוכל עמוֹד, אזי באמת צריך להיוואש מכל תקוה”, כתב באיגרתו הנזכרת לש' בן־ציון; והעובדה שגם השבועון שהוציא כתחליף לעתונו היומי לא האריך ימים, היתה בעיניו הוכחה “כי אין לאומיות עברית ואין ציוניות ואין ‘עברית בעברית’, אלא הכל הוֹמבּוּג [=תרמית] ואחיזת עיניים”.

טביוב, שנואש מעתידה של עיתונות־ילדים עברית, התמסר מעתה בעיקר לעבודות תרגום ומחקר. מיואש פחות ממנו היה עוזרו ויד־ימינו בעריכת ‘החבר’, אליהוּ לוין (אהל"ל; 1873–1917), שניסה שלוש שנים אחרי סגירת ‘החבר’ להוציא בוִילנה עיתון־ילדים בכוחות עצמו; ניסה – ונכשל. בראש־חודש ניסן תרע“ג יסד אהל”ל, שהשתתף ברוב עיתוני הילדים של זמנו ונודע בשירים ובפיליטונים העבריים והיידיים שלו, את השבועון המצויר ‘הַנֹּעַר’. “אחת המטרות הכי נכבדות, אשר אליה שאפנו בגשתנו להוציא את ‘הנֹּער’”, כתב העורך בגיליון א', “היא להרגיל את הילד לקריאה עצמית”, לכן תשתדל המערכת, כי הדברים שיבואו בעיתון יהיו מובנים אפילו לקוראים בעלי ידיעה מוּעטת בעברית.

הניסיון הקצר, יחסית, שצבר לוין במערכת ‘החבר’, ניכּר יפה בששת גיליונות ‘הנֹער’, שיצאו בניסן־אייר תרע“ג. העיתון נדפס בפורמַט גדול, על נייר משוּבּח; כמה מסופרי ‘החבר’ – ביניהם ח”ד רוזנשטיין, יעקב שטיינברג ויכנה"ז – המשיכו את השתתפותם בשבועון החדש, ואליהם נוספו הלל צייטלין ומשה בן־אליעזר. העורך עצמו המשיך בּוֹ את סִדרת הפיליטונים המחוֹרזים שלוֹ ‘בינינו לבין עצמנו’ (גם כאן בפּסבדוֹנים מזיק), ובהם הִציג עצמו כשובב גדול, המתגעגע אל חבריו הקונדסים הקטנים ויוצא לחפּשׂם:

אבל אחרי שמצא ה’מזיק' את חבריו הקונדסים – לא הספיק להשתעשע אִתם זמן רב: אחרי הגיליון השישי נסגר השבועון ‘הַנֹּעַר’ וחדל לצאת.

בשנה שבּהּ נסגר ‘החבר’ כבר נעשׂוּ במקומות שונים נסיונות נוספים, קצרי ימים, להוציא כתבי־עת לבני הנעורים. התעצמותה של התודעה הלאומית בקרב הדור הצעיר, תחיית השׂפה העברית ונצחונה של שיטת ההוראה הטבעית – תהליכים היסטוריים אלה חיזקו עוד יותר את הצורך בכתב־עת לילדים ולנוער. ואכן, מאז ראשית המאה לא היתה גם שנה אחת, שלא יצא בה עיתון אחד לפחות לצעירים, תחילה במזרח־אירופה ואחר־כך גם בארצות־הברית ובארץ־ישראל, ועד פרוץ מלחמת־העולם השניה מסתכם מספרם בשמונים כותרים. רוּבּם נוסדו ביוזמתם של מורים־סופרים “משוגעים לדבר”, כמעט ללא תמיכה ציבורית, ואין תימה שלא האריכו ימים. אבל הם מילאוּ תפקיד ראשוֹן במעלה בגידוּלה של ספרוּת־הילדים שלנו ובטיפּוּח דוֹר חדש של קוֹראים עבריים.

ו. שושני ‘האח’

השנים תר“ע–תרע”א (1910–1911), שבּהן נראו במזרח־אירופה ניצניו של החינוּך העברי השלם ובארץ־ישראל נהפך הדיבּוּר העברי לתופעה שכיחה בבית־הספר ומחוצה לו, היו גם שנוֹת שׂגשׂוּג לעיתונות־הילדים העברית. שישה כתבי־עת לבני־הנעורים הופיעו בתרע“א כמעט בעת ובעונה אחת, בארץ־ישראל, באירופה ובארצות־הברית; ויש אולי משום סמליוּת בכך, שאחד מאותם שבועונים נקרא ‘השחר’. רוב אותם עיתונים לא האריכוּ ימים, אך בעצם הופעתם אפשר לראות אות לראשיתה של תקופה חדשה. בניו־יורק יסדה תנועת־הנוער הציונית ‘יהודה הצעיר’ את ירחוֹנה The Young Judean, עם מדור עברי בשם “יהודה הצעיר”; בוַרשה הוציאו באותה עת שכנא שטיין ושמואל צבי זֶצר את השבועון המצויר ‘הירדן’; וביפו יסדו באביב תרע”א אגודת־המורים וחברת ‘קֹהֶלת’ את הירחון ‘מולדת’, שידע עליות וירידות ויצא בהפסקות עד שנת תש"ז.

על רוב העתונים האלה ידוּבּר להלן; אך ראוי לפתוֹח את הפּרק בשני נסיונות קצרי ימים, שנעשׂו באותה עת במזרח־אירופה והקשורים שניהם במשפחת שניאורסון החב"דית.

הניסיון הראשון נעשה באייר תרס“ט, עם הופעת חוברת א של 'השושנים: קונטרס לילדים ולבני הנעורים', שנוסד ונערך בעיירה האוקראינית גוֹרנוֹסטַאיפּוֹל על־ידי בן־יבם (פסבדונים של אחד מבּני הרב יוסף יצחק שניאורסון, שישב באותה עיירה) ונדפס בלוגאנסק הסמוכה. כוונת העורך היתה להוציא את עיתונו “עשר פעמים בשנה מדי חודש בחודש לבד יולי ואבגוסט” (כּכּתוּב בחוברת א') ולכלול בו דברי ספרות ופרפראות. מועט ודל היה החומר שהובא בחוברת הראשונה, ועיקר חשיבותה בהיותה בימת־פרסום ראשונה לכמה מסופרי הילדים שלנו. היא נפתחה בשירו הסיפורי של לוין קיפניס בן הט”ו “בבית ובחוץ” (שהוא, למעשׂה, פָּרָפראזה של הפּוֹאֶמה שלו “הילד החולה”, שנדפסה באותה עת בשבועון ‘הפרחים’ [פרק ד/ד]). לצדו נדפסוּ שיר דידקטי קצר מאת מרדכי מיכאלי בן הט"ו (חתום בשמו הקודם: מ' פריזנט), שניים מסיפורי העורך, סיפור היסטורי מתורגם מצרפתית, וכן חידה בחרוזים והלצות. בעותק שברשותי הוסיף העוֹרך התנצלות בכתב־ידו: “מפני סיבות בלתי תלויות לא יצא הקונטרס הנוכחי בכמותו [=בהיקפוֹ] הראוי. הקונטרס הבא יהיה פי שנַים בכמותו”. אך חוברת שניה לא יצאה.

שפר יותר חלקו של השבועון ‘האח’, שנוסד בליוּבּאוויץ' (רוסיה הלבנה) בכסלו תרע“א ויצא בהפסקות שלוש ורבע שנים (עד ניסן תרע"ד). מייסדוֹ הרשמי של השבועון היה הרב יוסף יצחק שניאורסון (1880–ניו־יורק 1950), שכיהן החל בתר”ף כנשיא תנועת חב“ד והצטיין בכושר ארגוני בלתי־רגיל. י”י שניאורסון, שייחס חשיבוּת עליונה לחינוך הדור הצעיר, יסד בראשית המאה את רשת הישיבות ‘תומכי תמימים’, שלמדוּ בהן נערים בני 10 – 12, שהיו עתודה לישיבה הגדולה. כדי לקיים ישיבות אלה ניהל הרב מבצע התרמה נרחב בין ילדיהם של חסידי חב"ד; ואותם ילדים, ששלחו תרומות קבועות ל’תומכי תמימים', זכו בתואר “אחים” (או “אחי תמימים”) וקיבלו חינם לביתם את השבועון ‘האח’. כן נשלח העיתון למנויים ונמכר לבודדים “ובזמנוֹ היה יוצא כחמישה וששה אלפים אֶכּסמפליארין כל שבוע” (‘אגרות קודש’ מאת י“י שניאורסון, תשמ”ב, עמ' שה).

שער גיליון א' של 'האח', עיתון הילדים של חסידי חב"ד (כסלו תרע"א, ינואר 1911)

“עתון שבועי לילדים [וּבוֹ] מאמרים מועילים מאד לחינוך הילדים ומעוררים לשקידה בלימוד ומידות טובות, סיפורים יפים ארוכים וקצרים בעברית ובזַרגון, שירים, חידות ופתרוֹנן, שעשוּעים ובדיחוֹת, תולדות אנשי שֵם ועוד, כל אֵלה ערוּכים בשׂפה קלה ונוֹחה וּמוֹשכת את הלב ומביאים תועלת רבּה לילדים”. כּוֹתרת ארוּכּה זו, שנדפּסה בשער כּרך א של ‘האח’, היטיבה להגדיר את מגמת השבועון – לטעת בלב הקוראים הצעירים את רוח היהדות החרדית בצורה “מודרנית” מושכת לב. כיווּן זה נתן לשבועון העורך בפועל, ר' משה רוזנבלום (אוקראינה 1848 – רוסיה 1928), מזכיר ישיבת ‘תומכי תמימים’, שהיה בר־אוריין וכוּנה על־ידי הרב שניאורסון “איש אשר רוח בו” (שם). הוא גם שכּתב (בלא חתימה) את רוב החוֹמר לעיתוֹן, מרבּיתו בעברית ומיעוּטו יִידיש. השירים והסיפּוּרים המנוּקדים סיפּרוּ על “הילד המתחיל גמרא”, “שני היצרים”, “מדבר שקר תרחק”, ועל חייהם של צדיקים וּגדוֹלי האומה. הסיפור הארוך “דָוִידְל” סיפר את קורותיו של בן למשפחה משׂכּילית, שהוריו אילצוהו ללמוד שפות, חוכמת החשבון ושאר מקצועות חילוניים, אך הוא מאס באֵלה “והחזיק בדרכו, דרך התורה והיראה”. סיפור אחר בהמשכים, “לא תשתחווּ”, נוֹעד לחסן את הקוֹראים הצעירים בפני הרוּחוֹת החדשות, שנשבוּ אז ברחוב היהוּדי (הסיפור יצא אחר־כך בספר). בין השירים הדידקטיים, הקוֹראים “לְכָל תַּלְמִיד חָבִיב / הַיּוֹשֵׁב פֹּה לַשֻּׁלְחָן סָבִיב” להטות אוזן לדברי מוסר, אנו מוצאים גם שיר, המזהיר את הילד התמים מקריאה בכריסטומַיות “המשחיתות את הנפש”.

שבוע שבוע שׂוֹחח העורך עם “אֶחיו” הקטנים על עניינים שברוח ובנצח ישראל – לימוד התורה, קיום המצווֹת, חגים ומועדים, דבקוּת בדת – ושׂיחותיו הצטיינו בנעימה נלבבת, אינטימית כמעט, של חבר גדול המשוחח עם ידידיו הקטנים. שוב ושוב הטעים בדבריו מה גדול אושרם של אותם ילדים, היכולים להגוֹת בשלווה בתורת ישראל, בשלבוֹ נימה אישית בדבריו:

מדורי האקטואליה סיפרו לקוראים, בין השאר, על בוגרי ישיבת ‘תומכי תמימים’ שנתמנו לרבנים; או על קבוצת תלמידים שנשלחה לארץ־ישראל, לייסד ישיבה בחברון. אחר־כך נדפסו בשבועון מכתבים מחברון, חתומים בפסבדונים חברוני, שסיפרו על חיי הקהילה בעיר ועל מצבה של מערת המכפלה.

כל השנים קיימה המערכת קשר הדוק עם קוראיה; פירסמה מכתבי ילדים בשבח העיתון¹³⁷, או איגרות רגשניות של נערים אל בני גילם “התמימים” (הם תלמידי הישיבה הקטנים); הדפיסה את שמות הילדים “אחי התמימים, המתנדבים אגורה אחת או שתיים” לטובת הישיבה; התנצלה על שאינה מפרסמת יצירות ילדים, אבל פירסמה מדי פעם חידות שחיבּרו הקוראים, או תשובות לשאלות קוראים על סוגיוֹת תלמודיות. אחת לחודש צורפה לגליונות ‘האח’ תוספת־פרס בת שני דפים, שכּללה בעיקר חומר ספרותי, ונשלחה למנויים ול“אחים” התורמים המצטיינים.

קיוּמו של עיתון ילדים חרדי, שהיה בבחינת חידוש, עורר מדרך הטבע תגובות לכאן ולכאן. בעוד שהאדמו“ר שלום דוֹבֶּער מלובאוויץ' ציין באִגרותיו כי “המאמרים טובים המה ומתאימים גם אל מטרתם הרוחני”¹³⁸, קמו גם מערערים לא מעטים, שתהוּ “איך ההנהגה החב”דית נותנת יד למקרא עתון עברי [לילדים] ומה עניינה אל הילדים בחידות, בדיחות ושעשועים”. למקשים אלה השיב העורך, כי הכותבים אינם מוּדעים להשפעת הספרות החילונית על הילדים, וכי אין דרך אחרת אלא העמדת תחליף שתוֹכנוֹ כשר (כרך א‘, גל’ 36).

השפעת ‘האח’ נמשכה עוד שנים לאחר סגירת השבועון ערב מלחמת־העולם הראשונה. בשנות העשׂרים והשלושים הציע מנהל המחלקה היהודית בּמיניסטריון החינוּך הלטבי למורים להשתמש במאמרי ‘האח’ ובסיפּוּריו כחומר־קריאה בבתי־הספר; “ומה כביר היה הרושם אשר השאירוּ על הקוראים הצעירים כל המאמרים והסיפורים האלה”, סיפר המנהל, חמ“א חדקוב, “מה ערבו להם דבריהם בעת קראם אותם או בשמעם אותם מפי מוריהם” (מן ההקדמה ל’ספר השנה', תש"ב). אין פלא אֵפוא, שרבּים מסיפּורי ‘האח’ הועתקו למקראות ולספרי לימוד חרדיים באירופה, בארצות־הברית ובישראל (‘ספרנו’, ‘ילדותנו’ ועוד), ו־36 משׂיחוֹתיו של העורך, הקשורות בחגים ובפרשת השבוע, כונסו לכרך בשם ‘ספר השנה’, שיצא במהדורות אחדות (ריגא ת“ש; ניו־יורק תש”ב ואילך). וכשסיפּר בטאון חב”ד בישראל על ‘האח’, במלאות 55 שנה לסגירתוֹ, הוכתרה הרשימה במלים “עתון הילדים המופלא” (גל' 30, אלול תשכ"ט).

ז. ‘השחר’ העולה

במלאת חודשיים ל’האח' – בעוד העורך כותב לקוראיו הקטנים: “האח, אחים! בפרוטותיכם המעטות הנכם מחזיקים בעץ חיינו!” – נוסד בוַרשה בכ“א שבט תרע”א שבועון חדש לילדים בשם ‘הירדן’. שני עורכיו – המחנך שכנא שטיין (ליטא 1874–ניו־יורק 1958), שהוציא באותה שנה בוַרשה את המקראה החדשנית לקטנים ‘גינתנו’ ופירסם סיפורים בהמשכים בעתוני ילדים, והסופר הפוּבּליציסט שמואל צבי זצר (ווֹלין 1876–חוֹלוֹן 1962) – העניקו לשבועונם המצויר כיווּן לאומי ציוני ברור: כל חוברת נפתחה באיגרת מארץ־ישראל, שנכתבה על־ידי ישראל דושמן וסיפּרה בסגנון נמלץ ומתפעם על נופי הארץ הישנים והחדשים (“מדבּרי חול וסלעי מגור נהפכו לפינות נהדרות, המצטיינות ביופיין ובבריאותן”) והסתיימה בחדשות מארץ־ישראל. וכאן נוסיף, כי מחצית מהיקפה של כל חוברת כללה סדרות קבועות ויצירות בהמשכים. בנוסף על “מכתבים מארץ ישראל” מוצאים אנו ב’הירדן' “יומן של תלמידה גלילית” מאת המורה־החוקר ישראל איתן, סדרת משלים אגדיים מאת מ“י ברדיצ’בסקי, סיפור היסטורי בהמשכים מאת נחום סלושץ (“דיה הכהנת”, על מלכה יהוּדית אפריקנית) ומוֹנוֹגרַפיה בהמשכים על יהודה הלוי מאת העורך ש”צ זצר. בין המשתתפים האחרים ב’הירדן' יזכרו זלמן שניאור, יכּנה“ז ומנחם מבש”ן (אגדות), משה סטבסקי־סתוי, ח"ד שוַרץ (שחר), בצלאל רובינוק ויצחק למדן, שפירסם כאן את שירוֹ הראשוֹן. אך חרף התוכן המגוּון, ההדפסה הנאה והאיורים שליווּ כל סיפור (מאת הצייר ב. קראטקו), לא האריך ‘הירדן’ ימים: שישה גליונות בלבד יצאו, ובשלהי אדר נסגר השבועון ושני עורכיו היגרו לארצוֹת־הבּרית.

הכשלונות הללו לא הרתיעו סופרים ומחנכים אחרים מנסיונות להוציא כתבי־עת לבני הנעורים. יהוּדה שטיינבּרג חלם להוֹציא עיתוֹן־ילדים, אך המוות הקדימוֹ. אפילו ביאליק חשב על יִיסוּד שבועון לילדים במסגרת הוצאת ‘מוריה’ שעמד בראשה; אבל במהרה חזר בו מכוונתו והחליט כי “אפשר לעולם להתקיים בלעדינו; ואנחנו נשב ונקבל תענוג מרחוק” (אגרות ביאליק, ב‘, עמ’ קיח)

בראשית 1911 ניסה גם שמואל טשרנוביץ, שהיה שמונה שנים קודם לכן מַזכיר מערכת ‘עולם קטן’, לייסד שבועון חדש לילדים והציע לביאליק ולדוִד פרישמן לערוך אותו במשותף. פרישמן נטה לקבל את ההצעה וכתב לביאליק בכ“א בשבט תרע”א: “אילו חפצת באמת לתת את שמך על עתון זה אפשר שהיינו עושים איזה דבר טוב. כבר קצה נפשי בכל העתונים ממין זה […] שהם מרעילים את ילדינו עד לאין מרפא”. אבל ביאליק, שעקב מקרוב אחרי גורל “השבועון השלישי או הרביעי או החמישי או הששי או וכו' וכו'”, כלשונו, דחה את ההצעה בשתי ידיים:

בסופו של דבר נתבטלה התוכנית להוצאת השבועון החדש; והדעת נותנת, שאחת הסיבות לביטולה היתה רמתו המשובחת של צמד השבועונים הוַרשאִי, שביאליק כינהו באיגרתו בלגלוּג־מה “השחר ובנו של השחר ובן־בנו של השחר”. חרף משך־חייו הקצר היה ‘השחר’ אחד ההישׂגים הבּוֹלטים בעיתונות־הילדים העברית, הישׂג שהיה בראש ובראשונה הישׂגו של העורך בפוֹעל מ' בן־אליעזר.

משה בן־אליעזר (גלמבוצקי; ליטא 1882–תל־אביב 1944), שהעשיר את ספרוּת־הנוֹער שלנוּ בסיפּוּרי מקוֹר ובעשׂרות תרגומי קלַסיקה לבני־הנעורים, היה גם המקדם הגדול של עיתוני הילדים העבריים, אשר הטביע בשקידתוֹ רבּת־השנים את חותמו האישי על מתכּוּנתם וצביוֹנם. לאחר שעבר מעיירת־הולדתו שְטִיצִין ללמוד בישיבת מיר נתפס להשׂכּלה, ובגיל עשׂרים עבר לוִילנה; שם הצטרף למערכת היומון ‘הזמן’ ועד מהרה נתגלה כעורך “רך ויודע רחמים בדין, הטובל כל ימיו בספרות”¹³⁹. אז גם התחיל לפרסם ב’עולם קטן' את סיפוריו הראשונים לילדים, ביניהם הסיפור המקראי “הגבעוני”¹⁴⁰. בארבע שנות שהותו בארצות־הברית (1906–1910) ערך את כתב־העת הספרותי ‘שִבּלים’ והוציא את סִדרת החוברות ‘זלזלים’ לקוראים הקטנים. עם שובו לוַרשה בסוף שנת 1910 הוזמן על־ידי מ"מ קרינסקי, בעל הוצאת ‘האוֹר’ (פרק ב/ו), להשתתף אִתוֹ בעריכת שבועון חדש לבני־הנעורים; באוֹתה עת עצמה הציע לו ביאליק לבוא לאודיסה ולהיות מתרגם קבוע בהוצאת ‘תורגמן’ (ראה פרק ב/ו), ואף ניסה להניאוֹ מהתקשרוּת עם בעל ‘האוֹר’ ומעריכת העתון: “ספק גדול אם תאריך ימים בצל קורתו של בעל העתון. ידעתי במקצת את האיש ואת שׂיחוֹ¹⁴¹; אַל נא אוסיף לדעתו עוד” (אגרות, ב, קטו).

למרות דברים חריפים אלה קיבּל בן־אליעזר על עצמו את עריכת העתון יחד עם קרינסקי, וביוֹם ל שבט תרע"א (15.2.1911) הופיעה חוברת ראשונה, כפולה, של השבועון ‘השחר’, שנפתחה בשיר־הטבע ארוך של טשרניחובסקי, “עם שמש החורף”.

“לאחר כל הנסיונות, שנעשׂוּ על־ידי אנשים שונים בזמנים שונים בהוצאת שבועון מיוחד לבני הנעורים ולא עלו יפה, לא רפו ידינו וניגשנו אל יסוד ‘השחר’”, כתבו העורכים־המייסדים בפרוגרַמה שלהם (גל' 10), בהוֹסיפם: “לא סמכנו על נסים במפעלנו זה, לא באנו להגדיל את מידת יכולתנו ולא העלמנו עין מכל קשי העבודה הזאת, הרחוקה משׂכר וקרובה להפסד. אולם מאמינים היינו בלב שלם, כי יסוד שבועון עברי לבני הנעורים הוא צורך השעה”. ו’השחר', המבקש למלא את לב הקוראים “אהבה ללשון הלאומית שלנו, גאוָה על העבר המזהיר של עמנו ואמונה בעתיד”, יופיע בהידור ו“ביופי חיצוני, שלא היה דוגמתו בספרות העברית”, כדי “לפתח את רגש היופי בלבות הקוראים הצעירים”. וּלמען יוכל העיתון לחדור “אל כל המקומות הרחוקים בתפוצות הגולה, אשר אהבת הלשון העברית וספרותה לא חדלה שם”, קראו העורכים לכל “אוהבי ‘השחר’ באשר הם” – מורים וקוראים כאחד – לעשׂוֹת ככל שיוכלו לרכישת מנויים חדשים ולהגדלת תפוצתו.

‘השחר’ היה, בשבעת חודשי קיומו, היפה והעשיר מכּל השבועונים העבריים לילדים. וצדק יחיאל יחיאלי, שכּתב כי “הרושם הראשון שעושה העתון הוא, שסיפּוּק הרגש האֶסטטי של קוראיו מעסיק את בעליו בּיחוד ותופס מקום בראש טרחתם” (‘הפועל הצעיר’, 9.5.1911 חתום: י.י.). החוברות נדפסוּ בהידור, על נייר עבה ומשוּבּח, נכרכוּ בעטיפה צבעונית ואוּירו בתמונות הסופרים המשתתפים, ברפּרוֹדוּקציוֹת אמנותיות ובתצלומים. קנקן נאה ומהודר זה נתמלא גם תוכן מנוּפּה ומשוּבּח – שירים וסיפורים מקוריים ומתורגמים, מאמרי טבע ומדע, ביקורות ספרותיות, חיבּוּרי ילדים, חדשות ודברי שעשועים. ביאליק, שהזהיר תחילה את בן־אליעזר מפני השותפות עם קרינסקי, מיהר לשנות את דעתו ופירסם ב’השחר' את “אצבעוני” המקסים שלו (גל' 19 – 20). יעקב לרנר פירסם בו בהמשכים את הפּוֹאֶמות האוֹטוֹבּיוגרפיות שלו ‘הטחנה’ ו’תעלולים‘; ולצדם נדפסו משירי הילדים של פיכמן וטשרניחובסקי, יעקב שטיינברג ודוִד שמעונוביץ (שמעוני), ומסיפּוריהם של י“ל פרץ, משה סטבסקי (סתוי), י”א לייזרוביץ’, מביכּוּרי יצירוֹתיו של אהרן צייטלין¹⁴² ועוד. ה“ד נומברג פירסם ב’השחר' סדרת פיליטונים בשם “משבוע לשבוע”, שנכתבו בצורת יומן של “תלמיד המחלקה הרביעית שמעון”. הפרק הראשון, “המרידה של הקטנים” (גל' א), סיפר על החלטתם של הילדים “להשתחרר מהשפעת הסופרים הגדולים, הכותבים לילדים”, ובמקום זאת החליטו “לכתוב לעצמם בשביל עצמם”; ואין תימה שהפיליטון ה”בלתי־חינוכי" עורר את כעסו של הפדגוג י' יחיאלי, שמצא כי “מגוחכים ואי־טבעיים הם הילדים המתרברבים של מר נומברג […ה]מפטפטים פראזות חבוטות השאולות מאיזה מאמר עתוני רגיל” (‘הפועל הצעיר’, שם)¹⁴³. העורך, מ' בן־אליעזר, פּירסם בעִיתון סִדרה בהמשכים בשם “חברַי: מזכרונות הילדות”, והרבה מאוד סיפורים מתורגמים, רובם ככולם בלי חתימת שם המתרגם, ביניהם מסיפּורי מרק טוֵין, מקס נורדוי, בּוֹלסלב פְּרוּס, וכן את סיפורו הגדול של ג’ק לונדון ‘קול מיער’¹⁴⁴. במדורים “פרפראות” ו“בישראל ובעמים” הובאו חדשות ו“סיפורי מאורעות, אשר יעסיקו גם את מוח הקטנים ולבם”: על החפירות הארכיאולוגיות בהר־הבית, על המרד במקסיקו והמהפכה בפרס, על זרם התיירים הגובר לארץ־ישראל, ועל החלטתם של “צעירי ישראל אשר בעיר חברון לעזוב את לחם־החסד שהתפּרנסו ממנו ולייסד בסביבות עירם מושבה של עובדי אדמה”. מקום נרחב הוקצה בעיתון לתשוּבוֹת המערכת לקוראים הצעירים ולכּוֹתבים בני כל הגילים. רוב התשובות היו בנוסח “בשירֶיך אמנם יש שורות יפות, אך בכללם אינם ראויים לדפוס”, או: “תחילה היֵה קורא, ואח”כ תהיה סופר, אם יש לך כשרון". אך ביניהן נוכל למצוא גם תשובות, שמתוכָן אפשר ללמוד על מצבו של העִיתון, או על מדיניוּת העריכה של קרינסקי ובן־אליעזר. כך למשל, השיבה המערכת לשאלתו־טענתו של קורא, הקובל על ריבּוּי הוצאתם של גליונות כפולים, ההופכים למעשה את ‘השחר’ לדו־שבועון:

שער השבועון 'בן־שחר', שניתן שי־חינם למנויי 'השחר' (וַרשה 1911)

שתי הוספות חינם הבטיחה הנהלת ‘השחר’ למנויים: חוברת שבועית בשם ‘בן־שחר’, בה יבואו “שירים קטנים, סיפורים, פתגמים, ציורי שעשועים, תמונות ועוד לפי רוח הפעוטות”, וכן “ביבליותיקה של השחר”, שתכלול “ספר ספר בכל חודש, מבחר היצירות של הסופרים העבריים והסופרים הלועזיים בתרגום עברי קל ויפה”. אך אם עמדו העורכים במחצית הראשונה של ההבטחה וצירפו אל כל גיליון של ‘השחר’ חוברת מוקטנת ומנוקדת של המוסף ‘בן־שחר’, שכּללה סיפורים ושירים קצרים וקלים וחומר מגוּוָן אחר, שהצטיין בקיצוּרוֹ ובשׂפתוֹ הקלה, לא הצליחה המערכת לעמוד בהבטחתה השניה: אחרי דחיות חוזרות ונשנות נדפסה בגל' 11–12 הודעה למנויים, כי חל שינוי ב’ביבליותיקה של השחר': “תחת לשלוח גליון גליון בכל חודש, קיבּלו המנויים את הספר ‘מחיי הילדים’ של ב”ז הרצל בתרגומו של דוד פרישמן (שיצא ארבע שנים קודם לכן בהוצאת ‘האור’) – ובכך הגיע לסיומה החטוף קיוּמה של ה“ביבליותיקה”.

שבועון זה, על צורתו המרהיבה ותוכנו העשיר, אי־אפשר לו שלא יעורר הדים ותגובות. המאמר המקיף ביותר עליו נדפס אחרי הוֹפעת גליוֹנוֹ השלישי דווקא בארץ־ישראל, הלא הוא מאמרו הנזכר של יחיאל יחיאלי (‘הפועל הצעיר’, 9.5.1911). אחרי שבירך את המוֹ"ל על “האיניציאטיבה הפרטית” שלו למלא את החלל הריק ולסייע ליצירת “ספרות־ילדים בריאה”, מתח הכּוֹתב ביקורת מנוּמקת וּמעניינת על החלק השירי בעיתון זה ובעיתוני הילדים בכלל:

“טוב היו עוֹשׂים העורכים עתונים לילדים לוּ היו ממעטים בשירים ליריים בכלל ובשירי הטבע בפרט ובמקומם היו נותנים שירים סיפּוּריים קלים. אלה מובנים לילדים יותר והתעניינוּתם בקריאתם מרוּבּה יותר”. כן ביקר יחיאלי, במידה של צדק, את מדור ביקורת־הספרים ב’השחר', שלא ידע “להסתגל אל טעם הקטנים וידיעותיהם”, ובמקום להביא להם “ביקורת קלה ומחוּוֶרת, כתבו מה שכּתבו ממש כּמוֹ שהיוּ כותבים בעתון לגדולים, בלי שום שינוּי בצוּרה ובתוֹכן”. אך בעיקר יצא קצפּו של המבקר־הפדגוג על “המנהג המכוער שהוּנהג בעתוֹני ילדים אצלנוּ”, הלא הוא הדפּסת חיבּוּרים ומכתבים של קוראים:

הוצאתם הסדירה של שני השבועונים, בצורתם ובמתכּוּנתם הקבועוֹת ובמספר זעום של מנויים, היתה מעמסה כבדה מדי למו“ל פרטי. במלאת חצי שנה ל’השחר' פירסמה המערכת “מכתב גלוי אל חובבי הלשון העברית וספרותה”, הדן במצבו הדחוק של העתון “מפני מיעוט החותמים”; הניסיון המר של עיתוני הילדים העבריים, שצצו ונבלו מחוסר חותמים – כתבו העורכים – לא הרתיע אותם מ”לברוא את ‘השחר’ ולשכללו באופן שלא היה דוגמתו בספרותנו“; וכדי שיוכל העיתון לצאת הלאה “באותו ההידור כשהיה” אוּלצה ההנהלה להעלות את מחירוֹ (משישה לשמונה רוּבּלים לשנה). “עתון עברי לבני הנעורים”, הטעימה המערכת בסיום מכתבה הגלוּי, “הוא מפעל לאומי, שכל חובב לשוננו הלאומית מחויב לעזור לקיומו וביסוסו” (גל' 27). אבל גם היִיקוּר לא סייע הרבה לביסוסו של העיתון. עוד שמונה שבועות הוא הוסיף לצאת באותו הידור, ובי”ג תשרי תרע"ב הופיע הגיליון האחרון (מס' 35 – 36) של ‘השחר’, ובעמודו האחרון באה הודעת המערכת לקוראים, שעם הגיליון הכפול הזה “ייפסק קיומו של שבועוננו” וכל החותמים לשנה שלמה יוכלו לקבל את יתרת דמי החתימה בכסף או בספרים.

ח. ‘שתילים’ במוסקבה

עם סגירת ‘השחר’ עבר בן־אליעזר לאוֹדיסה, ושם עבד כחמש שנים עם ביאליק בהוצאת ‘תורגמן’ (ראה פרק ב/ו); אך בדומה לי"ב לבנר, דבק גם בבן־אליעזר “חַידק” עִתוֹנוּת הילדים, ובשנים הבאות אנו מוצאים את שמו קשור עוד שלוש פעמים בעיתוני ילדים ונוער ובעריכתם.

ערב יִיסודה של הוצאת ‘אמנוּת’ (פרק ה/א) הוזמן בן־אליעזר לבוֹא למוסקבה – ככל הנראה בהמלצת ביאליק – לערוך שם כתב־עת חדש לילדים, שעמד לצאת על־ידי ‘אמנות’ ובמימון משפחת זלאטוֹפּוֹלסקי. ובכ“ה תמוז תרע”ז (2.7.1917) – הוא תאריך יִיסודה ה“רשמי” של הוצאת ‘אמנות’ – הופיע גיליון א' של ‘שתילים: עתון מצויר לנערים ולילדים’. העִיתוֹן נוסד – כפי שציין העורך ב“פרוגראמה” שנדפסה על עטיפתו הצבעונית של הדו־שבועון – בימים של “התעוררות לאומית באוהל ספרותנו העברית”; ומפני שהתלמידים “אינם מוצאים די סיפוקם בספרות־הילדים המעטה שיש לנו”, בא ‘שתילים’ “לתת בלב הקורא הצעיר את העולם העברי. צריך שהקורא הקטן יראה את עצמו בתוך עתונו העברי שרוי בעולמו שלוֹ ולא בעולם זר”.

‘שתילים’, שיצא בימי מלחמה ומצוקה, לא יכול היה, כמובן, להצטיין באותו הידור חיצוני שאיפיין את ‘השחר’; הוא נדפס על נייר־עִתון זוֹל והאיורים בו היו מעטים, יחסית. אך במבנהו ובתוכנו הוא נראה כמעט כאחיו תאוֹמוֹ של ‘השחר’; גם בוֹ נדפסו משירי ביאליק ופיכמן, טשרניחובסקי ולרנר; מאגדות מקס נורדוי ומסיפורי בן־אליעזר; מאמרי טבע ומדע, סקירות ספרים, חדשות, פרפראות ודברי שעשועים. מכתבי קוראים וחיבּוּרי ילדים נעדרו לחלוטין מ’שתילים' (אל נכון בהשפעת הביקורת הקשה, שמתח יחיאלי על פִרסוּם דברי ילדים ב’השחר'¹⁴⁵); אך בחלקהּ האחרון של כל חוברת הובא מדור בשם “לקטנים”, בו נדפסו מחרוזיהם של יצחק אלתרמן ויחיאל הַילפרין, חרוזי בדיחה מצוירים של וילהלם בוש בתרגום ס.ר.ג. (פסבדונים), מעשיות קצרות ומעט פרפראות.

גודל העתון – 48 עמודים בכל חוברת! – איפשר לעורך לפרסם שלושה דברים בהמשכים בעת ובעונה אחת (רוּבּם הופיעו אחר־כך בספרים): סיפורו הסבוך של אליעזר שטיינמן “הבן הנודד”, על תלאות ילד יהודי שאומץ על־ידי משפחה נוצרית¹⁴⁶; פּוֹאֶמה אגדית אוּטוֹפית בשם “משיח בן יוסף” מאת אברהם אֶפשטיין; “תולדות ארמיניוס וַמברי ומסעותיו בארצות המזרח” בתרגומו של בן־אליעזר¹⁴⁷. בכרך ב נדפסו בהמשכים סיפורו ההיסטורי של ניקולי רוּבַּקין “על מזבח המדע” בתרגום אנונימי (המתרגם הוא חיים אליעזר דוּבּניקוב)¹⁴⁸, וכן סיפּוּרה האלגורי של סופי דה סגיר “קורות חמור” בתרגום בן־אליעזר¹⁴⁹. גם הפּוֹאֶמה ספוגת העליצות “קטינא כל־בו” מאת ביאליק נדפסה לראשונה ב’שתילים' בשני המשכים (גל' 1, 2), ואחריה פירסם המשורר בעיתון עוד שירים קטנים ומאגדות שלמה המלך. כן נדפסו בו מביכורי יצירותיהם של אהרן פישקין ויחיאל רברבי, א"ז בן־ישי וזינא רבינוביץ. נער בשם שלמה זרחין (זרחי; 1905–1955. לימים סופר ‘דבר’ בחיפה) פירסם בעיתון את שירו היפה “בעדן ילדים”, שהיה אחרי הלחנתו (על־ידי דוד זהבי) לאחד משירי הזמר הפּוֹפּוּלריים בארץ.

המאורעות המסעירים, שטילטלו באותה שנה את אירופה והמזרח התיכון – מלחמת־העולם, המהפכה הרוסית, כיבוש ארץ־ישראל בידי הבריטים – תוארו בהרחבה ב’שתילים', בעיקר במדורים “קורות הימים” ו“מקרוב ומרחוק”. העורך סיפּר לקוראיו הצעירים על גירוש תל־אביב, על הקמת הגדוד העברי ועל שחרור ירושלים. הידיעה על הצהרת בלפור, שהשׂתרעה על פני עמוד שלם, הוכתרה בכּותרת החגיגית “ארץ־ישראל לעם ישראל”, והמערכת הביאה בה בהבלטה את מִנשר ההסתדרות הציונית ברוסיה: “על שערי ציון יתנוסס הדגל העברי, הדגל הכחוֹל לבן” (גל' 8–9).

שער הדו־שבועון 'שתילים', שיצא במוסקבה בקיץ תרע"ז (1917), בימי המהפכה הקומוניסטית

אירוּעי המלחמה מצאוּ את בּיטוּיָם – אם כי במידה פּחוּתה – גם בעמוּדי הספרוּת של ‘שתילים’. המסאי דוד אריה פרידמן (1889–1957), שהיה אז רופא צבאי, פירסם בּוֹ סיפור מהווי החיילים בשם “מעשה בזֶמֶר: מתוך פנקסו של אחד המגוייסים”, ובשולי הסיפור הוסיף את הציוּן: במחנה הלוחם; ומשורר שחתם בפסבדונים הנודד פירסם בכרך ב את שירוֹ האֶלגי “אחרי הכוֹרת”, המבכה את קרבנות המלחמה:

בשעה שבישׂר ‘שתילים’ לקוראיו כי “על שערי ציון יתנוסס הדגל העברי” (נובמבר 1917), תפסו הבולשביקים את רסן השלטון ברוסיה. אבל העיתון הוסיף לצאת כמעט שנה גם במשטר החדש. בחוברת האחרונה לכרך א' (11–12, 31.12.1917) הבטיחה המערכת כי בכרך הבא יבואו, בין השאר, “שורה של אגדות מאת ח”נ ביאליק“, החלק השני של הסיפור בהמשכים “הבן הנודד” לשטיינמן, סיפור בהמשכים מאת ג’ק לונדון (“הזאב האמיץ”) ועוד. אבל אף אחת מאותן הבטחות לא באה לידי מימוש, בשל תנאי הזמן. ביאליק אמנם שלח מאודיסה את האגדות המובטחות, אך “הם וציוריהם היפים אשר הכינותי בכספי [אבדו] בדרך הליכה למוסקבה” (אגדות ביאליק, ב, עמ' רמא). שטיינמן, מחַבּר “הבן הנודד”, עקר ממוסקבה לאודיסה והקשר אִתוֹ נותק; ו”הזאב האמיץ" של לונדון הוחלף משוּם־מה ב“קורות חמור” של דה־סגיר.

אבל חרף כל הקשיים, המחסור, חילופי השלטון ושאר התלאות הוסיף ‘שתילים’ לצאת בשנתו השניה עוד שישה חודשים, בדייקנות מעוררת השתאות. בין המשתתפים בשנה זו יוזכּרוּ שאול טשרניחובסקי (“בסתר היער”, משירי “קַלֶוַלה”), יעקב לרנר (“צִפּוֹרת”), יעקב פיכמן, יצחק אלתרמן (פזמוֹנוֹ הידוע “באגוזים נשׂחקה”), יצחק קצנלסון, נתן גרינבלט (גורן) ואחרים; כן נכללוּ בוֹ שפע תרגומים ורוב המדורים הקבועים. רק אחרי שהחרימו הבולשביקים את בית־הדפוס ביולי 1918 עקרו הוצאת ‘אמנות’ ובעלֶיה ממוסקבה לאודיסה, ובן־אליעזר עצמו עבר לקובנה (ליטא), שם ניהל את לשכת העיתונות שליד המשרד לענייני יהודים. אבל גם בהיותו גולה ונודד, עשׂה בן־אליעזר הכנוֹת להוציא כתב־עת חדש לילדים במתכונת ‘שתילים’. הוא סיפח למערכת את י“א לייזרוביץ והזמין חומר מידידיו הסופרים. “נכון אני לעזור לעתונך בכל לב”, השיב ביאליק לפנייתוֹ בראשית תרפ”ב מברלין, “בבואי לארץ־ישראל לא אמנע ממך מן הטוב אשר בידי” (אגרות ביאליק, ב, עמ' רמא). אבל התוכנית לא נתממשה. רק מקץ ארבע שנים, כשהחליטו בעלי היומון ‘הארץ’ להוציא שוב שבועון לילדים, שׂמוּ עינם על מי שנחשב אז לטוב ולמנוסה ביותר בשדה העיתונות לבני־הנעורים, ובן־אליעזר הוזמן לבוא לארץ ולקבל לידיו את שרביט העורך (ראה פרק יג/ג).

ט. ‘הצפירה לילדים’

שונה במתכונתו ובצביונו מעיתוניו של בן־אליעזר היה הירחון ‘הצפירה לילדים’, שיצא בפרק־הזמן שבין שקיעת ‘השחר’ להופעת ‘שתילים’¹⁵⁰. שם הירחון הצביע בבירור על זיקתו ליומן ‘הצפירה’, והיה זה עיתון־ילדים ראשון, שיצא על־ידי יומון עברי ואשר המלה לילדים כלולה בשמו, כ“נספחת” לשם עיתון־האב (תופעה שרווחה אחר־כך בקרב שבועוני הילדים הארץ־ישׂראליים). בשלהי דצמבר 1913 בישׂרה המערכת לקוראיה, כי “מראשית 1914 נותנת ‘הצפירה’ הוספה מיוחדת חודשית בשם ‘הצפירה לילדים’, שתהיה מוקדשת כולה לעניינם, לחינוכם ולהתפתחותם של הילדים העבריים”, ובי“ז שבט תרע”ד (13.2.1914) הופיע הגיליון הראשון של הירחון, שחוּלק חינם למנויים. בראש הגיליון המנוּקד נדפס אמנם כי הוא יוצא “בשנת הארבעים [של היומון] בעריכת נחום סוקולוב”; אבל העורך בפועל של ‘הצפירה לילדים’ היה יוסף הפטמן¹⁵¹, עוזרו של סוקולוב, שחתם על שׂיחותיו עם הילדים בפסבדונים הסבא, בלי ששמו נזכר בעיתון. כבר בפנייתו הראשונה אל הקוראים הצעירים סיפר הפטמן, בסגנונו הספוג הומור עממי, על מטרת העיתון ועל תוכניותיו לעתיד:

שונה ממנה בנעימתה היתה הפּנִיה החגיגית, הנמלצת משהו, “אל קוראינו הקטנים”, שנדפסה בפתח גיליון א של הירחון. “העולם הצנוע של הילדים משך תמיד אליו את עיני הסופרים הגדולים”, כתב איש־המערכת העלום (אולי סוקולוב), שפירט בהמשך את המטרה העיקרית של המוסף – חיזוק רגש האחדות בקרב בני דור־העתיד:

לא רב היה החומר הספרותי בששת הגליונות של ‘הצפירה לילדים’, שנדפסו על נייר־עיתון זול. כל גיליון היה בן ארבעה דפים (16 עמודות) בתבנית גדולה, ותוכנו היה מוקדש, בדרך כלל, לחגי ישראל: שירים לט“ו בשבט מאת דוִד פרישמן ויעקב פיכמן, “מחזה אחשוֵרוש” מאת יצחק קצנלסון, “יציאת מצרים” ליחיאל הַילפרין וכן הלאה. יכנה”ז (ישעיה ניסן גולדברג) העביר לכאן את מדורו “אגדות ישנות־חדשות לסיפורי התורה”, שפתח בו ב’החבר‘. כן נדפס בעתון סיפור “ז’ול וֶרני” בהמשכים בשם “דרך כדור הארץ” מאת יעקב לוי, בתרגומו של מ’ מבש"ן. עמודי החדשות סיפרו, בין השאר, על משפט דרייפוס ועל מלחמת הבלקן; ובמדור “הדואר של הסבא” שׂוחח העורך על פרשת השבוע וענה על מכתבי קוראים. תמונות לא היו בעיתון, פרט לכותרת המצוירת הגדולה, שבה נראים שני נערים מפליגים בסירה, שעל מפרשׂהּ מתנוססת המלה ציון.

'הצפירה לילדים' בעריכת יוסף הפטמן – מוסף ראשון לילדים בתוך יומון עברי (וַרשה 1914)

מלחמת־העולם הראשונה, שפרצה בקיץ 1914, פגעה קשה גם בהופעתם הסדירה של העיתונים העבריים. בתמוז תרע“ד יצא הגיליון השישי והאחרון לאותה שנה של ‘הצפירה לילדים’ (בו נוסף מדור חדש לגיל הרך בשם “אל הקטנים”). אבל עורכי ‘הצפירה’ לא נואשו מן התקווה לחדש את המוסף לילדים: בגיליון האחרון לשנת 1915 הודיעה המערכת, שאם יגדל מספר המנויים תחודש גם הופעת ‘הצפירה לילדים’; אך הציפּיות לא נתממשו. כעבור 12 שנה בּישׂרה המערכת שוב להורים ולמורים כי היא מתעתדת “להוציא את ‘הצפירה לילדים’ בצורה נאה ובתוכן המתאים לתעודתו” (‘הצפירה’, 14.1.1927), ויוסף הפטמן אף פּתח בהכנוֹת לחידוּש המוסף¹⁵². אך רק מקץ ארבע שנים, עם חידוש הופעתו של היומון באביב תרצ”א, הודיעה המערכת בהבלטה כי לגליון חג השבועות “תהיה נוספת הצפירה לילדים – תוספת מיוחדת, מנוקדת ומצוירת”. ואמנם בה' בסיוָן צוֹרַף ל’הצפירה' מוסף חד־פעמי לילדים, שכָּלל בין השאר “שיר לאֶפרוחים” מאת יעקב כהן, אגדה מזרחית מאת משה סטבסקי (סתוי), דברי פולקלור, רשימה על ל“ג בעומר בארץ־ישראל, שיחה על ‘הצפירה’ ודברי שעשועים. מקץ שבוע סיפרה המערכת כי “הגליון הראשון, המנוקד והמצויר של ‘הצפירה לילדים’, שיצא בתור גליון לדוגמה, נתקבל בהתלהבות רבּה על־ידי קהל הקוראים והוכיח לנו, כי הוספה זו צריכה להופיע בקביעות מדי שבוע בשבוע. אנו עושים את ההכנות הדרושות לשם ארגון ההוצאה הקבועה הזאת, ובימים הקרובים תהיה לנו כבר האפשרות להכריז על הצפירה לילדים השבועית, אשר תינתן פרס חינם לחותמים ותימצא גם במכירה בודדת” (‘הצפירה’, 26.5.1931). אבל ההבטחה לא נתמלאה: בקיץ תרצ”א חדל היומון לצאת, וכך נתבטלו מאליהן ההכנות לחידוש המוסף לילדים.

אבל אם לא שפר מזלה של ‘הצפירה לילדים’, לא נשארו הקוראים העבריים הצעירים באירוֹפּה בלי עיתון משלהם. עם התחזקות החינוך העברי הלאומי בפולין וברומניה בשנים שבּין שתי מלחמות־העולם, זכתה ספרות־הילדים העברית בארצות אלה לפריחה מחודשת, שהביאה גם להוצאתם של עיתוני ילדים חדשים. רובם ככולם לא האריכו ימים, אך כל אחד מהם תרם, אם מעט ואם הרבה, להעשרתה של ספרות־הילדים שלנו. על עיתונים אלה ידובר בפרק נפרד.

אך בעוד ‘הצפירה לילדים’, ‘הירדן’ ו’השחר' נאבקים על קיומם בוַרשה, נוסד ויצא ביפו הירחון לבני־הנעורים ‘מולדת’, שקורותיו הן מן הפרקים המרתקים בספרות־הילדים שלנו. לירחון זה מוקדש הפרק הבא.

י. נפתולי ‘מולדת’

כּכל שגדל מספרם של הילדים הדוברים וקוראים עברית בימי העליה השניה, נתחזקה ההכּרה בארץ ובגולה בנחיצוּתוֹ של כתב־עת עברי לילדים ולנוער. ועידת־המורים מעוטת המשתתפים שנתכנסה בסג’רה בשנת תרס“ז (1907), קיבּלה החלטה הקוֹראת ל”הוֹצאת עתון לבני־הנעורים" (‘העולם’ מ"ו, 14.11.1907); וכמענה להחלטה זו יסד אלכּסנדר זיסקינד רבּינוביץ באותה שנה את “אשכולות, קבצי ספרות ומדע לבני־הנעורים”. חוברות אלה, שחפזון העשׂיה ניכר בהן, היו בגדר ניסיון קצר־ימים וכושל למלא את התביעה להגיש כתב־עת לנערי ארץ־ישראל. אז“ר אסף חומר מכּל הבא ליד – חלקוֹ מועתק ממקורות מוכנים, מיעוּטוֹ נכתב במיוחד בשביל ‘אשכולות’ והשאר נכתב או תורגם על־ידי העורך עצמוֹ – והדפיסוֹ חוברות חוברות, שלא צוינוּ בהן תאריכי הופעתן (גם לא שנת הדפּסה!). אנו מוצאים כאן, בין השאר, סיפּוּר דמיוני־פרוגרמָטי מאת ש' בן־ציון על כּרוּב שנשלח ארצה לאסוף ניצוצות ממזלו המנוּפּץ של ישראל (“יזרעאל”; חוברת א); סיפור מאת מאיר וילקנסקי על “רבּי” של גנבים העולה לארץ ונספה בהצילו תינוק שנפל לים (“הרבּי”; חוברת ב'); את שירוֹ הידוע של היינריך היינה “שבּת המלכה” בתרגום חובבני של אז”ר (שם), שנקטל על־ידי הביקורת¹⁵³. חוברת ד' הורכבה כמעט כולה מסיפוריו של משה סמילנסקי, שכּבר נדפסו במאספים קודמים – ובזאת הגיע לסיומו נסיונו קצר־הימים של אז"ר בתחום עִיתונות־הנוער.

לא עברה שנה, ובירושלים עשו חמדה ואליעזר בן־יהודה ניסיון נוסף להוציא עיתון־ילדים, אך נסיונם זה – השבועון ‘העברי הקטן’ (ראה סוֹף פּרק ד/א) – נקטע בתום החודש הראשון לתחילתוֹ. שני נסיונות נוספים, אנונימיים למחצה, עשׂוּ באותה שנה בירושלים קבוצות צעירים חובבי ספרות. אגודה בשם ‘בני ציון’ הוציא בקיץ תרס“ט ירחון לבני־הנעורים בשם ‘הצעיר’, וכל שלושת עוֹרכיו חתמו בפסבדונימים: עמ”י, מ“ח ו”אלמוני“. בשתי החוברות הצנומות, שהספיקו העורכים להוציא (סיוָן, תמוז), באו שירים נמלצים, סיפורים קצרים, מעשׂיות ערביות ו”זכרונות מימי הילדות", חתומים כולם בפסבדונימים שונים ומשונים.

חבורה ירושלמית שניה, בשם ‘אגודת הדור הצעיר’, עשתה באותה עת עצמה ניסיון להוציא ירחון מתחרה בשם ‘ניצוצות’. בחוברת היחידה שיצאה אנו מוצאים שירים חובבניים חתומים בפסבדונימים, רשימות על טיולים, חידות וסיפור בשם “בת יפתח” מאת זרובבל חביב.

שלוש שנים בקירוב עברו מאז סגירת ‘אשכולות’ ועד שניגש מרכּז המורים בארץ־ישראל לממש את החלטתו בדבר הוצאת כתב־עת הראוי לשמו לבני־הנעורים. המרכז שיגר איגרוֹת לאישים וּלמוֹסדות עם בקשת תמיכה ועידוּד, ואחד־העם כּתב בתשוּבתוֹ כי “מכתב עתי לבני הנעוּרים בארץ ישׂראל הוּא דבר נחוּץ טוֹב וּמועיל” והבטיח “לעזור על ידכם בכל אשר אוּכל” (איגרת מיום יז אלוּל תרס"ח). מעט מעט נאסף המימוּן מתרומותיהם של ציוני מוסקבה, הוַעד האודיסאי ונדבנים פרטיים. מרכז המורים הוסיף גם הוא את חלקו, ואת היֶתר השלימה חברת ‘קֹהֶלת’, שנאותה להיות מו"לית שותפה להוצאת כתב־העת.

למען הדיוק ההיסטורי יצוין, כי היוזמה לייסוד הירחון ‘מולדת’ באה מש' בן־ציון (ראה עליו: פרק ב/ג). הרי לעריכת כתב־עת לילדים, כתב, “נשׂאתי נפשי מעת בואי אל הארץ” (‘הפועל הצעיר’, 9.1.1912); וכשנתיים אחרי עלייתוֹ הגיש הצעה מפורטת להוצאת “ירחוֹן לבני־הנעורים, מבני עשר עד חמש־עשרה, שיהא יוצא מארץ־ישראל ונשלח לילדי העברים בכל תפוצות הגולה […] ירחון מצויר הערוך ונדפס בטוב טעם ודעת בא”י – כלום יש מתנה טובה ויקרה מזו לילדינו?" (מתוך מכתבו לעסקן ולנדבן יצחק לייב גולדברג, ב אייר תרס"ז)¹⁵⁴. שלוש וחצי שנים אחר־כך חזר בן־ציון והעלה את הצעתו באסיפה הכללית של חברת ‘קֹהלת’ (יפו, כ' תשרי תרע"א), שם אמר בין השאר:

שם הירחון – ‘מולדת’ – הוּצע על־ידי אליהוּ ברלין, יו“ר וַעד השכוּנה אחוּזת־בית, שבּביתו התכּנסה האסיפה שדנה בהוֹצאת כתב־העת. בסיוּמה נתקבלה החלטה, שלפיה “עם האפשרות הראשונה יגש הוַעד להוציא ירחון לבני הנעורים”. ואז הוקם “וַעד להוצאת הירחון ‘מולדת’”, שרוֹב חבריו היו מעסקני יפו וראשוני תל־אביב: אליהו ברלין, זלמן דוד לבונטין, מנחם שיינקין, המורה־הסופר פסח אוירבך, הסופר מרדכי בן הלל הכהן והמחנך־העסקן בצלאל יפה, איש הוצאת ‘קֹהלת’. ל”עורך אחראי" רשמי כלפי המִמשל התורכי נתמנה איש הנהלת יק"א ישועה אברבאיה (1878 – 1934), אבל לעורך בפועל נבחר, כדבר המובן מאליו, בעל ההצעה ש' בן־ציון, שהיה לא רק בחיר הסופרים בארץ־ישראל, אלא גם בעל וֶתק בהוראה ובעריכה.

ההכנוֹת הממוּשכוֹת, שקדמוּ להוֹצאת ‘מולדת’, לוּווּ בגלים של שמוּעוֹת, דברי ספקנוּת ואפילוּ לגלוּג¹⁵⁵; אבל בן־ציון ניגש לעבודתו החדשה מלא ביטחון ואמונה בעתידוֹ של הירחוֹן. כצעד ראשון הוציא קונטרס בן 8 עמודים, המבשר על הופעתו הקרובה – החל בניסן תרע"א – של הירחון המצויר החדש, ובו ניסח בלשון חגיגית ספוגה פַּתוס את “התכנית הכללית של ה’מולדת'” ואת מטרותיו הספרותיות והלאומיות־חינוכיות של כתב־העת, שהן:

החומר הספרותי שיבוא ב’מולדת', נאמר בהמשך ה“תוכנית”, מכוּוָן אמנם אל הבּנים שהגיעו לגבול הבגרוּת; אך “לפי שכּל דברי ספרוּת נאים וטובים ומאמרי מדע מוסברים, המכוּוָנים לגדולים שבּבני הנעורים, הם ממילא מקרא נאות לקהל הרחב, לפיכך אנו מקווים שיהא ירחוננו ראוי לבית העברי בכלל”, לאבות ולבנים גם יחד.

יחד עם פִרסום הפרוגרַמה שיגר בן־ציון מכתבים אל שוּרה ארוּכּה של סופרים בארץ ובחו“ל – ביניהם דבוֹרה באַרון, אחד־העם (לונדון), דוִד שמעונוביץ (שמעוני: ברלין), יהוּדה גרזובסקי (גור; בֵּירות), ביאליק ורבניצקי (אודיסה) ואחרים – והזמינם להשתתף בירחונו. “האמינו לי שלא תתבּיישו חלילה ב’מולדת'”, כתב באדר תרע”א לחבריו באודיסה, “תנו לי יד להוציא חוברת ראשונה זו, שתהא יכולה לשמש מופת, ותראו איזה ירחון יפה יהא זה!” (‘ביאליק וסופרי דורו’, עמ' 60). ואילו לי“ח ברנר, שלא ראה עצמו סופר לילדים, הוסיף בן־ציון “הנחָיה” מעניינת זו לצורך כּתיבה ב’מולדת‘: “הצג נא לפניך נער בן 14 או 15 וסַפּר לו מה שאתה רוצה ומוצא שכּדאי הוא לו לשמוע דבר זה. לצוּרה אל תדאג; אינך צריך לשַנות טבעך בשביל זה, כי לא לקטנים אתה דובר” (קובץ ‘גנזים’, תשל"א, עמ' 201). רוֹב הסופרים לא נענוּ להזמנת העוֹרך. אחד־העם ענה בלשון התחמקוּת: “רוֹצה הייתי לעזור לך, אלא שלצערי עדיין איני יוֹדע במה אעזרך” (איגרות אה"ע, ד‘, עמ’ 212). אחרים דחוּ את הפּנייה בשל נוֹהגוֹ של בן־ציוֹן לעשות בכתבי היד של הסוֹפרים כבתוֹך שלוֹ. לאחר שהשתהתה תשובתם של סופרי אודיסה, שיגר בן־ציון תזכורת אל ביאליק, הכתובה בנימת תחינה נוגעת ללב: "בתור אח ורֵעַ אני קורא לך שוּב: עזור ל’מולדת’!” הוא היה מוּכן להשהות את מועד הופעת החוברת הראשונה (שהופיעה אמנם באיחוּר: סוף אייר תרע“א, אף שנדפּס בּהּ התאריך ניסן תרע”א), ובלבד שתכלול משהוּ מִשֶל ביאליק, אבל תקוותו נכזבה.

שש חוברות גדושות דברי ספרות ושירה, מדע וביקורת הוציא ש' בן־ציון בחודשים ניסן־אלול תרע“א, עד שאולץ לפרוש מן העריכה (ראה להלן). במדורי הספרות היפה של ‘מולדת’ אנו מוצאים משירי פיכמן ויעקב כהן, דוִד שמעונוביץ (שמעוני) ואברהם סולודר; מסיפוריהם של שלמה הללס, משה סמילנסקי ואחרים. ש' בן־ציון הדפיס כאן בהמשכים ארוּכּים את תרגומו החופשי לרומן ההיסטורי ‘יהושע בן־נון’ [=בצאת ישראל ממצרים”] מאת גיאורג אֶבּרס; ודבורה בארון פירסמה בהמשכים את סיפורה המלנכולי “באיזה עולם!”, שהוא וידוּיה של נערה מתבגרת בעיירה וגעגועיה לחברהּ שנסע לארץ־ישראל. מרשימים באקזוֹטיוּת שבּהם הם סיפּוריו האותנטיים של העיתונאי ההרפתקן זאב ברכות “גלוֹתי את החרפה” ו“המטמון”, המתארים את הרפתקאותיו עם ציידים וספנים ערביים “בין ההרים הקוֹדרים והשוֹממים שלשׂפת ים־המלח”. יוסף בר“נ מיוּחס פּירסם בהמשכים “ציורים אֶטנוגרפיים” על הפַלחים בארץ־ישראל; אבל רוב מאמרי הטבע והמדע האחרים ב’מולדת' היוּ תרגומים ועיבודים. כל גיליון נחתם במדור “בעקבי הספרות”, ובו סקר העורך (בפסבדונים מורה) ספרים חדשים ואירועים מעולם הספרות. כך, למשל, סיפר בחוברת השניה כי “בשנים האחרונות התחילו הסופרים העברים מנסים להכניס את המסורה העממית לספרותנו העממית”, והראשונים שישבו “להעתיק לספרותנו אגדות עתיקות וחדשות של העם” הם מ”י ברדיצ’בסקי וי"ל פרץ.

ציור השער הפנימי של הירחון 'מולדת' א' (יפו, ניסן תרע"א). הציירת: אירה יאן

שש החוברות הראשונות של ‘מולדת’ נתקבּלו על־ידי הביקורת ברגשות מעורבים. דומה שלא היה כתב־עת עברי בארץ ובגולה שלא סיפּר עליהן לקוראיו, אלא שרוב המבקרים הבליטוּ את הפּגמים וקימצוּ בדברי שבח: קָבלו על שהתרגום מרוּבּה על המקור, על השׂפה המצוחצחת מדי, שהיא קשה לקוראים צעירים, על שהחומר מכוּוָן לקוראים בני גילים שונים; באחת – הירחון רחוק להיות “מולדת לספרותנו”. אפילו מקורבו י"ח ברנר, שלא נענה אמנם להזמנה להשתתף ב’מולדת', אבל העריך את כשרונו של בן־ציון העורך – “על זה יעיד כל עמוד ועמוד בכל מה שהוא הוציא עד כֹּה” – מצא שריח “כּוּר הליטוּש” נודף מן הירחון, “מין קרירות מיוחדת, הדומה לקרירות המחסנים הגדולים”¹⁵⁶.

אין ספק, שהביקורת השלילית היוותה גורם עיקרי בהחלטה להחליף את עורך ‘מולדת’. פּרטים רבּים הקשוּרים ב“הדחה” נותרו עלומים, וגם לא זה המקום להרחיב עליה את הדיבּוּר. מכל מקום, עובדה היא שהירחון לא משך את לב הנוער וקוראיו היו מעטים. העיתון הירושלמי ‘האור’, שגילה כי מספר מנויי ‘מולדת’ לא הגיע בשנה הראשונה אפילו ל־400 (!) פירסם מדי פעם גם ידיעות אוֹ שמוּעוֹת, כי “בקרוב יפטרו את מר גוטמן ממשׂרתו”. בשל המשבר הכספי כינס הוַעד להוצאת ‘מולדת’ אסיפת מורים ומחנכים, שחיווּ דעתם על אופי הירחון ודרך עריכתו וניסחו שלוש החלטוֹת:

והנה, באותו גיליון ‘החינוך’, שבּוֹ נדפסו החלטות אלה (כסלו תרע"ב), פורסמה גם ידיעה קצרה, שלפיה “פסק [ש' בן־ציון] מהיות עורכה של ‘המולדת’ ומחוֹברות ז' ואילך תיערך ע”י העורכים ה“ה מרדכי בן הלל הכהן, ח. הררי ו[אברהם] לוּדוִיפּוֹל”.

החלפת העורך והדרך שבּהּ נעשׂתה פּגעו בש' בן־ציון כל־כך, עד שקם ופירסם גילוּי־דעת כואב ונרגז ב’הפועל הצעיר' (9.1.1912, עמ' 17–19), בו האשים את מדיחיו ב“אינטריגה בזויה, שהתחילה נוברת וחותרת סביבי בסתר ובגלוי” מיד עם היווסד העתון. “לגועל נפש” הוא לו לפרט “את כל החתירות שנעשו תחת ה’מולדת' מפנים ומחוץ”; עם זאת סיפר במכתבו כיצד הוזעק בעשר בלילה לישיבה, בה הואשם ב“עקשנות” ונדרש לקבל תנאים “מחפּירים ומעליבים”, שנדחו על־ידו. אמנם, מוסיף בן־ציון, נתקבּלה הצעה כי “הירחון ‘מולדת’ נפסק ואינו עוד”, אך הוא יודע ש“תקיף ידוּע” ממרכז המורים “חתר מבּתחילה לעשות את ‘המולדת’ עלה־תאנה לחברת ‘ברקאי’ המהוללה¹⁵⁷ שהוא מנהלה”. את מכתבו הארוך, הטעון מתח רגשי רב (“אני היחיד ואתם הרבים, אני המנודה ואתם האגודה”), סיים בן־ציוֹן בּתקווה, שאולי יסייעו דבריו “לעורר מחשבה ישרה בלב ישרים, לטהר במקצת את ההבל המחניק, ש’יוצרי קולטורא' ידועים השתדלו להעלותו כאן”.

חילוף העורכים וההאשמות ההדדיות שנתלווּ לכך עוררוּ, כמצוּפּה, סערה ביִישוב העברי הקטן. היו תגובות לכאן ולכאן¹⁵⁸; אבל האחד, שיצא בגלוי להגנתו של ש' בן־ציון, מכּיוָן שראה בהדחתו של אחד מבכירי העורכים והסופרים לנוער תופעה שיש להתריע עליה, היה י"ח ברנר. כיצד זה לא הבינו המחליטים, שאל, “כי עווֹן חוסר חתומים והפסד עתון עברי לא העורך ישׂאנו?” וכיצד זה לא תפסו, כי בירחון לבני־הנעורים לא פרקי המדע עיקר, “כי אם שירת החיים?” כבודם של העורכים החדשים במקומו מונח, “אבל בעולם הספרות במוּבנה השירתי, וביחוד בספרוּת השירה לבני הנעורים, לא גילו כּוֹחם עד כה” (‘האחדות’, יב טבת תרע"ב).

ברנר ידע, ככל הנראה, את אשר כּתב; שכּן קשה לומר ששלושת העורכים החדשים עשוּ גדולות בתפקידם החדש. השוואת גליונות ‘מולדת’ של השנה הראשונה אל ארבע החוברות שערכו הררי, הכהן ולוּדוִיפּול לא תגלה כמעט שינויים מהותיים. אמת, השלושה חילקו ביניהם את תחומי עבודתם על־ידי הגדרת תפקידים ברורה, ונראה שניגשו לעריכה מתוך רצון אמיתי לשפּר, אך לא היה די בכך. מקץ עשרים שנה הקדיש חיים הררי לעבודת המערכת החדשה תיאור קצר וממצה זה:

קשה למצוא פנים חדשות בין המשתתפים ב’מולדת' בגלגולו החדש; ואם ביטאו החוברות את המתרחש והמתחדש בעולם הספרות והמדיניות, יצא רווח זה בהפסדה של יד עורכת קפדנית, כּפי שהעיר בצדק ברוך קרוּפּניק (קרוא): “יש להצטער הרבה על שנעדרה בכּרך השני יד העורך הלוטשת והבוחנת שבכרך הראשון” (‘השלוח’, תרע"ב, כו, עמ' 575). חיים הררי ציין אמנם כי “החוברות שהוצאנו היו חיות, מעניינות, לפי דעת המבקרים אז, והיתה לנו נחת־רוח לראות את הירחון מתקיים ומתחבב לאט לאט על בני הנעורים” (‘מאזנים’ תרצ"ב, גל' ו'); וגם מרדכי בן הלל הכהן כתב בזכרונותיו כי “הבקורת היללה את החוברות שהוצאנו” (‘עולמי’, ה‘, עמ’ 10); אבל מי שיחפּשׂ ביקורות משבחות אלה בעיתוני הימים ההם יתקשה למָצאן.

אך אפילו נקבּל באֵמון את הדברים על השבחים ועל כּך שהעיתון נתחבּב על קוראיו, לא סייעו אלה להגדלת התפוצה. הכֹּהן בדק ומצא, כי במאה ערים ויותר היה רק מנוי אחד בכל עיר (‘עולמי’, שם). במהרה נאלצו הכל להודות, כי ההחלטה על מערכת קולקטיבית היתה מקח־טעות, וכי טובת הירחון מחייבת לשוב ולמַנות עורך יחיד, כבתחילה. על־פי עצתו של יוסף אהרונוביץ (בעלה של דבורה בארון, עורך ‘הפועל הצעיר’), החליט מרכּז־המורים להציע את תפקיד העריכה ליעקב פיכמן, שישב אז בוַרשה ועסק בהוראה ובעריכה בהוצאת ‘תושיה’; פיכמן נענה להזמנה והחליט לבוא מיד לארץ; ערב נסיעתו אף טרח וקיבּל חומר מחבריו הסופרים שבחו“ל בשביל ‘מולדת’, ובאב תרע”ב הגיע ליפוֹ וניגש במלוא מרצו של עורך צעיר לתת צביון חדש ל’מולדת'.

“ידעתי שאין לסמוך על נסים”, כתב פיכמן בזכרונותיו, “כי הכּוֹחוֹת מעטים והסיפּוּר הטוב הוא מין דבר, אשר ממטמונים יחפּרוּהוּ; ועם זה – חלילה לי להיכּשל. ידעתי, בנפש הירחון הוא, בעצם קיומו, לאחר כל הנסיונות שנתנסה בהם מימיו הראשונים” (כתבים, תש"ך, עמ' צג). עם כניסתו לתפקיד ניסח “פרוגראמה” חדשה לירחוֹן, שנדפסה על עטיפת החוברות הראשונות שיצאו בעריכתו; כתב־העת – נאמר בה – יוסיף להיות “אוֹרגן לאומי־חינוכי, השואף לתת לקוראיו חומר מובחר ומנוּפּה”, אך עם זאת “תתן המערכת החדשה את דעתה גם לשכלל את המקצועות, שלא הספּיקו עוד להביאם לידי השלמות הנחוצה”. בין השאר הבטיח לשתף ב’מולדת' את “סופרינו ומשוררינו המעולים השתתפות יותר תכופה”; ובהיותו ער לביקורת שהופנתה כלפי העורך הראשון, ידידו ובן־ארצו ש' בן־ציון, בדבר החומר הקשה שכָּלל בירחוֹן, הטעים כי המערכת תשׂים לבּהּ ש“הסיפורים והשירים יהיו לפי הרצאתם וסגנונם ואָפיָם הכללי מתאימים ביותר לקוראינו הצעירים”. במדור הביקורת תבואנה מונוגרפיות על יוצרים וכן “שיחות ספרותיות”, ונוסף עליהן הבטיח להביא ב’מולדת' “תרגומים מסיפּוּרי המסע היותר מצוינים, שיצאו בשנים האחרונות בלשונות העמים, וביחוד רשימות־מסע בארץ־ישראל ובארצות המזרח”.

ימיו של פיכמן בּ’מולדת' היוּ תקוּפה של יציבוּת ופריחה לירחון, והמעיין בחוברות שערך ימצא בהן כל אשר הובטח ב’פּרוגראמה‘; לצד השירים והסיפורים הקצרים, מפרי־עטם של אשר ברש, יעקב שטיינברג, א“נ גנסין (מעזבונו), פסח אוירבך וזרוּבּבל חביב, נדפס גם רומן מדעי־דמיוני בהמשכים: ‘מזון האֵלים’ מאת ה”ג וֶלס בתרגום א“ל יעקבוביץ־עקביא; ולצד השׂיחות הספרוּתיות והמוֹנוֹגרפיות המשוּבּחות של העוֹרך על מאפּוּ, יל”ג ואחרים, נדפס גם ‘ספר המסעות’ של סוֶן הֶדין בתרגום מרדכי קרישבסקי־אזרחי (כמה מן היצירות הללו יצאו אחר־כך גם בתדפיסים מיוחדים). כן נדפסו באותה עת ב’מולדת’ הפּואֶמה “העורב” מאת א“א פּוֹ בתרגומו המבריק של זאב ז’בוטינסקי, ושבעה פּרקים בהמשכים מתוֹך האֶפּוֹס הפיני ‘קַאלֶוַלָה’, בתרגומו האמנוּתי של שאוּל טשרניחוֹבסקי. “כל חוברת היא כמו אבן־חן במשבצת הספרות”, כתב ק”י סילמן בהתפעלות, אך מיהר להוסיף גם הסתייגות בנוסח “הכּלה יפה מִדַי”: בשל היוֹפי וה“מתיקוּת” ספק בעיניו “אִם ה’מולדת' נתנה לנו במשך הזמן הקצר את המולדת שלנו; אבל אין ספק שהיא משרה עלינו רוּח ילדוּת, רוח תום ואהבה” (‘החינוך’ תרע"ד, עמ' 89; חתום: ק.ל. ס־מן).

בגמר השנה הראשוֹנה לכניסתוֹ לעריכה שמע פיכמן מקצת משבחיו בוועידה השמינית של מורי ארץ־ישראל, שנתכנסה באלול תרע"ג בתל־אביב. באותו מעמד גם מסר דין וחשבון על הירחון והשמיע דברי וידוּי קצרים, משולבים ב’אני מאמין' של עורך: “נפתולי אלוהים אני נפתל עד שאני רואה חוברת פחות או יותר קרובה ללבי”, אמר. כתב־העת האידיאלי בעיניו לבני־הנעורים איננו בטאון לגיל קבוע מסוים, הגורר אחריו “צמצום גבולין” ושעמום, אלא ירחון ספרותי מגוּוָן, שבּוֹ ימצאו הנערים חומר־קריאה איש איש כטעמו ולפי רוחו; ולא חומר משעשע בלבד, אלא “ירחון להתפתחות המחשבה, ירחון שיש בו תוכן חשוב בצורה קלה ומושכת את הלב” (מתוך דו“ח האסיפה הכללית, ‘החנוך’ תרע”ד).

לא הכל ענוּ “אמן” אחרי הכּיווּן שנתן פיכמן ל’מולדת'. פיכמן עצמו סיפר על הוויכוחים הממושכים שערך עם ברנר בסוגיה זו; בעוד שהעורך־המשורר ביקש לתת “דפּי אוֹר לבני הנעורים, מעט ירק ומעט גיל”, כלשונו, תבע ברנר לחזק באמצעות הירחון את בני הנעוּרים, לחשל את אוֹפיים “ובעודם רכּים להוציאם אל זירת החיים”; הוא דחה את ה“אידיליוּת” הנסוכה על דפי ‘מולדת’ בטענו: “כל אידיליוּת – מקפיאה” (‘אסיף’, עמ' 33). אולי כדי לצמצם במעט את ה“אידיליוּת” בירחון פירסם בו ברנר את תרגומוֹ לסיפור “בת מאה” לדוסטויבסקי (תרע"ד, גל' ה־ו).

אבל ברנר לא הסתפק בשׂיחות עם העורך, אלא פירסם מאמר־ביקורת ארוך ונוקב על ‘מולדת’, ובו קבע שהירחון לא נעשׂה עדיין “רֵעַ ומולדת לעלָמים העברים המעטים, המבינים לקרוא עברית”; יש אמנם בעיתון “הרבה פרחים”, וביניהם גם “חתיכת ירקא”, אבל עם זאת הוא לוקה גם בחוסר אינטימיות: “הירחון כאילו אינו יודע למי הוא פונה, ולפיכך אינו יודע גם למשוך את לבּוֹ של זה שהוא פונה אליו”. המערכת כאילו אינה מאמינה, שיש לה דבר עם בני נעורים ממש, “עם אלה עתידים להיות בוני חיינו”, ולכן אינה מחנכת אותם “ברעיון העיקרי של סביבתנו, רעיון העבודה”. ועוד כתב ברנר בסגנונו הפַּתטי:

לאמור: כתב־עת לבני־הנעורים אינו צריך, לדעת הכּוֹתב, לסַפּק לקוראיו רק חומר־קריאה בעל ערכים חווייתיים אסתטיים, מלמדים או משעשעים, אלא עליו להיות גם מעין מגדלור, שיוֹרה לנוער את הדרך שעליו ללכת בה. אבל הקוראים, לעומת זאת, אהבו את ‘מולדת’, כפי שנוכל ללמוד מעֵדוּתוֹ של אחד מהם: “כולנו קראנו חוברות אלו, התחנכנו עליהן וספגנו את האור המרוּבּה שבהן” (ישראל חנני, שם, א' אייר תשכ"ג).

אחרי שיצא פיכמן בקיץ תרע“ד לאירופה ו”נתקע" בּה בעטיה של מלחמת־העולם הראשונה, חלה הפסקה של חמש שנים בהופעת ‘מולדת’. רק אחרי שובו ארצה בקיץ תרע"ט חזר גם הירחון לצאת, אלא שעתה נבצר מפיכמן להקדיש את רוב זמנו לעריכתוֹ¹⁵⁹. הירחון נקלע שוב לקשיי תקציב חמוּרים, שסיכנו את המשך קיומו. בתקופת ההופעה המחודשת אנו מוצאים ב’מולדת', בין השאר, מיצירות ברנר (בחתימת ח.ב. צלאל), זלמן שניאוּר, יעקב קופילביץ (ישורון קשת), מאגדות ‘אלף לילה’ בתרגום דוִד ילין ושׂיחות מדעיות מאת אוריה פלדמן. כן פירסם פיכמן בירחון את סיפורו של אדלבּרט שַמיסו ‘פטר שלומיאל’ בתרגום מרדכי טמקין¹⁶⁰ והקדים לו מבוא מונוגרפי; ובהדפסה חוזרת פירסם את “קטינא כל בו”, “המלך שלמה” ופרקי ‘ספיח’ לביאליק (שנדפסו קודם לכן ב’שתילים' וב’משואות' והעורך העתיקם משם, או שקיבל אותם מידי ביאליק בתקופת שהותם המשותפת באודיסה).

ועוד דבר הראוי לציוּן עשה פיכמן, כשפּנה אל ש' בן־ציון והזמינוֹ לחדש את השתתפותו ב’מולדת': ובן ציון, שבחר להבליע את רגשות הטינה והמרירוּת שחש כלפּי הירחון והמו"לים שלו ("אני מן ה’מולדת' נואשתי… כתב שמונה שנים קודם לכן), נענה להזמנת העורך ידידו¹⁶¹ ובן־ארצו ופירסם בכרך ז (תר"ף) את מאמרו הספרותי־מדעי “אחדות ורֵעוּת בבעלי חיים”.

לאחר שנסע פיכמן בתרפ“ב לוַרשה, להשתתף בעריכת ‘התקופה’, חלה שוב הפסקה בת חמש שנים בהופעת ‘מולדת’. רק כשנה אחרי שובו ארצה, באביב תרפ”ו, נאוֹת לקבּל לידיו שוב את עריכת הירחון המחודש, לצִדו של דב קמחי. “בשעת משבר קשה זו קיבלנו עלינו את חידוש הוצאת ה’מולדת'”, כתבו העורכים על עטיפת חוברת ה (תרפ"ז), “והשתדלנו ככל האפשר לשכללו ולשפּרוֹ בתוכנו ובצורתו”.

ואכן שני העורכים השתדלו לשווֹת לכתב־העת בגלגולו החדש צביון רענן, ההולם את רוח התקופה. לכל חוברת צורפה תמונה שנדפסה על לוח מיוחד; ולצדם של הסופרים הוותיקים – טשרניחובסקי, ברש, בורלא וש' בן־ציון (שפירסם בכרך י [תרפ“ז–תרפ”ח] את יצירתו המאקאמית המבריקה ‘סנדלים בלים’), אנו מוצאים גם מיצירותיהם של משוררים ומספרים צעירים, ביניהם י"ד קמזון (“משירי ירושלים”), אברהם שלונסקי (“למה באתי עד הלום”) ואליעזר שׂמאלי (הסיפור “אבטיחים”). אף־על־פי כן לא האירה הביקורת פנים ל’מולדת' גם בגלגולו החדש: “חבל שאין חותם הזמן והמקום טבוע על תוכן החוברות הנקיות והחביבות האלה, הניתנות לבני נעורינו”, כתב י' זמורה, והוסיף: “זוהי זכוּתוֹ וזוהי גם אשמתו של העורך, שהשקפת עולמו הספרותית היא מעל לזמן ולמקום” (‘שביבים’, יב ניסן תרפ"ז. חתום: ישראל). כן היו שטענו, במידה רבּה של צדק, כי הירחון מלא חומר הקשה לקריאתם של ילדים¹⁶² או אף שנדפסות בו יצירות אֶרוטיות, שמקומן לא יכירן בכתב־עת לנוער¹⁶³. למבקרים אלה השיב פיכמן דברים מפורשים, אפילו בוטים: “ה’מולדת' לא נתכוונה מעולם להיות חומר־קריאה לתינוקות; על השער כתוב בפירוש: ירחון לבני הנעורים, וזה פוטר אותי מהשיב על השׂגוֹתיהם של אלה, שחפצו לראות בו דווקא אורגן לילדים קטנים, עם אותו התוכן הדל והקלוש של ‘ספרות ילדים’ ממין ידוע” (כרך ח‘, גל’ א–ג, על העטיפה).

עם הופעת החוברת האחרונה לכרך יא (קיץ תרפ"ט) נשארוּ שוב הקוראים הצעירים בארץ בלא כתב־עת משלהם (אם לא נביא בחשבון את בטאוני התלמידים, שיצאו במסגרת מוסדות־החינוך). הפעם נמשכה ההפסקה בהופעת ‘מולדת’ שבע־עשרה שנים ארוכות – פרק־זמן, שבּוֹ נוסדו השבועונים, שהביאו לשגשוגה של עיתונות־הילדים העברית (ראה פרק יג).

רק בתשרי תש"ז ניסתה חברת ‘קֹהלת’, בשיתוף עם הוצאת מרדכי ניומן, לחדש את ‘מולדת’ ומסרה את שרביט־העריכה לידי המורה־המשורר שמואל בס, אשר ערך עשר שנים קודם לכן את החוברות לנוער ‘שערים’ (ראה פרק יג/ז). בפתח החוברת הראשונה לכרך יב ציינו מנהלי ‘קֹהלת’ כי "35 שנה עברו מאז הופיעה החוברת הראשונה של ‘מולדת’, ולאחר שהתנצלו על ההפסקה הארוּכּה סיימוּ בדברי ברכה למערכת החדשה: “יהי עמלכם ברוך ופועלכם לתהילה ולתפארה!” אלא שגם ניסיון זה לא האריך ימים, ולאחר חמש חוברות – שבהן השתתפו בין השאר אליעזר שמאלי, דבורה אילון־סרני, אמוץ כהן ואמציה ברלס – חדל הירחון לצאת ולא נתחדש עוד.

סיכום חלק א'

בפרק־הזמן הקצר תר“ס–תרע”ח (1900–1918) עברה ספרות־הילדים העברית “מהפך”, שדומה כי אין למצוא דוגמתו בשום ספרות־ילדים אחרת בעולם: מספרוּת דלה וארעית, הכתוּבה בשׂפה “מתה” כביכול בשביל קוראים שאינם דוברים בה בחיי יומיום, הפכה לספרות “נורמָלית” ומתחדשת, שקוֺראֶיה (בגולה) הם ילדים הבקיאים בשׂפה זו ודוברים בה, או שהיא (בארץ־ישראל) שׂפת אׅמם שׂפת דיבּורם היום־יומית. מהפכה זו נתאפשרה קודם כל הודות לשינויים שעברו על החינוך העברי בתקופת התחיה. בתי־הספר החדשים בגולה ובארץ, שבּהם נתקבּלה שיטת הלימוּד הטבעית (עברית בעברית), שימשוּ מנוף לחיבּוּרן של עשרות מקראות משוּבּחות ורבּוֺת־תפוצה, אשר יצרוּ דור חדש של קוראים נלהבים. יחד עם המקראות התחילו להופיע מאוֺת חוֺברוֺת־קריאה וספרי שירה וסיפּורת לילדים, ואלה יצאוּ בעיקר במסגרת סדרוֺת קבוּעוֺת, אשר נוסדו על־ידי המו"לים הראשונים, שהתמסרו לטיפוחה של ספרות־ילדים עברית: ‘תושיה’ בוַרשה, ‘מוריה’ באודיסה, ‘ספריה קטנה לילדים’ ביפוֺ ועוד.

אין זה מקרה אֵפוא, שרוב הסופרים לילדים בתקופה זו (וגם אחריה) היו מורים ומחנכים. הכּוֺרח הוא שדחף אותם לכתיבה: לשאלה “מאין אֶקח ספרים” באה התשובה: “בְּרא אותם בעצמך!” כאלה היו י“ב לבנר, נֹח פּינס, ש' בן־ציון במזרח־אירופה, דוׅד ילין, זאב יעבץ, יהודה גור־גרזובסקי בארץ־ישראל ורוב עמיתיהם. אפילו ביאליק כתב את שיריו הראשונים לילדים כדי לספק חומר־קריאה לתלמידיו ב”חדר המתוקן". שירים וסיפורים אלה נכתבו אֵפוא בידי יוצרים, שהעברית לא היתה שפת־אׅמם, ואין תימה שליבּוטי השפה והסגנון ניכּרים היטב ביצירותיהם. רק משהתחילה העברית להיות שׂפה מדוּבּרת בארץ־ישראל התחילה ספרות־הילדים להשתחרר ממעטה המלאכותיות, שסימן־ההיכּר העיקרי שלה היה סגנון נמלץ וארכאי. הֶעדרו של סגנון פשוט וטבעי בספרות־הילדים נמשך כמעט עד לשנות השלושים והארבעים, ורק הסופרים בני הארץ, או עמיתיהם שעלו ארצה בצעירותם, הצליחו להשתחרר ממלאכותיוּת זו ולשׂים בפי גיבוריהם שׂפת־ילדים טבעית ואמינה.

מכנה משותף ברוּר מקשר את רוב הסופרים הראשונים לילדים: שורשיהם היו נעוצים בעבר הרחוק והם לא יָנקו כמעט מן ההוֹוה, בשל כּך מעוגנות רוב היצירות הקלַסיות, שנעשוּ נכס קיים בספרות הנוער שלנו – כגון ‘אהבת ציון’ למאפו, ‘זכרונות לבית דוד’ לרקנדורף ופרידברג, ‘מגיבּוֺרי האומה’ לברמן, ‘עכסה בת כלב’ מאת שף, או ‘בימי חמלניצקי’ לאז“ר – בעברוֺ הרחוק של העם. יצירות קלַסיות אחרות, שנוצרו באותה תקופה, ינקו מן המקורות הקדומים, או מפי העם. בהשפעת הגל הגוֺאֶה של איסוף יצירות־עם, שהקיף את אירופה, ומאחר ש”האגדה היא, לפי שעה, ספרות הילדים היחידה שיש לנו משלנו" (כדברי ביאליק), ציין את ראשיתה של ספרות־הילדים העברית זרם מתמשך של ליקוטי אגדות וסיפורי עם מעוּבּדים: ‘שיחות מני קדם’ ליעבץ, ‘כל אגדות ישראל’ ללבנר, ‘דברי אגדה’ לביאליק ורבניצקי (וכן אגדות ראשונות, שנצטרפו אחר־כך לכרך ‘ויהי היום’), ‘מעשיות ואגדות’ לברדיצ’בסקי, ‘מאגדות אליהו הנביא’ לבן־אליעזר, האגדות המקוריות, המתורגמות או המעוּבּדות של פרישמן, ש' בן־ציון, מ' מיכאלי ואחרים. רוב אותן מעשׂיות ואגדות, שהושתתו על ערכי אנוש וּלאוֺם, נצחון הטוב על הרע ואמונה בצור־ישראל, נכתבו מחדש בשׂפה מקראית חגיגית, הממַזגת עתיק עם חדש, תוֺך ניסיוֺן של כותביהם להתנתק מכבלי המליצה.

כהמשך טבעי לז’אנר האגדי נעשו בתקופה זו הנסיונות הראשונים ליצירת שירת ילדים עברית. רוב אותם נסיונות היו חובבניים, או בעלי מגמה דידקטית ולאומית־ציונית ברורה. לצדם נעשו גם צעדים מבטיחים ראשונים ביצירת שירי משׂחק ושעשוע ראשונים בעברית (יעבץ, פינס), ובמקראות ובמוספים של אז נדפסו גם שירי הילדים הראשונים של ביאליק טשרניחובסקי, קצנלסון, שניאור, פיכמן וחבריהם. ההברה האשכנזית שלטה ברוב אותם שירים, לצד נסיונות מוצלחים ראשונים לעבור לנגינה ה“נכונה”.

תהליך העקירה של סופרי דור התחיה, כְּשל המוני הצעירים האחרים, מבית אבא ומן העיירה היהודית אל עולם ההשׂכלה האירופית, מצא את ביטויו המובהק בסיפּוֹרת הריאליסטית העברית לילדים ולנוער. דומה שכּל מסַפּרי הדור ההוא התרפּקוּ על שנות ילדותם בעיירה, סיפרו על בית ההורים ועל הווי ה“חדר”, על חלומות גאוּלה ועל “הנפש הרצוצה” של הצעיר הנקרא בין עולם היהודת המסורתי לבין המציאוּת החדשה. אין זה מקרה, למשל, שכמעט כל ספרי ‘ביבליותיקה מוריה לבני הנעורים’ – מ’הירשלי' למנדלי מוכר ספרים ועד ‘ספיח’ לביאליק – כללו סיפורים ריאליסטיים מחיי ההוֹוה, על ילדים חולמניים ועל משפחות הלוחמות את מלחמת־הקיום ומתפללות לעתיד טוב יותר ולגאולה. זה היה הנושא ששלט אז בסיפוֹרת הריאליסטית העברית.

אותן יצירות ראשונות זכו לביקורת מסוּיֶגת, ואפילו פסלנית בחלקהּ, על־ידי מחנכי הדור הבא. הנה כך כתב, למשל, יצחק ספיבק בשנת תרפ“ח: “ספרוּת שהתקינוּה במחשבה תחילה לשַמש לצרכי הילד מגיל זה או אחר, שמכניסים בה כוונות או תעודות שונות, שהן חובת השעה או הדוֹר – ספרות כזו פסולה מעיקרה לכל הדעות […] לפיכך אין להביא בחשבון כל זה, שהעניקו לנו הוצאות הספרים שבחו”ל לפני כ–כ”ה שנים וכינוהו בשם ‘ספרות־ילדים’ וכו'. הספרים הללוּ, מלבד מיעוּט כמוּתם וארעיוּתם, היו בחלקם לקוּיים מצד התוכן או מצד הצורה, וברובּם היו בעלי מגמה ידועה". אפילו בביבליותיקה ‘מוריה’ לא מצא המבקר את “הסיפּוּר הגדול, בעל המאורעות והעלילות, שיש בו כדי לשעבּד את הלב והדמיון של הקורא הצעיר”, ולכן “אבד מערכה הרב שהיה לביבליותיקה זו בשעת הופעתה” (ספר־היובל של הסתדרות המורים, תרפ"ט, עמ' 258–260).

גם הנסיונות הראשונים לברוא שירת ילדים עברית לא יצאו נקיים ממשפטה של הביקורת. “ילדינו עודם מחכּים למשורר שלהם, שיהיה כּולוֹ שלהם”, כתב חיים הררי, “אשר יהיה הד לבבם הקטן, אשר ישיר את שמחתם ואת צערם, אשר יביע את חפצם יום יום”; ובסכּמו את שנעשׂה בתחום ספרות־הילדים בימיו פסק הררי באכזבה: “[…] ואם נבוא לבוֹר את הפסולת מתוך מזון זה המיועד לילדינו, הרי יישאר מעט מן המעט, רק כדי סעודה אחת” (‘החינוך’, א, תר"ע, עמ' 33–38).

סימנהּ המובהק של ספרות־הילדים הטבעית, שהתחילה נוצרת בארץ־ישראל, היה העתקת השורשים מן המקורות ומן העבר הגלותי אל ההוֹוה המתחדש. סופרי הארץ הראשונים – חמדה בן־יהודה, זאב יעבץ, יהודה גרזובסקי־גור, לוין קיפניס, ישׂראל דוּשמן וחבריהם – שסיפרו על ילדי המושבות ובני החלוצים, בישרו את ראשיתו של הכּיווּן הריאליסטי בספרות־הילדים שלנו. כיווּן זה הלך והתחזק בהדרגה, עד שהגיע לשיאים חדשים בשנים שלאחר מלחמת־העולם הראשונה.

להתעצמות זו יוקדש החלק השני של הספר.

חלק ב': בין שתי מלחמות־עולם

פרק חמישי: “ברקאי” – שׂגשׂוּג ודעיכה באירוֹפּה

א. ‘תרבות’ ו’אמנות'

באביב 1917 – בעוד מלחמת־העולם הראשונה מתקרבת לסיומה, הצבא הבריטי משתלט על ארץ־ישראל, ורוסיה נשחקת בין גלגלי המהפכה – התכּנסוּ במוסקבה ‘חובבי שׂפת עֵבר’ לוועידתם. בששת ימי הוועידה נשׂאו דברים מורים, אנשי רוּח וגם סופרי ילדים. נֹח פינס ושושנה פרסיץ דיבּרו על בית־הספר העברי; יצחק אלתרמן ויחיאל הַילפרין, מאבות גן־הילדים העברי ומיוֹצרי הספרוּת לטף, דיבּרו על חינוּכם של בני הגיל הרך; ח"נ ביאליק דיבּר על התרבות העברית ועל הקניית השפה לדור הצעיר: “נכון הדבר”, אמר, “קשה לילד ללמוד, לסגל לעצמו את הלשון העברית; ואולם אנחנו רוצים כי בנפש הילד יישאר רושם בל־יימחה של התאמצות זו, של הקושי, של הסבל הזה”.

בסיומה של הוועידה נתקבּלו פה אחד החלטות, שהיוּ למצעהּ של חברת 'תרבּוּת ברוּסיה:

"א) לעשות את הלשון העברית לשׂפת החינוך, התרבות והדיבור של העם העברי;

ב) לעשות את יצירות התרבות העברית לקנין כל העם כּוּלם.

האמצעים להשׂגת המטרה: […] לייסד הוצאות ספרים, עתונים, מאספים, ספרי לימוד ומכשירי בתי־ספר ולתמוך באלה הקיימים" (‘הצפירה’, 1917, גל' 38).

אפשר לראות בוועידה זו ובהחלטותיה תמרור וציוּן־דרך למהפכה הגדולה, שעברה על התרבּות עברית, וספרות־הילדים בכללה, לאחר מלחמת־העולם הראשונה. ההתעוררות הלאומית והרעיונות הכלל־אנושיים, ששטפו את העולם בתום המלחמה ועם התכּנסות ועידות השלום; הצהרת בלפור, שעוררה נחשול של התלהבות ותחושה של “אתחלתא דגאולה” בקרב יהודי אירופה – כל אלה הביאוּ גם להתעצמות חסרת תקדים של פעולות חינוך ותרבות. בכל עיר ועיירה נפתחו בתי־ספר עבריים, בהם למדו מאות־אלפי ילדים ובני־נוער. אז גם התאחדו ‘ההסתדרות לשׂפה ולתרבות’ וחברת ‘חוֹבבי שׂפת־עבר’ וחבריה יסדו את ההסתדרות ‘תרבות’, שסניפיה הרבים פעלו בעיקר בפולין, רוֹמניה, הארצות הבלטיות ורוּסיה (עד לחיסולה של התרבות העברית בברית־המועצות). תחת כנפי ‘תרבּות’ פעלו כמאתיים בתי־ספר עממיים, וכן בתי־ספר־ערב, גני ילדים, גימנסיות, סמינרים למורים ובית־ספר חקלאי. סניפי ‘תרבות’ סייעו גם להוצאות־ספרים קיימות וחדשות, מימנוּ הוצאתם של ספרי לימוד וקריאה, עיתוני ילדים וכתבי עת אחרים. היתה זו ראשיתו של עידן פריחה מחודשת, לאחר שנות המלחמה והחרדה, לחינוך היהודי ולספרות־הילדים העברית במזרח אירופה ובמרכזה. תוך חמש–שש שנים נוסדו בוׅילנה ובקובנה, בוַרשה ובלבוב, בברלין ובפרנקפורט, בוינה ובערים אחרות עשׂרות הוצאות־ספרים ו“ביבליותיקות” – מהן גדולות ודינָמיות ומהן קטנות וקׅצרות־ימים – שהוציאו מאות ספרי ילדים ונוער מכל הסוגים. לנוכח תופעה זו התעורר הרושם, כי מעולם לא היתה לספרות־הילדים העברית עדנה שכזאת.

האיש שעמד מאחורי ‘תרבות’ ופעולותיה, ואשר לו חייבת ספרות־הילדים שלנו את תנופת גידולה, הוא התעשיין ואיש־הספר הלל זלאטוֹפּוֹלסקי (יקאטרינסלאב 1868–פאריז 1932). בן משפּחה חבּ"דית זה נקרע מנעוריו בין עולם־הרוח לעולם־המעשׂה, ובשניהם הגיע להישׂגים נכבדים. כשהשתקע במלחמת־העולם הראשונה במוסקבה, היה כבר אחד מאֵילי תעשיית הסוּכּר הגדולים; ועם זאת היה פילַנתרוֹפּ בעל אידיאלים, הממַמן מפעלי תרבות וחינוך. הוא סייע בכספו להקמת רשת מוסדות החינוך העבריים, ביניהם הדו־שבועון לילדים ‘שתילים’ (ראה פרק ד/ח). כן פירסם מאמרים ופיליטונים ספוגי אווירה עממית־חסידית. אחרי המלחמה השתקע בפאריז, ושם נרצח במשׂרדו על־ידי אחד מעוֹבדיו לשעבר.

הישׂגיו היו רבים ונכבדים; אבל פּוֹעלוֹ העיקרי של זלאטופולסקי בספרות־הילדים היה, בלא ספק, יׅיסודה של הוצאת ‘אמנות’, שאותה הקים וטיפּח עם בתוֹ וחתנוֹ, שושנה ויוֹסף פרסיץ.

“עד היום אין בספרות העברית משהו דומה לסדרת ספרי הילדים והנוער של ‘אמנות’”, כתב שלמה שְבא (‘דבר’, 15.11.1964), והוסיף: “מה היה קורה לספרות העברית, אם לא היו לילדים ספרי דיקנס, הוגו, ז’ול ורן, סקוט, סנקביץ' ועשרות אחרים, שהדפיסה ‘אמנות’?” את רשימתו המונוגרפית פתח שְבא במעשה שהיה בשני קציני צה"ל, ששׂוחחו בנוכחותו על גיבורי ילדותם הספרותיים: “כמובן, היו אלה גיבורי ספרי ‘אמנות’. פני השניים אוֹרוּ וחיוך עלה עליהם, כנזכּרים ביפה שבּחייהם”. ומאמר זה, שסיפּר על שושנה פרסיץ ומפעל־חייה, הוכתר בכותרת הקולעת: “הפטרונית של ספרוּת הילדים”.

שושנה פרסיץ (קיוב 1893–ירושלים 1969), שקיבלה בצעירותה חינוך עברי ולמדה פילולוגיה ופדגוגיה, הנהיגה בביתה שבמוסקבה את הדיבור העברי. לציון יום־הולדתו החמישים של האב, הלל זלאטופולסקי, יסדה המשפחה קרן בת חצי מיליון רובל במטרה להקים הוצאת ספרים עברית, ובאמצע תמוז תרע"ז (3.7.1917) נוסדה במוסקבה הוצאת ‘אמנות’ (השם נקבע בעקבות שמו של הדפוס הרוסי ‘אמנות הדפוס’, שממנו נרכשו האותיות העבריות בשביל דפוס ההוצאה).

“שני דברים הביאו אותי להחלטה להוציא לאור את ספרי הילדים”, סיפרה פרסיץ, “גדלתי באטמוספירה של ספרים. ספר היה דבר של קדושה בבית. ראיתי את הורי מטפחים ספרים. הסופרים היו בני בית אצלנו ואני ראיתי אותם בסבלם ובבדידותם. הם כתבו ולא ידעוּ בשביל מי. ואז אמרתי: אני אוציא ספרים בשביל ילדים. אני אברא לסופרים אלה קוראים. ועוד: באותם ימי נעורים רחוקים היה בי עלבון צורב: הנה אנחנו בני עם־הספר, ואף־על־פי כן אין כמעט לרבבות הילדים היהודים ברוסיה ספר משלהם. לא היה להם על מה להתחנך, ופחדתי שאם הילדים לא יקבלו בילדותם ספרים בעברית הם יאבדו לעולם לעברית. ואני רציתי גם שלא יתביישו בספריהם לעומת ספרי הילדים האחרים, הזרים; לכן אמרתי: אוציא להם אותם בצורה יפה” (‘הדבר’, 15.11.1964).

חרף ימי המלחמה והמהפכה, כשאיש אינו יודע מה ילד יום “והשעה אינה כשרה עתה כלל להדפסה”, כדברי ביאליק (איגרת מיום 19.9.1917), ניגשה שושנה פרסיץ במרץ מעורר השתאוּת להפעלת בית־ההוצאה, ומטרתה המוצהרת היא “להכניס מן הטוב והיפה שבספרות הלועזית והעברית אל אוצר ספרותנו, לעורר בלב הילד ענין וחיבה לספר העברי ולשפר את טעמו”. היא הפעילה את בית־הדפוס, הזמינה אצל משה בן־אליעזר, י"ח רבניצקי, ישראל שף ואחרים תרגומים מספרות־הילדים העולמית ומינתה את אריה לייב סמיאטיצקי לעורך ראשי של ההוצאה.

מינוי זה, שנעשה על־פי המלצת ביאליק, הוכיח עצמו במהרה כבחירה מוצלחת ביותר: שכּן א“ל סמיאטיצקי (פולין 1883–תל־אביב 1945) נתגלה כאחד מבחירי העורכים והמסגננים בספרות־הילדים העברית, אדם בעל חוש לשוני נדיר, טוּב־טעם ומתרגם אמן, שחתם על כל תרגומיו בפסבדונימים¹⁶⁴. בגיל עשרים וּשתיים, והוא מורה ב”חדר המתוקן" בגרוֹדנו, שלח להוצאת ‘מוריה’ כתב־יד מנוקד בשם ‘שלום התלמיד, חוּבּר בידי גדולי הרופאים’. ביאליק, שהתפעל מן הסגנון המנוּפה של המתרגם, מיהר להדפיס ספרוֹן זה, שהכיל כללי בריאות לילדים. ב־1907 עבר סמיאטיצקי כמסגנן במערכת העיתון הוׅילנאי ‘הזמן’ ובמלחמת־העולם הראשונה היה מפקח על בתי־הספר היהודיים. מיומו הראשון בהוצאת ‘אמנות’ ועד ימיו האחרונים עסק בעריכה בשקידה בלתי־רגילה; ערך את מרבּית ספרי הילדים והנוער של ההוצאה, לסדרותיהם השונות, וכמה תרגומי ספרים (ביניהם ‘הלב’ מאת דה אמיצ’יס בתרגום יום־טוב הלמן, תרפ"ג) כתב כמעט מחדש. “מצא משהו מצומק [בכתב־היד] – היה נטפל לו ולא זז ממנו, עד אשר הציץ ציצים ופרח ונתעטר עיטורי סופרים”, כתב י"ד אברמסקי (‘מאזנים’, תשכ"ה, עמ' 188).

אבל ‘אמנות’ התחילה את דרכה במזל רע. בטרם הספיקה להוציא במוסקבה גם ספר אחד לילדים פרצה המהפכה הבולשביקית, וּבקיץ 1918 החרימו השלטונות את בית־הדפוס. אז עברו בני משפחת פרסיץ וסמיאטיצקי עם כתב־היד לאודיסה, השרוּיה גם היא בתוהו ובוהו, שם נרכש דפוס חדש ו’אמנות' חידשה את פעילותה בעיקר בתחום הספרות לגיל הרך. כמניין ספרונים קטנים (8–14 עמודים כל אחד), רוּבּם מלוּוים באיוּרים צבעוניים, יצאו באודיסה בתרע"ח בסׅדרה בשם ‘גמליאל’ (על־שם בנם הבכור של שושנה ויוסף פרסיץ, שמת בגיל 4), וּביאליק השתתף בעריכת הטקסטים, הוסיף עליהם הרבה מטעמו ומסגנונו וגם תרם לסׅדרה את סיפוּרו השירי ‘התרנגולים והשועל’¹⁶⁵, שנדפס בעילום שם המחַבּר. ומאחר שגם רוב הספרונים האחרים בסׅדרה זו נדפסו בלא ציון שמות המחברים והמתרגמים־המעבּדים, קשה עתה לדעת בבירור מה חלקם של ביאליק, סמיאטיצקי, או סופרי אודיסה האחרים, ביצירות אלה. בין השאר אנו מוצאים בין ספרוני ‘גמליאל’ את הסיפּור המבדח של טולסטוי ‘לצאת ידי הכל’ בנוסחו האנוֹנימי של אחד־העם; את המשל ההודי ‘חמישה עיוְרים’ בעיבּוּד טוֹלסטוֹי ובתרגוּם אנוֹנימי, הקרוב לזה שפּירסם ביאליק באוֹתה שנה במקראה ‘שבילים’ של יעקב פיכמן; את המעשׂיה ‘מעשה בזקנה ובדֺב’ בעיבּוּדוֺ של ש' בן־ציון; את הסיפור ‘האניה והארְבּה’ מאת אספן־האגדות השבדי ריכרד גוסטפסון בתרגום אנונימי, המכיל משפטים פיוטיים שחוֺתַם ביאליק מוטבע בהם (למשל: “גם אל ארץ הוֺדוּ עברתי. באתי – ושם האגדות הנפלאות. אהבתי לשמוע בלילות את אשר יספרו הצרורות למיניהם”)¹⁶⁶. ואחרון אחרון – בעת ובעונה אחת עם ‘התרנגולים והשועל’ לביאליק נדפסה בסדרת ‘גמליאל’ גם המעשיה העממית ‘החתול והשועל’. כל המשווה את השתיים יתפתה לראותן כאחיות בנות אב אחד, ולא רק בגלל גיבורן הראשי, השועל הערום: שתי המעשיות כתובות בפרוזה חרוזה קצובה ומבריקה, שדומה כאילו יד אחת כתבה אותן, כפי שאפשר להיווכח ממשפטים מעטים אלה, הלקוחים מן העמוד הראשון של ‘החתול והשועל’:

'החתול והשועל' – אחת החוברות האנונימיות, שיצאו בספריַת 'גמליאל' (הוצאת 'אמנות'), אשר ביאליק טיפל בעריכתן

מאחר שספרוני ‘גמליאל’ נדפסו, כאמור, בעילום שמות המחברים והמתרגמים, אין לנו אלא לשער שביאליק טיפל בהן, ואם לא בכתיבה ממש – לפחות בעריכה ובהתקנה לדפוס.

סׅדרת ‘גמליאל’ שבה ונדפסה בשנים תרפ“ב–תרפ”ד בפרנקפורט ע“נ מיין, לאחר שהוצאת ‘אמנות’ עקרה, בגלל המהפכה, מרוסיה לגרמניה ופתח ב־1921 את משרדה ביניהן ‘לסביבון’ מאת זלמן שניאור (גם כן בעילום־שם המחבר), ‘אצבעוני’ המפורסם לביאליק, וסיפּוּרוֹ הקלסי של לוין קיפּניס ‘מעשׂה באפרוֹח שהלך לבקש אֵם אחרת’. אך כיוָן ששנת ההדפסה איננה מופיעה על הספרים – והיא “רעה חולה” משותפת לכל ספרי ‘אמנות’ שיצאו בחו”ל, המאלצת את החוקר והביבליוגרף לגשש לא פעם באפלה ולנקוט דרך של השערה וניחוש – קשה עתה לקבוע בוודאות אֵילו מספרי ‘גמליאל’ נדפסו תחילה באוֹדיסה ואֵילו נוספו אליה בפרנקפורט.

מיד לאחר שהתבססה במקומה החדש, התחילה ‘אמנות’ להוציא ספרי ילדים, שהותקנו לדפוס וצוירו עוד באודיסה (רוּבּם על־ידי רביעיית הציירים יעקב אפטר, משה מוצלמכר, חיגר וקרבצוב). מספרי המקור הראשונים שיצאו בפרנקפורט יוזכרו: קובץ שירי הילדים ‘ערבה’ מאת יעקב פיכמן (תרפ"ב), אסופת שירי הזמר והמשחק ‘מחרוזת’ מאת לוין קיפניס¹⁶⁷, ‘המלך דוׅד במערה’ ועוד שלוש מאגדות דוד ושלמה מאת ח"נ ביאליק, שיצאו ליום־הולדתו החמישים של המשורר¹⁶⁸, וכן חמשת כרכי ‘כתבים לבני הנעורים’ מאת ש' בן ציון, מצוירים בידי בנו נחום גוטמן. כל הספרים נדפסו בניקוד מלא, על נייר משובח, עם ציורים נאים ובהידור חיצוני מרהיב, שלא נפל מׅזֶה של ספרי הילדים הלועזיים, שיצאוּ אז באירוֹפּה.

“יום אחד”, סיפרה ש' פרסיץ בזכרונותיה, “מגיע מרוסיה סמיאטיצקי ובידו מזוודה. הוא פותח אותה, כשהכל מקיפים אותו נרגשים: הוא הביא אתו ששים כתבי־יד, תרגומים של ספרי ילדים!” (‘דבר’, 15.11.1964). סוף־סוף נתאפשרה לה, לבעלת ההוצאה, לממש את חלומה הגדול – להוציא סׅדרה ארוכה של ספרי ילדים קלַסיים בתרגום משובח ובצורה נאה; והיא פתחה בספר, “שראוי לפתוח בו הוצאה לילדים”, כלשונה, הלא הוא ‘הלב’ (“קורות שנת לימודים אחת, כתובות בידי תלמיד הכיתה השלישית”), מאת אדמונדו דה אמיצ’יס בתרגומו של יו“ט הלמן¹⁶⁹; כנספח הוֹפיע בנפרד הסיפור האחרוך והידוע ביותר שבסיפורי ‘הלב’ – מן האפנינים ועד האנדים”, מתורגם מאיטלקית בידי א. אלמוני (הוא א"ל סמיאטיצקי).

קרוב לארבעים ספרי ילדים ונוער מתורגמים, בתדירוּת של ספר לחודש בממוצע, הוציאה ‘אמנות’ בארבע שנות פעילותה בפרנקפורט, עד ש“עלתה” בתרפ“ו לארץ־ישראל. כולם נדפסו באות מנוקדת מאירת עיניים, על נייר משוּבּח ועם איורים שנלקחו מן המקור, וכולם יצאו בתבנית אחידה, מכורכים בכריכה אחידה, שהיתה “הסמל המסחרי” של ההוצאה והערובה לספרות משוּבּחת. ההקפדה היתה תמיד על איכות נאותה, על המרתק, המעשיר והמהנה. בין הספרים הראשונים, שהוציאה ‘אמנות’ בשנים תרפ”ג–תרפ“ד, תצוּין הטרילוגיה הרובינזונית של המסַפּר האוסטרי אלוֹיס ת' זונליטנר (טלוצ’הר; 1869–1939) על ‘ילדי המערות’ שנכלאו בעמק נעלם ודאגו בעצמם לכל מחסורם, בתרגומו של אברהם פרנק¹⁷⁰; לצׅדה הופיעה שורה של ספרי מסע והרפתקה: ‘מסעו ופגעיו של הקפיטן הַטֶרס’ לז’ול וֶרן בתרגום יצחק ספיבק; ‘בתחתית אניה’ מאת מיין ריד, אף הוא בתרגום ספיבק¹⁷¹, ‘בדרך היבּשה אל הודו’ מאת סוֶן הֶדין בתרגום לב חזן; ‘גשוּשי’ מאת ג”פ קוּפּר בתרגום נחום טולצ’ינסקי (טל)¹⁷² ועוד. ולצד סיפורי ההפתקה יצאו סיפורי הטבע האותנטיים של הסופר־הצייר הקנדי ארנסט סיטון תומפסון – ‘חיות הבר’ בתרגום ח“א חזן ו’חיות־הבר בנאות מגוריהן' בתרגום י”י ריבלין. ולצד סיפורי הטבע יצאו הרומָנים הרגשניים ‘יחפהפיה’ לברתולד אַוּאֶרבַּך בתרגום ישראל שף, ‘באין משפחה’ להקטור מַלוֹ בתרגום י“ח רבניצקי¹⁷³ ו’קטינא' מאת אלפונס דוֹדֶה בתרגוּמוֹ של משה בן־אליעזר¹⁷⁴. יחד עם ‘קטינא’ הדפּיסה ‘אמנות’ באותה עת עוד שלושה מספרי דוֹדֶה: ‘סיפורי שני בשבת’, אף הוא בתרגום בן־אליעזר, ואת שני חלקי ‘טרטין איש טרסקון’ – זה הנוסע הרברבן, התמים ואוהב החיים – בתרגום אשר בן־ישראל¹⁷⁵. ולצד הסיפורים המשעשעים על טרטרֵין יצאו באותה עד עוד שתי יצירות הומור קלסיות: ‘מסעי הברון איש מינכהוזן ומוצאותיו’, על־פי ג”א בירגר, בתרגום אביגדור פוֹיֶרשטיין־המאירי, ו’שלושה בסירה אחת (מלבד הכלב)' לגֶ’רוֹם ק' גֶ’רום בתרגום אברהם אפשטיין. והרשימה ארוכה (ראה פירוט בנספח).

במהרה רכשה ‘אמנות’ קהל קוראים גדל והולך, ששמר לה אמוּנים. ההוצאה הלכה ונתבססה, הרחיבה את בית־הדפוס והזמינה בחורי ישיבה מפרנקפורט ללמוד את מקצוע הסידור וההדפסה. “הבחור הזעצער [הַסַדָּר] של ספרים עבריים צריך שיהיה תלמיד־חכם”, הטעימה שושנה פרסיץ, שהיתה בקיאה בשׂפות, הכּירה את ספרות־הנוער העולמית וּבחרה את הספרים הראויים לתרגום; היו אלה “ספרים שעליהם נתחנך דור שלם”, כדבריו הנכוחים של יצחק ספיבק (ספר־היובל של הסתדרות המורים, תרפ"ט, עמ' 259), ספרים שעיצבו את טעמם של בני הנעוריםוהעשירו את עולמם ואת אוצרם הלשוני. בזכות עריכתו הקפדנית של סמיאטיצקי וחושו הלשוני הדק היה לְרוב ספרי ‘אמנות’ המתוּרגמים אותו סגנון הומוגני, קריא ומנוּפה (הנראה היום מיושן מעט, כמובן), שעורר את הרושם כי יד אחת התקינה אותם¹⁷⁶. הנה כך, לדוגמה, מסתיים פרק א של הספר ‘ילדי המערות בבנין הקורות’;

במקביל לסׅדרה המתורגמת הגדולה, הוציאה ‘אמנות’ באותה עת את הספריה ‘לכל’, שנוֹעדה לגדולים ולצעירים כאחד. אבל עיוּן בתוכנם של עשׂרת ספרי הספריה, שיצאו בפרנקפורט (מהם שלושה ספרים כפולי חלקים), לא יגלה הבדל משמעותי בינם לבין ספרי הספריה הגדולה, ונראה שהקַו המפריד העיקרי בין השתיים הוא היקפם המצומצם יותר של ספרי ‘לכל’ (70 עמ' בממוצע כל ספר). ה“המלך” של ספריה זוֹ היה משה בן־אליעזר: היא נפתחה בקובץ המקורי ‘סיפורים והגדות’ פרי־עטו, ואחר־כך הופיעו בה עוד שישה ספרים בתרגומו המנוּפּה, ביניהם: ‘אגדות’ לאוסקר וַיילד, ‘קול מיער’ לג’ק לונדון, ‘קורות חמור אחד’ מאת הרוזנת דה־סגיר, ‘תולדות ארמיניוס וַמבּרי ומסעותיו בארצות המזרח’ ואנתולוגיה של סיפורי מלחמה. כן יצאו בספריה ‘לכל’ מסיפּוּרי שלמה הללס (‘הנסיעה’) ושלמה כהן (‘שני הפכים’, תרגם אברהם פרנק) והפּוֹאֶמה ‘אסיר שיליון־מזפה’ מאת ג’ורג' ביירון בתרגום י"ל ברוך.

אחרי שהשתקעה הוצאת ‘אמנות’ בארץ־ישראל, חזרו ספרי הילדים והנוער המתורגמים שלהּ ונדפסו בלא שינוי במהדורות חוזרות עד שנת תש“ך (1960). אבל באותה עת כבר היו תרגומים ישנים אֵלה מרתיעים ב”מוּזרותם" את הקוראים הצעירים בני הדור החדש; לא ייפלא אֵפוא כי במהרה זכו ‘הלב’, ‘יחפהפיה’, ‘קטינא’, ‘טרטרֵין’, ספרי ז’וּל וֶרן ואחרים לתרגומים חדשים ורהוטים יותר; שהרי היצירות הטובות – ערכן קיים ועומד תמיד.

לפעילותה של הוצאת 'אמנות’בארץ־ישראל ייוּחד פרק נפרד (ח/א); אבל עוד לפני שעברה ההוצאה לארץ קמו וּפעלו בערי פולין וליטא כמה וכמה הוצאות קטנות ודינמיות, שראוי לספר עליהן; ולהלן מוקדש הפרק הבא.

ב. ‘סנונית’ מארץ ‘עדן’ – ספריוֹת לילדים בגליציה וליטא

בסוף דצמבר 1919 – בעוד שלושת מיליוני יהודי פולין שבים לחיי יום־יום בתום מלחמת־העולם הראשונה – נתכנסו בוַרשה מורי בתי־הספר העבריים בארץ זו לוועידתם, ובסיומה נתקבלה ההחלטה כי “בית־הספר העממי העברי צריך להיות ציבורי, כללי, נועד לשני המינים וּשׂפת ההוראה לכל מקצועות הלימוד בו צריכה להיות שפת עבר”. ככל שהתודעה הלאומית של יהודה פולין הלכה וגברה, היתה העברית לשׂפה ראשונה בערכּה בקרב מאות־אלפי ילדים ובני־נוער. היתה זו הלשון המדוּבּרת היחידה במאוֹת בתי־ספר, ומספּרם של הבתים העבריים בארץ זו הלך וגדל במהירות. אז נתעורר מאליו הצורך הדחוף ביצירת חומר־קריאה מתאים לילדים אלה ובמילוי החלל שנוצר בימי המלחמה, עם חיסול המו“לוּת העברית ברוסיה והאטת פעילותן של הוצאות הספרים הוותיקות, שנוסדו בוַרשה לפני המלחמה (‘תושיה’, ‘צנטרל’, ‘אחיספר’ ואחרות). את החלל מיהרו למלא כמה וכמה מו”לים־לשעה בעלי יוזמה – רובם ככולם מורים־וסופרים עבריים – שיסדו בערים השונות “ביבליותיקות” לילדים ולנוער, בהן הוֹפיעוּ עשרות רבות של חוברות־קריאה במקור ובתרגום. אותן ספריוֹת פעלו בחלקן באמצעות מימון פרטי של מייסדיהן, אבל רוּבּן נתמכו על־ידי חברת ‘תרבות’ ומוסדות תרבּוּת וחינוך אחרים. רמתן של החוברות לא היתה אחידה, ולא כל המחברים השׂכּילו להתאים את כתיבתם – הסגנון, השׂפה או העלילה – לרוח הילדים; אבל רוּבּן הצטיינו בשׂפה נכוֹנה ומדוּיֶקת – שהרי נכתבו על־ידי מוֹרים יוֹדעי עברית – והיה להן קהל קוראים נלהב, שראה בּהן מזון רוחני עיקרי כמעט. על החשובות שבאותן ביבליותיקות ידובר עתה.

[1] הסנוּנית הראשוֹנה בגל ה“בּיבּליוֹתיקוֹת” שהציף את פולין נקראה ‘סנוּנית’. הוֹצאה זו נוסדה ב־1919 בלבוב (גליציה המזרחית) על־ידי המחנך נפתלי זיגל (גליציה 1892–חיפה 1962), שעוֹד בנעוּריו לימד בבתי־ספר יהודיים ברחבי גליציה. בגיל עשרים השתקע בלבוב, שם היה מזכיר איגוד בתי־הספר העבריים וערך ירחון קצר־ימים לספרוּת ולענייני החיים בשם ‘העברי הצעיר’ (יצא שלושה חודשים בלבד). בתום המלחמה נתמנה למפקח מטעם ממשלת פולין על בתי־הספר היהודיים, ולמראה המחסור בחומר־קריאה מתאים לתלמידים יסד את הוצאתו ‘סנונית’ על שתי מחלקותיה: הראשונה – ביבליותיקה לילדים בשם ‘עדן’, שבחוברותיה הדקות והמנוקדות נדפסו יצירות קצרות ומשעשעות לקוראים המתחילים: מעשיה דמיונית על ‘פרה שעלתה השמימה’ מאת נפתלי זיגל; ומונולוג מבדח בשם ‘הנסיעה בכיסי בגדי’¹⁷⁷ (אף הוא מאת המו"ל־העורך), בּוֺ עוֺנה ילד להוריו המאשימים אותו שהוא גודש את כיסיו בדברים חסרי ערך; והוּא מרצה את טענותיו בשׂפת־ילדים טבעית וקולחת בחן:

ספריַת 'עֵדן' (הוצאת 'סנונית'), הסנונית הראשונה בשוּרה ארוּכּה של ספריות לילדים, שיצאו בפולין (לבוב, 1919).

לאחר שהוא שולף מכיסיו אחד לאחד את כל האבזרים החיוניים, מאוֺלר ועד פרסת ברזל, מסיים הילד את המונולוג המבדר ב“מוּסר־השׂכּל” מחכים ושנון:

לאחר הפסקה של שלוש שנים נדפסו בביבליותיקה ‘עדֵן’ שני מחזות קצרים: ‘יעקב ועֵשׂו’ מאת משה פלד, שפירסם מחזה תנ"כי שני גם בסׅדרה האחרת של ‘סנונית’ (ראה להלן), והלצה במערכה אחת בשם ‘בימי החופש’, מעוּבּדת מפולנית על־ידי שלום גוטליב.

הספריה האחרת של הוצאת ‘סנונית’ – ‘עברית חיה’ שמהּ – כּוּונה “לעם ולבני הנעורים”. אחרי שתי חוברות לימודיות (‘מוּנחי חשבון’ ו’דבּרו היטב!') נדפס בה מערכונו של שלום עליכם ‘רק דוקטור!’, בתרגומו של נפתלי זיגל. לאחר מכּן חלה הפסקה קצרה בפעילות ההוצאה; זיגל העביר את תפקיד המנהל לשלום חריף, ולאחר שעלה ב־1936 לארץ־ישראל עסק בהוראה בחיפה וסביבה עד פרישתו לגימלאות.

אחרי שנות נדודים בין ערי רוסיה ופולין ועיסוק במסחר, כתיבה והוראה, נכנס שלום חריף (אוקראינה 1864–דגניה 1944) בתרפ“א לערוך את הוצאת ‘סנונית’. הוא התעתד לפרסם בּהּ שורת סיפורים תנ”כניים, אך הספיק להוציא רק ארבעה ספרונים פרי־עטו, המתמקדים בפרשת בראשית (‘יצירת האדם’, אדם וחוָה‘, חוה והנחש’, ‘קין והבל’) וקובץ של ‘דמיונות ואגדות’. כעבור שנה (תרפ"ב) הופיעו בהוצאת ‘סנונית’ שני ספרונים לנוער מאת ראובן פאהן¹⁷⁸: המונוגרפיה ‘שלמה לעוויזאָהן’ והסיפור האֶפּי ‘יוסלי טֶגְלָשֶר’, המסֵפּר בסגנון דרמָטי חגיגי את קורותיו של גיבור יהודי אגדי, המנצל את כוחו הכּבּיר להצלת בני עמו.

אחרי סגירת בית ההוצאה שב חריף למסחר ולנדודים, עד שעלה ב־1925 לארץ־ישראל והשתקע בקבוצת דגניה א. בשנותיו האחרונות שקד על כינוס כתביו, עד שאיבּד את מאור עיניו ונאלץ לחדול מכּתיבה.

[2] 'תרבות בוילנה

בתום מלחמת־העולם הראשונה שבה וילנה להיות מרכז ספרותי־תרבותי יהודי תוסס ודינָמי. חרף התלאות שעברו על היהודים בשנים 1919–1924, בשל המאבק בין פולין לליטא על השלטוֹן בעיר¹⁷⁹, היו שנים אלה גם שנות פעילות תרבותית ענפה, שאחד מסימניה היה המאבק החריף בין החינוך העברי ליידי. בשל מאבק זה, וכדי לסייע לנאמני השׂפה העברית, הגבּירה חברת ‘תרבות’ את תמיכתה במוסדות־החינוך העבריים בוילנה, קיימה סמינר למורים וגימנסיה עברית והרחיבה את בתי־הספר העממיים. ואחד ממפעליו הראשונים של הסניף הוִילנאי של ‘תרבות’ היה יִיסוּדה של ‘הספריה לילדים ולבני הנעורים’.

שני מורים וסופרים השתתפו ביִיסוּד הספריה, במימוּנה ובעריכתה: האחד – חיים אריה חזן (פלך גרוֹדנוֹ 1863–גֶטוֹ וילנה 1941), שבגיל בר־מצוָה כבר הוציא שבועון בשם ‘החוזה’, אותו כתב בעצמו. מאז גיל שש־עשרה התמסר לעבוֹדוֹת חינוך וספרות, חיבּר ספרי לימוד, כתב ותירגם לבתי־הספר שירים, שהיו על טהרת המשקל הספרדי ורוּבּם כונסו בספר ‘נגינות’ (וילנה 1921). לאחר נפילת וילנה בידי הנאצים נוֹרה למוות, כשהוא עטוף טלית. שותפו של חזן ב’ספריה לילדים' היה מנחם רודניצקי (אדיר; 1887–תל־אביב 1972), שהיה אז המפקח על בתי־הספר של ‘תרבות’ בוִילנה, פירסם מאמרים על חינוך (כּוּנסוּ בחלקם בספר ‘אשר עם לבּי’, תשכ"ד) וניהל בארץ מוֹסדוֹת השׂכּלה לפועלים.

שלא כרוֹב ה“ביבליותיקות” לילדים באותה עת, לא התכוונוּ אדיר וחזן לתת לקוראיהם הצעירים ספרות יפה “טהורה”, אלא יצירוֹת שיקרבוּ אותם אל הטבע הזָר להם ואשר ירחיבוּ את אוֹפקיהם. “הספריה לילדים ולבני הנעורים”, נאמר במודעות שנדפסו בעִיתונות ועל עטיפות החוברות, “מוציאה לאור ספרי מדע פופולאריים, מסעות ותולדות אנשי שם”. ועשׂר החוברות המנוקדות והמאוירות בַּסִפריה, כּוּלן יצירות מתורגמות, התמקדו בנוֹשׂאי טבע וזואולוגיה.

החוברת הראשונה שיצאה ב’סיפריה לילדים' היא ‘הצפרדע’. על עטיפת החוברות נדפּס “תרגום ר.ק.”; אלא שלא ר.ק. האלמוני תירגם סיפּוּר זה, אלא אברהם שלונסקי, והיה זה בלא ספק הראשון בשורה הארוּכּה של תרגומיו לילדים ולמבוגרים. את גלגולי התרגום, עם פשר האותיות ר.ק. רשם שלונסקי זמן־מה לפני מוֹתוֹ על עותק של ‘הצפרדע’ (העותק עם ההסבּר שמור בארכיון כץ של אוניברסיטת תל־אביב)¹⁸⁰:

עורכי הספריה השׂכּילו לתת בה יצירות, ששולבו בהן סיפור עלילתי עם מידע מעשיר; הסיפורים נכתבו, רוּבּם ככולם, על־ידי סופרים, שנתפרסמו בעולם בסיפורי הטבע הפיוטיים, או האוֺתנטיים שלהם, ואלה תורגמו תרגום חופשי על־ידי מורים וסופרים, שלרוּבּם היה זה ניסיון ספרותי ראשון. החוברת השניה בספריה, אחרי ‘הצפרדע’, היתה הקוּקיאה' מאת המספר הדני קרל אֶוַלד (1856–1908), בתרגומו של ח“א חזן. סיפור נוסף של אֶוַלד, ‘התולעת והעגור’, תורגם בידי פַלק הילפרין, שהִרבּה באותן שנים לפרסם חוברות קטנות לילדים ביידיש ובעברית (ראה להלן). שישה מתוך עשרת ספרוני הספריה הכילו סיפורי טבע קצרים מאת הסופר־הצייר הקנַדי הנוּדע ארנסט סיטון תומפסון; שניים מהם – ‘השוּעל’ ו’הנמלים' – עוּבּדוּ בידי אהרן אורינוֺבסקי (בן־אור), שהשתתף אז בהקמת הסמינריון של ‘תרבות’ בוילנה. העורך מנחם רודניצקי (אדיר) תירגם את סיפוּרוֺ המרגש של סיטון תומפסון על הכלב המוּזר ‘בינגו’; הסיפורים האחרים תורגמו על־ידי פלק הילפרין, ש' אַיזיקוב ואהרן צייטלין. סיפור מרתק בשם ‘עץ מרפא’ מאת מ”נ סלֶפּצוֺבה – על מאבק בין האינדיאנים ללבנים – תירגם מ"ז ולפובסקי, שזה אך שוחרר מן הצבא הרוסי והיה זה ראשון לתרגומיו הרבים.

'עץ מַרפא' מאת סלֶפּצוֺבָה (ספריַת 'תרבות', וילנה 1922) – תרגומו הראשון של מ"ז ולפובסקי.

'אחיו הצעיר של הדב' מאת לונג (וילנה 1922), תרגומו הראשון של א' שלונסקי (חתום: א.ש.)

הפדגוג מ“א אביגל שיבּח במלים חמוֺת את עורכי הספריה, על שהצליחו “להכניס את הילד העברי אל תוך העולם האינטימי של בעלי־החיים” ועל אשר “החוברות כּוּלן מצטיינות בהידורן החיצוני, כולן מנוקדות ומצוירות ושפתן יפה וקלה” (‘תרבות’, א, ורשה, חשון תרפ"ב. חתום: י.ג.). הודות לסגולות אלו יצאו רוּבּן גם במהדורה שניה. עם זאת לוֺקים רוב התרגוּמים בשיבּוּשי סגנון וניקוד קשים, כּכל הנראה בגלל טירונוּתם ה”מקצועית" של העוֺרכים והמתרגמים. באחדות מהן מורגשת זיעת המתרגם, ובאחרות מצויים צירופי לשון מוזרים. נבדלים לטובה אותם סיפורים, שנמסרוּ לפַלְק הילפרין ותורגמו על־ידוֺ בּסגנון רענן, קולח ומהנה:

פלק הילפרין (רוסיה הלבנה 1876–תל־אביב 1945), מתרגם הסיפור, היה מחלוצי החינוך העברי והיידי החדש במזרח־אירופה וממטפּחי ספרות־הילדים בשתי־הלשונות. הללו. כמעט בכל מה שכּתב שילב את הנעימה הקלה, החייכנית, המעניקה לקורא הקטן צחוק ושעשועים; ו’צחוק ושעשועים' היה גם שֵם הספריה שערך והוציא בוילנה בהוצאת ‘יהודיה’ עוד בשנת תרע“ג, והוא אז מורה בראשית דרכו. עשרים וּשתיים חוברות ה”ביבליותיקה" הקטנות, המצוירות והמנוקדות, שנועדוּ לקוראים המתחילים, כללו סיפורים ואגדות, כמחציתם־פרי עֵטו שלו ויׅתרם עיבּוּדים מן הפולקלור היהודי (‘חתונה’) או הכּללי (‘הפרח האדום’); הם הצטיינו בשׂפתם הקלה והמהנה ואת רוּבּם אכן הלם השם ‘צחוק ושעשועים’, שכּן תוכנם היה מבדר או משעשע. כזה הוא, למשל, הסיפּוּר המצויר המבדח ‘הגֶנרל של האוָזים’, שגיבּוֺרוֺ הנער מנסה ללמד את אוָזיו תרגילי סדר:

אין תימה שחוברות ‘צחוֺק ושעשועים’ זכו לפּוֺפּוּלריות ממשוכת; הן נדפסו במהדורות אחדות, בוׅילנה ובוַרשה (גם בשם ‘ספרי קריאה מצוירים לילדים’, ובכרך גדוֺל ומהוּדר בשם ‘בשעת הפנאי’), ואף הביקורת גמרה את ההלל על תוכנן ועל צורתן החיצונית: “לא ראיתי כמוהם לטוב בספרות ילדינו עד כה, ועל דא בודאי ראוי לשמוח” (‘החינוּך’ ג, תרע"ג, עמ' 379. חתום: מורה)¹⁸¹. בשנת 1918, לאחר שנתמנה למפקח על בתי־הספר היהודיים מטעם ממשלת אוקראינה, יסד הַילפרין ביֶקאטרינוסלב הוצאת־ספרים יִידית לילדים בשם ‘נאַטוּר אוּן לעבּן’ (“הטבע והחיים”), ובה הוציא שורה ארוכה של חוברות לקריאה וספרי לימוד. אחרי שובו לוִילנה השתתף ביִיסוד הדו־שבועון היידי הראשון לילדים, ‘גרינינקע ביימעלעך’ (“עצים ירקרקים”. על־שם שיר־הילדים היִידי של ביאליק); אז חזר גם לפעילותו בספרות־הילדים העברית, הוציא מהדורה מורחבת של ‘ספרי קריאה מצוירים לילדים’ והרבּה לתרגם ולעבּד מספרות־הילדים היידית והעולמית. בין השאר העניק לקוראים הצעירים תרגום עברי ראשון של ‘מאורעות הקלברי פין’ למרק טוֵין (1926), בו ניסה לברוא עָגה עברית “משוּבּשת”. אחרי שעלה בתרצ"ז לארץ־ישראל קנה את לב הקוראים הצעירים בעיבּוּדיו התוססים לסיפּוּרי ‘חכמי חלם’ וכן בסיפורו המחוֺרז האֶפּי־המשעשע ‘שמשון הגיבור בילדותו’ (תרצ"ח), שפרקי הגבורה בו רווּיים הומור עממי עם אנַכרוֺניזם מכוּון ושובבני.

אבל נחזוֺר אל וִילנה שאחרי מלחמת־העוֺלם הראשוֺנה. בעוֺד חזן ורודניצקי (אדיר) עוֺשׂים הכנות להרחבת הספריה, לילדים וּמכינים לדפוּס “סריה של מסעוֺת ותוֺלדוֺת אנשי שם” (כפי שנכתב על עטיפת החוברות של ספריית ‘תרבּוּת’), נאסר רודניצקי בגלל פעילותו הציוֺנית ופעילות ההוצאה נקטעה בעודה באׅבּהּ.

שנים אחדות אחר־כך נוסדה בוׅילנה ספריה מנוקדת חדשה בשם ‘ביבליוֺתיקה למען הקטנים’. שלא כקודמותיה הכילו כל 30 חוֺברוֺתֶיה אגדות־עם, רוּבּן ככולן מאוסף האחים גְרים: ‘אדמונית’ (היא כיפּה אדוּמה), ‘רפשיה’ (סינדרלה), ‘שלגיה’, ‘החתול השדכן’ (הוא החתול במגפיים) ועוד. כל התרגומים־העיבּוּדים, שהצטיינו בשׂפה קולחת ומדויקת, נעשו בידי המורה־המו"ל נתן לֶוִין, שלימד בבית־הספר ‘עבריה’ בוילנה והוציא מקראוֺת משובחות אחדוֺת (תרס“ה–תר”ע. חלקן עם א' פרידמן). האיוּרים שליווּ את האגדות היו ברוּבּם העתקים מקבצים לועזיים ומיעוטם נעשו בידי צייר יהודי בשם א' רומאנוב. שנת ההדפסה לא צוּינה על החוברות, ולאחר שעלה לוִין לארץ באמצע שנות השלושים, הוציא את כולן שוב בתל־אביב במהדוּרת צילוּם, על פי סדרן הראשון ובשם זהה כמעט: ‘ספריה למען הקטנים’ (הוצאת ‘ניצוצות’ של אלכסנדר מוזס).

הוצאת ‘עבריה’ הוִלנאית לא היתה אלא שלוחה של בית־ההוצאה, שמרכזו היה בוַרשה. אחרי מלחמת־העולם הראשונה והכּליה שבאה על התרבות העברית ברוסיה, נעשתה בירת פולין מרכז הספרות העברית באירופה – פעילות שספרות־הילדים תפסה בהּ חלק עיקרי. לפעילות זו מוקדש הפרק הבא.

ג. ‘תמרים’, ‘תלתּלים’, שִבּלים' – ספריות והוצאות בוַרשה

בעשׂרים השנים שעברו מאז חזרה וַרשה להיות בירתה של פולין העצמאית (1919) ועד לכיבושה בידי הנאצים (1939), הוסיפה עיר זו להיות מרכז החיים היהודיים במזרח־אירופה. קהילת וַרשה על 330,000 יהודיה (כשליש מאוכלוסיית העיר), הצטיינה תמיד בעֵרנות בלתי־רגילה; בה נוסדו רוב בתי־ההוצאה וכתבי־העת העבריים והיידיים, וממנה נסתעפו שלוחות לכל חלקי המדינה ואף מחוצה לה. העברית החיה כבשה במהירות את מקומה הבלתי־מעורער בקרב הדור הצעיר, דבר שהביא לפריחה מחודשת של ספרות הילדים והנוער. מסַפּרים, משוררים ומתרגמים מחוננים – אהרן לוּבּוֺשיצקי, יצחק קצנלסון, יהודה ורַשביאק, יקיר ורשבסקי, אלחנן אינדלמן ואחרים – חיו בה, או פירסמו בה מיצירותיהם בעשרות הוצאות ו“ביבליותיקות”. אבל חרף עובדה זו לא האריכו אותן הוצאות ימים ואף אחת מהן לא התקיימה שנים רבות ברציפות. כזה היה גם גורלם של עיתוני הילדים ושאר כתבי־העת העבריים.

כמה וכמה סיבות הביאו למצב עגום זה: האנטישמיות הגלויה והמוסווית, שעירערה את מצבם הכלכלי של היהודים ועוררה רבּים מאנשי הספר לעלות לארץ־ישראל; ההתנכלויות של שלטונות פולין לבתי־הספר העבריים, המאבקים עם רשויות החינוך והתחרות המתישה עם מוסדות־החינוך היידיים. ואף־על־פי כן הוסיפו ה“ביבליותיקות” העבריות, על שמותיהן המושכים – ‘תמרים’, תלתלים,' ‘שבלים’, ‘ניצוצות’, ‘צחוק ושעשועים’, ‘ברקאי’, ‘הקורא הקטן’, ‘הקורא הצעיר’ ועוד – לצאת בזו אחר זו, כאשר יוזמיהן הם גם סַפּקי החומר העיקריים של מרביתן.

על הבולטות שבהן ידובר בפרק זה.

הספריה המצוירת לילדים ‘תמרים’, שנוסדה בתרפ“א, היתה אחותה התאומה של “ביבליותיקה” דומה ביידיש בשם ‘יונגע הערצעלעך’ (“לבבות צעירים”), ואב אחד היה לשתיהן, הוא יעקב רייזפדר (ורשה 1890–גטו ורשה 1943). בגיל 18 התחיל רַייזפדר לפרסם בעיתונות היידית פיליטונים ותמונות־רחוב קצרות, בעיקר בכתב־העת ‘פאַר קליין אוּן גרוֺיס’ (“לקטן ולגדול”) בפסבדונים ר' יאַנקעלע; אבל את עיקר מחייתו מצא בעבודות עריכה והגהה. את סיפוריו לשתי ה”ביבליותיקות" כתב, ככל הנראה, סימולטָנית בעברית וביידיש, וכולם הופיעו בשנת 1921. מרביתם מתארים בסגנון עממי ספוג אווירה לירית – אבל גם “צולע” פֺּה ושם – את קורותיהם של בני עוני, שחֵרף דלותם הם שומרים על צלם האדם ומוסיפים להאמין בטוב: מעשׂה במלמד עני, שנתן את ארוחת ילדיו לזקן רעב ומצא מטמון (‘האוצר בשלג’); אביון, שאירח בביתו עובר־אורח אלמוני, זכה שבִּתוֺ החולה תתרפא (‘האורח’); נסיך נדיב־לב מאלץ את אביו המלך התקיף לדאוג לאזרחיו העניים (‘בן־המלך של שוהם’); ילד ממאן להיפרד מן המיחם, כדי שלא יעשו מעופרתו כדורי מוות (‘הילד וּמיחמוֺ’); גורלם הנוגה של ‘ילדי המרתף’, וכן הלאה. נוגע ללב הוא הסיפור ‘חַיִימְל’ – קורותיו של ילד הנודד בדרכים עם אביו הקבצן, שהתפתה לשַקר לילדה שריחמה עליו ולומר לה כי הוא יתום. והִנה, בעוד השניים משוחחים, נשמע פתאום קול קורא בשמו.

אחרי שמונת סיפּוּרי רייזפדר הופיעו בביבליותיקה ‘תמרים’ גם חוברות שירים וסיפורים, מקור ותרגוּם. שלוש מהן, שכּללוּ מסיפּוּרי קיפּלינג, וילהלם האוּף וסיטון תומפּסון, תורגמו על־ידי י"א הנדלזלץ, שערך באותה שנה את הספריה המנוקדת לבני־הנעורים ‘מספרות העמים’.

ישראל אליהו הנדלזלץ (רוסיה הלבנה 1879–גטו ורשה 1942) הקדיש את שלושים שנות־חייו האחרונות לטיפוח דור של קוראים עבריים בגולה. לצד עבודתו בהוראה השתתף בעריכת עיתוני ילדים (‘צפרירים’, ‘גננו’. ראה פרק ה/ח), כתב מאמרים על קריאתם של בני־הנעוּרים ועסק בשקידה מפליאה בתרגום יצירות לנוער מספרות העמים. ‘מספרוּת העמים’ היה גם שמהּ של הביבליותיקה המנוּקדת לבני־הנעורים, שערך הנדלזלץ בתרפ"א בוַרשה (תירגם את כל י"ב חוברותיה) בשביל הוצאת האחים לוין־אפשטיין. הספריה נפתחה ביצירה פסטורַלית – “בנאות החרמונים, ציוּרים מחיי סוריה הנוכחית” מאת סטֶפן סמיוֺנוֺביץ קוֺנדוּרוּשקין; אבל רוב החוברות האחרות כללו סיפורי מתח והרפתקה פּוֺפּוּלַריים; נכללו בה שישה מסיפורי ארתור קונן דוֺיל – תרגומים ראשונים לעברית של סיפורי הבלש שרלוק הולמס, שזכוּ מאז לפופולריות רבּה ומתמשכת בקרב הקוראים העבריים הצעירים. אף־על־פי שהנדלזלץ בחר לתרגם סיפורים אלה בסגנון מקראי – והוא תירגמם ככל הנראה לא מן המקור האנגלי – עדיין נותרה בתרגומו לא מעט מן השנינה שבמקור, כפי שניתן לגלות במונולוג קצר זה של הבַּלש הוֺלמס:

כן נכללו בספריה מסיפוריהם הקצרים של ויקטור הוּגוֺ (‘קלוֺד גה’), אדגר אלן פּוֺ (‘הבאר והמטוטלת’), ג’ק לונדון (‘המלחמה בעד החיים’) ואחרים.

וכאן המקום להזכיר את תרגומי הסיפורים הארוּכּים שעשה הנדלזלץ – ביניהם ‘בלי משפחה’ להקטוֺר מֵאלוֺ (תרפ"ד), שהופיעו בהוצאת בית־המסחר הוַרשאִי ‘תל־אביב’ (“אלטניילאנד”). בהוצאה זו, שהוציאה בתרפ"ג את הביבליותיקה קצרת־הימים ‘תלפיות: תיאטרון לבני הנעורים’, נדפסה אחת מיצירותיו המקוֺריוֺת הבודדות של הנדלזלץ – המחזה ‘התמורה’, שהוא קומדיה־של־חילופין, בה מתייצב נער בן עניים שקדן לשיעור פרטי בעברית במקום חברוֺ האמיד. בהיותו משוּחרר מכבלי הלעז, הצליח המחַבר לשׂים בפי גיבוריו הצעירים שׂפת־דיבוּר רעננה, שיש בה חן, טבעיוּת ואמינות, כגוֺן דבריו אלה של הנער אהרֹן, המסרב ללמוד דקדוק:

מבחר מספרות העמים הביאה לקורא הצעיר והמבוגר גם ‘ביבליותיקה אוניברסלית’, שפעלה בוַרשה בשנים תר“ף–תרפ”א; ואף אותה חנך י“א הנדלזלץ, בקובץ הקטן ‘סיפורים’ מאת אנטון צֶ’חוב. גם רוב הספרים הבאים בביבליותיקה נשׂאו את השם ‘סיפורים’, והובאו בהם מסיפוריהם הקצרים של ג’ק לונדון, א”א פּוֹ, אַלפוֹנס דוֹדֶה (בתרגום פנינה ל', ששמה המלא נותר עלום) ומאגדות אוסקר ויילד, בתרגום ח“ש בן־אברם. הספרון השנים־עשׂר והאחרון בספריה קצרת־ימים זו היה סיפור־המסע הדמיוני ‘מתוך יומנו של עץ תפוחי הזהב’ מאת ה”ה אֶוֶרס¹⁸² בתרגומו של א"א יעקבוביץ (עקביא), שערך באותה עֵת את עִיתון־הילדים הוַרשאי ‘שִבּלים’ ובמשך שנות דור העשיר את ספרות הילדים והנוער שלנו בעשרות רבות של ספרי תרגום ועיבוד.

גם הבּיבּליוֹתיקוֹת הוַרשאיות האחרות לילדים הביאו לקוראיהן בעיקר חוֹמר מתוּרגם ומעוּבד, שהיה ככל הנראה פּוֹפּוּלרי יותר ו“עובר לסוחר”. כזאת היתה, למשל, הספריה המצוירת ‘שִבּלים’, שנערכה על־ידי הסופר העברי־יידי אליהו חיים חיניטש (רוּסיה הלבנה 1884–מקסיקו 1973) ויצאה באמצע שנוֹת העשׂרים (אין שנת הדפּסה), עד שהיגר חיניטש למקסיקו, שם עסק בהוֹראה ובעריכה. 69 החוברות המנוקדות והנאות של ‘שִבּלים’, שלוּווּ איורי קַו פשוטים, הכילו בעיקר מעשׂיוֹת־עם יהודיות (‘שרה בת טובים’), אגדות מזרחיות (‘חסן ואלי בבא’), או משלים וסיפוּרי־עם אירופיים (‘האם החורגת’). חוברות מעטות כללו אגדות אמנותיות, מפרי־עטם של י"ל פרץ (‘החוכר’), או מקס נוֹרדוֹי (‘אגוז זהב’). רוב הסיפורים תורגמו ועוּבּדו בידי חיניטש עצמו, והוא כתב אותם במשפטים קצרים, בהירים, בעלי מיצב פנימי. הנה, לדוגמה, שורות אחדות מתוך החוברת ‘ירחמיאל השוטה’, שהיא גירסה נאה של מוֹטיב האח הקטן והמקוּפּח:

על חוברות מעטות מצויים שמותיהם של א“ז כהן וי”ל שטרן, וכן שמה של דבורה לחובר, מתרגמת האגדה ‘תפוחי החיים’, שתירגמה אחר־כך עוד כמה ספרי ילדים וערכה בארץ את הירחון ‘האשה’ (ירושלים 1926–1929). חוברת לד–לה בספריה – ‘הפרפר והפרח’ – נכתבה בידי הסופר העברי־היידי יקיר וַרשבסקי, שהוציא בעצמו כעבור עשׂר שנים ספריה לילדים בשם ‘הקורא הצעיר’ (ראה להלן). כשמונה שנים אחרי שהיגר חיניטש למקסיקו חידש המו“ל אֵליהוּ גיטלין בוַרשה את ספריית ‘שבּלים’ והדפיס בה בתרצ”ו־תרצ"ז עוד כשישים חוברות מנוקדות ומצוירות, רוּבּן עיבּוּדי מעשיות־עם בלא ציוּן שם המתרגם: ‘הארי בעל הכנפיים’, ‘הבת החורגת’, ‘האוָז המושיע’, ‘השועל הרשלן והתרנגולת הפִּקחית’ ועוד.

שונה במתכּוּנתה ובצביונה היתה ספריית ‘החינוך החדש’, שנוסדה בתרפ“ט על־ידי מוסד פדגוגי וַרשאי בשם זה: 55 החוברות הדקות (4–8 עמ' מנוקדים בכל חוברת), שנועדו ברוּבּן לקוראים המתחילים, כללו בעיקר חומר שהועתק ממקורות מוּכנים: מסיפורי י”ל פרץ, שלום אש, דוד פרישמן ושלום עליכם ותרגומים מיצירות אנדרסן, טולסטוי, דה אמיצ’יס ועוד.

להצלחה פחותה, יחסית, זכו רוב הביבליותיקות לילדים, שיצאו בוַרשה בשנות השלושים, עד נפילת פולין בידי הנאצים בפרוץ מלחמת־העולם השניה (1939), ונערכו ברוּבּן על־ידי מורים־סופרים שנספּוּ בשוֹאה. חרף התפשטות החינוך העברי בבתי־הספר היהודיים, גרמו המצב הכלכלי המעורער וההגירה הגוברת של היהודים לארץ־ישראל ולאמריקה לצׅמצוּם הביקוש לא רק של ספרי קריאה עבריים אלא אף של חוברות דקות וזולות במחירן. כזה היה גורלה של הספריה ‘הבה נקרא’, שיסד בתר"ץ המורה הצעיר לֵוׅי וׅינֶר (1904–1943; נספה בגטוֹ וַרשה) בשותפות עם בית־המסחר לספרים נ' שפירא. 15 החוברות, שנכתבו כּוּלן בידי וׅינר עצמו, סיפּרו בשׂפה קלה מתוּבּלת בהומור על חוויות יום־יום של ילדים, ששוּלבוּ בהן ערכי לאום ואנוש עם מתח וחיבּוּב הקׅדמה הטכנוֹלוֹגית: לאחר סיפורים ראשונים על ‘השוטר הקטן’ ו’המצילים הצעירים‘, אנו קוראים על ‘שלום וסַלׅים בארץ־ישראל’ ו’בֶּנׅי בַּכְּרך’, עד החוברות האחרונות, שסיפרו על ‘מכונה־אדם’ ו’הרובוט העברי'.

שנה אחר־כך יסד הסופר־הפּוּבּליציסט יהודה וַרשביאַק (1903–1942; נספה בגֶטוֹ ורשה) – אשר השתתף גם בעריכת עתונים לילדים ולנוער (ראה פּרק ה/ח) – ‘ספריה לילדי ישראל’, אף היא בהוצאת נ' שפירא; אך לאחר חוברות אחדות בשם ‘עת לצחוק’, שכּללוּ מעשׂיות מבדחות, הלצות ודברי שעשועים, נסגרה הספריה בעודה באׅבּהּ.

'עת לצחוק' ליהודה וַרשביאק, חוברת יחידה (כנראה) שיצאה ב'ספריה לילדי ישראל' (ורשה, הוצאת שפירא, 1931)

גורל דומה זומן גם לספריה ‘קוּם קְרא’, שיסד רפאל גוטמן (1883–1944; התאַבּד בגטו ביאליסטוק), שניהל שנים רבּות את בית־הספר של קהילת ורשה: רק שלוש חוברות מנוקדות ומצוירות יצאו בה, כתובות כולן על־ידי גוטמן ומוקדשות לגדולי ישראל: חוני המעגל, הלל הזקן ורבי עקיבא. להצלחה רבה יותר זכו ספרי הלימוד הרבים שהוציא.

שפר מעט יותר חלקהּ של הביבליותיקה העברית האחרונה לילדים שיצאה בורשה – ‘הקורא הצעיר’, שנוסדה בתרצ“ז על־ידי בית־ההוצאה ‘אחיעבר’; עשרים חוברות יצאו בה עד שנסגרה. עשׂר החוברות הראשונות, שנכתבו כולן על־ידי יַקִיר וַרשַבסקי (1885–1942; נספה בגֶטו ורשה), כללו סיפורים בעלי צביון עממי, שהמוטיב העיקרי בהם היה העימוּת בין טוב לרע: ‘השׂונא בצע’, ‘העומד לימין עשוּקים’, ‘פסק־דין מחוכם’ ועוד. עשר החוברות הבאות, שיצאו כולן בתרצ”ח, היוּ מעזבוֹנוֹ של הסוֹפר הפּוֹרה נחמן מיפֶלֶב (גרוֹדנוֹ 1886–קרקוב 1937), שהוציא עוד ב־1921 כתב־עת לילדים בשם ‘הקורא הקטן’ (ראה פרק ה/ח) ונודע ברומן ההיסטורי שלו ‘עמק עשׂרת התמרים’ (ורשה תר“ץ; תל־אביב תשכ”ב) על המרד הגדול ברומאים.

אם עשרת סיפוריו של וַרשבסקי ניכּרוּ בצביונם העממי־המוסרני, הצטיינו סיפוּרי מיפלב בעלילותיהם הדרָמַטיוֹת המקוריות, ששולבו בהן הומור ודמיון. כאלה למשל הם הסיפורים ‘כפתור שעשה נקמה בחייט’, ‘אורי עומד בפינה’, ‘הכלב בבית־המדרש’, ‘הגלוסקה של האם’, וכן הסיפור האלגורי ‘פרחי עץ החיים’, על המלאך שהביא לצדיק זר פרחים מגן־העדן, וכאשר ייעלם הגֵזל מן הארץ –

לצד הספריות שצצו ונעלמו פעלו בורשה גם הוצאות־ספרים ממוּסָדוֹת, והדינמית מכּוּלן היתה ‘ברקאי’, אשר נוסדה ב־1922 במסגרת הוצאת ‘צנטרל’ ונערכה על־ידי אהרן לוּבּוֹשיצקי (ראה פרק א/ג). ארבע סדרות לבני־הנעורים יצאו על־ידי ‘ברקאי’ בשנים תרפ“ג־תרפ”ו: ביבליותיקה היסטורית, שבּהּ נכללוּ בין השאר הספרים ‘בר כוכבא’ מאת י“ב לבנר (על־פי מאיר להמן), ‘הבּן האוֹבד’ לשלמה בּרמן ו’ספר הישר' בעיבודו של לובושיצקי; ביבליותיקה אגדית, שבּהּ יצאה שוּרה ארוּכה של קובצי מעשׂיות, שנקטלוּ בחלקן על־ידי הבּיקוֹרת¹⁸³, וכן האסוּפּה הנאה ‘אגדות משוררים’, שמתרגמה פלק הילפרין כָּלל בה מסיפורי טולסטוי, אוסקר וַיילד, אלפונס דוֹדֶה ואחרים; ביבליותיקה מדעית, שכּללה סיפורי מסע, היסטוריה וטבע; וביבליותיקה ספרותית, שכּללה קובצי סיפורים ואגדות בעיבּוּדם של אברהם פירנק, ש”ש קנטרוביץ ואחרים. ההוצאה הודיעה גם על הופעתו הקרובה של סיפור־הילדים הקלַסי ‘פּינוֹקיוֹ’ מאת קוֹלֹדי בתרגומו של י"א הנדלזלץ; ואכן הסיפור בתרגומו של הנדלזלץ נדפס בהמשכים, בחלקו, בדו־שבועון ‘צפרירים’ שערך ב־1920, אך הוא לא זכה להופיע בספר¹⁸⁴.

בתוך גל גוֹאֶה זה של ספריות והוצאות לילדים הופיעו כפעם בפעם גם ביבליותיקות אנונימיות, שלא צוּינוּ בהן שמות מחבּרים, מעבּדים ושנת הדפסה, ופרטים אלה נשארו לרוב עלומים. כזאת היא, למשל, הביבליותיקה ‘צעצועים’, שנדפּסה בוַרשה והוציאה חוברות של מעשׂיוֹת מעוּבּדוֹת, רוּבּן מאגדות גְרים, מלוּווֹת בציורים צבעוניים: ‘אצבעוני’, ‘שושנה בין החוחים’, ‘מעשה בבן מלך ובת מלכה’ ועוד. בשער החוברות נדפס רק: “עברית ע”י בן אליעזר" (בלי שם מחבר), אבל ספק רב אם המעבּד הוא אמנם משה בן־אליעזר הידוע. ועוד תוזכר הסׅדרה המצוירת האנונימית ‘סיפּוּרים עפים לילדים’, שספרוֹנֶיה הקטנים – ‘הזאב והגדי’, ‘חיות הבית’ ועוד – הורכבו מדפי קרטון מתקפלים עם ציורים, אך ללא שמות מחברים וציוּנים ביבליוגרפיים. ביבליותיקה אנונימית אחרת היא ‘צחוק ושעשועים’, ש־22 החוברות שלה יצאו בוַרשה באמצע שנות העשרים, אך היא אינה אלא מהדורה מורחבת של הביבליותיקה שהוציא פלק הַילפרין קודם בוׅילנה (ראה פּרק קוֹדם).

עיון חוזר בסיפּוּרי הביבליותיקות לילדים ובשמות מחבריהן יגלה מכנה משוּתף, המקשר רבּוֹת מהן: רוב אותן סדרות, כל אחת מהן נכתבה (או שסיפּוּריה תורגמו ועוּבּדו) על־ידי מחַבּר אחד, שהיה בדרך כלל גם עורך, או שותף בהוצאתה. כך, למשל, ועוּבּדוּ סיפורי ‘ביבליותיקה למען הילדים’ בידי נתן לוין; כך גם תורגמו רוב חוברות הספריה ‘שׅבּלים’ על־ידי א“ח חיניטש. גם לוי וינר, יקיר ורשבסקי, נחמן מיפלב – כל אחד מהם כתב בעצמוֹ את חוברות הספריה שיסד. כן הופיעה בשנת תרפ”ג סדרה מצוירת קטנה ונאה לפעוטות, בשם ‘ציל־צליל’, ששבעת סיפּוּריה נכתבו על־ידי בנציון רסקין; ובאותה עת לערך נוסדה בוַרשה הביבליוֹתיקה ‘תלתלים’¹⁸⁵, שכּל סיפּוּרֶיה והמחזות שנדפסו בה חוּבּרוּ על־ידי גדול היוצרים העבריים לילדים בפולין שבתקופה שבּין שתי מלחמות־העולם, הוא יצחק קצנלסון.

ליצחק קצנלסון ויצירתו העשירה לילדים מוקדש הפרק הבא.

ד. “איני רואה את הדממה” – יצחק קצנלסון

שיר ניגוני זה, שכּתב יצחק קצנלסון בנעוריו ופירסמוֺ בגיל שמונה־עשרה בשבועון־הילדים ‘עולם קטן’¹⁸⁶, מבַטא בשורותיו הקצרות את עולמו של משורר צעיר, שהעשיר ברבות הימים את ספרות־הילדים בעשרות שירים, סיפורים ומחזות, הספוגים אמונה בטוב וביפה; או כפי שכּתב צבי שַרפשטיין למקרא שיר זה: "מי שהגיע לידי מדרגה זו של ‘לא אבינה ואיני רואה’, רואה בעיני רוחו ותופס בחושי הנפש את מסתרי הבריאה. וראיה זו ותפיסה זו נפלו אך בחלקם של שניים, של הילד והמשורר (‘יוצרי ספהי"ל’, עמ' 80).

עלם בן שש־עשרה היה יצחק קצנלסון (קארֶליץ, רוסיה הלבנה, 1885–אַוּשוׅיץ 1944), כשנדפס שירו הראשון ב’עולם קטן' (“השעון מַכֶּה”, כרך ב‘, תרס"ב, בראש גל’ א'); אבל המלה זגירז', המודפסת באותיות זעירות בשולי השיר, מוכיחה שהוא נכתב שלוש שנים קודם לכן, כשהמשורר היה בר־מצוה; שכּן בעיירה זו הסמוכה ללודז' שהה אז (1896–1898) עם משפחתו, ובה פתח האב המורה־הסופר יעקב בנימין קצנלסון בית־ספר עברי. בבית־ספר זה למד גם הבן יצחק; ולאחר שנסגר המוֺסד והאב נסע לוַרשה, לעבוד במערכת ‘הצפירה’, נכנס יצחק לעבוד בבית־מסחר לאריגים, כדי לסייע בפרנסת המשפחה. אבל אהבת העברית וספרוּתה כבר היתה טבועה בנפשו והוא הוסיף לחַבּר שירים, לעתים גם בשעות העבודה, וכמה מהם נשלחו אחר־כך (אולי באמצעות האב) למערכת ‘עולם קטן’¹⁸⁷.

שיר־בכורה זה, שמחצית מׅלותיו הן הברות אוֺנוֺמאטוֺפֵּיאיוֺת (“שָׁעוֺן מַכֶּה: תּׅיק־תּׅיק־תַּק! / מָטָר מְטַפְטֵף: טׅיף־טׅיף־טַף!”), לא היה, כמובן, ראשון שיריו הכתובים של קצנלסוֺן. כמה וכמה פעמים הזכיר המשורר את השירים שחיבּר בילדוּתו, “השמורים במקום בטוח בארון־ספרַי עם עוד הרבה שירים בני זמנם (“דף ראשון”, בפתח קובץ שיריו ‘דמדומים’, וַרשה תר"ע), שאותם כינה בחיבּה סלחנית “חטאות נעורים”. במלאות כ”ה שנים להדפסת שירוֺ הראשון סיפר קצנלסון למראיינוֺ הצעיר שלמה רוזנשטיין (אבן־שושן) על הנסיבּות שהביאוהו לכתיבת שירו הראשון: היה זה “שיר נקם”, שחׅצָיו כּוּונוּ לנציג המשטרה הצארית, שהופיע בבית־הספר והגיש כתב־אישום נגד מורו:

בהזדמנות אחרת סיפר על "השיר הגדול והגרוע עד מאוד, ‘דרייפוּס ואֶסתרהַזׅי’, שכּתב בגיל שתים־עשרה בסגנוֹן נביאי הזעם (“הוֹ, שׁוֹמּוֹ שָמַיׅם עַל הַשַׁעֲרוּרְיָה…”); ואחותו צפורה סיפרה, כי “דרייפוס ואֶסתרהַזי” היה גם שם מחזהו הראשון, שהציג עם להקת ילדים בחצר ביתו: יצחק גילם בוֹ את התפקיד הראשי “וביצע תפקידוֹ בכשרון כה רב, שכּל הנשים מררו בבכי” (צפורה קצנלסון־נחומוב, ‘יצחק קאצענעלסאָן, זיין לעבּך אוּן שאַפן’ [“י.ק., חייו ויציאתו”], בּוּאֶנוֹס אַיירס, 1948, עמ' 76).

מאז ליווּהוּ השירה והדרַמה זו לצד זו, כשהאחת שלובה ברעוּתה ומשלימה אותה.

חמש שנים אחרי הדפסת שירו הראשון, כּוּנסו שמונה משיריו המודפסים בקובץ הקטן ‘שירים לילדי ישראל’ (תרס"ז). שלוש שנים אחר־כך פירסם בביבליותיקה ‘מקרא לילדים ולנערים’ שירוֹ המפורסם “יפים הלילות בכנען”, המוּשר עד היום. כן נדפסה בביבליותיקה זוֹ חוברת הדיאלוֹגים המחוֹרזים 'שׂיחוֹת, ששולבו בה הומור עם דידקטיקה. מאז התחילו נדפסות יצירותיו לילדים בתדירוּת גוברת והולכת – אם בכתבי־עת (‘החיים והטבע’, ‘הצפירה לילדים’, ‘צפרירים’, ‘שחרות’, וכן השבועון ‘השחר’, שבּו נדפס שירו הידוע “אח ואחות”), אם באנתולוגיות ושירונים (‘ספר התשורה’, ‘הכנור’, וכן ‘כנור קטן’, תרס"ט, שבּוֹ נדפס לראשונה שירו הידוע “שם באחו” עם תווים, אבל בנוסח שונה מזה המוּשר היום¹⁸⁸), וכן בכרסטומַטיות ומקראות (למשל: המקראה ‘שפת עמי’ בעריכת ח"א קפלן ויצחק ברקמן, שלמעלה ממחצית שיריה וסיפוריה נכתבוּ על־ידיו במיוחד בשבילה, מהם שנותרו גנוּזים בּהּ ולא כונסו אחר־כך לשום ספר אחר). וכך, עוד לפני מלחמת־העולם־הראשונה, ובטרם מלאו לו כח שנים, כבר היו שגורות יצירוֺתיו של קצנלסון בפיהם של רבבות מילדי ישראל, ושמו נודע לא רק כ“ילד השעשועים של השירה העברית” (כהגדרת דוׅד שמעוני, ‘דבר’, 31.5.1946), אלא גם כ“קונדס פזיז עיניים, הנתלה מאחורי העגלה, מכרכר עם כל כרכור ולבו עליז עליו” (משה פיינשטיין).

כשעשה קצנלסון את צעדיו הראשונים, אך המאוששים, בספרות־הילדים שלנו, הוא צעד בנתיב שסללו קודמיו – אהרן לוּבּוֺשיצקי (שהיה אחר־כך המו"ל שלוֹ), יהודה שטיינברג וחבריהם. אבל סוֹפרים חלוּצים אלה יעדוּ את יצירותיהם בעיקר לתלמידי ה“חדר המתוקן”, שקריאתם רהוטה, בלא שנתנו כמעט את דעתם לבני הגיל הרך ולקוראים המתחילים. בא יצחק קנצלנסון, שעמד על ערשוֹ של גן־הילדים העברי, והתחיל לחַבּר סיפורים קצרצרים וחרוזי משחק בשביל הטף – ובתחום זה שמורה לו זכות – ראשונים בלתי מעורערת. דומה שנכון יהיה לקבוע, שכתיבתו זו של קצנלסון לקטנים היתה פרי שילוּבם של יצר־הכתיבה העצמי, הדחף למילוי החסר בתחום חיוני זה וכן ההזדהות הבלתי־מצויה שהיתה בו עם עולם־הילדוּת. מושפע מדמותו של האב המחנך, שיתף המשורר פעולה עם אחותו, שפתחה גן־ילדים עברי בלודז', ובילה שעות במחיצתם של הפעוטות. “היה מסַפּר ושר לסירוגין והילדים מחרים־מחזיקים־אחריו”, סיפר אחיו, “כל אותם שעה יושבים הילדים ועיניהם רתוקות באיש שלפניהם, כולו מלא חיים ותנועה ושובה את לבותיהם” (אברהם קצנלסון, “עם זכרו של אחי יצחק”, ‘מבפנים’, מאי 1946). זה היה בית־היוצר העיקרי ליצירותיו לגיל הרך – יצירות קצרות, בעלות מׅקצב פנימי, משפטים בעלי איכות מוסיקָלית, הומור נאיבי ועלילה פשוטה, המשולבת בפעילות משחקית:

גם בשנות יצירתו הבאות הוסיף קצנלסון להיות מחדֵש ומפתיע בספרות־הילדים שלנו. כמי שהׅכּׅיר בחשיבותו של ההומור בחיי הילד, חיבּר שירי בדיחה ראשונים בעברית, שכּונסוּ בספר ‘מהתלות’ (“קובץ התולים מצויר”; ורשה, תרפ"א). נכללו בוֹ כתריסר הלצות ואנקדוטות מעולם הילד והמבוגר, הכתוּבות בחרוזים משעשעים ומלוּווֹת רישומים קריקטוריים (צייר: ח' גולדברג), שכּמה מהן לא איבּדו מרעננוּתן. לצד המהתלות העלילתיות עשׂה קצנלסון גם ניסיון ראשון בספרות־הילדים לברוא הוּמוֹר המושתת על חריזה דו־לשונית; כזה הוא שיר־הבדיחה הראשון על רבּי אשכנזי, שיצא לצוד ארנבת ופגע במקום זאת בכדור פורח:

'מהתלות' ליצחק קצנלסון – קובץ עברי ראשון של שירי בדיחה (וַרשה 1921). ציורים: חיים גולדברג.

באותה עת לערך יזם קצנלסון והוציא בהוצאת לוין־אפשטיין (ורשה תרפ"ד) מפעל ספרותי חדשני נוסף מפּרי־עטו – ספריה עברית ראשונה לגיל הרך בּז’אנר המכוּנה באנגלית Picture books: ספרי תמונות בתבנית אלבומית, 16–22 עמודים בכל ספר, שאיוריהם הגדולים והברורים (מאת כּספַּרׅי וא' קוּטצר) מודפסים בשלל־צבעים וּמלוּוים טקסט קצר, השאוב מעולמו של הילד הקטן. קצנלסון הוֺסיף לציורים חרוזים אחידי מבנה – שמונה שורות מתחת לכל תמונה – המתארים בפשטוּת מלבּבת מראות וחוויות מעולם הטף בעיר ובכפר, בין בעלי־חיים, במׅשׂחקים וּשאר פעילוּיוֺת, בהן רואים עצמם הילדים “גדולים” ומחקים את מעשי המבוגרים: הם בונים עיר (בארגז־החול), עוֺברים לדירה חדשה, מנגנים בתזמורת וכו'. וכדי להבליט עוֺד יוֺתר את המסגרת האחידה של הסׅדרה, הוסיף המשורר כוֺתרות־משנה מחורזות לשמות הספרונים (שמות שגם הם מחורזים ברוּבּם):

זכות ראשונים נוספת שמורה לקצנלסון בספרות לטף: הוא היה חלוץ בהוצאת סׅדרה של ספרי גזׅירה לילדים. ארבעת הספרים הדקים, שיצאו כנראה עם הסׅדרה הקודמת (חסרה שנת הדפסה), מוקדשים כולם לבעלי־חיים מוּכּרים יותר ומוּכּרים פחות לילד האירופי:,חיות הבית‘,,חיות המדבר’, ‘מסע במדבר’, ‘בשדה’. הספרים מאוּירים בתמונות צבעוניות גדולות, המודפסות על קרטון עבה ומלוּווֺת חרוזים קצרים, פשוטים וענייניים על האריה והקרנף, השועל והיערן, התנין והשְקׅיטן וכו', והמוטיב החוזר בהם הוא החי הדואג למזונו ויוצא לשחר לטרף: הנה “דֺּב עָנׅי, דֺּב רׅש, / כל הַיּוֺם מַהֵר, חָש, / בּׅקֵש אֺכֶל, בּׅקֵּשׁ דְּבָשׁ”; והנה “הַנָמֵר הַפָּצוּעַ […] אָנוּשׁ, / אַךְ לֺא בָּא קׅצּוֺ — / הַיוֺם יׅתְאַבֵּל / וּמָחָר יְחַבֵּל”.

החידוש העיקרי בספרונים אלה הוא, כאמור, בהיותם ספרוני גזירה: הילד מוזמן לגזור בעצמו את דפּיהם ולהציב את התמונות הצבעוניות, על־פי ההוראות המודפסות, על כַּן, או על בסיס מיוחד – ולקבל קישוט נאה לחדרו מעשה ידיו להתפאר.

ומפּעילוּת בחדר־הילדים – לפעילות על הבימה. לא היה עוד סופר עברי בדוֺרוֺ, שהׅרבּה כל־כך לשלב את היסוד הדרמטי ביצירוֺתיו לילדים; וגם בכך היה ראשון וסולל דרך. כמורה ומחנך, שאהבת התיאטרון והחיבּה לעברית החיה טבוּעוֺת בו, יָדע לנצל את המשׂחק הדרמַטי כאמצעי להשרשת הדיבּוּר בפי חניכיו ולמזג בּיצירותיו את השילוב האמנותי של דיבּוּר, שירה וּמשחק. כאלה הם, בין השאר, השירים הדידַקטיים המלבּבים בפשטוּתם שהביא בספרו ‘שׂיחוֺת’ (תרע"א), הבנויים במתכונת דיאַלוגים מחוֺרזים, והדוברים בהם הם אֵם וּבנהּ, סב ונכדו, אח ואחות, או ילד וציפור:

וכאן נוסיף במאמר מוסגר, כי מׅרקם־היחסים ילד־ציפור הוּא מוטיב חוזר ביצירתו של קצנלסון (“שם באחוּ”, “היונה”, “עוּפה עוֺרב” ועוד), מוטיב שראשיתו בשיר־הקינה שחיבּר בילדותו “על גורלה המר של הציפור הקטנה שנפלה לתוך הכלוב” (מתוך מכתבוֺ האוֺטוֺביוגרפי; ראה: ש' אבן־שושן, “יצחק קצנלסון, חייו ויצירתו”, בתוך ‘שירים’, ת“א תשל”ה, עמ' 294).

ומכאן אך צעד אחד אל פעילותו הדרמַטית הנלהבת ורבת־האשראה של קצנלסון בקרב חניכיו. את תריסר מחזותיו לילדים כתב מתוך מטרה ברורה להעלותם על הבימה, וגם בכך היה אחד הראשונים; וכתיבתוֺ זו היתה קלה ומהירה, כפי שסיפּר פעם על מחזה שנכתב “בשנַיִם–שלושה ערבים, בלי חבלי־לידה יתרים” (מתוך מכתב לי"ח ברנר מאוקטובר 1908). הוא לא אמר די בכתיבה, אלא גם בחר והִדריך את שׂחקניו הצעירים, ביים את מחזותיו בעצמו וניצח על המקהלה. ואחרון חשוב – בשנת תר“ף יסד ספריה דרמַטית ראשונה בשפה העברית בשם ‘תלתלים’, ובה הדפיס את מחזותיו הקצרים לילדים: ‘מכירת יוסף’, ‘בבית המשנה’, ‘באוהל’¹⁸⁹, ‘החשמונאים’, ‘ליצני פורים’, ‘המלך אחשוורוש’, ‘אחשוורוש מלך טיפש’, ‘חלומות’, ‘הסקוֺיט [=סקאוּט, כלומר: צופה] היותר צעיר’. לרשימה זו יש להוסיף את מחזותיו המאוּחרים ‘בת יפתח’ (נדפס בדו־שבועון ‘שִבּלים’, תרפ“ג, ונכלל בקובץ ‘מחמדים’, תרפ”ד), הקומדיה ‘טיול בארץ־ישראל’ (‘מחמדים’, שם), ‘כוחה של מנגינה’ (תל־אביב תרפ"ה), ‘נר חנוכה’ (על־פי יאנוש קורצ’ק, בדו־שבועון ‘עולמי’, ורשה תרצ"ו) ועוד. את מחזוֺתיו הרבּים אפשר לחלק, על־פי תוכנם ונושאיהם, לשלוש קבוצות: מחזות תנ”כיים, הצגות לימי חג ומועד ומערכונים “מגוּיסים” (ציונות, צופיות וכו').

מאחר שקצנלסון ראה במחזה גם אמצעי בדוק להפצת הדיבור העברי, אין לתמוֺה שהיסוד השליט בהם אינו הפעולה הדרמַטית, אלא השׂיחה הקולחת. כך, למשל, אנו פוגשים במחזה ‘מכירת יוסף’ – אחד ממחזותיו המרשימים ביותר – את בני יעקב משׂוֺחחים בּניחותא בשׂדה על דא ועל הא: יהודה מסַפֵּר על אהבתו “לשכב ככה אפרקדן כלפי השמש כשפני מגולים”, וגד מלגלג על “ראובן שיחיה, תמיד אחרי סעודה שמנה חוטפתהו שֵינה”; ולוי, המשורר שבחבורה, מזמר את “יפים הלילות בכנען” (שיר שיצא ממחזה זה והיה ל“להיט” קלסי). בדומה לכך מושתתים גם רבּים ממחזותיו האחרים לילדים על דיאלוגים ארוכים, ואילוּ ההתרחשות הדרמַטית בהם מזערית.

ארכנוּת מילולית זו היא נקודת־התורפה, המאפיינת את רוב הדרמות לילדים של קצנלסון. הקורא חש עד מהרה, כי המניע העיקרי לכתיבתן לא היה הדחף היצירתי, אלא צורך פדגוגי של מורה המבקש להפעיל את תלמידיו. על כן לא תמיד הצליח, או לא הקפיד, קצנלסון לצקת בהם מתח ופעלתנות. גם הרגעים הקוֺמיים הרבּים, שהשׂכּיל לשבּץ במחזותיו, מושתתים יותר על הלצות מילוליות או על דיאלוגים שנונים ופחות על מעמדים דרמַטיים מבדחים. כך, למשל מתבשׂר המלך, בקומדיה בחרוזים אחשוֵרוש מלך טיפש', כי “זרש הפושעת / מתה מכף־רגלה ועד ראשה” ומיד תוקפת אותו חרטה והוא מצווה להחיותה: אך כשעוֺנה לו השׂר כי הוא מסוגל להמית אך לא להחיות, “מוותר” לו מעט המלך השוטה ומצווה: “לֵך והשב רוח חיים / רק בעֵיניים”…

אבל חֵרף חוּלשה זו הצליח קצנלסון הדרמַטורג להעניק לרוב מחזותיו, גם הפחות דרמטיים, מעמדי סיום מרשימים. המערכון ‘התועה’, למשל, מסתים בנצחונו של הילד הקטן של שומר־היער הענק. והמחזות התנ"כיים,‘בת יפתח’ ו’מכירת יוסף' מסתיימים במעמדי שׂיא מפעימים – סנטימנטָליים משהוּ – שבהם מעוצבות פרידת יפתח מבתו, וכן התוודעות יוסף לאחיו, עיצוב דרמַטי רווּי מתח, המרחיב את הסיפוּר המקראי המצומצם:

בּעוד שיריו ומחזותיו של קצנלסון זכו וזוכים עד היום לתשׂוּמת־לִבּם של חוקרים ומסָאִים, הנה דווקא סיפוריו לילדים לא זכו משום־מה לתשומת־הלב הראויה. מבחר סיפוריו המקובצים (‘בחלום ובהקיץ’, תל־אביב תשט"ו) אזל מן השוק, וקצנלסון המסַפּר אינו מוּכּר עוד לילדי ישראל. התמיהה שמעוררת עובדה זו תׅגבר אם נזכור, שבניגוד לשיריו הכתובים בהברה האשכנזית, יד הזמן לא פגעה כמעט בסיפוריו; שהרי ההברה ה“גלותית” אינה מוּרגשת בסיפוֺרת ועל כּן אינה עשׂוּה לגרוע מהנאת הקוראים בני ימינו. זאת ועוד: סיפוריו הקצרים של קצנלסוֺן, שנדפסו בכתבי־עת, בחוברות ובקבצים, מהווים לא רק חלק חשוב ממכלול יצירתו, אלא גם מגלים פן חדש בכתיבתו – ניסיון לחדירה פסיכולוגית אל נפש הילד.

עלם בן שמונה־עשרה היה קצנלסון כשכתב את ראשון סיפוריו, ‘ילדי הפרחים’ (וַרשה תרס“ז. נדפס תחילה ב’עולם קטן', תרס”ד). אף־על־פי שכותרת המשנה ציינה כי לפנינו “אגדה לחג שבועות”, הקשר היחיד (הרופף) של הסיפור לחג זה הוא עולם הירק והפרחים. גם אין זה סיפור־ילדים אופייני, אלא מעשיה סנטימנטָלית עמוסה סימבּוֺליקה: אהבת שוֺשן ושושנה, שנשמותיהם של יתום ויתומה נטמנו בהם. אווירה אנדרסנית ברורה שוֺרה על הסיפור הלירי, ואפשר שמצוּיה בּו גם השפעת סיפוריו הציניים־מלנכוליים של אוסקר ויילד, כגון בתיאור הנערה המשליכה מיָדהּ את השושן, משנוכחה לדעת כי אין עוד מי שרואה את יופיה.

אבל בסיפוריו הבּאים התרחק קצנלסון מן הז’אנר האגדי והתרכז יותר ויותר בנושאים ריאליסטיים, הלקוחים מעולם הילדים, אם כי גם הריאליזם הפיוטי שלו נמהל לא פעם בסממנים פנטַסטיים – כאותה קרן־שמש המסייעת לחייט לסיים את תפירת בגדי החג לילדים (“תתחדש”), ללמדך שנׅסים עשׂוּיים להתרחש גם בימינו. כּמה מן היפים בסיפּוּריו נולדו תוך כדי שהׅיָה במחיצת הילדים, כפי שגילה בפתיחה רבת־העניין של אחד מסיפוריו: “פעם אחת ישבתי בין ילדים, והילדים ההם ביקשוני עד מאד שאסַפּר להם איזה סיפור־מעשה, כי ידעו הילדים שיודע אני לספר סיפורים”. אבל הוא, הסופר, אהב – כדבריו – לספר רק סיפורים אמינים; “ועל אודות דבר אשר לא ראיתי ואשר אינני מאמין בו, אינני אוהב לספר”… (“לקיש הגזלן”; בתוֺך ‘שבלים’, ורשה תרפ"ב, גל' 12–14).

בעיות של יום־יום הטורדות את הילדים – קנאה, ידידוּת, פחדים, שקר – הם הנושאים שקצנלסון הׅציג וניסה לפתור בסיפּוּריו. גיבור אחד מסיפוריו הראשונים הוא “השקרן” (‘החיים והטבע’, תרס"ו, גל' 50): מעשה בנער שחבריו מתרחקים ממנו כיוָן שנהג להפריח בדותות, עד שהבינו כי שקריו אינם זדוניים, אלא בדיות תמימות של ילד חולמני השוגה בדמיונות, ואז “אהבנו את שקריו, שקריו היפים”. וסופו של אותו בּדאי בעל דמיון – שנעשׂה סופר אהוּב וידוע בישראל…

גם בסיפוריו הבאים פוגש הקורא הצעיר ילדים בעלי חוּלשוֺת וּרצוֺנוֺת; בּיניהם “חזקי בעל החלומות” (“‘צפרירים’, תר”ף, גל' 1–2), השואף להמריא למרומים וזוכה לטוּס (בחלומו) במטוס; אוֺ ילד הלומד לנצח את פּחדיו (“חברים”); ונער המקנא בזבובים היודעים לעוף, ולכן הוא תולש את כנפיהם (“לקיש הגזלן”); וילדים השוֺאפים לחולל גדולות ונצוּרוֺת כאותו בֶּני המנסה להפיח רוח־חיים באיש־השלג. כסופר־מחנך, המבקש לטעת אופטימיוּת בלב קוראיו הקטנים, מבליט קצנלסון בכל סיפּוּריו את היפה, החיובי, המאיר פנים; ואם מבקשים ממנו הילדים שיספר מעשׂה בגזלן, הוא משיב להם: “על אודות גזלן? אין גזלנים בעולם!” לבסוף הוא נעתר להם ומסַפּר מעשה בגזלן שחזר למוטב, כדי להוֺכיח שגם לׅבּוֺ של אדם רע עשוי ליהפך לטובה. כּזה הוא גיבור סיפּוּרוֺ המוּקשה “לקיש הגזלן” – מעשה בנער שנטש את בית הוריו וחי ביער כשודד אלים ונרדף, עד שפגש יום אחד ילד שהׅציג עצמו כאחיו, ואהבת האחים שניעוֺרה בלבּוֺ החזירתהוּ אל חברת האדם; שכּן, הִטיף קצנלסון לקוראיו הצעירים, “לוּ נפגשו האנשים כאחים, ולא הרעו זה לזה לעולם”. (אי־אפשר שלא להרהר, למקרא משפּט זה על חזון האחוָה האנושית, באחריותו הטרגית של קצנלסון, מקונן “העם היהודי שנהרג”.)

יצחק קצנלסון, “ילד השעשועים אוהב השמחה”, לא הסתיר מקוראיו הצעירים גם את צדם הקודר של החיים, והוא סיפר להם גם על עוני, תוגה, רוע לב ואכזריות. לעיל נׅזכר הילד התולש את כנפי הזבובים; בדומה לו נהג 'לקיש הגזלן למלוק את ראשיהן של ציפורים חסרות־ישע, והציפור המוגננת על אפרוחיה ניקרה אחת מעיניו של הנער האכזר¹⁹⁰. אך מתוֺך רצוֺן להראות לקוראיו כי הטוב והרע, או העצב והחיוך, משמשים בחיינו בערבוביה, הׅקהה המספר את עוקצם של תיאורי הרוע, בהסמיכו אליהם שורות של הומור, השאובות מעולם־הילדים ומן המוּשׂגים הקרובים אליהם: ללקיש הגזלן היה שעוֺן בכיסו, אך “משום שהיה מחירו רק אגורה אחת היה השעון אׅילם” ומחוגיו לא נעו. וגזלן אלים זה, שהטיל את חיתתו על בני האדם וחיות היער, נהג לשדוד מקורבנותיו רק מטבעות של פרוטה, כי מטבעות הכסף והזהב לא נחשבו בעיניו: הוא האמין רק בפרוטה משום שרק אותה הכיר, כי זכר שאׅמוֺ נהגה לתת לו מדי פעם פרוטה לקניית דברי מתיקה לעצמו…

הוּמור ילדותי מעין זה, אבל תמים ופשטני יותר, מצוי גם בסיפּוּריו הקצרצרים, שפירסם במקראות ובספרי לימוד ואשר לא כּוּנסו אל ספריו המאוחרים. כך, למשל, נוכל למצוא במקראה ‘שׂפת עמי’ (תרע"ד) מעשה בילד חולה, המעדיף לבלוע שזיף מר במקום תרופה מרה; וּמעשׂה בפעוט המבקש להשתיק את העגל הפועה ומביא לו עוגה; ומעשה באלדד השובב, הרוכב על גב התיש ופוצח בזמר עליז:

ציון וירושלים, כנען וארץ ישראל, יהודה והגליל הם שמות החוזרים שוב ושוב ביצירותיו של קצנלסון. בכל המקראות שלו הכליל משפטים “ציוֺניים”, כגון: “תלמיד עברי אנכי, יען כי מולדתי היא ארץ העברים”, או: פֺּה [בגולה] אין תאנים, על הרי יהודה הן גדלות" (‘שפת עמי’, עמ' 58). ובסיפוריו הקצרים אנו פוגשים את שמעון, החולם לצלוח את הסמבטיון וכדי לפגוש את בני משה, או את יוסיפון, המחליט ללכת לארץ־ישראל לאחר שפגש שליח שאמר: “אחת היא ארץ־ישראל, אם בחלום ואם בהקיץ”¹⁹¹.

המשורר קצנלסון, שערג מנעוריו אל לילות כנען היפים, עשׂה את ארץ־ישראל לנושא החוזר ומופיע ברבים משיריו לילדים. כבר בשיר־השׂיחה הכמוֺ־עממי “שלוֺם עליכם, יהוּדי”¹⁹² – שהוא משיריו המוקדמים – מופיעים דיאלוגים אופטימיים כגון:

והשיר מסתיים בקריאה הפתטית: “אֵלַי הׅקָּבְצוּ כָּל הָעָם!”

עוד לפני ביקורו הראשון בארץ־ישראל (1924), ראה המשורר את עצמו משוטט בדמיונו על הרי יהודה והגליל, והוא שר בגולה לא רק על לילות כנען הצוננים והבהירים, אלא גם על פרפר שנחת על “פֶּרַח נֶחְמָד עַל שְֺפַת יַרְדֵּן” (“מוֺת צפוֺרת”, ‘שבּלים’, תרפ"ב, גל' טז); הוא מזדהה עם משה העומד על הר נבו וכמֵהַּ לעוף כציפור על “ארץ אבות יפת נוף” (“על הר נבוֺ”); ואצבעוני יצא משירו של ביאליק, דפק על חלונו והביא לו "מְלוֺא הַתַּרְמׅיל שַׁי מׅן הַכַּרְמֶל, הַשָּׁרוֺן וְהַר הַזֵּיתׅים (“מארץ ישראל”). ולאחר שבּיקר המשורר בארץ העשיר את שירת הילדים במזמורים על הגליליים גיבורי החיל, על “חֲלוּצׅים, עוֺבְדׅים חָרוּצׅים”, על “יָדַיׅם יְקָרוֺת וַעֲנֻגּוֺת / מְרַפְּדוֺת בַּסְּלָעׅים עֲרוּגוֺת” (“הידים העובדות”), או על “מוֺלֶדֶת, הוֺ מוֺלֶדֶת / אָהַבְתּׅי שֶׁמֶש אוֺרֵךְ” (“הצוּר צוחק”).

כאן המקום להעיר, כי “הצור צוחק”, שנדפס לראשונה בעׅיתון הילדים ‘שׅבּלים’, נכלל גם – בנוסח שונה ומגובש יותר – בספר שיריו למבוגרים ‘מעינות’ (תרצ"ח); ואין להתפלא על כך, שכּן לא פעם ניטשטש אצל קצנלסון, השרוּי בעולם־הילדוּת, הגבול הברור בין שיר ילדים לבין שיר למבוגרים. הוא עצמו הודה, בהקדמה לאסוּפּת שיריו (לודז' תרצ"ח), כי הכניס לתוכה “אחדים – אם לא משירי הילדים ממש, אולם מאֵלה המתאימים גם לרוח בני נעורים כגון: חלום, יונה עם שמש, אׅמי”. אל אלה אפשר להוסיף גם את שירו האידילי “הפֶּלג”, שנדפס לראשונה בעיתוֺן ילדים (‘שׅבּלים’, תרפ"ב, גל' 17–18) ונכלל אחר־כך בשינויים¹⁹³ בכרך שיריו לגדולים.

שינויי נוסח בין הדפסה להדפסה היא תופעה רוֺוַחת אצל סופרים ומשוררים, השואפים להגיע ביצירתם לשלמוּת מְרבית. קצנלסון הכניס תיקונים לא רק בּשירים שכּתב תחילה לצעירים וּכלָלם אחר־כך בקובץ ל“גדולים” (דוגמה נוספת: “היקיצה”¹⁹⁴); אפשר למצוא חילופי נוסח גם בהדפסות השונות של כמה משיריו לילדים, ויש שכּתב פעם שניה אותו שיר עצמו, ופער של שנים מפריד בין כתיבה לכתיבה. כך, למשל, כתב בגטוֹ וַרשה נוסח מורחב ואקטואלי של שירוֹ “פורים”, שפירסם ארבּע־עשרה שנה קודם לכן בשבועון ‘עתון קטן’ (ראה להלן).

רבּות דוּבּר על ההומור הקונדסי, המאפיין את שירת הילדים של יצחק קצנלסון – זה המשורר־הילד, ש“אינו משתדל לבדח דעת קוראיו, אלא מתבדח עמהם” (שַרפשטיין, ‘יוצרי ספהי"ל’, עמ' 75) ואשר הגדיר עצמו פעם במלים אלה: “אני הנני ילד זה שאתה רואה פּה לפניך, שזנב כותנתו מגיח ממכנסיו והוא מתפלש בעפר…” (מנחם גנסין, ‘דרכי עם התיאטרון העברי’, תש"ו). על כן אהב כל־כך להתבדח עם קוראיו הצעירים בּשיריו; הנה שיר על יוסי הלקקן, ההולך להביא משלוח־מנות לאחותו, אך בדרך הוא “מחסל” בעצמו את דברי המתיקה מתוך “התחשבוּת” באחותו הסובלת מכּאב שיניים, עד שלבסוף הביא להּ “אשר חכתה משתוקקה – / את הצלחת הריקה” (משלוח מנות"); והנה שיר על הילד ה“רופא”, שנקרא לרפא את החתול, היושב עָצב בקרן־זווית, בלא לזנק לעֵבר העכבר שעלה על החבית – והרי זה סימן מובהק שהחתול חולה אנוּש (“דוּדי הרופא”; בתוך ‘שפֹת עמי’, עמ' 94); והנה השיר הקצר על החמור העומד מול העץ וחושש בפריוֹ, כי אולי זהו עץ הדעת? –

אין תימה, ששירים ספוּגי הוּמור אלה משכו את העין והלב בשל החידוש המרנין שבהם: “אהבתי אותו קודם כל בשל שוֹבבוּת החיים”, כתב אליהו מייטוס למקרא שיריו, שהיו “דבר נדיר בשירה העברית הכבדה, קמוטת המצח והלב של אותו הדוֹר” (‘על המשמר’, 24.9.1971). הוּמוֹר זה משתלב באופן טבעי בנעימה הפולקלורית ששאב קצנלסון משירי העם היהודיים. כמה וכמה משיריו לילדים הם, למעשׂה, עיבּוּדים של שירים עממיים; ביניהם “כבשׂה קטנה”, “נשחקה במעגל”, או שיר־הספירה הנשכּח שלו, “אחת שתים שלוש”:

(‘שפת עמי’, עמ' 80. לא נדפס שוב בשום ספר אחר)

שיר־המשחק הדיאלוגי שלוֹ “תאמר…” (‘יש לי שיר’, עמ' 46) מזכיר ברעיוֹנוֹ ובמבנהו את “תאמר אהיה רב” לביאליק, ושניהם אינם אלא גלגוליו של שיר עממי ישן, שנפוץ בשׂפות שונות. לקטגוריה זו שייכים עיבּוּדיו השיריים של קצנלסון למעשיות עממיות, כגון נוסחו המחוֹרָז לסיפור “חד גדיא”, וכן עיבּוּדוֹ הפיוּטי הידוע פחות למעשיית־העם הרוסית ‘הלפת’ (שגם היא בעלת מׅבנה “חד־גדיאי” צביר במקורה)¹⁹⁵.

אבל אותם מבקרים, שהטעימוּ במאמריהם את ההומור המאָפיין את יצירוֹת־הילדים של קצנלסון, חטאוּ למשורר בהתעלמם כמעט לחלוטין מן הפָּן הנגדי שלוֹ, הלא הוא העצב השפוך על רבּים משיריו לקטנים. כבר צוין לעיל, שקצנלסון ביקש להציג לפני קוראיו הצעירים את החיים על כל צדדיהם – הטוב עם הרע, השמחה עם העצב. על כן לא היסס מלשיר להם גם על דֶמע, צער ושכול: הוא שר על תינוק השוכב על שׂק ובוכה ברעב (“בית מט”). ועל דאגות פרנסה של בעלי מלאכה קשי יום (מחרוזת השירים “שק על גב” בתוך ‘יש לי שיר’); והוא השתתף ביגוֹנהּ של ילדה קטנה, העומדת מול בית עולה באֵש ובוכה:

(‘שפת עמי’, עמ' 31. לא נדפס שוב בשום ספר אחר)

לא דייקו אֵפוא אותם חוקרי ספרוּת, שכּתבו על “מלוא עוצמתו של המׅפנה שחוללה השואה ביצירתו” של קצנלסון (עוזי שביט, בהקדמה לכּרך ‘שירים’, תשל"ה, עמ' 6). אם חוללה השואה מפנה חד בדרכי העיצוב האמנותי של שירתו, הרי מוטיבים של דמע וּשכוֹל מצויים לא רק ביצירותיו למבוגרים (“כשוך המלחמה”, פּוֹאֶמות על פוגרומים), אלא גם בשירותו לקטנים, שרבּים ראו רק את צׅדה הקליל והחייכני. כלום אין לראות בשורות קורעות לב כגון “לֶהָבָה עוֹלָה מֵהָאֲרֻבָּה / מׅרְיָם הַיָּפָה מְיַלֶּלֶת מָרָה” מעין אוֹברטוּרה מחרידה של קצנלסוֹן מקוֹנן השוֹאָה?

בן 54 היה קצנלסון כשפלשו הנאצים לפולין, ארץ הולדתו ויצירתו, והוא אז בשׂיא פרסומו – משורר נערץ על הקוראים העבריים והיידיים¹⁹⁶, דרמָטורג רב־הצלחה, מחנך, שעל ספרי הלימוד שלו גדלו דורות של תלמידים, וסופר־ילדים פּוֹרה, שהצהיל את רוחם של רבבות קוראים צעירים בגולה ובארץ. אבל המשורר חש את אֵימת השואה הקרֵבה, כפי שכתבוּ הביוגרפיים שלו (ש' אבן־שושן, בתוך ‘כתבים’, עמ' 303). כשנה לפני פרוץ מלחמת־העולם השניה כתב בהקדמה לשלושת כרכי שיריו המכונסים: “לשׂמחה זו מה עושה? בנַי טובעים בים – ואתה אומר שירה?” והשיב בעצמו על השאלה: “בני עמי אוהבים לשיר… למוּת מתוך שיר אנו אוהבים. אנו אוהבים ללכת לקראת המוות, כלומר, היוֹת מוּבלים לגרדום – ולשיר…”כאילו חזה שלא תעבוֹרנה חמש שנים והוא יוּבל לגרדום בקוֹננוֹ את קינת העם היהודי הנהרג.

הד טרָגי־נבואי זה עולה – וַדאי בבלי־דעת – גם מתוך כמה משירי הילדים של קצנלסון, המתארים את דמעותיהם וגורלם הטרָגי של ילדים וילדות. לעיל נזכר שירו על “מרים היפה המיַללת מרה” למראה הלהבה העולה. דוגמה שניה, מפעימה לא פחות, היא שירוֹ הסיפּוּרי “אח ואחות”, שנדפס לראשונה בשבועון ‘השחר’ (וַרשה תרע"ג, גליון 11–12) והובא במקראה ‘חריסתומתיה’ (ורשה תרע"ג, עמ' 9) בשם “הנאהבים והנעימים”, וַדאי כדי לרמוז כי “בחייהם ובמותם לא נפרָדו”. השיר נכלל גם בקוֹבץ ‘יש לי שיר’, אבל בנוסח מקוצר ובשינוי שֵם (“שני יתומים”, עמ' 71): מעשה ב“אח ואחות קטנים, שני יתומים נעזבים”, שנדדו בדרך, שתו מי נחל וליקטו פתותים כצפרים, ישנוּ תחת כיפת הרקיע, וּבתום הלילה “כַּצׅפָּרׅים עַם הַשַּׁחַר קְטַנּׅים קַלּׅים קָמוּ”… אלא שקצנלסון לא העניק כלל סיוּם אידילי־אוֹפּטימי לשירוֹ זה. בנוסחו המקורי מצויים עוד ארבעה בתים מרטיטי לב, המספרים כיצד מתעוררת האחות משנתהּ ומגלה את אחיה שוכב מת לצדה. האח, השוכן עתה בשמים, קורא לאחותו כי תצטרף אליו, משום שקשה לו במרום בלעדיה… והבוקר העוֹלה מצא בשדה שתי גופות קרות ודוממות.

חסד ייעשה עם המשורר ועם שירו, אׅם הבתים שהושמטו ב’יש לי שיר' יועתקו כאן במלואם:

למקרא בתים אלה עולה כמעט מאליה השאלה: מה הניע את קצנלסון הצעיר, עוֹד לפני מלחמת־העולם הראשונה, לחבּר שיר־קינה זה לילדים? כלום העלה אז בדעתו, כי לא יעברו שנות־דור והמסוּפּר בו ייהפך למציאות מזעזעת ויתומי־ישראל הנוֹדדים ימצאו את מוֹתם בשדות וביערות?

ב־8 בספטמבר 1939 כבשו הנאצים את לודז', עיר־מגוריו של יצחק קצנלסון. בית־הספר העברי שיסד וניהל הוחרם על־ידי הכובשים ונהפך “למקום פּורענות והתעללות ביהודים” (עֵדוּת יצחק צוּקרמן). אחרי תלאות ונדודים הצליח המשורר להגיע לוַרשה, וכעבור זמן־מה הצטרפו אליו גם רעייתו וילדיו. הלם־המלחמה הראשוני נתן בו את אותותיו, ורק המגע המחודש עם ילדים ובני נוער כמו השיבוֹ לחיים. הוא השתתף בייסוד גימנסיה עברית בגיטו ולימד בה תנ"ך וספרות; כן נטל חלק בפעילוּת התרבותית של בית־היתומים שבהנהלת יאנוש קורצ’ק וכתב רשימה של הצגה שהעלוּ היתומים (‘כתבים אחרונים’, תשכ"ט, עמ' 179). בעיתון הנוער ‘דרור’, שהופיע בגיטוֹ, פירסם רשימות ספרותיות ושירי זעם. כארבעים יצירות כתב אז, חלקן הגדול ביידיש וכמעט כולן מבטאות את הגורל הטרָגי שפקד את עם ישראל בשוֹאה, ויגון־היחיד – מוֹת רעייתו ושני בניו נמהל עם יגון האוּמה.

נחמת־מה מצא קצנלסון כשחידש בגיטו את הפעילות הדרמָטית, שהיתה קרובה כל־כך ללִבּוֹ. הוא הפעיל את הלהקה הדרמָטית של תנועת הנוער החלוצי ‘דרור’, המחיז בשבילה תמונות תנ“כיות (“יעקב ועשׂו”, “אמנון ותמר”) והכין מערכוני חג בשביל תלמידיו, בהם שיבץ לעתים שורות של אקטואליה. באדר תש”א כתב את השיר “פורים מאי”, שנועד לקריאה במסכת־פורים של התלמידים. שיר זה הִנוֹ, למעשה, נוסח מורחב ומתוקן של השיר “פורים”, שפורסם ארבע־עשׂרה שנה קודם לכן בשבועון ‘עתון קטן’ (תרפ"ח, גל' 16) והפותח בחרוז:

חרוז זה והבּאים אחריו זהים כמעט לחלוטין לבית הפותח את השיר שנכתב גיטוֹ, וסביר להניח שקצנלסון כתב אותם מתוך הזיכרון; אבל אחריהם הוסיף עוד עשׂרה בתים חדשים, ובהם שׂם את הדגש במזימת המן שסוּכּלה, תוך שילוב רמזים אקטואליים, שבאו להטעים את ההקבלה בין הימים ההם לזמן הזה: “אדם שֵד / ביקש אותנו / לאַבֵּד”, אבל –

באביב תש“ג הועבר קצנלסון עם בנו צבי למחנה־המעצר וִיטֶל (דרום־צרפת). אחד־עשר חודשי ישיבתו בוִיטֶל – שהיוּ שנת־חייו האחרונה – הוּקדשוּ לכתיבה אינטנסיבית חסרת־מנוֹח, רוּבּה ככולה קינה על אֶחָיו הנרצחים. את שירוֹת־הקינה הגדולות שלו כתב ביידיש; אבל מפעם בפעם, אולי כדי לתת מרגוע לנפשו המתייסרת, נפנה המשורר לחבּר גם יצירות קצרות לילדים, ואת אלה כתב בעברית. בפרוֹס חג האוּרים תש”ד כתב קצנלסון במחנה וִיטֶל את “שיחת נערות לחנוכה” – מערכון שנועד להיות מוּצג במחנה וּכתיבתו הושלמה עשׂרה ימים לפני החג, כדי לתת שהות לבּנות המשתתפות בו לשנן את תפקידיהן. נראה שהיו בוִיטֶל שבע בנוֹת בלבד, והמשורר בנה את המערכון בהתאם ל“שחקניוֹת” שעמדוּ לרשותו, כפי שנוּכל ללמוד מדברי נערה א', הפותחת ב“שורות התנצלות” אלה:

נערה ב' מקווה כי “אולי תבוא עוד חבֵרה”, ועד שתבוא מסַפּרוֹת הנערות זו לזו מה משמעו של חג החנוכה. חג זה, מבקש המשורר להטעים באוזנינו, עיקרו לא בסמלים החיצוניים, אלא בתוכנו וברעיונותיו. בזו אחר זו מבטלות הנערות את הפירושים השונים הניתנים לפשר החג (לביבות, סביבון, דמי חנוכה), ורק לאחר שהנערה האחרונה אומרת כי משמעות החג היא “נִצחון של הצדק והיפה על הרֶשע”, קוראות הנערות פה אחד: “נכוֹן נכוֹן!”

כל ימיו חי קצנלסון ונשם את אווירת ארץ־ישראל. הוא גם האמין בכל לבו, כי חובבי השירה בארץ, הקטנים עם הגדולים, יתענגו על שיריו חרף נגינתם ה“גלותית”, וכי “בחורצ’יק זה שבתל־אביב, כשיגדל, עוד ישאל לשירי, יבלענו אל קרבו על הברָתוֹ האשכנזית!” (מתוך ההקדמה לשיריו המכונסים, תרצ"ח). המשורר נשאר נאמן – כמוהו כשניאור וביאליק (פרט לשירים המעטים שכתב חנ"ב באחרית ימיו) – ל“אהבתו הראשונה”, היא ההברה האשכנזית, וביקש על כך את מחילתם של “תינוקות שבארץ־ישראל”. אך תקוותו זו לא נתגשמה במלואה. ילדי הארץ שרים אמנם את “חָמֵשׁ שׁנִים עַל מִיכָאֵל”. ואת “הֵידָד הֵידָד גִּנָּה קְטַנָּה”, אך בנגינה ספרדית הם שרים אותם. ואילו את שיריו האחרים כמעט שאינם קוראים: הנגינה המלעילית, וכן חרוזים מסוג “כּוֹס – זֹאת”, או “שֶׁכֶם – אַחִים” מהווים חַיִץ מרתיע בין הכתוב לבין הקוראים.

אך למרות חיִץ זה, ראויים שיריו, סיפּוּריו ומחזותיו של קצנלסון לקריאה ולעיוּן חוזרים, אם כחלק ממכלול יצירתו העשירה ואם כַּתרומה החשובה ביותר לספרות־הילדים העברית, שנוֹצרה על אדמת פּוֹלין במחצית הראשונה של המאה העשרים. ואם המערכון “שׂיחת נערות לחנוכה”, שנכתב כארבעה חודשים לפני שנשלח אל כבשני הגַאז, הגיע לידינו עם יצירותיו האחרונות בזכות הכוֹבסת שטמנה אותם מחוץ למחנה, הנה טמונים עוד עשׂרות משיריו וסיפוריו במקומות נשכחים וטרם זכו להגיע אל ילדי ישראל. רק כמחצית מיצירותיו לילדים כונסה אל הכרכים ‘יש לי שיר’ ו’בחלום ובהקיץ' (תשט"ו); יתרן – ביניהן פנינים עלומות המתכנסות אבק־שכחה – גנוזוֹת במקראות נשכחות ובכתבי־עת נדירים ומחכות לגילוי ולכינוס שלם.

ה. ‘אופיר’ במרכז אירופה

[1] הגל הגואה של “ביבליותיקות” לילדים, ששטף את קהילות ישראל באירופה אחרי מלחמת־העולם הראשונה, עורר תגובות לכאן ולכאן. היו שבּירכו על עצם התופעה, שמילאה חלל ריק בספרות־הילדים וסיפּקה חומר־קריאה מגוּון לבני־הנעורים, בהטעימם ש“כל אותן ההתחלות מצטרפות כיום לכמות בלתי־מבוטלת ואפשר כבר לסרוק את רכושנו המעט הזה מתוך רגש של סיפּוּק ידוע” (יצחק ספיבק, “ספרות הנוער”, ספר היובל של הסתדרות המורים, תרפ"ט, עמ' 258); והיו שמתחו ביקורת על רמתן של אוֹתן ספריוֹת קטנות, תוכנן וצורתן החיצונית. אחד השוללים הנמרצים ביותר של אותה “חרוֹשת” של חוברות היה חיים נחמן ביאליק, כי אין לך מלאכה נקיה וקלה מזו של יצירת חוברות לקטנים, וכיון שכּך –

דברים תקיפים ונמרצים אלה כתב ביאליק בשנת 1922 בחוברת־הפִּרסום ‘אופיר’ שהוציא בברלין (ראה להלן), בתקופה ש“תעשיית” החוברות והביבליותיקות בוַרשה, וילנה וערים אחרות הגיעה כמעט לשׂיאהּ. חודשים אחדים קודם לכן הגיע המשורר, אחרי “גלגולים ויסורים מרוּבּים, יסורי גוף ונפש”, כלשונו, לבירת גרמניה וניגש במרץ האופייני לו לפעילות ספרותית ומו“לית מסועפת. הוא ביקש לשקם בעיר זו את הריסות ‘מוריה’, שהתמוטטה במלחמה, להעמיד על רגליה את הוצאת ‘דביר’, שרעיון הקמתה נולד עוד באוֹדיסה, ואולי לפתוח גם ביוזמות ספרותיות חדשות. אלא שהוא מצא בברלין “יריד ספרותי” מכוער; כמה וכמה הוצאות־ספרים יהודיות קיקיוניות צצו אז בעיר זו, בעיקר בגלל שער־החליפין הזול של המארק הגרמני, שנבע מן האינפלציה שפקדה את גרמניה אחרי המלחמה. כל מיני עסקנים ספרותיים ומו”לים־לשעה, שנקלעו אז לברלין, ניסו למשוך את ביאליק אליהם, או לצרף את שמו לעסקיהם. אבל הוא הבין עד מהרה, שכל “הידיים העסקניות הללו […] לא תצלחנה לכל מלאכה” (אגרות, ב‘, עמ’ רכג).

בתוך ה“יריד” הזה הצליח ביאליק, בזמן קצר יחסית, להעמיד את הוצאת ‘מוריה’ שוב על רגליה. תוך שנה בערך הוציא שורה שלמה של ספרי לימוד ומקראות – מ’סיפורי המקרא' ועד שׂפת ילדים' – מהם במהדורות־צילום, מהם מצוירים מחדש ומהם אף מסודרים מחדש, כשהוא “העורך והמסדר והמגיה והסוחר וכולי” (אגרות, ב‘, עמ’ רנז).

יחד עם הטיפול בספרי הלימוד, ניגש ביאליק גם להדפסת ספרי קריאה לילדים. לאחר שנוכח לדעת כי “אין כאן [במרכּז אירוֹפּה] שום ספרות לילדים ולבני הנעורים, והדרישה מרובה” (שם, ב‘, עמ’ רע), עשה בקיץ תרפ“ב הכנות להוציא בברלין סִדרה רבּת־היקף של חוברות קטנות וקלות לילדים, שאמורות היו להיות מופצות באירופה ובארצות־הברית. התכנית נולדה בעקבות הצעתו של י”ד ברקוֹביץ, ששהה אז בניו־יורק (ראה פרק ו/ו), וביאליק ראה בּה “הצעה חדשה, חשובה מאוד”, בעלת סיכּוּיים טוֹבים להצלחה, שכּן חינוכם של ילדי ישראל בגולה “לא יצלח, אם לא יתנו על יד הילדים חוברות קטנות, בנות 8 עמודים גדולות ומנוקדות, בעלות תוכן קל ונעים – סיפורים, אגדות, מחזות ומשלים מחיי עמנו ובמחיר מצעָר” (שם, ב‘, עמ’ רפב); לאמור – “ביבליותיקה” למתחילים מן הסוג שהציף אז את דוּכני הספרים ובתי־הספר העבריים במזרח אירופה, אבל באיכוּת ספרותית וברמה אֶסתֶטית גבוהות הרבה יותר. הוא חשב לכלול בסִדרה זו חומר שישלח ברקוביץ מאמריקה וכן יצירוֹת מפּרי־עֵטוֹ ומן הדברים שיצאו בשעתם בסִדרת ‘ספרי’, ודחק ברבניצקי להחליט מיד לכאן או לכאן; אך משום־מה לא יצא תוכנית מבטיחה זו אל הפועל.

אך אם תוכנית זו להוצאת חוברות למתחילים לא נתממשה, השתתף ביאליק באותה שנה בייסודה של הוצאת־ספרים חדשה לגיל הרך, הוצאה שכּתב לה בעצמו את הטקסטים העבריים ואשר היתה חלוּצה וחדשנית בכיווּנה האמנותי. שמה היה ‘אופיר’, וחרף קיומה קצר־הימים שמור לה פרק רב־עניין בספרות־הילדים שלנו.

שני שותפיו של ביאליק ביִיסוּד ‘אופיר’ היו בני זוג צעירים, שנראו לו כקרן־אור בהירה בתוך אותה קדרוּת מדכּאת שמצא בברלין. הבעל חובב הספרות ואשתו האמנית שבוּ את לבו בטוב טעמם, בהגינוּנתם ובאהבתם לילדים, ואין תימה שביקש לשַתף אִתם פעולה, או בלשונו: לעשות אִתם שידוך. “השידוך הזה יפה לנו מכּל צד”, כתב לרבניצקי, כשהוא מונה את שבחם של בני הזוג: “הוא ואשתו אנשים ישרים, צעירים, מסורים לדבר בלב ונפש” (אגרות, ב, עמ' רפט). “משודכים” אלה היו המו"ל יעקב זיידמן (1892–1929), שהוציא ב־1920 קובץ ליקוטים מן ה’זוהר' בתרגום גרמני, ואשתו האמנית תוֹם זיידמן־פרויד (1892–1930), הנחשבת עד היום לאחת היוֹצרוֹת החשובות ובעלות היִיחוּד בספרות האירופית לגיל הרך.

תוֹם (מרתה גרטרוּד) פרויד, שנולדה בוִינה לאביה הסוחר מוֹריץ פרוֹיד ולאִמהּ מרי (אחותו הצעירה של זיגמונד פרויד, אבי תורת הפסיכואנליזה), למדה ציור במינכן, שם קשרה קִשרי ידידוּת עם גרשום שלום וש"י עגנון הצעירים. “תום היתה מאיירת כמעט גאונית, ואוּלי גאונית ממש, של ספרי ילדים, ובחלקם גם המחברת עצמה”, כתב עליה ג' שלום בזכרונותיו, “ועד היום רודפים האספנים אחרי ספריה, שנעלמו מן השוּק”. ב־1919 שיתפה תוֹם פרוֹיד פעולה עם עגנון בהכנת ספר מצויר לילדים על האלף־בית העברי, שבּוֹ “כל אות ואות נתכבדה בשיר המתאֵר ומפאֵר אותה לפי מוטיבים אגדיים”; אבל הספר לא הופיע אז וציוריו אבדו¹⁹⁷. אחרי נישואיה ליעקב זיידמן השתקעו בני הזוג בברלין ויסדו הוצאת־ספרים בשם ‘פֶּרְגֶרִין’ (“נווד”), שהוציאה בעיקר ספרי־ילדים צבעוֹניים לגיל הרך (בשׂפה הגרמנית), פרי עטה ומכחולה של תום זיידמן־פרויד.

ב־24 ביולי 1922 חתמו ביאליק ויעקב זיידמן על זכרון־דברים ליִיסוּד הוצאת ‘אופיר’¹⁹⁸, שאת עיקריו פירט חנ"ב באיגרת לרבניצקי:

עם יִיסוּד ההוצאה מסר ביאליק לבני הזוג זיידמן את כתבי־היד של שני ספרי ‘אופיר’ הראשונים – קובץ שירים לפעוטות וקובץ מעשׂיות־עם – ועם הופעתם באביב תרפ"ג יצאה גם חוברת־פִּרסום צבעונית על ההוצאה, מגמותיה ותוכניותיה. מתחת לסמל האמנותי של ‘אופיר’ – ציוּר ילד פליג במפרשׂית מיניאטורית – נאמר כי ההוצאה תתמסר “למקצוע העזוב והשמם ביותר בספרותנו החינוכית, הוא המקצוע של דברי ספרות ואמנות לקטנים”. לאחר מבוא רב־עניין, שבּוֹ ביטא ביאליק בבהירוּת את דעתו על בעיות הספרות לגיל הרך¹⁹⁹ ועל “גידולי הפרא” אשר “צצים יום יום כעשׂבי הביצה” בשוּק הספרים ומשחיתים את טעם הילדים, עבר לפרט במשפטים חגיגיים את יעדֶיה של ההוצאה החדשה:

הצלחת ‘אופיר’ – נאמר בהמשך – “תלויה במידה מרוּבּה גם בקהל העברי, וביחוד בחלק זה מן הקהל, הכואב את מכאובי החינוך העברי ודואג בלי הרף את דאגתו” – מורים וגננות, מוסדות תרבות ועסקני חינוך. רק בתמיכתם של אלה יצליח ‘אופיר’ לממש את תוכניותיו, וככל שתמהר התמיכה לבוא “כן תחזקנה ידי ‘אופיר’ וכן ישׂגיא ויעצם פועלו”.

הספר הראשון שיצא על־ידי ‘אופיר’ – ‘ספר הדברים’ שמוֹ – היה קובץ שירי הילדים הראשון של ביאליק. נכללו בו טז שירים קצרצרים, ששמות כולם (פרט לאחד) הם מלה אחת, רוּבּם ככולם על בעלי־חיים וכלי תחבורה: ציפור, ארנבת, סנאי, חרגול, איָלה, דג, פרפר, סוס ועגלה וכו'. עיוּן בַּשירים פשוטי הניב ובציוּרים הנאיביים, העשׂוּיים בקו פשוט רווּי אוִירה ובצבעי־מים שקופים, יגלה בהם הרמוניה בלתי־רגילה, עד שמתקבל הרושם כי המשורר והציירת עבדו בצוותא על ספרם המשותף²⁰⁰. באותה שנה הופיע ‘ספר הדברים’ גם במהדורה גרמנית ורוסית (עם טקסט שונה), שתיהן בהוצאת ‘פֶּרגֶרין’ של משפחת זיידמן.

'ספר הדברים' (הוצאת 'אופיר', תרפ"ג) – קובץ ראשון של שירי ילדים מאת ביאליק.

כמעט בעת ובעונה אחת עם ‘ספר הדברים’, יצא ב’אופיר' ספרם המשותף הבא של ביאליק וזיידמן־פרויד – קובץ של אגדות מתורגמות ומעוּבּדות בשם ‘עשר שיחות לילדים’. הקובץ, שיצא באותה עת גם במהדורה גרמנית, פותח בפנינה האנדרסנית “בּת־המלך והעדשה”; אחריה באות שמונה מעשיות־עם, רוּבן ככולן של האחים גְרים (“העבד החכם”, “בית המים”, “הדיסה המתוקה”, “מפתח הזהב” וכו'), וכן יצירתו של המשורר ואספן־האגדות לוּדביג בכשטיין “גן־העדן התחתון” (אותה כלל ביאליק בתרצ"ג בתוך "שירים ופזמונות לילדים', בלא ציוּן המקור). כל אגדה נדפסה על עמוד אחד, בנוסח עברי בעל ברק עממי מתוּבּל בהומור ובפשטות רבת־קסם, שעוררה את התפעלות הביקורת²⁰¹, ומולה באה תמונה צבעונית גדולה, עשויה באותו סגנון “פרוֺידי” מקסים בפשטותו וביופיו. וכאן ראוי לציין פרט פיקנטי: לא תמיד זהים הציורים בשתי המהדורות (המקורית והמתורגמת): בציור “הכוכבים אשר היו לדינרי זהב” נראית הילדה במהדורה הגרמנית עומדת בשׂדה עירומה, כּכּתוב בגוף הטקסט: “עוֺדֶנה עוֺמדת בעירוֺם וּבחוסר כֺּל”; ואילו בציור שבמהדורה העברית לבושה הילדה שׂמלה, להמחיש את המסוּפּר במשפט הבא: “וכתונת חדשה עלתה על בשרה, כתונת־בד לבנה”. אין ספק, ששינוי זה נעשה על־פי הנחייתו של ביאליק, והטעם לכך מובן מאליו.

על־פי התוכנית שפורטה בחוברת־הפרסום, אמור היה לצאת אחרי ‘עשר שיחות לילדים’ קובץ שירי־עם (או כפי שנקרא הספר בזכרון־הדברים: “10 שירי ילדים יהודיים”). כתב היד כבר נשלח לדפוס והציירת אף הכינה איורים צבעוניים לספר, שאחד מהם – לשיר “וַיהי נער קטן” – נדפס בחוברת־הפִּרסום. אך הספר לא הופיע, משום־מה; שיריו נדפסו אחר־כך בעיתוני ילדים וכונסו אל ‘שירים ופזמונות לילדים’, ואילו האיורים המקוריים נשארוּ ברשוּת המשפחה.

הספר הבא שיצא ב’אופיר' – ‘מסע הדג’ שמוֺ – היה אֵפוא שוב תרגום מעשׂה ידי ביאליק – תרגום שנשכח ואינו נזכר בשום ביוגרפיה וביבליוגרפיה של המשורר²⁰². שיר סיפּוּרי דמיוני זה, שתום זיידמן־פרויד חיבּרה, איירה והדפּיסה בהוצאתה הפרטית, נחשב ליצירתה המושלמת והידועה ביותר. בשפה פיוּטית רבּת קסם, מלוּוָה חרוזים פשוטים, מסוּפּרוֺת בו קורותיו של הילד, שהפליג על גבו של דג אל אי אוּטוֺפּי, שכּל תושביו עמלים ושמחים בחלקם, עוזרים איש לאחיו בלא קנאה ותחרות. לבסוף מתעורר הילד – והנה זה חלום; אבל, מסיימת המחַבּרת, “אין חלום בלא דברים בטלים”; ואִם תרצו, ילדים, ייהפך החלום למציאוּת ואתם תחיו בעולם יפה ומאושר.

הפּוֺאֶמה האוּטוֺפּית אוּירה בציוּרי צבע גדולים ומקסימים בפשטוּתם, ועד היום נחשב ‘מסע הדג’ בגרמניה ליצירת־מופת, שבּה מצטרפים הטקסטים והאיורים לשלמות הרמונית. תרגומו של ביאליק, שלמרוֺת פשטוּתוֺ וחרוּזיו הנאים ניכּרים בוֺ אוֺתוֺת חיפּזוֺן, הוֺפיע בשנת 1924, כשהמשורר כבר נמצא בדרכּו לארץ־ישראל²⁰³.

הספרים הבאים בהוצאת ‘אופיר’ אמורים היו להיות, כפי שנדפס בחוברת־הפִּרסום: ‘ספר הארנבות’ ו’הנער ביער‘²⁰⁴, וכן “מחברות אחדות (מן הקלות ביותר) מִן [הסדרה] ‘ספרי’” (אגרות ביאליק, ב', רפט). את ‘ספר הארנבות’, הכולל תריסר משלים ומעשׂיות־עם על הארנבת שהפכה את העורמה לאמצעי־מגן, תירגם ביאליק מִסִפרה הגרמני של זיידמן־פרויד בסגנון מלוטש, שנמזגו בו רבדים מלשון המקרא והמשנה. אלא שערב עלייתו לארץ חל פירוד בין המשורר בין המשורר למשפחת זיידמן, והוצאת ‘אופיר’, שהתחילה את דרכּהּ בחגיגיוּת ובהרבה תקווֺת, חדלה להתקיים. ביאליק נטל אִתו לארץ את כתבי־היד של ‘ספר הארנבות’ ו’הנער ביער’, וכעבוֺר זמן־מה הציע אותם למערכות של עיתוני ילדים. ה“מעשה הנורא בנער שברח מבית־הספר ליער” נדפס בירחון ‘עדן’ (ניו־יורק תרפ"ה), והסיפורים על הארנבת פּוּרסמוּ בשבועון ‘עתון קטן’ (וורשה תרפ"ט) ובדו־שבועון ‘עתוננו’ (ירושלים תרצ"ב). רק אחרי מותו כּוּנסוּ המעשׂיות בספר בשם ‘על הארנבת’ (‘דביר’, תרצ"ח), מאוּיָר בידי בינה גבירץ. מה צר, על שבשום מקום לא נזכּר שמה של תום זיידמן־פרויד, שמִסִפרהּ תירגם ביאליק סיפורים שנונים אלה.

[2] בתקופת שהייתוֺ בגרמניה חגג ביאליק, ואתו כל מוקירי יצירתו, את יום־הולדתו החמישים. לציוּן המאורע יצאה בברלין מהדורת־יובל בת ארבעה כרכים של מבחר כּתביו, וכרך ג' שלה כָּלל את ‘דון קישוט’ מאת סרוַנטס בתרגומו האמנותי. המשורר השתוקק לכלול במהדורה חגיגית זו “עוד שני כרכים לילדים, שירים ואגדות” (ראה: ‘שׂיחותי עם ביאליק’ לשמעון ראבידוביץ, עמ' 67), אבל מחסור בממון מנע זאת. תחת זאת יצאוּ בשנה זו בברלין (נוסף על ספרי ‘אופיר’) שבעה ספרונים לילדים של בעל היובל: בהוצאת ‘רימון’ של מרדכי וישניצר הופיעה מהדורת פּאֵר של ‘קטינא כל־בו’²⁰⁵, מאוּיֶרת וּמודפסת באותיות שעוּצבוּ במיוחד למטרה זו על־ידי הטיפוגרפית פראנציסקה ברוך. הוצאת ‘אמנות’ הדפיסה ארבע חוברות מצוּירוֺת מאגדות דוִד ושלמה, שנכללו אחר־כך בכרך ‘ויהי היום’, ובסִדרת ‘גמליאל’ הצבעוֺנית של ‘אמנות’ הופיעו אז שיריו הסיפּוּריים ‘אצבעוני’ ו’התרנגולים והשוּעל' בּמהדורה חדשה.

הביקורת קידמה בדברי ברכה והתפעלות את ספרוני הילדים החדשים של המשורר בעל היובל. “ביאליק הוא אמן מפליא לספר מעשיות לילדים קטנים, בין בשיר ובין בסיפור”, כתב משה קליינמן; לשונו העשירה עלולה אמנם להקשות על הילד, “אבל ההסברה כה קלה והמוסיקה של החרוז והריתמוס של המשפט הפרוזאי הם כה ילדותיים, פוזזים ומכרכרים, עד שאין ספק כי יתפוס הילד במהרה את תוכן העניין” (‘העולם’, תרפ"ד, עמ' 239; חתום: קורא ותיק).

מספרי הקריאה לבני־הנעורים, שהוציאה ‘מוריה’ באודיסה, לא הצליח ביאליק להדפיס בברלין אף לא ספר אחד; לעומת זאת הוציא אז בהוצאת ‘דביר’, שאך זה הוּקמה, את קובץ שירי הילדים ‘החליל’ מאת שאול טשרניחובסקי, שלוּוָה באיוריו הרעננים של נחום גוטמן – והיתה זו ראשיתו של שיתוף־הפעולה ההדוק והפורה בין המשורר־המו"ל לבין הצייר, בנו של ש' בן־ציון.

'אופיר' מיסודם של ח"נ ביאליק ויעקב זיידמן, ו'ספריה של אזרח העתיד' מייסוּדו של ישעיה פיסרבסקי (ספריאל) – סמלי שתי הוצאות עבריות לילדים, שפּעלוּ בברלין בתרפ"ג.

[3] ‘עת לבנוֺת’

בשנה שבּהּ יצא ספר־שיריו ‘החליל’, התגורר גם טשרניחובסיק בברלין והתקיים בדוחק על עבודות כתיבה ותרגום. ומאחר שהימים ימי משבר כלכלי והפרנסה אינה מצויה בשפע, נֵאות המשורר הנערץ לתרגם מכּל אשר הציעו לו; בעיקר שיתף באותה עת פעולה עם הוצאת ‘עת לבנות’, שנוסדה בברלין ב־1923 על־ידי הפוּבּליציסט ישעיהו פיסרבסקי (ספריאל).

י' פּיסרבסקי (אוקראינה 1889–תל־אביב 1976), מונוגרף ועסקן ציוני רב־פעלים, קרא להוֺצאתוֺ על־שם התנועה הציונית ‘עת לבנות’, שיסד בצעירותו. ומאחר שהיה מאמין גדול בהשפעת החינוך המתקדם על האזרח־לעתיד, הקים בהוצאתו שתי ספריות מקבילות, למבוגרים ולילדים, שהשלימו זו את זו. להורים ולמחנכים יעד את ‘הספריה של העתיד החדש’, שנועדה “לתת לקוראה העברי את הספרים, שיבררו איזו הן השיטות שיש בהן כדי לפתח בילד את כשרונותיו העצמיים עד המדרגה העליונה ואת האזרח העתיד – אזרח עמו וארצו” (מתוך המבוא לספר הראשון בספריה, ‘החינוך, מהותו וראשי עיקריו’ מאת פֶּרסי נאן, בתרגום י“ל ברוך, תרפ”ג). זכות־ראשונים שמורה להוֺצאת ‘עת לבנות’: בהּ הוֺפיע הספר העברי הראשון, המוקדש כולו לספרות־ילדים, חשיבותה והשפעתה, הוא ספרהּ של קתרין דַאנלפּ קיתר מאונבירסיטת קליפורניה ‘חינוך על־ידי סיפורי מעשיות’, בתרגומו של ברוך קרופניק (קרוא). בהקדמתו המעניינת, בה התפּלמס עם המחַבּרת האמריקנית וכמה מדעותיה, כתב פּיסרבסקי בין השאר:

ומאחר שהעורך הכיר בכוחם המעורר והמשפיע (אם כי השפעה מוגבלת, לדעתו) של ספרי ילדים ונוער, יסד בשביל האזרח־לעתיד הצעיר את ‘הספריה של אזרח העתיד’ ויִיחד אוֺתה לאותם ספרים, שיש בהם עֵרך משפיע ומחנך, או שהם בעלי ערך קיים בספרות־הילדים; או בלשוֺנוֺ: “תעוּדת הספריה היא לתת את המזוֺן הספרוּתי, שיעזור לחנך את האיש אשר חייו יהיוּ חיים של שירוּת, חיים של פּעוּלה, חיים של הוֺד שבּיצירה” (מתוֺך הקדמת העוֺרך ל’אֱֱבנג’לינה').

מבּין ארבּעת הספרים שתירגם טשרניחובסקי לספריה של אזרח העתיד, שייך רק אחד לספרות הקלַסית העולמית, והוא ‘אבנג’לינה’ מאת הנרי לוֺנגפֶלוֺ – הִמנון לרעיה האהובה, “הצועדת הביתה וברכת שמים עליה, פוסעת ונדמה – מנגינת פלאים נשמעת”. תרגום זה, שנעשׂה על־פי הזמנת המו“ל, היה מעין השלמה ל’שירת הַיאוָתה' ללוֺנגפלוֺ, שתירגם טשרניחובסקי עשׂר שנים קודם לכן בשביל ‘מוריה’. שלושת התרגומים האחרים שעשה המשורר בשביל ‘הספריה של אזרח העתיד’ היוּ מן התחום ההיסטורי: ‘קורות וילהלם טֶל ורעיו’, מאת המסַפּרת האנגליה הנריאֶטה אליזבּת מרשל (1876–1950), שהִרבּתה לפרסם סיפורי גבורה והיסטוריה לנוער²⁰⁶; ‘שוכני העצים’ מאת קתרין אליזבת דוֺפּ, שחיבּרה סִדרה לנוער על האדם הפרהיסטורי. הספר הרביעי בתרגומו של טשרניחובסקי, ‘ז’אן ד’ארק’ מאת הסופר־המעבּד האנגלי הפורה אנדרו לאנג, שהמו”ל הודיע על הופעתו הקרובה, לא יצא בגלל ההפסקה הפתאומית בפעילות ההוצאה. עִם זאת הספיקה הספריה להוציא סיפור פרהיסטורי נוסף, ‘הימים שלפני ההיסטוריה’ מאת הארי רג’ינלד הול בתרגומו של אברהם שלמה ולדשטיין, ואת הביוגרפיה ‘אברהם לינקולן’ מאת מ"א המילטון בתרגומו של אשר ביילין.

אך כּיוָן שאזרח־העתיד הצעיר נזקק לא רק לסיפורי היסטוריה ופרהיסטוריה, אלא קודם כל לסיפורי מעשיות, התעתדה הוֺצאת ‘עת לבנות’ להוֺציא גם שורה של אגדות קלַסיות לילדים. תוכנית זו נתגשמה אף היא רק בחלקהּ. בתרפ"ג יצאו שש מאגדוֺתיו של הסופר הגרמני וילהלם האוּף – אגדות ספוגות דמיון מזרחי צבעוני: ‘מעשה בכליף שנהפך לחסידה’, מעשׂה במוּק הגוּץ‘, ‘נסיך השקר’ וכו’. האגדות, שתורגמו בפשטוּת החסרה את הפיוּט שבמקור על־ידי משה אליהו ז’ק (ז’רננסקי; קמניץ [ליטא] 1887–ירושלים 1948), יצאו תחילה בשורת חבורות וכונסו אחר־כך בכרך ‘השיירה’ (תרפ"ד)²⁰⁷. כן הודיעה ההוצאה על הופעתן הקרובה של מעשׂיות אִמא אוָזה' מאת שרל פֶּרוֺ (או בלשון המודעה: “אגדות פּררוֺל”) בתרגומו של דוד יוסף; אך המשבר מנע גם מימוש תוכנית זו.

[4] הוצאת־ספרים נוספת, שנוסדה בברלין באותה עת והספיקה לפעול בה תקופה קצרה בלבד, היתה ‘הספר’. ארבעה סופרים ועסקנים, שהגיעו לבירת גרמניה אחרי מלחמת־העולם הראשונה, השתתפו בייסודה והם: שלמה זלצמן (1872–1946), שהקים לפני המלחמה בפטרבורג הוצאה בשם ‘ווֺסטוֺק’ (“קדימה”; הוציאה בין השאר את ‘ספר האגדה’ לביאליק ורבניצקי בתרגום רוסי) וראה ב’הספר' מעין ממשיכה של הוצאתו הקודמת; המתרגם שמואל פרלמן, הסופר־המדינאי זאב ז’בוטינסקי והמשורר זלמן שניאור. “עיבּדנו תכנית גדולה”, סיפר זלצמן בזכרונותיו, “שבחלקה הגדול נתגשמה אחר־כך”.

רוב ספרי ההוצאה, ביניהם ‘במדבר’ לדוד פרישמן והפּוֺאֶמה ‘וילנה’ מאת שניאור, הצטיינו בהידור חיצוני בלתי־רגיל; אך רק שניים מבּין הספרים שהוציאה בברלין יכולים להיכּלל בתחום ספרות־הילדים, ושניהם נכתבו על־ידי לוין קיפניס הצעיר, ששהה אז בבירת גרמניה כסטודנט לאומנות ומלאכת־יד. ז' שניאור הוא ש“תיווך” בין קיפניס לבין ההוצאה, לאחר שקרא את מחזור האידיליות־בפרוזה שלו ‘לקבר אבות’ בכתב־יד ואף הקדים לו מבוא עתיר־שבחים: “זה בא אלינו בסגנון מלוטש, בצורה כמעט קבועה, בבטחה ציורית, והיתול רך מרחף על שפתיו […]”. הספר נדפס בצורה מרהיבת עין, עם עיטורים וכותרות מסוגננות מעשה ידי המחבּר (חתום: ל' בן־שמיר); ואף שהוא לא נועד במפורש לבני־הנעורים, עשׂוּ אתו תוכנו האידילי, שׂפתו הבּהירה והדפּסתוֺ המרהיבה נכס וַדאִי בספרות־הילדים. ספרו האחר של קיפניס, שהופיע באותה שנה בהוצאת ‘הספר’, היה ‘אָלף בית’ – חרוזים לגיל הרך, מלוּוים בציוריו הגדולים ועתיריה הצבע של זאב רבן.

בפרוץ המשבר הכספי, שמוטט את כלכלתה של גרמניה (1923), העבירו ז’בוטינסקי ופרלמן את הוצאת ‘הספר’ לפאריז. אז ניסה ז’בוטינסקי לממש תוכנית שהגה בה מכבר – הוצאת ספרי הרפתקאות מתורגמים לבני הנעורים (ראה פרק ב/ו); אך רק שני ספרים בז’אנר זה יצאו בתרפ"ו על־ידי ‘הספר’ בברית צרפת: ‘שרלוק הולמס’ מאת קוֺנן דוֺיל בתרגום יונה קופ (תמיר)²⁰⁸ ו’השבוי מִצֶנדה' מאת אנתוני הוֺפּ בתרגום אליעזר לובראני, שניהם מנוקדים ניקוד חלקי חדשני להקלת הקריאה. באותה שנה הוציאו פרלמן וז’בוטינסקי' גם ‘כּל־בּוֺ לתלמיד’, שכּלל בעמוּדיו הרבּים חומר לימודי, פּרקי גיאוגרפיה של ארץ־ישראל וספרות עברית, וכן “עניינים שׂוֺנים לבדח דעתו של הקורא הצעיר”.

מפעל חינוּכי נוסף, שפּרלמן וז’בּוֺטינסקי השקיעו בו יגיעה מעוררת השתאות, היתה הוצאתו של אטלס עברי ראשון לתלמידים. בתום שנתיים של הכנות והתגברות על קשיים טכניים לאין־ספר, יצאה האטלס בלונדון ב־1925 ונתקבּל בּכל מקום בהתלהבות בלתי־רגילה. הביקורת כינתה אותו “גאוות הספרות החינוכית בעברית” וביאליק כתב למו"ל ש' זלצמן: “[…] זיווּגן הראשון של האותיות העבריות עם צבעי המפות השונות – יש בו כדי לשׂמח את תלמידינו ולהסיר מלבם את מרירות העלבון שהרגישו תמיד מתוך הכרח להשתמש במפות מנומרות באותיות זרות וזרועות כלאיים, יישר כוחכם!” (מתוך: “האטלס העברי הראשון”, מאת חגי הוברמן, ‘עת־מול’, תשרי תשמ"ד; לא נכלל ב’אגרות ח.נ. ביאליק').

יחד עם ז’בּוֺטינסקי וּפרלמן עבר גם זלמן שניאור איש הוצאת ‘הספר’ לפאריז ושהה בה (בהפסקות קצרות) עד מלחמת־העולם השניה. שם, בבירת צרפת, השלים את כּתיבתהּ של מחרוֺזת נלבּבת של שירי משׂחק לילדים, בעידוּדוֺ של “מורה פרֶבֶּלי”, ואחר־כך ניגש לכנס את מכלול שיריו לילדים בספר ‘לילדי ישראל’. ספרוֺ נדפּס בהידוּר רק בפאריז “ונתתי את שֵם ‘דביר’ על המעטפה לסגוּלת הפצה”, כלשונו (‘ביאליק ובני דורו’, עמ' 232), מעשׂה שהצטער עליו אחר־כך.

לשניאור משורר־הילדים מוקדש הפרק הבא.

ו. “אוֺר יַלְדוּתוֺ הַשּׁוֺבֵבָה” – זלמן שניאור

עלם בן חמש־עשרה היה זלמן שניאור (שקלוב תרמ“ו–ניו־יורק תשי”ט), כּשנדפּס שירוֺ הראשון, “משירי הזמיר”, בשבוּעוֺן הילדים ‘עולם קטן’, והוא אז נער שליח ולבלר במערכת הוצאת ‘תושיה’; אבל מאז שחר ילדותו היה שטוף בכתיבה: “משהגעתי לשנתי התשיעית התחלתי חורז חרוזים”, סיפר בזכרונותיו, “ככל אשר השׂיגה ידי פּיסת נייר, נייר נקי או מודפס בחלקו, הייתי מקפלו וגוזר לי פנקסים קטנים. ועל שום מה קטנים? שיהא נוח להסתירם מעיני סקרנים בבית. אותם הפנקסים מילאתי חרוזים, דברי פרוזה, ‘רעיונות’, משלים…”

בגיל בר מצוָה נטש שניאור את ביתו שברוסיה הלבנה ובא לאודיסה; שם דפק על דלתותיהם של סופרים ונתן לכל אחד מהם “כרטיס־ביקור”, שעליו נרשם בכתב־יד: “יש לי הכבוד להציג את עצמי כמשורר צעיר, אשר כשרונו התחיל להתפתח”. מכל סופרי אודיסה היה ביאליק היחיד שקירב ועודד את הנער המשורר, אירחוֺ בביתו ולימדוֺ תנ"ך. מאז נמשכו יחסי הקִרבה בין השניים שלושים שנה ויותר, כשהם מלוּוים לעתים מתחים; עשׂרים ושבע שנים לאחר שכּינה ביאליק את שניאור “‘שמשון’ צעיר, שגדלוּ לו בִּן־לילה שבע מחלפותיו” (‘שירתנו הצעירה’), כינה שניאור את ביאליק ביום פטירתו: “אבי, אבי, רכב ישראל ושירתו”.

בהמלצתו של ביאליק נתקבל שניאור בן החמש־עשׂרה לעבודה במערכת הוצאת־הספרים הוַרשאית ‘תושיה’, שם היה “מעתיק אל הנקי כתבי יד שונים ומשונים בתכנם ובכתבם, שנצטברו במערכת 'עולם ‘קטן’” (‘ביאליק ובני דורו’, עמ' 286). העוֺרך ש"ל גָרדוֺן, שהכּיר בכשרוֺנוֺ המבשיל של הנער המשורר, פּירסם בשבועון זה כמניין משיריו הראשונים לילדים – שירים תמימים, הססניים מעט, אבל גם קלילים ומוסיקליים, על ציפּורים ואילנות, על קסמי אביב ועל אליהו הנביא, היורד בלילה דוּמם “אֶל כָּל יֶלֶד תָּמִים שׁוֺכֵב / וּמִתְנַמְנֵם אַט בָּעֶרֶשׂ – […] יִשַּׁח יִשַּׁק לֶחְיוֺ חֶרֶשׁ”.

באוֺתה שנה פירסם שניאוּר ב’עולם קטן' גם סיפּוּר־ילדוּת קצר על הגשם, שהשבּית את שׂמחת חג הסוּכּוֺת (“הגשם”), ומעשׂיה מזרחית מעוּבדת (“הפלג הסתום”), אבל עריכתוֺ וּמחיקוֺתיו של העוֺרך של“ג הכעיסוּ את הסוֺפר הצעיר²⁰⁹. שיריו וסיפּוּריו אלה שבוּ ונדפסוּ כעבור זמן בספריית ‘פרחים’ של ‘תושיה’; אלא שאז כבר עבד המשורר המתחיל במערכת היומון הוִילנאי ‘הזמן’, ושם נתוודע אל י”ב לבנר, עורכו המסור של שבוּעון הילדים ‘החיים והטבע’. “למן הרגע הראשון נתן בי [לבנר] את עיניו האדיבוֺת ואספַני תחת כנפי שבוּעוֺנוֺ”, סיפר שניאור כעבור שנים, “והרבה מן השירים שכּתבתי בשבילוֺ בשנת תרס”ד־תרס“ה נכנס אחר־כך לקובץ שירי הילדים שלי” (שם, עמ' 234). בין מניין שירים אֵלה, שכּוּנסוּ כעבור שנתיים לקובץ הקטן ‘שירי ילדים’ (ביבליותיקה ‘שעשועים’, תרס"ו) אנו מוצאים את שיר־השׂיחה הקליל “דובדבנים”; את “אחר חג הסוּכות” (גֶּשֶם טוֺרֵד,גֶשֶם דּוֺפֵק / בַּחַלּוֺנוֺת וּבַגָּג), המזכיר את “אִסרו חג” לביאליק, שפורסם יב שנים אחר־כך; את שיר־הלכת “חשמונאים קטנים” ואת הזמר האֶלגי הנוּגה על האֵם החוֺלָה, המנסה לסַפּר מעשׂיה לילדהּ החולֶה:

בשנת תרס“ז (1907) חיבּר שניאוּר “מעין פּוֺאֶמה לשנה שלמה (שמה ‘השנה’) לילדים”, המתארת “חיי נער עברי בכל השנה בחדר, בחוּץ, בבית, כל המשׂחקים ההמוֺניים, כל היוֺמטוֺבים, כל המנהגים. וכל זה בפרוֺזה וסיפּוּרים ואגדוֺת, במחזוֺת וּבשירים […]. כמדוּמה לי שזה יהיה דבר חדש ואורגינלי”, סיפּר (‘ביאליק וסוֺפרי דוֺרוֺ; עמ’ 340). הוּא גם קיבּל מקדמה מא”ל לוינסקי איש ‘מוֺריה’ תמוּרת ספרוֺ, אך זה לא יצא, ופרקים ממנוּ נכללוּ כעבור שנים בספרוֺ ‘לילדי ישראל’. השנים תרס“ח־תרע”ד, שבהן הִרבּה שניאור לתור את ארצות אירופה וצפון־אפריקה, היו מן המאומצות והפוריות בחייו; בהן פירסם עשׂרות שירים וּפוֺאֶמות, סיפורים ורומנים בעברית וביידיש, שעשׂוּאוּ סופר פופולרי ונערץ על המוני הקוראים בשתי הלשונות. מפעם לפעם פירסם גם בעיתוני הילדים משיריו, ביניהם המוֺנוֺלוג המבדח בחרוזים “וֶלְוֶלִי הַחֶנְוָנִי” (בשבועון ‘בן־שחר’, תרע“א. שוּנה אחר־כך על־ידו ל”לֵיבּלי החנוָני"). וכשתיכנן ביאליק בחורף תרס"ז הקמת ספריה חדשה לילדים, כתב אל שניאוּר, שישב אז בבֶּרן:

שניאור מיהר לשלוח לאוֺדיסה “קבצים ומשלחות”, כלשונו, של שירים וסיפורים לילדים, אך אלה לא נדפסו ו“נשארו כולם כאבן שאין לה הופכין” (שם, עמ' 196). וסיפוּרו הנזכר “העז” – על מלחמתו המתמשכת של הילד המסַפּר בעז־השכנים שהרסה את גינתו – נדפס כעבור שלוש שנים בביבליותיקה ‘מקרא’ (וַרשה תרע"א). לפנינוּ סיפור־ילדוּת ריאליסטי, המסוּפר בגוף ראשון, שיש בו דרמה ומתח ומאבק חסר־פשרות ב“אויב־על־ארבע” עם קורטוב של אכזריוּת וּוידוּיי חרטה. הוא יוצא דופן בּזַ’אנר ששלט אז בספרוּת־הילדים – סיפּוּרים על הידידוּת והחיבּה ששׂררוּ בין ילדי העיירה לחיות הבית והשדה – ויש בו הד מוקדם לכמה מפרקי ‘אנשי שקלוֺב’, הספוּגים ריאליזם ארצי:

בתום מלחמת־העולם הראשונה, שאותה עבר בברלין במצוקה רבה, אך גם בפוריות בלתי־רגילה, (לדבריו כתב אז עשׂרה גליונות של שירי ילדים), התכונן שניאור לעלות לארץ־ישראל ולייסד בה הוצאת־ספרים, שתוציא תחילה “שניים־שלושה ספרים [שלי] כתוּבים בשביל הילדים” (ממכתבו לש' בן־ציון מיום 16.1.1919; ‘גנזים’, ניסן תשכ"ט, עמ' 394). אבל במקום זאת נסע לארצות־הברית. משם שב ב־1923 לברלין והשתתף בייסוד הוצאת ‘הספר’. באותה שנה הוֺפיע בהוֺצאת ‘אמנוּת’ ספרונו השירי לפעוטות ‘לסביבון’ (סִדרת ‘גמליאל’. שמוֺ נשמט מן השער, כנראה בטעות). רק לאחר שעבר מברלין לפאריז ניגש, כאמור, לכַנס את שירי הילדים שלוֺ ולהוֺסיף עליהם שירים חדשים. ולאחר שכּינסם מצא לנחוּץ לצרף אליהם דברי הסבר על “תעודת הקובץ ‘לילדי ישראל’” – קובץ מהוּדר בהוצאת ‘וַעד היוֺבל’ (פאריז תר“ץ; מהדוּרת צילום: ניוּ־יוֺרק תש”ז), שנכללו בו שירים לפעוטות יחד עם פּוֺאֶמות לנערים:

לאמור, אין זה ספר לקריאתם העצמית של הילדים, שנועד להעניק הנאה וחוויה מזכּכת, אלא מעין מקראה רב־תכליתית לקטנים ולגדולים, לקריאה, ללימוד וגם לשעשוע, עִם הצעה לילד לפנות אל המורה ולבקש את עצתו והדרכתו. ויש לתמוה על המשורר, שהתעלם בעת התקנת הספר לדפוס מן הכלל “תפסת מרוּבּה לא תפסת”… ואם לא ימצאוּ המורה או הילד מוטיב חגיגי זה או אחר בספר (למשל: שיר לראש־השנה, או לתשעה באב), הקדים המשורר ונתן צידוּק לחיסרון זה – “לא במחשבה תחילה נכתב הספר ולא על־פי הזמנה, להיוֺתוֺ כעין לוח כל־בו לשנת הלימוּדים, ורק מה שנכתב לקוראים הקטנים, במשך שלושים שנה ויותר, נאסף עתה לקובץ ונסדר דבר דבר על מקומו”.

נופי העיירה היהודית, עם רוּחה ואוִירתהּ, ממלאים את שירי הילדים של שניאור – אותה עיירה שחי בה בילדותו, ועליה ועל טיפּוּסיה הארציים הפליא לסַפּר אחר־כך בספריו לגדולים. שער שלם בספר – “לֵייבּלי מסַפּר” – מוקדש לבן־העיירה הקונדס, המסַפּר בשׂפתו שלו על עצמו ועל משפחתו, על החצר וחיות־הבית, על משחקיו ותעלוליו:

'ליבִּילִי החנוָני' מאת זלמן שניאור, צייר נחום גוטמן (מתוך הקובץ 'לילדי ישראל').

הוּמוֺר אשר כזה, שיש בוֺ עליצות ושׂמחת־חיים, משובה ופורקן, שהוא לעתים מאוּפּק ועתים מתפרץ, פעמים קונדסי ופעמים מילולי, שפוּך על רבּים משירי הילדים של שניאוּר: הילד שבּחנוּת" הוא השוקל והוא הבוחר, הוא הקונה והוא המוכר (“לֵיבּלי החנוָני”); הדֺב הצועני עמד קוממיות, “לֵץ שָׂעִיר כֺּל יָכוֺל, / וְיֵצֵא בְמָחוֺל” (צוענים"); אִמָּא אַוָּזָה מנסה ללמד את אֶפרוֺחיה לומר “גִּימֶל, רֵישׁ וְחִירִק – גְּרִי!”, אבל הם אומרים: “גָּמָל, אֵשׁ וְחֵלֶק – פּי!” (“הציָד והאוָזה”); וכשיורד השלג הילדים “טָסִים, מַחֲלִיקִים / בַּסַּנְדָּל הַמְסֻמָּר; / מִשִּׁפְעַת שוֺבָבִים הַשֶׁלֶג מְנֻמָּר…” (“שיחת חורף”). אין תימה אֵפוא, כי המשורר, המתרפּק על “אוֺר ילדוּתוֺ השוֺבבה”, הקדיש שיר שלֵם לארץ־השובבים, אשר בה “אֵין בֵּית־סֵפֶר כְּלָל, / וִילָדִים רָצִים יָחֵף / בַּמָּטָר וּבַטַּל”. בארץ זו יכולים הקונדסים לעשות ככל העולה על רוחם – לרכוב על התיש, להיתָלות מאחורי עגלה, להתגרות בכלבים וחתולים…

עִזים ותיישים, כלבים וחתולים הם בני לווייתם של ילדי העיירה; ולכן אך טבעי הוּא שהשער הראשון בספר הוקדש כולו לבעלי־חיים, מן הקוּקיה שנמלטה מן השעוֺן שבּבית אבא ועד “הכּפירה מָרַת מִירָה, הכּפִיר מִשׂניר ובנם גור־אריה”. בעלי־החיים הללו הם ברואים יהודים בשׂיחם ובהליכותיהם: העורב מוזמן לבוא אל הילד בשבּת פרשת “בשלח” (“הנער והעורב”); התרנגול קורא: “קוּקוּריקוּ, יהודים, לעבודת הבורא!” וההוֺדי מתנפּח: “לפסח אֶתפּטם בעצמי וכבודי!” (“בחצר”). בבוא האביב משמיעים כל היצורים שיר־תודה לאל כל חי; ו“בני הצפרדעים לפני שנתם / קוֺראים ‘קריאת שמע’…” (“לפנות ערב”)

הטבע בשירי הילדים של שניאור (וכך גם בשיריו של ביאליק לילדים) הוא אֵפוא “טבע יהוּדי”. זו וַדאי הסיבה, שהעליצוּת השפוכה עליהם היא בבחינת כסוּת חיצונית, המכסה על תוגה ממוזגת עצב וחמלה; או בלשונו שַרפשטיין: “מלמעלה – צחוק של חן והנאה וקורת־רוח, ובמעמקים ישכון היגון. […] הילדים, יצירי שניאור, אינם יכולים להינות מן החיים ומן הטבע הנאה שלמה ומלאה”, שכּן “משהו מצַער העולם ינוח אפילו בנפשו הרכה של תינוק מישראל” (‘יוצרי ספהי"ל’, עמ' 82). בחורף הלבן נראית הגינה המושלגת בעיני הילד כאילו “מֵת גָּדוֺל הִיא עוֺטְפָה בְּתַכְרִיכִים” (“געגועים”); אחרי הסערה בא רוח של רחמים, “רָאשֵׁי גִבְעוֺלִים הוּא זוֺקֵף / וּמְפַיֵּס נַרְקִיסִים נֶעֱלָבִים” (“סערת קיץ”); הברד היורד מביא אמנם “גִּיל לַיְלָדִים”, אך אוֺי לַנְּטִיעִים, אוֺי לַפְּרָחִים! / כֻּלָּם מֻכִּים, כֻּלָּם פְּצוּעִים / מִן הַגַּרְגְּרִים הַנִּתָּכִים" (“ברד”); וביום של גשם משיבה הטִיפּה לשאלה מדוע מַכּוֺת היא וחברותיה בחלון:

אך לא רק הטבע מלא רחמים; אפילו הצייד שיצא מן היער – לב רחום בקרבו:

הן ההוּמוֺר והן התוגה והרחמים השפוכים על שיריו של שניאור לילדים ספוגים רוח עממית שורשית, היונקת משׂפת העם (למשל: “הַבֵּן יַקִּיר לִי, לֵיבֶּלי, יְהִי תַּנָּא רַבָּא”. “משפחה”), מן המסורת (“הַצַּדִּיק נוֺסֵע הַצַּדִּיק בָּא”) וכן מן השירה העממית (“עַל אֵם הַדֶּרֶךְ עוֺמֵד עֵץ”). כמה וכמה משיריו לילדים הם עיבּוּדים או וַריאציות של־שירי עם יהודיים, ביניהם “חת ושתים”, “בעלי מלאכה” וכן “כלי זמר”, שהוא עיבּוּד חופשי של הזמר היידי “האָבּ איך מיר אַ מיכאלקוֺ”²¹⁰. שירים אחדים בספר – כתב המשורר באחרית־הדבר – “קל לצרף אליהם את הנגינה”, ואילו שירים אחרים “נכתבו בכוונה בחרוזים קלים וחוזרים וקצרים, כדי להתאימם בנקל אל מֵילוֺ־דיקלמציה”. ואכן, רוב שיריו מצטיינים במִקצב רהוט ובחריזה עשירה ומגוּונת, שהיא לעתים מבריקה בנגינתה: טוֺבוֺת – טוֺווֺת, השירים – עשירים, סינר – דינר, מאומה – מהומה, בעיטה – בְּעִתָּהּ ועוד.

וכיוָן שהקפיד כל־כך על הצוּרה והצליל ביצירותיו, לא היסס שניאור מלירות חִצי כעס ושנינה כלפּי אותם סופרים ועורכים של מוספי ילדים, שזילזלו בקוֺראיהם הצעירים ונתנו להם “סיפּוּרים ממין שיגרתי זה: הָיֺה היה ילד יפה, הלך בשׂדה יפה ומצא פרח יפה. […] ומה שנוגע לחרוזים – לא יכלו החרזנים של ערב־שבת לבדות מלבּם יותר מפוֺנֶטיוּת זולה, שכּבר היתה לזרא בימי ש.ל. גורדון, עורך ה’עולם קטן' לילדים, כגון: העכבר המכרסם רץ־רץ, הציפור המצפצפת צויץ־צויץ, הצפרדע המקרקרת קבה־קבה וכו'”. (‘דוִד פרישמן ואחרים’, עמ' 330)

חרף דברים נכוחים אֵלה, לא הקפיד שניאור עצמו להביא תמיד את שיריו לשלמות אמנותית, ודומה כאילו התייחס אליהם – או אל רוּבּם – כאל זוטות במכלול יצירתו הפיוטית. לצד שירים מלאֵי חן, כמחזור “לֵיבּלי מסַפּר”, שהוא מן היפים בכרך ‘לילדי ישראל’, מצויים בו גם שירים קלושים מסוג “הנרות הללו”, או לפורים", המסבירים בצורה בָּנָּלית את טעמיו של כל חג, בלא כל תבלין פּיוּטי יִיחוּדי. אמת, הוא טרח ללטש את רוב שיריו המוקדמים לילדים, שכּתב בנעוריו, לפני שכּינסם לספרו הגדול; אבל לא תמיד נצליח לגלות שיפור אמנותי משמעותי בשירים אחרי תיקונם, כפי שניתן להיווכח על־ידי השוואת שני הנוסחים של השיר “אליהו הנביא”:

השוואת שני הנוסחים של השיר “חשמונאים קטנים” (ראה פרק א/ט) תגלה, כי לפעמים יפה יותר הנוסח הראשון מן הנוסח המאוחר, ה“מתוקן”. ואולי גם בשל רצוֺנוֺ להעלות את משקלוֺ של כרך השירים לילדים, החליט המשורר לכלול בו יצירוֺת אחדוֺת, שכָּלל לפני כן בספרי שיריו לגדולים, ביניהם “הצדיק בא”, “התבלין”, וכן האגדה השירית “באר־השיש”, הכתובה בחרוז לבן, על הבּרֵיכה הנסתרה, שכּל דם ישראל הנשפך נקווה אליה עד יום הנקם והגאולה. “בכוונה הכנסתים פעם שניה בספר זה”, כתב המשורר באחרית־הדבר (“תעודת הקובץ”), “כדי שלא יחסרו לכל הגילים בבתי הספר”.

אבל שירי אגדה ואלגוריה אלה מייגעים באריכוּתם ובצביוֺנם הרֶטוֺרי, הפּוֺגם לא במעט בססגוֺניוּת הדמיון, החיוּני כל־כך בז’אנר זה שבּספרות־הילדים. שונה לטובה היא הפּוֺאֶמה האלגורית “חֲוַרְוָר”, המעבירה את סיפּוּר יוסף ואחֶיו אל עולם החי: העכבּרוֺן בן־הזקונים חוַרוָר נרדף על־ידי אחד־עשׂר אחיו, המקנאים בוֺ וּבאדרתוֺ הלבנה וזוממים להיפּטר ממנו; אך בזכות היותו “פותר חלומות ומנחש הבּאוֺת” זכה באושר ובכבוד, ואילוּ סופם של אֶחיו היה מר ונמהר. לעלילה הדרמאטית, הקרובה לרוּח הילדים (להוציא את סופם המר של האחים הקַנאים, שאינו מחויב המציאות), נוספה גם איכוּת מוסיקלית עממית, שראוּי לתת עליה את הדעת: השורה השלישית בכל בית היא מעין רֶפרֵין משתנה של קודמתה: אם הבית המסוּים מסַפר על עניין טוב, פותחת השורה החוזרת בחרוּז “גִּיל־לִי חֲלִילִי”, ואם תוכנו של הבית עצוב – פותחת השורה במלים “בְּכִי־לִי, חֲלִילִי”. זהוּ אֵפוא סיוּמה העצוּב־שֺמח של הפוֺאֶמה על חוַרוָר ואֶחיו:

כל שנות יצירתו נשאר שניאור נאמן למשקל המלעילי ולהגִיה האשכנזית בשירתו לגדולים ולקטנים. הוא הודה אמנם, “כפי שאנו רואים ושומעים באָזנינו, האיך נעשו כל ‘משקלינו האשכנזיים’ קיטעים, גידמים וצוֺלעים על ירכם”; אבל הוא קבע גם, כי המשוררים בני דורו, שניסו “לעבּד את שיריהם מלפני דור לפי המשקל הספרדי, או שהחלו פתאום לכתוב בהטעמה זו, כגון יעקב פיכמן ויעקב כהן, מחו בספוג זה את כל טל־הילדות שהיה שרוי על יצירותיהם, וכמין מלאכותיוּת מורגשת בקצב מחודש זה, ביחוד בחרוזים” (‘ביאליק ובני דורו’, עמ' 220). על כן דחה את ההצעה להתאים את שיריו לרוחם של ילדי הארץ גם כשניגש להתקין בשנת תשי“ג מהדורה חדשה של ספרו ‘לילדי ישראל’. הוא השאיר על כנוֺ את המשקל המלעילי ולא ניסה לשנות או לתקן חרוזים מסוג הוֺלֵך – בְּדֺלַח, נוֺלַד – חֺלֶד, מַזְהֶרֶת – פֶּרֶס, נָפַל – עֲרָפֶל, סוּסִי – חֲנוּתִי ודומיהם. הוא אף הותיר בשיריו אותן מלים בלתי מקובלות, הנראות ונשמעות מוזרות בעיניהם של ילדי הארץ, כגון: קִפּוֺז (הצפּוֺר נַקָר), תִּלְפּוֺן (הפרח צבעוני), הצבע כָּרוֺם (צהוב סגלגל), גַּלְּגִלוֺן (סביבון²¹¹) ועוד. כל אלה – המִקצב המלעילי, החריזה ה”אשכנזית“, המלים ה”משונות", שלא להזכיר את ההווי הגלותי הזר – יצרו חַיִץ מרתיע בין הספר ‘לילדי ישראל’ (תשכ"ד) ובין ילדי ישראל, האמורים לקרוא בו להנאתם. על כן הלכו שיריו ונדחו על־ידי ילדי הארץ, והם כמעט שאינם נקראים או מושרים עוד (מלבד “יד ענוגה”); גם אין למצוא אותם כמעט במקראוֺת או באנתולוגיות (תוזכר לטובה האנתולוגיה ‘חגיגה שניה של שירים’, תשמ"ג, שעוֺרכהּ מנחם רגב כלל בה את שירו האלגי של שניאור “מעשיה”).

גורל טרגי זוּמן לשניאור ולשירתו. הוא, המשורר אשר “הרים את השירה העברית לגובה אנושי־כללי, שסחרחורת תוקפת אונתו כשאנוּ מתרוממים עדיו וניבטים מעליו אל החיים הקטנוניים” (כהגדרת יוסף קלוזנר), לא הצליח להיקלט בארץ ולמצוא שׂפה משותפת עם הדור הצעיר הגדל בה. כשבּא אליה בשנת תרפ"ה מתוך כוונה להשתקע בה, נתאכזב וחזר מלא מרירוּת לאירופה. ממקום־שבתו בפאריז הוסיף לשלוח מדי פעם שירים לעִיתוני הילדים העבריים בגולה. ובאותם ימים, שבּהם הצליח המשורר למַלט עצמו מן הכרך שנפל בידי הנאצים, הקיץ הקץ על עיתונות־הילדים העברית באירופה ועל סוֺפריה וקוראֶיה.

לעיתוני הילדים העבריים, שיצאו בפולין ושכנותיה בין שתי מלחמות־העולם, מוקדשים הפרקים הבאים.

ז. מ’כַּרמנו' עד ‘בן־כּוֺכב’ – עיתוני ילדים בפולין [1]

עשׂרים השנים שבּין שתי מלחמות־העולם (1919 – 1939) היוּ, כנאמר לעיל, שנות פריחה לחינוך העברי בפולין, ובמידה לא פחותה גם ברומניה. עם כינונה של פולין העצמאית נפתחה פעילות חינוכית רבּת־ממדים בקרב יהודי המדינה, שבּאה ליישׂם את החלטתה של ועידת ציוֺני פולין כי “שׂפת ההוראה בבתי הספר מוכרחת להיות רק השפה העברית”. היה זה רק טבעי וצפוי אֵפוא, כי לצד הפעילות הנרחבת בהוצאת ספרים, חוברות ו“ביבליותיקות” לילדים, יֵצאו בארץ זו גם כתבי־עת עבריים לבני הנעורים; ואכן עיוּן ברשימת עיתוני הילדים שבּנספּח יוכיח, כי בפרק־זמן זה לא היתה כמעט שנה אחת, שלא הוֺפיע בה שם שבועון או דו־שבועון אחד לפחות בשׂפה העברית, אם בהוצאה פרטית ואם בחסות ציבורית.

בּחשוָן תר"ף (אוקטובר 1919), ערב פתיחת ועידת המורים העממיים העבריים בפולין, נוסדו בעת ובעונה אחת – בשתי ערים שונות – שני דוּ־שבוּעוֺנים חדשים לילדים בשפה העברית. שונים מאוד היו השניים זה מזה, ושניהם לא האריכוּ ימים.

[1] ‘כרמנו’ – הדוּ־שבוּעוֺן האחד, נוסד בלבוב (גליציה) על־ידי המורה מאיר חַרטִינֶר (1880–1972), שהשתתף אחר־כך בעריכת ה’לוּחוֺת' של תנועת־הנוער ‘בר־כוכבא’ והשבועון הציוני ‘העולם’, ונודע בפזמונים היידיים הפּוֺפּוּלָריים שחיבר והִלחין. ‘כּרמנו’ – כתב העורך בפתח גיליון א של הדו־שבועון (חצי חשוָן תר"ף) – “הוא כרם ישׂראל, המצמיח בשביל ילדי ישראל ציצים ופרחים לתענוג ופרי מתוק למאכל”. ועוד הוסיף חרטינר וכתב בסגנונו הציורי הנמלץ: “רבי נטורנאי סבא, השומר הזקן של ‘כרמנו’ […] יקרא לכם תמיד לשבת סביבו במעגל ואז יהיה מראה לכם תמונות יפות, שואל אתכם שאלות, מנסה אתכם בחידות ויהיה מסַפר לכם סיפורים יפים כפרחים ומתוקים ממגדנות”. לפיכך מוזמנים הקוראים הצעירים לבוא אל ‘כּרמנוּ’ בהמון, שכּן “ברבות מספּר הילדים תגדל גם השׂמחה”.

אבל חרף צורתו הנאה של העִיתון, תבניתו הגדולה, האות המנוקדת והתוספת בשׂפה הפולנית, לא באו הילדים אל ‘כרמנו’ בהמון, ארבעה גיליונות בלבד יצאו, בּהם מילא העורך בעצמו את רוֺב העמודים ברשימות על גדולי ישראל, בשירים בינוניים, במשלים ובשיחות בעלות זיקה ציונית מובהקת. מבּין המשתתפים האחרים ב’כרמנו' ראוי להזכיר את מרים זינגר, את יעקב כהן, שפירסם בה את הפּוֺאֶמה האֶפּית שלו ‘אֵם החשמונאים’, ואחרון שהוא ראשון – אורי צבי גרינברג.

אכן, בכתב־עת נשכח וקצר־ימים זה עשה אורי צבי גרינברג (1894–1981) ניסיון ראשון לפרסם שירים לבני הנעורים. בגליון א' של העִיתון פירסם המשורר בן העשׂרים וארבּע – שחזר ללבוב אחרי שערק מצבא אוסטריה – את שירו האֶקספּרסיוֺניסטי הקצר “זקני”, המתאר עימות בין ה’אני' השר לבין סבוֺ ה“גא ונוּגה”, המנסה נואשות למשוך את נכדו ממשחקי הילדוּת אל עולם המסורת. בגיליון ד' של ‘כרמנו’ נדפסו עוד שני שירים של אצ“ג – “התגלוּת” ו”ששים רִבּוֺא…" (שניהם מתוך הפּוֺאֶמה הבלתי־גמורה ‘משה’), – בהם ביטא המשורר את הזדהותו עם גורל עמו המיוסר ועם אֶחיו ה“בונים ערים והֵיכלות לאחרים”. אף שאין לראות בשירים מורכבים אלה, הטעונים מתח רגשי, שירי ילדים מובהקים, בחר אצ"ג לפרסמם ב’כרמנו' אולי משום שעורכו שקד לטפח בעיתוֺנוֺ את החיבה לארץ־ישראל ולערכי היהדות²¹². גם העורך עצמו הכיר כי השירים הללו הם “אגוזים קשים” לשיניהם הרכּוֺת של קוראיו, ועל כן צירף אליהם – ככל הנראה בעצה אחת עם המשורר – הסברים מפורטים, המאירים אותם באוֺר אוֺפּטימי, ששולבה בו נעימה אקטואלית:

זמן קצר אחרי סגירת ‘כרמנו’ עבר א"צ גרינברג לוַרשה, ושם הוֹסיף לפרסם מיצירותיו בעִיתון ילדים אחר (ראה להלן); ואילו חרטינר עצמו עלה לארץ־ישראל, ובהּ המשיך בעבודתו החינוּכית־הפּוּבּליציסטית.

[2] שפר מעט יוֺתר גוֺרלוֺ של הדוּ־שבוּעוֺן ‘צפרירים’, שגם הוּא נוֺסד בחשוָן תר"ף, בּלודז‘. עיר זוֺ, שבּהּ התרכּזה הקהילה היהודית השניה בגודלה בפולין, היתה גם מרכז חינוכי וספרותי עברי. בה חי ופעל יצחק קצנלסון, ובה הוציא יצחק ברקמן את כתב־העת הפדגוגי ‘המדריך’. ‘צפרירים’ נוסד על־ידי המוסד התרבותי־ספרותי ‘בית־עם’, ועורכו הראשון היה יצחק שוַייגר (דמיאל; 1892–1972), שנוֺדע אחר־כך בסיפוריו בפיוטיים לצעירי הקוראים. עם הופעת העיתון פירסמה המערכת פרוֺספּקט, בּוֺ פּירטה את כיווּנוֺ ומגמותיו: ב’צפרירים’, שנועד, “לבני הנעורים מגילים שונים”, תהיינה “מחלקות קבועות שונות”: ספרות יפה, שׂיחות מדעיות, שיחות ספרותיות, וכן “תיאטרון לבני הנעורים”. לתחום זה, נאמר בפרוֺספּקט, “שחסרונו מורגש בספרות־הילדים שלנו, נשׂים לב ביחוד וכמעט בכל גליון נביא מחזות ויצירות דראמאטיות מתאימות, שאפשר יהיה להעלותם על הבמה על־ידי בני הנעורים ובשביל בני הנעורים”. כן הבטיחו העורכים להביא ב’צפרירים' “אילוסטרציות, ציורים ותאורים מעשי־ידי ציירים־אמנים”.

לא כל ההבטחות החגיגיות באו לידי מימושן בעיתון, אשר 17 חוברותיו – 32 עמודים בממוצע בכל חוברת – דמו יותר למאספים ספרותיים מאשר לכתב־עת במובן המקוּבּל. העִיתון היה מושתת רוּבוֺ ככולו על דברי ספרות – שירים, סיפורים ומחזות – וכל חוברת נחלקה לשתי “מחלקות”: מחציתה הראשונה נועדה לנערים והסיפּוּרים נדפסו בה בלי ניקוד, והמחצית האחרת, לקוראים המתחילים, כללה סיפורים ואגדות, שנדפסו על־פּי־רוב באוֺת גדולה ומנוּקדת. בין המשתתפים הבולטים בעיתון אנו מוצאים את שאול טשרניחובסקי (“בסתר יער”) ויצחק קצנלסון, יעקב פיכמן ודוד שמעונוביץ (שמעוני). זלמן שניאור פירסם כאן בהמשכים את מחזור השירים שלו “לייבּלה מסַפר”, ואליעזר מיטרופוליטנסקי הדפּיס סִדרה ארוּכּה של אגדות היוונים בעיבּוּדו²¹³. מיצירות ביאליק אנו מוצאים ב’צפרירים' הדפסות חוזרות של ‘קטינא כל־בו’ וכמה מפרקי ‘ספיח’ (שניהם בהמשכים), אלא שהדעת נותנת כי הן הועתקו בלא רשות ממקומות הדפסתם הראשונים²¹⁴. העורך שוייגר תרם לעיתון מחזה פַּתטי בשלושה המשכים בשם “שלושה ניגונים”, המתאר את תלאותיו של ילד יהודי שנחטף לצבא הצאר; ונאמן להבטחתו הרבּה להדפיס דרמות קצרות גם בחוברות הבאות של הדו־שבועון.

אִם בחוברות הראשונות של ‘צפרירים’ שׂמה המערכת דגש ביצירות מקור, הלכו אחר־כך ורבּו בו הסיפורים המתורגמים, פּרי־עטם של ג’ק לונדון ודה אמיצ’יס, קיפּלינג, אמיל זולא ועוד. ואחרי שפרש שוַייגר בחוברת 14 מן העריכה, כדי לעלות לארץ־ישראל, ואת מקומו תפס י"א הנדלזלץ, התחיל העורך החדש לפרסם בהמשכים את פּרקי “פינוֺקיוֺ” מאת ק' קולודי בתרגומו המשוּבּח (התרגום לא הושלם).

פרט לבלטריסטיקה אין למצוא ב’צפרירים' כמעט כל חומר אחר. השיחות המדעיות שהובטחו נעדרו ממנו לחלוטין; והשִׂיחה הספרותית היחידה היתה זו של בן־אביגדור על אברהם מאפּו (גל' 3). גם ההבטחה להדפּיס בעיתוֺון תמונות “מעשי ידי ציירים־אמנים” לא נתקיימה, והאיורים היחידים שבאו בו היו וִיניֶטות קישוטיות חסרות משמעות, וכן כותרת־העיתון הקבועה הגדולה, העשׁוּיה בסגנון “אוניברסלי”, בה נראים שלושה פעוטות חסרי לבוש מקדמים את פני השמש העולה. רק בשני פרקי “פינוֺקיוֺ” הראשונים, שהספיק הנדלזלץ לפרסם לפני סגירת העיתון, נדפסו איורים קטנים, שנלקחו מן המקור האיטלקי.

'צפרירים' (לודז, תר"ף) ו'שִבּלים' (וַרשה, תרפ"ב) – דו־שבועונים עבריים לילדים.

המצב הכלכלי הרעוע שפקד אז את פולין, נתן את אותותיו גם בעיתון, פעמיים נאלצה המערכת להודיע לקוראיה, כי “מפני היוקר המאמיר של הנייר וההדפסה, וגם לרגלי התיקונים בּתוכן ובצורה שאנו ניגשים להנהיג ב’צפרירים', אנו מוכרחים להעלות את דמי החתימה”. עיון בחוברות שיצאוּ אחרי היִיקוּר לא יגלה כמעט שינוי בתוכן ובצורה. השינוי הבולט היחיד היה הוספת מדור חידות (החל בחוברות 16), שנעדר לחלוטין מ־15 החוברות הראשונות. המערכת הבטיחה כי “שמות הפותרים יבואו בגליונות הבאים”, אלא שאחרי חוברת 17 (יז אב תר"ף) נפסקה פתאום הופעת ‘צפרירים’ בלא הודעת התנצלות, וגם הבטחה זו לא יכלה להתממש. כעבור שמונה שנים השתתף י"א הנדלזלץ בעריכת השבועון לילדים ‘עתוני’ (ראה להלן).

[3] לא עברו שלושה־ארבעה חודשים מסגירת ‘צפרירים’, ובקרקוב התחיל מופיע בחורף תרפ"א (ינואר 1921) כתב־עת חדש לילדים בשם ‘הקורא הקטן’. חוברות חודשיות קטנות אלה – 16 עמוּדים החוברת, בפורמַט של ספר־כיס – יצאו בהוצאת ‘ספר’ של ש' מונדרר ונערכו על־ידי המורה והסופר נחמן מִיפֶלֶב (1886–1937). הן סומנו במספרים סידוריים ובשנת־הופעה, ללא תאריך, ואת מועדי ההופעה ניתן לשער על־פי תוכן הדברים – חג או עוֺנת־השנה.

מאז שלח בגיל עשרים את סיפוריו הראשונים לשבועון ‘המצפה’, היה מִיפֶלֶב מן המשתתפים הקבועים ברוב כתבי־העת היהודיים בפולין ומחוצה לה, בתוכם כל עיתוני הילדים. כשנה לפני ‘הקורא הקטן’ הוציא בקרַקוב קובץ סיפורים בשם ‘מילקוטי’, ובשנת־חייו האחרונה תרם לספריה המנוקדת ‘הקורא הצעיר’ (פרק ה/ג) עשׂרה סיפּוּרים, שנדפּסוּ בה אחרי מותו. רוב סיפּוּריו הקצרים הצטיינו בסגנון קולח, שנמזגו בו הומור וערכי מוסר. הידוע בספריו הוא ‘עמק עשׂרת התמרים’ (ורשה תר"ץ; מהדורה מחודשת: תל־אביב 1962) – רומן היסטורי רחב־יריעה, המתאר את ההכנות למרד הגדול ברומאים.

כל אחד מתריסר חוברות ‘הקורא הקטן’ נפתחה בשיר קטן מחיי הילדים מאת העורך (בפסבדונים פים) שהצטיין בפשטוּתו והיה חסר יומרות פּיוּטיוֺת גבוהות. הנה, לדוגמה, בית א' מתוך השיר “לקראת שלג”, שעשרות שירים דוֺמים לו מילאוּ אז את המקראוֺת ועיתוֺני הילדים;

החוברות כללו סיפורים, אגדות בחרוזים ומחזות קטנים, שנדפסו בחלקם בפסבדונימים שונים (בן־אברהם, מ.א. ועוד). מבּין המשתתפים הקבועים בירחוֺן יוזכרו מרדכי ארליך (1873–1931), שפירסם בשלושים שנוֺת יצירתוֺ מאות סיפורים ופיליטונים בעברית וביידיש; שבח ולקובסקי (1872–1942 [?], נספה בשואה), שנתפרסם בספריו החדשניים ‘מכתבי הוראה’ ללימוד השפה, הדפיס ב’הקורא הקטן' סיפור אגדי בהמשכים בשם “גן עדן”; וד“ר צבי זימל, שסיפק את רוב החומר למדור הפרפראות וה”זוטות" מן העולם הגדול (חיי הפראים, הסינים, הארבה, הצבוע וכו').

[4] מגוּוָן יותר משני כתבי־העת שקדמוּ לוֺ ומבטא בתוכנו את הכּיווּנים החדשים בחינוך, היה הדו־שבועון הבא, ‘שִבּלים’, שיצא בוַרשה בתרפ"ב (1922) על־ידי הוַעד המרכזי של הסתדרות ‘תרבות’ בפולין. עוֺרכוֺ היה אריה לייב יעקבוביץ (עקביא; 1882–1964), שהיה אז בן ארבעים ונחשב כבר לבעל ותק בספרות ובעיתונאות. בגיל שבע־עשרה התחיל לעבוד בהוצאת ‘תושיה’, היה מן המשתתפים הקבועים בשבועון ‘עולם קטן’, בעיקר בתרגום ובעיבּוּד (תחום שהוסיף לעסוק בו שישים שנה בקירוב), והשתתף בעריכת העִיתונים ‘הבֺּקר’ (1909), ‘הצפירה’ (1919), ‘היום’ ועוד.

על העטיפה הצבעונית של גיליון א' (א ניסן תרפ"ב) נדפס דבר “מערכת ‘שבּלים’ אל קוראיה הצעירים”, ובוֺ פירט העורך את מגמת העִיתון: “להמציא לקוראינו הצעירים די חומר לקריאה ולתת להם סיפּוּק שלם לכל צרכיהם הרוחניים. […] אנו מצדנו נתאמץ, עד כמה שידנו מגעת, ליצור עתון, אשר ברכה ותועלת בו לבני נעורינו; מכאן ואילך – הצלחת מפעלנו ושכלולו תלויה בציבור העברי”. ואכן הצליח יעקבוביץ להשׂיג בתשעת חודשי עריכתו את השילוּב הנכוֺן של חומר ספרותי, פובליציסטי־מדעי ובידורי. עיוּן בעשרים החוברות של ‘שִבּלים’ יגלה בהן כמה מן היצירוֺת היפות ביותר בספרות הילדים שלנוּ, שנדפּסוּ כאן לראשוֺנה: ביאליק פּירסם כאן את ‘גדי־גדיי’ הלירי שלוֺ (גל' יב); יעקב כהן פירסם את ‘גוזמאות’ ועוד שישה משיריו לילדים; יעקב פיכמן הדפיס ב’שִבּלים' את מִזמוֺרוֺ ‘אגדה’ (“על שפת ים כנרת”. גל' 2), שהיה במהרה לאחד משיריו הידועים ביותר. זלמן שניאור פתח את המדור “לילדים” של חוברת א בשירו המלודי “אַבּא בא!” ואחריו תרם לעִיתון עוד שבעה משיריו היפים. לוין קיפּניס הצעיר, ששהה אז בברלין, פירסם כאן לראשונה כמה מסיפוריו המפורסמים, ביניהם “הדחליל” ו“הדוגרת”. ואורי צבי גרינברג, שבא באותה עת לוַרשה מלבוב, פירסם ב’שִבּלים' שלושה שירים ליריים, המלאים חיבה וערגה לבית אבא־אמא הספוג הוויה מסורתית – “אמא” (גל' 8), “שבת קודש” (גל' 13), “סוד כוכבים” (גל' 14) – וכן ציוּר נוסטַלגי בשם "אנכי וסבא בליל חנוּכּה:

עוד שתי סופרות, שנודעו אחר־כך בעיקר ביצירותיהן למבוגרים, פירסמו ב’שִבּלים' סיפורים קצרים לילדים: יֶשע סמפטר (1883–1938), שעבדה באותה עת עם ילדי התימנים ברחובות, פירסמה כאן אגדה תימנית קצרה בשם “הענק טוב הלב”; ורחל פַיגנברג (אמרי; 1885–1972), שיסדה אחרי עלייתהּ ארצה את הוצאת ‘לעם’ להפצת הספר העברי על־ידי ניקודו, פירסמה כאן שלושה סיפורים מלנכוליים על ילדים יתומים וסוס חולה בשם ‘ערמוני’²¹⁵.

רב היה ב’שבּלים' חלקם של הסיפורים הלועזיים, שתורגמו ברובם על־ידי העורך; מהם ראוי לציין את האגדה היפנית בהמשכים “הר הזהב” (גל' 18–11), שמונה ממשליו השנונים של המחנך הצרפתי פֶנֶלוֺן, ופרקי המסע של סְוֶן הֶדין על ביקורו בארץ־ישראל. הקשר עם הארץ מצא את ביטויו בעיתון גם בתמונות הרבות מחיי החלוצים ומראות הנוף והיִישובים, ולא פחות מכּך בסִדרת האיגרות הארוּכּה והמצוּיֶנת "החלוץ הקטן (ממכתביו של דוִד’ל העולה לא"י) מאת יוסף הפטמן (בחתימת יוֺסיפוֺן), המתארת בשׂפה ילדית עממית נוסח ‘מוֺטל בן פסי החזן’ לשלום עליכם את מסעהּ של משפחת עולים מאירופה לארץ־ישראל וחבלי התאקלמותה בארץ.

עשירים ומגוּוָנים היו, כאמור, מדורי המדע, הפובליציסטיקה והשעשועים. חבר המערכת משה אהרן ביגל (אביגל; 1969–1886), שניהל אז את מחלקת החינוך של חברת ‘תרבות’ בוַרשה ופירסם אחר־כּך סיפורים ושירים לילדים וספרים על חינוך, מלאכת־יד ושׂפת הילדים, קיים ב’שִבּלים' מדור למלאכת־יד בחתימת ‘הדוד משה אהרן’. חידוש בולט נוסף בעִיתון, שביטא את רוח התקופה, היה מדור הספורט, שעליו בישׂרה המערכת:

עורך המדור, הספורטאי ש' דנציג, סיפר בו בהרחבה על “התפתחות האספורט אצל היהודים”, על התעמלות ומשחקי תנועה ועל המתרחש בעולם הספורט; בין השאר סיפר כי קבוצת הכדורגל “מכבי” בְּרנוֺ ניצחה את קבוצת ספַּרטה" מפראג, הנחשבת לאחת הטובות באירופה, ועם זאת הטעים: “את מטרתו – התחיָה הגופנית של עם ישראל – נוכל להשיג רק אז, כאשר נדאג לפתח גוּפנוּ לא רק מצד אחד, כי אם מכל צדדיו” (גל' 12).

כקודמיו, נאבק גם ‘שבּלים’ על קיומו בגלל מיעוט החותמים. מדי פּעם חל איחוּר בהוֺפעת החוברות. בתום השנה הראשונה פירסמה המערכת פניה אל הציבּוּר העברי, ובה נאמר כי המשך קיומו של העיתון תלוי “בכם”: אם יימצאו לו ארבעת אלפים מנויים יוסיף העִיתון לצאת, וָלא – יוחזר הכסף לאלה שחתמו. אך ככל שייראה הדבר תמוה, לא נמצא ככל הנראה בין 36,000 התלמידים, שלמדו באותה שנה ב־240 בתי־הספר העבריים של ‘תרבות’, כמספר הזה של חותמים: ובשנה השניה הופיעו שלושה גליונות בלבד, שאותם ערך אהרון צייטלין (1898–1973).

[5] החלל שנוֺצר עם סגירת ‘שבּלים’ לא איחר להתמלא. לא עברו חודשיים – שלושה, והקוראים הצעירים נתבשרו באמצעות מודעות שנדפסו בעִתונים (ואף בספרים!), כי מתקבלת החתימה על ‘הכוכב, ירחון ספרותי־מדעי לבני הנעורים’ ועל ‘בן־כוכב, ירחון מצויר לילדים’. מייסדם ועורכם היה המו"ל־המשורר אהרן לובושיצקי (ראה פרק א/ג), בעל הוצאת־הספרים הוַרשאית ‘אביב’, שהתרכּזה בהוצאת ספרי לימוד וספרי ילדים, ובמסגרת ‘אביב’ החליט להוציא את שני הירחונים לילדים ולנוער. עם הופעת חוברת א של ‘הכוכב’ (ניסן תרפ"ג) פירסם לובושיצקי מעין פרוגרַמה, בה הטעים בסגנוֺן מגומגם משהוּ את חשיבוּתו החינוּכית־לאומית של כתב־עת עברי לילדים דווקא בימי משבר, בהוֺסיפוֺ כי כשלונותיהם של העִיתונים הראשונים לא ירַפּוּ את ידיו:

בהמשך הבטיח העורך להביא ב’הכוכב' מכתבים מארץ־ישראל “על חיי הישוב בהוֺוה ורשימות היסטוריות על קורות המושבות”, והזמין את הקוראים הצעירים בארץ “להיות המתחילים במצווה זו ולהודיע תיכף ומיד את חבריהם בגולה מכל אשר אִתם: על שמחותיהם והרפתקותיהם, מפעליהם ותקוותיהם”.

מלחמת־קיום בלתי פוסקת, מלוּוה עקירה מעיר לעיר, אי סדירוּת בהופעה, הפסקות ושינויי צורה וגודל, ציינה את חמש השנים של עִיתוני לוּבּוֺשׁיצקי. העורך, שביקש ללכת בעקבות ‘השחר’ ו’בן־שחר' של בן־אליעזר ולהוציא סימולטנית את ‘הכוכב’ ובן־כוכב', נאלץ לוותר על תוכניתו היומרנית. עם הופעת ‘הכוכב’ נאלץ להתנצל, כי “סידור ‘בן הכוכב’ יתעכב קצת עד אשר נספיק לבסס כדבעי את הוצאת ‘הכוכב’; אולם יהיו נא גם הקוראים הקטנים בטוחים, כי את אשר נדרנו להם נשלם בקרוב”. כדי לפצות במשהו את צעירי הקוראים נוֺסף החל בגיליון ג של ‘הכוכב’ מדור מנוקד בשם “למען הקטנים”.

חוברות ‘הכוכב’ נשׂאוּ, בשנתיים הראשונות, אוֺפי של מאספים ספרותיים, עם נִיסיון להכניס בהם גם “חדשות מדעיות” בעלות צביון אקטואלי. החוברות הגדולות – 64 עמודי פוליו כל חוברת – כללו מיצירוֺתיהם של אותם יוצרים, שכּבר פגשנו את שמותיהם בעיתונים הקודמים: נחמן מיפֶלב ויוֺסף הפטמן, א“ל יעקבוביץ (עקביא) וזרח ז’וקובסקי. שאוּל טשרניחובסקי פּירסם כאן כמה משיריו היפים, שלא כּוּנסוּ אחר־כך בספרים (“הסַפּן הקטן”, “רוּח אוֺמרת” ועוד). יכנה”ז (גולדברג) הוסיף לפרסם ב’הכוכב' מעשיות חוּמש, וש' דצניג סקר כאן את “תנועת האספורט בישראל”. לוּבּוֺשׁיצקי פירסם בירחונו גם דברים משלו, במקור, תרגום ועיבּוד (גם בפסבדונים א' בן־דֺב), ביניהם נוסח עברי משלו ל“מגילת אסתר בתרגום שני”. אבל הוא פתח את החוברות הראשונות של ‘הכוכב’ בכמה משירי י“ל פרץ בתוספת הודעה, כי שירים אלה הם “מעזבון המשורר”, וּבשל כך האשימוֺ ביאליק בהונאה: “באמת הם שירים ישנים, שנדפסו לפני שלושים שנה, בערך, ב’הצפירה' […] עוּבּדוּ ב’הכוכב'” (אגרות ביאליק, ד, קלב). אבל לצד פִּרסום יצירות ישנות של משורר בן הדור הקודם, פתח לובושיצקי את שערי ירחונו גם ליוצרים מתחילים; שכּן ייחוּדוֺ של ‘הכוכב’ היה במדור ‘משתלה’, שנועד להיות “חמנית [=חממה] לפרחי יוצרינו הרכּים מבני ארבע־עשרה עד שבע־עשרה שנה”, בתקווה שהמדור יהיה אכסניה לבעלי כשרון בראשית דרכם ולא לנסיונות בוסר. ואכן ‘משתלה’ היתה בימת־פִּרסום ראשונה לכמה מן הסופרים־לעתיד, ביניהם אלחנן אינדלמן בן הארבע־עשרה²¹⁶, אברהם בורידס בן הט”ו (שהמשיך את השתתפותו בעתון גם אחרי שעלה לארץ), נֺח פניאל (פלנטובסקי) ואחרים. לצִדם עשׂו גם יוסף אריכא ופינחס אלעד (לנדר) בני העשרים את צעדיהם הראשונים ב’הכוכב' ו’בבן כוכב', בפרסמם שם אגדות, משלים ושירים (אריכא בשמו הקודם: דולגין; ולנדר בפסבדונים פ' ארצי). אחרי סגירת העִיתון סיכם לובושיצקי את נסיונו העשיר בהדפסת יצירותיהם של נערים ופרחי סופרים בקונטרס ‘תורת הכּתב וערכה בהתפתחות הילד’ (הוצאת ‘הכוכב’, תרצ"א). בין השאר סיפּר בגאווה שכּמה סופרים צעירים “נתחנכו בבית מדרשה של ‘המשתלה’”, אבל ציין גם שמבּין “מאות כתבי היד בפרוזה ובחרוזים שנשלחו אלי על־ידי ‘עוזרַי’ הצעירים למחלקות המיוחדות להם – ‘משתלה’, ‘מיצירות הצעירים’, ‘מעולם הקטנים’ – אפשר היה לבור רק כעשרה אחוזים של חיבורים, שהיה להם ערך ספרותי כלשהו”.

השבועון 'הכּוכב' בעריכת אהרן לובושיצקי בגלגולו האחרון (בריסק 1928 / תרפ"ח)

בשנים תרפ“ו–תרפ”ח, שבהן ניהל לובושיצקי בתי־ספר עבריים בבריסק ואחר־כך בלודז‘, העתיק את מערכות עִיתוניו לאותן ערים, ואין תימה שחלו הפסקות בהופעותיהם ושינויים במתכּוּנתם. אחרי שבע חודשים נהפך הירחון ‘הכוכב’ לדו־שבועון, ואחר־כך חלה הפסקה של שלוש שנים בהופעתו. כשנתחדשה הופעתו בבריסק בי“ט בשבט תרפ”ח (10.2.1928), נהפך ‘הכוכב’ ל“שבועון לנוער ולעם”; אחרי חמישה חודשים עבר העורך עם שבועונו ללודז’, וגם שם עשה מאמצים על־אנושיים לקיים את העִיתון. כל גיליון היה בן שמונה עמודים בתבנית פוליו, והחומר שנכלל בו לא היה בו כדי למשוך את לב הקוראים הרבים: סיפורים בינוניים של סופרים אלמוניים־למחצה (ש"נ מיזלש, ד' זלמנובסקי ואחרים), שירים נמלצים מאת העורך ואי־אלה פרחי משוררים, ומאמרי מדע וספרות, שהם ספק־לנוער ספק־למבוגרים. וכשהודיעה המערכת בּסוֺף שבט תרפ“ח כי בקרוב תחל לפרסם “שורה שלמה של סיפורי האינקוִיזִיציה (קרבנותיה, בלהותיה ופרשת עינוייהם ומיתותיהם של ראשי גיבוריה)”, לא היה ספק בלִבּה “כי חומר זה ימשוך אליו את לבות הקוראים הצעירים וגם הקשישים”… אך נראה שגם סיפוּרי האינקוִיזציה ובלהותיה לא היטיבו את מצבו של העיתון. שוב ושוב קרא העורך לידידי ‘הכוכב’ לעשות “עוד מאמץ” ולהשׂיג עוד מנויים; מוכן היה להסתפק ב־500 קונים נוספים כדי שיתאפשר לו להמשיך בהוצאת השבועון. לבסוף, בשלהי תרפ”ח, הכריזה המערכת על “הפסקה זמנית”, כדי לאפשר גביית חובות והענקת חופשה לעורך; אלא שהפסקה זו הביאה בסופו של דבר לסגירת העיתון.

קצר יותר היה משך קיומו של הירחון המנוקד לקטנים ‘בן כוכב’, שגליונו הראשון יצא בתשרי תרפ“ה – שנה וחצי אחרי המועד המובטח. ב־24 העמודים של כל חוברת נדפסו שירים, אגדות וסיפורים קצרים וקלים, פרי־עטם של משתתפים מן הארץ והגולה, החל בלוִין קיפּניס ואברהם בּרוֺידס וכַלה בי”א הנדלזלץ, נחמן מִיפֶלב וש' שניידר. הצייר הקבוע של הירחון היה חיים גולדברג מוַרשה, שאיוריו הצטיינו בקו מדויק ו“מתקתק”. העמודים האחרונים הוקדשו, בדרך כלל, לחידות, שעשועים ולחדשות מארץ־ישראל ומעולם החינוך והתרבות: הנהגת תרגום עברי בסרטי קולנוע בארץ, הכשרת נמל חיפה, טקסי חג ועוד. אחרי תריסר הגליונות הראשונים חלה הפסקה ארוכה בהופעת ‘בן כוכב’; רק בראשית תרפ“ז יצאה חוברת ראשונה לשנה ב', ואחריה חלה שוב הפסקה. בניסן תרפ”ז (שנה ב‘, גיליון ג’) בישר העורך על התחדשות ‘בן כוכב’, ואף הבטיח כּי “כעבור ירחים אחדים” תחודש גם הופעת ‘הכוכב’; אבל רק ארבעת גליונות נוספים יצאו, ובאב תרפ"ז הופיעה בבריסק החוברת האחרונה של ‘בן כוכב’.

ח. מ’עתון' קטן עד ‘אוירון’ – עיתוני ילדים בפולין [II]

[1] שלושה חודשים אחרי סגירת ‘בן כוכב’ התחיל לצאת בוַרשה, בסיועה של חברת ‘תרבות’, שבועון חדש לילדים – ‘עתון קטן’ שמו – שהיה שונה בצביונו מכל קודמיו: לא היה זה רק עיתון בשביל ילדים, אלא לא פּחוֺת מכּך – עִיתונם של הילדים; או כפי שהכריזה הכותרת הגדולה שהתנוססה בראש גיליון א: אנו יוצרים יחד את העתון!

כשניגש המורה־הסופר־ירחמיאל וַיינגרטן (וַרשה 1902–תל אביב 1982) לערוך את ‘עיתון קטן’, עמדה לנגד עיניו דוגמת עִיתון יהודי בשׂפה הפולנית, שאת סגנונו ואוֺפיוֺ ניסה להעביר לשפה העברית: הכוונה לשבועון־הילדים המהולל Maly Przeglád (“סקירה קטנה”), שערך יאנוש קורצ’ק בשנים 1926–1931 ואשר ויינגרטן היה אחד מעוזריו במערכת. היה זה עִיתוֺן שנכתב ברוּבּוֺ על־ידי ילדים “כתבים” ו“עוזרים”, והעורך ראה עצמו בעיקר כמשגיח, “שלא תהיה בִּלבוֺלת”. ‘עתון קטן’ העברי דמה במידה רבּה ל’סקירה קטנה' הפולני – ולא רק בשם ובפורמט הגדול, אלא גם באוֺפי, בסגנון ובהשתתפות הרבּה של הילדים²¹⁷. כבר בדברי הפתיחה של העורך, שנדפסו בגיליון א (כג חשוָן תרפ"ח), מורגשת השפעתו הברוּרה של קורצ’ק בנעימה הנלבּבת ובמשפטים הקצרים, שנמזג בהם הוּמוֺר רך:

בסיום פנה העורך אל “כל הילדים העברים” בבקשה לכתוב לעִיתון “ביחוד על שׂיחותיהם וטיוליהם, משחקיהם וחגיגותיהם”, תוך שהוא מטעים: “כתבו, חברינו היקרים, את האמת!” ואכן הִרבּו הילדים לכתוב לעִיתון, והעורך הבטיח כי “על כל מכתב עוברת המערכת בעיון רב, אולם אפשר להדפיס רק את המעניינים”. בגיליון י סיפר העורך בגאווה, כי בעוד שבשבוע הראשון הגיעו למערכת 32 מכתבים בלבד, הרי בשבוע התשיעי נתקבלו 189 מכתבים ועוד למעלה מאלף פתרוני חידות. “בשעה זו שאני יושב ליד שולחני ומכין את גיליון החג של ‘עתון קטן’”, כתב וַיינגרטן, “יושבים חמישה ילדים בחיפה ובליטוטוב, בגרודנה ובניו־יורק וכותבים את מכתביהם לעתוננו”.

הבטחתוֺ של בּיאליק לשלוח לעתון "מאשר יִתן לי אלֺהים", כפי שנדפּסה בהבלטה בשער השבוּעוֺן 'עִתוֺן קטן' (וַרשה, כסלו תרפ"ח). 'עתון קטן' (וַרשה תרפ"ח) – שבועון שרוב הכּוֺתבים בו היו ילדים.

מכתבי הילדים נדפסו על דפי העִיתון כאילו היו “חדשות” או כתבות, והמערכת הוסיפה להם כּוֺתרוֺת עיתונאיות “פיקנטיות”, או מעוררות סקרנות, כגון: “חייל מספר גוזמות והסבא בדיחות”, “קולות נסתרים תוך דממת הלילה: חבר מכרסם שוקולדה”, “שׂוֺנאי הילדוֺת ברובנה”, “זֶליג הציל חתולה”, או –

כשהלכו ונתרבו מכתבי הילדים והמקום היה צר מלפרסם את כולם במלואם, נאלץ העורך לקצר רבּים מהם ולפרסם את תמציתם, או משפט או שניים מתוכם, תחת כותרת משותפת: “פעוטות”, “שונות”, או “על פני ערים ועיירות”.

הקוראים קיבלו, כּמוּבן, ברצון עִיתון זה, שהיה רוּבּוֺ ככוּלוֺ שלהם, תרתי משמע; וכשנדמה להם פעם, כי המערכת מרבּה מדי בפִרסום חומר בלטריסטי, שיגרה חבורת ילדים מסטוֺלין מכתב, בו היא “מוחה בכל תוקף נגד זה, כי בשבועות האחרונים העתון מורכב כמעט כולו מיצירות סופרים”. גם בפגישת “רעֵי ‘עולם קטן’” עם העורך קבעו ה“רֵעים”, כי יש לתת עדיפות בעִיתון לדברי הילדים: “סיפורים ושירי סופרים גם כן נקראים ברצון, אולם אין להרבות בהם, כי סיפורים ושירים נמצאים בתוך הספרים, והילדים חפצים עתון אמִתי” (גל' 18).

ה“רֵעים” היו אותם קוראים, שהִרבו לכתוב ובזכות פעילוּתם קיבלו תעודות והוזמנו לפגישות עם העורך (גם בכך חיקה ‘עולם קטן’ את ‘סקירה קטנה’ של קורצ’ק). בין שמות ה“רֵעים” שנדפסו בעתון אנו מוצאים את המתרגם־לעתיד שלמה דיקמן, את המשורר זאֵב כַּחַל ואת הצייר־הסופר נחום שמיגלסקי, שפירסם חידות מצוירות ב’עתון קטן' והיה כעבור עשר שנים חבר מערכת ‘עולמי’ (ראה להלן).

אך שלא כעיתונו של קורצ’ק, שייחד את עמודיו כמעט אך ורק לדברי ילדים²¹⁸, הִקצה וַיינגרטן כמחצית משטח ‘עולם קטן’ לדברי ספרוּת ממש. עוד לפני הופעת העיתון פנה אל בחירי הסופרים לילדים והזמינם להשתתף בו – פנה וגם נענה: שאול טשרניחובסקי שלח ל’עתון קטן' שלוש אגדות קטנות, נאות ונשכחות²¹⁹; יעקב פיכמן פירסם בו בהמשכים את סיפורו הידוע ‘יוסע נוסע לארץ ישראל’ ועוד שירים, סיפּוּרים ורשימות; גם יצחק קצנלסון ולוין קיפניס פירסמו בו מיצירותיהם. תשובתו של ביאליק לעורך, “כי לכשאֶפּנה לא אמנע מכם את עזרתי ואשלח לכם מאשר יתן לי אלהים” נדפסה בהבלטה כמעט “סנסציוֺנית” בראש גיליון ו; והוא קיים את הבטחתו ושלח ל’עיתון קטן' כמה מסיפורי ‘על הארנבת’. (שנה ב‘, גל’ 6, 7). יהודה ורשביאק (1942–1903; נספה בגיטו וַרשה), שערך ארבע שנים קודם לכן את הירחון קצר־הימים ‘הד הנוער’ והיה עוזרו של וַיינגרטן בעריכת ‘עתון קטן’ (עד גיליון יד), הִרבּה לפרסם בו רשימות וסיפורים מקוריים ומתורגמים. גם יאנוש קורצ’ק, שראה עצמו ידיד ומעין אב רוחני ל’עולם קטן'²²⁰, תרם לו מערכונים לחנוכה וסיפורים קטנים, ואלה תורגמו לעברית בעילום־שם על־ידי ויינגרטן (שהיה מתרגמו הראשון של קורצ’ק לעברית).

כמעט כל גיליון שני, או שלישי, של ‘עתון קטן’ יוּחד לנושא מרכזי כלשהו: ארץ־ישׂראל, בעלי חיים, בית־הספר, רדיוֺ, חגים ועונות, או יוֺבל העִתון. בחוברת היובל (גל' כה) סיפּר העורך בהרחבה ובהוּמוֺר על עבודת המערכת והדפוס, איחל לעיתון כי ישׂא "ברכת אחים לילדי ישראל: הבא להם את צלצול השפה העברית, את שֵמע התחיה בארץ־ישראל, את רעש בית־הספר, בית־ההורים והרחוב, הודה לסופרי העיתון, עוֺשׂיו וקוראיו, “וגם לי – לעצמי – אני מודה מאד, כי העתון לא אחר אף פעם ולא החסיר אף שבוע אחד”.

בכל גיליון וגיליון ניכּרים מאמצי העורך להעניק לילדים תחושה ש’עתון קטן' הוא אכן עיתונם שלהם. הוא ערך להם תחרויות, קִיים משאל על “ספר הקריאה החביב ביותר”²²¹, השיב על כל שאלה וטענה שיש בה עניין. ובדומה לעיתונו של קורצ’ק ניסה גם ‘עתון קטן’ להיות ביטאון לוחם, הרב את ריבם של הילדים ונחלץ להגנתם: פעם אחת תבע להנהיג בכל בית־ספר גן עם שומר הגון; בפעם אחרת הִפנה קריאה אל ההורים לשלוח את ילדיהם לבית־ספר עברי: “האם יודעים הם את הגלות הכפולה והמכופלת של ילדים הלומדים בבתי־הספר הזרים?” (גל' 9); או גלוּי נוגע ללב אל בעליו של גן גדול, שאסר על הילדים לשׂחק בגנוֺ, או אף בקרבתוֺ:

בתום שנת הלימודים נפרד העורך מקוראיו באיגרת ארוכּה מלאה הומור, בה איחל להם “מועדי החופש לשׂמחה” וביקש מהם כי יסַפרו לו “מי למד לשׂחות בנהר ומי עשה לו חכּה ודג דגים, מי טיפס על עץ לקטוף תפּוּחים וקרע מכנסיו ומי יצא לנדוד בארץ”.

בחודשי הקיץ הופיע ‘עתון קטן’ רק אחת לחודש; וכשהתחיל את שנתו השניה בז' תשרי תרפ“ט, קָטְנה תבניתו לכדי מחצית, ואילוּ מספר עמודיו גדל מ־4 ל־12. עתה לא היה עוד לשבועון אוֺפי “חדשוֺתי” של עיתון יומי והוא נראה יותר כמָגָזין; אבל תוכנו לא נשתנה בהרבה. השתתפות הקוראים וה”רֵעים" הוסיפה להיות עֵרה כמקודם; אל סוֺפרי השבוּעוֺן נוֺספוּ נחמן מיפֶלב ואלחנן אינדלמן; והשבועון הוֺסיף להופיע בקביעות שבוע שבוע עד פּסח תרפּ"ט.

שני עורכיו של ‘עתון קטן’ המשיכו, כל אחד בנפרד, בעריכת עיתוני ילדים גם אחרי פרידתם מן השבועון. יהודה ורשביאק, שפרש מ’עתון קטן' בחודש הרביעי לקיומו (כנראה בגלל חילוקי דעות עם העורך²²²), הצטרף אל י“א הנדלזלץ וערך יחד אתו את השבועון ‘עתוני’, שניסה להתחרות ב’עתון קטן' אבל לא האריך ימים; ואילו ירחמיאל וַיינגרטן הוזמן, כשלוש שנים אחרי סגירת ‘עתון קטן’, לערוך את המוסף המנוקד ‘בשביל הילדים’, שיצא על־ידי השבועון הוַרשאי ‘בדרך’²²³. מוסף זה, שיצא יותר משלוש שנים (תרצ“ב–תרצ”ד) היה ספרותי בעיקרו: נדפסו בו מיצירות יצחק קצנלסון וא”ל יעקבוביץ (עקביא), שׂיחוֺת ספרותיות של העורך, סיפור בהמשכים בשם מיומנו של כלבלב" מאת פ־ל (פסבדונים), ופרקים מתוך ‘המלך מתיא הראשון’ מאת קורצ’ק בתרגום יוסף ליכטנבום. אורי צבי גרינברג שלח לעיתון מתל־אביב את שירו הרֶטוֺרי ‘לילדי ארץ ישראל’ (“אוּלַי אַתֶּם דּוֺר שֶׁיִּזְכֶּה לְחֵרוּת / יְהוּדָה הַגְּדוֺלָה, מוֺצָאָהּ הַלְּבָנוֺן, / אוּלַי אַתֶּם בְּנֵי רֵאשִׁית הַמְּלוּכָה! – נדפס תחילה במאסף ‘גדיש’ של ‘קוּפת הספר’ תר”ץ, בשם “ילדים”), עם הקדשת המשורר, שנדפסה בכתב־ידו: “לאחַי הקטנים בבתי־הספר בגולה ברכה: שיזכו לעלות לירושלים”.

[2] כשנה אחרי סגירת ‘בשביל הילדים’, התחיל לצאת בוַרשה שבועון חדש לילדים – ‘אוירון’ שמו – שהיה פרי יוזמתו ויצירתו של מחנך נשכח בשם יצחק יוסף ברקוביץ (1898–1944; נספה בשואה). ברקוביץ, שפיתח במקראוֺת שלו שיטה חדשה ללימוד השׂפה העברית, ניסה להעביר לקוראי עיתונו את רוח התקופה החדשה. כותרת השבועון – ‘אוירון, עתון קטן לילדים קטנים’ – עוּטרה בציור גדול של מטוס המקושט במגיני־דוד, ששני טייסיו הקטנים “מצניחים” ממרום גליונות עיתונים אל הילדים הפוֺרשׂים אליהם ידיים. כמעט כל הסיפורים בעיתון – ביניהם הסיפור בהמשכים “חיים חפץ לטוס במחליקים [מִפּוֺלין] לירושלים” – נכתבו על־ידי העורך עצמו. לצִדם נדפסו שירים מעטים, הספוגים ברוּבּם געגועים לארץ־ישראל, והרבה מכתבי קוראים ויצירות של ילדים²²⁴. השבועון פיתח זיקה חזקה לארץ־ישראל; כל חוברת נפתחה בידיעות מן הארץ: חג האוניברסיטה; “בחודש אדר פורחים כבר בארץ־ישראל הרבה פרחים”; בחודש ניסן פורחים כבר בארץ־ישראל עץ התפוח ועץ האגס"; וכו'. אבל גם ‘אוירון’, שהיה מפעלו של אדם יחיד, לא יכול היה להאריך ימים והוא לא הוציא את שנתו (גליונו האחרון יצא, ככל הנראה, בשבט תרצ"ו). הגורם העיקרי לסגירתו היה, בלא ספק, הוֺפעתוֺ של העיתון המתחרה ‘עולמי’, שנוסד על־ידי מרכז ‘תרבות’ בפולין והופץ בצורה מאורגנת בבתי־הספר העבריים.

'אוירון' – עתון קטן לילדים קטנים', מיסודו של יצחק יוסף ברקוביץ (וַרשה תרצ"ה–תרצ"ו).

[3] הדוּ־שבוּעוֺן ‘עולמי’, ושני “אֶחיו” הצעירים ‘עולמי הקטן’ ו‘עולמי הקטנטן’ שבאו בעקבותיו, היווּ חידוש מפתיע וּמרענן וכמעט “מהפכני” בעיתונות הילדים העברית: היו אלה שלושה דו־שבועונים שיצאו סימולטנית על־ידי אותה מערכת, ושמותיהם הגדָלים השונים שלהם מרמזים ברורות על קהל־היעד של כל אחד מהם. ‘עולמי’ (התחיל לצאת בכ“ד כסלו תרצ”ו), שנדפס בתבנית גדולה יחסית (24X17 ס"מ), נועד לתלמידי הכיתות הגבוהות של בית־הספר העממי; “אחִיו” הצעיר, ‘עולמי הקטן’ (התחיל לצאת בא' אייר תרצ"ו), נדפס בתבנית מוקטנת מעט (14X19 ס"מ) וכוּוַן לתלמידי הכיתות הבינוניות; ו“אח־הזקונים” שלהם ‘עולמי הקטנטן’ (התחיל לצאת בּי“ב אדר תרצ”ט) נדפס בתבנית מיניאטוּרית (17X12 ס"מ) ונועד, כמובן, לקוראים המתחילים. שלושת העיתונים נדפּסו בהידור, על נייר משובח, מלוּוִם איוּרים רבּים. השערים האמנותיים נדפסו לעתים בצבעם מלאים – אף זה חידוּש מרענן בעִיתונות הילדים שלנו.

שני הסופרים־המחנכים, שערכוּ יחד את שלושת הדו־שבוּעוֺנים – שמואל רוֺזֶנהֶק הוותיק (גליציה 1894–חיפה 1969) ואלחנן אינדלמן הצעיר (ז’ורומין 1913–ניו־יורק 1983) – עבדוּ יחד בהרמוֺניה מַפרה. רוזנהק, שניהל את רשת בתי־הספר העבריים בפולין וערך באותה עת גם את הירחון הפדגוגי־תרבותי ‘מסילות’, היה בעיקר עורך־מפקח וכמעט שלא השתתף בכתיבה ממש, ואילוּ אינדלמן קיבּל על עצמו את עיקר עבודת העריכה. בדומה ל’צפרירים' נשׂאוּ גם שלושת הדו־שבועונים אופי ספרותי־פוּבּליציסטי מגוּוָן: ‘עולמי’ לגדולים הביא לקוראיו יותר דברי ספרות וחדשות, ואילו שני “אֶחיו” הצעירים הכילוּ חומר קל יותר, חיבּוּרי ילדים ודברי שעשועים. בין המשתתפים הקבועים בַּ“שלישיה” אנו מוצאים כמה מסופרי הילדים הוותיקים, ולצדם כמה פנים חדשות מפוֺלין, מאמריקה ומארץ־ישראל. יצחק קצנלסון הוסיף לפרסם כאן שירים ומחזות, ואהרן לוּבּושיצקי תרם לעיתונים בעיקר רשימות על סופרים ומועדי ישראל. מרדכי הַלְטֶר עשׂה ב’עולמי' את צעדיו הראשונים בעברית בסיפור ארוך בהמשכים מהווי חלוצים צעירים בחוות־הכשרה בשׁם “לחיים חדשים”²²⁵, ואֶמה לוין־תלמי שלחה ממשמר־העמק סיפּוּרים מהווי הקיבוצים ותרגומים ועיבודים; בין השאר נדפס ב’עולמי' סיפורה הארוך ‘מעשה בגיבורה קטנה’ – קורות דבורה אמיצה, שהצילה את הכוורת מהתקפת צרעות – המזכיר מאוד את ‘הדבורה מאיה’ מאת ולדמר בונסלס²²⁶. העורך אינדלמן פירסם בעִיתונים, מלבד שירים קצרים (מהם שכינס בתרצ"ט לקובץ ‘אשירה לידידַי’), גם תרגומים מסיפּוּריו הקטנים של קורצ’ק, ביניהם מונולוגים של ילד התוהה על השוני שבּינוֺ לבין עולם המבוגרים. מבּין המשתתפים הקבועים הצעירים יוזכרו גמליאל דלינסקי (1914–גֶטוֺ וַרשה, 1942?), שפירסם בשלושת העיתונים עשרות סיפורים, מחזות ו“מעשיות אמתיות”, בתוכם הסיפורים בהמשכים “הזאב עביזנב ומשפחתו” וּ“פְליפּ וּפְלַפּ בהיוֺתם תלמידים” (בחרוזים), ונחום שמיגלסקי (1915–1943; נִספּה בשוֺאה) קל־הכּתיבה, שעשׂרות סיפוריו, חרוזיו ודברי השעשועים שפירסם לוּווּ ברישומים נקיים ומדוּיקים פרי־עטו.

שלושת הדו־שבועונים, שנערכו בקפידה ובניקיון וזכו לתפוצה נאה (20,000 עוֺתקים, על־פּי הוֺדעת ש' רוזנהק ב’עם וספר‘, אב ת"ש, עמ’ 15), היו ספוגים רוח לאומית ציונית. הזיקה לארץ־ישראל היתה חזקה כל־כך, עד כי המדור “בארצנו” הביא ידיעות לא מפולין כי אם מן היישוב העברי בארץ. גם התצלומים הרבים, שתפסו שטח נכבד בכל חוברת, הוקדשו – לצד תמונות אמנים, אירועי ספורט וחידושי טכניקה – למראות הארץ, איכּרֶיה וילדיה.

גיליון 30 (68) של 'עולמי, שיצא בי“ד סיון תרצ”ט (20.5.1939), עמד כבר בסימן הפורענוּת המאיימת על ארץ פולין. המדור ‘ידיעות’ נפתח בקטע שכּוֺתרתו “שלום או מלחמה?”, ובו נאמר:

'עולמי', 'עולמי הקטן', 'עולמי הקטנטן' (וַרשה תרצ"ו–תרצ"ט) – 3 עיתונים, מערכת אחת.

החוברת הבאה היתה האחרונה לשנת תרצ"ט. גמליאל דלינסקי פירסם בו שיר אֶפּי בשם “על הסף (נאום פרידה)”, המסתיים בשורות סמליות אֵלה:

עמוד הידיעות סיפר בגיליון זה, בין השאר, על ההפגנה הגדולה שערכה יהדות וַרשה “נגד הפוליטיקה הבריטית ומאמציה להפוך את הבית הלאומי בארץ־ישראל לגֶטוֺ”. לא עברו שלושה חודשים מיום הופעת הגיליון וצבאות גרמניה, שהשתלטו על ארץ פולין, כלאו את יהודֶיהָ בגֶיטאות. הכורת שעלה על יהדות פולין גזר כליה גם על ספרות הילדים, ששִׂיגשׂגה בארץ זו, ועל עיתונותה. רוב עורכי העיתונים לילדים וסופריהם – ביניהם אהרן לוּבּוֺשיצקי ויצחק קצנלסון, יהודה וַרשביאק ויקיר וַרשבסקי, י“א הנדלזלץ י”י ברקוביץ, נחום שמיגלסקי וגמליאל דלינסקי – נספו בשוֺאה. שמואל רוזנהק ומרדכי הלטר הגיעו אחרי נדודים ותלאות לארץ־ישראל, ואילו אלחנן אינדלמן וירחמיאל וַיינגרטן היגרו לאמריקה, שם המשיכו בעבודתם החינוכית־הספרותית.

[4] אחרי מלחמת־העולם השניה נעשה ניסיון יחיד להחיות את ספרות הילדים בעברית בפולין (שהיתה כבר בשלטון קומוניסטי), עם חידושו של השבועון ‘חברי’, ששני גליונותיו הראשונים יצאו בוַרשה עוד בתשרי תרצ“ז (1936). עורכו ומייסדוֺ של ‘חברי’, אברהם רש”ל, היה מורה וצייר וַרשאִי, ששקד בשנות השלושים הראשונות עַל פיתוּח מכשירי עזר ומשחקים חינוכיים לקטנים והוציא ספרי לימוד חדשניים לחשבון (‘עבוֺד וחשב’) ולקריאה (סַפּר וקרא'), שכָּללוּ טקסט מבדח השאוב מעולם הילדים; ורש"ל, שדגל בחינוך מתוך הנאה, הוא גם שהביא את הסגנון הקל אל עיתונות הילדים העברית בגולת אירופה. בפתח גיליון א הבטיח העורך לקוראֵי ‘חברִי’ הקטנים לסַפּק להם “חומר־קריאה המחַיה נפשות, שירים עליזים ומבדחים, חידות ודברי שעועים, שלל תמונות וציורים, צילומים וקריקטורות”; לאמור – חומר שהוא בידוּרי בעיקרוֺ. אך כיוָן שהעורך לא אָבה שהעִיתון יקבּל תדמית קלה מדי בעיני הקהל הרחב, חתם את דבריו בהבטחה חגיגית, כי ‘חברי’ גם “ישתף את קוראיו ביצירה ויטע בלבם רגשי כבוד ואהבה למלאכה ולבנין, לתורה ולעבודה, לכל נהדר ונשׂגב”.

את הנימה הקלה והמבוּדחת הביא לעיתון העוֺרך בפוֺעַל, אהרֺן צפנת (פּלך גרוֺדנוֺ 1900–ירושלים 1965), שאף כּתב את רוב החומר שנדפּס בו. בגיל עשרים וחמש, כשהתחיל מפרסם ב’היום' (ואחר־כך ב’הצפירה') את טוּרוֺ הפזמוני “לרוח היום” בפסבדונים ‘בעל־הטורים’, היה צפנת לאבי הטוּר הסַטירי בעיתונות העברית. בפסבדונים זה חתם גם על הסיפּוּר המחורז לילדים ‘משה’ל בן החייט’, שפּירסם באוֺתה עת (הוצאת קק"ל, וַרשה 1926) וכן על הסיפּוּר המצויר בחרוזים “החטא וענשוֺ”, שנדפס ב’חברי‘. לצד טור־המערכת “הד השבוע”, קיים צפנת ב’חברי’ גם פינה היתוּלית בשם “מיקי העוֺרך”, שבּהּ הציג העורך את עצמו בפרוֺזה מחוֺרזת כמין מיקי־מאוז עברי שובב:

עמוּדי ‘חברי’ היו גדושים חומר מגוּוָן, סיפורים מתורגמים, מדור מבדר מהווי חיות־הבר בשם “עתון היער”, הרבה מִשׂחקים, בדיחות (“בצלצלי צחוק”), מלאכת־יד ושאר פרפראות. אלא שרק שני גליונות, ככל הנראה, יצאו בגלגולו הראשון של ‘חברי’.

מקץ עשר שנים – “שנים רעות ונוראות [… שבּסופן] חזרה שארית הפליטה שלנו מרוסיה לארץ פולין הדמוקראטית ונפתחו שוב בתי ספרינו, בהם מצלצלת שוב שׂפתנו הנאה, שפת נביאינו ומשוררינו” – חזרו א' צפנת וא' רש“ל מגוֺלת רוסיה לפולין וחידשו אֶת עריכת ‘חברי’ “בשביל ילדי ישראל שניצלו ממוות”. דברים אלה נדפּסו בשער חוברת א של ‘חברי’ המחודש, שהתחיל לצאת בלודז' בכסלו תש”ז (1946) בסיוע המשרד לחינוך ולתרבות עברית שליד מרכז ‘החלוץ’ בפולין. ועוד הבטיחה המערכת לקוראֶיה, כי העיתוֺן ישתדל להקנות להם “בצורה קלה ידיעות מעניינות מהעולם הקרוב והרחוק, יסַפּר על גיבורי האומה בעבר ובהוֺוה ויפרסם יצירות ילדים”. אבל תנאֵי המקום והזמן מנעו מן העורכים למלא את כל הבטחותיהם. רוב החומר שהובא בשני הגליונות היחידים של ‘חברי’ המחוּדש כלל יצירוֺת מאת סופרים ארץ־ישראליים, שהועתקו או עוּבּדוּ ממקראות וּמעיתוני ילדים ונוער. לצדם הובאו ב’חברי' חדשות ותמונות רבות, רשימות על גיבּוֺרי הגֶטו, וכן סיפּוּר מצויר בחרוזים בשם “נתן המעפּיל”, שתיאר את הרפתקאותיו של נער, המחליט לעלות בדרך “בלתי־חוקית” לארץ־ישראל:

גם חרוזים קלים אלה נכתבו, כמובן, על־ידי אהרן צפנת; והאִיוּרים הריאליסטיים שליווּ אותם צוירו על־ידי האמן הֶנריק הֶכטקוֹפּף, שהיתה זו לו עבודתו הראשונה בתחום ספרות הילדים. אבל רק שני גיליונות של ‘חברי’ הופיעו, כאמור, גם בגלגולו המחודש (ולצִדם – גם מקראה מנוקדת בשם ‘חברי’). לאחר שנסגרו משׂרדי מרכז ‘החלוץ’ בפוֹלין הקיץ הקץ על הפעילות התרבותית העברית בארץ זו. אחרי קום המדינה עלו עוֹרכי העיתון וציירוֹ לישראל; צפנת עסק, בין השאר בכתיבה בעיתוני ילדים ובתרגום, והכטקוֹפּף אייר בארץ עשׂרות חוברות וספרי ילדים בקו נקי ומדויק.

ט. מ’אשכולות' עד ‘ילדותנו’ – עיתוני ילדים עבריים באירופה [III]

לסיום החלק יוזכרו אותם כתבי־עת וּמוּספים לילדים, שהופיעו באירוֹפּה בין שתי מלחמות־העולם מחוץ לתחומי פולין והצטיינו ברמתם ובייחודם.

[1] באביב תרפ"ז (1927) נוסד בקישינב (בסַרביה) הירחון המצויר לבני הנעורים ‘אשכולות’, שיצא על־ידי מרכז ‘תרבות’, בשיתוף היומון היידי רב־התפוצה ‘אוזנער צייט’ (“זמננו”) ונערך על־ידי זלמן רוזנטל. רוזנטל (1892–1959), הסופר והעורך הפורה, כתב רוב שנות יצירתו ביידיש וגם בעברית וטיפח את ספרות־הילדים בשתי הלשונות. בתקופת שהותו באודיסה (1919) הוציא סִדרת חוברות פופולרית של מעשיות וחרוזי ילדים ביידיש; עם עלותו לארץ־ישראל פירסם בספריית ‘קוּפּת הספר’ את המעשׂיה ‘גדי הפלאות’ (תרפ"ד). לאחר ששב לבסַרַבּיה הצטרף למערכת ‘אונזער צייט’ וערך שני עיתוני ילדים: הדו־שבועון היידי ‘פארן אידישן קינד’ (“בשביל הילד היהודי”; 1926–1928) והירחון ‘אשכולות’ (תרפ“ז–תרפ”ט).

קצר וקטוּע היה משך־קיומו של ירחון משוּבּח זה, שנדפס בתבנית פוֹליוֹ על נייר משוּבּח והצטיין בתוכנו המגוּוָן. במודעה שנדפסה על העטיפה הצבעונית של החוברות השתבחה המערכת כי ‘אשכולות’ הוא “הירחון הראשון והיחידי ברומניה לנערים ולילדים, היוצא בהשתתפותם של טובי הסופרים והאמנים בארץ ובחו”ל, ולצד שֵם העורך נדפסו בהבלטה המלים; “בהשתתפותם הקבועה של ש. בן־ציון ויעקב פיכמן”. במקרה או שלא במקרה, היו כמעט כל המשתתפים ב’אשכולות' מבני בסַרַביה: ש' בן־ציון, יעקב פיכמן ויעקב קוטשר הדפיסו בו את שיריהם; שלמה הללס פירסם בו סיפור ומחזה; אוריה פלדמן שלח לעיתון רשימות “ממראות הארץ”; העורך זלמן רוזנטל הדפיס מעשיות בעלות נופך עממי; ואחרון שהוא ראשון – אליעזר שטיינבַּרג פירסם ב’אשכולות' כמה ממעשׂיוֹתיו המצוינות.

“זהו מעשה ידי אמן גדול, העתיד לפאר את ספרותנו לדורי דורות”, כתב ביאליק על יצירתו של אליעזר שטיינברג (1770–1932), “אל תאבד אפילו אות אחת. הכל, עד המעשיה האחרונה, עד שירי הילדים שלו, ואפילו מעשי תרגומיו – הכל צריך להיות מוגש לקהל” (אגרות ביאליק, ה, עמ' רל"ה). כדוֹדנוֹ יהודה שטיינברג (חלק א', פרק א/ב), ועוד רבּים מבּין הסופרים בני דורו, כתב גם אל' שטיינברג יידיש וגם עברית, ובשתי הלשונות הגיע להישׂגים בלתי־רגילים. מילדותו נמשך אל עולם האגדה והדמיון, ולאחר שהיה למורה בידיניץ (בסַרַביה) התחיל משפיע על תלמידיו הקטנים את סיפוריו וחרוזיו המלבּבים, שבִּינה וּתמימוּת, דמיון והומור שלובים בהם ביד אמן. בעת עבודתו החינוּכית פיתח שיטה ללימוּד עברית באמצעוּת חרוּזים וניבים עממיים השאוּבים מפּי העם וחיבּר למטרה זו את המקראה הייחודית למתחילים ‘אלפון’ (צ’רנוביץ תרפ"א), הבנויה על דברי שיר וחרוזים משעשעים. פִרסומו העיקרי בא לו בזכות משליו האמנותיים שנכתבו יידיש במקורם ועוררו התפעלות כללית: “המשלים [שלו] גאוניים”, כתב ביאליק (שם), “כל משל וחִנוֹ המיוחד, כל משל וקסמוֹ המיוחד”²²⁷. ידועים פחות הם סיפוריו וחרוזיו העבריים, שנדפּסו בחייו בעיתוני ילדים – הירחון הניוּ־יוֹרקי ‘עֵדן’ (תרפ“ד–תרפ”ה), ‘אשכולות’, ‘דבר לילדים’, ‘עתוננו’. חן בלתי־מצוי שפוך על יצירות אלה, שנכתבו בפרוזה עשירה היונקת מן המקורות ומשוּבּצת חרוזי הבאי ומשחקי מלים משעשעים. הנה המעשיה בחרוזים “אסון ושׂשׂוֹן” (‘אשכולות’, א'), שבּהּ מספר הננס אֶצבּעי כיצד עלה בידו להיחלץ מידיו של “ענק מן הנפילים, מזרע גוֹג ומגוֹג, בן בנו של עוֹג”; והנה הסיפּור המלבּב “הכתבן” (שם, ג–ד), שגיבּוֹרוֹ יוסי הקטן שולח לאביו “מכתב גדול, כתוב במין כתב משונה, כתב שהמציא יוסי הקטן בכבודו ובעצמו, מעשה אצבעותיו להתפאר!” והנה סיפורו של הילד המתיימר להיות רב־מג והוא נוטל בידו מקל ומשמיע לחש־קסמים משעשע:

והנה ‘מעשׂיה בתרנגול ותרנגולת’ (תש"י), המסַפּרת את כל הנפלאות שראה זוּג בעלי הכנף שהחליט להפליג בעולם – למִן הפגישה עם נחש־עקלתון הנורא ועד המסע ברכבת העשׂוּיה שרשרת עכברי ענק. רק מעטים מסיפוריו אלה, המעוררים השתאות בסגולותיהם האמנותיות ובעושר לשונם, כונסו בספר אחרי מותו ורוּבּם מצפים עדיין לגאולה²²⁸.

היצירות המתורגמות שנדפסו ב’אשכולות‘, היו גם הן כולן מאת סופרים רוֹמניים שכתבו לילדים (יוֹן קְרָאֶנְגָה, וַסִילִי אַלֶסַנְדְרִי, מִיכאל אֶמִינֶסקוֹ, גֵאוֹרגֶה קוֹשְבּוּק). ואם אנו מוצאים בירחון שלושה משירי ביאליק – “נבחי והכדור המנומר” (גל' א'), “קול מנסר” (ג'), “השֶׂה” (ד') – הם הועתקו לכאן, יחד עם ציוריהם (ככל הנראה בלא רשות) מתוך הירחון הניוּ־יוֹרקי ‘עדן’, שם הם נדפסו לראשונה. כן נדפסו ב’אשכולות’ מונוגרפיות קצרות דברי מדע וידיעות עם תמונות מהווי ארץ־ישראל. אחרי הגיליון השלישי (אלול תרפ"ז) חלה הפסקה של שנה בהופעת העיתון; בתשרי תרפ"ט יצאה חוברת ד', וכעבור חצי שנה (אדר־ניסן) יצא גיליון כפול (ה–ו) ואחרון של ‘אשכולות’.

שער גיליון א' של הירחון 'אֶשכּולוֹת' בעריכת זלמן רוזנטל (קישינב, ניסן תרפ"ז)

אחרי סגירת ‘אשכּולות’ נתמנה רוֹזנטל לעורך היוֹמוֹן ‘אוּנזער צַייט’, והִתמיד במשׂרה זוֹ עד מלחמת־העולם השניה. בשנים תרצ“ט־ת”ש ערך, יחד עם ק"א בּרתיני, סדרות של חוברות קטנות לקוראים המתחילים, שיצאו על־ידי מרכז ‘תרבות’ בבסַרַביה ונקראו בשמות שונים: ‘גרגרים’ לתינוקות, ‘ענבים’ לילדים, ‘תשורות’ לחגים, ‘שלגניות’, ‘אביב’, ‘זיו’. החוברות כללו שירים וסיפורים, רוּבּם פרי־עטם של שני העוֹרכים ושל הסופר־העִתונאי מרדכי גולדנברג (1889–1941), שהדפּיס סיפּוּרים קצרים בעברית וביידיש בעִיתונות אירופה ואמריקה. לב קוּפּרשטיין, שפירסם אחרי עלייתוֹ ארצה מחקרים ורשימות על ספרות־ילדים, תרם לחוברות אֵלה תרגומים אחדים מיצירות קורניי צ’וקובסקי²²⁹. כן נדפסו בהן מונוגרפיות קצרות, דברי שעשועים וחיבּוּרי ילדים (במדור ‘סוֹפרינו הקטנים’).

עם השתלטוּת הצבא האדום על קישינב (קיץ 1940) נתחסלה התרבּוּת העברית בעיר זו. זלמן רוזנטל וק“א ברתיני הוגלו לסיביר. בתש”ז העפיל ברתיני לארץ־ישראל; ואילו רוזנטל חזר, מקץ חמש־עשרה שנות גלות, חולה ושבור לטלנשטי עיר־מולדתו, שם מת בגיל שישים ושבע.

[2] עוד ארבעה מוספים לילדים (לפחות) יצאו בשנות השלושים על־ידי מערכות עיתונים יהודיים במזרח־אירופה, וכולם הופיעו פרקי זמן קצרים ולעִתים לא מזומנות.

בסתיו תרצ"ב (1931), עם התגברות התודעה הציונית בקרב יהוּדי יוון, יסדה אגודת המורים היהודים בסַלוניקי את העיתון המנוקד ‘עולמנוּ’, שהיה מוסף לילדים של בטאון ההסתדרות הציונית ‘רֵנֶסַאנְסִיָה יוּדֵיאָה’ (“התחיה היהודית”; נדפס בלַדינוֹ וביוונית). בשנתו הראשונה הופיע ‘עולמנו’ רק בערבי חגים, ובשנתו השניה והאחרונה היה לירחון. בארבעת עמודיו של כל גיליון, שנדפס בפורמט גדול של עיתון יומי, הובאו דברי ספרות, רשימות מהווי בתי־הספר העבריים בסַלוניקי, מדור על הנעשה בארץ־ישראל בשם “מכתב מהדוֹד”, קטעי מסורת ופולקלור ושאר פרפראות. כמחצית משטח כל גיליון נכתבה בידי העורך, חיים חסיד, וביתרוֹ ניתן חומר מלוקט ומעובד: מיצירות לוין קיפניס, יעקב פיכמן, דֹב קמחי ופרקי “רובינזון קרוזו” מעוּבּדים לעברית קלה. אף־על־פי כן נשא ‘עולמנו’ אופי רענן, מגוּוָן ומשוּפּע בתמונות.

שנתיים אחר־כך (אדר א' תרצ"ה) הופיע בבוקרשט מוסף מנוקד של הירחון לספרות ולשאלות החיים ‘עמודים’, שיצא בעריכתו של ראש מרכז ‘תרבות’ ברומניה, אריה ליב יגוֹלנִיצֶר (קמניץ 1882–תל־אביב 1945), ונקרא ‘עמודים לילדים’. 16 עמודי החוברת כללו את החומר הרגיל שהופיע בעיתוני ילדים, עם זיקה חזקה למסורת ולפולקלור – תחום שהיה קרוב ללבו של העורך: אגדות חז"ל, מעשיה על ר' שמואל הנגיד, משלים ופתגמים, וכן חרוּזי מוסר מאת העורך: “אִם תִּרְאֶה, יַלְדִּי, פֶּרַח חֵן, / אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ לִקְטֹף אוֹתוֹ […]”. ככל הנראה לא יצאו גליונות נוספים של ‘עמודים לילדים’, שכּן חודשים מעטים אחרי הופעת חוברת א' עלה יגולניצר לארץ־ישראל (אחרי מותו יצאה בתל־אביב אסופת משלים מפּרי־עֵטוֹ בשם ‘תפוח היער’).

[3] בעצם אותם ימים, שבּהם יצא בבוקרשט המוסף ‘עמודים לילדים’, הופיע בקובנה (ליטא) גיליון א' של ‘עולם הילד’ – מוסף שבועי של היוֹמוֹן הנפוץ ‘די אידישע שטימע’ (“הקוֹל היהוּדי”). “המערכת דואגת לא רק לגדולים ולמבוגרים, אלא גם לילדים ולנערים הרוצים לקרוא ולדעת”, נאמר בפתח גיליון א' במאמר בלתי־חתום (כנראה מאת ראובן רוּבִּנשטיין, עוֹרך היוֹמוֹן). העורך הבטיח לקוראיו הצעירים לא רק לפרסם בעִיתון חומר מעניין ומושך, אלא אף הזמינם לפנות אליו “בכל הנוגע ומעניין אותם: יֵדעו הקוֹראים, שמאת המערכת הם יכולים לקבּל עצה ותושיה לכל דבר המעורר בהם שאלה וסקרנות”. אך הזמנה מפתה זו, שאפשר לראותה כחידוש בעיתונות הילדים העברית, לא באה לידי ביטוי בּדפּי המוּסף, ונראה שהקוֹראים לא מיהרוּ לשטוח את בעיותיהם האישיוֹת לפני המערכת המבוּגרת (והאנונימית). רוב החומר הספרותי, שנדפּס בארבּעת עמוּדיו של כּל גיליוֹן, הועתק מעִתוני ילדים ארץ־ישראליים, ולצִדו הובאו חדשות, ידיעות מעולם הטבע, חידות ודברי ילדים. כעבור חמישה שבועות נסגר גם מוסף קצר־ימים זה.

שנתיים אחר־כך – ועשרים וחמש שנה אחרי שנסגר בוִילנה היוֹמוֹן לילדים ‘החבר’ (פרק ד/ה) – נוסד בעיר זו כתב־עת חדש לבני־הנעורים בשם ‘ילדוּתנוּ’. העיתון, שהיה למעשׂה מוּסף מנוּקד ומצויר של השבועון היידי החרדי ‘דאָס וואָרט’ (“המלה”), יצא מטעם המרכז החרדי ‘חורב’, שמנהליו הִכּירו אף הם בצורך לתת לחניכיהם עיתון מיוחד להם. עורכיו י' שוּבּ ומ' קארֶלִיץ העניקו לשבועון צביון רענן, שהלם את רוח הזמן; הוא היה ערוך בטעם וכָלל שירים וסיפּוּרים ברוח היהדות, שלא כולם היה ספוגים אופי חרדי דווקא, וכן שיחות מענייני דיוֹמא, “פינה עליזה” ופרפראות. אך גם ‘ילדותנו’ לא זכה להצלחה שהיה ראוי לה, ונראה שצביונו המודרני הרתיע הורים חרדיים רבּים. שני גליונות בלבד יצאו, ככל הנראה, בהפרש של שישה חודשים (סיוָן תרצ“ז – כסלו תרצ”ח) בין גיליון לגיליון.

העיתונים והמוספים העבריים לילדים, שיצאו באירוֹפּה בין שתי מלחמות־העולם, נועדוּ בדרך כלל לקהל קוראים, שהעברית לא היתה שׂפת־הדיבּוּר שלהם. עוּבדה זו היתה סיבּה עיקרית לתפוצתם המצומצמת, ומכּאן – למשך־חייהם הקצר. אף־על־פי סייעו כתבי־עת אלה, במידה רבּה יותר מן המקוּבּל לחשוב, לגידולה של ספרות־הילדים שלנו, והם עשׂו זאת בכמה מישורים: בהיותם בּימת פִּרסוּם ראשונה לעשרות יוצרים לבני־הנעורים; בסַייעם לגידולו של דור קוראים חדש בעל תודעה לאומית מפותחת; ובהיותם תמריץ לעידוּד יֵצר הכתיבה וההתבטאות העצמית בקרב מאות קוראים צעירים בגולה ובארץ־ישראל. אין להתעלם גם מן העובדה רבת־החשיבוּת, שעִיתונים אלה הוכיחו לקוֹראיהם הצעירים כי העברית היא שפה חיה לכל דבר – הן בכתב והן בעל־פה. וראה, למשל, את הדברים החמים שכּתב ש"י פנואלי אחרי ביקורו במערכת ‘עתון קטן’, שם ראה את התלהבותם של העורך ועוזריו הקטנים בעשׂיית השבועון, “המאחד בקשר של אהבה את התלמידים העברים בכל העולם ומשפיע על הפצת הדיבּוּר העברי בקרבם” (‘מאָרגען’ [“מחר”], לבוב, 8.3.1929. חתום: ש.י. פּינעלעס).

עִיתונות־הילדים העברית, שאיחדה “בקשר של אהבה את התלמידים העברים בכל העולם” ונכרתה בשואה, לא זכתה לתקומה באירופה שלאחר מלחמת־העולם השניה. רוב הסופרים והעורכים שנותרו בחיים עלו לארץ־ישראל, ומיעוטם – ביניהם אלחנן אינדלמן וירחמיאל וַיינגרטן – היגרו לארצות־הברית והצטרפו אל עמיתיהם בעולם החדש, שאף הם היו מהגרים ברובם וניסו לברוא ספרות עברית לצעירים בסביבה מתנכרת.

לספרות־הילדים העברית באמריקה מוקדש הפרק הבא.

פרק שישי: “עדן חדש” – ספרות־ילדים עברית באמריקה

א. “ציץ ופרי” – ניצנים ראשונים בעולם החדש

ספרות־הילדים העברית בארצות־הברית היתה תמיד, מעצם טבעה, ספרות של מהגרים – מהגרים שביקשו בכל מאודם להקנות בקיאות כלשהי וחיבּה לשׂפה העברית לילדיהם, שנולדו וגדלו בעולם החדש. הסופרים העבריים שיצרו באמריקה נשׂאוּ אִתם, רוּבּם כולם, את מורשת הגולה האירוֹפּית וסיפרו ביצירותיהם על העולם הישן שבּוֹ גדלו וממנו באוּ, או על חבלי קליטתם של המהגרים בביתם החדש, שגם הוּא היה להם בבחינת גוֹלה. בדומה לכך העבירו גם המורים העבריים הראשונים בקהילות אמריקה את שיטות הלימוד שהורגלו להן במזרח־אירופה; בשנים הראשונות אף קראו עם תלמידיהם מתוך המקראות שנדפסו באירוֹפה ותיארו עולם זר וצורות־חיים שלא היו מוּכּרים לילדים בני אמריקה. קשה לומר שחומר־קריאה זה ודרך־לימוד זו היה בּהם כדי לחבּב את השׂפה העברית על התלמידים.

בדומה לראשיתה של ספרות־הילדים העברית באירוֹפּה, היו גם הספרים הראשונים שנמסרו לקריאתם של ילדי ישראל בארצות־הברית מקראות בעלוֹת מגמה דתית מוּבהרת. המקראות העבריוֹת הראשונות, שנדפסוּ בארצות־הבּרית, היו ברוּבן הדפסוֹת “פּירָטיוֹת” של ספרי לימוד שהופיעו במזרח־אירופה ואשר הועתקו על־ידי מו“לים יהודים־אמריקניים זריזים בלי נטילת רשות ממחבּריהם. כזה הוא, למשל, הספר 'המתחיל” ילמד לילדי ישראל קרואה וכתיבת שׂפת־עבר' מאת ברוך טמקין, שנדפס בניו־יורק בשנת תרס“א (1901), אבל מהדורתו הראשונה יצאה בוַרשה עוד בתרנ”ד. גורל דומה זוּמן גם למקראות רבּות־התפוצה של י“ח טביוב ומ”מ קרינסקי, או לכמה מספרי הלימוד של הוצאת ‘מוריה’: כולם נפלו בידי מו"לים, אשר “עשו להם לחוק להדפיס ספרי מחברים שונים מבלי לשאול את פיהם” (אפרים דיינארד, בספרו ‘קֹהלת אמריקה’, כ, תרפ"ו, עמ' 97).

לצד ההדפסות הפּירָטיוֹת אפשר למצוא גם מקראות אחדות, שנדפסו בארצות־הברית ושמות “מחבּרים” אמריקניים חתומים עליהן, אבל עיון מדוקדק מגלה שהן אינן אלא חיקוי פלַגיאטֹורי של מקראות אירופיות. אחד הספרים הראשונים מסוג זה הוא, כנראה, ‘ראשית לימודים’ מאת א"ר לוי (שיקאגו תרע"ט). “כל אלה”, פסק המחנך אברהם נתן פֶּרלברג, “נהגו גנֵבה ספרותית ומעשׂה לסטים ביחס למחברים. ה’מקוריוּת' היחידה היתה בזה, שהרשו לעצמם לעשות תיקונים־קלקולים ביצירותיהם של אחרים”. כל “אמריקאיוּתן” של מקראות אחדות מסוג זה, הוסיף פרלברג בשמץ לגלוּג, “מצטיינת רק בשינוי השם לגיבּוֹריהם: תחת גד ודן, שנתפרסמו באירופה ונתחבּבו מאד על המחברים, תפסו את מקומם סֶמי ובֶּני, וגם אלה משתמשים בעברית הצחה של חברם גד…” (ספר־היובל של ‘הדואר’, תרפ"ז, עמ' רצט).

מוצלחות מעט יותר היו אותן מקראות מאת מורים־מהגרים, שהמהדורות הראשונות שלהן יצאו עוד באירופה, אך לאחר שהגיעו מחבּריהן לאמריקה וחזוּ מבּשׂרם את תנאי הלימוד ואת צורכיהם השונים של תלמידיהם בעולם החדש, הוציאו את ספריהם במהדורות חדשות, מותאמות פחות או יותר למקום ולתנאים החדשים. כך נהג, למשל, דב אריה פרידמן²³⁰, מתרגם ומחַבּר פורה של ספרי לימוד, שהיגר ב־1892 לארצות־הברית, ואחרי שבע שנות־הוראה בערים שונות הדפיס מהדורות חדשות ומתוקנות של מקראות, שהוציא תחילה במזרח־אירופה: ‘מקרא קודש’ ללימוד הקריאה (ניו־יורק תרנ“ט; מהדורה א בשֵם ‘קָרוֹא מקרא’: ורשה תרל”ט)²³¹, דרך אמוּנה' (פילדלפיה תרנ“ט; מהדורה א: ורשה תר”ן) ועוד. מהדורות מתוקנות ומורחבות אלה, שנוספו להן הסבּרי מִלים ומדורים ביידיש ובאנגלית, זכו לתפוצה רבּת־שנים ונמצאו בשימוש בבתי־ספר אחדים עד שנות השלושים.

אבל לצד המהדורות והחיקויים של המקראות האירופיות יצאו באותן שנים – ואף קודם לכן – ספרי לימוד מקוריים מעטים, שנתחברו על־ידי מחנכים בעלי יוֹזמה ושאר־רוח. אחד הראשונים²³², שאפשר לכנוֹתוֹ אבי ספרות־הילדים העברית בעולם החדש, הוא הרב בנימין סוֹֹלד (סאָלד; הונגריה 1829–וירג’יניה המערבית 1902), רבּהּ של קהילת בלטימור ואביה של הנריאֶטה סוֹלד. ב־1866 הדפּיס הרב סוֹלד קול־קורא למען יִיסוּד בית־ספר ציבּוּרי מרכזי בעיר, שיאחד את בתי־הספר הפרטיים הקטנים ודלי האמצעים; ובשביל אותו בית־ספר חיבּר שורה של ספרי לימוד ומקראות משובחות, שהותאמו לצורכיהם של ילדי הקהילה: “אוּרים ותוּמים' ללימוד עיקרי הדת (בלטימור תרכ"ז), ‘מקרא בית־הספר’, שכּלל סיפּוּרי תורה מעוּבּדים לילדים (שם תרל"ח) ועוד. בעקבות ספרים אלה יצאו פֹֹּה ושם מקראות נוספות, ביניהן ‘ציץ ופרי’ מאת יוליוס קאצנברג (ניו־יורק תרמ"ב), או קובץ ליקוטי האגדה ‘ראשי פרקים’ מאת ארנולד ארליך (שם תרמ"ד) אך היו אלה, כאמור, יוזמות בודדות של מעטים, שאך הבליטו את העדרהּ המוחלט כמעט של ספרות־ילדים עברית באותה ארץ־מהגרים גדולה, שבּה התחנכו על סף המאה העשרים כמאה־אלף תלמידים יהודים. ספרות יפה לילדים היתה עדיין בבחינת חזון לעתיד, להוציא חריג אחד והוא ספרונו של הסוחר חובב השירה אברהם לוּריא (ליטא 1838–ניו־יורק 1925) ‘אהבה נשׂגבה’ ניוּ־יורק תרנ”ב), שהוגדר אמנם על־ידוֹ כ“חזיון לשעשע בני הנעוּרים”, אבל היה למעשׂה רומן־אהבים מוּזר, קלוּש ובלתי־גמור על נערה יהודיה שנחטפה על־ידי נוצרים.

הניסיון הראשון להקים גוף ממוסד לקידומה של ספרות־הילדים העברית באמריקה נעשה בראשית המאה העשרים, עם ייסודה של הוצאת ‘זרוּבּבל’ בניו־יורק על־ידי “סופרים הדואגים לתחיית השפה וקיומה בארצות־הברית”. שני המייסדים – הרב חובב הספרות יחזקאל לוִיט (1878–1945) והמדפיס פינחס טורברג²³³ – התכוונו, כפי שהצהירו בשער ספרם הראשון, “להוציא לאור לפרקים ידועים ספרים ומחבּרות בשׂפת עבר, שיהיו לתועלת ולשעשועים לגדולים ולקטנים”; והחוברת הראשונה שהופיעה בכסלו תרס"ג – ‘הנרות הללו’ מאת יחזקאל לויט – הביאה לקוראים הצעירים סיפּוּר דידַקטי קלוש מלוּוה שירים על משמעות נס חנוכה ועליונות נרות החג על נרות הגויים.

שנה אחר־כך הוציא שותפו של טורברג, הפובליציסט שלמה יודסון (1878–1968), את הקובץ ‘אגדות ודמיונות’ (תרס"ד), שכּלל שישה־עשר סיפורים דמיוניים “לקטנים ולגדולים” כלשונו; אבל גם במעשׂיוֹת עמוסות סמליוּת אלה, על ימי בראשית, שבהם “יושב אלהים על האבנַיִם ובורא נשמות בלי הרף”, קשה למצוא ספרות־ילדים הראויה לשמה.

הציבור העברי גילה, ככל הנראה, אדישות כלפי פעילותה של הוצאת ‘זרוּבּבל’. מכּל מקום, ספרי קריאה נוספים לא הופיעו בהוצאה קצרת־ימים זו, ומייסדיה “הדואגים לתחיית השׂפה וקיומה” (כלשונם) עברו לכתיבה בעִיתונות היידית.

אחרי הפסקת פעילותה של הוצאת ‘זרובבל’ חלה הפוגה בהופעתם של ספרי ילדים עבריים בארצות־הברית, הפוגה שנמשכה עד שלהי מלחמת־העולם הראשונה. רק ספרי לימוד אחדים הופיעו פה ושם, או ליקוטי שירים ואגדות לצורכי בית־הספר; כגון ‘סיפּוּרי החומש’ (תרס"ח) ושאר המקראות של המחנך רב־ההישׂגים הלל מלאכובסקי (1860–1943); ‘אגדות החורבן’ מאת י“א אברס (בלטימור תרע"ג); ‘הספר הראשון’ (ניו־יורק תרע"ג) ושאר המקראות המשותפות של ח”א גולדין ובנימין סילקינר²³⁴, וכן סִדרת הקבצים הקטנים ‘זמירות לחנוכה’, ‘זמירות לפורים’, ‘זמירות לפסח’ (ניו־יורק תרע“ה–תרע”ו; עם תווים).

בשלהי מלחמת־העולם הראשונה, נוכח גידולו של דור צעיר, החי בחברה חופשית ופתוחה ומתרחק מתרבּוּת עמוֹ מחד גיסא, ועם התגברות התודעה הלאומית, שהתבטאה בהרחבת רשת בתי־הספר העבריים וייסודן של תנועות־נוער ציוניות במרכזים היהודיים ברחבי ארצות־הברית מאידך גיסא, חלה התעוררות מחודשת גם בספרות־הילדים העברית. מורים־סופרים צעירים, הקנאים ללשון העברית ולספרותה, רוּבּם ככולם מהגרים שספגו בצעירוּתם את ערכי היהדות בבית ההורים וב“חדר המתוקן” באירופה, הכירו בצורך הדחוף להעניק לבני הדוֹר הצעיר מזון רוחני מתאים ובעל ערכים. אחד מדַבּריהם הראשוֹנים היה אברהם שוער, שפירסם בתרע"ה את מאמרו הארוך “על הספרוּת לילדים” (‘הד המורה’, ב־ד, ניסן־סיוָן), ובו קבע: “ספרות לילדים, ספרות עברית יפה, בריאה, עם מגמה עברית שתעבור בה כחוט־השָני לאָכּרה ולרחבּהּ, נחותה ומוכרחה לנו” באמריקה (עמד 35); ולא פחות מכּך “דרוש לנו שבועון עברי לילדים ולבני הנעורים” (עמ' 92), הוֹסיף, בפרטוֹ את המתכונת החיונית, לדעתו, לשבועון זה על מדוריו השונים. ואכן הפעילות האינטנסיבית הראשונה בשטח זה, פעילות שגברה בהתמדה חרף אי־ההצלחות הראשונות, היתה בתחום העיסוק הקל בשעות הפנאי, הממזג את המושך עם המשעשע, הלא הוא תחום עִיתונות הילדים.

ב. ‘אביב’ חדש – עיתוני ילדים ראשונים בארצות־הברית

הקריאה לילדינו היא תנאי עיקרי, וערכּהּ אינו פחות מן הלימוד בבית־הספר; ולפיכך אלה שמוציאים מיליונים על בתי־הספר צריכים ומוכרחים לקבל עליהם הוצאה של איזו עשרות־אלפים לספרי קריאה. עשרות־האלפים עתידים להציל את המיליונים“. דברים ברורים ונמרצים אלה של הסופר־המחנך ישראל זאב פרישברג, שנאמרו בכסלו תרפ”ה (‘הדואר’, ד), ביטאו מצב שליווה את ספרות־הילדים העברית באמריקה מראשיתה: הוצאות־הספרים וכתבי־העת העבריים לנוער ביבשת זו לא היו כמעט מעולם גוף הנושא את עצמו, אלא פעלו בחסות מוסדות חינוך ותרבות, או שנתמכו על־ידי נדבנים ומֶצֶנָטים למיניהם. ומאליו יובן, כי למפעלים אלה הוצמד תמיד יעד חינוכי לאומי ברור: “כל חפצנו הוא – לתת סיוע לחינוך העברי של ילדינו מחוץ לכותלי בית־הספר, ואין לך סיוע טוב לכך מעתון עברי לילדים”. הצהירו עורכי הירחון ‘עדן’ (שנה ב, גל' א, תרפ"ה). דברי אלה יפים כמובן, לכל עיתוני הילדים שיצאו בארצות־הברית; וגם דבריו של העורך י“ד ברקוביץ, כי העיתון ישתדל לעזור לקוראיו “על־ידי סיפורים ושירים קלים ועל־ידי מחשבה ושעשועים, שיש בהם כדי להעסיק את מוחו ולבו של הקורא הצעיר וגם לבדח את דעתו”, תואמים את יעדיהם של העִיתונים שיצאו לפני ‘עדן’ ואחריו. אין תימה אֵיפוא, כי ספרות הילדים העברית ה”ממוסדת" בארצות־הברית – ראשיתה בתחום הפריודיקה.

ניסיון ראשון וקצר להוציא משהו בדומה לעִיתון־ילדים היה המדור החד־פעמי לבני הנעורים, שהופיע בראשון היומונים העבריים באמריקה, ‘היום’, עם התחדשותו בתרע"ג (לאחר 90 ימי הופעה בתרס"ט). עורך המדור, עקיבא פליישמן (1870–1929), שיסד כעבור שנה את הירחון הפדגוגי העברי הראשון באמריקה, ‘הד המורה’, לא הספיק לפַתח מדור זה עד שנסגר, ועיקר חשיבותו – נוסף על ראשוניותו – היה בשמשוֹ בּימת־פִרסום חלוצית לבחיר המסַפּרים העבריים לילדים בארצות־הברית, אברהם שועֹר (ראה להלן).

עִיתון הילדים העברי הראשון בעולם החדש הראוי לשמו לא היה גם הוא ביטאון עצמאי, אלא מוסף מנוקד של הירחון בשׂפה האנגלית The Young Judean, שנקרא כשם “נותן חסוּתוֹ” – ‘יהודה הצעיר’. ויש אולי משום סמליוּת בעובדה, שחלוץ עִיתוני הילדים העבריים באמריקה לא היה גוף הנושא את עצמו, אלא מעין “לוויין” של ירחון בשׂפת המדינה. ‘יַאנג ג’וּדיאַן’ היה בטאונה של תנועת־הנוער הציוֹנית־צוֹפית ‘יהודה הצעיר’, שנוסדה בניוּ־יוֹרק ב־1909 על־ידי עמנואל ניוּמן, והעורכת הראשונה שלו היתה הנריֶאטה סוֹלד, בתו של “אבי ספרות־הילדים העברית ביבּשת אמריקה” (ראה לעיל). אבל היוזמה להוצאת המוסף העברי לא באה מן המערכת, או ממנהיגוּת התנועה, אלא מן המחנך האידיאליסט חיים אברהם פרידלנד, שהיה אחר־כך אחד מעמודי התווך של הספרות העברית למתחילים בארצות־הברית (ראה פרק ו/ח). הוא ששיכנע את ניומן להקדיש כשליש משטח הירחון לדברי ספרות בעברית, והוא אף שהתנדב לערוך את המוסף. חמשת הגִליונות המנוקדים, שיצאוּ בתקוּפת קיוּמוֹ הקצרה של ‘יהוּדה הצעיר’ (תמוז תרע“ד–חשוָן תרע”ה), היו בימת־‏פִּרסום ראשונה לכמה יוצרים צעירים, שהיו לימים מנושאי הדגל של ספרות־הילדים העברית באמריקה, ביניהם דניאל פרסקי, א“נ פרלברג וח”א פרידלנד, ולצדם השתתף גם זקן סופרי הילדים ומיוצרי ספרות ההומור לקורא העברי הצעיר, י"צ לוין (פרק א/ב). ואכן הקו שלט בדפּי המוסף – לצד השׂיחות מענייני דיומא של עמנואל ניומן – היה ההוּמור הרווי רוח טובה ואוֹפּטימיוּת.

כשנקרא העורך ח“א פרידלנד לעבור ללַמד בקליבלנד (אוהיו) נפסקה הופעת ‘יהודה הצעיר’; אך כעבור שנתיים ניסתה תנועת ‘יהודה הצעיר’ להוציא ירחון מצוּיר עצמאי לבני־הנעורים בשם ‘יזרעאל’, ולשם הוֹצאתוֹ אף יסדה הוֹצאה בשם זה. עורך הירחון היה מנחם מ' ניימן ומשתתפיו היו, רוּבּם ככולם, הסופרים שהשתתפו קודם לכן במוספי ‘יהודה הצעיר’; אליהם הצטרפו איתמר בן אב”י (שהגיע באותה עת מירושלים לארצות־הברית) וישראל זאב פרישבּרג. אבל גורלו של הירחון החדש לא שפר עליו: התחרות הקשה מצד עיתוני הילדים, שיסדה אז הסתדרות המורים העברים (ראה להלן), פגעה בּוֹ קשה, ושני גליונות בלבד של ‘יזרעאל’ ראו אור, בהפרש של חמישה חודשים (סיוָן תרע“ז–חשוָן תרע”ח) מגיליון לגיליון²³⁵.

כחצי שנה אחרי הפסקת הופעתו של ‘יהודה הצעיר’, החליטה הסתדרות המורים העברים בארצות־הברית וקנדה לייסד שבועון מצויר ראשון לילדים ופירסמה בירחון ‘הד המורה’ (ד, סיון תרע"ה) גילוי־דעת ארוך על הופעתו הקרובה של השבועון ‘אביב’, שיהיה כתוב בשׂפה קלה, “שיבינוהו הילדים שיש להם ידיעת ראשי פרקים בעברית”, פירטה את המדורים והזמינה את המורים והסופרים להשתתף בו ולסייע בהפצתו. בשלהי סיוָן (יוני 1915) יצא גיליון א של ‘אביב’ בעריכתו של ישראל זאב פרישברג (פולין 1874–ניו־יורק 1954) מחנך מחוֹנָן וסופר קל־עט. שביכּוּרי סיפוריו נדפסו ב’יהודה הצעיר' ואחר־כך ערך גם בטאוֹנים פּדגוֹגיים וחיבּר מחזות וספרי לימוד.

חרף משך־הופעתו הקצר – שישה חודשים (16 גליונות בלבד) – אפשר לראות ב’אביב' את ראשיתה פריחתהּ של ספרות־הילדים העברית באמריקה. ארבעת הדפים הגדולים של כל גיליון היו מלאים חומר קל ומגּוָן, סיפורים ושירים קצרים, חידות והלצות, טור שבועי של העורך ודברי קוראים. נוסף על המשתתפים בכתבי־העת הקודמים אנו מוצאים ב’אביב' מביכּוּרי יצירותיהם של אהרן טבּק, פסח גינזבורג ואברהם שוער. חמדה בן־יהודה (ששהתה אז בארצות־הברית תרמה לשבועון רשימה סיפורית על הארבה; וצבי שרפשטיין פירסם בו, לצד סיפוריו הקצרים, גם סיפור ציוני בהמשכים בשם ‘לארץ ישראל’. במהרה זכה העיתון לפּוֹפּוֹלריוּת ולתפוצה בלתי־מבוטלת על מידת הפּוֹפּוֹלריוּת שלו תעיד השתתפותם העֵרה של הקוראים הצעירים, שהציפו את המערכת בשאלות וב“יצירות” מפרי־עטם. אחד מצעירי המשתתפים ב’אביב' היה ראובן גרוסמן בן העשר, בנו של הסופר אהרן לייב גרוסמן (1874–1945), שפירסם סיפורים ואגדות ב’אביב' ובעיתוני ילדים אחרים. העורך הדפיס משיריו של הילד־המשורר – לימים ראשוֹן הסופרים העברים יליד אמריקה²³⁶ – וגם כתב רשימה על הקונטרס ‘מפי עולל’, בו כינס האב מביכּוּרי יצירותיו של בנו.

חרף הפּוֹפּוֹלריוּת ידע השבוּעוֹן גם מַשברים. הגליונות לא יצאו תמיד במועדם; ועם הופעת גליון יב התפטר פרישברג מתפקידו כעורך יחיד, ובמקומו נבחר ועד־מערכת בן חמישה חברים (עקיבא פליישמן, ח“א פרידלנד, י”ז פרישברג, א"נ פרלברג ודניאל פרסקי), אבל גם שינוי זה לא הביא ברכה רבּה לשבועון וכעבור ארבעה שבועות נוספים (יט כסלו תרע"ו) הקיץ הקץ על ‘אביב’.

גם הביקורת לא חסכה שבטה מן העיתון. בעוד שמערכת ‘הד המורה’ כתבה ברוב התפעלות, מטעמים מובנים, כי “באמת פּרי עץ הדר הוא ‘אביבנו’, נהדר ויפה בפנימיותו ובחיצוניותו יחדיו” (אב תרע"ה, עמ' 139), מתח הסופר־המחנך שמחה רובינשטיין ביקורת ארוּכּה וקשה על השבועון. בין השאר קרא תיגר “על אותו הרוּח הרציני השפוך על ה’אביב'; אין בו ילדוּת, אין בו בדיחות־הדעת ואין בו משחקים”; הוּא שלל את הבלטת המאוֹר שביהדות הגלותית, שאל “מה מוצאים התינוקות הללו באגדות של צדיקים” ופסק כי “טועים אלה החושבים, שספרות ועתונות עברית לילדים ממלאות רק אז את תפקידן, כשהן מלאוֹת ‘יהדוּת’ על גדותיהם”. עיתון עברי לילדי אמריקה צריך להיות, לדעתו, ילדותי אוניברסלי, “שתוֹכנוֹ יעניין את לב הילד באשר הוא ילד” (הד המורה‘, תשרי תרע"ו עמ’ 178–182). כעבור שנים הכּיר רובינשטיין שהיה שמץ של הפרזה בטענתו זו; שכּן לכשנתמנה בתש"ה לעורך ‘הדואר לנוער’ (ראה פרק ו/י), לא היסס להביא בעיתונו את המאור שביהדות הגלותית, עם אגדות של צדיקים.

כשלונו של ראשון השבועונים העברים לילדים באמריקה לא הרתיע את הסתדרות המורים העברים מכוונתה להוציא כתב־עת חדש לנוער. לא חלפו ארבעה חודשים מסגירת ‘אביב’, ובניוּ־יוֹרק הופיע גליונו הראשון של ירחון חדש לילדים, ‘שחרוֹת’ שמו, שאפשר לראותו במובנים רבּים – תבנית, מִנהלה, משתתפים – כהמשכו הישיר של קודמו. גם מנויי ‘אביב’ ששילמו דמי חתימה מראש – נאמר בגיליון א של ‘שחרות’ – “יקבלו מעתה את ה’שחרות' עד תום חתימתם”.

‘שחרות’ היה אחת מכתבי־העת היפים והמצליחים בסוגו, ואת הצלחתו חסרת התקדים ומשך קיומו – למעלה מחמש שנים! – יש לזקוף בראש וראשונה לזכות ההתמדה העיקשת של עורכו, צפי שרפשטיין, שהיה במהרה לעמוד־התווך של ספרות־הילדים העברית באמריקה.

ג. “עד יבוא שִילֹה” – צבי שרפשטיין

“כל עוד אחזיק עט בידי – קדוש יהיה לכם, ילדי ישראל היקרים.” משפט־וִדוּי זה, שכתב צבי שַרפשטיין לקוראיו הצעירים בשעה שנאלץ להיפרד מהם זמנית (‘שחרות’, אייר תרפ"א), יש בוֹ כדי לבטא אולי יותר מכֹּל את תחושת השליחות שהדריכה אותו בכל שנות יצירתו. יוֹבל שנים עמד במרכז הפעילות הספרותית־פדגוגית בארצות־הברית – פעילות שהקיפה כתיבה ועריכה, מחקר והוראה – ולא תהיה משום הפרזה אם נאמר, שלא היה אדם שעשה יותר ממנו להעשרתה של ספרות־הילדים העברית באמריקה ולחיבּוּבה על המוני הקוראים הצעירים.

בן שלושים היה צבי שַרפשטיין (רוסיה 1884–ניו־יורק 1972) כשהגיע ערב מלחמת־העולם הראשונה מאירופּה לארצות־הברית, ומאחוריו כבר ניסיון לא־מבוטל בכתיבה, עריכה והוראה. בגיל חמש־עשרה שלח מדוּנאיֶבצי עיר־הולדתו את רשימתו הראשונה לשבועון הילדים ‘גן שעשועים’, ובמהרה היה לסופרו הקבוע של השבועון²³⁷. בגיל עשרים ושתיים – והוא כבר מנהל בית־ספר עברי בטראנוב – הוציא את המקראה רבת־התפוצה ‘שׂפתנו’ (עם רפאל סופרמן) – ראשונה לשלושים מקראות וספרי־לימוד למקצועות העבריים פּרי־עטוֹ, שנפוצו במאות־אלפי עותקים, מהם הנמצאים בשימוש עד היום. באותה עת גם ערך לוח ספרותי לילדים בשם ‘ימי נעורינו’, שהשתתפו בו כמה ממיטב סופרי התקופה²³⁸, חיבּר שני ספרוני מונוֹגרפיות לנוער – ‘מה הוא בּיַלִּק’ (לבוב תרס"ט) ו’מנדלי מוכר ספרים' (תר"ע) – והוציא קובץ אגדות בשם ‘אליהו הנביא’ (וַרשה תרע"ב). כעבור שנה עשה ניסיון ראשון להוציא בדרוֹהוֹביץ' ביבליותיקה לילדים בשם ‘אוצרותינו’, שתהא מוקדשת למעשׂיוֹת־עם מעוּּבּדות, אך נראה שרק חוברת אחת הופיעה בה – ‘מדמיון העם’, ובה שתי מעשׂיות בעיבּוּדוֹ (“העגלון בגן־עדן”, “אם ירצה השם”; תרע"ג). כבר אז ניכּרוּ בו סגולותיו, שהלכו ונתעצמו לאחר שקבע את ביתו בניו־יורק: כושר עבודה בלתי־מצוי, קלות כתיבה, הקפדה על סגנון בהיר וקריא והכרת נפש הילד – סגולות שסייעו לפוֹריוּתוֹ הבלתי רגילה, אבל פגמו לא פעם באיכות יצירותיו, שחֶפזון הכתיבה ניכר בהן²³⁹.

כשנה אחרי בואו לאמריקה ניסה שַרפשטיין לייסד עם חבריו המורים ח“א פרידלנד, י”ז פרישבר וקלמן וַייטמן הוצאת־ספרים קואופרטיבית, מוקדשת לספרות פדגוגית ולספרות ילדים; ולאחר שתוכניתו לא יצאה אל הפוֹעל, הוציא על חשבונו את ספרו החדשני ‘היסטוריה לילדים’ (תרע"ה), שפּרקיו הקצרים נכתבו בלשון סיפּוּרית קלה. כשנכנס כעבור שנה לעבוד בלשכת־החינוך של קהילת ניו־יורק, הוציא בחסות הלשכה את ‘ספר התלמיד’ שלו, שפרקי הקריאה שבּוֹ מתמקדים בחייה של משפחה יהודית ניו־יוֹרקית. בספריו אלה, ובכל הבאים אחריהם, השׂכּיל שַרפשטיין לכוון את השׂפה והתוֹכן לצרכיו המיוחדים של התלמיד היהודי באמריקה, שהקריאה בספרות עברית היא לו בבחינת כּוֹרח: נושׂאים קרובים, משפּטים קצרים, סגנון קריא קל ואוצר־מלים מצומצם. אין תימה אֵיפוא, שספריו זכו ברוּבם לתפוצה בלתי־רגילה ולחיקויים²⁴⁰.

קו זה הוא גם שהִנחה את שַרפשטיין כשהציע ללשכת־החינוך לייסד את הירחון לנוער ‘שחרות’, והודות לעריכתו השקודה זכה כתב־העת להצלחתו הרבה (ראה להלן). בעודו עורך את ‘שחרות’ ניגש להמשיך את הרעיון שניסה ליישׂם באירופה – הוצאת “ביבליותיקה” לילדים – ואף פירסם הודעה כי “בקרוב תצא לאור בהוצאת ‘שחרות’ ובעריכת צבי שרפשטיין ספריה גדולה של ספרים מנוקדים ומצוירים לילדים בשם ‘אוצרי’; הספריה תצא סדרות סדרות, כל סדרה תכיל 50 ספרים” (לוח ‘אחיעבר’, ניו־יורק תרע"ח, מדור ג, עמ' 78). אבל הוא נאלץ לחכות למימוש תוכניתו זו ולנוספות כמותה עוד שבע שנים, עד שיסד בתרפ"ה את הוצאת ‘שִילֹה’, שהיתה במהרה לבית־ההוצאה המרכזי בארצות־הברית לספרות־ילדים על כל שלוחותיה. דומה שלא היתה עוד הוצאת־ספרים באמריקה, שתשווה ל’שילה' במעוף התִכנון, בהיקף הפעילות, בנקיון ההדפסה והידורה ובהכוונה לצורכי התלמידים ומוריהם, ואפשר אולי להשווֹת את פעילותה הנחשוֹנית של ההוֹצאה בתקופתה הראשונה לדינָמיות שאיפיינה בשעתה את הוצאת ‘תושיה’ הוַרשאית ואת הוצאת ‘מוריה’ האודיסאית.

‘שִילֹה’ לא היתה, כמובן, ההוצאה הראשונה של ספרי ילדים ונוער בארצות־הברית. אחרי הוצאת ‘זרובבל’ הקיקיוֹנית שנזכרה לעיל, ניסו עוד כמה בעלי יוזמה ומוסדות להוציא ספרים לקורא הצעיר. מוכר הספרים הניו־יורקי ש' דרוקרמן הוציא, החל בשנת תרע“ה ספרי לימוד וסִדרת חוברות של מחזות־חג לילדים לצורכי בית־הספר, ביניהן: ‘דמי חנוּכּה’ מאת שמואל אֶדלהייט, ‘חנה ושבעת בניה’ מאת י”ז פרישברג (תרפ"ג) ועוד. כן הוציאו י“ד ברקוביץ ומשה בן־אליעזר, בתקופת שהותם הקצרה בניו־יורק, ספריות מנוקדות לקוראים המתחילים: ברקוביץ הוציא בתרפ”ב 16 חוברות בשם ‘מקראות קטנות’ (ראה להלן, פרק ו/ו); וכעבור שלוש שנים הוציא מ' בן־אליעזר את ספריית ‘זלזלים’ (הוצאת ‘מאור’), שכָּללה שש חוברות סיפורים מעוּבּדים על־ידיו, שנדפסו ברוּבּם קודם לכן באירופה, אם בהוצאת ‘ספרי’ (אודיסה תרע"ז) ואם בשבועונים שערך. ושנים אחדות קודם לכן יסדו המורים־הסופרים מנחם מנדל תוֹמרוֹב (1875–1961) ושכנא שטיין הוצאת־ספרים משותפת בּבּוֹסטוֹן, שנקראה תחילה ‘ספרא’ ואחר־כך הוסב שמה ל’ירדן' (כשם שבועון הילדים שהוציא שטיין בתרע"א בוַרשה; פרק ד/ז), בה הוציאו בעיקר את המקראות שחיבּרוּ: ‘שחרית’ (תרע"ו), ‘חבר קטן’ (תרע"ח), ‘ינוקא’ (תרע"ט) ועוד. אבל היו אלה מפעלים מצומצמים לצורך השעה, שלא היה להם המשך של ממש.

חודשים מעטים אחרי הופעת החוברות הקטנות בסִדרת ‘זלזלים’ של בן־אליעזר, יסד שַרפשטיין בניו־יורק את הוצאתו הפרטית ‘שילֹה’, שהתמקדה בהוצאת ספרי חינוך וספרי קריאה לילדים, שנכתבו ברוּבּם על־ידיו. הספריה הראשונה שערך, ‘אוצרי’, יצאה עדיין בחסות לשכת־החינוך, ו־48 חוברותיה המנוקדות כללו סיפורים קצרים שלו ושל אחרים (מהן שנדפסו תחילה בירחון ‘שחרות’) וזכו לקבלת־פנים נלהבת ולתפוצה נרחבת בבתי־הספר העבריים. מעודָד מן ההצלחה התחיל שַרפשטיין להוֹציא במסגרת ‘שילֹה’ שורה של ספריות לקוראים הצעירים, שחוברותיהן הקטנות – 6–12 עמודים כל חוברת – הכילו סיפורים ומחזות מקוריים ומעוּבּדים, משלו ומשל אחרים, שהצטיינו בשפתם הקלה ובהידורם החיצוני: ‘מעשיות לתינוקות’ (120 חוברות), ‘מקרא עונג’ (18 חוברות), ‘אורות’ (12 חוברות), ‘הבּיטו וּראוּ’, ‘הבימה הקטנה’ (8 חוברות), קבצים לחגים, ספרוני הלצות ושעשועים ועוד.

שתי 'מעשיות לתינוקות' מאת צבי שַרפשטיין בהוצאת 'שילה' (ניו יורק 1928). הציורים: ר' ליפשיץ.

עשרות החוברות הקטנות של ‘שילה’ מילאו תוך שנים מעטות חלל, שקיומו נעשה מורגש יותר ויותר בחינוך העברי באמריקה. שרפשטיין השׂכּיל, כאמור לעיל, לעמוֹד על צורכיהם המיוחדים של הקוראים הקטנים, שהעברית היא להם שׂפת־לימוד, הנכפית על מרביתם כמעט בעל כורחם, ונתן בידיהם סיפורים קלים, שתוכנם שאוּב מהווי העם, או מסביבתם הקרובה, והקריאה בהם אינה מחייבת מאמץ רב; ואם ניכּר ברבּים מהם חֶפזון הכתיבה, מחפּוֹת על מגרעת זו הנימה הנלבּבת רווּיַת ההוּמוֹר וההדפסה המרהיבה. “המעשיות המצוירות בטעם מושכות את הלב בתוכנן המעניין, המבדח והמחנך גם יחד”, כתב משה בן־אליעזר על סִדרת ‘מעשיות לתינוקות’, “המעשיות מכוּוָנות בעיקר לאחינו הקטנים שבּאמריקה ולכן נכתבו בלשון עברית קלה מאד והרבה מלים מתורגמות; אבל גם התינוקות שבארצנו, ביחוד תלמידי הכִּתות ב־ג, ימצאו במעשׁיות ענין ועונג”²⁴¹ (‘עולם הילדים’, תרפ"ח, עמ' 109. חתום: ב.א).

כמי שיצר את סיפוריו בשיטת “הסרט הנע” לשם מילוּי המִכסה, בלא שיתפּנה כמעט ללטשם או לנפּוֹתם, אין תימה שרמתם רחוקה מלהיות אחידה. לצד מעשיוֹת ספוּגות דמיון והוּמור עממי, כגון ‘מעשׂה בּפרה שעלתה למרום’ (‘מקרא עונג’), אנו מוצאים גם סיפּוּרים קלושים לא מעטים, שהמלאכותיוּת מקלקלת בהם כל חלקה טובה, כגון ‘תרח וזרח’ (מעשׂיוֹת לתינוקות') – מעשה בילד ש“הפך” את רגליו לזוּג חיילים שבּאוּ מן הרחוב והוא מפַקד עליהם ומכּה אותם במקל: “נפל פחד על החיילים ונפלו על המרבד”… וּלצד הסיפורים הרבּים, ששאב מן ההיסטוריה ומן הפולקלור היהודי והכּללי ועיבּדם בלשון קלה ובאוצר־מלים מצומצם – כגון ‘אלדד הדני’ (אוצרי'), ‘פרה שומרת שבת’ (‘מעשיות לתינוקות’), או ‘יונה בן זרת: מעשה בילד קטן, קטן מאד שבלעוֹ דג’ (‘מקרא עונג’), שגיבּוֹרוֹ אצבעוני עברי אמיץ־לב – היה שַרפשטיין גם אחד הסופרים העברים הראשונים, שהגיש לקוראיו הצעירים סיפּוּרים המעוגנים בהווי האמריקני הקרוב להם. כך, למשל, סיפּר מהתלה על משרתת כּוּשית, שהילדים לא הכּירוּה לאחר שלָשה בצק והרוח פיזר קמח לבן על פּנֶיה (‘הכְוּשית הלבנה’); וכך סיפּר גם על מאמצֶיה של נערה יהודיה לשמור על גדושת השבת בניוּ־יוֹרק הרועשת (‘השבת’); או על תלמידי בית־ספר עברי, שיצאו אחרי הלימודים לרחוב למכּוֹר ממתקים לעוברי האורח, כדי לקנות בפדיון מתנה למוֹרם האהוב. אבל בסיפורים אלה גבר לא פעם המחנך שבּשרפשטיין על היוֹצר שבוֹ, כפי שניתן ללמוד מסיומו של הסיפור 'המתנה'':

בפוריותו השופעת, שהניבה עידית עם זיבּוּרית המעורבות זו בזו, אֶפשר להשווֹת את שַרפשטיין ליהודה שטיינברג, “מלך המסַפּרים” של ראשית המאה; והדברים שכּתב שַרפשטיין על שטיינברג, כי “נהג כאב עשיר ופזרן, המביא לבניו שפע של צעצועים בבת אחת”, וכי “רעיונות מופלאים מוּבּעים אצלו דרך אגב, כטפל וכתוֹספת, וזוֹהרם לא ייראה לעין” (‘יוצרי ספהי"ל’, עמ' 29), יפים גם לו עצמו.

מלבד עשרות הסיפורים הקצרים שחיבּר ועיבּד, ספרי הלימוד המקראות רבות־התפוצה שהוציא, הקדיש שַרפשטיין כּזכוּר את מיטב כוחו גם למחקר ולהוראה, לעריכה וּלביקורת. כּמי שהכּיר בעובדה, כי בספרות־הילדים שלנו עוסקים הן יוצרים בעלי שאר־רוח והן “מורים העושים במלאכת הספרוּת”, פסק כי “תעודתה של ספרות עברית לילדים לחנך את דורותינו ברוח התרבות האנושית והלאומית”. דברים אלה כתב בפתח ספרו החלוּצי ‘יוצרי ספרות הילדים שלנו’ (תש"ז), שהוא אוסף מונוגרפיות קצרות ואימפרסיוניסטיוֹת על שמונה־עשׂר מסַפּרים וּמשוררים עבריים לילדים – ובכך היה לאחד מראשוני התיאורטיקנים במדע ספרות־הילדים. מאלפים לא פחות הם חיבּוּריו החלוציים על ספרי הלימוד הראשונים בעברית לענפיהם השונים, וכן מחקרוֹ המונומנטָלי ‘תולדות החינוך בישראל בדורות האחרונים’ (4 כרכים; 1945–1966), שגם בהם יש נגיעה לספרות־הילדים ולתולדותיה.

אבל אם לא השאיר שַרפשטיין אחריו יצירות גדולות, שנעשׂו נכס קיים בספרות־הילדים – והוא גם לא התיימר להגיע להישׂגים של ממש בתחום זה – שמוּרה לו זכות־ראשונים בלתי־מעורערת בז’אנר הסיפור הקצר לקורא העברי המתחיל באמריקה, והוא שהראה לבּאים אחריו כיצד יש לכתוב לקורא זה. ואחרון חשוב ־ שַרפשטיין הרים תרומה שאין למעלה ממנה לפריוֹדיקה הפדגוגית ולעיתונות־הילדים העברית באמריקה: נוסף על הרבעונים ‘חינוך’ (תרצ“ה־תרצ”ט) ו’שבילי החינוך' (תש“א־תשל”א), יסד את ‘שחרות’ – ירחון הילדים העברי הראשון באמריקה הראוי לשמו – ואחר־כך השתתף גם בעריכת העיתונים ‘בן הדור’, ‘נוער’ ומוספי הילדים של ‘הדואר’.

לכתבי־עת אלה מוּקדש הפרק הבא.

ד. מ’שחרות' עד ‘נוער’ – עִיתוֹני ילדים באמריקה

מכתבו זה של הקורא הצעיר פינחס ס' ממילווֹקי (ויסקוֹנסין), שתחילתו הובאה כאן, אופייני לעשרות מכתבי ילדים, שנדפסו בירחון ‘שחרות’ בחמש שנות קיומו והעידו על חיבּת הקוראים לעיתונם ועל הקשר ההדוק, שקיימה המערכת עם קוראיה. ואכן עיוּן בגליונות ‘שחרות’, שהתחילוּ להופיע בניסן תרע"ו ביוזמתו ובעריכתו של צבי שַרפשטיין, מגלה עד כמה השתדלה המערכת לתת בידי קוֹראיה הצעירים כלי נאה ומושך עין ולב: נייר משוּבּח, אותיות גדולות ומנוּקדות, שפע של תמונות, חומר קל ומגוּוָן, תרגום מלים קשות בשולי העמודים – כל אותם סממנים, העשׂוּיים לעורר בלב הילד את רצון הקריאה ולהבטיח את קיוּם העיתון. ואמנם זכה ‘שחרות’ במהרה להצלחה בלתי־מבוּטלת (הצלחה שמוֹרי בתי־הספר היו שוּתפים פעילים להשׂגתה), שתודות לה נמשכה הופעתו חמש שנים ויוֹתר – הישׂג ששוּם עיתון־ילדים עברי (פרט ל’הפּרחים' של י"ב לבנר) לא הגיע אליו עד אז.

בשנתוֹ הראשונה יצא ‘שחרות’ בתבנית גדולה, זהה לזו של השבועון ‘האביב’, וזאת כדי להראות כי הירחון החדש הוא, למעשׂה, המשכוֹ של ‘האביב’ (פּרק ו/ב). אך בשנתוֹ השניה התחיל הירחון לצאת בתבנית מוקטנת, האופיינית לרוב שבועוני הילדים, ובמספר כפול (16) של עמודים. אך שלא כעיתוני הילדים העבריים שיצאו אז באירופה, ואשר הִרבּו להביא לקוראיהם יצירות מתורגמות מספרות העולם, היה החלק הספרותי של ‘שחרות’ מושתת על דברי מקור, וגם אותם תרגומים מעטים שניתנו בו היו קשורים, רוּבּם ככולם, בעם ישראל וגיבוריו²⁴². סופרים עבריים משלוש יבּשות שלחו מיצירותיהם לירחון: יצחק קצנלסון הִרבּה לשלוח לעִתון מלודז' שירים וסיפורים לימי חג ומועד; מרדכי מיכאלי ולוין קיפניס שלחו מארץ־ישראל יצירות ספוגות דמיון ומוסר־השכל. סופרי ילדים ותיקים, שהיגרו באותה עת מאירופה לארצות־הברית, מצאו ב’שחרות' את בימתם החדשה, ביניהם י"צ לוין וכן שׂרה פייגה פוֹנר חלוצת הסופרות לילדים²⁴³ שפירסמה בו סִדרה אוטוביוגרפיות נמלצת ורבּת עניין (“מזכרונות ימי נעורַי”, תרע"ט, גל' ו–ז). כן השתתפו בו, כמובן, רוב הסופרים העבריים שבּנוּ את ביתם באמריקה, מהִלל בבלי ואפרים ליסצקי ועד דניאל פרסקי, זבוּלוּן בלבן ואברהם שוער. זבולון בלבן (1880–1949), שהשתתף ברוב עיתוני הילדים של ימיו וכינס באחרית ימיו את מעשׂיותיו ההיסטוריות בספר (‘מני קדם’, פילדלפיה תש"ח), ראה אף הוא בכתיבת סיפּוּרים ופִרסוּמם ייעוּד חינוּכי:

החומר הספרותי שנדפס בירחון הצטיין בגיווּנו, אם כי לא תמיד הקפידה המערכת על איזון נכון. לצד שירים וסיפּוּרים קצרצרים, שנדפסו בעיקר במדור “קרן זוית לקטנים”, אנוּ מוֹצאים בחוברות רבּוֹת גם סיפּוּרים ושירים, שהשׂתרעו על חמישה ושישה עמודים; ולצד יצירות שנשלחו לעיתון, או שהוזמנו על־ידי העורך, אנו מוצאים גם שירים וסיפורים, שהועתקו מתוך שבועונים ו“ביבליותיקות” שיצאו באירופה, ביניהם מיצירות י"ב לבנר, נחמן מיפֶלב, פלק הילפרין ואחרים; ללמדך שלא פּעם היו תיקי המערכת ריקים מיצירות מתאימות ועל כן נאלץ העורך לצקת “יין ישן” לעיתונו החדש.

חוברות ‘שחרות’ הושתתו בעיקר על דברי ספרות ואמנות וכמעט שלא באו בהן חדשות, או מאמרי טבע ומדע. האקטואליה באה לביטוי במדור “מכתבים מארץ־ישראל”. עמודים שלמים הוּקצוּ לתמונות על נושאים יהודיים – פולקלור והיסטוריה, חגים ואתרים. וכאן תוזכרנה המונוגרפיות הקצרות והמשוּבּחות של שארפשטיין על אמנים יהודים, שלוּּווּ ברפרודוקציות גדולות ומרשימות²⁴⁴. מלבד המדורים האופייניים לעיתוני ילדים – “שחוק ושעשועים”, “מסופרינו הצעירים”, “תיבת המכתבים” וכד' – באו ב’שחרות' שני מדורים ייחודיים לירחון זה: “השׁיחה העברית”, שניסה להקנות לקורא הצעיר עברית מדוּבּרת נכונה; ו“עברים מכל הארצות, התאחדו!”, שהוא, כמדומה, מדור־התכּתבוּת ראשון בעיתונות העברית. קדמה למדור זה רשימת העורך, שסיפּרה על ביקור של נערים מהגרים מפולין במערכת ‘שחרות’ (וגם רמזה על תפוצתו הבין־יבשתית של הירחון), ביקור שהצית רעיון בלבו של העורך:

שער הירחון 'שחרות', שערך צבי שרפשטיין (ניו־יורק, תרע"ו–תרפ"א). ציור השער: שאול ארונסון

כבר באותה חוברת הוזמנו הקוראים, במודעה גדולה, להצטרף אל “הקלוּבּ לחליפת מכתבים עברים”. הרעיון נתקבל בהתלהבות, ובחוברות הבאות הוקצו עמודים שלמים לבקשותיהם של ילדים וילדות, המבקשים להתכּתב עם בני גילם בארץ־ישראל, באנגליה או “בכל הארצות”. בשבט תרפ“א נתבקשו חברי ה”מועדון" לכתוב אם אמנם מצאו רֵעים־לעט ומה אותם רֵעים כותבים להם; אך תשובות הקוראים – אם היו כאלה – לא זכו להידפס. שתי חוברות אחר־כך (ניסן תרפ"א) הודיעה הנהלת העִיתון כי “עם החוברת הזאת נפסקת הוצאת ה’שחרות' לזמן מה”. ההפסקה – הוסיפה ההנהלה וכתבה – לא באה בשל חוסר חותמים (“כי מספר קוראי ירחוננו גם בארץ וגם מחוץ לארץ רב הוא”), אלא “משום שרבּים מבתי הספר חייבים לנו סכומים גדולים בערך, ולמרות דרישותינו התכופות לא סילקו עדיין את חובם”.

חמש שנים ויותר הופיע ‘שחרות’ בדייקנות מעוררת השתאוּת וזכה לביקורות דו־ערכיות. בתום השנה הראשונה להופעתו נדפסה ב’התוֹרן' ביקורת מסויגת (ובלתי־משכנעת) מאת ב' פרידמן, שפסק כי לפנינו “עתון יפה ומהודר בחיצוניותו ודל הן בכמותו והן בתוכנו”. נקודות־האור היחידות שמצא המבקר ב’שחרות' הם שיריו היפים של אהרן טבק²⁴⁵, “ויש להכיר תודה למערכת שגילתה לנו משורר־ילדים בעל כשרון נאה” (יב אייר תרע"ז, עמ' 12). מחמיר פחות בביקורתו היה דניאל פרסקי, שסקר ברשימתו באהדה את הישׂגי הירחון בחמש שנות הופעתו, פירט את מדוריו המגוּוָנים והעלה על נס את צורתו המושכת ואת קלות לשוֹנוֹ: “הירחון נדפס יפה ומצויר הרבה בטעם ומנוקד; מעלותיו היו: תוכנו הילדותי וגם שׂפתו הקלה עד כמה שאפשר”. (ספר היובל של ‘הדואר’, תרפ"ז, עמ' שמב)

אחרי סגירת ‘שחרות’ עברו שש שנים בלא שיהיה לילדי ישראל באמריקה עיתון משלהם. תחליף־מה לעיתון היה המדור השבועי הקטן (כשליש העמוד), שהופיע ביוֹמוֹן ''הדואר‘, תחילה בעריכתו של צבי שַרפשטיין ובשם ‘למען התינוקות’ (תשרי־סיוָן תרפ"ב), ואחר־כך בעריכת דניאל פרסקי ובשם ‘לבני הנעורים ולעם’ (חשוָן־אייר תרפ"ג. ראה להלן). אבל “קומץ” זעום זה לא היה בו כדי להשׂבּיע את הקוראים הצעירים; ולאחר שנסגר המדור הועלו שוב ושוב הצעות ותביעות, שהופנו אל מוסדות חינוך ותרבות, לייסד כתב־עת עברי לילדים הראוי לשמו. לקראת כינוסה של ועידת ההסתדרות העברית באמריקה (חורף 1927), חזר מ"מ תומרוב ופירסם תביעה זו במכתב גלוי ב’הדואר’ (יב טבת תרפ"ז); ולאחר שקיבלה ההסתדרות העברית החלטה פה אחד להוציא שבועון חדש לבני־הנעורים, ראה בּהּ ‘הדואר’ מאורע חשוב כל־כך, עד שהקדיש לה מאמר ראשי, ובו ציין כי עִתון זה יהיה “מצע ראשון ויסודי למטרה הנעלה”, חיזוק התודעה העברית בקרב הדור הצעיר, והוסיף ברוב חגיגיוּת:

אבל דברי ברכה ספוגי אמונה אלה לא היה בהם כדי לסייע להצלחתו של השבועון החדש, שנוסד על־ידי ההסתדרות העברית ונקרא ‘בן הדוֹר’. עורכו הרשמי היה מזכיר ההסתדרות קלמן וַייטמן (1885–1946), שהוציא באותם ימים את המקראה המשוּבּחת ‘טל אביב’. בין חברי המערכת אנו מוצאים את י"ז פרישברג, שערך עשׂר שנים קודם לכן את השבועון ‘אביב’, ואת דניאל פרסקי, ועורכו בפועל היה צבי שארפשטיין. אך למרות גודלה של המערכת לא האריך ‘בן הדור’ ימים. חותם של ארעיוּת היה טבוע על שמונה הגליונות שלו (יג ניסן–כד סיון תרפ"ז), שלא היו שונים בהרבה בתוכנם וברשימת משתתפיהם מן העִיתונים שקדמו להם; מספר חותמיו היה הזעוּם ועם סיום שנת־הלימודים חדל השבועון לצאת.

היה זה כישלון צורב להסתדרות העברית באמריקה, כישלון שחִייב חשבון־נפש והסקת מסקנות. שוב הועלו הצעות מהצעות שונות לפתרון הבעיה הבוערת של הוצאת כתב־עת עברי לילדים, ואחת ההצעות היתה: אם הילדים אינם ממהרים לחתום על עיתון מרצונם, הבה נעניק להם אותו חינם. רעיון זה הועלה על־ידי עורך ‘הדואר’, מנחם ריבולוב, במאמר־מערכת, שבּוֹ הציע לתת לתלמידי בתי־הספר העבריים באמריקה פרס מסוג חדש – “עתון עברי לילדים, אשר איננו קיים, לצערנו ולבושתנו”, אבל הוא צורך עליון, שכּן "בלי עתון עברי לילדים אין החינוך העברי באמריקה יכול להיות שלם' (‘הדואר’, י אדר תרפ"ח).

רעיון חדשני זה, שהיו לו תומכים²⁴⁶, לא נתקבל; אבל הסתדרות המורים העברים באמריקה, שהִכירה בחשיבותה ובכוח השפעתה של עיתונות ילדים, לא נרתעה מכשלונות העבר, ושלוש שנים אחרי סגירת ‘בן הדור’ החליטה לייסד כתב־עת חדש לבני הנעורים. למודי ניסיון וִתרו המייסדים על היומרה להוציא שבועון שידיים רבות תטפלנה בו והסתפקו בירחון – ‘נוער’ שמו – ובעורך יחיד; והבחירה נפלה שוב על צבי שארפשטיין עתיר הניסיון. ‘נוער’, שהתחיל לצאת בתשרי תר“ץ, דמה בצביוֹנוֹ ל’שחרות' הזכור לטוב, עם נטיה לעבר הצד הקל והמבדר. מלבד החומר הספרותי הרגיל – סיפורים ושירים מאת אברהם שוער, לוין קיפניס, אהרן טבק ואחרים – הִקצה העורך מקום נכבד למדור “קריה עליזה”, שהכיל סיפורים מבדחים, הלצות ושאר דברי שעשועים. כל חוברת נסתיימה בדף “קוֹמיקס” קבוּע, ראשון בסוגו בעִיתונות הילדים העברית, שבין גיבוריו אנו מוצרים את הרשלה האוסטרופולי ואת חכמי חלם. בעל ה”קוֹמיקס" היה האמן נטע קוזלובסקי, שאִייר בקַו ברור ונקי עשרות חוברות וספרי ילדים עבריים בארצות־הברית. אבל תבלינים קלים אלה, שביקשו למשוך את הקורא הצעיר אל העִיתון, לא סייעו להגברת תפוצתו: הם הרי קרצוּ אֶל הקוֹרא מכּל קרן־רחוֹב, ובשׂפתוֹ המדוּבּרת. חמישה גליונות בלבד יצאוּ בשבעת החודשים הראשונים לקיומו של ‘נוֹער’, וכעבור הפסקה בת חצי שנה יצא באלול תר"ץ גליונו השישי והאחרון.

אבל בתקופה שבּין שקיעת ‘שחרות’ להופעת ‘בן הדור’, יצא בניו־יורק ירחון עברי נוסף לילדים – ‘עדן’ שמו – שחרף קיומו הקצר יחסית, הוא נחשב, בצדק, למשובח בעִיתוני הילדים העבריים שיצאו באמריקה. לו ולעורכיו מוקדשים הפרקים הבאים.

ה. ‘עֵדן’ ודניאל פּרסקי

“לא לחנך את הקוראים הקטנים ולא ללמדם ולחזק את יהדותם נועד העתון – אלא לשעשעם, להצחיקם ולהנותם, להיות להם חבר שובב ומעניין.” גילוי־דעת זה, שנחשב בעיני המִמסד הפדגוגי כמעט ככפירה בעיקר, השמיע דניאל פרסקי לאחר שקיבל לידיו באביב תרפ"ד את עריכת הירחון המצויר לבני הנעורים ‘עדן’. שלא כעִיתוני הילדים שקדמו לו באמריקה, שנוסדו ומומנו על־ידי מוסדות חינוך ותרבות, היה ‘עדן’ מפעל פרטי, פרי יוזמתה של אשה חובבת ספרות ואוהבת ילדים בשם בת־שבע גראבלסקי (ניו־יורק 1895–שם 1932; נטמנה בתל־אביב).

בדומה לשושנה פרסיץ, הפטרונית של הוצאת ‘אמנות’ (פרק ה/א), ביקשה גם בת־שבע גראבלסקי להיות מצנָטית של ספרות־ילדים בעולם החדש. לאחר שנישׂאה לאיש העסקים ברוך גראבלסקי, החליטה לייסד ולממן כתב־עת לילדים ולנוער, שישמש אכסניה למיטב הכוחות היוצרים לדור הצעיר, והזמינה את דניאל פרסקי לערוך את הירחון.

הבחירה לא היתה מקרית. דניאל פרסקי (מינסק 1887–ניו־יורק 1962; נטמן בקרית־שאול), שמִלותיו של יל"ג “עבד לעברית אנוכי עד נצח” היו לסיסמת חייו, ראה בחיבּוּב השׂפה העברית וספרותה על הדור הצעיר את ייעוד חייו. משחר ילדותו היה שטוף בקריאת ספרים עבריים, ובגיל חמש־עשׂרה פירסם את חיבורו הראשון בשבועון ‘עולם קטן’ (תרס"ב, גל' כט); “כך נעשתה נשמת לשוננו קרובה לנשמתי”, סיפר בזכרונותיו. לאחר שהיגר בגיל שמונה־עשרה לארצות־הברית ופנה להוראה, נעשה אחד הפעילים והמפעילים בתחום הספרות לבני הנעורים: סייע בעריכתם של עיתונים, מוּספים וספריות לילדים ופירסם סיפורים ומחזות קטנים, מקוריים ומעוּבּדים, שהצטיינו בניקיון לשוני ובהומור סלחני. כל ימיו היה רץ אחרי הספרות העברית, כתב עליו נתן אלתרמן, “כְּרוּץ יַלְדֵי הָעִיר אַחֲרֵי הַכַּבָּאִים” (‘הטור השביעי’, תש"ח, עמ' 221). על כּן היתה הבחירה בו, בפרסקי, לתפקיד עורכו של הירחון החדש טבעית כמעט לגמרי.

המשאבּים שהעמידה המו"לית לרשוּת הירחון היו בלתי מוגבלים כמעט, ופרסקי נכנס לתפקידו החדש במרץ־נעורים, אחוז שאיפה להגיש לקוראים הצעירים כתב־עת, שיהיוּ בו נוֹי חיצוני, איכות ספרותית וערכים, שהודות להם יהיה העיתון “חבר שובב ומעניין”, כלשונו. הוא הזמין את בחירי הסופרים להשתתף בירחון, ובחוברות השנה הראשוֹנה (ניסן תרפ“ד – אדר תרפ”ה) אנו מוצאים כמה מיצירותיהם היפות של ש' בן־ציון ושאול טשרניחובסקי, אביגדור המאירי ודוִד שמעונוביץ (שמעוני), לוין קיפּניס ואברהם שוער. אפילו גרשון שופמן, שלא ראה עצמו סופר לילדים, נענה לפניית העורך (אחרי סירוב ראשון) ושלח אליו את סיפורו הלירי הנוּגה “בן בלי בית”²⁴⁷. ובחוברת ג פירסמה המערכת בהבלטה את הידיעה כי “מחוברת זו והלאה ישתתף ח.נ. ביאליק בקביעות בכל חוברת של ‘עדן’ בין בדברי שיר ובין בדברי פרוזה”.

מִרקם היחסים בין ביאליק לבין עורכי ‘עדן’ הוא מן הפרקים המרתקים בספרות־הילדים שלנו²⁴⁸. עוד ב־1922 קנה פרסקי את לב המשורר באהבתו לשׂפה העברית ולספרותה; וכשהודיע פרסקי לביאליק על הירחון העומד לצאת והזמינוֹ להשתתף בו תמורת שׂכר־סופרים קבוע, נענה המשורר ברצון להזמנה, ושבועות מעטים לאחר שעלה לארץ שלח אליו ארבעה משיריו (“מעֵבר לים”, “הגדי בבית המלמד”, “מיכה אמן־יד” ו“השֶׂה”), יחד עם חוות־דעת על העִיתון, ששולבו בה עידוד עם ביקורת סמויה: “המחברת הראשונה של ‘עדן’ עושה בדרך כלל רושם לא רע, ואולם עליכם עוד לשכלל את ירחונכם שכלול אחרי שכלול, עד היותו לעידית. ידעתי כי כוחכם עמכם, ואלהים יברך את עמלכם” (מכתב מיום כב אייר תרפ"ד; אגרות, ג, עמ' ה).

שער חוברת א של הירחון 'עדן' (ניו־יורק, ניסן תרפ"ד). הצייר: יוסל קוטלר.

עשׂרה שירים (ביניהם “הנער ביער”, שנדפס בהמשכים) וסיפור אחד (“ספר בראשית”) פירסם ביאליק בשמונה־עשר חודשי קיומו של ‘עדן’, תוך שהוא מקיים עם המערכת והמו“לית חליפת מכתבים ערה ומאלפת. בקיץ תרפ”ד הוא מדרבן את המערכת כי תשתדל “להשמין מעט את ‘העדן’; רזה הוא קצת” (שם, עמ' טז); ולשאלת בת־שבע גראבלסקי לפשר המלה “להשמין” השיב כעבור חודשים אחדים: “פשוטו כמשמעו: להשביח את טיב החומר הספרותי. אתם נותנים לעתים קרובות מוץ, במחילה. המבלי אין דברים נאים לתרגום?” (שם, עמ' כו). באותו מכתב הביע גם תרעומת על טעות הצייר יוֹסל קוֹטליאר, שליווה את שירו “השֶׂה” בציור גדי והוסיף משפט, שיש בו כדי ללמד על יחסו של המשורר לעִיתונות ילדים: “בעתון ערוך לילדים יש לנהוג זהירות יתירה, ואדם מועד לעולם”. וכששלח ביאליק בקיץ תרפ“ה שני שירים ל’עדן, וחשש כי המערכת תמצא אותם “קשים קצת לשִנֵּי קוראיה הרכים”, מיהר לצרף לחשש את משפּטו המפורסם על סוגיית ה”קושי" בטקסט שנועד לילדים, משפט שצוטט מאז אין־ספור פעמים: “אין בכך כלום, ילַמדוּ הילדים את שיניהם לפצח אגוזים קשים קצת ותתחזקנה” (שם, עמ' נט). אף־על־פי כן מצאה המערכת כי אחד משני השירים (“עבים חושרים”) הוא “אגוז קשה” לשיניהם של קוראי ‘עדן’ והחזירה אותו למשורר²⁴⁹.

סופרים ותיקים ויוצרים מתחילים פירסמו מיצירותיהם ב’עדן'. בכרך א נדפס בהמשכים סיפורו הז’ול־וֶרני הארוך של י"צ לוין בן השבעים ושלוש “אדם בעל כנפיים”, שזכה לשבחי טשרניחובסקי²⁵⁰; ובחוברת האחרונה לאותו כּרך, שהוּקדשה לארץ־ישראל, נדפס ראשון סיפוריה של ימימה טשרנוביץ (אבידר) בת החמש־עשרה, “על הר הצופים”²⁵¹. כל סיפור וכל שיר כמעט לוּווּ בּציורים, שהוזמנו במיוחד מאמנים ידועי שם, ביניהם ברוך אהרונסון, שאול ראסקין, זליג מאוד (שאייר לעִיתון גם סִדרת “קומיקס” משעשעת בשם “מִקרֵי צַלי־מַה־לִי”) ויוסל קוטליאר (שהכין גם את הכּוֹתרת המצוירת של ‘עדן’), וגם זה היה חידוש, שלא היה קיים עד אז בעִיתונות הילדים.

תשׂוּמת־לב לא פחותה מזו הקדיש פרסקי לצדו הקל והמשעשע של הירחון, שאותו ביקש לעשות, כזכור, “חבר שובב ומעניין” לקוראיו. דומה שלא היה עוד עִיתון עברי לילדים, שיַקצה מקום נכבד כל־כך ומדורים רבּים כל־כך – אוּלי רבּים מדי – לבידורו של הקורא. אנו מוצאים ב’עדן' מדורים בשם “שער הצחוק”, “מהתלות”, “חידודים ולהטים”, “מעשים נפלאים”, “קום ועשׂה”, “מה נשמע”, “בסוד המשַׂחקים”, וזאת מלבד הקָריקָטורות, טוּרי ה“קומיקס”, הסיפורים והחרוזים המבדחים. אפילו מדורו של ישראל דושמן “מכתבים מארץ ישראל” וטורי החדשות הושתתו לא פעם על עניינים קוּריוֹזיים, כגון ה“החדשה” על דייגים המשתמשים בטלפון (גל' א), או איגרתו של דושמן המסַפרת על נער מראש־פינה, שצד נחש והפך אותו ל… שוֹט בשביל סוסו (גל' ה).

אבל בתחום זה של ריבּוּי בידור ושעשוע נהג פרסקי הפרזה יתֵרה, ומהתלות וסיפּוּרי בדיחה לא מעטים שפירסם – מהם גם מפרי עטו – חרגו לא פעם מגבולות הטעם הטוב. ואם קיווּ העורך והמו"לית כי ריבּוּי זה של חומר בידורי יגדיל את תפוצת העיתון, מיהרו להתאכזב. שוב ושוב הזכירה ההנהלה לקוראים ולידידי הירחון: “הזדרזו בחתימתכם תיכף ואל תחמיצו את השעה!” במאמציו להגדיל את מספר המנויים אף ערך הירחוֹן תחרות־החתמה רעשנית בין הקוראים, ובה הובטחו פרסים יקרי־ערך לכל מי שיביא מנויים חדשים. אך נראה שגם מאמצים אלה לא סייעו הרבה להגדלת התפוצה.

גם הביקורת לא חסכה את שבטה מ’עֵדן' ועורכו. במלאות שנה לירחוֹן סקר שמעון גינצבורג שנה זו של ‘עדן’, ולאחר שהודה כי “אכן זרחה השמה לילדינו בפעם הזאת וכי אמנם ירחון הגון נתנה אמריקה בפעם הזאת אֶשכּר לבני נעורינו”, מיהר למנות את מגרעותיו של העִיתון: אין הוא “סולל דרך”, אלא ממשיכם של השבועונים שקדמו לו; אין הוא עיתונם של ילדי ישראל באמריקה, שכּן רוב החומר שנדפּס בו “שווה לכל נפש” בכל מקום אחר בעולם; ולצד מרגליות, כגון שירי ביאליק (שהוא, בלשון הכותב, “פּייטנם הלאומי של ילדי ישראל”), נדפסים ב’עדן' גם “דברים מתמיהים, חסרי טעם וערך, שמקומם לא יכירם בעתון לילדים”; והאשם הוּא פרסקי, שכּן “אין העורך אישיות יוצרת כפיכמן, היודע להטביע את חותמו היחיד והמיוחד” על מדורי העתון (‘שבילי החינוך'' סיון־תמוז תרפ"ה, עמ’ 44).

הדעת נותנת, כי הביקורת שנמתחה על העוֹרך, יחד עם תפוצתו המאכזבת של כתב־העת, הם שגרמו לכך שבחוברת האחרונה לכרך א (אדר תרפ"ה) אולץ רסקי לפרסם הודעת פרישה קצרה, שניסוחה המאוּפּק רומז על התייסרות כותבה:

“עם גמר חוברת זו חדלתי להיות עורך ‘עדן’.”

אבל גם אחרי פרישתו מ’עדן' הוסיף פרסקי לעדור בערוגת ספרות־הילדים: הוא השתתף עם שַרפשטיין בעריכת ‘בן הדור’ (תרפ"ז); שתים־עשרה שנה (תרצ“ד–תש”ו) ערך את המוסף הדוּ־שבועי ‘הדואר לנוער’ (קודם לכן, בתרפ"ג, ערך את המדור ‘לבני הנעורים ולעם’ של היומון ‘הדואר’). כן פירסם חוברות של סיפורים קצרים, שהצטיינו בשׂפתם הקלה והנלבבת, רוּבּם עיבּוּדי מדרשים ומעשׂיות עממיות (‘העשיר הטוב’, ‘חברים טובים’, ‘היקר מכל’, ‘עם עולי הרגל’) ומיעוטם מקור. אחד היפים בסיפּוּרים המקוריים – סיפור סמלי פַּתטי, ששוּקע בו ה“אני מאמין” של מחבּרוֹ – הוא ‘גאוּלת הלוּח’ (ספריית ‘אוצרי’, תרפ"ו). גיבורו הוא לוח שחור, שהיה תלוי על קיר באחד מבתי־הספר העבריים והצטיין בטוב־לבו ובאהבתו ללשון העברית. כשניגש אליו ילד וחשש שמא יכתוב בשגיאות –

יום אחד עקר בית־הספר לבניין החדש והלוּח הועבר אל בית־ספר נוכרי וסבל שם מאוד; עד שלבסוף גאלו אותו המורה והתלמידים העבריים, שהתגעגעו אליו: “הלוּח ראה את המורה והתלמידים מכריו הישנים ולבו שׂמח ופניו האירו באור חדש”.

פרסקי הכיר במגבלותיו, הוא לא התיימר להיות יוצר מקורי בספרות־הילדים, אלא מעֵין “שַמש” ומתווך בין היוצרים והמקורות לבין הקוראים הצעירים; וקורת־הרוח שהרעיף אדם חשׂוּך־ילדים זה על ילדי ישראל היתה לו שׂכרוֹ העיקרי: “נדמה לי”, כתב, “כי כל הקוראים הקטנים, בני ישראל החמודים, תוקעים לי כף קטנה וחמה איש איש בתורו, וכולם יריעו לי פה אחד: שלום לך, ילד זקן, צעיר ישיש!”

שישה חודשים בלבד הוסיף ‘עדן’ לצאת אחרי פרישתו של פרסקי. העורך החדש מיהר להנהיג שינויים בירחון, שינוּיים שזכו לשבחי ביאליק: “הנני להביע בזה את קורת רוחי לרגלי חידוש פני ה’עדן”," כתב המשורר באב תרפ"ה, “מכּירים מיד כי היתה בו יד חדשה: יד חרוצים, בקיאה ומנוסה. תבוא עליה ברכה” (אגרות ביאליק, ג, עמ' נט).

אותה “יד חרוצים בקיאה ומנוסה” היתה ידו של י“ד ברקוביץ, חברו של ביאליק מימי אודיסה, ששהה אז בניו־יורק. לי”ד ברקוביץ ותרומתו לספרות־הילדים ולעיתונותה מוקדש הפרק הבא.

ו. ‘עדן’ וי"ד ברקוביץ

דברים אלה, שכּתב י"ד ברקוביץ במדור “בין ‘עדן’ לקוראיו”, שאותו הנהיג עם כניסתו לעריכת הירחון, יש בהם כדי ללמד אותנו משהוּ מהשקפת־עולמו הספרותית, כפי שגיבּש אותה לעצמו אחרי בואו לאמריקה: לספרות־הילדים העברית בגולה שמור תפקיד חינוכי לאומי – הקניית ידיעה בלשון העברית, ידיעה המביאה בעקבותיה הבנה. וכל ילד יהודי בגולה המתבוללת, הרוֹכש לעצמו ידיעה עם הבנה, הוא בעיניו אחד מגיבורי ישראל.

שישים שנות יצירתו של יצחק דֹב ברקוביץ (סלוצק 1885–תל־אביב 1967) התפרשׂוּ על פני שלוש יבשות – אירופה, אמריקה וארץ־ישראל; ואף־על־פי שיבוּלוֹ הספרותי המקורי לקורא הצעיר לא היה רב, יחסית, הרי תרומתו לטיפּוּחה ולהעשרתה של ספרות־הילדים שלנו היתה רבּת עֵרך ורבּת עניין.

משחר ילדוּתו אהב ברקוביץ לרקוח סיפורים, וב’פרקי ילדות' שלו הקדיש פרק שלם לסיפּוּרי המעשיות המרתקים שסיפּר לאחותו הקטנה, ש“מגודל ההתפעלות היתה קמה ועומדת על רגליה בעריסתה, התרגשה מאוד מסיפורי, בּיקשה לדעת מה היה הלאה והתחננה לפני: סַפּר, ספר עוד!” (עמ' קצד). ולאחר שעבר בגיל יט לוִילנה, לערוך את מדור הספרות היפה של הירחון ‘הזמן’ – שם כּינוהוּ “תינוק המערכת” – לא נהג כידידיו שניאור, פיכמן ובן־אליעזר, שפתחוְ את דרכּם בספרוּת־ילדים מעל דפי השבועונים ‘עולם קטן’ ו’החיים והטבע‘, אלא העדיף לפרסם את סיפוריו הראשונים לנוֹער ב“ביבליותיקות”, לאמור – בספרים ממש. אותם סיפּוּרים ראשונים שלו לא היו שונים בהרבה בנושאיהם ובסגנונם מכּלל סיפּוּריו; באלה וגם באלה סיפּר על העיירה ואנשיה – דמויות של יום־יום, שיש בהן מתמימוּתם של ילדים ומכּוֹבד־הראש של זקנים, והן נקלעות לעימותים של עקירה, מלחמת־קיום ופער דורות. ארבעת הסיפורים הללו, שנדפסו כמעט בעת ובעונה אחת בביבליותיקות ‘מוריה’ (אודיסה תר"ע) ו’מקרא’ (ורשה תרע"א), הם אֵפוֹא בעלי צביוֹן וצבע משוּתפים.

‘פרא אדם’ – הוא הירשל, בנו של עושה־התנורים האביון, הנוסע בפקודת אביו בעגלה להיות מורה לילדיו של יהודי כפרי, אך באמצע הדרך הוא קופץ מן העגלה ושב בריצה העירה, “מיבּב וטוען לעצמו בלחש לקצב ריצתו: אמא, אמא!…! פרא אדם אחר הוא גיבור סיפורו הבא, ‘מישָאֵל’, שידו בכל ויד כל בו, “ואולם משנכנס חול־המועד סוכות הרי זה עולה לגדולה ונעשה ראש וראשון בעיירה”, שכּן הוא והנערים עוֹשׂי דברו הם המסַפּקים ערבי נחל ליהודֵי העיירה. הסיפּוּר ‘האחרון’ מציג לפנינוּ נער יחפן, שבּא לעיירה ללמוד תורה בבית־המדרש הישן ויסד בה שושלת רבנים; ו’משה־יוסי התם ובנו' מתאר את שאיפתו של נער בן העיירה לפרוץ מעולמו המסוגר, ה”ישן", ולצאת אל עולם ההשׂכלה הנאור. כל ארבּעת הסיפּוּרים מציגים בּריאליזם פַּתטי את בני דור־הבּיניים, הנעקרים מקרקע־צמיחתם ומחפשים לעצמם בית גידול חדש; והם נכתבו בסגנון חסכני מלוטש, ששוּלבוּ בו מטבעות־לשון השאוּלים מן המקרא והמשנה עם שׂפת דיבּוּר יומיומית:

השוואת סיפורים קצרים אלה לסיפוריו של ברקוביץ, שנדפסו באותן שנים ב’הצופה', ‘השלוח’ ושאר כתבי־עת למבוגרים, לא תגלה הבדל משמעותי בנושאים ובאמצעי הביטוי בין כלל סיפּוּריו לבין אלה שפירסם ב“ביבליותיקות” לבני הנעורים. ואכן באחרית ימיו כָּלל המסַפֵּר את ארבעת סיפוריו אלה, לאחר ליטוש סגנוני תחבירי, בכרך הגדול שלו ‘סיפורים ומחזות’ (תל־אביב תשי"א. הסיפור ‘משה יוסי התם ובנו’ נקרא כאן ‘בעל שמחה’).

שינוי מה בדרך יצירתו של ברקוביץ אפשר לגלות באותם סיפּוּרים לא רבים, שכּתב בארבע־עשרה שנות ישיבתוֹ בארצות־הברית (1914–1928). כמי שחש עצמו מנוּכּר בעולם החדש, היו גם גיבורי סיפוריו אלה צעירים ומבוגרים, שנעקרו מביתם הישן וניסו להיקלט במקום גידולם החדש. סיפורו ה“אמריקני” הידוע ביותר לבני הנעורים הוא ‘אֶל הדוֹד באמריקה’ (ניו־יורק תרפ"ב) – האֶפּוֹפיאה הקטנה של הילד היתום, שהוריו נִספו במלחמת־העולם והוא נודד ומגיע לאמריקה ונאסף על־ידי משפחת מהגרים נדיבת לב. אפשר לראות בסיפור רגשני זה מעין רומן סנטימנטלי בזעיר־אנפין, בּוֹ מתוארות תלאותיו של היתום הקטן ביער בצבעים “מדמיעים”, וככל שנמשכת הקריאה כן הולכים וגוברים הציפיה והמתח לקראת הגילוי אם אמנם אחיטוב הוא דוֹדוֹ של בנימין היתום – עד הסיום המלודרמַטי:

“אמריקני” יותר בנושאו וברעיונותיו הוא הסיפוּר האלגורי ‘בבית־החולים של בּוּבּות’ (‘עדן’, תרפ"ה). עיקרו של סיפור מתוֹק־מריר זה הוא שׂיחוֹת־הווידוי של הבובות הפצועות, כאשר “בעד החלון נשקפים בתי ניוּ־יוֹרק הגבוהים, העומדים זקופים כעננים דוממים”, ובמרכזן של אותן שׂיחות מצוי סיפּוּרה של בּוּבּה לבָנה פצועת תאונת־דרכים, תאונה שבּה נִספּתה “אִמהּ” הכושית הקטנה:

‘בבית החולים של בובות’ הוא היחיד בסיפורי ברקוביץ, ואחד הראשונים בספרות־הילדים שלנו, שנוֹשׂאוֹ כלל־אנושי, בלא כּל שימוש בדמוּיוֹת ומוטיבים יהודים, ולכן יכול היה להיכּתב ולהידפס בכל שׂפה שהיא.

שני סיפּוּרָיו ה“אמריקניים” של ברקוביץ נדפסו לראשונה בניו־יורק בבימוֹת לילדים, שנערכו על־ידיו. ‘אל הדוֹד באמריקה’ הופיע בספריה המנוקדת ‘מקראות קטנות’, שכּל 16 חוברותיה נכתבו או תורגמו על־ידיו. הספריה, שנועדה מעיקרה לתלמידים העבריים בארצות־הברית, נפתחה במחזהו של ברקוביץ ‘משׂחק פורים’, המביא את תמצית סיפור המגילה בחרוּזים, בגירסה עממית־אנַכרוניסטית, על־פי מיטב מסורת ה“פּוּרים־שפִּיל”: אסתר משיבה למלך השואל אותה לשאלתה ולבקשתה:

ומרדכי משיב בנחת לאיוּמי המן כי ידוּש “אֶת הַחֹטֶם הַיְּהוּדִי שֶׁלְּךָ עַד הֱיוֹת לוֹ בָּרָק”: – וַאֲנִי אֶת אָזְנֵי הָמָן שֶׁלְּךָ אֲבַשֵּׁל בַּמָּרָק!…

כן הדפיס ברקוביץ בספריה זו עיבוּד מקוּצר של סיפּוּרוֹ ‘האחרון’ (ראה לעיל), סיפור־בדיחה עממי בשם ‘הוויכוח’, את סיפורו הפתטי של צ’חוב ‘נערים’ בתרגוּמוֹ וכן עשרה מסיפּוּרי הילדים של חותנו שלום עליכם בתרגומו החופשי, בו ריכּך או השמיט כמה מעמדים, שלא נראו בעיניו יפים לקורא העברי הקטן²⁵².

אבל חרף איכותם הספרותית לא נפוצו ביותר ספרוני ‘מקראות קטנות’, שיצאו בקצב של חוברת לשבוע ונשלחו גם לחותמים, וזאת בעיקר בשל תוכנם הזר לילדי אמריקה והשׂפה הקשה מדי לקוראים המתחילים. אז פּנה ברקוביץ באביב תרפ"ב לביאליק, שישב באוֹתה עת בברלין, והציע לוֹ לייסד במשותף ספריה חדשה למתחילים, שתכלול “חוברות קטנות, בנות 8 עמודים כל אחת, עם ציור בעמוד ראשון מעניַן החוברת, על נייר עבה ובהיר, באותיות גדולות ומנוקדות, בעלות תוכן קל ונעים ובמחיר מִצְער”. ברקוביץ הביע את נכונוּתו לעסוק בעריכה הספרותית והטכנית של הספריה, בעוד שביאליק יתרום לה את חלקו בכתיבה, הדרכה ופיקוח על ההדפסה, שתיעשׂה בגרמניה בשם הפרשי השערים²⁵³. וביאליק, שהעריך את כשרונו של ברקוביץ ואת כושר עבודתו עוד מימי אודיסה²⁵⁴, ראה בפנייתו “הצעה חדשה, חשובה מאד” (אגרות, ב, עמ' רפב. ההדגשה במקור), והאמין שאפשר להדפיס רבבות עותקים מכּל חוברת, “חציים לאמריקה וחציים לאירופה ושאר ארצות” (שם, עמ' רפג), ודחק ברבניצקי שוּתפוֹ למהר ולתת תשובה; אך משום מה לא זכתה תוכנית זו להתממש.

שלוש שנים אחר־כך, לאחר פרישת פרסקי באביב תרפ“ה ממערכת ‘עדן’ (סוף פּרק קודם), קיבּל על עצמו ברקוביץ את עריכת הכרך השני של הירחון. אף־על־פי ש’עדן' נשאר אותו כתב־עת מהודר ועשיר־תוכן כמקודם, הֶעֱרה אליו ברקוביץ הרבה מטעמו ומנסיונו בעריכה: החליף את כותרת־העִיתון הגדולה והמצוירת בכותרת קטנה ומסוגננת, צימצם ועידן את מדורי השעשועים, קירב אל הירחון את ידידו הסופרים שהעריך את כשרונם, ביניהם זלמן שניאור, י”ח רבניצקי, שמעון הלקין, אביגדור המאירי, ובעיקר הִרבּה לפרסם את חרוּזיו וסיפּוריו הקלים והספוּגים שאר־רוח של אליעזר שטיינבֵּרג. ועוד חידוּש הנהיג ברקוביץ בירחון והוא טור העורך, שנקרא “בין ‘עֵדן’ לקוראיו”:

“פֹּה נזדמן יחד מדי חודש בחודש לָשׂיח שׂיחות קלות על עניינים חשובים וגם על עניינים קלים”, כתב ברקוביץ בטורו הראשון, שבּוֹ הציג בנימה נלבּבת ממוּזגת כובד־ראש את הירחון, ייעוּדוֹ ותפקידיו: “הירחון שלנו הוא עתון קטן. איש מאִתנו לא יאמר, כי על־ידי עתון קטן כזה, היוצא פעם בחודש, יכול תוכלו להגיע אל המטרה הגדולה: דעת הלשון העברית וספרותה.” אבל “על־ידי סיפורים ושירים קלים, ועל־ידי דברי מחשבה ושעשועים, שיש בהם כדי להעסיק את מוחו ולבו של הקורא הצעיר וגם לבדח את דעתו”, תשתדל המערכת לסייע לקוֹראֶה “להגיע אל המטרה הגדולה”.

שמונה חוברות בלבד של ‘עדן’ יצאו בעריכתו השקולה של ברקוביץ. נוסף על טוּרוֹ האישי פירסם בהן מעט מסיפוריו המקוריים (ביניהם “בבית־החולים של בובות” שנזכר לעיל²⁵⁵) ומסיפורי שלום עליכם בתרגומו. אבל חרף השיפּוּר הברור שחל בירחון, שיפּוּר שזכה לשבחי ביאליק (ראה סוֹף הפרק הקודם), לא סייע הדבר להגדלת תפוצתו. רוב המשתתפים ב’עדן' היו מסופרי ארץ־ישראל ואירופה, שלא ידעו לכוון את דבריהם בתוכן ובשׂפה אל הקורא העברי־אמריקני הצעיר. בחשוָן תרפ"ו הופיעה החוברת האחרונה – העשרים במספר – של ‘עדן’, ושוב נשארו ילדי ישראל באמריקה בלא עִיתון משלהם.

בשנת 1928, שנתיים אחרי סגירת ‘עדן’, עלה ברקוביץ לארץ־ישראל. עם עלייתו חידש בהוצאת ‘דביר’ את ספריית החוברות ‘שלום עליכם לבני הנעורים’ בתרגומו – תרגום ששיקע בו את מיטב אוֹנוֹ. כאן, בארץ־ישראל, נפתחה התקופה השלישית והאחרונה ביצירתו, תקופה שבּהּ כתב, בין השאר, את ‘פרקי ילדוּת’ הנוֹסטלגיים שלו אבל לילדים לא כתב עוד כמעט כלל.

‘עדן’ היה אולי המפעל היחיד הראוי לשמו בספרות־הילדים העִברית באמריקה, שהוא פרי יוזמה פרטית־מצנֶטית (יוצאת מכּלל זה הוצאת 'שילֹה של צבי שארפשטיין, שמתוֹקף אישיותו ותפקידיו הציבּוּריים הוא נחשב כמעט כ“מוסד”). כמעט כל שאר הספריות ועיתוני הילדים הבאים בארצות־הברית יצאו על־ידי גופים ציבוריים, בעיקר ההסתדרות העברית באמריקה ומוסדות חינוך, שנה אחרי סגירת ‘עדן’, וערב עלייתו של י"ד ברקוביץ לארץ, ניסתה לשכת החינוך העברי בניו־יורק להוציא ספריה חדשה לילדים, שכּל סיפּוּריה יִיכּתבוּ על־ידי סופר אחד. יוֹצר זה – מבחירי הסופרים העבריים לילדים בדורו – היה אברהם שוֹער, אשר לו מוקדש הפרק הבא.

ז. ‘בעולם הפלאות’ – אברהם שוער

“הוא ידע לסַפּר. הוא אהב ילדים מאד והבין לדבר על לבם, כי גם לו היה לב של ילד תמים”. דברים אלה ששׂם אברהם שוער בפי גיבּוֹר סיפוּרוֹ ‘בנימין פינחס’, הולמים בלא ספק אותו עצמו, שכּן מכל כתיבתו הדו־לשוֹנית רבּת החליפות בז’אנרים ובאיכוּת²⁵⁶, קנה שוֹער את עולמו במעשיה האמנותית לילדים, הממוזגת דמיוֹן ומציאוּת, תמימות ילדית ובינת־חיים שנונה.

בן ארבעים היה אברהם שוֹער (לטביה 1868–ניו־יורק 1940) כששלח את ביכּורי יצירותיו מלוצין (לטביה). שם עסק בהוראה, אל עיתוני הילדים ‘החבר’ ו’הפרחים'. בעיקר נתהדקו הקשרים בינו לבין י"ב לבנר, עורך השבועון ‘הפרחים’, שפירסם את סיפוריו הראשונים של שוער, עוֹדדוֹ וגם שיתפוֹ בלבטיו ובמאמציו הבלתי־פוסקים לקיים את עיתונו (ראה פרק ד/ד). לאחר שהיגר ב־1912 לארצות־הברית ונכנס ללמד בבתי־ספר עבריים בניו־יורק (ביניהם בית־המדרש למורים שליד ישיבת יצחק אלחנן), התחיל מציף את מערכות עיתוני הילדים בסיפוריו הקצרים, שכבשו את לבו הקוראים בעלילותיהם ודמיוניות ובסגנונם הרך, היונק מן המקורות והממוזג שנינה ותמימוּת.

את דרכו הספרותית פתח שוער בהרחבה אמנותית של מדרשים וסיפורי עם, ביניהם הסיפּוּר על ילדוּתוֹ של משה רבּנוּ, “מעשׂה בילד שהיו לו שתי אִמוֹת” (המדור לבני הנעורים של ‘היום’, ניו־יורק תרע"ג), אוֹ האגדה על הילדים שניאוֹתוּ להיות ערֵבים לבני ישראל שומרי מצווֹת התורה (“ערֵבים”, ‘עדן’, תרפ"ד). מכּאן עבר לכתיבת שירים וסיפורים בעלי מגמה ציוֹנית סמלית, ביניהם סיפּוּרו של החלוץ, שמאז ילדוּתו שאל את אליהו הנביא מתי יבוא משיח, ולאחר שעלה לארץ־ישראל לעבוד את אדמתה, השיב לו הנביא:

דומה לו במגמתו הוא “שיר ערש”, שהִנוֹ גירסה ציונית של שיר־הערש העממי “תחת ערשׂ בני”, ובו חוֹזָה האֵם לבנהּ עתיד חלוצי רב־פּעלים:

על־פי הזמנת מורים ועורכים כתב שוער גם סיפורים ריאליסטיים מחיי הילדים באמריקה, אך למרוֹת חִנָם ניכּרת בהם ידו של בעל־מלאכה נמהר: עלילתם רופפת, גיבורים הקטנים מושלמים בכל המעלות וה“מֶסר” שלהם מאוּלץ ורכרוכי משהוּ. רק לאחר שהחל כותב את האגדות העממיות שלו, שבהן שיקע את כל עושר דמיונו הססגוני ואת נוֹי סגנונו הפּלסטי, מצא שוער את מקומו המאושש. מאז – "אך יקח את הנוצה בידו והעולם מזדעזע, ומלאכים בו יחפזון, ובריות בו ייפקדו, וכל החלל יתמלא חיים ותנועה. הדומם חי, והחי מדבּר דואה בשמַים, ובני אדם עולים השמימה, ומלאכים יורדים ארצה – והקורא מאמין… (שַרפשטיין, ‘יוצרי ספהי"ל’, עמ' 36–37).

אחד מסיפוריו הראשונים בז’אנר האגדה האמנותית, וגם אחד המוצלחים שבּהם, הוא ‘מאורעות ימימה החכמה’ (תל־אביב תרצ“ד. נדפס תחילה בהמשכים: ‘עתוננו’ תרצ”ב), שאינו אלא גירסה “מיוחדת”, שנונה ומשעשעת, של מוֹטיב הילדה התועה ביער ונחלצת מסכנות: ימימה היא מעין כיפּה אדוּמה, שאינה שומעת בקול אביה, יוצאת ליער לפזר פירורי לחם לדגי הנחל – ונתקלת בזאב המאיים עליה: “מִימָה, אָכוֹל אוֹכַל אוֹתָךְ!” אך שלא ככיפה אדומה חסרת־הישע בּוֹרכה ימימה בפיקחות ועורמה, היא פונה אל הזאב ואומרת לו בחיוך ונועם:

מצא הזאב כי אלה “דברים של טעם”, ולאחר שירדה אל הנחל העבירהּ ידידהּ הדג הגדוֹל אל החוף האחר. אלא ששם נתקלה בשועל הרעבתן, שהביאהּ אל מאורתו. אך גם מן המאורה הצליחה ימימה החכמה לחמוק ולשוב הביתה, לאחר שהבטיחה לגוּרים הקטנים להביא להם מטעמי אפרוחים צלויים… כך למדו הזאב והשועל “כמה ערומים הם בני האדם, אפילו הקטנים שבהם מלאים ערמה כרימון!” ואילו הקוראים הצעירים למדוּ יחד עם הגיבּורה הקטנה, כי כל המְשַלח לחמו על פני המים, ברבות הימים ימצא את גמולו.

כבר בסיפּור מלבּב זה ניתן למצוא את סימני ההיכּר הייחודיים, המאפיינים את רוב מעשׂיותיו האחרות של שוער. גיבוריו ההולכים על ארבע חיים בעולם “מואנש” בעל חוקים משלו: הם חוננו אמנם בתכונות־אנוש ודוברים בשׂפת־אנוש, אבל חרף עורמתם ואלף תחבולותיהם, עולים עליהם בני האדם בתושייתם, ואפילו ילדים קטנים וזקנות רפות־כוֹח מצליחים לגבוֹר על חיות־הפרא. כך גברה ימימה הקטנה והפיקחית על השועל והזאב הרעבתניים; וכך גם הערימה הישישה פועה על האריה והשועל, שהתנכלו לחיות־הבית שלה; וכך הצליח שמשון הקטן להביס את להקות האריות והשועלים, שהטילו את אימתם על היִישובים אשר בין צרעה ובין אשתאול:

עולם־חיות זה של שוער הוא אֵיפוא עולם יהודי מאוד, ועניין זה – הענקת אופי יהודי לאגדה האמנותית – ראה שוער כמעט כמוּשׂכּל ראשון, שכָּל מסַפּר עברי חייב לדבּוֹק בו. “כיצד לכתוב לילדינו?” שאל שוער עוד בשנת תרע"ה, והשיב בעצמו: “אין זה די לכתוב שהעורב יהיר ופתי והשועל ערום. הסופר העברי צריך לתת לשועל דמות שועל עברי, לעורב – עורב עברי. צריך ללכוד שתי ארנבות בבת אחת, ולזה צריך כשרון מיוחד” (‘הד המורה’, ג, עמ' 63).

אין ספק, ששוער בּוֹרַך במנה גדושה של כשרון זה. חיות־היער שלו, בין אֵלה שפּעלוּ בימי השופטים, ובין אלה המצוּיוֹת באַל־זמן ואַל־מקום, נוהגות ודוברות כיהודֵי עיירה כשרים, השקועים בדאגות פרנסה. השועל המכריז על עצמו: “צדיק וחסיד אני בכל מעשַׂי, כי את האלהים ירא אני”, אומר באנחה יהודית טיפּוּסית: “מה אין עושים בשביל החיים? פרנסה אחא, הכל צריכים לפרנסה!” (‘מאורעות ימימה החכמה’); וזוגתו השועלה באה בטענות אל בעלה: “הרי בעל אתה לי ואב לבנים, חייב אתה במזונותי ובמזונותיהם. מדוע אינך מביא לנו אוכל?” (‘מעשי אבות’). הלביאה גוערת בבעלה הלא־יצלח כאותה אשת־חיל יהודית, המרימה את קולה על בעלה הבטלן: “אף־על־פי שאין אני אלא לביאה ואתה ארי, אֵלכה לי ואבקש טרף, אלכה ואביא גם לך וגם לגוּרינוּ. אין אתה ארי, כי אם תיש!” (‘אריה בן־גָדי’). ובשל צוֹק־העתים מחליט התרנגול לכפּר על חטאיו ולהיות שוב צדיק תמים: “רשע הייתי, כי זה ימים רבים לבית־הכנסת אפילו לשעה קלה לא באתי ולא ישבתי ולדבריהם של דרשנים לא הקשבתי…” (‘שועל רמוּעָל ושׂכוי־בינה’).

ההוּמור העממי המוקרן מן הדיאלוגים מתעצם על־ידי חִנם של המשפטים הרהוטים, בעלי המשקל הפנימי, המשובצים צמדי מלים מחורזות ושאר מטבעות־לשון. השועל המנסה לפנות אל הזאב בדברי התנצלות – “רַבִּי זְאֵב, רְאֵה, הַשְֶׁמֶשׁ…” מופסק על־ידי הזאב הרוטן בזעף: “שֶׁמֶש־אֶמֶשׁ!… זְאֵבָתִי דְבֵבָתִי רוֹגֶנֶת וְרוֹגֶזֶת…” (‘מאורעות ימימה החכמה’)

בדומה לכך מלאים סיפורי שוער משפטים מחורזים, צמדי חרוזים ובתי שיר, המעניקים להם את קסמם וייחודם; כגון:

ואין אלה אלא דוגמאות מעטות מרבות. אך לא פחות מִשֶנהנים הקוראים הקטנים מבּרק השפה ושעשועיה, הריהם רווים נחת משפעת הנִסים הממלאים את סיפוריו של שוער: הנה הילד הקטן, המניף את מטה־הקסם שבידוֹ וכולא את אויביו האמיתיים והמדומים במגדל הפורח באויר; והנה אותה נעל ישנה, הפוערת את פיה ומדברת, וגדול כוח דיבורה מזה של אתונו של בלעם (‘הנעל הבלה’); הנה הזקן הפלאי, הנותן לאלמנה העניה מטבע של ברכה, המסַפּק לה את כל משאלות לבּה (‘מעות פורחות’); והנה האח הרואה את האלומות הטובות עפות לעיניו באויר, עד שהן מתעלמות מן העין (שם). קסם רודף קסם, והכל כה מוזר ומרהיב ומפלי את הלב, ועם זאת גם כה מתקבל על הדעת.

לא עשיר, יחסית, היה יבולו הספרותי של שוער. רבּים מסיפוריו נותרו משוקעים בכרכי עיתוני הילדים (ביניהם הירחון ‘המכבי הצעיר’, שערך בתרצ"ה ורק שני גליונות יצאו), או בספריות למיניהן (ביניהן ‘אוצרי’, שהשתתף בעריכתה). אבל מִנין סיפּוּריו האמנותיים היו לנכס קיים בספרות־הילדים. ספרוֹ ‘עולם הפלאות’ (ניו־יורק – תל אביב, תרצ"ט) נתחבב גם על ילדי ארץ־ישראל וזכה כּאן לשבחי הביקורת: “בעל נפש היה”, כתב עליו שמואל הֶר, “וכזה הוא מופיע בסיפורי אגדותיו. […] יפה וגמישה היא שׂפתוֹ, והחרוזים החינניים מוסיפים למסוּפּר חיוניות ופיוטיות נעימה” (‘הד הגן’, ת"ש, עמ' 69). וכשיצאו סיפוריו ארבעים שנה אחרי מותו בתרגום אנגלי (ניו־יורק 1979, עם ציורים מאת בנו, האמן רפאל סוֹיֶר), זכו אף לשבחיה המפליגים של הביקורת האמריקנית.

שוֹער כתב את סיפוריו תוך התעלמוּת מכוּונת מן ה“צַו” לכתוב לילדי אמריקה בשפה קלה שבקלות ובאוצר־מלים מצומצם, ועל כן לא פג טעמם עד היום. אך באותה שנה, שבּהּ נדפס סיפורו ‘מאורעות ימימה החכמה’ (תרצ"ב), התחילה יוצאת בקליבלנד (אוֹהיוֹ) סִדרת ‘סיפורים יפים’, שהוּשתתה במתכוון על פשטוּת השׂפה ועל אוצר־מלים יסודי. לה ולעורכה ח"א פרידלנד מוקדש הפרק הבא.

ח. ‘סיפורים יפים’ – חיים אברהם פרידלנד

“לפני הסופר לילדי ישראל באמריקה”, כתב צבי שארפשטיין, “שׂמוּ בגזירת התנאים גבולות אלה: שיהא סיפורו קצר בתכלית ולא יכיל יותר מתרי”ג מלים. […] שבשעת הכּתיבה יהא מצמצם לשוֹנוֹ במסגרת־מלים של ספר־לימוד לתינוקות ובסגנון של גמולי מחלב. רוצה הוא, למשל, [לכתוב] השמים התקדרו – ימחק בטובו את המלה ‘התקדרו’, שתלמידי תלמוד־התורה לא ידעוה, ויכתוב ‘בשמים חושך’. מי שנתנסה בנסיונות אלה יצא מהם בריסוק איברים" (‘יוצרי ספה"יל’, עמ' 35–36).

דבריו אלה של שארפשטיין, אף שנכתבו בסרקַזם בולט, ביטאוּ מצב קיים ובלתי משתנה, שנכפה בתוקף הנסיבות על הסופרים העברים לילדים באמריקה: לכתוב את סיפוריהם באוצר־מלים מצומצם ככל האפשר, כדי שיובנו על־ידי הקוראים הצעירים, שבקיאותם בעברית דלה ביותר. כתיבה זו אי־אפשר לה שלא תותיר על הקורא רושם של מלאכותיוּת, שמאמצי הכותב מאפילים בה על רוח היוצר; ואין תימה שרוב אותם סיפורים לא השאִירו כמעט את רישוּמם על הקוֹראים, שראו בהם יותר חומר לימודי כפוי מאשר קריאה חווייתית. רק יוצרים יחידי סגולה, בעלי שאר־רוח, עשׂוּיים היו להתמודד עם כתיבה מסוג זה ולצאת ממנה בכבוד. ראשון באותם סופרים, ואולי יחיד בסוגו, היה ח"א פרידלנד – יוצר ספרות הקריאה השיטתית לקורא העברי הצעיר באמריקה.

בן שתים־עשרה היה חיים אברהם פרידלנד (ליטא 1891–קליבלנד 1939) כשהגיע עם אביו הסוֹפר סת“ם מאירופה לארצות הברית ונכנס ללמוד בישיבת ר' יצחק אלחנן בניו־יורק. עודו משתלם בפדגוגיה באוניברסיטת קולומביה, יסד את “בית־הספר הלאומי” לבנות, שהיה ראשון ויחיד בסוגו בחינוך העברי באמריקה, בהעניקוֹ לתלמידותיו לימוד מתוך עונג²⁵⁸. שנים מעטות אחר־כך יסד פרידלנד את עיתונות־הילדים העברית באמריקה, כשהתנדב לערוך בתרע”ה את המוסף העברי של הירחון *The Young Judean *ראה פרק ו/ב). בֿ1920 הוזמן לנהל את רשת בתי־הספר ‘תלמוד תורה’ בקליבלנד (אוהיו), ושם נתגלה כשרונו היוצר במלוא יפעתו.

“הוא היפנט את התלמידים הפרועים”, סיפר עליו חברו דניאל פרסקי, “סיפר להם סיפורים ושר אִתם שירים עברים רבים, עד ששיננום על־פה” (‘ספר זכרון לח.א. פרידלנד’, עמ' 19). זאת ועוד: כדי להמחיש את העונג שיש בלימוד עברית, פיתח שיטה מקורית של הוראת דקדוק בדרך שיר: הוא חיבר כמאה פזמונים קלים על נושאי לימוד, משחק ומסורת, שתמליליהם הכילוּ את צורות הלשון השוֹנוֹת (זמנים, נטיות וכו'), והוֹציאָם בקובץ ‘המזַמר’ (תרפ"ט; משוּכפּל). לצד שירים סתמיים, המורכבים בעיקר ממשפטי דקדוק (למשל: אֲנִי אֵשֵׁב בְּתוֹך עַמִּי, / אַתָּה תֵּשֵׁב בְּתוֹךְ עַמְּךָ), ניתן למצוא בקובץ גם שירי זֶמר, המצטיינים בפשטוּת מלאה הומור, כגון השיר “שוֹבב קטן”:

“תלמידים למאות קיבּלו את הפזמונים העליזים הללו באהבה וברצון”, סיפּר פרידלנד, “ולפעמים קרובות גם בהתלהבות; ולפי עדוּתם של הטובים במורינו לא החטיאו הזמירות את מטרתם העיקרית – הם הועילו לקבוע בזכרונם של הקטנים את כינויי הפעלים והשמות ונתנו להם דחיפה חדשה לדיבור העברי.” (מתוך ההקדמה ל’המזמר') ­­

אבל מטרתו העיקרית של פרידלנד היתה להניע את תלמידיו לקרוֹא ספרות עברית מתוך הנאה. הוא ראה בדאגה את הנוער היהודי הנוהה אחרי ספרות אנגלית וקבע כי “אי הצלחתנו להביא את התלמידים לידי קריאה עצמית בספרות הערית היא העובדה הכי מכאיבה בחינוך העברי בארץ הזאת ומקום התורפה של כל עבודתנו התרבותית” (‘ספר המורה’, עמ' 10). מתוך נסיונו הבין, שכדי לברוא דור של קוראים עבריים צעירים יש לקצר ככל האפשר את תקופת ההכשרה לקריאה לשם הנאה, ובה בשעה גם לטפח בתלמיד העברי הרגֵֵלי קריאה נאותים. את דעתו זו ניסח בבהירוּת ממצה ומשכנעת ואף צירף אליה הצעות מעשׂיות:

“ספרי ההוצאה הזאת” הם מאה וארבעה ספרוני הסִדרה ‘סיפורים קלים’, שהוציא פרידלנד בקליבלנד בשנים תרצ“ב–תרצ”ט, והדברים שצוטטו לעיל בשמו נלקחו מתוך 'ספר המורה: ספר־עזר להוצאת ספרי הביבליותיקה “סיפורים יפים” (קליבלנד תרצ"ב). חוברות אלה, שכּל סיפוריהן נכתבו על־ידיו, היו ניסיון חדשני – אפילו נועז – להגיש לקורא העברי הצעיר באמריקה ספריה ערוכה בשיטתיוּת, מן הקל אל הכבד, מתוך מגמה מפורשת שהילדים יתחילו לקרוא את החוברות הראשונות בכוחות עצמם מוקדם ככל האפשר, לאחר “הכנה של ארבעה או חמישה חודשים”; ובעתיד, כשתרחיב ההוצאה את פעולותיה, “תינתן היכולת לתלמידי בית־הספר לכל סוגיהם לקרוא על דעת עצמם ספרים עבריים בקביעות” (שם).

פרידלנד חתר אֵפוא לקצר ככל האפשר את תקופת הכשרתם של התלמידים לקריאה עצמית, וכדי להוציא את תוכניתו זו אל הפועל ישב וחיבּר למענם סיפורים קצרים, בעלי עלילה מושכת, שכּל אוצר־המלים שבהם אינו עולה על מספּר מוּגבּל וּמדוּד של מִלות־יסוד. “הספרים הקטנים הללו הם פשוטים וקלים בסגנונם”, כתב, “ואוצר־המלים שלהם הוא הכי יסודי שבלשון, באופן שהוא עולה מִסֵפר לספר”. פרידלנד לא היה, כמובן, ראשון שניסה לכתוב סיפורים לילדים באוצר־מלים מצומצם²⁵⁹; אבל הוא היה כמדומה, הראשון שנתן בידי הקורא העברי המתחיל, ששׂפת אמו איננה עברית, חומר־קריאה מושך ערוך על־פי שיטה מדורגת ומעשירה. מאה החוברות המנוקדות והמצוירות הלכו ונעשו “קשות” יותר ויותר בהדרגה, כשאוצר־המלים שבּהן גדל מסיפּוּר לסיפור. בדיקה העלתה, כי שש מחוברות הסִדרה הכילו חמישים מלים שונות לכל היותר; עשׂר חוברות הכילוּ עד מאה מלים שוֹנוֹת; 37 חוברות הכילו עד 150 מלים שונות; 24 חוברות הכילו עד מאתיים מלים שונות; עשר חוברות הכילו עד 250 מלים; ושאר 13 החוברות הכילו עד 350 מלים שונות לכל היותר²⁶⁰. לצד המלים הנחשבות, “קשות” הובא בסוגריים תרגומן האנגלי.

'בערבות יריחו' – אחד מתוך מאה 'סיפורים יפים' מאת חיים אברהם פרידלנד (קליבלנד, אוהיו, 1938).

חרף אותה “מצוַת אנשים מלוּמדה” טכנית, שהיתה כרוכה בכתיבת סיפּורי הסִדרה, כמעט שאין ניכּרת בהם מלאכותיוּת ורוּבּם עשויים להיקרא בעניין ובהנאה על־ידי כל קורא שהוא. “הסיפּוּר נשאר סיפור עם כל עניותו המילולית”, כתב זלמן שניאור על ‘סיפּּוּרים יפים’, “ואינך זז עד שתקרא מחברת זו או אחרת עד תומה” (ספר־זכרון לח.א. פרידלנד, עמ' 69). סיפורי העלילה הלקוחים מעולם הילדים קולחים במהירוּת, יש בהם תנוּעה בלתי־פּוסקת, דיאלוגים חיים והומור קונדסי. החוברות הראשונות סיפרו לקוראים המתחילים ‘מעשׂה בחתול קטן’ שנרטב בגשם וילד רחמן הכניסוֹ הביתה; מעשה בכבאי שעזר לילדה לחצות את הכביש (המכבֶּה'); מעשׂים שקרו ‘בחנות של אבא’, או ‘ברחובות בוסטון’. הנה סיפור פשוט ומשעשע על בֶּני המשַׂחק ומשחק בכדור ללא הפוגה:

רק לאחר שהוסיף לשׂחק בכדור ושמע שוב את הקול האומר “בֶּני, די לך להשליך אותי. בֶּני, אני חפץ לנוח!” הבין מי היה זה שדיבּר אליו (‘הכדוּר המדַבּר’).

סיפורים אחדים הם בחזקת הרחבה אמנותית של אנקדוטות כגון המעשה המבדח בשַמש שבא לגבות חוב מן הרופא, אך הרופא הטרוּד לא הניח לו לפצות פה, אלא ציוָה עליו להתפשט, בדק אותו ורשם לו תרופה (‘דוקטור סיגל’). סיפורים אחרים הושתתו על נוסחת קומדיית הטעויות, כגון המעשה השלום־עליכמי בהורים שקיבּלו מבִּתם הכפרית שבע תרנגולות, אך לאחר שרדפו אחרי העופות שנמלטו אל חוצות העיירה והוחזרו ללול מצאו כי השבע היו לעשר (‘התרגולות’); ויש סיפורים שגיבוריהם חפָצים דוממים שנכנסה בהם רוח חיים, כגון המעשׂה הנורא בדחליל שלא אבה לעמוד כל העת בגינה ויצא לעזור לנזקקים, אך במקום להביא תועלת עורר אֵימה בלב כל רואיו (‘המפלצת’). וכאן המקום להזכיר לשבח את סִדרת הסיפוּרים המשעשעים על תעלוליו של הקוֹף זיפי, שהקדימוּ בעשרים שנה את סיפורי ‘קוֹפיקוֹ’ לתמר בורנשטיין־לזר: ‘זיפי מתגלח’, ‘זיפי מפחיד את השוטר’, ‘זיפי מנהל מקהלה’, ואחרון מבדח – ‘זיפי בתיאטרון [=בקולנוע]’ שבּוֹ מסוּפּר בהוּמור שופע מה אירע כשהלכו הילדים עם חברם הקוף לצפות בסרט ‘דוקטור דוליטל’;

רוב ‘הסיפורים היפים’ סיפרו לקוראים הצעירים על ההווי האמריקני המוּכּר להם; אך פרידלנד הציוֹני, שביקש לקרב את קוראיו לארץ־ישראל, טוָה למענם גם סיפור־הרפתקאות ארוך (יחסית) בשם ‘בערבות יריחו’: מעשה בתייר צעיר, המסַפּר בגוף ראשון על מסעו במדבר יהודה וערבת הירדן, מעצרו בידי שוטרים בריטיים, היתקלותו בשודדים בדווים ושאר הרפתקאות מוזרות, כגון הצלתה של זקנה ערביה:

‘סיפורים יפים’ לא היו יצירות ספרותיות גדולות, ואין ספק שפרידלנד קל־הכּתיבה לא התיימר להוציא מתחת ידיו דברי ספרות בני קיימא. “הרעיון המרכזי בספרים האלה הוּא לעשׁוֹת את לימוד השׁפה עונג לילדים”, ציין עמנואל גמראן, שותפו של פרידלנד לחיבור מקראות וספרי לימוד (‘ספר זכרון לח.א. פרידלנד’, עמ' 41); ואמנם חרף חֶפזון הכתיבה וחוסר היוּמרה של מחברם, הצטיינו רוב הסיפּוּרים באותה נימה מלבּבת של יוצר המסַפּר מתוך הנאה: “סיפור המעשה שבהם קולח והצחוק הקל מרקד בו ומדגדג” (שניאור, שם, עמ' 69). אין תימה אֵפוא, שחוברות הסִדרה זכו לתפוצה נרחבת ולפּוֹפוּלריוּת רבּת שנים. “הילדים בולעים אותם בעודם בכפם”, כתבו המורים לפרידלנד (שם, עמ' 70), וגם הביקורת האירה להם פנים: “עד היום נשארה זו הסידרה המוצלחת ביותר למטרה זו”, כתב אחד המחנכים, “היא כמעט היחידה המתאימה לצרכי ילדי אמריקה, שבּה משתקפים חיי ילדים בארצות־הברית”²⁶¹. אבל לא רק להם: ז' שניאור הציע “לאסוף את מיטב סיפורי הסִדרה לתוך ספר אחד להגישם גם לילדי ארץ־ישראל וגם לתלמידי בתי הספר בארצות הגולה. בטוח אני, כי אלו ואלו יקראו אף הם ויברכו את ברכת הנהנין” (שם, עמ' 71).

במקביל לסִדרת ‘סיפורים יפים’ ניסה פרידלנד להוציא גם ‘ביבליותיקה דו־לשונית’ לילדים ולנוער ולכלול בה עיבּוּדי סיפורים קיימים, ששוּבּצו בהם מלים עבריות בתוך משפטים אנגליים “כדי לאפשר ללוֹמד המתחיל לקרוא טקסטים עבריים משמעיים העשׁוּיים לעניין אותו”. ב־1936 פירסם חוברות אחדות בסִדרה זו; אך לאחר שהגיע למסקנה כי “השיטה הטבעית” (עברית בעברית) היא השיטה האידיאלית בהוראת הלשון, קָטע סִדרה זו בעודה באִבּהּ והתמסר ביתר מרץ לטיפוח ‘סיפורים יפים’. עשׁר החוברות האחרונות בסִדרה הופיעו אחרי מותו בטרם עת (תרצ"ט ואילך). חמש שנים אחרי מותו נדפסה גם מהדורה מנוקדת ומצוירת של סיפורו הארוך היחיד לילדים, ‘דָּוִדְל’ (תש"ד), שמהדורתו המשוּכפּלת והמצומצמת הופיעה עוד בתרפ"ו. רומָן סנטימנטלי זה, המוּשפע ככל הנראה מז’אנר סיפּוּרֵי היַתמוּת של יעקב דינזוֹן, מתאר את קורותיו גדוּשי הסבל של נער יתוֹם כּליל־מעלות שגדל בית דוֹדתוֹ ואת הניחוּמים שהוא מוֹצא במחיצת כלבּו הנאמן:

אבל המזל מאיר פניו לטובי הלב. דוִדל מצא אוצר ביער, אף גילה את אביו האוֹבד, ולבסוף עלה עם אהוּבי נפשוֹ לארץ־ישראל.

הדאגה לטיפוחו של דור חדש בארצות־הברית העסיקה את פרידלנד עד ימיו האחרונים. זמן־מה לפני מותו, והוא אז נשׂיא ההסתדרות העברית באמריקה, הגה את יִיסודה של הוצאת־ספרים לבני הנעורים, שתוֹציא לאור סיפוּרים ממיטב הספרות העברית, “מתורגמים” לעברית קלה, “למען יוּכל כל צעיר שידיעתו מועטת לקרוא יצירות מקוריות טובות ולהתענג עליהן”. הוא הזמין אליו את צבי שַרפשטיין והפציר בו לעמוד בראש הוצאת־הספרים. “הוא הציע לפנַי שלא אֶדחה”, סיפר שַרפשטיין, “שאגש מיד לעבודה, שכבר איחרנוה עשרות בשנים, ועד מתי נחכה עוד?” (‘גדולי חינוך בעמנו’, עמ' 261).

חודשים אחדים אחר־כך מת פרידלנד בלא שזכה לראות במימוש תוכניתו. אבל בעצם אותם ימים ניגש מחנך עברי אחר – הלא הוא זאב חומסקי – לייסד מפעל ספרותי דומה לזה שהגה פרידלנד. לחומסקי ולממשיכיו מוּקדש הפרק הבא.

ט. “סיפורים קלים” – זאב חומסקי וחבריו

“מחַבּרי ספרות־ילדים עברית באמריקה חורשים לרוב קרקע ניר ואדמת טרשים, המלאה קוצים וברקנים, זורעים ברינה ואפילו בדמעה לא יקצרו, לרגלי האדישות והביטול מצד מורים, מנהלים ומחנכים רבים קצרי ראות, המביטים בעין רעה על הקריאה, כי לביטול זמן מלימוד התורה נחשב בעיניהם.” בקִטרוּג חריף זה נגד מורים קצרי ראות, המונעים מתלמידיהם הצעירים קריאה בספרים עבריים, יצא המחנך משיקאגו יוֹסף לבנזון (‘דורנו’, אב תרצ"ו); וכדי להטעים מה גדול חטאם של מורים אלה, הוסיף הכותב וסיפר, כי מנסיונו למד “שאין כילד עברי מאמריקה מתענג על סיפור עברי מלבב, רב־עלילות ובעל סגנון טבעי וקל ושאין כמוהו יודע לצחוק בטבעיות על דברי היתול ושנינה” (שם). כל שהמורה וההורים צריכים לעשוֹת הוא להפגיש את הילד עם הספר המתאים לו.

בעצם אותם ימים, שבהם נכתבו דברי קִטרוג אלה נגד המורים שאינם מעודדים את תלמידיהם לקריאה, עִם שבח לילדי ישׂראל באמריקה אוהבי הקריאה – דברים שהיה בהם יותר משאלת־לב־כותבם מאשר שיקוף המציאות – הלכה וגברה פעילותם המו“לית של מוסדות תרבות וחינוך יהודיים בערֶיה השונות של ארצות־הברית. סיבות שונות גרמו לפעילות נרחבת זו: גידולן וביסוּסן של הקהילות היהודיות באמריקה; התגבּרוּת האנטישמיוּת באירוֹפּה וצִלה המאיים של מלחמת־עולם חדשה; גידולו של היִישוב העברי בארץ־ישראל, שהִקרין את השפעתו ותרבותו על תפוצות הגולה: הנטיה הגוברת של הדור היהודי הצעיר באמריקה להתבוללות, שהביאה בתגובה להתעצמוּת התודעה הלאומית. לאלה יש להוסיף את העימותים והיריבויות שנתגלעו בין הזרמים והגופים השונים, שפילגו את הקהילות היהודיות באמריקה: דתיים מוּל חילוניים, מוסדות עבריים מוּל אידיים, סוציאליסטים מוּל לאומיים ועוד. פיצול זה גרם לריבּוּיָם המופרז של מרכזי חינוך, שהתחרו לא פעם זה בזה, כגון: החברה למען החינוּך היהודי באמריקה, המועצה הארצית לחינוך יהודי, אגודת המורים העברים, הסתדרות המורים העברי, ועד החינוך היהודי, ועד החינוך החרדי, המרכז לענייני חינוך (של חסידי חב"ד) ועוד. כמעט כל מרכז ומסוד עסק בין השאר גם בהוצאת ספרי לימוד, מקראות, בטאונים ו”ביבליותיקות" של חוברות וספרי־ קריאה. כּך התחילה אותה תקופה לא ארוכּה של שׂגשׁוּג בספרות הפדגוגית היהודית באמריקה.

החוברת הראשונה ב'ספריה לבַר־בֵּי־רַב' (הוצאת בן־און, ניו־יורק), ששמו האמיתי של העורך 'גדי בן צדי' ושנת ההופעה נותרו עלומים.

היה זה עושר מדומה, שלא יכול היה להיות שמור לבעליו לטובתו. לְרוב ה“ביבליותיקות”, הספרונים והחוברות נועד תפקיד לימודי מובהק במסגרת בית־הספר ורוּבּן הכילו עיבודי יצירות קיימות, כּשהמעבּדים מסגלים עצמם אל רמת התלמידים במקום לנסות להעלותם ברמה ולהעשיר את אוצרם הלשוני. מבּין אותן ספריות ראוי להזכיר לטובה את ‘ספריה לבר־בי־רב’ (ניו־יורק, ללא שנת הדפסה), שעוֹרכה גָדִי בן צָדִי (פסבדונים) כָּלל בה עיבודי אגדות־עם יהודיות; ‘סיפּוּרים קלים’ שבעריכת ע' הורביץ (ניו־יורק תש"ב), ‘ספריית שיינברג’ (ממפיס, טנסי, תש"ה), שבּהּ הוֹפיעו אגדות וסיפורי תנ"ך מעוּבּדים על־ידי דניאל פרסקי ואברהם יצחק איגוס: ‘דבורה מתחת התומר’, ‘בת מלך ארם’, ‘יהודית’ ועוד; הספריה ‘קריאה להנאה’, שכּללה סיפּוּרים מספרוּת העולם בעיבודו של שמחה רובינשטיין, ועוד.

פעילות מגוּונת רבּת־שנים בתחום ספרות־הילדים ניהל בשיקאגו הבלשן שלה מראה־נוף (רוסיה 1902–אילינוי 1983), בוגר הסמינר למוֹרים בירושלים. לצד חיבּוּריו במדעי היהדות ערך והוציא, החל בתרצ"ד, שורה ארוּכּה של מקראות וספרונים, שהצטיינו בשפתם הקלה, פעמים רבּוֹת קלה מדי: ‘עם ומועדיו’ (תרצ"ד), ‘אמונים’ (תרצ"ו), ‘העם וגיבוריו’ (תש"א), ‘מפרחי הארץ’ (תש"ב) ועוד. כן ערך ‘ספריה לילדים’, שרוב סיפּוּריה היוּ אף הם מעשׂיות־עם מעוּבּדות, ואת הדו־ירחון ‘העברי הקטן’ (עם יוסף לבנזון), שיצא בהפסקות שמונה שנים (תרצ“ח־תש”ה) ועמודיו המעטים כללוּ חומר דידקטי והרבה שירים וסיפורים למועדי ישראל, שלוקטו משבועוני הילדים הארץ־ישראליים וּמשאר מקורות.

לכל אותן חוברות וסדרות היתה, כאמוּר, מטרה לימודית ברורה. לְרוֹב הטקסטים צורפו תרגומים לאנגלית, ולא פעם נוספו בשולי הסיפורים שאלות לחזרה ולשינון. קשה לומר כי חוברות אלה הגבירו את תשוּּקת הקריאה אצל הילדים ואין פלא שמשך קיומן היה קצר, יחסית. היו גם סופרים ומחנכים, שמתחו ביקורת קשה על מגמת הסיגוּל, אשר “עשׂתה שַמוֹת בשדה הספר העברי לנוער באמריקה”, ועל נטייתם של מעבּדים לבנות את המשפטים העבריים בתחבּיר “פסבדו־אמריקני” כדי להגיש לילדים “דייסה ‘קלת־עיכּוּל’, שלא היתה קלת עיכּוּל מעיקרה, שהרי גרמה לקלקול הרוח” (א' בן־יוסף [=אלחנן אינדלמן], ‘גליונות’, אב־אלול תשי"ד, עמ' 204). כנגד נטיה זו יצא הסופר־העורך אברהם סולודר, שפּנה אל אותם מעבּדים ותבע מהם למשוך ידם ממלאכה זו: “עד שאַתם בּאים ליצור ספרות־ילדים, לכו למדו תחילה את העברית המקורית, את צמיחתו הטבעית של הסגנון והשתדלו נא להשׂיג את סוד היצירה הספרותית. ועד אז – הרפו נא ממנה, מספרות־הילדים!” (‘דורנו’, סיון תרצ"ו, עמ' כד).

סולודר הקנאי לעברית הפריז אולי בתביעתוֹ הנחרצת. הוא, שספג בצעירותו את העברית הארץ־ישראלית וערך בירושלים עיתוני ילדים משוּבּחים (פרק יג/ ב), הוסיף גם לאחר שהיגר בתרפ“ח לארצות־הברית לעשׂות למען תרבות עברית עשירה ומעשירה. בתרצ”ד יסד בשיקגו את הירחון המצויר ‘דורנו’, שאותו יעד “למשפחה העברית באמריקה, ובפרט לדור הצעיר”; וכיוָן ש“בדור הצעיר באמריקה עוסקים אנו,” כתב העורך בפתח גיליון א, “נשתדל כי הלשון העברית של ‘דורנו’ תהיה קלה, פשוטה ובהירה”. אבל סולודור, שביקש לתפוס מרוּבּה – הדור הצעיר והמבוגר כאחד – החטיא את מטרתו: הילדוּת והנעורים נעדרו לחלוּטין מחוֹברוֹת הירחון, ודברי הספרות והאמנוּת שבהן – לשונם לא היתה קלה וּפשוּטה כּלל, אבל במאמרים הפובליציסטיים לחם והִטיף למען כבוֹדה ורמתה של ספרות־הילדים העברית באמריקה. כל שנוֹת קיוּמוֹ המעטות של ‘דורנו’, שהיה מפעל־יחיד של סולודר, נאבק עורכוֹ במסירוּת־נפש למען ביסוּסוֹ ושכלולו²⁶²; וחרף מיעוט החותמים והמשתתפים הוסיף להוציאוֹ, בהפסקות גדולות והולכות, עד ימיו האחרונים. החוברת האחרונה של ‘דורנו’ הופיעה אחרי פטירתו בחשוָן תרצ"ז.

בעצם אותם ימים, שבהם תבע סולודר בשיקאגוֹ מן העורכים־המעבּדים להניח לה, לספרות־הילדים, ישב המחנך זאב חומסקי בפילדלפיה ועיבּד תוכנית מפורטת של ספריה חדשה לילדים, במטרה “להכשיר את תלמידינו בכיתות הנמוכות לקריאה בספרים עבריים מתוך כּוונה, עונג וקורת־רוח”. פרופ' חומסקי (ווֹלין 1896–פילדלפיה 1977) סימל בפעילותו רבּת השָנים והפָּנים את דמות העסקן רב־הפעלים־וההישׂגים בּתנועה העברית באמריקה. לאחר שהגיע בגיל שבע־עשׂרה לארצות הברית והשלים את לימודיו, נתמנה למַרצה לספרות וללשון עברית ולחינוך יהודי באוניברסיטאות, פירסם מאות מאמרים ומחקרים בעברית ובאנגלית²⁶³ על נוֹשׂאי חינוך וספרות וגילה דאגה לבעיות הקריאה של הנוער העברי באמריקה. הספריה לילדים שהציע לייסד בתרצ"ז נועדה, כאמור, להכשיר את בני הנעורים לא רק “לקריאה בספרים עבריים מתוך עונג וקורת־רוח”, אלא גם לעוררָם “לקריאה שיש בה כדי להביאם לידי חיבּה וזיקה לספר העברי”. למימוש תוכנית זו הציע “לשאוב חומר־קריאה ממקורות הספרות הקלאסית, לרבות אגדות־עם; להשׂיג סיפורים מקוריים מחיי ההוֹוה בארץ ובתפוצות, ביִחוד בתפוצות אמריקה”, להתאימם לטעם הילדים באמריקה וּלדרגם “בלשונם ובתוכנם בתחום מילות־יסוד” (מתוך המבוא ל’ספריה' לנוער').

כבר באותה שנה יסד חומסקי, בשיתוף רשת ‘בתי תלמוד־תורה המאוחדים’ בפילדלפיה, את הסדרה המנוקדת ‘סיפּוּרֵי’ (תרצ"ז) ועיבּד בשבילה מחרוזת סיפורים ואגדות, רוּבּם על משה רבנו ומיעוטם שאובים ממסורת ישראל. הוא הקפיד לכתוב את הסיפורים הקצרים במשפטים קצביים ובאוצר־מִלים מצומצם, אבל גם בשפה בהירה הקולחת בטבעיות. כזה הוא, למשל, הספור הקטן ‘שני המלאכים’ בניסוּחו של חומסקי;

אבל לסִדרה קצרה זו לא היה המשך. כעבור שלוש שנים הוזמן חומסקי לערוך בשביל וַעד־החינוך היהודי בבלטימור ‘ספריה לנוער’, שכָּללה ליקוטים “ממקורות הספרות העברית, מן היצירות המשובחות שטעמן עומד בהן”, במטרה להגיש לקורא הצעיר חומר־קריאה מגוּון – “סיפורי, אגדי, היסטורי, ביוגראפי והומורי”. ואכן עשׂר חוברות הספריה הכילו אותו גיווּן שהמייסדים התכוונוּ אליו – ‘שבע שנים טובות’ המדרשי לצד ‘מלך לשנה’ הקלַסי, ‘אל הדוֹד באמריקה’ המודרני לצד ‘חכמי חלם’ המבדח, וכן מסיפּוּרי שלום אש, י"ל פרץ ועוד. כל הסיפורים עוּבּדוּ על־ידיו ועל־ידי עוזרו בּן רוֹזן עיבּוּד לשוני “סינתטי”.

אבל גם ספריה זו לא זכתה לאריכות ימים, וחומסקי נאלץ לחכות עוד שבע שנים, עד שנתמנה הרב אברהם עוזר מילגרום למנהל ועדת־החינוך שליד רשת בתי־הכנסת המאוחדים בניוּ־יורק. השניים מצאו שׂפה משותפת ויסדו בתש"ז את ספריית ‘עונג’ לבני הנעורים, שמטרתה המוגדרת היתה “לשמש פרוזדור לטרקלין הספרות העברית” באמצעות סיפורים ארוכים, הכתובים בשפה קלה, מודפסים בהידור ומלוּוִים איורים. ארבעה־עשׂר ספרי ‘עונג’ נחלקו לשתי דרגות: סיפורים למתחילים, הבנויים על 230 מִלות־יסוד, וסיפורים למתקדמים, המכילים 460 מִלות־יסוד. מלים וביטויים, שחרגו ממסגרת מלות־היסוד, תורגמו לאנגלית בשולי העמוד.

הסִדרה לילדים נפתחה בנוֹבֶלה האגדית של חומסקי ‘הספרים הבוכים’, המושתתת על סיפּוּר עממי: מעשה בעשיר יהודי נדיב אך שונא ספר, שציוָה לרכוש את כל הספרים העבריים כדי לקבור אותם; עד שלילה אחד הופיעו הסופרים בחלומו וביקשו רחמים על ספריהם, ולמחרת חזר בו העשיר ממחשבתו הרעה ונהפך לאוהב ספר התורה. עיבּוּדוֹ השקול של חומסקי מצטיין באוירה אּפּית ובמתח דרמַטי, ההולך וגובר עד שהוא מתפוגג עם המִפנה הצפוי. חמש שנים אחר־כך פירסם חומסקי את סיפורו ההיסטורי־אגדי ‘אלדד הדני’ (תשי"ג), המתמקד בשנות נעוריו של הנוסע מתימן.

הסִדרה למתקדמים נפתחה בסיפור־הרפתקאות ציוֹני משוּבּח מאת אהרן מגד, ששהה באותה עת בארצות־הברית בשליחות ‘החלוץ הצעיר’, והיה זה למעשׂה ספרוֹ הראשון (ואחד המעטים שכּתב לילדים). סיפּוּר מרתק זה – ‘אל הילדים בתימן’ (תש"ז) – מסַפּר על שני נערים בני מושב, ששמעו על מצוקתם של יהודי תימן ויצאו רכובים על גבי גמלים כדי להעלות במבצע חשאי את ילדי צנעא וסביבותיה לארץ־ישראל; חרף המוּגבּלוּת הכפויה של אוצר־מלים מצומצם וסגנון פשוט וקל, יצא מתחת ידוֹ סיפּוּר כתוב היטב וקולח בטבעיוּת. סיפּוּר נוסף בסִדרה, המקושר בגורלם הטרָגי של ילדי ישראל בהוֹוה, הוא ‘הילד שאבד’ מאת זינא רבינוביץ (1895–1965): זהו סיפורו של ילד שנמסר על־ידי הוריו נרדפי הנאצים למנזר והקורות אותו עד שוּבוֹ אל חיק עמו. כן נדפסו בספריית ‘עונג’ סיפורי פולקלור (‘חכמי חלם’), ביוגרפיות (‘סלומון שכטר’ מאת עזריאל אייזנברג ועוד) וסיפורים מחיי שומרים וחלוצים, ביניהם ‘יגאל השומר’ מאת עליזה חומסקי, ואחרון יוזכר סיפורו הנאה של אלחנן אינדלמן, ‘האוצר במערה’ (על־פי מחזה מאת מיכאל אלמז), העוקב אחרי גלגוליו של מטמון קדום, שנתגלה ליד מושבה בגליל. עיון חוזר ברשימת ספרי ‘עונג’, שהוסיפו לצאת עד שנות החמישים המאוחרות, יגלה שרוּבּם הכילו – לצד תוכנם הדרמַטי – גם ערכים לאומיים ואנושיים; וגם זו היתה אחת הסיבּות לקבלת־הפנים החמה שהספריה זכתה לה.

הצלחתה של ספריית ‘עונג’ – הצלחה ערכּית יותר מאשר מסחרית – עוררה את ועד־החינוך היהודי בניו־יורק לייסד בתש“ח ספריה מנוקדת מקבילה לבני־הנעוּרים בשם ‘לדוֹר’, שתביא אף היא יצירות־ספרות מובחרות לקורא העברי הצעיר באמריקה ותושתת על מִלות־יסוד. הספריה החדשה נוסדה ונוהלה על־ידי ד”ר עזריאל אַייזנברג (1903–1985), ראש ועד־החינוך, מחברם של ספרי חינוך ועיון בעברית ובאנגלית ומייסדם של מועדוני קריאה לנוער. עורכה והרוח החיה בה היה אלחנן אינדלמן (1913–1983), שהגיע ב־1947 לארצות־הברית אחרי פעילות ספרותית־עִתונאית ענפה בפולין (ראה פרק ה/ח). כל חמישים ספרי ‘לדוֹר’, שיצאו ברוּבם בין השנים תש“ט–תש”ך, היו קשורים בנושאים יהודיים – היסטוריה, ספרות ומסורת. הספריה נחנכה בסיפּוּרו של אינדלמן ‘ילדי מחתרת’ – קוֹרוֹת חבוּרת נערים, שחמקה מגֶטו וַרשה והצטרפה לפרטיזַנים. לאחר מכּן פירסם בה אינדלמן קובץ שירי חג, ביוגרפיות קצרות ועיבּוּדים לסיפורי י"ל פרץ, שלום עליכם, יהודה שטיינברג, דוִד פרישמן ועוד. אהוד בן־יהודה כתב בשביל הספריה את סיפּוּר־חייו של אביו, אליעזר בן־יהודה; אהרן מגד סיפר לקוראים הצעירים את סיפּוּר־חייה של חנה סנש; כן נדפסו בה מסיפוריהם של יעקב חורגין, ארי אבן־זהב, משה פראגר, שלמה קודש ואחרים. אבל חרף הצלחתה היחסית, שעלתה על זו של רוב הספריות שקדמו לה באמריקה, לא היסס אינדלמן להודות גם במגבלות הספריה, שנוצרו בשל התנאים שבּהם פעלה: כשם שספרות־הילדים באמריקה “לא היתה מעודה בעלת ממדים נרחבים ולא גילתה פרצוף מקורי מיוחד”, כתב, כך גם הספריה שעמד בראשה לא היתה ברוּבּה “בחינת יצירה לשמהּ אלא כתיבה לשם תכלית חינוכית, היינו: לצרכי בית־הספר העברי” (‘גליונות’, תשי"ד, עמ' 204; חתום: א' בן־יוסף).

י. ‘דואר’ דועך לקטנים – עתונים ויוצרים בין עליה לשקיעה

“כתיבה לשם תכלית חינוכית, היינו – לצרכי בית־הספר”, היא שאיפיינה כאמוּר את ספרות־הילדים העברית (וגם היִידית) בארצות־הברית. אין תימה אֵיפוא, כי כשהחליטו בקיץ תש“ג “ידידי החינוך היהודי, בניו־יורק לייסד עִיתון־ילדים חדש, כּיוונוּ אותו מוציאָיו – כפי שנרשם בכותרת־המשנה – “לילדים היודעים תרי”ג מילות־היסוד”. השבועוֹן נערך על־ידי צבי סטוֹן ונִקרא בשם הפשוט ‘עִתוֹן ילדים’. מועט ודל היה החומר שהובא בארבעת העמודים הגדולים של הגיליון הראשון (ראשית תשרי תש"ד) – שיר וסיפור בָּנָליים לימים הנוראים מאת העורך, חדשות, אי אלה דברי שעשועים ותמונות רבּות. היה צפוי, שאותם תלמידים שכבר רכשו את תרי”ג מִלות־היסוד לא ימצאו עניין בעִתון דל כל־כך, ואין פלא שלא היה המשך לאותו גיליון ראשוֹן ויחיד.

שפר מעט יותר גורלו של ‘עולם הילדים’ – ירחון שני שיצא באותה עת בניו־יורק ונועד לתלמידי בתי־הספר של אפע“ל (אגודת פועלים עברי לאומיים) ו’פועלי ציון'. למעשה, לא היה ‘עולם הילדים’ כתב־עת עצמאי, אלא חלקוֹ העברי של הירחוֹן היידי ‘קינדערוועלט’, שיצא על־ידי תנועת ‘פועלי ציון (צ"צ)’ ונערך על־ידי המחנך פינחס גינגוֹלד (1892–1953), שניהל אז את רשת בתי־הספר של התנועה באמריקה וערך גם את כתב־העת הפדגוגי ‘אידישע דערצִיוּנג’ (“חינוך יהודי”). חרף היקפו המצומצם – 4–5 עמודים בכל חוברת – היה ‘עולם הילדים’ ביטאון חי ומושך, שהושתת בעיקר על יצירות ספרות ודברי שעשועים. עורך המדור העברי, צבי שטוֹק, פירסם בו משיריו שלו וכן שיחות ספרותיות קצרות. זלמן שניאור ומשה וַקסר פירסמו כאן שירי משׂחק וחרוזי שעשוע. ומשה ליבוביץ (1896–1949), איש הגדוד העברי, פירסם בעיתוֹן שירי יַלדוּת בינוניים, שכּוּנסוּ באותה שנה בספר ‘שירי ילדים’ (תש"ד). כן אנו מוצאים בירחון מסיפוריהם של יהודה לייב וולמן²⁶⁴, י”ל פרץ וגמליאל דלינסקי. צייר העיתון, נטע קוזלובסקי, הוסיף להדפיס כאן את טור ה“קומיקס” ‘חכמי חלם’, שהתחיל בו בירחון ‘נוער’ (ראה לעיל). אבל חרף צביונו המושך לא נמצאו ל’עולם הילדים' חותמים במידה מספקת וגורלו דמה לזה של רוב עִיתוני הילדים האחרים בגולה: הוא יצא שנה אחת בלבד (ניסן תש“ג–ניסן תש”ד).

יותר מכל הגופים האחרים, הִרבתה ההסתדרות העברית באמריקה לגַלוֹת עניין ולהקצות משאבים לעיתונות הילדים, והסיבה מובנת מאליה. מטרתה העיקרית של ההסתדרות העברית, שנוסדה בתרע"ז, היתה ונשארה להעמיק את ידיעת השׂפה העברית והשימוש בה על־ידי הוצאת ספרים וכתבי־עת עבריים. החל מן היום הראשון להופעת בטאון ההסתדרות ‘הדואר’ (ל תשרי תרפ"ב), הופיע בו מוסף לילדים; ומאז התמיד מוּסף זה לצאת, בהפסקות ובשמות שונים, כמעט ארבעים שנה – הישׂג שמעטים כמוהו בעיתונות הילדים בעולם.

מוסף ‘הדואר’ לילדים היה בגלגולו הראשון מדור שבועי בשם ‘למען התינוקות’, שנדפּס בדרך־כלל בימי ו בתוך היומון ‘הדואר’, אשר יצא בשנים תרפ“ב–תרפ”ג בעריכת מרדכי ליפסון²⁶⁵. המוסף המנוקד בן מחצית העמוּד נערך בשמונת חודשי קיומו (ל תשרי–ב סיוָן תרפ"ב) על־ידי צבי שַרפשטיין, שהיה גם המשתתף הפָּעיל והפּוֹרה ביותר בו: הוא פירסם במוּסף סיפור בהמשכים על אלישע הנביא (“עלה קֵרִח”), מעשיות על גדולי ישראל, סיפורים ומחזות לחגים והרבה תרגומים ועיבּוּדים. בין המשתתפים האחרים אנו פוגשים את סופרי ארץ־ישראל לוין קיפניס ונֹח טמיר; המחנך הוותיק מנוס מונוסוביץ (ליטא 1857–ניו־יורק 1928), שנודע במקראות הפופולריות ובמחזות שפירסם בראשית המאה במזרח־אירופה והיגר ב־1919 לארצות־הברית, שלח למוסף עיבודי מעשיות פיקנטיות (“האוצר בבטן הקוף”, “הסנדלים המוארים”); וזקן סופרי הילדים, י"צ לוין, תרם לו חידות משעשעות בחרוזים. היה זה אֵיפוא מדור חי ומושך, שזכה לקהל עֵרני ומגיב. אחת הקוראות, למשל, עירערה על שמו “התינוֹקי” של המדור וזכתה לתשובתו המנומקת של העורך:

עם הפיכת ‘הדואר’ היומי לשבועון בעריכת מנחם ריבּוֹלֹוב (סתיו תרפ"ג), החלו “חילופי גברא” במדור לילדים: במקום צבי שַרפשטיין שפרש נתמנה דניאל פרסקי לעורך; אז קיבל המדור שם חדש – ‘לבני הנעורים ולעם’, ורוֹב החומר נדפס בו מעתה בלי ניקוד. באותה שנה הופיע עדיין ‘הדוֹאר’ בתבנית הגדולה של עִיתון יומי, והמדור לבני הנעורים נדפס בו במקומות ובגדלים משתנים. עם פתיחת המדור החדש (יח חשוָן תרפ"ג), נדפסה בו הודעה חגיגית של המערכת:

העורך הבטיח לסַפּר לקוראיו הצעירים “בשׂיחות קלות על המאורעות החשובים בחיים ובספרות”, ואף בישׂר להם על הדפסתו הקרובה של “סיפור קלאסי מחיי גיבורי ישראל בתקופת השופטים, רומאן שהיה עד עתה אוצר כמוס וטמון”; אבל אף אחת מן ההבטחות הללו לא קוימה. שוּם רומן היסטורי עלום לא נדפס, ולא נותר לנו אלא לשער שהכוונה היתה לספרוֹ של מאיר קאנֶלסקי 'עירה וזבדיה, או תולדות שני צבא אשר התראו איש את רענו ביום קרב" (אודיסה תשכ"ז), שעשה בשעתו רושם עז על הנוער העברי עד שנשכח, וביאליק גילה באותה עת לפֶרסקי שהוא מתעתד להתקינוֹ בשביל דור הקוראים החדש²⁶⁶. במקום “שיחות קלות” הסתפק העורך בהבאת חדשות קצרות מעולם התרבות, כגון חגיגות יום־הולדתו החמישים של ביאליק. לכבוד יובלו של המשורר גם נדפסה במדור, בהמשכים, האגדה ‘בת־המלך ובן־זוגה’ (אגדת שלושה וארבעה', נוסח ראשון), שהועתקה לכאן מן החוברת שהופיעה באותה שנה בהוצאת ‘אמנות’. מדרך הטבע, מוצאים אנו במדור ‘לבני הנעורים’ את רוב סוֹפרי ‘למען התינוקות’; ואליהם נוספו אחר־כך הלל בבלי (השיר “גנן זקן”), אברהם שוער (האגדה “החרוב והחבצלת”), שלמה לפמן (“הבן העצל”) ואחרים. אבל משבוע לשבוע הלך המדור והצטמצם בשטחו, החומר שהוּבא בו נראה מקרי ועראי, בדרך כלל, עד שמקץ חצי שנה (יא אייר תרפ"ג) הוא חדל לצאת ופרסקי הוזמן על־ידי בת־שבע גראבלסקי לערוך את הירחון ‘עדן’.

יותר מעשר שנים חלפוּ עד שהחליטה ההסתדרות העברית באמריקה, לאחר היסוסים ודחיות, לשוב ולצרף מוסף לילדים ל’הדואר', וגם הפעם נקרא דניאל פרסקי להיות עורכו. המעשׂה נחשב לנכבד כל־כך בעיני המערכת וראשי ההסתדרות, עד שבּחרוּ לציינוֹ באמצעות גליון־נוער חגיגי מוגדל של ‘הדואר’, שיצא בּי“ט אייר תרצ”ד ונפתח בשורות אלה של העורך ריבּוֹלוב:

באותו גיליון חגיגי נדפסו, בין השאר, מחזה בחרוזים מאת אברהם אֶפּשטיין, שיר לירי לילדים מאת ישראל אפרת וכן מדור מוגדל של “ספרים טובים לנוער”. החל מן השבוע שאחריו (כו אייר), צורף אחת לשבועיים לחוברות ‘הדואר’ המוּסף המנוּקד והמצוּיר ‘הדואר לנוער’, שארבעת עמודיו נדפסו על נייר כרוֹמוֹ וניתנו לתלישה ולכריכה נפרדת.

בשתים־עשרה שנות עריכתוֹ אֶת ‘הדואר לנוער’ (תרצ“ד–תש”ה) נקט פרסקי אותה מדיניוּת עריכה, שהִתוָה בתקופת ‘עדן’ ועיקרה – “לא לחנך את הקוראים הקטנים ולא ללמדם, אלא להיות להם חבר שוֹבב ומעניין”. על כן הושתתו הגליונות על שילוב של דברי ספרות ובידור עם מדורי שעשוע ופיקנטריה, כגון “טוב לדעת”, “דברי חכמה”, “עת לצחוֹק”. אחד המשתתפים הקבועים במדורי השעשוע היה המורה־הסופר מיכל דוידסון (1884–1941), ששירי הבדיחה שחיבּר ומהתלותיו הוסיפו להידפס בעיתון גם אחרי מותו. רבּות מיצירות הספרות – כגון סיפוריהם של אברהם שוער, אברהם גולד ודניאל פרסקי, או חרוזיהם של זלמן שניאור, ח“א פרידלנד ושאול טשרניחובסקי – פרטו גם הן על הנימה הקלה, החייכנית. י”צ לוין הוסיף לפרסם ב’הדואר לנוער' את סיפוריו המבדרים, ולצדם נדפס בהמשכים גם סיפורו הז’וּל וֶרני הארוֹך “אדם של זכוּכית”, שהוגדר על־ידוֹ כסיפּוּרוֹ של הנער מיכה, “ראש לכל עדת הילדים בעיר יבנה”²⁶⁷ (פרקי הסיפור האחרונים נדפסו אחרי מות הסופר בגיל 82). ואם חסרו בתיק המערכת יצירות קלות מפרי־עטם של סופרי אמריקה, העתיק העורך משבועוני הילדים שהגיעו אליו מארץ־ישראל או מוַרשה שירים וסיפּוּרים חייכניים מאת אנדה פינקרפלד (עמיר), נחמן מיפֶלֶב, גמליאל דלינסקי ואחרים. נוהג זה של העתקה מכלי אל כלי רָווח, כזכור, בקרב רוב עִיתוני הילדים בגולה.

אבל לצד החומר הקל ששלט בעיתון, סיפר העורך – שראה עצמו “עבד לעברית” – לקוראיו הקטנים על התפתחותה של הלשון העברית ועל אירועים ספרותיים, ומדי פעם הקדיש גליונות מיוחדים לנושאים מרכזיים (יוצרים עבריים, תחייה השׂפה, שבּת ומועד). כן פירסם מדי פעם מביכּוּרי יצירותיהם של נערים ומשוררים בראשית דרכם (ביניהם הנער כרמי טשארני, הוא המשורר ט. כרמי, שעסק אחר־כך גם בכתיבה ובעריכה לילדים). כמעט כל הדברים שנדפסו במוסף הצטיינו בקיצורם, ובשל כך נראו החוברות, חרף “דקותן”, עשירות ומגוּונות.

מקץ שתים־עשרה שנוֹת עריכה פרש פרסקי באביב תש“ה מ’הדואר לנוער', ובמקומו נתמנה לעורך המחנך שמחה רוּבּינשטיין (1889–1978). רוּבּינשטיין, ששהה בנעוריו בארץ־ישראל ולמד בסמינר למורים בירושלים, ולאחר שהיגר לאמריקה הוֹציא ספרי לימוד ופירסם סיפּורים ומאמרים בענייני חינוך ותרבות, לא חרג בהרבה ממדיניוּת העריכה של קודמו. רבּים מן הסיפּורים שבּחר לפרסם הצטיינו בנימתם המבודחת (למשל: “התרנגוֹלוֹת קוראות לשביתה”, גל' שנט); כן הִרבּה בפִרסום הלצות, ביניהן בדיחוֹת “קוֹמיקס” מצוּירות על הצמד “אוּרי ואוֹרה”, או על מעללֶיה של תמי בן־עמי, שניהם מעשׂה ידיו של הרַשם חיים כמפיאס. ואף־על־פי שרוּבּנשטיין הצהיר בשעתוֹ, כי העיתון העברי לילדי אמריקה צריך להיות “אוניברסאלי” בתוכנו, בלא גוֹדש של “יהדות”, אוּלץ לחזוֹר בּוֹ לאחר שנתמנה לעורכו של דוּ־שבועון, שנתמך על־ידי וַעד החינוך היהודי. כמעט כל גיליון שיצא בעריכתו הביא לקוראים הצעירים מן המאוֹר שביהדות: סיפורים על גדולי תורה, עיבּוּדי אגדות חז”ל, מנהגי חג, “מפי חכמים” ועוד. גם סיפּוּריו שלו, שהִרבה להדפיס בעיתון, היו ספוגים יהדוּת ברוּבּם, כגוֹן סיפור־הזכרונות “מעשה בשעון”, שעלילתו מתרחשת בעיירה פולנית וגיבוריו יהודים יראי שמים. כן נתחזקה בתקופת עריכתו – בעיקר בשנים שלאחר קום המדינה – זיקת העיתון לארץ־ישראל. הדבר בא לידי ביטוי במספרם הגדל והולך של שירים, סיפורים ותצלומים מהווי הארץ (רבּים מהם הועתקו מעיתוני הילדים הארץ־ישראליים) ובטור המידע “בארץ־ישראל”. מפַּעם לפעם נדפס בו טור ההווי “מראות בירושלים”, שהביא לקוראים זוטות כגון זו:

אחרון יוזכר העמוד לקוראים המתחילים ‘פינה לילד’, שאמור היה להביא חומר פשוט וקל יותר, אך קשה למצוא הבדלים של ממש ברמה בין השירים והסיפורים שנדפסו בעמוד זה לבין אלה שבּאוּ בשאר עמודי העיתון.

בשנים האחרונות לקיומו הלך ונידלדל תוכנו של ‘הדואר לנוער’; ואף שהחוברות הוסיפו להידפס על נייר משוּבּח וכללוּ שפע של תמונות, קשה למצוא בהן יצירוֹת בעלות ערך קיים. יותר ויותר הובאו בו שירים וסיפורים בינוניים, החתומים בפסבדונימים (אבידן, בן־מתתיהו, דבורה, פנינה וכו'), דבר שהיה בו כדי להעיד על ראשית שקיעתה של ספרות־הילדים באמריקה. וכשהגיעה שנת־הלימודים תש“ך לסיומה, נסתיימה גם הופעתם של ‘הדואר לנוער’ ושל המוסף הדו־שבוּעי המקבּיל לו – ‘מוסף לקורא הצעיר’, שהתחיל לצאת בג' אדר תש”ה ונערך על־ידי חיים ליף. מוסף מנוקד זה, שצורף לגליונות ‘הדואר’ בשבועות שבהם לא יצא ‘הדואר לנוער’, נראה כמעט כתאומו של “אחיו” הבכור. גם הוא נדפס על נייר משוּבּח וכָלל מדורים מגוּוָנים (“חריף ובקי”, “מאוצר העם”, “עברית לעם”, “מקרוב ומרחוק” ועוד). העורך חיים ליף (נולד 1914), שהיה גם מעורכי ‘הרופא העברי’ ו’בצרון', פירסם בגליונות המוסף רשימות אקטואליה (תנועות־הנוער החלוציות באמריקה, לוחמי הגֶיטו, גר־צדק יפּאני, מאבק ישראל לעצמאותו), ודניאל פרסקי תרם לו סיפּוּרי חג והומורסקות. אבל החומר הספרותי שהובא בו – מיצירות ח“נ ביאליק, דוִד שמעוני, נתן אלתרמן, שמשון מלצר, י”ח ברנר ורבּים אחרים – הועתק כמעט כולו מכּלי שני. אף־על־פי שהמוּסף השתדל להביא לקוראיו את הדי הימים, היה חסר בו צביון עצמי והוא נראה כמכוּון לצורכי בית־הספר יותר מאשר לקריאה בשעות הפנאי. ולאחר שנפסקה הופעתו בקיץ תש"ך, מעטים ככל הנראה הצטערו על כך.

שוב נשארו ילדי ישראל באמריקה בלא עִיתון עברי משלהם²⁶⁸.

כל השנים היו קיימים יחסי גומלין בין סופרי אמריקה וארץ־ישראל; ומי שיעקוב אחרי פעילותם של היוצרים העברים בעולם החדש יגלה, שמאז מלחמת־העולם הראשונה שימשה ארצות־הברית תחנת־מעבר לכמה מן הבולטים בסופרי הילדים והנוער שלנו. היו סופרים ששהו בה פרק־זמן קצר, בדרכם מאירופה לארץ־ישראל, ביניהם י"ד ברקוביץ, מרדכי ליפסון, ירחמיאל וַיינגרטן או זינא רבינוביץ. סופרים אחרים, לעומתם, באו מאמריקה לארץ־ישראל, שהו בה פרקי זמן קצרים או ארוּכּים ואחר־כך שבו לגולה. כך, למשל חי דניאל פרסקי שלוש שנים (1930–1933) בארץ, ובפרק־זמן זה פירסם סיפורים והומורסקות ב’עתוננו' ובשאר כתבי־עת ולאחר שובו לאמריקה כתב את ספרו ‘צחוק מארץ־ישראל’. בדומה לו פירסם שׂמחה רובינשטיין, לאחר שובו לניו־יורק משהות קצרה בארץ, את סיפור־המסע הלימוּדי ‘אנחנו נוסעים לארץ־ישראל’ (ת"ש), הכתוב כביכול על־ידי נער אמריקני.

אבו שבע שנים לפני “אנחנו [הילדים] נוסעים לארץ־ישראל” של רוּבּינשטיין, פּירסם אברהם רגלסון את ה“אוֹדיסיאה” הפַנטַסטית שלוֹ ‘מסע הבובות לארץ־ישראל’, שהיתה עד מהרה לקלסיקה בספרות־הילדים שלנו.

אברהם רגלסון (רוסיה הלבנה 1896–נוה־מונסון 1981), שבּא בגיל תשע עם הוריו לארצות־הברית ועסק בה בהוראה, בספרנות ובעריכה, שאב את יסודות יצירתוֹ הרבגונית מן המוֹרשת הספרותית העברית והאנגלית כאחת. לצד שירתו הלירית־אינטלקטואלית, שהיצירה הבולטת בה היא האוֹדָה לשׂפה העברית “חקוּקוֹת אותיוֹתַיִך”, כתב גם אגדות אנדרסניות (ביניהן “בת הכוכב”) וכן שירי ילדים ספוגי חן עממי־שובבני, כגון “אל הקטן ראם בן־אברהם”:

אך אם יבקש הבן מאביו המשורר לחם וחמאה –

"מכונית גדולה וכתוב עליה אקסלסיור". מתוך 'מסע הבבות לארץ ישראל' מאת אברהם רגלסון; צייר ארי רון.

ספרו הידוע ביותר לילדים – אחד הדברים הנפלאים ביותר, שניתן לנו במקצוע זה", כהגדרת יעקב פיכמן – הוא ‘מסע הבובות לארץ ישראל’ (תרצ"ו). פנטסיה שופעת הוּמוֹר זו, המושפעת ככל הנראה מאודיסיאת־הבּוּבּוֹת ‘האי הצף’ מאת אֶן פֶּּריש²⁶⁹, נכתבה על־ידי רגלסון בתקופת שהותו הראשונה בארץ־ישראל (1932–1936). באותן שנים השתתף בייסוד ‘דבר לילדים’, אף פירסם בו שירים וסיפורים (מהם בפסבדונים בן־הנגר), וכן עסק בתרגום יצירוֹת קלסיקה לילדים ולנוער (‘מעשׁיות סתם’ לרודיארד קיפלינג ועוד). ‘מסע הבּוּבּוֹת’, שנדפס לראשונה במוסף 'דבר לילדים, מתאר בחן בלתי־מצוי את עלייתה של משפחת בּוּבּוֹת מאמריקה לתל־אביב, כדי להצטרף כאן אל “אִמא” שלהן – למן המסע היבשתי רצוף־התלאות אל הנמל ועד להפלגה ולחבלי הקליטה הראשונים בארץ החדשה. כל אלה מסוּפרים בשׂפה גמישה וקולחת, משוּבּצת פה ושם ביטויים נמלצים, ובהומור שופע, שהוא עתים סלחני ועתים מתוחכם; כגוֹן סיפור האב הקורא לחמשת ילדיו בשמות חמשת חוּמשי תורה, או בעיות האוכל בעת ההפלגה:

אין פלא אֵפוא, כי עם הופעת ‘מסע הבובות’ בישׂר עליו פיכמן ברוב התפעלות כי לפנינו “סיפור מלא הומור נהדר, שפע של המצאות והפתקאות, כתוב בסגנון קונדסי ומדויק כאחד” (‘מאזנים’, תרצ"ו, עמ' 228). ואין תימה גם, שהוא נהפך לנכס קיים בספרות־הילדים ונדפס במהדורות חוזרות ונשנות (מהדורה מחודשת: תשמ"א).

קיומה של ספרות־הילדים העברית באמריקה היה תלוי תמיד על בלימה. מאחר שהיתה קשורה מראשיתה בטבּוּרה אל החינוך העברי, פירנסה אותו וניזונה ממנו, לא זכתה ספרות זו לעידן של פריחה ושׂגשׂוּג ממשיים. לאחר שעלו יוצריה לארץ־ישראל, או שהלכוּ לעולמם, באה לה עת שקיעה, וספק אם תבוא אי־פעם זריחה מחוּדשת אחרי שקיעה זוֹ. ואם זכו וזוכים ילדי ישראל באמריקה בדור האחרון לקרוא ספרות עברית מקורית – היא באה אליהם מארץ־ישראל.

לתקופת צמיחתה של ספרות־הילדים שלנו ושִׁגשׁוּגהּ בארץ־ישראל בין שתי מלחמות־העולם מוקדשים פרקי הספר האחרונים.

פרק שביעי: ‘אל ראש ההר’ – חלוצי ספרות לקטנים וקטנים פחות

א. “חומר בריא לקריאה” – התאוששות בשנות העשרים

בתמוז תרע“ח (1918) נשא ד”ר ניסן טורוב¹, ראש וַעד־החינוך, הרצאה מקיפה על בעיוֹת חינוך ותרבות ב’אסיפה המכוננת' שהקימו נציגי המושבות ביפו, והשמיע בה את חזונו על “ספרות חיה ורחבה, עשירה ויפה” לקוראים הצעירים:

דברים אלה שהשמיע ד"ר טורוב, אשר ניהל את ענייני החינוך בארץ בתקופת מלחמת־העולם, יש בהם כדי לבטא את השינוי הגדול שהתחולל בארץ באותם ימים, וכן את התקווֹת ואת החזון, שהעומדים בראש היישוב ומוסדותיו נשׂאוּ אליהם את עיניהם. ארץ־ישראל הלכה והשתחררה מן השלטון התורכי העוֹין, הצהרת בלפור הבטיחה לעשות את הארץ בית לאומי לעם ישראל; ועם גידולו המהיר של היִישוב העברי גדל גם מספרם של הילדים, בני דור העתיד: בשנה שבּה השמיע נ' טורוב את הרצאתו למדו 6234 תלמידים ב־46 בתי־ספר עממיים, שנמצאו בפיקוח מחלקת־החינוך של ההסתדרות הציונית; כעבור עשׂר שנים כבר למדו 7904 תלמידים ב־68 בתי־ספר, ומקץ חמש שנים נוספות התקרב מספרם ל־12,000 תלמידים במאה בתי־ספר.

ד"ר טורוב ביטא ככל הנראה את דעתם של רבּים כשאמר באותה הרצאה, כי חמוּרה מבעיית ספרי הלימוד המעטים “היא שאלת הקריאה בבית־הספר: אין לנו חומר בּריא לקריאת הילדים, אין לנו די ספרים בשבילם”. הוא קרא לחזק ולעודד “כל גילוי של כשרון עצמי” בספרות־הילדים המקורית, ועם זאת דיבּר גם על הצורך לתרגם “אגדות וסיפּוּרים פשוטים ומושכים את הלב מהסוג הנמצא לרוב בספרות אירופה”.

כבר באותה שנה נתמנה ד“ר טורוב למנהל הוצאת־הספרים של ועד־החינוך וניגש במרץ למימוש תוכניתו. בפסח תרע”ט שלח לוַעד־הצירים (הוא הגוף שנתמנה על־ידי ההסתדרות הציונית לסייע ליהודי הארץ בפתרון בעיותיהם) תזכיר על חשיבותה של הוצאת־הספרים שהוא עומד בראשה, פירט בו את הספרים העתידים לצאת במרוצת השנה וביקש הקצבה של 500 לירות מצריות: “אנו בטוחים”, כתב, “שהכּסף הזה יוחזר עוד עד סוף שנת־הלימודים, כי יש דרישה גדולה על הספרים האלה גם בארץ וגם בחו”ל“. ברשימה זו נכללו, בין השאר, המקראה המשוּבּחת ‘ספרנו’², הרומן ‘האבות והבנים’ לטורגנייב בתרגום מנחם פוזננסקי, ‘רובינסון קרוזו’ לדיפו בתרגום אשר ברש ועוד. שלושת הספרים הראשונים ראו אור בהוצאת ‘ועד־החינוך’ בין השנים תרע”ט־תרפ"א; תשעת ספרי הקריאה האחרים שנכללו ברשימה (ביניהם ‘יקטן’ [=קטינא'] לאלפונס דוֹדֶה בתרגום ישראל דושמן) לא הוֹפיעוּ בשל חוסר תקציב.

בעוד ד"ר טוּרוֹב שוֹקד בעיקר על טיפּוּחה של ספרוּת מתוּרגמת לבני הנעוּרים, דאג עמיתוֹ יוסף לוריא, מנהל מחלקת־החינוּך של ההנהלה הציונית, ליצירת ספרוּת מקורית לבני הגיל הרך. מיד לאחר שנתמנה לתפקיד (1919), הזמין לוריא את לוִין קיפניס לבוא לירושלים ולערוך בה חומר ספרותי בשביל גני הילדים; וקיפניס, שלימד אז את ילדי התימנים בשכונת נחליאל (ליד חדרה), עלה לירושלים ויסד סִדרה, ראשונה בסוגה לבני הגיל הרך, בשם ‘גליונות לגננות’. היה זה מעין דו־שבועון בן שני עמודים הגיליון, שיצא על־ידי וַעד־החינוּך בהשתתפוּת התאחדוּת הגננוֹת וכָלל סיפורים וחזיונות, שירים ומשחקים לילדי הגן ותלמידי הכּיתות הנמוכות, כתובים רוּבּם ככולם בידי קיפניס עצמוֹ. בארבעים הגליונות שיצאו נדפסו עשרות שירים, שהעשירו את אוצר הזמר של ילדי הארץ, בעיקר שירי חג, שחסרונם היה מורגש כל־כך בימים ההם: “סוב־סוב־סוב”, “חג פורים”, “הגיעה עת אביב”, “קשתנו על שכמנו” ועוד. אל רוב השירים צורפו תווים (מאת דוד מערבי, א"צ אידלסון, יוסף מילֶט, לחנים עממיים וזרים), ואלה נרשמו שלא כמקוּבּל מימין לשמאל, כדי שהקורא יוכל לקרוא ברהיטוּת את המלים הכתובות מתחתם.

הופעתם של ה’גליונות לגננות' נפסקה לשנים אחדות, עם נסיעתו של קיפניס ללמוד בסמינר לאמנות ומלאכת־יד בברלין; אבל החלל שהותיר אחריו נתמלא מיד על־ידי חלוּץ גן־העברי והספרוּת לטף בגולה, יחיאל הַילפּרין, שעלה אז מאודיסה לארץ־ישראל.

ב. “בקרן־זוִית” – יחיאל ופנינה הַילפּרין

“האמביציה שלו היתה ליצור גן יהודי, שקוּי כולו חן מסורת, חִנו של סגנון יהודי, של הווי יהודי.” דברים נכוחים אלה על יחיאל הַילפרין כתב יעקב פיכמן, שלימד זמן־מה בסמינר לגננות שיסד הסופר־המחנך בוַרשה, והוֹסיף: “מכּל מה שכתב חשובים ביותר שירי התינוקות. שירי התינוקות לפי שירי עם יהודיים – בהם תמצית נפשו, געגועיו על הומור יהודי, על עצמיות יהודית” (מתוך המבוא לקובץ השירים ‘בקרן זוית’, תש"ה).

יחיאל הילפרין (אוקאינה 1880 – תל־אביב 1942) היה אחד מאותם יוצרים יחידי סגולה, שעבודתם הספרותית נבעה ממגעם היומיומי עם הילד ומן הצורך לסַפּק לחניכיו הקטנים שירים וסיפורים, שיתאימו לכושר תפיסתם. תוך כדי לימודיו בישיבה רכש בכוחות עצמו השׂכּלה כללית, עמד בבחינות אקסטרניות והוסמך להוראה. בתחילת המאה בא לוַרשה ולימד בבית־הספר שהקים ש“ל גורדון; אבל עד מהרה החליט להתמסר לחינוכם של בני הגיל הרך, וחרף המכשולים הרבּים שנערמו על דרכו פתח בוַרשה בשנת תרס”ט על חשבּוֹנוֹ את גן־הילדים העברי הראשון בגולה. עם מניַן ילדים, ציוד דל וללא שירים וסיפורים מתאימים התחיל את דרכו; ומאחר שלא היוּ כמעט בנמצא שירים וסיפורים מתאימים לילדי הגן, ישב לחברם בעצמו. “הוא פנה אל שירי בית־הכנסת, אל ניגוני ראשונים, אל סיפורי עם והכשירם לקטנים”, סיפר צבי שַרפשטיין, “בלילות הוא מכין חומר. בבקרים הוא רוקד עם התינוקות ומפייט להם את הפיוטים החדשים־ישנים. הוא מנגנם בניגונים עממיים ומסַפּר להם מעשיות ואגדות משלנו. הוא מצליח. כשהוא צריך לצאת מן החדר וללכת – רודפים אחריו הפעוטות ודורשים בעברית: – דוֹד, עוד סיפּוּר! עוֹד סיפור, דוד!” (‘גדולי חינוך בעמנו’, עמ' 47).

את שיריו הראשונים לטף הוציא בקבצים ‘זמירות’ (ורשה תרע"ב) ו’זמירות ישראל' (אודיסה תרע"ד).

מלחמת־העולם טילטלה אותו ואת משפחתו לאודיסה; ושם, בתנאי המצוקה והמחסור, המשיך בעבודתו החינוכית וערך עם עמיתו יצחק אלתרמן את כתב־העת הראשון “לענייני חינוך התינוקות בגן־הילדים ובבית האם” – הירחון הגִנה'. כהַילפרין, ניהל גם יצחק אלתרמן (רוסיה הלבנה 1881 – תל־אביב 1939) גן־ילדים עברי וקורס להכשרת גננות, תחילה בוַרשה ואחר־כך במוסקבה ובקישינב, וחיבּר עשרוֹת שירי משחק פּוֹפּוּלריים לגיל הרך (ביניהם “יש לנו תיש” ו“באגוזים נשחקה”), שכּוּנסו בספר ‘מִשׂחקים פְרֶבֶּלִיים’ (שירים, משחקים ומחזיות לגני ילדים ולבתי ספר, תרע"ג)³. אחרי שעלה הַילפרין בשנת 1920 לארץ־ישראל חידש את הוצאת הירחון (יצא עד אייר תרפ"ה), ולצדו יסד את הוצאת־הספרים ‘הגִנה’, שגוּלת־הכותרת שלה היתה סִדרת הספרונים הצבעוניים יפֵי הצורה ‘סיפּוּרים־ציורים לתינוקות’.

“ניגשנו להוציא לאור סריה של עשרה סיפורים־ציורים לתינוקות”, כתב הילפרין על עטיפת ספר א בסִדרה, “כל חוברת תכיל כעשׂר תמונות גדולות. הציורים נעשו על־ידי אמנים בעלי כשרון, הרגילים בציורים לתינוקות ביחוד. […] האגדות והשירים המלווים את התמונות נעשו רובם על־פי אגדות, שירים ופזמונים עממיים המתאימים, הן לפי תוכנם והן לפי סגנונם, לתינוקות מבני 3 עד 8 שנים”.

‘אליהו הנביא’ ליחיאל הַילפרין, צייר מ' גור־אריה. מתוך ‘סיפורים־ציורים לתינוקות’ ירושלים תרפ"ה.

אף־על־פי שהילפרין לא הצליח לממֵש את הסעיף הראשון בפּרוגרמה – להוציא סריה של עשרה סיפורים – וגם לא היה בכוחו להגשים את שפּירסם על עטיפת חוברת ד, להוציא “שאר שש החוברות עד סוף שנת תרפ”ו" (בחוברות הבאות, כתב, הבטיחו את השתתפותם ח"נ ביאליק, ש' בן־ציון, שאול טשרניחובסקי, בנציון רסקין, זלמן שניאור ואחרים) – המעט שיצא הוא ממיטב היצירה האמנותית לגיל הרך. בששת ספרוני הסִדרה אנו מוצאים שילוב הרמוני של טקסט פשוט, קצבי ומלא חן, ציורים אמנותיים ואף לחנים קליטים וערֵבים. הספריה נפתחת במזמור היידי העממי ‘יש לי צמד פָּרים’, בעיבּוּדו של פַלְק הַילפרין, עם איוריו הגדולים ספוגי הדמיון של משה מוצלמכר. אחריו הופיעו: שיר־המשחק הפּוֹפּוּלרי של יחיאל הַילפרין ‘האוָזה ואפרוחיה’, עם לחנוֹ של יואל אנגל; ‘מעשה העֵז’ של ש"י עגנון⁴ בהתאמה נאומתה לגיל הרך, עם ציוריו המסוגננים של זאב רבן; ושירו של י' הַילפרין ‘אליהו הנביא’ (“אניה יפהפיה, / קחי אותי לחֵיפִיָה”), עם לחנוֹ העממי של יואל אנגל וציוריו המרשימים של אמן הצלליות משה גור־אריה.

לאחר הפסקה בת ארבע שנים הופיע הספרון החמישי בסִידרה – ‘נָתָנִי פּטפּטני’ (תר"ץ) – והוא סיפור מקורי של הַילפרין, מלוּוה בציורים ספוגי הומור ובהירי צבע של נחום גוטמן, המנסה להעניק לילד הקטן את האבחנה בין דמיון למציאות. הפעוט בעל הדמיון מבקש מאביו סיפּור “על בית גדול ורם / הבּנוּי בלב הים, / ועל גפן וזית / הצומחים באמצע הבית”, ואביו עונה לו:

לאחר שנתמנה בשנת תרפ“ו למנהל מדור־הגננות בסמינר ‘לוינסקי’ בתל־אביב ויסד את גן־הילדים לדוגמה, חידש הַילפּרין ביתר מרץ את פעילותו הספרותית והמו”לית. אז התחיל להוציא את סִדרת ספרוני המעשׂיות ‘מה סיפּר ירח לי’, שכָּללה סיפורים ואגדות מפּרי־עטו, וכן שני קבצים של שירי מִשׂחק לגני ילדים ולבתי־ספר בשם ‘בקרן־זוית’, שכָּללו שירי חיות ועופות, שירי מולדת, שירי חג ומועד ומזמורי חברה ו’בין הבריות', כולם עם לחנים של יואל אנגל. לאחר שוּבוֹ משליחות חינוכית בארצות־הברית השתתף בעריכת הספריה ‘לנוער’ של הקרן הקיימת. בשנותיו האחרונות, ובגוּפוֹ כבר מקננת המחלה, פתח מעון־ילדים לדוגמה וניהל בית־מדרש לגננות. אז גם התקין לדפוס את ספרוֹ העיוּני ‘שיעורים בתורת חינוך התינוקות’ שיצא אחרי מותו. על מצבתו נחקק, בהתאם לצוואתו, החרוז הסמלי, המסיים את שירוֹ הידוע לילדים, “הנודד”:

“השירים [אשר בספר] נצטבּרוּ ונשתכללו אצלי מעט מעט במשך שמונה־עשרה שנות עבודתי בגן־הילדים העברי, ויהי רצון שיועילו לעורר את חדוות־החיים, לעַדן ולהעשיר את הנפש ולשפּר את הטעם הטוב אצל תינוקות של בית־רבן – והיה זה השׂכר היחידי לעמלי”. במלים אלה סיים יחיאל הַילפרין את המבוא הקצר שכתב באלול תרפ"ז לספרו ‘בקרן־זוית’, ובשני חלקיו נכללו שלושים השירים שכּתב לילדי הגן: שירי משׂחק ומחול, שירי חג ומועד, שירי טבע ונוף, שרובּם הוּשרו הרבה, הועתקו למקראות ולשירונים, עד ששֵם מחברם נשכח כמעט⁵.

פשטוּת עממית חסרת־יומרות, ממוּזגת שׂמחת־חיים ותוּגה רכּה, שפוּכה על שירי ‘בקרן־זוית’ ו’זמירות' של הַילפרין; מֵהם שירים היונקים מאוצר הפולקלור היהודי, כגון “הָעִוֵר”, “גַמִי נִיגן על כִּנוֹר”, או “האַוָזה ואפרוחיה”. כזהוּ גם השיר הסיפּורי “האילן”, שהוא עיבּוּד מקוּצר לפעוטות של זמר־העם ה“חד־גדיאי” עפּעלעך ווילן ניט פאַלן" (תפּוּחים לא רוצים לנשור"), שהמעבּד השמיט מתוכו מטעמים מוּבנים את השוחט ומלאך־המוות⁶; וכזהוּ גם שיר־הזֶמר “בן־המלך”, שהוּא נוסח עברי של מזמור יִידי, שגם קדיה מולדובסקי עשׂתה בּוֹ שימוּש בשירהּ הידוּע “פִּתחו את השער”:

אנו מוצאים כאן שירים, שהיו לנכסי־צאן־ברזל בספרוּת־הילדים שלנו: את “בְּנֵי יִשְׂרָאֵל פֹּה כֻּלָּנוּ” (‘יציאת מצרים’), “נוּמי ילדתי” (‘שיר ערשׂ’), “גֶּשֶׁם מִשָׁמַיִם” ('היורה), “אֲנִיָּה יְפֵהפִיָּה / קְחִי אוֹתִי לחֵיפִיָּה” ועוֹד. כיאה לשירים שנועדו לבני הגיל הרך, עושה המשורר שימוש רב בחזרות, ספִירה מצטבּרת, אוֹנוֹמטוֹפּיאה (טִיף־טִיף־טַף, בְּרִיק־בְּרַק, הַךְ־תַּךְ־תַּךְ, פִּיק־פִּיק וכו'), ולעתים רחוקות יותר גם במשׂחקי מלים: יִיר־יִירֶה הַיּוֹרֶה, רַם־רַעַם, או הפיכת השם חיפה ל־חֵיפִיָּה, כדי שיתחרז עם יְפֵהפִיָּה.

חרֶף ההצהרה, כי שיריו נוֹעדוּ לעורר בילד הקטן את חדוות־החיים, לא היסס הַילפּרין לשיר עִם חניכיו ולכלול בספריו גם שירים המבטאים תוגה וּמסַפּרים על בני אדם אומללים: העיוֵר פושט ידיו ומחפש את בנו: “אַיֶּכָּה, בְּנִי, אֵיֶּכָּה! / בּוֹא וַאֲחַבְּקֶךָ!” העני דופק על פתחים ומתחנן: “אֲנָשִׁים טוֹבִים, פִּתְחוּ נָא לִי, / מָקוֹם לָלוּן תְּנוּ נָא לִי!” האֵם המרדימה את בִּתה מסַפּרת לה על אבא שהלך למרחקים וישוב בערב עם צללים; והילד המתגעגע אל הציפּוֹר שפרחה מביתו מבטא את עצבותו בחרוזים נוגעים ללב:

הנה כך, על־ידי קישור העצב בזמרה וה“מסכּנוּת” במשחק (“העיוֵר” הוא שיר־משׂחק!) ביקש הַילפרין להביא לתודעתו של הילד הקטן כי החיים אינם חגיגה בלבד, שכּן שוּלבוּ בהם שמחה ועצב, כאב ופורקן; כפי שכּתב בספרוֹ העיוּני: “יראה הילד הכֹּל, יֵדע ויכּיר מעט מעט את החיים ואת המציאות כמו שהם; על־ידי כך ייעשׂה מעט מעט שותף לחיים” (‘שיעורים בתורת חינוך התינוקות’, עמ' 37).

שותפים קרוֹבים ורצויים יותר לחיים הם, כמובן, החבר והאח והידיד; ועליהם סיפּר הַילפרין בסיפורים הקצרצרים לטף, המצטיינים בפשטוּת מְרבית, הוּמוֹר ומוּסר השׂכּל קליט. הסיפורים, שנדפסו ברוּבּם בעיתונו ‘הגִנה’, מעוגנים בחיי היום־יום של הילד הקטן, כתובים במשפטים קצרים שיש בהם חזרות ומִקצב פנימי, והאֵם והגננת יכולים לקרוא אותם באוזני הפעוטות ככתבם וכלשונם. כזה הוא, למשל, הסיפור “זוּזי וזיזי”, על הרוח הנושבת באוזניהם של האח והאחות: ז־ז־זזז! אמר זוּזי: “הרוח לוחשת ואומרת לי: זוזי!” אמרה זיזי: “הרוח לוחשת ואומרת לי: זיזי!” רבו השניים מעט עד שהחליטו: נשאל את אמא!

לצד סיפורי ההווי, המקנים לילד הקטן מנסיון המבוגר ומסייעים לו להכיר את סביבתו, הטיף הילפרין לספר גם סיפורי אגדה לבני הגיל הרך:

אבל אם ידע הַילפרין לדבּר בשיריו ובסיפּוּרי ההווי הקצרצרים אל לב הילד הקטן, החטיא את המטרה בסיפּוּריו הדמיוניים לקוֹרא המתחיל, הגדושים רעיונות סמליים לעייפה. עלילותיהם ה“סבוּכוֹת” רחוקות מעולם הילדים, אין בּהן התרחשוּיות של ממש וספק אם הקוראים הצעירים יֵרדו לעומק כוונותיהם. כל סיפּוּריו התנ“כיים, שנדפּסו בסִדרת החוברות ‘מה סיפר ירח לי’, נפתחים בלידה ומסתיימים במוות, ומגילוֹת־חייהם של הגיבּורים כמו מבקשות למצוא את משמעותם של חיי אנוש: בן־זקוניו של ישי בית־הלחמי נולד כאשר “על חזהוּ כמראה כּנוֹר קטן כליל זוהר”, וכינוֹר זה שהתנגן בלבּוֹ הוא שכיוון את חייו לטוב ולרע (‘כּנוֹר דוִד’); אהביהו היתום כלא בקרבו את הדמעות שביקשו לפרוץ מעיניו, הן נהפכו לפנינים ואילצוהו לשׂאת בדממה את משׂא החיים (‘אהביהו לב־הפנינים’); מלכת־שבא אהבה בחשאי את בן־הרועים האביוֹן והוא אהב אותה, אך שניהם ידעו כי אהבתם “בלתי־אפשרית” ומאחר ש”לא השׂכּילה המלכה להתחבּר עם בחיר־לבה בחייה – ויחברם האלהים לאחר מותם" (‘מלכת שבא’). הסיפורים נכתבו בסגנון מקראי חגיגי, נמלץ וּ“פיוּטי”, שכּבר נראה מיוּשן משהו בשעה שהחוברות ראו אור (תרפ“ז־תרצ”ג):

סיפּוּריו אֵלה, יחד עם שתי אגדוֹת מוֹדרניוֹת על גאוּלת הארץ (“פּרש הפּלאי”, “מאגדוֹת הבּרוֹן”), כּוּנסוּ אחרי מוֹתוֹ בספר “מה סיפּר ירח לי” (תש"ג. עם מבוֹא מאת בּתוֹ מירי דוֹר).

מחנכת ומשוררת בזכות עצמה היתה תלמידתוֹ ורעייתו של יחיאל הַילפרין, הדוֹדה פנינה (כפי שחתמה על שירֶיה; ורשה 1886 – תל־אביב 1980)⁷. מאז ייסוּדוֹ של גן־הילדים העברי בוַרשה ועד ימיו האחרונים של בּעלה היתה שותפה קרובה לפעילותו החינוּכית אם כגננת ואִם כּמורה בסמינר לגננות. שירֶיה הקצרים, שנדפּסוּ בעיתוֹני ילדים וכוּנסו בספרים ‘שלפּוּחיות’ (תש"י) ו’פרפרים' (תשל"ג), מתארים בפשטוּת נלבּבת חסרת־יומרות חוויות יום־יום של הילד הקטן: יחסים במשפחה, משׂחקים, חיות הבית והחצר. מִקצבם וחריזתם נאמנים למִבנה הקלַסי של שירים לטף, והשורות הסיפוריות נחתמוֹת בדרך כלל בּסיוֹמת מפתיעה של רגש או הלך־נפש:

באותה עת, שבּהּ נכנס יחיאל הַילפרין לנהל את מדור הגננוֹת בסמינר על־שם לוינסקי בתל־אביב (תרפ"ו), התחיל לוין קיפּניס ללמד בו מלאכת־יד; וכשיסד הַילפרין את סִדרת החוברות ‘מה סיפּר ירח לי’ בהוצאתו ‘הגִנה’ (תרפ"ו), חנך קיפניס את ספריית ‘עופר’, שהקים ביאליק בהוצאת ‘דביר’, בשוּרת סיפורים פרי־עֵטוֹ וחידש בתנופה מעוררת השתאוּת את תרומתו העשירה לספרות־הילדים.

ללוין קיפניס, חלוץ הספרות הארץ־ישראלית לגיל הרך, מוקדש הפרק הבא.

ג. ‘כתר הנרקיס’ – לוין קיפניס

משפטים חגיגיים אלה, שהוקראו במוצאי יום־העצמאות תשל"ח בירושלים, באו לבטא את הוקרתם של אזרחי ישראל ללוין קיפניס על מפעל־חייו בספרות־הילדים. באותו מעמד הוענק לו פרס ישׂראל לספרות־ילדים.

עלם בן שמונה־עשרה היה לוין קיפניס כשעלה ב־1913 לארץ־ישראל, והוא כבר בעל ניסיון בכתיבה לילדים. ארבּע שנים לאחר שנולד בעיירה אוּשוֹמיר (פלך ווֹלין, אוקראינה) בט“ו באב תרנ”ד (1894) לאביו החזן, התחיל ללמוֹד ב“חדר” ובתלמוד־תורה, ובשעות־הפנאי נהג להתבודד בעליית־הגג שבביתוֹ, שם עסק בציור, בגילוּף חיות ומלאכים ואף ניסה כוחו ב“כתיבת ספר תורה”. ואחרי שנתגלה עיסוּקוֹ זה, סיפר קיפניס בזכרונותיו –

לאחר היותו בר־מצווה יצא לוין ללמד את ילדי האיכּרים היהודים במחוז, ועבר ברגל מכפר לכפר. יום אחד הגיע לידיו גיליון של שבועון הילדים ‘הפרחים’, שהוציא י"ב לבנר בעיר לוּגאנסק, וגילוי זה – קיוּמוֹ של עיתון ילדים בשׂפה העברית – השפיע עליו כל־כך, עד שהחליט “לייסד” עיתון פרטי משלו: “ישבתי בעליית־הגג שעות על שעות”, סיפר כעבור שנים, "ועשיתי לעצמי עתון בשם ‘פרחֵי לוִי’; מילאתי אותו סיפורים ושירים, חזיונות וחידות, כל מה שצריך להיות בעתון־ילדים. אני העורך, אני הסופר, אני הכּותב והמצייר, ואני הקורא את הדברים באזני חברי. “זאת”, הוסיף קיפניס בהטעמה, “היתה הדחיפה הראשונה שלי לכתיבה לילדים. מכאן התחיל כל הענין” (‘דבר לילדים’, תשל"א, עמ' 759).

ומכתיבה לעצמוֹ ועד לפִרסום דבריו בדפוּס המרחק אינו רב. בחורף תרס"ט שלח קיפניס בן החמש־עשׂרה למערכת ‘הפּרחים’ פּוֹאֶמה דרמָטית בשם “הילד החולה”, והיא נדפסה בראש הגיליון⁸; ומאז, במשך שבעים שנה בקירוב, יעד קיפניס כמעט כל מה שכתב לילד העברי הקטן. אותה יצירת בכורה, שהמחַבּר הצעיר כּינה בשם “חזון דמיוני”, מסַפרת בלשון נמלצת על אֵם היושבת ליד מיטת בנה החולה ומתפללת לאלהים כי ישלח רפואה לבנה יחידה. כרוב קטן, שקלט את התפילה, עופף אל החדר, הִזליף טיפּוֹת מפּרח החבצלת על שׂפתי הילד החולה – והוא החלים.

יש, כמובן, לא מעט מן הבוסר בשיר מוקדם זה של הנער־הסוֹפר הטירון, ואף־על־פי כן נוכל למצוא בו גם שורות “קיפּניסיוֹת” טיפוסיות, כגון החרוז שלוחש הכרוב באוזני הילד החולה:

אחרי פִרסום־בכורה זה שיגר קיפניס עוד שירים וסיפורים למערכת ‘הפרחים’, ובין הסופר המתחיל והעורך הוותיק התפתחה מערכת־יחסים הדוקה ומעניינת. “הוא ביקש לשתפני בעריכת ‘הפרחים’ וגם בעריכת ספריה לילדים”, סיפר קיפניס כעבור שנים. “לשם כך רצה להביאני ללוגאנסק להיות במחציתו ועשה את כל הסידורים הדרושים. […] אך התשוקה לארץ־ישראל גברה על ההצעה. הוא הבין אותי, בירכני וחייבני להיות סופר של ‘הפרחים’ בארץ־ישראל. קיימתי…”⁹.

בגיל שמונה־עשרה עלה קיפניס לארץ, כדי ללמוד בבית־הספר לאמנות ‘בצלאל’. יש מן העניין לצטט כאן מתוך מכתב־הבקשה המנוקד והמחורז, ששיגר העלם קיפניס מן העיירה האוקראינית להנהלת ‘בצלאל’, בּוֹ פירט את תולדותיו וכישוריו וחתם בחרוזי תחינה נרגשים:

עם עלייתו של קיפניס בתרע"ג לארץ־ישראל מתחילה תקופה חדשה בספרות־הילדים הארץ־ישראלית והשירה העברית לגיל הרך. כעבור שנים אהב קיפניס לספר כיצד היה עושה בוקר בוקר את דרכו מביתו בשכונת אחוזה אל בית־הספר ‘בצלאל’, והימים ימי “מלחמת השפות”, שהביאו בין השאר ליִיסוד הסמינר העברי הראשון לגננות. בדרכו עבר ליד בית־העם, שם נמצא גן־הילדים, והאזין לקולות הזמר של הגננות וחניכיהן. “מן הרגע הראשון נצמדתי אליו”, סיפר קיפניס, “אם בזכות התינוקות – ‘חולשה’ שבּי מאז – או אולי בגלל הגננות. שכּן אז, בימי העליה השניה, היו צעירות וחמודות ביותר. קיצורו של דבר, נעשיתי אורח קבוע בגן ולמדתי הרבה משיריו. […] כל אותו מאורע [מלחמת־השׂפות ופתיחת גן־הילדים העברי] היה בו הרבה כדי להלהיב והוּרגש צורך רב בחומר ספרותי מקורי לגן”. וכיוָן שהימים ימי כסלו וחג האוּרים הולך וקרֵב ושירים מתאימים לגן אין¹¹ – ישב וחיבר שיר משׂחק לחנוכה לשמונה ילדים ושַמָּש, המספרים כל אחד בתורו על החג. היה זה השיר “נס חנוכה”, שנעשה מאז לקלַסיקה בספרות העברית לטף, והמושר זה העשור השביעי בגני הילדים:

“השיר נחטף ממש ונתפשט במהרה בכל ערי ארץ־ישראל ומושבותיה”, סיפר קיפניס, “כל שיר של גן היה כובש גם את קהל המבוגרים והושר במסיבות ובחגיגות”.

אחרי “נס חנוכה” באו השירים הבאים – נחשול גובר של שירי זמר קלים, ניגוניים, ספוגי שמחת־חיים ותחושה לאומית. תוך חמש שנים חיבּר קיפניס כשבעים שירים וזמירות – ובמרוצת יובל שנות יצירתו גדל מספרם לשש־מאות – שירים שהיוּ בחלקם הגדול לנכסי צאן־ברזל בספרות־הילדים שלנו והיו למעשה התשתית לשירת הילדים הארץ־ישראלית: שירי חג ומועד, שירי טבע ונוף, שירי עבודה ומשחק, שירי לכת ולאום; ורוּבּם ככולם כתובים בפשטות חיננית חסרת תִחכּום, בשפה רעננה, היונקת מן המקורות ומשובצת פה ושם חידושים (הידוע מבּיניהם הוא שקדיה), ובמִקצב הקולח בטבעיות. מי שיַשווה את שיריו הארץ־ישראליים הראשונים של קיפניס לביכּוּרי יצירותיו שנדפסו ב’הפרחים' ישתאה מן המהירות שבּהּ נהפך האברך בן העיירה האוקראינית לעלם ארץ־ישראלי הכותב עברית “ירושלמית”. כמו במטה־קסם נעלמה המליציוּת המגומגמת משהו, שאיפיינה את “הילד החולה”, ובמקומה אנו מוצאים שורות רעננות, המתנגנות בטבעיות ספוגת חן:

אותם שירֵי זֶמר ראשונים נדפסו בחוברות ‘מזמורים לילדים’ שהוציאו יש“י אדלר וח”ש ברכוז (על אחדים מהם חתם בפסבדונימים ק. לוין ובן־פסח ש"ץ). שירי החג הבאים שלו נדפסו בסִדרה ‘לכבוד יום־טוב’, שהוציא מרכז המורים (חנוכה – פסח תרע"ט). עוד כתשעים שירי זמר פירסם בארבעים הגליונות לגננות וּבט“ו חוברות ‘שירים לבית־הספר’, שהוציא וערך בשנים תרע”ט – תרפ"א בשביל ועד־החינוך (ראה פרק ז/א). כשחזר והדפיס שירים אלה עם לחניהם בספר ‘מחרוזת’ (‘אמנות’, תפר"ג), שהוא אולי הקובץ הראשון של שירים עבריים לחגים ולעונות השנה, הקדים להם קיפניס מבוא רב־עניין, שבּוֹ כתב:

בהמשך הסביר כי לא סיווג את השירים על־פי הגילים, “שכּן אין מצב ילדינו בארצנו שווה. ההבדל די ניכר לא רק בין ילדי המושבות ובין ילדי הערים, אלא שגם במקום אחד גופו שונים הילדים בהתפתחותם, מחמת ריבוי העדות השונות זו מזו ומפאת התמדת העליה לארץ”. הערה זו נכתבה עוד בשנת 1923! כעבור שלושים שנה הופיעה בתל־אביב מהדורה מורחבת ומאוירת של ‘מחרוזת’, בת 150 שירים מולחנים (טברסקי תש“ט; תרבות וחינוך תש”ל); ואליה הצטרף בשנת תש“ם קובץ שני של 102 שירי זמר ומשׂחק ישנים וחדשים בשם ‘שרשרת’. רבּים רבּים מהם – מ”שׂימוּ שמן" ו“אני פורים” ועד “אֶל ראש ההר” וּ“מי יבנה בית” – מוּשרים עד היום, וּמהם שנהפכוּ כּמעט לשירי־עם. וכאן המקוֹם להזכּיר את ספר־השירים הנשכּח ‘חגינו’, שהושלם בברלין ויצא בניו־יורק בתרפּ"ח במהדורה מצומצמת (בפסבדונים אבי־שי), עם איורים צבעוניים של זאב רבן; נכללו בו שלושה־עשר שירים – שיר לכל חג ומועד, עם שיר־פתיחה המספּר על שירי השנה על־פי סִדרם. (מהדוּרה פקסימילית של ‘חגינו’ יצאה בתל־אביב, תשמ"ו).

אבל לוין קיפניס לא אמר די בכתיבת התמלילים. הוא דאג להלחנתם, או להתאמת מנגינה מוּכנה למלים, ואחר־כך יצא בעצמוֹ להפיצם ברבּים. לשירים אחדים צירף הוראות בּימוּי והפעלה קצרות (“הערות לסידור המשחק”, בלשונו), שבעזרתן יכלו המורים והגגנות להפוך את השיר להצגה קטנה. הנה, למשל, ההנחיות שצירף לשירוֹ “יציאת מצרים”:

אבל לא רק בכתיבת שירים והצגות קטנות עסק אז קיפניס, כזכור. עוד לפני נסיעתו ב־1922 ללמוד בגרמניה כבר השתתף בפועל בספריה ‘משתלה’ וב’ספריה קטנה לילדים' (פרק ג/ו־ז), שם נדפסו כמה מסיפוריו הראשונים. כן ערך בשנים תרע“ט־תרפ”ב את חוברות ‘גננו, לחינוך הפעוטות בגן־ילדים ובבית־אם’. וּפירסם בהן שירים וסיפורים משלו ומשל אחרים. ולאחר שחזר ב־1924 לארץ והתחיל ללמד מלאכת־יד בסמינר על־שם לוינסקי, חידש בהתמדה ובשקידה מעוררות השתאוּת את פעילותו בספרות־הילדים לתחומיה השונים: ערך מחזור שני של ‘גליונות לגן־הילדים’ (תרפ“ט־תש”ט), ובעשרת כרכיהן פִירסם, לצד יצירותיו שלו, סיפּוּרים ושירים ראשונים של אנדה פינקרפלד־עמיר, ימימה טשרנוביץ־אבידר, שרה גלוזמן, בלהה יפה, שרה לוי־תנאי, עמנואל הרוסי ואחרים; ניהל את התיאטרון לילדים של מרכז־הגננות וכתב לו עשרות מערכונים ומחזות, ביניהם: ‘משחק פורים’, ‘אברהם ושלושת המלאכים’, ‘סבא אליעזר והגזר’, ‘הדחליל’, ‘מעשה הנמל’, ‘עִזה פּזיזה’, ‘הקיפּוֹדים והארנב’, ‘מעשׂה ברם’, ‘שלושת הדוּבּים’ ועוֹד; כתב והוציא כעשר סדרות וספריות מצוירות של סיפורים ומעשיות לקטנים: ‘שמעו ואספּרה’ (תרפ"ו; 35 חוברות), ‘מעשיות’ (תרפ"ט; 20 חוברות), ‘הָיֹה היָה’ (תר"ץ; 10 חוברות), ‘פעם אחת’ (תרצ"א; 10 חוברות), ‘עוד פעם’ (תרצ"ב; 10 חוברות) ועוד חוברות של מעשׂיוֹת, שכונסו אחר־כך לכרכים גדולים. נוֹסף על כּך הוציא את שנתוני ‘קשת’, השתתף בעריכת ספרי לימוד, עיתון הילדים ‘אךְ־שׂמח’ (פרק יג/ט), אנתולוגיות ו“ספרי בַּיִת” (‘גן־גני’), הוציא קובצי חידות וחידוני תוֹרה, משלים וחרוזים, קובצי סיפּוּרים קצרים וארוכים, תרגומים ועיבּוּדים, עד שבהגיעוֹ לגבורות הסתכם יבוּל כּתיבתוֹ באלף וחמש־מאות יצירות לילדים, בכל הסוגים והז’אנרים, והכּמוּת כמעט שאינה מאפילה על האיכות.

כשיסד ח“נ ביאליק בשנת תרפ”ו, במסגרת הוצאת ‘דביר’, את ספריית ‘עופר’ לגיל הרך, פנה בראש וראשונה אל לוין קיפניס והזמינוֹ להשתתף בּהּ. שלוש שנים קודם לכן נפגשו לראשונה בברלין, וביאליק קרא בהתפעלות את סיפּוּרוֹ של קיפניס ‘מעשה באפרוח שהלך לבקש אם אחרת’, שהוֹפיע אז בּהוצאת ‘אמנות’, היה זה אֵפוא כמעט דבר מובן מאליו בעיניו לפתוח את הספריה החדשה בסיפוריו של קיפניס, שנחשב כבר אז לאחד מבּחירי המספּרים ל“תינוקות” בארץ, ואולי אף לטוב שבהם¹². הבחירה היתה מוצלחת, וכבר משפטי הפתיחה של ראשון סיפורי ‘עופר’, ‘הדוגרת המנומרת’, מגלים את סגנונם הייחודי של סיפורי קיפּניס לטף:

יום אחד נעלמה פתאום התרנגולת מן החצר, לדאבון לבּם של עמיחי ואמו; עד שמקץ חודש לעֵרך בא עמיחי אל פינה־גינה – “והנה יצאה לקראתו התרנגולת ועשרת אפרוחיה עמה”. כך נתגלתה סוף סוף התעלומה: התרנגולת הטילה ביצים במקום־סתר ודגרה עליהן, והסוף הטוב: “תרנגולת על אפרוחיה – קול רעש ושאון, / והשמחה גדולה מאד במעון”.

הספרוֹן הבא סיפר ‘מעשה באפרוח שהלך לבקש אם אחרת’¹³: ניסה האפרוֹח להיוֹת בּן לבּרוָזה, ניסה את הדרורה והכלבה, ולבסוף שב אל אמו התרנגולת ואמר: “רק אַת אמא טובה! רק את אמא חביבה! אין כמוך עוד אמא טובה בכל האִמות!” אחריו באו סיפּוּרים על הטלה השובב, החמור הרחום, מלכת האווזים, קורותיו של אוּרי בן העיר בחצר הדוד שבכפר וכן הלאה. נקל לתאר את החידוּש שהביאוּ עִמן חוֹברוֹת קטנות ויפות אלה, שהוּדפּסו באות מאירת עיניים על נייר משוּבּח, בתבנית אלבומית, עם ציורים סילוּאֶטיים מעשה ידי מאיר גוּר־אריה: לראשונה בתולדות ספרות־הילדים בארץ קיבּלוּ בני הגיל הרך סִדרה שלמה של סיפורים קצרים, שנכתבו כולם בידי סופר אחד והמעוגנים רוּבּם ככוּלם בחייהם של הקטנים – ילדים ואפרוחים, גורים וטלאים וגדיים. כולם סיפּוּרים פשוטים וקליטים, על עולמם שלהם, ולהם פתיחה מעוררת סקרנות, עלילה מעניינת וסיום אוֹפּטימי בעל מֶסר, שהוּא עתים מפתיע ועתים משעשע: על הפעוטות שאינם שומעים בקול אִמם, נקלעים לצרה ולומדים לקח ונסיון־חיים (‘ערמונה וסייחה’, ‘העכברה החכמה ושלושת בניה הטיפשים’, ‘הטלה השובב’); על פלא צמיחתוֹ של דור חדש שנולד ובא לעולם (‘קטיפה וגוריה’, ‘בעל טבילה’, ‘פרה אדומה ועגלה משולשת’); על ילדים שהם שוּתפים פעילים לכל המתרחש בחצר ומגלים את סודות הטבע (‘יונה ויונה’, ‘בחצר הדוד’, ‘מלכת האוָזים’) וכן הלאה. והכל מסוּפּר בשׂפה קלה ומובנת, בעלת מִקצב פנימי וחריזה פשוטה ומהנה. “אין טרגדיות מזעזעות ואין מאורעות כבירים. החיים שוטפים שם באפיקם הרגיל, בשקט ובמנוחה, אבל הכל שם חי ומתנועע, והכל כל־כך פשוט ומובן וכל־כך מקסים” (אברהם קוזובסקי, ‘פסיעות’ תרפ"ז, עמ' 22).

אין תימה אֵפוא, שעשרים וחמש חוֹברוֹת הסִדרה, שיצאוּ אחר־כך בּכֶרך בשם ‘שמעוּ ואַספּרה’ (מהדורת תשכ"ו: ‘שֶׁלֶה פֶּלֶא’), נתקבלו בהתלהבות וזכוּ לקילוסי הביקורת: “המעשיות [של קיפניס] מתנה טובה היא ויקרה לילדינו. לפי תכנם המשעשע וסגנונם הקל אין כמוהם חומר נאה לפעוטות. ממעשׂיותיו עולה ריח המולדת. ריח של חיים פשוטים וטהורים, המעורים בקרקע ובסביבה הטבעית” (יצחק ספיבק, ספר־היובל של הסתדרות המורים, תרפ"ח, עמ' 260). וגם אם “לא תמיד מתרומם המחַבּר למדרגה של סופר יוצר, ויש שהמלאכותיות והתכליתיוּת הלימודית בולטות למדי – תמיד יש בסיפוריו די עִנין לעַניין את הילדים ותמיד מוצאים דבריו מסילות ללבּם” (א' קוזובסקי, ‘פסיעות’ תרפ"ז, עמ' 21).

למתכונת סיפורית זו, שנתגבּשה בראשית דרכו הספרותית, נשאר קיפניס נאמן רוב שנות יצירתו; ואף שנושאי סיפוריו לבני הגיל הרך מקיפים את כל עולם־הילדוּת העשיר, ניתן למצוא בהם כמה וכמה קווים משוּתפים, המקשרים את מרביתם, והם – עלילה פשוטה ובלתי “מסוּבּכת”, שׂפה קלה בעלת איכות ספרותית, צביון עממי וערכים מחנכים.

מתוך ‘עִזה פזיזה’ ללוין קיפניס; צייר מ' גור־אריה (ספרית ‘עֺפֶר’, תרפ"ו)

קיפּניס היה אֵפוא הסופר העברי הראשוֺן, שכּתב סיפּוּרים לבני הגיל הרך בשׂפה פשוטה מוּבנת וטבעית – סיפּוּרים שהאֵם והגננת יכולות לקרוֺא אותם באוזני הפּעוטות בלא שתהיינה נאלצות לפַשט את סִגנוֺנם בעת הקריאה. אבל חרף פשטוּתה זוהי גם שׂפה מדוּיקת ועשירה, היונקת מן המקורות ורצוּפה ביטויים ומטבּעוֺת לשון, המעשירים את אוצרו הלשוני של המאזין והקורא המתחיל: הסוס צוהל, החמור נוֺער והכבשׂ פועה ('בחצר הדוֺד); “הֵמָה רָאוּ כן תמָהוּ” (שתי חתולות בשק אחד'); “הָלך להביא לה רפוּאה שלמה” (‘החמור הרחום’); והדוגמאות רבּות. לא פעם, אמנם, נהג קיפניס סלסול יתר בסגנונו, או שנגרר לעתים למליציוּת מצטעצעת מופרזת, מסוג: “הכל אומרים את שבחוֺ בפניו; זה אומר: עינַיִם כשמים המזהירים בתכלת; וזה אומר: לחייו כפרחי הוֶרד בבוקר אביב” וכו' (‘שֶלֶה פֶּלֶה’). אך עם זאת היה קיפניס גם אחד מסוֺפרי הילדים הראשונים, שנתן בפי גיבּוֺריו שׂפת דיבּוּר הקולחת בטבעיוּת; כך, למשל אוֺמרת הכבשׂה לִבנהּ הטלה: “שלא תוסיף עוד להשתובב! שתשמע בקול אמא!” (‘הטלה השובב’); והילדה יונה שואלת את יונתה בשפת־ילדים חיננית: "יונה שלי, לבָנה שלי! אַת רוצה לאכול? אַת רוצה לשתות? (‘יונה ויונה’)

לצד פשטוּתה ספוּגת החן מצטיינת שׂפתוֺ של קיפּניס גם במוסיקליות בלתי שכיחה, המתבטאת במִקצב פנימי, בחריזה צמוּדה ובעושר של צלילים. משפטים כגוֺן “בית מהוּדר ומסוּדר”, “שתיהן שׂרוּטוֺת, שתיהן מרוּטוֺת”, “ואין איש שומע, ואין איש יודע”, “ביצה יפה וירקרקה, ביצה נאה וחלקלקה” ודומיהם פזורים למאוֺת בסיפּוריו; לאלה מצטרפים צמדי השמות המחורזים (עִזה פּזיזה, שֶׁלֶה פֶּלֶה, פִּינָה־גינה, אִמא ימימה וכו'), האופיינים כל־כך לקיפניס, עִם שפע הצלילים האונומטופיים (“בשיבלים ליקטנו – לַק, לַק, לַק, במרעה חיטטנו – חט, חט, חט, יונים לבנות גור־גור־גור” וכן הלאה והלאה), המקנים ממד יִחודי לסיפוריו ומוסיפים להנאת המאזין הקטן.

לצד המוּסיקליוּת מאפיינת את רוב סיפּוּרי קיפּניס עממיוּת מלבּבת, ועממיוּת זו – פנים רבּוֺת לה: לעתים נטל מוטיב ישן והעניק לו לבוש חדש, תוך שמירה על הצביוֺן העממי הקלסי. כך, למשל, נטל את סיפּוּר “חד גדיא” וכתב על פּיו שתי יצירוֺת אלגוריוֺת חדשוֺת, תוך שמירה על הגרעין הקדום: באחת מהן הפך המסַפּר את הגדי לגַדְיָה אמיצה, העוֺשׂה דרכה מן הנכר למולדת, ובדרכה, הארוּכּה היא מתייצבת מול החתול, הכּלב, המקל, האש והים, שניסו להיות לה למכשול, וגוברת עליהם (‘מועדי ישראל’, ספר פסח); ביצירה האחרת, שבּהּ מחולל הרוֺעֶה “מזמור חדש לישראל”, אין הנפשות הפועלות מענישוֺת ונוֺקמוֺת, אלא עוֺשוֺת מעשים חיוּביים ויצרניים: החתול יעבוד, הכלב ישמוֺר, האש תאיר ותאפה, הפלג ישקה, השור יחרוש ומאכלת השוֺחט תיהפך לחרמש קציר. בדומה לכך נטל קיפּניס את הגדי הלבן מתוך שיר־העם “תחת ערשׂ בני הרך” והפך אותו לגיבּוֺר סיפּוּרוֺ המלבּב “מעשׂה בגדי שהלך לקנות שקדים וצימוקים”, המקיים הלכה למעשׂה את הנאמר בשיר. פעמים אחדות נטל רק את שמוֺתיהם של גיבּוֺרים פוֺלקלוריים־ספרוּתיים ורקם סביבם עלילה חדשה: כך נהפך אצלוֺ הגולם מִפּרג לבוּבּת־גולם עשׂוּיה פָּרג; וטוביה החולב הוא אצל קיפניס בעלֶיה של עֵז צעירה, “השוֺפעת חלב למזל ולברכה – ונותנת עבודה ומחיה לכל המשפחה” ולשבע הבנות הנאוֺת והמצוינות… פעמים אחרוֺת מתבּטא הקשר בין סיפּוּר־המעשה ובין הפולקלור רק על־ידי שמוֺת השאולים מן המסוֺרת, בתקווה שהשמוֺת ייקבעוּ בזכרונו של הילד וילווּהוּ עד שיגדל ויבין את מקורם. כאלה הם שמות הסיפּוּרים “פּרה אדוּמה ועגלה משולשת”, “בעל טבילה”, “בן־סירה”, “חנן הנחבא” (במסורת – נכד חוני המעגל; אצל קיפּניס – ילד המשחק במחבואים) ואחרים.

נוֺסף על אלה עיבּד קיפניס וכתב מחדש עשרות סיפורים עממיים, עבריים וזרים. בסיפּוּרי החג שלו אנו מוצאים את משה ופרעה, את בר־כוכבא ושמעון בר־יוחאי, את יהודה המכבי ואת “רוּת הישראליה.” אחד היפים והמרשימים בסיפּוריו, שבּוֺ התעלה קיפניס לדרגת אֶפּיקן, הוא “אף ציפור לא צייצה” – סיפּוּר המקשר ביד־אמן את הנאמר במשנה על הדוּמיה ששׂררה בעת מתן־תורה עִם מצוַת שילוח הקן: כששמעו הציפּוֺרים כי בני ישראל עתידים לקבּל תוֺרה המצַוָה “לא תרצח”, בּאוּ אל משה ואמרו לו:

סיפור זה, המעוּגן במסורת ישראל והספוּג ערכי אנוֺש נעלים, אי־אפשר שלא ישפיע על הקורא או המאזין הקטן ויותיר בו את רישומו ורעיוֺנוֺתיו לאורך ימים ושנים.

בדוֺמה לכך משוּקעים ערכים – במידה רבּה או מעטה – בכל יצירותיו של קיפניס; אם אלה ערכים חינוכיים, המסַייעים לילד הרך להבחין בין טוב לרע; ערכים לאומיים המקנים לו את מורשת עמו; ערכים לימודיים עִם הקניית מידע ראשוני, או ערכי אנוֺש כלליים של הוקרת הטוב והיפה, אהבת האדם וחיבת החי.

לצד יצירות שערכן קיים תמיד כתב קיפניס מדי פעם גם שירים וסיפּורים בעלי נושאים אקטואליים מובהקים: לקראת חנוּכּת נמל תל־אביב כתב את ‘מעשׂה הנמל’ (שטיבל, תרצ"ז); במאורעות תרצ“ו־תרצ”ח פירסם ב’דבר לילדים' שיר סיפורי, המוקיע את הפורעים שׂורפי השדות והמסתיים בשוּרה “אשיב לך מאה שערים” (“תבורך היד אשר נתנה לנו את השורות האלה!” כתבה הגננת לאה רוטשטיין למקרא השיר; ‘הד הגן’, תרצ"ו, עמ' 77); ובמלחמת־העולם השניה כתב את קובץ הסיפורים האַקטוּאליים ‘אבא התגייס’ (תש"ג), המכיל “דפים מן המציאות שהילד שותף לה […] חומר מושך את הלב, כה פשוט וכה מובן” (אבי עדנה [ל' קופרשטיין], ‘הד הגן’, תש"ג, גל' ג־ד).

כשהגיעו לארץ הידיעות הראשונות על גורל יהודי אירופה, היה קיפניס אחד הסופרים הראשונים, שהעזו להתמודד עם נוֺשׂא השואה ביצירותיהם לקוראים הצעירים; והפעם חרג ממסגרת המעשׂיה הקצרה וכתב את שני סיפּוּריו הארוּכּים ‘בנתיב הפלא’ (תרצ"ט) ו’ילדים במחתרת' (תש"ה). אגדה ומציאות משמשות בערבוביה בסיפור עמוס הסימבּוֺליקה ‘בנתיב הפלא’, המגולל בסגנון אֶפּי מרומם את קורותיו של נער יהודי־גרמני, שגורש על־ידי הנאצים ליער. ימים רבּים חי הנער לבדו במחילה נסתרת, בין ציפּוֺרים וסנאים; הוּא מציל ממוות ילדה פעוטה וּמגדל אוֺתה; השניים לוֺחמים יחד בזאֵבי־יער ובזאבי־אדם, עד שזכוּ לגלוֺת את נתיב־הפלא המוליכם לארץ־הבחירה.

לעומת הרוח האגדית, השוֺרה על ‘בנתיב הפלא’, ממחיש הסיפור האחר, ‘ילדים במחתרת’, בצבעים ריאליסטיים חריפים את מלחמת בני אוֺר בבני חושך הגרמנים, תושבי הכבר זְדוֺנה. הנער היהודי אציל־הרוח, שטפלו עליו עלילת שקר, נמלט מן הכּלא, אוסף סביבו נערים יהודים ומקים את ארגון־הנקם ‘גור אריה יהודה’, שסיסמתו “עין תחת עין”. הנערים מבצעים שורה של מעשי גמול ונקם. ובלֵיל שׂריפת הספרים הם מעלים באֵש את הכּפר ונוטשים את ארץ־הרשע.

חרף הרקע המציאותי של שני הסיפורים, מתוארים המאבקים הניטשים בין אנשי הזָדוֺן וּבני הצדק הצעירים כּמו היוּ אֵלה סיפּוּרי אגדה. לצד תיאורים קשים של מעשי אכזריות מזוויעים, שאינם מקוּבּלים בספרות־ילדים, פוגש הקורא הצעיר פרקי גבוּרה ומסירוּת־נפש מרשימים. נסיונו של קיפּניס להתמודד עם נושא רגיש זה, בעל הרקע הרחוק והזר, לא תמיד עלה יפה, מה גם שקיים חוסר תיאום בין נוֺשאי הסיפּוּרים ה“בוגרים” לבין הסגנון ה“קיפּניסי”, היפה יוֺתר לצעירי הקוראים. הוא גם עקף, וַדאי לא במקרה, את טרָגדיית השמדת היהוּדים ובחר לסַפּר על דמוּיוֺת ואירוּעים משוּלי השוֺאה, כביכול, בעלי סוף טוֺב. אין ספק שסיפּורים מרתקים ומרגשים אלה מילאו בשעתם צורך חיוני, אך אין נמנים עם הקלַסיקה בת־הקיימא של קיפניס.

אחרי שהגיע לגבוּרוֺת פירסם קיפּניס עוֺד שלושה סיפּוּרים ארוכים לילדים, ובהם ניסה להדביק את רוח התקופה: ‘חיפּוּשיות’ (1976) – קוֺרוֺתיה של חבורת נערי פרבר, המקימה לעצמהּ מועדון; ‘אֶסתי מחפשׂת אבא’ (תשל"ז) – סיפּורהּ המרגש של נערה יתוֺמה, המחפּשׂת את אביה שנעלם באורח מִסתורי; ו’דחלימלך' (תשל"ט) – סיפּוּר פסבדו־מדעי על דחליל שנכנסה בו רוח־חיים. אך כרבּים מיוצרי האמת, שב גם קיפניס להתרפק לעת שֵׂיבה על ילדוּתוֺ הרחוקה בעיירה האוּקראִינית, ובגיל 83 הוציא את שני ספריו האוטוביוגרפיים לנוער. ‘סוֺדוֹת מן “החדר”’ ו’חוויות מן הבית', הכוללים מחרוזת נוסטלגית של סיפּוּרי יַלדוּת אותנטיים, שחיוך ודמע משמשים בהם זה לצד זה.

כל שבעים שנות יצירתו השופעת היה קיפניס נאמן לעצמו, לסגנונו ולדרך כתיבתו בשירה ובסיפּוֺרת, במחזה ובמשל, בחידה ובשעשוע, בתרגום ובעיבּוד יצירות קלַסיקה; על כל המאות הרבַּוֺת של יצירותיו הקצרות והארוכות שפירסם, אם בשמו ואם בפסבדונימים רבּים ושונים (אבטליון, אבי־שי, ל' אביטל, ל' שמיר, בן־פסח ש"ץ, יגאל ספרא, ל' חריזי ק' ניצני), הֶאציל את סגנונו הייחודי, שלא נשתנה כמעט משנת עלייתו לארץ. ואם ניכרת בכמה מסיפוריו ידו של בעל המלאכה הזריז הממהר לסיים את מלאכתו, נשמרות עדיין ברבּוֺת מיצירותיו הראשונות אותה תמימות קלסית ואותה רעננות רבּת־חן, העושוֺת אותן ליצירות בנות קיימא בספרות־הילדים. על כן נכונים גם כיום הדברים שכּתב על קיפניס ל"י ריקליס, עם הופעת ספריו הראשונים לגיל הרך:

חמישים ושבע שנים אחרי שנכתבו דברים אלה עדיין נשאר קיפּניס אותו “דוֺד טוֺב”, השרוי בעולם הילדים; שהרי כך אמר בשנה התשעים לחייו לעִתונאי שבּא לראיין אותו: “כשאני רואה ילד – אני מרגיש מה הוא רוצה, יודע מה הוא חושק, מבין מה הוא מדמה” (עמוס נבו, “והילד הזה הוא קיפניס”, ‘ידיעות אחרונות’, 28.10.1983). היה זה אֵפוא טבעי ומובן כמעט מאליו, לקרוא את המרכז לספרות־ילדים, שהוקם בתשמ"ג ליד המכללה לחינוך על שם לוינסקי בתל־אביב, על שמו של לוין קיפניס, חלוּץ הספרות הארץ־ישראלית לטף. אבל גם לאחר שהוּכתר בשוּרה של פרסים על מפעל חייו (פרס טורוב, פרס יציב, פרס למדן, פרס ישׂראל), עדיין נשאר אוֺתוֺ “דוֺד” צנוע ונחבא אל הכלים; שהרי כך אמר לעצמו (ולקהל המאזינים) לאחר שזכה בּפרס יציב:

ד. ‘עֺפֶר’ לילדי ארץ־ישראל

“ילד השעשועים שלנו” – כך כינה ביאליק את לוין קיפניס, כשהזמינוֺ לחנוך את ספריית ‘עופר’ שיסד, אחרי שהונח לו, למשורר, מעט מן “הארטיליריה הכבדה” של ספרי ‘דביר’ ויכול היה להיפּנות “לעבודות הקלות” ולדאוג לקוֺראים הצעירים “בשנות בצורת כאלה בספרות המקורית לבני הנעורים” (אגרות ביאליק, ג, עמ' רמט).

כמאה־אלף נפש מנה היישוב העברי בשנת עלייתוֺ של ביאליק לארץ־ישראל (תרפ"ד); בתוכם היו עשׂרת־אלפים ילדים, שלמדו בבתי־הספר העממיים שבפיקוח מחלקת־החינוך של ההסתדרות הציונית, וּמספרם עלה משנה לשנה. היו אלה ילדים צמאֵי קריאה: מחצית ממספר הקוראים שפקדו בשנת תרפ"ו את ספריית ‘שער ציון’ בתל־אביב היו בני נוֺער (‘כתובים’, 22.10.1926); והמחנך צבי שַרשפטיין, שביקר באותה שנה בארץ־ישראל, סיפּר גם הוא ברשמי־בּיקוּרוֺ רבּי העניין כי “הילדים להוטים אחר הקריאה, אך אין הקומץ משׂבּיע” (‘החינוך בארץ ישראל’, עמ' 140). שרפשטיין פגש בביקורו גם מורים המטפחים ומועדדים את קריאת תלמידיהם, ובבית־הספר הקטן של מושב נהלל בן החמש עקב מקרוֺב אחרי הרגלי הקריאה של הילדים:

אך לצד התפּעלוּתוֺ מלהיטוּתם של ילדי הארץ אחר הקריאה, השמיע שרפשטיין גם דברים קשים על “חסרונה של ספרות־ילדים ראויה לשמה” בארץ־ישראל, דבר המביא בהכרח לאוצר לשוני דל ולשׂפת דיבּוּר רדודה: “דיבּוּרם העברי של התינוקות ערב לאוזן כל שומע בטבעיותו, אך בהשווֺתי את לשון הנערים ללשון בני גילם בארץ מפותחת הוא נדמה לי מוגבל ביותר, בלתי עשיר באוצר מִליו ובביטוּיוֺ” ואחת הסיבות העיקריות לכך היא, לדעתו, עוניה של ספרות־הילדים בארץ: “לתינוקות אין בכלל אצלנו ספרים, ולילדים גדולים יותר הולכת ונוצרת ספרות כזאת, אך וַדאי שאינה מספיקה” (שם, עמ' 140).

אבל גם המעט שהלך ונוצר בארץ לא נראה בעיניו ראוי לשמו. ילדי ארץ־ישראל קיבּלוּ, לדעתו, מזון רוחני שהוא “דל ומסונן דרך שִׂכלֵנוּ הקטן”, או במלים אחרות: ספרות ריקה מערכים יהודיים, הפונה עורף למסורת העבר ומביאה במקומה “חיקויים חדשים, מבריקים וריקים”. וכדי לאשש את טענתו זו, ציטט אחד מדַבּריה של ההתיישבות העובדת, דוד גלעד איש דגניה, שכּתב ב’הפועל הצעיר' דברים מיוּסרים אלה:

גלעד ושרפשטיין לא היו יחידים, כמובן, שקוננו על מצבה הדל של הספרות לקטנים בארץ־ישראל. כך, למשל, פסק דב קמחי עוד בקיץ תרפ"ב כי ספרות־הילדים שלנו בארץ “שׂדה הפקר הוּא לגמרי”: וכי בשביל לכתוב למען תינוקות דרוש כשרון? היקשה הכותב, כשהוא מראה בעוֺקצנוּת – תוך רמיזה ברורה כלפי “אסכולת” שירי הטף שהביא יחיאל הַילפרין מאירופה – את ההבדל בין כתיבה לגדולים לבין כתיבה לקטנים: “למען הגדולים כותבים: החתול קפץ; ולמען הקטנים חוזרים שתי פעמים: החתול קפץ קפץ. למען הגדולים אפשר לשיר: הבוקר בא; ולקטנים מוסיפים: טרא־לא־לא…” (“שדה הפקר”. בתוך ‘דפים’, ירושלים, תמוז תרפ"ב. חתום: איקס)

גם ח“ד שחר הזכּיר במאמרו, שנדפּס באותה עת, את “הדברים החריפים” שנאמרוּ כנגד ה”פבריקציה" של דברי ספרות לפעוטות, בהוסיפו: “דברי ספרות שלא נולדו ברוח הקודש עלולים להשחית את טעמם” של בני הגיל הרך, ורק אותן יצירות־מקור, הכתובות “ברוח עברית ובהבנת נפש הילד” עשויות לדחוק את התרגומים והעיבודים הקלושים. (‘גננו’, ניסן תרפ“ב, עמ' 130. חתוּם: חד”ש)

היתה מידה רבה של צדק בדברים כּאוּבים אלה. נראה כי המופקדים על מזונם הרוחני של בני דוֹר התחיה לא נתנו את מלוֹא דעתם לצורך להנחיל את המורשת הלאומית־הרוחנית של הדורות הקודמים לדוֹר הגדֵל בארץ. עוד בשנת 1910 קבע המחנך יחיאל יחיאלי כי הסיפורים שראוי לתת לילדי הארץ “צריכים להבּיע איזו מגמה אמנותית, מדעית או מוסרית, אבל לא בפירוש כל אחד מכללא” (‘החינוך’, א, עמ' 298), בלא להזכיר כלל את חשיבוּתה של המגמה הלאומית. שבע־עשרה שנה אחר־כך כתב נ' בן־לוי, כי הוֹאיל וילדי הארץ “תובעים ספרים – נחנך את הילד, נכשירהו לקראת הקריאה העצמית, ואל נתעצב ביותר אם היום הזה יתמהמה קצת” (‘פסיעות’, תרפ"ז, עמ' 125). באותה שנה עצמה דיבּר גם יעקב פיכמן על ערכה של תרבּות־הקריאה בחינוכם של ילדי הארץ, אך בניגוד לאורך־הרוח שהציע בן־לוי לגלות בתחום זה, פסק פיכמן כי החינוך לקריאה וטיב הקריאה הם מן הבּעיות הדוֹחקוֹת ביוֹתר:

הימים שבהם נדפסו דבריו אלה של פיכמן עמדוּ בסימן פעילות מו“לית מחודשת בתחום ספרות־הילדים בארץ. בזו אחר זו נוסדו ספריות חדשות לילדים: ‘עופר’, ‘ספריה לילדים’ האנונימית¹⁵, ‘קוּפּת הספר’, ‘אוצר התלמיד’, ‘ספריה קטנה’, ‘לנוער’, ‘מגילות’ וּ’מולדתנו‘, שעליהן ידוּבּר להלן. הוצאות־הספרים הוותיקות ‘אמנות’ ו’שטיבל’ עלו מן הגוֹלה לארץ וחידשו בה את פעילותן, ואליהן הצטרפה הוֹצאת ‘מצפה’, שנוסדה ב־1925 על־ידי המו”לים יהושע צ’צ’יק, מרדכי ניומן ויוסף שרברק. עיתוני ילדים חדשים – ‘עולם הילדים’, ‘בן ארצי’, ‘הציר’ – נוסדו בתקוָה לאריכוּת ימים רבּה יותר מקודמיהם. בפורים תרפ“ז נערכה הישיבה המייסדת של המפעל להפצת הספר העברי, שהקימו במשותף נציגי אגודת הסופרים, המו”לים, מערכות העיתונים ומוסדות התרבות; אבל המִפעל לא מילא את הציפיות שתלו בו. שבועוני הילדים לא הוציאו את שנתם וגם רוֹב הספריות השונות לא האריכו ימים. היו אלה ימים של מצוקה, אבל גם ימים של תקווֹת, המלוּוים לא פעם בהתרוממות־רוח: “אצבע אלהים נגלית לנו פה יום יום ורגע רגע”, כתב ביאליק בשבט תרפ"ה לשלמה פֶּרלמן וזאב ז’בוטינסקי, בתקוָה שיאוֹתוּ להעביר את הוצאת ‘הספר’ שעמדו בראשהּ מפאריז לארץ־ישראל (אגרות, ג, עמ' כב). ואילוּ לאברהם אלמליח, מתרגם קובץ המשלים ‘כלילה ודימנה’, כתב ביאליק:

כשניגש ביאליק באותם ימים להעניק ספרי קריאה לילדי הארץ “בשנוֹת בצורת כאלה בספרות המקורית לבני הנעורים”, פנה בתחילה אל המוכן; כלומר – הוצאה מחוּדשת של מבחר מסִפרֵי הקריאה של ‘ביבליוֹתיקה מוֹריה לבני הנעורים’, שערך והוציא כחמש־עשרה שנה קודם לכן באודיסה (פרק ב/ב). היו אלה, כזכור, סיפורים מהווי העיירה היהודית במזרח־אירופה, הספוגים רוּח של מסורת ואמוּרים לחזק את הקשר וההזדהוּת עם מוֹרשת העם בלבם של בני הארץ: מסיפּורי י“ל פרץ ושלום עליכם, מנדלי ובּרדיצ’בסקי, אברהם רייזין וחבריהם. אבל יצירות אלה נתקבּלו בהסתייגות ברורה על־ידי הקוראים והמחנכים כאחד: אמנם מבּין החוברות “לא נמצאה אף אחת שתהא מחוּסרת משקל מצד התוכן או מצד הסגנון”, כתב יצחק ספּיבק, “אולם ב’ביבליותיקה' זו חסר הסיפוּר הגדול, בעל המאורעות והעלילות, שיש בו כדי לשעבּד את הלב והדמיון של הקורא הצעיר; וכיום, ברבות הספרים הגדולים רבּי התוכן ועשירי המאורעות, אבד הרבה מערכּה הרב שהיה ל’ביבליותיקה' זו בשעת הופעתה […] מלבד זה”, הוֹסיף ספיבק, “הרבה יש ביצירותיהם של מנדלי, יל”ג ושלום עליכם, הרחוק מטעמם של בני הנעורים שלנו, ביחוד מאלה שבּארץ, וקשה להם לעכּלוֹ. החיים המתוארים שם יש שהם מוזרים להם בהרגלי נפתוליהם, ולב הקורא הצעיר אינו נמשך עוד אחריהם. כיום נחוץ כּיווּן חדש.” (ספר־היובל של הסתדרות המורים, תרפ"ט, עמ' 260)

את הכּיווּן החדש בספרות־הילדים, שרבּים כל־כך דיברו על נחיצותו, ניסו לסלול הוצאות־הספרים וה“ביבליותיקות” שקמו בזו אחר זו¹⁷. עורכיהן לא התנתקו, כמובן, לגמרי מעבָרם הגלותי, שאליו היו קשורים ועל ברכיו נתחנכו, וּוַדאי גם הבינו שאין לנתק לחלוטין את ילדי הארץ ממורשת הוריהם; אבל יותר ויותר השתדלו להביא לקוראים הצעירים את מבוקשם – סיפורים המעוגנים במציאות הקרובה להם והמוּכּרת להם, יחד עם סיפורי עלילה והרפתקה מן העולם הגדול. אז, החל באמצע שנות העשרים, ראו אור סיפוריהם הראשונים של יהודה בורלא, אליעזר שמאלי וצבי ליברמן (לִבנֶה), שסיפרו על חייהם של ילדי הארץ וזכו לקהל קוראים נלהב. עליהם ועל יצירוֹתיהם ידוּבּר בפּרקים הבּאים.

גם ביאליק חש בלא ספק את המציאוּת החדשה הנוצרת בארץ, ואף האזין לדברי המחנכים והמבקרים. אבל אף־על־פי שידע מה הילדים מבקשים לקרוא, חזר וטען בדין, כי “אין מתעוּדת ספרות־הילדים לרדת אל הילד, אלא להפך, להגביה את קומתו, להעלותו מעט מעט בסוּלם ההתפתחות ולהכניס בו מדעתו ושלא מדעתו מוּשׂגים וקנייני רוח” (מדבריו בחוברת ‘אופיר’, תרפ"ג). על כן ניסה, כעורך הוצאת ‘דביר’, למצוא את שביל־הזהב בין תביעות הקוראים לבין הטוב והרצוי בעיניו. כך נהג כשיסד בשנת תרפ“ו את ספריית ‘עופר’ על שתי מחלקותיה (לקוראים מתחילים ולמתקדמים). הוא חנך אוֹתה בסיפּוּריו המקוריים של לוין קיפניס, אשר “ריח המולדת עולה מהם”, כדברי המבקרים; אבל אחריהם הביא גם ממעשׂיותיהם של יהודה שטיינברג וי”ח רבניצקי, אגדות חסידיות מאת מ' בן־עמי ומרטין בּוּבּר וכן סִדרה בת שש חוברות של סיפורים ואגדות מאת ש' בן־ציון בשם ‘נפלאות’ – סיפורים אשר, כדברי ספיבק, “יהיו נקראים על־ידי הילדים ובני־הנעורים, וגם על־ידי האבות והאמהות בעונג רב, הבא מתוך השלמוּת האמנוּתית של היצירה” (ספר היובל, שם). אין כמעט ספק, שהֶעדרן של יצירות־מקור חדשות לילדים היה אחד הגורמים שאילץ את עורכי ספריית ‘עופר’ לכלול בה דברים שכבר נדפסו קודם לכן על־ידי ‘מוריה’ באודיסה, ביניהם עשׂרים מאגדות האחים גְרים בתרגום פרישמן (ראה פרק ב/ו); אך לטעם אובייקטיבי זה נוסף גם, בלא ספק, הרצוֹן לתת לקוראים הקטנים מנכסי־צאן־הברזל של ספרות־הילדים היהודית והכללית, יצירות שטעמן וערכן עומדים תמיד.

המבקרים והמחנכים קיבּלוּ ברוּבּם בּברכה את הדפסתם המחודשת של הסיפּוּרים הישנים בספריית ‘עופר’. סיפורי יהודה שטיינברג, כתב משה בן־אליעזר, “מלאִים דמיוֹן יהודי והם מעוררים בלב הקורא הקטן רגשות אהבה אל קדשי העם העברי”. זאת ועוד: המבקר ראה הצדקה מיוחדת לתת סיפורים אלה בידיהם של קוראי ארץ־ישראל הקטנים: אִם “ילדי ישׂראל בגולה, שלשון אִמם היא לשון נכריה ומן הלשון העברית הם יודעים רק מספר מסוים של מלים שלמדו בבית־הספר, היו מתקשים בקריאה של דברים הכתובים בלשון עשירה בניבים וביטויים – לא כן הילדים בארץ־ישראל, שהלשון העברית חיה בפיהם. הם יקראו בעונג את הסיפורים והאגדות האלה של אמני הסגנון העברי [יהודה שטיינבּרג ודוִד פרישמן], יבינו דבר מתוך דבר, יעשירו על ידם את אוצר לשונם ויכּירו את היופי הצפון בלשוננו העתיקה”. (‘בן ארצי’, תרפ"ו, גל' 10; חתום: ב.א.)

תמונה (מוגנת בזכויות) ותחתיה הכיתוב:

ציור העטיפה של חוברת ‘עפר – ספרי מקרא לילדים’. צייר שמואל עובדיה.

אחת הפנינים הספרותיות המבריקות שבאו בספריות ‘עופר’ – יצירה ששוּבּצה בין ‘שושנים וברקות’ ליהודה שטיינברג לבין ‘בוהן יד’ של האחים גְרים – היה סיפּור־הילדוּת של ש"י עגנון ‘צִפּוֹרִי’. שנתיים קודם לכן שב עגנון לארץ מעשׂר שנות “גלוּתוֹ” בגרמניה, ועם שובו התחילו עורכיהם של כתבי־עת וסיפריות לילדים לשחֵר לפתחו, בתקוָה שייאוֹת להעניק מטובו לילדי ארץ־ישראל.

לעגנון ותרומתו לספרות־הילדים מוקדש הפרק הבא.

ה. “כל סִיפּוּר נעים” – ש"י עגנון

בן שלושים ושבע היה ש“י עגנון, כשכּתב מירושלים לרעייתוֹ בגרמניה על השׂמחה שהביאוּ לו שתי החוברות החדשות של סיפוּריו, ‘מעשה רבי גדיאל התינוק’ ו’הש”ס של בית זקני ז"ל', שהגיעו לידיו: “בכל הימים אני משתעשע בשתי חוברות אלה וכל רואיהן גומרים עליהן את ההלל. אכן לעונג ולנחת־רוח היו לי המחברות האלה, מי יתן ואקבל מעת לעת דברים יפים כאלה”. (‘אסתרליין יקירתי’, עמ' 105)

באותה שנה, תרפ"ה, כבר ביצר עגנון את מקומו בשורה הראשונה של ספרותנו (כניסוּחוֹ של ר' בנימין, ‘משפחת סופרים’, עמ' 275), ועדיין שׂבע עונג ונחת־רוח למראה שתי חוברות חדשות של סיפורי ילדוּת פרי־עטו. ואם גם מיעט לכתוב סיפורים שנוֹעדוּ במפורש לבני הנעורים, נתן עגנוֹן דעתו מראשית דרכו על ספרות־הילדים ובעיותיה, השמיע מדי פעם דברים קצרים וארוכים בסוגיה זו, ואף ביטא בעקיפין את דעתו על הנעשה בספרות־הילדים שלנו בדברים ששׂם בפיו אחד מגיבּוֹריו:

שורות אלה, וכן הדברים הנלבּבים שכתב בשנת תש“ב על שושנה פרסיץ ופועלה בהוצאת ‘אמנות’, ש”היתה יושבת עם הילדים, ופיה מושך כל מיני מגדים, וכל סיפוּר נעים" וכו' (ראה פרק ח/א), יש בהם כדי להראות לנו את יחסו המיוחד של עגנון לספרות־הילדים. על דרך ההפרזה נוּכל לומר, כי משחר ילדותו נמשך אל הספרות לקטנים, ומשיכה זוֹ נקבּעה עמוֹק בזכרונו עד שסיפר עלֶיה כמה וכמה פעמים:

בגיל 10 ראה את יצירתו הראשונה בדפוס – פּוֹאֶמה ביידיש על רבי יוסף דילה ריינה (‘יוּדישעס וואָכנבּלאַט’, סטאניסלאב 1903); וכעבור שנה, בל“ג בעומר תרס”ד, נדפס בשבועון ‘המצפה’ (קראקוב) שירו העברי “גיבּוֹר קטן”, שיֵש בוֹ מסימני הבּוֹסר, אך אפשר לראותו כשיר־ילדים מובהק¹⁹;

מאז ועד עלייתו לארץ בל“ג באומר תרס”ח, פירסם עגנון שירים, סיפורים ומאמרים בשתי הלשונות בכתבי־עת שוֹנים בגליציה, אם בשמו הראשון (טשאטשקיס) ואם בפּסבדוֹנימים שוֹנים (מזל טוב, עירוֹני, גליצאני ועוד). עלייתוֹ היתה נקוּדת־מִפנה ביצירתו וראשית גיבּוּשה האמנותי. שׂיחק לו מזלו, שבּבוֹאוֹ ליפוֹ נפגש עם ש' בן־ציון ושימש לו זמן־מה מזכיר ומעין “נושא כלים”. פעמים רבּוֹת הזכיר עגנון את השפעתו של ש' בן־ציון הקפדן על כתיבתו ואת הכרת־התודה שרחש לו על שהתקין לדפוס ופירסם ב’העומר' את סיפּוּרוֹ “עגונות”, שעליו חתם לראשונה בשם עגנון ובו אפשר לראות את ראשית דרכּוֹ היִיחוּדית בספרות²⁰.

במחיצתו של ש' בן־ציון עשה עגנון גם היכּרוּת ראשונה עם ספרות־הילדים ה“רשמית”; שכּן היה, כעדוּתו של ר' בנימין, “עוזר לו בעבודתו בחיבּוּר ספר־הקריאה ‘בן־עמי’. זה משקיע רוב עמל ואהבה וכוח־יצירה בעבודה זו, וחיבּה יתירה נודעת ממנו לעוזרו. עבוֹדת־עֵזר זו, כמו הסיפורים הקטנים הקודמים, תרגילים הם לסופר מתחיל” (‘משפחת סופרים’, עמ' 281).

קשה לדעת כיום מה היה חלקוֹ של עגנון במקראות ‘בן־עמי’, ונותר רק לשער שכּמה מעיבּוּדי המדרשים הבלתי־חתוּמים שבּהן, הכתובים בסגנון שנמזגוּ בו לשון חכמים וספרי יראים, היתה בהם אולי גם ידו של עגנון. ואילו ש' בן־ציון, שהכּיר טובה לעוזרו הצעיר ברוך־הכשרון, שיבּץ ב’בן־עמי' חלק ד (‘בדרך עולם’) קטע מתוך סיפּוּרוֹ “עגוּנוֹת”, שנקרא כאן “בעבודת הקודש”; מעשה בשׂר הנדיב אחיעזר, שהקים “מקדש־מעט לתפילה” בביתו ושׂכר אֶת בן־אוּרי, הנַגר עושה הצעצועים, שיתקין לו ארון־קודש:

פרק תיאורי־לירי זה, המסתיים בדמעותיו הזולגות של האמן, שבּיקש “לשפוך שׂיחוֹ לפני ה', אבל תפילה נאה מזו שבארון אינן מוצא לפיו”, היה אֵפוא לא רק קטע מסיפּוּרוֹ הארץ־ישראלי הראשוֹן של עגנון, אלא גם דבר ראשוֹן שלו, שנדפס בקובץ לבני הנעורים.

בּתקופת שהותו בגרמניה (תרע“ג־תרפ”ה), שבּה שקד עם מרטין בּוּבּר על כינוס סיפורי חסידים והתחיל לפרסם את סיפּוּריו הקצרים בעלי הצביון העממי־אגדי, עשׂה עגנוֹן ניסיוֹן ראשון לחַבּר ספרים לילדים. באביב תרע"ט החליטה וַעדת־התרבות של ההסתדרות הציונית, בראשותו של זלמן שוקן, להוציא ספר מצוּיר לילדים על האלף־בית העברי, ופנתה אל עגנון, שישב אז במינכן, לחבּר לו טקסט בו “כל אות ואות תתכבד בשיר המתאר ומפאר אוֹתה לפי מוטיבים אגדיים”. האיורים הצבעוניים הוכנו על־ידי תום זיידמן־פרוֹיד (ראה פרק ה/ה), ונראה כי השניים עבדו מתוך שיתוּף־פעולה הַרמוני ואף מצאו ביניהם שׂפה משותפת; שכּן בּעודם עובדים על ספרם הראשון, כבר החליטו להכין יחד ספר שני לילדים. “נדברתי עם העלמה פרוֹיד לעשות עוד ספר אגדות בן עשׂרה דפים”, כתב עגנון באמצע יולי 1919 לזלמן שוקן; וכעבור חודש הוֹסיף וכתב: “בספר האגדות אני רוצה להתחיל ברגע שאברך ברוך שפטרני על האוֹתיות. את העלמה פרוֹיד מושכים מאד המוטיבים שהצעתי לה. אנו מעונינים לתת אגדות מארצות וזמנים שונים: הטלאי הצהוב, הריש גלותא הגֵא וכדומה”²¹.

אבל חרף העמל והכשרון שהשקיעו הסוֹפר והציירת בהכנת ספרם המשוּתף על האוֹתיוֹת, הוּא לא ראה אז אור. אפשר שהתנאם לא איפשרו את הדפסתוֹ, ואולי המו"ל לא שָׂבע רצון מן המוצר שהוגש לו – אם מן הטקסט שחסר אחידוּת הומוגנית, אם מן האיוּרים המסוּגננים בעלי הקַו החדשני, ואם משניהם גם יחד. כך או כך, הספר לא נדפס והקשר בין עגנון לתום־זיידמן פרוֹיד נותק.

אחרי שעלה לארץ שלח עגנון, כנראה, את כתב־היד של ‘ספר־האותיות’ לביאליק בהצעה שידפיסוֹ בספריית ‘עופר’, הדעת נותנת כי לסֵפר זה מכוּוָנים הדברים שכּתב המשורר לעגנון באיגרתוֹ מיום כ“ג בסיון תרפ”ח:

אבל היצירה לא נדפסה אז בדו־שבועון ‘עולם הילדים’ ואף לא בספריית ‘עופר’ א בבמה אחרת לילדים. דף־התיקונים, המצוֹרף לכתב־היד של ‘ספר האותיוֹת’ שבארכיוֹן עגנון מוכיח, כנראה, שהסוֹפר התכּוון להוציאוֹ לאור בזמן מן הזמנים, אלא שבסוף חזר בו – אם משום שלא היה שלם אִתוֹ, ואם מפני שגמר אומר שלא לחרוֹג עוד מתחום הסיפּוֹרת. רק בתשמ“ד, במלאות י”ד שנים למות הסוֹפר, ראה אור ‘ספר האותיות’ בנוסחו הראשון, עם איורים חדשים מאת יוֹני בן־שלום.

כב שירי ‘ספר האותיות’ ערוכים בסדר האָלף־בּית, על־פי מסורת ה’אלפונים' בני הדורות הקודמים; כל שיר מוקדש לאות אחת, תוך זיקה ברורה אל סיפּוּרי המקרא והאגדות שנרקמו סביבם והבלטת הקשר בין שֵם האוֹת לבין הסֵמל הפיוטי שלה; כגון: ב – בית המקדש; ג – הגמל שבא אל תיבת־נֹח; ד – הדֶלת שסגרה על יוסף ואחיו; ו – וָוי העמודים של אוהל מועד; וכו'. לעתים הקשר עקיף, מעורפל או אף מתוחכם. כך, למשל, מסַמל את האות י חזון אחרית־הימים, שבּוֹ “גָּמוּל יַפְרִיחַ / נָחָשׁ בְּרִיחַ / וְעַל חוּר פֶּתֶן / יָדוֹ הָדָה”; ואילו את האות ל מסמלים לא רק הלפידים שהבעיר שמשון בין זנבות השועלים, אלא גם שפע עיצורי ל ששיבּץ עגנון במִלות השיר:

"שָׁלַל הַפְּלִשְׁתִּי / וְשׁוּעָל בִּגְבוּלִי / זָלַל, דָּלַל, יְבוּלִי

… צַהֲלוּ וְגִילוּ […] הֵילִילוּ וְחוּלוּ" וכו'.

הדבר הבולט בעת קריאה רצוּפה ביצירה עגנוֹנית ראשונה זו לילדים, הוא המִבנה המגוּון של השירים. אחרי שיר קטן בן 8 שורות קצרצרות (“זין”) באה פּוֹאֶמה בת 24 שורות ארוכות; שירים המחולקים לבתים באים לצד שירים חסרי בתים; שלא להזכיר את הֶעדֵר ההוֹמוֹגניוּת במִקצב החופשי ובצורת החריזה. השירים נכתבו, כמובן, בהברה אשכנזית, ובין חרוזים המתנגנים גם היום בחֵן מוצא הקורא גם חרוזים “גלותיים”, הפוגמים בהנאת קריאתם של “הצברים” (הַנְּבִיאָה – אָחִיהָ, עַד הֵנָּה – הַתְּאֵנָה, וכו').

בכל אחד משירי הספר משוקעת, כאמור, אגדה הקשורה בסיפור מקראי; מיעוטן אגדות פשוטות, המובנות לצעירי הקוראים, כגון האגדה על הרועה הבל, שמצא כבשה תועה “וַיְהִי לָהּ לְאֵם” (“הֵא”), או על הקוֹף שהגיע עם מלכת שבא להיכל שלמה, “אַךְ חָכְמָה לֹא לָמַד, / לֶאֱכוֹל רַק חָמַד” (“קוֹף”). שירי אגדה אחדים מצטיינים באותו הוּמוֹר שנון, שהיה אחר־כך מסימני ההיכּר של עגנון, כגון המעשׂה בעוף שראה שׂר־האוֹפים המצרי בחלומו כשהוא חג מעל סל העוגות, “וְאִם לֹא מֵת הָעוֹף / יִרְעַב עַד הַיּוֹם, / כִּי הָעוּגוֹת אֲשֶׁר אָכַל / הָיוּ רַק חֲלוֹם” (סָמֶךְ"). ואי־אפשר שלא לציין את השיר ספוּג־החן “צָדֵי”, הפותח בחרוזים קלים־כצבי אלה:

אף־על־פי שרבּים משירי הספר הם בבחינת “אגוֹזים קשים” לקוראים שאינם בקיאים במקורות ובלשון חכמים, היה ‘ספר האותיות’ עם הופעתו המאוּחרת שַי־הפתעה למוקירי עגנון, יין ישן בקנקן חדש והדור.

באביב תרפ"ה, חודשים מעטים אחרי שהשתקע עגנוֹן בירושלים, בא יחיאל הילפרין לבית הסוֹפר ודיבּר על לבו שיֵיאות לפרסם את סיפּוּרוֹ ‘מעשה העֵז’ בסִדרת ‘סיפורים־ציורים לתינוקות’ שיסד באותה שנה (ראה פּרק ז/ב); ואף־על־פי שעַגנון מסר כבר את הסיפור להוצאת ‘הדים’ וטען כי “חרטה אינה מעשה סוחר”, הצליח הילפרין לבסוף להעבירוֹ להוצאתוֹ. אחרי ‘מעשׂה העז’ נדפסו עוד מסיפּוּריו של עגנון בספריות לבני הנעורים ‘עופר’, ‘קופת הספר’, ‘מגילות’ ‘ספריה קטנה’ (ראה להלן) וכן בעיתוני ילדים²².

אין זה מקרה, שסיפוריו הלא רבּים של עגנון לבני הנעורים נדפסו בספריות הנזכרות בשנים תרפ“ה־תרצ”ג דווקא: באותן שנים הִרבּה גם לשגר מכתבים ספוּגי געגועים והוּמוֹר לבנו ולבתו הקטנים, ובתוכם שיבּץ מדי פעם חרוזים ספוגי חן תמים, כגון שיר קטן ונלבּב זה:

החרוזים שכתב עגנון לילדיו מעלים על לבנו את הפנינה האלגורית “עם לבי” (בתוך ‘אֵלוּ ואֵלוּ’), הפותחת במשפטים ליריים אלה:

ואמנם שר המסַפּר לשולמית היפה בבנות שיר אשר לא שָר עד הנה, כי הפעם “לבבי היה עמי ועם פי”.

ברבים מסיפוריו שיקע עגנון את חיבתו לילדים ולתינוקות של בית־רבן, אִם בתיאורים ואם במשפטים כגון: “רואים תינוק – מיד מחליקים את לחיו כדי למשוך לבו”, או: “אני יודע שמאהבתו שאוהב בעל הסידור את התינוקות” (“סידור תפילתי”). את חיבּת הסופר ל“תינוקות” נוכל לגלות גם בשׂיחוֹת־חוּלין שלו ובדברים שאמר באלול תש"ו, כשהקדיש מחצית מפרס אוסישקין שהוענק לו לחינוך ילדים עזובים: “אפשר שנזכה שתינוק אחד מישראל יגיע על־ידי המעות הללו להתחנך חינוך הגון ויעמוד על הקרקע ויקרא גם בספר” (‘מעצמי אל עצמי’, עמ' 35). מי שנתן דעתו לחיבתו זו של הסופר, לא יתמה למקרא המשאלה שכּלל בצוואתו: “קברו אותי ליד קברם של מלמדי תינוקות”; כאילו שִייך גם את עצמו לקהל מרביצי תורה לילדים.

דומה שאין כסיפּוּרי עגנון, המעוגנים ביסוד ה“פרימיטיבי”־התמים כביכול של מסַפּרי האגדות הקדומים, בנוסח אגדה או מעשׂיה עממית שעיקרה עלילה, התוֹאמים את אַמות־המידה של ספרות־ילדים במיטבה. והרי גם הוא, שהיה שרוּי כל ימיו במחיצתה של ספרות העם העשירה ושאב מאשראתה, ראה עצמוֹ כמי שמבקש לפענח את “סוד כתיבת סיפורי מעשיות”. “כשאני עומד לכתוב סיפור”, התוודה באחרית־ימיו, “איני כותב אלא אם כן כל אנשי סיפּוּרַי עומדים לפני במחזה, הם ושיחתם, הם ומקומם, הם ומלבושיהם שעליהם, ומונע אני מעצמי מלשׂים בפיהם מה שהייתי אני מדבּר, כלומר נותן אני לאדם את דבריו בפיו לפי טיבו, ואף על פי שפּעמים לבי משיאני להגיד את דברי אני מתוך גרוני” (ידיעות גנזים, תש"ל, 70, עמ' 612). משום כּך ודאי חרד כל־כך לסגנונו שלו והפציר בעורכיו שלא לשנות “ממטבע שטבעתי, כי אין לכם כל תיבה ותיבה שבסיפורַי אֵלה [‘מעשׂה העז’ ו’מעשה רבי העשיל'] שלא נטלתיה בידי ומיששתיה והחלקתיה ושעשעתיה עד שקבעתי אותה לברכה על הנייר” (ממכתבו לאשר ברש, אדר תרפ“ה; ידיעות גנזים, חשון תשמ”א, עמ' 13).

כמעט מראשית דרכּו ראה עגנון את סיפּוּריו הקצרים, או חלקם, כיאים לבני הנעורים. הוא, הסופר ה“מודרניסט” לכאורה, סיפּר את מעשׂיוֹתיו הקצרוֹת בפשטוּת, כדרך שסיפּרוּ בּעלי האגדה בדורות קודמים את מעשׂיוֹתיהם שלהם – סיפורים שהם שלשלת של אירועים, המכילים מזיגה מפליאה של תוֹם עממי ובינת־חיים. הנה, בראש וראשונה, ‘מעשה רבי גדיאל התינוק’, שהוא גִלגולה היהודי של אגדת אצבעוני הבין־לאומית, שהלהיבה ומוֹסיפה להלהיב בכל זמן וּמקום את דמיונם של קטנים וגדולים²³. כשנולד גדיאל – מספר לנו עגנון – “היה קטן כל־כך, עד שלא היה ניכר אם בן־אדם הוא”. מדי בוקר וערב היה אביו מוליכו בכיס בגדו לבית־הכנסת, שם היה עונה “אמן” בכל כוחו, עד ששום אדם לא היה יודע מהיכן הקול יוצא. תורה היה לומד כשהוא עומד על קופסת הטבק של אביו; וכשנטלו בערב חנוּכּה צלוחית שמן להדלקת הנר, נפל גדיאל לתוך הצלוחית. בליל־הסדר התחבא בתוך הכּוֹס המלאה של אליהו הנביא, וכשנכנס הכומר הרשע כדי לטפול את עלילת־הדם על היהוּדים – שתה את היין ובלע את גדיאל. אך כשהתייצב הכומר לפני המלך כדי להשמיע את עלילת־השווא, דיבר גדיאל מגרונו. לבסוף הצילוֹ אליהו הנביא והחזירוֹ בשלום לבית אביו, ובכך “תם מעשׂה רבי גדיאל התינוק ולא תמו כל מעשיו”. עוֹד מעט מנפלאוֹת רבּי גדיאל הביא עגנוֹן בסוֹף סיפורוֹ “מעשה עזריאל שוֹמר הספרים” (פרק ג במהדורת תרצ"א, עמ' ריב).

לא קשה לגלות בסיפּוּר־נפלאות עתיר־אירועים זה, המסוּפּר בחסכנות שאין דוגמתה, מוטיבים המצויים גם באגדַת אצבעוני הקלָסית, כגון הטביעה בשמן, השהיה בכוס, הבליעה, הדיבור מתוך גרונו של הבולע; עם זאת נהפך ‘רבי גדיאל התינוק’ בעטוֹ של עגנון לסיפור־עם יהודי קלסי בסגנונו באוִירתו ובתיאוריו וברמזים הקַבּליים המסתתרים בו.

והנה ‘מעשה העז’, שיחיאל הַילפרין הוֹציא בהידור בסִדרת ‘סיפּורים־ציורים לתינוקות’ (ירושלים תרפ"ה), והוא סיפורהּ האגדי של העז, שהיתה “מתעלמת מן הבית; יצאו לבקשה ולא מצאוה עד שחזרה מאליה והיו דדיה מלאים חלב מתוק מדבש וטעמו טעם גן־עדן”; ויום אחד קם הבן הצעיר, הלך אחרי העז בגלגול מחילות ומקץ “שעה או שתים, ואפשר יום או יומיים” הגיע אִתהּ אל הרי הגליל המלאים פרי מגדים, שם היתה העז “אוכלת מן החרובים ושותה ממעין גנים”. הנוסח במהדורת ‘סיפורים־ציורים לתינוקות’, שהַילפּרין יעדוֹ “לבני שש ומעלה”, זהה כּמעט לנוסח ה“קאנוֹני” של הסיפּוּר, פרט לשינוּיים מִזעריים (למשל, השמטת המשפּט האחרוֹן: ו“אוֹתוֹ בּחוּר אם לא מת” וכו'), שנעשׂוּ בלא ספק בהסכמתו של עגנון, ואולי אף על ידיו.

תמונה (מוגנת בזכויות) ותחתיה הכיתוב:

‘מעשה העֵז’ לש"י עגנון (הוצאת ‘הגִנה’, ירושלים 1925). צייר זאב רבּן.

בעצם אותם ימים, שבּהם העלה את העז מן הגולה לארץ־ישראל, שיגר עגנון את ‘המשולח מארץ הקדושה’ אל עיירות פולין. סיפור אגדי־סימבולי זה נדפס בתרפ"ה, כמעט בעת ובעונה אחת, בספריית ‘קוּפּת הספר’ (חוברת נג) וּבקובץ ‘פולין’ (הוצאת ‘הדים’) – שניהם בעריכת אשר ברש²⁴. דמיון, קסם וסַטירה נמזגו יחד בנוֹבֶלה סמלית זו, הפותחת כמעשה שהיה במסַפר עצמו – “פעם אחת נתגלגלתי לעיר אחת מערי פולין, נכנסתי לעיר ולא מצאתי אדם שם”; מיד אחר־כך הוא עובר אל הפּליאה (“לא עמד בי לבּי לשאול על מה זה”) ומוהל אותה בניצוצות של הומור, כגון המעמד הגרוֹטסקי של לחיצת הידיים:

שׂיאהּ הדרמָטי של המעשיה – בית־המדרש הנע עם ספריו ושולחנותיו בעקבות המשוּלח המזמר בקולו הנפלא, עד שהם נעלמים בנהר – מזכיר את האגדה על חלילן־הקסמים, המוֹליך את הילדים אל הנהר. יש הרואים במוטיב בית־המדרש הנע אצל עגנוֹן ביטוי לתחושתו של המסַפּר כי תקופת הקיום היהודי בפולין מתקרבת לסוֹפהּ²⁵; אבל בניגוד לסיומה הטרגי של אגדת חלילן־הקסמים, מסיים המסַפּר העגנוני את סיפורו שלו באֶפילוֹג של עידוד ונחמה:

חטיבה בפני עצמה מהווים סיפּוּרי היַלדוּת של עגנון, הכּתוּבים בגוף ראשון וכובשים את לב הקוֹרא בנימתם האֶלגית. בסיפורים אלה – ‘ש“ס של בית זקני ז”ל’, ‘שני זוגות’, ‘סידוּר תפילתי’, ‘המטפחת’²⁶ ו’ציפורי' – חוֹזר המסַפר אל גן־עדן־הילדוּת האבוּד שלו ומעלה בשׂפה שנמזגו בה תום ובינה זכרונות ומראות משחר נעוּריו: הדוֹרוֹנים שהביא האב לבני משפחתו בשובו מן היריד; קורות זוּג התפילין שקיבּל לבר־המצוה שלו והן “חביבוֹת עלי בכל יום ויום כיום שהנחתי אותן בראשונה” (‘שני זוגות’); ועל ספר המשניות שבּא לו בירוּשה מעזבון סבו שהלך לעולמו. והנה הסיפור הנוּגה ‘ציפורי’ (ספריית ‘עופר’, תרפ"ו), העוֹלה אוּלי על קוֹדמיו כמעשׂיה לילדים, בו מסַפּר שמואל־יוסף בשׂפה מקראית פשוטה וכלילת יופי על אחריתה של הציפור הקטנה, שהטיחה מַקורה בחלון ונפלה:

אין לכם כמדומה, ילד שלא יחוש עצמו שוּתף לחרדתו של שמואל־יוסף הקטן, לדאגתוֹ לציפּור הנאבקת על חייה, ליגונו במוֹתה, לנסיונו התמים להשיבה לתחיה באמצעות הפרוטה המוכנסת לקופת רבי מאיר בעל הנס. גם היום זוכר כּוֹתב שוּרוֹת אלה את הדמעוֹת, שנקווּ בעיניו בילדוּתוֹ למקרא המלים הרוטטות, החותמות את הסיפּוּר:

ימים רבים הגיתי בציפור, עליה היו כל מחשבותי. ואם גם קִברה נשכח, זכרונה לא ימוש מקרבי, כי בלבי הקימותי מצבה לציפור, זכרון כאב מצבתה.

ציפּוֹרי.

חרף מרכּיביו הסימבּוֹליסטיים־מִסתוֹריים, “צִפּוֹרי” הוא מִן השלֵמים בסיפּוּרי הילדים שלנו.

והנה סיפור העם ‘הפרוטה’²⁷⁰, על העני שעמד בניסיון ולא נגע בפרוטת־הנחושת שנקרתה בדרכו בשובו בליל־שבת מבית־הכנסת לביתו, וסופו ש“בשביל ששמר שבּת אחת מעוני זכר לשמור שבּתות הרבה מעושר”; והנה הסיפורים האחרים, שיניקתם ממסורוֹת עממיות וכולם נדפסו בזה אחר זה בבימות לילדים: “השנים הטובות” (‘מולדת’, תרפּ"ז); “מעשה הרב והאורח” (‘ספריה קטנה’, תרפ“ז; ‘מגילות’, תר”ץ); ‘אגדת הסופר’ (‘מגילות’, תרפ"ט); ‘מעשה בחוטב עצים’ (‘מגילות’, תר"ץ); ורוּבּם ככולם כתובים בנוסחו של מספר־מעשיות עממי, המוליך את העלילה הדרמָטית לקראת שׂיאהּ. חרף הפשטוּת החיצונית של סיפור־המעשׂה והשׂפה הכמו־עממית, ניכּרת גם כאן חתירתו של המסַפּר לשלמות הצורה האמנותית: על הסופר נגזר – כתב עגנון ב’אגדת הסופר' – “לעמוד בבחינת אדם שעומד במי קרח ביום השלג” לפני שהוא ניגש למלאכת היצירה.

אל אֵלה ראוי לצרף עוד כמה וכמה מן הסיפּוּרים המכונסים בקבצים (‘מאז ועתה’, ‘בשובה ונחת’, ‘ספר המעשים’, ‘פולין’) וּבמהדורות המיוּחדוֹת לתלמידים; ביניהם “העכבר והתרנגול”, “שבתי”, “תחת העץ”, ואחרון שהוא ראשון – הסיפור עתיר־האירועים “בלבב ימים”, המתאר בלשון חסכנית, ששוּלבוּ בּה סיפור בתוך סיפור, את מסע התלאות של חנניה הפלאי, שזכה להגיע לארץ־הקודש כשהוא יושב על מטפחת הצפה על פני המים. כּוּלם סיפורים שהאגדה שוּבּצה בהם בתוך מעשׂה הנראה כמציאוּת, ואשר גלגולי התפניות והתהפוכות בּהם ספוּגים רוח של שִׂמחה שלֵווה וקִרבה שבּין אדם לנופו ואדם לאלוהיו; סיפּוּרים שהתוגה הלירית וההומור הדק המואצלים עליהם יונקים ממעיינות של חוכמה עממית ואשר סגולותיהם הן מסימניה של ספרות־ילדים קלסית.

חרף האמור לעיל, אין זה סוֹד, שקיים ניכּוּר גוֹבר והולך בין רוב הקוראים הצעירים לבין יצירתו של עגנון; ודומה שאין צורך לחפּשׂ בנרות את סיבּתו של ניכּור זה. הסגנון העַגנוני היִיחודי, הנראה זר וּמוּזר בעיני הקורא המצוי, מהווה חַיִץ המרתיע ילדים רבּים; יש בּוֹ צירופי־לשון ומטבעות־לשון המחייבים פירוּש, פיסוק בלתי־מקוּבּל, המקשה את הקריאה וצוּרת דיאלוג המחייבת ריכּוּז ומאמץ. אין תימה אֵפוא, שסיפּוּרי עגנון, חרף יופיים, קִסמם ושאר סגוּלוֹתיהם, מוּכּרים רק ליחידי סגולה מבּין הילדים, והרוב הגדול של תלמידי ישראל עושה היכּרוּת קלושה עם יצירתו באמצעות שיעורי הספרות בלבד. והגיעו הדברים לידי כך, שאישי חינוּך וספרוּת הציעו לעשות “עיבּוּד והתאמה” של יצירות עגנון לילדים (ראה: ברגסון, ‘שלושה דורות’, עמ' 159).

לא זה המקום לדון אֵילו דרכים ראוּי לנקוט כדי לקרב את עגנון וסיפּריו אל הקוראים הצעירים; אבל אין ספק, שיצירתוֹ של סופר־אמן זה גדולה ומיוּחדת כל־כך, ומעשירה כל־כך את הקורא, עד שיש לנסות כל דרך אפשרית כדי להביאה אל הילדים והנוֹער. ספק אם עיבּוּד והתאמה, זהירים ככל שיהיו, הם הדרך הנאותה, מה גם שעגנון עצמו התנגד לכל שינוי בסגנונו. צדק אֵפוא מי שאמר, כי “דווקא השוֹני הלשוני הייחוּדי של עגנון בחלק מסיפוריו הוא אשר עשׂוּי למשוך את עינו ולבּוֹ של הקוֹרא הצעיר במקוֹריוּתוֹ, באקזוטיקה שבּו” (ברגסון, ‘שלושה דורות’, עמ' 158). לא אוצר־המלים מקשה על הקורא הצעיר, כי אם צירופיהן הופך לעתים את הידוע לבלתי־ידוע, ויִיחוד זה אין בו כדי להרתיע את הקורא המבקש לטעום טעמה של לשון עשירה וגבוהה יותר משׂפת היומיום השִגרתית. אותם קוראים, שהוכנו מראש למִפגש עם יצירת עגנון, ידעו להתמודד עם סגנון סיפוריו; ובאביב תשמ“ב קיבּלוּ רבבוֹת ילדים בני שמונה, תשע ועשׂר בהתלהבוּת את המחזה “ש”י מעגנון”, שהכיל כמה מסיפוריו הקצרים (“הפרוטה”, “מעשה העז”, “ציפורי” ועוד); היתה זו חוויה שעוררה בלב רבּים מהם רצוֹן להכיר מקרוב גם את עגנון שבּכתב. וילד כבן עשר, שיִטול לידיו סיפור כגון “המטפחת”, אי־אפשר שלא יתענג ממקרא שורות פשוטות־לכאורה, בעלות יִיחוּד וספוגות נוֹי כגון אלו:

המתנה שהעניק ש"י עגנוֹן לספרוּת־הילדים שלנוּ תוֹסיף להתקיים תמיד, רעננה כיוֹם נתינתה.

ו. ‘עין הנעורים’ – טמיר ומיכאלי

קרובים אל עגנון ברקימת סיפורי אגדה, וקרובים אליו גם בגיל ובהשקפת עולם, היו שני הסופרים־המחנכים הירושלמיים נֹח טמיר ומרדכי מיכאלי, ממייסדי הספריה החלוצית ‘משתלה’ (פרק ג/ו).

“סיפּוּרַי – פרי הסתכלות בחיי ילדים, כתובים הם מתוך הזדהות אִתם בשׂמחתם ובצערם”, כתב נֹח טמיר בהגיעו לגבורות. טמיר (זֶוִין; בסרַביה 1889 – תל־אביב 1986), הצעיר בחודשיים מעגנון, עלה לארץ בגיל עשׂרים ולימד שנים רבּוֹת בבית־הספר ‘למל’ בירושלים. בשישים שנות כתיבתו פירסם יצירות רבּוֹת בז’אנרים שונים – עיוּני ספרות, מחזות וסיפּורים ריאליסטיים (ביניהם הרומן ‘סמינריסטים במאבק עם’, על מלחמת־השפות בארץ); אך עיקר תרומתו לספרות־הילדים היתה בתחום הסיפור הקצר, שמציאוּת ודמיוֹן משמשים בו בערבוביה. ברוב סיפוריו, שנדפסו בשבועוני ילדים וכונסו בספרים (‘אשר סיפרתי לילדים’, ‘אל מעבר למולדת’, ‘חגים מספרים’), גובר המחנך על המסַפּר, והרעיוֹן בא לעתים על חשבון הליטוּש האמנותי. יש שנטל סיפורים או מוטיבים עממיים, האיר אותם באור חדש וסיפּרם בלשונו; כאלה הם סיפוריו ‘מעשה בעשיר עני’ (תרע“ו; נוסח חדש בחרוזים בשם ‘עני לשנה’, תש”א), ‘דוִד מלך ישראל’ (תרצ"ח), ‘מלך לשנה’ (תש"ד) ואחרים. רוֹב סיפּוּריו המקוֹריים מתארים דמוּיוֹת ואירוּעים מהווי בית־הספר בארץ בשנותיו הראשונות; בז’אנר זה הוא היה אחד הראשונים, אלא שכּאן היה רושֵׁם יותר מאשר מסַפּר יוצר. נוגע ללב הוא הסיפּוּר התיאורי “כל טוּב היה לי” (‘סיפורים ואגדות’, עמ' 86–96), מהווי מעון ירוּשלמי ליתומות בימי מלחמת־העולם הראשונה, בּוֹ מסַפּרת אחת היתומות על דודתה העשירה, הדרה בבית מפואר; לאחר שנתגלה כי דוֹדה זו אינה קיימת כלל ושאלוּה “מדוע בדית” –

צעירים ומבוגרים אילמי נפש, הנאבקים עם עצמם ועם סביבתם, מאכלסים את סיפוריו הרבּים, והוא סיפר על מעשיהם ועל חלוֹמוֹתיהם מתוך הזדהות, בשׂפה פשוטה, נמלצת פה ושם, ממוזגת רבדים ישנים וחדשים. אחת הדמוּיוֹת הנלבבות בגלריית טיפּוּסיו הוא הצדיק רבּי זוסיא, שנדד מעיר לעיר ומכפר לכפר לאסוף כסף לפדיון שבויים, שנחטפו על־ידי שונאי ישראל.

בהתקרבו לשנות שׂיבה כתב טמיר: “הוא מיעט לכתוב, אך שילב תיבה בתיבה בטהרה ובתואם פֶּה ולב. כסופר סת”ם המתקדש ומיטהר לפני כתיבת שם, ליטש כל פסוק ופסוק ונמנע מכל ביטוי שמחוץ לספירת האגדה התמימה". דברים אלה, היפים בחלקם גם לו עצמו, כתב טמיר על חברו הקרוב, שדמה לו לא במעט, מרדכי מיכאלי (פריזנט; אוקראינה 1894 – ירושלים 1957). כמוהו עלה גם חברו בשנה העשרים לחייו לארץ; ובתום לימודיו הורה עד ימיו האחרונים בירושלים בשלבוֹ את ההוראה עם עבודות כתיבה, הגות, ביקורת ועריכה.

מיכאלי היה, אולי, סופר־הילדים העברי היחיד בדורו, שראה את עיקר ייעודו הספרותי בהחייאת המסורת האגדית הקדומה ובכתיבת סיפּוּרי אגדה חדשים בלשון מקראית נאה וגמישה. מאז סיפורו הראשון, “מעשה בּילדה שנהפכה לפרח”, שהדפיס בגיל חמש־עשרה במאסף ‘בַּגִּנָּה’ שהוציא עם חבריו (דונאיֶבצי תרס"ט), נתגלה עיקר כוחו היוצר בז’אנר האגדי. שישים וחמש האגדוֹת שכּתב – מהן שנדפּסו בחייו בחוברות ובשבועוני ילדים, ומהן שכּוּנסוּ בספר אחרי מותו בטרם עת – סיפּרו לקוראים הצעירים על ברכת המעשׂים הטובים, על ילדים טהורי נפש ואנשי חסד ואמת, שבזכותם קיים העולם. כּזאב יעבץ היה גם מיכאלי “מבּני האדם הנִפלאים שהתגלו אלינו מערפלי העבר, הוגים הגיונות בני הדורות החולפים ומדברים אלינו בלשונם הצחה והמסולסלת ומספרים לנו על אורחות התום שלהם, ואת חיינו החדשים עם סיבוכיהם ומעקשיהם לא יאבו דעת” (צבי שַרפשטיין, בתוך ‘מ’ מיכאלי, האיש ופעלו‘, עמ’ 5).

מעשׂיותיו של מיכאלי מביאות את הקורא הצעיר אל עולם מלא פלאים ונׅסים, ואף־על־פי כן זהו גם עולם בעל היגיון משלו, עולם ששולטת בו חוּקיוּת מוסרית. מאכלסים אוֹתוֹ בני אדם אביונים – דייג ותופר נעליים, רועה וחוטב עצים, אלמנות ויתומים – אבל חרף דלותם והצרות הפוקדות אותם הם דבקים באמונתם, הולכים בדרך הישר ובאים על שכרם. ברבּוֹת מאגדותיו אפשר למצוא מוֹטיבים השאולים מאוצרות הפולקלור היהוּדי והכּללי, אבל הוּא עשׂה בהם שימוש מקורי רב־אשראה וטוָה מהם סיפּוּרים חדשים ספוּגים חן קדמוני, מלאי תפניוֹת דרמאטיוֹת, שחרף הסוֹף הטוב הצפוי הם נקראים בעניין ובמתח: מעשׂה בשלושה מלאכים שהחזירו אֵם חורגת למוטב (“מחרוזת הפנינים”); ומעשׂה בסוחר שהביא לבנו טווס־פלאים, אשר בזכותו נשא הבן את בתו של מלך אופיר לאשה (“טוַס הזהב”); ומעשה באח ואָחות, שריפאו את אמם החולה ממחלתה האנושה (“שלומי ושלומית”); ומעשה ביהודי שקיבּל בירושה את כוסו של אליהו, והוּא עמד לאַבּדהּ, אך בדרך נס היא נשארת בידיו (“שתי כוסות”); ומעשה בילד חכם, שהצליח לפתור את חידוֹתיו של מלך תימן ובתמוּרה קרע את ספר הגזירות של אבי המלך (“החידות”). אחת היפות והשלֵמוֹת שבאגדותיו, המתרחשת אף היא בתימן, היא ‘עין הנעורים’ (תרצ"ג): מעשה במלך מזדקן, שהִתאוָה לרחוץ פניו במימי עין־הנעורים, למען ישובו אליו עלומיו, ושלח את עבדו הנאמן להביא לו את נוזל־הפלאים. נער עברי, שיצא גם הוא בשליחוּת הארוּכּה, מצא לאחר תלאוֹת לא רק את מעיין־הנעורים, אלא גם את מעיין־הזִקנה, ושאב משניהם אל כליו. בדרכּוֹ חזרה גנב ממנו העבד את המים ומיהר אִתם אל המלך, אלא שברוב חֶפזונו גנב העבד בטעוּת את מי הזִקנה וכמעט המיט אסון על המלך ועליו עצמו. רק לאחר שהגיע הנער העברי לארמון חזרוּ העלוּמים אל גוּף המלך הזקן. כגמול לא ביקש הנער לעצמו דבר, ורק זאת ביקש, שיָקל המלך את עוּלוֹ מעל נתיניו היהוּדים; וגם על העבד הנוֹכל חמל הנער והוא ביקש מן המלך שלא יוֹציאֶנו להורג: די לו שירחץ פניו במי הזִקנה שנתן לשליטוֹ. וכן היה.

בּאגדות לא מעטות מאפיל הרעיון הסמלי המקוּפּל בּהן על העלילה, אבל על מגרעת זוֹ מחפּה הסגנון המקראי הרך והנלבּב; כזאת היא האגדה על רבּי לייב שׂרה’ס, שאמר כי “כל זמן שבני־ישראל שרויים בגלות, אין הבדל בין עשיר לעני: שניהם אוּמללים ושניהם טעונים רחמים” (“הקבר הקדוש”); וכזאת היא האגדה על הנערה כִּנרת, שמתה למראה הוֹריה שנספו במלחמה ואלהים הפך אותה “לים תכלת נחמד והדור” (“כנרת”); וכזאת גם האגדה על בן הלוִיׅים, שנשבע אחרי החורבן לא לשיר משירי ציון על אדמת נכר, ואחרי שכּמעט הפֵר את שבועתו ביקש מה' כי יקח את נפשו, המלאה שירה כים:

גם בעולם־האגדה הקסום והאוֹפּטימי שולטים היגון והשׂמחה זה לצד זה, כמו בחיינו אנו, אבל כל אשר “לב לו להבין ואוזן לו להאזין” ישמע את חן השיר העולה מן האגדה. לצד טיפּוח האגדה המקורית, גילה מיכאלי שקידה מפליאה בטיפוח בטאון־התלמידים ‘חברנו’ של בית־הספר ‘תחכמוני’, שאותו ערך 35 שנה (תרפ“א־תשט”ז), ואשר היה, כלשונו, “אכסניה ספרותית להרבה ילדים יהודיים, ילידי ארצות שונות ובני עדות שונות, שארץ־ישראל הנבנית והולכת, הלשון העברית החיה ושיתוף הרגשות הדתיים והלאומיים הטהורים יוצרים ביניהם את האחדות השלמה והנכספת” (‘עתון הילדים וערכו החינוכי’, תרצ"ד).

לצד פעילותו רבת־השנים בעִיתון־התלמידים, השתתף מיכאלי רוב ימיו בשבועוני הילדים ובספריוֹת שונות – ‘משתלה’, ‘ספריה לילדים’ (תרפ"ז), ‘אוצר התלמיד’ (תרפ"ח), ‘קוּפּת הספר’, ‘מגילות’, ‘אור לעם’ (תש"ג) ועוד.

ל’קוּפּת הספר', שפתחה פרק חדש בתולדות ספרות־הילדים שלנו – בדרכי פעולתה, בשיטות ההפצה שלה ובמשך קיומה – לה ולעורכהּ אשר ברש מוקדש הפרק הבא.

ז. קוּפת הספר' ואשר ברש

שורות אלה, שחתמו את הקול־הקורא “לחברי ‘קוּפּת הספר’ בכל מקום שהם” (נדפס בדו־שבועון ‘אלומות’ בראש־חודש אב, במלאות חצי שנה לייסוּד ההוצאה), מבטאות את ראשיתה המבטיחה של הוצאת־ספרים יִיחוּדית זו, התחלה צנועה ורבת לבטים, והמשכהּ רב שנים וזכויות.

‘קוּפת הספר’ נוסדה בעקבות פגישה שקיימו בחנוּכה תרפ"ב (דצמבר 1921) נציגים של מרכּז המורים והסתדרוּת הסופרים. באותה פגישה נתקבלה הצעתו של המורה־הסופר פסח אוירבך לייסד גוף משותף להוצאת ספרי קריאה ועיון לילדים, במטרה “להמציא חומר מנוּפּה ומעולה במחיר נמוך לתלמידי בתי הספר”. וַעד מנהל בן חמישה חברים נבחר לעמוד בראש ההוצאה: שניים מטעם מרכּז המוֺרים (פסח אוירבך ויצחק ספיבק), שניים מטעם הסתדרוּת הסופרים (אברהם צפרוני ואשר ברש, שניהם, אגב, גם מוֹרים במִשׂרה מלאה); יושב־ראש הוַעד היה יעקב פיכמן, והעורך בפועל של הספריה היה אשר ברש.

עם ייסוּד ‘קוּפּת הספר’ שלח מרכז־המורים חוזר ארוך ורב־עניין לחבריו, וּבו נאמר בּין השאר:

מימוּן ההוצאה ודרך ההפצה של חוברות ‘קוּפּת הספר’ נעשׂוּ אֵפוא, בשיטה שלא היתה מקוּבּלת עד אז בארץ: על־ידי מנויים צעירים, שנרשמו כחברים ב’קופה‘. כל ילדי הארץ הוזמנו להצטרף אל ‘קוּפּת הספר’, וכל חבר שנרשם קיבל פנקס, בו הדביק בולים שנשאו את דיוקנותיהם של סופרים עברים, וחברוּת זו היתה מזַכּה את רוכש הבולים בהנחה ניכּרת במחיר החוברת. ההרשמה ל’קוּפּת הספר’ נעשׂתה בבית־הספר, בעידודם הנמרץ של המורים, ובמהרה נתברר כי השיטה כבשה לבבות רבּים. הביקוש לבולים ולחוברות הלך וגבר. בכיתות רבּוֹת נערכו שיחות על הסופרים, שתמונותיהם קישטו את הבולים; ילדים שהצטיינו באיסוף בולים קיבּלו תעודות הצטיינוּת. מדי פעם אף נערך יום־סרט לטובת ‘קופת הספר’. ההתחלה היתה מעודדת.

בט“ו בשבט תרפ”ב יצאה חוברת ראשונה בהוצאת ‘קוּפּת הספר’ – ‘בדרך רחוקה’, ובה שבעה סיפורים ואגדות מאת מ"י ברדיצ’בסקי, עם שרטוט ביוגרפי מאת יעקב פיכמן. חמש החוברות הבאות, שיצאו אחת לחודש, היו מגוּוָנות בתוכנן: סקירה מדעית־פופולרית על האלמוגים מאת קרל אֶוַלד (תירגם פסח אוירבך), שתי חוברות סיפורים מאת משה סטבסקי (סתוי) ושתי ביוגרפיות מתורגמות: ‘כריסטופר קולומבוס’ מאת אדוארד גראנסטרם (תירגם יהודה גור־גרזובסקי) ו’הילד רוסיני' מאת לידיה צ’רסקיה (תירגם פסח גינזבורג). עם הופעת החוברת השביעית פירסמה ההוצאה בדו־שבועון ‘אלומות’ איגרת לחברֶיה, שהצטיינה בנעימתה הנלבּבת, המתוּבּלת פה ושם הומור דק:

בהמשך האיגרת מוֹדה ההוֹצאה כי נוֹדע לה “שלא כל החוֹברוֹת מצאוּ חן בעיניכם במידה שוָה. ואין פלא; לא תמיד יכולים הגדולים לכוון לטעמם של הקטנים”; וכדי שיכירו העורכים יותר את טעמם של הילדים, הוזמנו הקוראים לחווֹת את דעתם על החוברות:

ידו וסגנונו של העורך אשר ברש ניכּרים באיגרת נלבּבת זו. הוא, ברש, היה הרוח החיה בהוצאה והמפעיל את גלגליה: הוּא פנה אל סוֹפרים נודעים – ח“נ ביאליק, זלמן שניאור, יהודה בורלא וש”י עגנון – והזמינם להשתתף בה; קירב אֵליה סופרים מתחילים; עשׂה את רוֹב עבודות העריכה וההגהה; ואם לא די בכך, גם הפך את מרתף ביתוֹ למשרד ולמחסן של ‘קופת הספר’… מאז הקדיש חלק נכבד מפּעילוּתוֹ הספרותית המסוֹעפת לטיפּוּחה של ספרות־הילדים שלנו ולהעשרתה.

בן עשרים וחמש היה אשר ברש (גליציה 1889 – תל־אביב 1952), כשעלה לארץ־ישראל וּמאחוֹריו כבר ניסיון מגוּוָן בכתיבת שירה, סיפּוֹרת וּפּוּבּליציסטיקה. עוד בנעוּריו בפּרבר הכּפרי של לוּפּאטין

עיירת־הוּלדתוֹ היה חורז חרוזים וכותב סיפּוּרים ומחזות בעברית וביידיש, ובזכרונותיו סיפּר כי בהגיעו למצווֹת כבר היו ברשותו קונטרסים של “כתבים” מועתקים בכתב־יד יפה ומכורכים בעצם ידו. נופי ילדוּתוֹ שטופי השמש, הגן שטיפּחוּ הוריו והחוויות שספג בשׂדה וביער, לחוף הנהר וב“מיסתרי” בית המשׂרפות ליווּהוּ כל השנים והטביעו את רישומם על מיטב סיפוריו לבני הנעורים ולמבוגרים. כבר ספרוֹנוֹ המקורי הראשון לילדים, שהוציא בתרפ“ו בספריית ‘קוּפּת הספר’ – ‘חברים’ שמו – הכיל שני סיפּוּרים המעוגנים בנופי ילדוּתו, ואותם כָּלל אחר־כך בספרוֹ ‘נערים’ (תש“ח; מהדורה מחודשת: ‘ישחקו הנערים’, תשכ”ו). אין הרפתקאות מסעירות בסיפורים אלה, אך יש בהם פרקי ילדוּת נלבּבים, ספוּגי אוִירה נוסטלגית, על ילדי עיירה העורגים לברוֹח מן המציאוּת שהם שרויים בה: מעשׂה בנערים שיצאו אל חלקת האפונים ונתקלו באיכר ה”גוֹי"; ומעשה בסיור מרתק שערכו הנערים בבית־המשׂרפות הנטוש האפוף מִסתורין; על תעלולים ביום קיץ ועל מסעות אל היריד הגדול ואל בית הדוֹד בכפר. ספוּרי הווי אלה, המתארים בריאליזם רך את ילדותו שלו ושל בני העיירה על עצבונם ושׂשׂוֹניהם, כתובים בשפה ציורית מדוּיֶקת, תוך גלישה חוֹזרת ונשנית אֶל פרטים שוּלִיִם כביכול:

לצד סיפוּרי היַלדוּת גילה ברש שקידה רבּה גם בתחומי הפולקלור וההיסטוריה. הוא אסף סיפורים ומעשׂיות מן הפולקלור העולמי, המזרחי והיהודי וסיפּרם מחדש בסגנון מקראי רך, רווּי הומור ובינת־חיים. כבר בראשיתה של ‘קוּפּת הספר’ פירסם בה אסופות קטנות של ‘אגדות סיניות’ ו’אגדות רוסיות‘; אחר־כך הוסיף לפרסם בעיתוני הילדים סיפורי־עם, שכּוּנסוּ בשוּרת ספרים: ‘משׂיחות ערב’ (תרצ“ב; תשי”ח) – כג מעשיות מזרחיות על חולשות אנוש, המצטיינות בחריפות הביטוי ומזכירות ברוחן ובתכלית קיצורן את האגדה המדרשית; ‘הדס’ ו’פלח הרימון’ (תרצ“ה־תרצ”ו; מהדורה בכרך אחד: ‘עולם מסַפר’, תשי"ב) – 70 “מעשיות ושיחות של עמי העולם”, ביניהן סיפּוּרי קסם, אגדות־גבורה, משלים, סיפורי הווי ומהתלות, הכתובים מחדש בשפה מקראית גמישה, משוּבּצת פה ושם חריזה פנימית; ‘מנורת הזהב’ (תש“ג; תשכ”ה) – ארבעים מעשיות־עם יהודיות על אישים ומקומות, שמובלטים בהם ערכי האמונה, ההסתפּקות במועט וההכּרה כי יש שׂכר וסוף הטוב לנַצֵח, שכּן מנורת־הזהב שהוּצאה מן המקדש זוֹהרת בנפשו של כל יהוּדי ומאירה את הנתיב לארץ־ישראל של מטה ושל מעלה; ‘הנעל הקטנה’ (תש"ז) – מעשׂיוֹת יהודיות על צדיקים ופשוטי עם, ביניהן גירסה יהוּדית מעוּדנת של אגדת סִינדרלה²⁸ שיש בהן פתרונות מופלאים לאירועים מוזרים ואמונה עזה בהשגחה המכוונת את עולמנו. בכל הסיפורים הטביע ברש את סגנונו שלו, סגנון בהיר ושלֵו בעל גמישוּת רבּת חן, סגנונו של מסַפּר עממי:

יום אחד ראו רבּי אליעזר ורבי יהושע מלאך יוֹרד לקראתם ובידו חלוּק לבן, מזהיר באור החמה. סבר כל אחד מהם כי חלוּק זה שלוֹ הוא.

ומן האגדה – אל הנובלה ההיסטורית לבני הנעורים, שבּהּ המשיך ברש את מסורת ‘זכרונות לבית דוד’ לרקנדורף ופרידברג, הממחישה ומטעימה כי “נצח ישראל לא ישקר”. שבע הנובלות, שפירסם בתקופות שונות וכינס באחרית ימיו אל ספרו ‘שׂיח העתים’ (תשי"ב), הן מעין שבעה ציוּני דרך, המוצבים במרחקים גדולים זה מזה לאוֹרכּה של ההיסטוריה היהודית, כאשר בכל אחד מהם מובלט היחיד על רקע תקופתו: שאול בין קיש מתחשל ומתבגר תוך כדי חיפּוּשׂיו אחרי האתונות (“שאול והאתונות”); יוחנן מגוש־חלב מוותר על חייו הפרטיים למען חֵירוּת עמו (“עד היסוד”); דוֹן חוֹסֵי, הסוחר בכתבי־יד עתיקים, דבק בחיים גם בימי האינקוִיזיציה וגזירת הגירוש מתוך ביטחון כי “לא אמות כי אחיה” (“הנשאר בטולידה”); ההומאניסט אֶראסמוס נפגש עם בחורי ישיבה ומשתכנע כי עם ישראל ישוב וייגאל (“הפּגישה”); עמידתם של יהודים בעת פּרעות הקוזאקים מוכיחה את עליונות הרוּח על הכוח (“ממול שער השמים”); בטחונה של אלמנת הרב מבּרוֹדי שנרצח כי סוף האמת להתגלות (“עצמוֹת ר' שמשון משפּירא”); עימות בין איש־מדע גרמני לעוזרו היהודי שנשלח למחנה־ריכּוּז מוכיח את עליונות המנוצח על המנצח (“במַרבּוּרג”).

הרעיוֹן ההיסטוֹריוֹסוֹפי והסימבּוֹליקה שבאִפיוּן הדמוּיוֹת מעכּבים לא פּעם את הרֶצף והמתח הדרמָטי שבּסיפּוּרים. הקורא הצעיר חש לא פּעם כי העלילה באה לשרת רעיון שהמחבּר מבקש להעביר אליו, מה גם שאותו רעיון חוזר בוַריאציוֹת שונות ברוב סיפּוּרי ‘שׂיח העִתים’. אבל אוֹתוֹ קורא, שבּא בסוד התקופה ומזדהה עם דמויותיה הפַתֶטיות, נכבש בקֽסמהּ של השׂפה האֶפּית, שהיא שלֵוה ורוגעת ומלאה צלילים וצבע; והדבר אמוּר בעיקר בנובלה “הנשאר בטולידה”, שהיא הטובה והמשוכללת שבּקוֹבץ (נדפּסה ב’כנסת' ת“ש והופיעה בתש”ג במהדורה בת 3000 עותקים, שהכנסותיה קודש לילדים־פליטים וחינוכם בארץ־ישראל):

חשיבוּת מיוחדת שמורה לתרגוּמיו של ברש מספרות־הנוער העולמית: ב־1921 הגיש לקורא העברי הצעיר תרגום מלא ראשון של ‘רוֹבּינסוֹן קרוּזוֹ’ לדניאל דיפו (הוצאת ‘וַעד החינוּך’), שהביקוֹרת ראתה בוֹ “מעין חג וּבשוֹרת תקוּפה חדשה” (חיים הררי, ‘החינוּך’, תרפ"א, עמ' 40); ואחריו תירגם את ‘זכרונות מבית היער’ מאת פטר רוֹזֶגר (‘קופת הספר’, תרפ"ה), את קיצוּר ‘אוֹהל הדוד תום’ לבּיצֶ’ר סטוֹ (תרפ"ז) ועוד. לְרוב תרגומיו הקדים מבואות קצרים על הסופרים ויצירותיהם, והוּא המשיך בּכך כשנתמנה לעורך הוצאת ‘מצפה’, בּהבליטוֹ בכל יצירה את המייחד, המעשיר והמחנך שבּהּ. כך, למשל, ציין במבוא ל’רוֹבּינסוֹן קרוּזוֹ' את “הקסם הסיפורי המרתק, ספקותיה ומדוחיה של נפש האדם ועמהם השלוה והבינה היתרה שחוננה בהן, התמימוּת והיַשרוּת ועִמהן הבנת העיקר וחוּש המציאוּת הנפלא”. הקסם הסיפּוּרי, השַלוה והבּינה היתֵרה, התמימוּת והישרוּת היוּ גם מסגוּלוֹת סיפּוּריו של אשר ברש עצמו.

שלושים שנה רצופות (1914–1943) עסק ברש בהוֹראה, ובפרק זמן־זה חיבּר גם ספרי לימוד לתורת הספרוּת. אחרי פרישתו מן ההוראה נתמנה לעוֹרך הירחון לנוֹער ‘עתידות’ – מִשׂרה שהתמסר לה עד שנת־חייו האחרונה. אבל את תרומתו העיקרית לגידולה של ספרות־הילדים שלנו יש לראות, בלא ספק, בתריסר שנות עריכתו את ‘קוּפּת הספר’.

כל המעיין ברשימה הכרונולוגית של מאתיים החוברות והספרים, שיצאוּ על־ידי ‘קוּפּת הספר’ בשתים־עשרה שנוֹת קיוּמה (ראה נספח) עלוּל לקבּל את הרושם שעורכי הספריה פעלו ללא תוכנית קבועה ובלי כּיווּן ברור. אנו מוצאים בה “ערבוביה” של סיפורים לקטנים ולמתקדמים, מקור לצד תרגום, דרַמה לצד מדע פופולרי, חוברת מנוקדת בת 8 עמודים (‘מי ענד לדוכיפת ציצת נוצה’ לביאליק) ומיד אחריה רומן בן 200 עמודים צפופים (‘פדיטה הקטנה’ מאת ז’ורז' סאנד בתרגום ש"ח ברכּוּז), כאילו יד־המקרה שלטה ברשימה. אך לא יד־המקרה היתה כאן, אלא כורח המציאוּת ואילוצי הפּשרה. אם לא תמיד היה בתיקי המערכת החומר הרצוי, לא נותרה ברירה אלא ליטול מן המצוי, ולא פּעם נאלצה המערכת להודיע על שינוי בתוכנית שפורסמה מראש, או להודות “שלא כל החוברות מצאו חן בעיניכם [הקוראים] במידה שוָה”. עם זאת ביקשו העורכים לתת לקוראים הצעירים חומר מגוּוָן, שישולבו בו הנעים עם המאלף והמועיל. כשבּא יצחק ספיבק, חבר הוַעד המנהל של ‘קוּפּת הספר’, לסכּם אֵילו חוברות יצאו בה בשש השנים הראשונות לקיומה, מצא כי “החוברות הבודדות מצטרפות עתה לסוּגים־סוּגים מסויָמים, שכּל אחד מהם הוא מדור לעצמו, בעל תוכן וגון מיוחד לו. חמישה כרכים מובחרים נתקבלו עתה, וכל כרך הוא בעל משקל ובעל ערך ספרותי”: כרך א – סיפּוּרים קלים לילדים קטנים; כרך ב – אישים (לוּאי פאסטר, קולומבוס, אוריאל אקוסטא וכו'); כרך ג – אגדות (‘הארגונאוטים’, ‘כמה קרקע דרוש לאדם’ מאת טולסטוי, ‘שיחות’ לזאב יעבץ וכו'); כרך ד – היסטוריה וגיאוגרפיה (‘מֶכּה ומדינה’, ‘בעמק הפלאים’ מאת רפאל סבֶרדלוב וחוברותיו של זאב וילנאי על אתרים בארץ־ישראל); כרך ה – סיפורים ומחזות: ‘פדיטה הקטנה’, ‘אי המטמון’, ‘פאול וּוִרג’יניה’ וכן “סיפורים מקוריים, שהרבה מהרעננות ומחן המולדת בהם” (ספר היובל של הסתדרות המורים, תרפ"ט, עמ' 261).

‘ערמוני’ לרחל פייגנברג (אמרי) – חוברת נז בספריַת ‘קֻפַּת הספר’ (תרפ"ה).

החוברות המגוּוָנות של ‘קוּפּת הספר’ נתקבלו, ברוּבּן, בהתלהבות מוּבנת על־ידי הילדים, שראו עצמם שותפים למפעל חלוצי זה. גם הביקורת האירה להן פנים: “חביבים עלי חיבּה יתרה הספרים הקטנים האלה, מפני שיצאו על־ידי ‘קוּפּה’ שנוסדה בסיועם של הקוראים והקוראות, התלמידים והתלמידות של בתי־הספר, המבקשים להם מזון רוחני וחושׂכים מפרוטותיהם, כדי לתת יכולת להוציא בשבילם ספרים עבריים, מקוריים ומתורגמים”, כתב מ' בן־אליעזר, שסקר ברשימתו כמה מן החוברות החדשות ושיבּח בעיקר את האגדות, הכתובות “בלשון עברית צחה” וגורמות “עונג רב לקוראים הצעירים, שיש להם לב להרגיש את היופי והתום אשר באגדותינו” (‘בן־ארצי’, י בכסלו תרפ"ו. חתום: ב.א.).

אבל רבּים מן המורים, לעומת זאת, ביקרו את חוֹסר ההומוגניוּת, שאיפיין את ‘קוּפּת הספר’ רוב שנות קיומה. מגרעת זו היתה, לדעת המחנך צ' אלעזרי, הסיבה העיקרית ש“העבודה לטובת הספריה הוזנחה ברוב בתי־הספר”, שכּן “המערכת לא ידעה לתת להוצאה את הכּיווּן הרצוּי”. רוב החוברות שהופיעו אינן מתאימות, לדעת הכּוֹתב, לגיל בית־הספר העממי, “והחוברות הבודדות, שהתאימו למחלקות הבינוניות, נמכּרוּ כּוּלן ואזלוּ מן השוּק” (‘הד החינוך’, תרפ"ז, עמ' 299–300).

מבקרו הספרותי של ‘כתובים’ ביקר גם הוא את הֶעדר הקו הברור בעריכת ‘קופת הספר’, אשר “בעצם קיומה של ההוצאה [יש] איזה קו של תמימות ילדים”. המבקר האנונימי (אליעזר שטיינמן?) הציע, “שהעורכים, שהם כידוע מורים על־פי אומנותם, ילכו באיזו שיטה שהיא בהוצאתם זו”, שכּן “מי עוד כמוהם ראוי והגון לעבודה שיטתית בחינוך הרוח והנפש על־ידי חוברות קריאה”, ואף “לתמיכה רוחנית מאת הקהל התרבותי הרחב” (‘כתובים’, 25.5.1927).

אשר ברש וחבריו להוצאה הכירו גם הם בצורך להנהיג “שיטה” ברורה ב’קוּפּת הספר' ויסדו בה “ספריות” קטנות: ספריית ‘דעת’ ליהדות ולמדע פופולרי בעריכת פסח אוירבך ומרדכי אזרחי, וספריית ‘גדיים’ לבני הגיל הרך ולקוראים המתחילים, ובה נדפסו מעשיות וסיפורים מקוריים קצרים מאת סופרים ותיקים (מרדכי אזרחי, שמוּאל בּס, זלמן רוזנטל) ומתחילים (צבי ליבּרמן־לבנה, זלמן אריאל ואחרים); ובתרצ“ג נוֹספה ל’קוּפּת הספר' סִדרה קצרת־ימים בשם ‘ילדי העמים’, שכּללה סיפורים מעוּבּדים על חייהם של בני ארצות רחוקות; ביניהן: “קנַק, האסקימו הקטן” בעיבּוּדו של ב' פליכס (פסֶבדונים של אשר ברש) ו”ברקאי, הנער האינדי" בעיבּוּדוֺ של אריה לרנר²⁹ (שמות המחברים לא צוינו). מקץ שנתיים נתמזגה ‘קוּפּת הספר’ רשמית עם הוצאת ‘מצפּה’, שברש היה עורכהּ הספרותי, וחדלה למעשׂה להתקיים.

יחס מיוחד גילה ברש אל סופרים מתחילים ויוצרים אלמונים, שהיו עדיין בראשית דרכם. כך נהג כעורך הדו־ירחון ‘הדים’, שם “אנו, בני דור עומד והולך, מטים אוזן לדור בא” (גיליון א, תרפ"ב) – וכך עשה את חוברות ‘קוּפּת הספר’ בימת־פִּרסום ראשונה לסופרי ילדים צעירים, שעתידים היו להעשיר את ספרות־הילדים שלנו: זלמן אריאל (לייבוביץ; 1895–1970), שנודע אחר־כך במאות המעשיות המעוּבּדוֹת שלו, פירסם ב’קוּפּת הספר' את מעשׂייתוֹ הראשונה, ‘לא לחינם נבח הכלב’; יחזקאל סן (1904–1955) הדפיס בה את יצירותיו הראשונות, מחזה אגדי בשם ‘פרחים מהלכים’ (תרפ"ז) ומעשׂיה בחרוזים על ‘החתול ומורהו’ (תרצ"ג); ברכה חבּס (1900–1968) עשתה כאן את צעדה הראשון בספרות־ילדים במעשיה בחרוזים ‘תיק הסגולה’ (תרפ"ז); צבי ליבּרמן (לִבנֶה) פירסם ב’קופת הספר' את סיפורו הראשון, ‘הדייגים הצעירים’; ואליעזר שׂמאלי עשׂה אף הוא את “הופעת הבכורה” שלו בספרות־הילדים ב’קוּפּת הספר‘, תחת ידו המדריכה והמעודדת של אשר ברש. “נתמזל לי המזל”, סיפר שׂמאלי מקץ שנים, "ומלאך טוב הקביל פני בראשית דרכי, ואין לי ספק, שמכתבו הראשון של ברש אלי מכ’ סיון התרפ“ט, הוא הוא שכיוון אותי לשביל זה, אשר בו הנני מתנהל בהשראתו למעלה מארבעים שנה” (“שושלת ברש”, בתוך ‘יצחק ברש’, תשל"ב; אין מִספוּר עמודים). למספרים אלה מוקדשים להלן פרקים מיוחדים.

אבל לצד ביכּוּרי יצירותיהם של פרחי סופרים אלמונים־עדיין וחוברות של אגדות, ביוגרפיות ומדע פופולרי, ביקש ברש, כמובן, להביא ב’קוּפּת הספר' מדבריהם של בחירי הסופרים. על כן פנה אל ש“י עגנון, ח”נ ביאליק וא“ז רבינוביץ וקיבל מהם את ‘מעשה המשולח מארץ הקדושה’³⁰, ‘מי ענד לדוכיפת ציצת נוצה’ (ביאליק) ו’בורחים' (אז"ר). בכ”ז בתשרי תרפ“ג כתב גם אל זלמן שניאור: “אם יש תחת ידך, או במחשבתך, איזה דבר לרוח הילדים, שיר סיפּוּרי, מחזה או סיפור, שלחהו אלי בשביל הוצאת ‘קוּפּת הספר’, שאני מטפל בה, ובעד זה תקבל מ־5 עד 7 לירות מצריות הגליון” (‘גנזים’, תשל"ח, 93–94, עמ' 160). אבל שניאור השיב ריקם את פניית העורך, כּכל הנראה בגלל שׂכר־הסופרים ה”צנוּע"³¹; לעומת זאת נענה יהודה בורלא לפניית בּרש ופירסם ב’קופת הספר' כמה מן היפות ביצירוֹתיו לילדים ולנוער.

ליהודה בורלא ותרומתו לספרות־הילדים מוקדש הפרק הבא.

ח. ‘קסמי מוֹלדת’ – יהודה בורלא

“לעינַי מסתובבים יהודים ויהודיות בני גון אחר, לשון אחרת, מנהגים אחרים; יהודים ספרדים, מבני עדות המזרח וגם תושבי הארץ הערבים. רציתי ושאפתי מאד לתארם ולציירם, אבל מי יודע אם יעלה בידי? האמנם צפון בי כשרון־סופר?” במִלות־וידוי אלה תיאר יהודה בורלא (ירושלים 1886 – תל־אביב 1969) את המניע “שגרם לו שיתחיל לכתוב”: בנעוריו בין סימטאות ירושלים העתיקה לא הכּיר כלל את הספרות החדשה, ורק לאחר שנכנס לבית־המדרש למורים עשה היכּרוּת ראשונה עם יצירות מנדלי, פרץ ובני דורם. אז “כמו הוּרם מסך לפני עיני ואני רואה, שומע ומרגיש התרחשוּת של חיים, שאמנם ידועים לי בתוכנם, אבל שונים הם בצבעם ובניגונם”; ואז התעורר בו הרצון לנסוֹת לתאר את החיים שהוא מצוי בהם ומכּירם: “ישבתי, ניסיתי וכתבתי סיפור גדול בערך בשם ‘לונה’, מחיי ירושלים לפני חמישים שנה ומסרתיו למשפט לידי י”ח ברנר, שהיה נערץ מאד כאישיות מוסרית, כסופר מובהק וכראש המדברים בספרותנו". ורק אחרי ששמע במפורש מפי ברנר את המלים “כתוב, כתוב, יש לך כשרון”, הוסיף לכתוב כּמעט עד ימיו האחרוֹנים.

אבל אם היה ברנר שושבין ספרותי ליהוּדה בורלא, היה זה אשר ברש שהביאוֹ אל ספרות־הילדים. עוד בתשרי תרפ“ג, כשהיה בורלא מורה בבית־הספר העברי בדמשׂק, שיגר אליו ברש בקשה “כי תשתתף אתנו בעבודתנו בכל אשר חננך אלהים” (‘גנזים’, תשל"ח, 93–94, עמ' 159). כעבור שנה בערך שלח אליו בורלא את סיפּוּרוֹ ‘בּרוּכי אלהים’ – אגדה ארכנית עמוּסה סימבוליקה עד לעייפה על בת מלך הוֹדוּ, המחפּשׂת את “הדרך אשר בה ירפא לב האדם” ומעמידה למבחן תשעה אחים, אשר מהם “קמוּ ונפוצו על פני האדמה בני האדם המצוינים בסגולותיהם”. חרף מגרעוֹתיה מצא ברש את היצירה “טובה וראויה למחַבּרהּ”, שלח אותה לדפוס ובט”ו טבת תרפ"ו היא הופיעה כחוברת כפולה (לא־לב) בהוצאת ‘קוּפּת הספר’.

חבלי הדפסה ארוּכּים יותר פקדוּ את יצירתו הבאה של בורלא לילדים, היא הפּוֹאֶמה האגדית ‘נשמת המכבי’. למעשׂה, היתה זו אחת מיצירותיו המוקדמות של בורלא: הוא כתב אותה בירושלים עוד בשנת תרע"ה, אחרי הולדת בנו הבּכוֹר (ואַף הקדישהּ לו³²). בהשראתוֹ סיפר בה האב הצעיר על “תינוק נפלא מאד [אשר] אהב הִרבּה שמוֹע לרוב ספורים ואגדות”; אחרי ששמע מפי סבתוֹ את אגדת המכּבּים, ראה הפעוט בחלומו את אליהו הנביא, שנשלח לסייע לו למצוא את נשמת המכבי –

עשר שנים אחרי כתיבתה שלח בורלא את האגדה לברש, עם הצעה להדפיסה ב’קוּפּת הספר' בשבוע חנוכה תרפ“ה. אלא שברש לא התפעל, וּבדין, מפּוֹאֶמה גדושת פתטיוּת זו וכתב לו: “האגדה לא רעה ולא טובה (יש חרוזים הצריכים תיקון) והרי היא מתאימה יותר לכ' תמוז מאשר לחנוכה. למועד ההוא אפשר ש’קוּפּת הספר' תוציאנה. אם אינך מסכים לחכות – אשלחנה אליך בחזרה” (גנזים 8581/74). בסופו של דבר לא נדפסה אז “נשמת המכבי” ב’קוּפּת הספר', אלא בגליון חנוּכּה תרפ”ו של השבועון ‘בן־ארצי’. רק כעבור חמש שנים ישב בורלא וכתב את כל היצירה מחדש, עיבּד אותה למחזה והוֹציאהּ ב’קוּפּת הספר' (כסלו תרצ"א).

חודש אחרי הדפסת “נשמת המכבי” ב’בן־ארצי' הופיע ב’קוּפּת הספר' סיפוּרוֹ של בורלא ‘קסמי מולדת’, שהוא מיצירותיו הפחוֹת מוצלחות. זהו סיפּוּר ציוֹני “מגויס”, שבּוֹ מגוֹלל הנער שמעוֹן את מגילת־חייו: כּיצד עלה עם הוריו הסוחרים מגרמניה והשתתף אִתם ביִיסוּד הכּפר עתידות שבעמק־יזרעאל; סיפר על יִיבּוּש ביצות, חריש ונטיעה, על התנפלות כנופיות וקורבנות ראשונים, על יאוש ונטישת חברים, על החלום שפּקד אותו וגילה לו כי “קסמי המולדת ישובו ויאצלו לנו, בני העמק, ברכּת אמת, אור וחסד”. חרף הכוונה הרצויה לוקה הסיפור במגמתיוּת חסרת שִכנוּע, בדבּרנוּת יתֵרה גדוּשה מליצוֹת והטפות, הנשמעות כלקוּחות מתוך מאמר עתונאי (“אם כל ילד ישׂים מטבע קטנה בקופסת הקרן הקיימת לישראל בשעה האחרונה של השבוע בערב שבת וישתתפו ב’קרן ילדי ישראל' מיליון נפש מן הקטנים בכל שבוע וייכּפל הסכום בכל שבועות השנה – ועלתה הקרן לרבבות ליטרא זהב בשנה”). ואם נאמר שהסיפור היה טוב לשעתוֹ, הנה כבר בן־אליעזר הסתייג ממנו עם הופעתו, ציין כי הוא “נכתב בחפזון רב יותר מדי, ולכן ימצא בו הקורא במקום אחד קיצור דברים ובמקום השני אריכות דברים, וגם זה וגם זה פוגמים את שלמות הסיפור” (‘בן־ארצי’, יד בשבט תרפ"ו. חתום: ב.א.).

אבל בורלא עצמו סבר כי סיפורו זה טוב לא רק לשעתו: שלושים שנה לאחר כתיבתו שב והדפיסוֹ, בלא תיקונים כמעט, בראש קובץ סיפּוּריו הקצרים לילדים, שנשא את השם ‘קסמי מולדת’ (תשי"ד). בין יג הסיפורים, שנדפסו תחילה ברוּבּם בעיתוני ילדים ונוער, אנו מוֹצאים סיפורים היסטוריים על יהודה המכבי ובר־כוכבא, אגדות וסיפורי עם, ביניהם עיבּוּד אמנותי משוּבּח של סיפור הנסיך, שנגאל משביוֹ בזכות מלאכת־הכּפּיים שלמד. אך היפים מכּוּלם הם, בלא ספק, הסיפּוּרים המעוּגנים בחוויות־הילדוּת הבּלתי־נשכחות: “שבעה נסיונות”, שעבר חזקיה למען ייחשב אמיץ־לב; או “המסע הראשון”, שעשׂה הנער הירושלמי לשפֵלת יפו ופגישתו עם הצברים הדוקרניים. (על סיפורי הילדוּת של בורלא ידוּבּר להלן.)

כשנה אחרי ‘קסמי מולדת’ הופיע ב’קוּפּת הספר' הסיפור רחב־היריעה, אחד המצוינים שכּתב בורלא ואולי הטוב שבסיפּוּריו לנוער – ‘בלי כוכב’, שנעשה עם הופעתו לקלסיקה קטנה בספרות לבני הנעורים³³. “סיפור זה כתבתי בזמן המלחמה בקיר־מואב אשר בעֵבר־הירדן”, נזכר בורלא, “למדתי להכיר שם את חיי הבדווים, ונתרקם במוחי רומן מן ההווי הבדווי, שהמִדבר משמש רקע לו. העלילה לקחה את לבי והייתי מוקסם בעצמי מן החומר המרעיש והמרתק שצברתי על גבול המדבר [שם שימשתי מתורגמן בצבא התורכי]” (‘הדואר’, תש"ז, עמ' 126).

אוִירתם והֵדם של מרחבי המדבר, הספוּגים איבה וגאולת־דם, שוד וגזל, אהבה וערגה לחירוּת, ממלאים את דפּיה של נוֺבֶלה מרתקת זו, הבנויה במתכּוֺנת של סיפּוּר עממי: מורה־הדרך עבּד, שחי מילדותו כשבוי־מלחמה בשבט הבדווי, מסַפּר את סיפּוּר־חייו הנוּגה למתורגמן הצבאי – הוא המחַבּר – בעת מסע לילי במדבר סיני בעיצומה של מלחמת־העולם הראשונה. כבר משפטי הפתיחה האֶפּיים, על המסע המתיש במדבר, מַשרים על הקורא תחושת אותנטיוּת ממוזגת קסם ואֵימה עם ציפּיה לבאות:

הקורא הולך שבי אחרי סיפּוּרוֹ האֶקזוטי של עבּד, המביאוֹ אל עולם זר וקסום, רחוק־קרוב, ועם זאת משפּיע עליו תחוּשות ורגשות של הזדהוּת – הכנעה, אמונה בגורל, שאיפה להצטיינות: “הייתי כמו שכחתי את דאגתי, אך מדי היפּגשי בנערים, רוכבי הסוסים, והם מזוּינים ‘וּמבּטם גדול’ – יצאה נפשי אליהם, באלוהים, יצאה נפשי”.

אל תוך העלילה הראשית – אהבתוֹ חסרת־התקוה של עבּד לבת השֵיךְ התקיף – נשזר סיפורו הטרָגי של אבא יחיה, היהודי מתימן, שמשפחתו נהרגה בידי פורעים מוסלמים והוא נמלט אל המדבר, להזעיק את יהודי חַיבּר הגיבורים, שיבואו לנקום את נקמתו. דמוּתוֺ הפתטית, הנהפכת כאן לסמל היהודי בגלות ערב, מתוארת בצבעים עזים וחריפים של ניכּוּר וחמלה:

הביקורת קשרה כתרי הלל לסיפור זה – ראשון בסוגו בספרות־הנוער שלנו – לעלילתו הססגונית, לשׂפתו, לייחודוֹ:

ואחרי שצוֺרַף ‘בלי כוכב’ אל תוכנית הקריאה המונחית לתלמידי כיתות ח', הובלטו גם הערכים המחנכים שביצירה: “הכרת עולם רחוק ורומנטי, אך קרוב מבחינה גיאוגרפית; השתתפות בצערו של ילד מקוּפּח; אהדה לאדם המתגבר בכוח רצונו על מכשולים בדרך חייו; הכּרת הנזק החברתי בשלטון יחיד, בנקמת דם ובמנהגים אחרים המקוּבּלים בהווי פרימיטיבי (בלי לבוז לאנשים המייצגים דעות אלה, כי גם ראש השבט מעורר יראת כבוד); הכרת היהודי התימני בגלות ובשאיפתו לגבורה יהודית” (משה חלפן, ‘קריאה עצמית מונחית לכיתה ח’, 1962, עמ' 32–33).

תמונה (מוגנת בזכויות) ותחתיה הכיתוב:

“הייתי יועץ־סתרים נאמן”. מתוך ‘מלכות דוד’ ליהודה בורלא. (איירה הדס בר־יוסף. מהדורת צ’ריקובר, 1978).

אחרונה תוזכר חטיבת סיפּוּרי הילדוּת של בורלא, המתארים בּחֵן בלתי־מצוּי את חייהם של ילדים יהודים בירושלים העתיקה, “בינות רחובות צרים וסימטאות עקלקלות, בקרב חצרות מגובבות זו על זו וזו בתוך זוֺ”, כלשונו. בדומה לסיפוריהם של שלום עליכם, יהודה שטיינברג וברש, מצויה גם בסיפורי בורלא אותה מזיגה של חלומות ילדוּת ומעשׂי קונדס, פריקת עול וחזרה בתשובה, שריאליזם נוסטלגי מוקרן עליהם. אך בעוד שילדוּתם של ילדי העיירה המזרח־אירופית היתה מהולה תמיד במצוּקתוֹ של בן הגוֹלה השרוי בסביבה נוכרית, תיאר בורלא ילדות ירושלמית, היונקת מעולם התנ"ך וקשורה בטבּוּרה אל מסורת אבות המושרשת בקרקע חִיוּתה. סיפורי הילדוּת הקצרים שלו, שכּוּנסו בספר ‘עם שחר’ (תש"ו), מצטיינים בתיאורי הדמויות והנוף האותנטיים ובדיאלוגים המשוּבּצים אִמרות חכמה. ויצוין לטובת הסיפור “בשל תפוחים”, הפותח בחיבּתו של הילד המסַפר למשפחתוֹ של החייט, אשר כל חייו עשׂוּיים כביכול טלאים טלאים, והמסתיים באכזבתו המרה של הילד מקשיחוּת לבו של אביו הדבק ביִיחוסו ובמעמדו.

הארוך והשלם בסיפּוּרי הילדוּת של בורלא הוא ‘מלכוּת דוִד’ (מהדורה מחודשת: תשל"ח), המסַפּר על עלייתו ונפילתו של הנער אלעזר רוֹדף השׂררה. “אין כאן כלל בּדיות, אלא דברים שקרוּ ממש”, הטעים המספּר במבוא הקצר, “ולא הוֹספתי עליהם אלא מה שחסרו בעיני בימי ילדותי – מעט סמל. אז היו הדברים פשוטים וערומים בעיני, ועתה רואה אני אותם בלבוש מה וזהו הסמל. ואם מחמת רוב העניין שבהם ייראו הדברים כבדוּיים, הרי שבח הוא להם ולא גנאי, והקורא המבין והמרגיש לדברים שבלב יראה וישפוט”.

הקורא המבין והרגיש לא יתקשה לראוֹת בסיפּוּר ריאליסטי־סמלי זה אלגוריה סאטירית על עלייתו של אדם רודף שררה, שלטונו הרודני הנעשׂה בהדרגה עריץ ודוחה יותר ויותר, עד נפילתו הבלתי־נמנעת. סיפור מלכוּתוֹ של אלעזר המכוּנה “דוִד”, שכּפה את שלטונו על שבעים תלמידי ‘דורשי ציון’, מסוּפּר על־ידי יוֹעצוֹ ואיש סודו של ה“מלך”; וכדי להטעים ולהעצים את מהימנוּת הסיפור, נקרא כאן הגיבּוֹר־המסַפר יהודה, כשמו של בּוּרלא הסופר. תשוקת השלטון של אלעזר, שניזונה מפרקי התנ“ך, מן הסיפּוּרים ששמע בבית וברחוב ומן הערגה לממֵש את חלומותיו הכמוסים, השתלבה להפליא בּשאיפת חבריו לחיוֹת בממלכה דמיונית משלהם. עד מהרה מכתירים הילדים את חברם יפה־התואר למלכּם, והוא ממנה לעצמו שׂרים, המוכתרים בשמות ותארים השאולים מן התנ”ך ומותאמים לכל אחד מהם על־פי אוֹפיוֹ, קובע חוקים ותקנות ומעניק לחבריו־נתיניו “ימי אושר נפלאים”:

משׂחקי מלכות אלה של תלמידי ה“חדר” בסימטאות ירושלים, שבורלא היטיב כל־כך לתארם בפרקים ממוזגים מציאות וחלום, חופפים להפליא את משחקי ההרפתקה הנלהבים של ילדים בעלי דמיון ושוחרי הרפתקאות, המתוארים במיטב סיפורי הילדים הקלסיים, מ’תום סוֹיֶר' למרק טוֵין ועד ‘הילדים מרחוֹב פּאַל’ (מחניים') לפרנץ מולנר. גם ב’מלכות דוִד' מסתיים משחק־ההרפתקה הדמיוני במשבּר, המחזיר את משתתפיו אל המציאוּת נטולת־הרחם. הילדים המקיצים מחלומם ורואים את הריסות מלכותם מתבגרים, מתייסרים ולומדים את הלקח הבלתי־נמנע:

אבל לא היה אפשר שלא להזכיר את העבר וללמוד ממנו את הלקח; כל שקר – סופו הרס. כל עוול – אחריתו חורבן". וכיוָן שׁכּך: “לעולם לא ניתן ידֵנו לשקר. אמת ויושר נבקש, אך אמת וצדק”.

דומה כי משפטי מוסר “חגיגיים” אלה, החותמים את הסיפור, מחלישים את עוצמתו ופוגמים מעט באיכוּתוֺ. שהרי מסקנה זו, שהשקר והעוול סופם הרס ולכן “אמת וצדק נבקש”, ברורה לקורא גם בלא לחזור ולהביאה בסיום כמין מוסר השׂכּל שמוטב בלעדיו. אבל אם נתעלם מפגם זה, נראה ב’מלכות דוִד' סיפור־ילדוּת מרתק מעשיר ומעורר מחשבות, ששׂפתוֹ ה“בּוּרלאִית” מעניקה לו ממד אֶקזוטי וגָלריית הדמויות הרבגונית המאכלסת אותו מוסיפה לו צבעוניוּת; ויפה ניסח יוסף חנני את יִיחוּדוֹ ואת “המשמעוּת הסמלית של הסיפּור השאוב מעולם הילדים, והרווּי מיסתורין של המזרח, נפתולי אדם, נוחם וחרטה ולבסוף גילוי האמת המאירה; אמת זו שנחצבה ביסורים שופכת אור־אמוּנים לא רק על העבר בלבד, כי אם על הנתיב העוֹלה לפני הקורא למרחבי העתיד” (‘על שלושה סיפורים’, 1964, עמ' 34).

ט. ‘ידידים אִלמים’ – משה סתוי

בעצם אותם ימים, שבהם נדפס ב’קוּפּת הספר' סיפוּרוֹ של עבּד הבדווי שנולד “בלי כוכב” (ראה פרק קודם), נדפסה בספריה זו מעשיה מזרחית שניה, שנרשמה מפיו של מסַפר ערבי והפותחת בפתגם מחכּים: “ראשית אסון – השותפות; כל הפגעים באים מחמת השותפות”. המעשׂיה נקראה ‘מפני מה מי הים מלוחים’, וחתם עליה משה סטבסקי (סתוִי). וכשם שבּוּרלא השתית את סיפּוּרוֹ ‘בלי כוכב’, וכן סיפורים אחדים נוספים, על מסורות ששמע מפי ידידיו הערבים, כך כתב גם משה סתוִי את הסיפורים שפּירסם ב’קוּפּת הספר' ובספריית ‘עוֹפר’ – ואחר־כך בחוֹברוֹת ובספרים נוספים – בעקבות מעשׂיות ששמע בעת ששהה “בשכנות טובה עם הפַלח עובד־האדמה והבדוִי איש־הערבה”, כלשונו.

משה סתוִי (סטבסקי; רוסיה הלבנה 1884 – תל השומר 1964) העשיר את ספרוּת־הילדים שלנו בסיפּוּרים המסוּוָגים לשני ז’אנרים שונים: סיפורי חיות ובהמוֹת ומעשיות המזרח. הוא היה המסַפּר העברי הראשון, שיִיחד את כתיבתו לבני הנעורים, בעיקר בתקופת יצירתו הראשונה, לתיאוּר יחסי החיבּה ההדדיים שנרקמו בין הילד לחיות־הבית. ואחרי שעלה ב־1911 לארץ־ישראל ולמד להכיר תוך כדי עבוֹדתוֹ את הפולקלור המזרחי, העלה על הכּתב סיפּוּרים ומעשׂיות ששמע, והעניק להם לבוש אמנותי, תוך שמירה על צביוֹנם המזרחי. (על סיפוריו אלה נהג לחתום בפסבדוֹנים מ' אַבּוּ־נעמן.)

“זכרונות ילדותי הראשונים, כשאני מתחיל לדפדף בהם, אני מוצא אותם תמיד על רקע של טחנת קמח ובית־בד, שהורי טיפלו בהם ונמצאו עומדים בחצר בית מגוּרינו, חצר הבית וכל החי הרוֹמשׂ בוֹ” (‘חתוּל מוֹקיר שבּת’). נוֹפי יַלדוּת אלה, של פרבר העיירה הבּיֶלוֹרוּסית אַנטוֹפּוֹל, הִפרוּ את סיפּוּריו הראשונים של סתוִי, שתיארוּ את הווי תחום־המושב ושוכניו העמלנים. לאחר שנות לימוד ב“חדר” ובישיבה הצטרף אל עסקי התבואה של אביו. כשהגיע ביל עשרים ושתיים לוַרשה, עבר בהדרגה לכתיבה ספרותית־עיתונאית, תחילה ביידיש ואחר־כך גם בעברית. כּבר סיפּוּרוֹ העברי הראשון, ‘ערב שבת בעיירה’ (בתוך ‘מזכרונות הילדות’, ורשה תרע"א)³⁴, הביאוֹ לתחוּם ספרות־הילדים, ובו נשאר כל שנות יצירתו. יצירה אידילית זו אינה אלא תמונת־הווי נוסטלגית, המתארת יום שישי אחד בחייו של הילד המסַפּר; וכבר בהּ הוכיח סתוִי את כושרו התיאוּרי הבּשֵל, שליריקה והוּמוֹר רך משולבים בו ביד אמן: היקיצה עם קרני השמש העוֹלוֹת, ש“איזה רוך של שבּת חבוי בהן”; תיאור האֵם הלשה ומגלגלת בצק לחלות, “ואנחנו, החֶברה, מרקדים מרוב שמחה: ראו נא, ראו נא, האם משׂחקת בכדור!”; הישיבה ב“חדר”, כאשר “מתחת לשולחן הולך ומתקיים המסחר: כפתורי מכנסיים, ארנקאות, מַפְסל עשׂוּי ממסמר שהניחוּהו על פסי הברזל בשעה שהרכבת עוברת, ועוד…” עד שקיעת החמה, בה “האילנות מלבלבים, מתלחשים, נעים ומנשקים זה את זה, מברכים לאלהי עולם בעד המתנה הטובה”.

גם בסיפוריו הבאים העלה סתוִי את “זכרונות ימי הנעורים המתוקים מני מֶתק, השופעים קסם־אור, אושר רב וחמדת ימים עברו”; אלא שמכּאן ואילך, בניגוד למרבית הסופרים בני דורו, קבע את הטבע וברואיו במרכז חייו של הילד בן העיירה, השואף לצאת מתחומו הצר אל עולמות של יופי. תיאורי הטבע בסיפוריו חיים ותמציתיים, בבחינת מוּעט האומר הרבּה:

כּנציגים סמליים של אותו עולם נאֶה שבַּחוץ, היוּ בעיניו של הילד בן העיירה חיות הבית והחצר – הסייח והעגל, הכלב והחתול, התרנגולת ואפרוחיה – אותם “ידידים אִלמים”, שסתוִי סיפר עליהם בחיבּה בכמה ממיטב סיפוריו לבני הנעורים. “הם חביבים כפליים כשהם נושאים ידידות לבית ישראל, לילדי ישראל”, כתב יעקב פיכמן, “עוד לא קם לנו משורר כסטבסקי שידע לחונן את שוכני הלול והרפת, לסַפּר על כל האושר שהעניקו יצורים אִלמים אלה לנשמת הילד היהודי, להרנין את חייו של אדם מישראל, שהשמחה במעונו מעטה כל כך” (‘ידידים אִלמים’, תש"י [מבוֹא] עמ' 7).

הנה התרנגולת הברחנית, שהיתה שׂנוּאה על בעלֶיה הנַגר, עד שהיתה לאֵם ללהקת אפרוחים, המשמיעה “ניגון רך וחרישי, ערב ונעים” (‘התרנגולת הצהובה’. תרע"א); והנה הפּרה הפראית, המגלה את אהבתה לעגל פרי בטנה, אהבה ללא גבול הגובלת בהקרבה עצמית (‘וַרקה’, שם. נכלל בשם “אֵם ובנה” בתוך ‘ידידים אִלמים’); והנה הכלבה שבאה להמליט את גוריה בחצר העצים “והיתה השׂמחה במעונו של הזקן ועל שפתיו רִחפה בת צחוק” (‘בחצר העצים’, תרע"א). והנה סיפוּרוֹ המפורסם ‘לבן הארמי’ (אוֹדיסה תר"ע), שביאליק גמר עליו את ההלל בזכות “הסגולות שיקרו לו ביותר – הזיקה הנאמנה לטבע, ההומור, ההבעה הפשוטה, העממית, הכובשת בקרבה את השירה, את הדברים שבלב” (פיכמן, שם, עמ' 8). לבן הארמי הוא שמו של הסייח קל־הרגליים, אהוב לִבּם של ילדי העיירה, שאהב אֶת החופש יוֹתר מכּל. ואהבת חֵירות זו, שבאה לביטויה הסוער עִם יציאתוֹ הראשונה של הסייח אל החצר, תוֹארה בסיפּוּר בשורות פלסטיות מרשימות, שבּהן מוצג הסייח כמעט כיצור אנושי, המשׂכיל לשוחח עם אדוניו גם ללא מלים (וכאלה הם, למעשה, כל חיות־הבית בסיפּוּרי סתוי):

“על העגלה שכב לבן הארמי כּפוּת בחבלים”. צייר נחום גוטמן.

רק אחרי שתפס הסייח שיכּוֹר־החופש כּר בשיניו ו“הספיק לזרוֹע את כל הנוֹצוֹת על פּני הרחוב, הצליחו סוף סוף לבלמו, לצננו ולהכניסו לתוך הרפת…” אבל אהבת חֵירוּת זו וסרבנותו העיקשת לתת את רגליו בברזל הפרסות – הם שקירבו את קִצו של הסייח היפהפה והגאֶה. הנה כי כן, מוֹרה סתוִי לקוראיו הצעירים, גם אהבה גדולה עלוּלה להסתיים ביגון־פרידה או במר־המוות: העגל נעקר מעל אִמוֹ האוהבת; הסייח משלם בחייו על אהבת החירות; הילד־המסַפר אנוס להיפרד פרידה קורעת לב מן החתול שאסף אל הבית וגידלוֹ באהבה רבה, והפרידה מחיית־השעשועים היתה בעיניו גם פרידה מתקופת ילדוּתוֹ, שגוועה “ומתה היתה מוטלת לרגלי” (‘אני וחתולי’).

המוות הוא אורח שכיח בּסיפּוּרי החי של סתוי, וּתמונות המיתה הקשות ששוּבּצוּ בּהם (כגון התיאור הריאליסטי המפורט להחריד של שחיטת הפרה וַרקה), מקומן לא יכּירן בספרות־ילדים; אבל – ניסה פיכמן להצדיק מעשה זה – “מסַפּר אמן מלידה אינו מבדיל לעולם בין בנין הספרות לבנין החיים” (שם, עמ' 10).

בשעה ש’לבן הארמי' ו’בחצר העצים' יצאו מבית־הדפוס בוַרשה ובאודיסה, כבר עשה סתוי את דרכו לארץ־ישראל, כדי להקים לעצמו משק חקלאי עם חיוֹת־בית ו“ידידים אִלמים” חדשים משלו. ועשר שנים אחרי עלייתו, כשבּנה את משקוֹ החקלאי בלב תל־אביב, התחיל מפרסם בחוברות מנוקדות לילדים את סיפּוּריו המזרחיים, סיפורים ששמע לראשונה “בשעות השמירה בשדה ובכרם, בלילות אופל של סוף חודש, מתוך קשב לכל זיע ורחש המעורר חשד, ביחד עם הסוסה הפקחית והמאולפת”. סיפור־העם הראשון שפירסם בארץ – ‘מעשׂה בשני אחים’ – נדפס בחוברת ג של ‘קוּפּת הספר’ (תרפ"ב); ואחריו הוסיף לפרסם מסיפורי המזרח הצבעוניים שאסף ועיבּד בחוברות, בּשבוּעוֹני ילדים ובקבצים, עד שכּינס 61 מהם בספרו הגדול ‘בדרך לארץ האושר’ (תשכ"ה. פּרס למדן). אפשר לראות בעיסוק פולקלורי זה של סתוִי מעין המשך למפעלוֹ החלוצי של יוסף מיוחס ברישום סיפורי העם הערביים (פרק ג/ב)³⁵; אך בעוד שמיוחס כָּלל בכרכי ‘ילדי ערב’ ו’שׂיחות ישמעאל' שלו בעיקר אגדות תנ"ך ערביות וסיפורים מחיי החליפים, היה סתוי ראשון כמעט, שהביא לקורא העברי הצעיר מבחר עשיר ומגוּוָן מאוצר הפולקלור המזרחי – סיפורי הווי ובדיה, משלי שוּעלים ומהתלות, תחבּוּלות בעלי־חיים ויחסיהם עם האדם, סיפורי מוסר ואמונות טפלות, “והצד השווה שבכולם, שאלה כן אֵלה, חופפים עליהם כחוּפּה שמש־מזרח לוהטת, קסמי נוף ארצנו, אוירת כפר ושדמה וחיי העובד הישר, הערום והתמים כאחד” (מהקדמת המחַבּר).

חוקרי פולקלור יגלו בתוך ‘בדרך לארץ האושר’, על שלושת שעריו – “שׂיחות עוברי דרכים”, “סיפּורי קדם” ו“הכפר מסַפּר” – מוטיבים בין־לאומיים ויהודיים וסיפּוּרים שנוסחים דומים להם מצויים באסופות אירופיות (אגדות האחים גְרים), אמריקניות (סיפּוּרי הדוֹד רֶמוּס) וכמובן מזרחיות (סיפורי אלף לילה ולילה): הנה סיפּוּר הקערה השופעת מעצמה בשׂר ואורז (“מעשׂה בסבּל”); והנה המלך שהתחפש לנווד, כי ביקש “לצאת אל בין הבריות, לראות ולהתבונן איך חי העם אשר אללה בחסדו הפקידני להיות לו לאב” (גבוה מעל גבוה"); והנה שרשרת הצרות שבּאוּ על עַז־המצח שסירב לומר “אִם ירצה השם” (“אינשאללה”); והנה מחרוזת סיפּוּרי מהתלה על סכלותם של בני הכפר חַמאמה, המזכירים במעשׂיהם ובדיבּוּרם את חכמי חלם. והנה הסיפור הארוך ביותר, שהוא גם אחד היפים ביותר בספר – ‘בן השַמָּן מבגדד ובת־המלך העצובה’ (נדפס תחילה כחוברת בפני עצמה: תרצ"ד) – על העלם האביוֹן והנבון, שזכה בידה של הנסיכה לאחר שהצליח להצהיל את לבּה בסַפּרוֹ לה במשך ארבעה לילות סיפור בתוך סיפור. והסיפורים כולם כתובים בסגנון חי ותוסס, משוּבּץ אמרות עממיות שנוּנוֹת ופתגמי חכמה ויונק מרובדי לשון קדומים ומאוחרים, עד שאפשר לראות את כותבם שותף שווה־ערך ליצירה. מה רב החן המצוּי, למשל, בשוּרוֹת מעטות אלה מתוך “תולדות הצב” – שוּרוֹת הספוּגות אוִירת ציפּיה, מִקצב פנימי וּפיוט:

גם בשעה ששקד על מתן לבוש עברי לסיפּוּרי המזרח שלוֹ, חזר סתוִי לפרקים לסַפּר על ידידיו האילמים משנות הילדות. בשנת תרפ“ט כתב בבית־הכרם את סיפוּרוֹ הגדול “אני וחתולי” – מגילת־האהבה האֶלגית של הילד מאיר־נֹח וחתולתו הכתומה שיינה־שוֹסה, שיש בה גם מעצב העקירה ומתוגת הפרידה משנוֹת־הילדוּת. סיפור זה חתם את כרך סיפורי החיות של סתוִי ‘ידידים אילמים’, שיצא על־ידי ‘עם עובד’ בתש”י. אבל עשרים שנה קודם לכן הופיע הספר במהדורה ראשונה, מנוקדת ומצוּיֶרת, בשם ‘ספר הבהמות’; היה זה אחד מספרי המקוֹר הראשונים של ‘אמנוּת’, שהופיע אחרי “עליית” ההוֹצאה בשנת 1926 מגרמניה לארץ־ישראל.

לפועלה של ‘אמנות’ בארץ־ישראל מוקדש הפרק הבא.

פרק שמיני: “כּל הארץ לי היא”

א. ‘אמנוּת’ בארץ־ישׂראל

בראשית ניסן תרפ"ו (מארס 1926) נדפסה בשבועון לילדים ‘בן־ארצי’ מודעה מנוקדת גדולה, שבישׂרה לילדי הארץ:

מודעה זוֹ, שדומות לה נדפּסוּ גם בכתבי־עת אחרים, מציינת את ראשיתוֹ של הפרק הארץ־ישראלי בתולדות הוצאת ‘אמנות’, אחרי תקופת הנדודים שעברו עליה בתשע שנותיה הראשונות (פרק ה/א). בשלהי 1925, שבועות מעטים אחרי מותו הפתאומי של יוסף פרסיץ בגיל 39, יצאה שושנה אלמנתו מפרנקפורט, ואִתהּ עובדי הוצאת ‘אמנות’, פועלי הדפוס ומכונות ההדפסה, ועלו לארץ ישראל. לאחר שהתבססה במקומה החדש בלב תל־אביב, חידשה ההוצאה את פעילותה בתנופה ובהקפדה האופיינית לה: בניסן – אייר תרפ“ו הופיעו שני חלקיו של הספר הראשון בסִדרת תרגומי המופת לנוער, שנדפס בארץ – ‘מסעו ופגעיו של הקפיטן הַטֶרַס’ מאת ז’ול וֶרן בתרגום יצחק ספיבק (מהדורה ראשונה של חלק א יצאה קודם לכן בפרנקפורט); אחריו יצאו בזה אחר זה ספרים נוספים בסִדרה, בקצב של ספר או שניים לחודש: ‘הנער ויליאם’ מאת מיין ריד בתרגום יצחק ספּיבק; ‘פוזמק העור’ מאת פנימור קוּפּר בתרגום ל' נחמני; ‘ממציאים ואמצאות’ לאלברט נוֹיבּוּרגר בתרגום זאב וֶרבּה; ‘בית־ספר לרוֹבּינזוֹנים’ לז’ול וֶרן בתרגום ישראל שף; ‘הדבורה זיוית’ מאת ולדמר בונסלס בתרגום אלמוֹני (פסבדונים של העורך, א"ל סמיאטיצקי³⁶); ‘ספר היער’ לרודיארד קיפלינג בתרגום י”ל ברוך (1874–1953), שהיה מעובדיה הקבועים של הוצאת ‘אמנות’, ערך ותירגם בשבילה שורה ארוּכּה של ספרי ילדים ונוער; ועוד. ההקפדה היתה תמיד על איכות ספרותית, לשון מדוּיקת ונוי חיצוני, עם מתן זכוּת־בכוֹרה לסיפּוֹרת חווייתית עם קורטוב מדע פופולרי (היסטוריה, גיאוגרפיה טכנולוגיה).

המחנכים והמבקרים קידמו בשׂמחה מוּבנת את עלייתה של ‘אמנות’. ביאליק בירך את "הבת היקרה שושנה [פּרסיץ], אשר השׂכּילה בחכמת לבּה ובתבונת כפיה לבנות לה בית בארץ־ישראל (אגרות, ד, עמ' קכה). אבל לצד דברי הבּרכה נשמעה גם קובלנה מוצדקת על העדר יצירות מקור בתוך כל השפע הזה. סופר ‘כּתוּבים’ תיאר בלשון ציורית את “האוטו המהיר והדייקן, המוביל את ילדינו פעמיים בחודש לסייר את העולם הגדול”; אמנם ההוצאה מחנכת את קוראיה “לראות את החיים כבית־ספר”, כתב הסופר, ומיהר לשלב דברי ביקורת בתוך השֶבח: “אך אנו גרסנו תמיד: בית־הספר צריך להיות לאומי. ועם כל ההידור, המסירות והאהבה השקועים בהוצאה זו, אנו רוצים, מכל מקום, שלא רק הטלית תהיה עברית כשרה אלא גם הגוף, גוף היצירה. אי־אפשר להזין את ילדינו רק מפּת בגם” (‘כתובים’, 18.8.1927 חתום: *** [א' שלוֹנסקי?]).

יצחק ספּיבק, שהיה אחד מצוות המתרגמים של הוצאת ‘אמנות’, כתב אז דברים דומים, אבל בלשון מפורשת יותר:

ואכן עורכי ‘אמנות’ הִכּירו בחסרון זה וניסו למלאוֹ ביצירות מקור, אך לא בהצלחה רבּה. תחילה נתמלא החסר בסיפורים פסבדו־מקוריים, כלומר ברומנים מעוּבּדים שנושׂאיהם יהודיים וארץ־ישראליים: ‘בצאת ישראל ממצרים’ מאת ש' בן־ציון, שהוא עיבוד הרומן ההיסטורי ‘יהושע בן נון’ מאת האֶגיפּטוֹלוֹג היהודי־גרמני גיאורג אֶבּרס; ‘בת פרעה’ מאת אֶבּרס בתרגום ש' הרברג; וכן ‘דוִד ליב מגדבּוּרג’ מאת שלמה כהן בתרגום מ"ב לזבניק. אחר־כּך נוספו גם יצירות מקור מעטות: סיפורו של משה בן־אליעזר ‘גבריאל’, שגיבּוֹרוֹ בחור־ישיבה, ‘ספר הבהמות’ מאת משה סטבסקי (סתוי; ראה פרק קודם), ועוד ספר או שניים.

אבל אם היה חסרוֹן זה בבחינות “מחדל”, מיהרה הוצאת ‘אמנות’ לכפר עליו כשיסדה בתרפ"ח, בשיתוף עם הלשכה הראשית של הקרן הקיימת, את הספריה ‘לנוער’, שהיתה כולה מקור וכולה ארץ־ישראל. הרעיון והיוזמה ליִיסוד הספריה נולד בכפר־ילדים שבעמק־יזרעאל; שם נערך בחופשת הפסח כינוס מורים ארצי, ובו נוסדה מועצת מורי ארץ־ישראל למען הקרן הקיימת לישראל. בעת הדיונים התריעו המורים “על החסרון הגדול בהֶעדרוֹ של סוג זה בספרותנו החינוכית”, והוֹסיפוּ: “הישוב העברי בארץ, אם כי עברוֹ עוד מִצְער – פעולותיו גדולות. הוא הביא שינוי־ערכין גמור בהשקפת עולמנו ובשנים האחרונות הוסיף ערכים חדשים, חברתיים ומוסריים, ב’תורת החיים' שלנו. נקודות רבּוֹת בארץ יש להן כבר ‘עבר’, העשוי לשמש לקח טוב לדור המתחנך ויש נקודות, ביחוד בין אלה שנוצרו על אדמת הקרן הקיימת, המבקשות ליצור אורח־חיים חדש בבנין הארץ ובעתיד האדם; וכל אלה צריכים למצוא את ביטוים הנאמן בספרותנו” (ספר היובל של הסתדרות המורים, תרפ"ט, עמ' 262).

בסיומו של הכינוס הוחלט על יִיסודהּ של “ספרית ארץ־ישראל לנוער”, שתהיה שלוּחה של הוצאת ‘אמנות’ ותפעל בסיוּעה של הלשכה הראשית של הקרן הקיימת, בהשתתפות מועצת מורי ארץ־ישראל למען הקרן הקיימת; שתי מטרות נקבעו לספריה: “א) להראות לנער העברי בארץ ובגולה את ההעפלה הלאומית והאנושית הגדולה שבמפעלנו בארץ־ישראל בכל התקופות החלוציות, מן העליות הראשונות בארץ ועד ימינו; ב) ליתן למורים, לתלמידים ולאגודות הנוער בארץ ובגולה ידיעות על המולדת”.

כמו כן נוסחו ארבעה סעיפים בתוכנית הספירה:

למערכת הספריה נבחרו: יחיאל הַילפּרין, שהיהֹ אז ראש מחלקת־הנוער של הקרן הקיימת, א“ל סמיאטיצקי מטעם הוצאת ‘אמנות’ ויצחק ספּיבק מטעם מועצת־המורים. באביב תרפ”ח יצאה החוברת הראשונה, ‘נס ציונה’ מאת ש' בן־ציון, ואחריה יצאו בשתים־עשׂרה שנוֹת קיוּמה של הספריה ‘לנוֹער’ שמונים ושש מונוגרפיות על יִישובים, אתרים ואישים בתולדות ארץ־ישראל והציונות. ש' בן־ציון, שהיה עד לפטירתו באביב תרצ“ב יועץ ספרותי לספריה, פירסם בה גם את המונוגרפיות ‘הכותל המערבי’, 'בני ביל”ו' ו’יסוד גדרה‘; הפובליציסט איש ‘המזרחי’ אלתר יעקב שחראי (1874–1937) חיבר מונוגרפיות על ערי קוֹדש (‘טבריה’, ‘חברון’) וסיפר על חלקם של החלוצים החרדים בבניין הארץ (‘דת ועבודה’. תרצ"א); ר’ בנימין (יהושע רדלר־פלדמן; 1880–1957) כתב את המונוגרפיות על הרצל וּווֹלפסוֹן, וליב יפה סיפר על פועלו של הרב אלקלעי; עבר הדני³⁷ סיפר על ארגון ‘השומר’ ויוסף קלוזנר – על ‘האוניברסיטה שלנו’.

אם נתאפשר הדבר, פנו עורכי הספריה אֶל אוֹתם חלוצים, שהשתתפו במו ידיהם ב“עשׂיית ההיסטוריה”, כּי יסַפרו לבני הנעורים את תולדות יִישוביהם, ובכך נוסף למונוגרפיות ממד מרתק של אוֹתנטיוּת. כך למשל, חיבּר הביל"ויי דב לובמן (חביב; 1864–1951) את המונוֹגרפיה ‘ראשון לציון’; משה סמילנסקי (פרק י/ו) כתב את תולדות חדרה ורחובות, ואיש הגליל משה דוד שוב (1854–1938) סיפר את תולדות יסוד־המעלה; חלוצי העמק שמואל דיין, שמעון קושניר ונחום בנארי³⁸ סיפּרוּ, כל אחד בנפרד, את תולדות נהלל, כפר־יחזקאל ועין־חרוד; ועדה מַימון (פישמן; 1893–1973) כתבה את המונוגרפיה ‘החלוצה בארץ־ישראל’. גם כשהוקדשו המונוגרפיות לא ליִישובים, אלא למפעלים ולפרשיות בתולדות היִישוב, הזמינו העורכים את כתב־היד מסופרים־חלוצים, שהיו עדים ופעילים באותם אירועים. כּך כתב אברהם טביב (1890–1950), שעלה בצעירותו מתימן, את המונוגרפיות ‘גולת תימן’ ו’שבי תימן‘; והסופר החלוץ יוסף וַייץ³⁹, שנתמנה אז למנהל מחלקת הקרקעות והייעוּר, תרם לספריה שש מונוגרפיות, שהצטיינו בסגנון בהיר, נלבּב וּספוּג חיבּה לארץ, נופה וצמחיה: ‘היער בארץ ישראל’, ‘שבעת המינים’, ‘פרדס וגן’, ‘בית שאן’, ‘השרון’ ו’ההר’.

הסִפריה ‘לנוער’ הביאה משב רענן אל ספרות־הילדים הארץ־ישראלית הצעירה, משב ש“ריח המולדת עולה ממנו”, כלשון הביקורת. כּל הספרים – 100 עמ' בממוצע כל ספר – נדפסו בניקוד מלא, בליווּי תצלומים ומפות. על הכריכות נדפס סמל הספריה, מעשה ידי נחום גוטמן: יד מחזיקה גזע כרות, שחוטר צעיר יוצא ממנו. ואף־על־פי שמטרתהּ המוצהרת של הספריה היתה “ליתן למורים ולתלמידים ידיעות על המולדת”, השׂכילו רוב הכותבים למסור את הידיעות בסגנון סיפורי מושך, לעתים אף נמלץ משהוּ. העובדות סוּפּרוּ במהימנות, החיוב עם השלילה, אומץ־הלב לצד הוויכוחים והפילוגים. כך, למשל, הביא ש' בן־ציון בחוברת ‘יסוד גדרה’ פרק שלם בשם “בקִטרוגים ובתגרות”, ובוֹ סוּפּר על פולמוס השמיטה ועל “הבריונים העברים של גדרה העוצרים את השמים” מלהוריד גשמים; אבל בפרק הבא סיפּר בלשון נמלצת על גבורתו של יחזקאל חנקין, שהניס יחידי כנופיה ערבית, שבאה לתקוף את הנקודה הקטנה:

אליהו אילת (אֶפּשטיין), שנתמנה אז לראש מחלקת המזרח התיכון בסוכנות היהודית והיה אחר־כך פּוּבּליציסט ודיפלומט, שילב בספרו ‘אוכלוסי עבר־הירדן וחייהם’ (תרצ"ג) פרטים אתנוגרפיים, גיאוגרפיים ופולקלוריים עם חוויות אישיות ותיאורי נוף ואדם:

86 ספרי ‘לנוער’, שיצאו בתדירוּת מעוררת השתאוּת עד שלהי מלחמת־העולם השניה, נתקבלו בברכה מובנת על־ידי הקוראים הצעירים, המחנכים והמבקרים. העִיתונות כולה הקדישה לספריה מאמרים עתירי שבחים, שציינוּ כי “הספריה כּוּלה ערוכה בצורה נוחה ומהודרה, מקושטה בתמונות, הסגנון קל ומליצי קצת, במידה החביבה על הנוער, לחלוּחי וסיפּוּרי וגם אנקדוטי במקום האפשרי” (‘הארץ’, 26.7.1929), או כי “למקרא החוברות יש ודמעה חמה נסחטת מעינינו, דמעת שמחה וגאון למראה הגבורה האילמת. […] האין אלה סיפורי חלום? האין זו אגדה?”⁴⁰

תמונה (זכויות לא ידועות) ומתחתיה הכיתוב:

‘מגילות’ ו’לַנוער' – שתי ספריות פופולאריות של הוצאת ‘אמנות’ (תרפ“ח–תר”צ ואילך).

לאחר שהעבירה ‘אמנות’ ב־1929 את משרדיה ואת בית־הדפוס שלה אל משכנהּ הקבוע ברחוב שיינקין⁴¹, חידשה ההוצאה את פעילוּתה בתנופה שלא היה לה תקדים בארץ־ישראל. בתוך שנים לא רבּוֹת הדפיסה מאות ספרים וחוברות לילדים, סדרות וספריות לצעירים ומבוגרים, ספרי לימוד ומילונים, חוברות הדרכה למלאכת־יד ולנגינה, אנתולוגיות ואסופות לגדולים ולקטנים. קשה לאמוד את סכומי העתֵק שהושקעו בהדפסת הספרים, בשׂכר סופרים ומתרגמים ושאר הוצאות; אך אופייניים הדברים שאמרה שושנה פרסיץ כשהגיעה הוצאת ‘אמנות’ ליציבות מסוּיֶמת: “עכשיו אנחנו מפסידים רק מאה וחמישים לא”י לחודש…"

בשנים תרפ“ט־תרצ”א חנכה הוצאת ‘אמנות’ שתי סדרות חדשות של חוברות לילדים – ‘מגילות’ ו’מולדתנו‘. במסגרת הספריה ‘מגילות לבית־הספר’, שנוסדה בשיתוף מחלקת־החינוך של ההנהלה הציונית בארץ־ישראל, נדפּסוּ 194 חוברות, שנועדו לקריאה מונחית או מעשירה של התלמידים, ובמקומות לא מעטים אף שימשו כתחליף לספרי לימוד ומקראות. כחמישים מורים השתתפו בתִכנון הספריה, בבחירת החומר, בכתיבה ובעריכה. רוב החוברות כללו הדפסות חוזרות של סיפורים ופוֹאֶמות סיפּוּריות מהווי הגולה, פרקים מחייהם של גדולי ישראל, ליקוטים נבחרים מן הספרות העתיקה (משנה, שירת ימי הביניים, ‘מִשנֵה תורה’ לרמב"ם) והחדשה. בין החוברות הראשונות של ‘מגילות’ אנו מוצאים את הפּוֹאֶמה ‘הטחנה’ מאת יעקב לרנר (נדפסה לראשונה בהמשכים בשבועון ‘השחר’, ורשה תרע"א); את סיפורו האֶלגי של אליהו מַידניק ‘הקבצן העיוֵר’ (ראה פרק ב/ה); את הנוֹבֶלה של ש’ בן־ציון ‘יקותיאל’ על היתום שעלה מן העיירה הבסרבית אל המושבה שביהודה (פרק ב/ג) ועוד. כן נדפסו בספריה מונוגרפיות קטנות על חכמי התלמוד מאת ש' בן־ציון (על־פי ‘דברי ימי ישראל’ מאת גרץ). מן הספרות החדשה יותר נדפסו ב’מגילות' מסיפּוּרי ש"י עגנון, דבורה בארון ומשה סטבסקי (סתוי). הקוראים המתחילים לא קוּפּחו אף הם; להם סיפקה הספריה מעשׂיות ומשלים, מסיפורי בנציון רסקין ואגדות בעיבּוּד ז' אריאל. “מה לא הגישו כאן (ובצורה נאה) לקורא הקטן?” כתב אברהם שלונסקי בהשתאוּת, “דעת הטבע, קורות הימים, סיפּוּרי מעשיות, עולם עתיק ועולם חדש, הלכה ואגדה, משנה ושירת ספרד ושירה חדשה. אכן, במגילות קטנות ניתן לילדינו העולם הגדול”; לכן עשוּיות ה’מגילות', לדעת הכותב, “לטפּח בילד את החיבּה לספר (לקריאה, לרכישה ולהבנה‎)”⁴².

בעוד שספריית ‘מגילות’ כללה בעיקר סיפורים מהווי הגולה, או פרקים על חייהם של גדולי ישראל, ושמה המלא מרמז על זיקתה למסגרת הלימוּדית של בית־הספר, יוּחדה “אחותה” הצעירה, הספריה ‘מולדתנוּ’, לקריאתם החופשית של תלמידי הכּיתוֹת הנמוכות (ב–ד). גם שמה המִשני – ‘ספריַת ארץ־ישראל לילדים’ – רָמז ברורות על תוכנה: סיפורים מהווי הארץ. בדומה לספריה ‘לנוער’, יצאו גם חוברות ‘מולדתנו’ בסיועה של הלשכה הראשית של הקרן הקיימת. ובדומה לספריית ‘מגילות’ נדפסו בשער כל חוברת המִלים “נדפס בהסכמת [אוֹ: על פּי הצעת] מחלקת־החינוּך של הסוכנוּת היהוּדית לארץ־ישׂראל”. 33 חוברות מנוּקדות ומאוּיָרות ברוּבּן יצאו בין השנים תרצ“א־תרצ”ה בספריית ‘מוֹלדתנוּ’, ורוּבּן כּכוּלן כללוּ סיפּוּרים ופרקי הווי, פולקלור והיסטוריה בלטריסטיים על המתרחש והמתחדש בארץ־ישראל. הספריה נפתחה בסיפּוּר מאת עורכהּ יעקב פיכמן, ‘יוסי נוסע לארץ ישראל’, שהיה ראשון בסִדרת סיפורים “ציוֹניים” על קורות הילד יוסי וחבריו בארץ. אחריה נדפס סיפורו האגדי של יחיאל הַילפרין ‘הפרש הפלאי’ (ראה פרק ו/ב). אליעזר שׂמאלי פירסם כאן את סיפורו הדרַמאטי ‘אדם ובהמה’, על השומר וסוסתו הנאמנה (פרק י/א); ואברהם מרדכי חריזמן (1884–1978), שפירסם בספריה ‘לנוער’ מונוגרפיות על היישובים עין־גנים ומחנה־יהודה, תרם ל’מולדתנו' סיפורים אותנטיים מרתקים מחיי הארץ, ביניהם ‘גיבורי כפר־תבור הקטנים’: מעשה בילדי המושבה, שהתבצרו על גג בית־ספרם וכך הצילוהו מהריסה בידי התורכים⁴³. יהושע מרגולין (“הדוד יהושע”; 1877–1947), שהקים באותה שנה בתל־אביב מכון בּיולוֹגי־פדגוגי, אשר היה אבן שואבת לאלפים מילדי הארץ, פירסם בה את ספרוֹנוֹ ‘ארבעת המינים’ – אחד משורת ספריו לילדים על טבע הארץ; והמחנך נחום גבריאלי (1899–1964), שסיפוריו הצטיינו בשילוב תיאורי נוף עם הווי ילדים, פירסם כאן את סיפורו האידילי ‘על פני ים כנרת’. רוחה של ארץ־ישראל החדשה נשבה מחוברות ‘מולדתנו’, ורישומיו שטופי האור של נחום גוטמן, שעיטרו רבות מהן, אף המחישו רוח רעננה זו.

לצד הסדרות השונות לקוראים הצעירים, לא שכחה ההוצאה גם את בני הגיל הרך, שלא הגיעו עדיין לשלב קריאה. יחד עם ספרוני ‘מגילות’ הופיעו ‘101 מעשיות, אגדות וסיפורים’ בעריכת זלמן אריאל, שנדפסו בכרך גדול (חלקן גם בחוברות בודדות) וזכו לתפוצה רבּת שנים⁴⁴. אחריהן יצאה הסִדרה ‘לפעוטות בפרוטות’, שכּללה 22 חוברות מיניאטוריות של מעשׂיות קצרצרות מתורגמות מאת “הגברת ה' סטראנג” (פסבדונים)⁴⁵, מלוּווֹת איורים צבעוניים.

פעילות שקודה זו, ששולבו בה תנופה, הקפדה על איכות ספרותית, דיוק לשוני ונוֹי חיצוני, זכתה לקילוסיהם של מחנכים, סופרים ומבקרים: “‘אמנות’ זכתה להיות אצלנו הוצאה כמעט ממלכתית”, ציין גרשון חנוך, וספרֶיה “היו ללחם־החוק של הקורא הצעיר” (‘הפועל הצעיר’, כב תמוז תר"ץ. חתום: חגי); ואליעזר שטיינמן כתב: “אכן, זוהי אמנות לקיים בשנת משבר את ההבטחה ולתת לקורא העברי הצעיר בעתם וכסדרם חבילה שלמה של ספרים טובים ויפים. […] מה פלא יש בדבר? הן לא רק יד ענוגה מטפלת בהוצאת הספרים האלה, אלא גם מוח תרבותי חי ולב מרגיש וער. […] ענוגה ורכה כשׂמלת ילדה בת טובים היא המעטפה של ספרי ‘אמנות’, ועל כל אלה – צרור שושנים לשושנה [פרסיץ]” (‘כתובים’, 27.4.1927. לא חתום).

שושנה פרסיץ, שהיתה כל שנות פעילותה של ‘אמנות’ הרוח החיה והכוח המניע של ההוצאה, נחשבה אז גם לפּטרוֹן ואפילוּ לסמל של יוֹצרת ספרוּת־ילדים משוּבּחת. ויפה תיאר ש"י עגנון את פּוֹעלה ברשימתו האלגורית “חכמת חיים”, שנכתבה במלאות חצי־יוֹבל שנים להוצאת ‘אמנות’:

בשנה שבּהּ נדפסו שורות חגיגיות אלה היתה הוצאת ‘אמנות’ שרוּיה בראשיתו של משבר, בגלל מלחמת־העולם והפקעת בית ההוצאה על־ידי הצבא הבריטי. פעילותה בתחום ספרות־הילדים נצטמצמה אז מאוד, ורק בתום המלחמה חזרה ‘אמנוּת’ להוציא ספרים חדשים בסִדרה המתורגמת, ביניהם סיפּוּרי ‘דוליטל הרופא’ מאת יוּ לוֹפטינג. אך בהדרגה התרכּזה פּעילוּתה בעיקר בּהדפּסת מהדורות חדשות של ספרי הילדים המתורגמים הישנים והטובים; אלא שתרגומים אלה כבר התיישנו ברוּבּם ולא התאימו עוד לקוראים בני הדור החדש.

עשרות סופרים ומתרגמים הסתופפו בצִלה של הוצאת ‘אמנות’ בשלושים שנות פעילותה בגולה ובארץ, החל בביאליק וש' בן־ציון וכלה בּאברהם שלונסקי ויונתן רטוֹש (שתרגם בשמו המקורי, אוריאל הַילפרין, מסיפּוּרי ז’ול וֶרן וארתור קונן דויל). מקום מיוחד שמור בין משתתפי ‘אמנות’ ליעקב פיכמן, שהיה מקורב להוֹצאה ולעורכֶיה משנותיה הראשונות, פירסם בה מיצירותיו לילדים וערך בשבילהּ ספרי לימוד, אנתולוגיות ואת סִדרת ‘מולדתנו’.

ליעקב פיכמן ותרומתו לספרות־הילדים מוקדש הפרק הבא.

ב. אַרְמוֹן רַב־תִּפְאֶרֶת – יעקב פיכמן

“תמיד הנחתי בהערכת ספר שנוֹעד לילדים רעיון אחד, והוא: שכּל מה שמוגש לילד מחייב איכות של ביטוי, של תוכן (בעצם אין להבדיל בין שני אלה) יותר מזה שמוגש לגדולים, הואיל ואין הילד עשׂוי לפלוט, להשתחרר מהשפעת הפּסולת”, כתב יעקב פיכמן במסתוֹ “ספרוּת ילדים” (בתוך “לשון וחינוּך”, תשט"ז, עמ' 229). והנחת־יסוֹד זו שקבע ליוותה אותו בחמישים שנוֹת עשׂייתוֹ המגוּוֶנת בתחוּם הספרוּת לבני הנעוּרים. דוֹמה שלא היה סוֹפר עברי שני בדורו, שהִרבּה לעסוק יותר ממנו בתחום ספרות־הילדים לכל ענפיה – שירה וסיפּוֹרת, תרגום ועריכה, ביקורת ומסה, וקביעת אמות־מידה ברוּרוֹת לטיב המזון הרוחני המוגש לילד. לא תהיה בכך הפרזה רבּה אם נאמר, כי אותה פינה חמה, שהיתה שמוּרה בלבו של פיכמן לספרות־ילדים, נוצרה עם חוויוֹת־הקריאה הראשונות שלו. 9

יעקב פיכמן (בֶּסרביה 1881 – תל־אביב 1958) נולד לאב חוכר אדמה ומגדל צאן, והסביבה הכפרית שחי בה עוררה בו את הזיקה לטבע ולנוף, זיקה שמצאה את ביטויה ברבּוֹת מיצירותיו לילדים ולמבוגרים. מילדותו נמשך אל הקריאה, ובהזדמנויות שונות חזר וסיפר על רשמֵי הקריאה הראשונים שלו. הספר העברי הראשון שקרא – כך סיפר פעם לביאליק – היה “קונטרס קטן שבקטנים – ‘מעשה בעלי באבא ובארבעים ליסטים’, שהביא אבא בשוּבוֹ מאודיסה […] היה זה רגע גדול בחיי. הייתי אז בן שבע בערך. הרושם היה מרעיש. ימים רבּים אחר־כך הייתי מתרגש כּל פעם שנכנסתי אל האמבּר האפל שבּחצרנוּ וכיוון שאף הוא היה מלא חביוֹת הייתי משער לעצמי שבכל אחת מהן מסתתר גזלן”⁴⁶.

בהמשכה של אותה שיחה עם ביאליק דיבּרוּ שני המשוררים על הרושם שמותיר הספר הראשון שקוֹרא האדם בילדוּתוֹ: רושם זה “יש בו מן המסתורין של כל החוויות הראשונות, המהווֹת את התאים שמהם מתרקמת אחר־כך הווייתו הרוחנית” (שם). בהזדמנויות אחרות תיאר בנוסטלגיה מהולה בהוּמוֹר את העונג שרווה מן הספרים שקרא בצעירוּתוֹ ואת משיכתו אל ספרי קריאה שהגיעו לידיו:

בגיל ארבע־עשרה נסע פיכמן לקישינב להמשך לימודיו, וגם שם היה שטוף בקריאה מכל הבא ליד; ומקריאת שירים אל נסיונות פּיּוּט ראשונים המרחק אינוֹ רב. עלם בן שבע־עשרה היה כששלח מעיירת־הולדתו את ביכּוּרי שיריו אל ראשון השבועונים העבריים לילדים, ‘גן שעשועים’, שיצא בעיר ליק (ראה פּרק ד/ב). בגיליון 12 של כרך ב נדפס ראשון שיריו – “שיר אביב” – שעם כל תמימותו כבר ניכרים בו הסממנים הפיכמניים האופייניים:

אחריו כתב פיכמן עוד שירי אביב מרנינים; אך אותו שיר ראשון שלו היה בעיניו, ככל הנראה, יצירת בוסר; הוא לא הדפיסוֹ שוּב בשום מקום אחר, והשיר נשאר גנוז (יחד עם כמה נסיונות תרגום שלו לשירי לרמונטוב ולייבּ יפה) באותו שבוּעוֹן נשכח ויקר־מציאות.

באביב תרס“א הגיע פיכמן לאודיסה ונפגש לראשונה עם ביאליק, ומאז ראה בו, במשורר הנערץ, את מורו הגדול, פטרונו וחברו הקרוב, ואף שיתף אתו פעולה בעריכת מקראות וסִדרת אנתולוגיות לתלמידים (‘דוֹר דוֹר וסופריו’). כעבור שנה אנו מוצאים כבר שירי ילדים חדשים ובשלים יותר של פיכמן הצעיר בין דפי השבועון הוַרשאִי ‘עולם קטן’, שתיארוּ ברוּבּם את מראות הטבע כפי שהם משתקפים מבּעד לעיניו של הילד הקטן”:

מאז הלך מעיינוֹ השירי וגבר, והוא פיזר מאוצרו הפיוטי כמעט בכל עִיתוני הילדים שיצאו בחייו וכן במקראות שערך. בשנות שהותו בוַרשה ערך את ‘הביבליותיקה הקטנה’ לבני הנעורים של הוצאת ‘תושיה’, וכן לימד בסמינר לגננות שיסד יחיאל הילפרין ב־1910. באותה שנה הופיע בהוצאת ‘מקרא’ ראשון ספריו, ‘אגדות ושירים’ – ספר שגרם לו עוגמת־נפש רבּה בגלל התיקונים הרבּים שהכניס בו העורך יצחק ברקמן (פרק א/י). ואז, בעודו מוסר לדפוס את המקראה שלו למתחילים, ‘פּרקים ראשונים’ (וילנה תרע"ב), הוזמן לבוא לארץ־ישראל, כדי לערוך את הירחון לבני הנעורים ‘מולדת’, שנקלע אז למשבר (ראה פרק ד/י). הרבה מסירוּת ושאר־רוח השקיע בעריכת הירחון, אולי יותר מאשר בדברים אחרים שערך: הוא פרסם בו משיריו ומתרגומיו והשתדל, כדבריו, “לתת ב’מולדת' דפי אור לבני נעורים, לתת להם מעט ירק ומעט גיל”. בנוֹשׂא זה בא לידי פלוגתא עם י“ח ברנר, שטען כי יש “לחזק את רוחם של הילדים, לחסן אופיים, בהוציאנו אותם בעודם רכים אל קשי הקרב”. ב’מולדת' פירסם גם מונוגרפיות ראשונות לנוער על סופרים עבריים (אברהם מאפו; י"ל גורדון), והדפיסן ביפו בתרע”ג גם חוברות חוברות. היה זה תחום שפיכמן הוסיף לעסוק בו כמעט עד שנותיו האחרונות, בלא שיהיה לו מתחרה בסגנון האימפרסיוניסטי שבּחר לסוג כתיבה זה.

מאז הִרבּה פיכמן לעסוק בעריכה. הוא ערך, בין השאר, את הירחון ‘מעברות’, את השבועון לילדים ‘הארץ’ (ירושלים תרפ"א), את המאסף ‘ניסן’ (ורשה תר"ץ, עם מחלקה לילדים), סדרות של חוברות לילדים וכן שורה ארוּכּה של מקראות משובחות לתלמידים – ‘שבילים’ (אודיסה תרע“ו – תרע”ח), ‘לשון וספר’ (וַרשה, תרפ"ד ואילך), ‘אלף בית’ (תל־אביב תרצ"ג), ‘מענית’ (תרצ“ה־תרצ”ו) ועוד. והוא ראה בעבודתו זו לא מלאכה טכנית של קומפילאטוֹר (לַקְטָן), אלא עבודת יצירה חינוכית ראשונה במעלה:

עם זאת טען פיכמן חזוֹר וטעוֹן, “שגם בשנות הילדות הראשונות אין להצטמצם [במקראוֹת] בספרות־ילדים בלבד; ואם רוצים אנו בחינוך עברי ואנושי שלם, חייבים אנו לקרב בפסיעות דקות גם את הקטנים לספרות הקלאסית”. (מתוך ההקדמה למקראה ‘מענית’, ג). על כן פירסם במקראות שערך, לצד שירים וסיפורים שחיבר ועיבד במיוחד בשבילן, גם יצירות קלאסיות שמצאָן מתאימות לקוראים המתחילים. כן פנה אל חבריו הסופרים בבקשה שיתרמו להן מיצירותיהם, ובין השאר נדפסו במקראות של פיכמן שירים, משלים ואנקדוטות, שביאליק כתב במיוחד בשבילן.

ומאחר שספרות־הילדים⁴⁷ היתה בעיניו מקצוע חשוב ונכבד כל־כך, היה מתנגד חריף לבינוניוּת: “ספרות לילדים, כספרות למבוגרים, שבעים פנים לה”, כתב פיכמן, “ואינה צריכה אלא לכשרון, לחסד, לזהירות, למלאכה טובה” (כתבים, תש"ך, עמ' שפא); ואת פסגת היצירה הטובה והראויה לילדים ראה תמיד בשירה – “שירת ילדים, שתצמיח השגת־עולם משוחררת מקטנות, שתהיה כטל לנפש הילד”. וכאן מן הראוי להבהיר: פיכמן נהג להשתמש במושג שירה לא במובן המצומצם של יצירה פיוטית קצובה וחרוזה; כל יצירת ספרות אמיתית, בונה ומעשירה, כּוּנתה על־ידיו שירה, גם אם היא עשׂוּיה להיראות בעיני הקורא כפרוזה. ואותה שירה, אשר “הדור זקוק לה, תפקידה לקרב את הילד אל הטבע ממש, אל המציאות”⁴⁸. על כן גם תבע מן הסופרים והמשורר הכותבים לילדים לא להקל ראש במלאכתם: “חובתנו לבדוק את עצמנו שבע בדיקות בשעה שאנחנו כותבים סיפּוּרים וחרוזים לילדים. חובתנו גם להזהיר את חברינו הצעירים, שלא יעשו את דבריהם במקצוע זה – שהוא רק נראה קל – הרגל ואימון־יד. מקצוע חמוּר הוא.” (‘לשון וחינוך’, עמ' 229).

ואם תבע פיכמן מאחרים “שבע בדיקות” בעת כתיבתם לילדים, על אחת כמה וכמה שהוא כפה זאת על עצמו. עיון בקובצי השירה שלו, וכן בעשרות שיריו הפזורים במקראות ובכתבי־העת לילדים וטרם כונסו, מביא אותנו לשתי מסקנות: קודם כל, שבמכלול יצירתו הלירית לילד הודרך תמיד על־ידי עקרונות האסתטיקה הפיוטית והאמת היצירתית; ושנית – שהמשורר לא היה כמעט מעולם שלם עם עצמו ועם שיריו, וגם לאחר שנדפסו השירים היה שב ומתקנם והתייגע על ליטושם ובדק אותם “שבע בדיקות” לפני הדפסתם החוזרת. ניטול, למשל, את השיר הפותח את קובץ שיריו הראשון, ‘אגדות ושירים’ (תרע"א), ונעקוב אחרי גלגוליו ונוסחיו המתחלפים בקובצי שיריו הבאים, ‘ערבה’ (תרפ"ב) ו’עם שחר נצאה' (תשכ"ז):

ב’אגדות ושירים' – זה הקובץ שפיכמן טען כי העורך־המו"ל “קלקל והשחית את שיריו” – באים אחרי בית א עוד שלושה בתים, המספרים על להקת חסידות שעברה ברקיע “כמפרשׂים לבנים קטנים” והביאה אִתה בשׂורת חג. ב’ערבה', לעומת זאת, באים עוד שני בתים – על הנחלים שנתנו קולם, החסידה השבה ממרחקים והמצה השמורה בתוך סדין לבן. ואילו בספר ‘עם שחר נצאה’ נוסף עוד בית אחד בלבד (שהוא הקלוּש מכּוּלם בעינַי) – על הפסח הנותן את ריחו הטוב “וְאָבִיב כְּבָר בְּאַרְצֵנוּ,/ זְמַן חֵרוּת וְגִיל וָחֵן”.

עיוּן מדוקדק בשירים יגלה את הטעמים, שהניעו את המשורר לעשות כל תיקון ותיקוּן. אשר לבית הראשון של שיר האביב על שלוש גירסותיו, נעיר כי תיקון טוּר ב בקובץ ‘ערבה’ (לעומת ‘אגדות ושירים’) נעשׂה ודאי מטעם פוֹנֶטי, שכּן היגוּי המלים “כִּי הַשֶּׁמֶשׁ” נשמע רך וּמוּסיקלי יותר מאשר “שֶׁמֶשׁ אָבִיב”; ואילו בספר ‘עם שחר נצאה’ שינה פיכמן את המִקצב המלעילי־האשכנזי למִקצב מלרעי ספרדי, ותוך כדי כך ליטש את השיר ועשׂאוֹ מגוּבּש יותר וקולח בניגון מלוֹדי טבעי.

בדיקת הגירסאות המתחלפות של עשׂרות משירי פיכמן לילדים⁵⁰, על גלגוליהם השונים, תגלה את הלבטים שהמשורר התלבּט בהם בשעה שהעביר את שיריו בכוּר־היוֹצרים המצרף; ביניהם שירים ש“עלוּ” עם המשורר מן הגולה לארץ, הִשילו מעליהם את הלבוש הגלותי, על מראותיו ונופיו, חידשו את מִקצבם והיו לשירים ארץ־ישראליים שטופי שמש. כך, למשל, נהפך השיר האירופי “מִשֶּׁבָּא תור הקיץ” (‘ערבה’, עמ' 43), המסַפּר כי “טוֹב בַּיְּעָרֵים שׁוּט וָשׁוּב”, ל“שיר קיץ” ארץ־ישראלי (‘עם שחר נצאה’, עמ' 81), המסַפּר כי “נֵחָבֵא בְּחֹרֶשׁ צֵל” ו“נשוטט בכל אֲפָר”. וכך נהפך השיר החלומי “האניה” (‘ערבה’, עמ' 77), שבּוֹ הספינה שטה כחסידה בוטחת אל ארץ נפלאה, שבּה “בַּת־מֶלֶךְ רַכָּה / אֵלַי הִיא מְחַכָּה”, ל“שיר האניה” האֶפּי (‘עם שחר נצאה’, עמ' 106), שבּו האניה סובבת כציפּוֹר, אך לא אל ארץ־פלאוֹת ואל נסיכה חלומית, אלא “לארץ קוֹדרת, / שם בקוֹר וּברוּח / יש עוד ילד שכוּח” – פליט השואה, ללא ספק – ואותו תביא האניה לארץ־ישראל, “פֹּה כָּל לֵב יְצַפֶּה לוֹ, / כָּל מִשְׁכָּן פֹּה נָוֶה לוֹ”.

עם זאת יצוין, שלעתים ניתן למצוא תיקונים שפּגמו באיכות השירים ובספּוֹנטניוּת הטבעית שלהם. כך, למשל, החליף פיכמן בשיר “האוֹצר” את החרוז הציורי “שַׁיִשׁ זַךְ הַקִּירוֹת בּוֹ” (‘ערבה’, עמ' 7) בחרוז הבנלי־משהו “עֶרֶשׂ־פָּז חֲמוּדָה לִי, / אַרְגָּמָן רְפוּדָה הִיא” (‘עם שחר נצאה, עמ’ 11), ונראה ששינוי זה ודומיו מַנמיכים במשהו את איכותם הראשונית של השירים. מאלפים בהקשר זה דברי שניאור על המשוררים בני דורו, “שניסו ‘לעבּד’ את שיריהם מלפני דור לפי המשקל הספרדי, או שהחלו פתאום לכתוב בהטעמה זו, כגון יעקב פיכמן ויעקב כהן, מחו בספוג זה את כל טל־הילדות שהיה שרוי על יצירותיהם, וכמין מלאכותיות מורגשת בקצב מחודש זה” (‘ביאליק ובני דורו’, עמ' 220).

בהרצאתו על החינוך לקריאה אמר פיכמן כי “כוחה של השירה יפה מכּוֹחה של המציאות”, והוֹסיף שאצל הילד “הקרוב נדחה תמיד מפני הרחוק” (בתוך: ‘לשון וספרות בבית הספר היסודי, עמ’ 180). אולי בשל תפיסתו זו את עולם־הדמיון של הילד, שליט היסוד האגדי ברבּים משיריו – למִן שירוֹ המוּכּר מאוד “אגדה” (נדפס לראשונה בדו־שבועון ‘שבלים’, מוסקבה תרע"ז, גל' 2), שבּוֹ רואה המשורר בדמיונו “עַל שְׂפַת יָם כִּנֶּרֶת / אַרְמוֹן רַב תִּפְאֶרֶת”, ועד לשירו הנשכּח “בוקר” (‘בן שחר’, ורשה תרע"א, גל' 7. לא כונס אל קובצי השירה שלו), שבּוֹ מעורר המשורר את בנו ומראה לו כיצד “מֵרָקִיעַ צַח / כְּרוּבֵי הַתֹּם / יוֹרְדִים וּמְרַפְרְפִים / בְּאוֹרוֹ שֶׁל יוֹם”.

הנה כי כן: לא רק בעוֹלמוֹת רחוֹקים יש אגדוֹת, אליבּא דפיכמן; שהרי זה כוחו של המשורר, שהוא עשׂוּי לגלות פלאים גם במראוֹת יום יום ולסַפּר עליהם לקוראיו הצעירים: המטר היורד משמַים אינו סתם גשם, אלא “יין טוב זולף”, והפרחים לוגמים אותו בגביעים, עד אשר “כּל הגן כבר מְכַרְכֵּר פְּרוּעַ רֹאשׁ” (“תחת הגשם”); בעת שקיעה רואה המשורר “עֶרֶב צוֹעֵד עַל מַקְלְהוּ נִשְׁעָן” (“ערב”). והענן שהתעייף מלשוט ברקיע “סְתָם יָשַב עַל הַגָּדֵר / כְּעוֹף נוֹדֵד, כְּגֵר עוֹבֵר” (“ענן”). ואם ישאל השואל מי מסוגל לראות פלאים כגון אלה – ישיב לו פיכמן: “לֵב שֶׁל תִּינוֹק אוֹ מְשׁוֹרֵר”⁵¹ (“ערב”).

עולם הילדוּת כולו, על שׂשׂוֹנוֹ ועצבוניו, על חגיו ושעשועיו, מקוּפּל בשירי הילדים של פיכמן. הילד־המשורר משתתף באבלו של פרח קטוּף: “הוֹי צִיץ צָנוּעַ, פֶּרַח בַּר, / מַה צַּר לִי עַל מוֹתְךָ, מַה צָּר!” (על פרח שנקטף"). אבל אחר־כך בא הילד אל גינתו היפה ומתמלא גאוָה למראה לבלובה: “עַתָּה בּוֹאוּ וְהִשְׁתָּאוּ, / כֵּיצַד גָּדְלָה, כֵּיצַד פָּרְחָה!” החגים מביאים אף הם חוויות, שראוי לשיר עליהם: חבורת הילדים יוצאת אל השדה להביא ירק לשבועות – “וְשַׁבְנוּ הָעִירָה קְהַל־גַּנִּים נוֹסֵעַ: / כָּל נַעַר – גַּן יָרֹק, גַּן חַי מִתְנוֹעֵעַ”⁵². ולצד שירי החג יוזכרו שירי המשׂחק המרנינים, כגון זמר־העם “שׂק של קמח”, שבּוֹ מרכיב ילד את חברו (אוֹ אב את בּנוֹ) על גבּוֹ ומכריז:

וכאן המקום להזכיר את שירי המהתלות של פיכמן, שבּהם לא ביקש אלא לבדח את לבּם של קוראיו הצעירים, והוא עשה זאת בעטיפה המעניקה להם גם חוויה ספרותית. הנה המעשׂה ב“יקטן הצדיק” – זה הכלבלב, שמרוב שִעמום התחיל לרדוף אחרי אפרוחים, “אך הטִפְּשִׁים הרימו קול בּוכים”, ובסופו של דבר, במקום להשתעשע נגזר עליו לשבת יום תמים בדיר. או המעשה ב“תרגנול אשר בקש לו מלאכה”, שהצליח בתום כמה נסיונות־שווא לקרוא ‘קוּקוּריקוּ’ – “וכה היטיב לבטא את הריש ואת הקוף”, עד שהחליט כי זו המלאכה שנבראה למענו. אל אלה ראוי להוסיף את שיריו הסיפּוּריים, שכּל אחד מהם הוא בבחינת מעשׂיה בחרוזים: על הילדה שנפלה למשכב וכל חבריה משתעממים בלעדיה ומצפים להחלמתה (“דפנה חולה”); או הסיפּוּר הפזמוני הרווּי שובבות על המדורה הגדולה שהעלו הילדים במרכז השכונה, ולמראה “בחורים מכיתה הֵא / השתגעו כתינוקות” (“שיר המדורה”); ואחרונה חביבה – הפּוֹאֶמה המלבּבת ‘דייגים על הירקון’⁵³, המסַפּרת מעשה בתריסר דייגים שישבו לחוף נהר הירקון ואיש מהם לא הצליח להעלות בחכּתוֹ אף דג אחד; עד שבּא יורם, שהוא “סתם פרחח, ליצן מוּבהק”, והתחיל שולה דגים בזה אחר זה – “וּמי יוֹדע אִם נשאר עוד / דג אחד בּירקון”…

חן הפשטוּת, ומזיגה של ליריקה והומור מעוּדן מצויים בשירי הילדים של פיכמן, ודומה שעדיין לא אמרנו את מלוא שבחם. ב' יוחנן כתב על “משורר־נוֹף זה, המשתאה לפלא־היקום ומשקפם בחרוזיו”, ובדבּרוֹ על שירי הקובץ ‘דייגים על הירקון’ הוסיף וכתב: “הבלטת חִנוֹ של העלה הבודד, שלאחריו יעלה את האילן ואת היער כולו, אינה מקרית. פיכמן אוהב לחשׂוף את הקסם הצפון בזוטות ההוויה. יש שהפרטים מצטרפים לכליל־מראות נהדר ויש שירהיבו את העין בכוח עצמם” (‘הד הגן’ תש"ד; עמ' 75). ויפה נוסח צבי שַרפשטיין את הזיקה ההדדית בין אוֹצר־המלים הפיכמני לבין נושׂאי שיריו: “כענווה וכעדנה אשר בתוכן שירתו כן גדולה הענווה במלותיו. אין מלים מפוצצות ומפתיעות, כי אם הפשוּטוֹת והתמימות, הנובעות מן הלב והעולות על השפתיים בלי מאמץ – ואף־על־פי־כן קסמים בהן, קסמי התום” (‘יוצרי ספהי"ל’, עמ' 73).

יצירתו של פיכמן – לילדים כלמבוגרים – היא ברוּבּה אישית מאוד, ובכל־זאת מזדהה אִתהּ הקורא הצעיר כמעט לחלוטין. כך הדבר בשיריו, וכך גם בסיפּוּרי הילדים שלו. לא לחינם פתח את קובץ סיפוריו ‘אַיֶלת העמק’ (תש"ב) בפרק־הקדמה בשם “הסיפּוּר על המחַבּר”, ובו הציג עצמו לפני קוראיו הצעירים בשורות ספוגות חן והומור אלה:

אחרי התוודעות נלבּבת זו, שבּהּ משווה הסופר הקשיש את עצמו לידידיו הקטנים, נופלות מאליהן המחיצות בין המחַבּר לקוראיו, ובמקומן באה תחוּשת קִרבה עם נכוֹנוּת להזדהוּת; שהרי מה נעים יותר מלקרוא את סיפּוּריו של מי שהיה ילד שוֹבב, החוזר הבּיתה מן השׂדה קרוע ופרוע?

אפשר לחלק את סיפוריו של פיכמן לילדים לשתי חטיבות עיקריות: סיפּוּרי יַלדוּת, המסוּפּרים ברוּבּם בגוף ראשון והמתארים אירוּעים רחוֹקים, שהתרחשוּ ברחוֹבוֹתיה ובשׂדותיה של בֶּלץ, “היא העיר שבּהּ נולדתי, בה שמעתי בראשונה את בקיעת הקרח על הנהר ואת תרועת המים האביבית, בה ראיתי בראשונה את השיטה פורחת וריח ציציה הלבנים מעלה בלבי עד היום את אביבי ילדותי”; וכן סיפּוּרים על חוויות יום־יום של ילדי כּפר ועיר בארץ־ישראל, ואשר גיבוריהם העיקריים הם יוסי, מירי וחנן. קשה למצוא עלילות מסעירות בסיפורי הווי אלה, ולא לחינם כתב ביאליק אל פיכמן, לאחר שקרא את החוברת שלוֹ ‘יוסי נוסע לארץ־ישראל’: “היא מונוטונית קצת. יש לגוון קצת את הסיפור ולהכניס בו עלילה” (אגרות, ה, עמ' קעח). אבל אם אין בסיפּוּרי פיכמן עלילות “מותחות”, יש בהם שפע של תיאוּרים ציוּריים ופרקי חיים ספוגי צבע והוּמוֹר דק, עם דמויות נלבּבות, מסר אנושי ואוִירה לירית אינטימית כמעט – אותן סגולות, המעניקות לקורא הצעיר חוויה מזכּכת.

הנה סיפּוּרי הילדוּת האידיליים, המעבירים את הקורא אל העיירה הבּסרַבית הרחוקה: הסיפּוּר על אותו יום־קיץ לא נשכח, שבּוֹ יצאו שני ילדי ה“חדר” אל שׂדה הטבּק של ר' קלמן וגילו “את כל המדרון מבהיק מאבטיחים מנומרים, מוּטלים בחמה, עוטים טליתות של פסים ירוקים וכהים”, ולאחר שהיטיבו לבם באבטיח מתוק וצונן פגשו את הגוֹי טוב־הלב, שנתן להם מפּרי שׂדהו מתנה לבני ביתם (“המקשאה”); והנה הסיפּוּר האוטוביוֹגרפי הפסטורלי על הילד, “שלִבּוֹ נמשך אחרי אותה פינה שבעמק, היושבת על פלגי מים, שבּהּ רעו עדרי צאן ממש כמו בבית לחם שב”אהבת ציון“, ולבסוֹף בנה ילד זה שובך וגידל בו יוֹנים (“יוֹנים”); והנה הסיפורים הקצרים יותר – “פסח בעיר מולדתי”, ו”משחק באגוזים“, והנובלה הלירית הנוגעת ללב “שושנים”, שבּהּ מגלה הילד־המסַפּר כיצד מצא את גן־הוורדים הנסתר בדרכו אל ה”חדר“, ואיך מילא את כיסיו פרחים מַדיפי ריח בּוֹשׂם, וכשנכנס אל ה”חדר" האפל –

זיקה אינטימית זו לטבע, לנוף ולפּרחים, שהם סֵמל היציאה ממחנק ה“חדר” והעיירה אל היוֹפי המשחרר, באה לידי ביטוי נמרץ וחגיגי יותר בסיפּוּריו הארץ־ישראליים של פיכמן; אלא שבּהם כמו נתקפּחה במידת־מה הזדהותו הטבעית והספּוֹנטָנית של המסַפּר עם המסוּפּר ואת מקומה תפסה ההתפעלות התמימה של מי שזכה והגיע אל ארץ חלומותיו. מחרוזת סיפּוּריו הארץ־ישראליים לילדים נפתחה בתרצ“א ב”טרילוגיה" קטנה, שנדפסה בספריה ‘מולדתנו’: ‘יוסי נוסע לארץ־ישראל’, ‘יוסי בתל־אביב’ ו’מאורעות יוסי וחנן' – קורותיו של ילד בן עיירה, שנפרד מחבריו בגולה ועלה עם הוריו לארץ, החוויות הראשונות שספג בעיר העברית, שַיִט בירקון ונטיעה ראשונה, המסמלת את קליטתוֹ השלמה של יוֹסי באדמת המולדת – כל אלה מסוּפּרים בפשטוּת לירית, הגוֹלשת פעמים רבּוֹת להתפעלות יתֵרה, כמו ביקש המסַפּר להראות לקוראיו שגם אירועים קטנים צופנים בתוכם חוויות גדולות:

סיפּוּריו הבּאים לצעירי הקוראים, שיצאו בזה אחר זה חוברות חוברות – ‘חלומה של רִנה’, ‘מגיני שדה וכרם’, ‘הים הים’, ‘החסידות’ ועוד – אף הם ציורי הווי בעיקרם, שתיאורי הנוף והזיקה לטבע גוברים בהם על היסוד העלילתי. מוצלחים יותר הם שני סיפוריו הארוּכּים (יחסית), שנדפסו באותן שנים: ‘יקטן בתל־אביב’ (תרצ"ו) – קורותיו המשעשעות של כלבלב עירוני שובב שהלך לאיבוד ונמצא; ו’אַיֶלת העמק' (תרצ"ט) – מעשׂה ביוסי הקטן, מיכה הארוך ונֹח השמן, שטיילו בחורשה וגילו בה פתאום איילה צעירה ויפת־תואר, ששלחה לעברם עיניים מאירות – ופתאום זינקה ונעלמה; מאז השתוקקו השלושה לפגוש שוב באיֶלת־העמק, שוטטו בסביבה, תעו בדרך, הצילוה מכדורו של צייד – עד שבאו עיסוקים חדשים וכמו השכיחו את האיילה מלבם. לפנינו סיפור אידילי פיוטי, המשוּפּע אף הוא תיאורי נוף ורסיסי הומור רך, ובו מסַמלת האיילה העלומה את משׂאת־הנפש שהאדם עורג אליה כל ימיו, בתקוָה שיום אחד תשוב ותתגלה לפניו:

‘יקטן בתל־אביב’ (תרצ"ז), אחת מחוברות סיפורים רבות שפירסם יעקב פיכמן.

בשנת מותו כּוּנס מבחר מיצירותיו של פיכמן לילדים בספרים ‘עם שחר נצאה’ (שירים⁵⁴, תשי"ח), ‘אביב בארץ’ ו’יום חדש' (סיפורים תשי"ט); אבל עוד רבּים משיריו וסיפוריו נותרו משוקעים במקראות שערך ובעיתוני הילדים ומצפים לכינוסם.

מראשית צעדיו בספרות הִרבה פיכמן לפרסם, לצד שיריו וסיפוריו, מונוגרפיות ומאמרי ביקורת, ויש הרואים בתחום זה את הישׂגוֹ העיקרי. הוא כתב על רוֹבינזון קרוזו ש“היה לנו הגיבור למופת, אשר בדמותו ראינו את עצמנו בחלומותינו הראשונים”, והוא התרפק על מעשיות האחים גְרים “ברוכות ההומור, [אשר] היו משיבות אותי אל עולם אחר, עולם של ילדות”. הוא הִרבה לסַפּר לילדים על חייהם של סופרים ויוצרים שהיו קרובים ללבו – מאפו ומיכ“ל, י”ל גורדון ושאול טשרניחובסקי ואחרים; וסיפורים ביוגרפיים אלה, שכּינס בחלקם לספרו ‘חיים למופת’ (תשי"ד), נכתבו בשׂפה שוֹפעת חיבה וחמימוּת, כאדם המסַפּר לידידיו הקטנים על חבר קרוב ואהוב. והרי כשישב פיכמן לכתוב לילדים הוא עשׂה זאת לא רק מתוך הכּרת שליחוּת, אלא גם מתוך שׂמחה ועונג, דומה שכמעט תמיד נתן עדיפות ברורה לכתיבה לילדים כפי שסיפר בעצמו לקוראיו הקטנים:

יותר מכל האישים שהכּיר והוקיר, הִרבּה פיכמן לסַפּר לילדים על ביאליק, אשר “תמיד ליקטתי את אורו במלוא לבי”, כלשונו. הוא כתב עליו בעיתוני הילדים, הוא שיבּץ את דמותו בתוך סיפוריו (“יוסי ומירי ברחוב ביאליק”, בתוך ‘יוסי בתל־אביב’); במלאות למשורר שישים כתב את החוברת ‘חיים נחמן ביאליק, חייו ומעשׂיו’ (תרצ"ג), ואחרי מות המשורר פירסם מחרוזת של “סיפּוּרים על ביאליק” (בתוך ‘אַיֶלת העמק’), הספוגה חיבּה והערצה, עם קורט של הומור אינטימי:

כך הציג פיכמן את המשורר הנערץ עליו לפני קוראיו הצעירים – כמין אב רחום, כמין “מפקח” טוב לב, כמי שמתמזג עם הנוף הסובב אותו.

לביאליק היוצר לילדים מוקדש הפרק הבא.

ג. "דָּבָר מֶנִּי לֹא יִפָּלֵא״ – שירת ביאליק לילדים

“את העצב השאיר רק לעצמו, בהיותו ביחידוּת, ולנו חָלק רק ממקור החדוָה המשומר.” במלים אֵלה הציג יעקב פיכמן לפני הילדים את ביאליק ותרוּמתוֹ הגדוֹלה (‘אַיֶלת העמק’, עמ' 100). האנציקלוֹפּדיה העברית הגדירה אותו כ“ראש המשוררים העברים בתקופת התחיה”, וזאב ז’בוטינסקי ראה אותו כ“משורר היחיד בספרות המודרנית, אשר שיריו עיצבו נשמתו של דור”.

עשרות ספרים ומאות ואלפי מאמרים ועיוּנים נכתבו על שירתו האֶפּית, הלירית והאלגית של ביאליק, על סיפוריו ועל השפעתו המתמשכת. הרבה פחות, לעומת זאת, נכתב עד לאחרונה על יצירתו המגוונת לילדים; ודימה שהיה כאן קיפּוּח כלשהו. שכן מי שינסה למדוד ולמצוא במה התמקדה פעילותו של ביאליק במכלול עיסוקיו רבּי הפנים בארבעים שנות יצירתו, יגלה שהוא ייחד מזמנוֹ והתמסר לספרות הילדים והנוער ושקד על טיפוחה והעשרתה, לא פחות (ואולי יותר) מאשר ליצירתו למבוגרים. ביאליק היה המחדש הגדול בשירת הילדים העברית, בהעניקו לה את החיוּת המרנינה, שלא היתה בה עד אז. בפרקים קודמים נסקרוּ הסדרוֹת וה“ביבליותיקות” שערך – ‘מוריה’, ‘תורגמן’, ‘ספרי’, ‘אופיר’ ו’עופר' – שהגישו לקוראים הצעירים עשׂרות ספרים וחוברות ממיטב הספרוּת המקורית והמתורגמת. הוא כתב, תירגם ועיבּד בשביל הילדים והנוער עשׂרות סיפורים ומעשיות, שירים ואגדות, משלים ואף הלצות; והוא ניסח וגיבּש עקרונות וקריטריונים ברורים ל“תורת ספרות־ילדים”, שרוּבּם ככולם כוחם יפה עד היום⁵⁵.

אפשר לראות ב“אל הצִפור”, ראשון שיריו המודפסים של ביאליק, מבשׂר ברור של שירת־הילדים שלו; שכּן אף שהמשורר לא יעדוֹ לבני הנעורים, ניתן למצוא בו את מרבית הסגולות של שיר קלסי לילדים. נוֹשׂאוֹ – מִפגש בין צעיר בודד לבין ציפּוֹר הבאה אל חלונו “מארץ מרחקים נפלאות” – הוא מן המוטיבים השכיחים והנלבּבים בספרות־הילדים; וגם צלילוּתו המֶלוֹדית ואוִירתוֹ הרומנטית סייעו לכך שהקוראים הצעירים "יכבשו שיר זה ויעבירוהו לרשותם. ואמנם מיד לאחר הדפסתוֹ צד השיר את עיניהם של המחנכים ותלמידיהם; לא היתה כמעט מקראה באותם ימים, שלא נכלל בהּ “אל הצִפּוֹר”, וּמשוּם כּך “היו מוּכרחים כל ילדי ובנות ציוֹן, הלומדים בבית־ספר עברי, לדעת אותוֹ, לשוֹררוֹ בעל פֶּה” (מתוך מכתב למשורר, השמור בארכיון ביאליק).

אבל “אל הצִפּוֹר” נחשב, כאמור, שיר למבוגרים בעיני מחַבּרוֹ. רק שנתיים אחרי הדפסתו, בשהותו לבדוֹ ביער שליד קורוסטישוב (אוקראינה) כעוזר ופנקסן של חותנו היערן, עלה לראשונה בדעת ביאליק בן העשׂרים וּשתיים לנסות את כוחו בכתיבת שירי ילדים; ובג' בחשון תרנ“ה כתב אל י”ח רבניצקי: אולי יצלח לעולמך הקטן⁵⁶ חוברת כתובה בתוכן ובסגנון קל ונוח לילדים? הודיעני במוקדם האפשרי" (אגרות, א, עמ' עד).

הדעת נותנת, כי בשעה שהעלה ביאליק לפני עורכו הצעה זו, עדיין לא היו בידיו שירי ילדים מוכנים להדפסה; שאלמלא כן היה וַדאי שולח אותם לעיונו של רבניצקי, אשר חוות־דעתו היתה למשורר הצעיר כמעט בבחינת הלכה פסוקה. אבל העובדה, שביאליק התכוון כבר בתחילת דרכו הספרותית לפרסם שירים לילדים יש בה כדי ללמד על עולמו הפיוטי. זמן מועט אחר־כך כתב המשורר ביער את השיר “גמדי ליל”, שהושתת לדבריו על “אגדה מהלכת בין תינוקות של בית רבּם”, ואשר “המחזה המתואר בו ראיתי בעיני ילדותי בהיותי כבן ד שנים”⁵⁷; ולאחר שהזמין אצלוֹ רבניצקי שיר בשביל מאסף לבני הנעורים שעסק בהכנתו, ליטש המשורר את “גמדי ליל” ושלח אותו לעורכו באביב תרנ"ח בּליווי מכתב ארוך, בּוֹ ציין כי כתב את השיר לפני ימים רבּים “ואתכּנהו עתה לרוח הילדים בשביל מאספך” (אגרות, א, עמ' קיב). במכתבו זה, הדן בין השאר בסוגיית מלים ומוּשׂגים קלים וקשים, הטעים ביאליק שלא יהסס להביא “מִלוֹת קשות” בדברים שיכתוב לילדים; “די לי שיבינו פירושן ואיני צריך שידעוהו”. היה זה נסיונו הראשון של המשורר לנסח ולגבש אמות־מידה במִשנת ספרות הילדים שלו.

“גמדי ליל” – שירוֹ הראשון של ביאליק המוקדש לתקוּפת הילדוּת – נדפס במאסף לבני הנעורים ‘האביב’ (וַרשה תר"ס). אבל אף־על־פי שהמשורר ראה בוֹ בשעה ששלחוֹ לרבניצקי, שיר ש“תוּכּן” בשביל ילדים, הוא כּללוֹ אחר־כך בכל המהדורות של קובצי שיריו כשיר “קאנוני” למבוגרים, וכזה עלינו לראותו עתה.

זמן־מה אחרי הופעת ‘האביב’ הגיע ביאליק לאוֹדיסה, כדי ללמד ב“חדר המתוקן” שפתחה חברת ‘החינוּך’. ובאותה תקופה שבּהּ הִרבּה לשהות במחיצת ילדים, להשתובב אִתם ואף לכתוב לכמה מהם חרוזי הקדשה נלבבים⁵⁸, נוצרו גם שיריו המעטים הראשונים לבני הגיל הרך. סביר להניח, שהדחף הראשון לכתיבתם היה המחסור בחומר־קריאה מתאים בשביל תלמידי ה“חדר המתוקן”. כך, למשל, נמצא בארכיון המשורר נוסח ראשון של שירו “לכבוד שבת”, בכתב־יד מלא תיקונים ומחיקות, שנכתב ב־1899, כחומר־קריאה־ושינון לתלמידים הקטנים, וזה הבית הרביעי שלו (החסר בנוסח הסוֹפי של השיר):

אבל בעוד הזֶמר לשַבּת עדיין נותר גנוז בכתב־יד, נדפּס באלול תרס"א (20.8.1901) שיר־ילדים ראשון של ביאליק, שזכה במהרה לפּוֹפּוּלריוּת חסרת תקדים: היה זה שירוֹ היידי החינני “אוּנטער די גרינינקע בּוֹימעלעך” (“תחת העצים הירקרקים”), שנדפס בגיליון 35 של השבועון ‘דער יוּד’ (“היהודי”) והוּשר אחר־כך ברבבות בּתים יהוּדים בגולה:

רק כעבור שלוש שנים הוֹפיעוּ בדפוס שיריו העבריים הראשונים של ביאליק לבני הגיל הרךְ, והוא כלל אותם במקראה ‘בן־עמי’ של ידידו וחברו לעבודה ב“חדר המתוקן”, ש' בן־ציון. המקראה, שיצאה באודיסה בקיץ תרס"ד, נפתחה בשיר־המשׂחק של ביאליק “זמר לקטנים” (“אָלֶף־בֵּית! אָלֶף בֵּית! / אַבָּא קָנָה לָנוּ עֵז”)⁶⁰, ואחריה נדפסו בה שיריו “הגדי הלבן” (“תחת ערש בני הרך”), “זמר לשבת” (“אִמי יצאה אל השוּק”) וכן שיר קצבי דינָמי בשם “קול המון הבוקר”, שהוא אינוֹ אלא קטע מוֹנולוגי מתוך הפּוֹאֶמה המִשׂחקית שלו לילדים “מעשׂה ילדוּת”, אשר נכתבה באוֹתה עת. יעקב פיכמן, שהיה עֵד לגמר כתיבתה של הפּוֹאֶמה, היטיב לתאר את ההנאה והסיפּוּק, שרוָה המשורר מן ההישׂג שהגיע אליו ביצירה זו:

‘מעשׂה ילדות’ נדפס באותה שנה (תרס"ג) בקובץ שירי־הילדים ‘הזמיר’ שערך נֹח פינס, יחד עם “גדוד בעיר” ו“זמר לשבּת” (='שבּת המלכה"). ואמנם היה שיר דיאלוֹגי ארוך זה – אחד משיריו הראשונים לילדים וגם מן המצוינים שבהם – בתוכנוֹ הפרחחי, בלהטי הלשון שבּוֹ ובמבנהו האמנותי המלוטש, בבחינת חידוש מפתיע בספרות־הילדים שלנו; ואין תימה שהביקורת ראתה בו “מעין היתר רשמי לילד העברי למלאות שחוק פיו בעולם הזה, לרקוד, לצלצל, להתהולל, בקצרה: להיות ילד” (מ' אהרנפרייז, ‘השלוח’, תרס"ד, עמ' 285).

מאז הוסיף ביאליק לפרסם מדי פעם שירים חדשים לילדים, מהם שירי מקור ומהם עיבּודים של שירי־עם. תחילה בחר להדפיס אותם בתוך מקראות שהתקין והוציא בהוצאת ‘מוריה’: כך, למשל, כלל את שירוֹ “מורנו רב חסילא” בתוך המקראה ‘שפת ילדים’ שבעריכת ח“פ ברגמן וש”ח ברכוז (תרס"ו), ואת “שתי בנות” ו“לכבוד החנוכה” הדפיס לראשונה במקראה ‘אלף בית’ שבעריכת פניה שרגורודסקה (תרע"ו). שירים אחרים שלח לעיתוני הילדים שיצאו באותה עת: “אצבעוני” נדפס לראשונה בשבועון ‘השחר’ שבעריכת משה בן־אליעזר (ורשה תר"ע); “קטינא־כלבו” נדפס בדו־שבועון ‘שתילים’, אף הוא בעריכת בן־אליעזר ידידוֹ (מוסקבה תרע"ז), ו“הנער ביער” נשלח לירחון "עֵדן' שבעריכת דניאל פרסקי (ניו־יורק תרפ"ד). שירי ילדים לא מעטים שחיבּר באודיסה היוּ אִתוֹ בכתוּבים שנים רבּוֹת, והוא פירסמם רק בתקוּפת חייו האחרוֹנה.

כשהוציא ביאליק בהוצאת ‘אופיר’ את קובץ שירי־הילדים הראשון שלו, ‘ספר הדברים’ (ברלין תרפ"ב. ראה פרק ה/ה), מצא לנכון גם להביע לראשונה את דעתו על שירה ואמנות לילדים קטנים: “יצירתה של ספרות טבעית לקטנים בלשון שאינה לשון האֵם ממש”, כתב אז, “דבר כזה תלוי יותר ‘במזל’, כמעט ‘ברחמי שמים’. במקום הטבעיות הגמוּרה – זו שלפי שעה אנו חסרים אותה בלשון העברית של הקטנים על כרחנו – צריכה לבוא כאן האמנות הגמורה, זו שיש בכוחה לברוא בקסמיה אילוזיה של טבעיות ילדותית אפילו במקום שאינה, בחינת יש מאין” (בתוך חוברת־הפִרסום של הוצאת ‘אופיר’).

חודשים אחדים לאחר מכן, כשניגש המשורר בן החמישים לערוך את מהדורת־היובל החגיגית של כתביו, קיווה לכלול בה גם “שני כרכים לילדים, שירים ואגדות; [אבל] אין לי כסף להוציא גם את אלה”, סיפר בחורף תרפ“ג לשמעון ראבידוֹביץ (‘שׂיחוֹתי עם ביאליק’, עמ' 67). כעבור ארבע שנים (תמוז תרפ"ז) שב וכתב לראבידוביץ על “סוּג ספרוּתי אחד שעסקתי בו בחיבה: שירים ואגדות לילדים. אגב, אני מכין עתה מהם שני קבצים להוצאה” (אגרות, ג, עמ' רנה). אבל הוא נאלץ להמתין עוד שש שנים, עד שזכה להוציא את יצירותיו לילדים בשני כרכים, שיצאו ליום־הולדתו השישים; לאמור – בשנת־חייו האחרונה. הדפסת הספרים נתאפשרה הודות להלוואה נדיבה שקיבּל המשורר מאיש־העסקים הוִינאי מקס דלפינר; ולאחר שהוֹפיע הספר ‘שירים ופזמונות לילדים’ בראשית ניסן תרצ”ג (אפריל 1933), שלח ביאליק עותק לדלפינר, עם מכתב־תודה “על שאִפשרת לי להוציא את המהדורה הזאת של שירי הילדים. [הספר] יצא כלול בהדרו, כאשר תחזינה עיניך. […] לדברי מביני דבר לא יצא עד היום בארץ־ישראל מעשה דפוס יפה כזה. הדבר אמנם עלה לי בטורח ובעמל רב, אבל התוצאות מניחות את דעתי” (אגרות, ה, עמ' רכב).

ואכן היה ‘שירים ופזמונות לילדים’ אחד הספרים היפים שיצאו אז בארץ־ישראל, אם לא היפה ביותר, והופעתו היתה מן האֵירוּעים הבוֹלטים בתולדות ספרות־הילדים שלנו. הוא נדפס על נייר משוּבּח בשני צבעים, עם עשׂרות איורים משובבי עין, פרי מכחולו של נחום גוטמן (שבעה מהם בצבעים מלאים), ונכרך בכריכת־בד זהוּבּה. ההקפדה היתרה, שהקפיד ביאליק על הידור הצורה, גרמה לכך שהספר הופיע כחודשיים אחרי חגיגות יום־הולדתו השישים; “אילו יצא בזמנו, היתה המהדורה נמכּרת עד עכשיו” (אגרות, שם). כעבור חודשים אחדים נאלץ ביאליק להודות בצער, כי הספר “איננו ‘רץ’ כל־כך”: כ־900 עותקים בלבד נמכּרוּ עד אז, והוא ידע להסבּיר את הטעם לכך: “מחירוֹ רב מכּוֹח־הקניה של ילדי ישראל (הציורים הרבים, הידור הנייר והדפוס והכריכה העלו את מחירו בעל כרחי)” (שם, עמ' שיב). אין ספק, שהמשורר היה רווה נחת אילו ידע, כי מאז חזר הספר ונדפס במהדורות חוזרות ונשנות, מהן מהדורות־פאר, עד היום הזה.

במבוא הקצר לספר ציין ביאליק, כי שבעים ותשעה “השירים והפזמונות המכונסים בקובץ הזה רוּבּם ככולם נדפסו, כל אחד בשעתו, במקומות שונים; מהם, והם הרוב הגדול, בכתבי־עתים לילדים, ומיעוטם גם במחברות מיוחדות. מקצתם נשתקעו גם בספרי לימוד ומקרא שונים, אם כצורתם, כצאתם מתחת יד מחברם, ואם” – ציין במורת־רוח – “בשרירות לב ‘מתקניהם’ ומעבּדיהם, ממחברי אותם ספרי הלימוד והמקרא”⁶¹. בהמשך המבוא ייחד ביאליק דברים על בעיית משקלם של השירים – בעיה שהעסיקה אותו מאז עלה לארץ ונפגש עם ילדֶיה⁶²:

שני איורים של נחום גוטמן לשירו של ביאליק ‘גדי־גדיי’: מימין – מתוך ‘שירים ופזמונות לילדים’ (תרצ"ג); משמאל – בשער ‘דבר לילדים’ (תש"ג)

ביאליק כינס אֵפוא אל ‘שירים ופזמונות לילדים’ כּמעט את כּל שירי הילדים שכּתב מאז “לכבוד שבת”, והוא ליטש ותיקן כמה מהם לפני הדפסתם הסופית. בעוֹד שאת שיריו למבוגרים התקשה לשנות אחרי הדפסתם, חוץ ממלים בודדות, שכּן חשש לגעת “בבניין העומד על תלו”, כדבריו, הנה את שיריו לילדים טרח ללטש פעם אחר פעם, עד שכמה מהם כתב כמעט מחדש. כך, למשל, הפך שיר חסר שֵם, הפותח בחרוז “משֶׁה הַנַּעַר / תּוֹעֶה בַּיַּעַר” (‘שׂפת ילדים’, תרס"ו, עמ' 67) לשירו הסיפּוּרי הארוך “הנער ביער”. שיר קצר אחר בשם “רֵעַ טוב” (המקראה ‘שבילים’, תרע"ח. מושתת על זמר־עם יִידי) כתב כעבור זמן מחדש, הרחיבוֹ ופירסמוֹ בשם “מיכה אֻמַּן יד”. בין השינויים האחרים, שעשה ביאליק בשיריו לילדים לקראת הדפסתם בספר, נזכיר את “מבין עפאים” (‘הגִנה’, ירושלים תרפ"ד), ששמוֹ הוחלף ל“צִפֳּרִים ודובדבן” ושוּרתוֹ הראשונה שונתה מ“צִיף צִיף צִיף” ל“צִיץ צִיץ צְוִיץ”; וכן את “היש כעוללי” (‘הגִנה’, א, תרע"ח), ששמו הוחלף לקראת הדפסתו השניה ל“האֵם וילדהּ” (המקראה ‘שתילים’, תרע"ט), אבל שמוֹ הסוֹפי, כפי שנדפס ב’שירים ופזמונים לילדים', הוא “אֵם ועוללהּ”. טור ג בשיר שוּנה מ“הלְוַאי וּכְאור פָּנָיו” ל“מִי יִתֵּן וּכְפָנָיו”, שהוא ניב פיוטי יותר; וראויים לעיון שלבּי הליטוש השונים של טורים יב־יג שהמשורר התלבט בהם:

ראוּיה לציוּן העוּבדה, כּי בין כל התיקונים הרבּים, שהכניס ביאליק בשיריו לקראת הדפסתם בספר, אין אף תיקון אחד, שנעשה לצורך החלפת הנגינה המלעילית בנגינה ספרדית, במטרה לקרב את השירים אל ילדי הארץ. ואף־על־פי כן נֵאות ביאליק בשנת־חייו האחרונה להכניס תיקונים באחד משיריו הפּוֹפּוּלריים, שכּתב בגיל חמישים (ואחר־כך הרחיבוֹ כדי כפליים), כדי להתאים את מִקצבו לנגינה הנכונה, והוא עשה זאת אחרי הופעת ‘שירים ופזמונות לילדים’, ואחרי שהשיר נתפרסם והושר בגירסתו הקודמת. שינויים אֵלה עשׂה בשירו “גדי גדיי” בשביל המהדורה החדשה של המקראה ‘כרמנו’, על־פי בקשת פסח אוירבך, מעורכי המקראה וידידוֹ של המשורר.

הנה, לדוגמה, שורות אחדות מתוך השיר בשני נוסחיו, אֵלוּ מול אֵלוּ:

ביאליק, בעל הזיקה העמוקה ליצירה העממית, הִרבּה כידוע לינוק השראה וליטול מוטיבים משירי־העם היהודיים. “עלי חביב עתה ביותר הז’אנר העממי”, כתב בקיץ תרע"ב, “לא ניסתה הלשון העברית באלה ויש בכך פּיקַנטיוּת מיוחדת: שירי עם בלשון שאינה מדוּבּרת!” כמחצית משיריו לילדים הם בעלי מוטיבים עממיים; המשורר עצמו העיר בהקדמה ל’שירים ופזמונות לילדים', כי “קבוצת הפזמונות מעמוד נט עד עמוד פו ועד בכלל הם מעשה עיבוד של פזמוני עם שונים, ידועים בלשון היהודית המדוּבּרת”; אבל גם בשירים אחדים, שאינם כלולים בקבוצה זו, ניתן למצוא עקבות ברורים של שירי ילדים עממיים, יִידיים ואחרים. כך, למשל, מושתת שירוֹ “סוס ועגלה” (הֲיִי שָׁלוֹם אִמָּא, / הֱיֵה שָׁלוֹם, אַבָּא, / הַיּוֹם בִּנְכֶם יוֹצֵא / אֶל אֶרֶץ נוֹד רַבָּה") על שיר־הילדים האירופי “הפרידה”, הפותח בחרוז: “הֲיִי שָׁלוֹם, אֵם, הֲיִי שָׁלוֹם, אֵם! / חִישׁ אֶסָּע לִי אֶל הַקֶּרַח”

(‘הזמיר’, תרס"ד, עמ' 72). כך גם השתית את שירו “אַיָּלָה” (אַיֶלֶת נִבְהֶלֶת, מַדּוּעַ תִּפְחָדִי") על שיר־ילדים גרמני, הפותח בחרוז “אַל תִּפְחֲדִי, אַיָלָה חֲבִיבָה”. גם בכמה משיריו האחרים (“ארנבת”, “סנאי”, “סחרחרת” ועוד) ניתן למצוא את עקבותיהם הברורים של שירי־עם זרים. במעשׂה עיבּוּד זה, שהושפע מן הרוח הרוֹמַנטית שעברה אז על אירופה וקראה לגאול את יצירות העם, ביקש ביאליק להעשיר את השירה העברית לבני הגיל הרך, שהיתה אז דלה ועניה כל־כך; ואם גם שאל נושאים ועיבּד שירים זרים – העניק להם לא רק לבוש עברי מרנין, אלא גם רוח יהודית.

קריאה רצופה בּכרך ‘שירים ופזמונות לילדים’, ובדיקת הנוֹשׂאים הכּלוּלים בו (משפחה, חברים, צעצועים, נסיעה, מעשי ילדות, יהדות, טבע ובעלי חיים, מלחמת קיום, שירי דמיון ועלילה), יגלוּ בבהירוּת עזה את זיקתוֹ של המשורר־הילד אל עולם הטבע על ברוּאיו ומראותיו: אל היער האפל, שילד בוֹדד תועה בו ומוצא מקהלת ציפּורים רוננת; אל השׂדה, שבו תופר פרפר לעצמו כנפי גיל מעלי הפרח; אל החרגול, שמבּין חציר יתן קול, ואל הציפּוֹר הרודפת אחרי הדבורה; אל האיילה קלת־הרגליים ואל הדוב כבד־הכפות; אל הארנבת והסנאי, השוּעל והדג, הלבנה והכוכבים והקשת בענן, וכמובן – אל בעלי החיים שהם חבריו של הילד הקטן – גדי ועוֹפר, כלב ותרנגול ויונים, ואִתם ילד־הטבע הדמיוני אצבעוני, אחיהם של גמדי הלילה – כּל אותם מראות ויצורים, שנקבּעוּ בנפש המשורר בימי ילדותו בכּפר והם שבו וחשׂפוּ עצמם מחדש בשיריו לילדים, לאחר שיצאו מתוך “אותו העולם הראשון, הקדמוני, שהוצאתי עמי מן הכפר ועדיין הוא כמוס עמדי במדור מיוחד לי בגנזי לבי, אותו העולם המשוּנה, הפלאי, היחידי” (‘ספיח’).

וגם זאת: כל אותם מראות ויצורים נקבעוּ בנפשו וּבתודעתו של ילד יהוּדי; וכאשר הועלו כעבור שנים על הכּתב, הם נהפכו כמעט מאליהם, כדבר המובן מאליו, לברואים יהודיים, הספוּגים הווי יהודי שורשי: מקהלת הציפּורים ביער שרה “הִנֵּה אֵל יְשׁוּעָתִי”; החרגול קורא לאחיו “זַמֵּרוּ לאלהים, זַמְּרוּ!” הדבורה הנמלטת מן הציפּוֹר משוועת: “מלטוּני, מלטוּני, הושע־נא, הושע־נא!” וכמוה קוראת “הושע־נא” גם הארנבת הבורחת מן הצייד.

אבל לא רק הטבע, אלא היקום כולו ספוג אוִירה יהודית בעיני הילד־המשורר בן תחום־המושב, שספג אל קרבּוֹ דפי תנ"ך, גמרא וסידוּר; והוא נטל מדפים אלה שפע של מטבעות־לשון, שמות וביטויים וקבעם בשיריו לילדים באמנות כּה רבּה, עד שנראה לנו כי זה מקומם הטבעי. כל המקוֹמוֹת הנזכרים בשירים קרוּיים בשמוֹת עבריים קדומים: האניה נחפזת אוֹפירה להביא משם ציפור גן־עדן; הכִּרכר (סביבוֹן) נשלח אל הודו ואל כּוּש להביא אוצרות קורח; הגדי בא מאוֹפיר או משְבא והלך לו אל הר המוֹר; השוּעל נמלט מן התרנגולים אל ארץ אררט; ובת־היוֹנים הבּהירה מביאה את הילד אל ארץ־הבחירה. מה פלא אֵפוא, שבמקומות אלה מתנהגים הכל כיהודים: הגדי בבית המלמד “עוֹקר הָרִים, זקָנוֹ מגוּדל, פִּרקוֹ נאֶה”; הרחוב אומר לילד העצֵל כי השֶׂה והעגל והגדי “כולם לומדים אָלֶף בֵּית – למדנים הם” (‘מעשׂה ילדוּת’); בשנת הבצורת עמד רבּי גרוֹנם התרנגול וַיִקרא: “הֵאָסְפוּ אֵלַי, כָּל בַּעֲלֵי מִקְרָא!” (‘התרנגולים והשועל’); וצבא החרקים בא אל “מורנו רב חסילא” לעסוק בדברי תורה. אל אלה יש להוסיף, את השירים בעלי המוטיבים היהודיים המובהקים – שירי ערשׂ ושירי שבּת, שירי חג ומועד.

אין תימה אֵפוא, ששירת הילדים של ביאליק משוּפּעת, כדברי אברהם אברונין, “אוצרות של לשון נאה ונעימה וגדושה ביטויים מן המקרא, התלמוד, הסידור והמחזור, על כל נעימותיהם ועל כל צלילי הלוַאי שבהם. באיזו קלות נותן המשורר בלבם של הפעוטות, יחד עם העולם הגדול, את אהבת התורה ואת מנהגי נוֹשׂאיה!” הוא הביא במאמרו המקיף (“שירים ופזמונות לילדים”, ‘מחקרים בלשון ביאליק ויל"ג’, עמ' 34–38) שפע של דוּגמאות, המראות כיצד הבליע המשורר בשיריו פסוקים ושברי פסוקים “בכל הזדמנות שהיא” – החל ב“עֲלִי בְּאֵר, בְּאֵר עֲלִי” ועד “נָפַל עַל הַמְּצִיאָה”. ועל אלה נוסיף את פרק “השִׂמחה” מתוך “הנער ביער”, המושתת ברובו על פיוטי תפילה: יִשְׂמַח הָאָב וְתָגֵל הָאֵם! / וּבָרוּךְ הַבָּא! וּבָרוּךְ הַשֵּׁם! וכו'

אותם קוראים, שלא יעמדו בקריאה ראשונה על מקור הביטויים (והם כיום, לצערנו, רוב הקוראים הצעירים), הנאתם עשׂוּיה להיפגם במשהו; לעומת זאת מובטחת לקוֹראים גם היום הנאָה מרוּבּה מן ההוּמוֹר השפוּך על רוב שירי הספר. וההוּמוֹר הביאליקי פנים רבּוֹת לו: הוּמוֹר ילדותי פשוט – כפליאתו של הכלבלב למראה היצור הטלוא והחברבר, שאם נוגעים בו הוא יוצא במחול ובורח, ורק בשֵם השיר מסתתר פתרון החידה (“נַבְחִי וְכַדּוּר”); הוּמוֹר קונדסי – כגון כרכוריו של הילד המפשיל כותנתו ומחקה את הקוף (“מעשׂה ילדות”); הומור של סיטוּאציה, כגבורתו־כביכול של הילד המוכן לקפוץ מן המקפצה ויהי מה, ולאחר שקפץ הוא קורא לאחיותיו לבדוק אם שלֵמה גולגולתו (“מקפצה”); הומור של אבּסוּרד וגוזמה, כנפלאות “גן העדן התחתון”, שהוא מין עולם הפוך, אשר “עִוֵּר רָאָהוּ וְאֵלָיו לֹא קָרַב […] אִלֵּם סִפֵּר לִי כָּל זֹאת בּשְׂפָתָיו”; והומור מילולי, הבנוי על שפע של משׂחקי לשון ושעשועי לשון ולשון נופל על לשון וצלילים אונומָטופיאיים: סְרִיקוּ־פְּרִיקוּ, סְרִיקוּ רוּק […] שִׁירִיק־חִירִיק, רֵיקָא־רִיק […] דֶּלֶת סְכֶלֶת, תֶּהְגִּי רִיק (“מעשׂה יַלדוּת”); או ההומור המורכב, המושתת על הקטנת הפחד וביטולו, עם שימוש אונומָטופיאי, כתיאור הדוב המסורבל והמפחיד, הבא הביתה בתנועות שהן ספק־כבדות ספק־מרקדות, והשימוש החוזר בצלילי העיצוּרים בּ – פּ ממחיש את צעדיה הכבדים של החיה: בָּא, בָּא, מִי הַבָּא? / דֻבָּא רַבָּא רַבְרַבָּא. (“דֹב”)⁶³

הקורא הצעיר יופתע לגלות לעתים רסיסי הומור גם במקומות לא צפויים, כגון ברגעי פחד, סכנה או מצוקה; כמו ביקש המשורר להקהות אל עוקצו של הפחד באמצעות תיאור מבדח או מלה משעשעת. כך, למשל, מלוּוה תיאור פחדיו של משה הנער התועה ביער במעין קריצה סמויה של המשורר, המבקש לומר לקוראיו הקטנים: אַל פחד, המעשה הנורא אינו כּה נורא והכל יסתיים בכי טוב. החיות העוברות על פניו בסדר אלף־בית ערוכות בתערובת של בעלי חיים מפחידים יותר ומפחידים פחות, ואף כאלה שיש לשמם צליל מבדח: יְעֵנִי, כַּרְכֶּשֶׁת, לָבִיא, מַרְמוּטָה, סַלַמַנְדְרָה, עַרְפָּד עִם פְּרוֹטָה ועוד. הירח המביט אליו נראה לו בדמות שופר־זהב – “שׁוֹפָר אֲשֶׁר בְּלֵב יַעַר נִתְקַע וְלֹא יִתְקַע”, והרי לכם ציור המעלה חיוּך על שׂפתיו של הילד הקורא, החרד לגורלו של בן־גילו התועה ביער המפחיד. “בדרך ההומור מתפייס ביאליק עם כל הרַע והקשה שבילדותו”, כתבה לאה גולדברג (‘כנסת’, תש"ך, עמ' 87); ואנו נכליל: עם כל הקשה שבּילדוּת.

שלושה שירים קטנים הקדיש ביאליק למצוקותיהם של דגים שהוצאו מן המים, וחרף הנושא המשותף הדפיסם בסִפרוֹ בריחוק־מקום זה מזה: “דג ביבשה” (עמ' טז), “דג” (עמ' ל), “הדג בחכה” (לט). אלה הם כּמדוּמה, מן הדברים הפחות מוצלחים ב’שירים ופזמונות לילדים', למרות מקצבם הקליל ונעימתם המוסיקלית. גם אִם ראה הילד לא פעם את אִמוֹ מכינה מאכלי דגים לשבּת, ספק אִם צריך היה המשורר לשׂים בפי הדג את המלים המפצירות עד כדי צמרמורת:

חרף צביונו הפזמוני, זהו שיר חסר אמינוּת, המושתת על הוּמוֹר מקאברי, שאינו מתאים לילדים. כמוהו גם השיר (המושתת על מוֹטיב עממי) על הסנאי, שהחץ הפּילוֹ מן העץ והביא עליו קץ – שיר שאינו מוסיף דבר לילד הקטן, פרט לצער סתום על שאירועים אכזריים כאלה מתרחשים בעולם.

לצד שירים, שחיוך וכובד־ראש משמשים בהם בערבוביה, מצויים בספר גם שירים ליריים בעלי תוּגה רכּה, המעשירים ומזכּכים את נפש הקורא הצעיר. כזה הוא השיר הקטן “עציץ פרחים” – מן היפים והשלמים בשירי הכּרך – המבטא בתמציתיוּת סמלית את בדידותו של מי שנגזר עליו להינתק מחבריו. כאלה הם גם השירים “עבים חושרים” ו“אסרו חג”, המבטאים בנעימתם המינורית את מחזוריוּת השנה, שימי חג וחול משמשים בהם בערבוביה:

כזה הוּא גם השיר “היתום המשרת” – אחד השירים האחרונים שפּירסם ביאליק, מעין בן־לוויה לשירי היתמוּת הגדולים שלו – והוא מונולוג פיוטי נוגע ללב של הילד שׂכיר־היום, שהגורל גזר עליו להיות מפרנס למשפחתו:

שירים אלה, המגלים את צִדהּ העגום של הילדות, הם מיעוט אצל ביאליק; וכאותו נער המגרש עצבונו וממהר לקיים את “שְׂמח בחור בילדותך”, כך נמשך גם המשורר אל המשובה, הפעלתנות וההמולה הרעשנית, המאַפיינת את ימי הילדוּת. על כן חיבּר בשביל ילדי ישראל שירי לכת מלאי צליל וצבע (“גדוד בעיר”, “מקהלת נוגנים”), חרוּזי מחול (“בגִנת הירק”) ושירי מסע ותנועה. בשירים אלה, כתב פיכמן, “סובב רוח העולם, מגמא מרחקים, מריק את האנרגיה שהצטברה בקרבּוֹ” (‘שירת ביאליק’, עמ' רעז). נתבוֹנן בשירים “אוֹפנַים” ו“מכוֹנית”, שכּתב ביאליק באחרית ימיו והקרובים זה לזה הן בנוֹשׂא ובדימוּי (אֶת שני כלי־הרכב כינה “כּרוּב”) והן במִקצב ובחריזה. האוֹפניים הם לילד סוס־פלאים קל כנשר, שאינו זקוק לצֵידה, “רָעָב, צָמָא הוּא לֹא יֵדַע”; ואף המכונית היא בעיניו “נֶשֶׁר קַל מְהִיר פֵּשֶׁר”, אשר “עִיר אֶל עִיר תַּחֲרֹז בְּלִי חוּט”. בשירו הארוך “המכונית”, שבּוֹ בישׂר המשורר באקורד דינָמי את המעבר שעשה אֶל המשקל המלרעי הרהוט, ביטא גם את התפעלותו (או התפעלות הילד שבּוֹ) מכיבושי הטכנולוגיה. הילד הנמשך אל המופלא רואה בכלֵי הרכב שותפים להרפתקה קסומה, והוא שואף לנסות את כוחו בבניית כלים אלה ואחרים במו ידיו, להיות כל יכול ובן־חורין לנהוג ככל העולה על רוחו.

שלושה ילדים פעלתנים כאלה – מן הטיפּוּסים הנלבּבים ביותר בספרות הילדים שלנו, השונים מאוד זה מזה וגם משלימים זה את זה – הם גיבּוֹרי שיריו הארוּכּים של ביאליק “מיכה אמן יד”, “קטינא כל־בו” ו“אצבעוני”. מיכה אומן־יד, המפליא לבנות כל כלי שיר, הוא גלגולו העברי של גיבוֹר שיר־העם הייד מיכלקה⁶⁴; וסיפור מעלליו של נער זה, הגר בקצה העיר וּמסוגל להתקין חיש קל כלֵי־נגינה מאין כמוהם, מוגש בשישה בתי שיר מלודיים אחידי מבנה, המתקשרים בחריזה מוסיקלית מבריקה:

אחיו הכל־יכול של מיכה אומן־יד הוא קטינא כל־בּוֹ, זה הקונדס היוצא לכבוש את העולם בשתי ידיו המפליאות לעשות. פּוֹאֶמה מרנינה זו, הספוגה חדוות יצירה ומשוּבת יצירה שנתחבּרה באודיסה בקיץ 1916 (נדפסה לראשונה בדו־שבועון ‘שתילים’ א־ב, מוסקבה, תמוז תרע"ז), היא שיר־הַלל למרצו של הילד, לפעלתנותו הבלתי־פוסקת, לדימיונו העולה על גדותיו, ליכולתו המפליאה לבנות כלי־רכב זעירים – ממרכבה עשׂוּיה קליפת־בצל ורתומה לצמד “סוּסי משֶׁה” אדמדמים ועד ספינה עשׂוּיה קליפת־אגוז, שקברניטה הוא צרצר בן־חשכה. כל אותם חרקים הם חבריו של הילד־המשורר עוד מימי ‘זוהר’, שבהם צופה היה בעינוֹ של עולם. ויצוּין עוֹד, שיש חוֹקרי ספרוּת, הרוֹאים ב’קטינא כל־בּוֹ' יצירה סאטירית על קיוּמוֹ הרוּחני של עם ישראל⁶⁵.

השלישי בחבורה הוא “אצבעוני”, שכּינוּיוֹ העברי – אף הוא מחידושי ביאליק – התגלגל משיר זה אל התרגומים והעיבּוּדים העבריים של ה“אצבעונים” גיבורי הפולקלור הבין־לאומי⁶⁶. פּוֹאֶמה קסוּמה זו, פסגת יצירתו של ביאליק לילדים, כתובה כדיאלוֹג שירי, שדוֹבריו הם הילד השואל והננס הפלאי, המסַפּר על חייו ונפלאותיו. אצבעוני חסר המולדת והבית הוא יליד הטבע החופשי, חבר ורֵע לחרגול, לדבורה ולגחלילית, אשר “כָּל הָאָרֶץ לִי הִיא, לִי הִיא” ודבר ממנו לא ייפּלא. הוא מסרב לשהות במקום אחד, כי “אָץ לִי דַרְכִּי, אָץ לִי שְׂחוֹקִי”, ורק בראותו פעוט בעד החלון – ידפוק לו ויברכו בשלום. “אצבּעוֹני” הספוג עליצות ילדותית טהורה הוא יצירה אוניברסלית, הִמנון לחיי הדרור בממלכת הטבע. וגם כּאן יצוּין, שיש חוֹקרים הרוֹאים ב“אצבעוֹני” “יצירה רב־קולית ועתירת רמזים ברבדים הפּנימיים שלה”, שבּמרכּזה כיסוּפים למשיח (ראה הערה 30).

השוואה מאלפת בין שלושת הילדים גיבורי שיריו של ביאליק – משה הנער, קטינא כל־בו ואצבעוני – עשה אפרים שמואלי במאמרו “על שלוש פּוֹאמות לילדים של ביאליק”:

אצבעוני הוא ההרפתקן הפיוטי כותב שמואלי, “כולו רוך ועדנים, מרבה שמחה בכל מקום”, אח לעדת הגמדים שראה הילד ביאליק ועליהם סיפר ב“גמדי ליל”, באיגרות אוטוביוגרפיות וב“ספיח”: “גמדים קטני קטנים, זרת קומתם, עוברים לפני אחוזי ידים בשיפוע הגבעה”. לעומת אצבעוני האגדי־פיוטי, מסַכּם שמואלי את השוואתו, קטינא כולו ארצי־גשמי. הוא “חרוץ הכפּיים, הזריז במלאכתו, הראש לכל החבורה של ילדי העבודה, ויש בו יותר משמינית של רדיפת הכבוד. לעומת מעשי הנסים של משה הנער אתה מוצא בקטינא את נס המעשים” (שם.)

מיכה, קטינא ואצבעוני, כרבות מיצירות־הילדים האחרות של ביאליק, אשראתם באה, כאמור, מיצירות־העם. יש ב’שירים ופזמונות לילדים' יצירות שהן כמעט מעשׂה תרגום, כגון “שיר ערש” (שנקרא בנוסחו הראשון “הגדי הלבן”); ויש בו שירי־עַם, שאחיזתם במקור רפויה, עד שנוכל לראותם כמעשה יצירה חדש, כגון “מקהלת נוֹגנים”, שיש בו הד לשיר־העם היידי “יידל מיטן פידל” (“אִידל עם הכנור”). גם שירו האלגוֹרי הצָביר “נָטַע אֵל”, שכּמה חוקרים ראו בו פָּרַפרָזה פָּרודית ביאליקית של “חד גדיא”, הוא למעשה תרגום־עיבוד של שיר־עם קדום בשם ‘בארעלעך ווילן נישט פאלן’ (“אגסים ממאנים לפול”), הרוֹוח בנוסח זהה כמעט גם בפולקלור הגרמני והשווייצרי⁶⁷. ביאליק נשאר נאמן בעיבּוּדוֹ למקור העממי, העניק לשורות המצטברות חריזה אחידה והוסיף לשיר מֵעֵין מוסר השׂכּל: “מִי כָּאֵל מַפְלִיא לַעֲשׂוֹת? אֵין כֵּאלֹהֵינוּ!”

חמישה משירי הזמר, שכָּלל ביאליק בתוך ‘שירים ופזמונות לילדים’ (“המכונית”, “מאחורי השער”, “בנכר”, “שבת המלכה”, “שיר העבודה והמלאכה”), כלולים גם בסוף המדור “מזמורים ופזמונות” שבכרך שיריו לגדולים; ללמדך שוב, שלא תמיד תחם המשוֹרר קַו ברור בין שירת ילדים לבין שירה בכללותה. על כן צר מעט, שלא הוסיף לכרך שיריו לילדים עוד ארבּעה משירי העם, שנדפסו במקראות אשר השתתף בעריכתן, או בהבאתן לדפוס, בנוסחים מקוצרים ותוך שינויים קלים, שנעשׂוּ בלא ספק על־ידיו, או בהשתתפוּתוֹ כדי להתאימם לקוראים הקטנים. שירים אלה הם “תרזה יפה”, “יש לי גן”, “תאמר אהיה רב” וכן “טוַס זהבי”, שבּוֹ הוחלף האהוּב באב ועל־ידי כך נהפך שיר הגעגועים של הנערה לבחיר־לִבּה לשירו של ילד המתגעגע לאביו:

שירים אלה, שהיו שגורים בנוסחם המתוקן בפי ילדי הדור הקודם, עשויים גם היום לקסום לילדים בזכות פשטוּתם וההומור העממי השפוּך עליהם.

בשמונים שיריו לקטנים (כולל השיר “לחמוטל”, שנדפס לראשונה אחרי מוֹתוֹ במוסף ‘דבר’ לילדים, ג באב תרצ"ד, ונכלל אחר־כך במדור “חרוזים לעת מצוא” שבּכרך כתביו) העלה ביאליק את שירת־הילדים העברית לפסגוֹת שלא ידעה לפניו והשפיע על דוֹר שלם של יוצרים עברים. מצויה בהם, בשיריו אלה, מזיגה אמנותית של צורה ותוכן, ובכך יִישׂם שלא מדעת את יג “עיקרי היצירה” למשוררים לילדים, שנוסחו ופוּרסמוּ אחרי מוֹתוֹ⁶⁹. ואמנם כל המצוי אצל יצירת ביאליק יודע עד כמה ספוגים שיריו לילדים בפעילוּת ובתנוּעה בלתי־פוסקת, ביסוֹדוֹת מוסיקליים ובציוּריות רבּת־גונים, במִקצב עשיר, שהיסוד הטרוֹכיאי שליט בו, ואחרון שהוא ראשון – בחריזה מבריקה, מפתיעה במקוריוּתה ובצליליה ההוֹמוֹפוניים; כגון:

ועוד דוגמאות מעטות ממכמני החריזה הביאליקית: וְגַג לִי – לְרַגְלִי (“אצבעוני”), מִשְׁעוֹל – לִשְׁאוֹל (“הנער ביער”), בָּא גָד – בָּגַד (“כרכרי”), כּף שָׁם – לְנַפְשָׁם (“קטינא כל בו”); או לקֶט של חריזה פנימית, שבּהּ מתחרזים צמדי המלים התוך השורה עצמה: אַיֶלֶת נִבְהֶלֶת (“אילה”), בָּנוֹת שְׁתַּיִם, בֻּבּוֹתַיִם (“שתי בנות”), סוּס רְכוּבִי וַאֲהוּבִי ("אופנים), קַנְקַן רֵיקָן (“מעשה ילדוּת”), ואחרונה חביבה – שוּרת־סיום, שכּל מלותיה מתחרזוֹת (חריזה דקדוּקית, אמנם):

אין תימה אֵפוא, כי שירי־הילדים של ביאליק קוסמים ברוּבּם גם היום, יובל שנים ויותר אחרי כתיבתם, ללבם של ילדי ישראל, המוסיפים לדקלם ולזמר אותם בעונג; כאלה הם, למשל, השירים “שתי בנות”, “נדנדה”, “עציץ פרחים”, “בגִנת הירק”, והידוע מכּוּלם – “קַן צִפּוֹר”, הוא הקן שבּוֹ ישֵנים, לדברי כמה פעוטות, הַס־פֶּנְתָּעִירִים קטנים⁷⁰. לצדם מצויים בספר גם שירים לא מעטים, שהם בבחינת “אגוזים קשים” לקוראים הצעירים. ביאליק עצמוֹ היה עֵר לבעיה זו, אבל סבר בצדק שאַל להם, לילדים, להירתע מפני קשיים שניתן להתגבר עליהם: “אין בכך כלום”, כתב למערכת הירחון לילדים ‘עדן’ (באיגרת שצורפה אל “שני שירים קשים קצת לשיני קוראיה הרכּים”), “ילַמדו הילדים את שינֵיהם לפצח אגוזים קשים קצת ותתחזקנה” (אגרות, ג, עמ' נט). דברים אלה כוחם יפה לא רק לשירים, אלא גם לאגדות ביאליק, אשר להן מוקדש הפרק הבא.

ד. “ויהי היום” – אגדוֹת ביאליק

שבע־עשרה שנה עברו מאז כתב ביאליק באודיסה את האגדות הראשונות שלו על שלמה המלך (נדפסו בדו־שבועון ‘שתילים’ ובסדרת ‘ספרי’, תרע"ז) ןעד שישב לכתוב את המבוא הקצר לאסופת האגדות ‘וַיהי היום’, המסבּיר את מהותן ואת דרך כתיבתן:

ל"ה סיפורי ‘וַיהי היום’, כּכל יהיו מעוּגנים במסוֹרוֹת עממיות, הם אֵפוֹא בעיני מחבּרם בּחזקת יצירה, שהיא ברוּבּה “פרי דמיונו ועבודתו של כותב הספר”. ואמנם אין ספק ש’וַיהי היום', במתכּוּנתו המוגמרת, הוא יצירה ביאליקית מובהקת, הכוללת בתוכה כמה מן הדברים היפים ביותר שכתב המשורר. ביאליק הלך כאן בעקבותיהם של כמה מבעלי האגדה הקלסיים – מאנדרסן וּוילהלם האוּף ועד אֶלֶנור פארז’ן ונתנאל הוֹתהוֹרן – שנטלו יצירות עממיות קדומות, או שברי אגדות, ועיבּדוּם עיבּוּד אמנוּתי לילדים.

יש הרואים בסיפורי ‘ויהי היום’ ניסיון לסַפר את תולדות דוִד ושלמה על־פי האגדה היהודית והמזרחית (מ' בן־יחזקאל, ‘כנסת’, ו, עמ' 38). אבל הדעת נוֹתנת כי כשהתחיל ביאליק לפרסם את אגדות שלֹמה בשלהי מלחמת־העולם הראשונה, לא ביקש אלא לתת לילדי ישראל חומר־קריאה מתאים, השאוב ממקורות יהודיים, שיהיה בו כדי להעשיר את נפשם ולהלהיב את דמיונם. הדחף הראשון לכתיבתן נוֹצר, אל נכון, בּימים שבהם כינס עם י"ח רבניצקי את ‘ספר האגדה’ (שגם אוֹתוֹ יעדוּ השניים בתחילה לילדים. ראה פרק ב/א), שהרי כבר אז פסק כי “האגדה מצוּיֶנת ברוב הסגולות שמנו חכמים בספרות־ילדים” (המבוא ל’דברי אגדה', תרס"ט). אבל אם הקפיד ביאליק להביא ב’ספר האגדה' את אגדות התלמוד והמדרשים “בלשונן ממש, בלא שינוי כלשהו”, הנה הִרשָה לעצמו בּעת עיבּוּדן האמנותי לקרוא דרור לדמיונו, והוא בחר להביאן עתה בשׂפה מקראית מלוטשת, המאצילה עליהן הוד חגיגי ואוירת קדומים.

תמונה (זכויות לא ידועות) ותחתיה הכיתוב:

‘בת המלך ובן־זוגה’ – נוסח ראשון של ‘אגדת שלושה וארבעה’ לביאליק (ברלין תרפ"ג)

כתריסר אגדות כתב ביאליק בתקופת שהותו באודיסה, ועליהן כתב בתרפ“ג באיגרת לרבניצקי: “[…] את כל אגדות הילדים שלי (שלמה המלך, דוד המלך ועוד) […] כולן נמצאות במחברות בודדות ומקובצות בחבילה אחת, כנקיות כבלתי נקיות” (אגרות, ב, עמ' רסט. ההדגשה במקור). רק מיעוטן נדפס, כאמור לעיל, בשנות המלחמה. לאחר שעבר בתרפ”ב לברלין פירסם את ‘המלך דוִד במערה’ ושלוש מאגדות שלמה בחוברות מצוּיָרוֹת, שיצאוּ על־ידי ‘אמנות’ ועוררו את התפעלות המבקרים (פרק ה/ה); ואחרי שעלה בתרפ“ד לארץ־ישראל והתמסר להכנת המהדורה המנוקדת של ‘ספר האגדה’, שב ביאליק לעסוק ביתר תנופה באגדות דוד ושלמה. שבועות מעטים אחרי עלייתו כבר פירסם ב’קוּפּת הספר' את האגדה הערבית ‘מי ענד לדוכיפת ציצת נוצה’; ובראש הקובץ ‘עומר’ (‘קוּפּת הספר’, מס' 100) נדפס סיפורו “הנער דוִד”. מאז הוסיף לפרסם את אגדותיו, רוּבּן בעיתוני הילדים ומיעוטן בכתבי־עת למבוגרים. עשׂרים וארבּע מהן יצאו בשנים תרפ”ז–תרפ"ט בהוצאת ‘דביר’ בעשר חוברות דקות, מעוטרות ברישומיו הנמרצים של נחום גוטמן: ‘דוד המלך בילדותו’, ‘המלך דוד בחייו ובמותו’, ‘שלמה מלך החיות והעופות’, ‘חכמת שלמה’ ועוד. עם הופעתן קידם יצחק ספיבק את פּניהן בשורות חגיגיות מלאות התפעלות; “את האגדות האלה נקרא ונחזור ונקרא, ובכל פעם יחשׂוף בהן כל אחד מאִתנו לפי מידת כשרונו וכוח קליטתו דבר־מה חדש, שלא נתפס בפעם הראשונה, כאשר יארע לנו רק בספרים הנבחרים באמת” (ספר היובל של הסתדרות המורים, תרפ"ט, עמ' 260).

גם ביאליק עצמו רוָה נחת מהוֹפעתן של חוברות אלה, ובשבט תרפ“ח כתב ליעקב פיכמן בשִׂמחה מאוּפּקת: “אגדותי לילדים אף הן הולכות ונדפסות. בסופן תצטרפנה לספר יפה, ויהיה זה כעין כרך חמישי לכתבי” (אגרות, ד, עמ' סב). אבל מחמת טרדוֹת וחוסר ממוֹן עברו עוד שבע שנים, עד שנתאפשר לו לממש את משאלתוֹ זו, וגם הפעם נעשׂה הדבר הודות לסיועו של מקס דלפינר (ראה פּרק קוֹדם). עם הופעת ‘שירים ופזמונות לילדים’ מסר ביאליק לדפוס את כרך האגדות שנקרא בשם ההולם ‘ויהי היום’, ובפורים תרצ”ד יכול היה לבשׂר לידידיו בוִינה כי “בינתיים נגמר בדפוס גם קובץ האגדות המעוּבּדות והמצוירות שלי (אגדות דוד ושלמה וזולתן). המהדורה יפה למדי, וגם הציורים (של גוטמן) נאים” (שם, ה, עמ' שיא).

‘ויהי היום’ היה אחרון ספריו של ביאליק, שיצאו בעודו בחייו. כעבור שלושה חודשים נסע לוִינה שם עבר את הניתוּח שממנו לא קם.

ל"ה אגדות ‘וַיהי היום’ נחלקות, מבחינת תוכנן וסדר הדפסתן, לשלוש חטיבות: א) אגדות המלך דוִד, ובהן אגדה אחת על מוצאו (‘מגילת ערפה’), שני סיפּוּרים על הנער דוִד, ארבעה על דוד בבגרותו ובגדולתו וחמש אגדות על מותו ועל קברו; ב) אגדות המלך שלמה, ובהן שתי אגדות על ילדותו, חמש על גדולתו וחכמתו, חמש נוספות על בינת משפטיו, שלוש על ביקוּרה של מלכת שבא, שש אגדות על שלמה מלך החיוֹת והעופות ושתיים על תלאות נדודיו; ג) הבדיחה בחרוזים ‘אלוף בצלות ואלוף שום’ והאגדה המדרשית ‘ספר בראשית’ החורגוֹת בתוכנן משאר סיפורי ‘ויהי היום’, וביאליק כללן בסוף הספר, כּעין נספח המעוגן אף הוא במסורות עממיות. דוִד הרועה, גיבּוֹר־המלחמה ונעים־הזמירות, ושלמה בנוֹ, החכם באדם והבקי בשׂפת בעלי החיים, הם גיבּוֹריה במרכזיים של אסוּפּת האגדות – דמויות שהלהיבו מאז ומִתמיד את בעלי האגדות בישראל ובעמים, ואין פלא שגם לבּו של ביאליק נמשך אחריהן מנעוריו. את דמותו של דוִד ראה “כל־כך גדולה ומרוּבּת צדדים, עד שאין למדוד אותה באַמת בני־אדם מצויים” (כתבים גנוזים, עמ' 291); וניסיון ראשון לחַבּר אגדה שירית על שלמה ומלכּת שבא עשה ביאליק העֶלם עוד בהיותו תלמיד בישיבת ווֹלוז’ין (שירים, מהדורה מדעית, עמ' 107). אבל כשניגש המשורר להגיש אגדוֹת אלה לילדים, לא היסס להסיר מעל שני המלכים הנערצים את מחלצוֹת קדוּשתם ולהציגם – למרוֹת גבוּרתם וחוכמתם – גם כבני אנוש בשר ודם על מעלותיהם וחולשותיהם: דוד מתיירא בעתות סכנה, משנה את טעמו ומתהולל, ושלמה גם הוא “לבבו נכנע ונשבר” בעת הצורך, ולאחר שהוֹרידוֹ אשמדַי מגדוּלתוֹ “נערים ריקים התקלסו בו”. הִנה כך נעשו שני המלכים קרובים עוד יותר ללבם של הקוראים הצעירים, שראו בהם גיבורים שנקל להזדהות אִתם.

לצִדם של דוִד ושלמה פוגש הקורא גלריה סַסגוֹנית של דמויות – רועים ולוחמים, שׂרי צבא ופשוטי עם, את מלך מואב ומלכת שבא, את האריה והדוכיפת ושאר בעלי חיים מדבּרים, והמציאות נמהלת בדמיון, ומעשׂי הפלא מוצגים גם הם כמעשים שהיו. כל אלה מסוּפּרים ומתוארים בשׂפה מקראית עשירה, שנמזגו בה פּתוס ודרמה, בינת־חיים ובדיחוּת־הדעת, הקוסמים כל־כך לילדים. לעתים ההוּמוֹר ישיר ונובע מהתפתחות העלילה, כגון בסיפורים “דוִד והמשוגע” או “שלמה והתור המתהלל”; לעתים הוא תיאורי־מילולי ושנון, מלוּוה משחקי מלים כגון בשׂיחת שלמה המלך והדבורה:

והשׂיא הוא, כמובן, ‘אלוף בצלות ואלוף שום’, שבּוֹ הפך ביאליק את המהתלה העממית לבורלסקה וירטוּאוֹזית משופעת רסיסי הומור ושנינה; ועוד ידוּבּר בּהּ להלן.

המקורות שמהם שאב ביאליק את הנושאים לסיפּוּריו רבּים ושונים, ורוּבּם פורטו בבקיאוּת מופלגה לצד כל אגדה ואגדה במסתו של מ' בן־יחזקאל “ספר ‘וַיהי היום’” (‘כנסת’, ו, תש"א עמ' 29–63): ‘אלפא ביתא דבן סירא’ ו’אוצר המדרשים‘, ‘מעשים טובים’ ו’עושה פלא’ ושאר קובצי אגדות ומדרשים ישנים, שהיו על שולחנו לצורך הכנת ‘ספר האגדה’. והוא נטל את החומר הקדום והתיך ולש אותו כרצונו, הרכיב וצירף לעתים שתיים ושלוש אגדות שונות בעלות זיקה פנימית, עד שהקורא שאינו מצוי אצל המקורות לא ינחש כלל, שהסיפור שלפניו הוּרכב מפירורי אגדה שונים ורחוקים זה מזה.

אבל מלבד המקורות הקדומים היו לנגד עיני ביאליק, בלא ספק, גם עיבּוּדים מאוחרים לבני הנעורים, שהחוקרים לא נתנו דעתם עליהם; ביניהם הקבצים ‘סיפּוּרי ישורון’ ליצחק מרגליות, ‘כל אגדות ישראל’ לי“ב לבנר ו’שיחות מני קדם' לזאב יעבץ, שכּוּלם כוללים – בדומה ל’וַיהי היום' – אגדות תלמודיות ומדרשיות כתובות בסגנון מקראי טהור. כך, למשל, מופיעה ב’סיפורי ישורון' האגדה “המוות והחיים ביד הלשון”, הקרובה מאוד בעיבּוּדה ל”חלב הלביאה" שב’ויהי היום‘⁷¹. ב’שיחות מני קדם ליעבץ אנו מוצאים, בין השאר, את האגדה, “מחשמה המלכה”, שעיבודו של ביאליק “מחשמה מלכת הצפרדעים” (בתוך ‘שלמה והאדרת המעופפת’) קרוב לה מאוד ברוחו ובסגנונו. כמה וכמה מאגדות שלמה המלך, הכלולות ב’ויהי היום’, הופיעו כבר קודם לכן ב’כל אגדות ישראל‘, ביניהן ‘אגדת שלושה וארבעה’ (נוסח ראשון), הקרויה אצל לבנר "אין חכמה ואין תבונה לנגד ה’"; וגם כאן דומה העיבּוּד ברוח ובסגנון. ואם נזכור, שביאליק הציע לרבניצקי עוד בקיץ 1907 לתת ב’סיפורי המקרא' את מראי המקומות בתוכן הענינים “כמו שעשה לבנר [ב’כל אגדות ישראל']” (אגרות, ב, עמ' נא), לא יהיה עוד ספק, שהוא הכּיר יפה ספר זה וגם הושפע ממנו.

נזכיר עוד, כי המקור העיקרי, שהיה לפני ביאליק בשעה שעיבּד את מעשׂיית־העם “האִשה ומשפטה עם הרוח” אינו ‘מעשים טובים’ (כהשערת מ' בן־יחזקאל), אלא החוברת ‘המשפט עם הרוח’ מאת י“ל פרץ בתרגום ח' גולדברג (אודיסה, ‘ספרי’, תרע"ז), שנערכה על־ידי ביאליק. מכאן שלא ביאליק עשה את הצדֶקת לאלמנה אורגת רשתות, כהשערת בן־יחזקאל, שכּן פרט זה מצוי כבר בנוסח פרץ. חוברת שניה, שהופיעה בסִדרת ‘ספרי’ בתרע”ז, שימשה מקור לאגדה ‘שלמה המלך והדבורה’, והיא ‘המלך שלמה והדבורה, סיפוּר מעוּבּד על־פי נוהמי על־ידי מ. חן’ (פסבדונים של ביאליק)⁷².

מאמרים מלומדים רבּים נכתבו על המוטיבים השונים, שביאליק השתמש בהם בסיפּוּריו ועל דרכו בעיבּוּד המסורות העממיות לאגדה אמנותית, ולא כאן המקום להאריך בכך⁷³. ואם גם קדמו לו סופרים ומעבּדים, שהגישו לילדי ישראל את האגדות הקדומות בעיבּוּדים משלהם, בא ‘ויהי היום’ ודחק עיבּוּדים אלה, עד שהשכּיחם כמעט לחלוטין. סיבּת הדבר נעוצה לא רק בשמו וביוקרתוֹ של ביאליק, או בהיות ספרוֹ האסוּפּה המַקיפה האחרונה בסוגה, אלא קודם כל בזכות העיבּוּד האמנוּתי המרתק, מבנה הסֵפר וצורתו – כל אותן סגולות, העושות אותו נכס קלַסי קיים בספרות־הילדים שלנוּ.

ואמנם הקוראים הצעירים מוצאים ב’ויהי היום' מחרוזת מרהיבה של סיפוּרים, שיש בהם כמעט עולם ומלואו – הרפתקה ומִרדף, עימות בין טובים לרעים, היחלצות ממצוקה, חוכמת ילדים ומלכים, עורמה ומהתלה, מופתים ונִסים ואפילו פלאי הטכניקה; וכל אלה מסוּפּרים ביד אמן, בשׂפה שיש בה מִקצב פנימי, פיוט וחן־קדומים, המושכים את לבם של קטנים וגדולים: מעשׂה בנער אדמוני חכם המושיע אלמנה מיד עושקה (“הנער דוִד”); ומעשׂה בבן־מלך צעיר, ששפט את נתיני אביו בצדק ובתבונה (“משפט הביצה”, “משפט הירושה”); ומעשׂה בילד יהודי חטוף, שריפא מלך עובד אלילים (“ספר בראשית”); ומעשׂה בשׂר־הצבא האמיץ, שחילץ את מלכו מיד שוֹבוֹ (“דוִד וישבי”); ועוד מעשה בשר־צבא רב־תושיה, שהצליח לחלוב את הלביאה (“חלב הלביאה”); והנה סיפּוּרים על המלך החכם באדם, היודע בעת הצורך גם לכוף ראשו בענוָה; והנה תיאור כסאו של המלך, שהורכב בו מנגנון מופלא ובו גלגלים נעלמים, המפעילים את חלקיו הרבּים כמוֹ על־פי מיטב חידושי הטכניקה.

מרבית הסיפורים, אגדיים ככל שיהיו, מציגים לפני הקורא הצעיר את החיים על מורכבותם וניגודיהם, חיים שיש בהם מאבק בלתי־פוסק, עושק וסבל, אבל גם גבוּרה ושִׂמחת ניצחון. שכּן בדומה למסורת האגדות הקלסיות, מסתיים המאבק תמיד בנצחון הטוב, הישר והצודק. אבל אם זהו מֶסר קבוע, המשותף לְרוב מעשיות־העם, מעניקים סיפורי ‘ויהי היום’ לקח נוסף לקורא הצעיר, בדרך של המחשה סיפּוּרית של כמה ממשלי שלמה. המסַפּר טוָה עלילות דרמָטיוֹת בעלות מוסר־השׂכל, שהן בחזקת פירוש בלטריסטי לפתגמי החוכמה, ותודות לסיפּוּר נקבע הפתגם בתודעתו של הנער הקורא, על משמעותו האנושית או הפילוסופית. הסיפּוּר “שלמה המלך והדבורה” ממחיש בדרך משעשעת ומרתקת את הפסוק “בּז לדבר יחבל־לו”; אגדת “חלב הלביאה” ממחישה את אמיתות הפתגם “מוות וחיים ביד הלשון”; בסיום הסיפור “מי הגנב” מוסיף שלמה למשלי חוכמתו את המשל “מצרף לכסף וכוּר לזהב – ואיש לפי מהללוֹ”; המעשׂיה הארצית־הגרוטסקית “שור אבוס וארוחת־ירק” מספרת כיצד נוכח שלמה לדעת בעת מצוקה כי “טוב ארוחת ירק ואהבה שם משוֹר אבוּס ושנאה בו”; ובדומה לכך משמשת ‘אגדת שלשה וארבעה’ על שני נוסחיה מעין המחשה אֶפּית עתירת דמיון למשל אגור “שלושה המה נפלאו ממני וארבעה לא ידעתים”.

“אגדת שלושה וארבעה (נוסח שני)”, וכן “שוֹר אבוס וארוחת ירק”, לא נועדוּ על־ידי מחַבּרן לילדים דווקא: “האגדות ברוּבּן כשרות גם למקרא לבני הנעורים”, כתב בסיום הקדמתו ל’ויהי היום‘, “אף־על־פי שלא כּוּלן נכתבו לכתחילה לשם כך”. בכך חרג המשורר מכוונתו המקורית, שעליה כתב באיגרות לידידיו (ראה לעיל) וכן באחרית־דבר לכרך ‘סיפורים ודברי ספרות’ (ברלין תרפ"ג), שם דיבּר על “אגדוֹת האסוּפות בידי בספר אחר, יעוד לקטנים”. ביאליק ראה אֵפוא תמיד באגדות דוִד ושלמה שלו חומר מתאים לבני הנעורים; גם המתכוֹנת שנתן ל’ויהי היום’, האות הגדולה והמנוקדת והאיורים הרבּים, מוכיחים שראה בוֹ “ספר יעוד לקטנים”. רק לאחר כינוס האגדות, כולל אלה שפירסם בשנותיו האחרונות בכתבי־עת למבוגרים, ראה לנכוֹן להוסיף את ההערה החותמת את המבוא. ואולי יש ממש גם בהשערה, שבהערתו זו ביטא המשורר את מורת־רוחו על הביקורת והקוראים, שראוּ ב’ויהי היום' ספר־ילדים גרידא⁷⁴.

נחתום את הפרק בשורות אחדות על שני הסיפורים האחרונים ב’ויהי היום' (החוֹרגים, כאמור, לעיל, מצביונו הכללי של הספר), תוך ניסיון לקשר אותם אל שניים מסיפּוּריו המוקדמים של ביאליק, שנדפסו בביבליותיקה ‘מוריה’ לבני הנעורים.

“בדיחה עממית בחרוזים” – כך הִגדיר המשורר את סיפּוּרוֹ המקאמי ‘אלוּף בצלוּת ואלוף שום’, המושתת על מעשיה אנקדוטית שגרעינה בין־לאומי. בדיחה זו, שמוטב לכנוֹתה מעשׂיה־עִם־מוּסר־השׂכּל, על שני נסיכים שהגיעו בזה אחר זה אל האי החסר בצלים ושומים וזכו כל אחד בגמול הראוי לו, נדדה מארץ אל ארץ בקיצורה החריף עד שנהפכה בעטוֹ של ביאליק ל“מגילה” צבעונית מרנינה, המענגת קוראים בני כל הגילים. יש ב“אלוף בצלות” בינה ושנינה, צחוק ומשובה, מַעמדים מבדחים ומירוץ וירטוּאוֹזי של חרוזים, וכל אלה מצטרפים למנה גדושה של הנאה, שבּה עשׂוּי כל קורא למצוא את סוג התבלין שיענגוֹ ביותר.

חוט ברור מקשר את “אלוף בצלות” עם הבדיחה העממית, שכּתב ביאליק שבע־עשרה שנה קודם לכן – הוא ‘יום הששי הקצר’ (אודיסה תר"ע. ראה פרק ב/ב). תוכנה של מעשיה גרוטסקית זו, על ר' ליפא שהוסע לשמש סַנדק לנכדו של המוֹכסן הכּפרי וחזר לעיירה בצהרי השבת, כשהוא סבור בטעות שזהו יום א – סוּפּר למשורר על־ידי ידידו אליהו לוין; אבל ביאליק השמיט את הסיוּם המֶלנכולי שבמקור העממי וסיים את נוסחו שלו בשׂיאוֹ הקומי של הסיפּוּר – סיום המתאים יותר לקוראים צעירים: כניסת הרב לעיירה בצהרי השבּת, לעיני הקהל היוצא מבית־הכנסת. חרף ניגוּדי הסגנון והאוִירה הברורים, הקיימים בשני הסיפּוּרים, מקשר אותם ההוּמוֹר הביאליקי הייחוּדי, הזיקה שלוֹ לבדיחה העממית. מול חצר־המלכות האקזוטית שבּ“אלוף בצלות” הציג את החצר הכפרית של המוכסן, ומול התיאור הדשן והמפורט של הסעודה המלכותית – “בשר ודגים וכל מַטעמים / דגי נהרות ודגי ימים” וכו' – אנו מוצאים את “הסעודה כיד המלך” בטקס ברית־המילה שנערך ביום השישי הקצר: “עגל שלם, תריסר אוָזים ושלושה ברבורים אבוסים, ואין צורך לומר, ‘שאר ירקות’” וכו'. ויפה כתב פיכמן, כי “בשתי הבדיחות אנחנו מוצאים […] אותה רוויה של מראות, של צבעים, של חדוות־חיים ארצית, המגלים את האֶפיקן הגדול שבביאליק” (המבוא לכתבי ביאליק, תש"י, עמ' 32).

וכשם שקיים מכנה משותף ל’יום השישי הקצר' ול“אלוף בצלות”, כך יש חוט המקשר את האגדה המדרשית ‘ספר בראשית’ עם הסיפּוּר האוטוביוגרפי ‘מימי הילדות’ (פרקים ראשונים של ‘ספיח’, אודיסה תר"ע). חרף השוֹני שבּיניהם, הרי שניהם סיפּוּרי יַלדוּת מובהקים, ושמואל גיבּוֹר ‘ספיח’ הוא מעין אח תאוֹם לבן החסיד, גיבור ‘ספר בּראשית’: זה אף זה התחילו את לימודם ב“חדר” ושניהם נקרעים בין עולמם המסוּגר לבין המציאות המקשיחה פניה אליהם. כלום לא ניתן לראות במשפט הפוֹתח את פרק ב של “ספר בראשית” – “וַיהי במלאות לילד חמש שנים וַיקחהו אביו וירכיבהו על כתפו אל בית הרב” – מעין וַריאציה בלתי־מודעת של השורות האוטוביוגרפיות הליריות “עוֹדֶנִּי עוּל קְטֹן יָמִים […] אֶל מִשְׁכַּן מְלַמְּדִי הוּבֵאתִי, נָשׂוּא בְּמַעֲטֵה טַלִּית פַּסִּים עַל כַּפֵּי אָבִי” (“פרדה”)? הנה כך נוכל למצוא בשני הסיפּוּרים את התרפקותו של המשורר על גן־העדן של הילדוּת האבודה, התרפּקות שיש בה חמלה ופיוט והזדהות בלתי־אמצעית עם הילד הקטן, היוצא מביתוֹ ומגלה עולמות חדשים: שמואל מ’ספיח' יוצא לראשונה אל חדרו של ר' מאיר ומגלה עולם חדש: “עינַי בסוף העולם, הר, חורשה; שולי רקיע”… וכמוהו יצא גם הילד מ’ספר בראשית' – “הלך לבדו בדרך לבית־הספר ולבו עלץ, כי היה הפעם בעיניו כגדול, אשר יצא בדרך למרחוק לעשׂות גדולות ולא יירא מפני כל”.

קו ברור מוליך מסיפּוּרי היַלדוּת של ביאליק אל שירת היַלדוּת שלו, וממנה אל השיריים האגדיים שחיבּר. בדומה לכך נוכל למתוח קַו מקַשר משירי הילדים הראשונים של שאול טשרניחובסקי (“הצפצפה”, “צִפֹּרֶת הגן”, “בערב”) אל סיפּוּרי היַלדוּת שלו ואל מעשׂיותיו האגדיות. זיקה הדדית עמוקה שׂררה רוב השנים בין שני משוררי התחיה שלנו, ששמותיהם נֶהגו לא פעם בנשימה אחת. טשרניחובסקי, הצעיר בשנתיים מביאליק, הקדים את חברוֹ בפִרסום שירי ילדים ואפשר גם שהשפיע עליו בתחום זה: “דומה”, כתב יעקב פיכמן, “שאפילו לביאליק לא נתגלה סוד קסמוֹ של שיר־ילדים אמיתי אלא לאחר שקרא את שירי הילדים הראשונים של טשרניחובסקי” (‘להורים’, ב, תש"ו, עמ' 68).

לשאול טשרניחוֹבסקי ותרוּמתוֹ לספרות־הילדים שלנו מוקדש הפרק הבא.

ה. “בזכותם של קטנטנים” – שאול טשרניחובסקי

טורי שיר אלה, שכתב שאול טשרניחובסקי באחרית ימיו (‘דבר לילדים’, יח אדר ב ת"ש), מבּיעות את החיבּה שרחש המשורר כל שנותיו לעולם־הילדוּת ואל המראות הראשונים, כפי שהם משתקפים בעיניו של הילד: “נָקִי וְטָהוֹר וָרַךְ – כֵּן יִפְקַח עֵינֵיהוּ הַיֶּלֶד…” (לביבות"). וכל־כך ראה עצמוֹ המשורר קשוּר בטבּוּרוֹ לעולם הילדוּת, עד שעוד בטרם מלאו לו עשרים כבר ספד לאביב־ילדוּתוֹ, הנוטשו ללא שוב, וביקש לעצמו ילדוּת מחוּדשת:

ואם לא זכה שישיבו לו את ילדותו, עם “תּוֹר הַשִּׁירים […] שִׁירֵי נֹעַם, רֵעַי אִתִּי בַּטּוֹב רָאוּ”, לא ארכו הימים והוא עצמו התחיל לחבּר שירים לילדי ישראל, בהם – כלשונו של פיכמן – “נתגלתה המהפכה בחיינו: הילד העברי נראה כּוּלוֹ באור־שמש” (“שירי הילדים של טשרניחובסקי”, ‘להורים’, תש"ו, עמ' 64).

ילדותו של טשרניחוֹבסקי (קְרים 1875 – ירושלים 1943) עברה עליו בכפר מיכאילובקה, שם ספג מהוריו שומרי המסורת את מורשת הגבורה של הוריהם; ומאחר שילדוּת שטופת־שמש זו היתה שונה כל־כך מילדותם של רוב המשוררים העִברים בני דורו, היו גם שירי הילדים שלו שונים מרוב השירים לבני הנעורים שנתפרסמו בראשית המאה – שירים ראשונים שהיוּ, כניסוחו של יוסף קלוזנר, “שירי ילדים ממש” (‘יוצרים ובונים’ ג, 252). כשלמד עברית בבית הוריו בכּפר מפי מורים פרטיים, עשׂה היכּרוּת ראשונה עם ניצני שירת הילדים העברית: “בתור ספר קריאה”, סיפר בזכרונותיו, “היה לנו ‘גן שעשועים’ לרוזנפלד, וידעתי את כל השירים היפים שבּוֹ” (“אבטוביוגרפיה”, ‘השלוח’, תרע"ח, עמ' 500). שיריו אלה של אהרון רוזנפלד – משירי הילדים הראשונים בשׂפה העברית (ראה פרק־מבוֹא) – שהנער שאול ידע בעל־פה, אי־אפשר שלא ישפיעו על המשורר־לעתיד; ואמנם אפשר למצוא בשיר־הנעוּרים שלוֹ “נצאה נגורה שאננים” הד ברור משירוֹ של רוזנפלד “נֵצֵא הַשָּׂדֶה,/נָשׂוּחַ בָּאָחוּ” (‘גן שעשועים’ א, עמ' 16); ובשיר־הילדים המוקדם שלו “באביב” (‘עולם קטן’, תרס"א, עמ' 3) נוכל למצוא את השפעת “באביב” של רוֹזנפלד (על־פי היינה; ‘גן שעשועים’ א, עמ' 43). בעודו נער צעיר מילא מחבּרוֹת שלמות ב“יצירות” פרי־עֵטו: בין השאר חיבּר פוֹאֶמה מקראית בשם “אוּריה החִתי” ותירגם את כל המקראה המהוללת ‘אדמת מולדת’ של הפדגוג הרוסי קונסטנטין אושינסקי. שיריו המודפּסים הראשונים – “בחלומי” (‘הפסגה’, כ כסלו תרנ"ג) ו“משאת נפשי” ('השרון" א, תרנ"ג) – אינם אלא נסיונות פיוּטיים מהוססים של עלם בן שבע־עשרה, ששולבו בהם דרכי־ביטוּי מובהקים של שירי־ילדים. מוטיבים וצלילים ברוּרים של שירי ילדים אנו מוצאים גם בכמה משיריו הבאים, כגון “הצפצפה”, “ילדי אדמה”, “שיר עריסה” (“שיר עֶרשׂ”, בנוסח המתוקן) ועוד. אבל רק אחרי שהגיע ב־1900 להיידלברג ללמוד רפואה, קיבל הזמנה מבן־אביגדור להשתתף בשבועון לילדים ‘עולם קטן’, שעמד להופיע בהוצאת ‘תושיה’; וטשרניחובסקי נענה לפניית המו"ל שלו⁷⁵ ושלח אליו כמניין שירים, שנדפסוּ בזה אחר זה בגליונות השבועון: “בערב” (גל' 2), “באביב” (גל' 3), “השלג הראשון”, “בסתיו”. היו אלה שירי נוֹף ספוּגי עליצות ושמחת־חיים, ובהם קרא המשורר לילדי העיירה לצאת ולהיות עֵדים לכל הנפלאות המתגלות ומתרחשות סביבם:

נאמנים עלינו דברי פיכמן, כי “שירי טשרניחובסקי הראשונים, שנתפרסמו ב’עולם קטן', נעשׂו נקודת־הקסם שבעתון־ילדים מצוּין זה”; שכּן במִקצבם ובסגנונם, “בכל העליצות המלאה גילה, התפרצוּת של חדוה, חדוָה ללא טעם, שרק לילד חלק בה. […] לא העולם בלבד, כי אם המגע הישר, הקרוב, הבלתי־אמצעי, היה חדש בפי פייטן עברי” (‘להורים’, ב, עמ' 64–65). רוב השירים הללו – ביניהם הפיוט היפֵהפה “פינת סתר” (נקרא אחר־כך “גִנה לי”), המסַפּר על גינה־פּינה במסתרים, שהולחן והיה לזמר פופולרי – שבוּ ונדפסו בחוברת ‘שירים לילדי ישראל’ (תרס"ז). כן נדפסה בהמשכים ב’עולם קטן' כרך א (תרס"א) הפּוֹאֶמה האלגורית הארוּכּה “מעשׂה בזאב בן זאב”, המגוללת בחרוזים מבריקים מתוּבּלים בהומור שנוּן את הרפתקאותיו של זאב צעיר בעל “יִחוּס יהודי”, שיצא לבוש “טלית קטן” (“לבל ישלוט בו השׂטן”) להביא תרופה לאביו החוֹלה ונתקל בדרכּוֹ בצייד. חרף אריכוּתוֹ היתֵרה, והסתייגוּתם של אי־אלה מחנכים⁷⁷, משכה היצירה את לבּות הקוראים הצעירים הצמאים לסיפּוּרי הרפתקה, והיא שבה ונדפסה באנתולוגיה השירית ‘הכִּנוֹר’ (תרס"ג).

רעננוּתם הבלתי־מצויה של שירים אלה משכה את עינו של ביאליק, שהתכּוֹנן להוציא באותה עת, בהוֹצאת ‘מוֹריה’ שזה אך נוֹסדה, את קובץ שירי הילדים ‘הזמיר’ שבעריכת נֹח פינס (ראה פרק ב/ב); וכיוָן שהקובץ במתכּוּנתו הראשונה נראה דל בעיניו, פנה ביאליק אל טשרניחובסקי והזמין אצלו שירים אחדים לתוספת משקל, והמשורר נענה לו ותרם ל’הזמיר' שבעה שירים ספוגי חן ושמחת־חיים, ביניהם השיר המשעשע “בֶּרלה אומר”, שזכה במהרה לפּוֹפּוּלריוּת, והוא מונולוג של ילד שאינו יודע להגות את העיצורים ג, ק, ר, ש ואומר:

מאז הלך וגבר מעיין יצירתו, והוא נעשה משתתף קבוּע ברוב עיתוני הילדים בגולה ובארץ: ב’החיים⁷⁸ והטבע' (וילנה תרס“ה־תרס”ו) נדפסו שיריו “כוכבים מסַפּרים”, “אגוזים”, “חג בעיר”, “הגבעה” ואחרים; וב’בן־שחר' (ורשה, תרע“א–תרע”ב) פירסם את “הגנן הקטן”, “אל האנקור”, “שיר לכת” ועוד; ב’שתילים' (מוסקבה תרע"ז) נדפס שירו העצוּב “העֵז והקוקיה”, שיש בּוֹ בּיטוּי סמלי לשפיכוּת־הדמים של מלחמת־העולם, וב’צפרירים' (לוֹדז’־וַרשה תר"ף) נדפסו שירי הטבע שלו “בסתר היער” ו“שרקרק אומר”; ב’הכוכב' (ורשה תרפ“ד–תרפ”ה) פירסם את השירים “עקבות ארנבת”, “הסַפּן הקטן”, “דַייג קטן אומר” ועוד, ולירחון ‘עדן’ (ניו־יורק תרפ“ד–תרפ”ה) תרם שירי חג ושירים סיפוריים, ביניהם “היה פּיל” ו“הנער והדבורה”. והרשימה ארוכה.

כשנוסדה במוסקבה הוצאת־הספרים ‘אחינוער’, לציוּן חצי יובל שנים לפעילותו הספרותית של ביאליק, התכוונו עורכיה לחנוך אותה בקובץ שירי ילדים של טשרניחובסקי, שניתן לו השם ‘צִפֹּרֶת הַגַּן’ (כשמוֹ המתוקן של שירוֹ “בּאביב”. ראה הערה 40). כתב־היד נשלח לדפוס, ההוצאה נתנה לספר פִרסום (ראה: ‘שתילים’ ב, אב תרע"ז, עמ' 30), ועוד לפני הוֹפעתוֹ קידם אותו יוסף קלוזנר במאמר ארוֹך עתיר־שבחים:

אבל הקובץ ‘צִפֹּרת הגן’ לא הופיע במוסקבה, בעטייה של המהפכה. אחרי שעברה מערכת ‘אחינוער’ להוֹמבּוּרג (גרמניה) נתפרסמה שוב הודעה על הופעתו הקרובה של הקובץ (‘עין הקורא’, א, ברלין תרפ"ג). אך כבר באותה שנה נתפרקה ההוצאה, וביאליק, שהיה חסידו הגדול של טשרניחובסקי, העביר את קובץ השירים לרשותה של הוֹצאת ‘דביר’ שזה אך נוסדה, ושם הוא יצא בשינוּי שֵם – ‘החליל’ – מלוּוה באיוריו ספוּגי החן של נחום גוטמן⁸⁰.

בשנה שבּהּ הופיע בברלין קובץ שירי ‘החליל’ התגורר טשרניחובסקי בעיר זו והתקיים בדוחק מעבודת כתיבה ותרגום. בין השאר קיים שיתוּף־פעולה הדוּק עם הוֹצאת ‘עת לבנות’ של ישעיהו פיסרבסקי (ספריאל; ראה סוף פרק ה/ה) ותירגם ארבעה ספרים לנוער בשביל ‘הספריה של אזרח העתיד’ שלה: הפּוֹאֶמה ‘אבנג’לינה’ מאת הנרי לונגפלו, שתורגמה על־פי הזמנת המו“ל⁸¹, ואפשר לראות בתרגומה מעין השלמה ל’שירת היאוָתה' ללוֹנגפלוֹ, שתירגם טשרניחובסקי בשביל הוצאת ‘מוריה’ (תרע"ג); ‘קורות וילהלם טל ורעיו’ מאת הנריאֶטה אליזבת מרשל, ‘שוכני העצים’ מאת קתרין אליזבת דוֹפּ ו’ז’אן ד’ארק' מאת אֶנדרו לאנג. שלושת הספרים הראשונים יצאו בספריה זו בשנת תרפ”ג, ואילו הספר הרביעי – ‘ז’אן ד’ארק’ – שהמו"ל הודיע על הופעתו הקרובה, לא יצא בגלל התפרקותה הפתאומית של ההוצאה, וגורלו של כתב־היד נשאר עלום.

טשרניחובסקי, הרופא מחַבּר הפּוֹאֶמה “פרק באנַטוֹמיה”, תירגם מגרמנית בשביל הילדים גם את הטקסט לספרוֹן הלימודי המאויר ‘האדם בציורים מתקפלים’ מאת א' אבנהק (ברלין, ‘שוהל אונד וועלט’, תרפ"ו). רוב שנות יצירתו נהג לפרסם בכתבי־עת לבני הנעורים – מ’עולם קטן' וּ’מולדת' ועד ‘עתוננו’ ו’דבר לילדים' – תרגוּמי שירה ופרוזה: פרקים מתוך האֶפּוֹס הפיני ‘קַלֶוַאלה’, מתוך ‘ריינקה שועל’ מאת גֶתה, מן האֶפּוס הסרבי, מעשיות־עם ועוד. אבל חרף עושר זה בכמוּת ובאיכות, לא זכו רוב תרגומיו – ככל הנראה בשל היותם “קשים” לשיני הקוראים הצעירים – להיות נכס קיים בספרות־הילדים.

השתתפותו של טשרניחובסקי בעיתונות הילדים תכפה לאחר שעלה ב־1931 לארץ־ישראל ונתמנה לרופא בתי־הספר העירוניים בתל־אביב. מגעו היומיומי עם הילדים, שהביא לרִקמת חיבּה הדדית בין הרופא־המשורר לבין “מטוּפּליו” הקטנים, הִפְרה ללא ספק את מעיין שירתו.

עמוד מתוך ‘החליל – שירים לילדים’ לשאול טשרניחובסקי, צייר נחום גוטמן (ברלין, דביר, תרפ"ג)

בעיני הילדים נצטייר כדמות סַסגוֹנית אגדית כמעט, וכשפּנה אליהם כּינה עצמו “ידידכם בלב ונפש” (בסוֹף “מכתב לילדי ישראל” מיום 16.11.1942, המעודדם לסייע לקרן הקיימת בגאולת הארץ). שבועות מעטים אחרי עלייתוֹ התחיל לפרסם ב’עתוננו' את סיפּוּריו האלֶגוריים, שכּינס סמוך לפטירתו בספר ‘אשר היה ולא היה’ (תש"ב; ראה להלן). בהדרגה הלך והתהדק שיתוף־הפעולה של המשורר עם השבועון ‘דבר לילדים’, בו פּירסם, לצד שיריו הקצרים והקלים, גם סיפּוּרי יַלדוּת נוֹסטַלגיים ספוגי הוּמוֹר לירי רך: “איך נשארתי בלי מצות לפסח” (יד ניסן תש"ב), “אני עם כל החלות” (ה סיון תש"ג) ועוד סיפורים “ממה ששמעתי בילדותי”, שנותרו משוקעים בדפי השבועון ולא כונסו בספר.

בכמה משיריו המאוחרים לילדים, שפירסם בעיתוני הילדים בארץ־ישראל, ניתן לעקוב אחרי המעבר ההדרגתי שעשה המשורר מכּתיבה בהברה אשכנזית “גלותית” לכתיבה בנגינה הספרדית ה“נכונה”. יש שירים, שפירסם בכמה נוסחים, תוֹךְ ליטוּש המִקצב, החריזה ואף דרכי הביטוי. תשע שנים אחרי שפירסם בדו־שבועון ‘עולם הילדים’ (ירושלים תרפ"ז) את שירו הקטן “הַבֻּבָּה”, שינה את מִקצבו ליאמבי והדפיסוֹ בשינוי שם במוסף ‘דבר’ לילדים:

אלא שגם נוסח מתוקן זה לא הניח את דעתו של המשורר, והוא ראה לנכון לכתוב את השיר כולו מחדש בנוסח שלישי, ארוך מעט יותר ושלם מבחינה מוסיקלית ואמנותית:

נוסח שלישי זה נדפס לראשונה ב’דבר לילדים' (כב אייר ת"ש) ונכלל שנים מעטות אחר־כך בקובץ ‘שירים לילדים’, שהמשורר קיווה להוציא עוד בחייו, אך ראה אור שנתיים אחרי מותו ('יבנה; תש"ו), מלוּוה אף הוא באיוּריו של נחום גוטמן.

עיוּן במכלול שירי הילדים של טשרניחובסקי – אלה שכּוּנסוּ בּקבצים ‘החליל’ ו’שירים לילדים' ואלה שנותרו משוקעים בעיתוני הילדים ועדיין מצפּים לכינוס⁸² – יגלה לנו משורר פתוח ומתפתח, אמן החי אֶת ילדותו והמשכלל בלא הרף את דרכי ביטויו. הילדוּת המתוארת בשיריו היא אידֵיאה חוגגת שטופת שמש, שיש בה התפעמוּת ממראות הטבע ויצוריו, קונדסוּת טבעית ואף זיקה ברורה למורשת האומה ולחגיה. האני־הדובר בשיריו הוא מעין סַייר קטן, היוצא אל העולם הבלתי־נודע וחותר לגלות פינות־סתר בגן ובחורש; וכשהוא מגלה “פִּנה במסתרים” הריהו מכריז עליה בשמחה כבושה:

יצורי הטבע כולם הם מודעיו של הילד־המשורר, הוא חש קִרבה אינטימית אליהם, ואין פלא שהוא אינו מדבּר בשיריו על ציפור ופרח סתמיים, אלא יוֹדע לכנות כל אחד ואחד מהם בשמוֹ (דבר שהיה בבחינת חידוּש בשעתוֹ); אנוּ פוגשים בשיריו לילדים עפרוני וירגזי, אנקור וקיכלי, שרקרק וקוּקיה, פרג וכלנית, צפצפה ואלוֹן־בכוּת ועוֹד. הטבע כוּלוֹ כתב קלוזנר, מתמזג אצלו “באנושיות התמימה, העליזה, זו שאנו קוראים לה יַלדוּת”. הוא מקַדם בחדוַת צהלה את הפרחים ששבו לפרוח אחרי צינת החורף הארוכה:

הוא מזמין את האנקור לאכול פירורים מכף־ידו ומזהירו מן החתול האורב לו (“אל האנקור”); הוא דוחק בשפנים לברוח מגינתו, פן יֵצא הכלב ממאורתו ויִקוֹם את נקמתו (“הגנן הקטן”); והוא חרד לשלומה של צִפּוֹרת־הגן [=הפרפר] הססגונית:

בכל מלה מורגשת רוח האינטימיוּת, כתב שרפשטיין, “קרבתו הגדולה אל בעלי החיים ורעותו הטבעית. הזהרָתוֹ היא כהזהרת אֵם את בנה בראותה סַכּנה צפויה לו” (‘יוצרי ספהי"ל’, עמ' 49). הילד והילדה אוהבי הטבע נמשכים גם אל משׂחקי דמיון ומשובה; וטשרניחובסקי היה אחד המשוררים הראשונים בספרוּתנוּ, שהעניקו לילדים שירי שעשוּע וקונדסות: הוא תיאר את הילדים הפורצים מבית מדרשם אל הרחוב ורוֹכבים על הגדר (“השַמש איננו”); והוא קרא לילדים לצאת אל הרחוב ולפזז עם פתיתיו של השלג הראשון (או, על־פי הגירסה הארץ־ישראלית המתוקנת: עם טיפות הגשם הראשון⁸³); והוא חיבּר שירי משחק וחרוזי מניין ספוגי חן והומור, שרווחו בשעתם בין ילדי הגנים:

והוא המשורר שנחשב “גוֹיִי” בעיני רבּים, כתב כמה משירי החג הראשונים לילדי ישראל, שירים שינקו ממסורת העם וממנהגיו: “לסליחות”, “חג הסוּכות”, חג בעיר", “קרובות לפורים”, והשיר המשעשע על משחק האגוזים, הפותח בחרוז העממי “שְלֹשָה שֶׁעוֹמְדִים בְּיַחַד/הֲרֵי אֲנִי נִדְחַק לְשָׁם”, ומסתיים בחרוז האוֹנוֹמאטוֹפּיאי של האגוזים המידרדרים:

עם עלייתו ב־1931 לארץ־ישראל ניכּרה מעין התחדשוּת בשירת הילדים של טשרניחובסקי. לא רק שאימץ לעצמו את הנגינה הספרדית – דבר שהתקשו לעשות רוב המשוררים בני דורו – אלא ששיריו התחילו מקבּלים אותה צלילות רעננה, אותה אוִירה ארץ־ישראלית אפוּפה פשטות מרעננת, שכבשה את לבות הילדים. הנה שירו הפסטורלי “הַטָּלֶה”, שנדפס יחד עם תצלום המשורר החובק “טָלֶה זֶה מִדַּפְנָה, / מֵאֶרֶץ בְּנֵי דָן” (‘דבר לילדים’, ד אדר ב ת"ש); והנה השיר הקרקסי המבדר “אִם הַקּוֹף / מַכֶּה בַּתֹּף, / מָה עוֹשֶׂה הַדֹּב?” והנה “שיר הבדיחוּתא” הוִירטוּאוֹזי, המושתת כולו על צמדי מלים הוֹמוֹפוֹניוֹת ועל שעשועי לשון המפליאים בזרימתם הטבעית:

דומה שאין עוררין על זכויותיו הראשוֹניוֹת של טשרניחובסקי בשירת הילדים שלנו. קלוזנר הכתירוֹ כיוֹצר שיר הילדים העברי ואבי המעשׂיה המחורזת לילדים – ושני אֵלה “נתעלו ביצירתו של טשרניחובסקי למדרגה של אמנות גמורה” (‘השלוח’, תרע"ח, עמ' 198); ופיכמן קבע “שאפילו לביאליק לא נתגלה קסמו של שיר־ילדים אמיתי אלא לאחר שקרא את שירי הילדים הראשונים של טשרניחובסקי” (‘להורים’, ב, עמ' 68). על כן צר כי שיריו לקטנים – גם אלה שהולחנו והושרו בשעתם (“גִנה לי”, “הגנן הקטן”, “אנקור קטן” ועוד) – נשכחו במידה רבה ולא זכו להיות נכס בקרב הקוֹראים הצעירים. לצד אֵלה יוּזכּרוּ אוֹתם משיריו למבוּגרים, ש“אוּמצוּ” על־ידי הנוֹער ויצאוּ במהדוּרוֹת מיוּחדוֹת לילדים – אם בקבצים ואסוּפּוֹת (למשל: ‘גורן’, ‘שירי טשרניחובסקי לאֶחיו הצעירים’, תרצ"ו), ואִם בחוֹברוֹת נפרדוֹת בספריית ‘מגילוֹת לבתי הספר’ (‘כּחוֹם היוֹם’, ‘לביבות מבוּשלוֹת’ ועוֹד).

שונים באיכותם ובתוכנם הם כ"ה הסיפורים הקצרים, שפירסם טשרניחובסקי בעִיתוני הילדים בגולה ובארץ, ואשר רק מיעוטם כּוּנס לספרוֹ ‘אשר היה ולא היה’ (תש“ב. שלוש מעשיות עממיות נדפסוּ כּ”נספח" בסוף ספרו ‘שירים לילדים’): יש ביניהם סיפורים המושתתים על זכרונות ילדוּת (“חולדות”, “מעשה בנעליים”, “אני עם כל החלות”), סיפורי־עם (הבת החכמה", “מעשיה שמחה”, “מעשה באגוז”) וכן אגדות ואלֶגוריוֹת סַאטיריות. חרף אותו גיווּן ושוֹני, מקשר את רוב הסיפּוּרים יסוד ההנפשה וההאנשה, כאשר המשורר מעניק רוח־חיים, תכונות וכושר־דיבּוּר לעצמים הדוממים ולבעלי החיים; שכּן – כפי שכּתב בפתח סיפורו ‘האבנונים’ – “אין לך דבר בעולם, שאין לו שׂפה ולשון משלוֹ”. הכדוּר החצוף מסרב לחזור לידי הילדה המשחקת בו, “אלא קופץ לכאן, מדלג לכאן, נוגע בזה, פוגע בזה” (“הכל במידה”); המכשירים השוֹנים בנפּחיה מתווכּחים ביניהם כיצד יחוגו את הסוּכּוֹת ומי יעלה לתורה, “ואך המקבת היתה שרויה בצער, כי היא לא עלתה לתורה ואותה לא צירפו למנין; זה אי־אפשר היה כלל וכלל, כי על כן אשה היא, ואין מצרפים אשה למנין…” (“מועדים לשמחה”); אפרוח החסידה מקבּל “שיעוּר בחשבון”, שהוּא פַָּרוֹדיה משעשעת של “אחד מי יודע” (“אחד קִנֵּנוּ שבּין השמים ובין הארץ…”); ואבּא ברוָז מלמד את זאטוטיו כיצד להבחין בין ברוְזי בר לברוְזי בית (“ספר היחשׂ”). אין בסיפּוּרים אלה עלילות מרתקות וגם לא מתח דרמָטי של ממש, אך יש בהם דמיוֹן צבעוני, נוֹי סִגנוֹני עם מִקצב פנימי, הוּמוֹר רך עִם לגלוג סלחני על חולשות אנוש. אחד היפים בסיפוריו הוא האלגוריה “האבנוֹנים”, המסַפּרת על אותם יצורים אגדיים זעירים, המתגוררים בתוך האבנים “והם מגררים, מפצחים, משפשפים ורוחצים את האבן, שהם גרים בתוכה, והאבנים מזהירות ונראות כאילו זה אך רחצו אותן במים”… והנה יום אחד יצאו האבנונים מתוך אבניהם והלכו לשׂחק בפרדס, ובינתיים באו חלוצים והסיעו את האבנים למקום אחר; על כן יש אבנים שהן נקיות וחלקוֹת, ואחרות מזוהמות ומחוספסות. והמשורר חותם את סיפּוּרו הסמלי במשפט חייכני ורב־משמעוּת: “הגדולים אינם יודעים מה בין אבנים אלה לאלה, אולם הקטנים יודעים”.

בכל מה שכּתב טשרניחובסקי לקוראיו הצעירים נוּכל אֵפוא למצוא אוֹתה מזיגה נדירה של חיבּה, רעוּת וכבוד. הוא מעולם לא הנמיך עצמו בשעה שבּא לספר להם ולשיר לפניהם, אלא התייחס אליהם כשווה אל שווים, שכּן האמין בכל לבו כי “בִּזְכוּת קְטַנֵּי עוֹלָם / הָעוֹלָם קַיָּם”.

והמשוֹררים בני דוֹר ההמשך, שכּתבוּ לילדים, כבר צעדוּ בנתיב שכּבשוּ קוֹדמיהם.

ו. ‘ברכת בוקר’ – יעקב כהן

“הנה דוֹר צעיר הוֹלך ושירו החדש עמו”, כתב ביאליק בראשית 1907 במסתו הידועה ‘שירתנו הצעירה’, “ומי יודע? אולי אלה [המשוררים] הצעירים נוֹשׂאים בידם את סם החיים והנוער לעמם העתיק”.

באותה שנה, שבּהּ נדפסו דבריו אלה של ביאליק, שכּוּונוּ אל יעקב כהן, יעקב שטיינברג, זלמן שניאור “ועוד קטנים מהם וענווים מהם”, הוֹפיעוּ בהוצאת ‘תושיה’, לצד קובצי השירה למבוגרים, גם החוברות ‘שירים לילדי ישראל’ והאנתולוֹגיות ‘החליל, ‘הכּנור’ ו’דוּדאים’, שכָּללו שירי ילדים מאת יעקב כהן ושאול טשרניחובסקי, יעקב שטיינבּרג וזלמן שניאור, יעקב פיכמן ויצחק קצנלסון, נֹח פינס וש“ל גרדון, דוד פרישמן ואחרים – כמעט כּוּלם משוררים שיעדוּ את עיקר יצירתם לקורא המבוגר, ואילוּ שירתם לילדים, כּכל שתהיה בעלת איכות, היתה תחוּם שולי אצלם, “פירורים כאלה”, כהגדרת ביאליק, “מפל עֵט…” פרט לאהרֹן לוּבּוֹשיצקי, מחַבּר סִדרת החוברות ‘למען אחי הקטנים’ (ראה פרק א/ג), לא קם עד ראשית שנות השלושים עוד משורר עברי, שיכוון את עיקר יצירתו לילדים. הגורם העיקרי לכך היה, כפי שכּבר צוּין בפרקים קודמים, מיעוטם של “צרכני שירה” בקרב הילדים, בעיקר אותם ילדים שהעברית לא היתה שׂפת אמם; ואִם נזכור כי גם המשוררים כּתבוּ את שיריהם לילדים בשׂפה שרכשו ב”חדר" או בבית־הספר, הרי שנסכּים עם דברי ביאליק, כי “יצירתה של ספרוּת טבעית לקטנים בלשון שאֵינה לשון־האם ממש – דבר כזה תלוי יותר במזל, כמעט ברחמי שמים” (‘אופיר’, תרפ"ג).

אחד הבולטים באותה חבורת משוררים, שכתיבתם לילדים היתה בגדר “כינוֹר שני”, והמשתייכים אל דור־המעבר שבּין דורו של ביאליק לדור היוצרים הארץ־ישראליים, הוא יעקב כהן (1881–1960). “היפהפה והמעוּדן, הקל והמרפרף, כולו משי ורוּח־בוקר” – כך הגדירוֹ ביאליק עם הופעת ‘ספר השירים’ שלו (וַרשה תרס"ה). בן עשׂרים היה כהן כששלח מן העיר זגיֶרז‘⁸⁴ את שיריו הראשונים לילדים לשבועון הוַרשאי ‘עולם קטן’, וכבר אז נתגלה ברבגוניוּתו הלירית ובהתפרשׂוּתוֹ על פני תחומים וז’אנרים שונים. בזה אחר זה פירסם בַּשבועון שירי משׂחק (“החוֹטם”), ושירה לירית (“תרצה”), מזמורים לפעוטות (“חתלתוּלה”) ושירי טבע (“שיר הצִפּרים”), אגדה לירית (“נשמות הילדים”) ושירי ציון (“הכֹּתל המערבי”), שיר סיפורי (“אגורת המלאך”) ובלדה בעלת רקע אוֹטוֹבּיוֹגרפי (“מן החדר”). בכל השירים הללו, שזכו במהרה לפּוֹפּוּלריוּת ומהם שגם הולחנו והוּשרוּ, ניכרו קלוּת הביטוי, הזדהות עם עולם־הילדים ושליטה מפתיעה בדרכי הביטוי. אבל שירוֹ הגדול הראשון, שנדפס באותה שנה בהמשכים ב’עולם קטן’ – “מֵעֵבר לסמבטיון” – היה מתחוּם האגדה האֶפִּית. פּוֹאֶמה אוּטוֹפּית זו, המסַפּרת על ביקוּרוֹ הפּלאי של המשורר בארץ שמעבר להרי חושך, שבּהּ “רמה יד התורה” ואשר יושביה מצפּים לקול השופר, שיקראם לשוב לארץ הבחירה לקומם את הריסותיה, גדושה תיאוּרים ארכניים, המטשטשים את עוצמתה הפיוּטית. ואף־על־פי כן היתה הפּוֹאֶמה חביבה על המשורר והוא חזר אֵליה פעמיים נוספות: תיקן אותה לקראת הדפסתה כחוברת בספריית ‘מגילות’ (תר"ץ), ואחר־כך כתב כמעט את כּוּלה מחדש לקראת כלילתה בספר שיריו לילדים ‘ברכת בוקר’ (תש"ו; הפּוֹאֶמה חותמת את הספר). השוואת הנוסח המוקדם של היצירה אל נוסחהּ האחרון תגלה את התמורה שחלה במשורר בארבעים שנוֹת־יצירה, תוך שִכלול כליו הפיוטיים. לפנינו פתיחת היצירה בשני נוסחיה, זה מול זה:

עם זאת תגלה ההשוואה בתים לא מעטים בפּוֹאֶמה, שהשִכלוּל המאוחר פָּגם בספונטניוּת הראשונית שלהם. כזה הוא, למשל, הקטע המתאר את היצורים הדמיוניים העולים מן המים הרותחים “בפיח לילה בלול תכלת שמי ירח”:

כל שיריו הראשונים, שכּוּנסו בתש“ו לספר ‘ברכת בוקר’, עברו שינויים יסודיים, מהם שנכתבו מחדש, ומהם שניגונם “הגלוּתי” הומר במשקל מלרעי. שיר־הזמר “חתלתולה” בן שלושת הבתים, למשל, הפּותח בטור “חֲתַלְתּוּלָה יֵשׁ בַּבַּיִת”, הוכפל לשיר בן שישה בתים בשם “חתוּלנוּ”, הפותח בטור “חָתוּל בַּבַּיִת לָנוּ יֵשׁ”; השיר “מן החדר” (“כִּמְלֹאת נֶפֶשׁ צִפּוֹר עֲדָנִים וְאוֹרָה” וכו') נקרא בנוסחו המתוקן “מן החדר בלילה” (כִּמלֹאת לֵב צִפּוֹר רְנָנָה וּנְהָרָה"), ו”החוטם (שיר במקהלת ילדים)" נכתב כמעט כולו מחדש ונקרא בנוסחו הארץ־ישראלי “מעשה בשוטה ובקוף (פזמון למשחק)”. והדוגמאות רבּוֹת.

כמה וכמה שירים שנדפסו בחוברות ‘עולם קטן’ – ביניהם “שלג”, “חִפּוּשיוֹת”, “אלף בית”, ואפילו השיר האידילי שנתפּרסם מאוד בשעתו “תרצה”, על ילדת התום השרה לעת ערב בגן “וְאֹזֶן כְּרוּב שׁוֹמַעַת” – לא כונסו על־ידו לספר ‘ברכת בוקר’ ונשארו גנוזים בכרכים יקרי המציאות.

עם עלייתו ארצה בתרצ“ב, התחיל שיתוף־הפעולה בין המשורר ועיתוני הילדים הארץ־ישראליים. ‘עתוננו’ קידם ברשימה חגיגית את פניו של “משורר הטבע והיופי, הזוך והקודש, הבא אל ארץ הטבע והיופי, הזוך והקודש”, השר ו”חוגג כילד קטן ועליז בראותו יונים במעופן" (גל' י. חתום ראובן גרוסמן [אבינועם]), ופירסם באותו גיליון את שירוֹ האֶלגי “נשמת אֵם”, אשר “עוּבד מחדש ע”י המשורר בשביל ‘עתוננו’" (שם). עד ימיו האחרונים פירסם כהן שירים וּפוֹאֶמוֹת ב’דבר לילדים' – שירים שהפתיעו בצלילם החדש, הממוּזג דמיון והומור, עדנה עם עוצמה מתחדשת. בתרצ"ו פירסם בַּשבועון חרוזי גוזמה אמנותיים, מן הראשונים בסוּגם בספרות־הילדים שלנו:

באותה שנה פירסם כהן ב’דבר לילדים' שניים משיריו היפים והשלמים ביותר, שנעשו עם פרסומם שגורים בפי הקוראים הצעירים. הראשון, “לכשאגדל”, הוא מונולוג של ילד, המדמיין לעצמו את הגדוֹלוֹת והנצוּרוֹת בהיותו גדול וגיבּוֹר, והוא כתוּב בשפת ילדים קולחת ונלבּבת בטורים קצרים, בעלי מִקצב יאמבי סוחף:

לכשיגדל – ידהר על גבּי סוּס על הר וים, יטוס לקטוף כוכבי מרום, יֵשב לפצח זרעונים בין עננים, כל דבר שיאמר – יִפּוֹל –

השיר האחר, “צַבָּרִים”, הוא משירי הילדים הראשונים שלנוּ, שנוֹשׂאָם הוא הצבר, על כפל־המשמעויות של מוּשׂג זה. זהו שיר לירי־וידוּיי בעל מִקצב טרוֹכיאי כמו־קטוע, המקסים בפשטוּתוֹ המֶטָפוֹרית ובסמליו הדוּ־משמעיים. לכאורה – הדוברים בשיר הם שׂיחי הצבר הדוֹקרניים:

אך במהרה מתברר כי גידולים אלה, שהם גם “קשים וממרים”, עשׂוּיים להיות – אף שהדבר אינו נאמר במפורש בשיר ורק נרמז באיוּרוֹ של גוטמן הנלוֶה אליו – גם ה’צברים' ילידי הארץ, שהם דוקרים, ומאירים פניהם רק לטוב:

בדומה לשירתו האֶפּית למבוגרים, שבּהּ התאחד המוטיב האישי עם המוטיב הלאומי, כך מוצאים אנו גם בשיר־ילדים זה את הזדהותו המוחלטת של המשורר בן הגוֹלה עם גידולי הארץ, אשר אליה נשא נפשו מנעוריו.

חמישים משיריו לילדים כינס כהן בתש“ו לספרו ‘בִּרְכַּת בֹּקֶר’ וכמעט בכולם עשׂה, כאמור, שינויים ותיקוני משקל ונגינה. הוא כָּלל בספר שירים מוקדמים ומאוחרים, חרוזים לפעוטות ופּוֹאֶמות לבני הנעורים, וחילקם לשלושה שערים, הערוּכים מן הקל אל הכבד. בשער הראשון רוּכּזוּ השירים לבני הגיל הרך – על הילדה המביאה פּרחים לאִמהּ ועל הילד ה”רוכב" על רגל אביו, על סבא שעלה לשמַים והרבה שירים על מִרקם היחסים של ילדים ובעלי חיים. שירי השער השני מעוּגנים ברוּבּם בחוויות־ילדותו של המשורר, על האֵם השומרת מיטת בנהּ וחולמת על ארץ־האבות, על הציפורים הנודדות בבוא הסתיו, על ילדי ה“חדר” הלומדים אָלף־בית, ועל “אגורת המלאך” שצנחה ממרום כפרס על שולחנו של הילד השקדן – והוא אחד משיריו הידועים ביותר. בשער השלישי והאחרון כּוּנסוּ שיריו הארוּכּים והבוֹגרים – פּוֹאֶמות ובלדות על נער שבּא לחפשׂ את אליהו, שׂיחת נערות על מסתרי היער, על יִללת הרוחות בליל סתיו ועל נערה הממתינה בליל הושענה רבּה להיבּקעוּת השמַים כדי להשמיע את משאלת לבבה.

חרף הנוֹי הלשוני וחן־הנעוּרים השפוּך על רוב דפּי הספר, לא כל השירים בּוֹ איכותם שווה. לצד שירים בעלי עוצמה לירית, כגון “אחות קטנה” או “שמש בוקר”, מצויים בספר גם בתי־שיר חיוורים וּבָּנָליים, כגון השיר “אֵם קטנה”, שבּוֹ קובלת ילדה על שבּתהּ־בּוּבּתהּ “מְאֹד חוֹלָה, / אֵינָהּ שׁוֹתָה, / אֵינָהּ אוֹכְלָה” וכו‘. “כמה מן השירים יש בהם מן האגדה העממית ומתאור ההווי היהודי של הדורות הקודמים”, כתב המשורר במבוא הקצר לספר, “נראה לי, שאין למנוע את ידיעת אלה מילדינו, ויהי חינוכם על טהרת אווירה של הארץ. ואולי תעמוד זכות זו לשירים אלה, שיש בהם מזכרונות ילדוּתוֹ וחוויותיו המוקדמות של מחברם”. אף־על־פי ש’ברכּת בוקר’ זכה למהדורה מחודשת (תשכ"ז), קשה לומר שנהפך לנכס קיים ממשי בספרות־הילדים שלנו. רק מעטים משיריו מצאו מסילות אל לב הקוראים הצעירים והועתקו למקראות ולאנתולוגיות, ואין להשווֹת את גודל ההשפּעה של יצירת כהן על הספרות העברית וקוראיה המבוגרים למקומו המצומצם יחסית בספרות־הילדים. גם יצירותיו האֶפּיוֹת לנוער – ‘חמש מגילות’ (תש"א), המסַפּרוֹת על מלחמת־הקיום המתמשכת של האומה, ‘ספר אֶליפל’ (תש"ב), המתאר את גלגוליו של גיבּוֹר עברי אל יבשת אטלנטיס, והפּוֹאֶמה האגדית ‘עוף החול’ (תשי"ג; נדפסה תחילה בהמשכים ב’דבר לילדים') – לא מצאו לעצמן קהל קוראים רחב בשל שׂפתן הגבוהה ועומס הרעיונות הגודש אותן, והן נהפכו, בחלקן, לחומר לימודי בבתי־הספר התיכוניים.

ז. ‘בּין כּוֹכב ודשא’ – שמעוני, דפנא, בס, שנהר ועוד

המעבר מספרי השירה אל המקראות ושיעורי הספרוּת בבית־הספר הוא תהליך משותף לרבּים ממשוררי דוֹר־התחיה, שמיזגו ביצירתם הלירית מוטיבים אישיים עם נושאים לאומיים וכלל־אנושיים. לצִדם של ביאליק וטשרניחובסקי, שניאור ויעקב כהן, נכללים בחבורת יוצרים זוֹ בני דורם וממשיכיהם דוִד שמעוני, שמואל בּס, ש' שלום ואחרים, אשר ביטאו בשיריהם את האמונה כי “בְּאֶרֶץ חֶמְדַּת אָבוֹת / תִּתְגַּשְּׁמְנָה כָּל הַתִּקְווֹת” (ישראל דושמן).

נציג מובהק של דור יוצרים זה הוא דוִד שמעוני (שמעונוביץ; רוסיה 1886 – תל־אביב 1956), יוצר האידיליה הארץ־ישראלית ומחברם של שירי ילדים בעלי נושׂאים אֶפּיים, וידוּיִיִים ואלגוֹריים. כרבּים מבני דורו עשׂה גם שמעוני את צעדיו הראשונים בספרות מעל דפיהם של עיתוני ילדים ונוער. בגיל בר־מצוָה פירסם בשבועון ‘גן שעשועים’ תרגום חופשי לשירו של ש"ש פרוּג “התדע”, וכעבור שלוש שנים נדפּס שירו המקורי הראשון, “שׂיחת רסיסים”, בשבועון ‘עולם קטן’ (תרס"ב). אף שאין הרבה מן המקוֹריוּת בשיר אלגורי פַּתטי זה, שהשפעתם הברורה של משוררי ההשׂכּלה ניכּרת בו, אפשר לראות בו מבשׂר מובהק של כּיווּן שירתו העתידה. השיר – כפי ששמו מעיד עליו – הוא דו־שיח בּין שני נטיפים עבריים; האחד – אֵגל טל מהרי יהודה שנהפך לדמעה בהירה בעת החורבן, והאחר – אֵגל זעה ממצח האיכּר, המחַיה את שדמות יהודה:

תמונה (זכויות לא ידועות) ותחתיה הכיתוב

‘אחד מי יודע’ – שיר קונדסי נשכח של דוד שמעוני (מתוך ‘עדן’, אלול תרפ"ד. צייר זליג מַאוּד)

בעוד הוא מכין עצמו לבחינות־הבגרות בפטרבורג, פירסם שמעוני שירים קטנים בשבועון־הילדים ‘החיים והטבע’ (“באביב”, “חיים”, “לחנוּכה” ועוד; תרס"ה), ב’השלוח' ובבימות אחרות. אבל השנה שבּה עשה בארץ כשומר ופועל במושבות יהודה (1909), ובה “התייחד עם נוף מולדתו וגילה את סוד יופיה”, כלשונו, היא שהטביעה אוּלי יותר מכֹּל את חותָמהּ על יצירתו. אז כתב בין השאר את הפּוֹאֶמות האידיליות ‘מלחמת יהודה והגליל’ (נדפסה לראשונה בירחון לנוער ‘מולדת’, תרע"ב), המתארת בהוּמוֹר סלחני את ה“מלחמה” שניטשה בין חלוצי יהודה והגליל על אופן היגויה של האות בּ, והיא ראשונה לסִדרת האידיליות שלו, שנקראו ונלמדו הרבה על־ידי הנוער: ‘ירדניה’, ‘היוֹרה’, ‘לֶקט’, ‘יובל העגלונים’, ‘ביער בחדרה’, ‘מצבה’, ‘רסיסי לילה’ – אותן “אידיליות בעלות הוּמוֹר שוֹקט ונוח כעורמת ילדים”, כהגדרת יוסף קלוזנר (‘יוצרים ובונים’, ג/א, תרפ"ט, עמ' 125). אחרי עשׂר שנות שהִיה באירופה (1910–1920), שבּהן ערך בין השאר את ספרי הוצאת ‘אחינוער’ שנקטעה באִבּה (ראה פרק ב/ו), חזר שמעוני לפעילות מגוּונת רבּת פנים בארץ־ישראל. יצירתו לקורא הצעיר היתה גם עתה, אולי יותר מבעבר, ספוגה אידיאלים לאומיים ואנושיים – הוא קולט את החיים הרוחשים סביבוֹ ולעיניו ומנסה להלבּישם לבוד אמנותי. ב’קוּפּת הספר' פירסם את סיפורו הציורי ‘אל קברות המכּבּים’ (תרפ"ג), ובספריית ‘מגילוֹת’ נדפסו האגדות השיריות ‘זקנות’ ו’הניגון' (תרצ"ב). כל השנים פירסם שירים בשבוּעוֹני ילדים, שלא כּוּנסוּ בספר, אבל הועתקו בחלקם – בעיקר ה“ציוֹניים” שבהם – למקראות ולאנתולוגיות והיו לנחלת הכלל. כאלה הם, למשל, שירו “על גבעה חמודה” (‘עדן’, אדר תרפ"א), “שתילים” (נדפס על גלוית קק"ל בכתב־ידו של המשורר עם הקדשה: “ברכת המשורר לדור הצעיר”), הזֶמר “שיר הנודד” (“מי יתנני עוף”) ואחרון חביב – “בן השומר”, אחד משירי הילדים השלמים והיפים של שמעוני, אשר בו פונה הילד הקטן אל כוכב־הערב ומבקשוֹ כי ישמוֹר על אביו השומר:

הדאגה ה“פרטית” של הילד הדובר לשלום אביו הפכה כאן לחרדה לשלומם של כל שומרי המולדת, והשיר הלירי־הווידוּיִי נהפך לשיר־תפילה אֶפּי בעל מוטיב לאומי, בּלי שתיפּגם עוצמתו הפיוטית.

קרובים לסגנונו של שמעוני בנעימתם האֶפּית־הלאומית הם שירי הילדים של ש' שלום (שלום שפירא; נולד בפולין ב־1904), שבּהם שיקע המשורר מתוך הזדהות שלמה כמעט את עולמוֹ הפנימי עם עולם הערכים היהודיים והאנושיים. לאחר שעלה בנעוּריו לארץ, סיים כאן סמינר למורים והיה למורה. “העדפתי ללמד את ילדי הכיתות הנמוכות”, סיפּר, “הרגשתי צורך להתפרק עם תלמידַי – ללמד, לטייל, ללמוד מתוך שירה ומשחק. כך נוצרוּ שירַי הראשונים לילדים”. התימַטיקה ודרך העיצוב של שיריו אלה זהים, בחלקם הגדול, לשירתו ה“הימנונית” הכללית, תוֹך שׂימת דגש ב“דרך הפשטות”, כלשונו: “בדרך הפשטוּת מבקש היוצר בעולמו של הילד ‘תיקון’ לנשמתו הוא, ושׂפה תמימה לרגשות ולמחשבות, שבעולם ‘הגדולים’ החלו משום־מה מתביישים בהם; למכלול הרגשות והמחשבות שייכים הציוֹנוּת בלי מרכאות, אהבת ישראל וארץ־ישראל ושמחת החגים. […] על כן ימצא הקורא [בשירַי לילדים] מעין ‘עין יעקב’, כביכול, לסוגיות שעסקתי בהן בכמה מכּתבַי לגדולים” (מן המבוא לספר ‘שַי לבּן’, תשל"ד). כבר שירוֹ המוקדם “הילד והפטיש” (‘דבר לילדים’ תרצ"ו) עשׂוּי לשמש מֵעין לייטמוטיב לשירת ש' שלום לילדים, הקוראת לבן הדוֹר הצעיר להכשיר עצמו לקראת משׂימות המחר: פטיש קטן הולם ללא הרף בלִבּוֹ של הילד ואומר לו:

גם בשיריו האחרים, שנדפסו ב’עתוננו (תרצ"ב ואילך) וב’דבר לילדים‘, הכתובים בדרך כלל בטורים ריתמיים קצרים, שר ש’ שלום שירי הלל לבוני הארץ ולמגיניה, לנוף המולדת ולחגי האומה. לא פעם גולשת שירתו לפלָקָטיוּת קולנית (“אח, בנה הגליל”), או לחרזנוּת המקלקלת את השורה (“נוּר, נוּר, נוּר, / לֶחֶם בַּתַּנוּר”); אך בין שירים “מגויסים” אלה אתה מוצא פתאום גם שיר־טבע אידילי (“הַצִּפֳּרִים הִתְחִילוּ כְּבָר לִנְדּוֹד”), או שיר לירי פסטורלי (“אני מתגעגע אל כפרי”), ואפילו שיר תיאורי הוּמוֹריסטי על “תרנגולת רוֹדפת אחרי הרכּבת”.

שילוב נושאים לאומיים בשירי טבע, נוף וחוויה מאפיין, כאמור, גם משוררים אחרים בני אותה תקופה, ביניהם משה דפנא וישראל דושמן, אברהם ברוֹידס ואפרים תלמי, שמואל בס ויצחק שנהר. שמואל בס (1899–1949), שעלה בילדוּתו עם הוריו לארץ־ישראל, עסק בהוראה והשתתף בעריכת כתבי־עת לנוער, שר בפשטוּת על ברכת היבוּל (“פּרִי גַנִּי הִנֵּה הֵבֵאתִי”), סיפּר לקוראיו הקטנים כי “לנוּ ארץ קטנה” (כשם קובץ שיריו, תש"ב); שם – “עַל כֶּתֶף הַר פּוֹרֵחַ / כְּפָרִי זֶה הַקָּטָן”, והרחק משאון העיר חַי זוג ילדי טבע:

בצורה דומיננטית יותר שליט הנוף בשיריו של משה דפנא (רוסיה 1884 – תל־אביב 1963), איש העליה השניה ומוֹרם של ילדי מושבות יהודה, שאפשר לראוֹתוֹ כּאבי שירת הטבע והנוֹף הארץ־ישראלית בספרות־הילדים שלנו. “הילדים לא הִכּירוּ את הצמחים שהגיעו עד סף ביתם ואת הציפּוֹרים ששרו לתוך חלונותיהם הפתוחים”, סיפּר. “הוצאתי איפוא את תלמידַי אל השׂדה הפתוח ושם למדנו ושם שרנו” (‘הבוקר בהיר הוא’, תשכ"ה, עמ' 91). וכיוָן שמעטים מאוד היו השירים על טבע הארץ ונוף הארץ, ישב המוֹרה עצמו לחבּרם – שירים קצרים וניגוּניים, בהם קרא לכל צמח וחי בשמם, ותיארם בחיבּה, ביֶדע, בעינוֹ הטובה של איש־טבע ומשורר: שיר על רקפת המחַכּה נכנעת לדבורים; ועל נרקיס המניף כּוֹסית־זהב על טס צחור; ועל פעמוני הגשם המצלצלים: “הִנֵּה הַסְּתָו!”; ושירים על פשוֹש וּפרת משה רבּנוּ, על טלֶה ונחליאלי ועוד; ובדומה לדוִד שמעוני, ששר על בן־השומר החרֵד לאביו, שר דפנא על השומר החוזר עם שחר אל בּנוֹ:

שונה וייחודית יותר היתה כתיבתו לילדים של יצחק שנהר (שנבּרג; אוקראינה 1902 – ירושלים 1957), מן היוצרים הבולטים, שבּאוּ ארצה עם חלוצי העליה השלישית; ואף שיָעד לקורא הצעיר חלק קטן בלבד ממכלוֹל יצירתו המסוֹעפת בשירה, סיפּוֹרת ותרגום, מצויות בחלק זה, ההולך ונשכח, כמה ממיטב היצירות לילדים של התקופה. כבר ביצירותיו המוקדמות, השייכות לז’אנר הפזמוני, שיקע שנהר מגמה לאוּמית דידקטית: כך, למשל, מסתיים שיר־החג המפורסם שלו “כך הולכים השותלים” בחרוּזּ־חזוֹן ציוֹני, שבּוֹ “יַעַר עַד יִפרֹשׂ צִלּוֹ / עַל אַרְצֵנוּ עֵירֻמָה”. ברוב שיריו הארוּכּים, שכּוּנוּ על־ידיו “חרוּזי רננים וסיפּוּרי נעמנים / לילדים גדוֹלים עם קטנים”, שילב שנהר סיפור־עלילה עם מוסר־השׂכּל. בפּוֹאֶמוֹת הראשונות שלוֹ שליט עדיין היסוֹד הדידַקטי־הציוֹני: מעשה ביֶלֶד־פֶּלֶט השוֹכב בגן והוגה בגיבּוֹרי האומה הנערצים שמשון, בר־כוכבא ויוסף הגלילי (“בעל החלומות”); ומעשה בנער אמיץ העובר בארץ וּמכּה במקלו על סלע בתקוָה למצוא מטמון שיסייע לגאולת הארץ (“אגדיאל”). בהדרגה השתחרר המשורר מן היסוד הדידַקטי הגלוּי, ובשירי העלילה המאוּחרים שלוֹ לילדים שילב דמיון, הרפתקה ושעשוע, יחד עם גרעין אלגורי כמוֹ־דידקטי: מעשׂה בציפור עדינה, שהצילה מדינה מסכנת מלחמה; ומעשה בשתי שיבּולים, שנצמדו אל נבט שגדל בשׂדה ונהפכו למִלים יפות; ומעשה בּרֵיח, שבא להתארח בביתו של סופר וביקש לתהות על טיבם של ריחות הספרים. שירים־סיפורים אלה והבאים אחריהם, המפליאים בליטוּשם האמנותי ובשׂפתם המסוגננת, המתובלת לשון־חכמים, כונסו בספר ‘בין כוכב ודשא’ (תש“ב; תש”ח). עוד “סידרת מעשׂים ומעשׂיות / מקצוֵי ארץ הפלאות” כינס בקובץ עתיר הדמיון ‘סיפּוּרים מארץ עוץ’ (תש"ו). את תרגומיו המעטים לילדים הוֹציא בספריית ‘שם’ (שטיבל – מצפה), שהתרכזה בהוצאת קלַסיקה מתורגמת לבני הנעורים ואשר הוּא היה אחד מעורכיה. בעבודת עריכה זו היה שנהר ממשיכם של סוֹפרים חלוצים – סילמן, דושמן, ברכוז, ברש ואחרים – שסייעו לגידולה של ספרות־הילדים הארץ־ישראלית גם בתחום העריכה והמו"לוּת.

עם “עלייתן” של הוצאות־ספרים מן הגולה לארץ־ישׂראל (‘דביר’, ‘אמנות’, ‘שטיבּל’ ועוד) ויִיסודן של הוצאות חדשות (‘מצפה’, יזרעאל', ‘מסדה’, ‘יבנה’ ועוד), זכו הקוראים הצעירים למִן שנות השלושים ואילך לשפע שלא ידעו כמעט דוגמתו. קינתו של ביאליק על “בצורת” (פּרק ז/ד) היתה לנחלת העבר. הוצאות־הספרים הגדולות דחקו לקרן־זווית את פעילותם המו"לית הצנועה של יחידים, וספרוּת־הילדים בארץ קיבּלה צביון “ממוּסד”.

לפעילות ספרותית־מו"לית זו מוקדש הפרק הבא.

פרק תשיעי: ‘כנפי כסף’ – מו“לים וספריות בשנים תרצ”ב–תש"ח

“דווקא בארץ־ישראל, מולדת אלפי ילדים שהעברית היא שפת־אִמם, [גדל והולך] צמאון הקריאה אצל ילדינו. הצורך בחומר־קריאה מתאים הוא גדול ואין הקומץ משׂבּיע”, כתב בחורף תר“ץ הסופר־המחנך נחום דב קרפיבנר (‘מאזנים’, א, גל' לד; חתום: נחום איש גמזו); וכשנה אחר־כך החרה־החזיק אחריו הסופר־העורך יהודה ורשביאק במאמרו “בספרות הילדים”: “הן מספר המדבּרים והקוראים עברית גדל פי כמה בשנים האחרונות, ובארץ־ישראל הרי יש לנו דור צעיר, אשר קיבל את כל חינוכו, מראשית ימיו, רק בשׂפה העברית; ובכל זאת עובדה היא, כי ספר־קריאה מקורי לילדים, שיהא מתאים לתעודתו, הוא בגדר ההופעות היקרות ביותר” (‘הצפירה’, 27.3.1931). והנה, בעצם אותם ימים, שבּהם נכתבו שורות אלה, התחילה מסתמנת פעילות גוברת והולכת בתחום המו”לוּת לילדים בארץ־ישראל.

רבבות היהודים, שעלו לארץ עם גלי העליה החמישית (תר“ץ־תרצ”ח) והעניקו צמיחה חסרת־תקדים למשק העברי ולתרבותו, שלושים־אלף התלמידים שלמדו אז בבתי־הספר היסודיים בארץ ותבעו ספרי קריאה לעצמם – כל אלה הביאו בהכרח להגברת פעילותם של בתי־ההוצאה הקיימים ולהצטרפותם של מו“לים חדשים לשוק הספר העברי. ההוצאות הוותיקות לא רק שניסו להדביק את הביקוש הגובר לספרי קריאה, אלא אף גילו יוזמות חדשות: ‘קופּת הספר’, שהוציאה חוברת חדשה מדי חודש, קיימה בשנים תרצ”א־תרצ“ד גם סִדרה למתחילים בשם ‘גדיים’, סִדרה למדע פּופּוּלָרי בשם ‘דעת’ וספריה אתנוגרפית קצרת־ימים בשם ‘ילדי עמים’ (פרק ז/ז). הוצאת ‘אמנות’, שהוסיפה לסַפּק לקוראיה הצעירים בדייקנות מעוררת השתאות חומר־קריאה משוּבּח במסגרת הספריות שהוציאו לה מוניטין (פרק ח/א), התחילה להדפיס בשנים תרצ”א – תרצ“ג את החוברות רבּוֹת־התפוצה של ‘מגילות לבתי־הספר’, ‘מולדתנו’, ‘לפעוטות בפרוטות’. צנועה יותר בפעילותה היתה הספריה ‘אוצר התלמיד’, שנוסדה בתרפ”ח על־ידי הוצאת ‘קהלת’ של הסתדרות המורים במטרה “להמציא חומר־קריאה מטובי סופרינו בתקופות שונות”, והוציאה בשנות השלושים קובצי סיפורים מקוריים אחדים (מאת י"ל פרץ, שלמה הללס ועוד), קובצי שירה וסיפורת מתורגמת מעטה, ואלה נפוצו במחיר נמוך בעיקר במסגרת בתי־הספר. גם ההוצאות האחרות שעלו מן הגולה – ‘דביר’, ‘שטיבל’, שרברק (שנקראה כאן ‘יזרעאל’) – וכן ההוצאות החדשות שנוסדו בארץ – ‘מצפה’, ‘יבנה’, ‘ספרות’ והבאות אחריהן – כיוונו חלק גדֵל והולך מפעילותן אל הקוראים הצעירים. על פעילות זו ידובר להלן.

אבל לצד פעילות ממוסדת זו של שנות השלושים, ואולי זמן־מה לפניה, התחילה חודרת לראשונה לספרות־הנוער הארץ־ישראלית הספרות הבלשית־הבידורית הבלתי “קאנונית”, שראשיתה בחוברות ספריית ‘הבלש’. ואף־על־פי שחוברות אלה לא נועדו במפורש לילדים ולנוער, אין ספק שהקוראים העיקריים והנלהבים שלהן היו תלמידי בתי־הספר.

א. “דני בשבי” – ספריית ‘הבלש’ וספיחיה

מייסדהּ ועוֹרכהּ של ספריית ‘הבּלש’ העיתוֹנאי שלמה בּן־ישׂראל (גלפר; נולד 1908) – אשר כּוּנה על־ידי דניאל פרסקי “אבי הספרוּת העממית העברית” – סיפּר כי עוד לפני שיסד את ספרייתוֹ ראה בילדים ובנוער את קהל־היעד העיקרי שלו. הרעיון לנסות את כוחו בז’אנר ספרותי־בידורי זה נולד במוחו זמן־מה אחרי עלייתוֹ, למראה ההצלחה המרשימה של החוברות הזולות “מן הסוג הסנסציוני”, שהגיעו לארץ מאירוֹפה וזכו לקהל עצום בקרב קוראי יידיש, יוונית ועוד. “ואז התחלתי להתעניין בקרב הנוער הצברי, מה קוראים הנערים והנערות שלנו”. סיפר בן־ישראל, “את עגנון לא קראו. בורלא היה הסופר הפופולרי ביותר”. ואז עלה הרעיון במוחו: "מדוע לא לנסות לסַפּק לנוער חומר קריאה שאנוכי, בהיותי נער, כל־כך נהניתי ממנו? […ואז] ישבתי לילה אחד וכתבתי סיפור בלשי בשם ‘הרצח המסתורי’ ".⁸⁷

שני שותפיו של בן־ישראל ל’ספרית הבלש' היו: המדפיס אלכסנדר מוֹזס, שמימן את הוצאות החוברות (והיה שותף גם בפעילויות מו"ליות נוספות הקשורות בספרות־ילדים⁸⁸), והחוֹקר־הסוֹפר דוִד תדהר (1897–1970), שהיה אז בעל משׂרד־חקירות פרטי. תדהר העניק לספריה את שמו ואת תמונתו, סיפק נוֹשׂאים ורקע עוּבדתי לסיפּוּרים הבאים ונתן לה גם מעין לגיטימציה ומוניטין⁸⁹. לגיטימציה נוספת העניק לספריה אביגדור המאירי, שאיגרת־הברכה ששיגר לבן־ישראל נדפסה בהקדמה לחוברת א של ‘ספריַת הבלש’: “אינני מפקפק אף רגע קל בחשיבותה של ספריה זו בעברית ובארץ־ישראל”, כתב המאירי והוֹסיף: “נחוצה לנו ספריה, הנותנת לנו ספרים מעוטי הכמות ורבי הענין, שהקורא יבלע אותם כבכורה בטרם קיץ ואחרי הקריאה – יזרוק את הספר וידרוש ספר שני […] בעל סיפור־מעשה מעניין, שכל כוחו בפבּוּלה, בעלילה, במעשה שהיה”, מה גם ש“לא מיותר הוא בהחלט לחנך את הדור הצעיר שלנו פה חינוך בלשי”.

כמאה חוברות דקות (32 עמודים החוברת) יצאו בשלוש הסדרות הראשונות של ‘ספריַת הבלש’ (תרצ“א־תרצ”ג); הן נדפסו על נייר זול, ובשל תוכנן המרתק־המבדר, שׂפתן הפשוטה ומחירן הנמוך הן נפוצו באלפי עותקים, תורגמו ליידיש (המתרגם היה אברהם שטרן [“יאיר”], בפסבדונים חגי ארצי) ונקראו בשקיקה על־ידי צעירים ומבוגרים. היום נראים הסיפורים הבלשיים הללו נאיביים למדי, שַבּלוניים ואף סטֶראוֹטִיפִּיִּים במידה רבּה, אך הם היו בשעתם שלב “בתהליך ההתבגרות של שכבה רחבה של קוראים צעירים, שהתחנכו בעברית וקראו עברית” (שביט, ‘הבלש העברי חוזר’, עמ' ד). רוב הסיפורים נכתבו על־ידי שלמה בן־ישראל (גלפר), שחתם עליהם בשמו ובפסבדונימים שונים (ב' חבקוק, ב' צפניה, א' בן־שבע ועוד); סיפּוּרים אחדים נכתבו על־ידי העִיתונאי אורי קיסרי (‘המלתחה הסודית’); אריה סמסונוב (1910–1984), שנודע אחר־כך כהיסטוֹריוֹגרף של זכרון־יעקב; מנשה דובשני (1914–1984), שנודע אחר־כך בספרי־הלימוד הפופולריים שערך וחיבר; וכן עמנואל הרוסי (ראה פרק ט/ג). שסיפּוּרוֹ ‘הבלש הקטן’ (תרצ"ב; חתום: א' דרור) הוא בלא ספק הסיפּוּר הבלשי הראשון בעברית שגיבּורוֹ הוא ילד, ואפשר לראוֹתוֹ כּמבשר סִדרת ‘חסמבה’ מאת יגאל מוסינזון (תש"ט ואילך).

נובלה “מותחת”־מבדרת זו מסַפרת על עמיצור בן השתים־עשרה, שסייע למשטרה ללכוד מרגלת שעסקה בגניבת חומרי־נפץ, למורת־רוח אביו הקובל כי “הילד מקולקל לגמרי” ולשׂביעות־רצונו של מפקד הבולשת, המאמין כי “בלי ספק יגדל הנער לאחד הבלשים המצויינים ויהיה לפאר המשטרה”; היא נכתבה, על פי עדוּת מחבּרהּ, “לאור עששית־נפט במטבחון של צריף רעוע במשיכת־קולמוס אחת בשעות לילה אחד”; אך דווקא בשל הכּתיבה החפוזה – הוסיף הרוסי בנעימת התנצלות 43 שנים אחרי כתיבת הסיפור – “כתב המחבּר למעשׂה פארודיה על ספרות הבלשים, שאילו הוצגה על הבמה, אולי היתה מעוררת צחוק רם בקהל הצופים” (‘הספרות’, נובמבר 1975, עמ' 167).

סיפורים אלה בעלי השמות הססגוניים – ‘המוות המעופף’, ‘מסתרי שלושת התפוזים’, ‘דני בשבי’ מאת אליעזר כרמי (ספרית הכרך; חתום: עזר כרמיאלי), ‘מסתרי היונה הלבנה’ (ספריית ‘ההרפתקן’, תרצ"ה) וכו' – העניקו שעות של מתח ופורקן לרבבות ילדים ובני נוער צמאי הרפתקאות. היה משהו קסום באותן עלילות פשטניות החוזרות על עצמן, שסיפּרוּ בעברית “בסיסית” רדודה משהו על בלשים עבריים המכניעים עבריינים בסביבה הקרובה והמוּכּרת לקוראים. “הספרים היו נקראים לרוב בשעת השיעורים בכיתה, בבית־שימוש, בלילה מתחת לשמיכות, ברחוב בהליכה, או בטרמפ חפוז על עגלה”, נזכר יורם קניוק⁹⁰. וכיוָן ש“רוב הצרכנים לספריות ‘הבלש’ ו’הריגול' הם תלמידי בתי־הספר” (‘דבר’, 19.5.1932), אין תימה שמוֹרים, סופרים ומבקרים קמו לקדש מלחמה נחרצת בחוברות אלה, “המשחיתות את נפש ילדינו”, ומלחמתם התנהלה בלשון בוטה חסרת מעצורים. סופר ‘דבר’ האשים את בעלי הספריוֹת שהם “מושכים את נערינו בציצית ראשם הבּריא לתוך ערש הדווי של ספרות סחי ומאוס”, ותבע לנהל “מלחמת־השמד כנגד כדורי הרעל האלה, שבהם מרעילים את ילדינו” (שם, שם; חתום: י' ישורון [=יצחק יציב?]). גם בטאון אגודת־הסופרים יצא כנגד זה “המרעיל את נפש ילדינו” ב’ספרוּת' זו ומעורר בהם רגשות שפלים, פראיים“, ותבע לשים קץ ל”מסחר המתועב הזה, מסחר בנפשות ילדים תמימים" (‘מאזנים’, כט ניסן תרצ"ב; חתום: ר. [=פ' לחובר]).

דוד תדהר מיהר להשיב למבקריו במאמר ארוך ומנומק, שבּוֹ הגן בקנאוּת על הספרות הבלשית: אפילו אישים ידועים ונכבדים, ביניהם ביאליק וז’בוטינסקי – כתב – הם מחסידיה של ספרות זו; “חברים מאגודת הסופרים בארץ קוראים את ספריַת הבלש בתענוג רב ונותנים אותה לקריאה גם לילדיהם”; הוצאות מכובּדוֹת – ביניהן ‘אמנות’. ‘מצפה’ ו’הספר' – הוציאו ספרים “על טהרת הבלשות”; ואפילו המוסף לילדים של ‘דבר’ פירסם סיפּוּר רצוּף אלימוּת בשם ‘נקמת הפילים’; ועוד כהנה וכהנה. כיוָן שכּך –

תוצאותיה של “מלחמה” זו היו חזויות כמעט מראש. ספריות בלשיות־בידוריות־רומנטיות הוסיפו לצאת בארץ עד קום המדינה בשמות משמות שונים (‘ההרפּתקן’, ‘הכרך’, ‘מיסתוֹרין’, המאה העשרים‘, ספריית הריגול, ועוד. ראה: רשימת אינוונטאר של “סיפּוּר הפשע העברי”, 1931–1948:, ‘הספרות’, דצמבר 1974, עמ’ 46–49). בני הנוער הוסיפו לקרוא בהן בשקיקה בלא שנפשותיהן “תורעלנה”, חלילה. ולא כאן המקום לדון ולפסוק מה מידת הצדק בדברי תדהר, שאותם ילדים, שהתחנכו על ספריית ‘הבלש’ אמנם היו בבגרותם ליהודים טובים שהביאו “תועלת לארץ”⁹¹.

חרף העובדה, שצרכנֶיה העיקריים של ‘ספרית הבלש’ היו תלמידי בתי־הספר, יסד בן־ישראל גם ספריה מיוחדת לילדים ולנוער בשם ‘הרפתקאות ונסיעות’. בראשית תרצ"ג התחיל נדפּס בה סיפור בהמשכים בשם ‘קורותיו המוזרים [כך!] של דני מור’, שנכתב בידי בן־ישׂראל ואוּיָר על־ידי מרים יוחאי: מעשה בנער שוחר ההרפתקאות, שנסע להתארח בחופש הגדול אצל דודו בטבריה, הסתנן אל ספינה אפופת תעלומה המפליגה בכינרת, אחר־כך טס באווירון, נקלע לספינת־סוחר המפליגה לסין ועבר שרשרת הרפתקאות החסרות היגיון פנימי וכתובות בסגנון קולח רדוד משהו. ספריית ‘הרפתקאות ונסיעות’ זכתה לתפוצה מאכזבת, ורק ארבע חוברות הופיעו בה, ככל הנראה; הסיפור נקטע באמצע, בלא שהקוראים הצעירים יֵדעו מה עלה בסופו של דני מור; ורק כעבור ארבע־עשרה שנה חזר הסיפור ונדפס בשלמותו בהוצאת מוזס (תש"ז).

ב. ספריות קטנות לקוראים קטנים

מעין משקל נגדי לחוברות הבלשיות הזולות, שהציפו את השוק, אפשר לראות בסדרות בעלות המגמה הספרותית המובהקת, שהוסיפו לצאת חדשות לבקרים ונמכרו במחיר השווה לכל נפש; מֵהן– חוברות לקוראים המתחילים, כגון סִדרת ‘גדיים’ הנאה של ‘קופת הספר’ שנזכרה לעיל, ואחרוֹת שתוזכרנה להלן; ומהן חוברות לנוער המתבגר, כגון אלה שנכללו ב’ספריה קטנה' שהוציא פסח גינזבורג בשני מחזורים (תרפ“ח – תרצ”ב).

פסח גינזבורג (1894–1947), שהִקצָה בשבועונים שערך מוספים לקורא הצעיר והִירבּה לתרגם סיפורי ילדים, לא יעד במפורש את 40 חוברות ‘הספריה הקטנה’ שהוציא לצעירים דווקא; אך רבּות מהן נקראו בשקיקה על־ידי בני הנעורים, ביניהן סיפורי משה סטבסקי (סתוִי) ו’שיחות הישמעאלים' שלו, ‘ריפּ וַן וינקל’ מאת וושינגטון אירוינג בתרגום אהרן טבק, שהציג לפני הקוראים חוֹני המעגל אמריקני; אוֹ ‘צוואת האדריכל’, סיפורו הבלשי של קונן דוֹיל בתרגום זאב ז’בוטינסקי. במקביל ל’ספריה הקטנה' הבלתי־מנוקדת יסד גינזבורג גם ‘ספריה קטנה לילדים ולנערים’, שחוברותיה השבוּעיוֹת נדפסו בניקוד וּבאיורים, עם מבוא קצרצר בראש כל חוברת על המחבר ויצירתו. מתוך רצון לחזק את הקשר עם הקוראים הצעירים, וכנראה גם בתקוָה להגדלת התפוצה, הוכרזה תחרות נושאת פרסים בין קוראי הספריה, בה הוזמנו הילדים “לכתוב רשימת ביקורת על ארבעת הספרים הראשונים בספריה הקטנה לילדים” ולציין את הסיפור הטוב ביותר בעיניהם⁹². אבל חמש חוברות בלבד יצאו בה (חוברת אחרונה כפולה), שתיים שכּללו סיפורים מקוריים מאת משה סטבסקי (סתוִי) וק"י סילמן, ואחרות שהכילו תרגומים חתומים בפסבדונימים שונים (כנראה של פסח גינזבורג עצמו). אין תימה שהקוראים הצעירים לא נמשכו אחרי ‘סיפּוּרים מארץ הפלאות’ הפיוּטיים והמוזרים של אדמונד ספנסר בן המאה ה־17 , או אחרי אגדת ‘לוֹהנגרין’ המיתית של ריכרד וַגנר.

להצלחה רבּה יותר, יחסית, זכו הספריות הבּאוֹת לילדים, שהתחילו לצאת בשנות השלושים הראשונות ואילך, אם על־ידי הוצאות־הספרים הציבוריות, ואם על־ידי יוזמות פרטיות; וראשונות להן היו החוברות לקוראים המתחילים, שהופיעו בהוצאת ‘ספרות’ של ברלוי.

בנימין בּרְלֵוִי (1894–1964), שפתח ב־1926 בתל־אביב בית־מסחר לצורכי כתיבה ויצר שורה ארוכה של משחקים חינוכיים־לאומיים רבּי הצלחה (‘טיול בארץ’, ‘ספרן’, ‘מידות’ וכו'), הוציא החל בתרצ"א סדרת חוברות של סיפורים מנוקדים ומאוירים לקטנים, שהצטיינו באיכותם ובצורתם ונכתבו “בהתחשב עם רוחו והתפתחותו של הילד בגיל התחלת הקריאה העצמית” (מתוך ה“פּרוֹגראמה” של המו"ל); ביניהן: ספריית ‘זיו’ ­סיפורי חג וטבע מאת בנציון רסקין⁹³; ‘עביביים’ – שבע חוברות סיפורים מאת אליעזר שׂמאלי; 'רביבים’– שבע חוברות סיפורים מאת ישראל צביק; ‘חג־לי’ – סיפורי חג מאת אברהם שֹלמון (שהוֹציא אחר־כך עוד ספרי טבע וטיוּלים בהוצאה זו); ‘סַפֵּר: סיפורים הסתכלותיים לקטנים’ מאת ישׂראל דוּשמן; סִדרת ‘פּוּטי’ מאת צבי לִבנֶה (ליבּרמן); עיבּוּדי אגדוֹת עם, חוברות חרוּזים מאת אנדה פּינקרפלד (עמיר), רפאל סַפּוֹרטה ועוד.

בעקבות ברלוִי התחילוּ עוד ועוד מו"לים להוציא סדרוֹת קטנות של חוברות מנוּקדות לקוראים המתחילים. ביניהן ניתן למצוא מהדורות ארץ־ישראליות של סדרות שיצאו תחילה בגולה, כגון ‘ספריה למען הקטנים’ שהוציא נתן לוין בוילנה (פרק ה/ב) וכעבור עשר שנים חזרה ונדפסה בהוצאת ‘ניצוצות’ של אלכסנדר מוזס; או אגדותיו של יהודה שטיינברג, שחזרו ונדפסו ב’ספריה לילדים חרוצים: רִמוֹנִים קטנים' מייסוּדוֹ של נחום דרימר⁹⁴, אשר כתב בפתח החוברות: “ילדינו בארץ, שתילי התחיה הללו, הנחמדים והחַכּימים מכל ילדי תבל – מדוע לא אשפוך עליהם חומר־קריאה הגון במחיר נמוך כזה [6 מיל], שיד כל ילד תשׂיגהו?” אך רוּבּן היו סדרות מקוריות, כתובות בידי סופרים ארץ־ישראליים, שלוין קיפּניס היה בלא ספק הפוֹרה שבהם. מאז ספריית ‘עופר’ של הוצאת ‘דביר’ (תרפ"ו; פרק ז/ד), שנפתחה בעשרים חוברות רבּוֹת־תפוצה פרי־עטוֹ, הוציא קיפניס וערך עוד מניין סדרות – כמאה חוברות, בסך הכּל – שהיו חומר־קריאה עיקרי לדור שלם של ילדים: ‘הָיֹה היה’ (תר"ץ), ‘פעם אחת’ (תרצ"ב), ‘עוד פעם’ (תרצ"ג), ‘וכֹה אמר סבא’ (תרצ"ד), ‘ספריה לכתה א’ (תרצ"ח), ‘ספריה כחולה’ (תרצ"ט) וכן הלאה (פירוט בנספח) – עד הגיעוֹ לגבוּרוֹת.

תמונה (זכויות לא ידועות) ותחתיה הכיתוב:

‘ספריה למען הקטנים’ – (תל־אביב, לערך 1938), מהדורה ארץ־ישראלית של ‘ביבליותיקה למען הקטנים’ (וילנה, לערך 1922).

‘פעם אחת’ ו’עוד פעם‘, שיצאו על־ידי הוצאת ‘שטיבל’, היו אך שתיים מתוך שורה ארוכה של סִדרות חוברות וספרים, שיצאו על־ידי הוצאה רבּת־זכויות זו אחרי שעברה לארץ בשנת תרפ“ט (1828). בית־הוצאה דינָמי זה, שנוסד במוסקבה ב־1917 על־ידי איש־העסקים הנדבן אברהם יוסף שטיבל (1884–1946), ידעה בשנות־קיומה תהפוכות ונדודים (וַרשה, ברלין, ניו־יורק). אחרי שתקעה יתד בארץ־ישראל, בניהוּלוֹ של נחום טברסקי, העניק עוֹרכהּ דוִד קלעי (1898–1948) לספרות־הילדים מקום מרכזי בפעילותה, תוֹך הקפּדה על אֵיכוּת ספרוּתית וניקיון בהדפּסה. בשנים תרצ״ב־תרצ״ג ואילך התחילו יוצאות בה בזו אחר זו סדרות של חוברות קטנות ומשוּבּחוֹת, מנוקדות ומצוירות, ערוכות על־ידי לוין קיפּניס לפי סולם הגילים: ‘ספריה לילדים, מדרגה א’, עם מעשיותיהם של אהרן פישקין וישראל דושמן, מ”א אביגל וא"ז בן־ישי ושלל אגדות מתורגמות ומעובדות. אנדה פינקרפלד־עמיר הוציאה בספריה זו קובץ ראשון של חרוזֶיה לטף – ‘על ענן כביש’ (תרצ"ג) –עם ציוריו של נחום גוטמן. ב’ספריה לילדים, מדרגה ב’ הוֹפיעוּ חוברות גדולות מעט יותר, עם סיפוריהם של מרדכי מיכאלי ונֹח טמיר, צבי ליברמן (לִבנֶה) ושמואל בס, יעקב פיכמן ויוסף אריכא ועוד. ההוצאה בישׂרה במודעות, כי “מאה חוברות הוכנו לדפוס” בספריה לילדים, על שתי מדרגותיה, אך רק כמחצית המספר הזה של חוברות ראה אור.

רבת־משקל יותר היתה הספריה ‘מנחה לנוער’ של שטיבל, בּהּ יצאו בשנים תרצ“ג – תרצ”ד עשרה ספרים, שרוּבּם היו לקלַסיקה בספרות הילדים והנוער שלנו. ראשונים בה היו סיפּורוֹ האֶפּי של צבי ליבּרמן (לבנה) ‘הרפתקאותיו של דן’ וכרך סיפוריו המתורגמים של מרדכי בן־עמי. אחריהם יצאו ב’מנחה לנוער' הספרים המשוּבּחים ‘אנשי בראשית’ לאליעזר שֹמאלי, ‘באהלי מדבר’ מאת פסח בר־אדון (בפסבדונים עזיז אפנדי) ו’חומת אגריפס' ליעקב חורגין. (על יצירות אלו ידובר בפרקים המוקדשים לאותם מסַפרים.) כן נדפסו בספריה זו כמה וכמה תרגומים משוּבּחים, ביניהם ‘המלך מתיא הראשון’ מאת יאנוש קורצ’ק בתרגום יוסף ליכטנבּוֹם, ‘המלחמה לאש’ מאת אנרי ז’וזף רוֹני בתרגום נתן אלתרמן, וכן מסיפּוּרי ג’ק לונדון ועוד⁹⁵.

הגל הגוֹאֶה של חוברות וספרונים לגיל הרך אי־אפשר לו שלא יעורר הדים ותגובות. בשבט תרצ"ג התכנסו בתל־אביב סופרים ומחנכים לדיוּן “בּדבר צורך הכרחי להוציא רשימת סיפורים ומעשיות [מומלצים] לתינוקות שלפני בית רבּן”, ויעקב פיכמן השמיע בו דברים חריפים על “הפרוֹדוּקציה השופעת של שירי ילדים וסיפּורי ילדים גרועים, ההולכת ומטשטשת את מעט הטוב מסוג זה, שנוצר על־ידי משוררינו ומחנכינו המצוינים” (‘מאזנים’, יג שבט תרצ"ג).

בשנים תרצ“ד– תרצ”ה שיתפה הוצאת שטיבל פעולה עם הוצאת ‘מצפה’ בייסוד ספריה חדשה לילדים, ובשיתוף־פעולה זה אפשר לראות את ראשית פעילותה הסדירה של ‘מצפה’ בתחום ספרות־הילדים. הוצאת ‘מצפה’ שנוסדה ב־1925 על־ידי מרדכי ניומן, יהושע צ’צ’יק ויוסף שרברק (שלושתם משוחררי הגדוד העברי האמריקני, שיסדו בירושלים בית־מסחר לספרים), היתה גם הוצאת־הספרים הראשונה בארץ – לצד ‘אמנות’ – שהנהיגה מפעלי החתמה נרחבים על ספרֶיה. עוד בתרפ“ח יסדה הוצאה זו ספרִיה מצוּיֶרת לבני הנעורים בעריכת אשר ברש, ובפרוֹספּקט שנלוָה אליה נאמר כי “בהתחשב עם חוֹסר ספרות מתאימה לבני־הנעורים” ניגשה ‘מצפה’ להוציא מבחר ספרים מן הספרות העולמית, שיהיו “הוספה חשובה לספרות הנוער העברי”; אך שלושה ספרים בלבד יצאו בה (סיפּוּרי שקספיר לילדים, סיפּורי האוֹדיסיאה לילדים ו’אוהל הדוד תום' מאת הֶריאֶט בּיצֶ’ר סטוֹ), כולם מלוּוים איורים צבעוניים⁹⁶. גם הספריה המשותפת של שני בתי ההוצאה, שנקראה ‘שֵם’ (ראשי תיבות של שטיבל – מצפה), הושתתה על מפעל החתמה נרחב, והודות לו קיבלו אלפי מנויים צעירים ברחבי הארץ ספר־קריאה חדש מדי חודש בחודשו. שני עורכי ההוצאה – אשר ברש עורך ‘מצפה’ ויצחק שנהר (שנברג) מהוצאת שטיבל – הם שבּחרו את עשׂרים הספרים אחידי הצורה, רוּבּם כּכולם תרגומים מספרות ההרפתקה והקלַסיקה האירופית והאמריקנית, ואף תירגמו בעצמם ארבעה מספריה: ברש את קובצי אגדות־העם ‘פלח הרימון’ ו’הדס' ושנהר את ‘החבצלת השחורה’ מאת אלכסנדר דיומא ואת ‘אוליבר טוִיסט’ מאת דיקנס (בפסבדונים י. שי). נתן אלתרמן תירגם את ‘רדי הזקן’ מאת פרדריק מריאט, ואנדה פינקרפלד־עמיר תירגמה את ‘המלך בּובּ: סיפור מחיי יער־עד באפריקה’ מאת תאודור פוֹלבֶּר. ארבעה ספרים תורגמו על־־ידי מ”ז ולפובסקי, ביניהם ‘מכרות המלך שלמה’ מאת הנרי ריידר הַגַרְד ו’הנוֶה במדבר' מאת תומס מיין ריד. עשרים ספרי ‘שֵם’ (ראה נספח), שהעניקו חוויות מעשירות לילדי שנות השלושים והארבעים, הופיעו במהדורות חוזרות ונשנות, וכמה מהם זכו בשנות המדינה לתרגומים מחודשים.

בד בבד עם שיתופה בספריית ‘שֵם’, וכנראה גם בהשפעת שיתוף משתלם זה, התחילה הוצאת ‘מצפה’ להתמקד יותר ויותר בספרי ילדים. הדעת נותנת, כי המשבר שפקד בשנים 1935–1938 את שוק הספרים למבוגרים השפיע גם הוא על החלטתם של בעלי ‘מצפה’ – ושל מו“לים נוספים – למעט בהוצאת ספרות כללית ולעבור לספרי ילדים, שהביקוש להם הלך וגבר⁹⁷. בתרצ”ו הוזמן יעקב פיכמן לערוֹך בשביל ‘מצפה’ ספריה מנוקדת בשם ‘הילד הקורא’, שספרֶיה נחלקו כמעט שווה בשווה למקור ולתרגום. אחד הספרים הראשונים בה היה ‘מסע הבובות לארץ־ישראל’ מאת אברהם רגלסון, שפיכמן קרא את פרקיו במוסף ‘דבר’ לילדים (תרצ"ב) וראה בו “אחד הדברים הנפלאים ביותר, שניתן לנו במקצוע [ספרות הילדים]” (מאזנים, ו, תרצ"ו, עמ' 228). כן נכללו בספריה כמה סיפורים היסטוריים משוּבחים (‘היתד, או יעל אשת חבר’ מאת ישראל שף [פרק א/י] ו’מעל החרבות' לצבי ליבּרמן [לִבנֶה; פרק י/ב]), סיפּוּריו הרגשניים־“מדמיעים” של יעקב דינזון (‘הרשלה’, ‘יוסילי’, 'שתי אִמוֹת’‎), שתורגמוּ מיידיש, קובץ של אגדות אנדרגון, ומהדורות מחודשות של ספרים, אשר הופיעו תחילה על־ידי ‘קופת הספר’, שהתמזגה בתרצ"ה עם ‘מצפה’ (וחדלה מאז לפעול כספריה עצמאית); ביניהם: "‘בלי כוכב’ ליהודה בורלא, ‘עודד הנודד’ לצבי ליברמן (לִבנה), ‘אי המטמון’ לסטיבנסון ועוד.

לאחר שפרש פיכמן מעריכת ‘הילד הקורא’ חלה הפסקה של חמש שנים בפעילותה של ‘מצפה’ בתחום ספרות־הילדים. רק בראשית מלחמת־העולם השניה שבה ההוצאה להדפיס ספרי ילדים חדשים, אלא שמספרם היה מועט ובחירתם היתה נתונה – כך נראה – ביד המקרה. בין הספרים המקוריים שהופיעו אז ראוי להזכּיר את אסוּפּת המעשיות ‘נסַפּר ונשמע’ מאת יצחק למדן ואת קובץ החרוזים ‘אלף בית’ (תש"ד) – ראשון ספרי הילדים של אפרים תלמי⁹⁸.

באותה עת כבר התחיל להסתמן הפּילוּג בהוֹצאת ‘מצפּה’; בראשית תש"ה נפרדוּ שלושת השוּתפים והקימו שלוש הוצאות־ספרים עצמאיוֹת, שנקרו בשמוֹת בעליהן: יהושע צ’ציק, מרדכי ניומן ויוסף שרברק⁹⁹ .

באותה שנה, שבּהּ התחיל יוסף שׂרברק להוציא ספרי ילדים עם שותפיו ב’מצפה' (תרצ"ג) עלה אחיו הבכור, המו“ל הוִילנאי־וַרשאי שלמה שׂרברק (1876–1945), ויסד בתל־אביב את הוצאת ‘יזרעאל’, שעיקר פעילותה היתה גם כּן בתחום ספרות־הילדים. אך בניגוד למקריוּת שאיפיינה את ‘מצפה’, היתה להוצאת ‘יזרעאל’ מדיניות־עריכה יזומה, ששולבו בה זיקתו האישית של המו”ל להיסטוריה יהודית עם רצונו להקנות לקורא הצעיר ערכים לאומיים־אנושיים. בתרצ"ד יסד ש' שרברק במסגרת ‘יזרעאל’ את ספריית ‘דורות’ ומינה את אברהם אריה עקביא (יעקבוביץ’; 1882–1964), שעלה יחד אִתוֹ, לעורך ראשי של ההוצאה.

עקביא, שערך בתרפ"ב את הדו־שבועון ‘שבלים’ (פרק ה/ז) וגילה בכל שנות עבודתו שקידה ופוריוּת בלתי־רגילות, ניגש לתפקידו החדש במרץ האופייני לו. הוא גייס צוות של כותבים ומתרגמים ותוך ארבע שנים התקין לדפוס למעלה מחמישים כרכים של סיפורים היסטוריים במסגרת הספריה ‘דורות’ ושש “ספריות־הבּת” שלה. עם התרחבות הספריה והסתעפותה פירסמו עוֹרכיה פרוספקט מפורט, ובו סיפּרו על תוכניתם ודרך עבודתם: “מיום שהחלה הוצאת ‘יזרעאל’ להוציא סיפורים לנוער מדברי ימי ישראל”, נאמר בפרוספקט, “פנו אליה רבּים בבקשה וגם בדרישה נמרצה להוציא מהדורה חדשה של ‘זכרונות לבית דוד’ בשביל בני דוֹרנו החדש בארץ ישראל”. כשניגשו העורכים למשׂימה זו נוכחו לדעת כי הספר נתיישן בתוכן ובסגנון; הם מצאו שאין לוותר על “כל אותה תקופת הגבורה של כיבוש הארץ מימי משה ויהושע והשופטים ועד מלכות בית דוד”, וּכמו כן נוספה “עוד תקופה חשובה, עשירה במפעלים כבירים וגיבורים חדשים – הלא היא תקופת תחיית העם ושיבת ציון החדשה”. וכך, תוך כדי העבודה בספריַת ‘דורות’ והצטברות החומר הספרותי־ההיסטורי העצום, נוסדה בתוך ‘דורות’ הספריה ‘זכרונות גיבורי האומה’ על ששת “מחזוריה”: ימי קדם, בית דוד, מלכות ישראל, בית שני, ישראל בגולה ודור התחיה.

חמישים ספרי ‘דורות’, עם תריסר כרכי ‘זכרונות בית דוד’, שנערכו מחדש על־ידי א“א עקביא, אליעזר שטיינמן ומ”ז ולפובסקי, הקיפו ארבעת אלפים שנוֹת היסטוריה יהודית, החל בכיבוש הארץ (‘שמש בגבעון דום’ מאת כורש בריידי בתרגום אוריאל [בן א"א] עקביא) וכלה בייסוד פּתח־תקוה (‘על חוף הירקון’ מאת משה סמילנסקי). לצד תרגומים ועיבּוּדים של סיפורי מאיר להמן, לודביג פיליפסון, אברהם מאפּוּ, ג’יימס לודלאו, גורג' אֶליוט ובנימין דישׂראלי, נדפסו כאן לראשונה גם סיפורים מקוריים מאת יעקב חורגין (‘הקנאים הצעירים’), א“מ חריזמן (‘סודו של רוטשילד’), משה בן־אליעזר (‘ירבעם ורחבעם’), אהרן בן־אוּר (אוּרינובסקי; ‘הורדוס ומרים’), ומ”ז ולפובסקי (‘מלך ביהודה’ ועוד), שנהפכו אף הם ברובם לקלסיקה בספרות־הנוער שלנו.

ספריית ‘דורות’ נחשבה, בצדק, למשובחת שבספריות המעטות לילדים שפעלו אז. במקביל לה התעתד שׂרברק להוציא גם סִדרת סיפורים היסטוריים לקוראים המתחילים. “עיבּדתי תכנית ופניתי לסופרים שונים בהצעה שיכתבו סיפורים כאלה”, סיפּר המו“ל בזיכרונותיו. “שניים מהם ניסו ולא הצליחו, ואילו אחרים דחו את הצעתי. […] לצערי עזבתי את התכנית”¹⁰⁰. במקוֹמה כתבו וערכו א”א עקביא וז' אריאל סדרות מקבילות ומשלימות לקוראים המתחילים והמתקדמים – ‘אלומות’, ‘שלבים’ ו’הדסים' – שנועדו להעניק לילד “סיפורים ממיטב הספרות – חומר־קריאה מאלף, אגדות ממיטב האגדה המקורית והלועזית, משלים ודברי מדע קלים ומוסברים יפה” כדי להעלוֹתוֹ בשלבים (מתוך ה“פרוגרַמה” של ספריית ‘שלבים’). בספריות אלה הופיעו קובצי אגדות (ה"כ אנדרסן, האחים גְרים, וילהם הַאוּף, ‘אלף לילה ולילה’ ועוד) ועיבודים מקוצרים של יצירות קלסיות לילדים (‘עליסה בארץ הפלאות’. ‘דון קישוט’, 'תום סוֹיֶר ועוד). כן הדפיסה ‘יזרעאל’, לצד מהדורות חדשות של ספרי קלסיקה לנוער, שיצאו עשר שנים קודם לכן בוַרשה (ביניהם ‘לורד פוֹנטלֶרוי הקטן’ מאת פראנסס הוֹדג’סוֹן בֶּרנט), גם תרגומים משובחים של כמה ממיטב ספרות־הילדים האירופית החדשה; ‘המשמנאים והמרזנאים’ מאת אנדרֶה מוֹרוּאה¹⁰¹, ‘מחנַים’ ( = הילדים מרחוב פַּאל') מאת פֶרֶנץ מוֹלנֵר, ‘אמיל והבלשים’ מאת אריך קסטנר בתרגום אלתר אילי ובעריכתו של אברהם שלונסקי, ועוד.

אחרי מותו של ש' שרברק חילקו יורשיו את בית־ההוצאה לשניים: בתו אִידה עמדה בראש הפלג שנקרא הוצאת שלמה שׂרברק, ובנו אלכסנדר יזרעאל ניהל את החלק שהוסיף להיקרא ‘יזרעאל’.

ג. מ’אַיָלה' ועד ‘פז’

רוב המו“לים, שפעלו בתל־אביב ובירושלים בשנים תרצ”ו־תש“ח, הוציאו גם הם סדרות ו”ספריות" לילדים ולנוער. בספריית ‘אַיָלה’ של ‘דביר’ יצאו קובצי שירים של אנדה פינקרפלד (עמיר), מרים ילן־שטקליס, ישראל דושמן ואֶלה וילנסקי (אמיתן). הוצאת ‘מסדה’, שנוסדה בשנת 1933 על־ידי ברכה ומאיר פלאי (והוציאה כעבור שנתיים ספר ראשון לילדים: ‘רובינזון קְרוּזָה’ מאת דֵיפוֹ בעיבוד יהודה גרזובסקי־גור), יסדה בשיתוף עם אגודת־הסופרים את ספריית ‘מפרש’¹⁰², ובה יצאוּ כעשרה ספרים מנוקדים, מיעוטם מקור (הראשון שבהם: ‘אַיֶלת העמק’ ליעקב פיכמן [תש“ב] ורובּם תרגום (הראשון: ‘אחד־עשר האלופים’ מאת אדוארד בס בתרגום אליהו מיטוס). הוצאת ראובן מס, שעלתה ב־1933 מברלין לירושלים, יסדה בשיתוף חברת ‘קֹהלת’ של הסתדרות המורים את ספריית ‘אשכולות’ (ת"ש), ובה הופיעו עשר חוברות מנוקדות ומצוירות לקוראים המתחילים, פרי־עטם של יצחק ספּיבק (עורך הסדרה), לוין קיפניס ונֹח טמיר. עשר חוברות סיפורים נוספות מאת קיפניס, טמיר ואחרים יצאו באותה עת בירושלים בספריית ‘שִבּלים’, שיסד המו”ל הירושלמי אלכּסנדר לוּסטיגמן. באותה שנה עצמה (תש"ב) הופיעו בהוצאת ‘קרית ספר’ הירושלמית, שנוסדה ב־1933 על־ידי שלום סטיפנסקי (סיוָן), שלוש סדרות מקבילות של חוברות קטנות, שכּל אחת מהם הכילה מסיפוריו של סופר אחד: ‘עלעלים’ – שש חוברות סיפורים מאת בלהה יפה (פרק יא/ה); ‘ילדי העמק’ – שש חוברות מאת צבי ליבּרמן (לִבנה); ‘מסיפּוּרי הדוד אפרים’ – עשר חוברות מאת המוּסיקאי ואיש־הרדיו אפרים גולשטיין (די־זהב: 1902–1957), שפירסם אחר־כך שוּרה של קובצי סיפורים ואגדות וכן שני ספרי מוסיקה לנוער. והרשימה ארוּכּה.

לא כל הספריות לילדים יצאו על־ידי בתי־הוצאה ממוסדים דווקא. כך, למשל, יסדה הלשכה הירושלמית של ‘הדסה’ בתרצ"ז ספריה לילדים, שחוברותיה הנאות התמקדו בנושאי בריאות ושמירת ניקיון ונכתבו רובּן ככולן בחרוזים: ‘אני בריא!’ מאת אנדה פינקרפלד (עמיר), ‘זִפְתִּינוֹק’ מאת קורני צ’וּקוֹבסקי בעיבּוּד רבקה דוידית, ‘אלף בית של בריאות’ מאת עורך הספריה אברהם אבן־שושן (חתום: א' אבי־יובל) ועוד. ובתל־אביב הוציא המרכז לנוער של הסתדרות העובדים סִדרת חוברות מנוקדות, שנועדה להקנות ערכים חלוציים, אנוֹשיים ומעמדיים לבני הדור הצעיר. יוזמהּ היה ברל כצנלסון, אשר “חרד באמת ובתמים לדמותו של דור העתיד”¹⁰³, והעורכת בפועל היתה ברכה חבס, שגם כתבה את רוב החוברות: ‘הסתדרות העובדים מהי?’, ‘רחל’, ‘אלכסנדר זייד’, ‘וִינא (פרשת מאבקם של פועלי אוסטריה)’ ועוד. נכללו בספריה גם חוברות של סיפורים בעלי מֶסר חברתי־אידיאולוגי (‘ילדי עמל’, ‘גיבורים קטנים’, ‘הארבעה מכנרת’), קונרסים לחגים, שנוֹעדוּ לצעירי הקוראים וכוּנוּ ‘ספריַת שי’, וכן חוברות־עֵזר למדריך. כעבור שָנים לא רבּוֹת שיתפו ברכה חבס וברל כצנלסון – שניהם אנשי ‘דבר’, שעמדו על ערשׂ ‘דבר לילדים’ – פעולה גם ביִיסוּד הספריות לילדים ולנוער של ‘עם עובד’ (ראה להלן).

כנהוג מאז ומעולם, היו גם מחבּרים, שהוציאו בכוחות עצמם את יצירותיהם בסדרות של חוברות. כך, למשל, הדפיס אהרן פישקין את מעשׂיוֹתיו בחוברות ‘הכֹּל מן השמש’, ‘מאין באים המים’ ועוד, בהוצאתו הפרטית ‘קטינה’ וזכה לביקוֹרוֹת מסויגות¹⁰⁴. מאיר פרבּר, שחיבּר ועיבּד אגדות בחרוזים, הוציאן גם הוא בכוחות עצמו בסידרה בשם ‘אתאזא’ (ראשי תיבות: אם תרצו אין זו אגדה…); והיו מו"לים לשעה, שניסו לחדור לשוק־הספרים לשם צבירת רווחים קלים ופעולתם זכתה לביקורת קשה¹⁰⁵.

הוצאה אחת ויחידה – היא ‘יבנה’, שנוסדה ב־1932 על־ידי יהושע אורנשטיין¹⁰⁶ – העדיפה אז להוציא את ספרֶיה לילדים בלא לקשור אותם דווקא לספריות, או לסדרות. תחת זאת טיפחה סופרי ילדים, שבחרו להוציא את רוב ספריהם אצלהּ. ראשון שבהם היה ארי אבן־זהב (1899–1971), שסיפוריו הראשונים לילדים – ‘נשמות העצים’ ו’קבר אחים' (אגדות הסופדות לעצים שנשחתו בידי פורעים) – יצאו בחוברות קטנות, שנראו כתחילתה של סִדרה שלא היה לה המשך. גם ספריו הבאים לנוער – ‘דן נלחם בארבה’ (תרצ"ו), ‘המלחמה על הגבול’ (תרצ"ט), ‘אלה מסעי דן’ (תש"ז), ‘מה מִליל’ (תש"ח) ועוד – יצאו על־ידי ‘יבנה’ ותיארו בנעימה אֶפִּית את קורותיהם של נערים בני הארץ והגולה בימי סכנה ומלחמה.

סופר אחר, שהוציא את כל סיפּוריו הקטנים על־ידי ‘יבנה’, הוא יצחק שוַייגר (דמיאל; רוסיה 1892 – תל־אביב 1972), שהיה מעורכי הדו־שבועון ‘צפרירים’ (ראה פרק ה/ז). סיפוריו הליריים, הספוגים אהבת אנוש ומעלים על נס את השלום והעזרה ההדדית, הופיעו בשורת ספרים בעלי תבנית אלבומית אחידה – ‘אשר סיפּרתי לילדתי’ (תרצ"ז), ‘ככה סיפּרו לי’ (תרצ"ח), ‘מה שראה הירח על הארץ’ (תרצ"ט) ועוד – מלוּוים באיוריו הצבעוניים של נחום גוטמן. הידוע בסיפּוריו – "שִׂמלת השבּת של חנהלה' – היה לקלסיקה קטנה בספרות לבני הגיל הרך, הוּצג בתיאטרון ונדפס במהדורות חוזרות ונשנות.

מן הספרים האחרים, שיצאו על־ידי ‘יבנה’ בשנים תרצ“ח־תש”ח, יוּזכרוּ: קובצי השירה והסיפּורת של שאול טשרניחובסקי ‘שירים לילדים’ ו’אשר היה ולא היה‘; ספרי החרוזים והאגדות השיריות של חנניה רייכמן ‘אני נהג’ אני שוטר’, ‘מאוצר אגדות הזהב’ ו’ממלכת הדמיון', שהצטיינוּ בליטוּש קצבִי וחרוּזִי מבריק; וכן הסִדרה הפּוֹפּוּלרית ‘מאורעות דוּבּוֹן’ מאת מרי טורטל (חרוזים וציור), בתרגומו של אברהם אבן־שושן, שנדפּסה תחילה בשבועון 'עתוננו (פרק יג/ה).

[ג1] ספריַת ‘פז’

שוֹנה לטובה באיכוּתה וכיווּנה מרוב הסדרות האחרות של אוֹתם ימים היתה ‘ספריַת פז’ הנשכחת, שנוסדה בחנוּכּה תש“ג על־ידי ד”ר חוה מרגולין (1898–1977). מרגולין, שניהלה בתל־אביב מכון לשִכפּול ולהדפּסה בעוד בעלה העיתוֹנאי גולה בסיבּיר, היתה אִשה מיוחדת במינה, אוהבת ילדים¹⁰⁷, שביקשה להעניק לקוראים הצעירים בני דור המלחמה ספרים בעלי איכות ההולמים את צורכי הילד ואת צורכי התקופה. היא מינתה עורך פדגוגי להוצאה – מעשׂה שהיה בגדר חידוש במו“לוּת העברית – הוּא ד”ר ישראל רבקאי (רובין; 1890–1954), עורך ספרי השנה ‘האם והילד’ ומחבר הספר "על שפת ילדינו בארץ' (תרצ"ח). עם כּנִיסתוֹ לתפקיד זימן רבקאי מחנכים ואנשי רוּח לדיוּן בנושא “תקופת הדווי וספרות־הילדים שלנו”. והדיוּן נחתם בסיכּוּם; “סופרי הילדים שלנו מצוּוים להיפּרד מן השיגרה ולשַנות את דרכם”¹⁰⁸.

תמונה (מוגנת בזכויות) ותחתיה הכיתוב:

‘אם הבנים’ לחנניה רַיכמן, אחת מחוברות ספריַית פז מייסודה של חוה מרגולין (תל־אביב 1942–1945).

עם הופעת החוברת הראשונה זכתה הספריה החדשה לקבלת־פנים חמה, נלהבת כמעט, של הביקורת. “הוצאת ספרים חדשה למען הילדים הופיעה בשוק: ספריַת ‘פז’”, כתב פלק הַילפּרין, “החוברת הראשונה שהוציאה – ‘דואר’. המחַבּר – מרשאק, מטובי היוצרים למען הילדים בלשון הרוסית, המעבּדת – לאה גולדברג, מטובי המשוררים בלשון העברית. העורך הפדגוגי – ד”ר י. רבקאי, מטובי הפדגוגים בארץ־ישראל. צירוף זה של כוחות מניח לקוות, שיצירתם תהיה מתוקנת באמת. והתקוה לא איכזבה" (‘דבר’, 29.11.1942). ומבקר אחר סיים את רשימתו בברכה מהולה התפעלות: "חוברת ראשונה לספריַת ‘פז’. ירבו כמותה. פז ופזים! (‘הצופה’, 4.12.1942. חתום: נ.א.).

שבחים אלה הורעפו חרף – או אולי בשל – ההתחלה הצנועה של הספריה. שבעת הספרונים הראשונים נדפסו לא בבית־דפוס, אלא במכון השִכפול ‘המומחה’ של חוה מרגולין. ימי המלחמה והצנע הם שחייבו הצטמצמוּת זו; כפי שציין שׂריה שפירא עם הופעת החוברת הראשונה:

ואכן הניסיון הצליח. האיכות הגבוהה והשבחים הרבּים הביאו בעקבותיהם גם הצלחה חומרית. אחד־עשר הספרונים הבאים הופיעו בדפוס ממש, ולאחר שהמלחמה נסתיימה והחוברות הראשונות אזלו מן השוק, יצאו כמה מהן במהדורה חדשה, אף הן בדפוס ובצורה משובבת עין. עיון חוזר בשמונה־עשר ספרי ‘פז’ יגלה כמה נקודות הראויות לציון: מחצית הספרים היו יצירות מקור, פרי־עטם של כמה מבּחירי היוצרים לילדים של התקופה – יעקב חורגין ועמנואל הרוסי, מרים ילן־שטקליס ולאה גולדברג, פלק הילפרין ושלמה סקוּלסקי, חנניה רייכמן ואברהם לויסון; המחצית האחרת כּללה תרגומים מן הספרות הרוסית, החל במשלי קרילוב וכלה בּשירים הסיפּוּריים של מרשק, מאיאקובסקי ואגניה בארטו (1906–1981). המגמה השלטת של עורכי הספריה היתה חתירה אל האקטואליות והענקת חומר־קריאה לילדים על נושאים העומדים ברומו של עולם: המלחמה בצורר, חתירה לגאולה, קיבוץ גלויות, סיוע לנזקקים. כך סיפרה, למשל, מרים ילן־שטקליס בפּוֹאֶמה האֶפּית הידוּעה שלה ‘מעשה בילדה מיליק ובדודה פּיליק’ (פרק יא/ז) על אִשה אמיצה, היוצאת לדרך ארוּכּה רבּת־סכנות כדי למצוא מזור לנפש האהובה עליה. פלק הילפרין סיפּר על אח ואחות, שיצאו לשחרר את המשיח מכּבליו, “למען ימהר להציל את היהודים מצרתם” (‘המשיח בא’) – אגדה נאיבית, שזכתה לביקורת מסוּיֶגת בגלל עטיפת הזוועוֹת בלבוּש אגדי¹¹⁰. יעקב חורגין סיפּר באגדתו הסמלית ‘חלום ליל פסח’ על נער שיָרד אֶל ארמון במצולות הכינרת, ושם שמע את אנחותיהם של היהודים המעוּנים וראה את החרב המצפה לגיבּור שיביא את הגאולה. ועמנואל הרוסי סיפר באלגוריה השירית ‘העכביש והדרור’ על יצור עריץ ומאוס, שלכד בקוּריו את היער, עד שבא דרוֹר אמיץ, קרע את הרשת, הרג את העריץ וקרא דרור לשוכני היער – אלגוריה שזכתה לביקוֹרת דוּ־ערכּית¹¹¹.

מלבד אֵלה אנו מוצאים בספריַת ‘פז’ את אחת היצירות הראשונות, שנכתבו לילד העברי על נושא השואה, היא הדרמה ‘בעליַת הגג’ מאת אשר לרנר, שהיה מבקרוֹ הספרוּתי־התיאטרוֹני של היוֹמוֹן ‘המשקיף’. במחזה רב־עוצמה זה מתוארת כּיתת תלמידים, שהתארגנה בחשאי בתוך ביִת הרוּס בגיטו וַרשה; וכשמגלים הנאצים את המחבוא משלֵח המורה המסוּר את תלמידיו החוצה דרך האשנב ונשאר לבדו בעליה, כדי לעכּב את המרצחים. “לפנינו ניסיון רציני, חיובי ומוצלח ליצור ספרות־ילדים על רקע של עלילת גבורה לאומית, השאובה מן הטרגדיה של ימינו,” כתב אחד המבקרים. “הרושם מחריד ומזעזע – גם למבקרים; אבל הוא גם מפיח תקוה. עַם שיש לו מורים כאלה – לא יאבד לעולם. אבל – היש לנו מורים כאלה?” (‘המשקיף’, 21.5.1943; חתום: קורא)¹¹².

היצירוֹת המתורגמות שנכללו בספריה עוסקות אף הן, רוּבּן ככולן, בנוֹשׂאים אקטואליים, או כאלה המעוגנים בּחיי יום־יום. כאן שׂררה מגמה כללית, שבאה ככל הנראה מן העורך הפדגוגי, להעביר את העלילה וגיבּוֹריה מן הרקע הרוסי הזר אל ההווי הארץ־ישראלי הקרוב והמוכּר: נושא־המכתבים, גיבור הפּוֹאֶמה המשעשעת־מחנכת ‘דואר’ מאת ש. מַרשאק (בתרגומה המבריק של לאה גולדברג) מחלק אִגרות מעפולה, יגור ועין־חרוד לתושביה של עיר עברית; ‘הבחור הפלאִי’ – אף הוא גיבּוֹר פּוֹאֶמהשל מרשאק (בעיבּוּדוֹ של אברהם לוינסון) – ביצע את מעשׂה גבורתו – חילוץ ילדה מתוך בית בוער – בלב תל־אביב, והנוסח העברי של היצירה מסתיים בשורה: “עמל וגבורה היא מידת היהודים”. בדומה לכך אנו פוגשים גם ב’ספר על ספרים' – גם הוא מאת מרשאק בעיבוד לאה גולדברג – שמוֹת של יוצרים עבריים, כגון: “מִתְאוֹנֵן בְּלִי הֶרֶף בְּיַאלִיק:/ בִּנְעוּרַי מה טוֹב הָיָה לִי”; וביצירתה של אגניה בַּרטוֹ “האחִים”, השָרָה על ילדים בני עדות ושבטים שונים שהם כולם בנים ואחים לאומה אחת גדולה, אנו פוגשים בנוסח העברי של יהודה אלראי את עוזיאל הספרדי, סעדיה התימני, יוסי שעלה מפולין ויורם ה“צבר”… מגמה לאומית־אקטואלית זו של עורכי הספריה כבר נזכרה על־ידי העיתוֹנוּת, שציינה כי “הקַו לפיה פועלת הוצאת ספרות־ילדים זו יש בו משום מתן מזון רוחני מתאים לנשמת הילד העברי בתקופה טרופה זו” (‘המשקיף’, 11.2.1944).

וגם בּזאת ניכר ייחודה של ספריית ‘פז’, שעורכיה קיימו קשר הדוק עם הקוראים בכתב וגם בעל־פה. צעירים ומבוגרים שלחו אליהם מכתבי תודה על החוברות היפות, תוכנן וצורתן (הצייר הקבוע שלהן היה משה מטוסובסקי), ומורים סיפרו כי העלו עם תלמידיהם את המחזה ‘בעליַת הגג’. מדי פעם נערכו ‘ערבי פז’ לצעירים ולמבוגרים בהשתתפות סופרים ואמנים¹¹³. או ערבי עיון בהשתתפות מחנכים, סופרים ואנשי רוח, שבהם נדונו בעיות אקטואליות, כגון אם צריכה ספרות־הילדים העכשווית “לווסת את האמוציה של אהבה לעצמנו כלפי משמידי עמנו”, או שמא במקום חינוך לשנאה עליה “להעמיד במרכז את החינוך לגבורה, להתגוננות ולמסירות נפש”¹¹⁴.

פעילותה של ‘ספריַת פז’ נמשכה שלוש שנים בלבד¹¹⁵ ; ואף־על־פי שרוב ספריה נשכחו ונעלמו מידיעת החוקרים¹¹⁶, היא הטביעה חותם על ספרות־הילדים ערב קום המדינה, כפי שניתן ללמוד מעדותו של נ' בן־דוד: “ספריַת ‘פז’ נבדלת משאר הוצאות־הספרים לילדים בארץ, שהיא עושה נסיון כן ורציני לפתור בעיות חינוכיות אגב הגשת חומר לקריאה, לשירה ולהסתכלות, ואין היא מסתפקת בייצור ‘סחורה’ בלבד. כך הופכת ספריַת ‘פז’ למפעל, והיא ראויה לתואר הניתן במקרים כאלה בארצות המערב: מוסד בעל תועלת ציבורית” (‘המשקיף’, כ תמוז תש"ג).

ד. ‘עם עובד’ צעיר – מ’קטינא' ועד ‘שחרות’

בערב פסח תש“ב, עם פִרסום הפרוספקט הראשון של הוצאת ‘עם עובד’ (‘דבר’, 1.4.1942), נתעשרו קוראיה הצעירים של ארץ־ישראל בספריות חדשות לילדים ולנערים, שהיו עד מהרה לגדולות ולרבּוֹת־התפוצה ביותר בשעתן, גם אם לא מילאו תמיד אחרי ציפיותיהם של הקוראים. ברל כצנלסון, מייסד ‘עם עובד’¹¹⁷, שהאמין בכוחה של הספרות לשמש כלי חינוכי משפיע וטען כי “הספרות העברית זקוקה אולי לספרות־נוער יותר מאשר לכל דבר אחר”, השקיע יגיעה ומחשבה בבניית הספריות לילדים ולנוער של ההוצאה ההסתדרותית. “אני רוצה לומר מתוך נסיוני, שבּחירת ספרות לילדים בעברית אינה מן הדברים הקלים”, אמר בשבוע הראשון לקיוּמהּ של ההוצאה, והוֹסיף” “כל מי שבודק ורואה מה שנעשה בספרות־הילדים בארץ, כמה יש בה מן העשׂיה ביד וכמה מעט מהרוּח היוצרת, יתמלא דאגות רבּות”. אַמַת־המידה שלו היתה, “כי מה שאינו טוב לילדים אינו טוב גם לגדולים, ומה שטוב לילדים טוב גם לגדולים”. ‘עם עובד’ איננה “הוצאת־ספרים מתוקה, או הוצאת־ספרים פרופאגאנדיסטית לילדים, אשר תכניס אותם תחת כנפי השכינה”, הטעים, “זאת צריכה להיות הוצאת־ספרים מחנכת, הנותנת גם השׂכּלה וגם הבנת האמת” (מתוך הרצאה בכנס פעילים; כתבים, יב, תש"י, עמ' 161).

אפשר לראות בספריות לילדים ולנוער של ‘עם עובד’ המשך שונה לספריה קצרת־הימים של המרכּז לנוער, שיסד ברל כצנלסון שתים־עשרה שנים קודם לכן (ראה פרק ט/ב); וכשם שהטיל בתרצ"ד על ברכה חבס לערוך ולכתוב את ספרוני המרכז לנוער, כך מינה אותה עתה לעורכת הספריות ‘לילד’ ו’שחרות' של ההוצאה ההסתדרותית החדשה. אין ספק, כי הֶעדרה של ספריה הסתדרותית לילדים הטריד לא מעט את ברל כצנלסון, ועד ליִיסוּד ‘עם עובד’ הוציא העיתון ‘דבר’ (שבּרל היה עורכו) ספרי ילדים אחדים, רובם ככולם סיפורים שנדפסו קודם לכן בהמשכים ב’דבר לילדים': ‘בארץ לובנגולו מלך זולו’ לנחום גוטמן (ת"ש), ‘הנער העקשני’ מאת יאנוש קורצ’ק בתרגום שמשון מלצר (ת"ש), ‘זכרונות מעולם החתולים’ מאת אברהם שרון¹¹⁸ (תש"א) ועוד.

מחוסר יצירוֹת־מקור מן המוכן נאלצה ברכה חבּס לפתוח את שתי הספריות בתרגומים. בניסן תש“ב הופיע ראשון ספרֶיה של הספריה ‘לילד’ – ‘איסוֹפּוֹס החכם: ששים משלים לקטנים ולגדולים’, מתורגמים מן המקור היווני על־ידי נחמיה רבן¹¹⁹; בספריית ‘שחרות’ הופיע באותו שבוע ספרהּ הקלסי של סֶלמה לגֶרלף, ‘מסע הפלאים של נילס הולגרסן הקטן עם אווזי הבר’, בתרגום ח”ש בן־אברם¹²⁰, ובחודש שאחריו הופיע הספר השני בספריה – ‘הלוחמים במוות’ מאת הסופר־המדען האמריקני פול דה־קריף, בעיבּוּדה של דבורה אילון־סרני. חרף עובדה זו – פתיחת הספריוֹת בדברי תרגוּם – קיבּלה הביקורת בברכה את שתי הספריות הצעירות ואת תרומתן לקוראים הצעירים: “בספרית ‘שחרות’ כמעט הכל מעורר עניין”, כתב דוד קלעי, “סיפּוּרה של לגרלף וחיבּוּרו של דה־קריף – שני הספרים האלה אשר הופיעו ראשונים בספריה – הוציאו לה מוניטין שאין עוד חשש לשחיקתו” (‘הפועל הצעיר’, לה, תש"ב, גל' 33; חתום: אחינף). בדומה לכך ציין גם ב"י מיכלי, כי “בחירתו של הספר הראשון בספריה ‘לילד’ [איסופוס החכם] – אין טובה ממנה”¹²¹ (שם, לו, תש"ג, גל' 10; חתום: ב.י. דוחובני); ואחריו קבעו גם אחרים, ובדין, כי “חומר הקריאה של הספריה ‘לילד’ משוּבּח ומעניין, חי בסגנונו ונאה בצורתו” (שם, לז, תש"ד. גל' 19).

כל המעיין בארבעים הספרים, שיצאו בספריה ‘שחרות’ בחמש השנים הראשונות לפעילותה, ימצא בהם אותו מבחר רבגוני של ישן לצד חדש, מקור לצד תרגום, מחנך לצד מעשיר ומהנה – מבחר העשׂוי אולי לעורר רושם של יד־המקרה, או של אילוצי המצוי והעדר הרצוי, אבל הוא נעשה על־פי הנחייתוֹ של ברל כצנלסון וכפי שנוסח על־ידוֹ בפרוספקט ההוצאה:

בשל אילוצי המצוי – וכנראה גם בשל מדניוּת ההוצאה לדחוֹת יצירוֹת שהמרתק וה“מותח” מאפיל בהן על המחנך – מוצאים אנו בספריית ‘שחרות’ רק מעט יצירות־מקור חדשות, וגם אלה לא היו בדרך כלל מן הסוג המושך והמסעיר את לב הקוראים הצעירים. הספר המקורי הראשון, ‘חלוצים באו לעיירה’ מאת מרדכי הַלְטֶר¹²², הוא סיפּור רפּוֹרטָז’י מהווי קיבוץ־הכשרה בפוֹלין, שהמחבר השתייך אליו, ואשר תיאוּרי ההווי והלבטים הגודשים אותו רחוקים מלמשוך את לב הקורא. גם בין ספרי המקוֹר הבּאים של ‘שחרות’ קשה למצוא יצירה אחת שהיתה לנכס קיים בספרות־הנוער שלנו, שכּן רוּבּם ככולם שייכים לתחומי הרפורטז’ה, התיעוד, האקטואליה או המדע. ברכה חבס גוללה ‘קורות מעפיל צעיר’, וישראל אהרוני פירסם ‘זכרונות זואולוג עברי’; אברהם עקביה סיפר על הימים שעשׂה ‘עם וינגייט בחבש’, וישראל אבן־נור תיאר ביומנו את הדרך החלוצית שעשה עם חבריו ‘מסדום לבית־הערבה’; משה סתוי סיפר על הווי ‘הכפר הערבי’, ואידה פקטורית סיפרה על העולם שגילוּ תלמידֶיה ‘בשלולית המים’. אפילו ספר־זיכּרוֹן מעזבונו של פלמ"חאי שנספּה בפעולת־סיוּר הוֹפיע ב’שחרות' (‘בן הארץ’, מאת מנחם [אַחֶם] ברגמן). והרשימה ארוכה.

בין ספרי המקור הבלטריסטיים, שיצאו במסגרת ‘שחרות’, אנו מוצאים הדפסות חוזרות של מבחר מסיפורי פרישמן, ברדיצ’בסקי, א"ז רבינוביץ, בוקי בן־יגלי ודבורה בארון, שכבר נדפסו בקבצים קודמים וספק רב אם נועדוּ על־ידי מחבּריהם לנוער דווקא¹²³. לצִדם אנוּ מוצאים את קובץ סיפוריו של פסח בר־אדון ‘סוסים מספרים’, שהמסגרת המונולוגית של בעלי חיים מדבּרים פגמה לא במעט באיכותוֹ האוטנטית; ועוד קובץ סיפורים מאת עזרא המנחם, ‘עפר הארץ’, על “חיי העולים לירושלים עיר הקודש לפני דור ודורותיים”, שאף הוא, על תוכנו הקודר והנפשות הבוגרות הפועלות בו, אין בו כדי למשוך את לב הקורא הצעיר (ואין ספק שמחבּרוֹ גם לא התכוון לכך). יוצא דופן במסגרת ‘שחרוּת’ הוא ספרו של שמשון מלצר “אָלֶף: פרקי זכרונות מן ה’זמן' הראשון ב’חדר'”, המתאר בדרך השיר הסיפורי את עולם ילדוּתו של המחַבּר בעיירה הקטנה בגולה. לאמור: כל ספרי המקור הנזכרים הם קובצי סיפורים וזכרונות בעלי רקע אותנטי, או אוטוביוגרפי, ואין בהם גם סיפור ארוך אחד מהווי הארץ, שיכיל עלילה דרַמַטית שלמה, אשר תכבוש את לב הקורא. ואם כי הבחירה נעשתה מתוך “תשׂוּמת לב מרוּבּה לשרשים בעם היהודי בעבר” (כדברי ברל כצנלסון בהרצאתו הנזכּרת), הדעת נותנת שמבחר זה הנחיל אכזבה למנויי ‘שחרות’.

מוצלח יותר היה מבחר הספרים המתורגמים לספריית ‘שחרות’ , שכּלל ממיטב הרוֹמָנים הקלַסיים והמוֹדרניים לנוער בתרגומים משוּבּחים. אנו מוצאים כאן, בין השאר, מסיפורי יאנוש קורצ’אק (‘יותם הקַסָם’) וּוִילאם סַרוֹיאן (‘הקומדיה האנושית’); סיפורים, שדרמה והומור משמשים בהם בערבוביה נלבּבת, כ’זקני בית־הספר בוִילבּי' הקלסי מאת ר' טלבּוֹט¹²⁴, או ‘ילדי הבזק’ המודרני מאת אלנור מוֹרדאוּנט, בתרגום יעקב אורלנד. גם ספרי המֵידע המתורגמים – כגון ‘בן הסנדלר’ (חיי ה"כּ אנדרסן)' מאת ק"ב בורנט (תירגם משה בן־אליעזר), ‘בדד’ מאת חוקר הקוטב ריצ’רד בירד (תרגמה אלישבע [ביחובסקי]), או ‘מעולם החרקים’ מאת ז’ן אנרי פַבּך (עיבּד פסח אוירבך) – הכילו יסודות בלטריסטיים מובהקים, שהותירו את רישומם על הקוֹראים הצעירים.

עיון חוזר ברשימת ספרי ‘שחרות’ יגלה בבירור את לבטי העורכים בבחירת הספרים. הקריטריוֹן של ברל כצנלסון היה, כזכוּר, “כי מה שאינו טוב לילדים אינו טוב גם לגדולים, ומה שטוב לילדים טוב גם לגדולים” (כתבים, יב, עמ' 162). על כן לא היסס לדחות ספרים אחדים, שהתכוון תחילה להוציאם¹²⁵. חרף תנאי המלחמה, שחייבו הדפסה על נייר זול, הצטיינו ספרי ‘שחרות’ בצורתם הנאה, יחסית. הם נדפסו בניקוד חלקי, ו’עם עוֹבד' היתה אחת ההוצאות הראשונות שהעסיקוּ מגיה ועורך־דפוס, שתפקידוֹ לעבור על כתבי־היד¹²⁶.

פרוֹבּלֶמָטית פחות היתה הספריה המנוקדת ‘לילד’, שרוֹב ספרֶיה היו מצומצמים בהיקפם וכללו סיפורים ושירים קצרים, יחסית, מלוּוים בציורים רבּים. כאן לא ביקשו העורכים להעמיס על הקוראים הקטנים שפע של ערכים, אלא קודם כל להעניק להן חוויוֹת ספרותיות־אסתטיות מענגות; והם עשׂוּ זאת בהצלחה בלתי־מבוטלת. לרשותם של ברל כצנלסון וברכה חבס, שעמדו על ערשׂ ‘דבר לילדים’, עמדה ה“נבחרת” של משתתפי השבועון, שכָּללה כמה ממיטב היוצרים לגיל הרך: מרים ילן־שטקליס ואנדה פינקרפלד־עמיר, אהרן זאב ויעקב פיכמן, פניה ברגשטיין ויהושע מרגולין¹²⁷, שתרמו לספריה כמה מיצירותיהם המרנינות. נתן אלתרמן העניק לה את תרגומיו המבריקים לסיפוריו השיריים של קוֹרנֵי צ’וּקוֹבסקי ‘לימפּופּו’ ו’בַּרמַלַי'; עמנואל בן־גריון הוציא בה מחרוזת שנונה של “מעשיות צחוק וכובד־ראש” מן הפולקלור העולמי (‘המשׂכּיל והכסיל’) ושמשון מלצר תירגם בשביל הספריה כמה מסיפוריהם של הסופרים־הפליטים אלכסנדר חרים ואנטון סטרן¹²⁸.

באותם ימים, שבהם ישב לתרגם סיפורים אלה, נתמנה שמשון מלצר לעורך המדור לספרי ילדים של ‘עם עובד’ (ברכה חבּס הוסיפה לערוך את הספריה ‘שחרות’). מלצר, בוגר סמינר למורים ובעל ניסיון בּהוראה, הבין את הצרכים והטעמים השונים של כל קבוצת גיל, ולצד הספריה ‘לילד’ יסד שתי ספריוֹת נוספות, שכּל אחת מהן נוֹעדה לקבוצת־גיל מוגדרת: ‘קטינא’ לבני הגיל הרך, שהחוברות הקטנות והמצוירות שלה כללו סיפורים קצרים ופיוטיים מאת זאֵב (ראה פרק יב/ד), פניה ברגשטיין ושרה לוי (תנאי)¹²⁹; והספריה המנוקדת ‘לנַער’, שכּוּונה לבני 12־10 לערך והושתתה בעיקרה על ספרות מקורית – אם זו סיפּוֹרת מודרנית, כגון ‘תעלומת הארגזים’ לנחום גוטמן, או ‘מִפֹּה ומשם’ ליצחק שוַייגר (דמיאל); ואם זו סיפורת פולקלורית בעיבוד קלַסי, כ’שיחות מני קדם' לזאב יעבץ (מהדורה מחודשת). האקטואליה מצאה את ביטויה בספריה זוֹ בספרו האוטוביוגרפי של צבי ברמאיר ‘חוזר חייל לארץ־ישראל’, וכן בספרה האֶפּי שלמרים זינגר ‘דן ויַן והחסידות’ (תרגם מכתב־יד מאיר מוהר), המסַפר על ידידותם של ילדים בני לאומים שונים בימי מלחמה. ואם אנו מוצאים כאן סיפּוֹרת מתורגמת מעטה, קשורה גם היא, במישרין או בעקיפין, בעם ישראל: סיפּוּרוֹ ההיסטורי של שלמה כהן ‘הפּוֹדה ומציל’, שהיה מן הנקראים ביותר בשעתו על־ידי הנוֹער היהודי בגולה¹³⁰, זכה לתרגום מחודש של צבי ברמאיר; וסיפּוּרה הרומנטי של ג’ורג' אֶליוֹט 'האורג מרבלוֹי (תרגם יצחק לבנון), תורגם בלא ספק בזכות יחסה החם ליהוּדים של המסַפּרת האנגליה וספרהּ ה“ציוֹני” המפורסם ‘דניאל דירונדה’.

קְטִינָא – לַיֶלֶד – לַנַּעַר – שַׁחֲרוּת – סמלי הספריוֹת של הוצאת ‘עם עובד’

ספרים מעטים, יחסית, יצאו בספריות ‘לילד’, ‘לנער’ וקטינא', וזאת למרות איכותם הגבוהה ותפוצתם הניכּרת, שהתבססה על מנויים קבועים. הן נסגרו בשלהי מלחמת־העצמאות, עם התמנותו של שמשון מלצר לעורך ‘דבר לילדים’. קשה למצוא הסבר מניח את הדעת להפסקת פעילותן, מה גם שהספריוֹת נוסדו בין השאר גם כדי לשמש בנות־תחרות לספריית ‘אנקורים’ של הוצאת ‘ספריַת פועלים’ היריבה. ברל כצנלסון הודה אף הוּא בקיומה של יריבוּת זו, שחייבה את ביסוס הוצאת ‘עם עובד’ ההסתדרותית מול ‘ספריַת פועלים’ הפּרוֹ־סוֹביֶטית: “עוד מעט”, אמר, “וילדים מן המשקים יתחילוּ לברוח מן הבית ולחַפשׂ את ארץ־הפלאים של הפואמה הפדגוגית”… (אגרות מיום כח אדר תש"ב).

ה. ‘אנקורים’ עם ‘נעורים’ – ספריית פּועלים

זו היתה תמצית ה“פרוגראמה” של ספריית ‘אנקוֹרים’, שנוסדה בערב ראש־השנה תש"ד (1943) ליד ‘ספרית פועלים’, כפי שנוּסחה על־ידי עורכת הספריה לאה גולדברג באיגרתה לקוראים הצעירים (‘משמר’, כט אלול תש"ג). באותה איגרת מלבּבת הבטיחה העורכת־המשוררת לכלול בספריה החדשה “סיפּוּרים מעניינים ושירים יפים, שיהיה מה לקרוא”, הזכירה את הספרים הראשונים שייכּללו בה והטעימה את השליחות החינוכית־הספרותית שקיבלה הספריה על עצמה – חינוך לטעם טוב ולסגנון בעל איכות:

עיון במניין הספרים, שערכה לאה גולדברג בחמש שנוֹתיה הראשונות של הספריה, יגלה בהם את חותָמהּ הברור של העורכת־המשוררת ואת טעמה האישי – בבחירת הסופרים, בקביעת הספרים, בהקפדה על איכות של סגנון, של תוכן, של ערכים, ואפילו בחיבּוּר ה“מוטו” המחורז החינני של הספריה, שנדפס בשערוֹ של כל ספר:

הראשון בספרי ‘אנקורים’ היה ‘ידידַי מרחוב ארנון’ מאת לאה גולדברג (ראה פרק יא/ד). ספר אשר “יש בוֹ הרבה מאד דברים שבאמת היו באמת”, כלשונה, אבל עם זאת נתנה היתר לעצמה גם “לשנות קצת פרטים בסיפור־המעשה” (מתוך ההקדמה). כן תירגמה העורכת בשביל ‘אנקורים’ קובץ סיפורי טבע מאת הסופר־הצייד הרוסי מיכאיל פרישווין (‘חברבּוּר חיַת היער’) – יוצר אשר “חי במגע קרוב עם חיתו־יער ולפיכך תיאר באמנות ובפשטות כזאת את היצורים האהובים עליו”; ואף עיבּדה מחרוזת אגדות־עם (‘הביתן הקטן’), שהן “בדיות ומעשים שלא היו ולא נבראו”, אך מִתוכָן “מכירים אנו בכל־זאת את העולם ומלואו, אנשים ועמים וארצות” (“דף משמר לילדים”, ‘משמר’, יג ניסן תש"ה).

מבּין היוצרים המקוריים לילדים טיפּחה לאה גולדברג, בין השאר, שתיים מסוֹפרוֹת הקיבוץ הארצי – אמה לוין (תלמי)¹³¹, חברת משמר־העמק, שסיפּוּרה ‘עמוד־החשמל במבוכה’ היה אחד הראשונים שיצאו בספריה; וכן רבקה גורפיין, ש“סיפורי עין־שמר” שלה לגיל הרך – ‘וַדי יוצא לעבודה’ ו’מה שקרה בצל האלון' (ראה פרק יא/ו) – נחשבו בעיני העורכת כמופת של סיפורת ריאליסטית לילדים; “סיפורים כאלה על המציאות, כוחם בזה שהם מלמדים אתכם להתבונן ולהבין יתר הבנה את כל הנעשה סביבכם” (שם, יד ניסן תש"ד). נוסף עליהן טיפחה לאה גולדברג את דבורה אילון־סרני, עודדה אותה לסַפּר לילדים על עולם הטבע ופלאיו והתקינה לדפוס את ספרֶיה ‘אומרים יש בעולם’ ו’מסע בצפון'. היא דירבנה גם את נחום גוטמן להשלים את ספרו ‘הרפתקאות חמור שכולו תכלת’, שיכנעה אותו כי “עִם ילדים מותר וצריך לדבר על כל דבר”, והסבירה לילדי ‘אנקורים’ כי “בקוראינו ספר דמיוני כספרו של נחום גוטמן, הרינוּ חיים בעולם שהוא שׂמחה וחג, בעולם שהוא יפה ומוזר כחלום, ואף־על־פי כן סודו – החיים שלנו!” (שם)

לצד סיפורו הסוריאליסטי של גוטמן הופיע בספריית ‘אנקורים’ קוֹבץ ‘עלילות מיקי מהו’ מאת אברהם שלונסקי – ספר ראשון בספרות־הילדים שלנו שכולו חרוזי הבאי וקונדסות ולהטי לשון ושפת־ילדים “דווקאִית” (ראה פרק יב/ב). וגם זאת ייאָמר לזכות הספריה והעורכת שלה, שהיוּ ראשוֹנוֹת להוציא ספר מאת סוֹפר צעיר יליד הארץ, מבני “דוֹר הפלמח”, והוא ‘ידידיו הגדולים של גָדי’ – מחרוֹזת סיפּוּרים ליריים מהווי ילדי הכּפר מאת משה שמיר¹³².

בשמונה שנוֹתֶיה הראשוֹנוֹת של ‘ספריַת פועלים’ היתה עבודתה של לאה גולדברג בבית־ההוצאה אינטנסיבית ביותר – בעריכה, בכתיבה ובתרגום. אחרי קום המדינה הופיעו בספריית ‘אנקורים’ קובץ שירֶיה ‘מה עוֹשוֹת האילות’ וספרה ‘נסים ונפלאות’ (תשי"ד) – ספרים שהדפסתם נתעכבה זמן רב בשל סיבּוֹת שונות והיו לקלסיקה אחרי הופעתם. כן תרגמה את סִדרת הסיפּוּרים המצולמים של אנה ריבקין־בריק על ילדוֹת בעולם (‘אֶלֶה קרי הילדה מלפּלנד’ ועוד), ואף עסקה בתרגום ובעריכה במסגרת ספריית ‘נעורים’, “אחותה” הבכירה של ‘אנקורים’, שהוגדרה כּ“ספריה־בת לספריַת פּועלים”.

ספריית ‘נעורים’, שנערכה על־ידי מרדכי אמיתי (בסיועם של אברהם שלונסקי ולאה גולדברג), נועדה בעיקרה לנוֹער המתבגר והיתה מעין בת־תחרות לספריה ‘שחרוּת’ של ‘עם עובד’. מטרתה המוצהרת של הספריה היתה, כדברי אמיתי¹³³, “להגיש ממיטב הספרות המקורית והמתורגמת לילדים ולנוער, [מתוך כוונה] להחיל את עקרונות התרבות המתקדמת של ‘ספרית פועלים’ על ספרי הילדים”. יבול הספרים ומִגוון הנושאים של ספריה זו היה עשיר יותר מאשר זה של ספריית ‘אנקורים’, אם כי הספרות היפה תפסה בו מקום מִשני. שלושים הספרים, שיצאו בחמש שנותיה הראשונות של ‘נעורים’, מקיפים כמעט את כל הנושאים שהם בתחוּם התעניינוּתם של הקוראים הצעירים והמתבגרים: טבע ומדע, טכנולוגיה ותעופה; אורחות־חייהם של בעלי־חיים, ילדותם ותבונתם; ביוגרפיות, “עולם הדברים הגדולים והקטנים” (כשם ספרו של קרל הרטל בתרגומו של מיכאל לוין), וכמובן – רומנים וסיפורי עלילה, ששולבו בהם דרמה עם ערכי אנוש וחֶברה.

תמונה (זכויות אינן ברורות) ותחתיה הכיתוב:

‘מעמק זבולון עד ים כנרת’ מאת יהודה סלוצקי (סלוא), ספריַת פועלים, נעורים, 1942.

אבל אם הספרות היפה היתה, כאמור, דלה בכמותה בספריית ‘נעורים’, דל עוד יותר היה חלקן של יצירות המקור בתוכה. ארבעה ספרי מקור בלבד הופיעו בה עד תש"ח, ורק שניים מתוכם הם מתחום הספרות היפה. הראשון הוא סיפורו של יהודה סלוצקי (סלוא)¹³⁴ ‘מעמק זבולון עד ים כנרת, או חברי יַשקה מאודיסה’ המתאר בהומור את נדודיהם בעילום־שם של זוג נערים ברחבי הארץ, ואשר עֵטה של העורכת לאה גולדברג (ששמה נזכר בּשער הספר) ניכר היטב בסגנוֹנוֹ הקולח בחן:

הספר הבא, ‘תלם בים’ מאת פסח בר־אדון, סיפּר את קורותיהם של ימאים עברים. שני ספרי המקור האחרים שיצאו אז (תש"ג) בספריה הם ‘דע את המכונה’ מאת דב שליונסקי (1896–1947; אחיו הבכור של אברהם שלונסקי) ו’מסע בצפון' מאת דבורה אילון־סרני, שכבר נזכר לעיל. הספרים המתורגמים הרבּים, שהופיעו בספריית ‘נעורים’, כללו – כפי שניתן היה לצַפות – יצירות שתאמו את עקרונות “התרבות המתקדמת” ונכתבו בדרך כּלל על־ידי סופרים בעלי השקפות־עולם שמאליות, רוּבּם רוּסים. כך, למשל, נחנכה הספריה ביצירתו של וַלֶנטין קאטאיֶב ‘מפרשׂ בודד מלבּין באופק’ – סיפּור דרמָטי מעולה על רקע מהפכת 1905, שתורגם על־ידי לאה גולדברג ונקרא בשעתו בשקיקה על־ידי בני הנוער. גם כמה מספרי ‘נעורים’ האחרים כבשו את לבות הקוראים הצעירים וסייעו לעיצוב השקפת עולמם, ביניהם ‘ההרפתקה הגדולה’ מאת תאודור פליביה, ‘יַלדוּת’ מאת מקסים גורקי (שניהם בתרגום לאה גולדברג), או ‘הפלוגה הראשונה’ מאת קרל צַ’פֶּק (תירגם אשר בן־ישראל). וכאן ראויה לציוּן העובדה, כי שלושת הספרים שבּחר שלונסקי לתרגם בשביל הספריה לא היו כלל מתחום הבלטריסטיקה, והם נועדוּ לקורא המתבגר: הסֵפר האחד חָקר ‘עקבות בסלע’ (מאת מאקסוול ריד), האחר עקב אחרי ‘מסעי הצפּרים’ (מאת ק' דוידוב) והשלישי תיאר את נסיונם של מחנכים רוסיים להקנות השׂכּלה לשבטי 'ארץ הצ’וּקצ’ים (מאת ט' סימושקין).

‘ספריַת פועלים’ היתה אֵפוא הוצאה שביקשה יותר מקוֹדמוֹתיה להשפּיע על השקפת עוֹלמם של קוֹראֶיה, “להתערב כְּצד בנפתולי הדור, לקדש ולפסול וגם לעקור וּלנַעֵר מוּשׂגים וערכים”, כניסוחו של שלונסקי (‘משמר’, 26.7.1946). לא כאן המקום לשפוט מגמה זו ואת מידת השפעתה על הקוראים הצעירים, אך יצוּין כי אחרי קום המדינה הלכו וניטשטשו בהדרגה ההבדלים הבולטים במדיניות המערכת של הספריות ‘אנקורים’ ו’נעורים' לבין זו של עורכי ספריות לילדים בהוצאות הציבוריות האחרות.

ה“ספריות” הארץ־ישראליות לילדים ולנוער היו, לצד שבועוני הילדים, בימת פִרסום ראשונה ומרכּזית לדור היוצרים שצמח ופעל בארץ בשנות השלושים והארבעים. כך נדפסו, כפי שצוין לעיל, סיפּוּריהם הראשונים של אליעזר שׂמאלי וצבי ליבּרמן (לִבנֶה) ב’קוּפּת הספר‘, סיפוריו ההיסטוריים של יעקב חורגין בספריות ‘מנחה לנוער’ (שטיבל) ו’דורות’ (יזרעאל); סיפורי הטבע והנוף של אברהם סלומון (שׂלמון) נדפסו בספריה ‘חג־לי’ (‘ספרות’); והרשימה ארוכּה.

ליוצרים אלה ולחבריהם מוקדשים פּרקי הספר הבאים.

פרק עשירי: “אנשי בּראשית” – מסַפּרֶיה של ארץ־ישראל

א. הרועה הנאמן של אנשי בראשית – אליעזר שמאלי

שלושים שנה אחרי פּרסוּם סיפוריו הראשונים רשמתי מפי אליעזר שׂמאלי דברים אלה, שיש בהם הֵד ל’אני מאמין' הספרותי־חינוכי שלו:

אליעזר שׂמאלי (אוּקראינה תרס“א – רעננה תשמ”ה) – מן הסוֹפרים הראשונים שסיפּרוּ לילדי ארץ־ישראל על חיי השומרים, החלוצים וה“צברים” הראשונים – ינק את אהבתו לַסֵפר ולטבע בעיירת־הולדתו הקטנה רוֹז’ישצ’ה שבפלך ווֹלין. “ילדותי עברה עלי בין בנות־צחוק סלחניות ומלטפות של אִמא לבין תביעות בלתי־פוסקות של אבא”, סיפר, “את הנטיה לכתיבה ירשתי, כנראה, מאבי המלמד, שחרז שירים לחתונות, היטיב לסַפּר סיפורים וזכה לכינוי ‘אברהמל מספר המעשיות’; ואת האהבה לטבע ירשתי מאִמי שעיבּדה במו ידיה חלקת אדמה בשיפולי העיירה. משחר ילדותי עזרתי לה בגידול ירקות ובה בשעה שמעתי מפיה שיעורים ראשונים בתורת הצומח והחי”. בגיל עשׂר התחיל הנער לכתוב בסתר; “שעות ארוכות הייתי יושב על ספסל בין ענפי הערבה שבגינתנו, שוכח עולם ומלואו ומעלה על הנייר חרוזים על הטבע, על הציפורים, על ארץ־ישראל”. את ילדוּתוֹ בעיירה תיאר בקובץ סיפּוּריו האוֹטוֹבּיוֹגרפיים ‘סיפּוּרים וציפּוֹרים’ (תשמ"א).

בגיל שש־עשרה נטש שׂמאלי את בית הוריו ונסע ללמוד בישיבת אודיסה. “לא אמרתי שלום לאיש”, סיפר, “השארתי שיר־פרידה על השולחן ויצאתי מן הבית עם תיק מלא שירים ומעשיות”. שם ידע ימים של רעב, אך גם שעוֹת של התרוממות־רוח, רכישת השׂכּלה וקבּלת עידוּד מִמוֹרוֹ יום־טוב הלמן (מתרגם ‘הלב’ לדה אמיצ’יס) על נסיונותיו הספרותיים הראשונים. בגיל י“ח עלה עם קבוצת חלוצים לארץ־ישראל ולמד בבית־המדרש למורים בירושלים. “כסף לא היה, כמעט התעלפנו מרעב”, סיפר, “אך למדנו, טיילנו והיינו מאושרים”. בחיבּה מהולה בהערצה סיפר על מוריו בסמינר דוד יֶלין, אפרים הראובני וא”צ אידלסון, “מורים בחסד עליון: הם פקחו את עינינו, הוֹרו לנו איך לחבב על הילד את הארץ, את הטבע, את השפה, את התנ”ך". ובתום לימודיו עלה המורה הצעיר ללמד את ילדי השומרים בכפר־גלעדי. על שנים אלה סיפר בקוֹבץ סיפּוריו האוֹטוֹבּיוֹגרפיים ‘זהב בּירוּשלים’ (תשמ"א).

“שם, בכפר־גלעדי, מצאתי ילדי טבע במלוא מובן המִלה”, סיפר שׂמאלי. הילדים הִכּירו את הטבע, חיו אותו, אהבו אותו “וגידלו הכל, מעקרבים ועד חמורים”. בחדר־הכיתה הקטן נמצא ארגז ובו ספרי קריאה אחדים לילדים. יום אחד עמד המורה הצעיר ליד “ספריה” דלה זו וחילק ספריו לתלמידיו. ואז, סיפר שׂמאלי, התפרץ גיורא, בנו בן העשר של השומר אלכסנדר זייד, וקרא במורת־רוח: “מה? עוד פעם סיפורים על חנוונים ומלמדים? לא רוצה!”

זו היתה תחילת דרכּוֹ של שמאלי, דרך שפתחה תקופה חדשה בספרות־הילדים שלנו. בקיץ תרפ"ו, בבוֹאוֹ לתל־אביב להשתלמות, מסר את מחברת סיפוריו לעיונו של אשר ברש, שערך אז את חוברות ‘קופת הספר’. “ברש שקע בקריאה”, סיפר שמאלי, "גיחך תכופות, הניע ראשו לסירוגין והשהה עלי מבט מלטף:

זמן מועט אחר־כך נדפס סיפורו הראשון בקובץ ‘עומר’ (קופת הספר' מס' 100), הוא הסיפור הפּסטוֹרָלי המרגש ‘הרועה הנאמן’ הפותח בשורות קלַסיות אלה:

אחרי ‘הרועה הנאמן’ נדפּסו בהוֹצאת ‘קופּת הספר’ סיפוריו הקצרים הבאים, בסדרה בשם “לרגלי החרמון”: מעשה בילד שגידל עקרבּים ןלא נרתע מעקיצותיהם (‘עקרבים’); מעשה בחבורת ילדים שגידלה ירקות בגן (‘ידידי הגינה’); הסיפור ההֶרוֹאִי המרַגש על הנער שיצא בלילה להזעיק תגבורת לעזרת המושבה המותקפת וטבע בנחל (‘הנער אמיץ הלב’); ועוד. מאז נשאר שמאלי נאמן לייעוד שהציב לעצמו – לסַפּר לילדי הארץ על הגיבורים החדשים ועל החיים המתחדשים בארץ־ישראל, ורוח חדשה התחילה עוברת על הסיפּוֹרת העברית לבני הנעורים.

תמונה (מוגנת בזכויות) ותחתיה הכיתוב:

“הרועה הנאמן” – סיפורו הראשון של אליעזר שמאלי. צייר גיורא כרמי (מהדורת ‘עם עובד’ 1976)

לאחר שירד שׂמאלי מכּפר־גלעדי ללמד את ילדיהם של פועלי נשר וכפר־יחזקאל, התחילוּ נופי העמק וחלוציו לשמש רקע והשראה לסיפּוּריו הבאים. “מסעַי אֵלה בשנות העשרים היו לי כמו טיול בשׂדה יהלומים”, סיפּר, “כל מה שצריך הייתי לעשׂוֹת זה להרים אבן, למרֵק אותה מעט – והנה בידי סיפור־יהלום חדש”. ואז, בעת טיול עם תלמידיו ליערות שייך־אַבּרֵק, פגש המוֹרה־הסוֹפר שוב באלכסנדר זייד, שבּא לבנות את צריפו הבּוֹדד ביער, וּפּגישה מחודשת זו עוררה בּוֹ את ההשראה לסיפּוּרוֹ הידוע, ואולי גם הטוב ביוֹתר, ‘אנשי בראשית’. במתכּוּנתו הראשונה היה זה “סיפור דמיוני על משפחת חלוצים אחת, שהתישבה במערה שבסביבה, מכינה לעצמה את כל צרכי קיומה ממתנות הטבע, מסתפקת במועט, נלחמת בפגעים ובמכשולים וחיה חיי אושר טבעיים וצנועים בעבודה וביצירה” (מתוך המבוא למהדורה ז' של הספר, תשכ"ג).

וכך סיפּר שׂמאלי על ‘הוּלדת’ הספר וּכתיבתו:

בראשית שבט תרצ"ג (ינואר 1933) הופיע ‘אנשי בראשית’ בספריה ‘מִנחה לנוֹער’ של הוצאת ‘שטיבּל’, והופעתו היתה במהרה למאורע ספרותי תרבותי. הוא הוכתר בפרס מוסד־ביאליק לספרות־ילדים בזכות היותו “יצירה בעלת משקל מיוחד בשביל בני הנעורים, [המוגשת] בטון שקט וצנוע”. שמאלי, ציינו השופטים, “הוא היחידי עד עתה, אשר הגיש לנוער פרק גדול מפרשת הכיבוש והחלוציות, מנוּפּה ומנוקה מכל הגזמה, וזהו ערכו הגדול של הספר הזה”. לא היה אז כמעט כתב־עת וביטאון ספרותי, שלא קשר כתרים ל’אנשי בראשית' על נושאו הראשוני ועל ערכיו האנושיים־המחנכים, אם כי לעתים בהסתייגות־מה:

ואכן רעננוּת “בראשיתית” וחדוות־יצירה שפוכות על דפּי ‘אנשי בראשית’ – מן הספרים האהובים ביותר על ילדי הארץ זה יובל שנים (מהדורה יג: תש"ם), ספר שכּוֹתב השורות הללו ובני דורו קראו וחזרו וקראו בצעירותם, שׂוֹחחו עליו, התחנכו לאורוֹ, הזדהו עם גיבּוֹריו, עקבו נפעמים אחרי נפתוליה של משפחת השומר חרמוני – התקשרותה לכברת האדמה בלב היער, בניית המשק, רקימת יחסי שכנוּת עם הערבים, עמידה מול מַסיגי גבול ופורעים, המאבק בפגעי הטבע, היבול הראשון – עד השריפה הגדולה:

– ועד להתאוששות הנזעמת שאחרי השריפה, עם שורות־הסיום הבלתי־נשכחות:

אין תימה אֵפוא, כי שמו של הספר – אנשי בראשית – נעשׂה כינוּי־כבוד לחלוצים, שסללו את הדרך לבאים אחריהם (ראה: מילון אבן שושן, תש"ל, ג, עמ' 1243).

כשהופיע ‘אנשי בראשית’ היה שׂמאלי מורה בבית־החינוך לילדי העובדים בתל־אביב, אשר שכן אז בצריף גדול מוקף גבעות־חול; ושנת־לימודים אחת בבית־החינוך, כפי שתוארה (כביכול) ביומנה של “התלמידה תמר”, היא נוֹשׂא ספרוֹ הבא של שמאלי, ‘בני היורה’ (תרצ"ו), שזכה בצדק לתואר “הלב הארץ־ישראלי”¹³⁵. מחרוזת נלבּבת של אירועי יום־יום שזורה בדפי יומן זה, חוויות קטנות וגדולות בכיתה ובחצר – עבודה וטיול, ימי חול וחג, סיפורים על אנשי עמל ומשפחות עוני, קשרים עם ילדי הגולה וסיוע לילד־עולה “בלתי לגאלי”, יחסי שכנות עם ערבים, שמחה ושכול. הפרקים ספוגים חיבּה עזה לאדם, לטבע ולארץ, והם כתובים ומסוּפּרים בפשטוּת חסרת יומרות, בתום רגשני ובאותנטיוּת נלבּבת:

אבל היו גם מבקרים, שהסתייגו מן הדידַקטיוּת הבּוֹטה, הגודשת רבּים מפּרקי הספר, ומן הדיאלוגים הנמלצים המאפיינים אוֹתוֹ. “לצערנו”, כתב עמנואל בן־גריון, "אין להגיד שהמחבר הצליח הפעם, הן מבחינת הסגנון והן מבחינת הנושא. ההרצאה לפעמים מתוקה ביותר. […] האם לא הגיעה השעה לנקוט לשון צנועה יותר בדבּרנוּ עם ילדים? (מאזנים, ז, תרצ"ח, עמ' 284). אבל גם ספר זה, כקודמו, זכה לפּוֹפּוּלריוּת רבּת־שנים ונדפס במהדורות חוזרות ומחודשות. במהדורה החמישית (תשכ"ט) הקדים שׂמאלי לסֵפר פרק־מבוא, הכתוב כביכול על־ידי בתהּ הצעירה של תמר בעלת היוֹמן, ובו מגלָה האֵם לילדתהּ את יומן־ילדותה. יצחק רבּין, מבוגרי בית־החינוּך, תרם למהדוּרה החדשה מבוֹא קצר בשם “הייתי מבני היורה”, המוסיף ממד אותנטי לפרקי היוֹמן ומזכיר אירועים המתוארים בו:

אהבת הנוף והארץ, חיבּת האדם והחי הם אכן המוטיבים האופייניים, המוֹפיעים במאוֹת הסיפּוּרים הקצרים, שפּירסם שמאלי בחמישים שנות יצירתו, מאז ‘הרועה הנאמן’ ועד סִדרת ‘אנשי אחרית’ (‘דבר לילדים’, תש"ם ואילך), ואשר כּוּנסוּ בשורת ספרים: ‘אור בגליל’ (תרצ"ח) – סיפוריהם של שומרים על כיבוש השמירה, ראשית ההתיישבות בגליל וצמיחתו של דור חדש בארץ־ישראל; ‘בין חרמון וגלבוע’ (תש"ה) – 20 סיפורים ואגדות על ילדים, צמחים ובעלי חיים בימים ההם (דבורה הנביאה והסנוּניוֹת) ובזמן הזה (אורי והשׂלוִים); ‘בין שקיעה לזריחה’ (תש"ו) – מעשים והתרחשויות שאירעו בין שקיעת הגולה (הווי העיירה) לזריחת הגאולה (עליית מעפילים); ‘לילה במשלט’ (תש"י) – סיפורי מלחמת הקוממיות, ששולבו בהם גבורה והקרבה, שכול וניחומים; ‘כיסופי גאולה’ (תשכ"א) – כב סיפורים על שיבת ציון, מאז עליית החלוצים הראשונים ועד מרבד הקסמים; ‘אל המבּוּע’ (תשכ"ב) – כז אגדות וסיפורים מן העבר וההוֹוה על ברכת האדמה; ‘בקצה הזרת’ (1962) יז סיפורים, המספרים בגוף ראשון אירועי יוֹם־יום בישראל החדשה; ‘על חוט של חסד’ (תש"ל) – כב סיפורי גבורה מן הימים ההם והזמן הזה. ואחרונים שהם ראשונים: ‘סיפּוּרים וציורים’ ו’זהב בירושלים' (תשמ"א) – סיפורים אוטוביוגרפיים על ילדוּת בעיירה ושנות לימוד באודיסה ובירושלים.

עיוּן במכלול יצירתו של שׂמאלי יגלה, כי סיפוריו הרבּים מצטרפים למחרוזת אֶפּית, שאפשר לכנותה ‘מגילת החיים האנושית בארץ־ישראל’. גיבּוֹרי סיפּוּריו האותנטיים הם טיפּוסים שורשיים, אידיאליסטים המגשימים את תורת־החיים שהם מאמינים בה; מהם אינדיבידואליסטים כחרמוני (‘אנשי בראשית’) או כּאברהם הטוחן (“טחנת־הרוח בשונם”, בתוך ‘בין חרמון וגלבוע’); מהם תמהונים ויוצאי־דופן, כבן־שלמה וחברו ציפּוֹר (‘אנשי בראשית’), או כּאיכּר טוביה המסרב להכניס שעון לביתו שכּן “החיים במושב נחלקים באופן טבעי לשלושה חלקים: חליבה ראשונה, שניה ושלישית” (“המעורר”); וביניהם גלריה ססגונית של ילדים – ילדי כפר וילדי טבע פעלתנים, סקרנים ובעלי תושיה, אוהבי נוף וטבע כסופר עצמו.

שכּן שׂמאלי הוא גם, ללא ספק, צייר הנוֹף הראשון בספרות־הילדים שלנו – סופר ששיבּץ כמעט בכל סיפוריו תיאורי נוף אוֹתנטיים ומדוּיקים. בחיבּה וביֶדע תיאר צמחים ובעלי חיים על שמותיהם ותכונותיהם השונות, על מיקומם והתמורות הפוקדות אותם בעונות־השנה השונות; על מראותיהם וקולותיהם; והוא סיפר עליהם בשׂפתוֹ של מורה ומשורר:

כאן המקום להזכיר את ספרי הטבע של שמאלי, שבּהם הציג לפני הילדים ומוריהם את טבע הארץ בשׂפה בהירה ומדויקת, שנמזגו בה מידע עם סיפּוֹרת, עינו של חוקר והתלהבותו של מסַפר: ‘יפה את ארצנו’ (תש"ט), ‘מחזור הצומח והחי בארץ־ישראל’ (1948, 1965), ‘ציפרים בישראל’ (תשט"ו), ‘עולם החיות’ ועוד.

אמת, סיפּוּריו הרבים של שמאלי שונים ברמתם. לצד סיפּוּרים בעלי עוצמה דרמָטית מפעימה, כגון “אורי ניצח”, על הנער המתעקש להתגייס לצה“ל חרף מוּמוֹ, או “הילדה שנרדמה בכיתה”, מצוּיים גם סיפּוּרים לא מעטים שהם בגדר רפּוֹרטָז’ה עִיתונאית או צילום חטוף, יש סיפורים שבהם גוברת ההטפה הציונית על העלילה; והמספר הודה ב”אשמה" זו באמרו:

אבל שׂמאלי אינו רק סופר דידקטי, המַטיף בסיפוריו לחיים של פשטוּת והגשמה חלוצית; הוא מציג לפני קוראיו הצעירים את המציאות כמות שהיא, על אורותיה וצלליה. גיבּוֹרי סיפוריו לא תמיד זורעים בדמעה וקוצרים ברינה; הם יודעים גם כשלונות, יִיסורים ואסון. דלות, יתמות ומוות הם אורחים שכיחים בסיפוריו. “זוהי מנת גורלנו”, אומרת המטפלת לשומר חרמוני, “לעבוד כבהמה וללדת כחיה…” (‘אנשי בראשית’, מהדורת תשכ"ג, עמ' 150). תפקידה של הספרות המחנכת, טען המורה־המחנך, להכין את הקורא הצעיר לקראת החיים הצפויים לו.

לצד השומרים, החלוצים וילדי הכפר – ואליהם נוספו אחרי קום המדינה העולים החדשים ויושבי המעברות – הִרבּה שׂמאלי לספר לקוראיו הצעירים גם על ערביי הארץ שפגש והכיר, רועים ופלאחים, בדווים ופורעים, מכניסי אורחים וגם נוקמי דם: נער־רועים שהעלה את צאנו על אדמת הכפר (“ספיח”); פלאח זקן אוהב אדמתוֹ, המסרב להיפּרד מכּרם־הזיתים שלו (“מוחמד בלוט וזיתיו”); בדווי שודד צאן, שנהפך לאיכּר עובד־אדמה (“השודד”); מורה ערבי זקן, שהודח על־ידי מורה “מודרני” (“חילוף משמרות”); ולצִדם – נער בדווי המלַווה בּוֹטנאי (הוא המסַפּר) אל המִדבּר ומפגין כלפּיו עוֹינות וזלזול (“שרב”). אבל “הערבים הרעים”, אף שהם מצוּיים בסיפּוּריו, הריהם מיעוט במכלול יצירתו; ולא לחינם קרא שׂמאלי לאסוּפּת סיפּוּריו מחיי הערבים בשם ‘בשכנוּת טובה’. האמונה באדם עוברת כחוט־השָׁני לאורך כל סיפוריו.

רוב הדמויות המאכלסות את סיפוריו של שׂמאלי הם אֵפוא בני אדם אוֹתנטיים, שכּמוֹ הועברו על־ידיו ממציאוּת חייו אל דפּי הסיפּוּרים; מהם שקיבּלו שמות פיקטיביים ומהם שנקראו בשמותיהם האמיתיים. בספרו ‘החלוצים’ (תשל"ב) פוגש הקורא הצעיר את אהרֹן אהרונסון מגלה אֵם־החיטה, את ישראל אהרוני החוצֶה את המדבר בעקבות חיות־הבר, את בן־ציון ישראלי, המעלה את התמר לארץ, ועוד עשרים חוקרי טבע, המתוֹארים בחיבּה מהולה הערצה, תוֹך הבלטת דבקוּתם בשליחות שנטלו על עצמם ואהבתם לארץ. יחס מיוחד גילה שׂמאלי, כמובן, לאלכּסנדר זייד, שעל פּיו עיצב את דמוּתוֹ של השומר חרמוני, גיבור ‘אנשי בראשית’ (בסיפּוּר ‘אדם ובהמה’ הוא נקרא אלוֹני). שמאלי גם תירגם מרוסית וערך את יומני זייד והוציאם בספר (‘חיי ראשונים’, תש“ב; מהדורה מחודשת: ‘לפנות בוקר’, תשל”ו). ושלושים שנה אחרי שהתחיל בכתיבת ‘אנשי בראשית’ העלה את סיפּוּר־חייו של זייד בספרו הביוגרפי רחב־היריעה ‘שומר בישראל’ (תש"ל).

אבל אִם הצליח שמאלי לרתק את קוראיו הצעירים בסיפוריו הריאליסטיים, המעוגנים בקרקע המציאות, דומה שהצליח פחות בסיפוריו הדמיוניים, שאגדה והיסטוריה רחוקה משמשוֹת בהן בערבוביה. הוא סיפּר, בין השאר, על אברהם ושרה המבקרים בבאר־שבע החדשה “ודמעות גיל מחלחלות בגרונם” (“ביקור בבאר־שבע”); הוא תיאר את אלכסנדר מוקדון ותיאודור הרצל המרחפים יחד מעל הים ורואים ספינוֹת עבריוֹת (“על פני הגשר”); והוא סיפר על פרש פלאי, שקישר בין הבעל־שם־טוב בן אוקראינה לבין חיים בן־עטר איש מרוקוֹ (“אתרוג מגן־העדן”). באחד מספריו המאוחרים, ‘ויהי המבול על הארץ’ (תשל"ב), סיפר על זוג ארכיאולוגים, שגילו את לוחות־החומר אשר עליהם רשם שֵׁם את יומן תיבת־נֹח; וכיוָן שמסגרת הסיפור ריאליסטית כל־כך, ניטשטשוּ בוֹ לחלוטין הגבולות בין אמת לבדיה, והקורא הצעיר ימצא עצמו במבוכה למקרא ה“יומן” הפיקטיבי שהוא עיקרו של הספר. גם כאן היתה כוונת המחבּר חינוכית מעיקרה, “לחבב על תלמידַי את סיפורי התורה ולקרבם לתפיסתם הילדותית” (ככתוב על כריכת הספר); אבל הניסיון לקשר בין סיפור־המסגרת הריאָליסטי לבין הרובד הפסבדו־היסטורי הבדיוני לא עלה יפה.

על “חולשות” אלה בסיפוריו – טִשטוש הגבולות בין ספרות לחינוך, דידקטיקה מהולה בהטפה, פּתוֹס משוּלב בהתפעלות־יֶתר – מחפּים חן הפּשטוּת, הגיבוֹרים הקורנים עדנה ואצילות, אווירת התום הנלבב והסגנון הקולח, הרצוף דיאלוגים דרמָטיים. שכּן הסממן הדיאלוֹגי שליט ברוב סיפוריו ומעניק להם צביון דרמָטי ומתח פנימי. גיבוריו של שׂמאלי מדברים בשׂפה של יום־יום – שפת רועים, שפת איכּרים, שפת ילדים – והדיאלוגים נאמרים במשפטים קצרים, מהירים, חריפים, מקוטעים פֹּה ושם. הנה, לדוגמה, דיאלוֹג־החקירה שמשתתפיו הם קצין תוּרכּי עריץ והשומר האסיר, דיאלוֹג המביא את הסיפּוּר המצוין “אדם ובהמה” לשׂיאוֹ:

וּבלילה ההוּא סייעה הסוּסה הנבוֹנה לבעלֶיה להימלט ממעצרוֹ.

שלושים שנה אחרי שספרוֹ ‘אנשי בראשית’ זכה בפרס מוסד־ביאליק, הוענק לשמאלי פרס־ישראל על תרומתו העשירה והמעשירה לספרות־הילדים שלנו. “עשׂרות שנים הוא מהלך בדרכי הארץ ושבילֶיה”, כתבו השופטים בנימוקיהם, “וכל שהוּא רואה בעין טובה הוא רואה, עין אמן; ובלשון יפה וברורה, נמלצת מעט ועם זה נמרצת, הוא מוסר לקורא הצעיר ממראה עיניו ומספר לו על הנעשה והנוצר בארץ בזמן הזה ועל המתרחש בה בעבר הקרוב”. ועוד כתבו השופטים:

בהגיעו לגבורות קיבל שמאלי את פרס אקו"ם על מפעל־חייו בספרות־הילדים. למחרת אמר לכותב השורות האלה: “כל חיי גידלתי רומנטיקנים. כל דמעה שילד מַזיל על ספרי, כל הומור שיוצר אצלו מצב־רוח – זה שׂכר־הסופרים שלי”.

ב. “ילדי העמק” – צבי לִבנֶה (ליברמן)

שנתיים אחרי שהופיעו בהוצאת ‘קוּפּת הספר’ סיפוריו של אליעזר שׂמאלי על ילדי הגליל, נדפסו בה סיפּוּריו הראשונים של צבי ליבּרמן (לִבנֶה) על ילדי עמק־יזרעאל; אבל שנתיים קודם לכן כבר נדפס סיפּוּרוֹ הראשון, “גבעת הילדים”, בדו־שבועון ‘עולם הילדים’ (ירושלים, תרפ"ח). ובעוד ששׂמאלי תיאר את גיבוריו הצעירים מנקודת־מבּטוֹ של מורה, סיפר עליהם לִבנֶה מתוך הזדהותו של איש־אדמה, הרואה בילדים את ממשיכי דרכו החלוצית.

בן עשרים היה צבי ליבּרמן (אדר תרנ“ה [1895] – אב תשמ”ה) כשעלה לארץ מן הכפר האוקראיני מַנקוֹבקָה (פלך קיוֹב), שם נולד במשפחת איכּרים. נופי ילדוּתו, המשוּבּצים שׂדוֹת, יערות ואגמים, הטביעו בו את זיקתו לטבע, לאדמה ולחיים של פּתיחוּת. את ה“חדר” לא אהב, ובזכרונותיו סיפר איך חמק מתוֹכוֹ יום אחד, הסתתר בארגז, נרדם בתוכו – ועורר חרדה בכפר כולו. אפשר כי אותה חווית ילדוּת של “הסתלקות מן הבית”, אמר, היא שהניעה אותו כעבור שנים לספר על “בריחותיהם” של פוטי, עודד הנודד, הדייגים הקטנים ואחרים: “האם אין בעלילות אלה מעין השתקפות סמויה ממחבואי מתחת לארגז?” (‘חלומות ומעשים’, עמ' 18). בעודו נער מילא מחבּרוֹת בסיפורים ו“הגיגים”; אך כשגמלה בלבּוֹ בגיל תשע־עשרה ההחלטה לעלוֹת לארץ־ישראל, שׂרף את מחברותיו והפליג בראשית 1912 לארץ, כדי לעבוד את אדמתה.

עשׂר שנותיו הראשונות בארץ היו רצופות נדודים: היה פועל חקלאי בחדרה ובדגניה, בסג’רה ובמרחביה; היה חבר גן־שמואל, ממנהלי ‘המשביר’ ואיש מערכת ‘הפועל הצעיר’. גם אחרי שהשתתף בייסוד נהלל ובנה בו את ביתו נקרא מדי פעם לטפל בעניני תרבות ועליה; אבל רוב שנותיו עברו עליו במושב, וּכלי־עבודתו היוּ האת והעט, כלשונו.

אל ספרות־הילדים הגיע לִבנֶה כמעט במקרה, ובדומה ליוצרים רבּים היה גם כאן השלב הראשון סיפּוּריו של אב לילדיו התובעים: “אבא, עוד סיפור, עוד סיפור!” חוברות הסיפורים שקנה בשביל בנותיו בעיר לא נראו בעיניו: רוּבּן הכילו “עלילות מוּזרות, שילדי נהלל לא שמעו שִמען מעולם: כשפים, שודדי יער, רוצחים מבריחי גבולות…”

סיפורו הראשון, ‘גבעת הילדים’, הוא מעשה בילדי המושב שהיו שטופים במשחקים, עד שאחד מהם אמר פתאום: “הנה הגדולים בונים, נוטעים וחורשים – מקימים כפר חדש בעמק. הבה נעשה כמוהם, נקים גם אנוּ משק משלנוּ. רְאו את הגבעה המסוּלעת אשר מעֵבר לכּביש. עלֶיה נִטע, נשתול ונקים שם מוֹשב משלנוּ!” הצעתוֹ הִלהיבה את הילדים והם נחלצוּ למשׂימה וּבנוּ את כפרם בחשאי, עד שלבסוף נודע הדבר להוריהם, “וכל אנשי הכפר נהרו ובאו אל הגבעה, ולמראה מעשה הילדים רחב לבם של ההורים משמחה, כי הנה ראו שהילדים הולכים וממשיכים בדרכם”. הסיפּוּר האחר, ‘הדייגים הקטנים’, הוּא מעשה בשני ילדיו של דייג מכִּינרת, שעלו ערב אחד על סירת אביהם והפליגו בה אל לב האגם; לאחר שַיִט רב־פחדים הגיעה הסירה לחוף מגדל, שם נאספו הילדים הרועדים מִקוֹר ומפּחד על־ידי אחד האיכרים והוחזרו להורים הדואגים.

את סיפּוּרוֹ ‘גבעת הילדים’ שלח לִבנֶה אל לוין קיפּניס, לחוות־דעת, וקיפּניס מסר אותו לעוֹרך ‘עולם הילדים’, שם נדפס הסיפּוּר בהשמטות רבוֹת (שנה ב, יז אדר תרפ"ח, גל' 6). “קראתיו בצער ועגמת נפש”, סִיפּר לִבנה, “כי העורך קיצרוֹ עד ללא הכיר. מאחר שהיה לי דרך־ארץ בפני עורכים והאמנתי שלעולם לא יטעו בהערכתם – הנה אות והוכחה שאין לי כשרון לכתוב סיפורי ילדים…” רק בתרצ"ו נדפס הסיפור שוב, בשלמותו, בחוברת בספריית ‘מולדתנו’ של הוצאת ‘אמנות’.

את סיפּוּרוֹ האחר – הראשון שנדפס כחוברת בפני עצמה – שלח לִבנֶה לאשר ברש. עברו חודשים ארוכים של שתיקה, עד שיום אחד קיבּל צרור עותקים של חוברת סיפּוּרוֹ ‘הדייגים הקטנים’, שיצא על־ידי ‘קופּת הספר’ (תרצ"ב).

חודשים מעטים אחרי ‘הדייגים הצעירים’ הופיע בספריית ‘קופּת הספר’ ספרו הבא של לִבנה, ואחד המפורסמים שבהם, הלא הוא ‘עודד הנודד’ (אדר א, תרצ"ב). “כתבתי את הסיפּוּר בנשימה אחת, אחרי שנתיים ללא כתיבה יוצרת”, נזכר הסופר. “המלים והמשפטים זרמו בשטף ונכתבו כמעט מאליהם […] ואחר־כך עוד הספקתי לגשת לרופא בקופת חולים” (שם). אבל חרף כתיבתו החפוזה – תכונה שאיפיינה את כתיבתו של לִבנה – נהפך ‘עודד הנודד’ עם הופעתו לאחד הספרים הנקראים ביותר בארץ. כשנה אחרי הופעתו הופק על פיו סרט־העלילה הארץ־ישראלי הראשון, והמהדורות הבאות של הספר לוּווּ בתצלומים מן הסרט.

‘עודד הנודד’ הוא – לצד ‘הנער אמיץ־הלב’ מאת שׂמאלי – סיפור־הרפתקה הראשון בספרוּת־הילדים שלנו, שגיבּוֹרוֹ נער יליד הארץ. אך בעוֹד שמשון, גיבורו הצעיר של שׂמאלי, מבצע את מעשהו ההֶרואי בִּן־לילה ומקפּח בסיוּמוֹ את חייו, נמשכת ההרפּתקה הרובינזונית של עודד שבועיים ימים ומסתיימת בכי טוֹב. פרט זה, יחד עם עוּבדת ראשוֹניוּתוֹ, עשוּי להסבּיר את סוד הצלחתו של הסיפּור הפשטני, הבּנוּי במתכּוֹנת המקוּבּלת של סיפורי ההרפתקה הקלסיים: יש בו איבּוּד דרך, תעיה ובדידוּת, חרדה מפּני העתיד הסתום, תושיה ושיבה הביתה בשלום. את המסגרת ה“קלסית” הזאת מילא לִבנה באוִירה ארץ־ישראלית אותנטית, שיש בה נופי פרא, רוח חלוצית, התרפקות על תפארת העבר ואמונה בעתיד.

עודד הנודד יוצא עם חבריו, תלמידי הכפר קִטנִיה שבעמק־יזרעאל, לטייל אל “ההרים הגדולים והנוראים אשר במזרח”. בשעת חניה על רכס ההר הפראי הוּא מתבוֹדד בפינה שקטה, כדי להעלות את רשמיו על הכּתב, ועד מהרה נהפך הפּנקס ליומן־הרפתקאוֹת, שבּוֹ רשם הנער את כל אשר עבר עליו בתריסר ימי התעיה בהרים, לאחר שאיבּד את חבריו: הפציעה, הלינה במערה, החיפּוּשׂ אחרי מים, תחושת הבדידות הרובינזונית:

בדומה לרוֹבּינזון קרוּזוֹ התקין גם עודד לעצמו סככה למגן מקרני השמש – “ואני יושב בתוכה בצל ורושם ביומן, כמה טוב ונעים!”; ובדומה לרובינזון מצא גם עודד “שֵשת” פראי משלוֹ ולימד אותו קרוא וכתוב. בן־לוויה זה היה כָ’ליל הילד הבדווי, אשר במאהל של שבטוֹ מכניס־האורחים מצא הנער התוֹעה מחסה עד שהחלים מפִּצעו. וכשיצא לשוב לביתו נלווה אליו כ’ליל “כדי לקבל תורה מפי מורי המקום ולהפיצה אחר־כך בין חבריו אשר בהרים”.

הקוראים הצעירים, וכמוֹתם רוב המבקרים, לא ניסו לעמוֹד על פגמיו של הסיפור: על התפרים המלאכותיים והלשון הנמלצת, על חוסר ההיגיון שבעלילה (מדוע לא שיגר עודד אות־חיים לחבריו המחפשים אותו באמצעות מדורה? והא כיצד “למד כ’ליל כמעט את כל האלף־בית [העברי] במשך היום”?), על הרדידות הפשטנית ועל האידיאליזציה הבוטה, עודד, בן הכפר בגופו ובנפשו, היה דמות מייצגת של הדור הצעיר הגדל בארץ¹³⁶, ואין תימה שהוא נהפך במהרה גם לגיבור קולנועי בסרט עלילתי ראשון שהופק בארץ.

אותן תכוּנוֹת, שאיפיינו לטוב ולרע את סיפוריו הראשונים של לִבנה, מצוּיוֹת גם בשלושים הספרים הבאים שפירסם בארבעים שנות יצירתו. “בשנים הראשונות”, סיפר, “שבהן בלעה העבודה במשק את כל זמני, כתבתי בעיקר בימי מחלה או גשם; אבל אחרי שמסרתי את המשק לדור הצעיר התפניתי לכתיבה מסודרת יותר. בכתיבת סיפּוּרַי אני נוטל מקרים מן המציאות ומשלב בהם אירועים דמיוניים. שני עיקרים הדריכו אותי בכתיבתי: קודם כל – יצירת עלילה מעניינת, ושנית – הדגשת הערכים המחנכים”.

ואכן המכנה המשותף לכל ספריו הרבּים של לִבנה הוא הבלטת התוֹדעה הלאומית־האנושית העמוקה, המדריכה ומפעילה את גיבּוֹריו סיפוריו הצעירים והמבוגרים: רוּבּם ככוּלם נצמדים אל אדמת המולדת, גאים ביהדותם ושואפים לחיים של פשטוּת והסתפקות במועט בכפר: “רק בחיק הטבע, בין שׂדות ועצים, יגדל דור בריא בגופו וברוחו”, אומרים גיבּוֹרי הסיפור ‘חלום השלושה’, ומוסיפים בהתפעלות: “כמה מטהרת ומזככת העבודה את הנפש!” משפטי הטפה ספוגי רוֹמַנטיקה פשטנית, המשוּבּצים בצורות שונות במרבית סיפוריו וחוצים שוּב ושוּב אֶת גבול הכתיבה “המגוייסת”, מקלקלים לא פעם את השורה, חרף כנוּתם.

הטובים בסיפוריו הם אלה המעוגנים בהווי החיים של בני המושב, הצעירים עם המבוגרים, והמתארים אירוּעים על רקע סביבתו הקרובה של המחבר. בסיפורי הווי אלה היה לִבנה גם אחד הראשונים שניסו לתת בפי הילדים שׂפת־דיבור יומיומית, מעשה שזכה לשבח מהול בביקורת¹³⁷. ספריו האחרים, והמוּצלחים פחוֹת, מקיפים כמעט את כל מִגוון הנושאים וסולם הגילים: יש ביניהם סיפּוּרים על קוֹרוֹת בני הגוֹלה, רוֹמָנים היסטוריים על ימי השופטים, שבי ציון ולוחמי חירוּת; סיפורים דמיוניים לטף על גמדים והרפתקאות אוּטוֹפּיוֹת לנוער על כיבוש החלל. אבל למרות רבגוֹניוּת זו של נושאים, זמנים וקבוצות־גיל, מצוּי ברוֹב הסיפורים אותו תָו “ליבּרמני” אופייני: שרשרת אירועים מהירים בעלי תפניות שרירותיות; גיבורים כלילי מעלות בעלי אידיאלים מול “רשעים” שאולצו לחזור בתשובה; וסגנון חפוז, הגולש לעתים למליציוּת פַּתטית או ליוֹבש עיתונאי.

היפים שבסיפּוּריו הם, כאמוּר, אלה המעוגנים בנוֹפי הכּפר ומתארים את חיי ילדיו. כאן מצוי המחַבּר בתחומו שלו וכתיבתו מאוששת וחיננית, אם גם חורגת לא פּעם מגבולות ההיגיון. ילדי הכפר בסיפוריו הם שותפים מלאים להוֹריהם במעשׂה הבניה והיצירה; הם עובדים את האדמה, שׂמחים למראה גינתם הגדֵלה ונותנת פרי, נוֹהגים בעגלה, דוהרים על סוסים – ועם זאת יודעים גם לעשות מעשי קונדס, להתגנב אל הלול, לטפס על עצים ולִפּוֹל מהם. אחד מגיבוריו הנלבּבים, שעלילותיו המשעשעות־נועזות סוּפּרוּ בסִדרת חוברות פּוֹפּוּלָרית ואחר־כך בספר רב מהדורות (‘עלילות פוטי’, תרצ"ג ואילך) הוא פּוּטִי הקטן.

שמו היה דֹב, אך בשל קומתו הגוצית כינוהו חבריו פּוּט פעוט, או בקיצור – פוטי. ילד קט זה בּוֹרַך בכשרונות גדולים ורבים: זריז וממולח היה, עליז ורב־תושיה, אוהב משחקים ומצטיין בלימודים, ומעל לַכֹּל – קונדס שידו בַּכֹּל ואין קץ לתעלוליו. אם התערב יום אחד שלא יֵלך לבית־הספר ואף־על־פי־כן יֵדע את הנלמד – ניצח כמובן בהתערבות; ואם פרצה מריבה בין הבּנים לבּנות – השׂכּיל להשכּין שלום בין המחנות היריבים. בסיפורים אחרים “ריפא” פוטי את חברו ממחלת־השקר שדבקה בו, ביים מחזה שכֹּל משתתפיו בעלי חיים; יצא לבדו למסע־הרפתקאות לתל־אביב וחזר מחוּפּשׂ לילדה; הניס גנבים בעזרת אקדח־צעצועים; ואף יצא בראש חבריו להקים יִישוב חדש בגבעת הסלעים. פוּטי הוא אֵפוא ילד כל־יכול מלא כוונות טובות, ואם גם לא תמיד בּחר בדרך הישר – שהרי הוא “רק ילד קטן” – מסתיים תמיד הכל בכי טוב, ומעשיו מסופרים ברוח טובה ובשׂפה פשוטה משוּבּצת רסיסי הוּמוֹר פשטני:

דומה לפוטי בתכונותיו ובדרך התנהגותו הוא ‘עמיחי ידיד כל חי’, גיבּוֹרוֹ הצעיר והפּעלתן של הספר הנקרא בשֵם זה (תש"י): גם הוּא ילד שופע שׂמחת־חיים, רב־תושיה ורב־תעלולים. אך בעוד שפּוּטי הוא “צבר” עוקצני, עוברת ילדוּתוֹ המוקדמת של עמיחי בעיירה אוּקראינית הסמוכה ליער (היא עיירת־הוּלדתו של הסוֹפר). שם למד לאהוב את בעלי החיים ולחקות את קולותיהם, ושם התחיל להראוֹת את כּוֹחוֹ וכישוריו: לחם ב“שקצים” הגוֹיים, אילץ את צורר־היהודים לשוב מדרכו הרעה, גילה למשטרה את מחבוֹאם של שודדי היער, ריפּא בקול־הזמיר שלו ילדה שנפלה למשכב; ולאחר שהתיידד עם כלב־השמירה של הגביר הרשע, התקרב אל חלון ביתו וקרא בקול מאיים: “הנני מתלמידיו של אליהו הנביא, חזוֹר בתשובה, שמלקה!”… לבסוף עולה גיבּוֹרנוּ הצעיר לארץ־ישראל כשהוּא מחוּפּשׂ ל… כלב, מערים של שוטר־הגבול הבריטי הכּסיל – ויוצא להיות רועה צאן בעמק־יזרעאל.

ספר זה, כמוהו כ’עלילות פוטי' וסיפורי הכּפר האחרים של לִבנה – ‘הנוטע הקטן’ (תרצ"ז), ‘ילדי העמק’ (תש"ג), 'דינה ותעלוליה (תש"ה), ‘הילד חי והחמור אשמדאי’ (תשי"ז), ‘במחבואים’ (תשי"ח) – כולם מלאים כוונות טובות, נקראים בלא מאמץ, הוּמוֹר וערכי לאום משמשים בהם בערבוביה; אך מי שיבקש למצוא בהם אמנות ואמינות יֵצא לא פעם בידיים ריקות.

גם בסיפוריו הארוּכּים לנוער נתגלה לִבנה כסופר קל־עט, שאינוֹ חותר להפנמה ואינו שוקד די הצורך על ליטוש ועידון. פוֹפּוּלָרי מאוד בשעתו היה הרומן ‘הרפתקאות של דן’ (תרצ"ב) – סיפור ארץ־ישראלי ראשון שהמִלה הרפתקאות מופיעה בכוֹתרתוֹ – המתאר את קורותיו ה“סבוכות” של בן־עשירים, שהוריו נעלמו בסערת הפרעות: לאחר חוֹדשי נדוּדים ורעב עולה דן לארץ־ישראל, לוחם על זכותו לעבוד את האדמה, מקים משפּחה, ולבסוף מוֹצא באורח־פלא את הוריו האוֹבדים ומביאם אליו. כּנגד השפּעתוֹ הברורה של ז’אנר הרומן הסנטימנטלי על סיפּוּרוֹ זה, פּנה סיפּוּרוֹ הארוך הבא, ‘חלום השלושה’ (תרצ“ה; מהדורה מחודשת: תשכ”א), אל האפיק האוּטוֹפּי־רוֹמנטי: גיבוריו הם שלושה ידידים, שהחליטו בתום לימודיהם לשוּב ולהיפּגש כעבוֹר כך וכך שנים ולסַפּר את שעבר עליהם בשנות הפרידה. לאחר שנפגשו מתברר כי האחד רדף תענוגות והרס את ביתו; האחר רדף בצע והתעשר, אך נעשה שׂנוּא על הכל; ואילו השלישי הקים לעצמו חוָה צנועה בגליל והיה מאושר. לבסוף הצטרפו השניים הראשונים אל החוָה והקימו את השבט האידילי “חלום השלושה”, ובו נתממש חזון האושר האמיתי: “כמה מטהרת ומזכּכת העבודה את הנפש! הנה השׂגנו את הכוח הגדול, את ההשפעה העצומה שיש לעבודה על גופו של העובד ועל נפשו”.

גם בסיפּוּריו ההיסטוריים שיקע לִבנה את ה“אני מאמין” הלאוּמי־אנוֹשי שלו: גאולת הכלל, גאולת הפרט וגאולת הארץ חד הם – עם השלכות ברורות להוֹוה: “אם תקום רשת גדולה של כפרים ובהם עובדי אדמה מישראל”, אומרת אסתר, גיבּוֹרת ראשון סיפּוּריו ההיסטוֹריים, "מבּבל לירוּשלים' (תרצ"ד), “ממילא תהא הארץ שלנו ובידינוּ!”

הטוב בסיפּוּריו ההיסטוֹריים, וגם הידוע שבּהם, הוא ‘מעל החרבות’ (תרצ"ח) – מגילת חורבנו ותקומתו של כפר הנידח גֵי־תאנים, שנפל בידי הרומאים: אחרי החורבּן יוצאים ילדי הכפר מן המערה שהסתתרו בה ומתחילים להקים את ביתם מהריסוֹתיו. כמשפחה אחת חיו בּהנהגתו הנבונה של חברם אבשלום, שיסד על חורבות הכפר קוֹמוּנה קטנה של ילדים, באוֹמרוֹ:

כרובינזונים קטנים, המנותקים מן העולם העוין המכַתר אותם, חיו הילדים חיי שיתוף ואחווה, בנו ביתם ועבדו את אדמתם, וכעבור זמן יצאו כמה מנערי הכפר לשחרר את הוֹריהם השבויים. סיפור דרמָטי רווּי אידיאלים זה הלהיב – חרף פגמיו הנובעים מחֶפזון הכתיבה והֵעדר הליטוש – שני דורות של קוראים צעירים, ואף היה לסרט העברי המדבּר הראשון (המהדורות הראשונות של הספר אוּירוּ בתצלוּמים מן הסרט).

תמונה (מוגנת בזכויות) ותחתיה הכיתוב:

איור של בינה גבירץ לספרו של צבי ליבּרמן (לבנה) ‘מעל החרבות’ (1938)

שילוב זה של עלילה דרמָטית, שבּה נבלע גורל הפרט בגורל האומה, עם הטפה לאידיאלים לאומיים־אנושיים, מצוי גם בסיפוריו ההיסטוריים הבאים של לִבנה: ‘נחמיה’ (תש"ט), ‘דוִד ויהונתן’ (תשי"ד), ‘יאיר הגלעדי’ (תשי"ז), ‘הקנאים לדרור’ (תשכ"ו), המספר על מרד בר־כוכבא ועוד. במרבּית סיפּוּריו מקלקלת המגמתיוּת המוטעמת והלהט הפַּתטי – נוסח: “לפתע חשתי שאני בן העם הזה. גורלוֹ – גורלי! עמדתי וקראתי: הקץ לשיעבוד! דרור וחרות לעמי!” (‘הקנאים לדרור’) – כל חלקה טובה. אבל הנושאים ההֶירוֹאיים והעלילות המרתקות מחפּים במשהוּ על מגרעות אלה, בּהעניקם לקוראים הצעירים שעות של הנאה ספוגה גאוָה לאומית.

אך לא רק העבר מקרין הקבּלוֹת אֶל ההוֹוה; גם מן העתיד הפנטסטי העביר המסַפּר חוטים מקשרים אל חיינוּ שלנו. כך סיפר ברומן האוּטוֹפּי ‘תבל בתחייתה’ (תשט"ו) על בני כדור־הארץ, המגיעים אל כוכב מאדים ומנסים לבנות בו חברה חדשה. אלא שמאדים, אליבּא דלִבנֶה, הוא מעין בבואה של עולמנו שלנו; גם בין שוכניו מצוּי עַם־אדוני, שגורש ממולדתו ונהפך למיעוט נרדף, השומר על מסורת אבותיו. ולאחר שבאה גאולה לתושבי מאדים, העמידוּ בראשם נשׂיא “ישראלי”… כּאן נחשׂפה דלוּתוֹ הדמיונית של המסַפּר שכּוֹחוֹ לא עמד לו לארוג פָּרַפרָזה של ההוֹוה באמצעות סיפור אוּטוֹפּי, והקורא שציפה למצוא בסיפור מבטיח זה בשׂוֹרה חדשה, או רעיונות מקוריים, יצא מאוכזב.

נראה שלִבנה הכּיר לבסוף בחוּלשתו זו, ובספרו המדעי־הבדיוני הבא, ‘הנשר הגדול’ (תשכ"ה), ויתר על המֶסר הרעיוני והעניק הפעם לצעירי הקוראים סיפור־עלילה פשוט, הנקי כמעט מהטפה מגמתית ועיקרו הרפתקה לשם הרפתקה: מעשה בבן־מושב קטן. שהשתוקק “לעוף כנשר בשמים” וזכה לממֵש את חלומו הודות לאחיו הטייס, אשר התקין לו כלי־טיִס דמוּי נשר. ה“נשר” הגדול וטייסוֹ הקטן עוברים יחד הרפתקאוֹת בשמי הארץ ומבצעים מעשׂים של חסד ואומץ־לב: הם מסייעים לילד אובד לשוב לביתו, עולים על עקבותיהם של גנבים, מביאים תשורות לילדים נזקקים ועוֹד. כל אלה מסוּפּרים בתערובת של תמימוּת וחן פשטני, אך גם כּאן לא השׂכּיל המסַפּר לנצל את מלוֹא האפשרויות הגלומות בנושא המלהיב, וקורא שציפּה למצוא בַּספר הרפתקה יוצאת דופן ולהמריא עם ה“נשר” על כנפי הדמיון הכל־יכול לא יבוא גם הפּעם על סיפּוּקוֹ המלא.

מוצלחים מעט יותר הם שלושת סיפורי הפנטסיה, שבהם הביא לִבנה את קוראיו הקטנים אל ממלכת הגמדים הדמיונית. הספר הראשון ב“טרילוֹגיה”, ‘מסעי זיזי הגמד’ (תש"ב), מספּר – כּכּתוב בכותרת־המשנה – את “פרשת הרפתקאותיו ונסיונותיו בים וביבשה, הנפלאות והנצורות שראה זיזי הגמד בארץ האנשים הגדולים ודברי התורה והחכמה שהביא משם לאי־מולדתו”; בספרו השני, ‘גד והגמד’ (תשט"ז), טוָה עלילה הפוכה וסיפּר על מסעוֹ של בן־מושב קטן אל ארץ־הגמדים הקסומה; והספר השלישי, ‘הגמדים האדומים’ (תש"ך), הוּא סיפּוּר־מסעוֹ של בן שבט הגמדים השחומים, שיצא למצוֹא את הגמדים האדוּמים, השוכנים – כפי ששמע – באי נידח בלב־ים. בעולמות פנטסטיים אלה קרא המסַפּר דרור לדמיונו ובנה עלילות דינָמיות, שרירוּתיות פֹּה ושם, שאינן מושתתות על אדנֵי ההיגיון הצרוּף. הגמד זיזי נחלץ משִׁביוֹ הודות לסגולתו ללבוש צורה ולפשוט צורה; הגמד־התייר ניני ממריא ונוחת במטוסו האישי המשוכלל בלא בעיות רבות. גם בעולם הגמדים יש מאבקים בין טובים לרשעים, אבל יש שם גם מנהגים מוּזרים, שקשה להבין מה טעם בחר הסופר לסַפּר עליהם, אלא אם כן ביקש להצחיק באמצעותם את קוראיו הקטנים:

אבל לא הכל זר ומוזר בארץ־הגמדים. בדומה לחלוצים העברים, הגוֹאלים את מולדתם, ובדומה ליושבי מאדים הבּוֹנים חברה חדשה על כוכבם, כן גם “בכל הארץ החדשה שלהם [של הגמדים] הולכים ונוצרים חיים חדשים”. הנה כי כן, גם כשישב לסַפּר אגדות קסומות לבני הגיל הרך, לא זנח לִבנה את יעּוּדוֹ, “להבליט את הערכים המחנכים בסיפור”; כמו ביקש לומר לקוראיו הקטנים: קחו דוגמה ומופת מן הגמדים; גם אם אתם קטנים עדיין כמוֹתם, תוכלו – אם רק תרצוּ – להשליט את הצדק בעולמכם.

חרף בינוֹניוּתם של מרבּית סיפוריו, שמוּרה לצבי לִבנה זכות־ראשונים בספרות־הילדים הארץ־ישראלית. הוא סיפּק לקוראים הצעירים את סיפורי ההווי הראשונים; ולצד ח“א זוטא היה מיוצרי הז’אנר ההיסטורי בספרות־הנוער הארץ־ישראלית. מיד אחריו ויחד אִתוֹ פעלו שני מסַפּרים בולטים נוספים בתחום זה, הלא הם יעקב חורגין ומ”ז ולפובסקי, אשר להם מוקדשים הפרקים הבאים.

ג. ‘הקנאים הצעירים’ – יעקב חורגין

שורות אלה, הלקוחות מתוך המבוא לסיפּוּר ‘הקנאים הצעירים’ מאת יעקב חורגין, מבטאות משהו מן ה“אני מאמין” של כותבן. מאז עמד על דעתוֹ, ראה עצמו חורגין בן הארץ הזאת, ממשיכם הישיר של הדורות הקודמים, שלא נפסקה רציפוּתם. מילדותו ספג את נופי התנ"ך והלך שבי אחרי תפארת העבר, ועל העבר הזה סיפּר לבני הנעורים בסיפורים וברוֹמָנים ההיסטוריים, הספוגים פַּתוס, דרמה ורוֹמַנטיקה.

יעקב חורגין, שנוֹלד ביפוֹ (טבת תרנ"ט) לאביו המוֹרה, כמוֹהוּ כבן־דורו יהודה בורלא, ה“צבר” הירושלמי: שניהם למדו בסמינר ‘עזרה’ בירושלים, ושניהם שירתו כמתורגמנים במלחמת־העולם הראשונה, “חרשו” את ארצות המזרח, הכּירו מקרוב את ההווי הערבי והמזרחי, והיטיבו לתארוֹ בסיפוריהם הראשונים. על כּן הוֹלמים כל־כך גם אוֹתוֹ עצמוֹ הדברים שכּתב חורגין על בּוּרלא המסַפּר: “למנטאליות זאת שלוֹ יש לייחס גם את יכולתו לשווֹת לסיפוריו עלילות מרתקות ולעשׂוֹתן על־ידי כך גם חומר־קריאה מעולה לנוער” (‘מאזנים’, אדר א תשי"ז, עמ' 147).

בשנים שבהן לימד את ילדי טבריה (תרפ“א – תרפ”ט) פירסם חורגין את סיפּוּריו הראשונים “בין ההרים” (‘השלוח’) ו“משביע הנחשים” (‘הפועל הצעיר’) – סיפורים שאפשר לראותם יפים גם למקרא לבני־הנעורים ואשר כבר היו בהם מסימני ההיכּר של דרכּוֹ לעתיד: סיפּוּריו של בן הארץ, המתאר את נופי מולדתו ואשר גיבוריו אינם חלוצים שבאו לגאוֹל את ארצם, אלא תושבים ילידי המקום הפועלים במקום חִיוּתם הטִבעי. עובדה ידועה פחות היא, שחורגין פתח את דרכּוֹ בספרות־הילדים בשירה דווקא – וגם שירים אֵלה, שפּירסם בעִיתוני הילדים, עומדים על הגבול שבין שירת ילדים לבין ליריקה למבוגרים. שירו “בין הרי נפתלי” (‘בן ארצי’, כו אדר תרפ"ו), מתאר הר־ענק שגילה המשורר במרום הגליל, הר הנַם אֵיתן וגוּפוֹ מלא פצעים; והר זה, כך הוגד לו –

ומן השיר הפַּתטי על “קנאֵי גליל קדומים”, שדמוּתם שׂרדה בהרים, קצר המרחק אל סיפורים המפארים את גיבורי העבר הנערצים, שהיו בעיניו דמויות־מופת לילדים ולנוער: “עלינו להגביר בילדינו את רגש הגאוָה על עברם המפוֹאר, ביחד עם רגשי הערצה לגבורות שנעשו”, כתב, “[וזאת] כדי לעקור מהם כל רמז שעקת הימים עשׂוּיה להוליד בנפשות רכות” (מתוך ההקדמה לאנתולוגיה ‘שלשלת הגבורה’ תש"ו). התמקדוּתו בסיפּוֹרת היסטורית נבעה אֵפוא גם מתוך יעד חינוכי – להקנות לקורא הצעיר דמויות־מופת ספוּגוֹת גאוָה לאומית, שגבורתם יונקת מתוך יִיסורים ושאיפת חירות.

חמשת הרומנים ההיסטוריים הראשונים של חורגין, המסַפּרים על אחרית ימי הבית השני והמרד הגדול ברומאים, נוֹעדוּ “ספק לבני הנעוּרים ספק למבוגרים” (כניסוחו של גרשון שקד, ‘הסיפורת העברית, ב, עמ’ 113) אך אִם גם לא יְעדם המחבּר מלכתחילה לקוראים צעירים דווקא, הם נעשׂוּ בזכות העלילות ספוגות המתח, הסגנון השוטף והערכים המשוקעים בהם – כמוֹהם כּ’זכרונות לבית דוד', ‘אהבת ציון’ ושאר יצירות שלא נוֹעדוּ מלכתחילה לצעירים – נכס מובהק בספרוּת הנוֹער שלנו.

‘חומת אגריפס’ (תרצ"ב), הראשון בשוּרת הרומנים ההיסטוריים שלו, מסַפּר על נכדו של הורדוס שבּא לירושלים מתוֹך כּוונה להיות מלך־חסד המעניק עצמאות לבני עמו; אלא שבגלל הססנוּתו ואוֹפיוֹ החלש הוא נקלע בין אינטריגות ומאבקים כיתתיים לבין התלהבותם של הקנאים, הרוצים לראות בו את מוֹשיעם, וסופו שהוא שולח יד בנפשו. בדומה לסיפוריו ההיסטוריים של צבי לִבנה, אפשר למצוא גם אצל חורגין השלכות מן העבר אל ההוֹוה, במזגוֹ חומר היסטורי עם אידיאולוגיה ציונית; וצדק ג' שקד (שם), שראה בדברי אגריפס על יחסי הגומלין בין “התפוצה” לבין “המולדת” הד לנאומיהם של ראשי הציוֹנוּת:

תככים, מריבות ורדיפת כבוד שהביאו לאסון עומדים גם במרכז הטרילוגיה, המוקדשת למרד הגדול ולחורבן בית שני – ‘במבוכה’, ‘ירושלים בלהבות’ ‘מות גיבורים’ (תרצ"ו). יוחנן מגוש־חלב ושמעון בר־גיורא, מנהיגי המרד הקנאים לחירות עמם, לא השׂכּילו להתעלוֹת מעל למריבותיהם האישיות ולתאוות־הכבוד שלהם והביאוּ במעשיהם לחוּרבּן ירושלים ולחורבנם שלהם. כך תיאר חורגין גם בקובץ ‘שלושה סיפורים היסטוריים’ (תשי"א) את הורדוס. יוסף בן מתתיהו ובירוניקה – דמויות רבּוֹת ניגודים המתלבטות בשאיפותיהן; אך גם כאן – כברוב סיפוריו האחרים ובדומה לסיפּוּרי צבי לִבנה – קשה למצוא חתִירה רצינית להעמקת הדמויות. גיבּוֹריו משרתים את העלילה, נכשלים במאמציהם להשיג את העצמאות הנכספת, והאידיאולוגיה המושקעת בסיפור העלילה מקלקלת לא פעם את השורה.

הטוב בסיפוריו ההיסטוריים לילדים, וגם הידוע והַפּוֹפּוּלָרי שבהם, הוא ללא ספק ‘הקנאים הצעירים’ (תרצ"ה), שגיבּוֹריו הם בני גילם ותקופתם של נערי ‘מעל החרבות’ של לִבנֶה. הנער גרא מספר בגוף ראשון, בשׂפתוֹ שלו (וגם זה חידוש בספרות־הילדים שלנו, שסייע ללא ספק להצלחת הספר), את קורותיו והרפתקאותיו בימי המרד הגדול ברומאים: כיצד נמכּר לעבד בקיסריה, אך בעזרת הנערה הפסטה נמלט משוֹביו ונתקל במנוסתו בחבוּרת “נערים פרועים, מזוינים בקשתות ובחצים ובפגיונות”. היתה זו חבורת הקנאים הצעירים, נערים יתומים ובני שבויים, שהתלכדו יחד כדי ללחום בכובש האכזר. גרא נספח אל החבורה, יוצא אִתהּ לפעולות סיור ופשיטות על יחידות האויב, עד שבזכות אומץ לבו הוא נעשה מפקדם של הלוחמים הצעירים וזוכה לשחרר את הוריו ולקחת נקם.

‘הקנאים הצעירים’ הוא ראשוֹן סיפּוּרי החבורה הארוּכּים בספרות־הילדים שלנו, וגיבּוֹריו הצעירים העשׂוּיים ללא חת, השׂשׂים אלי קרב, נחלצים מכל צרה והורגים ללא היסוּס הם בבחינת מבשרי חבורת ‘חסמבה’ (שהרפתקאותיה התחילו נכתבות על־ידי יגאל מוסינזון כעבור חמש־עשרה שנה). אף־על־פי שהעלילה מעוגנת, כאמור, בתקופת המרד הגדול, דומה כי לא התקופה כאן עיקר אלא סיפּוּר־המעשׂה והאירועים הרודפים זה את זה, העימות החריף בין רודפים לנרדפים והתעלומות המצפות לפתרון. עם זאת השׂכּיל חורגין לצייר בקווים חסכניים את רוח התקופה ואוִירתה, והסגנון הנמלץ מעט מוסיף “צבע” ומתח לרוח הסיפור:

אין תימה אֵפוא, שסיפּוּר זה, שכּוּלוֹ שלשלת ספוּגת מתח של מעשי גבורה והקרבה של נערים לוחמי חירות, כבש את לבות הקוראים הצעירים כמעט עד ימינו. פחות נקראים על־ידי הנוער הרומנים המאוחרים של חורגין: הטרילוגיה ‘בין חיתוֹ אדם’ (תרצ“ח – תש”ח) – נדודיה של משפחת אנוסים שהתקוממה נגד האינקויזיציה; ‘אל המלוכה’ (תש"ד), סיפור נעוריו של שאול בן קיש, שיצא לחפּשׂ אתונות ומצא מלוכה; ו’מעם קרנות המזבח' (תשל"ח), המתאר את אחרית ימיו של המלך דוד.

מגוּבּשים ומרשימים יותר הם הסיפּוּרים ההיסטוריים הקצרים, שפירסם חורגין תחילה בשבועוני ילדים וכינס אחר־כך בספרים ‘שלשלת הגבוּרה’ ו’הבלש משכוּנת הצריפים' (תשט"ו. כנספח לסיפּוּר המרכּזי). סיפוּרים אלה, שמציאות ודמיוֹן משמשים בהם בערבּוּביה, מצטיינים בעוצמה דרמאטית ומעלים על נס את אומץ־לבם של אוהבי עמם וארצם. כזה הוא הסיפור “הלביא של בר־כוכבא”, על הנער החולם בהקיץ, השומע את סיפור בר־כוכבא מפי נושא כליו; וכאלה הם הסיפורים “ביום החורבן”, על טיטוס הנמלט מירושלים המלאה כשפים, לדבריו, “סודו של האביר השחור”, על הצלבן שהגיע לירושלים וגילה שהוא בן לאֵם יהודיה, וכן הסיפורים על יעל וסיסרא ומלחמת יהודה וניקנור: כּוּלם מצטיינים במתח דרמָטי, המסייע לקורא הצעיר להזדהוֹת עם גיבּוֹרי עַמוֹ.

בשנים שבּהן עסק בהוראה ובעריכת שבועוני ילדים (‘בוסתנאי לנוער’, תרצ“ה–תרצ”ט; ‘הבוקר לילדים’, תש“ד–תש”ט) התעמק חורגין בסוגיות השונות של ספרות־ילדים, ונוסף על סיפוריו הקצרים והארוכּים פירסם גם מאמרי ביקורת ורשימות עיוניות על קריאת הנוער. במסתוֹ “על ספרוּת הילדים בישראל” (‘מגילות’, אדר תשי"ד) הטעים את חשיבותו של חומר־קריאה ששולבו בו איכות ספרותית־אמנותית עם איכות חינוכית־מוסרית והוסיף, כי ספרות־הילדים צריכה להימצא תמיד בתחום טווח תפיסתו של הקורא הצעיר. את אמות־המידה האלה השׂכיל ליישׂם בסיפורי ההווי והדמיון שלו, הגדושים שׂמחת־חיים ושׂמחת־עשׂיה, ואשר בהם השתחרר כמעט לחלוטין ממטען האידיאולוגיה ששיקע בסיפּוּריו ההיסטוריים. כאלה הם שני סיפורי ההווי ‘הבלש משכונת הצריפים’ (תשט“ו; נדפס תחילה ב’הבּוֹקר לילדים', תש”ד) ו’הבלשים מכיתה ו' (תשכ"ו), הבנויים במתכונת ‘אמיל והבלשים’ לאריך קסטנר וספוגים אף הם מתח, הומור ואוִירת יומיום אותנטית: ילדי השכונה נחלצים לגלות בכוחות עצמם מי גנב את השעוֹן ומי סילק את קופסת הקרן הקיימת; הם מציבים מארבים, יוצאים למעקב, חודרים למקומות מסוכנים ומצליחים בדרך בלתי־צפויה להוציא את הצדק לאור. שני הסיפורים מצטיינים בחֵן צברי טבעי ולידתם היתה, כעדות המחבר, כסיפורים בעל־פה של מורה לתלמידיו:

סיפּוּריו הדמיוניים הקצרים והארוכּים של חורגין מתפרשׂים אף הם על קשת רחבה של נושאים וז’אנרים. אנו מוצאים ביניהם סיפּור בנוסח המעשיה העממית של הסנדלר – אחד מל“ו צדיקים – שהציל עדה מידיו של מלך אכזר (“הרוזן הפלאי” בתוך ‘טירת כסף’); אגדה אמנותית בלאדית על אִשה רחומה, שאספה אל ביתה את הדייג הקטן והיתום מכנרת (“אֵם הים”, שם); ומעשׂיה עמוסת סמלים על הילד שאסר מלחמה על שׂר־החורף, המונע מן האביב לשוב לארץ (“יגאל הגוֹאל”). אך המשעשעים ביותר הם, כמדומה, אותם סיפּורי הומור וגוזמה, שנאספוּ אל הכֶּרך הגדול ‘יהלום הפלאים’ (תשט"ז). אין לחפּשׂ היגיון צרוף או מוּסר דידקטי בסיפורים מבדרים אלה, שבהם קרא המחַבּר דרור לדמיונו וגדש אותם “מעשי נסים ונפלאות”, גוזמאות ואמצאות קונדסיות, [המתרחשות] בעולם רב־תהפוכות והמסתיימות תמיד במפלתם של עריצים ובנצחון החלשים והנרדפים” (מנמוקי וַעדת השופטים לפרס למדן, תשי"ז). הקורא הצעיר פּוֹגש בין דפי הספר נסיכה כּוּשית, המשתוקקת להיות לבנת עור; וגמדים נועזים, שגירשו את הענק השחור מן העמק שלהם; ואת החמוֹר מר ארך־אזניים הגדול, המכריז על מרד החמורים בבני האדם, מרד שיימשך כל עוד משתמשים הילדים במלה “חמור” ככינוי גנאי; ואת הזקנים שהתכנסו לישיבה ורצו לשבת בראש השולחן, אך רבו והתקוטטו כל־כך, עד שכל הכסאות נשברו… ואחרון חביב אנו פוגשים בספר את הדוֹד נתן הנלבּב, שהוא מעין תערובת של הברון מינכהאוּזן והדוד שׂמחה (גיבּוֹר השירים הסיפּוּריים של ע' הלל), דוֹד אוהב נסיעות ואוהב סיפורים, המרבה לספר על הנפלאות וההרפתקאות שעבר במסעיו. ואם נכנע המחבר לעתים ליצרוֹ המבקש לשעשע את הקוֹרא בכל מחיר, השׂכּיל להישמר מהפרזת־יתר וסיפוריו של הדוד נתן נותרו בתחום ההגזמה המינכהאַוּזנית האבסורדית, כגון בסיפור המריבה שפרצה בינוֹ לבין המלך אמבּה בגלל גולות נוצצות:

וכך מלא הקובץ הגדול מעשׂי קונדס ושאר נסים ונפלאות, שלעתים מורגשים בהם חֶפזון הכתיבה והֶעדר הליטוש, שעשועי לשון ושפת ילדים, שהיא לרוב טבעית וחיננית, אך פעמים המונית וצורמנית (“טמבּלָאי בן חלמאי בן בנו של טומטומאי”, עמ' 124), ובתוכם גם חידות, שהדוד הפּוֹתר אוֹתן משתבח בפיקחותו: “מה דעתכם על תשובתי? פלפל מפולפל ומחורדל ממש!”

בהגיעוֹ לשׂיבה חזר חורגין אל הסיפור ההיסטורי רחב־היריעה, המקפּל בתוכו תקופה רבּת נפתולים: הוא תאר את דוִד המלך הזקן, המתייסר בחטאי עברו ובמעשי הדמים שעשה לביסוס שלטונו (‘מעם קרנות המזבח’, תשי"ח); ואחר־כך סיפּר על שליחותו של ירמיהו מענתות כדי להזהיר את ירושלים החטאה (‘ירושלים ושומרון’, תשכ"ח). בכך כמוֹ השלים את מעגל יצירתו וחזר אל הז’אנר ההיסטורי, אשר הוא ומ"ז ולפובסקי היו מחלוציו בספרות־הנוער שלנו.

לוָלפוֹבסקי ותרומתו לספרוּת־הילדים מוקדש הפרק הבא.

ד. ‘חבלי גאוּלה’ – מ"ז ולפובסקי

בן עשרים ושבע היה מנחם זלמן ולפובסקי (פלך צ’רניגוב 1893 – תל־אביב 1975) כשעלה מוִילנה לארץ־ישראל, ומאחוריו כבר ניסיון ספרותי מסוים בשירה ובתרגום. בגיל תשע־עשרה פירסם את סיפוריו הראשונים בשבועון־הילדים ‘הפרחים’ (לוגאנסק 1912). בתום מלחמת־העולם הראשונה, לאחר שנכנס לוִילנה עם הגדוד הרוּסי ששירת בוֹ, נדפס תרגומו הראשון – ‘עץ מרפא’ מאת מ“נ סלֶפּצוֹבה – ב’ספריה לילדים ולבני הנעורים' של ‘תרבות’ (פרק ה/ב). באותה שנה עלה לארץ־ישראל, הצטרף לגדוד־העבודה ועבד בסלילת כבישים ובבניה – חוויות שבאו לידי ביטוי בכמה מסיפוריו המאוחרים (‘נערים במחצבה’, ‘ילד יוּלַד לנו’ ועוד). בראשית שנות השלושים התחיל לפרסם משיריו בעִיתוני ילדים – שירי עלילה וּמשׂחק, שירי מולדת ומשפחה, שנמזגו בהם דמיון והומור: מעשה בדֹב שהופיע פתאום בחצר, אך אין צורך לפחד, שכן “זֶהוּ אוֹרֵחַ טוֹב – זֶה יֶלֶד שֶׁשְׁמוֹ דֹב” (“הילד דב”, ‘עתוננו לקטנים’, ב' כסלו תרצ"ה); ומעשה בארץ־פלאות ושמה שַחֲצוּמה; ועל פלא־משקפַיִם המראים את כל אשר יבקש הלב; ועוד. אך כשהוזמן בשנת תרצ”ד על־ידי הוצאת ‘יזרעאל’ להשתתף בהתקנת מהדורה מחודשת לילדים של ‘זכרונות בית דוִד’ מאת רקנדורף ופרידברג, שיקע עצמו בז’אנר הסיפּוֹרת ההיסטורית וחיבר שוּרה של סיפּוּרים רחבי יריעה לבני הנעורים שהם מן המשוּבּחים בסוגם.

משהו מן האוִירה האֶפּית־הרוֹמַנטית של סיפּוּרי ווֹלטר סקוֹט ומן הגאוָה הלאומית שב’זכרונות לבית דוד' ניתן למצוא בסיפּוּריו ההיסטוריים של ולפובסקי. הוא נטל דמוּיוֹת מדברי־הימים – שליטים, נביאים ומצביאים – ובנה סביבן עלילות דרמָטיות סבוּכוֹת ואמינוֹת, תוך הישָענות על המקורות והקפּדה מְרבית על דיוק בעובדות, במנהגים וברוח התקופה. כך תיאר בטרילוגיה 'מלך ביהודה (‘יוחנן בן קרח’, ‘העיר במצור’ ו’אודים אחרונים', תרצ“ו־תרצ”ז) את אחרית ימי הבית הראשון: המבוכה הממלאת את רחובות ירושלים, צדקיהו חסר־הישע המולך בחסדה של בבל, יוֹחנן בן קרח האמיץ והמצניע לכת, הממלא בנאמנות את חובתו לארצו, ולעומתו ישמעאל בן נתניה רודף השׂררה, הבא מבית־אל לירושלים ורוצח את גדליה בן אחיקם כדי למלוך על יהודה החרבה. הסיפּוּר רחב־היריעה קולח אל תוך עליות וירידות, מתאר בפַּתוס קרבוֹת, נצחונות וכשלונות ומציג גלריה ססגונית של דמויות מכל המעמדות והשכבות. מרשים הוא תיאור פּגישתם של צדקיהו ונבוּזראדן רב־הטבּחים; ומרשימים לא פּחוֹת הם תיאורי המנהגים השונים – טקסי פולחן, עליה לרגל והכנסת אורחים. סגנונו של ולפובסקי בספר זה, כברוב ספריו האחרים, רהוט ומדויק, עם גלישה למליציוּת פתטית, שהשפעת ‘זכרונות לבית דוִד’ לפרידברג ניכּרת בהּ, או לשֶׂגב דרמָטי, כגון בתיאור קרב הדמים שניטש בין צבא נבוכדנאצר לחיילי יהודה:

מעין השלמה לטרילוגיה ‘מלך ביהודה’ הוא הרומָן ההיסטורי־ביוגרפי ‘ירמיהו ובית הרֵכָבים’ והמשכוֹ ‘מושל ונביא’ (תש"ז). סיפור־חייו של הנביא מענתות, שנבדל מנעוריו משאר מרעיו, נפרשׂ לפני הקורא הצעיר בתנופה רבּת־אשראה ובחדירה מעמיקה עד לשורש הדברים: ימי השלוָה בבית הרכבים פשוטי ההליכות, המשפּיעים על ירמיהו חיבּה וידידות, חיפּוּשׂיו אחרי תשובות של אמת לתהיותיו; הקול הקורא אליו “אל כל אשר אשלחך תלך”; בוֹאוֹ לירושלים והעימוּת בינוֹ לבין המלך חלש־האופי ונביאֵי השקר האומרים “שלום שלום”; הימים והלילות בחצר המטרה – עד בוא החורבן. כל אלה מסוּפּרים בעוצמה אֶפּית, בהתעכּבוּת על פרטים שוּלִיים לכאורה, המחיים את רוח התקופה ומוסיפים ממד משכנע למסוּפּר: תיאורים מדויקים של כלי מלאכה וכלי מלחמה, השימוש בגרזינים ובלפידים בוערים, תיאורי נוף ואדם קצרים ונאים, ודיאלוגים שהם נמלצים וגם נמרצים, המשכנעים בטבעיוּתם, עד כי “קשה להבחין אילו הם הדברים שנלקחו מן המקור ואילו הוּשׂמו בפי הגיבורים על־ידי הסופר” (ברגסון, ‘שלושה דורות’ עמ' 180).

ומן החורבן הנורא – אל ‘חבלי גאולה’ (תרצ"ח), הוא סיפור מסעוֹ של דוִד הראובני שהציג עצמו כשליחהּ של ממלכה יהודית רחוקה וקרא “לקום ללכת לירושלים, לקחת כל ארץ־ישראל מידי הישמעאלים, לעשוֹת לבנין ירושלים, כי הישועה קרובה לבוא”. גם כאן מתוארת התקופה לפרטֶיה, תוך עליות וירידוֹת: חיי הנזירים והאנוּסים, גיוּרוֹ של הנזיר דיאֶגוֹ, הוא שלמה מולכו, הפגישה עם קיסר ונציה והמשפט – כל אלה מתוארים כמוֹ מתוך מעורבות אישית, בשׂפה שהיא עתים פיוטית ועתים דרמָטית וספוגת אוִירה מיסטית, עד שהקורא עשוי לחשוב כי הכּוֹתב היה עֵד־ראיה למאורעות שהוא מספר עליהם.

מאבק אישי לשחרור הוא גם נושא הספר ‘מעבדות לחֵרוּת’ (תש"ג) – סיפור־חייו של המחנך האמריקני הכּושי בּוּקר טוֹליוֶר ווֹשינגטון. ולפובסקי נעזר בכתיבתו באוטוביוגרפיה של וושינגטון, הפדגוֹג שנולד לשפחה, נאבק על השׂכּלתו, גבר על המכשולים שניצבו בפניו, עד שנעשׂה מנהל מוסד חינוכי לילדי כושים. אפשר לראות בספר זה יצירה העומדת בין מקור לעיבּוּד, אבל אין ספק, שגם בעבודות התרגום הרבּות שלו לילדים ולנוער, שיקע ולפובסקי לא מעט משל עצמו. משנכנס לעבוד בתרצ“ב בהוצאת ‘מצפה’, השתתף בעריכת הספריה לילדים ‘שֵם’ ותירגם בשבילהּ בין השאר את ספריו של הנרי ריידר הגרד ‘בת מוֹנטסוּמה’ ו’מכרות המלך שלמה' (תרצ"ה). אחר־כך תירגם מספרי אריך קסטנר, קרל מאי וג’ק לונדון, ושנים רבּוֹת היו תרגומיו המשוּבּחים מספרי הקריאה הפּוֹפּוּלריים ביותר על בני בני הנעורים. אבל גם בעבודות התרגום גילה חיבּה מיוחדת לז’אנר ההיסטורי; הוא לא הסתפק בתרגום טכני, אלא לש את החומר ההיסטורי והוסיף לו הרבה משלו. הוא הריק לעברית את ‘גֵר צדק’ מאת מאיר להמן ואת ‘עזרא הסופר’ ללודביג פיליפּסוֹן (תרצ"ז); את ‘גיבורי מצודת יוֹרק’ מאת אוֹיגן פרנקוֹלם ריספּרט (תש"ד) ואת ‘מירטלה’ מאת אליזה אוז’שקובה (תש"ה). בשנת ת”ש פירסם בהמשכים ב’דבר לילדים' את הסיפור ‘בחשכת ימי הביניים’, המגולל בצבעים קודרים את קורותיו של בן המחפּשׂ את אביו בימי המגפה השחורה של שנת 1348, ואשר הושתת על הרומן ההיסטורי ‘היהודים בקֶלן’ מאת וילהלם ינסֶן. ולפובסקי הִבליט בעיבודו את דמויותיהם הנלבּבות של הנגר הנוצרי וידידתו, המחרפים נפשם כדי להציל את מיטיביהם היהודים. כשהופיע הספר בשנת תש"א בהוצאת ‘דבר לילדים’, ליווּ אותו רישומיו הנמרצים של נחום גוטמן, שנחשב כבר אז לאחד מבכירי היוצרים בספרות־הילדים שלנו.

לנחום גוטמן, המספר והצייר, מוקדש הפרק הבא.

ה. לסַפּר בקווים וּלצייר במלים – נחום גוטמן

בגליון חנוכה תרצ"ה (30.11.1934) של מוסף ‘דבר’ לילדים נדפס פרק מִתוֹך סיפּוּר מצויר, שהיה לראשיתה של חוויה לא־נשכחת לדוֹר שלם של קוראים צעירים:

שורות מצוירות אלה והבאות אחריהן כמו הקפיצו בבת־אחת את ספרות־הילדים שלנו אל גבהים חדשים, שלא ידעה דוגמתם עד אז. התחיל עידן גוּטמן בספרות הארץ־ישראלית לבני הנעורים. “כשיש בי הרגשה של שפע, או של טעם החיים – אז אני כותב או מצייר”, נהג נחום גוטמן לומר. ובדומה ליוצרים רבּים אחרים בספרות־הילדים, נעוצים גם שורשי יצירתו שלו בשנות ילדוּתו המוקדמות שעברו עליו בין סופרים ומחנכים, אשר הטבּיעו עליו בבלי דעת את חותמם.

בן שלוש היה נחום גוטמן (בֶּסרַבּיה 1898 – רעננה 1980), כשעבר עם הוריו מן העיירה טֶלנשטי – בה נולד לאביו הסופר ש' בן־ציון (פרק ב/ג) – אל אוֹדיסה, ושם התחיל ללמוד ב“חדר המתוקן” שניהל אביו. לא פעם שמעתי מפי גוטמן על השעות, שבּהן אוּלץ לשבת סגור בבית הגדול, משום שהיה הקטן בתלמידי אביו, ראשוֹ צמוד לשמשה, עיניו סוקרות את העולם שבּחוּץ וידוֹ משרבּטת ציורים על פיסות נייר. ועוד אהב לספר על ביאליק שהוֹשיבוֹ על ברכיו – ולאחר ששיפשף את פני בלחייו הבלתי־מגולחות, פנה אלי ושאל:

בסתיו תרס"ו, והוא בן שבע, עלה גוּטמן עם הוריו לארץ־ישראל; תחילה גר בשכונת נוה־שלום שעל גבול יפו ואחר־כך היה מראשוני הילדים של אחוזת־בית, היא תל־אביב. אותם נופי־ילדוּת שלו, השזורים במראות צמיחתה של העיר העברית על גבעות החול, היוּ כעבור שנים לכמה מן הפרקים היפים, הציוריים והאותנטיים ביותר בספרותנו. “לי, כנער, היו החולות עולם של פלאי פלאים”, סיפר, “מעולם לא חשבתי שחיי ילדותי עניים. ידעתי שיכול להיות קצת יותר טוב, אבל לא חשתי צורך בשינויים וראיתי עצמי מאושר. […] בשבילי היו החיים כאן עולם מלא, שיש רק להשתדל להבינו ולתת לו ביטוי” (שם, עמ' 74).

והוא הבין את החיים הנרקמים סביבו, קלט אותם ונתן להם ביטוי ייחוּדי, שאין רבּים כמוֹתוֹ לחן. לאחר שנות־לימוד אחדות בגימנסיה ‘הרצליה’, שבּהן נהג “לצייר במחברות ולא להקשיב לשיעורים”, כדבריו, עלה בגיל שש־עשרה לירוּשלים, ללמוד בבית־הספר לאמנות ‘בצלאל’. בתקופת לימודיו זו, שהיתה מלוּוָה מסעות לגילוי נופה הבראשיתי של ארץ־ישראל, התחיל מתגבּש סגנון הציור המזרחי שלו. בעיצוּמה של מלחמת העולם הראשונה חזר לתל־אביב בת השבע, נלוָה אל תושביה המגורשים ואחר־כך חזר לשמור על העיר הריקה. חוויות אלו מצאו מקץ שנים את ביטויָן הבלטריסטי בספרו ‘שביל קליפות התפוזים’, שהוכתר בפרס אנדרסן הבין־לאומי (ראה להלן). בשלהי המלחמה התנדב לגדוד העברי הארץ־ישראלי ואחרי שחרוּרוֹ נסע ללמוד ציור באירופה. כשש שנים עשה בוינה, ברלין, רומא ופאריז (לתקוּפת פאריז שלוֹ הקדיש את ספרוֹ הלירי ‘ביאטריצ’ה’). בשהוֹתוֹ בברלין אִייר את חמשת כּרכי ‘כתבים לבני הנעוּרים’ של אביו, ש' בן־ציוֹן וכן את קובץ שירי הילדים ‘החליל’ לשאוּל טשרניחוֹבסקי (‘דביר’, תרפ"ג), וּבכך נעשׂה גוטמן חלוץ המאיירים של ספרי ילדים עבריים.

לא פעם הטעים גוטמן, כי חסרון הציורים בספרי הילדים שקרא בילדוּתו הוא שהניעוֹ להתמסר לאיור ספרים: “כשהייתי ילד, היו הספרים שלנו בעברית עירומים”, כתב, “כאשר לקחתי לידי ספר לועזי לילדים, הייתי מתמלא קנאה – הוא היה מלא ציורים; ואילו ספר עברי היה גורם לי הרגשה של ריקנות. ולימים, כשהתחלתי לעשות איוּרים לספרים, רציתי למלא את החלל הזה ולשלם חוב לעצמי… לכן, זכות־ראשונים אני שומר בלבי לשוֹשנה פרסיץ, שנתנה לי יד חפשית להתבטא בעשׂיית ציורים לספרי ‘אמנות’, ללא הגבלת מספרם וסגנונם ובלי להתחשב בייקור שהם גורמים לספרים. עשׂיית האיורים היתה לי מעין פיצוי לנחום הילד וחבריו בני דורו, שלא היו להם ציורים בספרי ילדותם” (שם, עמ' 206; 225).

אחרי שובו לארץ ב־1926 הוסיף לעסוק בציור ובאיור ספרי ילדים. בין היתר צייר את כותרת השבועון לילדים ‘בן־ארצי’, את המהדורה הארץ־ישראלית של ‘סיפורי המקרא’ ושורת מקראות וספרי־לימוד. הוא אייר את אגדות דוִד ושלמה מאת ביאליק והעניק לגיבורי התנ"ך גופות חסונים עטופים בלבוש מזרחי ושנוסים באבנטים רחבים – דמויות שנטל מן ההווי הערבי, שאֵליו היה קשור מילדותו; והוא אייר את שירי הילדים של ביאליק, המעוּגנים בהווי הגלותי, והעניק להם אינטרפרטציה ארץ־ישראלית שטופת שמש וספוגת מאור־פנים ושמחת־חיים. “כיוונתי בציוּרַי לילדות מאוּשרת, כפי שניתנה לילדים בארץ־ישראל”, אמר.

בתשרי תרצ“ב (1931) השתתף גוטמן בייסוּד המוסף לילדים של ‘דבר’, שנהפך באביב תרצ”ו לשבועון ‘דבר לילדים’; ומאז ועד פרישתו לגימלאות בתשכ"ג היה ציירוֹ הקבוע של השבוּעוֹן, אייר את שעריו הצבעוֹניים ואת אלפי הסיפּוּרים והשירים שנדפּסו בו, ופירסם בו רשימות וסיפּוּרים בהמשכים, שהוֹפיעוּ אחר־כך בספרים. אלפי ציוּריו, הספוגים שמחת־חיים וחיבת האדם והחי, המקשטים את חוברות ‘דבר לילדים’ ואת הספרים הרבּים שאייר, העניקו לילדים מבּט אוֹפּטימי ובהיר על החיים. “השתדלתי תמיד להיות מובן, שקוף, ברור, ראיתי את הדברים בעיניים של ילד”, אמר, “כשאדם מצייר לילדים הוא אינו עוסק רק במלאכת ציור, הוא גם מתבּונן, שומע, מברר, רואה מה שאחרים אינם נותנים להם חשיבות. האדם המכין ציורים לספר לילדים אינו צריך להביע דווקא מה שנאמר, אלא לפעמים מה שנרמז. האילוסטרציה היא המקרבת את תוכן היצירה לחיים, נותנת לבוש ואחיזה לדמיונו של הילד הקורא” (‘תנו להם ספרים’, עמ' 285).

כך נפתח עם נחום גוטמן עידן האֶסתטיקה בספרוּת־הילדים שלנו. אבל גוטמן היה לא רק צייר, כידוע, אלא גם סוֹפר־אמן לילדים אשר – בדומה לוילהלם בּוּש, יוּ לוֹפטינג ואחרים – הפליא לסַפּר בציוּרים וּלצייר במלים. אף־על־פי שחי מילדוּתו בין סופרים, או אולי דווקא משום כך, הגיע אל הכּתיבה בגיל מאוחר יחסית, וכמעט במקרה. “ההיכּרוּת עם הסופרים הפחידה אותי,” סיפר,“ראיתי את ההתמדה וכובד־הראש, את הנרות הדולקים בחלונותיהם עד לשעות הקטנות של הלילה”, וּמראות אלה נטעו בוֹ כבוד למלאכת הסופר; “אך גם זאת ראיתי, שהספרות העברית היא יֶגע עצום וחוסר מנוחת הנפש, ועל כן הטילה עלי מורא”.

אף־על־פי כן חש הצייר צורך עמוּם לבטא עצמו גם בכתיבה: “כדי להיות מובן כצייר, חייב הייתי להסביר את עצמי במלים”, אמר. והזדמנות זו באה לידיו כמעט באקראי. בקיץ 1934 יצא למסע ליבשת אפריקה, ולפני נסיעתו ביקש ממנו יצחק יציב, עורך המוסף לילדים של ‘דבר’, כי ישלח לעיתון מכתבים מן הדרך. “הבטחתי לכתוב מן הדרך מכתבי אמת”, סיפּר גוּטמן, “אבל ישבתי בבית־המלון ביוהניסבורג ושום מכתב לא יצא מתחת ידי. מה עשיתי? ציירתי ציור, ואחר־כך כאילו פתחתי את פּיוֹת המצוירים, הנחתי להם לדבּר ורשמתי את דבריהם. שלחתי למערכת פרק אחר פרק, אבל לא ידעתי עדיין שאני כותב ספר”.

קבּלת־הפנים החמה, שזכו לה הפרקים הראשונים ששלח מאפריקה מִצעירים וממבוגרים¹³⁸, ואשר היה עֵד לה עם שובו לארץ לפני שהספר נסתיים, עודדו אותו להמשיך בכתיבה. “השתחררתי מן הסיוט של כובד־ראש בכתיבה”, סיפר, “ומן הדרישה הבלתי־פוסקת לכתוב עברית מהוקצעת, מליצית ובנימה פדגוגית. לקחתי לעצמי חופש מלא, בלי גבולות של עבר ועתיד, מציאות ודמיון. והקלוּת באה לי, אולי מפני שגם במלים אני אוהב לצייר” (‘בין חולות’, עמ' 228).

כך קרם עור וגידים ספרוֹ הראשון של גוטמן, ‘בארץ לוֹבּנגוּלוּ מלך זולו’, סיפּוּר שנדפס תחילה בהמשכים ב’דבר לילדים' ונהפך עם הוֹפעת מהדורתו הראשונה בתרצ"ט לקלסיקה בספרות־הילדים שלנו; ספר מהנה, מחכּים ומרתק, המביא את קוראיו אל יבּשת אפריקה הפראית ורבּת־המִסתורין ומפגישם עם שוֹכניה ויצוריה: ילידים וציידים, קופים ואריות, קרנף נזעם ונמר שנבהל מעטישה, תנינים רעבתנים ובנות־יענה שאינן טומנות ראשן בחול. יחד עם הצייר־המסַפּר נלוָה הקורא אל המסע רב־ההרפתקאות לגילוי אוצרו הנעלם של המלך לוֹבּנגוּלוּ, מסע שנסתיים בלא כלום אבל הביא לקח למחפּשׂיו; יחד אתו הוא מפליג הביתה, משמש עד לטביעת האניה (“זוֹ אמת!” הִטעים המסַפּר) ומאזין לדברי התודה הליריים־פַּתטיים, שאמר למחברת־הציורים שלו, החותמים את הספר ומשמשים לו מעין סיכום:

דוֹמה ששוּם מחבּרת־צִיוּרים לא זכתה, כי משאלת־השׂכר שנקשרה בה תתממש באוֹפן שלם ורב־שנים כל־כך.

אחרי “לוֹבּנגוּלוּ” באוּ סיפורים נוֹספים, רוּבּם ככולם סיפורים המושתתים על חוויות ואירועים אותנטיים, שהמחַבּר נטל בהם חלק בנעוריו או בבגרוּתוֹ ועתה הוּא מעמיד עצמוֹ במרכז ההתרחשויות ומתחלק בחוויותיו עם הקורא הצעיר. “השתדלתי תמיד לדבּר עם הילד ברצינות משעשעת אך משמעותית”, אמר, “רציתי להגדיל את סקרנוּתוֹ, לקרבוֹ למציאת פתרונות, ובעיקר לעורר את תאבונו לסובב אותו, להסיעוֹ לעולמות רחוקים, אשר בקירובם לחיי יום־יום ניתן לעמוד גם על הקסם שמצוי בחיי יום־יום. השתדלתי לדבּר אל הילד בשׂפה משמעותית, אך בלי לאַבּד את הקסם המצוי בקלוּת הבּיטוּי. אפשר לדעתי לדבּר עם הילד על הכל – על החיים, המוות, אהבת הזולת, אהבת המקצוע ואהבת החיים. לכן כּתבתי כל שעלה בלבּי, בלי להיות ילדותי, אך בצורה שתתקבל על דעת הילד ובלי להצטעצע במלים”.

כל הסגוּלוֹת הללו מצוּיות במניין ספריו של גוּטמן, בּהם שולבו ביד־אמן רעננוּת השׂפה עם בהירוּת הקו, בינת־חיים עם שׂמחת חיים, כובד־ראש עם הומור סלחני. כשנה אחרי ‘לוֹבּנגוּלוּ’ נדפס ב’דבר לילדים' סיפורו הקצר ‘כל הרוצה להיות רב־חובל יקרא מעשה זה’ (יצא כספר ב־1969), המסַפּר מעשׂה בשמונה נערים, שעלו בוקר אחד על סירת־מפרשׂים שעגנה במימי הירקון והפליגו בחשאי לאלכסנדריה של מצרים. נוֹבֶלה ספוגת חן־נעורים זו, המושתתת על מעשה שהיה¹⁴⁰, מדבּרת בשבחם של אלה, שהשׂכּילו “לדעת הכל ולהחליט כל דבר ברגע הדרוש” ומראָה שכּל מעשה גדול בחיי הפּרט והכלל – ראשיתו בצעד אחד קטן.

שונה מאוד בנושאו ובאוִירתו, אך מושתת כקודמו על אירוע אותנטי, הוא ספרו הבא של גוטמן, ‘ביאטריצ’ה, או מעשה שתחילתו חמור וסופו ארי דורס’ (תש“ב; נדפס תחילה ב’דבר לילדים', תרצ”ח). סיפּוּר־חייה של הכלבה העלובה, ששכלה את גוריה והיתה למינקת של גור־אריות יתום בגן־החיוֹת הפָּריזאי, אך כשהגיעה לשיא פִרסומה נהרגה שלא במתכוון על־ידי “בּנה” המאומץ, הוא אחד מסיפוּרי המופת המפעימים ביותר בספרות־הילדים שלנו. מראות הכרך הגדול, היחסים בין בני־האדם לבין עצמם ובינם לבין בעלי החיים, רקמת היחסים בין הכלבה־האֵם לבין הלביא הגדֵל במהירות – כל אלה מתוארים ברגישות ובעדנה, בעין בוחנת ואוהבת ובמשפטים ששוּבּצו בהם תיאורים פלסטיים, הוּמוֹר לירי והרהורים פילוסופיים על משמעוּת החיים:

שנַיים מספריו הבאים של גוטמן – ‘החופש הגדול, או תעלומת הארגזים’ (תש“ו; נדפס תחילה בהמשכים ב’דבר לילדים', תרצ”ט) ו’שביל קליפות התפּוזים' (תשי“ח; נדפס ב’דבר לילדים', תשי”ז) – מעוגנים בשנות נעוריו במלחמת־העולם הראשונה ומסַפּרים “דברי אמת שלא נכתבו מתוך בידוח הדעת אלא מתוך רצון שהקורא ירגיש כאילו הוא עצמו עבר אותם”. ‘החופש הגדול’ הוא סיפּוּרם של שני גימנזיסטים, שיצאו לעבוד בבציר; וכיוָן שהימים ימי מלחמה והחיילים התוּרכּים נצטווּ ללכּוֹד חשודים בריגול, נקלעו השניים לשלשלת מרתקת של הרפתקאות “בלשיוֹת” ששׂיאהּ הבאתם של ארגזי הישועה אפופי התעלומה אל דיונות החוף. ‘שביל קליפות התפּוּזים’ אף הוא סיפּוּרוֹ של הנער נחום, שיצא ממחנה המגוֹרשים כדי לשוב ברגל לתל־אביב הריקה מתושבים, נקלע בדרכּוֹ לקַו־החזית ונפגש עם אוֹתוֹ בחור מִסתורי, שהלך בעקבות שביל קליפּוֹת התפּוּזים כדי למסור פתק גורלי לאנשי הוַעד של תל־אביב. שני הסיפורים ספוגים ניחוֹח אוֹתנטי חריף של אותם ימים ושל ארץ־ישראל הצעירה על מראותיה ואנשיה הססגוניים, והם מעניקים כבדרך אגב לקורא הצעיר מבּינת־החיים של ידיד מבוגר ועתיר ניסיון:

חריג במכלול יצירתו של גוטמן הוא סיפּוּרוֹ האלגורי ‘הרפתקאות חמור שכּוּלוֹ תכלת’ (תש"ד), שנועד לקורא המבוגר יותר. בעוד שבּכל ספריו האחרים, בעלי העלילה הריאליסטית וכמו־אותנטית, נמצא הגיבּוֹר־המסַפּר במרכּז המאורעות ושיתף עצמוֹ בהכוונתם, הרי שכאן הניח המסַפּר הנעלם לאירועים המופלאים (הדמיוניים מעיקרם) לדבּר בעד עצמם. חמור פשוט ואפור – מן היצורים החביבים על הצייר־המסַפּר – הוא גיבּוֹרהּ של נוֹבלה זוֹ “אשר יש בהּ ששה סיפּוּרים”, גיבּוֹר ההוֹפך לשליח־גורל ולתמרור בחייהם של בני אדם; נעירתו סייעה למלחין הצעיר להשלים את יצירתו וליהפך לאמן נודע; הוא סייע לסיכּוּלוֹ של שוד יהלומים והביא באוזניו את האבנים הטובות אל המשפחה הדלה; הוא השכין שלום בין שבטים יריבים; ולבסוף נתמנה לפוסק בענייני אמנות בעיר הכּחולה בעלת משקפת העתיד.

ביקורת נוקבת כלפּי החֶברה ומוּסכּמוֹתיה, ובעיקר כלפּי אוֹתם מבקרי אמנות, שלא הרמה האמנותית חשובה בעיניהם אלא מצב־הרוח, משוּלבת ביצירה אגדית־הגוּתית זו. הגורל הוא המכוון את מהלך המאורעות בעולמנו, ומסתבּר שלא תמיד עיוור הוא. משום כך אולי שׂם המחבּר בפי האמן הנואם דברים מחכימים אלה:

כּאן ראוי להזכיר את סיפּוּרוֹ המלבּב לגיל הרך ‘כאשר הייתָ קטן’ (תשי"ח), שבּו מסַפּר האב לבנוֹ איך הלך יום אחד לרופא והתלוֹנן כי התינוק בוכה בלי הפסק, והרופא הרגיעוֹ והורה לו לשוב הביתה ולומר לאם: “התינוק שלנו בוכה, מפני שהוא רוצה כי יהיה לו חזה רחב ובולט, כמו לגיבּוֹר”; וכשחזר הביתה מצא את התינוק שוכב על כף־המאזניים שקט, שׂבע, נקי, “עינֶיך פּקוּחוֹת ורק ידיך חוטפות את האויר”. סיפּוּר זה מוֹפיע גם בקוֹבץ “מֵימיַת הפּלאים” (תשמ"ו) – חַ"י סיפּוּרים קצרים בעלי חוֹתם אישי, שנדפּסוּ ב’דבר לילדים' וכוּנסוּ בספר אחרי מוֹתוֹ. ועוד יוזכר סיפורו הלא־גמור ‘אניית הכושים’ (תשל“ח; נדפס תחילה ב’דבר לילדים', תשי”א, ולא הושלם), המתאר הפלגה באניה של צליינים כושים, ובה נפגש המסַפּר לראשונה עם הדוֹטוֹרֶה – הוא הארכיאולוג האיטלקי, גיבּוֹר סיפּוּרוֹ האחרון ‘שתי אבנים שהן אחת’ (תשכ“ח; נדפס לראשונה ב’דבר לילדים' תשכ”ו בשם ‘איך אנחנו’; מהדורה בשֵם ‘המרדף אחרי אבן הלגיון הרומי’; תש"ם).

“מירדף המתחיל בשבלול ומספר על הדוֹטוֹרֶה, שמחפשׂ את החלק השני [של אבן הלגיון הרומי], והוא סיפור מיוחד ממלחמת־העצמאות” – זוֹ כּוֹתרת־המִשנה הארוּכּה של הסיפּוּר האֶפּי ‘שתי אבנים שהן אחת’. גיבּוֹר הסיפּוּר, הדוֹטוֹרֶה הדבּרן, מסתובב בין בחורי הפלמ“ח בהרי ירושלים, בגליל ובנגב בחיפּוּשׂיו אחרי אבן־הלגיון, ו”החוט המקשר" את העלילה הוא גם הפעם המסַפּר עצמו, שהיה צייר צבאי במלחמת־העצמאות. בתוך הסיפור הסבוך ורחב־היריעה שוּבּצוּ קרעי זכרונות על “ימים רחוקים שנעים להיזכר בהם” – מתקופת הלימודים ב’בצלאל' בימי התורכים, מן השירות בגדוד העברי ועוד, ודילוּגים חוזרים ונשנים אלה מן ההוֹוה אל ימי הנעורים מעניקים לקורא – נוסף על חווית הקריאה הבּשׂומה – גם מניסיונו ומבּינתו של אדם עתיר־נסיון, שעבר וראה הרבה בחייו, האומר בין השאר: “חשוּב גם מה שהלב אומר. כי סגולות החכמה הן תוצאה של יצרי הלב עם מקרים מוצלחים. זה קצת לא ברור? אבל זה נכון” (עמ' 60).

ספר זה וכן שני הקבצים ‘סיפּוּרים מצוירים’ (תש"י. מִניַן סיפורי הווי, שרוּבּם נדפסו כפרקים בספריו הקודמים) ו’עיר קטנה ואנשים בה מעט: סיפּוּרים על ראשיתה של תל־אביב' (תשי"ט), לא נכתבוּ לילדים דווקא וכל קורא, כּצעיר כּמבוגר, מוצא בהם טעם כמידת כּוֹשרוֹ; שהרי גוטמן עצמו אמר על כתיבתו: “ניסיתי לגעת בסיפּוּרַי גם בדברים שמעניינים את המבוגרים בלי להרגיש במחיצוֹת. ידעתי שהילדים נמשכים אל העולם המופלא, ולכן פניתי אליהם ודיבּרתי אִתם גם בכל מה שמופלא בעיני המבוגרים” (‘בין חוֹלות’, עמ' 242).

גוטמן היה, בלא ספק, המסַפּר הראשון, שיצר בשביל הילד והנער הארץ־ישׂראלים סיפורים, המעניקים להם עונג לא רק בשל תוכנם המרתק, אלא גם תודות לסגנונם הייחודי המקסים. “אֵלה היוּ סיפּוּרי הנעוּרים הראשוֹנים שנכתבוּ בשׂפה בה דיברנוּ”, קבע אוֹרי ברנשטיין, “וּלפתע גילינוּ לשוֹן מיוּחדת לנוּ ותרבּוּת מיוּחדת לנוּ” (‘סימן קריאה’, פבּרוּאר 1981). דווקא אותה רתיעה מכּתיבה וליבּוטי סגנון בשנות־יצירתו הראשונות (או בלשונו: “קשה למצוֹא מלה מדויקת וסדר נכון במשפט; ולכסות דף בציור הרבה יותר קל מאשר לכסות דף בסיפור”) – הם שהבשילו בו את רעננות הסגנון ה“גוּטמני” הקסום, ששבה כל־כך את לבות הקוראים הצעירים. דומה ששום סופר עברי לפניו לא השׂכּיל לפתוח את סיפוּריו במשפטים, שתהיה בהם אותה פשטוּת צלולה, יחד עם אותו חן ססגוני מקורי ואוירה שיש בה מן הציפּיה לבאות:

נוֹי רב מוסיפים הדימוּיים המקוריים, ששיבּץ גוטמן בתוך תיאוריו והמעניקים להם ממד פּלַסטי שוֹבה לב. הנה, לדוגמה, שוּרוֹת אחדוֹת מתוך הפרק “לא הגודל עיקר” (‘בארץ לובנגולו מלך זולו’), המתאר יונקת־דבש זעירה, המגוננת על קִנָהּ בפני קוף גדול וחמדן, והוא אחד הפּרקים הדרמָטיים ביוֹתר שבמכלוֹל יצירתוֹ:

דימוּיים רבּים אחרים מוסיפים נוֹי ואוִירה לסיפּוּר בשל ההוּמוֹר האבּסוּרדי, או הנופך הציורי המשוקע בהם; למשל: “היום עבר בלי כל תועלת; אבטיח רקוב!” (‘ביאטריצ’ה’, עמ' 7); “הדים שהיו מתחבּטים מקיר לקיר כמו חיות שבויות בתוך אניה טובעת” (שם, עמ' 10); ומייד אחר־כך: “היתה דממה עמוקה, כאילו צלל הבית כוּלוֹ בבת אחת במים עמוקים וירוקים” (שם); “טרי הייתי לאחר שֵינה כזוֹ כמלפפון מן השׂיח” (שם, עמ' 45); “נפליג ברוּח, כאילו הים בחמאה מרוח” (‘כל הרוצה להיות רב־חובל’); “הים נעשׂה סמיך כאילו היה אדמה, והשמים נעשו עמוקים וצלולים כמו מים” (שם); “פרסות החמור דופקות במרץ מחודש, כאילו לחצו על דוושת הדלת במכונית” (‘הרפתקאות חמור שכולו תכלת’, עמ' 54); “הוא [החמור] היה מאלה שהשׂכּילוּ לצרף אכילה לתענוג רוחני, כדרך הילדים שאוכלים בתאבון וקוראים בספר” (שם, עמ' 61); “פחד גדול מחץ אותי, והתקפּלתי כמו אולר” (‘שביל קליפות התפוזים’, עמ' 36); ומיד אחר־כך: “רצנו מכורבלים, באילו הטילו בין זרועותינו תריסר ביצים וחסנו להשמיטן” (שם, עמ' 37). והדוגמאות רבּוֹת מספוֹר.

אבל ההוּמור הגוטמני מצוי לא רק בדימוּיים, אלא גם בתיאורי ההתרחשות, שיש בהם מזיגה מרהיבה של מבט מפוּכּח וראִיה מבוּדחת של המתרחש. הנה כך, למשל, תיאר את מצב־הביש שנקלע אליו, כששכב לנמנם בצל אחד מעצי הג’ונגל ופתאום הרגיש כאילו מברשת חמה נוגעת בלחייו:

והסיום הבלתי־צפוי של אותו מעמד מפחיד־משועשע – שדווקא אחרי העטישה, אשר “היתה כמו רעם בשמים”, נס הנמר על נפשו; “הספקתי לראות רק את קצה זנבו”…

שורות של הומור סלחני, שנון, מילולי, נסיבּתי ואפילו מַקַבּרי ניתן למצוא כמעט בכל פרק ופרק בסיפוריו (והפרקים בסיפּוּריו הם קצרים מאוד): המעשה בידיד האנגלי שנפל למים ונרטב מכתונת ועד מכנסיים (‘בארץ לובנגולו’); המכנסיים של עובדי היקב שכובסו ועמדו מעצמם אחרי שהתייבשו (‘החופש הגדול’); הבחורים שנתקפו במחלת־ים, האומרים בזה אחר זה “אני הולך לקחת תפוח”, ולמחרת בבוקר התברר שארגז התפוחים נותר סגור ואיש לא נגע בו (‘כל הרוצה להיות רב־חובל’); המלך שהתפעל מחוכמתו של המדען תומס בּלֶק ולאות הוקרה הכריז כי “מן היום הזה לא יהא שמך סר תומס בְּלֶק [שחור] כי אם לורד תומס וַייט [לבן]!” (‘חמור שכולו תכלת’); הסבּרוֹ המלומד של הבחוּר על ההבדל בין פצעים טובים לפצעים רעים וסיפורו על בן־הדוד ש“היה לו מזל לקבל תמיד פצעים טובים; בזכותם הוא חי עד היום ויש לו שלוש מדליות של זהב” (‘שביל קליפות התפוזים’); והוּמוֹר־הניגודים הלירי, המשוקע בתיאור מערכת־היחסים המתפתחת בין הכּלבּה ביאטריצ’ה לבין “בנה” גור־האריות הגדל במהירות:

ואחרונים חביבים – ההסברים המשעשעים, שהוסיף גוטמן מתחת לציוריו או מסביב להם, אם בדפוס ואם בכתב־ידו; למשל:

או:

אבל ההומור רב־הפנים הוא רק אחד המרכיבים – אם כי מרכיב מרכזי – בסיפּוריו של גוטמן. לצִדו ובתוכו שובצו תיאורי נוף ותיאורי אדם וחיה ציוריים וחסכניים; תיאור פיוטי מרהיב של לילה שלא קרה בו דבר (‘בארץ לובנגולו’); דברי גינוי וביקורת כלפי אלה שאינם יודעים לכבד את זכר הראשוֹנוּת; נאום הערצה פתטי לעיר פאריז (“לבי טוב אליך, פריס, גן־החיות של המין האנושי!” (‘ביאטריצ’ה’); ונאום אהבה נרגש לעיר תל־אביב: “טוב להיות בין שתי זרועותיך, תל־אביב: הזרוע הכחולה שלפנַי והזרוע הזהובה שמאחורי” (‘שביל קליפות התפוזים’); ועשרות עשרות אמרות־מוסר ופתגמי בינה, הפזורים כבדרך אגב בתוך הסיפורים כאבני חן זעירות ומבריקות: “כשהשמש שוקעת חולף החשק להשתובב”; “כל מקום עתיק עצבוּת שוררת בו”; “אין מרחבים גדולים שׂמים גבול לידידות ולעזרה” (‘בארץ לובנגולו’); “ידידים הרי הם ידידים גם בשעות אבל, שמחה וּגדוּלה”; “יש שׂכל, טעם וסדר בכל מה שיקרה לנו בחיים”; “אהבת אֵם קטנה שוָה לאהבת אֵם גדולה” (‘ביאטריצ’ה’); “ישנם ברואים, שכל שביל שהם עוברים בו נהפך לשביל הזהב והחלום”; כן, החיים מקסימים, כאילו היו אגדת פלאים" (‘חמור שכולו תכלת’); "גם בעצם הגרומה, המשופשפת, יש עוד טעם חיים; “נעים היה להרגיש את האדמה, את חוּמה ואת ריחה; כל השייך לאדמה חוזר לאדמה” (‘שביל קליפות התפוזים’); “יחי המקרה הטוב, המחכה לנו בפינת הרחוב!” (‘שתי אבנים שהן אחת’).

סיפוריו וציוריו של נחום גוטמן, אהבת הארץ והאדם הגודשת אותם, שׂמחת החיים ובינת החיים העולה מבין דפּיהם סייעו לעצב את טעמו ואת השקפת עולמו של דור שלם של קוֹראים ויוֹצרים, כהוֹדאת אוֹרי ברנשטיין:

גוטמן עצמו היה מוּדע להשפעה זו ולפּוֹפּוּלריוּת זו של ספריו, ואף סיפר באבק־גאוָה־ביישנית, כי לאחר שהופיעו ספריו הראשונים לילדים נחלקו אצלו האנשים לשני סוגים: אלה שמכּירים את לובנגולו ואלה שאינם מכירים אותו; ובספרו האחרון, ‘שתי אבנים שהן אחת’, סיפר כיצד נפתחו לפניו השערים בזכות סיפוריו וציוריו עם “הצל שלוֹ המשתטח על הכביש עם האף הארוך והכומתה על הצד ומחברת הציורים בבית־השחי…” והוֹסיף: “נעים להרגיש, כי בארץ שאתה חי כל שנותיך מחכים לך מכרים חייכנים גם במקומות הנדמים לך כזרים”.

אין תימה אֵפוא, ששום סופר עברי זולתו לא זכה למידה רבה כל־כך של הוקרה וחיבּה, אפילו הערצה, מצד קוראיו שבגרו והוסיפו לראות בו את סמל כל הטוב והיפה של עולם נעוריהם. “אהבתי את סיפוריו ואת איוריו ואת תמונותיו אהבת נפש”, כתב עליו משה דור, “עוד מימי ילדותי, כאשר התוודעתי אליהם ב’דבר לילדים'. עוד מימי ‘אוצר לובנגולו מלך זולו’. […] דורות של צברים התאהבו בנחום גוטמן למן הרגע שגילוהו על דפי השבועון לילדים, או בספריו העומדים ברשות עצמם. והיתה זו אהבה אל האמן הנפלא ממש כמו אל המסַפּר שידע לדבּר אליהם כשווה בין שווים, לא מעֶמדה של מטיף מוסר או פטרון. הוא כיבד את הילדים והם החזירו לו כבוד. הוא אהב אותם והם החזירו לו אהבה”. שכּן הוא היה אולי “הראשון שקרא דרור לכיסופיו ולרגשותיו של יליד הארץ דובר־העברית” (‘על המשמר’, 5.12.1980).

צדק אֵפוא אהוד בן־עזר, שציין כי היה זה נחום גוטמן, אשר קבע את הסגנון של מיטב ספרות־הילדים העברית המודרנית, הנכתבת מתקופתוֹ ואילך ברוּבּה בידי סופרים בני הארץ, שהיו קוראיו הנאמנים בילדותם. “ככל שיתעצם החיפּוּשׂ אחר זהות עתיקה של שורשים”, הוסיף וכתב בן־עזר, “שלא לומר אותו חיפּוּשׂ טבעי אחר חלום גן־עדן אבוּד של ילדוּת – כן יוּכּר מקומו של גוטמן הצייר, הסופר וסופר־הילדים, אשר נופיו וכתביו היו לחלק חיוני בזיכרון הקולקטיבי של התרבות העברית המתחדשת בארץ־ישראל” (‘בין חולות’; עמ' 239).

נחוּם גוּטמן היה אחד היוֹצרים הראשונים בספרות־הילדים שלנו, שעיצבוּ סגנוֹן אישי יִיחוּדי משל עצמם, שאין לטעוֹת בזהוּת יוצרו. היוּ שציינוּ אמנם, כּי סגנונו עומד אֵי־שם בין הריאליזם ההומאני של י“ח ברנר לבין האירוניה הדקה של ש”י עגנון – שני יוצרים שהיה מקורב אליהם בנעוריו. אפשר, כמובן, למצוא בכתיבתו גם מנקיון השׂפה של אביו ש' בן־ציון ומן החן המזרחי הבראשיתי של משה סמילנסקי. רוב ימיו גדל גוטמן בתוך החוג המצומצם של סופרים ואמנים עברים, שבּיקשוּ ליצור בארץ סגנון חדש וניסו לתרום משהו משל עצמם להווי החדש המתרקם בארץ. מדרך הטבע היו ההשפעות הדדיות, וכל מי שספג והושפע מזולתו גם השפיע אם במעט ואם בהרבה על זולתו.

ו. ספרות ילדים “מגויסת” – סמילנסקי, שלמון, ניב ואחרים

פרקי הספר האחרוֹנים באוּ להראות, שרוב הסופרים בימי העליה השניה והשלישית – בין אלה שעלו מאירוֹפּה ובין המעטים שנולדו בארץ – ראו בכתיבתם גם ייעוד לאומי, שבּו משרתת עלילת הסיפּוּר את האידיאולוגיה. הם ביקשוּ לספּר לקוֹראיהם הצעירים על חלוצים שבּאו אל המולדת הישנה־החדשה להכּוֹת בה שורש, ועל הדור החדש הגדל בארץ, בונה בה את ביתו ואינו נרתע מקורבנות. וגם אִם היו סופרים שהרחיקו בסיפּוּריהם על ימים עָברו, היו בסיפורים אלה השלכות ברורות אל ההוֹוה. אצל מרבּיתם האפיל המֶסר החינוכי על ההישׂג האמנותי, והאידיאל שתיארו היה לא פעם נעלה מן המציאוּת.

מסַפּר ראשון במשמרת סופרים־חלוצים אלה, ואחד מיוצרי הנוסח של סיפּוֹרת ההווי הארץ־ישראלית לצעירים ומבוגרים כאחד, היה משה סמילנסקי (אוקראינה 1874 – תל אביב 1953); ואף־על־פי שעלה לארץ־ישראל עם חלוצי העליה הראשונה וספרוֹ הראשון לבני הנעורים ראה אור ב־1910, התרכּזה כתיבתוֹ העיקרית לילדים ולנוער בשנים שבּין שתי מלחמות־העולם. היתה זו כּתיבה רבּת־פּנים, הסובבת כּוּלה סביב ארץ־ישראל כפי שהכּירהּ – סיפורי הווי על שומרים ובני ערב, מונוגרַפיות של אישים ומושבות ופרקי כרונולוגיה וזכרונות בעלי נימה אישית מובהקת.

נוֹפי הכּפר שקלט סמילנסקי בבית אביו חוכר־האחוזה בפלך קיוב עוררו בו את משיכתו לאדמה ולעבודת האדמה, והחינוך העברי שקיבל ממוריו הפרטיים הצית בו את אהבת הספר ואהבת ארץ־ישראל. בעודו נער הוציא עם אחיו מאיר (הוא מ' סיקו; ראה פרק ב/ה) כתב־עת ספרותי; ובגיל 17 קם ועלה לארץ־ישראל. לאחר שהוּת קצרה בראשון־לציון ובחדרה השתקע ברחובות, שם הקים את משקו החקלאי ועסק בהוראה, כתיבה, עריכה ועסקנות ציבורית. עשרות הסיפורים והרשימות שפירסם בחמישים שנות יצירתו, אם בעיתוני ילדים, נוער ומבוגרים ואם בספריו הרבּים, נשאו כמעט כּוּלם את חותמו של עד ראִיה ושותף פּעיל לעשיה. בסיפּוּריו לבני הנעורים תיאר את בני ערב – והוא היה ראשון אצלנו בז’אנר זה – וכן את החלוּצים בוני המושבות הראשונות, והוא סיפר עליהם בשׂפה בהירה וקולחת, שהיא פעמים עניינית ופעמים פתטית ומסולסלת.

ספרו הראשון לנוער, ‘מחיי הערבים’, שיצא בביבליותיקה ‘מוריה’ (אודיסה תר"ע), כולל שלושה סיפורים קצרים שנדפסו תחילה ב’השִלוח' ונערכו על־ידי ביאליק. היפה והשלם בּיניהם הוא ‘אבּוּ־אל־כּלבּ’ – סיפורו של רועה צאן שחור פנים, שמצא כלב לבן וגידל אותו עד שהיה לידידו הנאמן; אבל לאחר שאדוניו הִכּה את הכלב עד מוות קם הרועה־העבד ונמלט אל אוהלי הבדווים. גם בסיפוריו הבאים מחיי הערבים, מהם שנדפסו לראשונה בירחון לבני הנעורים ‘מולדת’ – ועליהם חתם בפסבדונים חווג’ה מוּסה – תיאר את גיבּוֹריו באהדה פַּתטית, בחמלה מהולה בהערצה. יושבי הארץ הזאת – רועים ופלחים נדכאים, בדווים ודרוזים עזי נפש, ולצִדם החלוצים והשומרים היהודים, המבקשים להידָמות לפרשים הערבים בעלי הסוסות האצילות – היו בעיניו ילידי טבע תמימי נפש, שהסביבה המתנכּרת גוזלת מהם את תומתם. על כן ניתן למצוא בסיפּוּריו הריאליסטיים דוק רומנטי־אגדי, שמשך את לבותיהם של הקוראים הצעירים. הגיבור היפה שמת בסופו של הסיפור – מותו אינו מעורר רתיעה או מועקה טרָגית בקרב הקורא, אלא חיבּה מהולה בהערצה.

גיבּור הצועד בעיניים פקוחות בעקבות גורלו אל סופו הטרגי־רוֹמַנטי הוא ‘חַוָג’ה נַזָר’ (ספריית ‘מגילוֹת’, תר“ץ. נדפס לראשונה ב’העולם', 1910. מהדורה מעוּבּדת ומנוקדת בשם ‘הוא אהב את הירדן’, תשכ”ב). בנובלה דרמָטית זו, מן הפּוֹפּוּלָריוֹת ביותר ביצירותיו, קשר סמילנסקי כתרים ליהודי החדש, שהגיע מן הגולה הרוסית לארץ־ישראל בהשפעת סיפּוּרי התנ“ך. לַזר החסון ואמיץ־הלב – או חוָג’ה נַזר, כפי שכּינוּהוּ ידידיו־מעריציו הערבים – שואף לראות במו עיניו את נהר הירדן, המסַמל לגבּי דידוֹ את ארץ־ישראל התנ”כית ברוכת המים; וכשהוא מגיע סוף־סוף לירדן ומגלה כי אינו אלא נחל צר הרחוק מלהיות “דניֶיפּר” או ווֹלגה", כפי שראהו בדמיונו, הריהו קופץ לתוכו, כדי להוכיח שהוא בכל־זאת נהר הראוי לשמו, ומימיו השוטפים סוחפים את גופתו¹⁴².

גרשון שקד רואה בסיפור זה, במידה של צדק, את ראשיתה של “מסורת חוָג’ה נַזר” בסיפורת העברית, שחיפשׂה ויצרה את “גיבור הרומאנסה של ההרפתקה הציונית” (‘הסיפורת העברית’, ב, עמ' 47). ואמנם נוכל לראות ב’הנער אמיץ הלב', גיבּור סיפורו של אליעזר שמאלי (שגם הוא טובע בנחל בחוּשוֹ להזעיק עזרה לכפרו הנצוּר; ראה פרק י/א). וכן בדמוּיוֹת השומרים, החלוצים והלוחמים גיבורי סיפוריהם של שׂמאלי, צבי לִבנֶה, גוטמן ואחריהם המסַפּרים בני דור המדינה, את ממשיכי הז’אנר ההֶירוֹאי שנפתח עם סמילנסקי.

סמילנסקי, רושם תולדות היישוב והביוגרף של ‘משפחת האדמה’ (כשם ספרו המוקדש לחלוצי העליה הראשונה), חיבר גם שורת מונוגרפיות ציוֹניוֹת משוּבּחות, שהופיעו בספריה ‘לנוער’: ‘רחובות’ (תרפ"ט), ‘חדרה’ (תר"ץ), ‘הנשיא’ (תש"ה), ‘יהושע חנקין’ (תש"ו). גם את סיפּוּרה של אֵם־המוֹשבוֹת סיפר לילדים, בספרוֹ האֶפּי ‘על חוף הירקון’ (תרצ"ו), והפעם בחר בז’אנר הפסבדוֹ־אוֹטוֹבּיוֹגרפי: בחור־ישיבה ירושלמי, שהצטרף אֶל אביו וחבריו, שיצאו מסימטאות העיר העתיקה אל בּיצוֹת הירקוֹן, מסַפּר בגוף ראשון את סיפור תלאותיהם של בוני פתח־תקוה: על חדוות היצירה, שמילאה את הלבבות בעת החריש הראשון, על הקדחת, הבדידות ופגעי הטבע והאדם, עד שעֵמק־עכור נהפך לפתח־תקוָה. גם בסיפור זה מאפיל המֶסֶר החינוכי־האידיאולוגי על ההישׂג האמנותי, ואף־על־פי כן הוא מרשים באוִירתו האותנטית ובתיאור המציאות, שהיא כּאן חזקה מכל קישוּט ספרותי.

רוב שנותיו נהג סמילנסקי לפרסם סיפורים ופרקי זכרונות בעִיתוֹני הילדים ובחוברות לבני הנעורים. בירחון ‘מולדת’ פירסם מסורות ערביוֹת ואת הסיפור “הארץ” (תרע"ב), בּוֹ קשר כתרי הלל לחורשים ממזרח לירדן. ב’ספריה קטנה לילדים' נדפּס סיפּוּרוֹ העצוּב ‘שובך היונים שלי’ (תרע"ו), המתאר סוּפת־בּרד שפקדה את המושבה לאחר עצירת־גשמים ממושכת – סוּפה שמוטטה את השובך שלו והמיטה אסון על יוֹניו. בשבועון ‘בן־ארצי’ (תרפ"ו) סיפּר על חוויוֹתיו מן הגדוד העברי, בעמדו “על משמר השבויים”. בספריה ‘מגילות לבית־הספר’ נדפס בין השאר סיפוּר־הזכרונות האותנטי ‘הארבֶּה’ (תר"ץ). בשנות־חייו האחרונות חזר לפרסם סיפורים ורשימות ב’דבר לילדים' – על שומרים ובני משפחת האדמה, על ‘הכרם של אבינו’, וסיפּוּרוֹ הארוך האחרון – “ירדנה” (תש"י), שבּוֹ חזר הסוֹפר אל אהבתו הישנה – נהר הירדן: מעשׂה בשוֹמר וָתיק, שירד עם בתו הקטנה ירדנה לבקעת ים־המלח, להשתתף בייסוּד בית־הערבה ולהפוך את אדמת המלֵחה לארץ של גנים ומטעים. גם כאן נחשׂפה חולשתו של סמילנסקי, שלא הצליח להפריד בין סיפּוֹרת לבין פובליציסטיקה וגדש את הסיפור בקטעי היסטוריה, גיאוגרפיה והטפה ציוֹנית. אין עלילה של ממש בסיפור ציוֹני זה, אבל יש בו – כבסיפּוּריו האחרים – אוִירה אוֹתנטית וחיבה ליושבי הארץ ולנופה. ויש מן העניין להשווֹת את תיאור הירדן הצפוֹני שב’חוַג’ה נזר' לתיאוּר זה שב“ירדנה”:

שילוב טבעי ואמנותי יותר של תיאורי נוף בתוך עלילה אמינה ומרתקת, מצוי בסיפוריו הארץ־ישראליים של אברהם שׂלמוֹן (סלומון; פתח־תקוה 1903 – רחובות 1970). כיליד הארץ, בן למשפחת איכּרים ממייסדי אם־המושבות, שולבו בנופי ילדותו של שׂלמון מרחבי פרא שוממים עם שדות נחרשים ופרדסים ניטעים. מנעוריו הִרבּה לתור את הארץ ולרשום בפנקסיו מראות, תיאוּרי צמחים ובעלי חיים שנקרו על דרכּוֹ וכן דברים ששמע מפי פלאחים ובדווים שפגש, “ועל יסודם של פנקסים אלה בנה אחר־כך את ספריו המרוּבּים והמעניינים, אשר כתב בשביל ילדי ארץ־ישראל [ואשר] ריחה הטוב של אדמת ישראל עולה מהם” (אליעזר שמאלי, ‘דבר לילדים’, תש"ל, עמ' 630). בתום לימודיו בבית־המדרש למורים בבית־הכרם הוסיף לשוטט בארץ, לבדו או עם תלמידיו, וּלסַפּר את שראו עיניו. רוב שנותיו שילב שלמון כתיבה עם הוראה; לימד במטולה ובבית־שאן, בעקרון ובפתח־תקוה, בתל־אביב ובראשון־לציון. אחרי קום המדינה נתמנה למפקח על לימודי הטבע מטעם משרד החינוך והתרבות והמשיך בכתיבה כמעט עד ימיו האחרונים.

שׂלמון הצליח לשלב בכתיבתו בטבעיוּת נלבּבת עלילות המעוגנות בנוף הארץ ותולדותיה עם תיאורי טבע ונוף, בהם נקשרוּ הצומח והחי קשר אמיץ לסיפּוּר העלילה. בתרפ"ו התחיל לפרסם בשבועוני ילדים את סיפּוּריו הקצרים והפשוטים על ילדי הכפר ותופעות הטבע, שמגמתם הדידקטית גוֹברת גם אצלוֹ לעתים על איכוּתם האמנותית: ילדים מכינים גינת־ירקות ומטפלים בה עד שהיא מניבה פרי; נחליאלי מסַפּר לילד על מסעו לארץ שטופת השמש; דִמעות השקד מעוררות חרטה בלבו של ילד והוא מחליט שלא יתקשט עוד בפרחי השקדיה. יפים יותר הם אותם סיפּוּרי מסע, שבּהם משתף המחבּר־הטייל את הקורא בחוויות השיטוט שלו ומסייע לו לגלות גם אֶת שמתחת לפני השטח: מסע־צַיִד של “משוגע לבוטַניקה” אחרי סתוונית־הנגב במדבר יהודה; גילוי רקפות בגיא־בן־הִנוֹם; סיוּר בארץ מקורות הירדן; מסע־בראשית לאזור מודיעין ועוד. פרקי מסע רעננים אלה – ראשונים אולי מסוּגם בספרוּת־הילדים שלנו – ששׂפתם ציורית ותיאוריהם ספוגים חיבּה וידיעה (כונסו בספר ‘במקלי ובתרמילי’, תשי"ב) מעוררים אצל הקורא תחושה כאילו אף הוא משתתף במקלו ובתרמילו במסעות אלה:

אהבת הארץ והיצמדות לאדמת־המולדת באו לידי ביטוי גם בשלושת סיפּורי העלילה הארוכים של שלמון, שבהם העלה על נס את מאבקם העיקש של חלוצים ולוחמים. הטוב והשלם בסיפוריו הוא, בלא ספק, ‘לא נזוז מפה’ (תש"ה); זהו סיפּוּרו של נער יליד הגליל העליון, חרמוֹן שמוֹ, המתמרד במבוגרים המחליטים לנטוש את כפרם במאורעות תר"ף ואומר לחבריו: “אני לא איכפת לי מה יעשו הגברים. אני נולדתי פה ואני נשאר כאן. מה אעשה שם, בחיפה או בצידון? כיצד אוּכל לחיות יום אחד בלי לראות את החרמון שלי?” שלושת הנערים, הנשארים בכפר המפוּנה ומגוננים עליו בנשקם, משמשים מופת למבוגרים החוזרים לבסוף אל בתיהם מתוך החלטה שהיתה לסיסמה: לא נזוז מפֹּה!

שני ספריו הבּאים של שלמון הם מעין ביוגרפיות סמליות של בני הארץ: האחד, ‘לחיים חדשים’ (תשי"ז), הוא סיפור התבגרותו של נער, מבּנֶיה הראשונים של פתח־תקוה, היוֹצא לחפש את עתידו בפינות הארץ השונות ושב לביתו; והאחר, ‘הקשרית האמיצה’ (תשי"ט), הוא סיפּוּר־חייה הקצרים של יפה, ילידת העיר העתיקה בירושלים, העוברת לגור בעיר החדשה ומגלה עולם חדש – עולם של טיולים ברחבי הארץ, תנועת־נוער, מחתרת, עד שבפרוץ מלחמת־העצמאות התנדבה למשימה מסוכנת, הצילה את פלוגתה ונפצעה אנוּשות, בהצילה את פלוגתה.

לאחרונה יוזכרו החוברות והספרים הרבים, שהקדיש שׂלמון לפרחי הארץ, לתופעות הטבע ולעונות השנה, ובהם שילב ביד־אמן מֵידע מאלף עם תיאוּרים ליריים: ‘המבשׂרים בטבע’, ‘הרותם במדבר’, ‘קן צפּרים’, ‘דגניות בין השבלים’, ‘גומא הפקעים’ ועוד. לצד חבריו אליעזר שמאלי ואמוץ כהן¹⁴³, היה שׂלמון אחד הראשונים שעשׂוּ את טבע הארץ לפרקי קריאה משוּבּחים לילדים; אבל הוא גם עורר את קוראיו הצעירים לצאת אל הגיא ולהכיר את טבע הארץ לא רק מתוך קריאה, אלא גם – ואולי בעיקר – על־ידי ראיה ומישוש:

זיקת ילדים אֶל הטבע ולעבודת האדמה מאפיינת גם את סיפּוּריו הרבּים של חברוֹ של שלמון ובן־גילו, יעקב ניב (הלפרין; פּוֹלין 1905 – תל־אביב 1976). בגיל שש־עשרה עלה ניב לארץ־ישראל, וכשׂלמון סיים את בית־המדרש למורים בבית־הכרם, לימד בעמק ובשרון, ואחר־כך היה איש המזכּירוּת הפדגוגית ומפקח על בית־הספר של זרם־העובדים, בּהטיפוֹ במאמריו הרבּים “לא להקנות חינוך למען החיים אלא על־ידי החיים”. הוא כּפר בדעה המקוּבּלת כי “הילדים מחבּבים רק עלילה, כלומר תנועה אנושית או חייתית, ועל כן מרבים כותבי ספרות לילדים לחפּשׂ, ואם גם בצורה מלאכותית, את העלילה שבסיפור. לא כן”, כתב, “אמנם עלילה, אולם זו מצויה על כל מדרך כף־רגל – בנוף, בטבע וכו' – אם רק הכותב מרגיש בה, רואה אותה בעיניו וחש אותה באזניו – והילדים מוכנים להיתפס גם לעלילה זו, אם רק מדבּרת היא אל לבם” (“הספרות כגורם מחנך”, בתוך ‘לשון וספרות בבית־הספר’, עמ' 34).

ואכן הנוף, הטבע וברכת האדמה גודשים את עשׂרות סיפּוּריו של ניב, שנדפסו בעִיתוני הילדים החל בשנת תרצ"ג (קודם עלייתו פירסם סיפורים ורשימות בבטאוֹני נוער עבריים ויידים בפולין) וכונסו אחר־כך בספרים, ששמותיהם רוֹמזים על תוכנם: ‘ילדי שדה’ (תרצ"ז), ‘כובשים צעירים’ (תש"ד), ‘ילדים בכפר’ (תש"ו), ‘ילדים בישראל’ (תש"י), ‘ביום חג’ (תש"ו) ועוד. גיבורי סיפוריו הם אכן ילדי שדה החיים ונושמים את הטבע; הם עצמאיים, טובי לב, בעלי תושיה ושוּתפים פעילים להוריהם בעבודות המשק. הִנֵה מעשׂה בילד שיצא במקום אביו למרעה והציל עגלה שנפצעה; ומעשׂה בילד שיצא ביוזמתוֹ לחרוש את השׂדה במקום אביו שנפל למשכּב; ומעשה בבני כּפר שיצאו לעבוד בדילול חלקת התירס ובתמורה זכו בטיול; אוֹ בּילד שגידל תולעי משי ונתכנה “חוקר טבע”; אוֹ בּחבורה שעסקה באיסוף חלזונות, ואם אנו פוגשים באחד מסיפוריו ילד חריג, אשר “לבּוֹ לב אבן” והוא מתעלל בזיקית – עורכים לו חבריו משפט, “ומאותו היום שינה אריאל את דרכו: הוא החל לחבּב את בעלי־החיים, ואת הזיקית האכיל והִשקה יום יום וטיפל בה עד אשר גדלה” (“אריאל והזיקית”).

בדומה לסיפּוּריהם של שמאלי, צבי לִבנה ושׂלמון, שלטת גם בסיפוריו של ניב המגמה הדידַקטית הגלוּיה, המלוּוה לא פעם בהטפה בּוטה, המקלקלת את השוּרה. בסיפּוּרוֹ “בימי החופש”, למשל, מציע המוֹרה לתלמידיו: “יחד תעבדוּ, יחד תקראוּ ויחד תשחקו ותבלו את זמנכם, לא ברעש והמולה, בפזיזוּת וחפזון, כי אם בסדר ודיוק, לא בריבוֹת וקטטות כי אם בשלום ורעוּת, [וכך] פרי עמלכם יהיה רב”. עצת המורה מצאה, כמובן, מסילות ללב הילדים, וכוּלם “הסכימו פֶּה אחד לעשׂות כדבריו”…

קשה למצוא בסיפורים מחנכים אלה, המלאים כוונות טובות כרימוֹן, חתירה לשלמוּת אמנותית, אִפיון דמויות או סגנון בעל ייחוד. העלילות הפשוטות נעות במסלול חזוי מראש, בדמויות סטראוֹטיפיות ברובּן והסגנון נמלץ, חגיגי ונטול הוּמוֹר. אף־על־פי כן זכו הסיפורים לפּוֹפּוּלָריות ואף עוררו את התפעלותם המוּבנת של מבקרים בגולה, שמצאו בהם “ילדי כפר המעורים ומושרשים בקרקע המולדת ואחוזים ודבוקים במחשבותיהם ופעולותיהם של הגדולים, כילדי כפר של כל עם החי על אדמתו” (זאב ורבה, ‘שבילי החינוך’ תש"ח, עמ' 187). רק לעתים רחוקות חורג המסַפּר מן המתכונת השִגרתית שקבע לעצמו, ואז הוא מפתיע אותנו בשורות שיש בהן צבע וחן והומור חינני; כגון המכתב בחרוזים ששיגר עדי בן העיר לדודו שבקיבוץ:

סיפורים מגמתיים דידַקטיים אלה, שעמדו על גבול הספרות ה“מגויסת”, הם שמשלו בכיפּה באותן שנים (תרפ"ח ואילך) בספרות־הילדים הארץ־ישראלית. ואם כּמעט בכל ספרוּת־ילדים ניתן למצוא הטפה גלויה יותר או פחות לערכים לאומיים ואנושיים, היו רבּוֹת מן היצירות שנכתבו אז בשביל הקורא הצעיר בארץ־ישראל עמוסות עד לעייפה ערכים ציוניים ולאומיים, שמגמתיוּתם הבוטה, המרתיעה את הקורא בן ימינו, באה כמעט תמיד על חשבון האיכות האמנותית. אבל מגמתיוּת זו נראתה מובנת מאליה בעיניהם של סופרי הדור ההוא, שהיו חדורים ערכים, ראו את חיי היוֹם־יוֹם באספקלריה הפוליטית והתרבותית של היישוב ועל כּן “לא מצאו בכתיבתם המכוּוֶנת שום דבר יוצא דופן או לא ספרותי” (מנחם רגב, “ספרוּת ילדים עברית מגוייסת”, בתוך ‘מעגלי קריאה’, ינואר 1980, עמ' 96).

שיבה לארץ־אבות וגאולת אדמתה, כיבּוש השממה וחיי הכפר היו – כפי שנסקר לעיל – מן הנושאים השכיחים בספרות־הילדים הארץ־ישראלית בשנות העשרים והשלושים. לא כל הסיפורים הללו נשאו אופי “תעמולתי” מובהק; אך היו ביניהם גם כאלה, שאפשר לכלול אותם בלא היסוס במסגרת הספרות ה“מגויֶסת” הישירה. כזהו, למשל, הסיפור בעל השם הארוך ‘מעשה באגורה שנשתלשלה לחוֹרהּ של הקופסה הכחולה קופסת הגאולה’ (ירושלים, הוצאת קרן הקיימת לישראל, תרפ"ו)¹⁴⁴. מחבר הסיפור, דב קמחי (גליציה 1889 – ירושלים 1961), שעלה לארץ בשנת 1908 וסיים בדומה לשׂמאלי ולאברהם שׂלמון את בית־המדרש למורים בירושלים, עסק בהוראה, בעריכה (בשנים תרפ“ח – תרפ”ט ערך את הירחון לנוער ‘מולדת’) ובכתיבה מגוּונת – מסיפּוֹרת ומסה ועד עיוני מקרא וספרות; אך תרומתו העיקרית לספרות־הילדים היתה בשׂדה התרגום, בהריקוֹ לעברית מנוּפּה ומלוטשת את אגדות גְרים, אנדרסן, האוּף, מכּס נורדאו ועוד. בסיפורו ה“מגוּיס” המוּקדם ‘מעשה באגורה’, שנועד להטעים את חשיבוּתה של כל פרוטה הנתרמת לגאולת הארץ, מתארת אגורה בגוף ראשון את הגלגולים שעברה עם חברותיה עד שזכו להיות דונם אדמה: “בעמק בואכה עין־חרוד תמצא אותנו, לא הרחק מן המעין, במורד הגלבוע, דונם אדמה אנחנו במשתלה הגדולה”.

יחד עם ‘מעשה באגורה’ הוציאה הקרן הקיימת בפורים תרפ"ו את סיפורה [המתורגם] של מרים זינגר ‘הפקדון’. סיפור פַּתֶטי זה, הכתוב במתכּוֹנת של נוֹבֶלה היסטורית, מתאר את גלגוליו של פיקדון, שטמנו שלושה איכּרים עברים בתוך קופסת־ברזל לרגלי הגלבוע בתקוּפת חחוּרבּן, ושם נשארה עד שהגיעו שלושה חלוצים צעירים אל הגלבוע, מצאו את הקופסה הקבורה ושמעו את הצַו: “לכו והעירו, לכו ועוררו את געגועי אחיכם עד שיחפצו ובאו הלום וגאלוני”. על עטיפת החוברת נדפסה פנִיה קצרה אל הקוראים הצעירים:

מרים זינגר (נולדה בפראג ב־1898), שפּירסמה עוד לפני עלייתה לארץ קובץ סיפּורים לילדים בשׂפה הגרמנית בשם ‘גן נעול’ (פראג 1919), הוסיפה לחַבּר, גם אחרי שעלתה בגיל עשׂרים וּשתיים לארץ והצטרפה לקבוצת דגניה א, סיפורי ילדים משובחים, ממוזגים בינה והומור¹⁴⁵. היא היתה ראשונה במשמרת של נשים־סופרות, בשנות השלושים הראשונות, שחלק ניכר מכתיבתן היוּ שירים, סיפּוּרים ומחזות בעלי מגמה לאומית־ציונית מובהקת. בלהה יפה (1891–1961) ושׂרה גלוזמן (נולדה 1915) התחילו לפרסם אז סיפּוּרים וחרוזים לבני הגיל הרך על ילדים המשתתפים בגאולת הארץ. ברכה חבּס (1900–1968) הוציאה את הקובץ שהיה פּוֹפּוּלָרי בשעתוֹ ‘גִבּוֹרים קטנים’ (ספרית “שַי” של הסתדרות העובדים תרצ“ג; מהדורה מחודשת: תש”ך), שכּל שמונת סיפוריו ספוגים אידיאלים – הָחל בּבן הגולה, החולם לטעת עץ באדמת המולדת, ועד מוכר הכעכים התימני, העושה גינה על גג הבית ומפריש מביכּוּרי גינתוֹ לקרן הקיימת.

היו אלה ערכים מקודשים כמעט, וּכלילתם בספרות־הילדים היתה, כאמור, דבר המובן מאליו באותם ימים ספוגי אידיאלים. אנדה עמיר־פינקרפלד חיבּרה אז, בין השאר, מערכון על “כינוס קופסות הקרן הקיימת” ושיר סיפורי בשם ‘גרגר לקרן הקיימת’, על עוֹפוֹת הלול, המחליטים לאגור גרגרים בשביל קרן הגאולה (חוברת השיר ניתנה פרס, כ“אות־הצטיינות בעד עבודה מסורה” לטובת קק"ל); ולאה גולדברג גייסה אז את עֵטה הקל והשופע לטובת תוצרת־הארץ ותרמה לספריית “חוברות פורחות”, שהוציאה הוַעדה למען תוצרת־הארץ שליד מועצת־המורים למען הקרן הקיימת, שני שירים סיפוריים, שתעמולה וחן משמשים בהם בערבוביה: ‘העיר והכּפר’, המטיף להקמת שוק משותף לתוצרת חקלאית ותוצרת עירונית, ו’האוֹרַחַת מִכִּנֶּרֶת', שהוא שיר־הלל לַבּננה “תִּפְאֶרֶת הַפְּרִי, / שֶׁל מֶשֶׁק עִבְרִי”.

גם סיפוריה הראשונים של ימימה טשרנוביץ־אבידר, שנדפסו בירחון ‘עֵדן’ (תרפ"ה), בשבועון ‘בן־ארצי’ (תרפ"ו) ואחר־כך ב’גליונות לגננות' וב’דבר לילדים' (תרצ"ו ואילך), סיפּרוּ על ילדים שבּאוּ לעזרת הוריהם החלוצים ועל “בנים אשר שבו לגבולם ומעדרים בידיהם, כי לא שכחו את קברות אבותיהם” (מתוך “על הר הזיתים”). מאז ואילך היו רוב גיבּוֹריה הצעירים של ימימה טשרנוביץ – כגיבורי רוב הסיפורים לילדים בדור ההוא – נערים ונערות בעלי תוֹדעה לאומית חזקה, שמניע אותם “רצון עז, לעזור, החי בקרב הילדים בישראל” (מתוך המבוא לספרה ‘שני רֵעים יצאו לדרך’).

תוך שנים מעטות נוספה לספרות־הילדים שלנו משמרת צעירה של מסַפּרוֹת ומשוררות מחוננות, שהביאו אִתן רוח רעננה וצלילים ספוּגי רכּוּת והוּמוֹר. היה בהופעתן משום תמרור וציון־דרך הראויים לציוּן. למשמרת זו של יוֹצרוֹת מוקדשים הפרקים הבאים.

פרק אחד־עשׂר: “שירי לי, מירילי” – סופרות ומשוררות לילדי ארץ־ישראל

כל המצוי בעולם הספרות והחינוך יודע, כי נשים סופרות ליווּ את ספרות־הילדים הכללית מראשיתה – שהרי נשים מילאו תמיד תפקיד ראשון במעלה בחינוך הילדים; די להזכיר, לשם דוגמה, את הרוזנת הצרפתית סופי דה סֶגיר (1874–1799), מחבּרת “תעלוליה של סופי” ועוד עשרים ספרים פּוֹפּוּלָריִים, שרוּבּם נקראים עד היום; את האנגליה שַרלוֹט יַאנג (1823–1901), שחיבּרה למעלה ממאה ספרי ילדים ויצרה את מסורת סיפורי המשפחה לבני הנעורים; ואת האמריקנית מרי מֵייפּס דוֹדג' (1831–1905), עורכת עִיתון הילדים המשוּבּח ‘סנט־ניקוֹלס’ ומחברת הסיפור הקלַסי ‘הנס ברינקר, או מחליקי הכּסף’. שונה מאוד היה המצב בספרות־הילדים העברית. בשל קיפּוּחן רב־השנים של הבנות בחינוך היהודי, הופיעה המשוררת העברית הראשונה – רחל מוֹרפּוּרגוֹ – רק באמצע המאה הי"ט, וכשנות־דור אחריה עשׂתה מספּרת עברית, שׂרה פייגה פוֹנֶר שמה, ניסיון ראשון וכושל לחַבּר סיפור ראשון לילדים, הכתוב בידי אשה סופרת: ‘דרך ילדים’ (וינה תרמ“ו; ראה אופק, ספהי”ל, עמ' 170). מוצלחים יותר היו סיפורי הילדים המעטים של חמדה בן־יהודה, חלוצת ספרות־הילדים הארץ־ישראלית (פרק ג/א). שנים מעטות אחר־כך פּירסמה גם דבוֹרה בארון סיפורים אחדים בשבועוני הילדים ‘החיים והטבע’ ו’הפרחים' שערך ישראל בנימין לבנר; וכשכתבה לו המסַפּרת המתחילה ב־1911 ממריאמפול על כּוונתה לעלות לארץ־ישראל, מיהר לענות לה:

אבל הקשר נותק; ואותם פִּרסומים בודדים, שיצאו מעטיהן של נשים סופרות, היו בגדר יוצאים מן הכלל, שאין בּהם כדי ללמד על הכלל.

למִן שלהי שנות העשרים ואילך התחילו נדפסות – כמעט בעת ובעונה אחת – יצירותיהן של מספרות ומשוררות חדשות, שכּבשו בצלילן היִיחוּדי את לִבות המאזינים והקוראים הצעירים: סיפורים קצרצרים ו“דקלומים” קצביים ומשעשעים של אנדה פינקרפלד (עמיר) ובלהה יפה, אֶלה וילנסקי (אמיתן) ומרים שטֶקליס (יָלן), ימימה טשרנוביץ (אבידר) ולאה גולדברג ואחרות. היצירות הופיעו תחילה בעיתוני ילדים ובבימות אחרות – והגדיל לעשׂות בתחום זה לוין קיפניס, שפתח את שערי ‘גליונות לגננות’ שבעריכתוֹ לפני יוצרות אלה, כּולן פנים חדשות ובלתי־מוּכּרות עדיין – ואחר כך נדפסו בקבצים רבי הצלחה.

אבל הקובץ הראשון בעברית של חרוּזים לילדים מאת אִשה משוררת נתחבּר על־ידי יוצרת בעלת שם, שלא הוּכּרה כלל כמשוררת לילדים; זמן מועט אחרי הופעתו נשכח הקובץ כמעט לחלוטין, עד שנתגלה מחדש כעבור שנוֹת דוֹר. הכוונה לקובץ החרוזים המצוּיר ‘בבית ובחוץ’ מאת רחל.

א. ‘בבית ובחוץ’ – רחל

בקיץ תר“ץ (1930) הגיע לחנויות הצעצועים של תל־אביב, ירושלים וחיפה ספרון צבעוני בתבנית אלבומית, שעל כריכתו המצוּיֶרת ה”מתקתקה" נדפסו המלים:

בדף הראשון נדפסו מתחת לציור צבעוני של ציפורים, עשׂוּי בסגנון מרכז־אירופי, חרוזים פשוטים אלה:

אותו סגנון איפיין גם את ארבּעה־עשׂר הציורים והחרוזים האחרים בספרון, אשר בשום מקום לא נזכרו בו שם המו“ל, שנת ההדפסה ובית־הדפוס שהדפיסוֹ. ומאחר שהספר לא נשלח למבקרים ולספריוֹת ונמכר רק בחנויות לצעצועים, לא צוּינה הופעתו בשום רישום ביו־ביבליוגרפי, שלא להזכיר רשימות במוספים ובכתבי־עת ספרותיים. לאחר שהמהדוּרה אזלה נשכּח הספר כלֹא היה (פרט לאנשים בּוֹדדים, שזכרו אותו במעומעם מ“פינת הספר” בגן־הילדים שלמדו בו). רק בשנת תשל”ד (1974), 34 שנים אחרי הופעתו, נתגלה עותק ישן של ‘בבית ובחוץ’; לאחר שהוּכח כי המשוררת רחל (בלובשטיין־סלע) היא אמנם בעלת השירים, נדפּסה מהדורה מחודשת שלו, עם ציורים חדשים מאת שמואל כץ ו’אחרית דבר' (מאת א' אופק), שסקרה את תולדות הספר, כתיבתוֹ וגילויוֹ מחדש.

ראשיתו של הספר – באוסף של ציורי חיות ובהמות צבעוניים, שקיבּל יבואן־הצעצועים ראובן גולדברג מן הפירמה ‘לוִינזוֹן’ בלייפּציג. “מתוך מאות התמונות שהגיעו בחרתי חמש־עשׂרה, שמצאו חן בעיני ביותר, ואמרתי: תמונות אלה ראויות שיחבּרו להן חרוזים להנאת הילדים”, סיפר המו"ל; על־פי עצת ידידים פּנה אל המשוררת רחל, ששכבה אז על ערש־דווי בחדרה הקטן הנשקף אל חוף ימה של תל־אביב, והציע לה לחבּר חרוזים שיתאימו לתמונות הצבעוניות. “אני רוצה מאד, שגם הילדים ייהנו מן החרוזים שלך”, אמר לה, לדבריו. רחל (סארַטוב, רוסיה 1890 – תל־אביב 1931) – המשוררת הראשונה, שכּתבה מלכתחילה בהברה ספרדית בלבד ואשר שירֶיה הליריים זכו אז לקהל מוקירים גדל והולך – נענתה מיד להצעה. “היא שׂמחה על שבּא אליה יהודי בעל יכולת, המבקש את עזרתה בהוצאת ספר, שיעניק הנאה לילדים”, סיפּר גולדברג; וכשקיבּל ממנה כעבור שבוע את החרוזים הרגיש “כמו חג בלב: כל־כך שׂמחתי להם! קראתי אותם שוב ושוב, ממש שיחקתי אִתם, כל־כך נחמדים היו”.

ספרונֵי ‘בבית ובחוץ’ נמכּרו כּאמוּר, בחנויות־הצעצועים בלבד ואזלו עד מהרה מן השוק. זו הסיבּה, ודאי, שׂהספר נעדר מן הספריות ומכּל הרישומים הבּיוֹ־ביבליוגרפיים הקשוּרים ברחל ועוּבדת קיומו נעלמה מידיעת הרבים, ביניהם אנשים שהיו מקורבים לרחל. “פניתי כה וכה – אולי־אפשר־שמא”, כתב דב סדן, שפּירסם את שירֵי רחל כּשערך את המוסף לספרות של ‘דבר’. “אבל לפי ששמעתי מעברים, לפנינו כמין מיסטיפיקציה. לוּ כּתבה רחל שירי ילדים, ובמנין ראוי, לא היה נעשה באופן, שיהא כסוד הנעלם. […] כל שעסקו וכתבו על רחל, וביחוד במאמרים עליה המיועדים לילדים, לא שמעו ולא השמיעו שמץ על שיריה – לא־כל שכֵּן ספר שיריה – לילדים, והוא מדרש פליאה וכמותו כבדיה”¹⁴⁶.

עם הופעת המהדורה המחודשת של ‘בבית ובחוץ’, ראוּ בה רבּים “תגלית ספרותית היסטורית” (כותרת רשימתה של שולמית לפיד בּ’מעריב', 7.6.1974); אבל המבקרים היו מסויגים יותר ופסקו כי החרוזים “רחוקים מאד משירה טובה בכלל, ומשירה טובה לילדים בפרט”¹⁴⁷. ואמנם ט“ו חרוזי ‘בבית ובחוץ’ נראים בקריאה ראשונה חיוורים משהו ליד שירֵי רחל הליריים לגדולים. הבתים הקצביים הקצרים, שכּל אחד מהם מסתיים בשורה אוֹנוֹמאטוֹפּיאית, המחקה את קוֹלוֹ של בעל החיים שהשיר מוקדש לו (סוּס, פּרה, כלב, חתול, ציפור, עכבר וכו'), בנויים במתכונת הקלסית ה”פרימיטיבית" של חרוזי הילדים, שמילאו בראשית המאה את המקראות לגיל הרך שיצאו באירופה. אך בקריאה שניה, מעמיקה יותר, אפשר למצוא בהם גם שורות בעלות איכוּת פיוטית של ממש, שיש בהן מעֵין הד לשירת רחל הלירית. מה רב החן התמים השפוּך על בית פשוט וניגוני זה, למשל:

חרף פשטוּתם הרבּה, לפנינו בתי שיר נקיים מאוד, המלאים פעולה וקצב, שאלה ותשובה, ורסיסי הוּמוֹר ההולמים את תפיסתם של בני השלוש והארבע; ויש מן הסמליוּת הטרגית בעובדה, כי בחודשים האחרונים לחייה כתבה רחל חרוזים לפעוטות, לאותם “יְלָדִים וְרֻדֵי נְשָׁמָה, / קוֹטְפֵי שְׂשׂוֹנוֹת כִּפְרָחִים בַּקָּמָה” שאהבה כל־כך. התיקונים וחילופי הגירסאות שבּטיוּטת כתב־היד של חרוזי ‘בבית ובחוץ’ (ראה מהדורת תשל"ד, עמ' 51–57) מעידים, כי המשוֹררת השתדלה להוציא מתחת ידה בתי שיר, שיעניקו את ההנאה והחדוָה, שביקשה להעניק לילדים אשר אהבה.

‘בבית ובחוץ’ היה, כאמור, קובץ עברי ראשון של שירי־ילדים עבריים מאת אשה משוררת. בצורתו ובמתכּוּנתו – ספר חרוזים מצויר לפעוטות, שהטקסט בו משמש לוַאי לתמונה הצבעונית – הוא היה גם בגדר חידוש בספרות־הילדים הארץ־ישראלית¹⁴⁹, שהקדים את ‘בוֹא אֵלי פרפר נחמד’ לפניה ברגשטיין וספרים אחרים בז’אנר זה.

שנה לערך אחרי ‘בבית ובחוץ’ הופיעוּ קובצי שירֶיה הקטנים הראשונים של אנדה פינקרפלד־עמיר; אבל כּבר באביב תרפ"ט, כשנה וחצי לפני ספרה של רחל, פּירסמה אנדה ב’גליונות לגננות' את ביכּוּרי חרוזיה, שדמו בתמימוּתם ובאוִירתם לחרוזֵי רחל.

לאנדה פינקרפלד־עמיר, האשה־המשוררת הראשונה שחיבּרה ופירסמה שירים לילד העברי, מוקדש הפרק הבא.

ב. ‘סחרחרת פלא’ – אנדה פינקרפלד־עמיר

“התבּשׂרוּ נא, ילדי ישראל, כי קמה לכם משוררת אשה. נברך ברכת שהחיינו!” קריאת בשורה זו השמיע בתרצ"ד צבי שַרפשטיין, עם הוֹפעת הספר ‘שירי ילדים’ מאת אנדה פינקרפלד־עמיר (‘יוצרי ספהי"ל’, עמ' 104). ברכת “שהחיינו” ספונטנית זו של הפדגוג־המבקר כּוּונה לשני מאורעות מקבילים ומשלימים זה את זה, שנקשרו במשוררת ובספרה: ‘שירי ילדים’ היה הקובץ המקיף הראשון של חרוזים ושירים לילדים בעברית, שנכתבו בידי אשה משוֹררת, ובין 98 שיריו נכללו החרוזים הראשונים לטף בשׂפה העברית, המתארים על דרך ההאנשה את עולמו של הילד הקטן, תחושותיו, הרהוריו וצעצועיו.

משחר ילדוּתה היתה אנדה פינקרפלד־עמיר (זֶ’שוּב, גליציה, 1902 – תל־אביב 1981) שטופה בכתיבת שירים בשׂפה הפולנית בדירתו המרוּוַחת של אביה, הארכיטקט האמיד. “כבר אז, בגיל שבע, אהבתי להיות לבדי בשעת הכתיבה”, סיפּרה, “הייתי מחכה עד שכולם יֵצאו מחדר־העבודה של אבי; ואז הייתי נכנסת אליו, מתיישבת מתחת לשולחן־הכתיבה הגדול – וכותבת, וכותבת”. שיריה הראשונים היו ספוגים רוח פטריוטית פולנית נלהבת; עד שבגיל שש־עשׂרה הצטרפה לתנועת ‘השומר הצעיר’ ויצאה להכשרה.

בשנת תר"ף עלתה אנדה לארץ־ישראל, עבדה ביִיבּוּש ביצות בעמק, חלתה בקדחת וחזרה לצוֹרך החלמה אל בית הוריה בפולין. אז הוציאה את קובץ שיריה הראשון, ‘שירים על החיים’ (בפוֹלנית), למדה מיקרוֹביולוגיה באוניברסיטה, ולאחר נישׂוּאֶיה שבה לארץ־ישראל; עבדה בשׂדות בית־אלפא וקרית־ענבים, ואחרי שהיתה לאֵם השתקעה בתל־אביב והיתה לַבּוֹרַנטית. כל אותן שנים הוסיפה לכתוב שירים בפולנית, עד שבּעידוּדוֹ של אורי־צבי גרינברג עברה בהדרגה לעברית. “כתבי, כתבי”, אמר לה, “ואִם תחסר לך מלה, כתבי אותה בפולנית ואני אתרגם אותה”.

בשנת תרפ"ח נדפסו ב’דבר' שיריה הראשונים בשׂפה העברית, עליהם חתמה בפסבדונים בת־חדוה. היו אלה שירים ליריים מינוריים, גבישיים, כתובים בחרוּז לבן. עדיין לא העלתה בדעתה, כי פִּרסומה הגדול צפוי לה דווקא אצל הקטנים.

שירי הילדים הראשונים של אנדה נכתבו כמעט באקראי, או ליתר דיוק: הם נועדו לחוג המשפחתי המצומצם; אך בדומה למקרים רבּים בספרות הילדים¹⁵⁰, יצאוּ שירים אלה במהרה מן המסגרת המשפחתית ונהפכוּ לנחלת הילדים כולם.

“זה היה כמו משחק בשבילי”, סיפרה המשוררת. “בסוף שנות העשרים נסעתי עם בִתי ציפּוֹר לבקר את הורי בלבוב. הילדה הקטנה התגעגעה מאד לביתנו שעל שׂפת־ימה של תל־אביב. וכשהגיע יום־הולדתה החמישי הפתעתי אותה במתנה בלתי שגרתית: כתבתי לה עשׂרה שירים על כל אותם דברים שהתגעגעה אליהם – הים, חלונות־הראוה, החברים, הצעצועים. ציפּוֹר היתה מאושרת כציפּוֹר דרוֹר במתנה הזאת”.

השיר הראשון באותה מחברת, שכּל השירים בה היו בלא כותרות, קשוּר באירוּע אמיתי:

היתה זו, כאמור, מחברת שירים “משפחתית”, שהוגשה מתנה לבת המתגעגעת, בלא יומרות של פִרסום. אך לאחר שובהּ לארץ הראתה אנדה את המחברת ללוין קיפּניס, שעסק אז באיסוף חומר ספרותי מתאים לגני ילדים. הוא שמח על השירים כמוצא שלל רב והדפיס חמישה מהם (“על ראש חרמון”, “אתמול על שפת הים”, “קרני השמש”, “מן התנור יצא לחם”, “קוץ נכנס לי באצבע”) בחוברת הראשונה של ‘גליונות, סיפוּרים ושירים לגן־הילדים’, שיצאה בעריכתו (קיץ תרפ"ט). שירים נוספים פירסם בגיליון הבּא של ‘גליונות’ וּבחוֹברוֹת קטנוֹת (‘שירי ילדים’, ‘על ענן כּביש’), שנכללוּ בסדרוֹת שערך בשביל הוֹצאת שטיבּל וּ’דביר'.

את השירים הללוּ צדה עינוֹ של יצחק יציב, שתיכנן אז אֶת חוברת א של מוסף ‘דבר’ לילדים, ואמר למשוררת: “זה בדיוק מה שאנחנו צריכים עכשיו!” קשה לדעת אל מי בדיוק התכוון יציב במלה ‘אנחנו’, אך שלא מדעת היה פֶּה לילדי ארץ־ישראל, שהם חסרים אז שירים קלילים רווּיי הוּמוֹר ושׂמחת־חיים. עד היום זוכר כותב שוּרוֹת אלה, וזוכרים בני דורוֹ, את העוֹנג שמילא אותם למקרא שיריה של אנדה, שנדפסו במוספי הילדים של ‘דבר’: על הדייג המסכן שצד צפרדע; על המעיל הצהוב שתפרו לקוף; על דניאל שטיפּס בחוט אל הענן הלבן; ושאר שירים קטנים, שיש בהם דמיון, הוּמוֹר והפתעה ואשר הראוּ כי אפשר להבּיט אל העולם בעיניים חייכניות.

כמעט כל חוברת של ‘דבר לילדים’ וכל קונטרס של ‘גליונות לגן־הילדים’ הכילו משיריה של אנדה; ולאחר שנצטבּרוּ אצלה כמאה שירים, הלכה אל ביאליק, שיסד באותה עת במסגרת ‘דביר’ את ספריית ‘אַיָלָה’ לקובצי שירה לגיל הרך; והוא קיבּל את השירים, ערך אותם והאציל עליהם מרוחו.

“ביאליק היה עורך למופת”, סיפרה אנדה, “ליד כל שיר בכתב־היד רשם תיקון עם הערה: ‘כך הייתי אני כותב את השיר’”.

יש מן העניין להשווֹת את הנוסח המקורי של השירים אל הנוסח המאוחר, כפי שנערך על־ידי ביאליק. השיר “לחם לטייל”, למשל, מסתיים בגירסה המקורית בשורות אלה:

אבל ביאליק שינה, ובדין, את הסיום הטרָגי, קיצרוֹ והעניק לו סוף רגוע:

לעומת זאת ראוי להעדיף את גירסתה המקורית של אנדה לשיר “קרני השמש והדגים”, המסתיימת בחרוז:

שהיא מגוּבשת וחיננית יותר מן הגירסה המתוקנת על־ידי ביאליק, שסיומה ארוך ומסורבל משהו:

והרי לנו ראיה, שלא תמיד צודקים העורכים – ויהיו אפילו בעלי טעם כביאליק – בשעה שהם יושבים לתקן את שיריהם של אחרים. ואמנם לא תמיד קיבלה אנדה את הצעות התיקון של העורך־המשורר; לעתים התווכחה אתו, עמדה על דעתה: “הוא טען, ששיר לילדים צריך להיות דידאקטי, מתוך מטרה לחנך, ואילו אני גרסתי, שהכתיבה לילדים צריכה להיות פשוטה וישירה, ובמידת האפשר אופטימית, ומתוך החויה השירית יתעורר הילד למעשים טובים”.

בקיץ תרצ"ד, שבועות מעטים אחרי מות ביאליק, ראה אור הכרך ‘שירי ילדים’, ואנדה עוד הספיקה להוֹסיף לו שיר־קינה בשם “איננו (על ביאליק שמת)”, המסתיים בבית אלגי זה:

מאז חזר הספר ונדפס במהדורות חוזרות ונשנות, ו־98 שיריו, המלוּוים באיוריו ספוגי החן וההוּמוֹר של נחום גוטמן, היו לקלסיקה בשירת הטף שלנו: דוֹד ירח בשמַים המעשן מקטרת ומאלץ את הכוכבים להתעטש; העיפרון ששבר את חוטמו הצהוב ולא יכול עוד לכתוב; הסירים שעל הקיר שהתחילו לשיר; הקיפּוֹד שרצה עם מישהו לרקוד, אך לא מצא חבר כי הוא דוקר, ולכן עמד ובעצמו רקד. הספר נתקבּל בהתלהבות על־ידי הקוראים, צעירים כמבוגרים, וגם הביקורת הרעיפה עליו שבחים. אהרן פישקין הכתיר את ביקורתו בכותרת המטָפוֹרית “שביל־הזהב ללב הילד” (גליונות‘, ב, 1934, עמ’ 187); והמשוררת אלישבע [ביחובסקי] העלתה אותם לדרגה אחת עם שירי האבּסוּרד האירופיים וקבעה כי “הם נוצרו ברוח הילדוּת הגמורה, ברוח הנאה לאותו בן־אדם קטן, החפשי ומושל יחידי בעולמו הפתוח לפניו” (‘הארץ’, 16.8.1935). וכשהוענק לה בתרצ"ו פרס ביאליק לספרות־ילדים (מטעם מוסד־ביאליק), כתבו השופטים בנימוקיהם כי שיריה “מחוננים בסגולה העיקרית של תום ופשטות ילדותיים, ברוך ובעדינות שבתפיסת הילדים. פני העצמים השונים, בעלי־החיים והסביבה הקרובה של הילד מתגלים כאן בבת־צחוק קלילה וחמודה, כמו בהבעת פניהם של הילדים עצמם, ובאור רך וצנוע כאור השופע מעיני הילדים. גם הצער והיגון הקלילים ניתנו בטון תמים וזך, כפי שהם נתפסים בנפש הילד. […] מלבד זאת מצטיינים הרבה מהשירים האלה בהומור בריא, דק וטוב, המתאים לרוּחם ולהרגשתם של הפּעוטות”.

לאותו “אני מאמין” שקבעה אנדה לעצמה בראשית דרכה – “כתיבה אוֹפּטימית, המקנה לילד חוויה שירית שתעורר אותו למעשים טובים” – ולאותו סגנון פיוטי נשארה המשוררת נאמנה כל שנות יצירתה. לא פעם נשאלה כיצד היא כותבת לילדים, ותשובתה היתה תמיד: “ביושר, בפשטות, בכבוד, לילד צריך לכתוב ברצינות”, הוסיפה, “לא להצטעצע, בלא עטיפוֹת, אבל קודם כל עליך להאמין בעצמך במה שאתה כותב. ואם יש לדברים עמוד־שדרה של אמת – הילד ירגיש את האמת וגם יבין”.

אמת פנימית זו ליוותה את המשוררת עד ימיה האחרונים; על כן ניתן למצוא בּמאות שיריה לילדים אותו מכנה משותף אופייני – “אַנדָאִי”, אם אפשר לומר כך – ואותה מזיגה הרמונית של דמיון והומור, תום ושובבות.

אחרי ‘שירי ילדים’ הוסיפה אנדה – שקהל “מעריציה” מִבּין הילדים הלך וגדל בהתמדה – לפרסם משיריה ב’דבר לילדים' ואחר־כך בשורת חוברות וקבצים; ואלה העיקריים שבהם:

* ‘סחרחרת פלא’ (תרצ"ט) – שירים על בנים ובנות, על ימי חול וחג, על הדוּבּוֹן שבלע סבּוֹן ועל המסרק שהתקינו לו שיני זהב; על החלום שאבד ליעל ועל חוּשם שהלך לאיבּוּד; ועוד שירים על צעצועים, כלים ושברי כלים. בשיריה אלה “מגלה אנדה את המצחיק והמבדח בעלובי הדומם והאלם”, כתב ברוך ברנשטיין (ניב), “אולם בכרך שלפנינו מראה אנדה פה ושם את הצד השני של המטבע: מה שגורם הנאה וצחוק לנו הוא לעתים מקור צער ועלבון לבעליו” (הד הגן‘, ת"ש, גל’ א–ב, עמ' 56).

* ‘שלום, ילדים!’ (תש"ו) – 26 שירים, רוּבּם ארוּכּים מן הרגיל, ובהם חוויות של מציאות ודמיון ופתרונות משעשעים לקושיות הילדים: על הבּרז הפתוח במצולות שממלא את הים; על הכוכבים הזוללים את החושך ומביאים את היום; על ילדה שאכלה שוקולד כי רצתה להיות כושית; ועל איה, שחזרה מן הטיול בעיני תכלת, “מזכרת מתכלתה של הכנרת”.

* ‘כוכבים בדלי’ (תשי"ז) – 94 שירים, ערוכים על־פי נושאיהם בתשעה שערים: שער החפצים (הכובע היתום, הספסל הבודד, המספריים וכו'); שער השמש, הירח והכוכבים; שער הבובות, הדובונים, וכל הצעצועים; שער הילדים, הדודות והדודים; שער החיות (הנמלים היחפות, השפן הנקי, הזבוב הזהוב וכו'); שער הים, העננים והרוחות; ואחרון – שער העתים והמועדים, שבו חוזר ומופיע שיר־החיזיון הגדול של שנים־עשר האחים הירָחים (נדפס לראשונה: תש"ב).

* ‘אני שר מאושר’ (תשל"ד) – 47 שירים קצרים על העלה המעופף ברוח וטיפּוֹת – הגשם היוצאות במחול; על הגחלילית המאירה את החושך, והחילזון הזוחל על האגודל; על יונת־הנייר הנשלחת להביא פריסת שלום לאבא החייל, ואל נעלי האב הגדולות, הנראות בעיני הילד כספינות־ענק; על הזיקית הקטנה שהחליפה צבע ובכל־זאת הכירה אותה אִמה, ועל הזמיר השר מאושר: “אני חי ! אני חי!”

* ‘על מה תודה?’ (תשמ"א; יצא עם מוֹת המשוררת) – 27 שירים קצרים וארוּכּים, חדשים וגם ישנים, על אמא המחפּשׂת את בנה השובב, בעוד הוא כל העת מאחוריה צָעד, עד אשר בראי נלכד; על חיפּוּשית הזוחלת באמצע הכביש ועל ציפור שנקלעה לאולם־ההתעלמות; על הציורים שקמו לתחיה וירדו מן הקיר; על הכלב שבּא לילד העצוב ומושך בשרווּלוֹ, כאומר: “בוא, נרוץ, ראה כמה יפה בחוץ!”, ועל ילדה שאמרה תודה למנקה הרחוב, “כי אתה איש טוב”.

נוסף על אלה פירסמה אנדה, כאמור, מדי פעם חוברות שירים קטנות, ביניהן ‘מדוע הספר בקוע’ (תש"א), ‘ראו הגן של רות ורן’ (תש"ב), וכן 'אָלֶף־בּיֵת לילדי פֶנִיקס (ת"ש?. הוצאת ‘החברה לאחריות החיים פניקס’) – שירים בסדר א“ב, מ”ארץ ישראל" ו“בית” ועד “שובך” ו“תרנגול”.

מי שיַשווה את שירֶיה הראשונים של אנדה פינקרפלד־עמיר אל אלה שפּירסמה באחרית ימֶיה, יתקשה למצוא שוֹני מהוּתי בתוֹכנם ובסגנונם. בית כגון זה, למשל, הפותח את אחד משיריה האחרונים –

נראה כּמעט כאחיו־תאומו של בּית הפּוֹתח שיר, שנכתב כחמישים שנה קודם לכן:

לא די ששני השירים בעלי נוֹשׂא משותף, גם חריזתם ומִקצבם זהים וסגנון הכתיבה אחד הוא. קריאה רצופה בקובצי שיריה הראשונים והמאוחרים של אנדה תוכיח בעליל את שנאמר לעיל, כי המשוררת נשארה נאמנה לסגנונה ולדרכּה הפיוטית כל חמישים שנות יצירתה.

הרבּה נכתב ונאמר על סממני ההנפשה וההאנשה, השולטים ברבּים משיריה של אנדה: הדוּבּוֹן והבּוּבּה, הכסא והקומקום, המעיל ואפילו הנֶמֶש שעל האף הם יצורים חיים בעלי תחושות ורגשות, שאפשר לדבר אליהם ואפשר לשמוע את קולם ואת הגיגיהם. הרבה נכתב גם על ההומור המשוקע בשיריה, שהוא 'קל כרוח־בוקר ומשעשע כחלום נעים" (שַרפשטיין, ‘יוצרי ספהי"ל’, עמ' 105). אבל קריאה מעמיקה ורצוּפה בשירים תגלה, כּי על רבּים מהם מרחפת אוירה של עצב פנימי: אכזבה, כאב, בדידוּת, געגועים, דמעות, תחושת קיפוח, ואפילוּ פָטָליזם. התחושות הפוקדות את הילד הקטן באות לידי ביטוּי בשיריה ה“קלים” כביכול: הילדה נדקרה עד זוב דם והזילה דמעות כאב (‘שירי ילדים’, עמ' 47); הבית עומד עצוב בגשם, “בּוֹכוֹת עֵינָיו החַלּוֹנוֹת” (שם, עמ' 53); הילד מתאבּל על הגרוש שאבד לו, שכּן אִתוֹ אבדו “כָּל הַדְּבָרִים הַנִּפְלָאִים / אֲשֶׁר לִקְנוֹת יָכֹלְתִּי בּוֹ” (‘שלום, ילדים!’, עמ' 5); אפרת המתגעגעת קוראת לאביה שבמרחקים: “לָמָּה, אַבָּא, אֵינְךָ נָע? / אַבָּא, רֵד מִן הַתְּמוּנָה!” (‘כוכבים בדלי’, עמ' 122); והילד שאיבד את סבא שלו עורג אליו ושואל: “לְאָן הוּא הָלַךְ – שֶׁאֵינֶנּוּ?” (‘אני שר מאושר’, עמ' 55). לכל אותן תחושות, המבטאוֹת אוּלי השקפת עוֹלם פטליסטית¹⁵¹, העניק המשוררת לבוש פּיוּטי קל, ששוּלבוּ בּוֹ לסירוּגין אוֹפּטימיות, ניחומים, או הוּמוֹר תמים; והילד הקורא (או שומע) את השיר חש פורקן, סיפּוּק, חוויה מזכּכת.

נעימת תוגה זו נתעצמה וקיבּלה אקורד טרגי בשנות השוֹאה ומלחמות ישראל. לאחר שיצאה ב־1945 אל מחנות הפליטים באירופה, לעבוד בקרב הילדים ניצוֹלי השוֹאה, פקדה את המשוררת תקופת אֵלם. “דווקא אז”, סיפרה, “בתקופה בה טיפּלתי במאות ילדים והבראתם הפיסית, חדלתי לכתוב שירי ילדים” (ספר שארפשטיין, תש"ל, עמ' 418). רק יצירה אחת כתבה אז – בָּלָדה מפעימה על הבּוּבּה שׂרינה, שאיבּדה את “אִמהּ” הילדה:

בּמלחמת־העצמאוּת כתבה שירים מרגשים, בּהם קוֹננה על הדקל מכּינרת, שנגדע מפגז אויב, או ספדה לאוטו־קומתיים, שהופצץ על־ידי מטוס מצרי:

אנדה לא נרתעה מעוֹלם מלכתוב לילדים גם על מראוֹת ותחוּשוֹת של אֵבל, כאב ויגון, שכּן “על הכל אפשר לסַפּר לילד, אין פּסוּל ואין איסור. יש רק לדעת איך להביא לו את הדברים” (ספרות ילדים ונוער‘, ניסן תשל"ז, עמ’ 28). מודרכת על־ידי הכרה זו, ולאחר שחוותה את השכול (בנהלה בתש“ח – תש”ט את מדור הנוֹפלים במשׂרד־הביטחון), כּתבה את הסיפּוּר הארוך “סודי עם אחי הגדול” (תשי"ח), שגיבּוֹרוֹ הוּא ילד קטן, המתמוֹדד עם תחוּשת המוות והשכול: האח הצעיר שוֹמע כי אחיו הבּכור נפל בקרב ויוצא לחפּשׂ אותו, בהסבּירוֹ כי נפילת האח היא וַדאי “נפילה מן המשוריין”; עד שבהדרגה לומד הילד להבין מהו מוות, מדחיק בתוכו את השׂנאה ומשׂכּיל לשַמר בלבּוֹ את זכר אחיו המת. הסיפּוּר כתוב בסגנון מינורי מאוּפּק, ברגישות הגולשת רק לעתים רחוקות לרגשנות. וכאן המקום להזכיר את הפּוֹאֶמה האֶפּית הארוּכּה ‘אחת’ (תשי"ג), שגיבּוֹרתה רחל – ניצולת השואה שנפלה בפריצה לעיר העתיקה – נהפכה על־ידי המשוררת לסמל לדוֹר העקדה של עם ישראל.

ומן הכּאֵב הכללי אל כאב אִישי־פרטי, אותו ביטאה המשוררת ברגישות בסיפורה האוטוביוגרפי ‘תעלולי עין עיקשת אחת’ (תשי"ח). בסיפּוּר לירי זה נחשׂפת שנה אחת בחיי המשוררת בּה שכבה חבושת עיניים, לאחר שעינה הימנית – המכוּנה בסיפּוּר ‘עיקשת’ – נפצעה והיתה בסכנת עיוָרון. “עשרה חדשים מנעתי ממך את האור”, אמרה העין העיקשת למשוררת בבוא הסיום הטוב, “אך תמורתו הרי קנינו לנו אור חדש, המאיר גם אם עיניך עצומות”.

מעט פרוזה והרבה שירה העניקה אנדה פינקרפלד־עמיר לקטנים ולגדולים. שירֶיה לקטנים, שזכו לפופולריות רבּה – מהם שהולחנו והושרו בפי קטנים וגדוֹלים – העניקו חוויה מרנינה לדורות של ילדים והשפיעו על כּיווּנה של שירת הילדים העברית. עם זאת ייאָמר שרבּים משיריה רחוקים משלמוּת אמנותית. פעמים רבוֹת חרגה מן המִקצב המדוּיק, עברה מיַאמבּ לטרוֹכֵיאה וחוזר חלילה, וגרמה בכך ל“צליעתם” של השירים. בשירים לא מעטים מצוּיה חריזה בָּנַלית, החוזרת על עצמה שוב ושוב, מסוג יְדִידִי־חֲמוּדִי, צְפַרְדְּעוֹן־חֲמוּדוֹן, הָדָר־נֶהְדָּר. משורר־עורך קפּדן¹⁵² כביאליק היה מנכּש גם צרימות ושיבּוּשי לשון המצוּיים בּשירֶיה, כגון “פִּי רִבּוֹא שְׁעָרִים”, “דּוֹגֶרֶת אֶפְרוֹחָי”,

“לְחָמִים בָּאִים”, או “מְצַוֶּה לַנָּמֵר” (כל הדוגמאות הן מתוך ספרהּ המאוּחר “אני שר מאושר”). הקפדה נאותה לשלמות אמנותית היו מונעות פגימות וצרימות אלה; אבל החן הטבעי, הדמיון וההוּמוֹר מכפּרים במשהוּ על הפגמים הנזכרים.

לפרקים ניסתה אנדה את כּוֹחה גם בדרַמה ובתרגום. רוב מחזותיה המחוֹרזים לילדים הם בעלי מֶסר לאומי דידַקטי, כגון המערכונים שכּתבה בשביל הקרן הקיימת (פּרק י/ו), או ‘משפּט בני היער’ (תשי"ח), שבּוֹ מעמידים יצוּרי היער לדין את האדם המשחית. מבּין תרגוּמיה הראשונים ראוי לציוּן ‘גד ודן’ (תרצ"ח), שהוא עיבּוּד חינני, אם כי פגום מעט במקצבו, של ‘מקס ומוריץ’ לוילהלם בּוּש.

“אנדה ידעה לחשוֹף ולהעלות את סודו של הדומם, את איוְשת הגידול והצמיחה של הפרחים ואת רזיהם של בני האדם; בכּל הֶחדירה רוח־חיים ואת הכל רקמה במירקם שירי־סיפּוּרי מושך, המרתק את קשבו של הילד בתנועתו, בסודיותו ובצליליו” – כתבו בתשל"ח שוֹפטי פרס־ישראל לספרות־ילדים בנימוקיהם הנמלצים משהו; וימימה טשרנוביץ־אבידר, חברתה של אנדה, שנעזרה הרבה ביצירותיה בשנות עבודתה בגן־הילדים, כתבה על המשוררת הפּוֹפּוּלרית¹⁵³:

דברים אלה, שכתבה ימימה טשרנוביץ־אבידר על אנדה, מתאימים ברוּבּם גם לכּותבת עצמה וליצירתה לילדים; גם היא מצאה עצמה מתייצבת עם הילדים בשורה אחת, שוָה בין שווים, חברה בין חברים; ושתיהן נודעו שנים רבּוֹת בקרב הקוראים הצעירים בשמָן הפרטי בלבד. זאת ועוד: באותן חוברות של ‘גליונות לגן־הילדים’, שבּהן נדפסו שירֶיה הראשונים של אנדה נדפסו גם סיפוריה הראשונים של ימימה לבני הגיל הרך.

לימימה טשרנוביץ־אבידר ולתרומתה לספרות־הילדים מוקדש הפרק הבא.

ג. “בשביל המתפתל” – ימימה טשרנוביץ־אבידר

שורות וידוי אישיות אלה – “כמה מלים מאת המְחַבּרת אל הקוראים” – כתבה ימימה טשרנוביץ־אבידר בפתח אחד מספריה; ואף־על־פי שהן כּוּונוּ בעיקרם לאותו ספר ספציפי, ‘מגדלים בירושלים’ (תשכ"ח), דומה שהן הולמות את רוב ספרֶיה של המסַפרת. שכּן כמעט כל מה שכתבה מעוגן בעולמם של ילדי ארץ־ישראל, בחיי יום־יום שלהם, כאילו הם המסַפּרים לה, לסופרת, את חוויותיהם והעובר עליהם, והיא מאזינה להם ומעלָה על הכּתב את המסוּפּר בשׂפתם שלהם.

לא במקרה מילאה ספרות־הילדים את עולמה של ימימה טשרנוביץ־אבידר, שכּן כל ימיה חיתה עם ספרות ועם ילדים. מאז נולדה בוילנה (שׂמחת תורה תר"ע) נשמה בבית הוריה את אוִירתם של ספרים וספרוּת. אביה, שמואל טשרנוביץ, היה קשור בספרות־הילדים בצעדיה הראשונים (ראה פרק א/ח); ושני דוֹדיה היו הסופרים חיים טשרנוביץ (‘רב צעיר’) וא“א קבּק, מחַבּר הסיפור לבני הנעורים ‘המעפּיל’ (פרק ב/ב). מצעירוּתה ספגה אֵפוֹא המסַפּרת־לעתיד בבית אביה את התרבות העברית ומילדוּתה קראה ודיבּרה עברית. במלחמת־העולם הראשונה נדדה עם משפחתה מעיר לעיר – וַרשה, פינסק, מוסקבה, קיוב – ובשנת תרפ”א עלתה לאחר מסע רצוף תלאות לארץ־ישראל. תחנתה הראשונה היתה המושבה בית־וגן שבגליל התחתון; שם התגוררה בבקתת החֵמר של קרוב־משפחה איש “השומר”, ושם למדה הנערה בת השתים־עשׂרה להכיר מקרוב את בעיות הביטחון של היִישוב העברי, נושא שליוָה אותה ואת כתיבתה כל שנוֹתיה. כעבור שָנים תיארה המסַפּרת בנוסטלגיה ספוּגת חן והומור את נעוריה באותה מושבה גלילית נידחת:

חוויית הפגישה עם המולדת החדשה ועם החלוצים הבאים לחון את עפרה עוֹררוּ בלב הנערה הצעירה את יֵצר הכּתיבה; ובתקופת מגוריה בירושלים כתבה את סיפּוּרה הראשון, שנדפס בירחון בניו־יורקי ‘עדן’ (אדר תרפ"ה), עם הערת המערכת: “מחַבּרת האגדה ‘על הר הזיתים’, נערה בת ארבע־עשרה שנה, ימימה בת הסופר העברי שמואל טשרנוביץ (ספוג) בירושלים”. לפנינוּ אגדה אלגורית תמימה, הפותחת בתיאור ציורי של הרקיע הלילי:

אלא שהכוכבים נכזבים ממראֵה עיניהם: “הר ציון נהפך לתל שממה”, הם קוראים למראה הקברים הרבים אשר מסביב. אלפיים שנה חיכו המתים לביאת המשיח. “והנה נשמע באחד הימים קול המעדר קרוב לקברי המתים […] וקול רינה עבר בין המתים: שבו בנים לגבולם ולא שכחו את קברי אבותיהם”.

גם סיפּוּרה השני של ימימה הצעירה, שנדפס שנה לאחר מכּן בשבועון ‘בן־ארצי’ (א באייר תרפ"ו), נִקשר בשמים ובכוכבים. גיבּוֹרי האגדה – “כיצד נוצרו הברק והרעם” שְמהּ – הם שני כוכבים שוֹבָבים בשם ברק ורעם, ששיחררוּ את העננים מכִּלאָם כדי להוריד את הגשם הטוב על הארץ –

אבל התחלות מבטיחות אלה, לא היה בהן עדיין כדי לרמוז על דרכה של המסַפּרת לעתיד. רק לאחר שסיימה את הסמינר למורים ולגננות בתל־אביב והתחילה לעבוד בגן־הילדים ולסַפר סיפורים לחניכיה הקטנים, “התחילה הקריירה הספרותית שלי”, כלשונה. “תחילה סיפרתי לילדים סיפורים ואחר־כך, בהתאם לתגובות שלהם, העליתי אותם על הכתב”. סיפורים קצרים אלה – על זוג החתולים מִי ומיַהו, שבּאו להתשובב בגינת הילדים; על העפיפוֹן שהתרומם גבוה לשמים ולא רצה לרדת; על עוזי שעזר לשבלול הקטן לשוב אל ביתו; ועוד סיפור על עוזי, שבּא לעבוד בגינה אחרי שכּל הילדים הלכו לחגיגה, כי “אוהב הוא לראות את רגבי האדמה כשהם מסורקים יפה יפה במגרפה” והוא גם “אוהב כי תחייך גינתו לקראתו בערוגות המוריקות”; סיפּוּרים אֵלה ואחרים נדפסו תחילה ב’גליונות לגן הילדים' וב’דבר לילדים', וּמהם שכּוּנסוּ אחר־כך בשורה של קבצים מצוירים, המוֹסיפים להידפס במהדוּרוֹת חדשוֹת עד ימינוּ: ‘סיפּוּרים לרמה’ (תרצ"ו), ‘ילדוֹת חרוצות’ (ת"ש). ‘דליה’ (ת"ש), ‘מוקי השובב’ (תש"ג), ‘זוג נעליים’ (תש"ה) ועוד. היוּ אלה מן הסיפּוּרים הראשונים, שתיארו חוויות ואירועים של יום־יום הלקוחים מעולמו של הילד הקטן; ספּוּגים חן־ילדות, שיש בהם סממן הרפתקני שובב, המסתיימים תמיד בכי טוב והכּתוּבים בשׂפת ילדים רעננה וטבעית, ממוזגת הומור ומוסר־השכל סמוי: שלוש ילדות חרוצות “עוֹשׂוֹת הפתעה” לאמא העובדת מחוץ לבית ומנקות בעצמן את הדירה; נירה הבכיינית למדה כי “במקום לבכּוֹת מוטב לצחוק” ונפטרה מן הכינוי “בֶּכֶה” שהודבק לה; הרפתקאותיהם של הילד נוּשי וכלבו כוּשי בגן־הילדים ובדרך לירושלים; ומעשה בילד מוקי, שרב עם אמו והחליט “ללכת רחוק רחוק מכאן, לחוץ־לארץ”, ולבסוף הוחזר הביתה על אופניו של הנער השליח מחנות המכולת המכונה “שְמַע־נא”:

היה משוּם חידוּש מַרנין בסיפּורים אלה, המסַפרים לילד הקטן על עולמו שלו בשׂפתוֹ שלו, או ליתר דיוק – בשׂפתה של גננת שהיא אֵם, המסַפּרת לו את הסיפּוּרים החביבים עליו. “קול החי של מסַפּרת עולה מתוך הסיפּוּר”, כתב המחנך ברוך ברנשטיין (ניב), “קול זה כובשנו והופך אותנו מקוֹראים לשומעים. על כן לא נרגיש בדלוּת לשונה של המחַבּרת, המבצבצת פה ושם; אנו שרויים באוירא של סיפור בעל־פה על סגנונו ולשונו. […] הנה סוד הקסם הצפון בסיפוריה של ימימה, שדמיון ומציאות ממוזגים בו עד להפליא; הִנוֹ סוֹד חִנם – האֶלמנט הדמיוני כל־כך חי ומוחשי ועם זה כל־כך יפה ובלתי רגיל” (הד הגן‘, תרצ"ט, עמ’ 67–68).

“שמונה בעקבות אחד” – ציור שער מאת נחום גוטמן (1945)

לצד השבחים העיר המבקר על “חוּלשתהּ של המחברת, המתבּלטת עם דרוֹך רגליה על אדמת הפרדס”. הגננת־הסוֹפרת העירונית נכשלת בשעה שהיא מנסה לשבץ בסיפּוריה מוטיבים מעולם הטבע ומהווי הכפר: “בחורף, עם רדת הגשם, אין גוֹזָלים מצויים בקן אשר בין עפאי עץ ההדר; ותפוח־זהב בליל גשם לא תִידוֹד שנתו מִפַּחד הקטיף של יום המחרת: אחרי לילה של גשם מפסיקים את הקטיף…” (שם, ת"ש, עמ' 63).

אפשר שימימה היתה ממשיכה בז’אנר זה שבחרה לעצמהּ והיתה קונה את עולמה כמחַבּרת סיפורים קצרים לבני הגיל הרך (בתש"ה התחילה לערוך, עם לוין קיפניס, את הסִדרה האנתולוגית המשוּבּחת ‘גן גני’). אלא שבּיקוּר שערכה בעיצומה של מלחמת־העולם השניה בקיבּוּץ גינוסר, וּפגישה עם ילדי המשק שיצאו למעקב אחרי “טיפּוּס חשוד” שהתגורר בבניין עזוּב מוּל חוֹפהּ הפראי של הכינראת, הביאוה לכתיבת ספרה הידוע ביותר, ‘שמונה בעקבות אחד’ (תש"ה), ספר שחוֹלל מִפנֶה בדרך־כּתיבתה וּפתח תקוּפה חדשה בספרות־הילדים שלנו.

“שמונה בעקבות אחד” – סיפּוּר קורותיו של חגי בּן העיר, המגולל בגוּף ראשון את ההרפתקה רבּת־המתח שהיה שותף לה בבוֹאוֹ להתארח בקיבוץ, ואשר נסתיימה בלכידתו של מרגל גרמני – הוא למעשה סיפּוּר־הרפתקאות ארץ־ישראלי ראשון מסוג סיפורי החבורה, ששולבו בו סממני בלשות עם גבורת ילדים. ואם נצרף לזכות־הראשונים ולמתח ההרפּתקני גם את האִפיוּן החד והחי של הדמויות, את ההוּמוֹר הטוב ואת הערכים הציוֹניים ששוּקעוּ בפרקי היצירה, תוּבן לנו הצלחתו הגדולה של הספר, שנדפס במהדוּרוֹת חוזרות ונשנוֹת, הומחז לתיאטרון ולקולנוע, תורגם ללשונות אירופה, והמלים “שמונה בעקבות אחד” היו לסיסמה רוֹוַחת בין ילדי הארץ.

הצלחת הספר, ומשאלותיהם של הקוראים הצעירים להמשך, עודדו את המסַפּרת “לגייס” את חגי להרפתקה נוספת המסוּפּרת בגוף ראשון; אלא שבספרהּ הבא, ‘אחד משלנו’ (תש"ז), אין חגי וידידיו עוסקים בפעילות בלשית, אלא מסייעים לילד ניצול שוֹאה להיקלט במולדתו החדשה.

אחר־כך באה שורה ארוּכּה ומרשימה של ספרים, שנכתבו לאחר קום המדינה ואשר למרביתם מכנה משותף מובהק: “הרצון העז לעזור, החי בקרב הילדים בישראל”, כניסוּחה של הסופרת (במבוא לספר ‘שני רעים יצאו לדרך’). גם הם מסַפּרים, ברוּבּם, את קורותיהן של חבוּרוֹת ילדים וילדוֹת בעלי מוּדעוּת לאומית־חברתית חזקה, הנחלצים למלא משימה נעלה ועוברים הרפתקאות המסתיימות בטוב; ואלה העיקריים שבהם:

* ‘שני רעים יצאו לדרך’ (עם מירה לובה¹⁵⁴, תש"י) – אילן הצבר ויעקב פליט השואה יוצאים לאיטליה לחפּשׂ את אחותו של יעקב, שעקבותיה אבדו בעת המלחמה. לאחר הרפתקאות, ותודות לעזרתם של נערים בני גילם ושאר ידידים, הם מגלים את האחות האובדת במנזר ומעלים אותה לארץ.

* ‘במעגל הסתרים’ – בן־קיבּוּץ נקלע לאגודת־סתרים תל־אביבית בשם ‘המעגל’, שסיסמתה – עזרת ילדים לילדים. “שכונות־עוני רבות בעיר”, אומר יוזם האגודה, “ובשכונות מאות ילדים, שלא ידעו אנה יפנו בצר להם. עכשיו יש כתובת. בכל עת ובכל מקום שם נתוּן ילד בצרה – מתלכדות הידיים וילדים חשים לעזרתו”.

* ‘בשביל המתפתל’ (תשט"ז) – ילדי הכּפר ההררי ומדריכם הבּוֹגר משכנעים את ההורים שלא לנטוש את היִישוב חרף הקשיים וחוסר היבול. הילדים והמדריך האידיאליסט משתתפים בהכשרת הקרקע; מסלקים אי־הבנות – והזורעים בדמעה ברינה יקצורו.

* ‘הביתה’ (תש"ך) – נערה בת יורדים מחליטה לנטוש את הגוֹלה הברזילאית ומספרת את קורותיה, עד שובה ארצה, בפרקי יומן הרווּיים ערגה וגעגועים למולדת.

* ‘מגדלים בירושלים’ (תשכ"ח) – שישה מילדי ירושלים מסַפּרים את חוויותיהם הקטנות והגדולות, הקשורות במלחמת ששת הימים, מימי הכּוֹננות וההפגזות ועד הביקור בכותל והפגישות עם חיילים ועם ילדים ערביים.

* ‘מבצע 52’ (תשל“א – הרפתקה בלשית־ציוֹנית, המסוּפרת בגוף ראשון, שגיבּוֹריה הם ילדי צפת, סופר המחַבּר סיפורים בלשיים וּסְליקֶרית” ישישה. הילדים מנסים לפענח את תעלומת הפתקים הכתובים בכתב־סתרים, הנשלחים אליהם, ולומדים לדעת כי אירועים מרתקים מתרחשים לא רק במרחקים: החיים סביבנו מלאים עניין, וכל שעלֵינו לעשות הוא לפקוח עין ולהטות אוזן.

* ‘באמת? או כשהיינו מעטים’ (תשל"ח) – סבתא ימימה משוחחת עם נכדיה על ימי טרום־המדינה ומסַפרת להם “סיפורים מהסליק, שיש בהם קצת אמת וקצת דמיון”, אשר חלקם נדפסו תחילה בשבוּעוֹני ילדים: נער בן הביל"ויים דוהר להזעיק עזרה; ילד מציל בית־חרושת מחתרתי לנשק, וכו'.

* ‘רכב אש’ (תשל"ט) – כינוס תשעה סיפּוּרים שנכתבו ונדפסו בתקופות שונות, רוּבּם ככולם על ימי מלחמה ומאבק. הסיפור הראשון והקדום ביותר, שהוא גם מן המשוּבּחים שבקובץ, נכתב בעיצומם של מאורעות תרצ“ו־תרצ”ח על תוּשיית ילדים מאותתים בקיבּוץ מבודד שהותקף.

המעיין במכלול יצירתה של ימימה טשרנוביץ־אבידר יגלה מסַפּרת אֶפּית, הפּוֹרשׂת לפני הקורא הצעיר יריעות־סיפּור מרתקות, הקשורות כולן בארץ־ישראל ובילדיה. הארץ – יפה, אהובה, מעניינת, כמעט מרכז־העולם; והילדים – נלבּבים, מסורים, אוהבי פעילות, וכמובן – אמיצי לב. סיפוריה הם אֵפוא סיפּוּרים ציוֹניים, במוּבנה הנעלֶה של המלה.

“כשהייתי ילדה קטנה”, סיפּרה ימימה, “אהבתי אותם סיפורים, המוגשים כמו שאומרים ישר לעניין” (‘הביתה’, עמ' 52); והמסַפרת המכירה את נפש קוראיה הצעירים ואת חיבתם למתח ולהרפתקה, העניקה לכל אחד מסיפוריה מסגרת הרפתקנית: מעקב אחרי מרגל (‘שמונה בעקבות אחד’); מסע־חיפּוּש אחרי אחות אובדת (‘שני רֵעים יצאו לדרך’); לכידת גנב ששדד את קוּפּתו של רוכל קטן (‘במעגל הסתרים’); פּענוח כתב־סתרים (‘מבצע 52’); וכן הלאה. אפילו בסיפּוּריה הקצרים לבני הגיל הרך שליט הסממן ההרפתקני: מוּקי השובב מחליט לברוח מן הבית אחרי מריבה עם אִמא; זאב הקטן יוצא בסירתוֹ אל האניה כדי לעזור במלאכת הפריקה (“זאב הקטן מפליג בים”, בתוך ‘ביקור הצעצועים’); ילדה המטיילת באפריקה מאַבּדת את דוּבּוֹנה בג’ונגל (‘מיכלי’, תשל"ד). גיבוריה הצעירים של ימימה אינם נוטלים רשות מן הגדולים למעשיהם; הרי כל ילד שואף להפגין עצמאות, והמעשׂים החשאיים, הנעשים “במחתרת”, רק מגבירים את המתח והעניין בחיינו. ובדומה למבוגרים, שמעשׂי הגבורה והאומץ שלהם נעשים במעטה של סודיוּת, כך גם הילדים: כמעט כל מעשיהם, הנעשים בחשאי ובלא נטילת רשות, נועדו למטרות נעלות: להוֹשיט עזרה, להגן על המולדת, לעלות ארצה, לסייע לנזקקים. מכאן שהמסגרת ההרפתקנית אינה אלא אמצעי, שדרכּוֹ מבקשת הסופרת להקנות ערכים לקורא הצעיר: אהבת הארץ, הכּרת השורשים, הוקרת אומץ־הלב, אהבת אדם, מסירות ונאמנות, ואפילו חישול האופי: “חפצתי שתעמדו קצת בפני מכשולים; לא יזיק, כך מחשלים את הפלדה” (‘אחד משלנו’, עמ' 162).

אמצעי נוסף, שימימה היטיבה להשתמש בו, הוא השׂפה והסגנון. כמי שאהבה בילדותה סיפורים “המוגשים ישר לעניין”, כלשונה, כתבה את סיפּוּריה בשפה פשוטה, בהירה ורעננה. בכך היתה אחת המסַפּרות הראשונות, שהעניקו לילדי ארץ־ישראל סיפּוּרים הכתובים בשפתם הטבעית, בלא מליצות יתֵרות. אבל עם כּל פּשטוּתה אין זו שׂפה דלה, שכּן הסופרת השׂכילה לסגל לעצמה סגנון אישי, ששוּלבו בּוֹ זרימה טבעית עם איכוּת ספרותית. המשפטים התיאוּריים בסיפּוּרֶיה קצרים, ציוריים וספוגי מתח פנימי:

הדיאלוגים, המהווים מרכיב דוֹמינַנטי בּסיפּוּריה, מצטיינים בשׂפת דיבור קולחת, טבעית ואמינה:

סממן נוֹסף, המוסיף נוי לכּתוּב ולהנאת הקריאה, הוא ההוּמור הטוב, האופייני כל־כך לסיפוריה של ימימה טשרנוביץ־אבידר; הוּמוֹר שהוא עתים שובב ועתים סלחני, הומור של מצבים או של משחקי לשון, הומור של אופטימיוּת ושמחת־חיים: “הן אנחנו הילדים מבינים יפה זה את זה”, אומר חגי, גיבור ‘שמונה בעקבות אחד’, ומוסיף: “נדמה לי כי אם יבוא ילד מסין אלינו, מיד נבין אותו; הן לנו שׂפה משותפת…”

פעמים משעשעת המסַפּרת את קוראיה בתיאור מבדח, שהוא מעין “סלֶפּסטיק” מעודן: הידלים נפלו מן העגלה המתהפכת לבוץ, “קמנו וראינו: הפכנו כולנו לכושים! צחקנו וצחקנו, ומרוב צחוק נפלנו שוב לתוך הבוץ…” (‘באמת?’, עמ' 12). פעם אחרת משמש ההומור כסות, או פורקן, לפחד הטבעי המתעורר בשעת סכנה:

ופעמים אחרות זהו הומור בוגר, שמקוּפּלת בו חוכמת־חיים, אוֹ ציניוּת מפוּכּחת, כגון אותה הערת־אגב שבמבוא לספר ‘שני רעים יצאו לדרך’: “היינו יכולות לגלות לכם כיצד נוצרו [הדמויות שבספר], אך אם נעשה זאת – והייתם כולכם סופרים, ומה יהיה עלינו?”

משפט־שאלה זה יש בו גם כדי להדגים את תחושת ההזדהות העמוקה של הסופרת עם העלילה ועם גיבוריה. תחושת הזדהות זו עוברת כמעט מאליה אל הקורא הודות לאִפיון החי והאמין של גיבורי הסיפורים. הילדים המאכלסים את סיפּוריה הם בנים ובנות של יום־יום, שהקורא הצעיר מכיר אותם מסביבתו הקרובה; הם דומים לחבריו ואולי אף לו עצמו. המספרת משפיעה עליהם מחיבתה ואהדתה – הם אמיצים, נבונים, בעלי תושיה ומלאים כוונות טובות, וכל אחד מהם מתוֹאר בבהירות, בחִיוּת, על מעלותיו וחולשותיו. בסיפורה הפּוֹפּוּלָרי ‘שמונה בעקבות אחד’, למשל, מתוודע הקורא לשמונת ילדי קבוצת ‘אַילה’, ואף שהם הפועלים כולם כאיש אחד, לומד הקורא עד מהרה להכיר כל אחד ואחד מהם על אופיו ותכונותיו היִיחודיות:

עם כל סגולותיהם, מיותר אולי לציין שספרֶיה של ימימה טשרנוביץ־אבידר אינם נקיים ממגרעות. אפשר להצביע על נקודות תוּרפּה במהלך העלילה, או במבנהו של סיפור מסוים. לעתים גולשת המסַפּרת אל סנטימנטליות יתרה. פעמים אחדות נעלמות אי־ההבנות בחטף תמוה. פעמים אחרות גולשת המספרת לתיאור שיש בו הפרזה צורמת, כגון בתיאורו של ר' איצי, מנהל בית־היתומים, שהוא “אשמדאי, מלך השֵדים, רשע, מפלצת בצורת אדם” (‘במעגל הסתרים’, עמ' 119). פה ושם אפשר גם למצוא משפטים מסורבלים חסרי ליטוש; כגון: “זה כמה שבועות שאנחנו נמצאים כאן, באי־שם האינסופי, המורט את עצבינו למדי” (‘מגדלים בירושלים’, עמ' 28). וכבר צוין לעיל אי־הדיוק מתחום הטבע, שהשתרבּב אל כּמה מסיפוריה. אך על פגמים אלה מחפּוֹת הרוּח הטובה והאוִירה הנלבּבת, המוסיפוֹת חן יִיחוּדי למסוּפּר.

לאחרונה יוזכרו שטחי הכתיבה האחרים של ימימה: המכתבים ששיגרה לילדים ולנוער ממרחקים, בעיקר בשנים ששהתה עם בעלה השגריר במזרח־אירופה ובדרום־אמריקה, ואשר נדפסו ב’דבר לילדים' ובכתבי־עת אחרים; הסיפורים ה“משפחתיים”, המלוּוים תצלומים אמנותיים (‘סיפורים לניבי’, תשכ“ב; ‘היונה של סבתא’, תשכ”ג) או ציורים צבעוניים (‘תנתן בא להתארח’, תשל“ט; ‘הלוֹ, סבתא’, תשמ”ד); וכן תרגוּמֶיה ועיבּוּדיה מספרות־הילדים העולמית, החל ב’הקוסם מארץ עוץ' לבאום (תש"ו) ועד ‘עליסה בארץ הפלאות’ לקֶרוֹל (תשכ"ד).

יובל שנים עדרה ימימה טשרנוביץ־אבידר בגינת ספרותנו – יובל שנהפך ל“שירוּת־חיים, בהיותה חלוצה של ספרות־הילדים המודרנית בארץ”, כהגדרתם של שופטי פרס־ישראל לספרות־ילדים (תשמ"ד). וכל השנים הללו הדריכה אותה ההכרה, כי הספר נועד “לשעשע ולענג את הילד ולפתוח לפניו אופקים חדשים ונרחבים – כאשר יאהב”.

ד. “נסים ונפלאות” – לאה גולדברג

שורות אלה, החותמות את המכתב לקוֹראֵי ‘ידידַי מרחוב ארנון’, שנדפס בפתח המהדורה החדשה של ספרה זה (תשי“ד; מהדורה א': תש”ג), יש בהן כדי לבטא בלשון ציורית המופנית לילד את האוֹפן שבּוֹ ראתה לאה גולדברג את פלא היצירה בספרות בכלל ובספרות־הילדים בפרט. ועוד כתבה המחַבּרת במכתבה זה:

לאה גולדברג (קניגסברג [היום: קאלינינגראד] 1911– ירושלים 1970) היתה היוצרת הראשונה בספרות־הילדים שלנו, שעסקה בארבעים שנוֹת יצירתה כּמעט בכל התחוּמים, הסוגים והז’אנרים של ספרות זו: שירה וסיפּוֹרת, תרגום ועריכה, המחזָה ופזמוֹנאוּת, עיוּן וביקורת; ובכל התחומים הגיעה להישׂגים מרשימים, שערכם קיים ועומד. היא היתה ראשונה כמעט בז’אנר הפּוֹפּוּלָרי של חרוזי הבאי ואי־גיון; והיא היתה חלוצה בקביעתם ובניסוחם של עקרונות כתיבה אמנותית לילדים, בחינת אמות־המידה של ספרות־ילדים ונוער ושאר נושאים תיאורטיים, המצטרפים יחד ל“תורת ספרות־הילדים של לאה גולדברג” (כהגדרתה של לאה חובב, בפתח הספר ‘בין סוֹפר ילדים לקוראיו’, תשל"ח)¹⁵⁵.

הקשר האמיץ והעיסוק הרבגוני של המשוררת בספרות־ילדים קשורים בלא ספק אל ילדותה ונעוריה, שחיו בתוכה תמיד בצוּרה חיה ומפרה; והרי היא עצמה אמרה פעם למאזיניה: “רק משוררים ואמנים בעלי לב הרגיש למציאות זו, המתגלה לנו לראשונה בימי הילדות, זוכרים את עצמם ואת ילדוּתם בשמירת הפרופורציות של הימים ההם; אלה הם המסוגלים לכתוב ספרי ילדים, שהם ספרים לקטנים ולגדולים ושעליהם חלה האימרה המפורסמת: מהי ספרות־הילדים הטובה? זו שהיא טובה גם למבוגרים” (‘הגלגל’, ל' שבט תש"ז [מתוך שיחה לרדיו]).

וגם זאת סיפּרה לאה גוֹלדבּרג לקוֹראֶיה הצעירים:

ועוד סיפרה גולדברג ברשימותיה הספרוּתיות האימפרסיוניסטיוֹת על חוויות־הקריאה הראשונות שלה: על הזדהותה העמוקה עם גיבּורי הסיפורים ה“חיוביים” עד כדי רצון להיות כמותם; כיצד העריצה את אצילותו של ‘המוֹהיקני האחרון’ (גיבּוֹר הסאגה של ג"פ קוּפּר); וכיצד בערו לחייה למקרא “עולם־קסמים זה של ז’ול וֶרן, אהבת המרחבים הזאת, ואותו הבטחון הטוב שיפה, יפה להפליא הוא כדור ארצנו” (‘בין סופר ילדים לקוראיו’, עמ' 106); וכיצד אהבה את ‘לורד פונטלרוי הקטן’ – הסיפור הרגשני של פ"ה בֶרנט עם הציורים הנלווים אליו:

איכשהו קרה, הוסיפה לאה גולדבּרג וסיפּרה, שבזכות קריאת כל הספרים הללו נתקצרה דרכּהּ אל הספרות העברית: כשהתחילה לקרוא עברית ברציפוּת, לא חשה עוד צורך לבקש בספרים “גיבּורים הנענים לאידיאל שלי, לאידיאל של נערה צעירה. היתה לי כבר אַמַת־מידה אחרת” (שם, עמ' 103).

אין תימה אֵיפוא, כי מי שזוכר כך את ילדוּתוֹ, ומי שגיבּוֹרי ילדותו ונעוריו מוסיפים ללווֹתוֹ גם בבגרותו ולעורר בו מחדש את חוויוֹת הקריאה הראשונות, ישׂכּיל לדעת כיצד ראוּי לפנות אל הקוראים הצעירים של יצירותיו שלו: אַל לו להכריז “אני ילד, אני חברכם”, אלא לומר לקוראיו הקטנים: “אדם בוֹגר אני, הרואה אתכם, ילדים, כאנשים, אנשים קטנים; אך כל תכונות האדם בכם, אני מכבּד אתכם ומסַפּר לכם על עצמכם ברצינות גמורה” (שם, עמ' 105).

בת עשרים וארבע היתה המשוררת כשעלתה ב־1935 לארץ־ישראל, מוכתרת בתוֹאר דוקטור מאוניברסיטת בון על מחקרה בבלשנוּת שמית, ולאחר תקופת הוראה קצרה בגימנסיה העברית בראסיין (ליטא). בעודה תלמידה כתבה שירים עבריים, ואחד מהם נדפס בהיותה בת חמש־עשרה בכתב־העת הספרותי ‘הד ליטא’; וערב עלייתה לארץ, בעודה בחוג המשוררים העבריים ‘פתח’, שנוסד בקובנה על־ידי ארי גלזמן (1910–1943; נספה בשואה) וא"ד שפיר (1911–1974), קשרה קשרים עם חבורת ‘יחדיו’ התל־אביבית, שהרוח החיה בה היה אברהם שלונסקי. עם בואה לארץ התחילה ללמד בבית־ספר תיכון בתל־אביב ולפרסם משירֶיה בּשבוּעוֹן ‘כתובים’, שעוֹרכוֹ שלונסקי השפּיע לא במעט על כּתיבתה בתקופת יצירתה הראשונה.

כניסתה של לאה גולדברג אל ספרות־הילדים התחילה עם בואה לארץ, ולדבריה היה זה יצחק יציב, עורך ‘דבר לילדים’, שהציע לה לנסות את כוחה בתחום זה. אלמלא הוא, סיפרה, אפשר שלא היה עולה על דעתה לכתוב משהו לילדים:

בעקבוֹת אוֹתה שׂיחה כתבה את שירהּ הראשון לילדים, “פילי הקטן”, שנדפּס כעבור שבועות מעטים במוסף לילדים (י“ט אדר א תרצ”ה) ונשאר גנוז שם, בלא שיכונס לשוּם קובץ מקבציה:

שיר־ביכורים זה חסר עדיין את הדיוק המִקצבי, שאיפיין אחר־כך את רוב שיריה של גוֹלדבּרג לילדים: הוא כתוב במשקל טוני חופשי, הנוטה לאנַפּסט (צורה שכמעט אינה מצויה בשיריה הבאים לילדים, שכּן נמצאה בלתי־מתאימה לגיל הרך); ואף־על־פי כן אפשר לראות בשיר תיאורי־דמיוני זה מבשׂר ברוּר של מכלול שירתהּ האמנותית לילדים. מצוּי בו שילוּב הַרמוֹני של יסודות הפנטַסיה וההאנשה (פיל־צעצוע מצטער על שלא ראה פילים חיים), המסע ההרפתקני המרתק (“לְקַחְתּוֹ בִּסְפִינָה אֶל הֹדּוּ”) וההומור האבסוּרדי (“בְּבֵית־הַחֲרשֶׁת שָׁכְחוּ לְלַמְּדוֹ אֶת שְׂפַת הַפִּילִים”).

באייר תרצ"ה פירסמה לאה גולדברג במוסף ‘דבר’ לילדים את שירהּ הסיפורי הקצר ‘המכתב’, וב’גליונות לגננות' הדפיסה באותה עת שיר־משׂחק בשם ‘הכדור’, שנשאר גנוּז שם ונשתכח. אחר־כך תרמה למוסף לילדים שיר סיפורי־דמיוני בהמשכים – ז’אנר שלא חזרה אליו במתכונת זו – שגיבּוֹרוֹ הוא אצבּעוֹני, יציר־דמיונו הפּוֹפּוּלָרי של ביאליק, העובר שלוש הרפתקאות ספוגות הומור פנטַסטי: “אצבּעוני והירֵח” (תמוז תרצ"ה), “אצבעוני בארץ הזבובים” (אב תרצ"ה), “אצבעוני, הירח וראש השנה” (אלול תרצ"ה).

לא עברו חודשים רבים, ובתרצ“ו (1936) הצטרפה לאה גולדברג למערכת ‘דבר לילדים’, כעורכת ספרותית לצדוֹ של יציב, ולא פעם מילאה את מקומו של העורך החולה. בשמוֹנה שנוֹת עבודתה ב’דבר לילדים' הטביעה הסופרת־העורכת את חותמה האישי על דמותו של השבוּעוֹן ועל צביונו, תבעה מעצמה ומאחרים איכות של תוכן ושל ביטוי, עודדה סופרים ומשוררים לכתוב לילדים ותרמה לשבוּעוֹן הרבה מאוד מפּרי־עטה שלה, תרומה שנמשכה גם אחרי שפּרשה מן המערכת, עד תש”ט. ט"ו שנים אלה, שבּהן פירסמה לאה גולדברג את יצירותיה ב’דבר לילדים', היו התקופה האינטנסיבית והפוריה ביותר שלה בספרות־הילדים, ובה עוצבו ונתגבשו רוֹב הז’אנרים של כתיבתה לקוראים הצעירים. לצד 135 השירים שפירסמה בַּשבוּעוֹן (רבּים מהם טרם כונסו בספר), כתבה גם סיפורים קצרים וסיפור ארוך בהמשכים (“נסים ונפלאות”), תרגומים ועיבּוּדי סיפורים ואגדות מספרות העולם, שׂיחות ורשימות ספרותיות על יוצרים ויצירות, ואחרון חביב – חרוזי בדיחה ושירי הבאי ואי־גיון, שפירסמה בקביעוּת, במשך שנים רבּוֹת, לצד רישומיו של אריה נבון: “אורי מורי” (תרצ"ז ואילך), “אורי כדורי” (תרצ"ח), “רם קיסר”, “אלעזר המפוזר” (תרצ"ט), “עולם הפוך” (תרצ"ט), “החמור החכם” (ת"ש), “אפרוח בּילבוּלמוֹח”, “קטינא הגדול” (תש"ב), “הביבר העליז” (תש"ה), “מר גוזמאי הבדאי” (תש"ו), “המסע הגדול” (תש"ז). ז’אנר קליל זה, שגם בּוֹ היתה מחַדשת, מתחדשת ומעשירה, זכה לפּוֹפּוּלָריות בלתי־רגילה ורבּת־שנים, “והקוראים הצעירים (כותב שורות אלה היה אחד מהם) המתינו להם [לציורים ולחרוזים] בצמאון ובלעום כבכּוּרה בטרם קיץ” (אורי סלע, ‘ידיעות אחרונות’, 20.1.1984¹⁵⁶). גם בתחום קליל זה, כבשאר תחומי כתיבתה, תבעה מעצמה איכוּת של בּיטוּי ורמה אמנותית.

בקיץ תש"ג עברה לאה גולדברג מ’דבר' ליומון ‘משמר’ (היום ‘על המשמר’), שנוסד אז, והשתתפה עם אברהם שלונסקי בייסוּד המוסף ‘שי משמר לילדים’. גם אז הוֹסיפה לפרסם מיצירותיה ב’דבר לילדים‘, אם כי בתדירוּת פחותה, שהרי היתה קשורה אל ‘משמר לילדים’ ובו פירסמה בעשׂרים השנים הבאות (עד תשכ"ב) ממיטב יצירותיה לילדים. בהדרגה נתעשרה כתיבתה ב’משמר לילדים’ במגמוֹת חדשות: היא הִרבּתה לפרסם בוֹ סיפּוּרים מחורזים, שירֶיה קיבלוּ בהדרגה אופי תיאוּרי ולירי־וִידוּיי, ועם זאת פיתחה בּשבוּעוֹן את ז’אנר השׂיחה הספרותית, בה הסבירה לקוראים הצעירים מוּשׂגים ספרותיים, סיפרה על המתרחש בספרות־הילדים, הבהירה את משמעותם של מונחים וז’אנרים שונים והביעה את דעתה על דרך הכתיבה הרצוּיה.

בשנת הצטרפותה למערכת ‘משמר’ השתתפה לאה גולדברג גם בייסוד הספריה לילדים ‘אנקורים’ שליד הוצאת ‘ספרית פועלים’, ועד תש“ך ערכה בה שלושים ספרים, ממיטב ספרות־הילדים של אותה תקופה (ראה פרק ט/ה). אבל עם כניסתה בתשי”ג ללמד ספרות מַשוָה באוניברסיטה העברית בירושלים צימצמה המשוֹררת את פּעילוּתה במערכת ‘אנקורים’ (שותפהּ לעריכה היה ט' כרמי). בתשי"ז הוזמנה לערוך את הדוּ־ירחון לילדי הגולה ‘אורות קטנים’; ואף שראתה בעבודה זו ייעוד – קירוב ילדי התפוצות לשׂפה העברית ולספרותה, ובמדוֹר “אנו קוראים עברית בעצמנו” פירסמה כמה יצירות משעשעות בשׂפה קלה מאוד (“דני והתוּכּי”, “הדוֹד מה שלומך”, “אדון גדעון מרחוב ירקון” ועוד) – לא יכלה להקדיש להּ הרבה מזמנהּ והסתייעה בעורכי משנה (דליה רביקוביץ, ט' כרמי, משה לזר).

מאז ‘האורחת מכִּנרת’ (סִדרת ‘חוברות פורחות’, תרצ"ט; ראה פּרק י/ו), פירסמה לאה גולדברג 46 ספרי ילדים – שירה וסיפּורת, מקור, עיבּוּד ותרגום, שרוּבּם נשארו נכסי־צאן־ברזל בספרות־הילדים שלנו. מאז פרשה מעריכה נתנה הרבה מֵחֵילה לתרגום, בעיקר בסִדרה המצולמת על ילדים בעולם (תצלומים: אנה ריבקין־בריק¹⁵⁷). אבל גם אחרי מותה (שבט תש"ל) הוסיפו ומוסיפים לצאת ספרים חדשים מפרי־עטה, רוּבּם ככולם כינוסי שירים וסיפורים שנשארו משוקעים בעיתונים שהשתתפה בהם (המכנסת: לאה חובב). גם אם שנים רבּוֹת עברו מיוֹם כּתיבתן, מוסיפות יצירותיה לדבּר אל לב הילדים; שהרי – כדבריה – “סיפוּרַי [ושירַי] מהימים ההם יישארו, באורח פלא, ממש כאלה כמו שהיו”.

תמונה (מוגנת בזכויות) ותחתיה הכיתוב:

“מה עושות האילות?” ציור־פתיחה מאת אריה נבון (ספרית ‘אנקורים’, תש"ט)

בית זה, הפותח את שירה “שׂיח פלא” (‘צריף קטן’, עמ' 24), וכן המשכוֹ הלירי, המספר כי “הִנֵּה שִׁירִים גִּדַלְתּי – עֲצוּבִים וּמַצְחִיקִים” – יש בו להראות, כּי במרבּית שירי הילדים של לאה גולדברג – עם כל פּשטוּתם וּשקיפוּתם – מצוּיה אותה איכוּת קסומה ואותן סגולות אמנותיות, שדומות להן ניתן למצוא גם בשירֶיה למבוגרים. היא היתה אחת המשוררות הראשונות שלנו, שלא מתחה קו מפריד ממשי בין כתיבתה לילדים וּבין כתיבתה למבוגרים, וחזרה שוב ושוב על קביעתה כי "תנאי ראשון לכתיבה טובה בשביל ילדים הוא יחס כן ורציני לנושא "וכי כתיבה זו חייבת להיות “ביטוי משוּכלל למציאות נפשית אובייקטיבית בדרכי סגנון נאותים” (‘בין סופר ילדים וקוראיו’, עמ' 58). על כן הרבתה לכתוב לילדים, לצד שיריה הקלים והפזמוניים, גם שירים בעלי אוֹפי לירי־וידויי, תיאורי, או הגותי, כגון “אני לבדי בבית”, “מכניס אורחים בודד”, או “על שלושה דברים”:

היא האמינה בכל לִבּהּ, “ששירה כזאת מדברת גם אל לב הילד, ורק צריך להכניס את הילד לאט לאט לעולם זה, שהוא חדש לו”, ואף טרחה להסביר לקוֹראיה הצעירים, שלצד אותם שירי ילדים, שהם “לפעמים גם נחמדים מאד, משעשעים, מספּרים בחרוזים ובצלצול יפה את סיפור המעשה, ישנה גם שירה אחרת, שירה שכותבים אותה, כביכול, רק בשביל גדולים, שירה שבּהּ מספר המשורר על דברים פשוטים ביותר” – על שקיעת שמש, על יערות ושדות או על הרהורי לבו; ואִם אין בה, בשירה זו הנקראת ליריקה, שום סיפור־מעשה, “יש בה – איך לומר לכם? יש בה קולו של העולם הגדול” (שם, עמ' 137).

המעיין במכלול שירת־הילדים של לאה גולדברג ימצא בו את כל הנוֹשאים והסוגים, הז’אנרים והתת־ז’אנרים שאפשר למצוא בשירי ילדים, מן השיר הסיפּוּרי והתיאורי ועד שירי משחק, מזמורים, שירי, ערש וחרוזי הבאי. עושר נושאים וז’אנרים זה מעיד, כדברי לאה חובב, על מאבק סמוי שנוצר בין “רצון המשוררת להביע את עצמה, את השקפותיה ואת דרך ראייתה את המציאות גם כשהיא שרה לילד, לבין ראייתה את הצרכן־הנמען הצעיר והרצון לבטא אותו ואת עולמו” (‘פוֹעלה של לאה גולדברג בשירת הילדים’, עמ' 528).

ראויה לציון העוּבדה, שלא כשיריה הראשונים של גודלבּרג שנדפסו ב’דבר לילדים‘, שהיו ליריים וסיפּוּריים־תיאוריים ברוּבּם, שייכים רוב השירים שנכללוּ בחוֹברוֹת ובקבצים מוּקדמים ומאוחרים אל הסוּג הקליל: החוברות ‘האורחת מִכּנרת’ ו’העיר והכפר’ (תרצ"ט) הכילו חרוזים מגוּיסים בשבח הבננה העברית ותוצרת הארץ; אחר־כך הוציאה קובץ חרוזי תברואה דידקטיים בשם ‘דן ודינה מטיילים בתל־אביב’ (הוצאת המחלקה הסניטָרית של עיריית תל־אביב, ת"ש [?]). ספרה הבא – ‘ספר גן החיות’ (תש“א; מהדורה מחודשת בשם ‘גן החיות’, תש”ל) – כולל שירים קלים ופזמוֹניים על שוכני הביבר, על הפיתון שבּרח וחזר, על הקוף והברדלס, ועל יונתן הגיבור הקטן, שאיננו פוחד מן האריה שבכלוב. אל הספר הזה מצטרף, מבחינת תוכנו ונוֹשׂאֵי שיריו, ספרהּ ‘הביבר העליז’ (תש“ז [נדפס תחילה בהמשכים ב’דבר לילדים', תש”ה]; מהדורה מחודשת: תשל"ו), שחרוּזיו ספוּגי ההוּמוֹר מציגים חבוּרת בעלי חיים “מואנשים”: ג’ירף המתנדב להיוֹת עמוּד לפנס, נחש המשמש חבל לתליית כבסים, גב הנמר הוא לוח שחמט “והיען מתרוצץ כמטורף / מפני שהוא רב / עם הג’ירף”. במלחמת־העולם השניה פירסמה את הקובץ ‘נשמור על ארצנו’ (תש"ד), שכּלל מחרוזת נוספת של שירים לאוּמיים אקטואליים – על שוטר התנועה ושומר הכפר, גדוד הפרשים ושומרי החופים, פועלי הפרדס ואפילו פַקחי ההאפלה (“לכבּוֹת את האור”).

אף שקובצי שירים פזמוֹניים־דידקטיים אֵלה נוֹפלים ברמתם מכּלל יצירתה, ניתן למצוא גם בהם את הסגולות הייחודיות של שירת גולדברג לילדים – שילוּב של נוי פיוטי, הומור רך והפלת המחיצות בין דמיון למציאות. את מיטב שירתה הלירית לילד כינסה המשוררת בחייה בשני הקבצים ‘מה עושות האיילות’ (תש"ט) ו’צריף קטן' (תש"ך), בהן שוּלבוּ ביד־אמן מראות־נוף עם סיפור עלילה, כובד־ראש עם קונדסות, ערגה עם חיוך, דימויים פיוטיים עם ביטויים הלקוחים משׂפת הילדים. הנה, למשל, הסיפור המשעשע בחרוזים על “דֹּב דֻּבּוֹנִי בֵּן דֻּבַּיִם / הַמְצַחְצֵח נַעֲלַיִם / לֶחָרָק, חַיָּה עוֹף, / מִן הְזּבוּב וְעַד הַקּוֹף”, ואפילו למרבה הרגליים נאלץ לצחצח אין־סוף נעליים; והנה שירהּ הוִידוּיִי של הילדה, אשר כָּל הַיַּמִים, כָּל הַיָּמִים / חוֹלֶמֶת עַל כּוֹבַע־קְסָמִים –

והנה שירו הויידוי של הילד, שאיננו יודע איך זה קרה, אך לפתע נכנס בו הילד הרע ואילצוֹ להתפרע; והנה סיפוריו־חרוזיו ה“קשקושיים” של מר קַשקַש על הקוסם, הענק ועושה הלהטים, וסיפורי העננים על לכלוכית, החתול במגפיים ושלושת הדוּבּים; ולצִדם שירי דמיון ושירי נוף, שירי ערש וחרוזי משחק, מזמורים ושירי הלל, וכן שירים לא מעטים, שבהם שוּלבוּ ז’אנרים שונים בתוך שיר אחד. כזה הוא, למשל, שירהּ הבָּלָדי “הסיפור שקרא הרוח”, שיש בו יסודות ליריים־תיאוריים משולבים ביסודות אלגוריים אגדיים:

כמעט כל שירי הילדים של לאה גולדברג מצטיינים בסגולות מלודיות מובהקות ובמִגוון של חריזה וקצב, ואין תימה שרבּים מהם (“החליל”, “שיר ההפלגה”, “פזמון ליקינטון” ועוד) הולחנו והיו כמעט לשירי־עם. בּנוסף עליהם חיבּרה המשוררת שירי זמר להצגות ילדים ונוער (‘פינוקיו’¹⁵⁸, ‘שׂמלת השבת של חנהלה’¹⁵⁹, ‘אגדת שלשה וארבעה’ לביאליק) ולשירוֹנים (‘כך ישיר עולם צעיר’, תש"י. 8 שירים עם לחנים מאת קטה יעקב). גם ברבּים משיריה הבלתי־מולחנים נוכל למצוא יסודות מוסיקליים, אם בנושאיהם (“מפּוּחית־פלאים קטנה”; “שיר קטן” אשר “עָלָה בִּיפִי צְלִילִים”; “מקהלה של אביב”, שבּהּ יש “כְּלִי־זֶמֶר לְכָל יֶלֶד”), ואם באוצר־המלים, במבנה המזמורי ובקלילותם המתנגנת. איכות מוּסיקלית מצויה גם בשני הסיפּוּרים־בחרוזים לבני הגיל הרך, שפירסמה המשוררת בתקופת יצירתה המאוחרת: ‘איה פּלוּטוֹ’ (תשי"ז), המסַפר על שיטוטיו הליליים של כלבלב המחפּשׂ חבר, ו’מסעוֹת מוֹר החמוֹר (תשי"ט), המסַפּר על עַיִר שיצא לגלות את העולם הסובב אותו. נוסף על המִקצב הריתמי והחריזה המלודית (פְּנִימָה – אִמָּא; דוֹהֵר – מַהֵר; ואפילו חרוז בלתי־שגרתי: מָה אַתָּה – הַבָּיְתָה), משולבים בהם צלילים אוֹנוֹמטופיאיים (הַב – הַב! קְוָה־קְוָה) ו“צִפּוֹר קְטַנְטֹנֶת הַשָׁרָה לוֹ שִׁיר”. במאמר מוסגר נוסיף, כי בשתי יצירות אחרונות אלה קדמו הציוּרים לטקסט ולאה גולדברג כתבה, המשותפים לה ולצלמת אנה ריבקין־בריק, ‘הרפתקה במדבר’ ו’מלכת שבא הקטנה').

ומן הסיפורים בחרוזים – אל הסיפּוּרים בפרוֹזה. היא אהבה לסַפּר והיטיבה לסַפּר: “הרי כאשר אני מסַפּרת סיפור לילדים הם יודעים וגם אני יודעת שאני הדודה שלהם”, כתבה בסוף סִפרהּ ‘נסים ונפלאות’, “לא, איך אמר נסים? לא דוֹדה, אלא החברה של כולם”. וכ“חברה של הילדים” סיפּרה להם עשרות סיפורים, מקוריים ומעוּבּדים (חלקם הגדול נותר גנוז עדיין בכתבי־העת שהשתתפה בעריכתם). כבר סיפּוּרהּ הראשון לילדים, “אליהו מבקר בנמל” (‘דבר לילדים’, ה כסלו תרצ"ז), מבשׂר לנו את הכּיווּן של סיפּוּרֶיה הבּאים, המושתתים על מציאות קרובה ומוּכּרת: המסַפּרת מציגה בו לראשונה את האחים אליהו ונסים, הם גיבורי ספרה ‘נסים ונפלאות’ (ראה להלן), הבּאים בשערי נמל תל־אביב שזה אך נחנך. ואמנם במיטב סיפּוּריה שילבה המשוררת את עולמה שלה עם עולמם של ידידֶיה הילדים, והיא סיפּרה אותם “כי טוב לסַפּר על ידידים”. כזה הוא סיפּוּרהּ הארוֹך ‘נסים ונפלאות’ (תשי“ד; נוסח ראשון נדפּס בהמשכים ב’דבר לילדים', תרצ”ט), שזכה לפּוֹפּוּלָריוּת רבּת־שנים. המשוררת, המכוּנה בפי הילדים “דוֹדה של שום־איש”, מסַפּרת בוֹ בגוף ראשון את הקורות אותה ואת שני ידידֶיה – הילד נסים, מוֹכר השרוכים הקטן, והקוף נפלאות, שבּרח מאדוניו ומצא מקלט בדירת המסַפּרת. הקורא הצעיר, החש הזדהות וכמעט מעוֹרבוּת אישית עם המסוּפּר, עושׂה היכּרוּת עם ילדי השכוּנה העירונית, עוקב אחרי העימות בין נסים וחבריו לבין נערי שכונת־העוני ה’רָעים', מציץ לקרקס – עד לסוף הטוב, שבּוֹ מוצא נסים בית חדש, ונפלאות חוזר לאדוניו. הוּמוֹר מפוּיס ועצב מינורי נמזגו יחד בסיפור־הווי זה, הכתוב בסגנון אינטימי נלבּב, וחרף מגמתוֹ החברתית החריפה וההטפה “לעשות כך שלא יהיו בעולם הבדלים בין ילד לילד”, מותיר הסיפור את רישומו העמוק על קוראים צעירים ומבוגרים כאחד. יש בו, בסיפור אנוֹשי זה, אותה אמינוּת מרתקת ומשכנעת שהדברים אכן התרחשו במציאות ממש כפי שהם כתובים ומסוּפרים; יש בו גם דמויות של יום־יום הדוברות בשׂפת יום־יום ומתוֹארוֹת בחיבּה (ואליהן מצטרף קוף נבון, המוסיף צבע לעלילה); ויש בּו ערגה סמויה לחיים יפים יותר, העוברת כמעט מאליה אל הקורא; והכל מתואר ומסוּפּר בפשטוּת כובשת לב:

אירועים של יום־יום ודמויות של יום־יום על חולשותיהן ומעולתיהן, מעשיהן ומשוגותיהן, מובאים גם בקובץ סיפּוריה לקטנים ‘ידידַי מרחוב ארנון’ (תש"ג). כל ארבעת הסיפּורים שבקוֹבץ מתמקדים באותו רחוב תל־אביבי קטן, ואם גם רמתם אינה שוָה וּפֹה ושם מתגנבת לסיפור מתיקות יתרה או הטפה שאפשר בלעדיה, מעוגנים כולם במציאות קרובה ומוּכּרת. “בספר זה יש הרבה מאד דברים שבאמת היו באמת”, כתבה המחברת במבוא הנלבּב, שהוסיפה למהדורה המאוחרת של הספר (תשכ"ו) – מבוא שיש בו כדי לגלות לנו טפח מכּבשוֹן יצירתה ומן האופן שבּוֹ “גישרה” בין האמת המוחלטת לאמת־הסופר:

אבל לא רק אותם שני ילדים האמינו “שכּך היה באמת”. אלפי קוראיה האמינו בשעת הקריאה שהיא מספרת “על דברים שהיו”, כל־כך אמינים, ומשכנעים היו הסיפורים בעיניהם. במאמריה רבּי העניין סיפּרה המשוררת פעמים אחדות על עומק ההזדהות של קוראיה הצעירים עם סיפּוּרֶיה ועל האכזבה שגרמה להם לאחר שנאלצה להודות “שזה לא היה באמת”:

לאה גולדברג היתה מסוֹפרי הילדים הראשונים שלנו, שקיימו קשר הדוק ורצוף עם הקוראים הצעירים. היא האזינה להם, הזדהתה עם תחושותיהם ועם עולמם, קיימה אִתם קשרי מכתבים, שוֹחחה אִתם וענתה בגילוי לב על שאלותיהם; לעתים גם סיפרה להם סיפורים בעל־פה. ביומנה תיארה את הצורך שחשה “לברור את המילים שאמרתי ולבנות את הפסוקים בהירים ופשוטים” והוסיפה בסיפוק:

בהקרנה הדדית זו שבּין סופר־ילדים לקוראיו הושפעה לאה גולדברג במידה רבּה מסופרי הילדים הרוּסיים קורניי צ’וּקוֹבסקי (1882–1969) וסַמוּאִיל (שמואל) מַרשַק (1887–1964), שהיו גם תיאורטיקנים נודעים של ספרות־הילדים. היא הִרבּתה לצטט אותם במאמרֶיה והשתיתה במידה לא מעטה את מִשנת ספרות־הילדים שלה על התיאוֹריוֹת שלהם; ואחרון חשוב – היא הִרבּתה לתרגם ולעבּד מיצירוֹתיהם השיריות, בהעבירה את המסוּפּר והמתרחש לָארץ ולסביבה המוּכּרת לקוראיה. ב־1943 חנכה את ספריית “פז” (פרק ט/ג) בשירוֹ הסיפּורי של מרשק ‘דואר’ שתירגמה, ואחר־כך עיבּדה גם את יצירוֹתיו ‘ספר על ספרים’ ו’המפוזר מכפר אז"ר'; מיצירות צ’וקובסקי תירגמה־עיבּדה את ‘כך ולא כך’ (תש"ה) ואת ‘פלא עץ’ (בתוך ‘מה עושות האילות’). כן תירגמה לילדים מסיפורי אנדרסן, גְרים ואריך קסטנר, ומשירי קדיה מולודובסקי ודוקטור סוּס (תיאודור גֵיזֶל), גם עיבדה מעשיוֹת־עם, והרשימה ארוּכּה. בכל אשר כתבה ראתה מול עיניה את הילד הקורא ואת צרכיו המיוחדים. “אני מניחה לקוראַי ללכת עם גיבּוֹרי הספרים שלי בדרכּם שלהם”, כתבה, “שכּן את חובתי עשׂיתי בעוררי אותם לשאוף לעתיד יפה, יחד אִתם, בקבלם אותם כבני לוויה למשחקם ולחייהם” (שם, עמ' 92).

ה. ‘במדינת הגמדים’ – בלהה יפה, אלה אמיתן, שולמית קלוגאי, רבקה דוידית

משמרת גדֵלה והולכת של מסַפּרות ומשוררות לילדים פעלה לצִדן של אנדה פינקרפלד־עמיר, לאה גולדברג וימימה טשרנוביץ־אבידר; ואם גם לא כּוּלן השאירו אחריהן יבול ספרותי עשיר, ואם גם לא כל יצירותיהן היו לנכס קיים בספרות־הילדים שלנו, הן תרמו – כל אחת כמידת כוחה – להעשרתה של הספרות לגיל הרך, שהיתה עדיין בשלבּי צמיחתה הראשונים.

“מראה העולם עוטה זיו חדש כשרואים אותו מבעד לעיניהם של ילדים קטנים”, כתבה בלהה יפה (קובנה, ליטא, 1891 – ירושלים 1961). מאז עלתה לארץ־ישראל, עסקה יפה, בתו של מ"מ סילמן¹⁶⁰, יובל שנים בקירוב בחינוכם של בני הגיל הרך והעשרת ספרותם. שיריה וסיפוריה הקצרים, שנדפסו ב’גליונות לגן־הילדים' ובעִתוני הילדים, הצטיינו בשפה קלה וריתמית, בהבנת עולמו של הילד הקטן ובדידקטיקה סמוּיה.

רבּים משיריה הראשונים, בעיקר אלה שסיפּרוּ על חיות הבית והשׂדה, הצטיינוּ בקלילוּת מרנינה ובמבנֶה משותף – תריסר שורות קצרצרות, דו־יַמבּיוֹת בּדרך כּלל, המסתיימוֹת ב“עוֹקץ” מבדח. הנה, למשל, שיר־הדקלום הנלבב ‘הרֵעים’, המזכיר בתוכנו את הזמר האנגלי העממי ‘היה למרי שֶׂה קטן’:

השירים האחרים במחרוזת זו סיפּרו על הכלבלב שנבח על בבואתוֹ שנשקפה אליו מן השלולית, על הגדי שקולו כקול הפעמון התלוי על צווארו, אוֹ על החמור העקשן, שסירב לזוז ולכן משכו את אוזניו והאריכו אותן; והשיר המפורסם מכולם – על החתול שנפל לתוך כד־החלב ומאז “קראוּ לו הַחַלְבָּן / כִּי הוּא נִשְׁאָר תָּמיד לָבָן”. לפּוֹפּוּלריוּת ממושכת זכה גם שירה ‘הבּוּבּה ימימה’ (שחריזתו חובבנית משהו), אשר בּוֹ העבירה את פחדה המודחק של ילדה עקומת רגליים אל בּוּבּתה:

רבּים משיריה, ששוּקעוּ בהם הוּמוֹר או שׂמחת חג – ביניהם “החתול הגנב”, “הבּוּבּה ימימה”, “חנוּכּה” – הולחנו והושרו הרבה. אחד המפוּרסמים שבּהם הוּא שיר־החג "שִׂיר־החג “שִׂמְחָה רַבָּה, שִׂמְחָה רַבָּה, / אָבִיב הִגִּיעַ, פֶּסַח בָּא!”, שבּוֹ מביע הילד את שמחתו על שתפרו לו בגד עם כיסים ומילאו כיסיו באגוזים. שיר ספוג־דמיון־והומור אחר שלה – “בשלולית” – היה חביב בשעתו על הילדים, שהִרבּוּ לדקלמו:

מוצלחים פחות הם סיפוריה הקצרים של יפה לקוראים המתחילים, שרוּבּם לוקים במלאכותיוּת ובעלילה בלתי־סבירה. הסיפוּר ‘שיחת המתנות’, למשל, מספר על תמר בת השש, ששמעה בלילה את המתנות שקיבּלה ליום־הולדתה משוחחות ביניהן: “כשהכּל ישנים אני אוהבת מאד לרקוד”, אמרה הבובה, “אבל בחושך אני פוחדת, פן אפול ואשבּוֹר את ראשי”. פתאום קפצה הצנצנת ברוב שמחה ממקומה – נפלה והתנפצה; ואמא שנכנסה לחדר החליטה כי החתול השובב הוא שהפיל את הצנצנת.

כמעט כל משפט בסיפור “תפוּר” זה, המושתת על המוטיב השכיח של צעצועים המתעוררים בלילה לתחיה, צוֹרם באִי־ההגיון שבּוֹ: אִם אמנם אוהבת הבּוּבּה כל־כך לרקוד בלילה, הא כיצד היא מתייראת מן החושך? ואיזוֹ ילדה שהיתה עדת־שמיעה לשיחת הצעצועים, לא תנסה לספר על כך לאִמהּ, ותחת זאת תמהר להיכנע – ולהירדם?

פגוּם עוד יותר הוא סיפּוּרהּ המוזר ‘דוִד והציפּוֹרים’ (‘עתוננו לקטנים’, יב כסלו תרצ"ו): מעשה בציפוֹרים שנחלצו להציל את הכּרוב שצמח בגינתו של דוִד והותקף על־ידי זחליו הרעבתנים של הלבנין, ואז “קם מיד מחנה גדול של צפרים והתנפל על הזחלים […והן] טרפו והשמידו את כל הזחלים”. דומה שאין צורך להרבות בדברים עד כמה מחטיא סיפור זה את מטרתו, בהציגו את הציפּורים דווקא כמצילות גן־הירק ובתיאור הנָטורליסטי המרתיע של השמדת הזחלים על־ידי העופות הטורפניים.

כעשר שנים אחרי הדפסת יצירותיה הראשונות ב’גליונות לגן־הילדים', התחילה בלהה יפה לכנס את שיריה וסיפּוּריה בשורת חוברות וספרונים: ‘מתנות מספרות’ (תש“ב; מהדורה מורחבת: ‘שיחת המתנות’, תשי”ט), ‘עלעלים’ (תש"ה), ‘ספרי הקטן’ (תש"י ואילך), וכן הסידרה ‘הידד, אני קורא’ (תשט"ו), שבּה יוכל הילד, כדבריה, “לקבל מדי פעם ‘ספר’ לפי כוחו וידיעותיו, שיוכל לקרוא בו, והדבר יוסיף לו בטחון ושמחה. גם רוח היצירה תגבר בו, כי הכל בחוברות כה פשוט וקל”.

מכּל יצירותיה הרבות, זכו לפּוֹפּוּלָריוּת ממושכת רק שירי הזמר שנזכרו לעיל, המוסיפים להיות מושרים ולהידפס באסופות־זמר חדישות. עם זאת צודקים אלה, המשייכים את בלהה יפה “לאותו דור של סופרים לילדים, שחוללו מהפכה בספרות־הילדים העברית, הוא הדור שראה בערכי החלוציות, הציונות וההתחדשות בטבע את עיקרי החיים” (מנחם רגב: “על יצירתה של בלהה יפה”, ‘הד הגן’, 1972, עמ' 211).

בעוד שבלהה יפה תיארה בשיריה את עולם־הילדוּת וחוויוֹת־הילדוּת גם מבעד לעיניה של מחנכת, עם שילוב של תמימות והומור, ביטאה בת דורה אֶלה אמיתן־וילנסקי בשירֶיה לילדים גם את הסקרנות והתשוּקה להרפתקה, המפעמות בלבּוֹ של כל ילד; והיא עשתה זאת במחרוֹזת של שירים, ששוּלבוּ בהם איכוּת מוּסיקלית, שׂפת ילדים והוּמוֹר. כבר בשירהּ הראשון, ‘הצִי הלבן’ (מוּסף ‘דבר’ לילדים, כד שבט תרצ"ד), ביטאה את רצוֹן הילד לצאת להרפּתקה:

“מימי ילדוּתי בעיר־הולדתי דורפאט (אסטוניה), זוכרת אני בעיקר שני דברים, את תמונת הרצל על הקיר בדירת הורי, ואת המורה הפרטי לעברית שלי”, סיפרה המשוררת. בת עשרים וחמש היתה כשעלתה ב־1925 לארץ־ישראל, ללמוד ספרות ומקרא באוניברסיטה העברית ירושלים, וכעבור שנים לא רבוֹת – והיא אז פקידה בלשכה הראשית של קרן־היסוד – שלחה את ביכּוּרי שיריה למוסף ‘דבר’ לילדים ול’גליונות לגן הילדים'. על אותם שירים ראשונים שלה – “גדעון מבלפוריה”, “למה”, “סוס עץ” ואחרים – חתמה בשמה הפרטי בלבד (אֶלָה). כעבור שנים אהבה המשוררת לסַפּר בחיוך סלחני על הביקורת המחמירה שמתח י"ח רבניצקי על שיריה הראשונים, כשהביאה אותם להוצאת ‘דביר’ לקבּל חוות דעת: “העברית שלָך טובה לעבודה במשׂרד, אך לא לכתיבת שירים”, כך בערך אמר לה. למקרא השיר “אילנה והמקק” העיר: “שוּלחן אינו שוּלחנה ואילן איננו אילנה. קראי לילדה חנה! ¹⁶¹” גם את שיר־המשׂחק, שזכה אחר־כך לפופולריוּת בלתי־רגילה, “תּוּת־שָׂדֶה אֵינֶנּוּ תּוּת / וְדָוִד אֵינֶנּוּ רוּת”, לא הבין העורך, “ועד שלא שִׂיחקתי אתו את המשחק לא הבין רבניצקי את כוונתי…”

חרף אותה ביקורת קיבל רבניצקי את השירים להדפסה, ובתרצ"ח הופיע ספרה הראשון, ‘ירח פיקח’, שנתחבּב עד מהרה על קטנים וגדולים. הצברים הקטנים הזדהו עם גדעון הקטן, שהכריז: “בְּעֵינַי טוֹבָה בַּלְפוּרְיָה / מִכָּל אֲשֶׁר בְּסוּרְיָה”; הבּנוֹת הזדהו עם המֶסר התמים, כי “צַעֲצוּעִים מַרְגִּישִׁים / אֶת הַכְּאֵב כְּמוֹ אֲנָשִׁים”; הכל חייכו כאשר “לָקְחָה חַנָּה טִפַּת מַים / וְרָחֲצָה לַמַּקָּק אֶת הַכְּנָפַים”; ודומה שכל ילד וילדה מצאו את עצמם בשיר על הסקרנית הקטנה, השואלת “למה?”:

אין תימה אֵפוא, כי ‘ירח פיקח’ זכה לשבחי הביקורת, שציינה כי הספר “מלא תנועה ומשובה, טללים ורסיסי צחוק ילדותיים […] הגן על עציו ופרחיו, החיות והרמשים, הצעצועים והעצמים, כל אלה ממלאים את העולם בשיחם ובתנועתם, המוצאים בשירים ביטוי חי ועליז” (אסתר גולדנברג, הד הגן‘, תרצ"ט, עמ’ 69).

בקובץ שירֶיה הבא, ‘ינוקא’ (תש"ב), הוֹסיפה המשוררת לצעוד בנתיב שכבשה לעצמה, אם כי דומה שבכמה משיריה אפשר למצוא השפעות של לאה גולדברג ואנדה פינקרפלד־עמיר: היא שרה־מסַפּרת על אמא־ארנבת, הדואגת להביא אוכל לילדיה; על הצעצועים שרחצו באמבטיה ויצאו נקיים, ורק הכּוּשי סַמבוֹ נכנס שחור ויצא שחור; ועל פיל־החרסינה, שהרגיש עצמו בודד על האצטבה, כי אף אחד לא רצה לשמוע את סיפוריו על ארצו ועל משחקיו “עִם אָחִיו שֶׁשְּמוֹ יַנְקוּתָא / בְּשֶׁנְהָב עַל־יַד קַלְקוּטָה”. אבל הידוּע מכל שירי הקובץ הוא, בלא ספק, זה החותם אוֹתוֹ ופוֹתח בחרוּזים הכּמעט־קלסיים:

“במדינת הגמדים”, צייר נחום גוטמן (מתוך ‘ינוקא’, יבנה, תש"ב)

שיר קצבי “מלחמתי” זה נהפך זמן קצר אחרי הדפסתו והלחנתו (על־ידי יצחק לוִי) לאחד הלהיטים הגדולים והפופולריים ביותר, וארבעים שנה בקירוב אחרי הדפסתו אף עוּבּד למחזמר לילדים. על הולדת השיר סיפרה אמיתן ברשימתה הממוּאָרית “כך נוֹסדה ‘מדינת הגמדים’”:

היה זה אך טבעי אֵפוא, שקובץ שירֶיה הבא, שכּלל גם זמר זה, נקרא ‘במדינת הגמדים’ (תשי"ח). בשירהּ הסיפּוּרי הארוֹך ‘אל האי כפתור’ (תשכ“ו; נדפס תחילה ב’דבר לילדים', תרצ”ט) חזרה אל מוֹטיב ההפלגה בים, וסיפּרה בוֹ מעשה בשלושה ילדים, שהחליטו לצאת בלא רשות למסע הרפתקני אל האי השכן; לאחר שהשאירו מכתבי פרידה להורים יצאו בסירתם לדרך; אלא שפתאום פרצה סערה בים ואנשי משמר־החוף החזירו את שלושת ההרפתקנים הקטנים רטובים לביתם. הסיפור הפשוט, שמִקצבוֹ רהוט וחריזתוֹ טבעית, ספוּג רוח ההרפתקה ועֶרגה להפליג למרחקים, אֶלא שסיוּמוֹ המתַסכּל עשוי לגרום אכזבה לקוראים; שכּן הסיפור מסתיים כמעט כפי שהתחיל:

שלא כּאֵלָה אמיתן, אנדה פינקרפלד־עמיר, בִּלהה יפה וחברוֹתיהן, שבּיטאוּ בּמרבּית שיריהן את עוֹלם־הילדוּת בשפתוֹ של הילד, או כפי שהוא נראה בעיניו של ילד, ביטאה שולמית קלוגאי בשיריה הלא־רבּים לילדים את תחושותיו של אדם מבוגר, הכותב לילדים. שולמית קלוגאי¹⁶² (1891–1972), שעלתה בנעוריה לארץ־ישראל ולימדה בבתי־ספר תיכוניים בחיפה ובירושלים, פירסמה את שיריה הראשונים בכרך א' של ‘דבר לילדים’ (תרצ“ו; לפני כן פירסמה סיפּוּרים בירחון ‘האדמה’ של י”ח ברנר ובבמות אחרות); אבל רק לאחר עשרים וארבע שנות כתיבה ופִרסום כינסה ארבעים ושניים משירֶיה לילדים בקוֹבץ ‘לאן צועד היום עודד’ (תש"ך). בדיאלוג המחורז ‘שירך יפה’ היא חוֹשׂפת בפשטוּת נלבּבת משהו מעולמה הפיוטי:

הילד מוכן להאמין שיש אמנם כרובים בשמים, אבל עדיין נותרה בלבו תמיהה: הן היקום כל־כך גדול, “כיצד יספיק להם הניָר? כיצד יספּיק להם הלילה?”

שיריה של קלוגאי פשוטים ברוּבּם, חובבניים משהו, מתארים אירועים ורגעים של יום יום: טיול, משחק, ארוחה, מחלה; יש ביניהם שירים בעלי מֶסר דידַקטי (“יוֹסִי, יוֹסִי, הִזָּהֵר! / תֵּן לְאִמָּא יָד מַהֵר!”), או לאומי “מגויס” (הבן שומר על אִמו כשהאב יוצא למלחמה); שירים שהם בבחינת הלצה בחרוזים או ציטָטה של שאלה מבדחת (הנכד שוֹאל את סבתו: “גַּם אַבָּא הָיָה יֶלֶד קָטָן / וְאָז הָיִית אִמָּא שֶׁלּוֹ?”); ויש גם שירי הגוּת ליריים, המנסים לתת ביטוּי לתהיוֹתיו של הילד על סודות העולם: האם נכון כי למרומים עולה נשמת המת? והאם גם הרוצחים שרים וצוהלים במרום שמים? אבל לאיש אין תשובות על שאלות אלה:

פיוטים ואמנותיים יותר הם שירים לקטנים של רבקה דוידית (בסרביה 1908 – תל־אביב 1970), שאף היא התחילה מפרסמת את ביכּוּרי יצירותיה במוסף ‘דבר’ לילדים (לעתים בפסבדונים ר. ד ד– ת, או בת – לוי). יצירתה המוּדפסת הראשונה, שהוֹפיעה בגליוֹן־ביאליק של מוסף ‘דבר’ לילדים (טו בטבת תרצ"ג; יצא במלאות שישים למשורר, תיארה פּגישה מפתיעה בין ילד קטן לבין המשורר הגדול, המסתיימת בבית כובש לב בפשטוּתוֹ:

“קרובה אל לבי הכתיבה לילדים”, אמרה רבקה דוידית, שעלתה בילדוּתהּ לארץ־ישראל, ובתום לימודיה היתה מורה, גננת ומבקרת אמנות. “ילדים הם אהבָתי המתמדת, ולא רק משום שהם קטנים ונחמדים, אלא בשל סיבה עמוקה יותר: משוכנעת אני, שרק אצלם קיימת ראיית דברים רעננה, בראשיתית, בלתי שגרתית”. אותה ראיית דברים רעננה, בראשיתית, של הילד הקטן ביקשה המשוררת להעביר בשירֶיה לגיל הרך; כגון באותו שיר לירי־תיאורי קטן, שבּוֹ מדמה המשוררת־הילדה את הפרח לסירה ננסית:

בשירים אחרים שילבה דוידית את חלומותיו של הילד עם שמחת־החיים והסקרנות הטבעית המפעמות בו. הילד־המספר מזדהה כל־כך עם תמונת הפרש הגיבּוֹר שלפניו, עד שהוא מחליט כי פרש זה אינו אלא “אני, כשכבר גדלתי…” (“פרש בתמונה”). בשיר־המשאלה הריתמי “מי יתנני” מבקש הילד להיות קל כצבי, דג שַׂחיָן וכנף־ציפור, אך מחליט לבסוף, כי “טוֹב מִכֹּל לִגְדּוֹל אִישׁ בֶּן־חַיִל”. ודן השובב, שכולם קוראים לו “פֶּרֶא דָן”, רואה עצמו כבר עתה בן־חיל קטן, חרף היותו חלש בלימודים:

שיר קונדסי זה היה מן הראשונים בארץ, לצד ‘מיקי מהו’ לשלונסקי, ששולבו בו עגת ילדים (“שֵׂכֶל בָּרַגְלַיִם”) עם שוֹבבוּת לשמה; ואין תימה שזכה לפופולריות רבּת־שנים ונהפך לזמר־עם אהוב, עד ששם המחַבּרת שלו נשתכח¹⁶³. לפּוּפּוּלריות בלתי־רגילה זכה גם שירהּ הסיפורי ‘זִפתִינוֹק’ (נדפס לראשונה ב’דבר לילדים' תרצ"ז), שהוא עיבּוּד חופשי של יצירת צ’וּקוֹבסקי “מוֹידוֹדִיר” (1923) על הילד שונא הרחצה, שלמד בדרך הקשה את ערכם של סדר וניקיון. חרף החריזה הפגומה הצליחה המעבּדת להעניק ל’זפתינוק' שלה מִקצב רהוט ולשבץ בו משחקי מלים משעשעים; הברז המכנה עצמו “בְּרִיז יַתִּיז לבֵית מַיְמוֹן” דופק בקערה, מכריז “כּבַקָּרָה” –

היה זה אחד מאותם שירים שהילדים אהבו לדקלם, להציג לצטט מתוכו, והוא חזר ונדפס בחוברות ובאנתולוגיות עד ימינו אלה ממש. כן חיבּרה רבקה דוִידית סיפורים לגיל הרך (ביניהם ‘חרצית־הבר הקטנה’, תשי"ח) ותירגמה בשבילם מיצירות מרשק, טולסטוי ומעשיוֹת־עם (כונסו אחרי מותה בספר ‘מעשה בטחנה קטנה’ תשל"ז).

ו. ‘פרפר נחמד’ – שרה גלוזמן, רבקה גורפיין, פניה ברגשטיין

קרובים בנושאיהם ובאמירתם לשירי אֵלה אמיתן ורבקה דוידית הם שירֶיה לקטנים של שרה גלוזמן (נולדה באוקראינה ב־1915). גם היא עלתה בנעוּרֶיה לארץ־ישראל, סיימה את הסמינר למורות והיתה גננת ומפקחת; ואף היא פירסמה את שירֶיה וסיפוריה הראשונים בעיתוני ילדים ונוער (‘דבר לילדים’, ‘במעלה’, ‘עתוננו’); ביטאה בהם את חוויותיו של הילד, עולמו והנופים המקיפים אותו וזכתה לשבחי הבּיקוֹרת: “עדינוּת, רוך ושובבות ממלאים את שירֶיה” (טובה חסקינה, ‘הד הגן’, תש"ו, עמ' 71). אך בעוד שרוב המשוררות בנות־דוֹרה ביטאו בשיריהן את סביבתו ה“ניטרָלית”, אוֹ העירוֹנית, של הילד הקטן, מיקדה שׂרה גלוזמן את נוֹשׂאֵי שירֶיה בעיקר בטבע, מראותיו ויצוריו – פרפר וציפור, שדה פורח ועדר צאן. לדבריה היה זה מוֹרהּ בסמינר יחיאל הילפרין (ראה פרק ז/ב), שהשפיע על ראשית כתיבתה; ואמנם חותם הצלילוּת המְרבית והחזרוֹת הריתמיוֹת, שאיפיינוּ את יצירת הילפרין, ניכּרים בשירֶיה הראשונים לטף, שכּתבה בהיותה מורה בעמק:

בשיריה הבּאים, שכּוּנסוּ בקובצי שירֶיה ‘גד ודג־הזהב’ (תש"ג), “פרפר הזהב” (תש"ד) ו’פעמונים' (תשי"א), שָׁרה גלוזמן על הנרקיס שפיזר בושׂם רב על פני הביצה וזוֹ קיבּצה לכבודו בתמורה אורחים של אביב; על היֶלק שבא לבקר את הסֶלק; על הפעמונים המבשׂרים בצלצולם את שיבת הצאן מן המרעה; על הגוזלים המנסים לפתור בקן את תעלומת טיפות־הטל הנושרות; ועל הדבורה הזמזמנית, “הַמִּתְעוֹפֶפֶת, מִסְתּוֹבֶבֶת בֵּין פְּרָחִים בְּיוֹם זָהָב”. כאופנת הימים ההם שילבה לעתים נעימה דידַקטית או אקטואלית בשיריה או סיפּוּריה; כך, למשל, כתבה בפרוץ מאורעות תרצ"ו את שירהּ האלגורי “כרם בגיא”, המסַפּר בחרוזים ‘דקדוקיים’ על האֵש האדומה ששולחה בכרם הגפנים –

בסיפורֶיה הקצרים שילבה לעתים מוטיבים אגדיים במציאות יומיומית; כזהו הסיפור הפנטסטי ‘הגמד זָרִימָד’ (תש"י), המסַפּר על ננס הממלא את משאלתה של ילדה ומביאהּ אל היער, שם פוקדות אותה הרפתקאות קסומות וסמליות. מאוחר יותר עברה לכתיבת סיפּוּרים רחבי יריעה לבני הנעורים: טרילוגיה אֶפּית על נדוּדי נער בשנות השוֹאה ואחריהן (‘מסתרי הגורל’, תשי“ח – תשכ”ו) וביוגרפיות בלטריסטיות משוּבּחוֹת של ביאליק ('בן המוזג), תש"ל) ושלמה אבן־גבירול (‘המשורר מסרגוסה’, תשל"ח). גם בהגיעהּ לשֵׂיבה הוסיפה לפרסם חוברות צבעוניות של שירים לגיל הרך באותו סגנון פשוט ונאיבי, שנתגבּש אצלה בראשית דרכה הספרותית.

בין היוצרות האחרות בנות אותו דור, שכתבו לגיל הרך, היו שתיים שפעלו בצל בעליהן ובהשראתם: פנינה הַילפרין, רעייתו של יחיאל הילפרין, שכבר נזכרה לעיל (פרק ז/ב), ומלכה פישקין, רעייתו של אהרן פישקין (פרק יב/א). מלכה פישקין (נולדה בוַרשה ב–1899), בתו של מחנך עברי, קישרה גם היא את כתיבתה הספרותית עם עבוֹדתהּ בבתי־ספר ובגני ילדים. שנים רבּוֹת פירסמה בשבוּעוֹני הילדים שירים וסיפורים, ששולבו בהם תמימות, הומור פשטני ודידקטיקה, וכעבור שנים כונסו בחלקם בספרים ‘שושן ושושנה’ (תשי"ח), ‘רוח שובבה’ (תש"ל) ובסדרת חוברות לטף.

בדומה לשרה גלוזמן, ששיריה מעוגנים ברוּבּם בטבע ובמערכת היחסים שבּין הילד לנוף, שאבוּ גם בנוֹת גילהּ פניה בּרגשטיין, מרים רוֹת ורבקה גורפיין את ההשראה לכתיבתן מן הטבע ומילדי הטבע. כגלוזמן היתה גם רבקה גורפיין (גליציה 1908 – עין־שמר 1983) גננת בקיבּוּץ, שאֵליו הצטרפה עִם עלייתה ארצה ב־1932; וכמעט כל סיפוּרי הילדים שלה ינקו את השראתם מן החיים שרחשו סביבה. אלה הם, כלשונה, “אותם הסיפורים ואותם הגיבורים: אנשים גדולים בשנים ואנשים קטנים בשנים, הרבה כלבים חביבים והרבה חתולים מבינים; עזים וציפורים למיניהן ואותה הסוסה שהזקינה והיא הולכת ונשכחת בין כל המכונות הדוהרות והרועשות. […] אני פוֹקדת את גיבורי”, הוֹסיפה, “ילדים, ילדות, דוכיפת, שמש גדולה ומחייכת, את החתולה האִמהית ואת החתול הטיפשוני, את הסוסה פֶדה ואת הדייג העלום ושתי התאומות, שאפשר היה להבדיל ביניהן רק הודות לשביל שבשׂערותיהן… הנה הסיפּור ‘עדִי והצב והעשׂבים הגדולים’; עדי זהובת השֵׂער האזינה לו בעיניה הגדולות ומיאנה לקבל את הסיוּם. הוא, כמובן, אַמצָאָתי…” (‘הספר בישראל’, ינואר 1965).

סיפוּריה הראשונים של גּרפיין נדפּסו בכרך א' של ‘דבר לילדים’, ובעידודה של לאה גולדברג כתבה סיפורים קצרים נוספים מהווי החיים בקיבוץ, שהם ממיטב הסיפּוֹרת הריאליסטית לקוראים המתחילים. לאה גולדברג גם ערכה והוֹציאה את קובץ סיפּוּריה הראשון, ‘ואדי יוצא לעבודה’ (ספרית ‘אנקורים’, תש"ד), וּבעקבותיו הוֹפיעה שורה ארוכה ונלבּבת של קובצי סיפורים: ‘מה שקרה בצל האלון’ (תש"ו), ‘סמאדז’ה בן הנגב בארץ הפלאות’ (תשי"ח), ‘הבאנו בוקר טוב’ (תשכ"ד), ‘לאור פנסים דולקים’ (תשי"ט), ‘החסידה הסקרנית’ (תשל"ב). בכולם סיפרה על חוויות יום־יום של ילדי הקיבוץ, על אירועים קטנים, הנראים בעיניהם כפלאי בראשית: זריחה קסומה, בקיעת אפרוחים מביציהם, ידידוּת הילדים עם סוסת הקיבוץ הזקנה, מעשה בילד שנשאר לבדו עם הצאן, ומעשה בילדה שנשארה עֵרה בלילה לראות כּוֹס, ושאר מעשים ואירועים; וכולם מסוּפּרים בסגנון אינטימי משהו, שהוא בהיר וציורי, בעל מקצב פנימי, משוּבּץ רסיסי פיוּט והוּמור וספוּג ערכי אנוֹש:

בשנותיה האחרונות עסקה רבקה גורפיין בהוראת הספרות. “המלמד ספרות – מלמד גם מקצת תורת החיים”, אמרה, “לפעמים נדמה לי, כי הכותב סיפורים לילדי הגן והכיתות הנמוכות – גם הוא מלמד מקצת תורת החיים”.

יש דמיון מפתיע בין סיפּוּרי עין־שמר של רבקה גורפיין לבין כמה מסיפוריה של בת גילה פניה ברגשטיין (פולין 1908 – גבת 1950). בילדותה טילטלה מלחמת־העולם הראשונה את פַניה ממקום למקום; באביב תר"ץ עלתה לארץ־ישראל, ושנתיים אחרי עלייתה פירסמה במוסף ‘דבר’ לילדים את שירהּ הראשון לקטנים:

שיר־מחול משעשע זה הוא בבחינת מבשׂר ברור לחרוזֵי ‘בוא אלי פרפר נחמד’ (תש"ה) – אותם שירים קצרצרים אחידי המִבנה והמשקל – כל שיר הוא בית בן ארבּעה טוּרים חסרי כותרת, שמקצָבָם לרוֹב טטראמטר טרוכיאי קטוע – שנהפכו עם פִּרסומם לקלסיקה קטנה ולנכס־צאן־ברזל בספרות לגיל הרך:

בדומה לשיריה (וכאמור לעיל, גם בדומה לסיפורי רבקה גורפיין), יונקים גם רוב סיפוריה הקצרים של פניה ברגשטיין את השראתם מהווי חייהם של ילדי הקיבוץ: אהבת רועה לכבשתוֹ; הערצת רחלי הקטנה לסנדלר הקשיש; שִׂמחת ילדי הגן שקיבּלו שעון־קוקיה; השתאוּת הילדים למראה נפלאותיו של הקומביין הגדול; רק דני אינו מתפלא כלל; הוא יודע את סוד הצמיחה והגדילה:

אך בעוד שסיפורי גורפיין ריאליסטיים כולם ומתארים מעשׂים שהיו, משתלב הדמיון הפיוטי בַּמציאוּת ברבּים מסיפוריה של פַניה בּרגשטיין ונעשה גם הוא כביכול שותף למעשים: אילנה השובבה מעוררת את הרוח בריצתה, וכל האילנות מרכינים אז ראשיהם בסערה; נעמי הקטנה, השומרת על מנוחת אִמהּ, מצווה על הטרקטור הרועש: “שקט, טרקטור טרטרן שכמותך!” והוא שומע כמובן בקולה; המסמרים ששׂבעוּ דפיקות פטישים על ראשיהם הכריזו על שביתה; ובסיפורים אחרים שלה אנו פוגשים מברשת־פלא, קוסם, בּוּבּה מדבּרת ושאר מעשׂי פלא. בכל סיפּוּריה אלה הבליטה את הטוב, היפה, את המאור שבאדם; או בלשונה: “אוספת אני ניצוצות אורה, וכי אינם יקרי ערך? מחפשת אני וגם מוצאת…” ואִם גם לא רבּוֹת היוּ שנות יצירתה (היא מתה ממחלה בגיל 42), העשירה פניה את ספרות־הילדים שלנו בעשרות שירים וסיפורים, תרגומים ועיבודים, שהם “ניצוצות אורה” בספרות־הילדים שלנו. רק אחרי מותה בתשי"א התחילוּ להופיע האסופות הגדולות של יצירותיה – ‘שיר ידעתי’ (תשי"ב), ‘חרוזים אדומים’ (תשט"ו. עם סיפור־חייה מאת שלמה אבן־שושן), ‘עינים שמחות’ (תש"ך), ‘תכלת ואדום’ (תשכ"ז) – שהיו לנכס קיים ואהוב, ואשר סגולותיהן האמנותיות ראויות לדיון ולעיוּן נרחבים וּמעמיקים יותר.

באותה שנה, שבּהּ כתבה פניה ברגשטיין את שירהּ, הפותח בחרוז “בֻּבָּתִי טוֹבָה, שְׁקֵטָה, / כְּבָר שׁוֹכֶבֶת בַּמִּטָּה” (“בֻּבָּתִי”), פירסמה מרים ילן־שטקליס את “שיר ערש לאלישבע”, הפותח בחרוז “הַבֻּבָּה שֶלִּי גְדוֹלָה, / שֵׁם יָפֶה קָרָאתִי לָהּ”. יש לא מעט מן המשותף במכלול יצירתן של שתי יוצרות אלה – בנושאים, בז’אנרים, בדרכי הביטוי האמנותיות, ואף ביחסים האישיים (“פניה בּרגשטיין היתה לי כאחוֹת”, סיפּרה מרים ילן־שטקליס. ‘הארץ’, 8.5.1979). אך בעוֹד שתקופת יצירתה של פניה היתה קצרה, יחסית – ח"י שנים בקירוב – התפרשׂה תקופת יצירתה של מרים ילן־שטקליס על פני יובל שנים ויותר.

למרים ילן־שטקליס ויצירותיה מוקדש הפרק הבא.

ו. “יש לי סוד” – מרים ילן־שטקליס

דברים אלה, שכתבו שופטי פרס ישראל בהעניקם בתשט"ז את הפרס למרים ילן־שטקליס, מבטאים בתמציתיוּת – אם כי גם בקורטוב של הפרזה מובנת – את ייחודה של משוררת זו, הנחשבת בעיני רבּים לגדולה במשוררות לילדים בדורה. “כל הסממנים העיקריים, שבהם מבוּשׂמת שירה טובה למבוגרים”, הוסיפו השופטים וכתבו, “בּישׂמה היא בהם את שיריה לילדים. על כן טועמים בהם טעם שירה לא רק הקוראים הקטנים, אלא גם הגדולים”.

ילדותה ונעוריה של מרים ילן־שטקליס (נולדה במעון־הקיץ פּוֹטוֹקי, ליד קרמנצ’וג, אוקראינה, בכ“ו באב תר”ס, מתה בחיפה בז' באייר תשמ"ד) עברו עליה בנדודים ובעקירות ממקום למקום, בשל פעילותו הציונית של אביה¹⁶⁴. בגיל חמש עברה עם משפחתה מניקולאיֶב לברלין; אחר־כך חיתה לסירוגין במינסק, פטרוגראד וחרקוב. מילדותה למדה עברית מפי מורים פרטיים. “כל מורי זכורים לי לטובה”, סיפּרה המשוררת, “ביניהם אף מורי הראשון, אותו בּחוּר מבחורי המהפכה, שהתהלך בחוצות ברלין וכותנתו הלבנה יורדת לו על מכנסיו, ואשר הרביץ בי בחגורתו על שסירבתי להעתיק חמישים פעם מִלה אחת ששיבשתי – ואני עוד לא בת שש…” (‘דבר לילדים’, 25.4.1956).

בעודה תלמידת הגימנסיה במינסק כתבה את שיריה הראשונים; תחילה כתבה ברוסית, ואחר־כך גם ביידיש, גרמנית ועברית. בתום לימודיה התיכוניים בפטרוגראד, נסעה ללמוד מדעי־החברה ופסיכולוגיה באוניברסיטת חרקוב. ב־1920 עלתה – אחרי תלאות ונדודים ארוּכּים, שבאו בעטיָהּ של מלחמת־האזרחים – לארץ־ישראל. תחילה עבדה ב’הדסה' בירושלים, ולאחר שסיימה את בית־הספר לספרנות בפאריז נכנסה לעבוד במדור הסלאבי של בית־הספרים הלאומי והאוניברסיטאי, ואותו ניהלה שלושים שנה, עד פרישתה לגימלאות.

בת עשרים ושתיים היתה ילן־שטקליס כשנדפס שירהּ הראשון, “בֹּקֶר”, בשבועון ‘החיים’ שבעריכת פסח גינזבורג; ואף שהיה זה שיר לירי למבוגרים, כבר אפשר למצוא בו את הניצנים המבשׂרים של משוררת־הילדים לעתיד:

בשש־עשרה השנים הבאות הוסיפה ילן־שטקליס לפרסם שירים ליריים בעלי הלך־רוח אֶלגי, ורק בחורף תרצ"ח (1937) הופיע בדפוס שירהּ הראשון לילדים, הלא הוא “רוּח רוּח”

הפּוֹפּוּלָרי:

כעבור שנים ענתה המשוררת לשאלתי, מדוע התחילה לפרסם שירי ילדים בגיל מאוחר יחסית: “לשֵם כתיבת ספרות־ילדים דרושה בגרות גילית, וזו כנראה הסיבה שבגיל צעיר לא כתבתי לילדים”. עם זאת יצוּיַן, כי ביכּוּרי שיריה לילדים של ילן־שטקליס לא חרגו אז עדיין מן הז’אנר המשחקי הקל, שרווח אז בשירה העברית לבני הגיל הרך: “הבּוּבּה”, “שיר חורף”, “הסבּון בכה”, “הדֹב חולה” (כולם ‘דבר לילדים’, תרצ"ח). אך לא עברו חודשים רבּים עד שהתחילה לפרסם את שירֶיה הליריים הווידוּיִיִם לילדים, אותם שירים שנולדו אצלה, כלשונה, “מבפנים, לא מפני שהיוצר הציב לעצמו מטרה להביא את דברו בצורה מובנת לילד, כי אם מתוך הכורח התת־הכרתי, המכתיב את תנאיו להכּרה – להביע את דברו דווקא כך ולא אחרת” (‘אורים’, תשט"ו, עמ' 312).

פעמים אחדות הטעימה ילן־שטקליס, כּי מעודה לא כתבה בשביל מישהו, יהיוּ אלה ילדים או מבוגרים; אלא אירַע שהדברים שכתבה נמצאו מתאימים על־פי נושאיהם וּשׂפתם גם לילדים. כך, למשל, כתבה באחד מפרקי זכרונותיה:

תמונה (מוגנת בזכויות) ותחתיה הכיתוב:

“כך יורדים השירים מן העולם של מעלה אל העולם של מטה”. צייר יוסי שטרן. (מתוך ‘מעשה בילדה’)

אבל גם כשהתחילה מבטאת את עצמה ואת תחושותיה ה“בוגרות” דרך שירי ילדים, לא מיהרה לפרסמם. כעבור שנים סיפּרה על אותו יום, שבּוֹ ישבה בחדר־המתנה של רופא וכתבה שיר לירי על אהבה נכזבת, בהעבירה את כאֵבהּ האישי שלהּ אל הילד דני, שנתן לנורית פרח ותפוח:

ועל כן, אף שהוא גיבּוֹר ואיננו בוכה אף פעם – “הַדְּמָעוֹת… הַדְמָעוֹת… הֵן בּוֹכוֹת בְּעַצְמָן” (“דני גִבּוֹר”). רק לאחר היסוסים שלחה המשוררת את השיר למערכת ‘דבר לילדים’, ושם הוא נדפס בכ“ג שבט תש”א. למחרת ההדפסה – הוסיפה המשוררת וסיפרה – באה אל חדר־עבודתה בהר־הצופים ילדה, שנשלחה על־ידי כיתתה לומר לה תודה על שירהּ זה: “אנשים רבּים כתבו על אהבה והרבה כתבו”, אמרה הילדה, “ואילו אַת כתבת על האהבה כל מה שאפשר – ובשורות ספורות” (א"ח אלחנני: “משוררת הילדים”, ‘הפועל הצעיר’, 6.8.1963).

אחרי שיר זה נדפסו ב’דבר לילדים' (בחתימת מרים וילנסקי [שטקליס]) שיריה הליריים־הוִדוּיִיִים “האניה”, “ג’ינג’י”, “תפילה”, “מכתב”, וכן שירי המשחק והזמר “דני פרש”, “זאת הגברת שפנפנית”, “רוגז” ואחרים – ואלה כּוּנסו בקובצי הצעירים – וכותב שורות אלה בכללם – קראו בהתפעמות את שיריה עם הדפסתם הראשונה והלכו שבי אחריהם¹⁶⁶. ואם ספרהּ הראשון, ‘אצו רצו גמדים’, לא עורר עדיין את התפעלותה של הביקורת, שציינה כי “האוסף הקטן הזה של שירי ילדים יצא יפה לעין ולאוזן, אבל את הפתרון – […] יש לחפּשׂ אותו, אם בכלל יימצא, בדרך אחרת לגמרי, תוך גישה רצינית ומחושבת” (עמנואל בן־גוריון, ‘הד הגן’, ת"ש, עמ' 62), הנה אחרי הופעת קבציה הבאים הוּכּרה על־ידי הכל כאחת מבחירות היוצרים בספרות־הילדים שלנו. “ההתרשמות כל־כך ספונטאנית וחיה”, כתבה לאה גולדברג, “שלעתים יש לו לקורא רושם, כי מרים וילנסיק־שטקליס כותבת את שיריה כאותה ילדה קטנה, המסַפּרת סיפור לעצמה”. ועוד כתבה לאה גולדברג ברשימתה האימפרסיוֹניסטית המעמיקה:

מאז תהו רבּים וטובים על סוד יצירתה, והיו גם שבּיקשו כי תסביר “איך עושים שירים”. תשובתה היתה: “אינני יודעת איך עושים שירים. השירים עושים את עצמם”. ואחר־כך הוסיפה:

דברים דומים על “השירים העושׂים את עצמם” שילבה מרים ילן־שטקליס גם בסיפּוּרה האלגורי ‘איך באים השירים אל לב האדם’; ואף שהסיפּוּר מכוּוָן לכאורה לקוראים קטנים, ניתן למצוא בו לא מעט מכבשונה של המשוררת הלירית. השירים, כתבה, “יושבים בעוֹלם של מעלה, לרגלי כסא כבוד מלכותו, ולומדים שירה”; עד שבּאה בת־השיר ושולחת אחד השירים לעולם של מטה; והשיר יורד ובא אל לב המשורר ומתחמם בו; עד שלבסוף “דופק השיר, דופק ודוחף ומתפרץ והולך, ושובר את דלתי הלב; ויוצא השיר מן הלב השבוּר לבוּש לבוּשים יפים ומקושט קישוטים יפים, יוצא ובא אל לבות האנשים”.

לאחר זכייתה בפרס ישראל כינסה ילן־שטקליס את שירֶיה וסיפּוֶיה לילדים, הישנים עם החדשים, וערכה אותם בשלושה כּרכים, מותאמים לשלוש קבוצות־הגיל השונות: ‘שיר הגדי’, ‘יש לי סוד’, ‘בחלומי’ (תשי“ח – תשכ”ג. מהדוּרת־פּאֵר בכרך אחד: (תשמ"ו). אך למרוֹת החלוּקה לקבוצות־גיל, הטעימה המשוררת בהקדמתה, “מסגרת הגיל אינה קבועה במסמרוֹת והיא גמישה מאוד”, שהרי תחוּמי הבנתוֹ של הילד, “כל התפתחותו הרגשית והשׂכלית, כל ידיעותיו ונסיונותיו, נקבעים על ידי גורמים רבּים מאד ושונים מאד. הגיל הִנוֹ רק גורם אחד בין הרבּים”. אמרה והוֹסיפה:

צדקה המשוררת; שכּן כמעט בכל שיריה – מחרוּזי המשׂחק והשעשוע לפעוטות ועד לפּוֹאֶמות הליריות ה“בוגרות” – ידעה לתת אותו ביטוי אמין ואמנוּתי לרגשותיו של הילד, לעולמו ולמאווייו המוּדעים והבלתי־מודעים. הכּרך ‘שיר הגדי’ פותח במחרוזת של שירי שעשוע, משחקי אצבעות וחרוזי עֶרשׂ, ובהם הִפליאה המשוררת לעשוֹת שימוש אמנותי בכל הכּלים המדברים אל בן השנתיים והשלוֹש, שהוא “הכּל יודע ומבין הכל”: חריזה ומִקצב, חזרות וצלילים אוֹנוֹמאטופיאיים, פּעילוּיוֹת ודימויים הלקוחים מעולמו שלו:

אבל כבר בתחילת הספר, מיד אחרי “סיפּוּר לגוּר” (יֵשׁ לְגוּרִי חֲתַלְתּוּל, / תּוּלִי־תּוּל, תּוּלִי־תּוּל"), בא השיר הלירי־הוִידוּיִי “הענן” שבּוֹ מבטֵא הילד את בדידוּתוֹ באוזני הענן הלבן: יש לו, לילד, כדור, יש לו גם דשא ירקרק –

וכיוָן שהוא כה בודד וחסר חברים, פונה הילד אל הענן בלשון שיש בה תחינה והפצרה:

מוֹטיב הבדידוּת וההתמוֹדדוּת עם מוּעקת ה“לבד” חוזר ומופיע בצורות דומות ושונות ברבּים משירֶיה של ילן־שטקליס. הילד הבודד והילדה הבודדה חשים עצמם נעזבים, לעתים אפילו נבגדים:

אין תימה, כי תחוּשת הבדידוּת מולידה שאלת מחאה ספוגה בדמעות:

הילד הבודד, החייב להתמודד בכוחות עצמו עם תחוּשת הבּדידוּת, מנסה להתגבּר עליה, או לפחות להקטינה, על־ידי העתקת תחושותיו אל העצמים הסובבים אותו; הוא מייעץ לדוּבּוֹן (ולעצמו):

הילדה הבודדה מבקשת מן הירֵח “סיפור שמח”; ולאחר שהיא מסַפּרת לו, לירח, על עצמה ועל ההרפתקה הדמיונית שעברה ביער, היא שבה ומבקשת:

הבדידוּת היא אֵפוא מוטיב מרכזי בשירתה הלירית־הווידוּיית של מרים ילן־שטקליס, שדמוּת־הדוֹבר בה הוא הילד המקוּפּח – הדחוי, הננזף, הבלתי־מובן, הבא לעימות עם הסביבה המתנכרת, שאינה מבינה אותו. כזה הוא ג’ינג’י – אחד השירים הידוּעים, השלֵמים וּספוּגי העֶדנה ביותר בשירת־הילדים שלנו. הילד הנלעג, שהכּל קוראים לו “ג’ינג’י”, פונה במצוקתו אל בורא העולם בשאלת התרסה: “לָמָּה בָּרָאתָ לְךָ יְלָדִים צְהֻבִּים, אֲדוֹנָי, צְהֻבִּים?” ברוב אומללותו הוא מוצא מפלט וניחומים בחלום, שם מזומנת לו פגישה עם ג’ינג’י נערץ וכל־יכול, הלא הוא דוד המלך, אשר “צְהֻבִּים תַּלְתַּלָיו וְכֻלּוֹ אַדְמוֹנִי”. בדומה לאֵם שבמציאות פונה אליו גם המלך שבחלום בחיבה מהולה בחמלה:

משאלתו של הילד המקוּפּח להיות גיבור ואהוב ונערץ כמלך מוגשמת בחלום; אבל החלום בשיר זה אינו רק בריחה עם המציאות, אלא גם מקור לעידוד ולניחומים. כך מתקשר שיר אלגי זה לסיפור האֶפּי “שערי הארץ”, שבּוֹ מחולל דני הג’ינג’י מעשי גבורה ואומר בהשלמה: “אני ג’ינג’י, ולא איכפת לי כלל וכלל”.

עימות מכאיב אחר בין דמיונו של הילד לבין המציאות האטומה והנוקשה זומן לדני, גיבור השיר “האניה” (במאמר מוסגר יצוּיַן, כי דני הוא גיבּוֹר קבוע כמעט בשיריה ובסיפּוּריה של ילן־שטקליס, ילד־גיבור ההולך וגדל, החל ב“בן שנתַים דני” [‘שיר הגדי’] וכלה בּ“מחר בן שמונה אני” [‘תפילה’]): דני בנה על הגזוזטרה אניית־שולחן ששטה על מחצלת־ים ופקד עליה בגבורה; אך לפתע, באמצע הסערה הנוראה –

בשיר סיפּוּרי זה אין הילד הנפגע מוצא ניחוּמים אלא רק בעובדה, שהוא יודע כי איננו ילד רע. בשיר “ידידי טִנְטָן”, לעומת זאת, מעביר דני, שהכּל רוגזים עליו על שהוא “רַע אֵין גְבוּל”, את האָשָם אל ידידו הסודי הבלתי־נראה טִנְטָן¹⁶⁷. בשיר “חברוּת” מוצאת הילדה הדחויה ניחומים אצל אמא שלה, המבינה ללבה. ואילו הילדה, שלאִמה יש “שְׂמָלוֹת בְּוַדַּאי מִילְיוֹן”, מוצאת עידוד בחלוק המרוּפט של האם, שהוא ידידהּ הטוֹב, שכּן “כַּאֲשֶׁר עַל כְּתֵפָה מֻנָּח יְדִידִי – / וַדַּאי כָּל הָעֶרֶב [אמא] תֵּשֵׁב לְצִדִי” (“השמלות של אמא”: תרגום מרוסית¹⁶⁸). הילדה המכוּנה “חוֹרגת” מוצאת ניחומים, בהזיות סוֹדיוֹת־חלוֹמיוֹת (‘יש לי סוד’); ואילו הילדה הנבגדת, שאינה מוצאת ניחומים, מחפשׂת פורקן בבכי ודמעוֹת:

וממצוקת היחיד – אל מצוקת הכלל והאומה. גיבּוֹריה הקטנים של מרים ילן־שטקליס, שגדלו בימי מאבק ומלחמה, היו – כמשוררת עצמה – חדורים תודעה אנושית־לאומית עזה. דני, ה“קברניט” שהשיט את ספינתו על ים־המחצלת שבגזוזטרה, הבטיח לנוסעיו הדמיוניים: “אֶל חוֹף אֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל אוֹבִיל אֶתְכֶם לָבֶטַח!” (“האניה”); ובערב יום־הולדתו השמיני עלה דני אל גג ביתו ונשא תפילה לאלוהים; משאלה אחת היתה לו אל בוֹרא עולם:

ומטרה יחידה מדריכה את משאלת הגבוּרה שלו: הצורך לבנות “אוִירוֹן, מאה ושבעים אלף טוֹן”, עם סולם ארוך־ארוך, ואז –

ואמנם בסיפּוּר “שערי הארץ” (ראה להלן) מתגשמת המשאלה: דני מצליח הודות לאומץ־לבו להשׂיג מטוסים ולהסיע בהם מאה־אלף יהודים לארץ־ישראל.

הפּנִיה האינטימית אל אלֹהים הכל־יכול חוזרת ומופיעה פעמים אחדות בשיריה ובסיפוריה של מרים ילן־שטקליס, אם בדרך של תפילת־משאלה, ואם בתפילה שיש עמה התרסה: לצד דני הג’ינג’י, הקובל “לָּמָה בָּרָאָת לְךָ יְלָדִים צְהֻבִּים, אֲדוֹנָי?”, מטיפה הילדה הדסה באיגרתה לאלהים למראה האיש חסר־הזרוֹע: “זֶה לֹא נָכוֹן; / וְזֶה אָסוּר שֶׁאִישׁ יִהְיֶה בְּלִי זְרוֹעַ” (“מכתב”)¹⁶⁹. בסיפּוּריה האוֹטוֹבּיוֹגרָפיים תיארה את דמוּיוֹתיהם הקוֹרנוֹת של סבה וסבתה, הדבקים באמנותם ומברכים את היושב במרומים; ובסיפּוּר הסִמלי “השֵם הבּשׂוּם” הביאה מעשׂה במלאך, שנשלח על־ידי אלהים לבוא ולרקד לפני ילדה חולה. אהבת האֵל קשורה בכל יצירוֹתיה באהבת ארץ־ישראל, “וארץ־ישראל מלכת כל הארצות, וארץ־ישראל היפה בכל הארצות […] ואין עוד בעולם פרחים יפים כפרחי ארץ־ישראל” (“הפרחים שבארץ־ישראל”). הערגה לארץ־ישראל היא מוטיב חוזר ונשנה בשיריה ובסיפוריה: היא מבקשת מן היונה המהירה: “שָׂאִינִי עִמָּךְ אֶל אַרְצִי־בְּחִירָה” (“גם לי יש כנפיים”); והיא חולמת על “גשר של נייר”, אשר “יְהוּדִים עַל פְּנֵי הַמַּיִם / בּוֹ יֵלְכוּ לִירוּשָׁלַיִם”; והיא

מתפללת על גאולתם של ילדי ישראל שרידי השואה: “אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, הֲשִׁיבֵם!” (“לילדי ישראל”). ובאגדה הפיוטית 'מעשה בפרוכת תשי"ב)¹⁷⁰ סיפרה על רחל אִמנוּ היושבת ושוזרת פרוכת, המסמלת את גאולת ישראל; וגם אִם שָׁלַם המעשֶׂה – לא שָׁלמה עוֹד הפרוכת:

האמונה באל הכל־יכול מביאה בהכרח לאמונה בנס, או אולי מוטב לומר – לערגה לנס, לפלא שיופיע פתאום ויביא ישועה, או תרופה, או ביטול המצוקה. מוטיב הערגה לנס, או לישועה, כבר נזכר לעיל, והוא חוזר בצורות שונות בשירים ובסיפּוּרים נוספים של ילן־שטקליס. לפעמים מופיע המושיע בדמותו של שוטר בעל “רגלים מן הים עד ירושלים” (“מעשה בחתול ובשוטר”) אוֹ “בעל שׂפם ארוֹך, מתנוֹעע וּמחייךְ” (“מעשׂה במשרוֹקית”); ופעם אחרת המושיעה היא הדודה פּילִיק הטובה, שהלכה עד “שער שביעי של רקיע” כדי להביא תרופה למיליק החולה, ולאחר שהבריאה מיליק “וְהַחֹלִי נִבְהַל וּבָרַח לוֹ” –

על כן אהובים על המשוררת החגים היפים, שבּהם היא שומעת “עַל הַנֵּס בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה” (פורים"), ובהם היא רואה את “סבּא דוֹמה לאליהוּ” מבשֵׂר הגאולה (“פסח”). ועל כן יצרה לעצמה שביל סודי בקמה, בו תהלך לבדה ותספר מעשֵׂי־יה ובו “אֱלֹהַי בְּשׂוֹרָה יְבַשְּרֵנִי – / לֹא אָמוּת כִּי אֶחְיֶה!” (“בקמה”).

אותה אמונה בכוח עליון המחולל נִסים, אותה “ערגה קיומית” הנעה בין שני קטבים, שאכזבה וניחומים משמשים בהם בערבוביה¹⁷¹, מצויות, כאמור, גם ברוב סיפוריה: דני ובני לווייתו הצעצועים יוצאים למסע־פלאים רב־הרפתקאות וּפוֹגשים בסיוּמוֹ את הרופא הגדול, שהפך את הבובה אלישבע הקירחת והמרוּפּטת (גיבּוֹרת השירים “אלישבע מה נחמדת”, “אלישבע מסכנה” ועוד) לבוּבּה חדשה ויפהפיה; אבל בתום הפלאים ושאר המעשים החשובים אומר הדוּבּוֹן לדני שאַל לו להתפלא: “כל הדברים החשוּבִים פּשוּטִים הֵם מְאֹד” (‘המסע אל האִי אולי’, תש"ד). גם את מסע־ההצלה האחר של דני, שבּוֹ חילץ את המלך ומשפּחתוֹ מן הארמון הבוער, ואחר־כך גייס אלף מטוסים, ובהם הושיב מאה־אלף פליטים יהודים “ונסענוּ מהר מהר אל ארץ־ישראל” – גם את מעשהו זה הגדיר הילד במלים “פשוט מאד” (שערי הארץ"). בסיפורים אחרים מציל האח הגיבּוֹר מוּליק את הילדה־המסַפּרת מירה מידי הצוענים (“מעשה במשרוקית”), והכלב הנבון שחורי מציל אותה בעת נפילתה מן הגג (“בית המקדש”); אבל מעשׂה הצלה זה איננוּ “פשוט” בעיני המסַפּרת, שכּן בדמיונה ראתה בו נס מן השמים:

וּבעוֹד שבּסיפור “בית המקדש” הציל כלב נבון ממוות את הילדה המסַפּרת, הנה בסיפּוּרהּ ‘בִּימִי’ (תשי"ג) הצילה המסַפּרת ממוות כלב נבון אחר; ואף־על־פי שלפנינו סיפור ריאליסטי המעוגן במעשה שהיה, מתואר מעשה ההצלה כּנס מעורר השתאוּת, שעליו מגיבה אמא־של־אלישבע במלים: “נוּ, מה תגידי! נו, מה תגידי!!”

תפיסה זו היא שהדריכה, ככל הנראה, את מרים ילן־שטקליס גם בבחירת היצירוֹת שתירגמה – בכולן משוּלבים הדמיון והפלא עם הערגה לטוב וליפה: ‘פרח השני’ (תשי“ב; מהדורה מחודשת בשם ‘תפוחי העלומים’, תשל”ב) – הכרך שבּוֹ “תוּגדנה אגדות גם תוגדנה, בבוקר־השכם־אחר־הצהרים, עת שֶמש עִם סַהַר עם צבא כוכבים מאירים במרום השמים הבהירים”; ‘עצרת החיות’ (תשי"ח) – סיפּוּרוֹ האלגורי של אריך קסטנר על החיות שנחלצו להביא שלום לעולם שְׂבע המלחמות; סיפורי האגדה של אנה פרנק, המביעים את “געגוּעיה על דרור ויפי הטבע” (כדברי המתרגמת בפרק־המבוא, תשכ"ב); ‘מרי פופינס’ (תשכ"ח) – סיפּוּרה של פּמֶלה ל' טרָבֶרס (בעיבּוּד ווֹלט דיסני) על האומנת הפלאית, שגילתה לילדים את צִדם הקסום של החיים הסובבים אותם ועוד.

מכּל שנאמר עד כה בפרק זה עשוי, אולי, להתקבל הרושם כי ההוּמוֹר הוא מרכיב שולִי ביצירתה של מרים ילן־שטקליס; ואין זה כך. ההוּמוֹר מצוי הרבּה בשירֶיה וסיפוריה, אלא שאין הוא מופיע כמטרה בפני עצמה, אלא רק כאמצעי, שהמשוררת נעזרת בו לצורך הבעת רגשות, תחושות וחוויות. וההומור פנים רבות לו. יש שהוא הומור מילולי – אם בחריזה: “וְלֹא אָכַל וְלֹא שָׁתָה, / וְלֹא טָטִי, וְלֹא טָטָה” (ברֹגז"), או בשימוש של שׂפת ילדים מבדחת: השעון “אמר לי: כּבָר וָרֶבַע” (“שיר ערש לאלישבע”), אוֹ בפירוּט שמוֹתיהן של המחלות: אינפלוּאֶנצה, אנגינה, גרִיפּה (“שפּעת”). לפעמים זהו הוּמוֹר של מצבים אבסורדיים, כגון תיאור הדג השואף לצאת מן המים נעול נעליים (“דגון קטן”), או תיאור המלפפון הגדול, שמעצמו “קָפַץ אֶל הַיָּד – וְאָכַלְתִּי” (“מעשׂה בילדה בודדה”). לפעמים נוצר ההומור על־ידי האנשת מוּשׂגים מופשטים, המוּכרים לילד, כגון: “לָמָּה לְגָרֵשׁ הַחשֶׁךְ? וַהֲרֵיהוּ יֶלֶד טוֹב”… (“עייפה בּוּבּה זהבה”), או תיאור השעמום, היושב בפינה רזה ו“ארוך־ארוך עד התקרה” (“שיעמום”), או פנִיה אל מלה כאֶל יצור חי ומקשיב: “אַל, וְאַל, וְאַל! מִי הִמְצִיא אוֹתָךְ בִּכְלָל?” (“אַל”). לעִתים משתמשת המשוררת בהומור למטרות דידַקטיוֹת, כביכול, על־ידי העברת רגשות ו“מחדלים” מן הילד אל החֵפץ, כגון בתיאור בִכיים של הסבון ומברשת־השיניים על ש“דָנִי לֹא רוֹצֶה בִּי עוֹד” (“הסבון בכה מאוד”), או הצגת המדחום כתרופה המסוגלת לגרש מיד את המחלה (“הדֹב חולה”). הומור אבּסוּרדי־הַבְלוּתי, שנועד לחזק את בטחונו של הילד ואת תחושת המציאות שלו מצוי בשיר־הגוזמה “לֹא פילים ולֹא עץ” וּבסיפּוּרהּ המעוּבּד ‘אַבּא מצחיקוֹן’ (על־פי קוֹרניי צ’וּקוֹבסקי [שֵם המחַבּר אינוֹ נזכּר בכרך 'שיר הגדי]). הוּמוֹר של אי־הבנה ו“קֶצר בתקשורת” ניתן למצוא בּדוּ־שִׂיח שמנהלים הילדה והשוטר, המנסה למצוֹא את האֵם ש“הלכה לאיבוּד”:

הומור־של סיטואציה מלבּב מצוּי, בין השאר, בפּוֹאֶמה הדרמאַטית “כרטיס גיוּס” (נכתב בתש"ח), שבּה מסַפּרת המשוררת כיצד נעצרה ברחוב על־ידי שני זאטוטים בני שש־שבע, שתבעו ממנה צַו־גיוס ואחד אף “שָׁלַף אֶקְדָּח, כִּוְּנוֹ אֶל לִבּי וְסָח: – קָדִימָה אַחֲרַי!”… רק לאחר שהשתכנעו השניים שהיא זקנה וכי “בת מאה מכל גיוּס פטורה ומפוטרת”, נסתיים המעמד הדרַמָטי־המבדח בעמידת “דוֹם” ובהצדעה הדדית.

רסיסים של הוּמוֹר מצויים גם בשירֶיה הליריים, המבטאים תחושות של מצוקה. רמזי הומור מעודן זה באים בעיקר בסיומי השירים, שם הם משמשים פוּרקן לתחושת המועקה, שליוותה את הקורא לאורך כל השיר. כך, למשל, מסתיים מכתבהּ העצוב של הדסה לאלֹהים, הכּוֹלל בקשה להעניק זרוע חדשה לאיש הגידם, בשוּרות־פרידה “אינטימיוֹת”, המעוררות חיוך בגלל היותן כה בלתי־צפויות: “לֵיל מְנוּחָה. תּוֹדָה רַבָּה לְךָ. וּמַה שְּׁלוֹמְךָ?” (“מכתב”); ובדומה לכך מסיים דני את תפילתו לה' באִזכּוּר “מענוֹ” ובבקשה נוֹגעת ללב, המעלה חיוּך אצל הקורא: “[…] אֲנִי דָנִי, בִּירוּשָלַים עַל הַגָּג, / בְּבַקָּשָׁה, אַל תִּשְׁכַּח…” אפילו השיר הפַּתֶטי־עצוּב “גִ’ינג’י” מעורר בסיומו צחוֹק משחרר, למִקרא מִלוֹתיו הבלתי־צפוּיוֹת של דוִד המלך: “רְאֵה – גַּם אֲנִי גִ’ינְגִ’י!” – שהרי כינוּי זה לא היה קיים עדיין בתקופת התנ"ך, כידוע לכל ילד…

כל הקורא את שיריה וסיפּוּרֶיה של מרים ילן־שטקליס נוֹכח לדעת שוּב ושוּב עד כּמה הִפליאה המשוררת לעשות שימוש במלים ובצירוּפיהן, לברור אותם בקפידה ולשבּצם ביצירותיה בשילוב נדיר של צלילוּת ונוֹי. המלים המוּכרוֹת לכל קורא מצטרפות אצלה לתמונה מרהיבה –

או למֶטַפורה ציורית מפתיעה:

היא לא נרתעה מלשבּץ ביצירותיה לקטנים מלים בלתי מוּכּרוֹת, ואפילו נדירות, אם מצאה שצלצולן מוסיף לאווירת השיר ולהעשרתוֹ; למשל: בּמִגְבַּעַת חַכְלִילִית (“הדוֹד של בּוּבּתי”), נִדְהַמְתִּי וְנִפְעַמְתִּי (“כרטיס גיוס”), וכן בֵּין גַּלֵּי הַפֵּרוֹזָג [=צבע טורקיז] (יש לי אִי").

חושהּ זה ורגישוּתה לצלילי המלים ולנגינתן באו למיצוּיָם השלם בתרגומה הווירטוּאוֹזי לפּוֹאֶמה של יוליאן טובים “הקטר”, שבּוֹ יוצרת כמעט כל שורת שיר אסוֹציאציה של נשיפת הקטר: אוּף, כַּמָּה חַם פֹּה! / פּוּף, כַּמָּה חַם פֹּה!; סאוֹן הקיטוֹר: אֲבָל הַמַּסִּיק לֹא יַפְסִיק לְהַסִּיק…

– ושקשוק הגלגלים:

בדרך כלל הקפּידה המשוררת בכתיבתה להיות נאמנה לכללי השׂפה ולחוקיה; אבל לעתים הרשתה לעצמה ליצור צורות לשוניות בלתי־מקוּבּלות, שהעניקו גוון חדש לחרוזיה. כך, למשל, יצרה צורת נקבה בלתי־מקוּבּלת בעלת נגינה רכּה – בּא שׁוֹשׁן עם שׁוֹשַׁנִּית (“יש לי אי”), או משעשעת: מְאוּמָה – לֹא כְלוּמָה ("מפני שֶ – "); והיא “המציאה” צורת רבּים לקו־המשווה היחיד: שֶׁמִּתַּחַת לְכַל הַקַּוִּים הַמַּשְׁוָנִיִּים ("מפּני שֶ – "); וגם יצרה צורת הקטנה בלתי שגרתית: יֶשׁ־לִי פַּת ועוֹד פּתית (“החלבון לבן לבן”); ואפילו העזה להטות את תואר־הפועל לבד כאילו היה שורש ויצרה חידוש חינני שנקלט בפי רבּים: לְבַדִּיתִי – לְבַדִּיתִי – וּבָכִיתִי (“לבדי”).

משוררת בעלת רגישוּת כזאת לשׂפה ולצלילי המלים, אין תימה ששיקעה גם במשפטי הפרוזה של סיפּוּרֶיה מִקצב פנימי, המעניק להם ניגוּן ונוֹי פּיוּטי בלתי רגילים:

לכן, דומה שאין משום הפלגה בדברֵיהם של שופטי פרס ישראל, שסיימו את הנימוקים להמלצתם בקביעה, “שעם כל תינוק הנולד בארצנו נוסף לה, למרים ילן שטקליס, קורא חדש ודאִי”¹⁷³⁰.

סיכום

בזמן אחד כמעט קמה, בפרוֹס שנות השלושים, משמרת של משוררות ומסַפּרוֹת, שהביאוּ לספרות־הילדים שלנו את הנעימה המינוֹרית הנשית, שחסרונה היה מורגש כל־כך עד אז. ואף־על־פי שכּל יוֹצרת התאפיינה בסגנוֹנהּ ובדרכי ביטויה הייחודיים – השוֹבבוּת הסַסגונית של אנדה פינקרפלד־עמיר, הקסם המֶלוֹדי של לאה גולדברג, הערגה להרפּתקה של אלה אמיתן, הריאליזם המחנך של ימימה טשרנוביץ־אבידר, הרוֹך הפּיוּטי של פניה ברגשטיין, הליריקה הצרופה של מרים ילן־שטקליס וכו' – נוּכל למצוא גם כמה קווים המשותפים למרבּיתן. רוּבּן ככוּלן גילו בכתיבתן הבנה לנפשו של הילד, הזדהוּת עם עולמו, עם שמחותיו ועם מצוקותיו ונתנו לכך ביטוי אמין ביצירותיהן. מרביתן ראו עצמן גם מעין “דוֹברוֹת” של עַם הילדים, על מערכת היחסים המורכבת שלהם עִם המבוגרים ועם סביבתם; הן מחקו את הגבולות החוצצים בין דמיון למציאות, האנישו את צעצוּעי הילדים והפיחוּ רוח־חיים בחפצים ובעצמים הדוממים הסובבים אותם. כל אלה סייעו ליצירת ז’אנרים וסגנונות חדשים בספרות־הילדים שלנו והשפיעו במידה בלתי מבוטלת על דור היוצרים הבא.

ויש קו משותף לרבּוֹת מן היוצרות הכלולות בפרק זה, שראוּי לציינוֹ. כמה וכמה מהן, ודווקא מן הבולטות שבּיניהן – רחל, לאה גולדברג, מרים ילן־שטקליס, אלה אמיתן, שוּלמית קלוגאי, מירי דוֹר¹⁷⁴¹ ־ לא היו להן ילדים משלהן, ואף־על־פי כן הפליאו לבטא את עולם־הילדוּת לא רק מבעד לעיניו ולבּוֹ של הילד, אלא גם של האֵם הדוברת אל ילדהּ; כך, למשל, כתבה רחל: “הָרִימָה רֹאשׁךָ, יַלְדִּי הַבָּהִיר”; ולאה גולדברג שאלה: “מַדּוּעַ צָחַקְתָּ, יַלְדִּי, בַּחֲלוֹם?”¹⁷⁵² ומרים ילן־שטקליס שרה על “בֵּן גָּדוֹל חָכָם שֶׁלִּי”. בשירים אלה פנו אל הילד הנכסף, שהוא משאת־נפש; ואולי ראוּ – אם אפשר לומר כך – בכל ילד את ילדן שלהן. “לא חוויתי חוויית אִמהוּת”, אמרה מרים ילן־שטקליס, “אבל אני מאד אוהבת ילדים והבּעתי עצמי בשירי ילדים. שירים הם כמו ילדים, נולדים ביִסוּרים” (‘הארץ’, 8.5.1979).

דברים אלה, מבטאים, אל נכון, גם את הרגשת חברוֹתיה המשוררות האחרות, אחיוֹתיה לגורל.

פרק שנים־עשר: פּנים שוֹחקות אומרות שירה – הוּּּמוֹֹר וליריקה בשירת־הילדים המודרנית

“להלכה — פנים זועפות, לאגדה – פנים שׂוֹחקות.” קביעה זו, שבּהּ נפתח מאמרו הידוע של ביאליק ‘הלכה ואגדה’, אפשר להמשילהּ גם על ספרות־הילדים שלנו. שנים רבּות היתה ספרות זו, ברוּבּהּ, מעין “הלכה”, שטיפלה בנושאים רצינים – מגורל האדם והעם ועד ערכי טוב ורע – שלא היו שונים בהרבה מנושאי הספרות בכללותה (והשווה בהקשר לכך את דברי ביאליק: “דווקא יצירות אלה, שנבראו בשעתן לשם יצירה גרידא, אלא שנמצאו אחר־כך בלא כוונה קודמת ראויות גם לבני הנעורים, כמו לשאר אדם – דווקא הן ראויות לשם ספרי מקרא לנוער”. מתוך הפרוגראמה של ביבליותיקה ‘מוריה’ לבני הנעורים, אודיסה תר"ע). ואם העזה ספרות־הילדים שלנו בראשיתה להראות מדי פעם “פּנים שׂוֹחקות”, היה זה בבחינת אירוע יוצא דופן, שקמו לו מתנגדים וחסידים כאחד. כשפּיריסם י“צ לוין על סף המאה העשרים את סיפּוּריו בעלי ההומור הקונדסי־אנַכרוניסטי, תקפו אותו המבקרים על שהוא מפטם את הילדים ב”דברי הבל" (ראה פרק א/ו); אבל כשפּירסם ביאליק כעבור שנתיים־שלוש את שירו הקונדסי ‘מעשה ילדוּת’, ציינה הביקורת ברוב התפעלות כי “סוף סוף ניתן מעין היתר רשמי לילד העברי למלאות שחוק פיו בעולם הזה, לנגן, לרקוד, לצלצל, להתהולל, בקצרה: להיות ילד” (ראה פרק ב/ב).

א. “אנוּ בּוֹכים וצוֹחקים” – סילמן, דוּשמן, פישקין, המאירי

גם אחרי ש“עלתה” ספרות־הילדים לארץ־ישראל והתחילו נוֹצָרים שירים וסיפורים לבני הדור הראשון של קוראים דוברי עברית, עדיין היתה ספרות זו בעלת “פנים רציניות” בדרך כלל ולא ניכּרה בה כמעט אותה חדוות־חיים טבעית, אותה “קוּנדסוּת, הקורצת אותה קריצת־עין ערמומית־שובבת, שהיא אחד מסודות האמנות”, כהגדרתו של אברהם שלונסקי (‘ילקוט אשל’, עמ' 154). עדיין לא קמוּ לה שלום עליכם, מרק טוֵיין או וילהלם בּוּש עבריים.

היו, כמובן, יוצרים יחידי סגוּלה, שנענו לנטייתוֹ הטבעית של הילד אחרי שׂחוֹק ומעט קלוּת־ראש וניסו לסגל את כתיבתם לאפיק זה. אחד מחלוצי ספרות־הילדים ה“קלה” בארץ היה קדיש יהודה סילמן (ליטא 1880 – ירושלים 1937). עוד בהיותו מורה צעיר בוילנה כּתב בשבועון־הילדים ‘גן שעשועים’ (ליק תר"ס; ראה פרק ד/ב) טור בשם “למען ציוֹן (פנקס קטן לקטנים)”, בּוֹ פירסם בפסבדונים סימן קל רשימות ספוּגוֹת הוּמוֹר מענייני דיוֹמא. אחרי שעלה ב־1907 לארץ־ישראל הוסיף לפרסם בחוברות ובעיתוני הילדים שירים, סיפּוּרים, מחזות, מכתמים ודברי שעשועים, אם בשמו ואם בפסבדונימים שונים. פּעמים אחדוֹת תיאר את קולו של הילד העברי בארץ כ“קול ילד חי ועליז ורענן” (ספר היובל של הסתדרות המורים, תרפ"ט, עמ' 254), ובאחד מסיפּוּריו אף הביא שׂיחה משעשעת של ילדים, המתארים את אופיים ה“הפכפּך” ונטיית לבם:

ואמנם רוב יצירותיו של סילמן לילדים הצטיינו באותה קלילוּת אוֹפּטימית, שכּבשה את לב הקוראים הצעירים, גם אם שולבה בהם לעיתים נעימה דידַקטית. רבּים משירי הזמר שלו, שכּוּנסוּ בספר ‘לכו נרננה’ (תרפ"ח), היו עיבּוּדים של שירי־עם, שבּהם העביר את ההווי הזר, או הגלוּתי להווי ארץ־ישראלי. הוא העשיר את הספרות לימי חג ומועד והיה מחלוצי עִיתונות ההיתול העברית.

מאז שנות העשרים ואילך נוּכל למצוא נסיונות חוזרים ונשנים לשילוּב הוּמוֹר קונדסי ושוֹבבוּת לשמהּ ביצירוֹתיהם של יוצרים שכּתבו לילדים; ואם גם לא כל הנסיונות עלו יפה, אם בגלל הֶעדר טבעיוּת, או בשל לבטי לשון ומאמץ־יֶתר שהחטיא את המטרה, ראויים הנסיונות להערכה. בפרקים קודמים נזכרה נימת ההוּמוֹר השובב ששוקעה בכמה מיצירותיהן של אנדה עמיר־פינקרפלד, בלהה יפה, אלה אמיתן ולאה גולדברג, ש“לוּח־הפרסומים” שלהן מתחיל בשנת 1930 לערך. אבל עוד לפניהן עשׂוּ כמה מסַפּרים ומשוררים נסיונות ראשונים בז’אנר זה והכוונתוֹ לילדים. ישראל דוּשמן (1884–1947), שהיה מוֹרה בנשמתוֹ ורוב יצירותיו היו בעלות צביוֹן דידַקטי מובהק, שיבּץ עוד ב־1916 עגת ילדים בסיפוריו (ראה פרק ג/ז), ואחר־כך כתב סיפורים אחדים על מעשי קונדס ומשחקים “מתוך משובה וצהלה: תפוס! תפוס!… הארץ נבקעת לקולם” בין עשרות שיריו וסיפוריו של אהרן פישקין (1894–1979) אנו מוצאים חרוּזי הבאי עבריים ראשונים (ראה פרק יג/ג) ואת השיר הקוּנדסי “אֵלִיָּהוּ בִּישׁ־מַזָּל, / לֹא יִצְלַח לִמְאוּם, / שְׂעָרוֹ תָּמִיד פָּרוּעַ / וּבִגְדוֹ פָּרוּם”, שהיה פּוֹפוּלרי מאֹד בשעתוֹ. שמואל בַּס (1899–1949), אשר שר על "ארץ לנו קטנה (כשם קובץ שיריו לילדים), חיבּר גם זמר מרנין על האח הקטן יזהר אשר “לוקח כף וסיר ומתופף ושר” (נדפס לראשונה בּמוסף ‘דבר’ לילדים, אב תרצ"ב). ועמנואל הרוסי (1903–1979), שהיה מחלוצי הזֶמר העברי הקל, חיבּר שירים ודִקלוּמים משעשעים לילדים, בּיניהם “שֶׁקֶט שֶׁקֶט שְׁקֶט שֶׁקֶט” הפּוֹפּוּלרי.

אבל הסופר הראשון, שהצליח לשלב בכתיבתו לילדים נעימה קונדסית עם איכות אמנותית, ואף חתם על יצירותיו הראשונות לצעירים בפסבדונים קונדס, היה אביגדור המאירי (פוֹיֶארשטיין; 1890–1970). סופר מתסיס ורב־פנים זה, מן הדמויות הססגוניות בקריַת־ספר שלנו וממבשרי הזרם האקספרסיוניסטי בספרות העברית, היה גם ראשון שהכניס לספרות־הילדים הארץ־ישראלית את ההומור הגרוטסקי ה“מתוחכם” (אותו שאל מן הסיפּוֹרת ההונגרית הפּוֹפּוּלָרית, שעל ברכֶּיה גדל). כשנה אחרי שעלה לארץ בתרפ“א, התחיל לפרסם בדו־שבועון לילדים ‘אלומות’ את מדורו ההיתולי “זאת תורת החי למינהו” (בחתימה: אביגדור), ואותו המשיך אחר־כך בירחון הניוּ־יוֹרקי ‘עדן’ (תרפ"ה) במדור “מתורת הבהמות”, בשבוּעוֹן ‘בן־ארצי’ במדוֹר “תוֹרת יוֹבב החֶרבּוֹני” (חתום: אביחדר) ובדו־שבועון ‘עתוננו’ (תרצ"ב) במדור “תוֹרת הבהמה” (חתום: א' קונדס); וּלאחר שכּוּנסוּ הפרקים לספר ‘חכמת הבהמות’ (תרצ"ג; מהדורה חדשה: 1981), הוא נהפך לאחד הספרים המשעשעים והמבדרים ביותר לקטנים ולגדולים. לפנינו פָּרוֹדיה שנוּנה להפליא על מדריך לזוֹאוֹלוֹגיה, הכּתוב כביכול בידי ילד שגילה עניין רב בבעלי החיים למיניהם (שכּן “מעולם לא עבר על־יד חמור, גמל או כלב מבלי להתעניין באזנו או בזנבו”) ומצא כי “השיעורים על דבר בעלי־החיים אינם שלֵמים כל צרכּם ושצריך להוסיף עליהם”. בהקדמה המבדחת ל”זאת תורת החי" הציג המאירי את ה“זוֹאוֹלוֹג” הצעיר וחד־העין במלים אלה:

אם נזכור, ששורות אלה נכתבו עוֹד בשנת 1922, נוכל לקבוע בוודאות כי המאירי היה הראשון, שהכניס לספרות־הילדים את ביטוי העגה “אכל חרבּוֹן” ואת התואר חרבּוֹני (ב’עתוננו' הוחלף שמו של ה“זואולוג” הצעיר ל־קהת ביברני, ואילו ב’חכמת הבהמות' הוא נקרא יקשן תכשיט). שלושים פרקי הספר מעבירים לפני הקורא מצעד ססגוני של בעלי חיים – מן האריה, החמור והזבוב ועד “חיַת העִיר או האוֹתוֹ”, ומן הספינקס ועד… פֶּרא־אדם – כפי שהם מצטיירים בעיניו ה“ידעניות” של ילד המורד במוסכמות. ואכן ההוּמוֹר הגודש את הספר מושתת על שבירת מוסכמות, ששולבו בה סַאטירה שנונה, שעשוע אינטלקטואלי, משׂחקי מלים והיתול ליצני. כמעט כל משפט ומשפט בספר יש בו כדי לעורר את צחוקו של הקורא. הנה, למשל, דיוֹקנוֹ ה“מדעי” של הגמל, כפי שיצא מעטו של חרבוני־(או יקשן)־את־המאירי:

‘חכמת הבהמות’ היה שנים רבּות מן הספרים החביבים על הקוראים הצעירים, שחסרו עד אז ספרות הוּמוֹריסטית־קונדסית, אשר נוֹצרה לשֵם שעשוע ותו לא. אחרי קום המדינה פירסם המאירי ספר פָּרודי נוסף לילדים – ‘פּינוֹקיוֹ בישראל’ (1956; בעקבות ק' קולודי) – שזכה להצלחה פחותה. לעומת זאת קראו בני הנוער בשקיקה את סיפּוּרי המלחמה ואת הרומנים האוטוביוגרפיים שלו משנות המלחמה והשבי ‘השגעון הגדול’ (תר"ץ) ו’בגיהנום של מטה' (תרצ"ב) והלכו שבי אחרי המזיגה המרתקת של רומנטיקה, אימה והוּמוֹר מקַבּרי. מבּין תרגומיו הרבים והמשובחים ראוי לציוּן בעיקר ‘מסעי הברון איש מינכהוזן’ (‘אמנות’, תרפ"ג), שהולבש מחלצות עבריות מרנינות ותרם תרוּמה חלוצית רבּת־משקל לספרות ההומור והגוזמה שלנו'.¹⁷⁶

חליפת מכתבים עֵרה ניהל אביגדור המאירי אחרי עלייתו לארץ עם אברהם שלונסקי, שהיה גם הוא באותן שנים מן המורדים במִמסד הספרותי. “לאמִתוֹ של דבר”, כתב שלונסקי להמאירי בשנת 1922, “יש כוחות! יש אפשרות! ותראה, אביגדור, כי דברַי יֵאמנו – יש ויש! ורק אין אותה האישיות המרכזית, אשר תצליח להראות עד כמה פשוט הוא הדבר ועד כמה יקל ‘ליצור’, לפרוץ, כשיש כוח פנימי, נפשי, אמיתי” (גנזים א/39117). לא עברו שנים רבות, ושלונסקי עצמו נעשה לאותה אישיות מרכזית, שחוללה את שינוי הערכין בחיים הספרותיים בארץ־ישראל ופתח תקופה חדשה בספרות העברית, ובספרות־הילדים בכלל זה.

לאברהם שלונסקי ולתרומתו לספרות־הילדים שלנו מוקדש הפרק הבא.

ב. “ילד גדול ושובב לא קטן” – אברהם שלונסקי

בטוּרים “אוטופורטרֶטיים” ספוגי חן אלה הציג אברהם שלונסקי את עצמו לפני הקוראים הצעירים (“משהו גם על אברם”, בתוך ‘אני וטלי ארץ הלמה’, עמ' 26); לאמור – כך ביקש המשורר להירָאות בעיני הילדים: ילד גדול ושובב לא קטן, חברם וידידם של כל הזאטוטים. גם ברשימות שפירסם ובראיונות לא מעטים נתן שלונסקי ביטוי להערצתו את עולם היַלדוּת, את משובת הילדים ואת שׂפתם; ואם בשיריו הליריים חזר שוב ושוב אל נופי ילדותו, תוך שהוא נמלט מאימי ה“מפולת” אל עולם־הילדות המפויס שב“צמר הגדי”, הנה בפנותו אל קהלו הצעיר הכניס בתנוּפה שלא היתה דוגמתה עד אז את הנימה הקונדסית ה“דווקאית” לשירת הילדים העברית.

אברהם שלונסקי (אוקראינה 1900 – תל־אביב 1973) קלט מילדותו את צלילי השׂפה העברית המדוּבּרת בבית אביו, העסקן הציוֹני־הספרוּתי (אביו, טוביה שלונסקי, הוא שהלחין את שירו של טשרניחובסקי “אני מאמין”). כעבור שנים התרפק המשורר על ילדוּתוֹ האוקראינית, סיפּר כיצד היה מבלה לחופו של הדניֶיפּר, אוהב “להסיר את הכוֹבע / לשלוֹת את השמש ממֵי נהרה”, וכיצד “שוֹנים אז היו הלילות של הילד, / וכל לילה קבע את דמוּתוֹ בִּלבבו” (“באזני הילד”). בגיל בר־מצוָה נסע לארץ־ישראל, ללמוד בגימנסיה ‘הרצליה’; אך בבואו כעבור שָנה לחופשת מולדת נבצר ממנו לשוב ארצה בגלל המלחמה שפרצה, והוא המשיך את לימודיו בגימנסיה היהודית ביֶקאטרינוסלב. אז נחשב כבר למשורר “ותיק”, שכּמה משיריו נדפסו בבטאוני תלמידים ונוער, או שהופצו בכתב בין חבריו (אחד השירים, “בדמי יאוש”, נשלח בלא ידיעתו ל’השִלוח' ונדפס בו בתרע"ט). בדרכו לשוב לארץ בתום המלחמה התעכב ב־1920 בוילנה, ושם תירגם לעברית בשביל הספריה לילדים של ‘תרבות’ את הסיפורים ‘הצפרדע’ (בחתימת ר.ק.) ו’אחיו הצעיר של הדֹב' מאת ו' לונג (בחתימת א.ש.; פרק ה/ב). תרגומי בכורה נשכחים אלה שלו – אליהם יש להוסיף את האגדה בחרוזים של פושקין “מעשה בתרנגול־זהב”, שתירגם ביקאטרינוסלב בקיץ 1920 ונשארה גנוזה בארכיונו (מחציתה הראשונה נדפסה במלאות אחת־עשרה שנים למותו ב’על המשמר', 18.5.1984) – היו בבחינת מבשׂרים לתרומתו העשירה לספרות־הילדים שלנו במקור ובתרגום.

אחרי שובו לארץ, ועם כניסתו לעריכת המוסף הספרותי של ‘דבר’ (תרפ"ה), ואחר־כך לעריכת השבועון ‘כתובים’ (עם אליעזר שטיינמן; תרפ"ז) שקרא תיגר על הממסד הספרותי, לא נתן עדיין את מלוא הדעת על ספרות־הילדים. כמה שירים ופזמונים שפירסם אז (“שני חלוצים היינו”, "הוֹ יֶלד, ילד, “לא איכפּת” ועוד) “נכבּשוּ” על־ידי בני הנוער; כן פירסם בתרפ“ז בירחון לבני הנעורים ‘מולדת’ את שירו האֶלגי “למה באתי עד הלום” (נכלל בקובץ ‘באֵלה הימים’, תר"ץ); אף פירסם מדי פעם ב’כתובים' רשימות ביקורת אנונימיות על המתחדש בספרות הילדים והנוער. בין השאר שיבּח ברשימותיו את “האוטו המהיר והדייקן” של הוצאת ‘אמנות’, המסיע את הילדים “לסייר את העולם הגדול”, אבל גם תבע מן ההוצאה פִרסוּם יצירות מקור לילדים, או בלשונו – “שלא רק הטלית תהיה עברית, אלא גם הגוּף” (ראה פרק ח/א). אז נוצר הקשר בין שלונסקי הצעיר לבין שושנה פרסיץ, מנהלת ‘אמנות’; בשעה שבּיקר בבית המנהלת החולָה, כדי לקבּל ממנה מודעות שיסייעו לקיומו של ‘כתובים’ (וגם הצליח לקבל מודעה בגודל שני עמודים), שמע מפּיה דברי שבח על השבועון ובה בשעה צורף על־ידֶיה אל צוות המתרגמים של ‘אמנות’. בשנים תרפ”ט־תר“ץ תירגם בשביל ההוצאה את הרוֹמנים ‘ימי פוֹמפיאה האחרונים’ מאת בוּלבר ליטון ו’בּוג ז’רגל' מאת ויקטור הוּגוֹ, את האגדה השירית ‘אמתחת הקמח’ מאת ש' אנ־סקי¹⁷⁷ וכן את שני השירים “אחרימוֹן” ו”אדרת עקובה מדם", שנכללו ברומן ‘טליסמא’ מאת ווֹלטר סקוֹט (תירגם שמואל מוהליבר).

באותם ימים הלכו ונתהדקו קשרי הידידות בין המשורר הצעיר והמרדן לבין ילדי תל־אביב, שקסמו לו בהתנהגותם “הדווקאית” ובדיבּוּרם היומיומי החופשי מכבלים. “נהגתי לשבת עם ילדים ב[קפה] ‘כּסית’ של הימים ההם”, נזכר כעבור שנים, “ואני מתכוון למוכרי העתונים ושרוכי הנעליים. לפעמים אפילו עזרתי להם ‘להתפלח’ ל[קולנוע] ‘גן־רינה’! מפי ילדים אלה למדתי ביטויים חדשים וצירופי צירופים של סלנג עסיסי. אהבתי להוכיח לחברַי ב’כסית' כי ניתן לרסן את הילד הפרוע, המפריע והמקנטר ביותר, אם אתה יושב אתו על כוס גזוז ומנתח עמו ברצינות ובכנות את בעיותיו” (‘ידיעות אחרונות’, 7.1.1972). ועֹוד סיפּר על אותו נוֹשׂא: “כעבור זמן נעשׂינו חברים טובים ומדי ערב היו מתאספים סביבי לקשקש קצת על כל מיני עניינים. שמעתי את שׂפתם ואת הביטויים שבּפיהם, שיש בהם פיקחות, קצב וצבע, והבנתי כי שירי הילדים ה’מתיילדים' אינם מדבּרים ללבם” (‘באהלי גדנע’, אדר תשי"ח).

רקמת־ידידוּת זו שלוֹ עם הילדים, שלוּותה בהכּרה העמוקה שלו כי אל פלאי “העולם הגדול של הטף הקטן” יכולים להגיע “רק שניים מאלף: תינוק ופיטן”¹⁷⁸, והסתייגותו הבוטה מרוב היצירות שנכתבו ונתפרסמו באותן שנים בשביל ילדי הארץ בגלל ה“התיילדות” שבהן ו“ההסתגלות הפרינציפיונית בעיקרה לטעמו, כביכול, של הילד” (‘ילקוט אשל’, עמ' 154) – הן שהניעוהו לנסות את כוחו שלו בתחום זה ולהעניק לילדים שירה של “קונדסות, הקורצת אותה קריצת־עין ערמומית שובבת, שהיא אחד מסודות האמנות”. תחילה, כשלב של “אימוּן”, חרז חרוזים “פרטיים” לידידיו הצעירים (ביניהם ילדי חבריו ומכּריו¹⁷⁹), ובהם כתב כי “יש פַּיטן עברי פּוֹרע, / שמו הוא שלונסקי אברהם”, האומר: “בני סגוּלה הם לאלוֹה / הקוּנדס והמשוֹרר” (שיר־הקדשה לעזרא למדן. נדפס אחרי מותו ב’מעריב', 4.1.1974).מתוך אותם חרוזים צמחה במהרה יצירה שירית ארוּכּה וחדשנית בצורתה ובתוכנה, שנקראה תחילה בשם ‘קרקס לילדים’: וכיוון שתבע כזכור מהוצאת ‘מאמנות’ לתת לילד לא רק “טלית עברית” (תרגום) אלא גם “גוף עברי” (מקור), הביא לעורכיה בתרצ"ב את כתב־היד של היצירה, הפותחת בטוּרים רוננים, שנהפכו מאז לקלסיקה בספרות־הילדים שלנו:

אחרי שקיבל את אישורה של ‘אמנות’ להדפסת הספר, הביא שלונסקי את ארבּעת הפרקים הראשונים של חלק א למערכת המוסף לילדים של ‘דבר’, אלא שכּאן נתקל בהסתייגוּתם של העורכים, שהיצירה הרתיעה אותם בחדשנותה. “ארשת של תמהון נתארכה וקפאה בפני העורכים: לילדים?! הרי הם לא יבינו בזה כלום, אבל לא כלום בהחלט…” סיפר כעבור שנים. “התווכחנו, ניסיתי להוכיח כי הם, דווקא הם, השובבים הנחמדים, יתעלסו במשובה זו של מעשה קונדס פיוטי, כי שלהם ומשלהם כאן הכל”. גם מחנכים שנתבּקשו לחווֹת דעה פסקו: “אין זה לפי המנטליות הילדותית. הלכּסיקה – אינה לפי ה’הֶעבּרֵאִיש' [=עברית] של הילדים; הריתמיקה – אינה לפי הטרא־לא־לא הילדותי; ההמצאות פרועות, וכביכול מנפצות זגוּגיוֹתֶיה של השַלווה המנומסת של גן־הילדים ובית־הספר” (‘ילקוט אשל’, עמ' 154).

חרף אותה רתיעה ואותה ביקורת נדפסו ארבעת הפרקים הראשונים (“מתוך פּרוֹטקציה שלי ולאו דווקא מתוך שכנוע”, כדברי המשורר) בגיליון ה (יח) של המוסף לילדים, שיצא בי“ד בשבט תרצ”ג, תחת הכותרת “מיקי מהו”, עם הערת שוליים כי פרקים אלה לקוחים מתוך הספר ‘קרקס לילדים’ העומד להופיע בהוצאת ‘אמנות’. השם “מיקי מהו”, שנעשה במהרה ל’פירמה' בקרב הילדים ואף זכה לחיקויים¹⁸⁰, הוא, כמובן, פָּרַַפרזה עברית מוצלחת של מיקי־מאוז (“מיקי העכבר”), גיבּוֹרוֹ הקולנועי המצויר של וולט דיסני, שסִרטוניו הפּוֹפּוּלריים התחילו להיות מוקרנים אז בארץ ולכבוש לעצמם קהל גדל והולך של מעריצים צעירים; גם דמותו של מיקי מהו העברי, כפי שצוּירה בעִתון על־ידי נחום גוטמן, דמתה מאוד בצורתה למיקי העכבר הקולנועי (אבל אריה נבון שאייר את הספר ‘מיקי מהו’, תיאר אותו בדמות קונדס ארץ־ישראלי מתולתל).

“מעשה בקונציון” – המשך שני של ‘מיקי מהו’ במוסף ‘דבר’ לילדים (ל תשרי תרצ"ד). נחום גוטמן צייר את מיקי מהו בדמותו של מיקי מאוּז, גיבורו של וולט דיסני.¹⁸¹

חרוזי ‘מיקי מהו’ ספוגי ההוּמוֹר הקונדסי כבשו עם הדפסתם את לבותיהם של הקוראים הצעירים. שלונסקי עצמו סיפר בגאוָה גלויה, “כי הילדים (בגיל הרך ביותר) ידעו קטעים שלמים בעל־פה, על כל ה’קונצים' שבהם” (שם)¹⁸²; הוא לא הגזים, כמובן. גם היום זוכר כּוֹתב שוּרוֹת אלה וזוכרים בני דורוֹ את החדוָה משיבת־הנפש שגדשה אותם עם קריאת פרקי ‘מיקי מהו’ הראשונים במוסף. הם היו לחֵלק בלתי־נפרד מחוויות־הילדות שלהם; שיננוּ אותם, דיקלמו בעונג דווקאי את “סִיר נָפוּחַ בָּא לָנוּחַ / עַל זְנָבוֹ של דָּג מָלוּחַ” ואת שאר ה“פטפוטים” והחרוזים הווירטוּאוֹזיים ואימצוּ לעצמם את מוסר־ההשׂכּל של ידידם הפייטן:

אבל למרות אותה התלהבות, שבה קיבּלו הילדים את פרקי היצירה הראשונים, לא הופיע משום־מה הספר ‘קרקס לילדים’ על־ידי ‘אמנות’. קשה לדעת היום את הגורם המדויק לביטול ההדפּסה; אפשר שעורכי ‘אמנות’ ופטרוניהם נרתעו במחשבה שניה מן הנעימה ה“חצופה” ו“הבלתי־חינוכית” שביצירה וחזרו בהם מהחלטתם (ראה חרוּזיו העוקצניים של שלונסקי ב’מיקי מהו': כָּאן כָּל צַדִּיקֵי־הַדּוֹר / התְנַפְּלוּ עָלַי לֵאמוֹר: / אֵיךְ זֶה, אֵיךְ זֶה הֵעִיזּוֹתִי / לְהַדְפִּיס מִלָּה כָּזֹאת־הִיא!); ואפשר גם, שהפּילוּג שנתגלע אז בקרית־ספר שלנו, ואשר שלונסקי היה אחד מגורמיו, תרם גם הוא להחלטת הביטול (ביאליק, שהותקף על־ידי שלונסקי, היה מן המקוֹרבים לשושנה פרסיץ). כך או כך, חסידי ‘מיקי מהו’ היו אנוסים לחכּות חודשים וגם שנים לפרקים הבאים של היצירה, שנדפסו בבמות שונות: “מעשה בקונציון” ו“מעשה בגמליאל” נדפסו במוסף ‘דבר’ לילדים (תרצ"ד); ‘מיקי כל־בו’ נדפס ביומון ‘הארץ’ (יד ניסן תרצ"ו); הפרק ‘פיט ופוט’ ראה אור במוסף ‘שי משמר לילדים’ (כט אלול תש"ג); ו“עלילות מיקי מהו, דבר שלישי” נדפסו בשבועון ‘משמר לילדים’ (תש"ז), עם הופעת ‘ספר עלילות מיקי־מהו’ השלם בהוצאת ‘ספריַת פועלים’ (ספרית ‘אנקורים’), אשר שלונסקי היה ממייסדיה ומעורכיה.

סִפּוּרִים בַּחֲרוּזִים / עַל חַיָּיו הַנּוֹעָזִים / שֶׁל רֵעֵנוּ מִיקִי־מַהוּ / פֶּרֶק־פֶּרֶק הַרְפָּתְקָה הוּא / וְהָאִישׁ אֲשֶׁר כְּתָבָם / שְׁמוֹ הוּא: שְׁלוֹנְסְקִי אַבְרָהָם. – זוֹ כותרת־המשנה של 'עלילות מיקי־מהו“, הספר שנכתב, לדברי מחבּרוֹ, כדי לתת לילדים “את התחושה הכֵּנה כי הם ואני – שווי זכויות”. בתקוָה כי חרוזיו “ישחררו אותם מתחושת ההתמרדות הפסיכולוגית שהם מפעילים כנגד מי שחזק מהם. אני נותן לילדים הרגשת שוּתפוּת ואינני נרתע מלהשתמש בקורטוב חוצפה, ואפילו בשמץ מתירנוּת” (‘ידיעות אחרונות’, 7.1.1972). לכאורה כולל הספר שישה סיפּורי הרפתקה בחרוזים, המתקשרים זה לזה באמצעות גיבּוֹר משותף. הפרק הראשון, “מי הוא מַה הוא מיקי מהו?”, מציג לפני הקורא את הגיבּוֹר הלץ, שביקש להקים מין קרקס כזה, “שֶׁמִּיּוֹם קִרְקֶָס קִרְקֵסוּ, לֹא קֻרְקַס עוֹד / נֵס־קִרְקֶסֶת שֶׁכָּזֶה”, אבל המקהלֶת המבולבלת שהתהוללה בו יצרה “בֵּי־הִלּוּלָא” עם חוכא־ואטלולא. הפרקים הבאים בספר מספּרים על: יֶלֶד־הפּלא לֵץ בן־עֶלץ קוּנצִיּוֹן, המשמיע מחרוזת של “קשקושים” ולהטים מבריקים; על נסיונם של מיקי ומיקה להקים חנות כל־בו הפועלת באמצעות הטלפון, ועל הבלבּולת שנוצרה בגלל הטלפון השבור; על הצגת “כוח־מוח בשותף” שהכינו מיקי ומיקה ואשר החיוֹת פוצצו אותה ב”טַרַרַם"; נסיונו של מיקי מהו לשנות את סדרי בראשית ולהקנות לשֶׂכוי את שפת אנוש, עַד שהתברר כי “זה אסון, זה שֶׂכוִינוֹש”; ואחרון חביב – “מעשה בגמליאל”, והוא סיפּוּר קורותיו של גמל פּלאי, שהיה לאניה והביא בסיוּעוֹ של מיקי קהל עולים לארץ־ישראל.

אבל קריאה רצופה בספר יוצרת בהכרח את הרושם הוודאי, כי אותם “סיפורים בחרוזים” לא היו לו, למשורר, אלא אמצעי ליצירת אותו קלֵיידוֹסקוֹפּ ססגוני צוהל וחוגג, שבו הכּל נע ומסתחרר, מתהולל ומשתובב, צוחק ולועג, מפטפט ו“מתפלסף” ומבצע להטוטי לשון ושעשועי חרוז וירטוּאוֹזיים. המשובה הקונדסית היא אֵפוא היסוד הדומינַנטי בפרקי היצירה, הכתובה רוּבּה ככולה בטורים טרוֹכיאיים, תוך סיגול מפליא של משקל “מרקיד” זה לאופיָהּ המשעשע של היצירה:

תמונה (מוגנת בזכויות) ותחתיה הכיתוב:

שער מיקי מהו – ספריַת ‘אנקורים’, תש"ז.

בתוך קלֵיידוסקופ זה מוצא הקורא גודש של מרכּיבים מתחום השעשוּע, השׂפה, המהתלה ההבלותית ועוד, שהם לעתים, אולי בבחינת עוֹשר מוּפרז השמור לבעליו לרעתוֹ, ואשר רק בגלל קוצר המצע יובאו מתוכו דוגמאות מעטות בלבד:

הנה, למשל, עשרוֹת ביטוּיי העגה, הלקוחים משׂפת השוּק ושׂפת הרחוב: היא מטוּמבֶּלֶת, מיקה המפוּנדרֶקֶת, איזה זִיפת, מקשקש לי בקוּמקוּם, אִינַאלַאבּוּק, זֶפֶק אַלַאקֶפַק וכו' וכו' – הגודשים את פרקי הספר ואשר היוּ עד אז בבחינת טאבו ו“מוקצה” בספרות־הילדים; והנה אותם משפּטים, המהווים מִבנֶה תחבִּירי שהורכב כּוּלוֹ משורש אחד: שֶׁמִּיּוֹם קִנְצַצְנוּ קוּנְצִים לֹא קוּנְצַץ עוֹד קוּנְץ כָּזֶה (עמ' 45; וראה משפטים דומים, שהורכבו משורשים אחרים, בעמ' 15, 99, 165, 182, 199); והנה אותן מִלוֹת־כלאיים, שהורכבו על־ידי איחוד צמדי מלים: סְפִינְגָמָל, מְטוּמְטֶמְבֶּל, בִּלְבּוּלָשׁוֹן, פִּילִיחֶדֶק, וכן –

והנה שמות־העצם שנגזרו מפעלים – גִּדוּפוֹנֶת, פִּצָּחוֹן, צַרְחָנִיָּה, ועוד, והנה הפעלים המחודשים, שנגזרו משמות־עצם: לְבַקְבֵּק, לְפַסְטֵק, לְפַרְצֵף, לְקַרְנֵף, וכן –

ויש ב’מיקי מהו' גם שעשועי לשון אינטלקטואליים, מסוג “למה שמוֹ גָמָל? / [כי] חֶסד לנו הוא גָמַל” (עמ' 214), ולשון סגי־נהור: “כִּי אֶת קִרְקָסִי הֵבֵאתִי / מֵעוֹלָם שֶׁל כֹּבֶד רֹאש”; וניגודים אבסורדיים: הַגָּמָל – גַּמָּד גָּבוֹהַ; וַעֲנָק נָמוּך – צָבוֹעַ (עמ' 20); וצורות הקטנה, וחריזה וירטוּאוֹזית, ושפע של צלילים אוֹנוֹמאטופיאיים, וסתם תיאורי הבלות ואי־גיון חינניים, שכּוּנוּ על־ידו פטפוטים":

אבל בתוֹך חינגה גדוּשה זו של “פטפוטים”, שהמשורר נגרר אחריהם כמו בעל־כורחו ואף מלגלג על עצמו בשל כך (דַּי, נִמְאַס כָּל הַפִּטְפּוּט לִי […] אוּף, לְגַמְרֵי נִתְבַּלְבַּלְתִּי, / מִי זוֹכֵר בַּמֶּה הִתְחַלְתִּי?), בתוך חינגת משוּבה והילוּלה קונדסִית זו מסתתרים גם בינת־חיים וכובד־ראש וערכי אדם: מאחר שננעלוּ שערי הארץ על־ידי הבריטים, נחלצים גיבורי הספר להביא עולים, “כִּי מוֹלֶדֶת נְמַקָּה / לְבָנֶיהָ מְחַכָּה”; העולים יבנו את הארץ, “וְלִבְנוֹת בְּיָם שֶׁל חוֹל / מִי יוּכַל? רַק כָּל יָכוֹל!” (עמ' 218). המשורר תוקף את השימוש המופרז במלים לועזיות: “הָלְאָה, הָלְאָה, עַם לוֹעֵז!”; הוא מתמוגג מפטפוטם של תינוקות, שהוא “רָז שֶׁל מַעְלָה, / חֵן שֶׁל טַף וְחִיּוּכָם” ומלגלג על הפּוּריטנים הלשוניים:

הוא פסק כּי לכֹּל חפץ, עת להרצין ועת לִצחוֹק:

הספר מסתיים במלה “להתראות”; ובאֶפּילוג המחורז הקצר, שכּוֹתרתוֹ “תם ולא נשלם ספר עלילות מיקי־מהו”, הבטיח המשורר כי “יֶתֶר מַעֲשָׂיו כֻּלָּם / מַקְּטַנָּם וְעַד גְּדוֹלָם / אִם יִרְצֶה הַשֵּׁם יָבוֹאוּ / בְּהֶמְשֵׁךְ מֵאֵין כָּמוֹהוּ”. אך ההמשך לא בא, ובמקומו פירסם שלונסקי – במלאות עשר שנים להופעת ‘עלילות מיקי־מהו’ – “סֵפר מארץ הלמה” ושמו ‘אני וטלי’ (תשי"ז). אך אף־על־פי שלפנינו ספר העומד ברשות עצמו, אפשר למצוא בו הֵדים ורבדים לא מעטים מ’עלילות מיקי־מהו', עד שמתעורר הרושם שהמשורר הכליל בו, כביכוֹל, קטעים ובתי שיר שנועדו לחלקוֹ השני של ‘מיקי־מהו’. הנה דוגמה אחת מרבּוֹת:

אבל חרף הדמיון החיצוני והסגנוני, ‘אני וטלי’ הוא ספר השוֹנה מאוד בצביוֹנוֹ מ’עלילות מיקי־מהו' – פיוּטי יותר, רועש ומתפּרחח פחות; כמו ביקש המשורר שבּגר לָפוּש מעט מן ההמולה הקרקסית שחולל בעלומיו. ואם כיוון המשורר את ‘עלילות מיקי מהו’ לכל עמיתיו הקונדסים הקטנים, נכתב ‘ספר מארץ הלמה’ בראש ובראשונה, כנרמז בכוֹתרתוֹ, לילדה אחת ושמה טלי. שלונסקי עצמו סיפּר, שכתב את הספר אחרי שהוֹרי נכדתו נסעוּ לארצות־הברית ו“הפקידוּ” בידיו את הילדה. “בזמן הראשון היתה טלי בוֹדדה, מסכּנה ומבוהלת”, סיפר. “עשׂיתי כל מה שאֶפשר כדי להכניס קצת שׂמחה לחייה. הייתי ממציא מִשׁחקים, מספר מעשׂיות, בּוֹדה כל מיני קשקוּשים שוֹבבניים. על יסוד בּילוּיֵינוּ המשותפים באותם חדשים כתבתי את ‘טלי בארץ הלמה’; כּללתי בספר גם כמה ‘חכמוֹת’ שלה” (‘ידיעות אחרונות’, 7.1.1972).

הספר מוּשתת אֵפוא על מסע משוּתף של המשורר ונכדתוֹ הסקרנית־החקרנית אל ארץ־השאֵלות הדמיונית. טלי הקטנה, בדומה לבני גילה החקרניים, “אוֹהֶבֶת לִשְׁאוֹל ולִשׁאוֹל ולִשׁאוֹל: לָמָּה? ולָמָּה? וְלָמָּה? וְלָם?” והסב־המשורר יוצא יחד אִתהּ למסע על כּנפי הדמיון:

הספר נפתח בפרוֹלוֹג שירי ארוך ומעניין, המגלה “איך כתבתי את הספר”: בלילה קסום אחד, שהמשורר מלבּישוֹ מחלצוֹת מֶטָפוֹריוֹת –

בּאוֹתוֹ לילה כתב הסב לנכדתו, לבקשתה, שירים אחדים, אלא שהם נדחו על־ידיה בטענה שהם “תינוֹקיים” מדי, “וְאֶצְלָהּ לֹא יִסָּבֵלוּ / חֲרוּזִים אֲשֶׁר כָּאֵלּוּ”. ואמנם השירים נראים בקריאה ראשונה כ“שלוש פארודיות, המהווֹת מידגם מייצג של רוב השירים הישראליים לילדים שאותם תקף [שלונסקי]”¹⁸³. אך למעשה אין אֵלה פָּרוֹדיות, אלא שלושה משיריו־פּזמוֹניו המוקדמים, שהושרו הרבה בשעתם: “דוֹד עצוּב” (נדפס במוסף ‘דבר’ לילדים, תרצ"ה), ‘שֶׂה וּגדִי’ (שם, יט אב תרצ"ג) ו’שִיר החצץ' הפַּטריוֹטי. למקרא התגוּבות ששׂם המשורר בפי נכדתוֹ – “זהוּ זמר מבוּטל” וכו' – נראה שהוא אמנם ליגלג מעט על אותם “חטאות נעורים” פיוּטיים שלו, שאינם מדבּרים עוד אל לב נכדתו ובני דוֹרה.

עיקרו של הספר הוא משׂחק משותף בשאלות ותשובות שמנהלים הנכדה הסקרנית והסב הפייטן; מֵהן שאלות בלשניות: מדוע קוראים לדג דג? – כי הוא מדגדג את מימי הברֵכה; ומהן שאלות אֶטיוֹלוֹגיות־“מדעיוֹת”; למשל: מדוע התייבּשה הברכה? משום שהשוֹר הקדמוני הצמא לִקלק את מימֶיה. ועוד יש בספר שירים המסבּירים “מה בין ארץ הלמה לארץ־התיקו”, ומהי ארץ־ההפך, ושיר הלל עתיר דימוּיים על “העולם הגדול וכנפי הדמיון”:

בסיוען של כנפי הדמיון נתמלא הספר בשפע של משחקי לשון ושעשועים אינטלקטואליים ופילוסופיים: החל במעשה בשני האחים הגוּרים, כֵּן־גוּרוּ הצַיתן ולֹא־גוּרוּ הסרבן, ועד גילוי הסוד “מפני מה הַדַּגמָלוּחַ / הוא מלוּח עד מאד” – מפני שהוא זריז וממוּלח…

בדומה להבטחה שחתמה את ‘עלילות מיקי־מהו’, כי יתר המעשׂים יבואו בהמשך מאין כמוהו, הבטיח שלונסקי גם בסיוּם ‘ספר מארץ הלמה’ כי “עוֹד לָנוּ נָכוֹנוּ גַם אֶרֶץ כְּאִלּוּ, / אֶרֶץ הַדַּוקָא וְאֶרֶץ בִּצְחוֹק”, וכי “לְיֶתֶר הַלָּמָּה תַּגִּיעַ הָעֵת / בְּסֵפֶר הַלָּמָּה שֶׁלִי, חֵלֶק בֵּית”. אבל המשורר וקוראיו לא זכו שתגיע העת לחלק ב. במקומו כתב, על־פי הזמנת הבימה לילדים שליד התיאטרון הקאמרי, את המחזה האגדי השירי ‘עוץ לי גוץ לי’, שהושתת על מעשיית־העם ‘בת הטוחן’¹⁸⁴. הדיאלוגים והפזמונים שבּמחזה הושתתו גם הם, בחלקם הגדול, על שעשועי לשון ולהטי לשון, שעוררו אצל אנשי התיאטרון חשש פּן לא יובנו על־ידי קהל הילדים. על סוגיה זו, ועל גישתו הבלתי־מתפשרת של שלונסקי – שהוּכחה במהרה כנכונה – סיפר בּימאי ההצגה יוסי יזרעאלי:

ואכן זכה ‘עוץ לי גוץ לי’ להצלחה בלתי־רגילה בקרב הילדים, שהוקסמו מן העלילה הדרַמָטית ומעושר צליליה. “לפתע שמעתי סביבי את הילדים שואגים משמחה ומהתלהבות”, סיפר הבימאי, “התבוננתי בשלונסקי. הוא ישב רגוע במקומו, על פניו חיוך של אושר, כאילו ביקש לומר: ידעתי שכּך יהיה, לא יתכן אחרת” (שם).

לסוגיה זו של עושר לשוני בספרי ילדים, שהיה בעיניו מוּשׂכּל ראשון, חזר שלונסקי פעמים אחדות, בעיקר כשראה צורך להשיב למבקריו, שטענו כי “בשל שׂפה זו [שלו], העשירה עד כדי מותרות, קשה להחליט למי לתת את הספר […] – אם לשׂימוֹ בארון־הספרים של ההורים, או בכוננית של הילדים” (‘על המשמר’, 16.7.1954)¹⁸⁵. בתשובתו המנומקת הצביע המשורר על הגורם ההיסטורי האוֹבּייקטיבי למחיצה הקיימת אצלנו “בין שׂפת האמנוּת שבספרות־הילדים (ואין שׂפה אחרת לספרות, כל ספרות!) ובין שפת הבית והרחוב”. המחיצה קמה, טען, בהֶעדר המסורת, המורשה “ושלשלת־היוחסין בלשון”, הקיימת בכל אומה ולשון בספרוּת־הילדים שבעל־פּה; שם מסַפּרים סבים וסבתות אגדות ובדיות לנכדיהם “בשׂפה עממית, עשירת ניבים ורבּת פיקחוּת”, וכשמגיע הילד לסֵפר, “אין הוא מרגיש עקירה והגירה לאקלים לשוני אחר, אלא הרגשת המשך ומולדת”. טעוּת היא אֵפוא לטעון, שספרות־הילדים היא “ספרות הקָמץ־אלף, הגמגום הדרדקי, הקבּצנוּת הלשונית, הדימוּיית־הציורית”. ואִם אצל אומות־העולם המתוקנות צמחה ספרות־הילדים משׂפת הלשון של האב, יהיה התהליך אצלנו הפוך: “אצלנו תפרח הלשון מן הספר אל העם (דרך הילדים!), ואחר־כך, בבוא הגאולה השלמה – שוב מן העם אל הספר” (‘ילקוט אשל’, עמ' 158–159).

משום כך גם טען שלונסקי, כביאליק בשעתו, שאַל לו לסופר “לרדת לקומה הנמוכה של הבנת הילד”, אלא לנסות ולהעלותו אליו: “הילד רוצה תמיד ‘לטפס אל על’. […] ואין לחשוֹש, שמא לא יבין הילד משהו; אי־הבנה היא תמיד מעורר ליצירה. לא יבין – וּבכן ישאל!” (שם, עמ' 155). על כן היתה בעיניו תמיד שפת ספרות־הילדים, “במידה שפּייטני־אמת יוצרים אותה – שׂפת החן, שפת היוחסין, שפת השפע, שפת משׂחק הצבעים – לחם חוק לילדוּת” (שם).

ג. “יַד סוּכּר על שׂפתי דבש” – נתן אלתרמן

בתי שיר אלה, שהקדיש נתן אלתרמן בחשוָן תש"ו לאברהם שלונסקי, שהיה עורכו הראשון וגם כעין “אב רוחני חדש”¹⁸⁶, יפים ברוּבּם ללא ספק גם לאלתרמן עצמוֹ. שכּן גם שיריו שלו גרמו וַדאי לא פעם סחרחורת מענגת לעברית בוִירטוּאוֹזיוּת שלהם, וגם בּוֹ וּבשירתו היִיחודית היו העברית וקוראיה הגדולים עם הקטנים מאוהבים כל השנים. זאת ועוד: מאז ראשית דרכּוֹ הספרותית היתה יצירתו של אלתרמן לחלק בלתי־נפרד מן המציאוּת הארץ־ישראלית רבּת התמורות.

בן חמש־עשרה היה נתן אלתרמן (ורשה, אב תר"ע/1910 – תל־אביב 1970) כשעלה לארץ־ישראל ונכנס ללמוד בגימנסיה ‘הרצליה’ בתל־אביב. אבל עוד קודם לכן ספג בבית־אביו, המחנך־הסופר יצחק אלתרמן (ראה פרק ז/ב) את התרבות העברית וגם עשה את נסיונותיו הפּיוּטיים הראשונים. האב הגאה הראָה כּמה מבּיכּוּרי השירים של בנו לביאליק, בעת שביקר בביתו, והמשורר הנערץ טפח על כתפו של הנער, וחזה לו גדולות. בגיל ארבע־עשרה, בשעה שלמד בגימנסיה העברית ‘מגן דוד’ בקישינב (מוֹלדאביה), פּירסם בעיתון־התלמידים ‘ניצנים’ את שירוֹ “לטוּ בשבט” (עדיין בהברה “אשכנזית”), שחרף סימני הבוסר הבלתי־נמנעים, אפשר למצוא בו גם את החתירה לשלמות במצלול, במִקצב ובחריזה, שאיפיינה תמיד את שיריו לילדים ולמבוּגרים:

שירים אחרים – בעיקר שירי טבע, שירי ציון ובָּלָדות, שהשפעת ביאליק ניכרת בסגנונם – פירסם בגיל ארבע־עשרה – חמש־עשרה, ערב עלייתוֹ, בבטאוני תנועת־הנוער ‘פרחי ציון’ בקישינב (הובאו על־ידי ב“י מיכלי בתוך מסתו “הנער המשורר”, ‘מסה ופולמוס’, תשל”ה). היו אלה, כהגדרת דן מירון, “שירים של ‘ילד טוב’, המנחש אולי מבלי שיהיה מוּדע לכך בעצמו בדיוּק מה שמצפּים ממנו אביו ומוריו והמשתמש במיוּמנוּת הלשונית המסויֶמת שקנה לעצמו כבמכשיר לנשׂוֹא חן בעיניהם” (‘ידיעות אחרונות’, 23.9.1983).

כשהגיע אלתרמן הנער ב־1925 לארץ, התגורר בבית דוֹדוֹ (אחי אִמוֹ) שלמה זלמן לייבוביץ, הוא המורה וסופר־הילדים הפוֹרה ז' אריאל (ראה פרק ח/א). יחסי חיבּה הדדיים נרקמו בין הנער המתבּגר והמופנם לבין המחנך רך־ההליכוֹת, שעוֹרר בו בהדרגה עניין מחוּדש בספרות־הילדים והפגישוֹ מאוחר יותר עם יצחק יציב, עורך המוסף לילדים של ‘דבר’. אז גם התחיל נמשך אל הווי־החיים הססגוני והחופשי של תל־אביב הקטנה, שאחר־כך הִרבה לשיר ולפזם עליה ולתאר איך “כָּל תֵּל־אָבִיב מִתְפָּרֶצֶת לָרְחוֹב / אֶל גַּן פַּנָּסֵי הַחַשְׁמַל הַפּוֹרֵחַ”. ואם נמנע מלפרסם שירים בתקופת לימודיו בגימנסיה ‘הרצליה’, אין ספק שאוזנו קלטה את הצלילים החדשים של משוררי הארץ – שלונסקי, אורי צבי גרינברג, יצחק למדן וחבריהם – שחתרו למצוא דרכי ביטוי חדשות ומשוחררות.

את שיריו הראשונים, שנדפסו בבטאוני ה“מודרנה” של הימים ההם ‘כתובים’ ו’גזית', שלח אלתרמן מנאנסי (צרפת), שאליה נסע ללמוד הנדסה חקלאית; וברוּבּם ניתן לחוש את העוצמה הפיוטית, הממוזגת בינה ורוך, שאיפיינה את שירתו הלירית. שם, בצרפת, נמשך בין השאר גם אל סיפּוֹרת ההרפתקה האנתרוֹפּוֹלוגית, ובאחד הרוֹמָנים הראשונים של ז’אנר זה – ‘המלחמה לאש’ מאת ז’וֹזף אנרי רוני (הבכור) – אף ניסה לראשונה את כוחו כמתרגם (יצא בתרצ"ג בסִדרה ‘מנחה לנוֹער’ של הוצאת שטיבּל¹⁸⁸). רוֹמן רב־תהפּוּכות זה, הרצוּף נוֹפי פּרא וּדמוּיוֹת ציידים פרֶהיסטוריים, שהמתרגם הטירון התייגע – ולא תמיד בהצלחה – למצוא שווי־עֵרך עבריים למאות המונחים והשמות מעולם החי והצומח שהספר מלא אותם, השפּיע במידה בלתי־מבוטלת גם על עולמו הפיוטי: בשירוֹ המודפס הראשון, “בְּשֶׁטֶף עיר” (‘כתובים’, כג אדר תרצ"א), הוא רואה את האדם המודרני כנִינוֹ הערירי של “אָב קַדְמוֹן בנֵבֶךְ עֵת […] עֲבוֹת שֵׂעָר וּרְחַב־כַּפּוֹת”. ואת ראשון שיריו לילדים הוא מקדיש ל“גָד גִּבּוֹר צַיִד” (מוסף ‘דבר’ לילדים, יב חשוָן תרצ"ג), המכתיף על עצמו – בדומה לצייד הקדמון – את דאגות הפרנסה של ביתו ומבטיח לאמו חגיגית: “אִמָּא, צַיִד רַב אָבִיא”.

כבר בשיר־ילדים מוקדם זה, שהוא למעשה עיבּוּד חופשי של שיר־ילדים רוסי, מצויות מרבית הסגולות הטובות, שאיפיינו את שירת אלתרמן לילדים: הוּמוֹר רך, ששולבו בו קונדסוּת ילדית עם כובד־ראש, שעשועי לשון עם רמיזות דו־משמעיות, חריזה מבריקה רבּת הפתעות ומִקצב קולח, שיבּוּץ שׂפת יומיום בתוך טורי פיוט, דימויים ציוריים מקוריים וחיבּה עזה לעולם הילדוּת ולכל המקופל בתוכו. שיר קטן וחינני זה מסַפּר על זאטוט שחשק לצאת לצַיִד, ובאין לו רובה יצא לדרך מצויד במטאטא, כיוון וירה בשפן ובעורב בלי שהבהילם:

אם שיר קצר ולגלגני זה חסר עדיין את השלמות האלתרמנית המאוחרת, הלכו כליו השיריים והשתכללו משיר לשיר. רוב שיריו לקוראים הצעירים – מקור ותרגום – נדפסו אז במוסף החודשי לילדים של ‘דבר’ (תרצ“ד–תרצ”ה). שני שירים קצרים ונשכחים נדפסו בשבועון ‘עתוננו’, ואחד מהם אף נעלם מעיני העורכים והמכנסים של כתבי המשורר ולא נכלל בכרך ‘אלתרמן לילדים’ (תשל"ב. יצא במלאת שנתיים למותו). שיר עלום זה, “הָרַכֶּבֶת” (‘עתוננו’, ד טבת תרצ"ד), מושתת על הצלילים האונומטופיאיים שמשמיעים הקטר והקרונות, והנה הוא בשלמותו:

שיר אחר שלוֹ – “ילדה, כלבלב ופעמון” (‘כלנוע’, גליון הילדים, ערב חנוכה תרצ"ג) – הוא בלא ספק אחד השירים המקסימים שנדפסו בארץ באותה עת. זהו מעין זֶמר־ערב רפסודי עתיר דימויים וצלילים, המדמה את שעת הערב המתקרבת לילדה כחלחלה, המוליכה בידה האחת כלבלב (הוא הענן) ובידה האחרות פעמון (הוא הירח):

בין שירי־הילדים האחרים שכתב אז אנו מוצאים שירי טבע ומזמורי חג, סיפורים בחרוזים ובָּלָדות וכן תרגומים אמנותיים, הנקראים כמקור. הנה הבָּלָדָה הפַּתטית “אבא נלחם לחופש”, המסַפּרת על גורלה של משפחת פועלים במרד “וינה האדומה” (פברואר 1934): האם חיוורת־הפנים אומרת לבנה הקטן: “לוּ הָיִיתָ כָּעֵת בֶּן שֶׁבַע / הָיִיתָ יוֹצֵא עִם אַבָּא לָרְחוֹב”; והילד בן השש וחצי מטפּח בלבּוֹ תקוה כּבוּשה: “נְחַכֶּה… אוּלַי זֶה יִמָּשֵׁךְ עוֹד חֲצִי שָׁנָה”, וכשיהיה בן שבע סוף סוף “אֵצֵא גַם אֲנִי לָרְחוֹב”… והנה הפּוֹאֶמָה רבּת־החן “היורה”, שהשפעתו הברורה של קורני צ’וקובסקי¹⁸⁹ ניכּרת במִבנהו, באוִירתו הרצינית־שובבנית ובטכניקת המִקצב והחריזה, הזורמים באופן הרמוני כל־כך:

והנה השיר הדרמָטי הארוך “נס גדול היה פֹּה”, שזכה במהרה לפּוֹפּוּלָריוּת רבּת־שנים בזכות רוּח העליצות המשועשעת שבּוֹ, הוצג ודוקלם והועתק למקראות ולאנתולוגיות. מסוּפּר בו, כנרמז בשמו, מעשה פנטַסטי שהתרחש באחד מלילות חנוּכּה, שבּוֹ החליטו כלי הבית לערוך הצגת חג וחילקו ביניהם את התפקידים: המטאטא בעל הזקן הנאֶה בחר לעצמוֹ את תפקיד מתתיהוּ הזקן, המשפך הבכיין “שפך דמעות כמים על חורבן ירושלים”, ואילו הכלבלב המסכן אוּלץ בעל־כרחו למלא את תפקיד אנטיוכוס…

בדומה ל’מיקי־מהוּ' של שלונסקי, נתחבּב גם “נס גדול היה פֹה” אחרי הדפסתו במוסף לילדים¹⁹⁰ על הקוראים הרבּים, עד שידעו קטעים שלמים ממנו בעל־פה וכמה מחרוזיו ה“מפולפלים” – נֶסַדֵּר מִשְׂחָק עַלִּיז / דַּוְקָא דַּוְקָא לְהַרְגִּיז! […] שְׁתֹק, טִפֵּשׁ, אָמַרְתָּ שְׁטוּת, / בְּעַצְמְךָ אַתָּה סְמַרְטוּט! – היו לאמרות־כנף נפוצות.

כדרכו ביצירותיו לגדולים, פירסם אלתרמן גם את שיריו הראשונים לילדים בכתבי־עת, בלא שטרח להוציאם אחר־כך בספר (רק אחרי מותו הם כּוּנסוּ בכרך ‘לילדים’, תשל"ב¹⁹¹). יוצא מכלל זה השיר הסיפּוּרי ‘האפרוח העשירי’, שהופיע כעשר שנים אחרי פִּרסומו הראשון בחוברת דקה – ובאי־אלה שינויים מהוּתיים. בהדפסתו הראשונה בשער המוסף לילדים של ‘דבר’ (כד אלול תרצ"ג), נוֹעד השיר לקדם את פני השנה החדשה, ועל כן ניתן לו שֵם ארוך וסמלי: “בֵּין תַּרְצָ״ג וּבֵין תַּרְצָ״ד בָּא גָּד”. האפרוח, שבּוֹשש לצאת מקליפּתוֹ, סימל שָם את השנה המתמהמהת לבוֹא; ולאחר שהאב הִכּה במקור וַיהי אוֹר – מסתיים שם השיר בבית אֶפּילוֹגי (שהושמט מן הנוסח המאוחר):

במעשׂיה עליזה זו על רבּי זרח התרנגול, שקרא לעשׂרת בניו בערב ראש־השנה כדי לברכם בשנה טובה לפני לכתו לבית־הכנסת וגילה שאחד חסר, ועַל המהומה שהתחוללה עד להולדת האפרוח העשירי, הפגין אלתרמן שוב את שליטתו המפליאה ברָזי היצירה; גם כאן זכוּ הקוראים הצעירים בבתי שיר ספוּגי חֵן, שכּל מלה בָּם קשורה לאחותה בחוטים סמויים וקסומים, והמלים זורמות במִקצב טרוֹכֵאי רהוט ומתקשרות למארג ססגוני של מראות וקולות וחרוזים:

תמונה (מוגנת בזכויות) ותחתיה הכיתוב:

שער ‘האפרוח העשירי’ (‘מחברות לספרות’, תש"ג)

אפשר למצוא ביצירה זו מוטיבים ורמזי מוטיבים מן הפולקלור היהודי והכללי: קישור הולדת הבן עם הולדת שנה חדשה; הבּן האובד, שיש בו רמז לסיפּוּר מכירת יוסף (“אין זאת כי טָרוֹף טוֹרַף”); האב המושיע, וכן מוטיב עשֶׂרת הבנים, שאלתרמן חזר עליו מאוחר יותר בצורה שונה מאוד ב‘שיר עשרה אחים’¹⁹².

אחרי שיר־החג הקטן “סוּכּתנו” (‘עתוננו’ תרצ"ה) חלה אצל אלתרמן הפסקה של עשרים ושלוש שנים בפִרסום יצירות־מקור לילדים, הפסקה שקשה למצוא לה הסבּר המניח את הדעת אצל יוֹצר פורה כמותו. הקוראים הצעירים, חסידיו הנלהבים, נאלצוּ להסתפק אֵפוא בפרק־זמן זה בשירי הזֶמר ובפזמונים הרבּים ש“אימצוּּ” לעצמם, מהם שהושרו בבתי־הספר ובתנועות הנוער ואף נדפסו במקראות: “אֵיזה פלא”, “שיר העֵמק”, “שיר המחנה”, “שיר בוֹקר”, “למרחקים” ועוד (ראה: ‘פזמונים ושירי זמר’, ב, תשל"ט). אחר־כך שׂמחוּ לקרוא את תרגומיו האמנותיים לפּוֹאֶמות האפריקניות של קוֹרנֵי צ’וּקוֹבסקי (‘לימפּוֹפּוֹ’, ‘בַּרמַלַי’), לשיריו וסיפּוּריו של אליעזר שטיינבַרג (‘חרוזים ומעשׂיוֹת’, תש"ג) ולשירֶיה הסיפּוּריים של קדיה מולודובסקי (בתוך ‘פתחו את השער’, תש"ה), שהוֹפיעו כּוּלם תוך פרק־זמן של שנתיים – שלוש. כן תירגם אז את החרוזים ההבלוּתיים של א"א מילן לספר ‘פּוּ הדֹב’, בלא לחתום את שמוֹ עליהם.

בשנת תשי"ח, עם חגיגות העשור למדינת־ישראל, הגיש אלתרמן לקוראיו הצעירים את ‘ספר התיבה המזמרת’ שלו, ובו שלושים וחמישה שירים, שכּוּלם ראו בו אור לראשונה. ואף־על־פי שגם בשירים־פנינים אלה שולבו ביד־אמן עלילה ופיוט, בינה עם שעשוע, מוּתנָה ברוּבּם אותה רוח משובה אלתרמנית קונדסית שאיפיינה כּל־כּך את ‘האפרוח העשירי’, “נס גדול היה פה” ושאר שיריו לילדים, שכתב בשנות השלושים הראשונות, והוא אז משורר צעיר שלא מלאו לו עדיין עשׂרים וחמש שנה. זאת ועוד: ברבּים משירי ‘ספר התיבה המזמרת’ אנו מוצאים מוֹטיבים והדים ברורים, שכמו הועברו לכאן – בשינוי צורה, כמובן – משירתו הלירית והפּוּבּליציסטית למבוּגרים. כבר שיר־הפתיחה המֶלודי, המסבּיר את טעם שמו של הספר –

עשׂוּי להעלות בזיכּרון את “תיבת הזִמרה נפרדת” (מתוך ‘כוכבים בחוץ’) ואת בעל תיבת־הזמרה ושיריו (מתוך ‘פוּנדק הרוחות’). וכשם ש’סֵפר התיבה המזמרת' פותח בשיר־הַלל לאיש שיצא “אֶל דַּרְכֵי נְדוּדִים” ובשובו מדרכיו ישב לכתוב את קורות מסעיו (“מסעות בנימין מטוּדֶלה”), כך נפתח קובץ־שיריו הראשון של אלתרמן, ‘כוכבים בחוץ’ (תרצ"ח) בשיר על ציפּיית הענן והאילן לשובם של ההלך עובר־האורח ושל הניגוּן שנזנח לשווא¹⁹³.

השירים הסיפּוּריים, הכלולים בשער הראשון של ‘ספר התיבה המזמרת’, מוקדשים ברובם לגיבּוֹרים מיוחדים במינם, המלהיבים את דמיון המשורר וקוראיו, והקשורים ברוּבּם בהיסטוריה ובתרבות העברית: לצד בנימין מטודלה פוגש הקורא הצעיר את המשורר־המצביא שמואל הנגיד ערב הקרב הנודע על גרנדה; את אישי העבר האבּירים, שהיו להם שמות כּבּירים; את סַפּני שלמה המלך, שהיו “חֶבר עַז מאין כמוהו”; את אנשי העליה השניה הצעירים, אשר כל רואיהם אמרו עליהם: “איזה מין בני אדם משונים!”¹⁹⁴ ואחרונים חביבים בשער זה – הדמויות ה“דקדוקיות” שהמשורר הפיח בהן רוּח־חיים ועשׂעָן גיבּוֹרוֹת של שירים סיפּוּריים ארוּכּים, ספוגי הוּמוֹר ובינה: מעשה ב־ף סופית שנעלבה ויצאה מן האלפא־ביתא, בהוֹתירהּ את כל ההתחלות בלי סוֹ… ומעשה בחיריק קטן, שהחליט להוכיח שאיננו סתם “רבב־שבּכתב” ועל כן יצא לדרך, טיפס ועלה וטיפס על הר־וָו, עד שהגיע אל ראשו ויצר את החולם. הנה כך למדוּ הכל לדעת, שגם חיריק קטן ואמיץ יכול לחולל גדולות.

אבל לא רק החיריק, כמובן, שירי השער הבּא – “צרור נפלאות הקרקס” – מסַפּרים על הגדולות והנפלאות שמחוללים הז’וֹנגלֶר והרוֹכבת, האיש החזק והחַשָּׁב־הַכַּשָּׁף, הלהטוּטנים ושאר אנשי הקרקס. אוהלי הקרקס, יחד עם היריד והפונדק, הִפְרוּ כידוע כל השנים את עולמו הפיוטי של אלתרמן; ואִם באחד משיריו המוקדמים (“קרקס”) כתב בהתפעלוּת של נער מבוּגר: “כָּל יַלְדוּתְךָ שְׁלֵמָה עוֹד / כְּאָז בִּי, הַקִּרְקָס!”, גדש גם מחרוזת זו של שירי קרקס לילדים בעושר ססגוני, שנמהלוּ בּוֹ התפעלות ילדותית, הומור ובינת קשישים. הקרקס רחב־המידות נראה בעיניו כמין ידיד שמן וטוב, שמכּיסיו נושרים נפלאות לאין ספור:

ולאחר שתיאר את כל הנפלאות שראה בזירה, והגיע למסקנה כי “הַקִּרְקָס הוּא אוּלַי הַמָּקוֹם בּוֹ שַׁלֶּטֶת / בִּמְלַאכְתּוֹ הַשְּׁלֵמוּת הַמֻּחְלֶטֶת”, סיים המשורר מחזור־שירים זה בדבר תודה, שמשתמע ממנה “כִּי טוֹב שֶׁמִּסְתּוֹבֵב הוּא בָּעוֹלָם”.

ואחרי שנדַמּוּ תרועות הקרקס ישב המשורר וחתם את ספרו ב“שירי שׂיחתן של בריות”; ובריות אלה אינם אלא בעלי חיים קטנים ומצניעי לכת ברובם – סנאים ומרמיטות, תוכּיים וטווסים. זיקיות וצבים – המוצגים כיצורים אנושיים מאוד, שחוֹננו ברגשות, בבינה ושנינה, ואפילו בכושר ביטוי. הנה הוא התוּכּי, שדיבּוּרוֹ כמעיין המתגבר, “רַק עוֹד אֵין הוּא מֵבִין מַה שֶׁפִּיו מְדַבֵּר”; והנה הצב הסב, שקוראים לו צַבָּא וּ“מִסְתּוֹבֵב הוּא בַּחוּץ בְּלִי לָצֵאת מִן הַבַּיִת”; והנה שׂיחתן של שתי פָּרוֹת משה רבּנוּ:

אותן בריות קטנות היו בעיני המשורר כפלא הבריאה, ואילו מחשבת האדם היתה בעיניו כישוף – פלא שאין דוגמתו (‘ספר התיבה המזמרת’, עמ' 128). אין תימה אֵפוא, שכּתב באחד מפזמוניו כי “האדם הוא חידה הפותרת חידות” (“תשבצים”, ‘פזמונים’, עמ' 177); ואילו במאמר מאוחר כמו תיקן עצמו ואמר: “למעשׂה, האדם הוא חידה החוֹשׂפת חידות חדשות” (“עץ־החיים במשתלה”, ‘מעריב’, 19.1.1968). המשורר אלתרמן, שתהה בשיריו לקטנים ולגדולים על פלאי היקום, נמשך כילד אל החידה העממית, שמצא כי “יש בה מרוּח השירה […] ומידות של פיקחות וצחוק”, “הִיא יָפָה, כַּמְפֻרְסָם, לְחִדּוּד הַמֹּחַ / וּבִכְלָל לְבִלּוּי הַזְּמָן” (“החידה הרוסית”, ‘הארץ’, 7.3.1941). כבר בשעה שישב לעבּד לתיאטרון את הקומדיה השנונה של סמי גרונימן ‘שלמה המלך ושלמי הסנדלר’ (תש"ג), הפליא לנסח בין את חידוֹתיה המחורזות של מלכת־שבא, שאפשר לפָתרן בדרכים שונות, להראוֹת כי “בֵּין דִּבְרֵי חָכָם וּבֵין דִּבְרֵי טִפֵּשׁ / כְּאִלּוּ אֵין הֶבְדֵּל, הֶבְדֵּל בְּכָל־זֹאת יֵשׁ”¹⁹⁵. במשך שנים אסף המשורר מאות חידות מן הפולקלור העולמי, כתב אותן מחדש והלבּישן מחלצות אלתרמניוֹת רבּות חן. חלק מהן פירסם בכתבי־עת (בעיקר ב’דבר לילדים' תשכ"ב, במדור “חידות עם ועם”), ובאחרית ימיו ערך אותן כדי להוציאן בספר, עם “הקדמה מקיפה, כּתוּבה לצעירים”, שלא הספּיק לכתוב אלא את ראשי פרקיה. כשנה אחרי מוֹתוֹ הוֹפיע ‘ספר החידות’ (תשל"א, עם אחרית דבר מאת מנחם דורמן), ששפך אור על צד נסתר בעולמו של המשורר.

כל אחת משלוש־מאות החידות, הערוכות על־פי נוֹשׂאיהן בּשישה שערים בעלי שמוֹת מחורזים ארוּכּים (למשל: “חלק ששי מרבּה חקר ודורש עמוקות בפליאות חריפות ודקות”), היא בחזקת שיר קטן שיש בו תמיהה, סקרנות והפתעה. לעתים מובא הפתרון בראש החידה ככותר:

יש שהפתרון אינו כתוב, אלא מרומז בציור המלַווה את החידה; ויש שהפתרון מובא בסיום כחרוז משלים – ואזי הוא חלק בלתי־נפרד מגוף החידה; למשל:

למקרא אסוּפת חידות מהנה ומחכימה זו – ראשונה בסוגה וּבהיקפה בספרות־הילדים שלנו – מתחוורת יותר ויותר משיכתו של אלתרמן אל ז’אנר בין־לאומי קדום זה: “נוֹשאיה הראשונים של החידה צריכים להיות נכסיה הראשוניים של התרבות”, כתב על דף, שאמור היה להיות, ככל הנראה, טיוטת הקדמה לספר, “חידות הרבה יחד אינן רק כמות; הן מצטרפות לעולם – עולם של קסם וכישוף”.

החידות שבספר הן, כמובן, פרי תרגום ועיבּוּד ברוּבּן, ואלתרמן יגע להעבירן לעברית “בּרוּח הדברים, בסגנון, במידת הפיקחות או הצחוק או המרירוּת”. כל השנים, מאז ראשית דרכו, הִרבה אלתרמן לפרסם תרגומי שירה וסיפורת, דרַמוֹת וּבָּלָדוֹת וגם חידות. לעיל נזכּרוּ כבר כּמה מן היצירוֹת, שתירגם בשביל ילדים; אפשר גם לציין בוודאות, שכניסתו של אלתרמן אל ספרות־הילדים היתה (בדומה לכניסת ביאליק בשעתו) בסיפור מתורגם¹⁹⁶. החל בשנת תרצ"ג פירסם בעִתוני הילדים, לצד שיריו המקוריים, גם כמה וכמה שירים מתורגמים, המצטיינים בכל אותה קלילוּת אלתרמנית ספוגת חן:

בחורזים קולחים־טופפים אלה מסתיימת הפּוֹאֶמה התיאורית “מי ימצא את סוף הדרך” מאת סרגיי פדורצ’נקו, המתארת את מחזור־המים בטבע. היצירה, שנדפסה לראשונה בנוּסחהּ העברי המבריק של אלתרמן במוסף ‘דבר’ לילדים (יז כסלו תרצ"ג), נכללה כעבור שלושים שנה בקירוּב בכרך האלבומי ‘ערדל־הפלא – הצגות משעשעות וסיפורי שיר’ (תשכ"ב), לצִדן של חמש יצירות נוספות, מתורגמות כולן מרוסית: “ערדל־הפלא” (סרט־מתח מלא הרפתקות מוצלחות)" מאת ג' מטבייב; הסיפּוּר המחורז “הזנבות” מאת חוקר־הטבע ויטאלי ביאנקי¹⁹⁷, סיפור התחרות “מי יגיע ראשון?” מאת יֶבגני שוַרץ¹⁹⁸, וכן “מחרוזת הופעות בקומדיה מרתקת, / לא תוכלו לשבת בשקט” מאת נ' גרַאנט בשם “להקת היער”, הרצופה חרוזי שיר מלאֵי חדוַת חיים:

כל היצירוֹת הללוּ נוֹשׂאוֹת, בנוּסחן העברי, את חוֹתמוֹ הססגוֹני המובהק של אלתרמן, והן נקראוֹת כיצירוֹת מקוֹר ממש, בלא שהקוֹרא יחוּש כלל כי תרגוּם לפניו.

יצירתו הלא־רבה יחסית של אלתרמן לקוראים הצעירים, שהיתה (בדומה ליצירתו למבוגרים) לנכס קיים, המעניק שעות של חוויה מעשירה לקטנים ולגדולים, הטבּיעה אַמות־מידה חדשות בשירת־הילדים שלנו. שיריו – כמוהם כשירי שלונסקי ולאה גולדברג – השפּיעוּ על משמרת היוצרים לילדים בני דור המדינה לבקש אֶת השילוּב ההרמוני האמנוּתי של מלים וצליליהן, נושא ורעיון, היתול וכובד־ראש. ובתוך כך – כתב אלתרמן –

באותה עת לערך, שבּהּ נכתבו שורות אלה, שׂוֹחח משורר אחר לילדים עם קוראיו הצעירים על ברכת השיר, ובין השאר כתב דברים אלה:

דברים אלה כתב זאב, ששיריו הראשונים נדפסו – לצד שירי אלתרמן לילדים – בגליונות הראשונים של מוסף ‘דבר’ לילדים. לו ולשיריו מוקדש הפרק הבא.

ד. “ללקט רסיסי טל” – זאב

דברים אלה על השירה כּתב זאב במדוֹרוֹ השבועי ‘שׂים אל לבך’ (‘דבר לילדים’ תש"ח, עמ' 202), ודומה ששום יוצר לפניו לא השׂכּיל להסביר כּך לילדים את מהותם של השָׁר והשיר; וחרף כלליוּתם המדוּמה, ביטאו ללא ספק גם את ה“אני מאמין” של כותבם כמשורר לירי לילדים; כּפי שכתב בהמשך הדברים:

זאב, שדרכו הספרותית התחילה – בדומה לזו של שלונסקי ואלתרמן (בכתיבתם לילדים) – בגליונות הראשונים של מוסף ‘דבר’ לילדים (תרצ"ב ואילך), הציג ביצירתוֹ מעין פָּן שירי נגדי של שני עמיתיו אלה. מה הם היוּ נאמנים תמיד לכללי המִקצב המדויק והחריזה המבריקה והפליאוּ לעשות בהם, התנתק זאב מכּבלי השִגרה וממגבלות המשקל והחרוּז המקוּבּלים וסלל לעצמו נתיב אישי יִיחוּדי; ומה הם העדיפו לכתוב לילדים בנימה קלה, משעשעת קונדסית, היתה שירת זאב ברוּבּה ליריקה צרופה, המבטאת (כלשונו) את “שירת העולם הפּוֹעמת בלבנו”. ואם היתה כתיבתם של שלונסקי ואלתרמן לילדים חלק קטן – חשוב, אמנם, אבל מִזעָרי – במכלול יצירתם, כיוון זאב את כל כתיבתוֹ לילדים בלבד, ובכך היה מן הגדולים בתקופתו, ואולי הגדול שבהם.

מעט מאוד ידוע לנו על ילדותו ונעוריו של זאב שנקרא בשמו המלא הראשון אהרן זאב וַיינטראוּבּ (סוקולוב, פולין, 1900 – תל־אביב 1968). בבית אביו, הסוחר־הנוסע חובב הספר, רכש את ראשית ידיעותיו בעברית ואת חיבת הקריאה. בפעמים המעטוֹת, שבּהן הזכיר את ילדוּתוֹ, ציין את יחסם החם של אביו ואִמוֹ אליו ואל אחיו. בעיר־הולדתו למד בבית־ספר עברי ואחר־כך סיים סמינר למורים כדי להיות מחנך בישראל. חוויה טראוּמָטית, שחָוָה בגיל עשׂרים, הטביעה בו חותם עמוק וכעבור שנים נהג לשוב ולסַפּר עליה. ב־1920, בעיצומה של מלחמת רוסיה – פולין, הואשם בפתיחה באש לעבר חיילי הצבא האדום שנעוּ לעבר ורשה, נדון למוות והוצא אל חורשה מחוץ לעיר, שם הועמד מול כּיתת יורים. מטוס פולני, שהופיע באותו רגע והטיל פצצות, עורר בהלה בקרב החיילים שמיהרוּ לתפוס מחסה, וזאב ניצל את המהומה ונמלט. זמן־מה הסתתר, ולאחר שהשׂיג לעצמו תעודות על שם זאב צ’רניאצקי עלה ב־1925 לארץ־ישראל. מאז היו כל שנותיו בארץ קודש לחינוך. תחילה לימד בקבוצת דגניה ואחר־כך בא לתל־אביב והיה בין מייסדי בית־החינוך לילדי העובדים. יחד עם חבריו ניסה ליצור חברת־ילדים עצמאית, לצמצם ככל האפשר את המחיצוֹת בין מורה לתלמיד, לפתח אֵמוּן הדדי, לעבוד יחד ולחיות יחד, לחנך יותר מאשר ללמד. כּעבוֹר שנים סיפּרוּ חניכיו, כיצד קנה זאֵב את לבּם באישיותו הקורנת, באופיוֹ, בשירים שאמר: שכּן, הטעים, “לפני שהעליתי את השיר בכתב, אמרתי אוֹתוֹ בעל־פּה.”

שירים אלה, שנכתבו אל נכוֹן בראש ובראשונה כדי “לומר” אותם לילדי הכּיתה, נמצאו אצלו בכתוּבים זמן מועט לפני שמסר אותם להדפּסה²⁰⁰. רק בקיץ תרצ"א באו אליו ברכה חבס ויצחק יציב וסיפרו לו על המוסף שעומד ‘דבר’ להוציא לילדים: “פסענו בחולות תל־אביב”, סיפרה חבּס, “לעבר צריפי בית־החינוך לילדי העובדים, אל המורה זאֵב, לבקשו שיתן לנו יד במפעל החדש”²⁰¹; והוא נענה ונתן להם צרור משיריו. וכשהופיע מקץ חודש גליון א של המוסף (כא תשרי תרצ"ב) – פתח אותו שירו של זאב “בעין חרוד”:

בתוך אותו גיליון ראשון נדפס שיר שני של זאב – “יש לי דוד בנהלל”.

הנה כך נפתחה דרכּוֹ של זאב בספרות־הילדים שלנו בשני שירי הַלל לעובדי האדמה בעמק: שיר־הַלל לחיים השיתופיים בקיבוץ, שם כּוּלם “יַחַד יוֹשְׁבִים לֶאֱכֹל, / יַחַד יוֹצְאִים בְּמָחוֹל”; ושיר על איש המושב, המשמש מופת לבן העיר, הוא הדוד מנהלל, אשר “לַעֲשׂוֹת הַכֹּל יוּכַל”²⁰³. היום “יוֹדעים כולם בעל־פה שירים אלה”, כתב נחום גוטמן, שאייר את השירים ברישוּמים ספוגי אוֹר. “אז היה בהם חידוש גדול: הם היו כחלון שנפתח, ודרכו אנו רואים את החיים שלנו פֹּה […אנו] קוראים בהם, מציצים דרך החלון ורואים כל מה שיש בשיר” (‘דבר לילדים’, כד אדר תשט"ז, עמ' 8–9).

צדק נחום גוטמן: היו בשירים אלה חידוּש מרנין, ואפשר לראותם בגדר תמרור וציון־דרך בשירת־הילדים שלנו. באותם ימים ממש, שבּהם סיפּרוּ אליעזר שמאלי וצבי ליבּרמן־לִבנה לקוראים הצעירים על חלוצי העמק והגליל, על השומרים ועל ילדי השׂדה הראשונים, תיאר זאב חיים חדשים אלה בשיריו הראשונים; והוא תיארם בשׂפת־ילדים פשוּטה וטבעית – כגון: אַתָּה יוֹשֵׁב, קוֹטֵף וְאוֹכֵל" – שעם כל פשטותה מבשׂם אותה חן פיוטי, השואב את אשראתו מן המקורות; למשל:

בדומה לעמיתיו המסַפּרים, שר זאב באותן שנים גם על הבחורים שלנו היודעים הכל, ועל האח האמיץ שומר הגליל, הצוחק ואומר לאמו:

בהדרגה נעשׂו רבּים משיריו ליריים יותר, חווייתיים יותר, נוגעים בעולמו הפנימי של הילד המתיחד עם עצמו. אז, מתרצ"ה ואילך, פירסם בין השאר את שיריו “יוֹנים לבנוֹת”, “איך ענדתי את הזר לראש אחותי”, “התגעגעתי על האדמה”, והשיר המפוּרסם אולי מכולם, שהִפעים בקסמוֹ ודיבּר אל לבות הקוראים הצעירים:

שירים אלה, בעלי הפשטות הצלולה, שההתרחשות החיצונית והחוויה הפּנימית היו בהם למִקשה אחת ונהפכוּ חלק בלתי־נפרד מנוף־ילדותם של בני הדור ההוא. הם אמרו כבוד לקורא הצעיר, אשר חש כי כותבם רואה אותם כשווי־ערך אליו; ובתת־ההכּרה אולי חש גם בכובד האחריות שנטל הכותב על עצמו בשבתו לכתוב את שיריו. שהרי כך אמר זאב: “לכתוב לילד זה לא לכתוב סתם לאנשים; זה לכתוב למשוררים, לאלה שכל חושיהם עדיין פתוחים לקלוט את העולם מבראשיתו”.

כך, באותה פשטוּת צלולה, הביא זאב בּימי המאורעות, המאבק והמלחמה, את מצוקות התקופה, את הכּאב, את הנחישות והתקוָה. הוא ספד לאילן שנגדע בידי צר “וְהוּא צִלּוֹ טֶרֶם פָּרַשׂ”; הוא ביטא את הֶלם היַתמוּת של ילד שאבּא שלו הלך לירושלים ולא שב, כי “הֵבִיאוּ אוֹתוֹ חִוֵּר, קַר, עֲצוּם עֵינַיִם, דָּמוֹ זָב”; והוא נתן ביטוי למצוקתם של מחוסרי עבודה ולדאגתם של חקלאים מוּכּי בּצוֹרת; ובערב המלחמה הִזעיק זאֵב את ילדי כל העוֹלם וציוָה עליהם להביט לאבוֹתיהם ישר בעיניים ולוֹמר:

בשנים ההן, שבּהן עמד זאב בראש מחלקת ההסברה של ארגון ה’הגנה' במחתרת, כתב את שירוֹ שהולחן והיה להִמנון־נוער: “אָנוּ נוֹשְׂאִים לַפִּידִים בְּלֵילוֹת אֲפֵלִים”. ערב מלחמת־העולם השניה יצא בשליחות לארצות־הברית, משם שלח לקוראיו הצעירים את שירו “מכתב מניו־יורק”, ובו תיאר את “הַבָּתִּים הַנּוֹשְׂאִים אֶת הַקּוֹמוֹת מֵעַל לֶעָבִים / כְּטַחֲנוֹת־רוּחַ בְּלִי כְּנָפַיִם”. זמן־מה אחרי שובו ארצה נשלח אל מחנות־המעפילים לקפריסין, היה מדריך רוחני ו“מלך בלתי־מוכתר” של המגורשים, ושלח משם את שירוֹ “עם ילדים בקפריסין”, המתאר כיצד ישב לפני הילדים כאָב עני חסר לחם:

זמן־מה אחרי שובו מקפריסין – בתשרי תש"ח (אוקטובר 1947) – נקרא זאב לערוך את ‘דבר לילדים’. אז קִיים בשבועון את מדורו השבועי “שִׂים אל לבך” (שהחליף את מדורו של יציב “במעגל הימים”) בּוֹ שׂוֹחח עם קוראיו על ענייני השעה. את השׂיחה הראשונה, שהוגשה לחג העמק, הכתיר במלים “שִׂמחה גדולה יש לאדם – שמחת היצירה”. אך לא עברוּ שבועות רבים ונושׂאי שיחוֹתיו נשתנוּ עם פרוֹץ מלחמת־העצמאוּת. אז, “כאשר מסביב היה נסער מאד”, סיפּר, “חפצתי לשתף את הילדים באכזבות ובתקווֹת, בצער ובשמחה, בשנאת אויבינו ובאהבת ישראל של יהודי העולם, באושר הגדול של נצחונותינו על אויבינו ותקומת מדינת־ישראל” (מתוך המבוא לספר ‘בעינינו ראינו: פרקי תש"ח’, תשי"ט, שבּוֹ כּוּנסוּ פרקי ‘שים אל לבך’).

אך לא רק באמצעות שיחות שיתף זאב את קוראיו בצער, בשׂמחה ובתקווֹת, אלא גם בשירים בעלי נעימה אקטואלית ברורה: “נער הפלמ”ח“, “מצור ירושלים”, “הבּוּל היהודי הראשון” ועוד. בשנת עריכתוֹ את ‘דבר לילדים’ פתח את שערי העיתון לדור הסופרים הצעירים, שרוּבּם ככולם לבשו עדיין מדים, ובסיומה נקרא להקים את מפקדת קצין־חינוך־ראשי של צה”ל, במגמה “להפוך את הצבא כולו לבית־ספר אחד גדול”, כלשונו. גם באותן שנים, שבהן לבש מדים וענד דרגות אלוף־משנה, לא ניתק את קשריו עם ‘דבר לילדים’ ועם קוראיו הוותיקים והחדשים, בני דור המדינה. עוד בתש"ג הופיע קובץ ראשון ולא גדול של שיריו – ‘יונים לבנות’ – שחנך את הספריה ‘לילד’ של הוצאת ‘עם עובד’; ועם הופעתו בירך צבי שַרפשטיין את “המשורר החדש של המולדת, החי בעולם הילדים, ילדי האדמה, ומדבר בלשונם”, ציין כי הילד המופיע בשיריו “קוֹרַץ מן החומר של האוהבים הגדולים, העולים לעקידה על מזבח עמם בלי דמעה ובשפתיים מכוּוָצות”, והוסיף:

בשנה החמישים ואחת לחייו כינס זאב את שירתו הלירית רבּת־הפנים בכרך, הנושא את השם האופייני כל־כך לו ולסגנונו, ‘פרחי בר’ (תשי“א; מהדורה מורחבת: תשט”ו); שכּן בדומה לפרחי השדה השונים זה מזה, כך יש גם בשיריו עצב ענוג, חיוּך מבוּיש ומשוּבה רכּה –

הנה השירים הקלים לכאורה, שיש בהם משובת־ילדים ופליאה ושמחת־חיים: “ישראל עשה ארוֹן”, “אבי לימד אותי לשׂחוֹת”, “הגשם על גגנו”, או השיר “אותו המִשׂחק”, המראֶה עד כמה דומים הילדים המשחקים בג’ולים בחוף ימה של תל־אביב לחבריהם המשַׂחקים בין גורדי השחקים של ניו־יורק: פה וגם שם –

והנה שירי ההלל הקצביים ספוגי החיבה – ועתים אף הערצה – לחלוצים, לעובדי האדמה, ללוחמים, לאלה המכריזים: “אֲנַחְנוּ בּוֹנִים! הָפְקֵד בְּיָדֵינוּ גוֹרָל שֶׁל עַם”, ולאלה מבין חניכיו, שרק תמול נראו בעיניו כגוזלים עירומים ורכּים, ופתאום –

והנה שירי הטבע והנוף הספוגים סמליוּת: “פרפר בא לגן”, וכאילו נבטה הגינה פתאום והצמיחה כנפיים; האילן האומר “אֲנִי סוֹד הָעוֹלָם וּמְגַלֶּה צְפוּנָיו”; השיבּוֹלת החושבת בדמי: “הָעוֹלָם – כֻּלּוֹ שֶׁלִּי”; זוג הציפּורים, שבא ביעף לבנות קן וזימרו זה לזה:

והנה השירים המסַפּרים סיפור, שגם הם ספוגים פשטות ופיוּט ותוּגה רכּה – על “הִלָּה הָרוֹצָה לנְסֹעַ לִירוּשָׁלַיִם / וְעוֹמֶדֶת בַּשַּׁעַר בְּלִי נַעֲלַיִם”; על היוֹנים שהגיעו מֵעצמן אל שובך הילד מול ים הכּינרת; ועל הסַפּן הצעיר, אשר “שׁוֹטֵט־סוֹבֵב מִיָּם אֶל יָם” –

והנה השירים הליריים־הווידוּיִיִם של הילד־המשורר, המגלה את רָזי העולם ואת פּלאֵי היקום, אותם פלאים ראשוניים, המתגלים רק לעיניהם של הילד והילדה ברוכי הדמיוֹן, שהם בעיניו של זאב המשוררים האמיתיים. שכּן רק ילדים־משוררים מסוגלים לראות ולחוּש את הפלאים המקיפים אותם – את רסיסי הטל, צמיחת הנֶבט, הבשָלַת הפּרי, את האדמה השולחת צמרות לרקיע, את השבילים בשמַים:

הגדולים שאין להם זמן גם אינם רואים את הצעצוע הדמיוני, שהילד־המשורר משַׂחק בוֹ כּמוֹ היה זה צעצוע אמיתי וממשי. ילד שאיבּד את כדורו הגדול האדום מסוגל לשׂחק בכדור בלתי־נראה:

קריאה חוזרת בשירי זאב תגלה לנו, כי שירים לא מעטים, המבטאים לכאורה את עולמו של הילד והמסוּוָגים כשירי־ילדים מובהקים, אינם אלא שיריו הווידוּיִים של המשורר עצמו, המבטא באמצעותם את עולמו שלו, את שׂמחותיו ועצבונו, את אהבותיו וגעגועיו. בנקודה זו, שבּהּ משמשת שירת הילדים לכוֹתבהּ אמצעי לביטוי עולמו שלו, אפשר להשווֹת את זאֵב למרים ילן־שטקליס: שניהם כתבו בעיקר שירי ילדים, שניהם ניתקו עצמם מכבלי המשקל המקובּלים ושניהם בחרו לבטא באמצעות שירים אֵלה, הממוענים לילדים, ליריקה צרופה, הטוֹבה לכל גיל ואשר הקורא המבוּגר לא יראה בהם שירי־ילדים דווקא (“גל”, “חוף”, “משורר”, “אדם”). בשירים אחדים ביטא זאב חוויה אישית שפקדה אותו, כגוֹן התחוּשה שאפפה אוֹתוֹ לאחר שנתמלאה משאלתו להמריא לשחקים ומצא עצמו פתאום “בְּתוֹךְ הַתְּכוֹל, בְּתוֹךְ הָאוֹר” (“התגעגעתי אל האדמה”). אבל יש ב’פרחי בר' גם שירים, הנראים בקריאה ראשוֹנה כשירי־ילדים מוּבהקים, אך בקריאה מעמיקה יותר נמצא בהם שורות, סמלים ורמזים המבטאים את עולמו הפנימי של המשורר. כאלה, למשל, הם השירים “איך ענדתי את הזֵר לראש אחותי” (המוקדש לחנה רובינה) ו“גַנִּי שֶׁלִּי”, שהגיבּוֹר־הדובר בהם הוא ילד קטן, אך בקריאה חוזרת אפשר לראותם כשירי אהבה מוּסווים. המשוֹרר משכּים אל הגן ללקוט פרחים לאחותו, כי “אֲנִי אֲהַבְתִּיהָ מְאֹד” (והמלה אחות היא, כידוע, גם כינוי לאהובה); הוא שזַר בזֵר “גם דפיקות של לב”, ובבואו אליה “רָאִיתִי רַק עֵינֶיהָ מוּל עֵינַי”²⁰⁴. ואל המעמד הזה מתקשרות כאילו מאליהן שורות הסיום של השיר “גני שלי”:

בשיר אחר (“בשלו הפירות בגני”) מתאר המשורר את האחות הנכנסת בלאט אל גנוֹ –

יש הרואים בגן, החוזר ומופיע שוב ושוב בשירי זאב, סמל העשוי לשמש מפתח להבנת עוֹלמוֹ הפּיוּטִי: הגן במילון־דימוייו הוא השירה, ואילו הנֶבט הוא השיר הנולד בתוכו. המשורר הבא אל הגן עורג להנבּיט בו נֵבט־שיר:

תמונה (מוגנת בזכויות)ותחתיה הכיתוב:

“השכמתי אל הגן פרחים ללקוט” (מתוך ‘פרחי בר’, תשי"א. ציירה תרצה טנאי).

הציפּיה נתארכה, עד שבוקר אחד השכים עם טללי שחר אל גנוֹ –

הנה כי כן, השיר כפשוטו: שׂמחת הילד, שגרעינוֹ נבט לאחר ציפּיה ממושכת. אך הרובד שמתחתיו גלוי לעין: התפּעמות־הנפש של מחבּרוֹ: גם הוא זכה, אם כי באיחור, לחסד של שיר (בנימין טנא, “סמלים בשירתו של זאב”, ‘ספרות ילדים ונוער’, א, עמ' 38).

האחות והגן, הבדידוּת והפגישה המחודשת הם גם מוטיבים מרכּזיים בסיפוריו המעטים של זאב, הכתובים בפשטות לירית, כאגדוֹת־עַם סמליוֹת בעלות ניגון פנימי: הנה תמר הקטנה, ההולכת אחרי אביה לשׂדה, ואחרי תעִיה הנראית בעיניה ארוּכּה ארוכה היא מוצאת את האב, והפגישה בין השניים נרגשת ואין הם מתביישים בדמעות הזולגות מעיניהם (‘אבא’, תש“ג; מהדורה בשם ‘אבא של תמר’: תשי”ח); והנה שוב תמר הקטנה והבודדה, שהיה לה חבר יחיד – והוא פרח צהוב וקטן. יום אחד נעלם הפרח־החבר ובמקומו עמד סב קטן. ביקשה תמר לבכות, אבל הרוח נשבה בסב, פיזרה את שׂערותיו, ואחרי רדת הגשם זרחה השמש, השדה נתכּסה פרחים – וכך למדה תמר את סוד הצמיחה בטבע (‘תמר והסביונים’, תש“ג, תשי”ט); והנה האדם הבודד, שהיה שׂמח ברחוב ועצוב בביתו, כי חילק את השמחה לכל והעצב נשאר רק לוֹ לבדו, עד שבּאוּ ילדוֹת והחזירו לו את הניגון השׂמח (‘אחות ואחות’, תש"ד, תשכ״ט).

לא תהיה בּכך אֵפוא משוּם הפרזה אִם נאמר, שכּמעט בּכל אשר כתב זאֵב, ביקש לחלוק עם קוראיו משהו מעצמו, מרגשותיו, מחוויוֹתיו. לרוֹב עשה זאת בדרך סמלית, אלגוֹרית או מרומזת. אבל בשיר אחד – ודווקא בשיר האֶפּי ‘על חרבות בבל’, שנכתב בקיץ תש"ד על רקע הידיעוֹת מן השוֹאה – דיבּר גלויות ומפורשות על שירתו שלו, היונקת את אש ראתה מן הארץ, נוֹפה וילדיה:

כאשר משורר בא לעיר, כתב זאב, עומדים הסַבּל, הבנאי הפועל ותוהים: “מֵאַיִן פִּתְאֹם רֵיחַ שָׂדֶה כָּאן בָּרְחוֹב?” (“משורר”); את התשובה נתן בסיוּמה של השיחה, שפּתחה את הפרק הזה:

בשנה שבּהּ ערך זאב את ‘דבר לילדים’ (תש"ח), נפתחו שערי העיתון למשמרת שלמה של מסַפּרים ומשוררים שהיו אז בראשית דרכם – משלמה טנאי וע' הלל ועד משה שמיר ויגאל מוסנזון – רוּבּם ככולם בני הארץ. שבע שנים קודם לכן נפתח גיליון א של מוסף ‘דבר’ לילדים בראשון שיריו של זאב, “בעין חרוד”. כתב־עת זה שימש גם, כפי שצוין בפרקים קודמים בימת־פּרסום ראשונה לרוב סופרי הילדים, בני דורו של זאב; ובדרך דומה מאוד עשׂוּ בראשית המאה המסַפּרים והמשוררים בני הדור הקודם את צעדיהם הראשונים בספרות מעל דפּי ‘עולם קטן’, ‘הפּרחים’ ושבוּעוֹני הילדים שיצאוּ בתחילת המאה.

עִיתוני הילדים מילאוּ, אֵפוא, כּפי שצוּין פּעמים אחדוֹת בספר זה, תפקיד ראשוֹן במעלה בגידולה של ספרות־הילדים שלנו. הם העניקו גם – בעיקר לילדי ארץ־ישראל של שנוֹת המנדט הבריטי – מזון רוחני מעשיר, מרתק ומבדר, שקשה לנו היום לעמוד על חשיבותו וכוח השפעתו. רבבות ילדים ובני נוער, שכּלֵי התקשורת האֶלקטרוניים ושאר אמצעי בילוי ובידור לא גדשו את שעות־הפנאי שלהם, ראו בעיתון הילדים ידיד נאמן וציפּוּ בקוצר־רוח להופעתו של כל גיליון חדש.

לעִיתוני הילדים שיצאו בארץ־ישראל בשנים תרע“ח – תש”ח מוקדש הפרק הבא.

פרק שלושה־עשר: ‘בן־ארצי’ וכל חבריו – עִתוני ילדים בארץ־ישראל

“שאלת העתון לנוער ולילדים, צורתו ומהותו, תוכנו ומגמתו, אינה רק שאלת הספרות – שאלת חיים היא לבית־הספר העברי ולנוער העברי באשר הוא, ועדיין לא נמצאה עד היום הדרך לפתרונה.” דברים אלה, שכּתב יצחק ספיבק בשנת 1928 (ספר־היובל של הסתדרות המורים, תרפ"ט, עמ' 263), היה בהם כדי לשקף את מצבהּ העגוּם של עִיתונות־הילדים העברית בארץ־ישׂראל בסוף שנות העשׂרים: שבוּעוֹנים, דוּ־שבועונים וירחונים צצוּ ונבלוּ בזה אחר זה; “כנראה אין הארץ יכולה לשׂאת אותם, וזו בוודאי עובדה עגומה היא עד מאד, ביחוד בשעה זו של התפוררות הנוער למפלגות ולזרמים” (שם).

ראשיתה של תקופת המנדט הבריטי בארץ מסַמלת, בין השאר, את ראשיתה של תקופה חדשה בעיתונות הילדים הארץ־ישראלית. עם חידוש פעילותה של הסתדרות המורים, שהחליטה בתרע“ט “לאחד את כל מוסדות החינוך בארץ ברשות אחת”, נתחדשה בתל־אביב הופעתו של הירחון ‘מולדת’ (ראה פרק ד/י); וּבאותה שנה עצמה עשה מנחם מבש”ן (ברונשטיין; 1858–1944) ניסיון להוציא בירושלים חוברות ל“מקרא שעשועים לבני הנעורים ולעם” בשם ‘הגן’ (ראה פרק יג/ז). כעבור שנתיים נעשו שני נסיונות קצרי ימים נוספים להוציא כתבי־עת לילדים, וגם הפעם היה הניסיון האחד בירושלים והאחר ביפו.

א. ‘הארץ’ לילדים

בחורף תרפ“א (ינואר 1921) – כשנה וחצי אחרי שהעיתוֹן ‘הארץ’ התחיל לצאת בירושלים, והיה בכך ליומון הראשון בארץ־ישראל המנדטורית²⁰⁵ – החליטה ההנהלה להוציא תוספת שבועית לילדים. אחד מצוות העורכים – יעקב פיכמן (שפרש חודשים אחדים קודם לכן מעריכת הירחון ‘מולדת’, שנסגר זמנית) – קיבּל על עצמו את עריכת השבועון החדש; לעוזרו נתמנה קדיש יהודה סילמן, שערך החל בתרס”ט (בהפסקות) את כתב־העת ההוּמוֹריסטי ‘ליהודים’ ועוד קודם לכן היה בעל טור קבוע בשבועון הילדים העברי הראשון, ‘גן שעשועים’ (פרק ד/ב). בט“ו בשבט תרפ”א הופיע הגיליון הראשון של השבועון החדש, ושמו היה כשם השבועון ה“גדול”: ‘הארץ,שבועון לילדים (הוספה לעִיתון “הארץ”)’, וגם גלופת הכותרת המסוגננת (שצוירה על־ידי זאב ז’בוטינסקי) היתה זהה לכותרת העיתון היומי. שמונת העמודים המנוקדים הכילו בעיקר חומר ספרותי: מעט שירים (מאת שאול טשרניחובסקי, יחיאל ה־ילפרין, אשר ברש, אברהם סולודר, דוִד שמעונוביץ [שמעוני] והרבה משירי העורך פיכמן); מעט סיפורים אגדיים, שנדפסו ברובם בהמשכים: “רפואה מגן־עדן” מאת ש' בן־ציון, “בת־מלך ובן־זוגה” מאת ח“נ ביאליק²⁰⁶ וממעשׂיות ישראל דושמן וק”י סילמן; הרבה סיפורים מתורגמים, שמתרגמיהם העדיפו משום־מה לחתום בראשי־תיבות; חדשות בצמצום ופרפראות. סילמן, העוזר לעורך, כתב בעיתון טוּר אישי בשם “מכתבים לילדים” (בפּסבדוֹנים הדוֹד), ובו שוחח עם הקוראים הצעירים בנימה אינטימית כמעט:

וכיוון שנדפּסוּ בעיתון אגדות רבּוֹת, שׂוֹחח “הדוֹד” באחד מטוּריו על כּוֹחהּ של האגדה: “יש אשר הוֹד האגדה שפוך גם עלינו עד היום הזה. יש אגדות בספרים ויש אגדות בחיים” (גל' ב).

חרף תפוּצתוֹ הניכּרת (יחסית) לא האריך השבועון ימים, נראה שהזעזועים שעברו על העיתון היומי, חילופי העורכים והירידה מירושלים לתל־אביב השפיעו על משך־חייו הקצר. בגיליון כו (כו תמוז תרפ"א) הודיעה המערכת לקוראים כי “עם הגליון הזה נגמר הכרך הראשון”, וכי “העיתון יתחדש אחר חג הסוכות”. אבל השבועון לא נתחדש עוֹד.

קצר היה אֵפוא הניסיון הראשון להוציא שבועון ארץ־ישראלי לילדים, הנספח לעיתון יומי; ואף־על־פי־כן הוא הטביע את רישומו על הקוראים הצעירים ועל חיי התרבות בארץ. המערכת ציינה את מספרם הרב של הקוראים שטרחו לשלוח פתרוני חידות; וחובבי הספרות המבוגרים הזכירו את השבועון – אמנם בהיתול – כמסמל כּיווּן ספרותי חדש: “ובספרות”, כתב אשר ברש ליעקב רבינוביץ באדר תרפ“א, “הזרם הספרותי המודרני האחרון משתקף ב’הארץ לילדים'…” (גנזים 3345/1). שלושה חודשים אחרי סגירת השבועון הקדיש לו משה אביגל רשימה ארוּכּה ובה ציין את מעלותיו ומגרעותיו. פסל את הפַבּריקציה השבלוֹנית, אשר כת בני האגדוֹת הציפו בה את העולם”, תבע “לתת לילד העברי את היצירה העממית העברית, כשהיא נטועה בקרקעה ולא בעציץ מלאכותי”, וסיים: “הקשר אל השבועון מצד הילדים הוא חי ואמיץ, דבר המשׂמח בהוצאה מעין זו” (‘תרבות’ א, ורשה, חשון תרפ"ב; חתום: י.ג.).

כעבור חמש שנים עשתה הנהלת ‘הארץ’ ניסיון שני להוציא שבועון לילדים בתל־אביב (ראה להלן); אבל בשעה שיצאו בירושלים הגליונות האחרונים של ‘הארץ לילדים’, נעשה ביפו בקיץ תרפ"א ניסיון קצר־ימים מקביל להוציא כתב־עת לנוער. יוזמיו היו התאחדות בתי־הספר התיכוניים ביפו והמוֹרה המתחיל אשר לויצקי (1903–1959), אשר נוֹדע אחר־כך כמשפטן מצליח. לויצקי ערך את כל שבע החוברות של הירחון, שנקרא ‘לתלמידים’ (סיון תרפ“א – כסלו תרפ”ב), ועוֹזריו היוּ (לסירוגין) י' קסטנברג, יעקֹב סגל ודוד ברש. החוברות הקטנות (הראשונה שוכפלה בהקטוגרף והאחרות יצאו בדפוס) הוקדשו “לענייני מדע וספרות” הכילו הרבה רשימות טבע ומדע ומעט שירים וסיפורים. בין השאר נדפס ב’לתלמידים' שירו הראשון של יעקב רימון (“שיר לעוֹלה”, גל' ד–ה).

ב. ‘אלומות’

לא חלף חודש מאז סגירת ‘לתלמידים’, ובירושלים התחיל לצאת דו־שבועון חדש לילדים, ‘אלומות’ שמו. מייסדו ועורכו, המורה־המשורר אברהם סולודר (פודוליה 1890 – שיקאגו 1936), נשא בלבו כמעט מאז עלוֹתוֹ לארץ בגיל עשרים את החלום להוציא עִיתון לבני הנעורים, אחרי שני נסיונות קצרי ימים בארץ עשׂה ניסיוֹן עִתונאי שלישי באחרית־ימיו בגולת אמריקה. את נסיונו הראשון בעריכה רכש סוֹלוֹדר בתקופת עבודתו הקצרה במערכת השבועון ‘העולם’ (וילנה), שבּוֹ פירסם את שיריו הראשונים, ואחרי שנות הוראה אחדות ביסוד־המעלה עלה לירושלים ויסד בה את ‘אלומות’.

לא היה הרבה מן העיתונות ב“עתון לבני הנעורים” של סוֹלוֹדר (כנוסח ההגדרה, שנדפסה בתוך ציור־השער הריאליסטי של הדו־שבועון, מעשה ידיו של אמן־הצלליות מאיר גור־אריה²⁰⁷). שישה־עשר העמודים של כל חוברת הכילו רוּבּם ככולם דברי ספרות, ורק בעמוד האחרון נדפסו מפעם לפעם דברי שעשועים ופרפראות: מלאכת־יד, חידות, הלצות חלמאיות וליקוטי חדשות קצרות ומקריות. רשימת המשתתפים ב’אלומות' היתה מרשימה, שכּן נכללו בה כמה מן הדמויות הבולטות בספרות: י“ח רבניצקי, שעלה חודשים אחדים קודם לכן מאודיסה, פירסם בעיתון אגדות מקראיות וארץ־ישראליות; דוד יֶלין הדפיס בו את תרגוּמיו לסיפורי ‘אלף לילה ולילה’; לוין קיפניס שלח מבּרלין משלים בחרוּזים; מרדכי בן הלל הכֹּהן, מנחם מבש”ן, א"ז רבינוביץ, מרדכי אזרחי (פריזנט) ונֹח טמיר (זֶוִין) פירסמו בדוּ־שבוּעוֹן סיפּורים קצרים; ואשר ברש, מרדכי טמקין, יעקב פיכמן, ש' בן־ציון, יהודה קרני ושמואל בס תרמוּ לוֹ שירי הגות ונוף. כן היה ‘אלומות’ בימת פּרסום ראשונה לסופרים המתחילים אפרים גולדשטיין־די־זהב, (סיפּוּר), זאֵב וִילנאי (פוֹלקלוֹר) ויעקב חוּרגין (שירים). אביגדור המאירי התחיל לפרסם בו פרקים ראשונים של המדור ההוּמוֹריסטי “זאת תורת החי למינהו”, שנהפך אחר־כך ל’חכמת הבהמות' (ראה פרק יב/א). גם שני סיפּורים בהמשכים נדפסו ב’אלומות', כמעט סימולטָנית: הראשון – סיפּוּרוֹ האותנטי של הקולונל ג’ון הנרי פטרסון (1867–1947; מפקד הגדודים העברים) “במעוֹן אריוֹת”, שבו סיפּר על הרפתקאותיו במזרח־אפריקה, שם שירת כמהנדס־גשרים (תרגום: א' פרנקל); והאחר – סיפורו ההיסטורי של מרדכי בן־עמי ‘רבי גבריאל’, שתורגם מכתב־יד על־ידי העורך, שהיה חתנו של בן־עמי²⁰⁸.

עיון בכרך הראשון של ‘אלומות’ יגלה את מאמציו של העורך לשפר את עיתונו, שלקה מתחילת הופעתו בחוסר אחידות. החל בחוברת ההוּא נדפס כולו בניקוד; בחוברות הבאות נוספו לעתים מעט דברי שעשועים, שהיו חסרים בחודשי ההופעה הראשונים. בשנתו השניה שינה העיתון את צורתו וקיבל תבנית אלבומית. “בשנה הזאת”, הבטיחה המערכת, “יֵצא העתון מצויר”; אבל ההבטחה לא נתמלאה כמעט. פנייתו של העורך אל הקוראים לסַפּר על חייהם בבית־הספר ובשעות הפנאי אף היא לא נענתה כמעט, ונראה שתוכנו החדגוני של הדוּ־שבועון לא עורר את הקוראים לשיתוף פעולה. גם תוכניתו של העורך להוציא סִדרת חוברות לילדים בשם ‘ספריה כחולה’ בהוצאת ‘אלומות’ (עליה הודיע בחוברת יא, ראש־חודש סיוָן תרפ"ב) לא נתממשה. במקום זאת התחיל מסתמן בחודש אב תרפ“ב שיתוף כלשהו בין המערכת לבין הוצאת ‘קוּפּת הספר’ הצעירה (ראה פרק ז/ז); אך הוא לא סייע הרבה למצבו הדחוק של העיתון. החוברות האחרונות נדפסו בתבנית מוקטנת כדי מחצית, ובראש־חודש סיון תרפ”ג הופיע גיליון אחרון של הדו־שבוּעוֹן. סולודר חזר לעבודות הוראה ותרגום, אך לא זנח את הרעיוֹן לשוב בהקדם לפעילות חדשה בעיתונות־הילדים (ראה להלן).

ג. לוח ‘החבר’

בשלוש השנים הבאות תרפ“ד־תרפ”ז) לא היו לילדי ארץ־ישראל עיתונים משלהם (פרט לבטאוני תלמידים, שיצאו במסגרת בית־הספר); אבל בראשית תרפ“ד התחילו חיים־אריה זוטא וחיים־דב שחר להוציא יחד את האלמנכים השנתיים ‘החבר: לוח שימושי־ספרותי לתלמידים ולעם’. קבצים אלה, שהיו ערוכים בקפידה ובטעם, הכילו (ככתוב בפרוספקטים) “חומר רב מתולדות ישראל בכלל ומתקופת התחיה בפרט, דברי ספרות, עובדות ומעשים מהחיים הרוחניים והכלכליים בארץ־ישראל, עניינים במקצועות שונים, שכּל תלמיד יפיק מהם תועלת לימודית ומעשית”. בשנה השלישית פרש ח”א זוטא מן העריכה, ושחר, שראה ב’החבר' מעין “ילד טיפוחים”²⁰⁹, שקד בעצמו לשפּר את הלוחות משנה לשנה, “חיטט בספרים עתיקים וחדשים ובמקורות ידועים ובלתי־ידועים ולא חשׂך עמל למען יהיה ‘החבר’ חבר לנער העברי” (מ' מיכאלי, מבוא לספר ‘מימי הילדות’ מאת ח“ד שחר, תרצ”א). ואכן, הביקורת ציינה כי “‘החבר’ הולך ונעשה משנה לשנה כלי מחזיק ברכה […] מודע ורֵעַ קרוב לתלמיד” וכי “בחריצות רבה שקדה המערכת על שכלולו, למען עשותו מעניין מהצד הפנימי והחיצוני כאחד” (‘עולם הילדים’, א טבת תרפ"ז; חתום: מורה). עם זאת, קשה לכנות את לוח ‘החבר’ בשם כתב־עת; רוֹב החוֹמר שנכלל בוֹ היה לימוּדי, עיוּני אוֹ שימוּשי. בתר“ץ התכוון ח”ד שחר להפוך את השנתון הפופולרי לרבעון, אך עם מותו הפתאומי הגיע גם ‘החבר’ לסוף דרכו.

ד. ‘בן־ארצי’

שלוש שנים אחרי שעבר היוֹמוֹן ‘הארץ’ מירושלים לתל־אביב, עשׂוּ עוֹרכיו ניסיון שני להוציא שבועון לילדים. הפעם לא מינתה ההנהלה לעורך חבר־מערכת, הנאלץ לעסוק לצד העריכה גם בעבודות ספרותיות אחרות, אלא הזמינה במיוחד מחוץ־לארץ את הוותיק בעורכי העיתונים לילדים – משה בן־אליעזר – כדי שיתמסר כּוּלוֹ לעריכת השבועון. ההנהלה אף הקצתה משאבים לעשות את העיתון כלי מושך עין ולב; הוא נדפס על נייר משוּבּח בתבנית גדולה, והחוֹברוֹת העבות (24־32 עמודים כל חוברת) נכרכו בעטיפות צבעוניות. נחום גוטמן, שחזר באוֹתה שנה לארץ מפאריז, צייר את הכותרת הגדולה והנאה של שם העיתון, שנדפסה על העטיפה: בן ארצי, שבועון לילדים ולנערים"; והמערכת הכריזה במודעות גדולות, כי בשבועון “ישתתפו טובי הסופרים בארץ ובחוץ לארץ”.

ואכן כמה מבחירי המספרים והמשוררים השתתפו ב’בן ארצי‘. גיליון א נפתח בשירו העממי של ביאליק “שירת הצִפֳּרִים ביער”, ובגליונות הבאים אנו מוצאים כמה משירי הילדים היפים של יעקב פיכמן וזלמן שניאור, מרדכי טמקין ואשר ברש (שפירסם גם חידות בחרוזים). המשוררת הגיוֹרת אלישבע (ביחובסקי) פירסמה ב’בן ארצי’ שיר־ערש מֶלוֹדי, ויצחק למדן פירסם בו את אחד משיריו הראשונים (נכתב בתר"ף) – הוא שירו האֶלגי “כשאין אמא בבית עם ערב”, המסתיים בשורות מינוריות אלה:

מבֵּין המסַפּרים השתתפו ב’בן ארצי' יוזכּרוּ משה סמילנסקי וּמשה סטבסקי (סתוִי), ח“א זוטא, לוין קיפניס ואהרן טבק. ברוך צ’יזיק פירסם בשבועון סיפּוּרים מעולם הפרחים, וימימה טשרנוביץ־אבידר בת השבע־עשרה פירסמה בו אחד מסיפוריה הראשונים (ראה פרק יא/ג). העורך, מ' בן־אליעזר, תרם לשבועון רשימות ביקורת משובחות (“ארון הספרים של בן־ארצי”) ותרגומי סיפורים בהמשכים: ‘גן־עדן של ילדים’ מאת נתנאל הותהורן²¹⁰, ‘התאומים הדומים’ על־פי שקספיר²¹¹ ופרקים מתוך האוטוביוגרפיה של ה”כ אנדרסן ‘אגדת חיי’. כן קיים בן־אליעזר מדי פעם שׂיחות עם הקוראים במדור “תבת הדואר של בן־ארצי”; בשׂיחתו הראשונה פירט את המטרות העיקריות של השבוּעוֹן – “לתת לקוראים הצעירים דברי ספרות מעולים, מקוריים ומתורגמים”, וכן “לשמש חיבּוּר וקשר בין הצעירים העברים שבכל הארצות, המאוחדים באהבתם לשׂפתנו הלאומית ולכל היקר והקדוש לעמנו”. כדי לקיים את הקשר הזה הוזמנו הקוראים לשלוח מכתבים לעיתון, אבל לא סתם מכתבים אלא “רק דברים שיש בהם רגש, דברים, דברים פשוטים שיוצאים מן הלב, בלי מלים יתרות” אולם מכתבים כאלה, “שיוצאים מן הלב”, לא נתקבּלוּ ככל הנראה; לעומת זאת הוצף העורך בעשׂרות יצירות־בוסר של הקוראים, והוא טרח להשיב להם בשלילה, להסביר שוב ושוב כי העיתון אינו מדפיס חיבּוּרי ילדים, אלא רק “דברי ספרות של סופרים מבוגרים ולא של מתלמדים לכתוב”, שכן “לא כל היוצא מעט ראוי להקבע בדפוס”; או שהיה מוסיף לתשובתו מעין התנצלות שיש בה עידוד:

בּין המשתתפים האחרים ב’בן ארצי' יוזכרו זאב וילנאי ושלמה שפּאן, שפירסמו במשותף אגדות ארץ־ישראליות; יוסף ברסלבסקי (ברסלבי), שפירסם סִדרה של רשמי טיול בארץ ובסוריה; ודוִד זכאי, שקיים מדור אסטרונומי פּוֹפּוּלָרי בשם “בנתיבות השמים” (בחתימת ד.ז.; מדור דומה פירסם זכאי אחר־כך גם ב’דבר לילדים'). משתתף קבוּע אחר היה אהרן פישקין, שהרבּה לפרסם בוֹ שירים, חרוזים ו’פזמוני כפר', בשמו ובפסבדונימים שונים. חרוזים אלה, שגילו לקוראים את צדהּ הקל של השירה, סייעו לשווֹת לשבוּעוֹן צביון מבדר. בין השאר פירסם כאן פישקין את אחד משירי הילדים האונומאטופיאיים המקוריים והמוצלחים הראשונים בשפה העברית, הילדים אהבו לדקלמוֹ, כדי להפגין את שליטתם בהיגוּי “מסוּבּך”:

מוצלח ומעורר הדים היה גם מדור החידות המגוּוָן (בין השאר נדפסו בו תשבצים ראשונים בעברית. שנקראו “חידות שתי וערב”), וכן הטור “שׂיחוֹת קצרות” הנלוֶה אליו, שבּוֹ שוחח עורך המדור, “חרטם” (א' פישקין?), בהומור קונדסי על מכלול הבעיות הקשורות בפתרון חידות: על דיוק בתשובות, על חידות קלות וקשות, על שׂמחת הפותרים ואכזבת הנכשלים:

לצד הזוֹכים בפרסי ספרים, נדפּסוּ בעִיתון גם שמוֹת הפּותרים נכוֹן; היו גליוֹנוֹת שבּהם מילאו השמות עמוד שלם ויותר. ביניהם פּוֹתרים מאירופּה, אמריקה, מצרים וּבירוּת²¹².

בדומה לעיתוני הילדים האחרים בארץ ובגולה, נאבק גם ‘בן ארצי’ כל חודשי קיומו על ביסוס מצבו החומרי. חמש שנים אחרי סגירתו צוּין אמנם, כי “אלפים מילדי הארץ קראוהו בחיבה והתענגו עליו” (‘עתוננו’, ז אייר תרצ"ב); אך נאמנה יותר העֵדוּת שנדפסה סמוך לסגירתו, כי תפוצתו היתה 1800 עותקים בלבד (‘כתובים’, 22.10.1926). כדי לשפר את מצב העיתון הזמינה המערכת את קוראֶיה הקטנים לפרסם בוֹ מודעות־ברכה, אך רק שלוש מודעות נדפסו בחוברות הבאות. פעם אחרת המריץ העורך את הקוראים לסייע בהפצת השבוּעוֹן על־ידי חתימה והחתמת חברים, כדי שירגישו עצמם שותפים אמתיים לעיתונם:

אבל גם פניה זו לא הועילה; ואחרי שהפסדי השבועון הלכו ורבּוּ החליטה הנהלת ‘הארץ’ לסָגרו בתום השנה הראשונה לייסוּדוֹ (כב אייר תרפ"ו). בן־אליעזר עבר לעבודות עריכה ביומון (בין השאר כתב רשימות ביקורת על ספרות־ילדים. כן היה עוזרו של אהרן פישקין בשבועונו קצר־הימים ‘הציר’. ראה להלן). רק מקץ 25 שנה לסגירת ‘בן ארצי’ יסד ‘הארץ’ את שבועונו השלישי לילדים, הוא ‘הארץ שלנו’.

ה. ‘עולם הילדים’

חודשים מעטים אחרי הפסקת הופעתו של ‘בן ארצי’, וכשלוש שנים אחרי סגירת ‘אלומות’, חזר אברהם סולודר לפעילותו בתחום העיתונות לילדים והתחיל מוציא, בסיועה של חֶברת ‘קֹהֶלת’ (הוצאת־הספרים של הסתדרות המורים), את הדו־שבועון המצויר ‘עולם הילדים’ שיצא שנתיים בקירוב (טו חשון תרפ“ז – ג תמוּז תרפ”ח. בשנתו השניה הופיע העִיתון אחת לשבוע).

מי שיַשווה את ‘אלוּמוֹת’ החדגוֹני, שנערך כאילו ביד המקרה, אל ‘עולם הילדים’ החי והתוסס, יתקשה להאמין כי אותו עורך טיפל בשני עִיתונים אלה. אין ספק, שסוֹלוֹדר הפיק את הלקח מכשלון עִיתונו הראשון; הוא הכין “שיעורי בית”, עקב מקרוב אחרי דרכי העריכה של ‘בן ארצי’ (וככל הנראה גם של עיתוני ילדים מחו"ל), ומיד לאחר שנסגר ‘בן ארצי’ ניגש לעריכת הדוּ־שבוּעוֹן החדש עם תוכנית מגוּבּשת ודעה ברורה על אוֹפי העיתון, תוכנו וצורתו. הפעם לא אמר די בגיוס משתתפים ידועים (ראה להלן), אלא חילק את 16 עמודי העִיתון למדורים מגוּוָנים ומושכים, הקפיד על עימוּד חי, הדפסה ברורה על ניר חלק ושפע של תמונות ואיורים. ‘עולם הילדים’ היה עיתון־הילדים הראשון בארץ, שהעסיק צייר קבוע – הוא אהרן שאול שור (1873–1945) – שעיטר שירים וציוּרים בקו נקי וברור וגם הכין את הכותרת המסוּגננת ה“מתוּקה” משהו של ‘עולם הילדים’.

בין המשתתפים ב’עולם הילדים' אנו מוצאים את רוב סופרי הילדים של אותה תקופה: החל בש' בן־ציון (שיצירתו ‘צִפּרי בשׂוֹרה’ פתחה את גיליון א של הדו־שבועון) וישראל דושמן וכלה במרדכי מיכאלי ולוין קיפניס (שפירסם בּוֹ גם חידות רבּוֹת בחתימת אבי־שי), ח“נ ביאליק פירסם כאן ארבעה משיריו (ביניהם “נטע אֵל”, עם הערה שהיתה “מהפכנית” בשעתה: “הקריאה, דרך כלל לפי הנגינה הנכונה [הספרדית]”) וּשתיים מאגדות דוד המלך; זלמן שניאוּר פּירסם בּוֹ סיפּוּר ארוֹך בשם “מעשׂה מרקחת” (שנה ב, גל' ה – ו); שאול טשרניחובסקי (ששהה באותה עת בארץ ולא הצליח להתאקלם בה) שלח ל’עוֹלם הילדים' שלושה שירים קצרים וסיפּוּר עצוב ומוזר בשם “מעולם החסידוֹת”. בין הפנים החדשות יותר אנו מוצאים ב’עולם הילדים' את המשורר אברהם ברוידס, המסַפּר יוסף אריכא, וכן המתרגמת חנה עירונית (1892 – ), ש’עוֹלם הילדים' היה לה בימת־פִּרסום ראשונה, ואחר־כך הוסיפה לפרסם במשך יובל שנים מאות אגדות וסיפּורים מתורגמים בכל שבוּעוֹני הילדים בארץ. ועוד יוזכרו מאמרי המדע הפּוֹפּוּלָרי של “ידעיה” (אוריה פלדמן?) וּמדוֹרי השעשועים והפרפראות עם ה”שאלות “המחכִּימות” וחידותיו של ק“י סילמן. אבל ה”צימוק" המרכזי בּוֹ, שכבש את לבות הקוראים, היה בלא ספק הסיפּוּר בהמשכים, ‘דוליטל הרופא ומאורעותיו’ מאת יוּ לופטינג, שתורגם על־ידי סולודר “ברשיון המחבּר” בסגנון מקראי קולח. המערכת עשׂתה פִּרסום נרחב לסיפור, כינתה אותו, בדין, “אחת המרגליות הגדולות שבספרות־הילדים העולמית”, הודיעה בראש כל חוברת על הפרק הבא, ועוֹד שנים רבּוֹת אחרי שהופיע ‘דוליטל הרופא’ בספר בהוצאת ‘עולם הילדים’ (תרפ"ט), הוא היה מן היצירוֹת החביבוֹת על קטנים וגדולים, וּ“מַדמֵנה אשר בּגיא השלוּליוֹת” עם "דְחִיק־סְלִיק' – צורות עבריות מבריקות של העורך־המתרגם – היו מן השמות הפּוֹפּוּלָריים בקרב הקוראים.

‘עולם הילדים’ זכה לא רק לחיבת הקוראים, אלא גם לשבחי הביקורת, כולל ביקורת שבּאה מעבר לים. צבי שרפשטיין, ששיבּח את העורך על טעמו בבחירת החומר הספרותי, ציין במורת־רוח את ה“ערבוביה” השֹׂוררת בעִיתון, המביא “חומר מנוקד ובלתי מנוקד, לקטנים ולגדולים גם יחד, וערבוביה זו היא סיבּה מספּקת לקיפוח חייהם” של הקוראים²¹³; כן ביקר שרפשטיין את נוהגו של העורך להעלים את שמותיהם של אמנים נודעים, שתמונותיהם נדפסו בעיתון, “ומנהג זה של העלמת שמות הציירים ראוי לבער אחריו” (‘הדואר’, ט אדר תרפ"ז).

בשנתו השניה, כשהיה ‘עולם הילדים’ שבועון, צוּמצם היקפו לכדי מחצית ( 8 עמודים החוברת); ועם הופעת הגיליון האחרון (ג תמוז תרפ"ח), היגר סולודר לארצות־הברית, שם ערך את הירחון ‘דוֹרנוּ’ (ראה פרק ו/ט).

בעוד ‘עולם הילדים’ נאבק על קיומו בירושלים, נעשה בתל־אביב ניסיון קצר־ימים נוסף להוציא שבועון לילדים. אהרן פישקין, שהיה מן המשתתפים הקבועים ב’בן ארצי' ואחר־כך הצטרף למערכת ‘עתוננו’ (ראה להלן), יסד עם המו“ל המתחיל ש' וַיינר את השבוּעוֹן המנוקד ‘הצִיר’. בשמונת העמודים של כל גיליון באו שירים וסיפורים מאת לוין קיפניס, אברהם אברונין, ע' אמתי, א' פישקין ומשה בן־אליעזר (ששמו נדפס לצד שם העורך כ“משתתף קרוב”) וכן עמודי חדשות וידיעות (“בים וביבשה”, “מקרוב ומרחוק”) ומדור פרפראות וחידות בשם “הצרצר”. אבל שלושה גליונות בלבד של השבועון יצאו, כולם בחודש שבט תרפ”ח, ואחרי סגירתו נדפסה בשבועון הוַרשאי ‘עִתוֹן קטן’ כותרת בראש העמוד הראשון: “ידיעה מעציבה: ‘הציר’ פסק מלצאת” (גל' כ).

עם הפסקת הופעתם של הציר' ו’עולם הילדים' נותרו שוב ילדי ארץ־ישראל ללא עיתון משלהם, ועברו שלוש־ארבע שנים עד שנתחדש בארץ הניסיון להוציא כתב־עת חדש לקוראים צעירים. פרק־זמן זה נראה אֵפוא מועד מתאים למחנכים ולמבקרים לסקור את שנעשה עד אז בתחום הפריודיקה לבני הנעורים – סקירה שנתלווה אליה לא מעט חשבון־נפש,

פתח בחשבון־נפש זה שמואל בס, אשר השתתף אחר־כך בעריכת בטאוֹני הנוער ‘שערים (תרצ"ח) ו’מולדת’ (תש"ט): “מאז נוצר בית־הספר העברי ועד היום לא הצלחנו לתת חיים לעתון־ילדים בעל ערך קיים וקבוע, אשר יהיה לו לילד לצורך חיוני והכרחי, המלווהו כל ימי ילדותו,” כתב בס; ובפנותו אל ‘עולם הילדים’, שנאבק בעת כתיבת הדברים נוֹאשוֹת על המשך קיומו, הוסיף ואמר: “כמה קשה לאֵלה שאינם ילדים ליצור את עולם הילדים! הם אינם חשים בהעדרוֹ של זה. […] וכלום אדם יחיד, ולוּ גם מסור לענין, יש בכוחו ליצור עתון־ילדים ראוי לשמו בארץ־ישראל ובשנת תרפ”ז?" אבל אל לנו להירתע מן הכשלונות, פסק הכּוֹתב, ובמקום עיתון שיהיה מפעלוֹ של אדם יחיד חייב גוף ציבורי־חינוכי להוציא כתב־עת לקורא הצעיר, “אשר יהיה לו לצורך חיוני והכרחי, המלווהו כל ימי ילדותו” (‘כתובים’, יב ניסן תרפ"ז).

כעבור שנה הצטרף אל בס גם אהרן פישקין – שניסה באותם ימים עצמם להוציא את השבועון ‘הציר’ ונכשל – והִכּה “על חטא שחטאנו לעתון־הילדים העברי, המתלבּט ללא גוֹאֵל בדרך לוּגאנסק – מוסקבה – וַרשה – ניו־יורק – תל־אביב – ירושלים”. הכל מבכּים את הקורא העברי שנעלם, כתב פישקין, אך מנסיונו יודע הוא שהאשמה אינה בקורא הצעיר: “כל מי שטיפל פעם בעתון עברי לקטנים יודע לסַפּר כמה עֵר וחביב הוא יחס ילדי העברים לעתונם”. ועוד כתב פישקין ברשימתו העגוּמה, שכותרתה היתה ''על חטא לילדינו":

המופקדים על חינוך הדור הבא, סיכּם פישקין, חייבים למצוא את המשאבּים הדרושים להוצאת שבועון ילדים הגוּן, שאין ערוֹך לחשיבותו, שהרי עִיתון כזה, על מדורי השעשועים והפרפראות שבּו, הוא הוא “הפרוזדור לספרות” (‘כתובים’, יח חשוָן תרפ"ט).

שלושה חודשים אחר־כך ניסה הפדגוג יעקב לוי להשיב על השאלה המציקה: “איך קרה, שהעתון – היינו: חומר־קריאה חי ועֵר, שטבעו מחייב להיקרא בצמא, איך קרה שהעתון לא הצליח לחדור בקרב הילדים ולהתפשט בתוכם בעשרות־אלפי אקסמפלרים?” ולאחר שסקר בקצרה את “ה”היסטוריה" של עיתונות־הילדים העברית, ניסה להשיב בעצמו על השאלה: העיתונים נכשלוּ, כי “תוכן העניינים [שלהם] היה סטריאוטיפי, מפני שכבר נקבעה צורה אחת לעתוני הנוער אצל שאר האומות וּמוֹ”לינוּ אנוּ היו רק מחקים ולא יותר" (‘העולם’, 8.2.1929)²¹⁴. אבל השוואה דקדקנית בּין עיתוני הילדים השונים זה מזה תפריך את פסיקתו הנמהרת של לוי על ''תוֹכן עניינים סטראוטיפי", אם כי אין ספק, שעִיתונות הילדים הלועזית השפיעה לא מעט על אופיים ודמותם של העִיתונים העבריים לבני־הנעורים.

שנה אחר־כך קם סופר נוסף לתבוע את עלבונם של ילדי הארץ, שאיש אינו דואג למזונם הרוחני הנאות. “ראה זה פלא!” כתב נ"ד קרפיבנר בשבוּעוֹן אגודת־הסופרים, “דווקא בארץ־ישראל, מולדת אלפי ילדים שהעברית היא שׂפת אִמם, דווקא כאן אין אף עתון לילדים אחד!”²¹⁵ והרי כל מי שקרוב לעולם הילדים, הוסיף קרפיבנר, יודע עד כמה יש צורך אצלנו בעִיתון בוקר מנוקד ומצויר לקטנים ומה רבה חשיבותו:

הֶעדר עִיתון לילדים בארץ, הוסיף קרפיבנר וכתב, מקורו “ברשלנוּת משונה ואדישות מפליאה לצרכי ילדינו”; והמוסדות הנוגעים בדבר, החל באגודת הסופרים ועד הסתדרות המורים, צריכים לדאוג “להוצאת עתון לילדים ראוי והגון מכל הבחינות, ואנו בטוחים כּי יצליחו” (שם).

ו. ‘עתוננו’ לגדולים ולקטנים

דרישות חוזרות ונשנות אלה, להוציא כתב־עת לילדים בסיוע ציבּוּרי, אי־אפשר שתעבורנה בלא השפעה. באותם ימים שבּהם נדפסה רשימתו של קרפֻּיבנר (ראה לעיל), התחילה מערכת ‘דבר’ עושה הכנות ראשונות להוצאת מוּסף לילדים, ובשלב ראשון הוקצה מדי פעם עמוד בתוך העיתון היומי בשביל הקוראים הצעירים (ראה להלן). אך עוד בטרם נכנסו ההכנות לשלב עשׂיה, ניגשה קבוצת מורים ירושלמיים בסוף תרצ"א להוציא דוּ־שבוּעוֹן לילדים, ‘עִתוֹננוּ’ שמוֹ, שהיה לאחר הופעתוֹ אחד מכתבי־העת המשוּבּחים והחביבים ביותר על הקוראים הצעירים.

שלושה מורים צעירים יסדו במשותף את ‘עתוננו’ והוציאוהו על חשבונם: אברהם אבן־שוֹשן (1906–1984), בנו של הסופר ח“ד רוזנשטיין וּמי שנודע אחר־כך במילונו רב־התפוצה; גדליהו אמִתי, שנודע אחר־כך בתרגומיו ועיבודיו הרבים (בפסבדונימים א' גד וג' בן־חנה), ויעקב רזניק. “היינו שלושה מורים מתחילים”, סיפר אבן־שושן, “מורי, פרופ' בן־ציון דינור (דינבורג) הִרצה פעם בסמינר על הנושא עתון־ילדים. עם כניסתי להוראה החלטנו אני ושני חברי, רזניק ואמיתי, להוציא את ‘עתוננו’, רצינו שיהיה זה לא עתון לענייני ספרות בלבד, אלא שיהיה גם מקור לענייני ההוֹוה ויסַפּר מהמתרחש בארץ ובעולם. […] מצבנו היה תמיד דחוק. לא יכולנו אפילו לעמוד בהוצאותיו של גליון אחד – שתי לא”י – והסופרים ויתרו על שׂכר־סופרים” (‘ידיעות אחרונות’, 22.7.1977).

שותף רביעי ל’עתוננו' היה המוֹרה והבלשן הוותיק יצחק אפשטיין, מאבוֹת שיטת ההוֹראה “עברית בעברית”, שנֵיאוֹת להיות העורך הלשוני של העיתון; כשהופיע גיליון א בי' כסלו תרצ“ב נדפס בראש העמוד הראשון: 'עתון לילד ולנער, יוצא אחת לשבועַים ע”י חבורת מורים בהשתתפות יצחק אפּשטיין".

עיון בכרכי ‘עתוננו’ יגלה שהיה זה אחד העשירים והמגוּוָנים ביותר בעִיתוני הילדים שלנו. “היה בו משהו שאין בעתונות־הילדים דעכשיו”, כתב אלי חבר המערכת גדליהו אמתי, “היתה בו אינטימיוּת, נפשיות, נשמה, קשר רוחני־לבבי עם הקוראים הקטנים והזדהות מלאה עם עולמם. הקוראים ראו בו, בצדק, את החבר הטוב שלהם וידידם הקרוב” (מתוך מכתב מיום 30.9.1966). החבר הטוב היה גם כינוּיוֹ של איש המערכת, ששׂוֹחח עם הקוראים במדורו “שִׂיחת רֵעים” על בעיוֹת העִיתון ועל שאר נושאים מעולם הילדים – הלא הוא יעקב רזניק, שהיה גם פיליטוניסט מחונן. השיחות הצטיינו בהומור נלבּב, שנמזגו בו שנינה שלום־עליכמית עם קונדסוּת צברית והעניקוּּ לילדים תחושה כי המשוחח הוא אחד משלהם. הנה כך, למשל, הציג לפניהם את יחודו של עתון לבני הנעורים:

רק כרבע משטח כל גיליוֹן הוקדש לספרות יפה; נדפסו בו משירי ביאליק (“אופנים”, “המכונית”, “הנער ביער”), ש' שלום, שמואל בס, יצחק שנהר (חתום: י' שנברג) ועוד, מסיפוריהם של שאול טשרניחובסקי, לוין קיפניס, דניאל פרסקי, דוד יֶלין ועוד. ביאליק פירסם כאן בהמשכים את סדרת סיפורי ‘על הארנבת’, ואביגדור המאירי המשיך בפִרסום הפרקים ה“זואולוגיים” המבדחים, שהתחיל לפרסם עשר שנים קודם לכן ב’אלומות‘, והפעם בשם “תורת הבהמה” (חתום: א' קונדס). רוב הסיפּוּרים בהמשכים, שנדפסו בחמשת כרכי ‘עתוננו’, הצטיינו בעלילות מרתקות ואקזוטיות, שהגבירו את ציפיית הקוראים לפרקים הבאים ולחוברות הבאות. בכרך א נדפס סִפרוֹ האפריקני של הנרי רַידֶר הגַרד ‘בין חיתוֹ טרף’²¹⁶ בעיבודו של א’ אבן־שושן; בכרך ב נדפס סיפורו המדעי־בדיוני של ז’ורז' טוּדוּז ‘גונב הגולפשטרום’, שתורגם גם הוא על־ידי אבן־שושן.

בכרכים הבאים עשו הקוראים העברים הצעירים היכרות ראשונה עם טרזן שליט הג’ונגל, גיבור סיפוריו הרבים של אדגר רַיס בוראוז; ‘טרזן בין הקופים’ (עיבּד א' דרך), ‘טרזן וחיתו יער’ (תרגם ג' אמִתי), ‘טרזן וזהב אופיר’ (תרגם אמציה ברלס) ועוד. הסיפורים הללו, שהופיעו אחר־כך בהוצאת ‘עתוננו’, נקראו בלהיטות על־ידי בני הנוֹער ושימשו כמשקל־נגד לחוברות ה“בלשיות” שהציפו באותה עת אֶת השוק²¹⁷.

יתר העמודים בכל גיליוֹן חולקו למדורים קבועים. כל חוברת נפתחה במדור “בארצנו”, שסיפר על המתרחש והמתחדש בארץ, החל באירוּעי המכביה הראשונה וכלה בחנוּכת תחנת “קוֹל ירושלים”. המדורים האחרים, שכּוּלם נתכבדו בכותרות מצוירות נאות, היו: “עמים וארצות”, “בטבע ובמדע”, “עולם ומלואו”, “משוט בארץ”, “בילקוטי” (ביקורות ספרותיות), “יד חרוצים” (מלאכת יד), “בינינו” (דברי ילדים) ו“שדה שעשועים” (חידות, בדיחות, להטים).

עם סיום כרך א בישרה המערכת במודעה גדולה לקוראיה, כי בשנת הלימודים הבאה (תרצ"ג) תוציא “עתון שני, מיוחד לקטנים הלומדים בכתות הנמוכות”, שיהיה כולו מנוקד ומצויר. “בשׂרוּ את הבשׂוֹרה הזאת לאחיכם ולאחיותיכם הקטנים”, נאמר במודעה, “הלא גם הם – הקטנים מכּם! – רוצים מאד לקרוא בעתון כמוכם. אך לא יוכלו עוד לקרוא ולהבין ב’עתוננו' שלכם – ‘הגדול’.. הכינו את אחיכם הצעירים לאח הצעיר של ‘עתוננו’!”

שונה היה ה“אח הצעיר” – ‘עתוננו לילדים קטנים’ – מאחיו הבכור: תבניתו היתה קטנה יותר, ותוכנו היה ספרותי יותר. רוב עמודי החוברות הוקדשו לשירים וסיפורים, אגדות ומחזות, ורק שלושת העמודים האחרונים (ולעתים אף פחות מכך) הוקצו לחדשות, דברי ילדים²¹⁸, חידות ושעשועים. לצד המשתתפים הוותיקים, ששמותיהם נזכרו לעיל, הִרבו להשתתף ב’עתוננו לקטנים' גם יעקב הֵילפרין (ניב) ובלהה יפה, שרה גלוזמן ואֶלָה וילנסקי (אמיתן). סופרי הילדים מפּוֹלין אלחנן אינדלמן, נחמן מִיפֶלֶב ונחום שמיגלסקי הִרבּו לשלוח מאירוֹפּה שירים וסיפורים. לפּוֹפּוּלריות רבה זכו, כמובן, היצירות המבדחות שבאו לעתים מזומנות בעִיתון, ביניהן “תעלולי גד ודן” מאת אנדה פינקרפלד־עמיר, שהיה נוסח ארץ־ישראלי ל’תעלולי מקס ומוריץ' מאת וילהלם בוש, וכן מדורו של אמציה ברלס “מאורעות חושם הצופה”. אבל היצירות שכבשו ביותר את לבות הקוראים, ואשר ליווּ את ‘עתוננו’ לקטנים רוב שנות קיומו, היו שתי הסדרות המצוירות־מחורזות: ‘מאורעות דוּבוֹן’ מאת מרי טורטל²¹⁹, בתרגומו של אברהם אבן־שושן – הרפתקאותיהם הדמיוניות־הנאיביות של דוּבּוֹן “אנושי” וחבריו; וכן “מיקי־מהו ואליהו” מאת עמנואל יפה, שהיה “קוֹמיקס” ראשון בעיתונות הילדים הארץ־ישראלית ומעין בר־תחרות ל’מיקי־מהו' של שלונסקי²²⁰.

בקיץ 1934 העתיקה מערכת ‘עתוננו’ את כתובתה מירושלים לתל־אביב. “העברה זו”, הבטיחה המערכת לקוראיה, “תביא תועלת רבה להתקדמות העתון ושיפורו”. ואמנם בחוברות הראשונות לשנת תרצ"ה של שני העִיתונים נתבשׂרו הקוראים כי "המערכת מילאה את בקשתם של אלפי קוראי ‘עתוננו’, שדרשו להוציא את העִתון בכל שבוע [במקום אחת לשבועיים], והיא מקווה כי הילדים יקבּלו בשמחה את החלטתה של המערכת וימהרו לחתום על ‘עתוננו’ ולהחתים עליו את חבריהם''.

ההעברה לתל־אביב והסבת שני הדו־שבועונים לשבועונים אכן סייעו לשיפורם ולגיווּנם. אהרן פישקין, שהצטרף בתרצ“ה לצוות המערכת, הִרבּה מעתה לפרסם ב’עתוננו לקטנים' מיצירותיו הקלות, ביניהן הפזמון הקונדסי “אליהו ביש מזל”. המערכת הִרבּתה גם לקיים תחרויות חיבורים ושירים בין הקוראים. אך תקופת השגשוג לא נמשכה זמן רב. ייסודם של שבוּעוֹני ילדים מתחרים, ובראשם ‘דבר לילדים’ (ראה להלן), והמשבר שפקד את היישוב העברי בפרוץ מאורעות תרצ”ו, עירערו את מצב העִיתון. המערכת ניסתה לאזן את תקציבה על־ידי הגדלת שטח המודעות, ביניהן מודעות בחרוזים מטעם מפעלי מזון, ממתקים והלבשה, שחוּבּרוּ ככל הנראה על־ידי סופרי העִיתון. גם הביקורת, בעיקר זו של חוּג הסופרים ה“מרדנים”, לא האירה פניה ל’עתוננו' ולמשתתפיו. אברהם שלונסקי, שראה עצמו דַבָּרם של הילדים שאינם מסוגלים למחות בעצמם על טיב המזון הרוחני המוגש להם, פסל את “הטוֹן הסנטימנטאלי והמתיילד” השליט לדעתוֹ בעִיתון. להוכחת דבריו ניתח את היצירות שנדפסו בגליון ערב ראש־השנה תרצ"ג, ביניהן “שיר היורה” ליעקב פיכמן (“פיכמן וַדאי מבין שהשיר הזה רע, אבל סבור הוא כי לילד אין הבחנה ועלול הוא לעכּל הכל”) וכן האגדה “שלמה והתור המתהולל” לביאליק, אשר “אֵינה עלולה לעורר רגש נועם בילד” וגם מוסר־ההשׂכּל שלה אין בו “משום השפעה טובה על הנוער” (‘כתובים’, 12.10.1932; חתוּם: א.ב.)²²¹.

מחודש לחודש הלכו הפסדי העִיתונים ותפחו, עד שלבסוף נאלצו העורכים־המו“לים, שקיימו את שבועוניהם ללא סיוע כמעט, להפסיק את הופעתם. בב' תמוז תרצ”ז יצאו הגיליונות האחרונים של ‘עתוננו’ לקטנים ולגדולים – אלה השבועונים, אשר כעדות עורכיהם וקוראיהם “היה בהם משהו שאין בעתונות־הילדים דעכשיו”, שכּן “חיבּה רבּה, מסירות מפליאה וחריצות נאמנה [היו] משוקעות בכל דף ודף של גליונותיו” (מ' בן־ישעיהו, ‘פסיעות’, תרצ"ג, עמ' 63).

ז. מוספים לילדים בעִיתוני הגדולים

שנות השלושים הראשונות, שהביאו עדנה מחודשת לספרות־הילדים בארץ, בּישׂרו גם את ראשיתה של תקופת פריחה ותחרות לעִיתוני הילדים. עִיתונים יומיים, שבועונים וכתבי־עת אחרים התחילו מקצים מדורים למוספים מיוחדים לקוראים הצעירים, שנחשבו יותר ויותר לקהל שיש להתחשב בו. מדור ראשון מסוגו – “לקורא הצעיר” שמוֹ – הופיע עוד בניסן תרפ“ב בשבועון המצויר ‘החיים’, שיצא בירושלים בעריכת פסח גינזבורג. נכללו בו אגדות וסיפורים מתורגמים מן הסוג ה”מותח" (ז’ול וֶרן, קונן דוֹיל), שירים מעטים (מאת ש' בן־ציון, א"ז בן־ישי ועוד²²²) וּפינה לאמנות ולמלאכת־יד עם עיטוריו של שלמה ידידיה. לאחר עשר שנים, כשערך גינזבורג את הדו־שבועון ‘כֹּלנוֹע’, חידש בו (החל בערב פּוּרים תרצ"ב) את המדור “לקורא הצעיר'', שכָּלל הפעם שירים, סיפור בהמשכים מאת אברהם שוער (“מעות פורחות”. ראה פרק ו/ז) ודברי ילדים. ערב חנוכה תרצ”ג הופיע גליון־ילדים חד־פעמי של ‘כלנוע’, שהיה עשיר בחומר ספרותי, איורי, בידורי, בידורי ופדגוגי; היצירה הבולטת ביותר שנדפסה בו היתה “ילדה, כלבלב ופעמון” – שיר־הילדים המקוֹרי הראשון של נתן אלתרמן (ראה פרק יב/ג). במקביל ל’כלנוע' ומוּספיו לילדים, הופיע בתרצ“ב בתל־אביב השבועון המצויר למשפחה ‘השבוע’, בעריכת מ' גבעולי, שכָּלל חומר רב ומגוּון לבני הנעורים. בין מדוריו אנו מוצאים את “מעשים והרפתקאות”, “בטבע ובמדע”, “עמים וארצות”, “למען דעת”, וכן חידות ובדיחות. בנוסף על אלה נדפס בשבועון לסירוגין גם דף מיוחד בשם “פינת הילד”, בו נדפסו משירי ק”י סילמן ושמואל בס וסיפורים בינוניים קצרים, ביניהם “אמנון רובינסון” (על־פי סאשה טשורני) – קורות בן מושב, שרצה לחיות כרוֹבּינסוֹן קרוּזוֹ. אחרי שהמערכת הכריזה על תחרות תצלומים לבחירות “הילד היפה והבריא ביותר”, נדפסו בשבועון עשרות תצלומי ילדים. מבּין היצירות שנדפסו בשבועון מחוץ ל“פינת הילד” ראוי להזכיר את זכרונות אלכסנדר זייד, וכן “שיר ערש” סנטימנטלי מאת אלכסנדר זייד (עם הקדשה לבתו זרֻבבלה).

המוסף הבא שראוי להזכירו הוא ‘שולמית לנוער’, שחמשת גליונותיו (טז אב תרצ“ה – יח תשרי תרצ”ו) נכללו בדו־שבועון הירושלמי המצויר ‘שולמית’, שערך דב קמחי. כל גיליון נפתח בשער מצויר. בחמשת העמודים הבאים נדפסו שירים וסיפורים קצרים מאת לוין קיפניס (מעשה בקופסת קק"ל שנפרצה), אשר בן־ישראל (“שלמה ובת חירם”),מלכה ואהרן פישקין, שמואל בס ומרדכי מיכאלי. כן נדפסו במוסף דברי ילדים, שעשועים ולהטים, שגם אותם סיפק לוין קיפניס בפסבדונים קל).

גם שבועון התאחדות האִכּרים ‘בוסתנאי’, שנערך החל בתרפ“ט על־ידי משה סמילנסקי, הִקצה מדי פעם מוּספים מיוּחדים לילדים ולנוער. בתרצ”ג צורַף אליו מוסף דו־שבועי מנוקד בשם ‘בוסתנאי לילד’, שכּלל דברי ספרות, חדשות, מדורי פרפראות, “מפלאי הטבע” ועוד. כן נעשה במוּסף זה ניסיון חדשני בשם “קרן הזהב”, שבִּיקש לטפּח אזרחות טובה בין הילדים. המערכת הזמינה את קוראֶיה לסַפּר לה על ילדים שהצטיינו במעשׂיהם, כדי לפרסם את שמותיהם ולהעניק להם תעודת־הצטיינות; אבל ההיענות היתה דלה ומאכזבת. בגיליון ז שאל העורך את קוראיו “אַיה החברים החדשים ל’קרן הזהב'?” המועמדים לא נמצאו – והקרן בטלה.

בניסן תרצ“ד נהפך המוסף הדו־שבועי לילדים של ‘בוסתנאי’ לשבועון העצמאי ‘בוסתנאי לנוער’; אך מתוך רצון לרַצות במשהו את צעירי הקוראים, הוקצתה מדי פעם בתוך השבועון לנוער פינה מנוקדת בשם ‘בוסתנאי לילד’. כעבור שבועות אחדים, שבהם היה השבועון צמוד ל’בוסתנאי' הכללי, נתבשרו הקוראים בחוברת ג כי “החל מהגליון הבא יופיע ‘בוסתנאי לנוער’ בצורה מוגדלת ובכמות כפולה” וכי השבועון, “בצורתו המחודשת, יוּצא גם למכירה בודדת במחיר 5 מיל הגליון”. גם מען המערכת שוּנה באותה הזדמנות, מן הכתובת הרחובותית של ‘בוסתנאי’ אל כתובתו הפרטית של העורך יעקב חורגין. בשלוש שנות קיומו היה ‘בוסתנאי לנוער’ שבועון בינוני אפור, ומי שישווה את גליונותיו אל השבועונים שקדמו לו – שלא להזכיר את אלה שיצאו בּמקבּיל לוֹ ואחריו – יגלה כאן נסיגה ברורה. העיתון היה ספרוּתי ביסודו, עם מעט ידיעוֹת אקטואליות מקריות, מדור ספורט ופרשת השבוע. עמודיו החדגוניים נראו בּרוּבּם כעמוּדי מאסף ספרוּתי, כמעט ללא איוּרים, והחומר המשעשע היה מועט ודל, ניכּר שהעורך ניסה למצוא את שביל־הזהב בין הצביון האקטואלי־הלאומי, החיוּני לכתב־עת לבני הנעורים, לבין הנוֹשׂאים ההיסטוריים שמשכו את לבּוֹ. בין המשתתפים הקבועים ב’בוסתנאי לנוער' אנו מוצאים את שאול טשרניחובסקי, שפירסם בו שירים, סיפורים ורשימות, ביניהם מעשיה מלבּבת בשם ‘המטאטא החולה’ (כד אייר תרצ"ד)²²³; וכן יהודה קרני ושמואל בס, אברהם סלומון (שלמון) ק”י סילמן (“סיפורים נפלאים על החלמאים”), א"ל יאגולניצר (משלים בחרוזים), ישראל דושמן וזאב גנון. העורך תרם לעִיתון סקירות אקטואליות, סיפורים היסטוריים בהמשכים וחידות (בפּסבדונים י' חן). כעבור שנים סיפר חורגין על לבטיו בעריכת השבועון ועל המִגבּלות התקציביות שנכפו עליו: “התקציב היה מצומצם והגרעון גדל עם כל נסיון של קידום ופיתוח, ומסיבה זו פסקה הופעת השבועון כתום שלוש שנים לקיומו” (‘מגילות’, טו, אדר תשי"ד, עמ' 114).

חרף זיקתו הברורה של ‘בוסתנאי’ אל התאחדות האִיכּרים ואל הקו המדיני של הציונים הכלליים, נשמר חורגין שלא לערבב את קוראיו הצעירים בפלוגתות מפלגתיות וגם לא להזדהות עם קו פוליטי כלשהו: השבועון “דגל באחדות ישובית ולאומית”, אמר (שם). בכך היה שותף לקו האל־מפלגתי שנקטו עורכיהם של רוב עִיתוני הילדים בארץ, אשר הקפידו להרחיק את הילדים מ“פוליטיקה” פנימית. יוצאים מכלל זה הם, כמובן, בטאוני תנועות הנוער, אשר להם – וכן לבטאוני התלמידים ולכתבי־העת המקצועיים לנוער – מוקדש הפרק הבא.

ח. מ’שביבים' עד ‘עתידות’ – עִיתוני תלמידים ונוער

פעילות ענפה וּמגוּונת ציינה כל השנים את עיתונות התלמידים, בטאוני תנועות־הנוער, הירחונים ושאר כתבי־העת לנערים המתבגרים בארץ־ישראל; אם כי תרומתם של אלה לספרות־הילדים היתה מצומצמת, מן הראוי להזכיר גם אותם בקצרה.

עיתוני התלמידים הרבּים, שיצאו בדרך כלל במסגרת בתי־הספר לעתים בלתי קבועות, נכתבו ונערכוּ בעיקר על־ידי התלמידים עצמם ושוּכפּלו במספר מצומצם של עותקים (כמה מהם יצאו ונפוצו אף בכתב־יד). מבּין עשׂרות העיתונים הללו בעלי השמות המגוּונים – ‘שביבים’, ‘אל־על’, ‘אופיר’, ‘דקלים’, ‘טל ילדות’, ‘עופר איָלים’ וכו' – ראוי לציון מיוחד הירחון ‘חברנו’ של בית־הספר ‘תחכמוני’ בירושלים. כתב־עת זה, שיצא שלושים וחמש שנה רצופות (תרפ“א־תשכ”ו) כשהילדים עצמם נוטלים חלק בסידורו ובהדפסתו, נערך בהתמדה מפליאה על־ידי מרדכי מיכאלי (פרק ז/ו). לצד רשימות ההווי נדפסו בוֹ גם יצירות־ספרוּת רבּוֹת סיפורים, שירים, ואגדות – פרי־עטם של הילדים, וכך היה ‘חברנו’ חממה לסופרי העתיד ו"אכסניה ספרותית להרבה ילדים יהודיים, ילידי ארצות שונות [שיצירותיהם] מצטיינות באמת הבעתן וברוח החן השפוכה עליהן'' (מ' מיכאלי, ‘עתון התלמידים וערכו החינוכי’, תרצ"ד).

בדומה לעִיתוני התלמידים היו גם בטאוני תנועות־הנוער השונות כלי מבטאם של הנערים; אלא שכּאן ציינה את רוּבּם גם נעימה פוליטית. כל תנועות־הנוער השונות שפעלוּ בארץ מאז שנות העשרים המוקדמות – הצופים, השומר הצעיר, הנוער העובד, הנוֹער הבורוכובי, הנוער הלאומי, ברית הנוער הקומוניסטי, בית"ר, המחנות העולים ועוד – הוציאו עשׂרות בטאונים, שנועדוּ ברוּבּם לחניכים המתבגרים: ‘אבוקה’ ‘אלומות’, ‘הילד המעורר’, ‘מגדלור’, ‘זוהר אביב’, ‘הפעמון’, ‘קול הנוער’, ‘שחר’ ועוד. משך הופעתם של בטאונים אלה היה קצר ובלתי־סדיר, בדרך כלל, ותפוצתם מצוּמצמת, מפנה לטוֹבה התחיל מסתמן בראשית שנות השלושים, עם ייסוּדם של כּמה ירחונים ודו־שבועונים, שהופיעו ברציפוּת ובקביעות וכללו בתוכם גם דברי ספרות: ‘במעלה’, דו־שבועון הסתדרות הנוער העובד, שמייסדו ועורכו הראשון דוד כהן (1894–1976) נודע גם באגדות שסיפר ופירסם; ‘זרעים’, ירחון תנועת ‘בני עקיבא’ (נוסד תרצ"ו); ‘על החומה’, ירחוֹן ‘השומר הצעיר’ (תרצ"ח); ‘במבחן’, בטאון ‘המחנות העולים’ (נוסד תש"ב). בטאונים אלה כללו, בין השאר, גם סיפורים ושירים, ומילאו תפקיד חשוב בשמשם בימת־פּרסום ראשונה לחניכים, שהיו לסוֹפרים ברבות השנים.

שונים מהם בצביוֹנם ובמידת השפעתם היוּ הירחונים והקבצים הלא־רבּים לנוער המתבגר, שיצאו בארץ־ישראל. רוּבּם נשׂאוּ אופי של מאספים ספרותיים־מדעיים כבדי סבר, עד שלא פעם נתעורר הרושם, כי עורכיהם כיוונוּ אותם לאו דווקא לקוראים הצעירים, אלא גם להוריהם; או כּפי שציין אחד העורכים בהציגו את עיתונו: “[…] כלי מחזיק ברכה לבני הנעורים ולעם”²²⁴. אבל חֵרף ההרחבה המלאכותית של קהל־היעד היו קוראיהם של כתבי־עת אלה מעטִים, ואין תימה שרוּבּם ככולם לא האריכו ימים.

ניסיון ראשון וקצר־ימים להוציא “קבצי ספרות ומדע לבני הנעורים” נעשה עוד בתרס“ז, עם הופעת חוברות ‘אשכולות’ בעריכת א”ז רבינוביץ (ראה פרק ג/ד). מוצלח יותר, אך רצוף משברים וחילופי עורכים, היה גורל הירחון ‘מולדת’, שמשך־הופעתו משתרע על פני שלושים ושש שנה (תרע“א – תש”ז) בהפסקות רבּוֹת וממושכות (פרק ד/י). בהפסקה שחלה בהופעת ‘מולדת’ במלחמת־העולם הראשונה, ניסה י“ח ברנר להוציא ביפו קבצים ספרותיים “לקוראים צעירים” בשם ‘פּרוּדֹות’ (תרע“ז; חתום: “נמסר לדפוס ע”י י.ח.ב.”)²²⁵. בין משתתפי הקובץ הראשון אנו מוצאים סופרים ותיקים וצעירים, בני הארץ וארצות־הברית: ישראל דושמן פירסם כאן סיפור לירי על הערצת תלמידים בבית־ספר גלילי למורם שנפטר (“המורה”), ולוין קיפניס תרם לקובץ סיפּוּר אותנטי על פגישת שומר־כרמים עם ילדה תימניה שבּאה “לסחוב” ענבים (“הֵפִיס”); מרדכי בן־הלל הכהן ונֹח טמיר (זֶוִין) פירסמו בו מעשׂיות אגדיות, וא”ז רבינוביץ תרם אחד מסיפּורי קורולנקו בתרגומו. כל השירים שנדפסו ב’פרודות' היו פרי־עטם של משוררים מארצות־הברית (הלל בבלי, אפרים ליסיצקי, ישראל אפרת), והיו אלה שירים ליריים מובהקים ל“גדולים”. הכוונה להוציא קבצים נוספים, שיעניקו ל’פרודות' אופי של כתב־עת, נתבטלה עם גירוש תושביה היהודים של תל־אביב־יפו בפקודת התורכים.

שנתיים אחר־כך התחילו לצאת בירושלים, בהוצאת ‘עֵבר’, חוברות ‘הגן: מקרא שעשועים לבני הנעורים’. עורכו האנונימי של ‘הגן’ היה לא אחר מאשר מנחם מבּש“ן (ברונשטיין; 1858–1944), שהעשיר את ספרות־הילדים שלנו באגדות, משלים ותרגומים רבים, הכתובים כולם בסגנון מקראי – ובנאמנותו זו לסגנון התנ”ך היה יחיד אולי בספרות העברית המודרנית. בפנייתו “אל הקהל” כתב העוֹרך, כי “הגן, אשר יכיל אגדות וסיפורים, דברי חזון ושיר, תולדות גדולי ישראל וכו', יֵצא חוברות חוברות בזמנים קרובים, עד אשר ירשה המצב להוציאו בקביעות, פעמיים בחודש או אחת בשבוע, ולהגדילו ולשכללו בהידור פנימי וחיצוני”. וכדי שאפשר יהיה לממש תקוָה זו ביקש העורך־המו“ל “בקשה נמרצת אשר לא יתן איש אל רעהו את החוברות לקרוא בחינם”, מה גם שמחירן “בזול מאוד, בחצי חינם”. כל היצירות, שנדפסו בשתי החוברות היחידוֹת של ‘הגן’ (שתיהן יצאו בתרע"ט) – מאגדות ארץ־ישראל, סיפור מימי שיבת־ציון “מראה וחזון”), מעשיה אלֶגורית על הנחלים המרדנִיים, שהחליטו שלא ללכת עוד אל הים (“הנחלים”), שירי טבע ולאום ועוד – נדפסו כולם בפסבדונימים שונים (בן־שם, חריזי, היצהרי, החוזה ועוד), ואין ספק שרוּבּם כּכולם נכתבו על־ידי מבּש”ן עצמוֹ.

שוֹנה מאוד באופיו היה הדו־ירחון ‘הנוער והארץ’, שנוסד בתל־אביב שבע שנים אחרי ‘הגן’ על־ידי הלשכה הראשית של הקרן הקיימת לישראל ונערך על־ידי המחנך־ההיסטוריון אליעזר ריגר (1896–1954). בשנת הופעתו היחידה (סיוָן תרפ“ו – אייר תרפ”ז) השתדל העורך לבנות את כתב־העת על השילוב המאוזן של אקטואליה ובלטריסטיקה, וּלצד רשימות מחיי הנוער ומאמרים מענייני דיומא, היסטוריה ומדע פופולרי הביא גם שירים וסיפורים מאת אביגדור המאירי, דוד שמעוני, רחל, שמואל בס, יהודה בורלא, מ"ז ולפובסקי, אליעזר שטיינמן ועוד. החוברות התאפיינוּ בכובד־ראש, דברי ספרות היו, בחלקם הגדול, “בוגרים” מכּדי להיכּלל במסגרת ספרות לבני הנעורים, ואין תימה שהדו־ירחון לא הוציא את שנתו.

אחת־עשרה שנה עברו עד שנעשה ניסיון שני להוציא דו־ירחון ספרותי לנוער המתבגר בארץ־ישראל. שלושה סופרים ומחנכים – שמואל בס, שמעון גינצבורג ויוסף ספרא – יסדו בצוותא את כתב־העת, ‘שערים’ שמו; המשורר שבחבורה, ש' בס, נבחר לעורך ושני חבריו עזרוּ על־ידו כחברי מערכת. בפתח החוברת הראשונה, שיצאה בניסן תרצ"ח, פירטו העורכים בשפה­ מליצית־חגיגית את מטרתו של כתב־העת, מטרה לאומית־אנושית, המקוּפּלת בשם העתון:

שתי החוברות היחידות של ‘שערים’ שראו אור (בתמוז תרצ"ח יצא גיליון כפול, ב–ג) הכילוּ שפע של חומר מגוּון, ששולבו בו המעשיר, המעניין המהנה: ארי אבן־זהב פירסם בהן פרקים מסיפּוּרוֹ הפּסֶבדוֹ־אוֹטוֹבּיוֹגרפי ‘המלחמה על הגבול’, המתאר את קורותיו של נער במלחמת־העולם הראשונה. טשרניחובסקי תרם מפרקי האֶפּוֹס הפיני ‘קלֶוַאלָה’ בתרגומו²²⁶. ועוד אנו מוצאים בחוברות סיפורי חסידים של מרטין בּוּבּר, ממשלי דוד שמעוני, מונוגרפיות ספרותיות קצרות (על מיכ“ל, יל”ג וש"י עגנון), מדורי מוסיקה, טבע, שחמט, חידות ועוד. אבל חרף העושר הזה, קשה להבין כיצד יכלוּ ‘שערים’ אלה להניע את הנוער להיות “חלוץ־תמיד במפעל השחרור של האומה”. מה גם שמבּין כל משתתפי כתב־העת לא נמצא גם “נציג” אחד של משמרת הסופרים הצעירים בארץ.

מוצלחות יותר היו חוברות הרבעון (אחר־כך ירחון) הספרותי־מדעי לנוער ‘עתידות’, שנוסד בחורף תש"ד על־ידי המחלקה לענייני נוער של ההנהלה הציונית, בהשתתפות קרן היסוד והוצאת ‘מסדה’, שנערך בטוב טעם על־ידי אשר ברש. “הצורך בחוברות בעלות תוכן ספרותי־מדעי־חברותי לנוער העברי, העומד על סף חיי הפעולה, היה מורגש זה כבר”, כתב העורך בפתח חוברת א, “בשעה זו, עם התפקידים שיעמדו לפני הנוער אחרי פורענות השמד שבאה על עמנו, הובלט הצורך הזה ביתר שׂאת”. ייעוּדוֹ של כתב־העת החדש, הטעים העורך, “לשמש את הנוער העברי בצורה מרחיבה את הדעת, בדרך חינוכו, השׂכּלתו ועיצוב הכרתו הלאומית והאנושית, כדי לסייע לוֹ בהתכשרותו לקראת תפקידו כפרט וכחלק מכלל האומה”; ולצורך זה “ישתדל [‘עתידות’] לנטוע בלב הנוער העברי אהבה מתוך ידיעה לקנייני עמו, שפתו וספרותו ואורח־חייו האידיאלי, וכן ישקוד לפתוח לפניו אופקי דעת ויצירה בתרבות העולם”.

עיון בחוברות המלאות וגדושות של ‘עתידות’ (64–80 עמ' בכל חוברת), על מדוריהן השונים – מ“ספרות יפה” ו“פרקי מדע” ועד “משכּנוֹת ישראל” ו“מעת אל עת” – יגלה כי המערכת הצליחה להשׂיג את השילוב המגוּון והמושך של ספרות עֶרכּית עם מדע פֹּופּוּלָרי, פּוּבּליציסטיקה ואקטואליה. ואף שהחוברות כּוּונוּ לנוער המתבגר, לא היסס ברש לשתף בהן סופרים ומשוררים, שקנו לעצמם שם בספרות־ילדים דווקא: אליעזר שמאלי ואברהם שׂלמון, אהרן זאב ומרים ילן־שטקליס. יצחק יציב, עורך ‘דבר לילדים’, שוחח עם קוראי ‘עתידות’ על ענייני דיוֹמא בסִדרת רשימות ספוגוֹת להט עצור בשם “במערכת הימים” (מעין אח בוגר" של המדור “במעגל הימים”, שקיים יציב ב’דבר לילדים'); ונחום גוטמן איש ‘דבר לילדים’ פירסם כאן סִדרת רשימות אימפּרסיוניסטיות על אמנות ואמנים. מבּין הסופרים האחרים שהשתתפו ב’עתידות' הוזכרו משה סטבסקי (סתוי), אברהם ברוידס, שמעון מלצר (שהיה עורכו הבא של ‘עתידות’), ש' שלום ועמנואל בן־גריון (בעיקר במדור “דעת ספרים”).

‘עתידות’ נתקבל באהדה על־ידי הקוראים והביקורת, והפופולריות שזכה לה עודדה את מוציאו להָפכו מרבעון לירחון (בתש"ט חזר להיות רבעון). מדוריו נתגוונו, ואחרי קום המדינה שימש בּימת־פִּרסוּם ראשוֹנה לכמה סופרים מבני המשמרת הצעירה. הוא הופיע חמש־עשרה שנים רצופות, עד שנסגר בשנת תשי"ט.

[ח/א] כתבי־עת מקצועיים

בשנות הארבעים התחיל מסתמן קַו חדש בפריודיקה לבני־הנעורים בארץ, קו שבּא לידי ביטוי עם הופעתם של כתבי־עת מיוחדים לנושא או למקצוע מסוים. אחד המבשׂרים בתחום זה היה ‘אל הים’ – עִיתון־קיר מוקדש לענייני הים, שיצא על־ידי ‘חבל ימי לישראל’ ונערך על־ידי המחנך ישעיה פרישמן. בשנת קיומו (כסלו תרצ“ח – אייר תרצ”ט) הופיעו 11 גליונות, שכּללוּ דברי ספרוּת, מידע וּתמוּנוֹת על ים וימאוּת. אחריו הוציא מרכז קופת־חולים חמש חוברות שנתיות לילדים, שהוקדשו לנוֹשׂאי בריאות (‘לילדים’, ‘לילד’, ‘לילדינו’: תש“־תש”ה)²²⁷. המרכז החקלאי יסד בקיץ תש“ג את כתב־העת לנושאי טבע וחקלאות ‘השדה לנוער’ (מוסף בן 8 עמוּדים לירחון ‘השדה’. אחרי הפסקה נתחדש בתש"ו כדו־ירחון בעריכת נחמן תרדיון). לשכת־המודיעין הממשלתית (המנדטורית), בשיתוף מחלקת־החינוך של הוַעד הלאוּמי ושירות־השידור, יסדו בתשרי תש”ד את הרבעון לתלמידים ‘הַסְכֵּת והַשׂכֵּל’, שהיה מעין מוסף מודפס לסִדרת התוכניות הפופולריות בשם זה, ששודרה ב’קול ירושלים'. הרבעון, שהופיע ארבע שנים, נערך בשנתו הראשונה על־ידי חיים אורמיאן (1901–1983) ןאחר־כך על־ידי שאול ברקלי. (בראשית תש"ז הוחלף שם הרבעון ל’קול ירושלים לתלמיד'.)

חוברות ‘הסכת והשׂכל’, שלא נוֹעדוּ למכירה אלא חולקו לתלמידים המעוניינים, היו שילוב מוצלח למדי של עלון־רדיו וכתב־עת לימודי. מחצית כל חוברת כללה פירוט נרחב של תוכניות ‘הסכת והשכל’, שלוּוָה הסברים ושפע תמונות; והמחצית האחרת הוקדשה למדורים בעלי אופי לימודי, שהתבססו על התוכניות המשודרות. בין משתתפי המדורים אנו מוצאים את אליעזר שׂמאלי ואמוץ כהן (שיחות על טבע), ימימה שטרנוביץ־אבידר (שיחות ספרותיות) וראובן סילמן (סיון; בנו של ק"י סילמן). כפעם בפעם שׂוֹחח העורך עם הקוראים על בעיות העיתון: “במוֹסרנוּ לכם עלון זה”, כתב בחוברת א, “שׂמחים אנו כי הצליח בידינו לממש את משאלתנו מאז ולהתקשר אתכם גם בדרך זו”. ובאחת החוברות האחרונות השיב העורך בשלילה לקוראים שביקשו לפרסם ברבעון גם דברי ספרות: “דברינו קשורים לשידורי ‘הסכת והשכל’ בלבד: לפיכך ידוּבּר בחוברות שלנו גם להבא על כל הנובע מהשידורים האלו”,

שלושה כתבי־עת מיוחדים לנושאי טכניקה ומדע נוסדו בתל־אביב בשנים תש“ו – תש”ז, והיה בהם כדי להוכיח את ההתעניינות הגוברת של הנוער הארץ־ישראלי בּנושאים אלה בימים של מלחמה והשתלבות העידן הטכנולוגי בחיי יום־יום. בסתיו תש“ו יסד יצחק אבנון (1909–1967) את הדו־ירחון למדע ‘אשכּוֹלוֹת’, שהקיף מִגוָן רחב של נושאים, מ”תגליות ואמצאות" עד “עשֵׂה ולמד” ו“חידות ושאלות”. עשר החוברות (ללא תאריכים), שנדפסו על נייר זול והכילו שפע של תמונות, זכו להמלצת מחלקת־החינוך של הוַעד הלאומי, בהיותן “ערוכות בטוב־טעם ומשמשות חומר מתאים לתלמידים, העשוי להעשיר את ידיעותיהם ולעורר בהם תשוקה לקריאה”. רוב החומר ב’אשכולות' נכתב על־ידי אבנון עצמו, בשמו ובפסבדונימים שונים (יצחק, א"ב נון, י' מימוני), ומיעוטו על־ידי מורים ואנשי מקצוע (אליעזר תיבון, יוסף ברסלבי, זאב לִבנֶה ועוד). עם הצטרפות העוֹרך בתש"ז למערכת ‘דבר לילדים’ נסגר הירחון, אבל פעילותו השקודה של אבנוֹן בספרות־הילדים על כל ענפֶיה נמשכה עד שנותיו האחרונות והגיעה לשׂיאה בכתיבת אנציקלופדיה לנוער ‘מִכלָל’.

בעת ובעונה אחת עם ייסוד ‘אשכולות’ התחיל לצאת בתל־אביב הירחון למדע פופולרי ‘הטכנאי הצעיר’, שנוסד ונערך על־ידי חיים רוז. גם כתב־עת זה, שהיה בו שילוב של מידע ועבודה עצמית, זכה לפּוֹפּוּלָריות ואחרי קום המדינה הוחלף שמו ל’מדע וטכניקה'. קצר יותר היה משך קיומו של הירחון למדע שימושי ‘טכניקה ומדע לנוער’, שהיה מוסף לצעירים של הירחון ‘טכניקה ומדע’ בעריכת צבי נדב. התחרות בין ירחוני המדע השונים, העובדה שהנוער לא משך ידו גם מחוברות ‘טכניקה ומדע’ למבוגרים, הביאו מקץ שנה למיזוגם של שני הירחונים, שנערכו על־ידי אותה מערכת עצמה.

אף־על־פי שכּל כתבי־העת הללו התמקדו, מעצם טבעם, בנושאים מתחומי הטבע והמדע, ניתן למצוא בהם מפעם לפעם גם חומר־קריאה בלטריסטי. כך, למשל, נדפסו בחוברות־הבריאות ‘לילדינו’ שירֶיה של מרים ילין־שטקליס ''שפעת'' ו“שִעמום”; בין משתתפי הרבעון ‘הסכת והשכל’ אנו מוצאים את אליעזר שמאלי וימימה טשרנוביץ־אבידר; בכמה מגליונות ‘השׂדה לנוער’ ו’אשכולות' נדפסו סיפורים ורשימות בלטריסטיות על נושאי טבע, היסטוריה ועבודת־האדמה מאת דניאל זיו, אברהם שׂלמון, יצחק אבנון ואחרים. הודות לכך יכלו הקוראים הצעירים לגלות בכוחות עצמם את הזיקה ההדדית הקיימת בין הספרות היפה לבין החיים על כל צדדיהם.

שילוב זה של חומר לימודי וספרותי היה קיים תמיד בעִיתוני הילדים והנוער; אך דומה שיוֹתר מכל השבועונים של אוֹתה עת הוּא זכה לביטוי הרמוני בולט ב’דבר לילדים', שעורכיו חרתו על דגלם את הסיסמה “לגדל קורא חושב”.

לשבועון רב־זכוּיוֹת־והישגים זה מוקדש הפרק הבא.

ט. ‘דבר לילדים’

דברים אלה, שכּתב העורך יצחק יציב במלאת עשר שנים ל’דבר לילדים' (כרך טז, תש"ו, עמ' 398), יש בהם כדי לבטא את תחושת הייעוד שמילאה אותו ואת שותפיו לעשׂיית השבוּעוֹן. קשה למצוא עוד כתב־עת לילדים בּארץ כלשהי, שהשפיע כל־כך על עיצוב טעמו והשקפת עולמו של דור שלם של קוראים, ואשר התמיד בהופעתו שבוע שבוע חמישים שנה רצופות²²⁸. אבל עוד לפני השבועון ‘דבר לילדים’ נדפסו, כאמור, בתוך היומון ‘דבר’ מפעם לפעם פינות־שי לילדים, שנהפכו בכ“א תשרי תרצ”ב (2.10.1931) למוסף חודשי. העורך בפועל של המוסף, ואחר־כך של השבועון היה יצחק יציב (אם כי בכרכים הראשונים נרשם: העורך ב[רל] כצנלסון); אבל היוזמת של הוצאת ‘דבר לילדים’ והשותפה לייסוּדוֹ ולעריכתו היתה ברכה חבס, שאפשר לראותה כעיתונאית־עורכת המקצועית הראשונה בארץ־ישראל.

ברכה חבס (ליטא 1900 – חיפה 1968) נשמה מילדותה בבית אביה, הסופר והעורך ישראל חבס, את רוּח התרבות היהודית והלשון העברית. בגיל שבע עלתה עם משפחתה לארץ־ישראל, לימדה והדריכה במוסדות־חינוך ובמועדונים לילדי עובדים. באותה עת פירסמה סיפורים ראשונים בדו־ירחון ‘הדים’, והעורך אשר ברש הוא שעוֹדדהּ לכוון את כתיבתה לנוער, ואף פירסם בהוצאת ‘קופת הספר’ את ספרוֹנה הראשון ‘תיק הסגולה’ (תרפ"ו) – סיפור בחרוזים המעוגן בימי ילדותה בעיירה הליטאית. אז, בשנות ההוראה הראשונות שלה, הגתה את הרעיון להוציא עִיתון לילדים; וכעבור שנים סיפּרה על חלקה בייסוד ‘דבר לילדים’ ועל “ההתלהבות והחיבה שהושקעו בגליונות הראשונים”:

בהמשך סיפרה חבס כיצד הלכה עם יציב אל נחום גוטמן, לספּחוֹ אל צוות עושי העִיתון [גוטמן עצמו סיפּר ברשימה נוסטַלגית על “אותו בוקר, שבאו אלי ברכה ויציב; ברכה – בעלת שתי צמות ארוכות (אני תמיד מצטער על קיצוץ הצמות הארוכות בימינו) ויציב – גבה קומה. הם ביקשוני שאבוא עמם לראות את הגליון הראשון שהולך ונסדר ושאלו ממני להכין למענוֹ ציורים”. ‘דבר לילדים’, כד אדר תשט“ז]; וכיצד יצאו לחפּשׂ את המורה־המשורר זאב, 'אשר אמרו לנו כי מיטיב הוא לקרוא באזני תלמידיו בבית־החינוך את השירים שכתב למענם”; וכיצד פנו אל יעקב פיכמן, ואל אנדה פינקרפלד (עמיר) ושאר הסופרים, “הכל שׂמחו לשמע הרעיון הנאה וציפו יחד אתנו להגשמתו”. ועוד סיפרה ברכה חבּס על העידוד שקיבלו מעורכי ‘דבר’ ברל כצנלסון ומשה בילינסון, “שאלמלא הם אולי לא היה ‘דבר לילדים’ נוֹצר ומתקיים”; שכּן אף אִם לא כּתבוּ בו ולא ערכוּ אוֹתוֹ “הרי נתנוּ לנוּ מרוּחם הטובה, המעוררת למעשׂים וליצירה” (שם).

בחמישים הגליונות החודשיים של המוסף לילדים (8 עמודים בּכל גיליון, במחצית הפוֹרמַט של עיתון יומי) ניתן למצוא אותם סופרים ומשורים, שליווּ אחר־כך גם את השבועון ‘דבר לילדים’ בשנותיו הראשונות: אנדה וזאב, יעקב פיכמן ואליעזר שמאלי, לוין קיפּניס וימימה טשרנוביץ־אבידר, רבקה דוידית ואחרים. בגליונות המוסף נדפסו הפרקים הראשונים של ‘מיקי־מהו’ לאברהם שלונסקי ו’לוּבּנגוּלוּ מלך זולו' לנחום גוטמן, שירי הילדים הראשונים של נתן אלתרמן, פניה ברגשטיין ואֵ לה אמיתן (וילנסקי), מסע הבּוּבּוֹת לארץ־שראל מאת אברהם רגלסון (שסייע ליציב בערכת המוסף) ויצירות נוספות, שהיו לנכס־צאן־ברזל בספרות־הילדים שלנו. אבל יציב לא היה מאותם עורכים, היושבים בחדר המערכת ומחכים לבוא ' היצירות, אלא היה סר אל בתיהם של סופרים וממריצם ותובע מהם סיפורים ושירים לעיתונו. “מר יציב יש לו טבע כזה.” סיפר יעקב פיכמן, “שאם אין לסופר זמן לכתוב, או שהוא מתעצל קצת (גם זה יקרה לפעמים, אל נא תספרו זאת ברבּים!) – אז העורך החביב מפציר וחוזר ומפציר בו; ואם עורך מבקש – לא יועילו כל תחנונים. גזרה היא מלפני העורך והדברים נכתבים” (‘דבר לילדים’, טז, תש"ו, עמ' 398).

כך סר יציב אל ביתו של ביאליק וקיבל מידיו את שיריו “וַיהי נער קטן”, “היתוֹם המשרת”, “רוֹעת הכּוֹכבים” ועוד שירים ואגדות, וכן את איגרתו “למברכַי מן הילדים”; וכך סר אל שאול טשרניחובסקי וקיבל מידיו את שיריו “הילדה אומרת” ו“בזכותו של מי?” וסיפורים ואגדות, עד שעשׂאוֹ למשתתף קבוע ב’דבר לילדים'; כך קיבּל מִש"י עגנוֹן את סיפּוּרוֹ העממי ‘הפּרוּטה’ (עם הקדשה בחרוּזים לאז“ר. כד שבט תרצ”ד); וכך המריץ ועודד את נחום גוטמן לכתוב את פרקי “לוֹבּנגוּלוּ מלך זוּלוּ” ושאר סיפוריו שנדפסו בהמשכים בעיתון; “והוא שגרם לכך שכתבתי בשבילכם את ‘יקטן בתל־אביב’ ואת ‘אַיֶלת העמק’ ואת הסיפורים על יוסי ועוד המון דברים”, סיפּר יעקב פיכמן (שם); והוא שהביא אל ‘דבר לילדים’ את לאה גולדברג ומרים ילן־שטקליס, והרשימה ארוּכּה.

לא תהיה בכך אֵפוא מן ההפרזה אם נאמר כי ביצחק יציב (פולין 1890 – תל־אביב 1947) חָברוּ מיטב הסגולות של עורך אידיאלי של כתב־עת לילדים. בּעודו עלם צעיר עלה לארץ־ישראל, סיים בית־מדרש למורים ולימד בבית־ספר לבנים ביפו. במלחמת־העולם הראשונה התנדב לגדוד העברי, ואחרי שחרורו שב להוראה ואחר־כך עבר לכתיבה עיתונאית. תחילה ערך את השבועון ‘קונטרס’ של מפלגת ‘אחדות־העבודה; ועם יִיסוּד ‘דבר’ הצטרף אל צוות עורכיו, השתתף בעריכת המוּסף הספרותי והמוסף המנוקד ‘הגה’. אך גוּלת־הכותרת של עשייתוֹ המגוּונת היא, ללא ספק, תקופת עריכתו את ‘דבר לילדים’. כאן נשתלבו יחד סגוּלוֹת המחנך, הסופר והעורך שבּוֹ לשלמוּת נדירה. “רבּים הם הדברים אשר אַתה צריך לדעת אותם”, כּתב יציב לקורא האלמוני בפתח חוברת א של השבועון, "ו’דבר לילדים’ ישתדל להמציאָם לך שבוע שבוע".

באוֹתה פניה “אל הקורא”, שאפשר לראות בה מעין מבשׂר למדוֹרוֹ השבועי “במעגל הימים”, שקיים ב’דבר לילדים' עד השבוע האחרון לחייו, סיפּר יציב לקוראיו בסגנונו הנלבּב על ייחוּדוֹ של השבועון החדש ועל תוכנו המגוּון, עודד את הילדים לפנות אל המערכת בכל בעיה שהיא והדריכם כיצד לעשות זאת, וסיים את פנייתו הראשונה במלים: “אנו מקווים כי נדע לעזור איש לרעהו בשׂיחות גלויות מלב אל לב”.

“שׂיחות גלויות מלב אל לב” קיים יציב הן עם קוראיו והן עם סופרי העיתון. יעקב פיכמן סיפר כיצד העורך “הזמין אותנו, סופרי עתונו, פעם בפעם להימלך בנו”, כדי למצוא את האיזון הנכון “בין דברים שבשעשועים לבין שירה טובת צליל”, שכּן ביקש “שכּל גליון של העתון יהיה משעשע, ועם זה לא יהיה ריק, נטול שירה ונטול סגנון”²²⁹ (מתוך המבוא המוֹנוֹגרָפי לאסוּפּה ‘במעגל הימים’ מאת י' יציב, תש"ט, עמ' יח); ולאה גולדברג, שעבדה שמונה שנים (תרצ“ו־תש”ד)עם יציב במערכת ‘דבר לילדים’, תיארה אותו “יושב אל שולחנו מוקף ילדים כגוליבר זה בארץ הגמדים, והילדים באים אליו איש־איש ושאלתוֹ, איש איש ומשאלתו: זה הביא לו שירים ויציב יושב וקורא ברצינות רבה את השירים […] ומגלגל שַׂיחה ארוּכּה עם הסופר הצעיר מאד ומשדל אותו שינסה לכתוב פרוזה, בינתיים אגב שׂיחה, מסביר לו פרוזה מהי, ובכלל מה פירוּשה של ספרות ושל כתיבה” (‘דבר לילדים’, יז, תש"ז, עמ' 539). אבל השׂיחות שבהן קנה יציב את עולמו, שהטביעוּ את חותמן על אופי השבוּעוֹן ואשר השפיעו על דור שלם של קוראים, היו אלה שנדפסו במדורו “במעגל הימים”. שבוע כמעט שׂוחח עם קוראיו על עניינים גדולים וקטנים – על אירועי הימים הסוערים ועל יובלות של אישים ומוסדות, על פגישות עם ילדים עובדים ולומדים ועל מקרים של יום־יום שהיה עד להם והלקח שראוי להפיק מהם; על סופרים ומנהיגים, על יִישובים וספרים חדשים, ועל קריאה בכלל וערכה לילד ולמבוגר:

מאות שׂיחותיו השבועיות הצטיינו באותה מזיגה נדירה של כובד־ראש ובהירוּת השׂפה, בסגנונו הנלבּב של אדם המבקש להיות מורה וחבר לקוראיו הצעירים. ואשר מטרתו המוצהרת היא “לגדל קורא חושב”. ושיחותיו נקראו על־ידי הילדים, נקלטו וגם השפיעו: “יציב לימד אותי בשׂיחותיו השבועיות את דרך ההסתכלות באנשים ובמאורעות השונים”, נזכר כעבור שנים הצייר רענן לוריא. “תמיד היתה לי הרגשה שהוא אדם טוב מדי” (‘דבר לילדים’ כד אדר תשט"ז, עמ' 12); והסופרת־המחנכת חגית נחושתאית אמרה: “כֹּה פשוטים, כֹּה מובנים וכה קולעים היו דברי יציב במדורו “במעגל הימים”. הדברים נטעו בנו את ראשית ההכּרה המבוגרת על מהותנו ומצבנו בארץ והכינו אותנו לקראת הימים שבהם נלחמנו על שחרור הארץ” (שם, עמ' 14).

אמת, חוברות “דבר לילדים” לא היו שונות הרבה, מבחינת תוכנן וחלוקתן למדורים, משבוּעוֹני הילדים שקדמו להן: אותו שילוב הוֹמוֹגני של ספרות יפה ומדע פופולרי, מעט אקטואליה ופוּבּליציסטיקה, פרפראות ושעשועים ודברי קוראים. ואף־על־פי כן הצטיין ‘דבר לילדים’ באותה איכוּת ובאותו כוח־משיכה, שעוררו בקוראים ציפיה מתמדת לכל גיליון חדש, דבר שלא היה קיים כמעט בשבועונים הקודמים. “ציפּיתי לעתון בכל שבוע בכליון עיניים,” סיפר שמואל רוזן. “אֵין להשווֹת אותה ציפּיה של אז לעתון־הילדים לציפּיה של היום לעתון היומי, או לכל עתונות אחרת” (שם. דברים דומים אמרו כל המשתתפים האחרים במשאל). לציפיה זו תרמו, ללא ספק, ההקפדה על איכותם של הדברים שנדפסו בעיתון וכן האופי שהעניקו לו העורך, עוזריו (ברכה חבס, לאה גולדברג ויצחק אבנון [מתש"ו]), ולא פחות מכך – נחום גוטמן וציוריו. האיורים הרבּים והאֶסתטיים, שליווּ את השירים והסיפורים, וכן ציורי השער האמנותיים, העניקו לשבוּעוֹן את צביונו הארץ־ישראלי האוֹפּטימי, שמשך כל־כך את לב הילדים. “הציורים העליזים לימדו אותי להסתכּל על החיים במבט עליז”, אמר רענן לוריא. “הם נתנו את ההרגשה שהחיים יותר משהם עצובים הרי הם שמחים” (שם).

אליהם יש להוסיף, כמובן, את הסיפורים בהמשכים של נחום גוטמן – אוֹצר לוֹבּנגוּלוּ מלך זוּלוּ‘, ‘בימי החופש הגדול או תעלומת הארגזים’ והאחרים (ראה פרק י/ה) – שרבבות הילדים קראו אותם בשקיקה ובעונג, תוך ציפיה לפרקים הבאים, ואשר תרמו תרומה ראשונה במעלה לייחוּדוֹ ולצביוֹנוֹ של העיתוֹן. גם רוֹב הסיפּוּרים־בהמשכים האחרים, שנדפּסוּ ב’דבר לילדים’ הצטיינוּ באיכוּתם הספרוּתית־אמנוּתית, ורוּבם הוֹפיעוּ אחר־כּך כּספרים: ‘בעבוֹדה ברכה’ מאת יהודה בורלא (כרך א, תרצ"ו), ‘הנער העקשני’ מאת ינוש קורצ’ק בתרגום שמשון מלצר²³⁰ (תרצ"ט), ‘בחשכת ימי הביניים’ מאת ו' יֶנסן בתרגום מ"ז ולפובסקי (ת"ש), ‘הפּילוֹן הסקרן’ מאת רודיארד קיפלינג בעיבּוּדוֹ השירי המבריק של חנניה רייכמן (תש"א), ‘הבן המופלא’ מאת אשר ברש (תש"ו); ואחרון שהוא כמעט ראשון – ‘נִסים ונפלאות’ הקלַסי של לאה גולדברג (תרצ"ט).

שער לציון חנוכת נמל תל־אביב (ה כסלו תרצ"ז)

תרומתה של לאה גולדברג ל’דבר לילדים' כעורכת וכסופרת היתה רבּת־פנים ובעלת השפעה עמוקה ומתמשכת. בדומה ליציב קירבה אף היא סופרים לעיתון ודירבנה אותם לכתיבה (ביניהם: פניה ברגשטיין, רבקה גורפיין וסופרת־הטבע דבורה אילון־סרני). היא החמירה עם עצמה עם אחרים בחתירה לאיכות ספרותית גבוהה ולניקיון סגנוני, כתיבתה הרַבּה והמגוּונת בעִיתון כללה, לצד השירים והסיפורים, גם שיחות ספרותיות, רשימות עִיתונאיות ומדורי שעשועים, קרוב לוַדאי שגם המדור הלימודי־הבידורי “הלו! מדבּר רם החכם'' (תרצ"ו; בלי חתימה), שבּוֹ עונה ילד כּל־יוֹדע בטלפון על שאלותיהם של ילדים, נכתב או שוּכתב על־ידיה. אבל עיקר תרומתה לאוֹפי העיתון ולפוֹפּוּלריוּת שלוֹ בקרב הקוראים היה דווקא בתחום הקליל של שירי הבאי וחרוזי אִִי־גָיוֹן – תחום שהיתה בו חלוצה, מחדשת ומעשירה. יחד עם אריה נבון חיבּרה את המדורים המצוירים־המחורזים “אורי מורי” (תרצ”ז, “אורי כדורי” (תרצ"ח), “אלעזר המפוזר”, “עולם הפוך” (תרצ"ט), “רם קיסם”, “החמור החכם” (ת"ש), “אפרוח בלבולמוח”, “קְטינא הגדול” (תש"ב), “הביבר העליז” (תש"ה), “מר גוזמאי הבדאי” (תש"ו), “המסע הגדול” (תש"ז), שנדפסו בדרך כלל בעמודים האחרונים, זכו לפופולריות בלתי־רגילה אבל גם לביקורת קשה (ומוגזמת) בגלל הכילם “מעשׂי הרפתקאות מוזרים ומשונים, איזה דמיון בלתי־מרוסן, שאינו בוחל בשום דבר”²³¹. אבל הקוראים התעלמו, כמובן, מביקורת זו ורוּבּם ככולם נהנו להתחיל בקריאת העיתון דווקא מן העמוד האחרון…

רשימת המשתתפים ב’דבר לילדים' בשתים־עשרה שנותיו הראשונות (תרצ“ו־תש”ח) כוללת כמעט את כל הסופרים והמשוררים של התקופה. מלבד הסופרים שכבר נזכרו לעיל הִרבּו להשתתף בּוֹ יעקב כהן וזלמן שניאור, זרובבל גלעד ואברהם ברוידס, יצחק שוַייגר־דמיאל וברוך דגון־פישקו, האחים עזריה ואמוֹץ כּהן – הראשוֹן בסיפוּרי הרפּתקאוֹת אוֹתנטיים והאחר בּרשימוֹת טבע מלאוֹת חן; רפאל סַפֹּורטה ומיכאל דשא; מירי דור (1911–1945) פירסמה בעיתון סִדרת רשימות ליריוֹת משוּבּחות על עולם החי בשם ‘ביברו של עולם’ (הופיעו בספר: תש"ח); אריה לרנר (1909–1973) הרבה לפרסם בו רשימות מדע פּוֹפּוּלָרי והשתתף בכתיבת המדור “הידעת?”; מנדל קרופניק, איש הנהלת ‘דבר’, הוא שחיבּר את החידות המגוּונוֹת (בפּסבדוֹנים חד); והרשימה ארוּכּה. ערב קום המדינה הצטרפו אל משתתפי ‘דבר לילדים’ סופרים צעירים ראשונים מבּני “דור הפלמ”ח" – משה שמיר וס' יזהר, שלמה טנאי ואמיר גלבוע, האחים נתן ודוד שחם²³², מנחם תלמי וכן כותב שורות אלה, ששלח לעיתון בתש“ז את שירו הראשון ממחנה הפלמ”ח בגינוסר.

אחרי מוֹת יציב (ז סיון תש"ז)²³³, נקראה ברכה חבס אל ‘דבר לילדים’. שותפהּ לעריכה היה יצחק אבנון, שערך עד לאותה עת את הירחון לנוער ‘אשכולות’ (פרק יג/ז); הוא הִרבּה להשתתף בּכל המדוֹרים – מעיבּוּדי סיפורים ואגדות ועד פרקי מדע פֹּופּוּלָרי, מלאכת־יד, חידות ושעשועים (רוב הדברים שפירסם בשבוּעוֹן נכללו אחר־כך בעשׂרות ספריו.) גם אחרי שנקרא המשורר זאב בתשרי תש“ח ליטול את שרביט העריכה, הוסיף אבנון להיות יד־ימינו של העורך החדש, הִרבּה לתרום לעיתון כמקודם והיה אחראי לשלבים הטכניים של העריכה. עם התמנותם של שמשון מלצר ודב נוֹי לעורכים (ראשית תש"ט), אולץ אבנון לפרוש ונפתח פרק חדש בתולדות ‘דבר לילדים’, שבּא אל קִצוֹ עם סגירת השבוּעוֹן ערב יום העצמאוּת תשמ”ה.

יותר מעִיתוני הילדים האחרים, הביא ‘דבר לילדים’ כל השנים לקוראיו את הדי הימים במדוריו השונים, תוֹך הקפָּדה שלא לגרור את הקוראים הצעירים למחלוקות פוליטיות פנימיות²³⁴. עלעול בכרכים הכחולים של השבועון יגלה את חותמה של התקופה כמעט בכל גיליון וגיליון. במאורעות תרצ“ו פירסם, בין השאר, לוי בן־אמיתי איש דגניה את “שיר השומרים”, וימימה טשרנוביץ־אבידר פירסמה את סיפּוּרה “המאותתים”, המעלה על נס את אומץ־לבם של ילדי קיבוץ מותקף. במלחמת־העולם השניה נדפסו בשבועון מכתביו של צבי ברמאיר מן החזית (כונסו אחר־כך בספרו ‘חוזר חייל לארץ־ישראל’) אחרי המלחמה שלחה אנדה פינקרפלד־עמיר מכתבים לקוֹראים ממחנות העקורים באירופה, ומרים ילן־שטקליס פירסמה בו את שיריה “החייל של אתמול” ו”גשר של נייר" (יְהוּדים עַל פְּנֵי הַמַּים / בּוֹ יֵלְכוּ לִירוּשָׁלַיִם"). בתקופת המאבק בבריטים פירסמו י"ד קמזון ופינחס אלעד (לנדר) שירים על ספינות־מעפילים החותרות אל חופי הארץ, וימימה טשרנוביץ־אבידר שיגרה “מכתב לחייל האנגלי, אשר מעבר למִתרס ברחוב פרישמן”. כשנסגר פעם ‘דבר לילדים’ בפקודת הצנזור הבריטי, הופיע באותו חודש השבועון בשם מושאל: ‘לילדים (תוספת ל“אֹּמֶר”)’. גם אוּרי מוּרי, מר גוזמאי הבדאי ושאר הדמויות מחרוּזי־ההבאי נטלו כל השנים חלק באירועים אקטואליים; והדוגמאות רבּות.

השפעתו המתמשכת של ‘דבר לילדים’ על ספרות־הילדים שלנו בחמישים שנות קיוּמוֹ²³⁵, הן בטיפוח יוצרים ודִרבּונם לכתיבה והן בגידול דור קוראים ועיצוב טעמם בקביעת אַמות־מידה ספרותיות ועיתונאיות, רבּה ועמוקה מן המשוער. היה זה טבעי אֵפוא, כי שבועוני הילדים, שנוסדו בשנות הארבעים לצד העיתונים היומיים, אימצו את המתכונת שקבע ‘דבר לילדים’ – את פורמַט הפוֹליוֹ, את צורת השער. הסגנוֹן והחלוקה למדורים ואפילו את הרכב שמו של השבועון, הכולל את שם העיתון היומי הגדול בתוספת המלה לילדים (ראשון לקביעת שם כזה למוּסף היה, כזכור, ‘הצפירה לילדים’ [פרק ד/ט].) יוצאים מכּלל זה שלושת עיתוני הבידור לילדים, שיצאו במלחמת־העולם השניה ואחרֶיה ולא האריכו ימים. להם מוקדש הפרק הבא.

י. ‘אַך שָׂמֵחַ’ – עיתוני בידור לילדים

בשנות הארבעים – שנים של מלחמה ומאבק – נעשו בארץ שלוֹשה נסיונות להוציא עיתוני ילדים בעלי מגמה בידוּרית מובהקת. בי“א אדר ת”ש (21.3.1940) הופיע בתל־אביב גליונו הראשון של שבועון מצויר לילדים בשם ‘אַךְ שָׂמֵחַ’. כתב־העת הצבעוני בן שמונת העמודים, שנדפס בתבנית גדולה, נוסד (כפי שנכתב בשולי העמוד האחרון) על־ידי “המוציא לאור מ. גרין”; אך מאחורי פסבדונים זה הסתתרו האחים הגרפיקאים גבריאל ומקסים שמיר וחותך הלינוֹלֵאוּם צבי ברגמן. עוֹרכוֹ האנונימי של ‘אך שׂמח’, שאף כתב בו את רוב החומר, היה לא אחר מאשר לוין קיפניס. “הכוונה שלנו היתה להוציא חוברות קלות ומשעשעות דווקא בימים שהשִׂמחה בהם לא היתה רבּה”, סיפר קיפניס, “ועל כן גם בחרנו בשם הלקוּח מן המִצוָה ‘והייתָ אך שמח’²³⁶.”

תמונה (מוגנת בזכויות) ותחתיה הכיתוב:

'אך שמח – עיתון בידורי לילדים בעריכת לוין קיפניס

חוברות ‘אך שמח’ הושתתו בעיקרן על סיפּוּרים מצוירים־מחוֹרזים ומשעשעים: על יוֹבב שדהר בעגלה רתומה לכלבלב; על זוג ילדים שנכנסו יחד לקולנוע בכרטיס אחד; על אפרוחי תרנגולת ששטו בירדן כשהם רכובים על גבי אפרוחי ברוָזה:

כן באו בעיתון סיפורים לקטנים מאת לוין קיפניס (מהם בפסבדונים אביטל), סיפורי הרפתקה לנערים הכתובים בגוף ראשון (בפסבדונים גידי), חידות משׂחקים ולהטים. קוראי גיליון א הוזמנו “להתארח אצל החבר ‘אך שמח’” לשלוח לעיתון מפּרי־עטם; ובחוֹברת הבאה נדפס חיבּוּר של ילדה, שתוֹכנוֹ לא הלם אמנם כתב־עת הנקרא ‘אך שׂמח’, אבל היה בו מרוּח התקופה: הכותבת סיפרה בו על משפחתה שנשארה בפולין הכבושה בידי הנאצים “וכל דודַי בצבא, ומי יודע מה יקרה אותם”.

האיורים הגדולים והצבעוניים, שצוירו על־ידי האחים שמיר בסגנון פּשוּט ונאיבי, נחתכו בלינולֵאוּם – תהליך שהוזיל את ההדפסה. אך בגלל תנאי הזמן והֶעדר רשיון לא זכה ‘אך שמח’ להתבסס ואחרי שני גליונות נפסקה הופעתו. כעבור שנה (פורים תש"א) הוצאו מן המחסן עותקי העיתון שלא נמכרו. התאריך שעליהם נמחק בפס שחור ומעל הכּוֹתר הודפסה השורה: “עתון פורים לילדים”. גליונות אלה הוצאו שוב למכירה, ללמדך שעיתונות בידורית לילדים אינה מאַבּדת מן האקטואליוּת שלה.

לא עברו שלושה חודשים מסגירת ‘אך שמח’, ובירושלים נעשה ניסיון קצר־ימים שני להוציא שבועון בידורי־צבעוני לילדים, שדָמה לקוֹדמוֹ בצוּרתוֹ ובהיקפוֹ ונקרא ‘דחליל’. מייסדוֹ ועורכו היה המתרגם ואיש־הפולקלור עמנואל אולסבנגר (1888–1961), שנודע בין השאר בקובץ ההלצות שהוציא ‘צימוקים ושקדים’ (יידיש), והוא שכּתב ככל הנראה את רוֹב החומר, שנדפס בחוֹברוֹת ללא חתימה. היעד המרכזי של השבועון היה יומרני – “להרחיב את חֶברתנו לחֶברה גדולה, הכוללת את כל ילדי הארץ”, כדברי העורך בפתח גיליון א; וזאת אפשר לעשות באמצעות העיתון החדש:

“חברי חֶברת הדחליל”, שעליהם דיבר העורך במדורו, היוּ גיבוריו הקבועים של השבועון – הילדים אורי ורעיה, כלבם פסיק וחבריהם עוזי תפּוּזי, חנה בננה, רוֹנית צנוֹנית ורמי רימון, כולם ירקות ופירות “מואנשים” דיירי הגן, שהרפתקאותיהם ותעלוליהם תוארו בעיתון בחרוזים חובבניים ובציורים צבעוניים גולמיים מעשה ידי יואב תשבי: מעשה בחנה בננה שענדה לראשה סרט בצורת פרפר ונקלעה משום כך לצרה משעשעת; או מעשה בצמד שובבים, שרצו להתיז סילון מים לעבר חברתם, אבל –

כן נדפסו ב’דחליל' מהתלות מצוירות, דיאלוגים משעשעים של ה“דחלילנים” שא וגא, סיפּוּר מצויר בהמשכים, בסגנון ה“קומיקס”, בשם “מסעות גד ויוסי”, ועוד סיפור־הרפתקאות בהמשכים על רות ויעל הבלשות. ההומור שהביא ‘דחליל’ לקוראיו היה לא פעם מאולץ, או גולמי, וגם הציורים²³⁷ – חרף צבעוניוּתם – לא היה בהם כדי למשוך את הקוראים הצעירים. ארבעה גליונות בלבד הופיעו (כט אייר – כא סיוָן ת"ש), שמונה עמדים גדולים בכל גיליון. בחוברת האחרונה כתב העורך כי “אין הדבר נעים לבשׂר בשורה רעה, אולם לצערי עלי לעשות זאת הפעם: בשבוע הבא לא יֵצא ‘דחליל’ ועליכם לחכּוֹת לגליון הבא שבועיים שלמים. אחרי הפסקה כה ארוכה תיהנו מהעתון שבעתיים”. אבל “הגליון הבא” לא יצא. בדומה לגליונות ‘אך שמח’ נמחק כעבור שנה התאריך גם בחוברות ‘דחליל’ שנותרו במחסן, ובראש עמוד א הודפסו המלים: 'דחליל, עתון לילדים". אותם ילדים, שרכשו את החוברות, יכלוּ אֵפוא לקיים את דבר העורך: “שׂחקוּ, התלוֹצצוֹ והשתעשעוּ עם הדחלילנים!”

כעבור שבע שנים נעשה בתל־אביב ניסיון שלישי, מוצלח מעט יותר, להוציא כתב־עת מצויר לילדים בעל מגמה בידורית. מייסדו ועורכו, העיתונאי המשורר יהושע טַן־פֵּי (נולד 1914), קרא לעיתונו ‘מִיקִי מָעוֹז’ – שם המושתת על משׂחק־מלים ומרמז על אופיו המשעשע־ההרפתקני, שנמזגו בו בידוּר “מיקי מאוּזי” עם גבורה מעוזית". ואמנם ניתן למצוא בתשע החוברות הצבעוניות של ‘מיקי מעוז’ אותו שילוב מאוזן של בידור לשמו, קורטוב הרפתקה וספרוּת בעלת ערכים; או כדברי העורך לקוראיו: "כל חוברת תהיה “הדורה בחיצוניותה ומשעשעת בתכנים שלה, בהתאם לסגנון של ‘מיקי מעוז’ – מפתיע, מרהיב עין, משעשע”. אמנם אנו מוצאים בחוברות סיפורים מצוירים מתוצרת אולפניו של ווֹלט דיסני (מיקי־מהו, פּינוקיוֹ, דני אַווזני [ = דוֹנלד דַק] ועוד), ולצִדם סיפורים מצוירים מקוריים בחרוזים (“מסעי עוֹמֶר וגוֹמֶר והצב עוג עוג”, “משובותיו של הילד השובב”), סיפורי ‘קומיקס’ בהמשכים (“הבלש דוִד”) אפילו עמוד אקטואלי, המביא את החדשוֹת המסעירוֹת בציוּרים וחרוּזים:

אבל העורך, שהיה גם משורר, שקד להביא בעיתונו גם חומר ספרותי ממש, לצד הדפּים המצוירים והסיפור בהמשכים (“אי האלמוגים” מאת רובּרט בלנטין בתרגום אנונימי), אנו מוצאים גם שירים מאת יעקב פיכמן, יהודה קרני, שמואל בּס ודוִד שמעונוביץ (שמעוני) וסיפורים מאת ימימה טשרנוביץ (אבידר), אהרֹן פישקין ודניאל פרסקי (חלק מן החומר הספרותי הועתק מתוך עיתון הילדים הניו־יורקי ‘הדוֹאר לנוער’). מתוֹך רצון לכַסות את הוצאות ההדפסה הגבוהות נדפסו ב’מיקי ומעוז' גם מודעות גדולות של מפעלי מזון, ממתקים ולבוש, שצוירו ונוסחו בחרוזים על־ידי אנשי המערכת. רוֹב הציורים המקוריים, שמילאו את דפּי ‘מיקי ומעוז’, נעשׂוּ על־ידי הקריקָטוריסט אדם שליין; בחוברות האחרונות אנו מוצאים גם את ציוּרֶיה של צילה בינדר, שהיתה זו לה “הוֹפעת בכורה” באיוּר חוברות וספרים לילדים.

תשע החוברות של ‘מיקי מעוז’, שיצאו במועדים בלתי־קבועים בשנת מלחמת־העצמאות (כסלו – תמוז תש"ח. בלי תאריכים. 8–12 עמ' בחוברת), הצליחו להביא מעט חיוך וקורת־רוח לילדים בימים של מתח והאפלה. על מידת הפֹּופּוּלריוּת של העיתון נוכל ללמוד מהצלחתה של שחרית פורים החגיגית, שנערכה באולם קולנוע ‘אסתר’ המלא מפּה לפה, בהשתתפות סופרים, זמרים ושחקנים.

שלושת עיתוני הבידור היוּ חריג בעִיתונות הילדים הארץ־ישראלית, וחרף תוכנם הקל לא האריכו ימים. הקורא הצעיר אינו נמשך, ככל הנראה, אחרי כתב־עת הפּוֹרט על נימה משעשעת בלבד. גם העוּבדה, שעיתונים אלה היו מפעלי יחיד של סופרים־מו"לים פרטיים, שלא זכו לתמיכה כלשהי, היתה בעוכריהם. “חריגים” מסוג שונה היו עיתוני הילדים הדתיים, שכּוּונוּ אל קהל־יעד מוגדר ומצומצם, יחסית, על כן לא האריכו גם הם ימים.

לשבועוני הילדים הדתיים הוקדש הפרק הבא.

יא. מ’הניצנים' עד ‘עבריה’ – עיתוני ילדים דתיים

“לאוֹרךָ נלך ומורה דרך תהיה לנו!” כתבה מערכת ‘הניצנים’ בשם הקוראים בדברי ברכתה לרב הראשי משה עמיאל בפתח גיליון א של השבועון (יד שבט תרצ"ו); ועוד כתבו העורכים באותו גיליון בפנייתם אל הקוראים והקוראות:

השבועון, שיצא כּאמוּר על־ידי תנועת ‘בני עקיבא’ ונערך על־ידי אליעזר אלינר וד“ר צבי הרכבי (1908–1979), הוּגדר רשמית כהוספה לשבועון הדתי ‘היסוד’ (אחר־כך הוא היה הוֹספה ל’נתיבה' ולבסוף ל’התוֹר'). החוברות, המנוקדות בחלקן, לא אוּירוּ בּציורים, אך בעמוד הראשון של כל חוברת נדפס תצלום גדול מהווי הארץ, עם נגיעה אקטואלית. חרף הצביון הדתי הברור לא היססו העורכים לכלול בַּחוברות גדולות־התבנית גם חומר כללי; לצד מאמרים על גדולי ישראל וקודשי האומה נדפסו גם רשימות על אוכלי אדם ושוכני מדבר, על המלך ג’ורג' ונחום סוקולוב, והוראות למשׂחק בשם “מבריחי מכס”. דל מאוד היה חלקם של הסיפורים בחוברת: רוּבּם –ביניהם מסיפּורי ש”י עגנון ושלום אש – הועתקו ממקורות מודפסים; והסיפור בהמשכים, “עיני האח הנצחי” מאת סטפן צוַייג בתרגום מרדכי אבי־שאול, שסיפּר בסגנון מקראי מייגע את קורותיו של מלך הודי שביקש ללמוד דעת כדי לזכות בחיי עולם, נדפּס ארבע שנים קודם לכן בהמשכים בשבוּעוֹן ‘כתוּבים’ (תרצ"ב). המשורר הראשי ב’ניצנים' היה שמואל בן־שבת (מארוקו 1888 – חיפה 1957), ששיריו הבינוניים הוקדשוּ לגאולת העם והארץ ולמועדי ישראל. מדורים מיוחדים הוקצו בעיתון לפרשיות השבוע ולהלכות השבת. גם עמוד החדשות התמקד בחלקו הגדול בהווי החיים הדתי בארץ, לצד ידיעות על מאורעות על מאורעות הדמים ותנופת ההתיישבות. עם חנוּכּת תחנת הרדיו ‘קול ירושלים’ הצטרפו העורכים לתביעה שלא יהיוּ שידורים עבריים בשבת. וכאן המקום להזכיר את תחרות החידות הגדולה, שנערכה מעל דפי השבועון, ואשר הפרס הראשי בה היה – “מכונת רדיו, שבּה תוכלו לשמוע את התחנה הא”יית הנפתחת עכשיו".

‘הנִצנים’ היה עיתון־הילדים הראשון בארץ־ישראל, שמגמתו דתית מובהקת; ואף־על־פי שעמדה מאחוריו תנועה בעלת משאבּים, לא שפר חלקו יותר מעיתוני הילדים שקדמו לו. בתום שנת־הלימודים תרצ“ו יצא השבוּעוֹן ל”חופשה" בת עשׂרה שבועות, ובדברי הפּרידה מן הקוראים הביעו העורכים תקוָה “שבשנה הבאה תוכלו להיות מרוצים מן העתון הרבה יותר מאשר בשנה הזאת”, שכּן ישתדלו “לשפּר הרבה את צורתו ואת תוכנו, והעיקר – להמציאו לכם תכופות ובדייקנות. יודעים אנחנו, שבּנדון זה היה בזמן האחרון מקום לקובלנוֹת צודקות על המערכת. אשם ביחוד ‘המצב המיוחד’ שבּוֹ אנחנו נתונים”. אבל השיפורים המובטחים לא התממשו, שכּן חרף מאמצי העורכים ותנועת ‘בני עקיבא’ לא נתחדשה הופעת השבועון. מגמתו המגבילה ורמתו הבינונית, וכן המשבר שפּקד את הארץ והתחרות הקשה מצד ‘דבר לילדים’ – כל אלה הביאו לקמילתם המהירה של ‘הניצנים’.

תמונה (זכויות לא ידועות)ותחתיה הכיתוב:

‘הַנִצָנִים’ – שבועון לילד ולילדה מייסודה של תנועת ‘בני עקיבא’ (תרצ"ו)

הצופה לילדים

עשר שנים חלפו עד לייסודו של שבועון חדש לנער הדתי, הוא ‘הצופה לילדים’, שנוסד בל' שבט תש"ז על־ידי היומון ‘הצופה’ והתנועה העולמית ‘המזרחי’. “יום חג הוא לי”, כתב הרב מאיר ברלין (בר־אילן), נשיא ‘המזרחי’, שיזם את הוצאת העיתוֹן, בדברי ברכתו, “כי זכה ‘הצופה’ ליצור שבועון ולהוֹציאוֹ לקריאתם ולהנאתם של גידולי חברי התנועה”. הרב המברך הציב מטרה כפולה ל’הצופה לילדים': “לתת לכם, קוראים צעירים, חומר־קריאה וגם שעשוע אשר תתענגו עליו, ויחד עם זה להכניסכם אל עולם־הרוח של יהדות נאמנה, מבוססת על קדושת התורה, חזון הנביאים, אמונת חכמים ואהבת ישראל”.

ואכן עורכיו הראשונים של השבועון – המספר אברהם ברטנורא (נולד בירושלים, 1907) והמוֹרה־הפובליציסט משה טביומי (1901–1951) – הצליחו ליצוֹר בחוברות אותו שילוב נאות של דברי תורה ויצירות בעלות צביוֹן דתי עם יצירות ספרותיות כלליות ודברי שעשועים. בר־טוּרא ה“קל” בגישתוֹ וטביוֹמי הרציני וה“כּבד” כמוֹ השלימוּ זה את זה בעריכה. לצד המדורים הקשורים בדת ובמסורת – “אמרו חכמינו”, “דרשו רבותינו”, “פרשת הימים” – נדפסו שירים וסיפורים בעלי צביון יהודי או כללי מפרי־עטם של ישראל דושמן, אברהם ברוידס, יעקב רימון, אפרים די־זהב, חמדה אוירבך ושׂרה גלוזמן (שהיתה מן המשתתפות המתמידות ביותר בשבועון). העורך ברטורא, שכּבש את לבות הקוראים הצעירים בסיפור־ההרפתקאות הפּוֹפּוּלָרי שלו ‘השלושה משכונת מחלול’ (ת"ש; בעקבות פטר מתאוס), הִרבּה לפרסם בשבוּעוֹן סיפורי־הווי מקוריים ותרגומים מאוצר הפולקלור העולמי. ועוזרו טביומי כתב שבוע שבוע כמעט מאמרי אקטואליה קצרים במדורו “פרשת הימים” (בפסבדונים מ' טוביה). אחת מרשימותיו הראשונות דנה בגורלם של אלפי ילדים ניצולי השוֹאה, שהועברו להתחנך במוסדות נוצריים, וּבַמאמצים לפדותם ולהחזירם לחיק עמם:

הגליונות המגוּונים היו ערוכים בטעם, ועיון במדור החיבּוּרים “ילדים להצופה לילדים” יגלה שהיו לעיתון גם קוראים שאינם דווקא מן המחנה הדתי. חן רב הוסיפו לחוֹברוֹת איוּריה העדינים (הבלתי־חתומים) של בינה גבירץ (צייר המערכת הבא היה אביגדור לוּאיזאדא). חלקו הבידורי המצומצם של העיתוֹן הכיל את המדור “החידה והחידוּד”, שפּוֹתריו קיבלו כפרסים ספרי יודאיקה, וכן טור משעשע של הלצות מחרוזות־מצוירות נוסח “אורי מורי”: “נחמן העצלן”, “זכריה הצבר” ו״עליזה הנחמדה".

בשנת תשי“א התחילוּ לערוך את ‘הצוֹפה לילדים’ מ”צ אפרתי והרב בנימין צביאלי (נולד 1918), שכּתב בו את המדור “יומנו של גדעון” (יצא כספר: תשי"ח); וכעבור שנתיים ירש אותו שאול רז (נולד 1920), מחַבּר ‘ההר הקדוש’ (סיפור גוש־עציון, תשי"א), שהתמיד בתפקידו עד סגירת העיתון בתשכ"ד. “הייתי עורך וּמשכתב, פּקיד וּמשרטט,” סיפּר רז לקוראיו בשיחת הפרידה שלו. “וּבשעת הצוֹרך סַבּל ואף שליח. את כל אלה עשיתי בלי חשבּוֹן של שעוֹת עבוֹדה ובלי בקשת תוֹדה” (‘הצופה לילדים’, אלוּל תשכ"ד).

בעיצומם של ימי המצור על ירושלים (אדר־ניסן תש"ח) נעשׂה בעיר זו ניסיון להוציא ירחון מיוחד לילדה הדתית. העיתון – ‘עבריה לקטנים’ שמו – היה מוּסף של הירחון להורים ולנוער ‘עבריה’, שהוצא על־ידי רשת החינוך של כּנסת־ישראל ‘המזרחי’ ונערך על־ידי חנה שפּיצר. בפתח גיליון א ביטאה העורכת את אמונתה ותקוותה כי ירבּה בעיתון “חומר שׂמח על חגיגות מולדת ושמחת הגאולה ויצליח עתוננו לעזור להתקדמות סופרותינו הצעירות”. אבל ארבעת העמודים הקטנים של כל חוֹברת הכילו חומר דל ובינוני: סיפורי חג כּתוּבים בחרוזים חובבניים (חתום: רחל השילונית), חיבורי תלמידות, דברי שעשועים ותמונות. תקוות העורכת לא נתממשה: אחרי החוברת השניה נפסקה הופעת העיתוֹן.

כשיסדוּ מורי ‘אגוּדת ישראל’ בירוּשלים כעבור ארבע שנים (שבט תשי"ב) את שבועוֹן ‘המודיע לילדים’, ביקש עוֹרכוֹ פנחס לוין להבליט את השוֹני הקיים בינוֹ לבין ‘הצוֹפה לילדים’ וכתב: עיקר חידוּשוֹ של השבוּעוֹן החדש “בזה שהננו עתון־הנוער היחידי אשר נכתב כּוּלוֹ על־ידי סופרים חרדים למען המון הנוער החרדי” אבל “המון הנוער החרדי” לא מילא ככל הנראה את הציפֹּיוֹת והשבועון לא הוציא את שנתו; ללמדך שעיתוני ילדים בעלי מגמה דתית מוצהרת (או בעלי כּיוּון רעיוֹני מוּבלט) לא היו כמעט מעולם גוף הנושא את עצמו.

יב ‘הבוקר לילדים’ ו’שַי לילד'

קיץ תשי“ג (1943), בעיצומה של מלחמת־העולם השניה, נוסד השבועון ‘הבֹּקֶר לילדים’, על־ידי היומון ‘הבֹּקֶר’, עיתונם של ‘הציונים הכלליים’, שעורכו יוסף הפטמן, נודע כּחובב ספרות הילדים ועיתונוּתם (פרק ד/ט). בחמש שנות קיומו נערך השבועון על־ידי יעקב חורגין, שערך תשע שנים קודם לכן את ‘בוסתנאי לנוער’ (פרק ג/ו). רישומה של המלחמה ניכר היטב בשמונת עמודי העיתון שנקרא בחודשים הראשונים להופעתו ‘הַבֹּקֶר, הוצאה לילדים’), ואין תימה שהיא שימשה גם ציר מרכזי בשיחת הפתיחה של העורך. “ודאי תאבים אתם לדעת: מה טעם ראינו להוציא עתון מיוחד בשבילכם בימים קשים אלה?” שאל העורך והשיב בעצמו: בתקופה קשה זו חובה קדושה מוטלת עלינו להקדיש את חיינו למטרה אחת: לעבוד ולהילחם, עד שנכין בשביל עצמנוּ את הפּדוּת. […] והנה על כן הוצאנו את עתונכם על־ידי ‘הבוקר’ לגדולים: להסביר לכם את חוֹבתכם, להכינכם חזקים בגוף וברוח לקראת העתיד”.

מלחמת־העולם, ואחריה המאבק לעצמאות, תפסו אמנם מקום נכבד בעיתון, בעיקר במדורי החדשות והפובליציסטיקה, וכן בכמה משיריהם של שמואל בס ושלמה סקולסקי, או בסיפּוּריהם של אמציה ברלס, אפרים צורף ואחרים. אך דפדוף בגליונות ‘הבוקר לילדים’ לא יגלה בהם שוני מהותי שיבדילם משבועוני הילדים האחרים של התקופה: שירים מאת שאול טשרניחובסקי, יעקב פיכמן, פנינה הילפרין ואחרים; סיפּורים מאת חמדה בן־יהודה, אברהם סלומון (שלמון), דב קמחי ותרגומי מעשׂיות. הסיפּוּר בהמשכים, שנדפס בכרך א, היה בעל נושא מיתולוגי דווקא: “ראש הגורגונה” מאת נתנאל הותהורן, בתרגום משה בן־אליעזר²³⁹. הולם יותר את רוח העיתון היה הסיפור הבא בהמשכים – ‘הבלש משכונת הצריפים’ מאת העורך יעקב חורגין, שסיפר במתח ממוזג בהוּמוֹר על הרפתקה של ילדי תל־אביב. סיפּוּריו הבאים של חורגין שנדפּסו בעיתוֹן בהמשכים, היוּ מן הז’אנר ההיסטוֹרי (“סוֹדוֹ של האבּיר השחוֹר”) והאגדי (“יהלוֹם הפלאים”. כּוּנסו אחר־כך בספרים [פרק י/ג]). בין מדוריו הקבועים של השבועון יוזכרו: “משבוע לשבוע”, “בעין המצלמה”, “טבע וחקלאוּת בארצנו”, “פינה למוסיקה” ו“חידות ושעשועים”. ראויים לציוּן גם האּיוּרים הנאים של ציירי העיתון, איזה (הרשקוביץ) ומשה מטוסובסקי, שהעניקו לו את אוֹפיוֹ המיוחד.

ימי המלחמה והמאבק, והופעתם של שבועונים מתחרים, לא היטיבו עם ‘הבוקר לילדים’ והוא לא הוציא את שנתו החמישית; וכשם שנולד בעיצומה של מלחמה, כן נפסקה הופעתו בעיצומה של מלחמת־העצמאות. בכ“ב תמוז תש”ח (גל' מז [255]), הודיעה המערכת לקוראיה:

אבל הופעת העיתון לא נתחדשה. "שכבות האזרחים, המוחזקים עשירים'', כתב חורגין בנימת ביקורת מהולה מרירות, “לא מצאו את האפשרויות הכספיות לעמוד בהוצאות ובהפסדים ההכרחיים של עתון־ילדים” (‘מגילות’, טו, אדר תשי"ד, עמ' 114). רק בשנה הרביעית למדינה נתחדש לזמן־מה ‘הבוקר לילדים’ – אבל כמדור מצומצם בתוך היומון ‘הבוקר’.

בעוד ‘הבוקר לילדים’ נאבק על המשך קיומו בשל צוק העיתים, יסד עיתון־הצהריים ‘ידיעות אחרונות’, בעיצומה של מלחמת־העצמאות, את מוספו השבועי ‘שי לילד’. “הנה הבאתי לכם שי,” כתב העורך שלמה סקולסקי בטורו הראשון (כח אדר ב תש"ח), “מדי שבת בשבּתוֹ נגיש לכם את השי הזה, כדוֹד טוב הוא יבוא אליכם ובאמתחתו סיפורים ושירים, אגדות, תמונות, עֵצות – ואתם קבּלוּ אותו בסבר פנים יפות, תנו לו מקום מכוּבד ושבו על ידו והקשיבו לדבריו”. בהמשך הזמין העוֹרך את קוראיו הקטנים לכתוב אליו “את אשר בלבכם”, שכּן “בכל שבוּע תמצאו בו ידיד טוב ורֵע נאמן”.

נראה שבעלי “ידיעות אחרונות” החשיבו את המוסף החדש, שכּן בחודשים הראשונים להופעתוֹ נדפסה שבוּע שבוּע בראש העמוד הראשון, מעל לכותרת העיתון, הודעה באותיות מאירות עיניים: “היום: שי לילד”. עשיר ומגוּון – אם כי לא תמיד משוּבּח – היה החומר שנדפס בעמוד היחיד של כל מוסף, ואשר נכתב רובו על־ידי העורך עצמו: שירים בינוניים (חתום: ש"ס, או ש. – סקי), מעשיות אגדות מנוקדות (בפסבדונים הדוֹד הטוֹב), סיפורים ריאליסטיים לנוער, רוּבם בעלי צביון אקטואלי של מלחמה וראשית עצמאות (כולם בפסבדונים בן ישראל הדני) וכן דברי ילדים, שעשועים, “קומיקס” חרוזים על דן הקירֵח²⁴⁰ ושאר פרפראות.

לאחר שמונה־עשר חודשי הופעה שינה המוסף את תבניתו ואת שמו. בט' תשרי תש"י הוא יצא בארבעה עמודים מוקטנים בשם ‘ידיעות אחרונות לילד’. כעבור הפסקה ממושכת הוציא ידיעות אחרונות עוד שני מוספים לצעירים, בשמות ‘ידיעות לתלמיד’ (תשי"ח) ו’ידיעות אחרונות לילדים' (תשל"ח ואילך).

יג ‘משמר לילדים’

משמר לילדים

ארבעה חודשים אחרי סיומה של מלחמת־העולם השניה – בערב ראש־השנה תש“ו (7.9.1945) – ראה אור גליוננו הראשון של ‘משמר לילדים’. אבל עוד קודם לכן – מאלול תש”ג עד ניסן תש“ה – הופיעוּ בתוך היוֹמוֹן ‘משמר’ מוספים לילדים בשם ‘שַי משמר לילדים’, שיצאו בעיקר לקראת החגים ונערכו על־ידי לאה גולדברג. מוספי ה”שי" היו ספרותיים בעיקרם: במוסף הראשון (כט אלול תש"ג) נדפס הפרק “פּיט וּפּוּט” מתוך ‘עלילות מיקי־מהו’ לאברהם שלונסקי (הפּרק האחרוֹן של ‘מיקי מהוּ’ – “מעשה בגמליאל” – נדפּס בכרך א של ‘משמר לילדים’ גל' 14). בכל המוספים פירסמה לאה גולדברג שיחות ספרותיות עם קוראיה, שבאוּ במקום דבר־העורך חתום: לאה). שונים באופיים היו גליונות ‘משמר לילדים’ בשנתו הראשונה. בדומה למוסף ‘דבר’ לילדים, היה גם עיתון זה בתחילתו מוסף של היומון ‘משמר’ (מינואר 1948: ‘על המשמר’). המתכונת כולה, כולל הכותרת וצורת העמודים של הגליונות הדוּ־שבועיים של ‘משמר לילדים’ בשנתו הראשונה היו כשל יוֹמוֹן, אולי מתוך רצון להבליט את שוני העיתון משאר שבוּעוֹני הילדים. העמודים הראשונים הוקדשו לאקטואליה; בעמוד הראשון של גיליון א, למשל, אנו מוצאים את הכותרת: “שיבת גולי מאוריציוס”, “האמריקנים בטוֹקיוֹ”, “טרומן הוזמן לבקר בפאריס” ועוד. גם בשנתו השניה (תש"ז) היה ‘משמר לילדים’ דו־שבועון, אלא שצורתו הצטמצמה לחוברת (קטנה בתבניתה מן הפוֹרמַט הסטַנדַרטי של שבועוני הילדים בארץ). רק בשנתו השלישית – היא שנת ייסוּד המדינה – היה ‘משמר לילדים’ לשבועון, שהוֹפיע ברציפות עד ערב יום־העצמאוּת תשמ"ה (אז התמזג עם ‘דבר לילדים’ ו’הארץ שלנוּ' לשבוּעוֹן החדש ‘כֻּלנוּ’. מערכת ‘כֻּלנוּ’ שוכנת בבית ‘על המשמר’).

שלושה עורכים־סופרים עמדו ליד ערשׂ ‘משמר לילדים’: מייסדו היה המחנך צבי זוֹהר (1898–1975), שערך את שנתוני ‘ספר הילד’ (תרצ“ה – תרצ”ט), את כתב־העת הפדגוגי ‘אופקים’ ושורת מקראות משוּבּחוֹת. עורכו הראשון של העיתון היה מרדכי אמיתי (נולד בבסרביה, 1914), חבר הקיבוץ שׂריד, שפּירסם עוד בתרצ“ט סיפור בחרוּזים על הרפתקאות קופסת קק”ל בשם ‘עלילות קופסון בן־חיל’ (חתום בשמו הקודם: מ' וַרְהַפט); ועוזר לידו המשורר רפאל אליעז (סופיה, בולגריה, 1905 – רעננה 1974), שיצירתו הראשונה לילדים – שיר סיפּוּרי בשם ‘אמנון טס באוִירון’ – נדפסה בכרך ב של ‘דבר לילדים’. שני העורכים החזירו לשבועון בתקופת עריכתם הקצרה (תש“ו – תש”ח) את צביונו הספרותי, לצד רשימות ושאר יצירוֹת שביטאו את תקופת החלוציוּת, המאבק, ההעפּלה ומלחמת־העצמאות, פירסמו בעיתון הרבה דברי ספרות כלליים. לאה גולדברג הִרבּתה לתרוֹם ל’משמר לילדים' שירים וסיפורים בחרוזים, ביניהם “טוּר” מבַדר בהמשכים בשם “במת הפלא”. שלוּוָה ברישומֶיה של ציירת המערכת רות שלוס (תש“ו־תש”ז; ה“טור” הושלם על־ידי חבר המערכת מרדכי סֵבר²⁴¹). אברהם שלונסקי פירסם בשבועון שירים אחדים ותרגומי סיפּוּרים קצרים ומעשיות־עם. גם העורכים עצמם הִרבּו להדפיס בו שירים וסיפורים מפרי־עטם, ואֵלה כּוּנסו אחר־כך בספרים (‘הבקבוק הכחול’ מאת מרדכי אמיתי, תשי“א; ‘ילקוט הקסמים’ מאת רפאל אליעז, תשט”ז; ועוד). כן השתתפוּ בשבוּעוֹן מרים רות, חיה קאוּפמן, עמנוּאל הרוּסי ואחרים; ויצוּיין המוּסף ''משמר לילדים שבגן“, שנדפס במרכּז החוֹברות בשנים הראשוֹנות וכלל חרוּזים ומעשיות קצרוֹת לגיל הרך, החוֹמר הספרוּתי המנוּפּה, והאיוּרים האֶסתטיים בעלי הקו ה”מוֹדרני" של רוּת שלוס, יוחנן סימוֹן, שמוּאל כּץ, נפתלי בֶּזם ואחרים – הם שהעניקוּ לשבוּעוֹן החדש את יִיחוּדוֹ הרענן.

בשלהי מלחמת־העצמאות (תש"ט/1948) נתמנה המשורר בנימין טנא לעורך ‘משמר לילדים’, ושנה אחר־כך הצטרף אליו לעריכה המסַפּר שלמה ניצן. “תמיד ראינו ב’משמר לילדים' עתון הומאני, ציוני־סוציאליסטי”, אמרו העורכים, “עתון המחנך לערכים”. בשנתהּ הראשונה של המדינה פתח השבועון את דפיו לדור הצעיר של סופרי הילדים, בחלקם הגדול בני קיבוצים: נתן שחם ומשה שמיר, נתן יונתן, בנימין הלוי, שאוּל גבעוֹלי, ע' הלל ואחרים. בחוֹברת הראשונה של כרך ד (תש"ט) התחיל נדפס בּוֹ בהמשכים סיפּוּר־ההרפתקאוֹת “חסמבה, או חבורת סוד מוחלט בהחלט” מאת יגאל מוסינזון, מלוּוה ברישומיו הנמרצים של צייר־המערכת החדש שמואל כץ – סיפּוּר שסימל בעלילתו המותחת, בסגנוֹנוֹ הקוֹלח ובהצלחתו הסוחפת את ראשיתהּ של תקוּפה חדשה בספרות־הילדים הארץ־ישראלית.

סיכום חלק ב

“ספרות־הילדים העברית־הארצישראלית, שהיא גדלה יחד עם ה’צבר', מתעשרת בתוכנה ומקבלת את צורתה הנאותה מתוך מגעה עם הילד החי את חייו בעברית ומתוך תרגומים ממיטב ספרות־הילדים בלשונות אחרות”. דברים אלה של לאה גולדברג, שנכתבו עם קום המדינה (‘בין סופר־ילדים לקוראיו’, עמ' 62), עשוּיים לשמש פתיחה נאותה לסיכום חלקו השני של ספרנוּ. והדברים שנאמרו בסיכום חלק א, על המהפכה שעברה ספרות־הילדים העברית במחצית הראשונה של המאה העשרים, כוחם יפה אף לסיכום הספר כולו; שכּן אין עוד ספרות־ילדים בעולם, שעברה בשנות דור אחד גידול איכותי וכמותי דינָמי כל־כך: מספרות דלה ו“מלאכותית” במידה רבּה, הכתובה בשפה “רדומה” בשביל קוראים שאינם בקיאים בה, היא נהפכה לספרות טבעית, צומחת ומתחדשת, הפּוֹנה אל קוראים שהעברית היא שפת־אִמם והרואים בה כמעט לחם־חוק.

שלושה גורמים עיקריים השפיעו על גידולה המהיר של ספרות־הילדים הארץ־ישראלית: קודם כל, בית־הספר החדש, שהִקנה לתלמידיו שׂפה עברית חיה וטבעית וגידל דור של קוראים צעירים נלהבים; גורם שני הוא הספרות ה“תִקנית” למבוגרים על זרמיה השונים, שרבּים מיוצריה ראוּ יותר ויותר בקוֹראים הצעירים קהל־יעד נכבּד, שיש להתחשב בצרכיו; ואחרוֹן חשוּב – ספרוּת־הילדים העולמית, אשר מאוֹת יצירוֹתיה שתוּרגמוּ לעברית השפיעו הן על טעם הקוראים והן על נושאי כתיבתם וסגנונם של הסופרים. כך, למשל, ניתן למצוא את עקבות ‘הלב’ (מאת דה אמיצ’יס) ב’בני היורה' לאליעזר שמאלי; את עקבות ‘מכרות המלך שלמה’ (ריידר הגרד) ב’אוצר לוֹבּנגוּלוּ מלך זולו' לנחום גוטמן; הדים מסיפורים על ילדים תועים ב’עודד הנודד' לצבי ליברמן (לִבנֶה); והדוגמאות רבות.

היכּרוּת קרוֹבה עם סופרי הילדים, שיצרו בארץ בין שתי מלחמות־העולם, תחלק אותם לשתי קבוצות עיקריות. בקבוצה האחת אנו מוצאים אותם סופרים, שהתחילו ליצור עוד בגולה, ועם עלייתם ארצה ניסו לסַגל לכתיבתם כיווּן חדש, משקל שירי “נכון” ואף נושאים חדשים; אך גם לאחר שהתערו בארץ עדיין נשארו קשורים בטבּוּרם – מי פחות ומי יותר – אל בית־גידוּלם הראשון בּגולה, ואל הסגנון הנמלץ־משהו של יוצר הכותב בלשון שאינה שׂפת אִמו. מבּין סופרים אלה יוזכרו ביאליק וטשרניחובסקי, יעקב פיכמן ויעקב כַּהן, אביגדור המאירי, משה סתוי ורבּים אחרים. רוב היוצרים הללו כתבוּ הן לגדולים והן לקטנים, וגם אם ראו בכתיבתם לילדים חלק חשוב וערכּי מכּלל יצירתם, קשה לכנותם סופרי ילדים מובהקים, או “בלעדיים”.

בקבוצה האחרת אנו מוצאים אותם סופרי ילדים, שעלו ארצה בגיל צעיר פחות או יותר (או כאלה שנולדו בה) והתחילו כאן את כתיבתם. יוֹצרים אלה, ששיריהם וסיפוּריהם נוצרו מתוך מגע יומיומי הדוק עם הילדים, ראו בספרות־הילדים את עיקר ייעוּדם. הם שאבו את אשראתם מן המציאות הארץ־ישראלית החדשה, סגנונם היה חי ורהוט ושפתם הצטיינה בייחודה ובטבעיוּתה (אם כי אצל אחדים ניכרו עדיין לבטי שׂפה, בעיקר בראשית דרכם). הבולטים מבין סופרים אלה הם לוין קיפניס, נחום גוטמן, צבי לִבנה (ליברמן), יעקב חורגין, מרים ילן־שטקליס, אנדה עמיר־פינקרפלד, זאב, ימימה טשרנוביץ אבידר, וכן אליעזר שׂמאלי, שאמר: “כל חיי גידלתי רומנטיקנים. כל דמע שילד מזיל על סיפורי, כל הומור שיוצר אצלו מצב־רוח – זה שׂכר־הסופרים האמיתי שלי”. אין ספק, שדברים אלה יכולים היו להיאמר על־ידי כל סופרי הילדים בני דורו.

ספרות־הילדים העברית, שנוצרה בארץ־ישראל עד קום המדינה, היתה מגמתית רוּבּהּ ככולה. רוב היוצרים ראו עצמם, כדבר המוּבן מאליו, “מגויסים” לַמשׂימה הנעלה – בריאת דור חדש של קוראים בעלי ערכים, אוהבי ארצם, עמם ושׂפתם. היתה זו אֵפוא ספרות “ציונית” מאוד, גדושה ערכים אנושיים־לאומיים, ובחלקה אף “מגויסת” במוצהר, בה משרתים השיר והסיפור את האידיאולוגיה המקודשת. רוב הסופרים לא ראו באותם ימים ספוגי אידיאלים סתירה של ממש, או פחיתות כבוד, בין כתיבה אמנותית לבין כתיבה “מגויסת”; על כן נוּכל למצוא בין יצירותיהם סיפורים ושירים ששמותיהם: ‘גרגר לקרן הקיימת’ (אנדה פינקרפלד־עמיר), ‘הנוטע הקטן’ (צבי לִבנה), ‘יפה אַת, מולדתי’ (לוין קיפניס), ‘יפה אַת, ארצנו’ (אליעזר שמאלי), ‘נשמור על ארצנו’ (לאה גולדברג), ‘מגִני שׂדה וכרם’ (יעקב פיכמן), ‘פרוּטת הגאולה’ (דב קמחי), וכן הלאה והלאה. אין תימה אֵפוא, כי הגיבורים הצעירים, המאכלסים את סיפורי אותה תקופה, הם נערים ונערות בעלי תודעה לאומית חזקה, שהכוח המניע אותם הוא, כלשונה של ימימה טשרנוביץ־אבידר, “רצון עז לעזור, החי בקרב הילדים בישראל”. תהליך זה נמשך – ואולי אף נתעצם במידת מה – בימי מלחמת־העצמאות ובשנותיה הראשונות של המדינה.

בשנות השלושים הראשונות, בה התחילה תקופת השגשוג בספרות־הילדים שלנוּ, נעשׂתה ארץ־ישראל למרכזהּ הוודאִי של ספרות־הילדים העברית בעולם, כשהיא מקרינה את השפעתה ואשראתה על מוקדי הפּעילות הדועכים בגולה. לאחר האֵלם שנגזר על העברית בברית־המועצות, זכתה ספרות־הילדים העברית בפולין לתקופת פּריחה קצרה, בה היה יצחק קצנלסון הדמוּת המרכזית והמשפּיעה, עד שעלה עלֶיה הכורת הנאצי. שונה מאוד בצביונה היתה ספרות־הילדים העברית בארצות־הברית, שנועדה רוּבּהּ ככולה לצורכי בית־הספר היהודי, כשהיא כופה עצמהּ כמעט בכוח על הקוראים הצעירים; ואף שטיפּחוּ וסעדו אותה סופרים בעלי שיעור־קומה כצבי שַרפשטיין, אברהם שוער, ח"א פרידלנד ודניאל פרסקי, היתה תקופת פריחתה הקצרה מלאכוּתית במידה מרוּבּה, עד שבּא בעקבותיה תהליך השקיעה הבלתי־נמנע.

כל השנים מילאו הוצאות־הספרים ועיתוני הילדים תפקיד מרכזי בגידולה של ספרות־הילדים. עיתוני הילדים והנוער – הן אֵלה שהיו מפעלי־יחיד ועל כן נאבקוּ על קיומם ולא הוציאו בדרך־כלל את שנתם, והן אלה שקמו בסיועם של מוסדות וזכו לאריכות־ימים – שימשוּ בימת־פּרסום ראשונה לסופרים ולמשוררים וסייעו להפיכתה של ספרות־הילדים לתופעה של קבע. זכות דומה שמורה להוצאות־הספרים השונות, בעיקר אלה שספריהן נדפסו במסגרת סדרות ו“ספריות” למיניהן ונשלחו אל חותמים ומנויים. רוב השבועונים וה“ספריוֹת” זכוּ לעורכים, אשר היו בעצמם סופרים ומחנכים בעלי אידיאלים, והם דאגו לא רק לאיכותם הספרותית־הערכּית של הספרים והחוברות, אלא גם טיפחו דור חדש של סופרֵי ילדים וסייעו לגיבּוּשוֹ של קהל־קוראים צעיר ועֵרני, שחיכּה בדריכות לכל ספר חדש וראה עצמוֹ שוּתף למפעל הקרוֹב ללבּוֹ.

כל העוֹקב אחרי שלבי גידולה של ספרות־הילדים העברית במחצית הראשונה של המאה העשרים יגלה תהליך רצוף בעל עליות ומורדות, ששלוחותיו מסתעפות אל שלוש יבשות, ראשיתו הססנית, עראית ומגומגמת משהו וסופו פריחה מאוששת בארץ־ישראל. לא תהיה בכך משום הפרזה אם נאמר, כי לספרות זו – חרף פגמיה הבלתי־נמנעים – שמורה זכות כפולה ובלתי־מעורערת: היא ויוֹצריה סייעו לצמיחתוֹ הרוחנית של דור ה“צברים” הראשון, שהמשורר כּינהוּ “מגש־הכסף שעליו ניתנה מדינת היהודים”; ועל ברכֶּיה גדל דור הסופרים והמשוררים ילידי הארץ, שהתחילו ליצור במלחמת־העצמאות ופתחו עידן חדש בספרות העברית.

מבחר ביבליוגרפי

ספרים עבריים לילדים: תרס“ח–תש”ח (1908–1948)

א. ספרי קריאה; ב. מאספים ומקראות; ג. כתבי עת לבני הנעורים

ערוכים בסדר כרונולוגי, על־פי שנת הדפסתם הראשונה.

נספח זה הוא המשך לרשימה “ספרים עבריים לילדים: רס”ו–תרס“ה” (‘ספרות הילדים העברית: ההתחלה’, עמ' 397–421). הדפסות חוזרות של ספרים, שנכללו באותה רשימה, הובאו במקרים יוצאים מן הכלל בלבד.

הכתיב בשמות הספרים, גם המנוקדים, הוא מלא, פרט למקרים יוצאים מן הכלל, בהם נוקדוּ השמות (למשל: שמות כתבי־העת).

נעשה מאמץ לכלול ברישוּם פרטים ביבליוגראפיים מלאים ככל האפשר, גם אלה שלא צויינו בשערי הספרים: שמות פרטיים מלאים של המחברים והמתרגמים, זיהוי מתרגמים ומאיירים אנונימיים, פסבדונימים [אלה הובאו בתוך סוגריים מרובעים] ועוד. שמות המחברים הלועזיים הובאו, בדרך כלל, במלואם ובכתיב המקוּבל עלינו היום.

א. ספרי קריאה

סיפורים, אגדות, משלים, שירים ומחזות (מקור ותרגום)

1. ‘סִיפּוּרים לבני הנעורים’, מאת אברהם רֵיזין [תרגום ישראל שַף]. וַרשה, האוֹר, תרס"ה. 67 עמ'.

2. ‘סִיפּוּרים לבני הנעורים’, מאת שלום אש, ורשה, האוֹר, תרס"ה, 80 עמ'.

3. ‘סִיפּוּרים לבני הנעורים’, מאת הירש דוִד נוֹמבּרג. ורשה, האור, תרס"ה. 54 עמ'.

4. שַׁעֲשׁוּעִים ביבליותיקה מנוקדת לתינוקות. ורשה, האוֹר, תרס"ו:

א) ‘בן הפריץ’. אגדת־עם על־פי מרדכי־זאב פיאֶרברג. 21 עמ'.

ב) ‘הגאון מוילנה’. תולדותיו, מאת ישראל שף. 26 עמ'.

ג) ‘השבועה’. סיפּוּר מאת משה בן־אליעזר. 14 עמ'.

ד) ‘הגליונות האדומים’. מאת יעקב שטינברג. 15 עמ'.

ה) ‘הנשיקה’ (סיפּוּר); ‘הנער הגנב’ (פּוֹאֶמה). מאת יעקב שטינברג. 18 עמ'. ז-ח) ‘שירי ילדים". מאת זלמן שניאור. 36 עמ’.

5. ‘ילדוּת’. שירי משחק ושירי הטעמה, מאת אהרן לוּבּוֹשיצקי. ורשה, חִינוּך, תרס"ו. 22 עמ'.

6. ‘ימי פּוֹמפּיה האחרונים’. מאת אדוּארד ג’ורג' בולבר־ליטון, תר' [אליעזר בן־יהודה]. ירושלים תרס"ו. 170 עמ' (תוצאה מיוחדת מן ה’השקפה')

7. ‘הגנובה’. מאת ויקטור הוגוֹ, תר' [אליעזר בן־יהודה]. ירושלים תרס"ו. 130 עמ'. (תוצאה מיוחדת מתוך ‘השקפה’ [תרגום מקוצר של ‘עלובי החיים’])

8. נִצָּנִים, ביבליותיקה קטנה לילדים. ורשה־קרקוב, תושיה, תרס"ז. 100 חוברות מנוקדות. (כוללת סיפורים, שירים ואגדות, שנדפסו בשבועון ‘עולם קטן’ [מס' ג/3]).

א-ה) מאגדות אנדרסן: ‘המלאך’, ‘באחרית ים’, ‘טִיפּת המים’, החול‘, ‘פרח קטן’. תרגם אביאסף [יהודה גרזוֹבסקי־גור]. 6–8 עמ’ כל חוברת.

ו) ‘פרח נפלא. קרן השמש’. אגדות על־פי הינריך לֶוֶה. תר' אביאסף [י, גרוזובסקי־גור]. 8 עמ'.

ז-ח) ‘שׂיח השושנים’. אגדה מאת מקס נורדאו, תר' ש"ל גָרדון. 11 עמ'.

ט) ‘עטרת הזהב’, אגדה מעובדת על־ידי פּסח אוירבך. 6 עמ'.

י) ‘החליל הנפלא’. אגדה מאת אוגוסט טֶריֶה, תר' פ. אוירבך. 7 עמ'.

יא-טו) ‘מעשיות לילדים’. תרגם שלמה ברמן. 32 עמ'.

טז) ‘מעשיות ואגדות: ספר בראשית; יומו של משיח; גן־עדן’. מאת מיכה יוסף ברדיצ’בסקי. 6 עמ'.

יז-יח) ‘היכל רעמסס’. אגדה על־פי הֶרוֹדוֹט, מעובדת על־ידי א.–ץ [יעקבוביץ]. 9 עמ'.

יט) ‘הכתל המערבי’. אגדה מאת ישראל בנימין לבנר. 7 עמ'.

כ) ‘אברהם הכספי’. אגדת־עם מאת א"ל יעקבוביץ [עקביא]. 6 עמ'.

כא-כב) ‘שירים לילדי ישראל’. מאת שאול טשרניחובסקי. 10 עמ'.

כג-כה) ‘שירים לילדי ישראל’. מאת יצחק קצנלסון. 14 עמ'.

כו-ל) ‘מעשׂה בבן-מלך’. אגדה מאת יעקב רבינוביץ. 34 עמ'.

לא-לב) ‘הלוָיה’. מאת מרדכי בן־הלל הכהן. 11 עמ'.

לג-לה) ‘מעשה ביוסיסי הקטן’. מאת יצחק אליעזר ליזרוביץ. 17 עמ'.

לו-לז) ‘יקטן ובניו’. מאת יהודה צבי לוין. 12 עמ'.

לח-מ) ‘הכּלב, החתול והעכבר’. מאת יהודה צבי לוין. 16 עמ'.

מא-נ) ‘בעולם הדמיון’. מעשׂיה מאת יהודה צבי לוין. 59 עמ'.

נא) ‘הגִיבּנת הקטנה’. תרגם נֹח פינס. 6 עמ'.

נב-נג) ‘מגיד העתידות’. אגדה ערבית. תר' יצחק הורביץ. 11 עמ'.

נד-נז) ‘בן־המלך והחַיָט’, אגדה ערבית. תר' ישראל ליפסקי. 21 עמ'.

נח-ס) ‘שבת אחת בגן עדן’. אגדה עברית, מאת שמואל טשרנוביץ. 16 עמ'.

סא-ע) ‘משלי הֵא’. משלים קטנים לילדים [מאת יוהן וילהלם הַי] תר' ש"ל גָרדון. 40 עמ'.

עא-עה) ‘בימי הבציר’. סִיפּוּרים ואגדות מארץ־ישראל מאת חמדה בן־יהודה. 32 עמ'.

עו) ‘הזקנה’. מאת חיים בלומברג [הררי]. 7 עמ'.

עז-פ) ‘הענקים’. אגדה מאת יהודה שטינברג. 22 עמ'.

פא-פד) ‘יוסי פתי’. מאת יהודה שטינברג. 24 עמ'.

פה-פו) ‘הכליף והקדי’. משיחות ישמעאל. עיבד ש"א ריבקין.

פז-פח) ‘רביד האמת’. אגדה מאת מסה [צ"ל: פּוֹל מִיסֶה], עיבד מרדכי קרישבסקי [אזרחי]. 10 עמ'.

פט) ‘הילד וכוכבו’. מאת צ’רלס דיקנס, תר' יהושע ינישבסקי. 8 עמ'.

צ) ‘שופרו של משׁה’. אגדה מאת שמואל טשרנוביץ. 6 עמ'.

צא-צו) ‘שירי ילדים’. מאת וָלְרַד אֵיגנברוֹט, תר' ש"ל גרדון. 32 עמ'.

צז-ק) ‘דוּדאים’. [ראה מס' ב/15]

9. ‘משלי לפונטין’, עם תמונת המחבר ותולדתו. עיבּד ש“ל גרדון. ורשה, תושיה, תרס”ז. 38 עמ'. בניקוד.

10. פְּרָחִים, ביבליותיקה לילדים. וַרשה, תושיה, תרס"ז. 250 חוברות, 10–12 עמ' מנוקדים החוברת. (מהדורה כורכת ב־5 כרכים: ורשה, צנטרל, תרע"ג).

א) ‘בין אוכלי אדם’. מאת נ. מוֹרבר, תר' ש"ל גרדוֹן.

ב-ג) ‘מעשה בכדור אדום’. מאת מרק טוֵיין, תר' ש"ל גרדון.

ד) ‘האחות הרחמניה’. מאת פרנסואה קַפֶּה, תר' נֹח פינס.

ה-ז) ‘הגִיבּנת הקטנה’. סיפּוּר מתקופת הקנטוניסטים מאת אלכּסנדר זיסקינד רבינוביץ.

ח-ט) ‘הלקקן’. מאת מרדכי ארליך.

י) ‘הרואה ואינו נראה’. סיפּוּרי תר' א–ץ [א"ל יעקבוביץ]

יא) ‘הנער הדייג אוּרישמה’. אגדה יפּנית. תר' ש"ל גרדון.

יב) ‘אגדת הבאר’. אגדה ערבית, תר' יהודה גרזובסקי [גור].

יג) ‘הפלג הסתום’. אגדה ערבית מאת זלמן שניאור.

יד) ‘יודעי עוף’. אגדה מאת הילני ניבּלוּם, תר׳ מ. גפן.

טו) ‘האושר והצבעון’. אגדה. תר' פסח אוירבך.

טז) ‘מלחמת אחים’. תמונה מאת אמיל זולה, תר' זלמן בּרַאילוֹבסקי.

יז) ‘שלהבת נצח’. אגדה מאת יעקב רבינוביץ.

יח) ‘ילדי הפרחים’. אגדה מאת יצחק קצנלסון.

יט) ‘השושנה הלבנה’. פנטסיה מאת ד"ר יעקב מאיר זלקינד.

כ) ‘עצליה’. פנטסיה מאת יעקב מאיר זלקינד.

כא-כב) ‘רבּינזוֹן’. מחזה [בעקבות דניאל דיפוֹ], תר׳ ש"ל גרדון.

כג-כה) ‘הרוכל הקטן’. חזיון מאת יעקב מאיר זלקינד.

כו-כז) ‘יתומים’. מאת שלום אש.

כח-כט) ‘אם חורגת’; ‘הזקן ונכדו’. מאת שלום אש.

ל-לא) ‘ירק לשבועות’; ‘כפרות’. מאת שלום אש.

לב) ‘הגשם’. מסיפורי החג, מאת זלמן שניאור.

לג) ‘מלחמת הפנסים’. מאת משה ברוך לזבניק.

לד-לה) ‘חג הפסח’. תמונה מאת מ"ב לזבניק.

לו) ‘הרעבים’. תמונה מאת אליהו מַידניק.

לז) ‘מצוָה’. מאת משה בן־אליעזר.

לח-מ) ‘נסיעה מאוחרה’. מאת יעקב רבינוביץ.

מא-מב) ‘סיפּוּרי דוֹד זקן’. מאת ישעיהו ברשדסקי.

מג-מד) ‘האגס’. מאת ישראל בנימין לבנר.

מה-מח) ‘כרטיס הכניסה’. מאת י"ב לבנר.

מט-נ) ‘הגנב הקטן’. מאת פַלק הַילפּרין.

נא-נד) ‘מחיי הטבע: אהבת אם; המזַמרים והמחוללים; מחיי הדגים’. עיבד ש"ל גרדון.

נה-סז) ‘מתולדות בעלי חיים: החתול הדייג; הכלב; הזאב והשועל; הארנבת והשפן; האילה; הבונה; הזמר; הגמל’. מאת פראנסס קרפנטיה, תר' יוסף מיוּחס.

סח-עג) ‘מסִיפורי הטבע: הצפרדע; הגירית; החפרפרה; הקוקי; העץ האדום; הפרג; אבני גיר; הפשתה’. מאת ניקולי וגנר, תר' אביאסף [יהודה גרזובסקי־גור].

עד-עה) ‘החיה ביער (מחיי הטבע)’. עיבד מ. מ–ץ [מונוסוביץ].

עו-עט) ‘רבי שמואל הנגיד ורבי יוסף בנו’. תולדה מאת ש"ל גרדון.

פ-פב) ‘רבּנו משה בן מַימון’. תולדה מאת ש"ל גרדון.

פג-פו) ‘דון יצחק אברבנאל’. תולדה מאת ש"ל גרדון.

פז-צא) ‘רבי יוסף דילה רינה’. אגדה מאת ש"ל גרדון.

צב-צג) ‘מהר"ל מפרג’. אגדה מאת ש"ל גרדון.

צד-צח) ‘משה ויהודית מונטיפיורי’. תולדה מאת ש"ל גרדון.

צט) 'הינריך גליצנשטין“. תולדה מאת ש”ל גרדון.

ק) ‘אברהם ניימן’. תולדה מאת ש"ל גרדון.

קא-קז) מסיפּוּרי אדמונדו דה אמיציס: ‘כדור שלג’; ‘הבן ואביו החולה’; ‘הבן הטוב’; ‘נער שובב’; הנערה הגבורה‘. תר’ ישראל שף.

קח-קט) ‘הנודד הזקן והעשיר’. אגדה, תר' אליאב [א"ל יעקבוביץ־עקביא].

קי) ‘בן־המלך’. מאת מ"א לילינה, תר' אביאסף [יהודה גרזובסקי־גור].

קיא-קיג) ‘זה חפצי’, סיפּוּר. תר' א"ל יעקבוביץ [עקביא].

קיד-קטו) ‘תוגת רבקה’. סִיפּוּר מאת מרדכי ארליך.

קטז-קיז) ‘בת עם הספר’, חזיון מאת מרדכי ארליך.

קיח-קיט) ‘יהודית’. מאת קדיש ליב [יהודה] סילמן.

קכ-קכא) ‘ציד הדגים’. מזכרונות הילדות, מאת לוִי מקלר.

קכב) ‘פת לחם’. תר' אהרן איזגור.

קכג) ‘בליל תשעה באב’. זִיכּרון מאת ש. בן־ציון.

קכד-קכה) ‘השומר בחלם; מעשה בעכבר שחזר אחרי אשה’. מאת ש. בן־ציון.

קכו-קכז) ‘דמי חנוכה; בלי משלוח מנות’. מאת אלתר גונצר.

קכח-קכט) ‘מזכרונות הילדות’. מאת אלתר גונצר.

קל-קלא) ‘חנוכה ליתום’. מאת ליפּמן לוין.

קלב-קלג) ‘איכה; פנסים לשמחת תורה’. זכרונות, מאת ליפמן לוין.

קלד) ‘הקדיש’. מאת לאה לו.

קלה) ‘ליל שבועות’. זכרונות מאת משה טיץ.

קלו-קלז) ‘קרן בן השמש’, מאת מ"ל הרליך.

קלח) מסִיפּוּרי אחותי'. אגדה מאת משה טיץ.

קלט) ‘מאגדות זקנתי’. מאת ליפמן לוין.

קמ-קמא) ‘תינוקות של בית רבן’. אגדה מאת יצחק אליעזר ליזרוביץ.

קמב) ‘אליהו הנביא’. אגדה מאת מ"ל הרליך.

קמג קמד) ‘מלאכי השבת’. אגדה מאת י"ב לבנר.

קמה-קמו) ‘בעל בטחון; המלך והיועץ היהודי’. אגדות־עם מאת א"ז רבינוביץ.

קמז-קנ) ‘שירי ילדים’. מאת ש"ל גרדון.

קנא-קסה) ‘החתול והתיש; ילקוט יעקב; שופטי משה; תורה מורשה; נבוכדנצר הדֹב; על נהרות בבל; הלל וגריון; מתוך החרבה: ילדי החורבן; ילדי העתיד; שתי כלות’. מאת יהודה שטינברג.

קסו-קפג) סִיפּוּרים: 'פֵּרות של חמישה עשר; גלות התמרים; נגהש; נס חנוכה; מגילת שושן; פורים; שאוּל “פה נעול”; מאת יהודה שטינברג.

קפד קפה) ‘קשתות ל"ג בעומר’. מאת יהודה שטינברג.

קפו) ‘חלום ליל’. אגדה מאת יהודה שטינברג.

קפז) ‘מעשה בשני אחים ובשני סיָחים’. אגדה ערבית מאת יהודה שטינברג. קפח-קפט) ‘חסד ואמת’; ‘סנה’. אגדות מאת יהודה שטינברג.

קצ) ‘שמואל קמחי’. מאת יהודה שטינברג.

קצא-ר) ‘הצועניה העבריה’. מאת יהודה שטינברג.

רא) ‘חג הבִּיכּוּרים בארץ ישראל’. מאת ש"ל גרדון.

רב-רג) דגדוד הללויה'; ‘מאגדות זקני’. מאת ש"ל גרדון.

רד-רה) ‘ילדי ירושלים’: ‘מסיפורי החורבן’. מאת ש"ל גרדון.

רו-רז) ‘פסל גיבּוֹר’. תולדה מאת קורטידוס, תר' יוסף מיוחס.

רח-רט) ‘רגע אושר’. סיפור מאת מ. בצלקינד.

רי) ‘האֵם וילדה’. פנטסיה מאת א. נמויבסקי, תר' י.נ. [פּסבדוֹנים]

ריא) ‘החלום ושבעת פתרוניו’. אגדה מאת אהרן לוּבּוֹשיצקי.

ריב) בשביה'. אגדה מאת משה ברוך לזבניק.

ריג) ‘השבלול והצִפּוֹרת’. מעשיה, תרגם נֹח פינס.

ריד-רטו) ‘שירים’. מאת זלמן שניאור.

רטז) ‘המרגלים’. חזיון מאת שמוּאל־שבח קנטורוביץ.

ריז-רכ) ‘דוִד’. חזיון מאת יעקב מאיר זלקינד.

רכא-רכב) ‘חנה’; ‘מנחה חדשה’. מחזות מאת מנוס מונוסוביץ.

רכג-רכה) ‘לֶקט: קובץ שירים’ [ראה מס' ב/16]

רכו–רכח) ‘מימים קדמונים’. מאת ש"ל גרדון.

רכט) ‘העניוּת בארץ סין’. מאת מ. רובינזון.

רל) ‘ימי השוק הגדול בהודו’. מאת מ. רובינזון.

רלא–רלז) ‘אבו סלים הנוסע’. מאגדות הערבים, מאת פרופ' אפטרדינגר, תר' י"ד ריבין.

רלח–רמא) ‘מסע בארץ שוַייציה’. מאת שלמון [שלמה הירש גולדמן].

רמב–רג) ‘מסעות באויר’. על־פי פונוטוב וטיסנדיה, תר' י"ב לבנר.

11. ‘בִּכוּרִים’, ביבליותיקה לבני הנעורים. ורשה, תושיה, תרס"ז. (200 חוברות של סיפורים, רשימות ושירים, שנדפסו תחילה בירחון ‘הנעורים’ [מס' ג/4]. הופיעו גם בשני כרכים, צנטראל, תרע"ג)

א) ‘האחים’. מאת אברהם ריזין. [תר' ישׂראל שף]. 7 עמ'.

ב) ‘ליל נדודים’. מאת משה בן־אליעזר. 6 עמ'.

ג) ‘מקץ הימים". מזכרונות הילדות, מאת אלתר משה גונצר. 6 עמ’.

ד–ה) ‘התשורה’. מאת מרדכי ארליך. 10 עמ'.

ו–ז) ‘בין הזמנים’. מזכרונות הילדות לשלמה האלקושי, מאת זלמן אֶפּשטיין. 12 עמ'.

ח–י) ‘הנרדף’. ציור מאת קרבו, תר' ש"ל גרדון. 12 עמ'.

יא–יד) ‘מחפשי הזהב הקטנים’, סיפור מחיי תלמידי ה“חדר”, מאת אליהו מַידניק. 20 עמ'.

טו–יח) ‘מספר הזכרונות לתלמיד בית־ספר עברי בארץ־ישראל’, מאת הררי [חיים שׂמחה ולקומיץ]. 20 עמ'.

יט–כ) ‘שבבים’. מאת ישראל בנימין לבנר. 10 עמ'.

כא–כד) ‘ילדים’; ‘במרתף’. חזיונות מאת פרץ הירשביין. 20 עמ'.

כה) ‘יהודיונים’. דרמה במערכה אחת מאת רוֹברט זנדק, תר' ע"ג פרענק. 6 עמ'.

כו–נ) ‘דון מיגואל’. סיפור היסטורי מעוּבּד בידי בן־אביגדור. 118 עמ'.

נא–נג) ‘הצייר’. אגדה מאת יהודה שטינברג. 16 עמ'.

נד) ‘הצרצור’. שׂיחה מאת יהודה שטינברג. 6 עמ'.

נה) ‘מזכרונות הילדוּת’. מאת משה ברוך לזבניק. 6 עמ'.

נו–נז) ‘ר’ חיים הירש‘. מזכרונות שׂריה הסופר, מאת א"ז רבינוביץ. 10 עמ’.

נח–סא) ‘מחזיונות האביב’. מאת ש. בן־ציון. 20 עמ'.

סב–סג) ‘בהרי התַּתְּרִים’. מאת שלום אש. [תר' ישראל שַף]. 12 עמ'.

סד–סה) ‘קו אור נצח’. סיפור כֹּהן־הכּפר מטוֹרוַלד, מאת פטר רוֹזֶגר, תר' יעקב רבינוביץ. 10 עמ'.

סו–עה) ‘מאגדות זקני’. שיר אגדה מאת ש"ל גרדון. 36 עמ'.

עו) ‘ירמיהו הנביא’. מחזיונות כתבי הקודש, מאת י"א ליזרוביץ. 8 עמ'.

עז) ‘ד"ר בנימין זאב בן יעקב הרצל’. מאת זוג [ש"ל גרדון?]. 8 עמ'.

עח) ‘קרל אמיל פרנצוז’. תולדה מאת ש"ל גרדון. 8 עמ'.

עט) ‘יוסף איזראלס’. תולדה מאת ש"ל גרדון. 8 עמ'.

פ) ‘וסילי וירישצַגין’. תולדה מאת ש"ל גרדון. 8 עמ'.

פא–ג) ‘בּופוֹן (מגדולי העמים)’. מאת יוסף מיוחס. 14 עמ'.

פד-פה) ‘הרברט ספנסר’; ‘תאודור מומסן’. תולדות מאת ש"ל גרדון. 14 עמ'.

פו-פח) ‘אברהם דב כהן לבנזון’. תולדה מאת ש"ל גרדון. 12 עמ'.

פט-צה) ‘משה ליב לילינבלום’. תולדה מאת ש"ל גרדון. 30 עמ'.

צו-צח) ‘אליעזר בן־יהודה’. תולדה מאת ש"ל גרדון. 12 עמ'.

צט) ‘תולדות חייו, כּתוּבוֹת בידי עצמו; מאת אלכּסנדר זיסקינד רבינוביץ. 8 עמ’.

ק) ׳אלעזר אטלס‘. תולדה מאת פסח קפלן. 8 עמ’.

קא) ‘צפרים שרות: מחיי הטבע’. על־פי מקורות שונים, מאת ש"ל גרדון. 6 עמ'.

קב-קה) ‘פרבלוֹת’. מאת פרידריך אדולף קרומַכֶר, תר' פסח קפלן, 20 עמ'.

קו-קכה) ‘יעקב טירדה’. סיפור היסטורי מאת לודביג פיליפסון, עוּבּד בידי א"ז רבינוביץ, 90 עמ'.

קכו-קנ) ‘שתי ערים’. סיפּוּר היסטורי מאת צ’רלס דיקנס. תר' יהודה גרזובסקי [גור]. 127 עמ'.

קנא-קסה) ‘מסע במצרים’. מאת נחום סלושץ. 66 עמ', עם תמונות.

קסו-קפ) ‘יפּוֹניה, או ארץ אלפי האיים’. מאת א. פימינובה, תר' יפוני [פסבדונים]. 60 עמ'.

קפא-ר) ‘החליל’, קובץ שירים. [ראה מס' ב/17].

12. ‘אלמון האובד’ סיפור היסטורי מימי מלוכת עתליה מאת לואיס פּנדלטון. תר' יוסף מיוחס. ורשה, תושיה, תרס"ז. 84 עמ‘. [מהדורה מחודשת: מס’ 364].

13. ‘משלי אב’. משלים ישנים וגם חדשים [על פי סדר אלף־בית] ובסופם משלי עם, מאת טוביה פסח שפירא. פיֶטרקוב, דפוס צדרבוים, תרס“ז, תרס”ז. 68 עמ', בניקוד.

14. ‘רוֹבינזון קרוּזָה’ [מאת דניאל דיפו], מעובּד ומקוצר על־ידי יהודה גרזובסקי [גור]. ורשה, תושיה, תרס"ז. 78 עמ‘, בניקוד, עם ציורים. [ראה מס’ 332].

15. ‘במוצאי שבת’. סיפורים מאת יהודה צבי לוין. ורשה, תושיה, תרס"ז. 54 עמ', בניקוד.

16. ‘הדוֹמים’. סיפּוּר מאת יהודה צבי לוין. ורשה, תושיה, תרס"ז. 37 עמ', בניקוד.

17. ביבליותיקה מוריה: מקרא לבני הנעורים [סִדרה ראשונה]. אודיסה, מוריה, תרס“ד-תרס”ז.

א) ‘הירשילי’, מאת מנדלי מוכר ספרים [ש"י אברמוביץ. פרקים מתוֹך ‘בעמק הבכא’. 70 עמ'.

ב) ‘סיפּוּרים ומעשיות: עלי כנור; יוסיל הגנן; נסתלקו; הזקן’. מאת שלום עליכם [סיפור ראשון תורגם ע“י ביאליק; האחרים נכתבו עברית ע”י המחבר]. 51 עמ'.

ג) ‘יתומים’. שני סיפורים ‘[אבי’, ‘על קצה גבול הילדות’], מאת ש׳ בן־ציון. 80 עמ'.

ד) ‘ציורים ורשימות’, מאת דוִד פרישמן. 62 עמ'.

ה) ‘ל"ג בעומר’. מאת מרדכי בן־עמי, תר' ב-ק [ח"נ ביאליק]. 59 עמ'.

ו) ‘בימים ההם (סיפּוּרוֹ של זקן)’. מאת יהודה שטינברג. תרס"ו. 82 עמ'.

ז) ‘בימי חמלניצקי (ציורים היסטוריים)’. מאת אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ. 86 עמ'.

18. ‘סיפּוּרים ואגדות לבני הנעורים: שׂמחת תורה; שילומים; הפגישה; שבועת משה’. מאת א“ז רבינוביץ. יפו, תרס”ז. 128 עמ'. [הסיפורים יצאו תחילה בנפרד, בחוברות קטנות, בוַרשה ואודיסה, 1891–1894]

19. ‘יציאת מצרים’. חזיון תנ“כי מאת יעקב מאיר זלקינד. לונדון, הקלוב הפלשתינאי, תרס”ז. 32 עמ'.

20. ‘הרבי והרבנית’. מחזה לילדים מאת שלום עליכם. [תר' י“ח רבניצקי), אודיסה, מוריה: מקרא לקטנים, תרס”ח. 16 עמ' בניקוד. (מהדורה ב: שם תרע"ט)

21. ‘למנצח לדוִד’. [שירים וחידות מאת] דוד בן יהושע־זליג פרסיץ ביום מלאת לו שלוש־עשרה שנה. מוסקבה-וילנה תרס"ח. 40 עמ', מנוקד.

22. ביבליותיקה קטנה. אסופת סיפורים שונים, כתובים בשפה צחה וקלה למקרא בני הנעורים. ביאליסטוק-ורשה, עבריה, תרס"ח. 15 חוברות, 16 עמ' בכל חוברת.

א) ‘מערת דוִד המלך’; ‘הנערה החכמה’. מאת פסח קפלן.

ב) חנה ובנה'. מאת שי רקובסקי.

ג) יעקב'. מאת מאיר מרדכי ברך.

ד) ‘צִפּוֹר בלי לשון’. מאת פישל שניידר [ירוחם פייבל מרחביה].

ה-ו) 1. ‘שלש שאלות’, מאת זלמן הלר; 2. ‘העקשנים’, מאת חיים צבי זבלודובסקי; 3. ‘יראת אלהים’. מאת פסח קפלן.

ז) ‘הזהב’. מאת יחיאל י' אינדיצקי.

ח) ‘משׂחק הצבי והעזים’. מאת חיים צבי זבלודובסקי.

ט) ‘שושנה’. מאת מאיר מ' ברך.

י) ‘המתקנא’. מאת פישל שניידר [י"פ מרחביה].

יא) ‘מלך הנערים’. מאת זלמן הלר.

יב) ‘הצבי וטבעת הזהב’. מאת פסח קפלן.

יג) ‘משלי ר’ לוי בן חמא'. עיבד פישל שניידר [י"פ מרחביה].

יד) ‘קובץ חידות’. מאת חיים צבי זבלודובסקי.

טו) ‘אוהבי עשיר’. מאת ישראל ליפסקי.

23. ‘יום טוב היום, אסור לבכות’. סיפּוּר המעשה מבנו של אחד החזנים, מאת שלוֹם עליכם. תרגום [של פרק א מתוך ‘מוטל בן פסי החזן’] מאת בר־נ“ש [נח שפירא?]. ירושלים, הוצאת שי”ש, תרס"ט. 15 עמ'.

24.' הזרע למינהו‘. שׂיחה מדעית [על המין] לבני הנעורים, מאת ח“ל [חיים אריה] זוטא. ירושלים, דפוס עזריאל, תרס”ט. 18 עמ’.

25. ‘דמי חנוּכּה’. חזיון מאת בן־ציון פראדקין. לוגאנסק תרס"ט. 24 עמ'.

26. ‘מה הוא בּיַליק?’ חרקטריסטיקה מאת צבי שרפשטיין. לבוב, חוברות לעם ולבני הנעוּרים, א-ב, תרס"ט. 24 עמ'. בניקוד.

27. ‘מנדלי מוֹכר ספרים (שלום יעקב אברמוביץ)’, חרקטריסטטיקה מאת צבי שרשפטיין. פשמישל, ביבליותיקה עממית, תר"ע. 24 עמ', בניקוד.

28. ביבליותיקה לבני הנעורים. אודיסה, מוריה, תר“ע. [מהדורה ב: ירושלים, תל־אביב, תרפ”ב–תרפ"ה]

א) ‘קפיצת הדרך’. מאת יהודה ליב גורדון (מקוצר). 47 עמ'.

ב-ג) ‘קּיצוּר מסעות בנימין השלישי’. מאת מנדלי מוכר ספרים. 80 עמ'.

ד) ‘ציורים ורשימות: אם לא למעלה מזה; המשולח; שלום בית; ניגון חדש’. מאת י"ל פרץ. 26 עמ'.

ה) ‘יוסיל בן החזן’. מאת שלום עליכם [3 פרקים ראשונים של ‘מוטל בן פסי החזן’. תרגמו י“ח רבניצקי וח”נ ביאליק]. 30 עמ'.

ו) ‘מימי הילדות’. מאת חיים־נחמן ביאליק. [פרקי ‘ספיח’]. 28 עמ'.

ז) ‘ציורים ורשימות: תתחדש; עכן אשר בוַרשוֹי; שלושה שאכלו’. מאת דוד פרישמן. 32 עמ'.

ח) ‘ציורים: העגל; בערב’. מאת מרדכי זאב פיֶארברג. 25 עמ'.

ט) ‘הקבצן העיוֵר’. מאת אליהו מַידניק. 30 עמ'. (ראה גם מס' 259 מא)

י) ‘סיפּוּרים: פרא אדם; מישאל’. מאת יצחק דב ברקוביץ. 28 עמ'.

יא) ‘אברהמ’ל הסנדלר’. מאת דב בר שאפיר. [תר' ח"נ ביאליק]. 26 עמ'.

יב) ‘מתמונות העבר; יחיאל הרופא; מחצה על מחצה; הוא בּוֹכה’. מאת משה בן־אליעזר. 26 עמ'.

יג) ‘לבן הארמי’. מאת משה סטבסקי [סתוִי]. 24 עמ'.

יד) ‘המעפיל’. מאת אהרן אברהם קבּק. 34 עמ'.

טו) ‘עשיר ורש: סעודה עניים; הדוֹד העשיר’. מאת מרדכי ספקטור. [תרגמוּ: אוּרי ניסן גנסין; ח"נ ביאליק?]. 25 עמ'.

טז) ‘לארץ אבות: היציאה; הבריחה’. מאת מיכה יוֹסף ברדיצ’בסקי. 25 עמ'.

יז) ‘חתונות: קדושים; בליל החתונה’. מאת סיקו [מאיר סמילנסקי]. 28 עמ'.

יח) ‘מחיי הערבים: עבדול הדי; מחמד; אלו־אל־כלב’. מאת חַוָג’ה מוסה [משה סמילנסקי). 25 עמ‘. יט) ‘ציורים: האם המשוגעת; בשבּת בדרך; הצדיק הכפרי’. מאת שלום אש. 26 עמ’.

כ) ‘ציורים’. 5 סיפורים מאת יהודה שטיינברג.

כא) ‘ציורים ורשימות: שני האחים; בתוך הגן; העץ’, מאת אברהם רֵיזין. [תר' ח"נ ביאליק]. 22 עמ‘. כב) ‘דרמה קטנה’. מאת מרדכי בן־עמי, תר’ בר־טוביה [שרגא פייבל פרנקל]. 40 עמ'.

כג) ‘ציורים מימי הילדות: עם האביב; שליח צבור לאילנות; נפש רצוצה’ מאת ש' בן־ציון. 34 עמ'.

כד) מסיפּורי עם: 1. ‘יום השִשי הקצר’, מאת N [ח"נ ביאליק]; 2. ‘מעשה כשפים’, מאת שלום עליכם [תר' שמעון גינצבורג]. 64 עמ'.

כה) ‘מסיפורי הילדים: הדגל; האולר’. מאת שלום עליכם [תר' ח“נ ביאליק וי”ח רבניצקי]. 32 עמ'.

29. ‘סיפור ראָבּינזאָהן’. העתקה משׂפה אשכנזית מהחכם [יואכים הַינריך] קאמפֶּה, מקבוצת ספרי הילדים קינדערביבליאָטעק. תרגוּם אנוֹנימי. בילגוֹרוֹי, 64 עמ'. [מהדורה ב: פשמישל, הוֹצאת אַמקרוֹיט ופריינד, תרע"ב.]

30. ‘אגדות נבחרות’. מאת בר־כהנא. וִילנה תר"ע. 9 חוברות (16–30 עמ' כל חוברת).

31. ‘חד גדיא’. פזמון פסח לילדי ארץ־ישראל מאת ישראל דושמן. על־פי פירוזניקוף. יפו, א. איתין, תר"ע. 4 עמ', בניקוד (מודפס על נייר תכול).

32. ‘רב־החובל נבל". על־פי וסילי ז’וקובסקי, תר’ פסח קרינסקי. ורשה, האור, תרע"א. 28 עמ'.

33. מִקְרָא, ביבליותיקה מנוקדת לילדים ולנערים. ורשה, ספרות, תרע“א–תרע”ב:

א) ‘מכירת יוסף’. דרמה בשלושה אקטים מאת יצחק קצנלסון. 69 עמ'.

ב) ‘אגדות ושירים’. מאת יעקב פיכמן. 32 עמ'.

ג) התועה; אחת‘. מחזות מאת יצחק קצנלסון. 32 עמ’.

ד) ‘מזכרונות הילדות’. מאת משה סטבסקי (סתוִי). 40 עמ'.

ה) ‘בתבל’. משלים מאת צבי כַּהַן. 41 עמ'.

ו) ‘מעשׂה נסים’. אגדות מאת יצחק אליעזר ליזרוביץ. 28 עמ'.

ז) ‘עכסה בת כלב’ [א]. סיפּוּר היסטורי מאת ישראל שַף. 35 עמ'.

ח) ‘קדקדיה’. אגדה מאת דוִד פרישמן, 30 עמ'.

ט) ‘משיח’. סיפּוּר מאת צבי זבולון וַיינבּרג. 35 עמ'.

י) ‘האחרון’. סיפּוּר מאת יצחק דֹב ברקוביץ. 24 עמ'.

יא) ‘משה יוסי התם ובנו’. סיפּוּר מאת י"ד ברקוביץ. 26 עמ'.

יב) ‘רבי ישראל בעל שם טוב’. תולדה מאת הלל צייטלין. 27 עמ'.

יג) ‘מעולם האגדה: מאגדות זקנתי’. מאת משה לימון. 33 עמ'.

יד) ‘שיחות’ (בחרוזים]. מאת יצחק קצנלסון. 33 עמ'.

טו) ‘נר נשמה’. מאת בן־ציון פראדקין. 26 עמ'.

טז) ‘הרמוניקה’. מאת אברהם אֶפּשטיין. 22 עמ'.

יז) ‘עץ הדובדבנים’. מאת יעקב שטיינברג. 22 עמ'.

יח) ‘מסיפּוּרי הדוֹדה’. אגדות מאת יצחק ברקמן. 16 עמ'.

יט) ‘העז’. סיפּוּר מאת זלמן שניאור. 49 עמ'.

כ) ‘מגִלת הרעב’. מאת יעקב שטיינברג. 20 עמ'.

כא) ‘עכסה בת כלב’ [ב]. מאת ישראל שַף. 35 עמ'.

כב) ‘החשמונאים הקטנים’. חִזיון מאת ק"י סילמן. 44 עמ'.

כג) ‘עכסה בת כלב’ [ג]. מאת ישראל שף. 32 עמ‘, [ראה מס’ 590 א].

כד) ‘אוהב כסף’. מאת יוסף ז. יעקובין. 32 עמ'.

כה) ‘בחצר העצים’. מאת משה סטבסקי [סתוי]. 18 עמ'.

כו) ‘על שפת הנהר’, מאת יעקב שטיינברג. 30 עמ'.

כז) ‘דרוֹרים’, מאת יוסף ז. יעקובין. 32 עמ'.

כח) ‘וַרקה’, מאת משה סטבסקי [סתוי]. 39 עמ'.

כט) ‘אליהו הנביא’. אגדות מאת צבי שרפשטיין. 58 עמ'.

[ל) ‘ביאליק (תולדה)’. מאת פ' לחוֹבר – לא הופיע]

34. ביבליותיקה קטנה, ספרי מקרא נבחרים מתוך ספרותנו הישנה והחדשה ומבחר הסיפורים מתולדות ישראל ערוכים ומעוּבדים לבני הנעורים [על־ידי יעקב פיכמן). ורשה, תושיה, תרע“א–תרע”ב.

א-ב) ‘רבי גרשום מאור הגולה’. סיפּוּר היסטורי מאת מאיר להמן, מעוּבּד לבני הנעורים. 77 עמודים.

ג-ד) ‘בוסתנאי’. סיפּוּר היסטורי מאת מאיר להמן, מעוּבּד לבני הנעורים על־פי תרגום ש"י פין. 64 עמ'.

ה-ח) ‘היהודים ונוסעי הצלב, או ריכרד לב־הארי’. סיפּוּר היסטורי מאת פרנקולם ויספּרט, מעובּד לבני הנעורים על־פי תרגום מרים מרקל־מוזיסון. 122 עמ'.

ט-יא) ‘רבי אברהם אבן־עזרא’. סיפּוּר היסטורי מאת לודביג פיליפסון, מעוּבּד לבני הנעורים. 96 עמ'.

יב-יג) ‘כתבים נבחרים’. מאת מרדכי אהרן גינצבורג, ערוכים לבני הנעורים ע"י יעקב פיכמן. 64 עמ'.

יד-טו) ‘אברהם בן־יוסף’. סיפּוּר מאת יהודה ליב לֵיבנדה, תִרגם שמוּאל לייבּ ציטרון. 96 עמ'.

טז-כג) ‘אשמת שומרון’. מאת אברהם מאפו, מעוּבּד על־ידי בן־ציון פראדקין. 224 עמ'.

כד-כה) ‘רבי משה בן מימון’. ליקוטים נבחרים עם מבוא ובאורים מאת משה ברוך לזבניק. 64 עמ'.

35. כתבי יהודה שטיינברג לבני הנעורים: א) אגדות; ב) סיפורים ומחזות. קראקוב־אודיסה, הוצאת האפּוטרופּסים של יורשי המחַבּר ומוריה, תרע"א. 120+182 עמ'. (מהדורה ג: אודיסה תרע"ט).

36. ‘בעיר וביער’. משלים מקוריים לקטנים ולגדולים מאת יהודה שטיינברג. ורשה, צנטרל (תושיה). תרע“ב. 72 עמ', בניקוד. (מהדורה א: שם, תרנ"ו). מהדורה חדשה, בהוספות ומילואים רבים: אודיסה, מוריה, תרע”ג, 100 עמ', בניקוד.

37. ‘שיחות ילדים’. מאת יהודה שטיינברג. ורשה, צנטרל (תושיה), תרע"ב (מהדורה א: שם תרנ"ט). 120 עמ', בניקוד.

38. ‘למען אחי הקטנים’. קובץ שירי ילדים מקוריים ומתוּרגמים מאת אהרן לובושיצקי. ורשה, צנטרל (תושיה), תרע"ב (מהדורה א: 8 חוברות, שם תרנ“ח–נ”ט), 170 עמ', בניקוד.

39. ‘כל אגדות ישראל’ [מבריאת העולם עד העת החדשה]. מאת ישראל בנימין לֶבנר. ורשה, תושיה, תרע“ב–תרע”ג. 576, 531, 520, 332, 268 עמ', בניקוד. (מהדורה א: שם תרנ“ח–תרס”ג [69 חוברות שבועיות]. מהדורה מאוחרת בכרך אחד: ירושלים תשל"ז.

40. תורגמן. מבחר הספרות הלועזית לבני־הנעורים, בעריכת ח“נ ביאליק וי”ח רבניצקי. אודיסה [ע“י מוריה], תרע”א–תרע"ג.

א) ‘מאורעות תם’, מאת מרק טויין, תר' ישראל־חיים טביוב. 190 עמ'.

ב) ‘דון קישוט איש למנשא’. מאת מיגואל די סרוַנטס, תר' ח"נ ביאליק. עם הקדמה מאת המתרגם. 139 עמ'. (מהדורה ב: ירושלים תר"ף).

ג) ‘סיפורי אלף לילה ולילה’. תורגמו מערבית ע"י דוִד ילין. 161 עמ'.

ד) ‘אספרתקוס’. סיפור היסטורי מאת רפאל ג’ובניולי, תר' זאב ז’בוטינסקי, 181 עמ'.

[המשך הפירוט: מס' 73].

41. הזמיר הקטן‘. שירים וּפרוֹזה מאת כָּלב שאלקוביץ [בנו של א“ל בן־אביגדור], במלֹאת לוֹ תשע שנים. ורשה תרע”א. 35 עמ’.

42. למקרא ולשעשועים. ספרים מצוירים בצבעים. וַרשה, ספרות, תרע"ב.

א) ‘חיות הבית’. (עם 12 תמונות צבעוניות) 24 עמ', בניקוד.

ב) ‘רובינזון קרוזו’. [על־פי דניאל דיפוֹ ויואכים קאמפּה. עיבוד אנונימי, עם תמונות צבעוניות] 12 עמ'.

ג) ‘חייו וקורותיו של האציל הנפלא דון קיחוט איש מַנְחָה’. [על־פי סרונטס. עיבוד אנונימי, עם תמונות צבעוניות], 12 עמ', בניקוד.

(ד. ‘החרפי’; ה. ‘הגמדים’. – לא הופיעו, ככל הנראה).

43. ‘מגיבּוֹרי האוּמה’. תוֹלדוֹת ישׂראל על־פּי בִיוֹגרפיוֹת, מאת שלמה ברמן. ורשה, צנטרל (תושיה), תרע"ב. א–ה. 728 עמ'. (מהדורה א: שם, תושיה, תרנ“ח־תרס”ג, 80 חוברות).

44. ‘אבותינו’. תולדות ישראל על־פי ביוגרפיות, מאברהם אבינו עד אחר חורבן הבית הראשון, מאת שלמה ברמן, ורשה, צנטרל, תרע"ב. 202 עמ', בניקוד. (מהדורה א: שם, תושיה, תרס"ח, חוברות נפרדות)

45. ‘גדולינו’. תולדות ישראל על־פי ביוגרפיות, מאחר חורבן הבית עד זמן הגאונים, מאת שלמה ברמן. ורשה, צנטרל (תושיה), תרע"ב. 220 עמ', בניקוד.

46. ‘מאגדות הפולנים׳. תר׳ שלמה צבי אשנמיל. פיטרקוב, דפוס בלכטובסקי, תרע"ב. 26 עמ’, בניקוד.

47. ‘רות’. מחזה מימי שפוט השופטים לגדולים ולקטנים, מאת חיים יהושע בוכבינדר. ורשה, ספרה, תרע"ב. 27 עמ', בניקוד.

48. ‘זמירות’, שירי משחק לגני ילדים ובתי ספר, מאת יחיאל הַילפרין. א. ורשה, תרע"ב. 27 עמ', בניקוד.

49. השׂריגים. מערכת סיפורים ערוכים לבני הנעורים על־ידי אליעזר ברון. מינסק תרע"ב.

א) ‘אשמת שוא’, סיפור עלילת דם. 40 עמ'.

ב) ‘מגדנות’. סיפורים לילדים. 28 עמ', בניקוד.

50. ‘פַּסתֵר’. [חיי לואי פסטר]. עיבד ח“ש ברכוז. יפו תרע”ב. 24 עמ'.

51. ‘אגדות אשר סופרו למקסה בִּתוֹ’, מאת מקס נורדוי. תר' ז“ח ארצקין. ציין ה' ניימן. אודיסה, דפוס מוריה, תרע”ב. 107 עמ', בניקוד.

52. ‘ממראות ארצנו’. א) “החורף”. מאת חיים אריה זוטא. ירושלים תרע"ג, 50 עמ'.

53. צחוק ושעשועים. ביבליותיקה מנוקדת ומצוירת לילדים. וילנה–ורשה, יהודיה, תרע"ג. 8–10 עמ' בכל חוברת. [22 חוברות סיפורים ומהתלות, כתובים ומעוּבּדים על־ידי פלק הַילפרין].

א) הפרח האדום. ב) הבּן המושיע. ג) שני לקקנים. ד) כנף זהב. ה) המכנסים החדשים. ו) חתונה. ז) מעשה בספּן. ח) הדֹב שחיזר אחרי אשה. ט) אמוצה. י) תעלולי הארנבות. יא) שירת הצפרדע. יב) הכּלב אשר לא ידע. יג) הגנרל של האוָזים. יד) בן־המלך הישֵן. טו) פֶּסִי השקרן. טז) רִפְשִׁיָה. יז) שבעה עורבים. יח) מידס מלך הזהב. יט) הגמד הטוב. כ) החלמאים והלבנה. כא) הסנאי המשונה. כב) שלגוני. – [החוברות יצאו מכורכות יחד: מס' 54].

54. ‘בשעת הפנאי’. סיפורים, אגדות, הלצות ובדיחות מאת פַלק הַילפרין. וילנה, יהודיה, תרע"ג. 215 עמ', בניקוד, עם ציורים.

55. אוצרותינו. ביבליותיקה מנוקדת בעריכת צבי שרפשטיין. דרוהוביץ, אגודת המורים העברים, תרע"ג.

א) ‘מדמיון העם: העגלון בגן עדן; אם ירצה השם’. עיבּד צבי שרפשטיין. 16 עמ'.

56. ‘אגדות החורבן’, ערוכות בידי י“א אֶברס. בלטימור תרע”ג. 27 עמ', בניקוד.

57. ‘חלומות הילדות’. אגדות לילדי ישראל מאת הרמן שוַבּ, תר' יוסף צבי רימון. יפו, ביבליותיקה תחכמוני, תרע"ג. 32 עמ'.

58. מוֹלדת [תדפּיסים מתוֹך הירחוֹן]. יפוֹ תרע"ג.

א) ‘מזון האלים’. רומן מאת הרברט ג’ורג' וֶלס. תר' אריה ליבּ יעקבוביץ [עקביא]. 99 עמ'.

ב) ‘ספר המסעות’. מאת סוֶן הֶדין, תרגם מרדכי קרישבסקי [אזרחי]. 85 עמ'.

59. ‘ספר ציורים בלי ציורים’. מאת הנס כ' אנדרסן, תר' מ. בן־אליעזר. ורשה, אחיספר, תרע"ג, 41 עמ'.

60. ‘באהלי שם’. קובץ סיפורים לבני הנעורים מאת ישראל ברמן. קישינוב, נעורים, תרע"ד, 68 עמ'.

61. ספריה לבני הנעוּרים. ורשה, אחיאסף, תרע“ג—רע”ד [?]. תרגומים אנוֹנימיים.

[א] ‘מחיי הדבוֹרים’, מאת מֹוריס מטרלינק. 58 עמ'.

[ב] ‘סיפּוּרים’. מאת רודיארד קיפּלינג. 46 עמ'.

62. ‘יצא בשלוֹם’. מחזה מאת שלמה הִללס. אודיסה, מוריה, תרע"ה. 60 עמ', בניקוּד.

63. ‘משה’. מחזה לבני הנעורים, מאת יצחק ברקמן. לודז, הנעורים, תרע"ו. 70 עמ'.

64. ‘יהודה ויוָן’. מחזה היסטורי לבני הנעורים על־פי המחזה ‘החשמונאים’ ואגדה, מאת יצחק ברקמן, לודז, הנעורים, תרע"ו, 100 עמ'.

65. ערבונות. חזיון לחנוּכּה, מאת מרדכי (מגנוּס) קרינסקי. וַרשה, האור, תרע"ו. 32 עמ'.

66. ספריה לנערים. ירושלים, ‘תלפיות’, תרע"ו.

א) ‘מאגדות היוָנים’. מאת עליזה אוֹרזשקה, תרגם יהודה גרזובסקי [גור]. 14 עמ'.

[חסר]

י-יא) ‘בבית־המדרש הישן’. סיפּוּר מאת יואל יוסף ריבלין. 22 עמ'.

67. משתלה, ספריה לילדים ולבני הנעורים. ירושלים תרע"ו. 16 עמ' מנוקדים החוברת.

א) ‘מעשה בעשיר עני’. אגדה מאת נח זֶוִין [טמיר].

ב) ‘החנוכּיה’. מחזה מאת מרדכי ריבסמן. תר' יש"י אדלר.

ג) ‘מימי הילדוּת’. סיפוּרים מאת חיים דב שוַרץ [שחר].

ד) ‘הגדות עם’. מאת מרדכי פּריזנט [מיכאלי].

ה) ‘סיגל־ליל’. מחזה פנטסתי מאת לוין קיפניס.

68. ספריה קטנה לילדים. הוצאת יש“י אדלר ושמוּאל־חיים ברכּוז. יפו תרע”ו.

מדרגה ראשונה. 25 חוברות, 12 עמ' מנוקדים בכל חוברת. [חוברות שלא נזכר בהן שם המתרגם תורגמו ע“י העורכים־המו”לים]

א) ‘מוֹת האריה’. מעשׂיה הודית מאת ב"א זַ’נרוּאה. תרגום מצרפתית.

ב) ‘הגמדים; מתנות הגמדים’. מאת האחים גְרים.

ג) ‘פליטת הים’. סיפּור מאת ר. דומבר. תרגום מצרפתית.

ד) ‘הילד הזמיר’. אגדה מאת ישראל דושמן.

ה) ‘מתנת הדוֹד’; ‘החתלתולה ומחטי הסריגה’; אגוז במרכז (משחק לפסח).

ו) ‘הרצלה והאפיקומן’. סיפּוּר מאת מרדכי בן הלל הכהן.

ז) ‘מלחמת קסמים’. אגדה מאת לוּדביג בכשטיין. תרגום מגרמנית.

ח) ‘פרוס לרעב לחמך’. מאת ל"נ טולסטוי; ‘דינרים כוכבים’. מאת האחים גרים.

ט) ‘הוֶרד הטוב’; ‘הפרחים הצמאים’. מאת מ. מושקה.

י) ‘בל"ג בעומר’. סיפּוּר מאת ישראל דושמן.

יא) ‘ארץ העצלות’ (תרגום מגרמנית); ‘הנער והתיש’ (תרגום מגרמנית).

יב) ‘חיַל העופרת’. מאת ה"כ אנדרסן, תר' מרדכי אזרחי; ‘שלושת האחים’, מאת האחים גְרים.

יג) ‘שבועות’. תמונה מאת מרדכי בן הלל הכהן.

יד) ‘אדומת־הכיפהּ’. אגדה על־פי שרל פֶּרוֹ; ‘שלושת דגי הזהב’ (תרגום מגרמנית).

טו) ‘האצבעוני’, אגדה בחרוזים, תר' אברהם אברונין; ‘יובב השובב’ (תרגום).

טז) ‘החתול במוֹקַים’. אגדה מאת שרל פּרוֹ (תרגום מצרפתית).

יז) ‘חמישה בתרמיל אחד’, מאת ה"כ אנדרסן, תר' יחיאל יחיאלי; ‘התכריכים’, מאת האחים גרים. ‘תחבולה מחוּכּמה’, הלצה מאת ישראל הלוי טלר.

יח) ‘שלמה, שלומית ושולמית’ (תרגום מצרפתית); ‘מעשה באשכּוֹל’, שיר מאת לוין קיפניס.

יט) ‘זכריה חיה’, סיפור מתורגם בידי יצחק יהודה; ‘שתי הצפרדעים’ (תרגום מצרפתית).

כ) ‘המצִילה’, אגדה מאת פּאוּלה דֵיהמל; ‘החיָט בשמים’, מאת האחים גרים.

כא) ‘מעשה בתפוח שהלך לשׂוּח’. מאת לוין קיפניס. [ראה 167 כז]

כב) ‘ביצה באֵפר’. סיפור מאת חיים דב שוַרץ [שחר].

כג) ‘אביגדור עם הכּינוֹר’, אגדה מאת א. ברגר, תר' חנה וַיסמן; ‘תחינת הכּרם’, שיר מאת לוין קיפניס.

כד) ‘פזיזה’. סיפוּר מאת ישראל דושמן.

כה) ‘מאורעות האי’. מעשיה אפריקאית.

69. ספריה קטנה לילדים, הוצאת יש“י אדלר וש”ח ברכוז. יפו תרע“ו–תרע”ז. מדרגה שניה 22 חוברות, 16 עמ' בכל חוברת. [חוברות שלא נזכּר בהן שם המתרגם תורגמו בידי העורכים המו"לים]

א) ‘קוֵי שמש’. שלושה ציורים מאת סוֹפיה ריינהַימר (תרגום מגרמנית).

ב) ‘יער היגונים’, אגדה מזרחית מאת יהודה גרזובסקי [גור]; ‘המעין’, מאת מ. ברס; ‘בלי מוח’, הלצה מאת אברהם אלמליח.

ג) ‘עזוֹ של מר סגין’. מאת אלפונס דוֹדֶה (תרגום מצרפתית).

ד) ‘הבטחה’, מאת מרדכי בן הלל הכהן; ‘תולדות האגדה’, מאת א. זילה.

ה) ‘חפרפרת־האריה העגומה’, מאת ריכרד דיהמל; ‘המים, האש, הרוח והכבד’ אגדה. (תרגומים).

ו) ‘מעשׂה בקו־שמש שחיזר אחרי אשה’, מאת סופיה ריינהיימר; ‘שבעה אנו’, סיפור בחרוזים על־פי ויליאם ווֹרדסווֹרת, עיבּד ישראל דושמן.

ז) ‘משיח’. סיפּוּר מאת זכריה פישמן.

ח) ‘רָבִּינזון חדש’, מאת ל' המו;‘"סולם הזהב’, אגדה אפריקאית.

ט) ‘הילד החולה’, חזיון מאת לוין קיפניס; ‘שלוש־מאות ארבעה ושִשים לילה ולילה’, מאת פּטר רוזּגר.

י) ‘שׂיחת אילנות’, סיפור מאת מריה קוֹנוֹפּניצקה (תרגוּם מפולנית); ‘המכתב החתום’, סיפּוּר מאת ר. דומבר (תרגומים מגרמנית); ‘הוָזיר צר־העין’, תר' מערבית יוסף מני.

יא) ‘חליל הקסמים’, תר' מגרמנית רי“ש עי”ן; ‘מוֹת יורש־העצר’, מאת אלפונס דוֹדֶה (תרגום).

יב) ‘המשורר’, סיפור מאת יעקב ליפשיץ, תר' א. ב-ש. [ = אשר ברש]; 'השב לבריאוּתוֹ״, מאת יוהן פטר הֶבֶּל (תרגום).

יג) בּוּם־בּוּם', סיפור מאת י. קלרטי (תרגום מצרפתית); נגינה אִלמת (משחק).

יד) ‘מקראי קודש’. שלושה סיפורים ושיר מאת לוין קיפניס.

טו) ‘רוּח הצפון הולך למסעיו’. מאת סוֹפיה ריינהַימר (תרגום).

טז) ‘רוחות באים’. שיר מאת לוִין קיפּניס.

יז) ‘שובך היונים שלי’. סיפור מאת משה סמילנסקי.

יח) ‘הפּרח האדום’. מעשׂיה (תרגום מרוסית)

יט-כ) מגדנות לחמישה־עשר בשבט: 1. ‘ראש־השנה לאילנות’, שיר מאת אברהם אברונין; 2. ‘חלום השקד’, מאת יהודה ליב מטמן; 3. ‘ביום דין’, אגדה מאת מרדכי בן הלל הכהן; 4. ‘כמה לוֹבֶן בעץ’, שיר מאת לוין קיפניס.

כא) ‘פרחים ופירות, תפוחים העשׂוּיים נייר’, מאת יוסף בן פורת; ‘בגנוֹ של מר ריבק’, מאת תיאודור פונטן, תר' נֹח זֶוִין [טמיר].

כב) ‘תענית אסתר’. חזיון התולי מאת מרדכי ריבסמן, תר' י. רוזנטל.

70. ספריה קטנה לילדים, הוצאת יש“י אדלר וש”ח ברכוז. יפו תרע"ז. מדרגה ראשונה, כרך ב. 6 [7?] חוברות. 12 עמ' מנוקדים כל חוברת.

א) ‘הנסיעה הנפלאה’, סיפור מאת י. מסון (תרגום מצרפתית).

ב) ‘בעל תשובה’; ‘עצלוניה’ (סיפורים מתורגמים).

ג) ‘חושם וחושמה’; ‘המלכה־הכנר’ (תרגומים).

ד) ‘כלילה’, תרגם מנחם מבש"ן; ‘תינוק רוצה להיות גדול’, שיר מאת אברהם אברונין.

ה) ‘ארץ הבּוּבּוֹת’. סיפור מאת עליזה וילדרמוט (תרגום מגרמנית).

ו) ‘זהב תפוח הזהב’. ציור מאת לוין קיפניס.

ז) ‘משפחת בני שרט’. – נמסר לדפוס ולא ברור אם יצא]

71. ‘דמי חנוּכּה’. מחזה מאת שמואל אדלהייט. ניו יורק תרע"ז. 14 עמ'.ב

72. סִפְרִי, בּיבּליותיקה לילדים [בעריכת ח“נ ביאליק]. אודיסה תרע”ז–תרע"ח.

33 חוברות, 14–18 עמודים מנוקדים כל חוברת. עם איוּרים [רובם מאת ש. גולדמן].

א) ‘מאגדות אליהו הנביא: מעשה באיש חסיד; כוסו של אליהו’. עיבד משה בן־אליעזר.

ב) ‘הנעל’; ‘מלך לשנה’. אגדות מעוּבדות בידי משה בן־אליעזר.

ג) ‘שלושה אחים’. סיפור מימי שלמה המלך מאת א' טנדלו, עיבד יעקב רבינוביץ [בן־מאיר].

ד) ‘הנערה החכמה’. תירגם יעקב רבינוביץ [בן־מאיר].

ה) ‘מעשה בגור אריה’. עיבד ש' קריפץ.

ו) ‘שוּלמית’. אגדה תלמודית, עיבד משה בן־אליעזר.

ז) ‘הנעלים הקטנות’. מאת הרמן היֶרמנס, עיבדה אלישבע רבינוביץ [פינס].

ח) ‘מלך הצבאים’. אגדה רוסית, תר' יצחק ספיבק.

ט) ‘בני המלך’. אגדה עממית, עיבד יצחק ספיבק.

י) ‘מעשה בבן רב’. מאת פַלק הילפּרין.

יא) ‘הסבא משפּוֹלה’, שׂיחת חסידים מאת מ' בן־עמי, תרגם ח"נ ביאליק; ‘אריאל’, מאת קלמן שולמן.

יב) ‘המשפט עם הרוח’. שיחת־עם מאת י"ל פרץ, תר' ח' גולדברג.

יג) ‘הצחוק’. מאגדות הבעל־שם־טוב, מאת ש. אנסקי, תר' יעקב רבינוביץ [בן־מאיר].

יד) ‘מעשה בגדי’. מאת אלפונס דוֹדֶה. תר' [אנונימי].

טו) ‘הגזֵרה’. מאגדות רבי ליבּ שׁרה’ס מאת לי–לי [פּסבדוֹנים].

טז) ‘השבת פּקדוֹן’. מעשׂיה מאת מנחם אפלבּוֹים.

יז) ‘יצחק האורג’. אגדה מאת יעקב הלוי, תר' ח' גולדברג.

יח) 'המלך שלמה והדבורה". על־פי נוהמי, עיבד מ. חן [ביאליק].

יט) ‘מעשה בטבעת של ברכה’. אגדה מאת ש' בן־ציון.

כ) ‘מעשה ילדוּת’. מעין שיחה, מאת חיים נחמן ביאליק.

כא) ‘אבּא של נייר’. סיפור מאת פַלק הילפרין.

כב) ‘הארנבת הגיבּוֹרה’. מאת דמיטרי מאמין [סיביריאק], תר' ש' קריפץ.

כג) ‘חוני המעגל’. אגדה תלמודית, עיבד משה בן־אליעזר.

כד) ‘הגדיה ובן־המלך’. עיבּד ש' ליברמן.

כה) ‘אוַז זהב’. מאת האחים גְרִים, עיבד יצחק ספיבק.

כו) ‘הענק האוהב את נפשו’. מאת אוסקר וַילד, תר' אליהו מיטוֹס.

כז) ‘הילדה שנהפכה לאבן’. אגדה מאת שלמה הללס.

כח) ‘נסים ונפלאות בים וביבשה’. מסיפורי הברון מינכהוזן. תר' משה בן־אליעזר.

כט) ‘השומר בחלם’. בדיחת־עם מאת ש' בן־ציון.

ל) ‘הצחוק המשולש. מעשיה חסידית’, עיבּד מרטין בּוּבּר.

לא) ‘מעשה בבן סוחר ובת־מלך’, עיבד ש' קריפץ.

לב) ‘מעשה ברבי דב וביתוש החטמוני’. מאת ד' מאמין [סיביריאק]. תר' ש' קריפץ.

לג) ‘הארנק והעני’; ‘האִכּר והתוף’. סיפורים מעוּבּדים ע"י מ' בן־אליעזר. (מהדורה מחודשת, חלקית: מס' 626).

73. תוּרגמן. מבחר הספרות הלועזית לבני הנעורים, בעריכת ח“נ ביאליק וי”ח רבניצקי. אודיסה תרע“ז [מהדורה ב: ירושלים תר”ף]. (פירוט קודם: מס' 40)

א) ‘שנת התשעים ושלוש’. מאת ויקטור הוגו, תר' משה בן־אליעזר. 229 עמ'.

ב) ‘אַיבנהו’. מאת וולטר סקוט, תר' משה בן־אליעזר. 273 עמ'.

74.' שיחות‘, מאת האחים גרים, תר’ דוִד פרישמן. אודיסה, מוריה, תרע“ז–תרע”ח. חלקים א–ב.

158+160 עמ'. בניקוד, עם ציורים.

75. גַּמְלִיאֵל. סִדרה לקטנים [בעריכת א“ל סמיאטיצקי וח”נ ביאליק]. אודיסה–פרנקפורט, אמנות, תרע“ח–תרפ”ג. 11 חוברות, 8–14 דפים כל חוברת. מנוקד, עם ציורים צבעוניים (רוּבּם מאת “חבורת ציירים”: יעקב אפטר, מוצלמכר, משה חיגר, א' קרבצוב).

א) ‘ואיה אני?’ מאת [יהודה שטיינברג].

ב) ‘לצאת ידי הכל’. על־פי טולסטוי [תירגם אחד־העם].

ג) ‘חמישה עיורים’. משל [מאת טולסטוי. תרגום אנונימי].

ד) ‘התנים והפיל’. משל [מאת טולסטוי. תרגום אנונימי].

ה) ‘התרנגולים והשועל’. [מאת ח"נ ביאליק, על־פי ברכיה הנקדן).

ו) ‘האניה והאְרּבה’. מאת ריכרד גוסטפסון. צייר ד' מיטרוחין. (תרגום).

ז) ‘אנית קסמים’. מאת וילהלם האוף. צייר ד' מיטרוחין. (תרגום).

ח) ‘החתול והשועל’. מעשׂית עם (עיבוד).

ט) ‘מעשה בזקנה ובדב’. מאת ש' בן־ציון. (המשך הפירוט: מס' 135)

76. מזכרת מנחם. ספריה מנוּקדת לילדים, צפת, דפוס הגליל, תרע"ח.

א) ‘שירים לילדים’. מאת אברהם אברונין. 16 עמ'.

77. ביבליותיקה חדשה לילדים ולנערים. אודיסה, הוצאת האחים בלטניצקי, תרע“ח. – 12 חוברות, וְבהן “מבחר אגדותיו וסיפוריו היפים של [ישראל בנימין] לבנר ז”ל שלא נדפסו עוד”. 12–16 עמ׳ כל חוברת, בניקוּד.

א) הכליף ושלושה סימנים. ב) חנניה. ג-ד) הסדר. ה) בימי החשמונאים. ו-ז) מעשה בפרפר ופרפרה. ח) גשר של נייר. ט) אם אין אני לי – מי לי? י) דינר זהב. יא) הגדיה היחידה; יב) שונא ישראל. (“בקרוב יֵצאו לאור עד מאה סיפּוּרים ואגדות”. לא יצאו עוד).

78. לכבוד יום טוב. חוברות מאת לוין קיפניס. ירושלים, מרכז המורים, תרע"ט. 12 עמ' כל חוברת, בניקוּד.

א) ‘בחנוּכּה’ (שיר); ‘נרות החנוּכּה’ (מעשיה).

ב) ‘ט"ו בשבט’ (שירים); ‘עצי סגולה ופרי גאולה’ (שיחת דקלים).

ג) ‘פרחי ישראל’ (שיר); ‘הולם המן’ (שיר); ‘שושנת יעקב’.

ד) ‘פסח’; ‘רבי ניסן’.

79. ‘החידה ופתרונה’. סיפור היסטורי מימי שלמה המלך, מאת מנחם מבש“ן. ירושלים, הוצאת המחבר, תרע”ט. 19 עמ', בניקוד.

80. מחזור סיפורים לכל השנה לנערים, מאת ישעיה נתן גולדברג (יכנה"ז).

א) ‘בשמים’, סיפור ליום הכיפורים. מינסק תרע"ט. 8 עמ'.

81. ביבליותיקה מנוּקדת לילדים. אודיסה, מוריה, תרע“ט–תר”ף. 6–8 כל חוברת. סיפורים מאת יהודה שטיינברג [מתוך כתבי יהודה שטיינברג לבני הנעורים. מס' 35]

א) השושנים. ב) שכּוּלה. ג) העיר אלתשבע. ד) יום הפִּסחים. ה) מעשה בדוכּס אחד. ו) שאלות. ז) יוסי פּתי. ח) חסד ואמת. ט) מעשה בשני אחים ושני סיחים. י) שאוּל פה נעול. יא) עקיבא ועקביא. יב) הנערים המאירים.

82. ‘בית חנן’. סיפור לבני הנעורים מאת אברהם מאפו. הוּצא בצירוף מבוא והערות על־ידי יוסף קלוזנר. ירושלים, השִלוֹח, תר“ף. 72 עמ‘. [מהדורה א, כספר־לימוד עם פרקי שינון: ׳אמון פדגוג’, קניגסברג, תרכ”ז. יצא אח"כ גם בשמות אחרים: מס' 123; 213].

83. שירת ארבע‘. חזיון לבתי הספר על־פי המשל של קרילוב, מעובּד על־ידי חב״ד [=חיים בר־דרומא]. ירושלים [תר"ף?]. 8 עמ’.

84. ‘ראש השנה לאילנות’. חזיון דמיוני מאת לוין קיפּניס. ירושלים, מתנת וַעד־הצירים לילדי ירושלים. תר"ף. 8 עמ', בניקוד.

85. שחרות. סיפורים ומעשיות לבני הנעורים, עם תמונות וציורים. מאת זליג טיגל. ורשה תר"ף.

א) ‘בּוּדה הקטן’; ‘הרועה ובת־המלכה’; ‘הזמיר והשושנה’. 16 עמ', בניקוד.

86. ‘מילקוטי’. סיפורים מאת נחמן מִפֶלֶב. צייר ח' אֶלנר. קרקוב, ספר, תר"ף. 63 עמ', בניקוד.

87. ‘אחרית ירושלים’. סיפור היסטורי מאת היינריך וולרט שומאכר, עיבד לבני הנעורים על־פי ‘ביריניקה’, דוד פרישמן. ורשה, המשׂרד להוצאת ספרות שליד ההסתדרוּת הציוֹנית, תר“ף. 736 עמ. [מהדורה א: ‘ביריניקה’, ורשה תרנ”ח, 614 עמ'].

88. תַּלְתַּלִּים. ביבליותיקה מנוקדת לילדים מאת יצחק קצנלסון. ורשה, צנטרל, תר“ף–תרפ”א.

א) ‘זרח שומר שבת’. אגדה. 16 עמ'.

ב) ‘חלומות’. מחזה. 20 עמ'.

ג) ‘באוהל’. מערכה אחת מן המחזה הבּיבּלי ‘בית ישראל’. 29 עמ'.

ד) ‘חזקיה בעל החלומות’, סיפור. 16 עמ'.

ה) ‘החשמונאים’. מחזה. 16 עמ'.

ו) ‘מכירת יוסף’. מחזה. 24 עמ'. (גירסה מקוצרת של מס' 33 א).

ז) ‘הסקוֹיט היותר צעיר’. מחזה. 38 עמ'.

ח) ‘ליצני פורים’. מחזה. 26 עמ'.

ט) ‘המלך אחשורוש’. קומדיה בחרוזים במערכה אחת. 31 עמ'.

י) ‘אחשורוש מלך טפש’. קומדיה בחרוזים. 38 עמ'.

89. ‘תלתלים’ סיפורי מקרא לילדים מאת יצחק קצנלסון. ורשה, צנטרל, תרפ"א. 288 עמ'.

90. ‘מהתלות’. קובץ־התוּלים [בחרוזים], ערוך בשׂפה קלה ונוחה לילדים בידי יצחק קצנלסון. ורשה, האוֹר, תרפ"א. 77 עמ', בניקוּד, עם ציוּרים.

91. ‘מאגדות הקראים’. מאת ראובן פאהן. וינה, מנורה, תרפ"א. 20 עמ'.

92. ‘שיבת ציון, או היהדות והציונות’. חזיון בשתי מערכות, נוסד בקורות עמנו בעד הנערים והנערות הלומדים עברית, מאת אברהם א. קאפון. סאראיֶבו תרפ“א. 40 עמ'. עם תווי נגינה בחוברת מיוחדת. 93. עֵדֶן. ביבליותיקה מנוקדת לילדים. לבוב, סנונית, תר”ף–תרפ"ב.

א) ‘פרה שעלתה השמימה’. מאת נפתלי זיגל. 10 עמ'.

ב) ‘הנסיעה בכיס בגדי’. מונולוג מאת נפתלי זיגל. 12 עמ'.

ג-ו) ‘יעקב ועֵשׂו’. חזיון ביבלי בשתי מערכות מאת משה פלד. 37 עמ'.

ז) ‘בימי החופש’. הלצה במערכה אחת. עיבד מפולנית משה גוטליב. 12 עמ'.

94. עברית חיה. ביבליותיקה לעם ולבני הנעורים. לבוב, סנונית, תר“ף–תרפ”ב.

א) מוּנחי חשבון; ב) דבּר היטב – חוֹברוֹת לימוּדיוֹת.

ג) ‘רק דוקטור!’ הלצה במערכה אחת מאת שלום עליכם, תר' נפתלי זיגל. 16 עמ'.

ד) ‘יצירת האדם’. מאת שלום חריף. 12 עמ׳.

ה) ‘אדם וחוה’. מאת שלום חריף. 14 עמ'.

ו) ‘חוה והנחש’. מאת שלום חריף. 8 עמ'.

ז) ‘קין והבל’. מאת שלום חריף. 8 עמ'.

ח) ‘דמיונות ואגדות’. מאת שלום חריף. 50 עמ'.

ט) ‘שלמה לעוויזאָהן’. ציור תולדותי־תרבותי מאת ראובן פאהן, 32 עמ'.

י) ‘יוסלי טֶגְלַשֶׁר’. סיפוּר־אגדה מאת ראובן פאהן. 36 עמ'.

יא-יג) ‘שאול ודוד’, חזיון בארבע מערכות מאת משה פלד. 39 עמ'.

95. מספרות העמים. ספריה מנוקדת לבני הנעורים. ורשה, לוין אפשטיין, תרפ“א-תרפ”ג. 12 חוברות, כולן בתרגום ישראל אליהו הנדלזַלץ:

א) ‘בנאות החרמונים’. ציורים ורשימות מחיי סוריה, מאת סטפן סמיוֹנוֹביץ' קונדורשקין. 54 עמ'.

ב) ‘הסוד הנורא". מאת ארתור קוֹנן דויל. 36 עמ’.

ג) ‘ממוראי האינקביזיציה’: 1. ‘הבאר והמטולטלת’. מאת אדגר אלן פּוֹ; 2. העינוּי האחרון‘. מאת ויליה די ליל־אדן. 39 עמ’.

ד) ‘הגיבּן’. מאת ארתור קוֹנן דויל. 36 עמ'.

ה) ‘קלוד גָה’. מאת ויקטור הוּגוֹ. 38 עמ'.

ו) ‘משרתוֹ של הסרסוּר’. מאת ארתור קונן דויל. 38 עמ'.

ז) ‘משירי העבודה’. מאת ו' אוקראינצב. 47 עמ'.

ח) ‘הכזבן הנורא". מאת א’ קִינְדל. 61 עמ'.

ט) ‘הפקודה האבודה", מאת לב טוֹמסקי. 24 עמ’.

י) ''ששת הנפּוליונים‘, מאת ארתור קונן דוֹיל. 34 עמ’.

יא) ‘המלחמה בעד החיים’. מאת ג’ק לונדון. 41 עמ'.

יב) ‘מאורעותיו של האדריכל הנורוודי’. מאת ארתור קונן דויל. 40 עמ'.

96. ביבליותיקה אוניברסלית. ורשה, לפּיד, תר“ף–תרפ”א.

א) סיפּוּרים: ‘צער’; ‘בבית’; ‘באפלה’. מאת אנטון צ’חוב, תר' י"א הנדלזלץ. 32 עמ'.

ב) ‘הנוֹצרים’. מאת ליאוניד אנדריב, תר' י"א הנדלזלץ. 48 עמ'.

ג) סיפורים: ‘הפחדן’; ‘החוק אשר לא ידע רחם רחמים’. מאת ג’ק לונדון. [תר' י"א הנדלזלץ?] 44 עמ'.

ד) סיפורים: ‘הזקנים’; ‘אבדן האניה’; ‘סמילטנה’; ‘עזו של מר סגין’. מאת אלפונס דוֹדֶה, תר׳ פנינה ל. [פסבדונים]. 48 עמ'.

ה) סיפּוּרים: ‘החתול השחור’; ‘מסוה האדום’; ‘דומיה’. מאת א“א פּוֹ, תר' [י”א הנדלזלץ?]. 48 עמ'.

ו) סיפורים: מאת גי דה מופסן, תר' א"ל יעקבוביץ [עקביא]. 48 עמ'.

ז) שׂיחוֹת וּמחשבוֹת‘. מאת גַ’קוֹמוֹ ליאוֹפּרדי, תר’ א"ל יעקבוביץ [עקביא], 48 עמ'.

ח-י) [חסר]

יא) ‘מעשיות’: מאת אוסקר ויילד. תר' ח"ש בן־אברהם. 47 עמ'.

יב) ‘מתוך יומנו של עץ תפוחי זהב’. מאת הנס היינץ אֶוֶרס. תר' א"ל יעקבוביץ (עקביא), 54 עמ'.

97. ‘אהל תָּם’. מאת הריֶט ביצ’ר סטוֹ, תר' אברהם זינגר. ורשה, לוין־אפשטיין, תרפ"א. 433 עמ'. (מהדורה א: שם תרנ"ו).

98. ‘חייו וקורותיו של רובינסון קרוזו". מאת דניאל דיפוֹ, תר’ אשר ברש. יפו, ועד ־חינוך, תרפ"א. 339 עמ'. (מהדורות אחדות. ראה גם מס' 14, 42 ב, 498 ד).

99. ‘דוִד קוֹפּרפילד’. מאת צ’רלס דיקנס, תר' משה בן־אליעזר. ירושלים, תורגמן, תרפ"א. 213 עמ'. (ראה מס' 217ה).

100. ‘סיפּוּרי מעשׂיוֹת’. מאת האחים גְרים, תר' חיים אהרן קרופניק. ברלין, מנורה, תרפ"א, 46 עמ', בניקוּד.

101. ספריה לילדים ולבני הנעורים. וילנה, תרבּוּת, תרפ“א–תרפ”ב. 16–20 עמ׳ בכל חוברת, בניקוד. עם ציורים.

א) ‘הצפרדע’. [אנונימי]. תר' ר.ק. [=אברהם שלונסקי].

ב) ‘הקוקיאה’. מאת קרל אֶוַלד, תר' חיים אריה חזן.

ג) ‘השועל’. מאת ארנסט סיטון תומפסון, תרי פלק הַילפרין.

ד) ‘בינגוֹ’. מאת ארנסט סיטון תומפסון, תר' מנחם רודניצקי [אדיר]. 32 עמ'.

ה) ‘הנמלים’. מאת ארנסט סיטון תומפסון, תר' אהרן אוּרינוֹבסקי [בּן־אוּר].

ו) ‘התולעת והעגור’. מאת קרל אֶוַלד, תר' פלק הילפרין.

ז) ‘ברוָזת הבר’. מאת ארנסט סיטון תומפסון, תר' פַלק הלפרין.

ח) ‘עץ מרפא’. מאת מ"נ סלֶפּצוֹבָה, תר' מנחם זלמן ולפובסקי.

ט) ‘מלך הזאבים’. מאת ארנסט סיטון תומפסון, תר' שמוּאל אַיזיקוב.

י) ‘מזמר הרחוב’. מאת ארנסט סיטון תומפסון, תר אהרן צייטלין.

102. ‘אחיו הצעיר של הדֹב’. מאת וִיליאם ג’וֹזף לוֹנג, תר' א.ש. [=שלונסקי]. וילנה, פייבל קראסני, תרפ"ב, 34 עמ', עם ציורים.

103. תְּמָרִים. ביבליותיקה מצוירת לילדים. וַרשה, שפרירים, תרפ“א–תרפ”ג. יג חוברות מנוקדות.

א) ‘שתי אחיות’. מאת יעקב רַיזפדר. 22 עמ׳,

ב) ‘בן המלך של שוהם’. מאת יעקב רַיזפדר. 19 עמ'.

ג) ‘ילדי המרתף’. מאת יעקב רַיזפדר. 21 עמ'.

ד) ‘הילד ומיחמו’. מאת יעקב ריזפדר. 15 עמ'.

ה) ‘אם ובנה’. מאת יעקב ריזפדר. 20 עמ'.

ו) ‘האורח’. מאת יעקב ריזפדר. 25 עמ'.

ז) ‘שירי ילדים’. מאת יחיאל רוזנצוַייג. 32 עמ'.

ח) ‘חיימ’ל’. מאת יעקב ריזפדר. 19 עמ'.

ט) ‘האוצר בשלג’. מאת יעקב ריזפדר. 22 עמ'.

י) ‘איך נכתב המכתב הראשון’. מאת רודיארד קיפלינג, תר' י"א הנדלזלץ. 40 עמ'.

יא) ‘המתנה’. מאת יצחק אונטרמן. 12 עמ'.

יב) ‘כתם־הכסף’. מאת ארנסט סיטון תומפסון, תר' י"א הנדלזלץ. 47 עמ'.

יג) ‘האניה המכוּשפה’. מאת וילהלם האוּף, תר' י.א. [הנדלזלץ]. 26 עמ'.

104. ‘שׂמחת החג’. תמונה מאת אהרן אהרוני. קושטא, הסתדרות המורים העברים, תרפ"ב. 16 עמ'.

105. ‘נגינות“. ספר שירים בשביל גן־הילדים והמחלקות הנמוכות של בית־הספר, חוּבּרו, תורגמו ועוּבּדו על־ידי אברהם קוזובסקי. המנגינות חוברו ועובדו ע”י א’ דוִידוביץ. ורשה תרפ"ב, 172 עמ' בניקוד.

106. ניצוצות. ביבליותיקה מצוירת לילדים ולנערים. ורשה תרפ"ב. בניקוד.

א) ‘בשעת השיעור’. קומדיה במערכה אחת, מעוּבּדה ע"י יצחק ברקמן. 12 עמ'.

ב) ‘הפרידה’. קומדיה במערכה אחת, מעוּבּדה ע"י יצחק ברקמן. 20 עמ'.

ג) ‘בארצנו: מסע לארץ־ישראל’. מאת יצחק ברקמן. 152 עמ'.

ד) ‘מועצת הרופאים’. קומדיה במערכה אחת מאת י"א פרדרה, תר' יצחק ברקמן. 67 עמ'.

107. מקראות קטנות. ספריה מנוּקדת לילדים בעריכת יצחק דב ברקוביץ. ניו־יורק תרפ"ב. 14 עמ' כל חוברת.

א-ב) משׂחק פורים'. מחזה התולים מאת י"ד ברקוביץ.

ג) ‘נפש חיה’. מאת שלום עליכם, תר' י"ד ברקוביץ.

ד) ‘אל הדוֹד באמריקה’. מאת י"ד ברקוביץ.

ה) ‘בגדי יום טוב’. מאת שלום עליכם, תר' י"ד ברקוביץ.

ו) ‘הויכּוּח’. בדיחה מאת י"ד ברקוביץ.

ז) ‘יוסי גיבור ישראל’. מאת שלום עליכם, תר' י"ד ברקוביץ.

ח) ‘האחרון’. סיפור אגדה מאת י"ד ברקוביץ [ראה מס' 33 י].

ט) ‘טוֹפּלה טוטוריטו’. מאת שלום עליכם, תר' י"ד ברקוביץ.

י) ‘נערים’. מאת אנטון צ’חוב, תר' י"ד ברקוביץ.

יא-טז) מסיפורי שלום עליכם: ‘מעשה באגוזים’; ‘האתרוג’; ‘גזלנים’; ‘מעות של חנוכה’; ‘מתושלח’, ‘מסיפורי נער שוטה’. תרגם וקיצר י"ד ברקוביץ. (ראה מס' 214 א)

108. ספרי מופת מספרות העולם. ברלין, מוריה־דביר, תרפ“ב–תרפ”ג.

א) שירת הַיאוָתה‘. מאת הנרי לונגפלו, תר’ שאול טשרניחובסקי. 122 עמ', בניקוד. (מהדורה א: אודיסה תרע"ג)

ב) ‘הרמן ודורותיאה’. מאת יוהן ווֹלפגנג גֶתֶה, תר' ש' בן־ציון. 118 עמ'. (מהדורה א: יפו, ספריה חקלאית, תרע"ז)

ג) ׳צלילים‘. משירי היינריך היינה. קובץ ערוך ומסודר לבני הנעורים. תר’ ש' בן־ציון, צייר נחום גוטמן. 166 עמ', בניקוד.

109. ביבליותיקה אגדית. ורשה, ברקאי, תרפ“ב–תרפ”ד. בניקוד.

א) ‘מבחר אגדות החסידים’. מאת עזריאל נתן פרענק. 156 עמ'.

ב) ‘אגדות ההודים’. על־פי מניטו ואראליוֹ, תר' דוד צמח. 124 עמ'.

ג) ‘אגדות הכּוּשים’. תר' אברהם בן־אורי. 80 עמ'.

ד) ‘אגדות יוָן’. תר' אליעזר מיטרופוליטנסקי. 140 עמ'.

ה) ‘אגדות הבלקנים’. תר' א' מיטרופוליטנסקי. 148 עמ'.

ו) ‘אגדות הסינים’. תר' אברהם בן־אורי. 80 עמ'.

ז) ‘מסעי גוליבר לארץ הגמדים ולארץ הענקים’. מאת יונתן סויפט, תר' פלק הילפרין. 44 עמ'.

ח) ‘אגדות משוררים’. מאת ריכרד דהמל, אוסקר וַיילד, לב טולסטוי, אלפונס דוֹדֶה ואחרים. תר' פלק הַילפרין. 171 עמי.

ט-י) ‘מעשיות [וילהלם] האוּף לבני הנעורים’. תר' דוִד צמח. 348 עמ'.

110. ביבליותיקה היסטורית. ורשה, ברקאי, תרפ“ב–תרפ”ד. בניקוד

א) ‘ספר הישר’. מעוּבד לבני הנעורים ע"י אהרן לובושיצקי, 204 עמ'.

ב) ‘נר דוִד’. על־פי ‘בוסתנאי’ מאת מאיר להמן. עיבד מ' גורפינקל. 94 עמ'.

ג) ‘בר־כוכבא’. סיפור היסטורי [על־פי מאיר להמן] מאת ישראל בנימין לבנר. 116 עמ'.

ד) ‘הבּן האובד’. סיפור היסטורי מימי הביניים. עיבד שלמה ברמן. 61 עמ'.

ה) ‘בית הלל’. סיפור מימי חורבן הבית השני מאת מקס רינג. עיבדוּ א' נובח ואברהם בן־אורי. 117 עמ'.

ו) ‘האנוסים’. סיפור מימי האינקויזיציה, על־פי ‘עמק הארזים" מאת גרייס אגילר וא"ש פרידברג, עיבד שמואל שבח קנטורוביץ. 265 עמ’.

ז) ‘דוִד אלראי’. סיפּוּר מתקוּפת הגאונים, מאת בנימין דישראלי, תר' אברהם רוזט. 173 עמ'.

ח) ‘טנקרֶד’. מאת בנימין דישראלי, עיבּּוד [על־פי תרגום יהודה לייב לוין]. 266 עמ'.

ט) ‘רבּי עקיבא’. מאת מאיר להמן, תר' פלק הילפרין. 192 עמ'.

י) ‘בן חוּר’. סיפור היסטורי מימי בית שני, מאת לו אוּאַלַס [ווֹלס], תר' חיים אליעזר דובניקוב. 274 עמ'.

יא) ‘מירטלה’. סיפור מימי גלות רומא, מאת אליזה אוז’שקובה, עיבד ע"נ פרענק. 77 עמ‘. [מהדורוֹת מחוּדשוֹת: מס’ 319]

111. ביבליותיקה ספרותית. ורשה, ברקאי/אלטניילנד (“תל־אביב”), תרפ“ב–תרפ”ה. בניקוד.

א) משלי המגיד מדוּבּנא‘. עיבד לבני הנעורים שמואל שבח קנטורוביץ. 108 עמ’.

ב) ‘חכמי חֶלם’. סיפר פלק הילפרין. צייר שי פייגנבוים. 168 עמ'.

ג) ‘סיפורי פראג’. סיפורים מחיי הרב ר' יהודה לייב ליוָא, מסוּפרים מאת פלק הילפרין. 106 עמ'.

ד) ‘שיחות ואגדות לבני הנעורים’. מאת אברהם פרנק. 61 עמ'.

ה) ‘בלי משפחה’. מאת הקטור מַלוֹ, תר' י"א הנדלזלץ. א–ב. 168 עמ', עם ציורים.

ו) ‘עולם הפוך’. מאת ז’ול וֶרן, תר' יהודה גרזובסקי [גור]. 89 עמ'.

ז) ‘בין קרחי הצפון’. מאת ז’ול וֶרן, תר' דוד צמח. 78 עמ'.

ח) ‘ילדי רב החובל גרנט’. מאת ז’ול ורן, תר' עקיבא רוזנבוים, ערך י"א הנדלזלץ. צייר [ג. ריוּ]. א–ג. 224+264+270 עמ‘. [מהדורה ב: מס’ 483].

ט) ‘סביב הארץ בשמונים יום’. מאת זוּ’ל ורן, תר' א"ל יעקבוביץ [עקביא]. 180 עמ'.

י) ‘בן־המלך והעני’. מאת מרק טוֵיין, תר' אהרן דוד מרקסוֹן. 216 עמ'.

יא) ‘מאורעות [הקלברי] פין’. מאת מרק טוֵיין, תר' פלק הילפרין. 255 עמ'.

יב) ‘יוֹרם’. מאת אנה [צ"ל: פלורנס] מונטגומרי, תר' יצחק ברקמן. 149 עמ'.

יג) ‘בארץ היהלומים’. סיפור מחיי שודדי הים מאת אגנהרד ברפוס, תר' דבורה לחובר. 154 עמ'.

יד) ‘ילדי הגֶטוֹ’. סיפורים מאת משה ישראל זנגביל, עיבד מאיר טשודנר. א–ב. 284 עמ'.

טו) ‘מחמדים’. סיפורים, שירים, אגדות ומחזות, מאת יצחק קצנלסון. 205 עמ', עם ציורים.

112. ביבליותיקה מדעית. ורשה, ברקאי, תרפ“ב–תרפ”ד, בניקוד.

א) ‘רודפים ונרדפים’. סיפורים מעולם החי מאת ארנסט סיטון תומפסון, תר' י"א הנדלזלץ,.120 עמ'.

ב) ‘מסילת הברזל, המצאתה והתפתחותה’. מאת יעקב פרנדל. 98 עמ'.

ג) ‘בני תקופת האבן’. מאת סנטלי וטרלו, תר' עקיבא רוזנבוים. 66 עמ'.

ד) ‘בארצות רחוקות’. סיפורי נוסעים וציידים. תר' חיים אליעזר דובניקוב. 92 עמ'.

ה) ‘התיירים הראשונים’. מאת ניקולי רובקין, תר' מאיר טשודנר.

ו) ‘התיירים האחרונים (מקולומבוס עד ננסן)’. עיבד ח"א דובניקוב. 190 עמ'.

ז) ‘ומירך ועילם’. סיפור מחיי האדם הקדמון [מאת ז’וזף רוני], תר' פלק הילפרין. 145 עמ'.

ח) ‘בין ילדים וחיות’. סיפורי זואולוגיה, עיבד חיים צרניבסקי. 91 עמ'.

ט) ‘מעולם החי’. סיפורים ושיחות, מעובדים ומלוקטים ע"י ח' צרניבסקי. 164 עמ', עם ציורים.

י) ‘מחשבת הדורות’. קורות השתלמות האדם, מאת ניקולי רובקין, תר' מ' קפלן, 114 עמ'.

113. ‘אלף ולילה אחד’. אגדות מזרחיות, עיבד ש' קצנלסון־פיינשטיין. ורשה, גיטלין, תרפ"ב. 181 עמ', בניקוד, עם ציורים (מאת ל.ט.).

114. ‘ערבה’. שירי ילדים מאת יעקב פיכמן. ציירו יעקב אפטר, חיגר, קרבצוב, מוצלמכר. פרנקפורט, אמנות, תרפ"ב, 83 עמ', בניקוד.

115. ספרים מצוירים לילדים, עם שירים מאת יעקב פיכמן. ורשה [תרפ“ב–תרפ”ג]. 8–10 עמ' בכל חוברת.

א) בבית ובשדה. ב) תחת השמים. ג) בחום הדרום ובקור הצפון. ד) במדבר ויער. ה) על חיות פראות מעשיות נאות. ו) על בעלי חיים וילדים סיפורים נחמדים.

116. ‘מבין החרבות, או מנחת הזִכּרון’. מחזה מאת יהודה ליבּ אלזט [זלוטניק). ורשה דפוּס ‘הצפירה’, תרפ"ג. 27 עמ'.

117. ‘החליל’. שירים מאת שאול טשרניחובסקי, צייר נחום גוטמן. ברלין, דביר, תרפ"ג. 60 עמ', בניקוד.

118. קוּפת הספר. סִדרת חוברות וספרי קריאה [נוסדה ע“י אגודת הסופרים והסתדרות המורים, בעריכת אשר ברש]. תל־אביב, תרפ”ב–תרפ"ד.

א) ‘בדרך רחוקה’. סיפורים מאת מיכה יוסף ברדיצ’בסקי (מבוא: יעקב פיכמן). 29 עמ', בניקוד.

ב) ‘האלמוגים’. מאת קרל אֶוַלד, תר' פסח אוירבך. 14 עמ', בניקוד, עם איורים.

ג) ‘מעשה בשני אחים’. סיפור־עם מאת משה סטבסקי [סתוי]. 11 עמ', בניקוד.

ד) ‘כריסטופר קולומבוס’. מאת אֶדוּארד גרַנסטרם, תר' יהודה גרזובסקי [גור]. 42 עמ'.

ה) ‘הילד רוֹסיני’. מאת לידיה צ’רסקיה, תר' פסח גינזבורג. 21 עמ'.

ו) ‘מתנה’ ועוד סיפורים, מאת משה סטבסקי [סתוי]. 11 עמ', בניקוד.

ז) ‘האוצר’. מספר סיפורי הקדם ‘עלי תמרים’, עיבּד נֹח פינס. 22 עמ'.

ח) ‘אגדות סיניות’. מסוּפּרות עברית ע"י אשר ברש. 8 עמ', בניקוד.

ט) ‘הארגונאוטים’. תר' מגרמנית מרדכי אזרחי. 34 עמ'.

י) ‘תעלולי קמביזס מלך פרס’. תר' מרוסית יצחק ספיבק. 30 עמ'.

יא) ‘אוריאל אקוסטא’. מאת אברהם צפרוני. 15 עמ'.

יב) ‘הרפתקאותיו של צ’רלס דיקנס] הקטן’. תר' פסח גינזבורג. 15 עמ'.

יג) ‘אל קברות המכּבּים’. מאת דוִד שמעונוביץ [שמעוני]. 16 עמ'.

יד) ‘שומר הנחלה’. מאת רבינדרנת טגורי. תר' [אנונימי]. 15 עמ'.

טו) ‘מעשה בסרטן ששׂיחק בים’. מאת רודיארד קיפלינג, תר' חיה ולי. 15 עמ', בניקוד.

טז) ‘עמק הפּלאים: הפרק הלאומי ביֶלוֹֹסטוֹן’. מאת רפאל סברדלוב. 19 עמ'.

יז) ‘המשורר מקומי’. מאת אנטול פרנס, תר' חיים הררי. 19 עמ'.

יח) ‘זכרונות מבית היער’. מאת פטר רוֹזֶגר, תר' אשר ברש. 22 עמ', בניקוד.

יט) ‘מוּק הקטן’. מאת וילהלם האוף, תר' א. א–ן [אברונין]. 22 עמ'.

כ) ‘באסיא הקטנה’. תר' ישראל פישמן. 15 עמ'.

כא-כד) ‘פאוּל וּוִירג’יניה’. מאת ברנרדין די סן־פיֶר, תר' אלכסנדר מלחי. 119 עמ'.

כה) ‘בורחים". שני סיפורים מאת אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ. 15 עמ’.

כו-כט) ‘מֶכּה ומדינה’. מאת מנחם רפאל כהן. 100 עמ'.

ל) ‘לואי פסטר’. מאת מרדכי ברכיהו (בורוכוב). 30 עמ'.

לא-לב) ‘ברוכי אלהים’. אגדה מאת יהודה בורלא. 41 עמ'.

לג) ‘ילד מרגל’. מאת אלפונס דודה, תר' דבורה לחובר. 13 עמ' בניקוד.

לד) ‘מעשה נורא על רבי יוסף דילה רינה’. הביא לדפוס אברהם כהנא. 18 עמ'.

לה) ‘ארנק־הברכה ומצנפת־הקסמים’. תר' ישראל פישמן. 13 עמ', בניקוד.

לו) אגדות של צדיקים: [א] ‘מעשה בבת־מלך שאבדה’, מאת ר' נחמן מבּרסלב, עיבד פסח אוירבך; [ב] ‘השר הנאמן’, מאת י"ל פרץ. 13 עמ', בניקוד.

לז) ‘כמה קרקע דרוש לאדם?’ מאת לב טולסטוי, תר' יצחק ספיבק. 20 עמ'.

לח) ‘קיבוץ גלויות’. אפותיוזה לנשמת ד"ר הרצל מאת אביגדור המאירי. 33 עמ', בניקוד, עם תוִים.

לט) ‘מי ענד לדוכיפת ציצת נוצה?’ אגדה ערבית מאת חיים נחמן ביאליק. 8 עמ', בניקוד.

מ-מו) ‘פדיטה הקטנה’. מאת ז’וֹרז' סַנד, תר' שמואל חיים ברכוז. 203 עמ. (הפירוט: מס' 171)

119. שִבֳּלִים. ספריה מצוירת לילדים. ורשה תרפ“ג–תרפ”ד. 16 עמ' מנוקדים.

[חוברות שלא נזכר לידן שם מחבר עוּבדוּ, כנראה, ע"י אליהו חיים חיניטש]

א-ג) ‘החתול והתרנגול’; ‘תשעה אחים’. עיבד אליהו חיים חיניטש.

ד-ז) ‘ירחמיאל השוטה’; ‘שר־הים ושתים־עשרה בנותיו’. עיבד א"ח חיניטש.

ח) ‘ברוך הרוכל’. עיבד איש יהודי [פסבדונים].

ט-י) ‘החוכר’. מאת י"ל פרץ, תר' דבורה לחובר.

יא-יב) ‘מי ראש’; ‘אגוז־זהב’. מאת מכּס נורדוי, תר' א"ח חיניטש.

יג-יד) ‘אח ואחות’. מאת מכס נורדוי, עיבד א"ח חיניטש.

טו-יח) ‘הפשתה’; ‘הפרחים’; ‘הזמיר’. עיבד אהרן זאב כהן.

יט-כ) ‘שרה בת טובים’; ‘תפוחי החיים ומים חיים’. תר' דבורה לחובר.

כא-כד) ‘הצל’; ‘איך התודעה בת־המלך אל החיים’. עיבד א"ז כהן.

כה-כו) ‘הצב הפטפטן’; ‘זאב בן חיל’. עיבד א"ח חיניטש.

כז-כח) ‘כבשׂי הזהב’. מאת יחיאל רוזנצוייג.

כט-לג) ‘הילד והאם’. מאת יהוּדה ליבּ שטרן.

לד-לה) ‘הפרפר והפרח’. מאת יקיר ורשבסקי.

לו-לח) ‘שלושה אחים’; ‘משפט הקוף’; ‘החתול והשועלה’.

לט-מ) ‘האוָז המושיע’; ‘חמור חסר לב’.

מא-מב) ‘הארי בעל הכנפיים’; ‘הארי והארנבת’.

מג-מד) ‘ידידים’; ‘הדייג הקטן’.

מה-מז) ‘ברמין, עני אחד’; ‘חסן ואלי בבא’.

מח-מט) ‘החול’; ‘העורבים והנחש’.

נ-נג) ‘בנות־המלך בשביה’; ‘הרוּח הדרומית’; ‘מעשה בבת חוטב־עצים’.

נד-נה) ‘הדב והתרנגול’; ‘הילדה והשועל’; ‘הנחש’.

נו-נז) ‘הרחיצה בנהר בלילה’; ‘הבת החורגת’.

נח-סא) ‘הילד שגנב מן הגמדים’; ‘מעשה בשני גמדים ובצועני’; ‘מעשה בשבעה עורבים’.

סב-סג) ‘רבי יוסף איש מלוה מלכה ואשמדי’; ‘הירודוט מן הליקרנס’.

סד-סה) ‘המכשף ובן האִכר’; ‘המלך והאביוֹן’.

סו-סז) ‘השועל הרשלן והתרנגולת הפקחית’; ‘טבעת הברכה’.

סח-סט) ‘שַלח לחמך על פני המים’; ‘לחיים לחיים’. (ראה מס' 328)

120. צִיל־צְליל. ספריה מנוקדת לפעוטים מאת בנציון רסקין. ורשה, תרבות, תרפ"ג. 16–20 עמ' כל חוברת.

א) ‘הטוחן, הטוחנת ואבני הריחַים’. צייר אלעזר ליסיצקי.

ב) ‘התרנגול, התרנגולת וגִנת הירק’. צייר חיים הנפט.

ג) ‘ארבעה תיישים’. צייר אוריאל כהנא.

ד) ‘דֹב בן דבש’. צייר חיים גולדברג.

ה) ‘חתלתולה ששכחה איך תשאל אוכל’. צייר חיים הנפט.

ו-ז) ‘בן הזקונים’. המלקוש'. צייר חיים גוֹלדבּרג.

121. ‘כוֹחה של תשובה’. פּוֹאֶמה אגדית מאת אריה ליב יאגולניצר. טשרנוביץ, תרפ"ג. 40 עמ' בניקוד.

122. בעד התינוקות. ספריה מנוקדת ומצוּירת מאת יעקב דוִד קמזון. ברלין–וינה, מנורה, תרפ"ג.

א) ‘צעצועים ופרחים’. חרוזים מלוּוים ציורים צבעוניים. 8 עמ'.

ב) ‘חתונה ביער’. סיפור בחרוזים. ציירה אלזה ונץ־וינטר. 14 עמ'.

ג) ‘העֵגל’. 14 עמ', עם ציוּרים.

123. ‘הטוב והרע’. מאת אברהם מאפו. ורשה, אלטניילנד, תרפ"ג. 68 עמ‘, בניקוד. [הוא הסיפור ‘בית חנן’, מס’ 82]

124. ‘אגדות ומעשיות’. מאת האחים גְרים, תר' [שלמה ברמן]; וַרשה, תוּשיה, תרפ"ג. 368 עמ', בניקוד.

[נדפּסו תחילה ב־16 חוברות. שם, תרנ“ז–תרנ”ט]

125. ‘הגדות וסיפורים’. מאת הנס כריסטיאן אנדרסן, תר' דוד פרישמן. ברלין, מוריה, תרפ"ג. 238 עמ'. (מהדורה א: ורשה תרנ"ו)

126. ‘אגדות’. מאת מכס נורדוי, תר' דוד פרישמן. ברלין, מוריה, תרפ"ג. 270 עמ'.

127. ‘הלב’. מאת אדמונדו דה אמיצ’יס, תר' מנחם מבש“ן. ורשה, שטיבל, תרפ”ג. 327 עמ', בניקוד.

128. ‘מסעי גוליבר’, מאת יונתן סויפט, תר' מנחם מבש“ן. חלק א. ירושלים, תרפ”ג. 78 עמ'. (תרגום מלא: מס' 551).

129. ‘יום הקהל’. ציור מתקופת הבית השני, מאת חיים אריה זוטא. ירושלים תרפ"ג. 41 עמ'.

130. ‘חנה ושבעת בניה’. מחזה מאת ישראל זאב פרישברג. ניו־יורק, דרוקרמן, תרפ"ג, 15 עמ', בניקוד.

131. ‘דמי חנוכה’. מחזה מאת שמואל אדלהייט. ניו־יורק, דרוקרמן, תרפ"ג, 16 עמ', בניקוד.

132. אוֹפִיר. ספרי מקרא ושעשועים ודברי ציורים [בצבעים] לקטנים, בעריכת ח.נ. ביאליק. ברלין, מוריה, תרפ“ב–תרפ”ג. בניקוּד.

א) ‘ספר הדברים’. שירים מאת חיים נחמן ביאליק, ציירה תום זיידמן־פרויד. 32 עמ', בניקוד.

ב) ‘עשׂר שׂיחות לילדים’, על פי אנדרסן, גרים ואחרים. כתב ח"נ ביאליק, ציירה תום זיידמן פרויד. 24 עמי. בניקוד.

ג) ‘מסע הדג’. כתבה וציירה תום זיידמן־פרויד, תר' ח"נ ביאליק. 24 עמ', בניקוד.

[״תצאנה בקרוב: שירי עם; ספר הארנבות; הנער ביער". – לא יצאו]

133. ‘קטינא כל־בו’. מאת חיים נחמן ביאליק, ציירו רחל שליט־מרקוס וא' ביהם. כתבה פרנציסקה ברוך. ברלין, רימון, תרפ"ג. 32 עמ', בניקוד. [ראה 167 כא].

134. אגדות, מסופרות על־ידי חיים נחמן ביאליק, פרנקפורט, אמנות, תרפ"ג. בניקוד.

א) ‘בת המלך ובן־זוגה’. צייר יעקב אפטר. 16 עמ'.

ב) ‘המלך דוִד במערה’. צייר יעקב אפטר. 20 עמ'.

ג) ‘שלמה המלך’. צייר יעקב אפטר. 38 עמ'.

ד) ‘שלמה המלך והאדרת המעופפת’. צייר נ' יידיל. 22 עמ'.

135. גַמְלִיאֵל. סידרה לקטנים. פרנקפורט, אמנות. תרפ“ג–תרפ”ד. 12–16 עמ' כל חוברת, בניקוד, עם ציורים בצבעים. (פירוט קודם: מס' 75)

י) ‘אצבעוני’. שיר מאת חיים נחמן ביאליק, צייר חיים שקלבר.

יא) ‘לסביבון’. שיר [מאת זלמן שניאור].

יב) ‘הזמיר’. מאגדות ה"כ אנדרסן. [תרגום אנונימי]. צייר אי נרבוט.

יג) ‘מעשה באפרוח שהלך לבקש אם אחרת’. מאת לוין קיפניס, צייר צבי בצלאל. [ =זאב רבּן].

[וכן מהדורות חדשות של מס' 75].

136. ‘אָלף בית’. חרוזים מאת לוין קיפניס, צייר [בצבעים] זאב רבן. ברלין, הספר, תרפ"ג. 48 עמ', בניקוד.

137. ‘מַחֲרֹזֶת’. זמירות ומשחקים לגן־הילדים ולבית־הספר, מאת לוין קיפניס. פרנקפורט, אמנות, תרפ"ג. 177 עמ'. בניקוד, עם תוי נגינה.

138. ‘50 זמירות לילדים’, כתובות עברית ע“י ש בן־ציון, המנגינות יואל אנגל. ברלין, אמנות, תרפ”ג. 38 עמ', בניקוד.

139. כתבים לבני הנעורים. מאת ש' בן־ציון, צייר נחום גוטמן. פרנקפורט, אמנות, תרפ"ג. חלקים א–ה. 151+136+156+147+147 עמ', בניקוד.

140. ‘אהוּד בן גרא’. סיפּוּר היסטורי מאת ישראל שַף. פרנקפורט, אמנות תרפ"ג. 128 עמ', בניקוד.

141. אֳמָנוּּת, ספריה מתורגמת לבני הנעורים. פרנקפורט, אמנות, תרפ“ג–תרפ”ד. בניקוד, עם איורים.

א) ‘הלב’, מאת אדמונדו דה אמיצ’יס, תר' יום־טוב הלמן. ערך א. שמי [= אריה ליבּ סמיאטיצקי, שערך גם את הספרים הבאים]. 368 עמ'.

ב) ‘מן האַפּנינים ועד האנדים". מאת אדמונדו דה אמיצ’יס. תר’ א. אלמוני [סמיאטיצקי]. 58 עמ'.

ג) ‘אמליה דיטריך’. פרשת חיים מסוּפּרת ע“י כריטס בישוף, תר' מ”א ז’ק. 486 עמ'.

ד) ‘קטינא’. קורות ילד אחד מאת אלפונס דוֹדֶה, תר' מ' בן־אליעזר. 352 עמ'.

ה) ‘סִיפּורי שני בשבּת’. מאת אלפונס דוֹדֶה, תר' מ' בן־אליעזר, 102 עמ'.

ו) ‘יחפהפיה’. מאת ברתוֹלד אַוּאֶרבּך, תר' ישראל שף. 310 עמ'.

ז) ‘באין משפחה’. מאת הקטור מַלוֹ, תר' י"ח רבניצקי, א–ב. 418 עמ'.

ח) ‘ילדי המערות בעמק הנעלם’. מאת אלוֹיס זנליטנר [טלוצ’הר], תר' אברהם פרנק. 250 עמ'.

ט) ‘ילדי המערות בבנין הקורות’. מאת א"ת זנליטנר, תר' אברהם פרנק. 290 עמ'.

י) ‘ילדי המערות בבנין אבנים’. מאת א"ת זנליטנר, תר' אברהם פרנק. 262 עמ'.

יא) ‘גשושי’. מאת ג’ימס פנימור קוּפּר, תר' נחום טולצ’ינסקי [טל]. 333 עמ'.

יב) ‘שלושה בסירה אחת (מלבד הכלב)’ מאת ג’רוֹם קלַפּקה ג’רום, תר' אברהם אֶפּשטיין. 270 עמ'.

יג) ‘בממלכת הנמלים’. מאת פרנק סטבנס, תר' אברהם אפשטיין. 150 עמ'.

יד) ‘מסעי הברון איש מינכהוזן ומוצאותיו’. [מאת גוֹטפריד אוּגוסט בירגר], תר׳ אביגדור פוירשטין [המאירי]. 175 עמ'.

טו) ‘בדרך היבשה אל הודו’. מאת סוֶן הֶדין. תר' לב חזן. 316 עמ'.

טז) ‘בתחתית האניה’. מאת תומס מֵין רִיד, תר' יצחק ספיבק. 207 עמ'.

יז) ‘ילדי היערות’. מאת תוֹמס מֵין רִיד, תר' א"מ חריזמן. 182 עמ'.

יח) ‘חיוֹת הבר’. מאת ארנסט סיטון תומפסון, תר' חיים אריה חזן, 213 עמ'.

יט) ‘חיות־הבר בנאות מגוריהן’. מאת ארנסט סיטון תומפסון, תר' י"י ריבלין. 181 עמ'.

כ) ‘טרטרין איש טרסקון’. מאת אלפונס דוֹדֶה, תר' אשר בן־ישראל. 248 עמ'.

כא) ‘טרטרין בהרי האַלפּים’. מאת אלפונס דוֹדה, תר' אשר בן־ישראל. 248 עמ'.

כב) ‘בממלכת כוזר היהודית’. מאת זליג שַכנוביץ, תר' ש"ל ציטרון. 330 עמ'.

כג) ‘עליסה בארץ הנפלאות’. מאת לואיס קרול, תר' ל. סמן [סמיאטיצקי]. 172 עמ'.

כד) ‘סיפּוּרים מפליאים של הד"ר אולי־בולי’. מאת ברונו ה' בירגל. תר' לב חזן. 224 עמ'.

כה) ‘מסעו ופגעיו של הקפיטן הַטֶרַס’. מאת ז’וּל וֶרן. תר' יצחק ספיבק. א–ב, 308+408 עמ‘. [חלק ב יצא בת“א, תרפ”ו. – המשך הפּירוּט: מס’ 189].

142. חידוֹת היַלדוּת, ספריה לילדים מאת מאיר סטרץ. קישינב, ‘הפֶרַיין האַקֶרמני’, תרפ“ג–תרפ”ד. 16 עמ' מנוקדים כל חוברת.

א) הזמיר נעמן; ב) בן יחיד; ג) לב מתנה; ד) קידוּש השם.

143. ספריה של אזרח העתיד, בעריכת ישעיה פיסרבסקי [ספריאל]. ברלין, עת לבנות, תרפ“ג–תרפ”ד.

א) ‘אבנג’לינה’. מאת הנרי לוֹנגפלוֹ, תר' שאול טשרניחובסקי. 88 עמ', בניקוד.

ב) ‘קורות וילהלם טל ורעיו’. מאת הנריאֶטה אליזבת מרשל, תר' שאול טשרניחובסקי, 64 עמ'.

ג) ‘שוכני העצים". מאת קתרין אליזבת דוֹפּ, תר’ שאול טשרניחובסקי. 128 עמ' עם ציוּרים.

ד) ‘הימים שלפני ההיסטוריה’. מאת הרי רג’ינלד הוֹל, תר' אברהם שלמה ולדשטיין. 123 עמ'.

ה) ‘אברהם לינקולן’. מאת מ"א המילטון, תר' אשר ביילין. 124 עמ'.

ו) ‘השַיירה’. מעשיות מאת וילהלם האוף, תר' מ"א ז’ק. 192 עמ', בניקוד.

ז) מעשיות האוּף יצאו גם בשש חוברות נפרדות: ‘מעשה בכליף שנהפך לחסידה’; ‘מעשׂה באניַת מתים’: ‘מעשׂה ביד שנתגמדה’; ‘שחרורה של פטמה’; ‘מעשה במוק הגוץ’; ‘מעשה בנסיך השקר’. 22–36 עמ' כל חוברת, בניקוד.

ח) זַ’ן ד’ארק‘. מאת אֶנדרוּ לַנג, תר’ שאוּל טשרניחובסקי. [“יצא בקרוֹב” – לא יצא].

144. מקרא לבני הנעורים. ורשה, תרבות, תרפ"ג. עם ציוּרים. (רוֹב הספרים בניקוּד).

א) ‘סיפּוּרי [ולדימיר] קוֹרוֹלנקוֹ’. תר' ח"א דובניקוב. 160 עמ'.

ב) ‘הבּן הנודד’. מאת אליעזר שטיינמן. 195 עמ', בניקוד.

ג) ‘הלוֹרד פוֹנטלרוֹי הקטן’. מאת פרנסס הוג’סון בֶּרנט, תר' א"ל יעקבוביץ [עקביא]. 202 עמ'

ד) ‘מן הציר אל הציר’. מאת סוֶן הֶדין, תר' ע"ג פרענק. 180 עמ'.

ה) ‘קטינא’. מאת אלפונס דוֹדֶה, תר' יחיאל בורנשטיין. 166 עמ'.

ו) ‘על מזבח המדע’. מאת ניקולי א' רובקין, תר' ח"א דובניקוב. 64 עמ'.

145. ספרי ציורים גזורים, עם חרוזים מאת יצחק קצנלסון. ורשה, ספרות, תרפ"ד. 6 דפים כל חוברת:

א) בשדה; ב) חיות הבית; ג) חיות המדבר; ד) מסע במדבר; ה) מכּרינו.

146. ספרים מצוירים עם חרוזים מאת יצחק קצנלסון. ורשה, לוין אפשטיין, תרפ"ד.

א) ‘בין חיות ועוֹפוֹת’. ספר קטן אך מלא בּרכה לבתי ספר ולבתי משפחה. צייר כספרי. 15 דף.

ב) ‘מַהֵרָה דַהֵרָה!’ ציורי חן וצלילי שיר מן הכפר ומן העִיר. צייר א' וינץ. 15 דף.

ג) ‘קטנים רעננים’. ספר ציוּרים וחרוזים נחמדים בשביל כל הילדים. צייר א' קוטצר. 38 דף.

ד) ‘מחאוּ כַּף כל הטף!’ ציורים מזהירים עם צלילים של שירים. צייר כספרי. 22 דף.

ה) ‘שלושה אנו?’ סיפּוּר קטן בשביל הקטנים. צייר א' קוטצר. 21 דף.

147. סִיפּוּרים יפים לילדים עם ציורים עפים נדים. [אנונימי, ורשה תרפ"ד?]. 8 עמ', בניקוד.

148. ‘אוליבר טוִיסט’. מאת צ’רלס דיקנס, תר' הלל בבלי. ורשה, שטיבל, תרפ"ד. 454 עמ'.

149. ‘בית ממכר עתיקות’, מאת צ’רלס דיקנס, תר' יהושע אובסי. ורשה, שטיבל, תרפ"ד. 261 עמ'.

150. לכֹּל, ספריה מנוקדת לבני הנעורים ולעם. פרנקפורט, אמנות, 1924.

א) ‘סיפורים והגדות’. מאת משה בן־אליעזר. 75 עמ'.

ב) ‘סיפורי מלחמה’. [מאת ו. גרשין, פ' קופה, מרק טויין.], תר' משה בן־אליעזר. 66 עמ'.

ג) ‘אגדות". מאת אוסקר וַיילד, תר’ מ' בן־אליעזר. [א] 79 עמ'.

ד-ה) ‘הנסיעה’. סיפור מאת שלמה הללס. 120 עמ'.

ו) ‘שני הפכים’. מציורי הגֶטוֹ בפראג, מאת שלמה כהן. תר' אברהם פרנק. 69 עמ'.

ז-ח) ‘קול מיער מאת ג’ק לונדון, תר’ מ' בן־אליעזר. 125 עמ'.

ט) ‘קורות חמוֹר אחד’. מאת הרוזנת סופי דה סגיר, מתר' מ' בן־אליעזר. 64 עמ'.

י-יא) ‘אגדות’. מאת אוסקר ויילד, תר' מ' בן־אליעזר. [ב]. 72 עמ'.

יב) ‘אסיר שיליון־מזפה’. מאת לורד ג’ורג' ביירון, תר' י"ל ברוך. 100 עמ‘. יג ‘תולדות ארמיניוס ומברי ומסעותיו בארצות המזרח’. תר’ מ' בן־אליעזר. 68 עמ'.

151. ‘בגדי יום־טוב’. מאת שלום עליכם, תר' י“ד ברקוביץ, עיבד בשביל התיאטרון לילדים מ”י פולונסקי. תל־אביב תרפ"ד, 19 עמ'.

152. ‘דבורה הנביאה’. חזון תנ“כי בשירה מאת נחום ירושלמי. ירושלים תרפ”ד, 32 עמ'.

153. ‘בארץ האבות והבנים’. ספר מסעו של שמואל בארץ־ישראל בירחי החופש, חוּבּר בשביל בית ישראל הקטנים עם הגדולים, מאת יהודיה אידלשטיין. קלוז‘, קרן התרומה של ‘תרבות’, תרפ"ד. 160 עמ’.

154. ‘בת המלך ובן־זוגה’. קיצור אגדת האחים גְרים. תר' [אנונימי]. הכּתב ופיתוחי העץ מעשי ידי גרוניא קרמר. המבורג תרפ"ד. 12 דף. [יצא ב־50 עותקים]

155. ‘שירים ואגדות’. מאת מנשה קונסטינובסקי. בּוּאֶנוֹס אַירס, קונסטינובסקי, תרפ"ה. 42 עמ', בניקוד.

156. סיפורים־ציורים לתינוקות. ירושלים הגנה, תרפ"ה. 12–18 עמ' בכל חוברת, בניקוּד.

א) ‘יש לי צמד פָּרִים’. מסוּפּר לפי פזמון עממי על־ידי פלק הילפרין. צייר פ' מוצלמכר. עם תוים.

ב) ‘האוָזה ואפרוחיה’. סיפר יחיאל הילפרין, צייר א' קרבצוב, עם מנגינה מאת יואל אנגל.

ג) 'מעשה העז“. סיפר לילדים ש”י עגנון. צייר זאב רבּן.

ד) ‘אליהו הנביא’. מאת יחיאל הילפרין, צייר מ' גור־אריה. עם מנגינה מאת יואל אנגל. (פירוט מס' 247).

157. ‘סיפּוּר על הגברת אנופלס“. [אנונימי], ירושלים, הדסה, תרפ”ה. 24 עמ’, מנוקד ומצויר.

158. ‘ידידינו’. [ציורי בעלי־חיים ביתיים]. תל־אביב, דביר, תרפ"ה. 6 לוחות.

159. ‘ספר התמונות הראשון של הילד’. [ציורי פירות וכלי בית]. תל־אביב, דביר, תרפ"ה. 5 לוחות.

160. ‘מעשׂה רבי גדיאל התינוק’. מאת ש“י עגנון. ברלין תרפ”ה. 16 עמ'. (יצא במהדורה בת 500 עותקים, “מִנחה לחברי חברת שונצינו לכבוד כנסיתה השנתית”)

161. ‘פוֹלין’. סיפּוּרי אגדות מאת ש“י עגנון. תל־אביב, הדים, תרפ”ה. 74 עמ'.

162. זלזלים. ספרי קריאה למתחילים, כתובים ומתורגמים על־ידי משה בן־אליעזר. פרנקפורט–ניו־יורק, מאיר, תרפ"ה. 14 עמ' מנוקדים כל חוברת.

א) ‘מעבר לנהר סמבטיון’ (מאגדות המשיח).

ב) ‘הארנק והעני’; ‘האִכּר והתוף’; ‘תפילה קצרה’.

ג) ‘שולמית’ (אגדה תלמודית).

ד) ‘מעשׂה בגדי שעלה להר’. מאת אלפונס דוֹדֶה. (בסוף החוברת שיחוֹת ובדיחות).

ה) ‘גשר השׂטן’. מאת אלכסנדר דיומא.

ו) ‘קבר דוד המלך’ (מעשׂיַת עם. בסוף החוברת ממשלי לֶסינג).

163. מחזות לכל השנה, לקריאה ולהצגה, מאת יעקב אריאל. פרנקפורט, הוצאת המחבר, תרפ"ה. א) חזון למועד. 342 עמ'.

164. ‘ההתחרות’. מחזה התולים לפורים, מאת ליפּא מלוטק. ניו־יורק תרפ"ה. 16 עמ', בניקוד.

165. ‘בנחל פרת’. מאת חיים אריה זוטא. ירושלים, התחיה, תרפ"ה, 49 עמ'.

166. ‘בימים מקדם’. ציורים היסטוריים מאת ח“א זוטא. ירושלים, תדפיס מן ‘התור’, תרפ”ו. 67 עמ'.

167. עֹפֶר. ספרי קריאה לילדים. תל־אביב, דביר, תרפ“ו-תרפ”ז. 10–16 עמ' כל חוברת, בניקוד, עם איורים.

א-כ) מעשׂיות מאת לוין קיפניס, צייר מאיר גוּר־אריה:

א) הדוגרת המנומרת; ב) מעשה באפרוח שהלך לבקש אֵם אחרת; ג) בעל טבילה; ד) מלכת האוָזים; ה) חלומות אווזי הפִּטום; ו) יונה ויונה; ז) העכברה החכמה ושלושת בניה הטִפּשים; ח) קטיפה וגוריה; ט) שתי חתולות בשׂק אחד; י) כלבלב הבהב מיַביַב וזהבהב; יא) הטלה השובב; יב) מעשׂה בגדי שהלך לקנות שקדים וצימוקים; יג) עִזה פזיזה; יד) פרה אדומה ועגלה משולשת; טו) ערמונה וסיָחה; טז) החמור הרחום; יז) מעשׂה בגמל שהלך לבקש קרנים; יח) בחצר הדוֹד; יט) שולמיתה; כ) שֶלה פֶלה.

כא) ‘קטינא כל בו’. מאת חיים נחמן ביאליק. (ראה מס' 133)

כב) ‘התרנגולים והשועל’; ‘גן־עדן התחתון’. מאת חיים נחמן ביאליק. (ראה מס' 75 ה)

כג) ‘השומר מחלם’. מאת ש' בן־ציון. צייר [נחוּם גוּטמן] (ראה מס' 72 כט)

כד) ‘נפלאות: א. מתן שירה; ב. מעשה בעכבר שחזר אחרי אשה; ג. גבור וחכם בפני אשתו; ד. לשנה טובה’. מאת ש' בן־ציון.

כה) ‘נפלאות: עם הספר; מעשה ביתומה ומלאך השרת; ג. כד הפלאים’. מאת ש' בן־ציון.

כו) ‘הדחליל’. מעשיה מאת לוין קיפניס.

כז) ‘מעשה בתפּוּח שהלך לשׂוּח’. מאת לוין קיפניס. (ראה מס' 68 כא)

כח) ‘נפלאות: דיסה של מָן; ב. הלשון’. מאת ש' בן־ציון.

כט) ‘הנמר שהלך להפוך חברברותיו’. מאת לוין קיפניס.

ל-לא) ‘זמזומה’. ‘ארבעת בני פקעת’. מאת לוין קיפניס.

לב-לד) ‘נפלאות: נקודה ברודה; צפרי בשורה; מעשה בשלושה אחים’. מאת ש' בן־ציון.

לה) ‘מעשה בוֶרד של נייר’. מאת לוין קיפניס.

168. שמעו ואספֵּרה, מעשיות לתינוקות מאת לוין קיפניס, צייר מ גוּר־אריה. תל־אביב, ‘דביר’ תרפ"ו. 171 עמ‘, בניקוּד. [מכיל 20 סיפורי ‘עֹפֶר’ הראשונים. מס’ 165 א-כ].

169. עֹפֶר [סדרה ב], ספרי מקרא לילדים. תל־אביב, דביר, תרפ“ו-תרפ”ז. 8–16 עמ' כל חוברת. בניקוד, חוברות אחדות מאוירות.

א-ב) מאגדות ארץ־ישראל: א. ‘אש בארון הקודש’; ב. ‘אריאל’. מאת י"ח רבניצקי.

ג) ‘יוֹסי פֶּתִי’. אגדה מאת יהודה שטיינברג.

ד) א. ‘קשתות ל"ג בעומר’; ב. ‘תורה מורשה’. מאת יהודה שטיינברג.

ה) א. ‘החתול והתיש’; ב. ‘שופטי משה’, מאת יהודה שטיינברג.

ו-ז) ‘עץ הלבונה’; לאה החכמה‘. מאת האחים גְרים, תר’ דוד פרישמן.

ח) ‘הנערה בלי ידים’. מאת האחים גרים, תר' דוד פרישמן.

ט) ‘מעשה בדוּכּס אחד’. אגדה מאת יהודה שטיינברג.

י) ‘הגמדים’. מאת האחים גרים, תר' דוִד פרישמן.

יא) א. ‘דוִד כסיל’; ב. ‘שכּוּלה’. מאת יהודה שטיינברג.

יב) ‘השושנים’. סיפּוּר מאת יהודה שטיינברג.

יג) ‘חתונת אשת השועל’. מאת האחים גְרים, תר' דוד פרישמן.

יד) א. ‘ילקוט יעקב’; ב. ‘חג החתונה’. מאת יהודה שטיינברג.

טו) א. ‘על נהרות בבל’; ב. ‘חסד ואמת’. מאת יהודה שטיינברג.

טז) ‘שולחן ערוך’. מאת האחים גרים, תר' דוד פרישמן.

יז) א. ‘הצִפּוֹר אשר לחמור בן בעור’; ב. ‘אצבעוני’. מאת האחים גרים, תר' דוד פרישמן.

יח) א. ‘ששת אווזי השדה’; ב. ‘שולטן הזקן’. מאת האחים גרים, תר' דוִד פרישמן.

יט) א. ‘יום הפּיסחים’; ב. ‘החסיד והחסידה’. מאת יהודה שטיינברג.

כ) ‘הנערים המאירים’. אגדה מאת יהודה שטיינברג.

כא) א. ‘חבקוק’; ב. ‘העיר אלתשבע’, מאת יהודה שטיינברג.

כב) א. ‘מעשה בשני אחים ושני סייחים’; ב. ‘שושנים וברקות’. מאת יהודה שטיינברג.

כג) ‘ציפורי’. מאת שמואל יוסף עגנון.

כד) א. ‘בֹּהן יד’; ב. ‘החייט בשמים’. מאת האחים גרים, תר' דוד פרישמן.

כה) א. ‘דן הפּיקח’; ב. ‘שלוש הלשונות’; ג. ‘עדה המכשפה’; ד. ‘אליפלט הגביר’. מאת האחים גרים, תר' דוד פרישמן.

כו) א. ‘הגזלן החתן’; ב. ‘הסנדק’; ג. ‘מלאך־המוות סנדק’. מאת האחים גרים, תר' דוד פרישמן.

כז) ‘הדרור’. מאת קרל אֶוַלד, תר' פסח אוירבך.

כח) ‘טבּעת של ברכה’. מאת ש' בן־ציון.

כט) ‘מפני מה מי הים מלוחים?’ מאת משה סטבסקי [סתוִי].

ל) א. ‘אדמונית’; ב. ‘החידה’. מאת האחים גרים, תר' דוד פרישמן, (פירוט מס' 202)

170. למען הקטנים, ביבליותיקה מנוקדת. וילנה, יהודיה, [תרפ"ו?]. 16 עמ' כל חוברת. 30 אגדות [רוּבּן ככולן בעקבות האחים גרים], עיבד נתן לוין:

א) אדמונית; ב) הצעקן; ג) יחידה כפולה ומשולשת; ד) דיסה מתוּקה; ה) בנות היער; ו) דבשיה; ז) שלוש נוצות; ח) מוטיל; ט) בן הציפּוֹר; י) המסחר הטוב; יא) שומרת האוָזים; יב) בבית השודדים; יג) שני נערים; יד) בין הבריות; טו) שלושה גמדים; טז) סוּפה סופתה; יז) החתול השדכן; יח) שני ילדים; יט) שלגיה; כ) בן מלך; כא) הור ההר; כב) חתן המלך; כג) מעשה בסנדלר; כד) שולחן ערוך; כה) מעשה בחייט; כו) שבעה עורבים; כז) הנס; כח) רפשיה; כט) אח ואחות; ל) כיצד מתה התרנגולת. – [מהדוּרה מחודשת בארץ־ישׂראל: מס' 468]

171. קופת הספר. תל־אביב תרפ“ה-תרפ”ז. [פירוט קודם: מס' 118]

מז) ‘גד גדוד יגודנו’. תר' ישראל פישמן. 11 עמ' בניקוד, עם ציורים.

מח) ‘השכחנית. משׂחק פרחים’. עיבד מרדכי אזרחי. 24 עמ', בניקוד.

מט) ‘מעגלי צדק’. אמרי מוסר מלוקטים מתוך ‘ספר חסידים’ בידי א"ז רבינוביץ. 22 עמ', בניקוד.

נ) ‘כוחה של מנגינה’. מחזה מאת יצחק קצנלסון, 18 עמ'.

נא) ‘לא אוֹתן כּפּוֹת הרגלים’. אגדה סאטירית מאת וְלַס דוֹרוֹשביץ, תר' טוביה פדובה. 14 עמ'.

נב) ‘יהושע בן־נון’. ציור תנ"כי מאת אברהם צפרוני. 13 עמ'.

נג) ‘מעשׂה המשולח מארץ הקדושה ת"ו’, מאת ש"י עגנון. 45 עמ'.

נד-נה) ‘אגדות ושמועות מארץ־ישראל’, מלוקטות ומסוּפּרות ע"י אשר בן־ישראל. 50 עמ'.

נו) ‘גדי הפלאות’. מאת זלמן רוזנטל. 11 עמ', בניקוד.

נז) ‘ערמוני’. סיפור מאת רחל פייגנברג. 15 עמ', בניקוד, עם ציוּרים.

נח) ‘העטלף’. מאת זַ’ן אַנרי פבּר, תר' יהודית הררי. 22 עמ', עם ציורים.

נט) ‘העבודה אשר לא נעשׂתה’. אגדה מאת אהרן פישקין. 16 עמ', בניקוד.

ס) ‘בתוהו לא דרך’. סיפור מאת שלמה הללס. 32 עמ'.

סא-סה) ‘קסמי מולדת’. מאת יהודה בורלא. 97 עמ', בניקוד.

סו) ‘שׂיחות’. מאת זאב יעבץ. עם רשימה על המחבר מאת י. רִ[מוֹן]. 29 עמ', בניקוד.

סז-סח) ‘סיפּוּרים’. מאת שמעון פרוג, תר' יצחק ספיבק. 43 עמ'.

סט) ‘לבן־תלתל’. מאת לוין קיפניס. 16 עמ', בניקוד.

ע-עא) ‘האדריכלים בממלכת העוף’. עיבר פסח אוירבך. 39 עמ', עם ציורים.

עב) ‘תיק הסגולה’. סיפור בחרוזים מאת ברכה חבס. 16 עמ', בניקוד.

עג) ‘יוסף פלַויוּס, חייו וספריו’. מאת אברהם צפרוני. 16 עמ'.

עד) ‘הארץ וכוכב־השבט’. מאת קרל אֶוַלד, תר' י.ל. [למדן?]. 22 עמ', בניקוד, עם ציוּרים.

עה-עו) ‘שעון. מסיפורי זקן’. מאת איבן טורגניב, תר' מ"ז ולפובסקי. 68 עמ'.

עז-עח) ‘חלום הפרח. אדם ומעשה בראשית’. אגדות מאת שלמה צבי גולדמן (שלמון). 46 עמ'.

עט-פח) ‘אי המטמון’. מאת רוברט לואיס סטיבנסון, תר' ישראל פישמן. 279 עמ'.

פט-צ) ‘כפר נהלל’. מאת שמואל דיין. 64 עמ'. עם ציורים.

צא-צב) ‘חברים’. שני סיפורים מאת אשר ברש. 35 עמ'.

צג) ‘השר מקוצי’. אגדה עממית, תר' יצחק ספיבק. 14 עמ', בניקוד.

צד) ‘אשרי הגדולים’. מחזה היתולי מעוּבּד על־ידי יחזקאל סן. 23 עמ', בניקוד.

צה) ‘עמק יזרעאל לפני כיבוש ישראל’. מאת זאב וילנאי. 35 עמ'. עם ציורים.

צו) ‘פרחים מהלכים’. מחזה־אגדה מעובד על־ידי יחזקאל סן. 22 עמ', בניקוד.

צז) ‘החתול שהלך בגפּוֹ’. מאת רודיארד קיפלניג, תר' נ. ט-ב [טוּרוֹב]. 21 עמ', בניקוד.

צח) ‘חמש ממלכות עצומות’. מאת קרל אֶוַלד, תר' פ. א[וירבך]. 16 עמ'.

צט) ‘עמק יזרעאל בתקופת התנ"ך’. מאת זאב וילנאי. 36 עמ'. (המשך הפירוט: מס' 201)

172. ‘דוִד וגלית’. הקראה לבני נעורים בשמונה פרקים מאת יעקב יוסף ידיץ. מירון תרפ"ו.

173. ‘הפּקדון’. מאת מרים זינגר. ירושלים (משלוח מנות לילדי ארץ־ישראל), תרפ"ו. 16 עמ', בניקוד.

174. ‘הקופסה הכּחוּלה: מעשה באגורה שנתגלגלה לחורה של הקופסה הכחולה, קופסת הגאולה’. סיפּר לתלמידוֹתיו הקטנוֹת דב קמחי. ירושלים, קרן קיימת לישראל, תרפ"ו, 30 עמ', בניקוד.

175. ‘משה’ל בן החַיָט’. [סיפור בחרוזים] מאת ש' קרוֹנגוֹלד, תר' בעל־טורים [אהרן צפנת]. צייר ש' פייגנבאום. ורשה, קרן קיימת לישראל, תרפ"ו. 26 עמ' בניקוד. תבנית אלבומית.

176. ‘ציפּוֹר פלאים’. בדיה [בחרוזים] מאת מאיר מוהר, על־פי שיר גרמני. תל־אביב, דביר, תרפ"ו. 18 עמ', בניקוד, עם ציורים צבעוניים.

177. ‘אָלף בית מצוּיר’ שירים מאת מאיר מוהר, צייר [בצבעים] נורמן. תל־אביב, דביר תרפ"ו. 23 דפים [מודפס רק על צד אחד של הדף]. בניקוּד.

178. ‘חג הבּיכּורים בארץ־ישראל בשנת תשע"ו’. חזיון מאת י“ק גולדבלום. לונדון, תרפ”ו. 16 עמ'.

179. ‘היער’. ציור לבני הנעורים מאת דוִד איזמוז’יק. תל־אביב, 15 עמ', בניקוד.

180. ‘ספר המעשיות’. מלוקט ומותקן לדפוס בידי מרדכי בן־יחזקאל. א-ב. תל-אביב, דביר, תרפ“ו. 249 עמ'. [חלק ג: שם תרפ”ח, 192 עמ'].

181. ‘חיים נחמן ביאליק’. תולדות־חייו לבני הנעורים, מאת אליעזר רפאל מלאכי. ניו־יורק, ההסתדרות העברית, תרפ"ו, 11 עמ'.

182. ‘באוּר כּשׂדים’. סיפור היסטורי מאת דוד רוזנמן. קרקוב [הוצאת המחבר] תרפ"ו, 24 עמ'.

183. ‘השבוי מצֶנדה’. מאת אנתוני הוֹפּ, תר' אליעזר לובראני. פריס, הספר, תרפ"ו, 212 עמ'.

184. ‘שרלוק הולמס’. מאת ארתור קונן דוֹיל, תר' יונה קופ. פריס, הספר, תרפ"ו. 137 עמ'.

185. מעשיות לתינוקות. ספריה מאת צבי שרפשטיין. ניו־יורק, שִילֹה, תרפ“ו-תרפ”ח. 4 עמ' בּכל חוברת. בניקוד, עם שערים מצוירים בידי ר' ליפשיץ. – 120 חוברות:

א) רבי יהודה. ב) השופט החכם. ג) הנער העצל. ד) הרחמנים בני רחמנים. ה) כוכבים של זהב. ו) המתנה. ז) המנגנים. ח) שׂכר מצוָה. ט) האוצר. י) הילד היתום. יא) עבוֹד והיֵה עשיר. יב-יג) הארי והעכבר. יד) הילד אשר אבד. טו-טז) שלוש חידות. יז) עונש הדג. יח) העיוְרים והפיל. יט) ה' עוֹזר לצדיקים. כ) חרטה לאחר זמן. כא) חכמת השופט. כב) הכּוּשית הלבנה. כג) פרה שומרת שבת. כד) סיפור בלי סוף. כה) גזלן יהודי. כו) בעת כעס. כז) המלך הרשע שחזר למוּטב. כח) איך הציל יהודי את כספּו. כט) מתנה טובה. ל) האדם ובגדיו. לא) פעמון הצדק. לב) רבּי נסים המצרי. לג) מתנת המלאך רפאל. לד) הכלב הנאמן. לה) הפועלים הנפלאים. לו) החמור החסיד. לז) המריבה. לח) איהו? לט) רבּי אלעזר בן הורקנוס. מ) טובה תורה מכל סחורה. מא) הרב המוֹכר פֵּרות. מב) רוּת וכלבהּ מדברים עברית. מג-מד) שתי הצפרדעים. מה-מו) לא תחמוד. מז) השועל והזאב. מח) שׂעיר ורב נוצה. מט) מצוַת סוּכּה. נ) אדם ובהמה. נא) הרופא הצדיק. נב) התפוח האדום. נג) הבן הטוב. נד) המעשה הנורא. נה-נו) הצפרדע ובנותיה. נז) השבת אבֵדה. נח) ענוִים. נט) שלושה גדולי ארץ. ס) הרואה את הכל. סא) טובה חכמה מעוֹשר. סב-סד) חוני המעגל. סה) בליל חורף. סו) העבד החכם. סז) תרח וזרח. סח) יין. סט-ע) שלושת מעשי חכמה. עא-עב) הילד והגדי. עג) גמול. עד) החבר הנאמן. עה) שלושת הרעים. עו) תפילת היתום. עז-עח) מעשה באיש חסיד. עט-פ) אוהב ישראל. פג-פד) צדקה. פה-פח) החיה הנוראה. פט-צ) רבּי אלעזר בן שמוע. צא) המציל. צב) היה שמח בחלקך. צג-צד) מנורת הפלאים. צה-צו) המנגן בכִנוֹר. צז-ק) גנב צדיק. קא-קב) פדיון שבויים. קג-קד) הראי. קה-קז) רבּי עקיבא. קח-קי) הבוטח בה. קיא) שלמה המלך והדבורים. קיב) העבד השוטה. קיג-קטז) אהב את השלום. קיז-קכ) מתנות אליהו. – (החוברות הופיעו גם בחמישה כרכים).

186. הבימה הקטנה. ספרית מחזות. ניו־יורק, שִילֹה, תרפ“ה-תרפ”ו. בניקוּד.

א) ‘שמשון הגבור’. מאת צבי שרפשטיין, 8 עמ'.

ב) ‘בליל פורים’. מאת צבי שרפשטיין. 15 עמ'.

ג) ‘חנה ושבעת בניה’. מאת נח טמיר. 8 עמ'.

ד) ‘סעודת חנוכה’. מאת דניאל פרסקי. 8 עמ'.

ה) ‘בת יפתח’. מאת שמחה רובינשטיין. 32 עמ'.

187. אוצרי. ספריה מנוּקדת לילדים ערוכה על־ידי צבי שרפשטיין. צייר שאול אהרוֹנסון. ניוּ־יוֹרק, לשכת החינוּך העברי, תרפ“ה-תרפ”ו.

א) ‘העשיר הטוֹב’. אגדה מדרשית מאת דניאל פרסקי. 8 עמ'.

ב-ד) ‘אח ואחות’. מאת צבי שרפשטיין. 24 עמ'.

ה) ‘איש חסיד’. אגדה מאת ישראל זאב פרישברג. 8 עמ'.

ו) ‘ששה שישנו’. מאת חיים אברהם פרידלנד. 12 עמ'.

ז-ח) ‘בת שלמה’. אגדה מאת צבי שרפשטיין. 12 עמ'.

ט-יא) ‘חלום’. סיפור מאת שמחה רובינשטיין. 24 עמ'.

יב) ‘בארץ הענקים’. אגדה מאת צבי שרפשטיין. 8 עמ'.

יג-יד) ‘הבת היחידה’. מאת ברתולד אַוּאֶרבך, תר' דניאל פרסקי. 12 עמ'.

טו-טז) ‘הילד וספרו’; ‘חוני המעגל", מאת צבי שרפשטיין, 20 עמ’.

יז) ‘קוֹלה של אמא’. מאת אברהם שוֹער. 8 עמ'.

יח) ‘הוֵי שמח בחלקך’. מאת אברהם שוֹער. 8 עמ'.

יט-כג) ‘בשביל נעלַיִם’. מאת אליהו אבן. 32 עמ'.

כד) ‘שלוֹש המתנוֹת’. מאת צבי שרפשטיין. 8 עמ'.

כה) ‘לקח טוב’. מאת בר־עמי. 8 עמ'.

כו-כז) ‘דבורהלה’. מאת חיים אברהם פרידלנד. 32 עמ'.

כח) ‘חברים טובים’. אגדה מדרשית מאת דניאל פרסקי. 8 עמ'.

כט-לה) ‘אלדד הדני’. מאת צבי שרפשטיין. 48 עמ'.

לו-לז) ‘היקר מכּל’. אגדה מדרשית מאת דניאל פרסקי. 12 עמ'.

לח-לט) ‘הבנים הטובים’. מאת אברהם שוער. 12 עמ'.

מ) ‘גאולת הלוח’. מאת דניאל פרסקי, 10 עמ'.

מא) ‘עונש הסקרן’. מאת דניאל פרסקי. 8 עמ'.

מב) ‘יוסף מוקיר שבת’. מאת א' טננבוים. 8 עמ'.

מג) ‘הדג הגדול’. בדיחה מאת משה פיינשטיין. 8 עמ'.

מד) ‘הגזרה’. מאת ישראל זנגביל, תר' צבי שרפשטיין. 8 עמ'.

מה-מו) ‘כוס אליהו’; ‘חכמת שלמה’. עיבד צבי שרפשטיין. 14 עמ'.

מז-מח) ‘עם עולי הרגל’; ‘תפילת היתום’. מאת דניאל פרסקי, 16 עמ'.

188. ‘הביטו וראו’, סיפורים מאת [צבי שרפשטיין]. ניו־יורק, שילֹה, תרפ"ו. 12 עמ' בניקוד, עם ציורים.

189. ספריה מתורגמת לבני הנעורים. תל־אביב, אמנוּת, תרפ“ו-תרפ”ז. בניקוד, עם ציורים. [ספרים קודמים שיצאו בחו"ל: מס' 141]

א) ‘פּוּזמק העוֹר’. מאת ג’יימס פנימור קוּפּר, תר' ל' נחמני. 184 עמ'.

ב) ‘גיבּוֹרי החיות’. מאת ארנסט סטון תומפסון, תר' חיים נחמן שפירא. א-ב. 259 עמ'.

ג) ‘הנער ויליאם’. מאת תומס מיין ריד, תר' יצחק ספּיבק. 280 עמ'.

ד) ‘בית־ספר לרובינזונים’. מאת ז’ול וֶרן, תר' ישׂראל שַף. 246 עמ'.

ה) ׳בצאת ישראל ממצרים‘. מאת ש’ בן־ציון, בעקבות גֵאוֹרג אֶבֶּרס. א-ב. 397 עמ'.

ו) ‘אל הררי סהר’. מאת פרידריך וילהלם מַדֶר, תר' ישראל שף. א-ב. 411 עמ'.

ז) ‘אוֹפיר’. מאת פרידריך וילהלם מדר, תר' יצחק רזניקוב. א-ב. 468 עמ'.

ח) ‘ספר היער’. מאת רודיארד קיפלינג, תר' י"ל ברוך. 192 עמ'.

ט) ‘ממציאים ואמצאות’. מאת אלברט נוֹיבּוּרגר, תר' זאב וֶרבּה. 151 עמ‘. [פירוט מס’ 217]

190. בקרן זוית. שירי משחק לגני ילדים ולבתי הספר מאת יחיאל הַילפרין, המוסיקה יואל אנגל. תל־אביב, הגִינה, תרפ"ז. 40 עמ', כל חוברת בניקוד.

א) ‘שירי חיות ועופות’. ב) ‘משירי הארץ’. שירי משחק, חגים וזמנים, בין הבריות.

191. מה סיפר ירח לי? אגדות מאת יחיאל הַילפרין. תל־אביב, הגִינה, תרפ"ז.

א) ‘כּינוֹר דוִד’. 24 עמ', בניקוד.

ב) ‘אהביהו לב הפנינים’. 28 עמ', בניקוד.

ג) ‘מלכת שבא’. 47 עמ', בניקוד.

192. מקרא עונג. ספרי מקרא לילדים בעריכת צבי שרפשטיין. ציירוּ ראוּבן ליפשיץ, שאוּל רסקין, יוֹסל קוֹטליאר. ניו־יורק, שִילֹה, תרפ“ז-תרפ”ח. 6 עמ' בכל חוברת, בניקוד.

א) ‘השמש השוקעת’. מאת ריכרד דהמל, תר' צבי שרפשטיין.

ב-ג) ‘יונה בן זרת. מעשה בילד קטן מאד שבלעוֹ דג’. מאת צבי שרפשטיין.

ד) ‘מתנה’. מאת שמוּאל לייבּ בלנק.

ה) ‘מעשה בפרה שעלתה למרום’. אגדה עברית מאת צבי שרפשטיין.

ו) ‘התוּכּי’. מאגדות עמי המזרח, סיפר צבי שרפשטיין.

ז-ח) ‘המגבעת’. על פי סיפור אנגלי, עיבּד צבי שרפשטיין.

ט-י) ‘הגֵר’. ד'. אגדה על־פי י"ל פרץ, עיבּד צבי שרפשטיין.

יא) ‘מעשה ביוסף בעל צדקה’. אגדה מאת אברהם נתן פרלברג.

יב-יג) ‘הסעודה הנפלאה’. סיפר צבי שרפשטיין.

יד-טו) ‘התוּכּי העברי’. מאת אהרן טבק.

טז-יז) ‘יום הפרחים’. מאת שמואל לייב בלנק.

יח-יט) ‘אבן שוהם’. מאת אברהם שוער.

כ) ‘החרובים’. אגדה מאת מרדכי מיכאלי.

193. שירים לילדים. חוברות מאת שמואל בס. תל־אביב, פסיעות, תרפ"ז. 12 עמ' בּכל חוברת. בניקוד.

א) חמישה עשר בשבט. ב) ביכורים. ג) חופינו.

194. הבימה הקטנה. מחזות לילדים מאת אליעזר גולדברג. וילנה תרפ"ז.

א) 1. ‘נחמהלי’, אידיליה מחיי בית ספר עברי; 2. ‘מנשה השני’ (הלצה). 28 עמ'.

ב) 1. ‘חנה הקטנה’, מקורות חיי חג הפורים; 2. ‘נֹח בעל מוח’ (בדיחה), 32 עמ'.

ג) ‘בן היאוֹר’. מחזה היסטורי בשתי מערכות. 27 עמ'.

195. ‘החלוץ הקטן’. מחזה בשלוש מערכות מאת אלכסנדר כרמון. ירושלים, “תיאטרון”, תרפ"ז. 56 עמ'.

196. ‘פרפרים’. סיפורים ואגדות מאת בתיה כהנא. תל־אביב, דפוס ‘הפועל הצעיר’, תרפ"ז. 182 עמ'.

197. ‘אנשי מידות’. גדולי ישראל במידותיהם, בשיחותיהם ובארחות־חייהם, מאת מרדכי ליפסון. א-ה. תל־אביב, מוריה־דביר, תרפ“ז-תרצ”ד. 30 עמ' כל חוברת.

198. מצפה. ספריה מצוירת לבני הנעורים. תל־אביב, תרפ“ז-תרפ”ח בניקוּד.

א) ‘אהל הדוד תום’. מאת הריאט ביצ’ר סטוֹ, תר' אשר ברש, צייר א"ס פורסט. 109 עמ'.

ב) ‘סיפּוּרי שכּספיר לילדים’. תרגם [על־פי צ’רלס ומרי לֶמב] מ' בן־אליעזר. צייר נ"מ פרייס. 101 עמ'.

ג) ‘סיפורי האודיסיאה לילדים’, על פי הוֹמרוֹס. תר' אשר ברש, צייר צ’רלס הית רוֹבינסון. 101 עמ'.

ד) ד"ר יֶ’קיל ומר הַיד‘. מאת רוֹבּרט לוּאיס סטיבנסוֹן. תר’ יהושע צ’צ’יק, מבוֹא: אשר ברש, 79 עמ'. (יצאה במקביל מהדורה לבתי־הספר, בכריכה קלה ובלי תמונות).

199. ‘כיצד יסדו ילדים ספריה?’ מאת ירחמיאל וַינגרטן. ורשה, תרבּוּת, תרפ"ז. 15 עמ', בניקוד.

200. ‘פּרש בלי ראש’. מאת תומס מיין ריד, תר' אברהם רוֹזט. ורשה, אחיספר, תרפ"ז. 360 עמ', בניקוד.

201. קופּת הספר. תל־אביב, תרפ“ז-תרפ”ח. (פירוט קודם: מס' 171)

ק) ‘עֹמֶר’. קובץ דברי ספרות ומדע. [ראה: נספח ב, מס' 66]

קא-קד) ‘אגדות ארץ הקדושה’. מאת זכריה פישמן. מבוא: מרדכי מיכאלי. 107 עמ'.

קה-קי) ‘בלי כוכב’. מאת יהודה בורלא. צייר נחום גוטמן. 161 עמ'.

קיא) ‘העדים’. אגדה איטלקית. תר' משה בן־אליעזר. 18 עמ', בניקוד.

קיב) ‘מעות של חנוכה’. מאת שלום עליכם, עיבד למחזה מ"י פולנסקי. 13 עמ'.

קיג-קיד) ‘מצרים’. פרקי מסע, תר' אהרן פישקין. 41 עמ'.

קטו-קטז) ‘הרטוב וסביבותיה (ארץ שמשון הגבור)’. מאת זאב וילנאי. 40 עמ'. עם מפה וציורים.

קיז) ‘לורד בלפור’. מאת מרדכי מיכאלי. 15 עמ', בניקוד.

קיח) ‘הארבה’. מאת קרל אֶוַלד, תר' שמואל בס. 32 עמ'. עם ציורים.

קיט) ‘מול הר אלהים’. אגדה מאת שמואל הר. 22 עמ'. בניקוד.

קכ) ‘דוד ושלמה’. ציור היסטורי מאת אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ. 32 עמ'.

קכא) ‘דוִד וגלית’. מחזה מאת ישראל דושמן. 14 עמ'.

קכב) ‘משיחות הבדואים’. תר' מנחם קפליוק. 31 עמ'. (המשך הפירוט: מס' 229)

202. עֹפֶר. ספרי מקרא מנוקדים. תל־אביב, דביר, תרפ"ח. 10–20 עמ' בכל חוברת. (פירוט קודם: מס' 169)

לא) ‘הילדה שנהפכה לאבן’. מאת שלמה הללס.

לב) ‘הסבא משפולה’. אגדה מאת מרדכי בן־עמי. [תר' ח"נ ביאליק].

לג) ‘הצחוק המשולש’. אגדה חסידית מאת מרטין בּוּבּר.

לד) ‘הגדיה ובן־המלך’. עיבד ש' ליברמן. [חוברות לא-לד – ראה גם מס' 72]

לה) ‘הבית והסופה’. מאת לוין קיפניס.

לו) ‘הלולב הגולה’. מאת לוין קיפניס.

לז-לח) ‘מלך הכלבים. השפן הפחדן’. עיבד משה בן־אליעזר.

לט-מ) ‘נס פך השמן. סגולה לגאולה’. מאת לוין קיפניס.

מא) ‘אברהם אבינו’. אגדה מאת י"ח רבניצקי.

מב-מג) ‘לא תגנוב. הר היער’. מאת מרדכי מיכאלי.

מד) ‘נמצאה האבדה’. מחזה מאת שלמה הללס.

מה-מו) ‘החידות, ספר התורה’. מאת מרדכי מיכאלי.

מז) ‘מעשה באביחיל ושלושת בניו’. מאת קדיש יהודה סילמן.

מח) ‘מעשה בשלושה ענקים’. מאת משה בן־אליעזר.

מט) ‘בבית־חולים של בובות’. מאת י"ד ברקוביץ. צייר נחום גוטמן.

נ) ‘על כנפי נשרים’. מאת מרדכי מיכאלי. (המשך הפירוט מס' 227)

203. ‘חגינו’. חרוזים אבי-שי [לוין קיפניס], צייר זאב רבן. ניו־יורק, מילר־לין, תרפ"ח. 32 עמ', בניקוד.

204. ספריה קטנה, בהוצאת פסח גינזבורג. תל־אביב, תרפ“ז-תרפ”ח. 28–32 עמ' בכל חוברת. (מוכנה!) [ברשימה פורטו רק הסיפורים המתאימים גם לנוער]

א) ‘עץ השׂדה’. מאת אביגדור המאירי.

ב) ‘לוטש הזכוכית’. מאת ישראל זנגביל, תר' פסח גינזבורג.

ג) ‘ילדי אדמה’. מאת משה סטבסקי [סתוִי].

ד) ‘מעשׁה בעבד עברי’. מאת מכּס מל, תר' משה בן־אליעזר.

ה) ‘מחדש’. מאת חיים שלום בן־אברם.

ח) ‘מוּסה’. מאת פנאיט איסטראטי, תר' ישראל זמורה.

ט) ‘מעשה בשייך חסן’, ועוד שיחות ישמעאלים. מאת משה סטבסקי [סתוי).

טו) ‘מעשה חליל’. מאת יעקב חורגין.

טז) ‘נכסי החיים’. מאת תיאודור הרצל, תר' מ' בן־אליעזר.

יז) ‘טובה’. מאת משה סמילנסקי.

יט) ‘בעלי פרנסות’. מאת אברהם שוער.

כב) ‘סיפּור השנים הטובות’; ‘מעשה הרב והאורח’. מאת ש"י עגנון.

כג) ‘חלומו של מקר’. מאת ולדימיר קורולנקו, תר' א"ז רבינוביץ.

כה) ‘היתום’. מאת משה סטבסקי [סתוי].

כו) ‘ריפּ וַן וִינקל’. מאת וושינגטון אירווינג, תר' אהרן טבק.

כט) ‘בת הרב’. מאת יעקב שטיינברג.

ל) ‘אליהו הנביא’. מאת פרץ הירשביין.

לא) ‘קרבן’. מאת מ' סיקו [מאיר סמילנסקי].

לב) ‘שיחות מני קדם’. מאת וְלַס דורושביץ, תר' טוביה פדובה.

לח-לט) ‘אדמוּמיות’. חזיון נעוּרים מאת פסח גינזבורג.

205. ספריה קטנה לילדים ולנערים. תל־אביב, הוצאת פסח גינזבורג, תרפ"ח. 28 עמ' כל חוברת. בניקוד, עם ציורים. [בפתח כל חוברת ביוגרפיה קצרה של המחבר].

א) ‘איצ’חא ושלושת הגנבים’, ועוד משיחות ישמעאלים. מאת משה סטבסקי [סתוי].

ב) ‘סיפורים מארץ הפלאות’. מאת אדמונד ספנסר, תר' ן. שלום [פסבדונים].

ג) ‘לוֹהֶנגְרין’. מעשה קדמון מאת ריכרד וגנר, תר' ב.פ. [פּסח גינזבּוּרג].

ד) ‘הילד ישראל’. מאת קדיש יהודה סילמן.

ה-ו) ‘ילדי המים’. מאת צ’רלס קינגסלי, תר' ג' גלברט.

206. ‘הדֹב בעיר היהודים’. מחזה לפורים מאת אהרן פישקין. תל־אביב, הציר, תרפ"ח. 16 עמ' בניקוד.

207. ‘העופות והגן. החצר והארמון’. משלים בחרוזים מאת שלמה צבי גולדמן (שלמון). תל־אביב, תרפ"ח. 10 עמ', בניקוד.

208. ספריה לילדים. ירושלים, התחיה, תרפ"ח. 6–8 עמ' מנוקדים כל חוברת.

10[ חוברות אנונימיות]

א-ב) המחלל אמיץ הלב. ג) ד“ר בנימין זאב הרצל. ד) פרופסור הרמן צבי שפירא. ה) הקופסה הכחולה־הלבנה. ו) הבראת אדמת מולדתנו. ז-ח) האלמנה בירוּשלים. ט-י) גן בת המלכה. [”הסוֹף בחוֹברת יא – לא יצא]

209. ספריה לנוער. ירושלים, בזק, תרפ"ח.

א) ‘תר חד בדרא’. סיפור מחיי המגיד מדובנא, וגרגרים אחדים, מאת אליהו קום. 16 עמ'.

ב) ‘מגילת אנטיוכוס’ (ומעוז צור). 12 עמ', בניקוד.

210. ‘אגדות’. מאת יהודה קום. תל־אביב, שביבים, תרפ"ח. 46 עמ'.

211. סיפורי אגדה. מאת חיים נחמן ביאליק, צייר נחום גוטמן. תל־אביב, דביר, תרפ"ח. בניקוּד.

א) ‘דוִד המלך בילדותו’. שלוש אגדות. 14 עמ'.

ב) ‘דוִד המלך בחייו ובמותו’. חמש אגדות. 14 עמ'.

ג) ‘קברות מלכי בית דוד’. ארבע אגדות. 22 עמ'.

ד) ‘שלמה מלך החיות והעופות’. ארבע אגדות. 22 עמ'.

ה) ‘חכמת שלמה’. שלוש אגדות. 20 עמ'.

ו) ‘המלך שלמה ומלכת שבא’. שתי אגדות. 24 עמ'.

ז) ‘שלמה ואשמדי’. 17 עמ'.

ח) ׳אלוף בצלות ואלוף שום‘. בדיחה עממית בחרוזים, 17 עמ’.

ט) ‘ספר בראשית’ (אגדה מדרשית). 14 עמ'.

[נכללו בתרצ"ד בתוֹך ‘ויהי היוֹם’. מס' 299].

212. ‘המכבי הקטן’. סיפור מאת אהרן ליב בּיסקוֹ. ורשה, גרפיה, תרפ"ח. 22 עמ', בניקוד.

213. אברהם מאפו לבני הנעורים. עיבד א' בן־אורי [אהרן אורינובסקי]. מבואות מאת יעקב פיכמן, ורשה, אחיספר, תרפ"ח. בניקוד.

א) ‘אהבת ציון’. 180 עמ‘. ב) ‘אשמת שומרון’. 185 עמ’. ג) ‘חוזי חזיונות’; ‘נוה ישרים’. 117 עמ‘. [’נוה ישרים‘=’בית חנן‘. ראה מס’ 82]

214. לבני הנעורים. חוברות סיפורים, תל־אביב, דביר, תרפ“ח-תרפ”ט. 14–20 עמ' בכל חוברת. בניקוד.

א) שלום עליכם לבני הנעורים. תר' י"ד ברקוביץ. (ראה מס' 107)

1) נפש חיה. 2) מעשה באגוזים. 3) האתרוג. 4) אל סעודת פורים. 5) גזלנים. 6) מעות של חנוכה. 7) גלות של ערב פסח. 8) מתושלח. 9) הזקן; המטאטא. 10) בבית המלך אחשוֵרוש.

ב) מנדלי מוכר ספרים לבני הנעורים.

1) עגלתו של תוספות יום טוב. 2) ליוֹם השבת. 3) מוֹת הסוס.

ג) שלום אש לבני הנעורים. תר' מ"ז ולפובסקי.

1) אף זוֹ אֵם. 2) העשיר והעני.

215. לנוער ספרית ארץ־ישראל של הקרן הקיימת לישראל [בעריכת יחיאל הַילפּרין]. תל־אביב, אמנות, תרפ“ח-תר”ץ. בניקוד, עם תמונות ומפות.

א) ‘נס־ציונה’. מאת ש' בן־ציון. 98 עמ'.

ב) ‘ים המלח’. מאת רפאל סברדלוב. 80 עמ'.

ג) ‘מקוה ישראל’. מאת שלמה הללס, 84 עמ'.

ד) ‘ראשון לציון’. מאת דב לובמן [חביב]. 72 עמ'.

ה) ‘דגניה’. מאת יוסף ברץ. 72 עמ'.

ו) ‘היער בארץ־ישראל’. מאת יוסף וַייץ. 72 עמ'.

ז) ‘רחובות’. מאת משה סמילנסקי. 94 עמ'.

ח) ‘כפר יחזקאל’. מאת שמעון קושניר. 80 עמ'.

ט) ‘הרב י.ח. אלקלעי’. מאת יצחק גור־ארי. 58 עמ'.

י) ‘תאודור הרצל, מלחמת חייו’. מאת רבי בנימין. 68 עמ'.

יא-יב) ‘הכּותל המערבי’. מאת ש' בן־ציון. 138 עמ'.

יג) ‘טבריה’. מאת אלתר יעקב שחראי. 83 עמ'.

יד) ‘חדרה’. מאת משה סמילנסקי. 84 עמ'.

טו) ‘פרופ’ הרמן שפירא‘. מאת ליב יפה. 83 עמ’.

טז) ‘עין גנים’. מאת מרדכי חריזמן. 100 עמ'.

יז) ‘בני ביל"ו’. מאת ש' בן־ציון. 96 עמ'.

יח) ‘החלוצה בארץ־ישראל’. מאת עדה פישמן [מַימון]. 100 עמ'.

יט) ‘יִסוּד גדרה’. מאת ש' בן־ציון, 108 עמ'.

כ) ‘חברון’. מאת אלתר יעקב שחראי. 82 עמ'.

כא) ‘רבי שמואל מוהליבר’. מאת יצחק ניסנבוים. 90 עמ'.

כב-כג) ‘שבעת המינים’. מאת יוסף וַייץ, 120 עמ'.

כד) ‘תל-יוסף’. מאת בן־ציון וַנסקי [אשל]. 90 עמ'. (המשך הפירוט: מס' 261)

216. מעשיות. מאת לוין קיפניס. צייר נחום גוטמן. תל־אביב, דביר, תרפ"ט. 12 עמ' בכל חוברת, בניקוד.

א) הדוגרת החרוצה. ב) עזרה מהירה. ג) שלוש שאלות. ד) הסנדל, השלפוחית וקנה הקש. ה) השועל, העורב והתיש. ו) החתול, התרנגול והשועל. ז) השוּעל והגמל. ח) השוּעל והסנאיוֹת; ט) בית הכּד. י) האריה, היתוש והעכביש. יא) הארנבת והקיפוד. יב) העכביש והזבובים.

[כּוּנסוּ אח"כ בספר ‘על שתים ועל ארבּע’, 106 עמ']

217. אמנות. ספריה מנוקדת לבני הנעורים. תל־אביב, תרפ“ח-תרפ”ט. עם ציורים [פירוט קודם: מס' 189]

א) ‘בת פרעֹה’. מאת גיאורג אֶבּרס. תר' שלמה הרברג. א-ב. 604 עמ'.

ב) ‘וַרדה’. רומן היסטורי מאת גיאורג אֶבּרס. תר' ש' הרברג. א-ג. 702 עמ'.

ג) ‘הדבורה זיוית’. מאת ולדמר בונסלס. תר' אלמוני [א"ל סמיאטיצקי ואביגדוֹר המאירי], 184 עמ'.

ד) ‘מרחיבי עולם’. מאת אדוארד גרנסטרם. תר' מ' בן־אליעזר. 309 עמ'.

ה) ‘דוִד קופרפילד’. מאת צ’רלס דיקנס, תר' מ' בן־אליעזר. א-ג. 726 עמ'. (ראה מס' 99)

ו) ‘מסעי אל ארץ טיבּט’. מאת סוֶן הדין, תר' ישראל שף. א-ב. 400 עמ'.

ז) ‘יהודי’. מאת מאיר אהרן גולדשמידט, תר' י"ל ברוך. א-ב. 440 עמ'.

ח) ‘מאורעות הקלברי פין’. מאת מרק טויין. תר' יהודה קרני. 398 עמ'.

ט) ‘ימי פּוֹמפּיאה האחרונים’. מאת אדוארד בולבר ליטון, תר' אברהם שלונסקי. א-ב. 468 עמ'.

י) ‘כלבם של בני בסקרוִיל’. מאת ארתור קונן דויל, תר' אוריאל הילפרין (יונתן רטוש]. 255 עמ'.

יא) ‘שתי ערים’. מאת צ’רלס דיקנס, תר' מ' בן־אליעזר. א-ב. 448 עמ'.

יב) ‘בּוּג יַ’רגַל’. מאת ויקטור הוגו, תר' אברהם שלונסקי. 214 עמ'.

יג) ‘עלובי החיים’. מאת ויקטור הוגו, תר' יעקב שטיינברג. א-ג. 895 עמ'. (פירוּט נוסף: מס' 253)

218. ‘טיול לארץ הבריאות’. מאת ג’יימס מס אנדרס ואני טורנר אנדרס, תר' משה בן־אליעזר. צייר נחום גוטמן. תל־אביב, אמנות, תרפ"ט. חוברת א. 32 עמ' בניקוד.

219. ‘101 מעשיות, אגדות וסיפורים’. תר' ז' אריאל, ציירה ג’ניה ברגר. תל־אביב, אמנות, תרפ"ט. 300 עמ', בניקוד. (חלקן יצאו אח"כ גם בחוברות נפרדות).

220. ‘הצפון והדרום’. מאת יחיאל הַילפרין (הרצאה לנוער לרגלי גאולת מפרץ חיפה ע"י הקרן הקיימת). ירושלים, מחלקת הנוער של קק“ל, תרפ”ט, 12 עמ'.

221. ‘אגדות ארץ־ישראל’, סדורות על־ידי זאב וילנאי. לונדון, הספר, תרפ"ט. 64 עמ'.

222. ‘מימים ראשונים’. תמונות וציורים מחיי האדם הקדמון, עיבד יהודה גרזובסקי [גור]. תל־אביב, כרמל, תרפ"ט, 78 עמ'.

223. ‘סנסנים’. שנים־עשר סיפורים מאת קדיש יהודה סילמן. ירושלים, תרבות, תרפ"ט. 170 עמ'.

224. ‘דוליטל הרופא ומאורעותיו’. כתב וצייר יו לופטינג, תר' אברהם סולודר. ירושלים, עולם הילדים, תרפ"ט. 160 עמ', בניקוּד. (מהדוּרה ב: מס' 387)

225. החינוך החדש. סיפורים קטנים לילדים. וַרשה, החינוך החדש, תרפ"ט.

55 חוברות, 4 עמודים בלי שערים כל חוברת; 8 עמ' חוברת כפולה. בניקוד.

א-ב) ‘חברי’. מאת שלום עליכם; בת-אביב (שיר).

ג) ‘כוחה של תורה’. מאת אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ.

ד) ‘המעין’; ‘בפרוח האביב’.

ה-ו) ‘כשמש תהי’. מאת שרלמן; ‘עין אמא’.

ז-ח) ‘רחמי אֵם’. מאת מַמין סיביריאק; ‘מולדת’.

ט) ‘האֵם והמוצאות אותה’. מאת ה"כ אנדרסן. 14 עמ'.

י) ‘הסוד’. מאת י"ל פרץ.

יא-יב) ‘צפון ודרום’. מאת ג’ק לונדון; ‘המתמיד’ [קטע], מאת ח"נ ביאליק.

יג-טו) ‘הילד העיוֵר’ מאת ולדימיר קוֹרוֹלנקוֹ.

טז-יז) ‘יאשק’. מאת שלום אש.

יח-יט) 'הסבא משפּוֹלא". מאת מרדכי בן־עמי.

כ-כא) ‘רֵעים’; ‘שלכת’.

כב) ‘שלוֹם בּית’. מאת י"ל פרץ.

כג-כד) ‘בליל חנוּכּה’. מאת ה"כ אנדרסן.

כה) ‘היריד’. מאת י"ל פרץ.

כו) ‘הטוחן הזקן’. מאת אלפונס דוֹדֶה.

כז) ‘לא המעשה העיקר, אלא הכוונה’. על־פי לב טולסטוי.

כח-כט) ‘שבּת ביער’. מאת שלום אש; ‘גמדי ליל’, מאת ח"נ ביאליק.

ל) ‘קיקביה הטבּח’. מאת ג’וֹבנוֹ בּוֹקצ’יוֹ.

לא-לד) ‘לילי’, ‘בשדה’. מאת שלום עליכם; ‘בוקר ביער’.

לה-לז) ‘בטחון’; ‘שהשמחה במעונו’. מאת י"ל פרץ.

לח) 'ערב אביב“. מאת מ”ז פיארברג.

[לט-מא – חסר]

מב-מג) ‘קן הנשרים’. מאת בּיֶרנסטרנה בּיֶרנסון.

מד) ‘גיבורים’. מאת דוד פרישמן.

מה-מו) ‘שואב המים’. מאת י"ל פרץ.

מז-מח) ‘חברים’. מאת שלום אש.

מט-נ) ‘הבן הטוב’. מאת אדמונדו דה אמיצ’יס.

נא-נה) ‘סתו’, ‘חורף’, ‘מולדת’. מאת וְלַדיסלב רִימוֹנט.

226. ספריה לבר־בי־רב. ערוכה על־ידי גדי בן צדי [פסבדונים]. ניו־יורק, הוצאת בן און [תרפ"ט?]. 8 עמ' בכל חוברת, בניקוד ועם ציורים (חלקם מאת ב. איזקסון).

א) ‘שני חלומות’. מאת לייבּ פיינגולד.

ב) ‘בליל ל"ג בעומר’. מאת יעקב גיבל.

ג) ‘תפילת הרב’. מאת יעקב גיבל.

ד) ‘תמוּנת מתן־תוֹרה’. מאת לייבּ פיינגולד.

ה-ח) ‘מאגדות העם’. מעובדות על־ידי בן עזרא: הוּלדת הבּעל־שם־טוֹב; הצייד והציפּוֹר; היהוּדי הקדוֹש; קבורת הרב מאופטא.

227. עֹפֶר. ספרי מקרא מנוקדים. תל־אביב, דביר, תרפ“ט-תר”ץ, 10–22 עמ' בכל חוברת. עם ציוּרים.

(פירוט קודם: מס' 202)

נא) 'שינוּי שֵׁם". מאת ישראל דושמן.

נב) ‘לא תגנוב’. מאת מרדכי מיכאלי.

נג) ‘הר היער’. מאת מרדכי מיכאלי.

נד) ‘מעשה ביתום וביתומה’. מאת האחים גרים, תר' דוִד פרישמן.

נה) ‘העילגת’. מאת ישראל דושמן.

נו) ‘מלך צפרדע’. מאת האחים גרים, תר' דוד פרישמן.

נז) ‘משפּט הספרים’. מחזה מאת לוין קיפּנס, לכבוד שבוּע הספר העברי.

נח) ‘מנורת הפלאים’. מאת מרדכי מיכאלי.

נט) ‘תמונת משה’. אגדה מאת י"ח רבניצקי.

ס) ‘מחרוזת הפנינים’. מאת מרדכי מיכאלי.

סא) ‘כנרת’. מאת מרדכי מיכאלי.

סב) ‘מעשה בצרור כסף’. מאת מרדכי מיכאלי.

סג) ‘ל"ג בעומר’. מאת ישראל דושמן. [ראה מס' 68 י] (המשך הפירוט: מס' 252)

[סיפורי מרדכי מיכאלי, שנדפסו בספריַת ‘עֹפֶר’, כּוּנסוּ בקובץ ‘אגדות’, מס' 228]

228. ‘אגדוֹת’. מאת מרדכי מיכאלי, צייר אהרן שאול שור. דביר, תר"ץ. 72 עמ' בניקוד.

229. קוּפת הספר. תל־אביב, תרפ“ט-תר”ץ. (פירוט קודם: מס' 201)

קכג-קכד) ‘בטהובן’. עיבד שמואל יהודאי, 64 עמ'. עם תמונה.

קכה) ‘לרגלי החרמון: א. עקרבים’. מאת אליעזר שׂמאלי. 19 עמ'.

קכו) ‘האדם והאש’. עיבד יצחק גור־אריה. 29 עמ'.

קכז) ‘לרגלי החרמון: ב. חמורותים’. מאת אליעזר שׂמאלי. 16 עמ'.

קכח) ‘מלכת הדבורים’. מאת קרל אוַלד, תר' חנה עירונית. 13 עמ'.

קכט) ‘הדחליל’. מחזה מאת אהרן פישקין. 13 עמ', בניקוד.

קל) ‘מעשה ברב’. אגדת־עם מאת בנימין זאב גפן. 13 עמ', בניקוד.

קלא) ‘דנטה אליגירי’. מאת ישעיה קרניאלי. 30 עמ'.

קלב) ‘הנער אמיץ הלב’. מאת אליעזר שׂמאלי. 15 עמ'.

קלג-קלד) ‘בן־שמן’. מאת פינחס נאמן, 40 עמ'.

קלה-קמ) ‘גדיש’. קובץ לדברי ספרות ומדע. [ראה נספח ב, מס' 84] (המשך הפירוּט: מס' 251)

230. ‘יוֹמנוֹ של קוֹסטיה ריַבּצֶב’. תמונות מחיי בית־הספר של המדרגה השניה, מאת ניקולי אוֹגניוֹב [=מיכאל רוזאנוב], תר' אברהם לוינסון. ורשה, מדורה, תרפ"ט, 189 עמ'.

231. ‘המנגן מבית־לחם’. מחזה תנ“כי מאת אברהם וַסרצוג. ורשה, תרפ”ט, 24 עמ', בניקוד.

232. ‘דֹב הפורים’. מחזה מאת יוסף טוּנקל, תר' אריה ליב פאיאנס. ביאליסטוק, תרבות, תרפ"ט. 27 עמ'.

233. ‘החשמונאים’. מחזה בשתי מערכות מאת ליפא מלוֹטֶק. ניו־יורק, שילֹה, תרפ"ט. 16 עמ'.

234. מגלות לבתי הספר. יוצאות על־פי הצעת מחלקת החינוך של ההנהלה הציונית בארץ־ישראל. תל־אביב, אמנות, תרפ“ט-תר”ץ. 20–30 עמ' בכל חוברת, חלקן מנוקדות ומצוירות.

א-ה) כתובים אחרונים: חכמת שלמה, יהודית, טוביה, משלי בן־סירא. ערוך על־ידי י"ל ברוך.

ו) ‘מעשה המשולח מארץ הקדושה ת"ו’. מאת ש"י עגנון.

ז) ‘בערב’. מאת מרדכי זאב פאיֶרברג.

ח) ‘שלושה שאכלו. תתחדש’. מאת דוד פרישמן.

ט) ‘כחום היום’. מאת שאול טשרניחובסקי.

י) ‘משלים’. מאת יהודה ליב גורדון. (המשך הפירוט: מס' 259)

235. ‘לילדי ישראל’. שירים מאת זלמן שניאור. פאריס, ועד היובל, תר"ץ. 224 עמ'. בניקוד.

236. ‘בבית ובחוץ’. חרוזים מאת רחל [בלובשטיין־סלע]. ציורים מאת וילהלם שאכט. תל־אביב, [הוצאת ראובן גולדברג, תר“ץ]. 16 עמ', בניקוד. [מהדורה מחודשת, עם ציורים מאת שמואל כץ ואחרית־דבר מאת אוריאל אופק: ת”א, ספרית פועלים, תשל"ה. 58 עמ', בניקוד].

237. זיו. ספריה מנוּקדת לילד העברי, כתובה בידי בנציון רסקין. תל־אביב, ברלוי, תר"ץ.

א) ‘ניסן’. 12 סיפורים בתוך תיק. צייר שמואל עובדיהו. 4 עמ' בכל חוברת.

1. זוג תורים. 2. המלקוש. 3. יעקב אבינו במצרים. 4. תיקון שבת. 5. משה ואהרן אצל פרעה. 6. קריעת ים סוף. 7. אופים מצות. 8. חג הפסח. 9. סדר ליל פסח. 10. גדי אחד. 11. אחד מי יודע. 12. קציר העומר.

ב) ‘אביב זיו’. צייר ש' עובדיהו. 24 עמ'. [החוברות נכרכו אח"כ בספר בשם ‘סיפּוּרים לילדים’].

238. זלזלים. ספריה מנוקדת לילדים. [ללא שם מחבּר]. ורשה, דפוס גרפיה, תר"ץ. 5 חוברות, 4 עמ' בכל חוברת.

א) בשביל מי זרחה השמש? ב) הכל ישנים. ג) יוסי הולך לבית־הספר. ד) מתי וגדי. ה) העורב והזמיר.

239. הבה נקרא. סיפורים לילדים מאת לוי וינר. צייר מ' טינוביצקי. ורשה, נ. שפירא, תר"ץ. 16 עמ' בּכל חוברת, בניקוד.

א) השוֹטר הקטן. ב) מסעֵי דן. ג) המצילים הצעירים. ד) גבריאל הבּלש. ה) רחל מבקשת עבודה. ו) דהרוני ורוכבו. ז) קורותיו של מנגן. ח) שלום וסלים בארץ־ישראל. ט) מַעל בקופת הקואופרטיב. י) הפצצה. יא) האינדיאני הקטן. יב) בֶּני בכּרך. יג) בן הזַמר והפתיפון. יד) מכונה־אדם. טו) הרובוט העברי.

240. ‘אֵם קטנה’. מחזה מאת י. ל-ן [פּסבדונים], על־פי פלק הַילפרין. חיפה, תר"ץ. 12 עמ' בניקוד.

241. ‘לחביבַי’. אגדות וסיפורים לחגים וזמנים, מאת שמואל הֶר. תל־אביב, נוגה, תר"ץ. 164 עמ', בניקוד.

242. מחזות תנ"כיים. מאת מ' גורפינקל. תר' מ' סוקולובסקי. לחנים מאת א׳ דוידוביץ. צייר ת' אַייזנברג. ורשה, בית־ספר מזרחי, תר"ץ. 22 עמ' בכל חוברת, בניקוד.

א) משה רבנו. ב) ירמיהו הנביא.

243. חוברות לפעוטות. תל־אביב, דביר, תרצ"א. 12 עמ' כל חוברת, בניקוד.

[א-ב] ‘שירים לילדים’. מאת אנדה פינקרפלד [עמיר]. צייר [נחום גוטמן].

[ג-ד] ‘פרפרים’. חרוזים מאת לוין קיפּניס, צייר [בצבעים] צבי גולדין.

244. סַפֵּר. סיפורים הסתכלותיים לילדי גן. מאת ישראל דושמן. ציירו ישראל פלדי וש׳ צייטלין. תל־אביב, ספרות (ברלוי), תרצ"א. 10 עמ' בכל חוברת, בניקוד.

א) הסוס הנאמן. השועל והעורב. ב) הנץ והתרנגול. חסד הדב. ג) החייט והפיל. הכלב והשעון. ד) היונה הנבונה. הנמלה החכמה. ה) שתי עזים. העורב הפִּקח. ו) הילד והכבשׂה. החתולה והצִפּוֹר. ז) מי יודע? (יצאה גם מהדורה מכורכת יחד. מהדורה ב: ת"ש)

245. סַפֵּר, דרגה ב. סיפורים לילדים, עיבד ישראל צביק, צייר ישראל פלדי, תל־אביב, ספרות, תרצ“א-תרצ”ב. 8–10 עמ' כל חוברת, בניקוד.

א) גמדי ליל. ב) יפת בן־זפת. ג) טביעת עין. ד) נבחי על שׂפת הים. ה) דג הזהב. ו) התן העצלן. ז) כוחה של זהירות. (החוברות יצאו גם מכורכות יחד).

246. רביבים. סיפורים מאת ישראל צביק. צייר ישראל פלדי. תל־אביב, ספרות, תרצ“א-תרצ”ב. 10 עמ' בכל חוברת, בניקוד.

א) פקח־קוֹח. ב) ידיד נאמן. ג) “תיש”. ד) הילדים והלילה. ה) טובת־לב. ו) אי החמדה. ז) יודע צדיק נפש בהמתו. (החוברות יצאו גם במהדורה מכורכת יחד)

247. סִפּוּרים־ציורים לתינוקות. ירושלים, הגִנה, תרצ"א. (פירוט קודם: מס' 156) ה) ‘נתני פטפטני’. מאת יחיאל הַילפרין, צייר [בצבעים] נחום גוטמן. 12 עמ' בניקוד.

248. ‘נסיעות וטיולים’. סיפורים מאת שלמה הִללס. תל־אביב, דביר, תרצ"א. 194 עמ' בניקוד.

249. ‘עדני’. שירים לעונות השנה מאת שמואל בס. תל־אביב, פסיעות, תרצ"א. 30 עמ', בניקוד.

250. ‘דמי חנוכה’. מאת אברהם ויינברג. טרנוב, ‘דרמות לילדים’, תרצ"א. 17 עמ', בניקוד.

251. קוּפּת הספר. תל-אביב, תרצ“א-תרצ”ב. 14–18 עמ' בכל חוברת. (פירוט קודס: מס' 229)

קמא) גדיים א. ‘שתי מעשיות’. מאת זלמן לייבוביץ [אריאל], ציירה [ביאנקה הוֹרן].

קמב) גדיים ב. ‘הסנוּניוֹת. הכלב והעגלון’. מאת ישראל דושמן.

קמג) גדיים ג. ‘שתי אגדות’. מאת יצחק ספיבק.

קמד) גדיים ד. ‘בין ענפי הרימון’. מאת אליעזר שׂמאלי.

קמה) גדיים ה. ‘לא לחינם נבח הכלב’. מאת ז' לייבוביץ [אריאל].

קמו) גדיים ו. ‘המלך החולה ושלושת בניו’. מאת בנציון רסקין.

קמז) גדיים ז. [חסר]

קמח-קנ) ‘הלבנון’. ציורי מסע מאת רפאל סברדלוב. 72 עמ', עם תמונות.

קנא) גדיים ח. ‘שלושה זוגות נעליים’. מעשיה הולנדית, תר' אסתר בליי.

קנב) גדיים ט. ‘הדייגים הקטנים’. מאת צבי ליברמן [לִבנֶה].

קנג) ‘נשמת המכּבּי’. מחזה מאת יהוּדה בּוּרלא.

קנד) גדיים י. ‘אגדות רוסיות’. מסופרות על־ידי אשר ברש.

קנה) גדיים יא. ‘גמי הקטן. הדב העצלן’. עיבּדה חנה עירונית.

קנו) ‘הנביאים’. מאת שלמה מינץ. 34 עמ'.

קנז) גדיים יב. ‘ילדים בחוף תל־אביב’. שירים מאת שמואל בס.

קנח-קס) ‘מימי הילדות’. סיפורים מאת חיים דב שחר. ציירה גניה מייזליס. 94 עמ', בניקוד.

קסא) גדיים יג. ‘מעשה באלף בית’. מאת אשר ברש, על־פּי רחל לוּריא.

קסב-קסג) ‘עודד הנודד’. מאת צבי ליברמן [לִבנֶה]. 36 עמ'. (המשך הפירוט: מס' 262)

252. עֹפֶר. ספריה מנוקדת לילדים. תל־אביב, דביר, תרצ“א-תרצ”ד. 16 עמ' בכל חוברת. (פירוט קודם: מס' 227)

סד) ‘הכותל המערבי’. אגדה מאת י"ח רבניצקי.

סה) ‘אפרים בעל האופנים’. מאת ישראל דושמן.

סו) ‘חג החתונה’. מאת יהודה שטיינברג.

סז) ‘גשמי ברכה’. מאגדות ארץ־ישראל, מאת י"ח רבניצקי.

סח) ‘כתמי הדיוֹ’. מאת ישראל דושמן.

סט) ‘רבּי קלונימוס בעל הנס’. מאת י"ח רבניצקי.

ע) דבלי כתונת'. אגדה מאת י"ח רבניצקי.

עא) ‘הבּרקת’. מאת ישראל דוּשמן.

עב) ‘הזבובה העזובה’. מאת ישראל דושמן.

עג) ‘גבי הורס הקנים’. מאת ישראל דושמן.

253. אמנות. ספריה מנוקדת לבני־הנעורים. תל־אביב, תרצ"א. עם ציורים. (פירוט קודם: מס' 217)

א) ‘המכשפה מפריס’. מאת ויקטור הוגו. תר' יעקב שטיינברג. א-ג. 797 עמ'.

ב) ‘אנו עולים להימלַי’. מאת דהַן גופל מוקרג’י. תר' יצחק למדן, 120 עמ'.

254. אמנים עברים. מאת צבי שרפשטיין. ניו־יורק, שילֹה, תרצ"א. בניקוד, עם ציורים.

א. יוסף ישׂראלס. 21 עמ‘. ב. שמואל הירשנברג. 16 עמ’. ג. א"מ לילין. 16 עמ'.

255. הבימה הקטנה. מחזות לילדים מאת שמואל בלנק. ניו־יורק, שילֹה, תרצ“א-תרצ”ב. 24–26 עמ' כל חוברת. בניקוד.

א) ילדי ירושלים: חזיון לחנוּכּה. ב) אֵם קטנה: חזיון לחנוכה. ג) בלילה ההוא: קומדיה לפורים.

256. מחזות לחנוכה. מאת עזריאל נתן פרלברג. ניו־יורק, נוֹעַר, תרצ"ב. 36 עמ' בכל חוברת. בניקוד.

א) המנצחים. ב) העיוֶרת.

257. ‘ילדי הגאולה’. מחזה מאת חיים לבנון. קישינב, טכניק, תרצ"ב. 32 עמ', בניקוד.

[“בקרוב יופיע: ‘השומר’, מאת הנ”ל". לא הופיע]

258. ספריה לילדי ישראל, בעריכת יהודה ורשביאק. ורשה, נ' שפירא, תרצ"ב.

א) ‘עת לצחוק’. לקט בדיחות. עיבד י' ורשביאק. 16 עמ', בניקוד.

259. מגילות לבתי הספר. תל־אביב, אמנות, תרצ“א-תרצ”ג. 20–30 עמ' בכל חוברת. מהן מנוקדות ומצוירות. (פירוט קודם: מס' 234)

(חוברת יא-לד וכן האחרות שתוכנן לימודי מובהק, ראה: נספח ב, מס' 85)

לה) ‘רבי עקיבא’. מאת ש' בן־ציון.

מ) ‘הטחנה’. פּוֹאֶמה מאת יעקב לרנר.

מא) ‘הקבצן העיוֵר’. מאת אליהו מַידניק. (ראה מס' 28 ט)

מב-מג). א. ‘זקנים’; ב. ‘יקותיאל’, מאת ש' בן־ציון.

מד) ‘אגדת הסופר’. מאת ש"י עגנון.

מה) א. ‘משיח’; ב. ‘הנדבה’. מאת דוִד פרישמן.

מו) ‘גניזה’. מאת דבוֹרה בָּרוֹן.

מז) א. ‘דבורה אשר מתחת התומר’; ב. ‘תחת עץ החיים’. מאת ב"ז הרצל, תר' דוִד פרישמן.

מח) א. ‘חלדי וברורית’; ב. ‘שׂשׂוֹן תחת אֵבל’. מאת זאב יעבץ.

מט) א. ‘שפע’; ב. ‘בנגב’. מאת משה סטבסקי [סתוי].

נ) א. ‘כי טוב’; ב. ‘מטפחת’. מאת משה סטבסקי [סתוי].

נא) א. ‘בשביל המשיח’; ב. ‘אגדוֹת’. מאת דוִד פרישמן.

נב) ‘יתומים’. מאת שלום אש.

נג) ‘אמתחת הקמח’. מאת ש. אנ־סקי, תר' אברהם שלונסקי.

נד) ‘מעבר לסמבּטיוֹן’. פּוֹאֶמָה מאת יעקב כהן.

נה) א. ‘יציאה’; ב. ‘בריחה’. מאת מיכה יוסף ברדיצ’בסקי.

נו) ‘הבורח’. מאת משה בן־אליעזר.

נז) א. ‘זקנות’; ב. ‘הניגון’, מאת דוד שמעונוביץ [שמעוני]. צייר נחוּם גוּטמן.

ס) ‘התרנגולת הצהובה’. מאת משה סטבסקי [סתוי].

סא) ‘טיול בקליפורניה’. מאת א' גרובה, תר' חיים בוגרשוב [בוגר].

סב) ‘מסע בֶּנַרֶס’. מאת ג’ון גנטר, תר' יחיאל יחיאלי.

סג) ‘ארץ האש’. מאת צ’רלס דרוין, תר' מרדכי אזרחי.

סד) ‘טיול ביהודה’. מאת חיים בוגרשוב [בוגר].

סה) ‘נסיעתי על פני החידקל’. מאת א' גויר, תר' יחיאל יחיאלי.

סו) ‘חיפושית פרעה’. מאת יוסף עזריהו.

סח) ‘יוני דואר’. מאת ארנסט סיטון תומפסון, תר' ח"נ שפּירא.

סט-עא) ‘מהו חשמל?’ מאת צ’רלס גיבסון, תר' י"ח צביאלי.

עב) ‘מהיַנג־צה־קיאנג עד ההוּאנג־הוֹ’. מאת א' טפל.

עג) ‘בארץ מקורות הירדן’. מאת נחום גבריאלי.

עד-עה) א. ‘ציפור דרור’; ב. ‘החוחית’. מאת יהושע מרגולין.

עו) ‘הקרפדה’. מאת יהושע מרגולין.

עז-עח) ‘צבעי מגן’. מאת ל' שטאם.

עט) ‘האנפית’. מאת י' צייד [פסבדונים]. תר' מכתב־יד יהושע מרגולין.

פ) ‘משורר האביב (עפרוני השדה)’. מאת י' צייד, תר' יהושע מרגולין.

פח) ‘הארבה’. מאת משה סמילנסקי.

פט) ‘חוָג’ה נַזר’. מאת משה סמילנסקי.

צ) א. ‘הרב והאורח’. ב. ‘מעשה חוטב העצים’. מאת ש"י עגנון.

צא) ‘הפחידה’. מאת יוסף וַייץ.

צב) ‘גשמים’. מאת ז׳ אריאל ונחום טל.

צג) ‘ספר הבלדות’. מאת שאול טשרניחובסקי. 56 עמ'.

קא) ‘מתנת הים’. מאת חנה אמתית.

קב) ‘סביבון לחנוכה’. מאת חנה אמתית. (המשך הפירוּט: מס' 304)

260. מולדתנו. ספרית ארץ־ישראל לילדים. ירושלים – תל-אביב, קרן קיימת לישראל ו’אמנות‘, תרצ“א-תרצ”ב. 32–38 עמ’ כל חוברת. בניקוד.

א) ‘יוסי נוסע לארץ־ישראל’. מאת יעקב פיכמן, צייר [א' פלדמן].

ב) ‘הפרש הפלאי’. מאת יחיאל הילפרין, צייר (נחום גוּטמן].

ג) ‘מעשה ברועה ערבי’. מאת מרדכי חריזמן. צייר [חג-ג]

ד-ה) ‘יוסי בתל־אביב’. מאת יעקב פיכמן. צייר [ח.ג-ג]

ו) ‘נחלת ראובן’. מאת ש' בן־ציון. צייר [נחוּם גוּטמן].

ז-ח) ‘ארבעת המינים’. מאת יהושע מרגולין. צייר [א' פלדמן]

ט) ‘על פני ים כנרת’. מאת נחום גבריאלי. צייר [נחוּם גוּטמן].

י) ‘מגני שדה וכרם’. מאת יעקב פיכמן. צייר [נחוּם גוּטמן].

יא) ‘אדם ובהמה’. מאת אליעזר שמאלי. צייר [נחוּם גוּטמן].

יב) ‘גיבורי כפר־תבור הקטנים’. מאת מרדכי חריזמן, צייר [נחוּם גוּטמן]. 40 עמ'. (המשך הפירוט: מס' 314)

261. לנוער. ספרית ארץ־ישראל. תל־אביב, אמנות, תרצ“א-תרצ”ג. (פירוט קודם: מס' 215)

כה) ‘נהלל’. מאת שמואל דיין. 83 עמ'.

כו) ‘מחנה יהודה (מושב יהודי תימן)’. מאת מרדכי חריזמן. 84 עמ'.

כז) ‘גולת תימן’. מאת אברהם טביב. 86 עמ'.

כח) ‘הכרמל’. מאת עקיבא אטינגר. 110 עמ'.

כט-ל) ‘השומר’. ערך עבר הדני. 152 עמ'.

לא) ‘יסוד המעלה’. מאת משה דוִד שוב. 87 עמ'.

לב-לג) ‘חסידי אומות העולם במבשרי התחיה’. מאת נתן מיכאל גלבר, 160 עמ'.

לד) ‘עין חרוד’. מאת נחום בנארי. 90 עמ'.

לה) ‘דת ומולדת (החרדים בבנין הארץ)’. מאת אלתר יעקב שחראי. 80 עמ'.

לו) ‘חיפה’. מאת קדיש יהודה סילמן. 80 עמ'.

לז) ‘האוניברסיטה שלנו’. מאת יוסף קלוזנר. 88 עמ'.

לח) ‘שבי תימן’. מאת אברהם טביב. 86 עמ'.

לט) ‘פרדס וגן’. מאת יוסף וַייץ. 72 עמ'.

מ-מא) ‘עבר הירדן’. מאת נחום סלושץ. 120 עמ'.

מב) ‘אוכלוסי עבר הירדן וחייהם’. מאת אליהו אפשטיין [אילת]. 74 עמ'.

מג-מה) ‘טל ומטר’. מאת נתן שלם. 146 עמ'.

מו) ‘בית שאן ובנותיה’. מאת יוסף וייץ. 87 עמ'. (פירוט נוסף: מס' 302)

262. קופת הספר, תל־אביב, תרצ“ב-תרצ”ד. (פירוט קודם: מס' 251)

קסד) גדיים יג. מעשה באלף־בית, מאת אשר ברש, על־פי רחל לוריא. 12 עמ', בניקוד.

קסה) ‘מעשה בשליח־ציבּוּר שעשה בחכמת הדיבור’. מאת ש' בן־ציון. 20 עמ', בניקוד.

קסו) ‘הנער ושבועתו’. מאת מרדכי מיכאלי. 8 עמ‘, בניקוד. קסז-קע) ‘הטייסים הצעירים’, מאת מ"א ויסבין, תר’ ישראל פישמן. 89 עמ'. עם ציורים.

קעא) ‘גדיים’ יד. ‘החתול ומורהו’, מעשיה בחרוזים מאת יחזקאל סן. 13 עמ', בניקוד.

קעב) ‘הכנור’, מאת צבי ליברמן (לבנה). 16 עמ', בניקוד.

קעג) גדיים טו. ‘אנפה וגטי. מעשה בפיל’. תר' מרדכי אזרחי. 14 עמ'. עם ציורים.

קעד) גדיים טז. ‘אדמוני; מעשה בעופר אילים’. מאת צ' רוברטס, תר' מרדכי אזרחי. 13 עמ', בניקוד.

קעה) גדיים יז. ‘זה לא עסקי (מעשה בחפרפרת)’. עיבד ז' אריאל. 14 עמ', בניקוד. מצויר.

קעו) ‘המהפכה בעוף’. אגדה אלגורית מאת יהודה בורלא. 29 עמ', בניקוד.

קעז) גדיים יח. ‘ניני ונינה; מעשה בעגל ועגלה’. מאת זלמן רוזנטל. 13 עמ', בניקוד.

קעח) גדיים יט. ‘גאולת הקרקע’, סיפור מאת צבי ליברמן [לבנה]. 14 עמ', בניקוד.

קעט) גדיים כ. ‘מי קסמים’, מאת מכס נוֹרדוֹי, תר' [אנוֹנימי]. 15 עמ', בניקוד.

קפ) ‘בלק הקטן’. מאת ז’ן מסי, תר' מרדכי אזרחי. 30 עמ', בניקוד.

קפא) ילדי עמים א. ‘קַנק, האסקימוֹ הקטן’. עיבד ב' פליכּס [אשר ברש]. 17 עמ'.

קפב) ‘גיבּוֹרי צדקה’. מאת אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ. 21 עמ', בניקוד.

קפג) ילדי עמים ב. ‘ברקאי, הנער האינדי’. עיבד אריה לרנר. 17 עמ'.

קפד) גדיים כא. ‘שלוש החידות’. אגדה טירולית, תר' מ – ב. 14 עמ'.

קפה) גדיים כב. ‘חכמת השפן’. 3 סיפּוּרים מאת רחל ניומן. 14 עמ'.

קפו-קפז) ‘פריטיוף ננסן’. מאת פריץ וַרטנוַילד, עיבד יצחק סלע, 61 עמ'.

קפח) ‘משה ג’ח’, מאת איזק מאיר דיק, עיבד אברהם אברונין. 29 עמ', בניקוד.

קפט) ‘עמרה בת השייך, הילדה הערבית’. עיבד אריה לרנר. 17 עמ', בניקוד.

קצ) גדיים כג. ‘השקל הכשר’, אגדה נורבגית, עיבד אשר ברש, 14 עמ', בניקוד.

קצא-קצב) גדיים כד-כה. ‘נֶלו וכלבו’, מאת אוּאִידה [מרי לוּאיז דֶה רַמי], תר׳ אפרים שמואלי. 16 עמ'.

263. עביבִים. סיפורים מאת אליעזר שמאלי, צייר ישראל פלדי. תל־אביב, ספרות, תרצ“ג-תרצ”ד, 8 עמ' מנוקדים בכל חוברת.

א) החמור והארנבת; ב) הדבורה והכרכום; ג) צבי והנחליאלי; ד) פטריות בגורן; החלזוֹן והעוֹרב; ה) פּרפּר הכּרוּב; עמוס והפרפר; ו) ידידי הגִנה; הקרפּדה והשלשוּל; ז) הסנוניות שעפו באוירון. (יצאו גם בכרך אחד)

264.' טשקנט עיר הלחם‘. מאת אלכסנדר נברוב [סקובלב]. תרגם אברהם שלונסקי. תל־אביב, מצפה, תרצ"ג. 192 עמ’.

265. פעם אחת. מעשיות כתובות בידי לוין קיפניס. ציירה גניה מַיזליס. תל־אביב, שטיבל, תרצ"ב. 8 עמ' בכל חוברת, בניקוד.

א) התיש שהלך. ב) מעשה נסים. ג) החתול הרמאי. ד) העורב ביום משפט. ה) החתול, התיש והאיל. ו) בבית החורף. ז) השועל המבקש מקום לינה. ח) הפיל; התנין והשועל. ט) העני והארנבת. י) ארבע החיות ובן־האדם. – (יצאוּ גם בכרך אחד)

266. עוד פעם. סיפורים מעובדים בידי לוין קיפניס. ציירה איזה הרשקוביץ. תל־אביב, שטיבל, תרצ"ג. 8 עמ' בכל חוברת, בניקוד.

א) הכַּוְרן והדב. ב) הארנבת והכרוב. ג) מעשה בחתלתול. ד) שני העכברים. ה) לבנה וגוריה. ו) השפן הקטן. ז) האפרוח אולי חפצתי. ח) שִיק־שְריק. ט) הרוח. י) מלוכה. – (יצאוּ גם בכרך אחד)

267. ‘משחק פורים’. מאת לוין קיפניס, צייר נחום גוטמן. תל־אביב, שטיבל, תרצ"ג. 16 עמ', בניקוד.

268. ספריה לילדים. בעריכת לוין קיפּניס. מדרגה א. תל־אביב, שטיבל, תרצ"ג. 8 עמ' בכל חוברת, בניקוד.

א) ‘מאין באים המים’. מאת אהרן פישקין, צייר צבי גולדין.

ב) ‘מעשה באפון’. מאת עליזה כהן, צייר צבי גולדין.

ג-ד) ‘על ענן כביש’. מאת אנדה פינקרפלד [עמיר], צייר נחום גוטמן.

ה) ‘הקוף והתנין’. עיבד מ"ז ולפובסקי, צייר צבי גולדין.

ו) ‘אבל הביבר’. מאת מרים פולק, צייר צבי גולדין.

ז) ‘מעשה בעדר עזים’. תרגם יש"י אדלר, ציירה גניה אחאית.

ח) ‘מחול הפרפרים’. מאת ישראל דושמן, צייר צבי גולדין.

ט) ‘קללת הזהב’. עיבד זלמן אריאל, צייר צבי גולדין.

י) ‘הרוח הקורא בספרים’. מאת א"ז בן־ישי, צייר נחום גוטמן.

269. ספריה לילדים. מדרגה א. [סידרה 2]. תל־אביב, שטיבל, תרצ“ג-תרצ”ד, 8 עמ' בכל חוברת, בניקוד.

א-ב) ‘על ענן כביש’. מאת אנדה פינקרפלד [עמיר], צייר נחום גוטמן. [מהדורה ב. ראה לעיל]

ג) ‘החידה’. מאת ישראל דושמן, ציירה גניה אחאית [שציירה גם את כל החוברות הבאות].

ד) ‘מעשה בשני דגים אדומים’. מאת קלרה [הפנר].

ה) ‘הנגר הקטן’. מאת משה אהרן ביגל [אביגל].

ו) ‘התרנגול והכלב’. תרגמה חנה עירונית.

ז) ‘קן הצִפּוֹר’. עיבד זלמן אריאל.

ח) ‘מרים והשמש’. מאת פאוּלה דֵהמל, תר' ש"ח ברכוז.

ט) ׳השפן הפחדן‘. תר’ יש"י אדלר.

י) ‘שלוש אניות’. מאת אהרן פישקין.

270. ספריה לילדים. מדרגה ב. תל־אביב, שטיבל, תרצ"ג, 8–16 עמ' כל חוברת, בניקוד.

א) ‘עין הנעורים’. מאת מרדכי מיכאלי.

ב) ‘בת־המלך והענק’. מאת מרדכי מיכאלי.

ג) ‘לא קבצנית’ מאת נח טמיר. צייר נחום גוטמן.

ד) ‘טיפּוֹת הגשם’. מאת סופיה רינהיימר, תרגמו יש“י אדלר וש”ח ברכוז. צייר נחום גוטמן.

ה) ‘מוֹת הגדיה’. מאת פטר רוזגר. תר' ש"ח ברכוז, צייר נחום גוטמן.

ו) ‘מלך הנשרים’. אגדה קוקזית. עיבד יצחק ספיבק, צייר נחום גוטמן.

ז) ‘נס הרצל’. חזיון בשלוש מערכות מאת שמואל בס.

ח) ‘פּוּטי’. מאת צבי ליברמן [לבנה]. צייר צבי גולדין.

271. מנחה לנוער. ספריה לבני־הנעורים. תל־אביב, שטיבל, תרצ“ג-תרצ”ד.

א) ‘סיפּוּרים לנערי ישראל’. מאת מרדכי בן־עמי. [אלתר, איציק, תר' מרדכי אזרחי; בן יחיד, תר' ש. הרברג; הודל הרוכלת, תר' אברהם שלונסקי]. 189 עמ'.

ב) ‘הרפתקאותיו של דן’. מאת צבי ליברמן (לִבנה]. 159 עמ'.

ג-ד) ‘אנשי בראשית’. מאת אליעזר שמאלי. א-ב. 340 עמ'.

ה-ו) ‘המלך מתיא הראשון’. מאת ינוש קורצ’ק. תר' יוסף ליכטנבום. א-ב. 379 עמ'.

ז) ‘המלחמה לאש’. מאת אנרי ז’וֹזֶף רוני, תר' נתן אלתרמן. 240 עמ', עם איורים.

ח) ‘פנג הלבן’. מאת ג’ק לונדון, תר' מרדכי אבי־שאול. 216 עמ'.

ט) ‘כריסטוף קולומבוס’. מאת יעקב וַסרמן, תר' דב קמחי. 218 עמ'.

י) ‘חומת אגריפס’. סיפור היסטורי מאת יעקב חורגין. 182 עמ'.

יא) ‘באהלי מדבר’. סיפורים מאת עזיז אפנדי [פסח בר־אדון]. 206 עמ', עם ציורים.

יב) ‘מבּבל לירוּשלים’. סיפּוּר היסטורי מאת צבי ליבּרמן [ִלבנה]. 176 עמ'.

272. שירים לילדים לקול ולפסנתר, מאת אנדה פינקרפלד [עמיר], מוסיקה מאת מנשה רבינוביץ [רבינא]. תל־אביב, הנגון, תרצ"ג. 16 עמ', בניקוד.

273. הילד. סיפורים מאת בנציון רסקין, צייר נ' פַלי. תל־אביב, תרצ"ג.

א) ‘הגמל’. 24 עמ', בניקוד.

[“עומדים להופיע: 1) הילד וככר הלחם; 2) הילדה והאפרסקים; 3) הנחש והצפרדע; 4) הילדה שתעתה; 5) התרנגול והתרנגולת; 6) הדב; 7) הדב והשועל; 8) הזקן והזקנה; 9) ארנב קצוץ זנב”. הספרונים לא יצאו, כנראה].

274. סיפּוּרים יפים, מאת חיים אברהם פרידלנד. קליבלנד, אוהיו, 80 חוברות, תרצ“ג-תרצ”ח. 10–16 עמ' כל חוברת, בניקוד, עם איורים והסברי מלים באנגלית.

א) מעשה בחתול קטן; ב) המכבה; ג) זמזום; ד) הכדור המדַבֵּר; ה) אל שפת הים; ו) זמירים; ז) עליזה קוראת ספר; ח) בקרון; ט) הסעודה; י) המפלצת; יא) אורות מאופל; יב) התהלוכה; יג) מרבקה עד רבקה; יד) בר־מצוה; טו) על־יד התיאטרון; טז) בוקר אחד; יז) בגן; יח) כנפים; יט) הפרפר; כ) מתנה; כא) לפנים בספרד; כב) על המים; כג) בטנים; כד) פיגלה בת החזן; כה) זו תורה וזו שׂכרה; כו) כדור הזהב; כז) ברחובות בוסטון; כח) בחנות של אבא; כט) זוזיק; ל) אֵם הבנים שמחה; לא) היא חפצה ללכת הביתה; לב) בא על שכרו; לג) מר פֶפרל; לד) הדוֹד; לה) זרדים; לו) הטעות; לז) מחבואים; לח) מעילי גשם; לט) המורה החדש; מ) ודוִד לא ידע; מא) דגים; מב) מעשה בילד שלא אהב לאכול תרד; מג) הפרופיסור הזריז; מד) זזה; מה) שכן; מו) המריבה; מז) הגאוֹן מוִילנה; מח) מעשה בתרנגולת; מט-נ) המשַׂחק הקטן מהוֹליווּד; נא) ואהבת לרעך; נב) הגחליליוֹת; נג) נוֹחַם; נד-נה) דוקטור סיגל; נו) הפוֹנוֹגרף לא שר; נז) הכבוד האחרון; נח) הילדים צוחקים לו; נט) הבוקר אור; ס) מתנות חתונה; סא) גדליה השַמש; סב) מפוֹרטוּגל עד הולנד; סג) שרשרת הזהב; סד) זיפי מתגלח; סה) זיפי מעורר את כל הרחוב; סו) זיפי מפחיד את השוטר; סז) זיפי מנהל מקהלה; סח-סט) זיפי בתיאטרון; ע-עא) מעשה בשתי עזים; עב) מעשׂה בבוּבּה; עג) מעשׂה בילד שחזר אחרי אִמוֹ; עד-עז) אל מחנה הקיץ; עח-פ) אל ערבוֹת יריחוֹ.

275. ‘צחוק מארץ־ישראל’. מהתלות ובדיחות מאת דניאל פרסקי. תל־אביב, ארץ, תרצ"ג, 32 עמ'.

276. ‘קורותיו המוזרים של דני מור’. מאת שלמה בן־ישראל, ציירה מרים יוחאי. תל־אביב, ספריה לנוער ‘הרפתקאות ונסיעות’, תרצ"ג. חוברות א-ד [לא נשלם], 128 עמ'. (מהדוּרה שלמה: מס' 628).

277. ‘השקר ובת־זוגו בהתיבה’. סיפור במחזות ובציורים מאת זאב אבן־ספיר. ירושלים תרצ"ג. 16 דף.

278. ‘אברהם ושלושת המלאכים’. אוֹפֶּרה לילדים במערכה אחת. המלים לוין קיפניס, מוסיקה יוסף ביאלסקי. לונדון, תרצ"ג 26 עמ', בניקוד.

279. ‘החשמונאים’. חזיון מאת מ.א.ה. [פסבדונים]. וילנה, גימנסיון תוּשיה, תרצ"ג. 16 עמ'.

280. ‘דם ודין’. סיפור מימי עלילת הדם מאת מאיר ריבקין, תר' והתקין לבני הנעורים ק“י סילמן. תל־אביב, דביר, תרצ”ג. 183 עמ', בניקוד.

281. ‘חמור קטן’. 10 שירים לילדים עם הוראות למשחקים ריתמיים מאת תרזה גוֹיטיין. ירושלים, ריתמוס, תרצ"ג. 24 עמ', בניקוד, עם תווים.

282. ‘בעלי מלאכה וכלי עבודתם’. שיר מאת ישראל דושמן, ציורים מאת לילי צדק. תל־אביב, דביר/אַילה, תרצ"ג. 16 עמ', בניקוד.

283. ‘ספר המטפחת’. לשם ידידי הבחור גדעון שוקן למלאת לו שלוש־עשרה שנה, מאת ש“י עגנון. תל־אביב, תרצ”ג. (נדפס ב־יג טפסים, ובכל עמוד יג שורות).

284. ‘חכמת הבהמות’. מאת אביגדור המאירי, צייר אריה נבון. תל־אביב, ארץ, תרצ"ג. 136 עמ', בניקוד.

285. ‘על נהרות בבל’. סיפור מחיי ישראל בימי קדם מאת לוּאיס ווֹליס, תר' מנחם מבש“ן. תל־אביב, דפוּס ‘הפּוֹעל הצעיר’, תרצ”ג. 141 עמ'.

286. ‘מאי חנוּכּה’. אגדה מאת א“א פיינשטיין. תל־אביב, תרצ”ג, 14 עמ', בניקוד.

287. ‘נרות חנוכה’. מחזה מאת אנדה פינקרפלד [עמיר]. ירושלים, קרן קימת לישראל, תרצ"ג. 8 עמ'.

288. חזיונות לקטנים. מאת קדיש יהודה סילמן. ירושלים, תרצ"ג. 18 עמ' בכל חוברת, בניקוד.

א) סיפור חנוכה. ב) מרדכי והמן.

289. ‘חיים נחמן ביאליק, חייו ומעשׂיו’. מאת יעקב פיכמן, תל־אביב, מחלקת החינוך, תרצ"ג. 46 עמ'. בניקוד.

290. ‘שירים ופזמונות לילדים’. מאת חיים נחמן ביאליק. צייר נחום גוטמן. תל־אביב, דביר, תרצ"ג. 134 עמ', בניקוד.

291. ‘חופים’. שירים מאת שמואל בס. תל־אביב, שטיבל, תרצ"ג. 93 עמ', בניקוד.

292. ‘נס הרצל’. מחזה מאת שמוּאל בּס. תל־אביב, שטיבּל, תרצ"ג. 16 עמ', בניקוּד.

293. לַכֹּל. ספריה לנוער ולעם. תל־אביב, אמנות, תרצ"ג.

א-ב) ‘תומס אדיסון, האיש ופעלוֹ’. מאת ג’ורג' סנדס באירן, תר' משה בן־אליעזר. 242 עמ'.

ג) ‘דוִד לייב מגדבורגר, תמונות מהגֶטוֹ בפראג’. מאת שלמה כהן, תר' מ"ב לזבניק. 123 עמ'.

ד-ה) ‘ציידי החיידקים’. מאת פול דה קריף. תרגמו: יצחק למדן. [א], מרדכי אזרחי. [ב], 340 עמ'.

294. ‘הרועה בן־הטבע’. מחזה מאת זאב אהרן רסקין. וילנה, במתנו, תרצ"ד. 16 עמ', בניקוד.

295. ‘חנוּכּה בגולה ובארץ־ישראל’. מחזה מאת משה קורנפלד. ניו־יורק, היברו פבּלישינג קוֹמפּני, תרצ"ד. 32 עמ', בניקוד.

296. אוֹרוֹת. ספריה לילדים [בעריכת צבי שרפשטיין]. ניו־יורק, שילה, תרצ“ג-תרצ”ד. 14–16 עמ' בכל חוברת. בניקוד. עם ציורים מאת נטע קוזלובסקי.

א) 'מעשׂה בתינוקות שנשבּוּ". מאת צבי שרפשטיין.

ב) ‘מעשׂה באֵם אחת’. מאת ישראל זאב פרישברג.

ג) ‘שׂיח השושנים והחוחים’. מאת מכּס נוֹרדוֹי, תר' צבי שרפשטיין.

ד) ‘הכרטיס הנוסע’. מאת שמואל ליב בלנק.

ה-ו) ‘החליל’. ‘האוצר’. מאת שמואל גולדפרב.

ז-ח) ‘מי הפלאות’. מאת מכס נורדוי, תר' צבי שרפשטיין.

297. המרכּז לנוער. ספריה מנוקדת [בעריכת ברכה חבס]. תל־אביב, ההסתדרות הכללית, תרצ“ד-תרצ”ה. (חוברות בלא שם מחבר או עורך נכתבו או נערכו ע"י ברכה חבס).

א) ‘הסתדרות העובדים מהי?’ מאת ברכה חבס. 48 עמ'.

ב) ‘תרבות ונוער בהסתדרות’. מאת ברל כצנלסון. 40 עמ'.

ג) ‘חיי אז"ר’. מאת דוד זכאי. 40 עמ'.

ד) ‘תל חי (ילקוט'). 172 עמ’. עם תמונות.

ה) וינא [פרשת מאבקם של פועלי אוסטריה]. מאת ברכה חבס. 71 עמ'. עם תמונות.

ו) ‘ערכים’. מאת יוסף חיים ברנר, ערך מרדכי קושניר (שׂניר). 64 עמ'.

ז) ‘רחל. סיפור חיי המשוררת’. מאת ברכה חבס. 32 עמ'.

ח) ‘חיים ארלוזורוב’. דברי אזכּרה. 95 עמ'.

ט) ‘חזון הרצל’. מבחר דברים. 175 עמ'.

י) ‘מות גבורים’. מאת פאולה ואליש, תר' דֹב שטוק (סדן]. 160 עמ'.

298. ספרית ‘שי’. בעריכת ברכה חבס. תל־אביב, המרכז לנוער, תרצ“ד-תרצ”ה. בניקוד.

א) ‘עת לטעת’. ליקוטים לט"ו בשבט. 16 עמ'.

ב) ‘ביכּוּרים’. 31 עמ'.

ג) ‘גיבּוֹרים קטנים’. סיפורים מחיי ילדים בארץ־ישראל מאת ברכה חבס. צייר נחום גוטמן. 126 עמ'.

ד) ‘ילדי עמל’. סיפורים מחיי ילדים עמלים בעולם. צילם משה מרדכי וורוביצ’יק [רביב]. 78 עמ' [מהדורה מעובדת של חוברת שהופיעה בהוצאת החלוץ, פולין].

ה) ‘לחנוּכּה’. ליקוטים לחג. 64 עמ'.

ו) ‘לבנות ולנטוע’. ליקוטים לט"ו בשבט. 48 עמ'.

ז) ‘הארבּעה מכּנרת’. סיפּוּר מאת ברכה חבּס. צייר נחוּם גוּטמן. 32 עמ'.

299. ‘ויהי היום’. דברי אגדה כתובים בידי חיים נחמן ביאליק, מצוירים בידי נחום גוטמן. תל־אביב, דביר, תרצ"ד. 282 עמ', בניקוד.

300. אַיָלָה. ספריה לשירי ילדים. תל־אביב, דביר, תרצ“ד-תרצ”ה. בניקוד.

א) ‘שירי ילדים’. מאת אנדה פינקרפלד [עמיר]. צייר נחום גוטמן. 112 עמ'.

ב) ‘שירי ילדים’. מאת חיים נחמן ביאליק. המוסיקה יצחק אדל. 20 עמ'. עם תווים.

ג) ‘שירי ילדים’. מאת חיים נחמן ביאליק. המוסיקה גבריאל גראד. 24 עמ'. עם תווים.

301. שֵם. ספריה מנוקדת לילדים. תל־אביב, שטיבל-מצפה, תרצ“ד-תרצ”ה.

א) ‘גִבּוֹרי קדם’. מאת צ’רלס קינגסלי, תר' משה בן־אליעזר. צייר [המחבר). 142 עמ'.

ב) ‘פלח הרמון’. מאגדות העמים ושיחותיהם, מסופרות בידי אשר ברש. 144 עמ'. עם ציורים.

ג) ‘ילדי המים’. מאת צ’רלס קינגסלי, תר' משה בן־אליעזר. צייר [ג’ורג' סופר]. 158 עמ'.

ד) ‘מסעי הנס אוּריָן’. מאת ליזה טצנר, תר' יצחק בן־חוה [עברי]. א-ב. 258 עמ'. עם ציורים.

ה) ‘רֶדִי הזקן’. מאת פרדריק מריאט, תר' נתן אלתרמן. צייר [ג’ון ריי]. 128 עמ'.

ו) ׳הילד האובד‘. מאת ויליאם הנרי הדסון, תר’ שמעון גינצבורג. צייר [ארתור מקורמיק]. 259 עמ'.

ז) ‘מכרות המלך שלמה’. מאת הנרי רַידר הגרד, תר' מ"ז ולפובסקי. 166 עמ', עם ציורים.

ח) ‘הדס’. מאגדות העמים ושיחותיהם, מסופרות בידי אשר ברש. 124 עמ', עם ציורים.

ט) ‘החבצלת השחורה’. מאת אלכסנדר דיומא [האב], תר' יצחק שנהר. 134 עמ', עם ציורים.

י) ‘בת מונטסומה’. מאת הנרי רידר הגרד, תר' מ"ז ולפובסקי. א-ב. 272 עמ'.

יא) ‘הנוֶה במדבר’. מאת תומס מיין ריד, תרגם מ"ז ולפובסקי, צייר [ויליאם הארווין]. א-ב, 268 עמ'.

יב) ‘אוליבר טויסט’. מאת צ’רלס דיקנס, תר' שי [=יצחק שנהר]. 130 עמ'.

יג) ‘מונטה כריסטו’. מאת אלכסנדר דיומא [האב]; תר' אברהם רגלסון, ציירה [מיד שפר]. 151 עמ'.

יד) ‘המלך בּוֹבּ’. מאת תאודור פולבר, תר' אנדה פינקרפלד [עמיר]. 125 עמ', עם ציורים.

טו) ‘בן שבט הַנוָחים’. מאת ג’יימס וִילרד שולץ, תר' מ"ז ולפובסקי, צייר [ג’ורג' וַריאן].

302. לַנוֹעַר, ספרית ארץ־ישראל. תל־אביב, אמנות, תרצ“ד-צ”ו, בניקוּד. (פירוט קודם: מס' 261)

מז-מח) ‘אוטואמנציפציה’. מאת יהודה לאון פינסקר, תר' [אחד־העם], מבוא: יוסף קלוזנר. 111 עמ'.

מט) ‘משה הֶס’. מאת שמריהו גורליק. 77 עמ'.

נ-נא) ‘ירושלים’. מאת חיים בר־דרומא ומשה אבנימלך. 124 עמ'.

נב-נג) ‘הברון אדמונד רוטשילד, אבי הישוב’. מאת אהרֹן חרמוני. 120 עמ'.

נד-נה) ‘עמק החוּלה’. מאת נתן שלם. 132 עמ'.

נו-נז) ‘שבטי ישראל בירושלים’. מאת יצחק בן־צבי. 124 עמ'.

נח-נט) ‘מרחביה’. מאת יוסף רבינוביץ. 130 עמ'.

ס-סא) ‘מקס נורדאו’. מאת מכס בודנהיימר. 109 עמ'. (המשך הפירוט: מס' 354)

303. ספריה מנוקדת. תל־אביב, מצפה, תרצ“ד-תרצ”ה.

א) ‘ינקוֹ הנער ממכסיקוֹ’. מאת רות רֶוַלד, תר' שלמה הרברג. 126 עמ'.

ב) ‘תלמידות’. מאת אלי ברטה, תר' שלמה הרברג. 117 עמ'.

ג) ‘מעשיות סתם’. כתב וצייר רודיארד קיפלינג, תר' אברהם רגלסון. 100 עמ'.

ד) ‘כן היה’. מאת רודיארד קיפּלינג, תר' אברהם רגלסון. 94 עמ'.

ה) ‘חוט הזהב’. מאת נורמן מקלאוד, תר' צֶזוּס [חוה פיכמן], צייר [ג' וטסון]. 108 עמ'.

304. מגילות לבתי הספר. תל־אביב, אמנות, תרצ“ד-תרצ”ה. 20–30 עמ' בכל חוברת. רוּבּן מנוקדות ומצוירות. (פירוט קודם: מס' 259)

קט-קי) ‘שבּת’. ערכו זלמן אריאל ונחום טל.

קיא-קיב) ‘במשפחה’. ערך זלמן אריאל.

קיג) ‘התיירים’. מעשׂיה, עיבד זלמן אריאל.

קיד) ‘הזאב והגדיים’. עיבד זלמן אריאל.

קטו) ‘נרקיס מלך הביצה’. סיפרה חנה אמתית.

קטז-קיז) ‘מעשה בארנבת’. ‘בת גלים’. סיפר ז' אריאל.

קיח-קיט) ‘התרנגול הגיבור’. ‘פרח לב הזהב’. סיפר ז' אריאל.

קכ) ‘שלושה דובּים’. עיבד זלמן אריאל.

קכא) ‘הנסיעה אל הירח’. מאת קרל מיר למגו. תר' רפאל סוֹפרמן.

קכב) ‘החדרים הריקים’. מאת קרל אֶוַלד, תר' יעקב שטיינברג.

קכג-קכד) ‘האגם השקט’. מאת קרל אֶוַלד, תר' יעקב שטיינברג.

קכה) ‘התנשמת והפשוש’. מאת י' צייד, תר' יהושע מרגולין.

קכו-קכז) ‘גמל שלמה’. ‘הצלצל’. מאת פסח אוירבך.

קכח) ‘צפרי שיר: הפשוש’. מאת יהושע מרגולין.

קכט-קנ) [ראה: נספח ב, מס' 74]

קנא) ‘החתלתולה ששכחה איך תשאל אוכל’. מאת בנציון רסקין. (מהדורה א: מס' 120 ה)

קנב-קנג) ‘הפרה ועגלתה’. ‘השמים נופלים’. סיפר ז' אריאל.

קנד) ‘מי שטרח בערב שבּת יאכל בשבּת’. סיפר ז' אריאל.

קנה) ‘החתלתולה וזנבה’. סיפר ז' אריאל.

קנו) ‘הארנבת הגיבורה’. מאת דמיטרי מאמין־סיביריאק, תר' ש' קריפץ. (מהדורה א: מס' 72 כב)

קנז) ‘בחצר’. מאת זלמן אריאל.

קנח) ‘ברית מילה’. מאת שאול טשרניחובסקי.

קנט-קס) [חסר]

קסא) ‘בת המלך והגיבן’. מאת א"ל בן־צבי.

קסב) ‘סיפור בלי סוף’. מאת ל' אחי־יעקב [פסבדונים].

קסג) ‘הדייג ודג־הזהב’. מאת האחים גרים, עיבד ז' אריאל.

קסד) ‘גרגר כביצת התרנגולת’. מאת לב טולסטוי, עיבד ז' אריאל.

קסה-קסו) ‘הפרח הקטן. הפרפר בכלא. שירת הזמיר’. מאת ה"כ אנדרסן.

קסז) ‘מעשה בבן סוחר’. מאת ש' קריפץ. (מהדורה א: מס' 72-לא)

קסח) ‘העז החכמה. מעשה בשלוש עזים’. סיפר ז' אריאל.

קסט) ‘חנן הגנן. אגדת הרקפת’. מאת ז' אריאל.

קע) ‘חוני המעגל’ (מן האגדה). ‘האורח’, מאת נחמן קרוכמל.

קעא) ‘הסעודה הנפלאה. כוכבים נופלים’. מאת האחים גרים.

קעב) ‘רבי חנינא בן דוסא’. (מן האגדה). ‘העיש’, מאת לב טולסטוי.

קעג) ‘שתי צפרדעים’. ממשלי איסופוס.

קעד-קעה) אגדות ומשלים.

קעו-קצג) [ראה נספח ב, מס' 107]

קצד) ‘דורון’. מאת דוד שמעונוביץ [שמעוני].

305. ספרית ‘עתוננו’. ירושלים-תל־אביב, תרצ“ד-תרצ”ה.

[א] ‘מאורעות ימימה החכמה’. מאת אברהם שוער. צייר נחום גוטמן. 32 עמ', בניקוד.

[ב] ‘גונב הגולפשטרום’. סיפור מדעי פנטסטי מאת ז’ק טודוז, עיבד אברהם אבן־שושן. 109 עמ'.

[ג] ‘מאורעות דוּבּוֹן הקטן’. כתבה וציירה מרי טורטל, תר' אברהם אבן־שושן. 44 עמ', בניקוד.

[ד] ‘דוּבּוֹן והגמד הרשע’. כתבה וציירה מרי טורטל, תר' אברהם אבן־שושן. 48 עמ', בניקוד.

306. ‘ביבי’. מאת קרין מיכאליס, תר' יצחק למדן. ציירה [הֶדוִיג קוֹלין]. תל־אביב, אמנות, תרצ"ה, א-ב. 256 עמ', בניקוד.

307. לפעוטות בפרוטות. חוברות ערוכות על־ידי מרת הרברט סטרנג [=ג’ורג' הרברט אִילי, ג’יימס ל’אסטרנג ורעיותיהם. תרגום אנונימי]. תל־אביב, אמנות, תרצ"ה. 8 עמ' בכל חוברת. בניקוד עם ציורים צבעוניים.

א) מעשה בארבעה דובים רעים. ב) שלושה שפנים קטנים. ג) מעשה בכלבלב. ד) מעשׂה בחתלתול. ה) מעשׂה באוָז קטינא. ו) מעשׂה בעכברבר עליז. ז) תרנגולת אדוּמת כרבולת והב־הב.

308. [מחזות היסטוֹריים]. תרצ"ה, בּניקוּד.

א) ‘דניאל’. עיבד מרדכי עליאש. פרנקפורט, חרמון. 25 עמ'.

ב) ‘מתתיהו ובניו’. מאת יעקב טדה. [חסר מקום דפוס]. 12 עמ'.

309. קום קרא. ספריה על גדולי ישראל מאת רפאל גוטמן. ורשה, פרוגרס, תרצ"ה. 18–22 עמ' בכל חוברת, בניקוד. – א) חוני המעגל. ב) הלל הזקן. ג) רבי עקיבא.

310. ‘הלוֹחמים הקטנים’. קומדיה מאת יהוֹשׂכר כרכי. תל־אביב, תרצ"ה. 31 עמ', בניקוד.

311. ‘החתלתולה שרצתה להיות מלכה’. מאת יגאל כרמי. תל־אביב, תרצ"ה, 20 עמ', בניקוד, עם ציורים.

312. ‘ספרטקוס’. מאת מרסל אוליביה, תר' י“ל ברוך. ת”א, אמנות/עלומים, תרצ"ה, 195 עמ', בניקוד.

313. ‘לידידַי מנוֹער’. סיפורים וזכרונות מאת מאיר דיזנגוף. תל־אביב, תרצ"ה. 76 עמ'. עם תצלומים.

314. מולדתנו. ספרית ארץ־ישראל לילדים. תל־אביב, אמנות, תרצ"ה. 32–36 עמ' בכל חוברת. בניקוד. (פירוט קודם: מס' 260)

יג) ‘הענק הלבן’. מאת מרים זינגר. ציירה [גרטה וולף־קרקאואר].

יד) ‘ברק הסייח’. מאת יחזקאל צבי קלצל. צייר [נחוּם גוּטמן].

טו-טז) ‘רועת האוָזים’. מאת יוסף וַייץ. צייר [נחום גוטמן].

יז) ‘המטמון’. מסיפורי חלוץ העמק. מאת נחום גבריאלי.

יח) ‘גבעת הילדים’. מאת צבי ליברמן [לִבנה]. צייר (נחום גוטמן]. (המשך הפירוט: מס' 355)

315. ‘ספר תמוּנוֹת לבתי ספר וּלבתי אב’. חרוּזים: שמאי פּינסקי. עם ציוּרים. ורשה, אחיספר, [תרצ"ה?]. 32 עמ', בניקוְד.

316. ספריה לילדים, מדרגה ב. תל־אביב, שטיבל, תרצ"ה. 12 עמ׳ בכל חוברת, בניקוד.

[נא-סא] סיפורים מאת יעקב פיכמן. צייר נחום גוטמן:

נא) חלומה של רינה. נב) החסידות. נג) לעין גדי (מחזה). נד) ירק לשבועות. נה) יום התעודות. נו) הים, הים. נז) לאחר סער. נח) סוכה למיצי. נט) יהודה המכבי שב למודיעין. ס) סיפורים מחיי הרצל. סא) רבי יהודה הלוי (סיפורים מחייו). – [הסיפורים נכללו בתוך מס' 318 א]

317. ספריה לילדים. מדרגה ב. תל־אביב, שטיבל, תרצ“ה-תרצ”ו. 12–14 עמ' בכל חוברת, בניקוד.

[סב-עא] סיפורים מאת יוסף אריכא, צייר נחום גוטמן:

סב) דייגים. סג) שר הים. סד) האמת והצדק. סה) שלח מצתך על פני הים. סו) האדם. סז) מלאך החופש. סח) נקמת האליל מולך. סט) נשיא השבט. גד) ע) הרועה פלגיאל. עא) תפילה אילמת. (הסיפורים נכללו בתוך מס' 313 ג)

318. ספריה לילדים. תל־אביב, שטיבל, תרצ"ו. בניקוד, עם ציורים.

[א] ׳אל הים‘. סיפורים מאת יעקב פיכמן. צייר [נחום גוטמן]. 127 עמ’.

[ב] ‘יקטן בתל־אביב’. מאת יעקב פיכמן. צייר נחום גוטמן. 112 עמ'.

[ג] ‘כנפי כסף’. סיפורים מאת יוסף אריכא. צייר נחום גוטמן. 132 עמ'.

[ד] ‘כה אמר סבא’. מעשיות מאת לוין קיפניס. צייר נחום גוטמן. 94 עמ'.

[ה] ‘המוקיונים הנודדים’. מאת אלכסנדר קופרין. תר' אברהם קריב. 99 עמ'.

[ו] ‘מעשה השודדים’. מאת קרל צַ’פּק. תר' אברהם קריב. צייר [יוסף צ’פּק]. 96 עמ'.

[ז] ‘מטוס בארץ’. מאת מרים זינגר. תר' שלמה הרברג. 137 עמ'.

[ח] ‘סיפורים’. מאת לב טולסטוי, תר' זלמן אריאל. צייר מ' הס-בן־נתן. 126 עמ'.

[ט] ‘ילדים וילדוֹת’. סיפורים מן השׂדה ומן העיר מאת אנטול פרנס. תר׳ יעקב פיכמן [הסיפור “פועה מבקרת בבית דודתה” תר' אשר ברש]. 69 עמ'.

319. דוֹרוֹת. ספריה היסטורית. תל־אביב, יזרעאל, תרצ“ה-תרצ”ו. בניקוד. (חלקם נדפּס תחילה במס' 110)

א) ‘אגדות ישראל – יציאת מצרים’. עיבד ש' בן־שלוֹם. 80 עמ'. עם ציוּרים.

ב) ‘אהבת ציון’. מאת אברהם מאפו, עיבד א' בן־אורי. מבוא מאת יעקב פיכמן. 168 עמ'.

ג) ‘אשמת שומרון’. מאת אברהם מאפו, עיבד א' בן־אורי. מבוא מאת י' פיכמן. 200 עמ'.

ד) ‘באהלי אשור’. מאת לואיס פנדלטון, תר' א"ל יעקבוביץ [עקביא]. 128 עמ'.

ה) בית אגולר‘. מאת מאיר להמן, תר’ מנחם מבש"ן. 132 עמ'.

ו) ‘בית הלל’. מאת מ' רינג, תר' א' בן־אורי. 136 עמ'.

ז) ‘במבוכה’. מאת יעקב חורגין. 112 עמ'.

ח) ‘בן חור’. מאת לוּ ווֹלס, תר' ח"א דובניקוב. 274 עמ'.

ט) ‘בוסתנאי’. מאת מאיר להמן, תר' [מ' גורפינקל]. 94 עמ'.

י) ‘בר כוכבא’. מאת מאיר להמן, עיבד י"ב לבנר. 116 עמ'.

יא) ‘גיבּוֹרי הגליל’. מאת דניאל מורדובצב, תר' משה בן־אליעזר. 114 עמ'.

יב) ‘דוִד אלראי’. מאת בנימין דישראלי, תר' א' רוזט. 172 עמ'.

יג-יד) ‘דניאל דירונדה’. מאת ג’ורג' אליוט, תר' אהרן אורינובסקי [בן־אור]. 292 עמ'.

טו) ‘האנוסים’. על־פי ‘עמק הארזים’ מאת גרייס אגילר, עיבּד ש"ש קנטוֹרוביץ. 264 עמ'.

טז) ‘הבן האובד’. מאת אליעזר שטיינמן [נדפס בטעות: מאיר להמן]. 64 עמ'.

יז) ‘הגיבּוֹר השבוי ברומא’. מאת לודביג פיליפסון, תר' א"ל יעקבוביץ [עקביא]. 112 עמ'.

יח) ‘הורדוס ומרים’. מאת אהרן אורינובסקי [בן־אור], על פי רקנדורף והבּל. 117 עמ'.

יט) ‘המרד האחרון’. מאת לודביג פיליפסון, תר' א"ל יעקבוביץ [עקביא]. 260 עמ'.

כ-כא) ‘הקנאים הצעירים’. מאת יעקב חורגין. 252 עמ'.

כב) ‘ירושלים בלהבות’. מאת יעקב חורגין. 112 עמ'.

כג) ‘ירושלים וספרד’. מאת לודביג פיליפסון, תר' א"ל יעקבוביץ [עקביא]. 112 עמ'.

כד) ‘לבית ישראל’. מאת מאיר להמן: א) ‘גר צדק’, תר' מ“ז ולפובסקי. ב) ‘האפיפיור היהודי’, תר' א”ל יעקבוביץ [עקביא]. 44+77 עמ'.

כה) ‘מות גיבּוֹרים". מאת יעקב חורגין. 140 עמ’.

כו) ‘מלך ביהודה’. מאת מנחם זלמן ולפובסקי. 132 עמ'.

כז) ‘העיר במצור’. מאת מ"ז ולפובסקי. 124 עמ'.

כח) ‘נר דוִד’. מאת מאיר להמן, תר' מ' גורפינקל. 92 עמ'.

כט) ‘סיפורי פראג’. מאת פלק הילפרין. 100 עמ'.

ל) ‘רבי עקיבא’. מאת מאיר להמן, תר' פלק הילפרין. 192 עמ'.

320. ‘אֶמיל והבלשים’. מאת אֶריך קסטנר, תר' אלתר אילי, ערך אברהם שלונסקי. צייר [ולטר טריאֶר]. תל־אביב, יזרעאל, תרצ"ו. 184 עמ', בניקוד.

321. ‘אֶמיל והתאומים’. מאת אֶריך קסטנר, תר' מ“ז ולפובסקי, צייר [ולטר טריאֶר]. תל־אביב, יזרעאל, תרצ”ו. 189 עמ', בניקוד.

322. חג לי. סיפורים לילדים מאת אברהם סלומון [שׂלמון]. צייר ישראל פּלדי. תל־אביב, ספרות, תרצ״ו. 8 עמ' בכל חוברת, בניקוד.

א) השקד הבוכה. ב) החקלאים הקטנים. ג) בני חורין. ד) המדורה. ה) במעדר ובמגוב. ו) אשרינו. ז) כפות התמרים.

323. סיפורים מאת לוין קיפניס. תל־אביב, שטיבל, תרצ"ו. 16 עמ' בכל חוברת, בניקוד.

א) אגדת הרצל. ב) מעשה הנמל. ג) בארץ נקיונה.

324. ‘גֹרֶן’. שירים לילדי ישראל, מאת שאול טשרניחובסקי. תל־אביב, שטיבל, תרצ"ו. 148 עמ', בניקוד.

325. שירי שאול טשרניחובסקי לאֶחיו הצעירים. ערך והקדים מבוא א' פיטר. ריגה, סקולה, תרצ"ו. 20 עמ', בניקוד.

326. סיפורים מאת ארי אבן־זהב. תל־אביב, יבנה, תרצ"ו. 8 עמ' בכל חוברת, בניקוד.

א) נשמות העצים. ב) קבר אחים.

327. ‘מאורעות דוּבּוֹן הקטן והזאב השוֹדד’. כתבה וציירה מרי טורטל, תר' אברהם אבן־שושן. תל־אביב, יבנה, תרצ"ו. 44 עמ', בניקוד.

328\. שִבּלים. ספריה מצוירת [ע“י ח. גולדברג] לילדים, ורשה-תל־אביב, הוצאת א. גיטלין, תרצ”ו. 62 חוברות. 16–20 עמ' כל חוֹברת, בניקוד. (רוֹב החוברות – הדפּסה חוזרת של מס' 119).

א) הארי בעל הכנפים. ב) הבת החורגת. ג) האַוָז המושיע. ד) ברמין עני אחד. ה) השועל הרשלן והתרנגלת הפקחית. ו) הרחיצה בנהר בלילה. ז) תפוחי החיים ומימי החיים. ח) החתול והשועלה. ט) שלשה אחים. י) עשרה אחים. יא) הפשתה. יב) הפרחים; עלים נובלים. יג) הארי והארנבת. יד) הדייג הקטן; הבהמה, החיה והעוף בחורף. טו) הצב הפטפטן; הילדה והשועל. טז) שך מט; העומד לימין עשוקים. יז) מעשה בשלוש עזים; חמור חסר לב. יח) הרוח הדרומית. יט-כ) איך התוַדעה בת־המלך אל החיים. כא-כב) הצל. כג-כד) החוכר. כה) המלך והאביון. כו) הנחש. כז) חַסן ואליבבא. כח) הציר. כט) מעשה בבת חוטב עצים. ל) כבשׂי הזהב. לא) שׂר־הים ושתים–עשרה בנותיו. לב) בת המלך. לג) חוֹלד שגנב מן הגמדים. לד) כדוּרי זהב. לה) טבעת הברכה. לו) רבי יוסף איש מלוה מלכה ואשמדאי. לז) בנות־המלך בשביה. לח) הירודוט מן הליקורנוס. לט) מעשה בשבעה עורבים. מ) החול. מא) ירחמיאל השוטה. מב) אגוז זהב. מג) זאב בן־חיל. מד) משפט הקוֹף. מה) מי ראש. מו) מעשה בחוצב. מז) ידידים. מח) הכלב והחתול. מט) שרה בת טובים. נ) ברוך הרוכל. נא) שלח לחמך על פני המים. נב) מזל. נג) אח ואחות. נד) החתול והתרנגול. נה) הזמיר. נו) הפרפר והפרח. נז) מעשה בשני גמדים וּבצוֹעני. נח) המכשף ובן האִכּל. נט-סב) ‘הילד והאֵם’. מאת י"ל שטרן, על־פי [אדמונדו דה] אמיצ’יס. – [יצאה גם מהדורה בסדר חוברוֹת שונה]

329. ‘מסעות הפלאים של רבה בר־בר־חנא’. מעובד לפי התלמוד מצויר על־ידי [מאיר] בן־אורי. תל־אביב, ה' לוונשטיין, תרצ"ו. 18 עמ', בניקוד. (מודפס על קרטון, בדפֵּי “לפּוֹרֶלוֹ” [מַפּוּחִית])

330. פּנִינִים. ספריה חדשה לילדים. מעשיות וספורים ממיטב הספרות העולמית, עם ציורים. מתורגמים ומעובדים בידי ל. שפר. תל־אביב, ‘דעת’ (א. הוברמן), תרצ"ו. 16–20 עמ' כל חוברת, בניקוד.

א) ‘גוּליוֶר’ (על־פי יוֹנתן סוִיפט). ב) מעשה בדייג ודגיג (על־פי אלכסנדר פושקין). ג) המלך המשתעמם. ד) מעשה ביתום ובאם חורגת. ה) מעשה באפרוחים וילדים רחמניים.

331. ‘כתבים לנערים’. מאת יהודה גרזובסקי (גור). אביב, ‘ישורון’, תרצ"ו. 91 עמ'.

א. קובץ אגדות; ב. סיפורי הטבע. (נדפסו בראשית המאה בחוברות קטנות)

332. ‘רוֹבּינזוֹן קרוּזָה’. מאת [דניאל דֶפוֹ], עיבד יהודה גרוזובסקי [גור]. תל־אביב, מסדה, תרצ"ו. 79 עמ', בניקוד, עם ציורים. (ראה מס' 14)

333. ‘עולם הפוך’. סיפור מאת י' דומבליאנסקי. קובנה, לנוער, תרצ"ו. 44 עמ', בניקוד, עם ציורים.

334. ‘אלי מלי וצילי מילי’. מאת לוּיס דונלדסון, [תר' אנונימי). צייר מ' ריטר. תל־אביב, אמנות, תרצ"ו, 16 עמ', בניקוד.

335. ‘יבול החיים’. מאת לוּתר בּוּרבּנק, תר' א“ל יעקבוביץ [עקביא]. תל־אביב, אמנות/עלומים, תרצ”ו. א-ב. 372 עמ', בניקוד.

336. הילד הקורא. ספריה מנוקדת בעריכת יעקב פיכמן. תל־אביב, מצפה, תרצ“ו-תרצ”ז. עם ציורים.

א-ב) ‘היתד, או יעל אשת חבר’. סיפור היסטורי מאת ישראל שף. 266 עמ'.

ג) ׳חלום השלושה‘. מאת צבי לִברמן [לבנה]. 144 עמ’.

ד) ‘מסע הבּוּבּוֹת לארץ־ישראל’. מאת אברהם רגלסון. צייר נחום גוטמן. 126 עמ'.

ה) ‘יוסלי’. מאת יעקב דינזון, תר' חיים דב שחר. 124 עמ'.

ו) ‘עולם מדבר’. אגדות מאת הנס כריסטיאן אנדרסן, תר' דבורה לחובר. 94 עמ'.

ז) ‘הפיל’. מאת אלכסנדר קופרין, תר' צֶזוס [חוה פיכמן]. (מכורך עם: “הבית הירוק”. מאת פאולה דהמל, תר' ש"ח ברכוז). 96 עמ'.

ח-ט) ‘בת הקפיטן’. מאת אלכסנדר פושקין, תר' והוסיף מבוא מ"ז ולפובסקי. 242 עמ'.

י) ‘פאול וּוִירג’יניה’. מאת ברנרדין די סן־פיר, תר' אלכסנדר מלחי. 126 עמ‘. [ראה מס’ 118 כא]

יא) ‘ג’ואנה מכסיקנית קטנה. לורי הכושית הקטנה’. מאת אלי ברטה, תר' שלמה הרברג. 52 עמ'.

יב) ‘בלי כוכב’. מאת יהודה בורלא. צייר נחום גוטמן. 162 עמ‘. [מהדורה א: מס’ 201 קה]

יג) ‘שתי אִמות’. מאת יעקב דינזון. תר' שלמה הרברג. 130 עמ'.

יד) ‘הרשלה’. מאת יעקב דינזון. תר' שלמה הרברג. 108 עמ'.

337. ‘סיפורים לרמה’. מאת ימימה טשרנוביץ [אבידר]. צייר נחום גוטמן. תל־אביב, שטיבל, תרצ"ז, 62 עמ', בניקוד.

338. ‘שמעון סביבון’. מאת קדיש יהודה סילמן. ירושלים, תרצ"ז. 15 עמ', בניקוד.

339. ‘סיפורים קצרים’. מאת יוסף ליבנזון. קיידאן [ליטא], תרצ"ז. 60 עמ', בניקוד.

340. הקורא הצעיר, ספריה מצוירת לתלמידים ולנוער. ורשה, אחיעבר, תרצ“ז-תרצ”ח.

[א-י] סיפוּרים מאת יקיר ורשבסקי. תרצ"ז. 16–22 עמ' בכל חוברת, בניקוד:

א) השונא בצע; הלומד מכל אדם. ב) העומד לימין עשוקים; פסק־דין מחוכם. ג) התרנגול השחור; השעון הנפלא בפראג. ד) רומא ויהודה; ר' אבהו מקיסרין. ה-ו) ארבעת השליחים. ז) הפרפר והפרח. ח) שך־מט, אגדת קדם. ט) הספר והחיים, בקצה הספסל הפנוי. י) למרחקים.

[יא-כ] סיפורים מאת נחמן מיפֶלֶב. תרצ"ח. 16–22 עמ' בכל חוברת, בניקוד.

יא) החברים; לוט והשוט. יב) אורי עומד בפִינה; בלי חוטם. יג) בֶּני השובב; כפתור שעשה נקמה בחייט. יד) הכלב בבית־המדרש. טו-טז) המלך הראשון. יז) בבית הסַבּל; ההר והתהום. יח) בֶּלע. יט) הגלוסקה של האם. כ) פרחי עץ החיים.

341. ספריה לילדים [על נושאי בריאות]. ירושלים, הוצאת בית־הבריאות ‘הדסה’ וקופת־חולים, תרצ“ז-תרצ”ט. בניקוד.

א) ‘אני בריא!’ מאת אנדה [פינקרפלד־עמיר], ציירה איזה [הרשקוביץ]. 16 עמ',

ב) ‘אלף־בית של בריאות’. מאת א' אבי־יובל [אבן־שושן]. צייר ח' אפשטיין. 24 עמ'.

ג) ‘זִפתינוֹק’. מאת רבקה דוידית, בעקבות קורני צ’וקובסקי. צייר אריה נבון. 32 עמ'. (מהדורה מורחבת: מס' 615 ו).

ד) ‘למנצח שיר מזמור, לאשר שִׁנָיו ישמור’. מאת א' אבי־יובל [אבן־שושן]. ציורים ר׳ אילני. 23 עמ'. (המשך הפירוט: מס' 425)

342. [חרוזים לילדים], כתב וצייר בר' סרין. תרגם שלמה יהלום. וילנה, הוצאת מרגלית וש׳ קלאצקו. תרצ"ז. – 8 חוברות מצוירות, 12 עמ' כל חוברת, בניקוד;

א) כשאני אהיה גדול; ב) מדוע הכלב כועס על החתול; ג) המתנה של הדוד. ד) מעשה בעכבר וחתול אכזר; ה) מוּ…מוּ… הפרה באחו; ו) משה הסב; ז) בֶּרלי חיוֵר חופר ומאחר; ח) איש־השלג.

343. ‘סִפּוּרַי’. סִפּורים ואגדות על חיי משה עד מתן תורה. מאת זאב חומסקי. פילדלפיה, הוצאת בתי תלמוד תורה המאוחדים, תרצ"ז. 145 עמ', מנוקד ומצויר.

344. ‘מאגדות העמק’. מאת נחום דֹב קרפיבנר. תל־אביב, השׂכלה לעם, תרצ"ז. 22 עמ', בניקוד.

345. ‘ילדי שׂדה’. סיפורים מאת יעקב הלפרן [ניב]. ציירה מקסה נורדוי. תל־אביב, מסדה, תרצ"ז. 63 עמ', בניקוד.

346. ‘המטאטא’. אגדות לט“ו בשבט מאת מאיר הלל בן־שמאי. ירושלים, זרעים, תרצ”ז. 24 עמ', בניקוד.

347. ‘אנחנו’. מסיפורי הגן, מאת אמה לוין [תלמי], צייר בנימין רוזנבוים. ורשה, השומר הצעיר, תרצ"ז. 108 עמ'.

348. ‘אשר סיפרתי לילדתי’. סיפורים מאת יצחק שוַייגר [דמיאל], צייר נחום גוטמן. תל־אביב, יבנה/למען הילד, תרצ"ז. 24 עמ', בניקוד.

349. ‘חגים לילד: אורות המכּבּים. חמישה־עשר בשבט’. שירים־מחזות מאת שמואל בס. תל־אביב, ארץ, תרצ"ז, 24 עמ', בניקוד.

350. ‘עדרים לשייך־אבּרֵק’. שירי רועים. צייר נחום גוטמן. תל־אביב, הנוער העובד, תרצ"ז, 8 עמ', בניקוד.

351. ‘על יד הקַו’. מאת שלמה הללס. תל־אביב, דביר/עופר, תרצ"ז. 78 עמ', בניקוד.

352. ‘הנוטע הקטן’. כעין אגדה מאת צבי ליברמן [לִבנֶה]. ירושלים, קרית־ספר, תרצ"ז. 30 עמ', בניקוד.

353. ‘מעל החרבות’. מאת צבי ליבּרמן [לִבנה]. תל־אביב, מצפה, תרצ"ח. 181 עמ', בניקוד, עם תמונות.

354. לנוער. ספרית ארץ־ישראל בעריכת ברוך בן־יהודה. תל־אביב, אמנות, תרצ“ז-תרצ”ח. בניקוד. (פירוט קודם: מס' 302)

סב) ‘מצדה וגבוריה’. מאת יוסף קלוזנר וחיים בר־דרומא. 82 עמ'.

סג) מפתח לחמישים החוברות הראשונות של ספרית ארץ־ישראל, מאת ברוך בן־יהודה. 70 עמ'.

סד-סה) ‘ירושלים בשיר וחזון’. ערך יעקב כהן. 160 עמ'. (המשך הפירוט: מס' 382)

355. מוֹלדתנוּ. תל־אביב, אמנות, תרצ“ו-תרצ”ח. 28–38 עמ' כל חוברת. (פירוט קודם: מס' 314)

יט) ‘כף־סיידים ושלח’. סיפּּור הגבורה של דגניה, מאת מרים זינגר. [תרגום אנונימי מכתב־יד].

כ) ‘בשער השרון’. מאת א. בר־נתן [=א״א קבק].

כא) ‘החלוץ הראשון’. מאת שלמה הללס.

כב) ‘בנימין זאב הרצל’. מאת מרדכי מיכאלי.

כג) ‘כובשי המולדת’. מאת א. בר־נתן [=א"א קבק].

כד) ‘בעקבות החשמונאים’. מאת א. בר־נתן [=א"א קבק].

כה) ‘קולומבוס איש תל-אביב’. מאת י"צ קלצל. צייר נחום גוטמן.

כו) ‘כיצד היה רפאל לשומר’. מאת א. בר־נתן [=א"א קבק. בעקבות עבר הדני].

כז) ‘בשדה התעלומה’. מאת יוסף וַייץ. (המשך הפירוּט: מס' 394)

356. זכרונות ימי קדם. ספריה היסטורית. תל־אביב, יזרעאל/דורות, תרצ“ז-תרצ”ח. בניקוד.

א) ‘הכובשים הראשונים’. מאת כורש בריידי, תר' אוריאל עקביא. 128 עמ'.

ב) ‘שמש בגבעון דום’. מאת כורש בריידי, תר' אוריאל עקביא. 143 עמ'.

ג) ‘שמשון הגיבּוֹר בילדוּתוֹ’. מאת פלק הילפרין, ציירה בינה גבירץ. 139 עמ'.

ד) ׳אל המלוכה‘. מאת יעקב חורגין. 192 עמ’.

ה) ‘ירבעם ורחבעם’. מאת משה בן־אליעזר. 121 עמ'.

ו) ‘על שׂפת הנילוס’. מאת משה פרידלנדר, תר' אליהו מייטוס. 116 עמ'.

ז-ח) ‘בלשאצר’. מאת ויליאם סטרנס דֵייוִיס, תר' א"ל יעקבוביץ [עקביא]. 424 עמ'.

357. ישראל בגולה. ספריה היסטורית. תל־אביב, יזרעאל/דורות, תרצ“ז-תרצ”ח. בניקוד.

א) ‘חבלי גאולה: שנות הגידול’. על פי מקורות שונים, מאת מ"ז ולפובסקי, 118 עמ'.

ב) ‘חבלי גאולה: שנות הנסיון’. על פי מקורות שונים, מאת מ"ז ולפובסקי. 120 עמ'.

ג) ‘בין חיתוֹ אדם’. מאת יעקב חורגין. 127 עמ'.

ד) ‘בין חיתוֹ אדם: בלב ים’. מאת יעקב חורגין. 128 עמ'.

ה) ‘בין חיתוֹ אדם: הפדות’. מאת יעקב חורגין. 135 עמ'.

ו) ‘שׂר־האוצר היהודי’. מאת מאיר להמן, עיבד ראובן גרוסמן [אבינועם]. 131 עמ'.

ז) ‘סודו של רוטשילד, או הסב ונכדו’. מאת מרדכי חריזמן. 132 עמ'.

ח) ‘משפט הרב’. מאת לודביג פיליפסון, תר' ישראל קרניאלי. 116 עמ'.

ט-י) ‘ילדי הגֶטוֹ’. מאת ישראל זנגויל, עיבד מאיר טשודנר. 153 עמ'.

358. דוֹר התחיה. ספריה היסטורית. תל־אביב, יזרעאל/דורות, תרצ“ז-תרצ”ח. בניקוד.

א) על חוף הירקון. סיפור מהעבר הקרוב מאת משה סמילנסקי. 114 עמ'.

ב) אור מאופל. סיפור מחיי התימנים מאת אברהם מרדכי חריזמן. 105 עמ'.

359. זכרונות בית דוד. על־פי צ“ה רקנדורף, א”ש פרידברג ומקורות שונים. תל־אביב, יזרעאל, תרצ“ח-תרצ”ט. בניקוד.

א) ‘האוצר. מלכים בכלא. המעפילים’. עיבד אליעזר שטיינמן. 152 עמ'.

ב-ג) ‘בני מלכים’. סיפור מימי שיבת ציון, מאת א"ל יעקבוביץ [עקביא]. 268 עמ'.

ד) ‘עזרא הסופר’. מאת לודביג פיליפסון, עיבד מ"ז ולפובסקי. 136 עמ'.

ה) ‘הדגל. החשמונאית האחרונה’. עיבד מ"ז ולפובסקי. 176 עמ'.

ו) ‘בני מלכים’ (ג). מאת א"ל יעקבוביץ [עקביא]. 172.

ז) ‘גִיבּוֹרי החורבן’. עיבד א"ל יעקבוביץ (עקביא]. 160 עמ'.

ח) ‘שלוש מגילות: בימי בר־כוכבא; מלכות תדמור; מלכות ישראל בתימן’ עיבד א"ל יעקבוביץ [עקביא]. 148 עמ'.

ט) ‘פזורי שבטי ישראל’. עיבד ל. אליאב [=עקביא]. 144 עמ'.

י) ‘בימי הביניים’. עיבד א. אליאב [=עקביא]. 144 עמ'.

יא) ‘קידוש השם’. עיבד ל. אליאב [=עקביא]. 144 עמ'.

יב) ‘אוד מוצל מאש’. עיבד ל. אליאב [עקביא]. 136 עמ'.

360. ספריה לכיתה אָלף. מאת ל' אביטל [=קיפניס] וז׳ אריאל. תל־אביב, דביר, תרצ"ח. 4 עמ' בכל חוברת. בניקוד.

א) שאלה ותשובה. ב) הזמיר והצפרדע. ג) אליעזר בא לעזר. ד) חתול מלמד סדר. ה) אב מספר לבנו. ו) הילד הצִפּוֹר. ז) הילדה המבקשת סליחה. ח) הילדים ועץ התאנה.

361. ‘על הארנבת’. מעשׂיות עם ועם, מאת חיים נחמן ביאליק [בעקבוֹת תום זיידמן־פרויד]. ציירה בינה גבירץ. תל־אביב, דביר, תרצ"ח. 32 עמ', בניקוד.

362. ‘מעשיות עם לבני קדם’. מלוקטות ומסוגננות על־ידי יוסף בר“נ מיוחס. תל־אביב, דביר, תרצ”ח. 208 עמי, בניקוד.

363. ‘תחת כנפי הנשר’. סיפור מתקופת הרמב“ם, מאת שׂרה מילר, תר' יוסף בר”נ מיוחס. תל־אביב, דביר, תרצ"ח. 167 עמ', בניקוד.

364. ‘אלמוֹן האובד’. סיפּוּר היסטורי מאת לואי פּנדלטון, תר' יוסף בר“נ מיוּחס, צייר נחום גוטמן. ירושלים, מרכז הסתדרות המורים, תרצ”ח. 116 עמ'. (מהדוּרה א: מס' 12)

365. ‘הלורד הקטן’. מאת פרנסס הוג’סון בֶּרנט, תר' א“ל יעקבוביץ [עקביא]. ציירה בינה גבירץ. תל־אביב, יזרעאל, תרצ”ח. א-ב. 134+154 עמ', בניקוד. (ראה מס' 144ג).

366. ‘שמעון לוחם בארבה’. מאת עבר הדני. צייר נחום גוטמן. תל־אביב, דביר, תרצ"ח. 94 עמ', בניקוד.

367. ‘עמים מסַפּרים’. עיבד יצחק ספיבק. תל־אביב, יבנה, תרצ"ח. 72 עמ', בניקוד, עם ציורים.

368. ‘הכל מן השמש’. סיפורים מאת אהרן פישקין, ציירה בינה גבירץ. קטינה, תרצ"ח. 88 עמ', בניקוד.

369. ‘מיכה הקטן נוסע למושבה’. סיפור בתמונות מאת ברוריה אונא. ירושלים, הוצאת המחברת, תרצ"ח. 13 דף.

370. ‘אלכסנדר זַייד, פרשת חייו’. מאת ברכה חבס. תל־אביב, המרכז לנוער, תרצ"ח. 84 עמ'. בניקוד, עם תצלומים.

371. ‘טללים’. סיפורים, אגדות ושירים, מאת נחום דב קרפיבנר (עם מונוגרפיה קצרה על המחבר מאת יעקב הלפרן־ניב). תל־אביב, המרכז לחינוך, תרצ"ח. 84 עמ', בניקוד, עם תצלומים.

372. אוצר התלמיד. ירושלים, קֹהלת, תרצ“ח-תרצ”ט.

יא) ‘אוצר קַכַמַלְקה’. מאת יעקב וסרמן. תר' מרדכי טמקין. 63 עמ'.

יב) ‘סיפורים מחיי הארץ’. מאת שלמה צמח. 60 עמ'.

373. אֵָיָלָה. שירים לילדים. תל־אביב, דביר, תרצ“ח-תרצ”ט. בניקוד.

[א] ירח פִּקֵח‘. מאת אֶלה וילנסקי [אמִתן]. ציירה גרטה ווֹלף. 38 עמ’.

[ב] ‘אצו רצו גמדים’. מאת מרים [ילן] שטקליס. ציירה בינה גבירץ. 36 עמ'.

[ג] ‘סחרחרת פלא’. מאת אנדה פינקרפלד [עמיר]. צייר נחום גוטמן. 72 עמ'.

[ד] ‘מן התורה’. מאת לוין קיפניס. ציירה אני אנגלמן. 48 עמ'.

374. טרזן. מאת אדגר ריס בוראוז. תל־אביב, מפיץ הספר (שמעוני), תרצ“ח-תרצ”ט. בניקוּד.

[א] ‘טרזן מלך הקופים’. תר' ג' בן־חנה [=גדליהו אמִתי]. 176 עמ'.

[ב] ‘טרזן חוזר לג’ונגל’. תר' ג' בן־חנה [=אמִתי]. 143 עמ'.

[ג] ‘טרזן וזהב אופיר’. תר' אמציה ברלס. 160 עמ'. עם ציורים.

375. ‘עלילות קופסון בן־חיל’. סיפר בחרוזים וצייר מרדכי וַרהפט [אמִתי]. ירושלים, מס, תרצ"ט. 23 עמ'.

376. ‘עצת שלמה’. מאת מרסל [מאיר] פרבר, תר' יעקב פלאי, ציירה י' ירקוביזנה [ירקוני]. תל־אביב, מצפה, תרצ"ט. 14 עמ', בניקוד.

378. אגדות לסיפורי התנ“ך, וסיפורים שונים מאת ח”נ זקס. תל־אביב, דפוס הארץ, תרצ"ט. 170 עמ'.

379. ‘מיקי מהו ואליהו’. כתב [בחרוזים] וצייר עמנואל יפה. חיפה, דפוס אות, תרצ"ט. 48 עמ', בניקוד.

380. ‘אמא, שירי לי’. שירי ילדים מאת תרזה גויטיין. ירושלים, ריתמוס, תרצ"ט. 22 עמ', בניקוד.

381. ‘מאוצר האגדה’ לבני הנעוּרים. מאת מיכה יוסף בן־גריוֹן (ברדיצ’בסקי). מבוא: עמנואל בן־גריון. תל-אביב, דביר, תרצ"ט. 118 עמ', בניקוד.

382. לנוֹער, ספריַת ארץ־ישראל. תל־אביב, אמנות, תרצ"ט. בניקוּד. (פירוט קודם: מס' 354)

סו) ‘השרון’. מאת יוסף וַייץ. 80 עמ'.

סז) ‘רומי וירושלים’. מאת משה הס, תר' יעקב קופילוביץ [= ישורון קשת]. 91 עמ'.

סח) ‘משה מונטפיורי’. מאת רפאל שטראוס. 71 עמ', עם איורים.

סט) ‘הזכיון על ים־המלח’. מאת אלחנן צבי רצ’קובסקי. 67 עמ'.

ע) ‘אליעזר בן־יהודה’. מאת יוסף קלוזנר. 62 עמ', עם תמונות.

עא) ‘פתח־תקוה’. מאת אברהם סלומון [שׂלמון]. 110 עמ'.

עב) ‘השרון’ [ב]. מאת יוסף וַייץ. 101 עמ'. (המשך הפירוט: מס' 421)

383. ‘החמור הגיבּוֹר’. סיפור בחרוזים מאת יגאל כרמי, צייר יוסף קוסונוגי. תל־אביב, המנון, תרצ"ט. 16 עמי, בניקוד.

384. ‘עמק הארזים’. מאת גרייס אגילר. מעוּבּד [על־פי תרגום א“ש פרידברג] בידי יעקב שטיינברג. צייר מ' בנטויטש. תל־אביב, אמנות, תרצ”ט. א-ב. 332 עמ', בניקוד.

385. ‘רוֹבינזונים מתחת למים’. מאת קפיטן דנרי [=אמיל אוגוסטן דריאן), עיבד אברהם אבן־שושן. תל־אביב, יבנה, תרצ"ט. 136 עמ', בניקוד, עם ציורים.

386. [קבצי סיפּוּרים]. תל־אביב, יבנה, תרצ"ט.

[א] ‘ככה סיפרו לי’. מאת יצחק שוַייגר [דמיאל], צייר נחום גוטמן. 58 עמ', בניקוד.

[ב] ‘אור בגליל’. סיפורים מאת אליעזר שׂמאלי. 190 עמ'.

[ג] ‘המלחמה על הגבוּל’. סיפּוּר מאת ארי אבן־זהב. 85 עמ'.

387. ‘דוליטל הרופא ומאורעותיו’. כתב וצייר יו לופטינג. תר' [אברהם סולודר]. תל־אביב, מסדה, תרצ"ט. 142 עמ', בניקוד. (מהדורה א: מס' 224)

388. ‘חֶלְם וחכמיה’. מחוּבּר בחלקו לפי מקורות עממיים מאת פלק הילפרין. ציירו בינה גבירץ וב׳ מכתם. תל־אביב, יזרעאל, תרצ"ט. 158 עמ', בניקוד.

389. עולמי. ספריה מצוירת לילדים. ורשה, עולמי, תרצ"ט. בניקוד.

א) ‘רואלד אמונדסן’. מאת אלכסנדר יעקבלב, תר' דב בר פומרנץ וד׳ שולקיס. 122 עמ'.

ב) ‘מפתח הזהב, או המאורעות הנפלאים של בּוּרַטִינוֹ’. מאת אלכסי טולסטוי, תר' אליעזר מיטרופוליטנסקי. 102 עמ'.

ג) ‘בן השַמן מבגדד ובת־המלך העצובה’. מאת משה סטבסקי [סתוי]. צייר מ' פשינק. 32 עמ'.

390. גרגרים לתינוקות. צייר לַזר דוּבּינוֹבסקי. קישינוב, תרבות, תרצ"ט. 4 עמ' בכל חוברת. בניקוד.

א) ‘שמעון וכלבו’. מאת ק"א ברתיני.

ב) ‘הנוטרים הקטנים’. מאת ק"א ברתיני.

ג) ‘דודיק טס לירושלים’. מאת ק"א ברתיני.

ד) ‘החתולה השובבה’. מאת ישׂראל וַיינשטיין.

ה) ‘מתי ובעל סודו’. מאת מרדכי גולדנברג.

ו) ‘מתי בבית־הספר’. מאת מרדכי גולדנברג.

ז) ‘לקלקנים’. מאת לוִין קיפּניס.

391. ענבים לילדים. צייר לַזר דוּבּינוֹבסקי. קישינוב, תרבות, תרצ"ט. 16 עמ' בכל חוברת. בניקוד. עם ציוּרים מאת לזר דובינובסקי.

א) ‘הרשלי וחלומו’. מאת זלמן רוזנטל.

ב) ‘חליפה למתנה’. מאת זלמן רוזנטל.

ג) ‘החוֹחית’. מעשיה מאת מיהאיל סַדוביאנו, תר' ק"א ברתיני.

ד) ‘חלום הנער העצלן’. מאת מרדכי גולדנברג.

ה) ׳איך לימדה הסנונית את אפרוחיה'. מאת מרדכי גולדנברג.

ו) ‘יוֹנים’. מאת זלמן רוזנטל.

392. תשורות לחגים. צייר לזר דוּבּינוֹבסקי. קישינוב, תרבות, תרצ"ט. 28–32 עמ׳ בכל חוֹברת. בניקוד.

א) ‘דמי חנוכה; מעשה בנר שובב’. מאת ק"א ברתיני.

ב) ‘פֵּרות ארץ־ישראל’. מאת זלמן רוזנטל.

ג) ‘פֵּרוֹת מספּרים’. מאת מרדכי גוֹלדנבּרג.

ד) ‘מפני מה אנו אוכלים אזני המן?’ כתב וצייר נחום שמיגלסקי.

ה) ‘אגוזים לפסח’. [לא ברור אם יצא]

393. אשכולות. חוברות קריאה מנוקדות ומצוירות לילדים. ירושלים, קֹהלת וראובן מס, ת"ש. 8–12 עמ'.

א) 'יגאל אשר גאל׳. מאת לוין קיפניס.

ב) ‘דוִד מלך ישראל חי וקיים’. אגדה מאת נח טמיר.

ג) ‘השׂר מקוצי’. אגדת־עם, עיבד יצחק ספיבק.

ד) ‘לא קבּצנית’. סיפּוּר מאת נח טמיר.

ה) ‘מלך הנשרים’. אגדה קווקזית, עיבּד יצחק ספיבק.

ו) ‘השועל המעופף’. מאת לוין קיפניס.

394. מולדתנו. ספריַת ארץ־ישראל לילדים. תל־אביב, אמנות, ת“ש. כל החוברות מנוקדות ומצוירות ע”י נחום גוטמן. (פירוט קודם: מס' 355).

כח) ‘הסב מסַפּר’. מאת ל' אליאב [=עקביא]. 32 עמ'.

כט) ‘מיומנו של עודד’. מאת שׂרה גלוזמן. 45 עמ'.

ל) ‘משבּת לשבּת’. מאת א' אחירב [=סמיאטיצקי. על־פי החוברת ‘מרחביה’) 40 עמ'.

לא) ‘נחום בורח’. מאת זלמן רוזנטל. 47 עמ'.

לב) ‘המחרשה שנשכחה’. מאת אברהם סלומון [=שׂלמון]. 30 עמ'.

395. ‘בארץ לוֹבּנגוּלוּ מלך זוּלוּ’. מסע הרפתקאות באפריקה, מסוּפּר ומצויר על־ידי נחום גוטמן. תל־אביב, דבר, ת"ש. 141 עמ', בניקוד.

396. ‘הנער העקשני’. חיי לואי פסטר. מאת יַנוּש קורצ’ק, תר' שמשון מלצר. תל־אביב, דבר לילדים, ת"ש. 120 עמ', בניקוד.

397. ‘לארץ הילדים’. חרוזים מאת אנדה פינקרפלד [עמיר], צייר פרץ רושקביץ. תל־אביב, רושקביץ, ת"ש. 30 עמ', בניקוד.

398. ‘דליה’ [וארבעה] סיפורים אחרים. מאת ימימה טשרנוביץ [אבידר]. צייר נחום גוטמן. תל־אביב, התקופה, ת"ש. 52 עמ', בניקוד.

399. ‘מה זה כופר הישוב?’ קול קורא [בחרוזים] לבני הנעורים, מאת עמנואל הרוסי. צייר נחום גוטמן. תל־אביב, ת"ש. 16 עמ', בניקוד.

400. ‘שירי ילדים’. ורדה קרפ. הקדמה מאת שרה פאיאנס־גליק. ת“א, ת”ש. 8 עמ', בניקוד, עם תווים.

401. ‘החתול שאבד לו שמו’. אגדה מאת י' זוטא, צייר י. וכּסלר. ירושלים, עֵבר, ת"ש. 30 עמ', בניקוד.

402. ‘מכּס וּמוֹריץ זוממי המזימות’. כתב וצייר וילהלם בּוּש, תר' חוה כרמי. תל־אביב, הוצאת גולדשטיין, ת"ש. 54 עמ', בניקוד. (מהדוּרה ב: מס' 545)

403. [ספריה מנוקדת לילדים]. תל־אביב, יבנה, ת“ש-תש”א.

[א] ‘גד ודן’. ששה תעלולים של שני שובבים, בעקבות ‘מקס ומוריץ’ מאת וילהלם בּוּש, עיבּדה אנדה פינקרפלד [עמיר]. 42 עמ'.

[ב] ‘אני נהג! אני שוטר!’ שירים מאת חנניה רייכמן, צייר נחום גוטמן. 32 עמ'.

[ג] ‘מאוצר אגדות הזהב’. [מאגדות פושקין, אנדרסן ומאוצר מעשיות עממיות]. עיבּד חנניה רייכמן, צייר נחום גוטמן. 138 עמ'.

[ד] ‘ממלכות הדמיוֹן’. צרוֹר אגדות בעיבּוּד שירי מאת חנניה רייכמן. צייר נחוּם גוּטמן. 62 עמ'.

[ה] ‘בעוֹלם הפלאות’. סיפורי אגדה מאת אברהם שוֹער, צייר נחום גוטמן. 75 עמ'.

[ו] ‘ממשלי העמים ומפי חכמים’. פתגמים בחרוזים מאת חנניה רייכמן. 94 עמ'.

[ז] ׳מאורעות דוּבּוֹן ומטרית הפלאים‘. כתבה וציירה מרי טורטל, תר’ אברהם אבן־שושן. 36 עמ'.

[ח] ‘יציאת מצרים’. סיפר בחרוזים חנניה רייכמן, צייר נחום גוטמן. 16 עמ'.

[ט] ‘עלילות רוֹבּין הוּד’. סיפרה רוחמה טמקין. צייר [בצבעים] נחום גוּטמן. 32 עמ'.

[י] ‘אלה מסעי דן’. סיפּּור מאת ארי אבן־זאב, צייר נחום גוטמן. 96 עמ'.

404. ‘נשירה ונרקודה’. שירי ילדים מאת רות כהן שנוק, צייר לודויג שוֶרין. תל־אביב, [מכירה ראשית: מסדה], ת"ש. 30 עמ', בניקוד. עם תמונות ותווים.

405. שלבים. ספריה מנוקדת לילדים בעריכת זלמן אריאל. תל־אביב, יזרעאל, ת“ש-תש”א.

א) ‘עלילות דון קישוט’. מאת מיגואל סרוַנטס, עיבד א"ל יעקבוביץ [עקביא]. ציירה בינה גבירץ. 117 עמ'.

ב) ‘סיפורי הפלאים לברון איש מינכהוזן’. עיבד [על־פי גוטפריד אוּגוסט בירגר] א"ל יעקבוביץ [עקביא]. צייר גוסטב דוראֶ. 121 עמ'.

ג) ׳עליסה בארץ הפלאות‘. מאת לואיס קרול, עיבד א"ל יעקבוביץ [עקביא]. ציירה אירנה שרברק. 80 עמ’.

ד-ה) ‘תום סוֹיֶר’. מאת מרק טוֵיין, תר' א"ל יעקבוביץ [עקביא]. צייר [דונלד מק־קיי]. א-ב. 200 עמ'.

ו-ז) ‘הוקלברי פין’. מאת מרק טוֵיין. עיבד פלק הַילפרין. צייר [ולטר טריאֶר]. 255 עמ'.

ח) ‘בן־המלך והעני’. מאת מרק טוֵיין, תר' א"ל יעקבוביץ [עקביא]. ציירה בינה גבירץ. 192 עמ'.

ט-י) ‘מחניים’ (חלק ב – ‘איזהו גיבּוֹר’). מאת פֶרנץ מוֹלנר, תרגמו רות כץ ושאול קנצלר. ציירה בינה גבירץ. 107+98 עמ'. (המשך: מס' 548)

406. ‘רש"י – רבנו שלמה יצחקי’. מאת יצחק ספיבק, תל־אביב, דביר, ת"ש. 107 עמ', בניקוד.

407. ‘בנתיב הפלא’. מאת לוין קיפניס. צייר נחום גוטמן. תל־אביב, דביר, ת"ש. 150 עמ', בנקוד.

408. ספריה כחולה. מאת לוין קיפניס. ציירה [בינה גבירץ]. תל־אביב, שמעוני, ת"ש. 12 עמ' בכל חוברת, בניקוד.

א) יום־הולדת האדמה. ב) העלה הקטן. ג) שולמית הרועה. ד) הרוח הטוב. ה) הקוטפת הקטנה. ו) הטפסן. ז) זרת התופרת. ח) דבורה הגיבורה. ט) יום־הולדת השקדיה. י) כתר הנרקיס. יא) הצרעה ביום הפרחים. יב) הבעטן. [הסיפורים יצאו גם בכרך אחד: מס' 409]

409. ‘יפה את, מולדתי’. סיפורים מאת לוין קיפניס, ציירה בינה גבירץ. תל־אביב, שמעוני, ת"ש. 120 עמ', בניקוד.

410. ‘קַו לקַו’. ציורי התורה לילדי ישראל. חרז לוין קיפניס, צייר אוטו גייסמר. ירושלים, מס, ת"ש. 80 עמ', בניקוד.

411. טל. ספריה לילדים מאת לוין קיפניס. ציירה איזה הרשקוביץ. תל־אביב, ציון, תש"א. 12 עמ' כל חוברת, בניקוד.

א) היורה. ב) חנן הנחבא. ג) חג הנצחון. ד) שקטן. ה) מלך הים והחוֹל. ו) הילדה על המגדלור. ז) כיצד שלחה חמדה מכתב. ח) אש, אש מדורה. ט) שלושת הפרפרים. י) הזר. יא) המברשת המענשת. יב) זמיזה זריזה. יג) הדוד פסח. יד) צביה והגדיה. טו) מעשה בכדור. טז) התולעת שאינה שמחה בחלקה. יז) מלך הדגים. יח) בן עכבור שחזר אל החור. יט) הנוסעים בקרון. כ) מעשה ברם. כא) רחמניות. כב) הכתל המערבי. [כמחצית הסיפורים נכללו גם בתוך מס' 412]

412. ‘כּוּלנוּ חברים’. מעשיות וסיפורים מאת לוין קיפניס, ציירה איזה הרשקוביץ. תל־אביב, ציון, תש"א. 123 עמ', בניקוד.

413. ספריַת ‘הנוער’. תל־אביב, דעת, תש“א-תש”ב. 32 עמ' בכל חוברת.

א-כג) ‘הרפתקאות טרזן’. [על-פי אדגר ריס בוראוז], עיבּד שאול קנצלר.

כד-כו) הטייס האמיץ; כז-לא) המחנה בלהבות אש.

414. ‘טרזן המנצח ושודדי ההרים’. מאת אדגר ריס בוראוז, תר' בן־אריה [פסבדונים]. תל־אביב, דעת, תש"א. 125 עמ'.

415. ‘מֶלך מָלך בישראל’. חרוזים לקריאה וּלהצגה, מאת שלמה קודש. ציירה ניצה נפתלי. חיפה, דפוס ‘אות’, תש"א. 24 עמ', בניקוד.

416. ‘יד אל יד’. שירי ילדים מאת שרה לוי [תנאי]. הנעימות: עמנואל פוגצ’וב [עמירן]. תל־אביב, למען הילד, וירושלים, קרית ספר, תש"א. 32 עמ', בניקוד, עם תמונות.

417. ‘לילדי’. שירי ילדים מאת א' צבי הלויה. ירושלים, ויצ“ו, תש”א. 18 דף, בניקוד. עם תמונות [משוכפל].

418. ‘שירים’. מאת אברהם ברוֹידס. הקדמה מאת אשר ברש. ירושלים, קֹהלת / אוצר התלמיד, תש"א. 48 עמ', בניקוד.

419. ‘"אָיה בגן־החיות’. סיפור מאת אנדה פינקרפלד [עמיר], צייר לודביג שוֶרין. תל־אביב, דביר, תש"א. 48 עמ', בניקוד.

420. ‘ילדי הזמן’. מאת יובל זילברשטיין. ירושלים, תש"א. 71 עמ'.

(“לכבוד יום היותי בר־מצוה נתנו לי הורי את האפשרות להדפיס את כל אשר חיברתי בימי ילדותי” – שירים, רשימות, תסכיתים)

421. לנוער, ספרית ארץ־ישראל. תל־אביב, אמנות, ת“ש-תש”ב. בניקוד. (פירוט קודם: מס' 382)

עג) ‘אויר ארצנו’. מאת דב אשבל. 74 עמ'.

עד-עה) ‘תקופת חיבת ציון’. מאת משה קליינמן. 133 עמ'.

עו) ‘אחד העם, חייו ופעלו’. מאת משה גליקסון. 126 עמ'.

עז) ‘רבי יהודה הלוי’. מאת דוִד יֶלין. 101 עמ'.

עח-עט) ‘הציונות ברוסיה’. מאת אריה לייב צנציפר. 155 עמ'.

פ) חולדה‘. מאת מלה גיטלין. 63 עמ’.

פא-פב) ‘זכרון־יעקב’. מאת אריה סמסונוב. 144 עמ'.

פג) ‘בית הספרים הלאומי’. מאת אברהם יערי. 103 עמ'. (המשך הפירוט: מס' 520)

422. ‘עלה ובנה! דורי ודפנה עולים לארץ ישראל’. צייר [בצבעים] נחום גוטמן. תל־אביב, למען הילד, תש"א. 16 עמ', בניקוד. [התמונות לקוחות מתוך הלוטו ‘עלה ובנה’, שעוּבּד בידי ועדת הגננות לפי הצעת מועצת המורים למען הקרן הקיימת לישראל].

423. העם וגיבוריו. ספריה לתלמידים מאת שלמה מראה־נוף ומשה זלסקי. שיקגו, ועד החינוך היהודי, תש“א-תש”ב. בניקוד, עם ציורים.

א) ‘בן נאמן: משה מונטפיורי’. 20 עמ'.

ב) ‘הציוני הראשון באמריקה: מרדכי עמנואל נוח’. 20 עמ'.

ג) ‘הנדיב הידוע: בנימין אדמונד רוטשילד’. 24 עמ'.

ד-ה) ‘חולם ולוחם: בנימין זאב הרצל’. 32 עמ'.

424. ספריה לילדים. [אגדות מתורגמות ע“י המו”ל (?)]. תל־אביב, י' גולדשטיין, תש"א. 16 עמ' בכל חוברת, בניקוד.

א) ‘בגדי המלך החדשים. הנערה הקטנה עם עצי הגפרית’. מאת הנס כריסטיאן אנדרסן.

ב) ‘בת־המלך על העדשה’. ועוד מאגדות הנס כריסטיאן אנדרסן.

ג) ‘השׂמח בחלקו. אח ואחות’. מאת האחים גרים.

ד) ‘הדיסה המתוקה’. ועוד מאגדות האחים גרים.

425. ספריה לילדים. ירושלים, הדסה, ת“ש-תש”א. בניקוד. (פירוט קודם: מס' 341)

ה) ‘אנית הבריאות’. מאת אברהם אבן־שושן בעקבות ק' טורנר וג' הלוק. ציירה רוּת אילני. 32 עמ'.

ו) ‘התעמלות לכל פעוט’. תרגילים מאת ה"י ויזר, חרוזים מאת א' אבי־דפנה [אבן־שושן], צייר ד׳ שניאור. 14 עמ'.

ז) ‘אלה תולדות הזבוב’. מאת ר' אבי־עוזי [פסבדונים], ציירה רחל אילני. 31 עמ'.

426. ‘זכרונות מעולם החתולים’. מאת אברהם שבדרון [שרון]. תל־אביב, ‘דבר לילדים’, תש"א. 64 עמ', בניקוד. עם תצלומים.

427. ‘בחשכת ימי הביניים’. מאת וילהלם ינסן, עיבד מ“ז ולפוֹבסקי, צייר נחום גוטמן. תל־אביב, ‘דבר לילדים’, תש”א. 171 עמ'.

428. ‘יהושֻע הפּרוּע’. מעשיות בחרוזים [כתב וצייר היינריך הופמן. תרגום אנונימי]. תל־אביב, קוסמוס, תש"א. 16 עמ', בניקוד.

429. עלילות פּוּטי. סיפורים מאת צבי ליברמן [לבנה]. צייר יוֹסף בַּס. תל־אביב, ברלוי, תש“א-תש”ב. 15 עמודים כל חוברת, בניקוד.

א) פוט פעוט. פוטי מתערב. ב) פוטי עושה שלום. פוטי רופא בהמות. ג) פוטי נוסע לתל־אביב. ד) פוטי על כסא המשפט. ה) פוטי רופא. ו) עונג שבת. ז) פוטי עסקן של הקרן הקימת. ח) ענשו של שקרן. ט) הכילי הלגלגן וענשו. י) המציל הצעיר. יא) גדין. יב) הדייג הקטן. יג) פוטי שומר. יד) חומה ומגדל. טו) גבעת הסלעים. [יצא גם ב־5 אסופות ובכרך אחד].

430. ‘בּמבּי’. קורות חיים ביער מאת פליכּס סלטן, תר' בן־אברם. תל־אביב, מסדה, ספרית ‘רימון’, תש"א. 204 עמ'.

431. ‘עני לשנה’. אגדת־עם חרוזה, מאת נֹח טמיר. ירושלים, עֵבר, תש"א. 31 עמ‘, בניקוד. [גירסה מחורזת של ‘מעשה בעשיר עני’, מס’ 67 א]

432. נעוּרים. ספריה לנוער. מרחביה, ספרית פועלים, תש“א-תש”ב.

(א) ‘מעמק זבולון עד ים כנרת, או חברי ישקה מאודסה’. מאת יהודה סלוצקי [סלוא], ערכה לאה גולדברג, ציירה גיטה רייטלר. 168 עמ'.

(ב) ‘מסעי הצִפּרים’. מאת קוֹנסטנטין דוִידוֹב, תר' אברהם שלונסקי, ציירה גיטה רייטלר, 75 עמ'.

(ג) ‘מפרש בודד מלבין באופק’. מאת ולנטין קטאיֶב, תר' לאה גולדברג, צייר ק' רוטוב. 224 עמ'.

(ד) ‘טייסי הקוטב’. מאת מיכאיל ווֹדוֹפּיאנוב, תר' שמעון גנס, צייר ד' באזאנוב. 224 עמ'. (

ה) ‘אסקאריס’. מאת ריכרד בנדיקט גולדשמידט, תר' צבי רוּדי. 264 עמ', עם ציוּרים. (המשך הפּירוּט: מס' 503)

433. נצר לילדים. ספריה ערוכה בידי לוין קיפניס. תל־אביב, יבנה, תש"ב. 12 עמ' בכל חוברת, בניקוד. עם ציורים.

א) תמה. ב) נפרדו.

434. [ספרים לילדים]. תל־אביב, יבנה, תש"ב. בניקוד.

(א) ‘אשר היה ולא היה’. שבעה סיפורים ואגדה מאת שאול טשרניחובסקי. צייר נחום גוטמן. 40 עמ'.

(ב) ‘ינוקא’. שירים מאת אלה וילנסקי [אמיתן], צייר נחום גוטמן. 24 עמ'.

(ג) ‘השפן הלבן’. שירים מאת אנדה פינקרפלד [עמיר], צייר נחום גוטמן. 34 עמ'.

(ד) ‘התנין והבּובּה’. חרוזים מאת אנדה פינקרפלד [עמיר], ציירה איזה הרשקוביץ. 20 עמ'.

(ה) ‘הפילון הסקרן’. סיפור בחרוזים מאת חנניה רייכמן, בעקבות רודיארד קיפלינג. צייר נחום גוטמן. 34 עמ'.

(ו) ‘הדלֵקה בבית עִזה’. עיבד לוין קיפניס, ציירה איזה הרשקוביץ. 51 עמ'.

(ז) ‘הבה נטייל אל ארץ הפלאות’. מאת ל' אביטל [=קיפניס], צייר צבי מלבנצ’יק [לבני]. 20 עמ'.

(ח) ‘קורות אילנה במעמקי הים’. מאת רחל כספי, צייר צבי מלבנצ’ק [לבני]. 22 עמ'.

(ט) ‘גיל ושיר’. מאת יוסף קופיאן. 12 עמ', בניקוד, עם תווים (משוכפל).

435. מִפְרָשׂ. ספריה מנוקדת. תל־אביב, מסדה, תש“ב-תש”ג.

(א) ‘אילת העמק’. סיפורים מאת יעקב פיכמן, צייר נחום גוטמן. 178 עמ'.

(ב) ‘אנשי חשמל’. מאת אדמונד יז’רסקי (קרוגר], תר' יוסף ליכטנבום. 155 עמ'. עם ציורים.

(ג) ‘אחד־עשר האלופים’. מעשה לנערים גדולים ולנערים קטנים, מאת אדוארד בס, תר' אליהו מייטוס, צייר [יוסף צ’אפק]. 180 עמ'.

(ד) ‘גֻנוֹב גוּנבתי’. מאת רוברט לואיס סטיבנסון, תר' מנשה לוין, צייר [ווֹרוִיק גוֹבּל]. 190 עמ'.

(ה) ‘בן השַמן מבגדד’. סיפורים מאת משה סטבסקי [סתוִי], ציירה בינה גבירץ. 167 עמ'. (ראה גם מס' 389ג).

(ו) ‘הַפְלֵא וָפֶלֶא’. אגדות יהודיוֹת מאת יעקב לוי, תר' מנחם מבש"ן. 159 עמ'.

436. ‘בין כּוֹכב ודשא’. חרוזי רננים וסיפורי נעמנים לילדים גדולים עם קטנים. חיבּרם יצחק שנברג [שנהר], ועליהם פיתוחי עץ ששים ועוד, תיכן והתקין לתפארת ולהוד אביגדור רינצו לוּאיזאדא. ירושלים, תרשיש, תש"ב. 96 עמ'. בניקוד.

437. ‘מסע הדג’. כתבה וציירה תום זיידמן־פרויד, תר' [חיים נחמן ביאליק]. ירושלים, קרית־ספר, תש"ב. 12 דף. [מהדורה א: 132 ג]

438. ‘בין עדרי הצאן’. מסיפורי רועה, מאת עזיז אפנדי [פסח בר־אדון], מצויר בידי הרועה דוד אלקינד. ירושלים, אחיאסף, תש"ב. 98 עמ'.

439. ספריה לנוער. תל־אביב, דעת, תש"ב.

א) ‘על נהרות מיסיסיפי’. מאת פרידריך גרסטקר, תר' צבי ברמאיר. 122 עמ'.

ב) ‘מרד ביער’. מאת ג’ימס פנימור קופר, עיבד צבי ברמאיר. 111 עמ'.

440. ‘רני משׂחק’. משחקי אצבע וחרוזים מאת חוָה כרמי, צייר י' וקסלר. תל־אביב, שמעוני, תש"ב. 38 עמי, בניקוד.

441. ‘גד גמד’. סיפור בחרוזים מאת אנדה פינקרפלד [עמיר], צייר לב דיקשטיין. תל־אביב, רודין, תש"ב. 16 עמ', בניקוד. [מהדוּרה זהה, ללא תאריך: חיפה, הוצאת אשכּוֹל]

442. ‘התגלית (אהרן דוד גורדון)’. מאת מרים זינגר, תר' מכתב־יד שמשון מלצר. תל־אביב, גורדוניה, תש"ב. 31 עמ'.

443. ‘חבריה’. מעשיות וסיפורים, מאת לוין קיפניס (על פי תוכן לועזי), צייר נחום גוטמן. תל־אביב, מסדה, תש"ב. 47 עמ', בניקוד.

444. ‘נוצות זהב’. שירים מאת אנדה פינקרפלד [עמיר], המנגינות יצחק אדל. ירושלים, קרית־ספר, תש"ב. 12 עמ', בניקוד, עם תווים.

445. ‘ראו הגן של רות ודן’. חרוזים מאת אנדה פינקרפלד [עמיר]. ירושלים, א' אונא, תש"ב. 16 עמ', בניקוד. עם ציוּרים.

446. ‘מדוע הספל הוא בקוע’. חרוזים מאת אנדה פינקרפלד [עמיר], ציירוּ תרצה ודן. תל־אביב, גחלילית, תש"ב. 12 עמ', בניקוד.

447. ‘תור הילד’. חרוזים מאת אנדה פינקרפלד [עמיר]. תל־אביב, ברלוִי, תש"ב. 16 עמ', בניקוד, עם ציורים. [מצורף למִשׂחק בשם זה].

448. ‘מפרשׂי ארגמן’. מאת אלכסנדר סטיפבנוביץ' גרין, תר' לאה גולדברג. תל־אביב, החבל הימי לישראל, תש"ב. 77 עמ', בניקוד.

449. ‘עלעלים’. סיפורים לילדים מאת בלהה יפה, ציירה בינה גבירץ. ירושלים, קרית ספר, תש"ב. 10 עמ', בכל חוברת, בניקוד.

א) סוּכּתוֹ של גדעון. ב) הסתוָנית הפזיזה. ג) קובי והגמדים. [יצא גם בכרך אחד]

450. ‘החיות מה אומרות’. כתב לוין קיפניס, על־פי משלי לפונטין. צייר חנן פישר. תל־אביב, פישר, תש"ב. 14 עמ', בניקוד.

451. ‘בית לעם’. חרוזים [על קרן היסוד] מאת עמנואל הרוסי, ירושלים, המחלקה לנוער של קרן היסוד, תש"ב. 16 עמ', בניקוד, עם ציורים.

452. ‘רוּת ורִנה, האחיות השובבות של מקס ומוריץ’. מאת הוֶלדה פוֹן לֶוֶצוֹב, עיבד בנימין קלאר. תל־אביב, סיני, תש"ב. 40 עמ', בניקוד, עם ציורים.

453. ‘בארץ השובבים’. מחרוזת סיפורים עליזים [בחרוזים], כתב וצייר וילהלם בוש, עיבד אברהם אבן־שושן. ירושלים, עֵבר, תש"ב. 48 עמ', בניקוד.

454. עולם ומלואו. ספריה בעריכת אברהם אבן־שושן. ירושלים, עֵבר, תש"ב. בניקוד, עם ציורים.

א) ‘ה“אוירופיכס” וסודו’. סיפור מדעי מאת מוריס רנר, תר' א' אבי־יובל [=אבן־שושן]. 32 עמ'.

ב) ‘בין חיתוֹ טרף’. מסיפורי צייד בערבות אפריקה, מאת הנרי ריידר הגרד. תר' א' אביובל [=אבן־שושן]. 32 עמ'.

ג) ‘טיסות פלא’. מאת ג’ורג דיקסון, עיבד א' אבן־שוֹשן. 94 עמ'.

455. פרסא, חוברות לילדים. תל־אביב תש"ב, 12 עמ' כל חוברת. החוברות הופיעו עם ציורים בצבעים. בניקוד.

(א) ‘הצפרדע ושני הבּרוָזים’. כתב וצייר וילהלם בּוּש, תר' מנחם לביא.

(ב) ‘כַּדֹרֶת התכלת’. מאת מירה לובה, תר' אביגדור המאירי, ציירה אדית סמואל.

(ג) ‘הפנינה הענקית’. מאת פ' שפּיגל, תר' אביגדור המאירי, צייר אלישע הרמן.

(ד) ‘הנסיכות בעלות לב זכוכית’. מאת ריכרד פון פולקמן־לֵאנדר, תר' אביגדור המאירי, ציירה אדית סמואל.

(ה) ‘החתול בעל המגפיים’. ‘רפשונית’. מאת האחים גְרים. עיבד א' בן־ציון ויסמן. 8 עמ'.

456. ‘החתול במגפים’. מאת [שרל פֶּרוֹ. תר' המו“ל (?)]. ציירה שרה נייבורג יוטן. תל־אביב, כץ, תש”ב. 8 עמי, בניקוד.

457. ‘טרזן ובן טרזן’. מאת אדגר ריס בוראוז, תר' ג' בן־חנה [אמתי]. תל־אביב, שמעוני, תש"ב. 109 עמ', בניקוד.

458. ‘השבויים בארץ פֶּלוּסידר’. מאת אדגר ריס בוראוז, תר' ג. בן־חנה [אמתי]. תל־אביב, יבנה, תש"ב. 116 עמ', בניקוד.

459. ‘עשׂרה כּוּשים קטנים’. ספר תמונות עם חרוזים מאת רות גרבר. ירושלים, מס, תש"ב. 20 עמ', בניקוד, עם תווים.

460. ‘שם הבדולח’. מראות ואגדות, מאת אברהם רגלסון. ניו־יורְק, ההסתדרות העברית באמריקה, תש"ב. 101 עמ', בניקוד.

461. ‘סיפורים קלים’. מאת אדוארד הורוביץ, צייר אלתר דוד ברנשטיין. ניו־יורק, היברו פאבלישינג קומפני, תש"ב. 180 עמ', בניקוד.

462. ‘סיפּוּרי נוֹעם לבני הנעורים’. מאת נוֹעם קרמר, צייר אשר פורסט. ניו־יורק, שילה, תש״ב. 127 עמ'.

463. ‘מפּרחי הארץ’. סיפּוּרים ואגדות מאת שלמה מראה־נוֹף. שיקגו, תש"ב. 71 עמ', בניקוד, עם ציורים.

464. ספרי לבני הנעורים. ניו־יורק, המרכז לעניני חינוך [של חסידי לובּאביץ‘], תש"ב. 15 עמ’ בכל חוברת, בניקוד.

א) ‘לא תשתחווּ’. סיפור מחיי הקנטוניסטים.

ב) ‘ראש השנה לאילנות’. מאת אחיטוב מילנר.

465. ‘חיי ביאליק’. מאת אפרים צורף, צייר אריה אלוַאיל. תל־אביב, יזרעאל, תש"ב. 129 עמ', בניקוד.

466. אלומות. ספריה מנוּקדת לילדים, ערוכה, מתורגמת ומעוּבדת בידי א“ל יעקבוביץ [עקביא]. תל־אביב, יזרעאל, תש”ב-תש"ג.

(א) ‘אגדות האחים גרים’. 102 עמ', עם ציורים.

(ב) ‘אגדות נבחרות’. מאת הנס כריסטיאן אנדרסן. ציירה בינה גבירץ. 120 עמ'.

(ג) ‘אגדות למופת’. מאת הנס כריסטיאן אנדרסן, ציירה בינה גבירץ, 120 עמ'.

(ד) ‘אגדות המזרח’. מאת לורה ב' פק. 58 עמ', עם ציורים.

(ה) ‘סביב לעולם בשמונים יום’. מאת ז’ול ורן. 143 עמ'.

(ו) ‘אלדין ומנורת הקסמים’. תר' יואל סופר. 48 עמ', עם ציורים.

467. הדסים. אגדות ישראליות ולועזיות מלוקטות בידי שלמה זלמן בהרב [אריאל]. תל־אביב, יזרעאל, תש"ב. 12 עמ' כל חוברת, בניקוד, עם ציורים.

א) שלושה מנגנים. בית חידה. ב) מי המהיר? החמור המבקש את אזניו. ג) המכתב. על הר סיני. ד) צער בעלי חיים. אלף שקלים. ה) שלמה והדבוֹרים. כבוד אלהים. ו) הרב המוכר פירות. רבי חנינא בן דוסא. ז) מידה כנגד מידה. על ערֵמת החול. ח) אינני. החתלתולה. ט) העורב והצפעוני. הילדה והסוס. י) מעשה בחמור וגמל. מעשה בפרה אחת. יא) כיפה אדומה. יב) הפרפר. יג) החתול בנעלַיִם. יד) הכוכבים. דבר אמת. טו) החליל הנפלא. טז) נעל לסוס. התולעת. יז) זמורים יבשות ותבן. בנימין. יח) השכנה הטובה. אם האפרוחים. יט) בן כוכבים. התיש הטיפש. כ) השבת אבדה.

468. למען הקטנים. ספריה מנוקדת. תל־אביב, ניצוצות, [תש"ב?], 16 עמ' בכל חוברת. 30 אגדות [רוּבּן ככולן בעקבות האחים גרים], עיבּד נתן לוין.

(מהדורת צילום של מס' 170. ראה הפירוט שם).

469. ‘מאורעות הנער דני’. מאת יעקב זס. תל־אביב, דביר, תש"ב. 118 עמ', בניקוד.

470. לַיֶלֶד. ספריה מנוקדת. תל־אביב, עם עובד, תש"ב.

א) ‘ששים משלים לקטנים ולגדולים’. מאת איסופוס, תר' נחמיה רבן. צייר יהושע קוברסקי. 126 עמ'.

ב) ‘ביאטריצ’ה, או מעשה שתחילתו חמור וסופו ארי טורף’. סיפר וצייר נחום גוטמן. 108 עמ'.

ג) ‘לימפּוֹפּוֹ’. מאת קורני צ’וקובסקי, תר' נתן אלתרמן. צייר יהושע קוברסקי. 35 עמ'.

ד) ‘דייגים על הירקון’. שירים מאת יעקב פיכמן, צייר אביגדור לואיזדא. 32 עמ'. (המשך: מס' 500)

471. שחרוּת. ספריה לנוֹער. תל־אביב, עם עובד, תש"ב.

א) ‘מסע הפלאים של נילס הוֹלגרסן הקטן עם אוְזי הבר’. מאת סלמה לגרלף, תר׳ ח"ש בן־אברם. צייר ק' שולץ א-ג. 224+271+253 עמ'.

ב) ‘הלוחמים במות’. מאת פול דה־קריף, תר' דבורה אילון־סרני. 190 עמ', עם ציורים.

ג) ‘טיול בבית’. מאת מ' אילין [=איליה מרשק], תר' פרידה גולדין, ציירה גיטה רייטלר. 161 עמ'.

ד) ‘חלוצים באו לעיירה’. סיפור מחיי קיבּוּץ־הכשרה בפוֹלין, מאת מרדכי הלטר. צילם משה ווֹרוֹבּיצ’יק [רביב]. 225 עמ'.

ה) ‘יונתן ודורותיאה’. מאת לֵאוֹפּוֹלד קומפרט, תר' מ"ז ולפובסקי, עם “מעט דברים על המחבר” מאת דב שטוק [סדן). עיטורים שלמה ידידיה. 316 עמ'.

ו) ‘זכרונות זואולוג עברי’. מאת ישראל אהרוני [א] 229 עמ', עם תמונות.

ז) ‘בדד’. מאת ריצ’רד א' בירד, תר' אלישבע [ביחובסקי]. ציירה גיטה רייטלר. 306 עמ'.

ח) ‘קורות מעפיל צעיר’. סיפור מאת ברכה חבס. צייר משה פרופס. 191 עמ'. (המשך: מס' 501)

472. שִבּלים. ספריה מנוּקדת לילדים. ירושלים, לוסטיגמן, תש“ב-תש”ג. 8 עמ' בכל חוברת.

א) ‘הקוסמת הקטנה’. מאת ב' אילני [=נֹח טמיר].

ב) ‘גדעון ומיקי’. מאת ב' אילני [=נֹח טמיר].

ג) ‘אנשים וצפרים בשבי’. מאת נח טמיר.

ד) ‘צלה המצילה’. מאת ב' אילני [=נֹח טמיר].

ה) ‘כך ברך עִדוֹ את אביו לשנה החדשה’. מאת לוין קיפניס.

ו) ‘הגחלת הלוחשת’. מאת ב' אילני [=נֹח טמיר].

ז) ‘מעשה בפחדן’. מאת נֹח טמיר.

ח) ‘מעשׂה בשלושה אחים’. מאת לוין קיפניס.

ט) ‘הגחלילית’. מאת אברהם מרדכי חריזמן.

י) ‘נסיך הזהב’. מאת י"מ שאנן.

473. ‘האפרוח העשירי’. מאת נתן אלתרמן, צייר אריה נבון. תל־אביב, מחברות לספרות, תש"ג. 15 עמ', בניקוד.

474. ‘פּוּ הדֹב’. מאת אלן אלכסנדר מילן, תר' וֶרה ישראלית וא“ד שפירא [=שפיר]. תרגום החרוזים: נתן אלתרמן. צייר א”ה שֶׁפַּרד. תל־אביב, מחברות לספרות, תש"ג. 135 עמ', בניקוד.

475. ‘אִמא, סַפּרי לי’. עיבד פסח אוירבך. צייר נחום גוטמן. תל־אביב, יבנה, תש"ג. 71 עמ', בניקוד.

476. ‘אבּא התגייס’. שיחות מאת לוין קיפניס, צייר ח' אפשטיין. תל־אביב, יבנה, תש"ג. 21 עמ', בניקוד.

477. ‘עוּרה, מעין’. סיפור מאת ימימה טשרנוביץ [אבידר], צייר נחום גוטמן. תל־אביב, יבנה, תש"ג, 39 עמ', בניקוד.

478. ‘נפש חיה’. מאת ברוך פישקו [דגון]. צייר נחום גוטמן. תל־אביב, דבר, תש"ג. 287 עמ'.

479. ‘דני’. שירים וסיפּוּר, מאת מרים [ילן] שטקליס, ציירה בינה גבירץ. תל־אביב, דביר / אילה, תש"ג. 46 עמ', בניקוד.

480. ‘מעשׂה פינוֹקיוֹ’. כתוב ומצויר בידי וולט דיסני [בעקבות ק' קולודי], תר' פסח גינזבורג. תל־אביב, מצפה, תש"ג. 16 עמ', בניקוד.

481. ‘מסעי זיזי הגמד. זיזי בשבי. זיזי חוזר לארצו’. מאת צבי ליברמן [לִבנֶה], צייר דוִד גלבוע. תל־אביב, מצפה, תש"ג. 110 עמ', בניקוד.

482. ‘מוק הדוד הקוסם’. מאת אֶריקה מן, תר' חוה פיכמן, צייר [ריכרד הלגארטן]. תל־אביב, מצפה, תש"ג. 100 עמ', בניקוד.

483. ‘ילדי רב־החובל גרנט’. מאת ז’ול וֶרן, תר' עקיבא רוזנבוים, ערך י“א הנדלזלץ. תל־אביב, שמעוני, תש”ג. א-ד. 264+270 עמ', בניקוד. (מהדורה א: מס' 111 ח)

484. [סיפוּרי דוליטל הרוֹפא]. על־פּי יוּ לוֹפטינג, עיבּד לוִין קיפּניס, ציירה איזה [הרשקוביץ]. תל־אביב, שמעוני, תש"ג. 36+36 עמ', בניקוד.

א) הנסיעה לארץ אפריקוֹפיה. ב) המלחמה בשודדי ברבריה.

485. ‘לילד מזמור’. שירי ילדים, מאת צבי הלוי. נשר, תש"ג. 18 עמ', עם תווים. (משוכפל)

486. ‘חייו של תפוח־הזהב’. מאת שולמית פלס, ציירה גבריאלה רוזנטל־לוינסקי. תל־אביב, פריידן, תש"ג, 16 עמ', בניקוד.

487. ‘סיפורי אלף לילה ולילה’. תר' יוסף יואל ריבלין, ירושלים, אור לעם, תש"ג. 32 עמ' כל חוברת, בניקוד, עם ציורים.

א) סיפור וזיר המלך ונאן ורופא המלך רויאן. ב) הגלב מבגדד.

488. ‘זכריה התימני הקטן, או כנופיה עורכת ציד על אוסף בולים’. מאת אליעזר ברגר, צייר לב דיקשטיין. תל־אביב, רודין, תש"ג. 81 עמ', בניקוד. (ראה מס' 653)

489. ‘המפונקת’. סיפורים לילדים מאת רוחמה כרמלה טמקין (לריש). ירושלים, קרית ספר, תש"ג. 32 עמ', בניקוד, עם ציורים.

490. ‘גד ודג הזהב’. שירים מאת שרה גלוזמן, צייר נחום גוטמן. ירושלים, קרית ספר, תש"ג, 32 עמ'.

491. ‘כף־היד השחורה’. סיפור מוזר מאד מאת ווֹלף דוּריַאן [=ווֹלפגנג בֶּכטלר], תר׳ אברהם ברטורא, צייר שלמה כהן. תל־אביב, רענן, תש"ג. 71 עמ', בניקוּד.

492. ‘העַיר דץ’. מאת עמנואל יפה, צייר א' ברלין־יואל. חיפה, אשכול, תש"ג. 28 עמ', בניקוד.

493. ‘ספר לילד הטוב’. כתבה וציירה מרים עטרה [יבין]. תל־אביב, לילד הטוב, תש"ג. 32 עמ', בניקוד.

494. ‘בעלי חיים מסַפּרים’. מאת אלישבע כהן, צייר ג' רובינשטיין. תל־אביב, לינמן, תש"ג. 48 עמ', בניקוד.

495. ‘בית ספר לחיות’. מאת פועה דה פריס, צייר ג' רובינשטיין, תל־אביב, לינמן, תש"ג. 55 עמ', בניקוד.

496. ‘בימים ההם’. מאת יהודה שטיינברג, מעוּבּד בידי שלמה מראה־נוֹף ומשה זלסקי. שיקגו, ועד־החינוך היהודי. 54 עמ‘, בניקוד. עם ציורים [מהדוּרה א: מס’ 17 ו]

497. ‘שירי ילדים’. מאת משה ליבוביץ, ציירו מ' פדנהאור וא' ליבו. הקדמה דניאל פרסקי. ניו־יורק, עברים, תש"ג. 199 עמ', בניקוד.

498. ספרים לילדים. תל־אביב, מסדה, תש"ג.

א) ‘הנשאר בטולידה’. מאת אשר ברש, צייר נחום גוטמן. 60 עמ'.

ב) ‘מנורת הזהב’. מעשיות, ברר וניסח אשר ברש, צייר נחום גוטמן. 215 עמ', בניקוד.

ג) ‘בוקר טוב’. מעשיות וסיפורים מאת לוין קיפניס. צייר נחום גוטמן. 35 עמ', בניקוד.

ד) ‘רוֹבּינזוֹן קרוזוֹ’. מאת דניאל דיפוֹ, תר' אשר ברש. צייר [ק.מ.]. 180 עמ', בניקוד. (ראה מס' 98).

499. קטינא. ספריה מנוּקדת. תל־אביב, עם עובד, תש“ג-תש”ד. 24 עמ' בכל חוברת.

א) ‘אבא’. סיפּר זאב, ציירה תרצה [טנאי].

ב) ‘אחות ואחות’. סיפּר זאב, ציירה תרצה [טנאי].

ג) ‘ערן החצרן’. סיפרה שרה לוי [תנאי], ציירה בלה ברעם.

ד) ‘תמר והסביונים’. סיפּר זאב, ציירה תרצה [טנאי].

500. לילד. ספריה מנוקדת. תל־אביב, ‘עם עובד’, תש“ג-תש”ד. (פירוט קודם: מס' 470)

א) ‘המסע אל האי אולי’. מאת מרים וילנסקי [ילן־שטקליס], ציירה אן נוימן. 36 עמ'.

ב) ‘המשכּיל והכּסיל’. מעשׂיות צחוק וכובד־ראש. סיפר עמנואל בן־גוריון. צייר אריה נבון. 48 עמ'.

ג) ‘יוֹנים לבנות’. שירים מאת זאב, צייר נחום גוטמן. 47 עמ'.

ד) ‘סַפּן צעיר הפליג בים’. שירים מאת זאב, צייר נחום גוטמן. 58 עמ'.

ה) ‘חרוזים ומעשׂיות’. מאת אליעזר שטיינברג. תר' [אלה שנכתבו ביידיש] נתן אלתרמן. צייר חיים גליקסברג. 46 עמ'.

ו) ‘חרוזים עליזים’. מאת אנדה פינקרפלד [עמיר], צייר נחום גוטמן. 46 עמ'. (המשך: מס' 576)

501. שחרות. ספריה לנוער. תל־אביב, עם עובד, תש“ג-תש”ד. (פירוט קודם: מס' 471)

א) ‘ילדי הבזק’. מאת אֶלנוֹר מוֹרדאוּנט, תר' יעקב אורלנד. צייר ולטר טריאֶר. 168 עמ'.

ב) ‘זקני בית־הספר בוִילבַּי’. מאת ר' טלבוט [=טלבוט ביינס ריד], תר' א' אחירב [=א"ל סמיאטיצקי], צייר גרשון קורנפלד. 251 עמ'.

ג) ‘סוסים מסַפּרים’. כתב וצייר פסח בר־אדון. 165 עמ'.

ד) ‘שירת הזמיר’. מבחר סיפורים מאת בוקי בן יגלי [=י"ל קצנלסון], בצרוף תולדותיו מאת יעקב פיכמן, צייר חיים גליקסברג. 208 עמ'.

ה) ‘מבחר סיפורים’. מאת אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ, עם הקדמה מאת דוִד זכאי. צייר יהושע קוברסקי. 272 עמ'.

ו) ‘יותם הקַסָּם’. מאת יַנוש קורצ’ק, תר' יוסף ליכטנבום. ציירה לאה גרוּנדיג. 293 עמ', בניקוד.

ז) ‘מסדום לבית הערבה’. מאת ישׂראל אבן־נור. 174 עמ', עם תמונות.

ח) ‘חיי ראשונים’. מיומני אלכסנדר זייד. תרגם וערך אליעזר שׂמאלי. 210 עמ', עם תמונות.

ט) ‘בן הסנדלר; חיי הנס כריסטיאן אנדרסן’. מאת קונסטנס ביואל ברנט, תר' משה בן־אליעזר. צייר [פריץ קרֶדֶל]. 327 עמ'.

י) ‘המתנחלים בהר: מפּי אחת הראשונות’. מאת רבקה אלפּר, צייר אהרן גלעדי. 312 עמ'.

יא) ‘עם וינגייט בחבש’. מאת אברהם עקביה. 204 עמ', עם תמונות.

יב) ‘אבק דרכים’. פרקי מסע מאת אברהם יעקב ברַור. [א] 268 עמ'. עם תמונות.

יג) ‘נשמות בישראל’. מאת א' ליטוין [שמואל לייב הורביץ], תר' אברהם קריב, צילם משה ווֹרוֹביצ’יק [רביב]. 194 עמ'. (המשך הפירוט: מס' 555)

502. אנקורים. ספריה מנוקדת בעריכת לאה גולדברג. מרחביה, ספרית פועלים, תש“ג-תש”ד.

א) ‘ידידַי מרחוב ארנון’. מאת לאה גולדברג, צייר אביגדור לואיזדא. 111 עמ'.

ב) ‘עמוד־החשמל במבוכה’. מאת אמה [לוין תלמי], צייר יצחק [פולקוביץ‘]. 16 עמ’.

ג) ‘וַדי יוצא לעבודה’. סיפורי עין־שמר, מאת רבקה גורפַין, צייר יצחק פולקוביץ‘. 47 עמ’.

ד) ‘חברבור חית היער’. סיפורים מאת מיכאל פרישוין, תר' לאה גולדברג, צייר י' צַ’רוּשין. 49 עמ'.

ה) ‘אוֹמרים יש בעולם’. פלאי פלאים מעולם החי, מאת דבורה אילון־סרני. 112 עמ', עם תמונות.

ו) ‘הרפתקאות חמור שכולו תכלת’. סיפר וצייר נחום גוטמן. 159 עמ' [בלי ניקוד]. (המשך הפירוט: מס' 571)

503. נעורים. ספריה בעריכת מרדכי אמיתי ואחרים. מרחביה, ספרית פועלים, תש“ג-תש”ד. (פירוט קודם: מס' 432)

א) ‘מסע בצפון’. מאת דבורה אילון־סרני. 215 עמ', עם תמונות.

ב) ‘האטום’. מאת אי.וו. פטרונוב, תר' דב אביטוב (החרוזים תורגמו ע"י שלמה שפאן). 196 עמ'.

ג) ‘הכוכבים במסילותם’. מאת ג’ימס ג’ונס, תר' דב שליוֹנסקי. 212 עמ', עם תמונות.

ד) ‘ילדוּת’. מאת מקסים גורקי, תר' לאה גולדברג. 251 עמ'.

ה) ‘היש חכמה בחיות?’ מאת הרולד מַנרוֹ פוּקס, תר' דבורה אילון־סרני. 117 עמ', עם תמונות.

ו) ‘מדבּירי הרעב’. מאת פוֹל דה־קריף, תר' א"ד שפירא [=שפיר], עיבדה דבורה אילון־סרני. 220 עמי, עם תמונות.

ז) ‘דע את המכונה’. מאת דב שליונסקי. 285 עמ', עם ציוּרים.

ח) ‘לילם של עניים’. מאת פרדריק פרוקוש, תר' יוסף לוז [=יונתן רטוש]. 223 עמ'.

ט) ‘עקבות בסלע’. מאת מאקסוול ריד, תר' אברהם שלונסקי, עריכה מדעית משה אבנימלך. 270 עמ', עם תמונות.

י) ‘האח האובד’. מאת ניקולַי אנוב, תר' יוכבד בת־מרים. 317 עמ'.

יא) ‘ארץ הצ’וּקצ’ים’. מאת טיכוֹן סימוֹשקין, תר' אברהם שלונסקי. צייר ו. בּיאלאיֶב. 276 עמ'. (המשך הפירוט: מס' 572).

504. ילדי העמק. סידרת סיפורים מאת צבי ליברמן [לִבְנֶה]. ירושלים, קרית־ספר, תש"ג. 12–24 עמ׳ בכל חוברת, בניקוד.

א) דן הסַפּן. ב) הגלילה. ג) שמעון ולוי. ד) גדעון באוירון. 16 עמ'. ה) יפת המאותת. ו) ביבי. (החוברות יצאו בכרך אחד בשם ‘ילדי העמק’: שם תש"ה).

505. ‘בעמק מסַפּרים (איך נבנתה שׂריד).’ מאת מרדכי וַרהפט [אמיתי]. צייר מרדכי ורן. ירושלים, המחלקה לנוער של קרן היסוד וראובן מס, תש"ג. 24 עמ', בניקוד.

506. ‘טירת צבי’. סיפור מאת י“נ אדלר, על־פי ש' דניאל [=שבתַי דון־יחיא]. ניו־יורק, מועצת המחנכים למען הפועל הדתי בארץ־ישראל, תש”ג. 14 עמ', בניקוד.

507. סיפּוּרים. מאת י“נ אדלר. ניו־יורק, ינאי (ועדת התרבות לילדי מורי הישיבות), תש”ג. 8 עמ' בכל חוברת, בניקוד.

א) נרות חנוכה. ב) ראש השנה לאילנות.

508. ספריה לילדים. בעריכת שלמה מראה־נוף. שיקגו, תעודה, תש"ג. בניקוד.

א) חמישה סיפורים. מאת ב' ברודצקי. 16 עמ', עם ציורים.

509. רימונים. ספריה לנוער וללומדי עברית בשיעורי ערב. תל־אביב, נחום דרימר, תש"ג.

א) ‘המורה’. סיפור מאת ישראל דושמן. 15 עמ'.

ב) ‘לאן’. מאת מרדכי זאב פאירברג. 16 עמ'.

ג) ‘אליקים בן יהודה’. מאת א' סימון. 16 עמ', עם ציורים.

ד) ‘קוראי עונג’. קובץ ספרותי זעיר. 24 עמ'.

510. רימונים קטנים. ספריה לילדים חרוצים. תל־אביב, נחום דרימר, תש"ג. בניקוד.

א) ‘עפר הקודש. עבודת העניים’. מאת יהודה שטיינברג. 18 עמ'.

ב) ‘הסביבון. פני משה’. מאת יהודה שטיינברג, 18 עמ'.

ג) ‘הדרור. אורחת הציפורים’. מאת יהודה שטיינברג. (לא יצא, ככל הנראה)

ד) ׳גאולת הצבר‘. מאת מאיר פרבר. ציירה י’ ירקוביזנה (ירקוני). 12 עמ'.

ה) ‘אחיקר האכר’. מאת ישראל דושמן, על־פי מקור אנגלי. 8 עמ'.

511. ‘מעין הקסם’. מאת לוין קיפניס. צייר [בצבעים] דוד גלבוע. תל־אביב, שי לילד, תש"ג. 20 עמ', בניקוד.

512. ‘בת ירושלים’. סיפור מימי המכבים מאת ג’יימס מִיקֶר לוּדלאוּ, תר' א“ל יעקבוביץ' [עקביא]. א-ג. תל־אביב, יזרעאל, תש”ג. 154+154+129 עמ', בניקוד.

א) בת ירושלים. ב) אהבת גיבורים. ג) גבורות המכבים.

513. ספריה לנוער, בעריכת זאב חומסקי ובן רוזן. בלטימור־פילדלפיה, ועד החינוך היהודי ותלמוד־תורה המאוחדים. תש“ג-תש”ד. 16 עמ' בכל חוברת, בניקוד, עם ציורים.

א) מלך לשנה. ב) מדוע צחק הצדיק. ג) חכמי חלם. ד) משפט האלמנה עם הרוח (על־פי י"ל פרץ). ה) אל הדוד באמריקה (על־פי י"ד ברקוביץ). ו) רבי משה בן מַימון. ז) שבע שנים טובות. ח) הבן האובד. ט) אבינועם. י) חכמת שלמה.

514. פָּז. ספריה בעריכת ישראל רבקאי. הציורים: משה מטוסובסקי. תל־אביב, חוה מרגולין, תש“ג-תש”ד. בניקוד.

א) ‘דוֹאר’. מאת שמואל מרשק, עיבדה לאה גולדברג. 16 עמ'. (משוכפל)

ב) ‘גדיה, סוסנים וירקות’. מאת אלישבע כהן. 12 עמ'.

ג) ‘חלום יגאל’. מאת שלמה סקולסקי. 15 עמ'.

ד) ‘העכּביש והדרור’. מאת עמנואל הרוסי. 12 עמ'.

ה) ‘מי ומי?’ מאת אלכסנדר וודינסקי, עיבדה לאה גולדברג. 10 עמ'.

ו) ‘בעלית הגג’. מחזה מחיי ילדי ישראל בגֶטוֹ, מאת אשר לרנר. 14 עמ'.

ז) ‘אחים’. שירים מאת אגניה ברטוֹ, עיבד יהודה אלראי, מנגינות עמנואל פוגצ’וב [עמירן]. 15 עמ'.

ח) ‘משיח בא’. אגדה מאת פלק הלפרין. 16 עמ'.

ט) ‘חלום ליל פסח’. סיפור מאת יעקב חורגין. 16 עמ'.

י) ‘בּוּקי תוכי’: 1. “הקטון שונא סבון”, לפי פידורצ’נקו; 2. “מה זה טוב ומה זה רע”, מאת ולדימיר מאיאקובסקי; 3. “בּוקי תוּכּי”, מאת שמואל מרשק. עיבד יהודה אלראי. 16 עמ'.

יא) ‘משלי קרילוב’. תר' יהודה אלראי. 32 עמ'.

יב) ‘מעשה בילדה מיליק ובדודה פיליק’. מאת מרים וילנסקי [ילן־שטקליס]. 16 עמ'. (המשך הפירוט: מס' 573)

515. סיפורים לילדים. מאת מרדכי מיכאלי. [צייר א“ש שד”ר). ירושלים, אור לעם, תש“ג-תש”ד. 12–22 עמ' בכל חוברת, בניקוד.

א) עין הנעורים. ב) בת־המלך והענק. ג) שתי הכוסות. ד) פחמי הזהב. ה) דבֹ הדֹב.

[החוברות הופיעו גם בכרך אחד: מס' 516]

516. ‘עין הנעורים’. סיפורים מאת מרדכי מיכאלי. [צייר א“ש שד”ר]. ירושלים, אור לעם, תש"ד. 86 עמ'.

517. ‘קרא ועלה’. סיפּוּרים, כתבה וציירה מרים ריטר־צדק. תל־אביב, ברלוי, תש"ד, 49 עמ', בניקוד.

518. ‘אילנה והמטריה’. מאת [קונסטנס יוארד], תר' דודה חיה [=חיה פריס־חורב] צייר שמיר. תל־אביב, דפוס נוגה, תש"ד. 16 עמ' בניקוד.

519. ‘בת־המלך והגמדים’. מאת דודה חיה [=חיה פריס־חורב], ציירה רנה. תל־אביב, חורב, תש"ד. 8 עמ', בניקוד.

520. לנוֹער. ספרית ארץ־ישראל. תל־אביב, אמנות, תש“ג-תש”ד. בניקוד. (פירוט קודם: מס' 421)

פד) ‘דוִד וולפסון’. מאת רבּי בנימין [יהושע רדלר־פלדמן]. 70 עמ'.

פה-פו) ‘ההר’. מאת יוסף וַייץ. 142 עמ'.

521. ‘מעבדוּת לחרוּת’. סיפור חייו של בוקר וושינגטון הכושי, כתוב על־פי ספר זכרונותיו ומקורות אחרים על־ידי מ“ז ולפובסקי. תל־אביב, יבנה, תש”ד. 80 עמ', בניקוד.

522. ‘שלמה המלך וחנה החברונית’. מחזה מאת יוסיעזר הצפוני [=יעקב רזניק]. ירושלים, הוֹצאת הספרים הארץ־ישראלית, תש"ד, 16 עמ', בניקוד, עם ציורים.

523. ‘דגיג הזהב’. מאת לוי בן־מנחם. ירושלים, אור לעם, תש"ד. 16 עמ', בניקוד, עם ציורים.

524. ‘נשמור על ארצנו’. חרוזים לאה גולדברג, צייר דוד גלבוע. תל־אביב, קופסיה, תש"ד, 10 עמ'.

525. ‘גן חיות’. חרוזים לוין קיפּניס, צייר דוִד גלבוע. תל־אביב, קופסיה, תש"ד. 10 עמ', בניקוד. (דפי קרטון, עם תמונות “קוֹפצות”).

526. ‘בּרוכים הבאים’. מאת לוין קיפניס, צייר דוד גלבוע. תל־אביב, סגנון, תש"ד. 17 עמ', בניקוד.

527. מסיפּוּרי הדוד אפרים. [חוברות] מאת אפרים גולדשטיין [די־זהב]. צייר נחום גוטמן. ירושלים, קרית־ספר, תש"ד. 12–8 עמ' בחוברת, בניקוד.

א) שלשת האחים העניים. ילדי סין; ב) גופלה ורועה הפרות; ג) מעשה בפּוֹפּוֹ הקטן; ד) האיש מעולם האמת; העשיר שאיבד את תאבונו; ה) הטובה במידות; ו) אריון ונבל הזהב; ז) הפילוסוף והסַפּן. מעשה ביעקב התם; ח) אביגיל הזוללת; ט) מלך האריות; י) מטאטא הפלאים.

528. ‘דוִד וגלית’, ועוד (ששה] סיפוּרי גיבּוֹרים בישראל. מאת לוין קיפניס. צייר חנן פישר. תל־אביב, פישר, תש"ד. 16 עמ', בניקוד.

529. ‘תינוֹקיוֹ’. סיפר [על־פי ק. קולודי] יגאל ספרא [=לוין קיפניס]. תל־אביב, יסוד, תש"ד. 16 עמ', בניקוד. עם ציורים.

530. ‘אלף בית’. חרוזים אפרים [תלמי], צייר צבי מלבנצ’יק [לבני]. תל־אביב, מצפה, תש"ד. 24 עמ', בניקוד. [מודפס בצבעים, על קרטון עבה].

531. ‘אברהם בן אברהם’. סיפור היסטורי מאת זליג שכנוביץ, תר' משה שיינפלד. תל־אביב, נצח, תש"ד. 32 עמ'.

532. ‘שחור ונאוה’. מאת אנה סוּאֶל, תר' ראובן גרוסמן [אבינועם], צייר נחום גוטמן. תל־אביב, אמנות, תש"ד. א-ב 263 עמ', בניקוד.

533. ‘המסע הגדול של ביבי’. מאת קרין מיכאליס, תר' א' אחירב [=סמיאטיצקי]. א-ב תל־אביב, אמנוּת, תש"ד. 239 עמ', בניקוּד.

534. ‘דָּוִדל’. סיפור מאת חיים אברהם פרידלנד. ציירה תמימה גזרי. ניו־יורק, המועצה החינוכית הארצית, תש"ד. 93 עמ', בניקוד. (מהדורה א, משוּכפּלת, כתובה ביד: קליבלנד תרפ"ו)

535. ‘הפילים והכושים נעשו חברים’. חרוזים מאת מאיר פרבר, צייר רנאי. תל־אביב, תש"ד. 13 עמ'.

536. ‘גשם’. שיר מאת מרים [ילן] שטקליס, ציירה איזה [הרשקוביץ]. חיפה, אשכול, תש"ד. 12 עמ'.

537. ‘טול טול בעל חול’. סיפור מאת מרים [ילן] שטקליס, ציירה בינה גבירץ. תל-אביב, הֶדפּס, תש"ד. 12 עמ', בניקוד.

538. ‘גברת עם כלבלב’. מאת שמואל מרשק, תר' מרים [ילן] שטקליס, ציירה איזה [הרשקוביץ]. תל־אביב, הדפס, תש"ד. 12 עמ', בניקוד.

539. ‘סלע השחפים’. מאת ז’יל סנדו, תר' אליהו בן־יהודה. תל־אביב, מצפה, תש"ד. 64 עמ', בניקוד.

540. ‘בּמבּי’. מאת פליקס סלטן, עיבד וצייר ווֹלט דיסני, תר' פסח גינזבורג. תל־אביב, מצפה, תש"ד. 60 עמק, בניקוד.

541. ‘נסַפּר ונשמע’. שלושים אגדות ושיחות ממקורות ישראל והעמים, מלוקטות ומתורגמות בידי יצחק למדן. צייר לודביג שוֶרין. תל־אביב, מצפה, תש"ד. 181 עמ'.

542. ‘אִמא, הגידי לי’. מאת ג’רמן מונטרה שטראוס, תר' שלומית פרידה פלאות, צייר אנדרה קרפלס. תל־אביב, רודין, תש"ד. 26 עמ', בניקוד.

543. ‘השעון’. שיר מאת יחיאל אהרן אלדמע, ציירה איזה [הרשקוביץ]. תל־אביב, ז' צולשיין, תש"ד. 6 עמ', בניקוד.

544. ‘הבּרוָזוֹן המכוער’. מאת הנס כריסטיאן אנדרסן, תר' ל' אביטל [=קיפניס]. ציירה לילי בוקה. תל־אביב, ז' צולשיין, תש"ד. 24 עמ', בניקוד. עם ציורים.

[מהדורה זהה, ללא תאריך: חיפה, הוצאת אשכול].

545. ‘מכּס ומוֹריץ זוממי המזימות’. כתב וצייר וילהלם בוש, תר' חוה כרמי. תל־אביב, שמעוני, תש"ד. 46 עמ', בניקוד. (מהדורה קודמת: מס' 402)

546. ‘לקט שירים לילדי הגולה’. שי מחיילים עברים. איטליה, “החייל העברי”, תש"ד. 105 עמ', בניקוד, עם ציורים. (משוכפל)

547. ספרים לילדים. תל-אביב, מסדה, תש"ד. בניקוד.

א) ‘הסנונית מסַפּרת’. סיפורים מאת ימימה טשרנוביץ [אבידר]. צייר צבי מלבנצ’יק [לבני]. 54 עמ'.

ב) ‘מוקי’. סיפורים מאת ימימה טשרנוביץ [אבידר]. ציירה ג’ניה ברגר. 47 עמ'.

ג) ‘תפוח הזהב הגאה’. מאת בתיה כהנא, ציירה לאה גרונדיג. 12 עמ'.

ד) ‘זבובה זהובה’. מאת קורני צ’וּקוֹבסקי, תר' לב קוּפּרשטיין, ציירה לאה גרונדיג. 18 עמ'.

ה) ‘שמש גנובה’. מאת ק' צ’וקובסקי, תר' לב קופרשטיין, ציירה לאה גרונדיג. 12 עמ'.

ו) ‘יוסי בגליל’. סיפורים מאת יעקב פיכמן, צייר נחום גוטמן. 207 עמ'.

ז) ‘לשדות המוריקים’. שירים ומנגינות מאת משה דפנא, ציירה לאה גרונדיג. 18 עמ'.

ח) ‘אניה קטנה’. שירים ומנגינות מאת משה דפנא ועמנואל עמירן. ציירה לאה גרונדיג. 18 עמ'.

(מס' ז' וח' יצאו מכורכים יחד בשם 'הודי חמודי. תש"י)

548. שלבים. ספריה מנוקדת לילדים. תל־אביב, יזרעאל, תש"ד. (פירוּט קודם: מס' 405)

א) ‘כרם הקסמים’. מאת אנדרה מוֹרוּאה, תר' משה בן־אליעזר, צייר [ז’ן ברולר]. 83 עמ'.

ב) ‘המשמנאים והמרזנאים". מאת אנדרה מורואה, תר’ א"ל יעקבוביץ [עקביא], צייר ז’ן ברולר. 108 עמ'.

ג) ‘המנהיג הלבן’. מאת תומס מין ריד, תר' דב עמיקם. 147 עמ'.

ד) ׳אחרון המוהיקנים‘. מאת ג’ימס פנימור קוּפּר, תר’ דב עמיקם. 79 עמ'.

ה) ‘מרד האינדיאנים’. מאת אמיליו סלגרי, תר' טוביה פדובה. א-ב. 159+135 עמ'.

ו) ‘בשבי אצל בדוִים’. מאת זאב דומניץ, צייר אהרן פריבר. 48 עמ'.

ז) ‘המתנדבים הקטנים’. סיפור על “מסע צבאי קטן”. מאת שמואל בן־יעקב, תר׳ ישראל פישמן, צייר יהושע קוברסקי. 53 עמ'.

ח) ‘אגדות וסיפורים’. מאת וילהלם האוף, תר' א"ל יעקבוביץ [עקביא], א-ב. 355 עמ'. (יצא גם בספרונים נפרדים: קורות סעיד; הגמד חוטם; הלב הקר; ועוד) (פירוט נוסף: מס' 570)

549. ‘קציעה בת שלמה’. עיבדה מרים קרוננברג, ציירה בינה גבירץ. תל־אביב, ‘מרים’, תש"ד. 8 עמ'.

550. ‘ברכות לבנות לקטניס וקטנות’. שירי ילדים מאת חיים רבינזון, ציירה סילביה אלמולי, בוקרסט, ספרנו (מחזור ספרי קריאה לילדים), תש"ד. 24 עמ', בניקוד. [רוב העותקים הושמדו ברומניה; עותק יחיד (?) מצוי בבית־הספרים הלאומי].

551. ‘מסעי גוליבר’. מאת יונתן סויפט. תר' מנחם מבש“ן, צייר גראנויל, אחרית דבר מאת יצחק שנבּרג [שנהר]. תל־אביב, שוקן, תש”ה. 325 עמ'. (ראה מס' 128)

552. ‘אוֹדיסיאה בצפון’. מאת ג’ק לונדון, תר' מ“ז ולפובסקי. עין־חרוד, הקיבוץ המאוחד, תש”ה, 55 עמ'.

553. ‘פתחו את השער’. שירים מאת קדיה מולודובסקי, תרגמו נתן אלתרמן, פניה ברגשטיין, לאה גולדברג, אברהם לוינסון. עם סיפּוּר על חיי המשוררת מאת יעקב פיכמן. ציירה תרצה [טנאי]. עין־חרוד, הקיבוץ המאוחד, תש"ה. 85 עמ', בניקוד.

554. ‘בּוֹא אלי, פרפר נחמד“. חרוזים מאת פניה ברגשטיין, ציירה [בצבעים] אילזה קנטור. עין־חרוד, הקיבוץ המאוחד, תש”ה. 18 עמ’, בניקוד.

555. שׁחרוּת. ספריה לנוער. תל־אביב, ‘עם עובד’, תש“ה-תש”ו. (פירוט קודם: מס' 501)

א) ‘ילדים מוצלים". מאת ברכה חבס, ציירה לאה גרונדיג. 238 עמ’.

ב) ‘אָלף’. פרקי זכרונות מן ה’זמן' הראשון ב’חדר‘. מאת שמשון מלצר, צייר דוִד דוִידוביץ’. 228 עמ', בניקוד.

ג) ‘מירטלה’. מאת אליזה אוֹז’שקובה, תר' מ"ז ולפוֹבסקי. עיטר שלמה ידידיה. 206 עמ'.

ד) ‘מעולם החרקים’. מאת ז’ן אנרי פבר, עיבּד פסח אוירבך. 156 עמ', עם תמונות.

ה) ‘שני מאורות: ארכימדס וּניוּטוֹן’. מאת אליעזר שישא ודב שליונסקי. 209 עמ', עם תמונות.

ו) ‘מִשָּׁם’. סיפורים [מעיירת מולדתה של המחברת] מאת דבורה ברוֹן, צייר נחום גוטמן. 186 עמ'.

ז) ‘הורדוס וביתו’. מאת יוסף בן מתתיהו (פלַויוס). עיבד והוסיף מבוא עמנואל בן־גריון. 219 עמ'.

ח) ‘הכּפר הערבי’. פרקי הווי מאת משה סטבסקי [סתוי]. 404 עמ'.

ט) ‘בשלולית המים’. מאת איטה פקטורית, ציירה הלנה רייך. 233 עמ'.

י) ‘חליל הקסמים’. מאת נוִיל שוּט, תר' י. אש [=יעקב אורלנד], צייר יהושע קוברסקי. 320 עמ'.

יא) ‘השבויה מציפּוֹרי’. סיפור היסטורי מאת מרדכי הלטר, צייר מאיר בן־אורי. 215 עמ'.

יב) ‘הקומדיה האנושית’. מאת ויליאם סַרוֹיאן, תר' יצחק עברי, צייר דון פרימן. 285 עמ'.

יג) ‘הנסיך סרבריני’. מאת אלכסנדר קונסטנטינוביץ' טולסטוי, תר' [והקדים מבוא] אברהם קריב, צייר מ' חיטרובו. א-ב. 509 עמ'.

יד) ‘בית אבּא’. מאת יחיאל לרר, תר' שמשון מלצר, צייר אריה מרזר. הקדמה מאת דב שטוק [סדן]. 204 עמ'.

טו) ‘אבק דרכים’ (ב). מסע בפרס. מאת אברהם יעקב ברַוֶר. 357 עמ', עם תמונות.

טז) ‘זכרוֹנוֹת זוֹאוֹלוֹג עברי’. מאת ישראל אהרוני. 258 עמ' עם תמונות. (פּירוּט נוסף: מס' 643)

556. ‘גשם’. מאת מלכה ליסר [שקלרסקי), ציירה תרצה [טנאי]. תל־אביב, עם עובד / מסילות, תש"ה. 27 עמ', בניקוד.

557. ‘חג לי היום’. שירים מאת ש' שלום. ציירה לאה. ירושלים, עֵבר, תש"ה. 48 עמ', בניקוד.

558. ‘ילדי העולם מציגים את עצמם’. חרוזים מאת זאב רוזובסקי, צייר חנן פישר. תל־אביב, פישר, תש"ה. 16 עמ', בניקוד.

559. ‘מעשׂה בסופגנית’. אגדה רוסית, חרז עברית פסח גינזבורג, צייר יוּרי וַסניֶצוֹב. תל־אביב, צ’צ’יק, תש"ה. 14 עמ', בניקוד.

560. סיפורי ילדים. תל־אביב, טברסקי, תש"ה.

א) ‘המלך מתיא הראשון’. מאת יַנוּש קוֹרצ’ק, תר' יוסף ליכטנבום, צייר שלמה כהן. 382 עמ'. (מהדורה א: מס' 271 ה-ו).

ב) ‘המלך מתיא באי השוֹמם’. מאת יַנוש קורצ’ק, תר' יוסף ליכטנבום, צייר שלמה כהן. 243 עמ'.

ג) ‘שמונה בעקבות אחד’. מאת ימימה טשרנוביץ [אבידר], צייר נחום גוטמן. 127 עמ', בניקוד.

ד) ‘הוא יביא אותם’. מאת ימימה טשרנוביץ [אבידר], ציירה תרצה [טנאי]. 12 עמ', בניקוד.

561. ‘סבא ירח’. מאת ימימה טשרנוביץ [אבידר], צייר א' הוהנשטיין. תל־אביב, יבנה, תש"ה. 24 עמ'.

562. ‘גן החרוזים לילד’. שירים מאת רוברט לואיס סטיבנסון, תר' ירוחם לוריא. ציירה הנרייט וילביק לֶה־מֵיר. תל־אביב, ניומן, תש"ה. 20 עמ', בניקוד.

563. ‘בן פרבר העוני’. מאת ין הנדריק בולטהויס, תר' מאספּרנטו יהוֹשׂכר כרכי. תל־אביב, שמעוני, תש"ה. 155 עמ', בניקוד.

564. ‘בת פרבר העוני’. מאת ין הנדריק בולטהויס, תר' יהוֹשׂכר כרכי, תל־אביב, שמעוני, תש"ה. 125 עמ' בניקוד.

565. ‘גבריאל’. פרקי חיים מן העבר הקרוב, מאת משה בן־אליעזר. תל־אביב, אמנות, תש"ה. 374 עמ'.

566. ‘רלף הצייד’. כתב וצייר ארנסט סיטון תומפסון, תר' ש“ש קנטורוביץ. תל־אביב, אמנות, תש”ה. א-ב. 280 עמ', בניקוד.

567. [אגדוֹת]. מאת בנימין צבי (ברלוי), צייר ל' דיקשטיין. תל־אביב, ברלוי, תש"ה. 8+8 עמ', בניקוד.

א) ציפּרים מדברות. ב) הכיפּה הכחולה.

568. ‘כּה לחי’. אגדות וסיפורים לכל ימות השנה, כתובים בידי הימן הירושלמי [=אברהם מאיר הברמן], צייר יהושע קוברסקי. ירושלים, אחיאסף, תש"ה. 134 עמ', בניקוד.

569. [ספרי ילדים]. תל־אביב, מסדה, תש"ה.

א) ‘במשפחה’. קורות ילדה אחת, מאת הקטור מַלוֹ, תר' שרונה סופרמן. 282 עמ', בניקוד.

ב) ‘שׂדה ואילן’. סיפורים מאת יוסף וַייץ, צייר יהושע קוברסקי. 184 עמ'.

ג) ‘גן־עדן הילדים’. מאת נתנאל הותהורן, תר' משה בן־אליעזר. צייר [מ"י רייט]. ספריַת ‘מפרש’. 228 עמ', בניקוד.

ד) ‘האויב מבעד למיקרוסקופ: חיי לואי פסטר’. מאת ס' קוזנצובה, תר' יהודית בן־נתן. 187 עמ', בניקוד, עם ציורים.

570. שלבים. ספריה מנוקדת. תל־אביב, ‘יזרעאל’, תש"ה. (פירוּט קודם: מס' 548)

א) ‘בהר ובגיא’. סיפורים מאת אברהם סלומון [שׂלמון], ציירה בינה גבירץ. 63 עמ'.

ב) ‘פעמוני הגשם’. סיפורים מאת אברהם סלומון [שׂלמון], ציירה בינה גבירץ. 72 עמ'.

ג) ‘הדַייג והרוּח’. ועוד מסיפורי אלף לילה ולילה. עיבד א"ל יעקבוביץ [עקביא], ציירה בינה גבירץ. 90 עמ'.

ד) ‘אל הנכדים’. סיפורים מאת אשר לוין. 134 עמ', עם ציורים.

ה) ‘הענק וגנוֹ’. מאת אוסקר ויילד. תר' [א"א עקביא]. צייר פרלי פלציג. 32 עמ'.

ו) ‘תיבת נֹח’. עיבּוּד [אנונימי]. צייר פרלי פלציג. 16 עמ'.

ז) ‘דון יוסף הנשיא". מאת משה בן־אליעזר. 92 עמ’.

571. אנקורים. ספריה מנוקדת בעריכת לאה גולדברג. מרחביה, ספרית פועלים, תש“ה-תש”ו. (פירוט קודם: מס' 502).

א) ‘עלילות הפלא של זֶגַנְעֵדֶן’. מאת אנטול שטרן. תר' מנשה לוין. צייר אריה נבון. 63 עמ'.

ב) ‘מה שקרה בצל האלון’. מסיפורי עין־שמר, מאת רבקה גורפיין. ציירה רות שלוס. 60 עמ'.

ג) ‘הביתן הקטן’. צרור אגדות עם, עיבדה לאה גולדברג. ציירה תרצה [טנאי]. 32 עמ'. (פירוט נוסף: מס' 642)

572. נעורים. מרחביה, ספרית פועלים, תש“ה-תש”ו. (פירוט קודם: מס' 503)

א) ‘האי הירוק’. מאת קרין מיכאליס, תר' חנה סמואל. 238 עמ'.

ב) ‘התעופה’. מאת דוד קימלפלד. 319 עמ', עם תמונות וטבלאות.

ג) ‘תלם בים’. סיפור מאת פסח בר־אדון, 264 עמ'.

ד) ‘עולם הדברים הקטנים והגדוֹלים’. מאת קרל הרטל, תר' מיכאל לוין. 281 עמ', עם תמונות.

ה) ‘משנה סדרי בראשית: סיפור על מיצ’ורין’. מאת ויצ’סלב לֶבּדיֶב, תר' שמשון נחמני. צייר פ' קוסטוב. 314 עמ', עם תמונות.

ו) ‘ילדותם של בעלי־חיים’. מאת פטר צ’למרס מיטשל, תר' דבורה אילון־סרני. 265 עמ'.

ז) ‘האדם שהיה לענק’. מאת מ' אילין ויֶלנה סגל, תר' ריקל לב. 292 עמ', עם תמונות. (פירוט נוסף: מס' 641)

573. פז. ספריה בעריכת ישראל רבקאי. תל־אביב, חוה מרגולין. ציורים: משה מטוסובסקי. תש“ה-תש”ו, בניקוד. (פירוט קודם: מס' 514)

יג) ‘אֵם הבנים’ (שיר סיפורי). מאת חנניה רייכמן. 18 עמ'.

יד) ‘הבחור הפלאי’. מאת שמואל מרשק, עיבד אברהם לוינסון. 18 עמ'.

טו) ‘בבקשה’. סיפור־עם, עיבדה לאה גולדברג. 12 עמ'. (עם סיפורון נוסף, בתוך כיס מודבק אל הכריכה: ‘סיפור על יאיר’).

טז) ‘ספר על ספרים’. מאת שמואל מרשק. עיבדה לאה גולדברג. 18 עמ'.

יז) ‘בגן שלנו’. שיר מאת אברהם לוינסון. 18 עמ'.

יח) ‘משירי ש[מואל] מרשק’. תר' חנניה רייכמן. 79 עמ'.

574. ספריה לנערים. בעריכת ירחמיאל וַיינגרטן. מונטריאול, קרן התרבות העברית, תש"ה.

א) ‘גיבּוֹרי ימינו’ (מיומנו של נער עברי). מאת ירחמיאל וַיינגרטן. 32 עמ', בניקוד, עם ציורים.

575. ספריה לילדים. אגדות בעיבוד אברהם יצחק איגוס ודניאל פרסקי. ציורים [בצבעים] מאת ראובן ליס. ניו־יורק, קרן שלמה שיינברג, תש"ה. 32 עמ' בּכל חוברת, בניקוד.

א-ב) דבורה מתחת התומר; ג) אשמדאי מלך השדים; ד) נקמת אשמדאי; ה) יהודית; ו) בת המלך ארם.

576. לַיֶלֶד. ספריה מנוקדת [בעריכת שמשון מלצר] תל־אביב, עם עובד, תש“ו-תש”ז. (פירוט קודם: מס' (500)

א) ‘ברוָזי הזהב של דני’. מאת פניה ברגשטיין, צייר אביגדור לואיזדה. 36 עמ'.

ב) ‘מעשה בכוֶרת ובמלכה הגברת’. מאת זרובבל [גלעד], ציירה יהודית ילין. 27 עמ'.

ג) ‘היפה שבעולם מה הוא’. מאת אנטול שטרן, תר' דב שטוק [סדן], ציירה לאה גרונדיג. 30 עמ'.

ד) ‘סיפּוּרים לקטנים’. מאת לב טולסטוי, תר' רבקה דוידית, צייר דוד הנדלר, 32 עמ'.

ה) ‘סבא אָלף בית’. סיפר וצייר שלמה ידידיה. 32 עמ'.

ו) ‘סיפּוּרי סבא’. מאת משה סמילנסקי, צייר אביגדור עוקשי. 35 עמ'.

ז) ‘כיצד למדו הצפרים חומש’. מאת אליעזר שטיינברג, תר' מנחם שחורי. צייר בן־אורי. 50 עמ'.

ח) ‘בַּרמלַי’. מאת קורני צ’וקובסקי, תר' נתן אלתרמן, צייר יהושע קוברסקי. 43 עמ'.

ט) ‘אִמא, סַפּרי לי עוד’. סיפר פסח אוירבך, ציירה אן נוימן. 98 עמ'.

י) ‘בים וביבשה’. מאת הדוד יהושע [מרגולין], צייר נחום גוטמן. 38 עמ'. (המשך: מס' 645)

577. ‘הזאב ושבעת הגדיים הקטנים’. מאת [האחים גְרים], צייר ר' סידנר. תל־אביב, “אוֹלימפיה' (מרטין פויכטוַנגר), תש”ו. 8 עמ' (על קרטון).

578. ספרית 'אתאזא' [=אם תרצו אין זו אגדה]. אגדות בחרוזים, עיבּד מאיר פרבר, ציירה י' ירקוני (ירקוביזנה). תל־אביב, תש"ו. 14 עמ' כל חוברת, בניקוד.

א) ביקור בגן־החיות. ב) החתול במגפַיִם. ג) חנן הגנן הקטן. ד) נסיך הצפרדע. ה) שושנת החוחים.

579. ‘גוּרים’. סיפורים על ילדים וחיות בקבוצה מאת מרים זינגר, תר' מכתב־יד אביגדור המאירי, ציירה תרצה [טנאי]. תל־אביב, חבר הקבוצות, תש"ו. 110 עמ', בניקוד.

580. [ספריה לילדים]. ירושלים־תל-אביב, שוקן, תש"ו, בניקוד.

א) ‘כלנית’. שירים מאת יעקב פיכמן, צייר שלום רַיזר. 32 עמ'.

ב) ‘סיפורים מארץ עוץ: המעה של פשיטא. משׂא מלכים’. מאת יצחק שנברג [שנהר], צייר אביגדור לואיזדא. 32 עמ'.

ג) ‘שׂחוֹק בחרוזים’. מאת פועה מירון, ציירה אנה בלס. 24 עמ'.

ד) ‘מסיפורי ערב: הסנדלים של אבולקסם. איש ושׂכרוֹ’. עיבּד נֹח בראון, צייר א' אשרהיים. 24 עמ'.

581. ‘הציצו נא’. חרוזים מאת יעקב אורלנד, צייר מ' דובסון. תל־אביב, למופת, תש"ו. 20 עמ', בניקוד.

582. ‘שבעה מעשׂוֹת’. מאת נפתלי גרוס, תר' שמשון מלצר, צייר א' גרוֹס. תל־אביב, גזית, תש"ו. 112 עמ'.

583. ‘השלושה משכונת מחלול’. עיבּד [על־פי פטר מתאוס] אברהם ברטורא, ציירה מירה לוֹבּה. תל־אביב, סיני, תש"ו. 134 עמ', בניקוד.

584. [ספרי ילדים]. תל־אביב, אמנוּת, תש"ו. בניקוּד.

א) ‘מסעי דוליטל הרופא". כתב וצייר יו לופטינג, תר’ ראובן גרוסמן [אבינועם]. א-ב. 332 עמ'.

ב) ‘הדואר של דוליטל הרופא’. כתב וצייר יו לופטינג, תר' מ"י בר־און. א-ב. 303 עמ'.

ג) ‘הקרקס של דוליטל הרופא’. כתב וצייר יו לופטינג, תר' מ"י בר־און. 156 עמ'.

ד) ‘מרגניות’. סיפורים לפעוטות מאת ישראל דושמן, צייר נחום גוטמן. 144 עמ'.

585. [ספרי ילדים]. תל־אביב, יבנה, תש"ו. בניקוד.

א) ‘בין זריחה לשקיעה’. סיפורים מאת אליעזר שמאלי. 135 עמ'.

ב) ‘בין חרמון וגלבוע’. סיפורים מאת אליעזר שמאלי. 134 עמ'.

ג) ‘עם שחר’. סיפּוּרים מימי הילדות, מאת יהודה בורלא. 122 עמ'.

ד) ‘שירים לילדים’. מאת שאול טשרניחובסקי, צייר נחום גוטמן. 37 עמ'.

ה) ‘עוזי הדייג’. אגדות וסיפורים מאת יצחק וסרשטיין [אבנון]. 45 עמ', עם ציורים.

586. ‘חברים וידידים’. כתב [בחרוּזים] וצייר עמנוּאל יפה. חיפה, אשכּוֹל, תש"ו, 22 עמ', בניקוּד.

587. ‘ידידַי הגמדים’. שירים מאת יצחק תבורי, ציירוּ המחַבּר ואהרן גלעדי. הקדמה: לאה גולדברג. עין־חרוד, הקיבוץ המאוחד, תש"ו. 56 עמ'. בניקוּד.

588. ‘אשר שמעתי וסיפרתי’. אגדות וסיפורים מאת דוד כהן, עיטר ח. האוזמן. עין־חרוד, הקיבוץ המאוחד, תש"ו. 327 עמ', בניקוד.

589. ‘הילד ועוֹלמוֹ’. סיפורים מאת ישראל משה מישורי. תל־אביב, שמעוני, תש"ו. 102 עמ', בניקוד.

590. [ספרי ילדים]. תל־אביב, יזרעאל, תש"ו. בניקוד.

א) ‘עכסה בת כלב. מאת ישראל שף. 109 עמ’. (מהדורה א: מס' 33 ז, כא, כג).

ב) ‘טירת כסף’. סיפורים מאת יעקב חורגין. ציירה איזה הרשקוביץ. 133 עמ'.

ג) ‘הקוסם מארץ עוץ’. מאת [פרנק ליימן באום], תר' ימימה טשרנוביץ (אבידר), ציירה בינה גבירץ. 95 עמ'.

ד) ‘גוליבר בארץ הנפלאות’. מאת יונתן סויפט, עיבד א"ל יעקבוביץ [עקביא], ציירה בינה גבירץ. 153 עמ'.

ה) ‘נפגשו במולדת’. מאת צבי ליברמן [לִבנה]. 55 עמ', עם ציורים.

ו) ‘ילדי המרתף’. מאת ולדימיר קורולנקו, תר' אביגדור המאירי, ציירה בינה גבירץ. 56 עמ'.

591. ‘ברכּת בוקר’. שירים מאת יעקב כהן, צייר נחום גוטמן. תל־אביב, מסדה, תש"ו. 105 עמ', בניקוד.

592. ‘בשבילי הביבר’. משלים וסאטירות מאת דוד שמעונוביץ [שמעוני], צייר אריה נבון. תל־אביב, מסדה, תש"ו. 270 עמ', בניקוד.

593. [ספרי ילדים]. תל־אביב, טברסקי, תש"ו. בניקוד.

א) ‘על נהרות אוקראינה’. מסיפורי סבא, מאת ישראל ברמן, צייר משה מטוסובסקי. 271 עמ'.

ב) ‘בהרי אורל’. מאת דמיטרי ממין־סיביריאק, תר' לב חזן, ציירה איזה הרשקוביץ. 125 עמ'.

ג) ‘דוֹד פורים הנה זה בא!’ מאת דורית [פסבדונים], צייר מ' אוסטין. 24 עמ'.

ד) ‘מבּבל לירושלים’. סיפור היסטורי מאת צבי ליברמן [לִבנה]. 267 עמ'.

594. ‘גִתַי המכושף’. מאת סופיה אוּרבּנוֹבסקה, תר' מלכה פישקין. ירושלים, קרית־ספר, תש"ו. 122 עמ'. עם ציורים.

595. ‘ילדים במחתרת’. סיפור מן הימים הראשונים לממשלת הזדון, מאת לוִין קיפניס, ציירה לאה גרונדיג. תל־אביב, דביר, תש"ו. 157 עמ', בניקוד.

596. ‘שלום, ילדים!’ שירים מאת אנדה פינקרפלד [עמיר], צייר נחום גוטמן. תל־אביב, דביר/ ‘אַילה’, תש"ו. 25 עמ', בניקוד.

597. ‘מעשׂה בילדה’. שירים וסיפורים מאת מרים וילנסקי [ילן] שטקליס, צייר יוסף שטרן. דביר/ ‘אילה’, תש"ו. 68 עמ', בניקוד.

598. [ספרי ילדים]. תל־אביב, צ’צ’יק, תש"ו. בניקוד.

א) ‘עוזי והמנגנים הצעירים’. מאת שמואל בן־יעקב, תר' מ' פרידמן. 114 עמ', עם ציורים.

ב) ‘אִמא, אמא!’ מאת ליוּבּוֹב ווֹרוֹנקובה, תר' זאב לבנה. 116 עמ', עם ציורים.

ג) ‘השוּליה בבית הקוסם’. אגדה [על־פי גֶתה], תר' בנימין פרידמן, צייר ווֹלט דיסני. 30 עמ'.

ד) ‘מסעי שמנון’. מאת רוברט אדמונדס, תר' בנימין פרידמן, צייר ווֹלט דיסני. 30 עמ'.

ה) ‘ד"ר י’קיל ומר הַייד’. מאת רוברט לואיס סטיבנסון, תר' יהושע צ’צ’יק. 86 עמ', עם ציורים. (מהדורה א: מס' 198ד)

599. ספרית הדס. תל־אביב, ניומן, תש"ו. בניקוד.

א) ‘הַידי בת האַלפּים’. מאת יוהנה ספירי, תר' ישראל פישמן, צייר משה מטוסובסקי. 94+118 עמ'.

ב) ‘קַרִי הפיל’. מאת דהַן גוֹפּל מוּקרג’י, תר' משה דפנא, צייר אביגדור לואיזדה. 91 עמ'.

600. ספרית נורית. תל־אביב, ניומן, תש"ו. בניקוד.

א) ‘יורם בגן־החיות’. מאת יצחק סלע, צייר אביגדור לואיזדה. 64 עמ'.

ב) ‘ארץ־ישראל שלי’. סיפּוּרים מאת מרים עטרה [יבין], ציירה איזה הרשקוביץ. 40 עמ'.

ג) ‘הנרגיל עץ הפלא’. סיפר וצייר ארמסטרונג ספֶּרי, תר' בנימין פרידמן. 40 עמ'.

601. יוּבל. ספריה מוסיקלית. תל־אביב, ניומן, תש"ו. בניקוד, עם תווים.

א) ‘מוצרט, הקוסם בנגינות’. מאת אוֹפּל וִילר וסיבּיל דוֹיטשר, תר' אריה לרנר, ציירה מרי גרינוַלט. 96 עמ'.

ב) ‘פרנץ שוּבּרט וחבריו העליזים’. מאת אוֹפּל וילד וסיביל דוֹיטשר, תר' אריה לרנר, ציירה מרי גרינוַלט. 80 עמ'.

ג) ‘עליסה בארץ הצלילים’. מאת ארנסט לה פרד, עיבד יעקב גל, צייר משה מטוסובסקי. 106 עמ'.

602. אופק. ספריה לנוער ולעם. תל־אביב, ניומן, תש"ו.

א) ׳נער המיסיסיפי‘. חיי מרק טוֵיין, מאת איזבל פּראוּדפיט, תר’ י. לוז [יונתן רטוש], צייר ו"צ' נימס. 182 עמ'.

ב) ‘עולמות גנוזים’. עלילות חוקרי עתיקות, מאת אן טֶרי וַייט, תר' אהרן ראובני. 196 עמ'.

ג) ‘נחל איתן’. חיי י"ס בך, מאת מדלין גוס, תר' ירוחם לוריא, ציירה אלינור בלייסדל. 204 עמ'.

603. ‘הרצל כותב את מדינת היהודים’. מאת יעקב פיכמן. תל־אביב, ניומן, תש"ו. 24 עמ', בניקוד.

604. ‘כך כתב הרצל את מדינת היהודים’. מאת שמואל בס. תל־אביב, ניומן, תש"ו. 22 עמ', בניקוד.

605. ‘אגד החיות’. סיפר דוֹד יצחק [זיו־אב], ציירה איזה הרשקוביץ. תל־אביב, ניומן, תש"ו. 16 עמ'.

606. ספרית ברוריה. תל־אביב, יוסף שׂרברק, תש"ו. בניקוד.

א) ‘המנורה הגנוזה’. מאת סטפן צוַייג. תר' ישראל פישמן. 102 עמ'.

ב) ‘הַניה’. מאת הנריק סנקביץ‘, תר’ חיים שלום בן־אברם. 180 עמ'.

ג) ‘אגדות מבדחות’. עיבד א' גד [גדליהו אמתי], ציירה בינה גבירץ. 52 עמ', בניקוד.

ד) ‘מאה גמדים’. עיבדו א' גד [ג' אמתי] וא' רן [אברהם אבן־שושן]. ציירה בינה גבירץ. 85 עמ'.

ה) ‘חיות היער’. מסיפורי העמים. עיבדו א' גד [ג' אמתי] וא' רן [א' אבן־שושן], ציירה בינה גבירץ. 78 עמ'.

ו) ‘ארבע מעשׂיות’. כתב וצייר רודיארד קיפלינג, תר' פסח גינזבורג. 119 עמ'.

ז) ‘חולמי גאולה’. מאת ישראל זנגביל, תר' ראובן גרוסמן (אבינועם). 132 עמ'.

ח) ‘חולמי הגטו’. מאת ישראל זנגביל, תר' ראובן גרוסמן [אבינועם]. 102 עמ'.

607. כרם אגדות של עמים שונים. ציירה [בינה גבירץ]. תל־אביב, י' שׂרברק, תש“ו-תש”ז. 14–18 עמ' בכל חוברת. בניקוּד.

א) ‘אגדות סיניות’, מסוּפּרות על־ידי אשר ברש.

ב) ‘העֵדים’. אגדה איטלקית, תר' משה בן־אליעזר.

ג) ‘גד גדוּד יגודנו’. תר' ישראל פישמן.

ד) ‘העבודה אשר לא נעשׂתה’. מאת אהרן פישקין.

ה) ‘שלוש החידות’. אגדה טירולית, תר' מ.ב. [בן אליעזר].

ו) ‘בלק הקטן’. תר' מרדכי אזרחי.

(נדפסו בעבר בהוצאות שונות. יצאו גם בכרך בשם "כּרם אגדוֹת' בלי שמוֹת המתרגמים).

608. אל המעין. ספרונים מנוקדים, עם ציורים בצבעים מאת צבי מלבנצ’יק [לבני]. תל־אביב, תש"ז.

א) ‘מי יתלה את הפעמון’. ממשלי אֵיסוֹפּוֹס, כתובים בידי ל' אביטל [=לוין קיפניס], 48 עמ'.

ב) ‘מעשׂה בעז ושבעה גדיים’, ועוד מסיפּוּרי גרים, כתובים בידי ל' אביטל [=לוין קיפניס]. 30 עמ'.

ג) ‘בגדי המלך החדשים’, ועוד מסיפּוּרי אנדרסן. עיבד ל' אביטל [=לוין קיפניס]. 30 עמ'.

ד) ‘מעשה בדייג ודג־הזהב’. מאת א“ס פושקין, עיבד א”ש עמיאל. 24 עמ'.

ה) ‘רוֹבּינזוֹן קרוזו’. מאת דניאל דיפו, עיבד יצחק אבנון. 30 עמ'.

ו) ‘טיול הפלאות לדן’. מאת אפרים דוִידזון. 16 עמ'.

ז) ‘רוּת ואבנר’. מאת שלמה סקולסקי. ציירה מירה לוֹבּה. 16 עמ'.

609. [ספרי ילדים]. תל־אביב, שמעוני, תש"ז. בניקוד.

א) ‘הקברניט הצעיר’. מאת ז’ול ורן, תר' יהוֹשׂכר כרכי, א-ב. 172+167 עמ'.

ב) ‘הרפתקאותיהם של שלושה רוסים ושלושה אנגלים’. מאת ז’וּל וֶרן, תר' ג' בן־חנה [=גדליהו אמתי]. 159 עמ'.

ג) ‘ילדי האִכּר’. סיפורים מופלאים מפי יהודי קַוְקז, מאת יצחק סלע, 116 עמ'.

ד) ‘טרזן ואוצר היהלומים’. מאת אדגר ריס בוראוז, תר' ג' בן־חנה [=אמתי]. 125 עמ'.

ה) ‘הנער מסבסטופול’. מאת יֶבגני יוּנגה, תר' חנה עירונית. 160 עמ'.

ו) ‘רועת האוָזים’. 10 סיפורים לילדים מאת ש' ורנר, תר' חנה עירונית. 70 עמ'.

ז) ‘שדמות זהב’. לקט אגדות, עיבּד ב' מור [פסבדונים], ציירה בינה גבירץ. 114 עמ'.

ח) ‘פניני תפארת’. לקט אגדות, עיבד ב' מור [פסבדונים], ציירה בינה גבירץ. 120 עמ'.

(שני הקבצים האחרונים יצאו גם בתריסר חוברות נפרדות)

610. [ספרי ילדים]. תל־אביב, יבנה, תש"ז. בניקוד.

א) ‘כּכל הנערים’. סיפור בן זמננו, מאת ארי אבן־זהב. 148 עמ'.

ב) ‘אלה מסעי דן’. מאת ארי אבן־זהב, צייר נחום גוטמן. 96 עמ'.

ג) ‘אגדות’ [בחרוזים]. מאת אלכסנדר פושקין, תר' אברהם רוזנצוַייג [רוזן], צייר צבי רוזנצוַייג ואחרים. 140 עמ'.

ד) ‘האסופי’. מאת קרולה לורך (זילבר). 100 עמ'.

ה) ‘תום סוֹיֶר בדרכים’. מאת מרק טוֵיין, תר' שושנה חן־זהבי. 104 עמ'. (כולל גם: ׳הפיל הלבן שנגנב' מאת טוֵיין, עם שער מיוחד).

ו) ‘צ’וֹנדוֹלינוֹ’. מאת וַמבּא [לוּאיג’י ברטֶלי], תר' י"מ פצ’יפיצי, צייר [קרלו צי’וסטרי]. 150 עמ'.

611. [ספרי ילדים]. תל־אביב, מסדה, תש"ז. בניקוד.

א) ‘הטיסה למאדים’. סיפור דמיוני מאת יצחק אבנון, צייר לוּדביג שוֶרין. 160 עמ'.

ב) ‘חלוצי המדע; פרשת חייהם ומפעליהם’. מאת יצחק אבנון. 173 עמ', עם תמונות.

ג) ‘אנשי בראשית’. מאת אליעזר שמאלי, צייר אביגדור לואיזדה. 276 עמ'. (מהדורה א; מס' 264)

ד) ‘מאגדות הוֹדוּ’. סיפרו וציירו הילדה הרט ודורותי בלגרב, תר' שמעון גינצבורג. 260 עמ'.

ה) ‘הבית הקטן’. סיפורים לילדים קטנים, ערכו ז' אריאל ויצחק אבנון. 88 עמ'. עם ציורים.

ו) ‘יורדי ים אמיצים’. מאת רודיארד קיפלינג, תר' יוסף ליכטנבום. א-ב. 283 עמ'.

ז) ‘הנעל הקטנה’. אגדות מאת אשר ברש, צייר יוסף שטרן. 155 עמ', בניקוד.

612. [ספרי ילדים]. תל־אביב, יזרעאל, תש"ז. בניקוד.

א) ‘קן צפּרים’. סיפּוּרים מאת אברהם סלומון [שׂלמון], ציירה בינה גבירץ. 94 עמ'.

ב) ‘רון צִפּרים’. סיפורים מאת אברהם סלומון [שׂלמון], ציירה בינה גבירץ. 100 עמ'.

ג) ‘רוֹבּין הוד’. מאת הנרי גילברט, תר' ישראל פישמן. 100 עמ', עם ציורים.

ד) ‘הצמרון הלבן’. מאת אלכסנדר קוּפּרין, תר' הלל סגל [שמשון נחמני], ציירה בינה גבירץ. 68 עמ'.

613. ‘לוּחוֹת חומר יבּיעו אוֹמר’. מאת אדוארד שירה, תר' מ' חסיד. תל־אביב, אמנות, תש"ז. א-ב. 235 עמ', בניקוד. עם תמונות.

614. [ספרי ילדים]. תל־אביב, יוסף שׂרברק, תש"ז. בניקוד.

א) ‘הרשלי האוסטרופולי, מלך הליצנים, חייו ותעלוליו, מעשיו ובדיחותיו’. ליקט וסיפּר יצחק הרצברג, ציירה בינה גבירץ. 144 עמ'.

ב) ‘יוסלה הגולם ויוצרו מהר"ל מפראג’. סיפר יצחק הרצברג, צייר משה מטוסובסקי. 171 עמ'.

ג) ‘אוצר מסעי הפלאות’. ערוך לילדים בידי ז' אריאל. ציירה בינה גבירץ. 314 עמ'.

ד) ‘גבעת השפנים’. כתב וצייר רוברט לוֹסוֹן, תר' ישראל פישמן. 100 עמ'.

ה) ‘תוֹם סוֹיֶר הבלש’. מאת מרק טוֵיין, תר' דב עמיקם, ציירה בינה גבירץ. 80 עמ'.

ו) ‘האסקימוס הצייד’. מאת פלורנס הייס, תר' א"א עקביא. ציירה בינה גבירץ. 198 עמ'.

ז) ‘אַיבנהו’. סיפור היסטורי מאת ווֹלטר סקוט, עיבד יצחק הרצברג, ציירה בינה גבירץ. 141 עמ'.

ח) ‘יעקב טירדה’. מאת לודביג פיליפסון, עיבד יצחק הרצברג. 132 עמ'.

ט) ‘מעשה בילד גמיש’. מאת ד' גריגורביץ‘. תר’ שמשון נחמני, ציירה בינה גבירץ. [מכורך עם: “אלה מסעי הצפרדע”, מאת ו' גרשון]. 50 עמ'.

י) ‘חיות הקרקס’. מאת ולדימיר דוּרוֹב, תר' מנחם ברונשטיין [מבש"ן]. ציירה בינה גבירץ. 74 עמ'.

615. [ספרי ילדים]. תל־אביב, טברסקי, תש"ז. בניקוד.

א) ‘הביבר העליז’. מאת לאה גולדברג, צייר אריה נבון. 56 עמ'.

ב) ‘אי הילדים’. כתבה וציירה מירה לוֹבה, תרגמה מכתב־יד ימימה טשרנוביץ [אבידר]. 314 עמ'.

ג) ‘אחד משלנו’. מאת ימימה טשרנוביץ [אבידר], צייר נחום גוטמן. 168 עמ'.

ד) ‘שעון בן־חיל’. כתבה וציירה נעמי צימרמן, תר' ימימה טשרנוביץ [אבידר]. 24 עמ'.

ה) ‘אגדות ירושלים דליטא’. מאת יצחק ברוֹידס, מבוא מאת אברהם ברוידס. 175 עמ'.

ו) ‘זִפתינוק’. מעשׂיות בחרוזים [בעקבות ק' צ’וקובסקי ואחרים] מאת רבקה דוידית, צייר דוד הנדלר. 47 עמ'. (ראה מס' 341 ג).

ז) ‘הפתעה’. סיפרה דוֹרית [פסבדונים], ציירה ר' גאי. 28 עמ'.

ח) ‘בין חומות הגטוֹ’. מאת ראובן בן־שם [פלדשו]. 132 עמ', עם תמונות.

616. ‘דזֶ’ק הקטן’. מאת יאנוש קורצ’ק, תר' ישעיהו פרישמן, ציירה תרצה [טנאי]. תל־אביב, הקיבוץ המאוחד, תש"ז. 177 עמ'.

617. ‘אי המטמון’. מאת רוֹברט לואיס סטיבנסון, תר' ישראל פישמן. הקדמה מאת אשר ברש. תל־אביב, צ’צ’יק, תש"ז. 323 עמ'. בניקוד, עם ציורים. (מהדורה א: מס' 171 עט-פח).

618. ‘הנסיך שפן’. מאת אלן אלכסנדר מילן, תר' חנה בילליג. תל־אביב, צ’צ’יק, תש"ז. 25 עמ', בניקוד.

619. ‘מִכּנף הארץ’. אגדות ומעשיות, לקוטות ומתורגמות בידי יוסף ליכטנבום. ירושלים, אחיאסף, תש"ז. 120 עמ', בניקוד, עם ציורים.

620. ‘שלשים וחמישה במאי, או דני רוכב אל הים הדרומי’. מאת אריך קסטנר, תר׳ אלישבע קפלן, צייר ולטר טריאֶר. ירושלים, אחיאסף, תש"ז. 88 עמ'. בניקוד.

621. ‘ספר האגדות’. מאת אוסקר וַיילד, תר' יעקב אורלנד, ציירה בינה גבירץ. ירושלים, עבר, תש"ז. 134 עמ', בניקוד.

622. ‘ששה מחמישה’. הרפתקאות ששה נערים מחמשת חלקי תבל בימי מלחמת־העולם, מאת יצחק סלע. צייר יוסף שטרן. ירושלים, מַס/תבל, תש"ז. 80 עמ', בניקוד.

623. ‘שירי־לי מירילי’. שירים מאת מרים וילנסקי [ילן] שטקליס, מנגינות מאת ארנה ביאל, תל־אביב, דביר/אילה, תש"ז. 33 עמ', בניקוד. עם תווים.

624. ‘אלף לילה ולילה’. תרגם יוסף יואל ריבלין. ירושלים, קרית ספר, תש“ז-תש”ח. א-ב. 188+196 עמ', בניקוד. (20 החלקים הבאים יצאו בשנים תש“ט-תשכ”ט).

625. ‘ט"וּ ארנבות’. מאת פליכּס סלטן, תר' ישראל פישמן, צייר יוסף שטרן. ירושלים, קרית ספר, תש"ז. 131 עמ', בּניקוד.

626. ‘ספרי’. אגדות וסיפוּרים. הביא לדפוס יצחק ספיבק, צייר יוֹסף שטרן. א-ב. ירושלים, קרית ספר, תש"ז. 72+88 עמ', בניקוד. (מהדורה מחודשת, מצומצמת, של מס' 72).

627. ‘מעין הפלאים’. אגדות עמים מעובּדוֹת בידי י' ארליך. תל־אביב, דרור, תש"ז. 48 עמ', בניקוד.

628. ‘קורותיו המוזרים של דני מור’. מאת שלמה בן־ישראל. תל־אביב, מוזס, תש"ז. 208 עמ'. (מהדורה שלֵמה של מס' 276)

629. נורית. ספריה מנוקדת לילדים. תל-אביב, ניומן, תש"ז.

א) ‘ארץ לנו קטנה’. שירים מאת שמואל בס, ציירה תרצה [טנאי]. 40 עמ'.

ב) ‘המסיבּה במקרר’. שירים וסיפורים מאת פועה מירון, צייר משה מטוסובסקי. 38 עמ'.

ג) ‘שהשמחה במעונם’. מאת פרל בק, תר' אנונימי, ציירה איזה הרשקוביץ. 58 עמ'.

630. בריאות לילדינו. ספריה מנוקדת. תל־אביב, ניומן ומרכז קופת־חולים, תש"ז.

א) ‘בימי סגריר’. סיפורים מאת ד"ר טובה ברמן. 21 עמ'.

631. [ספרי ילדים]. תל-אביב, סיני, תש"ז. בניקוד.

א) ‘עליקמא הקטן’. סיפור בחרוזים מאת גבּי [יהודה גבאי], ציירה מרים גוטמן. 25 עמ'.

ב) ‘עשרת בני כוש’. כתבה וציירה מירה לובה, תר' בחרוזים גבּי [יהודה גבאי]. 20 עמ'.

ג) ‘מדינת הטרמיטים: חייו ומעשיו של עם מופלא’. מאת וילהלם בֶּלשֶׁה, תר' [אנונימי]. 60 עמ'.

632. ‘אנו עסוקים’. מאת יעקב חורגין. תל־אביב, פרסא, תש"ז. 16 עמ', בניקוד, עם ציורים.

633. ‘הרפתקאות סטנלי באפריקה’. כתב וצייר רפאלוֹ בּוּזוֹני, תר' ברוך קרופניק [קרוא]. תל־אביב, שלמה שרברק, תש"ז. 178 עמ'.

634. [סיפורים בחרוזים]. כתב וצייר פ' רושקוביץ. תל־אביב, רושקוביץ, תש"ז. 13 עמ' כל חוברת.

א) חברים טובים. ב) אוטו אוטו אוטובוסים.

635. חרוזים וציורים מאת גרטה [גבריאלה] רוזנטל. תל־אביב, קשת, תש"ז. 15 עמ' כל חוברת, בניקוד.

א) דן ויעל על שפת הים. ב) אורי מלמד חשבון. ג) מעשׂה בגד הנחמד.

636. ‘גד־גמד’. סיפור בחרוזים – א' פינקרפלד [עמיר]. צייר לב דיקשטיין. חיפה, אשכול, תש"ז. 16 עמ'.

637. ‘ילדי ישראל לארץ ישראל’. סיפרה וציירה מרים עטרה [יבין]. תל־אביב, יהודית, תש"ז, 44 עמ'.

638. ‘שלגיה ושבעת הגמדים’. סיפר [בעקבות האחים גרים] אמיל פוֹיֶרשטיין. צייר ווֹלט דיסני. תל־אביב, דעת/ספרי מופת לילדים, תש"ז. 40 עמ', בניקוד.

639. ‘המבשׂרים בטבע’. סיפורים מאת אברהם סלומון [שׂלמון), ציירה איזה [הרשקוביץ]. תל־אביב, ברלוי, תש"ז. 200 עמ', בניקוד.

640. ‘מזמרת הארץ’. מאת א' גונדלמן, ציירה עליזה ברגמן. תל־אביב, דמיון, תש"ז. 32 עמ', בניקוד.

641. נעורים. מרחביה, ספריַת פועלים. תש“ז-תש”ח. (פירוט קודם: מס' 572)

א) ‘תיבה על הים’. מאת שיינה אייזנפלד. 252 עמ'.

ב) ‘ההרפתקה הגדולה’. מאת תאודור פליביה, תר' לאה גולדברג. 265 עמ'.

ג) ‘הפלוגה הראשונה’. מאת קרל צ’פּק, תר' אשר בן־ישראל. 264 עמ'.

ד) ‘ג’ק גבעול’. מאת זינאידה שישובה, תר' שמשון נחמני. 371 עמ'.

ה) ‘דַע את המוסיקה’. מאת פרנק פולק [פלג], ציירה אינגה ניומן. 216 עמ'.

642. אנקורים. מרחביה, ספריַת פועלים, תש“ז-תש”ח. בניקוּד. (פירוט קודם: מס' 571)

א) ‘עלילות מיקי מהו’. סיפורים בחרוזים על חייו הנועזים של רעֵנו מיקי מהו, פרק פרק הרפתקה הוא. והאיש אשר כתבם שמו הוא שלונסקי אברהם. צייר אריה נבון. 219 עמ'.

ב) ‘ידידיו הגדולים של גָדי’. סיפורים מאת משה שמיר, ציירה תרצה [טנאי]. 76 עמ'.

643. שחרות. תל־אביב, עם עובד, תש“ז-תש”ח. (פּירוּט קוֹדם מס' 555)

א) מבחר כתבים [משיח, סליחות, סיפורים ואגדות, פרצופים, זכרונות]. מאת דוִד פרישמן, הקדמה מאת ש. [דב שטוק־סדן]. 237 עמ', בניקוד.

ב) ‘סיפּּורים נבחרים’ מאת הספרות הרוסית [מסיפּורי גוגול, טורגניב, טולסטוי, צ’חוב, דוסטויבסקי, גורקי]. תר' רבקה דוִידית, צייר דוִד הנדלר. 284 עמ', עם פורטרטים.

ג) ‘לנתיבות עולם’. סיפור היסטורי מאת מנחם זלמן ולפובסקי, עיטר שלמה ידידיה. א. ‘ירמיהו ובית הרכבים’. 222 עמ‘; ב. ‘מושל ונביא’. 290 עמ’.

ד) ‘סיפּורים מבין החומות’. מאת מרדכי סלומון, צייר שלום רייזר. 264 עמ'.

ה) ‘קורות חיי’. מאת הלן קֶלר, תר' אסתר ולדקובסקי. 229 עמ', עם תמונות.

ו) ‘אלברט איינשטיין’. מאת אליעזר שישא. 272 עמ'.

ז) ‘פיטר ברוֹיגל’. מאת פליכס טימרמנס, תר' שלמה הרברג. 322 עמ', עם ציורים.

ח) ׳פרשת חייו והרפתקאותיו של ניקולס ניקלבי‘. מאת צ’רלס דיקנס, תר’ י. לוז [יונתן רטוש]. א-ד, 927 עמ'. (חלקים ג-ד יצאו בתשי"ד).

ט) ‘עפר הארץ’. סיפורים מחיי העולים לירושלים, מאת עזרא המנחם. 213 עמ'.

י) ‘דרך אין קץ’. סיפור היסטורי מאת גרשון שטרן, תר' מ"א ז’ק. 295 עמ'.

יא) ‘בן הארץ’. פרקי יומן, מכתבים ושירים, מאת מנחם (אַחֶם) ברגמן. הקדמה יצחק יציב. 280 עמ'.

יב) ‘נקם’. פרשת התנקשות בסוכן הנאצים מאת דוִד פרנקפורטר, רשם שלום בן־חורין, תר' מכתב־יד א. דש [א"ד שפיר]. 217 עמ'.

יג) ‘רשימות אוּד מוצל מגֶטוֹ לבוב’. מאת יצחק לוין, תר' דב שטוק [סדן]. 201 עמ'.

644. לנַער. ספריה מנוקדת. תל־אביב, עם עובד, תש“ו-תש”ז.

א) ‘תעלומת הארגזים, או החופש הגדול’. כתב וצייר נחום גוטמן. 130 עמ'.

ב) ‘מִפֹּה ומשם’. סיפורים מאת יצחק שוַייגר [דמיאל], צייר חיים גליקסברג. 98 עמ'.

ג) ‘שׂיחות מני קדם’. מאת זאב יעבץ, צייר מאיר בן־אוּרי. הקדמה עב"ג [עמנואל בן־גריון]. 146 עמ'. (מהדורה א: ורשה תרמ"ז)

ד) ‘מסוף העולם ועד סופו’. מאת יצחק אבנון. 133 עמ', עם תמונות.

ה) ‘חוזר חייל לארץ־ישראל’. מאת צבי ברמאיר, צייר מנחם שמיט [שמי]. 113 עמ'.

ו) ‘האורג מרבלוֹי’. מאת ג’ורג' אליוט, תירגם והקדים מבוֹא יצחק לבנון, צייר [יוּ תוֹמסוֹן]. 119 עמ'.

ז) ‘דן וְיַן והחסידות’. מאת מרים זינגר, תר' מאיר מוהר, ציירה תרצה [טנאי]. 126 עמ'.

ח) ‘הפוֹדה ומציל’. מאת שלמה כהן, תר' צבי ברמאיר. מבוא ג' קרסל. 92 עמ'.

645. לילד. ספריה מנוקדת. תל־אביב, עם עובד, תש“ז-תש”ח. (פירוט קודם: מס' 576)

א) ‘על כנרת התכלת’. סיפורים מאת אנטול שטרן. תר' שמשון מלצר, ציירה לאה גרונדיג. 86 עמ'.

ב) ‘לא רוצה!’ מאת אלכסנדר חרים, תר' שמשון מלצר, צייר אביגדור סטימצקי. 67 עמ'.

646. קטינא. ספריה מנוקדת. תל־אביב, עם עובד, תש“ז-תש”ח.

א) ‘הקוּקיה’. מאת פניה ברגשטיין, צייר יהושע קוברסקי. 39 עמ'.

647. ‘רחלי, עמוס ואילנה’. מאת פניה ברגשטיין, צייר לודביג שוֶרין. תל־אביב, הקיבוץ המאוחד, תש"ח. 44 עמ', בניקוד.

648. ‘ביברו של עולם’. מאת מירי דוֹר. תל־אביב, הקיבוץ המאוחד, תש"ח. 74 עמ', בניקוד, עם תמונות.

649. [ספרי ילדים]. תל־אביב, מסדה, תש"ח. בניקוד.

א) ‘שוכני הים’. סיפורים מאת אמציה ברלס, צייר אביגדור לואיזדה. 109 עמ'.

ב) ‘נערים’. סיפורים מאת אשר ברש, צייר אביגדוֹר לואיזדה. 182 עמ'.

ג) ‘דפנה מבקרת בגן־החיות’. מאת בלה בנצ’לי, תר' א' בן־נפתלי, 62 עמ', עם תצלומים.

650. אגדות לילדים. עיבד א' גד [גדליהו אמתי], צייר נחום פלי. תל־אביב, שמעוני, תש"ח. 64 עמ' בכל ספר, בניקוּד.

א) ילדי ארץ־ישראל; ב) נשמע בקול אמא; ג) מי קסמים.

651. ‘האינדיאנית הנוקמת’. מאת אמיליוֹ סלגרי, תר' טוביה פאדובה. תל־אביב, שמעוני, תש"ח. 222 עמ', בניקוד.

652. ‘הזאב לוקי’. מאת ברנרד רטלי, תר' יצחק אבנון. תל־אביב, שמעוני, תש"ח. 88 עמ', בניקוד.

653. ‘זכריה התימני הקטן, או כנופיה עורכת ציד על אוסף בולים’. מאת אליעזר ברגר, צייר לב דיקשטיין. חיפה, אשכול, תש"ח. 81 עמ', בניקוּד. (מהדורה א: מס' 488)

654. ‘אותיות מסַפּרוֹת’. מאת רוזה ווּל, תר' מכתב־יד פינחס לנדר [אלעד], ציירה לאה גרונדיג. תל־אביב, דביר, תש"ח, 219 עמ'.

655. ‘הפרה מן הנגב’. סיפורים מן הכפר מאת שמואל שמואלי. תל־אביב, ניומן, תש"ח. 96 עמ', בניקוד.

656. ‘סיפורי דיקנס לילדים’. ערוכים בידי ז' אריאל, ציירה בינה גבירץ. תל־אביב, שׂרברק, תש"ח. 184 עמ', בניקוד. (יצאו גם ב־6 ספרונים נפרדים)

657. ‘הרפתקאותיו של כּושי’. עיבד טוביה פאדובה. תל־אביב, שׂרברק, תש"ח. 149 עמ', בניקוד.

658. ‘זה ספרי’. מאה סיפורים מאת לוִין קיפניס, ציירה איזה [הרשקוביץ]. תל־אביב, טברסקי, תש"ח. 208 עמ', בניקוד.

659. [ספרי ילדים]. תל־אביב, צ’צ’יק, תש"ח. בניקוד.

א) ‘עודד הנודד’. מאת צבי ליברמן [לִבנה]. 48 עמ', עם תצלומים מתוך הסרט. (מהדורה א: מס' 251 קסב)

ב) ‘קול קדומים’. מאת ג’ק לונדון, תר' רפאל בר־דן [צ’צ’יק]. 108 עמ', עם ציורים.

ג) ‘אלן קווֹטרמין’. מאת הנרי רַיידר הגרד, תר' רפאל בר־דן [צ’צ’יק]. 133 עמ'.

ד) ‘סיפּוּרי שכּספיר לילדים’. תר' משה בן־אליעזר, צייר נ"מ פּרַיס. 104 עמ' (מהדורה א: מס' 198 ב)

660. ‘שודדי הערבה’. סיפור מחיי המתישבים באמריקה, מאת קרל מאי, תר' א“ל יעקבוביץ [עקביא]. תל־אביב, יזרעאל, תש”ח. 153 עמ', בניקוד.

661. ‘מִנִי קדם’. אגדוֹת ומעשׂיוֹת לבנים ולאבוֹת, מאת זבוּלוּן ז' בּלַבּן, עם הקדמה מאת דניאל פּרסקי. פילדלפיה, ההסתדרוּת העברית, תש"ח. 194 עמ', בניקוּד.

662. ‘הילד ועולמוֹ’. סיפּוּרים מאת ישׂראל משה מישוֹרי. תל־אביב, שמעוני, תש"ח. 96 עמ' בניקוד.

ב. מאספים, אנתולוגיות, שירונים, מקראות (מִבחר)

1. ‘מקרא לפי הטף’. מלמד לדבר עברית בלי עזרת תרגומים, מאת דוִד ילין. ורשה, תושיה, א-ב, תר“ס-תרס”א (מהדורה 1: תרס"ו)

2. ‘בת חיל, או תורת אֵם’. ספר מקרא לבנות ישראל, מאת יוסף בר“נ מיוחס. ירושלים תרס”א, 87 עמ'.

3. ‘אגרון לבני הנעורים’. מכתבים לילדים ולנערים מאת ישראל חיים טביוב. ורשה, תושיה, תרס"ב (מהדורה א: שם תרנ"ח. מהדורה מקוצרת בשם ‘מכתבים לבני הנעורים’, ניו־יורק, ‘היבּרוּ פּאבּלישינג קומפני’, 1920. 102 עמ', בניקוד).

4. ‘סִיפּוּרי המקרא לילדים’. נסדרו ע“י י.ח. רבניצקי, ח.נ. ביאליק, ש. בן־ציון. א-ה. אודיסה, מוריה, תרס”ג-תרס"ז. (מהדורות רבּות, עד: תל־אביב, ‘דביר’, תש"ך, עם ציוּרי נחוּם גוּטמן).

5. ‘הזמיר’. שירי ילדים לזמרה ולמקרא מאת נֹח פינס, עם שירי ילדים חדשים מאת ח“נ ביאליק ושאול טשרניחוֹבסקי, ונוספה עליהם קבוצת שירי ילדים מלוקטים מתוך ספרותנו ושירי עם. אודיסה, מוריה, תרס”ג, 176 עמ', בניקוד. (מהדורה חדשה: א-ב, שם, תרע"א, 40+40 עמ', בניקוד).

6. ‘הכִּנוֹר’. קבצי שירים לילדים ולבני הנעורים [מאת משוררים שונים]. א. שירי טבע; ב. משלים; ג. אגדות. ורשה, תושיה, תרס"ג. 65+62+55 עמ', בניקוד.

7. ‘ספר החנוּכּה’. מאסף לבני הנעורים. ורשה, תושיה, תרס"ג. 64 עמ' בניקוד, עם ציורים.

8. ‘בן־עמי’. מקרא לתלמידים בבית־הספר ובבית האב, חובר ע“י א. גוטמן [ש. בן־ציון]. א-ג. אודיסה, מוֹריה, תרס”ג-תרס"ה. 14+14+135 עמ' בניקוד, עם ציורים. (מהדורות מורחבוֹת בשם ‘מקראות בן־עמי החדשות’: א-ד, יפו, תרע“ב-תר”ף).

9. ‘נטיעים’. כריסטומטיה לבני הנעורים מאת א“ז רבינוביץ. ורשה, תושיה, תרס”ד, 112 עמ'. (מהדורה ב: שם, תר"ע).

10. ‘חריסטומטיה עברית לתלמידי בתי הספר, החדרים והבית’. מאת נתן לוין וא׳ פרידמן. וילנה תרס"ה, 182 עמ'.

11. ‘לשון לימוּדים’, לשנות הלימודים הראשונות, בו יבואו סיפּוּרים, שירים, אגדות, פרשת המועדים והצומות, שיחות, משלים. ערוך ע“י א. ארשין. וילנה תרס”ו, 194 עמ', בניקוד.

12. ‘שׂפת ילדים’. ספר לימוד וקריאה עם ציורים, מאת חיים פינחס ברגמן ושמואל חיים ברכוז. א-ב. אודיסה, מוריה, תרס“ו-תרס”ז. 120 עמ', בניקוד. (מהדורה כד: תל־אביב, דביר, תרפ"ו)

13. ‘שירת ישראל’. מבחר השירים העבריים מימי ר' שמואל הנגיד לבני הנעורים. נסדרו ע“י י.ח. רבניצקי וח.נ. ביאליק [עם מבואות מאת ביאליק]. חלק א. [לא יצאוּ עוֹד] אודיסה, מוריה, תרס”ו. 87 עמ'.

14. ‘בית מדרש’. ספר מקרא לתלמידים ממבחר הספרות התלמודית והמדרשית. ערכו חיים דוד רוזנשטיין וצבי רחלין. וילנה, פרנק, תרס"ו, 240 עמ'.

15. ‘דוּדאים’. קובץ שירים [מאת פסח קפלן, יעקב פיכמן, יצחק אפשטיין, יעקב כהן, אהרן לובושיצקי, נֹח פינס, א“י שטיינברג, א' זבונקין]. ורשה, תושיה, תרס”ז (ניצנים צו-ק). 28 עמ', בניקוד.

16. ‘לֶקֶט’. קובץ שירים [מאת אהרן לובושיצקי, פסח קפלן, יעקב פיכמן, אפרים פוקסון, א“י שטיינברג, יעקב כהן, י. בן־ימִיני, ק”י סילמן, לונגפלו בתרגום שאול טשרניחובסקי]. ורשה, תושיה, תרס"ז, (פרחים רכג-רכה). 35 עמ', בניקוד.

17. ‘החליל’. קובץ שירים לבני הנעורים [מאת אהרן לובושיצקי, ש“ל גרדון, יעקב שטיינברג, ק”י סילמן, יצחק קצנלסון, נֹח פינס, יעקב כהן, יעקב פיכמן, זלמן שניאור]. ורשה, תושיה, תרס"ז (ביכורים, קפ-ר), 70 עמ', בניקוד.

18. ‘חריסטומטיה לילדים’. מאת ז' איצקוביץ. אודיסה, דפוס ביאליק ובורישקין. תרס"ז. 100 עמ'. בניקוד, עם ציורים.

19. ‘חריסתומתיה’. ספר מקרא ולימוד מאת יהודה שטיינברג וי“ב לבנר. ורשה-וילנה, שׂרברק, תרס”ז. 200 עמ' (מהדורה ז: ורשה, צנטרל, תרע"ג. 226 עמ')

20. ‘חריסתומתיה לתלמידים’. מאת נתן לוין. וילנה, איזראעליט, תרס"ז. 192 עמ', מנוקד, עם ציורים.

21. ‘למען הקטנים’. חריסתומתיה למתחילים, ערוכה על־ידי פדגוג עברי [יוסף קלוזנר?]. ורשה, תושיה, תרס"ז. 102 עמ', בניקוד.

22. ‘שפתנו’. מקראה מאת צבי שרפשטיין ורפאל סופרמן. פשמישל, השרון, תרס"ז. 128 עמ', בניקוד.

23. ‘סיפורי חכמים’. לקוחים מתלמוד ומדרש לילדי ישורון על־ידי שז“ל בן־יהודה. פיטרקוב, קלטר, תרס”ח. 38 עמ', בניקוד.

24. ‘סיפורי החומש’. מעוּבּדים לבני הנעורים בלשון המקרא מאת הלל מלאכובסקי. ניו־יורק, תרס"ח. 80 עמ', בניקוד.

25. ׳הצעד השני‘. מקראה מאת נתן לוין. וילנה, איזראעליט, תרס"ט. 142 עמ’.

26. ‘הלשון’. ספר לימוד ומקרא עם תמונות וציורים רבים, מאת שמואל ליב גרדון. צייר חיים גולדברג. ורשה, תושיה, תרס"ט. א-ב. 252+216 עמ'.

27. ‘ניצוצות’. קובץ יוצא לאור על־ידי אגודת הדור הצעיר. חוברת א. ירושלים, תרס"ט. 32 עמ'.

28. ‘דברי אגדה לילדים’. נסדרו ע“י י.ח. רבניצקי וח.נ. ביאליק. אודיסה, מוריה, תרס”ט. א-ד. 84+79+75+80 עמ', בניקוד.

29. ‘בַּגִנָה’. מאסף ספרותי בלטריסטי לילדים בעריכת מרדכי פריזנט [מיכאלי]. דונאיֶבצי, תרס"ט. 40 עמ'.

30. ‘כּנור קטן’. אוסף שירי ילדים בלווית טעמי זמרה, ערוך על־ידי אברהם פרנק. ורשה, תושיה, תרס"ט. 32 עמ', בניקוד.

31. ‘גן תיאטרוני’. לילדים בני ארבע וחמש, עם תוי נגינה, מאת האחים [זאב ואבא] גורדין. א) למחנכים; ב) ספר התלמיד. וילנה, הפדגוגיה החדשה, תרס“ט. 100 עמ', בניקוד. [בהקדמה נכלל מכתב מאת ח”נ ביאליק]

32. ‘ימי נעורינו’. לוח ספרותי לילדים ולנערים. ערך צבי שרפשטיין. דרוהוביץ, אגודת המורים העברים באוסטריה, תרע"א. 136 עמ' (חלקו בניקוד)

33. ‘החבר הטוב’. מקראה מאת מנוס מונוסוביץ. ורשה, תושיה, תרע"א. 272 עמ', בניקוד.

34. ‘פרחים’. מאסף ספרותי לבני הנעורים. ניו־יורק, אגודת פרחי ציון, תרע"א. 20 עמ'.

35. ‘ספרוּת הילדוּת – מילדים לילדים’. מאת תלמידי הד“רים האחים [זאב ואבא] גורדין. קבצים א-ד. וילנה, הפדגוגיה החדשה, תרע”א-תרע"ד. 80 עמ'.

36. ‘זמרת הארץ’. קובץ ספרותי מדעי לבני הנעורים [בעריכת א“ז רבינוביץ]. מנחה לתלמידי בתי־הספר של חברת ‘עזרה’. לכבוד יובל אפרים כהן. יפו, תרע”ב, 182 עמ'.

37. ‘ספר השירים’. קובץ שירים עברים וגרמנים [מאת מחברים שונים] לגני ילדים, לבתי ספר עממיים ותיכוניים, מאת אברהם צבי אידלזון. ירושלים־ברלין, ‘עזרה’, תרע"ב. 172 עמ‘, בניקוד, עם תווים. [חלק ב: ראה מס’ 63]

38. ‘פרקים ראשונים’. כריסטומטיה מצוירת מאת יעקב פיכמן. וילנה, שרברק, תר“ע-תרע”ב. א-ב 200 עמ'.

39. ‘משׂחקים פרֶבֶּליים’. שירים, משחקים ומחזיות לגני ילדים ולבתי ספר, ערוכים על־ידי יצחק אלתרמן, עם תווי זמרה מעוּבּדים ע“י מ. קנטור קרַוִיץ. וילנה-ורשה, יהודיה, תרע”ב. 110 עמ', בניקוד. (מהדורה ב: תרפ"א)

40. ‘ספרי התשורה’. אנתולוגיה מצוירת לבני הנעורים [ערך פ' לחובר]. ורשה, ספרות, תרע"ב. 173 עמ'.

41. ‘ספר הזמירות’. שירי מופת לזמרה ממבחר השירה הכללית, עם ‘שירי ישראל ושׁירי ילדים’. ערך פסח קפלן. ורשה, אחיספר, תרע"ג. 186 עמ', בניקוד.

42. ‘עברית’. ספר לימוד הקריאה מאת י“י גלס, פלק הַילפרין ויצחק אלתרמן. א-ב וילנה, יהודיה, תרע”ג. 230+100 עמ'.

43. ‘הליכות עולם, או פרי תרבות’. ספר־מקרא עברי קולטורי וכללי לבית־הספר ולבית, מאת יוסף בר“נ מיוחס, על־פי ג. ברוּנוֹ. חלק א [לא יצא עוד]. ירושלים תרע”ג, 196 עמ'.

44. ‘שפת עמי’. ספר לימוד הקריאה והכתיבה מאת יצחק ברקמן וחיים אהרן קפלן, בהשתתפות יצחק קצנלסון. ורשה, צנטרל, תרע“ד-תר”ף. א-ג. 283+239+114 עמ', בניקוד, עם ציוּרים.

45. ‘חידוֹת ושאלות’. מאת חיים־צבי זַבלודובסקי. ביאליסטוֹק תרע"ד. 69 עמ'.

46. ‘התחלת החומש’. סיפורי התורה בלשון הכתוב לילדים מתחילים, ערוכים בידי דוד פרישמן. א) ‘בראשית’. ורשה-וילנה, יהודיה, תרע"ד. 156 עמ', בניקוד, עם ציורים.

47. ‘פסיעות קטנות’. ראשית קריאה לתינוקות, מאת יהודה שטיינברג. [עם הקדמה בלתי־חתומה מאת ח“נ ביאליק]. אודיסה, מוריה, תרע”ד. 153 עמ', בניקוד. עם ציוּרים.

48. זמירות לחגים. קובצי שירים ומנגינות. ניו־יורק תרע"ה. 15 עמ', בכל חוברת, בניקוד.

א) לחנוּכּה. ב) לפוּרים.

49. ‘אָלף בית’. מקראה לילדים, מאת פניה שַרגוֹרוֹדסקא. אודיסה, מוריה, תרע"ו. 95 עמ', בניקוד. (מהדורה ד: תל־אביב, דביר, תרפ"ז)

50. ‘שבילים’. חריסטומטיה מצוירת בעריכת יעקב פיכמן. א-ד. אודיסה-ברלין, מוריה, תרע“ז-תרע”ט. (מהדורות מורחבות בברלין, ירושלים ותל־אביב)

51. ‘פּרֻדּוֹת’. קובץ ספרותי לקוראים צעירים. נמסר לדפוס ע“י י.ח.ב[רנר]. יפו, הוצאת ש' ברסקי, תרע”ז. 63 עמ'. [על העטיפה: “נמסר לדפוס קובץ ב”. לא יצא]

52. ‘מזמורים לילדים’. [ערך לוין קיפניס]. יפו, אדלר־ברכוז, תרע"ז. א-ב. 16+16 עמ' בניקוד.

53. ‘הספר הראשון של התינוקות’. מאת דוִד יוסף בורנשטיין ועקיבא רוזנבוים. סטניסלב, התחיה, תרע"ז, 128 עמ', בניקוד.

54. ‘גן ילדים’. קובץ שלם של שירים פרֶבֶּליים ושירי עם למשחק ושעשועים. ערוך על־ידי יצחק קצנלסון. ורשה, האור, תרע"ח. 180 עמ' +52 עמודי תווים. בניקוד.

55. ‘שתילים’. מקראה מאת יעקב לרנר. אודיסה, מוריה, תרע"ט. 164 עמ', בניקוד, עם ציורים.

56. ‘ספרנו’. מקראה מאת יש“י אדלר, פסח אוירבך, יחיאל יחיאלי, מרדכי קרישבסקי [אזרחי], בהשתתפות ניסן טורוב. יפו, ועד החינוך, תרע”ט-תר"ף. א-ג. 150+138+104 עמ', בניקוד. עם ציורים (מהדורות מתוקנות: תל־אביב, דביר, תרפ"ו ואילך).

57. ‘עברית’. חריסטומטיה מאת פלק הַילפרין. ורשה, יהודיה, תר"ף. א-ג. 136+124+120 עמ', בניקוד. עם ציורים.

58. ‘תשורה לילדים’. קובץ אגדות, שירים, סיפורים, חזיונות ובדיחות מאת בחירי הסופרים של זמננו. ורשה, תשורה, תר"ף. 128 עמ'.

59. ‘שבילים’. פרקי ספרות למקרא. ברלין, אגודת בתי ספר עברים, תר"ף. 20 עמ' בכל חוברת.

א. אגדה. ב. דוד פרישמן. ג. י“ד ברקוביץ. ד. מ”ז פיארברג. [בדפוס: ה. ש' בן־ציון. ו-ז. מנדלי מוכר הספרים. ח. יהודה שטיינברג. ט. ביאליק (סיפורים). י. שלום עליכם. – לא ברור אם יצאו].

60. ‘ספרי’. מקראה מאת ישראל חיים פולק. בוסטון, טל, תרפ"א. 48 עמ', בניקוד.

61. ‘שירים לבית הספר’. 15 חוברות בעריכת לוין קיפניס. ירושלים תרפ"א. 60 עמ' [על נייר צבעוני], בניקוד. עם תווים.

62. ‘לילדינו’. ספר מקרא עברי מאת משה וסקין־נהרטבי, עם תמונות בצבעים מאת רפאל שמיצר. לייפציג, קאופמן, תרפ"א. 108 עמ', בניקוד.

63. ‘ספר השירים’. קובץ חדש לגני ילדים ולבתי ספר, לבית ולמקהלה, בעריכת אברהם צבי אידלסון. ברלין, ילקוט, תרפ"ב. 168 עמ', בניקוד. עם תווים. (ראה מס' 37)

64. תיאטרון לבני הנעורים. ורשה, תלפיות, תרפ“ג-תרפ”ד.

א) ‘התמורה’, מאת י“א הנדלזלץ. ‘צער גידול בנים’, מאת י”ב ציפור, תר' א' פרוז’נסקי. ‘השקרן’, מאת י"ב ציפור, תר' א' פרוז’נסקי. 104 עמ'.

ב) ‘המכשפה’, מאת ברל סמולאר. ‘הפיה הממלאה שלוש בקשות’, מאת א' פון קרני. 28 עמ'.

65. ‘לשוֹן וספר’. ספרי לימוּד ומקרא מאת יעקב פיכמן. ורשה, אחיספר, תרפ"ד. א-ה. 140+122+120+100+80 עמ'. עם ציוּרים. (מהדוּרוֹת רבּוֹת וּמתוּקנוֹת).

66. ‘בונים ופועלים מצוינים בין בעלי חיים’. מקראה זואולוגית מעובדת על־ידי חיים צרניבסקי. ורשה, אלטניילנד (תל־אביב), תרפ"ד. 127 עמ'.

67. ‘השחר’. מקראה מאת מנחם מנדל תומרוב ובנימין הירש. בוסטון, ספרא, תרפ"ד. 60 עמ', בניקוד, עם ציורים ותווי נגינה.

68. ‘שחר’. חוברת לכ' תמוז [עם יצירות מאת א“צ גרינברג, אביגדור המאירי, ק”י סילמן, משה סמילנסקי ואחרים]. ירושלים, גדוד מגיני השׂפה, קק“ל והסתדרות עולמית של צעירים עברים, תרפ”ד. 68 עמ'.

69. ‘טל אביב’. מקראה מאת קלמן וַייטמן. ניו־יורק, נחמיה, תרפ"ה. 109 עמ' בניקוד. עם ציורים.

70. ‘כל־בו לתלמיד’. ספר של כיס [בעריכת זאב ז’בוטינסקי ושמואל פרלמן]. לונדון־פאריס, הספר, תרפ"ו. 296 עמ', עם תמונות וטבלאות.

71. ‘התעמלות לקטנים’. מאת צבי נשרי. תל־אביב, קהלת, תרפ"ז. 32 עמ'.

72. ‘אותיות פורחות’. ספר־עזר ללימוד הקריאה ע“י משחק, מאת לוין קיפניס. תל־אביב, דביר, תרפ”ז. 32 עמ' (עם נספח בשם “כיצד משחקים”), בניקוד.

73. ‘ספר המועדים’. מקראות מצוירות בעריכת צבי שרפשטיין. ניו־יורק, שילה, תרפ“ז-תרפ”ח.

א) חנוכה. 25 עמ‘; ב) פורים. 53 עמ’; ג) פסח. 54 עמ'.

74. ‘עומר’. קובץ דברי ספרות ומדע בעריכת א' ברש. תל־אביב, קופת הספר [חוברת ק], תרפ"ז. 80 עמ'. (מן התוכן: ‘הנער דוִד’ – ח“נ ביאליק; ‘שיר מחול’ – יעקב פיכמן; ‘מעשה רבי אליעזר והנחש’ – אשר ברש; ‘עפרי’ – ח”נ ביאליק; ‘בליל סגריר’ – יצחק למדן; ‘שבט מוסר ואהבת חסד’ – מ“י ברדיצ’בסקי; ‘לבדי’ – אליעזר שטיינמן; ‘זריזה’ – א”ז רבינוביץ; ‘ירדן וכנרת’ – שמואל בס; ‘טיפת דבש’ – יצחק ספיבק; ‘הגוזמאי’ – אשר ברש; ‘הרועה הנאמן’ – אליעזר שמאלי; ‘מאגדות הטבע’ – ברוך צ’יזיק; ועוד)

75. ‘בטבע’. תאורים וציוּרים, בעריכת אברהם סוֹלוֹדר. ירושלים, אלומות, תרפ"ח. 228 עמ', בניקוד.

76. המאיר. ספריה לידיעת ארצנו ודברי ימינו, מאת ישראל בלקינד. תל־אביב תרפ"ח, עם תמונות.

א) ׳ארץ ישראל‘. 146 עמ’, בניקוד. ב) ‘השומרונים’. 96 עמ‘. ג) ‘החשמונאים, או מלחמת חרות’. 120 עמ’. ד) ‘ארץ ישראל של זמננו’. 164 עמ'.

77. ‘ידידי’. ספר קריאה מאת מנחם מנדל תומרוב ואברהם שוער. ניו־יורק, היברו פבלישינג קומפני, תרפ"ח. 92 עמ', בניקוד.

78. ‘חגים וזמנים’. בעריכת חיים דב שחר. ירושלים, השחר, תרפ"ט. בניקוד.

א) חנוכה לתינוקות. 15 עמ‘. ב) חנוכה לילדים. 23 עמ’. ג) חנוכה לנערים. 47 עמ'.

79. ‘מדורה’. תכנית לל“ג בעומר, בעריכת זלמן יהודה יפה ויצחק יפה. ירושלים, מחלקת הנוער של קק”ל, תרפ"ט. 132 עמ'.

80. ‘בתוך עמי’. מקרא לתלמידים בבית־הספר ובבית־האב, מאת ש' בן־ציון. צייר נחום גוטמן. תל־אביב, דביר, תרפ"ט.

81. ‘צפרירים’. מקראה מאת יצחק קצנלסון ויצחק ברקמן. צייר חיים גולדברג. ורשה, אחיספר, תרפ"ט. 176 עמ', בניקוד.

82. ‘עולם הילדים’. מקראה מאת ליפּא שפר. ורשה, גיטלין, תר"ץ. 128 עמ', בניקוד. עם ציורים.

83. ‘ספר הצחוק’. הלצות, סיפורי חכמה ומעשים טובים, בעריכת צבי שרפשטיין. ניו־יורק, שילה, תר"ץ. 68 עמ', בניקוד.

84. ‘גדיש’. דברי ספרות ומדע, בעריכת אשר ברש. תל־אביב, קוּפּת־הספר [קלה קמ], תר"ץ. 158 עמ'. (מן התוכן: ‘שבת ביער’ – יעקב פיכמן; שירים לקטנים – אנדה פינקרפלד [עמיר]; ‘המקל הזקן’ – אשר ברש; ‘על הר ביהודה’ – יצחק למדן; ‘חברוּת’ – יעקב שטיינברג; ‘לילדים’ – א"צ גרינברג; ‘הקיפוד’ – שאול טשרניחובסקי; וכן מסיפורי לוין קיפניס, אליעזר שמאלי, ישראל דושמן, שלמה הללס, בנציון רסקין ועוד)

85. מגילות לבתי־הספר. יוצאות על־פי הצעת מחלקת החינוך של ההנהלה הציונית בארץ־ישראל. תל־אביב, אמנות, תרצ“א-תרצ”ג. 20–30 עמ'. בניקוד.

(פורטו כאן אותן חוברות שתוֹכנן לימודי מובהק. החוברות האחרות: נספח א, מס' 259, 304)

יא-יב) ‘משנֵה תורה’ מאת הרמב"ם (פרקים נבחרים). ערך אברהם צפרוני.

יג) מכתב חסדאי. סודר על־ידי אברהם צפרוני.

יד-טו) מבחר שירי יהודה הלוי. סדורים ומבוארים על־ידי י"ל ברוך.

טז-יז) מבחר שירי שלמה אבן גבירול. סדורים ומבוארים על־ידי י"ל ברוך.

יח) מבחר שירי ר' אברהם אבן־עזרא. סדורים ומבוארים על־ידי י"ל ברוך.

יט) מבחר שירי ר' משה אבן־עזרא. סדורים ומבוארים על־ידי י"ל ברוך.

כ) מבחר מליצות וסיפורים, מאת יהודה אלחריזי.

כא) ‘מורה נבוכי הזמן’ (פרקים נבחרים). מאת נחמן קרוכמל.

כב) ‘חובות הלבבות’ (ליקוטים). מאת ר' בחיי אבן־פקודה.

כג-כה) ‘ספר הכוזרי’ (ליקוטים). מאת יהודה הלוי, סודר ע"י אברהם צפרוני.

כו-ל) משנה מנוקדת. עם פירוש ר' עובדיה מברטנורה.

לא) ‘רבי יוחנן בן־זכאי’. מאת צבי גרץ, ערוך ע"י א. גביש [=ש' בן־ציון].

לב) ‘רבן גמליאל דיבנה’. מאת צבי גרץ, ערוך ע"י א. גביש [=ש' בן־ציון].

לג-לד) ‘אורחות חיים בימי בית ראשון’. מאת צבי גרץ, ערוך ע"י ש' בן־ציון.

לו-לז) ‘קרזוס וסולון. כורש’. מאת הרודוטוס, ערוך בידי בן־ציוֹן דינבּוּרג [דינוּר].

לח-לט) ‘המצרים, הבבלים והפרסים’. מאת הרודוטוס, ערוך בידי בן־ציוֹן דינבּוּרג [דינוּר].

נח) פיוטים מאת רבי אלעזר הקליר, ערוכים ומבוארים ע“י י”ל ברוך.

נט) 'שירי שפת קודש". מאת אברהם דב לבנזון.

סז) ‘האינסטינקט מהו?’ מאת ז’ן אנרי פַבּר, תר' אוריה פלדמן.

פא) ‘מפלת יודפת’. מאת יוסף פלביוס, עיבד בנציון דינבורג [דינור].

פב) ‘מפלת מצדה’. מאת יוסף פלביוס, עיבד בנציון דינבורג [דינור].

פג) ‘חורבן ירושלים’. מאת יוסף פלביוס, עיבד בנציון דינבורג [דינור].

פד) [חסר]

פה) מסכת ‘פאה’, עם פירוש ר' עובדיה מברטנורה.

פו-פז) א. ‘מסע אמון’: ב. ‘מגילת שאנהת’. מאת שמואל ייבין.

צד) חוֹבוֹת הלבבות' (ב. ליקוטים). סודר ע"י אברהם צפרוני.

צה) ‘מורה נבוכים’ מאת הרמב“ם (פרקים נבחרים), סודר ע”י אברהם צפרוני.

צו) מבחר שירים (ב). מאת משה אבן־עזרא, סדורים בידי י"ל ברוך.

צז) ‘האגדה ובעלי האגדה’. מאת נחמן קרוכמל, סודר ע"י אשר בן־ישראל.

צט-ק) ‘דפים נבחרים’. מאת שמואל דוד לוצאטו, מבוארים ע"י אשר בן־ישראל.

קג-קד) פרקי ‘שולחן ערוך’. מאת יוסף קארו, ערך יעקב ברמן.

קה) ‘סוריה וארץ־ישראל’. מתוך ספר מסעות בנימין מטודלה.

קו) ‘מוסר אב’. קיצור צוָאת רבי יהודה אבן־תיבון, ביאר שמחה אסף.

קח) 'פרקי שולחן ערוך: חוקת הפסח׳ מאת יוסף קארו.

קלג) פרקי קוראן. עם מבוא וביאורים מאת יוסף יואל ריבלין.

קלד-קלה) [חסר]

קלח) ‘מסע לארץ־ישראל בשנת תרצ"ח’. מאת אליעזר לוי.

קלו-קלז. קלט-קמ) מקורות לתולדות התנועה המשיחית בישראל. מאת רפאל סופרמן.

קמא) ‘פרקי שולחן ערוך: תורת השבת’. מאת יוסף קארו.

קמב-קמג) מבחר שירי שמואל בן יוסף הנגיד.

קמד) ‘שירת ישראל’. מאת משה אבן־עזרא, ערוך ע"י אברהם צפרוני. (המשך הפירוט: מס' 107)

86. ‘ילדי ישראל’. מקראה בעריכת חיים לב ונחמן מיפֶלב. ציירו הרשדרפר ולנקוביצר. קרקוב, אגודת המורים, תרצ"ב. 213 עמ', בניקוד. עם תווים.

87. ‘נשירה’. מנגינות לבית־הספר ולעם, ערוכות בידי מנשה רבינא. תל־אביב, מסדה, תרצ"ג. 5 חוברות. 16 עמ' בכל חוברת. בניקוד. עם תווים.

88. ‘שער לשוננו’. מקראה מאת אבינועם ילין, אריה אילן ואברהם אלקלעי. צייר נחום גוטמן. תל־אביב, אמנות, תרצ"ג. א-ב. 188 עמ'. בניקוד.

89. ‘שלבים’. ספר לימוד אחרי אלף־בית, מאת פניה שרגורודסקה. ציירו [נחום גוטמן ואחרים]. תל־אביב, דביר, תרצ"ג. 120 עמ', בניקוד.

90. ‘בית הנתיבות’. תמונות, תאורים, שיחות, סיפורים ופתגמים. מאת נפתלי זיגל. לבוב, סנונית, תרצ"ג. 48 עמ', עם תמונות.

91. ‘המליץ’. סדרת לימוד לשנה הראשונה, מאת א' קלקאפר, צייר יהודה פינקהוף. אמסטרדם, קיס, תרצ"ג. 100 עמ', בניקוד.

92. ‘במולדת’. ספרי קריאה לבתי הספר. ערכו שמואל בס ומשה דפנא. צייר נחום גוּטמן. תל־אביב, אמנות, תרצ“ג-תרצ”ה. א–ד. 326+268+262+260 עמ'. בניקוד.

93. ‘משׂחק ועבוֹדה’. מאת מרים ומנחם ארנון, צייר נחום גוטמן, תל־אביב, אמנות, תרצ“ג-תרצ”ד. א–ב. 18+18 עמ', בניקוד.

94. ‘מענית’. מחזור מקראות שלם, בעריכת יעקב פיכמן. תל־אביב, מולדת, תרצ“ג–תרצ”ו. (מהדורות רבות ומתוקנות).

א) ‘אלף בית’. צייר נחום גוטמן. 46 עמ', בניקוד.

– – ‘מקראה לאלף בית’. ציירה ג’ניה ברגר. 48 עמ', בניקוד.

ב) ציירו [נחום גוטמן, ג’ניה ברגר ועוד]. 148 עמ', בניקוד.

ג) ציירו [נחום גוטמן, ג’ניה ברגר, שלמה ידידיה]. 192 עמ', בניקוד.

ד) ציירו [ג’ניה ברגר ואחרים]. 232 עמ', בניקוד חלקי.

ה) 260 עמ', בניקוד חלקי.

95. מקראות. בעריכת זלמן אריאל ולוין קיפניס. תל־אביב, שטיבל, תרצ“ג–תרצ”ד. 9 חלקים. (מהדורות רבות, חלקן מתוקנות)

א) ‘מירי ורמי’. צייר נחום גוטמן. 56 עמ', בניקוד.

ב) ‘אורה ודני’. צייר נחום גוטמן. 56 עמ', בניקוד.

ג) ‘ספר הכִּתה’. ציירה איזה [הרשקוביץ]. 164 עמ', בניקוד.

ד) ׳ספר השעשועים לספר הכִּתה‘. ציירה איזה [הרשקוביץ]. 64 עמ’.

ה) ‘שנה בכתה ג’. צייר צבי גולדין. 120 עמ'.

ו) ‘ארצי’. בהשתתפות אליעזר שמאלי. ציירו אהרן הלוי, ראובן (רובין] ואחרים. 194 עמ', בניקוד.

ז) ׳אנו עולים‘. 304 עמ’, בניקוד חלקי. עם תמונות.

ז) אנו עולים‘. 304 עמ’, בניקוד חלקי. עם תמונות.

ט) ‘האדם ועמלו’. 328 עמ'.

96. מקראות. חוברות קריאה לכיתות בית־הספר העממי, בעריכת ז' אריאל ולוין קיפניס. תל־אביב, התקופה, תרצ“ג–תרצ”ד. 32 עמ' בכל חוברת.

א) עמל. ב) ילדים עובדים. ג) האדם והטבע. ד) האדם והחי. ה) כיבוש הארץ. ו) גיבורי רוח. ז) משפחה. ח) חגים ומועדים. ט) שירים. י) אגדות וסיפורים. יא) דרכה של תורה. יב) ילדים. יג) טיפוסים. יד) העיירה. טו) החי והצומח. טז) נאד דמעות. יז) חיבת ציון. יח) פרקי קריאה בהיסטוריה. יט) חגים ומועדים [ב].

97. ‘נתיבות’. מקראה מאת יצחק פלר. צייר נחום גוטמן. תל־אביב, השכלה לעם, תרצ“ד–תרצ”ו. א–ח. 120 עמ' [בממוצע] בכל ספר. (מהדורות רבות, מהן מתוקנות)

98. אָלף בית מצויר לראשית לימוד הקריאה. מאת ב' זוסמי. לודז, מסורה, תרצ"ד. 80 עמ', בניקוד.

99. לוּח לנוער ולתלמידים לשנת תרצ“ה. ערכו יצחק ספיבק ומרדכי נרקיס. ירושלים, אמנות וקק”ל, תרצ"ד. 210 עמ'.

100. ‘חרות’. ילקוט של פסח. תל־אביב, המרכז לנוער, תרצ"ה. 184 עמ'.

101. סופרינו. פרקים מתוך הספרות העברית החדשה, בעריכת ש' קאלקו. ברלין, קדם, תרצ“ה–תרצ”ו. 140–160 עמ' בכל ספר.

א) אברהם מאפּוּ. ב) חיים נחמן ביאליק. ג) שלום עליכם. ד) שאול טשרניחובסקי.

102. מעשיה. ספר להוראת הלשון העברית בדרך חדשה, מאת ראובן קויפמן. [יוּטיקה, ניו־יורק), תרצ"ה. בניקוד. (אנגלית עם עברית)

א) ‘גדול המעשה יותר מן העושה’. 22 עמ'. עם ציורים.

103. ספר הילד. מחזור ספרי לימוד ומקרא. ורשה, החינוך החדש, תרצ"ה. בניקוד.

א) ‘אלף’, לשנת הלימודים הראשונה. מאת חיים צוַייגל וחיה קושלן. צייר ב' מכתם. 109 עמ'.

ב) ‘בכּיתה’, לשנת הלימודים השניה. בעריכת צבי זוהר וברוך אביבי. צייר נחום גוטמן. 133 עמ'.

ג) ‘בסביבה’, לשנת הלימודים השלישית. בעריכת צבי זוהר וברוך אביבי. ציירו נחום גוטמן ופסח תמרסון. 183 עמ'.

104. ‘פרחים’. אלף־בית מאת יצחק ברקוביץ. ורשה, עמלנות, תרצ"ה. 8 חוברות. 116 עמ', בניקוד.

105. ‘סיפּוּרַי’. קריאה למתחילים על־פי השיטה הסיפורית, מאת זאב חומסקי. פילדלפיה, בתי תלמוד־תורה המאוחדים, תרצ"ה. 160 עמ', בניקוד, עם ציורים.

106. ‘לוח המעורר’ לשנת תרצ“ו, בעריכת משה ברסלבסקי [ברסלבי]. תל־אביב, המרכז לנוער, תרצ”ה. 354 עמ'.

107. מגילות לבתי־הספר. תל־אביב, אמנות, תרצ“ה-תרצ”ו. בניקוד. (פירוט קודם: מס' 85)

קעו) משניות: מסכת בבא מציעא (ליקוטים)

קעז-קפא) ‘שמונה פרקים’ [ושאר ליקוטים] מאת הרמב״ם. ערך י' אנגל.

קפב-קפט) [חסר]

קצ) ‘כנסת ישראל’. מאת משה אוסטרובסקי.

קצא) ‘עליה וירידה ביהדות הגרמנית’. מאת גוּסטב קרוֹיַנקר.

קצב) ‘הרמב"ם’. מאת יוסף אונא. 40 עמ'.

קצג) ‘רבנו משה בן מימון’. מאת יוסף מינץ, תר' י"ל ברוך. 90 עמ'.

108. ‘סיפּורי התורה’, בצירוף אגדות נבחרות מן התלמוד והמדרשים. ערכו ח“א זוטא ואברהם אבן־שושן. תל־אביב, מצפה, תרצ”ו-תרצ"ז. א-ג. 136+120+92 עמ', בניקוד. עם ציורים.

109. ‘סיפור המגילה לילדים’. ערך נפתלי מלמד. תל־אביב, שטיבל, תרצ"ו. 16 עמ', בניקוד.²⁴²

110. ‘פסח לכיתות’. ערך נפתלי מלמד. תל־אביב, שטיבל, תרצ"ו, 16 עמ', בניקוד.²⁴³

111. ‘חברי’. מקראה מאת אהרן אשמן ויצחק פלר. ציירה איזה הרשקוביץ. תל־אביב, השכלה לעם, תרצ"ו. 126 עמ', בניקוד.

112. ‘ראש־השנה לאילנות’. סיפורים, שירים, דברי אגדה ועוד. ערך ישראל איסר זיידמן. ירושלים, בני עקיבא, תרצ"ו. 76 עמ'.

113. ‘נשחק ונחשב’. מאת משה כוכבא. תל־אביב, אמנות, תרצ"ו. 24 עמ', עם ציורים.

114. ‘קום קרא’. מקראה מאת רפאל גוטמן (לבבי). צייר פר' וינליז־תמרסון. ורשה, אלטניילנד (‘תל־ אביב’), תרצ“ה-תרצ”ו. א-ב. 224 עמ', בניקוד.

115. ‘גליונות לתלמידים’, מלוקטים ומעובּדים על־ידי בתיה וניסן בֶּרגגרין. ברלין, מס, תרצ“ו–תרצ”ז. 5 חוברות. 24 עמ' בכל חוברת.

116. ‘גבעולים’. מקראה מאת א' גולגרנט [=ק“א ברתיני] ואחרים. בוקרשט, גליל, תרצ”ו. 132 עמ'.

117. ‘מקראות’. פרקי קריאה מלוקטים מתוך המוסף העברי של ה’יוּדישה רונּדשויֹ‘, בעריכת ש’ קאלקו. ברלין, יוּדישה רוּנדשוֹי, תרצ"ו. 48 עמ'.

118. ‘דן וגד’. לימוד הקריאה מאת זאב ניאר. ציירו ה' ולנברג ופ' הנמן. ברלין, שנברג, תרצ"ו. 48 עמ'.

119. ‘אוצר הילדים’. מאת אברהם פרוז’נסקי. ורשה, אסכולה, תרצ"ו. 48 עמ'.

120. ‘מקראה’. מאת ירחמיאל וַיינגרטן. ורשה-תל־אביב, גיטלין, תרצ“ד–תרצ”ו, א-ה. 102+128+96+ 267+86 עמ'. בניקוד, עם ציורים ותווים.

121. ‘300 משחקים לבתי־ספר ולאגודות נוער’. מאת ראובן סילמן [סיוָן]. ירושלים, מס, תרצ"ז. 110 עמ'. עם ציורים.

122. ‘מולדתי’. לוח לנוער ולעם בעריכת אהרן זאב בן־ישי. ירושלים, מס וקק“ל, תרצ”ו-תרצ"ז. 320+320 עמ'. (ראה גם נספּח ג, מס' 80)

123. ‘כרמנו’. ספרי קריאה בעריכת פסח אוירבך, מרדכי אזרחי ויחיאל יחיאלי. צייר נחום גוטמן. תל־אביב, דביר, תרצ“ד-תרצ”ז, א–ה. 247+361+132+116+76 עמ'. מהדוּרוֹת רבוֹת.

124. ‘משעולים’. פרקי קריאה בכיתות הנמוכות, בעריכת מ“א ביגל [אביגל], יעקב הלפרן [ניב] וצבי קרול. תל־אביב, מסדה, תרצ”ז.

א) חנוכה. 30 עמ', בניקוד. [לא יצאוּ עוֹד]

125. ספר ‘יהי אוֹר’, ללמד בני ישראל קרוא וכתוב, מאת יחיאל ליכטנשטיין. צייר לאון זק. פריס, ספר, תרצ"ז. 86 עמ', בניקוד.

126. ‘שי’. מתנה לילדי אמריקה מאת חבר מורים, בעריכת שלמה מראה־נוף. שיקגו, הסתדרות המורים העברים, תרצ"ז. 56 עמ'.

127. אנציקלופידה ‘נעורים’. ספר המדעים לילד, לנער ולעם. עורכים: ברוך בן־יהודה, מ“א ביגל [אביגל], נחום גבריאלי, א”ל יעקבוביץ [עקביא]. מרַכּז מערכת: דוִד קלעי. תל־אביב, מסדה, תרצ“ח-ת”ש. א–ו כרכים. 255+278+253+255+272+272 עמ', עם תמונות.

128. ‘חברי’. מקראה בעריכת אהרן אשמן ויצחק פלר. ציירה איזה הרשקוביץ. תל־אביב, השכלה לעם, תרצ"ח. 134 עמ'.

129. ‘אָלף’. מקראה מאת פניה שרגורודסקה ומינה חפץ. ציירו מיכאל גור־אריה וזאב רבן. תל־אביב, דביר, תרצ"ח. 62 עמ', בניקוד.

130. ‘ספר העופר’. מאת אמציה ברלס. תל־אביב, מסדה והסתדרות הצופים, תרצ"ח. 178 עמ', עם ציורים.

131. ‘לילדי ישראל’. אלף־בית מצויר ללמד בני ישראל קרוא וכתוב, מאת ג' שבתי. ורשה, מוסד למחנכים דתיים, תרצ"ח. 80 עמ', בניקוד.

132. ‘בימי החופש’. שי לילדים שעלו לכתה ד‘, בעריכת צבי זוהר וברוך אביבי. ורשה, חינוך לאומי, תרצ"ח. 24 עמ’, בניקוד. (שירים, סיפורים וציורים)

133. ‘פנקסי’. לוח־כיס לתלמידים ולנוער, סודר על־ידי ק“א ברתיני, זלמן רוזנטל ודוד ויניצקי. קישינב, תרבות, תרצ”ח. 135 עמ', עם תמונות.

134. ‘ספר הבדיחה לילדים’. ערכו אברהם אבן־שושן וגדליה אמיתי. צייר נחום גוטמן. תל־אביב, דביר, תרצ"ח. 127 עמ', בניקוד. (מהדורות רבות)

135. ‘מאה פלא ופלא’. מבחר פלאי מדע, להטים ושעשועים, ערוכים וסדורים בידי אברהם אבן־שושן. צייר מ' כהן. תל־אביב, יבנה, תרצ"ט. 151 עמ', בניקוד.

136. ‘ספרי הראשון’. מאת אנדה פינקרפלד [עמיר] ופסח אוירבך. צייר חיים גליקסברג. תל־אביב, דביר, תרצ"ט. 107 עמ', בניקוד.

137. ‘הידד, עליתי!’ ספר לחזרה, למקרא ולשעשועים בימי החופש, שי לתלמיד העולה מכיתה א. תל־אביב, ציון, תרצ"ט. 60 עמ', בניקוּד.

138. ‘בעלי החיים בתחבורה’. ליקטו וערכו אריה בּוּכנר ואברהם בּרוֹידס. תל־אביב, יבנה, תרצ"ט. 36 עמ', עם תמונות.

139. ‘קיפולים ובניות בנייר’. מאת יצחק וַסרשטיין [אבנון]. תל־אביב, יבנה, תרצ"ט. 38 עמ', עם ציורים.

140. ‘ארצנו’. ספר מקרא מאת צבי שרפשטיין. צייר אשר פורסט. ניו־יורק, שילה, תרצ"ט. א-ב. 132+104 עמי, בניקוד.

141. ‘במולדת העברית’. מקראה מאת ברוך אביבי ואלחנן אינדלמן. צייר ה' מלרביץ. ורשה, חינוך לאומי, תרצ"ט. 238 עמ'.

142. ‘שחרית’. ספר־קריאה בשביל בתי־הספר של ‘המזרחי’. ערך מ“צ אפרתי, צייר נחום גוטמן. תל־אביב, אמנות, תרצ”ט-ת"ש. א-ג. 228+224+224 עמ'.

143. ‘מקראות הרצל’. סדורים וערוכים על־ידי דב קמחי. תל־אביב, מצפה, ת"ש. 293 עמ'.

144. חגים לילדים. סַלוניקי, וַעד המוֹרים ליד הקרן הקיֶמת לישראל, ת"ש. 24 עמ' בכל חוברת. בניקוד.

א) חנּוּכה. ב) פּסח. ג) ל"ג בעומר.

145. ‘מעפילים’. מקראה לנוער בעריכת צבי זוהר. ירושלים, הוַעד לענייני הנוער שליד ההנהלה הציונית, ת"ש. 231 עמ'.

146. ‘אחודה נא’. ספר חידות ושעשועים בעריכת אברהם אבן־שושן ויעקב בק. ירושלים, עבר, ת"ש. 176 עמ', בניקוד. עם ציורים.

147. שירים וחזיונות לילדים, מאת לוין קיפניס ואחרים. ערך נחום נרדי. 16 עמ', בכל חוברת, בניקוד. עם תווים. – א) פּוּרים. ב) פּסח.

148. ‘ספר הילד’. מאת אברהם אהרנפלד. צייר בן בנימין. דבּרצין, הוצאת המחבר, ת"ש. 60 עמ'.

149. עיָנוֹת. סדרת חוברות לכיתות בית־הספר, בעריכת ז' אריאל, מ“א ביגל [אביגל], ברוך ברנשטיין [ניב], יעקב הלפרין [ניב] ולוין קיפניס. תל־אביב, התקופה, תש”א. 26 חוברות. 16 עמ' בכל חוברת, בניקוד. עם ציורים.

א) בכיתה החדשה. ב) גינת הירק. ג) היורה. ד) במשפחה. ה) הרפת. ו) הלול. ז) הפרדס. ח) שבת. ט) נקיון ובריאות. י) בעיר. יא) הקופסה הכחולה. יב) הלחם. יג) חנוכה. יד) ימות הגשמים. טו) הדואר. טז) ט"ו בשבט, יז) אדר. יח) חודש האביב. יט) אחד במאי. כ) התחבורה. כא) החלב. כב) בעלי המלאכה. כג) לג בעומר. כד) ביכורים. כה) בכרם. כו) הים.

150. ‘בעקבי הצאן“. פרקי קריאה בעריכת ברוך ברנשטיין [ניב] ויעקב הלפרן [ניב]. תל־אביב, המרכז לחינוך, תש”א. 38 עמ’, עם תמונות.

151. ‘משחקים לתלמידים’. ערכה מרגלית ספיר [עקביא]. תל־אביב, יזרעאל, תש"א. 51 עמ'.

152. ‘עלה ובנה’. שירים [מאת אברהם ברוידס, שמואל בס, אנדה פינקרפלד־עמיר, אהרן פישקין], ליקט אהרן פישקין. צייר נחום גוטמן. תל־אביב, למען הילד, תש"א. 22 עמ', בניקוד.

153. ‘סיפורים למתחילים’. ערך אברהם דה יונג. אמסטרדם, תש"א. 64 עמ', בניקוד. עם ציורים.

154. ‘הספר’. מקראה למתחילים מאת קלמן בכרך, צייר יצחק שוער. ניו־יורק, אילת, תש"א. 68 עמ', בניקוד.

155. ‘אנחנו נוסעים לארץ־ישראל’. מקראה מאת שׂמחה רובינשטיין, צייר אמנון רובינשטיין. ניו־יורק, תקומה, תש"א. 80 עמ', (משוכפל).

156. ‘כלבו’. מקראה מאת משה ליברמן. ברוקלין (מסצ’וסטס), תש"א. 80 עמ', בניקוד

157. ‘ספר השנה’. קובץ מאמרים וסיפורים לבני הנעורים, על־פי סדר פרשיות השבוע, מלוקטים מחוֹברוֹת ‘האח’ על־ידי צ“ז ואסרמן וא' טכרב. ניו־יורק, המרכז לענייני חינוך [של חסידי לובאביץ'], תש”א. 91 עמ', בניקוד. (ראה נספח ג, מס' 15)

158. ‘ספרנו’. מאת צ“ז ואסרמן וא' טכרב. ברוקלין, המרכז לענייני חינוך [של חסידי לובאביץ'], תש”ב. א-ב. 237+96 עמ', בניקוד. עם ציורים.

159. ‘ילדותנו’. ללימוד השׂפה בבתי־הספר החרדיים, בעריכת ש“ח רובינשטיין. ירושלים, מרכז ‘בית יעקב’, תל־אביב, נצח, תש”א-תש"ב. א-ג. 96+158+126 עמ', בניקוד. עם ציורים.

160. ‘עולמנו’. מקראה מאת יוסף מונין וב' קוברינסקי. בואנוס איירס, קפלנסקי, תש"ב. 88 עמ', בניקוד, עם ציורים.

161. ‘הילד’. מקראה למתחילים בעריכת פינחס נאמן. בּוּאֶנוֹס־אַיירס, ישראל, תש"ב. 95 עמ', בניקוד, עם ציורים.

162. ‘ספר לבר מצוה’. מקראה בעריכת לב חזן. תל־אביב, מצפה, תש"ב. 162 עמ'. עם תמונות.

163. הבה נציגה. מחזות ומשחקים לבתי־הספר ולנוער בעריכת אברהם אבן־שושן, משה ברונזפט [גורלי] ולוי יצחק ריקליס. ירושלים, מס, תש"ב. בניקוד.

א) ‘עלילות מוק הקטן’. מאת וילהלם האוף. 32 עמ'.

ב) ‘הדחליל’. מאת לוין קיפניס. 16 עמ'.

ג) ‘הזמיר’. מאת הנס כריסטיאן אנדרסן. 24 עמ'.

ד) ‘אדמה’. מאת ש' שלום. 40 עמ'.

ה) ‘העובדים החרוצים’. מאת בלהה יפה, ציירה בלהה דינבורג. 16 עמ'.

164. תבל מדע והשׂכל לנוער, ירושלים, מס, תש“ג-תש”ד. עם תמונות.

א) ‘מתנות האדמה: מזונות’. כתב וצייר יצחק וַסרשטיין [אבנון]. 160 עמ'.

ב) ‘מחוללי פלאים: ממציאים ואמצאות’. מאת יצחק וסרשטיין [אבנון]. 162 עמ'. (המשך – אחרי תש"ח)

165. עולם ומלואו. חוברות מדע מנוּקדות לילדים בעריכת אברהם אבן־שושן. ירושלים, עבר, תרצ“ח-תש”ג. [החוברות נכתבו או עובדו ע"י העורך, שחתם בפסבדונימים שונים]

א) ‘איך למד האדם לטוס’. מאת א' אבי־יובל. תרצ"ח. 35 עמ'.

ב) ‘אל מצולות ים’. מאת איש־ים. תרצ"ח. 30 עמ'.

ג) ‘אוצרות מן האדמה’. מאת א' אבי־יובל. תרצ"ט, 32 עמ'.

ד) ‘הטלגרף וממציאיו’. מאת א' רן. תרצ"ט, 35 עמ'.

ה) ‘הטלפון ותולדותיו’. מאת א' אבי־יובל. ת"ש. 31 עמ'.

ו) ‘טיול בשמים: אל שני המאורות הגדולים’. על־פי ר' בל ואחרים. 32 עמ'.

ז-ח) ‘טיול בשמים: אל הכוכבים במסילותם’. על־פי ר' בל ואחרים. תש"א. 48 עמ'.

ט) ‘כובשי הסטרַטוֹספירה’. מאת א' אבי־דפנה. תש"ב. 28 עמ'.

י) ‘בזִקוקית לירח’. על-־י י' פרלמן. עיבד א' אבי־יובל. תש"ב, 36 עמ'.

יא) ‘איך נוצרו לשונות האדם’. על־פי נ“א רובקין ואחרים. תש”ג, 32 עמ'.

יב-טז) ‘הכתב העברי ותולדותיו’. מאת [א' אבן־שושן]. תש"ג, 144 עמ'.

166. ‘שי חידוֹת’. מאת לוין קיפּניס, ציירה איזה הרשקוביץ. ירושלים, עבר, תש"ג, 44 עמ', בניקוד.

167. מועדים לשמחה. מתנה לילד מאת ברוך אביבי וא' קרן־טל. צייר נחום גוּטמן. ירושלים, קרית־ספר, תש"ג. 7 חוברות, 16 עמ' כל חוברת, בניקוד.

א) ראש השנה, יום כיפור, סוכות. ב) חנוכה. ג) ט“ו בשבט. ד) פורים. ה) פסח. ו) ל”ג בעומר. ז) שבועות.

168. ‘חגים ומועדים’. מקראה מאת יהודה לייב הכהן פישמן [מימון]. ירושלים, המחלקה לענייני הנוער הדתי של ההסתדרות הציונית, תש"ג. 285 עמ'.

169. ‘ישראל’. מקראה מאת שמחה רובינשטיין. ניו־יורק, בלוך, תש"ג. 136 עמ', בניקוד. עם ציורים.

170. ‘עולם האגדה’. ספר המיתולוגיה של יון ורומא ויתר העמים העתיקים. עיבד לפי המקורות הראשונים א“ל יעקבוביץ [עקביא]. א-ב. תל־אביב, יזרעאל, תש”ג-תש"ד. 156+118 עמ'. בניקוד, עם ציורים.

171. ‘מועדי ישראל’. מקראה מאת שלמה מראה־נוף ויוסף לבנזון. שיקגו, ועד החינוך היהודי, תש“ג-תש”ד. א-ג. 121+84+52 עמ', בניקוד. עם תמונות ותווים. (“החומר נדפס במשך שנים ב’העברי הקטן'” [נספח ג' מס' 84])

172. ‘אלף בית’. מאת יחיאל אהרן אלדמע. תל־אביב, צולשיין, תש"ד. 24 עמ', בניקוד. עם ציורים.

173. ‘יגעת – מצאת’. חמישים חידות־צירופים מאת חד [=מנדל קרופניק]. תל־אביב, יבנה, תש"ד. 50 עמ', בניקוד.

174. ‘שירים לילדים’, בעריכת מנשה רבינא. תל־אביב, המוסד למוסיקה בעם, תש"ד.

א) שירי ידידיה גורוכוב [אדמון]. 8 עמ', עם תווים.

175. ‘על סף הנעורים’. ערכו אהרן אשמן, ברוך אביבי, אברהם רוזנצוַייג [רוזן]. צייר נחום גוטמן. תל־אביב, יבנה, תש"ה. 180 עמ'.

176. פרקים לבתי־הספר ולנער. תל־אביב, המרכז לחינוך, תש"ה.

א) ‘אבן מקיר תזעק’. מספרותנו החדשה [על השוֹאה]. ערכו ב. מרדכי [ברתנא] ויוסף חנני. 68 עמ'.

ב) ‘הוגי דעות בציונות ובתנועת העבודה: נחמן סירקין’. מאת ברל כצנלסון וא' שכטמן. 64 עמ'.

177. ‘נהיה בריאים’. פרקי קריאה ולימוד בעריכת רפאל לב וצבי זוהר. תל־אביב, ספרית פועלים, תש״ה. 94 עמ', עם תמונות.

178. ‘דגל אדום’. פרקי קריאה ולימוד בעריכת רפאל לב וצבי זוהר. תל־אביב, ספרית פועלים, תש״ה. 128 עמ', בניקוד.

179. ‘הבה נגילה’. זר שירים לילדי הגולה, מלוקט על־ידי אריה אבישר. פלורנץ, ההסתדרות הציונית באיטליה, פסח תש"ה. 44 עמ', בניקוד. עם תמונות ותווים.

180. ‘ילקוט הילד’. מעשיות, משלים ושעשועים, ערכו זלמן בהרב [אריאל] ויצחק אבנון. תל־אביב, מסדה, תש"ה. 160 עמ', בניקוד. עם תמונות.

181. ‘הלמדן הקטן’. ציורים וחרוזים בסדר אלף־בית, מאת פנינה ויואל ויקטור. יוסטון (טקסס), תש"ה. 30 עמ', בניקוד. (משוכפל)

182. ‘מקראה תרבות’. מאת נטע רויטמן. בוקרשט, תרבות, תש"ה. 79+270 עמ'. עם ציורים.

183. חבריה עליזה. מבחר בדיחות מחיי הילדים, כינסו וערכו א' אביובל [אבן־שושן] וא' גד [=גדליה אמיתי]. ציירה בינה גבירץ. ירושלים, קרית־ספר, תש“ה-תש”ו. בניקוד.

א) ‘חבריה עליזה בבית’. 48 עמ'.

ב) ‘חבריה עליזה בבית־הספר’. 36 עמ'.

ג) ‘חבריה עליזה בין הבריות’. 58 עמ'.

184. ‘הכל שואלים על הכל’. שאלות ותשובות על עולם ומלואו מאת א' אביעל [=אליעזר ספקטור]. ירושלים, תש“ה-תש”ו. א-ג. 130 עמ' בכל כרך.

185. ‘אלף משחק ומשחק’. ליקט וערך משה הורביץ, צייר אריה נבון. תל־אביב, הקיבוץ המאוחד, תש“ה-תש”ו. א-ב. 290+255 עמ'.

186. חגים וזמנים. חוברות מקרא בעריכת לב חזן. תל־אביב, צ’צ’יק, תש“ה-תש”ו. 16–12 עמ' בכל חוברת. בניקוד.

א) ראש השנה, יום כיפור וסוכות. ב) חנוכה. ג) קרן קימת לישראל. ד) ט“ו בשבט. ה) פורים. ו) פסח. ז) ל”ג בעומר. ח) שבועות. ט) הרצל וביאליק. י) תשעה באב.

[הופיעו בתש"ז בכרך אחד בשם ‘חגים וזמנים’]

187. פלאי עולם. ספרי מדע לילדים, בעריכת אשר ברש ויצחק אבנון. תל־אביב, מסדה, תש“ה-תש”ז. עם תמונות.

א) ‘פלאי שמים וארץ’. 302 עמ‘. ב) ‘רוּח האדם’. 336 עמ’. ג) ‘ממלכת הטבע’. 320 עמ‘. ד) ‘פלאי החי’. 340 עמ’.

188. ‘שעשועי מדע לילדים’. מוגשים על־ידי יצחק אבנון. תל־אביב, מסדה, תש"ו. 76 עמ', בניקוד. עם ציורים.

189. ‘מטה הקסמים’. מבחר שעשועים, להטים וחידות, כינס וערך יצחק אבנון. תל־אביב, יבנה, תש"ו. 96 עמ', בניקוד. עם ציורים.

190. ‘פרקי אגדה’. ערך שאול ירדני, ציירו לודיג שוֶרין, ערי גלס ואחרים. חיפה, אשכול, תש"ו. 204 עמ'.

191. ‘שערים’. מקראה מאת בתיה ומיכאל רכבי. תל־אביב, צ’צ’יק, תש“ו-תש”ז. א-ג. 253+166+94 עמ', בניקוד.

192. ‘שלשלת הגבורה’. דמויות וסיפורים מדברי ימי עמנו, בעריכת יעקב חורגין. צייר צבי מלבנצ’יק [לבני]. תל־אביב, אל המעין, תש"ו. 70 עמ', בניקוד.

193. ‘שלשלת הזהב’. דמויות מדברי ימי עמנו. כתב וצייר [בצבעים] צבי מלבנצ’יק [לבני]. תל־אביב, אל המעין, תש"ו. 40 עמ', בניקוד (+9 לוחות צבעוניים).

194. ‘זר פרחים’. סיפורים, שירים, משחקים. ליקטה רחל כספי, צייר צבי מלבנצ’יק [לבני]. תל־אביב, יבנה, תש"ו. 72 עמ', בניקוד.

195. ‘אלף בית גימל’. ספר לילד, ערוך ומצויר בידי רחל כספי וצבי מלבנצ’יק [לבני]. תל־אביב, אל המעין, תש"ז. 30 עמ', בניקוד.

196. ‘ספר הפרפראות’. שאלות, משחקים, חידות, בדיחות ומהתלות. ליקט אוריאל עקביא. תל־אביב, שרברק, תש"ז. 150 עמ', עם תמונות.

197. ‘אומר הדורות’. מקראה היסטורית בעריכת אוריאל עקביא. תל־אביב, יזרעאל, תש״ז. א-ב. 172 עמ'. עם ציורים.

198. ‘מחזות קטנים לבני הנעורים ולילדים’. ערך נחום בנארי. תל־אביב, המרכז לתרבות, תש"ז. 108 עמ' (משוכפל).

199. ‘חוד חידה’. ספר חידות ושעשועים בעריכת א' אביובל [אבן־שושן] ויעקב בק. ירושלים, עבר, תש"ז. 176 עמ‘, בניקוד. עם ציורים (רובם מאת י’ בק].

200. ‘לאבּא אמא’. ליקטו וערכו ברוך אביבי ואברהם בּרוֹידס. ציירה אן נוימן. תל־אביב, עם עובד/לילד, תש"ז. 48 עמ', בניקוד.

201. ‘גן גני’. ספר לאם ולילד, ערוך ומלוקט בידי לוין קיפניס וימימה טשרנוביץ [אבידר]. ציירה איזה [הרשקוביץ]. תל־אביב, טברסקי, תש"ז. 162 עמ', בניקוד. (מהדוּרוֹת רבות)

202. ‘קשת’. שנתון לילדים בעריכת ל' אביטל [=קיפּניס] ונפתלי מלמד. [במקור המודפס כתוב בטעות “ניצה מלמד” וצריך להיות נפתלי מלמד. הערת פרויקט בן־יהודה]. ציירו לאה גרונדיג ואיזה הרשקוביץ. תל־אביב, מסדה, תש"ז. 143 עמ', בניקוד.

203. ‘מולדת’. ספר ללימוד המולדת מאת אברהם סלומון [שַׂלמון]. צייר ש' אורבן. תל־אביב, טברסקי, תש"ח. 96 עמ', בניקוד.

ג. כּתבי עת ומוּסָפִים

1. עוֹלָם קָטֹן. עתון לילדים, יכיל סִיפוּרים, שירים, משלים וחידות, ידיעות הטבע ודברי הימים, כתובים לפי רוח הילדים והשׂגתם. יוצא לאור פעם בחודש על-־די [אליעזר] בן יהודה, יהודה גרזובסקי, דוד יודילוביץ. ירושלים, טבת תרנ“ג – חשון תרנ”ד. (יצאו 7 גליונות).

2. גַּן שַׁעֲשׁוּעִים. מכתב עִתי לספרות ולמדעים שונים, יוצא לאור אחת בשבוע לתועלת נערי בני ישראל לעונג ולשעשועים, מאת אברהם מרדכי פּיוּרקוֹ. ליק - גראיֶבו, כב שבט תרנ“ט (1.2.1899) – כט תשרי תרס”א (21.10.1900).

3. עוֹלָם קָטָן. עתון מצויר לבני הנעורים, יוצא מדי שבוע בשבוע [שנה ד דו־שבועון], בעריכת אברהם ליב בן־אביגדור ושמואל לֵיבּ גָרדון. וארשה־וינה, הוצאת ‘תושיה’, ראש־חודש ניסן תרס“א (1901) – טו בטבת תרס”ה (1904).

4. הַנְּעוּרִים. עתון מצויר לבני הנעורים, יוצא פעם בחודש בעריכת י“ל בן־אביגדור וש”ל גרדון. וארשה–קראקוב, תושיה תרס“ד-תרס”ה.

5. הַחַיִּים וְהַטֶּבַע. עתון שבועי מצויר לבני הנעורים, בעריכת ישראל בנימין לבנר. המו“ל: א”ל בן־אביגדור וי“ב לבנר. וילנה, ט' אדר א תרס”ה – יב אב תרס"ו.

6. הַיְּהוּדִי הַקָּטָן. עתון חדשי לבני הנעורים. [דרוהוביץ?], הוצאת “נערים דוברי עברית”. כד טבת – כג שבט תרס"ו [בשכפּול. יצאוּ כנראה 2 גליונות בלבד].

7. לִבְנֵי הַנְּעוּרִים. מאסף חדשי ספרותי ומדעי, יוצא לאור בעזרת סופרים. העורך והמו“ל אברהם מרדכי פיוּרקוֹ. גראיֶבו, תרס”ז.

8. הָעִבְרִי הַקָּטָן. הוספה מיוחדת לילדים ל’השקפה'. העורך: אליעזר בן־יהודה. ירושלים, יז חשון – כח חשון אתתל“ט [=תרס”ח/1907]. יצאו 3 גליונות.

9. אֶשְׁכֹּלוֹת. קבצי ספרות ומדע לבני הנעורים, בעריכת אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ. ירושלים תרס“ז – תרס”ח. יצאו 4 חוברות. (בלי תאריכים).

10. הֶחָבֵר. עתון יומי לבני הנעורים ולכל בית בישראל. העורך והמו“ל: ישראל חיים טביוֹב. וילנה, יא שבט תרס”ח (1.1.1908) – כד אייר תרס"ח (12.5.1908).

11. הֶחָבֵר. שבועון מצויר לבני הנעורים. העורך ישראל חיים טביוב. ריגה, כט אלול תרס“ט (2.9.1909) – ט אלול תר”ע (31.8.1910).

12. הַפְּרָחִים. עתון שבועי לילדים. העורך והמו“ל: ישראל בנימין לבנר. לוגאנסק, יב אדר תרס”ח (1.2.1908) – אלוּל תרע"ד (1914).

13. הַצָּעִיר. עתון [חדשי] לבני הנעורים, יוצא לאור על־ידי אגודת ‘בני ציון’ בעריכת אלמוני, מ“ח ועמ”י [פסבדונימים]. ירושלים. סיון־תמוז תרס"ט. (יצאו 2 חוברות).

14. הַשּׁוֹשַׁנִּים. קונטרס לילדים ולבני הנעורים, יופיע עשר פעמים בשנה מדי חודש בחודש לבד יולי ואבגוסט. נערך ויו“ל על־ידי בן־יבם [לבית שניאורסון]. לוגאנסק-גוֹרנוֹסטאיפּוֹל, אייר תרס”ט. (יצאה חוברת אחת בלבד).

15. הָאָח. עתון שבועי לילדים: מאמרים מועילים מאד לחינוך הילדים המעוררים לשקידה בלימוד ומידות טובות, סיפורים יפים ארוכים וקצרים בעברית ובזרגון, שירים, חידות ופתרונן, שעשועים ובדיחות, תולדות אנשי שם ועוד. כל אלה ערוכים בשפה קלה ונוחה ומושכת את הלב ומביאים תועלת רבה לילדים. נערך בליובּאוויטש [ע“י הרב י”י שניאורסון ומשה רוזנבלום] יד כסלו תרע“א – ניסן תרע”ד (בהפסקות).

16. הַיַּרְדֵּן. שבועון מצויר לבני הנעורים בעריכת שמואל צבי זצר. ושכנא שטיין ורשה, כא שבט-כו אדר תרע"א. (יצאו 6 גליונות).

17. הַשַּׁחַר. שבועון מצויר לבני הנעורים, בעריכת מנחם קרינסקי ומשה בן־אליעזר. ורשה, האור, ל שבט תרע“א–יג תשרי תרע”ב.

18. בֶּן שַׁחַר. שבועון מצויר לילדים, בעריכת מנחם קרינסקי ומשה בן־אליעזר. ורשה, האור, ל שבט תרע“א – יג תשרי תרע”ב. (הוספת חינם ל’השחר')

19. מוֹלֶדֶת. ירחון לבני הנעורים, מוצא על־ידי אגודת המורים בארץ־ישראל בהשתתפות חברת ‘קֹהֶלֶת’. יפו-ירושלים-תל־אביב, ניסן תרע“א – אדר תש”ז (בהפסקות).

כרך א (ניסן–אלוּל תרע"א) נערך ע"י ש' בן־ציון.

כרך ב (תשרי–אדר תרע"ב) נערך ע"י מרדכי בן־הלל הכהן, אברהם לוּדְוִיפּוֹל וחיים הררי.

כרכים ג–י (תרע“ג–תרע”ד, תרע“ט–תר”ף, תרפ“ז–תרפ”ח) נערכו ע"י יעקב פיכמן.

כרך יא (תרפ“ח–תרפ”ט) נערך ע"י דב קמחי, בהשתתפות יעקב פיכמן.

כרך יב (תש"ז. קֹהלת וּניוּמן) נערך על־ידי שמואל בס.

20. הַנֹּעַר. שבועון מצויר לבני הנעורים בעריכת אליהו לוין. וילנה, א ניסן – ו אייר תרע"ג. (יצאו 6 גליונות)

21. הַצְּפִירָה לִילָדִים. ירחון בעריכת נחום סוקולוב. [העורך בפועל: יוסף הפטמן]. וַרשה, הוֹצאת ‘הצפירה’, יז שבט – טז תמוז תרע“ד (6 גליונות); ה סיוָן תרצ”א (גליון לדוגמה).

22. יְהוּדָה הַצָּעִיר. ירחון מנוקד בעריכת חיים אברהם פרידלנד. ניו־יורק, הוצאת ‘יהודה הצעיר’, תמוז תרע“ד – חשון תרע”ה (5 גליונות. מוסף לירחון The Young judean)

23. אָבִיב. שבועון מצויר לבני הנעורים בעריכת ישראל זאב פרישברג [ואחרים]. ניו־יורק, הוצאת הסתדרות המורים העברים באמריקה, כו סיון תרע“ה – יט כסלו תרע”ו.

24. שַׁחֲרוּת. ירחון לנערים ולנערות בעריכת צבי שרפשטיין. ניו־יורק, הוצאת לשכת החינוך היהודי, ניסן תרע“ו – ניסן תרפ”א.

25. יִזְרְעֶאל. ירחון מצויר בעריכת מנחם מ' ניומן. ניו־יורק, הוצאת ‘יהודה הצעיר’, סיון תרע“ז – חשון תרע”ח (יצאו 2 גליונות)

26. שְׁתִילִים. עתון מצויר לנערים ולילדים, יוצא לאור פעמַים בחודש בעריכת משה בן־אליעזר. מוסקבה, ‘אמנות’, כה תמוז תרע“ז -–אדר תרע”ח.

27. הַגָּן. מקרא־שעשועים לבני הנעורים ולעם [בעריכת מנחם מבש“ן]. ירושלים, הוצאת עבר, תרע”ט. (יצאו 2 חוברות)

28. צַפְרִירִים. עתון לבני הנעורים, יוצא אחת לשבועיים בעריכת יצחק שוַיגר [דמיאל] (גל' א-יד) וישראל אליהו הנדלזלץ (גל' טו-יז). לודז-ורשה, הוצאת ‘בית עם’, ו חשוָן תר“ף – יז אב תר”ף.

29. כַּרְמֵנוּ. עתון מצויר לילדי ישראל, יוצא אחת לשבועַים בעריכת מאיר חרטינר. לבוב, הוצאת ישראל מינצר, אמצע חשון – אמצע טבת תר"ף. (יצאו 4 חוברות, עם תוספת בפולנית).

30. הָאָרֶץ. שבועון לילדים בעריכת יעקב פיכמן, בהשתתפות ק“י סילמן. ירושלים, הוצאת ‘הארץ’, טו בשבט תרפ”א – כו תמוז תרפ"א. (יצאו 26 גליונות)

31. לַתַּלְמִידִים. חוברות [חדשיות] לעניני מדע וספרות, בעריכת אשר לוִיצקי, דוד ברש, י' קסטנברג. יפו, התאחדות תלמידי בתי־הספר התיכוניים. סיון תרפ“א – כסלו תרפ”ב. (יצאו 7 חוברות)

32. הַקּוֹרֵא הַקָּטָן. קבצי מקרא חדשִיים בעריכת נחמן מִיפֶלב. קרקוב, ‘ספר’, תרפ"א. (יצאו 12 חוברות)

33. הָעִבְרִי הַצָּעִיר. ירחון לנערים ולנערות, בעריכת תלמידי בית־הספר גלזגוֹי (סקוטלנד). תרפ"א.

34. לְמַעַן הַתִּינוֹקוֹת. מוסף שבועי (בתוך היומון ‘הדואר’) בעריכת צבי שרפשטיין. ניו־יורק, ל תשרי תרפ“ב – ב סיון תרפ”ב.

35. שִׁבֳּלִים. עתון מצוּיר לבני הנעורים, יוצא אחת לשבועַיים [שנה ב: אחת לחודש] בעריכת א“ל יעקבוביץ [עקביא] ובהשתתפות מ”א בּיגל [אביגל] (שנה א), ואהרן צייטלין, בהשתתפות יעקב פיכמן (שנה ב). ורשה, תרבּוּת, א ניסן תרפ“ב – יז סיון תרפ”ג.

36. אֲלֻמּוֹת. עתון לבני הנעורים, יוצא לאור פעמַים בחודש על־ידי אברהם סולודר. ירושלים, א טבת תרפ“ב – א סיון תרפ”ג.

37. לִבְנֵי הַנְּעוּרִים וְלָעָם. מוסף שבועי (בתוך היומון ‘הדואר’) בעריכת דניאל פרסקי. ניו־יורק, יח חשון תרפ“ג – יא אייר תרפ”ג.

38. הַכּוֹכָב. ירחון [שנה ב: דו־שבועון] ספרותי־מדעי לבני הנעורים בעריכת אהרן לוּבּוֹשיצקי. ורשה, ‘אביב’, ניסן תרפ“ג – תשרי תרפ”ד. (ראה גם מס' 51)

39. הֵד הַנֹּעַר. ירחון בעריכת יהודה ורשביאק. יצא בורשה, אדר תרפ"ד – חשון תרפייה. (יצאו 6 חוברות)

40. עֵדֶן. ירחון מצויר לבני הנעורים בעריכת דניאל פרסקי (שנה א) וי“ד ברקוביץ (שנה ב). ניו־יורק, הוצאת בת־שבע גרבלסקי, ניסן תרפ”ד – חשון תרפ"ו.

41. הֶחָבֵר. לוח שימושי ספרותי לתלמידים ולעם. העורכים והמו“לים: ח”א זוטא (שנים א-ב) וחיים דב שחר. ירושלים, תרפ“ד – תרצ”ג. (תרצ“ב: הוצאת ‘קופת הספר’, ערוך ע”י “חבריו של ח”ד שחר“. תרצ”ג: הוצאת שטיבל)

42. הַדּוֹר הַצָָּעִיר. ירחון לבני הנעורים. העורך והמו“ל ד”ר טוביה וייסלברגר. טשרנוביץ, תרפ"ד. (עברית וגרמנית)

43. בֶּן־כּוֹכָב. ירחון מצויר לילדים בעריכת אהרן לוּבּוֹשיצקי. ורשה-בריסק, ‘אביב’, תשרי תרפ“ה – אב תרפ”ז (בהפסקות).

44. בֶּן־אַרְצִי. שבועון לילדים ולנערים בעריכת משה בן־אליעזר. תל-אביב, ‘הארץ’, כד חשון תרפ“ו – כב אייר תרפ”ו.

45. הַנֹּעַר. ירחון בעריכת חבר עורכים. קישינב, וַעד הנוֹער המאוּחד, כסלו – אדר תרפ"ו. (יצאו 4 חוברות, עברית ויידיש)

46. הַנֹּעַר וְהָאָרֶץ. דו־ירחון בעריכת אליעזר ריגר. תל־אביב, הוצאת קק“ל, סיוָן תרפ”ו – אייר תרפ"ז. (יצאו 6 חוברות)

47. עוֹלַם הַיְלָדִים. עתון מצוּיר, יוצא אחת לשבועַים [שנה ב שבועון] בעריכת אברהם סוֹלוֹדר. ירושלים, בסיוע ‘קֹהלת’, טו חשוָן תרפ“ז – ג תמוז תרפ”ח.

48. אֶשְׁכֹּלוֹת. ירחון מצויר לנערים ולילדים בעריכת זלמן רוזנטל. קישינב, הוצאת ‘תרבות’ ו’אונזער צייט', ניסן תרפ“ז – אדר־ניסן תרפ”ט (בהפסקוֹת. יצאוּ 6 גליונות)

49. בֶּן־הַדּוֹר. שבועון לבני הנעורים בעריכת דניאל פרסקי, צבי שרפשטיין, ישראל זאב פרישמן וקלמן וַיטמן. ניו־יורק, ההסתדרות העברית באמריקה, יג ניסן תרפ“ז – כד סיוָן תרפ”ז. (יצאו 8 גליונות)

50. עִתּוֹן קָטָן. שבועון לילדים ולנערים בעריכת ירחמיאל וַינגרטן. וַרשה, בסיוע ‘תרבות’, כג חשון תרפ“ח – ב ניסן תרפ”ט.

51. הַכּוֹכָב. שבועון לנוער ולעם בעריכת אהרן לוּבּוֹשיצקי. בריסק-לודז, יט שבט תרפ“ח – ח אלול תרפ”ח. (ראה מס' 38)

52. הַצִּיר. שבועון לילדים ולנערים בעריכת אהרן פישקין. תל־אביב, הוצאת ש' וינר, יב שבט – כו שבט תרפ"ח. (יצאו 3 גליונות)

53. עִתּוֹנִי. שבועון בעריכת ישראל אליהו הנדלזלץ ויהודה וַרשביאק. ורשה, תרפ"ח.

54. נֹעַר. ירחון מצויר לנערים ולנערות בעריכת צבי שַרפשטיין. ניו־יורק, הסתדרות המורים והמנהלים באמריקה, חשוָן-אלול תר"ץ. (יצאו 6 גליונות)

55. בַּמַּעֲלֶה. עתון הנוער העובד [עם מדור מנוקד “לצעירים שבינינו”], יוצא לאור אחת לשבועיים בעריכת דוד כהן, משה בן־אלול, דב מייזל [ואחרים]. תל־אביב, י אייר תרצ"א – (מוסיף להופיע כירחון תנועת הנוער העובד והלומד)

56. דָּבָר. מוסף [חודשי] לילדים בעריכת יצחק יציב וברכה חבס. תל־אביב, ‘דבר’. תשרי תרצ“ב – שבט תרצ”ו. (ראה מס' 78)

57. עוֹלָמֵנוּ. עתון חודשי לילדים [בעריכת ח' חסיד], יוצא לאור על־ידי אגודת המורים. סלוניקי, תשרי תרצ“ב – סיון תרצ”ג. (מוסף של השבועון הציוני ביוונית ולאדינוֹ ‘רינאסיאנסיה יוּדיאה’ [=“התחיה היהודית”])

58. הַשָּׁבוּעַ. שבועון למשפחה ולעם [עם מדור “פינת הילד”], בעריכת מ' גבעולי. תל־אביב, כח טבת תרצ“ב – כג תמוז תרצ”ב.

59. בִּשְׁבִיל הַיְלָדִים. שבועון מנוקד לילדים בעריכת ירחמיאל וַיינגרטן. ורשה, ז אלול תרצ“ב – סיוָן תרצ”ד. (מוסף של השבועון לעם ולבני הנעורים ‘בדרך’)

60. עִתּוֹנֵנוּ. עתון לילד ולנער, יוצא אחת לשבועַים [מראשית תרצ“ה שבועון] בעריכת אברהם אבן־שושן, גדליה אמתי, יעקב רזניק, ירושלים – תל־אביב, י כסלו תרצ”ב – ב תמוז תרצ"ז.

61. עִתּוֹנֵנוּ לִילָדִים קְטַנִּים. דו־שבועון [מראשית תרצ“ה שבועון] בעריכת אברהם אבן־שושן, גדליה אמתי, יעקב רזניק, אהרן פישקין, ירושלים–תל־אביב, יד תשרי תרצ”ג – ב תמוז תרצ"ג. (לפרקים: עם “תוֹספת לילדי ישׂראל באמריקה”)

62. כֹּלְנוֹעַ. דו־שבועון מצויר בעריכת פסח גינזבורג. גליון הילדים: כד כסלו תרצ"ג. (חד־פעמי. בגליונות קודמים נכלל לעתים מדור בשם “לקורא הצעיר”)

63. לִילָדֵינוּ. ירחון בעריכת מרכז ברית המורים היהודים בבולגריה. סופיה, המחלקה לחינוך של הקונסטיטוריון היהודי המרכזי בבולגריה, כסלו תרצ“ג-תרצ”ד. (יצאו כ־10 חוברות)

64. הָעִבְרִי. במה לנוער המִתלמד. מוּנקאץ' [צ’כיה], שבט תרצ"ד. (יצא גליון אחד בלבד)

65. הַדֹּאַר לַנֹּעַר. דו־שבועון בעריכת דניאל פרסקי (שנים א-י) ושׁמחה רובינשטיין. ניו־יורק, הוצאת ‘הדואר’, יט אייר תרצ“ד – א סיוָן תש”ך.

66. דּוֹרֵנוּ. ירחון עברי מצויר למשפחה העברית באמריקה ובפרט לדור הצעיר, בעריכת אברהם סולודר. שיקגו, אייר תרצ“ד – חשון תרצ”ז (בהפסקות).

67. בּוּסְתְּנַאי לַנֹּעַר. שבועון בעריכת יעקב חורגין. תל־אביב, הוצאת ‘בוסתנאי’, ג אייר תרצ“ד – יג אדר תרצ”ז.

68. הַמַּכַּבִּי הַצָּעִיר. ירחון בעריכת אברהם שוער. ניו־יורק, התאחדות המורים העברים באמריקה [חשוָן כסלו?] תרצ"ה. (יצאו 2 גליונות)

69. יְהוּדָה הַצָּעִיר. ירחון לילדים בהוצאת מחלקת הילדים של ‘יהודה, חברה לאחריות’. ירושלים, טבת תרצ“ה – תמוז תרצ”ז.

70. עוֹלַם הַיֶּלֶד. מוסף שבועי (של היוֹמוֹן ‘די אידישע שטימע’) בעריכת ראובן רובינשטיין. יג שבט תרצ“ה – יא אדר א תרצ”ה. (יצאוּ 5 גליונות).

71. אֲוִירוֹן. עתון קטן לילדים קטנים, בעריכת יצחק ברקוביץ. ורשה, הוצאת מ' שיפמנוביץ. כו אדר א תרצ“ה – כה שבט תרצ”ו.

72. עַמּוּדִים לִילָדִים. מוסף מנוקד (בתוך הירחון ‘עמודים’) בעריכת אריה ליב יַגוֹלניצר. בוקרשט, הוצאת ‘תרבות’, אדר א תרצ"ה. (יצא גליון אחד בלבד)

73. שׁוּלַמִּית לַנֹּעַר. מוסף דו־שבועי (בתוך הדו־שבועוֹן המצויר ‘שולמית’) בעריכת דב קמחי. ירושלים, הוצאת ‘בית שולמית’, טז אב תרצ“ה – יח תשרי תרצ”ו. (יצאו 5 גליונות)

74. בַּמּוֹלֶדֶת. עתון־קיר לילדי ישראל בגולה, יוצא לעתים מזומנות ע“י הלשכה הראשית של הקרן הקיֶמת לישראל. ירושלים, תשרי תרצ”ו – תרצ"ט. (מגליון י נקרא ‘בארץ’)

75. הַנִּצָּנִים. שבועון לילד ולילדה, בעריכת צבי הרכבי ואליעזר אלינר. ירושלים, הוצאת ‘בני עקיבא’, יד שבט תרצ“ו – כז תמוז תרצ”ו.

76 עוֹלָמִי. דו־שבועון בעריכת שמואל רוזנהק ואלחנן אינדלמן. וַרשה, ‘תרבות’, כד כסלו תרצ“ו – יח סיון תרצ”ט.

77. עוֹלָמִי הַקָּטָן. דו־שבועון בעריכת שמואל רוזנהק ואלחנן אינדלמן. ורשה, ‘תרבות’, א אייר תרצ“ו — כב סיון תרצ”ט. (ראה גם מס' 86)

78. דָּבָר לִילָדִים. שבועון בעריכת יצחק יציב. [עוזרים בעריכה: לאה גולדברג, ברכה חבס, יצחק אבנון. העורך בתש“ח: אהרן זאב]. תל־אביב, הוצאת ‘דבר’, ד אדר תרצ”ו – כה ניסן תשמ"ה [התמזג עם השבוּעוֹן ‘כֻּלָּנוּ’].

79. הֵד הַנֹּעַר. דו־שבועון לילד ולנער בעריכת זאב בלום [ואחרים]. תל־אביב, ד אלול תרצ“ו – ערב סוכות תרצ”ז. (בשכפול. יצאו 2 גליונות)

80. מוֹלַדְתִּי. לוח (שנתי) לנוער ולעם, בעריכת אהרן זאב בן־ישי. צייר [חלק מן הלוחות] נחוּם גוּטמן. ירושלים-תל־אביב, הוצאת קרן קיימת לישראל, תרצ“ו – תשכ”ח.

81. אֶל הַיָּם. עתון־קיר לבני הנעורים מוקדש לענייני הים, בעריכת ישעיה פרישמן. תל־אביב, חבל ימי לישראל, כסלו תרצ“ח – אייר תרצ”ט. (יצאו 12 גליונות)

82. חֲבֵרִי. שבועון מצויר לנוער בעריכת א' רש“ל ואהרן צפנת. ורשה, ד תשרי תרצ”ז – כח תשרי תרצ"ז. (יצאו ככל הנראה 2 גליונות בלבד. ראה גם מס' 106)

83. יַלְדוּתֵנוּ. עתון מצויר לבני הנעורים, בעריכת י' שוב [גליון א] ומ' קרליץ [גליון ב]. וילנה, מרכז ‘חורב’, סיון תרצ“ז – כסלו תרצ”ח. (מוסף של השבועון ‘דאָס וואָרט’ [“המִלה”]. יצאו 2 גליונות).

84. הָעִבְרִי הַקָּטָן. ירחון בעריכת שלמה מראה־נוף ויוסף ליבנזון. שיקגו, הוצאת ועד־החינוך היהודי והסתדרות המורים העברים במערב התיכון [של ארה“ב], תשרי תרצ”ח – סיון תש"ה. (חוברות נוֹספוֹת יצאו אח"כ לקראת חגים ומועדים).

85 שְׁעָרִים. דו־ירחון לבני הנעורים בעריכת שמואל בס. תל־אביב, הוצאת ‘ספרא’, ניסן תרצ“ח – תמוז תרצ”ח. (יצאו 3 חוברות).

86. עוֹלָמִי הַקְּטַנְטָן. דו־שבועון בעריכת שמואל רוזנהק ואלחנן אינדלמן. ורשה, הוצאת ‘תרבות’, יב אדר תרצ“ט – כב סיון תרצ”ט. (יצאו 8 גליונות)

87. הַהֶגֶה. ירחוֹן תנועת הנוער הציוני בפולין, בעריכת יצחק אהרֹן קְוֶלֶר. ורשה-לבוב, אדר תרצ"ט. (יצא, כנראה, גליוֹן אחד בלבד).

88. אַךְ־שָׂמֵחַ. עתון לילדים ולנערים [בעריכת לוין קיפניס]. תל־אביב, הוצאת מ' גרין, יא אדר ב – יח אדר ב ת"ש. (יצאו 2 גליונות, השני בשם ‘הֶחָבֵר אַךְ־שָׂמֵחַ’).

89. שִׁלְגָּנִיּוֹת. חוברות דו־שבועיות לילדים [בעריכת ק“א ברתיני ואחרים]. קישינוב, תרבות, אדר ב ת”ש. חוברת ב בשם ‘אָבִיב’ – ראשית ניסן ת“ש. חוברת ג בשם ‘זִיו’ – סוף ניסן ת”ש.

90. דַּחֲלִיל. שבועון לילד בעריכת עמנואל אולסבנגר. ירושלים, כט אייר ת“ש – כא סיון ת”ש. (יצאו 4 גליונות)

91. לִילָדִים. חוברות שנתיות לענייני בריאות [בעריכת הדסה היינריך]. תל־אביב, מרכז קופת־חולים, ת“ש-תש”ה. [בשנים תש“ב, תש”ד, תש“ה הופיעו בשם לִילָדֵינוּ. בתש”ג: לַיֶּלֶד. החל בתשי"ג יצאו לפרקים חוברות ‘איתנים לילדינו’].

92. עוֹלַם הַיְלָדִים. ירחון של בתי־הספר העממיים היהודים, בעריכת פינחס גינגולד וצבי שטוק. ניו־יורק, הוצאת אגודת פועלים עבריים לאומיים ופועלי ציון־צ“ס, ניסן תש”ג – ניסן תש"ד (החלק העברי של הירחון היידי ‘קינדערוועלט’)

93. הַבֹּקֶר לִילָדִים. שבועון בעריכת יעקב חורגין. תל־אביב, הוצאת ‘השחר’, יח אב תש“ג – כב תמוז תש”ח.

94. הַשָּׂדֶה לַנֹּעַר. דו־ירחון בּעריכת נחמן תרדיון. תל־אביב, המרכז החקלאי, סיון תש"ג. (בשנה זו יצא גליון אחד בלבד. נתחדש והופיע בקביעות: תש“ו – תשי”ט)

95. עִתּוֹן יְלָדִים. לילדים היודעים תרי“ג מלות היסוד, בעריכת צבי סטון. ניו־יורק, הוצאת ידידי החינוך היהודי, תשרי תשי”ד. (יצא, ככל הנראה, גליון אחד בלבד)

96. הַסְכֵּת וְהַשְׂכֵּל. עלון [רבעון] לתלמידים בעריכת חיים אורמיאן ושאול ברקלי. ירושלים, לשכת המודיעין הממשלתית, בשיתוף מחלקת־החינוך של הוַעד הלאומי ושירוּת־השידור. תשרי תש“ד — תשרי תש”ח. (בתשרי תש"ז הוחלף השֵם ל’קול ירושלים לתלמיד')

97. בִּשְׁבִילֵי מוֹלֶדֶת. עתון־קיר, יוצא לאור ע“י מחלקת־הנוער של קרן־היסוד. ירושלים, תש״ד – תש”ט. (יצאו 12 גליונות, כל אחד מוקדש לישוב חלוצי אחר)

98. עֲתִידוֹת. רבעון [בשנים תש“ו – תשט”ו ירחון] ספרותי־מדעי לנוער בעריכת אשר ברש [ואחרים]. תל־אביב-ירושלים, המחלקה לענייני הנוער של ההנהלה הציונית ו’מסדה', טבת תש“ד – קיץ תשי”ט (בהפסקות).

99. לַקּוֹרֵא הַצָּעִיר. מוסף דו־שבועי [בתוך השבועון ‘הדואר’] בעריכת חיים ליף. ניו־יורק, ג אדר תש“ה – ט ניסן תשי”ט.

100. נִצָּנִים. ליקוטי שׂיחות [עם דברי ספרות ושעשועים] בשביל התלמידים, יוצא לאור בהשתדלות מורי תלמוד תורה. [ירחון בעריכת עמישי גויטע וחבר מורים ותלמידים]. טריפולי (לוב), אדר תש“ה – תש”ח. (יצאו 26 גליונות)

101. מִשְׁמָר לִילָדִים. דו־שבועון [מראשית תש“ח שבועון] בעריכת צבי זוהר, מרדכי אמיתי, רפאל אליעז [ואחרים. חברי מערכת: לאה גולדברג ומרדכי סבר]. תל־אביב, עם וספר, כט אלול תש”ה – כו ניסן תשמ“ה [לפני כן יצאו מוספי חג בתוך היומון ‘משמר’ בשם ‘משמר לילדים’. התמזג באייר תשמ”ה עם השבועון ‘כֻּלָּנוּ’].

102. הָעִבְרִיָּה. ירחון להורים ולנוער בעריכת חנה שפּיצר. ירושלים, מוסדות החינוך של ‘המזרחי’ המסונפים לת“ת לבנות, תש”ה-תשט"ו. (ראה מס' 111).

103. הָעִבְרִי הַצָּעִיר. ירחון בעריכת מ“ד איידלשטיין. טימישווארה (טרנסילבניה), ארגון ‘בני עקיבא’, תשרי תש”ו – אייר תש"ו.

104. הַטֶּכְנַאי הַצָּעִיר. חוברות למדע פופולארי בעריכת ישעיה יצחק פיינסוד וחיים רוז. תל־אביב, [יבנה], חשון תש“ו – תש”ח.

105. אֶשְׁכּוֹלוֹת. חוברות־מדע [חודשיות] לנוער בעריכת יצחק אבנון. תל־אביב, [תשרי – תמוז] תש"ו. (10 חוברות בלי ציוני תאריכים).

106. חֲבֵרִי. עתון לילדי ישראל בעריכת א' רש“ל ואהרן צפנת. לודז, המרכז לחינוך ולתרבות עברית ע”י מרכז ‘החלוץ’ בפולין. כסלו-טבת תש"ז. (יצאו 2 גליונות. ראה גם מס' 82).

107. הַצּוֹפֶה לִילָדִים. שבועון בעריכת אברהם בר־טורא, משה טביומי, בנימין צביאלי, שאול רז. תל־אביב, הוצאת ‘הצוֹפה’, ל שבט תש“ז – יז אלול תשכ”ד.

108. מִיקִי מָעוֹז. דו־שבועון מצויר לילד בעריכת יהושע טן־פּי. תל־אביב, [כסלו תש“ז – תמוז תש”ח]. (יצאו 9 גליונות, בהפסקות ובלי ציוני תאריכים).

109. טֶכְנִיקָה וּמַדָּע לַנֹּעַר. ירחון בעריכת צבי נדב. תל־אביב, טכניקה ומדע, תש“ז-תש”ח.

110. עִתּוֹנֵנוּ. דו־שבועון לנוער ולילד בעריכת משה פרידנריך ושמעון מלין. תל־אביב, ל תשרי תש“ח – כ חשון תש”ח. (משוכפל. יצאו 2 גליונות)

111. הָעִבְרִיָּה לִקְטַנִּים. ירחון [בעריכת חנה שפיצר]. ירושלים, מוסדות החינוך המסונפים לת"ת לבנות של רשת החינוך של ‘המזרחי’. אדר-ניסן תש״ח. (יצאו 2 גליונות)

112. שַׁי לַיֶּלֶד. מוסף שבועי לתלמידים הקטנים והגדולים, בעריכת שלמה סקולסקי. תל־אביב, ‘ידיעות אחרונות’, כח אדר ב תש“ח – ט תשרי תש”י.