פרק שביעי: ‘אל ראש ההר’ – חלוצי ספרות לקטנים וקטנים פחות    🔗

א. “חומר בריא לקריאה” – התאוששות בשנות העשרים

בתמוז תרע“ח (1918) נשא ד”ר ניסן טורוב¹, ראש וַעד־החינוך, הרצאה מקיפה על בעיוֹת חינוך ותרבות ב’אסיפה המכוננת' שהקימו נציגי המושבות ביפו, והשמיע בה את חזונו על “ספרות חיה ורחבה, עשירה ויפה” לקוראים הצעירים:

דברים אלה שהשמיע ד"ר טורוב, אשר ניהל את ענייני החינוך בארץ בתקופת מלחמת־העולם, יש בהם כדי לבטא את השינוי הגדול שהתחולל בארץ באותם ימים, וכן את התקווֹת ואת החזון, שהעומדים בראש היישוב ומוסדותיו נשׂאוּ אליהם את עיניהם. ארץ־ישראל הלכה והשתחררה מן השלטון התורכי העוֹין, הצהרת בלפור הבטיחה לעשות את הארץ בית לאומי לעם ישראל; ועם גידולו המהיר של היִישוב העברי גדל גם מספרם של הילדים, בני דור העתיד: בשנה שבּה השמיע נ' טורוב את הרצאתו למדו 6234 תלמידים ב־46 בתי־ספר עממיים, שנמצאו בפיקוח מחלקת־החינוך של ההסתדרות הציונית; כעבור עשׂר שנים כבר למדו 7904 תלמידים ב־68 בתי־ספר, ומקץ חמש שנים נוספות התקרב מספרם ל־12,000 תלמידים במאה בתי־ספר.

ד"ר טורוב ביטא ככל הנראה את דעתם של רבּים כשאמר באותה הרצאה, כי חמוּרה מבעיית ספרי הלימוד המעטים “היא שאלת הקריאה בבית־הספר: אין לנו חומר בּריא לקריאת הילדים, אין לנו די ספרים בשבילם”. הוא קרא לחזק ולעודד “כל גילוי של כשרון עצמי” בספרות־הילדים המקורית, ועם זאת דיבּר גם על הצורך לתרגם “אגדות וסיפּוּרים פשוטים ומושכים את הלב מהסוג הנמצא לרוב בספרות אירופה”.

כבר באותה שנה נתמנה ד“ר טורוב למנהל הוצאת־הספרים של ועד־החינוך וניגש במרץ למימוש תוכניתו. בפסח תרע”ט שלח לוַעד־הצירים (הוא הגוף שנתמנה על־ידי ההסתדרות הציונית לסייע ליהודי הארץ בפתרון בעיותיהם) תזכיר על חשיבותה של הוצאת־הספרים שהוא עומד בראשה, פירט בו את הספרים העתידים לצאת במרוצת השנה וביקש הקצבה של 500 לירות מצריות: “אנו בטוחים”, כתב, “שהכּסף הזה יוחזר עוד עד סוף שנת־הלימודים, כי יש דרישה גדולה על הספרים האלה גם בארץ וגם בחו”ל“. ברשימה זו נכללו, בין השאר, המקראה המשוּבּחת ‘ספרנו’², הרומן ‘האבות והבנים’ לטורגנייב בתרגום מנחם פוזננסקי, ‘רובינסון קרוזו’ לדיפו בתרגום אשר ברש ועוד. שלושת הספרים הראשונים ראו אור בהוצאת ‘ועד־החינוך’ בין השנים תרע”ט־תרפ"א; תשעת ספרי הקריאה האחרים שנכללו ברשימה (ביניהם ‘יקטן’ [=קטינא'] לאלפונס דוֹדֶה בתרגום ישראל דושמן) לא הוֹפיעוּ בשל חוסר תקציב.

בעוד ד"ר טוּרוֹב שוֹקד בעיקר על טיפּוּחה של ספרוּת מתוּרגמת לבני הנעוּרים, דאג עמיתוֹ יוסף לוריא, מנהל מחלקת־החינוּך של ההנהלה הציונית, ליצירת ספרוּת מקורית לבני הגיל הרך. מיד לאחר שנתמנה לתפקיד (1919), הזמין לוריא את לוִין קיפניס לבוא לירושלים ולערוך בה חומר ספרותי בשביל גני הילדים; וקיפניס, שלימד אז את ילדי התימנים בשכונת נחליאל (ליד חדרה), עלה לירושלים ויסד סִדרה, ראשונה בסוגה לבני הגיל הרך, בשם ‘גליונות לגננות’. היה זה מעין דו־שבועון בן שני עמודים הגיליון, שיצא על־ידי וַעד־החינוּך בהשתתפוּת התאחדוּת הגננוֹת וכָלל סיפורים וחזיונות, שירים ומשחקים לילדי הגן ותלמידי הכּיתות הנמוכות, כתובים רוּבּם ככולם בידי קיפניס עצמוֹ. בארבעים הגליונות שיצאו נדפסו עשרות שירים, שהעשירו את אוצר הזמר של ילדי הארץ, בעיקר שירי חג, שחסרונם היה מורגש כל־כך בימים ההם: “סוב־סוב־סוב”, “חג פורים”, “הגיעה עת אביב”, “קשתנו על שכמנו” ועוד. אל רוב השירים צורפו תווים (מאת דוד מערבי, א"צ אידלסון, יוסף מילֶט, לחנים עממיים וזרים), ואלה נרשמו שלא כמקוּבּל מימין לשמאל, כדי שהקורא יוכל לקרוא ברהיטוּת את המלים הכתובות מתחתם.

הופעתם של ה’גליונות לגננות' נפסקה לשנים אחדות, עם נסיעתו של קיפניס ללמוד בסמינר לאמנות ומלאכת־יד בברלין; אבל החלל שהותיר אחריו נתמלא מיד על־ידי חלוּץ גן־העברי והספרוּת לטף בגולה, יחיאל הַילפּרין, שעלה אז מאודיסה לארץ־ישראל.

ב. “בקרן־זוִית” – יחיאל ופנינה הַילפּרין

“האמביציה שלו היתה ליצור גן יהודי, שקוּי כולו חן מסורת, חִנו של סגנון יהודי, של הווי יהודי.” דברים נכוחים אלה על יחיאל הַילפרין כתב יעקב פיכמן, שלימד זמן־מה בסמינר לגננות שיסד הסופר־המחנך בוַרשה, והוֹסיף: “מכּל מה שכתב חשובים ביותר שירי התינוקות. שירי התינוקות לפי שירי עם יהודיים – בהם תמצית נפשו, געגועיו על הומור יהודי, על עצמיות יהודית” (מתוך המבוא לקובץ השירים ‘בקרן זוית’, תש"ה).

יחיאל הילפרין (אוקאינה 1880 – תל־אביב 1942) היה אחד מאותם יוצרים יחידי סגולה, שעבודתם הספרותית נבעה ממגעם היומיומי עם הילד ומן הצורך לסַפּק לחניכיו הקטנים שירים וסיפורים, שיתאימו לכושר תפיסתם. תוך כדי לימודיו בישיבה רכש בכוחות עצמו השׂכּלה כללית, עמד בבחינות אקסטרניות והוסמך להוראה. בתחילת המאה בא לוַרשה ולימד בבית־הספר שהקים ש“ל גורדון; אבל עד מהרה החליט להתמסר לחינוכם של בני הגיל הרך, וחרף המכשולים הרבּים שנערמו על דרכו פתח בוַרשה בשנת תרס”ט על חשבּוֹנוֹ את גן־הילדים העברי הראשון בגולה. עם מניַן ילדים, ציוד דל וללא שירים וסיפורים מתאימים התחיל את דרכו; ומאחר שלא היוּ כמעט בנמצא שירים וסיפורים מתאימים לילדי הגן, ישב לחברם בעצמו. “הוא פנה אל שירי בית־הכנסת, אל ניגוני ראשונים, אל סיפורי עם והכשירם לקטנים”, סיפר צבי שַרפשטיין, “בלילות הוא מכין חומר. בבקרים הוא רוקד עם התינוקות ומפייט להם את הפיוטים החדשים־ישנים. הוא מנגנם בניגונים עממיים ומסַפּר להם מעשיות ואגדות משלנו. הוא מצליח. כשהוא צריך לצאת מן החדר וללכת – רודפים אחריו הפעוטות ודורשים בעברית: – דוֹד, עוד סיפּוּר! עוֹד סיפור, דוד!” (‘גדולי חינוך בעמנו’, עמ' 47).

את שיריו הראשונים לטף הוציא בקבצים ‘זמירות’ (ורשה תרע"ב) ו’זמירות ישראל' (אודיסה תרע"ד).

מלחמת־העולם טילטלה אותו ואת משפחתו לאודיסה; ושם, בתנאי המצוקה והמחסור, המשיך בעבודתו החינוכית וערך עם עמיתו יצחק אלתרמן את כתב־העת הראשון “לענייני חינוך התינוקות בגן־הילדים ובבית האם” – הירחון הגִנה'. כהַילפרין, ניהל גם יצחק אלתרמן (רוסיה הלבנה 1881 – תל־אביב 1939) גן־ילדים עברי וקורס להכשרת גננות, תחילה בוַרשה ואחר־כך במוסקבה ובקישינב, וחיבּר עשרוֹת שירי משחק פּוֹפּוּלריים לגיל הרך (ביניהם “יש לנו תיש” ו“באגוזים נשחקה”), שכּוּנסו בספר ‘מִשׂחקים פְרֶבֶּלִיים’ (שירים, משחקים ומחזיות לגני ילדים ולבתי ספר, תרע"ג)³. אחרי שעלה הַילפרין בשנת 1920 לארץ־ישראל חידש את הוצאת הירחון (יצא עד אייר תרפ"ה), ולצדו יסד את הוצאת־הספרים ‘הגִנה’, שגוּלת־הכותרת שלה היתה סִדרת הספרונים הצבעוניים יפֵי הצורה ‘סיפּוּרים־ציורים לתינוקות’.

“ניגשנו להוציא לאור סריה של עשרה סיפורים־ציורים לתינוקות”, כתב הילפרין על עטיפת ספר א בסִדרה, “כל חוברת תכיל כעשׂר תמונות גדולות. הציורים נעשו על־ידי אמנים בעלי כשרון, הרגילים בציורים לתינוקות ביחוד. […] האגדות והשירים המלווים את התמונות נעשו רובם על־פי אגדות, שירים ופזמונים עממיים המתאימים, הן לפי תוכנם והן לפי סגנונם, לתינוקות מבני 3 עד 8 שנים”.

‘אליהו הנביא’ ליחיאל הַילפרין, צייר מ' גור־אריה. מתוך ‘סיפורים־ציורים לתינוקות’ ירושלים תרפ"ה.

אף־על־פי שהילפרין לא הצליח לממֵש את הסעיף הראשון בפּרוגרמה – להוציא סריה של עשרה סיפורים – וגם לא היה בכוחו להגשים את שפּירסם על עטיפת חוברת ד, להוציא “שאר שש החוברות עד סוף שנת תרפ”ו" (בחוברות הבאות, כתב, הבטיחו את השתתפותם ח"נ ביאליק, ש' בן־ציון, שאול טשרניחובסקי, בנציון רסקין, זלמן שניאור ואחרים) – המעט שיצא הוא ממיטב היצירה האמנותית לגיל הרך. בששת ספרוני הסִדרה אנו מוצאים שילוב הרמוני של טקסט פשוט, קצבי ומלא חן, ציורים אמנותיים ואף לחנים קליטים וערֵבים. הספריה נפתחת במזמור היידי העממי ‘יש לי צמד פָּרים’, בעיבּוּדו של פַלְק הַילפרין, עם איוריו הגדולים ספוגי הדמיון של משה מוצלמכר. אחריו הופיעו: שיר־המשחק הפּוֹפּוּלרי של יחיאל הַילפרין ‘האוָזה ואפרוחיה’, עם לחנוֹ של יואל אנגל; ‘מעשה העֵז’ של ש"י עגנון⁴ בהתאמה נאומתה לגיל הרך, עם ציוריו המסוגננים של זאב רבן; ושירו של י' הַילפרין ‘אליהו הנביא’ (“אניה יפהפיה, / קחי אותי לחֵיפִיָה”), עם לחנוֹ העממי של יואל אנגל וציוריו המרשימים של אמן הצלליות משה גור־אריה.

לאחר הפסקה בת ארבע שנים הופיע הספרון החמישי בסִידרה – ‘נָתָנִי פּטפּטני’ (תר"ץ) – והוא סיפור מקורי של הַילפרין, מלוּוה בציורים ספוגי הומור ובהירי צבע של נחום גוטמן, המנסה להעניק לילד הקטן את האבחנה בין דמיון למציאות. הפעוט בעל הדמיון מבקש מאביו סיפּור “על בית גדול ורם / הבּנוּי בלב הים, / ועל גפן וזית / הצומחים באמצע הבית”, ואביו עונה לו:

לאחר שנתמנה בשנת תרפ“ו למנהל מדור־הגננות בסמינר ‘לוינסקי’ בתל־אביב ויסד את גן־הילדים לדוגמה, חידש הַילפּרין ביתר מרץ את פעילותו הספרותית והמו”לית. אז התחיל להוציא את סִדרת ספרוני המעשׂיות ‘מה סיפּר ירח לי’, שכָּללה סיפורים ואגדות מפּרי־עטו, וכן שני קבצים של שירי מִשׂחק לגני ילדים ולבתי־ספר בשם ‘בקרן־זוית’, שכָּללו שירי חיות ועופות, שירי מולדת, שירי חג ומועד ומזמורי חברה ו’בין הבריות', כולם עם לחנים של יואל אנגל. לאחר שוּבוֹ משליחות חינוכית בארצות־הברית השתתף בעריכת הספריה ‘לנוער’ של הקרן הקיימת. בשנותיו האחרונות, ובגוּפוֹ כבר מקננת המחלה, פתח מעון־ילדים לדוגמה וניהל בית־מדרש לגננות. אז גם התקין לדפוס את ספרוֹ העיוּני ‘שיעורים בתורת חינוך התינוקות’ שיצא אחרי מותו. על מצבתו נחקק, בהתאם לצוואתו, החרוז הסמלי, המסיים את שירוֹ הידוע לילדים, “הנודד”:

“השירים [אשר בספר] נצטבּרוּ ונשתכללו אצלי מעט מעט במשך שמונה־עשרה שנות עבודתי בגן־הילדים העברי, ויהי רצון שיועילו לעורר את חדוות־החיים, לעַדן ולהעשיר את הנפש ולשפּר את הטעם הטוב אצל תינוקות של בית־רבן – והיה זה השׂכר היחידי לעמלי”. במלים אלה סיים יחיאל הַילפרין את המבוא הקצר שכתב באלול תרפ"ז לספרו ‘בקרן־זוית’, ובשני חלקיו נכללו שלושים השירים שכּתב לילדי הגן: שירי משׂחק ומחול, שירי חג ומועד, שירי טבע ונוף, שרובּם הוּשרו הרבה, הועתקו למקראות ולשירונים, עד ששֵם מחברם נשכח כמעט⁵.

פשטוּת עממית חסרת־יומרות, ממוּזגת שׂמחת־חיים ותוּגה רכּה, שפוּכה על שירי ‘בקרן־זוית’ ו’זמירות' של הַילפרין; מֵהם שירים היונקים מאוצר הפולקלור היהודי, כגון “הָעִוֵר”, “גַמִי נִיגן על כִּנוֹר”, או “האַוָזה ואפרוחיה”. כזהוּ גם השיר הסיפּורי “האילן”, שהוא עיבּוּד מקוּצר לפעוטות של זמר־העם ה“חד־גדיאי” עפּעלעך ווילן ניט פאַלן" (תפּוּחים לא רוצים לנשור"), שהמעבּד השמיט מתוכו מטעמים מוּבנים את השוחט ומלאך־המוות⁶; וכזהוּ גם שיר־הזֶמר “בן־המלך”, שהוּא נוסח עברי של מזמור יִידי, שגם קדיה מולדובסקי עשׂתה בּוֹ שימוּש בשירהּ הידוּע “פִּתחו את השער”:

אנו מוצאים כאן שירים, שהיו לנכסי־צאן־ברזל בספרוּת־הילדים שלנו: את “בְּנֵי יִשְׂרָאֵל פֹּה כֻּלָּנוּ” (‘יציאת מצרים’), “נוּמי ילדתי” (‘שיר ערשׂ’), “גֶּשֶׁם מִשָׁמַיִם” ('היורה), “אֲנִיָּה יְפֵהפִיָּה / קְחִי אוֹתִי לחֵיפִיָּה” ועוֹד. כיאה לשירים שנועדו לבני הגיל הרך, עושה המשורר שימוש רב בחזרות, ספִירה מצטבּרת, אוֹנוֹמטוֹפּיאה (טִיף־טִיף־טַף, בְּרִיק־בְּרַק, הַךְ־תַּךְ־תַּךְ, פִּיק־פִּיק וכו'), ולעתים רחוקות יותר גם במשׂחקי מלים: יִיר־יִירֶה הַיּוֹרֶה, רַם־רַעַם, או הפיכת השם חיפה ל־חֵיפִיָּה, כדי שיתחרז עם יְפֵהפִיָּה.

חרֶף ההצהרה, כי שיריו נוֹעדוּ לעורר בילד הקטן את חדוות־החיים, לא היסס הַילפּרין לשיר עִם חניכיו ולכלול בספריו גם שירים המבטאים תוגה וּמסַפּרים על בני אדם אומללים: העיוֵר פושט ידיו ומחפש את בנו: “אַיֶּכָּה, בְּנִי, אֵיֶּכָּה! / בּוֹא וַאֲחַבְּקֶךָ!” העני דופק על פתחים ומתחנן: “אֲנָשִׁים טוֹבִים, פִּתְחוּ נָא לִי, / מָקוֹם לָלוּן תְּנוּ נָא לִי!” האֵם המרדימה את בִּתה מסַפּרת לה על אבא שהלך למרחקים וישוב בערב עם צללים; והילד המתגעגע אל הציפּוֹר שפרחה מביתו מבטא את עצבותו בחרוזים נוגעים ללב:

הנה כך, על־ידי קישור העצב בזמרה וה“מסכּנוּת” במשחק (“העיוֵר” הוא שיר־משׂחק!) ביקש הַילפרין להביא לתודעתו של הילד הקטן כי החיים אינם חגיגה בלבד, שכּן שוּלבוּ בהם שמחה ועצב, כאב ופורקן; כפי שכּתב בספרוֹ העיוּני: “יראה הילד הכֹּל, יֵדע ויכּיר מעט מעט את החיים ואת המציאות כמו שהם; על־ידי כך ייעשׂה מעט מעט שותף לחיים” (‘שיעורים בתורת חינוך התינוקות’, עמ' 37).

שותפים קרוֹבים ורצויים יותר לחיים הם, כמובן, החבר והאח והידיד; ועליהם סיפּר הַילפרין בסיפורים הקצרצרים לטף, המצטיינים בפשטוּת מְרבית, הוּמוֹר ומוּסר השׂכּל קליט. הסיפורים, שנדפסו ברוּבּם בעיתונו ‘הגִנה’, מעוגנים בחיי היום־יום של הילד הקטן, כתובים במשפטים קצרים שיש בהם חזרות ומִקצב פנימי, והאֵם והגננת יכולים לקרוא אותם באוזני הפעוטות ככתבם וכלשונם. כזה הוא, למשל, הסיפור “זוּזי וזיזי”, על הרוח הנושבת באוזניהם של האח והאחות: ז־ז־זזז! אמר זוּזי: “הרוח לוחשת ואומרת לי: זוזי!” אמרה זיזי: “הרוח לוחשת ואומרת לי: זיזי!” רבו השניים מעט עד שהחליטו: נשאל את אמא!

לצד סיפורי ההווי, המקנים לילד הקטן מנסיון המבוגר ומסייעים לו להכיר את סביבתו, הטיף הילפרין לספר גם סיפורי אגדה לבני הגיל הרך:

אבל אם ידע הַילפרין לדבּר בשיריו ובסיפּוּרי ההווי הקצרצרים אל לב הילד הקטן, החטיא את המטרה בסיפּוּריו הדמיוניים לקוֹרא המתחיל, הגדושים רעיונות סמליים לעייפה. עלילותיהם ה“סבוּכוֹת” רחוקות מעולם הילדים, אין בּהן התרחשוּיות של ממש וספק אם הקוראים הצעירים יֵרדו לעומק כוונותיהם. כל סיפּוּריו התנ“כיים, שנדפּסו בסִדרת החוברות ‘מה סיפר ירח לי’, נפתחים בלידה ומסתיימים במוות, ומגילוֹת־חייהם של הגיבּורים כמו מבקשות למצוא את משמעותם של חיי אנוש: בן־זקוניו של ישי בית־הלחמי נולד כאשר “על חזהוּ כמראה כּנוֹר קטן כליל זוהר”, וכינוֹר זה שהתנגן בלבּוֹ הוא שכיוון את חייו לטוב ולרע (‘כּנוֹר דוִד’); אהביהו היתום כלא בקרבו את הדמעות שביקשו לפרוץ מעיניו, הן נהפכו לפנינים ואילצוהו לשׂאת בדממה את משׂא החיים (‘אהביהו לב־הפנינים’); מלכת־שבא אהבה בחשאי את בן־הרועים האביוֹן והוא אהב אותה, אך שניהם ידעו כי אהבתם “בלתי־אפשרית” ומאחר ש”לא השׂכּילה המלכה להתחבּר עם בחיר־לבה בחייה – ויחברם האלהים לאחר מותם" (‘מלכת שבא’). הסיפורים נכתבו בסגנון מקראי חגיגי, נמלץ וּ“פיוּטי”, שכּבר נראה מיוּשן משהו בשעה שהחוברות ראו אור (תרפ“ז־תרצ”ג):

סיפּוּריו אֵלה, יחד עם שתי אגדוֹת מוֹדרניוֹת על גאוּלת הארץ (“פּרש הפּלאי”, “מאגדוֹת הבּרוֹן”), כּוּנסוּ אחרי מוֹתוֹ בספר “מה סיפּר ירח לי” (תש"ג. עם מבוֹא מאת בּתוֹ מירי דוֹר).

מחנכת ומשוררת בזכות עצמה היתה תלמידתוֹ ורעייתו של יחיאל הַילפרין, הדוֹדה פנינה (כפי שחתמה על שירֶיה; ורשה 1886 – תל־אביב 1980)⁷. מאז ייסוּדוֹ של גן־הילדים העברי בוַרשה ועד ימיו האחרונים של בּעלה היתה שותפה קרובה לפעילותו החינוּכית אם כגננת ואִם כּמורה בסמינר לגננות. שירֶיה הקצרים, שנדפּסוּ בעיתוֹני ילדים וכוּנסו בספרים ‘שלפּוּחיות’ (תש"י) ו’פרפרים' (תשל"ג), מתארים בפשטוּת נלבּבת חסרת־יומרות חוויות יום־יום של הילד הקטן: יחסים במשפחה, משׂחקים, חיות הבית והחצר. מִקצבם וחריזתם נאמנים למִבנה הקלַסי של שירים לטף, והשורות הסיפוריות נחתמוֹת בדרך כלל בּסיוֹמת מפתיעה של רגש או הלך־נפש:

באותה עת, שבּהּ נכנס יחיאל הַילפרין לנהל את מדור הגננוֹת בסמינר על־שם לוינסקי בתל־אביב (תרפ"ו), התחיל לוין קיפּניס ללמד בו מלאכת־יד; וכשיסד הַילפרין את סִדרת החוברות ‘מה סיפּר ירח לי’ בהוצאתו ‘הגִנה’ (תרפ"ו), חנך קיפניס את ספריית ‘עופר’, שהקים ביאליק בהוצאת ‘דביר’, בשוּרת סיפורים פרי־עֵטוֹ וחידש בתנופה מעוררת השתאוּת את תרומתו העשירה לספרות־הילדים.

ללוין קיפניס, חלוץ הספרות הארץ־ישראלית לגיל הרך, מוקדש הפרק הבא.

ג. ‘כתר הנרקיס’ – לוין קיפניס

משפטים חגיגיים אלה, שהוקראו במוצאי יום־העצמאות תשל"ח בירושלים, באו לבטא את הוקרתם של אזרחי ישראל ללוין קיפניס על מפעל־חייו בספרות־הילדים. באותו מעמד הוענק לו פרס ישׂראל לספרות־ילדים.

עלם בן שמונה־עשרה היה לוין קיפניס כשעלה ב־1913 לארץ־ישראל, והוא כבר בעל ניסיון בכתיבה לילדים. ארבּע שנים לאחר שנולד בעיירה אוּשוֹמיר (פלך ווֹלין, אוקראינה) בט“ו באב תרנ”ד (1894) לאביו החזן, התחיל ללמוֹד ב“חדר” ובתלמוד־תורה, ובשעות־הפנאי נהג להתבודד בעליית־הגג שבביתוֹ, שם עסק בציור, בגילוּף חיות ומלאכים ואף ניסה כוחו ב“כתיבת ספר תורה”. ואחרי שנתגלה עיסוּקוֹ זה, סיפר קיפניס בזכרונותיו –

לאחר היותו בר־מצווה יצא לוין ללמד את ילדי האיכּרים היהודים במחוז, ועבר ברגל מכפר לכפר. יום אחד הגיע לידיו גיליון של שבועון הילדים ‘הפרחים’, שהוציא י"ב לבנר בעיר לוּגאנסק, וגילוי זה – קיוּמוֹ של עיתון ילדים בשׂפה העברית – השפיע עליו כל־כך, עד שהחליט “לייסד” עיתון פרטי משלו: “ישבתי בעליית־הגג שעות על שעות”, סיפר כעבור שנים, "ועשיתי לעצמי עתון בשם ‘פרחֵי לוִי’; מילאתי אותו סיפורים ושירים, חזיונות וחידות, כל מה שצריך להיות בעתון־ילדים. אני העורך, אני הסופר, אני הכּותב והמצייר, ואני הקורא את הדברים באזני חברי. “זאת”, הוסיף קיפניס בהטעמה, “היתה הדחיפה הראשונה שלי לכתיבה לילדים. מכאן התחיל כל הענין” (‘דבר לילדים’, תשל"א, עמ' 759).

ומכתיבה לעצמוֹ ועד לפִרסום דבריו בדפוּס המרחק אינו רב. בחורף תרס"ט שלח קיפניס בן החמש־עשׂרה למערכת ‘הפּרחים’ פּוֹאֶמה דרמָטית בשם “הילד החולה”, והיא נדפסה בראש הגיליון⁸; ומאז, במשך שבעים שנה בקירוב, יעד קיפניס כמעט כל מה שכתב לילד העברי הקטן. אותה יצירת בכורה, שהמחַבּר הצעיר כּינה בשם “חזון דמיוני”, מסַפרת בלשון נמלצת על אֵם היושבת ליד מיטת בנה החולה ומתפללת לאלהים כי ישלח רפואה לבנה יחידה. כרוב קטן, שקלט את התפילה, עופף אל החדר, הִזליף טיפּוֹת מפּרח החבצלת על שׂפתי הילד החולה – והוא החלים.

יש, כמובן, לא מעט מן הבוסר בשיר מוקדם זה של הנער־הסוֹפר הטירון, ואף־על־פי כן נוכל למצוא בו גם שורות “קיפּניסיוֹת” טיפוסיות, כגון החרוז שלוחש הכרוב באוזני הילד החולה:

אחרי פִרסום־בכורה זה שיגר קיפניס עוד שירים וסיפורים למערכת ‘הפרחים’, ובין הסופר המתחיל והעורך הוותיק התפתחה מערכת־יחסים הדוקה ומעניינת. “הוא ביקש לשתפני בעריכת ‘הפרחים’ וגם בעריכת ספריה לילדים”, סיפר קיפניס כעבור שנים. “לשם כך רצה להביאני ללוגאנסק להיות במחציתו ועשה את כל הסידורים הדרושים. […] אך התשוקה לארץ־ישראל גברה על ההצעה. הוא הבין אותי, בירכני וחייבני להיות סופר של ‘הפרחים’ בארץ־ישראל. קיימתי…”⁹.

בגיל שמונה־עשרה עלה קיפניס לארץ, כדי ללמוד בבית־הספר לאמנות ‘בצלאל’. יש מן העניין לצטט כאן מתוך מכתב־הבקשה המנוקד והמחורז, ששיגר העלם קיפניס מן העיירה האוקראינית להנהלת ‘בצלאל’, בּוֹ פירט את תולדותיו וכישוריו וחתם בחרוזי תחינה נרגשים:

עם עלייתו של קיפניס בתרע"ג לארץ־ישראל מתחילה תקופה חדשה בספרות־הילדים הארץ־ישראלית והשירה העברית לגיל הרך. כעבור שנים אהב קיפניס לספר כיצד היה עושה בוקר בוקר את דרכו מביתו בשכונת אחוזה אל בית־הספר ‘בצלאל’, והימים ימי “מלחמת השפות”, שהביאו בין השאר ליִיסוד הסמינר העברי הראשון לגננות. בדרכו עבר ליד בית־העם, שם נמצא גן־הילדים, והאזין לקולות הזמר של הגננות וחניכיהן. “מן הרגע הראשון נצמדתי אליו”, סיפר קיפניס, “אם בזכות התינוקות – ‘חולשה’ שבּי מאז – או אולי בגלל הגננות. שכּן אז, בימי העליה השניה, היו צעירות וחמודות ביותר. קיצורו של דבר, נעשיתי אורח קבוע בגן ולמדתי הרבה משיריו. […] כל אותו מאורע [מלחמת־השׂפות ופתיחת גן־הילדים העברי] היה בו הרבה כדי להלהיב והוּרגש צורך רב בחומר ספרותי מקורי לגן”. וכיוָן שהימים ימי כסלו וחג האוּרים הולך וקרֵב ושירים מתאימים לגן אין¹¹ – ישב וחיבר שיר משׂחק לחנוכה לשמונה ילדים ושַמָּש, המספרים כל אחד בתורו על החג. היה זה השיר “נס חנוכה”, שנעשה מאז לקלַסיקה בספרות העברית לטף, והמושר זה העשור השביעי בגני הילדים:

“השיר נחטף ממש ונתפשט במהרה בכל ערי ארץ־ישראל ומושבותיה”, סיפר קיפניס, “כל שיר של גן היה כובש גם את קהל המבוגרים והושר במסיבות ובחגיגות”.

אחרי “נס חנוכה” באו השירים הבאים – נחשול גובר של שירי זמר קלים, ניגוניים, ספוגי שמחת־חיים ותחושה לאומית. תוך חמש שנים חיבּר קיפניס כשבעים שירים וזמירות – ובמרוצת יובל שנות יצירתו גדל מספרם לשש־מאות – שירים שהיוּ בחלקם הגדול לנכסי צאן־ברזל בספרות־הילדים שלנו והיו למעשה התשתית לשירת הילדים הארץ־ישראלית: שירי חג ומועד, שירי טבע ונוף, שירי עבודה ומשחק, שירי לכת ולאום; ורוּבּם ככולם כתובים בפשטות חיננית חסרת תִחכּום, בשפה רעננה, היונקת מן המקורות ומשובצת פה ושם חידושים (הידוע מבּיניהם הוא שקדיה), ובמִקצב הקולח בטבעיות. מי שיַשווה את שיריו הארץ־ישראליים הראשונים של קיפניס לביכּוּרי יצירותיו שנדפסו ב’הפרחים' ישתאה מן המהירות שבּהּ נהפך האברך בן העיירה האוקראינית לעלם ארץ־ישראלי הכותב עברית “ירושלמית”. כמו במטה־קסם נעלמה המליציוּת המגומגמת משהו, שאיפיינה את “הילד החולה”, ובמקומה אנו מוצאים שורות רעננות, המתנגנות בטבעיות ספוגת חן:

אותם שירֵי זֶמר ראשונים נדפסו בחוברות ‘מזמורים לילדים’ שהוציאו יש“י אדלר וח”ש ברכוז (על אחדים מהם חתם בפסבדונימים ק. לוין ובן־פסח ש"ץ). שירי החג הבאים שלו נדפסו בסִדרה ‘לכבוד יום־טוב’, שהוציא מרכז המורים (חנוכה – פסח תרע"ט). עוד כתשעים שירי זמר פירסם בארבעים הגליונות לגננות וּבט“ו חוברות ‘שירים לבית־הספר’, שהוציא וערך בשנים תרע”ט – תרפ"א בשביל ועד־החינוך (ראה פרק ז/א). כשחזר והדפיס שירים אלה עם לחניהם בספר ‘מחרוזת’ (‘אמנות’, תפר"ג), שהוא אולי הקובץ הראשון של שירים עבריים לחגים ולעונות השנה, הקדים להם קיפניס מבוא רב־עניין, שבּוֹ כתב:

בהמשך הסביר כי לא סיווג את השירים על־פי הגילים, “שכּן אין מצב ילדינו בארצנו שווה. ההבדל די ניכר לא רק בין ילדי המושבות ובין ילדי הערים, אלא שגם במקום אחד גופו שונים הילדים בהתפתחותם, מחמת ריבוי העדות השונות זו מזו ומפאת התמדת העליה לארץ”. הערה זו נכתבה עוד בשנת 1923! כעבור שלושים שנה הופיעה בתל־אביב מהדורה מורחבת ומאוירת של ‘מחרוזת’, בת 150 שירים מולחנים (טברסקי תש“ט; תרבות וחינוך תש”ל); ואליה הצטרף בשנת תש“ם קובץ שני של 102 שירי זמר ומשׂחק ישנים וחדשים בשם ‘שרשרת’. רבּים רבּים מהם – מ”שׂימוּ שמן" ו“אני פורים” ועד “אֶל ראש ההר” וּ“מי יבנה בית” – מוּשרים עד היום, וּמהם שנהפכוּ כּמעט לשירי־עם. וכאן המקוֹם להזכּיר את ספר־השירים הנשכּח ‘חגינו’, שהושלם בברלין ויצא בניו־יורק בתרפּ"ח במהדורה מצומצמת (בפסבדונים אבי־שי), עם איורים צבעוניים של זאב רבן; נכללו בו שלושה־עשר שירים – שיר לכל חג ומועד, עם שיר־פתיחה המספּר על שירי השנה על־פי סִדרם. (מהדוּרה פקסימילית של ‘חגינו’ יצאה בתל־אביב, תשמ"ו).

אבל לוין קיפניס לא אמר די בכתיבת התמלילים. הוא דאג להלחנתם, או להתאמת מנגינה מוּכנה למלים, ואחר־כך יצא בעצמוֹ להפיצם ברבּים. לשירים אחדים צירף הוראות בּימוּי והפעלה קצרות (“הערות לסידור המשחק”, בלשונו), שבעזרתן יכלו המורים והגגנות להפוך את השיר להצגה קטנה. הנה, למשל, ההנחיות שצירף לשירוֹ “יציאת מצרים”:

אבל לא רק בכתיבת שירים והצגות קטנות עסק אז קיפניס, כזכור. עוד לפני נסיעתו ב־1922 ללמוד בגרמניה כבר השתתף בפועל בספריה ‘משתלה’ וב’ספריה קטנה לילדים' (פרק ג/ו־ז), שם נדפסו כמה מסיפוריו הראשונים. כן ערך בשנים תרע“ט־תרפ”ב את חוברות ‘גננו, לחינוך הפעוטות בגן־ילדים ובבית־אם’. וּפירסם בהן שירים וסיפורים משלו ומשל אחרים. ולאחר שחזר ב־1924 לארץ והתחיל ללמד מלאכת־יד בסמינר על־שם לוינסקי, חידש בהתמדה ובשקידה מעוררות השתאוּת את פעילותו בספרות־הילדים לתחומיה השונים: ערך מחזור שני של ‘גליונות לגן־הילדים’ (תרפ“ט־תש”ט), ובעשרת כרכיהן פִירסם, לצד יצירותיו שלו, סיפּוּרים ושירים ראשונים של אנדה פינקרפלד־עמיר, ימימה טשרנוביץ־אבידר, שרה גלוזמן, בלהה יפה, שרה לוי־תנאי, עמנואל הרוסי ואחרים; ניהל את התיאטרון לילדים של מרכז־הגננות וכתב לו עשרות מערכונים ומחזות, ביניהם: ‘משחק פורים’, ‘אברהם ושלושת המלאכים’, ‘סבא אליעזר והגזר’, ‘הדחליל’, ‘מעשה הנמל’, ‘עִזה פּזיזה’, ‘הקיפּוֹדים והארנב’, ‘מעשׂה ברם’, ‘שלושת הדוּבּים’ ועוֹד; כתב והוציא כעשר סדרות וספריות מצוירות של סיפורים ומעשיות לקטנים: ‘שמעו ואספּרה’ (תרפ"ו; 35 חוברות), ‘מעשיות’ (תרפ"ט; 20 חוברות), ‘הָיֹה היָה’ (תר"ץ; 10 חוברות), ‘פעם אחת’ (תרצ"א; 10 חוברות), ‘עוד פעם’ (תרצ"ב; 10 חוברות) ועוד חוברות של מעשׂיוֹת, שכונסו אחר־כך לכרכים גדולים. נוֹסף על כּך הוציא את שנתוני ‘קשת’, השתתף בעריכת ספרי לימוד, עיתון הילדים ‘אךְ־שׂמח’ (פרק יג/ט), אנתולוגיות ו“ספרי בַּיִת” (‘גן־גני’), הוציא קובצי חידות וחידוני תוֹרה, משלים וחרוזים, קובצי סיפּוּרים קצרים וארוכים, תרגומים ועיבּוּדים, עד שבהגיעוֹ לגבורות הסתכם יבוּל כּתיבתוֹ באלף וחמש־מאות יצירות לילדים, בכל הסוגים והז’אנרים, והכּמוּת כמעט שאינה מאפילה על האיכות.

כשיסד ח“נ ביאליק בשנת תרפ”ו, במסגרת הוצאת ‘דביר’, את ספריית ‘עופר’ לגיל הרך, פנה בראש וראשונה אל לוין קיפניס והזמינוֹ להשתתף בּהּ. שלוש שנים קודם לכן נפגשו לראשונה בברלין, וביאליק קרא בהתפעלות את סיפּוּרוֹ של קיפניס ‘מעשה באפרוח שהלך לבקש אם אחרת’, שהוֹפיע אז בּהוצאת ‘אמנות’, היה זה אֵפוא כמעט דבר מובן מאליו בעיניו לפתוח את הספריה החדשה בסיפוריו של קיפניס, שנחשב כבר אז לאחד מבּחירי המספּרים ל“תינוקות” בארץ, ואולי אף לטוב שבהם¹². הבחירה היתה מוצלחת, וכבר משפטי הפתיחה של ראשון סיפורי ‘עופר’, ‘הדוגרת המנומרת’, מגלים את סגנונם הייחודי של סיפורי קיפּניס לטף:

יום אחד נעלמה פתאום התרנגולת מן החצר, לדאבון לבּם של עמיחי ואמו; עד שמקץ חודש לעֵרך בא עמיחי אל פינה־גינה – “והנה יצאה לקראתו התרנגולת ועשרת אפרוחיה עמה”. כך נתגלתה סוף סוף התעלומה: התרנגולת הטילה ביצים במקום־סתר ודגרה עליהן, והסוף הטוב: “תרנגולת על אפרוחיה – קול רעש ושאון, / והשמחה גדולה מאד במעון”.

הספרוֹן הבא סיפר ‘מעשה באפרוח שהלך לבקש אם אחרת’¹³: ניסה האפרוֹח להיוֹת בּן לבּרוָזה, ניסה את הדרורה והכלבה, ולבסוף שב אל אמו התרנגולת ואמר: “רק אַת אמא טובה! רק את אמא חביבה! אין כמוך עוד אמא טובה בכל האִמות!” אחריו באו סיפּוּרים על הטלה השובב, החמור הרחום, מלכת האווזים, קורותיו של אוּרי בן העיר בחצר הדוד שבכפר וכן הלאה. נקל לתאר את החידוּש שהביאוּ עִמן חוֹברוֹת קטנות ויפות אלה, שהוּדפּסו באות מאירת עיניים על נייר משוּבּח, בתבנית אלבומית, עם ציורים סילוּאֶטיים מעשה ידי מאיר גוּר־אריה: לראשונה בתולדות ספרות־הילדים בארץ קיבּלוּ בני הגיל הרך סִדרה שלמה של סיפורים קצרים, שנכתבו כולם בידי סופר אחד והמעוגנים רוּבּם ככוּלם בחייהם של הקטנים – ילדים ואפרוחים, גורים וטלאים וגדיים. כולם סיפּוּרים פשוטים וקליטים, על עולמם שלהם, ולהם פתיחה מעוררת סקרנות, עלילה מעניינת וסיום אוֹפּטימי בעל מֶסר, שהוּא עתים מפתיע ועתים משעשע: על הפעוטות שאינם שומעים בקול אִמם, נקלעים לצרה ולומדים לקח ונסיון־חיים (‘ערמונה וסייחה’, ‘העכברה החכמה ושלושת בניה הטיפשים’, ‘הטלה השובב’); על פלא צמיחתוֹ של דור חדש שנולד ובא לעולם (‘קטיפה וגוריה’, ‘בעל טבילה’, ‘פרה אדומה ועגלה משולשת’); על ילדים שהם שוּתפים פעילים לכל המתרחש בחצר ומגלים את סודות הטבע (‘יונה ויונה’, ‘בחצר הדוד’, ‘מלכת האוָזים’) וכן הלאה. והכל מסוּפּר בשׂפה קלה ומובנת, בעלת מִקצב פנימי וחריזה פשוטה ומהנה. “אין טרגדיות מזעזעות ואין מאורעות כבירים. החיים שוטפים שם באפיקם הרגיל, בשקט ובמנוחה, אבל הכל שם חי ומתנועע, והכל כל־כך פשוט ומובן וכל־כך מקסים” (אברהם קוזובסקי, ‘פסיעות’ תרפ"ז, עמ' 22).

אין תימה אֵפוא, שעשרים וחמש חוֹברוֹת הסִדרה, שיצאוּ אחר־כך בּכֶרך בשם ‘שמעוּ ואַספּרה’ (מהדורת תשכ"ו: ‘שֶׁלֶה פֶּלֶא’), נתקבלו בהתלהבות וזכוּ לקילוסי הביקורת: “המעשיות [של קיפניס] מתנה טובה היא ויקרה לילדינו. לפי תכנם המשעשע וסגנונם הקל אין כמוהם חומר נאה לפעוטות. ממעשׂיותיו עולה ריח המולדת. ריח של חיים פשוטים וטהורים, המעורים בקרקע ובסביבה הטבעית” (יצחק ספיבק, ספר־היובל של הסתדרות המורים, תרפ"ח, עמ' 260). וגם אם “לא תמיד מתרומם המחַבּר למדרגה של סופר יוצר, ויש שהמלאכותיות והתכליתיוּת הלימודית בולטות למדי – תמיד יש בסיפוריו די עִנין לעַניין את הילדים ותמיד מוצאים דבריו מסילות ללבּם” (א' קוזובסקי, ‘פסיעות’ תרפ"ז, עמ' 21).

למתכונת סיפורית זו, שנתגבּשה בראשית דרכו הספרותית, נשאר קיפניס נאמן רוב שנות יצירתו; ואף שנושאי סיפוריו לבני הגיל הרך מקיפים את כל עולם־הילדוּת העשיר, ניתן למצוא בהם כמה וכמה קווים משוּתפים, המקשרים את מרביתם, והם – עלילה פשוטה ובלתי “מסוּבּכת”, שׂפה קלה בעלת איכות ספרותית, צביון עממי וערכים מחנכים.

מתוך ‘עִזה פזיזה’ ללוין קיפניס; צייר מ' גור־אריה (ספרית ‘עֺפֶר’, תרפ"ו)

קיפּניס היה אֵפוא הסופר העברי הראשוֺן, שכּתב סיפּוּרים לבני הגיל הרך בשׂפה פשוטה מוּבנת וטבעית – סיפּוּרים שהאֵם והגננת יכולות לקרוֺא אותם באוזני הפּעוטות בלא שתהיינה נאלצות לפַשט את סִגנוֺנם בעת הקריאה. אבל חרף פשטוּתה זוהי גם שׂפה מדוּיקת ועשירה, היונקת מן המקורות ורצוּפה ביטויים ומטבּעוֺת לשון, המעשירים את אוצרו הלשוני של המאזין והקורא המתחיל: הסוס צוהל, החמור נוֺער והכבשׂ פועה ('בחצר הדוֺד); “הֵמָה רָאוּ כן תמָהוּ” (שתי חתולות בשק אחד'); “הָלך להביא לה רפוּאה שלמה” (‘החמור הרחום’); והדוגמאות רבּות. לא פעם, אמנם, נהג קיפניס סלסול יתר בסגנונו, או שנגרר לעתים למליציוּת מצטעצעת מופרזת, מסוג: “הכל אומרים את שבחוֺ בפניו; זה אומר: עינַיִם כשמים המזהירים בתכלת; וזה אומר: לחייו כפרחי הוֶרד בבוקר אביב” וכו' (‘שֶלֶה פֶּלֶה’). אך עם זאת היה קיפניס גם אחד מסוֺפרי הילדים הראשונים, שנתן בפי גיבּוֺריו שׂפת דיבּוּר הקולחת בטבעיוּת; כך, למשל אוֺמרת הכבשׂה לִבנהּ הטלה: “שלא תוסיף עוד להשתובב! שתשמע בקול אמא!” (‘הטלה השובב’); והילדה יונה שואלת את יונתה בשפת־ילדים חיננית: "יונה שלי, לבָנה שלי! אַת רוצה לאכול? אַת רוצה לשתות? (‘יונה ויונה’)

לצד פשטוּתה ספוּגת החן מצטיינת שׂפתוֺ של קיפּניס גם במוסיקליות בלתי שכיחה, המתבטאת במִקצב פנימי, בחריזה צמוּדה ובעושר של צלילים. משפטים כגוֺן “בית מהוּדר ומסוּדר”, “שתיהן שׂרוּטוֺת, שתיהן מרוּטוֺת”, “ואין איש שומע, ואין איש יודע”, “ביצה יפה וירקרקה, ביצה נאה וחלקלקה” ודומיהם פזורים למאוֺת בסיפּוריו; לאלה מצטרפים צמדי השמות המחורזים (עִזה פּזיזה, שֶׁלֶה פֶּלֶה, פִּינָה־גינה, אִמא ימימה וכו'), האופיינים כל־כך לקיפניס, עִם שפע הצלילים האונומטופיים (“בשיבלים ליקטנו – לַק, לַק, לַק, במרעה חיטטנו – חט, חט, חט, יונים לבנות גור־גור־גור” וכן הלאה והלאה), המקנים ממד יִחודי לסיפוריו ומוסיפים להנאת המאזין הקטן.

לצד המוּסיקליוּת מאפיינת את רוב סיפּוּרי קיפּניס עממיוּת מלבּבת, ועממיוּת זו – פנים רבּוֺת לה: לעתים נטל מוטיב ישן והעניק לו לבוש חדש, תוך שמירה על הצביוֺן העממי הקלסי. כך, למשל, נטל את סיפּוּר “חד גדיא” וכתב על פּיו שתי יצירוֺת אלגוריוֺת חדשוֺת, תוך שמירה על הגרעין הקדום: באחת מהן הפך המסַפּר את הגדי לגַדְיָה אמיצה, העוֺשׂה דרכה מן הנכר למולדת, ובדרכה, הארוּכּה היא מתייצבת מול החתול, הכּלב, המקל, האש והים, שניסו להיות לה למכשול, וגוברת עליהם (‘מועדי ישראל’, ספר פסח); ביצירה האחרת, שבּהּ מחולל הרוֺעֶה “מזמור חדש לישראל”, אין הנפשות הפועלות מענישוֺת ונוֺקמוֺת, אלא עוֺשוֺת מעשים חיוּביים ויצרניים: החתול יעבוד, הכלב ישמוֺר, האש תאיר ותאפה, הפלג ישקה, השור יחרוש ומאכלת השוֺחט תיהפך לחרמש קציר. בדומה לכך נטל קיפּניס את הגדי הלבן מתוך שיר־העם “תחת ערשׂ בני הרך” והפך אותו לגיבּוֺר סיפּוּרוֺ המלבּב “מעשׂה בגדי שהלך לקנות שקדים וצימוקים”, המקיים הלכה למעשׂה את הנאמר בשיר. פעמים אחדות נטל רק את שמוֺתיהם של גיבּוֺרים פוֺלקלוריים־ספרוּתיים ורקם סביבם עלילה חדשה: כך נהפך אצלוֺ הגולם מִפּרג לבוּבּת־גולם עשׂוּיה פָּרג; וטוביה החולב הוא אצל קיפניס בעלֶיה של עֵז צעירה, “השוֺפעת חלב למזל ולברכה – ונותנת עבודה ומחיה לכל המשפחה” ולשבע הבנות הנאוֺת והמצוינות… פעמים אחרוֺת מתבּטא הקשר בין סיפּוּר־המעשה ובין הפולקלור רק על־ידי שמוֺת השאולים מן המסוֺרת, בתקווה שהשמוֺת ייקבעוּ בזכרונו של הילד וילווּהוּ עד שיגדל ויבין את מקורם. כאלה הם שמות הסיפּוּרים “פּרה אדוּמה ועגלה משולשת”, “בעל טבילה”, “בן־סירה”, “חנן הנחבא” (במסורת – נכד חוני המעגל; אצל קיפּניס – ילד המשחק במחבואים) ואחרים.

נוֺסף על אלה עיבּד קיפניס וכתב מחדש עשרות סיפורים עממיים, עבריים וזרים. בסיפּוּרי החג שלו אנו מוצאים את משה ופרעה, את בר־כוכבא ושמעון בר־יוחאי, את יהודה המכבי ואת “רוּת הישראליה.” אחד היפים והמרשימים בסיפּוריו, שבּוֺ התעלה קיפניס לדרגת אֶפּיקן, הוא “אף ציפור לא צייצה” – סיפּוּר המקשר ביד־אמן את הנאמר במשנה על הדוּמיה ששׂררה בעת מתן־תורה עִם מצוַת שילוח הקן: כששמעו הציפּוֺרים כי בני ישראל עתידים לקבּל תוֺרה המצַוָה “לא תרצח”, בּאוּ אל משה ואמרו לו:

סיפור זה, המעוּגן במסורת ישראל והספוּג ערכי אנוֺש נעלים, אי־אפשר שלא ישפיע על הקורא או המאזין הקטן ויותיר בו את רישומו ורעיוֺנוֺתיו לאורך ימים ושנים.

בדוֺמה לכך משוּקעים ערכים – במידה רבּה או מעטה – בכל יצירותיו של קיפניס; אם אלה ערכים חינוכיים, המסַייעים לילד הרך להבחין בין טוב לרע; ערכים לאומיים המקנים לו את מורשת עמו; ערכים לימודיים עִם הקניית מידע ראשוני, או ערכי אנוֺש כלליים של הוקרת הטוב והיפה, אהבת האדם וחיבת החי.

לצד יצירות שערכן קיים תמיד כתב קיפניס מדי פעם גם שירים וסיפּורים בעלי נושאים אקטואליים מובהקים: לקראת חנוּכּת נמל תל־אביב כתב את ‘מעשׂה הנמל’ (שטיבל, תרצ"ז); במאורעות תרצ“ו־תרצ”ח פירסם ב’דבר לילדים' שיר סיפורי, המוקיע את הפורעים שׂורפי השדות והמסתיים בשוּרה “אשיב לך מאה שערים” (“תבורך היד אשר נתנה לנו את השורות האלה!” כתבה הגננת לאה רוטשטיין למקרא השיר; ‘הד הגן’, תרצ"ו, עמ' 77); ובמלחמת־העולם השניה כתב את קובץ הסיפורים האַקטוּאליים ‘אבא התגייס’ (תש"ג), המכיל “דפים מן המציאות שהילד שותף לה […] חומר מושך את הלב, כה פשוט וכה מובן” (אבי עדנה [ל' קופרשטיין], ‘הד הגן’, תש"ג, גל' ג־ד).

כשהגיעו לארץ הידיעות הראשונות על גורל יהודי אירופה, היה קיפניס אחד הסופרים הראשונים, שהעזו להתמודד עם נוֺשׂא השואה ביצירותיהם לקוראים הצעירים; והפעם חרג ממסגרת המעשׂיה הקצרה וכתב את שני סיפּוּריו הארוּכּים ‘בנתיב הפלא’ (תרצ"ט) ו’ילדים במחתרת' (תש"ה). אגדה ומציאות משמשות בערבוביה בסיפור עמוס הסימבּוֺליקה ‘בנתיב הפלא’, המגולל בסגנון אֶפּי מרומם את קורותיו של נער יהודי־גרמני, שגורש על־ידי הנאצים ליער. ימים רבּים חי הנער לבדו במחילה נסתרת, בין ציפּוֺרים וסנאים; הוּא מציל ממוות ילדה פעוטה וּמגדל אוֺתה; השניים לוֺחמים יחד בזאֵבי־יער ובזאבי־אדם, עד שזכוּ לגלוֺת את נתיב־הפלא המוליכם לארץ־הבחירה.

לעומת הרוח האגדית, השוֺרה על ‘בנתיב הפלא’, ממחיש הסיפור האחר, ‘ילדים במחתרת’, בצבעים ריאליסטיים חריפים את מלחמת בני אוֺר בבני חושך הגרמנים, תושבי הכבר זְדוֺנה. הנער היהודי אציל־הרוח, שטפלו עליו עלילת שקר, נמלט מן הכּלא, אוסף סביבו נערים יהודים ומקים את ארגון־הנקם ‘גור אריה יהודה’, שסיסמתו “עין תחת עין”. הנערים מבצעים שורה של מעשי גמול ונקם. ובלֵיל שׂריפת הספרים הם מעלים באֵש את הכּפר ונוטשים את ארץ־הרשע.

חרף הרקע המציאותי של שני הסיפורים, מתוארים המאבקים הניטשים בין אנשי הזָדוֺן וּבני הצדק הצעירים כּמו היוּ אֵלה סיפּוּרי אגדה. לצד תיאורים קשים של מעשי אכזריות מזוויעים, שאינם מקוּבּלים בספרות־ילדים, פוגש הקורא הצעיר פרקי גבוּרה ומסירוּת־נפש מרשימים. נסיונו של קיפּניס להתמודד עם נושא רגיש זה, בעל הרקע הרחוק והזר, לא תמיד עלה יפה, מה גם שקיים חוסר תיאום בין נוֺשאי הסיפּוּרים ה“בוגרים” לבין הסגנון ה“קיפּניסי”, היפה יוֺתר לצעירי הקוראים. הוא גם עקף, וַדאי לא במקרה, את טרָגדיית השמדת היהוּדים ובחר לסַפּר על דמוּיוֺת ואירוּעים משוּלי השוֺאה, כביכול, בעלי סוף טוֺב. אין ספק שסיפּורים מרתקים ומרגשים אלה מילאו בשעתם צורך חיוני, אך אין נמנים עם הקלַסיקה בת־הקיימא של קיפניס.

אחרי שהגיע לגבוּרוֺת פירסם קיפּניס עוֺד שלושה סיפּוּרים ארוכים לילדים, ובהם ניסה להדביק את רוח התקופה: ‘חיפּוּשיות’ (1976) – קוֺרוֺתיה של חבורת נערי פרבר, המקימה לעצמהּ מועדון; ‘אֶסתי מחפשׂת אבא’ (תשל"ז) – סיפּורהּ המרגש של נערה יתוֺמה, המחפּשׂת את אביה שנעלם באורח מִסתורי; ו’דחלימלך' (תשל"ט) – סיפּוּר פסבדו־מדעי על דחליל שנכנסה בו רוח־חיים. אך כרבּים מיוצרי האמת, שב גם קיפניס להתרפק לעת שֵׂיבה על ילדוּתוֺ הרחוקה בעיירה האוּקראִינית, ובגיל 83 הוציא את שני ספריו האוטוביוגרפיים לנוער. ‘סוֺדוֹת מן “החדר”’ ו’חוויות מן הבית', הכוללים מחרוזת נוסטלגית של סיפּוּרי יַלדוּת אותנטיים, שחיוך ודמע משמשים בהם זה לצד זה.

כל שבעים שנות יצירתו השופעת היה קיפניס נאמן לעצמו, לסגנונו ולדרך כתיבתו בשירה ובסיפּוֺרת, במחזה ובמשל, בחידה ובשעשוע, בתרגום ובעיבּוד יצירות קלַסיקה; על כל המאות הרבַּוֺת של יצירותיו הקצרות והארוכות שפירסם, אם בשמו ואם בפסבדונימים רבּים ושונים (אבטליון, אבי־שי, ל' אביטל, ל' שמיר, בן־פסח ש"ץ, יגאל ספרא, ל' חריזי ק' ניצני), הֶאציל את סגנונו הייחודי, שלא נשתנה כמעט משנת עלייתו לארץ. ואם ניכרת בכמה מסיפוריו ידו של בעל המלאכה הזריז הממהר לסיים את מלאכתו, נשמרות עדיין ברבּוֺת מיצירותיו הראשונות אותה תמימות קלסית ואותה רעננות רבּת־חן, העושוֺת אותן ליצירות בנות קיימא בספרות־הילדים. על כן נכונים גם כיום הדברים שכּתב על קיפניס ל"י ריקליס, עם הופעת ספריו הראשונים לגיל הרך:

חמישים ושבע שנים אחרי שנכתבו דברים אלה עדיין נשאר קיפּניס אותו “דוֺד טוֺב”, השרוי בעולם הילדים; שהרי כך אמר בשנה התשעים לחייו לעִתונאי שבּא לראיין אותו: “כשאני רואה ילד – אני מרגיש מה הוא רוצה, יודע מה הוא חושק, מבין מה הוא מדמה” (עמוס נבו, “והילד הזה הוא קיפניס”, ‘ידיעות אחרונות’, 28.10.1983). היה זה אֵפוא טבעי ומובן כמעט מאליו, לקרוא את המרכז לספרות־ילדים, שהוקם בתשמ"ג ליד המכללה לחינוך על שם לוינסקי בתל־אביב, על שמו של לוין קיפניס, חלוּץ הספרות הארץ־ישראלית לטף. אבל גם לאחר שהוּכתר בשוּרה של פרסים על מפעל חייו (פרס טורוב, פרס יציב, פרס למדן, פרס ישׂראל), עדיין נשאר אוֺתוֺ “דוֺד” צנוע ונחבא אל הכלים; שהרי כך אמר לעצמו (ולקהל המאזינים) לאחר שזכה בּפרס יציב:

ד. ‘עֺפֶר’ לילדי ארץ־ישראל

“ילד השעשועים שלנו” – כך כינה ביאליק את לוין קיפניס, כשהזמינוֺ לחנוך את ספריית ‘עופר’ שיסד, אחרי שהונח לו, למשורר, מעט מן “הארטיליריה הכבדה” של ספרי ‘דביר’ ויכול היה להיפּנות “לעבודות הקלות” ולדאוג לקוֺראים הצעירים “בשנות בצורת כאלה בספרות המקורית לבני הנעורים” (אגרות ביאליק, ג, עמ' רמט).

כמאה־אלף נפש מנה היישוב העברי בשנת עלייתוֺ של ביאליק לארץ־ישראל (תרפ"ד); בתוכם היו עשׂרת־אלפים ילדים, שלמדו בבתי־הספר העממיים שבפיקוח מחלקת־החינוך של ההסתדרות הציונית, וּמספרם עלה משנה לשנה. היו אלה ילדים צמאֵי קריאה: מחצית ממספר הקוראים שפקדו בשנת תרפ"ו את ספריית ‘שער ציון’ בתל־אביב היו בני נוֺער (‘כתובים’, 22.10.1926); והמחנך צבי שַרשפטיין, שביקר באותה שנה בארץ־ישראל, סיפּר גם הוא ברשמי־בּיקוּרוֺ רבּי העניין כי “הילדים להוטים אחר הקריאה, אך אין הקומץ משׂבּיע” (‘החינוך בארץ ישראל’, עמ' 140). שרפשטיין פגש בביקורו גם מורים המטפחים ומועדדים את קריאת תלמידיהם, ובבית־הספר הקטן של מושב נהלל בן החמש עקב מקרוֺב אחרי הרגלי הקריאה של הילדים:

אך לצד התפּעלוּתוֺ מלהיטוּתם של ילדי הארץ אחר הקריאה, השמיע שרפשטיין גם דברים קשים על “חסרונה של ספרות־ילדים ראויה לשמה” בארץ־ישראל, דבר המביא בהכרח לאוצר לשוני דל ולשׂפת דיבּוּר רדודה: “דיבּוּרם העברי של התינוקות ערב לאוזן כל שומע בטבעיותו, אך בהשווֺתי את לשון הנערים ללשון בני גילם בארץ מפותחת הוא נדמה לי מוגבל ביותר, בלתי עשיר באוצר מִליו ובביטוּיוֺ” ואחת הסיבות העיקריות לכך היא, לדעתו, עוניה של ספרות־הילדים בארץ: “לתינוקות אין בכלל אצלנו ספרים, ולילדים גדולים יותר הולכת ונוצרת ספרות כזאת, אך וַדאי שאינה מספיקה” (שם, עמ' 140).

אבל גם המעט שהלך ונוצר בארץ לא נראה בעיניו ראוי לשמו. ילדי ארץ־ישראל קיבּלוּ, לדעתו, מזון רוחני שהוא “דל ומסונן דרך שִׂכלֵנוּ הקטן”, או במלים אחרות: ספרות ריקה מערכים יהודיים, הפונה עורף למסורת העבר ומביאה במקומה “חיקויים חדשים, מבריקים וריקים”. וכדי לאשש את טענתו זו, ציטט אחד מדַבּריה של ההתיישבות העובדת, דוד גלעד איש דגניה, שכּתב ב’הפועל הצעיר' דברים מיוּסרים אלה:

גלעד ושרפשטיין לא היו יחידים, כמובן, שקוננו על מצבה הדל של הספרות לקטנים בארץ־ישראל. כך, למשל, פסק דב קמחי עוד בקיץ תרפ"ב כי ספרות־הילדים שלנו בארץ “שׂדה הפקר הוּא לגמרי”: וכי בשביל לכתוב למען תינוקות דרוש כשרון? היקשה הכותב, כשהוא מראה בעוֺקצנוּת – תוך רמיזה ברורה כלפי “אסכולת” שירי הטף שהביא יחיאל הַילפרין מאירופה – את ההבדל בין כתיבה לגדולים לבין כתיבה לקטנים: “למען הגדולים כותבים: החתול קפץ; ולמען הקטנים חוזרים שתי פעמים: החתול קפץ קפץ. למען הגדולים אפשר לשיר: הבוקר בא; ולקטנים מוסיפים: טרא־לא־לא…” (“שדה הפקר”. בתוך ‘דפים’, ירושלים, תמוז תרפ"ב. חתום: איקס)

גם ח“ד שחר הזכּיר במאמרו, שנדפּס באותה עת, את “הדברים החריפים” שנאמרוּ כנגד ה”פבריקציה" של דברי ספרות לפעוטות, בהוסיפו: “דברי ספרות שלא נולדו ברוח הקודש עלולים להשחית את טעמם” של בני הגיל הרך, ורק אותן יצירות־מקור, הכתובות “ברוח עברית ובהבנת נפש הילד” עשויות לדחוק את התרגומים והעיבודים הקלושים. (‘גננו’, ניסן תרפ“ב, עמ' 130. חתוּם: חד”ש)

היתה מידה רבה של צדק בדברים כּאוּבים אלה. נראה כי המופקדים על מזונם הרוחני של בני דוֹר התחיה לא נתנו את מלוֹא דעתם לצורך להנחיל את המורשת הלאומית־הרוחנית של הדורות הקודמים לדוֹר הגדֵל בארץ. עוד בשנת 1910 קבע המחנך יחיאל יחיאלי כי הסיפורים שראוי לתת לילדי הארץ “צריכים להבּיע איזו מגמה אמנותית, מדעית או מוסרית, אבל לא בפירוש כל אחד מכללא” (‘החינוך’, א, עמ' 298), בלא להזכיר כלל את חשיבוּתה של המגמה הלאומית. שבע־עשרה שנה אחר־כך כתב נ' בן־לוי, כי הוֹאיל וילדי הארץ “תובעים ספרים – נחנך את הילד, נכשירהו לקראת הקריאה העצמית, ואל נתעצב ביותר אם היום הזה יתמהמה קצת” (‘פסיעות’, תרפ"ז, עמ' 125). באותה שנה עצמה דיבּר גם יעקב פיכמן על ערכה של תרבּות־הקריאה בחינוכם של ילדי הארץ, אך בניגוד לאורך־הרוח שהציע בן־לוי לגלות בתחום זה, פסק פיכמן כי החינוך לקריאה וטיב הקריאה הם מן הבּעיות הדוֹחקוֹת ביוֹתר:

הימים שבהם נדפסו דבריו אלה של פיכמן עמדוּ בסימן פעילות מו“לית מחודשת בתחום ספרות־הילדים בארץ. בזו אחר זו נוסדו ספריות חדשות לילדים: ‘עופר’, ‘ספריה לילדים’ האנונימית¹⁵, ‘קוּפּת הספר’, ‘אוצר התלמיד’, ‘ספריה קטנה’, ‘לנוער’, ‘מגילות’ וּ’מולדתנו‘, שעליהן ידוּבּר להלן. הוצאות־הספרים הוותיקות ‘אמנות’ ו’שטיבל’ עלו מן הגוֹלה לארץ וחידשו בה את פעילותן, ואליהן הצטרפה הוֹצאת ‘מצפה’, שנוסדה ב־1925 על־ידי המו”לים יהושע צ’צ’יק, מרדכי ניומן ויוסף שרברק. עיתוני ילדים חדשים – ‘עולם הילדים’, ‘בן ארצי’, ‘הציר’ – נוסדו בתקוָה לאריכוּת ימים רבּה יותר מקודמיהם. בפורים תרפ“ז נערכה הישיבה המייסדת של המפעל להפצת הספר העברי, שהקימו במשותף נציגי אגודת הסופרים, המו”לים, מערכות העיתונים ומוסדות התרבות; אבל המִפעל לא מילא את הציפיות שתלו בו. שבועוני הילדים לא הוציאו את שנתם וגם רוֹב הספריות השונות לא האריכו ימים. היו אלה ימים של מצוקה, אבל גם ימים של תקווֹת, המלוּוים לא פעם בהתרוממות־רוח: “אצבע אלהים נגלית לנו פה יום יום ורגע רגע”, כתב ביאליק בשבט תרפ"ה לשלמה פֶּרלמן וזאב ז’בוטינסקי, בתקוָה שיאוֹתוּ להעביר את הוצאת ‘הספר’ שעמדו בראשהּ מפאריז לארץ־ישראל (אגרות, ג, עמ' כב). ואילוּ לאברהם אלמליח, מתרגם קובץ המשלים ‘כלילה ודימנה’, כתב ביאליק:

כשניגש ביאליק באותם ימים להעניק ספרי קריאה לילדי הארץ “בשנוֹת בצורת כאלה בספרות המקורית לבני הנעורים”, פנה בתחילה אל המוכן; כלומר – הוצאה מחוּדשת של מבחר מסִפרֵי הקריאה של ‘ביבליוֹתיקה מוֹריה לבני הנעורים’, שערך והוציא כחמש־עשרה שנה קודם לכן באודיסה (פרק ב/ב). היו אלה, כזכור, סיפורים מהווי העיירה היהודית במזרח־אירופה, הספוגים רוּח של מסורת ואמוּרים לחזק את הקשר וההזדהוּת עם מוֹרשת העם בלבם של בני הארץ: מסיפּורי י“ל פרץ ושלום עליכם, מנדלי ובּרדיצ’בסקי, אברהם רייזין וחבריהם. אבל יצירות אלה נתקבּלו בהסתייגות ברורה על־ידי הקוראים והמחנכים כאחד: אמנם מבּין החוברות “לא נמצאה אף אחת שתהא מחוּסרת משקל מצד התוכן או מצד הסגנון”, כתב יצחק ספּיבק, “אולם ב’ביבליותיקה' זו חסר הסיפוּר הגדול, בעל המאורעות והעלילות, שיש בו כדי לשעבּד את הלב והדמיון של הקורא הצעיר; וכיום, ברבות הספרים הגדולים רבּי התוכן ועשירי המאורעות, אבד הרבה מערכּה הרב שהיה ל’ביבליותיקה' זו בשעת הופעתה […] מלבד זה”, הוֹסיף ספיבק, “הרבה יש ביצירותיהם של מנדלי, יל”ג ושלום עליכם, הרחוק מטעמם של בני הנעורים שלנו, ביחוד מאלה שבּארץ, וקשה להם לעכּלוֹ. החיים המתוארים שם יש שהם מוזרים להם בהרגלי נפתוליהם, ולב הקורא הצעיר אינו נמשך עוד אחריהם. כיום נחוץ כּיווּן חדש.” (ספר־היובל של הסתדרות המורים, תרפ"ט, עמ' 260)

את הכּיווּן החדש בספרות־הילדים, שרבּים כל־כך דיברו על נחיצותו, ניסו לסלול הוצאות־הספרים וה“ביבליותיקות” שקמו בזו אחר זו¹⁷. עורכיהן לא התנתקו, כמובן, לגמרי מעבָרם הגלותי, שאליו היו קשורים ועל ברכיו נתחנכו, וּוַדאי גם הבינו שאין לנתק לחלוטין את ילדי הארץ ממורשת הוריהם; אבל יותר ויותר השתדלו להביא לקוראים הצעירים את מבוקשם – סיפורים המעוגנים במציאות הקרובה להם והמוּכּרת להם, יחד עם סיפורי עלילה והרפתקה מן העולם הגדול. אז, החל באמצע שנות העשרים, ראו אור סיפוריהם הראשונים של יהודה בורלא, אליעזר שמאלי וצבי ליברמן (לִבנֶה), שסיפרו על חייהם של ילדי הארץ וזכו לקהל קוראים נלהב. עליהם ועל יצירוֹתיהם ידוּבּר בפּרקים הבּאים.

גם ביאליק חש בלא ספק את המציאוּת החדשה הנוצרת בארץ, ואף האזין לדברי המחנכים והמבקרים. אבל אף־על־פי שידע מה הילדים מבקשים לקרוא, חזר וטען בדין, כי “אין מתעוּדת ספרות־הילדים לרדת אל הילד, אלא להפך, להגביה את קומתו, להעלותו מעט מעט בסוּלם ההתפתחות ולהכניס בו מדעתו ושלא מדעתו מוּשׂגים וקנייני רוח” (מדבריו בחוברת ‘אופיר’, תרפ"ג). על כן ניסה, כעורך הוצאת ‘דביר’, למצוא את שביל־הזהב בין תביעות הקוראים לבין הטוב והרצוי בעיניו. כך נהג כשיסד בשנת תרפ“ו את ספריית ‘עופר’ על שתי מחלקותיה (לקוראים מתחילים ולמתקדמים). הוא חנך אוֹתה בסיפּוּריו המקוריים של לוין קיפניס, אשר “ריח המולדת עולה מהם”, כדברי המבקרים; אבל אחריהם הביא גם ממעשׂיותיהם של יהודה שטיינברג וי”ח רבניצקי, אגדות חסידיות מאת מ' בן־עמי ומרטין בּוּבּר וכן סִדרה בת שש חוברות של סיפורים ואגדות מאת ש' בן־ציון בשם ‘נפלאות’ – סיפורים אשר, כדברי ספיבק, “יהיו נקראים על־ידי הילדים ובני־הנעורים, וגם על־ידי האבות והאמהות בעונג רב, הבא מתוך השלמוּת האמנוּתית של היצירה” (ספר היובל, שם). אין כמעט ספק, שהֶעדרן של יצירות־מקור חדשות לילדים היה אחד הגורמים שאילץ את עורכי ספריית ‘עופר’ לכלול בה דברים שכבר נדפסו קודם לכן על־ידי ‘מוריה’ באודיסה, ביניהם עשׂרים מאגדות האחים גְרים בתרגום פרישמן (ראה פרק ב/ו); אך לטעם אובייקטיבי זה נוסף גם, בלא ספק, הרצוֹן לתת לקוראים הקטנים מנכסי־צאן־הברזל של ספרות־הילדים היהודית והכללית, יצירות שטעמן וערכן עומדים תמיד.

המבקרים והמחנכים קיבּלוּ ברוּבּם בּברכה את הדפסתם המחודשת של הסיפּוּרים הישנים בספריית ‘עופר’. סיפורי יהודה שטיינברג, כתב משה בן־אליעזר, “מלאִים דמיוֹן יהודי והם מעוררים בלב הקורא הקטן רגשות אהבה אל קדשי העם העברי”. זאת ועוד: המבקר ראה הצדקה מיוחדת לתת סיפורים אלה בידיהם של קוראי ארץ־ישראל הקטנים: אִם “ילדי ישׂראל בגולה, שלשון אִמם היא לשון נכריה ומן הלשון העברית הם יודעים רק מספר מסוים של מלים שלמדו בבית־הספר, היו מתקשים בקריאה של דברים הכתובים בלשון עשירה בניבים וביטויים – לא כן הילדים בארץ־ישראל, שהלשון העברית חיה בפיהם. הם יקראו בעונג את הסיפורים והאגדות האלה של אמני הסגנון העברי [יהודה שטיינבּרג ודוִד פרישמן], יבינו דבר מתוך דבר, יעשירו על ידם את אוצר לשונם ויכּירו את היופי הצפון בלשוננו העתיקה”. (‘בן ארצי’, תרפ"ו, גל' 10; חתום: ב.א.)

תמונה (מוגנת בזכויות) ותחתיה הכיתוב:

ציור העטיפה של חוברת ‘עפר – ספרי מקרא לילדים’. צייר שמואל עובדיה.

אחת הפנינים הספרותיות המבריקות שבאו בספריות ‘עופר’ – יצירה ששוּבּצה בין ‘שושנים וברקות’ ליהודה שטיינברג לבין ‘בוהן יד’ של האחים גְרים – היה סיפּור־הילדוּת של ש"י עגנון ‘צִפּוֹרִי’. שנתיים קודם לכן שב עגנון לארץ מעשׂר שנות “גלוּתוֹ” בגרמניה, ועם שובו התחילו עורכיהם של כתבי־עת וסיפריות לילדים לשחֵר לפתחו, בתקוָה שייאוֹת להעניק מטובו לילדי ארץ־ישראל.

לעגנון ותרומתו לספרות־הילדים מוקדש הפרק הבא.

ה. “כל סִיפּוּר נעים” – ש"י עגנון

בן שלושים ושבע היה ש“י עגנון, כשכּתב מירושלים לרעייתוֹ בגרמניה על השׂמחה שהביאוּ לו שתי החוברות החדשות של סיפוּריו, ‘מעשה רבי גדיאל התינוק’ ו’הש”ס של בית זקני ז"ל', שהגיעו לידיו: “בכל הימים אני משתעשע בשתי חוברות אלה וכל רואיהן גומרים עליהן את ההלל. אכן לעונג ולנחת־רוח היו לי המחברות האלה, מי יתן ואקבל מעת לעת דברים יפים כאלה”. (‘אסתרליין יקירתי’, עמ' 105)

באותה שנה, תרפ"ה, כבר ביצר עגנון את מקומו בשורה הראשונה של ספרותנו (כניסוּחוֹ של ר' בנימין, ‘משפחת סופרים’, עמ' 275), ועדיין שׂבע עונג ונחת־רוח למראה שתי חוברות חדשות של סיפורי ילדוּת פרי־עטו. ואם גם מיעט לכתוב סיפורים שנוֹעדוּ במפורש לבני הנעורים, נתן עגנוֹן דעתו מראשית דרכו על ספרות־הילדים ובעיותיה, השמיע מדי פעם דברים קצרים וארוכים בסוגיה זו, ואף ביטא בעקיפין את דעתו על הנעשה בספרות־הילדים שלנו בדברים ששׂם בפיו אחד מגיבּוֹריו:

שורות אלה, וכן הדברים הנלבּבים שכתב בשנת תש“ב על שושנה פרסיץ ופועלה בהוצאת ‘אמנות’, ש”היתה יושבת עם הילדים, ופיה מושך כל מיני מגדים, וכל סיפוּר נעים" וכו' (ראה פרק ח/א), יש בהם כדי להראות לנו את יחסו המיוחד של עגנון לספרות־הילדים. על דרך ההפרזה נוּכל לומר, כי משחר ילדותו נמשך אל הספרות לקטנים, ומשיכה זוֹ נקבּעה עמוֹק בזכרונו עד שסיפר עלֶיה כמה וכמה פעמים:

בגיל 10 ראה את יצירתו הראשונה בדפוס – פּוֹאֶמה ביידיש על רבי יוסף דילה ריינה (‘יוּדישעס וואָכנבּלאַט’, סטאניסלאב 1903); וכעבור שנה, בל“ג בעומר תרס”ד, נדפס בשבועון ‘המצפה’ (קראקוב) שירו העברי “גיבּוֹר קטן”, שיֵש בוֹ מסימני הבּוֹסר, אך אפשר לראותו כשיר־ילדים מובהק¹⁹;

מאז ועד עלייתו לארץ בל“ג באומר תרס”ח, פירסם עגנון שירים, סיפורים ומאמרים בשתי הלשונות בכתבי־עת שוֹנים בגליציה, אם בשמו הראשון (טשאטשקיס) ואם בפּסבדוֹנימים שוֹנים (מזל טוב, עירוֹני, גליצאני ועוד). עלייתוֹ היתה נקוּדת־מִפנה ביצירתו וראשית גיבּוּשה האמנותי. שׂיחק לו מזלו, שבּבוֹאוֹ ליפוֹ נפגש עם ש' בן־ציון ושימש לו זמן־מה מזכיר ומעין “נושא כלים”. פעמים רבּוֹת הזכיר עגנון את השפעתו של ש' בן־ציון הקפדן על כתיבתו ואת הכרת־התודה שרחש לו על שהתקין לדפוס ופירסם ב’העומר' את סיפּוּרוֹ “עגונות”, שעליו חתם לראשונה בשם עגנון ובו אפשר לראות את ראשית דרכּוֹ היִיחוּדית בספרות²⁰.

במחיצתו של ש' בן־ציון עשה עגנון גם היכּרוּת ראשונה עם ספרות־הילדים ה“רשמית”; שכּן היה, כעדוּתו של ר' בנימין, “עוזר לו בעבודתו בחיבּוּר ספר־הקריאה ‘בן־עמי’. זה משקיע רוב עמל ואהבה וכוח־יצירה בעבודה זו, וחיבּה יתירה נודעת ממנו לעוזרו. עבוֹדת־עֵזר זו, כמו הסיפורים הקטנים הקודמים, תרגילים הם לסופר מתחיל” (‘משפחת סופרים’, עמ' 281).

קשה לדעת כיום מה היה חלקוֹ של עגנון במקראות ‘בן־עמי’, ונותר רק לשער שכּמה מעיבּוּדי המדרשים הבלתי־חתוּמים שבּהן, הכתובים בסגנון שנמזגוּ בו לשון חכמים וספרי יראים, היתה בהם אולי גם ידו של עגנון. ואילו ש' בן־ציון, שהכּיר טובה לעוזרו הצעיר ברוך־הכשרון, שיבּץ ב’בן־עמי' חלק ד (‘בדרך עולם’) קטע מתוך סיפּוּרוֹ “עגוּנוֹת”, שנקרא כאן “בעבודת הקודש”; מעשה בשׂר הנדיב אחיעזר, שהקים “מקדש־מעט לתפילה” בביתו ושׂכר אֶת בן־אוּרי, הנַגר עושה הצעצועים, שיתקין לו ארון־קודש:

פרק תיאורי־לירי זה, המסתיים בדמעותיו הזולגות של האמן, שבּיקש “לשפוך שׂיחוֹ לפני ה', אבל תפילה נאה מזו שבארון אינן מוצא לפיו”, היה אֵפוא לא רק קטע מסיפּוּרוֹ הארץ־ישראלי הראשוֹן של עגנון, אלא גם דבר ראשוֹן שלו, שנדפס בקובץ לבני הנעורים.

בּתקופת שהותו בגרמניה (תרע“ג־תרפ”ה), שבּה שקד עם מרטין בּוּבּר על כינוס סיפורי חסידים והתחיל לפרסם את סיפּוּריו הקצרים בעלי הצביון העממי־אגדי, עשׂה עגנוֹן ניסיוֹן ראשון לחַבּר ספרים לילדים. באביב תרע"ט החליטה וַעדת־התרבות של ההסתדרות הציונית, בראשותו של זלמן שוקן, להוציא ספר מצוּיר לילדים על האלף־בית העברי, ופנתה אל עגנון, שישב אז במינכן, לחבּר לו טקסט בו “כל אות ואות תתכבד בשיר המתאר ומפאר אוֹתה לפי מוטיבים אגדיים”. האיורים הצבעוניים הוכנו על־ידי תום זיידמן־פרוֹיד (ראה פרק ה/ה), ונראה כי השניים עבדו מתוך שיתוּף־פעולה הַרמוני ואף מצאו ביניהם שׂפה משותפת; שכּן בּעודם עובדים על ספרם הראשון, כבר החליטו להכין יחד ספר שני לילדים. “נדברתי עם העלמה פרוֹיד לעשות עוד ספר אגדות בן עשׂרה דפים”, כתב עגנון באמצע יולי 1919 לזלמן שוקן; וכעבור חודש הוֹסיף וכתב: “בספר האגדות אני רוצה להתחיל ברגע שאברך ברוך שפטרני על האוֹתיות. את העלמה פרוֹיד מושכים מאד המוטיבים שהצעתי לה. אנו מעונינים לתת אגדות מארצות וזמנים שונים: הטלאי הצהוב, הריש גלותא הגֵא וכדומה”²¹.

אבל חרף העמל והכשרון שהשקיעו הסוֹפר והציירת בהכנת ספרם המשוּתף על האוֹתיוֹת, הוּא לא ראה אז אור. אפשר שהתנאם לא איפשרו את הדפסתוֹ, ואולי המו"ל לא שָׂבע רצון מן המוצר שהוגש לו – אם מן הטקסט שחסר אחידוּת הומוגנית, אם מן האיוּרים המסוּגננים בעלי הקַו החדשני, ואם משניהם גם יחד. כך או כך, הספר לא נדפס והקשר בין עגנון לתום־זיידמן פרוֹיד נותק.

אחרי שעלה לארץ שלח עגנון, כנראה, את כתב־היד של ‘ספר־האותיות’ לביאליק בהצעה שידפיסוֹ בספריית ‘עופר’, הדעת נותנת כי לסֵפר זה מכוּוָנים הדברים שכּתב המשורר לעגנון באיגרתוֹ מיום כ“ג בסיון תרפ”ח:

אבל היצירה לא נדפסה אז בדו־שבועון ‘עולם הילדים’ ואף לא בספריית ‘עופר’ א בבמה אחרת לילדים. דף־התיקונים, המצוֹרף לכתב־היד של ‘ספר האותיוֹת’ שבארכיוֹן עגנון מוכיח, כנראה, שהסוֹפר התכּוון להוציאוֹ לאור בזמן מן הזמנים, אלא שבסוף חזר בו – אם משום שלא היה שלם אִתוֹ, ואם מפני שגמר אומר שלא לחרוֹג עוד מתחום הסיפּוֹרת. רק בתשמ“ד, במלאות י”ד שנים למות הסוֹפר, ראה אור ‘ספר האותיות’ בנוסחו הראשון, עם איורים חדשים מאת יוֹני בן־שלום.

כב שירי ‘ספר האותיות’ ערוכים בסדר האָלף־בּית, על־פי מסורת ה’אלפונים' בני הדורות הקודמים; כל שיר מוקדש לאות אחת, תוך זיקה ברורה אל סיפּוּרי המקרא והאגדות שנרקמו סביבם והבלטת הקשר בין שֵם האוֹת לבין הסֵמל הפיוטי שלה; כגון: ב – בית המקדש; ג – הגמל שבא אל תיבת־נֹח; ד – הדֶלת שסגרה על יוסף ואחיו; ו – וָוי העמודים של אוהל מועד; וכו'. לעתים הקשר עקיף, מעורפל או אף מתוחכם. כך, למשל, מסַמל את האות י חזון אחרית־הימים, שבּוֹ “גָּמוּל יַפְרִיחַ / נָחָשׁ בְּרִיחַ / וְעַל חוּר פֶּתֶן / יָדוֹ הָדָה”; ואילו את האות ל מסמלים לא רק הלפידים שהבעיר שמשון בין זנבות השועלים, אלא גם שפע עיצורי ל ששיבּץ עגנון במִלות השיר:

"שָׁלַל הַפְּלִשְׁתִּי / וְשׁוּעָל בִּגְבוּלִי / זָלַל, דָּלַל, יְבוּלִי

… צַהֲלוּ וְגִילוּ […] הֵילִילוּ וְחוּלוּ" וכו'.

הדבר הבולט בעת קריאה רצוּפה ביצירה עגנוֹנית ראשונה זו לילדים, הוא המִבנה המגוּון של השירים. אחרי שיר קטן בן 8 שורות קצרצרות (“זין”) באה פּוֹאֶמה בת 24 שורות ארוכות; שירים המחולקים לבתים באים לצד שירים חסרי בתים; שלא להזכיר את הֶעדֵר ההוֹמוֹגניוּת במִקצב החופשי ובצורת החריזה. השירים נכתבו, כמובן, בהברה אשכנזית, ובין חרוזים המתנגנים גם היום בחֵן מוצא הקורא גם חרוזים “גלותיים”, הפוגמים בהנאת קריאתם של “הצברים” (הַנְּבִיאָה – אָחִיהָ, עַד הֵנָּה – הַתְּאֵנָה, וכו').

בכל אחד משירי הספר משוקעת, כאמור, אגדה הקשורה בסיפור מקראי; מיעוטן אגדות פשוטות, המובנות לצעירי הקוראים, כגון האגדה על הרועה הבל, שמצא כבשה תועה “וַיְהִי לָהּ לְאֵם” (“הֵא”), או על הקוֹף שהגיע עם מלכת שבא להיכל שלמה, “אַךְ חָכְמָה לֹא לָמַד, / לֶאֱכוֹל רַק חָמַד” (“קוֹף”). שירי אגדה אחדים מצטיינים באותו הוּמוֹר שנון, שהיה אחר־כך מסימני ההיכּר של עגנון, כגון המעשׂה בעוף שראה שׂר־האוֹפים המצרי בחלומו כשהוא חג מעל סל העוגות, “וְאִם לֹא מֵת הָעוֹף / יִרְעַב עַד הַיּוֹם, / כִּי הָעוּגוֹת אֲשֶׁר אָכַל / הָיוּ רַק חֲלוֹם” (סָמֶךְ"). ואי־אפשר שלא לציין את השיר ספוּג־החן “צָדֵי”, הפותח בחרוזים קלים־כצבי אלה:

אף־על־פי שרבּים משירי הספר הם בבחינת “אגוֹזים קשים” לקוראים שאינם בקיאים במקורות ובלשון חכמים, היה ‘ספר האותיות’ עם הופעתו המאוּחרת שַי־הפתעה למוקירי עגנון, יין ישן בקנקן חדש והדור.

באביב תרפ"ה, חודשים מעטים אחרי שהשתקע עגנוֹן בירושלים, בא יחיאל הילפרין לבית הסוֹפר ודיבּר על לבו שיֵיאות לפרסם את סיפּוּרוֹ ‘מעשה העֵז’ בסִדרת ‘סיפורים־ציורים לתינוקות’ שיסד באותה שנה (ראה פּרק ז/ב); ואף־על־פי שעַגנון מסר כבר את הסיפור להוצאת ‘הדים’ וטען כי “חרטה אינה מעשה סוחר”, הצליח הילפרין לבסוף להעבירוֹ להוצאתוֹ. אחרי ‘מעשׂה העז’ נדפסו עוד מסיפּוּריו של עגנון בספריות לבני הנעורים ‘עופר’, ‘קופת הספר’, ‘מגילות’ ‘ספריה קטנה’ (ראה להלן) וכן בעיתוני ילדים²².

אין זה מקרה, שסיפוריו הלא רבּים של עגנון לבני הנעורים נדפסו בספריות הנזכרות בשנים תרפ“ה־תרצ”ג דווקא: באותן שנים הִרבּה גם לשגר מכתבים ספוּגי געגועים והוּמוֹר לבנו ולבתו הקטנים, ובתוכם שיבּץ מדי פעם חרוזים ספוגי חן תמים, כגון שיר קטן ונלבּב זה:

החרוזים שכתב עגנון לילדיו מעלים על לבנו את הפנינה האלגורית “עם לבי” (בתוך ‘אֵלוּ ואֵלוּ’), הפותחת במשפטים ליריים אלה:

ואמנם שר המסַפּר לשולמית היפה בבנות שיר אשר לא שָר עד הנה, כי הפעם “לבבי היה עמי ועם פי”.

ברבים מסיפוריו שיקע עגנון את חיבתו לילדים ולתינוקות של בית־רבן, אִם בתיאורים ואם במשפטים כגון: “רואים תינוק – מיד מחליקים את לחיו כדי למשוך לבו”, או: “אני יודע שמאהבתו שאוהב בעל הסידור את התינוקות” (“סידור תפילתי”). את חיבּת הסופר ל“תינוקות” נוכל לגלות גם בשׂיחוֹת־חוּלין שלו ובדברים שאמר באלול תש"ו, כשהקדיש מחצית מפרס אוסישקין שהוענק לו לחינוך ילדים עזובים: “אפשר שנזכה שתינוק אחד מישראל יגיע על־ידי המעות הללו להתחנך חינוך הגון ויעמוד על הקרקע ויקרא גם בספר” (‘מעצמי אל עצמי’, עמ' 35). מי שנתן דעתו לחיבתו זו של הסופר, לא יתמה למקרא המשאלה שכּלל בצוואתו: “קברו אותי ליד קברם של מלמדי תינוקות”; כאילו שִייך גם את עצמו לקהל מרביצי תורה לילדים.

דומה שאין כסיפּוּרי עגנון, המעוגנים ביסוד ה“פרימיטיבי”־התמים כביכול של מסַפּרי האגדות הקדומים, בנוסח אגדה או מעשׂיה עממית שעיקרה עלילה, התוֹאמים את אַמות־המידה של ספרות־ילדים במיטבה. והרי גם הוא, שהיה שרוּי כל ימיו במחיצתה של ספרות העם העשירה ושאב מאשראתה, ראה עצמוֹ כמי שמבקש לפענח את “סוד כתיבת סיפורי מעשיות”. “כשאני עומד לכתוב סיפור”, התוודה באחרית־ימיו, “איני כותב אלא אם כן כל אנשי סיפּוּרַי עומדים לפני במחזה, הם ושיחתם, הם ומקומם, הם ומלבושיהם שעליהם, ומונע אני מעצמי מלשׂים בפיהם מה שהייתי אני מדבּר, כלומר נותן אני לאדם את דבריו בפיו לפי טיבו, ואף על פי שפּעמים לבי משיאני להגיד את דברי אני מתוך גרוני” (ידיעות גנזים, תש"ל, 70, עמ' 612). משום כּך ודאי חרד כל־כך לסגנונו שלו והפציר בעורכיו שלא לשנות “ממטבע שטבעתי, כי אין לכם כל תיבה ותיבה שבסיפורַי אֵלה [‘מעשׂה העז’ ו’מעשה רבי העשיל'] שלא נטלתיה בידי ומיששתיה והחלקתיה ושעשעתיה עד שקבעתי אותה לברכה על הנייר” (ממכתבו לאשר ברש, אדר תרפ“ה; ידיעות גנזים, חשון תשמ”א, עמ' 13).

כמעט מראשית דרכּו ראה עגנון את סיפּוּריו הקצרים, או חלקם, כיאים לבני הנעורים. הוא, הסופר ה“מודרניסט” לכאורה, סיפּר את מעשׂיוֹתיו הקצרוֹת בפשטוּת, כדרך שסיפּרוּ בּעלי האגדה בדורות קודמים את מעשׂיוֹתיהם שלהם – סיפורים שהם שלשלת של אירועים, המכילים מזיגה מפליאה של תוֹם עממי ובינת־חיים. הנה, בראש וראשונה, ‘מעשה רבי גדיאל התינוק’, שהוא גִלגולה היהודי של אגדת אצבעוני הבין־לאומית, שהלהיבה ומוֹסיפה להלהיב בכל זמן וּמקום את דמיונם של קטנים וגדולים²³. כשנולד גדיאל – מספר לנו עגנון – “היה קטן כל־כך, עד שלא היה ניכר אם בן־אדם הוא”. מדי בוקר וערב היה אביו מוליכו בכיס בגדו לבית־הכנסת, שם היה עונה “אמן” בכל כוחו, עד ששום אדם לא היה יודע מהיכן הקול יוצא. תורה היה לומד כשהוא עומד על קופסת הטבק של אביו; וכשנטלו בערב חנוּכּה צלוחית שמן להדלקת הנר, נפל גדיאל לתוך הצלוחית. בליל־הסדר התחבא בתוך הכּוֹס המלאה של אליהו הנביא, וכשנכנס הכומר הרשע כדי לטפול את עלילת־הדם על היהוּדים – שתה את היין ובלע את גדיאל. אך כשהתייצב הכומר לפני המלך כדי להשמיע את עלילת־השווא, דיבר גדיאל מגרונו. לבסוף הצילוֹ אליהו הנביא והחזירוֹ בשלום לבית אביו, ובכך “תם מעשׂה רבי גדיאל התינוק ולא תמו כל מעשיו”. עוֹד מעט מנפלאוֹת רבּי גדיאל הביא עגנוֹן בסוֹף סיפורוֹ “מעשה עזריאל שוֹמר הספרים” (פרק ג במהדורת תרצ"א, עמ' ריב).

לא קשה לגלות בסיפּוּר־נפלאות עתיר־אירועים זה, המסוּפּר בחסכנות שאין דוגמתה, מוטיבים המצויים גם באגדַת אצבעוני הקלָסית, כגון הטביעה בשמן, השהיה בכוס, הבליעה, הדיבור מתוך גרונו של הבולע; עם זאת נהפך ‘רבי גדיאל התינוק’ בעטוֹ של עגנון לסיפור־עם יהודי קלסי בסגנונו באוִירתו ובתיאוריו וברמזים הקַבּליים המסתתרים בו.

והנה ‘מעשה העז’, שיחיאל הַילפרין הוֹציא בהידור בסִדרת ‘סיפּורים־ציורים לתינוקות’ (ירושלים תרפ"ה), והוא סיפורהּ האגדי של העז, שהיתה “מתעלמת מן הבית; יצאו לבקשה ולא מצאוה עד שחזרה מאליה והיו דדיה מלאים חלב מתוק מדבש וטעמו טעם גן־עדן”; ויום אחד קם הבן הצעיר, הלך אחרי העז בגלגול מחילות ומקץ “שעה או שתים, ואפשר יום או יומיים” הגיע אִתהּ אל הרי הגליל המלאים פרי מגדים, שם היתה העז “אוכלת מן החרובים ושותה ממעין גנים”. הנוסח במהדורת ‘סיפורים־ציורים לתינוקות’, שהַילפּרין יעדוֹ “לבני שש ומעלה”, זהה כּמעט לנוסח ה“קאנוֹני” של הסיפּוּר, פרט לשינוּיים מִזעריים (למשל, השמטת המשפּט האחרוֹן: ו“אוֹתוֹ בּחוּר אם לא מת” וכו'), שנעשׂוּ בלא ספק בהסכמתו של עגנון, ואולי אף על ידיו.

תמונה (מוגנת בזכויות) ותחתיה הכיתוב:

‘מעשה העֵז’ לש"י עגנון (הוצאת ‘הגִנה’, ירושלים 1925). צייר זאב רבּן.

בעצם אותם ימים, שבּהם העלה את העז מן הגולה לארץ־ישראל, שיגר עגנון את ‘המשולח מארץ הקדושה’ אל עיירות פולין. סיפור אגדי־סימבולי זה נדפס בתרפ"ה, כמעט בעת ובעונה אחת, בספריית ‘קוּפּת הספר’ (חוברת נג) וּבקובץ ‘פולין’ (הוצאת ‘הדים’) – שניהם בעריכת אשר ברש²⁴. דמיון, קסם וסַטירה נמזגו יחד בנוֹבֶלה סמלית זו, הפותחת כמעשה שהיה במסַפר עצמו – “פעם אחת נתגלגלתי לעיר אחת מערי פולין, נכנסתי לעיר ולא מצאתי אדם שם”; מיד אחר־כך הוא עובר אל הפּליאה (“לא עמד בי לבּי לשאול על מה זה”) ומוהל אותה בניצוצות של הומור, כגון המעמד הגרוֹטסקי של לחיצת הידיים:

שׂיאהּ הדרמָטי של המעשיה – בית־המדרש הנע עם ספריו ושולחנותיו בעקבות המשוּלח המזמר בקולו הנפלא, עד שהם נעלמים בנהר – מזכיר את האגדה על חלילן־הקסמים, המוֹליך את הילדים אל הנהר. יש הרואים במוטיב בית־המדרש הנע אצל עגנוֹן ביטוי לתחושתו של המסַפּר כי תקופת הקיום היהודי בפולין מתקרבת לסוֹפהּ²⁵; אבל בניגוד לסיומה הטרגי של אגדת חלילן־הקסמים, מסיים המסַפּר העגנוני את סיפורו שלו באֶפילוֹג של עידוד ונחמה:

חטיבה בפני עצמה מהווים סיפּוּרי היַלדוּת של עגנון, הכּתוּבים בגוף ראשון וכובשים את לב הקוֹרא בנימתם האֶלגית. בסיפורים אלה – ‘ש“ס של בית זקני ז”ל’, ‘שני זוגות’, ‘סידוּר תפילתי’, ‘המטפחת’²⁶ ו’ציפורי' – חוֹזר המסַפר אל גן־עדן־הילדוּת האבוּד שלו ומעלה בשׂפה שנמזגו בה תום ובינה זכרונות ומראות משחר נעוּריו: הדוֹרוֹנים שהביא האב לבני משפחתו בשובו מן היריד; קורות זוּג התפילין שקיבּל לבר־המצוה שלו והן “חביבוֹת עלי בכל יום ויום כיום שהנחתי אותן בראשונה” (‘שני זוגות’); ועל ספר המשניות שבּא לו בירוּשה מעזבון סבו שהלך לעולמו. והנה הסיפור הנוּגה ‘ציפורי’ (ספריית ‘עופר’, תרפ"ו), העוֹלה אוּלי על קוֹדמיו כמעשׂיה לילדים, בו מסַפּר שמואל־יוסף בשׂפה מקראית פשוטה וכלילת יופי על אחריתה של הציפור הקטנה, שהטיחה מַקורה בחלון ונפלה:

אין לכם כמדומה, ילד שלא יחוש עצמו שוּתף לחרדתו של שמואל־יוסף הקטן, לדאגתוֹ לציפּור הנאבקת על חייה, ליגונו במוֹתה, לנסיונו התמים להשיבה לתחיה באמצעות הפרוטה המוכנסת לקופת רבי מאיר בעל הנס. גם היום זוכר כּוֹתב שוּרוֹת אלה את הדמעוֹת, שנקווּ בעיניו בילדוּתוֹ למקרא המלים הרוטטות, החותמות את הסיפּוּר:

ימים רבים הגיתי בציפור, עליה היו כל מחשבותי. ואם גם קִברה נשכח, זכרונה לא ימוש מקרבי, כי בלבי הקימותי מצבה לציפור, זכרון כאב מצבתה.

ציפּוֹרי.

חרף מרכּיביו הסימבּוֹליסטיים־מִסתוֹריים, “צִפּוֹרי” הוא מִן השלֵמים בסיפּוּרי הילדים שלנו.

והנה סיפור העם ‘הפרוטה’²⁷⁰, על העני שעמד בניסיון ולא נגע בפרוטת־הנחושת שנקרתה בדרכו בשובו בליל־שבת מבית־הכנסת לביתו, וסופו ש“בשביל ששמר שבּת אחת מעוני זכר לשמור שבּתות הרבה מעושר”; והנה הסיפורים האחרים, שיניקתם ממסורוֹת עממיות וכולם נדפסו בזה אחר זה בבימות לילדים: “השנים הטובות” (‘מולדת’, תרפּ"ז); “מעשה הרב והאורח” (‘ספריה קטנה’, תרפ“ז; ‘מגילות’, תר”ץ); ‘אגדת הסופר’ (‘מגילות’, תרפ"ט); ‘מעשה בחוטב עצים’ (‘מגילות’, תר"ץ); ורוּבּם ככולם כתובים בנוסחו של מספר־מעשיות עממי, המוליך את העלילה הדרמָטית לקראת שׂיאהּ. חרף הפשטוּת החיצונית של סיפור־המעשׂה והשׂפה הכמו־עממית, ניכּרת גם כאן חתירתו של המסַפּר לשלמות הצורה האמנותית: על הסופר נגזר – כתב עגנון ב’אגדת הסופר' – “לעמוד בבחינת אדם שעומד במי קרח ביום השלג” לפני שהוא ניגש למלאכת היצירה.

אל אֵלה ראוי לצרף עוד כמה וכמה מן הסיפּוּרים המכונסים בקבצים (‘מאז ועתה’, ‘בשובה ונחת’, ‘ספר המעשים’, ‘פולין’) וּבמהדורות המיוּחדוֹת לתלמידים; ביניהם “העכבר והתרנגול”, “שבתי”, “תחת העץ”, ואחרון שהוא ראשון – הסיפור עתיר־האירועים “בלבב ימים”, המתאר בלשון חסכנית, ששוּלבוּ בּה סיפור בתוך סיפור, את מסע התלאות של חנניה הפלאי, שזכה להגיע לארץ־הקודש כשהוא יושב על מטפחת הצפה על פני המים. כּוּלם סיפורים שהאגדה שוּבּצה בהם בתוך מעשׂה הנראה כמציאוּת, ואשר גלגולי התפניות והתהפוכות בּהם ספוּגים רוח של שִׂמחה שלֵווה וקִרבה שבּין אדם לנופו ואדם לאלוהיו; סיפּוּרים שהתוגה הלירית וההומור הדק המואצלים עליהם יונקים ממעיינות של חוכמה עממית ואשר סגולותיהם הן מסימניה של ספרות־ילדים קלסית.

חרף האמור לעיל, אין זה סוֹד, שקיים ניכּוּר גוֹבר והולך בין רוב הקוראים הצעירים לבין יצירתו של עגנון; ודומה שאין צורך לחפּשׂ בנרות את סיבּתו של ניכּור זה. הסגנון העַגנוני היִיחודי, הנראה זר וּמוּזר בעיני הקורא המצוי, מהווה חַיִץ המרתיע ילדים רבּים; יש בּוֹ צירופי־לשון ומטבעות־לשון המחייבים פירוּש, פיסוק בלתי־מקוּבּל, המקשה את הקריאה וצוּרת דיאלוג המחייבת ריכּוּז ומאמץ. אין תימה אֵפוא, שסיפּוּרי עגנון, חרף יופיים, קִסמם ושאר סגוּלוֹתיהם, מוּכּרים רק ליחידי סגולה מבּין הילדים, והרוב הגדול של תלמידי ישראל עושה היכּרוּת קלושה עם יצירתו באמצעות שיעורי הספרות בלבד. והגיעו הדברים לידי כך, שאישי חינוּך וספרוּת הציעו לעשות “עיבּוּד והתאמה” של יצירות עגנון לילדים (ראה: ברגסון, ‘שלושה דורות’, עמ' 159).

לא זה המקום לדון אֵילו דרכים ראוּי לנקוט כדי לקרב את עגנון וסיפּריו אל הקוראים הצעירים; אבל אין ספק, שיצירתוֹ של סופר־אמן זה גדולה ומיוּחדת כל־כך, ומעשירה כל־כך את הקורא, עד שיש לנסות כל דרך אפשרית כדי להביאה אל הילדים והנוֹער. ספק אם עיבּוּד והתאמה, זהירים ככל שיהיו, הם הדרך הנאותה, מה גם שעגנון עצמו התנגד לכל שינוי בסגנונו. צדק אֵפוא מי שאמר, כי “דווקא השוֹני הלשוני הייחוּדי של עגנון בחלק מסיפוריו הוא אשר עשׂוּי למשוך את עינו ולבּוֹ של הקוֹרא הצעיר במקוֹריוּתוֹ, באקזוטיקה שבּו” (ברגסון, ‘שלושה דורות’, עמ' 158). לא אוצר־המלים מקשה על הקורא הצעיר, כי אם צירופיהן הופך לעתים את הידוע לבלתי־ידוע, ויִיחוד זה אין בו כדי להרתיע את הקורא המבקש לטעום טעמה של לשון עשירה וגבוהה יותר משׂפת היומיום השִגרתית. אותם קוראים, שהוכנו מראש למִפגש עם יצירת עגנון, ידעו להתמודד עם סגנון סיפוריו; ובאביב תשמ“ב קיבּלוּ רבבוֹת ילדים בני שמונה, תשע ועשׂר בהתלהבוּת את המחזה “ש”י מעגנון”, שהכיל כמה מסיפוריו הקצרים (“הפרוטה”, “מעשה העז”, “ציפורי” ועוד); היתה זו חוויה שעוררה בלב רבּים מהם רצוֹן להכיר מקרוב גם את עגנון שבּכתב. וילד כבן עשר, שיִטול לידיו סיפור כגון “המטפחת”, אי־אפשר שלא יתענג ממקרא שורות פשוטות־לכאורה, בעלות יִיחוּד וספוגות נוֹי כגון אלו:

המתנה שהעניק ש"י עגנוֹן לספרוּת־הילדים שלנוּ תוֹסיף להתקיים תמיד, רעננה כיוֹם נתינתה.

ו. ‘עין הנעורים’ – טמיר ומיכאלי

קרובים אל עגנון ברקימת סיפורי אגדה, וקרובים אליו גם בגיל ובהשקפת עולם, היו שני הסופרים־המחנכים הירושלמיים נֹח טמיר ומרדכי מיכאלי, ממייסדי הספריה החלוצית ‘משתלה’ (פרק ג/ו).

“סיפּוּרַי – פרי הסתכלות בחיי ילדים, כתובים הם מתוך הזדהות אִתם בשׂמחתם ובצערם”, כתב נֹח טמיר בהגיעו לגבורות. טמיר (זֶוִין; בסרַביה 1889 – תל־אביב 1986), הצעיר בחודשיים מעגנון, עלה לארץ בגיל עשׂרים ולימד שנים רבּוֹת בבית־הספר ‘למל’ בירושלים. בשישים שנות כתיבתו פירסם יצירות רבּוֹת בז’אנרים שונים – עיוּני ספרות, מחזות וסיפּורים ריאליסטיים (ביניהם הרומן ‘סמינריסטים במאבק עם’, על מלחמת־השפות בארץ); אך עיקר תרומתו לספרות־הילדים היתה בתחום הסיפור הקצר, שמציאוּת ודמיוֹן משמשים בו בערבוביה. ברוב סיפוריו, שנדפסו בשבועוני ילדים וכונסו בספרים (‘אשר סיפרתי לילדים’, ‘אל מעבר למולדת’, ‘חגים מספרים’), גובר המחנך על המסַפּר, והרעיוֹן בא לעתים על חשבון הליטוּש האמנותי. יש שנטל סיפורים או מוטיבים עממיים, האיר אותם באור חדש וסיפּרם בלשונו; כאלה הם סיפוריו ‘מעשה בעשיר עני’ (תרע“ו; נוסח חדש בחרוזים בשם ‘עני לשנה’, תש”א), ‘דוִד מלך ישראל’ (תרצ"ח), ‘מלך לשנה’ (תש"ד) ואחרים. רוֹב סיפּוּריו המקוֹריים מתארים דמוּיוֹת ואירוּעים מהווי בית־הספר בארץ בשנותיו הראשונות; בז’אנר זה הוא היה אחד הראשונים, אלא שכּאן היה רושֵׁם יותר מאשר מסַפּר יוצר. נוגע ללב הוא הסיפּוּר התיאורי “כל טוּב היה לי” (‘סיפורים ואגדות’, עמ' 86–96), מהווי מעון ירוּשלמי ליתומות בימי מלחמת־העולם הראשונה, בּוֹ מסַפּרת אחת היתומות על דודתה העשירה, הדרה בבית מפואר; לאחר שנתגלה כי דוֹדה זו אינה קיימת כלל ושאלוּה “מדוע בדית” –

צעירים ומבוגרים אילמי נפש, הנאבקים עם עצמם ועם סביבתם, מאכלסים את סיפוריו הרבּים, והוא סיפר על מעשיהם ועל חלוֹמוֹתיהם מתוך הזדהות, בשׂפה פשוטה, נמלצת פה ושם, ממוזגת רבדים ישנים וחדשים. אחת הדמוּיוֹת הנלבבות בגלריית טיפּוּסיו הוא הצדיק רבּי זוסיא, שנדד מעיר לעיר ומכפר לכפר לאסוף כסף לפדיון שבויים, שנחטפו על־ידי שונאי ישראל.

בהתקרבו לשנות שׂיבה כתב טמיר: “הוא מיעט לכתוב, אך שילב תיבה בתיבה בטהרה ובתואם פֶּה ולב. כסופר סת”ם המתקדש ומיטהר לפני כתיבת שם, ליטש כל פסוק ופסוק ונמנע מכל ביטוי שמחוץ לספירת האגדה התמימה". דברים אלה, היפים בחלקם גם לו עצמו, כתב טמיר על חברו הקרוב, שדמה לו לא במעט, מרדכי מיכאלי (פריזנט; אוקראינה 1894 – ירושלים 1957). כמוהו עלה גם חברו בשנה העשרים לחייו לארץ; ובתום לימודיו הורה עד ימיו האחרונים בירושלים בשלבוֹ את ההוראה עם עבודות כתיבה, הגות, ביקורת ועריכה.

מיכאלי היה, אולי, סופר־הילדים העברי היחיד בדורו, שראה את עיקר ייעודו הספרותי בהחייאת המסורת האגדית הקדומה ובכתיבת סיפּוּרי אגדה חדשים בלשון מקראית נאה וגמישה. מאז סיפורו הראשון, “מעשה בּילדה שנהפכה לפרח”, שהדפיס בגיל חמש־עשרה במאסף ‘בַּגִּנָּה’ שהוציא עם חבריו (דונאיֶבצי תרס"ט), נתגלה עיקר כוחו היוצר בז’אנר האגדי. שישים וחמש האגדוֹת שכּתב – מהן שנדפּסו בחייו בחוברות ובשבועוני ילדים, ומהן שכּוּנסוּ בספר אחרי מותו בטרם עת – סיפּרו לקוראים הצעירים על ברכת המעשׂים הטובים, על ילדים טהורי נפש ואנשי חסד ואמת, שבזכותם קיים העולם. כּזאב יעבץ היה גם מיכאלי “מבּני האדם הנִפלאים שהתגלו אלינו מערפלי העבר, הוגים הגיונות בני הדורות החולפים ומדברים אלינו בלשונם הצחה והמסולסלת ומספרים לנו על אורחות התום שלהם, ואת חיינו החדשים עם סיבוכיהם ומעקשיהם לא יאבו דעת” (צבי שַרפשטיין, בתוך ‘מ’ מיכאלי, האיש ופעלו‘, עמ’ 5).

מעשׂיותיו של מיכאלי מביאות את הקורא הצעיר אל עולם מלא פלאים ונׅסים, ואף־על־פי כן זהו גם עולם בעל היגיון משלו, עולם ששולטת בו חוּקיוּת מוסרית. מאכלסים אוֹתוֹ בני אדם אביונים – דייג ותופר נעליים, רועה וחוטב עצים, אלמנות ויתומים – אבל חרף דלותם והצרות הפוקדות אותם הם דבקים באמונתם, הולכים בדרך הישר ובאים על שכרם. ברבּוֹת מאגדותיו אפשר למצוא מוֹטיבים השאולים מאוצרות הפולקלור היהוּדי והכּללי, אבל הוּא עשׂה בהם שימוש מקורי רב־אשראה וטוָה מהם סיפּוּרים חדשים ספוּגים חן קדמוני, מלאי תפניוֹת דרמאטיוֹת, שחרף הסוֹף הטוב הצפוי הם נקראים בעניין ובמתח: מעשׂה בשלושה מלאכים שהחזירו אֵם חורגת למוטב (“מחרוזת הפנינים”); ומעשׂה בסוחר שהביא לבנו טווס־פלאים, אשר בזכותו נשא הבן את בתו של מלך אופיר לאשה (“טוַס הזהב”); ומעשה באח ואָחות, שריפאו את אמם החולה ממחלתה האנושה (“שלומי ושלומית”); ומעשה ביהודי שקיבּל בירושה את כוסו של אליהו, והוּא עמד לאַבּדהּ, אך בדרך נס היא נשארת בידיו (“שתי כוסות”); ומעשה בילד חכם, שהצליח לפתור את חידוֹתיו של מלך תימן ובתמוּרה קרע את ספר הגזירות של אבי המלך (“החידות”). אחת היפות והשלֵמוֹת שבאגדותיו, המתרחשת אף היא בתימן, היא ‘עין הנעורים’ (תרצ"ג): מעשה במלך מזדקן, שהִתאוָה לרחוץ פניו במימי עין־הנעורים, למען ישובו אליו עלומיו, ושלח את עבדו הנאמן להביא לו את נוזל־הפלאים. נער עברי, שיצא גם הוא בשליחוּת הארוּכּה, מצא לאחר תלאוֹת לא רק את מעיין־הנעורים, אלא גם את מעיין־הזִקנה, ושאב משניהם אל כליו. בדרכּוֹ חזרה גנב ממנו העבד את המים ומיהר אִתם אל המלך, אלא שברוב חֶפזונו גנב העבד בטעוּת את מי הזִקנה וכמעט המיט אסון על המלך ועליו עצמו. רק לאחר שהגיע הנער העברי לארמון חזרוּ העלוּמים אל גוּף המלך הזקן. כגמול לא ביקש הנער לעצמו דבר, ורק זאת ביקש, שיָקל המלך את עוּלוֹ מעל נתיניו היהוּדים; וגם על העבד הנוֹכל חמל הנער והוא ביקש מן המלך שלא יוֹציאֶנו להורג: די לו שירחץ פניו במי הזִקנה שנתן לשליטוֹ. וכן היה.

בּאגדות לא מעטות מאפיל הרעיון הסמלי המקוּפּל בּהן על העלילה, אבל על מגרעת זוֹ מחפּה הסגנון המקראי הרך והנלבּב; כזאת היא האגדה על רבּי לייב שׂרה’ס, שאמר כי “כל זמן שבני־ישראל שרויים בגלות, אין הבדל בין עשיר לעני: שניהם אוּמללים ושניהם טעונים רחמים” (“הקבר הקדוש”); וכזאת היא האגדה על הנערה כִּנרת, שמתה למראה הוֹריה שנספו במלחמה ואלהים הפך אותה “לים תכלת נחמד והדור” (“כנרת”); וכזאת גם האגדה על בן הלוִיׅים, שנשבע אחרי החורבן לא לשיר משירי ציון על אדמת נכר, ואחרי שכּמעט הפֵר את שבועתו ביקש מה' כי יקח את נפשו, המלאה שירה כים:

גם בעולם־האגדה הקסום והאוֹפּטימי שולטים היגון והשׂמחה זה לצד זה, כמו בחיינו אנו, אבל כל אשר “לב לו להבין ואוזן לו להאזין” ישמע את חן השיר העולה מן האגדה. לצד טיפּוח האגדה המקורית, גילה מיכאלי שקידה מפליאה בטיפוח בטאון־התלמידים ‘חברנו’ של בית־הספר ‘תחכמוני’, שאותו ערך 35 שנה (תרפ“א־תשט”ז), ואשר היה, כלשונו, “אכסניה ספרותית להרבה ילדים יהודיים, ילידי ארצות שונות ובני עדות שונות, שארץ־ישראל הנבנית והולכת, הלשון העברית החיה ושיתוף הרגשות הדתיים והלאומיים הטהורים יוצרים ביניהם את האחדות השלמה והנכספת” (‘עתון הילדים וערכו החינוכי’, תרצ"ד).

לצד פעילותו רבת־השנים בעִיתון־התלמידים, השתתף מיכאלי רוב ימיו בשבועוני הילדים ובספריוֹת שונות – ‘משתלה’, ‘ספריה לילדים’ (תרפ"ז), ‘אוצר התלמיד’ (תרפ"ח), ‘קוּפּת הספר’, ‘מגילות’, ‘אור לעם’ (תש"ג) ועוד.

ל’קוּפּת הספר', שפתחה פרק חדש בתולדות ספרות־הילדים שלנו – בדרכי פעולתה, בשיטות ההפצה שלה ובמשך קיומה – לה ולעורכהּ אשר ברש מוקדש הפרק הבא.

ז. קוּפת הספר' ואשר ברש

שורות אלה, שחתמו את הקול־הקורא “לחברי ‘קוּפּת הספר’ בכל מקום שהם” (נדפס בדו־שבועון ‘אלומות’ בראש־חודש אב, במלאות חצי שנה לייסוּד ההוצאה), מבטאות את ראשיתה המבטיחה של הוצאת־ספרים יִיחוּדית זו, התחלה צנועה ורבת לבטים, והמשכהּ רב שנים וזכויות.

‘קוּפת הספר’ נוסדה בעקבות פגישה שקיימו בחנוּכה תרפ"ב (דצמבר 1921) נציגים של מרכּז המורים והסתדרוּת הסופרים. באותה פגישה נתקבלה הצעתו של המורה־הסופר פסח אוירבך לייסד גוף משותף להוצאת ספרי קריאה ועיון לילדים, במטרה “להמציא חומר מנוּפּה ומעולה במחיר נמוך לתלמידי בתי הספר”. וַעד מנהל בן חמישה חברים נבחר לעמוד בראש ההוצאה: שניים מטעם מרכּז המוֺרים (פסח אוירבך ויצחק ספיבק), שניים מטעם הסתדרוּת הסופרים (אברהם צפרוני ואשר ברש, שניהם, אגב, גם מוֹרים במִשׂרה מלאה); יושב־ראש הוַעד היה יעקב פיכמן, והעורך בפועל של הספריה היה אשר ברש.

עם ייסוּד ‘קוּפּת הספר’ שלח מרכז־המורים חוזר ארוך ורב־עניין לחבריו, וּבו נאמר בּין השאר:

מימוּן ההוצאה ודרך ההפצה של חוברות ‘קוּפּת הספר’ נעשׂוּ אֵפוא, בשיטה שלא היתה מקוּבּלת עד אז בארץ: על־ידי מנויים צעירים, שנרשמו כחברים ב’קופה‘. כל ילדי הארץ הוזמנו להצטרף אל ‘קוּפּת הספר’, וכל חבר שנרשם קיבל פנקס, בו הדביק בולים שנשאו את דיוקנותיהם של סופרים עברים, וחברוּת זו היתה מזַכּה את רוכש הבולים בהנחה ניכּרת במחיר החוברת. ההרשמה ל’קוּפּת הספר’ נעשׂתה בבית־הספר, בעידודם הנמרץ של המורים, ובמהרה נתברר כי השיטה כבשה לבבות רבּים. הביקוש לבולים ולחוברות הלך וגבר. בכיתות רבּוֹת נערכו שיחות על הסופרים, שתמונותיהם קישטו את הבולים; ילדים שהצטיינו באיסוף בולים קיבּלו תעודות הצטיינוּת. מדי פעם אף נערך יום־סרט לטובת ‘קופת הספר’. ההתחלה היתה מעודדת.

בט“ו בשבט תרפ”ב יצאה חוברת ראשונה בהוצאת ‘קוּפּת הספר’ – ‘בדרך רחוקה’, ובה שבעה סיפורים ואגדות מאת מ"י ברדיצ’בסקי, עם שרטוט ביוגרפי מאת יעקב פיכמן. חמש החוברות הבאות, שיצאו אחת לחודש, היו מגוּוָנות בתוכנן: סקירה מדעית־פופולרית על האלמוגים מאת קרל אֶוַלד (תירגם פסח אוירבך), שתי חוברות סיפורים מאת משה סטבסקי (סתוי) ושתי ביוגרפיות מתורגמות: ‘כריסטופר קולומבוס’ מאת אדוארד גראנסטרם (תירגם יהודה גור־גרזובסקי) ו’הילד רוסיני' מאת לידיה צ’רסקיה (תירגם פסח גינזבורג). עם הופעת החוברת השביעית פירסמה ההוצאה בדו־שבועון ‘אלומות’ איגרת לחברֶיה, שהצטיינה בנעימתה הנלבּבת, המתוּבּלת פה ושם הומור דק:

בהמשך האיגרת מוֹדה ההוֹצאה כי נוֹדע לה “שלא כל החוֹברוֹת מצאוּ חן בעיניכם במידה שוָה. ואין פלא; לא תמיד יכולים הגדולים לכוון לטעמם של הקטנים”; וכדי שיכירו העורכים יותר את טעמם של הילדים, הוזמנו הקוראים לחווֹת את דעתם על החוברות:

ידו וסגנונו של העורך אשר ברש ניכּרים באיגרת נלבּבת זו. הוא, ברש, היה הרוח החיה בהוצאה והמפעיל את גלגליה: הוּא פנה אל סוֹפרים נודעים – ח“נ ביאליק, זלמן שניאור, יהודה בורלא וש”י עגנון – והזמינם להשתתף בה; קירב אֵליה סופרים מתחילים; עשׂה את רוֹב עבודות העריכה וההגהה; ואם לא די בכך, גם הפך את מרתף ביתוֹ למשרד ולמחסן של ‘קופת הספר’… מאז הקדיש חלק נכבד מפּעילוּתוֹ הספרותית המסוֹעפת לטיפּוּחה של ספרות־הילדים שלנו ולהעשרתה.

בן עשרים וחמש היה אשר ברש (גליציה 1889 – תל־אביב 1952), כשעלה לארץ־ישראל וּמאחוֹריו כבר ניסיון מגוּוָן בכתיבת שירה, סיפּוֹרת וּפּוּבּליציסטיקה. עוד בנעוּריו בפּרבר הכּפרי של לוּפּאטין

עיירת־הוּלדתוֹ היה חורז חרוזים וכותב סיפּוּרים ומחזות בעברית וביידיש, ובזכרונותיו סיפּר כי בהגיעו למצווֹת כבר היו ברשותו קונטרסים של “כתבים” מועתקים בכתב־יד יפה ומכורכים בעצם ידו. נופי ילדוּתוֹ שטופי השמש, הגן שטיפּחוּ הוריו והחוויות שספג בשׂדה וביער, לחוף הנהר וב“מיסתרי” בית המשׂרפות ליווּהוּ כל השנים והטביעו את רישומם על מיטב סיפוריו לבני הנעורים ולמבוגרים. כבר ספרוֹנוֹ המקורי הראשון לילדים, שהוציא בתרפ“ו בספריית ‘קוּפּת הספר’ – ‘חברים’ שמו – הכיל שני סיפּוּרים המעוגנים בנופי ילדוּתו, ואותם כָּלל אחר־כך בספרוֹ ‘נערים’ (תש“ח; מהדורה מחודשת: ‘ישחקו הנערים’, תשכ”ו). אין הרפתקאות מסעירות בסיפורים אלה, אך יש בהם פרקי ילדוּת נלבּבים, ספוּגי אוִירה נוסטלגית, על ילדי עיירה העורגים לברוֹח מן המציאוּת שהם שרויים בה: מעשׂה בנערים שיצאו אל חלקת האפונים ונתקלו באיכר ה”גוֹי"; ומעשה בסיור מרתק שערכו הנערים בבית־המשׂרפות הנטוש האפוף מִסתורין; על תעלולים ביום קיץ ועל מסעות אל היריד הגדול ואל בית הדוֹד בכפר. ספוּרי הווי אלה, המתארים בריאליזם רך את ילדותו שלו ושל בני העיירה על עצבונם ושׂשׂוֹניהם, כתובים בשפה ציורית מדוּיֶקת, תוך גלישה חוֹזרת ונשנית אֶל פרטים שוּלִיִם כביכול:

לצד סיפוּרי היַלדוּת גילה ברש שקידה רבּה גם בתחומי הפולקלור וההיסטוריה. הוא אסף סיפורים ומעשׂיות מן הפולקלור העולמי, המזרחי והיהודי וסיפּרם מחדש בסגנון מקראי רך, רווּי הומור ובינת־חיים. כבר בראשיתה של ‘קוּפּת הספר’ פירסם בה אסופות קטנות של ‘אגדות סיניות’ ו’אגדות רוסיות‘; אחר־כך הוסיף לפרסם בעיתוני הילדים סיפורי־עם, שכּוּנסוּ בשוּרת ספרים: ‘משׂיחות ערב’ (תרצ“ב; תשי”ח) – כג מעשיות מזרחיות על חולשות אנוש, המצטיינות בחריפות הביטוי ומזכירות ברוחן ובתכלית קיצורן את האגדה המדרשית; ‘הדס’ ו’פלח הרימון’ (תרצ“ה־תרצ”ו; מהדורה בכרך אחד: ‘עולם מסַפר’, תשי"ב) – 70 “מעשיות ושיחות של עמי העולם”, ביניהן סיפּוּרי קסם, אגדות־גבורה, משלים, סיפורי הווי ומהתלות, הכתובים מחדש בשפה מקראית גמישה, משוּבּצת פה ושם חריזה פנימית; ‘מנורת הזהב’ (תש“ג; תשכ”ה) – ארבעים מעשיות־עם יהודיות על אישים ומקומות, שמובלטים בהם ערכי האמונה, ההסתפּקות במועט וההכּרה כי יש שׂכר וסוף הטוב לנַצֵח, שכּן מנורת־הזהב שהוּצאה מן המקדש זוֹהרת בנפשו של כל יהוּדי ומאירה את הנתיב לארץ־ישראל של מטה ושל מעלה; ‘הנעל הקטנה’ (תש"ז) – מעשׂיוֹת יהודיות על צדיקים ופשוטי עם, ביניהן גירסה יהוּדית מעוּדנת של אגדת סִינדרלה²⁸ שיש בהן פתרונות מופלאים לאירועים מוזרים ואמונה עזה בהשגחה המכוונת את עולמנו. בכל הסיפורים הטביע ברש את סגנונו שלו, סגנון בהיר ושלֵו בעל גמישוּת רבּת חן, סגנונו של מסַפּר עממי:

יום אחד ראו רבּי אליעזר ורבי יהושע מלאך יוֹרד לקראתם ובידו חלוּק לבן, מזהיר באור החמה. סבר כל אחד מהם כי חלוּק זה שלוֹ הוא.

ומן האגדה – אל הנובלה ההיסטורית לבני הנעורים, שבּהּ המשיך ברש את מסורת ‘זכרונות לבית דוד’ לרקנדורף ופרידברג, הממחישה ומטעימה כי “נצח ישראל לא ישקר”. שבע הנובלות, שפירסם בתקופות שונות וכינס באחרית ימיו אל ספרו ‘שׂיח העתים’ (תשי"ב), הן מעין שבעה ציוּני דרך, המוצבים במרחקים גדולים זה מזה לאוֹרכּה של ההיסטוריה היהודית, כאשר בכל אחד מהם מובלט היחיד על רקע תקופתו: שאול בין קיש מתחשל ומתבגר תוך כדי חיפּוּשׂיו אחרי האתונות (“שאול והאתונות”); יוחנן מגוש־חלב מוותר על חייו הפרטיים למען חֵירוּת עמו (“עד היסוד”); דוֹן חוֹסֵי, הסוחר בכתבי־יד עתיקים, דבק בחיים גם בימי האינקוִיזיציה וגזירת הגירוש מתוך ביטחון כי “לא אמות כי אחיה” (“הנשאר בטולידה”); ההומאניסט אֶראסמוס נפגש עם בחורי ישיבה ומשתכנע כי עם ישראל ישוב וייגאל (“הפּגישה”); עמידתם של יהודים בעת פּרעות הקוזאקים מוכיחה את עליונות הרוּח על הכוח (“ממול שער השמים”); בטחונה של אלמנת הרב מבּרוֹדי שנרצח כי סוף האמת להתגלות (“עצמוֹת ר' שמשון משפּירא”); עימות בין איש־מדע גרמני לעוזרו היהודי שנשלח למחנה־ריכּוּז מוכיח את עליונות המנוצח על המנצח (“במַרבּוּרג”).

הרעיוֹן ההיסטוֹריוֹסוֹפי והסימבּוֹליקה שבאִפיוּן הדמוּיוֹת מעכּבים לא פּעם את הרֶצף והמתח הדרמָטי שבּסיפּוּרים. הקורא הצעיר חש לא פּעם כי העלילה באה לשרת רעיון שהמחבּר מבקש להעביר אליו, מה גם שאותו רעיון חוזר בוַריאציוֹת שונות ברוב סיפּוּרי ‘שׂיח העִתים’. אבל אוֹתוֹ קורא, שבּא בסוד התקופה ומזדהה עם דמויותיה הפַתֶטיות, נכבש בקֽסמהּ של השׂפה האֶפּית, שהיא שלֵוה ורוגעת ומלאה צלילים וצבע; והדבר אמוּר בעיקר בנובלה “הנשאר בטולידה”, שהיא הטובה והמשוכללת שבּקוֹבץ (נדפּסה ב’כנסת' ת“ש והופיעה בתש”ג במהדורה בת 3000 עותקים, שהכנסותיה קודש לילדים־פליטים וחינוכם בארץ־ישראל):

חשיבוּת מיוחדת שמורה לתרגוּמיו של ברש מספרות־הנוער העולמית: ב־1921 הגיש לקורא העברי הצעיר תרגום מלא ראשון של ‘רוֹבּינסוֹן קרוּזוֹ’ לדניאל דיפו (הוצאת ‘וַעד החינוּך’), שהביקוֹרת ראתה בוֹ “מעין חג וּבשוֹרת תקוּפה חדשה” (חיים הררי, ‘החינוּך’, תרפ"א, עמ' 40); ואחריו תירגם את ‘זכרונות מבית היער’ מאת פטר רוֹזֶגר (‘קופת הספר’, תרפ"ה), את קיצוּר ‘אוֹהל הדוד תום’ לבּיצֶ’ר סטוֹ (תרפ"ז) ועוד. לְרוב תרגומיו הקדים מבואות קצרים על הסופרים ויצירותיהם, והוּא המשיך בּכך כשנתמנה לעורך הוצאת ‘מצפה’, בּהבליטוֹ בכל יצירה את המייחד, המעשיר והמחנך שבּהּ. כך, למשל, ציין במבוא ל’רוֹבּינסוֹן קרוּזוֹ' את “הקסם הסיפורי המרתק, ספקותיה ומדוחיה של נפש האדם ועמהם השלוה והבינה היתרה שחוננה בהן, התמימוּת והיַשרוּת ועִמהן הבנת העיקר וחוּש המציאוּת הנפלא”. הקסם הסיפּוּרי, השַלוה והבּינה היתֵרה, התמימוּת והישרוּת היוּ גם מסגוּלוֹת סיפּוּריו של אשר ברש עצמו.

שלושים שנה רצופות (1914–1943) עסק ברש בהוֹראה, ובפרק זמן־זה חיבּר גם ספרי לימוד לתורת הספרוּת. אחרי פרישתו מן ההוראה נתמנה לעוֹרך הירחון לנוֹער ‘עתידות’ – מִשׂרה שהתמסר לה עד שנת־חייו האחרונה. אבל את תרומתו העיקרית לגידולה של ספרות־הילדים שלנו יש לראות, בלא ספק, בתריסר שנות עריכתו את ‘קוּפּת הספר’.

כל המעיין ברשימה הכרונולוגית של מאתיים החוברות והספרים, שיצאוּ על־ידי ‘קוּפּת הספר’ בשתים־עשרה שנוֹת קיוּמה (ראה נספח) עלוּל לקבּל את הרושם שעורכי הספריה פעלו ללא תוכנית קבועה ובלי כּיווּן ברור. אנו מוצאים בה “ערבוביה” של סיפורים לקטנים ולמתקדמים, מקור לצד תרגום, דרַמה לצד מדע פופולרי, חוברת מנוקדת בת 8 עמודים (‘מי ענד לדוכיפת ציצת נוצה’ לביאליק) ומיד אחריה רומן בן 200 עמודים צפופים (‘פדיטה הקטנה’ מאת ז’ורז' סאנד בתרגום ש"ח ברכּוּז), כאילו יד־המקרה שלטה ברשימה. אך לא יד־המקרה היתה כאן, אלא כורח המציאוּת ואילוצי הפּשרה. אם לא תמיד היה בתיקי המערכת החומר הרצוי, לא נותרה ברירה אלא ליטול מן המצוי, ולא פּעם נאלצה המערכת להודיע על שינוי בתוכנית שפורסמה מראש, או להודות “שלא כל החוברות מצאו חן בעיניכם [הקוראים] במידה שוָה”. עם זאת ביקשו העורכים לתת לקוראים הצעירים חומר מגוּוָן, שישולבו בו הנעים עם המאלף והמועיל. כשבּא יצחק ספיבק, חבר הוַעד המנהל של ‘קוּפּת הספר’, לסכּם אֵילו חוברות יצאו בה בשש השנים הראשונות לקיומה, מצא כי “החוברות הבודדות מצטרפות עתה לסוּגים־סוּגים מסויָמים, שכּל אחד מהם הוא מדור לעצמו, בעל תוכן וגון מיוחד לו. חמישה כרכים מובחרים נתקבלו עתה, וכל כרך הוא בעל משקל ובעל ערך ספרותי”: כרך א – סיפּוּרים קלים לילדים קטנים; כרך ב – אישים (לוּאי פאסטר, קולומבוס, אוריאל אקוסטא וכו'); כרך ג – אגדות (‘הארגונאוטים’, ‘כמה קרקע דרוש לאדם’ מאת טולסטוי, ‘שיחות’ לזאב יעבץ וכו'); כרך ד – היסטוריה וגיאוגרפיה (‘מֶכּה ומדינה’, ‘בעמק הפלאים’ מאת רפאל סבֶרדלוב וחוברותיו של זאב וילנאי על אתרים בארץ־ישראל); כרך ה – סיפורים ומחזות: ‘פדיטה הקטנה’, ‘אי המטמון’, ‘פאול וּוִרג’יניה’ וכן “סיפורים מקוריים, שהרבה מהרעננות ומחן המולדת בהם” (ספר היובל של הסתדרות המורים, תרפ"ט, עמ' 261).

‘ערמוני’ לרחל פייגנברג (אמרי) – חוברת נז בספריַת ‘קֻפַּת הספר’ (תרפ"ה).

החוברות המגוּוָנות של ‘קוּפּת הספר’ נתקבלו, ברוּבּן, בהתלהבות מוּבנת על־ידי הילדים, שראו עצמם שותפים למפעל חלוצי זה. גם הביקורת האירה להן פנים: “חביבים עלי חיבּה יתרה הספרים הקטנים האלה, מפני שיצאו על־ידי ‘קוּפּה’ שנוסדה בסיועם של הקוראים והקוראות, התלמידים והתלמידות של בתי־הספר, המבקשים להם מזון רוחני וחושׂכים מפרוטותיהם, כדי לתת יכולת להוציא בשבילם ספרים עבריים, מקוריים ומתורגמים”, כתב מ' בן־אליעזר, שסקר ברשימתו כמה מן החוברות החדשות ושיבּח בעיקר את האגדות, הכתובות “בלשון עברית צחה” וגורמות “עונג רב לקוראים הצעירים, שיש להם לב להרגיש את היופי והתום אשר באגדותינו” (‘בן־ארצי’, י בכסלו תרפ"ו. חתום: ב.א.).

אבל רבּים מן המורים, לעומת זאת, ביקרו את חוֹסר ההומוגניוּת, שאיפיין את ‘קוּפּת הספר’ רוב שנות קיומה. מגרעת זו היתה, לדעת המחנך צ' אלעזרי, הסיבה העיקרית ש“העבודה לטובת הספריה הוזנחה ברוב בתי־הספר”, שכּן “המערכת לא ידעה לתת להוצאה את הכּיווּן הרצוּי”. רוב החוברות שהופיעו אינן מתאימות, לדעת הכּוֹתב, לגיל בית־הספר העממי, “והחוברות הבודדות, שהתאימו למחלקות הבינוניות, נמכּרוּ כּוּלן ואזלוּ מן השוּק” (‘הד החינוך’, תרפ"ז, עמ' 299–300).

מבקרו הספרותי של ‘כתובים’ ביקר גם הוא את הֶעדר הקו הברור בעריכת ‘קופת הספר’, אשר “בעצם קיומה של ההוצאה [יש] איזה קו של תמימות ילדים”. המבקר האנונימי (אליעזר שטיינמן?) הציע, “שהעורכים, שהם כידוע מורים על־פי אומנותם, ילכו באיזו שיטה שהיא בהוצאתם זו”, שכּן “מי עוד כמוהם ראוי והגון לעבודה שיטתית בחינוך הרוח והנפש על־ידי חוברות קריאה”, ואף “לתמיכה רוחנית מאת הקהל התרבותי הרחב” (‘כתובים’, 25.5.1927).

אשר ברש וחבריו להוצאה הכירו גם הם בצורך להנהיג “שיטה” ברורה ב’קוּפּת הספר' ויסדו בה “ספריות” קטנות: ספריית ‘דעת’ ליהדות ולמדע פופולרי בעריכת פסח אוירבך ומרדכי אזרחי, וספריית ‘גדיים’ לבני הגיל הרך ולקוראים המתחילים, ובה נדפסו מעשיות וסיפורים מקוריים קצרים מאת סופרים ותיקים (מרדכי אזרחי, שמוּאל בּס, זלמן רוזנטל) ומתחילים (צבי ליבּרמן־לבנה, זלמן אריאל ואחרים); ובתרצ“ג נוֹספה ל’קוּפּת הספר' סִדרה קצרת־ימים בשם ‘ילדי העמים’, שכּללה סיפורים מעוּבּדים על חייהם של בני ארצות רחוקות; ביניהן: “קנַק, האסקימו הקטן” בעיבּוּדו של ב' פליכס (פסֶבדונים של אשר ברש) ו”ברקאי, הנער האינדי" בעיבּוּדוֺ של אריה לרנר²⁹ (שמות המחברים לא צוינו). מקץ שנתיים נתמזגה ‘קוּפּת הספר’ רשמית עם הוצאת ‘מצפּה’, שברש היה עורכהּ הספרותי, וחדלה למעשׂה להתקיים.

יחס מיוחד גילה ברש אל סופרים מתחילים ויוצרים אלמונים, שהיו עדיין בראשית דרכם. כך נהג כעורך הדו־ירחון ‘הדים’, שם “אנו, בני דור עומד והולך, מטים אוזן לדור בא” (גיליון א, תרפ"ב) – וכך עשה את חוברות ‘קוּפּת הספר’ בימת־פִּרסום ראשונה לסופרי ילדים צעירים, שעתידים היו להעשיר את ספרות־הילדים שלנו: זלמן אריאל (לייבוביץ; 1895–1970), שנודע אחר־כך במאות המעשיות המעוּבּדוֹת שלו, פירסם ב’קוּפּת הספר' את מעשׂייתוֹ הראשונה, ‘לא לחינם נבח הכלב’; יחזקאל סן (1904–1955) הדפיס בה את יצירותיו הראשונות, מחזה אגדי בשם ‘פרחים מהלכים’ (תרפ"ז) ומעשׂיה בחרוזים על ‘החתול ומורהו’ (תרצ"ג); ברכה חבּס (1900–1968) עשתה כאן את צעדה הראשון בספרות־ילדים במעשיה בחרוזים ‘תיק הסגולה’ (תרפ"ז); צבי ליבּרמן (לִבנֶה) פירסם ב’קופת הספר' את סיפורו הראשון, ‘הדייגים הצעירים’; ואליעזר שׂמאלי עשׂה אף הוא את “הופעת הבכורה” שלו בספרות־הילדים ב’קוּפּת הספר‘, תחת ידו המדריכה והמעודדת של אשר ברש. “נתמזל לי המזל”, סיפר שׂמאלי מקץ שנים, "ומלאך טוב הקביל פני בראשית דרכי, ואין לי ספק, שמכתבו הראשון של ברש אלי מכ’ סיון התרפ“ט, הוא הוא שכיוון אותי לשביל זה, אשר בו הנני מתנהל בהשראתו למעלה מארבעים שנה” (“שושלת ברש”, בתוך ‘יצחק ברש’, תשל"ב; אין מִספוּר עמודים). למספרים אלה מוקדשים להלן פרקים מיוחדים.

אבל לצד ביכּוּרי יצירותיהם של פרחי סופרים אלמונים־עדיין וחוברות של אגדות, ביוגרפיות ומדע פופולרי, ביקש ברש, כמובן, להביא ב’קוּפּת הספר' מדבריהם של בחירי הסופרים. על כן פנה אל ש“י עגנון, ח”נ ביאליק וא“ז רבינוביץ וקיבל מהם את ‘מעשה המשולח מארץ הקדושה’³⁰, ‘מי ענד לדוכיפת ציצת נוצה’ (ביאליק) ו’בורחים' (אז"ר). בכ”ז בתשרי תרפ“ג כתב גם אל זלמן שניאור: “אם יש תחת ידך, או במחשבתך, איזה דבר לרוח הילדים, שיר סיפּוּרי, מחזה או סיפור, שלחהו אלי בשביל הוצאת ‘קוּפּת הספר’, שאני מטפל בה, ובעד זה תקבל מ־5 עד 7 לירות מצריות הגליון” (‘גנזים’, תשל"ח, 93–94, עמ' 160). אבל שניאור השיב ריקם את פניית העורך, כּכל הנראה בגלל שׂכר־הסופרים ה”צנוּע"³¹; לעומת זאת נענה יהודה בורלא לפניית בּרש ופירסם ב’קופת הספר' כמה מן היפות ביצירוֹתיו לילדים ולנוער.

ליהודה בורלא ותרומתו לספרות־הילדים מוקדש הפרק הבא.

ח. ‘קסמי מוֹלדת’ – יהודה בורלא

“לעינַי מסתובבים יהודים ויהודיות בני גון אחר, לשון אחרת, מנהגים אחרים; יהודים ספרדים, מבני עדות המזרח וגם תושבי הארץ הערבים. רציתי ושאפתי מאד לתארם ולציירם, אבל מי יודע אם יעלה בידי? האמנם צפון בי כשרון־סופר?” במִלות־וידוי אלה תיאר יהודה בורלא (ירושלים 1886 – תל־אביב 1969) את המניע “שגרם לו שיתחיל לכתוב”: בנעוריו בין סימטאות ירושלים העתיקה לא הכּיר כלל את הספרות החדשה, ורק לאחר שנכנס לבית־המדרש למורים עשה היכּרוּת ראשונה עם יצירות מנדלי, פרץ ובני דורם. אז “כמו הוּרם מסך לפני עיני ואני רואה, שומע ומרגיש התרחשוּת של חיים, שאמנם ידועים לי בתוכנם, אבל שונים הם בצבעם ובניגונם”; ואז התעורר בו הרצון לנסוֹת לתאר את החיים שהוא מצוי בהם ומכּירם: “ישבתי, ניסיתי וכתבתי סיפור גדול בערך בשם ‘לונה’, מחיי ירושלים לפני חמישים שנה ומסרתיו למשפט לידי י”ח ברנר, שהיה נערץ מאד כאישיות מוסרית, כסופר מובהק וכראש המדברים בספרותנו". ורק אחרי ששמע במפורש מפי ברנר את המלים “כתוב, כתוב, יש לך כשרון”, הוסיף לכתוב כּמעט עד ימיו האחרוֹנים.

אבל אם היה ברנר שושבין ספרותי ליהוּדה בורלא, היה זה אשר ברש שהביאוֹ אל ספרות־הילדים. עוד בתשרי תרפ“ג, כשהיה בורלא מורה בבית־הספר העברי בדמשׂק, שיגר אליו ברש בקשה “כי תשתתף אתנו בעבודתנו בכל אשר חננך אלהים” (‘גנזים’, תשל"ח, 93–94, עמ' 159). כעבור שנה בערך שלח אליו בורלא את סיפּוּרוֹ ‘בּרוּכי אלהים’ – אגדה ארכנית עמוּסה סימבוליקה עד לעייפה על בת מלך הוֹדוּ, המחפּשׂת את “הדרך אשר בה ירפא לב האדם” ומעמידה למבחן תשעה אחים, אשר מהם “קמוּ ונפוצו על פני האדמה בני האדם המצוינים בסגולותיהם”. חרף מגרעוֹתיה מצא ברש את היצירה “טובה וראויה למחַבּרהּ”, שלח אותה לדפוס ובט”ו טבת תרפ"ו היא הופיעה כחוברת כפולה (לא־לב) בהוצאת ‘קוּפּת הספר’.

חבלי הדפסה ארוּכּים יותר פקדוּ את יצירתו הבאה של בורלא לילדים, היא הפּוֹאֶמה האגדית ‘נשמת המכבי’. למעשׂה, היתה זו אחת מיצירותיו המוקדמות של בורלא: הוא כתב אותה בירושלים עוד בשנת תרע"ה, אחרי הולדת בנו הבּכוֹר (ואַף הקדישהּ לו³²). בהשראתוֹ סיפר בה האב הצעיר על “תינוק נפלא מאד [אשר] אהב הִרבּה שמוֹע לרוב ספורים ואגדות”; אחרי ששמע מפי סבתוֹ את אגדת המכּבּים, ראה הפעוט בחלומו את אליהו הנביא, שנשלח לסייע לו למצוא את נשמת המכבי –

עשר שנים אחרי כתיבתה שלח בורלא את האגדה לברש, עם הצעה להדפיסה ב’קוּפּת הספר' בשבוע חנוכה תרפ“ה. אלא שברש לא התפעל, וּבדין, מפּוֹאֶמה גדושת פתטיוּת זו וכתב לו: “האגדה לא רעה ולא טובה (יש חרוזים הצריכים תיקון) והרי היא מתאימה יותר לכ' תמוז מאשר לחנוכה. למועד ההוא אפשר ש’קוּפּת הספר' תוציאנה. אם אינך מסכים לחכות – אשלחנה אליך בחזרה” (גנזים 8581/74). בסופו של דבר לא נדפסה אז “נשמת המכבי” ב’קוּפּת הספר', אלא בגליון חנוּכּה תרפ”ו של השבועון ‘בן־ארצי’. רק כעבור חמש שנים ישב בורלא וכתב את כל היצירה מחדש, עיבּד אותה למחזה והוֹציאהּ ב’קוּפּת הספר' (כסלו תרצ"א).

חודש אחרי הדפסת “נשמת המכבי” ב’בן־ארצי' הופיע ב’קוּפּת הספר' סיפוּרוֹ של בורלא ‘קסמי מולדת’, שהוא מיצירותיו הפחוֹת מוצלחות. זהו סיפּוּר ציוֹני “מגויס”, שבּוֹ מגוֹלל הנער שמעוֹן את מגילת־חייו: כּיצד עלה עם הוריו הסוחרים מגרמניה והשתתף אִתם ביִיסוּד הכּפר עתידות שבעמק־יזרעאל; סיפר על יִיבּוּש ביצות, חריש ונטיעה, על התנפלות כנופיות וקורבנות ראשונים, על יאוש ונטישת חברים, על החלום שפּקד אותו וגילה לו כי “קסמי המולדת ישובו ויאצלו לנו, בני העמק, ברכּת אמת, אור וחסד”. חרף הכוונה הרצויה לוקה הסיפור במגמתיוּת חסרת שִכנוּע, בדבּרנוּת יתֵרה גדוּשה מליצוֹת והטפות, הנשמעות כלקוּחות מתוך מאמר עתונאי (“אם כל ילד ישׂים מטבע קטנה בקופסת הקרן הקיימת לישראל בשעה האחרונה של השבוע בערב שבת וישתתפו ב’קרן ילדי ישראל' מיליון נפש מן הקטנים בכל שבוע וייכּפל הסכום בכל שבועות השנה – ועלתה הקרן לרבבות ליטרא זהב בשנה”). ואם נאמר שהסיפור היה טוב לשעתוֹ, הנה כבר בן־אליעזר הסתייג ממנו עם הופעתו, ציין כי הוא “נכתב בחפזון רב יותר מדי, ולכן ימצא בו הקורא במקום אחד קיצור דברים ובמקום השני אריכות דברים, וגם זה וגם זה פוגמים את שלמות הסיפור” (‘בן־ארצי’, יד בשבט תרפ"ו. חתום: ב.א.).

אבל בורלא עצמו סבר כי סיפורו זה טוב לא רק לשעתו: שלושים שנה לאחר כתיבתו שב והדפיסוֹ, בלא תיקונים כמעט, בראש קובץ סיפּוּריו הקצרים לילדים, שנשא את השם ‘קסמי מולדת’ (תשי"ד). בין יג הסיפורים, שנדפסו תחילה ברוּבּם בעיתוני ילדים ונוער, אנו מוֹצאים סיפורים היסטוריים על יהודה המכבי ובר־כוכבא, אגדות וסיפורי עם, ביניהם עיבּוּד אמנותי משוּבּח של סיפור הנסיך, שנגאל משביוֹ בזכות מלאכת־הכּפּיים שלמד. אך היפים מכּוּלם הם, בלא ספק, הסיפּוּרים המעוּגנים בחוויות־הילדוּת הבּלתי־נשכחות: “שבעה נסיונות”, שעבר חזקיה למען ייחשב אמיץ־לב; או “המסע הראשון”, שעשׂה הנער הירושלמי לשפֵלת יפו ופגישתו עם הצברים הדוקרניים. (על סיפורי הילדוּת של בורלא ידוּבּר להלן.)

כשנה אחרי ‘קסמי מולדת’ הופיע ב’קוּפּת הספר' הסיפור רחב־היריעה, אחד המצוינים שכּתב בורלא ואולי הטוב שבסיפּוּריו לנוער – ‘בלי כוכב’, שנעשה עם הופעתו לקלסיקה קטנה בספרות לבני הנעורים³³. “סיפור זה כתבתי בזמן המלחמה בקיר־מואב אשר בעֵבר־הירדן”, נזכר בורלא, “למדתי להכיר שם את חיי הבדווים, ונתרקם במוחי רומן מן ההווי הבדווי, שהמִדבר משמש רקע לו. העלילה לקחה את לבי והייתי מוקסם בעצמי מן החומר המרעיש והמרתק שצברתי על גבול המדבר [שם שימשתי מתורגמן בצבא התורכי]” (‘הדואר’, תש"ז, עמ' 126).

אוִירתם והֵדם של מרחבי המדבר, הספוּגים איבה וגאולת־דם, שוד וגזל, אהבה וערגה לחירוּת, ממלאים את דפּיה של נוֺבֶלה מרתקת זו, הבנויה במתכּוֺנת של סיפּוּר עממי: מורה־הדרך עבּד, שחי מילדותו כשבוי־מלחמה בשבט הבדווי, מסַפּר את סיפּוּר־חייו הנוּגה למתורגמן הצבאי – הוא המחַבּר – בעת מסע לילי במדבר סיני בעיצומה של מלחמת־העולם הראשונה. כבר משפטי הפתיחה האֶפּיים, על המסע המתיש במדבר, מַשרים על הקורא תחושת אותנטיוּת ממוזגת קסם ואֵימה עם ציפּיה לבאות:

הקורא הולך שבי אחרי סיפּוּרוֹ האֶקזוטי של עבּד, המביאוֹ אל עולם זר וקסום, רחוק־קרוב, ועם זאת משפּיע עליו תחוּשות ורגשות של הזדהוּת – הכנעה, אמונה בגורל, שאיפה להצטיינות: “הייתי כמו שכחתי את דאגתי, אך מדי היפּגשי בנערים, רוכבי הסוסים, והם מזוּינים ‘וּמבּטם גדול’ – יצאה נפשי אליהם, באלוהים, יצאה נפשי”.

אל תוך העלילה הראשית – אהבתוֹ חסרת־התקוה של עבּד לבת השֵיךְ התקיף – נשזר סיפורו הטרָגי של אבא יחיה, היהודי מתימן, שמשפחתו נהרגה בידי פורעים מוסלמים והוא נמלט אל המדבר, להזעיק את יהודי חַיבּר הגיבורים, שיבואו לנקום את נקמתו. דמוּתוֺ הפתטית, הנהפכת כאן לסמל היהודי בגלות ערב, מתוארת בצבעים עזים וחריפים של ניכּוּר וחמלה:

הביקורת קשרה כתרי הלל לסיפור זה – ראשון בסוגו בספרות־הנוער שלנו – לעלילתו הססגונית, לשׂפתו, לייחודוֹ:

ואחרי שצוֺרַף ‘בלי כוכב’ אל תוכנית הקריאה המונחית לתלמידי כיתות ח', הובלטו גם הערכים המחנכים שביצירה: “הכרת עולם רחוק ורומנטי, אך קרוב מבחינה גיאוגרפית; השתתפות בצערו של ילד מקוּפּח; אהדה לאדם המתגבר בכוח רצונו על מכשולים בדרך חייו; הכּרת הנזק החברתי בשלטון יחיד, בנקמת דם ובמנהגים אחרים המקוּבּלים בהווי פרימיטיבי (בלי לבוז לאנשים המייצגים דעות אלה, כי גם ראש השבט מעורר יראת כבוד); הכרת היהודי התימני בגלות ובשאיפתו לגבורה יהודית” (משה חלפן, ‘קריאה עצמית מונחית לכיתה ח’, 1962, עמ' 32–33).

תמונה (מוגנת בזכויות) ותחתיה הכיתוב:

“הייתי יועץ־סתרים נאמן”. מתוך ‘מלכות דוד’ ליהודה בורלא. (איירה הדס בר־יוסף. מהדורת צ’ריקובר, 1978).

אחרונה תוזכר חטיבת סיפּוּרי הילדוּת של בורלא, המתארים בּחֵן בלתי־מצוּי את חייהם של ילדים יהודים בירושלים העתיקה, “בינות רחובות צרים וסימטאות עקלקלות, בקרב חצרות מגובבות זו על זו וזו בתוך זוֺ”, כלשונו. בדומה לסיפוריהם של שלום עליכם, יהודה שטיינברג וברש, מצויה גם בסיפורי בורלא אותה מזיגה של חלומות ילדוּת ומעשׂי קונדס, פריקת עול וחזרה בתשובה, שריאליזם נוסטלגי מוקרן עליהם. אך בעוד שילדוּתם של ילדי העיירה המזרח־אירופית היתה מהולה תמיד במצוּקתוֹ של בן הגוֹלה השרוי בסביבה נוכרית, תיאר בורלא ילדות ירושלמית, היונקת מעולם התנ"ך וקשורה בטבּוּרה אל מסורת אבות המושרשת בקרקע חִיוּתה. סיפורי הילדוּת הקצרים שלו, שכּוּנסו בספר ‘עם שחר’ (תש"ו), מצטיינים בתיאורי הדמויות והנוף האותנטיים ובדיאלוגים המשוּבּצים אִמרות חכמה. ויצוין לטובת הסיפור “בשל תפוחים”, הפותח בחיבּתו של הילד המסַפר למשפחתוֹ של החייט, אשר כל חייו עשׂוּיים כביכול טלאים טלאים, והמסתיים באכזבתו המרה של הילד מקשיחוּת לבו של אביו הדבק ביִיחוסו ובמעמדו.

הארוך והשלם בסיפּוּרי הילדוּת של בורלא הוא ‘מלכוּת דוִד’ (מהדורה מחודשת: תשל"ח), המסַפּר על עלייתו ונפילתו של הנער אלעזר רוֹדף השׂררה. “אין כאן כלל בּדיות, אלא דברים שקרוּ ממש”, הטעים המספּר במבוא הקצר, “ולא הוֹספתי עליהם אלא מה שחסרו בעיני בימי ילדותי – מעט סמל. אז היו הדברים פשוטים וערומים בעיני, ועתה רואה אני אותם בלבוש מה וזהו הסמל. ואם מחמת רוב העניין שבהם ייראו הדברים כבדוּיים, הרי שבח הוא להם ולא גנאי, והקורא המבין והמרגיש לדברים שבלב יראה וישפוט”.

הקורא המבין והרגיש לא יתקשה לראוֹת בסיפּוּר ריאליסטי־סמלי זה אלגוריה סאטירית על עלייתו של אדם רודף שררה, שלטונו הרודני הנעשׂה בהדרגה עריץ ודוחה יותר ויותר, עד נפילתו הבלתי־נמנעת. סיפור מלכוּתוֹ של אלעזר המכוּנה “דוִד”, שכּפה את שלטונו על שבעים תלמידי ‘דורשי ציון’, מסוּפּר על־ידי יוֹעצוֹ ואיש סודו של ה“מלך”; וכדי להטעים ולהעצים את מהימנוּת הסיפור, נקרא כאן הגיבּוֹר־המסַפר יהודה, כשמו של בּוּרלא הסופר. תשוקת השלטון של אלעזר, שניזונה מפרקי התנ“ך, מן הסיפּוּרים ששמע בבית וברחוב ומן הערגה לממֵש את חלומותיו הכמוסים, השתלבה להפליא בּשאיפת חבריו לחיוֹת בממלכה דמיונית משלהם. עד מהרה מכתירים הילדים את חברם יפה־התואר למלכּם, והוא ממנה לעצמו שׂרים, המוכתרים בשמות ותארים השאולים מן התנ”ך ומותאמים לכל אחד מהם על־פי אוֹפיוֹ, קובע חוקים ותקנות ומעניק לחבריו־נתיניו “ימי אושר נפלאים”:

משׂחקי מלכות אלה של תלמידי ה“חדר” בסימטאות ירושלים, שבורלא היטיב כל־כך לתארם בפרקים ממוזגים מציאות וחלום, חופפים להפליא את משחקי ההרפתקה הנלהבים של ילדים בעלי דמיון ושוחרי הרפתקאות, המתוארים במיטב סיפורי הילדים הקלסיים, מ’תום סוֹיֶר' למרק טוֵין ועד ‘הילדים מרחוֹב פּאַל’ (מחניים') לפרנץ מולנר. גם ב’מלכות דוִד' מסתיים משחק־ההרפתקה הדמיוני במשבּר, המחזיר את משתתפיו אל המציאוּת נטולת־הרחם. הילדים המקיצים מחלומם ורואים את הריסות מלכותם מתבגרים, מתייסרים ולומדים את הלקח הבלתי־נמנע:

אבל לא היה אפשר שלא להזכיר את העבר וללמוד ממנו את הלקח; כל שקר – סופו הרס. כל עוול – אחריתו חורבן". וכיוָן שׁכּך: “לעולם לא ניתן ידֵנו לשקר. אמת ויושר נבקש, אך אמת וצדק”.

דומה כי משפטי מוסר “חגיגיים” אלה, החותמים את הסיפור, מחלישים את עוצמתו ופוגמים מעט באיכוּתוֺ. שהרי מסקנה זו, שהשקר והעוול סופם הרס ולכן “אמת וצדק נבקש”, ברורה לקורא גם בלא לחזור ולהביאה בסיום כמין מוסר השׂכּל שמוטב בלעדיו. אבל אם נתעלם מפגם זה, נראה ב’מלכות דוִד' סיפור־ילדוּת מרתק מעשיר ומעורר מחשבות, ששׂפתוֹ ה“בּוּרלאִית” מעניקה לו ממד אֶקזוטי וגָלריית הדמויות הרבגונית המאכלסת אותו מוסיפה לו צבעוניוּת; ויפה ניסח יוסף חנני את יִיחוּדוֹ ואת “המשמעוּת הסמלית של הסיפּור השאוב מעולם הילדים, והרווּי מיסתורין של המזרח, נפתולי אדם, נוחם וחרטה ולבסוף גילוי האמת המאירה; אמת זו שנחצבה ביסורים שופכת אור־אמוּנים לא רק על העבר בלבד, כי אם על הנתיב העוֹלה לפני הקורא למרחבי העתיד” (‘על שלושה סיפורים’, 1964, עמ' 34).

ט. ‘ידידים אִלמים’ – משה סתוי

בעצם אותם ימים, שבהם נדפס ב’קוּפּת הספר' סיפוּרוֹ של עבּד הבדווי שנולד “בלי כוכב” (ראה פרק קודם), נדפסה בספריה זו מעשיה מזרחית שניה, שנרשמה מפיו של מסַפר ערבי והפותחת בפתגם מחכּים: “ראשית אסון – השותפות; כל הפגעים באים מחמת השותפות”. המעשׂיה נקראה ‘מפני מה מי הים מלוחים’, וחתם עליה משה סטבסקי (סתוִי). וכשם שבּוּרלא השתית את סיפּוּרוֹ ‘בלי כוכב’, וכן סיפורים אחדים נוספים, על מסורות ששמע מפי ידידיו הערבים, כך כתב גם משה סתוִי את הסיפורים שפּירסם ב’קוּפּת הספר' ובספריית ‘עוֹפר’ – ואחר־כך בחוֹברוֹת ובספרים נוספים – בעקבות מעשׂיות ששמע בעת ששהה “בשכנות טובה עם הפַלח עובד־האדמה והבדוִי איש־הערבה”, כלשונו.

משה סתוִי (סטבסקי; רוסיה הלבנה 1884 – תל השומר 1964) העשיר את ספרוּת־הילדים שלנו בסיפּוּרים המסוּוָגים לשני ז’אנרים שונים: סיפורי חיות ובהמוֹת ומעשיות המזרח. הוא היה המסַפּר העברי הראשון, שיִיחד את כתיבתו לבני הנעורים, בעיקר בתקופת יצירתו הראשונה, לתיאוּר יחסי החיבּה ההדדיים שנרקמו בין הילד לחיות־הבית. ואחרי שעלה ב־1911 לארץ־ישראל ולמד להכיר תוך כדי עבוֹדתוֹ את הפולקלור המזרחי, העלה על הכּתב סיפּוּרים ומעשׂיות ששמע, והעניק להם לבוש אמנותי, תוך שמירה על צביוֹנם המזרחי. (על סיפוריו אלה נהג לחתום בפסבדוֹנים מ' אַבּוּ־נעמן.)

“זכרונות ילדותי הראשונים, כשאני מתחיל לדפדף בהם, אני מוצא אותם תמיד על רקע של טחנת קמח ובית־בד, שהורי טיפלו בהם ונמצאו עומדים בחצר בית מגוּרינו, חצר הבית וכל החי הרוֹמשׂ בוֹ” (‘חתוּל מוֹקיר שבּת’). נוֹפי יַלדוּת אלה, של פרבר העיירה הבּיֶלוֹרוּסית אַנטוֹפּוֹל, הִפרוּ את סיפּוּריו הראשונים של סתוִי, שתיארוּ את הווי תחום־המושב ושוכניו העמלנים. לאחר שנות לימוד ב“חדר” ובישיבה הצטרף אל עסקי התבואה של אביו. כשהגיע ביל עשרים ושתיים לוַרשה, עבר בהדרגה לכתיבה ספרותית־עיתונאית, תחילה ביידיש ואחר־כך גם בעברית. כּבר סיפּוּרוֹ העברי הראשון, ‘ערב שבת בעיירה’ (בתוך ‘מזכרונות הילדות’, ורשה תרע"א)³⁴, הביאוֹ לתחוּם ספרות־הילדים, ובו נשאר כל שנות יצירתו. יצירה אידילית זו אינה אלא תמונת־הווי נוסטלגית, המתארת יום שישי אחד בחייו של הילד המסַפּר; וכבר בהּ הוכיח סתוִי את כושרו התיאוּרי הבּשֵל, שליריקה והוּמוֹר רך משולבים בו ביד אמן: היקיצה עם קרני השמש העוֹלוֹת, ש“איזה רוך של שבּת חבוי בהן”; תיאור האֵם הלשה ומגלגלת בצק לחלות, “ואנחנו, החֶברה, מרקדים מרוב שמחה: ראו נא, ראו נא, האם משׂחקת בכדור!”; הישיבה ב“חדר”, כאשר “מתחת לשולחן הולך ומתקיים המסחר: כפתורי מכנסיים, ארנקאות, מַפְסל עשׂוּי ממסמר שהניחוּהו על פסי הברזל בשעה שהרכבת עוברת, ועוד…” עד שקיעת החמה, בה “האילנות מלבלבים, מתלחשים, נעים ומנשקים זה את זה, מברכים לאלהי עולם בעד המתנה הטובה”.

גם בסיפוריו הבאים העלה סתוִי את “זכרונות ימי הנעורים המתוקים מני מֶתק, השופעים קסם־אור, אושר רב וחמדת ימים עברו”; אלא שמכּאן ואילך, בניגוד למרבית הסופרים בני דורו, קבע את הטבע וברואיו במרכז חייו של הילד בן העיירה, השואף לצאת מתחומו הצר אל עולמות של יופי. תיאורי הטבע בסיפוריו חיים ותמציתיים, בבחינת מוּעט האומר הרבּה:

כּנציגים סמליים של אותו עולם נאֶה שבַּחוץ, היוּ בעיניו של הילד בן העיירה חיות הבית והחצר – הסייח והעגל, הכלב והחתול, התרנגולת ואפרוחיה – אותם “ידידים אִלמים”, שסתוִי סיפר עליהם בחיבּה בכמה ממיטב סיפוריו לבני הנעורים. “הם חביבים כפליים כשהם נושאים ידידות לבית ישראל, לילדי ישראל”, כתב יעקב פיכמן, “עוד לא קם לנו משורר כסטבסקי שידע לחונן את שוכני הלול והרפת, לסַפּר על כל האושר שהעניקו יצורים אִלמים אלה לנשמת הילד היהודי, להרנין את חייו של אדם מישראל, שהשמחה במעונו מעטה כל כך” (‘ידידים אִלמים’, תש"י [מבוֹא] עמ' 7).

הנה התרנגולת הברחנית, שהיתה שׂנוּאה על בעלֶיה הנַגר, עד שהיתה לאֵם ללהקת אפרוחים, המשמיעה “ניגון רך וחרישי, ערב ונעים” (‘התרנגולת הצהובה’. תרע"א); והנה הפּרה הפראית, המגלה את אהבתה לעגל פרי בטנה, אהבה ללא גבול הגובלת בהקרבה עצמית (‘וַרקה’, שם. נכלל בשם “אֵם ובנה” בתוך ‘ידידים אִלמים’); והנה הכלבה שבאה להמליט את גוריה בחצר העצים “והיתה השׂמחה במעונו של הזקן ועל שפתיו רִחפה בת צחוק” (‘בחצר העצים’, תרע"א). והנה סיפוּרוֹ המפורסם ‘לבן הארמי’ (אוֹדיסה תר"ע), שביאליק גמר עליו את ההלל בזכות “הסגולות שיקרו לו ביותר – הזיקה הנאמנה לטבע, ההומור, ההבעה הפשוטה, העממית, הכובשת בקרבה את השירה, את הדברים שבלב” (פיכמן, שם, עמ' 8). לבן הארמי הוא שמו של הסייח קל־הרגליים, אהוב לִבּם של ילדי העיירה, שאהב אֶת החופש יוֹתר מכּל. ואהבת חֵירות זו, שבאה לביטויה הסוער עִם יציאתוֹ הראשונה של הסייח אל החצר, תוֹארה בסיפּוּר בשורות פלסטיות מרשימות, שבּהן מוצג הסייח כמעט כיצור אנושי, המשׂכיל לשוחח עם אדוניו גם ללא מלים (וכאלה הם, למעשה, כל חיות־הבית בסיפּוּרי סתוי):

“על העגלה שכב לבן הארמי כּפוּת בחבלים”. צייר נחום גוטמן.

רק אחרי שתפס הסייח שיכּוֹר־החופש כּר בשיניו ו“הספיק לזרוֹע את כל הנוֹצוֹת על פּני הרחוב, הצליחו סוף סוף לבלמו, לצננו ולהכניסו לתוך הרפת…” אבל אהבת חֵירוּת זו וסרבנותו העיקשת לתת את רגליו בברזל הפרסות – הם שקירבו את קִצו של הסייח היפהפה והגאֶה. הנה כי כן, מוֹרה סתוִי לקוראיו הצעירים, גם אהבה גדולה עלוּלה להסתיים ביגון־פרידה או במר־המוות: העגל נעקר מעל אִמוֹ האוהבת; הסייח משלם בחייו על אהבת החירות; הילד־המסַפר אנוס להיפרד פרידה קורעת לב מן החתול שאסף אל הבית וגידלוֹ באהבה רבה, והפרידה מחיית־השעשועים היתה בעיניו גם פרידה מתקופת ילדוּתוֹ, שגוועה “ומתה היתה מוטלת לרגלי” (‘אני וחתולי’).

המוות הוא אורח שכיח בּסיפּוּרי החי של סתוי, וּתמונות המיתה הקשות ששוּבּצוּ בּהם (כגון התיאור הריאליסטי המפורט להחריד של שחיטת הפרה וַרקה), מקומן לא יכּירן בספרות־ילדים; אבל – ניסה פיכמן להצדיק מעשה זה – “מסַפּר אמן מלידה אינו מבדיל לעולם בין בנין הספרות לבנין החיים” (שם, עמ' 10).

בשעה ש’לבן הארמי' ו’בחצר העצים' יצאו מבית־הדפוס בוַרשה ובאודיסה, כבר עשה סתוי את דרכו לארץ־ישראל, כדי להקים לעצמו משק חקלאי עם חיוֹת־בית ו“ידידים אִלמים” חדשים משלו. ועשר שנים אחרי עלייתו, כשבּנה את משקוֹ החקלאי בלב תל־אביב, התחיל מפרסם בחוברות מנוקדות לילדים את סיפּוּריו המזרחיים, סיפורים ששמע לראשונה “בשעות השמירה בשדה ובכרם, בלילות אופל של סוף חודש, מתוך קשב לכל זיע ורחש המעורר חשד, ביחד עם הסוסה הפקחית והמאולפת”. סיפור־העם הראשון שפירסם בארץ – ‘מעשׂה בשני אחים’ – נדפס בחוברת ג של ‘קוּפּת הספר’ (תרפ"ב); ואחריו הוסיף לפרסם מסיפורי המזרח הצבעוניים שאסף ועיבּד בחוברות, בּשבוּעוֹני ילדים ובקבצים, עד שכּינס 61 מהם בספרו הגדול ‘בדרך לארץ האושר’ (תשכ"ה. פּרס למדן). אפשר לראות בעיסוק פולקלורי זה של סתוִי מעין המשך למפעלוֹ החלוצי של יוסף מיוחס ברישום סיפורי העם הערביים (פרק ג/ב)³⁵; אך בעוד שמיוחס כָּלל בכרכי ‘ילדי ערב’ ו’שׂיחות ישמעאל' שלו בעיקר אגדות תנ"ך ערביות וסיפורים מחיי החליפים, היה סתוי ראשון כמעט, שהביא לקורא העברי הצעיר מבחר עשיר ומגוּוָן מאוצר הפולקלור המזרחי – סיפורי הווי ובדיה, משלי שוּעלים ומהתלות, תחבּוּלות בעלי־חיים ויחסיהם עם האדם, סיפורי מוסר ואמונות טפלות, “והצד השווה שבכולם, שאלה כן אֵלה, חופפים עליהם כחוּפּה שמש־מזרח לוהטת, קסמי נוף ארצנו, אוירת כפר ושדמה וחיי העובד הישר, הערום והתמים כאחד” (מהקדמת המחַבּר).

חוקרי פולקלור יגלו בתוך ‘בדרך לארץ האושר’, על שלושת שעריו – “שׂיחות עוברי דרכים”, “סיפּורי קדם” ו“הכפר מסַפּר” – מוטיבים בין־לאומיים ויהודיים וסיפּוּרים שנוסחים דומים להם מצויים באסופות אירופיות (אגדות האחים גְרים), אמריקניות (סיפּוּרי הדוֹד רֶמוּס) וכמובן מזרחיות (סיפורי אלף לילה ולילה): הנה סיפּוּר הקערה השופעת מעצמה בשׂר ואורז (“מעשׂה בסבּל”); והנה המלך שהתחפש לנווד, כי ביקש “לצאת אל בין הבריות, לראות ולהתבונן איך חי העם אשר אללה בחסדו הפקידני להיות לו לאב” (גבוה מעל גבוה"); והנה שרשרת הצרות שבּאוּ על עַז־המצח שסירב לומר “אִם ירצה השם” (“אינשאללה”); והנה מחרוזת סיפּוּרי מהתלה על סכלותם של בני הכפר חַמאמה, המזכירים במעשׂיהם ובדיבּוּרם את חכמי חלם. והנה הסיפור הארוך ביותר, שהוא גם אחד היפים ביותר בספר – ‘בן השַמָּן מבגדד ובת־המלך העצובה’ (נדפס תחילה כחוברת בפני עצמה: תרצ"ד) – על העלם האביוֹן והנבון, שזכה בידה של הנסיכה לאחר שהצליח להצהיל את לבּה בסַפּרוֹ לה במשך ארבעה לילות סיפור בתוך סיפור. והסיפורים כולם כתובים בסגנון חי ותוסס, משוּבּץ אמרות עממיות שנוּנוֹת ופתגמי חכמה ויונק מרובדי לשון קדומים ומאוחרים, עד שאפשר לראות את כותבם שותף שווה־ערך ליצירה. מה רב החן המצוּי, למשל, בשוּרוֹת מעטות אלה מתוך “תולדות הצב” – שוּרוֹת הספוּגות אוִירת ציפּיה, מִקצב פנימי וּפיוט:

גם בשעה ששקד על מתן לבוש עברי לסיפּוּרי המזרח שלוֹ, חזר סתוִי לפרקים לסַפּר על ידידיו האילמים משנות הילדות. בשנת תרפ“ט כתב בבית־הכרם את סיפוּרוֹ הגדול “אני וחתולי” – מגילת־האהבה האֶלגית של הילד מאיר־נֹח וחתולתו הכתומה שיינה־שוֹסה, שיש בה גם מעצב העקירה ומתוגת הפרידה משנוֹת־הילדוּת. סיפור זה חתם את כרך סיפורי החיות של סתוִי ‘ידידים אילמים’, שיצא על־ידי ‘עם עובד’ בתש”י. אבל עשרים שנה קודם לכן הופיע הספר במהדורה ראשונה, מנוקדת ומצוּיֶרת, בשם ‘ספר הבהמות’; היה זה אחד מספרי המקוֹר הראשונים של ‘אמנוּת’, שהופיע אחרי “עליית” ההוֹצאה בשנת 1926 מגרמניה לארץ־ישראל.

לפועלה של ‘אמנות’ בארץ־ישראל מוקדש הפרק הבא.

פרק שמיני: “כּל הארץ לי היא”    🔗

א. ‘אמנוּת’ בארץ־ישׂראל

בראשית ניסן תרפ"ו (מארס 1926) נדפסה בשבועון לילדים ‘בן־ארצי’ מודעה מנוקדת גדולה, שבישׂרה לילדי הארץ:

מודעה זוֹ, שדומות לה נדפּסוּ גם בכתבי־עת אחרים, מציינת את ראשיתוֹ של הפרק הארץ־ישראלי בתולדות הוצאת ‘אמנות’, אחרי תקופת הנדודים שעברו עליה בתשע שנותיה הראשונות (פרק ה/א). בשלהי 1925, שבועות מעטים אחרי מותו הפתאומי של יוסף פרסיץ בגיל 39, יצאה שושנה אלמנתו מפרנקפורט, ואִתהּ עובדי הוצאת ‘אמנות’, פועלי הדפוס ומכונות ההדפסה, ועלו לארץ ישראל. לאחר שהתבססה במקומה החדש בלב תל־אביב, חידשה ההוצאה את פעילותה בתנופה ובהקפדה האופיינית לה: בניסן – אייר תרפ“ו הופיעו שני חלקיו של הספר הראשון בסִדרת תרגומי המופת לנוער, שנדפס בארץ – ‘מסעו ופגעיו של הקפיטן הַטֶרַס’ מאת ז’ול וֶרן בתרגום יצחק ספיבק (מהדורה ראשונה של חלק א יצאה קודם לכן בפרנקפורט); אחריו יצאו בזה אחר זה ספרים נוספים בסִדרה, בקצב של ספר או שניים לחודש: ‘הנער ויליאם’ מאת מיין ריד בתרגום יצחק ספּיבק; ‘פוזמק העור’ מאת פנימור קוּפּר בתרגום ל' נחמני; ‘ממציאים ואמצאות’ לאלברט נוֹיבּוּרגר בתרגום זאב וֶרבּה; ‘בית־ספר לרוֹבּינזוֹנים’ לז’ול וֶרן בתרגום ישראל שף; ‘הדבורה זיוית’ מאת ולדמר בונסלס בתרגום אלמוֹני (פסבדונים של העורך, א"ל סמיאטיצקי³⁶); ‘ספר היער’ לרודיארד קיפלינג בתרגום י”ל ברוך (1874–1953), שהיה מעובדיה הקבועים של הוצאת ‘אמנות’, ערך ותירגם בשבילה שורה ארוּכּה של ספרי ילדים ונוער; ועוד. ההקפדה היתה תמיד על איכות ספרותית, לשון מדוּיקת ונוי חיצוני, עם מתן זכוּת־בכוֹרה לסיפּוֹרת חווייתית עם קורטוב מדע פופולרי (היסטוריה, גיאוגרפיה טכנולוגיה).

המחנכים והמבקרים קידמו בשׂמחה מוּבנת את עלייתה של ‘אמנות’. ביאליק בירך את "הבת היקרה שושנה [פּרסיץ], אשר השׂכּילה בחכמת לבּה ובתבונת כפיה לבנות לה בית בארץ־ישראל (אגרות, ד, עמ' קכה). אבל לצד דברי הבּרכה נשמעה גם קובלנה מוצדקת על העדר יצירות מקור בתוך כל השפע הזה. סופר ‘כּתוּבים’ תיאר בלשון ציורית את “האוטו המהיר והדייקן, המוביל את ילדינו פעמיים בחודש לסייר את העולם הגדול”; אמנם ההוצאה מחנכת את קוראיה “לראות את החיים כבית־ספר”, כתב הסופר, ומיהר לשלב דברי ביקורת בתוך השֶבח: “אך אנו גרסנו תמיד: בית־הספר צריך להיות לאומי. ועם כל ההידור, המסירות והאהבה השקועים בהוצאה זו, אנו רוצים, מכל מקום, שלא רק הטלית תהיה עברית כשרה אלא גם הגוף, גוף היצירה. אי־אפשר להזין את ילדינו רק מפּת בגם” (‘כתובים’, 18.8.1927 חתום: *** [א' שלוֹנסקי?]).

יצחק ספּיבק, שהיה אחד מצוות המתרגמים של הוצאת ‘אמנות’, כתב אז דברים דומים, אבל בלשון מפורשת יותר:

ואכן עורכי ‘אמנות’ הִכּירו בחסרון זה וניסו למלאוֹ ביצירות מקור, אך לא בהצלחה רבּה. תחילה נתמלא החסר בסיפורים פסבדו־מקוריים, כלומר ברומנים מעוּבּדים שנושׂאיהם יהודיים וארץ־ישראליים: ‘בצאת ישראל ממצרים’ מאת ש' בן־ציון, שהוא עיבוד הרומן ההיסטורי ‘יהושע בן נון’ מאת האֶגיפּטוֹלוֹג היהודי־גרמני גיאורג אֶבּרס; ‘בת פרעה’ מאת אֶבּרס בתרגום ש' הרברג; וכן ‘דוִד ליב מגדבּוּרג’ מאת שלמה כהן בתרגום מ"ב לזבניק. אחר־כּך נוספו גם יצירות מקור מעטות: סיפורו של משה בן־אליעזר ‘גבריאל’, שגיבּוֹרוֹ בחור־ישיבה, ‘ספר הבהמות’ מאת משה סטבסקי (סתוי; ראה פרק קודם), ועוד ספר או שניים.

אבל אם היה חסרוֹן זה בבחינות “מחדל”, מיהרה הוצאת ‘אמנות’ לכפר עליו כשיסדה בתרפ"ח, בשיתוף עם הלשכה הראשית של הקרן הקיימת, את הספריה ‘לנוער’, שהיתה כולה מקור וכולה ארץ־ישראל. הרעיון והיוזמה ליִיסוד הספריה נולד בכפר־ילדים שבעמק־יזרעאל; שם נערך בחופשת הפסח כינוס מורים ארצי, ובו נוסדה מועצת מורי ארץ־ישראל למען הקרן הקיימת לישראל. בעת הדיונים התריעו המורים “על החסרון הגדול בהֶעדרוֹ של סוג זה בספרותנו החינוכית”, והוֹסיפוּ: “הישוב העברי בארץ, אם כי עברוֹ עוד מִצְער – פעולותיו גדולות. הוא הביא שינוי־ערכין גמור בהשקפת עולמנו ובשנים האחרונות הוסיף ערכים חדשים, חברתיים ומוסריים, ב’תורת החיים' שלנו. נקודות רבּוֹת בארץ יש להן כבר ‘עבר’, העשוי לשמש לקח טוב לדור המתחנך ויש נקודות, ביחוד בין אלה שנוצרו על אדמת הקרן הקיימת, המבקשות ליצור אורח־חיים חדש בבנין הארץ ובעתיד האדם; וכל אלה צריכים למצוא את ביטוים הנאמן בספרותנו” (ספר היובל של הסתדרות המורים, תרפ"ט, עמ' 262).

בסיומו של הכינוס הוחלט על יִיסודהּ של “ספרית ארץ־ישראל לנוער”, שתהיה שלוּחה של הוצאת ‘אמנות’ ותפעל בסיוּעה של הלשכה הראשית של הקרן הקיימת, בהשתתפות מועצת מורי ארץ־ישראל למען הקרן הקיימת; שתי מטרות נקבעו לספריה: “א) להראות לנער העברי בארץ ובגולה את ההעפלה הלאומית והאנושית הגדולה שבמפעלנו בארץ־ישראל בכל התקופות החלוציות, מן העליות הראשונות בארץ ועד ימינו; ב) ליתן למורים, לתלמידים ולאגודות הנוער בארץ ובגולה ידיעות על המולדת”.

כמו כן נוסחו ארבעה סעיפים בתוכנית הספירה:

למערכת הספריה נבחרו: יחיאל הַילפּרין, שהיהֹ אז ראש מחלקת־הנוער של הקרן הקיימת, א“ל סמיאטיצקי מטעם הוצאת ‘אמנות’ ויצחק ספּיבק מטעם מועצת־המורים. באביב תרפ”ח יצאה החוברת הראשונה, ‘נס ציונה’ מאת ש' בן־ציון, ואחריה יצאו בשתים־עשׂרה שנוֹת קיוּמה של הספריה ‘לנוֹער’ שמונים ושש מונוגרפיות על יִישובים, אתרים ואישים בתולדות ארץ־ישראל והציונות. ש' בן־ציון, שהיה עד לפטירתו באביב תרצ“ב יועץ ספרותי לספריה, פירסם בה גם את המונוגרפיות ‘הכותל המערבי’, 'בני ביל”ו' ו’יסוד גדרה‘; הפובליציסט איש ‘המזרחי’ אלתר יעקב שחראי (1874–1937) חיבר מונוגרפיות על ערי קוֹדש (‘טבריה’, ‘חברון’) וסיפר על חלקם של החלוצים החרדים בבניין הארץ (‘דת ועבודה’. תרצ"א); ר’ בנימין (יהושע רדלר־פלדמן; 1880–1957) כתב את המונוגרפיות על הרצל וּווֹלפסוֹן, וליב יפה סיפר על פועלו של הרב אלקלעי; עבר הדני³⁷ סיפר על ארגון ‘השומר’ ויוסף קלוזנר – על ‘האוניברסיטה שלנו’.

אם נתאפשר הדבר, פנו עורכי הספריה אֶל אוֹתם חלוצים, שהשתתפו במו ידיהם ב“עשׂיית ההיסטוריה”, כּי יסַפרו לבני הנעורים את תולדות יִישוביהם, ובכך נוסף למונוגרפיות ממד מרתק של אוֹתנטיוּת. כך למשל, חיבּר הביל"ויי דב לובמן (חביב; 1864–1951) את המונוֹגרפיה ‘ראשון לציון’; משה סמילנסקי (פרק י/ו) כתב את תולדות חדרה ורחובות, ואיש הגליל משה דוד שוב (1854–1938) סיפר את תולדות יסוד־המעלה; חלוצי העמק שמואל דיין, שמעון קושניר ונחום בנארי³⁸ סיפּרוּ, כל אחד בנפרד, את תולדות נהלל, כפר־יחזקאל ועין־חרוד; ועדה מַימון (פישמן; 1893–1973) כתבה את המונוגרפיה ‘החלוצה בארץ־ישראל’. גם כשהוקדשו המונוגרפיות לא ליִישובים, אלא למפעלים ולפרשיות בתולדות היִישוב, הזמינו העורכים את כתב־היד מסופרים־חלוצים, שהיו עדים ופעילים באותם אירועים. כּך כתב אברהם טביב (1890–1950), שעלה בצעירותו מתימן, את המונוגרפיות ‘גולת תימן’ ו’שבי תימן‘; והסופר החלוץ יוסף וַייץ³⁹, שנתמנה אז למנהל מחלקת הקרקעות והייעוּר, תרם לספריה שש מונוגרפיות, שהצטיינו בסגנון בהיר, נלבּב וּספוּג חיבּה לארץ, נופה וצמחיה: ‘היער בארץ ישראל’, ‘שבעת המינים’, ‘פרדס וגן’, ‘בית שאן’, ‘השרון’ ו’ההר’.

הסִפריה ‘לנוער’ הביאה משב רענן אל ספרות־הילדים הארץ־ישראלית הצעירה, משב ש“ריח המולדת עולה ממנו”, כלשון הביקורת. כּל הספרים – 100 עמ' בממוצע כל ספר – נדפסו בניקוד מלא, בליווּי תצלומים ומפות. על הכריכות נדפס סמל הספריה, מעשה ידי נחום גוטמן: יד מחזיקה גזע כרות, שחוטר צעיר יוצא ממנו. ואף־על־פי שמטרתהּ המוצהרת של הספריה היתה “ליתן למורים ולתלמידים ידיעות על המולדת”, השׂכילו רוב הכותבים למסור את הידיעות בסגנון סיפורי מושך, לעתים אף נמלץ משהוּ. העובדות סוּפּרוּ במהימנות, החיוב עם השלילה, אומץ־הלב לצד הוויכוחים והפילוגים. כך, למשל, הביא ש' בן־ציון בחוברת ‘יסוד גדרה’ פרק שלם בשם “בקִטרוגים ובתגרות”, ובוֹ סוּפּר על פולמוס השמיטה ועל “הבריונים העברים של גדרה העוצרים את השמים” מלהוריד גשמים; אבל בפרק הבא סיפּר בלשון נמלצת על גבורתו של יחזקאל חנקין, שהניס יחידי כנופיה ערבית, שבאה לתקוף את הנקודה הקטנה:

אליהו אילת (אֶפּשטיין), שנתמנה אז לראש מחלקת המזרח התיכון בסוכנות היהודית והיה אחר־כך פּוּבּליציסט ודיפלומט, שילב בספרו ‘אוכלוסי עבר־הירדן וחייהם’ (תרצ"ג) פרטים אתנוגרפיים, גיאוגרפיים ופולקלוריים עם חוויות אישיות ותיאורי נוף ואדם:

86 ספרי ‘לנוער’, שיצאו בתדירוּת מעוררת השתאוּת עד שלהי מלחמת־העולם השניה, נתקבלו בברכה מובנת על־ידי הקוראים הצעירים, המחנכים והמבקרים. העִיתונות כולה הקדישה לספריה מאמרים עתירי שבחים, שציינוּ כי “הספריה כּוּלה ערוכה בצורה נוחה ומהודרה, מקושטה בתמונות, הסגנון קל ומליצי קצת, במידה החביבה על הנוער, לחלוּחי וסיפּוּרי וגם אנקדוטי במקום האפשרי” (‘הארץ’, 26.7.1929), או כי “למקרא החוברות יש ודמעה חמה נסחטת מעינינו, דמעת שמחה וגאון למראה הגבורה האילמת. […] האין אלה סיפורי חלום? האין זו אגדה?”⁴⁰

תמונה (זכויות לא ידועות) ומתחתיה הכיתוב:

‘מגילות’ ו’לַנוער' – שתי ספריות פופולאריות של הוצאת ‘אמנות’ (תרפ“ח–תר”צ ואילך).

לאחר שהעבירה ‘אמנות’ ב־1929 את משרדיה ואת בית־הדפוס שלה אל משכנהּ הקבוע ברחוב שיינקין⁴¹, חידשה ההוצאה את פעילוּתה בתנופה שלא היה לה תקדים בארץ־ישראל. בתוך שנים לא רבּוֹת הדפיסה מאות ספרים וחוברות לילדים, סדרות וספריות לצעירים ומבוגרים, ספרי לימוד ומילונים, חוברות הדרכה למלאכת־יד ולנגינה, אנתולוגיות ואסופות לגדולים ולקטנים. קשה לאמוד את סכומי העתֵק שהושקעו בהדפסת הספרים, בשׂכר סופרים ומתרגמים ושאר הוצאות; אך אופייניים הדברים שאמרה שושנה פרסיץ כשהגיעה הוצאת ‘אמנות’ ליציבות מסוּיֶמת: “עכשיו אנחנו מפסידים רק מאה וחמישים לא”י לחודש…"

בשנים תרפ“ט־תרצ”א חנכה הוצאת ‘אמנות’ שתי סדרות חדשות של חוברות לילדים – ‘מגילות’ ו’מולדתנו‘. במסגרת הספריה ‘מגילות לבית־הספר’, שנוסדה בשיתוף מחלקת־החינוך של ההנהלה הציונית בארץ־ישראל, נדפּסוּ 194 חוברות, שנועדו לקריאה מונחית או מעשירה של התלמידים, ובמקומות לא מעטים אף שימשו כתחליף לספרי לימוד ומקראות. כחמישים מורים השתתפו בתִכנון הספריה, בבחירת החומר, בכתיבה ובעריכה. רוב החוברות כללו הדפסות חוזרות של סיפורים ופוֹאֶמות סיפּוּריות מהווי הגולה, פרקים מחייהם של גדולי ישראל, ליקוטים נבחרים מן הספרות העתיקה (משנה, שירת ימי הביניים, ‘מִשנֵה תורה’ לרמב"ם) והחדשה. בין החוברות הראשונות של ‘מגילות’ אנו מוצאים את הפּוֹאֶמה ‘הטחנה’ מאת יעקב לרנר (נדפסה לראשונה בהמשכים בשבועון ‘השחר’, ורשה תרע"א); את סיפורו האֶלגי של אליהו מַידניק ‘הקבצן העיוֵר’ (ראה פרק ב/ה); את הנוֹבֶלה של ש’ בן־ציון ‘יקותיאל’ על היתום שעלה מן העיירה הבסרבית אל המושבה שביהודה (פרק ב/ג) ועוד. כן נדפסו בספריה מונוגרפיות קטנות על חכמי התלמוד מאת ש' בן־ציון (על־פי ‘דברי ימי ישראל’ מאת גרץ). מן הספרות החדשה יותר נדפסו ב’מגילות' מסיפּוּרי ש"י עגנון, דבורה בארון ומשה סטבסקי (סתוי). הקוראים המתחילים לא קוּפּחו אף הם; להם סיפקה הספריה מעשׂיות ומשלים, מסיפורי בנציון רסקין ואגדות בעיבּוּד ז' אריאל. “מה לא הגישו כאן (ובצורה נאה) לקורא הקטן?” כתב אברהם שלונסקי בהשתאוּת, “דעת הטבע, קורות הימים, סיפּוּרי מעשיות, עולם עתיק ועולם חדש, הלכה ואגדה, משנה ושירת ספרד ושירה חדשה. אכן, במגילות קטנות ניתן לילדינו העולם הגדול”; לכן עשוּיות ה’מגילות', לדעת הכותב, “לטפּח בילד את החיבּה לספר (לקריאה, לרכישה ולהבנה‎)”⁴².

בעוד שספריית ‘מגילות’ כללה בעיקר סיפורים מהווי הגולה, או פרקים על חייהם של גדולי ישראל, ושמה המלא מרמז על זיקתה למסגרת הלימוּדית של בית־הספר, יוּחדה “אחותה” הצעירה, הספריה ‘מולדתנוּ’, לקריאתם החופשית של תלמידי הכּיתוֹת הנמוכות (ב–ד). גם שמה המִשני – ‘ספריַת ארץ־ישראל לילדים’ – רָמז ברורות על תוכנה: סיפורים מהווי הארץ. בדומה לספריה ‘לנוער’, יצאו גם חוברות ‘מולדתנו’ בסיועה של הלשכה הראשית של הקרן הקיימת. ובדומה לספריית ‘מגילות’ נדפסו בשער כל חוברת המִלים “נדפס בהסכמת [אוֹ: על פּי הצעת] מחלקת־החינוּך של הסוכנוּת היהוּדית לארץ־ישׂראל”. 33 חוברות מנוּקדות ומאוּיָרות ברוּבּן יצאו בין השנים תרצ“א־תרצ”ה בספריית ‘מוֹלדתנוּ’, ורוּבּן כּכוּלן כללוּ סיפּוּרים ופרקי הווי, פולקלור והיסטוריה בלטריסטיים על המתרחש והמתחדש בארץ־ישראל. הספריה נפתחה בסיפּוּר מאת עורכהּ יעקב פיכמן, ‘יוסי נוסע לארץ ישראל’, שהיה ראשון בסִדרת סיפורים “ציוֹניים” על קורות הילד יוסי וחבריו בארץ. אחריה נדפס סיפורו האגדי של יחיאל הַילפרין ‘הפרש הפלאי’ (ראה פרק ו/ב). אליעזר שׂמאלי פירסם כאן את סיפורו הדרַמאטי ‘אדם ובהמה’, על השומר וסוסתו הנאמנה (פרק י/א); ואברהם מרדכי חריזמן (1884–1978), שפירסם בספריה ‘לנוער’ מונוגרפיות על היישובים עין־גנים ומחנה־יהודה, תרם ל’מולדתנו' סיפורים אותנטיים מרתקים מחיי הארץ, ביניהם ‘גיבורי כפר־תבור הקטנים’: מעשה בילדי המושבה, שהתבצרו על גג בית־ספרם וכך הצילוהו מהריסה בידי התורכים⁴³. יהושע מרגולין (“הדוד יהושע”; 1877–1947), שהקים באותה שנה בתל־אביב מכון בּיולוֹגי־פדגוגי, אשר היה אבן שואבת לאלפים מילדי הארץ, פירסם בה את ספרוֹנוֹ ‘ארבעת המינים’ – אחד משורת ספריו לילדים על טבע הארץ; והמחנך נחום גבריאלי (1899–1964), שסיפוריו הצטיינו בשילוב תיאורי נוף עם הווי ילדים, פירסם כאן את סיפורו האידילי ‘על פני ים כנרת’. רוחה של ארץ־ישראל החדשה נשבה מחוברות ‘מולדתנו’, ורישומיו שטופי האור של נחום גוטמן, שעיטרו רבות מהן, אף המחישו רוח רעננה זו.

לצד הסדרות השונות לקוראים הצעירים, לא שכחה ההוצאה גם את בני הגיל הרך, שלא הגיעו עדיין לשלב קריאה. יחד עם ספרוני ‘מגילות’ הופיעו ‘101 מעשיות, אגדות וסיפורים’ בעריכת זלמן אריאל, שנדפסו בכרך גדול (חלקן גם בחוברות בודדות) וזכו לתפוצה רבּת שנים⁴⁴. אחריהן יצאה הסִדרה ‘לפעוטות בפרוטות’, שכּללה 22 חוברות מיניאטוריות של מעשׂיות קצרצרות מתורגמות מאת “הגברת ה' סטראנג” (פסבדונים)⁴⁵, מלוּווֹת איורים צבעוניים.

פעילות שקודה זו, ששולבו בה תנופה, הקפדה על איכות ספרותית, דיוק לשוני ונוֹי חיצוני, זכתה לקילוסיהם של מחנכים, סופרים ומבקרים: “‘אמנות’ זכתה להיות אצלנו הוצאה כמעט ממלכתית”, ציין גרשון חנוך, וספרֶיה “היו ללחם־החוק של הקורא הצעיר” (‘הפועל הצעיר’, כב תמוז תר"ץ. חתום: חגי); ואליעזר שטיינמן כתב: “אכן, זוהי אמנות לקיים בשנת משבר את ההבטחה ולתת לקורא העברי הצעיר בעתם וכסדרם חבילה שלמה של ספרים טובים ויפים. […] מה פלא יש בדבר? הן לא רק יד ענוגה מטפלת בהוצאת הספרים האלה, אלא גם מוח תרבותי חי ולב מרגיש וער. […] ענוגה ורכה כשׂמלת ילדה בת טובים היא המעטפה של ספרי ‘אמנות’, ועל כל אלה – צרור שושנים לשושנה [פרסיץ]” (‘כתובים’, 27.4.1927. לא חתום).

שושנה פרסיץ, שהיתה כל שנות פעילותה של ‘אמנות’ הרוח החיה והכוח המניע של ההוצאה, נחשבה אז גם לפּטרוֹן ואפילוּ לסמל של יוֹצרת ספרוּת־ילדים משוּבּחת. ויפה תיאר ש"י עגנון את פּוֹעלה ברשימתו האלגורית “חכמת חיים”, שנכתבה במלאות חצי־יוֹבל שנים להוצאת ‘אמנות’:

בשנה שבּהּ נדפסו שורות חגיגיות אלה היתה הוצאת ‘אמנות’ שרוּיה בראשיתו של משבר, בגלל מלחמת־העולם והפקעת בית ההוצאה על־ידי הצבא הבריטי. פעילותה בתחום ספרות־הילדים נצטמצמה אז מאוד, ורק בתום המלחמה חזרה ‘אמנוּת’ להוציא ספרים חדשים בסִדרה המתורגמת, ביניהם סיפּוּרי ‘דוליטל הרופא’ מאת יוּ לוֹפטינג. אך בהדרגה התרכּזה פּעילוּתה בעיקר בּהדפּסת מהדורות חדשות של ספרי הילדים המתורגמים הישנים והטובים; אלא שתרגומים אלה כבר התיישנו ברוּבּם ולא התאימו עוד לקוראים בני הדור החדש.

עשרות סופרים ומתרגמים הסתופפו בצִלה של הוצאת ‘אמנות’ בשלושים שנות פעילותה בגולה ובארץ, החל בביאליק וש' בן־ציון וכלה בּאברהם שלונסקי ויונתן רטוֹש (שתרגם בשמו המקורי, אוריאל הַילפרין, מסיפּוּרי ז’ול וֶרן וארתור קונן דויל). מקום מיוחד שמור בין משתתפי ‘אמנות’ ליעקב פיכמן, שהיה מקורב להוֹצאה ולעורכֶיה משנותיה הראשונות, פירסם בה מיצירותיו לילדים וערך בשבילהּ ספרי לימוד, אנתולוגיות ואת סִדרת ‘מולדתנו’.

ליעקב פיכמן ותרומתו לספרות־הילדים מוקדש הפרק הבא.

ב. אַרְמוֹן רַב־תִּפְאֶרֶת – יעקב פיכמן

“תמיד הנחתי בהערכת ספר שנוֹעד לילדים רעיון אחד, והוא: שכּל מה שמוגש לילד מחייב איכות של ביטוי, של תוכן (בעצם אין להבדיל בין שני אלה) יותר מזה שמוגש לגדולים, הואיל ואין הילד עשׂוי לפלוט, להשתחרר מהשפעת הפּסולת”, כתב יעקב פיכמן במסתוֹ “ספרוּת ילדים” (בתוך “לשון וחינוּך”, תשט"ז, עמ' 229). והנחת־יסוֹד זו שקבע ליוותה אותו בחמישים שנוֹת עשׂייתוֹ המגוּוֶנת בתחוּם הספרוּת לבני הנעוּרים. דוֹמה שלא היה סוֹפר עברי שני בדורו, שהִרבּה לעסוק יותר ממנו בתחום ספרות־הילדים לכל ענפיה – שירה וסיפּוֹרת, תרגום ועריכה, ביקורת ומסה, וקביעת אמות־מידה ברוּרוֹת לטיב המזון הרוחני המוגש לילד. לא תהיה בכך הפרזה רבּה אם נאמר, כי אותה פינה חמה, שהיתה שמוּרה בלבו של פיכמן לספרות־ילדים, נוצרה עם חוויוֹת־הקריאה הראשונות שלו. 9

יעקב פיכמן (בֶּסרביה 1881 – תל־אביב 1958) נולד לאב חוכר אדמה ומגדל צאן, והסביבה הכפרית שחי בה עוררה בו את הזיקה לטבע ולנוף, זיקה שמצאה את ביטויה ברבּוֹת מיצירותיו לילדים ולמבוגרים. מילדותו נמשך אל הקריאה, ובהזדמנויות שונות חזר וסיפר על רשמֵי הקריאה הראשונים שלו. הספר העברי הראשון שקרא – כך סיפר פעם לביאליק – היה “קונטרס קטן שבקטנים – ‘מעשה בעלי באבא ובארבעים ליסטים’, שהביא אבא בשוּבוֹ מאודיסה […] היה זה רגע גדול בחיי. הייתי אז בן שבע בערך. הרושם היה מרעיש. ימים רבּים אחר־כך הייתי מתרגש כּל פעם שנכנסתי אל האמבּר האפל שבּחצרנוּ וכיוון שאף הוא היה מלא חביוֹת הייתי משער לעצמי שבכל אחת מהן מסתתר גזלן”⁴⁶.

בהמשכה של אותה שיחה עם ביאליק דיבּרוּ שני המשוררים על הרושם שמותיר הספר הראשון שקוֹרא האדם בילדוּתוֹ: רושם זה “יש בו מן המסתורין של כל החוויות הראשונות, המהווֹת את התאים שמהם מתרקמת אחר־כך הווייתו הרוחנית” (שם). בהזדמנויות אחרות תיאר בנוסטלגיה מהולה בהוּמוֹר את העונג שרווה מן הספרים שקרא בצעירוּתוֹ ואת משיכתו אל ספרי קריאה שהגיעו לידיו:

בגיל ארבע־עשרה נסע פיכמן לקישינב להמשך לימודיו, וגם שם היה שטוף בקריאה מכל הבא ליד; ומקריאת שירים אל נסיונות פּיּוּט ראשונים המרחק אינוֹ רב. עלם בן שבע־עשרה היה כששלח מעיירת־הולדתו את ביכּוּרי שיריו אל ראשון השבועונים העבריים לילדים, ‘גן שעשועים’, שיצא בעיר ליק (ראה פּרק ד/ב). בגיליון 12 של כרך ב נדפס ראשון שיריו – “שיר אביב” – שעם כל תמימותו כבר ניכרים בו הסממנים הפיכמניים האופייניים:

אחריו כתב פיכמן עוד שירי אביב מרנינים; אך אותו שיר ראשון שלו היה בעיניו, ככל הנראה, יצירת בוסר; הוא לא הדפיסוֹ שוּב בשום מקום אחר, והשיר נשאר גנוז (יחד עם כמה נסיונות תרגום שלו לשירי לרמונטוב ולייבּ יפה) באותו שבוּעוֹן נשכח ויקר־מציאות.

באביב תרס“א הגיע פיכמן לאודיסה ונפגש לראשונה עם ביאליק, ומאז ראה בו, במשורר הנערץ, את מורו הגדול, פטרונו וחברו הקרוב, ואף שיתף אתו פעולה בעריכת מקראות וסִדרת אנתולוגיות לתלמידים (‘דוֹר דוֹר וסופריו’). כעבור שנה אנו מוצאים כבר שירי ילדים חדשים ובשלים יותר של פיכמן הצעיר בין דפי השבועון הוַרשאִי ‘עולם קטן’, שתיארוּ ברוּבּם את מראות הטבע כפי שהם משתקפים מבּעד לעיניו של הילד הקטן”:

מאז הלך מעיינוֹ השירי וגבר, והוא פיזר מאוצרו הפיוטי כמעט בכל עִיתוני הילדים שיצאו בחייו וכן במקראות שערך. בשנות שהותו בוַרשה ערך את ‘הביבליותיקה הקטנה’ לבני הנעורים של הוצאת ‘תושיה’, וכן לימד בסמינר לגננות שיסד יחיאל הילפרין ב־1910. באותה שנה הופיע בהוצאת ‘מקרא’ ראשון ספריו, ‘אגדות ושירים’ – ספר שגרם לו עוגמת־נפש רבּה בגלל התיקונים הרבּים שהכניס בו העורך יצחק ברקמן (פרק א/י). ואז, בעודו מוסר לדפוס את המקראה שלו למתחילים, ‘פּרקים ראשונים’ (וילנה תרע"ב), הוזמן לבוא לארץ־ישראל, כדי לערוך את הירחון לבני הנעורים ‘מולדת’, שנקלע אז למשבר (ראה פרק ד/י). הרבה מסירוּת ושאר־רוח השקיע בעריכת הירחון, אולי יותר מאשר בדברים אחרים שערך: הוא פרסם בו משיריו ומתרגומיו והשתדל, כדבריו, “לתת ב’מולדת' דפי אור לבני נעורים, לתת להם מעט ירק ומעט גיל”. בנוֹשׂא זה בא לידי פלוגתא עם י“ח ברנר, שטען כי יש “לחזק את רוחם של הילדים, לחסן אופיים, בהוציאנו אותם בעודם רכים אל קשי הקרב”. ב’מולדת' פירסם גם מונוגרפיות ראשונות לנוער על סופרים עבריים (אברהם מאפו; י"ל גורדון), והדפיסן ביפו בתרע”ג גם חוברות חוברות. היה זה תחום שפיכמן הוסיף לעסוק בו כמעט עד שנותיו האחרונות, בלא שיהיה לו מתחרה בסגנון האימפרסיוניסטי שבּחר לסוג כתיבה זה.

מאז הִרבּה פיכמן לעסוק בעריכה. הוא ערך, בין השאר, את הירחון ‘מעברות’, את השבועון לילדים ‘הארץ’ (ירושלים תרפ"א), את המאסף ‘ניסן’ (ורשה תר"ץ, עם מחלקה לילדים), סדרות של חוברות לילדים וכן שורה ארוּכּה של מקראות משובחות לתלמידים – ‘שבילים’ (אודיסה תרע“ו – תרע”ח), ‘לשון וספר’ (וַרשה, תרפ"ד ואילך), ‘אלף בית’ (תל־אביב תרצ"ג), ‘מענית’ (תרצ“ה־תרצ”ו) ועוד. והוא ראה בעבודתו זו לא מלאכה טכנית של קומפילאטוֹר (לַקְטָן), אלא עבודת יצירה חינוכית ראשונה במעלה:

עם זאת טען פיכמן חזוֹר וטעוֹן, “שגם בשנות הילדות הראשונות אין להצטמצם [במקראוֹת] בספרות־ילדים בלבד; ואם רוצים אנו בחינוך עברי ואנושי שלם, חייבים אנו לקרב בפסיעות דקות גם את הקטנים לספרות הקלאסית”. (מתוך ההקדמה למקראה ‘מענית’, ג). על כן פירסם במקראות שערך, לצד שירים וסיפורים שחיבר ועיבד במיוחד בשבילן, גם יצירות קלאסיות שמצאָן מתאימות לקוראים המתחילים. כן פנה אל חבריו הסופרים בבקשה שיתרמו להן מיצירותיהם, ובין השאר נדפסו במקראות של פיכמן שירים, משלים ואנקדוטות, שביאליק כתב במיוחד בשבילן.

ומאחר שספרות־הילדים⁴⁷ היתה בעיניו מקצוע חשוב ונכבד כל־כך, היה מתנגד חריף לבינוניוּת: “ספרות לילדים, כספרות למבוגרים, שבעים פנים לה”, כתב פיכמן, “ואינה צריכה אלא לכשרון, לחסד, לזהירות, למלאכה טובה” (כתבים, תש"ך, עמ' שפא); ואת פסגת היצירה הטובה והראויה לילדים ראה תמיד בשירה – “שירת ילדים, שתצמיח השגת־עולם משוחררת מקטנות, שתהיה כטל לנפש הילד”. וכאן מן הראוי להבהיר: פיכמן נהג להשתמש במושג שירה לא במובן המצומצם של יצירה פיוטית קצובה וחרוזה; כל יצירת ספרות אמיתית, בונה ומעשירה, כּוּנתה על־ידיו שירה, גם אם היא עשׂוּיה להיראות בעיני הקורא כפרוזה. ואותה שירה, אשר “הדור זקוק לה, תפקידה לקרב את הילד אל הטבע ממש, אל המציאות”⁴⁸. על כן גם תבע מן הסופרים והמשורר הכותבים לילדים לא להקל ראש במלאכתם: “חובתנו לבדוק את עצמנו שבע בדיקות בשעה שאנחנו כותבים סיפּוּרים וחרוזים לילדים. חובתנו גם להזהיר את חברינו הצעירים, שלא יעשו את דבריהם במקצוע זה – שהוא רק נראה קל – הרגל ואימון־יד. מקצוע חמוּר הוא.” (‘לשון וחינוך’, עמ' 229).

ואם תבע פיכמן מאחרים “שבע בדיקות” בעת כתיבתם לילדים, על אחת כמה וכמה שהוא כפה זאת על עצמו. עיון בקובצי השירה שלו, וכן בעשרות שיריו הפזורים במקראות ובכתבי־העת לילדים וטרם כונסו, מביא אותנו לשתי מסקנות: קודם כל, שבמכלול יצירתו הלירית לילד הודרך תמיד על־ידי עקרונות האסתטיקה הפיוטית והאמת היצירתית; ושנית – שהמשורר לא היה כמעט מעולם שלם עם עצמו ועם שיריו, וגם לאחר שנדפסו השירים היה שב ומתקנם והתייגע על ליטושם ובדק אותם “שבע בדיקות” לפני הדפסתם החוזרת. ניטול, למשל, את השיר הפותח את קובץ שיריו הראשון, ‘אגדות ושירים’ (תרע"א), ונעקוב אחרי גלגוליו ונוסחיו המתחלפים בקובצי שיריו הבאים, ‘ערבה’ (תרפ"ב) ו’עם שחר נצאה' (תשכ"ז):

ב’אגדות ושירים' – זה הקובץ שפיכמן טען כי העורך־המו"ל “קלקל והשחית את שיריו” – באים אחרי בית א עוד שלושה בתים, המספרים על להקת חסידות שעברה ברקיע “כמפרשׂים לבנים קטנים” והביאה אִתה בשׂורת חג. ב’ערבה', לעומת זאת, באים עוד שני בתים – על הנחלים שנתנו קולם, החסידה השבה ממרחקים והמצה השמורה בתוך סדין לבן. ואילו בספר ‘עם שחר נצאה’ נוסף עוד בית אחד בלבד (שהוא הקלוּש מכּוּלם בעינַי) – על הפסח הנותן את ריחו הטוב “וְאָבִיב כְּבָר בְּאַרְצֵנוּ,/ זְמַן חֵרוּת וְגִיל וָחֵן”.

עיוּן מדוקדק בשירים יגלה את הטעמים, שהניעו את המשורר לעשות כל תיקון ותיקוּן. אשר לבית הראשון של שיר האביב על שלוש גירסותיו, נעיר כי תיקון טוּר ב בקובץ ‘ערבה’ (לעומת ‘אגדות ושירים’) נעשׂה ודאי מטעם פוֹנֶטי, שכּן היגוּי המלים “כִּי הַשֶּׁמֶשׁ” נשמע רך וּמוּסיקלי יותר מאשר “שֶׁמֶשׁ אָבִיב”; ואילו בספר ‘עם שחר נצאה’ שינה פיכמן את המִקצב המלעילי־האשכנזי למִקצב מלרעי ספרדי, ותוך כדי כך ליטש את השיר ועשׂאוֹ מגוּבּש יותר וקולח בניגון מלוֹדי טבעי.

בדיקת הגירסאות המתחלפות של עשׂרות משירי פיכמן לילדים⁵⁰, על גלגוליהם השונים, תגלה את הלבטים שהמשורר התלבּט בהם בשעה שהעביר את שיריו בכוּר־היוֹצרים המצרף; ביניהם שירים ש“עלוּ” עם המשורר מן הגולה לארץ, הִשילו מעליהם את הלבוש הגלותי, על מראותיו ונופיו, חידשו את מִקצבם והיו לשירים ארץ־ישראליים שטופי שמש. כך, למשל, נהפך השיר האירופי “מִשֶּׁבָּא תור הקיץ” (‘ערבה’, עמ' 43), המסַפּר כי “טוֹב בַּיְּעָרֵים שׁוּט וָשׁוּב”, ל“שיר קיץ” ארץ־ישראלי (‘עם שחר נצאה’, עמ' 81), המסַפּר כי “נֵחָבֵא בְּחֹרֶשׁ צֵל” ו“נשוטט בכל אֲפָר”. וכך נהפך השיר החלומי “האניה” (‘ערבה’, עמ' 77), שבּוֹ הספינה שטה כחסידה בוטחת אל ארץ נפלאה, שבּה “בַּת־מֶלֶךְ רַכָּה / אֵלַי הִיא מְחַכָּה”, ל“שיר האניה” האֶפּי (‘עם שחר נצאה’, עמ' 106), שבּו האניה סובבת כציפּוֹר, אך לא אל ארץ־פלאוֹת ואל נסיכה חלומית, אלא “לארץ קוֹדרת, / שם בקוֹר וּברוּח / יש עוד ילד שכוּח” – פליט השואה, ללא ספק – ואותו תביא האניה לארץ־ישראל, “פֹּה כָּל לֵב יְצַפֶּה לוֹ, / כָּל מִשְׁכָּן פֹּה נָוֶה לוֹ”.

עם זאת יצוין, שלעתים ניתן למצוא תיקונים שפּגמו באיכות השירים ובספּוֹנטניוּת הטבעית שלהם. כך, למשל, החליף פיכמן בשיר “האוֹצר” את החרוז הציורי “שַׁיִשׁ זַךְ הַקִּירוֹת בּוֹ” (‘ערבה’, עמ' 7) בחרוז הבנלי־משהו “עֶרֶשׂ־פָּז חֲמוּדָה לִי, / אַרְגָּמָן רְפוּדָה הִיא” (‘עם שחר נצאה, עמ’ 11), ונראה ששינוי זה ודומיו מַנמיכים במשהו את איכותם הראשונית של השירים. מאלפים בהקשר זה דברי שניאור על המשוררים בני דורו, “שניסו ‘לעבּד’ את שיריהם מלפני דור לפי המשקל הספרדי, או שהחלו פתאום לכתוב בהטעמה זו, כגון יעקב פיכמן ויעקב כהן, מחו בספוג זה את כל טל־הילדות שהיה שרוי על יצירותיהם, וכמין מלאכותיות מורגשת בקצב מחודש זה” (‘ביאליק ובני דורו’, עמ' 220).

בהרצאתו על החינוך לקריאה אמר פיכמן כי “כוחה של השירה יפה מכּוֹחה של המציאות”, והוֹסיף שאצל הילד “הקרוב נדחה תמיד מפני הרחוק” (בתוך: ‘לשון וספרות בבית הספר היסודי, עמ’ 180). אולי בשל תפיסתו זו את עולם־הדמיון של הילד, שליט היסוד האגדי ברבּים משיריו – למִן שירוֹ המוּכּר מאוד “אגדה” (נדפס לראשונה בדו־שבועון ‘שבלים’, מוסקבה תרע"ז, גל' 2), שבּוֹ רואה המשורר בדמיונו “עַל שְׂפַת יָם כִּנֶּרֶת / אַרְמוֹן רַב תִּפְאֶרֶת”, ועד לשירו הנשכּח “בוקר” (‘בן שחר’, ורשה תרע"א, גל' 7. לא כונס אל קובצי השירה שלו), שבּוֹ מעורר המשורר את בנו ומראה לו כיצד “מֵרָקִיעַ צַח / כְּרוּבֵי הַתֹּם / יוֹרְדִים וּמְרַפְרְפִים / בְּאוֹרוֹ שֶׁל יוֹם”.

הנה כי כן: לא רק בעוֹלמוֹת רחוֹקים יש אגדוֹת, אליבּא דפיכמן; שהרי זה כוחו של המשורר, שהוא עשׂוּי לגלות פלאים גם במראוֹת יום יום ולסַפּר עליהם לקוראיו הצעירים: המטר היורד משמַים אינו סתם גשם, אלא “יין טוב זולף”, והפרחים לוגמים אותו בגביעים, עד אשר “כּל הגן כבר מְכַרְכֵּר פְּרוּעַ רֹאשׁ” (“תחת הגשם”); בעת שקיעה רואה המשורר “עֶרֶב צוֹעֵד עַל מַקְלְהוּ נִשְׁעָן” (“ערב”). והענן שהתעייף מלשוט ברקיע “סְתָם יָשַב עַל הַגָּדֵר / כְּעוֹף נוֹדֵד, כְּגֵר עוֹבֵר” (“ענן”). ואם ישאל השואל מי מסוגל לראות פלאים כגון אלה – ישיב לו פיכמן: “לֵב שֶׁל תִּינוֹק אוֹ מְשׁוֹרֵר”⁵¹ (“ערב”).

עולם הילדוּת כולו, על שׂשׂוֹנוֹ ועצבוניו, על חגיו ושעשועיו, מקוּפּל בשירי הילדים של פיכמן. הילד־המשורר משתתף באבלו של פרח קטוּף: “הוֹי צִיץ צָנוּעַ, פֶּרַח בַּר, / מַה צַּר לִי עַל מוֹתְךָ, מַה צָּר!” (על פרח שנקטף"). אבל אחר־כך בא הילד אל גינתו היפה ומתמלא גאוָה למראה לבלובה: “עַתָּה בּוֹאוּ וְהִשְׁתָּאוּ, / כֵּיצַד גָּדְלָה, כֵּיצַד פָּרְחָה!” החגים מביאים אף הם חוויות, שראוי לשיר עליהם: חבורת הילדים יוצאת אל השדה להביא ירק לשבועות – “וְשַׁבְנוּ הָעִירָה קְהַל־גַּנִּים נוֹסֵעַ: / כָּל נַעַר – גַּן יָרֹק, גַּן חַי מִתְנוֹעֵעַ”⁵². ולצד שירי החג יוזכרו שירי המשׂחק המרנינים, כגון זמר־העם “שׂק של קמח”, שבּוֹ מרכיב ילד את חברו (אוֹ אב את בּנוֹ) על גבּוֹ ומכריז:

וכאן המקום להזכיר את שירי המהתלות של פיכמן, שבּהם לא ביקש אלא לבדח את לבּם של קוראיו הצעירים, והוא עשה זאת בעטיפה המעניקה להם גם חוויה ספרותית. הנה המעשׂה ב“יקטן הצדיק” – זה הכלבלב, שמרוב שִעמום התחיל לרדוף אחרי אפרוחים, “אך הטִפְּשִׁים הרימו קול בּוכים”, ובסופו של דבר, במקום להשתעשע נגזר עליו לשבת יום תמים בדיר. או המעשה ב“תרגנול אשר בקש לו מלאכה”, שהצליח בתום כמה נסיונות־שווא לקרוא ‘קוּקוּריקוּ’ – “וכה היטיב לבטא את הריש ואת הקוף”, עד שהחליט כי זו המלאכה שנבראה למענו. אל אלה ראוי להוסיף את שיריו הסיפּוּריים, שכּל אחד מהם הוא בבחינת מעשׂיה בחרוזים: על הילדה שנפלה למשכב וכל חבריה משתעממים בלעדיה ומצפים להחלמתה (“דפנה חולה”); או הסיפּוּר הפזמוני הרווּי שובבות על המדורה הגדולה שהעלו הילדים במרכז השכונה, ולמראה “בחורים מכיתה הֵא / השתגעו כתינוקות” (“שיר המדורה”); ואחרונה חביבה – הפּוֹאֶמה המלבּבת ‘דייגים על הירקון’⁵³, המסַפּרת מעשה בתריסר דייגים שישבו לחוף נהר הירקון ואיש מהם לא הצליח להעלות בחכּתוֹ אף דג אחד; עד שבּא יורם, שהוא “סתם פרחח, ליצן מוּבהק”, והתחיל שולה דגים בזה אחר זה – “וּמי יוֹדע אִם נשאר עוד / דג אחד בּירקון”…

חן הפשטוּת, ומזיגה של ליריקה והומור מעוּדן מצויים בשירי הילדים של פיכמן, ודומה שעדיין לא אמרנו את מלוא שבחם. ב' יוחנן כתב על “משורר־נוֹף זה, המשתאה לפלא־היקום ומשקפם בחרוזיו”, ובדבּרוֹ על שירי הקובץ ‘דייגים על הירקון’ הוסיף וכתב: “הבלטת חִנוֹ של העלה הבודד, שלאחריו יעלה את האילן ואת היער כולו, אינה מקרית. פיכמן אוהב לחשׂוף את הקסם הצפון בזוטות ההוויה. יש שהפרטים מצטרפים לכליל־מראות נהדר ויש שירהיבו את העין בכוח עצמם” (‘הד הגן’ תש"ד; עמ' 75). ויפה נוסח צבי שַרפשטיין את הזיקה ההדדית בין אוֹצר־המלים הפיכמני לבין נושׂאי שיריו: “כענווה וכעדנה אשר בתוכן שירתו כן גדולה הענווה במלותיו. אין מלים מפוצצות ומפתיעות, כי אם הפשוּטוֹת והתמימות, הנובעות מן הלב והעולות על השפתיים בלי מאמץ – ואף־על־פי־כן קסמים בהן, קסמי התום” (‘יוצרי ספהי"ל’, עמ' 73).

יצירתו של פיכמן – לילדים כלמבוגרים – היא ברוּבּה אישית מאוד, ובכל־זאת מזדהה אִתהּ הקורא הצעיר כמעט לחלוטין. כך הדבר בשיריו, וכך גם בסיפּוּרי הילדים שלו. לא לחינם פתח את קובץ סיפוריו ‘אַיֶלת העמק’ (תש"ב) בפרק־הקדמה בשם “הסיפּוּר על המחַבּר”, ובו הציג עצמו לפני קוראיו הצעירים בשורות ספוגות חן והומור אלה:

אחרי התוודעות נלבּבת זו, שבּהּ משווה הסופר הקשיש את עצמו לידידיו הקטנים, נופלות מאליהן המחיצות בין המחַבּר לקוראיו, ובמקומן באה תחוּשת קִרבה עם נכוֹנוּת להזדהוּת; שהרי מה נעים יותר מלקרוא את סיפּוּריו של מי שהיה ילד שוֹבב, החוזר הבּיתה מן השׂדה קרוע ופרוע?

אפשר לחלק את סיפוריו של פיכמן לילדים לשתי חטיבות עיקריות: סיפּוּרי יַלדוּת, המסוּפּרים ברוּבּם בגוף ראשון והמתארים אירוּעים רחוֹקים, שהתרחשוּ ברחוֹבוֹתיה ובשׂדותיה של בֶּלץ, “היא העיר שבּהּ נולדתי, בה שמעתי בראשונה את בקיעת הקרח על הנהר ואת תרועת המים האביבית, בה ראיתי בראשונה את השיטה פורחת וריח ציציה הלבנים מעלה בלבי עד היום את אביבי ילדותי”; וכן סיפּוּרים על חוויות יום־יום של ילדי כּפר ועיר בארץ־ישראל, ואשר גיבוריהם העיקריים הם יוסי, מירי וחנן. קשה למצוא עלילות מסעירות בסיפורי הווי אלה, ולא לחינם כתב ביאליק אל פיכמן, לאחר שקרא את החוברת שלוֹ ‘יוסי נוסע לארץ־ישראל’: “היא מונוטונית קצת. יש לגוון קצת את הסיפור ולהכניס בו עלילה” (אגרות, ה, עמ' קעח). אבל אם אין בסיפּוּרי פיכמן עלילות “מותחות”, יש בהם שפע של תיאוּרים ציוּריים ופרקי חיים ספוגי צבע והוּמוֹר דק, עם דמויות נלבּבות, מסר אנושי ואוִירה לירית אינטימית כמעט – אותן סגולות, המעניקות לקורא הצעיר חוויה מזכּכת.

הנה סיפּוּרי הילדוּת האידיליים, המעבירים את הקורא אל העיירה הבּסרַבית הרחוקה: הסיפּוּר על אותו יום־קיץ לא נשכח, שבּוֹ יצאו שני ילדי ה“חדר” אל שׂדה הטבּק של ר' קלמן וגילו “את כל המדרון מבהיק מאבטיחים מנומרים, מוּטלים בחמה, עוטים טליתות של פסים ירוקים וכהים”, ולאחר שהיטיבו לבם באבטיח מתוק וצונן פגשו את הגוֹי טוב־הלב, שנתן להם מפּרי שׂדהו מתנה לבני ביתם (“המקשאה”); והנה הסיפּוּר האוטוביוֹגרפי הפסטורלי על הילד, “שלִבּוֹ נמשך אחרי אותה פינה שבעמק, היושבת על פלגי מים, שבּהּ רעו עדרי צאן ממש כמו בבית לחם שב”אהבת ציון“, ולבסוֹף בנה ילד זה שובך וגידל בו יוֹנים (“יוֹנים”); והנה הסיפורים הקצרים יותר – “פסח בעיר מולדתי”, ו”משחק באגוזים“, והנובלה הלירית הנוגעת ללב “שושנים”, שבּהּ מגלה הילד־המסַפּר כיצד מצא את גן־הוורדים הנסתר בדרכו אל ה”חדר“, ואיך מילא את כיסיו פרחים מַדיפי ריח בּוֹשׂם, וכשנכנס אל ה”חדר" האפל –

זיקה אינטימית זו לטבע, לנוף ולפּרחים, שהם סֵמל היציאה ממחנק ה“חדר” והעיירה אל היוֹפי המשחרר, באה לידי ביטוי נמרץ וחגיגי יותר בסיפּוּריו הארץ־ישראליים של פיכמן; אלא שבּהם כמו נתקפּחה במידת־מה הזדהותו הטבעית והספּוֹנטָנית של המסַפּר עם המסוּפּר ואת מקומה תפסה ההתפעלות התמימה של מי שזכה והגיע אל ארץ חלומותיו. מחרוזת סיפּוּריו הארץ־ישראליים לילדים נפתחה בתרצ“א ב”טרילוגיה" קטנה, שנדפסה בספריה ‘מולדתנו’: ‘יוסי נוסע לארץ־ישראל’, ‘יוסי בתל־אביב’ ו’מאורעות יוסי וחנן' – קורותיו של ילד בן עיירה, שנפרד מחבריו בגולה ועלה עם הוריו לארץ, החוויות הראשונות שספג בעיר העברית, שַיִט בירקון ונטיעה ראשונה, המסמלת את קליטתוֹ השלמה של יוֹסי באדמת המולדת – כל אלה מסוּפּרים בפשטוּת לירית, הגוֹלשת פעמים רבּוֹת להתפעלות יתֵרה, כמו ביקש המסַפּר להראות לקוראיו שגם אירועים קטנים צופנים בתוכם חוויות גדולות:

סיפּוּריו הבּאים לצעירי הקוראים, שיצאו בזה אחר זה חוברות חוברות – ‘חלומה של רִנה’, ‘מגיני שדה וכרם’, ‘הים הים’, ‘החסידות’ ועוד – אף הם ציורי הווי בעיקרם, שתיאורי הנוף והזיקה לטבע גוברים בהם על היסוד העלילתי. מוצלחים יותר הם שני סיפוריו הארוּכּים (יחסית), שנדפסו באותן שנים: ‘יקטן בתל־אביב’ (תרצ"ו) – קורותיו המשעשעות של כלבלב עירוני שובב שהלך לאיבוד ונמצא; ו’אַיֶלת העמק' (תרצ"ט) – מעשׂה ביוסי הקטן, מיכה הארוך ונֹח השמן, שטיילו בחורשה וגילו בה פתאום איילה צעירה ויפת־תואר, ששלחה לעברם עיניים מאירות – ופתאום זינקה ונעלמה; מאז השתוקקו השלושה לפגוש שוב באיֶלת־העמק, שוטטו בסביבה, תעו בדרך, הצילוה מכדורו של צייד – עד שבאו עיסוקים חדשים וכמו השכיחו את האיילה מלבם. לפנינו סיפור אידילי פיוטי, המשוּפּע אף הוא תיאורי נוף ורסיסי הומור רך, ובו מסַמלת האיילה העלומה את משׂאת־הנפש שהאדם עורג אליה כל ימיו, בתקוָה שיום אחד תשוב ותתגלה לפניו:

‘יקטן בתל־אביב’ (תרצ"ז), אחת מחוברות סיפורים רבות שפירסם יעקב פיכמן.

בשנת מותו כּוּנס מבחר מיצירותיו של פיכמן לילדים בספרים ‘עם שחר נצאה’ (שירים⁵⁴, תשי"ח), ‘אביב בארץ’ ו’יום חדש' (סיפורים תשי"ט); אבל עוד רבּים משיריו וסיפוריו נותרו משוקעים במקראות שערך ובעיתוני הילדים ומצפים לכינוסם.

מראשית צעדיו בספרות הִרבה פיכמן לפרסם, לצד שיריו וסיפוריו, מונוגרפיות ומאמרי ביקורת, ויש הרואים בתחום זה את הישׂגוֹ העיקרי. הוא כתב על רוֹבינזון קרוזו ש“היה לנו הגיבור למופת, אשר בדמותו ראינו את עצמנו בחלומותינו הראשונים”, והוא התרפק על מעשיות האחים גְרים “ברוכות ההומור, [אשר] היו משיבות אותי אל עולם אחר, עולם של ילדות”. הוא הִרבה לסַפּר לילדים על חייהם של סופרים ויוצרים שהיו קרובים ללבו – מאפו ומיכ“ל, י”ל גורדון ושאול טשרניחובסקי ואחרים; וסיפורים ביוגרפיים אלה, שכּינס בחלקם לספרו ‘חיים למופת’ (תשי"ד), נכתבו בשׂפה שוֹפעת חיבה וחמימוּת, כאדם המסַפּר לידידיו הקטנים על חבר קרוב ואהוב. והרי כשישב פיכמן לכתוב לילדים הוא עשׂה זאת לא רק מתוך הכּרת שליחוּת, אלא גם מתוך שׂמחה ועונג, דומה שכמעט תמיד נתן עדיפות ברורה לכתיבה לילדים כפי שסיפר בעצמו לקוראיו הקטנים:

יותר מכל האישים שהכּיר והוקיר, הִרבּה פיכמן לסַפּר לילדים על ביאליק, אשר “תמיד ליקטתי את אורו במלוא לבי”, כלשונו. הוא כתב עליו בעיתוני הילדים, הוא שיבּץ את דמותו בתוך סיפוריו (“יוסי ומירי ברחוב ביאליק”, בתוך ‘יוסי בתל־אביב’); במלאות למשורר שישים כתב את החוברת ‘חיים נחמן ביאליק, חייו ומעשׂיו’ (תרצ"ג), ואחרי מות המשורר פירסם מחרוזת של “סיפּוּרים על ביאליק” (בתוך ‘אַיֶלת העמק’), הספוגה חיבּה והערצה, עם קורט של הומור אינטימי:

כך הציג פיכמן את המשורר הנערץ עליו לפני קוראיו הצעירים – כמין אב רחום, כמין “מפקח” טוב לב, כמי שמתמזג עם הנוף הסובב אותו.

לביאליק היוצר לילדים מוקדש הפרק הבא.

ג. "דָּבָר מֶנִּי לֹא יִפָּלֵא״ – שירת ביאליק לילדים

“את העצב השאיר רק לעצמו, בהיותו ביחידוּת, ולנו חָלק רק ממקור החדוָה המשומר.” במלים אֵלה הציג יעקב פיכמן לפני הילדים את ביאליק ותרוּמתוֹ הגדוֹלה (‘אַיֶלת העמק’, עמ' 100). האנציקלוֹפּדיה העברית הגדירה אותו כ“ראש המשוררים העברים בתקופת התחיה”, וזאב ז’בוטינסקי ראה אותו כ“משורר היחיד בספרות המודרנית, אשר שיריו עיצבו נשמתו של דור”.

עשרות ספרים ומאות ואלפי מאמרים ועיוּנים נכתבו על שירתו האֶפּית, הלירית והאלגית של ביאליק, על סיפוריו ועל השפעתו המתמשכת. הרבה פחות, לעומת זאת, נכתב עד לאחרונה על יצירתו המגוונת לילדים; ודימה שהיה כאן קיפּוּח כלשהו. שכן מי שינסה למדוד ולמצוא במה התמקדה פעילותו של ביאליק במכלול עיסוקיו רבּי הפנים בארבעים שנות יצירתו, יגלה שהוא ייחד מזמנוֹ והתמסר לספרות הילדים והנוער ושקד על טיפוחה והעשרתה, לא פחות (ואולי יותר) מאשר ליצירתו למבוגרים. ביאליק היה המחדש הגדול בשירת הילדים העברית, בהעניקו לה את החיוּת המרנינה, שלא היתה בה עד אז. בפרקים קודמים נסקרוּ הסדרוֹת וה“ביבליותיקות” שערך – ‘מוריה’, ‘תורגמן’, ‘ספרי’, ‘אופיר’ ו’עופר' – שהגישו לקוראים הצעירים עשׂרות ספרים וחוברות ממיטב הספרוּת המקורית והמתורגמת. הוא כתב, תירגם ועיבּד בשביל הילדים והנוער עשׂרות סיפורים ומעשיות, שירים ואגדות, משלים ואף הלצות; והוא ניסח וגיבּש עקרונות וקריטריונים ברורים ל“תורת ספרות־ילדים”, שרוּבּם ככולם כוחם יפה עד היום⁵⁵.

אפשר לראות ב“אל הצִפור”, ראשון שיריו המודפסים של ביאליק, מבשׂר ברור של שירת־הילדים שלו; שכּן אף שהמשורר לא יעדוֹ לבני הנעורים, ניתן למצוא בו את מרבית הסגולות של שיר קלסי לילדים. נוֹשׂאוֹ – מִפגש בין צעיר בודד לבין ציפּוֹר הבאה אל חלונו “מארץ מרחקים נפלאות” – הוא מן המוטיבים השכיחים והנלבּבים בספרות־הילדים; וגם צלילוּתו המֶלוֹדית ואוִירתוֹ הרומנטית סייעו לכך שהקוראים הצעירים "יכבשו שיר זה ויעבירוהו לרשותם. ואמנם מיד לאחר הדפסתוֹ צד השיר את עיניהם של המחנכים ותלמידיהם; לא היתה כמעט מקראה באותם ימים, שלא נכלל בהּ “אל הצִפּוֹר”, וּמשוּם כּך “היו מוּכרחים כל ילדי ובנות ציוֹן, הלומדים בבית־ספר עברי, לדעת אותוֹ, לשוֹררוֹ בעל פֶּה” (מתוך מכתב למשורר, השמור בארכיון ביאליק).

אבל “אל הצִפּוֹר” נחשב, כאמור, שיר למבוגרים בעיני מחַבּרוֹ. רק שנתיים אחרי הדפסתו, בשהותו לבדוֹ ביער שליד קורוסטישוב (אוקראינה) כעוזר ופנקסן של חותנו היערן, עלה לראשונה בדעת ביאליק בן העשׂרים וּשתיים לנסות את כוחו בכתיבת שירי ילדים; ובג' בחשון תרנ“ה כתב אל י”ח רבניצקי: אולי יצלח לעולמך הקטן⁵⁶ חוברת כתובה בתוכן ובסגנון קל ונוח לילדים? הודיעני במוקדם האפשרי" (אגרות, א, עמ' עד).

הדעת נותנת, כי בשעה שהעלה ביאליק לפני עורכו הצעה זו, עדיין לא היו בידיו שירי ילדים מוכנים להדפסה; שאלמלא כן היה וַדאי שולח אותם לעיונו של רבניצקי, אשר חוות־דעתו היתה למשורר הצעיר כמעט בבחינת הלכה פסוקה. אבל העובדה, שביאליק התכוון כבר בתחילת דרכו הספרותית לפרסם שירים לילדים יש בה כדי ללמד על עולמו הפיוטי. זמן מועט אחר־כך כתב המשורר ביער את השיר “גמדי ליל”, שהושתת לדבריו על “אגדה מהלכת בין תינוקות של בית רבּם”, ואשר “המחזה המתואר בו ראיתי בעיני ילדותי בהיותי כבן ד שנים”⁵⁷; ולאחר שהזמין אצלוֹ רבניצקי שיר בשביל מאסף לבני הנעורים שעסק בהכנתו, ליטש המשורר את “גמדי ליל” ושלח אותו לעורכו באביב תרנ"ח בּליווי מכתב ארוך, בּוֹ ציין כי כתב את השיר לפני ימים רבּים “ואתכּנהו עתה לרוח הילדים בשביל מאספך” (אגרות, א, עמ' קיב). במכתבו זה, הדן בין השאר בסוגיית מלים ומוּשׂגים קלים וקשים, הטעים ביאליק שלא יהסס להביא “מִלוֹת קשות” בדברים שיכתוב לילדים; “די לי שיבינו פירושן ואיני צריך שידעוהו”. היה זה נסיונו הראשון של המשורר לנסח ולגבש אמות־מידה במִשנת ספרות הילדים שלו.

“גמדי ליל” – שירוֹ הראשון של ביאליק המוקדש לתקוּפת הילדוּת – נדפס במאסף לבני הנעורים ‘האביב’ (וַרשה תר"ס). אבל אף־על־פי שהמשורר ראה בוֹ בשעה ששלחוֹ לרבניצקי, שיר ש“תוּכּן” בשביל ילדים, הוא כּללוֹ אחר־כך בכל המהדורות של קובצי שיריו כשיר “קאנוני” למבוגרים, וכזה עלינו לראותו עתה.

זמן־מה אחרי הופעת ‘האביב’ הגיע ביאליק לאוֹדיסה, כדי ללמד ב“חדר המתוקן” שפתחה חברת ‘החינוּך’. ובאותה תקופה שבּהּ הִרבּה לשהות במחיצת ילדים, להשתובב אִתם ואף לכתוב לכמה מהם חרוזי הקדשה נלבבים⁵⁸, נוצרו גם שיריו המעטים הראשונים לבני הגיל הרך. סביר להניח, שהדחף הראשון לכתיבתם היה המחסור בחומר־קריאה מתאים בשביל תלמידי ה“חדר המתוקן”. כך, למשל, נמצא בארכיון המשורר נוסח ראשון של שירו “לכבוד שבת”, בכתב־יד מלא תיקונים ומחיקות, שנכתב ב־1899, כחומר־קריאה־ושינון לתלמידים הקטנים, וזה הבית הרביעי שלו (החסר בנוסח הסוֹפי של השיר):

אבל בעוד הזֶמר לשַבּת עדיין נותר גנוז בכתב־יד, נדפּס באלול תרס"א (20.8.1901) שיר־ילדים ראשון של ביאליק, שזכה במהרה לפּוֹפּוּלריוּת חסרת תקדים: היה זה שירוֹ היידי החינני “אוּנטער די גרינינקע בּוֹימעלעך” (“תחת העצים הירקרקים”), שנדפס בגיליון 35 של השבועון ‘דער יוּד’ (“היהודי”) והוּשר אחר־כך ברבבות בּתים יהוּדים בגולה:

רק כעבור שלוש שנים הוֹפיעוּ בדפוס שיריו העבריים הראשונים של ביאליק לבני הגיל הרךְ, והוא כלל אותם במקראה ‘בן־עמי’ של ידידו וחברו לעבודה ב“חדר המתוקן”, ש' בן־ציון. המקראה, שיצאה באודיסה בקיץ תרס"ד, נפתחה בשיר־המשׂחק של ביאליק “זמר לקטנים” (“אָלֶף־בֵּית! אָלֶף בֵּית! / אַבָּא קָנָה לָנוּ עֵז”)⁶⁰, ואחריה נדפסו בה שיריו “הגדי הלבן” (“תחת ערש בני הרך”), “זמר לשבת” (“אִמי יצאה אל השוּק”) וכן שיר קצבי דינָמי בשם “קול המון הבוקר”, שהוא אינוֹ אלא קטע מוֹנולוגי מתוך הפּוֹאֶמה המִשׂחקית שלו לילדים “מעשׂה ילדוּת”, אשר נכתבה באוֹתה עת. יעקב פיכמן, שהיה עֵד לגמר כתיבתה של הפּוֹאֶמה, היטיב לתאר את ההנאה והסיפּוּק, שרוָה המשורר מן ההישׂג שהגיע אליו ביצירה זו:

‘מעשׂה ילדות’ נדפס באותה שנה (תרס"ג) בקובץ שירי־הילדים ‘הזמיר’ שערך נֹח פינס, יחד עם “גדוד בעיר” ו“זמר לשבּת” (='שבּת המלכה"). ואמנם היה שיר דיאלוֹגי ארוך זה – אחד משיריו הראשונים לילדים וגם מן המצוינים שבהם – בתוכנוֹ הפרחחי, בלהטי הלשון שבּוֹ ובמבנהו האמנותי המלוטש, בבחינת חידוש מפתיע בספרות־הילדים שלנו; ואין תימה שהביקורת ראתה בו “מעין היתר רשמי לילד העברי למלאות שחוק פיו בעולם הזה, לרקוד, לצלצל, להתהולל, בקצרה: להיות ילד” (מ' אהרנפרייז, ‘השלוח’, תרס"ד, עמ' 285).

מאז הוסיף ביאליק לפרסם מדי פעם שירים חדשים לילדים, מהם שירי מקור ומהם עיבּודים של שירי־עם. תחילה בחר להדפיס אותם בתוך מקראות שהתקין והוציא בהוצאת ‘מוריה’: כך, למשל, כלל את שירוֹ “מורנו רב חסילא” בתוך המקראה ‘שפת ילדים’ שבעריכת ח“פ ברגמן וש”ח ברכוז (תרס"ו), ואת “שתי בנות” ו“לכבוד החנוכה” הדפיס לראשונה במקראה ‘אלף בית’ שבעריכת פניה שרגורודסקה (תרע"ו). שירים אחרים שלח לעיתוני הילדים שיצאו באותה עת: “אצבעוני” נדפס לראשונה בשבועון ‘השחר’ שבעריכת משה בן־אליעזר (ורשה תר"ע); “קטינא־כלבו” נדפס בדו־שבועון ‘שתילים’, אף הוא בעריכת בן־אליעזר ידידוֹ (מוסקבה תרע"ז), ו“הנער ביער” נשלח לירחון "עֵדן' שבעריכת דניאל פרסקי (ניו־יורק תרפ"ד). שירי ילדים לא מעטים שחיבּר באודיסה היוּ אִתוֹ בכתוּבים שנים רבּוֹת, והוא פירסמם רק בתקוּפת חייו האחרוֹנה.

כשהוציא ביאליק בהוצאת ‘אופיר’ את קובץ שירי־הילדים הראשון שלו, ‘ספר הדברים’ (ברלין תרפ"ב. ראה פרק ה/ה), מצא לנכון גם להביע לראשונה את דעתו על שירה ואמנות לילדים קטנים: “יצירתה של ספרות טבעית לקטנים בלשון שאינה לשון האֵם ממש”, כתב אז, “דבר כזה תלוי יותר ‘במזל’, כמעט ‘ברחמי שמים’. במקום הטבעיות הגמוּרה – זו שלפי שעה אנו חסרים אותה בלשון העברית של הקטנים על כרחנו – צריכה לבוא כאן האמנות הגמורה, זו שיש בכוחה לברוא בקסמיה אילוזיה של טבעיות ילדותית אפילו במקום שאינה, בחינת יש מאין” (בתוך חוברת־הפִרסום של הוצאת ‘אופיר’).

חודשים אחדים לאחר מכן, כשניגש המשורר בן החמישים לערוך את מהדורת־היובל החגיגית של כתביו, קיווה לכלול בה גם “שני כרכים לילדים, שירים ואגדות; [אבל] אין לי כסף להוציא גם את אלה”, סיפר בחורף תרפ“ג לשמעון ראבידוֹביץ (‘שׂיחוֹתי עם ביאליק’, עמ' 67). כעבור ארבע שנים (תמוז תרפ"ז) שב וכתב לראבידוביץ על “סוּג ספרוּתי אחד שעסקתי בו בחיבה: שירים ואגדות לילדים. אגב, אני מכין עתה מהם שני קבצים להוצאה” (אגרות, ג, עמ' רנה). אבל הוא נאלץ להמתין עוד שש שנים, עד שזכה להוציא את יצירותיו לילדים בשני כרכים, שיצאו ליום־הולדתו השישים; לאמור – בשנת־חייו האחרונה. הדפסת הספרים נתאפשרה הודות להלוואה נדיבה שקיבּל המשורר מאיש־העסקים הוִינאי מקס דלפינר; ולאחר שהוֹפיע הספר ‘שירים ופזמונות לילדים’ בראשית ניסן תרצ”ג (אפריל 1933), שלח ביאליק עותק לדלפינר, עם מכתב־תודה “על שאִפשרת לי להוציא את המהדורה הזאת של שירי הילדים. [הספר] יצא כלול בהדרו, כאשר תחזינה עיניך. […] לדברי מביני דבר לא יצא עד היום בארץ־ישראל מעשה דפוס יפה כזה. הדבר אמנם עלה לי בטורח ובעמל רב, אבל התוצאות מניחות את דעתי” (אגרות, ה, עמ' רכב).

ואכן היה ‘שירים ופזמונות לילדים’ אחד הספרים היפים שיצאו אז בארץ־ישראל, אם לא היפה ביותר, והופעתו היתה מן האֵירוּעים הבוֹלטים בתולדות ספרות־הילדים שלנו. הוא נדפס על נייר משוּבּח בשני צבעים, עם עשׂרות איורים משובבי עין, פרי מכחולו של נחום גוטמן (שבעה מהם בצבעים מלאים), ונכרך בכריכת־בד זהוּבּה. ההקפדה היתרה, שהקפיד ביאליק על הידור הצורה, גרמה לכך שהספר הופיע כחודשיים אחרי חגיגות יום־הולדתו השישים; “אילו יצא בזמנו, היתה המהדורה נמכּרת עד עכשיו” (אגרות, שם). כעבור חודשים אחדים נאלץ ביאליק להודות בצער, כי הספר “איננו ‘רץ’ כל־כך”: כ־900 עותקים בלבד נמכּרוּ עד אז, והוא ידע להסבּיר את הטעם לכך: “מחירוֹ רב מכּוֹח־הקניה של ילדי ישראל (הציורים הרבים, הידור הנייר והדפוס והכריכה העלו את מחירו בעל כרחי)” (שם, עמ' שיב). אין ספק, שהמשורר היה רווה נחת אילו ידע, כי מאז חזר הספר ונדפס במהדורות חוזרות ונשנות, מהן מהדורות־פאר, עד היום הזה.

במבוא הקצר לספר ציין ביאליק, כי שבעים ותשעה “השירים והפזמונות המכונסים בקובץ הזה רוּבּם ככולם נדפסו, כל אחד בשעתו, במקומות שונים; מהם, והם הרוב הגדול, בכתבי־עתים לילדים, ומיעוטם גם במחברות מיוחדות. מקצתם נשתקעו גם בספרי לימוד ומקרא שונים, אם כצורתם, כצאתם מתחת יד מחברם, ואם” – ציין במורת־רוח – “בשרירות לב ‘מתקניהם’ ומעבּדיהם, ממחברי אותם ספרי הלימוד והמקרא”⁶¹. בהמשך המבוא ייחד ביאליק דברים על בעיית משקלם של השירים – בעיה שהעסיקה אותו מאז עלה לארץ ונפגש עם ילדֶיה⁶²:

שני איורים של נחום גוטמן לשירו של ביאליק ‘גדי־גדיי’: מימין – מתוך ‘שירים ופזמונות לילדים’ (תרצ"ג); משמאל – בשער ‘דבר לילדים’ (תש"ג)

ביאליק כינס אֵפוא אל ‘שירים ופזמונות לילדים’ כּמעט את כּל שירי הילדים שכּתב מאז “לכבוד שבת”, והוא ליטש ותיקן כמה מהם לפני הדפסתם הסופית. בעוֹד שאת שיריו למבוגרים התקשה לשנות אחרי הדפסתם, חוץ ממלים בודדות, שכּן חשש לגעת “בבניין העומד על תלו”, כדבריו, הנה את שיריו לילדים טרח ללטש פעם אחר פעם, עד שכמה מהם כתב כמעט מחדש. כך, למשל, הפך שיר חסר שֵם, הפותח בחרוז “משֶׁה הַנַּעַר / תּוֹעֶה בַּיַּעַר” (‘שׂפת ילדים’, תרס"ו, עמ' 67) לשירו הסיפּוּרי הארוך “הנער ביער”. שיר קצר אחר בשם “רֵעַ טוב” (המקראה ‘שבילים’, תרע"ח. מושתת על זמר־עם יִידי) כתב כעבור זמן מחדש, הרחיבוֹ ופירסמוֹ בשם “מיכה אֻמַּן יד”. בין השינויים האחרים, שעשה ביאליק בשיריו לילדים לקראת הדפסתם בספר, נזכיר את “מבין עפאים” (‘הגִנה’, ירושלים תרפ"ד), ששמוֹ הוחלף ל“צִפֳּרִים ודובדבן” ושוּרתוֹ הראשונה שונתה מ“צִיף צִיף צִיף” ל“צִיץ צִיץ צְוִיץ”; וכן את “היש כעוללי” (‘הגִנה’, א, תרע"ח), ששמו הוחלף לקראת הדפסתו השניה ל“האֵם וילדהּ” (המקראה ‘שתילים’, תרע"ט), אבל שמוֹ הסוֹפי, כפי שנדפס ב’שירים ופזמונים לילדים', הוא “אֵם ועוללהּ”. טור ג בשיר שוּנה מ“הלְוַאי וּכְאור פָּנָיו” ל“מִי יִתֵּן וּכְפָנָיו”, שהוא ניב פיוטי יותר; וראויים לעיון שלבּי הליטוש השונים של טורים יב־יג שהמשורר התלבט בהם:

ראוּיה לציוּן העוּבדה, כּי בין כל התיקונים הרבּים, שהכניס ביאליק בשיריו לקראת הדפסתם בספר, אין אף תיקון אחד, שנעשה לצורך החלפת הנגינה המלעילית בנגינה ספרדית, במטרה לקרב את השירים אל ילדי הארץ. ואף־על־פי כן נֵאות ביאליק בשנת־חייו האחרונה להכניס תיקונים באחד משיריו הפּוֹפּוּלריים, שכּתב בגיל חמישים (ואחר־כך הרחיבוֹ כדי כפליים), כדי להתאים את מִקצבו לנגינה הנכונה, והוא עשה זאת אחרי הופעת ‘שירים ופזמונות לילדים’, ואחרי שהשיר נתפרסם והושר בגירסתו הקודמת. שינויים אֵלה עשׂה בשירו “גדי גדיי” בשביל המהדורה החדשה של המקראה ‘כרמנו’, על־פי בקשת פסח אוירבך, מעורכי המקראה וידידוֹ של המשורר.

הנה, לדוגמה, שורות אחדות מתוך השיר בשני נוסחיו, אֵלוּ מול אֵלוּ:

ביאליק, בעל הזיקה העמוקה ליצירה העממית, הִרבּה כידוע לינוק השראה וליטול מוטיבים משירי־העם היהודיים. “עלי חביב עתה ביותר הז’אנר העממי”, כתב בקיץ תרע"ב, “לא ניסתה הלשון העברית באלה ויש בכך פּיקַנטיוּת מיוחדת: שירי עם בלשון שאינה מדוּבּרת!” כמחצית משיריו לילדים הם בעלי מוטיבים עממיים; המשורר עצמו העיר בהקדמה ל’שירים ופזמונות לילדים', כי “קבוצת הפזמונות מעמוד נט עד עמוד פו ועד בכלל הם מעשה עיבוד של פזמוני עם שונים, ידועים בלשון היהודית המדוּבּרת”; אבל גם בשירים אחדים, שאינם כלולים בקבוצה זו, ניתן למצוא עקבות ברורים של שירי ילדים עממיים, יִידיים ואחרים. כך, למשל, מושתת שירוֹ “סוס ועגלה” (הֲיִי שָׁלוֹם אִמָּא, / הֱיֵה שָׁלוֹם, אַבָּא, / הַיּוֹם בִּנְכֶם יוֹצֵא / אֶל אֶרֶץ נוֹד רַבָּה") על שיר־הילדים האירופי “הפרידה”, הפותח בחרוז: “הֲיִי שָׁלוֹם, אֵם, הֲיִי שָׁלוֹם, אֵם! / חִישׁ אֶסָּע לִי אֶל הַקֶּרַח”

(‘הזמיר’, תרס"ד, עמ' 72). כך גם השתית את שירו “אַיָּלָה” (אַיֶלֶת נִבְהֶלֶת, מַדּוּעַ תִּפְחָדִי") על שיר־ילדים גרמני, הפותח בחרוז “אַל תִּפְחֲדִי, אַיָלָה חֲבִיבָה”. גם בכמה משיריו האחרים (“ארנבת”, “סנאי”, “סחרחרת” ועוד) ניתן למצוא את עקבותיהם הברורים של שירי־עם זרים. במעשׂה עיבּוּד זה, שהושפע מן הרוח הרוֹמַנטית שעברה אז על אירופה וקראה לגאול את יצירות העם, ביקש ביאליק להעשיר את השירה העברית לבני הגיל הרך, שהיתה אז דלה ועניה כל־כך; ואם גם שאל נושאים ועיבּד שירים זרים – העניק להם לא רק לבוש עברי מרנין, אלא גם רוח יהודית.

קריאה רצופה בּכרך ‘שירים ופזמונות לילדים’, ובדיקת הנוֹשׂאים הכּלוּלים בו (משפחה, חברים, צעצועים, נסיעה, מעשי ילדות, יהדות, טבע ובעלי חיים, מלחמת קיום, שירי דמיון ועלילה), יגלוּ בבהירוּת עזה את זיקתוֹ של המשורר־הילד אל עולם הטבע על ברוּאיו ומראותיו: אל היער האפל, שילד בוֹדד תועה בו ומוצא מקהלת ציפּורים רוננת; אל השׂדה, שבו תופר פרפר לעצמו כנפי גיל מעלי הפרח; אל החרגול, שמבּין חציר יתן קול, ואל הציפּוֹר הרודפת אחרי הדבורה; אל האיילה קלת־הרגליים ואל הדוב כבד־הכפות; אל הארנבת והסנאי, השוּעל והדג, הלבנה והכוכבים והקשת בענן, וכמובן – אל בעלי החיים שהם חבריו של הילד הקטן – גדי ועוֹפר, כלב ותרנגול ויונים, ואִתם ילד־הטבע הדמיוני אצבעוני, אחיהם של גמדי הלילה – כּל אותם מראות ויצורים, שנקבּעוּ בנפש המשורר בימי ילדותו בכּפר והם שבו וחשׂפוּ עצמם מחדש בשיריו לילדים, לאחר שיצאו מתוך “אותו העולם הראשון, הקדמוני, שהוצאתי עמי מן הכפר ועדיין הוא כמוס עמדי במדור מיוחד לי בגנזי לבי, אותו העולם המשוּנה, הפלאי, היחידי” (‘ספיח’).

וגם זאת: כל אותם מראות ויצורים נקבעוּ בנפשו וּבתודעתו של ילד יהוּדי; וכאשר הועלו כעבור שנים על הכּתב, הם נהפכו כמעט מאליהם, כדבר המובן מאליו, לברואים יהודיים, הספוּגים הווי יהודי שורשי: מקהלת הציפּורים ביער שרה “הִנֵּה אֵל יְשׁוּעָתִי”; החרגול קורא לאחיו “זַמֵּרוּ לאלהים, זַמְּרוּ!” הדבורה הנמלטת מן הציפּוֹר משוועת: “מלטוּני, מלטוּני, הושע־נא, הושע־נא!” וכמוה קוראת “הושע־נא” גם הארנבת הבורחת מן הצייד.

אבל לא רק הטבע, אלא היקום כולו ספוג אוִירה יהודית בעיני הילד־המשורר בן תחום־המושב, שספג אל קרבּוֹ דפי תנ"ך, גמרא וסידוּר; והוא נטל מדפים אלה שפע של מטבעות־לשון, שמות וביטויים וקבעם בשיריו לילדים באמנות כּה רבּה, עד שנראה לנו כי זה מקומם הטבעי. כל המקוֹמוֹת הנזכרים בשירים קרוּיים בשמוֹת עבריים קדומים: האניה נחפזת אוֹפירה להביא משם ציפור גן־עדן; הכִּרכר (סביבוֹן) נשלח אל הודו ואל כּוּש להביא אוצרות קורח; הגדי בא מאוֹפיר או משְבא והלך לו אל הר המוֹר; השוּעל נמלט מן התרנגולים אל ארץ אררט; ובת־היוֹנים הבּהירה מביאה את הילד אל ארץ־הבחירה. מה פלא אֵפוא, שבמקומות אלה מתנהגים הכל כיהודים: הגדי בבית המלמד “עוֹקר הָרִים, זקָנוֹ מגוּדל, פִּרקוֹ נאֶה”; הרחוב אומר לילד העצֵל כי השֶׂה והעגל והגדי “כולם לומדים אָלֶף בֵּית – למדנים הם” (‘מעשׂה ילדוּת’); בשנת הבצורת עמד רבּי גרוֹנם התרנגול וַיִקרא: “הֵאָסְפוּ אֵלַי, כָּל בַּעֲלֵי מִקְרָא!” (‘התרנגולים והשועל’); וצבא החרקים בא אל “מורנו רב חסילא” לעסוק בדברי תורה. אל אלה יש להוסיף, את השירים בעלי המוטיבים היהודיים המובהקים – שירי ערשׂ ושירי שבּת, שירי חג ומועד.

אין תימה אֵפוא, ששירת הילדים של ביאליק משוּפּעת, כדברי אברהם אברונין, “אוצרות של לשון נאה ונעימה וגדושה ביטויים מן המקרא, התלמוד, הסידור והמחזור, על כל נעימותיהם ועל כל צלילי הלוַאי שבהם. באיזו קלות נותן המשורר בלבם של הפעוטות, יחד עם העולם הגדול, את אהבת התורה ואת מנהגי נוֹשׂאיה!” הוא הביא במאמרו המקיף (“שירים ופזמונות לילדים”, ‘מחקרים בלשון ביאליק ויל"ג’, עמ' 34–38) שפע של דוּגמאות, המראות כיצד הבליע המשורר בשיריו פסוקים ושברי פסוקים “בכל הזדמנות שהיא” – החל ב“עֲלִי בְּאֵר, בְּאֵר עֲלִי” ועד “נָפַל עַל הַמְּצִיאָה”. ועל אלה נוסיף את פרק “השִׂמחה” מתוך “הנער ביער”, המושתת ברובו על פיוטי תפילה: יִשְׂמַח הָאָב וְתָגֵל הָאֵם! / וּבָרוּךְ הַבָּא! וּבָרוּךְ הַשֵּׁם! וכו'

אותם קוראים, שלא יעמדו בקריאה ראשונה על מקור הביטויים (והם כיום, לצערנו, רוב הקוראים הצעירים), הנאתם עשׂוּיה להיפגם במשהו; לעומת זאת מובטחת לקוֹראים גם היום הנאָה מרוּבּה מן ההוּמוֹר השפוּך על רוב שירי הספר. וההוּמוֹר הביאליקי פנים רבּוֹת לו: הוּמוֹר ילדותי פשוט – כפליאתו של הכלבלב למראה היצור הטלוא והחברבר, שאם נוגעים בו הוא יוצא במחול ובורח, ורק בשֵם השיר מסתתר פתרון החידה (“נַבְחִי וְכַדּוּר”); הוּמוֹר קונדסי – כגון כרכוריו של הילד המפשיל כותנתו ומחקה את הקוף (“מעשׂה ילדות”); הומור של סיטוּאציה, כגבורתו־כביכול של הילד המוכן לקפוץ מן המקפצה ויהי מה, ולאחר שקפץ הוא קורא לאחיותיו לבדוק אם שלֵמה גולגולתו (“מקפצה”); הומור של אבּסוּרד וגוזמה, כנפלאות “גן העדן התחתון”, שהוא מין עולם הפוך, אשר “עִוֵּר רָאָהוּ וְאֵלָיו לֹא קָרַב […] אִלֵּם סִפֵּר לִי כָּל זֹאת בּשְׂפָתָיו”; והומור מילולי, הבנוי על שפע של משׂחקי לשון ושעשועי לשון ולשון נופל על לשון וצלילים אונומָטופיאיים: סְרִיקוּ־פְּרִיקוּ, סְרִיקוּ רוּק […] שִׁירִיק־חִירִיק, רֵיקָא־רִיק […] דֶּלֶת סְכֶלֶת, תֶּהְגִּי רִיק (“מעשׂה יַלדוּת”); או ההומור המורכב, המושתת על הקטנת הפחד וביטולו, עם שימוש אונומָטופיאי, כתיאור הדוב המסורבל והמפחיד, הבא הביתה בתנועות שהן ספק־כבדות ספק־מרקדות, והשימוש החוזר בצלילי העיצוּרים בּ – פּ ממחיש את צעדיה הכבדים של החיה: בָּא, בָּא, מִי הַבָּא? / דֻבָּא רַבָּא רַבְרַבָּא. (“דֹב”)⁶³

הקורא הצעיר יופתע לגלות לעתים רסיסי הומור גם במקומות לא צפויים, כגון ברגעי פחד, סכנה או מצוקה; כמו ביקש המשורר להקהות אל עוקצו של הפחד באמצעות תיאור מבדח או מלה משעשעת. כך, למשל, מלוּוה תיאור פחדיו של משה הנער התועה ביער במעין קריצה סמויה של המשורר, המבקש לומר לקוראיו הקטנים: אַל פחד, המעשה הנורא אינו כּה נורא והכל יסתיים בכי טוב. החיות העוברות על פניו בסדר אלף־בית ערוכות בתערובת של בעלי חיים מפחידים יותר ומפחידים פחות, ואף כאלה שיש לשמם צליל מבדח: יְעֵנִי, כַּרְכֶּשֶׁת, לָבִיא, מַרְמוּטָה, סַלַמַנְדְרָה, עַרְפָּד עִם פְּרוֹטָה ועוד. הירח המביט אליו נראה לו בדמות שופר־זהב – “שׁוֹפָר אֲשֶׁר בְּלֵב יַעַר נִתְקַע וְלֹא יִתְקַע”, והרי לכם ציור המעלה חיוּך על שׂפתיו של הילד הקורא, החרד לגורלו של בן־גילו התועה ביער המפחיד. “בדרך ההומור מתפייס ביאליק עם כל הרַע והקשה שבילדותו”, כתבה לאה גולדברג (‘כנסת’, תש"ך, עמ' 87); ואנו נכליל: עם כל הקשה שבּילדוּת.

שלושה שירים קטנים הקדיש ביאליק למצוקותיהם של דגים שהוצאו מן המים, וחרף הנושא המשותף הדפיסם בסִפרוֹ בריחוק־מקום זה מזה: “דג ביבשה” (עמ' טז), “דג” (עמ' ל), “הדג בחכה” (לט). אלה הם כּמדוּמה, מן הדברים הפחות מוצלחים ב’שירים ופזמונות לילדים', למרות מקצבם הקליל ונעימתם המוסיקלית. גם אִם ראה הילד לא פעם את אִמוֹ מכינה מאכלי דגים לשבּת, ספק אִם צריך היה המשורר לשׂים בפי הדג את המלים המפצירות עד כדי צמרמורת:

חרף צביונו הפזמוני, זהו שיר חסר אמינוּת, המושתת על הוּמוֹר מקאברי, שאינו מתאים לילדים. כמוהו גם השיר (המושתת על מוֹטיב עממי) על הסנאי, שהחץ הפּילוֹ מן העץ והביא עליו קץ – שיר שאינו מוסיף דבר לילד הקטן, פרט לצער סתום על שאירועים אכזריים כאלה מתרחשים בעולם.

לצד שירים, שחיוך וכובד־ראש משמשים בהם בערבוביה, מצויים בספר גם שירים ליריים בעלי תוּגה רכּה, המעשירים ומזכּכים את נפש הקורא הצעיר. כזה הוא השיר הקטן “עציץ פרחים” – מן היפים והשלמים בשירי הכּרך – המבטא בתמציתיוּת סמלית את בדידותו של מי שנגזר עליו להינתק מחבריו. כאלה הם גם השירים “עבים חושרים” ו“אסרו חג”, המבטאים בנעימתם המינורית את מחזוריוּת השנה, שימי חג וחול משמשים בהם בערבוביה:

כזה הוּא גם השיר “היתום המשרת” – אחד השירים האחרונים שפּירסם ביאליק, מעין בן־לוויה לשירי היתמוּת הגדולים שלו – והוא מונולוג פיוטי נוגע ללב של הילד שׂכיר־היום, שהגורל גזר עליו להיות מפרנס למשפחתו:

שירים אלה, המגלים את צִדהּ העגום של הילדות, הם מיעוט אצל ביאליק; וכאותו נער המגרש עצבונו וממהר לקיים את “שְׂמח בחור בילדותך”, כך נמשך גם המשורר אל המשובה, הפעלתנות וההמולה הרעשנית, המאַפיינת את ימי הילדוּת. על כן חיבּר בשביל ילדי ישראל שירי לכת מלאי צליל וצבע (“גדוד בעיר”, “מקהלת נוגנים”), חרוּזי מחול (“בגִנת הירק”) ושירי מסע ותנועה. בשירים אלה, כתב פיכמן, “סובב רוח העולם, מגמא מרחקים, מריק את האנרגיה שהצטברה בקרבּוֹ” (‘שירת ביאליק’, עמ' רעז). נתבוֹנן בשירים “אוֹפנַים” ו“מכוֹנית”, שכּתב ביאליק באחרית ימיו והקרובים זה לזה הן בנוֹשׂא ובדימוּי (אֶת שני כלי־הרכב כינה “כּרוּב”) והן במִקצב ובחריזה. האוֹפניים הם לילד סוס־פלאים קל כנשר, שאינו זקוק לצֵידה, “רָעָב, צָמָא הוּא לֹא יֵדַע”; ואף המכונית היא בעיניו “נֶשֶׁר קַל מְהִיר פֵּשֶׁר”, אשר “עִיר אֶל עִיר תַּחֲרֹז בְּלִי חוּט”. בשירו הארוך “המכונית”, שבּוֹ בישׂר המשורר באקורד דינָמי את המעבר שעשה אֶל המשקל המלרעי הרהוט, ביטא גם את התפעלותו (או התפעלות הילד שבּוֹ) מכיבושי הטכנולוגיה. הילד הנמשך אל המופלא רואה בכלֵי הרכב שותפים להרפתקה קסומה, והוא שואף לנסות את כוחו בבניית כלים אלה ואחרים במו ידיו, להיות כל יכול ובן־חורין לנהוג ככל העולה על רוחו.

שלושה ילדים פעלתנים כאלה – מן הטיפּוּסים הנלבּבים ביותר בספרות הילדים שלנו, השונים מאוד זה מזה וגם משלימים זה את זה – הם גיבּוֹרי שיריו הארוּכּים של ביאליק “מיכה אמן יד”, “קטינא כל־בו” ו“אצבעוני”. מיכה אומן־יד, המפליא לבנות כל כלי שיר, הוא גלגולו העברי של גיבוֹר שיר־העם הייד מיכלקה⁶⁴; וסיפור מעלליו של נער זה, הגר בקצה העיר וּמסוגל להתקין חיש קל כלֵי־נגינה מאין כמוהם, מוגש בשישה בתי שיר מלודיים אחידי מבנה, המתקשרים בחריזה מוסיקלית מבריקה:

אחיו הכל־יכול של מיכה אומן־יד הוא קטינא כל־בּוֹ, זה הקונדס היוצא לכבוש את העולם בשתי ידיו המפליאות לעשות. פּוֹאֶמה מרנינה זו, הספוגה חדוות יצירה ומשוּבת יצירה שנתחבּרה באודיסה בקיץ 1916 (נדפסה לראשונה בדו־שבועון ‘שתילים’ א־ב, מוסקבה, תמוז תרע"ז), היא שיר־הַלל למרצו של הילד, לפעלתנותו הבלתי־פוסקת, לדימיונו העולה על גדותיו, ליכולתו המפליאה לבנות כלי־רכב זעירים – ממרכבה עשׂוּיה קליפת־בצל ורתומה לצמד “סוּסי משֶׁה” אדמדמים ועד ספינה עשׂוּיה קליפת־אגוז, שקברניטה הוא צרצר בן־חשכה. כל אותם חרקים הם חבריו של הילד־המשורר עוד מימי ‘זוהר’, שבהם צופה היה בעינוֹ של עולם. ויצוּין עוֹד, שיש חוֹקרי ספרוּת, הרוֹאים ב’קטינא כל־בּוֹ' יצירה סאטירית על קיוּמוֹ הרוּחני של עם ישראל⁶⁵.

השלישי בחבורה הוא “אצבעוני”, שכּינוּיוֹ העברי – אף הוא מחידושי ביאליק – התגלגל משיר זה אל התרגומים והעיבּוּדים העבריים של ה“אצבעונים” גיבורי הפולקלור הבין־לאומי⁶⁶. פּוֹאֶמה קסוּמה זו, פסגת יצירתו של ביאליק לילדים, כתובה כדיאלוֹג שירי, שדוֹבריו הם הילד השואל והננס הפלאי, המסַפּר על חייו ונפלאותיו. אצבעוני חסר המולדת והבית הוא יליד הטבע החופשי, חבר ורֵע לחרגול, לדבורה ולגחלילית, אשר “כָּל הָאָרֶץ לִי הִיא, לִי הִיא” ודבר ממנו לא ייפּלא. הוא מסרב לשהות במקום אחד, כי “אָץ לִי דַרְכִּי, אָץ לִי שְׂחוֹקִי”, ורק בראותו פעוט בעד החלון – ידפוק לו ויברכו בשלום. “אצבּעוֹני” הספוג עליצות ילדותית טהורה הוא יצירה אוניברסלית, הִמנון לחיי הדרור בממלכת הטבע. וגם כּאן יצוּין, שיש חוֹקרים הרוֹאים ב“אצבעוֹני” “יצירה רב־קולית ועתירת רמזים ברבדים הפּנימיים שלה”, שבּמרכּזה כיסוּפים למשיח (ראה הערה 30).

השוואה מאלפת בין שלושת הילדים גיבורי שיריו של ביאליק – משה הנער, קטינא כל־בו ואצבעוני – עשה אפרים שמואלי במאמרו “על שלוש פּוֹאמות לילדים של ביאליק”:

אצבעוני הוא ההרפתקן הפיוטי כותב שמואלי, “כולו רוך ועדנים, מרבה שמחה בכל מקום”, אח לעדת הגמדים שראה הילד ביאליק ועליהם סיפר ב“גמדי ליל”, באיגרות אוטוביוגרפיות וב“ספיח”: “גמדים קטני קטנים, זרת קומתם, עוברים לפני אחוזי ידים בשיפוע הגבעה”. לעומת אצבעוני האגדי־פיוטי, מסַכּם שמואלי את השוואתו, קטינא כולו ארצי־גשמי. הוא “חרוץ הכפּיים, הזריז במלאכתו, הראש לכל החבורה של ילדי העבודה, ויש בו יותר משמינית של רדיפת הכבוד. לעומת מעשי הנסים של משה הנער אתה מוצא בקטינא את נס המעשים” (שם.)

מיכה, קטינא ואצבעוני, כרבות מיצירות־הילדים האחרות של ביאליק, אשראתם באה, כאמור, מיצירות־העם. יש ב’שירים ופזמונות לילדים' יצירות שהן כמעט מעשׂה תרגום, כגון “שיר ערש” (שנקרא בנוסחו הראשון “הגדי הלבן”); ויש בו שירי־עַם, שאחיזתם במקור רפויה, עד שנוכל לראותם כמעשה יצירה חדש, כגון “מקהלת נוֹגנים”, שיש בו הד לשיר־העם היידי “יידל מיטן פידל” (“אִידל עם הכנור”). גם שירו האלגוֹרי הצָביר “נָטַע אֵל”, שכּמה חוקרים ראו בו פָּרַפרָזה פָּרודית ביאליקית של “חד גדיא”, הוא למעשה תרגום־עיבוד של שיר־עם קדום בשם ‘בארעלעך ווילן נישט פאלן’ (“אגסים ממאנים לפול”), הרוֹוח בנוסח זהה כמעט גם בפולקלור הגרמני והשווייצרי⁶⁷. ביאליק נשאר נאמן בעיבּוּדוֹ למקור העממי, העניק לשורות המצטברות חריזה אחידה והוסיף לשיר מֵעֵין מוסר השׂכּל: “מִי כָּאֵל מַפְלִיא לַעֲשׂוֹת? אֵין כֵּאלֹהֵינוּ!”

חמישה משירי הזמר, שכָּלל ביאליק בתוך ‘שירים ופזמונות לילדים’ (“המכונית”, “מאחורי השער”, “בנכר”, “שבת המלכה”, “שיר העבודה והמלאכה”), כלולים גם בסוף המדור “מזמורים ופזמונות” שבכרך שיריו לגדולים; ללמדך שוב, שלא תמיד תחם המשוֹרר קַו ברור בין שירת ילדים לבין שירה בכללותה. על כן צר מעט, שלא הוסיף לכרך שיריו לילדים עוד ארבּעה משירי העם, שנדפסו במקראות אשר השתתף בעריכתן, או בהבאתן לדפוס, בנוסחים מקוצרים ותוך שינויים קלים, שנעשׂוּ בלא ספק על־ידיו, או בהשתתפוּתוֹ כדי להתאימם לקוראים הקטנים. שירים אלה הם “תרזה יפה”, “יש לי גן”, “תאמר אהיה רב” וכן “טוַס זהבי”, שבּוֹ הוחלף האהוּב באב ועל־ידי כך נהפך שיר הגעגועים של הנערה לבחיר־לִבּה לשירו של ילד המתגעגע לאביו:

שירים אלה, שהיו שגורים בנוסחם המתוקן בפי ילדי הדור הקודם, עשויים גם היום לקסום לילדים בזכות פשטוּתם וההומור העממי השפוּך עליהם.

בשמונים שיריו לקטנים (כולל השיר “לחמוטל”, שנדפס לראשונה אחרי מוֹתוֹ במוסף ‘דבר’ לילדים, ג באב תרצ"ד, ונכלל אחר־כך במדור “חרוזים לעת מצוא” שבּכרך כתביו) העלה ביאליק את שירת־הילדים העברית לפסגוֹת שלא ידעה לפניו והשפיע על דוֹר שלם של יוצרים עברים. מצויה בהם, בשיריו אלה, מזיגה אמנותית של צורה ותוכן, ובכך יִישׂם שלא מדעת את יג “עיקרי היצירה” למשוררים לילדים, שנוסחו ופוּרסמוּ אחרי מוֹתוֹ⁶⁹. ואמנם כל המצוי אצל יצירת ביאליק יודע עד כמה ספוגים שיריו לילדים בפעילוּת ובתנוּעה בלתי־פוסקת, ביסוֹדוֹת מוסיקליים ובציוּריות רבּת־גונים, במִקצב עשיר, שהיסוד הטרוֹכיאי שליט בו, ואחרון שהוא ראשון – בחריזה מבריקה, מפתיעה במקוריוּתה ובצליליה ההוֹמוֹפוניים; כגון:

ועוד דוגמאות מעטות ממכמני החריזה הביאליקית: וְגַג לִי – לְרַגְלִי (“אצבעוני”), מִשְׁעוֹל – לִשְׁאוֹל (“הנער ביער”), בָּא גָד – בָּגַד (“כרכרי”), כּף שָׁם – לְנַפְשָׁם (“קטינא כל בו”); או לקֶט של חריזה פנימית, שבּהּ מתחרזים צמדי המלים התוך השורה עצמה: אַיֶלֶת נִבְהֶלֶת (“אילה”), בָּנוֹת שְׁתַּיִם, בֻּבּוֹתַיִם (“שתי בנות”), סוּס רְכוּבִי וַאֲהוּבִי ("אופנים), קַנְקַן רֵיקָן (“מעשה ילדוּת”), ואחרונה חביבה – שוּרת־סיום, שכּל מלותיה מתחרזוֹת (חריזה דקדוּקית, אמנם):

אין תימה אֵפוא, כי שירי־הילדים של ביאליק קוסמים ברוּבּם גם היום, יובל שנים ויותר אחרי כתיבתם, ללבם של ילדי ישראל, המוסיפים לדקלם ולזמר אותם בעונג; כאלה הם, למשל, השירים “שתי בנות”, “נדנדה”, “עציץ פרחים”, “בגִנת הירק”, והידוע מכּוּלם – “קַן צִפּוֹר”, הוא הקן שבּוֹ ישֵנים, לדברי כמה פעוטות, הַס־פֶּנְתָּעִירִים קטנים⁷⁰. לצדם מצויים בספר גם שירים לא מעטים, שהם בבחינת “אגוזים קשים” לקוראים הצעירים. ביאליק עצמוֹ היה עֵר לבעיה זו, אבל סבר בצדק שאַל להם, לילדים, להירתע מפני קשיים שניתן להתגבר עליהם: “אין בכך כלום”, כתב למערכת הירחון לילדים ‘עדן’ (באיגרת שצורפה אל “שני שירים קשים קצת לשיני קוראיה הרכּים”), “ילַמדו הילדים את שינֵיהם לפצח אגוזים קשים קצת ותתחזקנה” (אגרות, ג, עמ' נט). דברים אלה כוחם יפה לא רק לשירים, אלא גם לאגדות ביאליק, אשר להן מוקדש הפרק הבא.

ד. “ויהי היום” – אגדוֹת ביאליק

שבע־עשרה שנה עברו מאז כתב ביאליק באודיסה את האגדות הראשונות שלו על שלמה המלך (נדפסו בדו־שבועון ‘שתילים’ ובסדרת ‘ספרי’, תרע"ז) ןעד שישב לכתוב את המבוא הקצר לאסופת האגדות ‘וַיהי היום’, המסבּיר את מהותן ואת דרך כתיבתן:

ל"ה סיפורי ‘וַיהי היום’, כּכל יהיו מעוּגנים במסוֹרוֹת עממיות, הם אֵפוֹא בעיני מחבּרם בּחזקת יצירה, שהיא ברוּבּה “פרי דמיונו ועבודתו של כותב הספר”. ואמנם אין ספק ש’וַיהי היום', במתכּוּנתו המוגמרת, הוא יצירה ביאליקית מובהקת, הכוללת בתוכה כמה מן הדברים היפים ביותר שכתב המשורר. ביאליק הלך כאן בעקבותיהם של כמה מבעלי האגדה הקלסיים – מאנדרסן וּוילהלם האוּף ועד אֶלֶנור פארז’ן ונתנאל הוֹתהוֹרן – שנטלו יצירות עממיות קדומות, או שברי אגדות, ועיבּדוּם עיבּוּד אמנוּתי לילדים.

יש הרואים בסיפורי ‘ויהי היום’ ניסיון לסַפר את תולדות דוִד ושלמה על־פי האגדה היהודית והמזרחית (מ' בן־יחזקאל, ‘כנסת’, ו, עמ' 38). אבל הדעת נוֹתנת כי כשהתחיל ביאליק לפרסם את אגדות שלֹמה בשלהי מלחמת־העולם הראשונה, לא ביקש אלא לתת לילדי ישראל חומר־קריאה מתאים, השאוב ממקורות יהודיים, שיהיה בו כדי להעשיר את נפשם ולהלהיב את דמיונם. הדחף הראשון לכתיבתן נוֹצר, אל נכון, בּימים שבהם כינס עם י"ח רבניצקי את ‘ספר האגדה’ (שגם אוֹתוֹ יעדוּ השניים בתחילה לילדים. ראה פרק ב/א), שהרי כבר אז פסק כי “האגדה מצוּיֶנת ברוב הסגולות שמנו חכמים בספרות־ילדים” (המבוא ל’דברי אגדה', תרס"ט). אבל אם הקפיד ביאליק להביא ב’ספר האגדה' את אגדות התלמוד והמדרשים “בלשונן ממש, בלא שינוי כלשהו”, הנה הִרשָה לעצמו בּעת עיבּוּדן האמנותי לקרוא דרור לדמיונו, והוא בחר להביאן עתה בשׂפה מקראית מלוטשת, המאצילה עליהן הוד חגיגי ואוירת קדומים.

תמונה (זכויות לא ידועות) ותחתיה הכיתוב:

‘בת המלך ובן־זוגה’ – נוסח ראשון של ‘אגדת שלושה וארבעה’ לביאליק (ברלין תרפ"ג)

כתריסר אגדות כתב ביאליק בתקופת שהותו באודיסה, ועליהן כתב בתרפ“ג באיגרת לרבניצקי: “[…] את כל אגדות הילדים שלי (שלמה המלך, דוד המלך ועוד) […] כולן נמצאות במחברות בודדות ומקובצות בחבילה אחת, כנקיות כבלתי נקיות” (אגרות, ב, עמ' רסט. ההדגשה במקור). רק מיעוטן נדפס, כאמור לעיל, בשנות המלחמה. לאחר שעבר בתרפ”ב לברלין פירסם את ‘המלך דוִד במערה’ ושלוש מאגדות שלמה בחוברות מצוּיָרוֹת, שיצאוּ על־ידי ‘אמנות’ ועוררו את התפעלות המבקרים (פרק ה/ה); ואחרי שעלה בתרפ“ד לארץ־ישראל והתמסר להכנת המהדורה המנוקדת של ‘ספר האגדה’, שב ביאליק לעסוק ביתר תנופה באגדות דוד ושלמה. שבועות מעטים אחרי עלייתו כבר פירסם ב’קוּפּת הספר' את האגדה הערבית ‘מי ענד לדוכיפת ציצת נוצה’; ובראש הקובץ ‘עומר’ (‘קוּפּת הספר’, מס' 100) נדפס סיפורו “הנער דוִד”. מאז הוסיף לפרסם את אגדותיו, רוּבּן בעיתוני הילדים ומיעוטן בכתבי־עת למבוגרים. עשׂרים וארבּע מהן יצאו בשנים תרפ”ז–תרפ"ט בהוצאת ‘דביר’ בעשר חוברות דקות, מעוטרות ברישומיו הנמרצים של נחום גוטמן: ‘דוד המלך בילדותו’, ‘המלך דוד בחייו ובמותו’, ‘שלמה מלך החיות והעופות’, ‘חכמת שלמה’ ועוד. עם הופעתן קידם יצחק ספיבק את פּניהן בשורות חגיגיות מלאות התפעלות; “את האגדות האלה נקרא ונחזור ונקרא, ובכל פעם יחשׂוף בהן כל אחד מאִתנו לפי מידת כשרונו וכוח קליטתו דבר־מה חדש, שלא נתפס בפעם הראשונה, כאשר יארע לנו רק בספרים הנבחרים באמת” (ספר היובל של הסתדרות המורים, תרפ"ט, עמ' 260).

גם ביאליק עצמו רוָה נחת מהוֹפעתן של חוברות אלה, ובשבט תרפ“ח כתב ליעקב פיכמן בשִׂמחה מאוּפּקת: “אגדותי לילדים אף הן הולכות ונדפסות. בסופן תצטרפנה לספר יפה, ויהיה זה כעין כרך חמישי לכתבי” (אגרות, ד, עמ' סב). אבל מחמת טרדוֹת וחוסר ממוֹן עברו עוד שבע שנים, עד שנתאפשר לו לממש את משאלתוֹ זו, וגם הפעם נעשׂה הדבר הודות לסיועו של מקס דלפינר (ראה פּרק קוֹדם). עם הופעת ‘שירים ופזמונות לילדים’ מסר ביאליק לדפוס את כרך האגדות שנקרא בשם ההולם ‘ויהי היום’, ובפורים תרצ”ד יכול היה לבשׂר לידידיו בוִינה כי “בינתיים נגמר בדפוס גם קובץ האגדות המעוּבּדות והמצוירות שלי (אגדות דוד ושלמה וזולתן). המהדורה יפה למדי, וגם הציורים (של גוטמן) נאים” (שם, ה, עמ' שיא).

‘ויהי היום’ היה אחרון ספריו של ביאליק, שיצאו בעודו בחייו. כעבור שלושה חודשים נסע לוִינה שם עבר את הניתוּח שממנו לא קם.

ל"ה אגדות ‘וַיהי היום’ נחלקות, מבחינת תוכנן וסדר הדפסתן, לשלוש חטיבות: א) אגדות המלך דוִד, ובהן אגדה אחת על מוצאו (‘מגילת ערפה’), שני סיפּוּרים על הנער דוִד, ארבעה על דוד בבגרותו ובגדולתו וחמש אגדות על מותו ועל קברו; ב) אגדות המלך שלמה, ובהן שתי אגדות על ילדותו, חמש על גדולתו וחכמתו, חמש נוספות על בינת משפטיו, שלוש על ביקוּרה של מלכת שבא, שש אגדות על שלמה מלך החיוֹת והעופות ושתיים על תלאות נדודיו; ג) הבדיחה בחרוזים ‘אלוף בצלות ואלוף שום’ והאגדה המדרשית ‘ספר בראשית’ החורגוֹת בתוכנן משאר סיפורי ‘ויהי היום’, וביאליק כללן בסוף הספר, כּעין נספח המעוגן אף הוא במסורות עממיות. דוִד הרועה, גיבּוֹר־המלחמה ונעים־הזמירות, ושלמה בנוֹ, החכם באדם והבקי בשׂפת בעלי החיים, הם גיבּוֹריה במרכזיים של אסוּפּת האגדות – דמויות שהלהיבו מאז ומִתמיד את בעלי האגדות בישראל ובעמים, ואין פלא שגם לבּו של ביאליק נמשך אחריהן מנעוריו. את דמותו של דוִד ראה “כל־כך גדולה ומרוּבּת צדדים, עד שאין למדוד אותה באַמת בני־אדם מצויים” (כתבים גנוזים, עמ' 291); וניסיון ראשון לחַבּר אגדה שירית על שלמה ומלכּת שבא עשה ביאליק העֶלם עוד בהיותו תלמיד בישיבת ווֹלוז’ין (שירים, מהדורה מדעית, עמ' 107). אבל כשניגש המשורר להגיש אגדוֹת אלה לילדים, לא היסס להסיר מעל שני המלכים הנערצים את מחלצוֹת קדוּשתם ולהציגם – למרוֹת גבוּרתם וחוכמתם – גם כבני אנוש בשר ודם על מעלותיהם וחולשותיהם: דוד מתיירא בעתות סכנה, משנה את טעמו ומתהולל, ושלמה גם הוא “לבבו נכנע ונשבר” בעת הצורך, ולאחר שהוֹרידוֹ אשמדַי מגדוּלתוֹ “נערים ריקים התקלסו בו”. הִנה כך נעשו שני המלכים קרובים עוד יותר ללבם של הקוראים הצעירים, שראו בהם גיבורים שנקל להזדהות אִתם.

לצִדם של דוִד ושלמה פוגש הקורא גלריה סַסגוֹנית של דמויות – רועים ולוחמים, שׂרי צבא ופשוטי עם, את מלך מואב ומלכת שבא, את האריה והדוכיפת ושאר בעלי חיים מדבּרים, והמציאות נמהלת בדמיון, ומעשׂי הפלא מוצגים גם הם כמעשים שהיו. כל אלה מסוּפּרים ומתוארים בשׂפה מקראית עשירה, שנמזגו בה פּתוס ודרמה, בינת־חיים ובדיחוּת־הדעת, הקוסמים כל־כך לילדים. לעתים ההוּמוֹר ישיר ונובע מהתפתחות העלילה, כגון בסיפורים “דוִד והמשוגע” או “שלמה והתור המתהלל”; לעתים הוא תיאורי־מילולי ושנון, מלוּוה משחקי מלים כגון בשׂיחת שלמה המלך והדבורה:

והשׂיא הוא, כמובן, ‘אלוף בצלות ואלוף שום’, שבּוֹ הפך ביאליק את המהתלה העממית לבורלסקה וירטוּאוֹזית משופעת רסיסי הומור ושנינה; ועוד ידוּבּר בּהּ להלן.

המקורות שמהם שאב ביאליק את הנושאים לסיפּוּריו רבּים ושונים, ורוּבּם פורטו בבקיאוּת מופלגה לצד כל אגדה ואגדה במסתו של מ' בן־יחזקאל “ספר ‘וַיהי היום’” (‘כנסת’, ו, תש"א עמ' 29–63): ‘אלפא ביתא דבן סירא’ ו’אוצר המדרשים‘, ‘מעשים טובים’ ו’עושה פלא’ ושאר קובצי אגדות ומדרשים ישנים, שהיו על שולחנו לצורך הכנת ‘ספר האגדה’. והוא נטל את החומר הקדום והתיך ולש אותו כרצונו, הרכיב וצירף לעתים שתיים ושלוש אגדות שונות בעלות זיקה פנימית, עד שהקורא שאינו מצוי אצל המקורות לא ינחש כלל, שהסיפור שלפניו הוּרכב מפירורי אגדה שונים ורחוקים זה מזה.

אבל מלבד המקורות הקדומים היו לנגד עיני ביאליק, בלא ספק, גם עיבּוּדים מאוחרים לבני הנעורים, שהחוקרים לא נתנו דעתם עליהם; ביניהם הקבצים ‘סיפּוּרי ישורון’ ליצחק מרגליות, ‘כל אגדות ישראל’ לי“ב לבנר ו’שיחות מני קדם' לזאב יעבץ, שכּוּלם כוללים – בדומה ל’וַיהי היום' – אגדות תלמודיות ומדרשיות כתובות בסגנון מקראי טהור. כך, למשל, מופיעה ב’סיפורי ישורון' האגדה “המוות והחיים ביד הלשון”, הקרובה מאוד בעיבּוּדה ל”חלב הלביאה" שב’ויהי היום‘⁷¹. ב’שיחות מני קדם ליעבץ אנו מוצאים, בין השאר, את האגדה, “מחשמה המלכה”, שעיבודו של ביאליק “מחשמה מלכת הצפרדעים” (בתוך ‘שלמה והאדרת המעופפת’) קרוב לה מאוד ברוחו ובסגנונו. כמה וכמה מאגדות שלמה המלך, הכלולות ב’ויהי היום’, הופיעו כבר קודם לכן ב’כל אגדות ישראל‘, ביניהן ‘אגדת שלושה וארבעה’ (נוסח ראשון), הקרויה אצל לבנר "אין חכמה ואין תבונה לנגד ה’"; וגם כאן דומה העיבּוּד ברוח ובסגנון. ואם נזכור, שביאליק הציע לרבניצקי עוד בקיץ 1907 לתת ב’סיפורי המקרא' את מראי המקומות בתוכן הענינים “כמו שעשה לבנר [ב’כל אגדות ישראל']” (אגרות, ב, עמ' נא), לא יהיה עוד ספק, שהוא הכּיר יפה ספר זה וגם הושפע ממנו.

נזכיר עוד, כי המקור העיקרי, שהיה לפני ביאליק בשעה שעיבּד את מעשׂיית־העם “האִשה ומשפטה עם הרוח” אינו ‘מעשים טובים’ (כהשערת מ' בן־יחזקאל), אלא החוברת ‘המשפט עם הרוח’ מאת י“ל פרץ בתרגום ח' גולדברג (אודיסה, ‘ספרי’, תרע"ז), שנערכה על־ידי ביאליק. מכאן שלא ביאליק עשה את הצדֶקת לאלמנה אורגת רשתות, כהשערת בן־יחזקאל, שכּן פרט זה מצוי כבר בנוסח פרץ. חוברת שניה, שהופיעה בסִדרת ‘ספרי’ בתרע”ז, שימשה מקור לאגדה ‘שלמה המלך והדבורה’, והיא ‘המלך שלמה והדבורה, סיפוּר מעוּבּד על־פי נוהמי על־ידי מ. חן’ (פסבדונים של ביאליק)⁷².

מאמרים מלומדים רבּים נכתבו על המוטיבים השונים, שביאליק השתמש בהם בסיפּוּריו ועל דרכו בעיבּוּד המסורות העממיות לאגדה אמנותית, ולא כאן המקום להאריך בכך⁷³. ואם גם קדמו לו סופרים ומעבּדים, שהגישו לילדי ישראל את האגדות הקדומות בעיבּוּדים משלהם, בא ‘ויהי היום’ ודחק עיבּוּדים אלה, עד שהשכּיחם כמעט לחלוטין. סיבּת הדבר נעוצה לא רק בשמו וביוקרתוֹ של ביאליק, או בהיות ספרוֹ האסוּפּה המַקיפה האחרונה בסוגה, אלא קודם כל בזכות העיבּוּד האמנוּתי המרתק, מבנה הסֵפר וצורתו – כל אותן סגולות, העושות אותו נכס קלַסי קיים בספרות־הילדים שלנוּ.

ואמנם הקוראים הצעירים מוצאים ב’ויהי היום' מחרוזת מרהיבה של סיפוּרים, שיש בהם כמעט עולם ומלואו – הרפתקה ומִרדף, עימות בין טובים לרעים, היחלצות ממצוקה, חוכמת ילדים ומלכים, עורמה ומהתלה, מופתים ונִסים ואפילו פלאי הטכניקה; וכל אלה מסוּפּרים ביד אמן, בשׂפה שיש בה מִקצב פנימי, פיוט וחן־קדומים, המושכים את לבם של קטנים וגדולים: מעשׂה בנער אדמוני חכם המושיע אלמנה מיד עושקה (“הנער דוִד”); ומעשׂה בבן־מלך צעיר, ששפט את נתיני אביו בצדק ובתבונה (“משפט הביצה”, “משפט הירושה”); ומעשׂה בילד יהודי חטוף, שריפא מלך עובד אלילים (“ספר בראשית”); ומעשׂה בשׂר־הצבא האמיץ, שחילץ את מלכו מיד שוֹבוֹ (“דוִד וישבי”); ועוד מעשה בשר־צבא רב־תושיה, שהצליח לחלוב את הלביאה (“חלב הלביאה”); והנה סיפּוּרים על המלך החכם באדם, היודע בעת הצורך גם לכוף ראשו בענוָה; והנה תיאור כסאו של המלך, שהורכב בו מנגנון מופלא ובו גלגלים נעלמים, המפעילים את חלקיו הרבּים כמוֹ על־פי מיטב חידושי הטכניקה.

מרבית הסיפורים, אגדיים ככל שיהיו, מציגים לפני הקורא הצעיר את החיים על מורכבותם וניגודיהם, חיים שיש בהם מאבק בלתי־פוסק, עושק וסבל, אבל גם גבוּרה ושִׂמחת ניצחון. שכּן בדומה למסורת האגדות הקלסיות, מסתיים המאבק תמיד בנצחון הטוב, הישר והצודק. אבל אם זהו מֶסר קבוע, המשותף לְרוב מעשיות־העם, מעניקים סיפורי ‘ויהי היום’ לקח נוסף לקורא הצעיר, בדרך של המחשה סיפּוּרית של כמה ממשלי שלמה. המסַפּר טוָה עלילות דרמָטיוֹת בעלות מוסר־השׂכל, שהן בחזקת פירוש בלטריסטי לפתגמי החוכמה, ותודות לסיפּוּר נקבע הפתגם בתודעתו של הנער הקורא, על משמעותו האנושית או הפילוסופית. הסיפּוּר “שלמה המלך והדבורה” ממחיש בדרך משעשעת ומרתקת את הפסוק “בּז לדבר יחבל־לו”; אגדת “חלב הלביאה” ממחישה את אמיתות הפתגם “מוות וחיים ביד הלשון”; בסיום הסיפור “מי הגנב” מוסיף שלמה למשלי חוכמתו את המשל “מצרף לכסף וכוּר לזהב – ואיש לפי מהללוֹ”; המעשׂיה הארצית־הגרוטסקית “שור אבוס וארוחת־ירק” מספרת כיצד נוכח שלמה לדעת בעת מצוקה כי “טוב ארוחת ירק ואהבה שם משוֹר אבוּס ושנאה בו”; ובדומה לכך משמשת ‘אגדת שלשה וארבעה’ על שני נוסחיה מעין המחשה אֶפּית עתירת דמיון למשל אגור “שלושה המה נפלאו ממני וארבעה לא ידעתים”.

“אגדת שלושה וארבעה (נוסח שני)”, וכן “שוֹר אבוס וארוחת ירק”, לא נועדוּ על־ידי מחַבּרן לילדים דווקא: “האגדות ברוּבּן כשרות גם למקרא לבני הנעורים”, כתב בסיום הקדמתו ל’ויהי היום‘, “אף־על־פי שלא כּוּלן נכתבו לכתחילה לשם כך”. בכך חרג המשורר מכוונתו המקורית, שעליה כתב באיגרות לידידיו (ראה לעיל) וכן באחרית־דבר לכרך ‘סיפורים ודברי ספרות’ (ברלין תרפ"ג), שם דיבּר על “אגדוֹת האסוּפות בידי בספר אחר, יעוד לקטנים”. ביאליק ראה אֵפוא תמיד באגדות דוִד ושלמה שלו חומר מתאים לבני הנעורים; גם המתכוֹנת שנתן ל’ויהי היום’, האות הגדולה והמנוקדת והאיורים הרבּים, מוכיחים שראה בוֹ “ספר יעוד לקטנים”. רק לאחר כינוס האגדות, כולל אלה שפירסם בשנותיו האחרונות בכתבי־עת למבוגרים, ראה לנכוֹן להוסיף את ההערה החותמת את המבוא. ואולי יש ממש גם בהשערה, שבהערתו זו ביטא המשורר את מורת־רוחו על הביקורת והקוראים, שראוּ ב’ויהי היום' ספר־ילדים גרידא⁷⁴.

נחתום את הפרק בשורות אחדות על שני הסיפורים האחרונים ב’ויהי היום' (החוֹרגים, כאמור, לעיל, מצביונו הכללי של הספר), תוך ניסיון לקשר אותם אל שניים מסיפּוּריו המוקדמים של ביאליק, שנדפסו בביבליותיקה ‘מוריה’ לבני הנעורים.

“בדיחה עממית בחרוזים” – כך הִגדיר המשורר את סיפּוּרוֹ המקאמי ‘אלוּף בצלוּת ואלוף שום’, המושתת על מעשיה אנקדוטית שגרעינה בין־לאומי. בדיחה זו, שמוטב לכנוֹתה מעשׂיה־עִם־מוּסר־השׂכּל, על שני נסיכים שהגיעו בזה אחר זה אל האי החסר בצלים ושומים וזכו כל אחד בגמול הראוי לו, נדדה מארץ אל ארץ בקיצורה החריף עד שנהפכה בעטוֹ של ביאליק ל“מגילה” צבעונית מרנינה, המענגת קוראים בני כל הגילים. יש ב“אלוף בצלות” בינה ושנינה, צחוק ומשובה, מַעמדים מבדחים ומירוץ וירטוּאוֹזי של חרוזים, וכל אלה מצטרפים למנה גדושה של הנאה, שבּה עשׂוּי כל קורא למצוא את סוג התבלין שיענגוֹ ביותר.

חוט ברור מקשר את “אלוף בצלות” עם הבדיחה העממית, שכּתב ביאליק שבע־עשרה שנה קודם לכן – הוא ‘יום הששי הקצר’ (אודיסה תר"ע. ראה פרק ב/ב). תוכנה של מעשיה גרוטסקית זו, על ר' ליפא שהוסע לשמש סַנדק לנכדו של המוֹכסן הכּפרי וחזר לעיירה בצהרי השבת, כשהוא סבור בטעות שזהו יום א – סוּפּר למשורר על־ידי ידידו אליהו לוין; אבל ביאליק השמיט את הסיוּם המֶלנכולי שבמקור העממי וסיים את נוסחו שלו בשׂיאוֹ הקומי של הסיפּוּר – סיום המתאים יותר לקוראים צעירים: כניסת הרב לעיירה בצהרי השבּת, לעיני הקהל היוצא מבית־הכנסת. חרף ניגוּדי הסגנון והאוִירה הברורים, הקיימים בשני הסיפּוּרים, מקשר אותם ההוּמוֹר הביאליקי הייחוּדי, הזיקה שלוֹ לבדיחה העממית. מול חצר־המלכות האקזוטית שבּ“אלוף בצלות” הציג את החצר הכפרית של המוכסן, ומול התיאור הדשן והמפורט של הסעודה המלכותית – “בשר ודגים וכל מַטעמים / דגי נהרות ודגי ימים” וכו' – אנו מוצאים את “הסעודה כיד המלך” בטקס ברית־המילה שנערך ביום השישי הקצר: “עגל שלם, תריסר אוָזים ושלושה ברבורים אבוסים, ואין צורך לומר, ‘שאר ירקות’” וכו'. ויפה כתב פיכמן, כי “בשתי הבדיחות אנחנו מוצאים […] אותה רוויה של מראות, של צבעים, של חדוות־חיים ארצית, המגלים את האֶפיקן הגדול שבביאליק” (המבוא לכתבי ביאליק, תש"י, עמ' 32).

וכשם שקיים מכנה משותף ל’יום השישי הקצר' ול“אלוף בצלות”, כך יש חוט המקשר את האגדה המדרשית ‘ספר בראשית’ עם הסיפּוּר האוטוביוגרפי ‘מימי הילדות’ (פרקים ראשונים של ‘ספיח’, אודיסה תר"ע). חרף השוֹני שבּיניהם, הרי שניהם סיפּוּרי יַלדוּת מובהקים, ושמואל גיבּוֹר ‘ספיח’ הוא מעין אח תאוֹם לבן החסיד, גיבור ‘ספר בּראשית’: זה אף זה התחילו את לימודם ב“חדר” ושניהם נקרעים בין עולמם המסוּגר לבין המציאות המקשיחה פניה אליהם. כלום לא ניתן לראות במשפט הפוֹתח את פרק ב של “ספר בראשית” – “וַיהי במלאות לילד חמש שנים וַיקחהו אביו וירכיבהו על כתפו אל בית הרב” – מעין וַריאציה בלתי־מודעת של השורות האוטוביוגרפיות הליריות “עוֹדֶנִּי עוּל קְטֹן יָמִים […] אֶל מִשְׁכַּן מְלַמְּדִי הוּבֵאתִי, נָשׂוּא בְּמַעֲטֵה טַלִּית פַּסִּים עַל כַּפֵּי אָבִי” (“פרדה”)? הנה כך נוכל למצוא בשני הסיפּוּרים את התרפקותו של המשורר על גן־העדן של הילדוּת האבודה, התרפּקות שיש בה חמלה ופיוט והזדהות בלתי־אמצעית עם הילד הקטן, היוצא מביתוֹ ומגלה עולמות חדשים: שמואל מ’ספיח' יוצא לראשונה אל חדרו של ר' מאיר ומגלה עולם חדש: “עינַי בסוף העולם, הר, חורשה; שולי רקיע”… וכמוהו יצא גם הילד מ’ספר בראשית' – “הלך לבדו בדרך לבית־הספר ולבו עלץ, כי היה הפעם בעיניו כגדול, אשר יצא בדרך למרחוק לעשׂות גדולות ולא יירא מפני כל”.

קו ברור מוליך מסיפּוּרי היַלדוּת של ביאליק אל שירת היַלדוּת שלו, וממנה אל השיריים האגדיים שחיבּר. בדומה לכך נוכל למתוח קַו מקַשר משירי הילדים הראשונים של שאול טשרניחובסקי (“הצפצפה”, “צִפֹּרֶת הגן”, “בערב”) אל סיפּוּרי היַלדוּת שלו ואל מעשׂיותיו האגדיות. זיקה הדדית עמוקה שׂררה רוב השנים בין שני משוררי התחיה שלנו, ששמותיהם נֶהגו לא פעם בנשימה אחת. טשרניחובסקי, הצעיר בשנתיים מביאליק, הקדים את חברוֹ בפִרסום שירי ילדים ואפשר גם שהשפיע עליו בתחום זה: “דומה”, כתב יעקב פיכמן, “שאפילו לביאליק לא נתגלה סוד קסמוֹ של שיר־ילדים אמיתי אלא לאחר שקרא את שירי הילדים הראשונים של טשרניחובסקי” (‘להורים’, ב, תש"ו, עמ' 68).

לשאול טשרניחוֹבסקי ותרוּמתוֹ לספרות־הילדים שלנו מוקדש הפרק הבא.

ה. “בזכותם של קטנטנים” – שאול טשרניחובסקי

טורי שיר אלה, שכתב שאול טשרניחובסקי באחרית ימיו (‘דבר לילדים’, יח אדר ב ת"ש), מבּיעות את החיבּה שרחש המשורר כל שנותיו לעולם־הילדוּת ואל המראות הראשונים, כפי שהם משתקפים בעיניו של הילד: “נָקִי וְטָהוֹר וָרַךְ – כֵּן יִפְקַח עֵינֵיהוּ הַיֶּלֶד…” (לביבות"). וכל־כך ראה עצמוֹ המשורר קשוּר בטבּוּרוֹ לעולם הילדוּת, עד שעוד בטרם מלאו לו עשרים כבר ספד לאביב־ילדוּתוֹ, הנוטשו ללא שוב, וביקש לעצמו ילדוּת מחוּדשת:

ואם לא זכה שישיבו לו את ילדותו, עם “תּוֹר הַשִּׁירים […] שִׁירֵי נֹעַם, רֵעַי אִתִּי בַּטּוֹב רָאוּ”, לא ארכו הימים והוא עצמו התחיל לחבּר שירים לילדי ישראל, בהם – כלשונו של פיכמן – “נתגלתה המהפכה בחיינו: הילד העברי נראה כּוּלוֹ באור־שמש” (“שירי הילדים של טשרניחובסקי”, ‘להורים’, תש"ו, עמ' 64).

ילדותו של טשרניחוֹבסקי (קְרים 1875 – ירושלים 1943) עברה עליו בכפר מיכאילובקה, שם ספג מהוריו שומרי המסורת את מורשת הגבורה של הוריהם; ומאחר שילדוּת שטופת־שמש זו היתה שונה כל־כך מילדותם של רוב המשוררים העִברים בני דורו, היו גם שירי הילדים שלו שונים מרוב השירים לבני הנעורים שנתפרסמו בראשית המאה – שירים ראשונים שהיוּ, כניסוחו של יוסף קלוזנר, “שירי ילדים ממש” (‘יוצרים ובונים’ ג, 252). כשלמד עברית בבית הוריו בכּפר מפי מורים פרטיים, עשׂה היכּרוּת ראשונה עם ניצני שירת הילדים העברית: “בתור ספר קריאה”, סיפר בזכרונותיו, “היה לנו ‘גן שעשועים’ לרוזנפלד, וידעתי את כל השירים היפים שבּוֹ” (“אבטוביוגרפיה”, ‘השלוח’, תרע"ח, עמ' 500). שיריו אלה של אהרון רוזנפלד – משירי הילדים הראשונים בשׂפה העברית (ראה פרק־מבוֹא) – שהנער שאול ידע בעל־פה, אי־אפשר שלא ישפיעו על המשורר־לעתיד; ואמנם אפשר למצוא בשיר־הנעוּרים שלוֹ “נצאה נגורה שאננים” הד ברור משירוֹ של רוזנפלד “נֵצֵא הַשָּׂדֶה,/נָשׂוּחַ בָּאָחוּ” (‘גן שעשועים’ א, עמ' 16); ובשיר־הילדים המוקדם שלו “באביב” (‘עולם קטן’, תרס"א, עמ' 3) נוכל למצוא את השפעת “באביב” של רוֹזנפלד (על־פי היינה; ‘גן שעשועים’ א, עמ' 43). בעודו נער צעיר מילא מחבּרוֹת שלמות ב“יצירות” פרי־עֵטו: בין השאר חיבּר פוֹאֶמה מקראית בשם “אוּריה החִתי” ותירגם את כל המקראה המהוללת ‘אדמת מולדת’ של הפדגוג הרוסי קונסטנטין אושינסקי. שיריו המודפּסים הראשונים – “בחלומי” (‘הפסגה’, כ כסלו תרנ"ג) ו“משאת נפשי” ('השרון" א, תרנ"ג) – אינם אלא נסיונות פיוּטיים מהוססים של עלם בן שבע־עשרה, ששולבו בהם דרכי־ביטוּי מובהקים של שירי־ילדים. מוטיבים וצלילים ברוּרים של שירי ילדים אנו מוצאים גם בכמה משיריו הבאים, כגון “הצפצפה”, “ילדי אדמה”, “שיר עריסה” (“שיר עֶרשׂ”, בנוסח המתוקן) ועוד. אבל רק אחרי שהגיע ב־1900 להיידלברג ללמוד רפואה, קיבל הזמנה מבן־אביגדור להשתתף בשבועון לילדים ‘עולם קטן’, שעמד להופיע בהוצאת ‘תושיה’; וטשרניחובסקי נענה לפניית המו"ל שלו⁷⁵ ושלח אליו כמניין שירים, שנדפסוּ בזה אחר זה בגליונות השבועון: “בערב” (גל' 2), “באביב” (גל' 3), “השלג הראשון”, “בסתיו”. היו אלה שירי נוֹף ספוּגי עליצות ושמחת־חיים, ובהם קרא המשורר לילדי העיירה לצאת ולהיות עֵדים לכל הנפלאות המתגלות ומתרחשות סביבם:

נאמנים עלינו דברי פיכמן, כי “שירי טשרניחובסקי הראשונים, שנתפרסמו ב’עולם קטן', נעשׂו נקודת־הקסם שבעתון־ילדים מצוּין זה”; שכּן במִקצבם ובסגנונם, “בכל העליצות המלאה גילה, התפרצוּת של חדוה, חדוָה ללא טעם, שרק לילד חלק בה. […] לא העולם בלבד, כי אם המגע הישר, הקרוב, הבלתי־אמצעי, היה חדש בפי פייטן עברי” (‘להורים’, ב, עמ' 64–65). רוב השירים הללו – ביניהם הפיוט היפֵהפה “פינת סתר” (נקרא אחר־כך “גִנה לי”), המסַפּר על גינה־פּינה במסתרים, שהולחן והיה לזמר פופולרי – שבוּ ונדפסו בחוברת ‘שירים לילדי ישראל’ (תרס"ז). כן נדפסה בהמשכים ב’עולם קטן' כרך א (תרס"א) הפּוֹאֶמה האלגורית הארוּכּה “מעשׂה בזאב בן זאב”, המגוללת בחרוזים מבריקים מתוּבּלים בהומור שנוּן את הרפתקאותיו של זאב צעיר בעל “יִחוּס יהודי”, שיצא לבוש “טלית קטן” (“לבל ישלוט בו השׂטן”) להביא תרופה לאביו החוֹלה ונתקל בדרכּוֹ בצייד. חרף אריכוּתוֹ היתֵרה, והסתייגוּתם של אי־אלה מחנכים⁷⁷, משכה היצירה את לבּות הקוראים הצעירים הצמאים לסיפּוּרי הרפתקה, והיא שבה ונדפסה באנתולוגיה השירית ‘הכִּנוֹר’ (תרס"ג).

רעננוּתם הבלתי־מצויה של שירים אלה משכה את עינו של ביאליק, שהתכּוֹנן להוציא באותה עת, בהוֹצאת ‘מוֹריה’ שזה אך נוֹסדה, את קובץ שירי הילדים ‘הזמיר’ שבעריכת נֹח פינס (ראה פרק ב/ב); וכיוָן שהקובץ במתכּוּנתו הראשונה נראה דל בעיניו, פנה ביאליק אל טשרניחובסקי והזמין אצלו שירים אחדים לתוספת משקל, והמשורר נענה לו ותרם ל’הזמיר' שבעה שירים ספוגי חן ושמחת־חיים, ביניהם השיר המשעשע “בֶּרלה אומר”, שזכה במהרה לפּוֹפּוּלריוּת, והוא מונולוג של ילד שאינו יודע להגות את העיצורים ג, ק, ר, ש ואומר:

מאז הלך וגבר מעיין יצירתו, והוא נעשה משתתף קבוּע ברוב עיתוני הילדים בגולה ובארץ: ב’החיים⁷⁸ והטבע' (וילנה תרס“ה־תרס”ו) נדפסו שיריו “כוכבים מסַפּרים”, “אגוזים”, “חג בעיר”, “הגבעה” ואחרים; וב’בן־שחר' (ורשה, תרע“א–תרע”ב) פירסם את “הגנן הקטן”, “אל האנקור”, “שיר לכת” ועוד; ב’שתילים' (מוסקבה תרע"ז) נדפס שירו העצוּב “העֵז והקוקיה”, שיש בּוֹ בּיטוּי סמלי לשפיכוּת־הדמים של מלחמת־העולם, וב’צפרירים' (לוֹדז’־וַרשה תר"ף) נדפסו שירי הטבע שלו “בסתר היער” ו“שרקרק אומר”; ב’הכוכב' (ורשה תרפ“ד–תרפ”ה) פירסם את השירים “עקבות ארנבת”, “הסַפּן הקטן”, “דַייג קטן אומר” ועוד, ולירחון ‘עדן’ (ניו־יורק תרפ“ד–תרפ”ה) תרם שירי חג ושירים סיפוריים, ביניהם “היה פּיל” ו“הנער והדבורה”. והרשימה ארוכה.

כשנוסדה במוסקבה הוצאת־הספרים ‘אחינוער’, לציוּן חצי יובל שנים לפעילותו הספרותית של ביאליק, התכוונו עורכיה לחנוך אותה בקובץ שירי ילדים של טשרניחובסקי, שניתן לו השם ‘צִפֹּרֶת הַגַּן’ (כשמוֹ המתוקן של שירוֹ “בּאביב”. ראה הערה 40). כתב־היד נשלח לדפוס, ההוצאה נתנה לספר פִרסום (ראה: ‘שתילים’ ב, אב תרע"ז, עמ' 30), ועוד לפני הוֹפעתוֹ קידם אותו יוסף קלוזנר במאמר ארוֹך עתיר־שבחים:

אבל הקובץ ‘צִפֹּרת הגן’ לא הופיע במוסקבה, בעטייה של המהפכה. אחרי שעברה מערכת ‘אחינוער’ להוֹמבּוּרג (גרמניה) נתפרסמה שוב הודעה על הופעתו הקרובה של הקובץ (‘עין הקורא’, א, ברלין תרפ"ג). אך כבר באותה שנה נתפרקה ההוצאה, וביאליק, שהיה חסידו הגדול של טשרניחובסקי, העביר את קובץ השירים לרשותה של הוֹצאת ‘דביר’ שזה אך נוסדה, ושם הוא יצא בשינוּי שֵם – ‘החליל’ – מלוּוה באיוריו ספוּגי החן של נחום גוטמן⁸⁰.

בשנה שבּהּ הופיע בברלין קובץ שירי ‘החליל’ התגורר טשרניחובסקי בעיר זו והתקיים בדוחק מעבודת כתיבה ותרגום. בין השאר קיים שיתוּף־פעולה הדוּק עם הוֹצאת ‘עת לבנות’ של ישעיהו פיסרבסקי (ספריאל; ראה סוף פרק ה/ה) ותירגם ארבעה ספרים לנוער בשביל ‘הספריה של אזרח העתיד’ שלה: הפּוֹאֶמה ‘אבנג’לינה’ מאת הנרי לונגפלו, שתורגמה על־פי הזמנת המו“ל⁸¹, ואפשר לראות בתרגומה מעין השלמה ל’שירת היאוָתה' ללוֹנגפלוֹ, שתירגם טשרניחובסקי בשביל הוצאת ‘מוריה’ (תרע"ג); ‘קורות וילהלם טל ורעיו’ מאת הנריאֶטה אליזבת מרשל, ‘שוכני העצים’ מאת קתרין אליזבת דוֹפּ ו’ז’אן ד’ארק' מאת אֶנדרו לאנג. שלושת הספרים הראשונים יצאו בספריה זו בשנת תרפ”ג, ואילו הספר הרביעי – ‘ז’אן ד’ארק’ – שהמו"ל הודיע על הופעתו הקרובה, לא יצא בגלל התפרקותה הפתאומית של ההוצאה, וגורלו של כתב־היד נשאר עלום.

טשרניחובסקי, הרופא מחַבּר הפּוֹאֶמה “פרק באנַטוֹמיה”, תירגם מגרמנית בשביל הילדים גם את הטקסט לספרוֹן הלימודי המאויר ‘האדם בציורים מתקפלים’ מאת א' אבנהק (ברלין, ‘שוהל אונד וועלט’, תרפ"ו). רוב שנות יצירתו נהג לפרסם בכתבי־עת לבני הנעורים – מ’עולם קטן' וּ’מולדת' ועד ‘עתוננו’ ו’דבר לילדים' – תרגוּמי שירה ופרוזה: פרקים מתוך האֶפּוֹס הפיני ‘קַלֶוַאלה’, מתוך ‘ריינקה שועל’ מאת גֶתה, מן האֶפּוס הסרבי, מעשיות־עם ועוד. אבל חרף עושר זה בכמוּת ובאיכות, לא זכו רוב תרגומיו – ככל הנראה בשל היותם “קשים” לשיני הקוראים הצעירים – להיות נכס קיים בספרות־הילדים.

השתתפותו של טשרניחובסקי בעיתונות הילדים תכפה לאחר שעלה ב־1931 לארץ־ישראל ונתמנה לרופא בתי־הספר העירוניים בתל־אביב. מגעו היומיומי עם הילדים, שהביא לרִקמת חיבּה הדדית בין הרופא־המשורר לבין “מטוּפּליו” הקטנים, הִפְרה ללא ספק את מעיין שירתו.

עמוד מתוך ‘החליל – שירים לילדים’ לשאול טשרניחובסקי, צייר נחום גוטמן (ברלין, דביר, תרפ"ג)

בעיני הילדים נצטייר כדמות סַסגוֹנית אגדית כמעט, וכשפּנה אליהם כּינה עצמו “ידידכם בלב ונפש” (בסוֹף “מכתב לילדי ישראל” מיום 16.11.1942, המעודדם לסייע לקרן הקיימת בגאולת הארץ). שבועות מעטים אחרי עלייתוֹ התחיל לפרסם ב’עתוננו' את סיפּוּריו האלֶגוריים, שכּינס סמוך לפטירתו בספר ‘אשר היה ולא היה’ (תש"ב; ראה להלן). בהדרגה הלך והתהדק שיתוף־הפעולה של המשורר עם השבועון ‘דבר לילדים’, בו פּירסם, לצד שיריו הקצרים והקלים, גם סיפּוּרי יַלדוּת נוֹסטַלגיים ספוגי הוּמוֹר לירי רך: “איך נשארתי בלי מצות לפסח” (יד ניסן תש"ב), “אני עם כל החלות” (ה סיון תש"ג) ועוד סיפורים “ממה ששמעתי בילדותי”, שנותרו משוקעים בדפי השבועון ולא כונסו בספר.

בכמה משיריו המאוחרים לילדים, שפירסם בעיתוני הילדים בארץ־ישראל, ניתן לעקוב אחרי המעבר ההדרגתי שעשה המשורר מכּתיבה בהברה אשכנזית “גלותית” לכתיבה בנגינה הספרדית ה“נכונה”. יש שירים, שפירסם בכמה נוסחים, תוֹךְ ליטוּש המִקצב, החריזה ואף דרכי הביטוי. תשע שנים אחרי שפירסם בדו־שבועון ‘עולם הילדים’ (ירושלים תרפ"ז) את שירו הקטן “הַבֻּבָּה”, שינה את מִקצבו ליאמבי והדפיסוֹ בשינוי שם במוסף ‘דבר’ לילדים:

אלא שגם נוסח מתוקן זה לא הניח את דעתו של המשורר, והוא ראה לנכון לכתוב את השיר כולו מחדש בנוסח שלישי, ארוך מעט יותר ושלם מבחינה מוסיקלית ואמנותית:

נוסח שלישי זה נדפס לראשונה ב’דבר לילדים' (כב אייר ת"ש) ונכלל שנים מעטות אחר־כך בקובץ ‘שירים לילדים’, שהמשורר קיווה להוציא עוד בחייו, אך ראה אור שנתיים אחרי מותו ('יבנה; תש"ו), מלוּוה אף הוא באיוּריו של נחום גוטמן.

עיוּן במכלול שירי הילדים של טשרניחובסקי – אלה שכּוּנסוּ בּקבצים ‘החליל’ ו’שירים לילדים' ואלה שנותרו משוקעים בעיתוני הילדים ועדיין מצפּים לכינוס⁸² – יגלה לנו משורר פתוח ומתפתח, אמן החי אֶת ילדותו והמשכלל בלא הרף את דרכי ביטויו. הילדוּת המתוארת בשיריו היא אידֵיאה חוגגת שטופת שמש, שיש בה התפעמוּת ממראות הטבע ויצוריו, קונדסוּת טבעית ואף זיקה ברורה למורשת האומה ולחגיה. האני־הדובר בשיריו הוא מעין סַייר קטן, היוצא אל העולם הבלתי־נודע וחותר לגלות פינות־סתר בגן ובחורש; וכשהוא מגלה “פִּנה במסתרים” הריהו מכריז עליה בשמחה כבושה:

יצורי הטבע כולם הם מודעיו של הילד־המשורר, הוא חש קִרבה אינטימית אליהם, ואין פלא שהוא אינו מדבּר בשיריו על ציפור ופרח סתמיים, אלא יוֹדע לכנות כל אחד ואחד מהם בשמוֹ (דבר שהיה בבחינת חידוּש בשעתוֹ); אנוּ פוגשים בשיריו לילדים עפרוני וירגזי, אנקור וקיכלי, שרקרק וקוּקיה, פרג וכלנית, צפצפה ואלוֹן־בכוּת ועוֹד. הטבע כוּלוֹ כתב קלוזנר, מתמזג אצלו “באנושיות התמימה, העליזה, זו שאנו קוראים לה יַלדוּת”. הוא מקַדם בחדוַת צהלה את הפרחים ששבו לפרוח אחרי צינת החורף הארוכה:

הוא מזמין את האנקור לאכול פירורים מכף־ידו ומזהירו מן החתול האורב לו (“אל האנקור”); הוא דוחק בשפנים לברוח מגינתו, פן יֵצא הכלב ממאורתו ויִקוֹם את נקמתו (“הגנן הקטן”); והוא חרד לשלומה של צִפּוֹרת־הגן [=הפרפר] הססגונית:

בכל מלה מורגשת רוח האינטימיוּת, כתב שרפשטיין, “קרבתו הגדולה אל בעלי החיים ורעותו הטבעית. הזהרָתוֹ היא כהזהרת אֵם את בנה בראותה סַכּנה צפויה לו” (‘יוצרי ספהי"ל’, עמ' 49). הילד והילדה אוהבי הטבע נמשכים גם אל משׂחקי דמיון ומשובה; וטשרניחובסקי היה אחד המשוררים הראשונים בספרוּתנוּ, שהעניקו לילדים שירי שעשוּע וקונדסות: הוא תיאר את הילדים הפורצים מבית מדרשם אל הרחוב ורוֹכבים על הגדר (“השַמש איננו”); והוא קרא לילדים לצאת אל הרחוב ולפזז עם פתיתיו של השלג הראשון (או, על־פי הגירסה הארץ־ישראלית המתוקנת: עם טיפות הגשם הראשון⁸³); והוא חיבּר שירי משחק וחרוזי מניין ספוגי חן והומור, שרווחו בשעתם בין ילדי הגנים:

והוא המשורר שנחשב “גוֹיִי” בעיני רבּים, כתב כמה משירי החג הראשונים לילדי ישראל, שירים שינקו ממסורת העם וממנהגיו: “לסליחות”, “חג הסוּכות”, חג בעיר", “קרובות לפורים”, והשיר המשעשע על משחק האגוזים, הפותח בחרוז העממי “שְלֹשָה שֶׁעוֹמְדִים בְּיַחַד/הֲרֵי אֲנִי נִדְחַק לְשָׁם”, ומסתיים בחרוז האוֹנוֹמאטוֹפּיאי של האגוזים המידרדרים:

עם עלייתו ב־1931 לארץ־ישראל ניכּרה מעין התחדשוּת בשירת הילדים של טשרניחובסקי. לא רק שאימץ לעצמו את הנגינה הספרדית – דבר שהתקשו לעשות רוב המשוררים בני דורו – אלא ששיריו התחילו מקבּלים אותה צלילות רעננה, אותה אוִירה ארץ־ישראלית אפוּפה פשטות מרעננת, שכבשה את לבות הילדים. הנה שירו הפסטורלי “הַטָּלֶה”, שנדפס יחד עם תצלום המשורר החובק “טָלֶה זֶה מִדַּפְנָה, / מֵאֶרֶץ בְּנֵי דָן” (‘דבר לילדים’, ד אדר ב ת"ש); והנה השיר הקרקסי המבדר “אִם הַקּוֹף / מַכֶּה בַּתֹּף, / מָה עוֹשֶׂה הַדֹּב?” והנה “שיר הבדיחוּתא” הוִירטוּאוֹזי, המושתת כולו על צמדי מלים הוֹמוֹפוֹניוֹת ועל שעשועי לשון המפליאים בזרימתם הטבעית:

דומה שאין עוררין על זכויותיו הראשוֹניוֹת של טשרניחובסקי בשירת הילדים שלנו. קלוזנר הכתירוֹ כיוֹצר שיר הילדים העברי ואבי המעשׂיה המחורזת לילדים – ושני אֵלה “נתעלו ביצירתו של טשרניחובסקי למדרגה של אמנות גמורה” (‘השלוח’, תרע"ח, עמ' 198); ופיכמן קבע “שאפילו לביאליק לא נתגלה קסמו של שיר־ילדים אמיתי אלא לאחר שקרא את שירי הילדים הראשונים של טשרניחובסקי” (‘להורים’, ב, עמ' 68). על כן צר כי שיריו לקטנים – גם אלה שהולחנו והושרו בשעתם (“גִנה לי”, “הגנן הקטן”, “אנקור קטן” ועוד) – נשכחו במידה רבה ולא זכו להיות נכס בקרב הקוֹראים הצעירים. לצד אֵלה יוּזכּרוּ אוֹתם משיריו למבוּגרים, ש“אוּמצוּ” על־ידי הנוֹער ויצאוּ במהדוּרוֹת מיוּחדוֹת לילדים – אם בקבצים ואסוּפּוֹת (למשל: ‘גורן’, ‘שירי טשרניחובסקי לאֶחיו הצעירים’, תרצ"ו), ואִם בחוֹברוֹת נפרדוֹת בספריית ‘מגילוֹת לבתי הספר’ (‘כּחוֹם היוֹם’, ‘לביבות מבוּשלוֹת’ ועוֹד).

שונים באיכותם ובתוכנם הם כ"ה הסיפורים הקצרים, שפירסם טשרניחובסקי בעִיתוני הילדים בגולה ובארץ, ואשר רק מיעוטם כּוּנס לספרוֹ ‘אשר היה ולא היה’ (תש“ב. שלוש מעשיות עממיות נדפסוּ כּ”נספח" בסוף ספרו ‘שירים לילדים’): יש ביניהם סיפורים המושתתים על זכרונות ילדוּת (“חולדות”, “מעשה בנעליים”, “אני עם כל החלות”), סיפורי־עם (הבת החכמה", “מעשיה שמחה”, “מעשה באגוז”) וכן אגדות ואלֶגוריוֹת סַאטיריות. חרף אותו גיווּן ושוֹני, מקשר את רוב הסיפּוּרים יסוד ההנפשה וההאנשה, כאשר המשורר מעניק רוח־חיים, תכונות וכושר־דיבּוּר לעצמים הדוממים ולבעלי החיים; שכּן – כפי שכּתב בפתח סיפורו ‘האבנונים’ – “אין לך דבר בעולם, שאין לו שׂפה ולשון משלוֹ”. הכדוּר החצוף מסרב לחזור לידי הילדה המשחקת בו, “אלא קופץ לכאן, מדלג לכאן, נוגע בזה, פוגע בזה” (“הכל במידה”); המכשירים השוֹנים בנפּחיה מתווכּחים ביניהם כיצד יחוגו את הסוּכּוֹת ומי יעלה לתורה, “ואך המקבת היתה שרויה בצער, כי היא לא עלתה לתורה ואותה לא צירפו למנין; זה אי־אפשר היה כלל וכלל, כי על כן אשה היא, ואין מצרפים אשה למנין…” (“מועדים לשמחה”); אפרוח החסידה מקבּל “שיעוּר בחשבון”, שהוּא פַָּרוֹדיה משעשעת של “אחד מי יודע” (“אחד קִנֵּנוּ שבּין השמים ובין הארץ…”); ואבּא ברוָז מלמד את זאטוטיו כיצד להבחין בין ברוְזי בר לברוְזי בית (“ספר היחשׂ”). אין בסיפּוּרים אלה עלילות מרתקות וגם לא מתח דרמָטי של ממש, אך יש בהם דמיוֹן צבעוני, נוֹי סִגנוֹני עם מִקצב פנימי, הוּמוֹר רך עִם לגלוג סלחני על חולשות אנוש. אחד היפים בסיפוריו הוא האלגוריה “האבנוֹנים”, המסַפּרת על אותם יצורים אגדיים זעירים, המתגוררים בתוך האבנים “והם מגררים, מפצחים, משפשפים ורוחצים את האבן, שהם גרים בתוכה, והאבנים מזהירות ונראות כאילו זה אך רחצו אותן במים”… והנה יום אחד יצאו האבנונים מתוך אבניהם והלכו לשׂחק בפרדס, ובינתיים באו חלוצים והסיעו את האבנים למקום אחר; על כן יש אבנים שהן נקיות וחלקוֹת, ואחרות מזוהמות ומחוספסות. והמשורר חותם את סיפּוּרו הסמלי במשפט חייכני ורב־משמעוּת: “הגדולים אינם יודעים מה בין אבנים אלה לאלה, אולם הקטנים יודעים”.

בכל מה שכּתב טשרניחובסקי לקוראיו הצעירים נוּכל אֵפוא למצוא אוֹתה מזיגה נדירה של חיבּה, רעוּת וכבוד. הוא מעולם לא הנמיך עצמו בשעה שבּא לספר להם ולשיר לפניהם, אלא התייחס אליהם כשווה אל שווים, שכּן האמין בכל לבו כי “בִּזְכוּת קְטַנֵּי עוֹלָם / הָעוֹלָם קַיָּם”.

והמשוֹררים בני דוֹר ההמשך, שכּתבוּ לילדים, כבר צעדוּ בנתיב שכּבשוּ קוֹדמיהם.

ו. ‘ברכת בוקר’ – יעקב כהן

“הנה דוֹר צעיר הוֹלך ושירו החדש עמו”, כתב ביאליק בראשית 1907 במסתו הידועה ‘שירתנו הצעירה’, “ומי יודע? אולי אלה [המשוררים] הצעירים נוֹשׂאים בידם את סם החיים והנוער לעמם העתיק”.

באותה שנה, שבּהּ נדפסו דבריו אלה של ביאליק, שכּוּונוּ אל יעקב כהן, יעקב שטיינברג, זלמן שניאור “ועוד קטנים מהם וענווים מהם”, הוֹפיעוּ בהוצאת ‘תושיה’, לצד קובצי השירה למבוגרים, גם החוברות ‘שירים לילדי ישראל’ והאנתולוֹגיות ‘החליל, ‘הכּנור’ ו’דוּדאים’, שכָּללו שירי ילדים מאת יעקב כהן ושאול טשרניחובסקי, יעקב שטיינבּרג וזלמן שניאור, יעקב פיכמן ויצחק קצנלסון, נֹח פינס וש“ל גרדון, דוד פרישמן ואחרים – כמעט כּוּלם משוררים שיעדוּ את עיקר יצירתם לקורא המבוגר, ואילוּ שירתם לילדים, כּכל שתהיה בעלת איכות, היתה תחוּם שולי אצלם, “פירורים כאלה”, כהגדרת ביאליק, “מפל עֵט…” פרט לאהרֹן לוּבּוֹשיצקי, מחַבּר סִדרת החוברות ‘למען אחי הקטנים’ (ראה פרק א/ג), לא קם עד ראשית שנות השלושים עוד משורר עברי, שיכוון את עיקר יצירתו לילדים. הגורם העיקרי לכך היה, כפי שכּבר צוּין בפרקים קודמים, מיעוטם של “צרכני שירה” בקרב הילדים, בעיקר אותם ילדים שהעברית לא היתה שׂפת אמם; ואִם נזכור כי גם המשוררים כּתבוּ את שיריהם לילדים בשׂפה שרכשו ב”חדר" או בבית־הספר, הרי שנסכּים עם דברי ביאליק, כי “יצירתה של ספרוּת טבעית לקטנים בלשון שאֵינה לשון־האם ממש – דבר כזה תלוי יותר במזל, כמעט ברחמי שמים” (‘אופיר’, תרפ"ג).

אחד הבולטים באותה חבורת משוררים, שכתיבתם לילדים היתה בגדר “כינוֹר שני”, והמשתייכים אל דור־המעבר שבּין דורו של ביאליק לדור היוצרים הארץ־ישראליים, הוא יעקב כהן (1881–1960). “היפהפה והמעוּדן, הקל והמרפרף, כולו משי ורוּח־בוקר” – כך הגדירוֹ ביאליק עם הופעת ‘ספר השירים’ שלו (וַרשה תרס"ה). בן עשׂרים היה כהן כששלח מן העיר זגיֶרז‘⁸⁴ את שיריו הראשונים לילדים לשבועון הוַרשאי ‘עולם קטן’, וכבר אז נתגלה ברבגוניוּתו הלירית ובהתפרשׂוּתוֹ על פני תחומים וז’אנרים שונים. בזה אחר זה פירסם בַּשבועון שירי משׂחק (“החוֹטם”), ושירה לירית (“תרצה”), מזמורים לפעוטות (“חתלתוּלה”) ושירי טבע (“שיר הצִפּרים”), אגדה לירית (“נשמות הילדים”) ושירי ציון (“הכֹּתל המערבי”), שיר סיפורי (“אגורת המלאך”) ובלדה בעלת רקע אוֹטוֹבּיוֹגרפי (“מן החדר”). בכל השירים הללו, שזכו במהרה לפּוֹפּוּלריוּת ומהם שגם הולחנו והוּשרוּ, ניכרו קלוּת הביטוי, הזדהות עם עולם־הילדים ושליטה מפתיעה בדרכי הביטוי. אבל שירוֹ הגדול הראשון, שנדפס באותה שנה בהמשכים ב’עולם קטן’ – “מֵעֵבר לסמבטיון” – היה מתחוּם האגדה האֶפִּית. פּוֹאֶמה אוּטוֹפּית זו, המסַפּרת על ביקוּרוֹ הפּלאי של המשורר בארץ שמעבר להרי חושך, שבּהּ “רמה יד התורה” ואשר יושביה מצפּים לקול השופר, שיקראם לשוב לארץ הבחירה לקומם את הריסותיה, גדושה תיאוּרים ארכניים, המטשטשים את עוצמתה הפיוּטית. ואף־על־פי כן היתה הפּוֹאֶמה חביבה על המשורר והוא חזר אֵליה פעמיים נוספות: תיקן אותה לקראת הדפסתה כחוברת בספריית ‘מגילות’ (תר"ץ), ואחר־כך כתב כמעט את כּוּלה מחדש לקראת כלילתה בספר שיריו לילדים ‘ברכת בוקר’ (תש"ו; הפּוֹאֶמה חותמת את הספר). השוואת הנוסח המוקדם של היצירה אל נוסחהּ האחרון תגלה את התמורה שחלה במשורר בארבעים שנוֹת־יצירה, תוך שִכלול כליו הפיוטיים. לפנינו פתיחת היצירה בשני נוסחיה, זה מול זה:

עם זאת תגלה ההשוואה בתים לא מעטים בפּוֹאֶמה, שהשִכלוּל המאוחר פָּגם בספונטניוּת הראשונית שלהם. כזה הוא, למשל, הקטע המתאר את היצורים הדמיוניים העולים מן המים הרותחים “בפיח לילה בלול תכלת שמי ירח”:

כל שיריו הראשונים, שכּוּנסו בתש“ו לספר ‘ברכת בוקר’, עברו שינויים יסודיים, מהם שנכתבו מחדש, ומהם שניגונם “הגלוּתי” הומר במשקל מלרעי. שיר־הזמר “חתלתולה” בן שלושת הבתים, למשל, הפּותח בטור “חֲתַלְתּוּלָה יֵשׁ בַּבַּיִת”, הוכפל לשיר בן שישה בתים בשם “חתוּלנוּ”, הפותח בטור “חָתוּל בַּבַּיִת לָנוּ יֵשׁ”; השיר “מן החדר” (“כִּמְלֹאת נֶפֶשׁ צִפּוֹר עֲדָנִים וְאוֹרָה” וכו') נקרא בנוסחו המתוקן “מן החדר בלילה” (כִּמלֹאת לֵב צִפּוֹר רְנָנָה וּנְהָרָה"), ו”החוטם (שיר במקהלת ילדים)" נכתב כמעט כולו מחדש ונקרא בנוסחו הארץ־ישראלי “מעשה בשוטה ובקוף (פזמון למשחק)”. והדוגמאות רבּוֹת.

כמה וכמה שירים שנדפסו בחוברות ‘עולם קטן’ – ביניהם “שלג”, “חִפּוּשיוֹת”, “אלף בית”, ואפילו השיר האידילי שנתפּרסם מאוד בשעתו “תרצה”, על ילדת התום השרה לעת ערב בגן “וְאֹזֶן כְּרוּב שׁוֹמַעַת” – לא כונסו על־ידו לספר ‘ברכת בוקר’ ונשארו גנוזים בכרכים יקרי המציאות.

עם עלייתו ארצה בתרצ“ב, התחיל שיתוף־הפעולה בין המשורר ועיתוני הילדים הארץ־ישראליים. ‘עתוננו’ קידם ברשימה חגיגית את פניו של “משורר הטבע והיופי, הזוך והקודש, הבא אל ארץ הטבע והיופי, הזוך והקודש”, השר ו”חוגג כילד קטן ועליז בראותו יונים במעופן" (גל' י. חתום ראובן גרוסמן [אבינועם]), ופירסם באותו גיליון את שירוֹ האֶלגי “נשמת אֵם”, אשר “עוּבד מחדש ע”י המשורר בשביל ‘עתוננו’" (שם). עד ימיו האחרונים פירסם כהן שירים וּפוֹאֶמוֹת ב’דבר לילדים' – שירים שהפתיעו בצלילם החדש, הממוּזג דמיון והומור, עדנה עם עוצמה מתחדשת. בתרצ"ו פירסם בַּשבועון חרוזי גוזמה אמנותיים, מן הראשונים בסוּגם בספרות־הילדים שלנו:

באותה שנה פירסם כהן ב’דבר לילדים' שניים משיריו היפים והשלמים ביותר, שנעשו עם פרסומם שגורים בפי הקוראים הצעירים. הראשון, “לכשאגדל”, הוא מונולוג של ילד, המדמיין לעצמו את הגדוֹלוֹת והנצוּרוֹת בהיותו גדול וגיבּוֹר, והוא כתוּב בשפת ילדים קולחת ונלבּבת בטורים קצרים, בעלי מִקצב יאמבי סוחף:

לכשיגדל – ידהר על גבּי סוּס על הר וים, יטוס לקטוף כוכבי מרום, יֵשב לפצח זרעונים בין עננים, כל דבר שיאמר – יִפּוֹל –

השיר האחר, “צַבָּרִים”, הוא משירי הילדים הראשונים שלנוּ, שנוֹשׂאָם הוא הצבר, על כפל־המשמעויות של מוּשׂג זה. זהו שיר לירי־וידוּיי בעל מִקצב טרוֹכיאי כמו־קטוע, המקסים בפשטוּתוֹ המֶטָפוֹרית ובסמליו הדוּ־משמעיים. לכאורה – הדוברים בשיר הם שׂיחי הצבר הדוֹקרניים:

אך במהרה מתברר כי גידולים אלה, שהם גם “קשים וממרים”, עשׂוּיים להיות – אף שהדבר אינו נאמר במפורש בשיר ורק נרמז באיוּרוֹ של גוטמן הנלוֶה אליו – גם ה’צברים' ילידי הארץ, שהם דוקרים, ומאירים פניהם רק לטוב:

בדומה לשירתו האֶפּית למבוגרים, שבּהּ התאחד המוטיב האישי עם המוטיב הלאומי, כך מוצאים אנו גם בשיר־ילדים זה את הזדהותו המוחלטת של המשורר בן הגוֹלה עם גידולי הארץ, אשר אליה נשא נפשו מנעוריו.

חמישים משיריו לילדים כינס כהן בתש“ו לספרו ‘בִּרְכַּת בֹּקֶר’ וכמעט בכולם עשׂה, כאמור, שינויים ותיקוני משקל ונגינה. הוא כָּלל בספר שירים מוקדמים ומאוחרים, חרוזים לפעוטות ופּוֹאֶמות לבני הנעורים, וחילקם לשלושה שערים, הערוּכים מן הקל אל הכבד. בשער הראשון רוּכּזוּ השירים לבני הגיל הרך – על הילדה המביאה פּרחים לאִמהּ ועל הילד ה”רוכב" על רגל אביו, על סבא שעלה לשמַים והרבה שירים על מִרקם היחסים של ילדים ובעלי חיים. שירי השער השני מעוּגנים ברוּבּם בחוויות־ילדותו של המשורר, על האֵם השומרת מיטת בנהּ וחולמת על ארץ־האבות, על הציפורים הנודדות בבוא הסתיו, על ילדי ה“חדר” הלומדים אָלף־בית, ועל “אגורת המלאך” שצנחה ממרום כפרס על שולחנו של הילד השקדן – והוא אחד משיריו הידועים ביותר. בשער השלישי והאחרון כּוּנסוּ שיריו הארוּכּים והבוֹגרים – פּוֹאֶמות ובלדות על נער שבּא לחפשׂ את אליהו, שׂיחת נערות על מסתרי היער, על יִללת הרוחות בליל סתיו ועל נערה הממתינה בליל הושענה רבּה להיבּקעוּת השמַים כדי להשמיע את משאלת לבבה.

חרף הנוֹי הלשוני וחן־הנעוּרים השפוּך על רוב דפּי הספר, לא כל השירים בּוֹ איכותם שווה. לצד שירים בעלי עוצמה לירית, כגון “אחות קטנה” או “שמש בוקר”, מצויים בספר גם בתי־שיר חיוורים וּבָּנָליים, כגון השיר “אֵם קטנה”, שבּוֹ קובלת ילדה על שבּתהּ־בּוּבּתהּ “מְאֹד חוֹלָה, / אֵינָהּ שׁוֹתָה, / אֵינָהּ אוֹכְלָה” וכו‘. “כמה מן השירים יש בהם מן האגדה העממית ומתאור ההווי היהודי של הדורות הקודמים”, כתב המשורר במבוא הקצר לספר, “נראה לי, שאין למנוע את ידיעת אלה מילדינו, ויהי חינוכם על טהרת אווירה של הארץ. ואולי תעמוד זכות זו לשירים אלה, שיש בהם מזכרונות ילדוּתוֹ וחוויותיו המוקדמות של מחברם”. אף־על־פי ש’ברכּת בוקר’ זכה למהדורה מחודשת (תשכ"ז), קשה לומר שנהפך לנכס קיים ממשי בספרות־הילדים שלנו. רק מעטים משיריו מצאו מסילות אל לב הקוראים הצעירים והועתקו למקראות ולאנתולוגיות, ואין להשווֹת את גודל ההשפּעה של יצירת כהן על הספרות העברית וקוראיה המבוגרים למקומו המצומצם יחסית בספרות־הילדים. גם יצירותיו האֶפּיוֹת לנוער – ‘חמש מגילות’ (תש"א), המסַפּרוֹת על מלחמת־הקיום המתמשכת של האומה, ‘ספר אֶליפל’ (תש"ב), המתאר את גלגוליו של גיבּוֹר עברי אל יבשת אטלנטיס, והפּוֹאֶמה האגדית ‘עוף החול’ (תשי"ג; נדפסה תחילה בהמשכים ב’דבר לילדים') – לא מצאו לעצמן קהל קוראים רחב בשל שׂפתן הגבוהה ועומס הרעיונות הגודש אותן, והן נהפכו, בחלקן, לחומר לימודי בבתי־הספר התיכוניים.

ז. ‘בּין כּוֹכב ודשא’ – שמעוני, דפנא, בס, שנהר ועוד

המעבר מספרי השירה אל המקראות ושיעורי הספרוּת בבית־הספר הוא תהליך משותף לרבּים ממשוררי דוֹר־התחיה, שמיזגו ביצירתם הלירית מוטיבים אישיים עם נושאים לאומיים וכלל־אנושיים. לצִדם של ביאליק וטשרניחובסקי, שניאור ויעקב כהן, נכללים בחבורת יוצרים זוֹ בני דורם וממשיכיהם דוִד שמעוני, שמואל בּס, ש' שלום ואחרים, אשר ביטאו בשיריהם את האמונה כי “בְּאֶרֶץ חֶמְדַּת אָבוֹת / תִּתְגַּשְּׁמְנָה כָּל הַתִּקְווֹת” (ישראל דושמן).

נציג מובהק של דור יוצרים זה הוא דוִד שמעוני (שמעונוביץ; רוסיה 1886 – תל־אביב 1956), יוצר האידיליה הארץ־ישראלית ומחברם של שירי ילדים בעלי נושׂאים אֶפּיים, וידוּיִיִים ואלגוֹריים. כרבּים מבני דורו עשׂה גם שמעוני את צעדיו הראשונים בספרות מעל דפיהם של עיתוני ילדים ונוער. בגיל בר־מצוָה פירסם בשבועון ‘גן שעשועים’ תרגום חופשי לשירו של ש"ש פרוּג “התדע”, וכעבור שלוש שנים נדפּס שירו המקורי הראשון, “שׂיחת רסיסים”, בשבועון ‘עולם קטן’ (תרס"ב). אף שאין הרבה מן המקוֹריוּת בשיר אלגורי פַּתטי זה, שהשפעתם הברורה של משוררי ההשׂכּלה ניכּרת בו, אפשר לראות בו מבשׂר מובהק של כּיווּן שירתו העתידה. השיר – כפי ששמו מעיד עליו – הוא דו־שיח בּין שני נטיפים עבריים; האחד – אֵגל טל מהרי יהודה שנהפך לדמעה בהירה בעת החורבן, והאחר – אֵגל זעה ממצח האיכּר, המחַיה את שדמות יהודה:

תמונה (זכויות לא ידועות) ותחתיה הכיתוב

‘אחד מי יודע’ – שיר קונדסי נשכח של דוד שמעוני (מתוך ‘עדן’, אלול תרפ"ד. צייר זליג מַאוּד)

בעוד הוא מכין עצמו לבחינות־הבגרות בפטרבורג, פירסם שמעוני שירים קטנים בשבועון־הילדים ‘החיים והטבע’ (“באביב”, “חיים”, “לחנוּכה” ועוד; תרס"ה), ב’השלוח' ובבימות אחרות. אבל השנה שבּה עשה בארץ כשומר ופועל במושבות יהודה (1909), ובה “התייחד עם נוף מולדתו וגילה את סוד יופיה”, כלשונו, היא שהטביעה אוּלי יותר מכֹּל את חותָמהּ על יצירתו. אז כתב בין השאר את הפּוֹאֶמות האידיליות ‘מלחמת יהודה והגליל’ (נדפסה לראשונה בירחון לנוער ‘מולדת’, תרע"ב), המתארת בהוּמוֹר סלחני את ה“מלחמה” שניטשה בין חלוצי יהודה והגליל על אופן היגויה של האות בּ, והיא ראשונה לסִדרת האידיליות שלו, שנקראו ונלמדו הרבה על־ידי הנוער: ‘ירדניה’, ‘היוֹרה’, ‘לֶקט’, ‘יובל העגלונים’, ‘ביער בחדרה’, ‘מצבה’, ‘רסיסי לילה’ – אותן “אידיליות בעלות הוּמוֹר שוֹקט ונוח כעורמת ילדים”, כהגדרת יוסף קלוזנר (‘יוצרים ובונים’, ג/א, תרפ"ט, עמ' 125). אחרי עשׂר שנות שהִיה באירופה (1910–1920), שבּהן ערך בין השאר את ספרי הוצאת ‘אחינוער’ שנקטעה באִבּה (ראה פרק ב/ו), חזר שמעוני לפעילות מגוּונת רבּת פנים בארץ־ישראל. יצירתו לקורא הצעיר היתה גם עתה, אולי יותר מבעבר, ספוגה אידיאלים לאומיים ואנושיים – הוא קולט את החיים הרוחשים סביבוֹ ולעיניו ומנסה להלבּישם לבוד אמנותי. ב’קוּפּת הספר' פירסם את סיפורו הציורי ‘אל קברות המכּבּים’ (תרפ"ג), ובספריית ‘מגילוֹת’ נדפסו האגדות השיריות ‘זקנות’ ו’הניגון' (תרצ"ב). כל השנים פירסם שירים בשבוּעוֹני ילדים, שלא כּוּנסוּ בספר, אבל הועתקו בחלקם – בעיקר ה“ציוֹניים” שבהם – למקראות ולאנתולוגיות והיו לנחלת הכלל. כאלה הם, למשל, שירו “על גבעה חמודה” (‘עדן’, אדר תרפ"א), “שתילים” (נדפס על גלוית קק"ל בכתב־ידו של המשורר עם הקדשה: “ברכת המשורר לדור הצעיר”), הזֶמר “שיר הנודד” (“מי יתנני עוף”) ואחרון חביב – “בן השומר”, אחד משירי הילדים השלמים והיפים של שמעוני, אשר בו פונה הילד הקטן אל כוכב־הערב ומבקשוֹ כי ישמוֹר על אביו השומר:

הדאגה ה“פרטית” של הילד הדובר לשלום אביו הפכה כאן לחרדה לשלומם של כל שומרי המולדת, והשיר הלירי־הווידוּיִי נהפך לשיר־תפילה אֶפּי בעל מוטיב לאומי, בּלי שתיפּגם עוצמתו הפיוטית.

קרובים לסגנונו של שמעוני בנעימתם האֶפּית־הלאומית הם שירי הילדים של ש' שלום (שלום שפירא; נולד בפולין ב־1904), שבּהם שיקע המשורר מתוך הזדהות שלמה כמעט את עולמוֹ הפנימי עם עולם הערכים היהודיים והאנושיים. לאחר שעלה בנעוּריו לארץ, סיים כאן סמינר למורים והיה למורה. “העדפתי ללמד את ילדי הכיתות הנמוכות”, סיפּר, “הרגשתי צורך להתפרק עם תלמידַי – ללמד, לטייל, ללמוד מתוך שירה ומשחק. כך נוצרוּ שירַי הראשונים לילדים”. התימַטיקה ודרך העיצוב של שיריו אלה זהים, בחלקם הגדול, לשירתו ה“הימנונית” הכללית, תוֹך שׂימת דגש ב“דרך הפשטות”, כלשונו: “בדרך הפשטוּת מבקש היוצר בעולמו של הילד ‘תיקון’ לנשמתו הוא, ושׂפה תמימה לרגשות ולמחשבות, שבעולם ‘הגדולים’ החלו משום־מה מתביישים בהם; למכלול הרגשות והמחשבות שייכים הציוֹנוּת בלי מרכאות, אהבת ישראל וארץ־ישראל ושמחת החגים. […] על כן ימצא הקורא [בשירַי לילדים] מעין ‘עין יעקב’, כביכול, לסוגיות שעסקתי בהן בכמה מכּתבַי לגדולים” (מן המבוא לספר ‘שַי לבּן’, תשל"ד). כבר שירוֹ המוקדם “הילד והפטיש” (‘דבר לילדים’ תרצ"ו) עשׂוּי לשמש מֵעין לייטמוטיב לשירת ש' שלום לילדים, הקוראת לבן הדוֹר הצעיר להכשיר עצמו לקראת משׂימות המחר: פטיש קטן הולם ללא הרף בלִבּוֹ של הילד ואומר לו:

גם בשיריו האחרים, שנדפסו ב’עתוננו (תרצ"ב ואילך) וב’דבר לילדים‘, הכתובים בדרך כלל בטורים ריתמיים קצרים, שר ש’ שלום שירי הלל לבוני הארץ ולמגיניה, לנוף המולדת ולחגי האומה. לא פעם גולשת שירתו לפלָקָטיוּת קולנית (“אח, בנה הגליל”), או לחרזנוּת המקלקלת את השורה (“נוּר, נוּר, נוּר, / לֶחֶם בַּתַּנוּר”); אך בין שירים “מגויסים” אלה אתה מוצא פתאום גם שיר־טבע אידילי (“הַצִּפֳּרִים הִתְחִילוּ כְּבָר לִנְדּוֹד”), או שיר לירי פסטורלי (“אני מתגעגע אל כפרי”), ואפילו שיר תיאורי הוּמוֹריסטי על “תרנגולת רוֹדפת אחרי הרכּבת”.

שילוב נושאים לאומיים בשירי טבע, נוף וחוויה מאפיין, כאמור, גם משוררים אחרים בני אותה תקופה, ביניהם משה דפנא וישראל דושמן, אברהם ברוֹידס ואפרים תלמי, שמואל בס ויצחק שנהר. שמואל בס (1899–1949), שעלה בילדוּתו עם הוריו לארץ־ישראל, עסק בהוראה והשתתף בעריכת כתבי־עת לנוער, שר בפשטוּת על ברכת היבוּל (“פּרִי גַנִּי הִנֵּה הֵבֵאתִי”), סיפּר לקוראיו הקטנים כי “לנוּ ארץ קטנה” (כשם קובץ שיריו, תש"ב); שם – “עַל כֶּתֶף הַר פּוֹרֵחַ / כְּפָרִי זֶה הַקָּטָן”, והרחק משאון העיר חַי זוג ילדי טבע:

בצורה דומיננטית יותר שליט הנוף בשיריו של משה דפנא (רוסיה 1884 – תל־אביב 1963), איש העליה השניה ומוֹרם של ילדי מושבות יהודה, שאפשר לראוֹתוֹ כּאבי שירת הטבע והנוֹף הארץ־ישראלית בספרות־הילדים שלנו. “הילדים לא הִכּירוּ את הצמחים שהגיעו עד סף ביתם ואת הציפּוֹרים ששרו לתוך חלונותיהם הפתוחים”, סיפּר. “הוצאתי איפוא את תלמידַי אל השׂדה הפתוח ושם למדנו ושם שרנו” (‘הבוקר בהיר הוא’, תשכ"ה, עמ' 91). וכיוָן שמעטים מאוד היו השירים על טבע הארץ ונוף הארץ, ישב המוֹרה עצמו לחבּרם – שירים קצרים וניגוּניים, בהם קרא לכל צמח וחי בשמם, ותיארם בחיבּה, ביֶדע, בעינוֹ הטובה של איש־טבע ומשורר: שיר על רקפת המחַכּה נכנעת לדבורים; ועל נרקיס המניף כּוֹסית־זהב על טס צחור; ועל פעמוני הגשם המצלצלים: “הִנֵּה הַסְּתָו!”; ושירים על פשוֹש וּפרת משה רבּנוּ, על טלֶה ונחליאלי ועוד; ובדומה לדוִד שמעוני, ששר על בן־השומר החרֵד לאביו, שר דפנא על השומר החוזר עם שחר אל בּנוֹ:

שונה וייחודית יותר היתה כתיבתו לילדים של יצחק שנהר (שנבּרג; אוקראינה 1902 – ירושלים 1957), מן היוצרים הבולטים, שבּאוּ ארצה עם חלוצי העליה השלישית; ואף שיָעד לקורא הצעיר חלק קטן בלבד ממכלוֹל יצירתו המסוֹעפת בשירה, סיפּוֹרת ותרגום, מצויות בחלק זה, ההולך ונשכח, כמה ממיטב היצירות לילדים של התקופה. כבר ביצירותיו המוקדמות, השייכות לז’אנר הפזמוני, שיקע שנהר מגמה לאוּמית דידקטית: כך, למשל, מסתיים שיר־החג המפורסם שלו “כך הולכים השותלים” בחרוּזּ־חזוֹן ציוֹני, שבּוֹ “יַעַר עַד יִפרֹשׂ צִלּוֹ / עַל אַרְצֵנוּ עֵירֻמָה”. ברוב שיריו הארוּכּים, שכּוּנוּ על־ידיו “חרוּזי רננים וסיפּוּרי נעמנים / לילדים גדוֹלים עם קטנים”, שילב שנהר סיפור־עלילה עם מוסר־השׂכּל. בפּוֹאֶמוֹת הראשונות שלוֹ שליט עדיין היסוֹד הדידַקטי־הציוֹני: מעשה ביֶלֶד־פֶּלֶט השוֹכב בגן והוגה בגיבּוֹרי האומה הנערצים שמשון, בר־כוכבא ויוסף הגלילי (“בעל החלומות”); ומעשה בנער אמיץ העובר בארץ וּמכּה במקלו על סלע בתקוָה למצוא מטמון שיסייע לגאולת הארץ (“אגדיאל”). בהדרגה השתחרר המשורר מן היסוד הדידַקטי הגלוּי, ובשירי העלילה המאוּחרים שלוֹ לילדים שילב דמיון, הרפתקה ושעשוע, יחד עם גרעין אלגורי כמוֹ־דידקטי: מעשׂה בציפור עדינה, שהצילה מדינה מסכנת מלחמה; ומעשה בשתי שיבּולים, שנצמדו אל נבט שגדל בשׂדה ונהפכו למִלים יפות; ומעשה בּרֵיח, שבא להתארח בביתו של סופר וביקש לתהות על טיבם של ריחות הספרים. שירים־סיפורים אלה והבאים אחריהם, המפליאים בליטוּשם האמנותי ובשׂפתם המסוגננת, המתובלת לשון־חכמים, כונסו בספר ‘בין כוכב ודשא’ (תש“ב; תש”ח). עוד “סידרת מעשׂים ומעשׂיות / מקצוֵי ארץ הפלאות” כינס בקובץ עתיר הדמיון ‘סיפּוּרים מארץ עוץ’ (תש"ו). את תרגומיו המעטים לילדים הוֹציא בספריית ‘שם’ (שטיבל – מצפה), שהתרכזה בהוצאת קלַסיקה מתורגמת לבני הנעורים ואשר הוּא היה אחד מעורכיה. בעבודת עריכה זו היה שנהר ממשיכם של סוֹפרים חלוצים – סילמן, דושמן, ברכוז, ברש ואחרים – שסייעו לגידולה של ספרות־הילדים הארץ־ישראלית גם בתחום העריכה והמו"לוּת.

עם “עלייתן” של הוצאות־ספרים מן הגולה לארץ־ישׂראל (‘דביר’, ‘אמנות’, ‘שטיבּל’ ועוד) ויִיסודן של הוצאות חדשות (‘מצפה’, יזרעאל', ‘מסדה’, ‘יבנה’ ועוד), זכו הקוראים הצעירים למִן שנות השלושים ואילך לשפע שלא ידעו כמעט דוגמתו. קינתו של ביאליק על “בצורת” (פּרק ז/ד) היתה לנחלת העבר. הוצאות־הספרים הגדולות דחקו לקרן־זווית את פעילותם המו"לית הצנועה של יחידים, וספרוּת־הילדים בארץ קיבּלה צביון “ממוּסד”.

לפעילות ספרותית־מו"לית זו מוקדש הפרק הבא.

פרק תשיעי: ‘כנפי כסף’ – מו“לים וספריות בשנים תרצ”ב–תש"ח    🔗

“דווקא בארץ־ישראל, מולדת אלפי ילדים שהעברית היא שפת־אִמם, [גדל והולך] צמאון הקריאה אצל ילדינו. הצורך בחומר־קריאה מתאים הוא גדול ואין הקומץ משׂבּיע”, כתב בחורף תר“ץ הסופר־המחנך נחום דב קרפיבנר (‘מאזנים’, א, גל' לד; חתום: נחום איש גמזו); וכשנה אחר־כך החרה־החזיק אחריו הסופר־העורך יהודה ורשביאק במאמרו “בספרות הילדים”: “הן מספר המדבּרים והקוראים עברית גדל פי כמה בשנים האחרונות, ובארץ־ישראל הרי יש לנו דור צעיר, אשר קיבל את כל חינוכו, מראשית ימיו, רק בשׂפה העברית; ובכל זאת עובדה היא, כי ספר־קריאה מקורי לילדים, שיהא מתאים לתעודתו, הוא בגדר ההופעות היקרות ביותר” (‘הצפירה’, 27.3.1931). והנה, בעצם אותם ימים, שבּהם נכתבו שורות אלה, התחילה מסתמנת פעילות גוברת והולכת בתחום המו”לוּת לילדים בארץ־ישראל.

רבבות היהודים, שעלו לארץ עם גלי העליה החמישית (תר“ץ־תרצ”ח) והעניקו צמיחה חסרת־תקדים למשק העברי ולתרבותו, שלושים־אלף התלמידים שלמדו אז בבתי־הספר היסודיים בארץ ותבעו ספרי קריאה לעצמם – כל אלה הביאו בהכרח להגברת פעילותם של בתי־ההוצאה הקיימים ולהצטרפותם של מו“לים חדשים לשוק הספר העברי. ההוצאות הוותיקות לא רק שניסו להדביק את הביקוש הגובר לספרי קריאה, אלא אף גילו יוזמות חדשות: ‘קופּת הספר’, שהוציאה חוברת חדשה מדי חודש, קיימה בשנים תרצ”א־תרצ“ד גם סִדרה למתחילים בשם ‘גדיים’, סִדרה למדע פּופּוּלָרי בשם ‘דעת’ וספריה אתנוגרפית קצרת־ימים בשם ‘ילדי עמים’ (פרק ז/ז). הוצאת ‘אמנות’, שהוסיפה לסַפּק לקוראיה הצעירים בדייקנות מעוררת השתאות חומר־קריאה משוּבּח במסגרת הספריות שהוציאו לה מוניטין (פרק ח/א), התחילה להדפיס בשנים תרצ”א – תרצ“ג את החוברות רבּוֹת־התפוצה של ‘מגילות לבתי־הספר’, ‘מולדתנו’, ‘לפעוטות בפרוטות’. צנועה יותר בפעילותה היתה הספריה ‘אוצר התלמיד’, שנוסדה בתרפ”ח על־ידי הוצאת ‘קהלת’ של הסתדרות המורים במטרה “להמציא חומר־קריאה מטובי סופרינו בתקופות שונות”, והוציאה בשנות השלושים קובצי סיפורים מקוריים אחדים (מאת י"ל פרץ, שלמה הללס ועוד), קובצי שירה וסיפורת מתורגמת מעטה, ואלה נפוצו במחיר נמוך בעיקר במסגרת בתי־הספר. גם ההוצאות האחרות שעלו מן הגולה – ‘דביר’, ‘שטיבל’, שרברק (שנקראה כאן ‘יזרעאל’) – וכן ההוצאות החדשות שנוסדו בארץ – ‘מצפה’, ‘יבנה’, ‘ספרות’ והבאות אחריהן – כיוונו חלק גדֵל והולך מפעילותן אל הקוראים הצעירים. על פעילות זו ידובר להלן.

אבל לצד פעילות ממוסדת זו של שנות השלושים, ואולי זמן־מה לפניה, התחילה חודרת לראשונה לספרות־הנוער הארץ־ישראלית הספרות הבלשית־הבידורית הבלתי “קאנונית”, שראשיתה בחוברות ספריית ‘הבלש’. ואף־על־פי שחוברות אלה לא נועדו במפורש לילדים ולנוער, אין ספק שהקוראים העיקריים והנלהבים שלהן היו תלמידי בתי־הספר.

א. “דני בשבי” – ספריית ‘הבלש’ וספיחיה

מייסדהּ ועוֹרכהּ של ספריית ‘הבּלש’ העיתוֹנאי שלמה בּן־ישׂראל (גלפר; נולד 1908) – אשר כּוּנה על־ידי דניאל פרסקי “אבי הספרוּת העממית העברית” – סיפּר כי עוד לפני שיסד את ספרייתוֹ ראה בילדים ובנוער את קהל־היעד העיקרי שלו. הרעיון לנסות את כוחו בז’אנר ספרותי־בידורי זה נולד במוחו זמן־מה אחרי עלייתוֹ, למראה ההצלחה המרשימה של החוברות הזולות “מן הסוג הסנסציוני”, שהגיעו לארץ מאירוֹפה וזכו לקהל עצום בקרב קוראי יידיש, יוונית ועוד. “ואז התחלתי להתעניין בקרב הנוער הצברי, מה קוראים הנערים והנערות שלנו”. סיפר בן־ישראל, “את עגנון לא קראו. בורלא היה הסופר הפופולרי ביותר”. ואז עלה הרעיון במוחו: "מדוע לא לנסות לסַפּק לנוער חומר קריאה שאנוכי, בהיותי נער, כל־כך נהניתי ממנו? […ואז] ישבתי לילה אחד וכתבתי סיפור בלשי בשם ‘הרצח המסתורי’ ".⁸⁷

שני שותפיו של בן־ישראל ל’ספרית הבלש' היו: המדפיס אלכסנדר מוֹזס, שמימן את הוצאות החוברות (והיה שותף גם בפעילויות מו"ליות נוספות הקשורות בספרות־ילדים⁸⁸), והחוֹקר־הסוֹפר דוִד תדהר (1897–1970), שהיה אז בעל משׂרד־חקירות פרטי. תדהר העניק לספריה את שמו ואת תמונתו, סיפק נוֹשׂאים ורקע עוּבדתי לסיפּוּרים הבאים ונתן לה גם מעין לגיטימציה ומוניטין⁸⁹. לגיטימציה נוספת העניק לספריה אביגדור המאירי, שאיגרת־הברכה ששיגר לבן־ישראל נדפסה בהקדמה לחוברת א של ‘ספריַת הבלש’: “אינני מפקפק אף רגע קל בחשיבותה של ספריה זו בעברית ובארץ־ישראל”, כתב המאירי והוֹסיף: “נחוצה לנו ספריה, הנותנת לנו ספרים מעוטי הכמות ורבי הענין, שהקורא יבלע אותם כבכורה בטרם קיץ ואחרי הקריאה – יזרוק את הספר וידרוש ספר שני […] בעל סיפור־מעשה מעניין, שכל כוחו בפבּוּלה, בעלילה, במעשה שהיה”, מה גם ש“לא מיותר הוא בהחלט לחנך את הדור הצעיר שלנו פה חינוך בלשי”.

כמאה חוברות דקות (32 עמודים החוברת) יצאו בשלוש הסדרות הראשונות של ‘ספריַת הבלש’ (תרצ“א־תרצ”ג); הן נדפסו על נייר זול, ובשל תוכנן המרתק־המבדר, שׂפתן הפשוטה ומחירן הנמוך הן נפוצו באלפי עותקים, תורגמו ליידיש (המתרגם היה אברהם שטרן [“יאיר”], בפסבדונים חגי ארצי) ונקראו בשקיקה על־ידי צעירים ומבוגרים. היום נראים הסיפורים הבלשיים הללו נאיביים למדי, שַבּלוניים ואף סטֶראוֹטִיפִּיִּים במידה רבּה, אך הם היו בשעתם שלב “בתהליך ההתבגרות של שכבה רחבה של קוראים צעירים, שהתחנכו בעברית וקראו עברית” (שביט, ‘הבלש העברי חוזר’, עמ' ד). רוב הסיפורים נכתבו על־ידי שלמה בן־ישראל (גלפר), שחתם עליהם בשמו ובפסבדונימים שונים (ב' חבקוק, ב' צפניה, א' בן־שבע ועוד); סיפּוּרים אחדים נכתבו על־ידי העִיתונאי אורי קיסרי (‘המלתחה הסודית’); אריה סמסונוב (1910–1984), שנודע אחר־כך כהיסטוֹריוֹגרף של זכרון־יעקב; מנשה דובשני (1914–1984), שנודע אחר־כך בספרי־הלימוד הפופולריים שערך וחיבר; וכן עמנואל הרוסי (ראה פרק ט/ג). שסיפּוּרוֹ ‘הבלש הקטן’ (תרצ"ב; חתום: א' דרור) הוא בלא ספק הסיפּוּר הבלשי הראשון בעברית שגיבּורוֹ הוא ילד, ואפשר לראוֹתוֹ כּמבשר סִדרת ‘חסמבה’ מאת יגאל מוסינזון (תש"ט ואילך).

נובלה “מותחת”־מבדרת זו מסַפרת על עמיצור בן השתים־עשרה, שסייע למשטרה ללכוד מרגלת שעסקה בגניבת חומרי־נפץ, למורת־רוח אביו הקובל כי “הילד מקולקל לגמרי” ולשׂביעות־רצונו של מפקד הבולשת, המאמין כי “בלי ספק יגדל הנער לאחד הבלשים המצויינים ויהיה לפאר המשטרה”; היא נכתבה, על פי עדוּת מחבּרהּ, “לאור עששית־נפט במטבחון של צריף רעוע במשיכת־קולמוס אחת בשעות לילה אחד”; אך דווקא בשל הכּתיבה החפוזה – הוסיף הרוסי בנעימת התנצלות 43 שנים אחרי כתיבת הסיפור – “כתב המחבּר למעשׂה פארודיה על ספרות הבלשים, שאילו הוצגה על הבמה, אולי היתה מעוררת צחוק רם בקהל הצופים” (‘הספרות’, נובמבר 1975, עמ' 167).

סיפורים אלה בעלי השמות הססגוניים – ‘המוות המעופף’, ‘מסתרי שלושת התפוזים’, ‘דני בשבי’ מאת אליעזר כרמי (ספרית הכרך; חתום: עזר כרמיאלי), ‘מסתרי היונה הלבנה’ (ספריית ‘ההרפתקן’, תרצ"ה) וכו' – העניקו שעות של מתח ופורקן לרבבות ילדים ובני נוער צמאי הרפתקאות. היה משהו קסום באותן עלילות פשטניות החוזרות על עצמן, שסיפּרוּ בעברית “בסיסית” רדודה משהו על בלשים עבריים המכניעים עבריינים בסביבה הקרובה והמוּכּרת לקוראים. “הספרים היו נקראים לרוב בשעת השיעורים בכיתה, בבית־שימוש, בלילה מתחת לשמיכות, ברחוב בהליכה, או בטרמפ חפוז על עגלה”, נזכר יורם קניוק⁹⁰. וכיוָן ש“רוב הצרכנים לספריות ‘הבלש’ ו’הריגול' הם תלמידי בתי־הספר” (‘דבר’, 19.5.1932), אין תימה שמוֹרים, סופרים ומבקרים קמו לקדש מלחמה נחרצת בחוברות אלה, “המשחיתות את נפש ילדינו”, ומלחמתם התנהלה בלשון בוטה חסרת מעצורים. סופר ‘דבר’ האשים את בעלי הספריוֹת שהם “מושכים את נערינו בציצית ראשם הבּריא לתוך ערש הדווי של ספרות סחי ומאוס”, ותבע לנהל “מלחמת־השמד כנגד כדורי הרעל האלה, שבהם מרעילים את ילדינו” (שם, שם; חתום: י' ישורון [=יצחק יציב?]). גם בטאון אגודת־הסופרים יצא כנגד זה “המרעיל את נפש ילדינו” ב’ספרוּת' זו ומעורר בהם רגשות שפלים, פראיים“, ותבע לשים קץ ל”מסחר המתועב הזה, מסחר בנפשות ילדים תמימים" (‘מאזנים’, כט ניסן תרצ"ב; חתום: ר. [=פ' לחובר]).

דוד תדהר מיהר להשיב למבקריו במאמר ארוך ומנומק, שבּוֹ הגן בקנאוּת על הספרות הבלשית: אפילו אישים ידועים ונכבדים, ביניהם ביאליק וז’בוטינסקי – כתב – הם מחסידיה של ספרות זו; “חברים מאגודת הסופרים בארץ קוראים את ספריַת הבלש בתענוג רב ונותנים אותה לקריאה גם לילדיהם”; הוצאות מכובּדוֹת – ביניהן ‘אמנות’. ‘מצפה’ ו’הספר' – הוציאו ספרים “על טהרת הבלשות”; ואפילו המוסף לילדים של ‘דבר’ פירסם סיפּוּר רצוּף אלימוּת בשם ‘נקמת הפילים’; ועוד כהנה וכהנה. כיוָן שכּך –

תוצאותיה של “מלחמה” זו היו חזויות כמעט מראש. ספריות בלשיות־בידוריות־רומנטיות הוסיפו לצאת בארץ עד קום המדינה בשמות משמות שונים (‘ההרפּתקן’, ‘הכרך’, ‘מיסתוֹרין’, המאה העשרים‘, ספריית הריגול, ועוד. ראה: רשימת אינוונטאר של “סיפּוּר הפשע העברי”, 1931–1948:, ‘הספרות’, דצמבר 1974, עמ’ 46–49). בני הנוער הוסיפו לקרוא בהן בשקיקה בלא שנפשותיהן “תורעלנה”, חלילה. ולא כאן המקום לדון ולפסוק מה מידת הצדק בדברי תדהר, שאותם ילדים, שהתחנכו על ספריית ‘הבלש’ אמנם היו בבגרותם ליהודים טובים שהביאו “תועלת לארץ”⁹¹.

חרף העובדה, שצרכנֶיה העיקריים של ‘ספרית הבלש’ היו תלמידי בתי־הספר, יסד בן־ישראל גם ספריה מיוחדת לילדים ולנוער בשם ‘הרפתקאות ונסיעות’. בראשית תרצ"ג התחיל נדפּס בה סיפור בהמשכים בשם ‘קורותיו המוזרים [כך!] של דני מור’, שנכתב בידי בן־ישׂראל ואוּיָר על־ידי מרים יוחאי: מעשה בנער שוחר ההרפתקאות, שנסע להתארח בחופש הגדול אצל דודו בטבריה, הסתנן אל ספינה אפופת תעלומה המפליגה בכינרת, אחר־כך טס באווירון, נקלע לספינת־סוחר המפליגה לסין ועבר שרשרת הרפתקאות החסרות היגיון פנימי וכתובות בסגנון קולח רדוד משהו. ספריית ‘הרפתקאות ונסיעות’ זכתה לתפוצה מאכזבת, ורק ארבע חוברות הופיעו בה, ככל הנראה; הסיפור נקטע באמצע, בלא שהקוראים הצעירים יֵדעו מה עלה בסופו של דני מור; ורק כעבור ארבע־עשרה שנה חזר הסיפור ונדפס בשלמותו בהוצאת מוזס (תש"ז).

ב. ספריות קטנות לקוראים קטנים

מעין משקל נגדי לחוברות הבלשיות הזולות, שהציפו את השוק, אפשר לראות בסדרות בעלות המגמה הספרותית המובהקת, שהוסיפו לצאת חדשות לבקרים ונמכרו במחיר השווה לכל נפש; מֵהן– חוברות לקוראים המתחילים, כגון סִדרת ‘גדיים’ הנאה של ‘קופת הספר’ שנזכרה לעיל, ואחרוֹת שתוזכרנה להלן; ומהן חוברות לנוער המתבגר, כגון אלה שנכללו ב’ספריה קטנה' שהוציא פסח גינזבורג בשני מחזורים (תרפ“ח – תרצ”ב).

פסח גינזבורג (1894–1947), שהִקצָה בשבועונים שערך מוספים לקורא הצעיר והִירבּה לתרגם סיפורי ילדים, לא יעד במפורש את 40 חוברות ‘הספריה הקטנה’ שהוציא לצעירים דווקא; אך רבּות מהן נקראו בשקיקה על־ידי בני הנעורים, ביניהן סיפורי משה סטבסקי (סתוִי) ו’שיחות הישמעאלים' שלו, ‘ריפּ וַן וינקל’ מאת וושינגטון אירוינג בתרגום אהרן טבק, שהציג לפני הקוראים חוֹני המעגל אמריקני; אוֹ ‘צוואת האדריכל’, סיפורו הבלשי של קונן דוֹיל בתרגום זאב ז’בוטינסקי. במקביל ל’ספריה הקטנה' הבלתי־מנוקדת יסד גינזבורג גם ‘ספריה קטנה לילדים ולנערים’, שחוברותיה השבוּעיוֹת נדפסו בניקוד וּבאיורים, עם מבוא קצרצר בראש כל חוברת על המחבר ויצירתו. מתוך רצון לחזק את הקשר עם הקוראים הצעירים, וכנראה גם בתקוָה להגדלת התפוצה, הוכרזה תחרות נושאת פרסים בין קוראי הספריה, בה הוזמנו הילדים “לכתוב רשימת ביקורת על ארבעת הספרים הראשונים בספריה הקטנה לילדים” ולציין את הסיפור הטוב ביותר בעיניהם⁹². אבל חמש חוברות בלבד יצאו בה (חוברת אחרונה כפולה), שתיים שכּללו סיפורים מקוריים מאת משה סטבסקי (סתוִי) וק"י סילמן, ואחרות שהכילו תרגומים חתומים בפסבדונימים שונים (כנראה של פסח גינזבורג עצמו). אין תימה שהקוראים הצעירים לא נמשכו אחרי ‘סיפּוּרים מארץ הפלאות’ הפיוּטיים והמוזרים של אדמונד ספנסר בן המאה ה־17 , או אחרי אגדת ‘לוֹהנגרין’ המיתית של ריכרד וַגנר.

להצלחה רבּה יותר, יחסית, זכו הספריות הבּאוֹת לילדים, שהתחילו לצאת בשנות השלושים הראשונות ואילך, אם על־ידי הוצאות־הספרים הציבוריות, ואם על־ידי יוזמות פרטיות; וראשונות להן היו החוברות לקוראים המתחילים, שהופיעו בהוצאת ‘ספרות’ של ברלוי.

בנימין בּרְלֵוִי (1894–1964), שפתח ב־1926 בתל־אביב בית־מסחר לצורכי כתיבה ויצר שורה ארוכה של משחקים חינוכיים־לאומיים רבּי הצלחה (‘טיול בארץ’, ‘ספרן’, ‘מידות’ וכו'), הוציא החל בתרצ"א סדרת חוברות של סיפורים מנוקדים ומאוירים לקטנים, שהצטיינו באיכותם ובצורתם ונכתבו “בהתחשב עם רוחו והתפתחותו של הילד בגיל התחלת הקריאה העצמית” (מתוך ה“פּרוֹגראמה” של המו"ל); ביניהן: ספריית ‘זיו’ ­סיפורי חג וטבע מאת בנציון רסקין⁹³; ‘עביביים’ – שבע חוברות סיפורים מאת אליעזר שׂמאלי; 'רביבים’– שבע חוברות סיפורים מאת ישראל צביק; ‘חג־לי’ – סיפורי חג מאת אברהם שֹלמון (שהוֹציא אחר־כך עוד ספרי טבע וטיוּלים בהוצאה זו); ‘סַפֵּר: סיפורים הסתכלותיים לקטנים’ מאת ישׂראל דוּשמן; סִדרת ‘פּוּטי’ מאת צבי לִבנֶה (ליבּרמן); עיבּוּדי אגדוֹת עם, חוברות חרוּזים מאת אנדה פּינקרפלד (עמיר), רפאל סַפּוֹרטה ועוד.

בעקבות ברלוִי התחילוּ עוד ועוד מו"לים להוציא סדרוֹת קטנות של חוברות מנוּקדות לקוראים המתחילים. ביניהן ניתן למצוא מהדורות ארץ־ישראליות של סדרות שיצאו תחילה בגולה, כגון ‘ספריה למען הקטנים’ שהוציא נתן לוין בוילנה (פרק ה/ב) וכעבור עשר שנים חזרה ונדפסה בהוצאת ‘ניצוצות’ של אלכסנדר מוזס; או אגדותיו של יהודה שטיינברג, שחזרו ונדפסו ב’ספריה לילדים חרוצים: רִמוֹנִים קטנים' מייסוּדוֹ של נחום דרימר⁹⁴, אשר כתב בפתח החוברות: “ילדינו בארץ, שתילי התחיה הללו, הנחמדים והחַכּימים מכל ילדי תבל – מדוע לא אשפוך עליהם חומר־קריאה הגון במחיר נמוך כזה [6 מיל], שיד כל ילד תשׂיגהו?” אך רוּבּן היו סדרות מקוריות, כתובות בידי סופרים ארץ־ישראליים, שלוין קיפּניס היה בלא ספק הפוֹרה שבהם. מאז ספריית ‘עופר’ של הוצאת ‘דביר’ (תרפ"ו; פרק ז/ד), שנפתחה בעשרים חוברות רבּוֹת־תפוצה פרי־עטוֹ, הוציא קיפניס וערך עוד מניין סדרות – כמאה חוברות, בסך הכּל – שהיו חומר־קריאה עיקרי לדור שלם של ילדים: ‘הָיֹה היה’ (תר"ץ), ‘פעם אחת’ (תרצ"ב), ‘עוד פעם’ (תרצ"ג), ‘וכֹה אמר סבא’ (תרצ"ד), ‘ספריה לכתה א’ (תרצ"ח), ‘ספריה כחולה’ (תרצ"ט) וכן הלאה (פירוט בנספח) – עד הגיעוֹ לגבוּרוֹת.

תמונה (זכויות לא ידועות) ותחתיה הכיתוב:

‘ספריה למען הקטנים’ – (תל־אביב, לערך 1938), מהדורה ארץ־ישראלית של ‘ביבליותיקה למען הקטנים’ (וילנה, לערך 1922).

‘פעם אחת’ ו’עוד פעם‘, שיצאו על־ידי הוצאת ‘שטיבל’, היו אך שתיים מתוך שורה ארוכה של סִדרות חוברות וספרים, שיצאו על־ידי הוצאה רבּת־זכויות זו אחרי שעברה לארץ בשנת תרפ“ט (1828). בית־הוצאה דינָמי זה, שנוסד במוסקבה ב־1917 על־ידי איש־העסקים הנדבן אברהם יוסף שטיבל (1884–1946), ידעה בשנות־קיומה תהפוכות ונדודים (וַרשה, ברלין, ניו־יורק). אחרי שתקעה יתד בארץ־ישראל, בניהוּלוֹ של נחום טברסקי, העניק עוֹרכהּ דוִד קלעי (1898–1948) לספרות־הילדים מקום מרכזי בפעילותה, תוֹך הקפּדה על אֵיכוּת ספרוּתית וניקיון בהדפּסה. בשנים תרצ״ב־תרצ״ג ואילך התחילו יוצאות בה בזו אחר זו סדרות של חוברות קטנות ומשוּבּחוֹת, מנוקדות ומצוירות, ערוכות על־ידי לוין קיפּניס לפי סולם הגילים: ‘ספריה לילדים, מדרגה א’, עם מעשיותיהם של אהרן פישקין וישראל דושמן, מ”א אביגל וא"ז בן־ישי ושלל אגדות מתורגמות ומעובדות. אנדה פינקרפלד־עמיר הוציאה בספריה זו קובץ ראשון של חרוזֶיה לטף – ‘על ענן כביש’ (תרצ"ג) –עם ציוריו של נחום גוטמן. ב’ספריה לילדים, מדרגה ב’ הוֹפיעוּ חוברות גדולות מעט יותר, עם סיפוריהם של מרדכי מיכאלי ונֹח טמיר, צבי ליברמן (לִבנֶה) ושמואל בס, יעקב פיכמן ויוסף אריכא ועוד. ההוצאה בישׂרה במודעות, כי “מאה חוברות הוכנו לדפוס” בספריה לילדים, על שתי מדרגותיה, אך רק כמחצית המספר הזה של חוברות ראה אור.

רבת־משקל יותר היתה הספריה ‘מנחה לנוער’ של שטיבל, בּהּ יצאו בשנים תרצ“ג – תרצ”ד עשרה ספרים, שרוּבּם היו לקלַסיקה בספרות הילדים והנוער שלנו. ראשונים בה היו סיפּורוֹ האֶפּי של צבי ליבּרמן (לבנה) ‘הרפתקאותיו של דן’ וכרך סיפוריו המתורגמים של מרדכי בן־עמי. אחריהם יצאו ב’מנחה לנוער' הספרים המשוּבּחים ‘אנשי בראשית’ לאליעזר שֹמאלי, ‘באהלי מדבר’ מאת פסח בר־אדון (בפסבדונים עזיז אפנדי) ו’חומת אגריפס' ליעקב חורגין. (על יצירות אלו ידובר בפרקים המוקדשים לאותם מסַפרים.) כן נדפסו בספריה זו כמה וכמה תרגומים משוּבּחים, ביניהם ‘המלך מתיא הראשון’ מאת יאנוש קורצ’ק בתרגום יוסף ליכטנבּוֹם, ‘המלחמה לאש’ מאת אנרי ז’וזף רוֹני בתרגום נתן אלתרמן, וכן מסיפּוּרי ג’ק לונדון ועוד⁹⁵.

הגל הגוֹאֶה של חוברות וספרונים לגיל הרך אי־אפשר לו שלא יעורר הדים ותגובות. בשבט תרצ"ג התכנסו בתל־אביב סופרים ומחנכים לדיוּן “בּדבר צורך הכרחי להוציא רשימת סיפורים ומעשיות [מומלצים] לתינוקות שלפני בית רבּן”, ויעקב פיכמן השמיע בו דברים חריפים על “הפרוֹדוּקציה השופעת של שירי ילדים וסיפּורי ילדים גרועים, ההולכת ומטשטשת את מעט הטוב מסוג זה, שנוצר על־ידי משוררינו ומחנכינו המצוינים” (‘מאזנים’, יג שבט תרצ"ג).

בשנים תרצ“ד– תרצ”ה שיתפה הוצאת שטיבל פעולה עם הוצאת ‘מצפה’ בייסוד ספריה חדשה לילדים, ובשיתוף־פעולה זה אפשר לראות את ראשית פעילותה הסדירה של ‘מצפה’ בתחום ספרות־הילדים. הוצאת ‘מצפה’ שנוסדה ב־1925 על־ידי מרדכי ניומן, יהושע צ’צ’יק ויוסף שרברק (שלושתם משוחררי הגדוד העברי האמריקני, שיסדו בירושלים בית־מסחר לספרים), היתה גם הוצאת־הספרים הראשונה בארץ – לצד ‘אמנות’ – שהנהיגה מפעלי החתמה נרחבים על ספרֶיה. עוד בתרפ“ח יסדה הוצאה זו ספרִיה מצוּיֶרת לבני הנעורים בעריכת אשר ברש, ובפרוֹספּקט שנלוָה אליה נאמר כי “בהתחשב עם חוֹסר ספרות מתאימה לבני־הנעורים” ניגשה ‘מצפה’ להוציא מבחר ספרים מן הספרות העולמית, שיהיו “הוספה חשובה לספרות הנוער העברי”; אך שלושה ספרים בלבד יצאו בה (סיפּוּרי שקספיר לילדים, סיפּורי האוֹדיסיאה לילדים ו’אוהל הדוד תום' מאת הֶריאֶט בּיצֶ’ר סטוֹ), כולם מלוּוים איורים צבעוניים⁹⁶. גם הספריה המשותפת של שני בתי ההוצאה, שנקראה ‘שֵם’ (ראשי תיבות של שטיבל – מצפה), הושתתה על מפעל החתמה נרחב, והודות לו קיבלו אלפי מנויים צעירים ברחבי הארץ ספר־קריאה חדש מדי חודש בחודשו. שני עורכי ההוצאה – אשר ברש עורך ‘מצפה’ ויצחק שנהר (שנברג) מהוצאת שטיבל – הם שבּחרו את עשׂרים הספרים אחידי הצורה, רוּבּם כּכולם תרגומים מספרות ההרפתקה והקלַסיקה האירופית והאמריקנית, ואף תירגמו בעצמם ארבעה מספריה: ברש את קובצי אגדות־העם ‘פלח הרימון’ ו’הדס' ושנהר את ‘החבצלת השחורה’ מאת אלכסנדר דיומא ואת ‘אוליבר טוִיסט’ מאת דיקנס (בפסבדונים י. שי). נתן אלתרמן תירגם את ‘רדי הזקן’ מאת פרדריק מריאט, ואנדה פינקרפלד־עמיר תירגמה את ‘המלך בּובּ: סיפור מחיי יער־עד באפריקה’ מאת תאודור פוֹלבֶּר. ארבעה ספרים תורגמו על־־ידי מ”ז ולפובסקי, ביניהם ‘מכרות המלך שלמה’ מאת הנרי ריידר הַגַרְד ו’הנוֶה במדבר' מאת תומס מיין ריד. עשרים ספרי ‘שֵם’ (ראה נספח), שהעניקו חוויות מעשירות לילדי שנות השלושים והארבעים, הופיעו במהדורות חוזרות ונשנות, וכמה מהם זכו בשנות המדינה לתרגומים מחודשים.

בד בבד עם שיתופה בספריית ‘שֵם’, וכנראה גם בהשפעת שיתוף משתלם זה, התחילה הוצאת ‘מצפה’ להתמקד יותר ויותר בספרי ילדים. הדעת נותנת, כי המשבר שפקד בשנים 1935–1938 את שוק הספרים למבוגרים השפיע גם הוא על החלטתם של בעלי ‘מצפה’ – ושל מו“לים נוספים – למעט בהוצאת ספרות כללית ולעבור לספרי ילדים, שהביקוש להם הלך וגבר⁹⁷. בתרצ”ו הוזמן יעקב פיכמן לערוֹך בשביל ‘מצפה’ ספריה מנוקדת בשם ‘הילד הקורא’, שספרֶיה נחלקו כמעט שווה בשווה למקור ולתרגום. אחד הספרים הראשונים בה היה ‘מסע הבובות לארץ־ישראל’ מאת אברהם רגלסון, שפיכמן קרא את פרקיו במוסף ‘דבר’ לילדים (תרצ"ב) וראה בו “אחד הדברים הנפלאים ביותר, שניתן לנו במקצוע [ספרות הילדים]” (מאזנים, ו, תרצ"ו, עמ' 228). כן נכללו בספריה כמה סיפורים היסטוריים משוּבחים (‘היתד, או יעל אשת חבר’ מאת ישראל שף [פרק א/י] ו’מעל החרבות' לצבי ליבּרמן [לִבנֶה; פרק י/ב]), סיפּוּריו הרגשניים־“מדמיעים” של יעקב דינזון (‘הרשלה’, ‘יוסילי’, 'שתי אִמוֹת’‎), שתורגמוּ מיידיש, קובץ של אגדות אנדרגון, ומהדורות מחודשות של ספרים, אשר הופיעו תחילה על־ידי ‘קופת הספר’, שהתמזגה בתרצ"ה עם ‘מצפה’ (וחדלה מאז לפעול כספריה עצמאית); ביניהם: "‘בלי כוכב’ ליהודה בורלא, ‘עודד הנודד’ לצבי ליברמן (לִבנה), ‘אי המטמון’ לסטיבנסון ועוד.

לאחר שפרש פיכמן מעריכת ‘הילד הקורא’ חלה הפסקה של חמש שנים בפעילותה של ‘מצפה’ בתחום ספרות־הילדים. רק בראשית מלחמת־העולם השניה שבה ההוצאה להדפיס ספרי ילדים חדשים, אלא שמספרם היה מועט ובחירתם היתה נתונה – כך נראה – ביד המקרה. בין הספרים המקוריים שהופיעו אז ראוי להזכּיר את אסוּפּת המעשיות ‘נסַפּר ונשמע’ מאת יצחק למדן ואת קובץ החרוזים ‘אלף בית’ (תש"ד) – ראשון ספרי הילדים של אפרים תלמי⁹⁸.

באותה עת כבר התחיל להסתמן הפּילוּג בהוֹצאת ‘מצפּה’; בראשית תש"ה נפרדוּ שלושת השוּתפים והקימו שלוש הוצאות־ספרים עצמאיוֹת, שנקרו בשמוֹת בעליהן: יהושע צ’ציק, מרדכי ניומן ויוסף שרברק⁹⁹ .

באותה שנה, שבּהּ התחיל יוסף שׂרברק להוציא ספרי ילדים עם שותפיו ב’מצפה' (תרצ"ג) עלה אחיו הבכור, המו“ל הוִילנאי־וַרשאי שלמה שׂרברק (1876–1945), ויסד בתל־אביב את הוצאת ‘יזרעאל’, שעיקר פעילותה היתה גם כּן בתחום ספרות־הילדים. אך בניגוד למקריוּת שאיפיינה את ‘מצפה’, היתה להוצאת ‘יזרעאל’ מדיניות־עריכה יזומה, ששולבו בה זיקתו האישית של המו”ל להיסטוריה יהודית עם רצונו להקנות לקורא הצעיר ערכים לאומיים־אנושיים. בתרצ"ד יסד ש' שרברק במסגרת ‘יזרעאל’ את ספריית ‘דורות’ ומינה את אברהם אריה עקביא (יעקבוביץ’; 1882–1964), שעלה יחד אִתוֹ, לעורך ראשי של ההוצאה.

עקביא, שערך בתרפ"ב את הדו־שבועון ‘שבלים’ (פרק ה/ז) וגילה בכל שנות עבודתו שקידה ופוריוּת בלתי־רגילות, ניגש לתפקידו החדש במרץ האופייני לו. הוא גייס צוות של כותבים ומתרגמים ותוך ארבע שנים התקין לדפוס למעלה מחמישים כרכים של סיפורים היסטוריים במסגרת הספריה ‘דורות’ ושש “ספריות־הבּת” שלה. עם התרחבות הספריה והסתעפותה פירסמו עוֹרכיה פרוספקט מפורט, ובו סיפּרו על תוכניתם ודרך עבודתם: “מיום שהחלה הוצאת ‘יזרעאל’ להוציא סיפורים לנוער מדברי ימי ישראל”, נאמר בפרוספקט, “פנו אליה רבּים בבקשה וגם בדרישה נמרצה להוציא מהדורה חדשה של ‘זכרונות לבית דוד’ בשביל בני דוֹרנו החדש בארץ ישראל”. כשניגשו העורכים למשׂימה זו נוכחו לדעת כי הספר נתיישן בתוכן ובסגנון; הם מצאו שאין לוותר על “כל אותה תקופת הגבורה של כיבוש הארץ מימי משה ויהושע והשופטים ועד מלכות בית דוד”, וּכמו כן נוספה “עוד תקופה חשובה, עשירה במפעלים כבירים וגיבורים חדשים – הלא היא תקופת תחיית העם ושיבת ציון החדשה”. וכך, תוך כדי העבודה בספריַת ‘דורות’ והצטברות החומר הספרותי־ההיסטורי העצום, נוסדה בתוך ‘דורות’ הספריה ‘זכרונות גיבורי האומה’ על ששת “מחזוריה”: ימי קדם, בית דוד, מלכות ישראל, בית שני, ישראל בגולה ודור התחיה.

חמישים ספרי ‘דורות’, עם תריסר כרכי ‘זכרונות בית דוד’, שנערכו מחדש על־ידי א“א עקביא, אליעזר שטיינמן ומ”ז ולפובסקי, הקיפו ארבעת אלפים שנוֹת היסטוריה יהודית, החל בכיבוש הארץ (‘שמש בגבעון דום’ מאת כורש בריידי בתרגום אוריאל [בן א"א] עקביא) וכלה בייסוד פּתח־תקוה (‘על חוף הירקון’ מאת משה סמילנסקי). לצד תרגומים ועיבּוּדים של סיפורי מאיר להמן, לודביג פיליפסון, אברהם מאפּוּ, ג’יימס לודלאו, גורג' אֶליוט ובנימין דישׂראלי, נדפסו כאן לראשונה גם סיפורים מקוריים מאת יעקב חורגין (‘הקנאים הצעירים’), א“מ חריזמן (‘סודו של רוטשילד’), משה בן־אליעזר (‘ירבעם ורחבעם’), אהרן בן־אוּר (אוּרינובסקי; ‘הורדוס ומרים’), ומ”ז ולפובסקי (‘מלך ביהודה’ ועוד), שנהפכו אף הם ברובם לקלסיקה בספרות־הנוער שלנו.

ספריית ‘דורות’ נחשבה, בצדק, למשובחת שבספריות המעטות לילדים שפעלו אז. במקביל לה התעתד שׂרברק להוציא גם סִדרת סיפורים היסטוריים לקוראים המתחילים. “עיבּדתי תכנית ופניתי לסופרים שונים בהצעה שיכתבו סיפורים כאלה”, סיפּר המו“ל בזיכרונותיו. “שניים מהם ניסו ולא הצליחו, ואילו אחרים דחו את הצעתי. […] לצערי עזבתי את התכנית”¹⁰⁰. במקוֹמה כתבו וערכו א”א עקביא וז' אריאל סדרות מקבילות ומשלימות לקוראים המתחילים והמתקדמים – ‘אלומות’, ‘שלבים’ ו’הדסים' – שנועדו להעניק לילד “סיפורים ממיטב הספרות – חומר־קריאה מאלף, אגדות ממיטב האגדה המקורית והלועזית, משלים ודברי מדע קלים ומוסברים יפה” כדי להעלוֹתוֹ בשלבים (מתוך ה“פרוגרַמה” של ספריית ‘שלבים’). בספריות אלה הופיעו קובצי אגדות (ה"כ אנדרסן, האחים גְרים, וילהם הַאוּף, ‘אלף לילה ולילה’ ועוד) ועיבודים מקוצרים של יצירות קלסיות לילדים (‘עליסה בארץ הפלאות’. ‘דון קישוט’, 'תום סוֹיֶר ועוד). כן הדפיסה ‘יזרעאל’, לצד מהדורות חדשות של ספרי קלסיקה לנוער, שיצאו עשר שנים קודם לכן בוַרשה (ביניהם ‘לורד פוֹנטלֶרוי הקטן’ מאת פראנסס הוֹדג’סוֹן בֶּרנט), גם תרגומים משובחים של כמה ממיטב ספרות־הילדים האירופית החדשה; ‘המשמנאים והמרזנאים’ מאת אנדרֶה מוֹרוּאה¹⁰¹, ‘מחנַים’ ( = הילדים מרחוב פַּאל') מאת פֶרֶנץ מוֹלנֵר, ‘אמיל והבלשים’ מאת אריך קסטנר בתרגום אלתר אילי ובעריכתו של אברהם שלונסקי, ועוד.

אחרי מותו של ש' שרברק חילקו יורשיו את בית־ההוצאה לשניים: בתו אִידה עמדה בראש הפלג שנקרא הוצאת שלמה שׂרברק, ובנו אלכסנדר יזרעאל ניהל את החלק שהוסיף להיקרא ‘יזרעאל’.

ג. מ’אַיָלה' ועד ‘פז’

רוב המו“לים, שפעלו בתל־אביב ובירושלים בשנים תרצ”ו־תש“ח, הוציאו גם הם סדרות ו”ספריות" לילדים ולנוער. בספריית ‘אַיָלה’ של ‘דביר’ יצאו קובצי שירים של אנדה פינקרפלד (עמיר), מרים ילן־שטקליס, ישראל דושמן ואֶלה וילנסקי (אמיתן). הוצאת ‘מסדה’, שנוסדה בשנת 1933 על־ידי ברכה ומאיר פלאי (והוציאה כעבור שנתיים ספר ראשון לילדים: ‘רובינזון קְרוּזָה’ מאת דֵיפוֹ בעיבוד יהודה גרזובסקי־גור), יסדה בשיתוף עם אגודת־הסופרים את ספריית ‘מפרש’¹⁰², ובה יצאוּ כעשרה ספרים מנוקדים, מיעוטם מקור (הראשון שבהם: ‘אַיֶלת העמק’ ליעקב פיכמן [תש“ב] ורובּם תרגום (הראשון: ‘אחד־עשר האלופים’ מאת אדוארד בס בתרגום אליהו מיטוס). הוצאת ראובן מס, שעלתה ב־1933 מברלין לירושלים, יסדה בשיתוף חברת ‘קֹהלת’ של הסתדרות המורים את ספריית ‘אשכולות’ (ת"ש), ובה הופיעו עשר חוברות מנוקדות ומצוירות לקוראים המתחילים, פרי־עטם של יצחק ספּיבק (עורך הסדרה), לוין קיפניס ונֹח טמיר. עשר חוברות סיפורים נוספות מאת קיפניס, טמיר ואחרים יצאו באותה עת בירושלים בספריית ‘שִבּלים’, שיסד המו”ל הירושלמי אלכּסנדר לוּסטיגמן. באותה שנה עצמה (תש"ב) הופיעו בהוצאת ‘קרית ספר’ הירושלמית, שנוסדה ב־1933 על־ידי שלום סטיפנסקי (סיוָן), שלוש סדרות מקבילות של חוברות קטנות, שכּל אחת מהם הכילה מסיפוריו של סופר אחד: ‘עלעלים’ – שש חוברות סיפורים מאת בלהה יפה (פרק יא/ה); ‘ילדי העמק’ – שש חוברות מאת צבי ליבּרמן (לִבנה); ‘מסיפּוּרי הדוד אפרים’ – עשר חוברות מאת המוּסיקאי ואיש־הרדיו אפרים גולשטיין (די־זהב: 1902–1957), שפירסם אחר־כך שוּרה של קובצי סיפורים ואגדות וכן שני ספרי מוסיקה לנוער. והרשימה ארוּכּה.

לא כל הספריות לילדים יצאו על־ידי בתי־הוצאה ממוסדים דווקא. כך, למשל, יסדה הלשכה הירושלמית של ‘הדסה’ בתרצ"ז ספריה לילדים, שחוברותיה הנאות התמקדו בנושאי בריאות ושמירת ניקיון ונכתבו רובּן ככולן בחרוזים: ‘אני בריא!’ מאת אנדה פינקרפלד (עמיר), ‘זִפְתִּינוֹק’ מאת קורני צ’וּקוֹבסקי בעיבּוּד רבקה דוידית, ‘אלף בית של בריאות’ מאת עורך הספריה אברהם אבן־שושן (חתום: א' אבי־יובל) ועוד. ובתל־אביב הוציא המרכז לנוער של הסתדרות העובדים סִדרת חוברות מנוקדות, שנועדה להקנות ערכים חלוציים, אנוֹשיים ומעמדיים לבני הדור הצעיר. יוזמהּ היה ברל כצנלסון, אשר “חרד באמת ובתמים לדמותו של דור העתיד”¹⁰³, והעורכת בפועל היתה ברכה חבס, שגם כתבה את רוב החוברות: ‘הסתדרות העובדים מהי?’, ‘רחל’, ‘אלכסנדר זייד’, ‘וִינא (פרשת מאבקם של פועלי אוסטריה)’ ועוד. נכללו בספריה גם חוברות של סיפורים בעלי מֶסר חברתי־אידיאולוגי (‘ילדי עמל’, ‘גיבורים קטנים’, ‘הארבעה מכנרת’), קונרסים לחגים, שנוֹעדוּ לצעירי הקוראים וכוּנוּ ‘ספריַת שי’, וכן חוברות־עֵזר למדריך. כעבור שָנים לא רבּוֹת שיתפו ברכה חבס וברל כצנלסון – שניהם אנשי ‘דבר’, שעמדו על ערשׂ ‘דבר לילדים’ – פעולה גם ביִיסוּד הספריות לילדים ולנוער של ‘עם עובד’ (ראה להלן).

כנהוג מאז ומעולם, היו גם מחבּרים, שהוציאו בכוחות עצמם את יצירותיהם בסדרות של חוברות. כך, למשל, הדפיס אהרן פישקין את מעשׂיוֹתיו בחוברות ‘הכֹּל מן השמש’, ‘מאין באים המים’ ועוד, בהוצאתו הפרטית ‘קטינה’ וזכה לביקוֹרוֹת מסויגות¹⁰⁴. מאיר פרבּר, שחיבּר ועיבּד אגדות בחרוזים, הוציאן גם הוא בכוחות עצמו בסידרה בשם ‘אתאזא’ (ראשי תיבות: אם תרצו אין זו אגדה…); והיו מו"לים לשעה, שניסו לחדור לשוק־הספרים לשם צבירת רווחים קלים ופעולתם זכתה לביקורת קשה¹⁰⁵.

הוצאה אחת ויחידה – היא ‘יבנה’, שנוסדה ב־1932 על־ידי יהושע אורנשטיין¹⁰⁶ – העדיפה אז להוציא את ספרֶיה לילדים בלא לקשור אותם דווקא לספריות, או לסדרות. תחת זאת טיפחה סופרי ילדים, שבחרו להוציא את רוב ספריהם אצלהּ. ראשון שבהם היה ארי אבן־זהב (1899–1971), שסיפוריו הראשונים לילדים – ‘נשמות העצים’ ו’קבר אחים' (אגדות הסופדות לעצים שנשחתו בידי פורעים) – יצאו בחוברות קטנות, שנראו כתחילתה של סִדרה שלא היה לה המשך. גם ספריו הבאים לנוער – ‘דן נלחם בארבה’ (תרצ"ו), ‘המלחמה על הגבול’ (תרצ"ט), ‘אלה מסעי דן’ (תש"ז), ‘מה מִליל’ (תש"ח) ועוד – יצאו על־ידי ‘יבנה’ ותיארו בנעימה אֶפִּית את קורותיהם של נערים בני הארץ והגולה בימי סכנה ומלחמה.

סופר אחר, שהוציא את כל סיפּוריו הקטנים על־ידי ‘יבנה’, הוא יצחק שוַייגר (דמיאל; רוסיה 1892 – תל־אביב 1972), שהיה מעורכי הדו־שבועון ‘צפרירים’ (ראה פרק ה/ז). סיפוריו הליריים, הספוגים אהבת אנוש ומעלים על נס את השלום והעזרה ההדדית, הופיעו בשורת ספרים בעלי תבנית אלבומית אחידה – ‘אשר סיפּרתי לילדתי’ (תרצ"ז), ‘ככה סיפּרו לי’ (תרצ"ח), ‘מה שראה הירח על הארץ’ (תרצ"ט) ועוד – מלוּוים באיוריו הצבעוניים של נחום גוטמן. הידוע בסיפּוריו – "שִׂמלת השבּת של חנהלה' – היה לקלסיקה קטנה בספרות לבני הגיל הרך, הוּצג בתיאטרון ונדפס במהדורות חוזרות ונשנות.

מן הספרים האחרים, שיצאו על־ידי ‘יבנה’ בשנים תרצ“ח־תש”ח, יוּזכרוּ: קובצי השירה והסיפּורת של שאול טשרניחובסקי ‘שירים לילדים’ ו’אשר היה ולא היה‘; ספרי החרוזים והאגדות השיריות של חנניה רייכמן ‘אני נהג’ אני שוטר’, ‘מאוצר אגדות הזהב’ ו’ממלכת הדמיון', שהצטיינוּ בליטוּש קצבִי וחרוּזִי מבריק; וכן הסִדרה הפּוֹפּוּלרית ‘מאורעות דוּבּוֹן’ מאת מרי טורטל (חרוזים וציור), בתרגומו של אברהם אבן־שושן, שנדפּסה תחילה בשבועון 'עתוננו (פרק יג/ה).

[ג1] ספריַת ‘פז’

שוֹנה לטובה באיכוּתה וכיווּנה מרוב הסדרות האחרות של אוֹתם ימים היתה ‘ספריַת פז’ הנשכחת, שנוסדה בחנוּכּה תש“ג על־ידי ד”ר חוה מרגולין (1898–1977). מרגולין, שניהלה בתל־אביב מכון לשִכפּול ולהדפּסה בעוד בעלה העיתוֹנאי גולה בסיבּיר, היתה אִשה מיוחדת במינה, אוהבת ילדים¹⁰⁷, שביקשה להעניק לקוראים הצעירים בני דור המלחמה ספרים בעלי איכות ההולמים את צורכי הילד ואת צורכי התקופה. היא מינתה עורך פדגוגי להוצאה – מעשׂה שהיה בגדר חידוש במו“לוּת העברית – הוּא ד”ר ישראל רבקאי (רובין; 1890–1954), עורך ספרי השנה ‘האם והילד’ ומחבר הספר "על שפת ילדינו בארץ' (תרצ"ח). עם כּנִיסתוֹ לתפקיד זימן רבקאי מחנכים ואנשי רוּח לדיוּן בנושא “תקופת הדווי וספרות־הילדים שלנו”. והדיוּן נחתם בסיכּוּם; “סופרי הילדים שלנו מצוּוים להיפּרד מן השיגרה ולשַנות את דרכם”¹⁰⁸.

תמונה (מוגנת בזכויות) ותחתיה הכיתוב:

‘אם הבנים’ לחנניה רַיכמן, אחת מחוברות ספריַית פז מייסודה של חוה מרגולין (תל־אביב 1942–1945).

עם הופעת החוברת הראשונה זכתה הספריה החדשה לקבלת־פנים חמה, נלהבת כמעט, של הביקורת. “הוצאת ספרים חדשה למען הילדים הופיעה בשוק: ספריַת ‘פז’”, כתב פלק הַילפּרין, “החוברת הראשונה שהוציאה – ‘דואר’. המחַבּר – מרשאק, מטובי היוצרים למען הילדים בלשון הרוסית, המעבּדת – לאה גולדברג, מטובי המשוררים בלשון העברית. העורך הפדגוגי – ד”ר י. רבקאי, מטובי הפדגוגים בארץ־ישראל. צירוף זה של כוחות מניח לקוות, שיצירתם תהיה מתוקנת באמת. והתקוה לא איכזבה" (‘דבר’, 29.11.1942). ומבקר אחר סיים את רשימתו בברכה מהולה התפעלות: "חוברת ראשונה לספריַת ‘פז’. ירבו כמותה. פז ופזים! (‘הצופה’, 4.12.1942. חתום: נ.א.).

שבחים אלה הורעפו חרף – או אולי בשל – ההתחלה הצנועה של הספריה. שבעת הספרונים הראשונים נדפסו לא בבית־דפוס, אלא במכון השִכפול ‘המומחה’ של חוה מרגולין. ימי המלחמה והצנע הם שחייבו הצטמצמוּת זו; כפי שציין שׂריה שפירא עם הופעת החוברת הראשונה:

ואכן הניסיון הצליח. האיכות הגבוהה והשבחים הרבּים הביאו בעקבותיהם גם הצלחה חומרית. אחד־עשר הספרונים הבאים הופיעו בדפוס ממש, ולאחר שהמלחמה נסתיימה והחוברות הראשונות אזלו מן השוק, יצאו כמה מהן במהדורה חדשה, אף הן בדפוס ובצורה משובבת עין. עיון חוזר בשמונה־עשר ספרי ‘פז’ יגלה כמה נקודות הראויות לציון: מחצית הספרים היו יצירות מקור, פרי־עטם של כמה מבּחירי היוצרים לילדים של התקופה – יעקב חורגין ועמנואל הרוסי, מרים ילן־שטקליס ולאה גולדברג, פלק הילפרין ושלמה סקוּלסקי, חנניה רייכמן ואברהם לויסון; המחצית האחרת כּללה תרגומים מן הספרות הרוסית, החל במשלי קרילוב וכלה בּשירים הסיפּוּריים של מרשק, מאיאקובסקי ואגניה בארטו (1906–1981). המגמה השלטת של עורכי הספריה היתה חתירה אל האקטואליות והענקת חומר־קריאה לילדים על נושאים העומדים ברומו של עולם: המלחמה בצורר, חתירה לגאולה, קיבוץ גלויות, סיוע לנזקקים. כך סיפרה, למשל, מרים ילן־שטקליס בפּוֹאֶמה האֶפּית הידוּעה שלה ‘מעשה בילדה מיליק ובדודה פּיליק’ (פרק יא/ז) על אִשה אמיצה, היוצאת לדרך ארוּכּה רבּת־סכנות כדי למצוא מזור לנפש האהובה עליה. פלק הילפרין סיפּר על אח ואחות, שיצאו לשחרר את המשיח מכּבליו, “למען ימהר להציל את היהודים מצרתם” (‘המשיח בא’) – אגדה נאיבית, שזכתה לביקורת מסוּיֶגת בגלל עטיפת הזוועוֹת בלבוּש אגדי¹¹⁰. יעקב חורגין סיפּר באגדתו הסמלית ‘חלום ליל פסח’ על נער שיָרד אֶל ארמון במצולות הכינרת, ושם שמע את אנחותיהם של היהודים המעוּנים וראה את החרב המצפה לגיבּור שיביא את הגאולה. ועמנואל הרוסי סיפר באלגוריה השירית ‘העכביש והדרור’ על יצור עריץ ומאוס, שלכד בקוּריו את היער, עד שבא דרוֹר אמיץ, קרע את הרשת, הרג את העריץ וקרא דרור לשוכני היער – אלגוריה שזכתה לביקוֹרת דוּ־ערכּית¹¹¹.

מלבד אֵלה אנו מוצאים בספריַת ‘פז’ את אחת היצירות הראשונות, שנכתבו לילד העברי על נושא השואה, היא הדרמה ‘בעליַת הגג’ מאת אשר לרנר, שהיה מבקרוֹ הספרוּתי־התיאטרוֹני של היוֹמוֹן ‘המשקיף’. במחזה רב־עוצמה זה מתוארת כּיתת תלמידים, שהתארגנה בחשאי בתוך ביִת הרוּס בגיטו וַרשה; וכשמגלים הנאצים את המחבוא משלֵח המורה המסוּר את תלמידיו החוצה דרך האשנב ונשאר לבדו בעליה, כדי לעכּב את המרצחים. “לפנינו ניסיון רציני, חיובי ומוצלח ליצור ספרות־ילדים על רקע של עלילת גבורה לאומית, השאובה מן הטרגדיה של ימינו,” כתב אחד המבקרים. “הרושם מחריד ומזעזע – גם למבקרים; אבל הוא גם מפיח תקוה. עַם שיש לו מורים כאלה – לא יאבד לעולם. אבל – היש לנו מורים כאלה?” (‘המשקיף’, 21.5.1943; חתום: קורא)¹¹².

היצירוֹת המתורגמות שנכללו בספריה עוסקות אף הן, רוּבּן ככולן, בנוֹשׂאים אקטואליים, או כאלה המעוגנים בּחיי יום־יום. כאן שׂררה מגמה כללית, שבאה ככל הנראה מן העורך הפדגוגי, להעביר את העלילה וגיבּוֹריה מן הרקע הרוסי הזר אל ההווי הארץ־ישראלי הקרוב והמוכּר: נושא־המכתבים, גיבור הפּוֹאֶמה המשעשעת־מחנכת ‘דואר’ מאת ש. מַרשאק (בתרגומה המבריק של לאה גולדברג) מחלק אִגרות מעפולה, יגור ועין־חרוד לתושביה של עיר עברית; ‘הבחור הפלאִי’ – אף הוא גיבּוֹר פּוֹאֶמהשל מרשאק (בעיבּוּדוֹ של אברהם לוינסון) – ביצע את מעשׂה גבורתו – חילוץ ילדה מתוך בית בוער – בלב תל־אביב, והנוסח העברי של היצירה מסתיים בשורה: “עמל וגבורה היא מידת היהודים”. בדומה לכך אנו פוגשים גם ב’ספר על ספרים' – גם הוא מאת מרשאק בעיבוד לאה גולדברג – שמוֹת של יוצרים עבריים, כגון: “מִתְאוֹנֵן בְּלִי הֶרֶף בְּיַאלִיק:/ בִּנְעוּרַי מה טוֹב הָיָה לִי”; וביצירתה של אגניה בַּרטוֹ “האחִים”, השָרָה על ילדים בני עדות ושבטים שונים שהם כולם בנים ואחים לאומה אחת גדולה, אנו פוגשים בנוסח העברי של יהודה אלראי את עוזיאל הספרדי, סעדיה התימני, יוסי שעלה מפולין ויורם ה“צבר”… מגמה לאומית־אקטואלית זו של עורכי הספריה כבר נזכרה על־ידי העיתוֹנוּת, שציינה כי “הקַו לפיה פועלת הוצאת ספרות־ילדים זו יש בו משום מתן מזון רוחני מתאים לנשמת הילד העברי בתקופה טרופה זו” (‘המשקיף’, 11.2.1944).

וגם בּזאת ניכר ייחודה של ספריית ‘פז’, שעורכיה קיימו קשר הדוק עם הקוראים בכתב וגם בעל־פה. צעירים ומבוגרים שלחו אליהם מכתבי תודה על החוברות היפות, תוכנן וצורתן (הצייר הקבוע שלהן היה משה מטוסובסקי), ומורים סיפרו כי העלו עם תלמידיהם את המחזה ‘בעליַת הגג’. מדי פעם נערכו ‘ערבי פז’ לצעירים ולמבוגרים בהשתתפות סופרים ואמנים¹¹³. או ערבי עיון בהשתתפות מחנכים, סופרים ואנשי רוח, שבהם נדונו בעיות אקטואליות, כגון אם צריכה ספרות־הילדים העכשווית “לווסת את האמוציה של אהבה לעצמנו כלפי משמידי עמנו”, או שמא במקום חינוך לשנאה עליה “להעמיד במרכז את החינוך לגבורה, להתגוננות ולמסירות נפש”¹¹⁴.

פעילותה של ‘ספריַת פז’ נמשכה שלוש שנים בלבד¹¹⁵ ; ואף־על־פי שרוב ספריה נשכחו ונעלמו מידיעת החוקרים¹¹⁶, היא הטביעה חותם על ספרות־הילדים ערב קום המדינה, כפי שניתן ללמוד מעדותו של נ' בן־דוד: “ספריַת ‘פז’ נבדלת משאר הוצאות־הספרים לילדים בארץ, שהיא עושה נסיון כן ורציני לפתור בעיות חינוכיות אגב הגשת חומר לקריאה, לשירה ולהסתכלות, ואין היא מסתפקת בייצור ‘סחורה’ בלבד. כך הופכת ספריַת ‘פז’ למפעל, והיא ראויה לתואר הניתן במקרים כאלה בארצות המערב: מוסד בעל תועלת ציבורית” (‘המשקיף’, כ תמוז תש"ג).

ד. ‘עם עובד’ צעיר – מ’קטינא' ועד ‘שחרות’

בערב פסח תש“ב, עם פִרסום הפרוספקט הראשון של הוצאת ‘עם עובד’ (‘דבר’, 1.4.1942), נתעשרו קוראיה הצעירים של ארץ־ישראל בספריות חדשות לילדים ולנערים, שהיו עד מהרה לגדולות ולרבּוֹת־התפוצה ביותר בשעתן, גם אם לא מילאו תמיד אחרי ציפיותיהם של הקוראים. ברל כצנלסון, מייסד ‘עם עובד’¹¹⁷, שהאמין בכוחה של הספרות לשמש כלי חינוכי משפיע וטען כי “הספרות העברית זקוקה אולי לספרות־נוער יותר מאשר לכל דבר אחר”, השקיע יגיעה ומחשבה בבניית הספריות לילדים ולנוער של ההוצאה ההסתדרותית. “אני רוצה לומר מתוך נסיוני, שבּחירת ספרות לילדים בעברית אינה מן הדברים הקלים”, אמר בשבוע הראשון לקיוּמהּ של ההוצאה, והוֹסיף” “כל מי שבודק ורואה מה שנעשה בספרות־הילדים בארץ, כמה יש בה מן העשׂיה ביד וכמה מעט מהרוּח היוצרת, יתמלא דאגות רבּות”. אַמַת־המידה שלו היתה, “כי מה שאינו טוב לילדים אינו טוב גם לגדולים, ומה שטוב לילדים טוב גם לגדולים”. ‘עם עובד’ איננה “הוצאת־ספרים מתוקה, או הוצאת־ספרים פרופאגאנדיסטית לילדים, אשר תכניס אותם תחת כנפי השכינה”, הטעים, “זאת צריכה להיות הוצאת־ספרים מחנכת, הנותנת גם השׂכּלה וגם הבנת האמת” (מתוך הרצאה בכנס פעילים; כתבים, יב, תש"י, עמ' 161).

אפשר לראות בספריות לילדים ולנוער של ‘עם עובד’ המשך שונה לספריה קצרת־הימים של המרכּז לנוער, שיסד ברל כצנלסון שתים־עשרה שנים קודם לכן (ראה פרק ט/ב); וכשם שהטיל בתרצ"ד על ברכה חבס לערוך ולכתוב את ספרוני המרכז לנוער, כך מינה אותה עתה לעורכת הספריות ‘לילד’ ו’שחרות' של ההוצאה ההסתדרותית החדשה. אין ספק, כי הֶעדרה של ספריה הסתדרותית לילדים הטריד לא מעט את ברל כצנלסון, ועד ליִיסוּד ‘עם עובד’ הוציא העיתון ‘דבר’ (שבּרל היה עורכו) ספרי ילדים אחדים, רובם ככולם סיפורים שנדפסו קודם לכן בהמשכים ב’דבר לילדים': ‘בארץ לובנגולו מלך זולו’ לנחום גוטמן (ת"ש), ‘הנער העקשני’ מאת יאנוש קורצ’ק בתרגום שמשון מלצר (ת"ש), ‘זכרונות מעולם החתולים’ מאת אברהם שרון¹¹⁸ (תש"א) ועוד.

מחוסר יצירוֹת־מקור מן המוכן נאלצה ברכה חבּס לפתוח את שתי הספריות בתרגומים. בניסן תש“ב הופיע ראשון ספרֶיה של הספריה ‘לילד’ – ‘איסוֹפּוֹס החכם: ששים משלים לקטנים ולגדולים’, מתורגמים מן המקור היווני על־ידי נחמיה רבן¹¹⁹; בספריית ‘שחרות’ הופיע באותו שבוע ספרהּ הקלסי של סֶלמה לגֶרלף, ‘מסע הפלאים של נילס הולגרסן הקטן עם אווזי הבר’, בתרגום ח”ש בן־אברם¹²⁰, ובחודש שאחריו הופיע הספר השני בספריה – ‘הלוחמים במוות’ מאת הסופר־המדען האמריקני פול דה־קריף, בעיבּוּדה של דבורה אילון־סרני. חרף עובדה זו – פתיחת הספריוֹת בדברי תרגוּם – קיבּלה הביקורת בברכה את שתי הספריות הצעירות ואת תרומתן לקוראים הצעירים: “בספרית ‘שחרות’ כמעט הכל מעורר עניין”, כתב דוד קלעי, “סיפּוּרה של לגרלף וחיבּוּרו של דה־קריף – שני הספרים האלה אשר הופיעו ראשונים בספריה – הוציאו לה מוניטין שאין עוד חשש לשחיקתו” (‘הפועל הצעיר’, לה, תש"ב, גל' 33; חתום: אחינף). בדומה לכך ציין גם ב"י מיכלי, כי “בחירתו של הספר הראשון בספריה ‘לילד’ [איסופוס החכם] – אין טובה ממנה”¹²¹ (שם, לו, תש"ג, גל' 10; חתום: ב.י. דוחובני); ואחריו קבעו גם אחרים, ובדין, כי “חומר הקריאה של הספריה ‘לילד’ משוּבּח ומעניין, חי בסגנונו ונאה בצורתו” (שם, לז, תש"ד. גל' 19).

כל המעיין בארבעים הספרים, שיצאו בספריה ‘שחרות’ בחמש השנים הראשונות לפעילותה, ימצא בהם אותו מבחר רבגוני של ישן לצד חדש, מקור לצד תרגום, מחנך לצד מעשיר ומהנה – מבחר העשׂוי אולי לעורר רושם של יד־המקרה, או של אילוצי המצוי והעדר הרצוי, אבל הוא נעשה על־פי הנחייתוֹ של ברל כצנלסון וכפי שנוסח על־ידוֹ בפרוספקט ההוצאה:

בשל אילוצי המצוי – וכנראה גם בשל מדניוּת ההוצאה לדחוֹת יצירוֹת שהמרתק וה“מותח” מאפיל בהן על המחנך – מוצאים אנו בספריית ‘שחרות’ רק מעט יצירות־מקור חדשות, וגם אלה לא היו בדרך כלל מן הסוג המושך והמסעיר את לב הקוראים הצעירים. הספר המקורי הראשון, ‘חלוצים באו לעיירה’ מאת מרדכי הַלְטֶר¹²², הוא סיפּור רפּוֹרטָז’י מהווי קיבוץ־הכשרה בפוֹלין, שהמחבר השתייך אליו, ואשר תיאוּרי ההווי והלבטים הגודשים אותו רחוקים מלמשוך את לב הקורא. גם בין ספרי המקוֹר הבּאים של ‘שחרות’ קשה למצוא יצירה אחת שהיתה לנכס קיים בספרות־הנוער שלנו, שכּן רוּבּם ככולם שייכים לתחומי הרפורטז’ה, התיעוד, האקטואליה או המדע. ברכה חבס גוללה ‘קורות מעפיל צעיר’, וישראל אהרוני פירסם ‘זכרונות זואולוג עברי’; אברהם עקביה סיפר על הימים שעשׂה ‘עם וינגייט בחבש’, וישראל אבן־נור תיאר ביומנו את הדרך החלוצית שעשה עם חבריו ‘מסדום לבית־הערבה’; משה סתוי סיפר על הווי ‘הכפר הערבי’, ואידה פקטורית סיפרה על העולם שגילוּ תלמידֶיה ‘בשלולית המים’. אפילו ספר־זיכּרוֹן מעזבונו של פלמ"חאי שנספּה בפעולת־סיוּר הוֹפיע ב’שחרות' (‘בן הארץ’, מאת מנחם [אַחֶם] ברגמן). והרשימה ארוכה.

בין ספרי המקור הבלטריסטיים, שיצאו במסגרת ‘שחרות’, אנו מוצאים הדפסות חוזרות של מבחר מסיפורי פרישמן, ברדיצ’בסקי, א"ז רבינוביץ, בוקי בן־יגלי ודבורה בארון, שכבר נדפסו בקבצים קודמים וספק רב אם נועדוּ על־ידי מחבּריהם לנוער דווקא¹²³. לצִדם אנוּ מוצאים את קובץ סיפוריו של פסח בר־אדון ‘סוסים מספרים’, שהמסגרת המונולוגית של בעלי חיים מדבּרים פגמה לא במעט באיכותוֹ האוטנטית; ועוד קובץ סיפורים מאת עזרא המנחם, ‘עפר הארץ’, על “חיי העולים לירושלים עיר הקודש לפני דור ודורותיים”, שאף הוא, על תוכנו הקודר והנפשות הבוגרות הפועלות בו, אין בו כדי למשוך את לב הקורא הצעיר (ואין ספק שמחבּרוֹ גם לא התכוון לכך). יוצא דופן במסגרת ‘שחרוּת’ הוא ספרו של שמשון מלצר “אָלֶף: פרקי זכרונות מן ה’זמן' הראשון ב’חדר'”, המתאר בדרך השיר הסיפורי את עולם ילדוּתו של המחַבּר בעיירה הקטנה בגולה. לאמור: כל ספרי המקור הנזכרים הם קובצי סיפורים וזכרונות בעלי רקע אותנטי, או אוטוביוגרפי, ואין בהם גם סיפור ארוך אחד מהווי הארץ, שיכיל עלילה דרַמַטית שלמה, אשר תכבוש את לב הקורא. ואם כי הבחירה נעשתה מתוך “תשׂוּמת לב מרוּבּה לשרשים בעם היהודי בעבר” (כדברי ברל כצנלסון בהרצאתו הנזכּרת), הדעת נותנת שמבחר זה הנחיל אכזבה למנויי ‘שחרות’.

מוצלח יותר היה מבחר הספרים המתורגמים לספריית ‘שחרות’ , שכּלל ממיטב הרוֹמָנים הקלַסיים והמוֹדרניים לנוער בתרגומים משוּבּחים. אנו מוצאים כאן, בין השאר, מסיפורי יאנוש קורצ’אק (‘יותם הקַסָם’) וּוִילאם סַרוֹיאן (‘הקומדיה האנושית’); סיפורים, שדרמה והומור משמשים בהם בערבוביה נלבּבת, כ’זקני בית־הספר בוִילבּי' הקלסי מאת ר' טלבּוֹט¹²⁴, או ‘ילדי הבזק’ המודרני מאת אלנור מוֹרדאוּנט, בתרגום יעקב אורלנד. גם ספרי המֵידע המתורגמים – כגון ‘בן הסנדלר’ (חיי ה"כּ אנדרסן)' מאת ק"ב בורנט (תירגם משה בן־אליעזר), ‘בדד’ מאת חוקר הקוטב ריצ’רד בירד (תרגמה אלישבע [ביחובסקי]), או ‘מעולם החרקים’ מאת ז’ן אנרי פַבּך (עיבּד פסח אוירבך) – הכילו יסודות בלטריסטיים מובהקים, שהותירו את רישומם על הקוֹראים הצעירים.

עיון חוזר ברשימת ספרי ‘שחרות’ יגלה בבירור את לבטי העורכים בבחירת הספרים. הקריטריוֹן של ברל כצנלסון היה, כזכוּר, “כי מה שאינו טוב לילדים אינו טוב גם לגדולים, ומה שטוב לילדים טוב גם לגדולים” (כתבים, יב, עמ' 162). על כן לא היסס לדחות ספרים אחדים, שהתכוון תחילה להוציאם¹²⁵. חרף תנאי המלחמה, שחייבו הדפסה על נייר זול, הצטיינו ספרי ‘שחרות’ בצורתם הנאה, יחסית. הם נדפסו בניקוד חלקי, ו’עם עוֹבד' היתה אחת ההוצאות הראשונות שהעסיקוּ מגיה ועורך־דפוס, שתפקידוֹ לעבור על כתבי־היד¹²⁶.

פרוֹבּלֶמָטית פחות היתה הספריה המנוקדת ‘לילד’, שרוֹב ספרֶיה היו מצומצמים בהיקפם וכללו סיפורים ושירים קצרים, יחסית, מלוּוים בציורים רבּים. כאן לא ביקשו העורכים להעמיס על הקוראים הקטנים שפע של ערכים, אלא קודם כל להעניק להן חוויוֹת ספרותיות־אסתטיות מענגות; והם עשׂוּ זאת בהצלחה בלתי־מבוטלת. לרשותם של ברל כצנלסון וברכה חבס, שעמדו על ערשׂ ‘דבר לילדים’, עמדה ה“נבחרת” של משתתפי השבועון, שכָּללה כמה ממיטב היוצרים לגיל הרך: מרים ילן־שטקליס ואנדה פינקרפלד־עמיר, אהרן זאב ויעקב פיכמן, פניה ברגשטיין ויהושע מרגולין¹²⁷, שתרמו לספריה כמה מיצירותיהם המרנינות. נתן אלתרמן העניק לה את תרגומיו המבריקים לסיפוריו השיריים של קוֹרנֵי צ’וּקוֹבסקי ‘לימפּופּו’ ו’בַּרמַלַי'; עמנואל בן־גריון הוציא בה מחרוזת שנונה של “מעשיות צחוק וכובד־ראש” מן הפולקלור העולמי (‘המשׂכּיל והכסיל’) ושמשון מלצר תירגם בשביל הספריה כמה מסיפוריהם של הסופרים־הפליטים אלכסנדר חרים ואנטון סטרן¹²⁸.

באותם ימים, שבהם ישב לתרגם סיפורים אלה, נתמנה שמשון מלצר לעורך המדור לספרי ילדים של ‘עם עובד’ (ברכה חבּס הוסיפה לערוך את הספריה ‘שחרות’). מלצר, בוגר סמינר למורים ובעל ניסיון בּהוראה, הבין את הצרכים והטעמים השונים של כל קבוצת גיל, ולצד הספריה ‘לילד’ יסד שתי ספריוֹת נוספות, שכּל אחת מהן נוֹעדה לקבוצת־גיל מוגדרת: ‘קטינא’ לבני הגיל הרך, שהחוברות הקטנות והמצוירות שלה כללו סיפורים קצרים ופיוטיים מאת זאֵב (ראה פרק יב/ד), פניה ברגשטיין ושרה לוי (תנאי)¹²⁹; והספריה המנוקדת ‘לנַער’, שכּוּונה לבני 12־10 לערך והושתתה בעיקרה על ספרות מקורית – אם זו סיפּוֹרת מודרנית, כגון ‘תעלומת הארגזים’ לנחום גוטמן, או ‘מִפֹּה ומשם’ ליצחק שוַייגר (דמיאל); ואם זו סיפורת פולקלורית בעיבוד קלַסי, כ’שיחות מני קדם' לזאב יעבץ (מהדורה מחודשת). האקטואליה מצאה את ביטויה בספריה זוֹ בספרו האוטוביוגרפי של צבי ברמאיר ‘חוזר חייל לארץ־ישראל’, וכן בספרה האֶפּי שלמרים זינגר ‘דן ויַן והחסידות’ (תרגם מכתב־יד מאיר מוהר), המסַפר על ידידותם של ילדים בני לאומים שונים בימי מלחמה. ואם אנו מוצאים כאן סיפּוֹרת מתורגמת מעטה, קשורה גם היא, במישרין או בעקיפין, בעם ישראל: סיפּוּרוֹ ההיסטורי של שלמה כהן ‘הפּוֹדה ומציל’, שהיה מן הנקראים ביותר בשעתו על־ידי הנוֹער היהודי בגולה¹³⁰, זכה לתרגום מחודש של צבי ברמאיר; וסיפּוּרה הרומנטי של ג’ורג' אֶליוֹט 'האורג מרבלוֹי (תרגם יצחק לבנון), תורגם בלא ספק בזכות יחסה החם ליהוּדים של המסַפּרת האנגליה וספרהּ ה“ציוֹני” המפורסם ‘דניאל דירונדה’.

קְטִינָא – לַיֶלֶד – לַנַּעַר – שַׁחֲרוּת – סמלי הספריוֹת של הוצאת ‘עם עובד’

ספרים מעטים, יחסית, יצאו בספריות ‘לילד’, ‘לנער’ וקטינא', וזאת למרות איכותם הגבוהה ותפוצתם הניכּרת, שהתבססה על מנויים קבועים. הן נסגרו בשלהי מלחמת־העצמאות, עם התמנותו של שמשון מלצר לעורך ‘דבר לילדים’. קשה למצוא הסבר מניח את הדעת להפסקת פעילותן, מה גם שהספריוֹת נוסדו בין השאר גם כדי לשמש בנות־תחרות לספריית ‘אנקורים’ של הוצאת ‘ספריַת פועלים’ היריבה. ברל כצנלסון הודה אף הוּא בקיומה של יריבוּת זו, שחייבה את ביסוס הוצאת ‘עם עובד’ ההסתדרותית מול ‘ספריַת פועלים’ הפּרוֹ־סוֹביֶטית: “עוד מעט”, אמר, “וילדים מן המשקים יתחילוּ לברוח מן הבית ולחַפשׂ את ארץ־הפלאים של הפואמה הפדגוגית”… (אגרות מיום כח אדר תש"ב).

ה. ‘אנקורים’ עם ‘נעורים’ – ספריית פּועלים

זו היתה תמצית ה“פרוגראמה” של ספריית ‘אנקוֹרים’, שנוסדה בערב ראש־השנה תש"ד (1943) ליד ‘ספרית פועלים’, כפי שנוּסחה על־ידי עורכת הספריה לאה גולדברג באיגרתה לקוראים הצעירים (‘משמר’, כט אלול תש"ג). באותה איגרת מלבּבת הבטיחה העורכת־המשוררת לכלול בספריה החדשה “סיפּוּרים מעניינים ושירים יפים, שיהיה מה לקרוא”, הזכירה את הספרים הראשונים שייכּללו בה והטעימה את השליחות החינוכית־הספרותית שקיבלה הספריה על עצמה – חינוך לטעם טוב ולסגנון בעל איכות:

עיון במניין הספרים, שערכה לאה גולדברג בחמש שנוֹתיה הראשונות של הספריה, יגלה בהם את חותָמהּ הברור של העורכת־המשוררת ואת טעמה האישי – בבחירת הסופרים, בקביעת הספרים, בהקפדה על איכות של סגנון, של תוכן, של ערכים, ואפילו בחיבּוּר ה“מוטו” המחורז החינני של הספריה, שנדפס בשערוֹ של כל ספר:

הראשון בספרי ‘אנקורים’ היה ‘ידידַי מרחוב ארנון’ מאת לאה גולדברג (ראה פרק יא/ד). ספר אשר “יש בוֹ הרבה מאד דברים שבאמת היו באמת”, כלשונה, אבל עם זאת נתנה היתר לעצמה גם “לשנות קצת פרטים בסיפור־המעשה” (מתוך ההקדמה). כן תירגמה העורכת בשביל ‘אנקורים’ קובץ סיפורי טבע מאת הסופר־הצייד הרוסי מיכאיל פרישווין (‘חברבּוּר חיַת היער’) – יוצר אשר “חי במגע קרוב עם חיתו־יער ולפיכך תיאר באמנות ובפשטות כזאת את היצורים האהובים עליו”; ואף עיבּדה מחרוזת אגדות־עם (‘הביתן הקטן’), שהן “בדיות ומעשים שלא היו ולא נבראו”, אך מִתוכָן “מכירים אנו בכל־זאת את העולם ומלואו, אנשים ועמים וארצות” (“דף משמר לילדים”, ‘משמר’, יג ניסן תש"ה).

מבּין היוצרים המקוריים לילדים טיפּחה לאה גולדברג, בין השאר, שתיים מסוֹפרוֹת הקיבוץ הארצי – אמה לוין (תלמי)¹³¹, חברת משמר־העמק, שסיפּוּרה ‘עמוד־החשמל במבוכה’ היה אחד הראשונים שיצאו בספריה; וכן רבקה גורפיין, ש“סיפורי עין־שמר” שלה לגיל הרך – ‘וַדי יוצא לעבודה’ ו’מה שקרה בצל האלון' (ראה פרק יא/ו) – נחשבו בעיני העורכת כמופת של סיפורת ריאליסטית לילדים; “סיפורים כאלה על המציאות, כוחם בזה שהם מלמדים אתכם להתבונן ולהבין יתר הבנה את כל הנעשה סביבכם” (שם, יד ניסן תש"ד). נוסף עליהן טיפחה לאה גולדברג את דבורה אילון־סרני, עודדה אותה לסַפּר לילדים על עולם הטבע ופלאיו והתקינה לדפוס את ספרֶיה ‘אומרים יש בעולם’ ו’מסע בצפון'. היא דירבנה גם את נחום גוטמן להשלים את ספרו ‘הרפתקאות חמור שכולו תכלת’, שיכנעה אותו כי “עִם ילדים מותר וצריך לדבר על כל דבר”, והסבירה לילדי ‘אנקורים’ כי “בקוראינו ספר דמיוני כספרו של נחום גוטמן, הרינוּ חיים בעולם שהוא שׂמחה וחג, בעולם שהוא יפה ומוזר כחלום, ואף־על־פי כן סודו – החיים שלנו!” (שם)

לצד סיפורו הסוריאליסטי של גוטמן הופיע בספריית ‘אנקורים’ קוֹבץ ‘עלילות מיקי מהו’ מאת אברהם שלונסקי – ספר ראשון בספרות־הילדים שלנו שכולו חרוזי הבאי וקונדסות ולהטי לשון ושפת־ילדים “דווקאִית” (ראה פרק יב/ב). וגם זאת ייאָמר לזכות הספריה והעורכת שלה, שהיוּ ראשוֹנוֹת להוציא ספר מאת סוֹפר צעיר יליד הארץ, מבני “דוֹר הפלמח”, והוא ‘ידידיו הגדולים של גָדי’ – מחרוֹזת סיפּוּרים ליריים מהווי ילדי הכּפר מאת משה שמיר¹³².

בשמונה שנוֹתֶיה הראשוֹנוֹת של ‘ספריַת פועלים’ היתה עבודתה של לאה גולדברג בבית־ההוצאה אינטנסיבית ביותר – בעריכה, בכתיבה ובתרגום. אחרי קום המדינה הופיעו בספריית ‘אנקורים’ קובץ שירֶיה ‘מה עוֹשוֹת האילות’ וספרה ‘נסים ונפלאות’ (תשי"ד) – ספרים שהדפסתם נתעכבה זמן רב בשל סיבּוֹת שונות והיו לקלסיקה אחרי הופעתם. כן תרגמה את סִדרת הסיפּוּרים המצולמים של אנה ריבקין־בריק על ילדוֹת בעולם (‘אֶלֶה קרי הילדה מלפּלנד’ ועוד), ואף עסקה בתרגום ובעריכה במסגרת ספריית ‘נעורים’, “אחותה” הבכירה של ‘אנקורים’, שהוגדרה כּ“ספריה־בת לספריַת פּועלים”.

ספריית ‘נעורים’, שנערכה על־ידי מרדכי אמיתי (בסיועם של אברהם שלונסקי ולאה גולדברג), נועדה בעיקרה לנוֹער המתבגר והיתה מעין בת־תחרות לספריה ‘שחרוּת’ של ‘עם עובד’. מטרתה המוצהרת של הספריה היתה, כדברי אמיתי¹³³, “להגיש ממיטב הספרות המקורית והמתורגמת לילדים ולנוער, [מתוך כוונה] להחיל את עקרונות התרבות המתקדמת של ‘ספרית פועלים’ על ספרי הילדים”. יבול הספרים ומִגוון הנושאים של ספריה זו היה עשיר יותר מאשר זה של ספריית ‘אנקורים’, אם כי הספרות היפה תפסה בו מקום מִשני. שלושים הספרים, שיצאו בחמש שנותיה הראשונות של ‘נעורים’, מקיפים כמעט את כל הנושאים שהם בתחוּם התעניינוּתם של הקוראים הצעירים והמתבגרים: טבע ומדע, טכנולוגיה ותעופה; אורחות־חייהם של בעלי־חיים, ילדותם ותבונתם; ביוגרפיות, “עולם הדברים הגדולים והקטנים” (כשם ספרו של קרל הרטל בתרגומו של מיכאל לוין), וכמובן – רומנים וסיפורי עלילה, ששולבו בהם דרמה עם ערכי אנוש וחֶברה.

תמונה (זכויות אינן ברורות) ותחתיה הכיתוב:

‘מעמק זבולון עד ים כנרת’ מאת יהודה סלוצקי (סלוא), ספריַת פועלים, נעורים, 1942.

אבל אם הספרות היפה היתה, כאמור, דלה בכמותה בספריית ‘נעורים’, דל עוד יותר היה חלקן של יצירות המקור בתוכה. ארבעה ספרי מקור בלבד הופיעו בה עד תש"ח, ורק שניים מתוכם הם מתחום הספרות היפה. הראשון הוא סיפורו של יהודה סלוצקי (סלוא)¹³⁴ ‘מעמק זבולון עד ים כנרת, או חברי יַשקה מאודיסה’ המתאר בהומור את נדודיהם בעילום־שם של זוג נערים ברחבי הארץ, ואשר עֵטה של העורכת לאה גולדברג (ששמה נזכר בּשער הספר) ניכר היטב בסגנוֹנוֹ הקולח בחן:

הספר הבא, ‘תלם בים’ מאת פסח בר־אדון, סיפּר את קורותיהם של ימאים עברים. שני ספרי המקור האחרים שיצאו אז (תש"ג) בספריה הם ‘דע את המכונה’ מאת דב שליונסקי (1896–1947; אחיו הבכור של אברהם שלונסקי) ו’מסע בצפון' מאת דבורה אילון־סרני, שכבר נזכר לעיל. הספרים המתורגמים הרבּים, שהופיעו בספריית ‘נעורים’, כללו – כפי שניתן היה לצַפות – יצירות שתאמו את עקרונות “התרבות המתקדמת” ונכתבו בדרך כּלל על־ידי סופרים בעלי השקפות־עולם שמאליות, רוּבּם רוּסים. כך, למשל, נחנכה הספריה ביצירתו של וַלֶנטין קאטאיֶב ‘מפרשׂ בודד מלבּין באופק’ – סיפּור דרמָטי מעולה על רקע מהפכת 1905, שתורגם על־ידי לאה גולדברג ונקרא בשעתו בשקיקה על־ידי בני הנוער. גם כמה מספרי ‘נעורים’ האחרים כבשו את לבות הקוראים הצעירים וסייעו לעיצוב השקפת עולמם, ביניהם ‘ההרפתקה הגדולה’ מאת תאודור פליביה, ‘יַלדוּת’ מאת מקסים גורקי (שניהם בתרגום לאה גולדברג), או ‘הפלוגה הראשונה’ מאת קרל צַ’פֶּק (תירגם אשר בן־ישראל). וכאן ראויה לציוּן העובדה, כי שלושת הספרים שבּחר שלונסקי לתרגם בשביל הספריה לא היו כלל מתחום הבלטריסטיקה, והם נועדוּ לקורא המתבגר: הסֵפר האחד חָקר ‘עקבות בסלע’ (מאת מאקסוול ריד), האחר עקב אחרי ‘מסעי הצפּרים’ (מאת ק' דוידוב) והשלישי תיאר את נסיונם של מחנכים רוסיים להקנות השׂכּלה לשבטי 'ארץ הצ’וּקצ’ים (מאת ט' סימושקין).

‘ספריַת פועלים’ היתה אֵפוא הוצאה שביקשה יותר מקוֹדמוֹתיה להשפּיע על השקפת עוֹלמם של קוֹראֶיה, “להתערב כְּצד בנפתולי הדור, לקדש ולפסול וגם לעקור וּלנַעֵר מוּשׂגים וערכים”, כניסוחו של שלונסקי (‘משמר’, 26.7.1946). לא כאן המקום לשפוט מגמה זו ואת מידת השפעתה על הקוראים הצעירים, אך יצוּין כי אחרי קום המדינה הלכו וניטשטשו בהדרגה ההבדלים הבולטים במדיניות המערכת של הספריות ‘אנקורים’ ו’נעורים' לבין זו של עורכי ספריות לילדים בהוצאות הציבוריות האחרות.

ה“ספריות” הארץ־ישראליות לילדים ולנוער היו, לצד שבועוני הילדים, בימת פִרסום ראשונה ומרכּזית לדור היוצרים שצמח ופעל בארץ בשנות השלושים והארבעים. כך נדפסו, כפי שצוין לעיל, סיפּוּריהם הראשונים של אליעזר שׂמאלי וצבי ליבּרמן (לִבנֶה) ב’קוּפּת הספר‘, סיפוריו ההיסטוריים של יעקב חורגין בספריות ‘מנחה לנוער’ (שטיבל) ו’דורות’ (יזרעאל); סיפורי הטבע והנוף של אברהם סלומון (שׂלמון) נדפסו בספריה ‘חג־לי’ (‘ספרות’); והרשימה ארוכּה.

ליוצרים אלה ולחבריהם מוקדשים פּרקי הספר הבאים.

פרק עשירי: “אנשי בּראשית” – מסַפּרֶיה של ארץ־ישראל    🔗

א. הרועה הנאמן של אנשי בראשית – אליעזר שמאלי

שלושים שנה אחרי פּרסוּם סיפוריו הראשונים רשמתי מפי אליעזר שׂמאלי דברים אלה, שיש בהם הֵד ל’אני מאמין' הספרותי־חינוכי שלו:

אליעזר שׂמאלי (אוּקראינה תרס“א – רעננה תשמ”ה) – מן הסוֹפרים הראשונים שסיפּרוּ לילדי ארץ־ישראל על חיי השומרים, החלוצים וה“צברים” הראשונים – ינק את אהבתו לַסֵפר ולטבע בעיירת־הולדתו הקטנה רוֹז’ישצ’ה שבפלך ווֹלין. “ילדותי עברה עלי בין בנות־צחוק סלחניות ומלטפות של אִמא לבין תביעות בלתי־פוסקות של אבא”, סיפר, “את הנטיה לכתיבה ירשתי, כנראה, מאבי המלמד, שחרז שירים לחתונות, היטיב לסַפּר סיפורים וזכה לכינוי ‘אברהמל מספר המעשיות’; ואת האהבה לטבע ירשתי מאִמי שעיבּדה במו ידיה חלקת אדמה בשיפולי העיירה. משחר ילדותי עזרתי לה בגידול ירקות ובה בשעה שמעתי מפיה שיעורים ראשונים בתורת הצומח והחי”. בגיל עשׂר התחיל הנער לכתוב בסתר; “שעות ארוכות הייתי יושב על ספסל בין ענפי הערבה שבגינתנו, שוכח עולם ומלואו ומעלה על הנייר חרוזים על הטבע, על הציפורים, על ארץ־ישראל”. את ילדוּתוֹ בעיירה תיאר בקובץ סיפּוּריו האוֹטוֹבּיוֹגרפיים ‘סיפּוּרים וציפּוֹרים’ (תשמ"א).

בגיל שש־עשרה נטש שׂמאלי את בית הוריו ונסע ללמוד בישיבת אודיסה. “לא אמרתי שלום לאיש”, סיפר, “השארתי שיר־פרידה על השולחן ויצאתי מן הבית עם תיק מלא שירים ומעשיות”. שם ידע ימים של רעב, אך גם שעוֹת של התרוממות־רוח, רכישת השׂכּלה וקבּלת עידוּד מִמוֹרוֹ יום־טוב הלמן (מתרגם ‘הלב’ לדה אמיצ’יס) על נסיונותיו הספרותיים הראשונים. בגיל י“ח עלה עם קבוצת חלוצים לארץ־ישראל ולמד בבית־המדרש למורים בירושלים. “כסף לא היה, כמעט התעלפנו מרעב”, סיפר, “אך למדנו, טיילנו והיינו מאושרים”. בחיבּה מהולה בהערצה סיפר על מוריו בסמינר דוד יֶלין, אפרים הראובני וא”צ אידלסון, “מורים בחסד עליון: הם פקחו את עינינו, הוֹרו לנו איך לחבב על הילד את הארץ, את הטבע, את השפה, את התנ”ך". ובתום לימודיו עלה המורה הצעיר ללמד את ילדי השומרים בכפר־גלעדי. על שנים אלה סיפר בקוֹבץ סיפּוריו האוֹטוֹבּיוֹגרפיים ‘זהב בּירוּשלים’ (תשמ"א).

“שם, בכפר־גלעדי, מצאתי ילדי טבע במלוא מובן המִלה”, סיפר שׂמאלי. הילדים הִכּירו את הטבע, חיו אותו, אהבו אותו “וגידלו הכל, מעקרבים ועד חמורים”. בחדר־הכיתה הקטן נמצא ארגז ובו ספרי קריאה אחדים לילדים. יום אחד עמד המורה הצעיר ליד “ספריה” דלה זו וחילק ספריו לתלמידיו. ואז, סיפר שׂמאלי, התפרץ גיורא, בנו בן העשר של השומר אלכסנדר זייד, וקרא במורת־רוח: “מה? עוד פעם סיפורים על חנוונים ומלמדים? לא רוצה!”

זו היתה תחילת דרכּוֹ של שמאלי, דרך שפתחה תקופה חדשה בספרות־הילדים שלנו. בקיץ תרפ"ו, בבוֹאוֹ לתל־אביב להשתלמות, מסר את מחברת סיפוריו לעיונו של אשר ברש, שערך אז את חוברות ‘קופת הספר’. “ברש שקע בקריאה”, סיפר שמאלי, "גיחך תכופות, הניע ראשו לסירוגין והשהה עלי מבט מלטף:

זמן מועט אחר־כך נדפס סיפורו הראשון בקובץ ‘עומר’ (קופת הספר' מס' 100), הוא הסיפור הפּסטוֹרָלי המרגש ‘הרועה הנאמן’ הפותח בשורות קלַסיות אלה:

אחרי ‘הרועה הנאמן’ נדפּסו בהוֹצאת ‘קופּת הספר’ סיפוריו הקצרים הבאים, בסדרה בשם “לרגלי החרמון”: מעשה בילד שגידל עקרבּים ןלא נרתע מעקיצותיהם (‘עקרבים’); מעשה בחבורת ילדים שגידלה ירקות בגן (‘ידידי הגינה’); הסיפור ההֶרוֹאִי המרַגש על הנער שיצא בלילה להזעיק תגבורת לעזרת המושבה המותקפת וטבע בנחל (‘הנער אמיץ הלב’); ועוד. מאז נשאר שמאלי נאמן לייעוד שהציב לעצמו – לסַפּר לילדי הארץ על הגיבורים החדשים ועל החיים המתחדשים בארץ־ישראל, ורוח חדשה התחילה עוברת על הסיפּוֹרת העברית לבני הנעורים.

תמונה (מוגנת בזכויות) ותחתיה הכיתוב:

“הרועה הנאמן” – סיפורו הראשון של אליעזר שמאלי. צייר גיורא כרמי (מהדורת ‘עם עובד’ 1976)

לאחר שירד שׂמאלי מכּפר־גלעדי ללמד את ילדיהם של פועלי נשר וכפר־יחזקאל, התחילוּ נופי העמק וחלוציו לשמש רקע והשראה לסיפּוּריו הבאים. “מסעַי אֵלה בשנות העשרים היו לי כמו טיול בשׂדה יהלומים”, סיפּר, “כל מה שצריך הייתי לעשׂוֹת זה להרים אבן, למרֵק אותה מעט – והנה בידי סיפור־יהלום חדש”. ואז, בעת טיול עם תלמידיו ליערות שייך־אַבּרֵק, פגש המוֹרה־הסוֹפר שוב באלכסנדר זייד, שבּא לבנות את צריפו הבּוֹדד ביער, וּפּגישה מחודשת זו עוררה בּוֹ את ההשראה לסיפּוּרוֹ הידוע, ואולי גם הטוב ביוֹתר, ‘אנשי בראשית’. במתכּוּנתו הראשונה היה זה “סיפור דמיוני על משפחת חלוצים אחת, שהתישבה במערה שבסביבה, מכינה לעצמה את כל צרכי קיומה ממתנות הטבע, מסתפקת במועט, נלחמת בפגעים ובמכשולים וחיה חיי אושר טבעיים וצנועים בעבודה וביצירה” (מתוך המבוא למהדורה ז' של הספר, תשכ"ג).

וכך סיפּר שׂמאלי על ‘הוּלדת’ הספר וּכתיבתו:

בראשית שבט תרצ"ג (ינואר 1933) הופיע ‘אנשי בראשית’ בספריה ‘מִנחה לנוֹער’ של הוצאת ‘שטיבּל’, והופעתו היתה במהרה למאורע ספרותי תרבותי. הוא הוכתר בפרס מוסד־ביאליק לספרות־ילדים בזכות היותו “יצירה בעלת משקל מיוחד בשביל בני הנעורים, [המוגשת] בטון שקט וצנוע”. שמאלי, ציינו השופטים, “הוא היחידי עד עתה, אשר הגיש לנוער פרק גדול מפרשת הכיבוש והחלוציות, מנוּפּה ומנוקה מכל הגזמה, וזהו ערכו הגדול של הספר הזה”. לא היה אז כמעט כתב־עת וביטאון ספרותי, שלא קשר כתרים ל’אנשי בראשית' על נושאו הראשוני ועל ערכיו האנושיים־המחנכים, אם כי לעתים בהסתייגות־מה:

ואכן רעננוּת “בראשיתית” וחדוות־יצירה שפוכות על דפּי ‘אנשי בראשית’ – מן הספרים האהובים ביותר על ילדי הארץ זה יובל שנים (מהדורה יג: תש"ם), ספר שכּוֹתב השורות הללו ובני דורו קראו וחזרו וקראו בצעירותם, שׂוֹחחו עליו, התחנכו לאורוֹ, הזדהו עם גיבּוֹריו, עקבו נפעמים אחרי נפתוליה של משפחת השומר חרמוני – התקשרותה לכברת האדמה בלב היער, בניית המשק, רקימת יחסי שכנוּת עם הערבים, עמידה מול מַסיגי גבול ופורעים, המאבק בפגעי הטבע, היבול הראשון – עד השריפה הגדולה:

– ועד להתאוששות הנזעמת שאחרי השריפה, עם שורות־הסיום הבלתי־נשכחות:

אין תימה אֵפוא, כי שמו של הספר – אנשי בראשית – נעשׂה כינוּי־כבוד לחלוצים, שסללו את הדרך לבאים אחריהם (ראה: מילון אבן שושן, תש"ל, ג, עמ' 1243).

כשהופיע ‘אנשי בראשית’ היה שׂמאלי מורה בבית־החינוך לילדי העובדים בתל־אביב, אשר שכן אז בצריף גדול מוקף גבעות־חול; ושנת־לימודים אחת בבית־החינוך, כפי שתוארה (כביכול) ביומנה של “התלמידה תמר”, היא נוֹשׂא ספרוֹ הבא של שמאלי, ‘בני היורה’ (תרצ"ו), שזכה בצדק לתואר “הלב הארץ־ישראלי”¹³⁵. מחרוזת נלבּבת של אירועי יום־יום שזורה בדפי יומן זה, חוויות קטנות וגדולות בכיתה ובחצר – עבודה וטיול, ימי חול וחג, סיפורים על אנשי עמל ומשפחות עוני, קשרים עם ילדי הגולה וסיוע לילד־עולה “בלתי לגאלי”, יחסי שכנות עם ערבים, שמחה ושכול. הפרקים ספוגים חיבּה עזה לאדם, לטבע ולארץ, והם כתובים ומסוּפּרים בפשטוּת חסרת יומרות, בתום רגשני ובאותנטיוּת נלבּבת:

אבל היו גם מבקרים, שהסתייגו מן הדידַקטיוּת הבּוֹטה, הגודשת רבּים מפּרקי הספר, ומן הדיאלוגים הנמלצים המאפיינים אוֹתוֹ. “לצערנו”, כתב עמנואל בן־גריון, "אין להגיד שהמחבר הצליח הפעם, הן מבחינת הסגנון והן מבחינת הנושא. ההרצאה לפעמים מתוקה ביותר. […] האם לא הגיעה השעה לנקוט לשון צנועה יותר בדבּרנוּ עם ילדים? (מאזנים, ז, תרצ"ח, עמ' 284). אבל גם ספר זה, כקודמו, זכה לפּוֹפּוּלריוּת רבּת־שנים ונדפס במהדורות חוזרות ומחודשות. במהדורה החמישית (תשכ"ט) הקדים שׂמאלי לסֵפר פרק־מבוא, הכתוב כביכול על־ידי בתהּ הצעירה של תמר בעלת היוֹמן, ובו מגלָה האֵם לילדתהּ את יומן־ילדותה. יצחק רבּין, מבוגרי בית־החינוּך, תרם למהדוּרה החדשה מבוֹא קצר בשם “הייתי מבני היורה”, המוסיף ממד אותנטי לפרקי היוֹמן ומזכיר אירועים המתוארים בו:

אהבת הנוף והארץ, חיבּת האדם והחי הם אכן המוטיבים האופייניים, המוֹפיעים במאוֹת הסיפּוּרים הקצרים, שפּירסם שמאלי בחמישים שנות יצירתו, מאז ‘הרועה הנאמן’ ועד סִדרת ‘אנשי אחרית’ (‘דבר לילדים’, תש"ם ואילך), ואשר כּוּנסוּ בשורת ספרים: ‘אור בגליל’ (תרצ"ח) – סיפוריהם של שומרים על כיבוש השמירה, ראשית ההתיישבות בגליל וצמיחתו של דור חדש בארץ־ישראל; ‘בין חרמון וגלבוע’ (תש"ה) – 20 סיפורים ואגדות על ילדים, צמחים ובעלי חיים בימים ההם (דבורה הנביאה והסנוּניוֹת) ובזמן הזה (אורי והשׂלוִים); ‘בין שקיעה לזריחה’ (תש"ו) – מעשים והתרחשויות שאירעו בין שקיעת הגולה (הווי העיירה) לזריחת הגאולה (עליית מעפילים); ‘לילה במשלט’ (תש"י) – סיפורי מלחמת הקוממיות, ששולבו בהם גבורה והקרבה, שכול וניחומים; ‘כיסופי גאולה’ (תשכ"א) – כב סיפורים על שיבת ציון, מאז עליית החלוצים הראשונים ועד מרבד הקסמים; ‘אל המבּוּע’ (תשכ"ב) – כז אגדות וסיפורים מן העבר וההוֹוה על ברכת האדמה; ‘בקצה הזרת’ (1962) יז סיפורים, המספרים בגוף ראשון אירועי יוֹם־יום בישראל החדשה; ‘על חוט של חסד’ (תש"ל) – כב סיפורי גבורה מן הימים ההם והזמן הזה. ואחרונים שהם ראשונים: ‘סיפּוּרים וציורים’ ו’זהב בירושלים' (תשמ"א) – סיפורים אוטוביוגרפיים על ילדוּת בעיירה ושנות לימוד באודיסה ובירושלים.

עיוּן במכלול יצירתו של שׂמאלי יגלה, כי סיפוריו הרבּים מצטרפים למחרוזת אֶפּית, שאפשר לכנותה ‘מגילת החיים האנושית בארץ־ישראל’. גיבּוֹרי סיפּוּריו האותנטיים הם טיפּוסים שורשיים, אידיאליסטים המגשימים את תורת־החיים שהם מאמינים בה; מהם אינדיבידואליסטים כחרמוני (‘אנשי בראשית’) או כּאברהם הטוחן (“טחנת־הרוח בשונם”, בתוך ‘בין חרמון וגלבוע’); מהם תמהונים ויוצאי־דופן, כבן־שלמה וחברו ציפּוֹר (‘אנשי בראשית’), או כּאיכּר טוביה המסרב להכניס שעון לביתו שכּן “החיים במושב נחלקים באופן טבעי לשלושה חלקים: חליבה ראשונה, שניה ושלישית” (“המעורר”); וביניהם גלריה ססגונית של ילדים – ילדי כפר וילדי טבע פעלתנים, סקרנים ובעלי תושיה, אוהבי נוף וטבע כסופר עצמו.

שכּן שׂמאלי הוא גם, ללא ספק, צייר הנוֹף הראשון בספרות־הילדים שלנו – סופר ששיבּץ כמעט בכל סיפוריו תיאורי נוף אוֹתנטיים ומדוּיקים. בחיבּה וביֶדע תיאר צמחים ובעלי חיים על שמותיהם ותכונותיהם השונות, על מיקומם והתמורות הפוקדות אותם בעונות־השנה השונות; על מראותיהם וקולותיהם; והוא סיפר עליהם בשׂפתוֹ של מורה ומשורר:

כאן המקום להזכיר את ספרי הטבע של שמאלי, שבּהם הציג לפני הילדים ומוריהם את טבע הארץ בשׂפה בהירה ומדויקת, שנמזגו בה מידע עם סיפּוֹרת, עינו של חוקר והתלהבותו של מסַפר: ‘יפה את ארצנו’ (תש"ט), ‘מחזור הצומח והחי בארץ־ישראל’ (1948, 1965), ‘ציפרים בישראל’ (תשט"ו), ‘עולם החיות’ ועוד.

אמת, סיפּוּריו הרבים של שמאלי שונים ברמתם. לצד סיפּוּרים בעלי עוצמה דרמָטית מפעימה, כגון “אורי ניצח”, על הנער המתעקש להתגייס לצה“ל חרף מוּמוֹ, או “הילדה שנרדמה בכיתה”, מצוּיים גם סיפּוּרים לא מעטים שהם בגדר רפּוֹרטָז’ה עִיתונאית או צילום חטוף, יש סיפורים שבהם גוברת ההטפה הציונית על העלילה; והמספר הודה ב”אשמה" זו באמרו:

אבל שׂמאלי אינו רק סופר דידקטי, המַטיף בסיפוריו לחיים של פשטוּת והגשמה חלוצית; הוא מציג לפני קוראיו הצעירים את המציאות כמות שהיא, על אורותיה וצלליה. גיבּוֹרי סיפוריו לא תמיד זורעים בדמעה וקוצרים ברינה; הם יודעים גם כשלונות, יִיסורים ואסון. דלות, יתמות ומוות הם אורחים שכיחים בסיפוריו. “זוהי מנת גורלנו”, אומרת המטפלת לשומר חרמוני, “לעבוד כבהמה וללדת כחיה…” (‘אנשי בראשית’, מהדורת תשכ"ג, עמ' 150). תפקידה של הספרות המחנכת, טען המורה־המחנך, להכין את הקורא הצעיר לקראת החיים הצפויים לו.

לצד השומרים, החלוצים וילדי הכפר – ואליהם נוספו אחרי קום המדינה העולים החדשים ויושבי המעברות – הִרבּה שׂמאלי לספר לקוראיו הצעירים גם על ערביי הארץ שפגש והכיר, רועים ופלאחים, בדווים ופורעים, מכניסי אורחים וגם נוקמי דם: נער־רועים שהעלה את צאנו על אדמת הכפר (“ספיח”); פלאח זקן אוהב אדמתוֹ, המסרב להיפּרד מכּרם־הזיתים שלו (“מוחמד בלוט וזיתיו”); בדווי שודד צאן, שנהפך לאיכּר עובד־אדמה (“השודד”); מורה ערבי זקן, שהודח על־ידי מורה “מודרני” (“חילוף משמרות”); ולצִדם – נער בדווי המלַווה בּוֹטנאי (הוא המסַפּר) אל המִדבּר ומפגין כלפּיו עוֹינות וזלזול (“שרב”). אבל “הערבים הרעים”, אף שהם מצוּיים בסיפּוּריו, הריהם מיעוט במכלול יצירתו; ולא לחינם קרא שׂמאלי לאסוּפּת סיפּוּריו מחיי הערבים בשם ‘בשכנוּת טובה’. האמונה באדם עוברת כחוט־השָׁני לאורך כל סיפוריו.

רוב הדמויות המאכלסות את סיפוריו של שׂמאלי הם אֵפוא בני אדם אוֹתנטיים, שכּמוֹ הועברו על־ידיו ממציאוּת חייו אל דפּי הסיפּוּרים; מהם שקיבּלו שמות פיקטיביים ומהם שנקראו בשמותיהם האמיתיים. בספרו ‘החלוצים’ (תשל"ב) פוגש הקורא הצעיר את אהרֹן אהרונסון מגלה אֵם־החיטה, את ישראל אהרוני החוצֶה את המדבר בעקבות חיות־הבר, את בן־ציון ישראלי, המעלה את התמר לארץ, ועוד עשרים חוקרי טבע, המתוֹארים בחיבּה מהולה הערצה, תוֹך הבלטת דבקוּתם בשליחות שנטלו על עצמם ואהבתם לארץ. יחס מיוחד גילה שׂמאלי, כמובן, לאלכּסנדר זייד, שעל פּיו עיצב את דמוּתוֹ של השומר חרמוני, גיבור ‘אנשי בראשית’ (בסיפּוּר ‘אדם ובהמה’ הוא נקרא אלוֹני). שמאלי גם תירגם מרוסית וערך את יומני זייד והוציאם בספר (‘חיי ראשונים’, תש“ב; מהדורה מחודשת: ‘לפנות בוקר’, תשל”ו). ושלושים שנה אחרי שהתחיל בכתיבת ‘אנשי בראשית’ העלה את סיפּוּר־חייו של זייד בספרו הביוגרפי רחב־היריעה ‘שומר בישראל’ (תש"ל).

אבל אִם הצליח שמאלי לרתק את קוראיו הצעירים בסיפוריו הריאליסטיים, המעוגנים בקרקע המציאות, דומה שהצליח פחות בסיפוריו הדמיוניים, שאגדה והיסטוריה רחוקה משמשוֹת בהן בערבוביה. הוא סיפּר, בין השאר, על אברהם ושרה המבקרים בבאר־שבע החדשה “ודמעות גיל מחלחלות בגרונם” (“ביקור בבאר־שבע”); הוא תיאר את אלכסנדר מוקדון ותיאודור הרצל המרחפים יחד מעל הים ורואים ספינוֹת עבריוֹת (“על פני הגשר”); והוא סיפר על פרש פלאי, שקישר בין הבעל־שם־טוב בן אוקראינה לבין חיים בן־עטר איש מרוקוֹ (“אתרוג מגן־העדן”). באחד מספריו המאוחרים, ‘ויהי המבול על הארץ’ (תשל"ב), סיפר על זוג ארכיאולוגים, שגילו את לוחות־החומר אשר עליהם רשם שֵׁם את יומן תיבת־נֹח; וכיוָן שמסגרת הסיפור ריאליסטית כל־כך, ניטשטשוּ בוֹ לחלוטין הגבולות בין אמת לבדיה, והקורא הצעיר ימצא עצמו במבוכה למקרא ה“יומן” הפיקטיבי שהוא עיקרו של הספר. גם כאן היתה כוונת המחבּר חינוכית מעיקרה, “לחבב על תלמידַי את סיפורי התורה ולקרבם לתפיסתם הילדותית” (ככתוב על כריכת הספר); אבל הניסיון לקשר בין סיפור־המסגרת הריאָליסטי לבין הרובד הפסבדו־היסטורי הבדיוני לא עלה יפה.

על “חולשות” אלה בסיפוריו – טִשטוש הגבולות בין ספרות לחינוך, דידקטיקה מהולה בהטפה, פּתוֹס משוּלב בהתפעלות־יֶתר – מחפּים חן הפּשטוּת, הגיבוֹרים הקורנים עדנה ואצילות, אווירת התום הנלבב והסגנון הקולח, הרצוף דיאלוגים דרמָטיים. שכּן הסממן הדיאלוֹגי שליט ברוב סיפוריו ומעניק להם צביון דרמָטי ומתח פנימי. גיבוריו של שׂמאלי מדברים בשׂפה של יום־יום – שפת רועים, שפת איכּרים, שפת ילדים – והדיאלוגים נאמרים במשפטים קצרים, מהירים, חריפים, מקוטעים פֹּה ושם. הנה, לדוגמה, דיאלוֹג־החקירה שמשתתפיו הם קצין תוּרכּי עריץ והשומר האסיר, דיאלוֹג המביא את הסיפּוּר המצוין “אדם ובהמה” לשׂיאוֹ:

וּבלילה ההוּא סייעה הסוּסה הנבוֹנה לבעלֶיה להימלט ממעצרוֹ.

שלושים שנה אחרי שספרוֹ ‘אנשי בראשית’ זכה בפרס מוסד־ביאליק, הוענק לשמאלי פרס־ישראל על תרומתו העשירה והמעשירה לספרות־הילדים שלנו. “עשׂרות שנים הוא מהלך בדרכי הארץ ושבילֶיה”, כתבו השופטים בנימוקיהם, “וכל שהוּא רואה בעין טובה הוא רואה, עין אמן; ובלשון יפה וברורה, נמלצת מעט ועם זה נמרצת, הוא מוסר לקורא הצעיר ממראה עיניו ומספר לו על הנעשה והנוצר בארץ בזמן הזה ועל המתרחש בה בעבר הקרוב”. ועוד כתבו השופטים:

בהגיעו לגבורות קיבל שמאלי את פרס אקו"ם על מפעל־חייו בספרות־הילדים. למחרת אמר לכותב השורות האלה: “כל חיי גידלתי רומנטיקנים. כל דמעה שילד מַזיל על ספרי, כל הומור שיוצר אצלו מצב־רוח – זה שׂכר־הסופרים שלי”.

ב. “ילדי העמק” – צבי לִבנֶה (ליברמן)

שנתיים אחרי שהופיעו בהוצאת ‘קוּפּת הספר’ סיפוריו של אליעזר שׂמאלי על ילדי הגליל, נדפסו בה סיפּוּריו הראשונים של צבי ליבּרמן (לִבנֶה) על ילדי עמק־יזרעאל; אבל שנתיים קודם לכן כבר נדפס סיפּוּרוֹ הראשון, “גבעת הילדים”, בדו־שבועון ‘עולם הילדים’ (ירושלים, תרפ"ח). ובעוד ששׂמאלי תיאר את גיבוריו הצעירים מנקודת־מבּטוֹ של מורה, סיפר עליהם לִבנֶה מתוך הזדהותו של איש־אדמה, הרואה בילדים את ממשיכי דרכו החלוצית.

בן עשרים היה צבי ליבּרמן (אדר תרנ“ה [1895] – אב תשמ”ה) כשעלה לארץ מן הכפר האוקראיני מַנקוֹבקָה (פלך קיוֹב), שם נולד במשפחת איכּרים. נופי ילדוּתו, המשוּבּצים שׂדוֹת, יערות ואגמים, הטביעו בו את זיקתו לטבע, לאדמה ולחיים של פּתיחוּת. את ה“חדר” לא אהב, ובזכרונותיו סיפר איך חמק מתוֹכוֹ יום אחד, הסתתר בארגז, נרדם בתוכו – ועורר חרדה בכפר כולו. אפשר כי אותה חווית ילדוּת של “הסתלקות מן הבית”, אמר, היא שהניעה אותו כעבור שנים לספר על “בריחותיהם” של פוטי, עודד הנודד, הדייגים הקטנים ואחרים: “האם אין בעלילות אלה מעין השתקפות סמויה ממחבואי מתחת לארגז?” (‘חלומות ומעשים’, עמ' 18). בעודו נער מילא מחבּרוֹת בסיפורים ו“הגיגים”; אך כשגמלה בלבּוֹ בגיל תשע־עשרה ההחלטה לעלוֹת לארץ־ישראל, שׂרף את מחברותיו והפליג בראשית 1912 לארץ, כדי לעבוד את אדמתה.

עשׂר שנותיו הראשונות בארץ היו רצופות נדודים: היה פועל חקלאי בחדרה ובדגניה, בסג’רה ובמרחביה; היה חבר גן־שמואל, ממנהלי ‘המשביר’ ואיש מערכת ‘הפועל הצעיר’. גם אחרי שהשתתף בייסוד נהלל ובנה בו את ביתו נקרא מדי פעם לטפל בעניני תרבות ועליה; אבל רוב שנותיו עברו עליו במושב, וּכלי־עבודתו היוּ האת והעט, כלשונו.

אל ספרות־הילדים הגיע לִבנֶה כמעט במקרה, ובדומה ליוצרים רבּים היה גם כאן השלב הראשון סיפּוּריו של אב לילדיו התובעים: “אבא, עוד סיפור, עוד סיפור!” חוברות הסיפורים שקנה בשביל בנותיו בעיר לא נראו בעיניו: רוּבּן הכילו “עלילות מוּזרות, שילדי נהלל לא שמעו שִמען מעולם: כשפים, שודדי יער, רוצחים מבריחי גבולות…”

סיפורו הראשון, ‘גבעת הילדים’, הוא מעשה בילדי המושב שהיו שטופים במשחקים, עד שאחד מהם אמר פתאום: “הנה הגדולים בונים, נוטעים וחורשים – מקימים כפר חדש בעמק. הבה נעשה כמוהם, נקים גם אנוּ משק משלנוּ. רְאו את הגבעה המסוּלעת אשר מעֵבר לכּביש. עלֶיה נִטע, נשתול ונקים שם מוֹשב משלנוּ!” הצעתוֹ הִלהיבה את הילדים והם נחלצוּ למשׂימה וּבנוּ את כפרם בחשאי, עד שלבסוף נודע הדבר להוריהם, “וכל אנשי הכפר נהרו ובאו אל הגבעה, ולמראה מעשה הילדים רחב לבם של ההורים משמחה, כי הנה ראו שהילדים הולכים וממשיכים בדרכם”. הסיפּוּר האחר, ‘הדייגים הקטנים’, הוּא מעשה בשני ילדיו של דייג מכִּינרת, שעלו ערב אחד על סירת אביהם והפליגו בה אל לב האגם; לאחר שַיִט רב־פחדים הגיעה הסירה לחוף מגדל, שם נאספו הילדים הרועדים מִקוֹר ומפּחד על־ידי אחד האיכרים והוחזרו להורים הדואגים.

את סיפּוּרוֹ ‘גבעת הילדים’ שלח לִבנֶה אל לוין קיפּניס, לחוות־דעת, וקיפּניס מסר אותו לעוֹרך ‘עולם הילדים’, שם נדפס הסיפּוּר בהשמטות רבוֹת (שנה ב, יז אדר תרפ"ח, גל' 6). “קראתיו בצער ועגמת נפש”, סִיפּר לִבנה, “כי העורך קיצרוֹ עד ללא הכיר. מאחר שהיה לי דרך־ארץ בפני עורכים והאמנתי שלעולם לא יטעו בהערכתם – הנה אות והוכחה שאין לי כשרון לכתוב סיפורי ילדים…” רק בתרצ"ו נדפס הסיפור שוב, בשלמותו, בחוברת בספריית ‘מולדתנו’ של הוצאת ‘אמנות’.

את סיפּוּרוֹ האחר – הראשון שנדפס כחוברת בפני עצמה – שלח לִבנֶה לאשר ברש. עברו חודשים ארוכים של שתיקה, עד שיום אחד קיבּל צרור עותקים של חוברת סיפּוּרוֹ ‘הדייגים הקטנים’, שיצא על־ידי ‘קופּת הספר’ (תרצ"ב).

חודשים מעטים אחרי ‘הדייגים הצעירים’ הופיע בספריית ‘קופּת הספר’ ספרו הבא של לִבנה, ואחד המפורסמים שבהם, הלא הוא ‘עודד הנודד’ (אדר א, תרצ"ב). “כתבתי את הסיפּוּר בנשימה אחת, אחרי שנתיים ללא כתיבה יוצרת”, נזכר הסופר. “המלים והמשפטים זרמו בשטף ונכתבו כמעט מאליהם […] ואחר־כך עוד הספקתי לגשת לרופא בקופת חולים” (שם). אבל חרף כתיבתו החפוזה – תכונה שאיפיינה את כתיבתו של לִבנה – נהפך ‘עודד הנודד’ עם הופעתו לאחד הספרים הנקראים ביותר בארץ. כשנה אחרי הופעתו הופק על פיו סרט־העלילה הארץ־ישראלי הראשון, והמהדורות הבאות של הספר לוּווּ בתצלומים מן הסרט.

‘עודד הנודד’ הוא – לצד ‘הנער אמיץ־הלב’ מאת שׂמאלי – סיפור־הרפתקה הראשון בספרוּת־הילדים שלנו, שגיבּוֹרוֹ נער יליד הארץ. אך בעוֹד שמשון, גיבורו הצעיר של שׂמאלי, מבצע את מעשהו ההֶרואי בִּן־לילה ומקפּח בסיוּמוֹ את חייו, נמשכת ההרפּתקה הרובינזונית של עודד שבועיים ימים ומסתיימת בכי טוֹב. פרט זה, יחד עם עוּבדת ראשוֹניוּתוֹ, עשוּי להסבּיר את סוד הצלחתו של הסיפּור הפשטני, הבּנוּי במתכּוֹנת המקוּבּלת של סיפורי ההרפתקה הקלסיים: יש בו איבּוּד דרך, תעיה ובדידוּת, חרדה מפּני העתיד הסתום, תושיה ושיבה הביתה בשלום. את המסגרת ה“קלסית” הזאת מילא לִבנה באוִירה ארץ־ישראלית אותנטית, שיש בה נופי פרא, רוח חלוצית, התרפקות על תפארת העבר ואמונה בעתיד.

עודד הנודד יוצא עם חבריו, תלמידי הכפר קִטנִיה שבעמק־יזרעאל, לטייל אל “ההרים הגדולים והנוראים אשר במזרח”. בשעת חניה על רכס ההר הפראי הוּא מתבוֹדד בפינה שקטה, כדי להעלות את רשמיו על הכּתב, ועד מהרה נהפך הפּנקס ליומן־הרפתקאוֹת, שבּוֹ רשם הנער את כל אשר עבר עליו בתריסר ימי התעיה בהרים, לאחר שאיבּד את חבריו: הפציעה, הלינה במערה, החיפּוּשׂ אחרי מים, תחושת הבדידות הרובינזונית:

בדומה לרוֹבּינזון קרוּזוֹ התקין גם עודד לעצמו סככה למגן מקרני השמש – “ואני יושב בתוכה בצל ורושם ביומן, כמה טוב ונעים!”; ובדומה לרובינזון מצא גם עודד “שֵשת” פראי משלוֹ ולימד אותו קרוא וכתוב. בן־לוויה זה היה כָ’ליל הילד הבדווי, אשר במאהל של שבטוֹ מכניס־האורחים מצא הנער התוֹעה מחסה עד שהחלים מפִּצעו. וכשיצא לשוב לביתו נלווה אליו כ’ליל “כדי לקבל תורה מפי מורי המקום ולהפיצה אחר־כך בין חבריו אשר בהרים”.

הקוראים הצעירים, וכמוֹתם רוב המבקרים, לא ניסו לעמוֹד על פגמיו של הסיפור: על התפרים המלאכותיים והלשון הנמלצת, על חוסר ההיגיון שבעלילה (מדוע לא שיגר עודד אות־חיים לחבריו המחפשים אותו באמצעות מדורה? והא כיצד “למד כ’ליל כמעט את כל האלף־בית [העברי] במשך היום”?), על הרדידות הפשטנית ועל האידיאליזציה הבוטה, עודד, בן הכפר בגופו ובנפשו, היה דמות מייצגת של הדור הצעיר הגדל בארץ¹³⁶, ואין תימה שהוא נהפך במהרה גם לגיבור קולנועי בסרט עלילתי ראשון שהופק בארץ.

אותן תכוּנוֹת, שאיפיינו לטוב ולרע את סיפוריו הראשונים של לִבנה, מצוּיוֹת גם בשלושים הספרים הבאים שפירסם בארבעים שנות יצירתו. “בשנים הראשונות”, סיפר, “שבהן בלעה העבודה במשק את כל זמני, כתבתי בעיקר בימי מחלה או גשם; אבל אחרי שמסרתי את המשק לדור הצעיר התפניתי לכתיבה מסודרת יותר. בכתיבת סיפּוּרַי אני נוטל מקרים מן המציאות ומשלב בהם אירועים דמיוניים. שני עיקרים הדריכו אותי בכתיבתי: קודם כל – יצירת עלילה מעניינת, ושנית – הדגשת הערכים המחנכים”.

ואכן המכנה המשותף לכל ספריו הרבּים של לִבנה הוא הבלטת התוֹדעה הלאומית־האנושית העמוקה, המדריכה ומפעילה את גיבּוֹריו סיפוריו הצעירים והמבוגרים: רוּבּם ככוּלם נצמדים אל אדמת המולדת, גאים ביהדותם ושואפים לחיים של פשטוּת והסתפקות במועט בכפר: “רק בחיק הטבע, בין שׂדות ועצים, יגדל דור בריא בגופו וברוחו”, אומרים גיבּוֹרי הסיפור ‘חלום השלושה’, ומוסיפים בהתפעלות: “כמה מטהרת ומזככת העבודה את הנפש!” משפטי הטפה ספוגי רוֹמַנטיקה פשטנית, המשוּבּצים בצורות שונות במרבית סיפוריו וחוצים שוּב ושוּב אֶת גבול הכתיבה “המגוייסת”, מקלקלים לא פעם את השורה, חרף כנוּתם.

הטובים בסיפוריו הם אלה המעוגנים בהווי החיים של בני המושב, הצעירים עם המבוגרים, והמתארים אירוּעים על רקע סביבתו הקרובה של המחבר. בסיפורי הווי אלה היה לִבנה גם אחד הראשונים שניסו לתת בפי הילדים שׂפת־דיבור יומיומית, מעשה שזכה לשבח מהול בביקורת¹³⁷. ספריו האחרים, והמוּצלחים פחוֹת, מקיפים כמעט את כל מִגוון הנושאים וסולם הגילים: יש ביניהם סיפּוּרים על קוֹרוֹת בני הגוֹלה, רוֹמָנים היסטוריים על ימי השופטים, שבי ציון ולוחמי חירוּת; סיפורים דמיוניים לטף על גמדים והרפתקאות אוּטוֹפּיוֹת לנוער על כיבוש החלל. אבל למרות רבגוֹניוּת זו של נושאים, זמנים וקבוצות־גיל, מצוּי ברוֹב הסיפורים אותו תָו “ליבּרמני” אופייני: שרשרת אירועים מהירים בעלי תפניות שרירותיות; גיבורים כלילי מעלות בעלי אידיאלים מול “רשעים” שאולצו לחזור בתשובה; וסגנון חפוז, הגולש לעתים למליציוּת פַּתטית או ליוֹבש עיתונאי.

היפים שבסיפּוּריו הם, כאמוּר, אלה המעוגנים בנוֹפי הכּפר ומתארים את חיי ילדיו. כאן מצוי המחַבּר בתחומו שלו וכתיבתו מאוששת וחיננית, אם גם חורגת לא פּעם מגבולות ההיגיון. ילדי הכפר בסיפוריו הם שותפים מלאים להוֹריהם במעשׂה הבניה והיצירה; הם עובדים את האדמה, שׂמחים למראה גינתם הגדֵלה ונותנת פרי, נוֹהגים בעגלה, דוהרים על סוסים – ועם זאת יודעים גם לעשות מעשי קונדס, להתגנב אל הלול, לטפס על עצים ולִפּוֹל מהם. אחד מגיבוריו הנלבּבים, שעלילותיו המשעשעות־נועזות סוּפּרוּ בסִדרת חוברות פּוֹפּוּלָרית ואחר־כך בספר רב מהדורות (‘עלילות פוטי’, תרצ"ג ואילך) הוא פּוּטִי הקטן.

שמו היה דֹב, אך בשל קומתו הגוצית כינוהו חבריו פּוּט פעוט, או בקיצור – פוטי. ילד קט זה בּוֹרַך בכשרונות גדולים ורבים: זריז וממולח היה, עליז ורב־תושיה, אוהב משחקים ומצטיין בלימודים, ומעל לַכֹּל – קונדס שידו בַּכֹּל ואין קץ לתעלוליו. אם התערב יום אחד שלא יֵלך לבית־הספר ואף־על־פי־כן יֵדע את הנלמד – ניצח כמובן בהתערבות; ואם פרצה מריבה בין הבּנים לבּנות – השׂכּיל להשכּין שלום בין המחנות היריבים. בסיפורים אחרים “ריפא” פוטי את חברו ממחלת־השקר שדבקה בו, ביים מחזה שכֹּל משתתפיו בעלי חיים; יצא לבדו למסע־הרפתקאות לתל־אביב וחזר מחוּפּשׂ לילדה; הניס גנבים בעזרת אקדח־צעצועים; ואף יצא בראש חבריו להקים יִישוב חדש בגבעת הסלעים. פוּטי הוא אֵפוא ילד כל־יכול מלא כוונות טובות, ואם גם לא תמיד בּחר בדרך הישר – שהרי הוא “רק ילד קטן” – מסתיים תמיד הכל בכי טוב, ומעשיו מסופרים ברוח טובה ובשׂפה פשוטה משוּבּצת רסיסי הוּמוֹר פשטני:

דומה לפוטי בתכונותיו ובדרך התנהגותו הוא ‘עמיחי ידיד כל חי’, גיבּוֹרוֹ הצעיר והפּעלתן של הספר הנקרא בשֵם זה (תש"י): גם הוּא ילד שופע שׂמחת־חיים, רב־תושיה ורב־תעלולים. אך בעוד שפּוּטי הוא “צבר” עוקצני, עוברת ילדוּתוֹ המוקדמת של עמיחי בעיירה אוּקראינית הסמוכה ליער (היא עיירת־הוּלדתו של הסוֹפר). שם למד לאהוב את בעלי החיים ולחקות את קולותיהם, ושם התחיל להראוֹת את כּוֹחוֹ וכישוריו: לחם ב“שקצים” הגוֹיים, אילץ את צורר־היהודים לשוב מדרכו הרעה, גילה למשטרה את מחבוֹאם של שודדי היער, ריפּא בקול־הזמיר שלו ילדה שנפלה למשכב; ולאחר שהתיידד עם כלב־השמירה של הגביר הרשע, התקרב אל חלון ביתו וקרא בקול מאיים: “הנני מתלמידיו של אליהו הנביא, חזוֹר בתשובה, שמלקה!”… לבסוף עולה גיבּוֹרנוּ הצעיר לארץ־ישראל כשהוּא מחוּפּשׂ ל… כלב, מערים של שוטר־הגבול הבריטי הכּסיל – ויוצא להיות רועה צאן בעמק־יזרעאל.

ספר זה, כמוהו כ’עלילות פוטי' וסיפורי הכּפר האחרים של לִבנה – ‘הנוטע הקטן’ (תרצ"ז), ‘ילדי העמק’ (תש"ג), 'דינה ותעלוליה (תש"ה), ‘הילד חי והחמור אשמדאי’ (תשי"ז), ‘במחבואים’ (תשי"ח) – כולם מלאים כוונות טובות, נקראים בלא מאמץ, הוּמוֹר וערכי לאום משמשים בהם בערבוביה; אך מי שיבקש למצוא בהם אמנות ואמינות יֵצא לא פעם בידיים ריקות.

גם בסיפוריו הארוּכּים לנוער נתגלה לִבנה כסופר קל־עט, שאינוֹ חותר להפנמה ואינו שוקד די הצורך על ליטוש ועידון. פוֹפּוּלָרי מאוד בשעתו היה הרומן ‘הרפתקאות של דן’ (תרצ"ב) – סיפור ארץ־ישראלי ראשון שהמִלה הרפתקאות מופיעה בכוֹתרתוֹ – המתאר את קורותיו ה“סבוכות” של בן־עשירים, שהוריו נעלמו בסערת הפרעות: לאחר חוֹדשי נדוּדים ורעב עולה דן לארץ־ישראל, לוחם על זכותו לעבוד את האדמה, מקים משפּחה, ולבסוף מוֹצא באורח־פלא את הוריו האוֹבדים ומביאם אליו. כּנגד השפּעתוֹ הברורה של ז’אנר הרומן הסנטימנטלי על סיפּוּרוֹ זה, פּנה סיפּוּרוֹ הארוך הבא, ‘חלום השלושה’ (תרצ“ה; מהדורה מחודשת: תשכ”א), אל האפיק האוּטוֹפּי־רוֹמנטי: גיבוריו הם שלושה ידידים, שהחליטו בתום לימודיהם לשוּב ולהיפּגש כעבוֹר כך וכך שנים ולסַפּר את שעבר עליהם בשנות הפרידה. לאחר שנפגשו מתברר כי האחד רדף תענוגות והרס את ביתו; האחר רדף בצע והתעשר, אך נעשה שׂנוּא על הכל; ואילו השלישי הקים לעצמו חוָה צנועה בגליל והיה מאושר. לבסוף הצטרפו השניים הראשונים אל החוָה והקימו את השבט האידילי “חלום השלושה”, ובו נתממש חזון האושר האמיתי: “כמה מטהרת ומזכּכת העבודה את הנפש! הנה השׂגנו את הכוח הגדול, את ההשפעה העצומה שיש לעבודה על גופו של העובד ועל נפשו”.

גם בסיפּוּריו ההיסטוריים שיקע לִבנה את ה“אני מאמין” הלאוּמי־אנוֹשי שלו: גאולת הכלל, גאולת הפרט וגאולת הארץ חד הם – עם השלכות ברורות להוֹוה: “אם תקום רשת גדולה של כפרים ובהם עובדי אדמה מישראל”, אומרת אסתר, גיבּוֹרת ראשון סיפּוּריו ההיסטוֹריים, "מבּבל לירוּשלים' (תרצ"ד), “ממילא תהא הארץ שלנו ובידינוּ!”

הטוב בסיפּוּריו ההיסטוֹריים, וגם הידוע שבּהם, הוא ‘מעל החרבות’ (תרצ"ח) – מגילת חורבנו ותקומתו של כפר הנידח גֵי־תאנים, שנפל בידי הרומאים: אחרי החורבּן יוצאים ילדי הכפר מן המערה שהסתתרו בה ומתחילים להקים את ביתם מהריסוֹתיו. כמשפחה אחת חיו בּהנהגתו הנבונה של חברם אבשלום, שיסד על חורבות הכפר קוֹמוּנה קטנה של ילדים, באוֹמרוֹ:

כרובינזונים קטנים, המנותקים מן העולם העוין המכַתר אותם, חיו הילדים חיי שיתוף ואחווה, בנו ביתם ועבדו את אדמתם, וכעבור זמן יצאו כמה מנערי הכפר לשחרר את הוֹריהם השבויים. סיפור דרמָטי רווּי אידיאלים זה הלהיב – חרף פגמיו הנובעים מחֶפזון הכתיבה והֵעדר הליטוש – שני דורות של קוראים צעירים, ואף היה לסרט העברי המדבּר הראשון (המהדורות הראשונות של הספר אוּירוּ בתצלוּמים מן הסרט).

תמונה (מוגנת בזכויות) ותחתיה הכיתוב:

איור של בינה גבירץ לספרו של צבי ליבּרמן (לבנה) ‘מעל החרבות’ (1938)

שילוב זה של עלילה דרמָטית, שבּה נבלע גורל הפרט בגורל האומה, עם הטפה לאידיאלים לאומיים־אנושיים, מצוי גם בסיפוריו ההיסטוריים הבאים של לִבנה: ‘נחמיה’ (תש"ט), ‘דוִד ויהונתן’ (תשי"ד), ‘יאיר הגלעדי’ (תשי"ז), ‘הקנאים לדרור’ (תשכ"ו), המספר על מרד בר־כוכבא ועוד. במרבּית סיפּוּריו מקלקלת המגמתיוּת המוטעמת והלהט הפַּתטי – נוסח: “לפתע חשתי שאני בן העם הזה. גורלוֹ – גורלי! עמדתי וקראתי: הקץ לשיעבוד! דרור וחרות לעמי!” (‘הקנאים לדרור’) – כל חלקה טובה. אבל הנושאים ההֶירוֹאיים והעלילות המרתקות מחפּים במשהוּ על מגרעות אלה, בּהעניקם לקוראים הצעירים שעות של הנאה ספוגה גאוָה לאומית.

אך לא רק העבר מקרין הקבּלוֹת אֶל ההוֹוה; גם מן העתיד הפנטסטי העביר המסַפּר חוטים מקשרים אל חיינוּ שלנו. כך סיפר ברומן האוּטוֹפּי ‘תבל בתחייתה’ (תשט"ו) על בני כדור־הארץ, המגיעים אל כוכב מאדים ומנסים לבנות בו חברה חדשה. אלא שמאדים, אליבּא דלִבנֶה, הוא מעין בבואה של עולמנו שלנו; גם בין שוכניו מצוּי עַם־אדוני, שגורש ממולדתו ונהפך למיעוט נרדף, השומר על מסורת אבותיו. ולאחר שבאה גאולה לתושבי מאדים, העמידוּ בראשם נשׂיא “ישראלי”… כּאן נחשׂפה דלוּתוֹ הדמיונית של המסַפּר שכּוֹחוֹ לא עמד לו לארוג פָּרַפרָזה של ההוֹוה באמצעות סיפור אוּטוֹפּי, והקורא שציפה למצוא בסיפור מבטיח זה בשׂוֹרה חדשה, או רעיונות מקוריים, יצא מאוכזב.

נראה שלִבנה הכּיר לבסוף בחוּלשתו זו, ובספרו המדעי־הבדיוני הבא, ‘הנשר הגדול’ (תשכ"ה), ויתר על המֶסר הרעיוני והעניק הפעם לצעירי הקוראים סיפור־עלילה פשוט, הנקי כמעט מהטפה מגמתית ועיקרו הרפתקה לשם הרפתקה: מעשה בבן־מושב קטן. שהשתוקק “לעוף כנשר בשמים” וזכה לממֵש את חלומו הודות לאחיו הטייס, אשר התקין לו כלי־טיִס דמוּי נשר. ה“נשר” הגדול וטייסוֹ הקטן עוברים יחד הרפתקאוֹת בשמי הארץ ומבצעים מעשׂים של חסד ואומץ־לב: הם מסייעים לילד אובד לשוב לביתו, עולים על עקבותיהם של גנבים, מביאים תשורות לילדים נזקקים ועוֹד. כל אלה מסוּפּרים בתערובת של תמימוּת וחן פשטני, אך גם כּאן לא השׂכּיל המסַפּר לנצל את מלוֹא האפשרויות הגלומות בנושא המלהיב, וקורא שציפּה למצוא בַּספר הרפתקה יוצאת דופן ולהמריא עם ה“נשר” על כנפי הדמיון הכל־יכול לא יבוא גם הפּעם על סיפּוּקוֹ המלא.

מוצלחים מעט יותר הם שלושת סיפורי הפנטסיה, שבהם הביא לִבנה את קוראיו הקטנים אל ממלכת הגמדים הדמיונית. הספר הראשון ב“טרילוֹגיה”, ‘מסעי זיזי הגמד’ (תש"ב), מספּר – כּכּתוב בכותרת־המשנה – את “פרשת הרפתקאותיו ונסיונותיו בים וביבשה, הנפלאות והנצורות שראה זיזי הגמד בארץ האנשים הגדולים ודברי התורה והחכמה שהביא משם לאי־מולדתו”; בספרו השני, ‘גד והגמד’ (תשט"ז), טוָה עלילה הפוכה וסיפּר על מסעוֹ של בן־מושב קטן אל ארץ־הגמדים הקסומה; והספר השלישי, ‘הגמדים האדומים’ (תש"ך), הוּא סיפּוּר־מסעוֹ של בן שבט הגמדים השחומים, שיצא למצוֹא את הגמדים האדוּמים, השוכנים – כפי ששמע – באי נידח בלב־ים. בעולמות פנטסטיים אלה קרא המסַפּר דרור לדמיונו ובנה עלילות דינָמיות, שרירוּתיות פֹּה ושם, שאינן מושתתות על אדנֵי ההיגיון הצרוּף. הגמד זיזי נחלץ משִׁביוֹ הודות לסגולתו ללבוש צורה ולפשוט צורה; הגמד־התייר ניני ממריא ונוחת במטוסו האישי המשוכלל בלא בעיות רבות. גם בעולם הגמדים יש מאבקים בין טובים לרשעים, אבל יש שם גם מנהגים מוּזרים, שקשה להבין מה טעם בחר הסופר לסַפּר עליהם, אלא אם כן ביקש להצחיק באמצעותם את קוראיו הקטנים:

אבל לא הכל זר ומוזר בארץ־הגמדים. בדומה לחלוצים העברים, הגוֹאלים את מולדתם, ובדומה ליושבי מאדים הבּוֹנים חברה חדשה על כוכבם, כן גם “בכל הארץ החדשה שלהם [של הגמדים] הולכים ונוצרים חיים חדשים”. הנה כי כן, גם כשישב לסַפּר אגדות קסומות לבני הגיל הרך, לא זנח לִבנה את יעּוּדוֹ, “להבליט את הערכים המחנכים בסיפור”; כמו ביקש לומר לקוראיו הקטנים: קחו דוגמה ומופת מן הגמדים; גם אם אתם קטנים עדיין כמוֹתם, תוכלו – אם רק תרצוּ – להשליט את הצדק בעולמכם.

חרף בינוֹניוּתם של מרבּית סיפוריו, שמוּרה לצבי לִבנה זכות־ראשונים בספרות־הילדים הארץ־ישראלית. הוא סיפּק לקוראים הצעירים את סיפורי ההווי הראשונים; ולצד ח“א זוטא היה מיוצרי הז’אנר ההיסטורי בספרות־הנוער הארץ־ישראלית. מיד אחריו ויחד אִתוֹ פעלו שני מסַפּרים בולטים נוספים בתחום זה, הלא הם יעקב חורגין ומ”ז ולפובסקי, אשר להם מוקדשים הפרקים הבאים.

ג. ‘הקנאים הצעירים’ – יעקב חורגין

שורות אלה, הלקוחות מתוך המבוא לסיפּוּר ‘הקנאים הצעירים’ מאת יעקב חורגין, מבטאות משהו מן ה“אני מאמין” של כותבן. מאז עמד על דעתוֹ, ראה עצמו חורגין בן הארץ הזאת, ממשיכם הישיר של הדורות הקודמים, שלא נפסקה רציפוּתם. מילדותו ספג את נופי התנ"ך והלך שבי אחרי תפארת העבר, ועל העבר הזה סיפּר לבני הנעורים בסיפורים וברוֹמָנים ההיסטוריים, הספוגים פַּתוס, דרמה ורוֹמַנטיקה.

יעקב חורגין, שנוֹלד ביפוֹ (טבת תרנ"ט) לאביו המוֹרה, כמוֹהוּ כבן־דורו יהודה בורלא, ה“צבר” הירושלמי: שניהם למדו בסמינר ‘עזרה’ בירושלים, ושניהם שירתו כמתורגמנים במלחמת־העולם הראשונה, “חרשו” את ארצות המזרח, הכּירו מקרוב את ההווי הערבי והמזרחי, והיטיבו לתארוֹ בסיפוריהם הראשונים. על כּן הוֹלמים כל־כך גם אוֹתוֹ עצמוֹ הדברים שכּתב חורגין על בּוּרלא המסַפּר: “למנטאליות זאת שלוֹ יש לייחס גם את יכולתו לשווֹת לסיפוריו עלילות מרתקות ולעשׂוֹתן על־ידי כך גם חומר־קריאה מעולה לנוער” (‘מאזנים’, אדר א תשי"ז, עמ' 147).

בשנים שבהן לימד את ילדי טבריה (תרפ“א – תרפ”ט) פירסם חורגין את סיפּוּריו הראשונים “בין ההרים” (‘השלוח’) ו“משביע הנחשים” (‘הפועל הצעיר’) – סיפורים שאפשר לראותם יפים גם למקרא לבני־הנעורים ואשר כבר היו בהם מסימני ההיכּר של דרכּוֹ לעתיד: סיפּוּריו של בן הארץ, המתאר את נופי מולדתו ואשר גיבוריו אינם חלוצים שבאו לגאוֹל את ארצם, אלא תושבים ילידי המקום הפועלים במקום חִיוּתם הטִבעי. עובדה ידועה פחות היא, שחורגין פתח את דרכּוֹ בספרות־הילדים בשירה דווקא – וגם שירים אֵלה, שפּירסם בעִיתוני הילדים, עומדים על הגבול שבין שירת ילדים לבין ליריקה למבוגרים. שירו “בין הרי נפתלי” (‘בן ארצי’, כו אדר תרפ"ו), מתאר הר־ענק שגילה המשורר במרום הגליל, הר הנַם אֵיתן וגוּפוֹ מלא פצעים; והר זה, כך הוגד לו –

ומן השיר הפַּתטי על “קנאֵי גליל קדומים”, שדמוּתם שׂרדה בהרים, קצר המרחק אל סיפורים המפארים את גיבורי העבר הנערצים, שהיו בעיניו דמויות־מופת לילדים ולנוער: “עלינו להגביר בילדינו את רגש הגאוָה על עברם המפוֹאר, ביחד עם רגשי הערצה לגבורות שנעשו”, כתב, “[וזאת] כדי לעקור מהם כל רמז שעקת הימים עשׂוּיה להוליד בנפשות רכות” (מתוך ההקדמה לאנתולוגיה ‘שלשלת הגבורה’ תש"ו). התמקדוּתו בסיפּוֹרת היסטורית נבעה אֵפוא גם מתוך יעד חינוכי – להקנות לקורא הצעיר דמויות־מופת ספוּגוֹת גאוָה לאומית, שגבורתם יונקת מתוך יִיסורים ושאיפת חירות.

חמשת הרומנים ההיסטוריים הראשונים של חורגין, המסַפּרים על אחרית ימי הבית השני והמרד הגדול ברומאים, נוֹעדוּ “ספק לבני הנעוּרים ספק למבוגרים” (כניסוחו של גרשון שקד, ‘הסיפורת העברית, ב, עמ’ 113) אך אִם גם לא יְעדם המחבּר מלכתחילה לקוראים צעירים דווקא, הם נעשׂוּ בזכות העלילות ספוגות המתח, הסגנון השוטף והערכים המשוקעים בהם – כמוֹהם כּ’זכרונות לבית דוד', ‘אהבת ציון’ ושאר יצירות שלא נוֹעדוּ מלכתחילה לצעירים – נכס מובהק בספרוּת הנוֹער שלנו.

‘חומת אגריפס’ (תרצ"ב), הראשון בשוּרת הרומנים ההיסטוריים שלו, מסַפּר על נכדו של הורדוס שבּא לירושלים מתוֹך כּוונה להיות מלך־חסד המעניק עצמאות לבני עמו; אלא שבגלל הססנוּתו ואוֹפיוֹ החלש הוא נקלע בין אינטריגות ומאבקים כיתתיים לבין התלהבותם של הקנאים, הרוצים לראות בו את מוֹשיעם, וסופו שהוא שולח יד בנפשו. בדומה לסיפוריו ההיסטוריים של צבי לִבנה, אפשר למצוא גם אצל חורגין השלכות מן העבר אל ההוֹוה, במזגוֹ חומר היסטורי עם אידיאולוגיה ציונית; וצדק ג' שקד (שם), שראה בדברי אגריפס על יחסי הגומלין בין “התפוצה” לבין “המולדת” הד לנאומיהם של ראשי הציוֹנוּת:

תככים, מריבות ורדיפת כבוד שהביאו לאסון עומדים גם במרכז הטרילוגיה, המוקדשת למרד הגדול ולחורבן בית שני – ‘במבוכה’, ‘ירושלים בלהבות’ ‘מות גיבורים’ (תרצ"ו). יוחנן מגוש־חלב ושמעון בר־גיורא, מנהיגי המרד הקנאים לחירות עמם, לא השׂכּילו להתעלוֹת מעל למריבותיהם האישיות ולתאוות־הכבוד שלהם והביאוּ במעשיהם לחוּרבּן ירושלים ולחורבנם שלהם. כך תיאר חורגין גם בקובץ ‘שלושה סיפורים היסטוריים’ (תשי"א) את הורדוס. יוסף בן מתתיהו ובירוניקה – דמויות רבּוֹת ניגודים המתלבטות בשאיפותיהן; אך גם כאן – כברוב סיפוריו האחרים ובדומה לסיפּוּרי צבי לִבנה – קשה למצוא חתִירה רצינית להעמקת הדמויות. גיבּוֹריו משרתים את העלילה, נכשלים במאמציהם להשיג את העצמאות הנכספת, והאידיאולוגיה המושקעת בסיפור העלילה מקלקלת לא פעם את השורה.

הטוב בסיפוריו ההיסטוריים לילדים, וגם הידוע והַפּוֹפּוּלָרי שבהם, הוא ללא ספק ‘הקנאים הצעירים’ (תרצ"ה), שגיבּוֹריו הם בני גילם ותקופתם של נערי ‘מעל החרבות’ של לִבנֶה. הנער גרא מספר בגוף ראשון, בשׂפתוֹ שלו (וגם זה חידוש בספרות־הילדים שלנו, שסייע ללא ספק להצלחת הספר), את קורותיו והרפתקאותיו בימי המרד הגדול ברומאים: כיצד נמכּר לעבד בקיסריה, אך בעזרת הנערה הפסטה נמלט משוֹביו ונתקל במנוסתו בחבוּרת “נערים פרועים, מזוינים בקשתות ובחצים ובפגיונות”. היתה זו חבורת הקנאים הצעירים, נערים יתומים ובני שבויים, שהתלכדו יחד כדי ללחום בכובש האכזר. גרא נספח אל החבורה, יוצא אִתהּ לפעולות סיור ופשיטות על יחידות האויב, עד שבזכות אומץ לבו הוא נעשה מפקדם של הלוחמים הצעירים וזוכה לשחרר את הוריו ולקחת נקם.

‘הקנאים הצעירים’ הוא ראשוֹן סיפּוּרי החבורה הארוּכּים בספרות־הילדים שלנו, וגיבּוֹריו הצעירים העשׂוּיים ללא חת, השׂשׂים אלי קרב, נחלצים מכל צרה והורגים ללא היסוּס הם בבחינת מבשרי חבורת ‘חסמבה’ (שהרפתקאותיה התחילו נכתבות על־ידי יגאל מוסינזון כעבור חמש־עשרה שנה). אף־על־פי שהעלילה מעוגנת, כאמור, בתקופת המרד הגדול, דומה כי לא התקופה כאן עיקר אלא סיפּוּר־המעשׂה והאירועים הרודפים זה את זה, העימות החריף בין רודפים לנרדפים והתעלומות המצפות לפתרון. עם זאת השׂכּיל חורגין לצייר בקווים חסכניים את רוח התקופה ואוִירתה, והסגנון הנמלץ מעט מוסיף “צבע” ומתח לרוח הסיפור:

אין תימה אֵפוא, שסיפּוּר זה, שכּוּלוֹ שלשלת ספוּגת מתח של מעשי גבורה והקרבה של נערים לוחמי חירות, כבש את לבות הקוראים הצעירים כמעט עד ימינו. פחות נקראים על־ידי הנוער הרומנים המאוחרים של חורגין: הטרילוגיה ‘בין חיתוֹ אדם’ (תרצ“ח – תש”ח) – נדודיה של משפחת אנוסים שהתקוממה נגד האינקויזיציה; ‘אל המלוכה’ (תש"ד), סיפור נעוריו של שאול בן קיש, שיצא לחפּשׂ אתונות ומצא מלוכה; ו’מעם קרנות המזבח' (תשל"ח), המתאר את אחרית ימיו של המלך דוד.

מגוּבּשים ומרשימים יותר הם הסיפּוּרים ההיסטוריים הקצרים, שפירסם חורגין תחילה בשבועוני ילדים וכינס אחר־כך בספרים ‘שלשלת הגבוּרה’ ו’הבלש משכוּנת הצריפים' (תשט"ו. כנספח לסיפּוּר המרכּזי). סיפוּרים אלה, שמציאות ודמיוֹן משמשים בהם בערבּוּביה, מצטיינים בעוצמה דרמאטית ומעלים על נס את אומץ־לבם של אוהבי עמם וארצם. כזה הוא הסיפור “הלביא של בר־כוכבא”, על הנער החולם בהקיץ, השומע את סיפור בר־כוכבא מפי נושא כליו; וכאלה הם הסיפורים “ביום החורבן”, על טיטוס הנמלט מירושלים המלאה כשפים, לדבריו, “סודו של האביר השחור”, על הצלבן שהגיע לירושלים וגילה שהוא בן לאֵם יהודיה, וכן הסיפורים על יעל וסיסרא ומלחמת יהודה וניקנור: כּוּלם מצטיינים במתח דרמָטי, המסייע לקורא הצעיר להזדהוֹת עם גיבּוֹרי עַמוֹ.

בשנים שבּהן עסק בהוראה ובעריכת שבועוני ילדים (‘בוסתנאי לנוער’, תרצ“ה–תרצ”ט; ‘הבוקר לילדים’, תש“ד–תש”ט) התעמק חורגין בסוגיות השונות של ספרות־ילדים, ונוסף על סיפוריו הקצרים והארוכּים פירסם גם מאמרי ביקורת ורשימות עיוניות על קריאת הנוער. במסתוֹ “על ספרוּת הילדים בישראל” (‘מגילות’, אדר תשי"ד) הטעים את חשיבותו של חומר־קריאה ששולבו בו איכות ספרותית־אמנותית עם איכות חינוכית־מוסרית והוסיף, כי ספרות־הילדים צריכה להימצא תמיד בתחום טווח תפיסתו של הקורא הצעיר. את אמות־המידה האלה השׂכיל ליישׂם בסיפורי ההווי והדמיון שלו, הגדושים שׂמחת־חיים ושׂמחת־עשׂיה, ואשר בהם השתחרר כמעט לחלוטין ממטען האידיאולוגיה ששיקע בסיפּוּריו ההיסטוריים. כאלה הם שני סיפורי ההווי ‘הבלש משכונת הצריפים’ (תשט“ו; נדפס תחילה ב’הבּוֹקר לילדים', תש”ד) ו’הבלשים מכיתה ו' (תשכ"ו), הבנויים במתכונת ‘אמיל והבלשים’ לאריך קסטנר וספוגים אף הם מתח, הומור ואוִירת יומיום אותנטית: ילדי השכונה נחלצים לגלות בכוחות עצמם מי גנב את השעוֹן ומי סילק את קופסת הקרן הקיימת; הם מציבים מארבים, יוצאים למעקב, חודרים למקומות מסוכנים ומצליחים בדרך בלתי־צפויה להוציא את הצדק לאור. שני הסיפורים מצטיינים בחֵן צברי טבעי ולידתם היתה, כעדות המחבר, כסיפורים בעל־פה של מורה לתלמידיו:

סיפּוּריו הדמיוניים הקצרים והארוכּים של חורגין מתפרשׂים אף הם על קשת רחבה של נושאים וז’אנרים. אנו מוצאים ביניהם סיפּור בנוסח המעשיה העממית של הסנדלר – אחד מל“ו צדיקים – שהציל עדה מידיו של מלך אכזר (“הרוזן הפלאי” בתוך ‘טירת כסף’); אגדה אמנותית בלאדית על אִשה רחומה, שאספה אל ביתה את הדייג הקטן והיתום מכנרת (“אֵם הים”, שם); ומעשׂיה עמוסת סמלים על הילד שאסר מלחמה על שׂר־החורף, המונע מן האביב לשוב לארץ (“יגאל הגוֹאל”). אך המשעשעים ביותר הם, כמדומה, אותם סיפּורי הומור וגוזמה, שנאספוּ אל הכֶּרך הגדול ‘יהלום הפלאים’ (תשט"ז). אין לחפּשׂ היגיון צרוף או מוּסר דידקטי בסיפורים מבדרים אלה, שבהם קרא המחַבּר דרור לדמיונו וגדש אותם “מעשי נסים ונפלאות”, גוזמאות ואמצאות קונדסיות, [המתרחשות] בעולם רב־תהפוכות והמסתיימות תמיד במפלתם של עריצים ובנצחון החלשים והנרדפים” (מנמוקי וַעדת השופטים לפרס למדן, תשי"ז). הקורא הצעיר פּוֹגש בין דפי הספר נסיכה כּוּשית, המשתוקקת להיות לבנת עור; וגמדים נועזים, שגירשו את הענק השחור מן העמק שלהם; ואת החמוֹר מר ארך־אזניים הגדול, המכריז על מרד החמורים בבני האדם, מרד שיימשך כל עוד משתמשים הילדים במלה “חמור” ככינוי גנאי; ואת הזקנים שהתכנסו לישיבה ורצו לשבת בראש השולחן, אך רבו והתקוטטו כל־כך, עד שכל הכסאות נשברו… ואחרון חביב אנו פוגשים בספר את הדוֹד נתן הנלבּב, שהוא מעין תערובת של הברון מינכהאוּזן והדוד שׂמחה (גיבּוֹר השירים הסיפּוּריים של ע' הלל), דוֹד אוהב נסיעות ואוהב סיפורים, המרבה לספר על הנפלאות וההרפתקאות שעבר במסעיו. ואם נכנע המחבר לעתים ליצרוֹ המבקש לשעשע את הקוֹרא בכל מחיר, השׂכּיל להישמר מהפרזת־יתר וסיפוריו של הדוד נתן נותרו בתחום ההגזמה המינכהאַוּזנית האבסורדית, כגון בסיפור המריבה שפרצה בינוֹ לבין המלך אמבּה בגלל גולות נוצצות:

וכך מלא הקובץ הגדול מעשׂי קונדס ושאר נסים ונפלאות, שלעתים מורגשים בהם חֶפזון הכתיבה והֶעדר הליטוש, שעשועי לשון ושפת ילדים, שהיא לרוב טבעית וחיננית, אך פעמים המונית וצורמנית (“טמבּלָאי בן חלמאי בן בנו של טומטומאי”, עמ' 124), ובתוכם גם חידות, שהדוד הפּוֹתר אוֹתן משתבח בפיקחותו: “מה דעתכם על תשובתי? פלפל מפולפל ומחורדל ממש!”

בהגיעוֹ לשׂיבה חזר חורגין אל הסיפור ההיסטורי רחב־היריעה, המקפּל בתוכו תקופה רבּת נפתולים: הוא תאר את דוִד המלך הזקן, המתייסר בחטאי עברו ובמעשי הדמים שעשה לביסוס שלטונו (‘מעם קרנות המזבח’, תשי"ח); ואחר־כך סיפּר על שליחותו של ירמיהו מענתות כדי להזהיר את ירושלים החטאה (‘ירושלים ושומרון’, תשכ"ח). בכך כמוֹ השלים את מעגל יצירתו וחזר אל הז’אנר ההיסטורי, אשר הוא ומ"ז ולפובסקי היו מחלוציו בספרות־הנוער שלנו.

לוָלפוֹבסקי ותרומתו לספרוּת־הילדים מוקדש הפרק הבא.

ד. ‘חבלי גאוּלה’ – מ"ז ולפובסקי

בן עשרים ושבע היה מנחם זלמן ולפובסקי (פלך צ’רניגוב 1893 – תל־אביב 1975) כשעלה מוִילנה לארץ־ישראל, ומאחוריו כבר ניסיון ספרותי מסוים בשירה ובתרגום. בגיל תשע־עשרה פירסם את סיפוריו הראשונים בשבועון־הילדים ‘הפרחים’ (לוגאנסק 1912). בתום מלחמת־העולם הראשונה, לאחר שנכנס לוִילנה עם הגדוד הרוּסי ששירת בוֹ, נדפס תרגומו הראשון – ‘עץ מרפא’ מאת מ“נ סלֶפּצוֹבה – ב’ספריה לילדים ולבני הנעורים' של ‘תרבות’ (פרק ה/ב). באותה שנה עלה לארץ־ישראל, הצטרף לגדוד־העבודה ועבד בסלילת כבישים ובבניה – חוויות שבאו לידי ביטוי בכמה מסיפוריו המאוחרים (‘נערים במחצבה’, ‘ילד יוּלַד לנו’ ועוד). בראשית שנות השלושים התחיל לפרסם משיריו בעִיתוני ילדים – שירי עלילה וּמשׂחק, שירי מולדת ומשפחה, שנמזגו בהם דמיון והומור: מעשה בדֹב שהופיע פתאום בחצר, אך אין צורך לפחד, שכן “זֶהוּ אוֹרֵחַ טוֹב – זֶה יֶלֶד שֶׁשְׁמוֹ דֹב” (“הילד דב”, ‘עתוננו לקטנים’, ב' כסלו תרצ"ה); ומעשה בארץ־פלאות ושמה שַחֲצוּמה; ועל פלא־משקפַיִם המראים את כל אשר יבקש הלב; ועוד. אך כשהוזמן בשנת תרצ”ד על־ידי הוצאת ‘יזרעאל’ להשתתף בהתקנת מהדורה מחודשת לילדים של ‘זכרונות בית דוִד’ מאת רקנדורף ופרידברג, שיקע עצמו בז’אנר הסיפּוֹרת ההיסטורית וחיבר שוּרה של סיפּוּרים רחבי יריעה לבני הנעורים שהם מן המשוּבּחים בסוגם.

משהו מן האוִירה האֶפּית־הרוֹמַנטית של סיפּוּרי ווֹלטר סקוֹט ומן הגאוָה הלאומית שב’זכרונות לבית דוד' ניתן למצוא בסיפּוּריו ההיסטוריים של ולפובסקי. הוא נטל דמוּיוֹת מדברי־הימים – שליטים, נביאים ומצביאים – ובנה סביבן עלילות דרמָטיות סבוּכוֹת ואמינוֹת, תוך הישָענות על המקורות והקפּדה מְרבית על דיוק בעובדות, במנהגים וברוח התקופה. כך תיאר בטרילוגיה 'מלך ביהודה (‘יוחנן בן קרח’, ‘העיר במצור’ ו’אודים אחרונים', תרצ“ו־תרצ”ז) את אחרית ימי הבית הראשון: המבוכה הממלאת את רחובות ירושלים, צדקיהו חסר־הישע המולך בחסדה של בבל, יוֹחנן בן קרח האמיץ והמצניע לכת, הממלא בנאמנות את חובתו לארצו, ולעומתו ישמעאל בן נתניה רודף השׂררה, הבא מבית־אל לירושלים ורוצח את גדליה בן אחיקם כדי למלוך על יהודה החרבה. הסיפּוּר רחב־היריעה קולח אל תוך עליות וירידות, מתאר בפַּתוס קרבוֹת, נצחונות וכשלונות ומציג גלריה ססגונית של דמויות מכל המעמדות והשכבות. מרשים הוא תיאור פּגישתם של צדקיהו ונבוּזראדן רב־הטבּחים; ומרשימים לא פּחוֹת הם תיאורי המנהגים השונים – טקסי פולחן, עליה לרגל והכנסת אורחים. סגנונו של ולפובסקי בספר זה, כברוב ספריו האחרים, רהוט ומדויק, עם גלישה למליציוּת פתטית, שהשפעת ‘זכרונות לבית דוִד’ לפרידברג ניכּרת בהּ, או לשֶׂגב דרמָטי, כגון בתיאור קרב הדמים שניטש בין צבא נבוכדנאצר לחיילי יהודה:

מעין השלמה לטרילוגיה ‘מלך ביהודה’ הוא הרומָן ההיסטורי־ביוגרפי ‘ירמיהו ובית הרֵכָבים’ והמשכוֹ ‘מושל ונביא’ (תש"ז). סיפור־חייו של הנביא מענתות, שנבדל מנעוריו משאר מרעיו, נפרשׂ לפני הקורא הצעיר בתנופה רבּת־אשראה ובחדירה מעמיקה עד לשורש הדברים: ימי השלוָה בבית הרכבים פשוטי ההליכות, המשפּיעים על ירמיהו חיבּה וידידות, חיפּוּשׂיו אחרי תשובות של אמת לתהיותיו; הקול הקורא אליו “אל כל אשר אשלחך תלך”; בוֹאוֹ לירושלים והעימוּת בינוֹ לבין המלך חלש־האופי ונביאֵי השקר האומרים “שלום שלום”; הימים והלילות בחצר המטרה – עד בוא החורבן. כל אלה מסוּפּרים בעוצמה אֶפּית, בהתעכּבוּת על פרטים שוּלִיים לכאורה, המחיים את רוח התקופה ומוסיפים ממד משכנע למסוּפּר: תיאורים מדויקים של כלי מלאכה וכלי מלחמה, השימוש בגרזינים ובלפידים בוערים, תיאורי נוף ואדם קצרים ונאים, ודיאלוגים שהם נמלצים וגם נמרצים, המשכנעים בטבעיוּתם, עד כי “קשה להבחין אילו הם הדברים שנלקחו מן המקור ואילו הוּשׂמו בפי הגיבורים על־ידי הסופר” (ברגסון, ‘שלושה דורות’ עמ' 180).

ומן החורבן הנורא – אל ‘חבלי גאולה’ (תרצ"ח), הוא סיפור מסעוֹ של דוִד הראובני שהציג עצמו כשליחהּ של ממלכה יהודית רחוקה וקרא “לקום ללכת לירושלים, לקחת כל ארץ־ישראל מידי הישמעאלים, לעשוֹת לבנין ירושלים, כי הישועה קרובה לבוא”. גם כאן מתוארת התקופה לפרטֶיה, תוך עליות וירידוֹת: חיי הנזירים והאנוּסים, גיוּרוֹ של הנזיר דיאֶגוֹ, הוא שלמה מולכו, הפגישה עם קיסר ונציה והמשפט – כל אלה מתוארים כמוֹ מתוך מעורבות אישית, בשׂפה שהיא עתים פיוטית ועתים דרמָטית וספוגת אוִירה מיסטית, עד שהקורא עשוי לחשוב כי הכּוֹתב היה עֵד־ראיה למאורעות שהוא מספר עליהם.

מאבק אישי לשחרור הוא גם נושא הספר ‘מעבדות לחֵרוּת’ (תש"ג) – סיפור־חייו של המחנך האמריקני הכּושי בּוּקר טוֹליוֶר ווֹשינגטון. ולפובסקי נעזר בכתיבתו באוטוביוגרפיה של וושינגטון, הפדגוֹג שנולד לשפחה, נאבק על השׂכּלתו, גבר על המכשולים שניצבו בפניו, עד שנעשׂה מנהל מוסד חינוכי לילדי כושים. אפשר לראות בספר זה יצירה העומדת בין מקור לעיבּוּד, אבל אין ספק, שגם בעבודות התרגום הרבּות שלו לילדים ולנוער, שיקע ולפובסקי לא מעט משל עצמו. משנכנס לעבוד בתרצ“ב בהוצאת ‘מצפה’, השתתף בעריכת הספריה לילדים ‘שֵם’ ותירגם בשבילהּ בין השאר את ספריו של הנרי ריידר הגרד ‘בת מוֹנטסוּמה’ ו’מכרות המלך שלמה' (תרצ"ה). אחר־כך תירגם מספרי אריך קסטנר, קרל מאי וג’ק לונדון, ושנים רבּוֹת היו תרגומיו המשוּבּחים מספרי הקריאה הפּוֹפּוּלריים ביותר על בני בני הנעורים. אבל גם בעבודות התרגום גילה חיבּה מיוחדת לז’אנר ההיסטורי; הוא לא הסתפק בתרגום טכני, אלא לש את החומר ההיסטורי והוסיף לו הרבה משלו. הוא הריק לעברית את ‘גֵר צדק’ מאת מאיר להמן ואת ‘עזרא הסופר’ ללודביג פיליפּסוֹן (תרצ"ז); את ‘גיבורי מצודת יוֹרק’ מאת אוֹיגן פרנקוֹלם ריספּרט (תש"ד) ואת ‘מירטלה’ מאת אליזה אוז’שקובה (תש"ה). בשנת ת”ש פירסם בהמשכים ב’דבר לילדים' את הסיפור ‘בחשכת ימי הביניים’, המגולל בצבעים קודרים את קורותיו של בן המחפּשׂ את אביו בימי המגפה השחורה של שנת 1348, ואשר הושתת על הרומן ההיסטורי ‘היהודים בקֶלן’ מאת וילהלם ינסֶן. ולפובסקי הִבליט בעיבודו את דמויותיהם הנלבּבות של הנגר הנוצרי וידידתו, המחרפים נפשם כדי להציל את מיטיביהם היהודים. כשהופיע הספר בשנת תש"א בהוצאת ‘דבר לילדים’, ליווּ אותו רישומיו הנמרצים של נחום גוטמן, שנחשב כבר אז לאחד מבכירי היוצרים בספרות־הילדים שלנו.

לנחום גוטמן, המספר והצייר, מוקדש הפרק הבא.

ה. לסַפּר בקווים וּלצייר במלים – נחום גוטמן

בגליון חנוכה תרצ"ה (30.11.1934) של מוסף ‘דבר’ לילדים נדפס פרק מִתוֹך סיפּוּר מצויר, שהיה לראשיתה של חוויה לא־נשכחת לדוֹר שלם של קוראים צעירים:

שורות מצוירות אלה והבאות אחריהן כמו הקפיצו בבת־אחת את ספרות־הילדים שלנו אל גבהים חדשים, שלא ידעה דוגמתם עד אז. התחיל עידן גוּטמן בספרות הארץ־ישראלית לבני הנעורים. “כשיש בי הרגשה של שפע, או של טעם החיים – אז אני כותב או מצייר”, נהג נחום גוטמן לומר. ובדומה ליוצרים רבּים אחרים בספרות־הילדים, נעוצים גם שורשי יצירתו שלו בשנות ילדוּתו המוקדמות שעברו עליו בין סופרים ומחנכים, אשר הטבּיעו עליו בבלי דעת את חותמם.

בן שלוש היה נחום גוטמן (בֶּסרַבּיה 1898 – רעננה 1980), כשעבר עם הוריו מן העיירה טֶלנשטי – בה נולד לאביו הסופר ש' בן־ציון (פרק ב/ג) – אל אוֹדיסה, ושם התחיל ללמוד ב“חדר המתוקן” שניהל אביו. לא פעם שמעתי מפי גוטמן על השעות, שבּהן אוּלץ לשבת סגור בבית הגדול, משום שהיה הקטן בתלמידי אביו, ראשוֹ צמוד לשמשה, עיניו סוקרות את העולם שבּחוּץ וידוֹ משרבּטת ציורים על פיסות נייר. ועוד אהב לספר על ביאליק שהוֹשיבוֹ על ברכיו – ולאחר ששיפשף את פני בלחייו הבלתי־מגולחות, פנה אלי ושאל:

בסתיו תרס"ו, והוא בן שבע, עלה גוּטמן עם הוריו לארץ־ישראל; תחילה גר בשכונת נוה־שלום שעל גבול יפו ואחר־כך היה מראשוני הילדים של אחוזת־בית, היא תל־אביב. אותם נופי־ילדוּת שלו, השזורים במראות צמיחתה של העיר העברית על גבעות החול, היוּ כעבור שנים לכמה מן הפרקים היפים, הציוריים והאותנטיים ביותר בספרותנו. “לי, כנער, היו החולות עולם של פלאי פלאים”, סיפר, “מעולם לא חשבתי שחיי ילדותי עניים. ידעתי שיכול להיות קצת יותר טוב, אבל לא חשתי צורך בשינויים וראיתי עצמי מאושר. […] בשבילי היו החיים כאן עולם מלא, שיש רק להשתדל להבינו ולתת לו ביטוי” (שם, עמ' 74).

והוא הבין את החיים הנרקמים סביבו, קלט אותם ונתן להם ביטוי ייחוּדי, שאין רבּים כמוֹתוֹ לחן. לאחר שנות־לימוד אחדות בגימנסיה ‘הרצליה’, שבּהן נהג “לצייר במחברות ולא להקשיב לשיעורים”, כדבריו, עלה בגיל שש־עשרה לירוּשלים, ללמוד בבית־הספר לאמנות ‘בצלאל’. בתקופת לימודיו זו, שהיתה מלוּוָה מסעות לגילוי נופה הבראשיתי של ארץ־ישראל, התחיל מתגבּש סגנון הציור המזרחי שלו. בעיצוּמה של מלחמת העולם הראשונה חזר לתל־אביב בת השבע, נלוָה אל תושביה המגורשים ואחר־כך חזר לשמור על העיר הריקה. חוויות אלו מצאו מקץ שנים את ביטויָן הבלטריסטי בספרו ‘שביל קליפות התפוזים’, שהוכתר בפרס אנדרסן הבין־לאומי (ראה להלן). בשלהי המלחמה התנדב לגדוד העברי הארץ־ישראלי ואחרי שחרוּרוֹ נסע ללמוד ציור באירופה. כשש שנים עשה בוינה, ברלין, רומא ופאריז (לתקוּפת פאריז שלוֹ הקדיש את ספרוֹ הלירי ‘ביאטריצ’ה’). בשהוֹתוֹ בברלין אִייר את חמשת כּרכי ‘כתבים לבני הנעוּרים’ של אביו, ש' בן־ציוֹן וכן את קובץ שירי הילדים ‘החליל’ לשאוּל טשרניחוֹבסקי (‘דביר’, תרפ"ג), וּבכך נעשׂה גוטמן חלוץ המאיירים של ספרי ילדים עבריים.

לא פעם הטעים גוטמן, כי חסרון הציורים בספרי הילדים שקרא בילדוּתו הוא שהניעוֹ להתמסר לאיור ספרים: “כשהייתי ילד, היו הספרים שלנו בעברית עירומים”, כתב, “כאשר לקחתי לידי ספר לועזי לילדים, הייתי מתמלא קנאה – הוא היה מלא ציורים; ואילו ספר עברי היה גורם לי הרגשה של ריקנות. ולימים, כשהתחלתי לעשות איוּרים לספרים, רציתי למלא את החלל הזה ולשלם חוב לעצמי… לכן, זכות־ראשונים אני שומר בלבי לשוֹשנה פרסיץ, שנתנה לי יד חפשית להתבטא בעשׂיית ציורים לספרי ‘אמנות’, ללא הגבלת מספרם וסגנונם ובלי להתחשב בייקור שהם גורמים לספרים. עשׂיית האיורים היתה לי מעין פיצוי לנחום הילד וחבריו בני דורו, שלא היו להם ציורים בספרי ילדותם” (שם, עמ' 206; 225).

אחרי שובו לארץ ב־1926 הוסיף לעסוק בציור ובאיור ספרי ילדים. בין היתר צייר את כותרת השבועון לילדים ‘בן־ארצי’, את המהדורה הארץ־ישראלית של ‘סיפורי המקרא’ ושורת מקראות וספרי־לימוד. הוא אייר את אגדות דוִד ושלמה מאת ביאליק והעניק לגיבורי התנ"ך גופות חסונים עטופים בלבוש מזרחי ושנוסים באבנטים רחבים – דמויות שנטל מן ההווי הערבי, שאֵליו היה קשור מילדותו; והוא אייר את שירי הילדים של ביאליק, המעוּגנים בהווי הגלותי, והעניק להם אינטרפרטציה ארץ־ישראלית שטופת שמש וספוגת מאור־פנים ושמחת־חיים. “כיוונתי בציוּרַי לילדות מאוּשרת, כפי שניתנה לילדים בארץ־ישראל”, אמר.

בתשרי תרצ“ב (1931) השתתף גוטמן בייסוּד המוסף לילדים של ‘דבר’, שנהפך באביב תרצ”ו לשבועון ‘דבר לילדים’; ומאז ועד פרישתו לגימלאות בתשכ"ג היה ציירוֹ הקבוע של השבוּעוֹן, אייר את שעריו הצבעוֹניים ואת אלפי הסיפּוּרים והשירים שנדפּסו בו, ופירסם בו רשימות וסיפּוּרים בהמשכים, שהוֹפיעוּ אחר־כך בספרים. אלפי ציוּריו, הספוגים שמחת־חיים וחיבת האדם והחי, המקשטים את חוברות ‘דבר לילדים’ ואת הספרים הרבּים שאייר, העניקו לילדים מבּט אוֹפּטימי ובהיר על החיים. “השתדלתי תמיד להיות מובן, שקוף, ברור, ראיתי את הדברים בעיניים של ילד”, אמר, “כשאדם מצייר לילדים הוא אינו עוסק רק במלאכת ציור, הוא גם מתבּונן, שומע, מברר, רואה מה שאחרים אינם נותנים להם חשיבות. האדם המכין ציורים לספר לילדים אינו צריך להביע דווקא מה שנאמר, אלא לפעמים מה שנרמז. האילוסטרציה היא המקרבת את תוכן היצירה לחיים, נותנת לבוש ואחיזה לדמיונו של הילד הקורא” (‘תנו להם ספרים’, עמ' 285).

כך נפתח עם נחום גוטמן עידן האֶסתטיקה בספרוּת־הילדים שלנו. אבל גוטמן היה לא רק צייר, כידוע, אלא גם סוֹפר־אמן לילדים אשר – בדומה לוילהלם בּוּש, יוּ לוֹפטינג ואחרים – הפליא לסַפּר בציוּרים וּלצייר במלים. אף־על־פי שחי מילדוּתו בין סופרים, או אולי דווקא משום כך, הגיע אל הכּתיבה בגיל מאוחר יחסית, וכמעט במקרה. “ההיכּרוּת עם הסופרים הפחידה אותי,” סיפר,“ראיתי את ההתמדה וכובד־הראש, את הנרות הדולקים בחלונותיהם עד לשעות הקטנות של הלילה”, וּמראות אלה נטעו בוֹ כבוד למלאכת הסופר; “אך גם זאת ראיתי, שהספרות העברית היא יֶגע עצום וחוסר מנוחת הנפש, ועל כן הטילה עלי מורא”.

אף־על־פי כן חש הצייר צורך עמוּם לבטא עצמו גם בכתיבה: “כדי להיות מובן כצייר, חייב הייתי להסביר את עצמי במלים”, אמר. והזדמנות זו באה לידיו כמעט באקראי. בקיץ 1934 יצא למסע ליבשת אפריקה, ולפני נסיעתו ביקש ממנו יצחק יציב, עורך המוסף לילדים של ‘דבר’, כי ישלח לעיתון מכתבים מן הדרך. “הבטחתי לכתוב מן הדרך מכתבי אמת”, סיפּר גוּטמן, “אבל ישבתי בבית־המלון ביוהניסבורג ושום מכתב לא יצא מתחת ידי. מה עשיתי? ציירתי ציור, ואחר־כך כאילו פתחתי את פּיוֹת המצוירים, הנחתי להם לדבּר ורשמתי את דבריהם. שלחתי למערכת פרק אחר פרק, אבל לא ידעתי עדיין שאני כותב ספר”.

קבּלת־הפנים החמה, שזכו לה הפרקים הראשונים ששלח מאפריקה מִצעירים וממבוגרים¹³⁸, ואשר היה עֵד לה עם שובו לארץ לפני שהספר נסתיים, עודדו אותו להמשיך בכתיבה. “השתחררתי מן הסיוט של כובד־ראש בכתיבה”, סיפר, “ומן הדרישה הבלתי־פוסקת לכתוב עברית מהוקצעת, מליצית ובנימה פדגוגית. לקחתי לעצמי חופש מלא, בלי גבולות של עבר ועתיד, מציאות ודמיון. והקלוּת באה לי, אולי מפני שגם במלים אני אוהב לצייר” (‘בין חולות’, עמ' 228).

כך קרם עור וגידים ספרוֹ הראשון של גוטמן, ‘בארץ לוֹבּנגוּלוּ מלך זולו’, סיפּוּר שנדפס תחילה בהמשכים ב’דבר לילדים' ונהפך עם הוֹפעת מהדורתו הראשונה בתרצ"ט לקלסיקה בספרות־הילדים שלנו; ספר מהנה, מחכּים ומרתק, המביא את קוראיו אל יבּשת אפריקה הפראית ורבּת־המִסתורין ומפגישם עם שוֹכניה ויצוריה: ילידים וציידים, קופים ואריות, קרנף נזעם ונמר שנבהל מעטישה, תנינים רעבתנים ובנות־יענה שאינן טומנות ראשן בחול. יחד עם הצייר־המסַפּר נלוָה הקורא אל המסע רב־ההרפתקאות לגילוי אוצרו הנעלם של המלך לוֹבּנגוּלוּ, מסע שנסתיים בלא כלום אבל הביא לקח למחפּשׂיו; יחד אתו הוא מפליג הביתה, משמש עד לטביעת האניה (“זוֹ אמת!” הִטעים המסַפּר) ומאזין לדברי התודה הליריים־פַּתטיים, שאמר למחברת־הציורים שלו, החותמים את הספר ומשמשים לו מעין סיכום:

דוֹמה ששוּם מחבּרת־צִיוּרים לא זכתה, כי משאלת־השׂכר שנקשרה בה תתממש באוֹפן שלם ורב־שנים כל־כך.

אחרי “לוֹבּנגוּלוּ” באוּ סיפורים נוֹספים, רוּבּם ככולם סיפורים המושתתים על חוויות ואירועים אותנטיים, שהמחַבּר נטל בהם חלק בנעוריו או בבגרוּתוֹ ועתה הוּא מעמיד עצמוֹ במרכז ההתרחשויות ומתחלק בחוויותיו עם הקורא הצעיר. “השתדלתי תמיד לדבּר עם הילד ברצינות משעשעת אך משמעותית”, אמר, “רציתי להגדיל את סקרנוּתוֹ, לקרבוֹ למציאת פתרונות, ובעיקר לעורר את תאבונו לסובב אותו, להסיעוֹ לעולמות רחוקים, אשר בקירובם לחיי יום־יום ניתן לעמוד גם על הקסם שמצוי בחיי יום־יום. השתדלתי לדבּר אל הילד בשׂפה משמעותית, אך בלי לאַבּד את הקסם המצוי בקלוּת הבּיטוּי. אפשר לדעתי לדבּר עם הילד על הכל – על החיים, המוות, אהבת הזולת, אהבת המקצוע ואהבת החיים. לכן כּתבתי כל שעלה בלבּי, בלי להיות ילדותי, אך בצורה שתתקבל על דעת הילד ובלי להצטעצע במלים”.

כל הסגוּלוֹת הללו מצוּיות במניין ספריו של גוּטמן, בּהם שולבו ביד־אמן רעננוּת השׂפה עם בהירוּת הקו, בינת־חיים עם שׂמחת חיים, כובד־ראש עם הומור סלחני. כשנה אחרי ‘לוֹבּנגוּלוּ’ נדפס ב’דבר לילדים' סיפורו הקצר ‘כל הרוצה להיות רב־חובל יקרא מעשה זה’ (יצא כספר ב־1969), המסַפּר מעשׂה בשמונה נערים, שעלו בוקר אחד על סירת־מפרשׂים שעגנה במימי הירקון והפליגו בחשאי לאלכסנדריה של מצרים. נוֹבֶלה ספוגת חן־נעורים זו, המושתתת על מעשה שהיה¹⁴⁰, מדבּרת בשבחם של אלה, שהשׂכּילו “לדעת הכל ולהחליט כל דבר ברגע הדרוש” ומראָה שכּל מעשה גדול בחיי הפּרט והכלל – ראשיתו בצעד אחד קטן.

שונה מאוד בנושאו ובאוִירתו, אך מושתת כקודמו על אירוע אותנטי, הוא ספרו הבא של גוטמן, ‘ביאטריצ’ה, או מעשה שתחילתו חמור וסופו ארי דורס’ (תש“ב; נדפס תחילה ב’דבר לילדים', תרצ”ח). סיפּוּר־חייה של הכלבה העלובה, ששכלה את גוריה והיתה למינקת של גור־אריות יתום בגן־החיוֹת הפָּריזאי, אך כשהגיעה לשיא פִרסומה נהרגה שלא במתכוון על־ידי “בּנה” המאומץ, הוא אחד מסיפוּרי המופת המפעימים ביותר בספרות־הילדים שלנו. מראות הכרך הגדול, היחסים בין בני־האדם לבין עצמם ובינם לבין בעלי החיים, רקמת היחסים בין הכלבה־האֵם לבין הלביא הגדֵל במהירות – כל אלה מתוארים ברגישות ובעדנה, בעין בוחנת ואוהבת ובמשפטים ששוּבּצו בהם תיאורים פלסטיים, הוּמוֹר לירי והרהורים פילוסופיים על משמעוּת החיים:

שנַיים מספריו הבאים של גוטמן – ‘החופש הגדול, או תעלומת הארגזים’ (תש“ו; נדפס תחילה בהמשכים ב’דבר לילדים', תרצ”ט) ו’שביל קליפות התפּוזים' (תשי“ח; נדפס ב’דבר לילדים', תשי”ז) – מעוגנים בשנות נעוריו במלחמת־העולם הראשונה ומסַפּרים “דברי אמת שלא נכתבו מתוך בידוח הדעת אלא מתוך רצון שהקורא ירגיש כאילו הוא עצמו עבר אותם”. ‘החופש הגדול’ הוא סיפּוּרם של שני גימנזיסטים, שיצאו לעבוד בבציר; וכיוָן שהימים ימי מלחמה והחיילים התוּרכּים נצטווּ ללכּוֹד חשודים בריגול, נקלעו השניים לשלשלת מרתקת של הרפתקאות “בלשיוֹת” ששׂיאהּ הבאתם של ארגזי הישועה אפופי התעלומה אל דיונות החוף. ‘שביל קליפות התפּוּזים’ אף הוא סיפּוּרוֹ של הנער נחום, שיצא ממחנה המגוֹרשים כדי לשוב ברגל לתל־אביב הריקה מתושבים, נקלע בדרכּוֹ לקַו־החזית ונפגש עם אוֹתוֹ בחור מִסתורי, שהלך בעקבות שביל קליפּוֹת התפּוּזים כדי למסור פתק גורלי לאנשי הוַעד של תל־אביב. שני הסיפורים ספוגים ניחוֹח אוֹתנטי חריף של אותם ימים ושל ארץ־ישראל הצעירה על מראותיה ואנשיה הססגוניים, והם מעניקים כבדרך אגב לקורא הצעיר מבּינת־החיים של ידיד מבוגר ועתיר ניסיון:

חריג במכלול יצירתו של גוטמן הוא סיפּוּרוֹ האלגורי ‘הרפתקאות חמור שכּוּלוֹ תכלת’ (תש"ד), שנועד לקורא המבוגר יותר. בעוד שבּכל ספריו האחרים, בעלי העלילה הריאליסטית וכמו־אותנטית, נמצא הגיבּוֹר־המסַפּר במרכּז המאורעות ושיתף עצמוֹ בהכוונתם, הרי שכאן הניח המסַפּר הנעלם לאירועים המופלאים (הדמיוניים מעיקרם) לדבּר בעד עצמם. חמור פשוט ואפור – מן היצורים החביבים על הצייר־המסַפּר – הוא גיבּוֹרהּ של נוֹבלה זוֹ “אשר יש בהּ ששה סיפּוּרים”, גיבּוֹר ההוֹפך לשליח־גורל ולתמרור בחייהם של בני אדם; נעירתו סייעה למלחין הצעיר להשלים את יצירתו וליהפך לאמן נודע; הוא סייע לסיכּוּלוֹ של שוד יהלומים והביא באוזניו את האבנים הטובות אל המשפחה הדלה; הוא השכין שלום בין שבטים יריבים; ולבסוף נתמנה לפוסק בענייני אמנות בעיר הכּחולה בעלת משקפת העתיד.

ביקורת נוקבת כלפּי החֶברה ומוּסכּמוֹתיה, ובעיקר כלפּי אוֹתם מבקרי אמנות, שלא הרמה האמנותית חשובה בעיניהם אלא מצב־הרוח, משוּלבת ביצירה אגדית־הגוּתית זו. הגורל הוא המכוון את מהלך המאורעות בעולמנו, ומסתבּר שלא תמיד עיוור הוא. משום כך אולי שׂם המחבּר בפי האמן הנואם דברים מחכימים אלה:

כּאן ראוי להזכיר את סיפּוּרוֹ המלבּב לגיל הרך ‘כאשר הייתָ קטן’ (תשי"ח), שבּו מסַפּר האב לבנוֹ איך הלך יום אחד לרופא והתלוֹנן כי התינוק בוכה בלי הפסק, והרופא הרגיעוֹ והורה לו לשוב הביתה ולומר לאם: “התינוק שלנו בוכה, מפני שהוא רוצה כי יהיה לו חזה רחב ובולט, כמו לגיבּוֹר”; וכשחזר הביתה מצא את התינוק שוכב על כף־המאזניים שקט, שׂבע, נקי, “עינֶיך פּקוּחוֹת ורק ידיך חוטפות את האויר”. סיפּוּר זה מוֹפיע גם בקוֹבץ “מֵימיַת הפּלאים” (תשמ"ו) – חַ"י סיפּוּרים קצרים בעלי חוֹתם אישי, שנדפּסוּ ב’דבר לילדים' וכוּנסוּ בספר אחרי מוֹתוֹ. ועוד יוזכר סיפורו הלא־גמור ‘אניית הכושים’ (תשל“ח; נדפס תחילה ב’דבר לילדים', תשי”א, ולא הושלם), המתאר הפלגה באניה של צליינים כושים, ובה נפגש המסַפּר לראשונה עם הדוֹטוֹרֶה – הוא הארכיאולוג האיטלקי, גיבּוֹר סיפּוּרוֹ האחרון ‘שתי אבנים שהן אחת’ (תשכ“ח; נדפס לראשונה ב’דבר לילדים' תשכ”ו בשם ‘איך אנחנו’; מהדורה בשֵם ‘המרדף אחרי אבן הלגיון הרומי’; תש"ם).

“מירדף המתחיל בשבלול ומספר על הדוֹטוֹרֶה, שמחפשׂ את החלק השני [של אבן הלגיון הרומי], והוא סיפור מיוחד ממלחמת־העצמאות” – זוֹ כּוֹתרת־המִשנה הארוּכּה של הסיפּוּר האֶפּי ‘שתי אבנים שהן אחת’. גיבּוֹר הסיפּוּר, הדוֹטוֹרֶה הדבּרן, מסתובב בין בחורי הפלמ“ח בהרי ירושלים, בגליל ובנגב בחיפּוּשׂיו אחרי אבן־הלגיון, ו”החוט המקשר" את העלילה הוא גם הפעם המסַפּר עצמו, שהיה צייר צבאי במלחמת־העצמאות. בתוך הסיפור הסבוך ורחב־היריעה שוּבּצוּ קרעי זכרונות על “ימים רחוקים שנעים להיזכר בהם” – מתקופת הלימודים ב’בצלאל' בימי התורכים, מן השירות בגדוד העברי ועוד, ודילוּגים חוזרים ונשנים אלה מן ההוֹוה אל ימי הנעורים מעניקים לקורא – נוסף על חווית הקריאה הבּשׂומה – גם מניסיונו ומבּינתו של אדם עתיר־נסיון, שעבר וראה הרבה בחייו, האומר בין השאר: “חשוּב גם מה שהלב אומר. כי סגולות החכמה הן תוצאה של יצרי הלב עם מקרים מוצלחים. זה קצת לא ברור? אבל זה נכון” (עמ' 60).

ספר זה וכן שני הקבצים ‘סיפּוּרים מצוירים’ (תש"י. מִניַן סיפורי הווי, שרוּבּם נדפסו כפרקים בספריו הקודמים) ו’עיר קטנה ואנשים בה מעט: סיפּוּרים על ראשיתה של תל־אביב' (תשי"ט), לא נכתבוּ לילדים דווקא וכל קורא, כּצעיר כּמבוגר, מוצא בהם טעם כמידת כּוֹשרוֹ; שהרי גוטמן עצמו אמר על כתיבתו: “ניסיתי לגעת בסיפּוּרַי גם בדברים שמעניינים את המבוגרים בלי להרגיש במחיצוֹת. ידעתי שהילדים נמשכים אל העולם המופלא, ולכן פניתי אליהם ודיבּרתי אִתם גם בכל מה שמופלא בעיני המבוגרים” (‘בין חוֹלות’, עמ' 242).

גוטמן היה, בלא ספק, המסַפּר הראשון, שיצר בשביל הילד והנער הארץ־ישׂראלים סיפורים, המעניקים להם עונג לא רק בשל תוכנם המרתק, אלא גם תודות לסגנונם הייחודי המקסים. “אֵלה היוּ סיפּוּרי הנעוּרים הראשוֹנים שנכתבוּ בשׂפה בה דיברנוּ”, קבע אוֹרי ברנשטיין, “וּלפתע גילינוּ לשוֹן מיוּחדת לנוּ ותרבּוּת מיוּחדת לנוּ” (‘סימן קריאה’, פבּרוּאר 1981). דווקא אותה רתיעה מכּתיבה וליבּוטי סגנון בשנות־יצירתו הראשונות (או בלשונו: “קשה למצוֹא מלה מדויקת וסדר נכון במשפט; ולכסות דף בציור הרבה יותר קל מאשר לכסות דף בסיפור”) – הם שהבשילו בו את רעננות הסגנון ה“גוּטמני” הקסום, ששבה כל־כך את לבות הקוראים הצעירים. דומה ששום סופר עברי לפניו לא השׂכּיל לפתוח את סיפוּריו במשפטים, שתהיה בהם אותה פשטוּת צלולה, יחד עם אותו חן ססגוני מקורי ואוירה שיש בה מן הציפּיה לבאות:

נוֹי רב מוסיפים הדימוּיים המקוריים, ששיבּץ גוטמן בתוך תיאוריו והמעניקים להם ממד פּלַסטי שוֹבה לב. הנה, לדוגמה, שוּרוֹת אחדוֹת מתוך הפרק “לא הגודל עיקר” (‘בארץ לובנגולו מלך זולו’), המתאר יונקת־דבש זעירה, המגוננת על קִנָהּ בפני קוף גדול וחמדן, והוא אחד הפּרקים הדרמָטיים ביוֹתר שבמכלוֹל יצירתוֹ:

דימוּיים רבּים אחרים מוסיפים נוֹי ואוִירה לסיפּוּר בשל ההוּמוֹר האבּסוּרדי, או הנופך הציורי המשוקע בהם; למשל: “היום עבר בלי כל תועלת; אבטיח רקוב!” (‘ביאטריצ’ה’, עמ' 7); “הדים שהיו מתחבּטים מקיר לקיר כמו חיות שבויות בתוך אניה טובעת” (שם, עמ' 10); ומייד אחר־כך: “היתה דממה עמוקה, כאילו צלל הבית כוּלוֹ בבת אחת במים עמוקים וירוקים” (שם); “טרי הייתי לאחר שֵינה כזוֹ כמלפפון מן השׂיח” (שם, עמ' 45); “נפליג ברוּח, כאילו הים בחמאה מרוח” (‘כל הרוצה להיות רב־חובל’); “הים נעשׂה סמיך כאילו היה אדמה, והשמים נעשו עמוקים וצלולים כמו מים” (שם); “פרסות החמור דופקות במרץ מחודש, כאילו לחצו על דוושת הדלת במכונית” (‘הרפתקאות חמור שכולו תכלת’, עמ' 54); “הוא [החמור] היה מאלה שהשׂכּילוּ לצרף אכילה לתענוג רוחני, כדרך הילדים שאוכלים בתאבון וקוראים בספר” (שם, עמ' 61); “פחד גדול מחץ אותי, והתקפּלתי כמו אולר” (‘שביל קליפות התפוזים’, עמ' 36); ומיד אחר־כך: “רצנו מכורבלים, באילו הטילו בין זרועותינו תריסר ביצים וחסנו להשמיטן” (שם, עמ' 37). והדוגמאות רבּוֹת מספוֹר.

אבל ההוּמור הגוטמני מצוי לא רק בדימוּיים, אלא גם בתיאורי ההתרחשות, שיש בהם מזיגה מרהיבה של מבט מפוּכּח וראִיה מבוּדחת של המתרחש. הנה כך, למשל, תיאר את מצב־הביש שנקלע אליו, כששכב לנמנם בצל אחד מעצי הג’ונגל ופתאום הרגיש כאילו מברשת חמה נוגעת בלחייו:

והסיום הבלתי־צפוי של אותו מעמד מפחיד־משועשע – שדווקא אחרי העטישה, אשר “היתה כמו רעם בשמים”, נס הנמר על נפשו; “הספקתי לראות רק את קצה זנבו”…

שורות של הומור סלחני, שנון, מילולי, נסיבּתי ואפילו מַקַבּרי ניתן למצוא כמעט בכל פרק ופרק בסיפוריו (והפרקים בסיפּוּריו הם קצרים מאוד): המעשה בידיד האנגלי שנפל למים ונרטב מכתונת ועד מכנסיים (‘בארץ לובנגולו’); המכנסיים של עובדי היקב שכובסו ועמדו מעצמם אחרי שהתייבשו (‘החופש הגדול’); הבחורים שנתקפו במחלת־ים, האומרים בזה אחר זה “אני הולך לקחת תפוח”, ולמחרת בבוקר התברר שארגז התפוחים נותר סגור ואיש לא נגע בו (‘כל הרוצה להיות רב־חובל’); המלך שהתפעל מחוכמתו של המדען תומס בּלֶק ולאות הוקרה הכריז כי “מן היום הזה לא יהא שמך סר תומס בְּלֶק [שחור] כי אם לורד תומס וַייט [לבן]!” (‘חמור שכולו תכלת’); הסבּרוֹ המלומד של הבחוּר על ההבדל בין פצעים טובים לפצעים רעים וסיפורו על בן־הדוד ש“היה לו מזל לקבל תמיד פצעים טובים; בזכותם הוא חי עד היום ויש לו שלוש מדליות של זהב” (‘שביל קליפות התפוזים’); והוּמוֹר־הניגודים הלירי, המשוקע בתיאור מערכת־היחסים המתפתחת בין הכּלבּה ביאטריצ’ה לבין “בנה” גור־האריות הגדל במהירות:

ואחרונים חביבים – ההסברים המשעשעים, שהוסיף גוטמן מתחת לציוריו או מסביב להם, אם בדפוס ואם בכתב־ידו; למשל:

או:

אבל ההומור רב־הפנים הוא רק אחד המרכיבים – אם כי מרכיב מרכזי – בסיפּוריו של גוטמן. לצִדו ובתוכו שובצו תיאורי נוף ותיאורי אדם וחיה ציוריים וחסכניים; תיאור פיוטי מרהיב של לילה שלא קרה בו דבר (‘בארץ לובנגולו’); דברי גינוי וביקורת כלפי אלה שאינם יודעים לכבד את זכר הראשוֹנוּת; נאום הערצה פתטי לעיר פאריז (“לבי טוב אליך, פריס, גן־החיות של המין האנושי!” (‘ביאטריצ’ה’); ונאום אהבה נרגש לעיר תל־אביב: “טוב להיות בין שתי זרועותיך, תל־אביב: הזרוע הכחולה שלפנַי והזרוע הזהובה שמאחורי” (‘שביל קליפות התפוזים’); ועשרות עשרות אמרות־מוסר ופתגמי בינה, הפזורים כבדרך אגב בתוך הסיפורים כאבני חן זעירות ומבריקות: “כשהשמש שוקעת חולף החשק להשתובב”; “כל מקום עתיק עצבוּת שוררת בו”; “אין מרחבים גדולים שׂמים גבול לידידות ולעזרה” (‘בארץ לובנגולו’); “ידידים הרי הם ידידים גם בשעות אבל, שמחה וּגדוּלה”; “יש שׂכל, טעם וסדר בכל מה שיקרה לנו בחיים”; “אהבת אֵם קטנה שוָה לאהבת אֵם גדולה” (‘ביאטריצ’ה’); “ישנם ברואים, שכל שביל שהם עוברים בו נהפך לשביל הזהב והחלום”; כן, החיים מקסימים, כאילו היו אגדת פלאים" (‘חמור שכולו תכלת’); "גם בעצם הגרומה, המשופשפת, יש עוד טעם חיים; “נעים היה להרגיש את האדמה, את חוּמה ואת ריחה; כל השייך לאדמה חוזר לאדמה” (‘שביל קליפות התפוזים’); “יחי המקרה הטוב, המחכה לנו בפינת הרחוב!” (‘שתי אבנים שהן אחת’).

סיפוריו וציוריו של נחום גוטמן, אהבת הארץ והאדם הגודשת אותם, שׂמחת החיים ובינת החיים העולה מבין דפּיהם סייעו לעצב את טעמו ואת השקפת עולמו של דור שלם של קוֹראים ויוֹצרים, כהוֹדאת אוֹרי ברנשטיין:

גוטמן עצמו היה מוּדע להשפעה זו ולפּוֹפּוּלריוּת זו של ספריו, ואף סיפר באבק־גאוָה־ביישנית, כי לאחר שהופיעו ספריו הראשונים לילדים נחלקו אצלו האנשים לשני סוגים: אלה שמכּירים את לובנגולו ואלה שאינם מכירים אותו; ובספרו האחרון, ‘שתי אבנים שהן אחת’, סיפר כיצד נפתחו לפניו השערים בזכות סיפוריו וציוריו עם “הצל שלוֹ המשתטח על הכביש עם האף הארוך והכומתה על הצד ומחברת הציורים בבית־השחי…” והוֹסיף: “נעים להרגיש, כי בארץ שאתה חי כל שנותיך מחכים לך מכרים חייכנים גם במקומות הנדמים לך כזרים”.

אין תימה אֵפוא, ששום סופר עברי זולתו לא זכה למידה רבה כל־כך של הוקרה וחיבּה, אפילו הערצה, מצד קוראיו שבגרו והוסיפו לראות בו את סמל כל הטוב והיפה של עולם נעוריהם. “אהבתי את סיפוריו ואת איוריו ואת תמונותיו אהבת נפש”, כתב עליו משה דור, “עוד מימי ילדותי, כאשר התוודעתי אליהם ב’דבר לילדים'. עוד מימי ‘אוצר לובנגולו מלך זולו’. […] דורות של צברים התאהבו בנחום גוטמן למן הרגע שגילוהו על דפי השבועון לילדים, או בספריו העומדים ברשות עצמם. והיתה זו אהבה אל האמן הנפלא ממש כמו אל המסַפּר שידע לדבּר אליהם כשווה בין שווים, לא מעֶמדה של מטיף מוסר או פטרון. הוא כיבד את הילדים והם החזירו לו כבוד. הוא אהב אותם והם החזירו לו אהבה”. שכּן הוא היה אולי “הראשון שקרא דרור לכיסופיו ולרגשותיו של יליד הארץ דובר־העברית” (‘על המשמר’, 5.12.1980).

צדק אֵפוא אהוד בן־עזר, שציין כי היה זה נחום גוטמן, אשר קבע את הסגנון של מיטב ספרות־הילדים העברית המודרנית, הנכתבת מתקופתוֹ ואילך ברוּבּה בידי סופרים בני הארץ, שהיו קוראיו הנאמנים בילדותם. “ככל שיתעצם החיפּוּשׂ אחר זהות עתיקה של שורשים”, הוסיף וכתב בן־עזר, “שלא לומר אותו חיפּוּשׂ טבעי אחר חלום גן־עדן אבוּד של ילדוּת – כן יוּכּר מקומו של גוטמן הצייר, הסופר וסופר־הילדים, אשר נופיו וכתביו היו לחלק חיוני בזיכרון הקולקטיבי של התרבות העברית המתחדשת בארץ־ישראל” (‘בין חולות’; עמ' 239).

נחוּם גוּטמן היה אחד היוֹצרים הראשונים בספרות־הילדים שלנו, שעיצבוּ סגנוֹן אישי יִיחוּדי משל עצמם, שאין לטעוֹת בזהוּת יוצרו. היוּ שציינוּ אמנם, כּי סגנונו עומד אֵי־שם בין הריאליזם ההומאני של י“ח ברנר לבין האירוניה הדקה של ש”י עגנון – שני יוצרים שהיה מקורב אליהם בנעוריו. אפשר, כמובן, למצוא בכתיבתו גם מנקיון השׂפה של אביו ש' בן־ציון ומן החן המזרחי הבראשיתי של משה סמילנסקי. רוב ימיו גדל גוטמן בתוך החוג המצומצם של סופרים ואמנים עברים, שבּיקשוּ ליצור בארץ סגנון חדש וניסו לתרום משהו משל עצמם להווי החדש המתרקם בארץ. מדרך הטבע היו ההשפעות הדדיות, וכל מי שספג והושפע מזולתו גם השפיע אם במעט ואם בהרבה על זולתו.

ו. ספרות ילדים “מגויסת” – סמילנסקי, שלמון, ניב ואחרים

פרקי הספר האחרוֹנים באוּ להראות, שרוב הסופרים בימי העליה השניה והשלישית – בין אלה שעלו מאירוֹפּה ובין המעטים שנולדו בארץ – ראו בכתיבתם גם ייעוד לאומי, שבּו משרתת עלילת הסיפּוּר את האידיאולוגיה. הם ביקשוּ לספּר לקוֹראיהם הצעירים על חלוצים שבּאו אל המולדת הישנה־החדשה להכּוֹת בה שורש, ועל הדור החדש הגדל בארץ, בונה בה את ביתו ואינו נרתע מקורבנות. וגם אִם היו סופרים שהרחיקו בסיפּוּריהם על ימים עָברו, היו בסיפורים אלה השלכות ברורות אל ההוֹוה. אצל מרבּיתם האפיל המֶסר החינוכי על ההישׂג האמנותי, והאידיאל שתיארו היה לא פעם נעלה מן המציאוּת.

מסַפּר ראשון במשמרת סופרים־חלוצים אלה, ואחד מיוצרי הנוסח של סיפּוֹרת ההווי הארץ־ישראלית לצעירים ומבוגרים כאחד, היה משה סמילנסקי (אוקראינה 1874 – תל אביב 1953); ואף־על־פי שעלה לארץ־ישראל עם חלוצי העליה הראשונה וספרוֹ הראשון לבני הנעורים ראה אור ב־1910, התרכּזה כתיבתוֹ העיקרית לילדים ולנוער בשנים שבּין שתי מלחמות־העולם. היתה זו כּתיבה רבּת־פּנים, הסובבת כּוּלה סביב ארץ־ישראל כפי שהכּירהּ – סיפורי הווי על שומרים ובני ערב, מונוגרַפיות של אישים ומושבות ופרקי כרונולוגיה וזכרונות בעלי נימה אישית מובהקת.

נוֹפי הכּפר שקלט סמילנסקי בבית אביו חוכר־האחוזה בפלך קיוב עוררו בו את משיכתו לאדמה ולעבודת האדמה, והחינוך העברי שקיבל ממוריו הפרטיים הצית בו את אהבת הספר ואהבת ארץ־ישראל. בעודו נער הוציא עם אחיו מאיר (הוא מ' סיקו; ראה פרק ב/ה) כתב־עת ספרותי; ובגיל 17 קם ועלה לארץ־ישראל. לאחר שהוּת קצרה בראשון־לציון ובחדרה השתקע ברחובות, שם הקים את משקו החקלאי ועסק בהוראה, כתיבה, עריכה ועסקנות ציבורית. עשרות הסיפורים והרשימות שפירסם בחמישים שנות יצירתו, אם בעיתוני ילדים, נוער ומבוגרים ואם בספריו הרבּים, נשאו כמעט כּוּלם את חותמו של עד ראִיה ושותף פּעיל לעשיה. בסיפּוּריו לבני הנעורים תיאר את בני ערב – והוא היה ראשון אצלנו בז’אנר זה – וכן את החלוּצים בוני המושבות הראשונות, והוא סיפר עליהם בשׂפה בהירה וקולחת, שהיא פעמים עניינית ופעמים פתטית ומסולסלת.

ספרו הראשון לנוער, ‘מחיי הערבים’, שיצא בביבליותיקה ‘מוריה’ (אודיסה תר"ע), כולל שלושה סיפורים קצרים שנדפסו תחילה ב’השִלוח' ונערכו על־ידי ביאליק. היפה והשלם בּיניהם הוא ‘אבּוּ־אל־כּלבּ’ – סיפורו של רועה צאן שחור פנים, שמצא כלב לבן וגידל אותו עד שהיה לידידו הנאמן; אבל לאחר שאדוניו הִכּה את הכלב עד מוות קם הרועה־העבד ונמלט אל אוהלי הבדווים. גם בסיפוריו הבאים מחיי הערבים, מהם שנדפסו לראשונה בירחון לבני הנעורים ‘מולדת’ – ועליהם חתם בפסבדונים חווג’ה מוּסה – תיאר את גיבּוֹריו באהדה פַּתטית, בחמלה מהולה בהערצה. יושבי הארץ הזאת – רועים ופלחים נדכאים, בדווים ודרוזים עזי נפש, ולצִדם החלוצים והשומרים היהודים, המבקשים להידָמות לפרשים הערבים בעלי הסוסות האצילות – היו בעיניו ילידי טבע תמימי נפש, שהסביבה המתנכּרת גוזלת מהם את תומתם. על כן ניתן למצוא בסיפּוּריו הריאליסטיים דוק רומנטי־אגדי, שמשך את לבותיהם של הקוראים הצעירים. הגיבור היפה שמת בסופו של הסיפור – מותו אינו מעורר רתיעה או מועקה טרָגית בקרב הקורא, אלא חיבּה מהולה בהערצה.

גיבּור הצועד בעיניים פקוחות בעקבות גורלו אל סופו הטרגי־רוֹמַנטי הוא ‘חַוָג’ה נַזָר’ (ספריית ‘מגילוֹת’, תר“ץ. נדפס לראשונה ב’העולם', 1910. מהדורה מעוּבּדת ומנוקדת בשם ‘הוא אהב את הירדן’, תשכ”ב). בנובלה דרמָטית זו, מן הפּוֹפּוּלָריוֹת ביותר ביצירותיו, קשר סמילנסקי כתרים ליהודי החדש, שהגיע מן הגולה הרוסית לארץ־ישראל בהשפעת סיפּוּרי התנ“ך. לַזר החסון ואמיץ־הלב – או חוָג’ה נַזר, כפי שכּינוּהוּ ידידיו־מעריציו הערבים – שואף לראות במו עיניו את נהר הירדן, המסַמל לגבּי דידוֹ את ארץ־ישראל התנ”כית ברוכת המים; וכשהוא מגיע סוף־סוף לירדן ומגלה כי אינו אלא נחל צר הרחוק מלהיות “דניֶיפּר” או ווֹלגה", כפי שראהו בדמיונו, הריהו קופץ לתוכו, כדי להוכיח שהוא בכל־זאת נהר הראוי לשמו, ומימיו השוטפים סוחפים את גופתו¹⁴².

גרשון שקד רואה בסיפור זה, במידה של צדק, את ראשיתה של “מסורת חוָג’ה נַזר” בסיפורת העברית, שחיפשׂה ויצרה את “גיבור הרומאנסה של ההרפתקה הציונית” (‘הסיפורת העברית’, ב, עמ' 47). ואמנם נוכל לראות ב’הנער אמיץ הלב', גיבּור סיפורו של אליעזר שמאלי (שגם הוא טובע בנחל בחוּשוֹ להזעיק עזרה לכפרו הנצוּר; ראה פרק י/א). וכן בדמוּיוֹת השומרים, החלוצים והלוחמים גיבורי סיפוריהם של שׂמאלי, צבי לִבנֶה, גוטמן ואחריהם המסַפּרים בני דור המדינה, את ממשיכי הז’אנר ההֶירוֹאי שנפתח עם סמילנסקי.

סמילנסקי, רושם תולדות היישוב והביוגרף של ‘משפחת האדמה’ (כשם ספרו המוקדש לחלוצי העליה הראשונה), חיבר גם שורת מונוגרפיות ציוֹניוֹת משוּבּחות, שהופיעו בספריה ‘לנוער’: ‘רחובות’ (תרפ"ט), ‘חדרה’ (תר"ץ), ‘הנשיא’ (תש"ה), ‘יהושע חנקין’ (תש"ו). גם את סיפּוּרה של אֵם־המוֹשבוֹת סיפר לילדים, בספרוֹ האֶפּי ‘על חוף הירקון’ (תרצ"ו), והפעם בחר בז’אנר הפסבדוֹ־אוֹטוֹבּיוֹגרפי: בחור־ישיבה ירושלמי, שהצטרף אֶל אביו וחבריו, שיצאו מסימטאות העיר העתיקה אל בּיצוֹת הירקוֹן, מסַפּר בגוף ראשון את סיפור תלאותיהם של בוני פתח־תקוה: על חדוות היצירה, שמילאה את הלבבות בעת החריש הראשון, על הקדחת, הבדידות ופגעי הטבע והאדם, עד שעֵמק־עכור נהפך לפתח־תקוָה. גם בסיפור זה מאפיל המֶסֶר החינוכי־האידיאולוגי על ההישׂג האמנותי, ואף־על־פי כן הוא מרשים באוִירתו האותנטית ובתיאור המציאות, שהיא כּאן חזקה מכל קישוּט ספרותי.

רוב שנותיו נהג סמילנסקי לפרסם סיפורים ופרקי זכרונות בעִיתוֹני הילדים ובחוברות לבני הנעורים. בירחון ‘מולדת’ פירסם מסורות ערביוֹת ואת הסיפור “הארץ” (תרע"ב), בּוֹ קשר כתרי הלל לחורשים ממזרח לירדן. ב’ספריה קטנה לילדים' נדפּס סיפּוּרוֹ העצוּב ‘שובך היונים שלי’ (תרע"ו), המתאר סוּפת־בּרד שפקדה את המושבה לאחר עצירת־גשמים ממושכת – סוּפה שמוטטה את השובך שלו והמיטה אסון על יוֹניו. בשבועון ‘בן־ארצי’ (תרפ"ו) סיפּר על חוויוֹתיו מן הגדוד העברי, בעמדו “על משמר השבויים”. בספריה ‘מגילות לבית־הספר’ נדפס בין השאר סיפוּר־הזכרונות האותנטי ‘הארבֶּה’ (תר"ץ). בשנות־חייו האחרונות חזר לפרסם סיפורים ורשימות ב’דבר לילדים' – על שומרים ובני משפחת האדמה, על ‘הכרם של אבינו’, וסיפּוּרוֹ הארוך האחרון – “ירדנה” (תש"י), שבּוֹ חזר הסוֹפר אל אהבתו הישנה – נהר הירדן: מעשׂה בשוֹמר וָתיק, שירד עם בתו הקטנה ירדנה לבקעת ים־המלח, להשתתף בייסוּד בית־הערבה ולהפוך את אדמת המלֵחה לארץ של גנים ומטעים. גם כאן נחשׂפה חולשתו של סמילנסקי, שלא הצליח להפריד בין סיפּוֹרת לבין פובליציסטיקה וגדש את הסיפור בקטעי היסטוריה, גיאוגרפיה והטפה ציוֹנית. אין עלילה של ממש בסיפור ציוֹני זה, אבל יש בו – כבסיפּוּריו האחרים – אוִירה אוֹתנטית וחיבה ליושבי הארץ ולנופה. ויש מן העניין להשווֹת את תיאור הירדן הצפוֹני שב’חוַג’ה נזר' לתיאוּר זה שב“ירדנה”:

שילוב טבעי ואמנותי יותר של תיאורי נוף בתוך עלילה אמינה ומרתקת, מצוי בסיפוריו הארץ־ישראליים של אברהם שׂלמוֹן (סלומון; פתח־תקוה 1903 – רחובות 1970). כיליד הארץ, בן למשפחת איכּרים ממייסדי אם־המושבות, שולבו בנופי ילדותו של שׂלמון מרחבי פרא שוממים עם שדות נחרשים ופרדסים ניטעים. מנעוריו הִרבּה לתור את הארץ ולרשום בפנקסיו מראות, תיאוּרי צמחים ובעלי חיים שנקרו על דרכּוֹ וכן דברים ששמע מפי פלאחים ובדווים שפגש, “ועל יסודם של פנקסים אלה בנה אחר־כך את ספריו המרוּבּים והמעניינים, אשר כתב בשביל ילדי ארץ־ישראל [ואשר] ריחה הטוב של אדמת ישראל עולה מהם” (אליעזר שמאלי, ‘דבר לילדים’, תש"ל, עמ' 630). בתום לימודיו בבית־המדרש למורים בבית־הכרם הוסיף לשוטט בארץ, לבדו או עם תלמידיו, וּלסַפּר את שראו עיניו. רוב שנותיו שילב שלמון כתיבה עם הוראה; לימד במטולה ובבית־שאן, בעקרון ובפתח־תקוה, בתל־אביב ובראשון־לציון. אחרי קום המדינה נתמנה למפקח על לימודי הטבע מטעם משרד החינוך והתרבות והמשיך בכתיבה כמעט עד ימיו האחרונים.

שׂלמון הצליח לשלב בכתיבתו בטבעיוּת נלבּבת עלילות המעוגנות בנוף הארץ ותולדותיה עם תיאורי טבע ונוף, בהם נקשרוּ הצומח והחי קשר אמיץ לסיפּוּר העלילה. בתרפ"ו התחיל לפרסם בשבועוני ילדים את סיפּוּריו הקצרים והפשוטים על ילדי הכפר ותופעות הטבע, שמגמתם הדידקטית גוֹברת גם אצלוֹ לעתים על איכוּתם האמנותית: ילדים מכינים גינת־ירקות ומטפלים בה עד שהיא מניבה פרי; נחליאלי מסַפּר לילד על מסעו לארץ שטופת השמש; דִמעות השקד מעוררות חרטה בלבו של ילד והוא מחליט שלא יתקשט עוד בפרחי השקדיה. יפים יותר הם אותם סיפּוּרי מסע, שבּהם משתף המחבּר־הטייל את הקורא בחוויות השיטוט שלו ומסייע לו לגלות גם אֶת שמתחת לפני השטח: מסע־צַיִד של “משוגע לבוטַניקה” אחרי סתוונית־הנגב במדבר יהודה; גילוי רקפות בגיא־בן־הִנוֹם; סיוּר בארץ מקורות הירדן; מסע־בראשית לאזור מודיעין ועוד. פרקי מסע רעננים אלה – ראשונים אולי מסוּגם בספרוּת־הילדים שלנו – ששׂפתם ציורית ותיאוריהם ספוגים חיבּה וידיעה (כונסו בספר ‘במקלי ובתרמילי’, תשי"ב) מעוררים אצל הקורא תחושה כאילו אף הוא משתתף במקלו ובתרמילו במסעות אלה:

אהבת הארץ והיצמדות לאדמת־המולדת באו לידי ביטוי גם בשלושת סיפּורי העלילה הארוכים של שלמון, שבהם העלה על נס את מאבקם העיקש של חלוצים ולוחמים. הטוב והשלם בסיפוריו הוא, בלא ספק, ‘לא נזוז מפה’ (תש"ה); זהו סיפּוּרו של נער יליד הגליל העליון, חרמוֹן שמוֹ, המתמרד במבוגרים המחליטים לנטוש את כפרם במאורעות תר"ף ואומר לחבריו: “אני לא איכפת לי מה יעשו הגברים. אני נולדתי פה ואני נשאר כאן. מה אעשה שם, בחיפה או בצידון? כיצד אוּכל לחיות יום אחד בלי לראות את החרמון שלי?” שלושת הנערים, הנשארים בכפר המפוּנה ומגוננים עליו בנשקם, משמשים מופת למבוגרים החוזרים לבסוף אל בתיהם מתוך החלטה שהיתה לסיסמה: לא נזוז מפֹּה!

שני ספריו הבּאים של שלמון הם מעין ביוגרפיות סמליות של בני הארץ: האחד, ‘לחיים חדשים’ (תשי"ז), הוא סיפור התבגרותו של נער, מבּנֶיה הראשונים של פתח־תקוה, היוֹצא לחפש את עתידו בפינות הארץ השונות ושב לביתו; והאחר, ‘הקשרית האמיצה’ (תשי"ט), הוא סיפּוּר־חייה הקצרים של יפה, ילידת העיר העתיקה בירושלים, העוברת לגור בעיר החדשה ומגלה עולם חדש – עולם של טיולים ברחבי הארץ, תנועת־נוער, מחתרת, עד שבפרוץ מלחמת־העצמאות התנדבה למשימה מסוכנת, הצילה את פלוגתה ונפצעה אנוּשות, בהצילה את פלוגתה.

לאחרונה יוזכרו החוברות והספרים הרבים, שהקדיש שׂלמון לפרחי הארץ, לתופעות הטבע ולעונות השנה, ובהם שילב ביד־אמן מֵידע מאלף עם תיאוּרים ליריים: ‘המבשׂרים בטבע’, ‘הרותם במדבר’, ‘קן צפּרים’, ‘דגניות בין השבלים’, ‘גומא הפקעים’ ועוד. לצד חבריו אליעזר שמאלי ואמוץ כהן¹⁴³, היה שׂלמון אחד הראשונים שעשׂוּ את טבע הארץ לפרקי קריאה משוּבּחים לילדים; אבל הוא גם עורר את קוראיו הצעירים לצאת אל הגיא ולהכיר את טבע הארץ לא רק מתוך קריאה, אלא גם – ואולי בעיקר – על־ידי ראיה ומישוש:

זיקת ילדים אֶל הטבע ולעבודת האדמה מאפיינת גם את סיפּוּריו הרבּים של חברוֹ של שלמון ובן־גילו, יעקב ניב (הלפרין; פּוֹלין 1905 – תל־אביב 1976). בגיל שש־עשרה עלה ניב לארץ־ישראל, וכשׂלמון סיים את בית־המדרש למורים בבית־הכרם, לימד בעמק ובשרון, ואחר־כך היה איש המזכּירוּת הפדגוגית ומפקח על בית־הספר של זרם־העובדים, בּהטיפוֹ במאמריו הרבּים “לא להקנות חינוך למען החיים אלא על־ידי החיים”. הוא כּפר בדעה המקוּבּלת כי “הילדים מחבּבים רק עלילה, כלומר תנועה אנושית או חייתית, ועל כן מרבים כותבי ספרות לילדים לחפּשׂ, ואם גם בצורה מלאכותית, את העלילה שבסיפור. לא כן”, כתב, “אמנם עלילה, אולם זו מצויה על כל מדרך כף־רגל – בנוף, בטבע וכו' – אם רק הכותב מרגיש בה, רואה אותה בעיניו וחש אותה באזניו – והילדים מוכנים להיתפס גם לעלילה זו, אם רק מדבּרת היא אל לבם” (“הספרות כגורם מחנך”, בתוך ‘לשון וספרות בבית־הספר’, עמ' 34).

ואכן הנוף, הטבע וברכת האדמה גודשים את עשׂרות סיפּוּריו של ניב, שנדפסו בעִיתוני הילדים החל בשנת תרצ"ג (קודם עלייתו פירסם סיפורים ורשימות בבטאוֹני נוער עבריים ויידים בפולין) וכונסו אחר־כך בספרים, ששמותיהם רוֹמזים על תוכנם: ‘ילדי שדה’ (תרצ"ז), ‘כובשים צעירים’ (תש"ד), ‘ילדים בכפר’ (תש"ו), ‘ילדים בישראל’ (תש"י), ‘ביום חג’ (תש"ו) ועוד. גיבורי סיפוריו הם אכן ילדי שדה החיים ונושמים את הטבע; הם עצמאיים, טובי לב, בעלי תושיה ושוּתפים פעילים להוריהם בעבודות המשק. הִנֵה מעשׂה בילד שיצא במקום אביו למרעה והציל עגלה שנפצעה; ומעשׂה בילד שיצא ביוזמתוֹ לחרוש את השׂדה במקום אביו שנפל למשכּב; ומעשה בבני כּפר שיצאו לעבוד בדילול חלקת התירס ובתמורה זכו בטיול; אוֹ בּילד שגידל תולעי משי ונתכנה “חוקר טבע”; אוֹ בּחבורה שעסקה באיסוף חלזונות, ואם אנו פוגשים באחד מסיפוריו ילד חריג, אשר “לבּוֹ לב אבן” והוא מתעלל בזיקית – עורכים לו חבריו משפט, “ומאותו היום שינה אריאל את דרכו: הוא החל לחבּב את בעלי־החיים, ואת הזיקית האכיל והִשקה יום יום וטיפל בה עד אשר גדלה” (“אריאל והזיקית”).

בדומה לסיפּוּריהם של שמאלי, צבי לִבנה ושׂלמון, שלטת גם בסיפוריו של ניב המגמה הדידַקטית הגלוּיה, המלוּוה לא פעם בהטפה בּוטה, המקלקלת את השוּרה. בסיפּוּרוֹ “בימי החופש”, למשל, מציע המוֹרה לתלמידיו: “יחד תעבדוּ, יחד תקראוּ ויחד תשחקו ותבלו את זמנכם, לא ברעש והמולה, בפזיזוּת וחפזון, כי אם בסדר ודיוק, לא בריבוֹת וקטטות כי אם בשלום ורעוּת, [וכך] פרי עמלכם יהיה רב”. עצת המורה מצאה, כמובן, מסילות ללב הילדים, וכוּלם “הסכימו פֶּה אחד לעשׂות כדבריו”…

קשה למצוא בסיפורים מחנכים אלה, המלאים כוונות טובות כרימוֹן, חתירה לשלמוּת אמנותית, אִפיון דמויות או סגנון בעל ייחוד. העלילות הפשוטות נעות במסלול חזוי מראש, בדמויות סטראוֹטיפיות ברובּן והסגנון נמלץ, חגיגי ונטול הוּמוֹר. אף־על־פי כן זכו הסיפורים לפּוֹפּוּלָריות ואף עוררו את התפעלותם המוּבנת של מבקרים בגולה, שמצאו בהם “ילדי כפר המעורים ומושרשים בקרקע המולדת ואחוזים ודבוקים במחשבותיהם ופעולותיהם של הגדולים, כילדי כפר של כל עם החי על אדמתו” (זאב ורבה, ‘שבילי החינוך’ תש"ח, עמ' 187). רק לעתים רחוקות חורג המסַפּר מן המתכונת השִגרתית שקבע לעצמו, ואז הוא מפתיע אותנו בשורות שיש בהן צבע וחן והומור חינני; כגון המכתב בחרוזים ששיגר עדי בן העיר לדודו שבקיבוץ:

סיפורים מגמתיים דידַקטיים אלה, שעמדו על גבול הספרות ה“מגויסת”, הם שמשלו בכיפּה באותן שנים (תרפ"ח ואילך) בספרות־הילדים הארץ־ישראלית. ואם כּמעט בכל ספרוּת־ילדים ניתן למצוא הטפה גלויה יותר או פחות לערכים לאומיים ואנושיים, היו רבּוֹת מן היצירות שנכתבו אז בשביל הקורא הצעיר בארץ־ישראל עמוסות עד לעייפה ערכים ציוניים ולאומיים, שמגמתיוּתם הבוטה, המרתיעה את הקורא בן ימינו, באה כמעט תמיד על חשבון האיכות האמנותית. אבל מגמתיוּת זו נראתה מובנת מאליה בעיניהם של סופרי הדור ההוא, שהיו חדורים ערכים, ראו את חיי היוֹם־יוֹם באספקלריה הפוליטית והתרבותית של היישוב ועל כּן “לא מצאו בכתיבתם המכוּוֶנת שום דבר יוצא דופן או לא ספרותי” (מנחם רגב, “ספרוּת ילדים עברית מגוייסת”, בתוך ‘מעגלי קריאה’, ינואר 1980, עמ' 96).

שיבה לארץ־אבות וגאולת אדמתה, כיבּוש השממה וחיי הכפר היו – כפי שנסקר לעיל – מן הנושאים השכיחים בספרות־הילדים הארץ־ישראלית בשנות העשרים והשלושים. לא כל הסיפורים הללו נשאו אופי “תעמולתי” מובהק; אך היו ביניהם גם כאלה, שאפשר לכלול אותם בלא היסוס במסגרת הספרות ה“מגויֶסת” הישירה. כזהו, למשל, הסיפור בעל השם הארוך ‘מעשה באגורה שנשתלשלה לחוֹרהּ של הקופסה הכחולה קופסת הגאולה’ (ירושלים, הוצאת קרן הקיימת לישראל, תרפ"ו)¹⁴⁴. מחבר הסיפור, דב קמחי (גליציה 1889 – ירושלים 1961), שעלה לארץ בשנת 1908 וסיים בדומה לשׂמאלי ולאברהם שׂלמון את בית־המדרש למורים בירושלים, עסק בהוראה, בעריכה (בשנים תרפ“ח – תרפ”ט ערך את הירחון לנוער ‘מולדת’) ובכתיבה מגוּונת – מסיפּוֹרת ומסה ועד עיוני מקרא וספרות; אך תרומתו העיקרית לספרות־הילדים היתה בשׂדה התרגום, בהריקוֹ לעברית מנוּפּה ומלוטשת את אגדות גְרים, אנדרסן, האוּף, מכּס נורדאו ועוד. בסיפורו ה“מגוּיס” המוּקדם ‘מעשה באגורה’, שנועד להטעים את חשיבוּתה של כל פרוטה הנתרמת לגאולת הארץ, מתארת אגורה בגוף ראשון את הגלגולים שעברה עם חברותיה עד שזכו להיות דונם אדמה: “בעמק בואכה עין־חרוד תמצא אותנו, לא הרחק מן המעין, במורד הגלבוע, דונם אדמה אנחנו במשתלה הגדולה”.

יחד עם ‘מעשה באגורה’ הוציאה הקרן הקיימת בפורים תרפ"ו את סיפורה [המתורגם] של מרים זינגר ‘הפקדון’. סיפור פַּתֶטי זה, הכתוב במתכּוֹנת של נוֹבֶלה היסטורית, מתאר את גלגוליו של פיקדון, שטמנו שלושה איכּרים עברים בתוך קופסת־ברזל לרגלי הגלבוע בתקוּפת חחוּרבּן, ושם נשארה עד שהגיעו שלושה חלוצים צעירים אל הגלבוע, מצאו את הקופסה הקבורה ושמעו את הצַו: “לכו והעירו, לכו ועוררו את געגועי אחיכם עד שיחפצו ובאו הלום וגאלוני”. על עטיפת החוברת נדפסה פנִיה קצרה אל הקוראים הצעירים:

מרים זינגר (נולדה בפראג ב־1898), שפּירסמה עוד לפני עלייתה לארץ קובץ סיפּורים לילדים בשׂפה הגרמנית בשם ‘גן נעול’ (פראג 1919), הוסיפה לחַבּר, גם אחרי שעלתה בגיל עשׂרים וּשתיים לארץ והצטרפה לקבוצת דגניה א, סיפורי ילדים משובחים, ממוזגים בינה והומור¹⁴⁵. היא היתה ראשונה במשמרת של נשים־סופרות, בשנות השלושים הראשונות, שחלק ניכר מכתיבתן היוּ שירים, סיפּוּרים ומחזות בעלי מגמה לאומית־ציונית מובהקת. בלהה יפה (1891–1961) ושׂרה גלוזמן (נולדה 1915) התחילו לפרסם אז סיפּוּרים וחרוזים לבני הגיל הרך על ילדים המשתתפים בגאולת הארץ. ברכה חבּס (1900–1968) הוציאה את הקובץ שהיה פּוֹפּוּלָרי בשעתוֹ ‘גִבּוֹרים קטנים’ (ספרית “שַי” של הסתדרות העובדים תרצ“ג; מהדורה מחודשת: תש”ך), שכּל שמונת סיפוריו ספוגים אידיאלים – הָחל בּבן הגולה, החולם לטעת עץ באדמת המולדת, ועד מוכר הכעכים התימני, העושה גינה על גג הבית ומפריש מביכּוּרי גינתוֹ לקרן הקיימת.

היו אלה ערכים מקודשים כמעט, וּכלילתם בספרות־הילדים היתה, כאמור, דבר המובן מאליו באותם ימים ספוגי אידיאלים. אנדה עמיר־פינקרפלד חיבּרה אז, בין השאר, מערכון על “כינוס קופסות הקרן הקיימת” ושיר סיפורי בשם ‘גרגר לקרן הקיימת’, על עוֹפוֹת הלול, המחליטים לאגור גרגרים בשביל קרן הגאולה (חוברת השיר ניתנה פרס, כ“אות־הצטיינות בעד עבודה מסורה” לטובת קק"ל); ולאה גולדברג גייסה אז את עֵטה הקל והשופע לטובת תוצרת־הארץ ותרמה לספריית “חוברות פורחות”, שהוציאה הוַעדה למען תוצרת־הארץ שליד מועצת־המורים למען הקרן הקיימת, שני שירים סיפוריים, שתעמולה וחן משמשים בהם בערבוביה: ‘העיר והכּפר’, המטיף להקמת שוק משותף לתוצרת חקלאית ותוצרת עירונית, ו’האוֹרַחַת מִכִּנֶּרֶת', שהוא שיר־הלל לַבּננה “תִּפְאֶרֶת הַפְּרִי, / שֶׁל מֶשֶׁק עִבְרִי”.

גם סיפוריה הראשונים של ימימה טשרנוביץ־אבידר, שנדפסו בירחון ‘עֵדן’ (תרפ"ה), בשבועון ‘בן־ארצי’ (תרפ"ו) ואחר־כך ב’גליונות לגננות' וב’דבר לילדים' (תרצ"ו ואילך), סיפּרוּ על ילדים שבּאוּ לעזרת הוריהם החלוצים ועל “בנים אשר שבו לגבולם ומעדרים בידיהם, כי לא שכחו את קברות אבותיהם” (מתוך “על הר הזיתים”). מאז ואילך היו רוב גיבּוֹריה הצעירים של ימימה טשרנוביץ – כגיבורי רוב הסיפורים לילדים בדור ההוא – נערים ונערות בעלי תוֹדעה לאומית חזקה, שמניע אותם “רצון עז, לעזור, החי בקרב הילדים בישראל” (מתוך המבוא לספרה ‘שני רֵעים יצאו לדרך’).

תוך שנים מעטות נוספה לספרות־הילדים שלנו משמרת צעירה של מסַפּרוֹת ומשוררות מחוננות, שהביאו אִתן רוח רעננה וצלילים ספוּגי רכּוּת והוּמוֹר. היה בהופעתן משום תמרור וציון־דרך הראויים לציוּן. למשמרת זו של יוֹצרוֹת מוקדשים הפרקים הבאים.

פרק אחד־עשׂר: “שירי לי, מירילי” – סופרות ומשוררות לילדי ארץ־ישראל    🔗

כל המצוי בעולם הספרות והחינוך יודע, כי נשים סופרות ליווּ את ספרות־הילדים הכללית מראשיתה – שהרי נשים מילאו תמיד תפקיד ראשון במעלה בחינוך הילדים; די להזכיר, לשם דוגמה, את הרוזנת הצרפתית סופי דה סֶגיר (1874–1799), מחבּרת “תעלוליה של סופי” ועוד עשרים ספרים פּוֹפּוּלָריִים, שרוּבּם נקראים עד היום; את האנגליה שַרלוֹט יַאנג (1823–1901), שחיבּרה למעלה ממאה ספרי ילדים ויצרה את מסורת סיפורי המשפחה לבני הנעורים; ואת האמריקנית מרי מֵייפּס דוֹדג' (1831–1905), עורכת עִיתון הילדים המשוּבּח ‘סנט־ניקוֹלס’ ומחברת הסיפור הקלַסי ‘הנס ברינקר, או מחליקי הכּסף’. שונה מאוד היה המצב בספרות־הילדים העברית. בשל קיפּוּחן רב־השנים של הבנות בחינוך היהודי, הופיעה המשוררת העברית הראשונה – רחל מוֹרפּוּרגוֹ – רק באמצע המאה הי"ט, וכשנות־דור אחריה עשׂתה מספּרת עברית, שׂרה פייגה פוֹנֶר שמה, ניסיון ראשון וכושל לחַבּר סיפור ראשון לילדים, הכתוב בידי אשה סופרת: ‘דרך ילדים’ (וינה תרמ“ו; ראה אופק, ספהי”ל, עמ' 170). מוצלחים יותר היו סיפורי הילדים המעטים של חמדה בן־יהודה, חלוצת ספרות־הילדים הארץ־ישראלית (פרק ג/א). שנים מעטות אחר־כך פּירסמה גם דבוֹרה בארון סיפורים אחדים בשבועוני הילדים ‘החיים והטבע’ ו’הפרחים' שערך ישראל בנימין לבנר; וכשכתבה לו המסַפּרת המתחילה ב־1911 ממריאמפול על כּוונתה לעלות לארץ־ישראל, מיהר לענות לה:

אבל הקשר נותק; ואותם פִּרסומים בודדים, שיצאו מעטיהן של נשים סופרות, היו בגדר יוצאים מן הכלל, שאין בּהם כדי ללמד על הכלל.

למִן שלהי שנות העשרים ואילך התחילו נדפסות – כמעט בעת ובעונה אחת – יצירותיהן של מספרות ומשוררות חדשות, שכּבשו בצלילן היִיחוּדי את לִבות המאזינים והקוראים הצעירים: סיפורים קצרצרים ו“דקלומים” קצביים ומשעשעים של אנדה פינקרפלד (עמיר) ובלהה יפה, אֶלה וילנסקי (אמיתן) ומרים שטֶקליס (יָלן), ימימה טשרנוביץ (אבידר) ולאה גולדברג ואחרות. היצירות הופיעו תחילה בעיתוני ילדים ובבימות אחרות – והגדיל לעשׂות בתחום זה לוין קיפניס, שפתח את שערי ‘גליונות לגננות’ שבעריכתוֹ לפני יוצרות אלה, כּולן פנים חדשות ובלתי־מוּכּרות עדיין – ואחר כך נדפסו בקבצים רבי הצלחה.

אבל הקובץ הראשון בעברית של חרוּזים לילדים מאת אִשה משוררת נתחבּר על־ידי יוצרת בעלת שם, שלא הוּכּרה כלל כמשוררת לילדים; זמן מועט אחרי הופעתו נשכח הקובץ כמעט לחלוטין, עד שנתגלה מחדש כעבור שנוֹת דוֹר. הכוונה לקובץ החרוזים המצוּיר ‘בבית ובחוץ’ מאת רחל.

א. ‘בבית ובחוץ’ – רחל

בקיץ תר“ץ (1930) הגיע לחנויות הצעצועים של תל־אביב, ירושלים וחיפה ספרון צבעוני בתבנית אלבומית, שעל כריכתו המצוּיֶרת ה”מתקתקה" נדפסו המלים:

בדף הראשון נדפסו מתחת לציור צבעוני של ציפורים, עשׂוּי בסגנון מרכז־אירופי, חרוזים פשוטים אלה:

אותו סגנון איפיין גם את ארבּעה־עשׂר הציורים והחרוזים האחרים בספרון, אשר בשום מקום לא נזכרו בו שם המו“ל, שנת ההדפסה ובית־הדפוס שהדפיסוֹ. ומאחר שהספר לא נשלח למבקרים ולספריוֹת ונמכר רק בחנויות לצעצועים, לא צוּינה הופעתו בשום רישום ביו־ביבליוגרפי, שלא להזכיר רשימות במוספים ובכתבי־עת ספרותיים. לאחר שהמהדוּרה אזלה נשכּח הספר כלֹא היה (פרט לאנשים בּוֹדדים, שזכרו אותו במעומעם מ“פינת הספר” בגן־הילדים שלמדו בו). רק בשנת תשל”ד (1974), 34 שנים אחרי הופעתו, נתגלה עותק ישן של ‘בבית ובחוץ’; לאחר שהוּכח כי המשוררת רחל (בלובשטיין־סלע) היא אמנם בעלת השירים, נדפּסה מהדורה מחודשת שלו, עם ציורים חדשים מאת שמואל כץ ו’אחרית דבר' (מאת א' אופק), שסקרה את תולדות הספר, כתיבתוֹ וגילויוֹ מחדש.

ראשיתו של הספר – באוסף של ציורי חיות ובהמות צבעוניים, שקיבּל יבואן־הצעצועים ראובן גולדברג מן הפירמה ‘לוִינזוֹן’ בלייפּציג. “מתוך מאות התמונות שהגיעו בחרתי חמש־עשׂרה, שמצאו חן בעיני ביותר, ואמרתי: תמונות אלה ראויות שיחבּרו להן חרוזים להנאת הילדים”, סיפר המו"ל; על־פי עצת ידידים פּנה אל המשוררת רחל, ששכבה אז על ערש־דווי בחדרה הקטן הנשקף אל חוף ימה של תל־אביב, והציע לה לחבּר חרוזים שיתאימו לתמונות הצבעוניות. “אני רוצה מאד, שגם הילדים ייהנו מן החרוזים שלך”, אמר לה, לדבריו. רחל (סארַטוב, רוסיה 1890 – תל־אביב 1931) – המשוררת הראשונה, שכּתבה מלכתחילה בהברה ספרדית בלבד ואשר שירֶיה הליריים זכו אז לקהל מוקירים גדל והולך – נענתה מיד להצעה. “היא שׂמחה על שבּא אליה יהודי בעל יכולת, המבקש את עזרתה בהוצאת ספר, שיעניק הנאה לילדים”, סיפּר גולדברג; וכשקיבּל ממנה כעבור שבוע את החרוזים הרגיש “כמו חג בלב: כל־כך שׂמחתי להם! קראתי אותם שוב ושוב, ממש שיחקתי אִתם, כל־כך נחמדים היו”.

ספרונֵי ‘בבית ובחוץ’ נמכּרו כּאמוּר, בחנויות־הצעצועים בלבד ואזלו עד מהרה מן השוק. זו הסיבּה, ודאי, שׂהספר נעדר מן הספריות ומכּל הרישומים הבּיוֹ־ביבליוגרפיים הקשוּרים ברחל ועוּבדת קיומו נעלמה מידיעת הרבים, ביניהם אנשים שהיו מקורבים לרחל. “פניתי כה וכה – אולי־אפשר־שמא”, כתב דב סדן, שפּירסם את שירֵי רחל כּשערך את המוסף לספרות של ‘דבר’. “אבל לפי ששמעתי מעברים, לפנינו כמין מיסטיפיקציה. לוּ כּתבה רחל שירי ילדים, ובמנין ראוי, לא היה נעשה באופן, שיהא כסוד הנעלם. […] כל שעסקו וכתבו על רחל, וביחוד במאמרים עליה המיועדים לילדים, לא שמעו ולא השמיעו שמץ על שיריה – לא־כל שכֵּן ספר שיריה – לילדים, והוא מדרש פליאה וכמותו כבדיה”¹⁴⁶.

עם הופעת המהדורה המחודשת של ‘בבית ובחוץ’, ראוּ בה רבּים “תגלית ספרותית היסטורית” (כותרת רשימתה של שולמית לפיד בּ’מעריב', 7.6.1974); אבל המבקרים היו מסויגים יותר ופסקו כי החרוזים “רחוקים מאד משירה טובה בכלל, ומשירה טובה לילדים בפרט”¹⁴⁷. ואמנם ט“ו חרוזי ‘בבית ובחוץ’ נראים בקריאה ראשונה חיוורים משהו ליד שירֵי רחל הליריים לגדולים. הבתים הקצביים הקצרים, שכּל אחד מהם מסתיים בשורה אוֹנוֹמאטוֹפּיאית, המחקה את קוֹלוֹ של בעל החיים שהשיר מוקדש לו (סוּס, פּרה, כלב, חתול, ציפור, עכבר וכו'), בנויים במתכונת הקלסית ה”פרימיטיבית" של חרוזי הילדים, שמילאו בראשית המאה את המקראות לגיל הרך שיצאו באירופה. אך בקריאה שניה, מעמיקה יותר, אפשר למצוא בהם גם שורות בעלות איכוּת פיוטית של ממש, שיש בהן מעֵין הד לשירת רחל הלירית. מה רב החן התמים השפוּך על בית פשוט וניגוני זה, למשל:

חרף פשטוּתם הרבּה, לפנינו בתי שיר נקיים מאוד, המלאים פעולה וקצב, שאלה ותשובה, ורסיסי הוּמוֹר ההולמים את תפיסתם של בני השלוש והארבע; ויש מן הסמליוּת הטרגית בעובדה, כי בחודשים האחרונים לחייה כתבה רחל חרוזים לפעוטות, לאותם “יְלָדִים וְרֻדֵי נְשָׁמָה, / קוֹטְפֵי שְׂשׂוֹנוֹת כִּפְרָחִים בַּקָּמָה” שאהבה כל־כך. התיקונים וחילופי הגירסאות שבּטיוּטת כתב־היד של חרוזי ‘בבית ובחוץ’ (ראה מהדורת תשל"ד, עמ' 51–57) מעידים, כי המשוֹררת השתדלה להוציא מתחת ידה בתי שיר, שיעניקו את ההנאה והחדוָה, שביקשה להעניק לילדים אשר אהבה.

‘בבית ובחוץ’ היה, כאמור, קובץ עברי ראשון של שירי־ילדים עבריים מאת אשה משוררת. בצורתו ובמתכּוּנתו – ספר חרוזים מצויר לפעוטות, שהטקסט בו משמש לוַאי לתמונה הצבעונית – הוא היה גם בגדר חידוש בספרות־הילדים הארץ־ישראלית¹⁴⁹, שהקדים את ‘בוֹא אֵלי פרפר נחמד’ לפניה ברגשטיין וספרים אחרים בז’אנר זה.

שנה לערך אחרי ‘בבית ובחוץ’ הופיעוּ קובצי שירֶיה הקטנים הראשונים של אנדה פינקרפלד־עמיר; אבל כּבר באביב תרפ"ט, כשנה וחצי לפני ספרה של רחל, פּירסמה אנדה ב’גליונות לגננות' את ביכּוּרי חרוזיה, שדמו בתמימוּתם ובאוִירתם לחרוזֵי רחל.

לאנדה פינקרפלד־עמיר, האשה־המשוררת הראשונה שחיבּרה ופירסמה שירים לילד העברי, מוקדש הפרק הבא.

ב. ‘סחרחרת פלא’ – אנדה פינקרפלד־עמיר

“התבּשׂרוּ נא, ילדי ישראל, כי קמה לכם משוררת אשה. נברך ברכת שהחיינו!” קריאת בשורה זו השמיע בתרצ"ד צבי שַרפשטיין, עם הוֹפעת הספר ‘שירי ילדים’ מאת אנדה פינקרפלד־עמיר (‘יוצרי ספהי"ל’, עמ' 104). ברכת “שהחיינו” ספונטנית זו של הפדגוג־המבקר כּוּונה לשני מאורעות מקבילים ומשלימים זה את זה, שנקשרו במשוררת ובספרה: ‘שירי ילדים’ היה הקובץ המקיף הראשון של חרוזים ושירים לילדים בעברית, שנכתבו בידי אשה משוֹררת, ובין 98 שיריו נכללו החרוזים הראשונים לטף בשׂפה העברית, המתארים על דרך ההאנשה את עולמו של הילד הקטן, תחושותיו, הרהוריו וצעצועיו.

משחר ילדוּתה היתה אנדה פינקרפלד־עמיר (זֶ’שוּב, גליציה, 1902 – תל־אביב 1981) שטופה בכתיבת שירים בשׂפה הפולנית בדירתו המרוּוַחת של אביה, הארכיטקט האמיד. “כבר אז, בגיל שבע, אהבתי להיות לבדי בשעת הכתיבה”, סיפּרה, “הייתי מחכה עד שכולם יֵצאו מחדר־העבודה של אבי; ואז הייתי נכנסת אליו, מתיישבת מתחת לשולחן־הכתיבה הגדול – וכותבת, וכותבת”. שיריה הראשונים היו ספוגים רוח פטריוטית פולנית נלהבת; עד שבגיל שש־עשׂרה הצטרפה לתנועת ‘השומר הצעיר’ ויצאה להכשרה.

בשנת תר"ף עלתה אנדה לארץ־ישראל, עבדה ביִיבּוּש ביצות בעמק, חלתה בקדחת וחזרה לצוֹרך החלמה אל בית הוריה בפולין. אז הוציאה את קובץ שיריה הראשון, ‘שירים על החיים’ (בפוֹלנית), למדה מיקרוֹביולוגיה באוניברסיטה, ולאחר נישׂוּאֶיה שבה לארץ־ישראל; עבדה בשׂדות בית־אלפא וקרית־ענבים, ואחרי שהיתה לאֵם השתקעה בתל־אביב והיתה לַבּוֹרַנטית. כל אותן שנים הוסיפה לכתוב שירים בפולנית, עד שבּעידוּדוֹ של אורי־צבי גרינברג עברה בהדרגה לעברית. “כתבי, כתבי”, אמר לה, “ואִם תחסר לך מלה, כתבי אותה בפולנית ואני אתרגם אותה”.

בשנת תרפ"ח נדפסו ב’דבר' שיריה הראשונים בשׂפה העברית, עליהם חתמה בפסבדונים בת־חדוה. היו אלה שירים ליריים מינוריים, גבישיים, כתובים בחרוּז לבן. עדיין לא העלתה בדעתה, כי פִּרסומה הגדול צפוי לה דווקא אצל הקטנים.

שירי הילדים הראשונים של אנדה נכתבו כמעט באקראי, או ליתר דיוק: הם נועדו לחוג המשפחתי המצומצם; אך בדומה למקרים רבּים בספרות הילדים¹⁵⁰, יצאוּ שירים אלה במהרה מן המסגרת המשפחתית ונהפכוּ לנחלת הילדים כולם.

“זה היה כמו משחק בשבילי”, סיפרה המשוררת. “בסוף שנות העשרים נסעתי עם בִתי ציפּוֹר לבקר את הורי בלבוב. הילדה הקטנה התגעגעה מאד לביתנו שעל שׂפת־ימה של תל־אביב. וכשהגיע יום־הולדתה החמישי הפתעתי אותה במתנה בלתי שגרתית: כתבתי לה עשׂרה שירים על כל אותם דברים שהתגעגעה אליהם – הים, חלונות־הראוה, החברים, הצעצועים. ציפּוֹר היתה מאושרת כציפּוֹר דרוֹר במתנה הזאת”.

השיר הראשון באותה מחברת, שכּל השירים בה היו בלא כותרות, קשוּר באירוּע אמיתי:

היתה זו, כאמור, מחברת שירים “משפחתית”, שהוגשה מתנה לבת המתגעגעת, בלא יומרות של פִרסום. אך לאחר שובהּ לארץ הראתה אנדה את המחברת ללוין קיפּניס, שעסק אז באיסוף חומר ספרותי מתאים לגני ילדים. הוא שמח על השירים כמוצא שלל רב והדפיס חמישה מהם (“על ראש חרמון”, “אתמול על שפת הים”, “קרני השמש”, “מן התנור יצא לחם”, “קוץ נכנס לי באצבע”) בחוברת הראשונה של ‘גליונות, סיפוּרים ושירים לגן־הילדים’, שיצאה בעריכתו (קיץ תרפ"ט). שירים נוספים פירסם בגיליון הבּא של ‘גליונות’ וּבחוֹברוֹת קטנוֹת (‘שירי ילדים’, ‘על ענן כּביש’), שנכללוּ בסדרוֹת שערך בשביל הוֹצאת שטיבּל וּ’דביר'.

את השירים הללוּ צדה עינוֹ של יצחק יציב, שתיכנן אז אֶת חוברת א של מוסף ‘דבר’ לילדים, ואמר למשוררת: “זה בדיוק מה שאנחנו צריכים עכשיו!” קשה לדעת אל מי בדיוק התכוון יציב במלה ‘אנחנו’, אך שלא מדעת היה פֶּה לילדי ארץ־ישראל, שהם חסרים אז שירים קלילים רווּיי הוּמוֹר ושׂמחת־חיים. עד היום זוכר כותב שוּרוֹת אלה, וזוכרים בני דורוֹ, את העוֹנג שמילא אותם למקרא שיריה של אנדה, שנדפסו במוספי הילדים של ‘דבר’: על הדייג המסכן שצד צפרדע; על המעיל הצהוב שתפרו לקוף; על דניאל שטיפּס בחוט אל הענן הלבן; ושאר שירים קטנים, שיש בהם דמיון, הוּמוֹר והפתעה ואשר הראוּ כי אפשר להבּיט אל העולם בעיניים חייכניות.

כמעט כל חוברת של ‘דבר לילדים’ וכל קונטרס של ‘גליונות לגן־הילדים’ הכילו משיריה של אנדה; ולאחר שנצטבּרוּ אצלה כמאה שירים, הלכה אל ביאליק, שיסד באותה עת במסגרת ‘דביר’ את ספריית ‘אַיָלָה’ לקובצי שירה לגיל הרך; והוא קיבּל את השירים, ערך אותם והאציל עליהם מרוחו.

“ביאליק היה עורך למופת”, סיפרה אנדה, “ליד כל שיר בכתב־היד רשם תיקון עם הערה: ‘כך הייתי אני כותב את השיר’”.

יש מן העניין להשווֹת את הנוסח המקורי של השירים אל הנוסח המאוחר, כפי שנערך על־ידי ביאליק. השיר “לחם לטייל”, למשל, מסתיים בגירסה המקורית בשורות אלה:

אבל ביאליק שינה, ובדין, את הסיום הטרָגי, קיצרוֹ והעניק לו סוף רגוע:

לעומת זאת ראוי להעדיף את גירסתה המקורית של אנדה לשיר “קרני השמש והדגים”, המסתיימת בחרוז:

שהיא מגוּבשת וחיננית יותר מן הגירסה המתוקנת על־ידי ביאליק, שסיומה ארוך ומסורבל משהו:

והרי לנו ראיה, שלא תמיד צודקים העורכים – ויהיו אפילו בעלי טעם כביאליק – בשעה שהם יושבים לתקן את שיריהם של אחרים. ואמנם לא תמיד קיבלה אנדה את הצעות התיקון של העורך־המשורר; לעתים התווכחה אתו, עמדה על דעתה: “הוא טען, ששיר לילדים צריך להיות דידאקטי, מתוך מטרה לחנך, ואילו אני גרסתי, שהכתיבה לילדים צריכה להיות פשוטה וישירה, ובמידת האפשר אופטימית, ומתוך החויה השירית יתעורר הילד למעשים טובים”.

בקיץ תרצ"ד, שבועות מעטים אחרי מות ביאליק, ראה אור הכרך ‘שירי ילדים’, ואנדה עוד הספיקה להוֹסיף לו שיר־קינה בשם “איננו (על ביאליק שמת)”, המסתיים בבית אלגי זה:

מאז חזר הספר ונדפס במהדורות חוזרות ונשנות, ו־98 שיריו, המלוּוים באיוריו ספוגי החן וההוּמוֹר של נחום גוטמן, היו לקלסיקה בשירת הטף שלנו: דוֹד ירח בשמַים המעשן מקטרת ומאלץ את הכוכבים להתעטש; העיפרון ששבר את חוטמו הצהוב ולא יכול עוד לכתוב; הסירים שעל הקיר שהתחילו לשיר; הקיפּוֹד שרצה עם מישהו לרקוד, אך לא מצא חבר כי הוא דוקר, ולכן עמד ובעצמו רקד. הספר נתקבּל בהתלהבות על־ידי הקוראים, צעירים כמבוגרים, וגם הביקורת הרעיפה עליו שבחים. אהרן פישקין הכתיר את ביקורתו בכותרת המטָפוֹרית “שביל־הזהב ללב הילד” (גליונות‘, ב, 1934, עמ’ 187); והמשוררת אלישבע [ביחובסקי] העלתה אותם לדרגה אחת עם שירי האבּסוּרד האירופיים וקבעה כי “הם נוצרו ברוח הילדוּת הגמורה, ברוח הנאה לאותו בן־אדם קטן, החפשי ומושל יחידי בעולמו הפתוח לפניו” (‘הארץ’, 16.8.1935). וכשהוענק לה בתרצ"ו פרס ביאליק לספרות־ילדים (מטעם מוסד־ביאליק), כתבו השופטים בנימוקיהם כי שיריה “מחוננים בסגולה העיקרית של תום ופשטות ילדותיים, ברוך ובעדינות שבתפיסת הילדים. פני העצמים השונים, בעלי־החיים והסביבה הקרובה של הילד מתגלים כאן בבת־צחוק קלילה וחמודה, כמו בהבעת פניהם של הילדים עצמם, ובאור רך וצנוע כאור השופע מעיני הילדים. גם הצער והיגון הקלילים ניתנו בטון תמים וזך, כפי שהם נתפסים בנפש הילד. […] מלבד זאת מצטיינים הרבה מהשירים האלה בהומור בריא, דק וטוב, המתאים לרוּחם ולהרגשתם של הפּעוטות”.

לאותו “אני מאמין” שקבעה אנדה לעצמה בראשית דרכה – “כתיבה אוֹפּטימית, המקנה לילד חוויה שירית שתעורר אותו למעשים טובים” – ולאותו סגנון פיוטי נשארה המשוררת נאמנה כל שנות יצירתה. לא פעם נשאלה כיצד היא כותבת לילדים, ותשובתה היתה תמיד: “ביושר, בפשטות, בכבוד, לילד צריך לכתוב ברצינות”, הוסיפה, “לא להצטעצע, בלא עטיפוֹת, אבל קודם כל עליך להאמין בעצמך במה שאתה כותב. ואם יש לדברים עמוד־שדרה של אמת – הילד ירגיש את האמת וגם יבין”.

אמת פנימית זו ליוותה את המשוררת עד ימיה האחרונים; על כן ניתן למצוא בּמאות שיריה לילדים אותו מכנה משותף אופייני – “אַנדָאִי”, אם אפשר לומר כך – ואותה מזיגה הרמונית של דמיון והומור, תום ושובבות.

אחרי ‘שירי ילדים’ הוסיפה אנדה – שקהל “מעריציה” מִבּין הילדים הלך וגדל בהתמדה – לפרסם משיריה ב’דבר לילדים' ואחר־כך בשורת חוברות וקבצים; ואלה העיקריים שבהם:

* ‘סחרחרת פלא’ (תרצ"ט) – שירים על בנים ובנות, על ימי חול וחג, על הדוּבּוֹן שבלע סבּוֹן ועל המסרק שהתקינו לו שיני זהב; על החלום שאבד ליעל ועל חוּשם שהלך לאיבּוּד; ועוד שירים על צעצועים, כלים ושברי כלים. בשיריה אלה “מגלה אנדה את המצחיק והמבדח בעלובי הדומם והאלם”, כתב ברוך ברנשטיין (ניב), “אולם בכרך שלפנינו מראה אנדה פה ושם את הצד השני של המטבע: מה שגורם הנאה וצחוק לנו הוא לעתים מקור צער ועלבון לבעליו” (הד הגן‘, ת"ש, גל’ א–ב, עמ' 56).

* ‘שלום, ילדים!’ (תש"ו) – 26 שירים, רוּבּם ארוּכּים מן הרגיל, ובהם חוויות של מציאות ודמיון ופתרונות משעשעים לקושיות הילדים: על הבּרז הפתוח במצולות שממלא את הים; על הכוכבים הזוללים את החושך ומביאים את היום; על ילדה שאכלה שוקולד כי רצתה להיות כושית; ועל איה, שחזרה מן הטיול בעיני תכלת, “מזכרת מתכלתה של הכנרת”.

* ‘כוכבים בדלי’ (תשי"ז) – 94 שירים, ערוכים על־פי נושאיהם בתשעה שערים: שער החפצים (הכובע היתום, הספסל הבודד, המספריים וכו'); שער השמש, הירח והכוכבים; שער הבובות, הדובונים, וכל הצעצועים; שער הילדים, הדודות והדודים; שער החיות (הנמלים היחפות, השפן הנקי, הזבוב הזהוב וכו'); שער הים, העננים והרוחות; ואחרון – שער העתים והמועדים, שבו חוזר ומופיע שיר־החיזיון הגדול של שנים־עשר האחים הירָחים (נדפס לראשונה: תש"ב).

* ‘אני שר מאושר’ (תשל"ד) – 47 שירים קצרים על העלה המעופף ברוח וטיפּוֹת – הגשם היוצאות במחול; על הגחלילית המאירה את החושך, והחילזון הזוחל על האגודל; על יונת־הנייר הנשלחת להביא פריסת שלום לאבא החייל, ואל נעלי האב הגדולות, הנראות בעיני הילד כספינות־ענק; על הזיקית הקטנה שהחליפה צבע ובכל־זאת הכירה אותה אִמה, ועל הזמיר השר מאושר: “אני חי ! אני חי!”

* ‘על מה תודה?’ (תשמ"א; יצא עם מוֹת המשוררת) – 27 שירים קצרים וארוּכּים, חדשים וגם ישנים, על אמא המחפּשׂת את בנה השובב, בעוד הוא כל העת מאחוריה צָעד, עד אשר בראי נלכד; על חיפּוּשית הזוחלת באמצע הכביש ועל ציפור שנקלעה לאולם־ההתעלמות; על הציורים שקמו לתחיה וירדו מן הקיר; על הכלב שבּא לילד העצוב ומושך בשרווּלוֹ, כאומר: “בוא, נרוץ, ראה כמה יפה בחוץ!”, ועל ילדה שאמרה תודה למנקה הרחוב, “כי אתה איש טוב”.

נוסף על אלה פירסמה אנדה, כאמור, מדי פעם חוברות שירים קטנות, ביניהן ‘מדוע הספר בקוע’ (תש"א), ‘ראו הגן של רות ורן’ (תש"ב), וכן 'אָלֶף־בּיֵת לילדי פֶנִיקס (ת"ש?. הוצאת ‘החברה לאחריות החיים פניקס’) – שירים בסדר א“ב, מ”ארץ ישראל" ו“בית” ועד “שובך” ו“תרנגול”.

מי שיַשווה את שירֶיה הראשונים של אנדה פינקרפלד־עמיר אל אלה שפּירסמה באחרית ימֶיה, יתקשה למצוא שוֹני מהוּתי בתוֹכנם ובסגנונם. בית כגון זה, למשל, הפותח את אחד משיריה האחרונים –

נראה כּמעט כאחיו־תאומו של בּית הפּוֹתח שיר, שנכתב כחמישים שנה קודם לכן:

לא די ששני השירים בעלי נוֹשׂא משותף, גם חריזתם ומִקצבם זהים וסגנון הכתיבה אחד הוא. קריאה רצופה בקובצי שיריה הראשונים והמאוחרים של אנדה תוכיח בעליל את שנאמר לעיל, כי המשוררת נשארה נאמנה לסגנונה ולדרכּה הפיוטית כל חמישים שנות יצירתה.

הרבּה נכתב ונאמר על סממני ההנפשה וההאנשה, השולטים ברבּים משיריה של אנדה: הדוּבּוֹן והבּוּבּה, הכסא והקומקום, המעיל ואפילו הנֶמֶש שעל האף הם יצורים חיים בעלי תחושות ורגשות, שאפשר לדבר אליהם ואפשר לשמוע את קולם ואת הגיגיהם. הרבה נכתב גם על ההומור המשוקע בשיריה, שהוא 'קל כרוח־בוקר ומשעשע כחלום נעים" (שַרפשטיין, ‘יוצרי ספהי"ל’, עמ' 105). אבל קריאה מעמיקה ורצוּפה בשירים תגלה, כּי על רבּים מהם מרחפת אוירה של עצב פנימי: אכזבה, כאב, בדידוּת, געגועים, דמעות, תחושת קיפוח, ואפילוּ פָטָליזם. התחושות הפוקדות את הילד הקטן באות לידי ביטוּי בשיריה ה“קלים” כביכול: הילדה נדקרה עד זוב דם והזילה דמעות כאב (‘שירי ילדים’, עמ' 47); הבית עומד עצוב בגשם, “בּוֹכוֹת עֵינָיו החַלּוֹנוֹת” (שם, עמ' 53); הילד מתאבּל על הגרוש שאבד לו, שכּן אִתוֹ אבדו “כָּל הַדְּבָרִים הַנִּפְלָאִים / אֲשֶׁר לִקְנוֹת יָכֹלְתִּי בּוֹ” (‘שלום, ילדים!’, עמ' 5); אפרת המתגעגעת קוראת לאביה שבמרחקים: “לָמָּה, אַבָּא, אֵינְךָ נָע? / אַבָּא, רֵד מִן הַתְּמוּנָה!” (‘כוכבים בדלי’, עמ' 122); והילד שאיבד את סבא שלו עורג אליו ושואל: “לְאָן הוּא הָלַךְ – שֶׁאֵינֶנּוּ?” (‘אני שר מאושר’, עמ' 55). לכל אותן תחושות, המבטאוֹת אוּלי השקפת עוֹלם פטליסטית¹⁵¹, העניק המשוררת לבוש פּיוּטי קל, ששוּלבוּ בּוֹ לסירוּגין אוֹפּטימיות, ניחומים, או הוּמוֹר תמים; והילד הקורא (או שומע) את השיר חש פורקן, סיפּוּק, חוויה מזכּכת.

נעימת תוגה זו נתעצמה וקיבּלה אקורד טרגי בשנות השוֹאה ומלחמות ישראל. לאחר שיצאה ב־1945 אל מחנות הפליטים באירופה, לעבוד בקרב הילדים ניצוֹלי השוֹאה, פקדה את המשוררת תקופת אֵלם. “דווקא אז”, סיפרה, “בתקופה בה טיפּלתי במאות ילדים והבראתם הפיסית, חדלתי לכתוב שירי ילדים” (ספר שארפשטיין, תש"ל, עמ' 418). רק יצירה אחת כתבה אז – בָּלָדה מפעימה על הבּוּבּה שׂרינה, שאיבּדה את “אִמהּ” הילדה:

בּמלחמת־העצמאוּת כתבה שירים מרגשים, בּהם קוֹננה על הדקל מכּינרת, שנגדע מפגז אויב, או ספדה לאוטו־קומתיים, שהופצץ על־ידי מטוס מצרי:

אנדה לא נרתעה מעוֹלם מלכתוב לילדים גם על מראוֹת ותחוּשוֹת של אֵבל, כאב ויגון, שכּן “על הכל אפשר לסַפּר לילד, אין פּסוּל ואין איסור. יש רק לדעת איך להביא לו את הדברים” (ספרות ילדים ונוער‘, ניסן תשל"ז, עמ’ 28). מודרכת על־ידי הכרה זו, ולאחר שחוותה את השכול (בנהלה בתש“ח – תש”ט את מדור הנוֹפלים במשׂרד־הביטחון), כּתבה את הסיפּוּר הארוך “סודי עם אחי הגדול” (תשי"ח), שגיבּוֹרוֹ הוּא ילד קטן, המתמוֹדד עם תחוּשת המוות והשכול: האח הצעיר שוֹמע כי אחיו הבּכור נפל בקרב ויוצא לחפּשׂ אותו, בהסבּירוֹ כי נפילת האח היא וַדאי “נפילה מן המשוריין”; עד שבהדרגה לומד הילד להבין מהו מוות, מדחיק בתוכו את השׂנאה ומשׂכּיל לשַמר בלבּוֹ את זכר אחיו המת. הסיפּוּר כתוב בסגנון מינורי מאוּפּק, ברגישות הגולשת רק לעתים רחוקות לרגשנות. וכאן המקום להזכיר את הפּוֹאֶמה האֶפּית הארוּכּה ‘אחת’ (תשי"ג), שגיבּוֹרתה רחל – ניצולת השואה שנפלה בפריצה לעיר העתיקה – נהפכה על־ידי המשוררת לסמל לדוֹר העקדה של עם ישראל.

ומן הכּאֵב הכללי אל כאב אִישי־פרטי, אותו ביטאה המשוררת ברגישות בסיפורה האוטוביוגרפי ‘תעלולי עין עיקשת אחת’ (תשי"ח). בסיפּוּר לירי זה נחשׂפת שנה אחת בחיי המשוררת בּה שכבה חבושת עיניים, לאחר שעינה הימנית – המכוּנה בסיפּוּר ‘עיקשת’ – נפצעה והיתה בסכנת עיוָרון. “עשרה חדשים מנעתי ממך את האור”, אמרה העין העיקשת למשוררת בבוא הסיום הטוב, “אך תמורתו הרי קנינו לנו אור חדש, המאיר גם אם עיניך עצומות”.

מעט פרוזה והרבה שירה העניקה אנדה פינקרפלד־עמיר לקטנים ולגדולים. שירֶיה לקטנים, שזכו לפופולריות רבּה – מהם שהולחנו והושרו בפי קטנים וגדוֹלים – העניקו חוויה מרנינה לדורות של ילדים והשפיעו על כּיווּנה של שירת הילדים העברית. עם זאת ייאָמר שרבּים משיריה רחוקים משלמוּת אמנותית. פעמים רבוֹת חרגה מן המִקצב המדוּיק, עברה מיַאמבּ לטרוֹכֵיאה וחוזר חלילה, וגרמה בכך ל“צליעתם” של השירים. בשירים לא מעטים מצוּיה חריזה בָּנַלית, החוזרת על עצמה שוב ושוב, מסוג יְדִידִי־חֲמוּדִי, צְפַרְדְּעוֹן־חֲמוּדוֹן, הָדָר־נֶהְדָּר. משורר־עורך קפּדן¹⁵² כביאליק היה מנכּש גם צרימות ושיבּוּשי לשון המצוּיים בּשירֶיה, כגון “פִּי רִבּוֹא שְׁעָרִים”, “דּוֹגֶרֶת אֶפְרוֹחָי”,

“לְחָמִים בָּאִים”, או “מְצַוֶּה לַנָּמֵר” (כל הדוגמאות הן מתוך ספרהּ המאוּחר “אני שר מאושר”). הקפדה נאותה לשלמות אמנותית היו מונעות פגימות וצרימות אלה; אבל החן הטבעי, הדמיון וההוּמוֹר מכפּרים במשהוּ על הפגמים הנזכרים.

לפרקים ניסתה אנדה את כּוֹחה גם בדרַמה ובתרגום. רוב מחזותיה המחוֹרזים לילדים הם בעלי מֶסר לאומי דידַקטי, כגון המערכונים שכּתבה בשביל הקרן הקיימת (פּרק י/ו), או ‘משפּט בני היער’ (תשי"ח), שבּוֹ מעמידים יצוּרי היער לדין את האדם המשחית. מבּין תרגוּמיה הראשונים ראוי לציוּן ‘גד ודן’ (תרצ"ח), שהוא עיבּוּד חינני, אם כי פגום מעט במקצבו, של ‘מקס ומוריץ’ לוילהלם בּוּש.

“אנדה ידעה לחשוֹף ולהעלות את סודו של הדומם, את איוְשת הגידול והצמיחה של הפרחים ואת רזיהם של בני האדם; בכּל הֶחדירה רוח־חיים ואת הכל רקמה במירקם שירי־סיפּוּרי מושך, המרתק את קשבו של הילד בתנועתו, בסודיותו ובצליליו” – כתבו בתשל"ח שוֹפטי פרס־ישראל לספרות־ילדים בנימוקיהם הנמלצים משהו; וימימה טשרנוביץ־אבידר, חברתה של אנדה, שנעזרה הרבה ביצירותיה בשנות עבודתה בגן־הילדים, כתבה על המשוררת הפּוֹפּוּלרית¹⁵³:

דברים אלה, שכתבה ימימה טשרנוביץ־אבידר על אנדה, מתאימים ברוּבּם גם לכּותבת עצמה וליצירתה לילדים; גם היא מצאה עצמה מתייצבת עם הילדים בשורה אחת, שוָה בין שווים, חברה בין חברים; ושתיהן נודעו שנים רבּוֹת בקרב הקוראים הצעירים בשמָן הפרטי בלבד. זאת ועוד: באותן חוברות של ‘גליונות לגן־הילדים’, שבּהן נדפסו שירֶיה הראשונים של אנדה נדפסו גם סיפוריה הראשונים של ימימה לבני הגיל הרך.

לימימה טשרנוביץ־אבידר ולתרומתה לספרות־הילדים מוקדש הפרק הבא.

ג. “בשביל המתפתל” – ימימה טשרנוביץ־אבידר

שורות וידוי אישיות אלה – “כמה מלים מאת המְחַבּרת אל הקוראים” – כתבה ימימה טשרנוביץ־אבידר בפתח אחד מספריה; ואף־על־פי שהן כּוּונוּ בעיקרם לאותו ספר ספציפי, ‘מגדלים בירושלים’ (תשכ"ח), דומה שהן הולמות את רוב ספרֶיה של המסַפרת. שכּן כמעט כל מה שכתבה מעוגן בעולמם של ילדי ארץ־ישראל, בחיי יום־יום שלהם, כאילו הם המסַפּרים לה, לסופרת, את חוויותיהם והעובר עליהם, והיא מאזינה להם ומעלָה על הכּתב את המסוּפּר בשׂפתם שלהם.

לא במקרה מילאה ספרות־הילדים את עולמה של ימימה טשרנוביץ־אבידר, שכּן כל ימיה חיתה עם ספרות ועם ילדים. מאז נולדה בוילנה (שׂמחת תורה תר"ע) נשמה בבית הוריה את אוִירתם של ספרים וספרוּת. אביה, שמואל טשרנוביץ, היה קשור בספרות־הילדים בצעדיה הראשונים (ראה פרק א/ח); ושני דוֹדיה היו הסופרים חיים טשרנוביץ (‘רב צעיר’) וא“א קבּק, מחַבּר הסיפור לבני הנעורים ‘המעפּיל’ (פרק ב/ב). מצעירוּתה ספגה אֵפוֹא המסַפּרת־לעתיד בבית אביה את התרבות העברית ומילדוּתה קראה ודיבּרה עברית. במלחמת־העולם הראשונה נדדה עם משפחתה מעיר לעיר – וַרשה, פינסק, מוסקבה, קיוב – ובשנת תרפ”א עלתה לאחר מסע רצוף תלאות לארץ־ישראל. תחנתה הראשונה היתה המושבה בית־וגן שבגליל התחתון; שם התגוררה בבקתת החֵמר של קרוב־משפחה איש “השומר”, ושם למדה הנערה בת השתים־עשׂרה להכיר מקרוב את בעיות הביטחון של היִישוב העברי, נושא שליוָה אותה ואת כתיבתה כל שנוֹתיה. כעבור שָנים תיארה המסַפּרת בנוסטלגיה ספוּגת חן והומור את נעוריה באותה מושבה גלילית נידחת:

חוויית הפגישה עם המולדת החדשה ועם החלוצים הבאים לחון את עפרה עוֹררוּ בלב הנערה הצעירה את יֵצר הכּתיבה; ובתקופת מגוריה בירושלים כתבה את סיפּוּרה הראשון, שנדפס בירחון בניו־יורקי ‘עדן’ (אדר תרפ"ה), עם הערת המערכת: “מחַבּרת האגדה ‘על הר הזיתים’, נערה בת ארבע־עשרה שנה, ימימה בת הסופר העברי שמואל טשרנוביץ (ספוג) בירושלים”. לפנינוּ אגדה אלגורית תמימה, הפותחת בתיאור ציורי של הרקיע הלילי:

אלא שהכוכבים נכזבים ממראֵה עיניהם: “הר ציון נהפך לתל שממה”, הם קוראים למראה הקברים הרבים אשר מסביב. אלפיים שנה חיכו המתים לביאת המשיח. “והנה נשמע באחד הימים קול המעדר קרוב לקברי המתים […] וקול רינה עבר בין המתים: שבו בנים לגבולם ולא שכחו את קברי אבותיהם”.

גם סיפּוּרה השני של ימימה הצעירה, שנדפס שנה לאחר מכּן בשבועון ‘בן־ארצי’ (א באייר תרפ"ו), נִקשר בשמים ובכוכבים. גיבּוֹרי האגדה – “כיצד נוצרו הברק והרעם” שְמהּ – הם שני כוכבים שוֹבָבים בשם ברק ורעם, ששיחררוּ את העננים מכִּלאָם כדי להוריד את הגשם הטוב על הארץ –

אבל התחלות מבטיחות אלה, לא היה בהן עדיין כדי לרמוז על דרכה של המסַפּרת לעתיד. רק לאחר שסיימה את הסמינר למורים ולגננות בתל־אביב והתחילה לעבוד בגן־הילדים ולסַפר סיפורים לחניכיה הקטנים, “התחילה הקריירה הספרותית שלי”, כלשונה. “תחילה סיפרתי לילדים סיפורים ואחר־כך, בהתאם לתגובות שלהם, העליתי אותם על הכתב”. סיפורים קצרים אלה – על זוג החתולים מִי ומיַהו, שבּאו להתשובב בגינת הילדים; על העפיפוֹן שהתרומם גבוה לשמים ולא רצה לרדת; על עוזי שעזר לשבלול הקטן לשוב אל ביתו; ועוד סיפור על עוזי, שבּא לעבוד בגינה אחרי שכּל הילדים הלכו לחגיגה, כי “אוהב הוא לראות את רגבי האדמה כשהם מסורקים יפה יפה במגרפה” והוא גם “אוהב כי תחייך גינתו לקראתו בערוגות המוריקות”; סיפּוּרים אֵלה ואחרים נדפסו תחילה ב’גליונות לגן הילדים' וב’דבר לילדים', וּמהם שכּוּנסוּ אחר־כך בשורה של קבצים מצוירים, המוֹסיפים להידפס במהדוּרוֹת חדשוֹת עד ימינוּ: ‘סיפּוּרים לרמה’ (תרצ"ו), ‘ילדוֹת חרוצות’ (ת"ש). ‘דליה’ (ת"ש), ‘מוקי השובב’ (תש"ג), ‘זוג נעליים’ (תש"ה) ועוד. היוּ אלה מן הסיפּוּרים הראשונים, שתיארו חוויות ואירועים של יום־יום הלקוחים מעולמו של הילד הקטן; ספּוּגים חן־ילדות, שיש בהם סממן הרפתקני שובב, המסתיימים תמיד בכי טוב והכּתוּבים בשׂפת ילדים רעננה וטבעית, ממוזגת הומור ומוסר־השכל סמוי: שלוש ילדות חרוצות “עוֹשׂוֹת הפתעה” לאמא העובדת מחוץ לבית ומנקות בעצמן את הדירה; נירה הבכיינית למדה כי “במקום לבכּוֹת מוטב לצחוק” ונפטרה מן הכינוי “בֶּכֶה” שהודבק לה; הרפתקאותיהם של הילד נוּשי וכלבו כוּשי בגן־הילדים ובדרך לירושלים; ומעשה בילד מוקי, שרב עם אמו והחליט “ללכת רחוק רחוק מכאן, לחוץ־לארץ”, ולבסוף הוחזר הביתה על אופניו של הנער השליח מחנות המכולת המכונה “שְמַע־נא”:

היה משוּם חידוּש מַרנין בסיפּורים אלה, המסַפרים לילד הקטן על עולמו שלו בשׂפתוֹ שלו, או ליתר דיוק – בשׂפתה של גננת שהיא אֵם, המסַפּרת לו את הסיפּוּרים החביבים עליו. “קול החי של מסַפּרת עולה מתוך הסיפּוּר”, כתב המחנך ברוך ברנשטיין (ניב), “קול זה כובשנו והופך אותנו מקוֹראים לשומעים. על כן לא נרגיש בדלוּת לשונה של המחַבּרת, המבצבצת פה ושם; אנו שרויים באוירא של סיפור בעל־פה על סגנונו ולשונו. […] הנה סוד הקסם הצפון בסיפוריה של ימימה, שדמיון ומציאות ממוזגים בו עד להפליא; הִנוֹ סוֹד חִנם – האֶלמנט הדמיוני כל־כך חי ומוחשי ועם זה כל־כך יפה ובלתי רגיל” (הד הגן‘, תרצ"ט, עמ’ 67–68).

“שמונה בעקבות אחד” – ציור שער מאת נחום גוטמן (1945)

לצד השבחים העיר המבקר על “חוּלשתהּ של המחברת, המתבּלטת עם דרוֹך רגליה על אדמת הפרדס”. הגננת־הסוֹפרת העירונית נכשלת בשעה שהיא מנסה לשבץ בסיפּוריה מוטיבים מעולם הטבע ומהווי הכפר: “בחורף, עם רדת הגשם, אין גוֹזָלים מצויים בקן אשר בין עפאי עץ ההדר; ותפוח־זהב בליל גשם לא תִידוֹד שנתו מִפַּחד הקטיף של יום המחרת: אחרי לילה של גשם מפסיקים את הקטיף…” (שם, ת"ש, עמ' 63).

אפשר שימימה היתה ממשיכה בז’אנר זה שבחרה לעצמהּ והיתה קונה את עולמה כמחַבּרת סיפורים קצרים לבני הגיל הרך (בתש"ה התחילה לערוך, עם לוין קיפניס, את הסִדרה האנתולוגית המשוּבּחת ‘גן גני’). אלא שבּיקוּר שערכה בעיצומה של מלחמת־העולם השניה בקיבּוּץ גינוסר, וּפגישה עם ילדי המשק שיצאו למעקב אחרי “טיפּוּס חשוד” שהתגורר בבניין עזוּב מוּל חוֹפהּ הפראי של הכינראת, הביאוה לכתיבת ספרה הידוע ביותר, ‘שמונה בעקבות אחד’ (תש"ה), ספר שחוֹלל מִפנֶה בדרך־כּתיבתה וּפתח תקוּפה חדשה בספרות־הילדים שלנו.

“שמונה בעקבות אחד” – סיפּוּר קורותיו של חגי בּן העיר, המגולל בגוּף ראשון את ההרפתקה רבּת־המתח שהיה שותף לה בבוֹאוֹ להתארח בקיבוץ, ואשר נסתיימה בלכידתו של מרגל גרמני – הוא למעשה סיפּוּר־הרפתקאות ארץ־ישראלי ראשון מסוג סיפורי החבורה, ששולבו בו סממני בלשות עם גבורת ילדים. ואם נצרף לזכות־הראשונים ולמתח ההרפּתקני גם את האִפיוּן החד והחי של הדמויות, את ההוּמוֹר הטוב ואת הערכים הציוֹניים ששוּקעוּ בפרקי היצירה, תוּבן לנו הצלחתו הגדולה של הספר, שנדפס במהדוּרוֹת חוזרות ונשנוֹת, הומחז לתיאטרון ולקולנוע, תורגם ללשונות אירופה, והמלים “שמונה בעקבות אחד” היו לסיסמה רוֹוַחת בין ילדי הארץ.

הצלחת הספר, ומשאלותיהם של הקוראים הצעירים להמשך, עודדו את המסַפּרת “לגייס” את חגי להרפתקה נוספת המסוּפּרת בגוף ראשון; אלא שבספרהּ הבא, ‘אחד משלנו’ (תש"ז), אין חגי וידידיו עוסקים בפעילות בלשית, אלא מסייעים לילד ניצול שוֹאה להיקלט במולדתו החדשה.

אחר־כך באה שורה ארוּכּה ומרשימה של ספרים, שנכתבו לאחר קום המדינה ואשר למרביתם מכנה משותף מובהק: “הרצון העז לעזור, החי בקרב הילדים בישראל”, כניסוּחה של הסופרת (במבוא לספר ‘שני רעים יצאו לדרך’). גם הם מסַפּרים, ברוּבּם, את קורותיהן של חבוּרוֹת ילדים וילדוֹת בעלי מוּדעוּת לאומית־חברתית חזקה, הנחלצים למלא משימה נעלה ועוברים הרפתקאות המסתיימות בטוב; ואלה העיקריים שבהם:

* ‘שני רעים יצאו לדרך’ (עם מירה לובה¹⁵⁴, תש"י) – אילן הצבר ויעקב פליט השואה יוצאים לאיטליה לחפּשׂ את אחותו של יעקב, שעקבותיה אבדו בעת המלחמה. לאחר הרפתקאות, ותודות לעזרתם של נערים בני גילם ושאר ידידים, הם מגלים את האחות האובדת במנזר ומעלים אותה לארץ.

* ‘במעגל הסתרים’ – בן־קיבּוּץ נקלע לאגודת־סתרים תל־אביבית בשם ‘המעגל’, שסיסמתה – עזרת ילדים לילדים. “שכונות־עוני רבות בעיר”, אומר יוזם האגודה, “ובשכונות מאות ילדים, שלא ידעו אנה יפנו בצר להם. עכשיו יש כתובת. בכל עת ובכל מקום שם נתוּן ילד בצרה – מתלכדות הידיים וילדים חשים לעזרתו”.

* ‘בשביל המתפתל’ (תשט"ז) – ילדי הכּפר ההררי ומדריכם הבּוֹגר משכנעים את ההורים שלא לנטוש את היִישוב חרף הקשיים וחוסר היבול. הילדים והמדריך האידיאליסט משתתפים בהכשרת הקרקע; מסלקים אי־הבנות – והזורעים בדמעה ברינה יקצורו.

* ‘הביתה’ (תש"ך) – נערה בת יורדים מחליטה לנטוש את הגוֹלה הברזילאית ומספרת את קורותיה, עד שובה ארצה, בפרקי יומן הרווּיים ערגה וגעגועים למולדת.

* ‘מגדלים בירושלים’ (תשכ"ח) – שישה מילדי ירושלים מסַפּרים את חוויותיהם הקטנות והגדולות, הקשורות במלחמת ששת הימים, מימי הכּוֹננות וההפגזות ועד הביקור בכותל והפגישות עם חיילים ועם ילדים ערביים.

* ‘מבצע 52’ (תשל“א – הרפתקה בלשית־ציוֹנית, המסוּפרת בגוף ראשון, שגיבּוֹריה הם ילדי צפת, סופר המחַבּר סיפורים בלשיים וּסְליקֶרית” ישישה. הילדים מנסים לפענח את תעלומת הפתקים הכתובים בכתב־סתרים, הנשלחים אליהם, ולומדים לדעת כי אירועים מרתקים מתרחשים לא רק במרחקים: החיים סביבנו מלאים עניין, וכל שעלֵינו לעשות הוא לפקוח עין ולהטות אוזן.

* ‘באמת? או כשהיינו מעטים’ (תשל"ח) – סבתא ימימה משוחחת עם נכדיה על ימי טרום־המדינה ומסַפרת להם “סיפורים מהסליק, שיש בהם קצת אמת וקצת דמיון”, אשר חלקם נדפסו תחילה בשבוּעוֹני ילדים: נער בן הביל"ויים דוהר להזעיק עזרה; ילד מציל בית־חרושת מחתרתי לנשק, וכו'.

* ‘רכב אש’ (תשל"ט) – כינוס תשעה סיפּוּרים שנכתבו ונדפסו בתקופות שונות, רוּבּם ככולם על ימי מלחמה ומאבק. הסיפור הראשון והקדום ביותר, שהוא גם מן המשוּבּחים שבקובץ, נכתב בעיצומם של מאורעות תרצ“ו־תרצ”ח על תוּשיית ילדים מאותתים בקיבּוץ מבודד שהותקף.

המעיין במכלול יצירתה של ימימה טשרנוביץ־אבידר יגלה מסַפּרת אֶפּית, הפּוֹרשׂת לפני הקורא הצעיר יריעות־סיפּור מרתקות, הקשורות כולן בארץ־ישראל ובילדיה. הארץ – יפה, אהובה, מעניינת, כמעט מרכז־העולם; והילדים – נלבּבים, מסורים, אוהבי פעילות, וכמובן – אמיצי לב. סיפוריה הם אֵפוא סיפּוּרים ציוֹניים, במוּבנה הנעלֶה של המלה.

“כשהייתי ילדה קטנה”, סיפּרה ימימה, “אהבתי אותם סיפורים, המוגשים כמו שאומרים ישר לעניין” (‘הביתה’, עמ' 52); והמסַפרת המכירה את נפש קוראיה הצעירים ואת חיבתם למתח ולהרפתקה, העניקה לכל אחד מסיפוריה מסגרת הרפתקנית: מעקב אחרי מרגל (‘שמונה בעקבות אחד’); מסע־חיפּוּש אחרי אחות אובדת (‘שני רֵעים יצאו לדרך’); לכידת גנב ששדד את קוּפּתו של רוכל קטן (‘במעגל הסתרים’); פּענוח כתב־סתרים (‘מבצע 52’); וכן הלאה. אפילו בסיפּוּריה הקצרים לבני הגיל הרך שליט הסממן ההרפתקני: מוּקי השובב מחליט לברוח מן הבית אחרי מריבה עם אִמא; זאב הקטן יוצא בסירתוֹ אל האניה כדי לעזור במלאכת הפריקה (“זאב הקטן מפליג בים”, בתוך ‘ביקור הצעצועים’); ילדה המטיילת באפריקה מאַבּדת את דוּבּוֹנה בג’ונגל (‘מיכלי’, תשל"ד). גיבוריה הצעירים של ימימה אינם נוטלים רשות מן הגדולים למעשיהם; הרי כל ילד שואף להפגין עצמאות, והמעשׂים החשאיים, הנעשים “במחתרת”, רק מגבירים את המתח והעניין בחיינו. ובדומה למבוגרים, שמעשׂי הגבורה והאומץ שלהם נעשים במעטה של סודיוּת, כך גם הילדים: כמעט כל מעשיהם, הנעשים בחשאי ובלא נטילת רשות, נועדו למטרות נעלות: להוֹשיט עזרה, להגן על המולדת, לעלות ארצה, לסייע לנזקקים. מכאן שהמסגרת ההרפתקנית אינה אלא אמצעי, שדרכּוֹ מבקשת הסופרת להקנות ערכים לקורא הצעיר: אהבת הארץ, הכּרת השורשים, הוקרת אומץ־הלב, אהבת אדם, מסירות ונאמנות, ואפילו חישול האופי: “חפצתי שתעמדו קצת בפני מכשולים; לא יזיק, כך מחשלים את הפלדה” (‘אחד משלנו’, עמ' 162).

אמצעי נוסף, שימימה היטיבה להשתמש בו, הוא השׂפה והסגנון. כמי שאהבה בילדותה סיפורים “המוגשים ישר לעניין”, כלשונה, כתבה את סיפּוּריה בשפה פשוטה, בהירה ורעננה. בכך היתה אחת המסַפּרות הראשונות, שהעניקו לילדי ארץ־ישראל סיפּוּרים הכתובים בשפתם הטבעית, בלא מליצות יתֵרות. אבל עם כּל פּשטוּתה אין זו שׂפה דלה, שכּן הסופרת השׂכילה לסגל לעצמה סגנון אישי, ששוּלבו בּוֹ זרימה טבעית עם איכוּת ספרותית. המשפטים התיאוּריים בסיפּוּרֶיה קצרים, ציוריים וספוגי מתח פנימי:

הדיאלוגים, המהווים מרכיב דוֹמינַנטי בּסיפּוּריה, מצטיינים בשׂפת דיבור קולחת, טבעית ואמינה:

סממן נוֹסף, המוסיף נוי לכּתוּב ולהנאת הקריאה, הוא ההוּמור הטוב, האופייני כל־כך לסיפוריה של ימימה טשרנוביץ־אבידר; הוּמוֹר שהוא עתים שובב ועתים סלחני, הומור של מצבים או של משחקי לשון, הומור של אופטימיוּת ושמחת־חיים: “הן אנחנו הילדים מבינים יפה זה את זה”, אומר חגי, גיבור ‘שמונה בעקבות אחד’, ומוסיף: “נדמה לי כי אם יבוא ילד מסין אלינו, מיד נבין אותו; הן לנו שׂפה משותפת…”

פעמים משעשעת המסַפּרת את קוראיה בתיאור מבדח, שהוא מעין “סלֶפּסטיק” מעודן: הידלים נפלו מן העגלה המתהפכת לבוץ, “קמנו וראינו: הפכנו כולנו לכושים! צחקנו וצחקנו, ומרוב צחוק נפלנו שוב לתוך הבוץ…” (‘באמת?’, עמ' 12). פעם אחרת משמש ההומור כסות, או פורקן, לפחד הטבעי המתעורר בשעת סכנה:

ופעמים אחרות זהו הומור בוגר, שמקוּפּלת בו חוכמת־חיים, אוֹ ציניוּת מפוּכּחת, כגון אותה הערת־אגב שבמבוא לספר ‘שני רעים יצאו לדרך’: “היינו יכולות לגלות לכם כיצד נוצרו [הדמויות שבספר], אך אם נעשה זאת – והייתם כולכם סופרים, ומה יהיה עלינו?”

משפט־שאלה זה יש בו גם כדי להדגים את תחושת ההזדהות העמוקה של הסופרת עם העלילה ועם גיבוריה. תחושת הזדהות זו עוברת כמעט מאליה אל הקורא הודות לאִפיון החי והאמין של גיבורי הסיפורים. הילדים המאכלסים את סיפּוריה הם בנים ובנות של יום־יום, שהקורא הצעיר מכיר אותם מסביבתו הקרובה; הם דומים לחבריו ואולי אף לו עצמו. המספרת משפיעה עליהם מחיבתה ואהדתה – הם אמיצים, נבונים, בעלי תושיה ומלאים כוונות טובות, וכל אחד מהם מתוֹאר בבהירות, בחִיוּת, על מעלותיו וחולשותיו. בסיפורה הפּוֹפּוּלָרי ‘שמונה בעקבות אחד’, למשל, מתוודע הקורא לשמונת ילדי קבוצת ‘אַילה’, ואף שהם הפועלים כולם כאיש אחד, לומד הקורא עד מהרה להכיר כל אחד ואחד מהם על אופיו ותכונותיו היִיחודיות:

עם כל סגולותיהם, מיותר אולי לציין שספרֶיה של ימימה טשרנוביץ־אבידר אינם נקיים ממגרעות. אפשר להצביע על נקודות תוּרפּה במהלך העלילה, או במבנהו של סיפור מסוים. לעתים גולשת המסַפּרת אל סנטימנטליות יתרה. פעמים אחדות נעלמות אי־ההבנות בחטף תמוה. פעמים אחרות גולשת המספרת לתיאור שיש בו הפרזה צורמת, כגון בתיאורו של ר' איצי, מנהל בית־היתומים, שהוא “אשמדאי, מלך השֵדים, רשע, מפלצת בצורת אדם” (‘במעגל הסתרים’, עמ' 119). פה ושם אפשר גם למצוא משפטים מסורבלים חסרי ליטוש; כגון: “זה כמה שבועות שאנחנו נמצאים כאן, באי־שם האינסופי, המורט את עצבינו למדי” (‘מגדלים בירושלים’, עמ' 28). וכבר צוין לעיל אי־הדיוק מתחום הטבע, שהשתרבּב אל כּמה מסיפוריה. אך על פגמים אלה מחפּוֹת הרוּח הטובה והאוִירה הנלבּבת, המוסיפוֹת חן יִיחוּדי למסוּפּר.

לאחרונה יוזכרו שטחי הכתיבה האחרים של ימימה: המכתבים ששיגרה לילדים ולנוער ממרחקים, בעיקר בשנים ששהתה עם בעלה השגריר במזרח־אירופה ובדרום־אמריקה, ואשר נדפסו ב’דבר לילדים' ובכתבי־עת אחרים; הסיפורים ה“משפחתיים”, המלוּוים תצלומים אמנותיים (‘סיפורים לניבי’, תשכ“ב; ‘היונה של סבתא’, תשכ”ג) או ציורים צבעוניים (‘תנתן בא להתארח’, תשל“ט; ‘הלוֹ, סבתא’, תשמ”ד); וכן תרגוּמֶיה ועיבּוּדיה מספרות־הילדים העולמית, החל ב’הקוסם מארץ עוץ' לבאום (תש"ו) ועד ‘עליסה בארץ הפלאות’ לקֶרוֹל (תשכ"ד).

יובל שנים עדרה ימימה טשרנוביץ־אבידר בגינת ספרותנו – יובל שנהפך ל“שירוּת־חיים, בהיותה חלוצה של ספרות־הילדים המודרנית בארץ”, כהגדרתם של שופטי פרס־ישראל לספרות־ילדים (תשמ"ד). וכל השנים הללו הדריכה אותה ההכרה, כי הספר נועד “לשעשע ולענג את הילד ולפתוח לפניו אופקים חדשים ונרחבים – כאשר יאהב”.

ד. “נסים ונפלאות” – לאה גולדברג

שורות אלה, החותמות את המכתב לקוֹראֵי ‘ידידַי מרחוב ארנון’, שנדפס בפתח המהדורה החדשה של ספרה זה (תשי“ד; מהדורה א': תש”ג), יש בהן כדי לבטא בלשון ציורית המופנית לילד את האוֹפן שבּוֹ ראתה לאה גולדברג את פלא היצירה בספרות בכלל ובספרות־הילדים בפרט. ועוד כתבה המחַבּרת במכתבה זה:

לאה גולדברג (קניגסברג [היום: קאלינינגראד] 1911– ירושלים 1970) היתה היוצרת הראשונה בספרות־הילדים שלנו, שעסקה בארבעים שנוֹת יצירתה כּמעט בכל התחוּמים, הסוגים והז’אנרים של ספרות זו: שירה וסיפּוֹרת, תרגום ועריכה, המחזָה ופזמוֹנאוּת, עיוּן וביקורת; ובכל התחומים הגיעה להישׂגים מרשימים, שערכם קיים ועומד. היא היתה ראשונה כמעט בז’אנר הפּוֹפּוּלָרי של חרוזי הבאי ואי־גיון; והיא היתה חלוצה בקביעתם ובניסוחם של עקרונות כתיבה אמנותית לילדים, בחינת אמות־המידה של ספרות־ילדים ונוער ושאר נושאים תיאורטיים, המצטרפים יחד ל“תורת ספרות־הילדים של לאה גולדברג” (כהגדרתה של לאה חובב, בפתח הספר ‘בין סוֹפר ילדים לקוראיו’, תשל"ח)¹⁵⁵.

הקשר האמיץ והעיסוק הרבגוני של המשוררת בספרות־ילדים קשורים בלא ספק אל ילדותה ונעוריה, שחיו בתוכה תמיד בצוּרה חיה ומפרה; והרי היא עצמה אמרה פעם למאזיניה: “רק משוררים ואמנים בעלי לב הרגיש למציאות זו, המתגלה לנו לראשונה בימי הילדות, זוכרים את עצמם ואת ילדוּתם בשמירת הפרופורציות של הימים ההם; אלה הם המסוגלים לכתוב ספרי ילדים, שהם ספרים לקטנים ולגדולים ושעליהם חלה האימרה המפורסמת: מהי ספרות־הילדים הטובה? זו שהיא טובה גם למבוגרים” (‘הגלגל’, ל' שבט תש"ז [מתוך שיחה לרדיו]).

וגם זאת סיפּרה לאה גוֹלדבּרג לקוֹראֶיה הצעירים:

ועוד סיפרה גולדברג ברשימותיה הספרוּתיות האימפרסיוניסטיוֹת על חוויות־הקריאה הראשונות שלה: על הזדהותה העמוקה עם גיבּורי הסיפורים ה“חיוביים” עד כדי רצון להיות כמותם; כיצד העריצה את אצילותו של ‘המוֹהיקני האחרון’ (גיבּוֹר הסאגה של ג"פ קוּפּר); וכיצד בערו לחייה למקרא “עולם־קסמים זה של ז’ול וֶרן, אהבת המרחבים הזאת, ואותו הבטחון הטוב שיפה, יפה להפליא הוא כדור ארצנו” (‘בין סופר ילדים לקוראיו’, עמ' 106); וכיצד אהבה את ‘לורד פונטלרוי הקטן’ – הסיפור הרגשני של פ"ה בֶרנט עם הציורים הנלווים אליו:

איכשהו קרה, הוסיפה לאה גולדבּרג וסיפּרה, שבזכות קריאת כל הספרים הללו נתקצרה דרכּהּ אל הספרות העברית: כשהתחילה לקרוא עברית ברציפוּת, לא חשה עוד צורך לבקש בספרים “גיבּורים הנענים לאידיאל שלי, לאידיאל של נערה צעירה. היתה לי כבר אַמַת־מידה אחרת” (שם, עמ' 103).

אין תימה אֵיפוא, כי מי שזוכר כך את ילדוּתוֹ, ומי שגיבּוֹרי ילדותו ונעוריו מוסיפים ללווֹתוֹ גם בבגרותו ולעורר בו מחדש את חוויוֹת הקריאה הראשונות, ישׂכּיל לדעת כיצד ראוּי לפנות אל הקוראים הצעירים של יצירותיו שלו: אַל לו להכריז “אני ילד, אני חברכם”, אלא לומר לקוראיו הקטנים: “אדם בוֹגר אני, הרואה אתכם, ילדים, כאנשים, אנשים קטנים; אך כל תכונות האדם בכם, אני מכבּד אתכם ומסַפּר לכם על עצמכם ברצינות גמורה” (שם, עמ' 105).

בת עשרים וארבע היתה המשוררת כשעלתה ב־1935 לארץ־ישראל, מוכתרת בתוֹאר דוקטור מאוניברסיטת בון על מחקרה בבלשנוּת שמית, ולאחר תקופת הוראה קצרה בגימנסיה העברית בראסיין (ליטא). בעודה תלמידה כתבה שירים עבריים, ואחד מהם נדפס בהיותה בת חמש־עשרה בכתב־העת הספרותי ‘הד ליטא’; וערב עלייתה לארץ, בעודה בחוג המשוררים העבריים ‘פתח’, שנוסד בקובנה על־ידי ארי גלזמן (1910–1943; נספה בשואה) וא"ד שפיר (1911–1974), קשרה קשרים עם חבורת ‘יחדיו’ התל־אביבית, שהרוח החיה בה היה אברהם שלונסקי. עם בואה לארץ התחילה ללמד בבית־ספר תיכון בתל־אביב ולפרסם משירֶיה בּשבוּעוֹן ‘כתובים’, שעוֹרכוֹ שלונסקי השפּיע לא במעט על כּתיבתה בתקופת יצירתה הראשונה.

כניסתה של לאה גולדברג אל ספרות־הילדים התחילה עם בואה לארץ, ולדבריה היה זה יצחק יציב, עורך ‘דבר לילדים’, שהציע לה לנסות את כוחה בתחום זה. אלמלא הוא, סיפרה, אפשר שלא היה עולה על דעתה לכתוב משהו לילדים:

בעקבוֹת אוֹתה שׂיחה כתבה את שירהּ הראשון לילדים, “פילי הקטן”, שנדפּס כעבור שבועות מעטים במוסף לילדים (י“ט אדר א תרצ”ה) ונשאר גנוז שם, בלא שיכונס לשוּם קובץ מקבציה:

שיר־ביכורים זה חסר עדיין את הדיוק המִקצבי, שאיפיין אחר־כך את רוב שיריה של גוֹלדבּרג לילדים: הוא כתוב במשקל טוני חופשי, הנוטה לאנַפּסט (צורה שכמעט אינה מצויה בשיריה הבאים לילדים, שכּן נמצאה בלתי־מתאימה לגיל הרך); ואף־על־פי כן אפשר לראות בשיר תיאורי־דמיוני זה מבשׂר ברוּר של מכלול שירתהּ האמנותית לילדים. מצוּי בו שילוּב הַרמוֹני של יסודות הפנטַסיה וההאנשה (פיל־צעצוע מצטער על שלא ראה פילים חיים), המסע ההרפתקני המרתק (“לְקַחְתּוֹ בִּסְפִינָה אֶל הֹדּוּ”) וההומור האבסוּרדי (“בְּבֵית־הַחֲרשֶׁת שָׁכְחוּ לְלַמְּדוֹ אֶת שְׂפַת הַפִּילִים”).

באייר תרצ"ה פירסמה לאה גולדברג במוסף ‘דבר’ לילדים את שירהּ הסיפורי הקצר ‘המכתב’, וב’גליונות לגננות' הדפיסה באותה עת שיר־משׂחק בשם ‘הכדור’, שנשאר גנוּז שם ונשתכח. אחר־כך תרמה למוסף לילדים שיר סיפורי־דמיוני בהמשכים – ז’אנר שלא חזרה אליו במתכונת זו – שגיבּוֹרוֹ הוא אצבּעוֹני, יציר־דמיונו הפּוֹפּוּלָרי של ביאליק, העובר שלוש הרפתקאות ספוגות הומור פנטַסטי: “אצבּעוני והירֵח” (תמוז תרצ"ה), “אצבעוני בארץ הזבובים” (אב תרצ"ה), “אצבעוני, הירח וראש השנה” (אלול תרצ"ה).

לא עברו חודשים רבים, ובתרצ“ו (1936) הצטרפה לאה גולדברג למערכת ‘דבר לילדים’, כעורכת ספרותית לצדוֹ של יציב, ולא פעם מילאה את מקומו של העורך החולה. בשמוֹנה שנוֹת עבודתה ב’דבר לילדים' הטביעה הסופרת־העורכת את חותמה האישי על דמותו של השבוּעוֹן ועל צביונו, תבעה מעצמה ומאחרים איכות של תוכן ושל ביטוי, עודדה סופרים ומשוררים לכתוב לילדים ותרמה לשבוּעוֹן הרבה מאוד מפּרי־עטה שלה, תרומה שנמשכה גם אחרי שפּרשה מן המערכת, עד תש”ט. ט"ו שנים אלה, שבּהן פירסמה לאה גולדברג את יצירותיה ב’דבר לילדים', היו התקופה האינטנסיבית והפוריה ביותר שלה בספרות־הילדים, ובה עוצבו ונתגבשו רוֹב הז’אנרים של כתיבתה לקוראים הצעירים. לצד 135 השירים שפירסמה בַּשבוּעוֹן (רבּים מהם טרם כונסו בספר), כתבה גם סיפורים קצרים וסיפור ארוך בהמשכים (“נסים ונפלאות”), תרגומים ועיבּוּדי סיפורים ואגדות מספרות העולם, שׂיחות ורשימות ספרותיות על יוצרים ויצירות, ואחרון חביב – חרוזי בדיחה ושירי הבאי ואי־גיון, שפירסמה בקביעוּת, במשך שנים רבּוֹת, לצד רישומיו של אריה נבון: “אורי מורי” (תרצ"ז ואילך), “אורי כדורי” (תרצ"ח), “רם קיסר”, “אלעזר המפוזר” (תרצ"ט), “עולם הפוך” (תרצ"ט), “החמור החכם” (ת"ש), “אפרוח בּילבוּלמוֹח”, “קטינא הגדול” (תש"ב), “הביבר העליז” (תש"ה), “מר גוזמאי הבדאי” (תש"ו), “המסע הגדול” (תש"ז). ז’אנר קליל זה, שגם בּוֹ היתה מחַדשת, מתחדשת ומעשירה, זכה לפּוֹפּוּלָריות בלתי־רגילה ורבּת־שנים, “והקוראים הצעירים (כותב שורות אלה היה אחד מהם) המתינו להם [לציורים ולחרוזים] בצמאון ובלעום כבכּוּרה בטרם קיץ” (אורי סלע, ‘ידיעות אחרונות’, 20.1.1984¹⁵⁶). גם בתחום קליל זה, כבשאר תחומי כתיבתה, תבעה מעצמה איכוּת של בּיטוּי ורמה אמנותית.

בקיץ תש"ג עברה לאה גולדברג מ’דבר' ליומון ‘משמר’ (היום ‘על המשמר’), שנוסד אז, והשתתפה עם אברהם שלונסקי בייסוּד המוסף ‘שי משמר לילדים’. גם אז הוֹסיפה לפרסם מיצירותיה ב’דבר לילדים‘, אם כי בתדירוּת פחותה, שהרי היתה קשורה אל ‘משמר לילדים’ ובו פירסמה בעשׂרים השנים הבאות (עד תשכ"ב) ממיטב יצירותיה לילדים. בהדרגה נתעשרה כתיבתה ב’משמר לילדים’ במגמוֹת חדשות: היא הִרבּתה לפרסם בוֹ סיפּוּרים מחורזים, שירֶיה קיבלוּ בהדרגה אופי תיאוּרי ולירי־וִידוּיי, ועם זאת פיתחה בּשבוּעוֹן את ז’אנר השׂיחה הספרותית, בה הסבירה לקוראים הצעירים מוּשׂגים ספרותיים, סיפרה על המתרחש בספרות־הילדים, הבהירה את משמעותם של מונחים וז’אנרים שונים והביעה את דעתה על דרך הכתיבה הרצוּיה.

בשנת הצטרפותה למערכת ‘משמר’ השתתפה לאה גולדברג גם בייסוד הספריה לילדים ‘אנקורים’ שליד הוצאת ‘ספרית פועלים’, ועד תש“ך ערכה בה שלושים ספרים, ממיטב ספרות־הילדים של אותה תקופה (ראה פרק ט/ה). אבל עם כניסתה בתשי”ג ללמד ספרות מַשוָה באוניברסיטה העברית בירושלים צימצמה המשוֹררת את פּעילוּתה במערכת ‘אנקורים’ (שותפהּ לעריכה היה ט' כרמי). בתשי"ז הוזמנה לערוך את הדוּ־ירחון לילדי הגולה ‘אורות קטנים’; ואף שראתה בעבודה זו ייעוד – קירוב ילדי התפוצות לשׂפה העברית ולספרותה, ובמדוֹר “אנו קוראים עברית בעצמנו” פירסמה כמה יצירות משעשעות בשׂפה קלה מאוד (“דני והתוּכּי”, “הדוֹד מה שלומך”, “אדון גדעון מרחוב ירקון” ועוד) – לא יכלה להקדיש להּ הרבה מזמנהּ והסתייעה בעורכי משנה (דליה רביקוביץ, ט' כרמי, משה לזר).

מאז ‘האורחת מכִּנרת’ (סִדרת ‘חוברות פורחות’, תרצ"ט; ראה פּרק י/ו), פירסמה לאה גולדברג 46 ספרי ילדים – שירה וסיפּורת, מקור, עיבּוּד ותרגום, שרוּבּם נשארו נכסי־צאן־ברזל בספרות־הילדים שלנו. מאז פרשה מעריכה נתנה הרבה מֵחֵילה לתרגום, בעיקר בסִדרה המצולמת על ילדים בעולם (תצלומים: אנה ריבקין־בריק¹⁵⁷). אבל גם אחרי מותה (שבט תש"ל) הוסיפו ומוסיפים לצאת ספרים חדשים מפרי־עטה, רוּבּם ככולם כינוסי שירים וסיפורים שנשארו משוקעים בעיתונים שהשתתפה בהם (המכנסת: לאה חובב). גם אם שנים רבּוֹת עברו מיוֹם כּתיבתן, מוסיפות יצירותיה לדבּר אל לב הילדים; שהרי – כדבריה – “סיפוּרַי [ושירַי] מהימים ההם יישארו, באורח פלא, ממש כאלה כמו שהיו”.

תמונה (מוגנת בזכויות) ותחתיה הכיתוב:

“מה עושות האילות?” ציור־פתיחה מאת אריה נבון (ספרית ‘אנקורים’, תש"ט)

בית זה, הפותח את שירה “שׂיח פלא” (‘צריף קטן’, עמ' 24), וכן המשכוֹ הלירי, המספר כי “הִנֵּה שִׁירִים גִּדַלְתּי – עֲצוּבִים וּמַצְחִיקִים” – יש בו להראות, כּי במרבּית שירי הילדים של לאה גולדברג – עם כל פּשטוּתם וּשקיפוּתם – מצוּיה אותה איכוּת קסומה ואותן סגולות אמנותיות, שדומות להן ניתן למצוא גם בשירֶיה למבוגרים. היא היתה אחת המשוררות הראשונות שלנו, שלא מתחה קו מפריד ממשי בין כתיבתה לילדים וּבין כתיבתה למבוגרים, וחזרה שוב ושוב על קביעתה כי "תנאי ראשון לכתיבה טובה בשביל ילדים הוא יחס כן ורציני לנושא "וכי כתיבה זו חייבת להיות “ביטוי משוּכלל למציאות נפשית אובייקטיבית בדרכי סגנון נאותים” (‘בין סופר ילדים וקוראיו’, עמ' 58). על כן הרבתה לכתוב לילדים, לצד שיריה הקלים והפזמוניים, גם שירים בעלי אוֹפי לירי־וידויי, תיאורי, או הגותי, כגון “אני לבדי בבית”, “מכניס אורחים בודד”, או “על שלושה דברים”:

היא האמינה בכל לִבּהּ, “ששירה כזאת מדברת גם אל לב הילד, ורק צריך להכניס את הילד לאט לאט לעולם זה, שהוא חדש לו”, ואף טרחה להסביר לקוֹראיה הצעירים, שלצד אותם שירי ילדים, שהם “לפעמים גם נחמדים מאד, משעשעים, מספּרים בחרוזים ובצלצול יפה את סיפור המעשה, ישנה גם שירה אחרת, שירה שכותבים אותה, כביכול, רק בשביל גדולים, שירה שבּהּ מספר המשורר על דברים פשוטים ביותר” – על שקיעת שמש, על יערות ושדות או על הרהורי לבו; ואִם אין בה, בשירה זו הנקראת ליריקה, שום סיפור־מעשה, “יש בה – איך לומר לכם? יש בה קולו של העולם הגדול” (שם, עמ' 137).

המעיין במכלול שירת־הילדים של לאה גולדברג ימצא בו את כל הנוֹשאים והסוגים, הז’אנרים והתת־ז’אנרים שאפשר למצוא בשירי ילדים, מן השיר הסיפּוּרי והתיאורי ועד שירי משחק, מזמורים, שירי, ערש וחרוזי הבאי. עושר נושאים וז’אנרים זה מעיד, כדברי לאה חובב, על מאבק סמוי שנוצר בין “רצון המשוררת להביע את עצמה, את השקפותיה ואת דרך ראייתה את המציאות גם כשהיא שרה לילד, לבין ראייתה את הצרכן־הנמען הצעיר והרצון לבטא אותו ואת עולמו” (‘פוֹעלה של לאה גולדברג בשירת הילדים’, עמ' 528).

ראויה לציון העוּבדה, שלא כשיריה הראשונים של גודלבּרג שנדפסו ב’דבר לילדים‘, שהיו ליריים וסיפּוּריים־תיאוריים ברוּבּם, שייכים רוב השירים שנכללוּ בחוֹברוֹת ובקבצים מוּקדמים ומאוחרים אל הסוּג הקליל: החוברות ‘האורחת מִכּנרת’ ו’העיר והכפר’ (תרצ"ט) הכילו חרוזים מגוּיסים בשבח הבננה העברית ותוצרת הארץ; אחר־כך הוציאה קובץ חרוזי תברואה דידקטיים בשם ‘דן ודינה מטיילים בתל־אביב’ (הוצאת המחלקה הסניטָרית של עיריית תל־אביב, ת"ש [?]). ספרה הבא – ‘ספר גן החיות’ (תש“א; מהדורה מחודשת בשם ‘גן החיות’, תש”ל) – כולל שירים קלים ופזמוֹניים על שוכני הביבר, על הפיתון שבּרח וחזר, על הקוף והברדלס, ועל יונתן הגיבור הקטן, שאיננו פוחד מן האריה שבכלוב. אל הספר הזה מצטרף, מבחינת תוכנו ונוֹשׂאֵי שיריו, ספרהּ ‘הביבר העליז’ (תש“ז [נדפס תחילה בהמשכים ב’דבר לילדים', תש”ה]; מהדורה מחודשת: תשל"ו), שחרוּזיו ספוּגי ההוּמוֹר מציגים חבוּרת בעלי חיים “מואנשים”: ג’ירף המתנדב להיוֹת עמוּד לפנס, נחש המשמש חבל לתליית כבסים, גב הנמר הוא לוח שחמט “והיען מתרוצץ כמטורף / מפני שהוא רב / עם הג’ירף”. במלחמת־העולם השניה פירסמה את הקובץ ‘נשמור על ארצנו’ (תש"ד), שכּלל מחרוזת נוספת של שירים לאוּמיים אקטואליים – על שוטר התנועה ושומר הכפר, גדוד הפרשים ושומרי החופים, פועלי הפרדס ואפילו פַקחי ההאפלה (“לכבּוֹת את האור”).

אף שקובצי שירים פזמוֹניים־דידקטיים אֵלה נוֹפלים ברמתם מכּלל יצירתה, ניתן למצוא גם בהם את הסגולות הייחודיות של שירת גולדברג לילדים – שילוּב של נוי פיוטי, הומור רך והפלת המחיצות בין דמיון למציאות. את מיטב שירתה הלירית לילד כינסה המשוררת בחייה בשני הקבצים ‘מה עושות האיילות’ (תש"ט) ו’צריף קטן' (תש"ך), בהן שוּלבוּ ביד־אמן מראות־נוף עם סיפור עלילה, כובד־ראש עם קונדסות, ערגה עם חיוך, דימויים פיוטיים עם ביטויים הלקוחים משׂפת הילדים. הנה, למשל, הסיפור המשעשע בחרוזים על “דֹּב דֻּבּוֹנִי בֵּן דֻּבַּיִם / הַמְצַחְצֵח נַעֲלַיִם / לֶחָרָק, חַיָּה עוֹף, / מִן הְזּבוּב וְעַד הַקּוֹף”, ואפילו למרבה הרגליים נאלץ לצחצח אין־סוף נעליים; והנה שירהּ הוִידוּיִי של הילדה, אשר כָּל הַיַּמִים, כָּל הַיָּמִים / חוֹלֶמֶת עַל כּוֹבַע־קְסָמִים –

והנה שירו הויידוי של הילד, שאיננו יודע איך זה קרה, אך לפתע נכנס בו הילד הרע ואילצוֹ להתפרע; והנה סיפוריו־חרוזיו ה“קשקושיים” של מר קַשקַש על הקוסם, הענק ועושה הלהטים, וסיפורי העננים על לכלוכית, החתול במגפיים ושלושת הדוּבּים; ולצִדם שירי דמיון ושירי נוף, שירי ערש וחרוזי משחק, מזמורים ושירי הלל, וכן שירים לא מעטים, שבהם שוּלבוּ ז’אנרים שונים בתוך שיר אחד. כזה הוא, למשל, שירהּ הבָּלָדי “הסיפור שקרא הרוח”, שיש בו יסודות ליריים־תיאוריים משולבים ביסודות אלגוריים אגדיים:

כמעט כל שירי הילדים של לאה גולדברג מצטיינים בסגולות מלודיות מובהקות ובמִגוון של חריזה וקצב, ואין תימה שרבּים מהם (“החליל”, “שיר ההפלגה”, “פזמון ליקינטון” ועוד) הולחנו והיו כמעט לשירי־עם. בּנוסף עליהם חיבּרה המשוררת שירי זמר להצגות ילדים ונוער (‘פינוקיו’¹⁵⁸, ‘שׂמלת השבת של חנהלה’¹⁵⁹, ‘אגדת שלשה וארבעה’ לביאליק) ולשירוֹנים (‘כך ישיר עולם צעיר’, תש"י. 8 שירים עם לחנים מאת קטה יעקב). גם ברבּים משיריה הבלתי־מולחנים נוכל למצוא יסודות מוסיקליים, אם בנושאיהם (“מפּוּחית־פלאים קטנה”; “שיר קטן” אשר “עָלָה בִּיפִי צְלִילִים”; “מקהלה של אביב”, שבּהּ יש “כְּלִי־זֶמֶר לְכָל יֶלֶד”), ואם באוצר־המלים, במבנה המזמורי ובקלילותם המתנגנת. איכות מוּסיקלית מצויה גם בשני הסיפּוּרים־בחרוזים לבני הגיל הרך, שפירסמה המשוררת בתקופת יצירתה המאוחרת: ‘איה פּלוּטוֹ’ (תשי"ז), המסַפר על שיטוטיו הליליים של כלבלב המחפּשׂ חבר, ו’מסעוֹת מוֹר החמוֹר (תשי"ט), המסַפּר על עַיִר שיצא לגלות את העולם הסובב אותו. נוסף על המִקצב הריתמי והחריזה המלודית (פְּנִימָה – אִמָּא; דוֹהֵר – מַהֵר; ואפילו חרוז בלתי־שגרתי: מָה אַתָּה – הַבָּיְתָה), משולבים בהם צלילים אוֹנוֹמטופיאיים (הַב – הַב! קְוָה־קְוָה) ו“צִפּוֹר קְטַנְטֹנֶת הַשָׁרָה לוֹ שִׁיר”. במאמר מוסגר נוסיף, כי בשתי יצירות אחרונות אלה קדמו הציוּרים לטקסט ולאה גולדברג כתבה, המשותפים לה ולצלמת אנה ריבקין־בריק, ‘הרפתקה במדבר’ ו’מלכת שבא הקטנה').

ומן הסיפורים בחרוזים – אל הסיפּוּרים בפרוֹזה. היא אהבה לסַפּר והיטיבה לסַפּר: “הרי כאשר אני מסַפּרת סיפור לילדים הם יודעים וגם אני יודעת שאני הדודה שלהם”, כתבה בסוף סִפרהּ ‘נסים ונפלאות’, “לא, איך אמר נסים? לא דוֹדה, אלא החברה של כולם”. וכ“חברה של הילדים” סיפּרה להם עשרות סיפורים, מקוריים ומעוּבּדים (חלקם הגדול נותר גנוז עדיין בכתבי־העת שהשתתפה בעריכתם). כבר סיפּוּרהּ הראשון לילדים, “אליהו מבקר בנמל” (‘דבר לילדים’, ה כסלו תרצ"ז), מבשׂר לנו את הכּיווּן של סיפּוּרֶיה הבּאים, המושתתים על מציאות קרובה ומוּכּרת: המסַפּרת מציגה בו לראשונה את האחים אליהו ונסים, הם גיבורי ספרה ‘נסים ונפלאות’ (ראה להלן), הבּאים בשערי נמל תל־אביב שזה אך נחנך. ואמנם במיטב סיפּוּריה שילבה המשוררת את עולמה שלה עם עולמם של ידידֶיה הילדים, והיא סיפּרה אותם “כי טוב לסַפּר על ידידים”. כזה הוא סיפּוּרהּ הארוֹך ‘נסים ונפלאות’ (תשי“ד; נוסח ראשון נדפּס בהמשכים ב’דבר לילדים', תרצ”ט), שזכה לפּוֹפּוּלָריוּת רבּת־שנים. המשוררת, המכוּנה בפי הילדים “דוֹדה של שום־איש”, מסַפּרת בוֹ בגוף ראשון את הקורות אותה ואת שני ידידֶיה – הילד נסים, מוֹכר השרוכים הקטן, והקוף נפלאות, שבּרח מאדוניו ומצא מקלט בדירת המסַפּרת. הקורא הצעיר, החש הזדהות וכמעט מעוֹרבוּת אישית עם המסוּפּר, עושׂה היכּרוּת עם ילדי השכוּנה העירונית, עוקב אחרי העימות בין נסים וחבריו לבין נערי שכונת־העוני ה’רָעים', מציץ לקרקס – עד לסוף הטוב, שבּוֹ מוצא נסים בית חדש, ונפלאות חוזר לאדוניו. הוּמוֹר מפוּיס ועצב מינורי נמזגו יחד בסיפור־הווי זה, הכתוב בסגנון אינטימי נלבּב, וחרף מגמתוֹ החברתית החריפה וההטפה “לעשות כך שלא יהיו בעולם הבדלים בין ילד לילד”, מותיר הסיפור את רישומו העמוק על קוראים צעירים ומבוגרים כאחד. יש בו, בסיפור אנוֹשי זה, אותה אמינוּת מרתקת ומשכנעת שהדברים אכן התרחשו במציאות ממש כפי שהם כתובים ומסוּפרים; יש בו גם דמויות של יום־יום הדוברות בשׂפת יום־יום ומתוֹארוֹת בחיבּה (ואליהן מצטרף קוף נבון, המוסיף צבע לעלילה); ויש בּו ערגה סמויה לחיים יפים יותר, העוברת כמעט מאליה אל הקורא; והכל מתואר ומסוּפּר בפשטוּת כובשת לב:

אירועים של יום־יום ודמויות של יום־יום על חולשותיהן ומעולתיהן, מעשיהן ומשוגותיהן, מובאים גם בקובץ סיפּוריה לקטנים ‘ידידַי מרחוב ארנון’ (תש"ג). כל ארבעת הסיפּורים שבקוֹבץ מתמקדים באותו רחוב תל־אביבי קטן, ואם גם רמתם אינה שוָה וּפֹה ושם מתגנבת לסיפור מתיקות יתרה או הטפה שאפשר בלעדיה, מעוגנים כולם במציאות קרובה ומוּכּרת. “בספר זה יש הרבה מאד דברים שבאמת היו באמת”, כתבה המחברת במבוא הנלבּב, שהוסיפה למהדורה המאוחרת של הספר (תשכ"ו) – מבוא שיש בו כדי לגלות לנו טפח מכּבשוֹן יצירתה ומן האופן שבּוֹ “גישרה” בין האמת המוחלטת לאמת־הסופר:

אבל לא רק אותם שני ילדים האמינו “שכּך היה באמת”. אלפי קוראיה האמינו בשעת הקריאה שהיא מספרת “על דברים שהיו”, כל־כך אמינים, ומשכנעים היו הסיפורים בעיניהם. במאמריה רבּי העניין סיפּרה המשוררת פעמים אחדות על עומק ההזדהות של קוראיה הצעירים עם סיפּוּרֶיה ועל האכזבה שגרמה להם לאחר שנאלצה להודות “שזה לא היה באמת”:

לאה גולדברג היתה מסוֹפרי הילדים הראשונים שלנו, שקיימו קשר הדוק ורצוף עם הקוראים הצעירים. היא האזינה להם, הזדהתה עם תחושותיהם ועם עולמם, קיימה אִתם קשרי מכתבים, שוֹחחה אִתם וענתה בגילוי לב על שאלותיהם; לעתים גם סיפרה להם סיפורים בעל־פה. ביומנה תיארה את הצורך שחשה “לברור את המילים שאמרתי ולבנות את הפסוקים בהירים ופשוטים” והוסיפה בסיפוק:

בהקרנה הדדית זו שבּין סופר־ילדים לקוראיו הושפעה לאה גולדברג במידה רבּה מסופרי הילדים הרוּסיים קורניי צ’וּקוֹבסקי (1882–1969) וסַמוּאִיל (שמואל) מַרשַק (1887–1964), שהיו גם תיאורטיקנים נודעים של ספרות־הילדים. היא הִרבּתה לצטט אותם במאמרֶיה והשתיתה במידה לא מעטה את מִשנת ספרות־הילדים שלה על התיאוֹריוֹת שלהם; ואחרון חשוב – היא הִרבּתה לתרגם ולעבּד מיצירוֹתיהם השיריות, בהעבירה את המסוּפּר והמתרחש לָארץ ולסביבה המוּכּרת לקוראיה. ב־1943 חנכה את ספריית “פז” (פרק ט/ג) בשירוֹ הסיפּורי של מרשק ‘דואר’ שתירגמה, ואחר־כך עיבּדה גם את יצירוֹתיו ‘ספר על ספרים’ ו’המפוזר מכפר אז"ר'; מיצירות צ’וקובסקי תירגמה־עיבּדה את ‘כך ולא כך’ (תש"ה) ואת ‘פלא עץ’ (בתוך ‘מה עושות האילות’). כן תירגמה לילדים מסיפורי אנדרסן, גְרים ואריך קסטנר, ומשירי קדיה מולודובסקי ודוקטור סוּס (תיאודור גֵיזֶל), גם עיבדה מעשיוֹת־עם, והרשימה ארוּכּה. בכל אשר כתבה ראתה מול עיניה את הילד הקורא ואת צרכיו המיוחדים. “אני מניחה לקוראַי ללכת עם גיבּוֹרי הספרים שלי בדרכּם שלהם”, כתבה, “שכּן את חובתי עשׂיתי בעוררי אותם לשאוף לעתיד יפה, יחד אִתם, בקבלם אותם כבני לוויה למשחקם ולחייהם” (שם, עמ' 92).

ה. ‘במדינת הגמדים’ – בלהה יפה, אלה אמיתן, שולמית קלוגאי, רבקה דוידית

משמרת גדֵלה והולכת של מסַפּרות ומשוררות לילדים פעלה לצִדן של אנדה פינקרפלד־עמיר, לאה גולדברג וימימה טשרנוביץ־אבידר; ואם גם לא כּוּלן השאירו אחריהן יבול ספרותי עשיר, ואם גם לא כל יצירותיהן היו לנכס קיים בספרות־הילדים שלנו, הן תרמו – כל אחת כמידת כוחה – להעשרתה של הספרות לגיל הרך, שהיתה עדיין בשלבּי צמיחתה הראשונים.

“מראה העולם עוטה זיו חדש כשרואים אותו מבעד לעיניהם של ילדים קטנים”, כתבה בלהה יפה (קובנה, ליטא, 1891 – ירושלים 1961). מאז עלתה לארץ־ישראל, עסקה יפה, בתו של מ"מ סילמן¹⁶⁰, יובל שנים בקירוב בחינוכם של בני הגיל הרך והעשרת ספרותם. שיריה וסיפוריה הקצרים, שנדפסו ב’גליונות לגן־הילדים' ובעִתוני הילדים, הצטיינו בשפה קלה וריתמית, בהבנת עולמו של הילד הקטן ובדידקטיקה סמוּיה.

רבּים משיריה הראשונים, בעיקר אלה שסיפּרוּ על חיות הבית והשׂדה, הצטיינוּ בקלילוּת מרנינה ובמבנֶה משותף – תריסר שורות קצרצרות, דו־יַמבּיוֹת בּדרך כּלל, המסתיימוֹת ב“עוֹקץ” מבדח. הנה, למשל, שיר־הדקלום הנלבב ‘הרֵעים’, המזכיר בתוכנו את הזמר האנגלי העממי ‘היה למרי שֶׂה קטן’:

השירים האחרים במחרוזת זו סיפּרו על הכלבלב שנבח על בבואתוֹ שנשקפה אליו מן השלולית, על הגדי שקולו כקול הפעמון התלוי על צווארו, אוֹ על החמור העקשן, שסירב לזוז ולכן משכו את אוזניו והאריכו אותן; והשיר המפורסם מכולם – על החתול שנפל לתוך כד־החלב ומאז “קראוּ לו הַחַלְבָּן / כִּי הוּא נִשְׁאָר תָּמיד לָבָן”. לפּוֹפּוּלריוּת ממושכת זכה גם שירה ‘הבּוּבּה ימימה’ (שחריזתו חובבנית משהו), אשר בּוֹ העבירה את פחדה המודחק של ילדה עקומת רגליים אל בּוּבּתה:

רבּים משיריה, ששוּקעוּ בהם הוּמוֹר או שׂמחת חג – ביניהם “החתול הגנב”, “הבּוּבּה ימימה”, “חנוּכּה” – הולחנו והושרו הרבה. אחד המפוּרסמים שבּהם הוּא שיר־החג "שִׂיר־החג “שִׂמְחָה רַבָּה, שִׂמְחָה רַבָּה, / אָבִיב הִגִּיעַ, פֶּסַח בָּא!”, שבּוֹ מביע הילד את שמחתו על שתפרו לו בגד עם כיסים ומילאו כיסיו באגוזים. שיר ספוג־דמיון־והומור אחר שלה – “בשלולית” – היה חביב בשעתו על הילדים, שהִרבּוּ לדקלמו:

מוצלחים פחות הם סיפוריה הקצרים של יפה לקוראים המתחילים, שרוּבּם לוקים במלאכותיוּת ובעלילה בלתי־סבירה. הסיפוּר ‘שיחת המתנות’, למשל, מספר על תמר בת השש, ששמעה בלילה את המתנות שקיבּלה ליום־הולדתה משוחחות ביניהן: “כשהכּל ישנים אני אוהבת מאד לרקוד”, אמרה הבובה, “אבל בחושך אני פוחדת, פן אפול ואשבּוֹר את ראשי”. פתאום קפצה הצנצנת ברוב שמחה ממקומה – נפלה והתנפצה; ואמא שנכנסה לחדר החליטה כי החתול השובב הוא שהפיל את הצנצנת.

כמעט כל משפט בסיפור “תפוּר” זה, המושתת על המוטיב השכיח של צעצועים המתעוררים בלילה לתחיה, צוֹרם באִי־ההגיון שבּוֹ: אִם אמנם אוהבת הבּוּבּה כל־כך לרקוד בלילה, הא כיצד היא מתייראת מן החושך? ואיזוֹ ילדה שהיתה עדת־שמיעה לשיחת הצעצועים, לא תנסה לספר על כך לאִמהּ, ותחת זאת תמהר להיכנע – ולהירדם?

פגוּם עוד יותר הוא סיפּוּרהּ המוזר ‘דוִד והציפּוֹרים’ (‘עתוננו לקטנים’, יב כסלו תרצ"ו): מעשה בציפוֹרים שנחלצו להציל את הכּרוב שצמח בגינתו של דוִד והותקף על־ידי זחליו הרעבתנים של הלבנין, ואז “קם מיד מחנה גדול של צפרים והתנפל על הזחלים […והן] טרפו והשמידו את כל הזחלים”. דומה שאין צורך להרבות בדברים עד כמה מחטיא סיפור זה את מטרתו, בהציגו את הציפּורים דווקא כמצילות גן־הירק ובתיאור הנָטורליסטי המרתיע של השמדת הזחלים על־ידי העופות הטורפניים.

כעשר שנים אחרי הדפסת יצירותיה הראשונות ב’גליונות לגן־הילדים', התחילה בלהה יפה לכנס את שיריה וסיפּוּריה בשורת חוברות וספרונים: ‘מתנות מספרות’ (תש“ב; מהדורה מורחבת: ‘שיחת המתנות’, תשי”ט), ‘עלעלים’ (תש"ה), ‘ספרי הקטן’ (תש"י ואילך), וכן הסידרה ‘הידד, אני קורא’ (תשט"ו), שבּה יוכל הילד, כדבריה, “לקבל מדי פעם ‘ספר’ לפי כוחו וידיעותיו, שיוכל לקרוא בו, והדבר יוסיף לו בטחון ושמחה. גם רוח היצירה תגבר בו, כי הכל בחוברות כה פשוט וקל”.

מכּל יצירותיה הרבות, זכו לפּוֹפּוּלָריוּת ממושכת רק שירי הזמר שנזכרו לעיל, המוסיפים להיות מושרים ולהידפס באסופות־זמר חדישות. עם זאת צודקים אלה, המשייכים את בלהה יפה “לאותו דור של סופרים לילדים, שחוללו מהפכה בספרות־הילדים העברית, הוא הדור שראה בערכי החלוציות, הציונות וההתחדשות בטבע את עיקרי החיים” (מנחם רגב: “על יצירתה של בלהה יפה”, ‘הד הגן’, 1972, עמ' 211).

בעוד שבלהה יפה תיארה בשיריה את עולם־הילדוּת וחוויוֹת־הילדוּת גם מבעד לעיניה של מחנכת, עם שילוב של תמימות והומור, ביטאה בת דורה אֶלה אמיתן־וילנסקי בשירֶיה לילדים גם את הסקרנות והתשוּקה להרפתקה, המפעמות בלבּוֹ של כל ילד; והיא עשתה זאת במחרוֹזת של שירים, ששוּלבוּ בהם איכוּת מוּסיקלית, שׂפת ילדים והוּמוֹר. כבר בשירהּ הראשון, ‘הצִי הלבן’ (מוּסף ‘דבר’ לילדים, כד שבט תרצ"ד), ביטאה את רצוֹן הילד לצאת להרפּתקה:

“מימי ילדוּתי בעיר־הולדתי דורפאט (אסטוניה), זוכרת אני בעיקר שני דברים, את תמונת הרצל על הקיר בדירת הורי, ואת המורה הפרטי לעברית שלי”, סיפרה המשוררת. בת עשרים וחמש היתה כשעלתה ב־1925 לארץ־ישראל, ללמוד ספרות ומקרא באוניברסיטה העברית ירושלים, וכעבור שנים לא רבוֹת – והיא אז פקידה בלשכה הראשית של קרן־היסוד – שלחה את ביכּוּרי שיריה למוסף ‘דבר’ לילדים ול’גליונות לגן הילדים'. על אותם שירים ראשונים שלה – “גדעון מבלפוריה”, “למה”, “סוס עץ” ואחרים – חתמה בשמה הפרטי בלבד (אֶלָה). כעבור שנים אהבה המשוררת לסַפּר בחיוך סלחני על הביקורת המחמירה שמתח י"ח רבניצקי על שיריה הראשונים, כשהביאה אותם להוצאת ‘דביר’ לקבּל חוות דעת: “העברית שלָך טובה לעבודה במשׂרד, אך לא לכתיבת שירים”, כך בערך אמר לה. למקרא השיר “אילנה והמקק” העיר: “שוּלחן אינו שוּלחנה ואילן איננו אילנה. קראי לילדה חנה! ¹⁶¹” גם את שיר־המשׂחק, שזכה אחר־כך לפופולריוּת בלתי־רגילה, “תּוּת־שָׂדֶה אֵינֶנּוּ תּוּת / וְדָוִד אֵינֶנּוּ רוּת”, לא הבין העורך, “ועד שלא שִׂיחקתי אתו את המשחק לא הבין רבניצקי את כוונתי…”

חרף אותה ביקורת קיבל רבניצקי את השירים להדפסה, ובתרצ"ח הופיע ספרה הראשון, ‘ירח פיקח’, שנתחבּב עד מהרה על קטנים וגדולים. הצברים הקטנים הזדהו עם גדעון הקטן, שהכריז: “בְּעֵינַי טוֹבָה בַּלְפוּרְיָה / מִכָּל אֲשֶׁר בְּסוּרְיָה”; הבּנוֹת הזדהו עם המֶסר התמים, כי “צַעֲצוּעִים מַרְגִּישִׁים / אֶת הַכְּאֵב כְּמוֹ אֲנָשִׁים”; הכל חייכו כאשר “לָקְחָה חַנָּה טִפַּת מַים / וְרָחֲצָה לַמַּקָּק אֶת הַכְּנָפַים”; ודומה שכל ילד וילדה מצאו את עצמם בשיר על הסקרנית הקטנה, השואלת “למה?”:

אין תימה אֵפוא, כי ‘ירח פיקח’ זכה לשבחי הביקורת, שציינה כי הספר “מלא תנועה ומשובה, טללים ורסיסי צחוק ילדותיים […] הגן על עציו ופרחיו, החיות והרמשים, הצעצועים והעצמים, כל אלה ממלאים את העולם בשיחם ובתנועתם, המוצאים בשירים ביטוי חי ועליז” (אסתר גולדנברג, הד הגן‘, תרצ"ט, עמ’ 69).

בקובץ שירֶיה הבא, ‘ינוקא’ (תש"ב), הוֹסיפה המשוררת לצעוד בנתיב שכבשה לעצמה, אם כי דומה שבכמה משיריה אפשר למצוא השפעות של לאה גולדברג ואנדה פינקרפלד־עמיר: היא שרה־מסַפּרת על אמא־ארנבת, הדואגת להביא אוכל לילדיה; על הצעצועים שרחצו באמבטיה ויצאו נקיים, ורק הכּוּשי סַמבוֹ נכנס שחור ויצא שחור; ועל פיל־החרסינה, שהרגיש עצמו בודד על האצטבה, כי אף אחד לא רצה לשמוע את סיפוריו על ארצו ועל משחקיו “עִם אָחִיו שֶׁשְּמוֹ יַנְקוּתָא / בְּשֶׁנְהָב עַל־יַד קַלְקוּטָה”. אבל הידוּע מכל שירי הקובץ הוא, בלא ספק, זה החותם אוֹתוֹ ופוֹתח בחרוּזים הכּמעט־קלסיים:

“במדינת הגמדים”, צייר נחום גוטמן (מתוך ‘ינוקא’, יבנה, תש"ב)

שיר קצבי “מלחמתי” זה נהפך זמן קצר אחרי הדפסתו והלחנתו (על־ידי יצחק לוִי) לאחד הלהיטים הגדולים והפופולריים ביותר, וארבעים שנה בקירוב אחרי הדפסתו אף עוּבּד למחזמר לילדים. על הולדת השיר סיפרה אמיתן ברשימתה הממוּאָרית “כך נוֹסדה ‘מדינת הגמדים’”:

היה זה אך טבעי אֵפוא, שקובץ שירֶיה הבא, שכּלל גם זמר זה, נקרא ‘במדינת הגמדים’ (תשי"ח). בשירהּ הסיפּוּרי הארוֹך ‘אל האי כפתור’ (תשכ“ו; נדפס תחילה ב’דבר לילדים', תרצ”ט) חזרה אל מוֹטיב ההפלגה בים, וסיפּרה בוֹ מעשה בשלושה ילדים, שהחליטו לצאת בלא רשות למסע הרפתקני אל האי השכן; לאחר שהשאירו מכתבי פרידה להורים יצאו בסירתם לדרך; אלא שפתאום פרצה סערה בים ואנשי משמר־החוף החזירו את שלושת ההרפתקנים הקטנים רטובים לביתם. הסיפור הפשוט, שמִקצבוֹ רהוט וחריזתוֹ טבעית, ספוּג רוח ההרפתקה ועֶרגה להפליג למרחקים, אֶלא שסיוּמוֹ המתַסכּל עשוי לגרום אכזבה לקוראים; שכּן הסיפור מסתיים כמעט כפי שהתחיל:

שלא כּאֵלָה אמיתן, אנדה פינקרפלד־עמיר, בִּלהה יפה וחברוֹתיהן, שבּיטאוּ בּמרבּית שיריהן את עוֹלם־הילדוּת בשפתוֹ של הילד, או כפי שהוא נראה בעיניו של ילד, ביטאה שולמית קלוגאי בשיריה הלא־רבּים לילדים את תחושותיו של אדם מבוגר, הכותב לילדים. שולמית קלוגאי¹⁶² (1891–1972), שעלתה בנעוריה לארץ־ישראל ולימדה בבתי־ספר תיכוניים בחיפה ובירושלים, פירסמה את שיריה הראשונים בכרך א' של ‘דבר לילדים’ (תרצ“ו; לפני כן פירסמה סיפּוּרים בירחון ‘האדמה’ של י”ח ברנר ובבמות אחרות); אבל רק לאחר עשרים וארבע שנות כתיבה ופִרסום כינסה ארבעים ושניים משירֶיה לילדים בקוֹבץ ‘לאן צועד היום עודד’ (תש"ך). בדיאלוג המחורז ‘שירך יפה’ היא חוֹשׂפת בפשטוּת נלבּבת משהו מעולמה הפיוטי:

הילד מוכן להאמין שיש אמנם כרובים בשמים, אבל עדיין נותרה בלבו תמיהה: הן היקום כל־כך גדול, “כיצד יספיק להם הניָר? כיצד יספּיק להם הלילה?”

שיריה של קלוגאי פשוטים ברוּבּם, חובבניים משהו, מתארים אירועים ורגעים של יום יום: טיול, משחק, ארוחה, מחלה; יש ביניהם שירים בעלי מֶסר דידַקטי (“יוֹסִי, יוֹסִי, הִזָּהֵר! / תֵּן לְאִמָּא יָד מַהֵר!”), או לאומי “מגויס” (הבן שומר על אִמו כשהאב יוצא למלחמה); שירים שהם בבחינת הלצה בחרוזים או ציטָטה של שאלה מבדחת (הנכד שוֹאל את סבתו: “גַּם אַבָּא הָיָה יֶלֶד קָטָן / וְאָז הָיִית אִמָּא שֶׁלּוֹ?”); ויש גם שירי הגוּת ליריים, המנסים לתת ביטוּי לתהיוֹתיו של הילד על סודות העולם: האם נכון כי למרומים עולה נשמת המת? והאם גם הרוצחים שרים וצוהלים במרום שמים? אבל לאיש אין תשובות על שאלות אלה:

פיוטים ואמנותיים יותר הם שירים לקטנים של רבקה דוידית (בסרביה 1908 – תל־אביב 1970), שאף היא התחילה מפרסמת את ביכּוּרי יצירותיה במוסף ‘דבר’ לילדים (לעתים בפסבדונים ר. ד ד– ת, או בת – לוי). יצירתה המוּדפסת הראשונה, שהוֹפיעה בגליוֹן־ביאליק של מוסף ‘דבר’ לילדים (טו בטבת תרצ"ג; יצא במלאות שישים למשורר, תיארה פּגישה מפתיעה בין ילד קטן לבין המשורר הגדול, המסתיימת בבית כובש לב בפשטוּתוֹ:

“קרובה אל לבי הכתיבה לילדים”, אמרה רבקה דוידית, שעלתה בילדוּתהּ לארץ־ישראל, ובתום לימודיה היתה מורה, גננת ומבקרת אמנות. “ילדים הם אהבָתי המתמדת, ולא רק משום שהם קטנים ונחמדים, אלא בשל סיבה עמוקה יותר: משוכנעת אני, שרק אצלם קיימת ראיית דברים רעננה, בראשיתית, בלתי שגרתית”. אותה ראיית דברים רעננה, בראשיתית, של הילד הקטן ביקשה המשוררת להעביר בשירֶיה לגיל הרך; כגון באותו שיר לירי־תיאורי קטן, שבּוֹ מדמה המשוררת־הילדה את הפרח לסירה ננסית:

בשירים אחרים שילבה דוידית את חלומותיו של הילד עם שמחת־החיים והסקרנות הטבעית המפעמות בו. הילד־המספר מזדהה כל־כך עם תמונת הפרש הגיבּוֹר שלפניו, עד שהוא מחליט כי פרש זה אינו אלא “אני, כשכבר גדלתי…” (“פרש בתמונה”). בשיר־המשאלה הריתמי “מי יתנני” מבקש הילד להיות קל כצבי, דג שַׂחיָן וכנף־ציפור, אך מחליט לבסוף, כי “טוֹב מִכֹּל לִגְדּוֹל אִישׁ בֶּן־חַיִל”. ודן השובב, שכולם קוראים לו “פֶּרֶא דָן”, רואה עצמו כבר עתה בן־חיל קטן, חרף היותו חלש בלימודים:

שיר קונדסי זה היה מן הראשונים בארץ, לצד ‘מיקי מהו’ לשלונסקי, ששולבו בו עגת ילדים (“שֵׂכֶל בָּרַגְלַיִם”) עם שוֹבבוּת לשמה; ואין תימה שזכה לפופולריות רבּת־שנים ונהפך לזמר־עם אהוב, עד ששם המחַבּרת שלו נשתכח¹⁶³. לפּוּפּוּלריות בלתי־רגילה זכה גם שירהּ הסיפורי ‘זִפתִינוֹק’ (נדפס לראשונה ב’דבר לילדים' תרצ"ז), שהוא עיבּוּד חופשי של יצירת צ’וּקוֹבסקי “מוֹידוֹדִיר” (1923) על הילד שונא הרחצה, שלמד בדרך הקשה את ערכם של סדר וניקיון. חרף החריזה הפגומה הצליחה המעבּדת להעניק ל’זפתינוק' שלה מִקצב רהוט ולשבץ בו משחקי מלים משעשעים; הברז המכנה עצמו “בְּרִיז יַתִּיז לבֵית מַיְמוֹן” דופק בקערה, מכריז “כּבַקָּרָה” –

היה זה אחד מאותם שירים שהילדים אהבו לדקלם, להציג לצטט מתוכו, והוא חזר ונדפס בחוברות ובאנתולוגיות עד ימינו אלה ממש. כן חיבּרה רבקה דוִידית סיפורים לגיל הרך (ביניהם ‘חרצית־הבר הקטנה’, תשי"ח) ותירגמה בשבילם מיצירות מרשק, טולסטוי ומעשיוֹת־עם (כונסו אחרי מותה בספר ‘מעשה בטחנה קטנה’ תשל"ז).

ו. ‘פרפר נחמד’ – שרה גלוזמן, רבקה גורפיין, פניה ברגשטיין

קרובים בנושאיהם ובאמירתם לשירי אֵלה אמיתן ורבקה דוידית הם שירֶיה לקטנים של שרה גלוזמן (נולדה באוקראינה ב־1915). גם היא עלתה בנעוּרֶיה לארץ־ישראל, סיימה את הסמינר למורות והיתה גננת ומפקחת; ואף היא פירסמה את שירֶיה וסיפוריה הראשונים בעיתוני ילדים ונוער (‘דבר לילדים’, ‘במעלה’, ‘עתוננו’); ביטאה בהם את חוויותיו של הילד, עולמו והנופים המקיפים אותו וזכתה לשבחי הבּיקוֹרת: “עדינוּת, רוך ושובבות ממלאים את שירֶיה” (טובה חסקינה, ‘הד הגן’, תש"ו, עמ' 71). אך בעוד שרוב המשוררות בנות־דוֹרה ביטאו בשיריהן את סביבתו ה“ניטרָלית”, אוֹ העירוֹנית, של הילד הקטן, מיקדה שׂרה גלוזמן את נוֹשׂאֵי שירֶיה בעיקר בטבע, מראותיו ויצוריו – פרפר וציפור, שדה פורח ועדר צאן. לדבריה היה זה מוֹרהּ בסמינר יחיאל הילפרין (ראה פרק ז/ב), שהשפיע על ראשית כתיבתה; ואמנם חותם הצלילוּת המְרבית והחזרוֹת הריתמיוֹת, שאיפיינוּ את יצירת הילפרין, ניכּרים בשירֶיה הראשונים לטף, שכּתבה בהיותה מורה בעמק:

בשיריה הבּאים, שכּוּנסוּ בקובצי שירֶיה ‘גד ודג־הזהב’ (תש"ג), “פרפר הזהב” (תש"ד) ו’פעמונים' (תשי"א), שָׁרה גלוזמן על הנרקיס שפיזר בושׂם רב על פני הביצה וזוֹ קיבּצה לכבודו בתמורה אורחים של אביב; על היֶלק שבא לבקר את הסֶלק; על הפעמונים המבשׂרים בצלצולם את שיבת הצאן מן המרעה; על הגוזלים המנסים לפתור בקן את תעלומת טיפות־הטל הנושרות; ועל הדבורה הזמזמנית, “הַמִּתְעוֹפֶפֶת, מִסְתּוֹבֶבֶת בֵּין פְּרָחִים בְּיוֹם זָהָב”. כאופנת הימים ההם שילבה לעתים נעימה דידַקטית או אקטואלית בשיריה או סיפּוּריה; כך, למשל, כתבה בפרוץ מאורעות תרצ"ו את שירהּ האלגורי “כרם בגיא”, המסַפּר בחרוזים ‘דקדוקיים’ על האֵש האדומה ששולחה בכרם הגפנים –

בסיפורֶיה הקצרים שילבה לעתים מוטיבים אגדיים במציאות יומיומית; כזהו הסיפור הפנטסטי ‘הגמד זָרִימָד’ (תש"י), המסַפּר על ננס הממלא את משאלתה של ילדה ומביאהּ אל היער, שם פוקדות אותה הרפתקאות קסומות וסמליות. מאוחר יותר עברה לכתיבת סיפּוּרים רחבי יריעה לבני הנעורים: טרילוגיה אֶפּית על נדוּדי נער בשנות השוֹאה ואחריהן (‘מסתרי הגורל’, תשי“ח – תשכ”ו) וביוגרפיות בלטריסטיות משוּבּחוֹת של ביאליק ('בן המוזג), תש"ל) ושלמה אבן־גבירול (‘המשורר מסרגוסה’, תשל"ח). גם בהגיעהּ לשֵׂיבה הוסיפה לפרסם חוברות צבעוניות של שירים לגיל הרך באותו סגנון פשוט ונאיבי, שנתגבּש אצלה בראשית דרכה הספרותית.

בין היוצרות האחרות בנות אותו דור, שכתבו לגיל הרך, היו שתיים שפעלו בצל בעליהן ובהשראתם: פנינה הַילפרין, רעייתו של יחיאל הילפרין, שכבר נזכרה לעיל (פרק ז/ב), ומלכה פישקין, רעייתו של אהרן פישקין (פרק יב/א). מלכה פישקין (נולדה בוַרשה ב–1899), בתו של מחנך עברי, קישרה גם היא את כתיבתה הספרותית עם עבוֹדתהּ בבתי־ספר ובגני ילדים. שנים רבּוֹת פירסמה בשבוּעוֹני הילדים שירים וסיפורים, ששולבו בהם תמימות, הומור פשטני ודידקטיקה, וכעבור שנים כונסו בחלקם בספרים ‘שושן ושושנה’ (תשי"ח), ‘רוח שובבה’ (תש"ל) ובסדרת חוברות לטף.

בדומה לשרה גלוזמן, ששיריה מעוגנים ברוּבּם בטבע ובמערכת היחסים שבּין הילד לנוף, שאבוּ גם בנוֹת גילהּ פניה בּרגשטיין, מרים רוֹת ורבקה גורפיין את ההשראה לכתיבתן מן הטבע ומילדי הטבע. כגלוזמן היתה גם רבקה גורפיין (גליציה 1908 – עין־שמר 1983) גננת בקיבּוּץ, שאֵליו הצטרפה עִם עלייתה ארצה ב־1932; וכמעט כל סיפוּרי הילדים שלה ינקו את השראתם מן החיים שרחשו סביבה. אלה הם, כלשונה, “אותם הסיפורים ואותם הגיבורים: אנשים גדולים בשנים ואנשים קטנים בשנים, הרבה כלבים חביבים והרבה חתולים מבינים; עזים וציפורים למיניהן ואותה הסוסה שהזקינה והיא הולכת ונשכחת בין כל המכונות הדוהרות והרועשות. […] אני פוֹקדת את גיבורי”, הוֹסיפה, “ילדים, ילדות, דוכיפת, שמש גדולה ומחייכת, את החתולה האִמהית ואת החתול הטיפשוני, את הסוסה פֶדה ואת הדייג העלום ושתי התאומות, שאפשר היה להבדיל ביניהן רק הודות לשביל שבשׂערותיהן… הנה הסיפּור ‘עדִי והצב והעשׂבים הגדולים’; עדי זהובת השֵׂער האזינה לו בעיניה הגדולות ומיאנה לקבל את הסיוּם. הוא, כמובן, אַמצָאָתי…” (‘הספר בישראל’, ינואר 1965).

סיפוּריה הראשונים של גּרפיין נדפּסו בכרך א' של ‘דבר לילדים’, ובעידודה של לאה גולדברג כתבה סיפורים קצרים נוספים מהווי החיים בקיבוץ, שהם ממיטב הסיפּוֹרת הריאליסטית לקוראים המתחילים. לאה גולדברג גם ערכה והוֹציאה את קובץ סיפּוּריה הראשון, ‘ואדי יוצא לעבודה’ (ספרית ‘אנקורים’, תש"ד), וּבעקבותיו הוֹפיעה שורה ארוכה ונלבּבת של קובצי סיפורים: ‘מה שקרה בצל האלון’ (תש"ו), ‘סמאדז’ה בן הנגב בארץ הפלאות’ (תשי"ח), ‘הבאנו בוקר טוב’ (תשכ"ד), ‘לאור פנסים דולקים’ (תשי"ט), ‘החסידה הסקרנית’ (תשל"ב). בכולם סיפרה על חוויות יום־יום של ילדי הקיבוץ, על אירועים קטנים, הנראים בעיניהם כפלאי בראשית: זריחה קסומה, בקיעת אפרוחים מביציהם, ידידוּת הילדים עם סוסת הקיבוץ הזקנה, מעשה בילד שנשאר לבדו עם הצאן, ומעשה בילדה שנשארה עֵרה בלילה לראות כּוֹס, ושאר מעשים ואירועים; וכולם מסוּפּרים בסגנון אינטימי משהו, שהוא בהיר וציורי, בעל מקצב פנימי, משוּבּץ רסיסי פיוּט והוּמור וספוּג ערכי אנוֹש:

בשנותיה האחרונות עסקה רבקה גורפיין בהוראת הספרות. “המלמד ספרות – מלמד גם מקצת תורת החיים”, אמרה, “לפעמים נדמה לי, כי הכותב סיפורים לילדי הגן והכיתות הנמוכות – גם הוא מלמד מקצת תורת החיים”.

יש דמיון מפתיע בין סיפּוּרי עין־שמר של רבקה גורפיין לבין כמה מסיפוריה של בת גילה פניה ברגשטיין (פולין 1908 – גבת 1950). בילדותה טילטלה מלחמת־העולם הראשונה את פַניה ממקום למקום; באביב תר"ץ עלתה לארץ־ישראל, ושנתיים אחרי עלייתה פירסמה במוסף ‘דבר’ לילדים את שירהּ הראשון לקטנים:

שיר־מחול משעשע זה הוא בבחינת מבשׂר ברור לחרוזֵי ‘בוא אלי פרפר נחמד’ (תש"ה) – אותם שירים קצרצרים אחידי המִבנה והמשקל – כל שיר הוא בית בן ארבּעה טוּרים חסרי כותרת, שמקצָבָם לרוֹב טטראמטר טרוכיאי קטוע – שנהפכו עם פִּרסומם לקלסיקה קטנה ולנכס־צאן־ברזל בספרות לגיל הרך:

בדומה לשיריה (וכאמור לעיל, גם בדומה לסיפורי רבקה גורפיין), יונקים גם רוב סיפוריה הקצרים של פניה ברגשטיין את השראתם מהווי חייהם של ילדי הקיבוץ: אהבת רועה לכבשתוֹ; הערצת רחלי הקטנה לסנדלר הקשיש; שִׂמחת ילדי הגן שקיבּלו שעון־קוקיה; השתאוּת הילדים למראה נפלאותיו של הקומביין הגדול; רק דני אינו מתפלא כלל; הוא יודע את סוד הצמיחה והגדילה:

אך בעוד שסיפורי גורפיין ריאליסטיים כולם ומתארים מעשׂים שהיו, משתלב הדמיון הפיוטי בַּמציאוּת ברבּים מסיפוריה של פַניה בּרגשטיין ונעשה גם הוא כביכול שותף למעשים: אילנה השובבה מעוררת את הרוח בריצתה, וכל האילנות מרכינים אז ראשיהם בסערה; נעמי הקטנה, השומרת על מנוחת אִמהּ, מצווה על הטרקטור הרועש: “שקט, טרקטור טרטרן שכמותך!” והוא שומע כמובן בקולה; המסמרים ששׂבעוּ דפיקות פטישים על ראשיהם הכריזו על שביתה; ובסיפורים אחרים שלה אנו פוגשים מברשת־פלא, קוסם, בּוּבּה מדבּרת ושאר מעשׂי פלא. בכל סיפּוּריה אלה הבליטה את הטוב, היפה, את המאור שבאדם; או בלשונה: “אוספת אני ניצוצות אורה, וכי אינם יקרי ערך? מחפשת אני וגם מוצאת…” ואִם גם לא רבּוֹת היוּ שנות יצירתה (היא מתה ממחלה בגיל 42), העשירה פניה את ספרות־הילדים שלנו בעשרות שירים וסיפורים, תרגומים ועיבודים, שהם “ניצוצות אורה” בספרות־הילדים שלנו. רק אחרי מותה בתשי"א התחילוּ להופיע האסופות הגדולות של יצירותיה – ‘שיר ידעתי’ (תשי"ב), ‘חרוזים אדומים’ (תשט"ו. עם סיפור־חייה מאת שלמה אבן־שושן), ‘עינים שמחות’ (תש"ך), ‘תכלת ואדום’ (תשכ"ז) – שהיו לנכס קיים ואהוב, ואשר סגולותיהן האמנותיות ראויות לדיון ולעיוּן נרחבים וּמעמיקים יותר.

באותה שנה, שבּהּ כתבה פניה ברגשטיין את שירהּ, הפותח בחרוז “בֻּבָּתִי טוֹבָה, שְׁקֵטָה, / כְּבָר שׁוֹכֶבֶת בַּמִּטָּה” (“בֻּבָּתִי”), פירסמה מרים ילן־שטקליס את “שיר ערש לאלישבע”, הפותח בחרוז “הַבֻּבָּה שֶלִּי גְדוֹלָה, / שֵׁם יָפֶה קָרָאתִי לָהּ”. יש לא מעט מן המשותף במכלול יצירתן של שתי יוצרות אלה – בנושאים, בז’אנרים, בדרכי הביטוי האמנותיות, ואף ביחסים האישיים (“פניה בּרגשטיין היתה לי כאחוֹת”, סיפּרה מרים ילן־שטקליס. ‘הארץ’, 8.5.1979). אך בעוֹד שתקופת יצירתה של פניה היתה קצרה, יחסית – ח"י שנים בקירוב – התפרשׂה תקופת יצירתה של מרים ילן־שטקליס על פני יובל שנים ויותר.

למרים ילן־שטקליס ויצירותיה מוקדש הפרק הבא.

ו. “יש לי סוד” – מרים ילן־שטקליס

דברים אלה, שכתבו שופטי פרס ישראל בהעניקם בתשט"ז את הפרס למרים ילן־שטקליס, מבטאים בתמציתיוּת – אם כי גם בקורטוב של הפרזה מובנת – את ייחודה של משוררת זו, הנחשבת בעיני רבּים לגדולה במשוררות לילדים בדורה. “כל הסממנים העיקריים, שבהם מבוּשׂמת שירה טובה למבוגרים”, הוסיפו השופטים וכתבו, “בּישׂמה היא בהם את שיריה לילדים. על כן טועמים בהם טעם שירה לא רק הקוראים הקטנים, אלא גם הגדולים”.

ילדותה ונעוריה של מרים ילן־שטקליס (נולדה במעון־הקיץ פּוֹטוֹקי, ליד קרמנצ’וג, אוקראינה, בכ“ו באב תר”ס, מתה בחיפה בז' באייר תשמ"ד) עברו עליה בנדודים ובעקירות ממקום למקום, בשל פעילותו הציונית של אביה¹⁶⁴. בגיל חמש עברה עם משפחתה מניקולאיֶב לברלין; אחר־כך חיתה לסירוגין במינסק, פטרוגראד וחרקוב. מילדותה למדה עברית מפי מורים פרטיים. “כל מורי זכורים לי לטובה”, סיפּרה המשוררת, “ביניהם אף מורי הראשון, אותו בּחוּר מבחורי המהפכה, שהתהלך בחוצות ברלין וכותנתו הלבנה יורדת לו על מכנסיו, ואשר הרביץ בי בחגורתו על שסירבתי להעתיק חמישים פעם מִלה אחת ששיבשתי – ואני עוד לא בת שש…” (‘דבר לילדים’, 25.4.1956).

בעודה תלמידת הגימנסיה במינסק כתבה את שיריה הראשונים; תחילה כתבה ברוסית, ואחר־כך גם ביידיש, גרמנית ועברית. בתום לימודיה התיכוניים בפטרוגראד, נסעה ללמוד מדעי־החברה ופסיכולוגיה באוניברסיטת חרקוב. ב־1920 עלתה – אחרי תלאות ונדודים ארוּכּים, שבאו בעטיָהּ של מלחמת־האזרחים – לארץ־ישראל. תחילה עבדה ב’הדסה' בירושלים, ולאחר שסיימה את בית־הספר לספרנות בפאריז נכנסה לעבוד במדור הסלאבי של בית־הספרים הלאומי והאוניברסיטאי, ואותו ניהלה שלושים שנה, עד פרישתה לגימלאות.

בת עשרים ושתיים היתה ילן־שטקליס כשנדפס שירהּ הראשון, “בֹּקֶר”, בשבועון ‘החיים’ שבעריכת פסח גינזבורג; ואף שהיה זה שיר לירי למבוגרים, כבר אפשר למצוא בו את הניצנים המבשׂרים של משוררת־הילדים לעתיד:

בשש־עשרה השנים הבאות הוסיפה ילן־שטקליס לפרסם שירים ליריים בעלי הלך־רוח אֶלגי, ורק בחורף תרצ"ח (1937) הופיע בדפוס שירהּ הראשון לילדים, הלא הוא “רוּח רוּח”

הפּוֹפּוּלָרי:

כעבור שנים ענתה המשוררת לשאלתי, מדוע התחילה לפרסם שירי ילדים בגיל מאוחר יחסית: “לשֵם כתיבת ספרות־ילדים דרושה בגרות גילית, וזו כנראה הסיבה שבגיל צעיר לא כתבתי לילדים”. עם זאת יצוּיַן, כי ביכּוּרי שיריה לילדים של ילן־שטקליס לא חרגו אז עדיין מן הז’אנר המשחקי הקל, שרווח אז בשירה העברית לבני הגיל הרך: “הבּוּבּה”, “שיר חורף”, “הסבּון בכה”, “הדֹב חולה” (כולם ‘דבר לילדים’, תרצ"ח). אך לא עברו חודשים רבּים עד שהתחילה לפרסם את שירֶיה הליריים הווידוּיִיִם לילדים, אותם שירים שנולדו אצלה, כלשונה, “מבפנים, לא מפני שהיוצר הציב לעצמו מטרה להביא את דברו בצורה מובנת לילד, כי אם מתוך הכורח התת־הכרתי, המכתיב את תנאיו להכּרה – להביע את דברו דווקא כך ולא אחרת” (‘אורים’, תשט"ו, עמ' 312).

פעמים אחדות הטעימה ילן־שטקליס, כּי מעודה לא כתבה בשביל מישהו, יהיוּ אלה ילדים או מבוגרים; אלא אירַע שהדברים שכתבה נמצאו מתאימים על־פי נושאיהם וּשׂפתם גם לילדים. כך, למשל, כתבה באחד מפרקי זכרונותיה:

תמונה (מוגנת בזכויות) ותחתיה הכיתוב:

“כך יורדים השירים מן העולם של מעלה אל העולם של מטה”. צייר יוסי שטרן. (מתוך ‘מעשה בילדה’)

אבל גם כשהתחילה מבטאת את עצמה ואת תחושותיה ה“בוגרות” דרך שירי ילדים, לא מיהרה לפרסמם. כעבור שנים סיפּרה על אותו יום, שבּוֹ ישבה בחדר־המתנה של רופא וכתבה שיר לירי על אהבה נכזבת, בהעבירה את כאֵבהּ האישי שלהּ אל הילד דני, שנתן לנורית פרח ותפוח:

ועל כן, אף שהוא גיבּוֹר ואיננו בוכה אף פעם – “הַדְּמָעוֹת… הַדְמָעוֹת… הֵן בּוֹכוֹת בְּעַצְמָן” (“דני גִבּוֹר”). רק לאחר היסוסים שלחה המשוררת את השיר למערכת ‘דבר לילדים’, ושם הוא נדפס בכ“ג שבט תש”א. למחרת ההדפסה – הוסיפה המשוררת וסיפרה – באה אל חדר־עבודתה בהר־הצופים ילדה, שנשלחה על־ידי כיתתה לומר לה תודה על שירהּ זה: “אנשים רבּים כתבו על אהבה והרבה כתבו”, אמרה הילדה, “ואילו אַת כתבת על האהבה כל מה שאפשר – ובשורות ספורות” (א"ח אלחנני: “משוררת הילדים”, ‘הפועל הצעיר’, 6.8.1963).

אחרי שיר זה נדפסו ב’דבר לילדים' (בחתימת מרים וילנסקי [שטקליס]) שיריה הליריים־הוִדוּיִיִים “האניה”, “ג’ינג’י”, “תפילה”, “מכתב”, וכן שירי המשחק והזמר “דני פרש”, “זאת הגברת שפנפנית”, “רוגז” ואחרים – ואלה כּוּנסו בקובצי הצעירים – וכותב שורות אלה בכללם – קראו בהתפעמות את שיריה עם הדפסתם הראשונה והלכו שבי אחריהם¹⁶⁶. ואם ספרהּ הראשון, ‘אצו רצו גמדים’, לא עורר עדיין את התפעלותה של הביקורת, שציינה כי “האוסף הקטן הזה של שירי ילדים יצא יפה לעין ולאוזן, אבל את הפתרון – […] יש לחפּשׂ אותו, אם בכלל יימצא, בדרך אחרת לגמרי, תוך גישה רצינית ומחושבת” (עמנואל בן־גוריון, ‘הד הגן’, ת"ש, עמ' 62), הנה אחרי הופעת קבציה הבאים הוּכּרה על־ידי הכל כאחת מבחירות היוצרים בספרות־הילדים שלנו. “ההתרשמות כל־כך ספונטאנית וחיה”, כתבה לאה גולדברג, “שלעתים יש לו לקורא רושם, כי מרים וילנסיק־שטקליס כותבת את שיריה כאותה ילדה קטנה, המסַפּרת סיפור לעצמה”. ועוד כתבה לאה גולדברג ברשימתה האימפרסיוֹניסטית המעמיקה:

מאז תהו רבּים וטובים על סוד יצירתה, והיו גם שבּיקשו כי תסביר “איך עושים שירים”. תשובתה היתה: “אינני יודעת איך עושים שירים. השירים עושים את עצמם”. ואחר־כך הוסיפה:

דברים דומים על “השירים העושׂים את עצמם” שילבה מרים ילן־שטקליס גם בסיפּוּרה האלגורי ‘איך באים השירים אל לב האדם’; ואף שהסיפּוּר מכוּוָן לכאורה לקוראים קטנים, ניתן למצוא בו לא מעט מכבשונה של המשוררת הלירית. השירים, כתבה, “יושבים בעוֹלם של מעלה, לרגלי כסא כבוד מלכותו, ולומדים שירה”; עד שבּאה בת־השיר ושולחת אחד השירים לעולם של מטה; והשיר יורד ובא אל לב המשורר ומתחמם בו; עד שלבסוף “דופק השיר, דופק ודוחף ומתפרץ והולך, ושובר את דלתי הלב; ויוצא השיר מן הלב השבוּר לבוּש לבוּשים יפים ומקושט קישוטים יפים, יוצא ובא אל לבות האנשים”.

לאחר זכייתה בפרס ישראל כינסה ילן־שטקליס את שירֶיה וסיפּוֶיה לילדים, הישנים עם החדשים, וערכה אותם בשלושה כּרכים, מותאמים לשלוש קבוצות־הגיל השונות: ‘שיר הגדי’, ‘יש לי סוד’, ‘בחלומי’ (תשי“ח – תשכ”ג. מהדוּרת־פּאֵר בכרך אחד: (תשמ"ו). אך למרוֹת החלוּקה לקבוצות־גיל, הטעימה המשוררת בהקדמתה, “מסגרת הגיל אינה קבועה במסמרוֹת והיא גמישה מאוד”, שהרי תחוּמי הבנתוֹ של הילד, “כל התפתחותו הרגשית והשׂכלית, כל ידיעותיו ונסיונותיו, נקבעים על ידי גורמים רבּים מאד ושונים מאד. הגיל הִנוֹ רק גורם אחד בין הרבּים”. אמרה והוֹסיפה:

צדקה המשוררת; שכּן כמעט בכל שיריה – מחרוּזי המשׂחק והשעשוע לפעוטות ועד לפּוֹאֶמות הליריות ה“בוגרות” – ידעה לתת אותו ביטוי אמין ואמנוּתי לרגשותיו של הילד, לעולמו ולמאווייו המוּדעים והבלתי־מודעים. הכּרך ‘שיר הגדי’ פותח במחרוזת של שירי שעשוע, משחקי אצבעות וחרוזי עֶרשׂ, ובהם הִפליאה המשוררת לעשוֹת שימוש אמנותי בכל הכּלים המדברים אל בן השנתיים והשלוֹש, שהוא “הכּל יודע ומבין הכל”: חריזה ומִקצב, חזרות וצלילים אוֹנוֹמאטופיאיים, פּעילוּיוֹת ודימויים הלקוחים מעולמו שלו:

אבל כבר בתחילת הספר, מיד אחרי “סיפּוּר לגוּר” (יֵשׁ לְגוּרִי חֲתַלְתּוּל, / תּוּלִי־תּוּל, תּוּלִי־תּוּל"), בא השיר הלירי־הוִידוּיִי “הענן” שבּוֹ מבטֵא הילד את בדידוּתוֹ באוזני הענן הלבן: יש לו, לילד, כדור, יש לו גם דשא ירקרק –

וכיוָן שהוא כה בודד וחסר חברים, פונה הילד אל הענן בלשון שיש בה תחינה והפצרה:

מוֹטיב הבדידוּת וההתמוֹדדוּת עם מוּעקת ה“לבד” חוזר ומופיע בצורות דומות ושונות ברבּים משירֶיה של ילן־שטקליס. הילד הבודד והילדה הבודדה חשים עצמם נעזבים, לעתים אפילו נבגדים:

אין תימה, כי תחוּשת הבדידוּת מולידה שאלת מחאה ספוגה בדמעות:

הילד הבודד, החייב להתמודד בכוחות עצמו עם תחוּשת הבּדידוּת, מנסה להתגבּר עליה, או לפחות להקטינה, על־ידי העתקת תחושותיו אל העצמים הסובבים אותו; הוא מייעץ לדוּבּוֹן (ולעצמו):

הילדה הבודדה מבקשת מן הירֵח “סיפור שמח”; ולאחר שהיא מסַפּרת לו, לירח, על עצמה ועל ההרפתקה הדמיונית שעברה ביער, היא שבה ומבקשת:

הבדידוּת היא אֵפוא מוטיב מרכזי בשירתה הלירית־הווידוּיית של מרים ילן־שטקליס, שדמוּת־הדוֹבר בה הוא הילד המקוּפּח – הדחוי, הננזף, הבלתי־מובן, הבא לעימות עם הסביבה המתנכרת, שאינה מבינה אותו. כזה הוא ג’ינג’י – אחד השירים הידוּעים, השלֵמים וּספוּגי העֶדנה ביותר בשירת־הילדים שלנו. הילד הנלעג, שהכּל קוראים לו “ג’ינג’י”, פונה במצוקתו אל בורא העולם בשאלת התרסה: “לָמָּה בָּרָאתָ לְךָ יְלָדִים צְהֻבִּים, אֲדוֹנָי, צְהֻבִּים?” ברוב אומללותו הוא מוצא מפלט וניחומים בחלום, שם מזומנת לו פגישה עם ג’ינג’י נערץ וכל־יכול, הלא הוא דוד המלך, אשר “צְהֻבִּים תַּלְתַּלָיו וְכֻלּוֹ אַדְמוֹנִי”. בדומה לאֵם שבמציאות פונה אליו גם המלך שבחלום בחיבה מהולה בחמלה:

משאלתו של הילד המקוּפּח להיות גיבור ואהוב ונערץ כמלך מוגשמת בחלום; אבל החלום בשיר זה אינו רק בריחה עם המציאות, אלא גם מקור לעידוד ולניחומים. כך מתקשר שיר אלגי זה לסיפור האֶפּי “שערי הארץ”, שבּוֹ מחולל דני הג’ינג’י מעשי גבורה ואומר בהשלמה: “אני ג’ינג’י, ולא איכפת לי כלל וכלל”.

עימות מכאיב אחר בין דמיונו של הילד לבין המציאות האטומה והנוקשה זומן לדני, גיבור השיר “האניה” (במאמר מוסגר יצוּיַן, כי דני הוא גיבּוֹר קבוע כמעט בשיריה ובסיפּוּריה של ילן־שטקליס, ילד־גיבור ההולך וגדל, החל ב“בן שנתַים דני” [‘שיר הגדי’] וכלה בּ“מחר בן שמונה אני” [‘תפילה’]): דני בנה על הגזוזטרה אניית־שולחן ששטה על מחצלת־ים ופקד עליה בגבורה; אך לפתע, באמצע הסערה הנוראה –

בשיר סיפּוּרי זה אין הילד הנפגע מוצא ניחוּמים אלא רק בעובדה, שהוא יודע כי איננו ילד רע. בשיר “ידידי טִנְטָן”, לעומת זאת, מעביר דני, שהכּל רוגזים עליו על שהוא “רַע אֵין גְבוּל”, את האָשָם אל ידידו הסודי הבלתי־נראה טִנְטָן¹⁶⁷. בשיר “חברוּת” מוצאת הילדה הדחויה ניחומים אצל אמא שלה, המבינה ללבה. ואילו הילדה, שלאִמה יש “שְׂמָלוֹת בְּוַדַּאי מִילְיוֹן”, מוצאת עידוד בחלוק המרוּפט של האם, שהוא ידידהּ הטוֹב, שכּן “כַּאֲשֶׁר עַל כְּתֵפָה מֻנָּח יְדִידִי – / וַדַּאי כָּל הָעֶרֶב [אמא] תֵּשֵׁב לְצִדִי” (“השמלות של אמא”: תרגום מרוסית¹⁶⁸). הילדה המכוּנה “חוֹרגת” מוצאת ניחומים, בהזיות סוֹדיוֹת־חלוֹמיוֹת (‘יש לי סוד’); ואילו הילדה הנבגדת, שאינה מוצאת ניחומים, מחפשׂת פורקן בבכי ודמעוֹת:

וממצוקת היחיד – אל מצוקת הכלל והאומה. גיבּוֹריה הקטנים של מרים ילן־שטקליס, שגדלו בימי מאבק ומלחמה, היו – כמשוררת עצמה – חדורים תודעה אנושית־לאומית עזה. דני, ה“קברניט” שהשיט את ספינתו על ים־המחצלת שבגזוזטרה, הבטיח לנוסעיו הדמיוניים: “אֶל חוֹף אֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל אוֹבִיל אֶתְכֶם לָבֶטַח!” (“האניה”); ובערב יום־הולדתו השמיני עלה דני אל גג ביתו ונשא תפילה לאלוהים; משאלה אחת היתה לו אל בוֹרא עולם:

ומטרה יחידה מדריכה את משאלת הגבוּרה שלו: הצורך לבנות “אוִירוֹן, מאה ושבעים אלף טוֹן”, עם סולם ארוך־ארוך, ואז –

ואמנם בסיפּוּר “שערי הארץ” (ראה להלן) מתגשמת המשאלה: דני מצליח הודות לאומץ־לבו להשׂיג מטוסים ולהסיע בהם מאה־אלף יהודים לארץ־ישראל.

הפּנִיה האינטימית אל אלֹהים הכל־יכול חוזרת ומופיעה פעמים אחדות בשיריה ובסיפוריה של מרים ילן־שטקליס, אם בדרך של תפילת־משאלה, ואם בתפילה שיש עמה התרסה: לצד דני הג’ינג’י, הקובל “לָּמָה בָּרָאָת לְךָ יְלָדִים צְהֻבִּים, אֲדוֹנָי?”, מטיפה הילדה הדסה באיגרתה לאלהים למראה האיש חסר־הזרוֹע: “זֶה לֹא נָכוֹן; / וְזֶה אָסוּר שֶׁאִישׁ יִהְיֶה בְּלִי זְרוֹעַ” (“מכתב”)¹⁶⁹. בסיפּוּריה האוֹטוֹבּיוֹגרָפיים תיארה את דמוּיוֹתיהם הקוֹרנוֹת של סבה וסבתה, הדבקים באמנותם ומברכים את היושב במרומים; ובסיפּוּר הסִמלי “השֵם הבּשׂוּם” הביאה מעשׂה במלאך, שנשלח על־ידי אלהים לבוא ולרקד לפני ילדה חולה. אהבת האֵל קשורה בכל יצירוֹתיה באהבת ארץ־ישראל, “וארץ־ישראל מלכת כל הארצות, וארץ־ישראל היפה בכל הארצות […] ואין עוד בעולם פרחים יפים כפרחי ארץ־ישראל” (“הפרחים שבארץ־ישראל”). הערגה לארץ־ישראל היא מוטיב חוזר ונשנה בשיריה ובסיפוריה: היא מבקשת מן היונה המהירה: “שָׂאִינִי עִמָּךְ אֶל אַרְצִי־בְּחִירָה” (“גם לי יש כנפיים”); והיא חולמת על “גשר של נייר”, אשר “יְהוּדִים עַל פְּנֵי הַמַּיִם / בּוֹ יֵלְכוּ לִירוּשָׁלַיִם”; והיא

מתפללת על גאולתם של ילדי ישראל שרידי השואה: “אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, הֲשִׁיבֵם!” (“לילדי ישראל”). ובאגדה הפיוטית 'מעשה בפרוכת תשי"ב)¹⁷⁰ סיפרה על רחל אִמנוּ היושבת ושוזרת פרוכת, המסמלת את גאולת ישראל; וגם אִם שָׁלַם המעשֶׂה – לא שָׁלמה עוֹד הפרוכת:

האמונה באל הכל־יכול מביאה בהכרח לאמונה בנס, או אולי מוטב לומר – לערגה לנס, לפלא שיופיע פתאום ויביא ישועה, או תרופה, או ביטול המצוקה. מוטיב הערגה לנס, או לישועה, כבר נזכר לעיל, והוא חוזר בצורות שונות בשירים ובסיפּוּרים נוספים של ילן־שטקליס. לפעמים מופיע המושיע בדמותו של שוטר בעל “רגלים מן הים עד ירושלים” (“מעשה בחתול ובשוטר”) אוֹ “בעל שׂפם ארוֹך, מתנוֹעע וּמחייךְ” (“מעשׂה במשרוֹקית”); ופעם אחרת המושיעה היא הדודה פּילִיק הטובה, שהלכה עד “שער שביעי של רקיע” כדי להביא תרופה למיליק החולה, ולאחר שהבריאה מיליק “וְהַחֹלִי נִבְהַל וּבָרַח לוֹ” –

על כן אהובים על המשוררת החגים היפים, שבּהם היא שומעת “עַל הַנֵּס בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה” (פורים"), ובהם היא רואה את “סבּא דוֹמה לאליהוּ” מבשֵׂר הגאולה (“פסח”). ועל כן יצרה לעצמה שביל סודי בקמה, בו תהלך לבדה ותספר מעשֵׂי־יה ובו “אֱלֹהַי בְּשׂוֹרָה יְבַשְּרֵנִי – / לֹא אָמוּת כִּי אֶחְיֶה!” (“בקמה”).

אותה אמונה בכוח עליון המחולל נִסים, אותה “ערגה קיומית” הנעה בין שני קטבים, שאכזבה וניחומים משמשים בהם בערבוביה¹⁷¹, מצויות, כאמור, גם ברוב סיפוריה: דני ובני לווייתו הצעצועים יוצאים למסע־פלאים רב־הרפתקאות וּפוֹגשים בסיוּמוֹ את הרופא הגדול, שהפך את הבובה אלישבע הקירחת והמרוּפּטת (גיבּוֹרת השירים “אלישבע מה נחמדת”, “אלישבע מסכנה” ועוד) לבוּבּה חדשה ויפהפיה; אבל בתום הפלאים ושאר המעשים החשובים אומר הדוּבּוֹן לדני שאַל לו להתפלא: “כל הדברים החשוּבִים פּשוּטִים הֵם מְאֹד” (‘המסע אל האִי אולי’, תש"ד). גם את מסע־ההצלה האחר של דני, שבּוֹ חילץ את המלך ומשפּחתוֹ מן הארמון הבוער, ואחר־כך גייס אלף מטוסים, ובהם הושיב מאה־אלף פליטים יהודים “ונסענוּ מהר מהר אל ארץ־ישראל” – גם את מעשהו זה הגדיר הילד במלים “פשוט מאד” (שערי הארץ"). בסיפורים אחרים מציל האח הגיבּוֹר מוּליק את הילדה־המסַפּרת מירה מידי הצוענים (“מעשה במשרוקית”), והכלב הנבון שחורי מציל אותה בעת נפילתה מן הגג (“בית המקדש”); אבל מעשׂה הצלה זה איננוּ “פשוט” בעיני המסַפּרת, שכּן בדמיונה ראתה בו נס מן השמים:

וּבעוֹד שבּסיפור “בית המקדש” הציל כלב נבון ממוות את הילדה המסַפּרת, הנה בסיפּוּרהּ ‘בִּימִי’ (תשי"ג) הצילה המסַפּרת ממוות כלב נבון אחר; ואף־על־פי שלפנינו סיפור ריאליסטי המעוגן במעשה שהיה, מתואר מעשה ההצלה כּנס מעורר השתאוּת, שעליו מגיבה אמא־של־אלישבע במלים: “נוּ, מה תגידי! נו, מה תגידי!!”

תפיסה זו היא שהדריכה, ככל הנראה, את מרים ילן־שטקליס גם בבחירת היצירוֹת שתירגמה – בכולן משוּלבים הדמיון והפלא עם הערגה לטוב וליפה: ‘פרח השני’ (תשי“ב; מהדורה מחודשת בשם ‘תפוחי העלומים’, תשל”ב) – הכרך שבּוֹ “תוּגדנה אגדות גם תוגדנה, בבוקר־השכם־אחר־הצהרים, עת שֶמש עִם סַהַר עם צבא כוכבים מאי�