פרק שביעי: ‘אל ראש ההר’ – חלוצי ספרות לקטנים וקטנים פחות    🔗

א. “חומר בריא לקריאה” – התאוששות בשנות העשרים

בתמוז תרע“ח (1918) נשא ד”ר ניסן טורוב¹, ראש וַעד־החינוך, הרצאה מקיפה על בעיוֹת חינוך ותרבות ב’אסיפה המכוננת' שהקימו נציגי המושבות ביפו, והשמיע בה את חזונו על “ספרות חיה ורחבה, עשירה ויפה” לקוראים הצעירים:

דברים אלה שהשמיע ד"ר טורוב, אשר ניהל את ענייני החינוך בארץ בתקופת מלחמת־העולם, יש בהם כדי לבטא את השינוי הגדול שהתחולל בארץ באותם ימים, וכן את התקווֹת ואת החזון, שהעומדים בראש היישוב ומוסדותיו נשׂאוּ אליהם את עיניהם. ארץ־ישראל הלכה והשתחררה מן השלטון התורכי העוֹין, הצהרת בלפור הבטיחה לעשות את הארץ בית לאומי לעם ישראל; ועם גידולו המהיר של היִישוב העברי גדל גם מספרם של הילדים, בני דור העתיד: בשנה שבּה השמיע נ' טורוב את הרצאתו למדו 6234 תלמידים ב־46 בתי־ספר עממיים, שנמצאו בפיקוח מחלקת־החינוך של ההסתדרות הציונית; כעבור עשׂר שנים כבר למדו 7904 תלמידים ב־68 בתי־ספר, ומקץ חמש שנים נוספות התקרב מספרם ל־12,000 תלמידים במאה בתי־ספר.

ד"ר טורוב ביטא ככל הנראה את דעתם של רבּים כשאמר באותה הרצאה, כי חמוּרה מבעיית ספרי הלימוד המעטים “היא שאלת הקריאה בבית־הספר: אין לנו חומר בּריא לקריאת הילדים, אין לנו די ספרים בשבילם”. הוא קרא לחזק ולעודד “כל גילוי של כשרון עצמי” בספרות־הילדים המקורית, ועם זאת דיבּר גם על הצורך לתרגם “אגדות וסיפּוּרים פשוטים ומושכים את הלב מהסוג הנמצא לרוב בספרות אירופה”.

כבר באותה שנה נתמנה ד“ר טורוב למנהל הוצאת־הספרים של ועד־החינוך וניגש במרץ למימוש תוכניתו. בפסח תרע”ט שלח לוַעד־הצירים (הוא הגוף שנתמנה על־ידי ההסתדרות הציונית לסייע ליהודי הארץ בפתרון בעיותיהם) תזכיר על חשיבותה של הוצאת־הספרים שהוא עומד בראשה, פירט בו את הספרים העתידים לצאת במרוצת השנה וביקש הקצבה של 500 לירות מצריות: “אנו בטוחים”, כתב, “שהכּסף הזה יוחזר עוד עד סוף שנת־הלימודים, כי יש דרישה גדולה על הספרים האלה גם בארץ וגם בחו”ל“. ברשימה זו נכללו, בין השאר, המקראה המשוּבּחת ‘ספרנו’², הרומן ‘האבות והבנים’ לטורגנייב בתרגום מנחם פוזננסקי, ‘רובינסון קרוזו’ לדיפו בתרגום אשר ברש ועוד. שלושת הספרים הראשונים ראו אור בהוצאת ‘ועד־החינוך’ בין השנים תרע”ט־תרפ"א; תשעת ספרי הקריאה האחרים שנכללו ברשימה (ביניהם ‘יקטן’ [=קטינא'] לאלפונס דוֹדֶה בתרגום ישראל דושמן) לא הוֹפיעוּ בשל חוסר תקציב.

בעוד ד"ר טוּרוֹב שוֹקד בעיקר על טיפּוּחה של ספרוּת מתוּרגמת לבני הנעוּרים, דאג עמיתוֹ יוסף לוריא, מנהל מחלקת־החינוּך של ההנהלה הציונית, ליצירת ספרוּת מקורית לבני הגיל הרך. מיד לאחר שנתמנה לתפקיד (1919), הזמין לוריא את לוִין קיפניס לבוא לירושלים ולערוך בה חומר ספרותי בשביל גני הילדים; וקיפניס, שלימד אז את ילדי התימנים בשכונת נחליאל (ליד חדרה), עלה לירושלים ויסד סִדרה, ראשונה בסוגה לבני הגיל הרך, בשם ‘גליונות לגננות’. היה זה מעין דו־שבועון בן שני עמודים הגיליון, שיצא על־ידי וַעד־החינוּך בהשתתפוּת התאחדוּת הגננוֹת וכָלל סיפורים וחזיונות, שירים ומשחקים לילדי הגן ותלמידי הכּיתות הנמוכות, כתובים רוּבּם ככולם בידי קיפניס עצמוֹ. בארבעים הגליונות שיצאו נדפסו עשרות שירים, שהעשירו את אוצר הזמר של ילדי הארץ, בעיקר שירי חג, שחסרונם היה מורגש כל־כך בימים ההם: “סוב־סוב־סוב”, “חג פורים”, “הגיעה עת אביב”, “קשתנו על שכמנו” ועוד. אל רוב השירים צורפו תווים (מאת דוד מערבי, א"צ אידלסון, יוסף מילֶט, לחנים עממיים וזרים), ואלה נרשמו שלא כמקוּבּל מימין לשמאל, כדי שהקורא יוכל לקרוא ברהיטוּת את המלים הכתובות מתחתם.

הופעתם של ה’גליונות לגננות' נפסקה לשנים אחדות, עם נסיעתו של קיפניס ללמוד בסמינר לאמנות ומלאכת־יד בברלין; אבל החלל שהותיר אחריו נתמלא מיד על־ידי חלוּץ גן־העברי והספרוּת לטף בגולה, יחיאל הַילפּרין, שעלה אז מאודיסה לארץ־ישראל.

ב. “בקרן־זוִית” – יחיאל ופנינה הַילפּרין

“האמביציה שלו היתה ליצור גן יהודי, שקוּי כולו חן מסורת, חִנו של סגנון יהודי, של הווי יהודי.” דברים נכוחים אלה על יחיאל הַילפרין כתב יעקב פיכמן, שלימד זמן־מה בסמינר לגננות שיסד הסופר־המחנך בוַרשה, והוֹסיף: “מכּל מה שכתב חשובים ביותר שירי התינוקות. שירי התינוקות לפי שירי עם יהודיים – בהם תמצית נפשו, געגועיו על הומור יהודי, על עצמיות יהודית” (מתוך המבוא לקובץ השירים ‘בקרן זוית’, תש"ה).

יחיאל הילפרין (אוקאינה 1880 – תל־אביב 1942) היה אחד מאותם יוצרים יחידי סגולה, שעבודתם הספרותית נבעה ממגעם היומיומי עם הילד ומן הצורך לסַפּק לחניכיו הקטנים שירים וסיפורים, שיתאימו לכושר תפיסתם. תוך כדי לימודיו בישיבה רכש בכוחות עצמו השׂכּלה כללית, עמד בבחינות אקסטרניות והוסמך להוראה. בתחילת המאה בא לוַרשה ולימד בבית־הספר שהקים ש“ל גורדון; אבל עד מהרה החליט להתמסר לחינוכם של בני הגיל הרך, וחרף המכשולים הרבּים שנערמו על דרכו פתח בוַרשה בשנת תרס”ט על חשבּוֹנוֹ את גן־הילדים העברי הראשון בגולה. עם מניַן ילדים, ציוד דל וללא שירים וסיפורים מתאימים התחיל את דרכו; ומאחר שלא היוּ כמעט בנמצא שירים וסיפורים מתאימים לילדי הגן, ישב לחברם בעצמו. “הוא פנה אל שירי בית־הכנסת, אל ניגוני ראשונים, אל סיפורי עם והכשירם לקטנים”, סיפר צבי שַרפשטיין, “בלילות הוא מכין חומר. בבקרים הוא רוקד עם התינוקות ומפייט להם את הפיוטים החדשים־ישנים. הוא מנגנם בניגונים עממיים ומסַפּר להם מעשיות ואגדות משלנו. הוא מצליח. כשהוא צריך לצאת מן החדר וללכת – רודפים אחריו הפעוטות ודורשים בעברית: – דוֹד, עוד סיפּוּר! עוֹד סיפור, דוד!” (‘גדולי חינוך בעמנו’, עמ' 47).

את שיריו הראשונים לטף הוציא בקבצים ‘זמירות’ (ורשה תרע"ב) ו’זמירות ישראל' (אודיסה תרע"ד).

מלחמת־העולם טילטלה אותו ואת משפחתו לאודיסה; ושם, בתנאי המצוקה והמחסור, המשיך בעבודתו החינוכית וערך עם עמיתו יצחק אלתרמן את כתב־העת הראשון “לענייני חינוך התינוקות בגן־הילדים ובבית האם” – הירחון הגִנה'. כהַילפרין, ניהל גם יצחק אלתרמן (רוסיה הלבנה 1881 – תל־אביב 1939) גן־ילדים עברי וקורס להכשרת גננות, תחילה בוַרשה ואחר־כך במוסקבה ובקישינב, וחיבּר עשרוֹת שירי משחק פּוֹפּוּלריים לגיל הרך (ביניהם “יש לנו תיש” ו“באגוזים נשחקה”), שכּוּנסו בספר ‘מִשׂחקים פְרֶבֶּלִיים’ (שירים, משחקים ומחזיות לגני ילדים ולבתי ספר, תרע"ג)³. אחרי שעלה הַילפרין בשנת 1920 לארץ־ישראל חידש את הוצאת הירחון (יצא עד אייר תרפ"ה), ולצדו יסד את הוצאת־הספרים ‘הגִנה’, שגוּלת־הכותרת שלה היתה סִדרת הספרונים הצבעוניים יפֵי הצורה ‘סיפּוּרים־ציורים לתינוקות’.

“ניגשנו להוציא לאור סריה של עשרה סיפורים־ציורים לתינוקות”, כתב הילפרין על עטיפת ספר א בסִדרה, “כל חוברת תכיל כעשׂר תמונות גדולות. הציורים נעשו על־ידי אמנים בעלי כשרון, הרגילים בציורים לתינוקות ביחוד. […] האגדות והשירים המלווים את התמונות נעשו רובם על־פי אגדות, שירים ופזמונים עממיים המתאימים, הן לפי תוכנם והן לפי סגנונם, לתינוקות מבני 3 עד 8 שנים”.

‘אליהו הנביא’ ליחיאל הַילפרין, צייר מ' גור־אריה. מתוך ‘סיפורים־ציורים לתינוקות’ ירושלים תרפ"ה.

אף־על־פי שהילפרין לא הצליח לממֵש את הסעיף הראשון בפּרוגרמה – להוציא סריה של עשרה סיפורים – וגם לא היה בכוחו להגשים את שפּירסם על עטיפת חוברת ד, להוציא “שאר שש החוברות עד סוף שנת תרפ”ו" (בחוברות הבאות, כתב, הבטיחו את השתתפותם ח"נ ביאליק, ש' בן־ציון, שאול טשרניחובסקי, בנציון רסקין, זלמן שניאור ואחרים) – המעט שיצא הוא ממיטב היצירה האמנותית לגיל הרך. בששת ספרוני הסִדרה אנו מוצאים שילוב הרמוני של טקסט פשוט, קצבי ומלא חן, ציורים אמנותיים ואף לחנים קליטים וערֵבים. הספריה נפתחת במזמור היידי העממי ‘יש לי צמד פָּרים’, בעיבּוּדו של פַלְק הַילפרין, עם איוריו הגדולים ספוגי הדמיון של משה מוצלמכר. אחריו הופיעו: שיר־המשחק הפּוֹפּוּלרי של יחיאל הַילפרין ‘האוָזה ואפרוחיה’, עם לחנוֹ של יואל אנגל; ‘מעשה העֵז’ של ש"י עגנון⁴ בהתאמה נאומתה לגיל הרך, עם ציוריו המסוגננים של זאב רבן; ושירו של י' הַילפרין ‘אליהו הנביא’ (“אניה יפהפיה, / קחי אותי לחֵיפִיָה”), עם לחנוֹ העממי של יואל אנגל וציוריו המרשימים של אמן הצלליות משה גור־אריה.

לאחר הפסקה בת ארבע שנים הופיע הספרון החמישי בסִידרה – ‘נָתָנִי פּטפּטני’ (תר"ץ) – והוא סיפור מקורי של הַילפרין, מלוּוה בציורים ספוגי הומור ובהירי צבע של נחום גוטמן, המנסה להעניק לילד הקטן את האבחנה בין דמיון למציאות. הפעוט בעל הדמיון מבקש מאביו סיפּור “על בית גדול ורם / הבּנוּי בלב הים, / ועל גפן וזית / הצומחים באמצע הבית”, ואביו עונה לו:

לאחר שנתמנה בשנת תרפ“ו למנהל מדור־הגננות בסמינר ‘לוינסקי’ בתל־אביב ויסד את גן־הילדים לדוגמה, חידש הַילפּרין ביתר מרץ את פעילותו הספרותית והמו”לית. אז התחיל להוציא את סִדרת ספרוני המעשׂיות ‘מה סיפּר ירח לי’, שכָּללה סיפורים ואגדות מפּרי־עטו, וכן שני קבצים של שירי מִשׂחק לגני ילדים ולבתי־ספר בשם ‘בקרן־זוית’, שכָּללו שירי חיות ועופות, שירי מולדת, שירי חג ומועד ומזמורי חברה ו’בין הבריות', כולם עם לחנים של יואל אנגל. לאחר שוּבוֹ משליחות חינוכית בארצות־הברית השתתף בעריכת הספריה ‘לנוער’ של הקרן הקיימת. בשנותיו האחרונות, ובגוּפוֹ כבר מקננת המחלה, פתח מעון־ילדים לדוגמה וניהל בית־מדרש לגננות. אז גם התקין לדפוס את ספרוֹ העיוּני ‘שיעורים בתורת חינוך התינוקות’ שיצא אחרי מותו. על מצבתו נחקק, בהתאם לצוואתו, החרוז הסמלי, המסיים את שירוֹ הידוע לילדים, “הנודד”:

“השירים [אשר בספר] נצטבּרוּ ונשתכללו אצלי מעט מעט במשך שמונה־עשרה שנות עבודתי בגן־הילדים העברי, ויהי רצון שיועילו לעורר את חדוות־החיים, לעַדן ולהעשיר את הנפש ולשפּר את הטעם הטוב אצל תינוקות של בית־רבן – והיה זה השׂכר היחידי לעמלי”. במלים אלה סיים יחיאל הַילפרין את המבוא הקצר שכתב באלול תרפ"ז לספרו ‘בקרן־זוית’, ובשני חלקיו נכללו שלושים השירים שכּתב לילדי הגן: שירי משׂחק ומחול, שירי חג ומועד, שירי טבע ונוף, שרובּם הוּשרו הרבה, הועתקו למקראות ולשירונים, עד ששֵם מחברם נשכח כמעט⁵.

פשטוּת עממית חסרת־יומרות, ממוּזגת שׂמחת־חיים ותוּגה רכּה, שפוּכה על שירי ‘בקרן־זוית’ ו’זמירות' של הַילפרין; מֵהם שירים היונקים מאוצר הפולקלור היהודי, כגון “הָעִוֵר”, “גַמִי נִיגן על כִּנוֹר”, או “האַוָזה ואפרוחיה”. כזהוּ גם השיר הסיפּורי “האילן”, שהוא עיבּוּד מקוּצר לפעוטות של זמר־העם ה“חד־גדיאי” עפּעלעך ווילן ניט פאַלן" (תפּוּחים לא רוצים לנשור"), שהמעבּד השמיט מתוכו מטעמים מוּבנים את השוחט ומלאך־המוות⁶; וכזהוּ גם שיר־הזֶמר “בן־המלך”, שהוּא נוסח עברי של מזמור יִידי, שגם קדיה מולדובסקי עשׂתה בּוֹ שימוּש בשירהּ הידוּע “פִּתחו את השער”:

אנו מוצאים כאן שירים, שהיו לנכסי־צאן־ברזל בספרוּת־הילדים שלנו: את “בְּנֵי יִשְׂרָאֵל פֹּה כֻּלָּנוּ” (‘יציאת מצרים’), “נוּמי ילדתי” (‘שיר ערשׂ’), “גֶּשֶׁם מִשָׁמַיִם” ('היורה), “אֲנִיָּה יְפֵהפִיָּה / קְחִי אוֹתִי לחֵיפִיָּה” ועוֹד. כיאה לשירים שנועדו לבני הגיל הרך, עושה המשורר שימוש רב בחזרות, ספִירה מצטבּרת, אוֹנוֹמטוֹפּיאה (טִיף־טִיף־טַף, בְּרִיק־בְּרַק, הַךְ־תַּךְ־תַּךְ, פִּיק־פִּיק וכו'), ולעתים רחוקות יותר גם במשׂחקי מלים: יִיר־יִירֶה הַיּוֹרֶה, רַם־רַעַם, או הפיכת השם חיפה ל־חֵיפִיָּה, כדי שיתחרז עם יְפֵהפִיָּה.

חרֶף ההצהרה, כי שיריו נוֹעדוּ לעורר בילד הקטן את חדוות־החיים, לא היסס הַילפּרין לשיר עִם חניכיו ולכלול בספריו גם שירים המבטאים תוגה וּמסַפּרים על בני אדם אומללים: העיוֵר פושט ידיו ומחפש את בנו: “אַיֶּכָּה, בְּנִי, אֵיֶּכָּה! / בּוֹא וַאֲחַבְּקֶךָ!” העני דופק על פתחים ומתחנן: “אֲנָשִׁים טוֹבִים, פִּתְחוּ נָא לִי, / מָקוֹם לָלוּן תְּנוּ נָא לִי!” האֵם המרדימה את בִּתה מסַפּרת לה על אבא שהלך למרחקים וישוב בערב עם צללים; והילד המתגעגע אל הציפּוֹר שפרחה מביתו מבטא את עצבותו בחרוזים נוגעים ללב:

הנה כך, על־ידי קישור העצב בזמרה וה“מסכּנוּת” במשחק (“העיוֵר” הוא שיר־משׂחק!) ביקש הַילפרין להביא לתודעתו של הילד הקטן כי החיים אינם חגיגה בלבד, שכּן שוּלבוּ בהם שמחה ועצב, כאב ופורקן; כפי שכּתב בספרוֹ העיוּני: “יראה הילד הכֹּל, יֵדע ויכּיר מעט מעט את החיים ואת המציאות כמו שהם; על־ידי כך ייעשׂה מעט מעט שותף לחיים” (‘שיעורים בתורת חינוך התינוקות’, עמ' 37).

שותפים קרוֹבים ורצויים יותר לחיים הם, כמובן, החבר והאח והידיד; ועליהם סיפּר הַילפרין בסיפורים הקצרצרים לטף, המצטיינים בפשטוּת מְרבית, הוּמוֹר ומוּסר השׂכּל קליט. הסיפורים, שנדפסו ברוּבּם בעיתונו ‘הגִנה’, מעוגנים בחיי היום־יום של הילד הקטן, כתובים במשפטים קצרים שיש בהם חזרות ומִקצב פנימי, והאֵם והגננת יכולים לקרוא אותם באוזני הפעוטות ככתבם וכלשונם. כזה הוא, למשל, הסיפור “זוּזי וזיזי”, על הרוח הנושבת באוזניהם של האח והאחות: ז־ז־זזז! אמר זוּזי: “הרוח לוחשת ואומרת לי: זוזי!” אמרה זיזי: “הרוח לוחשת ואומרת לי: זיזי!” רבו השניים מעט עד שהחליטו: נשאל את אמא!

לצד סיפורי ההווי, המקנים לילד הקטן מנסיון המבוגר ומסייעים לו להכיר את סביבתו, הטיף הילפרין לספר גם סיפורי אגדה לבני הגיל הרך:

אבל אם ידע הַילפרין לדבּר בשיריו ובסיפּוּרי ההווי הקצרצרים אל לב הילד הקטן, החטיא את המטרה בסיפּוּריו הדמיוניים לקוֹרא המתחיל, הגדושים רעיונות סמליים לעייפה. עלילותיהם ה“סבוּכוֹת” רחוקות מעולם הילדים, אין בּהן התרחשוּיות של ממש וספק אם הקוראים הצעירים יֵרדו לעומק כוונותיהם. כל סיפּוּריו התנ“כיים, שנדפּסו בסִדרת החוברות ‘מה סיפר ירח לי’, נפתחים בלידה ומסתיימים במוות, ומגילוֹת־חייהם של הגיבּורים כמו מבקשות למצוא את משמעותם של חיי אנוש: בן־זקוניו של ישי בית־הלחמי נולד כאשר “על חזהוּ כמראה כּנוֹר קטן כליל זוהר”, וכינוֹר זה שהתנגן בלבּוֹ הוא שכיוון את חייו לטוב ולרע (‘כּנוֹר דוִד’); אהביהו היתום כלא בקרבו את הדמעות שביקשו לפרוץ מעיניו, הן נהפכו לפנינים ואילצוהו לשׂאת בדממה את משׂא החיים (‘אהביהו לב־הפנינים’); מלכת־שבא אהבה בחשאי את בן־הרועים האביוֹן והוא אהב אותה, אך שניהם ידעו כי אהבתם “בלתי־אפשרית” ומאחר ש”לא השׂכּילה המלכה להתחבּר עם בחיר־לבה בחייה – ויחברם האלהים לאחר מותם" (‘מלכת שבא’). הסיפורים נכתבו בסגנון מקראי חגיגי, נמלץ וּ“פיוּטי”, שכּבר נראה מיוּשן משהו בשעה שהחוברות ראו אור (תרפ“ז־תרצ”ג):

סיפּוּריו אֵלה, יחד עם שתי אגדוֹת מוֹדרניוֹת על גאוּלת הארץ (“פּרש הפּלאי”, “מאגדוֹת הבּרוֹן”), כּוּנסוּ אחרי מוֹתוֹ בספר “מה סיפּר ירח לי” (תש"ג. עם מבוֹא מאת בּתוֹ מירי דוֹר).

מחנכת ומשוררת בזכות עצמה היתה תלמידתוֹ ורעייתו של יחיאל הַילפרין, הדוֹדה פנינה (כפי שחתמה על שירֶיה; ורשה 1886 – תל־אביב 1980)⁷. מאז ייסוּדוֹ של גן־הילדים העברי בוַרשה ועד ימיו האחרונים של בּעלה היתה שותפה קרובה לפעילותו החינוּכית אם כגננת ואִם כּמורה בסמינר לגננות. שירֶיה הקצרים, שנדפּסוּ בעיתוֹני ילדים וכוּנסו בספרים ‘שלפּוּחיות’ (תש"י) ו’פרפרים' (תשל"ג), מתארים בפשטוּת נלבּבת חסרת־יומרות חוויות יום־יום של הילד הקטן: יחסים במשפחה, משׂחקים, חיות הבית והחצר. מִקצבם וחריזתם נאמנים למִבנה הקלַסי של שירים לטף, והשורות הסיפוריות נחתמוֹת בדרך כלל בּסיוֹמת מפתיעה של רגש או הלך־נפש:

באותה עת, שבּהּ נכנס יחיאל הַילפרין לנהל את מדור הגננוֹת בסמינר על־שם לוינסקי בתל־אביב (תרפ"ו), התחיל לוין קיפּניס ללמד בו מלאכת־יד; וכשיסד הַילפרין את סִדרת החוברות ‘מה סיפּר ירח לי’ בהוצאתו ‘הגִנה’ (תרפ"ו), חנך קיפניס את ספריית ‘עופר’, שהקים ביאליק בהוצאת ‘דביר’, בשוּרת סיפורים פרי־עֵטוֹ וחידש בתנופה מעוררת השתאוּת את תרומתו העשירה לספרות־הילדים.

ללוין קיפניס, חלוץ הספרות הארץ־ישראלית לגיל הרך, מוקדש הפרק הבא.

ג. ‘כתר הנרקיס’ – לוין קיפניס

משפטים חגיגיים אלה, שהוקראו במוצאי יום־העצמאות תשל"ח בירושלים, באו לבטא את הוקרתם של אזרחי ישראל ללוין קיפניס על מפעל־חייו בספרות־הילדים. באותו מעמד הוענק לו פרס ישׂראל לספרות־ילדים.

עלם בן שמונה־עשרה היה לוין קיפניס כשעלה ב־1913 לארץ־ישראל, והוא כבר בעל ניסיון בכתיבה לילדים. ארבּע שנים לאחר שנולד בעיירה אוּשוֹמיר (פלך ווֹלין, אוקראינה) בט“ו באב תרנ”ד (1894) לאביו החזן, התחיל ללמוֹד ב“חדר” ובתלמוד־תורה, ובשעות־הפנאי נהג להתבודד בעליית־הגג שבביתוֹ, שם עסק בציור, בגילוּף חיות ומלאכים ואף ניסה כוחו ב“כתיבת ספר תורה”. ואחרי שנתגלה עיסוּקוֹ זה, סיפר קיפניס בזכרונותיו –

לאחר היותו בר־מצווה יצא לוין ללמד את ילדי האיכּרים היהודים במחוז, ועבר ברגל מכפר לכפר. יום אחד הגיע לידיו גיליון של שבועון הילדים ‘הפרחים’, שהוציא י"ב לבנר בעיר לוּגאנסק, וגילוי זה – קיוּמוֹ של עיתון ילדים בשׂפה העברית – השפיע עליו כל־כך, עד שהחליט “לייסד” עיתון פרטי משלו: “ישבתי בעליית־הגג שעות על שעות”, סיפר כעבור שנים, "ועשיתי לעצמי עתון בשם ‘פרחֵי לוִי’; מילאתי אותו סיפורים ושירים, חזיונות וחידות, כל מה שצריך להיות בעתון־ילדים. אני העורך, אני הסופר, אני הכּותב והמצייר, ואני הקורא את הדברים באזני חברי. “זאת”, הוסיף קיפניס בהטעמה, “היתה הדחיפה הראשונה שלי לכתיבה לילדים. מכאן התחיל כל הענין” (‘דבר לילדים’, תשל"א, עמ' 759).

ומכתיבה לעצמוֹ ועד לפִרסום דבריו בדפוּס המרחק אינו רב. בחורף תרס"ט שלח קיפניס בן החמש־עשׂרה למערכת ‘הפּרחים’ פּוֹאֶמה דרמָטית בשם “הילד החולה”, והיא נדפסה בראש הגיליון⁸; ומאז, במשך שבעים שנה בקירוב, יעד קיפניס כמעט כל מה שכתב לילד העברי הקטן. אותה יצירת בכורה, שהמחַבּר הצעיר כּינה בשם “חזון דמיוני”, מסַפרת בלשון נמלצת על אֵם היושבת ליד מיטת בנה החולה ומתפללת לאלהים כי ישלח רפואה לבנה יחידה. כרוב קטן, שקלט את התפילה, עופף אל החדר, הִזליף טיפּוֹת מפּרח החבצלת על שׂפתי הילד החולה – והוא החלים.

יש, כמובן, לא מעט מן הבוסר בשיר מוקדם זה של הנער־הסוֹפר הטירון, ואף־על־פי כן נוכל למצוא בו גם שורות “קיפּניסיוֹת” טיפוסיות, כגון החרוז שלוחש הכרוב באוזני הילד החולה:

אחרי פִרסום־בכורה זה שיגר קיפניס עוד שירים וסיפורים למערכת ‘הפרחים’, ובין הסופר המתחיל והעורך הוותיק התפתחה מערכת־יחסים הדוקה ומעניינת. “הוא ביקש לשתפני בעריכת ‘הפרחים’ וגם בעריכת ספריה לילדים”, סיפר קיפניס כעבור שנים. “לשם כך רצה להביאני ללוגאנסק להיות במחציתו ועשה את כל הסידורים הדרושים. […] אך התשוקה לארץ־ישראל גברה על ההצעה. הוא הבין אותי, בירכני וחייבני להיות סופר של ‘הפרחים’ בארץ־ישראל. קיימתי…”⁹.

בגיל שמונה־עשרה עלה קיפניס לארץ, כדי ללמוד בבית־הספר לאמנות ‘בצלאל’. יש מן העניין לצטט כאן מתוך מכתב־הבקשה המנוקד והמחורז, ששיגר העלם קיפניס מן העיירה האוקראינית להנהלת ‘בצלאל’, בּוֹ פירט את תולדותיו וכישוריו וחתם בחרוזי תחינה נרגשים:

עם עלייתו של קיפניס בתרע"ג לארץ־ישראל מתחילה תקופה חדשה בספרות־הילדים הארץ־ישראלית והשירה העברית לגיל הרך. כעבור שנים אהב קיפניס לספר כיצד היה עושה בוקר בוקר את דרכו מביתו בשכונת אחוזה אל בית־הספר ‘בצלאל’, והימים ימי “מלחמת השפות”, שהביאו בין השאר ליִיסוד הסמינר העברי הראשון לגננות. בדרכו עבר ליד בית־העם, שם נמצא גן־הילדים, והאזין לקולות הזמר של הגננות וחניכיהן. “מן הרגע הראשון נצמדתי אליו”, סיפר קיפניס, “אם בזכות התינוקות – ‘חולשה’ שבּי מאז – או אולי בגלל הגננות. שכּן אז, בימי העליה השניה, היו צעירות וחמודות ביותר. קיצורו של דבר, נעשיתי אורח קבוע בגן ולמדתי הרבה משיריו. […] כל אותו מאורע [מלחמת־השׂפות ופתיחת גן־הילדים העברי] היה בו הרבה כדי להלהיב והוּרגש צורך רב בחומר ספרותי מקורי לגן”. וכיוָן שהימים ימי כסלו וחג האוּרים הולך וקרֵב ושירים מתאימים לגן אין¹¹ – ישב וחיבר שיר משׂחק לחנוכה לשמונה ילדים ושַמָּש, המספרים כל אחד בתורו על החג. היה זה השיר “נס חנוכה”, שנעשה מאז לקלַסיקה בספרות העברית לטף, והמושר זה העשור השביעי בגני הילדים:

“השיר נחטף ממש ונתפשט במהרה בכל ערי ארץ־ישראל ומושבותיה”, סיפר קיפניס, “כל שיר של גן היה כובש גם את קהל המבוגרים והושר במסיבות ובחגיגות”.

אחרי “נס חנוכה” באו השירים הבאים – נחשול גובר של שירי זמר קלים, ניגוניים, ספוגי שמחת־חיים ותחושה לאומית. תוך חמש שנים חיבּר קיפניס כשבעים שירים וזמירות – ובמרוצת יובל שנות יצירתו גדל מספרם לשש־מאות – שירים שהיוּ בחלקם הגדול לנכסי צאן־ברזל בספרות־הילדים שלנו והיו למעשה התשתית לשירת הילדים הארץ־ישראלית: שירי חג ומועד, שירי טבע ונוף, שירי עבודה ומשחק, שירי לכת ולאום; ורוּבּם ככולם כתובים בפשטות חיננית חסרת תִחכּום, בשפה רעננה, היונקת מן המקורות ומשובצת פה ושם חידושים (הידוע מבּיניהם הוא שקדיה), ובמִקצב הקולח בטבעיות. מי שיַשווה את שיריו הארץ־ישראליים הראשונים של קיפניס לביכּוּרי יצירותיו שנדפסו ב’הפרחים' ישתאה מן המהירות שבּהּ נהפך האברך בן העיירה האוקראינית לעלם ארץ־ישראלי הכותב עברית “ירושלמית”. כמו במטה־קסם נעלמה המליציוּת המגומגמת משהו, שאיפיינה את “הילד החולה”, ובמקומה אנו מוצאים שורות רעננות, המתנגנות בטבעיות ספוגת חן:

אותם שירֵי זֶמר ראשונים נדפסו בחוברות ‘מזמורים לילדים’ שהוציאו יש“י אדלר וח”ש ברכוז (על אחדים מהם חתם בפסבדונימים ק. לוין ובן־פסח ש"ץ). שירי החג הבאים שלו נדפסו בסִדרה ‘לכבוד יום־טוב’, שהוציא מרכז המורים (חנוכה – פסח תרע"ט). עוד כתשעים שירי זמר פירסם בארבעים הגליונות לגננות וּבט“ו חוברות ‘שירים לבית־הספר’, שהוציא וערך בשנים תרע”ט – תרפ"א בשביל ועד־החינוך (ראה פרק ז/א). כשחזר והדפיס שירים אלה עם לחניהם בספר ‘מחרוזת’ (‘אמנות’, תפר"ג), שהוא אולי הקובץ הראשון של שירים עבריים לחגים ולעונות השנה, הקדים להם קיפניס מבוא רב־עניין, שבּוֹ כתב:

בהמשך הסביר כי לא סיווג את השירים על־פי הגילים, “שכּן אין מצב ילדינו בארצנו שווה. ההבדל די ניכר לא רק בין ילדי המושבות ובין ילדי הערים, אלא שגם במקום אחד גופו שונים הילדים בהתפתחותם, מחמת ריבוי העדות השונות זו מזו ומפאת התמדת העליה לארץ”. הערה זו נכתבה עוד בשנת 1923! כעבור שלושים שנה הופיעה בתל־אביב מהדורה מורחבת ומאוירת של ‘מחרוזת’, בת 150 שירים מולחנים (טברסקי תש“ט; תרבות וחינוך תש”ל); ואליה הצטרף בשנת תש“ם קובץ שני של 102 שירי זמר ומשׂחק ישנים וחדשים בשם ‘שרשרת’. רבּים רבּים מהם – מ”שׂימוּ שמן" ו“אני פורים” ועד “אֶל ראש ההר” וּ“מי יבנה בית” – מוּשרים עד היום, וּמהם שנהפכוּ כּמעט לשירי־עם. וכאן המקוֹם להזכּיר את ספר־השירים הנשכּח ‘חגינו’, שהושלם בברלין ויצא בניו־יורק בתרפּ"ח במהדורה מצומצמת (בפסבדונים אבי־שי), עם איורים צבעוניים של זאב רבן; נכללו בו שלושה־עשר שירים – שיר לכל חג ומועד, עם שיר־פתיחה המספּר על שירי השנה על־פי סִדרם. (מהדוּרה פקסימילית של ‘חגינו’ יצאה בתל־אביב, תשמ"ו).

אבל לוין קיפניס לא אמר די בכתיבת התמלילים. הוא דאג להלחנתם, או להתאמת מנגינה מוּכנה למלים, ואחר־כך יצא בעצמוֹ להפיצם ברבּים. לשירים אחדים צירף הוראות בּימוּי והפעלה קצרות (“הערות לסידור המשחק”, בלשונו), שבעזרתן יכלו המורים והגגנות להפוך את השיר להצגה קטנה. הנה, למשל, ההנחיות שצירף לשירוֹ “יציאת מצרים”:

אבל לא רק בכתיבת שירים והצגות קטנות עסק אז קיפניס, כזכור. עוד לפני נסיעתו ב־1922 ללמוד בגרמניה כבר השתתף בפועל בספריה ‘משתלה’ וב’ספריה קטנה לילדים' (פרק ג/ו־ז), שם נדפסו כמה מסיפוריו הראשונים. כן ערך בשנים תרע“ט־תרפ”ב את חוברות ‘גננו, לחינוך הפעוטות בגן־ילדים ובבית־אם’. וּפירסם בהן שירים וסיפורים משלו ומשל אחרים. ולאחר שחזר ב־1924 לארץ והתחיל ללמד מלאכת־יד בסמינר על־שם לוינסקי, חידש בהתמדה ובשקידה מעוררות השתאוּת את פעילותו בספרות־הילדים לתחומיה השונים: ערך מחזור שני של ‘גליונות לגן־הילדים’ (תרפ“ט־תש”ט), ובעשרת כרכיהן פִירסם, לצד יצירותיו שלו, סיפּוּרים ושירים ראשונים של אנדה פינקרפלד־עמיר, ימימה טשרנוביץ־אבידר, שרה גלוזמן, בלהה יפה, שרה לוי־תנאי, עמנואל הרוסי ואחרים; ניהל את התיאטרון לילדים של מרכז־הגננות וכתב לו עשרות מערכונים ומחזות, ביניהם: ‘משחק פורים’, ‘אברהם ושלושת המלאכים’, ‘סבא אליעזר והגזר’, ‘הדחליל’, ‘מעשה הנמל’, ‘עִזה פּזיזה’, ‘הקיפּוֹדים והארנב’, ‘מעשׂה ברם’, ‘שלושת הדוּבּים’ ועוֹד; כתב והוציא כעשר סדרות וספריות מצוירות של סיפורים ומעשיות לקטנים: ‘שמעו ואספּרה’ (תרפ"ו; 35 חוברות), ‘מעשיות’ (תרפ"ט; 20 חוברות), ‘הָיֹה היָה’ (תר"ץ; 10 חוברות), ‘פעם אחת’ (תרצ"א; 10 חוברות), ‘עוד פעם’ (תרצ"ב; 10 חוברות) ועוד חוברות של מעשׂיוֹת, שכונסו אחר־כך לכרכים גדולים. נוֹסף על כּך הוציא את שנתוני ‘קשת’, השתתף בעריכת ספרי לימוד, עיתון הילדים ‘אךְ־שׂמח’ (פרק יג/ט), אנתולוגיות ו“ספרי בַּיִת” (‘גן־גני’), הוציא קובצי חידות וחידוני תוֹרה, משלים וחרוזים, קובצי סיפּוּרים קצרים וארוכים, תרגומים ועיבּוּדים, עד שבהגיעוֹ לגבורות הסתכם יבוּל כּתיבתוֹ באלף וחמש־מאות יצירות לילדים, בכל הסוגים והז’אנרים, והכּמוּת כמעט שאינה מאפילה על האיכות.

כשיסד ח“נ ביאליק בשנת תרפ”ו, במסגרת הוצאת ‘דביר’, את ספריית ‘עופר’ לגיל הרך, פנה בראש וראשונה אל לוין קיפניס והזמינוֹ להשתתף בּהּ. שלוש שנים קודם לכן נפגשו לראשונה בברלין, וביאליק קרא בהתפעלות את סיפּוּרוֹ של קיפניס ‘מעשה באפרוח שהלך לבקש אם אחרת’, שהוֹפיע אז בּהוצאת ‘אמנות’, היה זה אֵפוא כמעט דבר מובן מאליו בעיניו לפתוח את הספריה החדשה בסיפוריו של קיפניס, שנחשב כבר אז לאחד מבּחירי המספּרים ל“תינוקות” בארץ, ואולי אף לטוב שבהם¹². הבחירה היתה מוצלחת, וכבר משפטי הפתיחה של ראשון סיפורי ‘עופר’, ‘הדוגרת המנומרת’, מגלים את סגנונם הייחודי של סיפורי קיפּניס לטף:

יום אחד נעלמה פתאום התרנגולת מן החצר, לדאבון לבּם של עמיחי ואמו; עד שמקץ חודש לעֵרך בא עמיחי אל פינה־גינה – “והנה יצאה לקראתו התרנגולת ועשרת אפרוחיה עמה”. כך נתגלתה סוף סוף התעלומה: התרנגולת הטילה ביצים במקום־סתר ודגרה עליהן, והסוף הטוב: “תרנגולת על אפרוחיה – קול רעש ושאון, / והשמחה גדולה מאד במעון”.

הספרוֹן הבא סיפר ‘מעשה באפרוח שהלך לבקש אם אחרת’¹³: ניסה האפרוֹח להיוֹת בּן לבּרוָזה, ניסה את הדרורה והכלבה, ולבסוף שב אל אמו התרנגולת ואמר: “רק אַת אמא טובה! רק את אמא חביבה! אין כמוך עוד אמא טובה בכל האִמות!” אחריו באו סיפּוּרים על הטלה השובב, החמור הרחום, מלכת האווזים, קורותיו של אוּרי בן העיר בחצר הדוד שבכפר וכן הלאה. נקל לתאר את החידוּש שהביאוּ עִמן חוֹברוֹת קטנות ויפות אלה, שהוּדפּסו באות מאירת עיניים על נייר משוּבּח, בתבנית אלבומית, עם ציורים סילוּאֶטיים מעשה ידי מאיר גוּר־אריה: לראשונה בתולדות ספרות־הילדים בארץ קיבּלוּ בני הגיל הרך סִדרה שלמה של סיפורים קצרים, שנכתבו כולם בידי סופר אחד והמעוגנים רוּבּם ככוּלם בחייהם של הקטנים – ילדים ואפרוחים, גורים וטלאים וגדיים. כולם סיפּוּרים פשוטים וקליטים, על עולמם שלהם, ולהם פתיחה מעוררת סקרנות, עלילה מעניינת וסיום אוֹפּטימי בעל מֶסר, שהוּא עתים מפתיע ועתים משעשע: על הפעוטות שאינם שומעים בקול אִמם, נקלעים לצרה ולומדים לקח ונסיון־חיים (‘ערמונה וסייחה’, ‘העכברה החכמה ושלושת בניה הטיפשים’, ‘הטלה השובב’); על פלא צמיחתוֹ של דור חדש שנולד ובא לעולם (‘קטיפה וגוריה’, ‘בעל טבילה’, ‘פרה אדומה ועגלה משולשת’); על ילדים שהם שוּתפים פעילים לכל המתרחש בחצר ומגלים את סודות הטבע (‘יונה ויונה’, ‘בחצר הדוד’, ‘מלכת האוָזים’) וכן הלאה. והכל מסוּפּר בשׂפה קלה ומובנת, בעלת מִקצב פנימי וחריזה פשוטה ומהנה. “אין טרגדיות מזעזעות ואין מאורעות כבירים. החיים שוטפים שם באפיקם הרגיל, בשקט ובמנוחה, אבל הכל שם חי ומתנועע, והכל כל־כך פשוט ומובן וכל־כך מקסים” (אברהם קוזובסקי, ‘פסיעות’ תרפ"ז, עמ' 22).

אין תימה אֵפוא, שעשרים וחמש חוֹברוֹת הסִדרה, שיצאוּ אחר־כך בּכֶרך בשם ‘שמעוּ ואַספּרה’ (מהדורת תשכ"ו: ‘שֶׁלֶה פֶּלֶא’), נתקבלו בהתלהבות וזכוּ לקילוסי הביקורת: “המעשיות [של קיפניס] מתנה טובה היא ויקרה לילדינו. לפי תכנם המשעשע וסגנונם הקל אין כמוהם חומר נאה לפעוטות. ממעשׂיותיו עולה ריח המולדת. ריח של חיים פשוטים וטהורים, המעורים בקרקע ובסביבה הטבעית” (יצחק ספיבק, ספר־היובל של הסתדרות המורים, תרפ"ח, עמ' 260). וגם אם “לא תמיד מתרומם המחַבּר למדרגה של סופר יוצר, ויש שהמלאכותיות והתכליתיוּת הלימודית בולטות למדי – תמיד יש בסיפוריו די עִנין לעַניין את הילדים ותמיד מוצאים דבריו מסילות ללבּם” (א' קוזובסקי, ‘פסיעות’ תרפ"ז, עמ' 21).

למתכונת סיפורית זו, שנתגבּשה בראשית דרכו הספרותית, נשאר קיפניס נאמן רוב שנות יצירתו; ואף שנושאי סיפוריו לבני הגיל הרך מקיפים את כל עולם־הילדוּת העשיר, ניתן למצוא בהם כמה וכמה קווים משוּתפים, המקשרים את מרביתם, והם – עלילה פשוטה ובלתי “מסוּבּכת”, שׂפה קלה בעלת איכות ספרותית, צביון עממי וערכים מחנכים.

מתוך ‘עִזה פזיזה’ ללוין קיפניס; צייר מ' גור־אריה (ספרית ‘עֺפֶר’, תרפ"ו)

קיפּניס היה אֵפוא הסופר העברי הראשוֺן, שכּתב סיפּוּרים לבני הגיל הרך בשׂפה פשוטה מוּבנת וטבעית – סיפּוּרים שהאֵם והגננת יכולות לקרוֺא אותם באוזני הפּעוטות בלא שתהיינה נאלצות לפַשט את סִגנוֺנם בעת הקריאה. אבל חרף פשטוּתה זוהי גם שׂפה מדוּיקת ועשירה, היונקת מן המקורות ורצוּפה ביטויים ומטבּעוֺת לשון, המעשירים את אוצרו הלשוני של המאזין והקורא המתחיל: הסוס צוהל, החמור נוֺער והכבשׂ פועה ('בחצר הדוֺד); “הֵמָה רָאוּ כן תמָהוּ” (שתי חתולות בשק אחד'); “הָלך להביא לה רפוּאה שלמה” (‘החמור הרחום’); והדוגמאות רבּות. לא פעם, אמנם, נהג קיפניס סלסול יתר בסגנונו, או שנגרר לעתים למליציוּת מצטעצעת מופרזת, מסוג: “הכל אומרים את שבחוֺ בפניו; זה אומר: עינַיִם כשמים המזהירים בתכלת; וזה אומר: לחייו כפרחי הוֶרד בבוקר אביב” וכו' (‘שֶלֶה פֶּלֶה’). אך עם זאת היה קיפניס גם אחד מסוֺפרי הילדים הראשונים, שנתן בפי גיבּוֺריו שׂפת דיבּוּר הקולחת בטבעיוּת; כך, למשל אוֺמרת הכבשׂה לִבנהּ הטלה: “שלא תוסיף עוד להשתובב! שתשמע בקול אמא!” (‘הטלה השובב’); והילדה יונה שואלת את יונתה בשפת־ילדים חיננית: "יונה שלי, לבָנה שלי! אַת רוצה לאכול? אַת רוצה לשתות? (‘יונה ויונה’)

לצד פשטוּתה ספוּגת החן מצטיינת שׂפתוֺ של קיפּניס גם במוסיקליות בלתי שכיחה, המתבטאת במִקצב פנימי, בחריזה צמוּדה ובעושר של צלילים. משפטים כגוֺן “בית מהוּדר ומסוּדר”, “שתיהן שׂרוּטוֺת, שתיהן מרוּטוֺת”, “ואין איש שומע, ואין איש יודע”, “ביצה יפה וירקרקה, ביצה נאה וחלקלקה” ודומיהם פזורים למאוֺת בסיפּוריו; לאלה מצטרפים צמדי השמות המחורזים (עִזה פּזיזה, שֶׁלֶה פֶּלֶה, פִּינָה־גינה, אִמא ימימה וכו'), האופיינים כל־כך לקיפניס, עִם שפע הצלילים האונומטופיים (“בשיבלים ליקטנו – לַק, לַק, לַק, במרעה חיטטנו – חט, חט, חט, יונים לבנות גור־גור־גור” וכן הלאה והלאה), המקנים ממד יִחודי לסיפוריו ומוסיפים להנאת המאזין הקטן.

לצד המוּסיקליוּת מאפיינת את רוב סיפּוּרי קיפּניס עממיוּת מלבּבת, ועממיוּת זו – פנים רבּוֺת לה: לעתים נטל מוטיב ישן והעניק לו לבוש חדש, תוך שמירה על הצביוֺן העממי הקלסי. כך, למשל, נטל את סיפּוּר “חד גדיא” וכתב על פּיו שתי יצירוֺת אלגוריוֺת חדשוֺת, תוך שמירה על הגרעין הקדום: באחת מהן הפך המסַפּר את הגדי לגַדְיָה אמיצה, העוֺשׂה דרכה מן הנכר למולדת, ובדרכה, הארוּכּה היא מתייצבת מול החתול, הכּלב, המקל, האש והים, שניסו להיות לה למכשול, וגוברת עליהם (‘מועדי ישראל’, ספר פסח); ביצירה האחרת, שבּהּ מחולל הרוֺעֶה “מזמור חדש לישראל”, אין הנפשות הפועלות מענישוֺת ונוֺקמוֺת, אלא עוֺשוֺת מעשים חיוּביים ויצרניים: החתול יעבוד, הכלב ישמוֺר, האש תאיר ותאפה, הפלג ישקה, השור יחרוש ומאכלת השוֺחט תיהפך לחרמש קציר. בדומה לכך נטל קיפּניס את הגדי הלבן מתוך שיר־העם “תחת ערשׂ בני הרך” והפך אותו לגיבּוֺר סיפּוּרוֺ המלבּב “מעשׂה בגדי שהלך לקנות שקדים וצימוקים”, המקיים הלכה למעשׂה את הנאמר בשיר. פעמים אחדות נטל רק את שמוֺתיהם של גיבּוֺרים פוֺלקלוריים־ספרוּתיים ורקם סביבם עלילה חדשה: כך נהפך אצלוֺ הגולם מִפּרג לבוּבּת־גולם עשׂוּיה פָּרג; וטוביה החולב הוא אצל קיפניס בעלֶיה של עֵז צעירה, “השוֺפעת חלב למזל ולברכה – ונותנת עבודה ומחיה לכל המשפחה” ולשבע הבנות הנאוֺת והמצוינות… פעמים אחרוֺת מתבּטא הקשר בין סיפּוּר־המעשה ובין הפולקלור רק על־ידי שמוֺת השאולים מן המסוֺרת, בתקווה שהשמוֺת ייקבעוּ בזכרונו של הילד וילווּהוּ עד שיגדל ויבין את מקורם. כאלה הם שמות הסיפּוּרים “פּרה אדוּמה ועגלה משולשת”, “בעל טבילה”, “בן־סירה”, “חנן הנחבא” (במסורת – נכד חוני המעגל; אצל קיפּניס – ילד המשחק במחבואים) ואחרים.

נוֺסף על אלה עיבּד קיפניס וכתב מחדש עשרות סיפורים עממיים, עבריים וזרים. בסיפּוּרי החג שלו אנו מוצאים את משה ופרעה, את בר־כוכבא ושמעון בר־יוחאי, את יהודה המכבי ואת “רוּת הישראליה.” אחד היפים והמרשימים בסיפּוריו, שבּוֺ התעלה קיפניס לדרגת אֶפּיקן, הוא “אף ציפור לא צייצה” – סיפּוּר המקשר ביד־אמן את הנאמר במשנה על הדוּמיה ששׂררה בעת מתן־תורה עִם מצוַת שילוח הקן: כששמעו הציפּוֺרים כי בני ישראל עתידים לקבּל תוֺרה המצַוָה “לא תרצח”, בּאוּ אל משה ואמרו לו:

סיפור זה, המעוּגן במסורת ישראל והספוּג ערכי אנוֺש נעלים, אי־אפשר שלא ישפיע על הקורא או המאזין הקטן ויותיר בו את רישומו ורעיוֺנוֺתיו לאורך ימים ושנים.

בדוֺמה לכך משוּקעים ערכים – במידה רבּה או מעטה – בכל יצירותיו של קיפניס; אם אלה ערכים חינוכיים, המסַייעים לילד הרך להבחין בין טוב לרע; ערכים לאומיים המקנים לו את מורשת עמו; ערכים לימודיים עִם הקניית מידע ראשוני, או ערכי אנוֺש כלליים של הוקרת הטוב והיפה, אהבת האדם וחיבת החי.

לצד יצירות שערכן קיים תמיד כתב קיפניס מדי פעם גם שירים וסיפּורים בעלי נושאים אקטואליים מובהקים: לקראת חנוּכּת נמל תל־אביב כתב את ‘מעשׂה הנמל’ (שטיבל, תרצ"ז); במאורעות תרצ“ו־תרצ”ח פירסם ב’דבר לילדים' שיר סיפורי, המוקיע את הפורעים שׂורפי השדות והמסתיים בשוּרה “אשיב לך מאה שערים” (“תבורך היד אשר נתנה לנו את השורות האלה!” כתבה הגננת לאה רוטשטיין למקרא השיר; ‘הד הגן’, תרצ"ו, עמ' 77); ובמלחמת־העולם השניה כתב את קובץ הסיפורים האַקטוּאליים ‘אבא התגייס’ (תש"ג), המכיל “דפים מן המציאות שהילד שותף לה […] חומר מושך את הלב, כה פשוט וכה מובן” (אבי עדנה [ל' קופרשטיין], ‘הד הגן’, תש"ג, גל' ג־ד).

כשהגיעו לארץ הידיעות הראשונות על גורל יהודי אירופה, היה קיפניס אחד הסופרים הראשונים, שהעזו להתמודד עם נוֺשׂא השואה ביצירותיהם לקוראים הצעירים; והפעם חרג ממסגרת המעשׂיה הקצרה וכתב את שני סיפּוּריו הארוּכּים ‘בנתיב הפלא’ (תרצ"ט) ו’ילדים במחתרת' (תש"ה). אגדה ומציאות משמשות בערבוביה בסיפור עמוס הסימבּוֺליקה ‘בנתיב הפלא’, המגולל בסגנון אֶפּי מרומם את קורותיו של נער יהודי־גרמני, שגורש על־ידי הנאצים ליער. ימים רבּים חי הנער לבדו במחילה נסתרת, בין ציפּוֺרים וסנאים; הוּא מציל ממוות ילדה פעוטה וּמגדל אוֺתה; השניים לוֺחמים יחד בזאֵבי־יער ובזאבי־אדם, עד שזכוּ לגלוֺת את נתיב־הפלא המוליכם לארץ־הבחירה.

לעומת הרוח האגדית, השוֺרה על ‘בנתיב הפלא’, ממחיש הסיפור האחר, ‘ילדים במחתרת’, בצבעים ריאליסטיים חריפים את מלחמת בני אוֺר בבני חושך הגרמנים, תושבי הכבר זְדוֺנה. הנער היהודי אציל־הרוח, שטפלו עליו עלילת שקר, נמלט מן הכּלא, אוסף סביבו נערים יהודים ומקים את ארגון־הנקם ‘גור אריה יהודה’, שסיסמתו “עין תחת עין”. הנערים מבצעים שורה של מעשי גמול ונקם. ובלֵיל שׂריפת הספרים הם מעלים באֵש את הכּפר ונוטשים את ארץ־הרשע.

חרף הרקע המציאותי של שני הסיפורים, מתוארים המאבקים הניטשים בין אנשי הזָדוֺן וּבני הצדק הצעירים כּמו היוּ אֵלה סיפּוּרי אגדה. לצד תיאורים קשים של מעשי אכזריות מזוויעים, שאינם מקוּבּלים בספרות־ילדים, פוגש הקורא הצעיר פרקי גבוּרה ומסירוּת־נפש מרשימים. נסיונו של קיפּניס להתמודד עם נושא רגיש זה, בעל הרקע הרחוק והזר, לא תמיד עלה יפה, מה גם שקיים חוסר תיאום בין נוֺשאי הסיפּוּרים ה“בוגרים” לבין הסגנון ה“קיפּניסי”, היפה יוֺתר לצעירי הקוראים. הוא גם עקף, וַדאי לא במקרה, את טרָגדיית השמדת היהוּדים ובחר לסַפּר על דמוּיוֺת ואירוּעים משוּלי השוֺאה, כביכול, בעלי סוף טוֺב. אין ספק שסיפּורים מרתקים ומרגשים אלה מילאו בשעתם צורך חיוני, אך אין נמנים עם הקלַסיקה בת־הקיימא של קיפניס.

אחרי שהגיע לגבוּרוֺת פירסם קיפּניס עוֺד שלושה סיפּוּרים ארוכים לילדים, ובהם ניסה להדביק את רוח התקופה: ‘חיפּוּשיות’ (1976) – קוֺרוֺתיה של חבורת נערי פרבר, המקימה לעצמהּ מועדון; ‘אֶסתי מחפשׂת אבא’ (תשל"ז) – סיפּורהּ המרגש של נערה יתוֺמה, המחפּשׂת את אביה שנעלם באורח מִסתורי; ו’דחלימלך' (תשל"ט) – סיפּוּר פסבדו־מדעי על דחליל שנכנסה בו רוח־חיים. אך כרבּים מיוצרי האמת, שב גם קיפניס להתרפק לעת שֵׂיבה על ילדוּתוֺ הרחוקה בעיירה האוּקראִינית, ובגיל 83 הוציא את שני ספריו האוטוביוגרפיים לנוער. ‘סוֺדוֹת מן “החדר”’ ו’חוויות מן הבית', הכוללים מחרוזת נוסטלגית של סיפּוּרי יַלדוּת אותנטיים, שחיוך ודמע משמשים בהם זה לצד זה.

כל שבעים שנות יצירתו השופעת היה קיפניס נאמן לעצמו, לסגנונו ולדרך כתיבתו בשירה ובסיפּוֺרת, במחזה ובמשל, בחידה ובשעשוע, בתרגום ובעיבּוד יצירות קלַסיקה; על כל המאות הרבַּוֺת של יצירותיו הקצרות והארוכות שפירסם, אם בשמו ואם בפסבדונימים רבּים ושונים (אבטליון, אבי־שי, ל' אביטל, ל' שמיר, בן־פסח ש"ץ, יגאל ספרא, ל' חריזי ק' ניצני), הֶאציל את סגנונו הייחודי, שלא נשתנה כמעט משנת עלייתו לארץ. ואם ניכרת בכמה מסיפוריו ידו של בעל המלאכה הזריז הממהר לסיים את מלאכתו, נשמרות עדיין ברבּוֺת מיצירותיו הראשונות אותה תמימות קלסית ואותה רעננות רבּת־חן, העושוֺת אותן ליצירות בנות קיימא בספרות־הילדים. על כן נכונים גם כיום הדברים שכּתב על קיפניס ל"י ריקליס, עם הופעת ספריו הראשונים לגיל הרך:

חמישים ושבע שנים אחרי שנכתבו דברים אלה עדיין נשאר קיפּניס אותו “דוֺד טוֺב”, השרוי בעולם הילדים; שהרי כך אמר בשנה התשעים לחייו לעִתונאי שבּא לראיין אותו: “כשאני רואה ילד – אני מרגיש מה הוא רוצה, יודע מה הוא חושק, מבין מה הוא מדמה” (עמוס נבו, “והילד הזה הוא קיפניס”, ‘ידיעות אחרונות’, 28.10.1983). היה זה אֵפוא טבעי ומובן כמעט מאליו, לקרוא את המרכז לספרות־ילדים, שהוקם בתשמ"ג ליד המכללה לחינוך על שם לוינסקי בתל־אביב, על שמו של לוין קיפניס, חלוּץ הספרות הארץ־ישראלית לטף. אבל גם לאחר שהוּכתר בשוּרה של פרסים על מפעל חייו (פרס טורוב, פרס יציב, פרס למדן, פרס ישׂראל), עדיין נשאר אוֺתוֺ “דוֺד” צנוע ונחבא אל הכלים; שהרי כך אמר לעצמו (ולקהל המאזינים) לאחר שזכה בּפרס יציב:

ד. ‘עֺפֶר’ לילדי ארץ־ישראל

“ילד השעשועים שלנו” – כך כינה ביאליק את לוין קיפניס, כשהזמינוֺ לחנוך את ספריית ‘עופר’ שיסד, אחרי שהונח לו, למשורר, מעט מן “הארטיליריה הכבדה” של ספרי ‘דביר’ ויכול היה להיפּנות “לעבודות הקלות” ולדאוג לקוֺראים הצעירים “בשנות בצורת כאלה בספרות המקורית לבני הנעורים” (אגרות ביאליק, ג, עמ' רמט).

כמאה־אלף נפש מנה היישוב העברי בשנת עלייתוֺ של ביאליק לארץ־ישראל (תרפ"ד); בתוכם היו עשׂרת־אלפים ילדים, שלמדו בבתי־הספר העממיים שבפיקוח מחלקת־החינוך של ההסתדרות הציונית, וּמספרם עלה משנה לשנה. היו אלה ילדים צמאֵי קריאה: מחצית ממספר הקוראים שפקדו בשנת תרפ"ו את ספריית ‘שער ציון’ בתל־אביב היו בני נוֺער (‘כתובים’, 22.10.1926); והמחנך צבי שַרשפטיין, שביקר באותה שנה בארץ־ישראל, סיפּר גם הוא ברשמי־בּיקוּרוֺ רבּי העניין כי “הילדים להוטים אחר הקריאה, אך אין הקומץ משׂבּיע” (‘החינוך בארץ ישראל’, עמ' 140). שרפשטיין פגש בביקורו גם מורים המטפחים ומועדדים את קריאת תלמידיהם, ובבית־הספר הקטן של מושב נהלל בן החמש עקב מקרוֺב אחרי הרגלי הקריאה של הילדים:

אך לצד התפּעלוּתוֺ מלהיטוּתם של ילדי הארץ אחר הקריאה, השמיע שרפשטיין גם דברים קשים על “חסרונה של ספרות־ילדים ראויה לשמה” בארץ־ישראל, דבר המביא בהכרח לאוצר לשוני דל ולשׂפת דיבּוּר רדודה: “דיבּוּרם העברי של התינוקות ערב לאוזן כל שומע בטבעיותו, אך בהשווֺתי את לשון הנערים ללשון בני גילם בארץ מפותחת הוא נדמה לי מוגבל ביותר, בלתי עשיר באוצר מִליו ובביטוּיוֺ” ואחת הסיבות העיקריות לכך היא, לדעתו, עוניה של ספרות־הילדים בארץ: “לתינוקות אין בכלל אצלנו ספרים, ולילדים גדולים יותר הולכת ונוצרת ספרות כזאת, אך וַדאי שאינה מספיקה” (שם, עמ' 140).

אבל גם המעט שהלך ונוצר בארץ לא נראה בעיניו ראוי לשמו. ילדי ארץ־ישראל קיבּלוּ, לדעתו, מזון רוחני שהוא “דל ומסונן דרך שִׂכלֵנוּ הקטן”, או במלים אחרות: ספרות ריקה מערכים יהודיים, הפונה עורף למסורת העבר ומביאה במקומה “חיקויים חדשים, מבריקים וריקים”. וכדי לאשש את טענתו זו, ציטט אחד מדַבּריה של ההתיישבות העובדת, דוד גלעד איש דגניה, שכּתב ב’הפועל הצעיר' דברים מיוּסרים אלה:

גלעד ושרפשטיין לא היו יחידים, כמובן, שקוננו על מצבה הדל של הספרות לקטנים בארץ־ישראל. כך, למשל, פסק דב קמחי עוד בקיץ תרפ"ב כי ספרות־הילדים שלנו בארץ “שׂדה הפקר הוּא לגמרי”: וכי בשביל לכתוב למען תינוקות דרוש כשרון? היקשה הכותב, כשהוא מראה בעוֺקצנוּת – תוך רמיזה ברורה כלפי “אסכולת” שירי הטף שהביא יחיאל הַילפרין מאירופה – את ההבדל בין כתיבה לגדולים לבין כתיבה לקטנים: “למען הגדולים כותבים: החתול קפץ; ולמען הקטנים חוזרים שתי פעמים: החתול קפץ קפץ. למען הגדולים אפשר לשיר: הבוקר בא; ולקטנים מוסיפים: טרא־לא־לא…” (“שדה הפקר”. בתוך ‘דפים’, ירושלים, תמוז תרפ"ב. חתום: איקס)

גם ח“ד שחר הזכּיר במאמרו, שנדפּס באותה עת, את “הדברים החריפים” שנאמרוּ כנגד ה”פבריקציה" של דברי ספרות לפעוטות, בהוסיפו: “דברי ספרות שלא נולדו ברוח הקודש עלולים להשחית את טעמם” של בני הגיל הרך, ורק אותן יצירות־מקור, הכתובות “ברוח עברית ובהבנת נפש הילד” עשויות לדחוק את התרגומים והעיבודים הקלושים. (‘גננו’, ניסן תרפ“ב, עמ' 130. חתוּם: חד”ש)

היתה מידה רבה של צדק בדברים כּאוּבים אלה. נראה כי המופקדים על מזונם הרוחני של בני דוֹר התחיה לא נתנו את מלוֹא דעתם לצורך להנחיל את המורשת הלאומית־הרוחנית של הדורות הקודמים לדוֹר הגדֵל בארץ. עוד בשנת 1910 קבע המחנך יחיאל יחיאלי כי הסיפורים שראוי לתת לילדי הארץ “צריכים להבּיע איזו מגמה אמנותית, מדעית או מוסרית, אבל לא בפירוש כל אחד מכללא” (‘החינוך’, א, עמ' 298), בלא להזכיר כלל את חשיבוּתה של המגמה הלאומית. שבע־עשרה שנה אחר־כך כתב נ' בן־לוי, כי הוֹאיל וילדי הארץ “תובעים ספרים – נחנך את הילד, נכשירהו לקראת הקריאה העצמית, ואל נתעצב ביותר אם היום הזה יתמהמה קצת” (‘פסיעות’, תרפ"ז, עמ' 125). באותה שנה עצמה דיבּר גם יעקב פיכמן על ערכה של תרבּות־הקריאה בחינוכם של ילדי הארץ, אך בניגוד לאורך־הרוח שהציע בן־לוי לגלות בתחום זה, פסק פיכמן כי החינוך לקריאה וטיב הקריאה הם מן הבּעיות הדוֹחקוֹת ביוֹתר:

הימים שבהם נדפסו דבריו אלה של פיכמן עמדוּ בסימן פעילות מו“לית מחודשת בתחום ספרות־הילדים בארץ. בזו אחר זו נוסדו ספריות חדשות לילדים: ‘עופר’, ‘ספריה לילדים’ האנונימית¹⁵, ‘קוּפּת הספר’, ‘אוצר התלמיד’, ‘ספריה קטנה’, ‘לנוער’, ‘מגילות’ וּ’מולדתנו‘, שעליהן ידוּבּר להלן. הוצאות־הספרים הוותיקות ‘אמנות’ ו’שטיבל’ עלו מן הגוֹלה לארץ וחידשו בה את פעילותן, ואליהן הצטרפה הוֹצאת ‘מצפה’, שנוסדה ב־1925 על־ידי המו”לים יהושע צ’צ’יק, מרדכי ניומן ויוסף שרברק. עיתוני ילדים חדשים – ‘עולם הילדים’, ‘בן ארצי’, ‘הציר’ – נוסדו בתקוָה לאריכוּת ימים רבּה יותר מקודמיהם. בפורים תרפ“ז נערכה הישיבה המייסדת של המפעל להפצת הספר העברי, שהקימו במשותף נציגי אגודת הסופרים, המו”לים, מערכות העיתונים ומוסדות התרבות; אבל המִפעל לא מילא את הציפיות שתלו בו. שבועוני הילדים לא הוציאו את שנתם וגם רוֹב הספריות השונות לא האריכו ימים. היו אלה ימים של מצוקה, אבל גם ימים של תקווֹת, המלוּוים לא פעם בהתרוממות־רוח: “אצבע אלהים נגלית לנו פה יום יום ורגע רגע”, כתב ביאליק בשבט תרפ"ה לשלמה פֶּרלמן וזאב ז’בוטינסקי, בתקוָה שיאוֹתוּ להעביר את הוצאת ‘הספר’ שעמדו בראשהּ מפאריז לארץ־ישראל (אגרות, ג, עמ' כב). ואילוּ לאברהם אלמליח, מתרגם קובץ המשלים ‘כלילה ודימנה’, כתב ביאליק:

כשניגש ביאליק באותם ימים להעניק ספרי קריאה לילדי הארץ “בשנוֹת בצורת כאלה בספרות המקורית לבני הנעורים”, פנה בתחילה אל המוכן; כלומר – הוצאה מחוּדשת של מבחר מסִפרֵי הקריאה של ‘ביבליוֹתיקה מוֹריה לבני הנעורים’, שערך והוציא כחמש־עשרה שנה קודם לכן באודיסה (פרק ב/ב). היו אלה, כזכור, סיפורים מהווי העיירה היהודית במזרח־אירופה, הספוגים רוּח של מסורת ואמוּרים לחזק את הקשר וההזדהוּת עם מוֹרשת העם בלבם של בני הארץ: מסיפּורי י“ל פרץ ושלום עליכם, מנדלי ובּרדיצ’בסקי, אברהם רייזין וחבריהם. אבל יצירות אלה נתקבּלו בהסתייגות ברורה על־ידי הקוראים והמחנכים כאחד: אמנם מבּין החוברות “לא נמצאה אף אחת שתהא מחוּסרת משקל מצד התוכן או מצד הסגנון”, כתב יצחק ספּיבק, “אולם ב’ביבליותיקה' זו חסר הסיפוּר הגדול, בעל המאורעות והעלילות, שיש בו כדי לשעבּד את הלב והדמיון של הקורא הצעיר; וכיום, ברבות הספרים הגדולים רבּי התוכן ועשירי המאורעות, אבד הרבה מערכּה הרב שהיה ל’ביבליותיקה' זו בשעת הופעתה […] מלבד זה”, הוֹסיף ספיבק, “הרבה יש ביצירותיהם של מנדלי, יל”ג ושלום עליכם, הרחוק מטעמם של בני הנעורים שלנו, ביחוד מאלה שבּארץ, וקשה להם לעכּלוֹ. החיים המתוארים שם יש שהם מוזרים להם בהרגלי נפתוליהם, ולב הקורא הצעיר אינו נמשך עוד אחריהם. כיום נחוץ כּיווּן חדש.” (ספר־היובל של הסתדרות המורים, תרפ"ט, עמ' 260)

את הכּיווּן החדש בספרות־הילדים, שרבּים כל־כך דיברו על נחיצותו, ניסו לסלול הוצאות־הספרים וה“ביבליותיקות” שקמו בזו אחר זו¹⁷. עורכיהן לא התנתקו, כמובן, לגמרי מעבָרם הגלותי, שאליו היו קשורים ועל ברכיו נתחנכו, וּוַדאי גם הבינו שאין לנתק לחלוטין את ילדי הארץ ממורשת הוריהם; אבל יותר ויותר השתדלו להביא לקוראים הצעירים את מבוקשם – סיפורים המעוגנים במציאות הקרובה להם והמוּכּרת להם, יחד עם סיפורי עלילה והרפתקה מן העולם הגדול. אז, החל באמצע שנות העשרים, ראו אור סיפוריהם הראשונים של יהודה בורלא, אליעזר שמאלי וצבי ליברמן (לִבנֶה), שסיפרו על חייהם של ילדי הארץ וזכו לקהל קוראים נלהב. עליהם ועל יצירוֹתיהם ידוּבּר בפּרקים הבּאים.

גם ביאליק חש בלא ספק את המציאוּת החדשה הנוצרת בארץ, ואף האזין לדברי המחנכים והמבקרים. אבל אף־על־פי שידע מה הילדים מבקשים לקרוא, חזר וטען בדין, כי “אין מתעוּדת ספרות־הילדים לרדת אל הילד, אלא להפך, להגביה את קומתו, להעלותו מעט מעט בסוּלם ההתפתחות ולהכניס בו מדעתו ושלא מדעתו מוּשׂגים וקנייני רוח” (מדבריו בחוברת ‘אופיר’, תרפ"ג). על כן ניסה, כעורך הוצאת ‘דביר’, למצוא את שביל־הזהב בין תביעות הקוראים לבין הטוב והרצוי בעיניו. כך נהג כשיסד בשנת תרפ“ו את ספריית ‘עופר’ על שתי מחלקותיה (לקוראים מתחילים ולמתקדמים). הוא חנך אוֹתה בסיפּוּריו המקוריים של לוין קיפניס, אשר “ריח המולדת עולה מהם”, כדברי המבקרים; אבל אחריהם הביא גם ממעשׂיותיהם של יהודה שטיינברג וי”ח רבניצקי, אגדות חסידיות מאת מ' בן־עמי ומרטין בּוּבּר וכן סִדרה בת שש חוברות של סיפורים ואגדות מאת ש' בן־ציון בשם ‘נפלאות’ – סיפורים אשר, כדברי ספיבק, “יהיו נקראים על־ידי הילדים ובני־הנעורים, וגם על־ידי האבות והאמהות בעונג רב, הבא מתוך השלמוּת האמנוּתית של היצירה” (ספר היובל, שם). אין כמעט ספק, שהֶעדרן של יצירות־מקור חדשות לילדים היה אחד הגורמים שאילץ את עורכי ספריית ‘עופר’ לכלול בה דברים שכבר נדפסו קודם לכן על־ידי ‘מוריה’ באודיסה, ביניהם עשׂרים מאגדות האחים גְרים בתרגום פרישמן (ראה פרק ב/ו); אך לטעם אובייקטיבי זה נוסף גם, בלא ספק, הרצוֹן לתת לקוראים הקטנים מנכסי־צאן־הברזל של ספרות־הילדים היהודית והכללית, יצירות שטעמן וערכן עומדים תמיד.

המבקרים והמחנכים קיבּלוּ ברוּבּם בּברכה את הדפסתם המחודשת של הסיפּוּרים הישנים בספריית ‘עופר’. סיפורי יהודה שטיינברג, כתב משה בן־אליעזר, “מלאִים דמיוֹן יהודי והם מעוררים בלב הקורא הקטן רגשות אהבה אל קדשי העם העברי”. זאת ועוד: המבקר ראה הצדקה מיוחדת לתת סיפורים אלה בידיהם של קוראי ארץ־ישראל הקטנים: אִם “ילדי ישׂראל בגולה, שלשון אִמם היא לשון נכריה ומן הלשון העברית הם יודעים רק מספר מסוים של מלים שלמדו בבית־הספר, היו מתקשים בקריאה של דברים הכתובים בלשון עשירה בניבים וביטויים – לא כן הילדים בארץ־ישראל, שהלשון העברית חיה בפיהם. הם יקראו בעונג את הסיפורים והאגדות האלה של אמני הסגנון העברי [יהודה שטיינבּרג ודוִד פרישמן], יבינו דבר מתוך דבר, יעשירו על ידם את אוצר לשונם ויכּירו את היופי הצפון בלשוננו העתיקה”. (‘בן ארצי’, תרפ"ו, גל' 10; חתום: ב.א.)

תמונה (מוגנת בזכויות) ותחתיה הכיתוב:

ציור העטיפה של חוברת ‘עפר – ספרי מקרא לילדים’. צייר שמואל עובדיה.

אחת הפנינים הספרותיות המבריקות שבאו בספריות ‘עופר’ – יצירה ששוּבּצה בין ‘שושנים וברקות’ ליהודה שטיינברג לבין ‘בוהן יד’ של האחים גְרים – היה סיפּור־הילדוּת של ש"י עגנון ‘צִפּוֹרִי’. שנתיים קודם לכן שב עגנון לארץ מעשׂר שנות “גלוּתוֹ” בגרמניה, ועם שובו התחילו עורכיהם של כתבי־עת וסיפריות לילדים לשחֵר לפתחו, בתקוָה שייאוֹת להעניק מטובו לילדי ארץ־ישראל.

לעגנון ותרומתו לספרות־הילדים מוקדש הפרק הבא.

ה. “כל סִיפּוּר נעים” – ש"י עגנון

בן שלושים ושבע היה ש“י עגנון, כשכּתב מירושלים לרעייתוֹ בגרמניה על השׂמחה שהביאוּ לו שתי החוברות החדשות של סיפוּריו, ‘מעשה רבי גדיאל התינוק’ ו’הש”ס של בית זקני ז"ל', שהגיעו לידיו: “בכל הימים אני משתעשע בשתי חוברות אלה וכל רואיהן גומרים עליהן את ההלל. אכן לעונג ולנחת־רוח היו לי המחברות האלה, מי יתן ואקבל מעת לעת דברים יפים כאלה”. (‘אסתרליין יקירתי’, עמ' 105)

באותה שנה, תרפ"ה, כבר ביצר עגנון את מקומו בשורה הראשונה של ספרותנו (כניסוּחוֹ של ר' בנימין, ‘משפחת סופרים’, עמ' 275), ועדיין שׂבע עונג ונחת־רוח למראה שתי חוברות חדשות של סיפורי ילדוּת פרי־עטו. ואם גם מיעט לכתוב סיפורים שנוֹעדוּ במפורש לבני הנעורים, נתן עגנוֹן דעתו מראשית דרכו על ספרות־הילדים ובעיותיה, השמיע מדי פעם דברים קצרים וארוכים בסוגיה זו, ואף ביטא בעקיפין את דעתו על הנעשה בספרות־הילדים שלנו בדברים ששׂם בפיו אחד מגיבּוֹריו:

שורות אלה, וכן הדברים הנלבּבים שכתב בשנת תש“ב על שושנה פרסיץ ופועלה בהוצאת ‘אמנות’, ש”היתה יושבת עם הילדים, ופיה מושך כל מיני מגדים, וכל סיפוּר נעים" וכו' (ראה פרק ח/א), יש בהם כדי להראות לנו את יחסו המיוחד של עגנון לספרות־הילדים. על דרך ההפרזה נוּכל לומר, כי משחר ילדותו נמשך אל הספרות לקטנים, ומשיכה זוֹ נקבּעה עמוֹק בזכרונו עד שסיפר עלֶיה כמה וכמה פעמים:

בגיל 10 ראה את יצירתו הראשונה בדפוס – פּוֹאֶמה ביידיש על רבי יוסף דילה ריינה (‘יוּדישעס וואָכנבּלאַט’, סטאניסלאב 1903); וכעבור שנה, בל“ג בעומר תרס”ד, נדפס בשבועון ‘המצפה’ (קראקוב) שירו העברי “גיבּוֹר קטן”, שיֵש בוֹ מסימני הבּוֹסר, אך אפשר לראותו כשיר־ילדים מובהק¹⁹;

מאז ועד עלייתו לארץ בל“ג באומר תרס”ח, פירסם עגנון שירים, סיפורים ומאמרים בשתי הלשונות בכתבי־עת שוֹנים בגליציה, אם בשמו הראשון (טשאטשקיס) ואם בפּסבדוֹנימים שוֹנים (מזל טוב, עירוֹני, גליצאני ועוד). עלייתוֹ היתה נקוּדת־מִפנה ביצירתו וראשית גיבּוּשה האמנותי. שׂיחק לו מזלו, שבּבוֹאוֹ ליפוֹ נפגש עם ש' בן־ציון ושימש לו זמן־מה מזכיר ומעין “נושא כלים”. פעמים רבּוֹת הזכיר עגנון את השפעתו של ש' בן־ציון הקפדן על כתיבתו ואת הכרת־התודה שרחש לו על שהתקין לדפוס ופירסם ב’העומר' את סיפּוּרוֹ “עגונות”, שעליו חתם לראשונה בשם עגנון ובו אפשר לראות את ראשית דרכּוֹ היִיחוּדית בספרות²⁰.

במחיצתו של ש' בן־ציון עשה עגנון גם היכּרוּת ראשונה עם ספרות־הילדים ה“רשמית”; שכּן היה, כעדוּתו של ר' בנימין, “עוזר לו בעבודתו בחיבּוּר ספר־הקריאה ‘בן־עמי’. זה משקיע רוב עמל ואהבה וכוח־יצירה בעבודה זו, וחיבּה יתירה נודעת ממנו לעוזרו. עבוֹדת־עֵזר זו, כמו הסיפורים הקטנים הקודמים, תרגילים הם לסופר מתחיל” (‘משפחת סופרים’, עמ' 281).

קשה לדעת כיום מה היה חלקוֹ של עגנון במקראות ‘בן־עמי’, ונותר רק לשער שכּמה מעיבּוּדי המדרשים הבלתי־חתוּמים שבּהן, הכתובים בסגנון שנמזגוּ בו לשון חכמים וספרי יראים, היתה בהם אולי גם ידו של עגנון. ואילו ש' בן־ציון, שהכּיר טובה לעוזרו הצעיר ברוך־הכשרון, שיבּץ ב’בן־עמי' חלק ד (‘בדרך עולם’) קטע מתוך סיפּוּרוֹ “עגוּנוֹת”, שנקרא כאן “בעבודת הקודש”; מעשה בשׂר הנדיב אחיעזר, שהקים “מקדש־מעט לתפילה” בביתו ושׂכר אֶת בן־אוּרי, הנַגר עושה הצעצועים, שיתקין לו ארון־קודש:

פרק תיאורי־לירי זה, המסתיים בדמעותיו הזולגות של האמן, שבּיקש “לשפוך שׂיחוֹ לפני ה', אבל תפילה נאה מזו שבארון אינן מוצא לפיו”, היה אֵפוא לא רק קטע מסיפּוּרוֹ הארץ־ישראלי הראשוֹן של עגנון, אלא גם דבר ראשוֹן שלו, שנדפס בקובץ לבני הנעורים.

בּתקופת שהותו בגרמניה (תרע“ג־תרפ”ה), שבּה שקד עם מרטין בּוּבּר על כינוס סיפורי חסידים והתחיל לפרסם את סיפּוּריו הקצרים בעלי הצביון העממי־אגדי, עשׂה עגנוֹן ניסיוֹן ראשון לחַבּר ספרים לילדים. באביב תרע"ט החליטה וַעדת־התרבות של ההסתדרות הציונית, בראשותו של זלמן שוקן, להוציא ספר מצוּיר לילדים על האלף־בית העברי, ופנתה אל עגנון, שישב אז במינכן, לחבּר לו טקסט בו “כל אות ואות תתכבד בשיר המתאר ומפאר אוֹתה לפי מוטיבים אגדיים”. האיורים הצבעוניים הוכנו על־ידי תום זיידמן־פרוֹיד (ראה פרק ה/ה), ונראה כי השניים עבדו מתוך שיתוּף־פעולה הַרמוני ואף מצאו ביניהם שׂפה משותפת; שכּן בּעודם עובדים על ספרם הראשון, כבר החליטו להכין יחד ספר שני לילדים. “נדברתי עם העלמה פרוֹיד לעשות עוד ספר אגדות בן עשׂרה דפים”, כתב עגנון באמצע יולי 1919 לזלמן שוקן; וכעבור חודש הוֹסיף וכתב: “בספר האגדות אני רוצה להתחיל ברגע שאברך ברוך שפטרני על האוֹתיות. את העלמה פרוֹיד מושכים מאד המוטיבים שהצעתי לה. אנו מעונינים לתת אגדות מארצות וזמנים שונים: הטלאי הצהוב, הריש גלותא הגֵא וכדומה”²¹.

אבל חרף העמל והכשרון שהשקיעו הסוֹפר והציירת בהכנת ספרם המשוּתף על האוֹתיוֹת, הוּא לא ראה אז אור. אפשר שהתנאם לא איפשרו את הדפסתוֹ, ואולי המו"ל לא שָׂבע רצון מן המוצר שהוגש לו – אם מן הטקסט שחסר אחידוּת הומוגנית, אם מן האיוּרים המסוּגננים בעלי הקַו החדשני, ואם משניהם גם יחד. כך או כך, הספר לא נדפס והקשר בין עגנון לתום־זיידמן פרוֹיד נותק.

אחרי שעלה לארץ שלח עגנון, כנראה, את כתב־היד של ‘ספר־האותיות’ לביאליק בהצעה שידפיסוֹ בספריית ‘עופר’, הדעת נותנת כי לסֵפר זה מכוּוָנים הדברים שכּתב המשורר לעגנון באיגרתוֹ מיום כ“ג בסיון תרפ”ח:

אבל היצירה לא נדפסה אז בדו־שבועון ‘עולם הילדים’ ואף לא בספריית ‘עופר’ א בבמה אחרת לילדים. דף־התיקונים, המצוֹרף לכתב־היד של ‘ספר האותיוֹת’ שבארכיוֹן עגנון מוכיח, כנראה, שהסוֹפר התכּוון להוציאוֹ לאור בזמן מן הזמנים, אלא שבסוף חזר בו – אם משום שלא היה שלם אִתוֹ, ואם מפני שגמר אומר שלא לחרוֹג עוד מתחום הסיפּוֹרת. רק בתשמ“ד, במלאות י”ד שנים למות הסוֹפר, ראה אור ‘ספר האותיות’ בנוסחו הראשון, עם איורים חדשים מאת יוֹני בן־שלום.

כב שירי ‘ספר האותיות’ ערוכים בסדר האָלף־בּית, על־פי מסורת ה’אלפונים' בני הדורות הקודמים; כל שיר מוקדש לאות אחת, תוך זיקה ברורה אל סיפּוּרי המקרא והאגדות שנרקמו סביבם והבלטת הקשר בין שֵם האוֹת לבין הסֵמל הפיוטי שלה; כגון: ב – בית המקדש; ג – הגמל שבא אל תיבת־נֹח; ד – הדֶלת שסגרה על יוסף ואחיו; ו – וָוי העמודים של אוהל מועד; וכו'. לעתים הקשר עקיף, מעורפל או אף מתוחכם. כך, למשל, מסַמל את האות י חזון אחרית־הימים, שבּוֹ “גָּמוּל יַפְרִיחַ / נָחָשׁ בְּרִיחַ / וְעַל חוּר פֶּתֶן / יָדוֹ הָדָה”; ואילו את האות ל מסמלים לא רק הלפידים שהבעיר שמשון בין זנבות השועלים, אלא גם שפע עיצורי ל ששיבּץ עגנון במִלות השיר:

"שָׁלַל הַפְּלִשְׁתִּי / וְשׁוּעָל בִּגְבוּלִי / זָלַל, דָּלַל, יְבוּלִי

… צַהֲלוּ וְגִילוּ […] הֵילִילוּ וְחוּלוּ" וכו'.

הדבר הבולט בעת קריאה רצוּפה ביצירה עגנוֹנית ראשונה זו לילדים, הוא המִבנה המגוּון של השירים. אחרי שיר קטן בן 8 שורות קצרצרות (“זין”) באה פּוֹאֶמה בת 24 שורות ארוכות; שירים המחולקים לבתים באים לצד שירים חסרי בתים; שלא להזכיר את הֶעדֵר ההוֹמוֹגניוּת במִקצב החופשי ובצורת החריזה. השירים נכתבו, כמובן, בהברה אשכנזית, ובין חרוזים המתנגנים גם היום בחֵן מוצא הקורא גם חרוזים “גלותיים”, הפוגמים בהנאת קריאתם של “הצברים” (הַנְּבִיאָה – אָחִיהָ, עַד הֵנָּה – הַתְּאֵנָה, וכו').

בכל אחד משירי הספר משוקעת, כאמור, אגדה הקשורה בסיפור מקראי; מיעוטן אגדות פשוטות, המובנות לצעירי הקוראים, כגון האגדה על הרועה הבל, שמצא כבשה תועה “וַיְהִי לָהּ לְאֵם” (“הֵא”), או על הקוֹף שהגיע עם מלכת שבא להיכל שלמה, “אַךְ חָכְמָה לֹא לָמַד, / לֶאֱכוֹל רַק חָמַד” (“קוֹף”). שירי אגדה אחדים מצטיינים באותו הוּמוֹר שנון, שהיה אחר־כך מסימני ההיכּר של עגנון, כגון המעשׂה בעוף שראה שׂר־האוֹפים המצרי בחלומו כשהוא חג מעל סל העוגות, “וְאִם לֹא מֵת הָעוֹף / יִרְעַב עַד הַיּוֹם, / כִּי הָעוּגוֹת אֲשֶׁר אָכַל / הָיוּ רַק חֲלוֹם” (סָמֶךְ"). ואי־אפשר שלא לציין את השיר ספוּג־החן “צָדֵי”, הפותח בחרוזים קלים־כצבי אלה:

אף־על־פי שרבּים משירי הספר הם בבחינת “אגוֹזים קשים” לקוראים שאינם בקיאים במקורות ובלשון חכמים, היה ‘ספר האותיות’ עם הופעתו המאוּחרת שַי־הפתעה למוקירי עגנון, יין ישן בקנקן חדש והדור.

באביב תרפ"ה, חודשים מעטים אחרי שהשתקע עגנוֹן בירושלים, בא יחיאל הילפרין לבית הסוֹפר ודיבּר על לבו שיֵיאות לפרסם את סיפּוּרוֹ ‘מעשה העֵז’ בסִדרת ‘סיפורים־ציורים לתינוקות’ שיסד באותה שנה (ראה פּרק ז/ב); ואף־על־פי שעַגנון מסר כבר את הסיפור להוצאת ‘הדים’ וטען כי “חרטה אינה מעשה סוחר”, הצליח הילפרין לבסוף להעבירוֹ להוצאתוֹ. אחרי ‘מעשׂה העז’ נדפסו עוד מסיפּוּריו של עגנון בספריות לבני הנעורים ‘עופר’, ‘קופת הספר’, ‘מגילות’ ‘ספריה קטנה’ (ראה להלן) וכן בעיתוני ילדים²².

אין זה מקרה, שסיפוריו הלא רבּים של עגנון לבני הנעורים נדפסו בספריות הנזכרות בשנים תרפ“ה־תרצ”ג דווקא: באותן שנים הִרבּה גם לשגר מכתבים ספוּגי געגועים והוּמוֹר לבנו ולבתו הקטנים, ובתוכם שיבּץ מדי פעם חרוזים ספוגי חן תמים, כגון שיר קטן ונלבּב זה:

החרוזים שכתב עגנון לילדיו מעלים על לבנו את הפנינה האלגורית “עם לבי” (בתוך ‘אֵלוּ ואֵלוּ’), הפותחת במשפטים ליריים אלה:

ואמנם שר המסַפּר לשולמית היפה בבנות שיר אשר לא שָר עד הנה, כי הפעם “לבבי היה עמי ועם פי”.

ברבים מסיפוריו שיקע עגנון את חיבתו לילדים ולתינוקות של בית־רבן, אִם בתיאורים ואם במשפטים כגון: “רואים תינוק – מיד מחליקים את לחיו כדי למשוך לבו”, או: “אני יודע שמאהבתו שאוהב בעל הסידור את התינוקות” (“סידור תפילתי”). את חיבּת הסופר ל“תינוקות” נוכל לגלות גם בשׂיחוֹת־חוּלין שלו ובדברים שאמר באלול תש"ו, כשהקדיש מחצית מפרס אוסישקין שהוענק לו לחינוך ילדים עזובים: “אפשר שנזכה שתינוק אחד מישראל יגיע על־ידי המעות הללו להתחנך חינוך הגון ויעמוד על הקרקע ויקרא גם בספר” (‘מעצמי אל עצמי’, עמ' 35). מי שנתן דעתו לחיבתו זו של הסופר, לא יתמה למקרא המשאלה שכּלל בצוואתו: “קברו אותי ליד קברם של מלמדי תינוקות”; כאילו שִייך גם את עצמו לקהל מרביצי תורה לילדים.

דומה שאין כסיפּוּרי עגנון, המעוגנים ביסוד ה“פרימיטיבי”־התמים כביכול של מסַפּרי האגדות הקדומים, בנוסח אגדה או מעשׂיה עממית שעיקרה עלילה, התוֹאמים את אַמות־המידה של ספרות־ילדים במיטבה. והרי גם הוא, שהיה שרוּי כל ימיו במחיצתה של ספרות העם העשירה ושאב מאשראתה, ראה עצמוֹ כמי שמבקש לפענח את “סוד כתיבת סיפורי מעשיות”. “כשאני עומד לכתוב סיפור”, התוודה באחרית־ימיו, “איני כותב אלא אם כן כל אנשי סיפּוּרַי עומדים לפני במחזה, הם ושיחתם, הם ומקומם, הם ומלבושיהם שעליהם, ומונע אני מעצמי מלשׂים בפיהם מה שהייתי אני מדבּר, כלומר נותן אני לאדם את דבריו בפיו לפי טיבו, ואף על פי שפּעמים לבי משיאני להגיד את דברי אני מתוך גרוני” (ידיעות גנזים, תש"ל, 70, עמ' 612). משום כּך ודאי חרד כל־כך לסגנונו שלו והפציר בעורכיו שלא לשנות “ממטבע שטבעתי, כי אין לכם כל תיבה ותיבה שבסיפורַי אֵלה [‘מעשׂה העז’ ו’מעשה רבי העשיל'] שלא נטלתיה בידי ומיששתיה והחלקתיה ושעשעתיה עד שקבעתי אותה לברכה על הנייר” (ממכתבו לאשר ברש, אדר תרפ“ה; ידיעות גנזים, חשון תשמ”א, עמ' 13).

כמעט מראשית דרכּו ראה עגנון את סיפּוּריו הקצרים, או חלקם, כיאים לבני הנעורים. הוא, הסופר ה“מודרניסט” לכאורה, סיפּר את מעשׂיוֹתיו הקצרוֹת בפשטוּת, כדרך שסיפּרוּ בּעלי האגדה בדורות קודמים את מעשׂיוֹתיהם שלהם – סיפורים שהם שלשלת של אירועים, המכילים מזיגה מפליאה של תוֹם עממי ובינת־חיים. הנה, בראש וראשונה, ‘מעשה רבי גדיאל התינוק’, שהוא גִלגולה היהודי של אגדת אצבעוני הבין־לאומית, שהלהיבה ומוֹסיפה להלהיב בכל זמן וּמקום את דמיונם של קטנים וגדולים²³. כשנולד גדיאל – מספר לנו עגנון – “היה קטן כל־כך, עד שלא היה ניכר אם בן־אדם הוא”. מדי בוקר וערב היה אביו מוליכו בכיס בגדו לבית־הכנסת, שם היה עונה “אמן” בכל כוחו, עד ששום אדם לא היה יודע מהיכן הקול יוצא. תורה היה לומד כשהוא עומד על קופסת הטבק של אביו; וכשנטלו בערב חנוּכּה צלוחית שמן להדלקת הנר, נפל גדיאל לתוך הצלוחית. בליל־הסדר התחבא בתוך הכּוֹס המלאה של אליהו הנביא, וכשנכנס הכומר הרשע כדי לטפול את עלילת־הדם על היהוּדים – שתה את היין ובלע את גדיאל. אך כשהתייצב הכומר לפני המלך כדי להשמיע את עלילת־השווא, דיבר גדיאל מגרונו. לבסוף הצילוֹ אליהו הנביא והחזירוֹ בשלום לבית אביו, ובכך “תם מעשׂה רבי גדיאל התינוק ולא תמו כל מעשיו”. עוֹד מעט מנפלאוֹת רבּי גדיאל הביא עגנוֹן בסוֹף סיפורוֹ “מעשה עזריאל שוֹמר הספרים” (פרק ג במהדורת תרצ"א, עמ' ריב).

לא קשה לגלות בסיפּוּר־נפלאות עתיר־אירועים זה, המסוּפּר בחסכנות שאין דוגמתה, מוטיבים המצויים גם באגדַת אצבעוני הקלָסית, כגון הטביעה בשמן, השהיה בכוס, הבליעה, הדיבור מתוך גרונו של הבולע; עם זאת נהפך ‘רבי גדיאל התינוק’ בעטוֹ של עגנון לסיפור־עם יהודי קלסי בסגנונו באוִירתו ובתיאוריו וברמזים הקַבּליים המסתתרים בו.

והנה ‘מעשה העז’, שיחיאל הַילפרין הוֹציא בהידור בסִדרת ‘סיפּורים־ציורים לתינוקות’ (ירושלים תרפ"ה), והוא סיפורהּ האגדי של העז, שהיתה “מתעלמת מן הבית; יצאו לבקשה ולא מצאוה עד שחזרה מאליה והיו דדיה מלאים חלב מתוק מדבש וטעמו טעם גן־עדן”; ויום אחד קם הבן הצעיר, הלך אחרי העז בגלגול מחילות ומקץ “שעה או שתים, ואפשר יום או יומיים” הגיע אִתהּ אל הרי הגליל המלאים פרי מגדים, שם היתה העז “אוכלת מן החרובים ושותה ממעין גנים”. הנוסח במהדורת ‘סיפורים־ציורים לתינוקות’, שהַילפּרין יעדוֹ “לבני שש ומעלה”, זהה כּמעט לנוסח ה“קאנוֹני” של הסיפּוּר, פרט לשינוּיים מִזעריים (למשל, השמטת המשפּט האחרוֹן: ו“אוֹתוֹ בּחוּר אם לא מת” וכו'), שנעשׂוּ בלא ספק בהסכמתו של עגנון, ואולי אף על ידיו.

תמונה (מוגנת בזכויות) ותחתיה הכיתוב:

‘מעשה העֵז’ לש"י עגנון (הוצאת ‘הגִנה’, ירושלים 1925). צייר זאב רבּן.

בעצם אותם ימים, שבּהם העלה את העז מן הגולה לארץ־ישראל, שיגר עגנון את ‘המשולח מארץ הקדושה’ אל עיירות פולין. סיפור אגדי־סימבולי זה נדפס בתרפ"ה, כמעט בעת ובעונה אחת, בספריית ‘קוּפּת הספר’ (חוברת נג) וּבקובץ ‘פולין’ (הוצאת ‘הדים’) – שניהם בעריכת אשר ברש²⁴. דמיון, קסם וסַטירה נמזגו יחד בנוֹבֶלה סמלית זו, הפותחת כמעשה שהיה במסַפר עצמו – “פעם אחת נתגלגלתי לעיר אחת מערי פולין, נכנסתי לעיר ולא מצאתי אדם שם”; מיד אחר־כך הוא עובר אל הפּליאה (“לא עמד בי לבּי לשאול על מה זה”) ומוהל אותה בניצוצות של הומור, כגון המעמד הגרוֹטסקי של לחיצת הידיים:

שׂיאהּ הדרמָטי של המעשיה – בית־המדרש הנע עם ספריו ושולחנותיו בעקבות המשוּלח המזמר בקולו הנפלא, עד שהם נעלמים בנהר – מזכיר את האגדה על חלילן־הקסמים, המוֹליך את הילדים אל הנהר. יש הרואים במוטיב בית־המדרש הנע אצל עגנוֹן ביטוי לתחושתו של המסַפּר כי תקופת הקיום היהודי בפולין מתקרבת לסוֹפהּ²⁵; אבל בניגוד לסיומה הטרגי של אגדת חלילן־הקסמים, מסיים המסַפּר העגנוני את סיפורו שלו באֶפילוֹג של עידוד ונחמה:

חטיבה בפני עצמה מהווים סיפּוּרי היַלדוּת של עגנון, הכּתוּבים בגוף ראשון וכובשים את לב הקוֹרא בנימתם האֶלגית. בסיפורים אלה – ‘ש“ס של בית זקני ז”ל’, ‘שני זוגות’, ‘סידוּר תפילתי’, ‘המטפחת’²⁶ ו’ציפורי' – חוֹזר המסַפר אל גן־עדן־הילדוּת האבוּד שלו ומעלה בשׂפה שנמזגו בה תום ובינה זכרונות ומראות משחר נעוּריו: הדוֹרוֹנים שהביא האב לבני משפחתו בשובו מן היריד; קורות זוּג התפילין שקיבּל לבר־המצוה שלו והן “חביבוֹת עלי בכל יום ויום כיום שהנחתי אותן בראשונה” (‘שני זוגות’); ועל ספר המשניות שבּא לו בירוּשה מעזבון סבו שהלך לעולמו. והנה הסיפור הנוּגה ‘ציפורי’ (ספריית ‘עופר’, תרפ"ו), העוֹלה אוּלי על קוֹדמיו כמעשׂיה לילדים, בו מסַפּר שמואל־יוסף בשׂפה מקראית פשוטה וכלילת יופי על אחריתה של הציפור הקטנה, שהטיחה מַקורה בחלון ונפלה:

אין לכם כמדומה, ילד שלא יחוש עצמו שוּתף לחרדתו של שמואל־יוסף הקטן, לדאגתוֹ לציפּור הנאבקת על חייה, ליגונו במוֹתה, לנסיונו התמים להשיבה לתחיה באמצעות הפרוטה המוכנסת לקופת רבי מאיר בעל הנס. גם היום זוכר כּוֹתב שוּרוֹת אלה את הדמעוֹת, שנקווּ בעיניו בילדוּתוֹ למקרא המלים הרוטטות, החותמות את הסיפּוּר:

ימים רבים הגיתי בציפור, עליה היו כל מחשבותי. ואם גם קִברה נשכח, זכרונה לא ימוש מקרבי, כי בלבי הקימותי מצבה לציפור, זכרון כאב מצבתה.

ציפּוֹרי.

חרף מרכּיביו הסימבּוֹליסטיים־מִסתוֹריים, “צִפּוֹרי” הוא מִן השלֵמים בסיפּוּרי הילדים שלנו.

והנה סיפור העם ‘הפרוטה’²⁷⁰, על העני שעמד בניסיון ולא נגע בפרוטת־הנחושת שנקרתה בדרכו בשובו בליל־שבת מבית־הכנסת לביתו, וסופו ש“בשביל ששמר שבּת אחת מעוני זכר לשמור שבּתות הרבה מעושר”; והנה הסיפורים האחרים, שיניקתם ממסורוֹת עממיות וכולם נדפסו בזה אחר זה בבימות לילדים: “השנים הטובות” (‘מולדת’, תרפּ"ז); “מעשה הרב והאורח” (‘ספריה קטנה’, תרפ“ז; ‘מגילות’, תר”ץ); ‘אגדת הסופר’ (‘מגילות’, תרפ"ט); ‘מעשה בחוטב עצים’ (‘מגילות’, תר"ץ); ורוּבּם ככולם כתובים בנוסחו של מספר־מעשיות עממי, המוליך את העלילה הדרמָטית לקראת שׂיאהּ. חרף הפשטוּת החיצונית של סיפור־המעשׂה והשׂפה הכמו־עממית, ניכּרת גם כאן חתירתו של המסַפּר לשלמות הצורה האמנותית: על הסופר נגזר – כתב עגנון ב’אגדת הסופר' – “לעמוד בבחינת אדם שעומד במי קרח ביום השלג” לפני שהוא ניגש למלאכת היצירה.

אל אֵלה ראוי לצרף עוד כמה וכמה מן הסיפּוּרים המכונסים בקבצים (‘מאז ועתה’, ‘בשובה ונחת’, ‘ספר המעשים’, ‘פולין’) וּבמהדורות המיוּחדוֹת לתלמידים; ביניהם “העכבר והתרנגול”, “שבתי”, “תחת העץ”, ואחרון שהוא ראשון – הסיפור עתיר־האירועים “בלבב ימים”, המתאר בלשון חסכנית, ששוּלבוּ בּה סיפור בתוך סיפור, את מסע התלאות של חנניה הפלאי, שזכה להגיע לארץ־הקודש כשהוא יושב על מטפחת הצפה על פני המים. כּוּלם סיפורים שהאגדה שוּבּצה בהם בתוך מעשׂה הנראה כמציאוּת, ואשר גלגולי התפניות והתהפוכות בּהם ספוּגים רוח של שִׂמחה שלֵווה וקִרבה שבּין אדם לנופו ואדם לאלוהיו; סיפּוּרים שהתוגה הלירית וההומור הדק המואצלים עליהם יונקים ממעיינות של חוכמה עממית ואשר סגולותיהם הן מסימניה של ספרות־ילדים קלסית.

חרף האמור לעיל, אין זה סוֹד, שקיים ניכּוּר גוֹבר והולך בין רוב הקוראים הצעירים לבין יצירתו של עגנון; ודומה שאין צורך לחפּשׂ בנרות את סיבּתו של ניכּור זה. הסגנון העַגנוני היִיחודי, הנראה זר וּמוּזר בעיני הקורא המצוי, מהווה חַיִץ המרתיע ילדים רבּים; יש בּוֹ צירופי־לשון ומטבעות־לשון המחייבים פירוּש, פיסוק בלתי־מקוּבּל, המקשה את הקריאה וצוּרת דיאלוג המחייבת ריכּוּז ומאמץ. אין תימה אֵפוא, שסיפּוּרי עגנון, חרף יופיים, קִסמם ושאר סגוּלוֹתיהם, מוּכּרים רק ליחידי סגולה מבּין הילדים, והרוב הגדול של תלמידי ישראל עושה היכּרוּת קלושה עם יצירתו באמצעות שיעורי הספרות בלבד. והגיעו הדברים לידי כך, שאישי חינוּך וספרוּת הציעו לעשות “עיבּוּד והתאמה” של יצירות עגנון לילדים (ראה: ברגסון, ‘שלושה דורות’, עמ' 159).

לא זה המקום לדון אֵילו דרכים ראוּי לנקוט כדי לקרב את עגנון וסיפּריו אל הקוראים הצעירים; אבל אין ספק, שיצירתוֹ של סופר־אמן זה גדולה ומיוּחדת כל־כך, ומעשירה כל־כך את הקורא, עד שיש לנסות כל דרך אפשרית כדי להביאה אל הילדים והנוֹער. ספק אם עיבּוּד והתאמה, זהירים ככל שיהיו, הם הדרך הנאותה, מה גם שעגנון עצמו התנגד לכל שינוי בסגנונו. צדק אֵפוא מי שאמר, כי “דווקא השוֹני הלשוני הייחוּדי של עגנון בחלק מסיפוריו הוא אשר עשׂוּי למשוך את עינו ולבּוֹ של הקוֹרא הצעיר במקוֹריוּתוֹ, באקזוטיקה שבּו” (ברגסון, ‘שלושה דורות’, עמ' 158). לא אוצר־המלים מקשה על הקורא הצעיר, כי אם צירופיהן הופך לעתים את הידוע לבלתי־ידוע, ויִיחוד זה אין בו כדי להרתיע את הקורא המבקש לטעום טעמה של לשון עשירה וגבוהה יותר משׂפת היומיום השִגרתית. אותם קוראים, שהוכנו מראש למִפגש עם יצירת עגנון, ידעו להתמודד עם סגנון סיפוריו; ובאביב תשמ“ב קיבּלוּ רבבוֹת ילדים בני שמונה, תשע ועשׂר בהתלהבוּת את המחזה “ש”י מעגנון”, שהכיל כמה מסיפוריו הקצרים (“הפרוטה”, “מעשה העז”, “ציפורי” ועוד); היתה זו חוויה שעוררה בלב רבּים מהם רצוֹן להכיר מקרוב גם את עגנון שבּכתב. וילד כבן עשר, שיִטול לידיו סיפור כגון “המטפחת”, אי־אפשר שלא יתענג ממקרא שורות פשוטות־לכאורה, בעלות יִיחוּד וספוגות נוֹי כגון אלו:

המתנה שהעניק ש"י עגנוֹן לספרוּת־הילדים שלנוּ תוֹסיף להתקיים תמיד, רעננה כיוֹם נתינתה.

ו. ‘עין הנעורים’ – טמיר ומיכאלי

קרובים אל עגנון ברקימת סיפורי אגדה, וקרובים אליו גם בגיל ובהשקפת עולם, היו שני הסופרים־המחנכים הירושלמיים נֹח טמיר ומרדכי מיכאלי, ממייסדי הספריה החלוצית ‘משתלה’ (פרק ג/ו).

“סיפּוּרַי – פרי הסתכלות בחיי ילדים, כתובים הם מתוך הזדהות אִתם בשׂמחתם ובצערם”, כתב נֹח טמיר בהגיעו לגבורות. טמיר (זֶוִין; בסרַביה 1889 – תל־אביב 1986), הצעיר בחודשיים מעגנון, עלה לארץ בגיל עשׂרים ולימד שנים רבּוֹת בבית־הספר ‘למל’ בירושלים. בשישים שנות כתיבתו פירסם יצירות רבּוֹת בז’אנרים שונים – עיוּני ספרות, מחזות וסיפּורים ריאליסטיים (ביניהם הרומן ‘סמינריסטים במאבק עם’, על מלחמת־השפות בארץ); אך עיקר תרומתו לספרות־הילדים היתה בתחום הסיפור הקצר, שמציאוּת ודמיוֹן משמשים בו בערבוביה. ברוב סיפוריו, שנדפסו בשבועוני ילדים וכונסו בספרים (‘אשר סיפרתי לילדים’, ‘אל מעבר למולדת’, ‘חגים מספרים’), גובר המחנך על המסַפּר, והרעיוֹן בא לעתים על חשבון הליטוּש האמנותי. יש שנטל סיפורים או מוטיבים עממיים, האיר אותם באור חדש וסיפּרם בלשונו; כאלה הם סיפוריו ‘מעשה בעשיר עני’ (תרע“ו; נוסח חדש בחרוזים בשם ‘עני לשנה’, תש”א), ‘דוִד מלך ישראל’ (תרצ"ח), ‘מלך לשנה’ (תש"ד) ואחרים. רוֹב סיפּוּריו המקוֹריים מתארים דמוּיוֹת ואירוּעים מהווי בית־הספר בארץ בשנותיו הראשונות; בז’אנר זה הוא היה אחד הראשונים, אלא שכּאן היה רושֵׁם יותר מאשר מסַפּר יוצר. נוגע ללב הוא הסיפּוּר התיאורי “כל טוּב היה לי” (‘סיפורים ואגדות’, עמ' 86–96), מהווי מעון ירוּשלמי ליתומות בימי מלחמת־העולם הראשונה, בּוֹ מסַפּרת אחת היתומות על דודתה העשירה, הדרה בבית מפואר; לאחר שנתגלה כי דוֹדה זו אינה קיימת כלל ושאלוּה “מדוע בדית” –

צעירים ומבוגרים אילמי נפש, הנאבקים עם עצמם ועם סביבתם, מאכלסים את סיפוריו הרבּים, והוא סיפר על מעשיהם ועל חלוֹמוֹתיהם מתוך הזדהות, בשׂפה פשוטה, נמלצת פה ושם, ממוזגת רבדים ישנים וחדשים. אחת הדמוּיוֹת הנלבבות בגלריית טיפּוּסיו הוא הצדיק רבּי זוסיא, שנדד מעיר לעיר ומכפר לכפר לאסוף כסף לפדיון שבויים, שנחטפו על־ידי שונאי ישראל.

בהתקרבו לשנות שׂיבה כתב טמיר: “הוא מיעט לכתוב, אך שילב תיבה בתיבה בטהרה ובתואם פֶּה ולב. כסופר סת”ם המתקדש ומיטהר לפני כתיבת שם, ליטש כל פסוק ופסוק ונמנע מכל ביטוי שמחוץ לספירת האגדה התמימה". דברים אלה, היפים בחלקם גם לו עצמו, כתב טמיר על חברו הקרוב, שדמה לו לא במעט, מרדכי מיכאלי (פריזנט; אוקראינה 1894 – ירושלים 1957). כמוהו עלה גם חברו בשנה העשרים לחייו לארץ; ובתום לימודיו הורה עד ימיו האחרונים בירושלים בשלבוֹ את ההוראה עם עבודות כתיבה, הגות, ביקורת ועריכה.

מיכאלי היה, אולי, סופר־הילדים העברי היחיד בדורו, שראה את עיקר ייעודו הספרותי בהחייאת המסורת האגדית הקדומה ובכתיבת סיפּוּרי אגדה חדשים בלשון מקראית נאה וגמישה. מאז סיפורו הראשון, “מעשה בּילדה שנהפכה לפרח”, שהדפיס בגיל חמש־עשרה במאסף ‘בַּגִּנָּה’ שהוציא עם חבריו (דונאיֶבצי תרס"ט), נתגלה עיקר כוחו היוצר בז’אנר האגדי. שישים וחמש האגדוֹת שכּתב – מהן שנדפּסו בחייו בחוברות ובשבועוני ילדים, ומהן שכּוּנסוּ בספר אחרי מותו בטרם עת – סיפּרו לקוראים הצעירים על ברכת המעשׂים הטובים, על ילדים טהורי נפש ואנשי חסד ואמת, שבזכותם קיים העולם. כּזאב יעבץ היה גם מיכאלי “מבּני האדם הנִפלאים שהתגלו אלינו מערפלי העבר, הוגים הגיונות בני הדורות החולפים ומדברים אלינו בלשונם הצחה והמסולסלת ומספרים לנו על אורחות התום שלהם, ואת חיינו החדשים עם סיבוכיהם ומעקשיהם לא יאבו דעת” (צבי שַרפשטיין, בתוך ‘מ’ מיכאלי, האיש ופעלו‘, עמ’ 5).

מעשׂיותיו של מיכאלי מביאות את הקורא הצעיר אל עולם מלא פלאים ונׅסים, ואף־על־פי כן זהו גם עולם בעל היגיון משלו, עולם ששולטת בו חוּקיוּת מוסרית. מאכלסים אוֹתוֹ בני אדם אביונים – דייג ותופר נעליים, רועה וחוטב עצים, אלמנות ויתומים – אבל חרף דלותם והצרות הפוקדות אותם הם דבקים באמונתם, הולכים בדרך הישר ובאים על שכרם. ברבּוֹת מאגדותיו אפשר למצוא מוֹטיבים השאולים מאוצרות הפולקלור היהוּדי והכּללי, אבל הוּא עשׂה בהם שימוש מקורי רב־אשראה וטוָה מהם סיפּוּרים חדשים ספוּגים חן קדמוני, מלאי תפניוֹת דרמאטיוֹת, שחרף הסוֹף הטוב הצפוי הם נקראים בעניין ובמתח: מעשׂה בשלושה מלאכים שהחזירו אֵם חורגת למוטב (“מחרוזת הפנינים”); ומעשׂה בסוחר שהביא לבנו טווס־פלאים, אשר בזכותו נשא הבן את בתו של מלך אופיר לאשה (“טוַס הזהב”); ומעשה באח ואָחות, שריפאו את אמם החולה ממחלתה האנושה (“שלומי ושלומית”); ומעשה ביהודי שקיבּל בירושה את כוסו של אליהו, והוּא עמד לאַבּדהּ, אך בדרך נס היא נשארת בידיו (“שתי כוסות”); ומעשה בילד חכם, שהצליח לפתור את חידוֹתיו של מלך תימן ובתמוּרה קרע את ספר הגזירות של אבי המלך (“החידות”). אחת היפות והשלֵמוֹת שבאגדותיו, המתרחשת אף היא בתימן, היא ‘עין הנעורים’ (תרצ"ג): מעשה במלך מזדקן, שהִתאוָה לרחוץ פניו במימי עין־הנעורים, למען ישובו אליו עלומיו, ושלח את עבדו הנאמן להביא לו את נוזל־הפלאים. נער עברי, שיצא גם הוא בשליחוּת הארוּכּה, מצא לאחר תלאוֹת לא רק את מעיין־הנעורים, אלא גם את מעיין־הזִקנה, ושאב משניהם אל כליו. בדרכּוֹ חזרה גנב ממנו העבד את המים ומיהר אִתם אל המלך, אלא שברוב חֶפזונו גנב העבד בטעוּת את מי הזִקנה וכמעט המיט אסון על המלך ועליו עצמו. רק לאחר שהגיע הנער העברי לארמון חזרוּ העלוּמים אל גוּף המלך הזקן. כגמול לא ביקש הנער לעצמו דבר, ורק זאת ביקש, שיָקל המלך את עוּלוֹ מעל נתיניו היהוּדים; וגם על העבד הנוֹכל חמל הנער והוא ביקש מן המלך שלא יוֹציאֶנו להורג: די לו שירחץ פניו במי הזִקנה שנתן לשליטוֹ. וכן היה.

בּאגדות לא מעטות מאפיל הרעיון הסמלי המקוּפּל בּהן על העלילה, אבל על מגרעת זוֹ מחפּה הסגנון המקראי הרך והנלבּב; כזאת היא האגדה על רבּי לייב שׂרה’ס, שאמר כי “כל זמן שבני־ישראל שרויים בגלות, אין הבדל בין עשיר לעני: שניהם אוּמללים ושניהם טעונים רחמים” (“הקבר הקדוש”); וכזאת היא האגדה על הנערה כִּנרת, שמתה למראה הוֹריה שנספו במלחמה ואלהים הפך אותה “לים תכלת נחמד והדור” (“כנרת”); וכזאת גם האגדה על בן הלוִיׅים, שנשבע אחרי החורבן לא לשיר משירי ציון על אדמת נכר, ואחרי שכּמעט הפֵר את שבועתו ביקש מה' כי יקח את נפשו, המלאה שירה כים:

גם בעולם־האגדה הקסום והאוֹפּטימי שולטים היגון והשׂמחה זה לצד זה, כמו בחיינו אנו, אבל כל אשר “לב לו להבין ואוזן לו להאזין” ישמע את חן השיר העולה מן האגדה. לצד טיפּוח האגדה המקורית, גילה מיכאלי שקידה מפליאה בטיפוח בטאון־התלמידים ‘חברנו’ של בית־הספר ‘תחכמוני’, שאותו ערך 35 שנה (תרפ“א־תשט”ז), ואשר היה, כלשונו, “אכסניה ספרותית להרבה ילדים יהודיים, ילידי ארצות שונות ובני עדות שונות, שארץ־ישראל הנבנית והולכת, הלשון העברית החיה ושיתוף הרגשות הדתיים והלאומיים הטהורים יוצרים ביניהם את האחדות השלמה והנכספת” (‘עתון הילדים וערכו החינוכי’, תרצ"ד).

לצד פעילותו רבת־השנים בעִיתון־התלמידים, השתתף מיכאלי רוב ימיו בשבועוני הילדים ובספריוֹת שונות – ‘משתלה’, ‘ספריה לילדים’ (תרפ"ז), ‘אוצר התלמיד’ (תרפ"ח), ‘קוּפּת הספר’, ‘מגילות’, ‘אור לעם’ (תש"ג) ועוד.

ל’קוּפּת הספר', שפתחה פרק חדש בתולדות ספרות־הילדים שלנו – בדרכי פעולתה, בשיטות ההפצה שלה ובמשך קיומה – לה ולעורכהּ אשר ברש מוקדש הפרק הבא.

ז. קוּפת הספר' ואשר ברש

שורות אלה, שחתמו את הקול־הקורא “לחברי ‘קוּפּת הספר’ בכל מקום שהם” (נדפס בדו־שבועון ‘אלומות’ בראש־חודש אב, במלאות חצי שנה לייסוּד ההוצאה), מבטאות את ראשיתה המבטיחה של הוצאת־ספרים יִיחוּדית זו, התחלה צנועה ורבת לבטים, והמשכהּ רב שנים וזכויות.

‘קוּפת הספר’ נוסדה בעקבות פגישה שקיימו בחנוּכה תרפ"ב (דצמבר 1921) נציגים של מרכּז המורים והסתדרוּת הסופרים. באותה פגישה נתקבלה הצעתו של המורה־הסופר פסח אוירבך לייסד גוף משותף להוצאת ספרי קריאה ועיון לילדים, במטרה “להמציא חומר מנוּפּה ומעולה במחיר נמוך לתלמידי בתי הספר”. וַעד מנהל בן חמישה חברים נבחר לעמוד בראש ההוצאה: שניים מטעם מרכּז המוֺרים (פסח אוירבך ויצחק ספיבק), שניים מטעם הסתדרוּת הסופרים (אברהם צפרוני ואשר ברש, שניהם, אגב, גם מוֹרים במִשׂרה מלאה); יושב־ראש הוַעד היה יעקב פיכמן, והעורך בפועל של הספריה היה אשר ברש.

עם ייסוּד ‘קוּפּת הספר’ שלח מרכז־המורים חוזר ארוך ורב־עניין לחבריו, וּבו נאמר בּין השאר:

מימוּן ההוצאה ודרך ההפצה של חוברות ‘קוּפּת הספר’ נעשׂוּ אֵפוא, בשיטה שלא היתה מקוּבּלת עד אז בארץ: על־ידי מנויים צעירים, שנרשמו כחברים ב’קופה‘. כל ילדי הארץ הוזמנו להצטרף אל ‘קוּפּת הספר’, וכל חבר שנרשם קיבל פנקס, בו הדביק בולים שנשאו את דיוקנותיהם של סופרים עברים, וחברוּת זו היתה מזַכּה את רוכש הבולים בהנחה ניכּרת במחיר החוברת. ההרשמה ל’קוּפּת הספר’ נעשׂתה בבית־הספר, בעידודם הנמרץ של המורים, ובמהרה נתברר כי השיטה כבשה לבבות רבּים. הביקוש לבולים ולחוברות הלך וגבר. בכיתות רבּוֹת נערכו שיחות על הסופרים, שתמונותיהם קישטו את הבולים; ילדים שהצטיינו באיסוף בולים קיבּלו תעודות הצטיינוּת. מדי פעם אף נערך יום־סרט לטובת ‘קופת הספר’. ההתחלה היתה מעודדת.

בט“ו בשבט תרפ”ב יצאה חוברת ראשונה בהוצאת ‘קוּפּת הספר’ – ‘בדרך רחוקה’, ובה שבעה סיפורים ואגדות מאת מ"י ברדיצ’בסקי, עם שרטוט ביוגרפי מאת יעקב פיכמן. חמש החוברות הבאות, שיצאו אחת לחודש, היו מגוּוָנות בתוכנן: סקירה מדעית־פופולרית על האלמוגים מאת קרל אֶוַלד (תירגם פסח אוירבך), שתי חוברות סיפורים מאת משה סטבסקי (סתוי) ושתי ביוגרפיות מתורגמות: ‘כריסטופר קולומבוס’ מאת אדוארד גראנסטרם (תירגם יהודה גור־גרזובסקי) ו’הילד רוסיני' מאת לידיה צ’רסקיה (תירגם פסח גינזבורג). עם הופעת החוברת השביעית פירסמה ההוצאה בדו־שבועון ‘אלומות’ איגרת לחברֶיה, שהצטיינה בנעימתה הנלבּבת, המתוּבּלת פה ושם הומור דק:

בהמשך האיגרת מוֹדה ההוֹצאה כי נוֹדע לה “שלא כל החוֹברוֹת מצאוּ חן בעיניכם במידה שוָה. ואין פלא; לא תמיד יכולים הגדולים לכוון לטעמם של הקטנים”; וכדי שיכירו העורכים יותר את טעמם של הילדים, הוזמנו הקוראים לחווֹת את דעתם על החוברות:

ידו וסגנונו של העורך אשר ברש ניכּרים באיגרת נלבּבת זו. הוא, ברש, היה הרוח החיה בהוצאה והמפעיל את גלגליה: הוּא פנה אל סוֹפרים נודעים – ח“נ ביאליק, זלמן שניאור, יהודה בורלא וש”י עגנון – והזמינם להשתתף בה; קירב אֵליה סופרים מתחילים; עשׂה את רוֹב עבודות העריכה וההגהה; ואם לא די בכך, גם הפך את מרתף ביתוֹ למשרד ולמחסן של ‘קופת הספר’… מאז הקדיש חלק נכבד מפּעילוּתוֹ הספרותית המסוֹעפת לטיפּוּחה של ספרות־הילדים שלנו ולהעשרתה.

בן עשרים וחמש היה אשר ברש (גליציה 1889 – תל־אביב 1952), כשעלה לארץ־ישראל וּמאחוֹריו כבר ניסיון מגוּוָן בכתיבת שירה, סיפּוֹרת וּפּוּבּליציסטיקה. עוד בנעוּריו בפּרבר הכּפרי של לוּפּאטין

עיירת־הוּלדתוֹ היה חורז חרוזים וכותב סיפּוּרים ומחזות בעברית וביידיש, ובזכרונותיו סיפּר כי בהגיעו למצווֹת כבר היו ברשותו קונטרסים של “כתבים” מועתקים בכתב־יד יפה ומכורכים בעצם ידו. נופי ילדוּתוֹ שטופי השמש, הגן שטיפּחוּ הוריו והחוויות שספג בשׂדה וביער, לחוף הנהר וב“מיסתרי” בית המשׂרפות ליווּהוּ כל השנים והטביעו את רישומם על מיטב סיפוריו לבני הנעורים ולמבוגרים. כבר ספרוֹנוֹ המקורי הראשון לילדים, שהוציא בתרפ“ו בספריית ‘קוּפּת הספר’ – ‘חברים’ שמו – הכיל שני סיפּוּרים המעוגנים בנופי ילדוּתו, ואותם כָּלל אחר־כך בספרוֹ ‘נערים’ (תש“ח; מהדורה מחודשת: ‘ישחקו הנערים’, תשכ”ו). אין הרפתקאות מסעירות בסיפורים אלה, אך יש בהם פרקי ילדוּת נלבּבים, ספוּגי אוִירה נוסטלגית, על ילדי עיירה העורגים לברוֹח מן המציאוּת שהם שרויים בה: מעשׂה בנערים שיצאו אל חלקת האפונים ונתקלו באיכר ה”גוֹי"; ומעשה בסיור מרתק שערכו הנערים בבית־המשׂרפות הנטוש האפוף מִסתורין; על תעלולים ביום קיץ ועל מסעות אל היריד הגדול ואל בית הדוֹד בכפר. ספוּרי הווי אלה, המתארים בריאליזם רך את ילדותו שלו ושל בני העיירה על עצבונם ושׂשׂוֹניהם, כתובים בשפה ציורית מדוּיֶקת, תוך גלישה חוֹזרת ונשנית אֶל פרטים שוּלִיִם כביכול:

לצד סיפוּרי היַלדוּת גילה ברש שקידה רבּה גם בתחומי הפולקלור וההיסטוריה. הוא אסף סיפורים ומעשׂיות מן הפולקלור העולמי, המזרחי והיהודי וסיפּרם מחדש בסגנון מקראי רך, רווּי הומור ובינת־חיים. כבר בראשיתה של ‘קוּפּת הספר’ פירסם בה אסופות קטנות של ‘אגדות סיניות’ ו’אגדות רוסיות‘; אחר־כך הוסיף לפרסם בעיתוני הילדים סיפורי־עם, שכּוּנסוּ בשוּרת ספרים: ‘משׂיחות ערב’ (תרצ“ב; תשי”ח) – כג מעשיות מזרחיות על חולשות אנוש, המצטיינות בחריפות הביטוי ומזכירות ברוחן ובתכלית קיצורן את האגדה המדרשית; ‘הדס’ ו’פלח הרימון’ (תרצ“ה־תרצ”ו; מהדורה בכרך אחד: ‘עולם מסַפר’, תשי"ב) – 70 “מעשיות ושיחות של עמי העולם”, ביניהן סיפּוּרי קסם, אגדות־גבורה, משלים, סיפורי הווי ומהתלות, הכתובים מחדש בשפה מקראית גמישה, משוּבּצת פה ושם חריזה פנימית; ‘מנורת הזהב’ (תש“ג; תשכ”ה) – ארבעים מעשיות־עם יהודיות על אישים ומקומות, שמובלטים בהם ערכי האמונה, ההסתפּקות במועט וההכּרה כי יש שׂכר וסוף הטוב לנַצֵח, שכּן מנורת־הזהב שהוּצאה מן המקדש זוֹהרת בנפשו של כל יהוּדי ומאירה את הנתיב לארץ־ישראל של מטה ושל מעלה; ‘הנעל הקטנה’ (תש"ז) – מעשׂיוֹת יהודיות על צדיקים ופשוטי עם, ביניהן גירסה יהוּדית מעוּדנת של אגדת סִינדרלה²⁸ שיש בהן פתרונות מופלאים לאירועים מוזרים ואמונה עזה בהשגחה המכוונת את עולמנו. בכל הסיפורים הטביע ברש את סגנונו שלו, סגנון בהיר ושלֵו בעל גמישוּת רבּת חן, סגנונו של מסַפּר עממי:

יום אחד ראו רבּי אליעזר ורבי יהושע מלאך יוֹרד לקראתם ובידו חלוּק לבן, מזהיר באור החמה. סבר כל אחד מהם כי חלוּק זה שלוֹ הוא.

ומן האגדה – אל הנובלה ההיסטורית לבני הנעורים, שבּהּ המשיך ברש את מסורת ‘זכרונות לבית דוד’ לרקנדורף ופרידברג, הממחישה ומטעימה כי “נצח ישראל לא ישקר”. שבע הנובלות, שפירסם בתקופות שונות וכינס באחרית ימיו אל ספרו ‘שׂיח העתים’ (תשי"ב), הן מעין שבעה ציוּני דרך, המוצבים במרחקים גדולים זה מזה לאוֹרכּה של ההיסטוריה היהודית, כאשר בכל אחד מהם מובלט היחיד על רקע תקופתו: שאול בין קיש מתחשל ומתבגר תוך כדי חיפּוּשׂיו אחרי האתונות (“שאול והאתונות”); יוחנן מגוש־חלב מוותר על חייו הפרטיים למען חֵירוּת עמו (“עד היסוד”); דוֹן חוֹסֵי, הסוחר בכתבי־יד עתיקים, דבק בחיים גם בימי האינקוִיזיציה וגזירת הגירוש מתוך ביטחון כי “לא אמות כי אחיה” (“הנשאר בטולידה”); ההומאניסט אֶראסמוס נפגש עם בחורי ישיבה ומשתכנע כי עם ישראל ישוב וייגאל (“הפּגישה”); עמידתם של יהודים בעת פּרעות הקוזאקים מוכיחה את עליונות הרוּח על הכוח (“ממול שער השמים”); בטחונה של אלמנת הרב מבּרוֹדי שנרצח כי סוף האמת להתגלות (“עצמוֹת ר' שמשון משפּירא”); עימות בין איש־מדע גרמני לעוזרו היהודי שנשלח למחנה־ריכּוּז מוכיח את עליונות המנוצח על המנצח (“במַרבּוּרג”).

הרעיוֹן ההיסטוֹריוֹסוֹפי והסימבּוֹליקה שבאִפיוּן הדמוּיוֹת מעכּבים לא פּעם את הרֶצף והמתח הדרמָטי שבּסיפּוּרים. הקורא הצעיר חש לא פּעם כי העלילה באה לשרת רעיון שהמחבּר מבקש להעביר אליו, מה גם שאותו רעיון חוזר בוַריאציוֹת שונות ברוב סיפּוּרי ‘שׂיח העִתים’. אבל אוֹתוֹ קורא, שבּא בסוד התקופה ומזדהה עם דמויותיה הפַתֶטיות, נכבש בקֽסמהּ של השׂפה האֶפּית, שהיא שלֵוה ורוגעת ומלאה צלילים וצבע; והדבר אמוּר בעיקר בנובלה “הנשאר בטולידה”, שהיא הטובה והמשוכללת שבּקוֹבץ (נדפּסה ב’כנסת' ת“ש והופיעה בתש”ג במהדורה בת 3000 עותקים, שהכנסותיה קודש לילדים־פליטים וחינוכם בארץ־ישראל):

חשיבוּת מיוחדת שמורה לתרגוּמיו של ברש מספרות־הנוער העולמית: ב־1921 הגיש לקורא העברי הצעיר תרגום מלא ראשון של ‘רוֹבּינסוֹן קרוּזוֹ’ לדניאל דיפו (הוצאת ‘וַעד החינוּך’), שהביקוֹרת ראתה בוֹ “מעין חג וּבשוֹרת תקוּפה חדשה” (חיים הררי, ‘החינוּך’, תרפ"א, עמ' 40); ואחריו תירגם את ‘זכרונות מבית היער’ מאת פטר רוֹזֶגר (‘קופת הספר’, תרפ"ה), את קיצוּר ‘אוֹהל הדוד תום’ לבּיצֶ’ר סטוֹ (תרפ"ז) ועוד. לְרוב תרגומיו הקדים מבואות קצרים על הסופרים ויצירותיהם, והוּא המשיך בּכך כשנתמנה לעורך הוצאת ‘מצפה’, בּהבליטוֹ בכל יצירה את המייחד, המעשיר והמחנך שבּהּ. כך, למשל, ציין במבוא ל’רוֹבּינסוֹן קרוּזוֹ' את “הקסם הסיפורי המרתק, ספקותיה ומדוחיה של נפש האדם ועמהם השלוה והבינה היתרה שחוננה בהן, התמימוּת והיַשרוּת ועִמהן הבנת העיקר וחוּש המציאוּת הנפלא”. הקסם הסיפּוּרי, השַלוה והבּינה היתֵרה, התמימוּת והישרוּת היוּ גם מסגוּלוֹת סיפּוּריו של אשר ברש עצמו.

שלושים שנה רצופות (1914–1943) עסק ברש בהוֹראה, ובפרק זמן־זה חיבּר גם ספרי לימוד לתורת הספרוּת. אחרי פרישתו מן ההוראה נתמנה לעוֹרך הירחון לנוֹער ‘עתידות’ – מִשׂרה שהתמסר לה עד שנת־חייו האחרונה. אבל את תרומתו העיקרית לגידולה של ספרות־הילדים שלנו יש לראות, בלא ספק, בתריסר שנות עריכתו את ‘קוּפּת הספר’.

כל המעיין ברשימה הכרונולוגית של מאתיים החוברות והספרים, שיצאוּ על־ידי ‘קוּפּת הספר’ בשתים־עשרה שנוֹת קיוּמה (ראה נספח) עלוּל לקבּל את הרושם שעורכי הספריה פעלו ללא תוכנית קבועה ובלי כּיווּן ברור. אנו מוצאים בה “ערבוביה” של סיפורים לקטנים ולמתקדמים, מקור לצד תרגום, דרַמה לצד מדע פופולרי, חוברת מנוקדת בת 8 עמודים (‘מי ענד לדוכיפת ציצת נוצה’ לביאליק) ומיד אחריה רומן בן 200 עמודים צפופים (‘פדיטה הקטנה’ מאת ז’ורז' סאנד בתרגום ש"ח ברכּוּז), כאילו יד־המקרה שלטה ברשימה. אך לא יד־המקרה היתה כאן, אלא כורח המציאוּת ואילוצי הפּשרה. אם לא תמיד היה בתיקי המערכת החומר הרצוי, לא נותרה ברירה אלא ליטול מן המצוי, ולא פּעם נאלצה המערכת להודיע על שינוי בתוכנית שפורסמה מראש, או להודות “שלא כל החוברות מצאו חן בעיניכם [הקוראים] במידה שוָה”. עם זאת ביקשו העורכים לתת לקוראים הצעירים חומר מגוּוָן, שישולבו בו הנעים עם המאלף והמועיל. כשבּא יצחק ספיבק, חבר הוַעד המנהל של ‘קוּפּת הספר’, לסכּם אֵילו חוברות יצאו בה בשש השנים הראשונות לקיומה, מצא כי “החוברות הבודדות מצטרפות עתה לסוּגים־סוּגים מסויָמים, שכּל אחד מהם הוא מדור לעצמו, בעל תוכן וגון מיוחד לו. חמישה כרכים מובחרים נתקבלו עתה, וכל כרך הוא בעל משקל ובעל ערך ספרותי”: כרך א – סיפּוּרים קלים לילדים קטנים; כרך ב – אישים (לוּאי פאסטר, קולומבוס, אוריאל אקוסטא וכו'); כרך ג – אגדות (‘הארגונאוטים’, ‘כמה קרקע דרוש לאדם’ מאת טולסטוי, ‘שיחות’ לזאב יעבץ וכו'); כרך ד – היסטוריה וגיאוגרפיה (‘מֶכּה ומדינה’, ‘בעמק הפלאים’ מאת רפאל סבֶרדלוב וחוברותיו של זאב וילנאי על אתרים בארץ־ישראל); כרך ה – סיפורים ומחזות: ‘פדיטה הקטנה’, ‘אי המטמון’, ‘פאול וּוִרג’יניה’ וכן “סיפורים מקוריים, שהרבה מהרעננות ומחן המולדת בהם” (ספר היובל של הסתדרות המורים, תרפ"ט, עמ' 261).

‘ערמוני’ לרחל פייגנברג (אמרי) – חוברת נז בספריַת ‘קֻפַּת הספר’ (תרפ"ה).

החוברות המגוּוָנות של ‘קוּפּת הספר’ נתקבלו, ברוּבּן, בהתלהבות מוּבנת על־ידי הילדים, שראו עצמם שותפים למפעל חלוצי זה. גם הביקורת האירה להן פנים: “חביבים עלי חיבּה יתרה הספרים הקטנים האלה, מפני שיצאו על־ידי ‘קוּפּה’ שנוסדה בסיועם של הקוראים והקוראות, התלמידים והתלמידות של בתי־הספר, המבקשים להם מזון רוחני וחושׂכים מפרוטותיהם, כדי לתת יכולת להוציא בשבילם ספרים עבריים, מקוריים ומתורגמים”, כתב מ' בן־אליעזר, שסקר ברשימתו כמה מן החוברות החדשות ושיבּח בעיקר את האגדות, הכתובות “בלשון עברית צחה” וגורמות “עונג רב לקוראים הצעירים, שיש להם לב להרגיש את היופי והתום אשר באגדותינו” (‘בן־ארצי’, י בכסלו תרפ"ו. חתום: ב.א.).

אבל רבּים מן המורים, לעומת זאת, ביקרו את חוֹסר ההומוגניוּת, שאיפיין את ‘קוּפּת הספר’ רוב שנות קיומה. מגרעת זו היתה, לדעת המחנך צ' אלעזרי, הסיבה העיקרית ש“העבודה לטובת הספריה הוזנחה ברוב בתי־הספר”, שכּן “המערכת לא ידעה לתת להוצאה את הכּיווּן הרצוּי”. רוב החוברות שהופיעו אינן מתאימות, לדעת הכּוֹתב, לגיל בית־הספר העממי, “והחוברות הבודדות, שהתאימו למחלקות הבינוניות, נמכּרוּ כּוּלן ואזלוּ מן השוּק” (‘הד החינוך’, תרפ"ז, עמ' 299–300).

מבקרו הספרותי של ‘כתובים’ ביקר גם הוא את הֶעדר הקו הברור בעריכת ‘קופת הספר’, אשר “בעצם קיומה של ההוצאה [יש] איזה קו של תמימות ילדים”. המבקר האנונימי (אליעזר שטיינמן?) הציע, “שהעורכים, שהם כידוע מורים על־פי אומנותם, ילכו באיזו שיטה שהיא בהוצאתם זו”, שכּן “מי עוד כמוהם ראוי והגון לעבודה שיטתית בחינוך הרוח והנפש על־ידי חוברות קריאה”, ואף “לתמיכה רוחנית מאת הקהל התרבותי הרחב” (‘כתובים’, 25.5.1927).

אשר ברש וחבריו להוצאה הכירו גם הם בצורך להנהיג “שיטה” ברורה ב’קוּפּת הספר' ויסדו בה “ספריות” קטנות: ספריית ‘דעת’ ליהדות ולמדע פופולרי בעריכת פסח אוירבך ומרדכי אזרחי, וספריית ‘גדיים’ לבני הגיל הרך ולקוראים המתחילים, ובה נדפסו מעשיות וסיפורים מקוריים קצרים מאת סופרים ותיקים (מרדכי אזרחי, שמוּאל בּס, זלמן רוזנטל) ומתחילים (צבי ליבּרמן־לבנה, זלמן אריאל ואחרים); ובתרצ“ג נוֹספה ל’קוּפּת הספר' סִדרה קצרת־ימים בשם ‘ילדי העמים’, שכּללה סיפורים מעוּבּדים על חייהם של בני ארצות רחוקות; ביניהן: “קנַק, האסקימו הקטן” בעיבּוּדו של ב' פליכס (פסֶבדונים של אשר ברש) ו”ברקאי, הנער האינדי" בעיבּוּדוֺ של אריה לרנר²⁹ (שמות המחברים לא צוינו). מקץ שנתיים נתמזגה ‘קוּפּת הספר’ רשמית עם הוצאת ‘מצפּה’, שברש היה עורכהּ הספרותי, וחדלה למעשׂה להתקיים.

יחס מיוחד גילה ברש אל סופרים מתחילים ויוצרים אלמונים, שהיו עדיין בראשית דרכם. כך נהג כעורך הדו־ירחון ‘הדים’, שם “אנו, בני דור עומד והולך, מטים אוזן לדור בא” (גיליון א, תרפ"ב) – וכך עשה את חוברות ‘קוּפּת הספר’ בימת־פִּרסום ראשונה לסופרי ילדים צעירים, שעתידים היו להעשיר את ספרות־הילדים שלנו: זלמן אריאל (לייבוביץ; 1895–1970), שנודע אחר־כך במאות המעשיות המעוּבּדוֹת שלו, פירסם ב’קוּפּת הספר' את מעשׂייתוֹ הראשונה, ‘לא לחינם נבח הכלב’; יחזקאל סן (1904–1955) הדפיס בה את יצירותיו הראשונות, מחזה אגדי בשם ‘פרחים מהלכים’ (תרפ"ז) ומעשׂיה בחרוזים על ‘החתול ומורהו’ (תרצ"ג); ברכה חבּס (1900–1968) עשתה כאן את צעדה הראשון בספרות־ילדים במעשיה בחרוזים ‘תיק הסגולה’ (תרפ"ז); צבי ליבּרמן (לִבנֶה) פירסם ב’קופת הספר' את סיפורו הראשון, ‘הדייגים הצעירים’; ואליעזר שׂמאלי עשׂה אף הוא את “הופעת הבכורה” שלו בספרות־הילדים ב’קוּפּת הספר‘, תחת ידו המדריכה והמעודדת של אשר ברש. “נתמזל לי המזל”, סיפר שׂמאלי מקץ שנים, "ומלאך טוב הקביל פני בראשית דרכי, ואין לי ספק, שמכתבו הראשון של ברש אלי מכ’ סיון התרפ“ט, הוא הוא שכיוון אותי לשביל זה, אשר בו הנני מתנהל בהשראתו למעלה מארבעים שנה” (“שושלת ברש”, בתוך ‘יצחק ברש’, תשל"ב; אין מִספוּר עמודים). למספרים אלה מוקדשים להלן פרקים מיוחדים.

אבל לצד ביכּוּרי יצירותיהם של פרחי סופרים אלמונים־עדיין וחוברות של אגדות, ביוגרפיות ומדע פופולרי, ביקש ברש, כמובן, להביא ב’קוּפּת הספר' מדבריהם של בחירי הסופרים. על כן פנה אל ש“י עגנון, ח”נ ביאליק וא“ז רבינוביץ וקיבל מהם את ‘מעשה המשולח מארץ הקדושה’³⁰, ‘מי ענד לדוכיפת ציצת נוצה’ (ביאליק) ו’בורחים' (אז"ר). בכ”ז בתשרי תרפ“ג כתב גם אל זלמן שניאור: “אם יש תחת ידך, או במחשבתך, איזה דבר לרוח הילדים, שיר סיפּוּרי, מחזה או סיפור, שלחהו אלי בשביל הוצאת ‘קוּפּת הספר’, שאני מטפל בה, ובעד זה תקבל מ־5 עד 7 לירות מצריות הגליון” (‘גנזים’, תשל"ח, 93–94, עמ' 160). אבל שניאור השיב ריקם את פניית העורך, כּכל הנראה בגלל שׂכר־הסופרים ה”צנוּע"³¹; לעומת זאת נענה יהודה בורלא לפניית בּרש ופירסם ב’קופת הספר' כמה מן היפות ביצירוֹתיו לילדים ולנוער.

ליהודה בורלא ותרומתו לספרות־הילדים מוקדש הפרק הבא.

ח. ‘קסמי מוֹלדת’ – יהודה בורלא

“לעינַי מסתובבים יהודים ויהודיות בני גון אחר, לשון אחרת, מנהגים אחרים; יהודים ספרדים, מבני עדות המזרח וגם תושבי הארץ הערבים. רציתי ושאפתי מאד לתארם ולציירם, אבל מי יודע אם יעלה בידי? האמנם צפון בי כשרון־סופר?” במִלות־וידוי אלה תיאר יהודה בורלא (ירושלים 1886 – תל־אביב 1969) את המניע “שגרם לו שיתחיל לכתוב”: בנעוריו בין סימטאות ירושלים העתיקה לא הכּיר כלל את הספרות החדשה, ורק לאחר שנכנס לבית־המדרש למורים עשה היכּרוּת ראשונה עם יצירות מנדלי, פרץ ובני דורם. אז “כמו הוּרם מסך לפני עיני ואני רואה, שומע ומרגיש התרחשוּת של חיים, שאמנם ידועים לי בתוכנם, אבל שונים הם בצבעם ובניגונם”; ואז התעורר בו הרצון לנסוֹת לתאר את החיים שהוא מצוי בהם ומכּירם: “ישבתי, ניסיתי וכתבתי סיפור גדול בערך בשם ‘לונה’, מחיי ירושלים לפני חמישים שנה ומסרתיו למשפט לידי י”ח ברנר, שהיה נערץ מאד כאישיות מוסרית, כסופר מובהק וכראש המדברים בספרותנו". ורק אחרי ששמע במפורש מפי ברנר את המלים “כתוב, כתוב, יש לך כשרון”, הוסיף לכתוב כּמעט עד ימיו האחרוֹנים.

אבל אם היה ברנר שושבין ספרותי ליהוּדה בורלא, היה זה אשר ברש שהביאוֹ אל ספרות־הילדים. עוד בתשרי תרפ“ג, כשהיה בורלא מורה בבית־הספר העברי בדמשׂק, שיגר אליו ברש בקשה “כי תשתתף אתנו בעבודתנו בכל אשר חננך אלהים” (‘גנזים’, תשל"ח, 93–94, עמ' 159). כעבור שנה בערך שלח אליו בורלא את סיפּוּרוֹ ‘בּרוּכי אלהים’ – אגדה ארכנית עמוּסה סימבוליקה עד לעייפה על בת מלך הוֹדוּ, המחפּשׂת את “הדרך אשר בה ירפא לב האדם” ומעמידה למבחן תשעה אחים, אשר מהם “קמוּ ונפוצו על פני האדמה בני האדם המצוינים בסגולותיהם”. חרף מגרעוֹתיה מצא ברש את היצירה “טובה וראויה למחַבּרהּ”, שלח אותה לדפוס ובט”ו טבת תרפ"ו היא הופיעה כחוברת כפולה (לא־לב) בהוצאת ‘קוּפּת הספר’.

חבלי הדפסה ארוּכּים יותר פקדוּ את יצירתו הבאה של בורלא לילדים, היא הפּוֹאֶמה האגדית ‘נשמת המכבי’. למעשׂה, היתה זו אחת מיצירותיו המוקדמות של בורלא: הוא כתב אותה בירושלים עוד בשנת תרע"ה, אחרי הולדת בנו הבּכוֹר (ואַף הקדישהּ לו³²). בהשראתוֹ סיפר בה האב הצעיר על “תינוק נפלא מאד [אשר] אהב הִרבּה שמוֹע לרוב ספורים ואגדות”; אחרי ששמע מפי סבתוֹ את אגדת המכּבּים, ראה הפעוט בחלומו את אליהו הנביא, שנשלח לסייע לו למצוא את נשמת המכבי –

עשר שנים אחרי כתיבתה שלח בורלא את האגדה לברש, עם הצעה להדפיסה ב’קוּפּת הספר' בשבוע חנוכה תרפ“ה. אלא שברש לא התפעל, וּבדין, מפּוֹאֶמה גדושת פתטיוּת זו וכתב לו: “האגדה לא רעה ולא טובה (יש חרוזים הצריכים תיקון) והרי היא מתאימה יותר לכ' תמוז מאשר לחנוכה. למועד ההוא אפשר ש’קוּפּת הספר' תוציאנה. אם אינך מסכים לחכות – אשלחנה אליך בחזרה” (גנזים 8581/74). בסופו של דבר לא נדפסה אז “נשמת המכבי” ב’קוּפּת הספר', אלא בגליון חנוּכּה תרפ”ו של השבועון ‘בן־ארצי’. רק כעבור חמש שנים ישב בורלא וכתב את כל היצירה מחדש, עיבּד אותה למחזה והוֹציאהּ ב’קוּפּת הספר' (כסלו תרצ"א).

חודש אחרי הדפסת “נשמת המכבי” ב’בן־ארצי' הופיע ב’קוּפּת הספר' סיפוּרוֹ של בורלא ‘קסמי מולדת’, שהוא מיצירותיו הפחוֹת מוצלחות. זהו סיפּוּר ציוֹני “מגויס”, שבּוֹ מגוֹלל הנער שמעוֹן את מגילת־חייו: כּיצד עלה עם הוריו הסוחרים מגרמניה והשתתף אִתם ביִיסוּד הכּפר עתידות שבעמק־יזרעאל; סיפר על יִיבּוּש ביצות, חריש ונטיעה, על התנפלות כנופיות וקורבנות ראשונים, על יאוש ונטישת חברים, על החלום שפּקד אותו וגילה לו כי “קסמי המולדת ישובו ויאצלו לנו, בני העמק, ברכּת אמת, אור וחסד”. חרף הכוונה הרצויה לוקה הסיפור במגמתיוּת חסרת שִכנוּע, בדבּרנוּת יתֵרה גדוּשה מליצוֹת והטפות, הנשמעות כלקוּחות מתוך מאמר עתונאי (“אם כל ילד ישׂים מטבע קטנה בקופסת הקרן הקיימת לישראל בשעה האחרונה של השבוע בערב שבת וישתתפו ב’קרן ילדי ישראל' מיליון נפש מן הקטנים בכל שבוע וייכּפל הסכום בכל שבועות השנה – ועלתה הקרן לרבבות ליטרא זהב בשנה”). ואם נאמר שהסיפור היה טוב לשעתוֹ, הנה כבר בן־אליעזר הסתייג ממנו עם הופעתו, ציין כי הוא “נכתב בחפזון רב יותר מדי, ולכן ימצא בו הקורא במקום אחד קיצור דברים ובמקום השני אריכות דברים, וגם זה וגם זה פוגמים את שלמות הסיפור” (‘בן־ארצי’, יד בשבט תרפ"ו. חתום: ב.א.).

אבל בורלא עצמו סבר כי סיפורו זה טוב לא רק לשעתו: שלושים שנה לאחר כתיבתו שב והדפיסוֹ, בלא תיקונים כמעט, בראש קובץ סיפּוּריו הקצרים לילדים, שנשא את השם ‘קסמי מולדת’ (תשי"ד). בין יג הסיפורים, שנדפסו תחילה ברוּבּם בעיתוני ילדים ונוער, אנו מוֹצאים סיפורים היסטוריים על יהודה המכבי ובר־כוכבא, אגדות וסיפורי עם, ביניהם עיבּוּד אמנותי משוּבּח של סיפור הנסיך, שנגאל משביוֹ בזכות מלאכת־הכּפּיים שלמד. אך היפים מכּוּלם הם, בלא ספק, הסיפּוּרים המעוּגנים בחוויות־הילדוּת הבּלתי־נשכחות: “שבעה נסיונות”, שעבר חזקיה למען ייחשב אמיץ־לב; או “המסע הראשון”, שעשׂה הנער הירושלמי לשפֵלת יפו ופגישתו עם הצברים הדוקרניים. (על סיפורי הילדוּת של בורלא ידוּבּר להלן.)

כשנה אחרי ‘קסמי מולדת’ הופיע ב’קוּפּת הספר' הסיפור רחב־היריעה, אחד המצוינים שכּתב בורלא ואולי הטוב שבסיפּוּריו לנוער – ‘בלי כוכב’, שנעשה עם הופעתו לקלסיקה קטנה בספרות לבני הנעורים³³. “סיפור זה כתבתי בזמן המלחמה בקיר־מואב אשר בעֵבר־הירדן”, נזכר בורלא, “למדתי להכיר שם את חיי הבדווים, ונתרקם במוחי רומן מן ההווי הבדווי, שהמִדבר משמש רקע לו. העלילה לקחה את לבי והייתי מוקסם בעצמי מן החומר המרעיש והמרתק שצברתי על גבול המדבר [שם שימשתי מתורגמן בצבא התורכי]” (‘הדואר’, תש"ז, עמ' 126).

אוִירתם והֵדם של מרחבי המדבר, הספוּגים איבה וגאולת־דם, שוד וגזל, אהבה וערגה לחירוּת, ממלאים את דפּיה של נוֺבֶלה מרתקת זו, הבנויה במתכּוֺנת של סיפּוּר עממי: מורה־הדרך עבּד, שחי מילדותו כשבוי־מלחמה בשבט הבדווי, מסַפּר את סיפּוּר־חייו הנוּגה למתורגמן הצבאי – הוא המחַבּר – בעת מסע לילי במדבר סיני בעיצומה של מלחמת־העולם הראשונה. כבר משפטי הפתיחה האֶפּיים, על המסע המתיש במדבר, מַשרים על הקורא תחושת אותנטיוּת ממוזגת קסם ואֵימה עם ציפּיה לבאות:

הקורא הולך שבי אחרי סיפּוּרוֹ האֶקזוטי של עבּד, המביאוֹ אל עולם זר וקסום, רחוק־קרוב, ועם זאת משפּיע עליו תחוּשות ורגשות של הזדהוּת – הכנעה, אמונה בגורל, שאיפה להצטיינות: “הייתי כמו שכחתי את דאגתי, אך מדי היפּגשי בנערים, רוכבי הסוסים, והם מזוּינים ‘וּמבּטם גדול’ – יצאה נפשי אליהם, באלוהים, יצאה נפשי”.

אל תוך העלילה הראשית – אהבתוֹ חסרת־התקוה של עבּד לבת השֵיךְ התקיף – נשזר סיפורו הטרָגי של אבא יחיה, היהודי מתימן, שמשפחתו נהרגה בידי פורעים מוסלמים והוא נמלט אל המדבר, להזעיק את יהודי חַיבּר הגיבורים, שיבואו לנקום את נקמתו. דמוּתוֺ הפתטית, הנהפכת כאן לסמל היהודי בגלות ערב, מתוארת בצבעים עזים וחריפים של ניכּוּר וחמלה:

הביקורת קשרה כתרי הלל לסיפור זה – ראשון בסוגו בספרות־הנוער שלנו – לעלילתו הססגונית, לשׂפתו, לייחודוֹ:

ואחרי שצוֺרַף ‘בלי כוכב’ אל תוכנית הקריאה המונחית לתלמידי כיתות ח', הובלטו גם הערכים המחנכים שביצירה: “הכרת עולם רחוק ורומנטי, אך קרוב מבחינה גיאוגרפית; השתתפות בצערו של ילד מקוּפּח; אהדה לאדם המתגבר בכוח רצונו על מכשולים בדרך חייו; הכּרת הנזק החברתי בשלטון יחיד, בנקמת דם ובמנהגים אחרים המקוּבּלים בהווי פרימיטיבי (בלי לבוז לאנשים המייצגים דעות אלה, כי גם ראש השבט מעורר יראת כבוד); הכרת היהודי התימני בגלות ובשאיפתו לגבורה יהודית” (משה חלפן, ‘קריאה עצמית מונחית לכיתה ח’, 1962, עמ' 32–33).

תמונה (מוגנת בזכויות) ותחתיה הכיתוב:

“הייתי יועץ־סתרים נאמן”. מתוך ‘מלכות דוד’ ליהודה בורלא. (איירה הדס בר־יוסף. מהדורת צ’ריקובר, 1978).

אחרונה תוזכר חטיבת סיפּוּרי הילדוּת של בורלא, המתארים בּחֵן בלתי־מצוּי את חייהם של ילדים יהודים בירושלים העתיקה, “בינות רחובות צרים וסימטאות עקלקלות, בקרב חצרות מגובבות זו על זו וזו בתוך זוֺ”, כלשונו. בדומה לסיפוריהם של שלום עליכם, יהודה שטיינברג וברש, מצויה גם בסיפורי בורלא אותה מזיגה של חלומות ילדוּת ומעשׂי קונדס, פריקת עול וחזרה בתשובה, שריאליזם נוסטלגי מוקרן עליהם. אך בעוד שילדוּתם של ילדי העיירה המזרח־אירופית היתה מהולה תמיד במצוּקתוֹ של בן הגוֹלה השרוי בסביבה נוכרית, תיאר בורלא ילדות ירושלמית, היונקת מעולם התנ"ך וקשורה בטבּוּרה אל מסורת אבות המושרשת בקרקע חִיוּתה. סיפורי הילדוּת הקצרים שלו, שכּוּנסו בספר ‘עם שחר’ (תש"ו), מצטיינים בתיאורי הדמויות והנוף האותנטיים ובדיאלוגים המשוּבּצים אִמרות חכמה. ויצוין לטובת הסיפור “בשל תפוחים”, הפותח בחיבּתו של הילד המסַפר למשפחתוֹ של החייט, אשר כל חייו עשׂוּיים כביכול טלאים טלאים, והמסתיים באכזבתו המרה של הילד מקשיחוּת לבו של אביו הדבק ביִיחוסו ובמעמדו.

הארוך והשלם בסיפּוּרי הילדוּת של בורלא הוא ‘מלכוּת דוִד’ (מהדורה מחודשת: תשל"ח), המסַפּר על עלייתו ונפילתו של הנער אלעזר רוֹדף השׂררה. “אין כאן כלל בּדיות, אלא דברים שקרוּ ממש”, הטעים המספּר במבוא הקצר, “ולא הוֹספתי עליהם אלא מה שחסרו בעיני בימי ילדותי – מעט סמל. אז היו הדברים פשוטים וערומים בעיני, ועתה רואה אני אותם בלבוש מה וזהו הסמל. ואם מחמת רוב העניין שבהם ייראו הדברים כבדוּיים, הרי שבח הוא להם ולא גנאי, והקורא המבין והמרגיש לדברים שבלב יראה וישפוט”.

הקורא המבין והרגיש לא יתקשה לראוֹת בסיפּוּר ריאליסטי־סמלי זה אלגוריה סאטירית על עלייתו של אדם רודף שררה, שלטונו הרודני הנעשׂה בהדרגה עריץ ודוחה יותר ויותר, עד נפילתו הבלתי־נמנעת. סיפור מלכוּתוֹ של אלעזר המכוּנה “דוִד”, שכּפה את שלטונו על שבעים תלמידי ‘דורשי ציון’, מסוּפּר על־ידי יוֹעצוֹ ואיש סודו של ה“מלך”; וכדי להטעים ולהעצים את מהימנוּת הסיפור, נקרא כאן הגיבּוֹר־המסַפר יהודה, כשמו של בּוּרלא הסופר. תשוקת השלטון של אלעזר, שניזונה מפרקי התנ“ך, מן הסיפּוּרים ששמע בבית וברחוב ומן הערגה לממֵש את חלומותיו הכמוסים, השתלבה להפליא בּשאיפת חבריו לחיוֹת בממלכה דמיונית משלהם. עד מהרה מכתירים הילדים את חברם יפה־התואר למלכּם, והוא ממנה לעצמו שׂרים, המוכתרים בשמות ותארים השאולים מן התנ”ך ומותאמים לכל אחד מהם על־פי אוֹפיוֹ, קובע חוקים ותקנות ומעניק לחבריו־נתיניו “ימי אושר נפלאים”:

משׂחקי מלכות אלה של תלמידי ה“חדר” בסימטאות ירושלים, שבורלא היטיב כל־כך לתארם בפרקים ממוזגים מציאות וחלום, חופפים להפליא את משחקי ההרפתקה הנלהבים של ילדים בעלי דמיון ושוחרי הרפתקאות, המתוארים במיטב סיפורי הילדים הקלסיים, מ’תום סוֹיֶר' למרק טוֵין ועד ‘הילדים מרחוֹב פּאַל’ (מחניים') לפרנץ מולנר. גם ב’מלכות דוִד' מסתיים משחק־ההרפתקה הדמיוני במשבּר, המחזיר את משתתפיו אל המציאוּת נטולת־הרחם. הילדים המקיצים מחלומם ורואים את הריסות מלכותם מתבגרים, מתייסרים ולומדים את הלקח הבלתי־נמנע:

אבל לא היה אפשר שלא להזכיר את העבר וללמוד ממנו את הלקח; כל שקר – סופו הרס. כל עוול – אחריתו חורבן". וכיוָן שׁכּך: “לעולם לא ניתן ידֵנו לשקר. אמת ויושר נבקש, אך אמת וצדק”.

דומה כי משפטי מוסר “חגיגיים” אלה, החותמים את הסיפור, מחלישים את עוצמתו ופוגמים מעט באיכוּתוֺ. שהרי מסקנה זו, שהשקר והעוול סופם הרס ולכן “אמת וצדק נבקש”, ברורה לקורא גם בלא לחזור ולהביאה בסיום כמין מוסר השׂכּל שמוטב בלעדיו. אבל אם נתעלם מפגם זה, נראה ב’מלכות דוִד' סיפור־ילדוּת מרתק מעשיר ומעורר מחשבות, ששׂפתוֹ ה“בּוּרלאִית” מעניקה לו ממד אֶקזוטי וגָלריית הדמויות הרבגונית המאכלסת אותו מוסיפה לו צבעוניוּת; ויפה ניסח יוסף חנני את יִיחוּדוֹ ואת “המשמעוּת הסמלית של הסיפּור השאוב מעולם הילדים, והרווּי מיסתורין של המזרח, נפתולי אדם, נוחם וחרטה ולבסוף גילוי האמת המאירה; אמת זו שנחצבה ביסורים שופכת אור־אמוּנים לא רק על העבר בלבד, כי אם על הנתיב העוֹלה לפני הקורא למרחבי העתיד” (‘על שלושה סיפורים’, 1964, עמ' 34).

ט. ‘ידידים אִלמים’ – משה סתוי

בעצם אותם ימים, שבהם נדפס ב’קוּפּת הספר' סיפוּרוֹ של עבּד הבדווי שנולד “בלי כוכב” (ראה פרק קודם), נדפסה בספריה זו מעשיה מזרחית שניה, שנרשמה מפיו של מסַפר ערבי והפותחת בפתגם מחכּים: “ראשית אסון – השותפות; כל הפגעים באים מחמת השותפות”. המעשׂיה נקראה ‘מפני מה מי הים מלוחים’, וחתם עליה משה סטבסקי (סתוִי). וכשם שבּוּרלא השתית את סיפּוּרוֹ ‘בלי כוכב’, וכן סיפורים אחדים נוספים, על מסורות ששמע מפי ידידיו הערבים, כך כתב גם משה סתוִי את הסיפורים שפּירסם ב’קוּפּת הספר' ובספריית ‘עוֹפר’ – ואחר־כך בחוֹברוֹת ובספרים נוספים – בעקבות מעשׂיות ששמע בעת ששהה “בשכנות טובה עם הפַלח עובד־האדמה והבדוִי איש־הערבה”, כלשונו.

משה סתוִי (סטבסקי; רוסיה הלבנה 1884 – תל השומר 1964) העשיר את ספרוּת־הילדים שלנו בסיפּוּרים המסוּוָגים לשני ז’אנרים שונים: סיפורי חיות ובהמוֹת ומעשיות המזרח. הוא היה המסַפּר העברי הראשון, שיִיחד את כתיבתו לבני הנעורים, בעיקר בתקופת יצירתו הראשונה, לתיאוּר יחסי החיבּה ההדדיים שנרקמו בין הילד לחיות־הבית. ואחרי שעלה ב־1911 לארץ־ישראל ולמד להכיר תוך כדי עבוֹדתוֹ את הפולקלור המזרחי, העלה על הכּתב סיפּוּרים ומעשׂיות ששמע, והעניק להם לבוש אמנותי, תוך שמירה על צביוֹנם המזרחי. (על סיפוריו אלה נהג לחתום בפסבדוֹנים מ' אַבּוּ־נעמן.)

“זכרונות ילדותי הראשונים, כשאני מתחיל לדפדף בהם, אני מוצא אותם תמיד על רקע של טחנת קמח ובית־בד, שהורי טיפלו בהם ונמצאו עומדים בחצר בית מגוּרינו, חצר הבית וכל החי הרוֹמשׂ בוֹ” (‘חתוּל מוֹקיר שבּת’). נוֹפי יַלדוּת אלה, של פרבר העיירה הבּיֶלוֹרוּסית אַנטוֹפּוֹל, הִפרוּ את סיפּוּריו הראשונים של סתוִי, שתיארוּ את הווי תחום־המושב ושוכניו העמלנים. לאחר שנות לימוד ב“חדר” ובישיבה הצטרף אל עסקי התבואה של אביו. כשהגיע ביל עשרים ושתיים לוַרשה, עבר בהדרגה לכתיבה ספרותית־עיתונאית, תחילה ביידיש ואחר־כך גם בעברית. כּבר סיפּוּרוֹ העברי הראשון, ‘ערב שבת בעיירה’ (בתוך ‘מזכרונות הילדות’, ורשה תרע"א)³⁴, הביאוֹ לתחוּם ספרות־הילדים, ובו נשאר כל שנות יצירתו. יצירה אידילית זו אינה אלא תמונת־הווי נוסטלגית, המתארת יום שישי אחד בחייו של הילד המסַפּר; וכבר בהּ הוכיח סתוִי את כושרו התיאוּרי הבּשֵל, שליריקה והוּמוֹר רך משולבים בו ביד אמן: היקיצה עם קרני השמש העוֹלוֹת, ש“איזה רוך של שבּת חבוי בהן”; תיאור האֵם הלשה ומגלגלת בצק לחלות, “ואנחנו, החֶברה, מרקדים מרוב שמחה: ראו נא, ראו נא, האם משׂחקת בכדור!”; הישיבה ב“חדר”, כאשר “מתחת לשולחן הולך ומתקיים המסחר: כפתורי מכנסיים, ארנקאות, מַפְסל עשׂוּי ממסמר שהניחוּהו על פסי הברזל בשעה שהרכבת עוברת, ועוד…” עד שקיעת החמה, בה “האילנות מלבלבים, מתלחשים, נעים ומנשקים זה את זה, מברכים לאלהי עולם בעד המתנה הטובה”.

גם בסיפוריו הבאים העלה סתוִי את “זכרונות ימי הנעורים המתוקים מני מֶתק, השופעים קסם־אור, אושר רב וחמדת ימים עברו”; אלא שמכּאן ואילך, בניגוד למרבית הסופרים בני דורו, קבע את הטבע וברואיו במרכז חייו של הילד בן העיירה, השואף לצאת מתחומו הצר אל עולמות של יופי. תיאורי הטבע בסיפוריו חיים ותמציתיים, בבחינת מוּעט האומר הרבּה:

כּנציגים סמליים של אותו עולם נאֶה שבַּחוץ, היוּ בעיניו של הילד בן העיירה חיות הבית והחצר – הסייח והעגל, הכלב והחתול, התרנגולת ואפרוחיה – אותם “ידידים אִלמים”, שסתוִי סיפר עליהם בחיבּה בכמה ממיטב סיפוריו לבני הנעורים. “הם חביבים כפליים כשהם נושאים ידידות לבית ישראל, לילדי ישראל”, כתב יעקב פיכמן, “עוד לא קם לנו משורר כסטבסקי שידע לחונן את שוכני הלול והרפת, לסַפּר על כל האושר שהעניקו יצורים אִלמים אלה לנשמת הילד היהודי, להרנין את חייו של אדם מישראל, שהשמחה במעונו מעטה כל כך” (‘ידידים אִלמים’, תש"י [מבוֹא] עמ' 7).

הנה התרנגולת הברחנית, שהיתה שׂנוּאה על בעלֶיה הנַגר, עד שהיתה לאֵם ללהקת אפרוחים, המשמיעה “ניגון רך וחרישי, ערב ונעים” (‘התרנגולת הצהובה’. תרע"א); והנה הפּרה הפראית, המגלה את אהבתה לעגל פרי בטנה, אהבה ללא גבול הגובלת בהקרבה עצמית (‘וַרקה’, שם. נכלל בשם “אֵם ובנה” בתוך ‘ידידים אִלמים’); והנה הכלבה שבאה להמליט את גוריה בחצר העצים “והיתה השׂמחה במעונו של הזקן ועל שפתיו רִחפה בת צחוק” (‘בחצר העצים’, תרע"א). והנה סיפוּרוֹ המפורסם ‘לבן הארמי’ (אוֹדיסה תר"ע), שביאליק גמר עליו את ההלל בזכות “הסגולות שיקרו לו ביותר – הזיקה הנאמנה לטבע, ההומור, ההבעה הפשוטה, העממית, הכובשת בקרבה את השירה, את הדברים שבלב” (פיכמן, שם, עמ' 8). לבן הארמי הוא שמו של הסייח קל־הרגליים, אהוב לִבּם של ילדי העיירה, שאהב אֶת החופש יוֹתר מכּל. ואהבת חֵירות זו, שבאה לביטויה הסוער עִם יציאתוֹ הראשונה של הסייח אל החצר, תוֹארה בסיפּוּר בשורות פלסטיות מרשימות, שבּהן מוצג הסייח כמעט כיצור אנושי, המשׂכיל לשוחח עם אדוניו גם ללא מלים (וכאלה הם, למעשה, כל חיות־הבית בסיפּוּרי סתוי):

“על העגלה שכב לבן הארמי כּפוּת בחבלים”. צייר נחום גוטמן.

רק אחרי שתפס הסייח שיכּוֹר־החופש כּר בשיניו ו“הספיק לזרוֹע את כל הנוֹצוֹת על פּני הרחוב, הצליחו סוף סוף לבלמו, לצננו ולהכניסו לתוך הרפת…” אבל אהבת חֵירוּת זו וסרבנותו העיקשת לתת את רגליו בברזל הפרסות – הם שקירבו את קִצו של הסייח היפהפה והגאֶה. הנה כי כן, מוֹרה סתוִי לקוראיו הצעירים, גם אהבה גדולה עלוּלה להסתיים ביגון־פרידה או במר־המוות: העגל נעקר מעל אִמוֹ האוהבת; הסייח משלם בחייו על אהבת החירות; הילד־המסַפר אנוס להיפרד פרידה קורעת לב מן החתול שאסף אל הבית וגידלוֹ באהבה רבה, והפרידה מחיית־השעשועים היתה בעיניו גם פרידה מתקופת ילדוּתוֹ, שגוועה “ומתה היתה מוטלת לרגלי” (‘אני וחתולי’).

המוות הוא אורח שכיח בּסיפּוּרי החי של סתוי, וּתמונות המיתה הקשות ששוּבּצוּ בּהם (כגון התיאור הריאליסטי המפורט להחריד של שחיטת הפרה וַרקה), מקומן לא יכּירן בספרות־ילדים; אבל – ניסה פיכמן להצדיק מעשה זה – “מסַפּר אמן מלידה אינו מבדיל לעולם בין בנין הספרות לבנין החיים” (שם, עמ' 10).

בשעה ש’לבן הארמי' ו’בחצר העצים' יצאו מבית־הדפוס בוַרשה ובאודיסה, כבר עשה סתוי את דרכו לארץ־ישראל, כדי להקים לעצמו משק חקלאי עם חיוֹת־בית ו“ידידים אִלמים” חדשים משלו. ועשר שנים אחרי עלייתו, כשבּנה את משקוֹ החקלאי בלב תל־אביב, התחיל מפרסם בחוברות מנוקדות לילדים את סיפּוּריו המזרחיים, סיפורים ששמע לראשונה “בשעות השמירה בשדה ובכרם, בלילות אופל של סוף חודש, מתוך קשב לכל זיע ורחש המעורר חשד, ביחד עם הסוסה הפקחית והמאולפת”. סיפור־העם הראשון שפירסם בארץ – ‘מעשׂה בשני אחים’ – נדפס בחוברת ג של ‘קוּפּת הספר’ (תרפ"ב); ואחריו הוסיף לפרסם מסיפורי המזרח הצבעוניים שאסף ועיבּד בחוברות, בּשבוּעוֹני ילדים ובקבצים, עד שכּינס 61 מהם בספרו הגדול ‘בדרך לארץ האושר’ (תשכ"ה. פּרס למדן). אפשר לראות בעיסוק פולקלורי זה של סתוִי מעין המשך למפעלוֹ החלוצי של יוסף מיוחס ברישום סיפורי העם הערביים (פרק ג/ב)³⁵; אך בעוד שמיוחס כָּלל בכרכי ‘ילדי ערב’ ו’שׂיחות ישמעאל' שלו בעיקר אגדות תנ"ך ערביות וסיפורים מחיי החליפים, היה סתוי ראשון כמעט, שהביא לקורא העברי הצעיר מבחר עשיר ומגוּוָן מאוצר הפולקלור המזרחי – סיפורי הווי ובדיה, משלי שוּעלים ומהתלות, תחבּוּלות בעלי־חיים ויחסיהם עם האדם, סיפורי מוסר ואמונות טפלות, “והצד השווה שבכולם, שאלה כן אֵלה, חופפים עליהם כחוּפּה שמש־מזרח לוהטת, קסמי נוף ארצנו, אוירת כפר ושדמה וחיי העובד הישר, הערום והתמים כאחד” (מהקדמת המחַבּר).

חוקרי פולקלור יגלו בתוך ‘בדרך לארץ האושר’, על שלושת שעריו – “שׂיחות עוברי דרכים”, “סיפּורי קדם” ו“הכפר מסַפּר” – מוטיבים בין־לאומיים ויהודיים וסיפּוּרים שנוסחים דומים להם מצויים באסופות אירופיות (אגדות האחים גְרים), אמריקניות (סיפּוּרי הדוֹד רֶמוּס) וכמובן מזרחיות (סיפורי אלף לילה ולילה): הנה סיפּוּר הקערה השופעת מעצמה בשׂר ואורז (“מעשׂה בסבּל”); והנה המלך שהתחפש לנווד, כי ביקש “לצאת אל בין הבריות, לראות ולהתבונן איך חי העם אשר אללה בחסדו הפקידני להיות לו לאב” (גבוה מעל גבוה"); והנה שרשרת הצרות שבּאוּ על עַז־המצח שסירב לומר “אִם ירצה השם” (“אינשאללה”); והנה מחרוזת סיפּוּרי מהתלה על סכלותם של בני הכפר חַמאמה, המזכירים במעשׂיהם ובדיבּוּרם את חכמי חלם. והנה הסיפור הארוך ביותר, שהוא גם אחד היפים ביותר בספר – ‘בן השַמָּן מבגדד ובת־המלך העצובה’ (נדפס תחילה כחוברת בפני עצמה: תרצ"ד) – על העלם האביוֹן והנבון, שזכה בידה של הנסיכה לאחר שהצליח להצהיל את לבּה בסַפּרוֹ לה במשך ארבעה לילות סיפור בתוך סיפור. והסיפורים כולם כתובים בסגנון חי ותוסס, משוּבּץ אמרות עממיות שנוּנוֹת ופתגמי חכמה ויונק מרובדי לשון קדומים ומאוחרים, עד שאפשר לראות את כותבם שותף שווה־ערך ליצירה. מה רב החן המצוּי, למשל, בשוּרוֹת מעטות אלה מתוך “תולדות הצב” – שוּרוֹת הספוּגות אוִירת ציפּיה, מִקצב פנימי וּפיוט:

גם בשעה ששקד על מתן לבוש עברי לסיפּוּרי המזרח שלוֹ, חזר סתוִי לפרקים לסַפּר על ידידיו האילמים משנות הילדות. בשנת תרפ“ט כתב בבית־הכרם את סיפוּרוֹ הגדול “אני וחתולי” – מגילת־האהבה האֶלגית של הילד מאיר־נֹח וחתולתו הכתומה שיינה־שוֹסה, שיש בה גם מעצב העקירה ומתוגת הפרידה משנוֹת־הילדוּת. סיפור זה חתם את כרך סיפורי החיות של סתוִי ‘ידידים אילמים’, שיצא על־ידי ‘עם עובד’ בתש”י. אבל עשרים שנה קודם לכן הופיע הספר במהדורה ראשונה, מנוקדת ומצוּיֶרת, בשם ‘ספר הבהמות’; היה זה אחד מספרי המקוֹר הראשונים של ‘אמנוּת’, שהופיע אחרי “עליית” ההוֹצאה בשנת 1926 מגרמניה לארץ־ישראל.

לפועלה של ‘אמנות’ בארץ־ישראל מוקדש הפרק הבא.

פרק שמיני: “כּל הארץ לי היא”    🔗

א. ‘אמנוּת’ בארץ־ישׂראל

בראשית ניסן תרפ"ו (מארס 1926) נדפסה בשבועון לילדים ‘בן־ארצי’ מודעה מנוקדת גדולה, שבישׂרה לילדי הארץ:

מודעה זוֹ, שדומות לה נדפּסוּ גם בכתבי־עת אחרים, מציינת את ראשיתוֹ של הפרק הארץ־ישראלי בתולדות הוצאת ‘אמנות’, אחרי תקופת הנדודים שעברו עליה בתשע שנותיה הראשונות (פרק ה/א). בשלהי 1925, שבועות מעטים אחרי מותו הפתאומי של יוסף פרסיץ בגיל 39, יצאה שושנה אלמנתו מפרנקפורט, ואִתהּ עובדי הוצאת ‘אמנות’, פועלי הדפוס ומכונות ההדפסה, ועלו לארץ ישראל. לאחר שהתבססה במקומה החדש בלב תל־אביב, חידשה ההוצאה את פעילותה בתנופה ובהקפדה האופיינית לה: בניסן – אייר תרפ“ו הופיעו שני חלקיו של הספר הראשון בסִדרת תרגומי המופת לנוער, שנדפס בארץ – ‘מסעו ופגעיו של הקפיטן הַטֶרַס’ מאת ז’ול וֶרן בתרגום יצחק ספיבק (מהדורה ראשונה של חלק א יצאה קודם לכן בפרנקפורט); אחריו יצאו בזה אחר זה ספרים נוספים בסִדרה, בקצב של ספר או שניים לחודש: ‘הנער ויליאם’ מאת מיין ריד בתרגום יצחק ספּיבק; ‘פוזמק העור’ מאת פנימור קוּפּר בתרגום ל' נחמני; ‘ממציאים ואמצאות’ לאלברט נוֹיבּוּרגר בתרגום זאב וֶרבּה; ‘בית־ספר לרוֹבּינזוֹנים’ לז’ול וֶרן בתרגום ישראל שף; ‘הדבורה זיוית’ מאת ולדמר בונסלס בתרגום אלמוֹני (פסבדונים של העורך, א"ל סמיאטיצקי³⁶); ‘ספר היער’ לרודיארד קיפלינג בתרגום י”ל ברוך (1874–1953), שהיה מעובדיה הקבועים של הוצאת ‘אמנות’, ערך ותירגם בשבילה שורה ארוּכּה של ספרי ילדים ונוער; ועוד. ההקפדה היתה תמיד על איכות ספרותית, לשון מדוּיקת ונוי חיצוני, עם מתן זכוּת־בכוֹרה לסיפּוֹרת חווייתית עם קורטוב מדע פופולרי (היסטוריה, גיאוגרפיה טכנולוגיה).

המחנכים והמבקרים קידמו בשׂמחה מוּבנת את עלייתה של ‘אמנות’. ביאליק בירך את "הבת היקרה שושנה [פּרסיץ], אשר השׂכּילה בחכמת לבּה ובתבונת כפיה לבנות לה בית בארץ־ישראל (אגרות, ד, עמ' קכה). אבל לצד דברי הבּרכה נשמעה גם קובלנה מוצדקת על העדר יצירות מקור בתוך כל השפע הזה. סופר ‘כּתוּבים’ תיאר בלשון ציורית את “האוטו המהיר והדייקן, המוביל את ילדינו פעמיים בחודש לסייר את העולם הגדול”; אמנם ההוצאה מחנכת את קוראיה “לראות את החיים כבית־ספר”, כתב הסופר, ומיהר לשלב דברי ביקורת בתוך השֶבח: “אך אנו גרסנו תמיד: בית־הספר צריך להיות לאומי. ועם כל ההידור, המסירות והאהבה השקועים בהוצאה זו, אנו רוצים, מכל מקום, שלא רק הטלית תהיה עברית כשרה אלא גם הגוף, גוף היצירה. אי־אפשר להזין את ילדינו רק מפּת בגם” (‘כתובים’, 18.8.1927 חתום: *** [א' שלוֹנסקי?]).

יצחק ספּיבק, שהיה אחד מצוות המתרגמים של הוצאת ‘אמנות’, כתב אז דברים דומים, אבל בלשון מפורשת יותר:

ואכן עורכי ‘אמנות’ הִכּירו בחסרון זה וניסו למלאוֹ ביצירות מקור, אך לא בהצלחה רבּה. תחילה נתמלא החסר בסיפורים פסבדו־מקוריים, כלומר ברומנים מעוּבּדים שנושׂאיהם יהודיים וארץ־ישראליים: ‘בצאת ישראל ממצרים’ מאת ש' בן־ציון, שהוא עיבוד הרומן ההיסטורי ‘יהושע בן נון’ מאת האֶגיפּטוֹלוֹג היהודי־גרמני גיאורג אֶבּרס; ‘בת פרעה’ מאת אֶבּרס בתרגום ש' הרברג; וכן ‘דוִד ליב מגדבּוּרג’ מאת שלמה כהן בתרגום מ"ב לזבניק. אחר־כּך נוספו גם יצירות מקור מעטות: סיפורו של משה בן־אליעזר ‘גבריאל’, שגיבּוֹרוֹ בחור־ישיבה, ‘ספר הבהמות’ מאת משה סטבסקי (סתוי; ראה פרק קודם), ועוד ספר או שניים.

אבל אם היה חסרוֹן זה בבחינות “מחדל”, מיהרה הוצאת ‘אמנות’ לכפר עליו כשיסדה בתרפ"ח, בשיתוף עם הלשכה הראשית של הקרן הקיימת, את הספריה ‘לנוער’, שהיתה כולה מקור וכולה ארץ־ישראל. הרעיון והיוזמה ליִיסוד הספריה נולד בכפר־ילדים שבעמק־יזרעאל; שם נערך בחופשת הפסח כינוס מורים ארצי, ובו נוסדה מועצת מורי ארץ־ישראל למען הקרן הקיימת לישראל. בעת הדיונים התריעו המורים “על החסרון הגדול בהֶעדרוֹ של סוג זה בספרותנו החינוכית”, והוֹסיפוּ: “הישוב העברי בארץ, אם כי עברוֹ עוד מִצְער – פעולותיו גדולות. הוא הביא שינוי־ערכין גמור בהשקפת עולמנו ובשנים האחרונות הוסיף ערכים חדשים, חברתיים ומוסריים, ב’תורת החיים' שלנו. נקודות רבּוֹת בארץ יש להן כבר ‘עבר’, העשוי לשמש לקח טוב לדור המתחנך ויש נקודות, ביחוד בין אלה שנוצרו על אדמת הקרן הקיימת, המבקשות ליצור אורח־חיים חדש בבנין הארץ ובעתיד האדם; וכל אלה צריכים למצוא את ביטוים הנאמן בספרותנו” (ספר היובל של הסתדרות המורים, תרפ"ט, עמ' 262).

בסיומו של הכינוס הוחלט על יִיסודהּ של “ספרית ארץ־ישראל לנוער”, שתהיה שלוּחה של הוצאת ‘אמנות’ ותפעל בסיוּעה של הלשכה הראשית של הקרן הקיימת, בהשתתפות מועצת מורי ארץ־ישראל למען הקרן הקיימת; שתי מטרות נקבעו לספריה: “א) להראות לנער העברי בארץ ובגולה את ההעפלה הלאומית והאנושית הגדולה שבמפעלנו בארץ־ישראל בכל התקופות החלוציות, מן העליות הראשונות בארץ ועד ימינו; ב) ליתן למורים, לתלמידים ולאגודות הנוער בארץ ובגולה ידיעות על המולדת”.

כמו כן נוסחו ארבעה סעיפים בתוכנית הספירה:

למערכת הספריה נבחרו: יחיאל הַילפּרין, שהיהֹ אז ראש מחלקת־הנוער של הקרן הקיימת, א“ל סמיאטיצקי מטעם הוצאת ‘אמנות’ ויצחק ספּיבק מטעם מועצת־המורים. באביב תרפ”ח יצאה החוברת הראשונה, ‘נס ציונה’ מאת ש' בן־ציון, ואחריה יצאו בשתים־עשׂרה שנוֹת קיוּמה של הספריה ‘לנוֹער’ שמונים ושש מונוגרפיות על יִישובים, אתרים ואישים בתולדות ארץ־ישראל והציונות. ש' בן־ציון, שהיה עד לפטירתו באביב תרצ“ב יועץ ספרותי לספריה, פירסם בה גם את המונוגרפיות ‘הכותל המערבי’, 'בני ביל”ו' ו’יסוד גדרה‘; הפובליציסט איש ‘המזרחי’ אלתר יעקב שחראי (1874–1937) חיבר מונוגרפיות על ערי קוֹדש (‘טבריה’, ‘חברון’) וסיפר על חלקם של החלוצים החרדים בבניין הארץ (‘דת ועבודה’. תרצ"א); ר’ בנימין (יהושע רדלר־פלדמן; 1880–1957) כתב את המונוגרפיות על הרצל וּווֹלפסוֹן, וליב יפה סיפר על פועלו של הרב אלקלעי; עבר הדני³⁷ סיפר על ארגון ‘השומר’ ויוסף קלוזנר – על ‘האוניברסיטה שלנו’.

אם נתאפשר הדבר, פנו עורכי הספריה אֶל אוֹתם חלוצים, שהשתתפו במו ידיהם ב“עשׂיית ההיסטוריה”, כּי יסַפרו לבני הנעורים את תולדות יִישוביהם, ובכך נוסף למונוגרפיות ממד מרתק של אוֹתנטיוּת. כך למשל, חיבּר הביל"ויי דב לובמן (חביב; 1864–1951) את המונוֹגרפיה ‘ראשון לציון’; משה סמילנסקי (פרק י/ו) כתב את תולדות חדרה ורחובות, ואיש הגליל משה דוד שוב (1854–1938) סיפר את תולדות יסוד־המעלה; חלוצי העמק שמואל דיין, שמעון קושניר ונחום בנארי³⁸ סיפּרוּ, כל אחד בנפרד, את תולדות נהלל, כפר־יחזקאל ועין־חרוד; ועדה מַימון (פישמן; 1893–1973) כתבה את המונוגרפיה ‘החלוצה בארץ־ישראל’. גם כשהוקדשו המונוגרפיות לא ליִישובים, אלא למפעלים ולפרשיות בתולדות היִישוב, הזמינו העורכים את כתב־היד מסופרים־חלוצים, שהיו עדים ופעילים באותם אירועים. כּך כתב אברהם טביב (1890–1950), שעלה בצעירותו מתימן, את המונוגרפיות ‘גולת תימן’ ו’שבי תימן‘; והסופר החלוץ יוסף וַייץ³⁹, שנתמנה אז למנהל מחלקת הקרקעות והייעוּר, תרם לספריה שש מונוגרפיות, שהצטיינו בסגנון בהיר, נלבּב וּספוּג חיבּה לארץ, נופה וצמחיה: ‘היער בארץ ישראל’, ‘שבעת המינים’, ‘פרדס וגן’, ‘בית שאן’, ‘השרון’ ו’ההר’.

הסִפריה ‘לנוער’ הביאה משב רענן אל ספרות־הילדים הארץ־ישראלית הצעירה, משב ש“ריח המולדת עולה ממנו”, כלשון הביקורת. כּל הספרים – 100 עמ' בממוצע כל ספר – נדפסו בניקוד מלא, בליווּי תצלומים ומפות. על הכריכות נדפס סמל הספריה, מעשה ידי נחום גוטמן: יד מחזיקה גזע כרות, שחוטר צעיר יוצא ממנו. ואף־על־פי שמטרתהּ המוצהרת של הספריה היתה “ליתן למורים ולתלמידים ידיעות על המולדת”, השׂכילו רוב הכותבים למסור את הידיעות בסגנון סיפורי מושך, לעתים אף נמלץ משהוּ. העובדות סוּפּרוּ במהימנות, החיוב עם השלילה, אומץ־הלב לצד הוויכוחים והפילוגים. כך, למשל, הביא ש' בן־ציון בחוברת ‘יסוד גדרה’ פרק שלם בשם “בקִטרוגים ובתגרות”, ובוֹ סוּפּר על פולמוס השמיטה ועל “הבריונים העברים של גדרה העוצרים את השמים” מלהוריד גשמים; אבל בפרק הבא סיפּר בלשון נמלצת על גבורתו של יחזקאל חנקין, שהניס יחידי כנופיה ערבית, שבאה לתקוף את הנקודה הקטנה:

אליהו אילת (אֶפּשטיין), שנתמנה אז לראש מחלקת המזרח התיכון בסוכנות היהודית והיה אחר־כך פּוּבּליציסט ודיפלומט, שילב בספרו ‘אוכלוסי עבר־הירדן וחייהם’ (תרצ"ג) פרטים אתנוגרפיים, גיאוגרפיים ופולקלוריים עם חוויות אישיות ותיאורי נוף ואדם:

86 ספרי ‘לנוער’, שיצאו בתדירוּת מעוררת השתאוּת עד שלהי מלחמת־העולם השניה, נתקבלו בברכה מובנת על־ידי הקוראים הצעירים, המחנכים והמבקרים. העִיתונות כולה הקדישה לספריה מאמרים עתירי שבחים, שציינוּ כי “הספריה כּוּלה ערוכה בצורה נוחה ומהודרה, מקושטה בתמונות, הסגנון קל ומליצי קצת, במידה החביבה על הנוער, לחלוּחי וסיפּוּרי וגם אנקדוטי במקום האפשרי” (‘הארץ’, 26.7.1929), או כי “למקרא החוברות יש ודמעה חמה נסחטת מעינינו, דמעת שמחה וגאון למראה הגבורה האילמת. […] האין אלה סיפורי חלום? האין זו אגדה?”⁴⁰

תמונה (זכויות לא ידועות) ומתחתיה הכיתוב:

‘מגילות’ ו’לַנוער' – שתי ספריות פופולאריות של הוצאת ‘אמנות’ (תרפ“ח–תר”צ ואילך).

לאחר שהעבירה ‘אמנות’ ב־1929 את משרדיה ואת בית־הדפוס שלה אל משכנהּ הקבוע ברחוב שיינקין⁴¹, חידשה ההוצאה את פעילוּתה בתנופה שלא היה לה תקדים בארץ־ישראל. בתוך שנים לא רבּוֹת הדפיסה מאות ספרים וחוברות לילדים, סדרות וספריות לצעירים ומבוגרים, ספרי לימוד ומילונים, חוברות הדרכה למלאכת־יד ולנגינה, אנתולוגיות ואסופות לגדולים ולקטנים. קשה לאמוד את סכומי העתֵק שהושקעו בהדפסת הספרים, בשׂכר סופרים ומתרגמים ושאר הוצאות; אך אופייניים הדברים שאמרה שושנה פרסיץ כשהגיעה הוצאת ‘אמנות’ ליציבות מסוּיֶמת: “עכשיו אנחנו מפסידים רק מאה וחמישים לא”י לחודש…"

בשנים תרפ“ט־תרצ”א חנכה הוצאת ‘אמנות’ שתי סדרות חדשות של חוברות לילדים – ‘מגילות’ ו’מולדתנו‘. במסגרת הספריה ‘מגילות לבית־הספר’, שנוסדה בשיתוף מחלקת־החינוך של ההנהלה הציונית בארץ־ישראל, נדפּסוּ 194 חוברות, שנועדו לקריאה מונחית או מעשירה של התלמידים, ובמקומות לא מעטים אף שימשו כתחליף לספרי לימוד ומקראות. כחמישים מורים השתתפו בתִכנון הספריה, בבחירת החומר, בכתיבה ובעריכה. רוב החוברות כללו הדפסות חוזרות של סיפורים ופוֹאֶמות סיפּוּריות מהווי הגולה, פרקים מחייהם של גדולי ישראל, ליקוטים נבחרים מן הספרות העתיקה (משנה, שירת ימי הביניים, ‘מִשנֵה תורה’ לרמב"ם) והחדשה. בין החוברות הראשונות של ‘מגילות’ אנו מוצאים את הפּוֹאֶמה ‘הטחנה’ מאת יעקב לרנר (נדפסה לראשונה בהמשכים בשבועון ‘השחר’, ורשה תרע"א); את סיפורו האֶלגי של אליהו מַידניק ‘הקבצן העיוֵר’ (ראה פרק ב/ה); את הנוֹבֶלה של ש’ בן־ציון ‘יקותיאל’ על היתום שעלה מן העיירה הבסרבית אל המושבה שביהודה (פרק ב/ג) ועוד. כן נדפסו בספריה מונוגרפיות קטנות על חכמי התלמוד מאת ש' בן־ציון (על־פי ‘דברי ימי ישראל’ מאת גרץ). מן הספרות החדשה יותר נדפסו ב’מגילות' מסיפּוּרי ש"י עגנון, דבורה בארון ומשה סטבסקי (סתוי). הקוראים המתחילים לא קוּפּחו אף הם; להם סיפקה הספריה מעשׂיות ומשלים, מסיפורי בנציון רסקין ואגדות בעיבּוּד ז' אריאל. “מה לא הגישו כאן (ובצורה נאה) לקורא הקטן?” כתב אברהם שלונסקי בהשתאוּת, “דעת הטבע, קורות הימים, סיפּוּרי מעשיות, עולם עתיק ועולם חדש, הלכה ואגדה, משנה ושירת ספרד ושירה חדשה. אכן, במגילות קטנות ניתן לילדינו העולם הגדול”; לכן עשוּיות ה’מגילות', לדעת הכותב, “לטפּח בילד את החיבּה לספר (לקריאה, לרכישה ולהבנה‎)”⁴².

בעוד שספריית ‘מגילות’ כללה בעיקר סיפורים מהווי הגולה, או פרקים על חייהם של גדולי ישראל, ושמה המלא מרמז על זיקתה למסגרת הלימוּדית של בית־הספר, יוּחדה “אחותה” הצעירה, הספריה ‘מולדתנוּ’, לקריאתם החופשית של תלמידי הכּיתוֹת הנמוכות (ב–ד). גם שמה המִשני – ‘ספריַת ארץ־ישראל לילדים’ – רָמז ברורות על תוכנה: סיפורים מהווי הארץ. בדומה לספריה ‘לנוער’, יצאו גם חוברות ‘מולדתנו’ בסיועה של הלשכה הראשית של הקרן הקיימת. ובדומה לספריית ‘מגילות’ נדפסו בשער כל חוברת המִלים “נדפס בהסכמת [אוֹ: על פּי הצעת] מחלקת־החינוּך של הסוכנוּת היהוּדית לארץ־ישׂראל”. 33 חוברות מנוּקדות ומאוּיָרות ברוּבּן יצאו בין השנים תרצ“א־תרצ”ה בספריית ‘מוֹלדתנוּ’, ורוּבּן כּכוּלן כללוּ סיפּוּרים ופרקי הווי, פולקלור והיסטוריה בלטריסטיים על המתרחש והמתחדש בארץ־ישראל. הספריה נפתחה בסיפּוּר מאת עורכהּ יעקב פיכמן, ‘יוסי נוסע לארץ ישראל’, שהיה ראשון בסִדרת סיפורים “ציוֹניים” על קורות הילד יוסי וחבריו בארץ. אחריה נדפס סיפורו האגדי של יחיאל הַילפרין ‘הפרש הפלאי’ (ראה פרק ו/ב). אליעזר שׂמאלי פירסם כאן את סיפורו הדרַמאטי ‘אדם ובהמה’, על השומר וסוסתו הנאמנה (פרק י/א); ואברהם מרדכי חריזמן (1884–1978), שפירסם בספריה ‘לנוער’ מונוגרפיות על היישובים עין־גנים ומחנה־יהודה, תרם ל’מולדתנו' סיפורים אותנטיים מרתקים מחיי הארץ, ביניהם ‘גיבורי כפר־תבור הקטנים’: מעשה בילדי המושבה, שהתבצרו על גג בית־ספרם וכך הצילוהו מהריסה בידי התורכים⁴³. יהושע מרגולין (“הדוד יהושע”; 1877–1947), שהקים באותה שנה בתל־אביב מכון בּיולוֹגי־פדגוגי, אשר היה אבן שואבת לאלפים מילדי הארץ, פירסם בה את ספרוֹנוֹ ‘ארבעת המינים’ – אחד משורת ספריו לילדים על טבע הארץ; והמחנך נחום גבריאלי (1899–1964), שסיפוריו הצטיינו בשילוב תיאורי נוף עם הווי ילדים, פירסם כאן את סיפורו האידילי ‘על פני ים כנרת’. רוחה של ארץ־ישראל החדשה נשבה מחוברות ‘מולדתנו’, ורישומיו שטופי האור של נחום גוטמן, שעיטרו רבות מהן, אף המחישו רוח רעננה זו.

לצד הסדרות השונות לקוראים הצעירים, לא שכחה ההוצאה גם את בני הגיל הרך, שלא הגיעו עדיין לשלב קריאה. יחד עם ספרוני ‘מגילות’ הופיעו ‘101 מעשיות, אגדות וסיפורים’ בעריכת זלמן אריאל, שנדפסו בכרך גדול (חלקן גם בחוברות בודדות) וזכו לתפוצה רבּת שנים⁴⁴. אחריהן יצאה הסִדרה ‘לפעוטות בפרוטות’, שכּללה 22 חוברות מיניאטוריות של מעשׂיות קצרצרות מתורגמות מאת “הגברת ה' סטראנג” (פסבדונים)⁴⁵, מלוּווֹת איורים צבעוניים.

פעילות שקודה זו, ששולבו בה תנופה, הקפדה על איכות ספרותית, דיוק לשוני ונוֹי חיצוני, זכתה לקילוסיהם של מחנכים, סופרים ומבקרים: “‘אמנות’ זכתה להיות אצלנו הוצאה כמעט ממלכתית”, ציין גרשון חנוך, וספרֶיה “היו ללחם־החוק של הקורא הצעיר” (‘הפועל הצעיר’, כב תמוז תר"ץ. חתום: חגי); ואליעזר שטיינמן כתב: “אכן, זוהי אמנות לקיים בשנת משבר את ההבטחה ולתת לקורא העברי הצעיר בעתם וכסדרם חבילה שלמה של ספרים טובים ויפים. […] מה פלא יש בדבר? הן לא רק יד ענוגה מטפלת בהוצאת הספרים האלה, אלא גם מוח תרבותי חי ולב מרגיש וער. […] ענוגה ורכה כשׂמלת ילדה בת טובים היא המעטפה של ספרי ‘אמנות’, ועל כל אלה – צרור שושנים לשושנה [פרסיץ]” (‘כתובים’, 27.4.1927. לא חתום).

שושנה פרסיץ, שהיתה כל שנות פעילותה של ‘אמנות’ הרוח החיה והכוח המניע של ההוצאה, נחשבה אז גם לפּטרוֹן ואפילוּ לסמל של יוֹצרת ספרוּת־ילדים משוּבּחת. ויפה תיאר ש"י עגנון את פּוֹעלה ברשימתו האלגורית “חכמת חיים”, שנכתבה במלאות חצי־יוֹבל שנים להוצאת ‘אמנות’:

בשנה שבּהּ נדפסו שורות חגיגיות אלה היתה הוצאת ‘אמנות’ שרוּיה בראשיתו של משבר, בגלל מלחמת־העולם והפקעת בית ההוצאה על־ידי הצבא הבריטי. פעילותה בתחום ספרות־הילדים נצטמצמה אז מאוד, ורק בתום המלחמה חזרה ‘אמנוּת’ להוציא ספרים חדשים בסִדרה המתורגמת, ביניהם סיפּוּרי ‘דוליטל הרופא’ מאת יוּ לוֹפטינג. אך בהדרגה התרכּזה פּעילוּתה בעיקר בּהדפּסת מהדורות חדשות של ספרי הילדים המתורגמים הישנים והטובים; אלא שתרגומים אלה כבר התיישנו ברוּבּם ולא התאימו עוד לקוראים בני הדור החדש.

עשרות סופרים ומתרגמים הסתופפו בצִלה של הוצאת ‘אמנות’ בשלושים שנות פעילותה בגולה ובארץ, החל בביאליק וש' בן־ציון וכלה בּאברהם שלונסקי ויונתן רטוֹש (שתרגם בשמו המקורי, אוריאל הַילפרין, מסיפּוּרי ז’ול וֶרן וארתור קונן דויל). מקום מיוחד שמור בין משתתפי ‘אמנות’ ליעקב פיכמן, שהיה מקורב להוֹצאה ולעורכֶיה משנותיה הראשונות, פירסם בה מיצירותיו לילדים וערך בשבילהּ ספרי לימוד, אנתולוגיות ואת סִדרת ‘מולדתנו’.

ליעקב פיכמן ותרומתו לספרות־הילדים מוקדש הפרק הבא.

ב. אַרְמוֹן רַב־תִּפְאֶרֶת – יעקב פיכמן

“תמיד הנחתי בהערכת ספר שנוֹעד לילדים רעיון אחד, והוא: שכּל מה שמוגש לילד מחייב איכות של ביטוי, של תוכן (בעצם אין להבדיל בין שני אלה) יותר מזה שמוגש לגדולים, הואיל ואין הילד עשׂוי לפלוט, להשתחרר מהשפעת הפּסולת”, כתב יעקב פיכמן במסתוֹ “ספרוּת ילדים” (בתוך “לשון וחינוּך”, תשט"ז, עמ' 229). והנחת־יסוֹד זו שקבע ליוותה אותו בחמישים שנוֹת עשׂייתוֹ המגוּוֶנת בתחוּם הספרוּת לבני הנעוּרים. דוֹמה שלא היה סוֹפר עברי שני בדורו, שהִרבּה לעסוק יותר ממנו בתחום ספרות־הילדים לכל ענפיה – שירה וסיפּוֹרת, תרגום ועריכה, ביקורת ומסה, וקביעת אמות־מידה ברוּרוֹת לטיב המזון הרוחני המוגש לילד. לא תהיה בכך הפרזה רבּה אם נאמר, כי אותה פינה חמה, שהיתה שמוּרה בלבו של פיכמן לספרות־ילדים, נוצרה עם חוויוֹת־הקריאה הראשונות שלו. 9

יעקב פיכמן (בֶּסרביה 1881 – תל־אביב 1958) נולד לאב חוכר אדמה ומגדל צאן, והסביבה הכפרית שחי בה עוררה בו את הזיקה לטבע ולנוף, זיקה שמצאה את ביטויה ברבּוֹת מיצירותיו לילדים ולמבוגרים. מילדותו נמשך אל הקריאה, ובהזדמנויות שונות חזר וסיפר על רשמֵי הקריאה הראשונים שלו. הספר העברי הראשון שקרא – כך סיפר פעם לביאליק – היה “קונטרס קטן שבקטנים – ‘מעשה בעלי באבא ובארבעים ליסטים’, שהביא אבא בשוּבוֹ מאודיסה […] היה זה רגע גדול בחיי. הייתי אז בן שבע בערך. הרושם היה מרעיש. ימים רבּים אחר־כך הייתי מתרגש כּל פעם שנכנסתי אל האמבּר האפל שבּחצרנוּ וכיוון שאף הוא היה מלא חביוֹת הייתי משער לעצמי שבכל אחת מהן מסתתר גזלן”⁴⁶.

בהמשכה של אותה שיחה עם ביאליק דיבּרוּ שני המשוררים על הרושם שמותיר הספר הראשון שקוֹרא האדם בילדוּתוֹ: רושם זה “יש בו מן המסתורין של כל החוויות הראשונות, המהווֹת את התאים שמהם מתרקמת אחר־כך הווייתו הרוחנית” (שם). בהזדמנויות אחרות תיאר בנוסטלגיה מהולה בהוּמוֹר את העונג שרווה מן הספרים שקרא בצעירוּתוֹ ואת משיכתו אל ספרי קריאה שהגיעו לידיו:

בגיל ארבע־עשרה נסע פיכמן לקישינב להמשך לימודיו, וגם שם היה שטוף בקריאה מכל הבא ליד; ומקריאת שירים אל נסיונות פּיּוּט ראשונים המרחק אינוֹ רב. עלם בן שבע־עשרה היה כששלח מעיירת־הולדתו את ביכּוּרי שיריו אל ראשון השבועונים העבריים לילדים, ‘גן שעשועים’, שיצא בעיר ליק (ראה פּרק ד/ב). בגיליון 12 של כרך ב נדפס ראשון שיריו – “שיר אביב” – שעם כל תמימותו כבר ניכרים בו הסממנים הפיכמניים האופייניים:

אחריו כתב פיכמן עוד שירי אביב מרנינים; אך אותו שיר ראשון שלו היה בעיניו, ככל הנראה, יצירת בוסר; הוא לא הדפיסוֹ שוּב בשום מקום אחר, והשיר נשאר גנוז (יחד עם כמה נסיונות תרגום שלו לשירי לרמונטוב ולייבּ יפה) באותו שבוּעוֹן נשכח ויקר־מציאות.

באביב תרס“א הגיע פיכמן לאודיסה ונפגש לראשונה עם ביאליק, ומאז ראה בו, במשורר הנערץ, את מורו הגדול, פטרונו וחברו הקרוב, ואף שיתף אתו פעולה בעריכת מקראות וסִדרת אנתולוגיות לתלמידים (‘דוֹר דוֹר וסופריו’). כעבור שנה אנו מוצאים כבר שירי ילדים חדשים ובשלים יותר של פיכמן הצעיר בין דפי השבועון הוַרשאִי ‘עולם קטן’, שתיארוּ ברוּבּם את מראות הטבע כפי שהם משתקפים מבּעד לעיניו של הילד הקטן”:

מאז הלך מעיינוֹ השירי וגבר, והוא פיזר מאוצרו הפיוטי כמעט בכל עִיתוני הילדים שיצאו בחייו וכן במקראות שערך. בשנות שהותו בוַרשה ערך את ‘הביבליותיקה הקטנה’ לבני הנעורים של הוצאת ‘תושיה’, וכן לימד בסמינר לגננות שיסד יחיאל הילפרין ב־1910. באותה שנה הופיע בהוצאת ‘מקרא’ ראשון ספריו, ‘אגדות ושירים’ – ספר שגרם לו עוגמת־נפש רבּה בגלל התיקונים הרבּים שהכניס בו העורך יצחק ברקמן (פרק א/י). ואז, בעודו מוסר לדפוס את המקראה שלו למתחילים, ‘פּרקים ראשונים’ (וילנה תרע"ב), הוזמן לבוא לארץ־ישראל, כדי לערוך את הירחון לבני הנעורים ‘מולדת’, שנקלע אז למשבר (ראה פרק ד/י). הרבה מסירוּת ושאר־רוח השקיע בעריכת הירחון, אולי יותר מאשר בדברים אחרים שערך: הוא פרסם בו משיריו ומתרגומיו והשתדל, כדבריו, “לתת ב’מולדת' דפי אור לבני נעורים, לתת להם מעט ירק ומעט גיל”. בנוֹשׂא זה בא לידי פלוגתא עם י“ח ברנר, שטען כי יש “לחזק את רוחם של הילדים, לחסן אופיים, בהוציאנו אותם בעודם רכים אל קשי הקרב”. ב’מולדת' פירסם גם מונוגרפיות ראשונות לנוער על סופרים עבריים (אברהם מאפו; י"ל גורדון), והדפיסן ביפו בתרע”ג גם חוברות חוברות. היה זה תחום שפיכמן הוסיף לעסוק בו כמעט עד שנותיו האחרונות, בלא שיהיה לו מתחרה בסגנון האימפרסיוניסטי שבּחר לסוג כתיבה זה.

מאז הִרבּה פיכמן לעסוק בעריכה. הוא ערך, בין השאר, את הירחון ‘מעברות’, את השבועון לילדים ‘הארץ’ (ירושלים תרפ"א), את המאסף ‘ניסן’ (ורשה תר"ץ, עם מחלקה לילדים), סדרות של חוברות לילדים וכן שורה ארוּכּה של מקראות משובחות לתלמידים – ‘שבילים’ (אודיסה תרע“ו – תרע”ח), ‘לשון וספר’ (וַרשה, תרפ"ד ואילך), ‘אלף בית’ (תל־אביב תרצ"ג), ‘מענית’ (תרצ“ה־תרצ”ו) ועוד. והוא ראה בעבודתו זו לא מלאכה טכנית של קומפילאטוֹר (לַקְטָן), אלא עבודת יצירה חינוכית ראשונה במעלה:

עם זאת טען פיכמן חזוֹר וטעוֹן, “שגם בשנות הילדות הראשונות אין להצטמצם [במקראוֹת] בספרות־ילדים בלבד; ואם רוצים אנו בחינוך עברי ואנושי שלם, חייבים אנו לקרב בפסיעות דקות גם את הקטנים לספרות הקלאסית”. (מתוך ההקדמה למקראה ‘מענית’, ג). על כן פירסם במקראות שערך, לצד שירים וסיפורים שחיבר ועיבד במיוחד בשבילן, גם יצירות קלאסיות שמצאָן מתאימות לקוראים המתחילים. כן פנה אל חבריו הסופרים בבקשה שיתרמו להן מיצירותיהם, ובין השאר נדפסו במקראות של פיכמן שירים, משלים ואנקדוטות, שביאליק כתב במיוחד בשבילן.

ומאחר שספרות־הילדים⁴⁷ היתה בעיניו מקצוע חשוב ונכבד כל־כך, היה מתנגד חריף לבינוניוּת: “ספרות לילדים, כספרות למבוגרים, שבעים פנים לה”, כתב פיכמן, “ואינה צריכה אלא לכשרון, לחסד, לזהירות, למלאכה טובה” (כתבים, תש"ך, עמ' שפא); ואת פסגת היצירה הטובה והראויה לילדים ראה תמיד בשירה – “שירת ילדים, שתצמיח השגת־עולם משוחררת מקטנות, שתהיה כטל לנפש הילד”. וכאן מן הראוי להבהיר: פיכמן נהג להשתמש במושג שירה לא במובן המצומצם של יצירה פיוטית קצובה וחרוזה; כל יצירת ספרות אמיתית, בונה ומעשירה, כּוּנתה על־ידיו שירה, גם אם היא עשׂוּיה להיראות בעיני הקורא כפרוזה. ואותה שירה, אשר “הדור זקוק לה, תפקידה לקרב את הילד אל הטבע ממש, אל המציאות”⁴⁸. על כן גם תבע מן הסופרים והמשורר הכותבים לילדים לא להקל ראש במלאכתם: “חובתנו לבדוק את עצמנו שבע בדיקות בשעה שאנחנו כותבים סיפּוּרים וחרוזים לילדים. חובתנו גם להזהיר את חברינו הצעירים, שלא יעשו את דבריהם במקצוע זה – שהוא רק נראה קל – הרגל ואימון־יד. מקצוע חמוּר הוא.” (‘לשון וחינוך’, עמ' 229).

ואם תבע פיכמן מאחרים “שבע בדיקות” בעת כתיבתם לילדים, על אחת כמה וכמה שהוא כפה זאת על עצמו. עיון בקובצי השירה שלו, וכן בעשרות שיריו הפזורים במקראות ובכתבי־העת לילדים וטרם כונסו, מביא אותנו לשתי מסקנות: קודם כל, שבמכלול יצירתו הלירית לילד הודרך תמיד על־ידי עקרונות האסתטיקה הפיוטית והאמת היצירתית; ושנית – שהמשורר לא היה כמעט מעולם שלם עם עצמו ועם שיריו, וגם לאחר שנדפסו השירים היה שב ומתקנם והתייגע על ליטושם ובדק אותם “שבע בדיקות” לפני הדפסתם החוזרת. ניטול, למשל, את השיר הפותח את קובץ שיריו הראשון, ‘אגדות ושירים’ (תרע"א), ונעקוב אחרי גלגוליו ונוסחיו המתחלפים בקובצי שיריו הבאים, ‘ערבה’ (תרפ"ב) ו’עם שחר נצאה' (תשכ"ז):

ב’אגדות ושירים' – זה הקובץ שפיכמן טען כי העורך־המו"ל “קלקל והשחית את שיריו” – באים אחרי בית א עוד שלושה בתים, המספרים על להקת חסידות שעברה ברקיע “כמפרשׂים לבנים קטנים” והביאה אִתה בשׂורת חג. ב’ערבה', לעומת זאת, באים עוד שני בתים – על הנחלים שנתנו קולם, החסידה השבה ממרחקים והמצה השמורה בתוך סדין לבן. ואילו בספר ‘עם שחר נצאה’ נוסף עוד בית אחד בלבד (שהוא הקלוּש מכּוּלם בעינַי) – על הפסח הנותן את ריחו הטוב “וְאָבִיב כְּבָר בְּאַרְצֵנוּ,/ זְמַן חֵרוּת וְגִיל וָחֵן”.

עיוּן מדוקדק בשירים יגלה את הטעמים, שהניעו את המשורר לעשות כל תיקון ותיקוּן. אשר לבית הראשון של שיר האביב על שלוש גירסותיו, נעיר כי תיקון טוּר ב בקובץ ‘ערבה’ (לעומת ‘אגדות ושירים’) נעשׂה ודאי מטעם פוֹנֶטי, שכּן היגוּי המלים “כִּי הַשֶּׁמֶשׁ” נשמע רך וּמוּסיקלי יותר מאשר “שֶׁמֶשׁ אָבִיב”; ואילו בספר ‘עם שחר נצאה’ שינה פיכמן את המִקצב המלעילי־האשכנזי למִקצב מלרעי ספרדי, ותוך כדי כך ליטש את השיר ועשׂאוֹ מגוּבּש יותר וקולח בניגון מלוֹדי טבעי.

בדיקת הגירסאות המתחלפות של עשׂרות משירי פיכמן לילדים⁵⁰, על גלגוליהם השונים, תגלה את הלבטים שהמשורר התלבּט בהם בשעה שהעביר את שיריו בכוּר־היוֹצרים המצרף; ביניהם שירים ש“עלוּ” עם המשורר מן הגולה לארץ, הִשילו מעליהם את הלבוש הגלותי, על מראותיו ונופיו, חידשו את מִקצבם והיו לשירים ארץ־ישראליים שטופי שמש. כך, למשל, נהפך השיר האירופי “מִשֶּׁבָּא תור הקיץ” (‘ערבה’, עמ' 43), המסַפּר כי “טוֹב בַּיְּעָרֵים שׁוּט וָשׁוּב”, ל“שיר קיץ” ארץ־ישראלי (‘עם שחר נצאה’, עמ' 81), המסַפּר כי “נֵחָבֵא בְּחֹרֶשׁ צֵל” ו“נשוטט בכל אֲפָר”. וכך נהפך השיר החלומי “האניה” (‘ערבה’, עמ' 77), שבּוֹ הספינה שטה כחסידה בוטחת אל ארץ נפלאה, שבּה “בַּת־מֶלֶךְ רַכָּה / אֵלַי הִיא מְחַכָּה”, ל“שיר האניה” האֶפּי (‘עם שחר נצאה’, עמ' 106), שבּו האניה סובבת כציפּוֹר, אך לא אל ארץ־פלאוֹת ואל נסיכה חלומית, אלא “לארץ קוֹדרת, / שם בקוֹר וּברוּח / יש עוד ילד שכוּח” – פליט השואה, ללא ספק – ואותו תביא האניה לארץ־ישראל, “פֹּה כָּל לֵב יְצַפֶּה לוֹ, / כָּל מִשְׁכָּן פֹּה נָוֶה לוֹ”.

עם זאת יצוין, שלעתים ניתן למצוא תיקונים שפּגמו באיכות השירים ובספּוֹנטניוּת הטבעית שלהם. כך, למשל, החליף פיכמן בשיר “האוֹצר” את החרוז הציורי “שַׁיִשׁ זַךְ הַקִּירוֹת בּוֹ” (‘ערבה’, עמ' 7) בחרוז הבנלי־משהו “עֶרֶשׂ־פָּז חֲמוּדָה לִי, / אַרְגָּמָן רְפוּדָה הִיא” (‘עם שחר נצאה, עמ’ 11), ונראה ששינוי זה ודומיו מַנמיכים במשהו את איכותם הראשונית של השירים. מאלפים בהקשר זה דברי שניאור על המשוררים בני דורו, “שניסו ‘לעבּד’ את שיריהם מלפני דור לפי המשקל הספרדי, או שהחלו פתאום לכתוב בהטעמה זו, כגון יעקב פיכמן ויעקב כהן, מחו בספוג זה את כל טל־הילדות שהיה שרוי על יצירותיהם, וכמין מלאכותיות מורגשת בקצב מחודש זה” (‘ביאליק ובני דורו’, עמ' 220).

בהרצאתו על החינוך לקריאה אמר פיכמן כי “כוחה של השירה יפה מכּוֹחה של המציאות”, והוֹסיף שאצל הילד “הקרוב נדחה תמיד מפני הרחוק” (בתוך: ‘לשון וספרות בבית הספר היסודי, עמ’ 180). אולי בשל תפיסתו זו את עולם־הדמיון של הילד, שליט היסוד האגדי ברבּים משיריו – למִן שירוֹ המוּכּר מאוד “אגדה” (נדפס לראשונה בדו־שבועון ‘שבלים’, מוסקבה תרע"ז, גל' 2), שבּוֹ רואה המשורר בדמיונו “עַל שְׂפַת יָם כִּנֶּרֶת / אַרְמוֹן רַב תִּפְאֶרֶת”, ועד לשירו הנשכּח “בוקר” (‘בן שחר’, ורשה תרע"א, גל' 7. לא כונס אל קובצי השירה שלו), שבּוֹ מעורר המשורר את בנו ומראה לו כיצד “מֵרָקִיעַ צַח / כְּרוּבֵי הַתֹּם / יוֹרְדִים וּמְרַפְרְפִים / בְּאוֹרוֹ שֶׁל יוֹם”.

הנה כי כן: לא רק בעוֹלמוֹת רחוֹקים יש אגדוֹת, אליבּא דפיכמן; שהרי זה כוחו של המשורר, שהוא עשׂוּי לגלות פלאים גם במראוֹת יום יום ולסַפּר עליהם לקוראיו הצעירים: המטר היורד משמַים אינו סתם גשם, אלא “יין טוב זולף”, והפרחים לוגמים אותו בגביעים, עד אשר “כּל הגן כבר מְכַרְכֵּר פְּרוּעַ רֹאשׁ” (“תחת הגשם”); בעת שקיעה רואה המשורר “עֶרֶב צוֹעֵד עַל מַקְלְהוּ נִשְׁעָן” (“ערב”). והענן שהתעייף מלשוט ברקיע “סְתָם יָשַב עַל הַגָּדֵר / כְּעוֹף נוֹדֵד, כְּגֵר עוֹבֵר” (“ענן”). ואם ישאל השואל מי מסוגל לראות פלאים כגון אלה – ישיב לו פיכמן: “לֵב שֶׁל תִּינוֹק אוֹ מְשׁוֹרֵר”⁵¹ (“ערב”).

עולם הילדוּת כולו, על שׂשׂוֹנוֹ ועצבוניו, על חגיו ושעשועיו, מקוּפּל בשירי הילדים של פיכמן. הילד־המשורר משתתף באבלו של פרח קטוּף: “הוֹי צִיץ צָנוּעַ, פֶּרַח בַּר, / מַה צַּר לִי עַל מוֹתְךָ, מַה צָּר!” (על פרח שנקטף"). אבל אחר־כך בא הילד אל גינתו היפה ומתמלא גאוָה למראה לבלובה: “עַתָּה בּוֹאוּ וְהִשְׁתָּאוּ, / כֵּיצַד גָּדְלָה, כֵּיצַד פָּרְחָה!” החגים מביאים אף הם חוויות, שראוי לשיר עליהם: חבורת הילדים יוצאת אל השדה להביא ירק לשבועות – “וְשַׁבְנוּ הָעִירָה קְהַל־גַּנִּים נוֹסֵעַ: / כָּל נַעַר – גַּן יָרֹק, גַּן חַי מִתְנוֹעֵעַ”⁵². ולצד שירי החג יוזכרו שירי המשׂחק המרנינים, כגון זמר־העם “שׂק של קמח”, שבּוֹ מרכיב ילד את חברו (אוֹ אב את בּנוֹ) על גבּוֹ ומכריז:

וכאן המקום להזכיר את שירי המהתלות של פיכמן, שבּהם לא ביקש אלא לבדח את לבּם של קוראיו הצעירים, והוא עשה זאת בעטיפה המעניקה להם גם חוויה ספרותית. הנה המעשׂה ב“יקטן הצדיק” – זה הכלבלב, שמרוב שִעמום התחיל לרדוף אחרי אפרוחים, “אך הטִפְּשִׁים הרימו קול בּוכים”, ובסופו של דבר, במקום להשתעשע נגזר עליו לשבת יום תמים בדיר. או המעשה ב“תרגנול אשר בקש לו מלאכה”, שהצליח בתום כמה נסיונות־שווא לקרוא ‘קוּקוּריקוּ’ – “וכה היטיב לבטא את הריש ואת הקוף”, עד שהחליט כי זו המלאכה שנבראה למענו. אל אלה ראוי להוסיף את שיריו הסיפּוּריים, שכּל אחד מהם הוא בבחינת מעשׂיה בחרוזים: על הילדה שנפלה למשכב וכל חבריה משתעממים בלעדיה ומצפים להחלמתה (“דפנה חולה”); או הסיפּוּר הפזמוני הרווּי שובבות על המדורה הגדולה שהעלו הילדים במרכז השכונה, ולמראה “בחורים מכיתה הֵא / השתגעו כתינוקות” (“שיר המדורה”); ואחרונה חביבה – הפּוֹאֶמה המלבּבת ‘דייגים על הירקון’⁵³, המסַפּרת מעשה בתריסר דייגים שישבו לחוף נהר הירקון ואיש מהם לא הצליח להעלות בחכּתוֹ אף דג אחד; עד שבּא יורם, שהוא “סתם פרחח, ליצן מוּבהק”, והתחיל שולה דגים בזה אחר זה – “וּמי יוֹדע אִם נשאר עוד / דג אחד בּירקון”…

חן הפשטוּת, ומזיגה של ליריקה והומור מעוּדן מצויים בשירי הילדים של פיכמן, ודומה שעדיין לא אמרנו את מלוא שבחם. ב' יוחנן כתב על “משורר־נוֹף זה, המשתאה לפלא־היקום ומשקפם בחרוזיו”, ובדבּרוֹ על שירי הקובץ ‘דייגים על הירקון’ הוסיף וכתב: “הבלטת חִנוֹ של העלה הבודד, שלאחריו יעלה את האילן ואת היער כולו, אינה מקרית. פיכמן אוהב לחשׂוף את הקסם הצפון בזוטות ההוויה. יש שהפרטים מצטרפים לכליל־מראות נהדר ויש שירהיבו את העין בכוח עצמם” (‘הד הגן’ תש"ד; עמ' 75). ויפה נוסח צבי שַרפשטיין את הזיקה ההדדית בין אוֹצר־המלים הפיכמני לבין נושׂאי שיריו: “כענווה וכעדנה אשר בתוכן שירתו כן גדולה הענווה במלותיו. אין מלים מפוצצות ומפתיעות, כי אם הפשוּטוֹת והתמימות, הנובעות מן הלב והעולות על השפתיים בלי מאמץ – ואף־על־פי־כן קסמים בהן, קסמי התום” (‘יוצרי ספהי"ל’, עמ' 73).

יצירתו של פיכמן – לילדים כלמבוגרים – היא ברוּבּה אישית מאוד, ובכל־זאת מזדהה אִתהּ הקורא הצעיר כמעט לחלוטין. כך הדבר בשיריו, וכך גם בסיפּוּרי הילדים שלו. לא לחינם פתח את קובץ סיפוריו ‘אַיֶלת העמק’ (תש"ב) בפרק־הקדמה בשם “הסיפּוּר על המחַבּר”, ובו הציג עצמו לפני קוראיו הצעירים בשורות ספוגות חן והומור אלה:

אחרי התוודעות נלבּבת זו, שבּהּ משווה הסופר הקשיש את עצמו לידידיו הקטנים, נופלות מאליהן המחיצות בין המחַבּר לקוראיו, ובמקומן באה תחוּשת קִרבה עם נכוֹנוּת להזדהוּת; שהרי מה נעים יותר מלקרוא את סיפּוּריו של מי שהיה ילד שוֹבב, החוזר הבּיתה מן השׂדה קרוע ופרוע?

אפשר לחלק את סיפוריו של פיכמן לילדים לשתי חטיבות עיקריות: סיפּוּרי יַלדוּת, המסוּפּרים ברוּבּם בגוף ראשון והמתארים אירוּעים רחוֹקים, שהתרחשוּ ברחוֹבוֹתיה ובשׂדותיה של בֶּלץ, “היא העיר שבּהּ נולדתי, בה שמעתי בראשונה את בקיעת הקרח על הנהר ואת תרועת המים האביבית, בה ראיתי בראשונה את השיטה פורחת וריח ציציה הלבנים מעלה בלבי עד היום את אביבי ילדותי”; וכן סיפּוּרים על חוויות יום־יום של ילדי כּפר ועיר בארץ־ישראל, ואשר גיבוריהם העיקריים הם יוסי, מירי וחנן. קשה למצוא עלילות מסעירות בסיפורי הווי אלה, ולא לחינם כתב ביאליק אל פיכמן, לאחר שקרא את החוברת שלוֹ ‘יוסי נוסע לארץ־ישראל’: “היא מונוטונית קצת. יש לגוון קצת את הסיפור ולהכניס בו עלילה” (אגרות, ה, עמ' קעח). אבל אם אין בסיפּוּרי פיכמן עלילות “מותחות”, יש בהם שפע של תיאוּרים ציוּריים ופרקי חיים ספוגי צבע והוּמוֹר דק, עם דמויות נלבּבות, מסר אנושי ואוִירה לירית אינטימית כמעט – אותן סגולות, המעניקות לקורא הצעיר חוויה מזכּכת.

הנה סיפּוּרי הילדוּת האידיליים, המעבירים את הקורא אל העיירה הבּסרַבית הרחוקה: הסיפּוּר על אותו יום־קיץ לא נשכח, שבּוֹ יצאו שני ילדי ה“חדר” אל שׂדה הטבּק של ר' קלמן וגילו “את כל המדרון מבהיק מאבטיחים מנומרים, מוּטלים בחמה, עוטים טליתות של פסים ירוקים וכהים”, ולאחר שהיטיבו לבם באבטיח מתוק וצונן פגשו את הגוֹי טוב־הלב, שנתן להם מפּרי שׂדהו מתנה לבני ביתם (“המקשאה”); והנה הסיפּוּר האוטוביוֹגרפי הפסטורלי על הילד, “שלִבּוֹ נמשך אחרי אותה פינה שבעמק, היושבת על פלגי מים, שבּהּ רעו עדרי צאן ממש כמו בבית לחם שב”אהבת ציון“, ולבסוֹף בנה ילד זה שובך וגידל בו יוֹנים (“יוֹנים”); והנה הסיפורים הקצרים יותר – “פסח בעיר מולדתי”, ו”משחק באגוזים“, והנובלה הלירית הנוגעת ללב “שושנים”, שבּהּ מגלה הילד־המסַפּר כיצד מצא את גן־הוורדים הנסתר בדרכו אל ה”חדר“, ואיך מילא את כיסיו פרחים מַדיפי ריח בּוֹשׂם, וכשנכנס אל ה”חדר" האפל –

זיקה אינטימית זו לטבע, לנוף ולפּרחים, שהם סֵמל היציאה ממחנק ה“חדר” והעיירה אל היוֹפי המשחרר, באה לידי ביטוי נמרץ וחגיגי יותר בסיפּוּריו הארץ־ישראליים של פיכמן; אלא שבּהם כמו נתקפּחה במידת־מה הזדהותו הטבעית והספּוֹנטָנית של המסַפּר עם המסוּפּר ואת מקומה תפסה ההתפעלות התמימה של מי שזכה והגיע אל ארץ חלומותיו. מחרוזת סיפּוּריו הארץ־ישראליים לילדים נפתחה בתרצ“א ב”טרילוגיה" קטנה, שנדפסה בספריה ‘מולדתנו’: ‘יוסי נוסע לארץ־ישראל’, ‘יוסי בתל־אביב’ ו’מאורעות יוסי וחנן' – קורותיו של ילד בן עיירה, שנפרד מחבריו בגולה ועלה עם הוריו לארץ, החוויות הראשונות שספג בעיר העברית, שַיִט בירקון ונטיעה ראשונה, המסמלת את קליטתוֹ השלמה של יוֹסי באדמת המולדת – כל אלה מסוּפּרים בפשטוּת לירית, הגוֹלשת פעמים רבּוֹת להתפעלות יתֵרה, כמו ביקש המסַפּר להראות לקוראיו שגם אירועים קטנים צופנים בתוכם חוויות גדולות:

סיפּוּריו הבּאים לצעירי הקוראים, שיצאו בזה אחר זה חוברות חוברות – ‘חלומה של רִנה’, ‘מגיני שדה וכרם’, ‘הים הים’, ‘החסידות’ ועוד – אף הם ציורי הווי בעיקרם, שתיאורי הנוף והזיקה לטבע גוברים בהם על היסוד העלילתי. מוצלחים יותר הם שני סיפוריו הארוּכּים (יחסית), שנדפסו באותן שנים: ‘יקטן בתל־אביב’ (תרצ"ו) – קורותיו המשעשעות של כלבלב עירוני שובב שהלך לאיבוד ונמצא; ו’אַיֶלת העמק' (תרצ"ט) – מעשׂה ביוסי הקטן, מיכה הארוך ונֹח השמן, שטיילו בחורשה וגילו בה פתאום איילה צעירה ויפת־תואר, ששלחה לעברם עיניים מאירות – ופתאום זינקה ונעלמה; מאז השתוקקו השלושה לפגוש שוב באיֶלת־העמק, שוטטו בסביבה, תעו בדרך, הצילוה מכדורו של צייד – עד שבאו עיסוקים חדשים וכמו השכיחו את האיילה מלבם. לפנינו סיפור אידילי פיוטי, המשוּפּע אף הוא תיאורי נוף ורסיסי הומור רך, ובו מסַמלת האיילה העלומה את משׂאת־הנפש שהאדם עורג אליה כל ימיו, בתקוָה שיום אחד תשוב ותתגלה לפניו:

‘יקטן בתל־אביב’ (תרצ"ז), אחת מחוברות סיפורים רבות שפירסם יעקב פיכמן.

בשנת מותו כּוּנס מבחר מיצירותיו של פיכמן לילדים בספרים ‘עם שחר נצאה’ (שירים⁵⁴, תשי"ח), ‘אביב בארץ’ ו’יום חדש' (סיפורים תשי"ט); אבל עוד רבּים משיריו וסיפוריו נותרו משוקעים במקראות שערך ובעיתוני הילדים ומצפים לכינוסם.

מראשית צעדיו בספרות הִרבה פיכמן לפרסם, לצד שיריו וסיפוריו, מונוגרפיות ומאמרי ביקורת, ויש הרואים בתחום זה את הישׂגוֹ העיקרי. הוא כתב על רוֹבינזון קרוזו ש“היה לנו הגיבור למופת, אשר בדמותו ראינו את עצמנו בחלומותינו הראשונים”, והוא התרפק על מעשיות האחים גְרים “ברוכות ההומור, [אשר] היו משיבות אותי אל עולם אחר, עולם של ילדות”. הוא הִרבה לסַפּר לילדים על חייהם של סופרים ויוצרים שהיו קרובים ללבו – מאפו ומיכ“ל, י”ל גורדון ושאול טשרניחובסקי ואחרים; וסיפורים ביוגרפיים אלה, שכּינס בחלקם לספרו ‘חיים למופת’ (תשי"ד), נכתבו בשׂפה שוֹפעת חיבה וחמימוּת, כאדם המסַפּר לידידיו הקטנים על חבר קרוב ואהוב. והרי כשישב פיכמן לכתוב לילדים הוא עשׂה זאת לא רק מתוך הכּרת שליחוּת, אלא גם מתוך שׂמחה ועונג, דומה שכמעט תמיד נתן עדיפות ברורה לכתיבה לילדים כפי שסיפר בעצמו לקוראיו הקטנים:

יותר מכל האישים שהכּיר והוקיר, הִרבּה פיכמן לסַפּר לילדים על ביאליק, אשר “תמיד ליקטתי את אורו במלוא לבי”, כלשונו. הוא כתב עליו בעיתוני הילדים, הוא שיבּץ את דמותו בתוך סיפוריו (“יוסי ומירי ברחוב ביאליק”, בתוך ‘יוסי בתל־אביב’); במלאות למשורר שישים כתב את החוברת ‘חיים נחמן ביאליק, חייו ומעשׂיו’ (תרצ"ג), ואחרי מות המשורר פירסם מחרוזת של “סיפּוּרים על ביאליק” (בתוך ‘אַיֶלת העמק’), הספוגה חיבּה והערצה, עם קורט של הומור אינטימי:

כך הציג פיכמן את המשורר הנערץ עליו לפני קוראיו הצעירים – כמין אב רחום, כמין “מפקח” טוב לב, כמי שמתמזג עם הנוף הסובב אותו.

לביאליק היוצר לילדים מוקדש הפרק הבא.

ג. "דָּבָר מֶנִּי לֹא יִפָּלֵא״ – שירת ביאליק לילדים

“את העצב השאיר רק לעצמו, בהיותו ביחידוּת, ולנו חָלק רק ממקור החדוָה המשומר.” במלים אֵלה הציג יעקב פיכמן לפני הילדים את ביאליק ותרוּמתוֹ הגדוֹלה (‘אַיֶלת העמק’, עמ' 100). האנציקלוֹפּדיה העברית הגדירה אותו כ“ראש המשוררים העברים בתקופת התחיה”, וזאב ז’בוטינסקי ראה אותו כ“משורר היחיד בספרות המודרנית, אשר שיריו עיצבו נשמתו של דור”.

עשרות ספרים ומאות ואלפי מאמרים ועיוּנים נכתבו על שירתו האֶפּית, הלירית והאלגית של ביאליק, על סיפוריו ועל השפעתו המתמשכת. הרבה פחות, לעומת זאת, נכתב עד לאחרונה על יצירתו המגוונת לילדים; ודימה שהיה כאן קיפּוּח כלשהו. שכן מי שינסה למדוד ולמצוא במה התמקדה פעילותו של ביאליק במכלול עיסוקיו רבּי הפנים בארבעים שנות יצירתו, יגלה שהוא ייחד מזמנוֹ והתמסר לספרות הילדים והנוער ושקד על טיפוחה והעשרתה, לא פחות (ואולי יותר) מאשר ליצירתו למבוגרים. ביאליק היה המחדש הגדול בשירת הילדים העברית, בהעניקו לה את החיוּת המרנינה, שלא היתה בה עד אז. בפרקים קודמים נסקרוּ הסדרוֹת וה“ביבליותיקות” שערך – ‘מוריה’, ‘תורגמן’, ‘ספרי’, ‘אופיר’ ו’עופר' – שהגישו לקוראים הצעירים עשׂרות ספרים וחוברות ממיטב הספרוּת המקורית והמתורגמת. הוא כתב, תירגם ועיבּד בשביל הילדים והנוער עשׂרות סיפורים ומעשיות, שירים ואגדות, משלים ואף הלצות; והוא ניסח וגיבּש עקרונות וקריטריונים ברורים ל“תורת ספרות־ילדים”, שרוּבּם ככולם כוחם יפה עד היום⁵⁵.

אפשר לראות ב“אל הצִפור”, ראשון שיריו המודפסים של ביאליק, מבשׂר ברור של שירת־הילדים שלו; שכּן אף שהמשורר לא יעדוֹ לבני הנעורים, ניתן למצוא בו את מרבית הסגולות של שיר קלסי לילדים. נוֹשׂאוֹ – מִפגש בין צעיר בודד לבין ציפּוֹר הבאה אל חלונו “מארץ מרחקים נפלאות” – הוא מן המוטיבים השכיחים והנלבּבים בספרות־הילדים; וגם צלילוּתו המֶלוֹדית ואוִירתוֹ הרומנטית סייעו לכך שהקוראים הצעירים "יכבשו שיר זה ויעבירוהו לרשותם. ואמנם מיד לאחר הדפסתוֹ צד השיר את עיניהם של המחנכים ותלמידיהם; לא היתה כמעט מקראה באותם ימים, שלא נכלל בהּ “אל הצִפּוֹר”, וּמשוּם כּך “היו מוּכרחים כל ילדי ובנות ציוֹן, הלומדים בבית־ספר עברי, לדעת אותוֹ, לשוֹררוֹ בעל פֶּה” (מתוך מכתב למשורר, השמור בארכיון ביאליק).

אבל “אל הצִפּוֹר” נחשב, כאמור, שיר למבוגרים בעיני מחַבּרוֹ. רק שנתיים אחרי הדפסתו, בשהותו לבדוֹ ביער שליד קורוסטישוב (אוקראינה) כעוזר ופנקסן של חותנו היערן, עלה לראשונה בדעת ביאליק בן העשׂרים וּשתיים לנסות את כוחו בכתיבת שירי ילדים; ובג' בחשון תרנ“ה כתב אל י”ח רבניצקי: אולי יצלח לעולמך הקטן⁵⁶ חוברת כתובה בתוכן ובסגנון קל ונוח לילדים? הודיעני במוקדם האפשרי" (אגרות, א, עמ' עד).

הדעת נותנת, כי בשעה שהעלה ביאליק לפני עורכו הצעה זו, עדיין לא היו בידיו שירי ילדים מוכנים להדפסה; שאלמלא כן היה וַדאי שולח אותם לעיונו של רבניצקי, אשר חוות־דעתו היתה למשורר הצעיר כמעט בבחינת הלכה פסוקה. אבל העובדה, שביאליק התכוון כבר בתחילת דרכו הספרותית לפרסם שירים לילדים יש בה כדי ללמד על עולמו הפיוטי. זמן מועט אחר־כך כתב המשורר ביער את השיר “גמדי ליל”, שהושתת לדבריו על “אגדה מהלכת בין תינוקות של בית רבּם”, ואשר “המחזה המתואר בו ראיתי בעיני ילדותי בהיותי כבן ד שנים”⁵⁷; ולאחר שהזמין אצלוֹ רבניצקי שיר בשביל מאסף לבני הנעורים שעסק בהכנתו, ליטש המשורר את “גמדי ליל” ושלח אותו לעורכו באביב תרנ"ח בּליווי מכתב ארוך, בּוֹ ציין כי כתב את השיר לפני ימים רבּים “ואתכּנהו עתה לרוח הילדים בשביל מאספך” (אגרות, א, עמ' קיב). במכתבו זה, הדן בין השאר בסוגיית מלים ומוּשׂגים קלים וקשים, הטעים ביאליק שלא יהסס להביא “מִלוֹת קשות” בדברים שיכתוב לילדים; “די לי שיבינו פירושן ואיני צריך שידעוהו”. היה זה נסיונו הראשון של המשורר לנסח ולגבש אמות־מידה במִשנת ספרות הילדים שלו.

“גמדי ליל” – שירוֹ הראשון של ביאליק המוקדש לתקוּפת הילדוּת – נדפס במאסף לבני הנעורים ‘האביב’ (וַרשה תר"ס). אבל אף־על־פי שהמשורר ראה בוֹ בשעה ששלחוֹ לרבניצקי, שיר ש“תוּכּן” בשביל ילדים, הוא כּללוֹ אחר־כך בכל המהדורות של קובצי שיריו כשיר “קאנוני” למבוגרים, וכזה עלינו לראותו עתה.

זמן־מה אחרי הופעת ‘האביב’ הגיע ביאליק לאוֹדיסה, כדי ללמד ב“חדר המתוקן” שפתחה חברת ‘החינוּך’. ובאותה תקופה שבּהּ הִרבּה לשהות במחיצת ילדים, להשתובב אִתם ואף לכתוב לכמה מהם חרוזי הקדשה נלבבים⁵⁸, נוצרו גם שיריו המעטים הראשונים לבני הגיל הרך. סביר להניח, שהדחף הראשון לכתיבתם היה המחסור בחומר־קריאה מתאים בשביל תלמידי ה“חדר המתוקן”. כך, למשל, נמצא בארכיון המשורר נוסח ראשון של שירו “לכבוד שבת”, בכתב־יד מלא תיקונים ומחיקות, שנכתב ב־1899, כחומר־קריאה־ושינון לתלמידים הקטנים, וזה הבית הרביעי שלו (החסר בנוסח הסוֹפי של השיר):

אבל בעוד הזֶמר לשַבּת עדיין נותר גנוז בכתב־יד, נדפּס באלול תרס"א (20.8.1901) שיר־ילדים ראשון של ביאליק, שזכה במהרה לפּוֹפּוּלריוּת חסרת תקדים: היה זה שירוֹ היידי החינני “אוּנטער די גרינינקע בּוֹימעלעך” (“תחת העצים הירקרקים”), שנדפס בגיליון 35 של השבועון ‘דער יוּד’ (“היהודי”) והוּשר אחר־כך ברבבות בּתים יהוּדים בגולה:

רק כעבור שלוש שנים הוֹפיעוּ בדפוס שיריו העבריים הראשונים של ביאליק לבני הגיל הרךְ, והוא כלל אותם במקראה ‘בן־עמי’ של ידידו וחברו לעבודה ב“חדר המתוקן”, ש' בן־ציון. המקראה, שיצאה באודיסה בקיץ תרס"ד, נפתחה בשיר־המשׂחק של ביאליק “זמר לקטנים” (“אָלֶף־בֵּית! אָלֶף בֵּית! / אַבָּא קָנָה לָנוּ עֵז”)⁶⁰, ואחריה נדפסו בה שיריו “הגדי הלבן” (“תחת ערש בני הרך”), “זמר לשבת” (“אִמי יצאה אל השוּק”) וכן שיר קצבי דינָמי בשם “קול המון הבוקר”, שהוא אינוֹ אלא קטע מוֹנולוגי מתוך הפּוֹאֶמה המִשׂחקית שלו לילדים “מעשׂה ילדוּת”, אשר נכתבה באוֹתה עת. יעקב פיכמן, שהיה עֵד לגמר כתיבתה של הפּוֹאֶמה, היטיב לתאר את ההנאה והסיפּוּק, שרוָה המשורר מן ההישׂג שהגיע אליו ביצירה זו:

‘מעשׂה ילדות’ נדפס באותה שנה (תרס"ג) בקובץ שירי־הילדים ‘הזמיר’ שערך נֹח פינס, יחד עם “גדוד בעיר” ו“זמר לשבּת” (='שבּת המלכה"). ואמנם היה שיר דיאלוֹגי ארוך זה – אחד משיריו הראשונים לילדים וגם מן המצוינים שבהם – בתוכנוֹ הפרחחי, בלהטי הלשון שבּוֹ ובמבנהו האמנותי המלוטש, בבחינת חידוש מפתיע בספרות־הילדים שלנו; ואין תימה שהביקורת ראתה בו “מעין היתר רשמי לילד העברי למלאות שחוק פיו בעולם הזה, לרקוד, לצלצל, להתהולל, בקצרה: להיות ילד” (מ' אהרנפרייז, ‘השלוח’, תרס"ד, עמ' 285).

מאז הוסיף ביאליק לפרסם מדי פעם שירים חדשים לילדים, מהם שירי מקור ומהם עיבּודים של שירי־עם. תחילה בחר להדפיס אותם בתוך מקראות שהתקין והוציא בהוצאת ‘מוריה’: כך, למשל, כלל את שירוֹ “מורנו רב חסילא” בתוך המקראה ‘שפת ילדים’ שבעריכת ח“פ ברגמן וש”ח ברכוז (תרס"ו), ואת “שתי בנות” ו“לכבוד החנוכה” הדפיס לראשונה במקראה ‘אלף בית’ שבעריכת פניה שרגורודסקה (תרע"ו). שירים אחרים שלח לעיתוני הילדים שיצאו באותה עת: “אצבעוני” נדפס לראשונה בשבועון ‘השחר’ שבעריכת משה בן־אליעזר (ורשה תר"ע); “קטינא־כלבו” נדפס בדו־שבועון ‘שתילים’, אף הוא בעריכת בן־אליעזר ידידוֹ (מוסקבה תרע"ז), ו“הנער ביער” נשלח לירחון "עֵדן' שבעריכת דניאל פרסקי (ניו־יורק תרפ"ד). שירי ילדים לא מעטים שחיבּר באודיסה היוּ אִתוֹ בכתוּבים שנים רבּוֹת, והוא פירסמם רק בתקוּפת חייו האחרוֹנה.

כשהוציא ביאליק בהוצאת ‘אופיר’ את קובץ שירי־הילדים הראשון שלו, ‘ספר הדברים’ (ברלין תרפ"ב. ראה פרק ה/ה), מצא לנכון גם להביע לראשונה את דעתו על שירה ואמנות לילדים קטנים: “יצירתה של ספרות טבעית לקטנים בלשון שאינה לשון האֵם ממש”, כתב אז, “דבר כזה תלוי יותר ‘במזל’, כמעט ‘ברחמי שמים’. במקום הטבעיות הגמוּרה – זו שלפי שעה אנו חסרים אותה בלשון העברית של הקטנים על כרחנו – צריכה לבוא כאן האמנות הגמורה, זו שיש בכוחה לברוא בקסמיה אילוזיה של טבעיות ילדותית אפילו במקום שאינה, בחינת יש מאין” (בתוך חוברת־הפִרסום של הוצאת ‘אופיר’).

חודשים אחדים לאחר מכן, כשניגש המשורר בן החמישים לערוך את מהדורת־היובל החגיגית של כתביו, קיווה לכלול בה גם “שני כרכים לילדים, שירים ואגדות; [אבל] אין לי כסף להוציא גם את אלה”, סיפר בחורף תרפ“ג לשמעון ראבידוֹביץ (‘שׂיחוֹתי עם ביאליק’, עמ' 67). כעבור ארבע שנים (תמוז תרפ"ז) שב וכתב לראבידוביץ על “סוּג ספרוּתי אחד שעסקתי בו בחיבה: שירים ואגדות לילדים. אגב, אני מכין עתה מהם שני קבצים להוצאה” (אגרות, ג, עמ' רנה). אבל הוא נאלץ להמתין עוד שש שנים, עד שזכה להוציא את יצירותיו לילדים בשני כרכים, שיצאו ליום־הולדתו השישים; לאמור – בשנת־חייו האחרונה. הדפסת הספרים נתאפשרה הודות להלוואה נדיבה שקיבּל המשורר מאיש־העסקים הוִינאי מקס דלפינר; ולאחר שהוֹפיע הספר ‘שירים ופזמונות לילדים’ בראשית ניסן תרצ”ג (אפריל 1933), שלח ביאליק עותק לדלפינר, עם מכתב־תודה “על שאִפשרת לי להוציא את המהדורה הזאת של שירי הילדים. [הספר] יצא כלול בהדרו, כאשר תחזינה עיניך. […] לדברי מביני דבר לא יצא עד היום בארץ־ישראל מעשה דפוס יפה כזה. הדבר אמנם עלה לי בטורח ובעמל רב, אבל התוצאות מניחות את דעתי” (אגרות, ה, עמ' רכב).

ואכן היה ‘שירים ופזמונות לילדים’ אחד הספרים היפים שיצאו אז בארץ־ישראל, אם לא היפה ביותר, והופעתו היתה מן האֵירוּעים הבוֹלטים בתולדות ספרות־הילדים שלנו. הוא נדפס על נייר משוּבּח בשני צבעים, עם עשׂרות איורים משובבי עין, פרי מכחולו של נחום גוטמן (שבעה מהם בצבעים מלאים), ונכרך בכריכת־בד זהוּבּה. ההקפדה היתרה, שהקפיד ביאליק על הידור הצורה, גרמה לכך שהספר הופיע כחודשיים אחרי חגיגות יום־הולדתו השישים; “אילו יצא בזמנו, היתה המהדורה נמכּרת עד עכשיו” (אגרות, שם). כעבור חודשים אחדים נאלץ ביאליק להודות בצער, כי הספר “איננו ‘רץ’ כל־כך”: כ־900 עותקים בלבד נמכּרוּ עד אז, והוא ידע להסבּיר את הטעם לכך: “מחירוֹ רב מכּוֹח־הקניה של ילדי ישראל (הציורים הרבים, הידור הנייר והדפוס והכריכה העלו את מחירו בעל כרחי)” (שם, עמ' שיב). אין ספק, שהמשורר היה רווה נחת אילו ידע, כי מאז חזר הספר ונדפס במהדורות חוזרות ונשנות, מהן מהדורות־פאר, עד היום הזה.

במבוא הקצר לספר ציין ביאליק, כי שבעים ותשעה “השירים והפזמונות המכונסים בקובץ הזה רוּבּם ככולם נדפסו, כל אחד בשעתו, במקומות שונים; מהם, והם הרוב הגדול, בכתבי־עתים לילדים, ומיעוטם גם במחברות מיוחדות. מקצתם נשתקעו גם בספרי לימוד ומקרא שונים, אם כצורתם, כצאתם מתחת יד מחברם, ואם” – ציין במורת־רוח – “בשרירות לב ‘מתקניהם’ ומעבּדיהם, ממחברי אותם ספרי הלימוד והמקרא”⁶¹. בהמשך המבוא ייחד ביאליק דברים על בעיית משקלם של השירים – בעיה שהעסיקה אותו מאז עלה לארץ ונפגש עם ילדֶיה⁶²:

שני איורים של נחום גוטמן לשירו של ביאליק ‘גדי־גדיי’: מימין – מתוך ‘שירים ופזמונות לילדים’ (תרצ"ג); משמאל – בשער ‘דבר לילדים’ (תש"ג)

ביאליק כינס אֵפוא אל ‘שירים ופזמונות לילדים’ כּמעט את כּל שירי הילדים שכּתב מאז “לכבוד שבת”, והוא ליטש ותיקן כמה מהם לפני הדפסתם הסופית. בעוֹד שאת שיריו למבוגרים התקשה לשנות אחרי הדפסתם, חוץ ממלים בודדות, שכּן חשש לגעת “בבניין העומד על תלו”, כדבריו, הנה את שיריו לילדים טרח ללטש פעם אחר פעם, עד שכמה מהם כתב כמעט מחדש. כך, למשל, הפך שיר חסר שֵם, הפותח בחרוז “משֶׁה הַנַּעַר / תּוֹעֶה בַּיַּעַר” (‘שׂפת ילדים’, תרס"ו, עמ' 67) לשירו הסיפּוּרי הארוך “הנער ביער”. שיר קצר אחר בשם “רֵעַ טוב” (המקראה ‘שבילים’, תרע"ח. מושתת על זמר־עם יִידי) כתב כעבור זמן מחדש, הרחיבוֹ ופירסמוֹ בשם “מיכה אֻמַּן יד”. בין השינויים האחרים, שעשה ביאליק בשיריו לילדים לקראת הדפסתם בספר, נזכיר את “מבין עפאים” (‘הגִנה’, ירושלים תרפ"ד), ששמוֹ הוחלף ל“צִפֳּרִים ודובדבן” ושוּרתוֹ הראשונה שונתה מ“צִיף צִיף צִיף” ל“צִיץ צִיץ צְוִיץ”; וכן את “היש כעוללי” (‘הגִנה’, א, תרע"ח), ששמו הוחלף לקראת הדפסתו השניה ל“האֵם וילדהּ” (המקראה ‘שתילים’, תרע"ט), אבל שמוֹ הסוֹפי, כפי שנדפס ב’שירים ופזמונים לילדים', הוא “אֵם ועוללהּ”. טור ג בשיר שוּנה מ“הלְוַאי וּכְאור פָּנָיו” ל“מִי יִתֵּן וּכְפָנָיו”, שהוא ניב פיוטי יותר; וראויים לעיון שלבּי הליטוש השונים של טורים יב־יג שהמשורר התלבט בהם:

ראוּיה לציוּן העוּבדה, כּי בין כל התיקונים הרבּים, שהכניס ביאליק בשיריו לקראת הדפסתם בספר, אין אף תיקון אחד, שנעשה לצורך החלפת הנגינה המלעילית בנגינה ספרדית, במטרה לקרב את השירים אל ילדי הארץ. ואף־על־פי כן נֵאות ביאליק בשנת־חייו האחרונה להכניס תיקונים באחד משיריו הפּוֹפּוּלריים, שכּתב בגיל חמישים (ואחר־כך הרחיבוֹ כדי כפליים), כדי להתאים את מִקצבו לנגינה הנכונה, והוא עשה זאת אחרי הופעת ‘שירים ופזמונות לילדים’, ואחרי שהשיר נתפרסם והושר בגירסתו הקודמת. שינויים אֵלה עשׂה בשירו “גדי גדיי” בשביל המהדורה החדשה של המקראה ‘כרמנו’, על־פי בקשת פסח אוירבך, מעורכי המקראה וידידוֹ של המשורר.

הנה, לדוגמה, שורות אחדות מתוך השיר בשני נוסחיו, אֵלוּ מול אֵלוּ:

ביאליק, בעל הזיקה העמוקה ליצירה העממית, הִרבּה כידוע לינוק השראה וליטול מוטיבים משירי־העם היהודיים. “עלי חביב עתה ביותר הז’אנר העממי”, כתב בקיץ תרע"ב, “לא ניסתה הלשון העברית באלה ויש בכך פּיקַנטיוּת מיוחדת: שירי עם בלשון שאינה מדוּבּרת!” כמחצית משיריו לילדים הם בעלי מוטיבים עממיים; המשורר עצמו העיר בהקדמה ל’שירים ופזמונות לילדים', כי “קבוצת הפזמונות מעמוד נט עד עמוד פו ועד בכלל הם מעשה עיבוד של פזמוני עם שונים, ידועים בלשון היהודית המדוּבּרת”; אבל גם בשירים אחדים, שאינם כלולים בקבוצה זו, ניתן למצוא עקבות ברורים של שירי ילדים עממיים, יִידיים ואחרים. כך, למשל, מושתת שירוֹ “סוס ועגלה” (הֲיִי שָׁלוֹם אִמָּא, / הֱיֵה שָׁלוֹם, אַבָּא, / הַיּוֹם בִּנְכֶם יוֹצֵא / אֶל אֶרֶץ נוֹד רַבָּה") על שיר־הילדים האירופי “הפרידה”, הפותח בחרוז: “הֲיִי שָׁלוֹם, אֵם, הֲיִי שָׁלוֹם, אֵם! / חִישׁ אֶסָּע לִי אֶל הַקֶּרַח”

(‘הזמיר’, תרס"ד, עמ' 72). כך גם השתית את שירו “אַיָּלָה” (אַיֶלֶת נִבְהֶלֶת, מַדּוּעַ תִּפְחָדִי") על שיר־ילדים גרמני, הפותח בחרוז “אַל תִּפְחֲדִי, אַיָלָה חֲבִיבָה”. גם בכמה משיריו האחרים (“ארנבת”, “סנאי”, “סחרחרת” ועוד) ניתן למצוא את עקבותיהם הברורים של שירי־עם זרים. במעשׂה עיבּוּד זה, שהושפע מן הרוח הרוֹמַנטית שעברה אז על אירופה וקראה לגאול את יצירות העם, ביקש ביאליק להעשיר את השירה העברית לבני הגיל הרך, שהיתה אז דלה ועניה כל־כך; ואם גם שאל נושאים ועיבּד שירים זרים – העניק להם לא רק לבוש עברי מרנין, אלא גם רוח יהודית.

קריאה רצופה בּכרך ‘שירים ופזמונות לילדים’, ובדיקת הנוֹשׂאים הכּלוּלים בו (משפחה, חברים, צעצועים, נסיעה, מעשי ילדות, יהדות, טבע ובעלי חיים, מלחמת קיום, שירי דמיון ועלילה), יגלוּ בבהירוּת עזה את זיקתוֹ של המשורר־הילד אל עולם הטבע על ברוּאיו ומראותיו: אל היער האפל, שילד בוֹדד תועה בו ומוצא מקהלת ציפּורים רוננת; אל השׂדה, שבו תופר פרפר לעצמו כנפי גיל מעלי הפרח; אל החרגול, שמבּין חציר יתן קול, ואל הציפּוֹר הרודפת אחרי הדבורה; אל האיילה קלת־הרגליים ואל הדוב כבד־הכפות; אל הארנבת והסנאי, השוּעל והדג, הלבנה והכוכבים והקשת בענן, וכמובן – אל בעלי החיים שהם חבריו של הילד הקטן – גדי ועוֹפר, כלב ותרנגול ויונים, ואִתם ילד־הטבע הדמיוני אצבעוני, אחיהם של גמדי הלילה – כּל אותם מראות ויצורים, שנקבּעוּ בנפש המשורר בימי ילדותו בכּפר והם שבו וחשׂפוּ עצמם מחדש בשיריו לילדים, לאחר שיצאו מתוך “אותו העולם הראשון, הקדמוני, שהוצאתי עמי מן הכפר ועדיין הוא כמוס עמדי במדור מיוחד לי בגנזי לבי, אותו העולם המשוּנה, הפלאי, היחידי” (‘ספיח’).

וגם זאת: כל אותם מראות ויצורים נקבעוּ בנפשו וּבתודעתו של ילד יהוּדי; וכאשר הועלו כעבור שנים על הכּתב, הם נהפכו כמעט מאליהם, כדבר המובן מאליו, לברואים יהודיים, הספוּגים הווי יהודי שורשי: מקהלת הציפּורים ביער שרה “הִנֵּה אֵל יְשׁוּעָתִי”; החרגול קורא לאחיו “זַמֵּרוּ לאלהים, זַמְּרוּ!” הדבורה הנמלטת מן הציפּוֹר משוועת: “מלטוּני, מלטוּני, הושע־נא, הושע־נא!” וכמוה קוראת “הושע־נא” גם הארנבת הבורחת מן הצייד.

אבל לא רק הטבע, אלא היקום כולו ספוג אוִירה יהודית בעיני הילד־המשורר בן תחום־המושב, שספג אל קרבּוֹ דפי תנ"ך, גמרא וסידוּר; והוא נטל מדפים אלה שפע של מטבעות־לשון, שמות וביטויים וקבעם בשיריו לילדים באמנות כּה רבּה, עד שנראה לנו כי זה מקומם הטבעי. כל המקוֹמוֹת הנזכרים בשירים קרוּיים בשמוֹת עבריים קדומים: האניה נחפזת אוֹפירה להביא משם ציפור גן־עדן; הכִּרכר (סביבוֹן) נשלח אל הודו ואל כּוּש להביא אוצרות קורח; הגדי בא מאוֹפיר או משְבא והלך לו אל הר המוֹר; השוּעל נמלט מן התרנגולים אל ארץ אררט; ובת־היוֹנים הבּהירה מביאה את הילד אל ארץ־הבחירה. מה פלא אֵפוא, שבמקומות אלה מתנהגים הכל כיהודים: הגדי בבית המלמד “עוֹקר הָרִים, זקָנוֹ מגוּדל, פִּרקוֹ נאֶה”; הרחוב אומר לילד העצֵל כי השֶׂה והעגל והגדי “כולם לומדים אָלֶף בֵּית – למדנים הם” (‘מעשׂה ילדוּת’); בשנת הבצורת עמד רבּי גרוֹנם התרנגול וַיִקרא: “הֵאָסְפוּ אֵלַי, כָּל בַּעֲלֵי מִקְרָא!” (‘התרנגולים והשועל’); וצבא החרקים בא אל “מורנו רב חסילא” לעסוק בדברי תורה. אל אלה יש להוסיף, את השירים בעלי המוטיבים היהודיים המובהקים – שירי ערשׂ ושירי שבּת, שירי חג ומועד.

אין תימה אֵפוא, ששירת הילדים של ביאליק משוּפּעת, כדברי אברהם אברונין, “אוצרות של לשון נאה ונעימה וגדושה ביטויים מן המקרא, התלמוד, הסידור והמחזור, על כל נעימותיהם ועל כל צלילי הלוַאי שבהם. באיזו קלות נותן המשורר בלבם של הפעוטות, יחד עם העולם הגדול, את אהבת התורה ואת מנהגי נוֹשׂאיה!” הוא הביא במאמרו המקיף (“שירים ופזמונות לילדים”, ‘מחקרים בלשון ביאליק ויל"ג’, עמ' 34–38) שפע של דוּגמאות, המראות כיצד הבליע המשורר בשיריו פסוקים ושברי פסוקים “בכל הזדמנות שהיא” – החל ב“עֲלִי בְּאֵר, בְּאֵר עֲלִי” ועד “נָפַל עַל הַמְּצִיאָה”. ועל אלה נוסיף את פרק “השִׂמחה” מתוך “הנער ביער”, המושתת ברובו על פיוטי תפילה: יִשְׂמַח הָאָב וְתָגֵל הָאֵם! / וּבָרוּךְ הַבָּא! וּבָרוּךְ הַשֵּׁם! וכו'

אותם קוראים, שלא יעמדו בקריאה ראשונה על מקור הביטויים (והם כיום, לצערנו, רוב הקוראים הצעירים), הנאתם עשׂוּיה להיפגם במשהו; לעומת זאת מובטחת לקוֹראים גם היום הנאָה מרוּבּה מן ההוּמוֹר השפוּך על רוב שירי הספר. וההוּמוֹר הביאליקי פנים רבּוֹת לו: הוּמוֹר ילדותי פשוט – כפליאתו של הכלבלב למראה היצור הטלוא והחברבר, שאם נוגעים בו הוא יוצא במחול ובורח, ורק בשֵם השיר מסתתר פתרון החידה (“נַבְחִי וְכַדּוּר”); הוּמוֹר קונדסי – כגון כרכוריו של הילד המפשיל כותנתו ומחקה את הקוף (“מעשׂה ילדות”); הומור של סיטוּאציה, כגבורתו־כביכול של הילד המוכן לקפוץ מן המקפצה ויהי מה, ולאחר שקפץ הוא קורא לאחיותיו לבדוק אם שלֵמה גולגולתו (“מקפצה”); הומור של אבּסוּרד וגוזמה, כנפלאות “גן העדן התחתון”, שהוא מין עולם הפוך, אשר “עִוֵּר רָאָהוּ וְאֵלָיו לֹא קָרַב […] אִלֵּם סִפֵּר לִי כָּל זֹאת בּשְׂפָתָיו”; והומור מילולי, הבנוי על שפע של משׂחקי לשון ושעשועי לשון ולשון נופל על לשון וצלילים אונומָטופיאיים: סְרִיקוּ־פְּרִיקוּ, סְרִיקוּ רוּק […] שִׁירִיק־חִירִיק, רֵיקָא־רִיק […] דֶּלֶת סְכֶלֶת, תֶּהְגִּי רִיק (“מעשׂה יַלדוּת”); או ההומור המורכב, המושתת על הקטנת הפחד וביטולו, עם שימוש אונומָטופיאי, כתיאור הדוב המסורבל והמפחיד, הבא הביתה בתנועות שהן ספק־כבדות ספק־מרקדות, והשימוש החוזר בצלילי העיצוּרים בּ – פּ ממחיש את צעדיה הכבדים של החיה: בָּא, בָּא, מִי הַבָּא? / דֻבָּא רַבָּא רַבְרַבָּא. (“דֹב”)⁶³

הקורא הצעיר יופתע לגלות לעתים רסיסי הומור גם במקומות לא צפויים, כגון ברגעי פחד, סכנה או מצוקה; כמו ביקש המשורר להקהות אל עוקצו של הפחד באמצעות תיאור מבדח או מלה משעשעת. כך, למשל, מלוּוה תיאור פחדיו של משה הנער התועה ביער במעין קריצה סמויה של המשורר, המבקש לומר לקוראיו הקטנים: אַל פחד, המעשה הנורא אינו כּה נורא והכל יסתיים בכי טוב. החיות העוברות על פניו בסדר אלף־בית ערוכות בתערובת של בעלי חיים מפחידים יותר ומפחידים פחות, ואף כאלה שיש לשמם צליל מבדח: יְעֵנִי, כַּרְכֶּשֶׁת, לָבִיא, מַרְמוּטָה, סַלַמַנְדְרָה, עַרְפָּד עִם פְּרוֹטָה ועוד. הירח המביט אליו נראה לו בדמות שופר־זהב – “שׁוֹפָר אֲשֶׁר בְּלֵב יַעַר נִתְקַע וְלֹא יִתְקַע”, והרי לכם ציור המעלה חיוּך על שׂפתיו של הילד הקורא, החרד לגורלו של בן־גילו התועה ביער המפחיד. “בדרך ההומור מתפייס ביאליק עם כל הרַע והקשה שבילדותו”, כתבה לאה גולדברג (‘כנסת’, תש"ך, עמ' 87); ואנו נכליל: עם כל הקשה שבּילדוּת.

שלושה שירים קטנים הקדיש ביאליק למצוקותיהם של דגים שהוצאו מן המים, וחרף הנושא המשותף הדפיסם בסִפרוֹ בריחוק־מקום זה מזה: “דג ביבשה” (עמ' טז), “דג” (עמ' ל), “הדג בחכה” (לט). אלה הם כּמדוּמה, מן הדברים הפחות מוצלחים ב’שירים ופזמונות לילדים', למרות מקצבם הקליל ונעימתם המוסיקלית. גם אִם ראה הילד לא פעם את אִמוֹ מכינה מאכלי דגים לשבּת, ספק אִם צריך היה המשורר לשׂים בפי הדג את המלים המפצירות עד כדי צמרמורת:

חרף צביונו הפזמוני, זהו שיר חסר אמינוּת, המושתת על הוּמוֹר מקאברי, שאינו מתאים לילדים. כמוהו גם השיר (המושתת על מוֹטיב עממי) על הסנאי, שהחץ הפּילוֹ מן העץ והביא עליו קץ – שיר שאינו מוסיף דבר לילד הקטן, פרט לצער סתום על שאירועים אכזריים כאלה מתרחשים בעולם.

לצד שירים, שחיוך וכובד־ראש משמשים בהם בערבוביה, מצויים בספר גם שירים ליריים בעלי תוּגה רכּה, המעשירים ומזכּכים את נפש הקורא הצעיר. כזה הוא השיר הקטן “עציץ פרחים” – מן היפים והשלמים בשירי הכּרך – המבטא בתמציתיוּת סמלית את בדידותו של מי שנגזר עליו להינתק מחבריו. כאלה הם גם השירים “עבים חושרים” ו“אסרו חג”, המבטאים בנעימתם המינורית את מחזוריוּת השנה, שימי חג וחול משמשים בהם בערבוביה:

כזה הוּא גם השיר “היתום המשרת” – אחד השירים האחרונים שפּירסם ביאליק, מעין בן־לוויה לשירי היתמוּת הגדולים שלו – והוא מונולוג פיוטי נוגע ללב של הילד שׂכיר־היום, שהגורל גזר עליו להיות מפרנס למשפחתו:

שירים אלה, המגלים את צִדהּ העגום של הילדות, הם מיעוט אצל ביאליק; וכאותו נער המגרש עצבונו וממהר לקיים את “שְׂמח בחור בילדותך”, כך נמשך גם המשורר אל המשובה, הפעלתנות וההמולה הרעשנית, המאַפיינת את ימי הילדוּת. על כן חיבּר בשביל ילדי ישראל שירי לכת מלאי צליל וצבע (“גדוד בעיר”, “מקהלת נוגנים”), חרוּזי מחול (“בגִנת הירק”) ושירי מסע ותנועה. בשירים אלה, כתב פיכמן, “סובב רוח העולם, מגמא מרחקים, מריק את האנרגיה שהצטברה בקרבּוֹ” (‘שירת ביאליק’, עמ' רעז). נתבוֹנן בשירים “אוֹפנַים” ו“מכוֹנית”, שכּתב ביאליק באחרית ימיו והקרובים זה לזה הן בנוֹשׂא ובדימוּי (אֶת שני כלי־הרכב כינה “כּרוּב”) והן במִקצב ובחריזה. האוֹפניים הם לילד סוס־פלאים קל כנשר, שאינו זקוק לצֵידה, “רָעָב, צָמָא הוּא לֹא יֵדַע”; ואף המכונית היא בעיניו “נֶשֶׁר קַל מְהִיר פֵּשֶׁר”, אשר “עִיר אֶל עִיר תַּחֲרֹז בְּלִי חוּט”. בשירו הארוך “המכונית”, שבּוֹ בישׂר המשורר באקורד דינָמי את המעבר שעשה אֶל המשקל המלרעי הרהוט, ביטא גם את התפעלותו (או התפעלות הילד שבּוֹ) מכיבושי הטכנולוגיה. הילד הנמשך אל המופלא רואה בכלֵי הרכב שותפים להרפתקה קסומה, והוא שואף לנסות את כוחו בבניית כלים אלה ואחרים במו ידיו, להיות כל יכול ובן־חורין לנהוג ככל העולה על רוחו.

שלושה ילדים פעלתנים כאלה – מן הטיפּוּסים הנלבּבים ביותר בספרות הילדים שלנו, השונים מאוד זה מזה וגם משלימים זה את זה – הם גיבּוֹרי שיריו הארוּכּים של ביאליק “מיכה אמן יד”, “קטינא כל־בו” ו“אצבעוני”. מיכה אומן־יד, המפליא לבנות כל כלי שיר, הוא גלגולו העברי של גיבוֹר שיר־העם הייד מיכלקה⁶⁴; וסיפור מעלליו של נער זה, הגר בקצה העיר וּמסוגל להתקין חיש קל כלֵי־נגינה מאין כמוהם, מוגש בשישה בתי שיר מלודיים אחידי מבנה, המתקשרים בחריזה מוסיקלית מבריקה:

אחיו הכל־יכול של מיכה אומן־יד הוא קטינא כל־בּוֹ, זה הקונדס היוצא לכבוש את העולם בשתי ידיו המפליאות לעשות. פּוֹאֶמה מרנינה זו, הספוגה חדוות יצירה ומשוּבת יצירה שנתחבּרה באודיסה בקיץ 1916 (נדפסה לראשונה בדו־שבועון ‘שתילים’ א־ב, מוסקבה, תמוז תרע"ז), היא שיר־הַלל למרצו של הילד, לפעלתנותו הבלתי־פוסקת, לדימיונו העולה על גדותיו, ליכולתו המפליאה לבנות כלי־רכב זעירים – ממרכבה עשׂוּיה קליפת־בצל ורתומה לצמד “סוּסי משֶׁה” אדמדמים ועד ספינה עשׂוּיה קליפת־אגוז, שקברניטה הוא צרצר בן־חשכה. כל אותם חרקים הם חבריו של הילד־המשורר עוד מימי ‘זוהר’, שבהם צופה היה בעינוֹ של עולם. ויצוּין עוֹד, שיש חוֹקרי ספרוּת, הרוֹאים ב’קטינא כל־בּוֹ' יצירה סאטירית על קיוּמוֹ הרוּחני של עם ישראל⁶⁵.

השלישי בחבורה הוא “אצבעוני”, שכּינוּיוֹ העברי – אף הוא מחידושי ביאליק – התגלגל משיר זה אל התרגומים והעיבּוּדים העבריים של ה“אצבעונים” גיבורי הפולקלור הבין־לאומי⁶⁶. פּוֹאֶמה קסוּמה זו, פסגת יצירתו של ביאליק לילדים, כתובה כדיאלוֹג שירי, שדוֹבריו הם הילד השואל והננס הפלאי, המסַפּר על חייו ונפלאותיו. אצבעוני חסר המולדת והבית הוא יליד הטבע החופשי, חבר ורֵע לחרגול, לדבורה ולגחלילית, אשר “כָּל הָאָרֶץ לִי הִיא, לִי הִיא” ודבר ממנו לא ייפּלא. הוא מסרב לשהות במקום אחד, כי “אָץ לִי דַרְכִּי, אָץ לִי שְׂחוֹקִי”, ורק בראותו פעוט בעד החלון – ידפוק לו ויברכו בשלום. “אצבּעוֹני” הספוג עליצות ילדותית טהורה הוא יצירה אוניברסלית, הִמנון לחיי הדרור בממלכת הטבע. וגם כּאן יצוּין, שיש חוֹקרים הרוֹאים ב“אצבעוֹני” “יצירה רב־קולית ועתירת רמזים ברבדים הפּנימיים שלה”, שבּמרכּזה כיסוּפים למשיח (ראה הערה 30).

השוואה מאלפת בין שלושת הילדים גיבורי שיריו של ביאליק – משה הנער, קטינא כל־בו ואצבעוני – עשה אפרים שמואלי במאמרו “על שלוש פּוֹאמות לילדים של ביאליק”:

אצבעוני הוא ההרפתקן הפיוטי כותב שמואלי, “כולו רוך ועדנים, מרבה שמחה בכל מקום”, אח לעדת הגמדים שראה הילד ביאליק ועליהם סיפר ב“גמדי ליל”, באיגרות אוטוביוגרפיות וב“ספיח”: “גמדים קטני קטנים, זרת קומתם, עוברים לפני אחוזי ידים בשיפוע הגבעה”. לעומת אצבעוני האגדי־פיוטי, מסַכּם שמואלי את השוואתו, קטינא כולו ארצי־גשמי. הוא “חרוץ הכפּיים, הזריז במלאכתו, הראש לכל החבורה של ילדי העבודה, ויש בו יותר משמינית של רדיפת הכבוד. לעומת מעשי הנסים של משה הנער אתה מוצא בקטינא את נס המעשים” (שם.)

מיכה, קטינא ואצבעוני, כרבות מיצירות־הילדים האחרות של ביאליק, אשראתם באה, כאמור, מיצירות־העם. יש ב’שירים ופזמונות לילדים' יצירות שהן כמעט מעשׂה תרגום, כגון “שיר ערש” (שנקרא בנוסחו הראשון “הגדי הלבן”); ויש בו שירי־עַם, שאחיזתם במקור רפויה, עד שנוכל לראותם כמעשה יצירה חדש, כגון “מקהלת נוֹגנים”, שיש בו הד לשיר־העם היידי “יידל מיטן פידל” (“אִידל עם הכנור”). גם שירו האלגוֹרי הצָביר “נָטַע אֵל”, שכּמה חוקרים ראו בו פָּרַפרָזה פָּרודית ביאליקית של “חד גדיא”, הוא למעשה תרגום־עיבוד של שיר־עם קדום בשם ‘בארעלעך ווילן נישט פאלן’ (“אגסים ממאנים לפול”), הרוֹוח בנוסח זהה כמעט גם בפולקלור הגרמני והשווייצרי⁶⁷. ביאליק נשאר נאמן בעיבּוּדוֹ למקור העממי, העניק לשורות המצטברות חריזה אחידה והוסיף לשיר מֵעֵין מוסר השׂכּל: “מִי כָּאֵל מַפְלִיא לַעֲשׂוֹת? אֵין כֵּאלֹהֵינוּ!”

חמישה משירי הזמר, שכָּלל ביאליק בתוך ‘שירים ופזמונות לילדים’ (“המכונית”, “מאחורי השער”, “בנכר”, “שבת המלכה”, “שיר העבודה והמלאכה”), כלולים גם בסוף המדור “מזמורים ופזמונות” שבכרך שיריו לגדולים; ללמדך שוב, שלא תמיד תחם המשוֹרר קַו ברור בין שירת ילדים לבין שירה בכללותה. על כן צר מעט, שלא הוסיף לכרך שיריו לילדים עוד ארבּעה משירי העם, שנדפסו במקראות אשר השתתף בעריכתן, או בהבאתן לדפוס, בנוסחים מקוצרים ותוך שינויים קלים, שנעשׂוּ בלא ספק על־ידיו, או בהשתתפוּתוֹ כדי להתאימם לקוראים הקטנים. שירים אלה הם “תרזה יפה”, “יש לי גן”, “תאמר אהיה רב” וכן “טוַס זהבי”, שבּוֹ הוחלף האהוּב באב ועל־ידי כך נהפך שיר הגעגועים של הנערה לבחיר־לִבּה לשירו של ילד המתגעגע לאביו:

שירים אלה, שהיו שגורים בנוסחם המתוקן בפי ילדי הדור הקודם, עשויים גם היום לקסום לילדים בזכות פשטוּתם וההומור העממי השפוּך עליהם.

בשמונים שיריו לקטנים (כולל השיר “לחמוטל”, שנדפס לראשונה אחרי מוֹתוֹ במוסף ‘דבר’ לילדים, ג באב תרצ"ד, ונכלל אחר־כך במדור “חרוזים לעת מצוא” שבּכרך כתביו) העלה ביאליק את שירת־הילדים העברית לפסגוֹת שלא ידעה לפניו והשפיע על דוֹר שלם של יוצרים עברים. מצויה בהם, בשיריו אלה, מזיגה אמנותית של צורה ותוכן, ובכך יִישׂם שלא מדעת את יג “עיקרי היצירה” למשוררים לילדים, שנוסחו ופוּרסמוּ אחרי מוֹתוֹ⁶⁹. ואמנם כל המצוי אצל יצירת ביאליק יודע עד כמה ספוגים שיריו לילדים בפעילוּת ובתנוּעה בלתי־פוסקת, ביסוֹדוֹת מוסיקליים ובציוּריות רבּת־גונים, במִקצב עשיר, שהיסוד הטרוֹכיאי שליט בו, ואחרון שהוא ראשון – בחריזה מבריקה, מפתיעה במקוריוּתה ובצליליה ההוֹמוֹפוניים; כגון:

ועוד דוגמאות מעטות ממכמני החריזה הביאליקית: וְגַג לִי – לְרַגְלִי (“אצבעוני”), מִשְׁעוֹל – לִשְׁאוֹל (“הנער ביער”), בָּא גָד – בָּגַד (“כרכרי”), כּף שָׁם – לְנַפְשָׁם (“קטינא כל בו”); או לקֶט של חריזה פנימית, שבּהּ מתחרזים צמדי המלים התוך השורה עצמה: אַיֶלֶת נִבְהֶלֶת (“אילה”), בָּנוֹת שְׁתַּיִם, בֻּבּוֹתַיִם (“שתי בנות”), סוּס רְכוּבִי וַאֲהוּבִי ("אופנים), קַנְקַן רֵיקָן (“מעשה ילדוּת”), ואחרונה חביבה – שוּרת־סיום, שכּל מלותיה מתחרזוֹת (חריזה דקדוּקית, אמנם):

אין תימה אֵפוא, כי שירי־הילדים של ביאליק קוסמים ברוּבּם גם היום, יובל שנים ויותר אחרי כתיבתם, ללבם של ילדי ישראל, המוסיפים לדקלם ולזמר אותם בעונג; כאלה הם, למשל, השירים “שתי בנות”, “נדנדה”, “עציץ פרחים”, “בגִנת הירק”, והידוע מכּוּלם – “קַן צִפּוֹר”, הוא הקן שבּוֹ ישֵנים, לדברי כמה פעוטות, הַס־פֶּנְתָּעִירִים קטנים⁷⁰. לצדם מצויים בספר גם שירים לא מעטים, שהם בבחינת “אגוזים קשים” לקוראים הצעירים. ביאליק עצמוֹ היה עֵר לבעיה זו, אבל סבר בצדק שאַל להם, לילדים, להירתע מפני קשיים שניתן להתגבר עליהם: “אין בכך כלום”, כתב למערכת הירחון לילדים ‘עדן’ (באיגרת שצורפה אל “שני שירים קשים קצת לשיני קוראיה הרכּים”), “ילַמדו הילדים את שינֵיהם לפצח אגוזים קשים קצת ותתחזקנה” (אגרות, ג, עמ' נט). דברים אלה כוחם יפה לא רק לשירים, אלא גם לאגדות ביאליק, אשר להן מוקדש הפרק הבא.

ד. “ויהי היום” – אגדוֹת ביאליק

שבע־עשרה שנה עברו מאז כתב ביאליק באודיסה את האגדות הראשונות שלו על שלמה המלך (נדפסו בדו־שבועון ‘שתילים’ ובסדרת ‘ספרי’, תרע"ז) ןעד שישב לכתוב את המבוא הקצר לאסופת האגדות ‘וַיהי היום’, המסבּיר את מהותן ואת דרך כתיבתן:

ל"ה סיפורי ‘וַיהי היום’, כּכל יהיו מעוּגנים במסוֹרוֹת עממיות, הם אֵפוֹא בעיני מחבּרם בּחזקת יצירה, שהיא ברוּבּה “פרי דמיונו ועבודתו של כותב הספר”. ואמנם אין ספק ש’וַיהי היום', במתכּוּנתו המוגמרת, הוא יצירה ביאליקית מובהקת, הכוללת בתוכה כמה מן הדברים היפים ביותר שכתב המשורר. ביאליק הלך כאן בעקבותיהם של כמה מבעלי האגדה הקלסיים – מאנדרסן וּוילהלם האוּף ועד אֶלֶנור פארז’ן ונתנאל הוֹתהוֹרן – שנטלו יצירות עממיות קדומות, או שברי אגדות, ועיבּדוּם עיבּוּד אמנוּתי לילדים.

יש הרואים בסיפורי ‘ויהי היום’ ניסיון לסַפר את תולדות דוִד ושלמה על־פי האגדה היהודית והמזרחית (מ' בן־יחזקאל, ‘כנסת’, ו, עמ' 38). אבל הדעת נוֹתנת כי כשהתחיל ביאליק לפרסם את אגדות שלֹמה בשלהי מלחמת־העולם הראשונה, לא ביקש אלא לתת לילדי ישראל חומר־קריאה מתאים, השאוב ממקורות יהודיים, שיהיה בו כדי להעשיר את נפשם ולהלהיב את דמיונם. הדחף הראשון לכתיבתן נוֹצר, אל נכון, בּימים שבהם כינס עם י"ח רבניצקי את ‘ספר האגדה’ (שגם אוֹתוֹ יעדוּ השניים בתחילה לילדים. ראה פרק ב/א), שהרי כבר אז פסק כי “האגדה מצוּיֶנת ברוב הסגולות שמנו חכמים בספרות־ילדים” (המבוא ל’דברי אגדה', תרס"ט). אבל אם הקפיד ביאליק להביא ב’ספר האגדה' את אגדות התלמוד והמדרשים “בלשונן ממש, בלא שינוי כלשהו”, הנה הִרשָה לעצמו בּעת עיבּוּדן האמנותי לקרוא דרור לדמיונו, והוא בחר להביאן עתה בשׂפה מקראית מלוטשת, המאצילה עליהן הוד חגיגי ואוירת קדומים.

תמונה (זכויות לא ידועות) ותחתיה הכיתוב:

‘בת המלך ובן־זוגה’ – נוסח ראשון של ‘אגדת שלושה וארבעה’ לביאליק (ברלין תרפ"ג)

כתריסר אגדות כתב ביאליק בתקופת שהותו באודיסה, ועליהן כתב בתרפ“ג באיגרת לרבניצקי: “[…] את כל אגדות הילדים שלי (שלמה המלך, דוד המלך ועוד) […] כולן נמצאות במחברות בודדות ומקובצות בחבילה אחת, כנקיות כבלתי נקיות” (אגרות, ב, עמ' רסט. ההדגשה במקור). רק מיעוטן נדפס, כאמור לעיל, בשנות המלחמה. לאחר שעבר בתרפ”ב לברלין פירסם את ‘המלך דוִד במערה’ ושלוש מאגדות שלמה בחוברות מצוּיָרוֹת, שיצאוּ על־ידי ‘אמנות’ ועוררו את התפעלות המבקרים (פרק ה/ה); ואחרי שעלה בתרפ“ד לארץ־ישראל והתמסר להכנת המהדורה המנוקדת של ‘ספר האגדה’, שב ביאליק לעסוק ביתר תנופה באגדות דוד ושלמה. שבועות מעטים אחרי עלייתו כבר פירסם ב’קוּפּת הספר' את האגדה הערבית ‘מי ענד לדוכיפת ציצת נוצה’; ובראש הקובץ ‘עומר’ (‘קוּפּת הספר’, מס' 100) נדפס סיפורו “הנער דוִד”. מאז הוסיף לפרסם את אגדותיו, רוּבּן בעיתוני הילדים ומיעוטן בכתבי־עת למבוגרים. עשׂרים וארבּע מהן יצאו בשנים תרפ”ז–תרפ"ט בהוצאת ‘דביר’ בעשר חוברות דקות, מעוטרות ברישומיו הנמרצים של נחום גוטמן: ‘דוד המלך בילדותו’, ‘המלך דוד בחייו ובמותו’, ‘שלמה מלך החיות והעופות’, ‘חכמת שלמה’ ועוד. עם הופעתן קידם יצחק ספיבק את פּניהן בשורות חגיגיות מלאות התפעלות; “את האגדות האלה נקרא ונחזור ונקרא, ובכל פעם יחשׂוף בהן כל אחד מאִתנו לפי מידת כשרונו וכוח קליטתו דבר־מה חדש, שלא נתפס בפעם הראשונה, כאשר יארע לנו רק בספרים הנבחרים באמת” (ספר היובל של הסתדרות המורים, תרפ"ט, עמ' 260).

גם ביאליק עצמו רוָה נחת מהוֹפעתן של חוברות אלה, ובשבט תרפ“ח כתב ליעקב פיכמן בשִׂמחה מאוּפּקת: “אגדותי לילדים אף הן הולכות ונדפסות. בסופן תצטרפנה לספר יפה, ויהיה זה כעין כרך חמישי לכתבי” (אגרות, ד, עמ' סב). אבל מחמת טרדוֹת וחוסר ממוֹן עברו עוד שבע שנים, עד שנתאפשר לו לממש את משאלתוֹ זו, וגם הפעם נעשׂה הדבר הודות לסיועו של מקס דלפינר (ראה פּרק קוֹדם). עם הופעת ‘שירים ופזמונות לילדים’ מסר ביאליק לדפוס את כרך האגדות שנקרא בשם ההולם ‘ויהי היום’, ובפורים תרצ”ד יכול היה לבשׂר לידידיו בוִינה כי “בינתיים נגמר בדפוס גם קובץ האגדות המעוּבּדות והמצוירות שלי (אגדות דוד ושלמה וזולתן). המהדורה יפה למדי, וגם הציורים (של גוטמן) נאים” (שם, ה, עמ' שיא).

‘ויהי היום’ היה אחרון ספריו של ביאליק, שיצאו בעודו בחייו. כעבור שלושה חודשים נסע לוִינה שם עבר את הניתוּח שממנו לא קם.

ל"ה אגדות ‘וַיהי היום’ נחלקות, מבחינת תוכנן וסדר הדפסתן, לשלוש חטיבות: א) אגדות המלך דוִד, ובהן אגדה אחת על מוצאו (‘מגילת ערפה’), שני סיפּוּרים על הנער דוִד, ארבעה על דוד בבגרותו ובגדולתו וחמש אגדות על מותו ועל קברו; ב) אגדות המלך שלמה, ובהן שתי אגדות על ילדותו, חמש על גדולתו וחכמתו, חמש נוספות על בינת משפטיו, שלוש על ביקוּרה של מלכת שבא, שש אגדות על שלמה מלך החיוֹת והעופות ושתיים על תלאות נדודיו; ג) הבדיחה בחרוזים ‘אלוף בצלות ואלוף שום’ והאגדה המדרשית ‘ספר בראשית’ החורגוֹת בתוכנן משאר סיפורי ‘ויהי היום’, וביאליק כללן בסוף הספר, כּעין נספח המעוגן אף הוא במסורות עממיות. דוִד הרועה, גיבּוֹר־המלחמה ונעים־הזמירות, ושלמה בנוֹ, החכם באדם והבקי בשׂפת בעלי החיים, הם גיבּוֹריה במרכזיים של אסוּפּת האגדות – דמויות שהלהיבו מאז ומִתמיד את בעלי האגדות בישראל ובעמים, ואין פלא שגם לבּו של ביאליק נמשך אחריהן מנעוריו. את דמותו של דוִד ראה “כל־כך גדולה ומרוּבּת צדדים, עד שאין למדוד אותה באַמת בני־אדם מצויים” (כתבים גנוזים, עמ' 291); וניסיון ראשון לחַבּר אגדה שירית על שלמה ומלכּת שבא עשה ביאליק העֶלם עוד בהיותו תלמיד בישיבת ווֹלוז’ין (שירים, מהדורה מדעית, עמ' 107). אבל כשניגש המשורר להגיש אגדוֹת אלה לילדים, לא היסס להסיר מעל שני המלכים הנערצים את מחלצוֹת קדוּשתם ולהציגם – למרוֹת גבוּרתם וחוכמתם – גם כבני אנוש בשר ודם על מעלותיהם וחולשותיהם: דוד מתיירא בעתות סכנה, משנה את טעמו ומתהולל, ושלמה גם הוא “לבבו נכנע ונשבר” בעת הצורך, ולאחר שהוֹרידוֹ אשמדַי מגדוּלתוֹ “נערים ריקים התקלסו בו”. הִנה כך נעשו שני המלכים קרובים עוד יותר ללבם של הקוראים הצעירים, שראו בהם גיבורים שנקל להזדהות אִתם.

לצִדם של דוִד ושלמה פוגש הקורא גלריה סַסגוֹנית של דמויות – רועים ולוחמים, שׂרי צבא ופשוטי עם, את מלך מואב ומלכת שבא, את האריה והדוכיפת ושאר בעלי חיים מדבּרים, והמציאות נמהלת בדמיון, ומעשׂי הפלא מוצגים גם הם כמעשים שהיו. כל אלה מסוּפּרים ומתוארים בשׂפה מקראית עשירה, שנמזגו בה פּתוס ודרמה, בינת־חיים ובדיחוּת־הדעת, הקוסמים כל־כך לילדים. לעתים ההוּמוֹר ישיר ונובע מהתפתחות העלילה, כגון בסיפורים “דוִד והמשוגע” או “שלמה והתור המתהלל”; לעתים הוא תיאורי־מילולי ושנון, מלוּוה משחקי מלים כגון בשׂיחת שלמה המלך והדבורה:

והשׂיא הוא, כמובן, ‘אלוף בצלות ואלוף שום’, שבּוֹ הפך ביאליק את המהתלה העממית לבורלסקה וירטוּאוֹזית משופעת רסיסי הומור ושנינה; ועוד ידוּבּר בּהּ להלן.

המקורות שמהם שאב ביאליק את הנושאים לסיפּוּריו רבּים ושונים, ורוּבּם פורטו בבקיאוּת מופלגה לצד כל אגדה ואגדה במסתו של מ' בן־יחזקאל “ספר ‘וַיהי היום’” (‘כנסת’, ו, תש"א עמ' 29–63): ‘אלפא ביתא דבן סירא’ ו’אוצר המדרשים‘, ‘מעשים טובים’ ו’עושה פלא’ ושאר קובצי אגדות ומדרשים ישנים, שהיו על שולחנו לצורך הכנת ‘ספר האגדה’. והוא נטל את החומר הקדום והתיך ולש אותו כרצונו, הרכיב וצירף לעתים שתיים ושלוש אגדות שונות בעלות זיקה פנימית, עד שהקורא שאינו מצוי אצל המקורות לא ינחש כלל, שהסיפור שלפניו הוּרכב מפירורי אגדה שונים ורחוקים זה מזה.

אבל מלבד המקורות הקדומים היו לנגד עיני ביאליק, בלא ספק, גם עיבּוּדים מאוחרים לבני הנעורים, שהחוקרים לא נתנו דעתם עליהם; ביניהם הקבצים ‘סיפּוּרי ישורון’ ליצחק מרגליות, ‘כל אגדות ישראל’ לי“ב לבנר ו’שיחות מני קדם' לזאב יעבץ, שכּוּלם כוללים – בדומה ל’וַיהי היום' – אגדות תלמודיות ומדרשיות כתובות בסגנון מקראי טהור. כך, למשל, מופיעה ב’סיפורי ישורון' האגדה “המוות והחיים ביד הלשון”, הקרובה מאוד בעיבּוּדה ל”חלב הלביאה" שב’ויהי היום‘⁷¹. ב’שיחות מני קדם ליעבץ אנו מוצאים, בין השאר, את האגדה, “מחשמה המלכה”, שעיבודו של ביאליק “מחשמה מלכת הצפרדעים” (בתוך ‘שלמה והאדרת המעופפת’) קרוב לה מאוד ברוחו ובסגנונו. כמה וכמה מאגדות שלמה המלך, הכלולות ב’ויהי היום’, הופיעו כבר קודם לכן ב’כל אגדות ישראל‘, ביניהן ‘אגדת שלושה וארבעה’ (נוסח ראשון), הקרויה אצל לבנר "אין חכמה ואין תבונה לנגד ה’"; וגם כאן דומה העיבּוּד ברוח ובסגנון. ואם נזכור, שביאליק הציע לרבניצקי עוד בקיץ 1907 לתת ב’סיפורי המקרא' את מראי המקומות בתוכן הענינים “כמו שעשה לבנר [ב’כל אגדות ישראל']” (אגרות, ב, עמ' נא), לא יהיה עוד ספק, שהוא הכּיר יפה ספר זה וגם הושפע ממנו.

נזכיר עוד, כי המקור העיקרי, שהיה לפני ביאליק בשעה שעיבּד את מעשׂיית־העם “האִשה ומשפטה עם הרוח” אינו ‘מעשים טובים’ (כהשערת מ' בן־יחזקאל), אלא החוברת ‘המשפט עם הרוח’ מאת י“ל פרץ בתרגום ח' גולדברג (אודיסה, ‘ספרי’, תרע"ז), שנערכה על־ידי ביאליק. מכאן שלא ביאליק עשה את הצדֶקת לאלמנה אורגת רשתות, כהשערת בן־יחזקאל, שכּן פרט זה מצוי כבר בנוסח פרץ. חוברת שניה, שהופיעה בסִדרת ‘ספרי’ בתרע”ז, שימשה מקור לאגדה ‘שלמה המלך והדבורה’, והיא ‘המלך שלמה והדבורה, סיפוּר מעוּבּד על־פי נוהמי על־ידי מ. חן’ (פסבדונים של ביאליק)⁷².

מאמרים מלומדים רבּים נכתבו על המוטיבים השונים, שביאליק השתמש בהם בסיפּוּריו ועל דרכו בעיבּוּד המסורות העממיות לאגדה אמנותית, ולא כאן המקום להאריך בכך⁷³. ואם גם קדמו לו סופרים ומעבּדים, שהגישו לילדי ישראל את האגדות הקדומות בעיבּוּדים משלהם, בא ‘ויהי היום’ ודחק עיבּוּדים אלה, עד שהשכּיחם כמעט לחלוטין. סיבּת הדבר נעוצה לא רק בשמו וביוקרתוֹ של ביאליק, או בהיות ספרוֹ האסוּפּה המַקיפה האחרונה בסוגה, אלא קודם כל בזכות העיבּוּד האמנוּתי המרתק, מבנה הסֵפר וצורתו – כל אותן סגולות, העושות אותו נכס קלַסי קיים בספרות־הילדים שלנוּ.

ואמנם הקוראים הצעירים מוצאים ב’ויהי היום' מחרוזת מרהיבה של סיפוּרים, שיש בהם כמעט עולם ומלואו – הרפתקה ומִרדף, עימות בין טובים לרעים, היחלצות ממצוקה, חוכמת ילדים ומלכים, עורמה ומהתלה, מופתים ונִסים ואפילו פלאי הטכניקה; וכל אלה מסוּפּרים ביד אמן, בשׂפה שיש בה מִקצב פנימי, פיוט וחן־קדומים, המושכים את לבם של קטנים וגדולים: מעשׂה בנער אדמוני חכם המושיע אלמנה מיד עושקה (“הנער דוִד”); ומעשׂה בבן־מלך צעיר, ששפט את נתיני אביו בצדק ובתבונה (“משפט הביצה”, “משפט הירושה”); ומעשׂה בילד יהודי חטוף, שריפא מלך עובד אלילים (“ספר בראשית”); ומעשׂה בשׂר־הצבא האמיץ, שחילץ את מלכו מיד שוֹבוֹ (“דוִד וישבי”); ועוד מעשה בשר־צבא רב־תושיה, שהצליח לחלוב את הלביאה (“חלב הלביאה”); והנה סיפּוּרים על המלך החכם באדם, היודע בעת הצורך גם לכוף ראשו בענוָה; והנה תיאור כסאו של המלך, שהורכב בו מנגנון מופלא ובו גלגלים נעלמים, המפעילים את חלקיו הרבּים כמוֹ על־פי מיטב חידושי הטכניקה.

מרבית הסיפורים, אגדיים ככל שיהיו, מציגים לפני הקורא הצעיר את החיים על מורכבותם וניגודיהם, חיים שיש בהם מאבק בלתי־פוסק, עושק וסבל, אבל גם גבוּרה ושִׂמחת ניצחון. שכּן בדומה למסורת האגדות הקלסיות, מסתיים המאבק תמיד בנצחון הטוב, הישר והצודק. אבל אם זהו מֶסר קבוע, המשותף לְרוב מעשיות־העם, מעניקים סיפורי ‘ויהי היום’ לקח נוסף לקורא הצעיר, בדרך של המחשה סיפּוּרית של כמה ממשלי שלמה. המסַפּר טוָה עלילות דרמָטיוֹת בעלות מוסר־השׂכל, שהן בחזקת פירוש בלטריסטי לפתגמי החוכמה, ותודות לסיפּוּר נקבע הפתגם בתודעתו של הנער הקורא, על משמעותו האנושית או הפילוסופית. הסיפּוּר “שלמה המלך והדבורה” ממחיש בדרך משעשעת ומרתקת את הפסוק “בּז לדבר יחבל־לו”; אגדת “חלב הלביאה” ממחישה את אמיתות הפתגם “מוות וחיים ביד הלשון”; בסיום הסיפור “מי הגנב” מוסיף שלמה למשלי חוכמתו את המשל “מצרף לכסף וכוּר לזהב – ואיש לפי מהללוֹ”; המעשׂיה הארצית־הגרוטסקית “שור אבוס וארוחת־ירק” מספרת כיצד נוכח שלמה לדעת בעת מצוקה כי “טוב ארוחת ירק ואהבה שם משוֹר אבוּס ושנאה בו”; ובדומה לכך משמשת ‘אגדת שלשה וארבעה’ על שני נוסחיה מעין המחשה אֶפּית עתירת דמיון למשל אגור “שלושה המה נפלאו ממני וארבעה לא ידעתים”.

“אגדת שלושה וארבעה (נוסח שני)”, וכן “שוֹר אבוס וארוחת ירק”, לא נועדוּ על־ידי מחַבּרן לילדים דווקא: “האגדות ברוּבּן כשרות גם למקרא לבני הנעורים”, כתב בסיום הקדמתו ל’ויהי היום‘, “אף־על־פי שלא כּוּלן נכתבו לכתחילה לשם כך”. בכך חרג המשורר מכוונתו המקורית, שעליה כתב באיגרות לידידיו (ראה לעיל) וכן באחרית־דבר לכרך ‘סיפורים ודברי ספרות’ (ברלין תרפ"ג), שם דיבּר על “אגדוֹת האסוּפות בידי בספר אחר, יעוד לקטנים”. ביאליק ראה אֵפוא תמיד באגדות דוִד ושלמה שלו חומר מתאים לבני הנעורים; גם המתכוֹנת שנתן ל’ויהי היום’, האות הגדולה והמנוקדת והאיורים הרבּים, מוכיחים שראה בוֹ “ספר יעוד לקטנים”. רק לאחר כינוס האגדות, כולל אלה שפירסם בשנותיו האחרונות בכתבי־עת למבוגרים, ראה לנכוֹן להוסיף את ההערה החותמת את המבוא. ואולי יש ממש גם בהשערה, שבהערתו זו ביטא המשורר את מורת־רוחו על הביקורת והקוראים, שראוּ ב’ויהי היום' ספר־ילדים גרידא⁷⁴.

נחתום את הפרק בשורות אחדות על שני הסיפורים האחרונים ב’ויהי היום' (החוֹרגים, כאמור, לעיל, מצביונו הכללי של הספר), תוך ניסיון לקשר אותם אל שניים מסיפּוּריו המוקדמים של ביאליק, שנדפסו בביבליותיקה ‘מוריה’ לבני הנעורים.

“בדיחה עממית בחרוזים” – כך הִגדיר המשורר את סיפּוּרוֹ המקאמי ‘אלוּף בצלוּת ואלוף שום’, המושתת על מעשיה אנקדוטית שגרעינה בין־לאומי. בדיחה זו, שמוטב לכנוֹתה מעשׂיה־עִם־מוּסר־השׂכּל, על שני נסיכים שהגיעו בזה אחר זה אל האי החסר בצלים ושומים וזכו כל אחד בגמול הראוי לו, נדדה מארץ אל ארץ בקיצורה החריף עד שנהפכה בעטוֹ של ביאליק ל“מגילה” צבעונית מרנינה, המענגת קוראים בני כל הגילים. יש ב“אלוף בצלות” בינה ושנינה, צחוק ומשובה, מַעמדים מבדחים ומירוץ וירטוּאוֹזי של חרוזים, וכל אלה מצטרפים למנה גדושה של הנאה, שבּה עשׂוּי כל קורא למצוא את סוג התבלין שיענגוֹ ביותר.

חוט ברור מקשר את “אלוף בצלות” עם הבדיחה העממית, שכּתב ביאליק שבע־עשרה שנה קודם לכן – הוא ‘יום הששי הקצר’ (אודיסה תר"ע. ראה פרק ב/ב). תוכנה של מעשיה גרוטסקית זו, על ר' ליפא שהוסע לשמש סַנדק לנכדו של המוֹכסן הכּפרי וחזר לעיירה בצהרי השבת, כשהוא סבור בטעות שזהו יום א – סוּפּר למשורר על־ידי ידידו אליהו לוין; אבל ביאליק השמיט את הסיוּם המֶלנכולי שבמקור העממי וסיים את נוסחו שלו בשׂיאוֹ הקומי של הסיפּוּר – סיום המתאים יותר לקוראים צעירים: כניסת הרב לעיירה בצהרי השבּת, לעיני הקהל היוצא מבית־הכנסת. חרף ניגוּדי הסגנון והאוִירה הברורים, הקיימים בשני הסיפּוּרים, מקשר אותם ההוּמוֹר הביאליקי הייחוּדי, הזיקה שלוֹ לבדיחה העממית. מול חצר־המלכות האקזוטית שבּ“אלוף בצלות” הציג את החצר הכפרית של המוכסן, ומול התיאור הדשן והמפורט של הסעודה המלכותית – “בשר ודגים וכל מַטעמים / דגי נהרות ודגי ימים” וכו' – אנו מוצאים את “הסעודה כיד המלך” בטקס ברית־המילה שנערך ביום השישי הקצר: “עגל שלם, תריסר אוָזים ושלושה ברבורים אבוסים, ואין צורך לומר, ‘שאר ירקות’” וכו'. ויפה כתב פיכמן, כי “בשתי הבדיחות אנחנו מוצאים […] אותה רוויה של מראות, של צבעים, של חדוות־חיים ארצית, המגלים את האֶפיקן הגדול שבביאליק” (המבוא לכתבי ביאליק, תש"י, עמ' 32).

וכשם שקיים מכנה משותף ל’יום השישי הקצר' ול“אלוף בצלות”, כך יש חוט המקשר את האגדה המדרשית ‘ספר בראשית’ עם הסיפּוּר האוטוביוגרפי ‘מימי הילדות’ (פרקים ראשונים של ‘ספיח’, אודיסה תר"ע). חרף השוֹני שבּיניהם, הרי שניהם סיפּוּרי יַלדוּת מובהקים, ושמואל גיבּוֹר ‘ספיח’ הוא מעין אח תאוֹם לבן החסיד, גיבור ‘ספר בּראשית’: זה אף זה התחילו את לימודם ב“חדר” ושניהם נקרעים בין עולמם המסוּגר לבין המציאות המקשיחה פניה אליהם. כלום לא ניתן לראות במשפט הפוֹתח את פרק ב של “ספר בראשית” – “וַיהי במלאות לילד חמש שנים וַיקחהו אביו וירכיבהו על כתפו אל בית הרב” – מעין וַריאציה בלתי־מודעת של השורות האוטוביוגרפיות הליריות “עוֹדֶנִּי עוּל קְטֹן יָמִים […] אֶל מִשְׁכַּן מְלַמְּדִי הוּבֵאתִי, נָשׂוּא בְּמַעֲטֵה טַלִּית פַּסִּים עַל כַּפֵּי אָבִי” (“פרדה”)? הנה כך נוכל למצוא בשני הסיפּוּרים את התרפקותו של המשורר על גן־העדן של הילדוּת האבודה, התרפּקות שיש בה חמלה ופיוט והזדהות בלתי־אמצעית עם הילד הקטן, היוצא מביתוֹ ומגלה עולמות חדשים: שמואל מ’ספיח' יוצא לראשונה אל חדרו של ר' מאיר ומגלה עולם חדש: “עינַי בסוף העולם, הר, חורשה; שולי רקיע”… וכמוהו יצא גם הילד מ’ספר בראשית' – “הלך לבדו בדרך לבית־הספר ולבו עלץ, כי היה הפעם בעיניו כגדול, אשר יצא בדרך למרחוק לעשׂות גדולות ולא יירא מפני כל”.

קו ברור מוליך מסיפּוּרי היַלדוּת של ביאליק אל שירת היַלדוּת שלו, וממנה אל השיריים האגדיים שחיבּר. בדומה לכך נוכל למתוח קַו מקַשר משירי הילדים הראשונים של שאול טשרניחובסקי (“הצפצפה”, “צִפֹּרֶת הגן”, “בערב”) אל סיפּוּרי היַלדוּת שלו ואל מעשׂיותיו האגדיות. זיקה הדדית עמוקה שׂררה רוב השנים בין שני משוררי התחיה שלנו, ששמותיהם נֶהגו לא פעם בנשימה אחת. טשרניחובסקי, הצעיר בשנתיים מביאליק, הקדים את חברוֹ בפִרסום שירי ילדים ואפשר גם שהשפיע עליו בתחום זה: “דומה”, כתב יעקב פיכמן, “שאפילו לביאליק לא נתגלה סוד קסמוֹ של שיר־ילדים אמיתי אלא לאחר שקרא את שירי הילדים הראשונים של טשרניחובסקי” (‘להורים’, ב, תש"ו, עמ' 68).

לשאול טשרניחוֹבסקי ותרוּמתוֹ לספרות־הילדים שלנו מוקדש הפרק הבא.

ה. “בזכותם של קטנטנים” – שאול טשרניחובסקי

טורי שיר אלה, שכתב שאול טשרניחובסקי באחרית ימיו (‘דבר לילדים’, יח אדר ב ת"ש), מבּיעות את החיבּה שרחש המשורר כל שנותיו לעולם־הילדוּת ואל המראות הראשונים, כפי שהם משתקפים בעיניו של הילד: “נָקִי וְטָהוֹר וָרַךְ – כֵּן יִפְקַח עֵינֵיהוּ הַיֶּלֶד…” (לביבות"). וכל־כך ראה עצמוֹ המשורר קשוּר בטבּוּרוֹ לעולם הילדוּת, עד שעוד בטרם מלאו לו עשרים כבר ספד לאביב־ילדוּתוֹ, הנוטשו ללא שוב, וביקש לעצמו ילדוּת מחוּדשת:

ואם לא זכה שישיבו לו את ילדותו, עם “תּוֹר הַשִּׁירים […] שִׁירֵי נֹעַם, רֵעַי אִתִּי בַּטּוֹב רָאוּ”, לא ארכו הימים והוא עצמו התחיל לחבּר שירים לילדי ישראל, בהם – כלשונו של פיכמן – “נתגלתה המהפכה בחיינו: הילד העברי נראה כּוּלוֹ באור־שמש” (“שירי הילדים של טשרניחובסקי”, ‘להורים’, תש"ו, עמ' 64).

ילדותו של טשרניחוֹבסקי (קְרים 1875 – ירושלים 1943) עברה עליו בכפר מיכאילובקה, שם ספג מהוריו שומרי המסורת את מורשת הגבורה של הוריהם; ומאחר שילדוּת שטופת־שמש זו היתה שונה כל־כך מילדותם של רוב המשוררים העִברים בני דורו, היו גם שירי הילדים שלו שונים מרוב השירים לבני הנעורים שנתפרסמו בראשית המאה – שירים ראשונים שהיוּ, כניסוחו של יוסף קלוזנר, “שירי ילדים ממש” (‘יוצרים ובונים’ ג, 252). כשלמד עברית בבית הוריו בכּפר מפי מורים פרטיים, עשׂה היכּרוּת ראשונה עם ניצני שירת הילדים העברית: “בתור ספר קריאה”, סיפר בזכרונותיו, “היה לנו ‘גן שעשועים’ לרוזנפלד, וידעתי את כל השירים היפים שבּוֹ” (“אבטוביוגרפיה”, ‘השלוח’, תרע"ח, עמ' 500). שיריו אלה של אהרון רוזנפלד – משירי הילדים הראשונים בשׂפה העברית (ראה פרק־מבוֹא) – שהנער שאול ידע בעל־פה, אי־אפשר שלא ישפיעו על המשורר־לעתיד; ואמנם אפשר למצוא בשיר־הנעוּרים שלוֹ “נצאה נגורה שאננים” הד ברור משירוֹ של רוזנפלד “נֵצֵא הַשָּׂדֶה,/נָשׂוּחַ בָּאָחוּ” (‘גן שעשועים’ א, עמ' 16); ובשיר־הילדים המוקדם שלו “באביב” (‘עולם קטן’, תרס"א, עמ' 3) נוכל למצוא את השפעת “באביב” של רוֹזנפלד (על־פי היינה; ‘גן שעשועים’ א, עמ' 43). בעודו נער צעיר מילא מחבּרוֹת שלמות ב“יצירות” פרי־עֵטו: בין השאר חיבּר פוֹאֶמה מקראית בשם “אוּריה החִתי” ותירגם את כל המקראה המהוללת ‘אדמת מולדת’ של הפדגוג הרוסי קונסטנטין אושינסקי. שיריו המודפּסים הראשונים – “בחלומי” (‘הפסגה’, כ כסלו תרנ"ג) ו“משאת נפשי” ('השרון" א, תרנ"ג) – אינם אלא נסיונות פיוּטיים מהוססים של עלם בן שבע־עשרה, ששולבו בהם דרכי־ביטוּי מובהקים של שירי־ילדים. מוטיבים וצלילים ברוּרים של שירי ילדים אנו מוצאים גם בכמה משיריו הבאים, כגון “הצפצפה”, “ילדי אדמה”, “שיר עריסה” (“שיר עֶרשׂ”, בנוסח המתוקן) ועוד. אבל רק אחרי שהגיע ב־1900 להיידלברג ללמוד רפואה, קיבל הזמנה מבן־אביגדור להשתתף בשבועון לילדים ‘עולם קטן’, שעמד להופיע בהוצאת ‘תושיה’; וטשרניחובסקי נענה לפניית המו"ל שלו⁷⁵ ושלח אליו כמניין שירים, שנדפסוּ בזה אחר זה בגליונות השבועון: “בערב” (גל' 2), “באביב” (גל' 3), “השלג הראשון”, “בסתיו”. היו אלה שירי נוֹף ספוּגי עליצות ושמחת־חיים, ובהם קרא המשורר לילדי העיירה לצאת ולהיות עֵדים לכל הנפלאות המתגלות ומתרחשות סביבם:

נאמנים עלינו דברי פיכמן, כי “שירי טשרניחובסקי הראשונים, שנתפרסמו ב’עולם קטן', נעשׂו נקודת־הקסם שבעתון־ילדים מצוּין זה”; שכּן במִקצבם ובסגנונם, “בכל העליצות המלאה גילה, התפרצוּת של חדוה, חדוָה ללא טעם, שרק לילד חלק בה. […] לא העולם בלבד, כי אם המגע הישר, הקרוב, הבלתי־אמצעי, היה חדש בפי פייטן עברי” (‘להורים’, ב, עמ' 64–65). רוב השירים הללו – ביניהם הפיוט היפֵהפה “פינת סתר” (נקרא אחר־כך “גִנה לי”), המסַפּר על גינה־פּינה במסתרים, שהולחן והיה לזמר פופולרי – שבוּ ונדפסו בחוברת ‘שירים לילדי ישראל’ (תרס"ז). כן נדפסה בהמשכים ב’עולם קטן' כרך א (תרס"א) הפּוֹאֶמה האלגורית הארוּכּה “מעשׂה בזאב בן זאב”, המגוללת בחרוזים מבריקים מתוּבּלים בהומור שנוּן את הרפתקאותיו של זאב צעיר בעל “יִחוּס יהודי”, שיצא לבוש “טלית קטן” (“לבל ישלוט בו השׂטן”) להביא תרופה לאביו החוֹלה ונתקל בדרכּוֹ בצייד. חרף אריכוּתוֹ היתֵרה, והסתייגוּתם של אי־אלה מחנכים⁷⁷, משכה היצירה את לבּות הקוראים הצעירים הצמאים לסיפּוּרי הרפתקה, והיא שבה ונדפסה באנתולוגיה השירית ‘הכִּנוֹר’ (תרס"ג).

רעננוּתם הבלתי־מצויה של שירים אלה משכה את עינו של ביאליק, שהתכּוֹנן להוציא באותה עת, בהוֹצאת ‘מוֹריה’ שזה אך נוֹסדה, את קובץ שירי הילדים ‘הזמיר’ שבעריכת נֹח פינס (ראה פרק ב/ב); וכיוָן שהקובץ במתכּוּנתו הראשונה נראה דל בעיניו, פנה ביאליק אל טשרניחובסקי והזמין אצלו שירים אחדים לתוספת משקל, והמשורר נענה לו ותרם ל’הזמיר' שבעה שירים ספוגי חן ושמחת־חיים, ביניהם השיר המשעשע “בֶּרלה אומר”, שזכה במהרה לפּוֹפּוּלריוּת, והוא מונולוג של ילד שאינו יודע להגות את העיצורים ג, ק, ר, ש ואומר:

מאז הלך וגבר מעיין יצירתו, והוא נעשה משתתף קבוּע ברוב עיתוני הילדים בגולה ובארץ: ב’החיים⁷⁸ והטבע' (וילנה תרס“ה־תרס”ו) נדפסו שיריו “כוכבים מסַפּרים”, “אגוזים”, “חג בעיר”, “הגבעה” ואחרים; וב’בן־שחר' (ורשה, תרע“א–תרע”ב) פירסם את “הגנן הקטן”, “אל האנקור”, “שיר לכת” ועוד; ב’שתילים' (מוסקבה תרע"ז) נדפס שירו העצוּב “העֵז והקוקיה”, שיש בּוֹ בּיטוּי סמלי לשפיכוּת־הדמים של מלחמת־העולם, וב’צפרירים' (לוֹדז’־וַרשה תר"ף) נדפסו שירי הטבע שלו “בסתר היער” ו“שרקרק אומר”; ב’הכוכב' (ורשה תרפ“ד–תרפ”ה) פירסם את השירים “עקבות ארנבת”, “הסַפּן הקטן”, “דַייג קטן אומר” ועוד, ולירחון ‘עדן’ (ניו־יורק תרפ“ד–תרפ”ה) תרם שירי חג ושירים סיפוריים, ביניהם “היה פּיל” ו“הנער והדבורה”. והרשימה ארוכה.

כשנוסדה במוסקבה הוצאת־הספרים ‘אחינוער’, לציוּן חצי יובל שנים לפעילותו הספרותית של ביאליק, התכוונו עורכיה לחנוך אותה בקובץ שירי ילדים של טשרניחובסקי, שניתן לו השם ‘צִפֹּרֶת הַגַּן’ (כשמוֹ המתוקן של שירוֹ “בּאביב”. ראה הערה 40). כתב־היד נשלח לדפוס, ההוצאה נתנה לספר פִרסום (ראה: ‘שתילים’ ב, אב תרע"ז, עמ' 30), ועוד לפני הוֹפעתוֹ קידם אותו יוסף קלוזנר במאמר ארוֹך עתיר־שבחים:

אבל הקובץ ‘צִפֹּרת הגן’ לא הופיע במוסקבה, בעטייה של המהפכה. אחרי שעברה מערכת ‘אחינוער’ להוֹמבּוּרג (גרמניה) נתפרסמה שוב הודעה על הופעתו הקרובה של הקובץ (‘עין הקורא’, א, ברלין תרפ"ג). אך כבר באותה שנה נתפרקה ההוצאה, וביאליק, שהיה חסידו הגדול של טשרניחובסקי, העביר את קובץ השירים לרשותה של הוֹצאת ‘דביר’ שזה אך נוסדה, ושם הוא יצא בשינוּי שֵם – ‘החליל’ – מלוּוה באיוריו ספוּגי החן של נחום גוטמן⁸⁰.

בשנה שבּהּ הופיע בברלין קובץ שירי ‘החליל’ התגורר טשרניחובסקי בעיר זו והתקיים בדוחק מעבודת כתיבה ותרגום. בין השאר קיים שיתוּף־פעולה הדוּק עם הוֹצאת ‘עת לבנות’ של ישעיהו פיסרבסקי (ספריאל; ראה סוף פרק ה/ה) ותירגם ארבעה ספרים לנוער בשביל ‘הספריה של אזרח העתיד’ שלה: הפּוֹאֶמה ‘אבנג’לינה’ מאת הנרי לונגפלו, שתורגמה על־פי הזמנת המו“ל⁸¹, ואפשר לראות בתרגומה מעין השלמה ל’שירת היאוָתה' ללוֹנגפלוֹ, שתירגם טשרניחובסקי בשביל הוצאת ‘מוריה’ (תרע"ג); ‘קורות וילהלם טל ורעיו’ מאת הנריאֶטה אליזבת מרשל, ‘שוכני העצים’ מאת קתרין אליזבת דוֹפּ ו’ז’אן ד’ארק' מאת אֶנדרו לאנג. שלושת הספרים הראשונים יצאו בספריה זו בשנת תרפ”ג, ואילו הספר הרביעי – ‘ז’אן ד’ארק’ – שהמו"ל הודיע על הופעתו הקרובה, לא יצא בגלל התפרקותה הפתאומית של ההוצאה, וגורלו של כתב־היד נשאר עלום.

טשרניחובסקי, הרופא מחַבּר הפּוֹאֶמה “פרק באנַטוֹמיה”, תירגם מגרמנית בשביל הילדים גם את הטקסט לספרוֹן הלימודי המאויר ‘האדם בציורים מתקפלים’ מאת א' אבנהק (ברלין, ‘שוהל אונד וועלט’, תרפ"ו). רוב שנות יצירתו נהג לפרסם בכתבי־עת לבני הנעורים – מ’עולם קטן' וּ’מולדת' ועד ‘עתוננו’ ו’דבר לילדים' – תרגוּמי שירה ופרוזה: פרקים מתוך האֶפּוֹס הפיני ‘קַלֶוַאלה’, מתוך ‘ריינקה שועל’ מאת גֶתה, מן האֶפּוס הסרבי, מעשיות־עם ועוד. אבל חרף עושר זה בכמוּת ובאיכות, לא זכו רוב תרגומיו – ככל הנראה בשל היותם “קשים” לשיני הקוראים הצעירים – להיות נכס קיים בספרות־הילדים.

השתתפותו של טשרניחובסקי בעיתונות הילדים תכפה לאחר שעלה ב־1931 לארץ־ישראל ונתמנה לרופא בתי־הספר העירוניים בתל־אביב. מגעו היומיומי עם הילדים, שהביא לרִקמת חיבּה הדדית בין הרופא־המשורר לבין “מטוּפּליו” הקטנים, הִפְרה ללא ספק את מעיין שירתו.

עמוד מתוך ‘החליל – שירים לילדים’ לשאול טשרניחובסקי, צייר נחום גוטמן (ברלין, דביר, תרפ"ג)

בעיני הילדים נצטייר כדמות סַסגוֹנית אגדית כמעט, וכשפּנה אליהם כּינה עצמו “ידידכם בלב ונפש” (בסוֹף “מכתב לילדי ישראל” מיום 16.11.1942, המעודדם לסייע לקרן הקיימת בגאולת הארץ). שבועות מעטים אחרי עלייתוֹ התחיל לפרסם ב’עתוננו' את סיפּוּריו האלֶגוריים, שכּינס סמוך לפטירתו בספר ‘אשר היה ולא היה’ (תש"ב; ראה להלן). בהדרגה הלך והתהדק שיתוף־הפעולה של המשורר עם השבועון ‘דבר לילדים’, בו פּירסם, לצד שיריו הקצרים והקלים, גם סיפּוּרי יַלדוּת נוֹסטַלגיים ספוגי הוּמוֹר לירי רך: “איך נשארתי בלי מצות לפסח” (יד ניסן תש"ב), “אני עם כל החלות” (ה סיון תש"ג) ועוד סיפורים “ממה ששמעתי בילדותי”, שנותרו משוקעים בדפי השבועון ולא כונסו בספר.

בכמה משיריו המאוחרים לילדים, שפירסם בעיתוני הילדים בארץ־ישראל, ניתן לעקוב אחרי המעבר ההדרגתי שעשה המשורר מכּתיבה בהברה אשכנזית “גלותית” לכתיבה בנגינה הספרדית ה“נכונה”. יש שירים, שפירסם בכמה נוסחים, תוֹךְ ליטוּש המִקצב, החריזה ואף דרכי הביטוי. תשע שנים אחרי שפירסם בדו־שבועון ‘עולם הילדים’ (ירושלים תרפ"ז) את שירו הקטן “הַבֻּבָּה”, שינה את מִקצבו ליאמבי והדפיסוֹ בשינוי שם במוסף ‘דבר’ לילדים:

אלא שגם נוסח מתוקן זה לא הניח את דעתו של המשורר, והוא ראה לנכון לכתוב את השיר כולו מחדש בנוסח שלישי, ארוך מעט יותר ושלם מבחינה מוסיקלית ואמנותית:

נוסח שלישי זה נדפס לראשונה ב’דבר לילדים' (כב אייר ת"ש) ונכלל שנים מעטות אחר־כך בקובץ ‘שירים לילדים’, שהמשורר קיווה להוציא עוד בחייו, אך ראה אור שנתיים אחרי מותו ('יבנה; תש"ו), מלוּוה אף הוא באיוּריו של נחום גוטמן.

עיוּן במכלול שירי הילדים של טשרניחובסקי – אלה שכּוּנסוּ בּקבצים ‘החליל’ ו’שירים לילדים' ואלה שנותרו משוקעים בעיתוני הילדים ועדיין מצפּים לכינוס⁸² – יגלה לנו משורר פתוח ומתפתח, אמן החי אֶת ילדותו והמשכלל בלא הרף את דרכי ביטויו. הילדוּת המתוארת בשיריו היא אידֵיאה חוגגת שטופת שמש, שיש בה התפעמוּת ממראות הטבע ויצוריו, קונדסוּת טבעית ואף זיקה ברורה למורשת האומה ולחגיה. האני־הדובר בשיריו הוא מעין סַייר קטן, היוצא אל העולם הבלתי־נודע וחותר לגלות פינות־סתר בגן ובחורש; וכשהוא מגלה “פִּנה במסתרים” הריהו מכריז עליה בשמחה כבושה:

יצורי הטבע כולם הם מודעיו של הילד־המשורר, הוא חש קִרבה אינטימית אליהם, ואין פלא שהוא אינו מדבּר בשיריו על ציפור ופרח סתמיים, אלא יוֹדע לכנות כל אחד ואחד מהם בשמוֹ (דבר שהיה בבחינת חידוּש בשעתוֹ); אנוּ פוגשים בשיריו לילדים עפרוני וירגזי, אנקור וקיכלי, שרקרק וקוּקיה, פרג וכלנית, צפצפה ואלוֹן־בכוּת ועוֹד. הטבע כוּלוֹ כתב קלוזנר, מתמזג אצלו “באנושיות התמימה, העליזה, זו שאנו קוראים לה יַלדוּת”. הוא מקַדם בחדוַת צהלה את הפרחים ששבו לפרוח אחרי צינת החורף הארוכה:

הוא מזמין את האנקור לאכול פירורים מכף־ידו ומזהירו מן החתול האורב לו (“אל האנקור”); הוא דוחק בשפנים לברוח מגינתו, פן יֵצא הכלב ממאורתו ויִקוֹם את נקמתו (“הגנן הקטן”); והוא חרד לשלומה של צִפּוֹרת־הגן [=הפרפר] הססגונית:

בכל מלה מורגשת רוח האינטימיוּת, כתב שרפשטיין, “קרבתו הגדולה אל בעלי החיים ורעותו הטבעית. הזהרָתוֹ היא כהזהרת אֵם את בנה בראותה סַכּנה צפויה לו” (‘יוצרי ספהי"ל’, עמ' 49). הילד והילדה אוהבי הטבע נמשכים גם אל משׂחקי דמיון ומשובה; וטשרניחובסקי היה אחד המשוררים הראשונים בספרוּתנוּ, שהעניקו לילדים שירי שעשוּע וקונדסות: הוא תיאר את הילדים הפורצים מבית מדרשם אל הרחוב ורוֹכבים על הגדר (“השַמש איננו”); והוא קרא לילדים לצאת אל הרחוב ולפזז עם פתיתיו של השלג הראשון (או, על־פי הגירסה הארץ־ישראלית המתוקנת: עם טיפות הגשם הראשון⁸³); והוא חיבּר שירי משחק וחרוזי מניין ספוגי חן והומור, שרווחו בשעתם בין ילדי הגנים:

והוא המשורר שנחשב “גוֹיִי” בעיני רבּים, כתב כמה משירי החג הראשונים לילדי ישראל, שירים שינקו ממסורת העם וממנהגיו: “לסליחות”, “חג הסוּכות”, חג בעיר", “קרובות לפורים”, והשיר המשעשע על משחק האגוזים, הפותח בחרוז העממי “שְלֹשָה שֶׁעוֹמְדִים בְּיַחַד/הֲרֵי אֲנִי נִדְחַק לְשָׁם”, ומסתיים בחרוז האוֹנוֹמאטוֹפּיאי של האגוזים המידרדרים:

עם עלייתו ב־1931 לארץ־ישראל ניכּרה מעין התחדשוּת בשירת הילדים של טשרניחובסקי. לא רק שאימץ לעצמו את הנגינה הספרדית – דבר שהתקשו לעשות רוב המשוררים בני דורו – אלא ששיריו התחילו מקבּלים אותה צלילות רעננה, אותה אוִירה ארץ־ישראלית אפוּפה פשטות מרעננת, שכבשה את לבות הילדים. הנה שירו הפסטורלי “הַטָּלֶה”, שנדפס יחד עם תצלום המשורר החובק “טָלֶה זֶה מִדַּפְנָה, / מֵאֶרֶץ בְּנֵי דָן” (‘דבר לילדים’, ד אדר ב ת"ש); והנה השיר הקרקסי המבדר “אִם הַקּוֹף / מַכֶּה בַּתֹּף, / מָה עוֹשֶׂה הַדֹּב?” והנה “שיר הבדיחוּתא” הוִירטוּאוֹזי, המושתת כולו על צמדי מלים הוֹמוֹפוֹניוֹת ועל שעשועי לשון המפליאים בזרימתם הטבעית:

דומה שאין עוררין על זכויותיו הראשוֹניוֹת של טשרניחובסקי בשירת הילדים שלנו. קלוזנר הכתירוֹ כיוֹצר שיר הילדים העברי ואבי המעשׂיה המחורזת לילדים – ושני אֵלה “נתעלו ביצירתו של טשרניחובסקי למדרגה של אמנות גמורה” (‘השלוח’, תרע"ח, עמ' 198); ופיכמן קבע “שאפילו לביאליק לא נתגלה קסמו של שיר־ילדים אמיתי אלא לאחר שקרא את שירי הילדים הראשונים של טשרניחובסקי” (‘להורים’, ב, עמ' 68). על כן צר כי שיריו לקטנים – גם אלה שהולחנו והושרו בשעתם (“גִנה לי”, “הגנן הקטן”, “אנקור קטן” ועוד) – נשכחו במידה רבה ולא זכו להיות נכס בקרב הקוֹראים הצעירים. לצד אֵלה יוּזכּרוּ אוֹתם משיריו למבוּגרים, ש“אוּמצוּ” על־ידי הנוֹער ויצאוּ במהדוּרוֹת מיוּחדוֹת לילדים – אם בקבצים ואסוּפּוֹת (למשל: ‘גורן’, ‘שירי טשרניחובסקי לאֶחיו הצעירים’, תרצ"ו), ואִם בחוֹברוֹת נפרדוֹת בספריית ‘מגילוֹת לבתי הספר’ (‘כּחוֹם היוֹם’, ‘לביבות מבוּשלוֹת’ ועוֹד).

שונים באיכותם ובתוכנם הם כ"ה הסיפורים הקצרים, שפירסם טשרניחובסקי בעִיתוני הילדים בגולה ובארץ, ואשר רק מיעוטם כּוּנס לספרוֹ ‘אשר היה ולא היה’ (תש“ב. שלוש מעשיות עממיות נדפסוּ כּ”נספח" בסוף ספרו ‘שירים לילדים’): יש ביניהם סיפורים המושתתים על זכרונות ילדוּת (“חולדות”, “מעשה בנעליים”, “אני עם כל החלות”), סיפורי־עם (הבת החכמה", “מעשיה שמחה”, “מעשה באגוז”) וכן אגדות ואלֶגוריוֹת סַאטיריות. חרף אותו גיווּן ושוֹני, מקשר את רוב הסיפּוּרים יסוד ההנפשה וההאנשה, כאשר המשורר מעניק רוח־חיים, תכונות וכושר־דיבּוּר לעצמים הדוממים ולבעלי החיים; שכּן – כפי שכּתב בפתח סיפורו ‘האבנונים’ – “אין לך דבר בעולם, שאין לו שׂפה ולשון משלוֹ”. הכדוּר החצוף מסרב לחזור לידי הילדה המשחקת בו, “אלא קופץ לכאן, מדלג לכאן, נוגע בזה, פוגע בזה” (“הכל במידה”); המכשירים השוֹנים בנפּחיה מתווכּחים ביניהם כיצד יחוגו את הסוּכּוֹת ומי יעלה לתורה, “ואך המקבת היתה שרויה בצער, כי היא לא עלתה לתורה ואותה לא צירפו למנין; זה אי־אפשר היה כלל וכלל, כי על כן אשה היא, ואין מצרפים אשה למנין…” (“מועדים לשמחה”); אפרוח החסידה מקבּל “שיעוּר בחשבון”, שהוּא פַָּרוֹדיה משעשעת של “אחד מי יודע” (“אחד קִנֵּנוּ שבּין השמים ובין הארץ…”); ואבּא ברוָז מלמד את זאטוטיו כיצד להבחין בין ברוְזי בר לברוְזי בית (“ספר היחשׂ”). אין בסיפּוּרים אלה עלילות מרתקות וגם לא מתח דרמָטי של ממש, אך יש בהם דמיוֹן צבעוני, נוֹי סִגנוֹני עם מִקצב פנימי, הוּמוֹר רך עִם לגלוג סלחני על חולשות אנוש. אחד היפים בסיפוריו הוא האלגוריה “האבנוֹנים”, המסַפּרת על אותם יצורים אגדיים זעירים, המתגוררים בתוך האבנים “והם מגררים, מפצחים, משפשפים ורוחצים את האבן, שהם גרים בתוכה, והאבנים מזהירות ונראות כאילו זה אך רחצו אותן במים”… והנה יום אחד יצאו האבנונים מתוך אבניהם והלכו לשׂחק בפרדס, ובינתיים באו חלוצים והסיעו את האבנים למקום אחר; על כן יש אבנים שהן נקיות וחלקוֹת, ואחרות מזוהמות ומחוספסות. והמשורר חותם את סיפּוּרו הסמלי במשפט חייכני ורב־משמעוּת: “הגדולים אינם יודעים מה בין אבנים אלה לאלה, אולם הקטנים יודעים”.

בכל מה שכּתב טשרניחובסקי לקוראיו הצעירים נוּכל אֵפוא למצוא אוֹתה מזיגה נדירה של חיבּה, רעוּת וכבוד. הוא מעולם לא הנמיך עצמו בשעה שבּא לספר להם ולשיר לפניהם, אלא התייחס אליהם כשווה אל שווים, שכּן האמין בכל לבו כי “בִּזְכוּת קְטַנֵּי עוֹלָם / הָעוֹלָם קַיָּם”.

והמשוֹררים בני דוֹר ההמשך, שכּתבוּ לילדים, כבר צעדוּ בנתיב שכּבשוּ קוֹדמיהם.

ו. ‘ברכת בוקר’ – יעקב כהן

“הנה דוֹר צעיר הוֹלך ושירו החדש עמו”, כתב ביאליק בראשית 1907 במסתו הידועה ‘שירתנו הצעירה’, “ומי יודע? אולי אלה [המשוררים] הצעירים נוֹשׂאים בידם את סם החיים והנוער לעמם העתיק”.

באותה שנה, שבּהּ נדפסו דבריו אלה של ביאליק, שכּוּונוּ אל יעקב כהן, יעקב שטיינברג, זלמן שניאור “ועוד קטנים מהם וענווים מהם”, הוֹפיעוּ בהוצאת ‘תושיה’, לצד קובצי השירה למבוגרים, גם החוברות ‘שירים לילדי ישראל’ והאנתולוֹגיות ‘החליל, ‘הכּנור’ ו’דוּדאים’, שכָּללו שירי ילדים מאת יעקב כהן ושאול טשרניחובסקי, יעקב שטיינבּרג וזלמן שניאור, יעקב פיכמן ויצחק קצנלסון, נֹח פינס וש“ל גרדון, דוד פרישמן ואחרים – כמעט כּוּלם משוררים שיעדוּ את עיקר יצירתם לקורא המבוגר, ואילוּ שירתם לילדים, כּכל שתהיה בעלת איכות, היתה תחוּם שולי אצלם, “פירורים כאלה”, כהגדרת ביאליק, “מפל עֵט…” פרט לאהרֹן לוּבּוֹשיצקי, מחַבּר סִדרת החוברות ‘למען אחי הקטנים’ (ראה פרק א/ג), לא קם עד ראשית שנות השלושים עוד משורר עברי, שיכוון את עיקר יצירתו לילדים. הגורם העיקרי לכך היה, כפי שכּבר צוּין בפרקים קודמים, מיעוטם של “צרכני שירה” בקרב הילדים, בעיקר אותם ילדים שהעברית לא היתה שׂפת אמם; ואִם נזכור כי גם המשוררים כּתבוּ את שיריהם לילדים בשׂפה שרכשו ב”חדר" או בבית־הספר, הרי שנסכּים עם דברי ביאליק, כי “יצירתה של ספרוּת טבעית לקטנים בלשון שאֵינה לשון־האם ממש – דבר כזה תלוי יותר במזל, כמעט ברחמי שמים” (‘אופיר’, תרפ"ג).

אחד הבולטים באותה חבורת משוררים, שכתיבתם לילדים היתה בגדר “כינוֹר שני”, והמשתייכים אל דור־המעבר שבּין דורו של ביאליק לדור היוצרים הארץ־ישראליים, הוא יעקב כהן (1881–1960). “היפהפה והמעוּדן, הקל והמרפרף, כולו משי ורוּח־בוקר” – כך הגדירוֹ ביאליק עם הופעת ‘ספר השירים’ שלו (וַרשה תרס"ה). בן עשׂרים היה כהן כששלח מן העיר זגיֶרז‘⁸⁴ את שיריו הראשונים לילדים לשבועון הוַרשאי ‘עולם קטן’, וכבר אז נתגלה ברבגוניוּתו הלירית ובהתפרשׂוּתוֹ על פני תחומים וז’אנרים שונים. בזה אחר זה פירסם בַּשבועון שירי משׂחק (“החוֹטם”), ושירה לירית (“תרצה”), מזמורים לפעוטות (“חתלתוּלה”) ושירי טבע (“שיר הצִפּרים”), אגדה לירית (“נשמות הילדים”) ושירי ציון (“הכֹּתל המערבי”), שיר סיפורי (“אגורת המלאך”) ובלדה בעלת רקע אוֹטוֹבּיוֹגרפי (“מן החדר”). בכל השירים הללו, שזכו במהרה לפּוֹפּוּלריוּת ומהם שגם הולחנו והוּשרוּ, ניכרו קלוּת הביטוי, הזדהות עם עולם־הילדים ושליטה מפתיעה בדרכי הביטוי. אבל שירוֹ הגדול הראשון, שנדפס באותה שנה בהמשכים ב’עולם קטן’ – “מֵעֵבר לסמבטיון” – היה מתחוּם האגדה האֶפִּית. פּוֹאֶמה אוּטוֹפּית זו, המסַפּרת על ביקוּרוֹ הפּלאי של המשורר בארץ שמעבר להרי חושך, שבּהּ “רמה יד התורה” ואשר יושביה מצפּים לקול השופר, שיקראם לשוב לארץ הבחירה לקומם את הריסותיה, גדושה תיאוּרים ארכניים, המטשטשים את עוצמתה הפיוּטית. ואף־על־פי כן היתה הפּוֹאֶמה חביבה על המשורר והוא חזר אֵליה פעמיים נוספות: תיקן אותה לקראת הדפסתה כחוברת בספריית ‘מגילות’ (תר"ץ), ואחר־כך כתב כמעט את כּוּלה מחדש לקראת כלילתה בספר שיריו לילדים ‘ברכת בוקר’ (תש"ו; הפּוֹאֶמה חותמת את הספר). השוואת הנוסח המוקדם של היצירה אל נוסחהּ האחרון תגלה את התמורה שחלה במשורר בארבעים שנוֹת־יצירה, תוך שִכלול כליו הפיוטיים. לפנינו פתיחת היצירה בשני נוסחיה, זה מול זה:

עם זאת תגלה ההשוואה בתים לא מעטים בפּוֹאֶמה, שהשִכלוּל המאוחר פָּגם בספונטניוּת הראשונית שלהם. כזה הוא, למשל, הקטע המתאר את היצורים הדמיוניים העולים מן המים הרותחים “בפיח לילה בלול תכלת שמי ירח”:

כל שיריו הראשונים, שכּוּנסו בתש“ו לספר ‘ברכת בוקר’, עברו שינויים יסודיים, מהם שנכתבו מחדש, ומהם שניגונם “הגלוּתי” הומר במשקל מלרעי. שיר־הזמר “חתלתולה” בן שלושת הבתים, למשל, הפּותח בטור “חֲתַלְתּוּלָה יֵשׁ בַּבַּיִת”, הוכפל לשיר בן שישה בתים בשם “חתוּלנוּ”, הפותח בטור “חָתוּל בַּבַּיִת לָנוּ יֵשׁ”; השיר “מן החדר” (“כִּמְלֹאת נֶפֶשׁ צִפּוֹר עֲדָנִים וְאוֹרָה” וכו') נקרא בנוסחו המתוקן “מן החדר בלילה” (כִּמלֹאת לֵב צִפּוֹר רְנָנָה וּנְהָרָה"), ו”החוטם (שיר במקהלת ילדים)" נכתב כמעט כולו מחדש ונקרא בנוסחו הארץ־ישראלי “מעשה בשוטה ובקוף (פזמון למשחק)”. והדוגמאות רבּוֹת.

כמה וכמה שירים שנדפסו בחוברות ‘עולם קטן’ – ביניהם “שלג”, “חִפּוּשיוֹת”, “אלף בית”, ואפילו השיר האידילי שנתפּרסם מאוד בשעתו “תרצה”, על ילדת התום השרה לעת ערב בגן “וְאֹזֶן כְּרוּב שׁוֹמַעַת” – לא כונסו על־ידו לספר ‘ברכת בוקר’ ונשארו גנוזים בכרכים יקרי המציאות.

עם עלייתו ארצה בתרצ“ב, התחיל שיתוף־הפעולה בין המשורר ועיתוני הילדים הארץ־ישראליים. ‘עתוננו’ קידם ברשימה חגיגית את פניו של “משורר הטבע והיופי, הזוך והקודש, הבא אל ארץ הטבע והיופי, הזוך והקודש”, השר ו”חוגג כילד קטן ועליז בראותו יונים במעופן" (גל' י. חתום ראובן גרוסמן [אבינועם]), ופירסם באותו גיליון את שירוֹ האֶלגי “נשמת אֵם”, אשר “עוּבד מחדש ע”י המשורר בשביל ‘עתוננו’" (שם). עד ימיו האחרונים פירסם כהן שירים וּפוֹאֶמוֹת ב’דבר לילדים' – שירים שהפתיעו בצלילם החדש, הממוּזג דמיון והומור, עדנה עם עוצמה מתחדשת. בתרצ"ו פירסם בַּשבועון חרוזי גוזמה אמנותיים, מן הראשונים בסוּגם בספרות־הילדים שלנו:

באותה שנה פירסם כהן ב’דבר לילדים' שניים משיריו היפים והשלמים ביותר, שנעשו עם פרסומם שגורים בפי הקוראים הצעירים. הראשון, “לכשאגדל”, הוא מונולוג של ילד, המדמיין לעצמו את הגדוֹלוֹת והנצוּרוֹת בהיותו גדול וגיבּוֹר, והוא כתוּב בשפת ילדים קולחת ונלבּבת בטורים קצרים, בעלי מִקצב יאמבי סוחף:

לכשיגדל – ידהר על גבּי סוּס על הר וים, יטוס לקטוף כוכבי מרום, יֵשב לפצח זרעונים בין עננים, כל דבר שיאמר – יִפּוֹל –

השיר האחר, “צַבָּרִים”, הוא משירי הילדים הראשונים שלנוּ, שנוֹשׂאָם הוא הצבר, על כפל־המשמעויות של מוּשׂג זה. זהו שיר לירי־וידוּיי בעל מִקצב טרוֹכיאי כמו־קטוע, המקסים בפשטוּתוֹ המֶטָפוֹרית ובסמליו הדוּ־משמעיים. לכאורה – הדוברים בשיר הם שׂיחי הצבר הדוֹקרניים:

אך במהרה מתברר כי גידולים אלה, שהם גם “קשים וממרים”, עשׂוּיים להיות – אף שהדבר אינו נאמר במפורש בשיר ורק נרמז באיוּרוֹ של גוטמן הנלוֶה אליו – גם ה’צברים' ילידי הארץ, שהם דוקרים, ומאירים פניהם רק לטוב:

בדומה לשירתו האֶפּית למבוגרים, שבּהּ התאחד המוטיב האישי עם המוטיב הלאומי, כך מוצאים אנו גם בשיר־ילדים זה את הזדהותו המוחלטת של המשורר בן הגוֹלה עם גידולי הארץ, אשר אליה נשא נפשו מנעוריו.

חמישים משיריו לילדים כינס כהן בתש“ו לספרו ‘בִּרְכַּת בֹּקֶר’ וכמעט בכולם עשׂה, כאמור, שינויים ותיקוני משקל ונגינה. הוא כָּלל בספר שירים מוקדמים ומאוחרים, חרוזים לפעוטות ופּוֹאֶמות לבני הנעורים, וחילקם לשלושה שערים, הערוּכים מן הקל אל הכבד. בשער הראשון רוּכּזוּ השירים לבני הגיל הרך – על הילדה המביאה פּרחים לאִמהּ ועל הילד ה”רוכב" על רגל אביו, על סבא שעלה לשמַים והרבה שירים על מִרקם היחסים של ילדים ובעלי חיים. שירי השער השני מעוּגנים ברוּבּם בחוויות־ילדותו של המשורר, על האֵם השומרת מיטת בנהּ וחולמת על ארץ־האבות, על הציפורים הנודדות בבוא הסתיו, על ילדי ה“חדר” הלומדים אָלף־בית, ועל “אגורת המלאך” שצנחה ממרום כפרס על שולחנו של הילד השקדן – והוא אחד משיריו הידועים ביותר. בשער השלישי והאחרון כּוּנסוּ שיריו הארוּכּים והבוֹגרים – פּוֹאֶמות ובלדות על נער שבּא לחפשׂ את אליהו, שׂיחת נערות על מסתרי היער, על יִללת הרוחות בליל סתיו ועל נערה הממתינה בליל הושענה רבּה להיבּקעוּת השמַים כדי להשמיע את משאלת לבבה.

חרף הנוֹי הלשוני וחן־הנעוּרים השפוּך על רוב דפּי הספר, לא כל השירים בּוֹ איכותם שווה. לצד שירים בעלי עוצמה לירית, כגון “אחות קטנה” או “שמש בוקר”, מצויים בספר גם בתי־שיר חיוורים וּבָּנָליים, כגון השיר “אֵם קטנה”, שבּוֹ קובלת ילדה על שבּתהּ־בּוּבּתהּ “מְאֹד חוֹלָה, / אֵינָהּ שׁוֹתָה, / אֵינָהּ אוֹכְלָה” וכו‘. “כמה מן השירים יש בהם מן האגדה העממית ומתאור ההווי היהודי של הדורות הקודמים”, כתב המשורר במבוא הקצר לספר, “נראה לי, שאין למנוע את ידיעת אלה מילדינו, ויהי חינוכם על טהרת אווירה של הארץ. ואולי תעמוד זכות זו לשירים אלה, שיש בהם מזכרונות ילדוּתוֹ וחוויותיו המוקדמות של מחברם”. אף־על־פי ש’ברכּת בוקר’ זכה למהדורה מחודשת (תשכ"ז), קשה לומר שנהפך לנכס קיים ממשי בספרות־הילדים שלנו. רק מעטים משיריו מצאו מסילות אל לב הקוראים הצעירים והועתקו למקראות ולאנתולוגיות, ואין להשווֹת את גודל ההשפּעה של יצירת כהן על הספרות העברית וקוראיה המבוגרים למקומו המצומצם יחסית בספרות־הילדים. גם יצירותיו האֶפּיוֹת לנוער – ‘חמש מגילות’ (תש"א), המסַפּרוֹת על מלחמת־הקיום המתמשכת של האומה, ‘ספר אֶליפל’ (תש"ב), המתאר את גלגוליו של גיבּוֹר עברי אל יבשת אטלנטיס, והפּוֹאֶמה האגדית ‘עוף החול’ (תשי"ג; נדפסה תחילה בהמשכים ב’דבר לילדים') – לא מצאו לעצמן קהל קוראים רחב בשל שׂפתן הגבוהה ועומס הרעיונות הגודש אותן, והן נהפכו, בחלקן, לחומר לימודי בבתי־הספר התיכוניים.

ז. ‘בּין כּוֹכב ודשא’ – שמעוני, דפנא, בס, שנהר ועוד

המעבר מספרי השירה אל המקראות ושיעורי הספרוּת בבית־הספר הוא תהליך משותף לרבּים ממשוררי דוֹר־התחיה, שמיזגו ביצירתם הלירית מוטיבים אישיים עם נושאים לאומיים וכלל־אנושיים. לצִדם של ביאליק וטשרניחובסקי, שניאור ויעקב כהן, נכללים בחבורת יוצרים זוֹ בני דורם וממשיכיהם דוִד שמעוני, שמואל בּס, ש' שלום ואחרים, אשר ביטאו בשיריהם את האמונה כי “בְּאֶרֶץ חֶמְדַּת אָבוֹת / תִּתְגַּשְּׁמְנָה כָּל הַתִּקְווֹת” (ישראל דושמן).

נציג מובהק של דור יוצרים זה הוא דוִד שמעוני (שמעונוביץ; רוסיה 1886 – תל־אביב 1956), יוצר האידיליה הארץ־ישראלית ומחברם של שירי ילדים בעלי נושׂאים אֶפּיים, וידוּיִיִים ואלגוֹריים. כרבּים מבני דורו עשׂה גם שמעוני את צעדיו הראשונים בספרות מעל דפיהם של עיתוני ילדים ונוער. בגיל בר־מצוָה פירסם בשבועון ‘גן שעשועים’ תרגום חופשי לשירו של ש"ש פרוּג “התדע”, וכעבור שלוש שנים נדפּס שירו המקורי הראשון, “שׂיחת רסיסים”, בשבועון ‘עולם קטן’ (תרס"ב). אף שאין הרבה מן המקוֹריוּת בשיר אלגורי פַּתטי זה, שהשפעתם הברורה של משוררי ההשׂכּלה ניכּרת בו, אפשר לראות בו מבשׂר מובהק של כּיווּן שירתו העתידה. השיר – כפי ששמו מעיד עליו – הוא דו־שיח בּין שני נטיפים עבריים; האחד – אֵגל טל מהרי יהודה שנהפך לדמעה בהירה בעת החורבן, והאחר – אֵגל זעה ממצח האיכּר, המחַיה את שדמות יהודה:

תמונה (זכויות לא ידועות) ותחתיה הכיתוב

‘אחד מי יודע’ – שיר קונדסי נשכח של דוד שמעוני (מתוך ‘עדן’, אלול תרפ"ד. צייר זליג מַאוּד)

בעוד הוא מכין עצמו לבחינות־הבגרות בפטרבורג, פירסם שמעוני שירים קטנים בשבועון־הילדים ‘החיים והטבע’ (“באביב”, “חיים”, “לחנוּכה” ועוד; תרס"ה), ב’השלוח' ובבימות אחרות. אבל השנה שבּה עשה בארץ כשומר ופועל במושבות יהודה (1909), ובה “התייחד עם נוף מולדתו וגילה את סוד יופיה”, כלשונו, היא שהטביעה אוּלי יותר מכֹּל את חותָמהּ על יצירתו. אז כתב בין השאר את הפּוֹאֶמות האידיליות ‘מלחמת יהודה והגליל’ (נדפסה לראשונה בירחון לנוער ‘מולדת’, תרע"ב), המתארת בהוּמוֹר סלחני את ה“מלחמה” שניטשה בין חלוצי יהודה והגליל על אופן היגויה של האות בּ, והיא ראשונה לסִדרת האידיליות שלו, שנקראו ונלמדו הרבה על־ידי הנוער: ‘ירדניה’, ‘היוֹרה’, ‘לֶקט’, ‘יובל העגלונים’, ‘ביער בחדרה’, ‘מצבה’, ‘רסיסי לילה’ – אותן “אידיליות בעלות הוּמוֹר שוֹקט ונוח כעורמת ילדים”, כהגדרת יוסף קלוזנר (‘יוצרים ובונים’, ג/א, תרפ"ט, עמ' 125). אחרי עשׂר שנות שהִיה באירופה (1910–1920), שבּהן ערך בין השאר את ספרי הוצאת ‘אחינוער’ שנקטעה באִבּה (ראה פרק ב/ו), חזר שמעוני לפעילות מגוּונת רבּת פנים בארץ־ישראל. יצירתו לקורא הצעיר היתה גם עתה, אולי יותר מבעבר, ספוגה אידיאלים לאומיים ואנושיים – הוא קולט את החיים הרוחשים סביבוֹ ולעיניו ומנסה להלבּישם לבוד אמנותי. ב’קוּפּת הספר' פירסם את סיפורו הציורי ‘אל קברות המכּבּים’ (תרפ"ג), ובספריית ‘מגילוֹת’ נדפסו האגדות השיריות ‘זקנות’ ו’הניגון' (תרצ"ב). כל השנים פירסם שירים בשבוּעוֹני ילדים, שלא כּוּנסוּ בספר, אבל הועתקו בחלקם – בעיקר ה“ציוֹניים” שבהם – למקראות ולאנתולוגיות והיו לנחלת הכלל. כאלה הם, למשל, שירו “על גבעה חמודה” (‘עדן’, אדר תרפ"א), “שתילים” (נדפס על גלוית קק"ל בכתב־ידו של המשורר עם הקדשה: “ברכת המשורר לדור הצעיר”), הזֶמר “שיר הנודד” (“מי יתנני עוף”) ואחרון חביב – “בן השומר”, אחד משירי הילדים השלמים והיפים של שמעוני, אשר בו פונה הילד הקטן אל כוכב־הערב ומבקשוֹ כי ישמוֹר על אביו השומר:

הדאגה ה“פרטית” של הילד הדובר לשלום אביו הפכה כאן לחרדה לשלומם של כל שומרי המולדת, והשיר הלירי־הווידוּיִי נהפך לשיר־תפילה אֶפּי בעל מוטיב לאומי, בּלי שתיפּגם עוצמתו הפיוטית.

קרובים לסגנונו של שמעוני בנעימתם האֶפּית־הלאומית הם שירי הילדים של ש' שלום (שלום שפירא; נולד בפולין ב־1904), שבּהם שיקע המשורר מתוך הזדהות שלמה כמעט את עולמוֹ הפנימי עם עולם הערכים היהודיים והאנושיים. לאחר שעלה בנעוּריו לארץ, סיים כאן סמינר למורים והיה למורה. “העדפתי ללמד את ילדי הכיתות הנמוכות”, סיפּר, “הרגשתי צורך להתפרק עם תלמידַי – ללמד, לטייל, ללמוד מתוך שירה ומשחק. כך נוצרוּ שירַי הראשונים לילדים”. התימַטיקה ודרך העיצוב של שיריו אלה זהים, בחלקם הגדול, לשירתו ה“הימנונית” הכללית, תוֹך שׂימת דגש ב“דרך הפשטות”, כלשונו: “בדרך הפשטוּת מבקש היוצר בעולמו של הילד ‘תיקון’ לנשמתו הוא, ושׂפה תמימה לרגשות ולמחשבות, שבעולם ‘הגדולים’ החלו משום־מה מתביישים בהם; למכלול הרגשות והמחשבות שייכים הציוֹנוּת בלי מרכאות, אהבת ישראל וארץ־ישראל ושמחת החגים. […] על כן ימצא הקורא [בשירַי לילדים] מעין ‘עין יעקב’, כביכול, לסוגיות שעסקתי בהן בכמה מכּתבַי לגדולים” (מן המבוא לספר ‘שַי לבּן’, תשל"ד). כבר שירוֹ המוקדם “הילד והפטיש” (‘דבר לילדים’ תרצ"ו) עשׂוּי לשמש מֵעין לייטמוטיב לשירת ש' שלום לילדים, הקוראת לבן הדוֹר הצעיר להכשיר עצמו לקראת משׂימות המחר: פטיש קטן הולם ללא הרף בלִבּוֹ של הילד ואומר לו:

גם בשיריו האחרים, שנדפסו ב’עתוננו (תרצ"ב ואילך) וב’דבר לילדים‘, הכתובים בדרך כלל בטורים ריתמיים קצרים, שר ש’ שלום שירי הלל לבוני הארץ ולמגיניה, לנוף המולדת ולחגי האומה. לא פעם גולשת שירתו לפלָקָטיוּת קולנית (“אח, בנה הגליל”), או לחרזנוּת המקלקלת את השורה (“נוּר, נוּר, נוּר, / לֶחֶם בַּתַּנוּר”); אך בין שירים “מגויסים” אלה אתה מוצא פתאום גם שיר־טבע אידילי (“הַצִּפֳּרִים הִתְחִילוּ כְּבָר לִנְדּוֹד”), או שיר לירי פסטורלי (“אני מתגעגע אל כפרי”), ואפילו שיר תיאורי הוּמוֹריסטי על “תרנגולת רוֹדפת אחרי הרכּבת”.

שילוב נושאים לאומיים בשירי טבע, נוף וחוויה מאפיין, כאמור, גם משוררים אחרים בני אותה תקופה, ביניהם משה דפנא וישראל דושמן, אברהם ברוֹידס ואפרים תלמי, שמואל בס ויצחק שנהר. שמואל בס (1899–1949), שעלה בילדוּתו עם הוריו לארץ־ישראל, עסק בהוראה והשתתף בעריכת כתבי־עת לנוער, שר בפשטוּת על ברכת היבוּל (“פּרִי גַנִּי הִנֵּה הֵבֵאתִי”), סיפּר לקוראיו הקטנים כי “לנוּ ארץ קטנה” (כשם קובץ שיריו, תש"ב); שם – “עַל כֶּתֶף הַר פּוֹרֵחַ / כְּפָרִי זֶה הַקָּטָן”, והרחק משאון העיר חַי זוג ילדי טבע:

בצורה דומיננטית יותר שליט הנוף בשיריו של משה דפנא (רוסיה 1884 – תל־אביב 1963), איש העליה השניה ומוֹרם של ילדי מושבות יהודה, שאפשר לראוֹתוֹ כּאבי שירת הטבע והנוֹף הארץ־ישראלית בספרות־הילדים שלנו. “הילדים לא הִכּירוּ את הצמחים שהגיעו עד סף ביתם ואת הציפּוֹרים ששרו לתוך חלונותיהם הפתוחים”, סיפּר. “הוצאתי איפוא את תלמידַי אל השׂדה הפתוח ושם למדנו ושם שרנו” (‘הבוקר בהיר הוא’, תשכ"ה, עמ' 91). וכיוָן שמעטים מאוד היו השירים על טבע הארץ ונוף הארץ, ישב המוֹרה עצמו לחבּרם – שירים קצרים וניגוּניים, בהם קרא לכל צמח וחי בשמם, ותיארם בחיבּה, ביֶדע, בעינוֹ הטובה של איש־טבע ומשורר: שיר על רקפת המחַכּה נכנעת לדבורים; ועל נרקיס המניף כּוֹסית־זהב על טס צחור; ועל פעמוני הגשם המצלצלים: “הִנֵּה הַסְּתָו!”; ושירים על פשוֹש וּפרת משה רבּנוּ, על טלֶה ונחליאלי ועוד; ובדומה לדוִד שמעוני, ששר על בן־השומר החרֵד לאביו, שר דפנא על השומר החוזר עם שחר אל בּנוֹ:

שונה וייחודית יותר היתה כתיבתו לילדים של יצחק שנהר (שנבּרג; אוקראינה 1902 – ירושלים 1957), מן היוצרים הבולטים, שבּאוּ ארצה עם חלוצי העליה השלישית; ואף שיָעד לקורא הצעיר חלק קטן בלבד ממכלוֹל יצירתו המסוֹעפת בשירה, סיפּוֹרת ותרגום, מצויות בחלק זה, ההולך ונשכח, כמה ממיטב היצירות לילדים של התקופה. כבר ביצירותיו המוקדמות, השייכות לז’אנר הפזמוני, שיקע שנהר מגמה לאוּמית דידקטית: כך, למשל, מסתיים שיר־החג המפורסם שלו “כך הולכים השותלים” בחרוּזּ־חזוֹן ציוֹני, שבּוֹ “יַעַר עַד יִפרֹשׂ צִלּוֹ / עַל אַרְצֵנוּ עֵירֻמָה”. ברוב שיריו הארוּכּים, שכּוּנוּ על־ידיו “חרוּזי רננים וסיפּוּרי נעמנים / לילדים גדוֹלים עם קטנים”, שילב שנהר סיפור־עלילה עם מוסר־השׂכּל. בפּוֹאֶמוֹת הראשונות שלוֹ שליט עדיין היסוֹד הדידַקטי־הציוֹני: מעשה ביֶלֶד־פֶּלֶט השוֹכב בגן והוגה בגיבּוֹרי האומה הנערצים שמשון, בר־כוכבא ויוסף הגלילי (“בעל החלומות”); ומעשה בנער אמיץ העובר בארץ וּמכּה במקלו על סלע בתקוָה למצוא מטמון שיסייע לגאולת הארץ (“אגדיאל”). בהדרגה השתחרר המשורר מן היסוד הדידַקטי הגלוּי, ובשירי העלילה המאוּחרים שלוֹ לילדים שילב דמיון, הרפתקה ושעשוע, יחד עם גרעין אלגורי כמוֹ־דידקטי: מעשׂה בציפור עדינה, שהצילה מדינה מסכנת מלחמה; ומעשה בשתי שיבּולים, שנצמדו אל נבט שגדל בשׂדה ונהפכו למִלים יפות; ומעשה בּרֵיח, שבא להתארח בביתו של סופר וביקש לתהות על טיבם של ריחות הספרים. שירים־סיפורים אלה והבאים אחריהם, המפליאים בליטוּשם האמנותי ובשׂפתם המסוגננת, המתובלת לשון־חכמים, כונסו בספר ‘בין כוכב ודשא’ (תש“ב; תש”ח). עוד “סידרת מעשׂים ומעשׂיות / מקצוֵי ארץ הפלאות” כינס בקובץ עתיר הדמיון ‘סיפּוּרים מארץ עוץ’ (תש"ו). את תרגומיו המעטים לילדים הוֹציא בספריית ‘שם’ (שטיבל – מצפה), שהתרכזה בהוצאת קלַסיקה מתורגמת לבני הנעורים ואשר הוּא היה אחד מעורכיה. בעבודת עריכה זו היה שנהר ממשיכם של סוֹפרים חלוצים – סילמן, דושמן, ברכוז, ברש ואחרים – שסייעו לגידולה של ספרות־הילדים הארץ־ישראלית גם בתחום העריכה והמו"לוּת.

עם “עלייתן” של הוצאות־ספרים מן הגולה לארץ־ישׂראל (‘דביר’, ‘אמנות’, ‘שטיבּל’ ועוד) ויִיסודן של הוצאות חדשות (‘מצפה’, יזרעאל', ‘מסדה’, ‘יבנה’ ועוד), זכו הקוראים הצעירים למִן שנות השלושים ואילך לשפע שלא ידעו כמעט דוגמתו. קינתו של ביאליק על “בצורת” (פּרק ז/ד) היתה לנחלת העבר. הוצאות־הספרים הגדולות דחקו לקרן־זווית את פעילותם המו"לית הצנועה של יחידים, וספרוּת־הילדים בארץ קיבּלה צביון “ממוּסד”.

לפעילות ספרותית־מו"לית זו מוקדש הפרק הבא.

פרק תשיעי: ‘כנפי כסף’ – מו“לים וספריות בשנים תרצ”ב–תש"ח    🔗

“דווקא בארץ־ישראל, מולדת אלפי ילדים שהעברית היא שפת־אִמם, [גדל והולך] צמאון הקריאה אצל ילדינו. הצורך בחומר־קריאה מתאים הוא גדול ואין הקומץ משׂבּיע”, כתב בחורף תר“ץ הסופר־המחנך נחום דב קרפיבנר (‘מאזנים’, א, גל' לד; חתום: נחום איש גמזו); וכשנה אחר־כך החרה־החזיק אחריו הסופר־העורך יהודה ורשביאק במאמרו “בספרות הילדים”: “הן מספר המדבּרים והקוראים עברית גדל פי כמה בשנים האחרונות, ובארץ־ישראל הרי יש לנו דור צעיר, אשר קיבל את כל חינוכו, מראשית ימיו, רק בשׂפה העברית; ובכל זאת עובדה היא, כי ספר־קריאה מקורי לילדים, שיהא מתאים לתעודתו, הוא בגדר ההופעות היקרות ביותר” (‘הצפירה’, 27.3.1931). והנה, בעצם אותם ימים, שבּהם נכתבו שורות אלה, התחילה מסתמנת פעילות גוברת והולכת בתחום המו”לוּת לילדים בארץ־ישראל.

רבבות היהודים, שעלו לארץ עם גלי העליה החמישית (תר“ץ־תרצ”ח) והעניקו צמיחה חסרת־תקדים למשק העברי ולתרבותו, שלושים־אלף התלמידים שלמדו אז בבתי־הספר היסודיים בארץ ותבעו ספרי קריאה לעצמם – כל אלה הביאו בהכרח להגברת פעילותם של בתי־ההוצאה הקיימים ולהצטרפותם של מו“לים חדשים לשוק הספר העברי. ההוצאות הוותיקות לא רק שניסו להדביק את הביקוש הגובר לספרי קריאה, אלא אף גילו יוזמות חדשות: ‘קופּת הספר’, שהוציאה חוברת חדשה מדי חודש, קיימה בשנים תרצ”א־תרצ“ד גם סִדרה למתחילים בשם ‘גדיים’, סִדרה למדע פּופּוּלָרי בשם ‘דעת’ וספריה אתנוגרפית קצרת־ימים בשם ‘ילדי עמים’ (פרק ז/ז). הוצאת ‘אמנות’, שהוסיפה לסַפּק לקוראיה הצעירים בדייקנות מעוררת השתאות חומר־קריאה משוּבּח במסגרת הספריות שהוציאו לה מוניטין (פרק ח/א), התחילה להדפיס בשנים תרצ”א – תרצ“ג את החוברות רבּוֹת־התפוצה של ‘מגילות לבתי־הספר’, ‘מולדתנו’, ‘לפעוטות בפרוטות’. צנועה יותר בפעילותה היתה הספריה ‘אוצר התלמיד’, שנוסדה בתרפ”ח על־ידי הוצאת ‘קהלת’ של הסתדרות המורים במטרה “להמציא חומר־קריאה מטובי סופרינו בתקופות שונות”, והוציאה בשנות השלושים קובצי סיפורים מקוריים אחדים (מאת י"ל פרץ, שלמה הללס ועוד), קובצי שירה וסיפורת מתורגמת מעטה, ואלה נפוצו במחיר נמוך בעיקר במסגרת בתי־הספר. גם ההוצאות האחרות שעלו מן הגולה – ‘דביר’, ‘שטיבל’, שרברק (שנקראה כאן ‘יזרעאל’) – וכן ההוצאות החדשות שנוסדו בארץ – ‘מצפה’, ‘יבנה’, ‘ספרות’ והבאות אחריהן – כיוונו חלק גדֵל והולך מפעילותן אל הקוראים הצעירים. על פעילות זו ידובר להלן.

אבל לצד פעילות ממוסדת זו של שנות השלושים, ואולי זמן־מה לפניה, התחילה חודרת לראשונה לספרות־הנוער הארץ־ישראלית הספרות הבלשית־הבידורית הבלתי “קאנונית”, שראשיתה בחוברות ספריית ‘הבלש’. ואף־על־פי שחוברות אלה לא נועדו במפורש לילדים ולנוער, אין ספק שהקוראים העיקריים והנלהבים שלהן היו תלמידי בתי־הספר.

א. “דני בשבי” – ספריית ‘הבלש’ וספיחיה

מייסדהּ ועוֹרכהּ של ספריית ‘הבּלש’ העיתוֹנאי שלמה בּן־ישׂראל (גלפר; נולד 1908) – אשר כּוּנה על־ידי דניאל פרסקי “אבי הספרוּת העממית העברית” – סיפּר כי עוד לפני שיסד את ספרייתוֹ ראה בילדים ובנוער את קהל־היעד העיקרי שלו. הרעיון לנסות את כוחו בז’אנר ספרותי־בידורי זה נולד במוחו זמן־מה אחרי עלייתוֹ, למראה ההצלחה המרשימה של החוברות הזולות “מן הסוג הסנסציוני”, שהגיעו לארץ מאירוֹפה וזכו לקהל עצום בקרב קוראי יידיש, יוונית ועוד. “ואז התחלתי להתעניין בקרב הנוער הצברי, מה קוראים הנערים והנערות שלנו”. סיפר בן־ישראל, “את עגנון לא קראו. בורלא היה הסופר הפופולרי ביותר”. ואז עלה הרעיון במוחו: "מדוע לא לנסות לסַפּק לנוער חומר קריאה שאנוכי, בהיותי נער, כל־כך נהניתי ממנו? […ואז] ישבתי לילה אחד וכתבתי סיפור בלשי בשם ‘הרצח המסתורי’ ".⁸⁷

שני שותפיו של בן־ישראל ל’ספרית הבלש' היו: המדפיס אלכסנדר מוֹזס, שמימן את הוצאות החוברות (והיה שותף גם בפעילויות מו"ליות נוספות הקשורות בספרות־ילדים⁸⁸), והחוֹקר־הסוֹפר דוִד תדהר (1897–1970), שהיה אז בעל משׂרד־חקירות פרטי. תדהר העניק לספריה את שמו ואת תמונתו, סיפק נוֹשׂאים ורקע עוּבדתי לסיפּוּרים הבאים ונתן לה גם מעין לגיטימציה ומוניטין⁸⁹. לגיטימציה נוספת העניק לספריה אביגדור המאירי, שאיגרת־הברכה ששיגר לבן־ישראל נדפסה בהקדמה לחוברת א של ‘ספריַת הבלש’: “אינני מפקפק אף רגע קל בחשיבותה של ספריה זו בעברית ובארץ־ישראל”, כתב המאירי והוֹסיף: “נחוצה לנו ספריה, הנותנת לנו ספרים מעוטי הכמות ורבי הענין, שהקורא יבלע אותם כבכורה בטרם קיץ ואחרי הקריאה – יזרוק את הספר וידרוש ספר שני […] בעל סיפור־מעשה מעניין, שכל כוחו בפבּוּלה, בעלילה, במעשה שהיה”, מה גם ש“לא מיותר הוא בהחלט לחנך את הדור הצעיר שלנו פה חינוך בלשי”.

כמאה חוברות דקות (32 עמודים החוברת) יצאו בשלוש הסדרות הראשונות של ‘ספריַת הבלש’ (תרצ“א־תרצ”ג); הן נדפסו על נייר זול, ובשל תוכנן המרתק־המבדר, שׂפתן הפשוטה ומחירן הנמוך הן נפוצו באלפי עותקים, תורגמו ליידיש (המתרגם היה אברהם שטרן [“יאיר”], בפסבדונים חגי ארצי) ונקראו בשקיקה על־ידי צעירים ומבוגרים. היום נראים הסיפורים הבלשיים הללו נאיביים למדי, שַבּלוניים ואף סטֶראוֹטִיפִּיִּים במידה רבּה, אך הם היו בשעתם שלב “בתהליך ההתבגרות של שכבה רחבה של קוראים צעירים, שהתחנכו בעברית וקראו עברית” (שביט, ‘הבלש העברי חוזר’, עמ' ד). רוב הסיפורים נכתבו על־ידי שלמה בן־ישראל (גלפר), שחתם עליהם בשמו ובפסבדונימים שונים (ב' חבקוק, ב' צפניה, א' בן־שבע ועוד); סיפּוּרים אחדים נכתבו על־ידי העִיתונאי אורי קיסרי (‘המלתחה הסודית’); אריה סמסונוב (1910–1984), שנודע אחר־כך כהיסטוֹריוֹגרף של זכרון־יעקב; מנשה דובשני (1914–1984), שנודע אחר־כך בספרי־הלימוד הפופולריים שערך וחיבר; וכן עמנואל הרוסי (ראה פרק ט/ג). שסיפּוּרוֹ ‘הבלש הקטן’ (תרצ"ב; חתום: א' דרור) הוא בלא ספק הסיפּוּר הבלשי הראשון בעברית שגיבּורוֹ הוא ילד, ואפשר לראוֹתוֹ כּמבשר סִדרת ‘חסמבה’ מאת יגאל מוסינזון (תש"ט ואילך).

נובלה “מותחת”־מבדרת זו מסַפרת על עמיצור בן השתים־עשרה, שסייע למשטרה ללכוד מרגלת שעסקה בגניבת חומרי־נפץ, למורת־רוח אביו הקובל כי “הילד מקולקל לגמרי” ולשׂביעות־רצונו של מפקד הבולשת, המאמין כי “בלי ספק יגדל הנער לאחד הבלשים המצויינים ויהיה לפאר המשטרה”; היא נכתבה, על פי עדוּת מחבּרהּ, “לאור עששית־נפט במטבחון של צריף רעוע במשיכת־קולמוס אחת בשעות לילה אחד”; אך דווקא בשל הכּתיבה החפוזה – הוסיף הרוסי בנעימת התנצלות 43 שנים אחרי כתיבת הסיפור – “כתב המחבּר למעשׂה פארודיה על ספרות הבלשים, שאילו הוצגה על הבמה, אולי היתה מעוררת צחוק רם בקהל הצופים” (‘הספרות’, נובמבר 1975, עמ' 167).

סיפורים אלה בעלי השמות הססגוניים – ‘המוות המעופף’, ‘מסתרי שלושת התפוזים’, ‘דני בשבי’ מאת אליעזר כרמי (ספרית הכרך; חתום: עזר כרמיאלי), ‘מסתרי היונה הלבנה’ (ספריית ‘ההרפתקן’, תרצ"ה) וכו' – העניקו שעות של מתח ופורקן לרבבות ילדים ובני נוער צמאי הרפתקאות. היה משהו קסום באותן עלילות פשטניות החוזרות על עצמן, שסיפּרוּ בעברית “בסיסית” רדודה משהו על בלשים עבריים המכניעים עבריינים בסביבה הקרובה והמוּכּרת לקוראים. “הספרים היו נקראים לרוב בשעת השיעורים בכיתה, בבית־שימוש, בלילה מתחת לשמיכות, ברחוב בהליכה, או בטרמפ חפוז על עגלה”, נזכר יורם קניוק⁹⁰. וכיוָן ש“רוב הצרכנים לספריות ‘הבלש’ ו’הריגול' הם תלמידי בתי־הספר” (‘דבר’, 19.5.1932), אין תימה שמוֹרים, סופרים ומבקרים קמו לקדש מלחמה נחרצת בחוברות אלה, “המשחיתות את נפש ילדינו”, ומלחמתם התנהלה בלשון בוטה חסרת מעצורים. סופר ‘דבר’ האשים את בעלי הספריוֹת שהם “מושכים את נערינו בציצית ראשם הבּריא לתוך ערש הדווי של ספרות סחי ומאוס”, ותבע לנהל “מלחמת־השמד כנגד כדורי הרעל האלה, שבהם מרעילים את ילדינו” (שם, שם; חתום: י' ישורון [=יצחק יציב?]). גם בטאון אגודת־הסופרים יצא כנגד זה “המרעיל את נפש ילדינו” ב’ספרוּת' זו ומעורר בהם רגשות שפלים, פראיים“, ותבע לשים קץ ל”מסחר המתועב הזה, מסחר בנפשות ילדים תמימים" (‘מאזנים’, כט ניסן תרצ"ב; חתום: ר. [=פ' לחובר]).

דוד תדהר מיהר להשיב למבקריו במאמר ארוך ומנומק, שבּוֹ הגן בקנאוּת על הספרות הבלשית: אפילו אישים ידועים ונכבדים, ביניהם ביאליק וז’בוטינסקי – כתב – הם מחסידיה של ספרות זו; “חברים מאגודת הסופרים בארץ קוראים את ספריַת הבלש בתענוג רב ונותנים אותה לקריאה גם לילדיהם”; הוצאות מכובּדוֹת – ביניהן ‘אמנות’. ‘מצפה’ ו’הספר' – הוציאו ספרים “על טהרת הבלשות”; ואפילו המוסף לילדים של ‘דבר’ פירסם סיפּוּר רצוּף אלימוּת בשם ‘נקמת הפילים’; ועוד כהנה וכהנה. כיוָן שכּך –

תוצאותיה של “מלחמה” זו היו חזויות כמעט מראש. ספריות בלשיות־בידוריות־רומנטיות הוסיפו לצאת בארץ עד קום המדינה בשמות משמות שונים (‘ההרפּתקן’, ‘הכרך’, ‘מיסתוֹרין’, המאה העשרים‘, ספריית הריגול, ועוד. ראה: רשימת אינוונטאר של “סיפּוּר הפשע העברי”, 1931–1948:, ‘הספרות’, דצמבר 1974, עמ’ 46–49). בני הנוער הוסיפו לקרוא בהן בשקיקה בלא שנפשותיהן “תורעלנה”, חלילה. ולא כאן המקום לדון ולפסוק מה מידת הצדק בדברי תדהר, שאותם ילדים, שהתחנכו על ספריית ‘הבלש’ אמנם היו בבגרותם ליהודים טובים שהביאו “תועלת לארץ”⁹¹.

חרף העובדה, שצרכנֶיה העיקריים של ‘ספרית הבלש’ היו תלמידי בתי־הספר, יסד בן־ישראל גם ספריה מיוחדת לילדים ולנוער בשם ‘הרפתקאות ונסיעות’. בראשית תרצ"ג התחיל נדפּס בה סיפור בהמשכים בשם ‘קורותיו המוזרים [כך!] של דני מור’, שנכתב בידי בן־ישׂראל ואוּיָר על־ידי מרים יוחאי: מעשה בנער שוחר ההרפתקאות, שנסע להתארח בחופש הגדול אצל דודו בטבריה, הסתנן אל ספינה אפופת תעלומה המפליגה בכינרת, אחר־כך טס באווירון, נקלע לספינת־סוחר המפליגה לסין ועבר שרשרת הרפתקאות החסרות היגיון פנימי וכתובות בסגנון קולח רדוד משהו. ספריית ‘הרפתקאות ונסיעות’ זכתה לתפוצה מאכזבת, ורק ארבע חוברות הופיעו בה, ככל הנראה; הסיפור נקטע באמצע, בלא שהקוראים הצעירים יֵדעו מה עלה בסופו של דני מור; ורק כעבור ארבע־עשרה שנה חזר הסיפור ונדפס בשלמותו בהוצאת מוזס (תש"ז).

ב. ספריות קטנות לקוראים קטנים

מעין משקל נגדי לחוברות הבלשיות הזולות, שהציפו את השוק, אפשר לראות בסדרות בעלות המגמה הספרותית המובהקת, שהוסיפו לצאת חדשות לבקרים ונמכרו במחיר השווה לכל נפש; מֵהן– חוברות לקוראים המתחילים, כגון סִדרת ‘גדיים’ הנאה של ‘קופת הספר’ שנזכרה לעיל, ואחרוֹת שתוזכרנה להלן; ומהן חוברות לנוער המתבגר, כגון אלה שנכללו ב’ספריה קטנה' שהוציא פסח גינזבורג בשני מחזורים (תרפ“ח – תרצ”ב).

פסח גינזבורג (1894–1947), שהִקצָה בשבועונים שערך מוספים לקורא הצעיר והִירבּה לתרגם סיפורי ילדים, לא יעד במפורש את 40 חוברות ‘הספריה הקטנה’ שהוציא לצעירים דווקא; אך רבּות מהן נקראו בשקיקה על־ידי בני הנעורים, ביניהן סיפורי משה סטבסקי (סתוִי) ו’שיחות הישמעאלים' שלו, ‘ריפּ וַן וינקל’ מאת וושינגטון אירוינג בתרגום אהרן טבק, שהציג לפני הקוראים חוֹני המעגל אמריקני; אוֹ ‘צוואת האדריכל’, סיפורו הבלשי של קונן דוֹיל בתרגום זאב ז’בוטינסקי. במקביל ל’ספריה הקטנה' הבלתי־מנוקדת יסד גינזבורג גם ‘ספריה קטנה לילדים ולנערים’, שחוברותיה השבוּעיוֹת נדפסו בניקוד וּבאיורים, עם מבוא קצרצר בראש כל חוברת על המחבר ויצירתו. מתוך רצון לחזק את הקשר עם הקוראים הצעירים, וכנראה גם בתקוָה להגדלת התפוצה, הוכרזה תחרות נושאת פרסים בין קוראי הספריה, בה הוזמנו הילדים “לכתוב רשימת ביקורת על ארבעת הספרים הראשונים בספריה הקטנה לילדים” ולציין את הסיפור הטוב ביותר בעיניהם⁹². אבל חמש חוברות בלבד יצאו בה (חוברת אחרונה כפולה), שתיים שכּללו סיפורים מקוריים מאת משה סטבסקי (סתוִי) וק"י סילמן, ואחרות שהכילו תרגומים חתומים בפסבדונימים שונים (כנראה של פסח גינזבורג עצמו). אין תימה שהקוראים הצעירים לא נמשכו אחרי ‘סיפּוּרים מארץ הפלאות’ הפיוּטיים והמוזרים של אדמונד ספנסר בן המאה ה־17 , או אחרי אגדת ‘לוֹהנגרין’ המיתית של ריכרד וַגנר.

להצלחה רבּה יותר, יחסית, זכו הספריות הבּאוֹת לילדים, שהתחילו לצאת בשנות השלושים הראשונות ואילך, אם על־ידי הוצאות־הספרים הציבוריות, ואם על־ידי יוזמות פרטיות; וראשונות להן היו החוברות לקוראים המתחילים, שהופיעו בהוצאת ‘ספרות’ של ברלוי.

בנימין בּרְלֵוִי (1894–1964), שפתח ב־1926 בתל־אביב בית־מסחר לצורכי כתיבה ויצר שורה ארוכה של משחקים חינוכיים־לאומיים רבּי הצלחה (‘טיול בארץ’, ‘ספרן’, ‘מידות’ וכו'), הוציא החל בתרצ"א סדרת חוברות של סיפורים מנוקדים ומאוירים לקטנים, שהצטיינו באיכותם ובצורתם ונכתבו “בהתחשב עם רוחו והתפתחותו של הילד בגיל התחלת הקריאה העצמית” (מתוך ה“פּרוֹגראמה” של המו"ל); ביניהן: ספריית ‘זיו’ ­סיפורי חג וטבע מאת בנציון רסקין⁹³; ‘עביביים’ – שבע חוברות סיפורים מאת אליעזר שׂמאלי; 'רביבים’– שבע חוברות סיפורים מאת ישראל צביק; ‘חג־לי’ – סיפורי חג מאת אברהם שֹלמון (שהוֹציא אחר־כך עוד ספרי טבע וטיוּלים בהוצאה זו); ‘סַפֵּר: סיפורים הסתכלותיים לקטנים’ מאת ישׂראל דוּשמן; סִדרת ‘פּוּטי’ מאת צבי לִבנֶה (ליבּרמן); עיבּוּדי אגדוֹת עם, חוברות חרוּזים מאת אנדה פּינקרפלד (עמיר), רפאל סַפּוֹרטה ועוד.

בעקבות ברלוִי התחילוּ עוד ועוד מו"לים להוציא סדרוֹת קטנות של חוברות מנוּקדות לקוראים המתחילים. ביניהן ניתן למצוא מהדורות ארץ־ישראליות של סדרות שיצאו תחילה בגולה, כגון ‘ספריה למען הקטנים’ שהוציא נתן לוין בוילנה (פרק ה/ב) וכעבור עשר שנים חזרה ונדפסה בהוצאת ‘ניצוצות’ של אלכסנדר מוזס; או אגדותיו של יהודה שטיינברג, שחזרו ונדפסו ב’ספריה לילדים חרוצים: רִמוֹנִים קטנים' מייסוּדוֹ של נחום דרימר⁹⁴, אשר כתב בפתח החוברות: “ילדינו בארץ, שתילי התחיה הללו, הנחמדים והחַכּימים מכל ילדי תבל – מדוע לא אשפוך עליהם חומר־קריאה הגון במחיר נמוך כזה [6 מיל], שיד כל ילד תשׂיגהו?” אך רוּבּן היו סדרות מקוריות, כתובות בידי סופרים ארץ־ישראליים, שלוין קיפּניס היה בלא ספק הפוֹרה שבהם. מאז ספריית ‘עופר’ של הוצאת ‘דביר’ (תרפ"ו; פרק ז/ד), שנפתחה בעשרים חוברות רבּוֹת־תפוצה פרי־עטוֹ, הוציא קיפניס וערך עוד מניין סדרות – כמאה חוברות, בסך הכּל – שהיו חומר־קריאה עיקרי לדור שלם של ילדים: ‘הָיֹה היה’ (תר"ץ), ‘פעם אחת’ (תרצ"ב), ‘עוד פעם’ (תרצ"ג), ‘וכֹה אמר סבא’ (תרצ"ד), ‘ספריה לכתה א’ (תרצ"ח), ‘ספריה כחולה’ (תרצ"ט) וכן הלאה (פירוט בנספח) – עד הגיעוֹ לגבוּרוֹת.

תמונה (זכויות לא ידועות) ותחתיה הכיתוב:

‘ספריה למען הקטנים’ – (תל־אביב, לערך 1938), מהדורה ארץ־ישראלית של ‘ביבליותיקה למען הקטנים’ (וילנה, לערך 1922).

‘פעם אחת’ ו’עוד פעם‘, שיצאו על־ידי הוצאת ‘שטיבל’, היו אך שתיים מתוך שורה ארוכה של סִדרות חוברות וספרים, שיצאו על־ידי הוצאה רבּת־זכויות זו אחרי שעברה לארץ בשנת תרפ“ט (1828). בית־הוצאה דינָמי זה, שנוסד במוסקבה ב־1917 על־ידי איש־העסקים הנדבן אברהם יוסף שטיבל (1884–1946), ידעה בשנות־קיומה תהפוכות ונדודים (וַרשה, ברלין, ניו־יורק). אחרי שתקעה יתד בארץ־ישראל, בניהוּלוֹ של נחום טברסקי, העניק עוֹרכהּ דוִד קלעי (1898–1948) לספרות־הילדים מקום מרכזי בפעילותה, תוֹך הקפּדה על אֵיכוּת ספרוּתית וניקיון בהדפּסה. בשנים תרצ״ב־תרצ״ג ואילך התחילו יוצאות בה בזו אחר זו סדרות של חוברות קטנות ומשוּבּחוֹת, מנוקדות ומצוירות, ערוכות על־ידי לוין קיפּניס לפי סולם הגילים: ‘ספריה לילדים, מדרגה א’, עם מעשיותיהם של אהרן פישקין וישראל דושמן, מ”א אביגל וא"ז בן־ישי ושלל אגדות מתורגמות ומעובדות. אנדה פינקרפלד־עמיר הוציאה בספריה זו קובץ ראשון של חרוזֶיה לטף – ‘על ענן כביש’ (תרצ"ג) –עם ציוריו של נחום גוטמן. ב’ספריה לילדים, מדרגה ב’ הוֹפיעוּ חוברות גדולות מעט יותר, עם סיפוריהם של מרדכי מיכאלי ונֹח טמיר, צבי ליברמן (לִבנֶה) ושמואל בס, יעקב פיכמן ויוסף אריכא ועוד. ההוצאה בישׂרה במודעות, כי “מאה חוברות הוכנו לדפוס” בספריה לילדים, על שתי מדרגותיה, אך רק כמחצית המספר הזה של חוברות ראה אור.

רבת־משקל יותר היתה הספריה ‘מנחה לנוער’ של שטיבל, בּהּ יצאו בשנים תרצ“ג – תרצ”ד עשרה ספרים, שרוּבּם היו לקלַסיקה בספרות הילדים והנוער שלנו. ראשונים בה היו סיפּורוֹ האֶפּי של צבי ליבּרמן (לבנה) ‘הרפתקאותיו של דן’ וכרך סיפוריו המתורגמים של מרדכי בן־עמי. אחריהם יצאו ב’מנחה לנוער' הספרים המשוּבּחים ‘אנשי בראשית’ לאליעזר שֹמאלי, ‘באהלי מדבר’ מאת פסח בר־אדון (בפסבדונים עזיז אפנדי) ו’חומת אגריפס' ליעקב חורגין. (על יצירות אלו ידובר בפרקים המוקדשים לאותם מסַפרים.) כן נדפסו בספריה זו כמה וכמה תרגומים משוּבּחים, ביניהם ‘המלך מתיא הראשון’ מאת יאנוש קורצ’ק בתרגום יוסף ליכטנבּוֹם, ‘המלחמה לאש’ מאת אנרי ז’וזף רוֹני בתרגום נתן אלתרמן, וכן מסיפּוּרי ג’ק לונדון ועוד⁹⁵.

הגל הגוֹאֶה של חוברות וספרונים לגיל הרך אי־אפשר לו שלא יעורר הדים ותגובות. בשבט תרצ"ג התכנסו בתל־אביב סופרים ומחנכים לדיוּן “בּדבר צורך הכרחי להוציא רשימת סיפורים ומעשיות [מומלצים] לתינוקות שלפני בית רבּן”, ויעקב פיכמן השמיע בו דברים חריפים על “הפרוֹדוּקציה השופעת של שירי ילדים וסיפּורי ילדים גרועים, ההולכת ומטשטשת את מעט הטוב מסוג זה, שנוצר על־ידי משוררינו ומחנכינו המצוינים” (‘מאזנים’, יג שבט תרצ"ג).

בשנים תרצ“ד– תרצ”ה שיתפה הוצאת שטיבל פעולה עם הוצאת ‘מצפה’ בייסוד ספריה חדשה לילדים, ובשיתוף־פעולה זה אפשר לראות את ראשית פעילותה הסדירה של ‘מצפה’ בתחום ספרות־הילדים. הוצאת ‘מצפה’ שנוסדה ב־1925 על־ידי מרדכי ניומן, יהושע צ’צ’יק ויוסף שרברק (שלושתם משוחררי הגדוד העברי האמריקני, שיסדו בירושלים בית־מסחר לספרים), היתה גם הוצאת־הספרים הראשונה בארץ – לצד ‘אמנות’ – שהנהיגה מפעלי החתמה נרחבים על ספרֶיה. עוד בתרפ“ח יסדה הוצאה זו ספרִיה מצוּיֶרת לבני הנעורים בעריכת אשר ברש, ובפרוֹספּקט שנלוָה אליה נאמר כי “בהתחשב עם חוֹסר ספרות מתאימה לבני־הנעורים” ניגשה ‘מצפה’ להוציא מבחר ספרים מן הספרות העולמית, שיהיו “הוספה חשובה לספרות הנוער העברי”; אך שלושה ספרים בלבד יצאו בה (סיפּוּרי שקספיר לילדים, סיפּורי האוֹדיסיאה לילדים ו’אוהל הדוד תום' מאת הֶריאֶט בּיצֶ’ר סטוֹ), כולם מלוּוים איורים צבעוניים⁹⁶. גם הספריה המשותפת של שני בתי ההוצאה, שנקראה ‘שֵם’ (ראשי תיבות של שטיבל – מצפה), הושתתה על מפעל החתמה נרחב, והודות לו קיבלו אלפי מנויים צעירים ברחבי הארץ ספר־קריאה חדש מדי חודש בחודשו. שני עורכי ההוצאה – אשר ברש עורך ‘מצפה’ ויצחק שנהר (שנברג) מהוצאת שטיבל – הם שבּחרו את עשׂרים הספרים אחידי הצורה, רוּבּם כּכולם תרגומים מספרות ההרפתקה והקלַסיקה האירופית והאמריקנית, ואף תירגמו בעצמם ארבעה מספריה: ברש את קובצי אגדות־העם ‘פלח הרימון’ ו’הדס' ושנהר את ‘החבצלת השחורה’ מאת אלכסנדר דיומא ואת ‘אוליבר טוִיסט’ מאת דיקנס (בפסבדונים י. שי). נתן אלתרמן תירגם את ‘רדי הזקן’ מאת פרדריק מריאט, ואנדה פינקרפלד־עמיר תירגמה את ‘המלך בּובּ: סיפור מחיי יער־עד באפריקה’ מאת תאודור פוֹלבֶּר. ארבעה ספרים תורגמו על־־ידי מ”ז ולפובסקי, ביניהם ‘מכרות המלך שלמה’ מאת הנרי ריידר הַגַרְד ו’הנוֶה במדבר' מאת תומס מיין ריד. עשרים ספרי ‘שֵם’ (ראה נספח), שהעניקו חוויות מעשירות לילדי שנות השלושים והארבעים, הופיעו במהדורות חוזרות ונשנות, וכמה מהם זכו בשנות המדינה לתרגומים מחודשים.

בד בבד עם שיתופה בספריית ‘שֵם’, וכנראה גם בהשפעת שיתוף משתלם זה, התחילה הוצאת ‘מצפה’ להתמקד יותר ויותר בספרי ילדים. הדעת נותנת, כי המשבר שפקד בשנים 1935–1938 את שוק הספרים למבוגרים השפיע גם הוא על החלטתם של בעלי ‘מצפה’ – ושל מו“לים נוספים – למעט בהוצאת ספרות כללית ולעבור לספרי ילדים, שהביקוש להם הלך וגבר⁹⁷. בתרצ”ו הוזמן יעקב פיכמן לערוֹך בשביל ‘מצפה’ ספריה מנוקדת בשם ‘הילד הקורא’, שספרֶיה נחלקו כמעט שווה בשווה למקור ולתרגום. אחד הספרים הראשונים בה היה ‘מסע הבובות לארץ־ישראל’ מאת אברהם רגלסון, שפיכמן קרא את פרקיו במוסף ‘דבר’ לילדים (תרצ"ב) וראה בו “אחד הדברים הנפלאים ביותר, שניתן לנו במקצוע [ספרות הילדים]” (מאזנים, ו, תרצ"ו, עמ' 228). כן נכללו בספריה כמה סיפורים היסטוריים משוּבחים (‘היתד, או יעל אשת חבר’ מאת ישראל שף [פרק א/י] ו’מעל החרבות' לצבי ליבּרמן [לִבנֶה; פרק י/ב]), סיפּוּריו הרגשניים־“מדמיעים” של יעקב דינזון (‘הרשלה’, ‘יוסילי’, 'שתי אִמוֹת’‎), שתורגמוּ מיידיש, קובץ של אגדות אנדרגון, ומהדורות מחודשות של ספרים, אשר הופיעו תחילה על־ידי ‘קופת הספר’, שהתמזגה בתרצ"ה עם ‘מצפה’ (וחדלה מאז לפעול כספריה עצמאית); ביניהם: "‘בלי כוכב’ ליהודה בורלא, ‘עודד הנודד’ לצבי ליברמן (לִבנה), ‘אי המטמון’ לסטיבנסון ועוד.

לאחר שפרש פיכמן מעריכת ‘הילד הקורא’ חלה הפסקה של חמש שנים בפעילותה של ‘מצפה’ בתחום ספרות־הילדים. רק בראשית מלחמת־העולם השניה שבה ההוצאה להדפיס ספרי ילדים חדשים, אלא שמספרם היה מועט ובחירתם היתה נתונה – כך נראה – ביד המקרה. בין הספרים המקוריים שהופיעו אז ראוי להזכּיר את אסוּפּת המעשיות ‘נסַפּר ונשמע’ מאת יצחק למדן ואת קובץ החרוזים ‘אלף בית’ (תש"ד) – ראשון ספרי הילדים של אפרים תלמי⁹⁸.

באותה עת כבר התחיל להסתמן הפּילוּג בהוֹצאת ‘מצפּה’; בראשית תש"ה נפרדוּ שלושת השוּתפים והקימו שלוש הוצאות־ספרים עצמאיוֹת, שנקרו בשמוֹת בעליהן: יהושע צ’ציק, מרדכי ניומן ויוסף שרברק⁹⁹ .

באותה שנה, שבּהּ התחיל יוסף שׂרברק להוציא ספרי ילדים עם שותפיו ב’מצפה' (תרצ"ג) עלה אחיו הבכור, המו“ל הוִילנאי־וַרשאי שלמה שׂרברק (1876–1945), ויסד בתל־אביב את הוצאת ‘יזרעאל’, שעיקר פעילותה היתה גם כּן בתחום ספרות־הילדים. אך בניגוד למקריוּת שאיפיינה את ‘מצפה’, היתה להוצאת ‘יזרעאל’ מדיניות־עריכה יזומה, ששולבו בה זיקתו האישית של המו”ל להיסטוריה יהודית עם רצונו להקנות לקורא הצעיר ערכים לאומיים־אנושיים. בתרצ"ד יסד ש' שרברק במסגרת ‘יזרעאל’ את ספריית ‘דורות’ ומינה את אברהם אריה עקביא (יעקבוביץ’; 1882–1964), שעלה יחד אִתוֹ, לעורך ראשי של ההוצאה.

עקביא, שערך בתרפ"ב את הדו־שבועון ‘שבלים’ (פרק ה/ז) וגילה בכל שנות עבודתו שקידה ופוריוּת בלתי־רגילות, ניגש לתפקידו החדש במרץ האופייני לו. הוא גייס צוות של כותבים ומתרגמים ותוך ארבע שנים התקין לדפוס למעלה מחמישים כרכים של סיפורים היסטוריים במסגרת הספריה ‘דורות’ ושש “ספריות־הבּת” שלה. עם התרחבות הספריה והסתעפותה פירסמו עוֹרכיה פרוספקט מפורט, ובו סיפּרו על תוכניתם ודרך עבודתם: “מיום שהחלה הוצאת ‘יזרעאל’ להוציא סיפורים לנוער מדברי ימי ישראל”, נאמר בפרוספקט, “פנו אליה רבּים בבקשה וגם בדרישה נמרצה להוציא מהדורה חדשה של ‘זכרונות לבית דוד’ בשביל בני דוֹרנו החדש בארץ ישראל”. כשניגשו העורכים למשׂימה זו נוכחו לדעת כי הספר נתיישן בתוכן ובסגנון; הם מצאו שאין לוותר על “כל אותה תקופת הגבורה של כיבוש הארץ מימי משה ויהושע והשופטים ועד מלכות בית דוד”, וּכמו כן נוספה “עוד תקופה חשובה, עשירה במפעלים כבירים וגיבורים חדשים – הלא היא תקופת תחיית העם ושיבת ציון החדשה”. וכך, תוך כדי העבודה בספריַת ‘דורות’ והצטברות החומר הספרותי־ההיסטורי העצום, נוסדה בתוך ‘דורות’ הספריה ‘זכרונות גיבורי האומה’ על ששת “מחזוריה”: ימי קדם, בית דוד, מלכות ישראל, בית שני, ישראל בגולה ודור התחיה.

חמישים ספרי ‘דורות’, עם תריסר כרכי ‘זכרונות בית דוד’, שנערכו מחדש על־ידי א“א עקביא, אליעזר שטיינמן ומ”ז ולפובסקי, הקיפו ארבעת אלפים שנוֹת היסטוריה יהודית, החל בכיבוש הארץ (‘שמש בגבעון דום’ מאת כורש בריידי בתרגום אוריאל [בן א"א] עקביא) וכלה בייסוד פּתח־תקוה (‘על חוף הירקון’ מאת משה סמילנסקי). לצד תרגומים ועיבּוּדים של סיפורי מאיר להמן, לודביג פיליפסון, אברהם מאפּוּ, ג’יימס לודלאו, גורג' אֶליוט ובנימין דישׂראלי, נדפסו כאן לראשונה גם סיפורים מקוריים מאת יעקב חורגין (‘הקנאים הצעירים’), א“מ חריזמן (‘סודו של רוטשילד’), משה בן־אליעזר (‘ירבעם ורחבעם’), אהרן בן־אוּר (אוּרינובסקי; ‘הורדוס ומרים’), ומ”ז ולפובסקי (‘מלך ביהודה’ ועוד), שנהפכו אף הם ברובם לקלסיקה בספרות־הנוער שלנו.

ספריית ‘דורות’ נחשבה, בצדק, למשובחת שבספריות המעטות לילדים שפעלו אז. במקביל לה התעתד שׂרברק להוציא גם סִדרת סיפורים היסטוריים לקוראים המתחילים. “עיבּדתי תכנית ופניתי לסופרים שונים בהצעה שיכתבו סיפורים כאלה”, סיפּר המו“ל בזיכרונותיו. “שניים מהם ניסו ולא הצליחו, ואילו אחרים דחו את הצעתי. […] לצערי עזבתי את התכנית”¹⁰⁰. במקוֹמה כתבו וערכו א”א עקביא וז' אריאל סדרות מקבילות ומשלימות לקוראים המתחילים והמתקדמים – ‘אלומות’, ‘שלבים’ ו’הדסים' – שנועדו להעניק לילד “סיפורים ממיטב הספרות – חומר־קריאה מאלף, אגדות ממיטב האגדה המקורית והלועזית, משלים ודברי מדע קלים ומוסברים יפה” כדי להעלוֹתוֹ בשלבים (מתוך ה“פרוגרַמה” של ספריית ‘שלבים’). בספריות אלה הופיעו קובצי אגדות (ה"כ אנדרסן, האחים גְרים, וילהם הַאוּף, ‘אלף לילה ולילה’ ועוד) ועיבודים מקוצרים של יצירות קלסיות לילדים (‘עליסה בארץ הפלאות’. ‘דון קישוט’, 'תום סוֹיֶר ועוד). כן הדפיסה ‘יזרעאל’, לצד מהדורות חדשות של ספרי קלסיקה לנוער, שיצאו עשר שנים קודם לכן בוַרשה (ביניהם ‘לורד פוֹנטלֶרוי הקטן’ מאת פראנסס הוֹדג’סוֹן בֶּרנט), גם תרגומים משובחים של כמה ממיטב ספרות־הילדים האירופית החדשה; ‘המשמנאים והמרזנאים’ מאת אנדרֶה מוֹרוּאה¹⁰¹, ‘מחנַים’ ( = הילדים מרחוב פַּאל') מאת פֶרֶנץ מוֹלנֵר, ‘אמיל והבלשים’ מאת אריך קסטנר בתרגום אלתר אילי ובעריכתו של אברהם שלונסקי, ועוד.

אחרי מותו של ש' שרברק חילקו יורשיו את בית־ההוצאה לשניים: בתו אִידה עמדה בראש הפלג שנקרא הוצאת שלמה שׂרברק, ובנו אלכסנדר יזרעאל ניהל את החלק שהוסיף להיקרא ‘יזרעאל’.

ג. מ’אַיָלה' ועד ‘פז’

רוב המו“לים, שפעלו בתל־אביב ובירושלים בשנים תרצ”ו־תש“ח, הוציאו גם הם סדרות ו”ספריות" לילדים ולנוער. בספריית ‘אַיָלה’ של ‘דביר’ יצאו קובצי שירים של אנדה פינקרפלד (עמיר), מרים ילן־שטקליס, ישראל דושמן ואֶלה וילנסקי (אמיתן). הוצאת ‘מסדה’, שנוסדה בשנת 1933 על־ידי ברכה ומאיר פלאי (והוציאה כעבור שנתיים ספר ראשון לילדים: ‘רובינזון קְרוּזָה’ מאת דֵיפוֹ בעיבוד יהודה גרזובסקי־גור), יסדה בשיתוף עם אגודת־הסופרים את ספריית ‘מפרש’¹⁰², ובה יצאוּ כעשרה ספרים מנוקדים, מיעוטם מקור (הראשון שבהם: ‘אַיֶלת העמק’ ליעקב פיכמן [תש“ב] ורובּם תרגום (הראשון: ‘אחד־עשר האלופים’ מאת אדוארד בס בתרגום אליהו מיטוס). הוצאת ראובן מס, שעלתה ב־1933 מברלין לירושלים, יסדה בשיתוף חברת ‘קֹהלת’ של הסתדרות המורים את ספריית ‘אשכולות’ (ת"ש), ובה הופיעו עשר חוברות מנוקדות ומצוירות לקוראים המתחילים, פרי־עטם של יצחק ספּיבק (עורך הסדרה), לוין קיפניס ונֹח טמיר. עשר חוברות סיפורים נוספות מאת קיפניס, טמיר ואחרים יצאו באותה עת בירושלים בספריית ‘שִבּלים’, שיסד המו”ל הירושלמי אלכּסנדר לוּסטיגמן. באותה שנה עצמה (תש"ב) הופיעו בהוצאת ‘קרית ספר’ הירושלמית, שנוסדה ב־1933 על־ידי שלום סטיפנסקי (סיוָן), שלוש סדרות מקבילות של חוברות קטנות, שכּל אחת מהם הכילה מסיפוריו של סופר אחד: ‘עלעלים’ – שש חוברות סיפורים מאת בלהה יפה (פרק יא/ה); ‘ילדי העמק’ – שש חוברות מאת צבי ליבּרמן (לִבנה); ‘מסיפּוּרי הדוד אפרים’ – עשר חוברות מאת המוּסיקאי ואיש־הרדיו אפרים גולשטיין (די־זהב: 1902–1957), שפירסם אחר־כך שוּרה של קובצי סיפורים ואגדות וכן שני ספרי מוסיקה לנוער. והרשימה ארוּכּה.

לא כל הספריות לילדים יצאו על־ידי בתי־הוצאה ממוסדים דווקא. כך, למשל, יסדה הלשכה הירושלמית של ‘הדסה’ בתרצ"ז ספריה לילדים, שחוברותיה הנאות התמקדו בנושאי בריאות ושמירת ניקיון ונכתבו רובּן ככולן בחרוזים: ‘אני בריא!’ מאת אנדה פינקרפלד (עמיר), ‘זִפְתִּינוֹק’ מאת קורני צ’וּקוֹבסקי בעיבּוּד רבקה דוידית, ‘אלף בית של בריאות’ מאת עורך הספריה אברהם אבן־שושן (חתום: א' אבי־יובל) ועוד. ובתל־אביב הוציא המרכז לנוער של הסתדרות העובדים סִדרת חוברות מנוקדות, שנועדה להקנות ערכים חלוציים, אנוֹשיים ומעמדיים לבני הדור הצעיר. יוזמהּ היה ברל כצנלסון, אשר “חרד באמת ובתמים לדמותו של דור העתיד”¹⁰³, והעורכת בפועל היתה ברכה חבס, שגם כתבה את רוב החוברות: ‘הסתדרות העובדים מהי?’, ‘רחל’, ‘אלכסנדר זייד’, ‘וִינא (פרשת מאבקם של פועלי אוסטריה)’ ועוד. נכללו בספריה גם חוברות של סיפורים בעלי מֶסר חברתי־אידיאולוגי (‘ילדי עמל’, ‘גיבורים קטנים’, ‘הארבעה מכנרת’), קונרסים לחגים, שנוֹעדוּ לצעירי הקוראים וכוּנוּ ‘ספריַת שי’, וכן חוברות־עֵזר למדריך. כעבור שָנים לא רבּוֹת שיתפו ברכה חבס וברל כצנלסון – שניהם אנשי ‘דבר’, שעמדו על ערשׂ ‘דבר לילדים’ – פעולה גם ביִיסוּד הספריות לילדים ולנוער של ‘עם עובד’ (ראה להלן).

כנהוג מאז ומעולם, היו גם מחבּרים, שהוציאו בכוחות עצמם את יצירותיהם בסדרות של חוברות. כך, למשל, הדפיס אהרן פישקין את מעשׂיוֹתיו בחוברות ‘הכֹּל מן השמש’, ‘מאין באים המים’ ועוד, בהוצאתו הפרטית ‘קטינה’ וזכה לביקוֹרוֹת מסויגות¹⁰⁴. מאיר פרבּר, שחיבּר ועיבּד אגדות בחרוזים, הוציאן גם הוא בכוחות עצמו בסידרה בשם ‘אתאזא’ (ראשי תיבות: אם תרצו אין זו אגדה…); והיו מו"לים לשעה, שניסו לחדור לשוק־הספרים לשם צבירת רווחים קלים ופעולתם זכתה לביקורת קשה¹⁰⁵.

הוצאה אחת ויחידה – היא ‘יבנה’, שנוסדה ב־1932 על־ידי יהושע אורנשטיין¹⁰⁶ – העדיפה אז להוציא את ספרֶיה לילדים בלא לקשור אותם דווקא לספריות, או לסדרות. תחת זאת טיפחה סופרי ילדים, שבחרו להוציא את רוב ספריהם אצלהּ. ראשון שבהם היה ארי אבן־זהב (1899–1971), שסיפוריו הראשונים לילדים – ‘נשמות העצים’ ו’קבר אחים' (אגדות הסופדות לעצים שנשחתו בידי פורעים) – יצאו בחוברות קטנות, שנראו כתחילתה של סִדרה שלא היה לה המשך. גם ספריו הבאים לנוער – ‘דן נלחם בארבה’ (תרצ"ו), ‘המלחמה על הגבול’ (תרצ"ט), ‘אלה מסעי דן’ (תש"ז), ‘מה מִליל’ (תש"ח) ועוד – יצאו על־ידי ‘יבנה’ ותיארו בנעימה אֶפִּית את קורותיהם של נערים בני הארץ והגולה בימי סכנה ומלחמה.

סופר אחר, שהוציא את כל סיפּוריו הקטנים על־ידי ‘יבנה’, הוא יצחק שוַייגר (דמיאל; רוסיה 1892 – תל־אביב 1972), שהיה מעורכי הדו־שבועון ‘צפרירים’ (ראה פרק ה/ז). סיפוריו הליריים, הספוגים אהבת אנוש ומעלים על נס את השלום והעזרה ההדדית, הופיעו בשורת ספרים בעלי תבנית אלבומית אחידה – ‘אשר סיפּרתי לילדתי’ (תרצ"ז), ‘ככה סיפּרו לי’ (תרצ"ח), ‘מה שראה הירח על הארץ’ (תרצ"ט) ועוד – מלוּוים באיוריו הצבעוניים של נחום גוטמן. הידוע בסיפּוריו – "שִׂמלת השבּת של חנהלה' – היה לקלסיקה קטנה בספרות לבני הגיל הרך, הוּצג בתיאטרון ונדפס במהדורות חוזרות ונשנות.

מן הספרים האחרים, שיצאו על־ידי ‘יבנה’ בשנים תרצ“ח־תש”ח, יוּזכרוּ: קובצי השירה והסיפּורת של שאול טשרניחובסקי ‘שירים לילדים’ ו’אשר היה ולא היה‘; ספרי החרוזים והאגדות השיריות של חנניה רייכמן ‘אני נהג’ אני שוטר’, ‘מאוצר אגדות הזהב’ ו’ממלכת הדמיון', שהצטיינוּ בליטוּש קצבִי וחרוּזִי מבריק; וכן הסִדרה הפּוֹפּוּלרית ‘מאורעות דוּבּוֹן’ מאת מרי טורטל (חרוזים וציור), בתרגומו של אברהם אבן־שושן, שנדפּסה תחילה בשבועון 'עתוננו (פרק יג/ה).

[ג1] ספריַת ‘פז’

שוֹנה לטובה באיכוּתה וכיווּנה מרוב הסדרות האחרות של אוֹתם ימים היתה ‘ספריַת פז’ הנשכחת, שנוסדה בחנוּכּה תש“ג על־ידי ד”ר חוה מרגולין (1898–1977). מרגולין, שניהלה בתל־אביב מכון לשִכפּול ולהדפּסה בעוד בעלה העיתוֹנאי גולה בסיבּיר, היתה אִשה מיוחדת במינה, אוהבת ילדים¹⁰⁷, שביקשה להעניק לקוראים הצעירים בני דור המלחמה ספרים בעלי איכות ההולמים את צורכי הילד ואת צורכי התקופה. היא מינתה עורך פדגוגי להוצאה – מעשׂה שהיה בגדר חידוש במו“לוּת העברית – הוּא ד”ר ישראל רבקאי (רובין; 1890–1954), עורך ספרי השנה ‘האם והילד’ ומחבר הספר "על שפת ילדינו בארץ' (תרצ"ח). עם כּנִיסתוֹ לתפקיד זימן רבקאי מחנכים ואנשי רוּח לדיוּן בנושא “תקופת הדווי וספרות־הילדים שלנו”. והדיוּן נחתם בסיכּוּם; “סופרי הילדים שלנו מצוּוים להיפּרד מן השיגרה ולשַנות את דרכם”¹⁰⁸.

תמונה (מוגנת בזכויות) ותחתיה הכיתוב:

‘אם הבנים’ לחנניה רַיכמן, אחת מחוברות ספריַית פז מייסודה של חוה מרגולין (תל־אביב 1942–1945).

עם הופעת החוברת הראשונה זכתה הספריה החדשה לקבלת־פנים חמה, נלהבת כמעט, של הביקורת. “הוצאת ספרים חדשה למען הילדים הופיעה בשוק: ספריַת ‘פז’”, כתב פלק הַילפּרין, “החוברת הראשונה שהוציאה – ‘דואר’. המחַבּר – מרשאק, מטובי היוצרים למען הילדים בלשון הרוסית, המעבּדת – לאה גולדברג, מטובי המשוררים בלשון העברית. העורך הפדגוגי – ד”ר י. רבקאי, מטובי הפדגוגים בארץ־ישראל. צירוף זה של כוחות מניח לקוות, שיצירתם תהיה מתוקנת באמת. והתקוה לא איכזבה" (‘דבר’, 29.11.1942). ומבקר אחר סיים את רשימתו בברכה מהולה התפעלות: "חוברת ראשונה לספריַת ‘פז’. ירבו כמותה. פז ופזים! (‘הצופה’, 4.12.1942. חתום: נ.א.).

שבחים אלה הורעפו חרף – או אולי בשל – ההתחלה הצנועה של הספריה. שבעת הספרונים הראשונים נדפסו לא בבית־דפוס, אלא במכון השִכפול ‘המומחה’ של חוה מרגולין. ימי המלחמה והצנע הם שחייבו הצטמצמוּת זו; כפי שציין שׂריה שפירא עם הופעת החוברת הראשונה:

ואכן הניסיון הצליח. האיכות הגבוהה והשבחים הרבּים הביאו בעקבותיהם גם הצלחה חומרית. אחד־עשר הספרונים הבאים הופיעו בדפוס ממש, ולאחר שהמלחמה נסתיימה והחוברות הראשונות אזלו מן השוק, יצאו כמה מהן במהדורה חדשה, אף הן בדפוס ובצורה משובבת עין. עיון חוזר בשמונה־עשר ספרי ‘פז’ יגלה כמה נקודות הראויות לציון: מחצית הספרים היו יצירות מקור, פרי־עטם של כמה מבּחירי היוצרים לילדים של התקופה – יעקב חורגין ועמנואל הרוסי, מרים ילן־שטקליס ולאה גולדברג, פלק הילפרין ושלמה סקוּלסקי, חנניה רייכמן ואברהם לויסון; המחצית האחרת כּללה תרגומים מן הספרות הרוסית, החל במשלי קרילוב וכלה בּשירים הסיפּוּריים של מרשק, מאיאקובסקי ואגניה בארטו (1906–1981). המגמה השלטת של עורכי הספריה היתה חתירה אל האקטואליות והענקת חומר־קריאה לילדים על נושאים העומדים ברומו של עולם: המלחמה בצורר, חתירה לגאולה, קיבוץ גלויות, סיוע לנזקקים. כך סיפרה, למשל, מרים ילן־שטקליס בפּוֹאֶמה האֶפּית הידוּעה שלה ‘מעשה בילדה מיליק ובדודה פּיליק’ (פרק יא/ז) על אִשה אמיצה, היוצאת לדרך ארוּכּה רבּת־סכנות כדי למצוא מזור לנפש האהובה עליה. פלק הילפרין סיפּר על אח ואחות, שיצאו לשחרר את המשיח מכּבליו, “למען ימהר להציל את היהודים מצרתם” (‘המשיח בא’) – אגדה נאיבית, שזכתה לביקורת מסוּיֶגת בגלל עטיפת הזוועוֹת בלבוּש אגדי¹¹⁰. יעקב חורגין סיפּר באגדתו הסמלית ‘חלום ליל פסח’ על נער שיָרד אֶל ארמון במצולות הכינרת, ושם שמע את אנחותיהם של היהודים המעוּנים וראה את החרב המצפה לגיבּור שיביא את הגאולה. ועמנואל הרוסי סיפר באלגוריה השירית ‘העכביש והדרור’ על יצור עריץ ומאוס, שלכד בקוּריו את היער, עד שבא דרוֹר אמיץ, קרע את הרשת, הרג את העריץ וקרא דרור לשוכני היער – אלגוריה שזכתה לביקוֹרת דוּ־ערכּית¹¹¹.

מלבד אֵלה אנו מוצאים בספריַת ‘פז’ את אחת היצירות הראשונות, שנכתבו לילד העברי על נושא השואה, היא הדרמה ‘בעליַת הגג’ מאת אשר לרנר, שהיה מבקרוֹ הספרוּתי־התיאטרוֹני של היוֹמוֹן ‘המשקיף’. במחזה רב־עוצמה זה מתוארת כּיתת תלמידים, שהתארגנה בחשאי בתוך ביִת הרוּס בגיטו וַרשה; וכשמגלים הנאצים את המחבוא משלֵח המורה המסוּר את תלמידיו החוצה דרך האשנב ונשאר לבדו בעליה, כדי לעכּב את המרצחים. “לפנינו ניסיון רציני, חיובי ומוצלח ליצור ספרות־ילדים על רקע של עלילת גבורה לאומית, השאובה מן הטרגדיה של ימינו,” כתב אחד המבקרים. “הרושם מחריד ומזעזע – גם למבקרים; אבל הוא גם מפיח תקוה. עַם שיש לו מורים כאלה – לא יאבד לעולם. אבל – היש לנו מורים כאלה?” (‘המשקיף’, 21.5.1943; חתום: קורא)¹¹².

היצירוֹת המתורגמות שנכללו בספריה עוסקות אף הן, רוּבּן ככולן, בנוֹשׂאים אקטואליים, או כאלה המעוגנים בּחיי יום־יום. כאן שׂררה מגמה כללית, שבאה ככל הנראה מן העורך הפדגוגי, להעביר את העלילה וגיבּוֹריה מן הרקע הרוסי הזר אל ההווי הארץ־ישראלי הקרוב והמוכּר: נושא־המכתבים, גיבור הפּוֹאֶמה המשעשעת־מחנכת ‘דואר’ מאת ש. מַרשאק (בתרגומה המבריק של לאה גולדברג) מחלק אִגרות מעפולה, יגור ועין־חרוד לתושביה של עיר עברית; ‘הבחור הפלאִי’ – אף הוא גיבּוֹר פּוֹאֶמהשל מרשאק (בעיבּוּדוֹ של אברהם לוינסון) – ביצע את מעשׂה גבורתו – חילוץ ילדה מתוך בית בוער – בלב תל־אביב, והנוסח העברי של היצירה מסתיים בשורה: “עמל וגבורה היא מידת היהודים”. בדומה לכך אנו פוגשים גם ב’ספר על ספרים' – גם הוא מאת מרשאק בעיבוד לאה גולדברג – שמוֹת של יוצרים עבריים, כגון: “מִתְאוֹנֵן בְּלִי הֶרֶף בְּיַאלִיק:/ בִּנְעוּרַי מה טוֹב הָיָה לִי”; וביצירתה של אגניה בַּרטוֹ “האחִים”, השָרָה על ילדים בני עדות ושבטים שונים שהם כולם בנים ואחים לאומה אחת גדולה, אנו פוגשים בנוסח העברי של יהודה אלראי את עוזיאל הספרדי, סעדיה התימני, יוסי שעלה מפולין ויורם ה“צבר”… מגמה לאומית־אקטואלית זו של עורכי הספריה כבר נזכרה על־ידי העיתוֹנוּת, שציינה כי “הקַו לפיה פועלת הוצאת ספרות־ילדים זו יש בו משום מתן מזון רוחני מתאים לנשמת הילד העברי בתקופה טרופה זו” (‘המשקיף’, 11.2.1944).

וגם בּזאת ניכר ייחודה של ספריית ‘פז’, שעורכיה קיימו קשר הדוק עם הקוראים בכתב וגם בעל־פה. צעירים ומבוגרים שלחו אליהם מכתבי תודה על החוברות היפות, תוכנן וצורתן (הצייר הקבוע שלהן היה משה מטוסובסקי), ומורים סיפרו כי העלו עם תלמידיהם את המחזה ‘בעליַת הגג’. מדי פעם נערכו ‘ערבי פז’ לצעירים ולמבוגרים בהשתתפות סופרים ואמנים¹¹³. או ערבי עיון בהשתתפות מחנכים, סופרים ואנשי רוח, שבהם נדונו בעיות אקטואליות, כגון אם צריכה ספרות־הילדים העכשווית “לווסת את האמוציה של אהבה לעצמנו כלפי משמידי עמנו”, או שמא במקום חינוך לשנאה עליה “להעמיד במרכז את החינוך לגבורה, להתגוננות ולמסירות נפש”¹¹⁴.

פעילותה של ‘ספריַת פז’ נמשכה שלוש שנים בלבד¹¹⁵ ; ואף־על־פי שרוב ספריה נשכחו ונעלמו מידיעת החוקרים¹¹⁶, היא הטביעה חותם על ספרות־הילדים ערב קום המדינה, כפי שניתן ללמוד מעדותו של נ' בן־דוד: “ספריַת ‘פז’ נבדלת משאר הוצאות־הספרים לילדים בארץ, שהיא עושה נסיון כן ורציני לפתור בעיות חינוכיות אגב הגשת חומר לקריאה, לשירה ולהסתכלות, ואין היא מסתפקת בייצור ‘סחורה’ בלבד. כך הופכת ספריַת ‘פז’ למפעל, והיא ראויה לתואר הניתן במקרים כאלה בארצות המערב: מוסד בעל תועלת ציבורית” (‘המשקיף’, כ תמוז תש"ג).

ד. ‘עם עובד’ צעיר – מ’קטינא' ועד ‘שחרות’

בערב פסח תש“ב, עם פִרסום הפרוספקט הראשון של הוצאת ‘עם עובד’ (‘דבר’, 1.4.1942), נתעשרו קוראיה הצעירים של ארץ־ישראל בספריות חדשות לילדים ולנערים, שהיו עד מהרה לגדולות ולרבּוֹת־התפוצה ביותר בשעתן, גם אם לא מילאו תמיד אחרי ציפיותיהם של הקוראים. ברל כצנלסון, מייסד ‘עם עובד’¹¹⁷, שהאמין בכוחה של הספרות לשמש כלי חינוכי משפיע וטען כי “הספרות העברית זקוקה אולי לספרות־נוער יותר מאשר לכל דבר אחר”, השקיע יגיעה ומחשבה בבניית הספריות לילדים ולנוער של ההוצאה ההסתדרותית. “אני רוצה לומר מתוך נסיוני, שבּחירת ספרות לילדים בעברית אינה מן הדברים הקלים”, אמר בשבוע הראשון לקיוּמהּ של ההוצאה, והוֹסיף” “כל מי שבודק ורואה מה שנעשה בספרות־הילדים בארץ, כמה יש בה מן העשׂיה ביד וכמה מעט מהרוּח היוצרת, יתמלא דאגות רבּות”. אַמַת־המידה שלו היתה, “כי מה שאינו טוב לילדים אינו טוב גם לגדולים, ומה שטוב לילדים טוב גם לגדולים”. ‘עם עובד’ איננה “הוצאת־ספרים מתוקה, או הוצאת־ספרים פרופאגאנדיסטית לילדים, אשר תכניס אותם תחת כנפי השכינה”, הטעים, “זאת צריכה להיות הוצאת־ספרים מחנכת, הנותנת גם השׂכּלה וגם הבנת האמת” (מתוך הרצאה בכנס פעילים; כתבים, יב, תש"י, עמ' 161).

אפשר לראות בספריות לילדים ולנוער של ‘עם עובד’ המשך שונה לספריה קצרת־הימים של המרכּז לנוער, שיסד ברל כצנלסון שתים־עשרה שנים קודם לכן (ראה פרק ט/ב); וכשם שהטיל בתרצ"ד על ברכה חבס לערוך ולכתוב את ספרוני המרכז לנוער, כך מינה אותה עתה לעורכת הספריות ‘לילד’ ו’שחרות' של ההוצאה ההסתדרותית החדשה. אין ספק, כי הֶעדרה של ספריה הסתדרותית לילדים הטריד לא מעט את ברל כצנלסון, ועד ליִיסוּד ‘עם עובד’ הוציא העיתון ‘דבר’ (שבּרל היה עורכו) ספרי ילדים אחדים, רובם ככולם סיפורים שנדפסו קודם לכן בהמשכים ב’דבר לילדים': ‘בארץ לובנגולו מלך זולו’ לנחום גוטמן (ת"ש), ‘הנער העקשני’ מאת יאנוש קורצ’ק בתרגום שמשון מלצר (ת"ש), ‘זכרונות מעולם החתולים’ מאת אברהם שרון¹¹⁸ (תש"א) ועוד.

מחוסר יצירוֹת־מקור מן המוכן נאלצה ברכה חבּס לפתוח את שתי הספריות בתרגומים. בניסן תש“ב הופיע ראשון ספרֶיה של הספריה ‘לילד’ – ‘איסוֹפּוֹס החכם: ששים משלים לקטנים ולגדולים’, מתורגמים מן המקור היווני על־ידי נחמיה רבן¹¹⁹; בספריית ‘שחרות’ הופיע באותו שבוע ספרהּ הקלסי של סֶלמה לגֶרלף, ‘מסע הפלאים של נילס הולגרסן הקטן עם אווזי הבר’, בתרגום ח”ש בן־אברם¹²⁰, ובחודש שאחריו הופיע הספר השני בספריה – ‘הלוחמים במוות’ מאת הסופר־המדען האמריקני פול דה־קריף, בעיבּוּדה של דבורה אילון־סרני. חרף עובדה זו – פתיחת הספריוֹת בדברי תרגוּם – קיבּלה הביקורת בברכה את שתי הספריות הצעירות ואת תרומתן לקוראים הצעירים: “בספרית ‘שחרות’ כמעט הכל מעורר עניין”, כתב דוד קלעי, “סיפּוּרה של לגרלף וחיבּוּרו של דה־קריף – שני הספרים האלה אשר הופיעו ראשונים בספריה – הוציאו לה מוניטין שאין עוד חשש לשחיקתו” (‘הפועל הצעיר’, לה, תש"ב, גל' 33; חתום: אחינף). בדומה לכך ציין גם ב"י מיכלי, כי “בחירתו של הספר הראשון בספריה ‘לילד’ [איסופוס החכם] – אין טובה ממנה”¹²¹ (שם, לו, תש"ג, גל' 10; חתום: ב.י. דוחובני); ואחריו קבעו גם אחרים, ובדין, כי “חומר הקריאה של הספריה ‘לילד’ משוּבּח ומעניין, חי בסגנונו ונאה בצורתו” (שם, לז, תש"ד. גל' 19).

כל המעיין בארבעים הספרים, שיצאו בספריה ‘שחרות’ בחמש השנים הראשונות לפעילותה, ימצא בהם אותו מבחר רבגוני של ישן לצד חדש, מקור לצד תרגום, מחנך לצד מעשיר ומהנה – מבחר העשׂוי אולי לעורר רושם של יד־המקרה, או של אילוצי המצוי והעדר הרצוי, אבל הוא נעשה על־פי הנחייתוֹ של ברל כצנלסון וכפי שנוסח על־ידוֹ בפרוספקט ההוצאה:

בשל אילוצי המצוי – וכנראה גם בשל מדניוּת ההוצאה לדחוֹת יצירוֹת שהמרתק וה“מותח” מאפיל בהן על המחנך – מוצאים אנו בספריית ‘שחרות’ רק מעט יצירות־מקור חדשות, וגם אלה לא היו בדרך כלל מן הסוג המושך והמסעיר את לב הקוראים הצעירים. הספר המקורי הראשון, ‘חלוצים באו לעיירה’ מאת מרדכי הַלְטֶר¹²², הוא סיפּור רפּוֹרטָז’י מהווי קיבוץ־הכשרה בפוֹלין, שהמחבר השתייך אליו, ואשר תיאוּרי ההווי והלבטים הגודשים אותו רחוקים מלמשוך את לב הקורא. גם בין ספרי המקוֹר הבּאים של ‘שחרות’ קשה למצוא יצירה אחת שהיתה לנכס קיים בספרות־הנוער שלנו, שכּן רוּבּם ככולם שייכים לתחומי הרפורטז’ה, התיעוד, האקטואליה או המדע. ברכה חבס גוללה ‘קורות מעפיל צעיר’, וישראל אהרוני פירסם ‘זכרונות זואולוג עברי’; אברהם עקביה סיפר על הימים שעשׂה ‘עם וינגייט בחבש’, וישראל אבן־נור תיאר ביומנו את הדרך החלוצית שעשה עם חבריו ‘מסדום לבית־הערבה’; משה סתוי סיפר על הווי ‘הכפר הערבי’, ואידה פקטורית סיפרה על העולם שגילוּ תלמידֶיה ‘בשלולית המים’. אפילו ספר־זיכּרוֹן מעזבונו של פלמ"חאי שנספּה בפעולת־סיוּר הוֹפיע ב’שחרות' (‘בן הארץ’, מאת מנחם [אַחֶם] ברגמן). והרשימה ארוכה.

בין ספרי המקור הבלטריסטיים, שיצאו במסגרת ‘שחרות’, אנו מוצאים הדפסות חוזרות של מבחר מסיפורי פרישמן, ברדיצ’בסקי, א"ז רבינוביץ, בוקי בן־יגלי ודבורה בארון, שכבר נדפסו בקבצים קודמים וספק רב אם נועדוּ על־ידי מחבּריהם לנוער דווקא¹²³. לצִדם אנוּ מוצאים את קובץ סיפוריו של פסח בר־אדון ‘סוסים מספרים’, שהמסגרת המונולוגית של בעלי חיים מדבּרים פגמה לא במעט באיכותוֹ האוטנטית; ועוד קובץ סיפורים מאת עזרא המנחם, ‘עפר הארץ’, על “חיי העולים לירושלים עיר הקודש לפני דור ודורותיים”, שאף הוא, על תוכנו הקודר והנפשות הבוגרות הפועלות בו, אין בו כדי למשוך את לב הקורא הצעיר (ואין ספק שמחבּרוֹ גם לא התכוון לכך). יוצא דופן במסגרת ‘שחרוּת’ הוא ספרו של שמשון מלצר “אָלֶף: פרקי זכרונות מן ה’זמן' הראשון ב’חדר'”, המתאר בדרך השיר הסיפורי את עולם ילדוּתו של המחַבּר בעיירה הקטנה בגולה. לאמור: כל ספרי המקור הנזכרים הם קובצי סיפורים וזכרונות בעלי רקע אותנטי, או אוטוביוגרפי, ואין בהם גם סיפור ארוך אחד מהווי הארץ, שיכיל עלילה דרַמַטית שלמה, אשר תכבוש את לב הקורא. ואם כי הבחירה נעשתה מתוך “תשׂוּמת לב מרוּבּה לשרשים בעם היהודי בעבר” (כדברי ברל כצנלסון בהרצאתו הנזכּרת), הדעת נותנת שמבחר זה הנחיל אכזבה למנויי ‘שחרות’.

מוצלח יותר היה מבחר הספרים המתורגמים לספריית ‘שחרות’ , שכּלל ממיטב הרוֹמָנים הקלַסיים והמוֹדרניים לנוער בתרגומים משוּבּחים. אנו מוצאים כאן, בין השאר, מסיפורי יאנוש קורצ’אק (‘יותם הקַסָם’) וּוִילאם סַרוֹיאן (‘הקומדיה האנושית’); סיפורים, שדרמה והומור משמשים בהם בערבוביה נלבּבת, כ’זקני בית־הספר בוִילבּי' הקלסי מאת ר' טלבּוֹט¹²⁴, או ‘ילדי הבזק’ המודרני מאת אלנור מוֹרדאוּנט, בתרגום יעקב אורלנד. גם ספרי המֵידע המתורגמים – כגון ‘בן הסנדלר’ (חיי ה"כּ אנדרסן)' מאת ק"ב בורנט (תירגם משה בן־אליעזר), ‘בדד’ מאת חוקר הקוטב ריצ’רד בירד (תרגמה אלישבע [ביחובסקי]), או ‘מעולם החרקים’ מאת ז’ן אנרי פַבּך (עיבּד פסח אוירבך) – הכילו יסודות בלטריסטיים מובהקים, שהותירו את רישומם על הקוֹראים הצעירים.

עיון חוזר ברשימת ספרי ‘שחרות’ יגלה בבירור את לבטי העורכים בבחירת הספרים. הקריטריוֹן של ברל כצנלסון היה, כזכוּר, “כי מה שאינו טוב לילדים אינו טוב גם לגדולים, ומה שטוב לילדים טוב גם לגדולים” (כתבים, יב, עמ' 162). על כן לא היסס לדחות ספרים אחדים, שהתכוון תחילה להוציאם¹²⁵. חרף תנאי המלחמה, שחייבו הדפסה על נייר זול, הצטיינו ספרי ‘שחרות’ בצורתם הנאה, יחסית. הם נדפסו בניקוד חלקי, ו’עם עוֹבד' היתה אחת ההוצאות הראשונות שהעסיקוּ מגיה ועורך־דפוס, שתפקידוֹ לעבור על כתבי־היד¹²⁶.

פרוֹבּלֶמָטית פחות היתה הספריה המנוקדת ‘לילד’, שרוֹב ספרֶיה היו מצומצמים בהיקפם וכללו סיפורים ושירים קצרים, יחסית, מלוּוים בציורים רבּים. כאן לא ביקשו העורכים להעמיס על הקוראים הקטנים שפע של ערכים, אלא קודם כל להעניק להן חוויוֹת ספרותיות־אסתטיות מענגות; והם עשׂוּ זאת בהצלחה בלתי־מבוטלת. לרשותם של ברל כצנלסון וברכה חבס, שעמדו על ערשׂ ‘דבר לילדים’, עמדה ה“נבחרת” של משתתפי השבועון, שכָּללה כמה ממיטב היוצרים לגיל הרך: מרים ילן־שטקליס ואנדה פינקרפלד־עמיר, אהרן זאב ויעקב פיכמן, פניה ברגשטיין ויהושע מרגולין¹²⁷, שתרמו לספריה כמה מיצירותיהם המרנינות. נתן אלתרמן העניק לה את תרגומיו המבריקים לסיפוריו השיריים של קוֹרנֵי צ’וּקוֹבסקי ‘לימפּופּו’ ו’בַּרמַלַי'; עמנואל בן־גריון הוציא בה מחרוזת שנונה של “מעשיות צחוק וכובד־ראש” מן הפולקלור העולמי (‘המשׂכּיל והכסיל’) ושמשון מלצר תירגם בשביל הספריה כמה מסיפוריהם של הסופרים־הפליטים אלכסנדר חרים ואנטון סטרן¹²⁸.

באותם ימים, שבהם ישב לתרגם סיפורים אלה, נתמנה שמשון מלצר לעורך המדור לספרי ילדים של ‘עם עובד’ (ברכה חבּס הוסיפה לערוך את הספריה ‘שחרות’). מלצר, בוגר סמינר למורים ובעל ניסיון בּהוראה, הבין את הצרכים והטעמים השונים של כל קבוצת גיל, ולצד הספריה ‘לילד’ יסד שתי ספריוֹת נוספות, שכּל אחת מהן נוֹעדה לקבוצת־גיל מוגדרת: ‘קטינא’ לבני הגיל הרך, שהחוברות הקטנות והמצוירות שלה כללו סיפורים קצרים ופיוטיים מאת זאֵב (ראה פרק יב/ד), פניה ברגשטיין ושרה לוי (תנאי)¹²⁹; והספריה המנוקדת ‘לנַער’, שכּוּונה לבני 12־10 לערך והושתתה בעיקרה על ספרות מקורית – אם זו סיפּוֹרת מודרנית, כגון ‘תעלומת הארגזים’ לנחום גוטמן, או ‘מִפֹּה ומשם’ ליצחק שוַייגר (דמיאל); ואם זו סיפורת פולקלורית בעיבוד קלַסי, כ’שיחות מני קדם' לזאב יעבץ (מהדורה מחודשת). האקטואליה מצאה את ביטויה בספריה זוֹ בספרו האוטוביוגרפי של צבי ברמאיר ‘חוזר חייל לארץ־ישראל’, וכן בספרה האֶפּי שלמרים זינגר ‘דן ויַן והחסידות’ (תרגם מכתב־יד מאיר מוהר), המסַפר על ידידותם של ילדים בני לאומים שונים בימי מלחמה. ואם אנו מוצאים כאן סיפּוֹרת מתורגמת מעטה, קשורה גם היא, במישרין או בעקיפין, בעם ישראל: סיפּוּרוֹ ההיסטורי של שלמה כהן ‘הפּוֹדה ומציל’, שהיה מן הנקראים ביותר בשעתו על־ידי הנוֹער היהודי בגולה¹³⁰, זכה לתרגום מחודש של צבי ברמאיר; וסיפּוּרה הרומנטי של ג’ורג' אֶליוֹט 'האורג מרבלוֹי (תרגם יצחק לבנון), תורגם בלא ספק בזכות יחסה החם ליהוּדים של המסַפּרת האנגליה וספרהּ ה“ציוֹני” המפורסם ‘דניאל דירונדה’.

קְטִינָא – לַיֶלֶד – לַנַּעַר – שַׁחֲרוּת – סמלי הספריוֹת של הוצאת ‘עם עובד’

ספרים מעטים, יחסית, יצאו בספריות ‘לילד’, ‘לנער’ וקטינא', וזאת למרות איכותם הגבוהה ותפוצתם הניכּרת, שהתבססה על מנויים קבועים. הן נסגרו בשלהי מלחמת־העצמאות, עם התמנותו של שמשון מלצר לעורך ‘דבר לילדים’. קשה למצוא הסבר מניח את הדעת להפסקת פעילותן, מה גם שהספריוֹת נוסדו בין השאר גם כדי לשמש בנות־תחרות לספריית ‘אנקורים’ של הוצאת ‘ספריַת פועלים’ היריבה. ברל כצנלסון הודה אף הוּא בקיומה של יריבוּת זו, שחייבה את ביסוס הוצאת ‘עם עובד’ ההסתדרותית מול ‘ספריַת פועלים’ הפּרוֹ־סוֹביֶטית: “עוד מעט”, אמר, “וילדים מן המשקים יתחילוּ לברוח מן הבית ולחַפשׂ את ארץ־הפלאים של הפואמה הפדגוגית”… (אגרות מיום כח אדר תש"ב).

ה. ‘אנקורים’ עם ‘נעורים’ – ספריית פּועלים

זו היתה תמצית ה“פרוגראמה” של ספריית ‘אנקוֹרים’, שנוסדה בערב ראש־השנה תש"ד (1943) ליד ‘ספרית פועלים’, כפי שנוּסחה על־ידי עורכת הספריה לאה גולדברג באיגרתה לקוראים הצעירים (‘משמר’, כט אלול תש"ג). באותה איגרת מלבּבת הבטיחה העורכת־המשוררת לכלול בספריה החדשה “סיפּוּרים מעניינים ושירים יפים, שיהיה מה לקרוא”, הזכירה את הספרים הראשונים שייכּללו בה והטעימה את השליחות החינוכית־הספרותית שקיבלה הספריה על עצמה – חינוך לטעם טוב ולסגנון בעל איכות:

עיון במניין הספרים, שערכה לאה גולדברג בחמש שנוֹתיה הראשונות של הספריה, יגלה בהם את חותָמהּ הברור של העורכת־המשוררת ואת טעמה האישי – בבחירת הסופרים, בקביעת הספרים, בהקפדה על איכות של סגנון, של תוכן, של ערכים, ואפילו בחיבּוּר ה“מוטו” המחורז החינני של הספריה, שנדפס בשערוֹ של כל ספר:

הראשון בספרי ‘אנקורים’ היה ‘ידידַי מרחוב ארנון’ מאת לאה גולדברג (ראה פרק יא/ד). ספר אשר “יש בוֹ הרבה מאד דברים שבאמת היו באמת”, כלשונה, אבל עם זאת נתנה היתר לעצמה גם “לשנות קצת פרטים בסיפור־המעשה” (מתוך ההקדמה). כן תירגמה העורכת בשביל ‘אנקורים’ קובץ סיפורי טבע מאת הסופר־הצייד הרוסי מיכאיל פרישווין (‘חברבּוּר חיַת היער’) – יוצר אשר “חי במגע קרוב עם חיתו־יער ולפיכך תיאר באמנות ובפשטות כזאת את היצורים האהובים עליו”; ואף עיבּדה מחרוזת אגדות־עם (‘הביתן הקטן’), שהן “בדיות ומעשים שלא היו ולא נבראו”, אך מִתוכָן “מכירים אנו בכל־זאת את העולם ומלואו, אנשים ועמים וארצות” (“דף משמר לילדים”, ‘משמר’, יג ניסן תש"ה).

מבּין היוצרים המקוריים לילדים טיפּחה לאה גולדברג, בין השאר, שתיים מסוֹפרוֹת הקיבוץ הארצי – אמה לוין (תלמי)¹³¹, חברת משמר־העמק, שסיפּוּרה ‘עמוד־החשמל במבוכה’ היה אחד הראשונים שיצאו בספריה; וכן רבקה גורפיין, ש“סיפורי עין־שמר” שלה לגיל הרך – ‘וַדי יוצא לעבודה’ ו’מה שקרה בצל האלון' (ראה פרק יא/ו) – נחשבו בעיני העורכת כמופת של סיפורת ריאליסטית לילדים; “סיפורים כאלה על המציאות, כוחם בזה שהם מלמדים אתכם להתבונן ולהבין יתר הבנה את כל הנעשה סביבכם” (שם, יד ניסן תש"ד). נוסף עליהן טיפחה לאה גולדברג את דבורה אילון־סרני, עודדה אותה לסַפּר לילדים על עולם הטבע ופלאיו והתקינה לדפוס את ספרֶיה ‘אומרים יש בעולם’ ו’מסע בצפון'. היא דירבנה גם את נחום גוטמן להשלים את ספרו ‘הרפתקאות חמור שכולו תכלת’, שיכנעה אותו כי “עִם ילדים מותר וצריך לדבר על כל דבר”, והסבירה לילדי ‘אנקורים’ כי “בקוראינו ספר דמיוני כספרו של נחום גוטמן, הרינוּ חיים בעולם שהוא שׂמחה וחג, בעולם שהוא יפה ומוזר כחלום, ואף־על־פי כן סודו – החיים שלנו!” (שם)

לצד סיפורו הסוריאליסטי של גוטמן הופיע בספריית ‘אנקורים’ קוֹבץ ‘עלילות מיקי מהו’ מאת אברהם שלונסקי – ספר ראשון בספרות־הילדים שלנו שכולו חרוזי הבאי וקונדסות ולהטי לשון ושפת־ילדים “דווקאִית” (ראה פרק יב/ב). וגם זאת ייאָמר לזכות הספריה והעורכת שלה, שהיוּ ראשוֹנוֹת להוציא ספר מאת סוֹפר צעיר יליד הארץ, מבני “דוֹר הפלמח”, והוא ‘ידידיו הגדולים של גָדי’ – מחרוֹזת סיפּוּרים ליריים מהווי ילדי הכּפר מאת משה שמיר¹³².

בשמונה שנוֹתֶיה הראשוֹנוֹת של ‘ספריַת פועלים’ היתה עבודתה של לאה גולדברג בבית־ההוצאה אינטנסיבית ביותר – בעריכה, בכתיבה ובתרגום. אחרי קום המדינה הופיעו בספריית ‘אנקורים’ קובץ שירֶיה ‘מה עוֹשוֹת האילות’ וספרה ‘נסים ונפלאות’ (תשי"ד) – ספרים שהדפסתם נתעכבה זמן רב בשל סיבּוֹת שונות והיו לקלסיקה אחרי הופעתם. כן תרגמה את סִדרת הסיפּוּרים המצולמים של אנה ריבקין־בריק על ילדוֹת בעולם (‘אֶלֶה קרי הילדה מלפּלנד’ ועוד), ואף עסקה בתרגום ובעריכה במסגרת ספריית ‘נעורים’, “אחותה” הבכירה של ‘אנקורים’, שהוגדרה כּ“ספריה־בת לספריַת פּועלים”.

ספריית ‘נעורים’, שנערכה על־ידי מרדכי אמיתי (בסיועם של אברהם שלונסקי ולאה גולדברג), נועדה בעיקרה לנוֹער המתבגר והיתה מעין בת־תחרות לספריה ‘שחרוּת’ של ‘עם עובד’. מטרתה המוצהרת של הספריה היתה, כדברי אמיתי¹³³, “להגיש ממיטב הספרות המקורית והמתורגמת לילדים ולנוער, [מתוך כוונה] להחיל את עקרונות התרבות המתקדמת של ‘ספרית פועלים’ על ספרי הילדים”. יבול הספרים ומִגוון הנושאים של ספריה זו היה עשיר יותר מאשר זה של ספריית ‘אנקורים’, אם כי הספרות היפה תפסה בו מקום מִשני. שלושים הספרים, שיצאו בחמש שנותיה הראשונות של ‘נעורים’, מקיפים כמעט את כל הנושאים שהם בתחוּם התעניינוּתם של הקוראים הצעירים והמתבגרים: טבע ומדע, טכנולוגיה ותעופה; אורחות־חייהם של בעלי־חיים, ילדותם ותבונתם; ביוגרפיות, “עולם הדברים הגדולים והקטנים” (כשם ספרו של קרל הרטל בתרגומו של מיכאל לוין), וכמובן – רומנים וסיפורי עלילה, ששולבו בהם דרמה עם ערכי אנוש וחֶברה.

תמונה (זכויות אינן ברורות) ותחתיה הכיתוב:

‘מעמק זבולון עד ים כנרת’ מאת יהודה סלוצקי (סלוא), ספריַת פועלים, נעורים, 1942.

אבל אם הספרות היפה היתה, כאמור, דלה בכמותה בספריית ‘נעורים’, דל עוד יותר היה חלקן של יצירות המקור בתוכה. ארבעה ספרי מקור בלבד הופיעו בה עד תש"ח, ורק שניים מתוכם הם מתחום הספרות היפה. הראשון הוא סיפורו של יהודה סלוצקי (סלוא)¹³⁴ ‘מעמק זבולון עד ים כנרת, או חברי יַשקה מאודיסה’ המתאר בהומור את נדודיהם בעילום־שם של זוג נערים ברחבי הארץ, ואשר עֵטה של העורכת לאה גולדברג (ששמה נזכר בּשער הספר) ניכר היטב בסגנוֹנוֹ הקולח בחן:

הספר הבא, ‘תלם בים’ מאת פסח בר־אדון, סיפּר את קורותיהם של ימאים עברים. שני ספרי המקור האחרים שיצאו אז (תש"ג) בספריה הם ‘דע את המכונה’ מאת דב שליונסקי (1896–1947; אחיו הבכור של אברהם שלונסקי) ו’מסע בצפון' מאת דבורה אילון־סרני, שכבר נזכר לעיל. הספרים המתורגמים הרבּים, שהופיעו בספריית ‘נעורים’, כללו – כפי שניתן היה לצַפות – יצירות שתאמו את עקרונות “התרבות המתקדמת” ונכתבו בדרך כּלל על־ידי סופרים בעלי השקפות־עולם שמאליות, רוּבּם רוּסים. כך, למשל, נחנכה הספריה ביצירתו של וַלֶנטין קאטאיֶב ‘מפרשׂ בודד מלבּין באופק’ – סיפּור דרמָטי מעולה על רקע מהפכת 1905, שתורגם על־ידי לאה גולדברג ונקרא בשעתו בשקיקה על־ידי בני הנוער. גם כמה מספרי ‘נעורים’ האחרים כבשו את לבות הקוראים הצעירים וסייעו לעיצוב השקפת עולמם, ביניהם ‘ההרפתקה הגדולה’ מאת תאודור פליביה, ‘יַלדוּת’ מאת מקסים גורקי (שניהם בתרגום לאה גולדברג), או ‘הפלוגה הראשונה’ מאת קרל צַ’פֶּק (תירגם אשר בן־ישראל). וכאן ראויה לציוּן העובדה, כי שלושת הספרים שבּחר שלונסקי לתרגם בשביל הספריה לא היו כלל מתחום הבלטריסטיקה, והם נועדוּ לקורא המתבגר: הסֵפר האחד חָקר ‘עקבות בסלע’ (מאת מאקסוול ריד), האחר עקב אחרי ‘מסעי הצפּרים’ (מאת ק' דוידוב) והשלישי תיאר את נסיונם של מחנכים רוסיים להקנות השׂכּלה לשבטי 'ארץ הצ’וּקצ’ים (מאת ט' סימושקין).

‘ספריַת פועלים’ היתה אֵפוא הוצאה שביקשה יותר מקוֹדמוֹתיה להשפּיע על השקפת עוֹלמם של קוֹראֶיה, “להתערב כְּצד בנפתולי הדור, לקדש ולפסול וגם לעקור וּלנַעֵר מוּשׂגים וערכים”, כניסוחו של שלונסקי (‘משמר’, 26.7.1946). לא כאן המקום לשפוט מגמה זו ואת מידת השפעתה על הקוראים הצעירים, אך יצוּין כי אחרי קום המדינה הלכו וניטשטשו בהדרגה ההבדלים הבולטים במדיניות המערכת של הספריות ‘אנקורים’ ו’נעורים' לבין זו של עורכי ספריות לילדים בהוצאות הציבוריות האחרות.

ה“ספריות” הארץ־ישראליות לילדים ולנוער היו, לצד שבועוני הילדים, בימת פִרסום ראשונה ומרכּזית לדור היוצרים שצמח ופעל בארץ בשנות השלושים והארבעים. כך נדפסו, כפי שצוין לעיל, סיפּוּריהם הראשונים של אליעזר שׂמאלי וצבי ליבּרמן (לִבנֶה) ב’קוּפּת הספר‘, סיפוריו ההיסטוריים של יעקב חורגין בספריות ‘מנחה לנוער’ (שטיבל) ו’דורות’ (יזרעאל); סיפורי הטבע והנוף של אברהם סלומון (שׂלמון) נדפסו בספריה ‘חג־לי’ (‘ספרות’); והרשימה ארוכּה.

ליוצרים אלה ולחבריהם מוקדשים פּרקי הספר הבאים.

פרק עשירי: “אנשי בּראשית” – מסַפּרֶיה של ארץ־ישראל    🔗

א. הרועה הנאמן של אנשי בראשית – אליעזר שמאלי

שלושים שנה אחרי פּרסוּם סיפוריו הראשונים רשמתי מפי אליעזר שׂמאלי דברים אלה, שיש בהם הֵד ל’אני מאמין' הספרותי־חינוכי שלו:

אליעזר שׂמאלי (אוּקראינה תרס“א – רעננה תשמ”ה) – מן הסוֹפרים הראשונים שסיפּרוּ לילדי ארץ־ישראל על חיי השומרים, החלוצים וה“צברים” הראשונים – ינק את אהבתו לַסֵפר ולטבע בעיירת־הולדתו הקטנה רוֹז’ישצ’ה שבפלך ווֹלין. “ילדותי עברה עלי בין בנות־צחוק סלחניות ומלטפות של אִמא לבין תביעות בלתי־פוסקות של אבא”, סיפר, “את הנטיה לכתיבה ירשתי, כנראה, מאבי המלמד, שחרז שירים לחתונות, היטיב לסַפּר סיפורים וזכה לכינוי ‘אברהמל מספר המעשיות’; ואת האהבה לטבע ירשתי מאִמי שעיבּדה במו ידיה חלקת אדמה בשיפולי העיירה. משחר ילדותי עזרתי לה בגידול ירקות ובה בשעה שמעתי מפיה שיעורים ראשונים בתורת הצומח והחי”. בגיל עשׂר התחיל הנער לכתוב בסתר; “שעות ארוכות הייתי יושב על ספסל בין ענפי הערבה שבגינתנו, שוכח עולם ומלואו ומעלה על הנייר חרוזים על הטבע, על הציפורים, על ארץ־ישראל”. את ילדוּתוֹ בעיירה תיאר בקובץ סיפּוּריו האוֹטוֹבּיוֹגרפיים ‘סיפּוּרים וציפּוֹרים’ (תשמ"א).

בגיל שש־עשרה נטש שׂמאלי את בית הוריו ונסע ללמוד בישיבת אודיסה. “לא אמרתי שלום לאיש”, סיפר, “השארתי שיר־פרידה על השולחן ויצאתי מן הבית עם תיק מלא שירים ומעשיות”. שם ידע ימים של רעב, אך גם שעוֹת של התרוממות־רוח, רכישת השׂכּלה וקבּלת עידוּד מִמוֹרוֹ יום־טוב הלמן (מתרגם ‘הלב’ לדה אמיצ’יס) על נסיונותיו הספרותיים הראשונים. בגיל י“ח עלה עם קבוצת חלוצים לארץ־ישראל ולמד בבית־המדרש למורים בירושלים. “כסף לא היה, כמעט התעלפנו מרעב”, סיפר, “אך למדנו, טיילנו והיינו מאושרים”. בחיבּה מהולה בהערצה סיפר על מוריו בסמינר דוד יֶלין, אפרים הראובני וא”צ אידלסון, “מורים בחסד עליון: הם פקחו את עינינו, הוֹרו לנו איך לחבב על הילד את הארץ, את הטבע, את השפה, את התנ”ך". ובתום לימודיו עלה המורה הצעיר ללמד את ילדי השומרים בכפר־גלעדי. על שנים אלה סיפר בקוֹבץ סיפּוריו האוֹטוֹבּיוֹגרפיים ‘זהב בּירוּשלים’ (תשמ"א).

“שם, בכפר־גלעדי, מצאתי ילדי טבע במלוא מובן המִלה”, סיפר שׂמאלי. הילדים הִכּירו את הטבע, חיו אותו, אהבו אותו “וגידלו הכל, מעקרבים ועד חמורים”. בחדר־הכיתה הקטן נמצא ארגז ובו ספרי קריאה אחדים לילדים. יום אחד עמד המורה הצעיר ליד “ספריה” דלה זו וחילק ספריו לתלמידיו. ואז, סיפר שׂמאלי, התפרץ גיורא, בנו בן העשר של השומר אלכסנדר זייד, וקרא במורת־רוח: “מה? עוד פעם סיפורים על חנוונים ומלמדים? לא רוצה!”

זו היתה תחילת דרכּוֹ של שמאלי, דרך שפתחה תקופה חדשה בספרות־הילדים שלנו. בקיץ תרפ"ו, בבוֹאוֹ לתל־אביב להשתלמות, מסר את מחברת סיפוריו לעיונו של אשר ברש, שערך אז את חוברות ‘קופת הספר’. “ברש שקע בקריאה”, סיפר שמאלי, "גיחך תכופות, הניע ראשו לסירוגין והשהה עלי מבט מלטף:

זמן מועט אחר־כך נדפס סיפורו הראשון בקובץ ‘עומר’ (קופת הספר' מס' 100), הוא הסיפור הפּסטוֹרָלי המרגש ‘הרועה הנאמן’ הפותח בשורות קלַסיות אלה:

אחרי ‘הרועה הנאמן’ נדפּסו בהוֹצאת ‘קופּת הספר’ סיפוריו הקצרים הבאים, בסדרה בשם “לרגלי החרמון”: מעשה בילד שגידל עקרבּים ןלא נרתע מעקיצותיהם (‘עקרבים’); מעשה בחבורת ילדים שגידלה ירקות בגן (‘ידידי הגינה’); הסיפור ההֶרוֹאִי המרַגש על הנער שיצא בלילה להזעיק תגבורת לעזרת המושבה המותקפת וטבע בנחל (‘הנער אמיץ הלב’); ועוד. מאז נשאר שמאלי נאמן לייעוד שהציב לעצמו – לסַפּר לילדי הארץ על הגיבורים החדשים ועל החיים המתחדשים בארץ־ישראל, ורוח חדשה התחילה עוברת על הסיפּוֹרת העברית לבני הנעורים.

תמונה (מוגנת בזכויות) ותחתיה הכיתוב:

“הרועה הנאמן” – סיפורו הראשון של אליעזר שמאלי. צייר גיורא כרמי (מהדורת ‘עם עובד’ 1976)

לאחר שירד שׂמאלי מכּפר־גלעדי ללמד את ילדיהם של פועלי נשר וכפר־יחזקאל, התחילוּ נופי העמק וחלוציו לשמש רקע והשראה לסיפּוּריו הבאים. “מסעַי אֵלה בשנות העשרים היו לי כמו טיול בשׂדה יהלומים”, סיפּר, “כל מה שצריך הייתי לעשׂוֹת זה להרים אבן, למרֵק אותה מעט – והנה בידי סיפור־יהלום חדש”. ואז, בעת טיול עם תלמידיו ליערות שייך־אַבּרֵק, פגש המוֹרה־הסוֹפר שוב באלכסנדר זייד, שבּא לבנות את צריפו הבּוֹדד ביער, וּפּגישה מחודשת זו עוררה בּוֹ את ההשראה לסיפּוּרוֹ הידוע, ואולי גם הטוב ביוֹתר, ‘אנשי בראשית’. במתכּוּנתו הראשונה היה זה “סיפור דמיוני על משפחת חלוצים אחת, שהתישבה במערה שבסביבה, מכינה לעצמה את כל צרכי קיומה ממתנות הטבע, מסתפקת במועט, נלחמת בפגעים ובמכשולים וחיה חיי אושר טבעיים וצנועים בעבודה וביצירה” (מתוך המבוא למהדורה ז' של הספר, תשכ"ג).

וכך סיפּר שׂמאלי על ‘הוּלדת’ הספר וּכתיבתו:

בראשית שבט תרצ"ג (ינואר 1933) הופיע ‘אנשי בראשית’ בספריה ‘מִנחה לנוֹער’ של הוצאת ‘שטיבּל’, והופעתו היתה במהרה למאורע ספרותי תרבותי. הוא הוכתר בפרס מוסד־ביאליק לספרות־ילדים בזכות היותו “יצירה בעלת משקל מיוחד בשביל בני הנעורים, [המוגשת] בטון שקט וצנוע”. שמאלי, ציינו השופטים, “הוא היחידי עד עתה, אשר הגיש לנוער פרק גדול מפרשת הכיבוש והחלוציות, מנוּפּה ומנוקה מכל הגזמה, וזהו ערכו הגדול של הספר הזה”. לא היה אז כמעט כתב־עת וביטאון ספרותי, שלא קשר כתרים ל’אנשי בראשית' על נושאו הראשוני ועל ערכיו האנושיים־המחנכים, אם כי לעתים בהסתייגות־מה:

ואכן רעננוּת “בראשיתית” וחדוות־יצירה שפוכות על דפּי ‘אנשי בראשית’ – מן הספרים האהובים ביותר על ילדי הארץ זה יובל שנים (מהדורה יג: תש"ם), ספר שכּוֹתב השורות הללו ובני דורו קראו וחזרו וקראו בצעירותם, שׂוֹחחו עליו, התחנכו לאורוֹ, הזדהו עם גיבּוֹריו, עקבו נפעמים אחרי נפתוליה של משפחת השומר חרמוני – התקשרותה לכברת האדמה בלב היער, בניית המשק, רקימת יחסי שכנוּת עם הערבים, עמידה מול מַסיגי גבול ופורעים, המאבק בפגעי הטבע, היבול הראשון – עד השריפה הגדולה:

– ועד להתאוששות הנזעמת שאחרי השריפה, עם שורות־הסיום הבלתי־נשכחות:

אין תימה אֵפוא, כי שמו של הספר – אנשי בראשית – נעשׂה כינוּי־כבוד לחלוצים, שסללו את הדרך לבאים אחריהם (ראה: מילון אבן שושן, תש"ל, ג, עמ' 1243).

כשהופיע ‘אנשי בראשית’ היה שׂמאלי מורה בבית־החינוך לילדי העובדים בתל־אביב, אשר שכן אז בצריף גדול מוקף גבעות־חול; ושנת־לימודים אחת בבית־החינוך, כפי שתוארה (כביכול) ביומנה של “התלמידה תמר”, היא נוֹשׂא ספרוֹ הבא של שמאלי, ‘בני היורה’ (תרצ"ו), שזכה בצדק לתואר “הלב הארץ־ישראלי”¹³⁵. מחרוזת נלבּבת של אירועי יום־יום שזורה בדפי יומן זה, חוויות קטנות וגדולות בכיתה ובחצר – עבודה וטיול, ימי חול וחג, סיפורים על אנשי עמל ומשפחות עוני, קשרים עם ילדי הגולה וסיוע לילד־עולה “בלתי לגאלי”, יחסי שכנות עם ערבים, שמחה ושכול. הפרקים ספוגים חיבּה עזה לאדם, לטבע ולארץ, והם כתובים ומסוּפּרים בפשטוּת חסרת יומרות, בתום רגשני ובאותנטיוּת נלבּבת:

אבל היו גם מבקרים, שהסתייגו מן הדידַקטיוּת הבּוֹטה, הגודשת רבּים מפּרקי הספר, ומן הדיאלוגים הנמלצים המאפיינים אוֹתוֹ. “לצערנו”, כתב עמנואל בן־גריון, "אין להגיד שהמחבר הצליח הפעם, הן מבחינת הסגנון והן מבחינת הנושא. ההרצאה לפעמים מתוקה ביותר. […] האם לא הגיעה השעה לנקוט לשון צנועה יותר בדבּרנוּ עם ילדים? (מאזנים, ז, תרצ"ח, עמ' 284). אבל גם ספר זה, כקודמו, זכה לפּוֹפּוּלריוּת רבּת־שנים ונדפס במהדורות חוזרות ומחודשות. במהדורה החמישית (תשכ"ט) הקדים שׂמאלי לסֵפר פרק־מבוא, הכתוב כביכול על־ידי בתהּ הצעירה של תמר בעלת היוֹמן, ובו מגלָה האֵם לילדתהּ את יומן־ילדותה. יצחק רבּין, מבוגרי בית־החינוּך, תרם למהדוּרה החדשה מבוֹא קצר בשם “הייתי מבני היורה”, המוסיף ממד אותנטי לפרקי היוֹמן ומזכיר אירועים המתוארים בו:

אהבת הנוף והארץ, חיבּת האדם והחי הם אכן המוטיבים האופייניים, המוֹפיעים במאוֹת הסיפּוּרים הקצרים, שפּירסם שמאלי בחמישים שנות יצירתו, מאז ‘הרועה הנאמן’ ועד סִדרת ‘אנשי אחרית’ (‘דבר לילדים’, תש"ם ואילך), ואשר כּוּנסוּ בשורת ספרים: ‘אור בגליל’ (תרצ"ח) – סיפוריהם של שומרים על כיבוש השמירה, ראשית ההתיישבות בגליל וצמיחתו של דור חדש בארץ־ישראל; ‘בין חרמון וגלבוע’ (תש"ה) – 20 סיפורים ואגדות על ילדים, צמחים ובעלי חיים בימים ההם (דבורה הנביאה והסנוּניוֹת) ובזמן הזה (אורי והשׂלוִים); ‘בין שקיעה לזריחה’ (תש"ו) – מעשים והתרחשויות שאירעו בין שקיעת הגולה (הווי העיירה) לזריחת הגאולה (עליית מעפילים); ‘לילה במשלט’ (תש"י) – סיפורי מלחמת הקוממיות, ששולבו בהם גבורה והקרבה, שכול וניחומים; ‘כיסופי גאולה’ (תשכ"א) – כב סיפורים על שיבת ציון, מאז עליית החלוצים הראשונים ועד מרבד הקסמים; ‘אל המבּוּע’ (תשכ"ב) – כז אגדות וסיפורים מן העבר וההוֹוה על ברכת האדמה; ‘בקצה הזרת’ (1962) יז סיפורים, המספרים בגוף ראשון אירועי יוֹם־יום בישראל החדשה; ‘על חוט של חסד’ (תש"ל) – כב סיפורי גבורה מן הימים ההם והזמן הזה. ואחרונים שהם ראשונים: ‘סיפּוּרים וציורים’ ו’זהב בירושלים' (תשמ"א) – סיפורים אוטוביוגרפיים על ילדוּת בעיירה ושנות לימוד באודיסה ובירושלים.

עיוּן במכלול יצירתו של שׂמאלי יגלה, כי סיפוריו הרבּים מצטרפים למחרוזת אֶפּית, שאפשר לכנותה ‘מגילת החיים האנושית בארץ־ישראל’. גיבּוֹרי סיפּוּריו האותנטיים הם טיפּוסים שורשיים, אידיאליסטים המגשימים את תורת־החיים שהם מאמינים בה; מהם אינדיבידואליסטים כחרמוני (‘אנשי בראשית’) או כּאברהם הטוחן (“טחנת־הרוח בשונם”, בתוך ‘בין חרמון וגלבוע’); מהם תמהונים ויוצאי־דופן, כבן־שלמה וחברו ציפּוֹר (‘אנשי בראשית’), או כּאיכּר טוביה המסרב להכניס שעון לביתו שכּן “החיים במושב נחלקים באופן טבעי לשלושה חלקים: חליבה ראשונה, שניה ושלישית” (“המעורר”); וביניהם גלריה ססגונית של ילדים – ילדי כפר וילדי טבע פעלתנים, סקרנים ובעלי תושיה, אוהבי נוף וטבע כסופר עצמו.

שכּן שׂמאלי הוא גם, ללא ספק, צייר הנוֹף הראשון בספרות־הילדים שלנו – סופר ששיבּץ כמעט בכל סיפוריו תיאורי נוף אוֹתנטיים ומדוּיקים. בחיבּה וביֶדע תיאר צמחים ובעלי חיים על שמותיהם ותכונותיהם השונות, על מיקומם והתמורות הפוקדות אותם בעונות־השנה השונות; על מראותיהם וקולותיהם; והוא סיפר עליהם בשׂפתוֹ של מורה ומשורר:

כאן המקום להזכיר את ספרי הטבע של שמאלי, שבּהם הציג לפני הילדים ומוריהם את טבע הארץ בשׂפה בהירה ומדויקת, שנמזגו בה מידע עם סיפּוֹרת, עינו של חוקר והתלהבותו של מסַפר: ‘יפה את ארצנו’ (תש"ט), ‘מחזור הצומח והחי בארץ־ישראל’ (1948, 1965), ‘ציפרים בישראל’ (תשט"ו), ‘עולם החיות’ ועוד.

אמת, סיפּוּריו הרבים של שמאלי שונים ברמתם. לצד סיפּוּרים בעלי עוצמה דרמָטית מפעימה, כגון “אורי ניצח”, על הנער המתעקש להתגייס לצה“ל חרף מוּמוֹ, או “הילדה שנרדמה בכיתה”, מצוּיים גם סיפּוּרים לא מעטים שהם בגדר רפּוֹרטָז’ה עִיתונאית או צילום חטוף, יש סיפורים שבהם גוברת ההטפה הציונית על העלילה; והמספר הודה ב”אשמה" זו באמרו:

אבל שׂמאלי אינו רק סופר דידקטי, המַטיף בסיפוריו לחיים של פשטוּת והגשמה חלוצית; הוא מציג לפני קוראיו הצעירים את המציאות כמות שהיא, על אורותיה וצלליה. גיבּוֹרי סיפוריו לא תמיד זורעים בדמעה וקוצרים ברינה; הם יודעים גם כשלונות, יִיסורים ואסון. דלות, יתמות ומוות הם אורחים שכיחים בסיפוריו. “זוהי מנת גורלנו”, אומרת המטפלת לשומר חרמוני, “לעבוד כבהמה וללדת כחיה…” (‘אנשי בראשית’, מהדורת תשכ"ג, עמ' 150). תפקידה של הספרות המחנכת, טען המורה־המחנך, להכין את הקורא הצעיר לקראת החיים הצפויים לו.

לצד השומרים, החלוצים וילדי הכפר – ואליהם נוספו אחרי קום המדינה העולים החדשים ויושבי המעברות – הִרבּה שׂמאלי לספר לקוראיו הצעירים גם על ערביי הארץ שפגש והכיר, רועים ופלאחים, בדווים ופורעים, מכניסי אורחים וגם נוקמי דם: נער־רועים שהעלה את צאנו על אדמת הכפר (“ספיח”); פלאח זקן אוהב אדמתוֹ, המסרב להיפּרד מכּרם־הזיתים שלו (“מוחמד בלוט וזיתיו”); בדווי שודד צאן, שנהפך לאיכּר עובד־אדמה (“השודד”); מורה ערבי זקן, שהודח על־ידי מורה “מודרני” (“חילוף משמרות”); ולצִדם – נער בדווי המלַווה בּוֹטנאי (הוא המסַפּר) אל המִדבּר ומפגין כלפּיו עוֹינות וזלזול (“שרב”). אבל “הערבים הרעים”, אף שהם מצוּיים בסיפּוּריו, הריהם מיעוט במכלול יצירתו; ולא לחינם קרא שׂמאלי לאסוּפּת סיפּוּריו מחיי הערבים בשם ‘בשכנוּת טובה’. האמונה באדם עוברת כחוט־השָׁני לאורך כל סיפוריו.

רוב הדמויות המאכלסות את סיפוריו של שׂמאלי הם אֵפוא בני אדם אוֹתנטיים, שכּמוֹ הועברו על־ידיו ממציאוּת חייו אל דפּי הסיפּוּרים; מהם שקיבּלו שמות פיקטיביים ומהם שנקראו בשמותיהם האמיתיים. בספרו ‘החלוצים’ (תשל"ב) פוגש הקורא הצעיר את אהרֹן אהרונסון מגלה אֵם־החיטה, את ישראל אהרוני החוצֶה את המדבר בעקבות חיות־הבר, את בן־ציון ישראלי, המעלה את התמר לארץ, ועוד עשרים חוקרי טבע, המתוֹארים בחיבּה מהולה הערצה, תוֹך הבלטת דבקוּתם בשליחות שנטלו על עצמם ואהבתם לארץ. יחס מיוחד גילה שׂמאלי, כמובן, לאלכּסנדר זייד, שעל פּיו עיצב את דמוּתוֹ של השומר חרמוני, גיבור ‘אנשי בראשית’ (בסיפּוּר ‘אדם ובהמה’ הוא נקרא אלוֹני). שמאלי גם תירגם מרוסית וערך את יומני זייד והוציאם בספר (‘חיי ראשונים’, תש“ב; מהדורה מחודשת: ‘לפנות בוקר’, תשל”ו). ושלושים שנה אחרי שהתחיל בכתיבת ‘אנשי בראשית’ העלה את סיפּוּר־חייו של זייד בספרו הביוגרפי רחב־היריעה ‘שומר בישראל’ (תש"ל).

אבל אִם הצליח שמאלי לרתק את קוראיו הצעירים בסיפוריו הריאליסטיים, המעוגנים בקרקע המציאות, דומה שהצליח פחות בסיפוריו הדמיוניים, שאגדה והיסטוריה רחוקה משמשוֹת בהן בערבוביה. הוא סיפּר, בין השאר, על אברהם ושרה המבקרים בבאר־שבע החדשה “ודמעות גיל מחלחלות בגרונם” (“ביקור בבאר־שבע”); הוא תיאר את אלכסנדר מוקדון ותיאודור הרצל המרחפים יחד מעל הים ורואים ספינוֹת עבריוֹת (“על פני הגשר”); והוא סיפר על פרש פלאי, שקישר בין הבעל־שם־טוב בן אוקראינה לבין חיים בן־עטר איש מרוקוֹ (“אתרוג מגן־העדן”). באחד מספריו המאוחרים, ‘ויהי המבול על הארץ’ (תשל"ב), סיפר על זוג ארכיאולוגים, שגילו את לוחות־החומר אשר עליהם רשם שֵׁם את יומן תיבת־נֹח; וכיוָן שמסגרת הסיפור ריאליסטית כל־כך, ניטשטשוּ בוֹ לחלוטין הגבולות בין אמת לבדיה, והקורא הצעיר ימצא עצמו במבוכה למקרא ה“יומן” הפיקטיבי שהוא עיקרו של הספר. גם כאן היתה כוונת המחבּר חינוכית מעיקרה, “לחבב על תלמידַי את סיפורי התורה ולקרבם לתפיסתם הילדותית” (ככתוב על כריכת הספר); אבל הניסיון לקשר בין סיפור־המסגרת הריאָליסטי לבין הרובד הפסבדו־היסטורי הבדיוני לא עלה יפה.

על “חולשות” אלה בסיפוריו – טִשטוש הגבולות בין ספרות לחינוך, דידקטיקה מהולה בהטפה, פּתוֹס משוּלב בהתפעלות־יֶתר – מחפּים חן הפּשטוּת, הגיבוֹרים הקורנים עדנה ואצילות, אווירת התום הנלבב והסגנון הקולח, הרצוף דיאלוגים דרמָטיים. שכּן הסממן הדיאלוֹגי שליט ברוב סיפוריו ומעניק להם צביון דרמָטי ומתח פנימי. גיבוריו של שׂמאלי מדברים בשׂפה של יום־יום – שפת רועים, שפת איכּרים, שפת ילדים – והדיאלוגים נאמרים במשפטים קצרים, מהירים, חריפים, מקוטעים פֹּה ושם. הנה, לדוגמה, דיאלוֹג־החקירה שמשתתפיו הם קצין תוּרכּי עריץ והשומר האסיר, דיאלוֹג המביא את הסיפּוּר המצוין “אדם ובהמה” לשׂיאוֹ:

וּבלילה ההוּא סייעה הסוּסה הנבוֹנה לבעלֶיה להימלט ממעצרוֹ.

שלושים שנה אחרי שספרוֹ ‘אנשי בראשית’ זכה בפרס מוסד־ביאליק, הוענק לשמאלי פרס־ישראל על תרומתו העשירה והמעשירה לספרות־הילדים שלנו. “עשׂרות שנים הוא מהלך בדרכי הארץ ושבילֶיה”, כתבו השופטים בנימוקיהם, “וכל שהוּא רואה בעין טובה הוא רואה, עין אמן; ובלשון יפה וברורה, נמלצת מעט ועם זה נמרצת, הוא מוסר לקורא הצעיר ממראה עיניו ומספר לו על הנעשה והנוצר בארץ בזמן הזה ועל המתרחש בה בעבר הקרוב”. ועוד כתבו השופטים:

בהגיעו לגבורות קיבל שמאלי את פרס אקו"ם על מפעל־חייו בספרות־הילדים. למחרת אמר לכותב השורות האלה: “כל חיי גידלתי רומנטיקנים. כל דמעה שילד מַזיל על ספרי, כל הומור שיוצר אצלו מצב־רוח – זה שׂכר־הסופרים שלי”.

ב. “ילדי העמק” – צבי לִבנֶה (ליברמן)

שנתיים אחרי שהופיעו בהוצאת ‘קוּפּת הספר’ סיפוריו של אליעזר שׂמאלי על ילדי הגליל, נדפסו בה סיפּוּריו הראשונים של צבי ליבּרמן (לִבנֶה) על ילדי עמק־יזרעאל; אבל שנתיים קודם לכן כבר נדפס סיפּוּרוֹ הראשון, “גבעת הילדים”, בדו־שבועון ‘עולם הילדים’ (ירושלים, תרפ"ח). ובעוד ששׂמאלי תיאר את גיבוריו הצעירים מנקודת־מבּטוֹ של מורה, סיפר עליהם לִבנֶה מתוך הזדהותו של איש־אדמה, הרואה בילדים את ממשיכי דרכו החלוצית.

בן עשרים היה צבי ליבּרמן (אדר תרנ“ה [1895] – אב תשמ”ה) כשעלה לארץ מן הכפר האוקראיני מַנקוֹבקָה (פלך קיוֹב), שם נולד במשפחת איכּרים. נופי ילדוּתו, המשוּבּצים שׂדוֹת, יערות ואגמים, הטביעו בו את זיקתו לטבע, לאדמה ולחיים של פּתיחוּת. את ה“חדר” לא אהב, ובזכרונותיו סיפר איך חמק מתוֹכוֹ יום אחד, הסתתר בארגז, נרדם בתוכו – ועורר חרדה בכפר כולו. אפשר כי אותה חווית ילדוּת של “הסתלקות מן הבית”, אמר, היא שהניעה אותו כעבור שנים לספר על “בריחותיהם” של פוטי, עודד הנודד, הדייגים הקטנים ואחרים: “האם אין בעלילות אלה מעין השתקפות סמויה ממחבואי מתחת לארגז?” (‘חלומות ומעשים’, עמ' 18). בעודו נער מילא מחבּרוֹת בסיפורים ו“הגיגים”; אך כשגמלה בלבּוֹ בגיל תשע־עשרה ההחלטה לעלוֹת לארץ־ישראל, שׂרף את מחברותיו והפליג בראשית 1912 לארץ, כדי לעבוד את אדמתה.

עשׂר שנותיו הראשונות בארץ היו רצופות נדודים: היה פועל חקלאי בחדרה ובדגניה, בסג’רה ובמרחביה; היה חבר גן־שמואל, ממנהלי ‘המשביר’ ואיש מערכת ‘הפועל הצעיר’. גם אחרי שהשתתף בייסוד נהלל ובנה בו את ביתו נקרא מדי פעם לטפל בעניני תרבות ועליה; אבל רוב שנותיו עברו עליו במושב, וּכלי־עבודתו היוּ האת והעט, כלשונו.

אל ספרות־הילדים הגיע לִבנֶה כמעט במקרה, ובדומה ליוצרים רבּים היה גם כאן השלב הראשון סיפּוּריו של אב לילדיו התובעים: “אבא, עוד סיפור, עוד סיפור!” חוברות הסיפורים שקנה בשביל בנותיו בעיר לא נראו בעיניו: רוּבּן הכילו “עלילות מוּזרות, שילדי נהלל לא שמעו שִמען מעולם: כשפים, שודדי יער, רוצחים מבריחי גבולות…”

סיפורו הראשון, ‘גבעת הילדים’, הוא מעשה בילדי המושב שהיו שטופים במשחקים, עד שאחד מהם אמר פתאום: “הנה הגדולים בונים, נוטעים וחורשים – מקימים כפר חדש בעמק. הבה נעשה כמוהם, נקים גם אנוּ משק משלנוּ. רְאו את הגבעה המסוּלעת אשר מעֵבר לכּביש. עלֶיה נִטע, נשתול ונקים שם מוֹשב משלנוּ!” הצעתוֹ הִלהיבה את הילדים והם נחלצוּ למשׂימה וּבנוּ את כפרם בחשאי, עד שלבסוף נודע הדבר להוריהם, “וכל אנשי הכפר נהרו ובאו אל הגבעה, ולמראה מעשה הילדים רחב לבם של ההורים משמחה, כי הנה ראו שהילדים הולכים וממשיכים בדרכם”. הסיפּוּר האחר, ‘הדייגים הקטנים’, הוּא מעשה בשני ילדיו של דייג מכִּינרת, שעלו ערב אחד על סירת אביהם והפליגו בה אל לב האגם; לאחר שַיִט רב־פחדים הגיעה הסירה לחוף מגדל, שם נאספו הילדים הרועדים מִקוֹר ומפּחד על־ידי אחד האיכרים והוחזרו להורים הדואגים.

את סיפּוּרוֹ ‘גבעת הילדים’ שלח לִבנֶה אל לוין קיפּניס, לחוות־דעת, וקיפּניס מסר אותו לעוֹרך ‘עולם הילדים’, שם נדפס הסיפּוּר בהשמטות רבוֹת (שנה ב, יז אדר תרפ"ח, גל' 6). “קראתיו בצער ועגמת נפש”, סִיפּר לִבנה, “כי העורך קיצרוֹ עד ללא הכיר. מאחר שהיה לי דרך־ארץ בפני עורכים והאמנתי שלעולם לא יטעו בהערכתם – הנה אות והוכחה שאין לי כשרון לכתוב סיפורי ילדים…” רק בתרצ"ו נדפס הסיפור שוב, בשלמותו, בחוברת בספריית ‘מולדתנו’ של הוצאת ‘אמנות’.

את סיפּוּרוֹ האחר – הראשון שנדפס כחוברת בפני עצמה – שלח לִבנֶה לאשר ברש. עברו חודשים ארוכים של שתיקה, עד שיום אחד קיבּל צרור עותקים של חוברת סיפּוּרוֹ ‘הדייגים הקטנים’, שיצא על־ידי ‘קופּת הספר’ (תרצ"ב).

חודשים מעטים אחרי ‘הדייגים הצעירים’ הופיע בספריית ‘קופּת הספר’ ספרו הבא של לִבנה, ואחד המפורסמים שבהם, הלא הוא ‘עודד הנודד’ (אדר א, תרצ"ב). “כתבתי את הסיפּוּר בנשימה אחת, אחרי שנתיים ללא כתיבה יוצרת”, נזכר הסופר. “המלים והמשפטים זרמו בשטף ונכתבו כמעט מאליהם […] ואחר־כך עוד הספקתי לגשת לרופא בקופת חולים” (שם). אבל חרף כתיבתו החפוזה – תכונה שאיפיינה את כתיבתו של לִבנה – נהפך ‘עודד הנודד’ עם הופעתו לאחד הספרים הנקראים ביותר בארץ. כשנה אחרי הופעתו הופק על פיו סרט־העלילה הארץ־ישראלי הראשון, והמהדורות הבאות של הספר לוּווּ בתצלומים מן הסרט.

‘עודד הנודד’ הוא – לצד ‘הנער אמיץ־הלב’ מאת שׂמאלי – סיפור־הרפתקה הראשון בספרוּת־הילדים שלנו, שגיבּוֹרוֹ נער יליד הארץ. אך בעוֹד שמשון, גיבורו הצעיר של שׂמאלי, מבצע את מעשהו ההֶרואי בִּן־לילה ומקפּח בסיוּמוֹ את חייו, נמשכת ההרפּתקה הרובינזונית של עודד שבועיים ימים ומסתיימת בכי טוֹב. פרט זה, יחד עם עוּבדת ראשוֹניוּתוֹ, עשוּי להסבּיר את סוד הצלחתו של הסיפּור הפשטני, הבּנוּי במתכּוֹנת המקוּבּלת של סיפורי ההרפתקה הקלסיים: יש בו איבּוּד דרך, תעיה ובדידוּת, חרדה מפּני העתיד הסתום, תושיה ושיבה הביתה בשלום. את המסגרת ה“קלסית” הזאת מילא לִבנה באוִירה ארץ־ישראלית אותנטית, שיש בה נופי פרא, רוח חלוצית, התרפקות על תפארת העבר ואמונה בעתיד.

עודד הנודד יוצא עם חבריו, תלמידי הכפר קִטנִיה שבעמק־יזרעאל, לטייל אל “ההרים הגדולים והנוראים אשר במזרח”. בשעת חניה על רכס ההר הפראי הוּא מתבוֹדד בפינה שקטה, כדי להעלות את רשמיו על הכּתב, ועד מהרה נהפך הפּנקס ליומן־הרפתקאוֹת, שבּוֹ רשם הנער את כל אשר עבר עליו בתריסר ימי התעיה בהרים, לאחר שאיבּד את חבריו: הפציעה, הלינה במערה, החיפּוּשׂ אחרי מים, תחושת הבדידות הרובינזונית:

בדומה לרוֹבּינזון קרוּזוֹ התקין גם עודד לעצמו סככה למגן מקרני השמש – “ואני יושב בתוכה בצל ורושם ביומן, כמה טוב ונעים!”; ובדומה לרובינזון מצא גם עודד “שֵשת” פראי משלוֹ ולימד אותו קרוא וכתוב. בן־לוויה זה היה כָ’ליל הילד הבדווי, אשר במאהל של שבטוֹ מכניס־האורחים מצא הנער התוֹעה מחסה עד שהחלים מפִּצעו. וכשיצא לשוב לביתו נלווה אליו כ’ליל “כדי לקבל תורה מפי מורי המקום ולהפיצה אחר־כך בין חבריו אשר בהרים”.

הקוראים הצעירים, וכמוֹתם רוב המבקרים, לא ניסו לעמוֹד על פגמיו של הסיפור: על התפרים המלאכותיים והלשון הנמלצת, על חוסר ההיגיון שבעלילה (מדוע לא שיגר עודד אות־חיים לחבריו המחפשים אותו באמצעות מדורה? והא כיצד “למד כ’ליל כמעט את כל האלף־בית [העברי] במשך היום”?), על הרדידות הפשטנית ועל האידיאליזציה הבוטה, עודד, בן הכפר בגופו ובנפשו, היה דמות מייצגת של הדור הצעיר הגדל בארץ¹³⁶, ואין תימה שהוא נהפך במהרה גם לגיבור קולנועי בסרט עלילתי ראשון שהופק בארץ.

אותן תכוּנוֹת, שאיפיינו לטוב ולרע את סיפוריו הראשונים של לִבנה, מצוּיוֹת גם בשלושים הספרים הבאים שפירסם בארבעים שנות יצירתו. “בשנים הראשונות”, סיפר, “שבהן בלעה העבודה במשק את כל זמני, כתבתי בעיקר בימי מחלה או גשם; אבל אחרי שמסרתי את המשק לדור הצעיר התפניתי לכתיבה מסודרת יותר. בכתיבת סיפּוּרַי אני נוטל מקרים מן המציאות ומשלב בהם אירועים דמיוניים. שני עיקרים הדריכו אותי בכתיבתי: קודם כל – יצירת עלילה מעניינת, ושנית – הדגשת הערכים המחנכים”.

ואכן המכנה המשותף לכל ספריו הרבּים של לִבנה הוא הבלטת התוֹדעה הלאומית־האנושית העמוקה, המדריכה ומפעילה את גיבּוֹריו סיפוריו הצעירים והמבוגרים: רוּבּם ככוּלם נצמדים אל אדמת המולדת, גאים ביהדותם ושואפים לחיים של פשטוּת והסתפקות במועט בכפר: “רק בחיק הטבע, בין שׂדות ועצים, יגדל דור בריא בגופו וברוחו”, אומרים גיבּוֹרי הסיפור ‘חלום השלושה’, ומוסיפים בהתפעלות: “כמה מטהרת ומזככת העבודה את הנפש!” משפטי הטפה ספוגי רוֹמַנטיקה פשטנית, המשוּבּצים בצורות שונות במרבית סיפוריו וחוצים שוּב ושוּב אֶת גבול הכתיבה “המגוייסת”, מקלקלים לא פעם את השורה, חרף כנוּתם.

הטובים בסיפוריו הם אלה המעוגנים בהווי החיים של בני המושב, הצעירים עם המבוגרים, והמתארים אירוּעים על רקע סביבתו הקרובה של המחבר. בסיפורי הווי אלה היה לִבנה גם אחד הראשונים שניסו לתת בפי הילדים שׂפת־דיבור יומיומית, מעשה שזכה לשבח מהול בביקורת¹³⁷. ספריו האחרים, והמוּצלחים פחוֹת, מקיפים כמעט את כל מִגוון הנושאים וסולם הגילים: יש ביניהם סיפּוּרים על קוֹרוֹת בני הגוֹלה, רוֹמָנים היסטוריים על ימי השופטים, שבי ציון ולוחמי חירוּת; סיפורים דמיוניים לטף על גמדים והרפתקאות אוּטוֹפּיוֹת לנוער על כיבוש החלל. אבל למרות רבגוֹניוּת זו של נושאים, זמנים וקבוצות־גיל, מצוּי ברוֹב הסיפורים אותו תָו “ליבּרמני” אופייני: שרשרת אירועים מהירים בעלי תפניות שרירותיות; גיבורים כלילי מעלות בעלי אידיאלים מול “רשעים” שאולצו לחזור בתשובה; וסגנון חפוז, הגולש לעתים למליציוּת פַּתטית או ליוֹבש עיתונאי.

היפים שבסיפּוּריו הם, כאמוּר, אלה המעוגנים בנוֹפי הכּפר ומתארים את חיי ילדיו. כאן מצוי המחַבּר בתחומו שלו וכתיבתו מאוששת וחיננית, אם גם חורגת לא פּעם מגבולות ההיגיון. ילדי הכפר בסיפוריו הם שותפים מלאים להוֹריהם במעשׂה הבניה והיצירה; הם עובדים את האדמה, שׂמחים למראה גינתם הגדֵלה ונותנת פרי, נוֹהגים בעגלה, דוהרים על סוסים – ועם זאת יודעים גם לעשות מעשי קונדס, להתגנב אל הלול, לטפס על עצים ולִפּוֹל מהם. אחד מגיבוריו הנלבּבים, שעלילותיו המשעשעות־נועזות סוּפּרוּ בסִדרת חוברות פּוֹפּוּלָרית ואחר־כך בספר רב מהדורות (‘עלילות פוטי’, תרצ"ג ואילך) הוא פּוּטִי הקטן.

שמו היה דֹב, אך בשל קומתו הגוצית כינוהו חבריו פּוּט פעוט, או בקיצור – פוטי. ילד קט זה בּוֹרַך בכשרונות גדולים ורבים: זריז וממולח היה, עליז ורב־תושיה, אוהב משחקים ומצטיין בלימודים, ומעל לַכֹּל – קונדס שידו בַּכֹּל ואין קץ לתעלוליו. אם התערב יום אחד שלא יֵלך לבית־הספר ואף־על־פי־כן יֵדע את הנלמד – ניצח כמובן בהתערבות; ואם פרצה מריבה בין הבּנים לבּנות – השׂכּיל להשכּין שלום בין המחנות היריבים. בסיפורים אחרים “ריפא” פוטי את חברו ממחלת־השקר שדבקה בו, ביים מחזה שכֹּל משתתפיו בעלי חיים; יצא לבדו למסע־הרפתקאות לתל־אביב וחזר מחוּפּשׂ לילדה; הניס גנבים בעזרת אקדח־צעצועים; ואף יצא בראש חבריו להקים יִישוב חדש בגבעת הסלעים. פוּטי הוא אֵפוא ילד כל־יכול מלא כוונות טובות, ואם גם לא תמיד בּחר בדרך הישר – שהרי הוא “רק ילד קטן” – מסתיים תמיד הכל בכי טוב, ומעשיו מסופרים ברוח טובה ובשׂפה פשוטה משוּבּצת רסיסי הוּמוֹר פשטני:

דומה לפוטי בתכונותיו ובדרך התנהגותו הוא ‘עמיחי ידיד כל חי’, גיבּוֹרוֹ הצעיר והפּעלתן של הספר הנקרא בשֵם זה (תש"י): גם הוּא ילד שופע שׂמחת־חיים, רב־תושיה ורב־תעלולים. אך בעוד שפּוּטי הוא “צבר” עוקצני, עוברת ילדוּתוֹ המוקדמת של עמיחי בעיירה אוּקראינית הסמוכה ליער (היא עיירת־הוּלדתו של הסוֹפר). שם למד לאהוב את בעלי החיים ולחקות את קולותיהם, ושם התחיל להראוֹת את כּוֹחוֹ וכישוריו: לחם ב“שקצים” הגוֹיים, אילץ את צורר־היהודים לשוב מדרכו הרעה, גילה למשטרה את מחבוֹאם של שודדי היער, ריפּא בקול־הזמיר שלו ילדה שנפלה למשכב; ולאחר שהתיידד עם כלב־השמירה של הגביר הרשע, התקרב אל חלון ביתו וקרא בקול מאיים: “הנני מתלמידיו של אליהו הנביא, חזוֹר בתשובה, שמלקה!”… לבסוף עולה גיבּוֹרנוּ הצעיר לארץ־ישראל כשהוּא מחוּפּשׂ ל… כלב, מערים של שוטר־הגבול הבריטי הכּסיל – ויוצא להיות רועה צאן בעמק־יזרעאל.

ספר זה, כמוהו כ’עלילות פוטי' וסיפורי הכּפר האחרים של לִבנה – ‘הנוטע הקטן’ (תרצ"ז), ‘ילדי העמק’ (תש"ג), 'דינה ותעלוליה (תש"ה), ‘הילד חי והחמור אשמדאי’ (תשי"ז), ‘במחבואים’ (תשי"ח) – כולם מלאים כוונות טובות, נקראים בלא מאמץ, הוּמוֹר וערכי לאום משמשים בהם בערבוביה; אך מי שיבקש למצוא בהם אמנות ואמינות יֵצא לא פעם בידיים ריקות.

גם בסיפוריו הארוּכּים לנוער נתגלה לִבנה כסופר קל־עט, שאינוֹ חותר להפנמה ואינו שוקד די הצורך על ליטוש ועידון. פוֹפּוּלָרי מאוד בשעתו היה הרומן ‘הרפתקאות של דן’ (תרצ"ב) – סיפור ארץ־ישראלי ראשון שהמִלה הרפתקאות מופיעה בכוֹתרתוֹ – המתאר את קורותיו ה“סבוכות” של בן־עשירים, שהוריו נעלמו בסערת הפרעות: לאחר חוֹדשי נדוּדים ורעב עולה דן לארץ־ישראל, לוחם על זכותו לעבוד את האדמה, מקים משפּחה, ולבסוף מוֹצא באורח־פלא את הוריו האוֹבדים ומביאם אליו. כּנגד השפּעתוֹ הברורה של ז’אנר הרומן הסנטימנטלי על סיפּוּרוֹ זה, פּנה סיפּוּרוֹ הארוך הבא, ‘חלום השלושה’ (תרצ“ה; מהדורה מחודשת: תשכ”א), אל האפיק האוּטוֹפּי־רוֹמנטי: גיבוריו הם שלושה ידידים, שהחליטו בתום לימודיהם לשוּב ולהיפּגש כעבוֹר כך וכך שנים ולסַפּר את שעבר עליהם בשנות הפרידה. לאחר שנפגשו מתברר כי האחד רדף תענוגות והרס את ביתו; האחר רדף בצע והתעשר, אך נעשה שׂנוּא על הכל; ואילו השלישי הקים לעצמו חוָה צנועה בגליל והיה מאושר. לבסוף הצטרפו השניים הראשונים אל החוָה והקימו את השבט האידילי “חלום השלושה”, ובו נתממש חזון האושר האמיתי: “כמה מטהרת ומזכּכת העבודה את הנפש! הנה השׂגנו את הכוח הגדול, את ההשפעה העצומה שיש לעבודה על גופו של העובד ועל נפשו”.

גם בסיפּוּריו ההיסטוריים שיקע לִבנה את ה“אני מאמין” הלאוּמי־אנוֹשי שלו: גאולת הכלל, גאולת הפרט וגאולת הארץ חד הם – עם השלכות ברורות להוֹוה: “אם תקום רשת גדולה של כפרים ובהם עובדי אדמה מישראל”, אומרת אסתר, גיבּוֹרת ראשון סיפּוּריו ההיסטוֹריים, "מבּבל לירוּשלים' (תרצ"ד), “ממילא תהא הארץ שלנו ובידינוּ!”

הטוב בסיפּוּריו ההיסטוֹריים, וגם הידוע שבּהם, הוא ‘מעל החרבות’ (תרצ"ח) – מגילת חורבנו ותקומתו של כפר הנידח גֵי־תאנים, שנפל בידי הרומאים: אחרי החורבּן יוצאים ילדי הכפר מן המערה שהסתתרו בה ומתחילים להקים את ביתם מהריסוֹתיו. כמשפחה אחת חיו בּהנהגתו הנבונה של חברם אבשלום, שיסד על חורבות הכפר קוֹמוּנה קטנה של ילדים, באוֹמרוֹ:

כרובינזונים קטנים, המנותקים מן העולם העוין המכַתר אותם, חיו הילדים חיי שיתוף ואחווה, בנו ביתם ועבדו את אדמתם, וכעבור זמן יצאו כמה מנערי הכפר לשחרר את הוֹריהם השבויים. סיפור דרמָטי רווּי אידיאלים זה הלהיב – חרף פגמיו הנובעים מחֶפזון הכתיבה והֵעדר הליטוש – שני דורות של קוראים צעירים, ואף היה לסרט העברי המדבּר הראשון (המהדורות הראשונות של הספר אוּירוּ בתצלוּמים מן הסרט).

תמונה (מוגנת בזכויות) ותחתיה הכיתוב:

איור של בינה גבירץ לספרו של צבי ליבּרמן (לבנה) ‘מעל החרבות’ (1938)

שילוב זה של עלילה דרמָטית, שבּה נבלע גורל הפרט בגורל האומה, עם הטפה לאידיאלים לאומיים־אנושיים, מצוי גם בסיפוריו ההיסטוריים הבאים של לִבנה: ‘נחמיה’ (תש"ט), ‘דוִד ויהונתן’ (תשי"ד), ‘יאיר הגלעדי’ (תשי"ז), ‘הקנאים לדרור’ (תשכ"ו), המספר על מרד בר־כוכבא ועוד. במרבּית סיפּוּריו מקלקלת המגמתיוּת המוטעמת והלהט הפַּתטי – נוסח: “לפתע חשתי שאני בן העם הזה. גורלוֹ – גורלי! עמדתי וקראתי: הקץ לשיעבוד! דרור וחרות לעמי!” (‘הקנאים לדרור’) – כל חלקה טובה. אבל הנושאים ההֶירוֹאיים והעלילות המרתקות מחפּים במשהוּ על מגרעות אלה, בּהעניקם לקוראים הצעירים שעות של הנאה ספוגה גאוָה לאומית.

אך לא רק העבר מקרין הקבּלוֹת אֶל ההוֹוה; גם מן העתיד הפנטסטי העביר המסַפּר חוטים מקשרים אל חיינוּ שלנו. כך סיפר ברומן האוּטוֹפּי ‘תבל בתחייתה’ (תשט"ו) על בני כדור־הארץ, המגיעים אל כוכב מאדים ומנסים לבנות בו חברה חדשה. אלא שמאדים, אליבּא דלִבנֶה, הוא מעין בבואה של עולמנו שלנו; גם בין שוכניו מצוּי עַם־אדוני, שגורש ממולדתו ונהפך למיעוט נרדף, השומר על מסורת אבותיו. ולאחר שבאה גאולה לתושבי מאדים, העמידוּ בראשם נשׂיא “ישראלי”… כּאן נחשׂפה דלוּתוֹ הדמיונית של המסַפּר שכּוֹחוֹ לא עמד לו לארוג פָּרַפרָזה של ההוֹוה באמצעות סיפור אוּטוֹפּי, והקורא שציפה למצוא בסיפור מבטיח זה בשׂוֹרה חדשה, או רעיונות מקוריים, יצא מאוכזב.

נראה שלִבנה הכּיר לבסוף בחוּלשתו זו, ובספרו המדעי־הבדיוני הבא, ‘הנשר הגדול’ (תשכ"ה), ויתר על המֶסר הרעיוני והעניק הפעם לצעירי הקוראים סיפור־עלילה פשוט, הנקי כמעט מהטפה מגמתית ועיקרו הרפתקה לשם הרפתקה: מעשה בבן־מושב קטן. שהשתוקק “לעוף כנשר בשמים” וזכה לממֵש את חלומו הודות לאחיו הטייס, אשר התקין לו כלי־טיִס דמוּי נשר. ה“נשר” הגדול וטייסוֹ הקטן עוברים יחד הרפתקאוֹת בשמי הארץ ומבצעים מעשׂים של חסד ואומץ־לב: הם מסייעים לילד אובד לשוב לביתו, עולים על עקבותיהם של גנבים, מביאים תשורות לילדים נזקקים ועוֹד. כל אלה מסוּפּרים בתערובת של תמימוּת וחן פשטני, אך גם כּאן לא השׂכּיל המסַפּר לנצל את מלוֹא האפשרויות הגלומות בנושא המלהיב, וקורא שציפּה למצוא בַּספר הרפתקה יוצאת דופן ולהמריא עם ה“נשר” על כנפי הדמיון הכל־יכול לא יבוא גם הפּעם על סיפּוּקוֹ המלא.

מוצלחים מעט יותר הם שלושת סיפורי הפנטסיה, שבהם הביא לִבנה את קוראיו הקטנים אל ממלכת הגמדים הדמיונית. הספר הראשון ב“טרילוֹגיה”, ‘מסעי זיזי הגמד’ (תש"ב), מספּר – כּכּתוב בכותרת־המשנה – את “פרשת הרפתקאותיו ונסיונותיו בים וביבשה, הנפלאות והנצורות שראה זיזי הגמד בארץ האנשים הגדולים ודברי התורה והחכמה שהביא משם לאי־מולדתו”; בספרו השני, ‘גד והגמד’ (תשט"ז), טוָה עלילה הפוכה וסיפּר על מסעוֹ של בן־מושב קטן אל ארץ־הגמדים הקסומה; והספר השלישי, ‘הגמדים האדומים’ (תש"ך), הוּא סיפּוּר־מסעוֹ של בן שבט הגמדים השחומים, שיצא למצוֹא את הגמדים האדוּמים, השוכנים – כפי ששמע – באי נידח בלב־ים. בעולמות פנטסטיים אלה קרא המסַפּר דרור לדמיונו ובנה עלילות דינָמיות, שרירוּתיות פֹּה ושם, שאינן מושתתות על אדנֵי ההיגיון הצרוּף. הגמד זיזי נחלץ משִׁביוֹ הודות לסגולתו ללבוש צורה ולפשוט צורה; הגמד־התייר ניני ממריא ונוחת במטוסו האישי המשוכלל בלא בעיות רבות. גם בעולם הגמדים יש מאבקים בין טובים לרשעים, אבל יש שם גם מנהגים מוּזרים, שקשה להבין מה טעם בחר הסופר לסַפּר עליהם, אלא אם כן ביקש להצחיק באמצעותם את קוראיו הקטנים:

אבל לא הכל זר ומוזר בארץ־הגמדים. בדומה לחלוצים העברים, הגוֹאלים את מולדתם, ובדומה ליושבי מאדים הבּוֹנים חברה חדשה על כוכבם, כן גם “בכל הארץ החדשה שלהם [של הגמדים] הולכים ונוצרים חיים חדשים”. הנה כי כן, גם כשישב לסַפּר אגדות קסומות לבני הגיל הרך, לא זנח לִבנה את יעּוּדוֹ, “להבליט את הערכים המחנכים בסיפור”; כמו ביקש לומר לקוראיו הקטנים: קחו דוגמה ומופת מן הגמדים; גם אם אתם קטנים עדיין כמוֹתם, תוכלו – אם רק תרצוּ – להשליט את הצדק בעולמכם.

חרף בינוֹניוּתם של מרבּית סיפוריו, שמוּרה לצבי לִבנה זכות־ראשונים בספרות־הילדים הארץ־ישראלית. הוא סיפּק לקוראים הצעירים את סיפורי ההווי הראשונים; ולצד ח“א זוטא היה מיוצרי הז’אנר ההיסטורי בספרות־הנוער הארץ־ישראלית. מיד אחריו ויחד אִתוֹ פעלו שני מסַפּרים בולטים נוספים בתחום זה, הלא הם יעקב חורגין ומ”ז ולפובסקי, אשר להם מוקדשים הפרקים הבאים.

ג. ‘הקנאים הצעירים’ – יעקב חורגין

שורות אלה, הלקוחות מתוך המבוא לסיפּוּר ‘הקנאים הצעירים’ מאת יעקב חורגין, מבטאות משהו מן ה“אני מאמין” של כותבן. מאז עמד על דעתוֹ, ראה עצמו חורגין בן הארץ הזאת, ממשיכם הישיר של הדורות הקודמים, שלא נפסקה רציפוּתם. מילדותו ספג את נופי התנ"ך והלך שבי אחרי תפארת העבר, ועל העבר הזה סיפּר לבני הנעורים בסיפורים וברוֹמָנים ההיסטוריים, הספוגים פַּתוס, דרמה ורוֹמַנטיקה.

יעקב חורגין, שנוֹלד ביפוֹ (טבת תרנ"ט) לאביו המוֹרה, כמוֹהוּ כבן־דורו יהודה בורלא, ה“צבר” הירושלמי: שניהם למדו בסמינר ‘עזרה’ בירושלים, ושניהם שירתו כמתורגמנים במלחמת־העולם הראשונה, “חרשו” את ארצות המזרח, הכּירו מקרוב את ההווי הערבי והמזרחי, והיטיבו לתארוֹ בסיפוריהם הראשונים. על כּן הוֹלמים כל־כך גם אוֹתוֹ עצמוֹ הדברים שכּתב חורגין על בּוּרלא המסַפּר: “למנטאליות זאת שלוֹ יש לייחס גם את יכולתו לשווֹת לסיפוריו עלילות מרתקות ולעשׂוֹתן על־ידי כך גם חומר־קריאה מעולה לנוער” (‘מאזנים’, אדר א תשי"ז, עמ' 147).

בשנים שבהן לימד את ילדי טבריה (תרפ“א – תרפ”ט) פירסם חורגין את סיפּוּריו הראשונים “בין ההרים” (‘השלוח’) ו“משביע הנחשים” (‘הפועל הצעיר’) – סיפורים שאפשר לראותם יפים גם למקרא לבני־הנעורים ואשר כבר היו בהם מסימני ההיכּר של דרכּוֹ לעתיד: סיפּוּריו של בן הארץ, המתאר את נופי מולדתו ואשר גיבוריו אינם חלוצים שבאו לגאוֹל את ארצם, אלא תושבים ילידי המקום הפועלים במקום חִיוּתם הטִבעי. עובדה ידועה פחות היא, שחורגין פתח את דרכּוֹ בספרות־הילדים בשירה דווקא – וגם שירים אֵלה, שפּירסם בעִיתוני הילדים, עומדים על הגבול שבין שירת ילדים לבין ליריקה למבוגרים. שירו “בין הרי נפתלי” (‘בן ארצי’, כו אדר תרפ"ו), מתאר הר־ענק שגילה המשורר במרום הגליל, הר הנַם אֵיתן וגוּפוֹ מלא פצעים; והר זה, כך הוגד לו –

ומן השיר הפַּתטי על “קנאֵי גליל קדומים”, שדמוּתם שׂרדה בהרים, קצר המרחק אל סיפורים המפארים את גיבורי העבר הנערצים, שהיו בעיניו דמויות־מופת לילדים ולנוער: “עלינו להגביר בילדינו את רגש הגאוָה על עברם המפוֹאר, ביחד עם רגשי הערצה לגבורות שנעשו”, כתב, “[וזאת] כדי לעקור מהם כל רמז שעקת הימים עשׂוּיה להוליד בנפשות רכות” (מתוך ההקדמה לאנתולוגיה ‘שלשלת הגבורה’ תש"ו). התמקדוּתו בסיפּוֹרת היסטורית נבעה אֵפוא גם מתוך יעד חינוכי – להקנות לקורא הצעיר דמויות־מופת ספוּגוֹת גאוָה לאומית, שגבורתם יונקת מתוך יִיסורים ושאיפת חירות.

חמשת הרומנים ההיסטוריים הראשונים של חורגין, המסַפּרים על אחרית ימי הבית השני והמרד הגדול ברומאים, נוֹעדוּ “ספק לבני הנעוּרים ספק למבוגרים” (כניסוחו של גרשון שקד, ‘הסיפורת העברית, ב, עמ’ 113) אך אִם גם לא יְעדם המחבּר מלכתחילה לקוראים צעירים דווקא, הם נעשׂוּ בזכות העלילות ספוגות המתח, הסגנון השוטף והערכים המשוקעים בהם – כמוֹהם כּ’זכרונות לבית דוד', ‘אהבת ציון’ ושאר יצירות שלא נוֹעדוּ מלכתחילה לצעירים – נכס מובהק בספרוּת הנוֹער שלנו.

‘חומת אגריפס’ (תרצ"ב), הראשון בשוּרת הרומנים ההיסטוריים שלו, מסַפּר על נכדו של הורדוס שבּא לירושלים מתוֹך כּוונה להיות מלך־חסד המעניק עצמאות לבני עמו; אלא שבגלל הססנוּתו ואוֹפיוֹ החלש הוא נקלע בין אינטריגות ומאבקים כיתתיים לבין התלהבותם של הקנאים, הרוצים לראות בו את מוֹשיעם, וסופו שהוא שולח יד בנפשו. בדומה לסיפוריו ההיסטוריים של צבי לִבנה, אפשר למצוא גם אצל חורגין השלכות מן העבר אל ההוֹוה, במזגוֹ חומר היסטורי עם אידיאולוגיה ציונית; וצדק ג' שקד (שם), שראה בדברי אגריפס על יחסי הגומלין בין “התפוצה” לבין “המולדת” הד לנאומיהם של ראשי הציוֹנוּת:

תככים, מריבות ורדיפת כבוד שהביאו לאסון עומדים גם במרכז הטרילוגיה, המוקדשת למרד הגדול ולחורבן בית שני – ‘במבוכה’, ‘ירושלים בלהבות’ ‘מות גיבורים’ (תרצ"ו). יוחנן מגוש־חלב ושמעון בר־גיורא, מנהיגי המרד הקנאים לחירות עמם, לא השׂכּילו להתעלוֹת מעל למריבותיהם האישיות ולתאוות־הכבוד שלהם והביאוּ במעשיהם לחוּרבּן ירושלים ולחורבנם שלהם. כך תיאר חורגין גם בקובץ ‘שלושה סיפורים היסטוריים’ (תשי"א) את הורדוס. יוסף בן מתתיהו ובירוניקה – דמויות רבּוֹת ניגודים המתלבטות בשאיפותיהן; אך גם כאן – כברוב סיפוריו האחרים ובדומה לסיפּוּרי צבי לִבנה – קשה למצוא חתִירה רצינית להעמקת הדמויות. גיבּוֹריו משרתים את העלילה, נכשלים במאמציהם להשיג את העצמאות הנכספת, והאידיאולוגיה המושקעת בסיפור העלילה מקלקלת לא פעם את השורה.

הטוב בסיפוריו ההיסטוריים לילדים, וגם הידוע והַפּוֹפּוּלָרי שבהם, הוא ללא ספק ‘הקנאים הצעירים’ (תרצ"ה), שגיבּוֹריו הם בני גילם ותקופתם של נערי ‘מעל החרבות’ של לִבנֶה. הנער גרא מספר בגוף ראשון, בשׂפתוֹ שלו (וגם זה חידוש בספרות־הילדים שלנו, שסייע ללא ספק להצלחת הספר), את קורותיו והרפתקאותיו בימי המרד הגדול ברומאים: כיצד נמכּר לעבד בקיסריה, אך בעזרת הנערה הפסטה נמלט משוֹביו ונתקל במנוסתו בחבוּרת “נערים פרועים, מזוינים בקשתות ובחצים ובפגיונות”. היתה זו חבורת הקנאים הצעירים, נערים יתומים ובני שבויים, שהתלכדו יחד כדי ללחום בכובש האכזר. גרא נספח אל החבורה, יוצא אִתהּ לפעולות סיור ופשיטות על יחידות האויב, עד שבזכות אומץ לבו הוא נעשה מפקדם של הלוחמים הצעירים וזוכה לשחרר את הוריו ולקחת נקם.

‘הקנאים הצעירים’ הוא ראשוֹן סיפּוּרי החבורה הארוּכּים בספרות־הילדים שלנו, וגיבּוֹריו הצעירים העשׂוּיים ללא חת, השׂשׂים אלי קרב, נחלצים מכל צרה והורגים ללא היסוּס הם בבחינת מבשרי חבורת ‘חסמבה’ (שהרפתקאותיה התחילו נכתבות על־ידי יגאל מוסינזון כעבור חמש־עשרה שנה). אף־על־פי שהעלילה מעוגנת, כאמור, בתקופת המרד הגדול, דומה כי לא התקופה כאן עיקר אלא סיפּוּר־המעשׂה והאירועים הרודפים זה את זה, העימות החריף בין רודפים לנרדפים והתעלומות המצפות לפתרון. עם זאת השׂכּיל חורגין לצייר בקווים חסכניים את רוח התקופה ואוִירתה, והסגנון הנמלץ מעט מוסיף “צבע” ומתח לרוח הסיפור:

אין תימה אֵפוא, שסיפּוּר זה, שכּוּלוֹ שלשלת ספוּגת מתח של מעשי גבורה והקרבה של נערים לוחמי חירות, כבש את לבות הקוראים הצעירים כמעט עד ימינו. פחות נקראים על־ידי הנוער הרומנים המאוחרים של חורגין: הטרילוגיה ‘בין חיתוֹ אדם’ (תרצ“ח – תש”ח) – נדודיה של משפחת אנוסים שהתקוממה נגד האינקויזיציה; ‘אל המלוכה’ (תש"ד), סיפור נעוריו של שאול בן קיש, שיצא לחפּשׂ אתונות ומצא מלוכה; ו’מעם קרנות המזבח' (תשל"ח), המתאר את אחרית ימיו של המלך דוד.

מגוּבּשים ומרשימים יותר הם הסיפּוּרים ההיסטוריים הקצרים, שפירסם חורגין תחילה בשבועוני ילדים וכינס אחר־כך בספרים ‘שלשלת הגבוּרה’ ו’הבלש משכוּנת הצריפים' (תשט"ו. כנספח לסיפּוּר המרכּזי). סיפוּרים אלה, שמציאות ודמיוֹן משמשים בהם בערבּוּביה, מצטיינים בעוצמה דרמאטית ומעלים על נס את אומץ־לבם של אוהבי עמם וארצם. כזה הוא הסיפור “הלביא של בר־כוכבא”, על הנער החולם בהקיץ, השומע את סיפור בר־כוכבא מפי נושא כליו; וכאלה הם הסיפורים “ביום החורבן”, על טיטוס הנמלט מירושלים המלאה כשפים, לדבריו, “סודו של האביר השחור”, על הצלבן שהגיע לירושלים וגילה שהוא בן לאֵם יהודיה, וכן הסיפורים על יעל וסיסרא ומלחמת יהודה וניקנור: כּוּלם מצטיינים במתח דרמָטי, המסייע לקורא הצעיר להזדהוֹת עם גיבּוֹרי עַמוֹ.

בשנים שבּהן עסק בהוראה ובעריכת שבועוני ילדים (‘בוסתנאי לנוער’, תרצ“ה–תרצ”ט; ‘הבוקר לילדים’, תש“ד–תש”ט) התעמק חורגין בסוגיות השונות של ספרות־ילדים, ונוסף על סיפוריו הקצרים והארוכּים פירסם גם מאמרי ביקורת ורשימות עיוניות על קריאת הנוער. במסתוֹ “על ספרוּת הילדים בישראל” (‘מגילות’, אדר תשי"ד) הטעים את חשיבותו של חומר־קריאה ששולבו בו איכות ספרותית־אמנותית עם איכות חינוכית־מוסרית והוסיף, כי ספרות־הילדים צריכה להימצא תמיד בתחום טווח תפיסתו של הקורא הצעיר. את אמות־המידה האלה השׂכיל ליישׂם בסיפורי ההווי והדמיון שלו, הגדושים שׂמחת־חיים ושׂמחת־עשׂיה, ואשר בהם השתחרר כמעט לחלוטין ממטען האידיאולוגיה ששיקע בסיפּוּריו ההיסטוריים. כאלה הם שני סיפורי ההווי ‘הבלש משכונת הצריפים’ (תשט“ו; נדפס תחילה ב’הבּוֹקר לילדים', תש”ד) ו’הבלשים מכיתה ו' (תשכ"ו), הבנויים במתכונת ‘אמיל והבלשים’ לאריך קסטנר וספוגים אף הם מתח, הומור ואוִירת יומיום אותנטית: ילדי השכונה נחלצים לגלות בכוחות עצמם מי גנב את השעוֹן ומי סילק את קופסת הקרן הקיימת; הם מציבים מארבים, יוצאים למעקב, חודרים למקומות מסוכנים ומצליחים בדרך בלתי־צפויה להוציא את הצדק לאור. שני הסיפורים מצטיינים בחֵן צברי טבעי ולידתם היתה, כעדות המחבר, כסיפורים בעל־פה של מורה לתלמידיו:

סיפּוּריו הדמיוניים הקצרים והארוכּים של חורגין מתפרשׂים אף הם על קשת רחבה של נושאים וז’אנרים. אנו מוצאים ביניהם סיפּור בנוסח המעשיה העממית של הסנדלר – אחד מל“ו צדיקים – שהציל עדה מידיו של מלך אכזר (“הרוזן הפלאי” בתוך ‘טירת כסף’); אגדה אמנותית בלאדית על אִשה רחומה, שאספה אל ביתה את הדייג הקטן והיתום מכנרת (“אֵם הים”, שם); ומעשׂיה עמוסת סמלים על הילד שאסר מלחמה על שׂר־החורף, המונע מן האביב לשוב לארץ (“יגאל הגוֹאל”). אך המשעשעים ביותר הם, כמדומה, אותם סיפּורי הומור וגוזמה, שנאספוּ אל הכֶּרך הגדול ‘יהלום הפלאים’ (תשט"ז). אין לחפּשׂ היגיון צרוף או מוּסר דידקטי בסיפורים מבדרים אלה, שבהם קרא המחַבּר דרור לדמיונו וגדש אותם “מעשי נסים ונפלאות”, גוזמאות ואמצאות קונדסיות, [המתרחשות] בעולם רב־תהפוכות והמסתיימות תמיד במפלתם של עריצים ובנצחון החלשים והנרדפים” (מנמוקי וַעדת השופטים לפרס למדן, תשי"ז). הקורא הצעיר פּוֹגש בין דפי הספר נסיכה כּוּשית, המשתוקקת להיות לבנת עור; וגמדים נועזים, שגירשו את הענק השחור מן העמק שלהם; ואת החמוֹר מר ארך־אזניים הגדול, המכריז על מרד החמורים בבני האדם, מרד שיימשך כל עוד משתמשים הילדים במלה “חמור” ככינוי גנאי; ואת הזקנים שהתכנסו לישיבה ורצו לשבת בראש השולחן, אך רבו והתקוטטו כל־כך, עד שכל הכסאות נשברו… ואחרון חביב אנו פוגשים בספר את הדוֹד נתן הנלבּב, שהוא מעין תערובת של הברון מינכהאוּזן והדוד שׂמחה (גיבּוֹר השירים הסיפּוּריים של ע' הלל), דוֹד אוהב נסיעות ואוהב סיפורים, המרבה לספר על הנפלאות וההרפתקאות שעבר במסעיו. ואם נכנע המחבר לעתים ליצרוֹ המבקש לשעשע את הקוֹרא בכל מחיר, השׂכּיל להישמר מהפרזת־יתר וסיפוריו של הדוד נתן נותרו בתחום ההגזמה המינכהאַוּזנית האבסורדית, כגון בסיפור המריבה שפרצה בינוֹ לבין המלך אמבּה בגלל גולות נוצצות:

וכך מלא הקובץ הגדול מעשׂי קונדס ושאר נסים ונפלאות, שלעתים מורגשים בהם חֶפזון הכתיבה והֶעדר הליטוש, שעשועי לשון ושפת ילדים, שהיא לרוב טבעית וחיננית, אך פעמים המונית וצורמנית (“טמבּלָאי בן חלמאי בן בנו של טומטומאי”, עמ' 124), ובתוכם גם חידות, שהדוד הפּוֹתר אוֹתן משתבח בפיקחותו: “מה דעתכם על תשובתי? פלפל מפולפל ומחורדל ממש!”

בהגיעוֹ לשׂיבה חזר חורגין אל הסיפור ההיסטורי רחב־היריעה, המקפּל בתוכו תקופה רבּת נפתולים: הוא תאר את דוִד המלך הזקן, המתייסר בחטאי עברו ובמעשי הדמים שעשה לביסוס שלטונו (‘מעם קרנות המזבח’, תשי"ח); ואחר־כך סיפּר על שליחותו של ירמיהו מענתות כדי להזהיר את ירושלים החטאה (‘ירושלים ושומרון’, תשכ"ח). בכך כמוֹ השלים את מעגל יצירתו וחזר אל הז’אנר ההיסטורי, אשר הוא ומ"ז ולפובסקי היו מחלוציו בספרות־הנוער שלנו.

לוָלפוֹבסקי ותרומתו לספרוּת־הילדים מוקדש הפרק הבא.

ד. ‘חבלי גאוּלה’ – מ"ז ולפובסקי

בן עשרים ושבע היה מנחם זלמן ולפובסקי (פלך צ’רניגוב 1893 – תל־אביב 1975) כשעלה מוִילנה לארץ־ישראל, ומאחוריו כבר ניסיון ספרותי מסוים בשירה ובתרגום. בגיל תשע־עשרה פירסם את סיפוריו הראשונים בשבועון־הילדים ‘הפרחים’ (לוגאנסק 1912). בתום מלחמת־העולם הראשונה, לאחר שנכנס לוִילנה עם הגדוד הרוּסי ששירת בוֹ, נדפס תרגומו הראשון – ‘עץ מרפא’ מאת מ“נ סלֶפּצוֹבה – ב’ספריה לילדים ולבני הנעורים' של ‘תרבות’ (פרק ה/ב). באותה שנה עלה לארץ־ישראל, הצטרף לגדוד־העבודה ועבד בסלילת כבישים ובבניה – חוויות שבאו לידי ביטוי בכמה מסיפוריו המאוחרים (‘נערים במחצבה’, ‘ילד יוּלַד לנו’ ועוד). בראשית שנות השלושים התחיל לפרסם משיריו בעִיתוני ילדים – שירי עלילה וּמשׂחק, שירי מולדת ומשפחה, שנמזגו בהם דמיון והומור: מעשה בדֹב שהופיע פתאום בחצר, אך אין צורך לפחד, שכן “זֶהוּ אוֹרֵחַ טוֹב – זֶה יֶלֶד שֶׁשְׁמוֹ דֹב” (“הילד דב”, ‘עתוננו לקטנים’, ב' כסלו תרצ"ה); ומעשה בארץ־פלאות ושמה שַחֲצוּמה; ועל פלא־משקפַיִם המראים את כל אשר יבקש הלב; ועוד. אך כשהוזמן בשנת תרצ”ד על־ידי הוצאת ‘יזרעאל’ להשתתף בהתקנת מהדורה מחודשת לילדים של ‘זכרונות בית דוִד’ מאת רקנדורף ופרידברג, שיקע עצמו בז’אנר הסיפּוֹרת ההיסטורית וחיבר שוּרה של סיפּוּרים רחבי יריעה לבני הנעורים שהם מן המשוּבּחים בסוגם.

משהו מן האוִירה האֶפּית־הרוֹמַנטית של סיפּוּרי ווֹלטר סקוֹט ומן הגאוָה הלאומית שב’זכרונות לבית דוד' ניתן למצוא בסיפּוּריו ההיסטוריים של ולפובסקי. הוא נטל דמוּיוֹת מדברי־הימים – שליטים, נביאים ומצביאים – ובנה סביבן עלילות דרמָטיות סבוּכוֹת ואמינוֹת, תוך הישָענות על המקורות והקפּדה מְרבית על דיוק בעובדות, במנהגים וברוח התקופה. כך תיאר בטרילוגיה 'מלך ביהודה (‘יוחנן בן קרח’, ‘העיר במצור’ ו’אודים אחרונים', תרצ“ו־תרצ”ז) את אחרית ימי הבית הראשון: המבוכה הממלאת את רחובות ירושלים, צדקיהו חסר־הישע המולך בחסדה של בבל, יוֹחנן בן קרח האמיץ והמצניע לכת, הממלא בנאמנות את חובתו לארצו, ולעומתו ישמעאל בן נתניה רודף השׂררה, הבא מבית־אל לירושלים ורוצח את גדליה בן אחיקם כדי למלוך על יהודה החרבה. הסיפּוּר רחב־היריעה קולח אל תוך עליות וירידות, מתאר בפַּתוס קרבוֹת, נצחונות וכשלונות ומציג גלריה ססגונית של דמויות מכל המעמדות והשכבות. מרשים הוא תיאור פּגישתם של צדקיהו ונבוּזראדן רב־הטבּחים; ומרשימים לא פּחוֹת הם תיאורי המנהגים השונים – טקסי פולחן, עליה לרגל והכנסת אורחים. סגנונו של ולפובסקי בספר זה, כברוב ספריו האחרים, רהוט ומדויק, עם גלישה למליציוּת פתטית, שהשפעת ‘זכרונות לבית דוִד’ לפרידברג ניכּרת בהּ, או לשֶׂגב דרמָטי, כגון בתיאור קרב הדמים שניטש בין צבא נבוכדנאצר לחיילי יהודה:

מעין השלמה לטרילוגיה ‘מלך ביהודה’ הוא הרומָן ההיסטורי־ביוגרפי ‘ירמיהו ובית הרֵכָבים’ והמשכוֹ ‘מושל ונביא’ (תש"ז). סיפור־חייו של הנביא מענתות, שנבדל מנעוריו משאר מרעיו, נפרשׂ לפני הקורא הצעיר בתנופה רבּת־אשראה ובחדירה מעמיקה עד לשורש הדברים: ימי השלוָה בבית הרכבים פשוטי ההליכות, המשפּיעים על ירמיהו חיבּה וידידות, חיפּוּשׂיו אחרי תשובות של אמת לתהיותיו; הקול הקורא אליו “אל כל אשר אשלחך תלך”; בוֹאוֹ לירושלים והעימוּת בינוֹ לבין המלך חלש־האופי ונביאֵי השקר האומרים “שלום שלום”; הימים והלילות בחצר המטרה – עד בוא החורבן. כל אלה מסוּפּרים בעוצמה אֶפּית, בהתעכּבוּת על פרטים שוּלִיים לכאורה, המחיים את רוח התקופה ומוסיפים ממד משכנע למסוּפּר: תיאורים מדויקים של כלי מלאכה וכלי מלחמה, השימוש בגרזינים ובלפידים בוערים, תיאורי נוף ואדם קצרים ונאים, ודיאלוגים שהם נמלצים וגם נמרצים, המשכנעים בטבעיוּתם, עד כי “קשה להבחין אילו הם הדברים שנלקחו מן המקור ואילו הוּשׂמו בפי הגיבורים על־ידי הסופר” (ברגסון, ‘שלושה דורות’ עמ' 180).

ומן החורבן הנורא – אל ‘חבלי גאולה’ (תרצ"ח), הוא סיפור מסעוֹ של דוִד הראובני שהציג עצמו כשליחהּ של ממלכה יהודית רחוקה וקרא “לקום ללכת לירושלים, לקחת כל ארץ־ישראל מידי הישמעאלים, לעשוֹת לבנין ירושלים, כי הישועה קרובה לבוא”. גם כאן מתוארת התקופה לפרטֶיה, תוך עליות וירידוֹת: חיי הנזירים והאנוּסים, גיוּרוֹ של הנזיר דיאֶגוֹ, הוא שלמה מולכו, הפגישה עם קיסר ונציה והמשפט – כל אלה מתוארים כמוֹ מתוך מעורבות אישית, בשׂפה שהיא עתים פיוטית ועתים דרמָטית וספוגת אוִירה מיסטית, עד שהקורא עשוי לחשוב כי הכּוֹתב היה עֵד־ראיה למאורעות שהוא מספר עליהם.

מאבק אישי לשחרור הוא גם נושא הספר ‘מעבדות לחֵרוּת’ (תש"ג) – סיפור־חייו של המחנך האמריקני הכּושי בּוּקר טוֹליוֶר ווֹשינגטון. ולפובסקי נעזר בכתיבתו באוטוביוגרפיה של וושינגטון, הפדגוֹג שנולד לשפחה, נאבק על השׂכּלתו, גבר על המכשולים שניצבו בפניו, עד שנעשׂה מנהל מוסד חינוכי לילדי כושים. אפשר לראות בספר זה יצירה העומדת בין מקור לעיבּוּד, אבל אין ספק, שגם בעבודות התרגום הרבּות שלו לילדים ולנוער, שיקע ולפובסקי לא מעט משל עצמו. משנכנס לעבוד בתרצ“ב בהוצאת ‘מצפה’, השתתף בעריכת הספריה לילדים ‘שֵם’ ותירגם בשבילהּ בין השאר את ספריו של הנרי ריידר הגרד ‘בת מוֹנטסוּמה’ ו’מכרות המלך שלמה' (תרצ"ה). אחר־כך תירגם מספרי אריך קסטנר, קרל מאי וג’ק לונדון, ושנים רבּוֹת היו תרגומיו המשוּבּחים מספרי הקריאה הפּוֹפּוּלריים ביותר על בני בני הנעורים. אבל גם בעבודות התרגום גילה חיבּה מיוחדת לז’אנר ההיסטורי; הוא לא הסתפק בתרגום טכני, אלא לש את החומר ההיסטורי והוסיף לו הרבה משלו. הוא הריק לעברית את ‘גֵר צדק’ מאת מאיר להמן ואת ‘עזרא הסופר’ ללודביג פיליפּסוֹן (תרצ"ז); את ‘גיבורי מצודת יוֹרק’ מאת אוֹיגן פרנקוֹלם ריספּרט (תש"ד) ואת ‘מירטלה’ מאת אליזה אוז’שקובה (תש"ה). בשנת ת”ש פירסם בהמשכים ב’דבר לילדים' את הסיפור ‘בחשכת ימי הביניים’, המגולל בצבעים קודרים את קורותיו של בן המחפּשׂ את אביו בימי המגפה השחורה של שנת 1348, ואשר הושתת על הרומן ההיסטורי ‘היהודים בקֶלן’ מאת וילהלם ינסֶן. ולפובסקי הִבליט בעיבודו את דמויותיהם הנלבּבות של הנגר הנוצרי וידידתו, המחרפים נפשם כדי להציל את מיטיביהם היהודים. כשהופיע הספר בשנת תש"א בהוצאת ‘דבר לילדים’, ליווּ אותו רישומיו הנמרצים של נחום גוטמן, שנחשב כבר אז לאחד מבכירי היוצרים בספרות־הילדים שלנו.

לנחום גוטמן, המספר והצייר, מוקדש הפרק הבא.

ה. לסַפּר בקווים וּלצייר במלים – נחום גוטמן

בגליון חנוכה תרצ"ה (30.11.1934) של מוסף ‘דבר’ לילדים נדפס פרק מִתוֹך סיפּוּר מצויר, שהיה לראשיתה של חוויה לא־נשכחת לדוֹר שלם של קוראים צעירים:

שורות מצוירות אלה והבאות אחריהן כמו הקפיצו בבת־אחת את ספרות־הילדים שלנו אל גבהים חדשים, שלא ידעה דוגמתם עד אז. התחיל עידן גוּטמן בספרות הארץ־ישראלית לבני הנעורים. “כשיש בי הרגשה של שפע, או של טעם החיים – אז אני כותב או מצייר”, נהג נחום גוטמן לומר. ובדומה ליוצרים רבּים אחרים בספרות־הילדים, נעוצים גם שורשי יצירתו שלו בשנות ילדוּתו המוקדמות שעברו עליו בין סופרים ומחנכים, אשר הטבּיעו עליו בבלי דעת את חותמם.

בן שלוש היה נחום גוטמן (בֶּסרַבּיה 1898 – רעננה 1980), כשעבר עם הוריו מן העיירה טֶלנשטי – בה נולד לאביו הסופר ש' בן־ציון (פרק ב/ג) – אל אוֹדיסה, ושם התחיל ללמוד ב“חדר המתוקן” שניהל אביו. לא פעם שמעתי מפי גוטמן על השעות, שבּהן אוּלץ לשבת סגור בבית הגדול, משום שהיה הקטן בתלמידי אביו, ראשוֹ צמוד לשמשה, עיניו סוקרות את העולם שבּחוּץ וידוֹ משרבּטת ציורים על פיסות נייר. ועוד אהב לספר על ביאליק שהוֹשיבוֹ על ברכיו – ולאחר ששיפשף את פני בלחייו הבלתי־מגולחות, פנה אלי ושאל:

בסתיו תרס"ו, והוא בן שבע, עלה גוּטמן עם הוריו לארץ־ישראל; תחילה גר בשכונת נוה־שלום שעל גבול יפו ואחר־כך היה מראשוני הילדים של אחוזת־בית, היא תל־אביב. אותם נופי־ילדוּת שלו, השזורים במראות צמיחתה של העיר העברית על גבעות החול, היוּ כעבור שנים לכמה מן הפרקים היפים, הציוריים והאותנטיים ביותר בספרותנו. “לי, כנער, היו החולות עולם של פלאי פלאים”, סיפר, “מעולם לא חשבתי שחיי ילדותי עניים. ידעתי שיכול להיות קצת יותר טוב, אבל לא חשתי צורך בשינויים וראיתי עצמי מאושר. […] בשבילי היו החיים כאן עולם מלא, שיש רק להשתדל להבינו ולתת לו ביטוי” (שם, עמ' 74).

והוא הבין את החיים הנרקמים סביבו, קלט אותם ונתן להם ביטוי ייחוּדי, שאין רבּים כמוֹתוֹ לחן. לאחר שנות־לימוד אחדות בגימנסיה ‘הרצליה’, שבּהן נהג “לצייר במחברות ולא להקשיב לשיעורים”, כדבריו, עלה בגיל שש־עשרה לירוּשלים, ללמוד בבית־הספר לאמנות ‘בצלאל’. בתקופת לימודיו זו, שהיתה מלוּוָה מסעות לגילוי נופה הבראשיתי של ארץ־ישראל, התחיל מתגבּש סגנון הציור המזרחי שלו. בעיצוּמה של מלחמת העולם הראשונה חזר לתל־אביב בת השבע, נלוָה אל תושביה המגורשים ואחר־כך חזר לשמור על העיר הריקה. חוויות אלו מצאו מקץ שנים את ביטויָן הבלטריסטי בספרו ‘שביל קליפות התפוזים’, שהוכתר בפרס אנדרסן הבין־לאומי (ראה להלן). בשלהי המלחמה התנדב לגדוד העברי הארץ־ישראלי ואחרי שחרוּרוֹ נסע ללמוד ציור באירופה. כשש שנים עשה בוינה, ברלין, רומא ופאריז (לתקוּפת פאריז שלוֹ הקדיש את ספרוֹ הלירי ‘ביאטריצ’ה’). בשהוֹתוֹ בברלין אִייר את חמשת כּרכי ‘כתבים לבני הנעוּרים’ של אביו, ש' בן־ציוֹן וכן את קובץ שירי הילדים ‘החליל’ לשאוּל טשרניחוֹבסקי (‘דביר’, תרפ"ג), וּבכך נעשׂה גוטמן חלוץ המאיירים של ספרי ילדים עבריים.

לא פעם הטעים גוטמן, כי חסרון הציורים בספרי הילדים שקרא בילדוּתו הוא שהניעוֹ להתמסר לאיור ספרים: “כשהייתי ילד, היו הספרים שלנו בעברית עירומים”, כתב, “כאשר לקחתי לידי ספר לועזי לילדים, הייתי מתמלא קנאה – הוא היה מלא ציורים; ואילו ספר עברי היה גורם לי הרגשה של ריקנות. ולימים, כשהתחלתי לעשות איוּרים לספרים, רציתי למלא את החלל הזה ולשלם חוב לעצמי… לכן, זכות־ראשונים אני שומר בלבי לשוֹשנה פרסיץ, שנתנה לי יד חפשית להתבטא בעשׂיית ציורים לספרי ‘אמנות’, ללא הגבלת מספרם וסגנונם ובלי להתחשב בייקור שהם גורמים לספרים. עשׂיית האיורים היתה לי מעין פיצוי לנחום הילד וחבריו בני דורו, שלא היו להם ציורים בספרי ילדותם” (שם, עמ' 206; 225).

אחרי שובו לארץ ב־1926 הוסיף לעסוק בציור ובאיור ספרי ילדים. בין היתר צייר את כותרת השבועון לילדים ‘בן־ארצי’, את המהדורה הארץ־ישראלית של ‘סיפורי המקרא’ ושורת מקראות וספרי־לימוד. הוא אייר את אגדות דוִד ושלמה מאת ביאליק והעניק לגיבורי התנ"ך גופות חסונים עטופים בלבוש מזרחי ושנוסים באבנטים רחבים – דמויות שנטל מן ההווי הערבי, שאֵליו היה קשור מילדותו; והוא אייר את שירי הילדים של ביאליק, המעוּגנים בהווי הגלותי, והעניק להם אינטרפרטציה ארץ־ישראלית שטופת שמש וספוגת מאור־פנים ושמחת־חיים. “כיוונתי בציוּרַי לילדות מאוּשרת, כפי שניתנה לילדים בארץ־ישראל”, אמר.

בתשרי תרצ“ב (1931) השתתף גוטמן בייסוּד המוסף לילדים של ‘דבר’, שנהפך באביב תרצ”ו לשבועון ‘דבר לילדים’; ומאז ועד פרישתו לגימלאות בתשכ"ג היה ציירוֹ הקבוע של השבוּעוֹן, אייר את שעריו הצבעוֹניים ואת אלפי הסיפּוּרים והשירים שנדפּסו בו, ופירסם בו רשימות וסיפּוּרים בהמשכים, שהוֹפיעוּ אחר־כך בספרים. אלפי ציוּריו, הספוגים שמחת־חיים וחיבת האדם והחי, המקשטים את חוברות ‘דבר לילדים’ ואת הספרים הרבּים שאייר, העניקו לילדים מבּט אוֹפּטימי ובהיר על החיים. “השתדלתי תמיד להיות מובן, שקוף, ברור, ראיתי את הדברים בעיניים של ילד”, אמר, “כשאדם מצייר לילדים הוא אינו עוסק רק במלאכת ציור, הוא גם מתבּונן, שומע, מברר, רואה מה שאחרים אינם נותנים להם חשיבות. האדם המכין ציורים לספר לילדים אינו צריך להביע דווקא מה שנאמר, אלא לפעמים מה שנרמז. האילוסטרציה היא המקרבת את תוכן היצירה לחיים, נותנת לבוש ואחיזה לדמיונו של הילד הקורא” (‘תנו להם ספרים’, עמ' 285).

כך נפתח עם נחום גוטמן עידן האֶסתטיקה בספרוּת־הילדים שלנו. אבל גוטמן היה לא רק צייר, כידוע, אלא גם סוֹפר־אמן לילדים אשר – בדומה לוילהלם בּוּש, יוּ לוֹפטינג ואחרים – הפליא לסַפּר בציוּרים וּלצייר במלים. אף־על־פי שחי מילדוּתו בין סופרים, או אולי דווקא משום כך, הגיע אל הכּתיבה בגיל מאוחר יחסית, וכמעט במקרה. “ההיכּרוּת עם הסופרים הפחידה אותי,” סיפר,“ראיתי את ההתמדה וכובד־הראש, את הנרות הדולקים בחלונותיהם עד לשעות הקטנות של הלילה”, וּמראות אלה נטעו בוֹ כבוד למלאכת הסופר; “אך גם זאת ראיתי, שהספרות העברית היא יֶגע עצום וחוסר מנוחת הנפש, ועל כן הטילה עלי מורא”.

אף־על־פי כן חש הצייר צורך עמוּם לבטא עצמו גם בכתיבה: “כדי להיות מובן כצייר, חייב הייתי להסביר את עצמי במלים”, אמר. והזדמנות זו באה לידיו כמעט באקראי. בקיץ 1934 יצא למסע ליבשת אפריקה, ולפני נסיעתו ביקש ממנו יצחק יציב, עורך המוסף לילדים של ‘דבר’, כי ישלח לעיתון מכתבים מן הדרך. “הבטחתי לכתוב מן הדרך מכתבי אמת”, סיפּר גוּטמן, “אבל ישבתי בבית־המלון ביוהניסבורג ושום מכתב לא יצא מתחת ידי. מה עשיתי? ציירתי ציור, ואחר־כך כאילו פתחתי את פּיוֹת המצוירים, הנחתי להם לדבּר ורשמתי את דבריהם. שלחתי למערכת פרק אחר פרק, אבל לא ידעתי עדיין שאני כותב ספר”.

קבּלת־הפנים החמה, שזכו לה הפרקים הראשונים ששלח מאפריקה מִצעירים וממבוגרים¹³⁸, ואשר היה עֵד לה עם שובו לארץ לפני שהספר נסתיים, עודדו אותו להמשיך בכתיבה. “השתחררתי מן הסיוט של כובד־ראש בכתיבה”, סיפר, “ומן הדרישה הבלתי־פוסקת לכתוב עברית מהוקצעת, מליצית ובנימה פדגוגית. לקחתי לעצמי חופש מלא, בלי גבולות של עבר ועתיד, מציאות ודמיון. והקלוּת באה לי, אולי מפני שגם במלים אני אוהב לצייר” (‘בין חולות’, עמ' 228).

כך קרם עור וגידים ספרוֹ הראשון של גוטמן, ‘בארץ לוֹבּנגוּלוּ מלך זולו’, סיפּוּר שנדפס תחילה בהמשכים ב’דבר לילדים' ונהפך עם הוֹפעת מהדורתו הראשונה בתרצ"ט לקלסיקה בספרות־הילדים שלנו; ספר מהנה, מחכּים ומרתק, המביא את קוראיו אל יבּשת אפריקה הפראית ורבּת־המִסתורין ומפגישם עם שוֹכניה ויצוריה: ילידים וציידים, קופים ואריות, קרנף נזעם ונמר שנבהל מעטישה, תנינים רעבתנים ובנות־יענה שאינן טומנות ראשן בחול. יחד עם הצייר־המסַפּר נלוָה הקורא אל המסע רב־ההרפתקאות לגילוי אוצרו הנעלם של המלך לוֹבּנגוּלוּ, מסע שנסתיים בלא כלום אבל הביא לקח למחפּשׂיו; יחד אתו הוא מפליג הביתה, משמש עד לטביעת האניה (“זוֹ אמת!” הִטעים המסַפּר) ומאזין לדברי התודה הליריים־פַּתטיים, שאמר למחברת־הציורים שלו, החותמים את הספר ומשמשים לו מעין סיכום:

דוֹמה ששוּם מחבּרת־צִיוּרים לא זכתה, כי משאלת־השׂכר שנקשרה בה תתממש באוֹפן שלם ורב־שנים כל־כך.

אחרי “לוֹבּנגוּלוּ” באוּ סיפורים נוֹספים, רוּבּם ככולם סיפורים המושתתים על חוויות ואירועים אותנטיים, שהמחַבּר נטל בהם חלק בנעוריו או בבגרוּתוֹ ועתה הוּא מעמיד עצמוֹ במרכז ההתרחשויות ומתחלק בחוויותיו עם הקורא הצעיר. “השתדלתי תמיד לדבּר עם הילד ברצינות משעשעת אך משמעותית”, אמר, “רציתי להגדיל את סקרנוּתוֹ, לקרבוֹ למציאת פתרונות, ובעיקר לעורר את תאבונו לסובב אותו, להסיעוֹ לעולמות רחוקים, אשר בקירובם לחיי יום־יום ניתן לעמוד גם על הקסם שמצוי בחיי יום־יום. השתדלתי לדבּר אל הילד בשׂפה משמעותית, אך בלי לאַבּד את הקסם המצוי בקלוּת הבּיטוּי. אפשר לדעתי לדבּר עם הילד על הכל – על החיים, המוות, אהבת הזולת, אהבת המקצוע ואהבת החיים. לכן כּתבתי כל שעלה בלבּי, בלי להיות ילדותי, אך בצורה שתתקבל על דעת הילד ובלי להצטעצע במלים”.

כל הסגוּלוֹת הללו מצוּיות במניין ספריו של גוּטמן, בּהם שולבו ביד־אמן רעננוּת השׂפה עם בהירוּת הקו, בינת־חיים עם שׂמחת חיים, כובד־ראש עם הומור סלחני. כשנה אחרי ‘לוֹבּנגוּלוּ’ נדפס ב’דבר לילדים' סיפורו הקצר ‘כל הרוצה להיות רב־חובל יקרא מעשה זה’ (יצא כספר ב־1969), המסַפּר מעשׂה בשמונה נערים, שעלו בוקר אחד על סירת־מפרשׂים שעגנה במימי הירקון והפליגו בחשאי לאלכסנדריה של מצרים. נוֹבֶלה ספוגת חן־נעורים זו, המושתתת על מעשה שהיה¹⁴⁰, מדבּרת בשבחם של אלה, שהשׂכּילו “לדעת הכל ולהחליט כל דבר ברגע הדרוש” ומראָה שכּל מעשה גדול בחיי הפּרט והכלל – ראשיתו בצעד אחד קטן.

שונה מאוד בנושאו ובאוִירתו, אך מושתת כקודמו על אירוע אותנטי, הוא ספרו הבא של גוטמן, ‘ביאטריצ’ה, או מעשה שתחילתו חמור וסופו ארי דורס’ (תש“ב; נדפס תחילה ב’דבר לילדים', תרצ”ח). סיפּוּר־חייה של הכלבה העלובה, ששכלה את גוריה והיתה למינקת של גור־אריות יתום בגן־החיוֹת הפָּריזאי, אך כשהגיעה לשיא פִרסומה נהרגה שלא במתכוון על־ידי “בּנה” המאומץ, הוא אחד מסיפוּרי המופת המפעימים ביותר בספרות־הילדים שלנו. מראות הכרך הגדול, היחסים בין בני־האדם לבין עצמם ובינם לבין בעלי החיים, רקמת היחסים בין הכלבה־האֵם לבין הלביא הגדֵל במהירות – כל אלה מתוארים ברגישות ובעדנה, בעין בוחנת ואוהבת ובמשפטים ששוּבּצו בהם תיאורים פלסטיים, הוּמוֹר לירי והרהורים פילוסופיים על משמעוּת החיים:

שנַיים מספריו הבאים של גוטמן – ‘החופש הגדול, או תעלומת הארגזים’ (תש“ו; נדפס תחילה בהמשכים ב’דבר לילדים', תרצ”ט) ו’שביל קליפות התפּוזים' (תשי“ח; נדפס ב’דבר לילדים', תשי”ז) – מעוגנים בשנות נעוריו במלחמת־העולם הראשונה ומסַפּרים “דברי אמת שלא נכתבו מתוך בידוח הדעת אלא מתוך רצון שהקורא ירגיש כאילו הוא עצמו עבר אותם”. ‘החופש הגדול’ הוא סיפּוּרם של שני גימנזיסטים, שיצאו לעבוד בבציר; וכיוָן שהימים ימי מלחמה והחיילים התוּרכּים נצטווּ ללכּוֹד חשודים בריגול, נקלעו השניים לשלשלת מרתקת של הרפתקאות “בלשיוֹת” ששׂיאהּ הבאתם של ארגזי הישועה אפופי התעלומה אל דיונות החוף. ‘שביל קליפות התפּוּזים’ אף הוא סיפּוּרוֹ של הנער נחום, שיצא ממחנה המגוֹרשים כדי לשוב ברגל לתל־אביב הריקה מתושבים, נקלע בדרכּוֹ לקַו־החזית ונפגש עם אוֹתוֹ בחור מִסתורי, שהלך בעקבות שביל קליפּוֹת התפּוּזים כדי למסור פתק גורלי לאנשי הוַעד של תל־אביב. שני הסיפורים ספוגים ניחוֹח אוֹתנטי חריף של אותם ימים ושל ארץ־ישראל הצעירה על מראותיה ואנשיה הססגוניים, והם מעניקים כבדרך אגב לקורא הצעיר מבּינת־החיים של ידיד מבוגר ועתיר ניסיון:

חריג במכלול יצירתו של גוטמן הוא סיפּוּרוֹ האלגורי ‘הרפתקאות חמור שכּוּלוֹ תכלת’ (תש"ד), שנועד לקורא המבוגר יותר. בעוד שבּכל ספריו האחרים, בעלי העלילה הריאליסטית וכמו־אותנטית, נמצא הגיבּוֹר־המסַפּר במרכּז המאורעות ושיתף עצמוֹ בהכוונתם, הרי שכאן הניח המסַפּר הנעלם לאירועים המופלאים (הדמיוניים מעיקרם) לדבּר בעד עצמם. חמור פשוט ואפור – מן היצורים החביבים על הצייר־המסַפּר – הוא גיבּוֹרהּ של נוֹבלה זוֹ “אשר יש בהּ ששה סיפּוּרים”, גיבּוֹר ההוֹפך לשליח־גורל ולתמרור בחייהם של בני אדם; נעירתו סייעה למלחין הצעיר להשלים את יצירתו וליהפך לאמן נודע; הוא סייע לסיכּוּלוֹ של שוד יהלומים והביא באוזניו את האבנים הטובות אל המשפחה הדלה; הוא השכין שלום בין שבטים יריבים; ולבסוף נתמנה לפוסק בענייני אמנות בעיר הכּחולה בעלת משקפת העתיד.

ביקורת נוקבת כלפּי החֶברה ומוּסכּמוֹתיה, ובעיקר כלפּי אוֹתם מבקרי אמנות, שלא הרמה האמנותית חשובה בעיניהם אלא מצב־הרוח, משוּלבת ביצירה אגדית־הגוּתית זו. הגורל הוא המכוון את מהלך המאורעות בעולמנו, ומסתבּר שלא תמיד עיוור הוא. משום כך אולי שׂם המחבּר בפי האמן הנואם דברים מחכימים אלה:

כּאן ראוי להזכיר את סיפּוּרוֹ המלבּב לגיל הרך ‘כאשר הייתָ קטן’ (תשי"ח), שבּו מסַפּר האב לבנוֹ איך הלך יום אחד לרופא והתלוֹנן כי התינוק בוכה בלי הפסק, והרופא הרגיעוֹ והורה לו לשוב הביתה ולומר לאם: “התינוק שלנו בוכה, מפני שהוא רוצה כי יהיה לו חזה רחב ובולט, כמו לגיבּוֹר”; וכשחזר הביתה מצא את התינוק שוכב על כף־המאזניים שקט, שׂבע, נקי, “עינֶיך פּקוּחוֹת ורק ידיך חוטפות את האויר”. סיפּוּר זה מוֹפיע גם בקוֹבץ “מֵימיַת הפּלאים” (תשמ"ו) – חַ"י סיפּוּרים קצרים בעלי חוֹתם אישי, שנדפּסוּ ב’דבר לילדים' וכוּנסוּ בספר אחרי מוֹתוֹ. ועוד יוזכר סיפורו הלא־גמור ‘אניית הכושים’ (תשל“ח; נדפס תחילה ב’דבר לילדים', תשי”א, ולא הושלם), המתאר הפלגה באניה של צליינים כושים, ובה נפגש המסַפּר לראשונה עם הדוֹטוֹרֶה – הוא הארכיאולוג האיטלקי, גיבּוֹר סיפּוּרוֹ האחרון ‘שתי אבנים שהן אחת’ (תשכ“ח; נדפס לראשונה ב’דבר לילדים' תשכ”ו בשם ‘איך אנחנו’; מהדורה בשֵם ‘המרדף אחרי אבן הלגיון הרומי’; תש"ם).

“מירדף המתחיל בשבלול ומספר על הדוֹטוֹרֶה, שמחפשׂ את החלק השני [של אבן הלגיון הרומי], והוא סיפור מיוחד ממלחמת־העצמאות” – זוֹ כּוֹתרת־המִשנה הארוּכּה של הסיפּוּר האֶפּי ‘שתי אבנים שהן אחת’. גיבּוֹר הסיפּוּר, הדוֹטוֹרֶה הדבּרן, מסתובב בין בחורי הפלמ“ח בהרי ירושלים, בגליל ובנגב בחיפּוּשׂיו אחרי אבן־הלגיון, ו”החוט המקשר" את העלילה הוא גם הפעם המסַפּר עצמו, שהיה צייר צבאי במלחמת־העצמאות. בתוך הסיפור הסבוך ורחב־היריעה שוּבּצוּ קרעי זכרונות על “ימים רחוקים שנעים להיזכר בהם” – מתקופת הלימודים ב’בצלאל' בימי התורכים, מן השירות בגדוד העברי ועוד, ודילוּגים חוזרים ונשנים אלה מן ההוֹוה אל ימי הנעורים מעניקים לקורא – נוסף על חווית הקריאה הבּשׂומה – גם מניסיונו ומבּינתו של אדם עתיר־נסיון, שעבר וראה הרבה בחייו, האומר בין השאר: “חשוּב גם מה שהלב אומר. כי סגולות החכמה הן תוצאה של יצרי הלב עם מקרים מוצלחים. זה קצת לא ברור? אבל זה נכון” (עמ' 60).

ספר זה וכן שני הקבצים ‘סיפּוּרים מצוירים’ (תש"י. מִניַן סיפורי הווי, שרוּבּם נדפסו כפרקים בספריו הקודמים) ו’עיר קטנה ואנשים בה מעט: סיפּוּרים על ראשיתה של תל־אביב' (תשי"ט), לא נכתבוּ לילדים דווקא וכל קורא, כּצעיר כּמבוגר, מוצא בהם טעם כמידת כּוֹשרוֹ; שהרי גוטמן עצמו אמר על כתיבתו: “ניסיתי לגעת בסיפּוּרַי גם בדברים שמעניינים את המבוגרים בלי להרגיש במחיצוֹת. ידעתי שהילדים נמשכים אל העולם המופלא, ולכן פניתי אליהם ודיבּרתי אִתם גם בכל מה שמופלא בעיני המבוגרים” (‘בין חוֹלות’, עמ' 242).

גוטמן היה, בלא ספק, המסַפּר הראשון, שיצר בשביל הילד והנער הארץ־ישׂראלים סיפורים, המעניקים להם עונג לא רק בשל תוכנם המרתק, אלא גם תודות לסגנונם הייחודי המקסים. “אֵלה היוּ סיפּוּרי הנעוּרים הראשוֹנים שנכתבוּ בשׂפה בה דיברנוּ”, קבע אוֹרי ברנשטיין, “וּלפתע גילינוּ לשוֹן מיוּחדת לנוּ ותרבּוּת מיוּחדת לנוּ” (‘סימן קריאה’, פבּרוּאר 1981). דווקא אותה רתיעה מכּתיבה וליבּוטי סגנון בשנות־יצירתו הראשונות (או בלשונו: “קשה למצוֹא מלה מדויקת וסדר נכון במשפט; ולכסות דף בציור הרבה יותר קל מאשר לכסות דף בסיפור”) – הם שהבשילו בו את רעננות הסגנון ה“גוּטמני” הקסום, ששבה כל־כך את לבות הקוראים הצעירים. דומה ששום סופר עברי לפניו לא השׂכּיל לפתוח את סיפוּריו במשפטים, שתהיה בהם אותה פשטוּת צלולה, יחד עם אותו חן ססגוני מקורי ואוירה שיש בה מן הציפּיה לבאות:

נוֹי רב מוסיפים הדימוּיים המקוריים, ששיבּץ גוטמן בתוך תיאוריו והמעניקים להם ממד פּלַסטי שוֹבה לב. הנה, לדוגמה, שוּרוֹת אחדוֹת מתוך הפרק “לא הגודל עיקר” (‘בארץ לובנגולו מלך זולו’), המתאר יונקת־דבש זעירה, המגוננת על קִנָהּ בפני קוף גדול וחמדן, והוא אחד הפּרקים הדרמָטיים ביוֹתר שבמכלוֹל יצירתוֹ:

דימוּיים רבּים אחרים מוסיפים נוֹי ואוִירה לסיפּוּר בשל ההוּמוֹר האבּסוּרדי, או הנופך הציורי המשוקע בהם; למשל: “היום עבר בלי כל תועלת; אבטיח רקוב!” (‘ביאטריצ’ה’, עמ' 7); “הדים שהיו מתחבּטים מקיר לקיר כמו חיות שבויות בתוך אניה טובעת” (שם, עמ' 10); ומייד אחר־כך: “היתה דממה עמוקה, כאילו צלל הבית כוּלוֹ בבת אחת במים עמוקים וירוקים” (שם); “טרי הייתי לאחר שֵינה כזוֹ כמלפפון מן השׂיח” (שם, עמ' 45); “נפליג ברוּח, כאילו הים בחמאה מרוח” (‘כל הרוצה להיות רב־חובל’); “הים נעשׂה סמיך כאילו היה אדמה, והשמים נעשו עמוקים וצלולים כמו מים” (שם); “פרסות החמור דופקות במרץ מחודש, כאילו לחצו על דוושת הדלת במכונית” (‘הרפתקאות חמור שכולו תכלת’, עמ' 54); “הוא [החמור] היה מאלה שהשׂכּילוּ לצרף אכילה לתענוג רוחני, כדרך הילדים שאוכלים בתאבון וקוראים בספר” (שם, עמ' 61); “פחד גדול מחץ אותי, והתקפּלתי כמו אולר” (‘שביל קליפות התפוזים’, עמ' 36); ומיד אחר־כך: “רצנו מכורבלים, באילו הטילו בין זרועותינו תריסר ביצים וחסנו להשמיטן” (שם, עמ' 37). והדוגמאות רבּוֹת מספוֹר.

אבל ההוּמור הגוטמני מצוי לא רק בדימוּיים, אלא גם בתיאורי ההתרחשות, שיש בהם מזיגה מרהיבה של מבט מפוּכּח וראִיה מבוּדחת של המתרחש. הנה כך, למשל, תיאר את מצב־הביש שנקלע אליו, כששכב לנמנם בצל אחד מעצי הג’ונגל ופתאום הרגיש כאילו מברשת חמה נוגעת בלחייו:

והסיום הבלתי־צפוי של אותו מעמד מפחיד־משועשע – שדווקא אחרי העטישה, אשר “היתה כמו רעם בשמים”, נס הנמר על נפשו; “הספקתי לראות רק את קצה זנבו”…

שורות של הומור סלחני, שנון, מילולי, נסיבּתי ואפילו מַקַבּרי ניתן למצוא כמעט בכל פרק ופרק בסיפוריו (והפרקים בסיפּוּריו הם קצרים מאוד): המעשה בידיד האנגלי שנפל למים ונרטב מכתונת ועד מכנסיים (‘בארץ לובנגולו’); המכנסיים של עובדי היקב שכובסו ועמדו מעצמם אחרי שהתייבשו (‘החופש הגדול’); הבחורים שנתקפו במחלת־ים, האומרים בזה אחר זה “אני הולך לקחת תפוח”, ולמחרת בבוקר התברר שארגז התפוחים נותר סגור ואיש לא נגע בו (‘כל הרוצה להיות רב־חובל’); המלך שהתפעל מחוכמתו של המדען תומס בּלֶק ולאות הוקרה הכריז כי “מן היום הזה לא יהא שמך סר תומס בְּלֶק [שחור] כי אם לורד תומס וַייט [לבן]!” (‘חמור שכולו תכלת’); הסבּרוֹ המלומד של הבחוּר על ההבדל בין פצעים טובים לפצעים רעים וסיפורו על בן־הדוד ש“היה לו מזל לקבל תמיד פצעים טובים; בזכותם הוא חי עד היום ויש לו שלוש מדליות של זהב” (‘שביל קליפות התפוזים’); והוּמוֹר־הניגודים הלירי, המשוקע בתיאור מערכת־היחסים המתפתחת בין הכּלבּה ביאטריצ’ה לבין “בנה” גור־האריות הגדל במהירות:

ואחרונים חביבים – ההסברים המשעשעים, שהוסיף גוטמן מתחת לציוריו או מסביב להם, אם בדפוס ואם בכתב־ידו; למשל:

או:

אבל ההומור רב־הפנים הוא רק אחד המרכיבים – אם כי מרכיב מרכזי – בסיפּוריו של גוטמן. לצִדו ובתוכו שובצו תיאורי נוף ותיאורי אדם וחיה ציוריים וחסכניים; תיאור פיוטי מרהיב של לילה שלא קרה בו דבר (‘בארץ לובנגולו’); דברי גינוי וביקורת כלפי אלה שאינם יודעים לכבד את זכר הראשוֹנוּת; נאום הערצה פתטי לעיר פאריז (“לבי טוב אליך, פריס, גן־החיות של המין האנושי!” (‘ביאטריצ’ה’); ונאום אהבה נרגש לעיר תל־אביב: “טוב להיות בין שתי זרועותיך, תל־אביב: הזרוע הכחולה שלפנַי והזרוע הזהובה שמאחורי” (‘שביל קליפות התפוזים’); ועשרות עשרות אמרות־מוסר ופתגמי בינה, הפזורים כבדרך אגב בתוך הסיפורים כאבני חן זעירות ומבריקות: “כשהשמש שוקעת חולף החשק להשתובב”; “כל מקום עתיק עצבוּת שוררת בו”; “אין מרחבים גדולים שׂמים גבול לידידות ולעזרה” (‘בארץ לובנגולו’); “ידידים הרי הם ידידים גם בשעות אבל, שמחה וּגדוּלה”; “יש שׂכל, טעם וסדר בכל מה שיקרה לנו בחיים”; “אהבת אֵם קטנה שוָה לאהבת אֵם גדולה” (‘ביאטריצ’ה’); “ישנם ברואים, שכל שביל שהם עוברים בו נהפך לשביל הזהב והחלום”; כן, החיים מקסימים, כאילו היו אגדת פלאים" (‘חמור שכולו תכלת’); "גם בעצם הגרומה, המשופשפת, יש עוד טעם חיים; “נעים היה להרגיש את האדמה, את חוּמה ואת ריחה; כל השייך לאדמה חוזר לאדמה” (‘שביל קליפות התפוזים’); “יחי המקרה הטוב, המחכה לנו בפינת הרחוב!” (‘שתי אבנים שהן אחת’).

סיפוריו וציוריו של נחום גוטמן, אהבת הארץ והאדם הגודשת אותם, שׂמחת החיים ובינת החיים העולה מבין דפּיהם סייעו לעצב את טעמו ואת השקפת עולמו של דור שלם של קוֹראים ויוֹצרים, כהוֹדאת אוֹרי ברנשטיין:

גוטמן עצמו היה מוּדע להשפעה זו ולפּוֹפּוּלריוּת זו של ספריו, ואף סיפר באבק־גאוָה־ביישנית, כי לאחר שהופיעו ספריו הראשונים לילדים נחלקו אצלו האנשים לשני סוגים: אלה שמכּירים את לובנגולו ואלה שאינם מכירים אותו; ובספרו האחרון, ‘שתי אבנים שהן אחת’, סיפר כיצד נפתחו לפניו השערים בזכות סיפוריו וציוריו עם “הצל שלוֹ המשתטח על הכביש עם האף הארוך והכומתה על הצד ומחברת הציורים בבית־השחי…” והוֹסיף: “נעים להרגיש, כי בארץ שאתה חי כל שנותיך מחכים לך מכרים חייכנים גם במקומות הנדמים לך כזרים”.

אין תימה אֵפוא, ששום סופר עברי זולתו לא זכה למידה רבה כל־כך של הוקרה וחיבּה, אפילו הערצה, מצד קוראיו שבגרו והוסיפו לראות בו את סמל כל הטוב והיפה של עולם נעוריהם. “אהבתי את סיפוריו ואת איוריו ואת תמונותיו אהבת נפש”, כתב עליו משה דור, “עוד מימי ילדותי, כאשר התוודעתי אליהם ב’דבר לילדים'. עוד מימי ‘אוצר לובנגולו מלך זולו’. […] דורות של צברים התאהבו בנחום גוטמן למן הרגע שגילוהו על דפי השבועון לילדים, או בספריו העומדים ברשות עצמם. והיתה זו אהבה אל האמן הנפלא ממש כמו אל המסַפּר שידע לדבּר אליהם כשווה בין שווים, לא מעֶמדה של מטיף מוסר או פטרון. הוא כיבד את הילדים והם החזירו לו כבוד. הוא אהב אותם והם החזירו לו אהבה”. שכּן הוא היה אולי “הראשון שקרא דרור לכיסופיו ולרגשותיו של יליד הארץ דובר־העברית” (‘על המשמר’, 5.12.1980).

צדק אֵפוא אהוד בן־עזר, שציין כי היה זה נחום גוטמן, אשר קבע את הסגנון של מיטב ספרות־הילדים העברית המודרנית, הנכתבת מתקופתוֹ ואילך ברוּבּה בידי סופרים בני הארץ, שהיו קוראיו הנאמנים בילדותם. “ככל שיתעצם החיפּוּשׂ אחר זהות עתיקה של שורשים”, הוסיף וכתב בן־עזר, “שלא לומר אותו חיפּוּשׂ טבעי אחר חלום גן־עדן אבוּד של ילדוּת – כן יוּכּר מקומו של גוטמן הצייר, הסופר וסופר־הילדים, אשר נופיו וכתביו היו לחלק חיוני בזיכרון הקולקטיבי של התרבות העברית המתחדשת בארץ־ישראל” (‘בין חולות’; עמ' 239).

נחוּם גוּטמן היה אחד היוֹצרים הראשונים בספרות־הילדים שלנו, שעיצבוּ סגנוֹן אישי יִיחוּדי משל עצמם, שאין לטעוֹת בזהוּת יוצרו. היוּ שציינוּ אמנם, כּי סגנונו עומד אֵי־שם בין הריאליזם ההומאני של י“ח ברנר לבין האירוניה הדקה של ש”י עגנון – שני יוצרים שהיה מקורב אליהם בנעוריו. אפשר, כמובן, למצוא בכתיבתו גם מנקיון השׂפה של אביו ש' בן־ציון ומן החן המזרחי הבראשיתי של משה סמילנסקי. רוב ימיו גדל גוטמן בתוך החוג המצומצם של סופרים ואמנים עברים, שבּיקשוּ ליצור בארץ סגנון חדש וניסו לתרום משהו משל עצמם להווי החדש המתרקם בארץ. מדרך הטבע היו ההשפעות הדדיות, וכל מי שספג והושפע מזולתו גם השפיע אם במעט ואם בהרבה על זולתו.

ו. ספרות ילדים “מגויסת” – סמילנסקי, שלמון, ניב ואחרים

פרקי הספר האחרוֹנים באוּ להראות, שרוב הסופרים בימי העליה השניה והשלישית – בין אלה שעלו מאירוֹפּה ובין המעטים שנולדו בארץ – ראו בכתיבתם גם ייעוד לאומי, שבּו משרתת עלילת הסיפּוּר את האידיאולוגיה. הם ביקשוּ לספּר לקוֹראיהם הצעירים על חלוצים שבּאו אל המולדת הישנה־החדשה להכּוֹת בה שורש, ועל הדור החדש הגדל בארץ, בונה בה את ביתו ואינו נרתע מקורבנות. וגם אִם היו סופרים שהרחיקו בסיפּוּריהם על ימים עָברו, היו בסיפורים אלה השלכות ברורות אל ההוֹוה. אצל מרבּיתם האפיל המֶסר החינוכי על ההישׂג האמנותי, והאידיאל שתיארו היה לא פעם נעלה מן המציאוּת.

מסַפּר ראשון במשמרת סופרים־חלוצים אלה, ואחד מיוצרי הנוסח של סיפּוֹרת ההווי הארץ־ישראלית לצעירים ומבוגרים כאחד, היה משה סמילנסקי (אוקראינה 1874 – תל אביב 1953); ואף־על־פי שעלה לארץ־ישראל עם חלוצי העליה הראשונה וספרוֹ הראשון לבני הנעורים ראה אור ב־1910, התרכּזה כתיבתוֹ העיקרית לילדים ולנוער בשנים שבּין שתי מלחמות־העולם. היתה זו כּתיבה רבּת־פּנים, הסובבת כּוּלה סביב ארץ־ישראל כפי שהכּירהּ – סיפורי הווי על שומרים ובני ערב, מונוגרַפיות של אישים ומושבות ופרקי כרונולוגיה וזכרונות בעלי נימה אישית מובהקת.

נוֹפי הכּפר שקלט סמילנסקי בבית אביו חוכר־האחוזה בפלך קיוב עוררו בו את משיכתו לאדמה ולעבודת האדמה, והחינוך העברי שקיבל ממוריו הפרטיים הצית בו את אהבת הספר ואהבת ארץ־ישראל. בעודו נער הוציא עם אחיו מאיר (הוא מ' סיקו; ראה פרק ב/ה) כתב־עת ספרותי; ובגיל 17 קם ועלה לארץ־ישראל. לאחר שהוּת קצרה בראשון־לציון ובחדרה השתקע ברחובות, שם הקים את משקו החקלאי ועסק בהוראה, כתיבה, עריכה ועסקנות ציבורית. עשרות הסיפורים והרשימות שפירסם בחמישים שנות יצירתו, אם בעיתוני ילדים, נוער ומבוגרים ואם בספריו הרבּים, נשאו כמעט כּוּלם את חותמו של עד ראִיה ושותף פּעיל לעשיה. בסיפּוּריו לבני הנעורים תיאר את בני ערב – והוא היה ראשון אצלנו בז’אנר זה – וכן את החלוּצים בוני המושבות הראשונות, והוא סיפר עליהם בשׂפה בהירה וקולחת, שהיא פעמים עניינית ופעמים פתטית ומסולסלת.

ספרו הראשון לנוער, ‘מחיי הערבים’, שיצא בביבליותיקה ‘מוריה’ (אודיסה תר"ע), כולל שלושה סיפורים קצרים שנדפסו תחילה ב’השִלוח' ונערכו על־ידי ביאליק. היפה והשלם בּיניהם הוא ‘אבּוּ־אל־כּלבּ’ – סיפורו של רועה צאן שחור פנים, שמצא כלב לבן וגידל אותו עד שהיה לידידו הנאמן; אבל לאחר שאדוניו הִכּה את הכלב עד מוות קם הרועה־העבד ונמלט אל אוהלי הבדווים. גם בסיפוריו הבאים מחיי הערבים, מהם שנדפסו לראשונה בירחון לבני הנעורים ‘מולדת’ – ועליהם חתם בפסבדונים חווג’ה מוּסה – תיאר את גיבּוֹריו באהדה פַּתטית, בחמלה מהולה בהערצה. יושבי הארץ הזאת – רועים ופלחים נדכאים, בדווים ודרוזים עזי נפש, ולצִדם החלוצים והשומרים היהודים, המבקשים להידָמות לפרשים הערבים בעלי הסוסות האצילות – היו בעיניו ילידי טבע תמימי נפש, שהסביבה המתנכּרת גוזלת מהם את תומתם. על כן ניתן למצוא בסיפּוּריו הריאליסטיים דוק רומנטי־אגדי, שמשך את לבותיהם של הקוראים הצעירים. הגיבור היפה שמת בסופו של הסיפור – מותו אינו מעורר רתיעה או מועקה טרָגית בקרב הקורא, אלא חיבּה מהולה בהערצה.

גיבּור הצועד בעיניים פקוחות בעקבות גורלו אל סופו הטרגי־רוֹמַנטי הוא ‘חַוָג’ה נַזָר’ (ספריית ‘מגילוֹת’, תר“ץ. נדפס לראשונה ב’העולם', 1910. מהדורה מעוּבּדת ומנוקדת בשם ‘הוא אהב את הירדן’, תשכ”ב). בנובלה דרמָטית זו, מן הפּוֹפּוּלָריוֹת ביותר ביצירותיו, קשר סמילנסקי כתרים ליהודי החדש, שהגיע מן הגולה הרוסית לארץ־ישראל בהשפעת סיפּוּרי התנ“ך. לַזר החסון ואמיץ־הלב – או חוָג’ה נַזר, כפי שכּינוּהוּ ידידיו־מעריציו הערבים – שואף לראות במו עיניו את נהר הירדן, המסַמל לגבּי דידוֹ את ארץ־ישראל התנ”כית ברוכת המים; וכשהוא מגיע סוף־סוף לירדן ומגלה כי אינו אלא נחל צר הרחוק מלהיות “דניֶיפּר” או ווֹלגה", כפי שראהו בדמיונו, הריהו קופץ לתוכו, כדי להוכיח שהוא בכל־זאת נהר הראוי לשמו, ומימיו השוטפים סוחפים את גופתו¹⁴².

גרשון שקד רואה בסיפור זה, במידה של צדק, את ראשיתה של “מסורת חוָג’ה נַזר” בסיפורת העברית, שחיפשׂה ויצרה את “גיבור הרומאנסה של ההרפתקה הציונית” (‘הסיפורת העברית’, ב, עמ' 47). ואמנם נוכל לראות ב’הנער אמיץ הלב', גיבּור סיפורו של אליעזר שמאלי (שגם הוא טובע בנחל בחוּשוֹ להזעיק עזרה לכפרו הנצוּר; ראה פרק י/א). וכן בדמוּיוֹת השומרים, החלוצים והלוחמים גיבורי סיפוריהם של שׂמאלי, צבי לִבנֶה, גוטמן ואחריהם המסַפּרים בני דור המדינה, את ממשיכי הז’אנר ההֶירוֹאי שנפתח עם סמילנסקי.

סמילנסקי, רושם תולדות היישוב והביוגרף של ‘משפחת האדמה’ (כשם ספרו המוקדש לחלוצי העליה הראשונה), חיבר גם שורת מונוגרפיות ציוֹניוֹת משוּבּחות, שהופיעו בספריה ‘לנוער’: ‘רחובות’ (תרפ"ט), ‘חדרה’ (תר"ץ), ‘הנשיא’ (תש"ה), ‘יהושע חנקין’ (תש"ו). גם את סיפּוּרה של אֵם־המוֹשבוֹת סיפר לילדים, בספרוֹ האֶפּי ‘על חוף הירקון’ (תרצ"ו), והפעם בחר בז’אנר הפסבדוֹ־אוֹטוֹבּיוֹגרפי: בחור־ישיבה ירושלמי, שהצטרף אֶל אביו וחבריו, שיצאו מסימטאות העיר העתיקה אל בּיצוֹת הירקוֹן, מסַפּר בגוף ראשון את סיפור תלאותיהם של בוני פתח־תקוה: על חדוות היצירה, שמילאה את הלבבות בעת החריש הראשון, על הקדחת, הבדידות ופגעי הטבע והאדם, עד שעֵמק־עכור נהפך לפתח־תקוָה. גם בסיפור זה מאפיל המֶסֶר החינוכי־האידיאולוגי על ההישׂג האמנותי, ואף־על־פי כן הוא מרשים באוִירתו האותנטית ובתיאור המציאות, שהיא כּאן חזקה מכל קישוּט ספרותי.

רוב שנותיו נהג סמילנסקי לפרסם סיפורים ופרקי זכרונות בעִיתוֹני הילדים ובחוברות לבני הנעורים. בירחון ‘מולדת’ פירסם מסורות ערביוֹת ואת הסיפור “הארץ” (תרע"ב), בּוֹ קשר כתרי הלל לחורשים ממזרח לירדן. ב’ספריה קטנה לילדים' נדפּס סיפּוּרוֹ העצוּב ‘שובך היונים שלי’ (תרע"ו), המתאר סוּפת־בּרד שפקדה את המושבה לאחר עצירת־גשמים ממושכת – סוּפה שמוטטה את השובך שלו והמיטה אסון על יוֹניו. בשבועון ‘בן־ארצי’ (תרפ"ו) סיפּר על חוויוֹתיו מן הגדוד העברי, בעמדו “על משמר השבויים”. בספריה ‘מגילות לבית־הספר’ נדפס בין השאר סיפוּר־הזכרונות האותנטי ‘הארבֶּה’ (תר"ץ). בשנות־חייו האחרונות חזר לפרסם סיפורים ורשימות ב’דבר לילדים' – על שומרים ובני משפחת האדמה, על ‘הכרם של אבינו’, וסיפּוּרוֹ הארוך האחרון – “ירדנה” (תש"י), שבּוֹ חזר הסוֹפר אל אהבתו הישנה – נהר הירדן: מעשׂה בשוֹמר וָתיק, שירד עם בתו הקטנה ירדנה לבקעת ים־המלח, להשתתף בייסוּד בית־הערבה ולהפוך את אדמת המלֵחה לארץ של גנים ומטעים. גם כאן נחשׂפה חולשתו של סמילנסקי, שלא הצליח להפריד בין סיפּוֹרת לבין פובליציסטיקה וגדש את הסיפור בקטעי היסטוריה, גיאוגרפיה והטפה ציוֹנית. אין עלילה של ממש בסיפור ציוֹני זה, אבל יש בו – כבסיפּוּריו האחרים – אוִירה אוֹתנטית וחיבה ליושבי הארץ ולנופה. ויש מן העניין להשווֹת את תיאור הירדן הצפוֹני שב’חוַג’ה נזר' לתיאוּר זה שב“ירדנה”:

שילוב טבעי ואמנותי יותר של תיאורי נוף בתוך עלילה אמינה ומרתקת, מצוי בסיפוריו הארץ־ישראליים של אברהם שׂלמוֹן (סלומון; פתח־תקוה 1903 – רחובות 1970). כיליד הארץ, בן למשפחת איכּרים ממייסדי אם־המושבות, שולבו בנופי ילדותו של שׂלמון מרחבי פרא שוממים עם שדות נחרשים ופרדסים ניטעים. מנעוריו הִרבּה לתור את הארץ ולרשום בפנקסיו מראות, תיאוּרי צמחים ובעלי חיים שנקרו על דרכּוֹ וכן דברים ששמע מפי פלאחים ובדווים שפגש, “ועל יסודם של פנקסים אלה בנה אחר־כך את ספריו המרוּבּים והמעניינים, אשר כתב בשביל ילדי ארץ־ישראל [ואשר] ריחה הטוב של אדמת ישראל עולה מהם” (אליעזר שמאלי, ‘דבר לילדים’, תש"ל, עמ' 630). בתום לימודיו בבית־המדרש למורים בבית־הכרם הוסיף לשוטט בארץ, לבדו או עם תלמידיו, וּלסַפּר את שראו עיניו. רוב שנותיו שילב שלמון כתיבה עם הוראה; לימד במטולה ובבית־שאן, בעקרון ובפתח־תקוה, בתל־אביב ובראשון־לציון. אחרי קום המדינה נתמנה למפקח על לימודי הטבע מטעם משרד החינוך והתרבות והמשיך בכתיבה כמעט עד ימיו האחרונים.

שׂלמון הצליח לשלב בכתיבתו בטבעיוּת נלבּבת עלילות המעוגנות בנוף הארץ ותולדותיה עם תיאורי טבע ונוף, בהם נקשרוּ הצומח והחי קשר אמיץ לסיפּוּר העלילה. בתרפ"ו התחיל לפרסם בשבועוני ילדים את סיפּוּריו הקצרים והפשוטים על ילדי הכפר ותופעות הטבע, שמגמתם הדידקטית גוֹברת גם אצלוֹ לעתים על איכוּתם האמנותית: ילדים מכינים גינת־ירקות ומטפלים בה עד שהיא מניבה פרי; נחליאלי מסַפּר לילד על מסעו לארץ שטופת השמש; דִמעות השקד מעוררות חרטה בלבו של ילד והוא מחליט שלא יתקשט עוד בפרחי השקדיה. יפים יותר הם אותם סיפּוּרי מסע, שבּהם משתף המחבּר־הטייל את הקורא בחוויות השיטוט שלו ומסייע לו לגלות גם אֶת שמתחת לפני השטח: מסע־צַיִד של “משוגע לבוטַניקה” אחרי סתוונית־הנגב במדבר יהודה; גילוי רקפות בגיא־בן־הִנוֹם; סיוּר בארץ מקורות הירדן; מסע־בראשית לאזור מודיעין ועוד. פרקי מסע רעננים אלה – ראשונים אולי מסוּגם בספרוּת־הילדים שלנו – ששׂפתם ציורית ותיאוריהם ספוגים חיבּה וידיעה (כונסו בספר ‘במקלי ובתרמילי’, תשי"ב) מעוררים אצל הקורא תחושה כאילו אף הוא משתתף במקלו ובתרמילו במסעות אלה:

אהבת הארץ והיצמדות לאדמת־המולדת באו לידי ביטוי גם בשלושת סיפּורי העלילה הארוכים של שלמון, שבהם העלה על נס את מאבקם העיקש של חלוצים ולוחמים. הטוב והשלם בסיפוריו הוא, בלא ספק, ‘לא נזוז מפה’ (תש"ה); זהו סיפּוּרו של נער יליד הגליל העליון, חרמוֹן שמוֹ, המתמרד במבוגרים המחליטים לנטוש את כפרם במאורעות תר"ף ואומר לחבריו: “אני לא איכפת לי מה יעשו הגברים. אני נולדתי פה ואני נשאר כאן. מה אעשה שם, בחיפה או בצידון? כיצד אוּכל לחיות יום אחד בלי לראות את החרמון שלי?” שלושת הנערים, הנשארים בכפר המפוּנה ומגוננים עליו בנשקם, משמשים מופת למבוגרים החוזרים לבסוף אל בתיהם מתוך החלטה שהיתה לסיסמה: לא נזוז מפֹּה!

שני ספריו הבּאים של שלמון הם מעין ביוגרפיות סמליות של בני הארץ: האחד, ‘לחיים חדשים’ (תשי"ז), הוא סיפור התבגרותו של נער, מבּנֶיה הראשונים של פתח־תקוה, היוֹצא לחפש את עתידו בפינות הארץ השונות ושב לביתו; והאחר, ‘הקשרית האמיצה’ (תשי"ט), הוא סיפּוּר־חייה הקצרים של יפה, ילידת העיר העתיקה בירושלים, העוברת לגור בעיר החדשה ומגלה עולם חדש – עולם של טיולים ברחבי הארץ, תנועת־נוער, מחתרת, עד שבפרוץ מלחמת־העצמאות התנדבה למשימה מסוכנת, הצילה את פלוגתה ונפצעה אנוּשות, בהצילה את פלוגתה.

לאחרונה יוזכרו החוברות והספרים הרבים, שהקדיש שׂלמון לפרחי הארץ, לתופעות הטבע ולעונות השנה, ובהם שילב ביד־אמן מֵידע מאלף עם תיאוּרים ליריים: ‘המבשׂרים בטבע’, ‘הרותם במדבר’, ‘קן צפּרים’, ‘דגניות בין השבלים’, ‘גומא הפקעים’ ועוד. לצד חבריו אליעזר שמאלי ואמוץ כהן¹⁴³, היה שׂלמון אחד הראשונים שעשׂוּ את טבע הארץ לפרקי קריאה משוּבּחים לילדים; אבל הוא גם עורר את קוראיו הצעירים לצאת אל הגיא ולהכיר את טבע הארץ לא רק מתוך קריאה, אלא גם – ואולי בעיקר – על־ידי ראיה ומישוש:

זיקת ילדים אֶל הטבע ולעבודת האדמה מאפיינת גם את סיפּוּריו הרבּים של חברוֹ של שלמון ובן־גילו, יעקב ניב (הלפרין; פּוֹלין 1905 – תל־אביב 1976). בגיל שש־עשרה עלה ניב לארץ־ישראל, וכשׂלמון סיים את בית־המדרש למורים בבית־הכרם, לימד בעמק ובשרון, ואחר־כך היה איש המזכּירוּת הפדגוגית ומפקח על בית־הספר של זרם־העובדים, בּהטיפוֹ במאמריו הרבּים “לא להקנות חינוך למען החיים אלא על־ידי החיים”. הוא כּפר בדעה המקוּבּלת כי “הילדים מחבּבים רק עלילה, כלומר תנועה אנושית או חייתית, ועל כן מרבים כותבי ספרות לילדים לחפּשׂ, ואם גם בצורה מלאכותית, את העלילה שבסיפור. לא כן”, כתב, “אמנם עלילה, אולם זו מצויה על כל מדרך כף־רגל – בנוף, בטבע וכו' – אם רק הכותב מרגיש בה, רואה אותה בעיניו וחש אותה באזניו – והילדים מוכנים להיתפס גם לעלילה זו, אם רק מדבּרת היא אל לבם” (“הספרות כגורם מחנך”, בתוך ‘לשון וספרות בבית־הספר’, עמ' 34).

ואכן הנוף, הטבע וברכת האדמה גודשים את עשׂרות סיפּוּריו של ניב, שנדפסו בעִיתוני הילדים החל בשנת תרצ"ג (קודם עלייתו פירסם סיפורים ורשימות בבטאוֹני נוער עבריים ויידים בפולין) וכונסו אחר־כך בספרים, ששמותיהם רוֹמזים על תוכנם: ‘ילדי שדה’ (תרצ"ז), ‘כובשים צעירים’ (תש"ד), ‘ילדים בכפר’ (תש"ו), ‘ילדים בישראל’ (תש"י), ‘ביום חג’ (תש"ו) ועוד. גיבורי סיפוריו הם אכן ילדי שדה החיים ונושמים את הטבע; הם עצמאיים, טובי לב, בעלי תושיה ושוּתפים פעילים להוריהם בעבודות המשק. הִנֵה מעשׂה בילד שיצא במקום אביו למרעה והציל עגלה שנפצעה; ומעשׂה בילד שיצא ביוזמתוֹ לחרוש את השׂדה במקום אביו שנפל למשכּב; ומעשה בבני כּפר שיצאו לעבוד בדילול חלקת התירס ובתמורה זכו בטיול; אוֹ בּילד שגידל תולעי משי ונתכנה “חוקר טבע”; אוֹ בּחבורה שעסקה באיסוף חלזונות, ואם אנו פוגשים באחד מסיפוריו ילד חריג, אשר “לבּוֹ לב אבן” והוא מתעלל בזיקית – עורכים לו חבריו משפט, “ומאותו היום שינה אריאל את דרכו: הוא החל לחבּב את בעלי־החיים, ואת הזיקית האכיל והִשקה יום יום וטיפל בה עד אשר גדלה” (“אריאל והזיקית”).

בדומה לסיפּוּריהם של שמאלי, צבי לִבנה ושׂלמון, שלטת גם בסיפוריו של ניב המגמה הדידַקטית הגלוּיה, המלוּוה לא פעם בהטפה בּוטה, המקלקלת את השוּרה. בסיפּוּרוֹ “בימי החופש”, למשל, מציע המוֹרה לתלמידיו: “יחד תעבדוּ, יחד תקראוּ ויחד תשחקו ותבלו את זמנכם, לא ברעש והמולה, בפזיזוּת וחפזון, כי אם בסדר ודיוק, לא בריבוֹת וקטטות כי אם בשלום ורעוּת, [וכך] פרי עמלכם יהיה רב”. עצת המורה מצאה, כמובן, מסילות ללב הילדים, וכוּלם “הסכימו פֶּה אחד לעשׂות כדבריו”…

קשה למצוא בסיפורים מחנכים אלה, המלאים כוונות טובות כרימוֹן, חתירה לשלמוּת אמנותית, אִפיון דמויות או סגנון בעל ייחוד. העלילות הפשוטות נעות במסלול חזוי מראש, בדמויות סטראוֹטיפיות ברובּן והסגנון נמלץ, חגיגי ונטול הוּמוֹר. אף־על־פי כן זכו הסיפורים לפּוֹפּוּלָריות ואף עוררו את התפעלותם המוּבנת של מבקרים בגולה, שמצאו בהם “ילדי כפר המעורים ומושרשים בקרקע המולדת ואחוזים ודבוקים במחשבותיהם ופעולותיהם של הגדולים, כילדי כפר של כל עם החי על אדמתו” (זאב ורבה, ‘שבילי החינוך’ תש"ח, עמ' 187). רק לעתים רחוקות חורג המסַפּר מן המתכונת השִגרתית שקבע לעצמו, ואז הוא מפתיע אותנו בשורות שיש בהן צבע וחן והומור חינני; כגון המכתב בחרוזים ששיגר עדי בן העיר לדודו שבקיבוץ:

סיפורים מגמתיים דידַקטיים אלה, שעמדו על גבול הספרות ה“מגויסת”, הם שמשלו בכיפּה באותן שנים (תרפ"ח ואילך) בספרות־הילדים הארץ־ישראלית. ואם כּמעט בכל ספרוּת־ילדים ניתן למצוא הטפה גלויה יותר או פחות לערכים לאומיים ואנושיים, היו רבּוֹת מן היצירות שנכתבו אז בשביל הקורא הצעיר בארץ־ישראל עמוסות עד לעייפה ערכים ציוניים ולאומיים, שמגמתיוּתם הבוטה, המרתיעה את הקורא בן ימינו, באה כמעט תמיד על חשבון האיכות האמנותית. אבל מגמתיוּת זו נראתה מובנת מאליה בעיניהם של סופרי הדור ההוא, שהיו חדורים ערכים, ראו את חיי היוֹם־יוֹם באספקלריה הפוליטית והתרבותית של היישוב ועל כּן “לא מצאו בכתיבתם המכוּוֶנת שום דבר יוצא דופן או לא ספרותי” (מנחם רגב, “ספרוּת ילדים עברית מגוייסת”, בתוך ‘מעגלי קריאה’, ינואר 1980, עמ' 96).

שיבה לארץ־אבות וגאולת אדמתה, כיבּוש השממה וחיי הכפר היו – כפי שנסקר לעיל – מן הנושאים השכיחים בספרות־הילדים הארץ־ישראלית בשנות העשרים והשלושים. לא כל הסיפורים הללו נשאו אופי “תעמולתי” מובהק; אך היו ביניהם גם כאלה, שאפשר לכלול אותם בלא היסוס במסגרת הספרות ה“מגויֶסת” הישירה. כזהו, למשל, הסיפור בעל השם הארוך ‘מעשה באגורה שנשתלשלה לחוֹרהּ של הקופסה הכחולה קופסת הגאולה’ (ירושלים, הוצאת קרן הקיימת לישראל, תרפ"ו)¹⁴⁴. מחבר הסיפור, דב קמחי (גליציה 1889 – ירושלים 1961), שעלה לארץ בשנת 1908 וסיים בדומה לשׂמאלי ולאברהם שׂלמון את בית־המדרש למורים בירושלים, עסק בהוראה, בעריכה (בשנים תרפ“ח – תרפ”ט ערך את הירחון לנוער ‘מולדת’) ובכתיבה מגוּונת – מסיפּוֹרת ומסה ועד עיוני מקרא וספרות; אך תרומתו העיקרית לספרות־הילדים היתה בשׂדה התרגום, בהריקוֹ לעברית מנוּפּה ומלוטשת את אגדות גְרים, אנדרסן, האוּף, מכּס נורדאו ועוד. בסיפורו ה“מגוּיס” המוּקדם ‘מעשה באגורה’, שנועד להטעים את חשיבוּתה של כל פרוטה הנתרמת לגאולת הארץ, מתארת אגורה בגוף ראשון את הגלגולים שעברה עם חברותיה עד שזכו להיות דונם אדמה: “בעמק בואכה עין־חרוד תמצא אותנו, לא הרחק מן המעין, במורד הגלבוע, דונם אדמה אנחנו במשתלה הגדולה”.

יחד עם ‘מעשה באגורה’ הוציאה הקרן הקיימת בפורים תרפ"ו את סיפורה [המתורגם] של מרים זינגר ‘הפקדון’. סיפור פַּתֶטי זה, הכתוב במתכּוֹנת של נוֹבֶלה היסטורית, מתאר את גלגוליו של פיקדון, שטמנו שלושה איכּרים עברים בתוך קופסת־ברזל לרגלי הגלבוע בתקוּפת חחוּרבּן, ושם נשארה עד שהגיעו שלושה חלוצים צעירים אל הגלבוע, מצאו את הקופסה הקבורה ושמעו את הצַו: “לכו והעירו, לכו ועוררו את געגועי אחיכם עד שיחפצו ובאו הלום וגאלוני”. על עטיפת החוברת נדפסה פנִיה קצרה אל הקוראים הצעירים:

מרים זינגר (נולדה בפראג ב־1898), שפּירסמה עוד לפני עלייתה לארץ קובץ סיפּורים לילדים בשׂפה הגרמנית בשם ‘גן נעול’ (פראג 1919), הוסיפה לחַבּר, גם אחרי שעלתה בגיל עשׂרים וּשתיים לארץ והצטרפה לקבוצת דגניה א, סיפורי ילדים משובחים, ממוזגים בינה והומור¹⁴⁵. היא היתה ראשונה במשמרת של נשים־סופרות, בשנות השלושים הראשונות, שחלק ניכר מכתיבתן היוּ שירים, סיפּוּרים ומחזות בעלי מגמה לאומית־ציונית מובהקת. בלהה יפה (1891–1961) ושׂרה גלוזמן (נולדה 1915) התחילו לפרסם אז סיפּוּרים וחרוזים לבני הגיל הרך על ילדים המשתתפים בגאולת הארץ. ברכה חבּס (1900–1968) הוציאה את הקובץ שהיה פּוֹפּוּלָרי בשעתוֹ ‘גִבּוֹרים קטנים’ (ספרית “שַי” של הסתדרות העובדים תרצ“ג; מהדורה מחודשת: תש”ך), שכּל שמונת סיפוריו ספוגים אידיאלים – הָחל בּבן הגולה, החולם לטעת עץ באדמת המולדת, ועד מוכר הכעכים התימני, העושה גינה על גג הבית ומפריש מביכּוּרי גינתוֹ לקרן הקיימת.

היו אלה ערכים מקודשים כמעט, וּכלילתם בספרות־הילדים היתה, כאמור, דבר המובן מאליו באותם ימים ספוגי אידיאלים. אנדה עמיר־פינקרפלד חיבּרה אז, בין השאר, מערכון על “כינוס קופסות הקרן הקיימת” ושיר סיפורי בשם ‘גרגר לקרן הקיימת’, על עוֹפוֹת הלול, המחליטים לאגור גרגרים בשביל קרן הגאולה (חוברת השיר ניתנה פרס, כ“אות־הצטיינות בעד עבודה מסורה” לטובת קק"ל); ולאה גולדברג גייסה אז את עֵטה הקל והשופע לטובת תוצרת־הארץ ותרמה לספריית “חוברות פורחות”, שהוציאה הוַעדה למען תוצרת־הארץ שליד מועצת־המורים למען הקרן הקיימת, שני שירים סיפוריים, שתעמולה וחן משמשים בהם בערבוביה: ‘העיר והכּפר’, המטיף להקמת שוק משותף לתוצרת חקלאית ותוצרת עירונית, ו’האוֹרַחַת מִכִּנֶּרֶת', שהוא שיר־הלל לַבּננה “תִּפְאֶרֶת הַפְּרִי, / שֶׁל מֶשֶׁק עִבְרִי”.

גם סיפוריה הראשונים של ימימה טשרנוביץ־אבידר, שנדפסו בירחון ‘עֵדן’ (תרפ"ה), בשבועון ‘בן־ארצי’ (תרפ"ו) ואחר־כך ב’גליונות לגננות' וב’דבר לילדים' (תרצ"ו ואילך), סיפּרוּ על ילדים שבּאוּ לעזרת הוריהם החלוצים ועל “בנים אשר שבו לגבולם ומעדרים בידיהם, כי לא שכחו את קברות אבותיהם” (מתוך “על הר הזיתים”). מאז ואילך היו רוב גיבּוֹריה הצעירים של ימימה טשרנוביץ – כגיבורי רוב הסיפורים לילדים בדור ההוא – נערים ונערות בעלי תוֹדעה לאומית חזקה, שמניע אותם “רצון עז, לעזור, החי בקרב הילדים בישראל” (מתוך המבוא לספרה ‘שני רֵעים יצאו לדרך’).

תוך שנים מעטות נוספה לספרות־הילדים שלנו משמרת צעירה של מסַפּרוֹת ומשוררות מחוננות, שהביאו אִתן רוח רעננה וצלילים ספוּגי רכּוּת והוּמוֹר. היה בהופעתן משום תמרור וציון־דרך הראויים לציוּן. למשמרת זו של יוֹצרוֹת מוקדשים הפרקים הבאים.

פרק אחד־עשׂר: “שירי לי, מירילי” – סופרות ומשוררות לילדי ארץ־ישראל    🔗

כל המצוי בעולם הספרות והחינוך יודע, כי נשים סופרות ליווּ את ספרות־הילדים הכללית מראשיתה – שהרי נשים מילאו תמיד תפקיד ראשון במעלה בחינוך הילדים; די להזכיר, לשם דוגמה, את הרוזנת הצרפתית סופי דה סֶגיר (1874–1799), מחבּרת “תעלוליה של סופי” ועוד עשרים ספרים פּוֹפּוּלָריִים, שרוּבּם נקראים עד היום; את האנגליה שַרלוֹט יַאנג (1823–1901), שחיבּרה למעלה ממאה ספרי ילדים ויצרה את מסורת סיפורי המשפחה לבני הנעורים; ואת האמריקנית מרי מֵייפּס דוֹדג' (1831–1905), עורכת עִיתון הילדים המשוּבּח ‘סנט־ניקוֹלס’ ומחברת הסיפור הקלַסי ‘הנס ברינקר, או מחליקי הכּסף’. שונה מאוד היה המצב בספרות־הילדים העברית. בשל קיפּוּחן רב־השנים של הבנות בחינוך היהודי, הופיעה המשוררת העברית הראשונה – רחל מוֹרפּוּרגוֹ – רק באמצע המאה הי"ט, וכשנות־דור אחריה עשׂתה מספּרת עברית, שׂרה פייגה פוֹנֶר שמה, ניסיון ראשון וכושל לחַבּר סיפור ראשון לילדים, הכתוב בידי אשה סופרת: ‘דרך ילדים’ (וינה תרמ“ו; ראה אופק, ספהי”ל, עמ' 170). מוצלחים יותר היו סיפורי הילדים המעטים של חמדה בן־יהודה, חלוצת ספרות־הילדים הארץ־ישראלית (פרק ג/א). שנים מעטות אחר־כך פּירסמה גם דבוֹרה בארון סיפורים אחדים בשבועוני הילדים ‘החיים והטבע’ ו’הפרחים' שערך ישראל בנימין לבנר; וכשכתבה לו המסַפּרת המתחילה ב־1911 ממריאמפול על כּוונתה לעלות לארץ־ישראל, מיהר לענות לה:

אבל הקשר נותק; ואותם פִּרסומים בודדים, שיצאו מעטיהן של נשים סופרות, היו בגדר יוצאים מן הכלל, שאין בּהם כדי ללמד על הכלל.

למִן שלהי שנות העשרים ואילך התחילו נדפסות – כמעט בעת ובעונה אחת – יצירותיהן של מספרות ומשוררות חדשות, שכּבשו בצלילן היִיחוּדי את לִבות המאזינים והקוראים הצעירים: סיפורים קצרצרים ו“דקלומים” קצביים ומשעשעים של אנדה פינקרפלד (עמיר) ובלהה יפה, אֶלה וילנסקי (אמיתן) ומרים שטֶקליס (יָלן), ימימה טשרנוביץ (אבידר) ולאה גולדברג ואחרות. היצירות הופיעו תחילה בעיתוני ילדים ובבימות אחרות – והגדיל לעשׂות בתחום זה לוין קיפניס, שפתח את שערי ‘גליונות לגננות’ שבעריכתוֹ לפני יוצרות אלה, כּולן פנים חדשות ובלתי־מוּכּרות עדיין – ואחר כך נדפסו בקבצים רבי הצלחה.

אבל הקובץ הראשון בעברית של חרוּזים לילדים מאת אִשה משוררת נתחבּר על־ידי יוצרת בעלת שם, שלא הוּכּרה כלל כמשוררת לילדים; זמן מועט אחרי הופעתו נשכח הקובץ כמעט לחלוטין, עד שנתגלה מחדש כעבור שנוֹת דוֹר. הכוונה לקובץ החרוזים המצוּיר ‘בבית ובחוץ’ מאת רחל.

א. ‘בבית ובחוץ’ – רחל

בקיץ תר“ץ (1930) הגיע לחנויות הצעצועים של תל־אביב, ירושלים וחיפה ספרון צבעוני בתבנית אלבומית, שעל כריכתו המצוּיֶרת ה”מתקתקה" נדפסו המלים:

בדף הראשון נדפסו מתחת לציור צבעוני של ציפורים, עשׂוּי בסגנון מרכז־אירופי, חרוזים פשוטים אלה:

אותו סגנון איפיין גם את ארבּעה־עשׂר הציורים והחרוזים האחרים בספרון, אשר בשום מקום לא נזכרו בו שם המו“ל, שנת ההדפסה ובית־הדפוס שהדפיסוֹ. ומאחר שהספר לא נשלח למבקרים ולספריוֹת ונמכר רק בחנויות לצעצועים, לא צוּינה הופעתו בשום רישום ביו־ביבליוגרפי, שלא להזכיר רשימות במוספים ובכתבי־עת ספרותיים. לאחר שהמהדוּרה אזלה נשכּח הספר כלֹא היה (פרט לאנשים בּוֹדדים, שזכרו אותו במעומעם מ“פינת הספר” בגן־הילדים שלמדו בו). רק בשנת תשל”ד (1974), 34 שנים אחרי הופעתו, נתגלה עותק ישן של ‘בבית ובחוץ’; לאחר שהוּכח כי המשוררת רחל (בלובשטיין־סלע) היא אמנם בעלת השירים, נדפּסה מהדורה מחודשת שלו, עם ציורים חדשים מאת שמואל כץ ו’אחרית דבר' (מאת א' אופק), שסקרה את תולדות הספר, כתיבתוֹ וגילויוֹ מחדש.

ראשיתו של הספר – באוסף של ציורי חיות ובהמות צבעוניים, שקיבּל יבואן־הצעצועים ראובן גולדברג מן הפירמה ‘לוִינזוֹן’ בלייפּציג. “מתוך מאות התמונות שהגיעו בחרתי חמש־עשׂרה, שמצאו חן בעיני ביותר, ואמרתי: תמונות אלה ראויות שיחבּרו להן חרוזים להנאת הילדים”, סיפר המו"ל; על־פי עצת ידידים פּנה אל המשוררת רחל, ששכבה אז על ערש־דווי בחדרה הקטן הנשקף אל חוף ימה של תל־אביב, והציע לה לחבּר חרוזים שיתאימו לתמונות הצבעוניות. “אני רוצה מאד, שגם הילדים ייהנו מן החרוזים שלך”, אמר לה, לדבריו. רחל (סארַטוב, רוסיה 1890 – תל־אביב 1931) – המשוררת הראשונה, שכּתבה מלכתחילה בהברה ספרדית בלבד ואשר שירֶיה הליריים זכו אז לקהל מוקירים גדל והולך – נענתה מיד להצעה. “היא שׂמחה על שבּא אליה יהודי בעל יכולת, המבקש את עזרתה בהוצאת ספר, שיעניק הנאה לילדים”, סיפּר גולדברג; וכשקיבּל ממנה כעבור שבוע את החרוזים הרגיש “כמו חג בלב: כל־כך שׂמחתי להם! קראתי אותם שוב ושוב, ממש שיחקתי אִתם, כל־כך נחמדים היו”.

ספרונֵי ‘בבית ובחוץ’ נמכּרו כּאמוּר, בחנויות־הצעצועים בלבד ואזלו עד מהרה מן השוק. זו הסיבּה, ודאי, שׂהספר נעדר מן הספריות ומכּל הרישומים הבּיוֹ־ביבליוגרפיים הקשוּרים ברחל ועוּבדת קיומו נעלמה מידיעת הרבים, ביניהם אנשים שהיו מקורבים לרחל. “פניתי כה וכה – אולי־אפשר־שמא”, כתב דב סדן, שפּירסם את שירֵי רחל כּשערך את המוסף לספרות של ‘דבר’. “אבל לפי ששמעתי מעברים, לפנינו כמין מיסטיפיקציה. לוּ כּתבה רחל שירי ילדים, ובמנין ראוי, לא היה נעשה באופן, שיהא כסוד הנעלם. […] כל שעסקו וכתבו על רחל, וביחוד במאמרים עליה המיועדים לילדים, לא שמעו ולא השמיעו שמץ על שיריה – לא־כל שכֵּן ספר שיריה – לילדים, והוא מדרש פליאה וכמותו כבדיה”¹⁴⁶.

עם הופעת המהדורה המחודשת של ‘בבית ובחוץ’, ראוּ בה רבּים “תגלית ספרותית היסטורית” (כותרת רשימתה של שולמית לפיד בּ’מעריב', 7.6.1974); אבל המבקרים היו מסויגים יותר ופסקו כי החרוזים “רחוקים מאד משירה טובה בכלל, ומשירה טובה לילדים בפרט”¹⁴⁷. ואמנם ט“ו חרוזי ‘בבית ובחוץ’ נראים בקריאה ראשונה חיוורים משהו ליד שירֵי רחל הליריים לגדולים. הבתים הקצביים הקצרים, שכּל אחד מהם מסתיים בשורה אוֹנוֹמאטוֹפּיאית, המחקה את קוֹלוֹ של בעל החיים שהשיר מוקדש לו (סוּס, פּרה, כלב, חתול, ציפור, עכבר וכו'), בנויים במתכונת הקלסית ה”פרימיטיבית" של חרוזי הילדים, שמילאו בראשית המאה את המקראות לגיל הרך שיצאו באירופה. אך בקריאה שניה, מעמיקה יותר, אפשר למצוא בהם גם שורות בעלות איכוּת פיוטית של ממש, שיש בהן מעֵין הד לשירת רחל הלירית. מה רב החן התמים השפוּך על בית פשוט וניגוני זה, למשל:

חרף פשטוּתם הרבּה, לפנינו בתי שיר נקיים מאוד, המלאים פעולה וקצב, שאלה ותשובה, ורסיסי הוּמוֹר ההולמים את תפיסתם של בני השלוש והארבע; ויש מן הסמליוּת הטרגית בעובדה, כי בחודשים האחרונים לחייה כתבה רחל חרוזים לפעוטות, לאותם “יְלָדִים וְרֻדֵי נְשָׁמָה, / קוֹטְפֵי שְׂשׂוֹנוֹת כִּפְרָחִים בַּקָּמָה” שאהבה כל־כך. התיקונים וחילופי הגירסאות שבּטיוּטת כתב־היד של חרוזי ‘בבית ובחוץ’ (ראה מהדורת תשל"ד, עמ' 51–57) מעידים, כי המשוֹררת השתדלה להוציא מתחת ידה בתי שיר, שיעניקו את ההנאה והחדוָה, שביקשה להעניק לילדים אשר אהבה.

‘בבית ובחוץ’ היה, כאמור, קובץ עברי ראשון של שירי־ילדים עבריים מאת אשה משוררת. בצורתו ובמתכּוּנתו – ספר חרוזים מצויר לפעוטות, שהטקסט בו משמש לוַאי לתמונה הצבעונית – הוא היה גם בגדר חידוש בספרות־הילדים הארץ־ישראלית¹⁴⁹, שהקדים את ‘בוֹא אֵלי פרפר נחמד’ לפניה ברגשטיין וספרים אחרים בז’אנר זה.

שנה לערך אחרי ‘בבית ובחוץ’ הופיעוּ קובצי שירֶיה הקטנים הראשונים של אנדה פינקרפלד־עמיר; אבל כּבר באביב תרפ"ט, כשנה וחצי לפני ספרה של רחל, פּירסמה אנדה ב’גליונות לגננות' את ביכּוּרי חרוזיה, שדמו בתמימוּתם ובאוִירתם לחרוזֵי רחל.

לאנדה פינקרפלד־עמיר, האשה־המשוררת הראשונה שחיבּרה ופירסמה שירים לילד העברי, מוקדש הפרק הבא.

ב. ‘סחרחרת פלא’ – אנדה פינקרפלד־עמיר

“התבּשׂרוּ נא, ילדי ישראל, כי קמה לכם משוררת אשה. נברך ברכת שהחיינו!” קריאת בשורה זו השמיע בתרצ"ד צבי שַרפשטיין, עם הוֹפעת הספר ‘שירי ילדים’ מאת אנדה פינקרפלד־עמיר (‘יוצרי ספהי"ל’, עמ' 104). ברכת “שהחיינו” ספונטנית זו של הפדגוג־המבקר כּוּונה לשני מאורעות מקבילים ומשלימים זה את זה, שנקשרו במשוררת ובספרה: ‘שירי ילדים’ היה הקובץ המקיף הראשון של חרוזים ושירים לילדים בעברית, שנכתבו בידי אשה משוֹררת, ובין 98 שיריו נכללו החרוזים הראשונים לטף בשׂפה העברית, המתארים על דרך ההאנשה את עולמו של הילד הקטן, תחושותיו, הרהוריו וצעצועיו.

משחר ילדוּתה היתה אנדה פינקרפלד־עמיר (זֶ’שוּב, גליציה, 1902 – תל־אביב 1981) שטופה בכתיבת שירים בשׂפה הפולנית בדירתו המרוּוַחת של אביה, הארכיטקט האמיד. “כבר אז, בגיל שבע, אהבתי להיות לבדי בשעת הכתיבה”, סיפּרה, “הייתי מחכה עד שכולם יֵצאו מחדר־העבודה של אבי; ואז הייתי נכנסת אליו, מתיישבת מתחת לשולחן־הכתיבה הגדול – וכותבת, וכותבת”. שיריה הראשונים היו ספוגים רוח פטריוטית פולנית נלהבת; עד שבגיל שש־עשׂרה הצטרפה לתנועת ‘השומר הצעיר’ ויצאה להכשרה.

בשנת תר"ף עלתה אנדה לארץ־ישראל, עבדה ביִיבּוּש ביצות בעמק, חלתה בקדחת וחזרה לצוֹרך החלמה אל בית הוריה בפולין. אז הוציאה את קובץ שיריה הראשון, ‘שירים על החיים’ (בפוֹלנית), למדה מיקרוֹביולוגיה באוניברסיטה, ולאחר נישׂוּאֶיה שבה לארץ־ישראל; עבדה בשׂדות בית־אלפא וקרית־ענבים, ואחרי שהיתה לאֵם השתקעה בתל־אביב והיתה לַבּוֹרַנטית. כל אותן שנים הוסיפה לכתוב שירים בפולנית, עד שבּעידוּדוֹ של אורי־צבי גרינברג עברה בהדרגה לעברית. “כתבי, כתבי”, אמר לה, “ואִם תחסר לך מלה, כתבי אותה בפולנית ואני אתרגם אותה”.

בשנת תרפ"ח נדפסו ב’דבר' שיריה הראשונים בשׂפה העברית, עליהם חתמה בפסבדונים בת־חדוה. היו אלה שירים ליריים מינוריים, גבישיים, כתובים בחרוּז לבן. עדיין לא העלתה בדעתה, כי פִּרסומה הגדול צפוי לה דווקא אצל הקטנים.

שירי הילדים הראשונים של אנדה נכתבו כמעט באקראי, או ליתר דיוק: הם נועדו לחוג המשפחתי המצומצם; אך בדומה למקרים רבּים בספרות הילדים¹⁵⁰, יצאוּ שירים אלה במהרה מן המסגרת המשפחתית ונהפכוּ לנחלת הילדים כולם.

“זה היה כמו משחק בשבילי”, סיפרה המשוררת. “בסוף שנות העשרים נסעתי עם בִתי ציפּוֹר לבקר את הורי בלבוב. הילדה הקטנה התגעגעה מאד לביתנו שעל שׂפת־ימה של תל־אביב. וכשהגיע יום־הולדתה החמישי הפתעתי אותה במתנה בלתי שגרתית: כתבתי לה עשׂרה שירים על כל אותם דברים שהתגעגעה אליהם – הים, חלונות־הראוה, החברים, הצעצועים. ציפּוֹר היתה מאושרת כציפּוֹר דרוֹר במתנה הזאת”.

השיר הראשון באותה מחברת, שכּל השירים בה היו בלא כותרות, קשוּר באירוּע אמיתי:

היתה זו, כאמור, מחברת שירים “משפחתית”, שהוגשה מתנה לבת המתגעגעת, בלא יומרות של פִרסום. אך לאחר שובהּ לארץ הראתה אנדה את המחברת ללוין קיפּניס, שעסק אז באיסוף חומר ספרותי מתאים לגני ילדים. הוא שמח על השירים כמוצא שלל רב והדפיס חמישה מהם (“על ראש חרמון”, “אתמול על שפת הים”, “קרני השמש”, “מן התנור יצא לחם”, “קוץ נכנס לי באצבע”) בחוברת הראשונה של ‘גליונות, סיפוּרים ושירים לגן־הילדים’, שיצאה בעריכתו (קיץ תרפ"ט). שירים נוספים פירסם בגיליון הבּא של ‘גליונות’ וּבחוֹברוֹת קטנוֹת (‘שירי ילדים’, ‘על ענן כּביש’), שנכללוּ בסדרוֹת שערך בשביל הוֹצאת שטיבּל וּ’דביר'.

את השירים הללוּ צדה עינוֹ של יצחק יציב, שתיכנן אז אֶת חוברת א של מוסף ‘דבר’ לילדים, ואמר למשוררת: “זה בדיוק מה שאנחנו צריכים עכשיו!” קשה לדעת אל מי בדיוק התכוון יציב במלה ‘אנחנו’, אך שלא מדעת היה פֶּה לילדי ארץ־ישראל, שהם חסרים אז שירים קלילים רווּיי הוּמוֹר ושׂמחת־חיים. עד היום זוכר כותב שוּרוֹת אלה, וזוכרים בני דורוֹ, את העוֹנג שמילא אותם למקרא שיריה של אנדה, שנדפסו במוספי הילדים של ‘דבר’: על הדייג המסכן שצד צפרדע; על המעיל הצהוב שתפרו לקוף; על דניאל שטיפּס בחוט אל הענן הלבן; ושאר שירים קטנים, שיש בהם דמיון, הוּמוֹר והפתעה ואשר הראוּ כי אפשר להבּיט אל העולם בעיניים חייכניות.

כמעט כל חוברת של ‘דבר לילדים’ וכל קונטרס של ‘גליונות לגן־הילדים’ הכילו משיריה של אנדה; ולאחר שנצטבּרוּ אצלה כמאה שירים, הלכה אל ביאליק, שיסד באותה עת במסגרת ‘דביר’ את ספריית ‘אַיָלָה’ לקובצי שירה לגיל הרך; והוא קיבּל את השירים, ערך אותם והאציל עליהם מרוחו.

“ביאליק היה עורך למופת”, סיפרה אנדה, “ליד כל שיר בכתב־היד רשם תיקון עם הערה: ‘כך הייתי אני כותב את השיר’”.

יש מן העניין להשווֹת את הנוסח המקורי של השירים אל הנוסח המאוחר, כפי שנערך על־ידי ביאליק. השיר “לחם לטייל”, למשל, מסתיים בגירסה המקורית בשורות אלה:

אבל ביאליק שינה, ובדין, את הסיום הטרָגי, קיצרוֹ והעניק לו סוף רגוע:

לעומת זאת ראוי להעדיף את גירסתה המקורית של אנדה לשיר “קרני השמש והדגים”, המסתיימת בחרוז:

שהיא מגוּבשת וחיננית יותר מן הגירסה המתוקנת על־ידי ביאליק, שסיומה ארוך ומסורבל משהו:

והרי לנו ראיה, שלא תמיד צודקים העורכים – ויהיו אפילו בעלי טעם כביאליק – בשעה שהם יושבים לתקן את שיריהם של אחרים. ואמנם לא תמיד קיבלה אנדה את הצעות התיקון של העורך־המשורר; לעתים התווכחה אתו, עמדה על דעתה: “הוא טען, ששיר לילדים צריך להיות דידאקטי, מתוך מטרה לחנך, ואילו אני גרסתי, שהכתיבה לילדים צריכה להיות פשוטה וישירה, ובמידת האפשר אופטימית, ומתוך החויה השירית יתעורר הילד למעשים טובים”.

בקיץ תרצ"ד, שבועות מעטים אחרי מות ביאליק, ראה אור הכרך ‘שירי ילדים’, ואנדה עוד הספיקה להוֹסיף לו שיר־קינה בשם “איננו (על ביאליק שמת)”, המסתיים בבית אלגי זה:

מאז חזר הספר ונדפס במהדורות חוזרות ונשנות, ו־98 שיריו, המלוּוים באיוריו ספוגי החן וההוּמוֹר של נחום גוטמן, היו לקלסיקה בשירת הטף שלנו: דוֹד ירח בשמַים המעשן מקטרת ומאלץ את הכוכבים להתעטש; העיפרון ששבר את חוטמו הצהוב ולא יכול עוד לכתוב; הסירים שעל הקיר שהתחילו לשיר; הקיפּוֹד שרצה עם מישהו לרקוד, אך לא מצא חבר כי הוא דוקר, ולכן עמד ובעצמו רקד. הספר נתקבּל בהתלהבות על־ידי הקוראים, צעירים כמבוגרים, וגם הביקורת הרעיפה עליו שבחים. אהרן פישקין הכתיר את ביקורתו בכותרת המטָפוֹרית “שביל־הזהב ללב הילד” (גליונות‘, ב, 1934, עמ’ 187); והמשוררת אלישבע [ביחובסקי] העלתה אותם לדרגה אחת עם שירי האבּסוּרד האירופיים וקבעה כי “הם נוצרו ברוח הילדוּת הגמורה, ברוח הנאה לאותו בן־אדם קטן, החפשי ומושל יחידי בעולמו הפתוח לפניו” (‘הארץ’, 16.8.1935). וכשהוענק לה בתרצ"ו פרס ביאליק לספרות־ילדים (מטעם מוסד־ביאליק), כתבו השופטים בנימוקיהם כי שיריה “מחוננים בסגולה העיקרית של תום ופשטות ילדותיים, ברוך ובעדינות שבתפיסת הילדים. פני העצמים השונים, בעלי־החיים והסביבה הקרובה של הילד מתגלים כאן בבת־צחוק קלילה וחמודה, כמו בהבעת פניהם של הילדים עצמם, ובאור רך וצנוע כאור השופע מעיני הילדים. גם הצער והיגון הקלילים ניתנו בטון תמים וזך, כפי שהם נתפסים בנפש הילד. […] מלבד זאת מצטיינים הרבה מהשירים האלה בהומור בריא, דק וטוב, המתאים לרוּחם ולהרגשתם של הפּעוטות”.

לאותו “אני מאמין” שקבעה אנדה לעצמה בראשית דרכה – “כתיבה אוֹפּטימית, המקנה לילד חוויה שירית שתעורר אותו למעשים טובים” – ולאותו סגנון פיוטי נשארה המשוררת נאמנה כל שנות יצירתה. לא פעם נשאלה כיצד היא כותבת לילדים, ותשובתה היתה תמיד: “ביושר, בפשטות, בכבוד, לילד צריך לכתוב ברצינות”, הוסיפה, “לא להצטעצע, בלא עטיפוֹת, אבל קודם כל עליך להאמין בעצמך במה שאתה כותב. ואם יש לדברים עמוד־שדרה של אמת – הילד ירגיש את האמת וגם יבין”.

אמת פנימית זו ליוותה את המשוררת עד ימיה האחרונים; על כן ניתן למצוא בּמאות שיריה לילדים אותו מכנה משותף אופייני – “אַנדָאִי”, אם אפשר לומר כך – ואותה מזיגה הרמונית של דמיון והומור, תום ושובבות.

אחרי ‘שירי ילדים’ הוסיפה אנדה – שקהל “מעריציה” מִבּין הילדים הלך וגדל בהתמדה – לפרסם משיריה ב’דבר לילדים' ואחר־כך בשורת חוברות וקבצים; ואלה העיקריים שבהם:

* ‘סחרחרת פלא’ (תרצ"ט) – שירים על בנים ובנות, על ימי חול וחג, על הדוּבּוֹן שבלע סבּוֹן ועל המסרק שהתקינו לו שיני זהב; על החלום שאבד ליעל ועל חוּשם שהלך לאיבּוּד; ועוד שירים על צעצועים, כלים ושברי כלים. בשיריה אלה “מגלה אנדה את המצחיק והמבדח בעלובי הדומם והאלם”, כתב ברוך ברנשטיין (ניב), “אולם בכרך שלפנינו מראה אנדה פה ושם את הצד השני של המטבע: מה שגורם הנאה וצחוק לנו הוא לעתים מקור צער ועלבון לבעליו” (הד הגן‘, ת"ש, גל’ א–ב, עמ' 56).

* ‘שלום, ילדים!’ (תש"ו) – 26 שירים, רוּבּם ארוּכּים מן הרגיל, ובהם חוויות של מציאות ודמיון ופתרונות משעשעים לקושיות הילדים: על הבּרז הפתוח במצולות שממלא את הים; על הכוכבים הזוללים את החושך ומביאים את היום; על ילדה שאכלה שוקולד כי רצתה להיות כושית; ועל איה, שחזרה מן הטיול בעיני תכלת, “מזכרת מתכלתה של הכנרת”.

* ‘כוכבים בדלי’ (תשי"ז) – 94 שירים, ערוכים על־פי נושאיהם בתשעה שערים: שער החפצים (הכובע היתום, הספסל הבודד, המספריים וכו'); שער השמש, הירח והכוכבים; שער הבובות, הדובונים, וכל הצעצועים; שער הילדים, הדודות והדודים; שער החיות (הנמלים היחפות, השפן הנקי, הזבוב הזהוב וכו'); שער הים, העננים והרוחות; ואחרון – שער העתים והמועדים, שבו חוזר ומופיע שיר־החיזיון הגדול של שנים־עשר האחים הירָחים (נדפס לראשונה: תש"ב).

* ‘אני שר מאושר’ (תשל"ד) – 47 שירים קצרים על העלה המעופף ברוח וטיפּוֹת – הגשם היוצאות במחול; על הגחלילית המאירה את החושך, והחילזון הזוחל על האגודל; על יונת־הנייר הנשלחת להביא פריסת שלום לאבא החייל, ואל נעלי האב הגדולות, הנראות בעיני הילד כספינות־ענק; על הזיקית הקטנה שהחליפה צבע ובכל־זאת הכירה אותה אִמה, ועל הזמיר השר מאושר: “אני חי ! אני חי!”

* ‘על מה תודה?’ (תשמ"א; יצא עם מוֹת המשוררת) – 27 שירים קצרים וארוּכּים, חדשים וגם ישנים, על אמא המחפּשׂת את בנה השובב, בעוד הוא כל העת מאחוריה צָעד, עד אשר בראי נלכד; על חיפּוּשית הזוחלת באמצע הכביש ועל ציפור שנקלעה לאולם־ההתעלמות; על הציורים שקמו לתחיה וירדו מן הקיר; על הכלב שבּא לילד העצוב ומושך בשרווּלוֹ, כאומר: “בוא, נרוץ, ראה כמה יפה בחוץ!”, ועל ילדה שאמרה תודה למנקה הרחוב, “כי אתה איש טוב”.

נוסף על אלה פירסמה אנדה, כאמור, מדי פעם חוברות שירים קטנות, ביניהן ‘מדוע הספר בקוע’ (תש"א), ‘ראו הגן של רות ורן’ (תש"ב), וכן 'אָלֶף־בּיֵת לילדי פֶנִיקס (ת"ש?. הוצאת ‘החברה לאחריות החיים פניקס’) – שירים בסדר א“ב, מ”ארץ ישראל" ו“בית” ועד “שובך” ו“תרנגול”.

מי שיַשווה את שירֶיה הראשונים של אנדה פינקרפלד־עמיר אל אלה שפּירסמה באחרית ימֶיה, יתקשה למצוא שוֹני מהוּתי בתוֹכנם ובסגנונם. בית כגון זה, למשל, הפותח את אחד משיריה האחרונים –

נראה כּמעט כאחיו־תאומו של בּית הפּוֹתח שיר, שנכתב כחמישים שנה קודם לכן:

לא די ששני השירים בעלי נוֹשׂא משותף, גם חריזתם ומִקצבם זהים וסגנון הכתיבה אחד הוא. קריאה רצופה בקובצי שיריה הראשונים והמאוחרים של אנדה תוכיח בעליל את שנאמר לעיל, כי המשוררת נשארה נאמנה לסגנונה ולדרכּה הפיוטית כל חמישים שנות יצירתה.

הרבּה נכתב ונאמר על סממני ההנפשה וההאנשה, השולטים ברבּים משיריה של אנדה: הדוּבּוֹן והבּוּבּה, הכסא והקומקום, המעיל ואפילו הנֶמֶש שעל האף הם יצורים חיים בעלי תחושות ורגשות, שאפשר לדבר אליהם ואפשר לשמוע את קולם ואת הגיגיהם. הרבה נכתב גם על ההומור המשוקע בשיריה, שהוא 'קל כרוח־בוקר ומשעשע כחלום נעים" (שַרפשטיין, ‘יוצרי ספהי"ל’, עמ' 105). אבל קריאה מעמיקה ורצוּפה בשירים תגלה, כּי על רבּים מהם מרחפת אוירה של עצב פנימי: אכזבה, כאב, בדידוּת, געגועים, דמעות, תחושת קיפוח, ואפילוּ פָטָליזם. התחושות הפוקדות את הילד הקטן באות לידי ביטוּי בשיריה ה“קלים” כביכול: הילדה נדקרה עד זוב דם והזילה דמעות כאב (‘שירי ילדים’, עמ' 47); הבית עומד עצוב בגשם, “בּוֹכוֹת עֵינָיו החַלּוֹנוֹת” (שם, עמ' 53); הילד מתאבּל על הגרוש שאבד לו, שכּן אִתוֹ אבדו “כָּל הַדְּבָרִים הַנִּפְלָאִים / אֲשֶׁר לִקְנוֹת יָכֹלְתִּי בּוֹ” (‘שלום, ילדים!’, עמ' 5); אפרת המתגעגעת קוראת לאביה שבמרחקים: “לָמָּה, אַבָּא, אֵינְךָ נָע? / אַבָּא, רֵד מִן הַתְּמוּנָה!” (‘כוכבים בדלי’, עמ' 122); והילד שאיבד את סבא שלו עורג אליו ושואל: “לְאָן הוּא הָלַךְ – שֶׁאֵינֶנּוּ?” (‘אני שר מאושר’, עמ' 55). לכל אותן תחושות, המבטאוֹת אוּלי השקפת עוֹלם פטליסטית¹⁵¹, העניק המשוררת לבוש פּיוּטי קל, ששוּלבוּ בּוֹ לסירוּגין אוֹפּטימיות, ניחומים, או הוּמוֹר תמים; והילד הקורא (או שומע) את השיר חש פורקן, סיפּוּק, חוויה מזכּכת.

נעימת תוגה זו נתעצמה וקיבּלה אקורד טרגי בשנות השוֹאה ומלחמות ישראל. לאחר שיצאה ב־1945 אל מחנות הפליטים באירופה, לעבוד בקרב הילדים ניצוֹלי השוֹאה, פקדה את המשוררת תקופת אֵלם. “דווקא אז”, סיפרה, “בתקופה בה טיפּלתי במאות ילדים והבראתם הפיסית, חדלתי לכתוב שירי ילדים” (ספר שארפשטיין, תש"ל, עמ' 418). רק יצירה אחת כתבה אז – בָּלָדה מפעימה על הבּוּבּה שׂרינה, שאיבּדה את “אִמהּ” הילדה:

בּמלחמת־העצמאוּת כתבה שירים מרגשים, בּהם קוֹננה על הדקל מכּינרת, שנגדע מפגז אויב, או ספדה לאוטו־קומתיים, שהופצץ על־ידי מטוס מצרי:

אנדה לא נרתעה מעוֹלם מלכתוב לילדים גם על מראוֹת ותחוּשוֹת של אֵבל, כאב ויגון, שכּן “על הכל אפשר לסַפּר לילד, אין פּסוּל ואין איסור. יש רק לדעת איך להביא לו את הדברים” (ספרות ילדים ונוער‘, ניסן תשל"ז, עמ’ 28). מודרכת על־ידי הכרה זו, ולאחר שחוותה את השכול (בנהלה בתש“ח – תש”ט את מדור הנוֹפלים במשׂרד־הביטחון), כּתבה את הסיפּוּר הארוך “סודי עם אחי הגדול” (תשי"ח), שגיבּוֹרוֹ הוּא ילד קטן, המתמוֹדד עם תחוּשת המוות והשכול: האח הצעיר שוֹמע כי אחיו הבּכור נפל בקרב ויוצא לחפּשׂ אותו, בהסבּירוֹ כי נפילת האח היא וַדאי “נפילה מן המשוריין”; עד שבהדרגה לומד הילד להבין מהו מוות, מדחיק בתוכו את השׂנאה ומשׂכּיל לשַמר בלבּוֹ את זכר אחיו המת. הסיפּוּר כתוב בסגנון מינורי מאוּפּק, ברגישות הגולשת רק לעתים רחוקות לרגשנות. וכאן המקום להזכיר את הפּוֹאֶמה האֶפּית הארוּכּה ‘אחת’ (תשי"ג), שגיבּוֹרתה רחל – ניצולת השואה שנפלה בפריצה לעיר העתיקה – נהפכה על־ידי המשוררת לסמל לדוֹר העקדה של עם ישראל.

ומן הכּאֵב הכללי אל כאב אִישי־פרטי, אותו ביטאה המשוררת ברגישות בסיפורה האוטוביוגרפי ‘תעלולי עין עיקשת אחת’ (תשי"ח). בסיפּוּר לירי זה נחשׂפת שנה אחת בחיי המשוררת בּה שכבה חבושת עיניים, לאחר שעינה הימנית – המכוּנה בסיפּוּר ‘עיקשת’ – נפצעה והיתה בסכנת עיוָרון. “עשרה חדשים מנעתי ממך את האור”, אמרה העין העיקשת למשוררת בבוא הסיום הטוב, “אך תמורתו הרי קנינו לנו אור חדש, המאיר גם אם עיניך עצומות”.

מעט פרוזה והרבה שירה העניקה אנדה פינקרפלד־עמיר לקטנים ולגדולים. שירֶיה לקטנים, שזכו לפופולריות רבּה – מהם שהולחנו והושרו בפי קטנים וגדוֹלים – העניקו חוויה מרנינה לדורות של ילדים והשפיעו על כּיווּנה של שירת הילדים העברית. עם זאת ייאָמר שרבּים משיריה רחוקים משלמוּת אמנותית. פעמים רבוֹת חרגה מן המִקצב המדוּיק, עברה מיַאמבּ לטרוֹכֵיאה וחוזר חלילה, וגרמה בכך ל“צליעתם” של השירים. בשירים לא מעטים מצוּיה חריזה בָּנַלית, החוזרת על עצמה שוב ושוב, מסוג יְדִידִי־חֲמוּדִי, צְפַרְדְּעוֹן־חֲמוּדוֹן, הָדָר־נֶהְדָּר. משורר־עורך קפּדן¹⁵² כביאליק היה מנכּש גם צרימות ושיבּוּשי לשון המצוּיים בּשירֶיה, כגון “פִּי רִבּוֹא שְׁעָרִים”, “דּוֹגֶרֶת אֶפְרוֹחָי”,

“לְחָמִים בָּאִים”, או “מְצַוֶּה לַנָּמֵר” (כל הדוגמאות הן מתוך ספרהּ המאוּחר “אני שר מאושר”). הקפדה נאותה לשלמות אמנותית היו מונעות פגימות וצרימות אלה; אבל החן הטבעי, הדמיון וההוּמוֹר מכפּרים במשהוּ על הפגמים הנזכרים.

לפרקים ניסתה אנדה את כּוֹחה גם בדרַמה ובתרגום. רוב מחזותיה המחוֹרזים לילדים הם בעלי מֶסר לאומי דידַקטי, כגון המערכונים שכּתבה בשביל הקרן הקיימת (פּרק י/ו), או ‘משפּט בני היער’ (תשי"ח), שבּוֹ מעמידים יצוּרי היער לדין את האדם המשחית. מבּין תרגוּמיה הראשונים ראוי לציוּן ‘גד ודן’ (תרצ"ח), שהוא עיבּוּד חינני, אם כי פגום מעט במקצבו, של ‘מקס ומוריץ’ לוילהלם בּוּש.

“אנדה ידעה לחשוֹף ולהעלות את סודו של הדומם, את איוְשת הגידול והצמיחה של הפרחים ואת רזיהם של בני האדם; בכּל הֶחדירה רוח־חיים ואת הכל רקמה במירקם שירי־סיפּוּרי מושך, המרתק את קשבו של הילד בתנועתו, בסודיותו ובצליליו” – כתבו בתשל"ח שוֹפטי פרס־ישראל לספרות־ילדים בנימוקיהם הנמלצים משהו; וימימה טשרנוביץ־אבידר, חברתה של אנדה, שנעזרה הרבה ביצירותיה בשנות עבודתה בגן־הילדים, כתבה על המשוררת הפּוֹפּוּלרית¹⁵³:

דברים אלה, שכתבה ימימה טשרנוביץ־אבידר על אנדה, מתאימים ברוּבּם גם לכּותבת עצמה וליצירתה לילדים; גם היא מצאה עצמה מתייצבת עם הילדים בשורה אחת, שוָה בין שווים, חברה בין חברים; ושתיהן נודעו שנים רבּוֹת בקרב הקוראים הצעירים בשמָן הפרטי בלבד. זאת ועוד: באותן חוברות של ‘גליונות לגן־הילדים’, שבּהן נדפסו שירֶיה הראשונים של אנדה נדפסו גם סיפוריה הראשונים של ימימה לבני הגיל הרך.

לימימה טשרנוביץ־אבידר ולתרומתה לספרות־הילדים מוקדש הפרק הבא.

ג. “בשביל המתפתל” – ימימה טשרנוביץ־אבידר

שורות וידוי אישיות אלה – “כמה מלים מאת המְחַבּרת אל הקוראים” – כתבה ימימה טשרנוביץ־אבידר בפתח אחד מספריה; ואף־על־פי שהן כּוּונוּ בעיקרם לאותו ספר ספציפי, ‘מגדלים בירושלים’ (תשכ"ח), דומה שהן הולמות את רוב ספרֶיה של המסַפרת. שכּן כמעט כל מה שכתבה מעוגן בעולמם של ילדי ארץ־ישראל, בחיי יום־יום שלהם, כאילו הם המסַפּרים לה, לסופרת, את חוויותיהם והעובר עליהם, והיא מאזינה להם ומעלָה על הכּתב את המסוּפּר בשׂפתם שלהם.

לא במקרה מילאה ספרות־הילדים את עולמה של ימימה טשרנוביץ־אבידר, שכּן כל ימיה חיתה עם ספרות ועם ילדים. מאז נולדה בוילנה (שׂמחת תורה תר"ע) נשמה בבית הוריה את אוִירתם של ספרים וספרוּת. אביה, שמואל טשרנוביץ, היה קשור בספרות־הילדים בצעדיה הראשונים (ראה פרק א/ח); ושני דוֹדיה היו הסופרים חיים טשרנוביץ (‘רב צעיר’) וא“א קבּק, מחַבּר הסיפור לבני הנעורים ‘המעפּיל’ (פרק ב/ב). מצעירוּתה ספגה אֵפוֹא המסַפּרת־לעתיד בבית אביה את התרבות העברית ומילדוּתה קראה ודיבּרה עברית. במלחמת־העולם הראשונה נדדה עם משפחתה מעיר לעיר – וַרשה, פינסק, מוסקבה, קיוב – ובשנת תרפ”א עלתה לאחר מסע רצוף תלאות לארץ־ישראל. תחנתה הראשונה היתה המושבה בית־וגן שבגליל התחתון; שם התגוררה בבקתת החֵמר של קרוב־משפחה איש “השומר”, ושם למדה הנערה בת השתים־עשׂרה להכיר מקרוב את בעיות הביטחון של היִישוב העברי, נושא שליוָה אותה ואת כתיבתה כל שנוֹתיה. כעבור שָנים תיארה המסַפּרת בנוסטלגיה ספוּגת חן והומור את נעוריה באותה מושבה גלילית נידחת:

חוויית הפגישה עם המולדת החדשה ועם החלוצים הבאים לחון את עפרה עוֹררוּ בלב הנערה הצעירה את יֵצר הכּתיבה; ובתקופת מגוריה בירושלים כתבה את סיפּוּרה הראשון, שנדפס בירחון בניו־יורקי ‘עדן’ (אדר תרפ"ה), עם הערת המערכת: “מחַבּרת האגדה ‘על הר הזיתים’, נערה בת ארבע־עשרה שנה, ימימה בת הסופר העברי שמואל טשרנוביץ (ספוג) בירושלים”. לפנינוּ אגדה אלגורית תמימה, הפותחת בתיאור ציורי של הרקיע הלילי:

אלא שהכוכבים נכזבים ממראֵה עיניהם: “הר ציון נהפך לתל שממה”, הם קוראים למראה הקברים הרבים אשר מסביב. אלפיים שנה חיכו המתים לביאת המשיח. “והנה נשמע באחד הימים קול המעדר קרוב לקברי המתים […] וקול רינה עבר בין המתים: שבו בנים לגבולם ולא שכחו את קברי אבותיהם”.

גם סיפּוּרה השני של ימימה הצעירה, שנדפס שנה לאחר מכּן בשבועון ‘בן־ארצי’ (א באייר תרפ"ו), נִקשר בשמים ובכוכבים. גיבּוֹרי האגדה – “כיצד נוצרו הברק והרעם” שְמהּ – הם שני כוכבים שוֹבָבים בשם ברק ורעם, ששיחררוּ את העננים מכִּלאָם כדי להוריד את הגשם הטוב על הארץ –

אבל התחלות מבטיחות אלה, לא היה בהן עדיין כדי לרמוז על דרכה של המסַפּרת לעתיד. רק לאחר שסיימה את הסמינר למורים ולגננות בתל־אביב והתחילה לעבוד בגן־הילדים ולסַפר סיפורים לחניכיה הקטנים, “התחילה הקריירה הספרותית שלי”, כלשונה. “תחילה סיפרתי לילדים סיפורים ואחר־כך, בהתאם לתגובות שלהם, העליתי אותם על הכתב”. סיפורים קצרים אלה – על זוג החתולים מִי ומיַהו, שבּאו להתשובב בגינת הילדים; על העפיפוֹן שהתרומם גבוה לשמים ולא רצה לרדת; על עוזי שעזר לשבלול הקטן לשוב אל ביתו; ועוד סיפור על עוזי, שבּא לעבוד בגינה אחרי שכּל הילדים הלכו לחגיגה, כי “אוהב הוא לראות את רגבי האדמה כשהם מסורקים יפה יפה במגרפה” והוא גם “אוהב כי תחייך גינתו לקראתו בערוגות המוריקות”; סיפּוּרים אֵלה ואחרים נדפסו תחילה ב’גליונות לגן הילדים' וב’דבר לילדים', וּמהם שכּוּנסוּ אחר־כך בשורה של קבצים מצוירים, המוֹסיפים להידפס במהדוּרוֹת חדשוֹת עד ימינוּ: ‘סיפּוּרים לרמה’ (תרצ"ו), ‘ילדוֹת חרוצות’ (ת"ש). ‘דליה’ (ת"ש), ‘מוקי השובב’ (תש"ג), ‘זוג נעליים’ (תש"ה) ועוד. היוּ אלה מן הסיפּוּרים הראשונים, שתיארו חוויות ואירועים של יום־יום הלקוחים מעולמו של הילד הקטן; ספּוּגים חן־ילדות, שיש בהם סממן הרפתקני שובב, המסתיימים תמיד בכי טוב והכּתוּבים בשׂפת ילדים רעננה וטבעית, ממוזגת הומור ומוסר־השכל סמוי: שלוש ילדות חרוצות “עוֹשׂוֹת הפתעה” לאמא העובדת מחוץ לבית ומנקות בעצמן את הדירה; נירה הבכיינית למדה כי “במקום לבכּוֹת מוטב לצחוק” ונפטרה מן הכינוי “בֶּכֶה” שהודבק לה; הרפתקאותיהם של הילד נוּשי וכלבו כוּשי בגן־הילדים ובדרך לירושלים; ומעשה בילד מוקי, שרב עם אמו והחליט “ללכת רחוק רחוק מכאן, לחוץ־לארץ”, ולבסוף הוחזר הביתה על אופניו של הנער השליח מחנות המכולת המכונה “שְמַע־נא”:

היה משוּם חידוּש מַרנין בסיפּורים אלה, המסַפרים לילד הקטן על עולמו שלו בשׂפתוֹ שלו, או ליתר דיוק – בשׂפתה של גננת שהיא אֵם, המסַפּרת לו את הסיפּוּרים החביבים עליו. “קול החי של מסַפּרת עולה מתוך הסיפּוּר”, כתב המחנך ברוך ברנשטיין (ניב), “קול זה כובשנו והופך אותנו מקוֹראים לשומעים. על כן לא נרגיש בדלוּת לשונה של המחַבּרת, המבצבצת פה ושם; אנו שרויים באוירא של סיפור בעל־פה על סגנונו ולשונו. […] הנה סוד הקסם הצפון בסיפוריה של ימימה, שדמיון ומציאות ממוזגים בו עד להפליא; הִנוֹ סוֹד חִנם – האֶלמנט הדמיוני כל־כך חי ומוחשי ועם זה כל־כך יפה ובלתי רגיל” (הד הגן‘, תרצ"ט, עמ’ 67–68).

“שמונה בעקבות אחד” – ציור שער מאת נחום גוטמן (1945)

לצד השבחים העיר המבקר על “חוּלשתהּ של המחברת, המתבּלטת עם דרוֹך רגליה על אדמת הפרדס”. הגננת־הסוֹפרת העירונית נכשלת בשעה שהיא מנסה לשבץ בסיפּוריה מוטיבים מעולם הטבע ומהווי הכפר: “בחורף, עם רדת הגשם, אין גוֹזָלים מצויים בקן אשר בין עפאי עץ ההדר; ותפוח־זהב בליל גשם לא תִידוֹד שנתו מִפַּחד הקטיף של יום המחרת: אחרי לילה של גשם מפסיקים את הקטיף…” (שם, ת"ש, עמ' 63).

אפשר שימימה היתה ממשיכה בז’אנר זה שבחרה לעצמהּ והיתה קונה את עולמה כמחַבּרת סיפורים קצרים לבני הגיל הרך (בתש"ה התחילה לערוך, עם לוין קיפניס, את הסִדרה האנתולוגית המשוּבּחת ‘גן גני’). אלא שבּיקוּר שערכה בעיצומה של מלחמת־העולם השניה בקיבּוּץ גינוסר, וּפגישה עם ילדי המשק שיצאו למעקב אחרי “טיפּוּס חשוד” שהתגורר בבניין עזוּב מוּל חוֹפהּ הפראי של הכינראת, הביאוה לכתיבת ספרה הידוע ביותר, ‘שמונה בעקבות אחד’ (תש"ה), ספר שחוֹלל מִפנֶה בדרך־כּתיבתה וּפתח תקוּפה חדשה בספרות־הילדים שלנו.

“שמונה בעקבות אחד” – סיפּוּר קורותיו של חגי בּן העיר, המגולל בגוּף ראשון את ההרפתקה רבּת־המתח שהיה שותף לה בבוֹאוֹ להתארח בקיבוץ, ואשר נסתיימה בלכידתו של מרגל גרמני – הוא למעשה סיפּוּר־הרפתקאות ארץ־ישראלי ראשון מסוג סיפורי החבורה, ששולבו בו סממני בלשות עם גבורת ילדים. ואם נצרף לזכות־הראשונים ולמתח ההרפּתקני גם את האִפיוּן החד והחי של הדמויות, את ההוּמוֹר הטוב ואת הערכים הציוֹניים ששוּקעוּ בפרקי היצירה, תוּבן לנו הצלחתו הגדולה של הספר, שנדפס במהדוּרוֹת חוזרות ונשנוֹת, הומחז לתיאטרון ולקולנוע, תורגם ללשונות אירופה, והמלים “שמונה בעקבות אחד” היו לסיסמה רוֹוַחת בין ילדי הארץ.

הצלחת הספר, ומשאלותיהם של הקוראים הצעירים להמשך, עודדו את המסַפּרת “לגייס” את חגי להרפתקה נוספת המסוּפּרת בגוף ראשון; אלא שבספרהּ הבא, ‘אחד משלנו’ (תש"ז), אין חגי וידידיו עוסקים בפעילות בלשית, אלא מסייעים לילד ניצול שוֹאה להיקלט במולדתו החדשה.

אחר־כך באה שורה ארוּכּה ומרשימה של ספרים, שנכתבו לאחר קום המדינה ואשר למרביתם מכנה משותף מובהק: “הרצון העז לעזור, החי בקרב הילדים בישראל”, כניסוּחה של הסופרת (במבוא לספר ‘שני רעים יצאו לדרך’). גם הם מסַפּרים, ברוּבּם, את קורותיהן של חבוּרוֹת ילדים וילדוֹת בעלי מוּדעוּת לאומית־חברתית חזקה, הנחלצים למלא משימה נעלה ועוברים הרפתקאות המסתיימות בטוב; ואלה העיקריים שבהם:

* ‘שני רעים יצאו לדרך’ (עם מירה לובה¹⁵⁴, תש"י) – אילן הצבר ויעקב פליט השואה יוצאים לאיטליה לחפּשׂ את אחותו של יעקב, שעקבותיה אבדו בעת המלחמה. לאחר הרפתקאות, ותודות לעזרתם של נערים בני גילם ושאר ידידים, הם מגלים את האחות האובדת במנזר ומעלים אותה לארץ.

* ‘במעגל הסתרים’ – בן־קיבּוּץ נקלע לאגודת־סתרים תל־אביבית בשם ‘המעגל’, שסיסמתה – עזרת ילדים לילדים. “שכונות־עוני רבות בעיר”, אומר יוזם האגודה, “ובשכונות מאות ילדים, שלא ידעו אנה יפנו בצר להם. עכשיו יש כתובת. בכל עת ובכל מקום שם נתוּן ילד בצרה – מתלכדות הידיים וילדים חשים לעזרתו”.

* ‘בשביל המתפתל’ (תשט"ז) – ילדי הכּפר ההררי ומדריכם הבּוֹגר משכנעים את ההורים שלא לנטוש את היִישוב חרף הקשיים וחוסר היבול. הילדים והמדריך האידיאליסט משתתפים בהכשרת הקרקע; מסלקים אי־הבנות – והזורעים בדמעה ברינה יקצורו.

* ‘הביתה’ (תש"ך) – נערה בת יורדים מחליטה לנטוש את הגוֹלה הברזילאית ומספרת את קורותיה, עד שובה ארצה, בפרקי יומן הרווּיים ערגה וגעגועים למולדת.

* ‘מגדלים בירושלים’ (תשכ"ח) – שישה מילדי ירושלים מסַפּרים את חוויותיהם הקטנות והגדולות, הקשורות במלחמת ששת הימים, מימי הכּוֹננות וההפגזות ועד הביקור בכותל והפגישות עם חיילים ועם ילדים ערביים.

* ‘מבצע 52’ (תשל“א – הרפתקה בלשית־ציוֹנית, המסוּפרת בגוף ראשון, שגיבּוֹריה הם ילדי צפת, סופר המחַבּר סיפורים בלשיים וּסְליקֶרית” ישישה. הילדים מנסים לפענח את תעלומת הפתקים הכתובים בכתב־סתרים, הנשלחים אליהם, ולומדים לדעת כי אירועים מרתקים מתרחשים לא רק במרחקים: החיים סביבנו מלאים עניין, וכל שעלֵינו לעשות הוא לפקוח עין ולהטות אוזן.

* ‘באמת? או כשהיינו מעטים’ (תשל"ח) – סבתא ימימה משוחחת עם נכדיה על ימי טרום־המדינה ומסַפרת להם “סיפורים מהסליק, שיש בהם קצת אמת וקצת דמיון”, אשר חלקם נדפסו תחילה בשבוּעוֹני ילדים: נער בן הביל"ויים דוהר להזעיק עזרה; ילד מציל בית־חרושת מחתרתי לנשק, וכו'.

* ‘רכב אש’ (תשל"ט) – כינוס תשעה סיפּוּרים שנכתבו ונדפסו בתקופות שונות, רוּבּם ככולם על ימי מלחמה ומאבק. הסיפור הראשון והקדום ביותר, שהוא גם מן המשוּבּחים שבקובץ, נכתב בעיצומם של מאורעות תרצ“ו־תרצ”ח על תוּשיית ילדים מאותתים בקיבּוץ מבודד שהותקף.

המעיין במכלול יצירתה של ימימה טשרנוביץ־אבידר יגלה מסַפּרת אֶפּית, הפּוֹרשׂת לפני הקורא הצעיר יריעות־סיפּור מרתקות, הקשורות כולן בארץ־ישראל ובילדיה. הארץ – יפה, אהובה, מעניינת, כמעט מרכז־העולם; והילדים – נלבּבים, מסורים, אוהבי פעילות, וכמובן – אמיצי לב. סיפוריה הם אֵפוא סיפּוּרים ציוֹניים, במוּבנה הנעלֶה של המלה.

“כשהייתי ילדה קטנה”, סיפּרה ימימה, “אהבתי אותם סיפורים, המוגשים כמו שאומרים ישר לעניין” (‘הביתה’, עמ' 52); והמסַפרת המכירה את נפש קוראיה הצעירים ואת חיבתם למתח ולהרפתקה, העניקה לכל אחד מסיפוריה מסגרת הרפתקנית: מעקב אחרי מרגל (‘שמונה בעקבות אחד’); מסע־חיפּוּש אחרי אחות אובדת (‘שני רֵעים יצאו לדרך’); לכידת גנב ששדד את קוּפּתו של רוכל קטן (‘במעגל הסתרים’); פּענוח כתב־סתרים (‘מבצע 52’); וכן הלאה. אפילו בסיפּוּריה הקצרים לבני הגיל הרך שליט הסממן ההרפתקני: מוּקי השובב מחליט לברוח מן הבית אחרי מריבה עם אִמא; זאב הקטן יוצא בסירתוֹ אל האניה כדי לעזור במלאכת הפריקה (“זאב הקטן מפליג בים”, בתוך ‘ביקור הצעצועים’); ילדה המטיילת באפריקה מאַבּדת את דוּבּוֹנה בג’ונגל (‘מיכלי’, תשל"ד). גיבוריה הצעירים של ימימה אינם נוטלים רשות מן הגדולים למעשיהם; הרי כל ילד שואף להפגין עצמאות, והמעשׂים החשאיים, הנעשים “במחתרת”, רק מגבירים את המתח והעניין בחיינו. ובדומה למבוגרים, שמעשׂי הגבורה והאומץ שלהם נעשים במעטה של סודיוּת, כך גם הילדים: כמעט כל מעשיהם, הנעשים בחשאי ובלא נטילת רשות, נועדו למטרות נעלות: להוֹשיט עזרה, להגן על המולדת, לעלות ארצה, לסייע לנזקקים. מכאן שהמסגרת ההרפתקנית אינה אלא אמצעי, שדרכּוֹ מבקשת הסופרת להקנות ערכים לקורא הצעיר: אהבת הארץ, הכּרת השורשים, הוקרת אומץ־הלב, אהבת אדם, מסירות ונאמנות, ואפילו חישול האופי: “חפצתי שתעמדו קצת בפני מכשולים; לא יזיק, כך מחשלים את הפלדה” (‘אחד משלנו’, עמ' 162).

אמצעי נוסף, שימימה היטיבה להשתמש בו, הוא השׂפה והסגנון. כמי שאהבה בילדותה סיפורים “המוגשים ישר לעניין”, כלשונה, כתבה את סיפּוּריה בשפה פשוטה, בהירה ורעננה. בכך היתה אחת המסַפּרות הראשונות, שהעניקו לילדי ארץ־ישראל סיפּוּרים הכתובים בשפתם הטבעית, בלא מליצות יתֵרות. אבל עם כּל פּשטוּתה אין זו שׂפה דלה, שכּן הסופרת השׂכילה לסגל לעצמה סגנון אישי, ששוּלבו בּוֹ זרימה טבעית עם איכוּת ספרותית. המשפטים התיאוּריים בסיפּוּרֶיה קצרים, ציוריים וספוגי מתח פנימי:

הדיאלוגים, המהווים מרכיב דוֹמינַנטי בּסיפּוּריה, מצטיינים בשׂפת דיבור קולחת, טבעית ואמינה:

סממן נוֹסף, המוסיף נוי לכּתוּב ולהנאת הקריאה, הוא ההוּמור הטוב, האופייני כל־כך לסיפוריה של ימימה טשרנוביץ־אבידר; הוּמוֹר שהוא עתים שובב ועתים סלחני, הומור של מצבים או של משחקי לשון, הומור של אופטימיוּת ושמחת־חיים: “הן אנחנו הילדים מבינים יפה זה את זה”, אומר חגי, גיבור ‘שמונה בעקבות אחד’, ומוסיף: “נדמה לי כי אם יבוא ילד מסין אלינו, מיד נבין אותו; הן לנו שׂפה משותפת…”

פעמים משעשעת המסַפּרת את קוראיה בתיאור מבדח, שהוא מעין “סלֶפּסטיק” מעודן: הידלים נפלו מן העגלה המתהפכת לבוץ, “קמנו וראינו: הפכנו כולנו לכושים! צחקנו וצחקנו, ומרוב צחוק נפלנו שוב לתוך הבוץ…” (‘באמת?’, עמ' 12). פעם אחרת משמש ההומור כסות, או פורקן, לפחד הטבעי המתעורר בשעת סכנה:

ופעמים אחרות זהו הומור בוגר, שמקוּפּלת בו חוכמת־חיים, אוֹ ציניוּת מפוּכּחת, כגון אותה הערת־אגב שבמבוא לספר ‘שני רעים יצאו לדרך’: “היינו יכולות לגלות לכם כיצד נוצרו [הדמויות שבספר], אך אם נעשה זאת – והייתם כולכם סופרים, ומה יהיה עלינו?”

משפט־שאלה זה יש בו גם כדי להדגים את תחושת ההזדהות העמוקה של הסופרת עם העלילה ועם גיבוריה. תחושת הזדהות זו עוברת כמעט מאליה אל הקורא הודות לאִפיון החי והאמין של גיבורי הסיפורים. הילדים המאכלסים את סיפּוריה הם בנים ובנות של יום־יום, שהקורא הצעיר מכיר אותם מסביבתו הקרובה; הם דומים לחבריו ואולי אף לו עצמו. המספרת משפיעה עליהם מחיבתה ואהדתה – הם אמיצים, נבונים, בעלי תושיה ומלאים כוונות טובות, וכל אחד מהם מתוֹאר בבהירות, בחִיוּת, על מעלותיו וחולשותיו. בסיפורה הפּוֹפּוּלָרי ‘שמונה בעקבות אחד’, למשל, מתוודע הקורא לשמונת ילדי קבוצת ‘אַילה’, ואף שהם הפועלים כולם כאיש אחד, לומד הקורא עד מהרה להכיר כל אחד ואחד מהם על אופיו ותכונותיו היִיחודיות:

עם כל סגולותיהם, מיותר אולי לציין שספרֶיה של ימימה טשרנוביץ־אבידר אינם נקיים ממגרעות. אפשר להצביע על נקודות תוּרפּה במהלך העלילה, או במבנהו של סיפור מסוים. לעתים גולשת המסַפּרת אל סנטימנטליות יתרה. פעמים אחדות נעלמות אי־ההבנות בחטף תמוה. פעמים אחרות גולשת המספרת לתיאור שיש בו הפרזה צורמת, כגון בתיאורו של ר' איצי, מנהל בית־היתומים, שהוא “אשמדאי, מלך השֵדים, רשע, מפלצת בצורת אדם” (‘במעגל הסתרים’, עמ' 119). פה ושם אפשר גם למצוא משפטים מסורבלים חסרי ליטוש; כגון: “זה כמה שבועות שאנחנו נמצאים כאן, באי־שם האינסופי, המורט את עצבינו למדי” (‘מגדלים בירושלים’, עמ' 28). וכבר צוין לעיל אי־הדיוק מתחום הטבע, שהשתרבּב אל כּמה מסיפוריה. אך על פגמים אלה מחפּוֹת הרוּח הטובה והאוִירה הנלבּבת, המוסיפוֹת חן יִיחוּדי למסוּפּר.

לאחרונה יוזכרו שטחי הכתיבה האחרים של ימימה: המכתבים ששיגרה לילדים ולנוער ממרחקים, בעיקר בשנים ששהתה עם בעלה השגריר במזרח־אירופה ובדרום־אמריקה, ואשר נדפסו ב’דבר לילדים' ובכתבי־עת אחרים; הסיפורים ה“משפחתיים”, המלוּוים תצלומים אמנותיים (‘סיפורים לניבי’, תשכ“ב; ‘היונה של סבתא’, תשכ”ג) או ציורים צבעוניים (‘תנתן בא להתארח’, תשל“ט; ‘הלוֹ, סבתא’, תשמ”ד); וכן תרגוּמֶיה ועיבּוּדיה מספרות־הילדים העולמית, החל ב’הקוסם מארץ עוץ' לבאום (תש"ו) ועד ‘עליסה בארץ הפלאות’ לקֶרוֹל (תשכ"ד).

יובל שנים עדרה ימימה טשרנוביץ־אבידר בגינת ספרותנו – יובל שנהפך ל“שירוּת־חיים, בהיותה חלוצה של ספרות־הילדים המודרנית בארץ”, כהגדרתם של שופטי פרס־ישראל לספרות־ילדים (תשמ"ד). וכל השנים הללו הדריכה אותה ההכרה, כי הספר נועד “לשעשע ולענג את הילד ולפתוח לפניו אופקים חדשים ונרחבים – כאשר יאהב”.

ד. “נסים ונפלאות” – לאה גולדברג

שורות אלה, החותמות את המכתב לקוֹראֵי ‘ידידַי מרחוב ארנון’, שנדפס בפתח המהדורה החדשה של ספרה זה (תשי“ד; מהדורה א': תש”ג), יש בהן כדי לבטא בלשון ציורית המופנית לילד את האוֹפן שבּוֹ ראתה לאה גולדברג את פלא היצירה בספרות בכלל ובספרות־הילדים בפרט. ועוד כתבה המחַבּרת במכתבה זה:

לאה גולדברג (קניגסברג [היום: קאלינינגראד] 1911– ירושלים 1970) היתה היוצרת הראשונה בספרות־הילדים שלנו, שעסקה בארבעים שנוֹת יצירתה כּמעט בכל התחוּמים, הסוגים והז’אנרים של ספרות זו: שירה וסיפּוֹרת, תרגום ועריכה, המחזָה ופזמוֹנאוּת, עיוּן וביקורת; ובכל התחומים הגיעה להישׂגים מרשימים, שערכם קיים ועומד. היא היתה ראשונה כמעט בז’אנר הפּוֹפּוּלָרי של חרוזי הבאי ואי־גיון; והיא היתה חלוצה בקביעתם ובניסוחם של עקרונות כתיבה אמנותית לילדים, בחינת אמות־המידה של ספרות־ילדים ונוער ושאר נושאים תיאורטיים, המצטרפים יחד ל“תורת ספרות־הילדים של לאה גולדברג” (כהגדרתה של לאה חובב, בפתח הספר ‘בין סוֹפר ילדים לקוראיו’, תשל"ח)¹⁵⁵.

הקשר האמיץ והעיסוק הרבגוני של המשוררת בספרות־ילדים קשורים בלא ספק אל ילדותה ונעוריה, שחיו בתוכה תמיד בצוּרה חיה ומפרה; והרי היא עצמה אמרה פעם למאזיניה: “רק משוררים ואמנים בעלי לב הרגיש למציאות זו, המתגלה לנו לראשונה בימי הילדות, זוכרים את עצמם ואת ילדוּתם בשמירת הפרופורציות של הימים ההם; אלה הם המסוגלים לכתוב ספרי ילדים, שהם ספרים לקטנים ולגדולים ושעליהם חלה האימרה המפורסמת: מהי ספרות־הילדים הטובה? זו שהיא טובה גם למבוגרים” (‘הגלגל’, ל' שבט תש"ז [מתוך שיחה לרדיו]).

וגם זאת סיפּרה לאה גוֹלדבּרג לקוֹראֶיה הצעירים:

ועוד סיפרה גולדברג ברשימותיה הספרוּתיות האימפרסיוניסטיוֹת על חוויות־הקריאה הראשונות שלה: על הזדהותה העמוקה עם גיבּורי הסיפורים ה“חיוביים” עד כדי רצון להיות כמותם; כיצד העריצה את אצילותו של ‘המוֹהיקני האחרון’ (גיבּוֹר הסאגה של ג"פ קוּפּר); וכיצד בערו לחייה למקרא “עולם־קסמים זה של ז’ול וֶרן, אהבת המרחבים הזאת, ואותו הבטחון הטוב שיפה, יפה להפליא הוא כדור ארצנו” (‘בין סופר ילדים לקוראיו’, עמ' 106); וכיצד אהבה את ‘לורד פונטלרוי הקטן’ – הסיפור הרגשני של פ"ה בֶרנט עם הציורים הנלווים אליו:

איכשהו קרה, הוסיפה לאה גולדבּרג וסיפּרה, שבזכות קריאת כל הספרים הללו נתקצרה דרכּהּ אל הספרות העברית: כשהתחילה לקרוא עברית ברציפוּת, לא חשה עוד צורך לבקש בספרים “גיבּורים הנענים לאידיאל שלי, לאידיאל של נערה צעירה. היתה לי כבר אַמַת־מידה אחרת” (שם, עמ' 103).

אין תימה אֵיפוא, כי מי שזוכר כך את ילדוּתוֹ, ומי שגיבּוֹרי ילדותו ונעוריו מוסיפים ללווֹתוֹ גם בבגרותו ולעורר בו מחדש את חוויוֹת הקריאה הראשונות, ישׂכּיל לדעת כיצד ראוּי לפנות אל הקוראים הצעירים של יצירותיו שלו: אַל לו להכריז “אני ילד, אני חברכם”, אלא לומר לקוראיו הקטנים: “אדם בוֹגר אני, הרואה אתכם, ילדים, כאנשים, אנשים קטנים; אך כל תכונות האדם בכם, אני מכבּד אתכם ומסַפּר לכם על עצמכם ברצינות גמורה” (שם, עמ' 105).

בת עשרים וארבע היתה המשוררת כשעלתה ב־1935 לארץ־ישראל, מוכתרת בתוֹאר דוקטור מאוניברסיטת בון על מחקרה בבלשנוּת שמית, ולאחר תקופת הוראה קצרה בגימנסיה העברית בראסיין (ליטא). בעודה תלמידה כתבה שירים עבריים, ואחד מהם נדפס בהיותה בת חמש־עשרה בכתב־העת הספרותי ‘הד ליטא’; וערב עלייתה לארץ, בעודה בחוג המשוררים העבריים ‘פתח’, שנוסד בקובנה על־ידי ארי גלזמן (1910–1943; נספה בשואה) וא"ד שפיר (1911–1974), קשרה קשרים עם חבורת ‘יחדיו’ התל־אביבית, שהרוח החיה בה היה אברהם שלונסקי. עם בואה לארץ התחילה ללמד בבית־ספר תיכון בתל־אביב ולפרסם משירֶיה בּשבוּעוֹן ‘כתובים’, שעוֹרכוֹ שלונסקי השפּיע לא במעט על כּתיבתה בתקופת יצירתה הראשונה.

כניסתה של לאה גולדברג אל ספרות־הילדים התחילה עם בואה לארץ, ולדבריה היה זה יצחק יציב, עורך ‘דבר לילדים’, שהציע לה לנסות את כוחה בתחום זה. אלמלא הוא, סיפרה, אפשר שלא היה עולה על דעתה לכתוב משהו לילדים:

בעקבוֹת אוֹתה שׂיחה כתבה את שירהּ הראשון לילדים, “פילי הקטן”, שנדפּס כעבור שבועות מעטים במוסף לילדים (י“ט אדר א תרצ”ה) ונשאר גנוז שם, בלא שיכונס לשוּם קובץ מקבציה:

שיר־ביכורים זה חסר עדיין את הדיוק המִקצבי, שאיפיין אחר־כך את רוב שיריה של גוֹלדבּרג לילדים: הוא כתוב במשקל טוני חופשי, הנוטה לאנַפּסט (צורה שכמעט אינה מצויה בשיריה הבאים לילדים, שכּן נמצאה בלתי־מתאימה לגיל הרך); ואף־על־פי כן אפשר לראות בשיר תיאורי־דמיוני זה מבשׂר ברוּר של מכלול שירתהּ האמנותית לילדים. מצוּי בו שילוּב הַרמוֹני של יסודות הפנטַסיה וההאנשה (פיל־צעצוע מצטער על שלא ראה פילים חיים), המסע ההרפתקני המרתק (“לְקַחְתּוֹ בִּסְפִינָה אֶל הֹדּוּ”) וההומור האבסוּרדי (“בְּבֵית־הַחֲרשֶׁת שָׁכְחוּ לְלַמְּדוֹ אֶת שְׂפַת הַפִּילִים”).

באייר תרצ"ה פירסמה לאה גולדברג במוסף ‘דבר’ לילדים את שירהּ הסיפורי הקצר ‘המכתב’, וב’גליונות לגננות' הדפיסה באותה עת שיר־משׂחק בשם ‘הכדור’, שנשאר גנוּז שם ונשתכח. אחר־כך תרמה למוסף לילדים שיר סיפורי־דמיוני בהמשכים – ז’אנר שלא חזרה אליו במתכונת זו – שגיבּוֹרוֹ הוא אצבּעוֹני, יציר־דמיונו הפּוֹפּוּלָרי של ביאליק, העובר שלוש הרפתקאות ספוגות הומור פנטַסטי: “אצבּעוני והירֵח” (תמוז תרצ"ה), “אצבעוני בארץ הזבובים” (אב תרצ"ה), “אצבעוני, הירח וראש השנה” (אלול תרצ"ה).

לא עברו חודשים רבים, ובתרצ“ו (1936) הצטרפה לאה גולדברג למערכת ‘דבר לילדים’, כעורכת ספרותית לצדוֹ של יציב, ולא פעם מילאה את מקומו של העורך החולה. בשמוֹנה שנוֹת עבודתה ב’דבר לילדים' הטביעה הסופרת־העורכת את חותמה האישי על דמותו של השבוּעוֹן ועל צביונו, תבעה מעצמה ומאחרים איכות של תוכן ושל ביטוי, עודדה סופרים ומשוררים לכתוב לילדים ותרמה לשבוּעוֹן הרבה מאוד מפּרי־עטה שלה, תרומה שנמשכה גם אחרי שפּרשה מן המערכת, עד תש”ט. ט"ו שנים אלה, שבּהן פירסמה לאה גולדברג את יצירותיה ב’דבר לילדים', היו התקופה האינטנסיבית והפוריה ביותר שלה בספרות־הילדים, ובה עוצבו ונתגבשו רוֹב הז’אנרים של כתיבתה לקוראים הצעירים. לצד 135 השירים שפירסמה בַּשבוּעוֹן (רבּים מהם טרם כונסו בספר), כתבה גם סיפורים קצרים וסיפור ארוך בהמשכים (“נסים ונפלאות”), תרגומים ועיבּוּדי סיפורים ואגדות מספרות העולם, שׂיחות ורשימות ספרותיות על יוצרים ויצירות, ואחרון חביב – חרוזי בדיחה ושירי הבאי ואי־גיון, שפירסמה בקביעוּת, במשך שנים רבּוֹת, לצד רישומיו של אריה נבון: “אורי מורי” (תרצ"ז ואילך), “אורי כדורי” (תרצ"ח), “רם קיסר”, “אלעזר המפוזר” (תרצ"ט), “עולם הפוך” (תרצ"ט), “החמור החכם” (ת"ש), “אפרוח בּילבוּלמוֹח”, “קטינא הגדול” (תש"ב), “הביבר העליז” (תש"ה), “מר גוזמאי הבדאי” (תש"ו), “המסע הגדול” (תש"ז). ז’אנר קליל זה, שגם בּוֹ היתה מחַדשת, מתחדשת ומעשירה, זכה לפּוֹפּוּלָריות בלתי־רגילה ורבּת־שנים, “והקוראים הצעירים (כותב שורות אלה היה אחד מהם) המתינו להם [לציורים ולחרוזים] בצמאון ובלעום כבכּוּרה בטרם קיץ” (אורי סלע, ‘ידיעות אחרונות’, 20.1.1984¹⁵⁶). גם בתחום קליל זה, כבשאר תחומי כתיבתה, תבעה מעצמה איכוּת של בּיטוּי ורמה אמנותית.

בקיץ תש"ג עברה לאה גולדברג מ’דבר' ליומון ‘משמר’ (היום ‘על המשמר’), שנוסד אז, והשתתפה עם אברהם שלונסקי בייסוּד המוסף ‘שי משמר לילדים’. גם אז הוֹסיפה לפרסם מיצירותיה ב’דבר לילדים‘, אם כי בתדירוּת פחותה, שהרי היתה קשורה אל ‘משמר לילדים’ ובו פירסמה בעשׂרים השנים הבאות (עד תשכ"ב) ממיטב יצירותיה לילדים. בהדרגה נתעשרה כתיבתה ב’משמר לילדים’ במגמוֹת חדשות: היא הִרבּתה לפרסם בוֹ סיפּוּרים מחורזים, שירֶיה קיבלוּ בהדרגה אופי תיאוּרי ולירי־וִידוּיי, ועם זאת פיתחה בּשבוּעוֹן את ז’אנר השׂיחה הספרותית, בה הסבירה לקוראים הצעירים מוּשׂגים ספרותיים, סיפרה על המתרחש בספרות־הילדים, הבהירה את משמעותם של מונחים וז’אנרים שונים והביעה את דעתה על דרך הכתיבה הרצוּיה.

בשנת הצטרפותה למערכת ‘משמר’ השתתפה לאה גולדברג גם בייסוד הספריה לילדים ‘אנקורים’ שליד הוצאת ‘ספרית פועלים’, ועד תש“ך ערכה בה שלושים ספרים, ממיטב ספרות־הילדים של אותה תקופה (ראה פרק ט/ה). אבל עם כניסתה בתשי”ג ללמד ספרות מַשוָה באוניברסיטה העברית בירושלים צימצמה המשוֹררת את פּעילוּתה במערכת ‘אנקורים’ (שותפהּ לעריכה היה ט' כרמי). בתשי"ז הוזמנה לערוך את הדוּ־ירחון לילדי הגולה ‘אורות קטנים’; ואף שראתה בעבודה זו ייעוד – קירוב ילדי התפוצות לשׂפה העברית ולספרותה, ובמדוֹר “אנו קוראים עברית בעצמנו” פירסמה כמה יצירות משעשעות בשׂפה קלה מאוד (“דני והתוּכּי”, “הדוֹד מה שלומך”, “אדון גדעון מרחוב ירקון” ועוד) – לא יכלה להקדיש להּ הרבה מזמנהּ והסתייעה בעורכי משנה (דליה רביקוביץ, ט' כרמי, משה לזר).

מאז ‘האורחת מכִּנרת’ (סִדרת ‘חוברות פורחות’, תרצ"ט; ראה פּרק י/ו), פירסמה לאה גולדברג 46 ספרי ילדים – שירה וסיפּורת, מקור, עיבּוּד ותרגום, שרוּבּם נשארו נכסי־צאן־ברזל בספרות־הילדים שלנו. מאז פרשה מעריכה נתנה הרבה מֵחֵילה לתרגום, בעיקר בסִדרה המצולמת על ילדים בעולם (תצלומים: אנה ריבקין־בריק¹⁵⁷). אבל גם אחרי מותה (שבט תש"ל) הוסיפו ומוסיפים לצאת ספרים חדשים מפרי־עטה, רוּבּם ככולם כינוסי שירים וסיפורים שנשארו משוקעים בעיתונים שהשתתפה בהם (המכנסת: לאה חובב). גם אם שנים רבּוֹת עברו מיוֹם כּתיבתן, מוסיפות יצירותיה לדבּר אל לב הילדים; שהרי – כדבריה – “סיפוּרַי [ושירַי] מהימים ההם יישארו, באורח פלא, ממש כאלה כמו שהיו”.

תמונה (מוגנת בזכויות) ותחתיה הכיתוב:

“מה עושות האילות?” ציור־פתיחה מאת אריה נבון (ספרית ‘אנקורים’, תש"ט)

בית זה, הפותח את שירה “שׂיח פלא” (‘צריף קטן’, עמ' 24), וכן המשכוֹ הלירי, המספר כי “הִנֵּה שִׁירִים גִּדַלְתּי – עֲצוּבִים וּמַצְחִיקִים” – יש בו להראות, כּי במרבּית שירי הילדים של לאה גולדברג – עם כל פּשטוּתם וּשקיפוּתם – מצוּיה אותה איכוּת קסומה ואותן סגולות אמנותיות, שדומות להן ניתן למצוא גם בשירֶיה למבוגרים. היא היתה אחת המשוררות הראשונות שלנו, שלא מתחה קו מפריד ממשי בין כתיבתה לילדים וּבין כתיבתה למבוגרים, וחזרה שוב ושוב על קביעתה כי "תנאי ראשון לכתיבה טובה בשביל ילדים הוא יחס כן ורציני לנושא "וכי כתיבה זו חייבת להיות “ביטוי משוּכלל למציאות נפשית אובייקטיבית בדרכי סגנון נאותים” (‘בין סופר ילדים וקוראיו’, עמ' 58). על כן הרבתה לכתוב לילדים, לצד שיריה הקלים והפזמוניים, גם שירים בעלי אוֹפי לירי־וידויי, תיאורי, או הגותי, כגון “אני לבדי בבית”, “מכניס אורחים בודד”, או “על שלושה דברים”:

היא האמינה בכל לִבּהּ, “ששירה כזאת מדברת גם אל לב הילד, ורק צריך להכניס את הילד לאט לאט לעולם זה, שהוא חדש לו”, ואף טרחה להסביר לקוֹראיה הצעירים, שלצד אותם שירי ילדים, שהם “לפעמים גם נחמדים מאד, משעשעים, מספּרים בחרוזים ובצלצול יפה את סיפור המעשה, ישנה גם שירה אחרת, שירה שכותבים אותה, כביכול, רק בשביל גדולים, שירה שבּהּ מספר המשורר על דברים פשוטים ביותר” – על שקיעת שמש, על יערות ושדות או על הרהורי לבו; ואִם אין בה, בשירה זו הנקראת ליריקה, שום סיפור־מעשה, “יש בה – איך לומר לכם? יש בה קולו של העולם הגדול” (שם, עמ' 137).

המעיין במכלול שירת־הילדים של לאה גולדברג ימצא בו את כל הנוֹשאים והסוגים, הז’אנרים והתת־ז’אנרים שאפשר למצוא בשירי ילדים, מן השיר הסיפּוּרי והתיאורי ועד שירי משחק, מזמורים, שירי, ערש וחרוזי הבאי. עושר נושאים וז’אנרים זה מעיד, כדברי לאה חובב, על מאבק סמוי שנוצר בין “רצון המשוררת להביע את עצמה, את השקפותיה ואת דרך ראייתה את המציאות גם כשהיא שרה לילד, לבין ראייתה את הצרכן־הנמען הצעיר והרצון לבטא אותו ואת עולמו” (‘פוֹעלה של לאה גולדברג בשירת הילדים’, עמ' 528).

ראויה לציון העוּבדה, שלא כשיריה הראשונים של גודלבּרג שנדפסו ב’דבר לילדים‘, שהיו ליריים וסיפּוּריים־תיאוריים ברוּבּם, שייכים רוב השירים שנכללוּ בחוֹברוֹת ובקבצים מוּקדמים ומאוחרים אל הסוּג הקליל: החוברות ‘האורחת מִכּנרת’ ו’העיר והכפר’ (תרצ"ט) הכילו חרוזים מגוּיסים בשבח הבננה העברית ותוצרת הארץ; אחר־כך הוציאה קובץ חרוזי תברואה דידקטיים בשם ‘דן ודינה מטיילים בתל־אביב’ (הוצאת המחלקה הסניטָרית של עיריית תל־אביב, ת"ש [?]). ספרה הבא – ‘ספר גן החיות’ (תש“א; מהדורה מחודשת בשם ‘גן החיות’, תש”ל) – כולל שירים קלים ופזמוֹניים על שוכני הביבר, על הפיתון שבּרח וחזר, על הקוף והברדלס, ועל יונתן הגיבור הקטן, שאיננו פוחד מן האריה שבכלוב. אל הספר הזה מצטרף, מבחינת תוכנו ונוֹשׂאֵי שיריו, ספרהּ ‘הביבר העליז’ (תש“ז [נדפס תחילה בהמשכים ב’דבר לילדים', תש”ה]; מהדורה מחודשת: תשל"ו), שחרוּזיו ספוּגי ההוּמוֹר מציגים חבוּרת בעלי חיים “מואנשים”: ג’ירף המתנדב להיוֹת עמוּד לפנס, נחש המשמש חבל לתליית כבסים, גב הנמר הוא לוח שחמט “והיען מתרוצץ כמטורף / מפני שהוא רב / עם הג’ירף”. במלחמת־העולם השניה פירסמה את הקובץ ‘נשמור על ארצנו’ (תש"ד), שכּלל מחרוזת נוספת של שירים לאוּמיים אקטואליים – על שוטר התנועה ושומר הכפר, גדוד הפרשים ושומרי החופים, פועלי הפרדס ואפילו פַקחי ההאפלה (“לכבּוֹת את האור”).

אף שקובצי שירים פזמוֹניים־דידקטיים אֵלה נוֹפלים ברמתם מכּלל יצירתה, ניתן למצוא גם בהם את הסגולות הייחודיות של שירת גולדברג לילדים – שילוּב של נוי פיוטי, הומור רך והפלת המחיצות בין דמיון למציאות. את מיטב שירתה הלירית לילד כינסה המשוררת בחייה בשני הקבצים ‘מה עושות האיילות’ (תש"ט) ו’צריף קטן' (תש"ך), בהן שוּלבוּ ביד־אמן מראות־נוף עם סיפור עלילה, כובד־ראש עם קונדסות, ערגה עם חיוך, דימויים פיוטיים עם ביטויים הלקוחים משׂפת הילדים. הנה, למשל, הסיפור המשעשע בחרוזים על “דֹּב דֻּבּוֹנִי בֵּן דֻּבַּיִם / הַמְצַחְצֵח נַעֲלַיִם / לֶחָרָק, חַיָּה עוֹף, / מִן הְזּבוּב וְעַד הַקּוֹף”, ואפילו למרבה הרגליים נאלץ לצחצח אין־סוף נעליים; והנה שירהּ הוִידוּיִי של הילדה, אשר כָּל הַיַּמִים, כָּל הַיָּמִים / חוֹלֶמֶת עַל כּוֹבַע־קְסָמִים –

והנה שירו הויידוי של הילד, שאיננו יודע איך זה קרה, אך לפתע נכנס בו הילד הרע ואילצוֹ להתפרע; והנה סיפוריו־חרוזיו ה“קשקושיים” של מר קַשקַש על הקוסם, הענק ועושה הלהטים, וסיפורי העננים על לכלוכית, החתול במגפיים ושלושת הדוּבּים; ולצִדם שירי דמיון ושירי נוף, שירי ערש וחרוזי משחק, מזמורים ושירי הלל, וכן שירים לא מעטים, שבהם שוּלבוּ ז’אנרים שונים בתוך שיר אחד. כזה הוא, למשל, שירהּ הבָּלָדי “הסיפור שקרא הרוח”, שיש בו יסודות ליריים־תיאוריים משולבים ביסודות אלגוריים אגדיים:

כמעט כל שירי הילדים של לאה גולדברג מצטיינים בסגולות מלודיות מובהקות ובמִגוון של חריזה וקצב, ואין תימה שרבּים מהם (“החליל”, “שיר ההפלגה”, “פזמון ליקינטון” ועוד) הולחנו והיו כמעט לשירי־עם. בּנוסף עליהם חיבּרה המשוררת שירי זמר להצגות ילדים ונוער (‘פינוקיו’¹⁵⁸, ‘שׂמלת השבת של חנהלה’¹⁵⁹, ‘אגדת שלשה וארבעה’ לביאליק) ולשירוֹנים (‘כך ישיר עולם צעיר’, תש"י. 8 שירים עם לחנים מאת קטה יעקב). גם ברבּים משיריה הבלתי־מולחנים נוכל למצוא יסודות מוסיקליים, אם בנושאיהם (“מפּוּחית־פלאים קטנה”; “שיר קטן” אשר “עָלָה בִּיפִי צְלִילִים”; “מקהלה של אביב”, שבּהּ יש “כְּלִי־זֶמֶר לְכָל יֶלֶד”), ואם באוצר־המלים, במבנה המזמורי ובקלילותם המתנגנת. איכות מוּסיקלית מצויה גם בשני הסיפּוּרים־בחרוזים לבני הגיל הרך, שפירסמה המשוררת בתקופת יצירתה המאוחרת: ‘איה פּלוּטוֹ’ (תשי"ז), המסַפר על שיטוטיו הליליים של כלבלב המחפּשׂ חבר, ו’מסעוֹת מוֹר החמוֹר (תשי"ט), המסַפּר על עַיִר שיצא לגלות את העולם הסובב אותו. נוסף על המִקצב הריתמי והחריזה המלודית (פְּנִימָה – אִמָּא; דוֹהֵר – מַהֵר; ואפילו חרוז בלתי־שגרתי: מָה אַתָּה – הַבָּיְתָה), משולבים בהם צלילים אוֹנוֹמטופיאיים (הַב – הַב! קְוָה־קְוָה) ו“צִפּוֹר קְטַנְטֹנֶת הַשָׁרָה לוֹ שִׁיר”. במאמר מוסגר נוסיף, כי בשתי יצירות אחרונות אלה קדמו הציוּרים לטקסט ולאה גולדברג כתבה, המשותפים לה ולצלמת אנה ריבקין־בריק, ‘הרפתקה במדבר’ ו’מלכת שבא הקטנה').

ומן הסיפורים בחרוזים – אל הסיפּוּרים בפרוֹזה. היא אהבה לסַפּר והיטיבה לסַפּר: “הרי כאשר אני מסַפּרת סיפור לילדים הם יודעים וגם אני יודעת שאני הדודה שלהם”, כתבה בסוף סִפרהּ ‘נסים ונפלאות’, “לא, איך אמר נסים? לא דוֹדה, אלא החברה של כולם”. וכ“חברה של הילדים” סיפּרה להם עשרות סיפורים, מקוריים ומעוּבּדים (חלקם הגדול נותר גנוז עדיין בכתבי־העת שהשתתפה בעריכתם). כבר סיפּוּרהּ הראשון לילדים, “אליהו מבקר בנמל” (‘דבר לילדים’, ה כסלו תרצ"ז), מבשׂר לנו את הכּיווּן של סיפּוּרֶיה הבּאים, המושתתים על מציאות קרובה ומוּכּרת: המסַפּרת מציגה בו לראשונה את האחים אליהו ונסים, הם גיבורי ספרה ‘נסים ונפלאות’ (ראה להלן), הבּאים בשערי נמל תל־אביב שזה אך נחנך. ואמנם במיטב סיפּוּריה שילבה המשוררת את עולמה שלה עם עולמם של ידידֶיה הילדים, והיא סיפּרה אותם “כי טוב לסַפּר על ידידים”. כזה הוא סיפּוּרהּ הארוֹך ‘נסים ונפלאות’ (תשי“ד; נוסח ראשון נדפּס בהמשכים ב’דבר לילדים', תרצ”ט), שזכה לפּוֹפּוּלָריוּת רבּת־שנים. המשוררת, המכוּנה בפי הילדים “דוֹדה של שום־איש”, מסַפּרת בוֹ בגוף ראשון את הקורות אותה ואת שני ידידֶיה – הילד נסים, מוֹכר השרוכים הקטן, והקוף נפלאות, שבּרח מאדוניו ומצא מקלט בדירת המסַפּרת. הקורא הצעיר, החש הזדהות וכמעט מעוֹרבוּת אישית עם המסוּפּר, עושׂה היכּרוּת עם ילדי השכוּנה העירונית, עוקב אחרי העימות בין נסים וחבריו לבין נערי שכונת־העוני ה’רָעים', מציץ לקרקס – עד לסוף הטוב, שבּוֹ מוצא נסים בית חדש, ונפלאות חוזר לאדוניו. הוּמוֹר מפוּיס ועצב מינורי נמזגו יחד בסיפור־הווי זה, הכתוב בסגנון אינטימי נלבּב, וחרף מגמתוֹ החברתית החריפה וההטפה “לעשות כך שלא יהיו בעולם הבדלים בין ילד לילד”, מותיר הסיפור את רישומו העמוק על קוראים צעירים ומבוגרים כאחד. יש בו, בסיפור אנוֹשי זה, אותה אמינוּת מרתקת ומשכנעת שהדברים אכן התרחשו במציאות ממש כפי שהם כתובים ומסוּפרים; יש בו גם דמויות של יום־יום הדוברות בשׂפת יום־יום ומתוֹארוֹת בחיבּה (ואליהן מצטרף קוף נבון, המוסיף צבע לעלילה); ויש בּו ערגה סמויה לחיים יפים יותר, העוברת כמעט מאליה אל הקורא; והכל מתואר ומסוּפּר בפשטוּת כובשת לב:

אירועים של יום־יום ודמויות של יום־יום על חולשותיהן ומעולתיהן, מעשיהן ומשוגותיהן, מובאים גם בקובץ סיפּוריה לקטנים ‘ידידַי מרחוב ארנון’ (תש"ג). כל ארבעת הסיפּורים שבקוֹבץ מתמקדים באותו רחוב תל־אביבי קטן, ואם גם רמתם אינה שוָה וּפֹה ושם מתגנבת לסיפור מתיקות יתרה או הטפה שאפשר בלעדיה, מעוגנים כולם במציאות קרובה ומוּכּרת. “בספר זה יש הרבה מאד דברים שבאמת היו באמת”, כתבה המחברת במבוא הנלבּב, שהוסיפה למהדורה המאוחרת של הספר (תשכ"ו) – מבוא שיש בו כדי לגלות לנו טפח מכּבשוֹן יצירתה ומן האופן שבּוֹ “גישרה” בין האמת המוחלטת לאמת־הסופר:

אבל לא רק אותם שני ילדים האמינו “שכּך היה באמת”. אלפי קוראיה האמינו בשעת הקריאה שהיא מספרת “על דברים שהיו”, כל־כך אמינים, ומשכנעים היו הסיפורים בעיניהם. במאמריה רבּי העניין סיפּרה המשוררת פעמים אחדות על עומק ההזדהות של קוראיה הצעירים עם סיפּוּרֶיה ועל האכזבה שגרמה להם לאחר שנאלצה להודות “שזה לא היה באמת”:

לאה גולדברג היתה מסוֹפרי הילדים הראשונים שלנו, שקיימו קשר הדוק ורצוף עם הקוראים הצעירים. היא האזינה להם, הזדהתה עם תחושותיהם ועם עולמם, קיימה אִתם קשרי מכתבים, שוֹחחה אִתם וענתה בגילוי לב על שאלותיהם; לעתים גם סיפרה להם סיפורים בעל־פה. ביומנה תיארה את הצורך שחשה “לברור את המילים שאמרתי ולבנות את הפסוקים בהירים ופשוטים” והוסיפה בסיפוק:

בהקרנה הדדית זו שבּין סופר־ילדים לקוראיו הושפעה לאה גולדברג במידה רבּה מסופרי הילדים הרוּסיים קורניי צ’וּקוֹבסקי (1882–1969) וסַמוּאִיל (שמואל) מַרשַק (1887–1964), שהיו גם תיאורטיקנים נודעים של ספרות־הילדים. היא הִרבּתה לצטט אותם במאמרֶיה והשתיתה במידה לא מעטה את מִשנת ספרות־הילדים שלה על התיאוֹריוֹת שלהם; ואחרון חשוב – היא הִרבּתה לתרגם ולעבּד מיצירוֹתיהם השיריות, בהעבירה את המסוּפּר והמתרחש לָארץ ולסביבה המוּכּרת לקוראיה. ב־1943 חנכה את ספריית “פז” (פרק ט/ג) בשירוֹ הסיפּורי של מרשק ‘דואר’ שתירגמה, ואחר־כך עיבּדה גם את יצירוֹתיו ‘ספר על ספרים’ ו’המפוזר מכפר אז"ר'; מיצירות צ’וקובסקי תירגמה־עיבּדה את ‘כך ולא כך’ (תש"ה) ואת ‘פלא עץ’ (בתוך ‘מה עושות האילות’). כן תירגמה לילדים מסיפורי אנדרסן, גְרים ואריך קסטנר, ומשירי קדיה מולודובסקי ודוקטור סוּס (תיאודור גֵיזֶל), גם עיבדה מעשיוֹת־עם, והרשימה ארוּכּה. בכל אשר כתבה ראתה מול עיניה את הילד הקורא ואת צרכיו המיוחדים. “אני מניחה לקוראַי ללכת עם גיבּוֹרי הספרים שלי בדרכּם שלהם”, כתבה, “שכּן את חובתי עשׂיתי בעוררי אותם לשאוף לעתיד יפה, יחד אִתם, בקבלם אותם כבני לוויה למשחקם ולחייהם” (שם, עמ' 92).

ה. ‘במדינת הגמדים’ – בלהה יפה, אלה אמיתן, שולמית קלוגאי, רבקה דוידית

משמרת גדֵלה והולכת של מסַפּרות ומשוררות לילדים פעלה לצִדן של אנדה פינקרפלד־עמיר, לאה גולדברג וימימה טשרנוביץ־אבידר; ואם גם לא כּוּלן השאירו אחריהן יבול ספרותי עשיר, ואם גם לא כל יצירותיהן היו לנכס קיים בספרות־הילדים שלנו, הן תרמו – כל אחת כמידת כוחה – להעשרתה של הספרות לגיל הרך, שהיתה עדיין בשלבּי צמיחתה הראשונים.

“מראה העולם עוטה זיו חדש כשרואים אותו מבעד לעיניהם של ילדים קטנים”, כתבה בלהה יפה (קובנה, ליטא, 1891 – ירושלים 1961). מאז עלתה לארץ־ישראל, עסקה יפה, בתו של מ"מ סילמן¹⁶⁰, יובל שנים בקירוב בחינוכם של בני הגיל הרך והעשרת ספרותם. שיריה וסיפוריה הקצרים, שנדפסו ב’גליונות לגן־הילדים' ובעִתוני הילדים, הצטיינו בשפה קלה וריתמית, בהבנת עולמו של הילד הקטן ובדידקטיקה סמוּיה.

רבּים משיריה הראשונים, בעיקר אלה שסיפּרוּ על חיות הבית והשׂדה, הצטיינוּ בקלילוּת מרנינה ובמבנֶה משותף – תריסר שורות קצרצרות, דו־יַמבּיוֹת בּדרך כּלל, המסתיימוֹת ב“עוֹקץ” מבדח. הנה, למשל, שיר־הדקלום הנלבב ‘הרֵעים’, המזכיר בתוכנו את הזמר האנגלי העממי ‘היה למרי שֶׂה קטן’:

השירים האחרים במחרוזת זו סיפּרו על הכלבלב שנבח על בבואתוֹ שנשקפה אליו מן השלולית, על הגדי שקולו כקול הפעמון התלוי על צווארו, אוֹ על החמור העקשן, שסירב לזוז ולכן משכו את אוזניו והאריכו אותן; והשיר המפורסם מכולם – על החתול שנפל לתוך כד־החלב ומאז “קראוּ לו הַחַלְבָּן / כִּי הוּא נִשְׁאָר תָּמיד לָבָן”. לפּוֹפּוּלריוּת ממושכת זכה גם שירה ‘הבּוּבּה ימימה’ (שחריזתו חובבנית משהו), אשר בּוֹ העבירה את פחדה המודחק של ילדה עקומת רגליים אל בּוּבּתה:

רבּים משיריה, ששוּקעוּ בהם הוּמוֹר או שׂמחת חג – ביניהם “החתול הגנב”, “הבּוּבּה ימימה”, “חנוּכּה” – הולחנו והושרו הרבה. אחד המפוּרסמים שבּהם הוּא שיר־החג "שִׂיר־החג “שִׂמְחָה רַבָּה, שִׂמְחָה רַבָּה, / אָבִיב הִגִּיעַ, פֶּסַח בָּא!”, שבּוֹ מביע הילד את שמחתו על שתפרו לו בגד עם כיסים ומילאו כיסיו באגוזים. שיר ספוג־דמיון־והומור אחר שלה – “בשלולית” – היה חביב בשעתו על הילדים, שהִרבּוּ לדקלמו:

מוצלחים פחות הם סיפוריה הקצרים של יפה לקוראים המתחילים, שרוּבּם לוקים במלאכותיוּת ובעלילה בלתי־סבירה. הסיפוּר ‘שיחת המתנות’, למשל, מספר על תמר בת השש, ששמעה בלילה את המתנות שקיבּלה ליום־הולדתה משוחחות ביניהן: “כשהכּל ישנים אני אוהבת מאד לרקוד”, אמרה הבובה, “אבל בחושך אני פוחדת, פן אפול ואשבּוֹר את ראשי”. פתאום קפצה הצנצנת ברוב שמחה ממקומה – נפלה והתנפצה; ואמא שנכנסה לחדר החליטה כי החתול השובב הוא שהפיל את הצנצנת.

כמעט כל משפט בסיפור “תפוּר” זה, המושתת על המוטיב השכיח של צעצועים המתעוררים בלילה לתחיה, צוֹרם באִי־ההגיון שבּוֹ: אִם אמנם אוהבת הבּוּבּה כל־כך לרקוד בלילה, הא כיצד היא מתייראת מן החושך? ואיזוֹ ילדה שהיתה עדת־שמיעה לשיחת הצעצועים, לא תנסה לספר על כך לאִמהּ, ותחת זאת תמהר להיכנע – ולהירדם?

פגוּם עוד יותר הוא סיפּוּרהּ המוזר ‘דוִד והציפּוֹרים’ (‘עתוננו לקטנים’, יב כסלו תרצ"ו): מעשה בציפוֹרים שנחלצו להציל את הכּרוב שצמח בגינתו של דוִד והותקף על־ידי זחליו הרעבתנים של הלבנין, ואז “קם מיד מחנה גדול של צפרים והתנפל על הזחלים […והן] טרפו והשמידו את כל הזחלים”. דומה שאין צורך להרבות בדברים עד כמה מחטיא סיפור זה את מטרתו, בהציגו את הציפּורים דווקא כמצילות גן־הירק ובתיאור הנָטורליסטי המרתיע של השמדת הזחלים על־ידי העופות הטורפניים.

כעשר שנים אחרי הדפסת יצירותיה הראשונות ב’גליונות לגן־הילדים', התחילה בלהה יפה לכנס את שיריה וסיפּוּריה בשורת חוברות וספרונים: ‘מתנות מספרות’ (תש“ב; מהדורה מורחבת: ‘שיחת המתנות’, תשי”ט), ‘עלעלים’ (תש"ה), ‘ספרי הקטן’ (תש"י ואילך), וכן הסידרה ‘הידד, אני קורא’ (תשט"ו), שבּה יוכל הילד, כדבריה, “לקבל מדי פעם ‘ספר’ לפי כוחו וידיעותיו, שיוכל לקרוא בו, והדבר יוסיף לו בטחון ושמחה. גם רוח היצירה תגבר בו, כי הכל בחוברות כה פשוט וקל”.

מכּל יצירותיה הרבות, זכו לפּוֹפּוּלָריוּת ממושכת רק שירי הזמר שנזכרו לעיל, המוסיפים להיות מושרים ולהידפס באסופות־זמר חדישות. עם זאת צודקים אלה, המשייכים את בלהה יפה “לאותו דור של סופרים לילדים, שחוללו מהפכה בספרות־הילדים העברית, הוא הדור שראה בערכי החלוציות, הציונות וההתחדשות בטבע את עיקרי החיים” (מנחם רגב: “על יצירתה של בלהה יפה”, ‘הד הגן’, 1972, עמ' 211).

בעוד שבלהה יפה תיארה בשיריה את עולם־הילדוּת וחוויוֹת־הילדוּת גם מבעד לעיניה של מחנכת, עם שילוב של תמימות והומור, ביטאה בת דורה אֶלה אמיתן־וילנסקי בשירֶיה לילדים גם את הסקרנות והתשוּקה להרפתקה, המפעמות בלבּוֹ של כל ילד; והיא עשתה זאת במחרוֹזת של שירים, ששוּלבוּ בהם איכוּת מוּסיקלית, שׂפת ילדים והוּמוֹר. כבר בשירהּ הראשון, ‘הצִי הלבן’ (מוּסף ‘דבר’ לילדים, כד שבט תרצ"ד), ביטאה את רצוֹן הילד לצאת להרפּתקה:

“מימי ילדוּתי בעיר־הולדתי דורפאט (אסטוניה), זוכרת אני בעיקר שני דברים, את תמונת הרצל על הקיר בדירת הורי, ואת המורה הפרטי לעברית שלי”, סיפרה המשוררת. בת עשרים וחמש היתה כשעלתה ב־1925 לארץ־ישראל, ללמוד ספרות ומקרא באוניברסיטה העברית ירושלים, וכעבור שנים לא רבוֹת – והיא אז פקידה בלשכה הראשית של קרן־היסוד – שלחה את ביכּוּרי שיריה למוסף ‘דבר’ לילדים ול’גליונות לגן הילדים'. על אותם שירים ראשונים שלה – “גדעון מבלפוריה”, “למה”, “סוס עץ” ואחרים – חתמה בשמה הפרטי בלבד (אֶלָה). כעבור שנים אהבה המשוררת לסַפּר בחיוך סלחני על הביקורת המחמירה שמתח י"ח רבניצקי על שיריה הראשונים, כשהביאה אותם להוצאת ‘דביר’ לקבּל חוות דעת: “העברית שלָך טובה לעבודה במשׂרד, אך לא לכתיבת שירים”, כך בערך אמר לה. למקרא השיר “אילנה והמקק” העיר: “שוּלחן אינו שוּלחנה ואילן איננו אילנה. קראי לילדה חנה! ¹⁶¹” גם את שיר־המשׂחק, שזכה אחר־כך לפופולריוּת בלתי־רגילה, “תּוּת־שָׂדֶה אֵינֶנּוּ תּוּת / וְדָוִד אֵינֶנּוּ רוּת”, לא הבין העורך, “ועד שלא שִׂיחקתי אתו את המשחק לא הבין רבניצקי את כוונתי…”

חרף אותה ביקורת קיבל רבניצקי את השירים להדפסה, ובתרצ"ח הופיע ספרה הראשון, ‘ירח פיקח’, שנתחבּב עד מהרה על קטנים וגדולים. הצברים הקטנים הזדהו עם גדעון הקטן, שהכריז: “בְּעֵינַי טוֹבָה בַּלְפוּרְיָה / מִכָּל אֲשֶׁר בְּסוּרְיָה”; הבּנוֹת הזדהו עם המֶסר התמים, כי “צַעֲצוּעִים מַרְגִּישִׁים / אֶת הַכְּאֵב כְּמוֹ אֲנָשִׁים”; הכל חייכו כאשר “לָקְחָה חַנָּה טִפַּת מַים / וְרָחֲצָה לַמַּקָּק אֶת הַכְּנָפַים”; ודומה שכל ילד וילדה מצאו את עצמם בשיר על הסקרנית הקטנה, השואלת “למה?”:

אין תימה אֵפוא, כי ‘ירח פיקח’ זכה לשבחי הביקורת, שציינה כי הספר “מלא תנועה ומשובה, טללים ורסיסי צחוק ילדותיים […] הגן על עציו ופרחיו, החיות והרמשים, הצעצועים והעצמים, כל אלה ממלאים את העולם בשיחם ובתנועתם, המוצאים בשירים ביטוי חי ועליז” (אסתר גולדנברג, הד הגן‘, תרצ"ט, עמ’ 69).

בקובץ שירֶיה הבא, ‘ינוקא’ (תש"ב), הוֹסיפה המשוררת לצעוד בנתיב שכבשה לעצמה, אם כי דומה שבכמה משיריה אפשר למצוא השפעות של לאה גולדברג ואנדה פינקרפלד־עמיר: היא שרה־מסַפּרת על אמא־ארנבת, הדואגת להביא אוכל לילדיה; על הצעצועים שרחצו באמבטיה ויצאו נקיים, ורק הכּוּשי סַמבוֹ נכנס שחור ויצא שחור; ועל פיל־החרסינה, שהרגיש עצמו בודד על האצטבה, כי אף אחד לא רצה לשמוע את סיפוריו על ארצו ועל משחקיו “עִם אָחִיו שֶׁשְּמוֹ יַנְקוּתָא / בְּשֶׁנְהָב עַל־יַד קַלְקוּטָה”. אבל הידוּע מכל שירי הקובץ הוא, בלא ספק, זה החותם אוֹתוֹ ופוֹתח בחרוּזים הכּמעט־קלסיים:

“במדינת הגמדים”, צייר נחום גוטמן (מתוך ‘ינוקא’, יבנה, תש"ב)

שיר קצבי “מלחמתי” זה נהפך זמן קצר אחרי הדפסתו והלחנתו (על־ידי יצחק לוִי) לאחד הלהיטים הגדולים והפופולריים ביותר, וארבעים שנה בקירוב אחרי הדפסתו אף עוּבּד למחזמר לילדים. על הולדת השיר סיפרה אמיתן ברשימתה הממוּאָרית “כך נוֹסדה ‘מדינת הגמדים’”:

היה זה אך טבעי אֵפוא, שקובץ שירֶיה הבא, שכּלל גם זמר זה, נקרא ‘במדינת הגמדים’ (תשי"ח). בשירהּ הסיפּוּרי הארוֹך ‘אל האי כפתור’ (תשכ“ו; נדפס תחילה ב’דבר לילדים', תרצ”ט) חזרה אל מוֹטיב ההפלגה בים, וסיפּרה בוֹ מעשה בשלושה ילדים, שהחליטו לצאת בלא רשות למסע הרפתקני אל האי השכן; לאחר שהשאירו מכתבי פרידה להורים יצאו בסירתם לדרך; אלא שפתאום פרצה סערה בים ואנשי משמר־החוף החזירו את שלושת ההרפתקנים הקטנים רטובים לביתם. הסיפור הפשוט, שמִקצבוֹ רהוט וחריזתוֹ טבעית, ספוּג רוח ההרפתקה ועֶרגה להפליג למרחקים, אֶלא שסיוּמוֹ המתַסכּל עשוי לגרום אכזבה לקוראים; שכּן הסיפור מסתיים כמעט כפי שהתחיל:

שלא כּאֵלָה אמיתן, אנדה פינקרפלד־עמיר, בִּלהה יפה וחברוֹתיהן, שבּיטאוּ בּמרבּית שיריהן את עוֹלם־הילדוּת בשפתוֹ של הילד, או כפי שהוא נראה בעיניו של ילד, ביטאה שולמית קלוגאי בשיריה הלא־רבּים לילדים את תחושותיו של אדם מבוגר, הכותב לילדים. שולמית קלוגאי¹⁶² (1891–1972), שעלתה בנעוריה לארץ־ישראל ולימדה בבתי־ספר תיכוניים בחיפה ובירושלים, פירסמה את שיריה הראשונים בכרך א' של ‘דבר לילדים’ (תרצ“ו; לפני כן פירסמה סיפּוּרים בירחון ‘האדמה’ של י”ח ברנר ובבמות אחרות); אבל רק לאחר עשרים וארבע שנות כתיבה ופִרסום כינסה ארבעים ושניים משירֶיה לילדים בקוֹבץ ‘לאן צועד היום עודד’ (תש"ך). בדיאלוג המחורז ‘שירך יפה’ היא חוֹשׂפת בפשטוּת נלבּבת משהו מעולמה הפיוטי:

הילד מוכן להאמין שיש אמנם כרובים בשמים, אבל עדיין נותרה בלבו תמיהה: הן היקום כל־כך גדול, “כיצד יספיק להם הניָר? כיצד יספּיק להם הלילה?”

שיריה של קלוגאי פשוטים ברוּבּם, חובבניים משהו, מתארים אירועים ורגעים של יום יום: טיול, משחק, ארוחה, מחלה; יש ביניהם שירים בעלי מֶסר דידַקטי (“יוֹסִי, יוֹסִי, הִזָּהֵר! / תֵּן לְאִמָּא יָד מַהֵר!”), או לאומי “מגויס” (הבן שומר על אִמו כשהאב יוצא למלחמה); שירים שהם בבחינת הלצה בחרוזים או ציטָטה של שאלה מבדחת (הנכד שוֹאל את סבתו: “גַּם אַבָּא הָיָה יֶלֶד קָטָן / וְאָז הָיִית אִמָּא שֶׁלּוֹ?”); ויש גם שירי הגוּת ליריים, המנסים לתת ביטוּי לתהיוֹתיו של הילד על סודות העולם: האם נכון כי למרומים עולה נשמת המת? והאם גם הרוצחים שרים וצוהלים במרום שמים? אבל לאיש אין תשובות על שאלות אלה:

פיוטים ואמנותיים יותר הם שירים לקטנים של רבקה דוידית (בסרביה 1908 – תל־אביב 1970), שאף היא התחילה מפרסמת את ביכּוּרי יצירותיה במוסף ‘דבר’ לילדים (לעתים בפסבדונים ר. ד ד– ת, או בת – לוי). יצירתה המוּדפסת הראשונה, שהוֹפיעה בגליוֹן־ביאליק של מוסף ‘דבר’ לילדים (טו בטבת תרצ"ג; יצא במלאות שישים למשורר, תיארה פּגישה מפתיעה בין ילד קטן לבין המשורר הגדול, המסתיימת בבית כובש לב בפשטוּתוֹ:

“קרובה אל לבי הכתיבה לילדים”, אמרה רבקה דוידית, שעלתה בילדוּתהּ לארץ־ישראל, ובתום לימודיה היתה מורה, גננת ומבקרת אמנות. “ילדים הם אהבָתי המתמדת, ולא רק משום שהם קטנים ונחמדים, אלא בשל סיבה עמוקה יותר: משוכנעת אני, שרק אצלם קיימת ראיית דברים רעננה, בראשיתית, בלתי שגרתית”. אותה ראיית דברים רעננה, בראשיתית, של הילד הקטן ביקשה המשוררת להעביר בשירֶיה לגיל הרך; כגון באותו שיר לירי־תיאורי קטן, שבּוֹ מדמה המשוררת־הילדה את הפרח לסירה ננסית:

בשירים אחרים שילבה דוידית את חלומותיו של הילד עם שמחת־החיים והסקרנות הטבעית המפעמות בו. הילד־המספר מזדהה כל־כך עם תמונת הפרש הגיבּוֹר שלפניו, עד שהוא מחליט כי פרש זה אינו אלא “אני, כשכבר גדלתי…” (“פרש בתמונה”). בשיר־המשאלה הריתמי “מי יתנני” מבקש הילד להיות קל כצבי, דג שַׂחיָן וכנף־ציפור, אך מחליט לבסוף, כי “טוֹב מִכֹּל לִגְדּוֹל אִישׁ בֶּן־חַיִל”. ודן השובב, שכולם קוראים לו “פֶּרֶא דָן”, רואה עצמו כבר עתה בן־חיל קטן, חרף היותו חלש בלימודים:

שיר קונדסי זה היה מן הראשונים בארץ, לצד ‘מיקי מהו’ לשלונסקי, ששולבו בו עגת ילדים (“שֵׂכֶל בָּרַגְלַיִם”) עם שוֹבבוּת לשמה; ואין תימה שזכה לפופולריות רבּת־שנים ונהפך לזמר־עם אהוב, עד ששם המחַבּרת שלו נשתכח¹⁶³. לפּוּפּוּלריות בלתי־רגילה זכה גם שירהּ הסיפורי ‘זִפתִינוֹק’ (נדפס לראשונה ב’דבר לילדים' תרצ"ז), שהוא עיבּוּד חופשי של יצירת צ’וּקוֹבסקי “מוֹידוֹדִיר” (1923) על הילד שונא הרחצה, שלמד בדרך הקשה את ערכם של סדר וניקיון. חרף החריזה הפגומה הצליחה המעבּדת להעניק ל’זפתינוק' שלה מִקצב רהוט ולשבץ בו משחקי מלים משעשעים; הברז המכנה עצמו “בְּרִיז יַתִּיז לבֵית מַיְמוֹן” דופק בקערה, מכריז “כּבַקָּרָה” –

היה זה אחד מאותם שירים שהילדים אהבו לדקלם, להציג לצטט מתוכו, והוא חזר ונדפס בחוברות ובאנתולוגיות עד ימינו אלה ממש. כן חיבּרה רבקה דוִידית סיפורים לגיל הרך (ביניהם ‘חרצית־הבר הקטנה’, תשי"ח) ותירגמה בשבילם מיצירות מרשק, טולסטוי ומעשיוֹת־עם (כונסו אחרי מותה בספר ‘מעשה בטחנה קטנה’ תשל"ז).

ו. ‘פרפר נחמד’ – שרה גלוזמן, רבקה גורפיין, פניה ברגשטיין

קרובים בנושאיהם ובאמירתם לשירי אֵלה אמיתן ורבקה דוידית הם שירֶיה לקטנים של שרה גלוזמן (נולדה באוקראינה ב־1915). גם היא עלתה בנעוּרֶיה לארץ־ישראל, סיימה את הסמינר למורות והיתה גננת ומפקחת; ואף היא פירסמה את שירֶיה וסיפוריה הראשונים בעיתוני ילדים ונוער (‘דבר לילדים’, ‘במעלה’, ‘עתוננו’); ביטאה בהם את חוויותיו של הילד, עולמו והנופים המקיפים אותו וזכתה לשבחי הבּיקוֹרת: “עדינוּת, רוך ושובבות ממלאים את שירֶיה” (טובה חסקינה, ‘הד הגן’, תש"ו, עמ' 71). אך בעוד שרוב המשוררות בנות־דוֹרה ביטאו בשיריהן את סביבתו ה“ניטרָלית”, אוֹ העירוֹנית, של הילד הקטן, מיקדה שׂרה גלוזמן את נוֹשׂאֵי שירֶיה בעיקר בטבע, מראותיו ויצוריו – פרפר וציפור, שדה פורח ועדר צאן. לדבריה היה זה מוֹרהּ בסמינר יחיאל הילפרין (ראה פרק ז/ב), שהשפיע על ראשית כתיבתה; ואמנם חותם הצלילוּת המְרבית והחזרוֹת הריתמיוֹת, שאיפיינוּ את יצירת הילפרין, ניכּרים בשירֶיה הראשונים לטף, שכּתבה בהיותה מורה בעמק:

בשיריה הבּאים, שכּוּנסוּ בקובצי שירֶיה ‘גד ודג־הזהב’ (תש"ג), “פרפר הזהב” (תש"ד) ו’פעמונים' (תשי"א), שָׁרה גלוזמן על הנרקיס שפיזר בושׂם רב על פני הביצה וזוֹ קיבּצה לכבודו בתמורה אורחים של אביב; על היֶלק שבא לבקר את הסֶלק; על הפעמונים המבשׂרים בצלצולם את שיבת הצאן מן המרעה; על הגוזלים המנסים לפתור בקן את תעלומת טיפות־הטל הנושרות; ועל הדבורה הזמזמנית, “הַמִּתְעוֹפֶפֶת, מִסְתּוֹבֶבֶת בֵּין פְּרָחִים בְּיוֹם זָהָב”. כאופנת הימים ההם שילבה לעתים נעימה דידַקטית או אקטואלית בשיריה או סיפּוּריה; כך, למשל, כתבה בפרוץ מאורעות תרצ"ו את שירהּ האלגורי “כרם בגיא”, המסַפּר בחרוזים ‘דקדוקיים’ על האֵש האדומה ששולחה בכרם הגפנים –

בסיפורֶיה הקצרים שילבה לעתים מוטיבים אגדיים במציאות יומיומית; כזהו הסיפור הפנטסטי ‘הגמד זָרִימָד’ (תש"י), המסַפּר על ננס הממלא את משאלתה של ילדה ומביאהּ אל היער, שם פוקדות אותה הרפתקאות קסומות וסמליות. מאוחר יותר עברה לכתיבת סיפּוּרים רחבי יריעה לבני הנעורים: טרילוגיה אֶפּית על נדוּדי נער בשנות השוֹאה ואחריהן (‘מסתרי הגורל’, תשי“ח – תשכ”ו) וביוגרפיות בלטריסטיות משוּבּחוֹת של ביאליק ('בן המוזג), תש"ל) ושלמה אבן־גבירול (‘המשורר מסרגוסה’, תשל"ח). גם בהגיעהּ לשֵׂיבה הוסיפה לפרסם חוברות צבעוניות של שירים לגיל הרך באותו סגנון פשוט ונאיבי, שנתגבּש אצלה בראשית דרכה הספרותית.

בין היוצרות האחרות בנות אותו דור, שכתבו לגיל הרך, היו שתיים שפעלו בצל בעליהן ובהשראתם: פנינה הַילפרין, רעייתו של יחיאל הילפרין, שכבר נזכרה לעיל (פרק ז/ב), ומלכה פישקין, רעייתו של אהרן פישקין (פרק יב/א). מלכה פישקין (נולדה בוַרשה ב–1899), בתו של מחנך עברי, קישרה גם היא את כתיבתה הספרותית עם עבוֹדתהּ בבתי־ספר ובגני ילדים. שנים רבּוֹת פירסמה בשבוּעוֹני הילדים שירים וסיפורים, ששולבו בהם תמימות, הומור פשטני ודידקטיקה, וכעבור שנים כונסו בחלקם בספרים ‘שושן ושושנה’ (תשי"ח), ‘רוח שובבה’ (תש"ל) ובסדרת חוברות לטף.

בדומה לשרה גלוזמן, ששיריה מעוגנים ברוּבּם בטבע ובמערכת היחסים שבּין הילד לנוף, שאבוּ גם בנוֹת גילהּ פניה בּרגשטיין, מרים רוֹת ורבקה גורפיין את ההשראה לכתיבתן מן הטבע ומילדי הטבע. כגלוזמן היתה גם רבקה גורפיין (גליציה 1908 – עין־שמר 1983) גננת בקיבּוּץ, שאֵליו הצטרפה עִם עלייתה ארצה ב־1932; וכמעט כל סיפוּרי הילדים שלה ינקו את השראתם מן החיים שרחשו סביבה. אלה הם, כלשונה, “אותם הסיפורים ואותם הגיבורים: אנשים גדולים בשנים ואנשים קטנים בשנים, הרבה כלבים חביבים והרבה חתולים מבינים; עזים וציפורים למיניהן ואותה הסוסה שהזקינה והיא הולכת ונשכחת בין כל המכונות הדוהרות והרועשות. […] אני פוֹקדת את גיבורי”, הוֹסיפה, “ילדים, ילדות, דוכיפת, שמש גדולה ומחייכת, את החתולה האִמהית ואת החתול הטיפשוני, את הסוסה פֶדה ואת הדייג העלום ושתי התאומות, שאפשר היה להבדיל ביניהן רק הודות לשביל שבשׂערותיהן… הנה הסיפּור ‘עדִי והצב והעשׂבים הגדולים’; עדי זהובת השֵׂער האזינה לו בעיניה הגדולות ומיאנה לקבל את הסיוּם. הוא, כמובן, אַמצָאָתי…” (‘הספר בישראל’, ינואר 1965).

סיפוּריה הראשונים של גּרפיין נדפּסו בכרך א' של ‘דבר לילדים’, ובעידודה של לאה גולדברג כתבה סיפורים קצרים נוספים מהווי החיים בקיבוץ, שהם ממיטב הסיפּוֹרת הריאליסטית לקוראים המתחילים. לאה גולדברג גם ערכה והוֹציאה את קובץ סיפּוּריה הראשון, ‘ואדי יוצא לעבודה’ (ספרית ‘אנקורים’, תש"ד), וּבעקבותיו הוֹפיעה שורה ארוכה ונלבּבת של קובצי סיפורים: ‘מה שקרה בצל האלון’ (תש"ו), ‘סמאדז’ה בן הנגב בארץ הפלאות’ (תשי"ח), ‘הבאנו בוקר טוב’ (תשכ"ד), ‘לאור פנסים דולקים’ (תשי"ט), ‘החסידה הסקרנית’ (תשל"ב). בכולם סיפרה על חוויות יום־יום של ילדי הקיבוץ, על אירועים קטנים, הנראים בעיניהם כפלאי בראשית: זריחה קסומה, בקיעת אפרוחים מביציהם, ידידוּת הילדים עם סוסת הקיבוץ הזקנה, מעשה בילד שנשאר לבדו עם הצאן, ומעשה בילדה שנשארה עֵרה בלילה לראות כּוֹס, ושאר מעשים ואירועים; וכולם מסוּפּרים בסגנון אינטימי משהו, שהוא בהיר וציורי, בעל מקצב פנימי, משוּבּץ רסיסי פיוּט והוּמור וספוּג ערכי אנוֹש:

בשנותיה האחרונות עסקה רבקה גורפיין בהוראת הספרות. “המלמד ספרות – מלמד גם מקצת תורת החיים”, אמרה, “לפעמים נדמה לי, כי הכותב סיפורים לילדי הגן והכיתות הנמוכות – גם הוא מלמד מקצת תורת החיים”.

יש דמיון מפתיע בין סיפּוּרי עין־שמר של רבקה גורפיין לבין כמה מסיפוריה של בת גילה פניה ברגשטיין (פולין 1908 – גבת 1950). בילדותה טילטלה מלחמת־העולם הראשונה את פַניה ממקום למקום; באביב תר"ץ עלתה לארץ־ישראל, ושנתיים אחרי עלייתה פירסמה במוסף ‘דבר’ לילדים את שירהּ הראשון לקטנים:

שיר־מחול משעשע זה הוא בבחינת מבשׂר ברור לחרוזֵי ‘בוא אלי פרפר נחמד’ (תש"ה) – אותם שירים קצרצרים אחידי המִבנה והמשקל – כל שיר הוא בית בן ארבּעה טוּרים חסרי כותרת, שמקצָבָם לרוֹב טטראמטר טרוכיאי קטוע – שנהפכו עם פִּרסומם לקלסיקה קטנה ולנכס־צאן־ברזל בספרות לגיל הרך:

בדומה לשיריה (וכאמור לעיל, גם בדומה לסיפורי רבקה גורפיין), יונקים גם רוב סיפוריה הקצרים של פניה ברגשטיין את השראתם מהווי חייהם של ילדי הקיבוץ: אהבת רועה לכבשתוֹ; הערצת רחלי הקטנה לסנדלר הקשיש; שִׂמחת ילדי הגן שקיבּלו שעון־קוקיה; השתאוּת הילדים למראה נפלאותיו של הקומביין הגדול; רק דני אינו מתפלא כלל; הוא יודע את סוד הצמיחה והגדילה:

אך בעוד שסיפורי גורפיין ריאליסטיים כולם ומתארים מעשׂים שהיו, משתלב הדמיון הפיוטי בַּמציאוּת ברבּים מסיפוריה של פַניה בּרגשטיין ונעשה גם הוא כביכול שותף למעשים: אילנה השובבה מעוררת את הרוח בריצתה, וכל האילנות מרכינים אז ראשיהם בסערה; נעמי הקטנה, השומרת על מנוחת אִמהּ, מצווה על הטרקטור הרועש: “שקט, טרקטור טרטרן שכמותך!” והוא שומע כמובן בקולה; המסמרים ששׂבעוּ דפיקות פטישים על ראשיהם הכריזו על שביתה; ובסיפורים אחרים שלה אנו פוגשים מברשת־פלא, קוסם, בּוּבּה מדבּרת ושאר מעשׂי פלא. בכל סיפּוּריה אלה הבליטה את הטוב, היפה, את המאור שבאדם; או בלשונה: “אוספת אני ניצוצות אורה, וכי אינם יקרי ערך? מחפשת אני וגם מוצאת…” ואִם גם לא רבּוֹת היוּ שנות יצירתה (היא מתה ממחלה בגיל 42), העשירה פניה את ספרות־הילדים שלנו בעשרות שירים וסיפורים, תרגומים ועיבודים, שהם “ניצוצות אורה” בספרות־הילדים שלנו. רק אחרי מותה בתשי"א התחילוּ להופיע האסופות הגדולות של יצירותיה – ‘שיר ידעתי’ (תשי"ב), ‘חרוזים אדומים’ (תשט"ו. עם סיפור־חייה מאת שלמה אבן־שושן), ‘עינים שמחות’ (תש"ך), ‘תכלת ואדום’ (תשכ"ז) – שהיו לנכס קיים ואהוב, ואשר סגולותיהן האמנותיות ראויות לדיון ולעיוּן נרחבים וּמעמיקים יותר.

באותה שנה, שבּהּ כתבה פניה ברגשטיין את שירהּ, הפותח בחרוז “בֻּבָּתִי טוֹבָה, שְׁקֵטָה, / כְּבָר שׁוֹכֶבֶת בַּמִּטָּה” (“בֻּבָּתִי”), פירסמה מרים ילן־שטקליס את “שיר ערש לאלישבע”, הפותח בחרוז “הַבֻּבָּה שֶלִּי גְדוֹלָה, / שֵׁם יָפֶה קָרָאתִי לָהּ”. יש לא מעט מן המשותף במכלול יצירתן של שתי יוצרות אלה – בנושאים, בז’אנרים, בדרכי הביטוי האמנותיות, ואף ביחסים האישיים (“פניה בּרגשטיין היתה לי כאחוֹת”, סיפּרה מרים ילן־שטקליס. ‘הארץ’, 8.5.1979). אך בעוֹד שתקופת יצירתה של פניה היתה קצרה, יחסית – ח"י שנים בקירוב – התפרשׂה תקופת יצירתה של מרים ילן־שטקליס על פני יובל שנים ויותר.

למרים ילן־שטקליס ויצירותיה מוקדש הפרק הבא.

ו. “יש לי סוד” – מרים ילן־שטקליס

דברים אלה, שכתבו שופטי פרס ישראל בהעניקם בתשט"ז את הפרס למרים ילן־שטקליס, מבטאים בתמציתיוּת – אם כי גם בקורטוב של הפרזה מובנת – את ייחודה של משוררת זו, הנחשבת בעיני רבּים לגדולה במשוררות לילדים בדורה. “כל הסממנים העיקריים, שבהם מבוּשׂמת שירה טובה למבוגרים”, הוסיפו השופטים וכתבו, “בּישׂמה היא בהם את שיריה לילדים. על כן טועמים בהם טעם שירה לא רק הקוראים הקטנים, אלא גם הגדולים”.

ילדותה ונעוריה של מרים ילן־שטקליס (נולדה במעון־הקיץ פּוֹטוֹקי, ליד קרמנצ’וג, אוקראינה, בכ“ו באב תר”ס, מתה בחיפה בז' באייר תשמ"ד) עברו עליה בנדודים ובעקירות ממקום למקום, בשל פעילותו הציונית של אביה¹⁶⁴. בגיל חמש עברה עם משפחתה מניקולאיֶב לברלין; אחר־כך חיתה לסירוגין במינסק, פטרוגראד וחרקוב. מילדותה למדה עברית מפי מורים פרטיים. “כל מורי זכורים לי לטובה”, סיפּרה המשוררת, “ביניהם אף מורי הראשון, אותו בּחוּר מבחורי המהפכה, שהתהלך בחוצות ברלין וכותנתו הלבנה יורדת לו על מכנסיו, ואשר הרביץ בי בחגורתו על שסירבתי להעתיק חמישים פעם מִלה אחת ששיבשתי – ואני עוד לא בת שש…” (‘דבר לילדים’, 25.4.1956).

בעודה תלמידת הגימנסיה במינסק כתבה את שיריה הראשונים; תחילה כתבה ברוסית, ואחר־כך גם ביידיש, גרמנית ועברית. בתום לימודיה התיכוניים בפטרוגראד, נסעה ללמוד מדעי־החברה ופסיכולוגיה באוניברסיטת חרקוב. ב־1920 עלתה – אחרי תלאות ונדודים ארוּכּים, שבאו בעטיָהּ של מלחמת־האזרחים – לארץ־ישראל. תחילה עבדה ב’הדסה' בירושלים, ולאחר שסיימה את בית־הספר לספרנות בפאריז נכנסה לעבוד במדור הסלאבי של בית־הספרים הלאומי והאוניברסיטאי, ואותו ניהלה שלושים שנה, עד פרישתה לגימלאות.

בת עשרים ושתיים היתה ילן־שטקליס כשנדפס שירהּ הראשון, “בֹּקֶר”, בשבועון ‘החיים’ שבעריכת פסח גינזבורג; ואף שהיה זה שיר לירי למבוגרים, כבר אפשר למצוא בו את הניצנים המבשׂרים של משוררת־הילדים לעתיד:

בשש־עשרה השנים הבאות הוסיפה ילן־שטקליס לפרסם שירים ליריים בעלי הלך־רוח אֶלגי, ורק בחורף תרצ"ח (1937) הופיע בדפוס שירהּ הראשון לילדים, הלא הוא “רוּח רוּח”

הפּוֹפּוּלָרי:

כעבור שנים ענתה המשוררת לשאלתי, מדוע התחילה לפרסם שירי ילדים בגיל מאוחר יחסית: “לשֵם כתיבת ספרות־ילדים דרושה בגרות גילית, וזו כנראה הסיבה שבגיל צעיר לא כתבתי לילדים”. עם זאת יצוּיַן, כי ביכּוּרי שיריה לילדים של ילן־שטקליס לא חרגו אז עדיין מן הז’אנר המשחקי הקל, שרווח אז בשירה העברית לבני הגיל הרך: “הבּוּבּה”, “שיר חורף”, “הסבּון בכה”, “הדֹב חולה” (כולם ‘דבר לילדים’, תרצ"ח). אך לא עברו חודשים רבּים עד שהתחילה לפרסם את שירֶיה הליריים הווידוּיִיִם לילדים, אותם שירים שנולדו אצלה, כלשונה, “מבפנים, לא מפני שהיוצר הציב לעצמו מטרה להביא את דברו בצורה מובנת לילד, כי אם מתוך הכורח התת־הכרתי, המכתיב את תנאיו להכּרה – להביע את דברו דווקא כך ולא אחרת” (‘אורים’, תשט"ו, עמ' 312).

פעמים אחדות הטעימה ילן־שטקליס, כּי מעודה לא כתבה בשביל מישהו, יהיוּ אלה ילדים או מבוגרים; אלא אירַע שהדברים שכתבה נמצאו מתאימים על־פי נושאיהם וּשׂפתם גם לילדים. כך, למשל, כתבה באחד מפרקי זכרונותיה:

תמונה (מוגנת בזכויות) ותחתיה הכיתוב:

“כך יורדים השירים מן העולם של מעלה אל העולם של מטה”. צייר יוסי שטרן. (מתוך ‘מעשה בילדה’)

אבל גם כשהתחילה מבטאת את עצמה ואת תחושותיה ה“בוגרות” דרך שירי ילדים, לא מיהרה לפרסמם. כעבור שנים סיפּרה על אותו יום, שבּוֹ ישבה בחדר־המתנה של רופא וכתבה שיר לירי על אהבה נכזבת, בהעבירה את כאֵבהּ האישי שלהּ אל הילד דני, שנתן לנורית פרח ותפוח:

ועל כן, אף שהוא גיבּוֹר ואיננו בוכה אף פעם – “הַדְּמָעוֹת… הַדְמָעוֹת… הֵן בּוֹכוֹת בְּעַצְמָן” (“דני גִבּוֹר”). רק לאחר היסוסים שלחה המשוררת את השיר למערכת ‘דבר לילדים’, ושם הוא נדפס בכ“ג שבט תש”א. למחרת ההדפסה – הוסיפה המשוררת וסיפרה – באה אל חדר־עבודתה בהר־הצופים ילדה, שנשלחה על־ידי כיתתה לומר לה תודה על שירהּ זה: “אנשים רבּים כתבו על אהבה והרבה כתבו”, אמרה הילדה, “ואילו אַת כתבת על האהבה כל מה שאפשר – ובשורות ספורות” (א"ח אלחנני: “משוררת הילדים”, ‘הפועל הצעיר’, 6.8.1963).

אחרי שיר זה נדפסו ב’דבר לילדים' (בחתימת מרים וילנסקי [שטקליס]) שיריה הליריים־הוִדוּיִיִים “האניה”, “ג’ינג’י”, “תפילה”, “מכתב”, וכן שירי המשחק והזמר “דני פרש”, “זאת הגברת שפנפנית”, “רוגז” ואחרים – ואלה כּוּנסו בקובצי הצעירים – וכותב שורות אלה בכללם – קראו בהתפעמות את שיריה עם הדפסתם הראשונה והלכו שבי אחריהם¹⁶⁶. ואם ספרהּ הראשון, ‘אצו רצו גמדים’, לא עורר עדיין את התפעלותה של הביקורת, שציינה כי “האוסף הקטן הזה של שירי ילדים יצא יפה לעין ולאוזן, אבל את הפתרון – […] יש לחפּשׂ אותו, אם בכלל יימצא, בדרך אחרת לגמרי, תוך גישה רצינית ומחושבת” (עמנואל בן־גוריון, ‘הד הגן’, ת"ש, עמ' 62), הנה אחרי הופעת קבציה הבאים הוּכּרה על־ידי הכל כאחת מבחירות היוצרים בספרות־הילדים שלנו. “ההתרשמות כל־כך ספונטאנית וחיה”, כתבה לאה גולדברג, “שלעתים יש לו לקורא רושם, כי מרים וילנסיק־שטקליס כותבת את שיריה כאותה ילדה קטנה, המסַפּרת סיפור לעצמה”. ועוד כתבה לאה גולדברג ברשימתה האימפרסיוֹניסטית המעמיקה:

מאז תהו רבּים וטובים על סוד יצירתה, והיו גם שבּיקשו כי תסביר “איך עושים שירים”. תשובתה היתה: “אינני יודעת איך עושים שירים. השירים עושים את עצמם”. ואחר־כך הוסיפה:

דברים דומים על “השירים העושׂים את עצמם” שילבה מרים ילן־שטקליס גם בסיפּוּרה האלגורי ‘איך באים השירים אל לב האדם’; ואף שהסיפּוּר מכוּוָן לכאורה לקוראים קטנים, ניתן למצוא בו לא מעט מכבשונה של המשוררת הלירית. השירים, כתבה, “יושבים בעוֹלם של מעלה, לרגלי כסא כבוד מלכותו, ולומדים שירה”; עד שבּאה בת־השיר ושולחת אחד השירים לעולם של מטה; והשיר יורד ובא אל לב המשורר ומתחמם בו; עד שלבסוף “דופק השיר, דופק ודוחף ומתפרץ והולך, ושובר את דלתי הלב; ויוצא השיר מן הלב השבוּר לבוּש לבוּשים יפים ומקושט קישוטים יפים, יוצא ובא אל לבות האנשים”.

לאחר זכייתה בפרס ישראל כינסה ילן־שטקליס את שירֶיה וסיפּוֶיה לילדים, הישנים עם החדשים, וערכה אותם בשלושה כּרכים, מותאמים לשלוש קבוצות־הגיל השונות: ‘שיר הגדי’, ‘יש לי סוד’, ‘בחלומי’ (תשי“ח – תשכ”ג. מהדוּרת־פּאֵר בכרך אחד: (תשמ"ו). אך למרוֹת החלוּקה לקבוצות־גיל, הטעימה המשוררת בהקדמתה, “מסגרת הגיל אינה קבועה במסמרוֹת והיא גמישה מאוד”, שהרי תחוּמי הבנתוֹ של הילד, “כל התפתחותו הרגשית והשׂכלית, כל ידיעותיו ונסיונותיו, נקבעים על ידי גורמים רבּים מאד ושונים מאד. הגיל הִנוֹ רק גורם אחד בין הרבּים”. אמרה והוֹסיפה:

צדקה המשוררת; שכּן כמעט בכל שיריה – מחרוּזי המשׂחק והשעשוע לפעוטות ועד לפּוֹאֶמות הליריות ה“בוגרות” – ידעה לתת אותו ביטוי אמין ואמנוּתי לרגשותיו של הילד, לעולמו ולמאווייו המוּדעים והבלתי־מודעים. הכּרך ‘שיר הגדי’ פותח במחרוזת של שירי שעשוע, משחקי אצבעות וחרוזי עֶרשׂ, ובהם הִפליאה המשוררת לעשוֹת שימוש אמנותי בכל הכּלים המדברים אל בן השנתיים והשלוֹש, שהוא “הכּל יודע ומבין הכל”: חריזה ומִקצב, חזרות וצלילים אוֹנוֹמאטופיאיים, פּעילוּיוֹת ודימויים הלקוחים מעולמו שלו:

אבל כבר בתחילת הספר, מיד אחרי “סיפּוּר לגוּר” (יֵשׁ לְגוּרִי חֲתַלְתּוּל, / תּוּלִי־תּוּל, תּוּלִי־תּוּל"), בא השיר הלירי־הוִידוּיִי “הענן” שבּוֹ מבטֵא הילד את בדידוּתוֹ באוזני הענן הלבן: יש לו, לילד, כדור, יש לו גם דשא ירקרק –

וכיוָן שהוא כה בודד וחסר חברים, פונה הילד אל הענן בלשון שיש בה תחינה והפצרה:

מוֹטיב הבדידוּת וההתמוֹדדוּת עם מוּעקת ה“לבד” חוזר ומופיע בצורות דומות ושונות ברבּים משירֶיה של ילן־שטקליס. הילד הבודד והילדה הבודדה חשים עצמם נעזבים, לעתים אפילו נבגדים:

אין תימה, כי תחוּשת הבדידוּת מולידה שאלת מחאה ספוגה בדמעות:

הילד הבודד, החייב להתמודד בכוחות עצמו עם תחוּשת הבּדידוּת, מנסה להתגבּר עליה, או לפחות להקטינה, על־ידי העתקת תחושותיו אל העצמים הסובבים אותו; הוא מייעץ לדוּבּוֹן (ולעצמו):

הילדה הבודדה מבקשת מן הירֵח “סיפור שמח”; ולאחר שהיא מסַפּרת לו, לירח, על עצמה ועל ההרפתקה הדמיונית שעברה ביער, היא שבה ומבקשת:

הבדידוּת היא אֵפוא מוטיב מרכזי בשירתה הלירית־הווידוּיית של מרים ילן־שטקליס, שדמוּת־הדוֹבר בה הוא הילד המקוּפּח – הדחוי, הננזף, הבלתי־מובן, הבא לעימות עם הסביבה המתנכרת, שאינה מבינה אותו. כזה הוא ג’ינג’י – אחד השירים הידוּעים, השלֵמים וּספוּגי העֶדנה ביותר בשירת־הילדים שלנו. הילד הנלעג, שהכּל קוראים לו “ג’ינג’י”, פונה במצוקתו אל בורא העולם בשאלת התרסה: “לָמָּה בָּרָאתָ לְךָ יְלָדִים צְהֻבִּים, אֲדוֹנָי, צְהֻבִּים?” ברוב אומללותו הוא מוצא מפלט וניחומים בחלום, שם מזומנת לו פגישה עם ג’ינג’י נערץ וכל־יכול, הלא הוא דוד המלך, אשר “צְהֻבִּים תַּלְתַּלָיו וְכֻלּוֹ אַדְמוֹנִי”. בדומה לאֵם שבמציאות פונה אליו גם המלך שבחלום בחיבה מהולה בחמלה:

משאלתו של הילד המקוּפּח להיות גיבור ואהוב ונערץ כמלך מוגשמת בחלום; אבל החלום בשיר זה אינו רק בריחה עם המציאות, אלא גם מקור לעידוד ולניחומים. כך מתקשר שיר אלגי זה לסיפור האֶפּי “שערי הארץ”, שבּוֹ מחולל דני הג’ינג’י מעשי גבורה ואומר בהשלמה: “אני ג’ינג’י, ולא איכפת לי כלל וכלל”.

עימות מכאיב אחר בין דמיונו של הילד לבין המציאות האטומה והנוקשה זומן לדני, גיבור השיר “האניה” (במאמר מוסגר יצוּיַן, כי דני הוא גיבּוֹר קבוע כמעט בשיריה ובסיפּוּריה של ילן־שטקליס, ילד־גיבור ההולך וגדל, החל ב“בן שנתַים דני” [‘שיר הגדי’] וכלה בּ“מחר בן שמונה אני” [‘תפילה’]): דני בנה על הגזוזטרה אניית־שולחן ששטה על מחצלת־ים ופקד עליה בגבורה; אך לפתע, באמצע הסערה הנוראה –

בשיר סיפּוּרי זה אין הילד הנפגע מוצא ניחוּמים אלא רק בעובדה, שהוא יודע כי איננו ילד רע. בשיר “ידידי טִנְטָן”, לעומת זאת, מעביר דני, שהכּל רוגזים עליו על שהוא “רַע אֵין גְבוּל”, את האָשָם אל ידידו הסודי הבלתי־נראה טִנְטָן¹⁶⁷. בשיר “חברוּת” מוצאת הילדה הדחויה ניחומים אצל אמא שלה, המבינה ללבה. ואילו הילדה, שלאִמה יש “שְׂמָלוֹת בְּוַדַּאי מִילְיוֹן”, מוצאת עידוד בחלוק המרוּפט של האם, שהוא ידידהּ הטוֹב, שכּן “כַּאֲשֶׁר עַל כְּתֵפָה מֻנָּח יְדִידִי – / וַדַּאי כָּל הָעֶרֶב [אמא] תֵּשֵׁב לְצִדִי” (“השמלות של אמא”: תרגום מרוסית¹⁶⁸). הילדה המכוּנה “חוֹרגת” מוצאת ניחומים, בהזיות סוֹדיוֹת־חלוֹמיוֹת (‘יש לי סוד’); ואילו הילדה הנבגדת, שאינה מוצאת ניחומים, מחפשׂת פורקן בבכי ודמעוֹת:

וממצוקת היחיד – אל מצוקת הכלל והאומה. גיבּוֹריה הקטנים של מרים ילן־שטקליס, שגדלו בימי מאבק ומלחמה, היו – כמשוררת עצמה – חדורים תודעה אנושית־לאומית עזה. דני, ה“קברניט” שהשיט את ספינתו על ים־המחצלת שבגזוזטרה, הבטיח לנוסעיו הדמיוניים: “אֶל חוֹף אֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל אוֹבִיל אֶתְכֶם לָבֶטַח!” (“האניה”); ובערב יום־הולדתו השמיני עלה דני אל גג ביתו ונשא תפילה לאלוהים; משאלה אחת היתה לו אל בוֹרא עולם:

ומטרה יחידה מדריכה את משאלת הגבוּרה שלו: הצורך לבנות “אוִירוֹן, מאה ושבעים אלף טוֹן”, עם סולם ארוך־ארוך, ואז –

ואמנם בסיפּוּר “שערי הארץ” (ראה להלן) מתגשמת המשאלה: דני מצליח הודות לאומץ־לבו להשׂיג מטוסים ולהסיע בהם מאה־אלף יהודים לארץ־ישראל.

הפּנִיה האינטימית אל אלֹהים הכל־יכול חוזרת ומופיעה פעמים אחדות בשיריה ובסיפוריה של מרים ילן־שטקליס, אם בדרך של תפילת־משאלה, ואם בתפילה שיש עמה התרסה: לצד דני הג’ינג’י, הקובל “לָּמָה בָּרָאָת לְךָ יְלָדִים צְהֻבִּים, אֲדוֹנָי?”, מטיפה הילדה הדסה באיגרתה לאלהים למראה האיש חסר־הזרוֹע: “זֶה לֹא נָכוֹן; / וְזֶה אָסוּר שֶׁאִישׁ יִהְיֶה בְּלִי זְרוֹעַ” (“מכתב”)¹⁶⁹. בסיפּוּריה האוֹטוֹבּיוֹגרָפיים תיארה את דמוּיוֹתיהם הקוֹרנוֹת של סבה וסבתה, הדבקים באמנותם ומברכים את היושב במרומים; ובסיפּוּר הסִמלי “השֵם הבּשׂוּם” הביאה מעשׂה במלאך, שנשלח על־ידי אלהים לבוא ולרקד לפני ילדה חולה. אהבת האֵל קשורה בכל יצירוֹתיה באהבת ארץ־ישראל, “וארץ־ישראל מלכת כל הארצות, וארץ־ישראל היפה בכל הארצות […] ואין עוד בעולם פרחים יפים כפרחי ארץ־ישראל” (“הפרחים שבארץ־ישראל”). הערגה לארץ־ישראל היא מוטיב חוזר ונשנה בשיריה ובסיפוריה: היא מבקשת מן היונה המהירה: “שָׂאִינִי עִמָּךְ אֶל אַרְצִי־בְּחִירָה” (“גם לי יש כנפיים”); והיא חולמת על “גשר של נייר”, אשר “יְהוּדִים עַל פְּנֵי הַמַּיִם / בּוֹ יֵלְכוּ לִירוּשָׁלַיִם”; והיא

מתפללת על גאולתם של ילדי ישראל שרידי השואה: “אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, הֲשִׁיבֵם!” (“לילדי ישראל”). ובאגדה הפיוטית 'מעשה בפרוכת תשי"ב)¹⁷⁰ סיפרה על רחל אִמנוּ היושבת ושוזרת פרוכת, המסמלת את גאולת ישראל; וגם אִם שָׁלַם המעשֶׂה – לא שָׁלמה עוֹד הפרוכת:

האמונה באל הכל־יכול מביאה בהכרח לאמונה בנס, או אולי מוטב לומר – לערגה לנס, לפלא שיופיע פתאום ויביא ישועה, או תרופה, או ביטול המצוקה. מוטיב הערגה לנס, או לישועה, כבר נזכר לעיל, והוא חוזר בצורות שונות בשירים ובסיפּוּרים נוספים של ילן־שטקליס. לפעמים מופיע המושיע בדמותו של שוטר בעל “רגלים מן הים עד ירושלים” (“מעשה בחתול ובשוטר”) אוֹ “בעל שׂפם ארוֹך, מתנוֹעע וּמחייךְ” (“מעשׂה במשרוֹקית”); ופעם אחרת המושיעה היא הדודה פּילִיק הטובה, שהלכה עד “שער שביעי של רקיע” כדי להביא תרופה למיליק החולה, ולאחר שהבריאה מיליק “וְהַחֹלִי נִבְהַל וּבָרַח לוֹ” –

על כן אהובים על המשוררת החגים היפים, שבּהם היא שומעת “עַל הַנֵּס בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה” (פורים"), ובהם היא רואה את “סבּא דוֹמה לאליהוּ” מבשֵׂר הגאולה (“פסח”). ועל כן יצרה לעצמה שביל סודי בקמה, בו תהלך לבדה ותספר מעשֵׂי־יה ובו “אֱלֹהַי בְּשׂוֹרָה יְבַשְּרֵנִי – / לֹא אָמוּת כִּי אֶחְיֶה!” (“בקמה”).

אותה אמונה בכוח עליון המחולל נִסים, אותה “ערגה קיומית” הנעה בין שני קטבים, שאכזבה וניחומים משמשים בהם בערבוביה¹⁷¹, מצויות, כאמור, גם ברוב סיפוריה: דני ובני לווייתו הצעצועים יוצאים למסע־פלאים רב־הרפתקאות וּפוֹגשים בסיוּמוֹ את הרופא הגדול, שהפך את הבובה אלישבע הקירחת והמרוּפּטת (גיבּוֹרת השירים “אלישבע מה נחמדת”, “אלישבע מסכנה” ועוד) לבוּבּה חדשה ויפהפיה; אבל בתום הפלאים ושאר המעשים החשובים אומר הדוּבּוֹן לדני שאַל לו להתפלא: “כל הדברים החשוּבִים פּשוּטִים הֵם מְאֹד” (‘המסע אל האִי אולי’, תש"ד). גם את מסע־ההצלה האחר של דני, שבּוֹ חילץ את המלך ומשפּחתוֹ מן הארמון הבוער, ואחר־כך גייס אלף מטוסים, ובהם הושיב מאה־אלף פליטים יהודים “ונסענוּ מהר מהר אל ארץ־ישראל” – גם את מעשהו זה הגדיר הילד במלים “פשוט מאד” (שערי הארץ"). בסיפורים אחרים מציל האח הגיבּוֹר מוּליק את הילדה־המסַפּרת מירה מידי הצוענים (“מעשה במשרוקית”), והכלב הנבון שחורי מציל אותה בעת נפילתה מן הגג (“בית המקדש”); אבל מעשׂה הצלה זה איננוּ “פשוט” בעיני המסַפּרת, שכּן בדמיונה ראתה בו נס מן השמים:

וּבעוֹד שבּסיפור “בית המקדש” הציל כלב נבון ממוות את הילדה המסַפּרת, הנה בסיפּוּרהּ ‘בִּימִי’ (תשי"ג) הצילה המסַפּרת ממוות כלב נבון אחר; ואף־על־פי שלפנינו סיפור ריאליסטי המעוגן במעשה שהיה, מתואר מעשה ההצלה כּנס מעורר השתאוּת, שעליו מגיבה אמא־של־אלישבע במלים: “נוּ, מה תגידי! נו, מה תגידי!!”

תפיסה זו היא שהדריכה, ככל הנראה, את מרים ילן־שטקליס גם בבחירת היצירוֹת שתירגמה – בכולן משוּלבים הדמיון והפלא עם הערגה לטוב וליפה: ‘פרח השני’ (תשי“ב; מהדורה מחודשת בשם ‘תפוחי העלומים’, תשל”ב) – הכרך שבּוֹ “תוּגדנה אגדות גם תוגדנה, בבוקר־השכם־אחר־הצהרים, עת שֶמש עִם סַהַר עם צבא כוכבים מאירים במרום השמים הבהירים”; ‘עצרת החיות’ (תשי"ח) – סיפּוּרוֹ האלגורי של אריך קסטנר על החיות שנחלצו להביא שלום לעולם שְׂבע המלחמות; סיפורי האגדה של אנה פרנק, המביעים את “געגוּעיה על דרור ויפי הטבע” (כדברי המתרגמת בפרק־המבוא, תשכ"ב); ‘מרי פופינס’ (תשכ"ח) – סיפּוּרה של פּמֶלה ל' טרָבֶרס (בעיבּוּד ווֹלט דיסני) על האומנת הפלאית, שגילתה לילדים את צִדם הקסום של החיים הסובבים אותם ועוד.

מכּל שנאמר עד כה בפרק זה עשוי, אולי, להתקבל הרושם כי ההוּמוֹר הוא מרכיב שולִי ביצירתה של מרים ילן־שטקליס; ואין זה כך. ההוּמוֹר מצוי הרבּה בשירֶיה וסיפוריה, אלא שאין הוא מופיע כמטרה בפני עצמה, אלא רק כאמצעי, שהמשוררת נעזרת בו לצורך הבעת רגשות, תחושות וחוויות. וההומור פנים רבות לו. יש שהוא הומור מילולי – אם בחריזה: “וְלֹא אָכַל וְלֹא שָׁתָה, / וְלֹא טָטִי, וְלֹא טָטָה” (ברֹגז"), או בשימוש של שׂפת ילדים מבדחת: השעון “אמר לי: כּבָר וָרֶבַע” (“שיר ערש לאלישבע”), אוֹ בפירוּט שמוֹתיהן של המחלות: אינפלוּאֶנצה, אנגינה, גרִיפּה (“שפּעת”). לפעמים זהו הוּמוֹר של מצבים אבסורדיים, כגון תיאור הדג השואף לצאת מן המים נעול נעליים (“דגון קטן”), או תיאור המלפפון הגדול, שמעצמו “קָפַץ אֶל הַיָּד – וְאָכַלְתִּי” (“מעשׂה בילדה בודדה”). לפעמים נוצר ההומור על־ידי האנשת מוּשׂגים מופשטים, המוּכרים לילד, כגון: “לָמָּה לְגָרֵשׁ הַחשֶׁךְ? וַהֲרֵיהוּ יֶלֶד טוֹב”… (“עייפה בּוּבּה זהבה”), או תיאור השעמום, היושב בפינה רזה ו“ארוך־ארוך עד התקרה” (“שיעמום”), או פנִיה אל מלה כאֶל יצור חי ומקשיב: “אַל, וְאַל, וְאַל! מִי הִמְצִיא אוֹתָךְ בִּכְלָל?” (“אַל”). לעִתים משתמשת המשוררת בהומור למטרות דידַקטיוֹת, כביכול, על־ידי העברת רגשות ו“מחדלים” מן הילד אל החֵפץ, כגון בתיאור בִכיים של הסבון ומברשת־השיניים על ש“דָנִי לֹא רוֹצֶה בִּי עוֹד” (“הסבון בכה מאוד”), או הצגת המדחום כתרופה המסוגלת לגרש מיד את המחלה (“הדֹב חולה”). הומור אבּסוּרדי־הַבְלוּתי, שנועד לחזק את בטחונו של הילד ואת תחושת המציאות שלו מצוי בשיר־הגוזמה “לֹא פילים ולֹא עץ” וּבסיפּוּרהּ המעוּבּד ‘אַבּא מצחיקוֹן’ (על־פי קוֹרניי צ’וּקוֹבסקי [שֵם המחַבּר אינוֹ נזכּר בכרך 'שיר הגדי]). הוּמוֹר של אי־הבנה ו“קֶצר בתקשורת” ניתן למצוא בּדוּ־שִׂיח שמנהלים הילדה והשוטר, המנסה למצוֹא את האֵם ש“הלכה לאיבוּד”:

הומור־של סיטואציה מלבּב מצוּי, בין השאר, בפּוֹאֶמה הדרמאַטית “כרטיס גיוּס” (נכתב בתש"ח), שבּה מסַפּרת המשוררת כיצד נעצרה ברחוב על־ידי שני זאטוטים בני שש־שבע, שתבעו ממנה צַו־גיוס ואחד אף “שָׁלַף אֶקְדָּח, כִּוְּנוֹ אֶל לִבּי וְסָח: – קָדִימָה אַחֲרַי!”… רק לאחר שהשתכנעו השניים שהיא זקנה וכי “בת מאה מכל גיוּס פטורה ומפוטרת”, נסתיים המעמד הדרַמָטי־המבדח בעמידת “דוֹם” ובהצדעה הדדית.

רסיסים של הוּמוֹר מצויים גם בשירֶיה הליריים, המבטאים תחושות של מצוקה. רמזי הומור מעודן זה באים בעיקר בסיומי השירים, שם הם משמשים פוּרקן לתחושת המועקה, שליוותה את הקורא לאורך כל השיר. כך, למשל, מסתיים מכתבהּ העצוב של הדסה לאלֹהים, הכּוֹלל בקשה להעניק זרוע חדשה לאיש הגידם, בשוּרות־פרידה “אינטימיוֹת”, המעוררות חיוך בגלל היותן כה בלתי־צפויות: “לֵיל מְנוּחָה. תּוֹדָה רַבָּה לְךָ. וּמַה שְּׁלוֹמְךָ?” (“מכתב”); ובדומה לכך מסיים דני את תפילתו לה' באִזכּוּר “מענוֹ” ובבקשה נוֹגעת ללב, המעלה חיוּך אצל הקורא: “[…] אֲנִי דָנִי, בִּירוּשָלַים עַל הַגָּג, / בְּבַקָּשָׁה, אַל תִּשְׁכַּח…” אפילו השיר הפַּתֶטי־עצוּב “גִ’ינג’י” מעורר בסיומו צחוֹק משחרר, למִקרא מִלוֹתיו הבלתי־צפוּיוֹת של דוִד המלך: “רְאֵה – גַּם אֲנִי גִ’ינְגִ’י!” – שהרי כינוּי זה לא היה קיים עדיין בתקופת התנ"ך, כידוע לכל ילד…

כל הקורא את שיריה וסיפּוּרֶיה של מרים ילן־שטקליס נוֹכח לדעת שוּב ושוּב עד כּמה הִפליאה המשוררת לעשות שימוש במלים ובצירוּפיהן, לברור אותם בקפידה ולשבּצם ביצירותיה בשילוב נדיר של צלילוּת ונוֹי. המלים המוּכרוֹת לכל קורא מצטרפות אצלה לתמונה מרהיבה –

או למֶטַפורה ציורית מפתיעה:

היא לא נרתעה מלשבּץ ביצירותיה לקטנים מלים בלתי מוּכּרוֹת, ואפילו נדירות, אם מצאה שצלצולן מוסיף לאווירת השיר ולהעשרתוֹ; למשל: בּמִגְבַּעַת חַכְלִילִית (“הדוֹד של בּוּבּתי”), נִדְהַמְתִּי וְנִפְעַמְתִּי (“כרטיס גיוס”), וכן בֵּין גַּלֵּי הַפֵּרוֹזָג [=צבע טורקיז] (יש לי אִי").

חושהּ זה ורגישוּתה לצלילי המלים ולנגינתן באו למיצוּיָם השלם בתרגומה הווירטוּאוֹזי לפּוֹאֶמה של יוליאן טובים “הקטר”, שבּוֹ יוצרת כמעט כל שורת שיר אסוֹציאציה של נשיפת הקטר: אוּף, כַּמָּה חַם פֹּה! / פּוּף, כַּמָּה חַם פֹּה!; סאוֹן הקיטוֹר: אֲבָל הַמַּסִּיק לֹא יַפְסִיק לְהַסִּיק…

– ושקשוק הגלגלים:

בדרך כלל הקפּידה המשוררת בכתיבתה להיות נאמנה לכללי השׂפה ולחוקיה; אבל לעתים הרשתה לעצמה ליצור צורות לשוניות בלתי־מקוּבּלות, שהעניקו גוון חדש לחרוזיה. כך, למשל, יצרה צורת נקבה בלתי־מקוּבּלת בעלת נגינה רכּה – בּא שׁוֹשׁן עם שׁוֹשַׁנִּית (“יש לי אי”), או משעשעת: מְאוּמָה – לֹא כְלוּמָה ("מפני שֶ – "); והיא “המציאה” צורת רבּים לקו־המשווה היחיד: שֶׁמִּתַּחַת לְכַל הַקַּוִּים הַמַּשְׁוָנִיִּים ("מפּני שֶ – "); וגם יצרה צורת הקטנה בלתי שגרתית: יֶשׁ־לִי פַּת ועוֹד פּתית (“החלבון לבן לבן”); ואפילו העזה להטות את תואר־הפועל לבד כאילו היה שורש ויצרה חידוש חינני שנקלט בפי רבּים: לְבַדִּיתִי – לְבַדִּיתִי – וּבָכִיתִי (“לבדי”).

משוררת בעלת רגישוּת כזאת לשׂפה ולצלילי המלים, אין תימה ששיקעה גם במשפטי הפרוזה של סיפּוּרֶיה מִקצב פנימי, המעניק להם ניגוּן ונוֹי פּיוּטי בלתי רגילים:

לכן, דומה שאין משום הפלגה בדברֵיהם של שופטי פרס ישראל, שסיימו את הנימוקים להמלצתם בקביעה, “שעם כל תינוק הנולד בארצנו נוסף לה, למרים ילן שטקליס, קורא חדש ודאִי”¹⁷³⁰.

סיכום    🔗

בזמן אחד כמעט קמה, בפרוֹס שנות השלושים, משמרת של משוררות ומסַפּרוֹת, שהביאוּ לספרות־הילדים שלנו את הנעימה המינוֹרית הנשית, שחסרונה היה מורגש כל־כך עד אז. ואף־על־פי שכּל יוֹצרת התאפיינה בסגנוֹנהּ ובדרכי ביטויה הייחודיים – השוֹבבוּת הסַסגונית של אנדה פינקרפלד־עמיר, הקסם המֶלוֹדי של לאה גולדברג, הערגה להרפּתקה של אלה אמיתן, הריאליזם המחנך של ימימה טשרנוביץ־אבידר, הרוֹך הפּיוּטי של פניה ברגשטיין, הליריקה הצרופה של מרים ילן־שטקליס וכו' – נוּכל למצוא גם כמה קווים המשותפים למרבּיתן. רוּבּן ככוּלן גילו בכתיבתן הבנה לנפשו של הילד, הזדהוּת עם עולמו, עם שמחותיו ועם מצוקותיו ונתנו לכך ביטוי אמין ביצירותיהן. מרביתן ראו עצמן גם מעין “דוֹברוֹת” של עַם הילדים, על מערכת היחסים המורכבת שלהם עִם המבוגרים ועם סביבתם; הן מחקו את הגבולות החוצצים בין דמיון למציאות, האנישו את צעצוּעי הילדים והפיחוּ רוח־חיים בחפצים ובעצמים הדוממים הסובבים אותם. כל אלה סייעו ליצירת ז’אנרים וסגנונות חדשים בספרות־הילדים שלנו והשפיעו במידה בלתי מבוטלת על דור היוצרים הבא.

ויש קו משותף לרבּוֹת מן היוצרות הכלולות בפרק זה, שראוּי לציינוֹ. כמה וכמה מהן, ודווקא מן הבולטות שבּיניהן – רחל, לאה גולדברג, מרים ילן־שטקליס, אלה אמיתן, שוּלמית קלוגאי, מירי דוֹר¹⁷⁴¹ ־ לא היו להן ילדים משלהן, ואף־על־פי כן הפליאו לבטא את עולם־הילדוּת לא רק מבעד לעיניו ולבּוֹ של הילד, אלא גם של האֵם הדוברת אל ילדהּ; כך, למשל, כתבה רחל: “הָרִימָה רֹאשׁךָ, יַלְדִּי הַבָּהִיר”; ולאה גולדברג שאלה: “מַדּוּעַ צָחַקְתָּ, יַלְדִּי, בַּחֲלוֹם?”¹⁷⁵² ומרים ילן־שטקליס שרה על “בֵּן גָּדוֹל חָכָם שֶׁלִּי”. בשירים אלה פנו אל הילד הנכסף, שהוא משאת־נפש; ואולי ראוּ – אם אפשר לומר כך – בכל ילד את ילדן שלהן. “לא חוויתי חוויית אִמהוּת”, אמרה מרים ילן־שטקליס, “אבל אני מאד אוהבת ילדים והבּעתי עצמי בשירי ילדים. שירים הם כמו ילדים, נולדים ביִסוּרים” (‘הארץ’, 8.5.1979).

דברים אלה, מבטאים, אל נכון, גם את הרגשת חברוֹתיה המשוררות האחרות, אחיוֹתיה לגורל.

פרק שנים־עשר: פּנים שוֹחקות אומרות שירה – הוּּּמוֹֹר וליריקה בשירת־הילדים המודרנית    🔗

“להלכה — פנים זועפות, לאגדה – פנים שׂוֹחקות.” קביעה זו, שבּהּ נפתח מאמרו הידוע של ביאליק ‘הלכה ואגדה’, אפשר להמשילהּ גם על ספרות־הילדים שלנו. שנים רבּות היתה ספרות זו, ברוּבּהּ, מעין “הלכה”, שטיפלה בנושאים רצינים – מגורל האדם והעם ועד ערכי טוב ורע – שלא היו שונים בהרבה מנושאי הספרות בכללותה (והשווה בהקשר לכך את דברי ביאליק: “דווקא יצירות אלה, שנבראו בשעתן לשם יצירה גרידא, אלא שנמצאו אחר־כך בלא כוונה קודמת ראויות גם לבני הנעורים, כמו לשאר אדם – דווקא הן ראויות לשם ספרי מקרא לנוער”. מתוך הפרוגראמה של ביבליותיקה ‘מוריה’ לבני הנעורים, אודיסה תר"ע). ואם העזה ספרות־הילדים שלנו בראשיתה להראות מדי פעם “פּנים שׂוֹחקות”, היה זה בבחינת אירוע יוצא דופן, שקמו לו מתנגדים וחסידים כאחד. כשפּיריסם י“צ לוין על סף המאה העשרים את סיפּוּריו בעלי ההומור הקונדסי־אנַכרוניסטי, תקפו אותו המבקרים על שהוא מפטם את הילדים ב”דברי הבל" (ראה פרק א/ו); אבל כשפּירסם ביאליק כעבור שנתיים־שלוש את שירו הקונדסי ‘מעשה ילדוּת’, ציינה הביקורת ברוב התפעלות כי “סוף סוף ניתן מעין היתר רשמי לילד העברי למלאות שחוק פיו בעולם הזה, לנגן, לרקוד, לצלצל, להתהולל, בקצרה: להיות ילד” (ראה פרק ב/ב).

א. “אנוּ בּוֹכים וצוֹחקים” – סילמן, דוּשמן, פישקין, המאירי

גם אחרי ש“עלתה” ספרות־הילדים לארץ־ישראל והתחילו נוֹצָרים שירים וסיפורים לבני הדור הראשון של קוראים דוברי עברית, עדיין היתה ספרות זו בעלת “פנים רציניות” בדרך כלל ולא ניכּרה בה כמעט אותה חדוות־חיים טבעית, אותה “קוּנדסוּת, הקורצת אותה קריצת־עין ערמומית־שובבת, שהיא אחד מסודות האמנות”, כהגדרתו של אברהם שלונסקי (‘ילקוט אשל’, עמ' 154). עדיין לא קמוּ לה שלום עליכם, מרק טוֵיין או וילהלם בּוּש עבריים.

היו, כמובן, יוצרים יחידי סגוּלה, שנענו לנטייתוֹ הטבעית של הילד אחרי שׂחוֹק ומעט קלוּת־ראש וניסו לסגל את כתיבתם לאפיק זה. אחד מחלוצי ספרות־הילדים ה“קלה” בארץ היה קדיש יהודה סילמן (ליטא 1880 – ירושלים 1937). עוד בהיותו מורה צעיר בוילנה כּתב בשבועון־הילדים ‘גן שעשועים’ (ליק תר"ס; ראה פרק ד/ב) טור בשם “למען ציוֹן (פנקס קטן לקטנים)”, בּוֹ פירסם בפסבדונים סימן קל רשימות ספוּגוֹת הוּמוֹר מענייני דיוֹמא. אחרי שעלה ב־1907 לארץ־ישראל הוסיף לפרסם בחוברות ובעיתוני הילדים שירים, סיפּוּרים, מחזות, מכתמים ודברי שעשועים, אם בשמו ואם בפסבדונימים שונים. פּעמים אחדוֹת תיאר את קולו של הילד העברי בארץ כ“קול ילד חי ועליז ורענן” (ספר היובל של הסתדרות המורים, תרפ"ט, עמ' 254), ובאחד מסיפּוּריו אף הביא שׂיחה משעשעת של ילדים, המתארים את אופיים ה“הפכפּך” ונטיית לבם:

ואמנם רוב יצירותיו של סילמן לילדים הצטיינו באותה קלילוּת אוֹפּטימית, שכּבשה את לב הקוראים הצעירים, גם אם שולבה בהם לעיתים נעימה דידַקטית. רבּים משירי הזמר שלו, שכּוּנסוּ בספר ‘לכו נרננה’ (תרפ"ח), היו עיבּוּדים של שירי־עם, שבּהם העביר את ההווי הזר, או הגלוּתי להווי ארץ־ישראלי. הוא העשיר את הספרות לימי חג ומועד והיה מחלוצי עִיתונות ההיתול העברית.

מאז שנות העשרים ואילך נוּכל למצוא נסיונות חוזרים ונשנים לשילוּב הוּמוֹר קונדסי ושוֹבבוּת לשמהּ ביצירוֹתיהם של יוצרים שכּתבו לילדים; ואם גם לא כל הנסיונות עלו יפה, אם בגלל הֶעדר טבעיוּת, או בשל לבטי לשון ומאמץ־יֶתר שהחטיא את המטרה, ראויים הנסיונות להערכה. בפרקים קודמים נזכרה נימת ההוּמוֹר השובב ששוקעה בכמה מיצירותיהן של אנדה עמיר־פינקרפלד, בלהה יפה, אלה אמיתן ולאה גולדברג, ש“לוּח־הפרסומים” שלהן מתחיל בשנת 1930 לערך. אבל עוד לפניהן עשׂוּ כמה מסַפּרים ומשוררים נסיונות ראשונים בז’אנר זה והכוונתוֹ לילדים. ישראל דוּשמן (1884–1947), שהיה מוֹרה בנשמתוֹ ורוב יצירותיו היו בעלות צביוֹן דידַקטי מובהק, שיבּץ עוד ב־1916 עגת ילדים בסיפוריו (ראה פרק ג/ז), ואחר־כך כתב סיפורים אחדים על מעשי קונדס ומשחקים “מתוך משובה וצהלה: תפוס! תפוס!… הארץ נבקעת לקולם” בין עשרות שיריו וסיפוריו של אהרן פישקין (1894–1979) אנו מוצאים חרוּזי הבאי עבריים ראשונים (ראה פרק יג/ג) ואת השיר הקוּנדסי “אֵלִיָּהוּ בִּישׁ־מַזָּל, / לֹא יִצְלַח לִמְאוּם, / שְׂעָרוֹ תָּמִיד פָּרוּעַ / וּבִגְדוֹ פָּרוּם”, שהיה פּוֹפוּלרי מאֹד בשעתוֹ. שמואל בַּס (1899–1949), אשר שר על "ארץ לנו קטנה (כשם קובץ שיריו לילדים), חיבּר גם זמר מרנין על האח הקטן יזהר אשר “לוקח כף וסיר ומתופף ושר” (נדפס לראשונה בּמוסף ‘דבר’ לילדים, אב תרצ"ב). ועמנואל הרוסי (1903–1979), שהיה מחלוצי הזֶמר העברי הקל, חיבּר שירים ודִקלוּמים משעשעים לילדים, בּיניהם “שֶׁקֶט שֶׁקֶט שְׁקֶט שֶׁקֶט” הפּוֹפּוּלרי.

אבל הסופר הראשון, שהצליח לשלב בכתיבתו לילדים נעימה קונדסית עם איכות אמנותית, ואף חתם על יצירותיו הראשונות לצעירים בפסבדונים קונדס, היה אביגדור המאירי (פוֹיֶארשטיין; 1890–1970). סופר מתסיס ורב־פנים זה, מן הדמויות הססגוניות בקריַת־ספר שלנו וממבשרי הזרם האקספרסיוניסטי בספרות העברית, היה גם ראשון שהכניס לספרות־הילדים הארץ־ישראלית את ההומור הגרוטסקי ה“מתוחכם” (אותו שאל מן הסיפּוֹרת ההונגרית הפּוֹפּוּלָרית, שעל ברכֶּיה גדל). כשנה אחרי שעלה לארץ בתרפ“א, התחיל לפרסם בדו־שבועון לילדים ‘אלומות’ את מדורו ההיתולי “זאת תורת החי למינהו” (בחתימה: אביגדור), ואותו המשיך אחר־כך בירחון הניוּ־יוֹרקי ‘עדן’ (תרפ"ה) במדור “מתורת הבהמות”, בשבוּעוֹן ‘בן־ארצי’ במדוֹר “תוֹרת יוֹבב החֶרבּוֹני” (חתום: אביחדר) ובדו־שבועון ‘עתוננו’ (תרצ"ב) במדור “תוֹרת הבהמה” (חתום: א' קונדס); וּלאחר שכּוּנסוּ הפרקים לספר ‘חכמת הבהמות’ (תרצ"ג; מהדורה חדשה: 1981), הוא נהפך לאחד הספרים המשעשעים והמבדרים ביותר לקטנים ולגדולים. לפנינו פָּרוֹדיה שנוּנה להפליא על מדריך לזוֹאוֹלוֹגיה, הכּתוב כביכול בידי ילד שגילה עניין רב בבעלי החיים למיניהם (שכּן “מעולם לא עבר על־יד חמור, גמל או כלב מבלי להתעניין באזנו או בזנבו”) ומצא כי “השיעורים על דבר בעלי־החיים אינם שלֵמים כל צרכּם ושצריך להוסיף עליהם”. בהקדמה המבדחת ל”זאת תורת החי" הציג המאירי את ה“זוֹאוֹלוֹג” הצעיר וחד־העין במלים אלה:

אם נזכור, ששורות אלה נכתבו עוֹד בשנת 1922, נוכל לקבוע בוודאות כי המאירי היה הראשון, שהכניס לספרות־הילדים את ביטוי העגה “אכל חרבּוֹן” ואת התואר חרבּוֹני (ב’עתוננו' הוחלף שמו של ה“זואולוג” הצעיר ל־קהת ביברני, ואילו ב’חכמת הבהמות' הוא נקרא יקשן תכשיט). שלושים פרקי הספר מעבירים לפני הקורא מצעד ססגוני של בעלי חיים – מן האריה, החמור והזבוב ועד “חיַת העִיר או האוֹתוֹ”, ומן הספינקס ועד… פֶּרא־אדם – כפי שהם מצטיירים בעיניו ה“ידעניות” של ילד המורד במוסכמות. ואכן ההוּמוֹר הגודש את הספר מושתת על שבירת מוסכמות, ששולבו בה סַאטירה שנונה, שעשוע אינטלקטואלי, משׂחקי מלים והיתול ליצני. כמעט כל משפט ומשפט בספר יש בו כדי לעורר את צחוקו של הקורא. הנה, למשל, דיוֹקנוֹ ה“מדעי” של הגמל, כפי שיצא מעטו של חרבוני־(או יקשן)־את־המאירי:

‘חכמת הבהמות’ היה שנים רבּות מן הספרים החביבים על הקוראים הצעירים, שחסרו עד אז ספרות הוּמוֹריסטית־קונדסית, אשר נוֹצרה לשֵם שעשוע ותו לא. אחרי קום המדינה פירסם המאירי ספר פָּרודי נוסף לילדים – ‘פּינוֹקיוֹ בישראל’ (1956; בעקבות ק' קולודי) – שזכה להצלחה פחותה. לעומת זאת קראו בני הנוער בשקיקה את סיפּוּרי המלחמה ואת הרומנים האוטוביוגרפיים שלו משנות המלחמה והשבי ‘השגעון הגדול’ (תר"ץ) ו’בגיהנום של מטה' (תרצ"ב) והלכו שבי אחרי המזיגה המרתקת של רומנטיקה, אימה והוּמוֹר מקַבּרי. מבּין תרגומיו הרבים והמשובחים ראוי לציוּן בעיקר ‘מסעי הברון איש מינכהוזן’ (‘אמנות’, תרפ"ג), שהולבש מחלצות עבריות מרנינות ותרם תרוּמה חלוצית רבּת־משקל לספרות ההומור והגוזמה שלנו'.¹⁷⁶

חליפת מכתבים עֵרה ניהל אביגדור המאירי אחרי עלייתו לארץ עם אברהם שלונסקי, שהיה גם הוא באותן שנים מן המורדים במִמסד הספרותי. “לאמִתוֹ של דבר”, כתב שלונסקי להמאירי בשנת 1922, “יש כוחות! יש אפשרות! ותראה, אביגדור, כי דברַי יֵאמנו – יש ויש! ורק אין אותה האישיות המרכזית, אשר תצליח להראות עד כמה פשוט הוא הדבר ועד כמה יקל ‘ליצור’, לפרוץ, כשיש כוח פנימי, נפשי, אמיתי” (גנזים א/39117). לא עברו שנים רבות, ושלונסקי עצמו נעשה לאותה אישיות מרכזית, שחוללה את שינוי הערכין בחיים הספרותיים בארץ־ישראל ופתח תקופה חדשה בספרות העברית, ובספרות־הילדים בכלל זה.

לאברהם שלונסקי ולתרומתו לספרות־הילדים שלנו מוקדש הפרק הבא.

ב. “ילד גדול ושובב לא קטן” – אברהם שלונסקי

בטוּרים “אוטופורטרֶטיים” ספוגי חן אלה הציג אברהם שלונסקי את עצמו לפני הקוראים הצעירים (“משהו גם על אברם”, בתוך ‘אני וטלי ארץ הלמה’, עמ' 26); לאמור – כך ביקש המשורר להירָאות בעיני הילדים: ילד גדול ושובב לא קטן, חברם וידידם של כל הזאטוטים. גם ברשימות שפירסם ובראיונות לא מעטים נתן שלונסקי ביטוי להערצתו את עולם היַלדוּת, את משובת הילדים ואת שׂפתם; ואם בשיריו הליריים חזר שוב ושוב אל נופי ילדותו, תוך שהוא נמלט מאימי ה“מפולת” אל עולם־הילדות המפויס שב“צמר הגדי”, הנה בפנותו אל קהלו הצעיר הכניס בתנוּפה שלא היתה דוגמתה עד אז את הנימה הקונדסית ה“דווקאית” לשירת הילדים העברית.

אברהם שלונסקי (אוקראינה 1900 – תל־אביב 1973) קלט מילדותו את צלילי השׂפה העברית המדוּבּרת בבית אביו, העסקן הציוֹני־הספרוּתי (אביו, טוביה שלונסקי, הוא שהלחין את שירו של טשרניחובסקי “אני מאמין”). כעבור שנים התרפק המשורר על ילדוּתוֹ האוקראינית, סיפּר כיצד היה מבלה לחופו של הדניֶיפּר, אוהב “להסיר את הכוֹבע / לשלוֹת את השמש ממֵי נהרה”, וכיצד “שוֹנים אז היו הלילות של הילד, / וכל לילה קבע את דמוּתוֹ בִּלבבו” (“באזני הילד”). בגיל בר־מצוָה נסע לארץ־ישראל, ללמוד בגימנסיה ‘הרצליה’; אך בבואו כעבור שָנה לחופשת מולדת נבצר ממנו לשוב ארצה בגלל המלחמה שפרצה, והוא המשיך את לימודיו בגימנסיה היהודית ביֶקאטרינוסלב. אז נחשב כבר למשורר “ותיק”, שכּמה משיריו נדפסו בבטאוני תלמידים ונוער, או שהופצו בכתב בין חבריו (אחד השירים, “בדמי יאוש”, נשלח בלא ידיעתו ל’השִלוח' ונדפס בו בתרע"ט). בדרכו לשוב לארץ בתום המלחמה התעכב ב־1920 בוילנה, ושם תירגם לעברית בשביל הספריה לילדים של ‘תרבות’ את הסיפורים ‘הצפרדע’ (בחתימת ר.ק.) ו’אחיו הצעיר של הדֹב' מאת ו' לונג (בחתימת א.ש.; פרק ה/ב). תרגומי בכורה נשכחים אלה שלו – אליהם יש להוסיף את האגדה בחרוזים של פושקין “מעשה בתרנגול־זהב”, שתירגם ביקאטרינוסלב בקיץ 1920 ונשארה גנוזה בארכיונו (מחציתה הראשונה נדפסה במלאות אחת־עשרה שנים למותו ב’על המשמר', 18.5.1984) – היו בבחינת מבשׂרים לתרומתו העשירה לספרות־הילדים שלנו במקור ובתרגום.

אחרי שובו לארץ, ועם כניסתו לעריכת המוסף הספרותי של ‘דבר’ (תרפ"ה), ואחר־כך לעריכת השבועון ‘כתובים’ (עם אליעזר שטיינמן; תרפ"ז) שקרא תיגר על הממסד הספרותי, לא נתן עדיין את מלוא הדעת על ספרות־הילדים. כמה שירים ופזמונים שפירסם אז (“שני חלוצים היינו”, "הוֹ יֶלד, ילד, “לא איכפּת” ועוד) “נכבּשוּ” על־ידי בני הנוער; כן פירסם בתרפ“ז בירחון לבני הנעורים ‘מולדת’ את שירו האֶלגי “למה באתי עד הלום” (נכלל בקובץ ‘באֵלה הימים’, תר"ץ); אף פירסם מדי פעם ב’כתובים' רשימות ביקורת אנונימיות על המתחדש בספרות הילדים והנוער. בין השאר שיבּח ברשימותיו את “האוטו המהיר והדייקן” של הוצאת ‘אמנות’, המסיע את הילדים “לסייר את העולם הגדול”, אבל גם תבע מן ההוצאה פִרסוּם יצירות מקור לילדים, או בלשונו – “שלא רק הטלית תהיה עברית, אלא גם הגוּף” (ראה פרק ח/א). אז נוצר הקשר בין שלונסקי הצעיר לבין שושנה פרסיץ, מנהלת ‘אמנות’; בשעה שבּיקר בבית המנהלת החולָה, כדי לקבּל ממנה מודעות שיסייעו לקיומו של ‘כתובים’ (וגם הצליח לקבל מודעה בגודל שני עמודים), שמע מפּיה דברי שבח על השבועון ובה בשעה צורף על־ידֶיה אל צוות המתרגמים של ‘אמנות’. בשנים תרפ”ט־תר“ץ תירגם בשביל ההוצאה את הרוֹמנים ‘ימי פוֹמפיאה האחרונים’ מאת בוּלבר ליטון ו’בּוג ז’רגל' מאת ויקטור הוּגוֹ, את האגדה השירית ‘אמתחת הקמח’ מאת ש' אנ־סקי¹⁷⁷ וכן את שני השירים “אחרימוֹן” ו”אדרת עקובה מדם", שנכללו ברומן ‘טליסמא’ מאת ווֹלטר סקוֹט (תירגם שמואל מוהליבר).

באותם ימים הלכו ונתהדקו קשרי הידידות בין המשורר הצעיר והמרדן לבין ילדי תל־אביב, שקסמו לו בהתנהגותם “הדווקאית” ובדיבּוּרם היומיומי החופשי מכבלים. “נהגתי לשבת עם ילדים ב[קפה] ‘כּסית’ של הימים ההם”, נזכר כעבור שנים, “ואני מתכוון למוכרי העתונים ושרוכי הנעליים. לפעמים אפילו עזרתי להם ‘להתפלח’ ל[קולנוע] ‘גן־רינה’! מפי ילדים אלה למדתי ביטויים חדשים וצירופי צירופים של סלנג עסיסי. אהבתי להוכיח לחברַי ב’כסית' כי ניתן לרסן את הילד הפרוע, המפריע והמקנטר ביותר, אם אתה יושב אתו על כוס גזוז ומנתח עמו ברצינות ובכנות את בעיותיו” (‘ידיעות אחרונות’, 7.1.1972). ועֹוד סיפּר על אותו נוֹשׂא: “כעבור זמן נעשׂינו חברים טובים ומדי ערב היו מתאספים סביבי לקשקש קצת על כל מיני עניינים. שמעתי את שׂפתם ואת הביטויים שבּפיהם, שיש בהם פיקחות, קצב וצבע, והבנתי כי שירי הילדים ה’מתיילדים' אינם מדבּרים ללבם” (‘באהלי גדנע’, אדר תשי"ח).

רקמת־ידידוּת זו שלוֹ עם הילדים, שלוּותה בהכּרה העמוקה שלו כי אל פלאי “העולם הגדול של הטף הקטן” יכולים להגיע “רק שניים מאלף: תינוק ופיטן”¹⁷⁸, והסתייגותו הבוטה מרוב היצירות שנכתבו ונתפרסמו באותן שנים בשביל ילדי הארץ בגלל ה“התיילדות” שבהן ו“ההסתגלות הפרינציפיונית בעיקרה לטעמו, כביכול, של הילד” (‘ילקוט אשל’, עמ' 154) – הן שהניעוהו לנסות את כוחו שלו בתחום זה ולהעניק לילדים שירה של “קונדסות, הקורצת אותה קריצת־עין ערמומית שובבת, שהיא אחד מסודות האמנות”. תחילה, כשלב של “אימוּן”, חרז חרוזים “פרטיים” לידידיו הצעירים (ביניהם ילדי חבריו ומכּריו¹⁷⁹), ובהם כתב כי “יש פַּיטן עברי פּוֹרע, / שמו הוא שלונסקי אברהם”, האומר: “בני סגוּלה הם לאלוֹה / הקוּנדס והמשוֹרר” (שיר־הקדשה לעזרא למדן. נדפס אחרי מותו ב’מעריב', 4.1.1974).מתוך אותם חרוזים צמחה במהרה יצירה שירית ארוּכּה וחדשנית בצורתה ובתוכנה, שנקראה תחילה בשם ‘קרקס לילדים’: וכיוון שתבע כזכור מהוצאת ‘מאמנות’ לתת לילד לא רק “טלית עברית” (תרגום) אלא גם “גוף עברי” (מקור), הביא לעורכיה בתרצ"ב את כתב־היד של היצירה, הפותחת בטוּרים רוננים, שנהפכו מאז לקלסיקה בספרות־הילדים שלנו:

אחרי שקיבל את אישורה של ‘אמנות’ להדפסת הספר, הביא שלונסקי את ארבּעת הפרקים הראשונים של חלק א למערכת המוסף לילדים של ‘דבר’, אלא שכּאן נתקל בהסתייגוּתם של העורכים, שהיצירה הרתיעה אותם בחדשנותה. “ארשת של תמהון נתארכה וקפאה בפני העורכים: לילדים?! הרי הם לא יבינו בזה כלום, אבל לא כלום בהחלט…” סיפר כעבור שנים. “התווכחנו, ניסיתי להוכיח כי הם, דווקא הם, השובבים הנחמדים, יתעלסו במשובה זו של מעשה קונדס פיוטי, כי שלהם ומשלהם כאן הכל”. גם מחנכים שנתבּקשו לחווֹת דעה פסקו: “אין זה לפי המנטליות הילדותית. הלכּסיקה – אינה לפי ה’הֶעבּרֵאִיש' [=עברית] של הילדים; הריתמיקה – אינה לפי הטרא־לא־לא הילדותי; ההמצאות פרועות, וכביכול מנפצות זגוּגיוֹתֶיה של השַלווה המנומסת של גן־הילדים ובית־הספר” (‘ילקוט אשל’, עמ' 154).

חרף אותה רתיעה ואותה ביקורת נדפסו ארבעת הפרקים הראשונים (“מתוך פּרוֹטקציה שלי ולאו דווקא מתוך שכנוע”, כדברי המשורר) בגיליון ה (יח) של המוסף לילדים, שיצא בי“ד בשבט תרצ”ג, תחת הכותרת “מיקי מהו”, עם הערת שוליים כי פרקים אלה לקוחים מתוך הספר ‘קרקס לילדים’ העומד להופיע בהוצאת ‘אמנות’. השם “מיקי מהו”, שנעשה במהרה ל’פירמה' בקרב הילדים ואף זכה לחיקויים¹⁸⁰, הוא, כמובן, פָּרַַפרזה עברית מוצלחת של מיקי־מאוז (“מיקי העכבר”), גיבּוֹרוֹ הקולנועי המצויר של וולט דיסני, שסִרטוניו הפּוֹפּוּלריים התחילו להיות מוקרנים אז בארץ ולכבוש לעצמם קהל גדל והולך של מעריצים צעירים; גם דמותו של מיקי מהו העברי, כפי שצוּירה בעִתון על־ידי נחום גוטמן, דמתה מאוד בצורתה למיקי העכבר הקולנועי (אבל אריה נבון שאייר את הספר ‘מיקי מהו’, תיאר אותו בדמות קונדס ארץ־ישראלי מתולתל).

“מעשה בקונציון” – המשך שני של ‘מיקי מהו’ במוסף ‘דבר’ לילדים (ל תשרי תרצ"ד). נחום גוטמן צייר את מיקי מהו בדמותו של מיקי מאוּז, גיבורו של וולט דיסני.¹⁸¹

חרוזי ‘מיקי מהו’ ספוגי ההוּמוֹר הקונדסי כבשו עם הדפסתם את לבותיהם של הקוראים הצעירים. שלונסקי עצמו סיפר בגאוָה גלויה, “כי הילדים (בגיל הרך ביותר) ידעו קטעים שלמים בעל־פה, על כל ה’קונצים' שבהם” (שם)¹⁸²; הוא לא הגזים, כמובן. גם היום זוכר כּוֹתב שוּרוֹת אלה וזוכרים בני דורוֹ את החדוָה משיבת־הנפש שגדשה אותם עם קריאת פרקי ‘מיקי מהו’ הראשונים במוסף. הם היו לחֵלק בלתי־נפרד מחוויות־הילדות שלהם; שיננוּ אותם, דיקלמו בעונג דווקאי את “סִיר נָפוּחַ בָּא לָנוּחַ / עַל זְנָבוֹ של דָּג מָלוּחַ” ואת שאר ה“פטפוטים” והחרוזים הווירטוּאוֹזיים ואימצוּ לעצמם את מוסר־ההשׂכּל של ידידם הפייטן:

אבל למרות אותה התלהבות, שבה קיבּלו הילדים את פרקי היצירה הראשונים, לא הופיע משום־מה הספר ‘קרקס לילדים’ על־ידי ‘אמנות’. קשה לדעת היום את הגורם המדויק לביטול ההדפּסה; אפשר שעורכי ‘אמנות’ ופטרוניהם נרתעו במחשבה שניה מן הנעימה ה“חצופה” ו“הבלתי־חינוכית” שביצירה וחזרו בהם מהחלטתם (ראה חרוּזיו העוקצניים של שלונסקי ב’מיקי מהו': כָּאן כָּל צַדִּיקֵי־הַדּוֹר / התְנַפְּלוּ עָלַי לֵאמוֹר: / אֵיךְ זֶה, אֵיךְ זֶה הֵעִיזּוֹתִי / לְהַדְפִּיס מִלָּה כָּזֹאת־הִיא!); ואפשר גם, שהפּילוּג שנתגלע אז בקרית־ספר שלנו, ואשר שלונסקי היה אחד מגורמיו, תרם גם הוא להחלטת הביטול (ביאליק, שהותקף על־ידי שלונסקי, היה מן המקוֹרבים לשושנה פרסיץ). כך או כך, חסידי ‘מיקי מהו’ היו אנוסים לחכּות חודשים וגם שנים לפרקים הבאים של היצירה, שנדפסו בבמות שונות: “מעשה בקונציון” ו“מעשה בגמליאל” נדפסו במוסף ‘דבר’ לילדים (תרצ"ד); ‘מיקי כל־בו’ נדפס ביומון ‘הארץ’ (יד ניסן תרצ"ו); הפרק ‘פיט ופוט’ ראה אור במוסף ‘שי משמר לילדים’ (כט אלול תש"ג); ו“עלילות מיקי מהו, דבר שלישי” נדפסו בשבועון ‘משמר לילדים’ (תש"ז), עם הופעת ‘ספר עלילות מיקי־מהו’ השלם בהוצאת ‘ספריַת פועלים’ (ספרית ‘אנקורים’), אשר שלונסקי היה ממייסדיה ומעורכיה.

סִפּוּרִים בַּחֲרוּזִים / עַל חַיָּיו הַנּוֹעָזִים / שֶׁל רֵעֵנוּ מִיקִי־מַהוּ / פֶּרֶק־פֶּרֶק הַרְפָּתְקָה הוּא / וְהָאִישׁ אֲשֶׁר כְּתָבָם / שְׁמוֹ הוּא: שְׁלוֹנְסְקִי אַבְרָהָם. – זוֹ כותרת־המשנה של 'עלילות מיקי־מהו“, הספר שנכתב, לדברי מחבּרוֹ, כדי לתת לילדים “את התחושה הכֵּנה כי הם ואני – שווי זכויות”. בתקוָה כי חרוזיו “ישחררו אותם מתחושת ההתמרדות הפסיכולוגית שהם מפעילים כנגד מי שחזק מהם. אני נותן לילדים הרגשת שוּתפוּת ואינני נרתע מלהשתמש בקורטוב חוצפה, ואפילו בשמץ מתירנוּת” (‘ידיעות אחרונות’, 7.1.1972). לכאורה כולל הספר שישה סיפּורי הרפתקה בחרוזים, המתקשרים זה לזה באמצעות גיבּוֹר משותף. הפרק הראשון, “מי הוא מַה הוא מיקי מהו?”, מציג לפני הקורא את הגיבּוֹר הלץ, שביקש להקים מין קרקס כזה, “שֶׁמִּיּוֹם קִרְקֶָס קִרְקֵסוּ, לֹא קֻרְקַס עוֹד / נֵס־קִרְקֶסֶת שֶׁכָּזֶה”, אבל המקהלֶת המבולבלת שהתהוללה בו יצרה “בֵּי־הִלּוּלָא” עם חוכא־ואטלולא. הפרקים הבאים בספר מספּרים על: יֶלֶד־הפּלא לֵץ בן־עֶלץ קוּנצִיּוֹן, המשמיע מחרוזת של “קשקושים” ולהטים מבריקים; על נסיונם של מיקי ומיקה להקים חנות כל־בו הפועלת באמצעות הטלפון, ועל הבלבּולת שנוצרה בגלל הטלפון השבור; על הצגת “כוח־מוח בשותף” שהכינו מיקי ומיקה ואשר החיוֹת פוצצו אותה ב”טַרַרַם"; נסיונו של מיקי מהו לשנות את סדרי בראשית ולהקנות לשֶׂכוי את שפת אנוש, עַד שהתברר כי “זה אסון, זה שֶׂכוִינוֹש”; ואחרון חביב – “מעשה בגמליאל”, והוא סיפּוּר קורותיו של גמל פּלאי, שהיה לאניה והביא בסיוּעוֹ של מיקי קהל עולים לארץ־ישראל.

אבל קריאה רצופה בספר יוצרת בהכרח את הרושם הוודאי, כי אותם “סיפורים בחרוזים” לא היו לו, למשורר, אלא אמצעי ליצירת אותו קלֵיידוֹסקוֹפּ ססגוני צוהל וחוגג, שבו הכּל נע ומסתחרר, מתהולל ומשתובב, צוחק ולועג, מפטפט ו“מתפלסף” ומבצע להטוטי לשון ושעשועי חרוז וירטוּאוֹזיים. המשובה הקונדסית היא אֵפוא היסוד הדומינַנטי בפרקי היצירה, הכתובה רוּבּה ככולה בטורים טרוֹכיאיים, תוך סיגול מפליא של משקל “מרקיד” זה לאופיָהּ המשעשע של היצירה:

תמונה (מוגנת בזכויות) ותחתיה הכיתוב:

שער מיקי מהו – ספריַת ‘אנקורים’, תש"ז.

בתוך קלֵיידוסקופ זה מוצא הקורא גודש של מרכּיבים מתחום השעשוּע, השׂפה, המהתלה ההבלותית ועוד, שהם לעתים, אולי בבחינת עוֹשר מוּפרז השמור לבעליו לרעתוֹ, ואשר רק בגלל קוצר המצע יובאו מתוכו דוגמאות מעטות בלבד:

הנה, למשל, עשרוֹת ביטוּיי העגה, הלקוחים משׂפת השוּק ושׂפת הרחוב: היא מטוּמבֶּלֶת, מיקה המפוּנדרֶקֶת, איזה זִיפת, מקשקש לי בקוּמקוּם, אִינַאלַאבּוּק, זֶפֶק אַלַאקֶפַק וכו' וכו' – הגודשים את פרקי הספר ואשר היוּ עד אז בבחינת טאבו ו“מוקצה” בספרות־הילדים; והנה אותם משפּטים, המהווים מִבנֶה תחבִּירי שהורכב כּוּלוֹ משורש אחד: שֶׁמִּיּוֹם קִנְצַצְנוּ קוּנְצִים לֹא קוּנְצַץ עוֹד קוּנְץ כָּזֶה (עמ' 45; וראה משפטים דומים, שהורכבו משורשים אחרים, בעמ' 15, 99, 165, 182, 199); והנה אותן מִלוֹת־כלאיים, שהורכבו על־ידי איחוד צמדי מלים: סְפִינְגָמָל, מְטוּמְטֶמְבֶּל, בִּלְבּוּלָשׁוֹן, פִּילִיחֶדֶק, וכן –

והנה שמות־העצם שנגזרו מפעלים – גִּדוּפוֹנֶת, פִּצָּחוֹן, צַרְחָנִיָּה, ועוד, והנה הפעלים המחודשים, שנגזרו משמות־עצם: לְבַקְבֵּק, לְפַסְטֵק, לְפַרְצֵף, לְקַרְנֵף, וכן –

ויש ב’מיקי מהו' גם שעשועי לשון אינטלקטואליים, מסוג “למה שמוֹ גָמָל? / [כי] חֶסד לנו הוא גָמַל” (עמ' 214), ולשון סגי־נהור: “כִּי אֶת קִרְקָסִי הֵבֵאתִי / מֵעוֹלָם שֶׁל כֹּבֶד רֹאש”; וניגודים אבסורדיים: הַגָּמָל – גַּמָּד גָּבוֹהַ; וַעֲנָק נָמוּך – צָבוֹעַ (עמ' 20); וצורות הקטנה, וחריזה וירטוּאוֹזית, ושפע של צלילים אוֹנוֹמאטופיאיים, וסתם תיאורי הבלות ואי־גיון חינניים, שכּוּנוּ על־ידו פטפוטים":

אבל בתוֹך חינגה גדוּשה זו של “פטפוטים”, שהמשורר נגרר אחריהם כמו בעל־כורחו ואף מלגלג על עצמו בשל כך (דַּי, נִמְאַס כָּל הַפִּטְפּוּט לִי […] אוּף, לְגַמְרֵי נִתְבַּלְבַּלְתִּי, / מִי זוֹכֵר בַּמֶּה הִתְחַלְתִּי?), בתוך חינגת משוּבה והילוּלה קונדסִית זו מסתתרים גם בינת־חיים וכובד־ראש וערכי אדם: מאחר שננעלוּ שערי הארץ על־ידי הבריטים, נחלצים גיבורי הספר להביא עולים, “כִּי מוֹלֶדֶת נְמַקָּה / לְבָנֶיהָ מְחַכָּה”; העולים יבנו את הארץ, “וְלִבְנוֹת בְּיָם שֶׁל חוֹל / מִי יוּכַל? רַק כָּל יָכוֹל!” (עמ' 218). המשורר תוקף את השימוש המופרז במלים לועזיות: “הָלְאָה, הָלְאָה, עַם לוֹעֵז!”; הוא מתמוגג מפטפוטם של תינוקות, שהוא “רָז שֶׁל מַעְלָה, / חֵן שֶׁל טַף וְחִיּוּכָם” ומלגלג על הפּוּריטנים הלשוניים:

הוא פסק כּי לכֹּל חפץ, עת להרצין ועת לִצחוֹק:

הספר מסתיים במלה “להתראות”; ובאֶפּילוג המחורז הקצר, שכּוֹתרתוֹ “תם ולא נשלם ספר עלילות מיקי־מהו”, הבטיח המשורר כי “יֶתֶר מַעֲשָׂיו כֻּלָּם / מַקְּטַנָּם וְעַד גְּדוֹלָם / אִם יִרְצֶה הַשֵּׁם יָבוֹאוּ / בְּהֶמְשֵׁךְ מֵאֵין כָּמוֹהוּ”. אך ההמשך לא בא, ובמקומו פירסם שלונסקי – במלאות עשר שנים להופעת ‘עלילות מיקי־מהו’ – “סֵפר מארץ הלמה” ושמו ‘אני וטלי’ (תשי"ז). אך אף־על־פי שלפנינו ספר העומד ברשות עצמו, אפשר למצוא בו הֵדים ורבדים לא מעטים מ’עלילות מיקי־מהו', עד שמתעורר הרושם שהמשורר הכליל בו, כביכוֹל, קטעים ובתי שיר שנועדו לחלקוֹ השני של ‘מיקי־מהו’. הנה דוגמה אחת מרבּוֹת:

אבל חרף הדמיון החיצוני והסגנוני, ‘אני וטלי’ הוא ספר השוֹנה מאוד בצביוֹנוֹ מ’עלילות מיקי־מהו' – פיוּטי יותר, רועש ומתפּרחח פחות; כמו ביקש המשורר שבּגר לָפוּש מעט מן ההמולה הקרקסית שחולל בעלומיו. ואם כיוון המשורר את ‘עלילות מיקי מהו’ לכל עמיתיו הקונדסים הקטנים, נכתב ‘ספר מארץ הלמה’ בראש ובראשונה, כנרמז בכוֹתרתוֹ, לילדה אחת ושמה טלי. שלונסקי עצמו סיפּר, שכתב את הספר אחרי שהוֹרי נכדתו נסעוּ לארצות־הברית ו“הפקידוּ” בידיו את הילדה. “בזמן הראשון היתה טלי בוֹדדה, מסכּנה ומבוהלת”, סיפר. “עשׂיתי כל מה שאֶפשר כדי להכניס קצת שׂמחה לחייה. הייתי ממציא מִשׁחקים, מספר מעשׂיות, בּוֹדה כל מיני קשקוּשים שוֹבבניים. על יסוד בּילוּיֵינוּ המשותפים באותם חדשים כתבתי את ‘טלי בארץ הלמה’; כּללתי בספר גם כמה ‘חכמוֹת’ שלה” (‘ידיעות אחרונות’, 7.1.1972).

הספר מוּשתת אֵפוא על מסע משוּתף של המשורר ונכדתוֹ הסקרנית־החקרנית אל ארץ־השאֵלות הדמיונית. טלי הקטנה, בדומה לבני גילה החקרניים, “אוֹהֶבֶת לִשְׁאוֹל ולִשׁאוֹל ולִשׁאוֹל: לָמָּה? ולָמָּה? וְלָמָּה? וְלָם?” והסב־המשורר יוצא יחד אִתהּ למסע על כּנפי הדמיון:

הספר נפתח בפרוֹלוֹג שירי ארוך ומעניין, המגלה “איך כתבתי את הספר”: בלילה קסום אחד, שהמשורר מלבּישוֹ מחלצוֹת מֶטָפוֹריוֹת –

בּאוֹתוֹ לילה כתב הסב לנכדתו, לבקשתה, שירים אחדים, אלא שהם נדחו על־ידיה בטענה שהם “תינוֹקיים” מדי, “וְאֶצְלָהּ לֹא יִסָּבֵלוּ / חֲרוּזִים אֲשֶׁר כָּאֵלּוּ”. ואמנם השירים נראים בקריאה ראשונה כ“שלוש פארודיות, המהווֹת מידגם מייצג של רוב השירים הישראליים לילדים שאותם תקף [שלונסקי]”¹⁸³. אך למעשה אין אֵלה פָּרוֹדיות, אלא שלושה משיריו־פּזמוֹניו המוקדמים, שהושרו הרבה בשעתם: “דוֹד עצוּב” (נדפס במוסף ‘דבר’ לילדים, תרצ"ה), ‘שֶׂה וּגדִי’ (שם, יט אב תרצ"ג) ו’שִיר החצץ' הפַּטריוֹטי. למקרא התגוּבות ששׂם המשורר בפי נכדתוֹ – “זהוּ זמר מבוּטל” וכו' – נראה שהוא אמנם ליגלג מעט על אותם “חטאות נעורים” פיוּטיים שלו, שאינם מדבּרים עוד אל לב נכדתו ובני דוֹרה.

עיקרו של הספר הוא משׂחק משותף בשאלות ותשובות שמנהלים הנכדה הסקרנית והסב הפייטן; מֵהן שאלות בלשניות: מדוע קוראים לדג דג? – כי הוא מדגדג את מימי הברֵכה; ומהן שאלות אֶטיוֹלוֹגיות־“מדעיוֹת”; למשל: מדוע התייבּשה הברכה? משום שהשוֹר הקדמוני הצמא לִקלק את מימֶיה. ועוד יש בספר שירים המסבּירים “מה בין ארץ הלמה לארץ־התיקו”, ומהי ארץ־ההפך, ושיר הלל עתיר דימוּיים על “העולם הגדול וכנפי הדמיון”:

בסיוען של כנפי הדמיון נתמלא הספר בשפע של משחקי לשון ושעשועים אינטלקטואליים ופילוסופיים: החל במעשה בשני האחים הגוּרים, כֵּן־גוּרוּ הצַיתן ולֹא־גוּרוּ הסרבן, ועד גילוי הסוד “מפני מה הַדַּגמָלוּחַ / הוא מלוּח עד מאד” – מפני שהוא זריז וממוּלח…

בדומה להבטחה שחתמה את ‘עלילות מיקי־מהו’, כי יתר המעשׂים יבואו בהמשך מאין כמוהו, הבטיח שלונסקי גם בסיוּם ‘ספר מארץ הלמה’ כי “עוֹד לָנוּ נָכוֹנוּ גַם אֶרֶץ כְּאִלּוּ, / אֶרֶץ הַדַּוקָא וְאֶרֶץ בִּצְחוֹק”, וכי “לְיֶתֶר הַלָּמָּה תַּגִּיעַ הָעֵת / בְּסֵפֶר הַלָּמָּה שֶׁלִי, חֵלֶק בֵּית”. אבל המשורר וקוראיו לא זכו שתגיע העת לחלק ב. במקומו כתב, על־פי הזמנת הבימה לילדים שליד התיאטרון הקאמרי, את המחזה האגדי השירי ‘עוץ לי גוץ לי’, שהושתת על מעשיית־העם ‘בת הטוחן’¹⁸⁴. הדיאלוגים והפזמונים שבּמחזה הושתתו גם הם, בחלקם הגדול, על שעשועי לשון ולהטי לשון, שעוררו אצל אנשי התיאטרון חשש פּן לא יובנו על־ידי קהל הילדים. על סוגיה זו, ועל גישתו הבלתי־מתפשרת של שלונסקי – שהוּכחה במהרה כנכונה – סיפר בּימאי ההצגה יוסי יזרעאלי:

ואכן זכה ‘עוץ לי גוץ לי’ להצלחה בלתי־רגילה בקרב הילדים, שהוקסמו מן העלילה הדרַמָטית ומעושר צליליה. “לפתע שמעתי סביבי את הילדים שואגים משמחה ומהתלהבות”, סיפר הבימאי, “התבוננתי בשלונסקי. הוא ישב רגוע במקומו, על פניו חיוך של אושר, כאילו ביקש לומר: ידעתי שכּך יהיה, לא יתכן אחרת” (שם).

לסוגיה זו של עושר לשוני בספרי ילדים, שהיה בעיניו מוּשׂכּל ראשון, חזר שלונסקי פעמים אחדות, בעיקר כשראה צורך להשיב למבקריו, שטענו כי “בשל שׂפה זו [שלו], העשירה עד כדי מותרות, קשה להחליט למי לתת את הספר […] – אם לשׂימוֹ בארון־הספרים של ההורים, או בכוננית של הילדים” (‘על המשמר’, 16.7.1954)¹⁸⁵. בתשובתו המנומקת הצביע המשורר על הגורם ההיסטורי האוֹבּייקטיבי למחיצה הקיימת אצלנו “בין שׂפת האמנוּת שבספרות־הילדים (ואין שׂפה אחרת לספרות, כל ספרות!) ובין שפת הבית והרחוב”. המחיצה קמה, טען, בהֶעדר המסורת, המורשה “ושלשלת־היוחסין בלשון”, הקיימת בכל אומה ולשון בספרוּת־הילדים שבעל־פּה; שם מסַפּרים סבים וסבתות אגדות ובדיות לנכדיהם “בשׂפה עממית, עשירת ניבים ורבּת פיקחוּת”, וכשמגיע הילד לסֵפר, “אין הוא מרגיש עקירה והגירה לאקלים לשוני אחר, אלא הרגשת המשך ומולדת”. טעוּת היא אֵפוא לטעון, שספרות־הילדים היא “ספרות הקָמץ־אלף, הגמגום הדרדקי, הקבּצנוּת הלשונית, הדימוּיית־הציורית”. ואִם אצל אומות־העולם המתוקנות צמחה ספרות־הילדים משׂפת הלשון של האב, יהיה התהליך אצלנו הפוך: “אצלנו תפרח הלשון מן הספר אל העם (דרך הילדים!), ואחר־כך, בבוא הגאולה השלמה – שוב מן העם אל הספר” (‘ילקוט אשל’, עמ' 158–159).

משום כך גם טען שלונסקי, כביאליק בשעתו, שאַל לו לסופר “לרדת לקומה הנמוכה של הבנת הילד”, אלא לנסות ולהעלותו אליו: “הילד רוצה תמיד ‘לטפס אל על’. […] ואין לחשוֹש, שמא לא יבין הילד משהו; אי־הבנה היא תמיד מעורר ליצירה. לא יבין – וּבכן ישאל!” (שם, עמ' 155). על כן היתה בעיניו תמיד שפת ספרות־הילדים, “במידה שפּייטני־אמת יוצרים אותה – שׂפת החן, שפת היוחסין, שפת השפע, שפת משׂחק הצבעים – לחם חוק לילדוּת” (שם).

ג. “יַד סוּכּר על שׂפתי דבש” – נתן אלתרמן

בתי שיר אלה, שהקדיש נתן אלתרמן בחשוָן תש"ו לאברהם שלונסקי, שהיה עורכו הראשון וגם כעין “אב רוחני חדש”¹⁸⁶, יפים ברוּבּם ללא ספק גם לאלתרמן עצמוֹ. שכּן גם שיריו שלו גרמו וַדאי לא פעם סחרחורת מענגת לעברית בוִירטוּאוֹזיוּת שלהם, וגם בּוֹ וּבשירתו היִיחודית היו העברית וקוראיה הגדולים עם הקטנים מאוהבים כל השנים. זאת ועוד: מאז ראשית דרכּוֹ הספרותית היתה יצירתו של אלתרמן לחלק בלתי־נפרד מן המציאוּת הארץ־ישראלית רבּת התמורות.

בן חמש־עשרה היה נתן אלתרמן (ורשה, אב תר"ע/1910 – תל־אביב 1970) כשעלה לארץ־ישראל ונכנס ללמוד בגימנסיה ‘הרצליה’ בתל־אביב. אבל עוד קודם לכן ספג בבית־אביו, המחנך־הסופר יצחק אלתרמן (ראה פרק ז/ב) את התרבות העברית וגם עשה את נסיונותיו הפּיוּטיים הראשונים. האב הגאה הראָה כּמה מבּיכּוּרי השירים של בנו לביאליק, בעת שביקר בביתו, והמשורר הנערץ טפח על כתפו של הנער, וחזה לו גדולות. בגיל ארבע־עשרה, בשעה שלמד בגימנסיה העברית ‘מגן דוד’ בקישינב (מוֹלדאביה), פּירסם בעיתון־התלמידים ‘ניצנים’ את שירוֹ “לטוּ בשבט” (עדיין בהברה “אשכנזית”), שחרף סימני הבוסר הבלתי־נמנעים, אפשר למצוא בו גם את החתירה לשלמות במצלול, במִקצב ובחריזה, שאיפיינה תמיד את שיריו לילדים ולמבוּגרים:

שירים אחרים – בעיקר שירי טבע, שירי ציון ובָּלָדות, שהשפעת ביאליק ניכרת בסגנונם – פירסם בגיל ארבע־עשרה – חמש־עשרה, ערב עלייתוֹ, בבטאוני תנועת־הנוער ‘פרחי ציון’ בקישינב (הובאו על־ידי ב“י מיכלי בתוך מסתו “הנער המשורר”, ‘מסה ופולמוס’, תשל”ה). היו אלה, כהגדרת דן מירון, “שירים של ‘ילד טוב’, המנחש אולי מבלי שיהיה מוּדע לכך בעצמו בדיוּק מה שמצפּים ממנו אביו ומוריו והמשתמש במיוּמנוּת הלשונית המסויֶמת שקנה לעצמו כבמכשיר לנשׂוֹא חן בעיניהם” (‘ידיעות אחרונות’, 23.9.1983).

כשהגיע אלתרמן הנער ב־1925 לארץ, התגורר בבית דוֹדוֹ (אחי אִמוֹ) שלמה זלמן לייבוביץ, הוא המורה וסופר־הילדים הפוֹרה ז' אריאל (ראה פרק ח/א). יחסי חיבּה הדדיים נרקמו בין הנער המתבּגר והמופנם לבין המחנך רך־ההליכוֹת, שעוֹרר בו בהדרגה עניין מחוּדש בספרות־הילדים והפגישוֹ מאוחר יותר עם יצחק יציב, עורך המוסף לילדים של ‘דבר’. אז גם התחיל נמשך אל הווי־החיים הססגוני והחופשי של תל־אביב הקטנה, שאחר־כך הִרבה לשיר ולפזם עליה ולתאר איך “כָּל תֵּל־אָבִיב מִתְפָּרֶצֶת לָרְחוֹב / אֶל גַּן פַּנָּסֵי הַחַשְׁמַל הַפּוֹרֵחַ”. ואם נמנע מלפרסם שירים בתקופת לימודיו בגימנסיה ‘הרצליה’, אין ספק שאוזנו קלטה את הצלילים החדשים של משוררי הארץ – שלונסקי, אורי צבי גרינברג, יצחק למדן וחבריהם – שחתרו למצוא דרכי ביטוי חדשות ומשוחררות.

את שיריו הראשונים, שנדפסו בבטאוני ה“מודרנה” של הימים ההם ‘כתובים’ ו’גזית', שלח אלתרמן מנאנסי (צרפת), שאליה נסע ללמוד הנדסה חקלאית; וברוּבּם ניתן לחוש את העוצמה הפיוטית, הממוזגת בינה ורוך, שאיפיינה את שירתו הלירית. שם, בצרפת, נמשך בין השאר גם אל סיפּוֹרת ההרפתקה האנתרוֹפּוֹלוגית, ובאחד הרוֹמָנים הראשונים של ז’אנר זה – ‘המלחמה לאש’ מאת ז’וֹזף אנרי רוני (הבכור) – אף ניסה לראשונה את כוחו כמתרגם (יצא בתרצ"ג בסִדרה ‘מנחה לנוֹער’ של הוצאת שטיבּל¹⁸⁸). רוֹמן רב־תהפּוּכות זה, הרצוּף נוֹפי פּרא וּדמוּיוֹת ציידים פרֶהיסטוריים, שהמתרגם הטירון התייגע – ולא תמיד בהצלחה – למצוא שווי־עֵרך עבריים למאות המונחים והשמות מעולם החי והצומח שהספר מלא אותם, השפּיע במידה בלתי־מבוטלת גם על עולמו הפיוטי: בשירוֹ המודפס הראשון, “בְּשֶׁטֶף עיר” (‘כתובים’, כג אדר תרצ"א), הוא רואה את האדם המודרני כנִינוֹ הערירי של “אָב קַדְמוֹן בנֵבֶךְ עֵת […] עֲבוֹת שֵׂעָר וּרְחַב־כַּפּוֹת”. ואת ראשון שיריו לילדים הוא מקדיש ל“גָד גִּבּוֹר צַיִד” (מוסף ‘דבר’ לילדים, יב חשוָן תרצ"ג), המכתיף על עצמו – בדומה לצייד הקדמון – את דאגות הפרנסה של ביתו ומבטיח לאמו חגיגית: “אִמָּא, צַיִד רַב אָבִיא”.

כבר בשיר־ילדים מוקדם זה, שהוא למעשה עיבּוּד חופשי של שיר־ילדים רוסי, מצויות מרבית הסגולות הטובות, שאיפיינו את שירת אלתרמן לילדים: הוּמוֹר רך, ששולבו בו קונדסוּת ילדית עם כובד־ראש, שעשועי לשון עם רמיזות דו־משמעיות, חריזה מבריקה רבּת הפתעות ומִקצב קולח, שיבּוּץ שׂפת יומיום בתוך טורי פיוט, דימויים ציוריים מקוריים וחיבּה עזה לעולם הילדוּת ולכל המקופל בתוכו. שיר קטן וחינני זה מסַפּר על זאטוט שחשק לצאת לצַיִד, ובאין לו רובה יצא לדרך מצויד במטאטא, כיוון וירה בשפן ובעורב בלי שהבהילם:

אם שיר קצר ולגלגני זה חסר עדיין את השלמות האלתרמנית המאוחרת, הלכו כליו השיריים והשתכללו משיר לשיר. רוב שיריו לקוראים הצעירים – מקור ותרגום – נדפסו אז במוסף החודשי לילדים של ‘דבר’ (תרצ“ד–תרצ”ה). שני שירים קצרים ונשכחים נדפסו בשבועון ‘עתוננו’, ואחד מהם אף נעלם מעיני העורכים והמכנסים של כתבי המשורר ולא נכלל בכרך ‘אלתרמן לילדים’ (תשל"ב. יצא במלאת שנתיים למותו). שיר עלום זה, “הָרַכֶּבֶת” (‘עתוננו’, ד טבת תרצ"ד), מושתת על הצלילים האונומטופיאיים שמשמיעים הקטר והקרונות, והנה הוא בשלמותו:

שיר אחר שלוֹ – “ילדה, כלבלב ופעמון” (‘כלנוע’, גליון הילדים, ערב חנוכה תרצ"ג) – הוא בלא ספק אחד השירים המקסימים שנדפסו בארץ באותה עת. זהו מעין זֶמר־ערב רפסודי עתיר דימויים וצלילים, המדמה את שעת הערב המתקרבת לילדה כחלחלה, המוליכה בידה האחת כלבלב (הוא הענן) ובידה האחרות פעמון (הוא הירח):

בין שירי־הילדים האחרים שכתב אז אנו מוצאים שירי טבע ומזמורי חג, סיפורים בחרוזים ובָּלָדות וכן תרגומים אמנותיים, הנקראים כמקור. הנה הבָּלָדָה הפַּתטית “אבא נלחם לחופש”, המסַפּרת על גורלה של משפחת פועלים במרד “וינה האדומה” (פברואר 1934): האם חיוורת־הפנים אומרת לבנה הקטן: “לוּ הָיִיתָ כָּעֵת בֶּן שֶׁבַע / הָיִיתָ יוֹצֵא עִם אַבָּא לָרְחוֹב”; והילד בן השש וחצי מטפּח בלבּוֹ תקוה כּבוּשה: “נְחַכֶּה… אוּלַי זֶה יִמָּשֵׁךְ עוֹד חֲצִי שָׁנָה”, וכשיהיה בן שבע סוף סוף “אֵצֵא גַם אֲנִי לָרְחוֹב”… והנה הפּוֹאֶמָה רבּת־החן “היורה”, שהשפעתו הברורה של קורני צ’וקובסקי¹⁸⁹ ניכּרת במִבנהו, באוִירתו הרצינית־שובבנית ובטכניקת המִקצב והחריזה, הזורמים באופן הרמוני כל־כך:

והנה השיר הדרמָטי הארוך “נס גדול היה פֹּה”, שזכה במהרה לפּוֹפּוּלָריוּת רבּת־שנים בזכות רוּח העליצות המשועשעת שבּוֹ, הוצג ודוקלם והועתק למקראות ולאנתולוגיות. מסוּפּר בו, כנרמז בשמו, מעשה פנטַסטי שהתרחש באחד מלילות חנוּכּה, שבּוֹ החליטו כלי הבית לערוך הצגת חג וחילקו ביניהם את התפקידים: המטאטא בעל הזקן הנאֶה בחר לעצמוֹ את תפקיד מתתיהוּ הזקן, המשפך הבכיין “שפך דמעות כמים על חורבן ירושלים”, ואילו הכלבלב המסכן אוּלץ בעל־כרחו למלא את תפקיד אנטיוכוס…

בדומה ל’מיקי־מהוּ' של שלונסקי, נתחבּב גם “נס גדול היה פֹה” אחרי הדפסתו במוסף לילדים¹⁹⁰ על הקוראים הרבּים, עד שידעו קטעים שלמים ממנו בעל־פה וכמה מחרוזיו ה“מפולפלים” – נֶסַדֵּר מִשְׂחָק עַלִּיז / דַּוְקָא דַּוְקָא לְהַרְגִּיז! […] שְׁתֹק, טִפֵּשׁ, אָמַרְתָּ שְׁטוּת, / בְּעַצְמְךָ אַתָּה סְמַרְטוּט! – היו לאמרות־כנף נפוצות.

כדרכו ביצירותיו לגדולים, פירסם אלתרמן גם את שיריו הראשונים לילדים בכתבי־עת, בלא שטרח להוציאם אחר־כך בספר (רק אחרי מותו הם כּוּנסוּ בכרך ‘לילדים’, תשל"ב¹⁹¹). יוצא מכלל זה השיר הסיפּוּרי ‘האפרוח העשירי’, שהופיע כעשר שנים אחרי פִּרסומו הראשון בחוברת דקה – ובאי־אלה שינויים מהוּתיים. בהדפסתו הראשונה בשער המוסף לילדים של ‘דבר’ (כד אלול תרצ"ג), נוֹעד השיר לקדם את פני השנה החדשה, ועל כן ניתן לו שֵם ארוך וסמלי: “בֵּין תַּרְצָ״ג וּבֵין תַּרְצָ״ד בָּא גָּד”. האפרוח, שבּוֹשש לצאת מקליפּתוֹ, סימל שָם את השנה המתמהמהת לבוֹא; ולאחר שהאב הִכּה במקור וַיהי אוֹר – מסתיים שם השיר בבית אֶפּילוֹגי (שהושמט מן הנוסח המאוחר):

במעשׂיה עליזה זו על רבּי זרח התרנגול, שקרא לעשׂרת בניו בערב ראש־השנה כדי לברכם בשנה טובה לפני לכתו לבית־הכנסת וגילה שאחד חסר, ועַל המהומה שהתחוללה עד להולדת האפרוח העשירי, הפגין אלתרמן שוב את שליטתו המפליאה ברָזי היצירה; גם כאן זכוּ הקוראים הצעירים בבתי שיר ספוּגי חֵן, שכּל מלה בָּם קשורה לאחותה בחוטים סמויים וקסומים, והמלים זורמות במִקצב טרוֹכֵאי רהוט ומתקשרות למארג ססגוני של מראות וקולות וחרוזים:

תמונה (מוגנת בזכויות) ותחתיה הכיתוב:

שער ‘האפרוח העשירי’ (‘מחברות לספרות’, תש"ג)

אפשר למצוא ביצירה זו מוטיבים ורמזי מוטיבים מן הפולקלור היהודי והכללי: קישור הולדת הבן עם הולדת שנה חדשה; הבּן האובד, שיש בו רמז לסיפּוּר מכירת יוסף (“אין זאת כי טָרוֹף טוֹרַף”); האב המושיע, וכן מוטיב עשֶׂרת הבנים, שאלתרמן חזר עליו מאוחר יותר בצורה שונה מאוד ב‘שיר עשרה אחים’¹⁹².

אחרי שיר־החג הקטן “סוּכּתנו” (‘עתוננו’ תרצ"ה) חלה אצל אלתרמן הפסקה של עשרים ושלוש שנים בפִרסום יצירות־מקור לילדים, הפסקה שקשה למצוא לה הסבּר המניח את הדעת אצל יוֹצר פורה כמותו. הקוראים הצעירים, חסידיו הנלהבים, נאלצוּ להסתפק אֵפוא בפרק־זמן זה בשירי הזֶמר ובפזמונים הרבּים ש“אימצוּּ” לעצמם, מהם שהושרו בבתי־הספר ובתנועות הנוער ואף נדפסו במקראות: “אֵיזה פלא”, “שיר העֵמק”, “שיר המחנה”, “שיר בוֹקר”, “למרחקים” ועוד (ראה: ‘פזמונים ושירי זמר’, ב, תשל"ט). אחר־כך שׂמחוּ לקרוא את תרגומיו האמנותיים לפּוֹאֶמות האפריקניות של קוֹרנֵי צ’וּקוֹבסקי (‘לימפּוֹפּוֹ’, ‘בַּרמַלַי’), לשיריו וסיפּוּריו של אליעזר שטיינבַרג (‘חרוזים ומעשׂיוֹת’, תש"ג) ולשירֶיה הסיפּוּריים של קדיה מולודובסקי (בתוך ‘פתחו את השער’, תש"ה), שהוֹפיעו כּוּלם תוך פרק־זמן של שנתיים – שלוש. כן תירגם אז את החרוזים ההבלוּתיים של א"א מילן לספר ‘פּוּ הדֹב’, בלא לחתום את שמוֹ עליהם.

בשנת תשי"ח, עם חגיגות העשור למדינת־ישראל, הגיש אלתרמן לקוראיו הצעירים את ‘ספר התיבה המזמרת’ שלו, ובו שלושים וחמישה שירים, שכּוּלם ראו בו אור לראשונה. ואף־על־פי שגם בשירים־פנינים אלה שולבו ביד־אמן עלילה ופיוט, בינה עם שעשוע, מוּתנָה ברוּבּם אותה רוח משובה אלתרמנית קונדסית שאיפיינה כּל־כּך את ‘האפרוח העשירי’, “נס גדול היה פה” ושאר שיריו לילדים, שכתב בשנות השלושים הראשונות, והוא אז משורר צעיר שלא מלאו לו עדיין עשׂרים וחמש שנה. זאת ועוד: ברבּים משירי ‘ספר התיבה המזמרת’ אנו מוצאים מוֹטיבים והדים ברורים, שכמו הועברו לכאן – בשינוי צורה, כמובן – משירתו הלירית והפּוּבּליציסטית למבוּגרים. כבר שיר־הפתיחה המֶלודי, המסבּיר את טעם שמו של הספר –

עשׂוּי להעלות בזיכּרון את “תיבת הזִמרה נפרדת” (מתוך ‘כוכבים בחוץ’) ואת בעל תיבת־הזמרה ושיריו (מתוך ‘פוּנדק הרוחות’). וכשם ש’סֵפר התיבה המזמרת' פותח בשיר־הַלל לאיש שיצא “אֶל דַּרְכֵי נְדוּדִים” ובשובו מדרכיו ישב לכתוב את קורות מסעיו (“מסעות בנימין מטוּדֶלה”), כך נפתח קובץ־שיריו הראשון של אלתרמן, ‘כוכבים בחוץ’ (תרצ"ח) בשיר על ציפּיית הענן והאילן לשובם של ההלך עובר־האורח ושל הניגוּן שנזנח לשווא¹⁹³.

השירים הסיפּוּריים, הכלולים בשער הראשון של ‘ספר התיבה המזמרת’, מוקדשים ברובם לגיבּוֹרים מיוחדים במינם, המלהיבים את דמיון המשורר וקוראיו, והקשורים ברוּבּם בהיסטוריה ובתרבות העברית: לצד בנימין מטודלה פוגש הקורא הצעיר את המשורר־המצביא שמואל הנגיד ערב הקרב הנודע על גרנדה; את אישי העבר האבּירים, שהיו להם שמות כּבּירים; את סַפּני שלמה המלך, שהיו “חֶבר עַז מאין כמוהו”; את אנשי העליה השניה הצעירים, אשר כל רואיהם אמרו עליהם: “איזה מין בני אדם משונים!”¹⁹⁴ ואחרונים חביבים בשער זה – הדמויות ה“דקדוקיות” שהמשורר הפיח בהן רוּח־חיים ועשׂעָן גיבּוֹרוֹת של שירים סיפּוּריים ארוּכּים, ספוגי הוּמוֹר ובינה: מעשה ב־ף סופית שנעלבה ויצאה מן האלפא־ביתא, בהוֹתירהּ את כל ההתחלות בלי סוֹ… ומעשה בחיריק קטן, שהחליט להוכיח שאיננו סתם “רבב־שבּכתב” ועל כן יצא לדרך, טיפס ועלה וטיפס על הר־וָו, עד שהגיע אל ראשו ויצר את החולם. הנה כך למדוּ הכל לדעת, שגם חיריק קטן ואמיץ יכול לחולל גדולות.

אבל לא רק החיריק, כמובן, שירי השער הבּא – “צרור נפלאות הקרקס” – מסַפּרים על הגדולות והנפלאות שמחוללים הז’וֹנגלֶר והרוֹכבת, האיש החזק והחַשָּׁב־הַכַּשָּׁף, הלהטוּטנים ושאר אנשי הקרקס. אוהלי הקרקס, יחד עם היריד והפונדק, הִפְרוּ כידוע כל השנים את עולמו הפיוטי של אלתרמן; ואִם באחד משיריו המוקדמים (“קרקס”) כתב בהתפעלוּת של נער מבוּגר: “כָּל יַלְדוּתְךָ שְׁלֵמָה עוֹד / כְּאָז בִּי, הַקִּרְקָס!”, גדש גם מחרוזת זו של שירי קרקס לילדים בעושר ססגוני, שנמהלוּ בּוֹ התפעלות ילדותית, הומור ובינת קשישים. הקרקס רחב־המידות נראה בעיניו כמין ידיד שמן וטוב, שמכּיסיו נושרים נפלאות לאין ספור:

ולאחר שתיאר את כל הנפלאות שראה בזירה, והגיע למסקנה כי “הַקִּרְקָס הוּא אוּלַי הַמָּקוֹם בּוֹ שַׁלֶּטֶת / בִּמְלַאכְתּוֹ הַשְּׁלֵמוּת הַמֻּחְלֶטֶת”, סיים המשורר מחזור־שירים זה בדבר תודה, שמשתמע ממנה “כִּי טוֹב שֶׁמִּסְתּוֹבֵב הוּא בָּעוֹלָם”.

ואחרי שנדַמּוּ תרועות הקרקס ישב המשורר וחתם את ספרו ב“שירי שׂיחתן של בריות”; ובריות אלה אינם אלא בעלי חיים קטנים ומצניעי לכת ברובם – סנאים ומרמיטות, תוכּיים וטווסים. זיקיות וצבים – המוצגים כיצורים אנושיים מאוד, שחוֹננו ברגשות, בבינה ושנינה, ואפילו בכושר ביטוי. הנה הוא התוּכּי, שדיבּוּרוֹ כמעיין המתגבר, “רַק עוֹד אֵין הוּא מֵבִין מַה שֶׁפִּיו מְדַבֵּר”; והנה הצב הסב, שקוראים לו צַבָּא וּ“מִסְתּוֹבֵב הוּא בַּחוּץ בְּלִי לָצֵאת מִן הַבַּיִת”; והנה שׂיחתן של שתי פָּרוֹת משה רבּנוּ:

אותן בריות קטנות היו בעיני המשורר כפלא הבריאה, ואילו מחשבת האדם היתה בעיניו כישוף – פלא שאין דוגמתו (‘ספר התיבה המזמרת’, עמ' 128). אין תימה אֵפוא, שכּתב באחד מפזמוניו כי “האדם הוא חידה הפותרת חידות” (“תשבצים”, ‘פזמונים’, עמ' 177); ואילו במאמר מאוחר כמו תיקן עצמו ואמר: “למעשׂה, האדם הוא חידה החוֹשׂפת חידות חדשות” (“עץ־החיים במשתלה”, ‘מעריב’, 19.1.1968). המשורר אלתרמן, שתהה בשיריו לקטנים ולגדולים על פלאי היקום, נמשך כילד אל החידה העממית, שמצא כי “יש בה מרוּח השירה […] ומידות של פיקחות וצחוק”, “הִיא יָפָה, כַּמְפֻרְסָם, לְחִדּוּד הַמֹּחַ / וּבִכְלָל לְבִלּוּי הַזְּמָן” (“החידה הרוסית”, ‘הארץ’, 7.3.1941). כבר בשעה שישב לעבּד לתיאטרון את הקומדיה השנונה של סמי גרונימן ‘שלמה המלך ושלמי הסנדלר’ (תש"ג), הפליא לנסח בין את חידוֹתיה המחורזות של מלכת־שבא, שאפשר לפָתרן בדרכים שונות, להראוֹת כי “בֵּין דִּבְרֵי חָכָם וּבֵין דִּבְרֵי טִפֵּשׁ / כְּאִלּוּ אֵין הֶבְדֵּל, הֶבְדֵּל בְּכָל־זֹאת יֵשׁ”¹⁹⁵. במשך שנים אסף המשורר מאות חידות מן הפולקלור העולמי, כתב אותן מחדש והלבּישן מחלצות אלתרמניוֹת רבּות חן. חלק מהן פירסם בכתבי־עת (בעיקר ב’דבר לילדים' תשכ"ב, במדור “חידות עם ועם”), ובאחרית ימיו ערך אותן כדי להוציאן בספר, עם “הקדמה מקיפה, כּתוּבה לצעירים”, שלא הספּיק לכתוב אלא את ראשי פרקיה. כשנה אחרי מוֹתוֹ הוֹפיע ‘ספר החידות’ (תשל"א, עם אחרית דבר מאת מנחם דורמן), ששפך אור על צד נסתר בעולמו של המשורר.

כל אחת משלוש־מאות החידות, הערוכות על־פי נוֹשׂאיהן בּשישה שערים בעלי שמוֹת מחורזים ארוּכּים (למשל: “חלק ששי מרבּה חקר ודורש עמוקות בפליאות חריפות ודקות”), היא בחזקת שיר קטן שיש בו תמיהה, סקרנות והפתעה. לעתים מובא הפתרון בראש החידה ככותר:

יש שהפתרון אינו כתוב, אלא מרומז בציור המלַווה את החידה; ויש שהפתרון מובא בסיום כחרוז משלים – ואזי הוא חלק בלתי־נפרד מגוף החידה; למשל:

למקרא אסוּפת חידות מהנה ומחכימה זו – ראשונה בסוגה וּבהיקפה בספרות־הילדים שלנו – מתחוורת יותר ויותר משיכתו של אלתרמן אל ז’אנר בין־לאומי קדום זה: “נוֹשאיה הראשונים של החידה צריכים להיות נכסיה הראשוניים של התרבות”, כתב על דף, שאמור היה להיות, ככל הנראה, טיוטת הקדמה לספר, “חידות הרבה יחד אינן רק כמות; הן מצטרפות לעולם – עולם של קסם וכישוף”.

החידות שבספר הן, כמובן, פרי תרגום ועיבּוּד ברוּבּן, ואלתרמן יגע להעבירן לעברית “בּרוּח הדברים, בסגנון, במידת הפיקחות או הצחוק או המרירוּת”. כל השנים, מאז ראשית דרכו, הִרבה אלתרמן לפרסם תרגומי שירה וסיפורת, דרַמוֹת וּבָּלָדוֹת וגם חידות. לעיל נזכּרוּ כבר כּמה מן היצירוֹת, שתירגם בשביל ילדים; אפשר גם לציין בוודאות, שכניסתו של אלתרמן אל ספרות־הילדים היתה (בדומה לכניסת ביאליק בשעתו) בסיפור מתורגם¹⁹⁶. החל בשנת תרצ"ג פירסם בעִתוני הילדים, לצד שיריו המקוריים, גם כמה וכמה שירים מתורגמים, המצטיינים בכל אותה קלילוּת אלתרמנית ספוגת חן:

בחורזים קולחים־טופפים אלה מסתיימת הפּוֹאֶמה התיאורית “מי ימצא את סוף הדרך” מאת סרגיי פדורצ’נקו, המתארת את מחזור־המים בטבע. היצירה, שנדפסה לראשונה בנוּסחהּ העברי המבריק של אלתרמן במוסף ‘דבר’ לילדים (יז כסלו תרצ"ג), נכללה כעבור שלושים שנה בקירוּב בכרך האלבומי ‘ערדל־הפלא – הצגות משעשעות וסיפורי שיר’ (תשכ"ב), לצִדן של חמש יצירות נוספות, מתורגמות כולן מרוסית: “ערדל־הפלא” (סרט־מתח מלא הרפתקות מוצלחות)" מאת ג' מטבייב; הסיפּוּר המחורז “הזנבות” מאת חוקר־הטבע ויטאלי ביאנקי¹⁹⁷, סיפור התחרות “מי יגיע ראשון?” מאת יֶבגני שוַרץ¹⁹⁸, וכן “מחרוזת הופעות בקומדיה מרתקת, / לא תוכלו לשבת בשקט” מאת נ' גרַאנט בשם “להקת היער”, הרצופה חרוזי שיר מלאֵי חדוַת חיים:

כל היצירוֹת הללוּ נוֹשׂאוֹת, בנוּסחן העברי, את חוֹתמוֹ הססגוֹני המובהק של אלתרמן, והן נקראוֹת כיצירוֹת מקוֹר ממש, בלא שהקוֹרא יחוּש כלל כי תרגוּם לפניו.

יצירתו הלא־רבה יחסית של אלתרמן לקוראים הצעירים, שהיתה (בדומה ליצירתו למבוגרים) לנכס קיים, המעניק שעות של חוויה מעשירה לקטנים ולגדולים, הטבּיעה אַמות־מידה חדשות בשירת־הילדים שלנו. שיריו – כמוהם כשירי שלונסקי ולאה גולדברג – השפּיעוּ על משמרת היוצרים לילדים בני דור המדינה לבקש אֶת השילוּב ההרמוני האמנוּתי של מלים וצליליהן, נושא ורעיון, היתול וכובד־ראש. ובתוך כך – כתב אלתרמן –

באותה עת לערך, שבּהּ נכתבו שורות אלה, שׂוֹחח משורר אחר לילדים עם קוראיו הצעירים על ברכת השיר, ובין השאר כתב דברים אלה:

דברים אלה כתב זאב, ששיריו הראשונים נדפסו – לצד שירי אלתרמן לילדים – בגליונות הראשונים של מוסף ‘דבר’ לילדים. לו ולשיריו מוקדש הפרק הבא.

ד. “ללקט רסיסי טל” – זאב

דברים אלה על השירה כּתב זאב במדוֹרוֹ השבועי ‘שׂים אל לבך’ (‘דבר לילדים’ תש"ח, עמ' 202), ודומה ששום יוצר לפניו לא השׂכּיל להסביר כּך לילדים את מהותם של השָׁר והשיר; וחרף כלליוּתם המדוּמה, ביטאו ללא ספק גם את ה“אני מאמין” של כותבם כמשורר לירי לילדים; כּפי שכתב בהמשך הדברים:

זאב, שדרכו הספרותית התחילה – בדומה לזו של שלונסקי ואלתרמן (בכתיבתם לילדים) – בגליונות הראשונים של מוסף ‘דבר’ לילדים (תרצ"ב ואילך), הציג ביצירתוֹ מעין פָּן שירי נגדי של שני עמיתיו אלה. מה הם היוּ נאמנים תמיד לכללי המִקצב המדויק והחריזה המבריקה והפליאוּ לעשות בהם, התנתק זאב מכּבלי השִגרה וממגבלות המשקל והחרוּז המקוּבּלים וסלל לעצמו נתיב אישי יִיחוּדי; ומה הם העדיפו לכתוב לילדים בנימה קלה, משעשעת קונדסית, היתה שירת זאב ברוּבּה ליריקה צרופה, המבטאת (כלשונו) את “שירת העולם הפּוֹעמת בלבנו”. ואם היתה כתיבתם של שלונסקי ואלתרמן לילדים חלק קטן – חשוב, אמנם, אבל מִזעָרי – במכלול יצירתם, כיוון זאב את כל כתיבתוֹ לילדים בלבד, ובכך היה מן הגדולים בתקופתו, ואולי הגדול שבהם.

מעט מאוד ידוע לנו על ילדותו ונעוריו של זאב שנקרא בשמו המלא הראשון אהרן זאב וַיינטראוּבּ (סוקולוב, פולין, 1900 – תל־אביב 1968). בבית אביו, הסוחר־הנוסע חובב הספר, רכש את ראשית ידיעותיו בעברית ואת חיבת הקריאה. בפעמים המעטוֹת, שבּהן הזכיר את ילדוּתוֹ, ציין את יחסם החם של אביו ואִמוֹ אליו ואל אחיו. בעיר־הולדתו למד בבית־ספר עברי ואחר־כך סיים סמינר למורים כדי להיות מחנך בישראל. חוויה טראוּמָטית, שחָוָה בגיל עשׂרים, הטביעה בו חותם עמוק וכעבור שנים נהג לשוב ולסַפּר עליה. ב־1920, בעיצומה של מלחמת רוסיה – פולין, הואשם בפתיחה באש לעבר חיילי הצבא האדום שנעוּ לעבר ורשה, נדון למוות והוצא אל חורשה מחוץ לעיר, שם הועמד מול כּיתת יורים. מטוס פולני, שהופיע באותו רגע והטיל פצצות, עורר בהלה בקרב החיילים שמיהרוּ לתפוס מחסה, וזאב ניצל את המהומה ונמלט. זמן־מה הסתתר, ולאחר שהשׂיג לעצמו תעודות על שם זאב צ’רניאצקי עלה ב־1925 לארץ־ישראל. מאז היו כל שנותיו בארץ קודש לחינוך. תחילה לימד בקבוצת דגניה ואחר־כך בא לתל־אביב והיה בין מייסדי בית־החינוך לילדי העובדים. יחד עם חבריו ניסה ליצור חברת־ילדים עצמאית, לצמצם ככל האפשר את המחיצוֹת בין מורה לתלמיד, לפתח אֵמוּן הדדי, לעבוד יחד ולחיות יחד, לחנך יותר מאשר ללמד. כּעבוֹר שנים סיפּרוּ חניכיו, כיצד קנה זאֵב את לבּם באישיותו הקורנת, באופיוֹ, בשירים שאמר: שכּן, הטעים, “לפני שהעליתי את השיר בכתב, אמרתי אוֹתוֹ בעל־פּה.”

שירים אלה, שנכתבו אל נכוֹן בראש ובראשונה כדי “לומר” אותם לילדי הכּיתה, נמצאו אצלו בכתוּבים זמן מועט לפני שמסר אותם להדפּסה²⁰⁰. רק בקיץ תרצ"א באו אליו ברכה חבס ויצחק יציב וסיפרו לו על המוסף שעומד ‘דבר’ להוציא לילדים: “פסענו בחולות תל־אביב”, סיפרה חבּס, “לעבר צריפי בית־החינוך לילדי העובדים, אל המורה זאֵב, לבקשו שיתן לנו יד במפעל החדש”²⁰¹; והוא נענה ונתן להם צרור משיריו. וכשהופיע מקץ חודש גליון א של המוסף (כא תשרי תרצ"ב) – פתח אותו שירו של זאב “בעין חרוד”:

בתוך אותו גיליון ראשון נדפס שיר שני של זאב – “יש לי דוד בנהלל”.

הנה כך נפתחה דרכּוֹ של זאב בספרות־הילדים שלנו בשני שירי הַלל לעובדי האדמה בעמק: שיר־הַלל לחיים השיתופיים בקיבוץ, שם כּוּלם “יַחַד יוֹשְׁבִים לֶאֱכֹל, / יַחַד יוֹצְאִים בְּמָחוֹל”; ושיר על איש המושב, המשמש מופת לבן העיר, הוא הדוד מנהלל, אשר “לַעֲשׂוֹת הַכֹּל יוּכַל”²⁰³. היום “יוֹדעים כולם בעל־פה שירים אלה”, כתב נחום גוטמן, שאייר את השירים ברישוּמים ספוגי אוֹר. “אז היה בהם חידוש גדול: הם היו כחלון שנפתח, ודרכו אנו רואים את החיים שלנו פֹּה […אנו] קוראים בהם, מציצים דרך החלון ורואים כל מה שיש בשיר” (‘דבר לילדים’, כד אדר תשט"ז, עמ' 8–9).

צדק נחום גוטמן: היו בשירים אלה חידוּש מרנין, ואפשר לראותם בגדר תמרור וציון־דרך בשירת־הילדים שלנו. באותם ימים ממש, שבּהם סיפּרוּ אליעזר שמאלי וצבי ליבּרמן־לִבנה לקוראים הצעירים על חלוצי העמק והגליל, על השומרים ועל ילדי השׂדה הראשונים, תיאר זאב חיים חדשים אלה בשיריו הראשונים; והוא תיארם בשׂפת־ילדים פשוּטה וטבעית – כגון: אַתָּה יוֹשֵׁב, קוֹטֵף וְאוֹכֵל" – שעם כל פשטותה מבשׂם אותה חן פיוטי, השואב את אשראתו מן המקורות; למשל:

בדומה לעמיתיו המסַפּרים, שר זאב באותן שנים גם על הבחורים שלנו היודעים הכל, ועל האח האמיץ שומר הגליל, הצוחק ואומר לאמו:

בהדרגה נעשׂו רבּים משיריו ליריים יותר, חווייתיים יותר, נוגעים בעולמו הפנימי של הילד המתיחד עם עצמו. אז, מתרצ"ה ואילך, פירסם בין השאר את שיריו “יוֹנים לבנוֹת”, “איך ענדתי את הזר לראש אחותי”, “התגעגעתי על האדמה”, והשיר המפוּרסם אולי מכולם, שהִפעים בקסמוֹ ודיבּר אל לבות הקוראים הצעירים:

שירים אלה, בעלי הפשטות הצלולה, שההתרחשות החיצונית והחוויה הפּנימית היו בהם למִקשה אחת ונהפכוּ חלק בלתי־נפרד מנוף־ילדותם של בני הדור ההוא. הם אמרו כבוד לקורא הצעיר, אשר חש כי כותבם רואה אותם כשווי־ערך אליו; ובתת־ההכּרה אולי חש גם בכובד האחריות שנטל הכותב על עצמו בשבתו לכתוב את שיריו. שהרי כך אמר זאב: “לכתוב לילד זה לא לכתוב סתם לאנשים; זה לכתוב למשוררים, לאלה שכל חושיהם עדיין פתוחים לקלוט את העולם מבראשיתו”.

כך, באותה פשטוּת צלולה, הביא זאב בּימי המאורעות, המאבק והמלחמה, את מצוקות התקופה, את הכּאב, את הנחישות והתקוָה. הוא ספד לאילן שנגדע בידי צר “וְהוּא צִלּוֹ טֶרֶם פָּרַשׂ”; הוא ביטא את הֶלם היַתמוּת של ילד שאבּא שלו הלך לירושלים ולא שב, כי “הֵבִיאוּ אוֹתוֹ חִוֵּר, קַר, עֲצוּם עֵינַיִם, דָּמוֹ זָב”; והוא נתן ביטוי למצוקתם של מחוסרי עבודה ולדאגתם של חקלאים מוּכּי בּצוֹרת; ובערב המלחמה הִזעיק זאֵב את ילדי כל העוֹלם וציוָה עליהם להביט לאבוֹתיהם ישר בעיניים ולוֹמר:

בשנים ההן, שבּהן עמד זאב בראש מחלקת ההסברה של ארגון ה’הגנה' במחתרת, כתב את שירוֹ שהולחן והיה להִמנון־נוער: “אָנוּ נוֹשְׂאִים לַפִּידִים בְּלֵילוֹת אֲפֵלִים”. ערב מלחמת־העולם השניה יצא בשליחות לארצות־הברית, משם שלח לקוראיו הצעירים את שירו “מכתב מניו־יורק”, ובו תיאר את “הַבָּתִּים הַנּוֹשְׂאִים אֶת הַקּוֹמוֹת מֵעַל לֶעָבִים / כְּטַחֲנוֹת־רוּחַ בְּלִי כְּנָפַיִם”. זמן־מה אחרי שובו ארצה נשלח אל מחנות־המעפילים לקפריסין, היה מדריך רוחני ו“מלך בלתי־מוכתר” של המגורשים, ושלח משם את שירוֹ “עם ילדים בקפריסין”, המתאר כיצד ישב לפני הילדים כאָב עני חסר לחם:

זמן־מה אחרי שובו מקפריסין – בתשרי תש"ח (אוקטובר 1947) – נקרא זאב לערוך את ‘דבר לילדים’. אז קִיים בשבועון את מדורו השבועי “שִׂים אל לבך” (שהחליף את מדורו של יציב “במעגל הימים”) בּוֹ שׂוֹחח עם קוראיו על ענייני השעה. את השׂיחה הראשונה, שהוגשה לחג העמק, הכתיר במלים “שִׂמחה גדולה יש לאדם – שמחת היצירה”. אך לא עברוּ שבועות רבים ונושׂאי שיחוֹתיו נשתנוּ עם פרוֹץ מלחמת־העצמאוּת. אז, “כאשר מסביב היה נסער מאד”, סיפּר, “חפצתי לשתף את הילדים באכזבות ובתקווֹת, בצער ובשמחה, בשנאת אויבינו ובאהבת ישראל של יהודי העולם, באושר הגדול של נצחונותינו על אויבינו ותקומת מדינת־ישראל” (מתוך המבוא לספר ‘בעינינו ראינו: פרקי תש"ח’, תשי"ט, שבּוֹ כּוּנסוּ פרקי ‘שים אל לבך’).

אך לא רק באמצעות שיחות שיתף זאב את קוראיו בצער, בשׂמחה ובתקווֹת, אלא גם בשירים בעלי נעימה אקטואלית ברורה: “נער הפלמ”ח“, “מצור ירושלים”, “הבּוּל היהודי הראשון” ועוד. בשנת עריכתוֹ את ‘דבר לילדים’ פתח את שערי העיתון לדור הסופרים הצעירים, שרוּבּם ככולם לבשו עדיין מדים, ובסיומה נקרא להקים את מפקדת קצין־חינוך־ראשי של צה”ל, במגמה “להפוך את הצבא כולו לבית־ספר אחד גדול”, כלשונו. גם באותן שנים, שבהן לבש מדים וענד דרגות אלוף־משנה, לא ניתק את קשריו עם ‘דבר לילדים’ ועם קוראיו הוותיקים והחדשים, בני דור המדינה. עוד בתש"ג הופיע קובץ ראשון ולא גדול של שיריו – ‘יונים לבנות’ – שחנך את הספריה ‘לילד’ של הוצאת ‘עם עובד’; ועם הופעתו בירך צבי שַרפשטיין את “המשורר החדש של המולדת, החי בעולם הילדים, ילדי האדמה, ומדבר בלשונם”, ציין כי הילד המופיע בשיריו “קוֹרַץ מן החומר של האוהבים הגדולים, העולים לעקידה על מזבח עמם בלי דמעה ובשפתיים מכוּוָצות”, והוסיף:

בשנה החמישים ואחת לחייו כינס זאב את שירתו הלירית רבּת־הפנים בכרך, הנושא את השם האופייני כל־כך לו ולסגנונו, ‘פרחי בר’ (תשי“א; מהדורה מורחבת: תשט”ו); שכּן בדומה לפרחי השדה השונים זה מזה, כך יש גם בשיריו עצב ענוג, חיוּך מבוּיש ומשוּבה רכּה –

הנה השירים הקלים לכאורה, שיש בהם משובת־ילדים ופליאה ושמחת־חיים: “ישראל עשה ארוֹן”, “אבי לימד אותי לשׂחוֹת”, “הגשם על גגנו”, או השיר “אותו המִשׂחק”, המראֶה עד כמה דומים הילדים המשחקים בג’ולים בחוף ימה של תל־אביב לחבריהם המשַׂחקים בין גורדי השחקים של ניו־יורק: פה וגם שם –

והנה שירי ההלל הקצביים ספוגי החיבה – ועתים אף הערצה – לחלוצים, לעובדי האדמה, ללוחמים, לאלה המכריזים: “אֲנַחְנוּ בּוֹנִים! הָפְקֵד בְּיָדֵינוּ גוֹרָל שֶׁל עַם”, ולאלה מבין חניכיו, שרק תמול נראו בעיניו כגוזלים עירומים ורכּים, ופתאום –

והנה שירי הטבע והנוף הספוגים סמליוּת: “פרפר בא לגן”, וכאילו נבטה הגינה פתאום והצמיחה כנפיים; האילן האומר “אֲנִי סוֹד הָעוֹלָם וּמְגַלֶּה צְפוּנָיו”; השיבּוֹלת החושבת בדמי: “הָעוֹלָם – כֻּלּוֹ שֶׁלִּי”; זוג הציפּורים, שבא ביעף לבנות קן וזימרו זה לזה:

והנה השירים המסַפּרים סיפור, שגם הם ספוגים פשטות ופיוּט ותוּגה רכּה – על “הִלָּה הָרוֹצָה לנְסֹעַ לִירוּשָׁלַיִם / וְעוֹמֶדֶת בַּשַּׁעַר בְּלִי נַעֲלַיִם”; על היוֹנים שהגיעו מֵעצמן אל שובך הילד מול ים הכּינרת; ועל הסַפּן הצעיר, אשר “שׁוֹטֵט־סוֹבֵב מִיָּם אֶל יָם” –

והנה השירים הליריים־הווידוּיִיִם של הילד־המשורר, המגלה את רָזי העולם ואת פּלאֵי היקום, אותם פלאים ראשוניים, המתגלים רק לעיניהם של הילד והילדה ברוכי הדמיוֹן, שהם בעיניו של זאב המשוררים האמיתיים. שכּן רק ילדים־משוררים מסוגלים לראות ולחוּש את הפלאים המקיפים אותם – את רסיסי הטל, צמיחת הנֶבט, הבשָלַת הפּרי, את האדמה השולחת צמרות לרקיע, את השבילים בשמַים:

הגדולים שאין להם זמן גם אינם רואים את הצעצוע הדמיוני, שהילד־המשורר משַׂחק בוֹ כּמוֹ היה זה צעצוע אמיתי וממשי. ילד שאיבּד את כדורו הגדול האדום מסוגל לשׂחק בכדור בלתי־נראה:

קריאה חוזרת בשירי זאב תגלה לנו, כי שירים לא מעטים, המבטאים לכאורה את עולמו של הילד והמסוּוָגים כשירי־ילדים מובהקים, אינם אלא שיריו הווידוּיִים של המשורר עצמו, המבטא באמצעותם את עולמו שלו, את שׂמחותיו ועצבונו, את אהבותיו וגעגועיו. בנקודה זו, שבּהּ משמשת שירת הילדים לכוֹתבהּ אמצעי לביטוי עולמו שלו, אפשר להשווֹת את זאֵב למרים ילן־שטקליס: שניהם כתבו בעיקר שירי ילדים, שניהם ניתקו עצמם מכבלי המשקל המקובּלים ושניהם בחרו לבטא באמצעות שירים אֵלה, הממוענים לילדים, ליריקה צרופה, הטוֹבה לכל גיל ואשר הקורא המבוּגר לא יראה בהם שירי־ילדים דווקא (“גל”, “חוף”, “משורר”, “אדם”). בשירים אחדים ביטא זאב חוויה אישית שפקדה אותו, כגוֹן התחוּשה שאפפה אוֹתוֹ לאחר שנתמלאה משאלתו להמריא לשחקים ומצא עצמו פתאום “בְּתוֹךְ הַתְּכוֹל, בְּתוֹךְ הָאוֹר” (“התגעגעתי אל האדמה”). אבל יש ב’פרחי בר' גם שירים, הנראים בקריאה ראשוֹנה כשירי־ילדים מוּבהקים, אך בקריאה מעמיקה יותר נמצא בהם שורות, סמלים ורמזים המבטאים את עולמו הפנימי של המשורר. כאלה, למשל, הם השירים “איך ענדתי את הזֵר לראש אחותי” (המוקדש לחנה רובינה) ו“גַנִּי שֶׁלִּי”, שהגיבּוֹר־הדובר בהם הוא ילד קטן, אך בקריאה חוזרת אפשר לראותם כשירי אהבה מוּסווים. המשוֹרר משכּים אל הגן ללקוט פרחים לאחותו, כי “אֲנִי אֲהַבְתִּיהָ מְאֹד” (והמלה אחות היא, כידוע, גם כינוי לאהובה); הוא שזַר בזֵר “גם דפיקות של לב”, ובבואו אליה “רָאִיתִי רַק עֵינֶיהָ מוּל עֵינַי”²⁰⁴. ואל המעמד הזה מתקשרות כאילו מאליהן שורות הסיום של השיר “גני שלי”:

בשיר אחר (“בשלו הפירות בגני”) מתאר המשורר את האחות הנכנסת בלאט אל גנוֹ –

יש הרואים בגן, החוזר ומופיע שוב ושוב בשירי זאב, סמל העשוי לשמש מפתח להבנת עוֹלמוֹ הפּיוּטִי: הגן במילון־דימוייו הוא השירה, ואילו הנֶבט הוא השיר הנולד בתוכו. המשורר הבא אל הגן עורג להנבּיט בו נֵבט־שיר:

תמונה (מוגנת בזכויות)ותחתיה הכיתוב:

“השכמתי אל הגן פרחים ללקוט” (מתוך ‘פרחי בר’, תשי"א. ציירה תרצה טנאי).

הציפּיה נתארכה, עד שבוקר אחד השכים עם טללי שחר אל גנוֹ –

הנה כי כן, השיר כפשוטו: שׂמחת הילד, שגרעינוֹ נבט לאחר ציפּיה ממושכת. אך הרובד שמתחתיו גלוי לעין: התפּעמות־הנפש של מחבּרוֹ: גם הוא זכה, אם כי באיחור, לחסד של שיר (בנימין טנא, “סמלים בשירתו של זאב”, ‘ספרות ילדים ונוער’, א, עמ' 38).

האחות והגן, הבדידוּת והפגישה המחודשת הם גם מוטיבים מרכּזיים בסיפוריו המעטים של זאב, הכתובים בפשטות לירית, כאגדוֹת־עַם סמליוֹת בעלות ניגון פנימי: הנה תמר הקטנה, ההולכת אחרי אביה לשׂדה, ואחרי תעִיה הנראית בעיניה ארוּכּה ארוכה היא מוצאת את האב, והפגישה בין השניים נרגשת ואין הם מתביישים בדמעות הזולגות מעיניהם (‘אבא’, תש“ג; מהדורה בשם ‘אבא של תמר’: תשי”ח); והנה שוב תמר הקטנה והבודדה, שהיה לה חבר יחיד – והוא פרח צהוב וקטן. יום אחד נעלם הפרח־החבר ובמקומו עמד סב קטן. ביקשה תמר לבכות, אבל הרוח נשבה בסב, פיזרה את שׂערותיו, ואחרי רדת הגשם זרחה השמש, השדה נתכּסה פרחים – וכך למדה תמר את סוד הצמיחה בטבע (‘תמר והסביונים’, תש“ג, תשי”ט); והנה האדם הבודד, שהיה שׂמח ברחוב ועצוב בביתו, כי חילק את השמחה לכל והעצב נשאר רק לוֹ לבדו, עד שבּאוּ ילדוֹת והחזירו לו את הניגון השׂמח (‘אחות ואחות’, תש"ד, תשכ״ט).

לא תהיה בּכך אֵפוא משוּם הפרזה אִם נאמר, שכּמעט בּכל אשר כתב זאֵב, ביקש לחלוק עם קוראיו משהו מעצמו, מרגשותיו, מחוויוֹתיו. לרוֹב עשה זאת בדרך סמלית, אלגוֹרית או מרומזת. אבל בשיר אחד – ודווקא בשיר האֶפּי ‘על חרבות בבל’, שנכתב בקיץ תש"ד על רקע הידיעוֹת מן השוֹאה – דיבּר גלויות ומפורשות על שירתו שלו, היונקת את אש ראתה מן הארץ, נוֹפה וילדיה:

כאשר משורר בא לעיר, כתב זאב, עומדים הסַבּל, הבנאי הפועל ותוהים: “מֵאַיִן פִּתְאֹם רֵיחַ שָׂדֶה כָּאן בָּרְחוֹב?” (“משורר”); את התשובה נתן בסיוּמה של השיחה, שפּתחה את הפרק הזה:

בשנה שבּהּ ערך זאב את ‘דבר לילדים’ (תש"ח), נפתחו שערי העיתון למשמרת שלמה של מסַפּרים ומשוררים שהיו אז בראשית דרכם – משלמה טנאי וע' הלל ועד משה שמיר ויגאל מוסנזון – רוּבּם ככולם בני הארץ. שבע שנים קודם לכן נפתח גיליון א של מוסף ‘דבר’ לילדים בראשון שיריו של זאב, “בעין חרוד”. כתב־עת זה שימש גם, כפי שצוין בפרקים קודמים בימת־פּרסום ראשונה לרוב סופרי הילדים, בני דורו של זאב; ובדרך דומה מאוד עשׂוּ בראשית המאה המסַפּרים והמשוררים בני הדור הקודם את צעדיהם הראשונים בספרות מעל דפּי ‘עולם קטן’, ‘הפּרחים’ ושבוּעוֹני הילדים שיצאוּ בתחילת המאה.

עִיתוני הילדים מילאוּ, אֵפוא, כּפי שצוּין פּעמים אחדוֹת בספר זה, תפקיד ראשוֹן במעלה בגידולה של ספרות־הילדים שלנו. הם העניקו גם – בעיקר לילדי ארץ־ישראל של שנוֹת המנדט הבריטי – מזון רוחני מעשיר, מרתק ומבדר, שקשה לנו היום לעמוד על חשיבותו וכוח השפעתו. רבבות ילדים ובני נוער, שכּלֵי התקשורת האֶלקטרוניים ושאר אמצעי בילוי ובידור לא גדשו את שעות־הפנאי שלהם, ראו בעיתון הילדים ידיד נאמן וציפּוּ בקוצר־רוח להופעתו של כל גיליון חדש.

לעִיתוני הילדים שיצאו בארץ־ישראל בשנים תרע“ח – תש”ח מוקדש הפרק הבא.

פרק שלושה־עשר: ‘בן־ארצי’ וכל חבריו – עִתוני ילדים בארץ־ישראל    🔗

“שאלת העתון לנוער ולילדים, צורתו ומהותו, תוכנו ומגמתו, אינה רק שאלת הספרות – שאלת חיים היא לבית־הספר העברי ולנוער העברי באשר הוא, ועדיין לא נמצאה עד היום הדרך לפתרונה.” דברים אלה, שכּתב יצחק ספיבק בשנת 1928 (ספר־היובל של הסתדרות המורים, תרפ"ט, עמ' 263), היה בהם כדי לשקף את מצבהּ העגוּם של עִיתונות־הילדים העברית בארץ־ישׂראל בסוף שנות העשׂרים: שבוּעוֹנים, דוּ־שבועונים וירחונים צצוּ ונבלוּ בזה אחר זה; “כנראה אין הארץ יכולה לשׂאת אותם, וזו בוודאי עובדה עגומה היא עד מאד, ביחוד בשעה זו של התפוררות הנוער למפלגות ולזרמים” (שם).

ראשיתה של תקופת המנדט הבריטי בארץ מסַמלת, בין השאר, את ראשיתה של תקופה חדשה בעיתונות הילדים הארץ־ישראלית. עם חידוש פעילותה של הסתדרות המורים, שהחליטה בתרע“ט “לאחד את כל מוסדות החינוך בארץ ברשות אחת”, נתחדשה בתל־אביב הופעתו של הירחון ‘מולדת’ (ראה פרק ד/י); וּבאותה שנה עצמה עשה מנחם מבש”ן (ברונשטיין; 1858–1944) ניסיון להוציא בירושלים חוברות ל“מקרא שעשועים לבני הנעורים ולעם” בשם ‘הגן’ (ראה פרק יג/ז). כעבור שנתיים נעשו שני נסיונות קצרי ימים נוספים להוציא כתבי־עת לילדים, וגם הפעם היה הניסיון האחד בירושלים והאחר ביפו.

א. ‘הארץ’ לילדים

בחורף תרפ“א (ינואר 1921) – כשנה וחצי אחרי שהעיתוֹן ‘הארץ’ התחיל לצאת בירושלים, והיה בכך ליומון הראשון בארץ־ישראל המנדטורית²⁰⁵ – החליטה ההנהלה להוציא תוספת שבועית לילדים. אחד מצוות העורכים – יעקב פיכמן (שפרש חודשים אחדים קודם לכן מעריכת הירחון ‘מולדת’, שנסגר זמנית) – קיבּל על עצמו את עריכת השבועון החדש; לעוזרו נתמנה קדיש יהודה סילמן, שערך החל בתרס”ט (בהפסקות) את כתב־העת ההוּמוֹריסטי ‘ליהודים’ ועוד קודם לכן היה בעל טור קבוע בשבועון הילדים העברי הראשון, ‘גן שעשועים’ (פרק ד/ב). בט“ו בשבט תרפ”א הופיע הגיליון הראשון של השבועון החדש, ושמו היה כשם השבועון ה“גדול”: ‘הארץ,שבועון לילדים (הוספה לעִיתון “הארץ”)’, וגם גלופת הכותרת המסוגננת (שצוירה על־ידי זאב ז’בוטינסקי) היתה זהה לכותרת העיתון היומי. שמונת העמודים המנוקדים הכילו בעיקר חומר ספרותי: מעט שירים (מאת שאול טשרניחובסקי, יחיאל ה־ילפרין, אשר ברש, אברהם סולודר, דוִד שמעונוביץ [שמעוני] והרבה משירי העורך פיכמן); מעט סיפורים אגדיים, שנדפסו ברובם בהמשכים: “רפואה מגן־עדן” מאת ש' בן־ציון, “בת־מלך ובן־זוגה” מאת ח“נ ביאליק²⁰⁶ וממעשׂיות ישראל דושמן וק”י סילמן; הרבה סיפורים מתורגמים, שמתרגמיהם העדיפו משום־מה לחתום בראשי־תיבות; חדשות בצמצום ופרפראות. סילמן, העוזר לעורך, כתב בעיתון טוּר אישי בשם “מכתבים לילדים” (בפּסבדוֹנים הדוֹד), ובו שוחח עם הקוראים הצעירים בנימה אינטימית כמעט:

וכיוון שנדפּסוּ בעיתון אגדות רבּוֹת, שׂוֹחח “הדוֹד” באחד מטוּריו על כּוֹחהּ של האגדה: “יש אשר הוֹד האגדה שפוך גם עלינו עד היום הזה. יש אגדות בספרים ויש אגדות בחיים” (גל' ב).

חרף תפוּצתוֹ הניכּרת (יחסית) לא האריך השבועון ימים, נראה שהזעזועים שעברו על העיתון היומי, חילופי העורכים והירידה מירושלים לתל־אביב השפיעו על משך־חייו הקצר. בגיליון כו (כו תמוז תרפ"א) הודיעה המערכת לקוראים כי “עם הגליון הזה נגמר הכרך הראשון”, וכי “העיתון יתחדש אחר חג הסוכות”. אבל השבועון לא נתחדש עוֹד.

קצר היה אֵפוא הניסיון הראשון להוציא שבועון ארץ־ישראלי לילדים, הנספח לעיתון יומי; ואף־על־פי־כן הוא הטביע את רישומו על הקוראים הצעירים ועל חיי התרבות בארץ. המערכת ציינה את מספרם הרב של הקוראים שטרחו לשלוח פתרוני חידות; וחובבי הספרות המבוגרים הזכירו את השבועון – אמנם בהיתול – כמסמל כּיווּן ספרותי חדש: “ובספרות”, כתב אשר ברש ליעקב רבינוביץ באדר תרפ“א, “הזרם הספרותי המודרני האחרון משתקף ב’הארץ לילדים'…” (גנזים 3345/1). שלושה חודשים אחרי סגירת השבועון הקדיש לו משה אביגל רשימה ארוּכּה ובה ציין את מעלותיו ומגרעותיו. פסל את הפַבּריקציה השבלוֹנית, אשר כת בני האגדוֹת הציפו בה את העולם”, תבע “לתת לילד העברי את היצירה העממית העברית, כשהיא נטועה בקרקעה ולא בעציץ מלאכותי”, וסיים: “הקשר אל השבועון מצד הילדים הוא חי ואמיץ, דבר המשׂמח בהוצאה מעין זו” (‘תרבות’ א, ורשה, חשון תרפ"ב; חתום: י.ג.).

כעבור חמש שנים עשתה הנהלת ‘הארץ’ ניסיון שני להוציא שבועון לילדים בתל־אביב (ראה להלן); אבל בשעה שיצאו בירושלים הגליונות האחרונים של ‘הארץ לילדים’, נעשה ביפו בקיץ תרפ"א ניסיון קצר־ימים מקביל להוציא כתב־עת לנוער. יוזמיו היו התאחדות בתי־הספר התיכוניים ביפו והמוֹרה המתחיל אשר לויצקי (1903–1959), אשר נוֹדע אחר־כך כמשפטן מצליח. לויצקי ערך את כל שבע החוברות של הירחון, שנקרא ‘לתלמידים’ (סיון תרפ“א – כסלו תרפ”ב), ועוֹזריו היוּ (לסירוגין) י' קסטנברג, יעקֹב סגל ודוד ברש. החוברות הקטנות (הראשונה שוכפלה בהקטוגרף והאחרות יצאו בדפוס) הוקדשו “לענייני מדע וספרות” הכילו הרבה רשימות טבע ומדע ומעט שירים וסיפורים. בין השאר נדפס ב’לתלמידים' שירו הראשון של יעקב רימון (“שיר לעוֹלה”, גל' ד–ה).

ב. ‘אלומות’

לא חלף חודש מאז סגירת ‘לתלמידים’, ובירושלים התחיל לצאת דו־שבועון חדש לילדים, ‘אלומות’ שמו. מייסדו ועורכו, המורה־המשורר אברהם סולודר (פודוליה 1890 – שיקאגו 1936), נשא בלבו כמעט מאז עלוֹתוֹ לארץ בגיל עשרים את החלום להוציא עִיתון לבני הנעורים, אחרי שני נסיונות קצרי ימים בארץ עשׂה ניסיוֹן עִתונאי שלישי באחרית־ימיו בגולת אמריקה. את נסיונו הראשון בעריכה רכש סוֹלוֹדר בתקופת עבודתו הקצרה במערכת השבועון ‘העולם’ (וילנה), שבּוֹ פירסם את שיריו הראשונים, ואחרי שנות הוראה אחדות ביסוד־המעלה עלה לירושלים ויסד בה את ‘אלומות’.

לא היה הרבה מן העיתונות ב“עתון לבני הנעורים” של סוֹלוֹדר (כנוסח ההגדרה, שנדפסה בתוך ציור־השער הריאליסטי של הדו־שבועון, מעשה ידיו של אמן־הצלליות מאיר גור־אריה²⁰⁷). שישה־עשר העמודים של כל חוברת הכילו רוּבּם ככולם דברי ספרות, ורק בעמוד האחרון נדפסו מפעם לפעם דברי שעשועים ופרפראות: מלאכת־יד, חידות, הלצות חלמאיות וליקוטי חדשות קצרות ומקריות. רשימת המשתתפים ב’אלומות' היתה מרשימה, שכּן נכללו בה כמה מן הדמויות הבולטות בספרות: י“ח רבניצקי, שעלה חודשים אחדים קודם לכן מאודיסה, פירסם בעיתון אגדות מקראיות וארץ־ישראליות; דוד יֶלין הדפיס בו את תרגוּמיו לסיפורי ‘אלף לילה ולילה’; לוין קיפניס שלח מבּרלין משלים בחרוּזים; מרדכי בן הלל הכֹּהן, מנחם מבש”ן, א"ז רבינוביץ, מרדכי אזרחי (פריזנט) ונֹח טמיר (זֶוִין) פירסמו בדוּ־שבוּעוֹן סיפּורים קצרים; ואשר ברש, מרדכי טמקין, יעקב פיכמן, ש' בן־ציון, יהודה קרני ושמואל בס תרמוּ לוֹ שירי הגות ונוף. כן היה ‘אלומות’ בימת פּרסום ראשונה לסופרים המתחילים אפרים גולדשטיין־די־זהב, (סיפּוּר), זאֵב וִילנאי (פוֹלקלוֹר) ויעקב חוּרגין (שירים). אביגדור המאירי התחיל לפרסם בו פרקים ראשונים של המדור ההוּמוֹריסטי “זאת תורת החי למינהו”, שנהפך אחר־כך ל’חכמת הבהמות' (ראה פרק יב/א). גם שני סיפּורים בהמשכים נדפסו ב’אלומות', כמעט סימולטָנית: הראשון – סיפּוּרוֹ האותנטי של הקולונל ג’ון הנרי פטרסון (1867–1947; מפקד הגדודים העברים) “במעוֹן אריוֹת”, שבו סיפּר על הרפתקאותיו במזרח־אפריקה, שם שירת כמהנדס־גשרים (תרגום: א' פרנקל); והאחר – סיפורו ההיסטורי של מרדכי בן־עמי ‘רבי גבריאל’, שתורגם מכתב־יד על־ידי העורך, שהיה חתנו של בן־עמי²⁰⁸.

עיון בכרך הראשון של ‘אלומות’ יגלה את מאמציו של העורך לשפר את עיתונו, שלקה מתחילת הופעתו בחוסר אחידות. החל בחוברת ההוּא נדפס כולו בניקוד; בחוברות הבאות נוספו לעתים מעט דברי שעשועים, שהיו חסרים בחודשי ההופעה הראשונים. בשנתו השניה שינה העיתון את צורתו וקיבל תבנית אלבומית. “בשנה הזאת”, הבטיחה המערכת, “יֵצא העתון מצויר”; אבל ההבטחה לא נתמלאה כמעט. פנייתו של העורך אל הקוראים לסַפּר על חייהם בבית־הספר ובשעות הפנאי אף היא לא נענתה כמעט, ונראה שתוכנו החדגוני של הדוּ־שבועון לא עורר את הקוראים לשיתוף פעולה. גם תוכניתו של העורך להוציא סִדרת חוברות לילדים בשם ‘ספריה כחולה’ בהוצאת ‘אלומות’ (עליה הודיע בחוברת יא, ראש־חודש סיוָן תרפ"ב) לא נתממשה. במקום זאת התחיל מסתמן בחודש אב תרפ“ב שיתוף כלשהו בין המערכת לבין הוצאת ‘קוּפּת הספר’ הצעירה (ראה פרק ז/ז); אך הוא לא סייע הרבה למצבו הדחוק של העיתון. החוברות האחרונות נדפסו בתבנית מוקטנת כדי מחצית, ובראש־חודש סיון תרפ”ג הופיע גיליון אחרון של הדו־שבוּעוֹן. סולודר חזר לעבודות הוראה ותרגום, אך לא זנח את הרעיוֹן לשוב בהקדם לפעילות חדשה בעיתונות־הילדים (ראה להלן).

ג. לוח ‘החבר’

בשלוש השנים הבאות תרפ“ד־תרפ”ז) לא היו לילדי ארץ־ישראל עיתונים משלהם (פרט לבטאוני תלמידים, שיצאו במסגרת בית־הספר); אבל בראשית תרפ“ד התחילו חיים־אריה זוטא וחיים־דב שחר להוציא יחד את האלמנכים השנתיים ‘החבר: לוח שימושי־ספרותי לתלמידים ולעם’. קבצים אלה, שהיו ערוכים בקפידה ובטעם, הכילו (ככתוב בפרוספקטים) “חומר רב מתולדות ישראל בכלל ומתקופת התחיה בפרט, דברי ספרות, עובדות ומעשים מהחיים הרוחניים והכלכליים בארץ־ישראל, עניינים במקצועות שונים, שכּל תלמיד יפיק מהם תועלת לימודית ומעשית”. בשנה השלישית פרש ח”א זוטא מן העריכה, ושחר, שראה ב’החבר' מעין “ילד טיפוחים”²⁰⁹, שקד בעצמו לשפּר את הלוחות משנה לשנה, “חיטט בספרים עתיקים וחדשים ובמקורות ידועים ובלתי־ידועים ולא חשׂך עמל למען יהיה ‘החבר’ חבר לנער העברי” (מ' מיכאלי, מבוא לספר ‘מימי הילדות’ מאת ח“ד שחר, תרצ”א). ואכן, הביקורת ציינה כי “‘החבר’ הולך ונעשה משנה לשנה כלי מחזיק ברכה […] מודע ורֵעַ קרוב לתלמיד” וכי “בחריצות רבה שקדה המערכת על שכלולו, למען עשותו מעניין מהצד הפנימי והחיצוני כאחד” (‘עולם הילדים’, א טבת תרפ"ז; חתום: מורה). עם זאת, קשה לכנות את לוח ‘החבר’ בשם כתב־עת; רוֹב החוֹמר שנכלל בוֹ היה לימוּדי, עיוּני אוֹ שימוּשי. בתר“ץ התכוון ח”ד שחר להפוך את השנתון הפופולרי לרבעון, אך עם מותו הפתאומי הגיע גם ‘החבר’ לסוף דרכו.

ד. ‘בן־ארצי’

שלוש שנים אחרי שעבר היוֹמוֹן ‘הארץ’ מירושלים לתל־אביב, עשׂוּ עוֹרכיו ניסיון שני להוציא שבועון לילדים. הפעם לא מינתה ההנהלה לעורך חבר־מערכת, הנאלץ לעסוק לצד העריכה גם בעבודות ספרותיות אחרות, אלא הזמינה במיוחד מחוץ־לארץ את הוותיק בעורכי העיתונים לילדים – משה בן־אליעזר – כדי שיתמסר כּוּלוֹ לעריכת השבועון. ההנהלה אף הקצתה משאבים לעשות את העיתון כלי מושך עין ולב; הוא נדפס על נייר משוּבּח בתבנית גדולה, והחוֹברוֹת העבות (24־32 עמודים כל חוברת) נכרכו בעטיפות צבעוניות. נחום גוטמן, שחזר באוֹתה שנה לארץ מפאריז, צייר את הכותרת הגדולה והנאה של שם העיתון, שנדפסה על העטיפה: בן ארצי, שבועון לילדים ולנערים"; והמערכת הכריזה במודעות גדולות, כי בשבועון “ישתתפו טובי הסופרים בארץ ובחוץ לארץ”.

ואכן כמה מבחירי המספרים והמשוררים השתתפו ב’בן ארצי‘. גיליון א נפתח בשירו העממי של ביאליק “שירת הצִפֳּרִים ביער”, ובגליונות הבאים אנו מוצאים כמה משירי הילדים היפים של יעקב פיכמן וזלמן שניאור, מרדכי טמקין ואשר ברש (שפירסם גם חידות בחרוזים). המשוררת הגיוֹרת אלישבע (ביחובסקי) פירסמה ב’בן ארצי’ שיר־ערש מֶלוֹדי, ויצחק למדן פירסם בו את אחד משיריו הראשונים (נכתב בתר"ף) – הוא שירו האֶלגי “כשאין אמא בבית עם ערב”, המסתיים בשורות מינוריות אלה:

מבֵּין המסַפּרים השתתפו ב’בן ארצי' יוזכּרוּ משה סמילנסקי וּמשה סטבסקי (סתוִי), ח“א זוטא, לוין קיפניס ואהרן טבק. ברוך צ’יזיק פירסם בשבועון סיפּוּרים מעולם הפרחים, וימימה טשרנוביץ־אבידר בת השבע־עשרה פירסמה בו אחד מסיפוריה הראשונים (ראה פרק יא/ג). העורך, מ' בן־אליעזר, תרם לשבועון רשימות ביקורת משובחות (“ארון הספרים של בן־ארצי”) ותרגומי סיפורים בהמשכים: ‘גן־עדן של ילדים’ מאת נתנאל הותהורן²¹⁰, ‘התאומים הדומים’ על־פי שקספיר²¹¹ ופרקים מתוך האוטוביוגרפיה של ה”כ אנדרסן ‘אגדת חיי’. כן קיים בן־אליעזר מדי פעם שׂיחות עם הקוראים במדור “תבת הדואר של בן־ארצי”; בשׂיחתו הראשונה פירט את המטרות העיקריות של השבוּעוֹן – “לתת לקוראים הצעירים דברי ספרות מעולים, מקוריים ומתורגמים”, וכן “לשמש חיבּוּר וקשר בין הצעירים העברים שבכל הארצות, המאוחדים באהבתם לשׂפתנו הלאומית ולכל היקר והקדוש לעמנו”. כדי לקיים את הקשר הזה הוזמנו הקוראים לשלוח מכתבים לעיתון, אבל לא סתם מכתבים אלא “רק דברים שיש בהם רגש, דברים, דברים פשוטים שיוצאים מן הלב, בלי מלים יתרות” אולם מכתבים כאלה, “שיוצאים מן הלב”, לא נתקבּלוּ ככל הנראה; לעומת זאת הוצף העורך בעשׂרות יצירות־בוסר של הקוראים, והוא טרח להשיב להם בשלילה, להסביר שוב ושוב כי העיתון אינו מדפיס חיבּוּרי ילדים, אלא רק “דברי ספרות של סופרים מבוגרים ולא של מתלמדים לכתוב”, שכן “לא כל היוצא מעט ראוי להקבע בדפוס”; או שהיה מוסיף לתשובתו מעין התנצלות שיש בה עידוד:

בּין המשתתפים האחרים ב’בן ארצי' יוזכרו זאב וילנאי ושלמה שפּאן, שפירסמו במשותף אגדות ארץ־ישראליות; יוסף ברסלבסקי (ברסלבי), שפירסם סִדרה של רשמי טיול בארץ ובסוריה; ודוִד זכאי, שקיים מדור אסטרונומי פּוֹפּוּלָרי בשם “בנתיבות השמים” (בחתימת ד.ז.; מדור דומה פירסם זכאי אחר־כך גם ב’דבר לילדים'). משתתף קבוּע אחר היה אהרן פישקין, שהרבּה לפרסם בוֹ שירים, חרוזים ו’פזמוני כפר', בשמו ובפסבדונימים שונים. חרוזים אלה, שגילו לקוראים את צדהּ הקל של השירה, סייעו לשווֹת לשבוּעוֹן צביון מבדר. בין השאר פירסם כאן פישקין את אחד משירי הילדים האונומאטופיאיים המקוריים והמוצלחים הראשונים בשפה העברית, הילדים אהבו לדקלמוֹ, כדי להפגין את שליטתם בהיגוּי “מסוּבּך”:

מוצלח ומעורר הדים היה גם מדור החידות המגוּוָן (בין השאר נדפסו בו תשבצים ראשונים בעברית. שנקראו “חידות שתי וערב”), וכן הטור “שׂיחוֹת קצרות” הנלוֶה אליו, שבּוֹ שוחח עורך המדור, “חרטם” (א' פישקין?), בהומור קונדסי על מכלול הבעיות הקשורות בפתרון חידות: על דיוק בתשובות, על חידות קלות וקשות, על שׂמחת הפותרים ואכזבת הנכשלים:

לצד הזוֹכים בפרסי ספרים, נדפּסוּ בעִיתון גם שמוֹת הפּותרים נכוֹן; היו גליוֹנוֹת שבּהם מילאו השמות עמוד שלם ויותר. ביניהם פּוֹתרים מאירופּה, אמריקה, מצרים וּבירוּת²¹².

בדומה לעיתוני הילדים האחרים בארץ ובגולה, נאבק גם ‘בן ארצי’ כל חודשי קיומו על ביסוס מצבו החומרי. חמש שנים אחרי סגירתו צוּין אמנם, כי “אלפים מילדי הארץ קראוהו בחיבה והתענגו עליו” (‘עתוננו’, ז אייר תרצ"ב); אך נאמנה יותר העֵדוּת שנדפסה סמוך לסגירתו, כי תפוצתו היתה 1800 עותקים בלבד (‘כתובים’, 22.10.1926). כדי לשפר את מצב העיתון הזמינה המערכת את קוראֶיה הקטנים לפרסם בוֹ מודעות־ברכה, אך רק שלוש מודעות נדפסו בחוברות הבאות. פעם אחרת המריץ העורך את הקוראים לסייע בהפצת השבוּעוֹן על־ידי חתימה והחתמת חברים, כדי שירגישו עצמם שותפים אמתיים לעיתונם:

אבל גם פניה זו לא הועילה; ואחרי שהפסדי השבועון הלכו ורבּוּ החליטה הנהלת ‘הארץ’ לסָגרו בתום השנה הראשונה לייסוּדוֹ (כב אייר תרפ"ו). בן־אליעזר עבר לעבודות עריכה ביומון (בין השאר כתב רשימות ביקורת על ספרות־ילדים. כן היה עוזרו של אהרן פישקין בשבועונו קצר־הימים ‘הציר’. ראה להלן). רק מקץ 25 שנה לסגירת ‘בן ארצי’ יסד ‘הארץ’ את שבועונו השלישי לילדים, הוא ‘הארץ שלנו’.

ה. ‘עולם הילדים’

חודשים מעטים אחרי הפסקת הופעתו של ‘בן ארצי’, וכשלוש שנים אחרי סגירת ‘אלומות’, חזר אברהם סולודר לפעילותו בתחום העיתונות לילדים והתחיל מוציא, בסיועה של חֶברת ‘קֹהֶלת’ (הוצאת־הספרים של הסתדרות המורים), את הדו־שבועון המצויר ‘עולם הילדים’ שיצא שנתיים בקירוב (טו חשון תרפ“ז – ג תמוּז תרפ”ח. בשנתו השניה הופיע העִיתון אחת לשבוע).

מי שיַשווה את ‘אלוּמוֹת’ החדגוֹני, שנערך כאילו ביד המקרה, אל ‘עולם הילדים’ החי והתוסס, יתקשה להאמין כי אותו עורך טיפל בשני עִיתונים אלה. אין ספק, שסוֹלוֹדר הפיק את הלקח מכשלון עִיתונו הראשון; הוא הכין “שיעורי בית”, עקב מקרוב אחרי דרכי העריכה של ‘בן ארצי’ (וככל הנראה גם של עיתוני ילדים מחו"ל), ומיד לאחר שנסגר ‘בן ארצי’ ניגש לעריכת הדוּ־שבוּעוֹן החדש עם תוכנית מגוּבּשת ודעה ברורה על אוֹפי העיתון, תוכנו וצורתו. הפעם לא אמר די בגיוס משתתפים ידועים (ראה להלן), אלא חילק את 16 עמודי העִיתון למדורים מגוּוָנים ומושכים, הקפיד על עימוּד חי, הדפסה ברורה על ניר חלק ושפע של תמונות ואיורים. ‘עולם הילדים’ היה עיתון־הילדים הראשון בארץ, שהעסיק צייר קבוע – הוא אהרן שאול שור (1873–1945) – שעיטר שירים וציוּרים בקו נקי וברור וגם הכין את הכותרת המסוּגננת ה“מתוּקה” משהו של ‘עולם הילדים’.

בין המשתתפים ב’עולם הילדים' אנו מוצאים את רוב סופרי הילדים של אותה תקופה: החל בש' בן־ציון (שיצירתו ‘צִפּרי בשׂוֹרה’ פתחה את גיליון א של הדו־שבועון) וישראל דושמן וכלה במרדכי מיכאלי ולוין קיפניס (שפירסם בּוֹ גם חידות רבּוֹת בחתימת אבי־שי), ח“נ ביאליק פירסם כאן ארבעה משיריו (ביניהם “נטע אֵל”, עם הערה שהיתה “מהפכנית” בשעתה: “הקריאה, דרך כלל לפי הנגינה הנכונה [הספרדית]”) וּשתיים מאגדות דוד המלך; זלמן שניאוּר פּירסם בּוֹ סיפּוּר ארוֹך בשם “מעשׂה מרקחת” (שנה ב, גל' ה – ו); שאול טשרניחובסקי (ששהה באותה עת בארץ ולא הצליח להתאקלם בה) שלח ל’עוֹלם הילדים' שלושה שירים קצרים וסיפּוּר עצוב ומוזר בשם “מעולם החסידוֹת”. בין הפנים החדשות יותר אנו מוצאים ב’עולם הילדים' את המשורר אברהם ברוידס, המסַפּר יוסף אריכא, וכן המתרגמת חנה עירונית (1892 – ), ש’עוֹלם הילדים' היה לה בימת־פִּרסום ראשונה, ואחר־כך הוסיפה לפרסם במשך יובל שנים מאות אגדות וסיפּורים מתורגמים בכל שבוּעוֹני הילדים בארץ. ועוד יוזכרו מאמרי המדע הפּוֹפּוּלָרי של “ידעיה” (אוריה פלדמן?) וּמדוֹרי השעשועים והפרפראות עם ה”שאלות “המחכִּימות” וחידותיו של ק“י סילמן. אבל ה”צימוק" המרכזי בּוֹ, שכבש את לבות הקוראים, היה בלא ספק הסיפּוּר בהמשכים, ‘דוליטל הרופא ומאורעותיו’ מאת יוּ לופטינג, שתורגם על־ידי סולודר “ברשיון המחבּר” בסגנון מקראי קולח. המערכת עשׂתה פִּרסום נרחב לסיפור, כינתה אותו, בדין, “אחת המרגליות הגדולות שבספרות־הילדים העולמית”, הודיעה בראש כל חוברת על הפרק הבא, ועוֹד שנים רבּוֹת אחרי שהופיע ‘דוליטל הרופא’ בספר בהוצאת ‘עולם הילדים’ (תרפ"ט), הוא היה מן היצירוֹת החביבוֹת על קטנים וגדולים, וּ“מַדמֵנה אשר בּגיא השלוּליוֹת” עם "דְחִיק־סְלִיק' – צורות עבריות מבריקות של העורך־המתרגם – היו מן השמות הפּוֹפּוּלָריים בקרב הקוראים.

‘עולם הילדים’ זכה לא רק לחיבת הקוראים, אלא גם לשבחי הביקורת, כולל ביקורת שבּאה מעבר לים. צבי שרפשטיין, ששיבּח את העורך על טעמו בבחירת החומר הספרותי, ציין במורת־רוח את ה“ערבוביה” השֹׂוררת בעִיתון, המביא “חומר מנוקד ובלתי מנוקד, לקטנים ולגדולים גם יחד, וערבוביה זו היא סיבּה מספּקת לקיפוח חייהם” של הקוראים²¹³; כן ביקר שרפשטיין את נוהגו של העורך להעלים את שמותיהם של אמנים נודעים, שתמונותיהם נדפסו בעיתון, “ומנהג זה של העלמת שמות הציירים ראוי לבער אחריו” (‘הדואר’, ט אדר תרפ"ז).

בשנתו השניה, כשהיה ‘עולם הילדים’ שבועון, צוּמצם היקפו לכדי מחצית ( 8 עמודים החוברת); ועם הופעת הגיליון האחרון (ג תמוז תרפ"ח), היגר סולודר לארצות־הברית, שם ערך את הירחון ‘דוֹרנוּ’ (ראה פרק ו/ט).

בעוד ‘עולם הילדים’ נאבק על קיומו בירושלים, נעשה בתל־אביב ניסיון קצר־ימים נוסף להוציא שבועון לילדים. אהרן פישקין, שהיה מן המשתתפים הקבועים ב’בן ארצי' ואחר־כך הצטרף למערכת ‘עתוננו’ (ראה להלן), יסד עם המו“ל המתחיל ש' וַיינר את השבוּעוֹן המנוקד ‘הצִיר’. בשמונת העמודים של כל גיליון באו שירים וסיפורים מאת לוין קיפניס, אברהם אברונין, ע' אמתי, א' פישקין ומשה בן־אליעזר (ששמו נדפס לצד שם העורך כ“משתתף קרוב”) וכן עמודי חדשות וידיעות (“בים וביבשה”, “מקרוב ומרחוק”) ומדור פרפראות וחידות בשם “הצרצר”. אבל שלושה גליונות בלבד של השבועון יצאו, כולם בחודש שבט תרפ”ח, ואחרי סגירתו נדפסה בשבועון הוַרשאי ‘עִתוֹן קטן’ כותרת בראש העמוד הראשון: “ידיעה מעציבה: ‘הציר’ פסק מלצאת” (גל' כ).

עם הפסקת הופעתם של הציר' ו’עולם הילדים' נותרו שוב ילדי ארץ־ישראל ללא עיתון משלהם, ועברו שלוש־ארבע שנים עד שנתחדש בארץ הניסיון להוציא כתב־עת חדש לקוראים צעירים. פרק־זמן זה נראה אֵפוא מועד מתאים למחנכים ולמבקרים לסקור את שנעשה עד אז בתחום הפריודיקה לבני הנעורים – סקירה שנתלווה אליה לא מעט חשבון־נפש,

פתח בחשבון־נפש זה שמואל בס, אשר השתתף אחר־כך בעריכת בטאוֹני הנוער ‘שערים (תרצ"ח) ו’מולדת’ (תש"ט): “מאז נוצר בית־הספר העברי ועד היום לא הצלחנו לתת חיים לעתון־ילדים בעל ערך קיים וקבוע, אשר יהיה לו לילד לצורך חיוני והכרחי, המלווהו כל ימי ילדותו,” כתב בס; ובפנותו אל ‘עולם הילדים’, שנאבק בעת כתיבת הדברים נוֹאשוֹת על המשך קיומו, הוסיף ואמר: “כמה קשה לאֵלה שאינם ילדים ליצור את עולם הילדים! הם אינם חשים בהעדרוֹ של זה. […] וכלום אדם יחיד, ולוּ גם מסור לענין, יש בכוחו ליצור עתון־ילדים ראוי לשמו בארץ־ישראל ובשנת תרפ”ז?" אבל אל לנו להירתע מן הכשלונות, פסק הכּוֹתב, ובמקום עיתון שיהיה מפעלוֹ של אדם יחיד חייב גוף ציבורי־חינוכי להוציא כתב־עת לקורא הצעיר, “אשר יהיה לו לצורך חיוני והכרחי, המלווהו כל ימי ילדותו” (‘כתובים’, יב ניסן תרפ"ז).

כעבור שנה הצטרף אל בס גם אהרן פישקין – שניסה באותם ימים עצמם להוציא את השבועון ‘הציר’ ונכשל – והִכּה “על חטא שחטאנו לעתון־הילדים העברי, המתלבּט ללא גוֹאֵל בדרך לוּגאנסק – מוסקבה – וַרשה – ניו־יורק – תל־אביב – ירושלים”. הכל מבכּים את הקורא העברי שנעלם, כתב פישקין, אך מנסיונו יודע הוא שהאשמה אינה בקורא הצעיר: “כל מי שטיפל פעם בעתון עברי לקטנים יודע לסַפּר כמה עֵר וחביב הוא יחס ילדי העברים לעתונם”. ועוד כתב פישקין ברשימתו העגוּמה, שכותרתה היתה ''על חטא לילדינו":

המופקדים על חינוך הדור הבא, סיכּם פישקין, חייבים למצוא את המשאבּים הדרושים להוצאת שבועון ילדים הגוּן, שאין ערוֹך לחשיבותו, שהרי עִיתון כזה, על מדורי השעשועים והפרפראות שבּו, הוא הוא “הפרוזדור לספרות” (‘כתובים’, יח חשוָן תרפ"ט).

שלושה חודשים אחר־כך ניסה הפדגוג יעקב לוי להשיב על השאלה המציקה: “איך קרה, שהעתון – היינו: חומר־קריאה חי ועֵר, שטבעו מחייב להיקרא בצמא, איך קרה שהעתון לא הצליח לחדור בקרב הילדים ולהתפשט בתוכם בעשרות־אלפי אקסמפלרים?” ולאחר שסקר בקצרה את “ה”היסטוריה" של עיתונות־הילדים העברית, ניסה להשיב בעצמו על השאלה: העיתונים נכשלוּ, כי “תוכן העניינים [שלהם] היה סטריאוטיפי, מפני שכבר נקבעה צורה אחת לעתוני הנוער אצל שאר האומות וּמוֹ”לינוּ אנוּ היו רק מחקים ולא יותר" (‘העולם’, 8.2.1929)²¹⁴. אבל השוואה דקדקנית בּין עיתוני הילדים השונים זה מזה תפריך את פסיקתו הנמהרת של לוי על ''תוֹכן עניינים סטראוטיפי", אם כי אין ספק, שעִיתונות הילדים הלועזית השפיעה לא מעט על אופיים ודמותם של העִיתונים העבריים לבני־הנעורים.

שנה אחר־כך קם סופר נוסף לתבוע את עלבונם של ילדי הארץ, שאיש אינו דואג למזונם הרוחני הנאות. “ראה זה פלא!” כתב נ"ד קרפיבנר בשבוּעוֹן אגודת־הסופרים, “דווקא בארץ־ישראל, מולדת אלפי ילדים שהעברית היא שׂפת אִמם, דווקא כאן אין אף עתון לילדים אחד!”²¹⁵ והרי כל מי שקרוב לעולם הילדים, הוסיף קרפיבנר, יודע עד כמה יש צורך אצלנו בעִיתון בוקר מנוקד ומצויר לקטנים ומה רבה חשיבותו:

הֶעדר עִיתון לילדים בארץ, הוסיף קרפיבנר וכתב, מקורו “ברשלנוּת משונה ואדישות מפליאה לצרכי ילדינו”; והמוסדות הנוגעים בדבר, החל באגודת הסופרים ועד הסתדרות המורים, צריכים לדאוג “להוצאת עתון לילדים ראוי והגון מכל הבחינות, ואנו בטוחים כּי יצליחו” (שם).

ו. ‘עתוננו’ לגדולים ולקטנים

דרישות חוזרות ונשנות אלה, להוציא כתב־עת לילדים בסיוע ציבּוּרי, אי־אפשר שתעבורנה בלא השפעה. באותם ימים שבּהם נדפסה רשימתו של קרפֻּיבנר (ראה לעיל), התחילה מערכת ‘דבר’ עושה הכנות ראשונות להוצאת מוּסף לילדים, ובשלב ראשון הוקצה מדי פעם עמוד בתוך העיתון היומי בשביל הקוראים הצעירים (ראה להלן). אך עוד בטרם נכנסו ההכנות לשלב עשׂיה, ניגשה קבוצת מורים ירושלמיים בסוף תרצ"א להוציא דוּ־שבוּעוֹן לילדים, ‘עִתוֹננוּ’ שמוֹ, שהיה לאחר הופעתוֹ אחד מכתבי־העת המשוּבּחים והחביבים ביותר על הקוראים הצעירים.

שלושה מורים צעירים יסדו במשותף את ‘עתוננו’ והוציאוהו על חשבונם: אברהם אבן־שוֹשן (1906–1984), בנו של הסופר ח“ד רוזנשטיין וּמי שנודע אחר־כך במילונו רב־התפוצה; גדליהו אמִתי, שנודע אחר־כך בתרגומיו ועיבודיו הרבים (בפסבדונימים א' גד וג' בן־חנה), ויעקב רזניק. “היינו שלושה מורים מתחילים”, סיפר אבן־שושן, “מורי, פרופ' בן־ציון דינור (דינבורג) הִרצה פעם בסמינר על הנושא עתון־ילדים. עם כניסתי להוראה החלטנו אני ושני חברי, רזניק ואמיתי, להוציא את ‘עתוננו’, רצינו שיהיה זה לא עתון לענייני ספרות בלבד, אלא שיהיה גם מקור לענייני ההוֹוה ויסַפּר מהמתרחש בארץ ובעולם. […] מצבנו היה תמיד דחוק. לא יכולנו אפילו לעמוד בהוצאותיו של גליון אחד – שתי לא”י – והסופרים ויתרו על שׂכר־סופרים” (‘ידיעות אחרונות’, 22.7.1977).

שותף רביעי ל’עתוננו' היה המוֹרה והבלשן הוותיק יצחק אפשטיין, מאבוֹת שיטת ההוֹראה “עברית בעברית”, שנֵיאוֹת להיות העורך הלשוני של העיתון; כשהופיע גיליון א בי' כסלו תרצ“ב נדפס בראש העמוד הראשון: 'עתון לילד ולנער, יוצא אחת לשבועַים ע”י חבורת מורים בהשתתפות יצחק אפּשטיין".

עיון בכרכי ‘עתוננו’ יגלה שהיה זה אחד העשירים והמגוּוָנים ביותר בעִיתוני הילדים שלנו. “היה בו משהו שאין בעתונות־הילדים דעכשיו”, כתב אלי חבר המערכת גדליהו אמתי, “היתה בו אינטימיוּת, נפשיות, נשמה, קשר רוחני־לבבי עם הקוראים הקטנים והזדהות מלאה עם עולמם. הקוראים ראו בו, בצדק, את החבר הטוב שלהם וידידם הקרוב” (מתוך מכתב מיום 30.9.1966). החבר הטוב היה גם כינוּיוֹ של איש המערכת, ששׂוֹחח עם הקוראים במדורו “שִׂיחת רֵעים” על בעיוֹת העִיתון ועל שאר נושאים מעולם הילדים – הלא הוא יעקב רזניק, שהיה גם פיליטוניסט מחונן. השיחות הצטיינו בהומור נלבּב, שנמזגו בו שנינה שלום־עליכמית עם קונדסוּת צברית והעניקוּּ לילדים תחושה כי המשוחח הוא אחד משלהם. הנה כך, למשל, הציג לפניהם את יחודו של עתון לבני הנעורים:

רק כרבע משטח כל גיליוֹן הוקדש לספרות יפה; נדפסו בו משירי ביאליק (“אופנים”, “המכונית”, “הנער ביער”), ש' שלום, שמואל בס, יצחק שנהר (חתום: י' שנברג) ועוד, מסיפוריהם של שאול טשרניחובסקי, לוין קיפניס, דניאל פרסקי, דוד יֶלין ועוד. ביאליק פירסם כאן בהמשכים את סדרת סיפורי ‘על הארנבת’, ואביגדור המאירי המשיך בפִרסום הפרקים ה“זואולוגיים” המבדחים, שהתחיל לפרסם עשר שנים קודם לכן ב’אלומות‘, והפעם בשם “תורת הבהמה” (חתום: א' קונדס). רוב הסיפּוּרים בהמשכים, שנדפסו בחמשת כרכי ‘עתוננו’, הצטיינו בעלילות מרתקות ואקזוטיות, שהגבירו את ציפיית הקוראים לפרקים הבאים ולחוברות הבאות. בכרך א נדפס סִפרוֹ האפריקני של הנרי רַידֶר הגַרד ‘בין חיתוֹ טרף’²¹⁶ בעיבודו של א’ אבן־שושן; בכרך ב נדפס סיפורו המדעי־בדיוני של ז’ורז' טוּדוּז ‘גונב הגולפשטרום’, שתורגם גם הוא על־ידי אבן־שושן.

בכרכים הבאים עשו הקוראים העברים הצעירים היכרות ראשונה עם טרזן שליט הג’ונגל, גיבור סיפוריו הרבים של אדגר רַיס בוראוז; ‘טרזן בין הקופים’ (עיבּד א' דרך), ‘טרזן וחיתו יער’ (תרגם ג' אמִתי), ‘טרזן וזהב אופיר’ (תרגם אמציה ברלס) ועוד. הסיפורים הללו, שהופיעו אחר־כך בהוצאת ‘עתוננו’, נקראו בלהיטות על־ידי בני הנוֹער ושימשו כמשקל־נגד לחוברות ה“בלשיות” שהציפו באותה עת אֶת השוק²¹⁷.

יתר העמודים בכל גיליוֹן חולקו למדורים קבועים. כל חוברת נפתחה במדור “בארצנו”, שסיפר על המתרחש והמתחדש בארץ, החל באירוּעי המכביה הראשונה וכלה בחנוּכת תחנת “קוֹל ירושלים”. המדורים האחרים, שכּוּלם נתכבדו בכותרות מצוירות נאות, היו: “עמים וארצות”, “בטבע ובמדע”, “עולם ומלואו”, “משוט בארץ”, “בילקוטי” (ביקורות ספרותיות), “יד חרוצים” (מלאכת יד), “בינינו” (דברי ילדים) ו“שדה שעשועים” (חידות, בדיחות, להטים).

עם סיום כרך א בישרה המערכת במודעה גדולה לקוראיה, כי בשנת הלימודים הבאה (תרצ"ג) תוציא “עתון שני, מיוחד לקטנים הלומדים בכתות הנמוכות”, שיהיה כולו מנוקד ומצויר. “בשׂרוּ את הבשׂוֹרה הזאת לאחיכם ולאחיותיכם הקטנים”, נאמר במודעה, “הלא גם הם – הקטנים מכּם! – רוצים מאד לקרוא בעתון כמוכם. אך לא יוכלו עוד לקרוא ולהבין ב’עתוננו' שלכם – ‘הגדול’.. הכינו את אחיכם הצעירים לאח הצעיר של ‘עתוננו’!”

שונה היה ה“אח הצעיר” – ‘עתוננו לילדים קטנים’ – מאחיו הבכור: תבניתו היתה קטנה יותר, ותוכנו היה ספרותי יותר. רוב עמודי החוברות הוקדשו לשירים וסיפורים, אגדות ומחזות, ורק שלושת העמודים האחרונים (ולעתים אף פחות מכך) הוקצו לחדשות, דברי ילדים²¹⁸, חידות ושעשועים. לצד המשתתפים הוותיקים, ששמותיהם נזכרו לעיל, הִרבו להשתתף ב’עתוננו לקטנים' גם יעקב הֵילפרין (ניב) ובלהה יפה, שרה גלוזמן ואֶלָה וילנסקי (אמיתן). סופרי הילדים מפּוֹלין אלחנן אינדלמן, נחמן מִיפֶלֶב ונחום שמיגלסקי הִרבּו לשלוח מאירוֹפּה שירים וסיפורים. לפּוֹפּוּלריות רבה זכו, כמובן, היצירות המבדחות שבאו לעתים מזומנות בעִיתון, ביניהן “תעלולי גד ודן” מאת אנדה פינקרפלד־עמיר, שהיה נוסח ארץ־ישראלי ל’תעלולי מקס ומוריץ' מאת וילהלם בוש, וכן מדורו של אמציה ברלס “מאורעות חושם הצופה”. אבל היצירות שכבשו ביותר את לבות הקוראים, ואשר ליווּ את ‘עתוננו’ לקטנים רוב שנות קיומו, היו שתי הסדרות המצוירות־מחורזות: ‘מאורעות דוּבוֹן’ מאת מרי טורטל²¹⁹, בתרגומו של אברהם אבן־שושן – הרפתקאותיהם הדמיוניות־הנאיביות של דוּבּוֹן “אנושי” וחבריו; וכן “מיקי־מהו ואליהו” מאת עמנואל יפה, שהיה “קוֹמיקס” ראשון בעיתונות הילדים הארץ־ישראלית ומעין בר־תחרות ל’מיקי־מהו' של שלונסקי²²⁰.

בקיץ 1934 העתיקה מערכת ‘עתוננו’ את כתובתה מירושלים לתל־אביב. “העברה זו”, הבטיחה המערכת לקוראיה, “תביא תועלת רבה להתקדמות העתון ושיפורו”. ואמנם בחוברות הראשונות לשנת תרצ"ה של שני העִיתונים נתבשׂרו הקוראים כי "המערכת מילאה את בקשתם של אלפי קוראי ‘עתוננו’, שדרשו להוציא את העִתון בכל שבוע [במקום אחת לשבועיים], והיא מקווה כי הילדים יקבּלו בשמחה את החלטתה של המערכת וימהרו לחתום על ‘עתוננו’ ולהחתים עליו את חבריהם''.

ההעברה לתל־אביב והסבת שני הדו־שבועונים לשבועונים אכן סייעו לשיפורם ולגיווּנם. אהרן פישקין, שהצטרף בתרצ“ה לצוות המערכת, הִרבּה מעתה לפרסם ב’עתוננו לקטנים' מיצירותיו הקלות, ביניהן הפזמון הקונדסי “אליהו ביש מזל”. המערכת הִרבּתה גם לקיים תחרויות חיבורים ושירים בין הקוראים. אך תקופת השגשוג לא נמשכה זמן רב. ייסודם של שבוּעוֹני ילדים מתחרים, ובראשם ‘דבר לילדים’ (ראה להלן), והמשבר שפקד את היישוב העברי בפרוץ מאורעות תרצ”ו, עירערו את מצב העִיתון. המערכת ניסתה לאזן את תקציבה על־ידי הגדלת שטח המודעות, ביניהן מודעות בחרוזים מטעם מפעלי מזון, ממתקים והלבשה, שחוּבּרוּ ככל הנראה על־ידי סופרי העִיתון. גם הביקורת, בעיקר זו של חוּג הסופרים ה“מרדנים”, לא האירה פניה ל’עתוננו' ולמשתתפיו. אברהם שלונסקי, שראה עצמו דַבָּרם של הילדים שאינם מסוגלים למחות בעצמם על טיב המזון הרוחני המוגש להם, פסל את “הטוֹן הסנטימנטאלי והמתיילד” השליט לדעתוֹ בעִיתון. להוכחת דבריו ניתח את היצירות שנדפסו בגליון ערב ראש־השנה תרצ"ג, ביניהן “שיר היורה” ליעקב פיכמן (“פיכמן וַדאי מבין שהשיר הזה רע, אבל סבור הוא כי לילד אין הבחנה ועלול הוא לעכּל הכל”) וכן האגדה “שלמה והתור המתהולל” לביאליק, אשר “אֵינה עלולה לעורר רגש נועם בילד” וגם מוסר־ההשׂכּל שלה אין בו “משום השפעה טובה על הנוער” (‘כתובים’, 12.10.1932; חתוּם: א.ב.)²²¹.

מחודש לחודש הלכו הפסדי העִיתונים ותפחו, עד שלבסוף נאלצו העורכים־המו“לים, שקיימו את שבועוניהם ללא סיוע כמעט, להפסיק את הופעתם. בב' תמוז תרצ”ז יצאו הגיליונות האחרונים של ‘עתוננו’ לקטנים ולגדולים – אלה השבועונים, אשר כעדות עורכיהם וקוראיהם “היה בהם משהו שאין בעתונות־הילדים דעכשיו”, שכּן “חיבּה רבּה, מסירות מפליאה וחריצות נאמנה [היו] משוקעות בכל דף ודף של גליונותיו” (מ' בן־ישעיהו, ‘פסיעות’, תרצ"ג, עמ' 63).

ז. מוספים לילדים בעִיתוני הגדולים

שנות השלושים הראשונות, שהביאו עדנה מחודשת לספרות־הילדים בארץ, בּישׂרו גם את ראשיתה של תקופת פריחה ותחרות לעִיתוני הילדים. עִיתונים יומיים, שבועונים וכתבי־עת אחרים התחילו מקצים מדורים למוספים מיוחדים לקוראים הצעירים, שנחשבו יותר ויותר לקהל שיש להתחשב בו. מדור ראשון מסוגו – “לקורא הצעיר” שמוֹ – הופיע עוד בניסן תרפ“ב בשבועון המצויר ‘החיים’, שיצא בירושלים בעריכת פסח גינזבורג. נכללו בו אגדות וסיפורים מתורגמים מן הסוג ה”מותח" (ז’ול וֶרן, קונן דוֹיל), שירים מעטים (מאת ש' בן־ציון, א"ז בן־ישי ועוד²²²) וּפינה לאמנות ולמלאכת־יד עם עיטוריו של שלמה ידידיה. לאחר עשר שנים, כשערך גינזבורג את הדו־שבועון ‘כֹּלנוֹע’, חידש בו (החל בערב פּוּרים תרצ"ב) את המדור “לקורא הצעיר'', שכָּלל הפעם שירים, סיפור בהמשכים מאת אברהם שוער (“מעות פורחות”. ראה פרק ו/ז) ודברי ילדים. ערב חנוכה תרצ”ג הופיע גליון־ילדים חד־פעמי של ‘כלנוע’, שהיה עשיר בחומר ספרותי, איורי, בידורי, בידורי ופדגוגי; היצירה הבולטת ביותר שנדפסה בו היתה “ילדה, כלבלב ופעמון” – שיר־הילדים המקוֹרי הראשון של נתן אלתרמן (ראה פרק יב/ג). במקביל ל’כלנוע' ומוּספיו לילדים, הופיע בתרצ“ב בתל־אביב השבועון המצויר למשפחה ‘השבוע’, בעריכת מ' גבעולי, שכָּלל חומר רב ומגוּון לבני הנעורים. בין מדוריו אנו מוצאים את “מעשים והרפתקאות”, “בטבע ובמדע”, “עמים וארצות”, “למען דעת”, וכן חידות ובדיחות. בנוסף על אלה נדפס בשבועון לסירוגין גם דף מיוחד בשם “פינת הילד”, בו נדפסו משירי ק”י סילמן ושמואל בס וסיפורים בינוניים קצרים, ביניהם “אמנון רובינסון” (על־פי סאשה טשורני) – קורות בן מושב, שרצה לחיות כרוֹבּינסוֹן קרוּזוֹ. אחרי שהמערכת הכריזה על תחרות תצלומים לבחירות “הילד היפה והבריא ביותר”, נדפסו בשבועון עשרות תצלומי ילדים. מבּין היצירות שנדפסו בשבועון מחוץ ל“פינת הילד” ראוי להזכיר את זכרונות אלכסנדר זייד, וכן “שיר ערש” סנטימנטלי מאת אלכסנדר זייד (עם הקדשה לבתו זרֻבבלה).

המוסף הבא שראוי להזכירו הוא ‘שולמית לנוער’, שחמשת גליונותיו (טז אב תרצ“ה – יח תשרי תרצ”ו) נכללו בדו־שבועון הירושלמי המצויר ‘שולמית’, שערך דב קמחי. כל גיליון נפתח בשער מצויר. בחמשת העמודים הבאים נדפסו שירים וסיפורים קצרים מאת לוין קיפניס (מעשה בקופסת קק"ל שנפרצה), אשר בן־ישראל (“שלמה ובת חירם”),מלכה ואהרן פישקין, שמואל בס ומרדכי מיכאלי. כן נדפסו במוסף דברי ילדים, שעשועים ולהטים, שגם אותם סיפק לוין קיפניס בפסבדונים קל).

גם שבועון התאחדות האִכּרים ‘בוסתנאי’, שנערך החל בתרפ“ט על־ידי משה סמילנסקי, הִקצה מדי פעם מוּספים מיוּחדים לילדים ולנוער. בתרצ”ג צורַף אליו מוסף דו־שבועי מנוקד בשם ‘בוסתנאי לילד’, שכּלל דברי ספרות, חדשות, מדורי פרפראות, “מפלאי הטבע” ועוד. כן נעשה במוּסף זה ניסיון חדשני בשם “קרן הזהב”, שבִּיקש לטפּח אזרחות טובה בין הילדים. המערכת הזמינה את קוראֶיה לסַפּר לה על ילדים שהצטיינו במעשׂיהם, כדי לפרסם את שמותיהם ולהעניק להם תעודת־הצטיינות; אבל ההיענות היתה דלה ומאכזבת. בגיליון ז שאל העורך את קוראיו “אַיה החברים החדשים ל’קרן הזהב'?” המועמדים לא נמצאו – והקרן בטלה.

בניסן תרצ“ד נהפך המוסף הדו־שבועי לילדים של ‘בוסתנאי’ לשבועון העצמאי ‘בוסתנאי לנוער’; אך מתוך רצון לרַצות במשהו את צעירי הקוראים, הוקצתה מדי פעם בתוך השבועון לנוער פינה מנוקדת בשם ‘בוסתנאי לילד’. כעבור שבועות אחדים, שבהם היה השבועון צמוד ל’בוסתנאי' הכללי, נתבשרו הקוראים בחוברת ג כי “החל מהגליון הבא יופיע ‘בוסתנאי לנוער’ בצורה מוגדלת ובכמות כפולה” וכי השבועון, “בצורתו המחודשת, יוּצא גם למכירה בודדת במחיר 5 מיל הגליון”. גם מען המערכת שוּנה באותה הזדמנות, מן הכתובת הרחובותית של ‘בוסתנאי’ אל כתובתו הפרטית של העורך יעקב חורגין. בשלוש שנות קיומו היה ‘בוסתנאי לנוער’ שבועון בינוני אפור, ומי שישווה את גליונותיו אל השבועונים שקדמו לו – שלא להזכיר את אלה שיצאו בּמקבּיל לוֹ ואחריו – יגלה כאן נסיגה ברורה. העיתון היה ספרוּתי ביסודו, עם מעט ידיעוֹת אקטואליות מקריות, מדור ספורט ופרשת השבוע. עמודיו החדגוניים נראו בּרוּבּם כעמוּדי מאסף ספרוּתי, כמעט ללא איוּרים, והחומר המשעשע היה מועט ודל, ניכּר שהעורך ניסה למצוא את שביל־הזהב בין הצביון האקטואלי־הלאומי, החיוּני לכתב־עת לבני הנעורים, לבין הנוֹשׂאים ההיסטוריים שמשכו את לבּוֹ. בין המשתתפים הקבועים ב’בוסתנאי לנוער' אנו מוצאים את שאול טשרניחובסקי, שפירסם בו שירים, סיפורים ורשימות, ביניהם מעשיה מלבּבת בשם ‘המטאטא החולה’ (כד אייר תרצ"ד)²²³; וכן יהודה קרני ושמואל בס, אברהם סלומון (שלמון) ק”י סילמן (“סיפורים נפלאים על החלמאים”), א"ל יאגולניצר (משלים בחרוזים), ישראל דושמן וזאב גנון. העורך תרם לעִיתון סקירות אקטואליות, סיפורים היסטוריים בהמשכים וחידות (בפּסבדונים י' חן). כעבור שנים סיפר חורגין על לבטיו בעריכת השבועון ועל המִגבּלות התקציביות שנכפו עליו: “התקציב היה מצומצם והגרעון גדל עם כל נסיון של קידום ופיתוח, ומסיבה זו פסקה הופעת השבועון כתום שלוש שנים לקיומו” (‘מגילות’, טו, אדר תשי"ד, עמ' 114).

חרף זיקתו הברורה של ‘בוסתנאי’ אל התאחדות האִיכּרים ואל הקו המדיני של הציונים הכלליים, נשמר חורגין שלא לערבב את קוראיו הצעירים בפלוגתות מפלגתיות וגם לא להזדהות עם קו פוליטי כלשהו: השבועון “דגל באחדות ישובית ולאומית”, אמר (שם). בכך היה שותף לקו האל־מפלגתי שנקטו עורכיהם של רוב עִיתוני הילדים בארץ, אשר הקפידו להרחיק את הילדים מ“פוליטיקה” פנימית. יוצאים מכלל זה הם, כמובן, בטאוני תנועות הנוער, אשר להם – וכן לבטאוני התלמידים ולכתבי־העת המקצועיים לנוער – מוקדש הפרק הבא.

ח. מ’שביבים' עד ‘עתידות’ – עִיתוני תלמידים ונוער

פעילות ענפה וּמגוּונת ציינה כל השנים את עיתונות התלמידים, בטאוני תנועות־הנוער, הירחונים ושאר כתבי־העת לנערים המתבגרים בארץ־ישראל; אם כי תרומתם של אלה לספרות־הילדים היתה מצומצמת, מן הראוי להזכיר גם אותם בקצרה.

עיתוני התלמידים הרבּים, שיצאו בדרך כלל במסגרת בתי־הספר לעתים בלתי קבועות, נכתבו ונערכוּ בעיקר על־ידי התלמידים עצמם ושוּכפּלו במספר מצומצם של עותקים (כמה מהם יצאו ונפוצו אף בכתב־יד). מבּין עשׂרות העיתונים הללו בעלי השמות המגוּונים – ‘שביבים’, ‘אל־על’, ‘אופיר’, ‘דקלים’, ‘טל ילדות’, ‘עופר איָלים’ וכו' – ראוי לציון מיוחד הירחון ‘חברנו’ של בית־הספר ‘תחכמוני’ בירושלים. כתב־עת זה, שיצא שלושים וחמש שנה רצופות (תרפ“א־תשכ”ו) כשהילדים עצמם נוטלים חלק בסידורו ובהדפסתו, נערך בהתמדה מפליאה על־ידי מרדכי מיכאלי (פרק ז/ו). לצד רשימות ההווי נדפסו בוֹ גם יצירות־ספרוּת רבּוֹת סיפורים, שירים, ואגדות – פרי־עטם של הילדים, וכך היה ‘חברנו’ חממה לסופרי העתיד ו"אכסניה ספרותית להרבה ילדים יהודיים, ילידי ארצות שונות [שיצירותיהם] מצטיינות באמת הבעתן וברוח החן השפוכה עליהן'' (מ' מיכאלי, ‘עתון התלמידים וערכו החינוכי’, תרצ"ד).

בדומה לעִיתוני התלמידים היו גם בטאוני תנועות־הנוער השונות כלי מבטאם של הנערים; אלא שכּאן ציינה את רוּבּם גם נעימה פוליטית. כל תנועות־הנוער השונות שפעלוּ בארץ מאז שנות העשרים המוקדמות – הצופים, השומר הצעיר, הנוער העובד, הנוֹער הבורוכובי, הנוער הלאומי, ברית הנוער הקומוניסטי, בית"ר, המחנות העולים ועוד – הוציאו עשׂרות בטאונים, שנועדוּ ברוּבּם לחניכים המתבגרים: ‘אבוקה’ ‘אלומות’, ‘הילד המעורר’, ‘מגדלור’, ‘זוהר אביב’, ‘הפעמון’, ‘קול הנוער’, ‘שחר’ ועוד. משך הופעתם של בטאונים אלה היה קצר ובלתי־סדיר, בדרך כלל, ותפוצתם מצוּמצמת, מפנה לטוֹבה התחיל מסתמן בראשית שנות השלושים, עם ייסוּדם של כּמה ירחונים ודו־שבועונים, שהופיעו ברציפוּת ובקביעות וכללו בתוכם גם דברי ספרות: ‘במעלה’, דו־שבועון הסתדרות הנוער העובד, שמייסדו ועורכו הראשון דוד כהן (1894–1976) נודע גם באגדות שסיפר ופירסם; ‘זרעים’, ירחון תנועת ‘בני עקיבא’ (נוסד תרצ"ו); ‘על החומה’, ירחוֹן ‘השומר הצעיר’ (תרצ"ח); ‘במבחן’, בטאון ‘המחנות העולים’ (נוסד תש"ב). בטאונים אלה כללו, בין השאר, גם סיפורים ושירים, ומילאו תפקיד חשוב בשמשם בימת־פּרסום ראשונה לחניכים, שהיו לסוֹפרים ברבות השנים.

שונים מהם בצביוֹנם ובמידת השפעתם היוּ הירחונים והקבצים הלא־רבּים לנוער המתבגר, שיצאו בארץ־ישראל. רוּבּם נשׂאוּ אופי של מאספים ספרותיים־מדעיים כבדי סבר, עד שלא פעם נתעורר הרושם, כי עורכיהם כיוונוּ אותם לאו דווקא לקוראים הצעירים, אלא גם להוריהם; או כּפי שציין אחד העורכים בהציגו את עיתונו: “[…] כלי מחזיק ברכה לבני הנעורים ולעם”²²⁴. אבל חֵרף ההרחבה המלאכותית של קהל־היעד היו קוראיהם של כתבי־עת אלה מעטִים, ואין תימה שרוּבּם ככולם לא האריכו ימים.

ניסיון ראשון וקצר־ימים להוציא “קבצי ספרות ומדע לבני הנעורים” נעשה עוד בתרס“ז, עם הופעת חוברות ‘אשכולות’ בעריכת א”ז רבינוביץ (ראה פרק ג/ד). מוצלח יותר, אך רצוף משברים וחילופי עורכים, היה גורל הירחון ‘מולדת’, שמשך־הופעתו משתרע על פני שלושים ושש שנה (תרע“א – תש”ז) בהפסקות רבּוֹת וממושכות (פרק ד/י). בהפסקה שחלה בהופעת ‘מולדת’ במלחמת־העולם הראשונה, ניסה י“ח ברנר להוציא ביפו קבצים ספרותיים “לקוראים צעירים” בשם ‘פּרוּדֹות’ (תרע“ז; חתום: “נמסר לדפוס ע”י י.ח.ב.”)²²⁵. בין משתתפי הקובץ הראשון אנו מוצאים סופרים ותיקים וצעירים, בני הארץ וארצות־הברית: ישראל דושמן פירסם כאן סיפור לירי על הערצת תלמידים בבית־ספר גלילי למורם שנפטר (“המורה”), ולוין קיפניס תרם לקובץ סיפּוּר אותנטי על פגישת שומר־כרמים עם ילדה תימניה שבּאה “לסחוב” ענבים (“הֵפִיס”); מרדכי בן־הלל הכהן ונֹח טמיר (זֶוִין) פירסמו בו מעשׂיות אגדיות, וא”ז רבינוביץ תרם אחד מסיפּורי קורולנקו בתרגומו. כל השירים שנדפסו ב’פרודות' היו פרי־עטם של משוררים מארצות־הברית (הלל בבלי, אפרים ליסיצקי, ישראל אפרת), והיו אלה שירים ליריים מובהקים ל“גדולים”. הכוונה להוציא קבצים נוספים, שיעניקו ל’פרודות' אופי של כתב־עת, נתבטלה עם גירוש תושביה היהודים של תל־אביב־יפו בפקודת התורכים.

שנתיים אחר־כך התחילו לצאת בירושלים, בהוצאת ‘עֵבר’, חוברות ‘הגן: מקרא שעשועים לבני הנעורים’. עורכו האנונימי של ‘הגן’ היה לא אחר מאשר מנחם מבּש“ן (ברונשטיין; 1858–1944), שהעשיר את ספרות־הילדים שלנו באגדות, משלים ותרגומים רבים, הכתובים כולם בסגנון מקראי – ובנאמנותו זו לסגנון התנ”ך היה יחיד אולי בספרות העברית המודרנית. בפנייתו “אל הקהל” כתב העוֹרך, כי “הגן, אשר יכיל אגדות וסיפורים, דברי חזון ושיר, תולדות גדולי ישראל וכו', יֵצא חוברות חוברות בזמנים קרובים, עד אשר ירשה המצב להוציאו בקביעות, פעמיים בחודש או אחת בשבוע, ולהגדילו ולשכללו בהידור פנימי וחיצוני”. וכדי שאפשר יהיה לממש תקוָה זו ביקש העורך־המו“ל “בקשה נמרצת אשר לא יתן איש אל רעהו את החוברות לקרוא בחינם”, מה גם שמחירן “בזול מאוד, בחצי חינם”. כל היצירות, שנדפסו בשתי החוברות היחידוֹת של ‘הגן’ (שתיהן יצאו בתרע"ט) – מאגדות ארץ־ישראל, סיפור מימי שיבת־ציון “מראה וחזון”), מעשיה אלֶגורית על הנחלים המרדנִיים, שהחליטו שלא ללכת עוד אל הים (“הנחלים”), שירי טבע ולאום ועוד – נדפסו כולם בפסבדונימים שונים (בן־שם, חריזי, היצהרי, החוזה ועוד), ואין ספק שרוּבּם כּכולם נכתבו על־ידי מבּש”ן עצמוֹ.

שוֹנה מאוד באופיו היה הדו־ירחון ‘הנוער והארץ’, שנוסד בתל־אביב שבע שנים אחרי ‘הגן’ על־ידי הלשכה הראשית של הקרן הקיימת לישראל ונערך על־ידי המחנך־ההיסטוריון אליעזר ריגר (1896–1954). בשנת הופעתו היחידה (סיוָן תרפ“ו – אייר תרפ”ז) השתדל העורך לבנות את כתב־העת על השילוב המאוזן של אקטואליה ובלטריסטיקה, וּלצד רשימות מחיי הנוער ומאמרים מענייני דיומא, היסטוריה ומדע פופולרי הביא גם שירים וסיפורים מאת אביגדור המאירי, דוד שמעוני, רחל, שמואל בס, יהודה בורלא, מ"ז ולפובסקי, אליעזר שטיינמן ועוד. החוברות התאפיינוּ בכובד־ראש, דברי ספרות היו, בחלקם הגדול, “בוגרים” מכּדי להיכּלל במסגרת ספרות לבני הנעורים, ואין תימה שהדו־ירחון לא הוציא את שנתו.

אחת־עשרה שנה עברו עד שנעשה ניסיון שני להוציא דו־ירחון ספרותי לנוער המתבגר בארץ־ישראל. שלושה סופרים ומחנכים – שמואל בס, שמעון גינצבורג ויוסף ספרא – יסדו בצוותא את כתב־העת, ‘שערים’ שמו; המשורר שבחבורה, ש' בס, נבחר לעורך ושני חבריו עזרוּ על־ידו כחברי מערכת. בפתח החוברת הראשונה, שיצאה בניסן תרצ"ח, פירטו העורכים בשפה­ מליצית־חגיגית את מטרתו של כתב־העת, מטרה לאומית־אנושית, המקוּפּלת בשם העתון:

שתי החוברות היחידות של ‘שערים’ שראו אור (בתמוז תרצ"ח יצא גיליון כפול, ב–ג) הכילוּ שפע של חומר מגוּון, ששולבו בו המעשיר, המעניין המהנה: ארי אבן־זהב פירסם בהן פרקים מסיפּוּרוֹ הפּסֶבדוֹ־אוֹטוֹבּיוֹגרפי ‘המלחמה על הגבול’, המתאר את קורותיו של נער במלחמת־העולם הראשונה. טשרניחובסקי תרם מפרקי האֶפּוֹס הפיני ‘קלֶוַאלָה’ בתרגומו²²⁶. ועוד אנו מוצאים בחוברות סיפורי חסידים של מרטין בּוּבּר, ממשלי דוד שמעוני, מונוגרפיות ספרותיות קצרות (על מיכ“ל, יל”ג וש"י עגנון), מדורי מוסיקה, טבע, שחמט, חידות ועוד. אבל חרף העושר הזה, קשה להבין כיצד יכלוּ ‘שערים’ אלה להניע את הנוער להיות “חלוץ־תמיד במפעל השחרור של האומה”. מה גם שמבּין כל משתתפי כתב־העת לא נמצא גם “נציג” אחד של משמרת הסופרים הצעירים בארץ.

מוצלחות יותר היו חוברות הרבעון (אחר־כך ירחון) הספרותי־מדעי לנוער ‘עתידות’, שנוסד בחורף תש"ד על־ידי המחלקה לענייני נוער של ההנהלה הציונית, בהשתתפות קרן היסוד והוצאת ‘מסדה’, שנערך בטוב טעם על־ידי אשר ברש. “הצורך בחוברות בעלות תוכן ספרותי־מדעי־חברותי לנוער העברי, העומד על סף חיי הפעולה, היה מורגש זה כבר”, כתב העורך בפתח חוברת א, “בשעה זו, עם התפקידים שיעמדו לפני הנוער אחרי פורענות השמד שבאה על עמנו, הובלט הצורך הזה ביתר שׂאת”. ייעוּדוֹ של כתב־העת החדש, הטעים העורך, “לשמש את הנוער העברי בצורה מרחיבה את הדעת, בדרך חינוכו, השׂכּלתו ועיצוב הכרתו הלאומית והאנושית, כדי לסייע לוֹ בהתכשרותו לקראת תפקידו כפרט וכחלק מכלל האומה”; ולצורך זה “ישתדל [‘עתידות’] לנטוע בלב הנוער העברי אהבה מתוך ידיעה לקנייני עמו, שפתו וספרותו ואורח־חייו האידיאלי, וכן ישקוד לפתוח לפניו אופקי דעת ויצירה בתרבות העולם”.

עיון בחוברות המלאות וגדושות של ‘עתידות’ (64–80 עמ' בכל חוברת), על מדוריהן השונים – מ“ספרות יפה” ו“פרקי מדע” ועד “משכּנוֹת ישראל” ו“מעת אל עת” – יגלה כי המערכת הצליחה להשׂיג את השילוב המגוּון והמושך של ספרות עֶרכּית עם מדע פֹּופּוּלָרי, פּוּבּליציסטיקה ואקטואליה. ואף שהחוברות כּוּונוּ לנוער המתבגר, לא היסס ברש לשתף בהן סופרים ומשוררים, שקנו לעצמם שם בספרות־ילדים דווקא: אליעזר שמאלי ואברהם שׂלמון, אהרן זאב ומרים ילן־שטקליס. יצחק יציב, עורך ‘דבר לילדים’, שוחח עם קוראי ‘עתידות’ על ענייני דיוֹמא בסִדרת רשימות ספוגוֹת להט עצור בשם “במערכת הימים” (מעין אח בוגר" של המדור “במעגל הימים”, שקיים יציב ב’דבר לילדים'); ונחום גוטמן איש ‘דבר לילדים’ פירסם כאן סִדרת רשימות אימפּרסיוניסטיות על אמנות ואמנים. מבּין הסופרים האחרים שהשתתפו ב’עתידות' הוזכרו משה סטבסקי (סתוי), אברהם ברוידס, שמעון מלצר (שהיה עורכו הבא של ‘עתידות’), ש' שלום ועמנואל בן־גריון (בעיקר במדור “דעת ספרים”).

‘עתידות’ נתקבל באהדה על־ידי הקוראים והביקורת, והפופולריות שזכה לה עודדה את מוציאו להָפכו מרבעון לירחון (בתש"ט חזר להיות רבעון). מדוריו נתגוונו, ואחרי קום המדינה שימש בּימת־פִּרסוּם ראשוֹנה לכמה סופרים מבני המשמרת הצעירה. הוא הופיע חמש־עשרה שנים רצופות, עד שנסגר בשנת תשי"ט.

[ח/א] כתבי־עת מקצועיים

בשנות הארבעים התחיל מסתמן קַו חדש בפריודיקה לבני־הנעורים בארץ, קו שבּא לידי ביטוי עם הופעתם של כתבי־עת מיוחדים לנושא או למקצוע מסוים. אחד המבשׂרים בתחום זה היה ‘אל הים’ – עִיתון־קיר מוקדש לענייני הים, שיצא על־ידי ‘חבל ימי לישראל’ ונערך על־ידי המחנך ישעיה פרישמן. בשנת קיומו (כסלו תרצ“ח – אייר תרצ”ט) הופיעו 11 גליונות, שכּללוּ דברי ספרוּת, מידע וּתמוּנוֹת על ים וימאוּת. אחריו הוציא מרכז קופת־חולים חמש חוברות שנתיות לילדים, שהוקדשו לנוֹשׂאי בריאות (‘לילדים’, ‘לילד’, ‘לילדינו’: תש“־תש”ה)²²⁷. המרכז החקלאי יסד בקיץ תש“ג את כתב־העת לנושאי טבע וחקלאות ‘השדה לנוער’ (מוסף בן 8 עמוּדים לירחון ‘השדה’. אחרי הפסקה נתחדש בתש"ו כדו־ירחון בעריכת נחמן תרדיון). לשכת־המודיעין הממשלתית (המנדטורית), בשיתוף מחלקת־החינוך של הוַעד הלאוּמי ושירות־השידור, יסדו בתשרי תש”ד את הרבעון לתלמידים ‘הַסְכֵּת והַשׂכֵּל’, שהיה מעין מוסף מודפס לסִדרת התוכניות הפופולריות בשם זה, ששודרה ב’קול ירושלים'. הרבעון, שהופיע ארבע שנים, נערך בשנתו הראשונה על־ידי חיים אורמיאן (1901–1983) ןאחר־כך על־ידי שאול ברקלי. (בראשית תש"ז הוחלף שם הרבעון ל’קול ירושלים לתלמיד'.)

חוברות ‘הסכת והשׂכל’, שלא נוֹעדוּ למכירה אלא חולקו לתלמידים המעוניינים, היו שילוב מוצלח למדי של עלון־רדיו וכתב־עת לימודי. מחצית כל חוברת כללה פירוט נרחב של תוכניות ‘הסכת והשכל’, שלוּוָה הסברים ושפע תמונות; והמחצית האחרת הוקדשה למדורים בעלי אופי לימודי, שהתבססו על התוכניות המשודרות. בין משתתפי המדורים אנו מוצאים את אליעזר שׂמאלי ואמוץ כהן (שיחות על טבע), ימימה שטרנוביץ־אבידר (שיחות ספרותיות) וראובן סילמן (סיון; בנו של ק"י סילמן). כפעם בפעם שׂוֹחח העורך עם הקוראים על בעיות העיתון: “במוֹסרנוּ לכם עלון זה”, כתב בחוברת א, “שׂמחים אנו כי הצליח בידינו לממש את משאלתנו מאז ולהתקשר אתכם גם בדרך זו”. ובאחת החוברות האחרונות השיב העורך בשלילה לקוראים שביקשו לפרסם ברבעון גם דברי ספרות: “דברינו קשורים לשידורי ‘הסכת והשכל’ בלבד: לפיכך ידוּבּר בחוברות שלנו גם להבא על כל הנובע מהשידורים האלו”,

שלושה כתבי־עת מיוחדים לנושאי טכניקה ומדע נוסדו בתל־אביב בשנים תש“ו – תש”ז, והיה בהם כדי להוכיח את ההתעניינות הגוברת של הנוער הארץ־ישראלי בּנושאים אלה בימים של מלחמה והשתלבות העידן הטכנולוגי בחיי יום־יום. בסתיו תש“ו יסד יצחק אבנון (1909–1967) את הדו־ירחון למדע ‘אשכּוֹלוֹת’, שהקיף מִגוָן רחב של נושאים, מ”תגליות ואמצאות" עד “עשֵׂה ולמד” ו“חידות ושאלות”. עשר החוברות (ללא תאריכים), שנדפסו על נייר זול והכילו שפע של תמונות, זכו להמלצת מחלקת־החינוך של הוַעד הלאומי, בהיותן “ערוכות בטוב־טעם ומשמשות חומר מתאים לתלמידים, העשוי להעשיר את ידיעותיהם ולעורר בהם תשוקה לקריאה”. רוב החומר ב’אשכולות' נכתב על־ידי אבנון עצמו, בשמו ובפסבדונימים שונים (יצחק, א"ב נון, י' מימוני), ומיעוטו על־ידי מורים ואנשי מקצוע (אליעזר תיבון, יוסף ברסלבי, זאב לִבנֶה ועוד). עם הצטרפות העוֹרך בתש"ז למערכת ‘דבר לילדים’ נסגר הירחון, אבל פעילותו השקודה של אבנוֹן בספרות־הילדים על כל ענפֶיה נמשכה עד שנותיו האחרונות והגיעה לשׂיאה בכתיבת אנציקלופדיה לנוער ‘מִכלָל’.

בעת ובעונה אחת עם ייסוד ‘אשכולות’ התחיל לצאת בתל־אביב הירחון למדע פופולרי ‘הטכנאי הצעיר’, שנוסד ונערך על־ידי חיים רוז. גם כתב־עת זה, שהיה בו שילוב של מידע ועבודה עצמית, זכה לפּוֹפּוּלָריות ואחרי קום המדינה הוחלף שמו ל’מדע וטכניקה'. קצר יותר היה משך קיומו של הירחון למדע שימושי ‘טכניקה ומדע לנוער’, שהיה מוסף לצעירים של הירחון ‘טכניקה ומדע’ בעריכת צבי נדב. התחרות בין ירחוני המדע השונים, העובדה שהנוער לא משך ידו גם מחוברות ‘טכניקה ומדע’ למבוגרים, הביאו מקץ שנה למיזוגם של שני הירחונים, שנערכו על־ידי אותה מערכת עצמה.

אף־על־פי שכּל כתבי־העת הללו התמקדו, מעצם טבעם, בנושאים מתחומי הטבע והמדע, ניתן למצוא בהם מפעם לפעם גם חומר־קריאה בלטריסטי. כך, למשל, נדפסו בחוברות־הבריאות ‘לילדינו’ שירֶיה של מרים ילין־שטקליס ''שפעת'' ו“שִעמום”; בין משתתפי הרבעון ‘הסכת והשכל’ אנו מוצאים את אליעזר שמאלי וימימה טשרנוביץ־אבידר; בכמה מגליונות ‘השׂדה לנוער’ ו’אשכולות' נדפסו סיפורים ורשימות בלטריסטיות על נושאי טבע, היסטוריה ועבודת־האדמה מאת דניאל זיו, אברהם שׂלמון, יצחק אבנון ואחרים. הודות לכך יכלו הקוראים הצעירים לגלות בכוחות עצמם את הזיקה ההדדית הקיימת בין הספרות היפה לבין החיים על כל צדדיהם.

שילוב זה של חומר לימודי וספרותי היה קיים תמיד בעִיתוני הילדים והנוער; אך דומה שיוֹתר מכל השבועונים של אוֹתה עת הוּא זכה לביטוי הרמוני בולט ב’דבר לילדים', שעורכיו חרתו על דגלם את הסיסמה “לגדל קורא חושב”.

לשבועון רב־זכוּיוֹת־והישגים זה מוקדש הפרק הבא.

ט. ‘דבר לילדים’

דברים אלה, שכּתב העורך יצחק יציב במלאת עשר שנים ל’דבר לילדים' (כרך טז, תש"ו, עמ' 398), יש בהם כדי לבטא את תחושת הייעוד שמילאה אותו ואת שותפיו לעשׂיית השבוּעוֹן. קשה למצוא עוד כתב־עת לילדים בּארץ כלשהי, שהשפיע כל־כך על עיצוב טעמו והשקפת עולמו של דור שלם של קוראים, ואשר התמיד בהופעתו שבוע שבוע חמישים שנה רצופות²²⁸. אבל עוד לפני השבועון ‘דבר לילדים’ נדפסו, כאמור, בתוך היומון ‘דבר’ מפעם לפעם פינות־שי לילדים, שנהפכו בכ“א תשרי תרצ”ב (2.10.1931) למוסף חודשי. העורך בפועל של המוסף, ואחר־כך של השבועון היה יצחק יציב (אם כי בכרכים הראשונים נרשם: העורך ב[רל] כצנלסון); אבל היוזמת של הוצאת ‘דבר לילדים’ והשותפה לייסוּדוֹ ולעריכתו היתה ברכה חבס, שאפשר לראותה כעיתונאית־עורכת המקצועית הראשונה בארץ־ישראל.

ברכה חבס (ליטא 1900 – חיפה 1968) נשמה מילדותה בבית אביה, הסופר והעורך ישראל חבס, את רוּח התרבות היהודית והלשון העברית. בגיל שבע עלתה עם משפחתה לארץ־ישראל, לימדה והדריכה במוסדות־חינוך ובמועדונים לילדי עובדים. באותה עת פירסמה סיפורים ראשונים בדו־ירחון ‘הדים’, והעורך אשר ברש הוא שעוֹדדהּ לכוון את כתיבתה לנוער, ואף פירסם בהוצאת ‘קופת הספר’ את ספרוֹנה הראשון ‘תיק הסגולה’ (תרפ"ו) – סיפור בחרוזים המעוגן בימי ילדותה בעיירה הליטאית. אז, בשנות ההוראה הראשונות שלה, הגתה את הרעיון להוציא עִיתון לילדים; וכעבור שנים סיפּרה על חלקה בייסוד ‘דבר לילדים’ ועל “ההתלהבות והחיבה שהושקעו בגליונות הראשונים”:

בהמשך סיפרה חבס כיצד הלכה עם יציב אל נחום גוטמן, לספּחוֹ אל צוות עושי העִיתון [גוטמן עצמו סיפּר ברשימה נוסטַלגית על “אותו בוקר, שבאו אלי ברכה ויציב; ברכה – בעלת שתי צמות ארוכות (אני תמיד מצטער על קיצוץ הצמות הארוכות בימינו) ויציב – גבה קומה. הם ביקשוני שאבוא עמם לראות את הגליון הראשון שהולך ונסדר ושאלו ממני להכין למענוֹ ציורים”. ‘דבר לילדים’, כד אדר תשט“ז]; וכיצד יצאו לחפּשׂ את המורה־המשורר זאב, 'אשר אמרו לנו כי מיטיב הוא לקרוא באזני תלמידיו בבית־החינוך את השירים שכתב למענם”; וכיצד פנו אל יעקב פיכמן, ואל אנדה פינקרפלד (עמיר) ושאר הסופרים, “הכל שׂמחו לשמע הרעיון הנאה וציפו יחד אתנו להגשמתו”. ועוד סיפרה ברכה חבּס על העידוד שקיבלו מעורכי ‘דבר’ ברל כצנלסון ומשה בילינסון, “שאלמלא הם אולי לא היה ‘דבר לילדים’ נוֹצר ומתקיים”; שכּן אף אִם לא כּתבוּ בו ולא ערכוּ אוֹתוֹ “הרי נתנוּ לנוּ מרוּחם הטובה, המעוררת למעשׂים וליצירה” (שם).

בחמישים הגליונות החודשיים של המוסף לילדים (8 עמודים בּכל גיליון, במחצית הפוֹרמַט של עיתון יומי) ניתן למצוא אותם סופרים ומשורים, שליווּ אחר־כך גם את השבועון ‘דבר לילדים’ בשנותיו הראשונות: אנדה וזאב, יעקב פיכמן ואליעזר שמאלי, לוין קיפּניס וימימה טשרנוביץ־אבידר, רבקה דוידית ואחרים. בגליונות המוסף נדפסו הפרקים הראשונים של ‘מיקי־מהו’ לאברהם שלונסקי ו’לוּבּנגוּלוּ מלך זולו' לנחום גוטמן, שירי הילדים הראשונים של נתן אלתרמן, פניה ברגשטיין ואֵ לה אמיתן (וילנסקי), מסע הבּוּבּוֹת לארץ־שראל מאת אברהם רגלסון (שסייע ליציב בערכת המוסף) ויצירות נוספות, שהיו לנכס־צאן־ברזל בספרות־הילדים שלנו. אבל יציב לא היה מאותם עורכים, היושבים בחדר המערכת ומחכים לבוא ' היצירות, אלא היה סר אל בתיהם של סופרים וממריצם ותובע מהם סיפורים ושירים לעיתונו. “מר יציב יש לו טבע כזה.” סיפר יעקב פיכמן, “שאם אין לסופר זמן לכתוב, או שהוא מתעצל קצת (גם זה יקרה לפעמים, אל נא תספרו זאת ברבּים!) – אז העורך החביב מפציר וחוזר ומפציר בו; ואם עורך מבקש – לא יועילו כל תחנונים. גזרה היא מלפני העורך והדברים נכתבים” (‘דבר לילדים’, טז, תש"ו, עמ' 398).

כך סר יציב אל ביתו של ביאליק וקיבל מידיו את שיריו “וַיהי נער קטן”, “היתוֹם המשרת”, “רוֹעת הכּוֹכבים” ועוד שירים ואגדות, וכן את איגרתו “למברכַי מן הילדים”; וכך סר אל שאול טשרניחובסקי וקיבל מידיו את שיריו “הילדה אומרת” ו“בזכותו של מי?” וסיפורים ואגדות, עד שעשׂאוֹ למשתתף קבוע ב’דבר לילדים'; כך קיבּל מִש"י עגנוֹן את סיפּוּרוֹ העממי ‘הפּרוּטה’ (עם הקדשה בחרוּזים לאז“ר. כד שבט תרצ”ד); וכך המריץ ועודד את נחום גוטמן לכתוב את פרקי “לוֹבּנגוּלוּ מלך זוּלוּ” ושאר סיפוריו שנדפסו בהמשכים בעיתון; “והוא שגרם לכך שכתבתי בשבילכם את ‘יקטן בתל־אביב’ ואת ‘אַיֶלת העמק’ ואת הסיפורים על יוסי ועוד המון דברים”, סיפּר יעקב פיכמן (שם); והוא שהביא אל ‘דבר לילדים’ את לאה גולדברג ומרים ילן־שטקליס, והרשימה ארוּכּה.

לא תהיה בכך אֵפוא מן ההפרזה אם נאמר כי ביצחק יציב (פולין 1890 – תל־אביב 1947) חָברוּ מיטב הסגולות של עורך אידיאלי של כתב־עת לילדים. בּעודו עלם צעיר עלה לארץ־ישראל, סיים בית־מדרש למורים ולימד בבית־ספר לבנים ביפו. במלחמת־העולם הראשונה התנדב לגדוד העברי, ואחרי שחרורו שב להוראה ואחר־כך עבר לכתיבה עיתונאית. תחילה ערך את השבועון ‘קונטרס’ של מפלגת ‘אחדות־העבודה; ועם יִיסוּד ‘דבר’ הצטרף אל צוות עורכיו, השתתף בעריכת המוּסף הספרותי והמוסף המנוקד ‘הגה’. אך גוּלת־הכותרת של עשייתוֹ המגוּונת היא, ללא ספק, תקופת עריכתו את ‘דבר לילדים’. כאן נשתלבו יחד סגוּלוֹת המחנך, הסופר והעורך שבּוֹ לשלמוּת נדירה. “רבּים הם הדברים אשר אַתה צריך לדעת אותם”, כּתב יציב לקורא האלמוני בפתח חוברת א של השבועון, "ו’דבר לילדים’ ישתדל להמציאָם לך שבוע שבוע".

באוֹתה פניה “אל הקורא”, שאפשר לראות בה מעין מבשׂר למדוֹרוֹ השבועי “במעגל הימים”, שקיים ב’דבר לילדים' עד השבוע האחרון לחייו, סיפּר יציב לקוראיו בסגנונו הנלבּב על ייחוּדוֹ של השבועון החדש ועל תוכנו המגוּון, עודד את הילדים לפנות אל המערכת בכל בעיה שהיא והדריכם כיצד לעשות זאת, וסיים את פנייתו הראשונה במלים: “אנו מקווים כי נדע לעזור איש לרעהו בשׂיחות גלויות מלב אל לב”.

“שׂיחות גלויות מלב אל לב” קיים יציב הן עם קוראיו והן עם סופרי העיתון. יעקב פיכמן סיפר כיצד העורך “הזמין אותנו, סופרי עתונו, פעם בפעם להימלך בנו”, כדי למצוא את האיזון הנכון “בין דברים שבשעשועים לבין שירה טובת צליל”, שכּן ביקש “שכּל גליון של העתון יהיה משעשע, ועם זה לא יהיה ריק, נטול שירה ונטול סגנון”²²⁹ (מתוך המבוא המוֹנוֹגרָפי לאסוּפּה ‘במעגל הימים’ מאת י' יציב, תש"ט, עמ' יח); ולאה גולדברג, שעבדה שמונה שנים (תרצ“ו־תש”ד)עם יציב במערכת ‘דבר לילדים’, תיארה אותו “יושב אל שולחנו מוקף ילדים כגוליבר זה בארץ הגמדים, והילדים באים אליו איש־איש ושאלתוֹ, איש איש ומשאלתו: זה הביא לו שירים ויציב יושב וקורא ברצינות רבה את השירים […] ומגלגל שַׂיחה ארוּכּה עם הסופר הצעיר מאד ומשדל אותו שינסה לכתוב פרוזה, בינתיים אגב שׂיחה, מסביר לו פרוזה מהי, ובכלל מה פירוּשה של ספרות ושל כתיבה” (‘דבר לילדים’, יז, תש"ז, עמ' 539). אבל השׂיחות שבהן קנה יציב את עולמו, שהטביעוּ את חותמן על אופי השבוּעוֹן ואשר השפיעו על דור שלם של קוראים, היו אלה שנדפסו במדורו “במעגל הימים”. שבוע כמעט שׂוחח עם קוראיו על עניינים גדולים וקטנים – על אירועי הימים הסוערים ועל יובלות של אישים ומוסדות, על פגישות עם ילדים עובדים ולומדים ועל מקרים של יום־יום שהיה עד להם והלקח שראוי להפיק מהם; על סופרים ומנהיגים, על יִישובים וספרים חדשים, ועל קריאה בכלל וערכה לילד ולמבוגר:

מאות שׂיחותיו השבועיות הצטיינו באותה מזיגה נדירה של כובד־ראש ובהירוּת השׂפה, בסגנונו הנלבּב של אדם המבקש להיות מורה וחבר לקוראיו הצעירים. ואשר מטרתו המוצהרת היא “לגדל קורא חושב”. ושיחותיו נקראו על־ידי הילדים, נקלטו וגם השפיעו: “יציב לימד אותי בשׂיחותיו השבועיות את דרך ההסתכלות באנשים ובמאורעות השונים”, נזכר כעבור שנים הצייר רענן לוריא. “תמיד היתה לי הרגשה שהוא אדם טוב מדי” (‘דבר לילדים’ כד אדר תשט"ז, עמ' 12); והסופרת־המחנכת חגית נחושתאית אמרה: “כֹּה פשוטים, כֹּה מובנים וכה קולעים היו דברי יציב במדורו “במעגל הימים”. הדברים נטעו בנו את ראשית ההכּרה המבוגרת על מהותנו ומצבנו בארץ והכינו אותנו לקראת הימים שבהם נלחמנו על שחרור הארץ” (שם, עמ' 14).

אמת, חוברות “דבר לילדים” לא היו שונות הרבה, מבחינת תוכנן וחלוקתן למדורים, משבוּעוֹני הילדים שקדמו להן: אותו שילוב הוֹמוֹגני של ספרות יפה ומדע פופולרי, מעט אקטואליה ופוּבּליציסטיקה, פרפראות ושעשועים ודברי קוראים. ואף־על־פי כן הצטיין ‘דבר לילדים’ באותה איכוּת ובאותו כוח־משיכה, שעוררו בקוראים ציפיה מתמדת לכל גיליון חדש, דבר שלא היה קיים כמעט בשבועונים הקודמים. “ציפּיתי לעתון בכל שבוע בכליון עיניים,” סיפר שמואל רוזן. “אֵין להשווֹת אותה ציפּיה של אז לעתון־הילדים לציפּיה של היום לעתון היומי, או לכל עתונות אחרת” (שם. דברים דומים אמרו כל המשתתפים האחרים במשאל). לציפיה זו תרמו, ללא ספק, ההקפדה על איכותם של הדברים שנדפסו בעיתון וכן האופי שהעניקו לו העורך, עוזריו (ברכה חבס, לאה גולדברג ויצחק אבנון [מתש"ו]), ולא פחות מכך – נחום גוטמן וציוריו. האיורים הרבּים והאֶסתטיים, שליווּ את השירים והסיפורים, וכן ציורי השער האמנותיים, העניקו לשבוּעוֹן את צביונו הארץ־ישראלי האוֹפּטימי, שמשך כל־כך את לב הילדים. “הציורים העליזים לימדו אותי להסתכּל על החיים במבט עליז”, אמר רענן לוריא. “הם נתנו את ההרגשה שהחיים יותר משהם עצובים הרי הם שמחים” (שם).

אליהם יש להוסיף, כמובן, את הסיפורים בהמשכים של נחום גוטמן – אוֹצר לוֹבּנגוּלוּ מלך זוּלוּ‘, ‘בימי החופש הגדול או תעלומת הארגזים’ והאחרים (ראה פרק י/ה) – שרבבות הילדים קראו אותם בשקיקה ובעונג, תוך ציפיה לפרקים הבאים, ואשר תרמו תרומה ראשונה במעלה לייחוּדוֹ ולצביוֹנוֹ של העיתוֹן. גם רוֹב הסיפּוּרים־בהמשכים האחרים, שנדפּסוּ ב’דבר לילדים’ הצטיינוּ באיכוּתם הספרוּתית־אמנוּתית, ורוּבם הוֹפיעוּ אחר־כּך כּספרים: ‘בעבוֹדה ברכה’ מאת יהודה בורלא (כרך א, תרצ"ו), ‘הנער העקשני’ מאת ינוש קורצ’ק בתרגום שמשון מלצר²³⁰ (תרצ"ט), ‘בחשכת ימי הביניים’ מאת ו' יֶנסן בתרגום מ"ז ולפובסקי (ת"ש), ‘הפּילוֹן הסקרן’ מאת רודיארד קיפלינג בעיבּוּדוֹ השירי המבריק של חנניה רייכמן (תש"א), ‘הבן המופלא’ מאת אשר ברש (תש"ו); ואחרון שהוא כמעט ראשון – ‘נִסים ונפלאות’ הקלַסי של לאה גולדברג (תרצ"ט).

שער לציון חנוכת נמל תל־אביב (ה כסלו תרצ"ז)

תרומתה של לאה גולדברג ל’דבר לילדים' כעורכת וכסופרת היתה רבּת־פנים ובעלת השפעה עמוקה ומתמשכת. בדומה ליציב קירבה אף היא סופרים לעיתון ודירבנה אותם לכתיבה (ביניהם: פניה ברגשטיין, רבקה גורפיין וסופרת־הטבע דבורה אילון־סרני). היא החמירה עם עצמה עם אחרים בחתירה לאיכות ספרותית גבוהה ולניקיון סגנוני, כתיבתה הרַבּה והמגוּונת בעִיתון כללה, לצד השירים והסיפורים, גם שיחות ספרותיות, רשימות עִיתונאיות ומדורי שעשועים, קרוב לוַדאי שגם המדור הלימודי־הבידורי “הלו! מדבּר רם החכם'' (תרצ"ו; בלי חתימה), שבּוֹ עונה ילד כּל־יוֹדע בטלפון על שאלותיהם של ילדים, נכתב או שוּכתב על־ידיה. אבל עיקר תרומתה לאוֹפי העיתון ולפוֹפּוּלריוּת שלוֹ בקרב הקוראים היה דווקא בתחום הקליל של שירי הבאי וחרוזי אִִי־גָיוֹן – תחום שהיתה בו חלוצה, מחדשת ומעשירה. יחד עם אריה נבון חיבּרה את המדורים המצוירים־המחורזים “אורי מורי” (תרצ”ז, “אורי כדורי” (תרצ"ח), “אלעזר המפוזר”, “עולם הפוך” (תרצ"ט), “רם קיסם”, “החמור החכם” (ת"ש), “אפרוח בלבולמוח”, “קְטינא הגדול” (תש"ב), “הביבר העליז” (תש"ה), “מר גוזמאי הבדאי” (תש"ו), “המסע הגדול” (תש"ז), שנדפסו בדרך כלל בעמודים האחרונים, זכו לפופולריות בלתי־רגילה אבל גם לביקורת קשה (ומוגזמת) בגלל הכילם “מעשׂי הרפתקאות מוזרים ומשונים, איזה דמיון בלתי־מרוסן, שאינו בוחל בשום דבר”²³¹. אבל הקוראים התעלמו, כמובן, מביקורת זו ורוּבּם ככולם נהנו להתחיל בקריאת העיתון דווקא מן העמוד האחרון…

רשימת המשתתפים ב’דבר לילדים' בשתים־עשרה שנותיו הראשונות (תרצ“ו־תש”ח) כוללת כמעט את כל הסופרים והמשוררים של התקופה. מלבד הסופרים שכבר נזכרו לעיל הִרבּו להשתתף בּוֹ יעקב כהן וזלמן שניאור, זרובבל גלעד ואברהם ברוידס, יצחק שוַייגר־דמיאל וברוך דגון־פישקו, האחים עזריה ואמוֹץ כּהן – הראשוֹן בסיפוּרי הרפּתקאוֹת אוֹתנטיים והאחר בּרשימוֹת טבע מלאוֹת חן; רפאל סַפֹּורטה ומיכאל דשא; מירי דור (1911–1945) פירסמה בעיתון סִדרת רשימות ליריוֹת משוּבּחות על עולם החי בשם ‘ביברו של עולם’ (הופיעו בספר: תש"ח); אריה לרנר (1909–1973) הרבה לפרסם בו רשימות מדע פּוֹפּוּלָרי והשתתף בכתיבת המדור “הידעת?”; מנדל קרופניק, איש הנהלת ‘דבר’, הוא שחיבּר את החידות המגוּונוֹת (בפּסבדוֹנים חד); והרשימה ארוּכּה. ערב קום המדינה הצטרפו אל משתתפי ‘דבר לילדים’ סופרים צעירים ראשונים מבּני “דור הפלמ”ח" – משה שמיר וס' יזהר, שלמה טנאי ואמיר גלבוע, האחים נתן ודוד שחם²³², מנחם תלמי וכן כותב שורות אלה, ששלח לעיתון בתש“ז את שירו הראשון ממחנה הפלמ”ח בגינוסר.

אחרי מוֹת יציב (ז סיון תש"ז)²³³, נקראה ברכה חבס אל ‘דבר לילדים’. שותפהּ לעריכה היה יצחק אבנון, שערך עד לאותה עת את הירחון לנוער ‘אשכולות’ (פרק יג/ז); הוא הִרבּה להשתתף בּכל המדוֹרים – מעיבּוּדי סיפורים ואגדות ועד פרקי מדע פֹּופּוּלָרי, מלאכת־יד, חידות ושעשועים (רוב הדברים שפירסם בשבוּעוֹן נכללו אחר־כך בעשׂרות ספריו.) גם אחרי שנקרא המשורר זאב בתשרי תש“ח ליטול את שרביט העריכה, הוסיף אבנון להיות יד־ימינו של העורך החדש, הִרבּה לתרום לעיתון כמקודם והיה אחראי לשלבים הטכניים של העריכה. עם התמנותם של שמשון מלצר ודב נוֹי לעורכים (ראשית תש"ט), אולץ אבנון לפרוש ונפתח פרק חדש בתולדות ‘דבר לילדים’, שבּא אל קִצוֹ עם סגירת השבוּעוֹן ערב יום העצמאוּת תשמ”ה.

יותר מעִיתוני הילדים האחרים, הביא ‘דבר לילדים’ כל השנים לקוראיו את הדי הימים במדוריו השונים, תוֹך הקפָּדה שלא לגרור את הקוראים הצעירים למחלוקות פוליטיות פנימיות²³⁴. עלעול בכרכים הכחולים של השבועון יגלה את חותמה של התקופה כמעט בכל גיליון וגיליון. במאורעות תרצ“ו פירסם, בין השאר, לוי בן־אמיתי איש דגניה את “שיר השומרים”, וימימה טשרנוביץ־אבידר פירסמה את סיפּוּרה “המאותתים”, המעלה על נס את אומץ־לבם של ילדי קיבוץ מותקף. במלחמת־העולם השניה נדפסו בשבועון מכתביו של צבי ברמאיר מן החזית (כונסו אחר־כך בספרו ‘חוזר חייל לארץ־ישראל’) אחרי המלחמה שלחה אנדה פינקרפלד־עמיר מכתבים לקוֹראים ממחנות העקורים באירופה, ומרים ילן־שטקליס פירסמה בו את שיריה “החייל של אתמול” ו”גשר של נייר" (יְהוּדים עַל פְּנֵי הַמַּים / בּוֹ יֵלְכוּ לִירוּשָׁלַיִם"). בתקופת המאבק בבריטים פירסמו י"ד קמזון ופינחס אלעד (לנדר) שירים על ספינות־מעפילים החותרות אל חופי הארץ, וימימה טשרנוביץ־אבידר שיגרה “מכתב לחייל האנגלי, אשר מעבר למִתרס ברחוב פרישמן”. כשנסגר פעם ‘דבר לילדים’ בפקודת הצנזור הבריטי, הופיע באותו חודש השבועון בשם מושאל: ‘לילדים (תוספת ל“אֹּמֶר”)’. גם אוּרי מוּרי, מר גוזמאי הבדאי ושאר הדמויות מחרוּזי־ההבאי נטלו כל השנים חלק באירועים אקטואליים; והדוגמאות רבּות.

השפעתו המתמשכת של ‘דבר לילדים’ על ספרות־הילדים שלנו בחמישים שנות קיוּמוֹ²³⁵, הן בטיפוח יוצרים ודִרבּונם לכתיבה והן בגידול דור קוראים ועיצוב טעמם בקביעת אַמות־מידה ספרותיות ועיתונאיות, רבּה ועמוקה מן המשוער. היה זה טבעי אֵפוא, כי שבועוני הילדים, שנוסדו בשנות הארבעים לצד העיתונים היומיים, אימצו את המתכונת שקבע ‘דבר לילדים’ – את פורמַט הפוֹליוֹ, את צורת השער. הסגנוֹן והחלוקה למדורים ואפילו את הרכב שמו של השבועון, הכולל את שם העיתון היומי הגדול בתוספת המלה לילדים (ראשון לקביעת שם כזה למוּסף היה, כזכור, ‘הצפירה לילדים’ [פרק ד/ט].) יוצאים מכּלל זה שלושת עיתוני הבידור לילדים, שיצאו במלחמת־העולם השניה ואחרֶיה ולא האריכו ימים. להם מוקדש הפרק הבא.

י. ‘אַך שָׂמֵחַ’ – עיתוני בידור לילדים

בשנות הארבעים – שנים של מלחמה ומאבק – נעשו בארץ שלוֹשה נסיונות להוציא עיתוני ילדים בעלי מגמה בידוּרית מובהקת. בי“א אדר ת”ש (21.3.1940) הופיע בתל־אביב גליונו הראשון של שבועון מצויר לילדים בשם ‘אַךְ שָׂמֵחַ’. כתב־העת הצבעוני בן שמונת העמודים, שנדפס בתבנית גדולה, נוסד (כפי שנכתב בשולי העמוד האחרון) על־ידי “המוציא לאור מ. גרין”; אך מאחורי פסבדונים זה הסתתרו האחים הגרפיקאים גבריאל ומקסים שמיר וחותך הלינוֹלֵאוּם צבי ברגמן. עוֹרכוֹ האנונימי של ‘אך שׂמח’, שאף כתב בו את רוב החומר, היה לא אחר מאשר לוין קיפניס. “הכוונה שלנו היתה להוציא חוברות קלות ומשעשעות דווקא בימים שהשִׂמחה בהם לא היתה רבּה”, סיפר קיפניס, “ועל כן גם בחרנו בשם הלקוּח מן המִצוָה ‘והייתָ אך שמח’²³⁶.”

תמונה (מוגנת בזכויות) ותחתיה הכיתוב:

'אך שמח – עיתון בידורי לילדים בעריכת לוין קיפניס

חוברות ‘אך שמח’ הושתתו בעיקרן על סיפּוּרים מצוירים־מחוֹרזים ומשעשעים: על יוֹבב שדהר בעגלה רתומה לכלבלב; על זוג ילדים שנכנסו יחד לקולנוע בכרטיס אחד; על אפרוחי תרנגולת ששטו בירדן כשהם רכובים על גבי אפרוחי ברוָזה:

כן באו בעיתון סיפורים לקטנים מאת לוין קיפניס (מהם בפסבדונים אביטל), סיפורי הרפתקה לנערים הכתובים בגוף ראשון (בפסבדונים גידי), חידות משׂחקים ולהטים. קוראי גיליון א הוזמנו “להתארח אצל החבר ‘אך שמח’” לשלוח לעיתון מפּרי־עטם; ובחוֹברת הבאה נדפס חיבּוּר של ילדה, שתוֹכנוֹ לא הלם אמנם כתב־עת הנקרא ‘אך שׂמח’, אבל היה בו מרוּח התקופה: הכותבת סיפרה בו על משפחתה שנשארה בפולין הכבושה בידי הנאצים “וכל דודַי בצבא, ומי יודע מה יקרה אותם”.

האיורים הגדולים והצבעוניים, שצוירו על־ידי האחים שמיר בסגנון פּשוּט ונאיבי, נחתכו בלינולֵאוּם – תהליך שהוזיל את ההדפסה. אך בגלל תנאי הזמן והֶעדר רשיון לא זכה ‘אך שמח’ להתבסס ואחרי שני גליונות נפסקה הופעתו. כעבור שנה (פורים תש"א) הוצאו מן המחסן עותקי העיתון שלא נמכרו. התאריך שעליהם נמחק בפס שחור ומעל הכּוֹתר הודפסה השורה: “עתון פורים לילדים”. גליונות אלה הוצאו שוב למכירה, ללמדך שעיתונות בידורית לילדים אינה מאַבּדת מן האקטואליוּת שלה.

לא עברו שלושה חודשים מסגירת ‘אך שמח’, ובירושלים נעשה ניסיון קצר־ימים שני להוציא שבועון בידורי־צבעוני לילדים, שדָמה לקוֹדמוֹ בצוּרתוֹ ובהיקפוֹ ונקרא ‘דחליל’. מייסדוֹ ועורכו היה המתרגם ואיש־הפולקלור עמנואל אולסבנגר (1888–1961), שנודע בין השאר בקובץ ההלצות שהוציא ‘צימוקים ושקדים’ (יידיש), והוא שכּתב ככל הנראה את רוֹב החומר, שנדפס בחוֹברוֹת ללא חתימה. היעד המרכזי של השבועון היה יומרני – “להרחיב את חֶברתנו לחֶברה גדולה, הכוללת את כל ילדי הארץ”, כדברי העורך בפתח גיליון א; וזאת אפשר לעשות באמצעות העיתון החדש:

“חברי חֶברת הדחליל”, שעליהם דיבר העורך במדורו, היוּ גיבוריו הקבועים של השבועון – הילדים אורי ורעיה, כלבם פסיק וחבריהם עוזי תפּוּזי, חנה בננה, רוֹנית צנוֹנית ורמי רימון, כולם ירקות ופירות “מואנשים” דיירי הגן, שהרפתקאותיהם ותעלוליהם תוארו בעיתון בחרוזים חובבניים ובציורים צבעוניים גולמיים מעשה ידי יואב תשבי: מעשה בחנה בננה שענדה לראשה סרט בצורת פרפר ונקלעה משום כך לצרה משעשעת; או מעשה בצמד שובבים, שרצו להתיז סילון מים לעבר חברתם, אבל –

כן נדפסו ב’דחליל' מהתלות מצוירות, דיאלוגים משעשעים של ה“דחלילנים” שא וגא, סיפּוּר מצויר בהמשכים, בסגנון ה“קומיקס”, בשם “מסעות גד ויוסי”, ועוד סיפור־הרפתקאות בהמשכים על רות ויעל הבלשות. ההומור שהביא ‘דחליל’ לקוראיו היה לא פעם מאולץ, או גולמי, וגם הציורים²³⁷ – חרף צבעוניוּתם – לא היה בהם כדי למשוך את הקוראים הצעירים. ארבעה גליונות בלבד הופיעו (כט אייר – כא סיוָן ת"ש), שמונה עמדים גדולים בכל גיליון. בחוברת האחרונה כתב העורך כי “אין הדבר נעים לבשׂר בשורה רעה, אולם לצערי עלי לעשות זאת הפעם: בשבוע הבא לא יֵצא ‘דחליל’ ועליכם לחכּוֹת לגליון הבא שבועיים שלמים. אחרי הפסקה כה ארוכה תיהנו מהעתון שבעתיים”. אבל “הגליון הבא” לא יצא. בדומה לגליונות ‘אך שמח’ נמחק כעבור שנה התאריך גם בחוברות ‘דחליל’ שנותרו במחסן, ובראש עמוד א הודפסו המלים: 'דחליל, עתון לילדים". אותם ילדים, שרכשו את החוברות, יכלוּ אֵפוא לקיים את דבר העורך: “שׂחקוּ, התלוֹצצוֹ והשתעשעוּ עם הדחלילנים!”

כעבור שבע שנים נעשה בתל־אביב ניסיון שלישי, מוצלח מעט יותר, להוציא כתב־עת מצויר לילדים בעל מגמה בידורית. מייסדו ועורכו, העיתונאי המשורר יהושע טַן־פֵּי (נולד 1914), קרא לעיתונו ‘מִיקִי מָעוֹז’ – שם המושתת על משׂחק־מלים ומרמז על אופיו המשעשע־ההרפתקני, שנמזגו בו בידוּר “מיקי מאוּזי” עם גבורה מעוזית". ואמנם ניתן למצוא בתשע החוברות הצבעוניות של ‘מיקי מעוז’ אותו שילוב מאוזן של בידור לשמו, קורטוב הרפתקה וספרוּת בעלת ערכים; או כדברי העורך לקוראיו: "כל חוברת תהיה “הדורה בחיצוניותה ומשעשעת בתכנים שלה, בהתאם לסגנון של ‘מיקי מעוז’ – מפתיע, מרהיב עין, משעשע”. אמנם אנו מוצאים בחוברות סיפורים מצוירים מתוצרת אולפניו של ווֹלט דיסני (מיקי־מהו, פּינוקיוֹ, דני אַווזני [ = דוֹנלד דַק] ועוד), ולצִדם סיפורים מצוירים מקוריים בחרוזים (“מסעי עוֹמֶר וגוֹמֶר והצב עוג עוג”, “משובותיו של הילד השובב”), סיפורי ‘קומיקס’ בהמשכים (“הבלש דוִד”) אפילו עמוד אקטואלי, המביא את החדשוֹת המסעירוֹת בציוּרים וחרוּזים:

אבל העורך, שהיה גם משורר, שקד להביא בעיתונו גם חומר ספרותי ממש, לצד הדפּים המצוירים והסיפור בהמשכים (“אי האלמוגים” מאת רובּרט בלנטין בתרגום אנונימי), אנו מוצאים גם שירים מאת יעקב פיכמן, יהודה קרני, שמואל בּס ודוִד שמעונוביץ (שמעוני) וסיפורים מאת ימימה טשרנוביץ (אבידר), אהרֹן פישקין ודניאל פרסקי (חלק מן החומר הספרותי הועתק מתוך עיתון הילדים הניו־יורקי ‘הדוֹאר לנוער’). מתוֹך רצון לכַסות את הוצאות ההדפסה הגבוהות נדפסו ב’מיקי ומעוז' גם מודעות גדולות של מפעלי מזון, ממתקים ולבוש, שצוירו ונוסחו בחרוזים על־ידי אנשי המערכת. רוֹב הציורים המקוריים, שמילאו את דפּי ‘מיקי ומעוז’, נעשׂוּ על־ידי הקריקָטוריסט אדם שליין; בחוברות האחרונות אנו מוצאים גם את ציוּרֶיה של צילה בינדר, שהיתה זו לה “הוֹפעת בכורה” באיוּר חוברות וספרים לילדים.

תשע החוברות של ‘מיקי מעוז’, שיצאו במועדים בלתי־קבועים בשנת מלחמת־העצמאות (כסלו – תמוז תש"ח. בלי תאריכים. 8–12 עמ' בחוברת), הצליחו להביא מעט חיוך וקורת־רוח לילדים בימים של מתח והאפלה. על מידת הפֹּופּוּלריוּת של העיתון נוכל ללמוד מהצלחתה של שחרית פורים החגיגית, שנערכה באולם קולנוע ‘אסתר’ המלא מפּה לפה, בהשתתפות סופרים, זמרים ושחקנים.

שלושת עיתוני הבידור היוּ חריג בעִיתונות הילדים הארץ־ישראלית, וחרף תוכנם הקל לא האריכו ימים. הקורא הצעיר אינו נמשך, ככל הנראה, אחרי כתב־עת הפּוֹרט על נימה משעשעת בלבד. גם העוּבדה, שעיתונים אלה היו מפעלי יחיד של סופרים־מו"לים פרטיים, שלא זכו לתמיכה כלשהי, היתה בעוכריהם. “חריגים” מסוג שונה היו עיתוני הילדים הדתיים, שכּוּונוּ אל קהל־יעד מוגדר ומצומצם, יחסית, על כן לא האריכו גם הם ימים.

לשבועוני הילדים הדתיים הוקדש הפרק הבא.

יא. מ’הניצנים' עד ‘עבריה’ – עיתוני ילדים דתיים

“לאוֹרךָ נלך ומורה דרך תהיה לנו!” כתבה מערכת ‘הניצנים’ בשם הקוראים בדברי ברכתה לרב הראשי משה עמיאל בפתח גיליון א של השבועון (יד שבט תרצ"ו); ועוד כתבו העורכים באותו גיליון בפנייתם אל הקוראים והקוראות:

השבועון, שיצא כּאמוּר על־ידי תנועת ‘בני עקיבא’ ונערך על־ידי אליעזר אלינר וד“ר צבי הרכבי (1908–1979), הוּגדר רשמית כהוספה לשבועון הדתי ‘היסוד’ (אחר־כך הוא היה הוֹספה ל’נתיבה' ולבסוף ל’התוֹר'). החוברות, המנוקדות בחלקן, לא אוּירוּ בּציורים, אך בעמוד הראשון של כל חוברת נדפס תצלום גדול מהווי הארץ, עם נגיעה אקטואלית. חרף הצביון הדתי הברור לא היססו העורכים לכלול בַּחוברות גדולות־התבנית גם חומר כללי; לצד מאמרים על גדולי ישראל וקודשי האומה נדפסו גם רשימות על אוכלי אדם ושוכני מדבר, על המלך ג’ורג' ונחום סוקולוב, והוראות למשׂחק בשם “מבריחי מכס”. דל מאוד היה חלקם של הסיפורים בחוברת: רוּבּם –ביניהם מסיפּורי ש”י עגנון ושלום אש – הועתקו ממקורות מודפסים; והסיפור בהמשכים, “עיני האח הנצחי” מאת סטפן צוַייג בתרגום מרדכי אבי־שאול, שסיפּר בסגנון מקראי מייגע את קורותיו של מלך הודי שביקש ללמוד דעת כדי לזכות בחיי עולם, נדפּס ארבע שנים קודם לכן בהמשכים בשבוּעוֹן ‘כתוּבים’ (תרצ"ב). המשורר הראשי ב’ניצנים' היה שמואל בן־שבת (מארוקו 1888 – חיפה 1957), ששיריו הבינוניים הוקדשוּ לגאולת העם והארץ ולמועדי ישראל. מדורים מיוחדים הוקצו בעיתון לפרשיות השבוע ולהלכות השבת. גם עמוד החדשות התמקד בחלקו הגדול בהווי החיים הדתי בארץ, לצד ידיעות על מאורעות על מאורעות הדמים ותנופת ההתיישבות. עם חנוּכּת תחנת הרדיו ‘קול ירושלים’ הצטרפו העורכים לתביעה שלא יהיוּ שידורים עבריים בשבת. וכאן המקום להזכיר את תחרות החידות הגדולה, שנערכה מעל דפי השבועון, ואשר הפרס הראשי בה היה – “מכונת רדיו, שבּה תוכלו לשמוע את התחנה הא”יית הנפתחת עכשיו".

‘הנִצנים’ היה עיתון־הילדים הראשון בארץ־ישראל, שמגמתו דתית מובהקת; ואף־על־פי שעמדה מאחוריו תנועה בעלת משאבּים, לא שפר חלקו יותר מעיתוני הילדים שקדמו לו. בתום שנת־הלימודים תרצ“ו יצא השבוּעוֹן ל”חופשה" בת עשׂרה שבועות, ובדברי הפּרידה מן הקוראים הביעו העורכים תקוָה “שבשנה הבאה תוכלו להיות מרוצים מן העתון הרבה יותר מאשר בשנה הזאת”, שכּן ישתדלו “לשפּר הרבה את צורתו ואת תוכנו, והעיקר – להמציאו לכם תכופות ובדייקנות. יודעים אנחנו, שבּנדון זה היה בזמן האחרון מקום לקובלנוֹת צודקות על המערכת. אשם ביחוד ‘המצב המיוחד’ שבּוֹ אנחנו נתונים”. אבל השיפורים המובטחים לא התממשו, שכּן חרף מאמצי העורכים ותנועת ‘בני עקיבא’ לא נתחדשה הופעת השבועון. מגמתו המגבילה ורמתו הבינונית, וכן המשבר שפּקד את הארץ והתחרות הקשה מצד ‘דבר לילדים’ – כל אלה הביאו לקמילתם המהירה של ‘הניצנים’.

תמונה (זכויות לא ידועות)ותחתיה הכיתוב:

‘הַנִצָנִים’ – שבועון לילד ולילדה מייסודה של תנועת ‘בני עקיבא’ (תרצ"ו)

הצופה לילדים

עשר שנים חלפו עד לייסודו של שבועון חדש לנער הדתי, הוא ‘הצופה לילדים’, שנוסד בל' שבט תש"ז על־ידי היומון ‘הצופה’ והתנועה העולמית ‘המזרחי’. “יום חג הוא לי”, כתב הרב מאיר ברלין (בר־אילן), נשיא ‘המזרחי’, שיזם את הוצאת העיתוֹן, בדברי ברכתו, “כי זכה ‘הצופה’ ליצור שבועון ולהוֹציאוֹ לקריאתם ולהנאתם של גידולי חברי התנועה”. הרב המברך הציב מטרה כפולה ל’הצופה לילדים': “לתת לכם, קוראים צעירים, חומר־קריאה וגם שעשוע אשר תתענגו עליו, ויחד עם זה להכניסכם אל עולם־הרוח של יהדות נאמנה, מבוססת על קדושת התורה, חזון הנביאים, אמונת חכמים ואהבת ישראל”.

ואכן עורכיו הראשונים של השבועון – המספר אברהם ברטנורא (נולד בירושלים, 1907) והמוֹרה־הפובליציסט משה טביומי (1901–1951) – הצליחו ליצוֹר בחוברות אותו שילוב נאות של דברי תורה ויצירות בעלות צביוֹן דתי עם יצירות ספרותיות כלליות ודברי שעשועים. בר־טוּרא ה“קל” בגישתוֹ וטביוֹמי הרציני וה“כּבד” כמוֹ השלימוּ זה את זה בעריכה. לצד המדורים הקשורים בדת ובמסורת – “אמרו חכמינו”, “דרשו רבותינו”, “פרשת הימים” – נדפסו שירים וסיפורים בעלי צביון יהודי או כללי מפרי־עטם של ישראל דושמן, אברהם ברוידס, יעקב רימון, אפרים די־זהב, חמדה אוירבך ושׂרה גלוזמן (שהיתה מן המשתתפות המתמידות ביותר בשבועון). העורך ברטורא, שכּבש את לבות הקוראים הצעירים בסיפור־ההרפתקאות הפּוֹפּוּלָרי שלו ‘השלושה משכונת מחלול’ (ת"ש; בעקבות פטר מתאוס), הִרבּה לפרסם בשבוּעוֹן סיפורי־הווי מקוריים ותרגומים מאוצר הפולקלור העולמי. ועוזרו טביומי כתב שבוע שבוע כמעט מאמרי אקטואליה קצרים במדורו “פרשת הימים” (בפסבדונים מ' טוביה). אחת מרשימותיו הראשונות דנה בגורלם של אלפי ילדים ניצולי השוֹאה, שהועברו להתחנך במוסדות נוצריים, וּבַמאמצים לפדותם ולהחזירם לחיק עמם:

הגליונות המגוּונים היו ערוכים בטעם, ועיון במדור החיבּוּרים “ילדים להצופה לילדים” יגלה שהיו לעיתון גם קוראים שאינם דווקא מן המחנה הדתי. חן רב הוסיפו לחוֹברוֹת איוּריה העדינים (הבלתי־חתומים) של בינה גבירץ (צייר המערכת הבא היה אביגדור לוּאיזאדא). חלקו הבידורי המצומצם של העיתוֹן הכיל את המדור “החידה והחידוּד”, שפּוֹתריו קיבלו כפרסים ספרי יודאיקה, וכן טור משעשע של הלצות מחרוזות־מצוירות נוסח “אורי מורי”: “נחמן העצלן”, “זכריה הצבר” ו״עליזה הנחמדה".

בשנת תשי“א התחילוּ לערוך את ‘הצוֹפה לילדים’ מ”צ אפרתי והרב בנימין צביאלי (נולד 1918), שכּתב בו את המדור “יומנו של גדעון” (יצא כספר: תשי"ח); וכעבור שנתיים ירש אותו שאול רז (נולד 1920), מחַבּר ‘ההר הקדוש’ (סיפור גוש־עציון, תשי"א), שהתמיד בתפקידו עד סגירת העיתון בתשכ"ד. “הייתי עורך וּמשכתב, פּקיד וּמשרטט,” סיפּר רז לקוראיו בשיחת הפרידה שלו. “וּבשעת הצוֹרך סַבּל ואף שליח. את כל אלה עשיתי בלי חשבּוֹן של שעוֹת עבוֹדה ובלי בקשת תוֹדה” (‘הצופה לילדים’, אלוּל תשכ"ד).

בעיצומם של ימי המצור על ירושלים (אדר־ניסן תש"ח) נעשׂה בעיר זו ניסיון להוציא ירחון מיוחד לילדה הדתית. העיתון – ‘עבריה לקטנים’ שמו – היה מוּסף של הירחון להורים ולנוער ‘עבריה’, שהוצא על־ידי רשת החינוך של כּנסת־ישראל ‘המזרחי’ ונערך על־ידי חנה שפּיצר. בפתח גיליון א ביטאה העורכת את אמונתה ותקוותה כי ירבּה בעיתון “חומר שׂמח על חגיגות מולדת ושמחת הגאולה ויצליח עתוננו לעזור להתקדמות סופרותינו הצעירות”. אבל ארבעת העמודים הקטנים של כל חוֹברת הכילו חומר דל ובינוני: סיפורי חג כּתוּבים בחרוזים חובבניים (חתום: רחל השילונית), חיבורי תלמידות, דברי שעשועים ותמונות. תקוות העורכת לא נתממשה: אחרי החוברת השניה נפסקה הופעת העיתוֹן.

כשיסדוּ מורי ‘אגוּדת ישראל’ בירוּשלים כעבור ארבע שנים (שבט תשי"ב) את שבועוֹן ‘המודיע לילדים’, ביקש עוֹרכוֹ פנחס לוין להבליט את השוֹני הקיים בינוֹ לבין ‘הצוֹפה לילדים’ וכתב: עיקר חידוּשוֹ של השבוּעוֹן החדש “בזה שהננו עתון־הנוער היחידי אשר נכתב כּוּלוֹ על־ידי סופרים חרדים למען המון הנוער החרדי” אבל “המון הנוער החרדי” לא מילא ככל הנראה את הציפֹּיוֹת והשבועון לא הוציא את שנתו; ללמדך שעיתוני ילדים בעלי מגמה דתית מוצהרת (או בעלי כּיוּון רעיוֹני מוּבלט) לא היו כמעט מעולם גוף הנושא את עצמו.

יב ‘הבוקר לילדים’ ו’שַי לילד'

קיץ תשי“ג (1943), בעיצומה של מלחמת־העולם השניה, נוסד השבועון ‘הבֹּקֶר לילדים’, על־ידי היומון ‘הבֹּקֶר’, עיתונם של ‘הציונים הכלליים’, שעורכו יוסף הפטמן, נודע כּחובב ספרות הילדים ועיתונוּתם (פרק ד/ט). בחמש שנות קיומו נערך השבועון על־ידי יעקב חורגין, שערך תשע שנים קודם לכן את ‘בוסתנאי לנוער’ (פרק ג/ו). רישומה של המלחמה ניכר היטב בשמונת עמודי העיתון שנקרא בחודשים הראשונים להופעתו ‘הַבֹּקֶר, הוצאה לילדים’), ואין תימה שהיא שימשה גם ציר מרכזי בשיחת הפתיחה של העורך. “ודאי תאבים אתם לדעת: מה טעם ראינו להוציא עתון מיוחד בשבילכם בימים קשים אלה?” שאל העורך והשיב בעצמו: בתקופה קשה זו חובה קדושה מוטלת עלינו להקדיש את חיינו למטרה אחת: לעבוד ולהילחם, עד שנכין בשביל עצמנוּ את הפּדוּת. […] והנה על כן הוצאנו את עתונכם על־ידי ‘הבוקר’ לגדולים: להסביר לכם את חוֹבתכם, להכינכם חזקים בגוף וברוח לקראת העתיד”.

מלחמת־העולם, ואחריה המאבק לעצמאות, תפסו אמנם מקום נכבד בעיתון, בעיקר במדורי החדשות והפובליציסטיקה, וכן בכמה משיריהם של שמואל בס ושלמה סקולסקי, או בסיפּוּריהם של אמציה ברלס, אפרים צורף ואחרים. אך דפדוף בגליונות ‘הבוקר לילדים’ לא יגלה בהם שוני מהותי שיבדילם משבועוני הילדים האחרים של התקופה: שירים מאת שאול טשרניחובסקי, יעקב פיכמן, פנינה הילפרין ואחרים; סיפּורים מאת חמדה בן־יהודה, אברהם סלומון (שלמון), דב קמחי ותרגומי מעשׂיות. הסיפּוּר בהמשכים, שנדפס בכרך א, היה בעל נושא מיתולוגי דווקא: “ראש הגורגונה” מאת נתנאל הותהורן, בתרגום משה בן־אליעזר²³⁹. הולם יותר את רוח העיתון היה הסיפור הבא בהמשכים – ‘הבלש משכונת הצריפים’ מאת העורך יעקב חורגין, שסיפר במתח ממוזג בהוּמוֹר על הרפתקה של ילדי תל־אביב. סיפּוּריו הבאים של חורגין שנדפּסו בעיתוֹן בהמשכים, היוּ מן הז’אנר ההיסטוֹרי (“סוֹדוֹ של האבּיר השחוֹר”) והאגדי (“יהלוֹם הפלאים”. כּוּנסו אחר־כך בספרים [פרק י/ג]). בין מדוריו הקבועים של השבועון יוזכרו: “משבוע לשבוע”, “בעין המצלמה”, “טבע וחקלאוּת בארצנו”, “פינה למוסיקה” ו“חידות ושעשועים”. ראויים לציוּן גם האּיוּרים הנאים של ציירי העיתון, איזה (הרשקוביץ) ומשה מטוסובסקי, שהעניקו לו את אוֹפיוֹ המיוחד.

ימי המלחמה והמאבק, והופעתם של שבועונים מתחרים, לא היטיבו עם ‘הבוקר לילדים’ והוא לא הוציא את שנתו החמישית; וכשם שנולד בעיצומה של מלחמה, כן נפסקה הופעתו בעיצומה של מלחמת־העצמאות. בכ“ב תמוז תש”ח (גל' מז [255]), הודיעה המערכת לקוראיה:

אבל הופעת העיתון לא נתחדשה. "שכבות האזרחים, המוחזקים עשירים'', כתב חורגין בנימת ביקורת מהולה מרירות, “לא מצאו את האפשרויות הכספיות לעמוד בהוצאות ובהפסדים ההכרחיים של עתון־ילדים” (‘מגילות’, טו, אדר תשי"ד, עמ' 114). רק בשנה הרביעית למדינה נתחדש לזמן־מה ‘הבוקר לילדים’ – אבל כמדור מצומצם בתוך היומון ‘הבוקר’.

בעוד ‘הבוקר לילדים’ נאבק על המשך קיומו בשל צוק העיתים, יסד עיתון־הצהריים ‘ידיעות אחרונות’, בעיצומה של מלחמת־העצמאות, את מוספו השבועי ‘שי לילד’. “הנה הבאתי לכם שי,” כתב העורך שלמה סקולסקי בטורו הראשון (כח אדר ב תש"ח), “מדי שבת בשבּתוֹ נגיש לכם את השי הזה, כדוֹד טוב הוא יבוא אליכם ובאמתחתו סיפורים ושירים, אגדות, תמונות, עֵצות – ואתם קבּלוּ אותו בסבר פנים יפות, תנו לו מקום מכוּבד ושבו על ידו והקשיבו לדבריו”. בהמשך הזמין העוֹרך את קוראיו הקטנים לכתוב אליו “את אשר בלבכם”, שכּן “בכל שבוּע תמצאו בו ידיד טוב ורֵע נאמן”.

נראה שבעלי “ידיעות אחרונות” החשיבו את המוסף החדש, שכּן בחודשים הראשונים להופעתוֹ נדפסה שבוּע שבוּע בראש העמוד הראשון, מעל לכותרת העיתון, הודעה באותיות מאירות עיניים: “היום: שי לילד”. עשיר ומגוּון – אם כי לא תמיד משוּבּח – היה החומר שנדפס בעמוד היחיד של כל מוסף, ואשר נכתב רובו על־ידי העורך עצמו: שירים בינוניים (חתום: ש"ס, או ש. – סקי), מעשיות אגדות מנוקדות (בפסבדונים הדוֹד הטוֹב), סיפורים ריאליסטיים לנוער, רוּבם בעלי צביון אקטואלי של מלחמה וראשית עצמאות (כולם בפסבדונים בן ישראל הדני) וכן דברי ילדים, שעשועים, “קומיקס” חרוזים על דן הקירֵח²⁴⁰ ושאר פרפראות.

לאחר שמונה־עשר חודשי הופעה שינה המוסף את תבניתו ואת שמו. בט' תשרי תש"י הוא יצא בארבעה עמודים מוקטנים בשם ‘ידיעות אחרונות לילד’. כעבור הפסקה ממושכת הוציא ידיעות אחרונות עוד שני מוספים לצעירים, בשמות ‘ידיעות לתלמיד’ (תשי"ח) ו’ידיעות אחרונות לילדים' (תשל"ח ואילך).

יג ‘משמר לילדים’

משמר לילדים

ארבעה חודשים אחרי סיומה של מלחמת־העולם השניה – בערב ראש־השנה תש“ו (7.9.1945) – ראה אור גליוננו הראשון של ‘משמר לילדים’. אבל עוד קודם לכן – מאלול תש”ג עד ניסן תש“ה – הופיעוּ בתוך היוֹמוֹן ‘משמר’ מוספים לילדים בשם ‘שַי משמר לילדים’, שיצאו בעיקר לקראת החגים ונערכו על־ידי לאה גולדברג. מוספי ה”שי" היו ספרותיים בעיקרם: במוסף הראשון (כט אלול תש"ג) נדפס הפרק “פּיט וּפּוּט” מתוך ‘עלילות מיקי־מהו’ לאברהם שלונסקי (הפּרק האחרוֹן של ‘מיקי מהוּ’ – “מעשה בגמליאל” – נדפּס בכרך א של ‘משמר לילדים’ גל' 14). בכל המוספים פירסמה לאה גולדברג שיחות ספרותיות עם קוראיה, שבאוּ במקום דבר־העורך חתום: לאה). שונים באופיים היו גליונות ‘משמר לילדים’ בשנתו הראשונה. בדומה למוסף ‘דבר’ לילדים, היה גם עיתון זה בתחילתו מוסף של היומון ‘משמר’ (מינואר 1948: ‘על המשמר’). המתכונת כולה, כולל הכותרת וצורת העמודים של הגליונות הדוּ־שבועיים של ‘משמר לילדים’ בשנתו הראשונה היו כשל יוֹמוֹן, אולי מתוך רצון להבליט את שוני העיתון משאר שבוּעוֹני הילדים. העמודים הראשונים הוקדשו לאקטואליה; בעמוד הראשון של גיליון א, למשל, אנו מוצאים את הכותרת: “שיבת גולי מאוריציוס”, “האמריקנים בטוֹקיוֹ”, “טרומן הוזמן לבקר בפאריס” ועוד. גם בשנתו השניה (תש"ז) היה ‘משמר לילדים’ דו־שבועון, אלא שצורתו הצטמצמה לחוברת (קטנה בתבניתה מן הפוֹרמַט הסטַנדַרטי של שבועוני הילדים בארץ). רק בשנתו השלישית – היא שנת ייסוּד המדינה – היה ‘משמר לילדים’ לשבועון, שהוֹפיע ברציפות עד ערב יום־העצמאוּת תשמ"ה (אז התמזג עם ‘דבר לילדים’ ו’הארץ שלנוּ' לשבוּעוֹן החדש ‘כֻּלנוּ’. מערכת ‘כֻּלנוּ’ שוכנת בבית ‘על המשמר’).

שלושה עורכים־סופרים עמדו ליד ערשׂ ‘משמר לילדים’: מייסדו היה המחנך צבי זוֹהר (1898–1975), שערך את שנתוני ‘ספר הילד’ (תרצ“ה – תרצ”ט), את כתב־העת הפדגוגי ‘אופקים’ ושורת מקראות משוּבּחוֹת. עורכו הראשון של העיתון היה מרדכי אמיתי (נולד בבסרביה, 1914), חבר הקיבוץ שׂריד, שפּירסם עוד בתרצ“ט סיפור בחרוּזים על הרפתקאות קופסת קק”ל בשם ‘עלילות קופסון בן־חיל’ (חתום בשמו הקודם: מ' וַרְהַפט); ועוזר לידו המשורר רפאל אליעז (סופיה, בולגריה, 1905 – רעננה 1974), שיצירתו הראשונה לילדים – שיר סיפּוּרי בשם ‘אמנון טס באוִירון’ – נדפסה בכרך ב של ‘דבר לילדים’. שני העורכים החזירו לשבועון בתקופת עריכתם הקצרה (תש“ו – תש”ח) את צביונו הספרותי, לצד רשימות ושאר יצירוֹת שביטאו את תקופת החלוציוּת, המאבק, ההעפּלה ומלחמת־העצמאות, פירסמו בעיתון הרבה דברי ספרות כלליים. לאה גולדברג הִרבּתה לתרוֹם ל’משמר לילדים' שירים וסיפורים בחרוזים, ביניהם “טוּר” מבַדר בהמשכים בשם “במת הפלא”. שלוּוָה ברישומֶיה של ציירת המערכת רות שלוס (תש“ו־תש”ז; ה“טור” הושלם על־ידי חבר המערכת מרדכי סֵבר²⁴¹). אברהם שלונסקי פירסם בשבועון שירים אחדים ותרגומי סיפּוּרים קצרים ומעשיות־עם. גם העורכים עצמם הִרבּו להדפיס בו שירים וסיפורים מפרי־עטם, ואֵלה כּוּנסו אחר־כך בספרים (‘הבקבוק הכחול’ מאת מרדכי אמיתי, תשי“א; ‘ילקוט הקסמים’ מאת רפאל אליעז, תשט”ז; ועוד). כן השתתפוּ בשבוּעוֹן מרים רות, חיה קאוּפמן, עמנוּאל הרוּסי ואחרים; ויצוּיין המוּסף ''משמר לילדים שבגן“, שנדפס במרכּז החוֹברות בשנים הראשוֹנות וכלל חרוּזים ומעשיות קצרוֹת לגיל הרך, החוֹמר הספרוּתי המנוּפּה, והאיוּרים האֶסתטיים בעלי הקו ה”מוֹדרני" של רוּת שלוס, יוחנן סימוֹן, שמוּאל כּץ, נפתלי בֶּזם ואחרים – הם שהעניקוּ לשבוּעוֹן החדש את יִיחוּדוֹ הרענן.

בשלהי מלחמת־העצמאות (תש"ט/1948) נתמנה המשורר בנימין טנא לעורך ‘משמר לילדים’, ושנה אחר־כך הצטרף אליו לעריכה המסַפּר שלמה ניצן. “תמיד ראינו ב’משמר לילדים' עתון הומאני, ציוני־סוציאליסטי”, אמרו העורכים, “עתון המחנך לערכים”. בשנתהּ הראשונה של המדינה פתח השבועון את דפיו לדור הצעיר של סופרי הילדים, בחלקם הגדול בני קיבוצים: נתן שחם ומשה שמיר, נתן יונתן, בנימין הלוי, שאוּל גבעוֹלי, ע' הלל ואחרים. בחוֹברת הראשונה של כרך ד (תש"ט) התחיל נדפס בּוֹ בהמשכים סיפּוּר־ההרפתקאוֹת “חסמבה, או חבורת סוד מוחלט בהחלט” מאת יגאל מוסינזון, מלוּוה ברישומיו הנמרצים של צייר־המערכת החדש שמואל כץ – סיפּוּר שסימל בעלילתו המותחת, בסגנוֹנוֹ הקוֹלח ובהצלחתו הסוחפת את ראשיתהּ של תקוּפה חדשה בספרות־הילדים הארץ־ישראלית.

סיכום חלק ב    🔗

“ספרות־הילדים העברית־הארצישראלית, שהיא גדלה יחד עם ה’צבר', מתעשרת בתוכנה ומקבלת את צורתה הנאותה מתוך מגעה עם הילד החי את חייו בעברית ומתוך תרגומים ממיטב ספרות־הילדים בלשונות אחרות”. דברים אלה של לאה גולדברג, שנכתבו עם קום המדינה (‘בין סופר־ילדים לקוראיו’, עמ' 62), עשוּיים לשמש פתיחה נאותה לסיכום חלקו השני של ספרנוּ. והדברים שנאמרו בסיכום חלק א, על המהפכה שעברה ספרות־הילדים העברית במחצית הראשונה של המאה העשרים, כוחם יפה אף לסיכום הספר כולו; שכּן אין עוד ספרות־ילדים בעולם, שעברה בשנות דור אחד גידול איכותי וכמותי דינָמי כל־כך: מספרות דלה ו“מלאכותית” במידה רבּה, הכתובה בשפה “רדומה” בשביל קוראים שאינם בקיאים בה, היא נהפכה לספרות טבעית, צומחת ומתחדשת, הפּוֹנה אל קוראים שהעברית היא שפת־אִמם והרואים בה כמעט לחם־חוק.

שלושה גורמים עיקריים השפיעו על גידולה המהיר של ספרות־הילדים הארץ־ישראלית: קודם כל, בית־הספר החדש, שהִקנה לתלמידיו שׂפה עברית חיה וטבעית וגידל דור של קוראים צעירים נלהבים; גורם שני הוא הספרות ה“תִקנית” למבוגרים על זרמיה השונים, שרבּים מיוצריה ראוּ יותר ויותר בקוֹראים הצעירים קהל־יעד נכבּד, שיש להתחשב בצרכיו; ואחרוֹן חשוּב – ספרוּת־הילדים העולמית, אשר מאוֹת יצירוֹתיה שתוּרגמוּ לעברית השפיעו הן על טעם הקוראים והן על נושאי כתיבתם וסגנונם של הסופרים. כך, למשל, ניתן למצוא את עקבות ‘הלב’ (מאת דה אמיצ’יס) ב’בני היורה' לאליעזר שמאלי; את עקבות ‘מכרות המלך שלמה’ (ריידר הגרד) ב’אוצר לוֹבּנגוּלוּ מלך זולו' לנחום גוטמן; הדים מסיפורים על ילדים תועים ב’עודד הנודד' לצבי ליברמן (לִבנֶה); והדוגמאות רבות.

היכּרוּת קרוֹבה עם סופרי הילדים, שיצרו בארץ בין שתי מלחמות־העולם, תחלק אותם לשתי קבוצות עיקריות. בקבוצה האחת אנו מוצאים אותם סופרים, שהתחילו ליצור עוד בגולה, ועם עלייתם ארצה ניסו לסַגל לכתיבתם כיווּן חדש, משקל שירי “נכון” ואף נושאים חדשים; אך גם לאחר שהתערו בארץ עדיין נשארו קשורים בטבּוּרם – מי פחות ומי יותר – אל בית־גידוּלם הראשון בּגולה, ואל הסגנון הנמלץ־משהו של יוצר הכותב בלשון שאינה שׂפת אִמו. מבּין סופרים אלה יוזכרו ביאליק וטשרניחובסקי, יעקב פיכמן ויעקב כַּהן, אביגדור המאירי, משה סתוי ורבּים אחרים. רוב היוצרים הללו כתבוּ הן לגדולים והן לקטנים, וגם אם ראו בכתיבתם לילדים חלק חשוב וערכּי מכּלל יצירתם, קשה לכנותם סופרי ילדים מובהקים, או “בלעדיים”.

בקבוצה האחרת אנו מוצאים אותם סופרי ילדים, שעלו ארצה בגיל צעיר פחות או יותר (או כאלה שנולדו בה) והתחילו כאן את כתיבתם. יוֹצרים אלה, ששיריהם וסיפוּריהם נוצרו מתוך מגע יומיומי הדוק עם הילדים, ראו בספרות־הילדים את עיקר ייעוּדם. הם שאבו את אשראתם מן המציאות הארץ־ישראלית החדשה, סגנונם היה חי ורהוט ושפתם הצטיינה בייחודה ובטבעיוּתה (אם כי אצל אחדים ניכרו עדיין לבטי שׂפה, בעיקר בראשית דרכם). הבולטים מבין סופרים אלה הם לוין קיפניס, נחום גוטמן, צבי לִבנה (ליברמן), יעקב חורגין, מרים ילן־שטקליס, אנדה עמיר־פינקרפלד, זאב, ימימה טשרנוביץ אבידר, וכן אליעזר שׂמאלי, שאמר: “כל חיי גידלתי רומנטיקנים. כל דמע שילד מזיל על סיפורי, כל הומור שיוצר אצלו מצב־רוח – זה שׂכר־הסופרים האמיתי שלי”. אין ספק, שדברים אלה יכולים היו להיאמר על־ידי כל סופרי הילדים בני דורו.

ספרות־הילדים העברית, שנוצרה בארץ־ישראל עד קום המדינה, היתה מגמתית רוּבּהּ ככולה. רוב היוצרים ראו עצמם, כדבר המוּבן מאליו, “מגויסים” לַמשׂימה הנעלה – בריאת דור חדש של קוראים בעלי ערכים, אוהבי ארצם, עמם ושׂפתם. היתה זו אֵפוא ספרות “ציונית” מאוד, גדושה ערכים אנושיים־לאומיים, ובחלקה אף “מגויסת” במוצהר, בה משרתים השיר והסיפור את האידיאולוגיה המקודשת. רוב הסופרים לא ראו באותם ימים ספוגי אידיאלים סתירה של ממש, או פחיתות כבוד, בין כתיבה אמנותית לבין כתיבה “מגויסת”; על כן נוּכל למצוא בין יצירותיהם סיפורים ושירים ששמותיהם: ‘גרגר לקרן הקיימת’ (אנדה פינקרפלד־עמיר), ‘הנוטע הקטן’ (צבי לִבנה), ‘יפה אַת, מולדתי’ (לוין קיפניס), ‘יפה אַת, ארצנו’ (אליעזר שמאלי), ‘נשמור על ארצנו’ (לאה גולדברג), ‘מגִני שׂדה וכרם’ (יעקב פיכמן), ‘פרוּטת הגאולה’ (דב קמחי), וכן הלאה והלאה. אין תימה אֵפוא, כי הגיבורים הצעירים, המאכלסים את סיפורי אותה תקופה, הם נערים ונערות בעלי תודעה לאומית חזקה, שהכוח המניע אותם הוא, כלשונה של ימימה טשרנוביץ־אבידר, “רצון עז לעזור, החי בקרב הילדים בישראל”. תהליך זה נמשך – ואולי אף נתעצם במידת מה – בימי מלחמת־העצמאות ובשנותיה הראשונות של המדינה.

בשנות השלושים הראשונות, בה התחילה תקופת השגשוג בספרות־הילדים שלנוּ, נעשׂתה ארץ־ישראל למרכזהּ הוודאִי של ספרות־הילדים העברית בעולם, כשהיא מקרינה את השפעתה ואשראתה על מוקדי הפּעילות הדועכים בגולה. לאחר האֵלם שנגזר על העברית בברית־המועצות, זכתה ספרות־הילדים העברית בפולין לתקופת פּריחה קצרה, בה היה יצחק קצנלסון הדמוּת המרכזית והמשפּיעה, עד שעלה עלֶיה הכורת הנאצי. שונה מאוד בצביונה היתה ספרות־הילדים העברית בארצות־הברית, שנועדה רוּבּהּ ככולה לצורכי בית־הספר היהודי, כשהיא כופה עצמהּ כמעט בכוח על הקוראים הצעירים; ואף שטיפּחוּ וסעדו אותה סופרים בעלי שיעור־קומה כצבי שַרפשטיין, אברהם שוער, ח"א פרידלנד ודניאל פרסקי, היתה תקופת פריחתה הקצרה מלאכוּתית במידה מרוּבּה, עד שבּא בעקבותיה תהליך השקיעה הבלתי־נמנע.

כל השנים מילאו הוצאות־הספרים ועיתוני הילדים תפקיד מרכזי בגידולה של ספרות־הילדים. עיתוני הילדים והנוער – הן אֵלה שהיו מפעלי־יחיד ועל כן נאבקוּ על קיומם ולא הוציאו בדרך־כלל את שנתם, והן אלה שקמו בסיועם של מוסדות וזכו לאריכות־ימים – שימשוּ בימת־פּרסום ראשונה לסופרים ולמשוררים וסייעו להפיכתה של ספרות־הילדים לתופעה של קבע. זכות דומה שמורה להוצאות־הספרים השונות, בעיקר אלה שספריהן נדפסו במסגרת סדרות ו“ספריות” למיניהן ונשלחו אל חותמים ומנויים. רוב השבועונים וה“ספריוֹת” זכוּ לעורכים, אשר היו בעצמם סופרים ומחנכים בעלי אידיאלים, והם דאגו לא רק לאיכותם הספרותית־הערכּית של הספרים והחוברות, אלא גם טיפחו דור חדש של סופרֵי ילדים וסייעו לגיבּוּשוֹ של קהל־קוראים צעיר ועֵרני, שחיכּה בדריכות לכל ספר חדש וראה עצמוֹ שוּתף למפעל הקרוֹב ללבּוֹ.

כל העוֹקב אחרי שלבי גידולה של ספרות־הילדים העברית במחצית הראשונה של המאה העשרים יגלה תהליך רצוף בעל עליות ומורדות, ששלוחותיו מסתעפות אל שלוש יבשות, ראשיתו הססנית, עראית ומגומגמת משהו וסופו פריחה מאוששת בארץ־ישראל. לא תהיה בכך משום הפרזה אם נאמר, כי לספרות זו – חרף פגמיה הבלתי־נמנעים – שמורה זכות כפולה ובלתי־מעורערת: היא ויוֹצריה סייעו לצמיחתוֹ הרוחנית של דור ה“צברים” הראשון, שהמשורר כּינהוּ “מגש־הכסף שעליו ניתנה מדינת היהודים”; ועל ברכֶּיה גדל דור הסופרים והמשוררים ילידי הארץ, שהתחילו ליצור במלחמת־העצמאות ופתחו עידן חדש בספרות העברית.

 

מבחר ביבליוגרפי    🔗

ספרים עבריים לילדים: תרס“ח–תש”ח (1908–1948)    🔗

א. ספרי קריאה; ב. מאספים ומקראות; ג. כתבי עת לבני הנעורים

ערוכים בסדר כרונולוגי, על־פי שנת הדפסתם הראשונה.

נספח זה הוא המשך לרשימה “ספרים עבריים לילדים: רס”ו–תרס“ה” (‘ספרות הילדים העברית: ההתחלה’, עמ' 397–421). הדפסות חוזרות של ספרים, שנכללו באותה רשימה, הובאו במקרים יוצאים מן הכלל בלבד.

הכתיב בשמות הספרים, גם המנוקדים, הוא מלא, פרט למקרים יוצאים מן הכלל, בהם נוקדוּ השמות (למשל: שמות כתבי־העת).

נעשה מאמץ לכלול ברישוּם פרטים ביבליוגראפיים מלאים ככל האפשר, גם אלה שלא צויינו בשערי הספרים: שמות פרטיים מלאים של המחברים והמתרגמים, זיהוי מתרגמים ומאיירים אנונימיים, פסבדונימים [אלה הובאו בתוך סוגריים מרובעים] ועוד. שמות המחברים הלועזיים הובאו, בדרך כלל, במלואם ובכתיב המקוּבל עלינו היום.

א. ספרי קריאה

סיפורים, אגדות, משלים, שירים ומחזות (מקור ותרגום)

1. ‘סִיפּוּרים לבני הנעורים’, מאת אברהם רֵיזין [תרגום ישראל שַף]. וַרשה, האוֹר, תרס"ה. 67 עמ'.

2. ‘סִיפּוּרים לבני הנעורים’, מאת שלום אש, ורשה, האוֹר, תרס"ה, 80 עמ'.

3. ‘סִיפּוּרים לבני הנעורים’, מאת הירש דוִד נוֹמבּרג. ורשה, האור, תרס"ה. 54 עמ'.

4. שַׁעֲשׁוּעִים ביבליותיקה מנוקדת לתינוקות. ורשה, האוֹר, תרס"ו:

א) ‘בן הפריץ’. אגדת־עם על־פי מרדכי־זאב פיאֶרברג. 21 עמ'.

ב) ‘הגאון מוילנה’. תולדותיו, מאת ישראל שף. 26 עמ'.

ג) ‘השבועה’. סיפּוּר מאת משה בן־אליעזר. 14 עמ'.

ד) ‘הגליונות האדומים’. מאת יעקב שטינברג. 15 עמ'.

ה) ‘הנשיקה’ (סיפּוּר); ‘הנער הגנב’ (פּוֹאֶמה). מאת יעקב שטינברג. 18 עמ'. ז-ח) ‘שירי ילדים". מאת זלמן שניאור. 36 עמ’.

5. ‘ילדוּת’. שירי משחק ושירי הטעמה, מאת אהרן לוּבּוֹשיצקי. ורשה, חִינוּך, תרס"ו. 22 עמ'.

6. ‘ימי פּוֹמפּיה האחרונים’. מאת אדוּארד ג’ורג' בולבר־ליטון, תר' [אליעזר בן־יהודה]. ירושלים תרס"ו. 170 עמ' (תוצאה מיוחדת מן ה’השקפה')

7. ‘הגנובה’. מאת ויקטור הוגוֹ, תר' [אליעזר בן־יהודה]. ירושלים תרס"ו. 130 עמ'. (תוצאה מיוחדת מתוך ‘השקפה’ [תרגום מקוצר של ‘עלובי החיים’])

8. נִצָּנִים, ביבליותיקה קטנה לילדים. ורשה־קרקוב, תושיה, תרס"ז. 100 חוברות מנוקדות. (כוללת סיפורים, שירים ואגדות, שנדפסו בשבועון ‘עולם קטן’ [מס' ג/3]).

א-ה) מאגדות אנדרסן: ‘המלאך’, ‘באחרית ים’, ‘טִיפּת המים’, החול‘, ‘פרח קטן’. תרגם אביאסף [יהודה גרזוֹבסקי־גור]. 6–8 עמ’ כל חוברת.

ו) ‘פרח נפלא. קרן השמש’. אגדות על־פי הינריך לֶוֶה. תר' אביאסף [י, גרוזובסקי־גור]. 8 עמ'.

ז-ח) ‘שׂיח השושנים’. אגדה מאת מקס נורדאו, תר' ש"ל גָרדון. 11 עמ'.

ט) ‘עטרת הזהב’, אגדה מעובדת על־ידי פּסח אוירבך. 6 עמ'.

י) ‘החליל הנפלא’. אגדה מאת אוגוסט טֶריֶה, תר' פ. אוירבך. 7 עמ'.

יא-טו) ‘מעשיות לילדים’. תרגם שלמה ברמן. 32 עמ'.

טז) ‘מעשיות ואגדות: ספר בראשית; יומו של משיח; גן־עדן’. מאת מיכה יוסף ברדיצ’בסקי. 6 עמ'.

יז-יח) ‘היכל רעמסס’. אגדה על־פי הֶרוֹדוֹט, מעובדת על־ידי א.–ץ [יעקבוביץ]. 9 עמ'.

יט) ‘הכתל המערבי’. אגדה מאת ישראל בנימין לבנר. 7 עמ'.

כ) ‘אברהם הכספי’. אגדת־עם מאת א"ל יעקבוביץ [עקביא]. 6 עמ'.

כא-כב) ‘שירים לילדי ישראל’. מאת שאול טשרניחובסקי. 10 עמ'.

כג-כה) ‘שירים לילדי ישראל’. מאת יצחק קצנלסון. 14 עמ'.

כו-ל) ‘מעשׂה בבן-מלך’. אגדה מאת יעקב רבינוביץ. 34 עמ'.

לא-לב) ‘הלוָיה’. מאת מרדכי בן־הלל הכהן. 11 עמ'.

לג-לה) ‘מעשה ביוסיסי הקטן’. מאת יצחק אליעזר ליזרוביץ. 17 עמ'.

לו-לז) ‘יקטן ובניו’. מאת יהודה צבי לוין. 12 עמ'.

לח-מ) ‘הכּלב, החתול והעכבר’. מאת יהודה צבי לוין. 16 עמ'.

מא-נ) ‘בעולם הדמיון’. מעשׂיה מאת יהודה צבי לוין. 59 עמ'.

נא) ‘הגִיבּנת הקטנה’. תרגם נֹח פינס. 6 עמ'.

נב-נג) ‘מגיד העתידות’. אגדה ערבית. תר' יצחק הורביץ. 11 עמ'.

נד-נז) ‘בן־המלך והחַיָט’, אגדה ערבית. תר' ישראל ליפסקי. 21 עמ'.

נח-ס) ‘שבת אחת בגן עדן’. אגדה עברית, מאת שמואל טשרנוביץ. 16 עמ'.

סא-ע) ‘משלי הֵא’. משלים קטנים לילדים [מאת יוהן וילהלם הַי] תר' ש"ל גָרדון. 40 עמ'.

עא-עה) ‘בימי הבציר’. סִיפּוּרים ואגדות מארץ־ישראל מאת חמדה בן־יהודה. 32 עמ'.

עו) ‘הזקנה’. מאת חיים בלומברג [הררי]. 7 עמ'.

עז-פ) ‘הענקים’. אגדה מאת יהודה שטינברג. 22 עמ'.

פא-פד) ‘יוסי פתי’. מאת יהודה שטינברג. 24 עמ'.

פה-פו) ‘הכליף והקדי’. משיחות ישמעאל. עיבד ש"א ריבקין.

פז-פח) ‘רביד האמת’. אגדה מאת מסה [צ"ל: פּוֹל מִיסֶה], עיבד מרדכי קרישבסקי [אזרחי]. 10 עמ'.

פט) ‘הילד וכוכבו’. מאת צ’רלס דיקנס, תר' יהושע ינישבסקי. 8 עמ'.

צ) ‘שופרו של משׁה’. אגדה מאת שמואל טשרנוביץ. 6 עמ'.

צא-צו) ‘שירי ילדים’. מאת וָלְרַד אֵיגנברוֹט, תר' ש"ל גרדון. 32 עמ'.

צז-ק) ‘דוּדאים’. [ראה מס' ב/15]

9. ‘משלי לפונטין’, עם תמונת המחבר ותולדתו. עיבּד ש“ל גרדון. ורשה, תושיה, תרס”ז. 38 עמ'. בניקוד.

10. פְּרָחִים, ביבליותיקה לילדים. וַרשה, תושיה, תרס"ז. 250 חוברות, 10–12 עמ' מנוקדים החוברת. (מהדורה כורכת ב־5 כרכים: ורשה, צנטרל, תרע"ג).

א) ‘בין אוכלי אדם’. מאת נ. מוֹרבר, תר' ש"ל גרדוֹן.

ב-ג) ‘מעשה בכדור אדום’. מאת מרק טוֵיין, תר' ש"ל גרדון.

ד) ‘האחות הרחמניה’. מאת פרנסואה קַפֶּה, תר' נֹח פינס.

ה-ז) ‘הגִיבּנת הקטנה’. סיפּוּר מתקופת הקנטוניסטים מאת אלכּסנדר זיסקינד רבינוביץ.

ח-ט) ‘הלקקן’. מאת מרדכי ארליך.

י) ‘הרואה ואינו נראה’. סיפּוּרי תר' א–ץ [א"ל יעקבוביץ]

יא) ‘הנער הדייג אוּרישמה’. אגדה יפּנית. תר' ש"ל גרדון.

יב) ‘אגדת הבאר’. אגדה ערבית, תר' יהודה גרזובסקי [גור].

יג) ‘הפלג הסתום’. אגדה ערבית מאת זלמן שניאור.

יד) ‘יודעי עוף’. אגדה מאת הילני ניבּלוּם, תר׳ מ. גפן.

טו) ‘האושר והצבעון’. אגדה. תר' פסח אוירבך.

טז) ‘מלחמת אחים’. תמונה מאת אמיל זולה, תר' זלמן בּרַאילוֹבסקי.

יז) ‘שלהבת נצח’. אגדה מאת יעקב רבינוביץ.

יח) ‘ילדי הפרחים’. אגדה מאת יצחק קצנלסון.

יט) ‘השושנה הלבנה’. פנטסיה מאת ד"ר יעקב מאיר זלקינד.

כ) ‘עצליה’. פנטסיה מאת יעקב מאיר זלקינד.

כא-כב) ‘רבּינזוֹן’. מחזה [בעקבות דניאל דיפוֹ], תר׳ ש"ל גרדון.

כג-כה) ‘הרוכל הקטן’. חזיון מאת יעקב מאיר זלקינד.

כו-כז) ‘יתומים’. מאת שלום אש.

כח-כט) ‘אם חורגת’; ‘הזקן ונכדו’. מאת שלום אש.

ל-לא) ‘ירק לשבועות’; ‘כפרות’. מאת שלום אש.

לב) ‘הגשם’. מסיפורי החג, מאת זלמן שניאור.

לג) ‘מלחמת הפנסים’. מאת משה ברוך לזבניק.

לד-לה) ‘חג הפסח’. תמונה מאת מ"ב לזבניק.

לו) ‘הרעבים’. תמונה מאת אליהו מַידניק.

לז) ‘מצוָה’. מאת משה בן־אליעזר.

לח-מ) ‘נסיעה מאוחרה’. מאת יעקב רבינוביץ.

מא-מב) ‘סיפּוּרי דוֹד זקן’. מאת ישעיהו ברשדסקי.

מג-מד) ‘האגס’. מאת ישראל בנימין לבנר.

מה-מח) ‘כרטיס הכניסה’. מאת י"ב לבנר.

מט-נ) ‘הגנב הקטן’. מאת פַלק הַילפּרין.

נא-נד) ‘מחיי הטבע: אהבת אם; המזַמרים והמחוללים; מחיי הדגים’. עיבד ש"ל גרדון.

נה-סז) ‘מתולדות בעלי חיים: החתול הדייג; הכלב; הזאב והשועל; הארנבת והשפן; האילה; הבונה; הזמר; הגמל’. מאת פראנסס קרפנטיה, תר' יוסף מיוּחס.

סח-עג) ‘מסִיפורי הטבע: הצפרדע; הגירית; החפרפרה; הקוקי; העץ האדום; הפרג; אבני גיר; הפשתה’. מאת ניקולי וגנר, תר' אביאסף [יהודה גרזובסקי־גור].

עד-עה) ‘החיה ביער (מחיי הטבע)’. עיבד מ. מ–ץ [מונוסוביץ].

עו-עט) ‘רבי שמואל הנגיד ורבי יוסף בנו’. תולדה מאת ש"ל גרדון.

פ-פב) ‘רבּנו משה בן מַימון’. תולדה מאת ש"ל גרדון.

פג-פו) ‘דון יצחק אברבנאל’. תולדה מאת ש"ל גרדון.

פז-צא) ‘רבי יוסף דילה רינה’. אגדה מאת ש"ל גרדון.

צב-צג) ‘מהר"ל מפרג’. אגדה מאת ש"ל גרדון.

צד-צח) ‘משה ויהודית מונטיפיורי’. תולדה מאת ש"ל גרדון.

צט) 'הינריך גליצנשטין“. תולדה מאת ש”ל גרדון.

ק) ‘אברהם ניימן’. תולדה מאת ש"ל גרדון.

קא-קז) מסיפּוּרי אדמונדו דה אמיציס: ‘כדור שלג’; ‘הבן ואביו החולה’; ‘הבן הטוב’; ‘נער שובב’; הנערה הגבורה‘. תר’ ישראל שף.

קח-קט) ‘הנודד הזקן והעשיר’. אגדה, תר' אליאב [א"ל יעקבוביץ־עקביא].

קי) ‘בן־המלך’. מאת מ"א לילינה, תר' אביאסף [יהודה גרזובסקי־גור].

קיא-קיג) ‘זה חפצי’, סיפּוּר. תר' א"ל יעקבוביץ [עקביא].

קיד-קטו) ‘תוגת רבקה’. סִיפּוּר מאת מרדכי ארליך.

קטז-קיז) ‘בת עם הספר’, חזיון מאת מרדכי ארליך.

קיח-קיט) ‘יהודית’. מאת קדיש ליב [יהודה] סילמן.

קכ-קכא) ‘ציד הדגים’. מזכרונות הילדות, מאת לוִי מקלר.

קכב) ‘פת לחם’. תר' אהרן איזגור.

קכג) ‘בליל תשעה באב’. זִיכּרון מאת ש. בן־ציון.

קכד-קכה) ‘השומר בחלם; מעשה בעכבר שחזר אחרי אשה’. מאת ש. בן־ציון.

קכו-קכז) ‘דמי חנוכה; בלי משלוח מנות’. מאת אלתר גונצר.

קכח-קכט) ‘מזכרונות הילדות’. מאת אלתר גונצר.

קל-קלא) ‘חנוכה ליתום’. מאת ליפּמן לוין.

קלב-קלג) ‘איכה; פנסים לשמחת תורה’. זכרונות, מאת ליפמן לוין.

קלד) ‘הקדיש’. מאת לאה לו.

קלה) ‘ליל שבועות’. זכרונות מאת משה טיץ.

קלו-קלז) ‘קרן בן השמש’, מאת מ"ל הרליך.

קלח) מסִיפּוּרי אחותי'. אגדה מאת משה טיץ.

קלט) ‘מאגדות זקנתי’. מאת ליפמן לוין.

קמ-קמא) ‘תינוקות של בית רבן’. אגדה מאת יצחק אליעזר ליזרוביץ.

קמב) ‘אליהו הנביא’. אגדה מאת מ"ל הרליך.

קמג קמד) ‘מלאכי השבת’. אגדה מאת י"ב לבנר.

קמה-קמו) ‘בעל בטחון; המלך והיועץ היהודי’. אגדות־עם מאת א"ז רבינוביץ.

קמז-קנ) ‘שירי ילדים’. מאת ש"ל גרדון.

קנא-קסה) ‘החתול והתיש; ילקוט יעקב; שופטי משה; תורה מורשה; נבוכדנצר הדֹב; על נהרות בבל; הלל וגריון; מתוך החרבה: ילדי החורבן; ילדי העתיד; שתי כלות’. מאת יהודה שטינברג.

קסו-קפג) סִיפּוּרים: 'פֵּרות של חמישה עשר; גלות התמרים; נגהש; נס חנוכה; מגילת שושן; פורים; שאוּל “פה נעול”; מאת יהודה שטינברג.

קפד קפה) ‘קשתות ל"ג בעומר’. מאת יהודה שטינברג.

קפו) ‘חלום ליל’. אגדה מאת יהודה שטינברג.

קפז) ‘מעשה בשני אחים ובשני סיָחים’. אגדה ערבית מאת יהודה שטינברג. קפח-קפט) ‘חסד ואמת’; ‘סנה’. אגדות מאת יהודה שטינברג.

קצ) ‘שמואל קמחי’. מאת יהודה שטינברג.

קצא-ר) ‘הצועניה העבריה’. מאת יהודה שטינברג.

רא) ‘חג הבִּיכּוּרים בארץ ישראל’. מאת ש"ל גרדון.

רב-רג) דגדוד הללויה'; ‘מאגדות זקני’. מאת ש"ל גרדון.

רד-רה) ‘ילדי ירושלים’: ‘מסיפורי החורבן’. מאת ש"ל גרדון.

רו-רז) ‘פסל גיבּוֹר’. תולדה מאת קורטידוס, תר' יוסף מיוחס.

רח-רט) ‘רגע אושר’. סיפור מאת מ. בצלקינד.

רי) ‘האֵם וילדה’. פנטסיה מאת א. נמויבסקי, תר' י.נ. [פּסבדוֹנים]

ריא) ‘החלום ושבעת פתרוניו’. אגדה מאת אהרן לוּבּוֹשיצקי.

ריב) בשביה'. אגדה מאת משה ברוך לזבניק.

ריג) ‘השבלול והצִפּוֹרת’. מעשיה, תרגם נֹח פינס.

ריד-רטו) ‘שירים’. מאת זלמן שניאור.

רטז) ‘המרגלים’. חזיון מאת שמוּאל־שבח קנטורוביץ.

ריז-רכ) ‘דוִד’. חזיון מאת יעקב מאיר זלקינד.

רכא-רכב) ‘חנה’; ‘מנחה חדשה’. מחזות מאת מנוס מונוסוביץ.

רכג-רכה) ‘לֶקט: קובץ שירים’ [ראה מס' ב/16]

רכו–רכח) ‘מימים קדמונים’. מאת ש"ל גרדון.

רכט) ‘העניוּת בארץ סין’. מאת מ. רובינזון.

רל) ‘ימי השוק הגדול בהודו’. מאת מ. רובינזון.

רלא–רלז) ‘אבו סלים הנוסע’. מאגדות הערבים, מאת פרופ' אפטרדינגר, תר' י"ד ריבין.

רלח–רמא) ‘מסע בארץ שוַייציה’. מאת שלמון [שלמה הירש גולדמן].

רמב–רג) ‘מסעות באויר’. על־פי פונוטוב וטיסנדיה, תר' י"ב לבנר.

11. ‘בִּכוּרִים’, ביבליותיקה לבני הנעורים. ורשה, תושיה, תרס"ז. (200 חוברות של סיפורים, רשימות ושירים, שנדפסו תחילה בירחון ‘הנעורים’ [מס' ג/4]. הופיעו גם בשני כרכים, צנטראל, תרע"ג)

א) ‘האחים’. מאת אברהם ריזין. [תר' ישׂראל שף]. 7 עמ'.

ב) ‘ליל נדודים’. מאת משה בן־אליעזר. 6 עמ'.

ג) ‘מקץ הימים". מזכרונות הילדות, מאת אלתר משה גונצר. 6 עמ’.

ד–ה) ‘התשורה’. מאת מרדכי ארליך. 10 עמ'.

ו–ז) ‘בין הזמנים’. מזכרונות הילדות לשלמה האלקושי, מאת זלמן אֶפּשטיין. 12 עמ'.

ח–י) ‘הנרדף’. ציור מאת קרבו, תר' ש"ל גרדון. 12 עמ'.

יא–יד) ‘מחפשי הזהב הקטנים’, סיפור מחיי תלמידי ה“חדר”, מאת אליהו מַידניק. 20 עמ'.

טו–יח) ‘מספר הזכרונות לתלמיד בית־ספר עברי בארץ־ישראל’, מאת הררי [חיים שׂמחה ולקומיץ]. 20 עמ'.

יט–כ) ‘שבבים’. מאת ישראל בנימין לבנר. 10 עמ'.

כא–כד) ‘ילדים’; ‘במרתף’. חזיונות מאת פרץ הירשביין. 20 עמ'.

כה) ‘יהודיונים’. דרמה במערכה אחת מאת רוֹברט זנדק, תר' ע"ג פרענק. 6 עמ'.

כו–נ) ‘דון מיגואל’. סיפור היסטורי מעוּבּד בידי בן־אביגדור. 118 עמ'.

נא–נג) ‘הצייר’. אגדה מאת יהודה שטינברג. 16 עמ'.

נד) ‘הצרצור’. שׂיחה מאת יהודה שטינברג. 6 עמ'.

נה) ‘מזכרונות הילדוּת’. מאת משה ברוך לזבניק. 6 עמ'.

נו–נז) ‘ר’ חיים הירש‘. מזכרונות שׂריה הסופר, מאת א"ז רבינוביץ. 10 עמ’.

נח–סא) ‘מחזיונות האביב’. מאת ש. בן־ציון. 20 עמ'.

סב–סג) ‘בהרי התַּתְּרִים’. מאת שלום אש. [תר' ישראל שַף]. 12 עמ'.

סד–סה) ‘קו אור נצח’. סיפור כֹּהן־הכּפר מטוֹרוַלד, מאת פטר רוֹזֶגר, תר' יעקב רבינוביץ. 10 עמ'.

סו–עה) ‘מאגדות זקני’. שיר אגדה מאת ש"ל גרדון. 36 עמ'.

עו) ‘ירמיהו הנביא’. מחזיונות כתבי הקודש, מאת י"א ליזרוביץ. 8 עמ'.

עז) ‘ד"ר בנימין זאב בן יעקב הרצל’. מאת זוג [ש"ל גרדון?]. 8 עמ'.

עח) ‘קרל אמיל פרנצוז’. תולדה מאת ש"ל גרדון. 8 עמ'.

עט) ‘יוסף איזראלס’. תולדה מאת ש"ל גרדון. 8 עמ'.

פ) ‘וסילי וירישצַגין’. תולדה מאת ש"ל גרדון. 8 עמ'.

פא–ג) ‘בּופוֹן (מגדולי העמים)’. מאת יוסף מיוחס. 14 עמ'.

פד-פה) ‘הרברט ספנסר’; ‘תאודור מומסן’. תולדות מאת ש"ל גרדון. 14 עמ'.

פו-פח) ‘אברהם דב כהן לבנזון’. תולדה מאת ש"ל גרדון. 12 עמ'.

פט-צה) ‘משה ליב לילינבלום’. תולדה מאת ש"ל גרדון. 30 עמ'.

צו-צח) ‘אליעזר בן־יהודה’. תולדה מאת ש"ל גרדון. 12 עמ'.

צט) ‘תולדות חייו, כּתוּבוֹת בידי עצמו; מאת אלכּסנדר זיסקינד רבינוביץ. 8 עמ’.

ק) ׳אלעזר אטלס‘. תולדה מאת פסח קפלן. 8 עמ’.

קא) ‘צפרים שרות: מחיי הטבע’. על־פי מקורות שונים, מאת ש"ל גרדון. 6 עמ'.

קב-קה) ‘פרבלוֹת’. מאת פרידריך אדולף קרומַכֶר, תר' פסח קפלן, 20 עמ'.

קו-קכה) ‘יעקב טירדה’. סיפור היסטורי מאת לודביג פיליפסון, עוּבּד בידי א"ז רבינוביץ, 90 עמ'.

קכו-קנ) ‘שתי ערים’. סיפּוּר היסטורי מאת צ’רלס דיקנס. תר' יהודה גרזובסקי [גור]. 127 עמ'.

קנא-קסה) ‘מסע במצרים’. מאת נחום סלושץ. 66 עמ', עם תמונות.

קסו-קפ) ‘יפּוֹניה, או ארץ אלפי האיים’. מאת א. פימינובה, תר' יפוני [פסבדונים]. 60 עמ'.

קפא-ר) ‘החליל’, קובץ שירים. [ראה מס' ב/17].

12. ‘אלמון האובד’ סיפור היסטורי מימי מלוכת עתליה מאת לואיס פּנדלטון. תר' יוסף מיוחס. ורשה, תושיה, תרס"ז. 84 עמ‘. [מהדורה מחודשת: מס’ 364].

13. ‘משלי אב’. משלים ישנים וגם חדשים [על פי סדר אלף־בית] ובסופם משלי עם, מאת טוביה פסח שפירא. פיֶטרקוב, דפוס צדרבוים, תרס“ז, תרס”ז. 68 עמ', בניקוד.

14. ‘רוֹבינזון קרוּזָה’ [מאת דניאל דיפו], מעובּד ומקוצר על־ידי יהודה גרזובסקי [גור]. ורשה, תושיה, תרס"ז. 78 עמ‘, בניקוד, עם ציורים. [ראה מס’ 332].

15. ‘במוצאי שבת’. סיפורים מאת יהודה צבי לוין. ורשה, תושיה, תרס"ז. 54 עמ', בניקוד.

16. ‘הדוֹמים’. סיפּוּר מאת יהודה צבי לוין. ורשה, תושיה, תרס"ז. 37 עמ', בניקוד.

17. ביבליותיקה מוריה: מקרא לבני הנעורים [סִדרה ראשונה]. אודיסה, מוריה, תרס“ד-תרס”ז.

א) ‘הירשילי’, מאת מנדלי מוכר ספרים [ש"י אברמוביץ. פרקים מתוֹך ‘בעמק הבכא’. 70 עמ'.

ב) ‘סיפּוּרים ומעשיות: עלי כנור; יוסיל הגנן; נסתלקו; הזקן’. מאת שלום עליכם [סיפור ראשון תורגם ע“י ביאליק; האחרים נכתבו עברית ע”י המחבר]. 51 עמ'.

ג) ‘יתומים’. שני סיפורים ‘[אבי’, ‘על קצה גבול הילדות’], מאת ש׳ בן־ציון. 80 עמ'.

ד) ‘ציורים ורשימות’, מאת דוִד פרישמן. 62 עמ'.

ה) ‘ל"ג בעומר’. מאת מרדכי בן־עמי, תר' ב-ק [ח"נ ביאליק]. 59 עמ'.

ו) ‘בימים ההם (סיפּוּרוֹ של זקן)’. מאת יהודה שטינברג. תרס"ו. 82 עמ'.

ז) ‘בימי חמלניצקי (ציורים היסטוריים)’. מאת אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ. 86 עמ'.

18. ‘סיפּוּרים ואגדות לבני הנעורים: שׂמחת תורה; שילומים; הפגישה; שבועת משה’. מאת א“ז רבינוביץ. יפו, תרס”ז. 128 עמ'. [הסיפורים יצאו תחילה בנפרד, בחוברות קטנות, בוַרשה ואודיסה, 1891–1894]

19. ‘יציאת מצרים’. חזיון תנ“כי מאת יעקב מאיר זלקינד. לונדון, הקלוב הפלשתינאי, תרס”ז. 32 עמ'.

20. ‘הרבי והרבנית’. מחזה לילדים מאת שלום עליכם. [תר' י“ח רבניצקי), אודיסה, מוריה: מקרא לקטנים, תרס”ח. 16 עמ' בניקוד. (מהדורה ב: שם תרע"ט)

21. ‘למנצח לדוִד’. [שירים וחידות מאת] דוד בן יהושע־זליג פרסיץ ביום מלאת לו שלוש־עשרה שנה. מוסקבה-וילנה תרס"ח. 40 עמ', מנוקד.

22. ביבליותיקה קטנה. אסופת סיפורים שונים, כתובים בשפה צחה וקלה למקרא בני הנעורים. ביאליסטוק-ורשה, עבריה, תרס"ח. 15 חוברות, 16 עמ' בכל חוברת.

א) ‘מערת דוִד המלך’; ‘הנערה החכמה’. מאת פסח קפלן.

ב) חנה ובנה'. מאת שי רקובסקי.

ג) יעקב'. מאת מאיר מרדכי ברך.

ד) ‘צִפּוֹר בלי לשון’. מאת פישל שניידר [ירוחם פייבל מרחביה].

ה-ו) 1. ‘שלש שאלות’, מאת זלמן הלר; 2. ‘העקשנים’, מאת חיים צבי זבלודובסקי; 3. ‘יראת אלהים’. מאת פסח קפלן.

ז) ‘הזהב’. מאת יחיאל י' אינדיצקי.

ח) ‘משׂחק הצבי והעזים’. מאת חיים צבי זבלודובסקי.

ט) ‘שושנה’. מאת מאיר מ' ברך.

י) ‘המתקנא’. מאת פישל שניידר [י"פ מרחביה].

יא) ‘מלך הנערים’. מאת זלמן הלר.

יב) ‘הצבי וטבעת הזהב’. מאת פסח קפלן.

יג) ‘משלי ר’ לוי בן חמא'. עיבד פישל שניידר [י"פ מרחביה].

יד) ‘קובץ חידות’. מאת חיים צבי זבלודובסקי.

טו) ‘אוהבי עשיר’. מאת ישראל ליפסקי.

23. ‘יום טוב היום, אסור לבכות’. סיפּוּר המעשה מבנו של אחד החזנים, מאת שלוֹם עליכם. תרגום [של פרק א מתוך ‘מוטל בן פסי החזן’] מאת בר־נ“ש [נח שפירא?]. ירושלים, הוצאת שי”ש, תרס"ט. 15 עמ'.

24.' הזרע למינהו‘. שׂיחה מדעית [על המין] לבני הנעורים, מאת ח“ל [חיים אריה] זוטא. ירושלים, דפוס עזריאל, תרס”ט. 18 עמ’.

25. ‘דמי חנוּכּה’. חזיון מאת בן־ציון פראדקין. לוגאנסק תרס"ט. 24 עמ'.

26. ‘מה הוא בּיַליק?’ חרקטריסטיקה מאת צבי שרפשטיין. לבוב, חוברות לעם ולבני הנעוּרים, א-ב, תרס"ט. 24 עמ'. בניקוד.

27. ‘מנדלי מוֹכר ספרים (שלום יעקב אברמוביץ)’, חרקטריסטטיקה מאת צבי שרשפטיין. פשמישל, ביבליותיקה עממית, תר"ע. 24 עמ', בניקוד.

28. ביבליותיקה לבני הנעורים. אודיסה, מוריה, תר“ע. [מהדורה ב: ירושלים, תל־אביב, תרפ”ב–תרפ"ה]

א) ‘קפיצת הדרך’. מאת יהודה ליב גורדון (מקוצר). 47 עמ'.

ב-ג) ‘קּיצוּר מסעות בנימין השלישי’. מאת מנדלי מוכר ספרים. 80 עמ'.

ד) ‘ציורים ורשימות: אם לא למעלה מזה; המשולח; שלום בית; ניגון חדש’. מאת י"ל פרץ. 26 עמ'.

ה) ‘יוסיל בן החזן’. מאת שלום עליכם [3 פרקים ראשונים של ‘מוטל בן פסי החזן’. תרגמו י“ח רבניצקי וח”נ ביאליק]. 30 עמ'.

ו) ‘מימי הילדות’. מאת חיים־נחמן ביאליק. [פרקי ‘ספיח’]. 28 עמ'.

ז) ‘ציורים ורשימות: תתחדש; עכן אשר בוַרשוֹי; שלושה שאכלו’. מאת דוד פרישמן. 32 עמ'.

ח) ‘ציורים: העגל; בערב’. מאת מרדכי זאב פיֶארברג. 25 עמ'.

ט) ‘הקבצן העיוֵר’. מאת אליהו מַידניק. 30 עמ'. (ראה גם מס' 259 מא)

י) ‘סיפּוּרים: פרא אדם; מישאל’. מאת יצחק דב ברקוביץ. 28 עמ'.

יא) ‘אברהמ’ל הסנדלר’. מאת דב בר שאפיר. [תר' ח"נ ביאליק]. 26 עמ'.

יב) ‘מתמונות העבר; יחיאל הרופא; מחצה על מחצה; הוא בּוֹכה’. מאת משה בן־אליעזר. 26 עמ'.

יג) ‘לבן הארמי’. מאת משה סטבסקי [סתוִי]. 24 עמ'.

יד) ‘המעפיל’. מאת אהרן אברהם קבּק. 34 עמ'.

טו) ‘עשיר ורש: סעודה עניים; הדוֹד העשיר’. מאת מרדכי ספקטור. [תרגמוּ: אוּרי ניסן גנסין; ח"נ ביאליק?]. 25 עמ'.

טז) ‘לארץ אבות: היציאה; הבריחה’. מאת מיכה יוֹסף ברדיצ’בסקי. 25 עמ'.

יז) ‘חתונות: קדושים; בליל החתונה’. מאת סיקו [מאיר סמילנסקי]. 28 עמ'.

יח) ‘מחיי הערבים: עבדול הדי; מחמד; אלו־אל־כלב’. מאת חַוָג’ה מוסה [משה סמילנסקי). 25 עמ‘. יט) ‘ציורים: האם המשוגעת; בשבּת בדרך; הצדיק הכפרי’. מאת שלום אש. 26 עמ’.

כ) ‘ציורים’. 5 סיפורים מאת יהודה שטיינברג.

כא) ‘ציורים ורשימות: שני האחים; בתוך הגן; העץ’, מאת אברהם רֵיזין. [תר' ח"נ ביאליק]. 22 עמ‘. כב) ‘דרמה קטנה’. מאת מרדכי בן־עמי, תר’ בר־טוביה [שרגא פייבל פרנקל]. 40 עמ'.

כג) ‘ציורים מימי הילדות: עם האביב; שליח צבור לאילנות; נפש רצוצה’ מאת ש' בן־ציון. 34 עמ'.

כד) מסיפּורי עם: 1. ‘יום השִשי הקצר’, מאת N [ח"נ ביאליק]; 2. ‘מעשה כשפים’, מאת שלום עליכם [תר' שמעון גינצבורג]. 64 עמ'.

כה) ‘מסיפורי הילדים: הדגל; האולר’. מאת שלום עליכם [תר' ח“נ ביאליק וי”ח רבניצקי]. 32 עמ'.

29. ‘סיפור ראָבּינזאָהן’. העתקה משׂפה אשכנזית מהחכם [יואכים הַינריך] קאמפֶּה, מקבוצת ספרי הילדים קינדערביבליאָטעק. תרגוּם אנוֹנימי. בילגוֹרוֹי, 64 עמ'. [מהדורה ב: פשמישל, הוֹצאת אַמקרוֹיט ופריינד, תרע"ב.]

30. ‘אגדות נבחרות’. מאת בר־כהנא. וִילנה תר"ע. 9 חוברות (16–30 עמ' כל חוברת).

31. ‘חד גדיא’. פזמון פסח לילדי ארץ־ישראל מאת ישראל דושמן. על־פי פירוזניקוף. יפו, א. איתין, תר"ע. 4 עמ', בניקוד (מודפס על נייר תכול).

32. ‘רב־החובל נבל". על־פי וסילי ז’וקובסקי, תר’ פסח קרינסקי. ורשה, האור, תרע"א. 28 עמ'.

33. מִקְרָא, ביבליותיקה מנוקדת לילדים ולנערים. ורשה, ספרות, תרע“א–תרע”ב:

א) ‘מכירת יוסף’. דרמה בשלושה אקטים מאת יצחק קצנלסון. 69 עמ'.

ב) ‘אגדות ושירים’. מאת יעקב פיכמן. 32 עמ'.

ג) התועה; אחת‘. מחזות מאת יצחק קצנלסון. 32 עמ’.

ד) ‘מזכרונות הילדות’. מאת משה סטבסקי (סתוִי). 40 עמ'.

ה) ‘בתבל’. משלים מאת צבי כַּהַן. 41 עמ'.

ו) ‘מעשׂה נסים’. אגדות מאת יצחק אליעזר ליזרוביץ. 28 עמ'.

ז) ‘עכסה בת כלב’ [א]. סיפּוּר היסטורי מאת ישראל שַף. 35 עמ'.

ח) ‘קדקדיה’. אגדה מאת דוִד פרישמן, 30 עמ'.

ט) ‘משיח’. סיפּוּר מאת צבי זבולון וַיינבּרג. 35 עמ'.

י) ‘האחרון’. סיפּוּר מאת יצחק דֹב ברקוביץ. 24 עמ'.

יא) ‘משה יוסי התם ובנו’. סיפּוּר מאת י"ד ברקוביץ. 26 עמ'.

יב) ‘רבי ישראל בעל שם טוב’. תולדה מאת הלל צייטלין. 27 עמ'.

יג) ‘מעולם האגדה: מאגדות זקנתי’. מאת משה לימון. 33 עמ'.

יד) ‘שיחות’ (בחרוזים]. מאת יצחק קצנלסון. 33 עמ'.

טו) ‘נר נשמה’. מאת בן־ציון פראדקין. 26 עמ'.

טז) ‘הרמוניקה’. מאת אברהם אֶפּשטיין. 22 עמ'.

יז) ‘עץ הדובדבנים’. מאת יעקב שטיינברג. 22 עמ'.

יח) ‘מסיפּוּרי הדוֹדה’. אגדות מאת יצחק ברקמן. 16 עמ'.

יט) ‘העז’. סיפּוּר מאת זלמן שניאור. 49 עמ'.

כ) ‘מגִלת הרעב’. מאת יעקב שטיינברג. 20 עמ'.

כא) ‘עכסה בת כלב’ [ב]. מאת ישראל שַף. 35 עמ'.

כב) ‘החשמונאים הקטנים’. חִזיון מאת ק"י סילמן. 44 עמ'.

כג) ‘עכסה בת כלב’ [ג]. מאת ישראל שף. 32 עמ‘, [ראה מס’ 590 א].

כד) ‘אוהב כסף’. מאת יוסף ז. יעקובין. 32 עמ'.

כה) ‘בחצר העצים’. מאת משה סטבסקי [סתוי]. 18 עמ'.

כו) ‘על שפת הנהר’, מאת יעקב שטיינברג. 30 עמ'.

כז) ‘דרוֹרים’, מאת יוסף ז. יעקובין. 32 עמ'.

כח) ‘וַרקה’, מאת משה סטבסקי [סתוי]. 39 עמ'.

כט) ‘אליהו הנביא’. אגדות מאת צבי שרפשטיין. 58 עמ'.

[ל) ‘ביאליק (תולדה)’. מאת פ' לחוֹבר – לא הופיע]

34. ביבליותיקה קטנה, ספרי מקרא נבחרים מתוך ספרותנו הישנה והחדשה ומבחר הסיפורים מתולדות ישראל ערוכים ומעוּבדים לבני הנעורים [על־ידי יעקב פיכמן). ורשה, תושיה, תרע“א–תרע”ב.

א-ב) ‘רבי גרשום מאור הגולה’. סיפּוּר היסטורי מאת מאיר להמן, מעוּבּד לבני הנעורים. 77 עמודים.

ג-ד) ‘בוסתנאי’. סיפּוּר היסטורי מאת מאיר להמן, מעוּבּד לבני הנעורים על־פי תרגום ש"י פין. 64 עמ'.

ה-ח) ‘היהודים ונוסעי הצלב, או ריכרד לב־הארי’. סיפּוּר היסטורי מאת פרנקולם ויספּרט, מעובּד לבני הנעורים על־פי תרגום מרים מרקל־מוזיסון. 122 עמ'.

ט-יא) ‘רבי אברהם אבן־עזרא’. סיפּוּר היסטורי מאת לודביג פיליפסון, מעוּבּד לבני הנעורים. 96 עמ'.

יב-יג) ‘כתבים נבחרים’. מאת מרדכי אהרן גינצבורג, ערוכים לבני הנעורים ע"י יעקב פיכמן. 64 עמ'.

יד-טו) ‘אברהם בן־יוסף’. סיפּוּר מאת יהודה ליב לֵיבנדה, תִרגם שמוּאל לייבּ ציטרון. 96 עמ'.

טז-כג) ‘אשמת שומרון’. מאת אברהם מאפו, מעוּבּד על־ידי בן־ציון פראדקין. 224 עמ'.

כד-כה) ‘רבי משה בן מימון’. ליקוטים נבחרים עם מבוא ובאורים מאת משה ברוך לזבניק. 64 עמ'.

35. כתבי יהודה שטיינברג לבני הנעורים: א) אגדות; ב) סיפורים ומחזות. קראקוב־אודיסה, הוצאת האפּוטרופּסים של יורשי המחַבּר ומוריה, תרע"א. 120+182 עמ'. (מהדורה ג: אודיסה תרע"ט).

36. ‘בעיר וביער’. משלים מקוריים לקטנים ולגדולים מאת יהודה שטיינברג. ורשה, צנטרל (תושיה). תרע“ב. 72 עמ', בניקוד. (מהדורה א: שם, תרנ"ו). מהדורה חדשה, בהוספות ומילואים רבים: אודיסה, מוריה, תרע”ג, 100 עמ', בניקוד.

37. ‘שיחות ילדים’. מאת יהודה שטיינברג. ורשה, צנטרל (תושיה), תרע"ב (מהדורה א: שם תרנ"ט). 120 עמ', בניקוד.

38. ‘למען אחי הקטנים’. קובץ שירי ילדים מקוריים ומתוּרגמים מאת אהרן לובושיצקי. ורשה, צנטרל (תושיה), תרע"ב (מהדורה א: 8 חוברות, שם תרנ“ח–נ”ט), 170 עמ', בניקוד.

39. ‘כל אגדות ישראל’ [מבריאת העולם עד העת החדשה]. מאת ישראל בנימין לֶבנר. ורשה, תושיה, תרע“ב–תרע”ג. 576, 531, 520, 332, 268 עמ', בניקוד. (מהדורה א: שם תרנ“ח–תרס”ג [69 חוברות שבועיות]. מהדורה מאוחרת בכרך אחד: ירושלים תשל"ז.

40. תורגמן. מבחר הספרות הלועזית לבני־הנעורים, בעריכת ח“נ ביאליק וי”ח רבניצקי. אודיסה [ע“י מוריה], תרע”א–תרע"ג.

א) ‘מאורעות תם’, מאת מרק טויין, תר' ישראל־חיים טביוב. 190 עמ'.

ב) ‘דון קישוט איש למנשא’. מאת מיגואל די סרוַנטס, תר' ח"נ ביאליק. עם הקדמה מאת המתרגם. 139 עמ'. (מהדורה ב: ירושלים תר"ף).

ג) ‘סיפורי אלף לילה ולילה’. תורגמו מערבית ע"י דוִד ילין. 161 עמ'.

ד) ‘אספרתקוס’. סיפור היסטורי מאת רפאל ג’ובניולי, תר' זאב ז’בוטינסקי, 181 עמ'.

[המשך הפירוט: מס' 73].

41. הזמיר הקטן‘. שירים וּפרוֹזה מאת כָּלב שאלקוביץ [בנו של א“ל בן־אביגדור], במלֹאת לוֹ תשע שנים. ורשה תרע”א. 35 עמ’.

42. למקרא ולשעשועים. ספרים מצוירים בצבעים. וַרשה, ספרות, תרע"ב.

א) ‘חיות הבית’. (עם 12 תמונות צבעוניות) 24 עמ', בניקוד.

ב) ‘רובינזון קרוזו’. [על־פי דניאל דיפוֹ ויואכים קאמפּה. עיבוד אנונימי, עם תמונות צבעוניות] 12 עמ'.

ג) ‘חייו וקורותיו של האציל הנפלא דון קיחוט איש מַנְחָה’. [על־פי סרונטס. עיבוד אנונימי, עם תמונות צבעוניות], 12 עמ', בניקוד.

(ד. ‘החרפי’; ה. ‘הגמדים’. – לא הופיעו, ככל הנראה).

43. ‘מגיבּוֹרי האוּמה’. תוֹלדוֹת ישׂראל על־פּי בִיוֹגרפיוֹת, מאת שלמה ברמן. ורשה, צנטרל (תושיה), תרע"ב. א–ה. 728 עמ'. (מהדורה א: שם, תושיה, תרנ“ח־תרס”ג, 80 חוברות).

44. ‘אבותינו’. תולדות ישראל על־פי ביוגרפיות, מאברהם אבינו עד אחר חורבן הבית הראשון, מאת שלמה ברמן, ורשה, צנטרל, תרע"ב. 202 עמ', בניקוד. (מהדורה א: שם, תושיה, תרס"ח, חוברות נפרדות)

45. ‘גדולינו’. תולדות ישראל על־פי ביוגרפיות, מאחר חורבן הבית עד זמן הגאונים, מאת שלמה ברמן. ורשה, צנטרל (תושיה), תרע"ב. 220 עמ', בניקוד.

46. ‘מאגדות הפולנים׳. תר׳ שלמה צבי אשנמיל. פיטרקוב, דפוס בלכטובסקי, תרע"ב. 26 עמ’, בניקוד.

47. ‘רות’. מחזה מימי שפוט השופטים לגדולים ולקטנים, מאת חיים יהושע בוכבינדר. ורשה, ספרה, תרע"ב. 27 עמ', בניקוד.

48. ‘זמירות’, שירי משחק לגני ילדים ובתי ספר, מאת יחיאל הַילפרין. א. ורשה, תרע"ב. 27 עמ', בניקוד.

49. השׂריגים. מערכת סיפורים ערוכים לבני הנעורים על־ידי אליעזר ברון. מינסק תרע"ב.

א) ‘אשמת שוא’, סיפור עלילת דם. 40 עמ'.

ב) ‘מגדנות’. סיפורים לילדים. 28 עמ', בניקוד.

50. ‘פַּסתֵר’. [חיי לואי פסטר]. עיבד ח“ש ברכוז. יפו תרע”ב. 24 עמ'.

51. ‘אגדות אשר סופרו למקסה בִּתוֹ’, מאת מקס נורדוי. תר' ז“ח ארצקין. ציין ה' ניימן. אודיסה, דפוס מוריה, תרע”ב. 107 עמ', בניקוד.

52. ‘ממראות ארצנו’. א) “החורף”. מאת חיים אריה זוטא. ירושלים תרע"ג, 50 עמ'.

53. צחוק ושעשועים. ביבליותיקה מנוקדת ומצוירת לילדים. וילנה–ורשה, יהודיה, תרע"ג. 8–10 עמ' בכל חוברת. [22 חוברות סיפורים ומהתלות, כתובים ומעוּבּדים על־ידי פלק הַילפרין].

א) הפרח האדום. ב) הבּן המושיע. ג) שני לקקנים. ד) כנף זהב. ה) המכנסים החדשים. ו) חתונה. ז) מעשה בספּן. ח) הדֹב שחיזר אחרי אשה. ט) אמוצה. י) תעלולי הארנבות. יא) שירת הצפרדע. יב) הכּלב אשר לא ידע. יג) הגנרל של האוָזים. יד) בן־המלך הישֵן. טו) פֶּסִי השקרן. טז) רִפְשִׁיָה. יז) שבעה עורבים. יח) מידס מלך הזהב. יט) הגמד הטוב. כ) החלמאים והלבנה. כא) הסנאי המשונה. כב) שלגוני. – [החוברות יצאו מכורכות יחד: מס' 54].

54. ‘בשעת הפנאי’. סיפורים, אגדות, הלצות ובדיחות מאת פַלק הַילפרין. וילנה, יהודיה, תרע"ג. 215 עמ', בניקוד, עם ציורים.

55. אוצרותינו. ביבליותיקה מנוקדת בעריכת צבי שרפשטיין. דרוהוביץ, אגודת המורים העברים, תרע"ג.

א) ‘מדמיון העם: העגלון בגן עדן; אם ירצה השם’. עיבּד צבי שרפשטיין. 16 עמ'.

56. ‘אגדות החורבן’, ערוכות בידי י“א אֶברס. בלטימור תרע”ג. 27 עמ', בניקוד.

57. ‘חלומות הילדות’. אגדות לילדי ישראל מאת הרמן שוַבּ, תר' יוסף צבי רימון. יפו, ביבליותיקה תחכמוני, תרע"ג. 32 עמ'.

58. מוֹלדת [תדפּיסים מתוֹך הירחוֹן]. יפוֹ תרע"ג.

א) ‘מזון האלים’. רומן מאת הרברט ג’ורג' וֶלס. תר' אריה ליבּ יעקבוביץ [עקביא]. 99 עמ'.

ב) ‘ספר המסעות’. מאת סוֶן הֶדין, תרגם מרדכי קרישבסקי [אזרחי]. 85 עמ'.

59. ‘ספר ציורים בלי ציורים’. מאת הנס כ' אנדרסן, תר' מ. בן־אליעזר. ורשה, אחיספר, תרע"ג, 41 עמ'.

60. ‘באהלי שם’. קובץ סיפורים לבני הנעורים מאת ישראל ברמן. קישינוב, נעורים, תרע"ד, 68 עמ'.

61. ספריה לבני הנעוּרים. ורשה, אחיאסף, תרע“ג—רע”ד [?]. תרגומים אנוֹנימיים.

[א] ‘מחיי הדבוֹרים’, מאת מֹוריס מטרלינק. 58 עמ'.

[ב] ‘סיפּוּרים’. מאת רודיארד קיפּלינג. 46 עמ'.

62. ‘יצא בשלוֹם’. מחזה מאת שלמה הִללס. אודיסה, מוריה, תרע"ה. 60 עמ', בניקוּד.

63. ‘משה’. מחזה לבני הנעורים, מאת יצחק ברקמן. לודז, הנעורים, תרע"ו. 70 עמ'.

64. ‘יהודה ויוָן’. מחזה היסטורי לבני הנעורים על־פי המחזה ‘החשמונאים’ ואגדה, מאת יצחק ברקמן, לודז, הנעורים, תרע"ו, 100 עמ'.

65. ערבונות. חזיון לחנוּכּה, מאת מרדכי (מגנוּס) קרינסקי. וַרשה, האור, תרע"ו. 32 עמ'.

66. ספריה לנערים. ירושלים, ‘תלפיות’, תרע"ו.

א) ‘מאגדות היוָנים’. מאת עליזה אוֹרזשקה, תרגם יהודה גרזובסקי [גור]. 14 עמ'.

[חסר]

י-יא) ‘בבית־המדרש הישן’. סיפּוּר מאת יואל יוסף ריבלין. 22 עמ'.

67. משתלה, ספריה לילדים ולבני הנעורים. ירושלים תרע"ו. 16 עמ' מנוקדים החוברת.

א) ‘מעשה בעשיר עני’. אגדה מאת נח זֶוִין [טמיר].

ב) ‘החנוכּיה’. מחזה מאת מרדכי ריבסמן. תר' יש"י אדלר.

ג) ‘מימי הילדוּת’. סיפוּרים מאת חיים דב שוַרץ [שחר].

ד) ‘הגדות עם’. מאת מרדכי פּריזנט [מיכאלי].

ה) ‘סיגל־ליל’. מחזה פנטסתי מאת לוין קיפניס.

68. ספריה קטנה לילדים. הוצאת יש“י אדלר ושמוּאל־חיים ברכּוז. יפו תרע”ו.

מדרגה ראשונה. 25 חוברות, 12 עמ' מנוקדים בכל חוברת. [חוברות שלא נזכר בהן שם המתרגם תורגמו ע“י העורכים־המו”לים]

א) ‘מוֹת האריה’. מעשׂיה הודית מאת ב"א זַ’נרוּאה. תרגום מצרפתית.

ב) ‘הגמדים; מתנות הגמדים’. מאת האחים גְרים.

ג) ‘פליטת הים’. סיפּור מאת ר. דומבר. תרגום מצרפתית.

ד) ‘הילד הזמיר’. אגדה מאת ישראל דושמן.

ה) ‘מתנת הדוֹד’; ‘החתלתולה ומחטי הסריגה’; אגוז במרכז (משחק לפסח).

ו) ‘הרצלה והאפיקומן’. סיפּוּר מאת מרדכי בן הלל הכהן.

ז) ‘מלחמת קסמים’. אגדה מאת לוּדביג בכשטיין. תרגום מגרמנית.

ח) ‘פרוס לרעב לחמך’. מאת ל"נ טולסטוי; ‘דינרים כוכבים’. מאת האחים גרים.

ט) ‘הוֶרד הטוב’; ‘הפרחים הצמאים’. מאת מ. מושקה.

י) ‘בל"ג בעומר’. סיפּוּר מאת ישראל דושמן.

יא) ‘ארץ העצלות’ (תרגום מגרמנית); ‘הנער והתיש’ (תרגום מגרמנית).

יב) ‘חיַל העופרת’. מאת ה"כ אנדרסן, תר' מרדכי אזרחי; ‘שלושת האחים’, מאת האחים גְרים.

יג) ‘שבועות’. תמונה מאת מרדכי בן הלל הכהן.

יד) ‘אדומת־הכיפהּ’. אגדה על־פי שרל פֶּרוֹ; ‘שלושת דגי הזהב’ (תרגום מגרמנית).

טו) ‘האצבעוני’, אגדה בחרוזים, תר' אברהם אברונין; ‘יובב השובב’ (תרגום).

טז) ‘החתול במוֹקַים’. אגדה מאת שרל פּרוֹ (תרגום מצרפתית).

יז) ‘חמישה בתרמיל אחד’, מאת ה"כ אנדרסן, תר' יחיאל יחיאלי; ‘התכריכים’, מאת האחים גרים. ‘תחבולה מחוּכּמה’, הלצה מאת ישראל הלוי טלר.

יח) ‘שלמה, שלומית ושולמית’ (תרגום מצרפתית); ‘מעשה באשכּוֹל’, שיר מאת לוין קיפניס.

יט) ‘זכריה חיה’, סיפור מתורגם בידי יצחק יהודה; ‘שתי הצפרדעים’ (תרגום מצרפתית).

כ) ‘המצִילה’, אגדה מאת פּאוּלה דֵיהמל; ‘החיָט בשמים’, מאת האחים גרים.

כא) ‘מעשה בתפוח שהלך לשׂוּח’. מאת לוין קיפניס. [ראה 167 כז]

כב) ‘ביצה באֵפר’. סיפור מאת חיים דב שוַרץ [שחר].

כג) ‘אביגדור עם הכּינוֹר’, אגדה מאת א. ברגר, תר' חנה וַיסמן; ‘תחינת הכּרם’, שיר מאת לוין קיפניס.

כד) ‘פזיזה’. סיפוּר מאת ישראל דושמן.

כה) ‘מאורעות האי’. מעשיה אפריקאית.

69. ספריה קטנה לילדים, הוצאת יש“י אדלר וש”ח ברכוז. יפו תרע“ו–תרע”ז. מדרגה שניה 22 חוברות, 16 עמ' בכל חוברת. [חוברות שלא נזכּר בהן שם המתרגם תורגמו בידי העורכים המו"לים]

א) ‘קוֵי שמש’. שלושה ציורים מאת סוֹפיה ריינהַימר (תרגום מגרמנית).

ב) ‘יער היגונים’, אגדה מזרחית מאת יהודה גרזובסקי [גור]; ‘המעין’, מאת מ. ברס; ‘בלי מוח’, הלצה מאת אברהם אלמליח.

ג) ‘עזוֹ של מר סגין’. מאת אלפונס דוֹדֶה (תרגום מצרפתית).

ד) ‘הבטחה’, מאת מרדכי בן הלל הכהן; ‘תולדות האגדה’, מאת א. זילה.

ה) ‘חפרפרת־האריה העגומה’, מאת ריכרד דיהמל; ‘המים, האש, הרוח והכבד’ אגדה. (תרגומים).

ו) ‘מעשׂה בקו־שמש שחיזר אחרי אשה’, מאת סופיה ריינהיימר; ‘שבעה אנו’, סיפור בחרוזים על־פי ויליאם ווֹרדסווֹרת, עיבּד ישראל דושמן.

ז) ‘משיח’. סיפּוּר מאת זכריה פישמן.

ח) ‘רָבִּינזון חדש’, מאת ל' המו;‘"סולם הזהב’, אגדה אפריקאית.

ט) ‘הילד החולה’, חזיון מאת לוין קיפניס; ‘שלוש־מאות ארבעה ושִשים לילה ולילה’, מאת פּטר רוזּגר.

י) ‘שׂיחת אילנות’, סיפור מאת מריה קוֹנוֹפּניצקה (תרגוּם מפולנית); ‘המכתב החתום’, סיפּוּר מאת ר. דומבר (תרגומים מגרמנית); ‘הוָזיר צר־העין’, תר' מערבית יוסף מני.

יא) ‘חליל הקסמים’, תר' מגרמנית רי“ש עי”ן; ‘מוֹת יורש־העצר’, מאת אלפונס דוֹדֶה (תרגום).

יב) ‘המשורר’, סיפור מאת יעקב ליפשיץ, תר' א. ב-ש. [ = אשר ברש]; 'השב לבריאוּתוֹ״, מאת יוהן פטר הֶבֶּל (תרגום).

יג) בּוּם־בּוּם', סיפור מאת י. קלרטי (תרגום מצרפתית); נגינה אִלמת (משחק).

יד) ‘מקראי קודש’. שלושה סיפורים ושיר מאת לוין קיפניס.

טו) ‘רוּח הצפון הולך למסעיו’. מאת סוֹפיה ריינהַימר (תרגום).

טז) ‘רוחות באים’. שיר מאת לוִין קיפּניס.

יז) ‘שובך היונים שלי’. סיפור מאת משה סמילנסקי.

יח) ‘הפּרח האדום’. מעשׂיה (תרגום מרוסית)

יט-כ) מגדנות לחמישה־עשר בשבט: 1. ‘ראש־השנה לאילנות’, שיר מאת אברהם אברונין; 2. ‘חלום השקד’, מאת יהודה ליב מטמן; 3. ‘ביום דין’, אגדה מאת מרדכי בן הלל הכהן; 4. ‘כמה לוֹבֶן בעץ’, שיר מאת לוין קיפניס.

כא) ‘פרחים ופירות, תפוחים העשׂוּיים נייר’, מאת יוסף בן פורת; ‘בגנוֹ של מר ריבק’, מאת תיאודור פונטן, תר' נֹח זֶוִין [טמיר].

כב) ‘תענית אסתר’. חזיון התולי מאת מרדכי ריבסמן, תר' י. רוזנטל.

70. ספריה קטנה לילדים, הוצאת יש“י אדלר וש”ח ברכוז. יפו תרע"ז. מדרגה ראשונה, כרך ב. 6 [7?] חוברות. 12 עמ' מנוקדים כל חוברת.

א) ‘הנסיעה הנפלאה’, סיפור מאת י. מסון (תרגום מצרפתית).

ב) ‘בעל תשובה’; ‘עצלוניה’ (סיפורים מתורגמים).

ג) ‘חושם וחושמה’; ‘המלכה־הכנר’ (תרגומים).

ד) ‘כלילה’, תרגם מנחם מבש"ן; ‘תינוק רוצה להיות גדול’, שיר מאת אברהם אברונין.

ה) ‘ארץ הבּוּבּוֹת’. סיפור מאת עליזה וילדרמוט (תרגום מגרמנית).

ו) ‘זהב תפוח הזהב’. ציור מאת לוין קיפניס.

ז) ‘משפחת בני שרט’. – נמסר לדפוס ולא ברור אם יצא]

71. ‘דמי חנוּכּה’. מחזה מאת שמואל אדלהייט. ניו יורק תרע"ז. 14 עמ'.ב

72. סִפְרִי, בּיבּליותיקה לילדים [בעריכת ח“נ ביאליק]. אודיסה תרע”ז–תרע"ח.

33 חוברות, 14–18 עמודים מנוקדים כל חוברת. עם איוּרים [רובם מאת ש. גולדמן].

א) ‘מאגדות אליהו הנביא: מעשה באיש חסיד; כוסו של אליהו’. עיבד משה בן־אליעזר.

ב) ‘הנעל’; ‘מלך לשנה’. אגדות מעוּבדות בידי משה בן־אליעזר.

ג) ‘שלושה אחים’. סיפור מימי שלמה המלך מאת א' טנדלו, עיבד יעקב רבינוביץ [בן־מאיר].

ד) ‘הנערה החכמה’. תירגם יעקב רבינוביץ [בן־מאיר].

ה) ‘מעשה בגור אריה’. עיבד ש' קריפץ.

ו) ‘שוּלמית’. אגדה תלמודית, עיבד משה בן־אליעזר.

ז) ‘הנעלים הקטנות’. מאת הרמן היֶרמנס, עיבדה אלישבע רבינוביץ [פינס].

ח) ‘מלך הצבאים’. אגדה רוסית, תר' יצחק ספיבק.

ט) ‘בני המלך’. אגדה עממית, עיבד יצחק ספיבק.

י) ‘מעשה בבן רב’. מאת פַלק הילפּרין.

יא) ‘הסבא משפּוֹלה’, שׂיחת חסידים מאת מ' בן־עמי, תרגם ח"נ ביאליק; ‘אריאל’, מאת קלמן שולמן.

יב) ‘המשפט עם הרוח’. שיחת־עם מאת י"ל פרץ, תר' ח' גולדברג.

יג) ‘הצחוק’. מאגדות הבעל־שם־טוב, מאת ש. אנסקי, תר' יעקב רבינוביץ [בן־מאיר].

יד) ‘מעשה בגדי’. מאת אלפונס דוֹדֶה. תר' [אנונימי].

טו) ‘הגזֵרה’. מאגדות רבי ליבּ שׁרה’ס מאת לי–לי [פּסבדוֹנים].

טז) ‘השבת פּקדוֹן’. מעשׂיה מאת מנחם אפלבּוֹים.

יז) ‘יצחק האורג’. אגדה מאת יעקב הלוי, תר' ח' גולדברג.

יח) 'המלך שלמה והדבורה". על־פי נוהמי, עיבד מ. חן [ביאליק].

יט) ‘מעשה בטבעת של ברכה’. אגדה מאת ש' בן־ציון.

כ) ‘מעשה ילדוּת’. מעין שיחה, מאת חיים נחמן ביאליק.

כא) ‘אבּא של נייר’. סיפור מאת פַלק הילפרין.

כב) ‘הארנבת הגיבּוֹרה’. מאת דמיטרי מאמין [סיביריאק], תר' ש' קריפץ.

כג) ‘חוני המעגל’. אגדה תלמודית, עיבד משה בן־אליעזר.

כד) ‘הגדיה ובן־המלך’. עיבּד ש' ליברמן.

כה) ‘אוַז זהב’. מאת האחים גְרִים, עיבד יצחק ספיבק.

כו) ‘הענק האוהב את נפשו’. מאת אוסקר וַילד, תר' אליהו מיטוֹס.

כז) ‘הילדה שנהפכה לאבן’. אגדה מאת שלמה הללס.

כח) ‘נסים ונפלאות בים וביבשה’. מסיפורי הברון מינכהוזן. תר' משה בן־אליעזר.

כט) ‘השומר בחלם’. בדיחת־עם מאת ש' בן־ציון.

ל) ‘הצחוק המשולש. מעשיה חסידית’, עיבּד מרטין בּוּבּר.

לא) ‘מעשה בבן סוחר ובת־מלך’, עיבד ש' קריפץ.

לב) ‘מעשה ברבי דב וביתוש החטמוני’. מאת ד' מאמין [סיביריאק]. תר' ש' קריפץ.

לג) ‘הארנק והעני’; ‘האִכּר והתוף’. סיפורים מעוּבּדים ע"י מ' בן־אליעזר. (מהדורה מחודשת, חלקית: מס' 626).

73. תוּרגמן. מבחר הספרות הלועזית לבני הנעורים, בעריכת ח“נ ביאליק וי”ח רבניצקי. אודיסה תרע“ז [מהדורה ב: ירושלים תר”ף]. (פירוט קודם: מס' 40)

א) ‘שנת התשעים ושלוש’. מאת ויקטור הוגו, תר' משה בן־אליעזר. 229 עמ'.

ב) ‘אַיבנהו’. מאת וולטר סקוט, תר' משה בן־אליעזר. 273 עמ'.

74.' שיחות‘, מאת האחים גרים, תר’ דוִד פרישמן. אודיסה, מוריה, תרע“ז–תרע”ח. חלקים א–ב.

158+160 עמ'. בניקוד, עם ציורים.

75. גַּמְלִיאֵל. סִדרה לקטנים [בעריכת א“ל סמיאטיצקי וח”נ ביאליק]. אודיסה–פרנקפורט, אמנות, תרע“ח–תרפ”ג. 11 חוברות, 8–14 דפים כל חוברת. מנוקד, עם ציורים צבעוניים (רוּבּם מאת “חבורת ציירים”: יעקב אפטר, מוצלמכר, משה חיגר, א' קרבצוב).

א) ‘ואיה אני?’ מאת [יהודה שטיינברג].

ב) ‘לצאת ידי הכל’. על־פי טולסטוי [תירגם אחד־העם].

ג) ‘חמישה עיורים’. משל [מאת טולסטוי. תרגום אנונימי].

ד) ‘התנים והפיל’. משל [מאת טולסטוי. תרגום אנונימי].

ה) ‘התרנגולים והשועל’. [מאת ח"נ ביאליק, על־פי ברכיה הנקדן).

ו) ‘האניה והאְרּבה’. מאת ריכרד גוסטפסון. צייר ד' מיטרוחין. (תרגום).

ז) ‘אנית קסמים’. מאת וילהלם האוף. צייר ד' מיטרוחין. (תרגום).

ח) ‘החתול והשועל’. מעשׂית עם (עיבוד).

ט) ‘מעשה בזקנה ובדב’. מאת ש' בן־ציון. (המשך הפירוט: מס' 135)

76. מזכרת מנחם. ספריה מנוּקדת לילדים, צפת, דפוס הגליל, תרע"ח.

א) ‘שירים לילדים’. מאת אברהם אברונין. 16 עמ'.

77. ביבליותיקה חדשה לילדים ולנערים. אודיסה, הוצאת האחים בלטניצקי, תרע“ח. – 12 חוברות, וְבהן “מבחר אגדותיו וסיפוריו היפים של [ישראל בנימין] לבנר ז”ל שלא נדפסו עוד”. 12–16 עמ׳ כל חוברת, בניקוּד.

א) הכליף ושלושה סימנים. ב) חנניה. ג-ד) הסדר. ה) בימי החשמונאים. ו-ז) מעשה בפרפר ופרפרה. ח) גשר של נייר. ט) אם אין אני לי – מי לי? י) דינר זהב. יא) הגדיה היחידה; יב) שונא ישראל. (“בקרוב יֵצאו לאור עד מאה סיפּוּרים ואגדות”. לא יצאו עוד).

78. לכבוד יום טוב. חוברות מאת לוין קיפניס. ירושלים, מרכז המורים, תרע"ט. 12 עמ' כל חוברת, בניקוּד.

א) ‘בחנוּכּה’ (שיר); ‘נרות החנוּכּה’ (מעשיה).

ב) ‘ט"ו בשבט’ (שירים); ‘עצי סגולה ופרי גאולה’ (שיחת דקלים).

ג) ‘פרחי ישראל’ (שיר); ‘הולם המן’ (שיר); ‘שושנת יעקב’.

ד) ‘פסח’; ‘רבי ניסן’.

79. ‘החידה ופתרונה’. סיפור היסטורי מימי שלמה המלך, מאת מנחם מבש“ן. ירושלים, הוצאת המחבר, תרע”ט. 19 עמ', בניקוד.

80. מחזור סיפורים לכל השנה לנערים, מאת ישעיה נתן גולדברג (יכנה"ז).

א) ‘בשמים’, סיפור ליום הכיפורים. מינסק תרע"ט. 8 עמ'.

81. ביבליותיקה מנוּקדת לילדים. אודיסה, מוריה, תרע“ט–תר”ף. 6–8 כל חוברת. סיפורים מאת יהודה שטיינברג [מתוך כתבי יהודה שטיינברג לבני הנעורים. מס' 35]

א) השושנים. ב) שכּוּלה. ג) העיר אלתשבע. ד) יום הפִּסחים. ה) מעשה בדוכּס אחד. ו) שאלות. ז) יוסי פּתי. ח) חסד ואמת. ט) מעשה בשני אחים ושני סיחים. י) שאוּל פה נעול. יא) עקיבא ועקביא. יב) הנערים המאירים.

82. ‘בית חנן’. סיפור לבני הנעורים מאת אברהם מאפו. הוּצא בצירוף מבוא והערות על־ידי יוסף קלוזנר. ירושלים, השִלוֹח, תר“ף. 72 עמ‘. [מהדורה א, כספר־לימוד עם פרקי שינון: ׳אמון פדגוג’, קניגסברג, תרכ”ז. יצא אח"כ גם בשמות אחרים: מס' 123; 213].

83. שירת ארבע‘. חזיון לבתי הספר על־פי המשל של קרילוב, מעובּד על־ידי חב״ד [=חיים בר־דרומא]. ירושלים [תר"ף?]. 8 עמ’.

84. ‘ראש השנה לאילנות’. חזיון דמיוני מאת לוין קיפּניס. ירושלים, מתנת וַעד־הצירים לילדי ירושלים. תר"ף. 8 עמ', בניקוד.

85. שחרות. סיפורים ומעשיות לבני הנעורים, עם תמונות וציורים. מאת זליג טיגל. ורשה תר"ף.

א) ‘בּוּדה הקטן’; ‘הרועה ובת־המלכה’; ‘הזמיר והשושנה’. 16 עמ', בניקוד.

86. ‘מילקוטי’. סיפורים מאת נחמן מִפֶלֶב. צייר ח' אֶלנר. קרקוב, ספר, תר"ף. 63 עמ', בניקוד.

87. ‘אחרית ירושלים’. סיפור היסטורי מאת היינריך וולרט שומאכר, עיבד לבני הנעורים על־פי ‘ביריניקה’, דוד פרישמן. ורשה, המשׂרד להוצאת ספרות שליד ההסתדרוּת הציוֹנית, תר“ף. 736 עמ. [מהדורה א: ‘ביריניקה’, ורשה תרנ”ח, 614 עמ'].

88. תַּלְתַּלִּים. ביבליותיקה מנוקדת לילדים מאת יצחק קצנלסון. ורשה, צנטרל, תר“ף–תרפ”א.

א) ‘זרח שומר שבת’. אגדה. 16 עמ'.

ב) ‘חלומות’. מחזה. 20 עמ'.

ג) ‘באוהל’. מערכה אחת מן המחזה הבּיבּלי ‘בית ישראל’. 29 עמ'.

ד) ‘חזקיה בעל החלומות’, סיפור. 16 עמ'.

ה) ‘החשמונאים’. מחזה. 16 עמ'.

ו) ‘מכירת יוסף’. מחזה. 24 עמ'. (גירסה מקוצרת של מס' 33 א).

ז) ‘הסקוֹיט היותר צעיר’. מחזה. 38 עמ'.

ח) ‘ליצני פורים’. מחזה. 26 עמ'.

ט) ‘המלך אחשורוש’. קומדיה בחרוזים במערכה אחת. 31 עמ'.

י) ‘אחשורוש מלך טפש’. קומדיה בחרוזים. 38 עמ'.

89. ‘תלתלים’ סיפורי מקרא לילדים מאת יצחק קצנלסון. ורשה, צנטרל, תרפ"א. 288 עמ'.

90. ‘מהתלות’. קובץ־התוּלים [בחרוזים], ערוך בשׂפה קלה ונוחה לילדים בידי יצחק קצנלסון. ורשה, האוֹר, תרפ"א. 77 עמ', בניקוּד, עם ציוּרים.

91. ‘מאגדות הקראים’. מאת ראובן פאהן. וינה, מנורה, תרפ"א. 20 עמ'.

92. ‘שיבת ציון, או היהדות והציונות’. חזיון בשתי מערכות, נוסד בקורות עמנו בעד הנערים והנערות הלומדים עברית, מאת אברהם א. קאפון. סאראיֶבו תרפ“א. 40 עמ'. עם תווי נגינה בחוברת מיוחדת. 93. עֵדֶן. ביבליותיקה מנוקדת לילדים. לבוב, סנונית, תר”ף–תרפ"ב.

א) ‘פרה שעלתה השמימה’. מאת נפתלי זיגל. 10 עמ'.

ב) ‘הנסיעה בכיס בגדי’. מונולוג מאת נפתלי זיגל. 12 עמ'.

ג-ו) ‘יעקב ועֵשׂו’. חזיון ביבלי בשתי מערכות מאת משה פלד. 37 עמ'.

ז) ‘בימי החופש’. הלצה במערכה אחת. עיבד מפולנית משה גוטליב. 12 עמ'.

94. עברית חיה. ביבליותיקה לעם ולבני הנעורים. לבוב, סנונית, תר“ף–תרפ”ב.

א) מוּנחי חשבון; ב) דבּר היטב – חוֹברוֹת לימוּדיוֹת.

ג) ‘רק דוקטור!’ הלצה במערכה אחת מאת שלום עליכם, תר' נפתלי זיגל. 16 עמ'.

ד) ‘יצירת האדם’. מאת שלום חריף. 12 עמ׳.

ה) ‘אדם וחוה’. מאת שלום חריף. 14 עמ'.

ו) ‘חוה והנחש’. מאת שלום חריף. 8 עמ'.

ז) ‘קין והבל’. מאת שלום חריף. 8 עמ'.

ח) ‘דמיונות ואגדות’. מאת שלום חריף. 50 עמ'.

ט) ‘שלמה לעוויזאָהן’. ציור תולדותי־תרבותי מאת ראובן פאהן, 32 עמ'.

י) ‘יוסלי טֶגְלַשֶׁר’. סיפוּר־אגדה מאת ראובן פאהן. 36 עמ'.

יא-יג) ‘שאול ודוד’, חזיון בארבע מערכות מאת משה פלד. 39 עמ'.

95. מספרות העמים. ספריה מנוקדת לבני הנעורים. ורשה, לוין אפשטיין, תרפ“א-תרפ”ג. 12 חוברות, כולן בתרגום ישראל אליהו הנדלזַלץ:

א) ‘בנאות החרמונים’. ציורים ורשימות מחיי סוריה, מאת סטפן סמיוֹנוֹביץ' קונדורשקין. 54 עמ'.

ב) ‘הסוד הנורא". מאת ארתור קוֹנן דויל. 36 עמ’.

ג) ‘ממוראי האינקביזיציה’: 1. ‘הבאר והמטולטלת’. מאת אדגר אלן פּוֹ; 2. העינוּי האחרון‘. מאת ויליה די ליל־אדן. 39 עמ’.

ד) ‘הגיבּן’. מאת ארתור קוֹנן דויל. 36 עמ'.

ה) ‘קלוד גָה’. מאת ויקטור הוּגוֹ. 38 עמ'.

ו) ‘משרתוֹ של הסרסוּר’. מאת ארתור קונן דויל. 38 עמ'.

ז) ‘משירי העבודה’. מאת ו' אוקראינצב. 47 עמ'.

ח) ‘הכזבן הנורא". מאת א’ קִינְדל. 61 עמ'.

ט) ‘הפקודה האבודה", מאת לב טוֹמסקי. 24 עמ’.

י) ''ששת הנפּוליונים‘, מאת ארתור קונן דוֹיל. 34 עמ’.

יא) ‘המלחמה בעד החיים’. מאת ג’ק לונדון. 41 עמ'.

יב) ‘מאורעותיו של האדריכל הנורוודי’. מאת ארתור קונן דויל. 40 עמ'.

96. ביבליותיקה אוניברסלית. ורשה, לפּיד, תר“ף–תרפ”א.

א) סיפּוּרים: ‘צער’; ‘בבית’; ‘באפלה’. מאת אנטון צ’חוב, תר' י"א הנדלזלץ. 32 עמ'.

ב) ‘הנוֹצרים’. מאת ליאוניד אנדריב, תר' י"א הנדלזלץ. 48 עמ'.

ג) סיפורים: ‘הפחדן’; ‘החוק אשר לא ידע רחם רחמים’. מאת ג’ק לונדון. [תר' י"א הנדלזלץ?] 44 עמ'.

ד) סיפורים: ‘הזקנים’; ‘אבדן האניה’; ‘סמילטנה’; ‘עזו של מר סגין’. מאת אלפונס דוֹדֶה, תר׳ פנינה ל. [פסבדונים]. 48 עמ'.

ה) סיפּוּרים: ‘החתול השחור’; ‘מסוה האדום’; ‘דומיה’. מאת א“א פּוֹ, תר' [י”א הנדלזלץ?]. 48 עמ'.

ו) סיפורים: מאת גי דה מופסן, תר' א"ל יעקבוביץ [עקביא]. 48 עמ'.

ז) שׂיחוֹת וּמחשבוֹת‘. מאת גַ’קוֹמוֹ ליאוֹפּרדי, תר’ א"ל יעקבוביץ [עקביא], 48 עמ'.

ח-י) [חסר]

יא) ‘מעשיות’: מאת אוסקר ויילד. תר' ח"ש בן־אברהם. 47 עמ'.

יב) ‘מתוך יומנו של עץ תפוחי זהב’. מאת הנס היינץ אֶוֶרס. תר' א"ל יעקבוביץ (עקביא), 54 עמ'.

97. ‘אהל תָּם’. מאת הריֶט ביצ’ר סטוֹ, תר' אברהם זינגר. ורשה, לוין־אפשטיין, תרפ"א. 433 עמ'. (מהדורה א: שם תרנ"ו).

98. ‘חייו וקורותיו של רובינסון קרוזו". מאת דניאל דיפוֹ, תר’ אשר ברש. יפו, ועד ־חינוך, תרפ"א. 339 עמ'. (מהדורות אחדות. ראה גם מס' 14, 42 ב, 498 ד).

99. ‘דוִד קוֹפּרפילד’. מאת צ’רלס דיקנס, תר' משה בן־אליעזר. ירושלים, תורגמן, תרפ"א. 213 עמ'. (ראה מס' 217ה).

100. ‘סיפּוּרי מעשׂיוֹת’. מאת האחים גְרים, תר' חיים אהרן קרופניק. ברלין, מנורה, תרפ"א, 46 עמ', בניקוּד.

101. ספריה לילדים ולבני הנעורים. וילנה, תרבּוּת, תרפ“א–תרפ”ב. 16–20 עמ׳ בכל חוברת, בניקוד. עם ציורים.

א) ‘הצפרדע’. [אנונימי]. תר' ר.ק. [=אברהם שלונסקי].

ב) ‘הקוקיאה’. מאת קרל אֶוַלד, תר' חיים אריה חזן.

ג) ‘השועל’. מאת ארנסט סיטון תומפסון, תרי פלק הַילפרין.

ד) ‘בינגוֹ’. מאת ארנסט סיטון תומפסון, תר' מנחם רודניצקי [אדיר]. 32 עמ'.

ה) ‘הנמלים’. מאת ארנסט סיטון תומפסון, תר' אהרן אוּרינוֹבסקי [בּן־אוּר].

ו) ‘התולעת והעגור’. מאת קרל אֶוַלד, תר' פלק הילפרין.

ז) ‘ברוָזת הבר’. מאת ארנסט סיטון תומפסון, תר' פַלק הלפרין.

ח) ‘עץ מרפא’. מאת מ"נ סלֶפּצוֹבָה, תר' מנחם זלמן ולפובסקי.

ט) ‘מלך הזאבים’. מאת ארנסט סיטון תומפסון, תר' שמוּאל אַיזיקוב.

י) ‘מזמר הרחוב’. מאת ארנסט סיטון תומפסון, תר אהרן צייטלין.

102. ‘אחיו הצעיר של הדֹב’. מאת וִיליאם ג’וֹזף לוֹנג, תר' א.ש. [=שלונסקי]. וילנה, פייבל קראסני, תרפ"ב, 34 עמ', עם ציורים.

103. תְּמָרִים. ביבליותיקה מצוירת לילדים. וַרשה, שפרירים, תרפ“א–תרפ”ג. יג חוברות מנוקדות.

א) ‘שתי אחיות’. מאת יעקב רַיזפדר. 22 עמ׳,

ב) ‘בן המלך של שוהם’. מאת יעקב רַיזפדר. 19 עמ'.

ג) ‘ילדי המרתף’. מאת יעקב רַיזפדר. 21 עמ'.

ד) ‘הילד ומיחמו’. מאת יעקב ריזפדר. 15 עמ'.

ה) ‘אם ובנה’. מאת יעקב ריזפדר. 20 עמ'.

ו) ‘האורח’. מאת יעקב ריזפדר. 25 עמ'.

ז) ‘שירי ילדים’. מאת יחיאל רוזנצוַייג. 32 עמ'.

ח) ‘חיימ’ל’. מאת יעקב ריזפדר. 19 עמ'.

ט) ‘האוצר בשלג’. מאת יעקב ריזפדר. 22 עמ'.

י) ‘איך נכתב המכתב הראשון’. מאת רודיארד קיפלינג, תר' י"א הנדלזלץ. 40 עמ'.

יא) ‘המתנה’. מאת יצחק אונטרמן. 12 עמ'.

יב) ‘כתם־הכסף’. מאת ארנסט סיטון תומפסון, תר' י"א הנדלזלץ. 47 עמ'.

יג) ‘האניה המכוּשפה’. מאת וילהלם האוּף, תר' י.א. [הנדלזלץ]. 26 עמ'.

104. ‘שׂמחת החג’. תמונה מאת אהרן אהרוני. קושטא, הסתדרות המורים העברים, תרפ"ב. 16 עמ'.

105. ‘נגינות“. ספר שירים בשביל גן־הילדים והמחלקות הנמוכות של בית־הספר, חוּבּרו, תורגמו ועוּבּדו על־ידי אברהם קוזובסקי. המנגינות חוברו ועובדו ע”י א’ דוִידוביץ. ורשה תרפ"ב, 172 עמ' בניקוד.

106. ניצוצות. ביבליותיקה מצוירת לילדים ולנערים. ורשה תרפ"ב. בניקוד.

א) ‘בשעת השיעור’. קומדיה במערכה אחת, מעוּבּדה ע"י יצחק ברקמן. 12 עמ'.

ב) ‘הפרידה’. קומדיה במערכה אחת, מעוּבּדה ע"י יצחק ברקמן. 20 עמ'.

ג) ‘בארצנו: מסע לארץ־ישראל’. מאת יצחק ברקמן. 152 עמ'.

ד) ‘מועצת הרופאים’. קומדיה במערכה אחת מאת י"א פרדרה, תר' יצחק ברקמן. 67 עמ'.

107. מקראות קטנות. ספריה מנוּקדת לילדים בעריכת יצחק דב ברקוביץ. ניו־יורק תרפ"ב. 14 עמ' כל חוברת.

א-ב) משׂחק פורים'. מחזה התולים מאת י"ד ברקוביץ.

ג) ‘נפש חיה’. מאת שלום עליכם, תר' י"ד ברקוביץ.

ד) ‘אל הדוֹד באמריקה’. מאת י"ד ברקוביץ.

ה) ‘בגדי יום טוב’. מאת שלום עליכם, תר' י"ד ברקוביץ.

ו) ‘הויכּוּח’. בדיחה מאת י"ד ברקוביץ.

ז) ‘יוסי גיבור ישראל’. מאת שלום עליכם, תר' י"ד ברקוביץ.

ח) ‘האחרון’. סיפור אגדה מאת י"ד ברקוביץ [ראה מס' 33 י].

ט) ‘טוֹפּלה טוטוריטו’. מאת שלום עליכם, תר' י"ד ברקוביץ.

י) ‘נערים’. מאת אנטון צ’חוב, תר' י"ד ברקוביץ.

יא-טז) מסיפורי שלום עליכם: ‘מעשה באגוזים’; ‘האתרוג’; ‘גזלנים’; ‘מעות של חנוכה’; ‘מתושלח’, ‘מסיפורי נער שוטה’. תרגם וקיצר י"ד ברקוביץ. (ראה מס' 214 א)

108. ספרי מופת מספרות העולם. ברלין, מוריה־דביר, תרפ“ב–תרפ”ג.

א) שירת הַיאוָתה‘. מאת הנרי לונגפלו, תר’ שאול טשרניחובסקי. 122 עמ', בניקוד. (מהדורה א: אודיסה תרע"ג)

ב) ‘הרמן ודורותיאה’. מאת יוהן ווֹלפגנג גֶתֶה, תר' ש' בן־ציון. 118 עמ'. (מהדורה א: יפו, ספריה חקלאית, תרע"ז)

ג) ׳צלילים‘. משירי היינריך היינה. קובץ ערוך ומסודר לבני הנעורים. תר’ ש' בן־ציון, צייר נחום גוטמן. 166 עמ', בניקוד.

109. ביבליותיקה אגדית. ורשה, ברקאי, תרפ“ב–תרפ”ד. בניקוד.

א) ‘מבחר אגדות החסידים’. מאת עזריאל נתן פרענק. 156 עמ'.

ב) ‘אגדות ההודים’. על־פי מניטו ואראליוֹ, תר' דוד צמח. 124 עמ'.

ג) ‘אגדות הכּוּשים’. תר' אברהם בן־אורי. 80 עמ'.

ד) ‘אגדות יוָן’. תר' אליעזר מיטרופוליטנסקי. 140 עמ'.

ה) ‘אגדות הבלקנים’. תר' א' מיטרופוליטנסקי. 148 עמ'.

ו) ‘אגדות הסינים’. תר' אברהם בן־אורי. 80 עמ'.

ז) ‘מסעי גוליבר לארץ הגמדים ולארץ הענקים’. מאת יונתן סויפט, תר' פלק הילפרין. 44 עמ'.

ח) ‘אגדות משוררים’. מאת ריכרד דהמל, אוסקר וַיילד, לב טולסטוי, אלפונס דוֹדֶה ואחרים. תר' פלק הַילפרין. 171 עמי.

ט-י) ‘מעשיות [וילהלם] האוּף לבני הנעורים’. תר' דוִד צמח. 348 עמ'.

110. ביבליותיקה היסטורית. ורשה, ברקאי, תרפ“ב–תרפ”ד. בניקוד

א) ‘ספר הישר’. מעוּבד לבני הנעורים ע"י אהרן לובושיצקי, 204 עמ'.

ב) ‘נר דוִד’. על־פי ‘בוסתנאי’ מאת מאיר להמן. עיבד מ' גורפינקל. 94 עמ'.

ג) ‘בר־כוכבא’. סיפור היסטורי [על־פי מאיר להמן] מאת ישראל בנימין לבנר. 116 עמ'.

ד) ‘הבּן האובד’. סיפור היסטורי מימי הביניים. עיבד שלמה ברמן. 61 עמ'.

ה) ‘בית הלל’. סיפור מימי חורבן הבית השני מאת מקס רינג. עיבדוּ א' נובח ואברהם בן־אורי. 117 עמ'.

ו) ‘האנוסים’. סיפור מימי האינקויזיציה, על־פי ‘עמק הארזים" מאת גרייס אגילר וא"ש פרידברג, עיבד שמואל שבח קנטורוביץ. 265 עמ’.

ז) ‘דוִד אלראי’. סיפּוּר מתקוּפת הגאונים, מאת בנימין דישראלי, תר' אברהם רוזט. 173 עמ'.

ח) ‘טנקרֶד’. מאת בנימין דישראלי, עיבּּוד [על־פי תרגום יהודה לייב לוין]. 266 עמ'.

ט) ‘רבּי עקיבא’. מאת מאיר להמן, תר' פלק הילפרין. 192 עמ'.

י) ‘בן חוּר’. סיפור היסטורי מימי בית שני, מאת לו אוּאַלַס [ווֹלס], תר' חיים אליעזר דובניקוב. 274 עמ'.

יא) ‘מירטלה’. סיפור מימי גלות רומא, מאת אליזה אוז’שקובה, עיבד ע"נ פרענק. 77 עמ‘. [מהדורוֹת מחוּדשוֹת: מס’ 319]

111. ביבליותיקה ספרותית. ורשה, ברקאי/אלטניילנד (“תל־אביב”), תרפ“ב–תרפ”ה. בניקוד.

א) משלי המגיד מדוּבּנא‘. עיבד לבני הנעורים שמואל שבח קנטורוביץ. 108 עמ’.

ב) ‘חכמי חֶלם’. סיפר פלק הילפרין. צייר שי פייגנבוים. 168 עמ'.

ג) ‘סיפורי פראג’. סיפורים מחיי הרב ר' יהודה לייב ליוָא, מסוּפרים מאת פלק הילפרין. 106 עמ'.

ד) ‘שיחות ואגדות לבני הנעורים’. מאת אברהם פרנק. 61 עמ'.

ה) ‘בלי משפחה’. מאת הקטור מַלוֹ, תר' י"א הנדלזלץ. א–ב. 168 עמ', עם ציורים.

ו) ‘עולם הפוך’. מאת ז’ול וֶרן, תר' יהודה גרזובסקי [גור]. 89 עמ'.

ז) ‘בין קרחי הצפון’. מאת ז’ול וֶרן, תר' דוד צמח. 78 עמ'.

ח) ‘ילדי רב החובל גרנט’. מאת ז’ול ורן, תר' עקיבא רוזנבוים, ערך י"א הנדלזלץ. צייר [ג. ריוּ]. א–ג. 224+264+270 עמ‘. [מהדורה ב: מס’ 483].

ט) ‘סביב הארץ בשמונים יום’. מאת זוּ’ל ורן, תר' א"ל יעקבוביץ [עקביא]. 180 עמ'.

י) ‘בן־המלך והעני’. מאת מרק טוֵיין, תר' אהרן דוד מרקסוֹן. 216 עמ'.

יא) ‘מאורעות [הקלברי] פין’. מאת מרק טוֵיין, תר' פלק הילפרין. 255 עמ'.

יב) ‘יוֹרם’. מאת אנה [צ"ל: פלורנס] מונטגומרי, תר' יצחק ברקמן. 149 עמ'.

יג) ‘בארץ היהלומים’. סיפור מחיי שודדי הים מאת אגנהרד ברפוס, תר' דבורה לחובר. 154 עמ'.

יד) ‘ילדי הגֶטוֹ’. סיפורים מאת משה ישראל זנגביל, עיבד מאיר טשודנר. א–ב. 284 עמ'.

טו) ‘מחמדים’. סיפורים, שירים, אגדות ומחזות, מאת יצחק קצנלסון. 205 עמ', עם ציורים.

112. ביבליותיקה מדעית. ורשה, ברקאי, תרפ“ב–תרפ”ד, בניקוד.

א) ‘רודפים ונרדפים’. סיפורים מעולם החי מאת ארנסט סיטון תומפסון, תר' י"א הנדלזלץ,.120 עמ'.

ב) ‘מסילת הברזל, המצאתה והתפתחותה’. מאת יעקב פרנדל. 98 עמ'.

ג) ‘בני תקופת האבן’. מאת סנטלי וטרלו, תר' עקיבא רוזנבוים. 66 עמ'.

ד) ‘בארצות רחוקות’. סיפורי נוסעים וציידים. תר' חיים אליעזר דובניקוב. 92 עמ'.

ה) ‘התיירים הראשונים’. מאת ניקולי רובקין, תר' מאיר טשודנר.

ו) ‘התיירים האחרונים (מקולומבוס עד ננסן)’. עיבד ח"א דובניקוב. 190 עמ'.

ז) ‘ומירך ועילם’. סיפור מחיי האדם הקדמון [מאת ז’וזף רוני], תר' פלק הילפרין. 145 עמ'.

ח) ‘בין ילדים וחיות’. סיפורי זואולוגיה, עיבד חיים צרניבסקי. 91 עמ'.

ט) ‘מעולם החי’. סיפורים ושיחות, מעובדים ומלוקטים ע"י ח' צרניבסקי. 164 עמ', עם ציורים.

י) ‘מחשבת הדורות’. קורות השתלמות האדם, מאת ניקולי רובקין, תר' מ' קפלן, 114 עמ'.

113. ‘אלף ולילה אחד’. אגדות מזרחיות, עיבד ש' קצנלסון־פיינשטיין. ורשה, גיטלין, תרפ"ב. 181 עמ', בניקוד, עם ציורים (מאת ל.ט.).

114. ‘ערבה’. שירי ילדים מאת יעקב פיכמן. ציירו יעקב אפטר, חיגר, קרבצוב, מוצלמכר. פרנקפורט, אמנות, תרפ"ב, 83 עמ', בניקוד.

115. ספרים מצוירים לילדים, עם שירים מאת יעקב פיכמן. ורשה [תרפ“ב–תרפ”ג]. 8–10 עמ' בכל חוברת.

א) בבית ובשדה. ב) תחת השמים. ג) בחום הדרום ובקור הצפון. ד) במדבר ויער. ה) על חיות פראות מעשיות נאות. ו) על בעלי חיים וילדים סיפורים נחמדים.

116. ‘מבין החרבות, או מנחת הזִכּרון’. מחזה מאת יהודה ליבּ אלזט [זלוטניק). ורשה דפוּס ‘הצפירה’, תרפ"ג. 27 עמ'.

117. ‘החליל’. שירים מאת שאול טשרניחובסקי, צייר נחום גוטמן. ברלין, דביר, תרפ"ג. 60 עמ', בניקוד.

118. קוּפת הספר. סִדרת חוברות וספרי קריאה [נוסדה ע“י אגודת הסופרים והסתדרות המורים, בעריכת אשר ברש]. תל־אביב, תרפ”ב–תרפ"ד.

א) ‘בדרך רחוקה’. סיפורים מאת מיכה יוסף ברדיצ’בסקי (מבוא: יעקב פיכמן). 29 עמ', בניקוד.

ב) ‘האלמוגים’. מאת קרל אֶוַלד, תר' פסח אוירבך. 14 עמ', בניקוד, עם איורים.

ג) ‘מעשה בשני אחים’. סיפור־עם מאת משה סטבסקי [סתוי]. 11 עמ', בניקוד.

ד) ‘כריסטופר קולומבוס’. מאת אֶדוּארד גרַנסטרם, תר' יהודה גרזובסקי [גור]. 42 עמ'.

ה) ‘הילד רוֹסיני’. מאת לידיה צ’רסקיה, תר' פסח גינזבורג. 21 עמ'.

ו) ‘מתנה’ ועוד סיפורים, מאת משה סטבסקי [סתוי]. 11 עמ', בניקוד.

ז) ‘האוצר’. מספר סיפורי הקדם ‘עלי תמרים’, עיבּד נֹח פינס. 22 עמ'.

ח) ‘אגדות סיניות’. מסוּפּרות עברית ע"י אשר ברש. 8 עמ', בניקוד.

ט) ‘הארגונאוטים’. תר' מגרמנית מרדכי אזרחי. 34 עמ'.

י) ‘תעלולי קמביזס מלך פרס’. תר' מרוסית יצחק ספיבק. 30 עמ'.

יא) ‘אוריאל אקוסטא’. מאת אברהם צפרוני. 15 עמ'.

יב) ‘הרפתקאותיו של צ’רלס דיקנס] הקטן’. תר' פסח גינזבורג. 15 עמ'.

יג) ‘אל קברות המכּבּים’. מאת דוִד שמעונוביץ [שמעוני]. 16 עמ'.

יד) ‘שומר הנחלה’. מאת רבינדרנת טגורי. תר' [אנונימי]. 15 עמ'.

טו) ‘מעשה בסרטן ששׂיחק בים’. מאת רודיארד קיפלינג, תר' חיה ולי. 15 עמ', בניקוד.

טז) ‘עמק הפּלאים: הפרק הלאומי ביֶלוֹֹסטוֹן’. מאת רפאל סברדלוב. 19 עמ'.

יז) ‘המשורר מקומי’. מאת אנטול פרנס, תר' חיים הררי. 19 עמ'.

יח) ‘זכרונות מבית היער’. מאת פטר רוֹזֶגר, תר' אשר ברש. 22 עמ', בניקוד.

יט) ‘מוּק הקטן’. מאת וילהלם האוף, תר' א. א–ן [אברונין]. 22 עמ'.

כ) ‘באסיא הקטנה’. תר' ישראל פישמן. 15 עמ'.

כא-כד) ‘פאוּל וּוִירג’יניה’. מאת ברנרדין די סן־פיֶר, תר' אלכסנדר מלחי. 119 עמ'.

כה) ‘בורחים". שני סיפורים מאת אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ. 15 עמ’.

כו-כט) ‘מֶכּה ומדינה’. מאת מנחם רפאל כהן. 100 עמ'.

ל) ‘לואי פסטר’. מאת מרדכי ברכיהו (בורוכוב). 30 עמ'.

לא-לב) ‘ברוכי אלהים’. אגדה מאת יהודה בורלא. 41 עמ'.

לג) ‘ילד מרגל’. מאת אלפונס דודה, תר' דבורה לחובר. 13 עמ' בניקוד.

לד) ‘מעשה נורא על רבי יוסף דילה רינה’. הביא לדפוס אברהם כהנא. 18 עמ'.

לה) ‘ארנק־הברכה ומצנפת־הקסמים’. תר' ישראל פישמן. 13 עמ', בניקוד.

לו) אגדות של צדיקים: [א] ‘מעשה בבת־מלך שאבדה’, מאת ר' נחמן מבּרסלב, עיבד פסח אוירבך; [ב] ‘השר הנאמן’, מאת י"ל פרץ. 13 עמ', בניקוד.

לז) ‘כמה קרקע דרוש לאדם?’ מאת לב טולסטוי, תר' יצחק ספיבק. 20 עמ'.

לח) ‘קיבוץ גלויות’. אפותיוזה לנשמת ד"ר הרצל מאת אביגדור המאירי. 33 עמ', בניקוד, עם תוִים.

לט) ‘מי ענד לדוכיפת ציצת נוצה?’ אגדה ערבית מאת חיים נחמן ביאליק. 8 עמ', בניקוד.

מ-מו) ‘פדיטה הקטנה’. מאת ז’וֹרז' סַנד, תר' שמואל חיים ברכוז. 203 עמ. (הפירוט: מס' 171)

119. שִבֳּלִים. ספריה מצוירת לילדים. ורשה תרפ“ג–תרפ”ד. 16 עמ' מנוקדים.

[חוברות שלא נזכר לידן שם מחבר עוּבדוּ, כנראה, ע"י אליהו חיים חיניטש]

א-ג) ‘החתול והתרנגול’; ‘תשעה אחים’. עיבד אליהו חיים חיניטש.

ד-ז) ‘ירחמיאל השוטה’; ‘שר־הים ושתים־עשרה בנותיו’. עיבד א"ח חיניטש.

ח) ‘ברוך הרוכל’. עיבד איש יהודי [פסבדונים].

ט-י) ‘החוכר’. מאת י"ל פרץ, תר' דבורה לחובר.

יא-יב) ‘מי ראש’; ‘אגוז־זהב’. מאת מכּס נורדוי, תר' א"ח חיניטש.

יג-יד) ‘אח ואחות’. מאת מכס נורדוי, עיבד א"ח חיניטש.

טו-יח) ‘הפשתה’; ‘הפרחים’; ‘הזמיר’. עיבד אהרן זאב כהן.

יט-כ) ‘שרה בת טובים’; ‘תפוחי החיים ומים חיים’. תר' דבורה לחובר.

כא-כד) ‘הצל’; ‘איך התודעה בת־המלך אל החיים’. עיבד א"ז כהן.

כה-כו) ‘הצב הפטפטן’; ‘זאב בן חיל’. עיבד א"ח חיניטש.

כז-כח) ‘כבשׂי הזהב’. מאת יחיאל רוזנצוייג.

כט-לג) ‘הילד והאם’. מאת יהוּדה ליבּ שטרן.

לד-לה) ‘הפרפר והפרח’. מאת יקיר ורשבסקי.

לו-לח) ‘שלושה אחים’; ‘משפט הקוף’; ‘החתול והשועלה’.

לט-מ) ‘האוָז המושיע’; ‘חמור חסר לב’.

מא-מב) ‘הארי בעל הכנפיים’; ‘הארי והארנבת’.

מג-מד) ‘ידידים’; ‘הדייג הקטן’.

מה-מז) ‘ברמין, עני אחד’; ‘חסן ואלי בבא’.

מח-מט) ‘החול’; ‘העורבים והנחש’.

נ-נג) ‘בנות־המלך בשביה’; ‘הרוּח הדרומית’; ‘מעשה בבת חוטב־עצים’.

נד-נה) ‘הדב והתרנגול’; ‘הילדה והשועל’; ‘הנחש’.

נו-נז) ‘הרחיצה בנהר בלילה’; ‘הבת החורגת’.

נח-סא) ‘הילד שגנב מן הגמדים’; ‘מעשה בשני גמדים ובצועני’; ‘מעשה בשבעה עורבים’.

סב-סג) ‘רבי יוסף איש מלוה מלכה ואשמדי’; ‘הירודוט מן הליקרנס’.

סד-סה) ‘המכשף ובן האִכר’; ‘המלך והאביוֹן’.

סו-סז) ‘השועל הרשלן והתרנגולת הפקחית’; ‘טבעת הברכה’.

סח-סט) ‘שַלח לחמך על פני המים’; ‘לחיים לחיים’. (ראה מס' 328)

120. צִיל־צְליל. ספריה מנוקדת לפעוטים מאת בנציון רסקין. ורשה, תרבות, תרפ"ג. 16–20 עמ' כל חוברת.

א) ‘הטוחן, הטוחנת ואבני הריחַים’. צייר אלעזר ליסיצקי.

ב) ‘התרנגול, התרנגולת וגִנת הירק’. צייר חיים הנפט.

ג) ‘ארבעה תיישים’. צייר אוריאל כהנא.

ד) ‘דֹב בן דבש’. צייר חיים גולדברג.

ה) ‘חתלתולה ששכחה איך תשאל אוכל’. צייר חיים הנפט.

ו-ז) ‘בן הזקונים’. המלקוש'. צייר חיים גוֹלדבּרג.

121. ‘כוֹחה של תשובה’. פּוֹאֶמה אגדית מאת אריה ליב יאגולניצר. טשרנוביץ, תרפ"ג. 40 עמ' בניקוד.

122. בעד התינוקות. ספריה מנוקדת ומצוּירת מאת יעקב דוִד קמזון. ברלין–וינה, מנורה, תרפ"ג.

א) ‘צעצועים ופרחים’. חרוזים מלוּוים ציורים צבעוניים. 8 עמ'.

ב) ‘חתונה ביער’. סיפור בחרוזים. ציירה אלזה ונץ־וינטר. 14 עמ'.

ג) ‘העֵגל’. 14 עמ', עם ציוּרים.

123. ‘הטוב והרע’. מאת אברהם מאפו. ורשה, אלטניילנד, תרפ"ג. 68 עמ‘, בניקוד. [הוא הסיפור ‘בית חנן’, מס’ 82]

124. ‘אגדות ומעשיות’. מאת האחים גְרים, תר' [שלמה ברמן]; וַרשה, תוּשיה, תרפ"ג. 368 עמ', בניקוד.

[נדפּסו תחילה ב־16 חוברות. שם, תרנ“ז–תרנ”ט]

125. ‘הגדות וסיפורים’. מאת הנס כריסטיאן אנדרסן, תר' דוד פרישמן. ברלין, מוריה, תרפ"ג. 238 עמ'. (מהדורה א: ורשה תרנ"ו)

126. ‘אגדות’. מאת מכס נורדוי, תר' דוד פרישמן. ברלין, מוריה, תרפ"ג. 270 עמ'.

127. ‘הלב’. מאת אדמונדו דה אמיצ’יס, תר' מנחם מבש“ן. ורשה, שטיבל, תרפ”ג. 327 עמ', בניקוד.

128. ‘מסעי גוליבר’, מאת יונתן סויפט, תר' מנחם מבש“ן. חלק א. ירושלים, תרפ”ג. 78 עמ'. (תרגום מלא: מס' 551).

129. ‘יום הקהל’. ציור מתקופת הבית השני, מאת חיים אריה זוטא. ירושלים תרפ"ג. 41 עמ'.

130. ‘חנה ושבעת בניה’. מחזה מאת ישראל זאב פרישברג. ניו־יורק, דרוקרמן, תרפ"ג, 15 עמ', בניקוד.

131. ‘דמי חנוכה’. מחזה מאת שמואל אדלהייט. ניו־יורק, דרוקרמן, תרפ"ג, 16 עמ', בניקוד.

132. אוֹפִיר. ספרי מקרא ושעשועים ודברי ציורים [בצבעים] לקטנים, בעריכת ח.נ. ביאליק. ברלין, מוריה, תרפ“ב–תרפ”ג. בניקוּד.

א) ‘ספר הדברים’. שירים מאת חיים נחמן ביאליק, ציירה תום זיידמן־פרויד. 32 עמ', בניקוד.

ב) ‘עשׂר שׂיחות לילדים’, על פי אנדרסן, גרים ואחרים. כתב ח"נ ביאליק, ציירה תום זיידמן פרויד. 24 עמי. בניקוד.

ג) ‘מסע הדג’. כתבה וציירה תום זיידמן־פרויד, תר' ח"נ ביאליק. 24 עמ', בניקוד.

[״תצאנה בקרוב: שירי עם; ספר הארנבות; הנער ביער". – לא יצאו]

133. ‘קטינא כל־בו’. מאת חיים נחמן ביאליק, ציירו רחל שליט־מרקוס וא' ביהם. כתבה פרנציסקה ברוך. ברלין, רימון, תרפ"ג. 32 עמ', בניקוד. [ראה 167 כא].

134. אגדות, מסופרות על־ידי חיים נחמן ביאליק, פרנקפורט, אמנות, תרפ"ג. בניקוד.

א) ‘בת המלך ובן־זוגה’. צייר יעקב אפטר. 16 עמ'.

ב) ‘המלך דוִד במערה’. צייר יעקב אפטר. 20 עמ'.

ג) ‘שלמה המלך’. צייר יעקב אפטר. 38 עמ'.

ד) ‘שלמה המלך והאדרת המעופפת’. צייר נ' יידיל. 22 עמ'.

135. גַמְלִיאֵל. סידרה לקטנים. פרנקפורט, אמנות. תרפ“ג–תרפ”ד. 12–16 עמ' כל חוברת, בניקוד, עם ציורים בצבעים. (פירוט קודם: מס' 75)

י) ‘אצבעוני’. שיר מאת חיים נחמן ביאליק, צייר חיים שקלבר.

יא) ‘לסביבון’. שיר [מאת זלמן שניאור].

יב) ‘הזמיר’. מאגדות ה"כ אנדרסן. [תרגום אנונימי]. צייר אי נרבוט.

יג) ‘מעשה באפרוח שהלך לבקש אם אחרת’. מאת לוין קיפניס, צייר צבי בצלאל. [ =זאב רבּן].

[וכן מהדורות חדשות של מס' 75].

136. ‘אָלף בית’. חרוזים מאת לוין קיפניס, צייר [בצבעים] זאב רבן. ברלין, הספר, תרפ"ג. 48 עמ', בניקוד.

137. ‘מַחֲרֹזֶת’. זמירות ומשחקים לגן־הילדים ולבית־הספר, מאת לוין קיפניס. פרנקפורט, אמנות, תרפ"ג. 177 עמ'. בניקוד, עם תוי נגינה.

138. ‘50 זמירות לילדים’, כתובות עברית ע“י ש בן־ציון, המנגינות יואל אנגל. ברלין, אמנות, תרפ”ג. 38 עמ', בניקוד.

139. כתבים לבני הנעורים. מאת ש' בן־ציון, צייר נחום גוטמן. פרנקפורט, אמנות, תרפ"ג. חלקים א–ה. 151+136+156+147+147 עמ', בניקוד.

140. ‘אהוּד בן גרא’. סיפּוּר היסטורי מאת ישראל שַף. פרנקפורט, אמנות תרפ"ג. 128 עמ', בניקוד.

141. אֳמָנוּּת, ספריה מתורגמת לבני הנעורים. פרנקפורט, אמנות, תרפ“ג–תרפ”ד. בניקוד, עם איורים.

א) ‘הלב’, מאת אדמונדו דה אמיצ’יס, תר' יום־טוב הלמן. ערך א. שמי [= אריה ליבּ סמיאטיצקי, שערך גם את הספרים הבאים]. 368 עמ'.

ב) ‘מן האַפּנינים ועד האנדים". מאת אדמונדו דה אמיצ’יס. תר’ א. אלמוני [סמיאטיצקי]. 58 עמ'.

ג) ‘אמליה דיטריך’. פרשת חיים מסוּפּרת ע“י כריטס בישוף, תר' מ”א ז’ק. 486 עמ'.

ד) ‘קטינא’. קורות ילד אחד מאת אלפונס דוֹדֶה, תר' מ' בן־אליעזר. 352 עמ'.

ה) ‘סִיפּורי שני בשבּת’. מאת אלפונס דוֹדֶה, תר' מ' בן־אליעזר, 102 עמ'.

ו) ‘יחפהפיה’. מאת ברתוֹלד אַוּאֶרבּך, תר' ישראל שף. 310 עמ'.

ז) ‘באין משפחה’. מאת הקטור מַלוֹ, תר' י"ח רבניצקי, א–ב. 418 עמ'.

ח) ‘ילדי המערות בעמק הנעלם’. מאת אלוֹיס זנליטנר [טלוצ’הר], תר' אברהם פרנק. 250 עמ'.

ט) ‘ילדי המערות בבנין הקורות’. מאת א"ת זנליטנר, תר' אברהם פרנק. 290 עמ'.

י) ‘ילדי המערות בבנין אבנים’. מאת א"ת זנליטנר, תר' אברהם פרנק. 262 עמ'.

יא) ‘גשושי’. מאת ג’ימס פנימור קוּפּר, תר' נחום טולצ’ינסקי [טל]. 333 עמ'.

יב) ‘שלושה בסירה אחת (מלבד הכלב)’ מאת ג’רוֹם קלַפּקה ג’רום, תר' אברהם אֶפּשטיין. 270 עמ'.

יג) ‘בממלכת הנמלים’. מאת פרנק סטבנס, תר' אברהם אפשטיין. 150 עמ'.

יד) ‘מסעי הברון איש מינכהוזן ומוצאותיו’. [מאת גוֹטפריד אוּגוסט בירגר], תר׳ אביגדור פוירשטין [המאירי]. 175 עמ'.

טו) ‘בדרך היבשה אל הודו’. מאת סוֶן הֶדין. תר' לב חזן. 316 עמ'.

טז) ‘בתחתית האניה’. מאת תומס מֵין רִיד, תר' יצחק ספיבק. 207 עמ'.

יז) ‘ילדי היערות’. מאת תוֹמס מֵין רִיד, תר' א"מ חריזמן. 182 עמ'.

יח) ‘חיוֹת הבר’. מאת ארנסט סיטון תומפסון, תר' חיים אריה חזן, 213 עמ'.

יט) ‘חיות־הבר בנאות מגוריהן’. מאת ארנסט סיטון תומפסון, תר' י"י ריבלין. 181 עמ'.

כ) ‘טרטרין איש טרסקון’. מאת אלפונס דוֹדֶה, תר' אשר בן־ישראל. 248 עמ'.

כא) ‘טרטרין בהרי האַלפּים’. מאת אלפונס דוֹדה, תר' אשר בן־ישראל. 248 עמ'.

כב) ‘בממלכת כוזר היהודית’. מאת זליג שַכנוביץ, תר' ש"ל ציטרון. 330 עמ'.

כג) ‘עליסה בארץ הנפלאות’. מאת לואיס קרול, תר' ל. סמן [סמיאטיצקי]. 172 עמ'.

כד) ‘סיפּוּרים מפליאים של הד"ר אולי־בולי’. מאת ברונו ה' בירגל. תר' לב חזן. 224 עמ'.

כה) ‘מסעו ופגעיו של הקפיטן הַטֶרַס’. מאת ז’וּל וֶרן. תר' יצחק ספיבק. א–ב, 308+408 עמ‘. [חלק ב יצא בת“א, תרפ”ו. – המשך הפּירוּט: מס’ 189].

142. חידוֹת היַלדוּת, ספריה לילדים מאת מאיר סטרץ. קישינב, ‘הפֶרַיין האַקֶרמני’, תרפ“ג–תרפ”ד. 16 עמ' מנוקדים כל חוברת.

א) הזמיר נעמן; ב) בן יחיד; ג) לב מתנה; ד) קידוּש השם.

143. ספריה של אזרח העתיד, בעריכת ישעיה פיסרבסקי [ספריאל]. ברלין, עת לבנות, תרפ“ג–תרפ”ד.

א) ‘אבנג’לינה’. מאת הנרי לוֹנגפלוֹ, תר' שאול טשרניחובסקי. 88 עמ', בניקוד.

ב) ‘קורות וילהלם טל ורעיו’. מאת הנריאֶטה אליזבת מרשל, תר' שאול טשרניחובסקי, 64 עמ'.

ג) ‘שוכני העצים". מאת קתרין אליזבת דוֹפּ, תר’ שאול טשרניחובסקי. 128 עמ' עם ציוּרים.

ד) ‘הימים שלפני ההיסטוריה’. מאת הרי רג’ינלד הוֹל, תר' אברהם שלמה ולדשטיין. 123 עמ'.

ה) ‘אברהם לינקולן’. מאת מ"א המילטון, תר' אשר ביילין. 124 עמ'.

ו) ‘השַיירה’. מעשיות מאת וילהלם האוף, תר' מ"א ז’ק. 192 עמ', בניקוד.

ז) מעשיות האוּף יצאו גם בשש חוברות נפרדות: ‘מעשה בכליף שנהפך לחסידה’; ‘מעשׂה באניַת מתים’: ‘מעשׂה ביד שנתגמדה’; ‘שחרורה של פטמה’; ‘מעשה במוק הגוץ’; ‘מעשה בנסיך השקר’. 22–36 עמ' כל חוברת, בניקוד.

ח) זַ’ן ד’ארק‘. מאת אֶנדרוּ לַנג, תר’ שאוּל טשרניחובסקי. [“יצא בקרוֹב” – לא יצא].

144. מקרא לבני הנעורים. ורשה, תרבות, תרפ"ג. עם ציוּרים. (רוֹב הספרים בניקוּד).

א) ‘סיפּוּרי [ולדימיר] קוֹרוֹלנקוֹ’. תר' ח"א דובניקוב. 160 עמ'.

ב) ‘הבּן הנודד’. מאת אליעזר שטיינמן. 195 עמ', בניקוד.

ג) ‘הלוֹרד פוֹנטלרוֹי הקטן’. מאת פרנסס הוג’סון בֶּרנט, תר' א"ל יעקבוביץ [עקביא]. 202 עמ'

ד) ‘מן הציר אל הציר’. מאת סוֶן הֶדין, תר' ע"ג פרענק. 180 עמ'.

ה) ‘קטינא’. מאת אלפונס דוֹדֶה, תר' יחיאל בורנשטיין. 166 עמ'.

ו) ‘על מזבח המדע’. מאת ניקולי א' רובקין, תר' ח"א דובניקוב. 64 עמ'.

145. ספרי ציורים גזורים, עם חרוזים מאת יצחק קצנלסון. ורשה, ספרות, תרפ"ד. 6 דפים כל חוברת:

א) בשדה; ב) חיות הבית; ג) חיות המדבר; ד) מסע במדבר; ה) מכּרינו.

146. ספרים מצוירים עם חרוזים מאת יצחק קצנלסון. ורשה, לוין אפשטיין, תרפ"ד.

א) ‘בין חיות ועוֹפוֹת’. ספר קטן אך מלא בּרכה לבתי ספר ולבתי משפחה. צייר כספרי. 15 דף.

ב) ‘מַהֵרָה דַהֵרָה!’ ציורי חן וצלילי שיר מן הכפר ומן העִיר. צייר א' וינץ. 15 דף.

ג) ‘קטנים רעננים’. ספר ציוּרים וחרוזים נחמדים בשביל כל הילדים. צייר א' קוטצר. 38 דף.

ד) ‘מחאוּ כַּף כל הטף!’ ציורים מזהירים עם צלילים של שירים. צייר כספרי. 22 דף.

ה) ‘שלושה אנו?’ סיפּוּר קטן בשביל הקטנים. צייר א' קוטצר. 21 דף.

147. סִיפּוּרים יפים לילדים עם ציורים עפים נדים. [אנונימי, ורשה תרפ"ד?]. 8 עמ', בניקוד.

148. ‘אוליבר טוִיסט’. מאת צ’רלס דיקנס, תר' הלל בבלי. ורשה, שטיבל, תרפ"ד. 454 עמ'.

149. ‘בית ממכר עתיקות’, מאת צ’רלס דיקנס, תר' יהושע אובסי. ורשה, שטיבל, תרפ"ד. 261 עמ'.

150. לכֹּל, ספריה מנוקדת לבני הנעורים ולעם. פרנקפורט, אמנות, 1924.

א) ‘סיפורים והגדות’. מאת משה בן־אליעזר. 75 עמ'.

ב) ‘סיפורי מלחמה’. [מאת ו. גרשין, פ' קופה, מרק טויין.], תר' משה בן־אליעזר. 66 עמ'.

ג) ‘אגדות". מאת אוסקר וַיילד, תר’ מ' בן־אליעזר. [א] 79 עמ'.

ד-ה) ‘הנסיעה’. סיפור מאת שלמה הללס. 120 עמ'.

ו) ‘שני הפכים’. מציורי הגֶטוֹ בפראג, מאת שלמה כהן. תר' אברהם פרנק. 69 עמ'.

ז-ח) ‘קול מיער מאת ג’ק לונדון, תר’ מ' בן־אליעזר. 125 עמ'.

ט) ‘קורות חמוֹר אחד’. מאת הרוזנת סופי דה סגיר, מתר' מ' בן־אליעזר. 64 עמ'.

י-יא) ‘אגדות’. מאת אוסקר ויילד, תר' מ' בן־אליעזר. [ב]. 72 עמ'.

יב) ‘אסיר שיליון־מזפה’. מאת לורד ג’ורג' ביירון, תר' י"ל ברוך. 100 עמ‘. יג ‘תולדות ארמיניוס ומברי ומסעותיו בארצות המזרח’. תר’ מ' בן־אליעזר. 68 עמ'.

151. ‘בגדי יום־טוב’. מאת שלום עליכם, תר' י“ד ברקוביץ, עיבד בשביל התיאטרון לילדים מ”י פולונסקי. תל־אביב תרפ"ד, 19 עמ'.

152. ‘דבורה הנביאה’. חזון תנ“כי בשירה מאת נחום ירושלמי. ירושלים תרפ”ד, 32 עמ'.

153. ‘בארץ האבות והבנים’. ספר מסעו של שמואל בארץ־ישראל בירחי החופש, חוּבּר בשביל בית ישראל הקטנים עם הגדולים, מאת יהודיה אידלשטיין. קלוז‘, קרן התרומה של ‘תרבות’, תרפ"ד. 160 עמ’.

154. ‘בת המלך ובן־זוגה’. קיצור אגדת האחים גְרים. תר' [אנונימי]. הכּתב ופיתוחי העץ מעשי ידי גרוניא קרמר. המבורג תרפ"ד. 12 דף. [יצא ב־50 עותקים]

155. ‘שירים ואגדות’. מאת מנשה קונסטינובסקי. בּוּאֶנוֹס אַירס, קונסטינובסקי, תרפ"ה. 42 עמ', בניקוד.

156. סיפורים־ציורים לתינוקות. ירושלים הגנה, תרפ"ה. 12–18 עמ' בכל חוברת, בניקוּד.

א) ‘יש לי צמד פָּרִים’. מסוּפּר לפי פזמון עממי על־ידי פלק הילפרין. צייר פ' מוצלמכר. עם תוים.

ב) ‘האוָזה ואפרוחיה’. סיפר יחיאל הילפרין, צייר א' קרבצוב, עם מנגינה מאת יואל אנגל.

ג) 'מעשה העז“. סיפר לילדים ש”י עגנון. צייר זאב רבּן.

ד) ‘אליהו הנביא’. מאת יחיאל הילפרין, צייר מ' גור־אריה. עם מנגינה מאת יואל אנגל. (פירוט מס' 247).

157. ‘סיפּוּר על הגברת אנופלס“. [אנונימי], ירושלים, הדסה, תרפ”ה. 24 עמ’, מנוקד ומצויר.

158. ‘ידידינו’. [ציורי בעלי־חיים ביתיים]. תל־אביב, דביר, תרפ"ה. 6 לוחות.

159. ‘ספר התמונות הראשון של הילד’. [ציורי פירות וכלי בית]. תל־אביב, דביר, תרפ"ה. 5 לוחות.

160. ‘מעשׂה רבי גדיאל התינוק’. מאת ש“י עגנון. ברלין תרפ”ה. 16 עמ'. (יצא במהדורה בת 500 עותקים, “מִנחה לחברי חברת שונצינו לכבוד כנסיתה השנתית”)

161. ‘פוֹלין’. סיפּוּרי אגדות מאת ש“י עגנון. תל־אביב, הדים, תרפ”ה. 74 עמ'.

162. זלזלים. ספרי קריאה למתחילים, כתובים ומתורגמים על־ידי משה בן־אליעזר. פרנקפורט–ניו־יורק, מאיר, תרפ"ה. 14 עמ' מנוקדים כל חוברת.

א) ‘מעבר לנהר סמבטיון’ (מאגדות המשיח).

ב) ‘הארנק והעני’; ‘האִכּר והתוף’; ‘תפילה קצרה’.

ג) ‘שולמית’ (אגדה תלמודית).

ד) ‘מעשׂה בגדי שעלה להר’. מאת אלפונס דוֹדֶה. (בסוף החוברת שיחוֹת ובדיחות).

ה) ‘גשר השׂטן’. מאת אלכסנדר דיומא.

ו) ‘קבר דוד המלך’ (מעשׂיַת עם. בסוף החוברת ממשלי לֶסינג).

163. מחזות לכל השנה, לקריאה ולהצגה, מאת יעקב אריאל. פרנקפורט, הוצאת המחבר, תרפ"ה. א) חזון למועד. 342 עמ'.

164. ‘ההתחרות’. מחזה התולים לפורים, מאת ליפּא מלוטק. ניו־יורק תרפ"ה. 16 עמ', בניקוד.

165. ‘בנחל פרת’. מאת חיים אריה זוטא. ירושלים, התחיה, תרפ"ה, 49 עמ'.

166. ‘בימים מקדם’. ציורים היסטוריים מאת ח“א זוטא. ירושלים, תדפיס מן ‘התור’, תרפ”ו. 67 עמ'.

167. עֹפֶר. ספרי קריאה לילדים. תל־אביב, דביר, תרפ“ו-תרפ”ז. 10–16 עמ' כל חוברת, בניקוד, עם איורים.

א-כ) מעשׂיות מאת לוין קיפניס, צייר מאיר גוּר־אריה:

א) הדוגרת המנומרת; ב) מעשה באפרוח שהלך לבקש אֵם אחרת; ג) בעל טבילה; ד) מלכת האוָזים; ה) חלומות אווזי הפִּטום; ו) יונה ויונה; ז) העכברה החכמה ושלושת בניה הטִפּשים; ח) קטיפה וגוריה; ט) שתי חתולות בשׂק אחד; י) כלבלב הבהב מיַביַב וזהבהב; יא) הטלה השובב; יב) מעשׂה בגדי שהלך לקנות שקדים וצימוקים; יג) עִזה פזיזה; יד) פרה אדומה ועגלה משולשת; טו) ערמונה וסיָחה; טז) החמור הרחום; יז) מעשׂה בגמל שהלך לבקש קרנים; יח) בחצר הדוֹד; יט) שולמיתה; כ) שֶלה פֶלה.

כא) ‘קטינא כל בו’. מאת חיים נחמן ביאליק. (ראה מס' 133)

כב) ‘התרנגולים והשועל’; ‘גן־עדן התחתון’. מאת חיים נחמן ביאליק. (ראה מס' 75 ה)

כג) ‘השומר מחלם’. מאת ש' בן־ציון. צייר [נחוּם גוּטמן] (ראה מס' 72 כט)

כד) ‘נפלאות: א. מתן שירה; ב. מעשה בעכבר שחזר אחרי אשה; ג. גבור וחכם בפני אשתו; ד. לשנה טובה’. מאת ש' בן־ציון.

כה) ‘נפלאות: עם הספר; מעשה ביתומה ומלאך השרת; ג. כד הפלאים’. מאת ש' בן־ציון.

כו) ‘הדחליל’. מעשיה מאת לוין קיפניס.

כז) ‘מעשה בתפּוּח שהלך לשׂוּח’. מאת לוין קיפניס. (ראה מס' 68 כא)

כח) ‘נפלאות: דיסה של מָן; ב. הלשון’. מאת ש' בן־ציון.

כט) ‘הנמר שהלך להפוך חברברותיו’. מאת לוין קיפניס.

ל-לא) ‘זמזומה’. ‘ארבעת בני פקעת’. מאת לוין קיפניס.

לב-לד) ‘נפלאות: נקודה ברודה; צפרי בשורה; מעשה בשלושה אחים’. מאת ש' בן־ציון.

לה) ‘מעשה בוֶרד של נייר’. מאת לוין קיפניס.

168. שמעו ואספֵּרה, מעשיות לתינוקות מאת לוין קיפניס, צייר מ גוּר־אריה. תל־אביב, ‘דביר’ תרפ"ו. 171 עמ‘, בניקוּד. [מכיל 20 סיפורי ‘עֹפֶר’ הראשונים. מס’ 165 א-כ].

169. עֹפֶר [סדרה ב], ספרי מקרא לילדים. תל־אביב, דביר, תרפ“ו-תרפ”ז. 8–16 עמ' כל חוברת. בניקוד, חוברות אחדות מאוירות.

א-ב) מאגדות ארץ־ישראל: א. ‘אש בארון הקודש’; ב. ‘אריאל’. מאת י"ח רבניצקי.

ג) ‘יוֹסי פֶּתִי’. אגדה מאת יהודה שטיינברג.

ד) א. ‘קשתות ל"ג בעומר’; ב. ‘תורה מורשה’. מאת יהודה שטיינברג.

ה) א. ‘החתול והתיש’; ב. ‘שופטי משה’, מאת יהודה שטיינברג.

ו-ז) ‘עץ הלבונה’; לאה החכמה‘. מאת האחים גְרים, תר’ דוד פרישמן.

ח) ‘הנערה בלי ידים’. מאת האחים גרים, תר' דוד פרישמן.

ט) ‘מעשה בדוּכּס אחד’. אגדה מאת יהודה שטיינברג.

י) ‘הגמדים’. מאת האחים גרים, תר' דוִד פרישמן.

יא) א. ‘דוִד כסיל’; ב. ‘שכּוּלה’. מאת יהודה שטיינברג.

יב) ‘השושנים’. סיפּוּר מאת יהודה שטיינברג.

יג) ‘חתונת אשת השועל’. מאת האחים גְרים, תר' דוד פרישמן.

יד) א. ‘ילקוט יעקב’; ב. ‘חג החתונה’. מאת יהודה שטיינברג.

טו) א. ‘על נהרות בבל’; ב. ‘חסד ואמת’. מאת יהודה שטיינברג.

טז) ‘שולחן ערוך’. מאת האחים גרים, תר' דוד פרישמן.

יז) א. ‘הצִפּוֹר אשר לחמור בן בעור’; ב. ‘אצבעוני’. מאת האחים גרים, תר' דוד פרישמן.

יח) א. ‘ששת אווזי השדה’; ב. ‘שולטן הזקן’. מאת האחים גרים, תר' דוִד פרישמן.

יט) א. ‘יום הפּיסחים’; ב. ‘החסיד והחסידה’. מאת יהודה שטיינברג.

כ) ‘הנערים המאירים’. אגדה מאת יהודה שטיינברג.

כא) א. ‘חבקוק’; ב. ‘העיר אלתשבע’, מאת יהודה שטיינברג.

כב) א. ‘מעשה בשני אחים ושני סייחים’; ב. ‘שושנים וברקות’. מאת יהודה שטיינברג.

כג) ‘ציפורי’. מאת שמואל יוסף עגנון.

כד) א. ‘בֹּהן יד’; ב. ‘החייט בשמים’. מאת האחים גרים, תר' דוד פרישמן.

כה) א. ‘דן הפּיקח’; ב. ‘שלוש הלשונות’; ג. ‘עדה המכשפה’; ד. ‘אליפלט הגביר’. מאת האחים גרים, תר' דוד פרישמן.

כו) א. ‘הגזלן החתן’; ב. ‘הסנדק’; ג. ‘מלאך־המוות סנדק’. מאת האחים גרים, תר' דוד פרישמן.

כז) ‘הדרור’. מאת קרל אֶוַלד, תר' פסח אוירבך.

כח) ‘טבּעת של ברכה’. מאת ש' בן־ציון.

כט) ‘מפני מה מי הים מלוחים?’ מאת משה סטבסקי [סתוִי].

ל) א. ‘אדמונית’; ב. ‘החידה’. מאת האחים גרים, תר' דוד פרישמן, (פירוט מס' 202)

170. למען הקטנים, ביבליותיקה מנוקדת. וילנה, יהודיה, [תרפ"ו?]. 16 עמ' כל חוברת. 30 אגדות [רוּבּן ככולן בעקבות האחים גרים], עיבד נתן לוין:

א) אדמונית; ב) הצעקן; ג) יחידה כפולה ומשולשת; ד) דיסה מתוּקה; ה) בנות היער; ו) דבשיה; ז) שלוש נוצות; ח) מוטיל; ט) בן הציפּוֹר; י) המסחר הטוב; יא) שומרת האוָזים; יב) בבית השודדים; יג) שני נערים; יד) בין הבריות; טו) שלושה גמדים; טז) סוּפה סופתה; יז) החתול השדכן; יח) שני ילדים; יט) שלגיה; כ) בן מלך; כא) הור ההר; כב) חתן המלך; כג) מעשה בסנדלר; כד) שולחן ערוך; כה) מעשה בחייט; כו) שבעה עורבים; כז) הנס; כח) רפשיה; כט) אח ואחות; ל) כיצד מתה התרנגולת. – [מהדוּרה מחודשת בארץ־ישׂראל: מס' 468]

171. קופת הספר. תל־אביב תרפ“ה-תרפ”ז. [פירוט קודם: מס' 118]

מז) ‘גד גדוד יגודנו’. תר' ישראל פישמן. 11 עמ' בניקוד, עם ציורים.

מח) ‘השכחנית. משׂחק פרחים’. עיבד מרדכי אזרחי. 24 עמ', בניקוד.

מט) ‘מעגלי צדק’. אמרי מוסר מלוקטים מתוך ‘ספר חסידים’ בידי א"ז רבינוביץ. 22 עמ', בניקוד.

נ) ‘כוחה של מנגינה’. מחזה מאת יצחק קצנלסון, 18 עמ'.

נא) ‘לא אוֹתן כּפּוֹת הרגלים’. אגדה סאטירית מאת וְלַס דוֹרוֹשביץ, תר' טוביה פדובה. 14 עמ'.

נב) ‘יהושע בן־נון’. ציור תנ"כי מאת אברהם צפרוני. 13 עמ'.

נג) ‘מעשׂה המשולח מארץ הקדושה ת"ו’, מאת ש"י עגנון. 45 עמ'.

נד-נה) ‘אגדות ושמועות מארץ־ישראל’, מלוקטות ומסוּפּרות ע"י אשר בן־ישראל. 50 עמ'.

נו) ‘גדי הפלאות’. מאת זלמן רוזנטל. 11 עמ', בניקוד.

נז) ‘ערמוני’. סיפור מאת רחל פייגנברג. 15 עמ', בניקוד, עם ציוּרים.

נח) ‘העטלף’. מאת זַ’ן אַנרי פבּר, תר' יהודית הררי. 22 עמ', עם ציורים.

נט) ‘העבודה אשר לא נעשׂתה’. אגדה מאת אהרן פישקין. 16 עמ', בניקוד.

ס) ‘בתוהו לא דרך’. סיפור מאת שלמה הללס. 32 עמ'.

סא-סה) ‘קסמי מולדת’. מאת יהודה בורלא. 97 עמ', בניקוד.

סו) ‘שׂיחות’. מאת זאב יעבץ. עם רשימה על המחבר מאת י. רִ[מוֹן]. 29 עמ', בניקוד.

סז-סח) ‘סיפּוּרים’. מאת שמעון פרוג, תר' יצחק ספיבק. 43 עמ'.

סט) ‘לבן־תלתל’. מאת לוין קיפניס. 16 עמ', בניקוד.

ע-עא) ‘האדריכלים בממלכת העוף’. עיבר פסח אוירבך. 39 עמ', עם ציורים.

עב) ‘תיק הסגולה’. סיפור בחרוזים מאת ברכה חבס. 16 עמ', בניקוד.

עג) ‘יוסף פלַויוּס, חייו וספריו’. מאת אברהם צפרוני. 16 עמ'.

עד) ‘הארץ וכוכב־השבט’. מאת קרל אֶוַלד, תר' י.ל. [למדן?]. 22 עמ', בניקוד, עם ציוּרים.

עה-עו) ‘שעון. מסיפורי זקן’. מאת איבן טורגניב, תר' מ"ז ולפובסקי. 68 עמ'.

עז-עח) ‘חלום הפרח. אדם ומעשה בראשית’. אגדות מאת שלמה צבי גולדמן (שלמון). 46 עמ'.

עט-פח) ‘אי המטמון’. מאת רוברט לואיס סטיבנסון, תר' ישראל פישמן. 279 עמ'.

פט-צ) ‘כפר נהלל’. מאת שמואל דיין. 64 עמ'. עם ציורים.

צא-צב) ‘חברים’. שני סיפורים מאת אשר ברש. 35 עמ'.

צג) ‘השר מקוצי’. אגדה עממית, תר' יצחק ספיבק. 14 עמ', בניקוד.

צד) ‘אשרי הגדולים’. מחזה היתולי מעוּבּד על־ידי יחזקאל סן. 23 עמ', בניקוד.

צה) ‘עמק יזרעאל לפני כיבוש ישראל’. מאת זאב וילנאי. 35 עמ'. עם ציורים.

צו) ‘פרחים מהלכים’. מחזה־אגדה מעובד על־ידי יחזקאל סן. 22 עמ', בניקוד.

צז) ‘החתול שהלך בגפּוֹ’. מאת רודיארד קיפלניג, תר' נ. ט-ב [טוּרוֹב]. 21 עמ', בניקוד.

צח) ‘חמש ממלכות עצומות’. מאת קרל אֶוַלד, תר' פ. א[וירבך]. 16 עמ'.

צט) ‘עמק יזרעאל בתקופת התנ"ך’. מאת זאב וילנאי. 36 עמ'. (המשך הפירוט: מס' 201)

172. ‘דוִד וגלית’. הקראה לבני נעורים בשמונה פרקים מאת יעקב יוסף ידיץ. מירון תרפ"ו.

173. ‘הפּקדון’. מאת מרים זינגר. ירושלים (משלוח מנות לילדי ארץ־ישראל), תרפ"ו. 16 עמ', בניקוד.

174. ‘הקופסה הכּחוּלה: מעשה באגורה שנתגלגלה לחורה של הקופסה הכחולה, קופסת הגאולה’. סיפּר לתלמידוֹתיו הקטנוֹת דב קמחי. ירושלים, קרן קיימת לישראל, תרפ"ו, 30 עמ', בניקוד.

175. ‘משה’ל בן החַיָט’. [סיפור בחרוזים] מאת ש' קרוֹנגוֹלד, תר' בעל־טורים [אהרן צפנת]. צייר ש' פייגנבאום. ורשה, קרן קיימת לישראל, תרפ"ו. 26 עמ' בניקוד. תבנית אלבומית.

176. ‘ציפּוֹר פלאים’. בדיה [בחרוזים] מאת מאיר מוהר, על־פי שיר גרמני. תל־אביב, דביר, תרפ"ו. 18 עמ', בניקוד, עם ציורים צבעוניים.

177. ‘אָלף בית מצוּיר’ שירים מאת מאיר מוהר, צייר [בצבעים] נורמן. תל־אביב, דביר תרפ"ו. 23 דפים [מודפס רק על צד אחד של הדף]. בניקוּד.

178. ‘חג הבּיכּורים בארץ־ישראל בשנת תשע"ו’. חזיון מאת י“ק גולדבלום. לונדון, תרפ”ו. 16 עמ'.

179. ‘היער’. ציור לבני הנעורים מאת דוִד איזמוז’יק. תל־אביב, 15 עמ', בניקוד.

180. ‘ספר המעשיות’. מלוקט ומותקן לדפוס בידי מרדכי בן־יחזקאל. א-ב. תל-אביב, דביר, תרפ“ו. 249 עמ'. [חלק ג: שם תרפ”ח, 192 עמ'].

181. ‘חיים נחמן ביאליק’. תולדות־חייו לבני הנעורים, מאת אליעזר רפאל מלאכי. ניו־יורק, ההסתדרות העברית, תרפ"ו, 11 עמ'.

182. ‘באוּר כּשׂדים’. סיפור היסטורי מאת דוד רוזנמן. קרקוב [הוצאת המחבר] תרפ"ו, 24 עמ'.

183. ‘השבוי מצֶנדה’. מאת אנתוני הוֹפּ, תר' אליעזר לובראני. פריס, הספר, תרפ"ו, 212 עמ'.

184. ‘שרלוק הולמס’. מאת ארתור קונן דוֹיל, תר' יונה קופ. פריס, הספר, תרפ"ו. 137 עמ'.

185. מעשיות לתינוקות. ספריה מאת צבי שרפשטיין. ניו־יורק, שִילֹה, תרפ“ו-תרפ”ח. 4 עמ' בּכל חוברת. בניקוד, עם שערים מצוירים בידי ר' ליפשיץ. – 120 חוברות:

א) רבי יהודה. ב) השופט החכם. ג) הנער העצל. ד) הרחמנים בני רחמנים. ה) כוכבים של זהב. ו) המתנה. ז) המנגנים. ח) שׂכר מצוָה. ט) האוצר. י) הילד היתום. יא) עבוֹד והיֵה עשיר. יב-יג) הארי והעכבר. יד) הילד אשר אבד. טו-טז) שלוש חידות. יז) עונש הדג. יח) העיוְרים והפיל. יט) ה' עוֹזר לצדיקים. כ) חרטה לאחר זמן. כא) חכמת השופט. כב) הכּוּשית הלבנה. כג) פרה שומרת שבת. כד) סיפור בלי סוף. כה) גזלן יהודי. כו) בעת כעס. כז) המלך הרשע שחזר למוּטב. כח) איך הציל יהודי את כספּו. כט) מתנה טובה. ל) האדם ובגדיו. לא) פעמון הצדק. לב) רבּי נסים המצרי. לג) מתנת המלאך רפאל. לד) הכלב הנאמן. לה) הפועלים הנפלאים. לו) החמור החסיד. לז) המריבה. לח) איהו? לט) רבּי אלעזר בן הורקנוס. מ) טובה תורה מכל סחורה. מא) הרב המוֹכר פֵּרות. מב) רוּת וכלבהּ מדברים עברית. מג-מד) שתי הצפרדעים. מה-מו) לא תחמוד. מז) השועל והזאב. מח) שׂעיר ורב נוצה. מט) מצוַת סוּכּה. נ) אדם ובהמה. נא) הרופא הצדיק. נב) התפוח האדום. נג) הבן הטוב. נד) המעשה הנורא. נה-נו) הצפרדע ובנותיה. נז) השבת אבֵדה. נח) ענוִים. נט) שלושה גדולי ארץ. ס) הרואה את הכל. סא) טובה חכמה מעוֹשר. סב-סד) חוני המעגל. סה) בליל חורף. סו) העבד החכם. סז) תרח וזרח. סח) יין. סט-ע) שלושת מעשי חכמה. עא-עב) הילד והגדי. עג) גמול. עד) החבר הנאמן. עה) שלושת הרעים. עו) תפילת היתום. עז-עח) מעשה באיש חסיד. עט-פ) אוהב ישראל. פג-פד) צדקה. פה-פח) החיה הנוראה. פט-צ) רבּי אלעזר בן שמוע. צא) המציל. צב) היה שמח בחלקך. צג-צד) מנורת הפלאים. צה-צו) המנגן בכִנוֹר. צז-ק) גנב צדיק. קא-קב) פדיון שבויים. קג-קד) הראי. קה-קז) רבּי עקיבא. קח-קי) הבוטח בה. קיא) שלמה המלך והדבורים. קיב) העבד השוטה. קיג-קטז) אהב את השלום. קיז-קכ) מתנות אליהו. – (החוברות הופיעו גם בחמישה כרכים).

186. הבימה הקטנה. ספרית מחזות. ניו־יורק, שִילֹה, תרפ“ה-תרפ”ו. בניקוּד.

א) ‘שמשון הגבור’. מאת צבי שרפשטיין, 8 עמ'.

ב) ‘בליל פורים’. מאת צבי שרפשטיין. 15 עמ'.

ג) ‘חנה ושבעת בניה’. מאת נח טמיר. 8 עמ'.

ד) ‘סעודת חנוכה’. מאת דניאל פרסקי. 8 עמ'.

ה) ‘בת יפתח’. מאת שמחה רובינשטיין. 32 עמ'.

187. אוצרי. ספריה מנוּקדת לילדים ערוכה על־ידי צבי שרפשטיין. צייר שאול אהרוֹנסון. ניוּ־יוֹרק, לשכת החינוּך העברי, תרפ“ה-תרפ”ו.

א) ‘העשיר הטוֹב’. אגדה מדרשית מאת דניאל פרסקי. 8 עמ'.

ב-ד) ‘אח ואחות’. מאת צבי שרפשטיין. 24 עמ'.

ה) ‘איש חסיד’. אגדה מאת ישראל זאב פרישברג. 8 עמ'.

ו) ‘ששה שישנו’. מאת חיים אברהם פרידלנד. 12 עמ'.

ז-ח) ‘בת שלמה’. אגדה מאת צבי שרפשטיין. 12 עמ'.

ט-יא) ‘חלום’. סיפור מאת שמחה רובינשטיין. 24 עמ'.

יב) ‘בארץ הענקים’. אגדה מאת צבי שרפשטיין. 8 עמ'.

יג-יד) ‘הבת היחידה’. מאת ברתולד אַוּאֶרבך, תר' דניאל פרסקי. 12 עמ'.

טו-טז) ‘הילד וספרו’; ‘חוני המעגל", מאת צבי שרפשטיין, 20 עמ’.

יז) ‘קוֹלה של אמא’. מאת אברהם שוֹער. 8 עמ'.

יח) ‘הוֵי שמח בחלקך’. מאת אברהם שוֹער. 8 עמ'.

יט-כג) ‘בשביל נעלַיִם’. מאת אליהו אבן. 32 עמ'.

כד) ‘שלוֹש המתנוֹת’. מאת צבי שרפשטיין. 8 עמ'.

כה) ‘לקח טוב’. מאת בר־עמי. 8 עמ'.

כו-כז) ‘דבורהלה’. מאת חיים אברהם פרידלנד. 32 עמ'.

כח) ‘חברים טובים’. אגדה מדרשית מאת דניאל פרסקי. 8 עמ'.

כט-לה) ‘אלדד הדני’. מאת צבי שרפשטיין. 48 עמ'.

לו-לז) ‘היקר מכּל’. אגדה מדרשית מאת דניאל פרסקי. 12 עמ'.

לח-לט) ‘הבנים הטובים’. מאת אברהם שוער. 12 עמ'.

מ) ‘גאולת הלוח’. מאת דניאל פרסקי, 10 עמ'.

מא) ‘עונש הסקרן’. מאת דניאל פרסקי. 8 עמ'.

מב) ‘יוסף מוקיר שבת’. מאת א' טננבוים. 8 עמ'.

מג) ‘הדג הגדול’. בדיחה מאת משה פיינשטיין. 8 עמ'.

מד) ‘הגזרה’. מאת ישראל זנגביל, תר' צבי שרפשטיין. 8 עמ'.

מה-מו) ‘כוס אליהו’; ‘חכמת שלמה’. עיבד צבי שרפשטיין. 14 עמ'.

מז-מח) ‘עם עולי הרגל’; ‘תפילת היתום’. מאת דניאל פרסקי, 16 עמ'.

188. ‘הביטו וראו’, סיפורים מאת [צבי שרפשטיין]. ניו־יורק, שילֹה, תרפ"ו. 12 עמ' בניקוד, עם ציורים.

189. ספריה מתורגמת לבני הנעורים. תל־אביב, אמנוּת, תרפ“ו-תרפ”ז. בניקוד, עם ציורים. [ספרים קודמים שיצאו בחו"ל: מס' 141]

א) ‘פּוּזמק העוֹר’. מאת ג’יימס פנימור קוּפּר, תר' ל' נחמני. 184 עמ'.

ב) ‘גיבּוֹרי החיות’. מאת ארנסט סטון תומפסון, תר' חיים נחמן שפירא. א-ב. 259 עמ'.

ג) ‘הנער ויליאם’. מאת תומס מיין ריד, תר' יצחק ספּיבק. 280 עמ'.

ד) ‘בית־ספר לרובינזונים’. מאת ז’ול וֶרן, תר' ישׂראל שַף. 246 עמ'.

ה) ׳בצאת ישראל ממצרים‘. מאת ש’ בן־ציון, בעקבות גֵאוֹרג אֶבֶּרס. א-ב. 397 עמ'.

ו) ‘אל הררי סהר’. מאת פרידריך וילהלם מַדֶר, תר' ישראל שף. א-ב. 411 עמ'.

ז) ‘אוֹפיר’. מאת פרידריך וילהלם מדר, תר' יצחק רזניקוב. א-ב. 468 עמ'.

ח) ‘ספר היער’. מאת רודיארד קיפלינג, תר' י"ל ברוך. 192 עמ'.

ט) ‘ממציאים ואמצאות’. מאת אלברט נוֹיבּוּרגר, תר' זאב וֶרבּה. 151 עמ‘. [פירוט מס’ 217]

190. בקרן זוית. שירי משחק לגני ילדים ולבתי הספר מאת יחיאל הַילפרין, המוסיקה יואל אנגל. תל־אביב, הגִינה, תרפ"ז. 40 עמ', כל חוברת בניקוד.

א) ‘שירי חיות ועופות’. ב) ‘משירי הארץ’. שירי משחק, חגים וזמנים, בין הבריות.

191. מה סיפר ירח לי? אגדות מאת יחיאל הַילפרין. תל־אביב, הגִינה, תרפ"ז.

א) ‘כּינוֹר דוִד’. 24 עמ', בניקוד.

ב) ‘אהביהו לב הפנינים’. 28 עמ', בניקוד.

ג) ‘מלכת שבא’. 47 עמ', בניקוד.

192. מקרא עונג. ספרי מקרא לילדים בעריכת צבי שרפשטיין. ציירוּ ראוּבן ליפשיץ, שאוּל רסקין, יוֹסל קוֹטליאר. ניו־יורק, שִילֹה, תרפ“ז-תרפ”ח. 6 עמ' בכל חוברת, בניקוד.

א) ‘השמש השוקעת’. מאת ריכרד דהמל, תר' צבי שרפשטיין.

ב-ג) ‘יונה בן זרת. מעשה בילד קטן מאד שבלעוֹ דג’. מאת צבי שרפשטיין.

ד) ‘מתנה’. מאת שמוּאל לייבּ בלנק.

ה) ‘מעשה בפרה שעלתה למרום’. אגדה עברית מאת צבי שרפשטיין.

ו) ‘התוּכּי’. מאגדות עמי המזרח, סיפר צבי שרפשטיין.

ז-ח) ‘המגבעת’. על פי סיפור אנגלי, עיבּד צבי שרפשטיין.

ט-י) ‘הגֵר’. ד'. אגדה על־פי י"ל פרץ, עיבּד צבי שרפשטיין.

יא) ‘מעשה ביוסף בעל צדקה’. אגדה מאת אברהם נתן פרלברג.

יב-יג) ‘הסעודה הנפלאה’. סיפר צבי שרפשטיין.

יד-טו) ‘התוּכּי העברי’. מאת אהרן טבק.

טז-יז) ‘יום הפרחים’. מאת שמואל לייב בלנק.

יח-יט) ‘אבן שוהם’. מאת אברהם שוער.

כ) ‘החרובים’. אגדה מאת מרדכי מיכאלי.

193. שירים לילדים. חוברות מאת שמואל בס. תל־אביב, פסיעות, תרפ"ז. 12 עמ' בּכל חוברת. בניקוד.

א) חמישה עשר בשבט. ב) ביכורים. ג) חופינו.

194. הבימה הקטנה. מחזות לילדים מאת אליעזר גולדברג. וילנה תרפ"ז.

א) 1. ‘נחמהלי’, אידיליה מחיי בית ספר עברי; 2. ‘מנשה השני’ (הלצה). 28 עמ'.

ב) 1. ‘חנה הקטנה’, מקורות חיי חג הפורים; 2. ‘נֹח בעל מוח’ (בדיחה), 32 עמ'.

ג) ‘בן היאוֹר’. מחזה היסטורי בשתי מערכות. 27 עמ'.

195. ‘החלוץ הקטן’. מחזה בשלוש מערכות מאת אלכסנדר כרמון. ירושלים, “תיאטרון”, תרפ"ז. 56 עמ'.

196. ‘פרפרים’. סיפורים ואגדות מאת בתיה כהנא. תל־אביב, דפוס ‘הפועל הצעיר’, תרפ"ז. 182 עמ'.

197. ‘אנשי מידות’. גדולי ישראל במידותיהם, בשיחותיהם ובארחות־חייהם, מאת מרדכי ליפסון. א-ה. תל־אביב, מוריה־דביר, תרפ“ז-תרצ”ד. 30 עמ' כל חוברת.

198. מצפה. ספריה מצוירת לבני הנעורים. תל־אביב, תרפ“ז-תרפ”ח בניקוּד.

א) ‘אהל הדוד תום’. מאת הריאט ביצ’ר סטוֹ, תר' אשר ברש, צייר א"ס פורסט. 109 עמ'.

ב) ‘סיפּוּרי שכּספיר לילדים’. תרגם [על־פי צ’רלס ומרי לֶמב] מ' בן־אליעזר. צייר נ"מ פרייס. 101 עמ'.

ג) ‘סיפורי האודיסיאה לילדים’, על פי הוֹמרוֹס. תר' אשר ברש, צייר צ’רלס הית רוֹבינסון. 101 עמ'.

ד) ד"ר יֶ’קיל ומר הַיד‘. מאת רוֹבּרט לוּאיס סטיבנסוֹן. תר’ יהושע צ’צ’יק, מבוֹא: אשר ברש, 79 עמ'. (יצאה במקביל מהדורה לבתי־הספר, בכריכה קלה ובלי תמונות).

199. ‘כיצד יסדו ילדים ספריה?’ מאת ירחמיאל וַינגרטן. ורשה, תרבּוּת, תרפ"ז. 15 עמ', בניקוד.

200. ‘פּרש בלי ראש’. מאת תומס מיין ריד, תר' אברהם רוֹזט. ורשה, אחיספר, תרפ"ז. 360 עמ', בניקוד.

201. קופּת הספר. תל־אביב, תרפ“ז-תרפ”ח. (פירוט קודם: מס' 171)

ק) ‘עֹמֶר’. קובץ דברי ספרות ומדע. [ראה: נספח ב, מס' 66]

קא-קד) ‘אגדות ארץ הקדושה’. מאת זכריה פישמן. מבוא: מרדכי מיכאלי. 107 עמ'.

קה-קי) ‘בלי כוכב’. מאת יהודה בורלא. צייר נחום גוטמן. 161 עמ'.

קיא) ‘העדים’. אגדה איטלקית. תר' משה בן־אליעזר. 18 עמ', בניקוד.

קיב) ‘מעות של חנוכה’. מאת שלום עליכם, עיבד למחזה מ"י פולנסקי. 13 עמ'.

קיג-קיד) ‘מצרים’. פרקי מסע, תר' אהרן פישקין. 41 עמ'.

קטו-קטז) ‘הרטוב וסביבותיה (ארץ שמשון הגבור)’. מאת זאב וילנאי. 40 עמ'. עם מפה וציורים.

קיז) ‘לורד בלפור’. מאת מרדכי מיכאלי. 15 עמ', בניקוד.

קיח) ‘הארבה’. מאת קרל אֶוַלד, תר' שמואל בס. 32 עמ'. עם ציורים.

קיט) ‘מול הר אלהים’. אגדה מאת שמואל הר. 22 עמ'. בניקוד.

קכ) ‘דוד ושלמה’. ציור היסטורי מאת אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ. 32 עמ'.

קכא) ‘דוִד וגלית’. מחזה מאת ישראל דושמן. 14 עמ'.

קכב) ‘משיחות הבדואים’. תר' מנחם קפליוק. 31 עמ'. (המשך הפירוט: מס' 229)

202. עֹפֶר. ספרי מקרא מנוקדים. תל־אביב, דביר, תרפ"ח. 10–20 עמ' בכל חוברת. (פירוט קודם: מס' 169)

לא) ‘הילדה שנהפכה לאבן’. מאת שלמה הללס.

לב) ‘הסבא משפולה’. אגדה מאת מרדכי בן־עמי. [תר' ח"נ ביאליק].

לג) ‘הצחוק המשולש’. אגדה חסידית מאת מרטין בּוּבּר.

לד) ‘הגדיה ובן־המלך’. עיבד ש' ליברמן. [חוברות לא-לד – ראה גם מס' 72]

לה) ‘הבית והסופה’. מאת לוין קיפניס.

לו) ‘הלולב הגולה’. מאת לוין קיפניס.

לז-לח) ‘מלך הכלבים. השפן הפחדן’. עיבד משה בן־אליעזר.

לט-מ) ‘נס פך השמן. סגולה לגאולה’. מאת לוין קיפניס.

מא) ‘אברהם אבינו’. אגדה מאת י"ח רבניצקי.

מב-מג) ‘לא תגנוב. הר היער’. מאת מרדכי מיכאלי.

מד) ‘נמצאה האבדה’. מחזה מאת שלמה הללס.

מה-מו) ‘החידות, ספר התורה’. מאת מרדכי מיכאלי.

מז) ‘מעשה באביחיל ושלושת בניו’. מאת קדיש יהודה סילמן.

מח) ‘מעשה בשלושה ענקים’. מאת משה בן־אליעזר.

מט) ‘בבית־חולים של בובות’. מאת י"ד ברקוביץ. צייר נחום גוטמן.

נ) ‘על כנפי נשרים’. מאת מרדכי מיכאלי. (המשך הפירוט מס' 227)

203. ‘חגינו’. חרוזים אבי-שי [לוין קיפניס], צייר זאב רבן. ניו־יורק, מילר־לין, תרפ"ח. 32 עמ', בניקוד.

204. ספריה קטנה, בהוצאת פסח גינזבורג. תל־אביב, תרפ“ז-תרפ”ח. 28–32 עמ' בכל חוברת. (מוכנה!) [ברשימה פורטו רק הסיפורים המתאימים גם לנוער]

א) ‘עץ השׂדה’. מאת אביגדור המאירי.

ב) ‘לוטש הזכוכית’. מאת ישראל זנגביל, תר' פסח גינזבורג.

ג) ‘ילדי אדמה’. מאת משה סטבסקי [סתוִי].

ד) ‘מעשׁה בעבד עברי’. מאת מכּס מל, תר' משה בן־אליעזר.

ה) ‘מחדש’. מאת חיים שלום בן־אברם.

ח) ‘מוּסה’. מאת פנאיט איסטראטי, תר' ישראל זמורה.

ט) ‘מעשה בשייך חסן’, ועוד שיחות ישמעאלים. מאת משה סטבסקי [סתוי).

טו) ‘מעשה חליל’. מאת יעקב חורגין.

טז) ‘נכסי החיים’. מאת תיאודור הרצל, תר' מ' בן־אליעזר.

יז) ‘טובה’. מאת משה סמילנסקי.

יט) ‘בעלי פרנסות’. מאת אברהם שוער.

כב) ‘סיפּור השנים הטובות’; ‘מעשה הרב והאורח’. מאת ש"י עגנון.

כג) ‘חלומו של מקר’. מאת ולדימיר קורולנקו, תר' א"ז רבינוביץ.

כה) ‘היתום’. מאת משה סטבסקי [סתוי].

כו) ‘ריפּ וַן וִינקל’. מאת וושינגטון אירווינג, תר' אהרן טבק.

כט) ‘בת הרב’. מאת יעקב שטיינברג.

ל) ‘אליהו הנביא’. מאת פרץ הירשביין.

לא) ‘קרבן’. מאת מ' סיקו [מאיר סמילנסקי].

לב) ‘שיחות מני קדם’. מאת וְלַס דורושביץ, תר' טוביה פדובה.

לח-לט) ‘אדמוּמיות’. חזיון נעוּרים מאת פסח גינזבורג.

205. ספריה קטנה לילדים ולנערים. תל־אביב, הוצאת פסח גינזבורג, תרפ"ח. 28 עמ' כל חוברת. בניקוד, עם ציורים. [בפתח כל חוברת ביוגרפיה קצרה של המחבר].

א) ‘איצ’חא ושלושת הגנבים’, ועוד משיחות ישמעאלים. מאת משה סטבסקי [סתוי].

ב) ‘סיפורים מארץ הפלאות’. מאת אדמונד ספנסר, תר' ן. שלום [פסבדונים].

ג) ‘לוֹהֶנגְרין’. מעשה קדמון מאת ריכרד וגנר, תר' ב.פ. [פּסח גינזבּוּרג].

ד) ‘הילד ישראל’. מאת קדיש יהודה סילמן.

ה-ו) ‘ילדי המים’. מאת צ’רלס קינגסלי, תר' ג' גלברט.

206. ‘הדֹב בעיר היהודים’. מחזה לפורים מאת אהרן פישקין. תל־אביב, הציר, תרפ"ח. 16 עמ' בניקוד.

207. ‘העופות והגן. החצר והארמון’. משלים בחרוזים מאת שלמה צבי גולדמן (שלמון). תל־אביב, תרפ"ח. 10 עמ', בניקוד.

208. ספריה לילדים. ירושלים, התחיה, תרפ"ח. 6–8 עמ' מנוקדים כל חוברת.

10[ חוברות אנונימיות]

א-ב) המחלל אמיץ הלב. ג) ד“ר בנימין זאב הרצל. ד) פרופסור הרמן צבי שפירא. ה) הקופסה הכחולה־הלבנה. ו) הבראת אדמת מולדתנו. ז-ח) האלמנה בירוּשלים. ט-י) גן בת המלכה. [”הסוֹף בחוֹברת יא – לא יצא]

209. ספריה לנוער. ירושלים, בזק, תרפ"ח.

א) ‘תר חד בדרא’. סיפור מחיי המגיד מדובנא, וגרגרים אחדים, מאת אליהו קום. 16 עמ'.

ב) ‘מגילת אנטיוכוס’ (ומעוז צור). 12 עמ', בניקוד.

210. ‘אגדות’. מאת יהודה קום. תל־אביב, שביבים, תרפ"ח. 46 עמ'.

211. סיפורי אגדה. מאת חיים נחמן ביאליק, צייר נחום גוטמן. תל־אביב, דביר, תרפ"ח. בניקוּד.

א) ‘דוִד המלך בילדותו’. שלוש אגדות. 14 עמ'.

ב) ‘דוִד המלך בחייו ובמותו’. חמש אגדות. 14 עמ'.

ג) ‘קברות מלכי בית דוד’. ארבע אגדות. 22 עמ'.

ד) ‘שלמה מלך החיות והעופות’. ארבע אגדות. 22 עמ'.

ה) ‘חכמת שלמה’. שלוש אגדות. 20 עמ'.

ו) ‘המלך שלמה ומלכת שבא’. שתי אגדות. 24 עמ'.

ז) ‘שלמה ואשמדי’. 17 עמ'.

ח) ׳אלוף בצלות ואלוף שום‘. בדיחה עממית בחרוזים, 17 עמ’.

ט) ‘ספר בראשית’ (אגדה מדרשית). 14 עמ'.

[נכללו בתרצ"ד בתוֹך ‘ויהי היוֹם’. מס' 299].

212. ‘המכבי הקטן’. סיפור מאת אהרן ליב בּיסקוֹ. ורשה, גרפיה, תרפ"ח. 22 עמ', בניקוד.

213. אברהם מאפו לבני הנעורים. עיבד א' בן־אורי [אהרן אורינובסקי]. מבואות מאת יעקב פיכמן, ורשה, אחיספר, תרפ"ח. בניקוד.

א) ‘אהבת ציון’. 180 עמ‘. ב) ‘אשמת שומרון’. 185 עמ’. ג) ‘חוזי חזיונות’; ‘נוה ישרים’. 117 עמ‘. [’נוה ישרים‘=’בית חנן‘. ראה מס’ 82]

214. לבני הנעורים. חוברות סיפורים, תל־אביב, דביר, תרפ“ח-תרפ”ט. 14–20 עמ' בכל חוברת. בניקוד.

א) שלום עליכם לבני הנעורים. תר' י"ד ברקוביץ. (ראה מס' 107)

1) נפש חיה. 2) מעשה באגוזים. 3) האתרוג. 4) אל סעודת פורים. 5) גזלנים. 6) מעות של חנוכה. 7) גלות של ערב פסח. 8) מתושלח. 9) הזקן; המטאטא. 10) בבית המלך אחשוֵרוש.

ב) מנדלי מוכר ספרים לבני הנעורים.

1) עגלתו של תוספות יום טוב. 2) ליוֹם השבת. 3) מוֹת הסוס.

ג) שלום אש לבני הנעורים. תר' מ"ז ולפובסקי.

1) אף זוֹ אֵם. 2) העשיר והעני.

215. לנוער ספרית ארץ־ישראל של הקרן הקיימת לישראל [בעריכת יחיאל הַילפּרין]. תל־אביב, אמנות, תרפ“ח-תר”ץ. בניקוד, עם תמונות ומפות.

א) ‘נס־ציונה’. מאת ש' בן־ציון. 98 עמ'.

ב) ‘ים המלח’. מאת רפאל סברדלוב. 80 עמ'.

ג) ‘מקוה ישראל’. מאת שלמה הללס, 84 עמ'.

ד) ‘ראשון לציון’. מאת דב לובמן [חביב]. 72 עמ'.

ה) ‘דגניה’. מאת יוסף ברץ. 72 עמ'.

ו) ‘היער בארץ־ישראל’. מאת יוסף וַייץ. 72 עמ'.

ז) ‘רחובות’. מאת משה סמילנסקי. 94 עמ'.

ח) ‘כפר יחזקאל’. מאת שמעון קושניר. 80 עמ'.

ט) ‘הרב י.ח. אלקלעי’. מאת יצחק גור־ארי. 58 עמ'.

י) ‘תאודור הרצל, מלחמת חייו’. מאת רבי בנימין. 68 עמ'.

יא-יב) ‘הכּותל המערבי’. מאת ש' בן־ציון. 138 עמ'.

יג) ‘טבריה’. מאת אלתר יעקב שחראי. 83 עמ'.

יד) ‘חדרה’. מאת משה סמילנסקי. 84 עמ'.

טו) ‘פרופ’ הרמן שפירא‘. מאת ליב יפה. 83 עמ’.

טז) ‘עין גנים’. מאת מרדכי חריזמן. 100 עמ'.

יז) ‘בני ביל"ו’. מאת ש' בן־ציון. 96 עמ'.

יח) ‘החלוצה בארץ־ישראל’. מאת עדה פישמן [מַימון]. 100 עמ'.

יט) ‘יִסוּד גדרה’. מאת ש' בן־ציון, 108 עמ'.

כ) ‘חברון’. מאת אלתר יעקב שחראי. 82 עמ'.

כא) ‘רבי שמואל מוהליבר’. מאת יצחק ניסנבוים. 90 עמ'.

כב-כג) ‘שבעת המינים’. מאת יוסף וַייץ, 120 עמ'.

כד) ‘תל-יוסף’. מאת בן־ציון וַנסקי [אשל]. 90 עמ'. (המשך הפירוט: מס' 261)

216. מעשיות. מאת לוין קיפניס. צייר נחום גוטמן. תל־אביב, דביר, תרפ"ט. 12 עמ' בכל חוברת, בניקוד.

א) הדוגרת החרוצה. ב) עזרה מהירה. ג) שלוש שאלות. ד) הסנדל, השלפוחית וקנה הקש. ה) השועל, העורב והתיש. ו) החתול, התרנגול והשועל. ז) השוּעל והגמל. ח) השוּעל והסנאיוֹת; ט) בית הכּד. י) האריה, היתוש והעכביש. יא) הארנבת והקיפוד. יב) העכביש והזבובים.

[כּוּנסוּ אח"כ בספר ‘על שתים ועל ארבּע’, 106 עמ']

217. אמנות. ספריה מנוקדת לבני הנעורים. תל־אביב, תרפ“ח-תרפ”ט. עם ציורים [פירוט קודם: מס' 189]

א) ‘בת פרעֹה’. מאת גיאורג אֶבּרס. תר' שלמה הרברג. א-ב. 604 עמ'.

ב) ‘וַרדה’. רומן היסטורי מאת גיאורג אֶבּרס. תר' ש' הרברג. א-ג. 702 עמ'.

ג) ‘הדבורה זיוית’. מאת ולדמר בונסלס. תר' אלמוני [א"ל סמיאטיצקי ואביגדוֹר המאירי], 184 עמ'.

ד) ‘מרחיבי עולם’. מאת אדוארד גרנסטרם. תר' מ' בן־אליעזר. 309 עמ'.

ה) ‘דוִד קופרפילד’. מאת צ’רלס דיקנס, תר' מ' בן־אליעזר. א-ג. 726 עמ'. (ראה מס' 99)

ו) ‘מסעי אל ארץ טיבּט’. מאת סוֶן הדין, תר' ישראל שף. א-ב. 400 עמ'.

ז) ‘יהודי’. מאת מאיר אהרן גולדשמידט, תר' י"ל ברוך. א-ב. 440 עמ'.

ח) ‘מאורעות הקלברי פין’. מאת מרק טויין. תר' יהודה קרני. 398 עמ'.

ט) ‘ימי פּוֹמפּיאה האחרונים’. מאת אדוארד בולבר ליטון, תר' אברהם שלונסקי. א-ב. 468 עמ'.

י) ‘כלבם של בני בסקרוִיל’. מאת ארתור קונן דויל, תר' אוריאל הילפרין (יונתן רטוש]. 255 עמ'.

יא) ‘שתי ערים’. מאת צ’רלס דיקנס, תר' מ' בן־אליעזר. א-ב. 448 עמ'.

יב) ‘בּוּג יַ’רגַל’. מאת ויקטור הוגו, תר' אברהם שלונסקי. 214 עמ'.

יג) ‘עלובי החיים’. מאת ויקטור הוגו, תר' יעקב שטיינברג. א-ג. 895 עמ'. (פירוּט נוסף: מס' 253)

218. ‘טיול לארץ הבריאות’. מאת ג’יימס מס אנדרס ואני טורנר אנדרס, תר' משה בן־אליעזר. צייר נחום גוטמן. תל־אביב, אמנות, תרפ"ט. חוברת א. 32 עמ' בניקוד.

219. ‘101 מעשיות, אגדות וסיפורים’. תר' ז' אריאל, ציירה ג’ניה ברגר. תל־אביב, אמנות, תרפ"ט. 300 עמ', בניקוד. (חלקן יצאו אח"כ גם בחוברות נפרדות).

220. ‘הצפון והדרום’. מאת יחיאל הַילפרין (הרצאה לנוער לרגלי גאולת מפרץ חיפה ע"י הקרן הקיימת). ירושלים, מחלקת הנוער של קק“ל, תרפ”ט, 12 עמ'.

221. ‘אגדות ארץ־ישראל’, סדורות על־ידי זאב וילנאי. לונדון, הספר, תרפ"ט. 64 עמ'.

222. ‘מימים ראשונים’. תמונות וציורים מחיי האדם הקדמון, עיבד יהודה גרזובסקי [גור]. תל־אביב, כרמל, תרפ"ט, 78 עמ'.

223. ‘סנסנים’. שנים־עשר סיפורים מאת קדיש יהודה סילמן. ירושלים, תרבות, תרפ"ט. 170 עמ'.

224. ‘דוליטל הרופא ומאורעותיו’. כתב וצייר יו לופטינג, תר' אברהם סולודר. ירושלים, עולם הילדים, תרפ"ט. 160 עמ', בניקוּד. (מהדוּרה ב: מס' 387)

225. החינוך החדש. סיפורים קטנים לילדים. וַרשה, החינוך החדש, תרפ"ט.

55 חוברות, 4 עמודים בלי שערים כל חוברת; 8 עמ' חוברת כפולה. בניקוד.

א-ב) ‘חברי’. מאת שלום עליכם; בת-אביב (שיר).

ג) ‘כוחה של תורה’. מאת אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ.

ד) ‘המעין’; ‘בפרוח האביב’.

ה-ו) ‘כשמש תהי’. מאת שרלמן; ‘עין אמא’.

ז-ח) ‘רחמי אֵם’. מאת מַמין סיביריאק; ‘מולדת’.

ט) ‘האֵם והמוצאות אותה’. מאת ה"כ אנדרסן. 14 עמ'.

י) ‘הסוד’. מאת י"ל פרץ.

יא-יב) ‘צפון ודרום’. מאת ג’ק לונדון; ‘המתמיד’ [קטע], מאת ח"נ ביאליק.

יג-טו) ‘הילד העיוֵר’ מאת ולדימיר קוֹרוֹלנקוֹ.

טז-יז) ‘יאשק’. מאת שלום אש.

יח-יט) 'הסבא משפּוֹלא". מאת מרדכי בן־עמי.

כ-כא) ‘רֵעים’; ‘שלכת’.

כב) ‘שלוֹם בּית’. מאת י"ל פרץ.

כג-כד) ‘בליל חנוּכּה’. מאת ה"כ אנדרסן.

כה) ‘היריד’. מאת י"ל פרץ.

כו) ‘הטוחן הזקן’. מאת אלפונס דוֹדֶה.

כז) ‘לא המעשה העיקר, אלא הכוונה’. על־פי לב טולסטוי.

כח-כט) ‘שבּת ביער’. מאת שלום אש; ‘גמדי ליל’, מאת ח"נ ביאליק.

ל) ‘קיקביה הטבּח’. מאת ג’וֹבנוֹ בּוֹקצ’יוֹ.

לא-לד) ‘לילי’, ‘בשדה’. מאת שלום עליכם; ‘בוקר ביער’.

לה-לז) ‘בטחון’; ‘שהשמחה במעונו’. מאת י"ל פרץ.

לח) 'ערב אביב“. מאת מ”ז פיארברג.

[לט-מא – חסר]

מב-מג) ‘קן הנשרים’. מאת בּיֶרנסטרנה בּיֶרנסון.

מד) ‘גיבורים’. מאת דוד פרישמן.

מה-מו) ‘שואב המים’. מאת י"ל פרץ.

מז-מח) ‘חברים’. מאת שלום אש.

מט-נ) ‘הבן הטוב’. מאת אדמונדו דה אמיצ’יס.

נא-נה) ‘סתו’, ‘חורף’, ‘מולדת’. מאת וְלַדיסלב רִימוֹנט.

226. ספריה לבר־בי־רב. ערוכה על־ידי גדי בן צדי [פסבדונים]. ניו־יורק, הוצאת בן און [תרפ"ט?]. 8 עמ' בכל חוברת, בניקוד ועם ציורים (חלקם מאת ב. איזקסון).

א) ‘שני חלומות’. מאת לייבּ פיינגולד.

ב) ‘בליל ל"ג בעומר’. מאת יעקב גיבל.

ג) ‘תפילת הרב’. מאת יעקב גיבל.

ד) ‘תמוּנת מתן־תוֹרה’. מאת לייבּ פיינגולד.

ה-ח) ‘מאגדות העם’. מעובדות על־ידי בן עזרא: הוּלדת הבּעל־שם־טוֹב; הצייד והציפּוֹר; היהוּדי הקדוֹש; קבורת הרב מאופטא.

227. עֹפֶר. ספרי מקרא מנוקדים. תל־אביב, דביר, תרפ“ט-תר”ץ, 10–22 עמ' בכל חוברת. עם ציוּרים.

(פירוט קודם: מס' 202)

נא) 'שינוּי שֵׁם". מאת ישראל דושמן.

נב) ‘לא תגנוב’. מאת מרדכי מיכאלי.

נג) ‘הר היער’. מאת מרדכי מיכאלי.

נד) ‘מעשה ביתום וביתומה’. מאת האחים גרים, תר' דוִד פרישמן.

נה) ‘העילגת’. מאת ישראל דושמן.

נו) ‘מלך צפרדע’. מאת האחים גרים, תר' דוד פרישמן.

נז) ‘משפּט הספרים’. מחזה מאת לוין קיפּנס, לכבוד שבוּע הספר העברי.

נח) ‘מנורת הפלאים’. מאת מרדכי מיכאלי.

נט) ‘תמונת משה’. אגדה מאת י"ח רבניצקי.

ס) ‘מחרוזת הפנינים’. מאת מרדכי מיכאלי.

סא) ‘כנרת’. מאת מרדכי מיכאלי.

סב) ‘מעשה בצרור כסף’. מאת מרדכי מיכאלי.

סג) ‘ל"ג בעומר’. מאת ישראל דושמן. [ראה מס' 68 י] (המשך הפירוט: מס' 252)

[סיפורי מרדכי מיכאלי, שנדפסו בספריַת ‘עֹפֶר’, כּוּנסוּ בקובץ ‘אגדות’, מס' 228]

228. ‘אגדוֹת’. מאת מרדכי מיכאלי, צייר אהרן שאול שור. דביר, תר"ץ. 72 עמ' בניקוד.

229. קוּפת הספר. תל־אביב, תרפ“ט-תר”ץ. (פירוט קודם: מס' 201)

קכג-קכד) ‘בטהובן’. עיבד שמואל יהודאי, 64 עמ'. עם תמונה.

קכה) ‘לרגלי החרמון: א. עקרבים’. מאת אליעזר שׂמאלי. 19 עמ'.

קכו) ‘האדם והאש’. עיבד יצחק גור־אריה. 29 עמ'.

קכז) ‘לרגלי החרמון: ב. חמורותים’. מאת אליעזר שׂמאלי. 16 עמ'.

קכח) ‘מלכת הדבורים’. מאת קרל אוַלד, תר' חנה עירונית. 13 עמ'.

קכט) ‘הדחליל’. מחזה מאת אהרן פישקין. 13 עמ', בניקוד.

קל) ‘מעשה ברב’. אגדת־עם מאת בנימין זאב גפן. 13 עמ', בניקוד.

קלא) ‘דנטה אליגירי’. מאת ישעיה קרניאלי. 30 עמ'.

קלב) ‘הנער אמיץ הלב’. מאת אליעזר שׂמאלי. 15 עמ'.

קלג-קלד) ‘בן־שמן’. מאת פינחס נאמן, 40 עמ'.

קלה-קמ) ‘גדיש’. קובץ לדברי ספרות ומדע. [ראה נספח ב, מס' 84] (המשך הפירוּט: מס' 251)

230. ‘יוֹמנוֹ של קוֹסטיה ריַבּצֶב’. תמונות מחיי בית־הספר של המדרגה השניה, מאת ניקולי אוֹגניוֹב [=מיכאל רוזאנוב], תר' אברהם לוינסון. ורשה, מדורה, תרפ"ט, 189 עמ'.

231. ‘המנגן מבית־לחם’. מחזה תנ“כי מאת אברהם וַסרצוג. ורשה, תרפ”ט, 24 עמ', בניקוד.

232. ‘דֹב הפורים’. מחזה מאת יוסף טוּנקל, תר' אריה ליב פאיאנס. ביאליסטוק, תרבות, תרפ"ט. 27 עמ'.

233. ‘החשמונאים’. מחזה בשתי מערכות מאת ליפא מלוֹטֶק. ניו־יורק, שילֹה, תרפ"ט. 16 עמ'.

234. מגלות לבתי הספר. יוצאות על־פי הצעת מחלקת החינוך של ההנהלה הציונית בארץ־ישראל. תל־אביב, אמנות, תרפ“ט-תר”ץ. 20–30 עמ' בכל חוברת, חלקן מנוקדות ומצוירות.

א-ה) כתובים אחרונים: חכמת שלמה, יהודית, טוביה, משלי בן־סירא. ערוך על־ידי י"ל ברוך.

ו) ‘מעשה המשולח מארץ הקדושה ת"ו’. מאת ש"י עגנון.

ז) ‘בערב’. מאת מרדכי זאב פאיֶרברג.

ח) ‘שלושה שאכלו. תתחדש’. מאת דוד פרישמן.

ט) ‘כחום היום’. מאת שאול טשרניחובסקי.

י) ‘משלים’. מאת יהודה ליב גורדון. (המשך הפירוט: מס' 259)

235. ‘לילדי ישראל’. שירים מאת זלמן שניאור. פאריס, ועד היובל, תר"ץ. 224 עמ'. בניקוד.

236. ‘בבית ובחוץ’. חרוזים מאת רחל [בלובשטיין־סלע]. ציורים מאת וילהלם שאכט. תל־אביב, [הוצאת ראובן גולדברג, תר“ץ]. 16 עמ', בניקוד. [מהדורה מחודשת, עם ציורים מאת שמואל כץ ואחרית־דבר מאת אוריאל אופק: ת”א, ספרית פועלים, תשל"ה. 58 עמ', בניקוד].

237. זיו. ספריה מנוּקדת לילד העברי, כתובה בידי בנציון רסקין. תל־אביב, ברלוי, תר"ץ.

א) ‘ניסן’. 12 סיפורים בתוך תיק. צייר שמואל עובדיהו. 4 עמ' בכל חוברת.

1. זוג תורים. 2. המלקוש. 3. יעקב אבינו במצרים. 4. תיקון שבת. 5. משה ואהרן אצל פרעה. 6. קריעת ים סוף. 7. אופים מצות. 8. חג הפסח. 9. סדר ליל פסח. 10. גדי אחד. 11. אחד מי יודע. 12. קציר העומר.

ב) ‘אביב זיו’. צייר ש' עובדיהו. 24 עמ'. [החוברות נכרכו אח"כ בספר בשם ‘סיפּוּרים לילדים’].

238. זלזלים. ספריה מנוקדת לילדים. [ללא שם מחבּר]. ורשה, דפוס גרפיה, תר"ץ. 5 חוברות, 4 עמ' בכל חוברת.

א) בשביל מי זרחה השמש? ב) הכל ישנים. ג) יוסי הולך לבית־הספר. ד) מתי וגדי. ה) העורב והזמיר.

239. הבה נקרא. סיפורים לילדים מאת לוי וינר. צייר מ' טינוביצקי. ורשה, נ. שפירא, תר"ץ. 16 עמ' בּכל חוברת, בניקוד.

א) השוֹטר הקטן. ב) מסעֵי דן. ג) המצילים הצעירים. ד) גבריאל הבּלש. ה) רחל מבקשת עבודה. ו) דהרוני ורוכבו. ז) קורותיו של מנגן. ח) שלום וסלים בארץ־ישראל. ט) מַעל בקופת הקואופרטיב. י) הפצצה. יא) האינדיאני הקטן. יב) בֶּני בכּרך. יג) בן הזַמר והפתיפון. יד) מכונה־אדם. טו) הרובוט העברי.

240. ‘אֵם קטנה’. מחזה מאת י. ל-ן [פּסבדונים], על־פי פלק הַילפרין. חיפה, תר"ץ. 12 עמ' בניקוד.

241. ‘לחביבַי’. אגדות וסיפורים לחגים וזמנים, מאת שמואל הֶר. תל־אביב, נוגה, תר"ץ. 164 עמ', בניקוד.

242. מחזות תנ"כיים. מאת מ' גורפינקל. תר' מ' סוקולובסקי. לחנים מאת א׳ דוידוביץ. צייר ת' אַייזנברג. ורשה, בית־ספר מזרחי, תר"ץ. 22 עמ' בכל חוברת, בניקוד.

א) משה רבנו. ב) ירמיהו הנביא.

243. חוברות לפעוטות. תל־אביב, דביר, תרצ"א. 12 עמ' כל חוברת, בניקוד.

[א-ב] ‘שירים לילדים’. מאת אנדה פינקרפלד [עמיר]. צייר [נחום גוטמן].

[ג-ד] ‘פרפרים’. חרוזים מאת לוין קיפּניס, צייר [בצבעים] צבי גולדין.

244. סַפֵּר. סיפורים הסתכלותיים לילדי גן. מאת ישראל דושמן. ציירו ישראל פלדי וש׳ צייטלין. תל־אביב, ספרות (ברלוי), תרצ"א. 10 עמ' בכל חוברת, בניקוד.

א) הסוס הנאמן. השועל והעורב. ב) הנץ והתרנגול. חסד הדב. ג) החייט והפיל. הכלב והשעון. ד) היונה הנבונה. הנמלה החכמה. ה) שתי עזים. העורב הפִּקח. ו) הילד והכבשׂה. החתולה והצִפּוֹר. ז) מי יודע? (יצאה גם מהדורה מכורכת יחד. מהדורה ב: ת"ש)

245. סַפֵּר, דרגה ב. סיפורים לילדים, עיבד ישראל צביק, צייר ישראל פלדי, תל־אביב, ספרות, תרצ“א-תרצ”ב. 8–10 עמ' כל חוברת, בניקוד.

א) גמדי ליל. ב) יפת בן־זפת. ג) טביעת עין. ד) נבחי על שׂפת הים. ה) דג הזהב. ו) התן העצלן. ז) כוחה של זהירות. (החוברות יצאו גם מכורכות יחד).

246. רביבים. סיפורים מאת ישראל צביק. צייר ישראל פלדי. תל־אביב, ספרות, תרצ“א-תרצ”ב. 10 עמ' בכל חוברת, בניקוד.

א) פקח־קוֹח. ב) ידיד נאמן. ג) “תיש”. ד) הילדים והלילה. ה) טובת־לב. ו) אי החמדה. ז) יודע צדיק נפש בהמתו. (החוברות יצאו גם במהדורה מכורכת יחד)

247. סִפּוּרים־ציורים לתינוקות. ירושלים, הגִנה, תרצ"א. (פירוט קודם: מס' 156) ה) ‘נתני פטפטני’. מאת יחיאל הַילפרין, צייר [בצבעים] נחום גוטמן. 12 עמ' בניקוד.

248. ‘נסיעות וטיולים’. סיפורים מאת שלמה הִללס. תל־אביב, דביר, תרצ"א. 194 עמ' בניקוד.

249. ‘עדני’. שירים לעונות השנה מאת שמואל בס. תל־אביב, פסיעות, תרצ"א. 30 עמ', בניקוד.

250. ‘דמי חנוכה’. מאת אברהם ויינברג. טרנוב, ‘דרמות לילדים’, תרצ"א. 17 עמ', בניקוד.

251. קוּפּת הספר. תל-אביב, תרצ“א-תרצ”ב. 14–18 עמ' בכל חוברת. (פירוט קודס: מס' 229)

קמא) גדיים א. ‘שתי מעשיות’. מאת זלמן לייבוביץ [אריאל], ציירה [ביאנקה הוֹרן].

קמב) גדיים ב. ‘הסנוּניוֹת. הכלב והעגלון’. מאת ישראל דושמן.

קמג) גדיים ג. ‘שתי אגדות’. מאת יצחק ספיבק.

קמד) גדיים ד. ‘בין ענפי הרימון’. מאת אליעזר שׂמאלי.

קמה) גדיים ה. ‘לא לחינם נבח הכלב’. מאת ז' לייבוביץ [אריאל].

קמו) גדיים ו. ‘המלך החולה ושלושת בניו’. מאת בנציון רסקין.

קמז) גדיים ז. [חסר]

קמח-קנ) ‘הלבנון’. ציורי מסע מאת רפאל סברדלוב. 72 עמ', עם תמונות.

קנא) גדיים ח. ‘שלושה זוגות נעליים’. מעשיה הולנדית, תר' אסתר בליי.

קנב) גדיים ט. ‘הדייגים הקטנים’. מאת צבי ליברמן [לִבנֶה].

קנג) ‘נשמת המכּבּי’. מחזה מאת יהוּדה בּוּרלא.

קנד) גדיים י. ‘אגדות רוסיות’. מסופרות על־ידי אשר ברש.

קנה) גדיים יא. ‘גמי הקטן. הדב העצלן’. עיבּדה חנה עירונית.

קנו) ‘הנביאים’. מאת שלמה מינץ. 34 עמ'.

קנז) גדיים יב. ‘ילדים בחוף תל־אביב’. שירים מאת שמואל בס.

קנח-קס) ‘מימי הילדות’. סיפורים מאת חיים דב שחר. ציירה גניה מייזליס. 94 עמ', בניקוד.

קסא) גדיים יג. ‘מעשה באלף בית’. מאת אשר ברש, על־פּי רחל לוּריא.

קסב-קסג) ‘עודד הנודד’. מאת צבי ליברמן [לִבנֶה]. 36 עמ'. (המשך הפירוט: מס' 262)

252. עֹפֶר. ספריה מנוקדת לילדים. תל־אביב, דביר, תרצ“א-תרצ”ד. 16 עמ' בכל חוברת. (פירוט קודם: מס' 227)

סד) ‘הכותל המערבי’. אגדה מאת י"ח רבניצקי.

סה) ‘אפרים בעל האופנים’. מאת ישראל דושמן.

סו) ‘חג החתונה’. מאת יהודה שטיינברג.

סז) ‘גשמי ברכה’. מאגדות ארץ־ישראל, מאת י"ח רבניצקי.

סח) ‘כתמי הדיוֹ’. מאת ישראל דושמן.

סט) ‘רבּי קלונימוס בעל הנס’. מאת י"ח רבניצקי.

ע) דבלי כתונת'. אגדה מאת י"ח רבניצקי.

עא) ‘הבּרקת’. מאת ישראל דוּשמן.

עב) ‘הזבובה העזובה’. מאת ישראל דושמן.

עג) ‘גבי הורס הקנים’. מאת ישראל דושמן.

253. אמנות. ספריה מנוקדת לבני־הנעורים. תל־אביב, תרצ"א. עם ציורים. (פירוט קודם: מס' 217)

א) ‘המכשפה מפריס’. מאת ויקטור הוגו. תר' יעקב שטיינברג. א-ג. 797 עמ'.

ב) ‘אנו עולים להימלַי’. מאת דהַן גופל מוקרג’י. תר' יצחק למדן, 120 עמ'.

254. אמנים עברים. מאת צבי שרפשטיין. ניו־יורק, שילֹה, תרצ"א. בניקוד, עם ציורים.

א. יוסף ישׂראלס. 21 עמ‘. ב. שמואל הירשנברג. 16 עמ’. ג. א"מ לילין. 16 עמ'.

255. הבימה הקטנה. מחזות לילדים מאת שמואל בלנק. ניו־יורק, שילֹה, תרצ“א-תרצ”ב. 24–26 עמ' כל חוברת. בניקוד.

א) ילדי ירושלים: חזיון לחנוּכּה. ב) אֵם קטנה: חזיון לחנוכה. ג) בלילה ההוא: קומדיה לפורים.

256. מחזות לחנוכה. מאת עזריאל נתן פרלברג. ניו־יורק, נוֹעַר, תרצ"ב. 36 עמ' בכל חוברת. בניקוד.

א) המנצחים. ב) העיוֶרת.

257. ‘ילדי הגאולה’. מחזה מאת חיים לבנון. קישינב, טכניק, תרצ"ב. 32 עמ', בניקוד.

[“בקרוב יופיע: ‘השומר’, מאת הנ”ל". לא הופיע]

258. ספריה לילדי ישראל, בעריכת יהודה ורשביאק. ורשה, נ' שפירא, תרצ"ב.

א) ‘עת לצחוק’. לקט בדיחות. עיבד י' ורשביאק. 16 עמ', בניקוד.

259. מגילות לבתי הספר. תל־אביב, אמנות, תרצ“א-תרצ”ג. 20–30 עמ' בכל חוברת. מהן מנוקדות ומצוירות. (פירוט קודם: מס' 234)

(חוברת יא-לד וכן האחרות שתוכנן לימודי מובהק, ראה: נספח ב, מס' 85)

לה) ‘רבי עקיבא’. מאת ש' בן־ציון.

מ) ‘הטחנה’. פּוֹאֶמה מאת יעקב לרנר.

מא) ‘הקבצן העיוֵר’. מאת אליהו מַידניק. (ראה מס' 28 ט)

מב-מג). א. ‘זקנים’; ב. ‘יקותיאל’, מאת ש' בן־ציון.

מד) ‘אגדת הסופר’. מאת ש"י עגנון.

מה) א. ‘משיח’; ב. ‘הנדבה’. מאת דוִד פרישמן.

מו) ‘גניזה’. מאת דבוֹרה בָּרוֹן.

מז) א. ‘דבורה אשר מתחת התומר’; ב. ‘תחת עץ החיים’. מאת ב"ז הרצל, תר' דוִד פרישמן.

מח) א. ‘חלדי וברורית’; ב. ‘שׂשׂוֹן תחת אֵבל’. מאת זאב יעבץ.

מט) א. ‘שפע’; ב. ‘בנגב’. מאת משה סטבסקי [סתוי].

נ) א. ‘כי טוב’; ב. ‘מטפחת’. מאת משה סטבסקי [סתוי].

נא) א. ‘בשביל המשיח’; ב. ‘אגדוֹת’. מאת דוִד פרישמן.

נב) ‘יתומים’. מאת שלום אש.

נג) ‘אמתחת הקמח’. מאת ש. אנ־סקי, תר' אברהם שלונסקי.

נד) ‘מעבר לסמבּטיוֹן’. פּוֹאֶמָה מאת יעקב כהן.

נה) א. ‘יציאה’; ב. ‘בריחה’. מאת מיכה יוסף ברדיצ’בסקי.

נו) ‘הבורח’. מאת משה בן־אליעזר.

נז) א. ‘זקנות’; ב. ‘הניגון’, מאת דוד שמעונוביץ [שמעוני]. צייר נחוּם גוּטמן.

ס) ‘התרנגולת הצהובה’. מאת משה סטבסקי [סתוי].

סא) ‘טיול בקליפורניה’. מאת א' גרובה, תר' חיים בוגרשוב [בוגר].

סב) ‘מסע בֶּנַרֶס’. מאת ג’ון גנטר, תר' יחיאל יחיאלי.

סג) ‘ארץ האש’. מאת צ’רלס דרוין, תר' מרדכי אזרחי.

סד) ‘טיול ביהודה’. מאת חיים בוגרשוב [בוגר].

סה) ‘נסיעתי על פני החידקל’. מאת א' גויר, תר' יחיאל יחיאלי.

סו) ‘חיפושית פרעה’. מאת יוסף עזריהו.

סח) ‘יוני דואר’. מאת ארנסט סיטון תומפסון, תר' ח"נ שפּירא.

סט-עא) ‘מהו חשמל?’ מאת צ’רלס גיבסון, תר' י"ח צביאלי.

עב) ‘מהיַנג־צה־קיאנג עד ההוּאנג־הוֹ’. מאת א' טפל.

עג) ‘בארץ מקורות הירדן’. מאת נחום גבריאלי.

עד-עה) א. ‘ציפור דרור’; ב. ‘החוחית’. מאת יהושע מרגולין.

עו) ‘הקרפדה’. מאת יהושע מרגולין.

עז-עח) ‘צבעי מגן’. מאת ל' שטאם.

עט) ‘האנפית’. מאת י' צייד [פסבדונים]. תר' מכתב־יד יהושע מרגולין.

פ) ‘משורר האביב (עפרוני השדה)’. מאת י' צייד, תר' יהושע מרגולין.

פח) ‘הארבה’. מאת משה סמילנסקי.

פט) ‘חוָג’ה נַזר’. מאת משה סמילנסקי.

צ) א. ‘הרב והאורח’. ב. ‘מעשה חוטב העצים’. מאת ש"י עגנון.

צא) ‘הפחידה’. מאת יוסף וַייץ.

צב) ‘גשמים’. מאת ז׳ אריאל ונחום טל.

צג) ‘ספר הבלדות’. מאת שאול טשרניחובסקי. 56 עמ'.

קא) ‘מתנת הים’. מאת חנה אמתית.

קב) ‘סביבון לחנוכה’. מאת חנה אמתית. (המשך הפירוּט: מס' 304)

260. מולדתנו. ספרית ארץ־ישראל לילדים. ירושלים – תל-אביב, קרן קיימת לישראל ו’אמנות‘, תרצ“א-תרצ”ב. 32–38 עמ’ כל חוברת. בניקוד.

א) ‘יוסי נוסע לארץ־ישראל’. מאת יעקב פיכמן, צייר [א' פלדמן].

ב) ‘הפרש הפלאי’. מאת יחיאל הילפרין, צייר (נחום גוּטמן].

ג) ‘מעשה ברועה ערבי’. מאת מרדכי חריזמן. צייר [חג-ג]

ד-ה) ‘יוסי בתל־אביב’. מאת יעקב פיכמן. צייר [ח.ג-ג]

ו) ‘נחלת ראובן’. מאת ש' בן־ציון. צייר [נחוּם גוּטמן].

ז-ח) ‘ארבעת המינים’. מאת יהושע מרגולין. צייר [א' פלדמן]

ט) ‘על פני ים כנרת’. מאת נחום גבריאלי. צייר [נחוּם גוּטמן].

י) ‘מגני שדה וכרם’. מאת יעקב פיכמן. צייר [נחוּם גוּטמן].

יא) ‘אדם ובהמה’. מאת אליעזר שמאלי. צייר [נחוּם גוּטמן].

יב) ‘גיבורי כפר־תבור הקטנים’. מאת מרדכי חריזמן, צייר [נחוּם גוּטמן]. 40 עמ'. (המשך הפירוט: מס' 314)

261. לנוער. ספרית ארץ־ישראל. תל־אביב, אמנות, תרצ“א-תרצ”ג. (פירוט קודם: מס' 215)

כה) ‘נהלל’. מאת שמואל דיין. 83 עמ'.

כו) ‘מחנה יהודה (מושב יהודי תימן)’. מאת מרדכי חריזמן. 84 עמ'.

כז) ‘גולת תימן’. מאת אברהם טביב. 86 עמ'.

כח) ‘הכרמל’. מאת עקיבא אטינגר. 110 עמ'.

כט-ל) ‘השומר’. ערך עבר הדני. 152 עמ'.

לא) ‘יסוד המעלה’. מאת משה דוִד שוב. 87 עמ'.

לב-לג) ‘חסידי אומות העולם במבשרי התחיה’. מאת נתן מיכאל גלבר, 160 עמ'.

לד) ‘עין חרוד’. מאת נחום בנארי. 90 עמ'.

לה) ‘דת ומולדת (החרדים בבנין הארץ)’. מאת אלתר יעקב שחראי. 80 עמ'.

לו) ‘חיפה’. מאת קדיש יהודה סילמן. 80 עמ'.

לז) ‘האוניברסיטה שלנו’. מאת יוסף קלוזנר. 88 עמ'.

לח) ‘שבי תימן’. מאת אברהם טביב. 86 עמ'.

לט) ‘פרדס וגן’. מאת יוסף וַייץ. 72 עמ'.

מ-מא) ‘עבר הירדן’. מאת נחום סלושץ. 120 עמ'.

מב) ‘אוכלוסי עבר הירדן וחייהם’. מאת אליהו אפשטיין [אילת]. 74 עמ'.

מג-מה) ‘טל ומטר’. מאת נתן שלם. 146 עמ'.

מו) ‘בית שאן ובנותיה’. מאת יוסף וייץ. 87 עמ'. (פירוט נוסף: מס' 302)

262. קופת הספר, תל־אביב, תרצ“ב-תרצ”ד. (פירוט קודם: מס' 251)

קסד) גדיים יג. מעשה באלף־בית, מאת אשר ברש, על־פי רחל לוריא. 12 עמ', בניקוד.

קסה) ‘מעשה בשליח־ציבּוּר שעשה בחכמת הדיבור’. מאת ש' בן־ציון. 20 עמ', בניקוד.

קסו) ‘הנער ושבועתו’. מאת מרדכי מיכאלי. 8 עמ‘, בניקוד. קסז-קע) ‘הטייסים הצעירים’, מאת מ"א ויסבין, תר’ ישראל פישמן. 89 עמ'. עם ציורים.

קעא) ‘גדיים’ יד. ‘החתול ומורהו’, מעשיה בחרוזים מאת יחזקאל סן. 13 עמ', בניקוד.

קעב) ‘הכנור’, מאת צבי ליברמן (לבנה). 16 עמ', בניקוד.

קעג) גדיים טו. ‘אנפה וגטי. מעשה בפיל’. תר' מרדכי אזרחי. 14 עמ'. עם ציורים.

קעד) גדיים טז. ‘אדמוני; מעשה בעופר אילים’. מאת צ' רוברטס, תר' מרדכי אזרחי. 13 עמ', בניקוד.

קעה) גדיים יז. ‘זה לא עסקי (מעשה בחפרפרת)’. עיבד ז' אריאל. 14 עמ', בניקוד. מצויר.

קעו) ‘המהפכה בעוף’. אגדה אלגורית מאת יהודה בורלא. 29 עמ', בניקוד.

קעז) גדיים יח. ‘ניני ונינה; מעשה בעגל ועגלה’. מאת זלמן רוזנטל. 13 עמ', בניקוד.

קעח) גדיים יט. ‘גאולת הקרקע’, סיפור מאת צבי ליברמן [לבנה]. 14 עמ', בניקוד.

קעט) גדיים כ. ‘מי קסמים’, מאת מכס נוֹרדוֹי, תר' [אנוֹנימי]. 15 עמ', בניקוד.

קפ) ‘בלק הקטן’. מאת ז’ן מסי, תר' מרדכי אזרחי. 30 עמ', בניקוד.

קפא) ילדי עמים א. ‘קַנק, האסקימוֹ הקטן’. עיבד ב' פליכּס [אשר ברש]. 17 עמ'.

קפב) ‘גיבּוֹרי צדקה’. מאת אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ. 21 עמ', בניקוד.

קפג) ילדי עמים ב. ‘ברקאי, הנער האינדי’. עיבד אריה לרנר. 17 עמ'.

קפד) גדיים כא. ‘שלוש החידות’. אגדה טירולית, תר' מ – ב. 14 עמ'.

קפה) גדיים כב. ‘חכמת השפן’. 3 סיפּוּרים מאת רחל ניומן. 14 עמ'.

קפו-קפז) ‘פריטיוף ננסן’. מאת פריץ וַרטנוַילד, עיבד יצחק סלע, 61 עמ'.

קפח) ‘משה ג’ח’, מאת איזק מאיר דיק, עיבד אברהם אברונין. 29 עמ', בניקוד.

קפט) ‘עמרה בת השייך, הילדה הערבית’. עיבד אריה לרנר. 17 עמ', בניקוד.

קצ) גדיים כג. ‘השקל הכשר’, אגדה נורבגית, עיבד אשר ברש, 14 עמ', בניקוד.

קצא-קצב) גדיים כד-כה. ‘נֶלו וכלבו’, מאת אוּאִידה [מרי לוּאיז דֶה רַמי], תר׳ אפרים שמואלי. 16 עמ'.

263. עביבִים. סיפורים מאת אליעזר שמאלי, צייר ישראל פלדי. תל־אביב, ספרות, תרצ“ג-תרצ”ד, 8 עמ' מנוקדים בכל חוברת.

א) החמור והארנבת; ב) הדבורה והכרכום; ג) צבי והנחליאלי; ד) פטריות בגורן; החלזוֹן והעוֹרב; ה) פּרפּר הכּרוּב; עמוס והפרפר; ו) ידידי הגִנה; הקרפּדה והשלשוּל; ז) הסנוניות שעפו באוירון. (יצאו גם בכרך אחד)

264.' טשקנט עיר הלחם‘. מאת אלכסנדר נברוב [סקובלב]. תרגם אברהם שלונסקי. תל־אביב, מצפה, תרצ"ג. 192 עמ’.

265. פעם אחת. מעשיות כתובות בידי לוין קיפניס. ציירה גניה מַיזליס. תל־אביב, שטיבל, תרצ"ב. 8 עמ' בכל חוברת, בניקוד.

א) התיש שהלך. ב) מעשה נסים. ג) החתול הרמאי. ד) העורב ביום משפט. ה) החתול, התיש והאיל. ו) בבית החורף. ז) השועל המבקש מקום לינה. ח) הפיל; התנין והשועל. ט) העני והארנבת. י) ארבע החיות ובן־האדם. – (יצאוּ גם בכרך אחד)

266. עוד פעם. סיפורים מעובדים בידי לוין קיפניס. ציירה איזה הרשקוביץ. תל־אביב, שטיבל, תרצ"ג. 8 עמ' בכל חוברת, בניקוד.

א) הכַּוְרן והדב. ב) הארנבת והכרוב. ג) מעשה בחתלתול. ד) שני העכברים. ה) לבנה וגוריה. ו) השפן הקטן. ז) האפרוח אולי חפצתי. ח) שִיק־שְריק. ט) הרוח. י) מלוכה. – (יצאוּ גם בכרך אחד)

267. ‘משחק פורים’. מאת לוין קיפניס, צייר נחום גוטמן. תל־אביב, שטיבל, תרצ"ג. 16 עמ', בניקוד.

268. ספריה לילדים. בעריכת לוין קיפּניס. מדרגה א. תל־אביב, שטיבל, תרצ"ג. 8 עמ' בכל חוברת, בניקוד.

א) ‘מאין באים המים’. מאת אהרן פישקין, צייר צבי גולדין.

ב) ‘מעשה באפון’. מאת עליזה כהן, צייר צבי גולדין.

ג-ד) ‘על ענן כביש’. מאת אנדה פינקרפלד [עמיר], צייר נחום גוטמן.

ה) ‘הקוף והתנין’. עיבד מ"ז ולפובסקי, צייר צבי גולדין.

ו) ‘אבל הביבר’. מאת מרים פולק, צייר צבי גולדין.

ז) ‘מעשה בעדר עזים’. תרגם יש"י אדלר, ציירה גניה אחאית.

ח) ‘מחול הפרפרים’. מאת ישראל דושמן, צייר צבי גולדין.

ט) ‘קללת הזהב’. עיבד זלמן אריאל, צייר צבי גולדין.

י) ‘הרוח הקורא בספרים’. מאת א"ז בן־ישי, צייר נחום גוטמן.

269. ספריה לילדים. מדרגה א. [סידרה 2]. תל־אביב, שטיבל, תרצ“ג-תרצ”ד, 8 עמ' בכל חוברת, בניקוד.

א-ב) ‘על ענן כביש’. מאת אנדה פינקרפלד [עמיר], צייר נחום גוטמן. [מהדורה ב. ראה לעיל]

ג) ‘החידה’. מאת ישראל דושמן, ציירה גניה אחאית [שציירה גם את כל החוברות הבאות].

ד) ‘מעשה בשני דגים אדומים’. מאת קלרה [הפנר].

ה) ‘הנגר הקטן’. מאת משה אהרן ביגל [אביגל].

ו) ‘התרנגול והכלב’. תרגמה חנה עירונית.

ז) ‘קן הצִפּוֹר’. עיבד זלמן אריאל.

ח) ‘מרים והשמש’. מאת פאוּלה דֵהמל, תר' ש"ח ברכוז.

ט) ׳השפן הפחדן‘. תר’ יש"י אדלר.

י) ‘שלוש אניות’. מאת אהרן פישקין.

270. ספריה לילדים. מדרגה ב. תל־אביב, שטיבל, תרצ"ג, 8–16 עמ' כל חוברת, בניקוד.

א) ‘עין הנעורים’. מאת מרדכי מיכאלי.

ב) ‘בת־המלך והענק’. מאת מרדכי מיכאלי.

ג) ‘לא קבצנית’ מאת נח טמיר. צייר נחום גוטמן.

ד) ‘טיפּוֹת הגשם’. מאת סופיה רינהיימר, תרגמו יש“י אדלר וש”ח ברכוז. צייר נחום גוטמן.

ה) ‘מוֹת הגדיה’. מאת פטר רוזגר. תר' ש"ח ברכוז, צייר נחום גוטמן.

ו) ‘מלך הנשרים’. אגדה קוקזית. עיבד יצחק ספיבק, צייר נחום גוטמן.

ז) ‘נס הרצל’. חזיון בשלוש מערכות מאת שמואל בס.

ח) ‘פּוּטי’. מאת צבי ליברמן [לבנה]. צייר צבי גולדין.

271. מנחה לנוער. ספריה לבני־הנעורים. תל־אביב, שטיבל, תרצ“ג-תרצ”ד.

א) ‘סיפּוּרים לנערי ישראל’. מאת מרדכי בן־עמי. [אלתר, איציק, תר' מרדכי אזרחי; בן יחיד, תר' ש. הרברג; הודל הרוכלת, תר' אברהם שלונסקי]. 189 עמ'.

ב) ‘הרפתקאותיו של דן’. מאת צבי ליברמן (לִבנה]. 159 עמ'.

ג-ד) ‘אנשי בראשית’. מאת אליעזר שמאלי. א-ב. 340 עמ'.

ה-ו) ‘המלך מתיא הראשון’. מאת ינוש קורצ’ק. תר' יוסף ליכטנבום. א-ב. 379 עמ'.

ז) ‘המלחמה לאש’. מאת אנרי ז’וֹזֶף רוני, תר' נתן אלתרמן. 240 עמ', עם איורים.

ח) ‘פנג הלבן’. מאת ג’ק לונדון, תר' מרדכי אבי־שאול. 216 עמ'.

ט) ‘כריסטוף קולומבוס’. מאת יעקב וַסרמן, תר' דב קמחי. 218 עמ'.

י) ‘חומת אגריפס’. סיפור היסטורי מאת יעקב חורגין. 182 עמ'.

יא) ‘באהלי מדבר’. סיפורים מאת עזיז אפנדי [פסח בר־אדון]. 206 עמ', עם ציורים.

יב) ‘מבּבל לירוּשלים’. סיפּוּר היסטורי מאת צבי ליבּרמן [ִלבנה]. 176 עמ'.

272. שירים לילדים לקול ולפסנתר, מאת אנדה פינקרפלד [עמיר], מוסיקה מאת מנשה רבינוביץ [רבינא]. תל־אביב, הנגון, תרצ"ג. 16 עמ', בניקוד.

273. הילד. סיפורים מאת בנציון רסקין, צייר נ' פַלי. תל־אביב, תרצ"ג.

א) ‘הגמל’. 24 עמ', בניקוד.

[“עומדים להופיע: 1) הילד וככר הלחם; 2) הילדה והאפרסקים; 3) הנחש והצפרדע; 4) הילדה שתעתה; 5) התרנגול והתרנגולת; 6) הדב; 7) הדב והשועל; 8) הזקן והזקנה; 9) ארנב קצוץ זנב”. הספרונים לא יצאו, כנראה].

274. סיפּוּרים יפים, מאת חיים אברהם פרידלנד. קליבלנד, אוהיו, 80 חוברות, תרצ“ג-תרצ”ח. 10–16 עמ' כל חוברת, בניקוד, עם איורים והסברי מלים באנגלית.

א) מעשה בחתול קטן; ב) המכבה; ג) זמזום; ד) הכדור המדַבֵּר; ה) אל שפת הים; ו) זמירים; ז) עליזה קוראת ספר; ח) בקרון; ט) הסעודה; י) המפלצת; יא) אורות מאופל; יב) התהלוכה; יג) מרבקה עד רבקה; יד) בר־מצוה; טו) על־יד התיאטרון; טז) בוקר אחד; יז) בגן; יח) כנפים; יט) הפרפר; כ) מתנה; כא) לפנים בספרד; כב) על המים; כג) בטנים; כד) פיגלה בת החזן; כה) זו תורה וזו שׂכרה; כו) כדור הזהב; כז) ברחובות בוסטון; כח) בחנות של אבא; כט) זוזיק; ל) אֵם הבנים שמחה; לא) היא חפצה ללכת הביתה; לב) בא על שכרו; לג) מר פֶפרל; לד) הדוֹד; לה) זרדים; לו) הטעות; לז) מחבואים; לח) מעילי גשם; לט) המורה החדש; מ) ודוִד לא ידע; מא) דגים; מב) מעשה בילד שלא אהב לאכול תרד; מג) הפרופיסור הזריז; מד) זזה; מה) שכן; מו) המריבה; מז) הגאוֹן מוִילנה; מח) מעשה בתרנגולת; מט-נ) המשַׂחק הקטן מהוֹליווּד; נא) ואהבת לרעך; נב) הגחליליוֹת; נג) נוֹחַם; נד-נה) דוקטור סיגל; נו) הפוֹנוֹגרף לא שר; נז) הכבוד האחרון; נח) הילדים צוחקים לו; נט) הבוקר אור; ס) מתנות חתונה; סא) גדליה השַמש; סב) מפוֹרטוּגל עד הולנד; סג) שרשרת הזהב; סד) זיפי מתגלח; סה) זיפי מעורר את כל הרחוב; סו) זיפי מפחיד את השוטר; סז) זיפי מנהל מקהלה; סח-סט) זיפי בתיאטרון; ע-עא) מעשה בשתי עזים; עב) מעשׂה בבוּבּה; עג) מעשׂה בילד שחזר אחרי אִמוֹ; עד-עז) אל מחנה הקיץ; עח-פ) אל ערבוֹת יריחוֹ.

275. ‘צחוק מארץ־ישראל’. מהתלות ובדיחות מאת דניאל פרסקי. תל־אביב, ארץ, תרצ"ג, 32 עמ'.

276. ‘קורותיו המוזרים של דני מור’. מאת שלמה בן־ישראל, ציירה מרים יוחאי. תל־אביב, ספריה לנוער ‘הרפתקאות ונסיעות’, תרצ"ג. חוברות א-ד [לא נשלם], 128 עמ'. (מהדוּרה שלמה: מס' 628).

277. ‘השקר ובת־זוגו בהתיבה’. סיפור במחזות ובציורים מאת זאב אבן־ספיר. ירושלים תרצ"ג. 16 דף.

278. ‘אברהם ושלושת המלאכים’. אוֹפֶּרה לילדים במערכה אחת. המלים לוין קיפניס, מוסיקה יוסף ביאלסקי. לונדון, תרצ"ג 26 עמ', בניקוד.

279. ‘החשמונאים’. חזיון מאת מ.א.ה. [פסבדונים]. וילנה, גימנסיון תוּשיה, תרצ"ג. 16 עמ'.

280. ‘דם ודין’. סיפור מימי עלילת הדם מאת מאיר ריבקין, תר' והתקין לבני הנעורים ק“י סילמן. תל־אביב, דביר, תרצ”ג. 183 עמ', בניקוד.

281. ‘חמור קטן’. 10 שירים לילדים עם הוראות למשחקים ריתמיים מאת תרזה גוֹיטיין. ירושלים, ריתמוס, תרצ"ג. 24 עמ', בניקוד, עם תווים.

282. ‘בעלי מלאכה וכלי עבודתם’. שיר מאת ישראל דושמן, ציורים מאת לילי צדק. תל־אביב, דביר/אַילה, תרצ"ג. 16 עמ', בניקוד.

283. ‘ספר המטפחת’. לשם ידידי הבחור גדעון שוקן למלאת לו שלוש־עשרה שנה, מאת ש“י עגנון. תל־אביב, תרצ”ג. (נדפס ב־יג טפסים, ובכל עמוד יג שורות).

284. ‘חכמת הבהמות’. מאת אביגדור המאירי, צייר אריה נבון. תל־אביב, ארץ, תרצ"ג. 136 עמ', בניקוד.

285. ‘על נהרות בבל’. סיפור מחיי ישראל בימי קדם מאת לוּאיס ווֹליס, תר' מנחם מבש“ן. תל־אביב, דפוּס ‘הפּוֹעל הצעיר’, תרצ”ג. 141 עמ'.

286. ‘מאי חנוּכּה’. אגדה מאת א“א פיינשטיין. תל־אביב, תרצ”ג, 14 עמ', בניקוד.

287. ‘נרות חנוכה’. מחזה מאת אנדה פינקרפלד [עמיר]. ירושלים, קרן קימת לישראל, תרצ"ג. 8 עמ'.

288. חזיונות לקטנים. מאת קדיש יהודה סילמן. ירושלים, תרצ"ג. 18 עמ' בכל חוברת, בניקוד.

א) סיפור חנוכה. ב) מרדכי והמן.

289. ‘חיים נחמן ביאליק, חייו ומעשׂיו’. מאת יעקב פיכמן, תל־אביב, מחלקת החינוך, תרצ"ג. 46 עמ'. בניקוד.

290. ‘שירים ופזמונות לילדים’. מאת חיים נחמן ביאליק. צייר נחום גוטמן. תל־אביב, דביר, תרצ"ג. 134 עמ', בניקוד.

291. ‘חופים’. שירים מאת שמואל בס. תל־אביב, שטיבל, תרצ"ג. 93 עמ', בניקוד.

292. ‘נס הרצל’. מחזה מאת שמוּאל בּס. תל־אביב, שטיבּל, תרצ"ג. 16 עמ', בניקוּד.

293. לַכֹּל. ספריה לנוער ולעם. תל־אביב, אמנות, תרצ"ג.

א-ב) ‘תומס אדיסון, האיש ופעלוֹ’. מאת ג’ורג' סנדס באירן, תר' משה בן־אליעזר. 242 עמ'.

ג) ‘דוִד לייב מגדבורגר, תמונות מהגֶטוֹ בפראג’. מאת שלמה כהן, תר' מ"ב לזבניק. 123 עמ'.

ד-ה) ‘ציידי החיידקים’. מאת פול דה קריף. תרגמו: יצחק למדן. [א], מרדכי אזרחי. [ב], 340 עמ'.

294. ‘הרועה בן־הטבע’. מחזה מאת זאב אהרן רסקין. וילנה, במתנו, תרצ"ד. 16 עמ', בניקוד.

295. ‘חנוּכּה בגולה ובארץ־ישראל’. מחזה מאת משה קורנפלד. ניו־יורק, היברו פבּלישינג קוֹמפּני, תרצ"ד. 32 עמ', בניקוד.

296. אוֹרוֹת. ספריה לילדים [בעריכת צבי שרפשטיין]. ניו־יורק, שילה, תרצ“ג-תרצ”ד. 14–16 עמ' בכל חוברת. בניקוד. עם ציורים מאת נטע קוזלובסקי.

א) 'מעשׂה בתינוקות שנשבּוּ". מאת צבי שרפשטיין.

ב) ‘מעשׂה באֵם אחת’. מאת ישראל זאב פרישברג.

ג) ‘שׂיח השושנים והחוחים’. מאת מכּס נוֹרדוֹי, תר' צבי שרפשטיין.

ד) ‘הכרטיס הנוסע’. מאת שמואל ליב בלנק.

ה-ו) ‘החליל’. ‘האוצר’. מאת שמואל גולדפרב.

ז-ח) ‘מי הפלאות’. מאת מכס נורדוי, תר' צבי שרפשטיין.

297. המרכּז לנוער. ספריה מנוקדת [בעריכת ברכה חבס]. תל־אביב, ההסתדרות הכללית, תרצ“ד-תרצ”ה. (חוברות בלא שם מחבר או עורך נכתבו או נערכו ע"י ברכה חבס).

א) ‘הסתדרות העובדים מהי?’ מאת ברכה חבס. 48 עמ'.

ב) ‘תרבות ונוער בהסתדרות’. מאת ברל כצנלסון. 40 עמ'.

ג) ‘חיי אז"ר’. מאת דוד זכאי. 40 עמ'.

ד) ‘תל חי (ילקוט'). 172 עמ’. עם תמונות.

ה) וינא [פרשת מאבקם של פועלי אוסטריה]. מאת ברכה חבס. 71 עמ'. עם תמונות.

ו) ‘ערכים’. מאת יוסף חיים ברנר, ערך מרדכי קושניר (שׂניר). 64 עמ'.

ז) ‘רחל. סיפור חיי המשוררת’. מאת ברכה חבס. 32 עמ'.

ח) ‘חיים ארלוזורוב’. דברי אזכּרה. 95 עמ'.

ט) ‘חזון הרצל’. מבחר דברים. 175 עמ'.

י) ‘מות גבורים’. מאת פאולה ואליש, תר' דֹב שטוק (סדן]. 160 עמ'.

298. ספרית ‘שי’. בעריכת ברכה חבס. תל־אביב, המרכז לנוער, תרצ“ד-תרצ”ה. בניקוד.

א) ‘עת לטעת’. ליקוטים לט"ו בשבט. 16 עמ'.

ב) ‘ביכּוּרים’. 31 עמ'.

ג) ‘גיבּוֹרים קטנים’. סיפורים מחיי ילדים בארץ־ישראל מאת ברכה חבס. צייר נחום גוטמן. 126 עמ'.

ד) ‘ילדי עמל’. סיפורים מחיי ילדים עמלים בעולם. צילם משה מרדכי וורוביצ’יק [רביב]. 78 עמ' [מהדורה מעובדת של חוברת שהופיעה בהוצאת החלוץ, פולין].

ה) ‘לחנוּכּה’. ליקוטים לחג. 64 עמ'.

ו) ‘לבנות ולנטוע’. ליקוטים לט"ו בשבט. 48 עמ'.

ז) ‘הארבּעה מכּנרת’. סיפּוּר מאת ברכה חבּס. צייר נחוּם גוּטמן. 32 עמ'.

299. ‘ויהי היום’. דברי אגדה כתובים בידי חיים נחמן ביאליק, מצוירים בידי נחום גוטמן. תל־אביב, דביר, תרצ"ד. 282 עמ', בניקוד.

300. אַיָלָה. ספריה לשירי ילדים. תל־אביב, דביר, תרצ“ד-תרצ”ה. בניקוד.

א) ‘שירי ילדים’. מאת אנדה פינקרפלד [עמיר]. צייר נחום גוטמן. 112 עמ'.

ב) ‘שירי ילדים’. מאת חיים נחמן ביאליק. המוסיקה יצחק אדל. 20 עמ'. עם תווים.

ג) ‘שירי ילדים’. מאת חיים נחמן ביאליק. המוסיקה גבריאל גראד. 24 עמ'. עם תווים.

301. שֵם. ספריה מנוקדת לילדים. תל־אביב, שטיבל-מצפה, תרצ“ד-תרצ”ה.

א) ‘גִבּוֹרי קדם’. מאת צ’רלס קינגסלי, תר' משה בן־אליעזר. צייר [המחבר). 142 עמ'.

ב) ‘פלח הרמון’. מאגדות העמים ושיחותיהם, מסופרות בידי אשר ברש. 144 עמ'. עם ציורים.

ג) ‘ילדי המים’. מאת צ’רלס קינגסלי, תר' משה בן־אליעזר. צייר [ג’ורג' סופר]. 158 עמ'.

ד) ‘מסעי הנס אוּריָן’. מאת ליזה טצנר, תר' יצחק בן־חוה [עברי]. א-ב. 258 עמ'. עם ציורים.

ה) ‘רֶדִי הזקן’. מאת פרדריק מריאט, תר' נתן אלתרמן. צייר [ג’ון ריי]. 128 עמ'.

ו) ׳הילד האובד‘. מאת ויליאם הנרי הדסון, תר’ שמעון גינצבורג. צייר [ארתור מקורמיק]. 259 עמ'.

ז) ‘מכרות המלך שלמה’. מאת הנרי רַידר הגרד, תר' מ"ז ולפובסקי. 166 עמ', עם ציורים.

ח) ‘הדס’. מאגדות העמים ושיחותיהם, מסופרות בידי אשר ברש. 124 עמ', עם ציורים.

ט) ‘החבצלת השחורה’. מאת אלכסנדר דיומא [האב], תר' יצחק שנהר. 134 עמ', עם ציורים.

י) ‘בת מונטסומה’. מאת הנרי רידר הגרד, תר' מ"ז ולפובסקי. א-ב. 272 עמ'.

יא) ‘הנוֶה במדבר’. מאת תומס מיין ריד, תרגם מ"ז ולפובסקי, צייר [ויליאם הארווין]. א-ב, 268 עמ'.

יב) ‘אוליבר טויסט’. מאת צ’רלס דיקנס, תר' שי [=יצחק שנהר]. 130 עמ'.

יג) ‘מונטה כריסטו’. מאת אלכסנדר דיומא [האב]; תר' אברהם רגלסון, ציירה [מיד שפר]. 151 עמ'.

יד) ‘המלך בּוֹבּ’. מאת תאודור פולבר, תר' אנדה פינקרפלד [עמיר]. 125 עמ', עם ציורים.

טו) ‘בן שבט הַנוָחים’. מאת ג’יימס וִילרד שולץ, תר' מ"ז ולפובסקי, צייר [ג’ורג' וַריאן].

302. לַנוֹעַר, ספרית ארץ־ישראל. תל־אביב, אמנות, תרצ“ד-צ”ו, בניקוּד. (פירוט קודם: מס' 261)

מז-מח) ‘אוטואמנציפציה’. מאת יהודה לאון פינסקר, תר' [אחד־העם], מבוא: יוסף קלוזנר. 111 עמ'.

מט) ‘משה הֶס’. מאת שמריהו גורליק. 77 עמ'.

נ-נא) ‘ירושלים’. מאת חיים בר־דרומא ומשה אבנימלך. 124 עמ'.

נב-נג) ‘הברון אדמונד רוטשילד, אבי הישוב’. מאת אהרֹן חרמוני. 120 עמ'.

נד-נה) ‘עמק החוּלה’. מאת נתן שלם. 132 עמ'.

נו-נז) ‘שבטי ישראל בירושלים’. מאת יצחק בן־צבי. 124 עמ'.

נח-נט) ‘מרחביה’. מאת יוסף רבינוביץ. 130 עמ'.

ס-סא) ‘מקס נורדאו’. מאת מכס בודנהיימר. 109 עמ'. (המשך הפירוט: מס' 354)

303. ספריה מנוקדת. תל־אביב, מצפה, תרצ“ד-תרצ”ה.

א) ‘ינקוֹ הנער ממכסיקוֹ’. מאת רות רֶוַלד, תר' שלמה הרברג. 126 עמ'.

ב) ‘תלמידות’. מאת אלי ברטה, תר' שלמה הרברג. 117 עמ'.

ג) ‘מעשיות סתם’. כתב וצייר רודיארד קיפלינג, תר' אברהם רגלסון. 100 עמ'.

ד) ‘כן היה’. מאת רודיארד קיפּלינג, תר' אברהם רגלסון. 94 עמ'.

ה) ‘חוט הזהב’. מאת נורמן מקלאוד, תר' צֶזוּס [חוה פיכמן], צייר [ג' וטסון]. 108 עמ'.

304. מגילות לבתי הספר. תל־אביב, אמנות, תרצ“ד-תרצ”ה. 20–30 עמ' בכל חוברת. רוּבּן מנוקדות ומצוירות. (פירוט קודם: מס' 259)

קט-קי) ‘שבּת’. ערכו זלמן אריאל ונחום טל.

קיא-קיב) ‘במשפחה’. ערך זלמן אריאל.

קיג) ‘התיירים’. מעשׂיה, עיבד זלמן אריאל.

קיד) ‘הזאב והגדיים’. עיבד זלמן אריאל.

קטו) ‘נרקיס מלך הביצה’. סיפרה חנה אמתית.

קטז-קיז) ‘מעשה בארנבת’. ‘בת גלים’. סיפר ז' אריאל.

קיח-קיט) ‘התרנגול הגיבור’. ‘פרח לב הזהב’. סיפר ז' אריאל.

קכ) ‘שלושה דובּים’. עיבד זלמן אריאל.

קכא) ‘הנסיעה אל הירח’. מאת קרל מיר למגו. תר' רפאל סוֹפרמן.

קכב) ‘החדרים הריקים’. מאת קרל אֶוַלד, תר' יעקב שטיינברג.

קכג-קכד) ‘האגם השקט’. מאת קרל אֶוַלד, תר' יעקב שטיינברג.

קכה) ‘התנשמת והפשוש’. מאת י' צייד, תר' יהושע מרגולין.

קכו-קכז) ‘גמל שלמה’. ‘הצלצל’. מאת פסח אוירבך.

קכח) ‘צפרי שיר: הפשוש’. מאת יהושע מרגולין.

קכט-קנ) [ראה: נספח ב, מס' 74]

קנא) ‘החתלתולה ששכחה איך תשאל אוכל’. מאת בנציון רסקין. (מהדורה א: מס' 120 ה)

קנב-קנג) ‘הפרה ועגלתה’. ‘השמים נופלים’. סיפר ז' אריאל.

קנד) ‘מי שטרח בערב שבּת יאכל בשבּת’. סיפר ז' אריאל.

קנה) ‘החתלתולה וזנבה’. סיפר ז' אריאל.

קנו) ‘הארנבת הגיבורה’. מאת דמיטרי מאמין־סיביריאק, תר' ש' קריפץ. (מהדורה א: מס' 72 כב)

קנז) ‘בחצר’. מאת זלמן אריאל.

קנח) ‘ברית מילה’. מאת שאול טשרניחובסקי.

קנט-קס) [חסר]

קסא) ‘בת המלך והגיבן’. מאת א"ל בן־צבי.

קסב) ‘סיפור בלי סוף’. מאת ל' אחי־יעקב [פסבדונים].

קסג) ‘הדייג ודג־הזהב’. מאת האחים גרים, עיבד ז' אריאל.

קסד) ‘גרגר כביצת התרנגולת’. מאת לב טולסטוי, עיבד ז' אריאל.

קסה-קסו) ‘הפרח הקטן. הפרפר בכלא. שירת הזמיר’. מאת ה"כ אנדרסן.

קסז) ‘מעשה בבן סוחר’. מאת ש' קריפץ. (מהדורה א: מס' 72-לא)

קסח) ‘העז החכמה. מעשה בשלוש עזים’. סיפר ז' אריאל.

קסט) ‘חנן הגנן. אגדת הרקפת’. מאת ז' אריאל.

קע) ‘חוני המעגל’ (מן האגדה). ‘האורח’, מאת נחמן קרוכמל.

קעא) ‘הסעודה הנפלאה. כוכבים נופלים’. מאת האחים גרים.

קעב) ‘רבי חנינא בן דוסא’. (מן האגדה). ‘העיש’, מאת לב טולסטוי.

קעג) ‘שתי צפרדעים’. ממשלי איסופוס.

קעד-קעה) אגדות ומשלים.

קעו-קצג) [ראה נספח ב, מס' 107]

קצד) ‘דורון’. מאת דוד שמעונוביץ [שמעוני].

305. ספרית ‘עתוננו’. ירושלים-תל־אביב, תרצ“ד-תרצ”ה.

[א] ‘מאורעות ימימה החכמה’. מאת אברהם שוער. צייר נחום גוטמן. 32 עמ', בניקוד.

[ב] ‘גונב הגולפשטרום’. סיפור מדעי פנטסטי מאת ז’ק טודוז, עיבד אברהם אבן־שושן. 109 עמ'.

[ג] ‘מאורעות דוּבּוֹן הקטן’. כתבה וציירה מרי טורטל, תר' אברהם אבן־שושן. 44 עמ', בניקוד.

[ד] ‘דוּבּוֹן והגמד הרשע’. כתבה וציירה מרי טורטל, תר' אברהם אבן־שושן. 48 עמ', בניקוד.

306. ‘ביבי’. מאת קרין מיכאליס, תר' יצחק למדן. ציירה [הֶדוִיג קוֹלין]. תל־אביב, אמנות, תרצ"ה, א-ב. 256 עמ', בניקוד.

307. לפעוטות בפרוטות. חוברות ערוכות על־ידי מרת הרברט סטרנג [=ג’ורג' הרברט אִילי, ג’יימס ל’אסטרנג ורעיותיהם. תרגום אנונימי]. תל־אביב, אמנות, תרצ"ה. 8 עמ' בכל חוברת. בניקוד עם ציורים צבעוניים.

א) מעשה בארבעה דובים רעים. ב) שלושה שפנים קטנים. ג) מעשה בכלבלב. ד) מעשׂה בחתלתול. ה) מעשׂה באוָז קטינא. ו) מעשׂה בעכברבר עליז. ז) תרנגולת אדוּמת כרבולת והב־הב.

308. [מחזות היסטוֹריים]. תרצ"ה, בּניקוּד.

א) ‘דניאל’. עיבד מרדכי עליאש. פרנקפורט, חרמון. 25 עמ'.

ב) ‘מתתיהו ובניו’. מאת יעקב טדה. [חסר מקום דפוס]. 12 עמ'.

309. קום קרא. ספריה על גדולי ישראל מאת רפאל גוטמן. ורשה, פרוגרס, תרצ"ה. 18–22 עמ' בכל חוברת, בניקוד. – א) חוני המעגל. ב) הלל הזקן. ג) רבי עקיבא.

310. ‘הלוֹחמים הקטנים’. קומדיה מאת יהוֹשׂכר כרכי. תל־אביב, תרצ"ה. 31 עמ', בניקוד.

311. ‘החתלתולה שרצתה להיות מלכה’. מאת יגאל כרמי. תל־אביב, תרצ"ה, 20 עמ', בניקוד, עם ציורים.

312. ‘ספרטקוס’. מאת מרסל אוליביה, תר' י“ל ברוך. ת”א, אמנות/עלומים, תרצ"ה, 195 עמ', בניקוד.

313. ‘לידידַי מנוֹער’. סיפורים וזכרונות מאת מאיר דיזנגוף. תל־אביב, תרצ"ה. 76 עמ'. עם תצלומים.

314. מולדתנו. ספרית ארץ־ישראל לילדים. תל־אביב, אמנות, תרצ"ה. 32–36 עמ' בכל חוברת. בניקוד. (פירוט קודם: מס' 260)

יג) ‘הענק הלבן’. מאת מרים זינגר. ציירה [גרטה וולף־קרקאואר].

יד) ‘ברק הסייח’. מאת יחזקאל צבי קלצל. צייר [נחוּם גוּטמן].

טו-טז) ‘רועת האוָזים’. מאת יוסף וַייץ. צייר [נחום גוטמן].

יז) ‘המטמון’. מסיפורי חלוץ העמק. מאת נחום גבריאלי.

יח) ‘גבעת הילדים’. מאת צבי ליברמן [לִבנה]. צייר (נחום גוטמן]. (המשך הפירוט: מס' 355)

315. ‘ספר תמוּנוֹת לבתי ספר וּלבתי אב’. חרוּזים: שמאי פּינסקי. עם ציוּרים. ורשה, אחיספר, [תרצ"ה?]. 32 עמ', בניקוְד.

316. ספריה לילדים, מדרגה ב. תל־אביב, שטיבל, תרצ"ה. 12 עמ׳ בכל חוברת, בניקוד.

[נא-סא] סיפורים מאת יעקב פיכמן. צייר נחום גוטמן:

נא) חלומה של רינה. נב) החסידות. נג) לעין גדי (מחזה). נד) ירק לשבועות. נה) יום התעודות. נו) הים, הים. נז) לאחר סער. נח) סוכה למיצי. נט) יהודה המכבי שב למודיעין. ס) סיפורים מחיי הרצל. סא) רבי יהודה הלוי (סיפורים מחייו). – [הסיפורים נכללו בתוך מס' 318 א]

317. ספריה לילדים. מדרגה ב. תל־אביב, שטיבל, תרצ“ה-תרצ”ו. 12–14 עמ' בכל חוברת, בניקוד.

[סב-עא] סיפורים מאת יוסף אריכא, צייר נחום גוטמן:

סב) דייגים. סג) שר הים. סד) האמת והצדק. סה) שלח מצתך על פני הים. סו) האדם. סז) מלאך החופש. סח) נקמת האליל מולך. סט) נשיא השבט. גד) ע) הרועה פלגיאל. עא) תפילה אילמת. (הסיפורים נכללו בתוך מס' 313 ג)

318. ספריה לילדים. תל־אביב, שטיבל, תרצ"ו. בניקוד, עם ציורים.

[א] ׳אל הים‘. סיפורים מאת יעקב פיכמן. צייר [נחום גוטמן]. 127 עמ’.

[ב] ‘יקטן בתל־אביב’. מאת יעקב פיכמן. צייר נחום גוטמן. 112 עמ'.

[ג] ‘כנפי כסף’. סיפורים מאת יוסף אריכא. צייר נחום גוטמן. 132 עמ'.

[ד] ‘כה אמר סבא’. מעשיות מאת לוין קיפניס. צייר נחום גוטמן. 94 עמ'.

[ה] ‘המוקיונים הנודדים’. מאת אלכסנדר קופרין. תר' אברהם קריב. 99 עמ'.

[ו] ‘מעשה השודדים’. מאת קרל צַ’פּק. תר' אברהם קריב. צייר [יוסף צ’פּק]. 96 עמ'.

[ז] ‘מטוס בארץ’. מאת מרים זינגר. תר' שלמה הרברג. 137 עמ'.

[ח] ‘סיפורים’. מאת לב טולסטוי, תר' זלמן אריאל. צייר מ' הס-בן־נתן. 126 עמ'.

[ט] ‘ילדים וילדוֹת’. סיפורים מן השׂדה ומן העיר מאת אנטול פרנס. תר׳ יעקב פיכמן [הסיפור “פועה מבקרת בבית דודתה” תר' אשר ברש]. 69 עמ'.

319. דוֹרוֹת. ספריה היסטורית. תל־אביב, יזרעאל, תרצ“ה-תרצ”ו. בניקוד. (חלקם נדפּס תחילה במס' 110)

א) ‘אגדות ישראל – יציאת מצרים’. עיבד ש' בן־שלוֹם. 80 עמ'. עם ציוּרים.

ב) ‘אהבת ציון’. מאת אברהם מאפו, עיבד א' בן־אורי. מבוא מאת יעקב פיכמן. 168 עמ'.

ג) ‘אשמת שומרון’. מאת אברהם מאפו, עיבד א' בן־אורי. מבוא מאת י' פיכמן. 200 עמ'.

ד) ‘באהלי אשור’. מאת לואיס פנדלטון, תר' א"ל יעקבוביץ [עקביא]. 128 עמ'.

ה) בית אגולר‘. מאת מאיר להמן, תר’ מנחם מבש"ן. 132 עמ'.

ו) ‘בית הלל’. מאת מ' רינג, תר' א' בן־אורי. 136 עמ'.

ז) ‘במבוכה’. מאת יעקב חורגין. 112 עמ'.

ח) ‘בן חור’. מאת לוּ ווֹלס, תר' ח"א דובניקוב. 274 עמ'.

ט) ‘בוסתנאי’. מאת מאיר להמן, תר' [מ' גורפינקל]. 94 עמ'.

י) ‘בר כוכבא’. מאת מאיר להמן, עיבד י"ב לבנר. 116 עמ'.

יא) ‘גיבּוֹרי הגליל’. מאת דניאל מורדובצב, תר' משה בן־אליעזר. 114 עמ'.

יב) ‘דוִד אלראי’. מאת בנימין דישראלי, תר' א' רוזט. 172 עמ'.

יג-יד) ‘דניאל דירונדה’. מאת ג’ורג' אליוט, תר' אהרן אורינובסקי [בן־אור]. 292 עמ'.

טו) ‘האנוסים’. על־פי ‘עמק הארזים’ מאת גרייס אגילר, עיבּד ש"ש קנטוֹרוביץ. 264 עמ'.

טז) ‘הבן האובד’. מאת אליעזר שטיינמן [נדפס בטעות: מאיר להמן]. 64 עמ'.

יז) ‘הגיבּוֹר השבוי ברומא’. מאת לודביג פיליפסון, תר' א"ל יעקבוביץ [עקביא]. 112 עמ'.

יח) ‘הורדוס ומרים’. מאת אהרן אורינובסקי [בן־אור], על פי רקנדורף והבּל. 117 עמ'.

יט) ‘המרד האחרון’. מאת לודביג פיליפסון, תר' א"ל יעקבוביץ [עקביא]. 260 עמ'.

כ-כא) ‘הקנאים הצעירים’. מאת יעקב חורגין. 252 עמ'.

כב) ‘ירושלים בלהבות’. מאת יעקב חורגין. 112 עמ'.

כג) ‘ירושלים וספרד’. מאת לודביג פיליפסון, תר' א"ל יעקבוביץ [עקביא]. 112 עמ'.

כד) ‘לבית ישראל’. מאת מאיר להמן: א) ‘גר צדק’, תר' מ“ז ולפובסקי. ב) ‘האפיפיור היהודי’, תר' א”ל יעקבוביץ [עקביא]. 44+77 עמ'.

כה) ‘מות גיבּוֹרים". מאת יעקב חורגין. 140 עמ’.

כו) ‘מלך ביהודה’. מאת מנחם זלמן ולפובסקי. 132 עמ'.

כז) ‘העיר במצור’. מאת מ"ז ולפובסקי. 124 עמ'.

כח) ‘נר דוִד’. מאת מאיר להמן, תר' מ' גורפינקל. 92 עמ'.

כט) ‘סיפורי פראג’. מאת פלק הילפרין. 100 עמ'.

ל) ‘רבי עקיבא’. מאת מאיר להמן, תר' פלק הילפרין. 192 עמ'.

320. ‘אֶמיל והבלשים’. מאת אֶריך קסטנר, תר' אלתר אילי, ערך אברהם שלונסקי. צייר [ולטר טריאֶר]. תל־אביב, יזרעאל, תרצ"ו. 184 עמ', בניקוד.

321. ‘אֶמיל והתאומים’. מאת אֶריך קסטנר, תר' מ“ז ולפובסקי, צייר [ולטר טריאֶר]. תל־אביב, יזרעאל, תרצ”ו. 189 עמ', בניקוד.

322. חג לי. סיפורים לילדים מאת אברהם סלומון [שׂלמון]. צייר ישראל פּלדי. תל־אביב, ספרות, תרצ״ו. 8 עמ' בכל חוברת, בניקוד.

א) השקד הבוכה. ב) החקלאים הקטנים. ג) בני חורין. ד) המדורה. ה) במעדר ובמגוב. ו) אשרינו. ז) כפות התמרים.

323. סיפורים מאת לוין קיפניס. תל־אביב, שטיבל, תרצ"ו. 16 עמ' בכל חוברת, בניקוד.

א) אגדת הרצל. ב) מעשה הנמל. ג) בארץ נקיונה.

324. ‘גֹרֶן’. שירים לילדי ישראל, מאת שאול טשרניחובסקי. תל־אביב, שטיבל, תרצ"ו. 148 עמ', בניקוד.

325. שירי שאול טשרניחובסקי לאֶחיו הצעירים. ערך והקדים מבוא א' פיטר. ריגה, סקולה, תרצ"ו. 20 עמ', בניקוד.

326. סיפורים מאת ארי אבן־זהב. תל־אביב, יבנה, תרצ"ו. 8 עמ' בכל חוברת, בניקוד.

א) נשמות העצים. ב) קבר אחים.

327. ‘מאורעות דוּבּוֹן הקטן והזאב השוֹדד’. כתבה וציירה מרי טורטל, תר' אברהם אבן־שושן. תל־אביב, יבנה, תרצ"ו. 44 עמ', בניקוד.

328\. שִבּלים. ספריה מצוירת [ע“י ח. גולדברג] לילדים, ורשה-תל־אביב, הוצאת א. גיטלין, תרצ”ו. 62 חוברות. 16–20 עמ' כל חוֹברת, בניקוד. (רוֹב החוברות – הדפּסה חוזרת של מס' 119).

א) הארי בעל הכנפים. ב) הבת החורגת. ג) האַוָז המושיע. ד) ברמין עני אחד. ה) השועל הרשלן והתרנגלת הפקחית. ו) הרחיצה בנהר בלילה. ז) תפוחי החיים ומימי החיים. ח) החתול והשועלה. ט) שלשה אחים. י) עשרה אחים. יא) הפשתה. יב) הפרחים; עלים נובלים. יג) הארי והארנבת. יד) הדייג הקטן; הבהמה, החיה והעוף בחורף. טו) הצב הפטפטן; הילדה והשועל. טז) שך מט; העומד לימין עשוקים. יז) מעשה בשלוש עזים; חמור חסר לב. יח) הרוח הדרומית. יט-כ) איך התוַדעה בת־המלך אל החיים. כא-כב) הצל. כג-כד) החוכר. כה) המלך והאביון. כו) הנחש. כז) חַסן ואליבבא. כח) הציר. כט) מעשה בבת חוטב עצים. ל) כבשׂי הזהב. לא) שׂר־הים ושתים–עשרה בנותיו. לב) בת המלך. לג) חוֹלד שגנב מן הגמדים. לד) כדוּרי זהב. לה) טבעת הברכה. לו) רבי יוסף איש מלוה מלכה ואשמדאי. לז) בנות־המלך בשביה. לח) הירודוט מן הליקורנוס. לט) מעשה בשבעה עורבים. מ) החול. מא) ירחמיאל השוטה. מב) אגוז זהב. מג) זאב בן־חיל. מד) משפט הקוֹף. מה) מי ראש. מו) מעשה בחוצב. מז) ידידים. מח) הכלב והחתול. מט) שרה בת טובים. נ) ברוך הרוכל. נא) שלח לחמך על פני המים. נב) מזל. נג) אח ואחות. נד) החתול והתרנגול. נה) הזמיר. נו) הפרפר והפרח. נז) מעשה בשני גמדים וּבצוֹעני. נח) המכשף ובן האִכּל. נט-סב) ‘הילד והאֵם’. מאת י"ל שטרן, על־פי [אדמונדו דה] אמיצ’יס. – [יצאה גם מהדורה בסדר חוברוֹת שונה]

329. ‘מסעות הפלאים של רבה בר־בר־חנא’. מעובד לפי התלמוד מצויר על־ידי [מאיר] בן־אורי. תל־אביב, ה' לוונשטיין, תרצ"ו. 18 עמ', בניקוד. (מודפס על קרטון, בדפֵּי “לפּוֹרֶלוֹ” [מַפּוּחִית])

330. פּנִינִים. ספריה חדשה לילדים. מעשיות וספורים ממיטב הספרות העולמית, עם ציורים. מתורגמים ומעובדים בידי ל. שפר. תל־אביב, ‘דעת’ (א. הוברמן), תרצ"ו. 16–20 עמ' כל חוברת, בניקוד.

א) ‘גוּליוֶר’ (על־פי יוֹנתן סוִיפט). ב) מעשה בדייג ודגיג (על־פי אלכסנדר פושקין). ג) המלך המשתעמם. ד) מעשה ביתום ובאם חורגת. ה) מעשה באפרוחים וילדים רחמניים.

331. ‘כתבים לנערים’. מאת יהודה גרזובסקי (גור). אביב, ‘ישורון’, תרצ"ו. 91 עמ'.

א. קובץ אגדות; ב. סיפורי הטבע. (נדפסו בראשית המאה בחוברות קטנות)

332. ‘רוֹבּינזוֹן קרוּזָה’. מאת [דניאל דֶפוֹ], עיבד יהודה גרוזובסקי [גור]. תל־אביב, מסדה, תרצ"ו. 79 עמ', בניקוד, עם ציורים. (ראה מס' 14)

333. ‘עולם הפוך’. סיפור מאת י' דומבליאנסקי. קובנה, לנוער, תרצ"ו. 44 עמ', בניקוד, עם ציורים.

334. ‘אלי מלי וצילי מילי’. מאת לוּיס דונלדסון, [תר' אנונימי). צייר מ' ריטר. תל־אביב, אמנות, תרצ"ו, 16 עמ', בניקוד.

335. ‘יבול החיים’. מאת לוּתר בּוּרבּנק, תר' א“ל יעקבוביץ [עקביא]. תל־אביב, אמנות/עלומים, תרצ”ו. א-ב. 372 עמ', בניקוד.

336. הילד הקורא. ספריה מנוקדת בעריכת יעקב פיכמן. תל־אביב, מצפה, תרצ“ו-תרצ”ז. עם ציורים.

א-ב) ‘היתד, או יעל אשת חבר’. סיפור היסטורי מאת ישראל שף. 266 עמ'.

ג) ׳חלום השלושה‘. מאת צבי לִברמן [לבנה]. 144 עמ’.

ד) ‘מסע הבּוּבּוֹת לארץ־ישראל’. מאת אברהם רגלסון. צייר נחום גוטמן. 126 עמ'.

ה) ‘יוסלי’. מאת יעקב דינזון, תר' חיים דב שחר. 124 עמ'.

ו) ‘עולם מדבר’. אגדות מאת הנס כריסטיאן אנדרסן, תר' דבורה לחובר. 94 עמ'.

ז) ‘הפיל’. מאת אלכסנדר קופרין, תר' צֶזוס [חוה פיכמן]. (מכורך עם: “הבית הירוק”. מאת פאולה דהמל, תר' ש"ח ברכוז). 96 עמ'.

ח-ט) ‘בת הקפיטן’. מאת אלכסנדר פושקין, תר' והוסיף מבוא מ"ז ולפובסקי. 242 עמ'.

י) ‘פאול וּוִירג’יניה’. מאת ברנרדין די סן־פיר, תר' אלכסנדר מלחי. 126 עמ‘. [ראה מס’ 118 כא]

יא) ‘ג’ואנה מכסיקנית קטנה. לורי הכושית הקטנה’. מאת אלי ברטה, תר' שלמה הרברג. 52 עמ'.

יב) ‘בלי כוכב’. מאת יהודה בורלא. צייר נחום גוטמן. 162 עמ‘. [מהדורה א: מס’ 201 קה]

יג) ‘שתי אִמות’. מאת יעקב דינזון. תר' שלמה הרברג. 130 עמ'.

יד) ‘הרשלה’. מאת יעקב דינזון. תר' שלמה הרברג. 108 עמ'.

337. ‘סיפורים לרמה’. מאת ימימה טשרנוביץ [אבידר]. צייר נחום גוטמן. תל־אביב, שטיבל, תרצ"ז, 62 עמ', בניקוד.

338. ‘שמעון סביבון’. מאת קדיש יהודה סילמן. ירושלים, תרצ"ז. 15 עמ', בניקוד.

339. ‘סיפורים קצרים’. מאת יוסף ליבנזון. קיידאן [ליטא], תרצ"ז. 60 עמ', בניקוד.

340. הקורא הצעיר, ספריה מצוירת לתלמידים ולנוער. ורשה, אחיעבר, תרצ“ז-תרצ”ח.

[א-י] סיפוּרים מאת יקיר ורשבסקי. תרצ"ז. 16–22 עמ' בכל חוברת, בניקוד:

א) השונא בצע; הלומד מכל אדם. ב) העומד לימין עשוקים; פסק־דין מחוכם. ג) התרנגול השחור; השעון הנפלא בפראג. ד) רומא ויהודה; ר' אבהו מקיסרין. ה-ו) ארבעת השליחים. ז) הפרפר והפרח. ח) שך־מט, אגדת קדם. ט) הספר והחיים, בקצה הספסל הפנוי. י) למרחקים.

[יא-כ] סיפורים מאת נחמן מיפֶלֶב. תרצ"ח. 16–22 עמ' בכל חוברת, בניקוד.

יא) החברים; לוט והשוט. יב) אורי עומד בפִינה; בלי חוטם. יג) בֶּני השובב; כפתור שעשה נקמה בחייט. יד) הכלב בבית־המדרש. טו-טז) המלך הראשון. יז) בבית הסַבּל; ההר והתהום. יח) בֶּלע. יט) הגלוסקה של האם. כ) פרחי עץ החיים.

341. ספריה לילדים [על נושאי בריאות]. ירושלים, הוצאת בית־הבריאות ‘הדסה’ וקופת־חולים, תרצ“ז-תרצ”ט. בניקוד.

א) ‘אני בריא!’ מאת אנדה [פינקרפלד־עמיר], ציירה איזה [הרשקוביץ]. 16 עמ',

ב) ‘אלף־בית של בריאות’. מאת א' אבי־יובל [אבן־שושן]. צייר ח' אפשטיין. 24 עמ'.

ג) ‘זִפתינוֹק’. מאת רבקה דוידית, בעקבות קורני צ’וקובסקי. צייר אריה נבון. 32 עמ'. (מהדורה מורחבת: מס' 615 ו).

ד) ‘למנצח שיר מזמור, לאשר שִׁנָיו ישמור’. מאת א' אבי־יובל [אבן־שושן]. ציורים ר׳ אילני. 23 עמ'. (המשך הפירוט: מס' 425)

342. [חרוזים לילדים], כתב וצייר בר' סרין. תרגם שלמה יהלום. וילנה, הוצאת מרגלית וש׳ קלאצקו. תרצ"ז. – 8 חוברות מצוירות, 12 עמ' כל חוברת, בניקוד;

א) כשאני אהיה גדול; ב) מדוע הכלב כועס על החתול; ג) המתנה של הדוד. ד) מעשה בעכבר וחתול אכזר; ה) מוּ…מוּ… הפרה באחו; ו) משה הסב; ז) בֶּרלי חיוֵר חופר ומאחר; ח) איש־השלג.

343. ‘סִפּוּרַי’. סִפּורים ואגדות על חיי משה עד מתן תורה. מאת זאב חומסקי. פילדלפיה, הוצאת בתי תלמוד תורה המאוחדים, תרצ"ז. 145 עמ', מנוקד ומצויר.

344. ‘מאגדות העמק’. מאת נחום דֹב קרפיבנר. תל־אביב, השׂכלה לעם, תרצ"ז. 22 עמ', בניקוד.

345. ‘ילדי שׂדה’. סיפורים מאת יעקב הלפרן [ניב]. ציירה מקסה נורדוי. תל־אביב, מסדה, תרצ"ז. 63 עמ', בניקוד.

346. ‘המטאטא’. אגדות לט“ו בשבט מאת מאיר הלל בן־שמאי. ירושלים, זרעים, תרצ”ז. 24 עמ', בניקוד.

347. ‘אנחנו’. מסיפורי הגן, מאת אמה לוין [תלמי], צייר בנימין רוזנבוים. ורשה, השומר הצעיר, תרצ"ז. 108 עמ'.

348. ‘אשר סיפרתי לילדתי’. סיפורים מאת יצחק שוַייגר [דמיאל], צייר נחום גוטמן. תל־אביב, יבנה/למען הילד, תרצ"ז. 24 עמ', בניקוד.

349. ‘חגים לילד: אורות המכּבּים. חמישה־עשר בשבט’. שירים־מחזות מאת שמואל בס. תל־אביב, ארץ, תרצ"ז, 24 עמ', בניקוד.

350. ‘עדרים לשייך־אבּרֵק’. שירי רועים. צייר נחום גוטמן. תל־אביב, הנוער העובד, תרצ"ז, 8 עמ', בניקוד.

351. ‘על יד הקַו’. מאת שלמה הללס. תל־אביב, דביר/עופר, תרצ"ז. 78 עמ', בניקוד.

352. ‘הנוטע הקטן’. כעין אגדה מאת צבי ליברמן [לִבנֶה]. ירושלים, קרית־ספר, תרצ"ז. 30 עמ', בניקוד.

353. ‘מעל החרבות’. מאת צבי ליבּרמן [לִבנה]. תל־אביב, מצפה, תרצ"ח. 181 עמ', בניקוד, עם תמונות.

354. לנוער. ספרית ארץ־ישראל בעריכת ברוך בן־יהודה. תל־אביב, אמנות, תרצ“ז-תרצ”ח. בניקוד. (פירוט קודם: מס' 302)

סב) ‘מצדה וגבוריה’. מאת יוסף קלוזנר וחיים בר־דרומא. 82 עמ'.

סג) מפתח לחמישים החוברות הראשונות של ספרית ארץ־ישראל, מאת ברוך בן־יהודה. 70 עמ'.

סד-סה) ‘ירושלים בשיר וחזון’. ערך יעקב כהן. 160 עמ'. (המשך הפירוט: מס' 382)

355. מוֹלדתנוּ. תל־אביב, אמנות, תרצ“ו-תרצ”ח. 28–38 עמ' כל חוברת. (פירוט קודם: מס' 314)

יט) ‘כף־סיידים ושלח’. סיפּּור הגבורה של דגניה, מאת מרים זינגר. [תרגום אנונימי מכתב־יד].

כ) ‘בשער השרון’. מאת א. בר־נתן [=א״א קבק].

כא) ‘החלוץ הראשון’. מאת שלמה הללס.

כב) ‘בנימין זאב הרצל’. מאת מרדכי מיכאלי.

כג) ‘כובשי המולדת’. מאת א. בר־נתן [=א"א קבק].

כד) ‘בעקבות החשמונאים’. מאת א. בר־נתן [=א"א קבק].

כה) ‘קולומבוס איש תל-אביב’. מאת י"צ קלצל. צייר נחום גוטמן.

כו) ‘כיצד היה רפאל לשומר’. מאת א. בר־נתן [=א"א קבק. בעקבות עבר הדני].

כז) ‘בשדה התעלומה’. מאת יוסף וַייץ. (המשך הפירוּט: מס' 394)

356. זכרונות ימי קדם. ספריה היסטורית. תל־אביב, יזרעאל/דורות, תרצ“ז-תרצ”ח. בניקוד.

א) ‘הכובשים הראשונים’. מאת כורש בריידי, תר' אוריאל עקביא. 128 עמ'.

ב) ‘שמש בגבעון דום’. מאת כורש בריידי, תר' אוריאל עקביא. 143 עמ'.

ג) ‘שמשון הגיבּוֹר בילדוּתוֹ’. מאת פלק הילפרין, ציירה בינה גבירץ. 139 עמ'.

ד) ׳אל המלוכה‘. מאת יעקב חורגין. 192 עמ’.

ה) ‘ירבעם ורחבעם’. מאת משה בן־אליעזר. 121 עמ'.

ו) ‘על שׂפת הנילוס’. מאת משה פרידלנדר, תר' אליהו מייטוס. 116 עמ'.

ז-ח) ‘בלשאצר’. מאת ויליאם סטרנס דֵייוִיס, תר' א"ל יעקבוביץ [עקביא]. 424 עמ'.

357. ישראל בגולה. ספריה היסטורית. תל־אביב, יזרעאל/דורות, תרצ“ז-תרצ”ח. בניקוד.

א) ‘חבלי גאולה: שנות הגידול’. על פי מקורות שונים, מאת מ"ז ולפובסקי, 118 עמ'.

ב) ‘חבלי גאולה: שנות הנסיון’. על פי מקורות שונים, מאת מ"ז ולפובסקי. 120 עמ'.

ג) ‘בין חיתוֹ אדם’. מאת יעקב חורגין. 127 עמ'.

ד) ‘בין חיתוֹ אדם: בלב ים’. מאת יעקב חורגין. 128 עמ'.

ה) ‘בין חיתוֹ אדם: הפדות’. מאת יעקב חורגין. 135 עמ'.

ו) ‘שׂר־האוצר היהודי’. מאת מאיר להמן, עיבד ראובן גרוסמן [אבינועם]. 131 עמ'.

ז) ‘סודו של רוטשילד, או הסב ונכדו’. מאת מרדכי חריזמן. 132 עמ'.

ח) ‘משפט הרב’. מאת לודביג פיליפסון, תר' ישראל קרניאלי. 116 עמ'.

ט-י) ‘ילדי הגֶטוֹ’. מאת ישראל זנגויל, עיבד מאיר טשודנר. 153 עמ'.

358. דוֹר התחיה. ספריה היסטורית. תל־אביב, יזרעאל/דורות, תרצ“ז-תרצ”ח. בניקוד.

א) על חוף הירקון. סיפור מהעבר הקרוב מאת משה סמילנסקי. 114 עמ'.

ב) אור מאופל. סיפור מחיי התימנים מאת אברהם מרדכי חריזמן. 105 עמ'.

359. זכרונות בית דוד. על־פי צ“ה רקנדורף, א”ש פרידברג ומקורות שונים. תל־אביב, יזרעאל, תרצ“ח-תרצ”ט. בניקוד.

א) ‘האוצר. מלכים בכלא. המעפילים’. עיבד אליעזר שטיינמן. 152 עמ'.

ב-ג) ‘בני מלכים’. סיפור מימי שיבת ציון, מאת א"ל יעקבוביץ [עקביא]. 268 עמ'.

ד) ‘עזרא הסופר’. מאת לודביג פיליפסון, עיבד מ"ז ולפובסקי. 136 עמ'.

ה) ‘הדגל. החשמונאית האחרונה’. עיבד מ"ז ולפובסקי. 176 עמ'.

ו) ‘בני מלכים’ (ג). מאת א"ל יעקבוביץ [עקביא]. 172.

ז) ‘גִיבּוֹרי החורבן’. עיבד א"ל יעקבוביץ (עקביא]. 160 עמ'.

ח) ‘שלוש מגילות: בימי בר־כוכבא; מלכות תדמור; מלכות ישראל בתימן’ עיבד א"ל יעקבוביץ [עקביא]. 148 עמ'.

ט) ‘פזורי שבטי ישראל’. עיבד ל. אליאב [=עקביא]. 144 עמ'.

י) ‘בימי הביניים’. עיבד א. אליאב [=עקביא]. 144 עמ'.

יא) ‘קידוש השם’. עיבד ל. אליאב [=עקביא]. 144 עמ'.

יב) ‘אוד מוצל מאש’. עיבד ל. אליאב [עקביא]. 136 עמ'.

360. ספריה לכיתה אָלף. מאת ל' אביטל [=קיפניס] וז׳ אריאל. תל־אביב, דביר, תרצ"ח. 4 עמ' בכל חוברת. בניקוד.

א) שאלה ותשובה. ב) הזמיר והצפרדע. ג) אליעזר בא לעזר. ד) חתול מלמד סדר. ה) אב מספר לבנו. ו) הילד הצִפּוֹר. ז) הילדה המבקשת סליחה. ח) הילדים ועץ התאנה.

361. ‘על הארנבת’. מעשׂיות עם ועם, מאת חיים נחמן ביאליק [בעקבוֹת תום זיידמן־פרויד]. ציירה בינה גבירץ. תל־אביב, דביר, תרצ"ח. 32 עמ', בניקוד.

362. ‘מעשיות עם לבני קדם’. מלוקטות ומסוגננות על־ידי יוסף בר“נ מיוחס. תל־אביב, דביר, תרצ”ח. 208 עמי, בניקוד.

363. ‘תחת כנפי הנשר’. סיפור מתקופת הרמב“ם, מאת שׂרה מילר, תר' יוסף בר”נ מיוחס. תל־אביב, דביר, תרצ"ח. 167 עמ', בניקוד.

364. ‘אלמוֹן האובד’. סיפּוּר היסטורי מאת לואי פּנדלטון, תר' יוסף בר“נ מיוּחס, צייר נחום גוטמן. ירושלים, מרכז הסתדרות המורים, תרצ”ח. 116 עמ'. (מהדוּרה א: מס' 12)

365. ‘הלורד הקטן’. מאת פרנסס הוג’סון בֶּרנט, תר' א“ל יעקבוביץ [עקביא]. ציירה בינה גבירץ. תל־אביב, יזרעאל, תרצ”ח. א-ב. 134+154 עמ', בניקוד. (ראה מס' 144ג).

366. ‘שמעון לוחם בארבה’. מאת עבר הדני. צייר נחום גוטמן. תל־אביב, דביר, תרצ"ח. 94 עמ', בניקוד.

367. ‘עמים מסַפּרים’. עיבד יצחק ספיבק. תל־אביב, יבנה, תרצ"ח. 72 עמ', בניקוד, עם ציורים.

368. ‘הכל מן השמש’. סיפורים מאת אהרן פישקין, ציירה בינה גבירץ. קטינה, תרצ"ח. 88 עמ', בניקוד.

369. ‘מיכה הקטן נוסע למושבה’. סיפור בתמונות מאת ברוריה אונא. ירושלים, הוצאת המחברת, תרצ"ח. 13 דף.

370. ‘אלכסנדר זַייד, פרשת חייו’. מאת ברכה חבס. תל־אביב, המרכז לנוער, תרצ"ח. 84 עמ'. בניקוד, עם תצלומים.

371. ‘טללים’. סיפורים, אגדות ושירים, מאת נחום דב קרפיבנר (עם מונוגרפיה קצרה על המחבר מאת יעקב הלפרן־ניב). תל־אביב, המרכז לחינוך, תרצ"ח. 84 עמ', בניקוד, עם תצלומים.

372. אוצר התלמיד. ירושלים, קֹהלת, תרצ“ח-תרצ”ט.

יא) ‘אוצר קַכַמַלְקה’. מאת יעקב וסרמן. תר' מרדכי טמקין. 63 עמ'.

יב) ‘סיפורים מחיי הארץ’. מאת שלמה צמח. 60 עמ'.

373. אֵָיָלָה. שירים לילדים. תל־אביב, דביר, תרצ“ח-תרצ”ט. בניקוד.

[א] ירח פִּקֵח‘. מאת אֶלה וילנסקי [אמִתן]. ציירה גרטה ווֹלף. 38 עמ’.

[ב] ‘אצו רצו גמדים’. מאת מרים [ילן] שטקליס. ציירה בינה גבירץ. 36 עמ'.

[ג] ‘סחרחרת פלא’. מאת אנדה פינקרפלד [עמיר]. צייר נחום גוטמן. 72 עמ'.

[ד] ‘מן התורה’. מאת לוין קיפניס. ציירה אני אנגלמן. 48 עמ'.

374. טרזן. מאת אדגר ריס בוראוז. תל־אביב, מפיץ הספר (שמעוני), תרצ“ח-תרצ”ט. בניקוּד.

[א] ‘טרזן מלך הקופים’. תר' ג' בן־חנה [=גדליהו אמִתי]. 176 עמ'.

[ב] ‘טרזן חוזר לג’ונגל’. תר' ג' בן־חנה [=אמִתי]. 143 עמ'.

[ג] ‘טרזן וזהב אופיר’. תר' אמציה ברלס. 160 עמ'. עם ציורים.

375. ‘עלילות קופסון בן־חיל’. סיפר בחרוזים וצייר מרדכי וַרהפט [אמִתי]. ירושלים, מס, תרצ"ט. 23 עמ'.

376. ‘עצת שלמה’. מאת מרסל [מאיר] פרבר, תר' יעקב פלאי, ציירה י' ירקוביזנה [ירקוני]. תל־אביב, מצפה, תרצ"ט. 14 עמ', בניקוד.

378. אגדות לסיפורי התנ“ך, וסיפורים שונים מאת ח”נ זקס. תל־אביב, דפוס הארץ, תרצ"ט. 170 עמ'.

379. ‘מיקי מהו ואליהו’. כתב [בחרוזים] וצייר עמנואל יפה. חיפה, דפוס אות, תרצ"ט. 48 עמ', בניקוד.

380. ‘אמא, שירי לי’. שירי ילדים מאת תרזה גויטיין. ירושלים, ריתמוס, תרצ"ט. 22 עמ', בניקוד.

381. ‘מאוצר האגדה’ לבני הנעוּרים. מאת מיכה יוסף בן־גריוֹן (ברדיצ’בסקי). מבוא: עמנואל בן־גריון. תל-אביב, דביר, תרצ"ט. 118 עמ', בניקוד.

382. לנוֹער, ספריַת ארץ־ישראל. תל־אביב, אמנות, תרצ"ט. בניקוּד. (פירוט קודם: מס' 354)

סו) ‘השרון’. מאת יוסף וַייץ. 80 עמ'.

סז) ‘רומי וירושלים’. מאת משה הס, תר' יעקב קופילוביץ [= ישורון קשת]. 91 עמ'.

סח) ‘משה מונטפיורי’. מאת רפאל שטראוס. 71 עמ', עם איורים.

סט) ‘הזכיון על ים־המלח’. מאת אלחנן צבי רצ’קובסקי. 67 עמ'.

ע) ‘אליעזר בן־יהודה’. מאת יוסף קלוזנר. 62 עמ', עם תמונות.

עא) ‘פתח־תקוה’. מאת אברהם סלומון [שׂלמון]. 110 עמ'.

עב) ‘השרון’ [ב]. מאת יוסף וַייץ. 101 עמ'. (המשך הפירוט: מס' 421)

383. ‘החמור הגיבּוֹר’. סיפור בחרוזים מאת יגאל כרמי, צייר יוסף קוסונוגי. תל־אביב, המנון, תרצ"ט. 16 עמי, בניקוד.

384. ‘עמק הארזים’. מאת גרייס אגילר. מעוּבּד [על־פי תרגום א“ש פרידברג] בידי יעקב שטיינברג. צייר מ' בנטויטש. תל־אביב, אמנות, תרצ”ט. א-ב. 332 עמ', בניקוד.

385. ‘רוֹבינזונים מתחת למים’. מאת קפיטן דנרי [=אמיל אוגוסטן דריאן), עיבד אברהם אבן־שושן. תל־אביב, יבנה, תרצ"ט. 136 עמ', בניקוד, עם ציורים.

386. [קבצי סיפּוּרים]. תל־אביב, יבנה, תרצ"ט.

[א] ‘ככה סיפרו לי’. מאת יצחק שוַייגר [דמיאל], צייר נחום גוטמן. 58 עמ', בניקוד.

[ב] ‘אור בגליל’. סיפורים מאת אליעזר שׂמאלי. 190 עמ'.

[ג] ‘המלחמה על הגבוּל’. סיפּוּר מאת ארי אבן־זהב. 85 עמ'.

387. ‘דוליטל הרופא ומאורעותיו’. כתב וצייר יו לופטינג. תר' [אברהם סולודר]. תל־אביב, מסדה, תרצ"ט. 142 עמ', בניקוד. (מהדורה א: מס' 224)

388. ‘חֶלְם וחכמיה’. מחוּבּר בחלקו לפי מקורות עממיים מאת פלק הילפרין. ציירו בינה גבירץ וב׳ מכתם. תל־אביב, יזרעאל, תרצ"ט. 158 עמ', בניקוד.

389. עולמי. ספריה מצוירת לילדים. ורשה, עולמי, תרצ"ט. בניקוד.

א) ‘רואלד אמונדסן’. מאת אלכסנדר יעקבלב, תר' דב בר פומרנץ וד׳ שולקיס. 122 עמ'.

ב) ‘מפתח הזהב, או המאורעות הנפלאים של בּוּרַטִינוֹ’. מאת אלכסי טולסטוי, תר' אליעזר מיטרופוליטנסקי. 102 עמ'.

ג) ‘בן השַמן מבגדד ובת־המלך העצובה’. מאת משה סטבסקי [סתוי]. צייר מ' פשינק. 32 עמ'.

390. גרגרים לתינוקות. צייר לַזר דוּבּינוֹבסקי. קישינוב, תרבות, תרצ"ט. 4 עמ' בכל חוברת. בניקוד.

א) ‘שמעון וכלבו’. מאת ק"א ברתיני.

ב) ‘הנוטרים הקטנים’. מאת ק"א ברתיני.

ג) ‘דודיק טס לירושלים’. מאת ק"א ברתיני.

ד) ‘החתולה השובבה’. מאת ישׂראל וַיינשטיין.

ה) ‘מתי ובעל סודו’. מאת מרדכי גולדנברג.

ו) ‘מתי בבית־הספר’. מאת מרדכי גולדנברג.

ז) ‘לקלקנים’. מאת לוִין קיפּניס.

391. ענבים לילדים. צייר לַזר דוּבּינוֹבסקי. קישינוב, תרבות, תרצ"ט. 16 עמ' בכל חוברת. בניקוד. עם ציוּרים מאת לזר דובינובסקי.

א) ‘הרשלי וחלומו’. מאת זלמן רוזנטל.

ב) ‘חליפה למתנה’. מאת זלמן רוזנטל.

ג) ‘החוֹחית’. מעשיה מאת מיהאיל סַדוביאנו, תר' ק"א ברתיני.

ד) ‘חלום הנער העצלן’. מאת מרדכי גולדנברג.

ה) ׳איך לימדה הסנונית את אפרוחיה'. מאת מרדכי גולדנברג.

ו) ‘יוֹנים’. מאת זלמן רוזנטל.

392. תשורות לחגים. צייר לזר דוּבּינוֹבסקי. קישינוב, תרבות, תרצ"ט. 28–32 עמ׳ בכל חוֹברת. בניקוד.

א) ‘דמי חנוכה; מעשה בנר שובב’. מאת ק"א ברתיני.

ב) ‘פֵּרות ארץ־ישראל’. מאת זלמן רוזנטל.

ג) ‘פֵּרוֹת מספּרים’. מאת מרדכי גוֹלדנבּרג.

ד) ‘מפני מה אנו אוכלים אזני המן?’ כתב וצייר נחום שמיגלסקי.

ה) ‘אגוזים לפסח’. [לא ברור אם יצא]

393. אשכולות. חוברות קריאה מנוקדות ומצוירות לילדים. ירושלים, קֹהלת וראובן מס, ת"ש. 8–12 עמ'.

א) 'יגאל אשר גאל׳. מאת לוין קיפניס.

ב) ‘דוִד מלך ישראל חי וקיים’. אגדה מאת נח טמיר.

ג) ‘השׂר מקוצי’. אגדת־עם, עיבד יצחק ספיבק.

ד) ‘לא קבּצנית’. סיפּוּר מאת נח טמיר.

ה) ‘מלך הנשרים’. אגדה קווקזית, עיבּד יצחק ספיבק.

ו) ‘השועל המעופף’. מאת לוין קיפניס.

394. מולדתנו. ספריַת ארץ־ישראל לילדים. תל־אביב, אמנות, ת“ש. כל החוברות מנוקדות ומצוירות ע”י נחום גוטמן. (פירוט קודם: מס' 355).

כח) ‘הסב מסַפּר’. מאת ל' אליאב [=עקביא]. 32 עמ'.

כט) ‘מיומנו של עודד’. מאת שׂרה גלוזמן. 45 עמ'.

ל) ‘משבּת לשבּת’. מאת א' אחירב [=סמיאטיצקי. על־פי החוברת ‘מרחביה’) 40 עמ'.

לא) ‘נחום בורח’. מאת זלמן רוזנטל. 47 עמ'.

לב) ‘המחרשה שנשכחה’. מאת אברהם סלומון [=שׂלמון]. 30 עמ'.

395. ‘בארץ לוֹבּנגוּלוּ מלך זוּלוּ’. מסע הרפתקאות באפריקה, מסוּפּר ומצויר על־ידי נחום גוטמן. תל־אביב, דבר, ת"ש. 141 עמ', בניקוד.

396. ‘הנער העקשני’. חיי לואי פסטר. מאת יַנוּש קורצ’ק, תר' שמשון מלצר. תל־אביב, דבר לילדים, ת"ש. 120 עמ', בניקוד.

397. ‘לארץ הילדים’. חרוזים מאת אנדה פינקרפלד [עמיר], צייר פרץ רושקביץ. תל־אביב, רושקביץ, ת"ש. 30 עמ', בניקוד.

398. ‘דליה’ [וארבעה] סיפורים אחרים. מאת ימימה טשרנוביץ [אבידר]. צייר נחום גוטמן. תל־אביב, התקופה, ת"ש. 52 עמ', בניקוד.

399. ‘מה זה כופר הישוב?’ קול קורא [בחרוזים] לבני הנעורים, מאת עמנואל הרוסי. צייר נחום גוטמן. תל־אביב, ת"ש. 16 עמ', בניקוד.

400. ‘שירי ילדים’. ורדה קרפ. הקדמה מאת שרה פאיאנס־גליק. ת“א, ת”ש. 8 עמ', בניקוד, עם תווים.

401. ‘החתול שאבד לו שמו’. אגדה מאת י' זוטא, צייר י. וכּסלר. ירושלים, עֵבר, ת"ש. 30 עמ', בניקוד.

402. ‘מכּס וּמוֹריץ זוממי המזימות’. כתב וצייר וילהלם בּוּש, תר' חוה כרמי. תל־אביב, הוצאת גולדשטיין, ת"ש. 54 עמ', בניקוד. (מהדוּרה ב: מס' 545)

403. [ספריה מנוקדת לילדים]. תל־אביב, יבנה, ת“ש-תש”א.

[א] ‘גד ודן’. ששה תעלולים של שני שובבים, בעקבות ‘מקס ומוריץ’ מאת וילהלם בּוּש, עיבּדה אנדה פינקרפלד [עמיר]. 42 עמ'.

[ב] ‘אני נהג! אני שוטר!’ שירים מאת חנניה רייכמן, צייר נחום גוטמן. 32 עמ'.

[ג] ‘מאוצר אגדות הזהב’. [מאגדות פושקין, אנדרסן ומאוצר מעשיות עממיות]. עיבּד חנניה רייכמן, צייר נחום גוטמן. 138 עמ'.

[ד] ‘ממלכות הדמיוֹן’. צרוֹר אגדות בעיבּוּד שירי מאת חנניה רייכמן. צייר נחוּם גוּטמן. 62 עמ'.

[ה] ‘בעוֹלם הפלאות’. סיפורי אגדה מאת אברהם שוֹער, צייר נחום גוטמן. 75 עמ'.

[ו] ‘ממשלי העמים ומפי חכמים’. פתגמים בחרוזים מאת חנניה רייכמן. 94 עמ'.

[ז] ׳מאורעות דוּבּוֹן ומטרית הפלאים‘. כתבה וציירה מרי טורטל, תר’ אברהם אבן־שושן. 36 עמ'.

[ח] ‘יציאת מצרים’. סיפר בחרוזים חנניה רייכמן, צייר נחום גוטמן. 16 עמ'.

[ט] ‘עלילות רוֹבּין הוּד’. סיפרה רוחמה טמקין. צייר [בצבעים] נחום גוּטמן. 32 עמ'.

[י] ‘אלה מסעי דן’. סיפּּור מאת ארי אבן־זאב, צייר נחום גוטמן. 96 עמ'.

404. ‘נשירה ונרקודה’. שירי ילדים מאת רות כהן שנוק, צייר לודויג שוֶרין. תל־אביב, [מכירה ראשית: מסדה], ת"ש. 30 עמ', בניקוד. עם תמונות ותווים.

405. שלבים. ספריה מנוקדת לילדים בעריכת זלמן אריאל. תל־אביב, יזרעאל, ת“ש-תש”א.

א) ‘עלילות דון קישוט’. מאת מיגואל סרוַנטס, עיבד א"ל יעקבוביץ [עקביא]. ציירה בינה גבירץ. 117 עמ'.

ב) ‘סיפורי הפלאים לברון איש מינכהוזן’. עיבד [על־פי גוטפריד אוּגוסט בירגר] א"ל יעקבוביץ [עקביא]. צייר גוסטב דוראֶ. 121 עמ'.

ג) ׳עליסה בארץ הפלאות‘. מאת לואיס קרול, עיבד א"ל יעקבוביץ [עקביא]. ציירה אירנה שרברק. 80 עמ’.

ד-ה) ‘תום סוֹיֶר’. מאת מרק טוֵיין, תר' א"ל יעקבוביץ [עקביא]. צייר [דונלד מק־קיי]. א-ב. 200 עמ'.

ו-ז) ‘הוקלברי פין’. מאת מרק טוֵיין. עיבד פלק הַילפרין. צייר [ולטר טריאֶר]. 255 עמ'.

ח) ‘בן־המלך והעני’. מאת מרק טוֵיין, תר' א"ל יעקבוביץ [עקביא]. ציירה בינה גבירץ. 192 עמ'.

ט-י) ‘מחניים’ (חלק ב – ‘איזהו גיבּוֹר’). מאת פֶרנץ מוֹלנר, תרגמו רות כץ ושאול קנצלר. ציירה בינה גבירץ. 107+98 עמ'. (המשך: מס' 548)

406. ‘רש"י – רבנו שלמה יצחקי’. מאת יצחק ספיבק, תל־אביב, דביר, ת"ש. 107 עמ', בניקוד.

407. ‘בנתיב הפלא’. מאת לוין קיפניס. צייר נחום גוטמן. תל־אביב, דביר, ת"ש. 150 עמ', בנקוד.

408. ספריה כחולה. מאת לוין קיפניס. ציירה [בינה גבירץ]. תל־אביב, שמעוני, ת"ש. 12 עמ' בכל חוברת, בניקוד.

א) יום־הולדת האדמה. ב) העלה הקטן. ג) שולמית הרועה. ד) הרוח הטוב. ה) הקוטפת הקטנה. ו) הטפסן. ז) זרת התופרת. ח) דבורה הגיבורה. ט) יום־הולדת השקדיה. י) כתר הנרקיס. יא) הצרעה ביום הפרחים. יב) הבעטן. [הסיפורים יצאו גם בכרך אחד: מס' 409]

409. ‘יפה את, מולדתי’. סיפורים מאת לוין קיפניס, ציירה בינה גבירץ. תל־אביב, שמעוני, ת"ש. 120 עמ', בניקוד.

410. ‘קַו לקַו’. ציורי התורה לילדי ישראל. חרז לוין קיפניס, צייר אוטו גייסמר. ירושלים, מס, ת"ש. 80 עמ', בניקוד.

411. טל. ספריה לילדים מאת לוין קיפניס. ציירה איזה הרשקוביץ. תל־אביב, ציון, תש"א. 12 עמ' כל חוברת, בניקוד.

א) היורה. ב) חנן הנחבא. ג) חג הנצחון. ד) שקטן. ה) מלך הים והחוֹל. ו) הילדה על המגדלור. ז) כיצד שלחה חמדה מכתב. ח) אש, אש מדורה. ט) שלושת הפרפרים. י) הזר. יא) המברשת המענשת. יב) זמיזה זריזה. יג) הדוד פסח. יד) צביה והגדיה. טו) מעשה בכדור. טז) התולעת שאינה שמחה בחלקה. יז) מלך הדגים. יח) בן עכבור שחזר אל החור. יט) הנוסעים בקרון. כ) מעשה ברם. כא) רחמניות. כב) הכתל המערבי. [כמחצית הסיפורים נכללו גם בתוך מס' 412]

412. ‘כּוּלנוּ חברים’. מעשיות וסיפורים מאת לוין קיפניס, ציירה איזה הרשקוביץ. תל־אביב, ציון, תש"א. 123 עמ', בניקוד.

413. ספריַת ‘הנוער’. תל־אביב, דעת, תש“א-תש”ב. 32 עמ' בכל חוברת.

א-כג) ‘הרפתקאות טרזן’. [על-פי אדגר ריס בוראוז], עיבּד שאול קנצלר.

כד-כו) הטייס האמיץ; כז-לא) המחנה בלהבות אש.

414. ‘טרזן המנצח ושודדי ההרים’. מאת אדגר ריס בוראוז, תר' בן־אריה [פסבדונים]. תל־אביב, דעת, תש"א. 125 עמ'.

415. ‘מֶלך מָלך בישראל’. חרוזים לקריאה וּלהצגה, מאת שלמה קודש. ציירה ניצה נפתלי. חיפה, דפוס ‘אות’, תש"א. 24 עמ', בניקוד.

416. ‘יד אל יד’. שירי ילדים מאת שרה לוי [תנאי]. הנעימות: עמנואל פוגצ’וב [עמירן]. תל־אביב, למען הילד, וירושלים, קרית ספר, תש"א. 32 עמ', בניקוד, עם תמונות.

417. ‘לילדי’. שירי ילדים מאת א' צבי הלויה. ירושלים, ויצ“ו, תש”א. 18 דף, בניקוד. עם תמונות [משוכפל].

418. ‘שירים’. מאת אברהם ברוֹידס. הקדמה מאת אשר ברש. ירושלים, קֹהלת / אוצר התלמיד, תש"א. 48 עמ', בניקוד.

419. ‘"אָיה בגן־החיות’. סיפור מאת אנדה פינקרפלד [עמיר], צייר לודביג שוֶרין. תל־אביב, דביר, תש"א. 48 עמ', בניקוד.

420. ‘ילדי הזמן’. מאת יובל זילברשטיין. ירושלים, תש"א. 71 עמ'.

(“לכבוד יום היותי בר־מצוה נתנו לי הורי את האפשרות להדפיס את כל אשר חיברתי בימי ילדותי” – שירים, רשימות, תסכיתים)

421. לנוער, ספרית ארץ־ישראל. תל־אביב, אמנות, ת“ש-תש”ב. בניקוד. (פירוט קודם: מס' 382)

עג) ‘אויר ארצנו’. מאת דב אשבל. 74 עמ'.

עד-עה) ‘תקופת חיבת ציון’. מאת משה קליינמן. 133 עמ'.

עו) ‘אחד העם, חייו ופעלו’. מאת משה גליקסון. 126 עמ'.

עז) ‘רבי יהודה הלוי’. מאת דוִד יֶלין. 101 עמ'.

עח-עט) ‘הציונות ברוסיה’. מאת אריה לייב צנציפר. 155 עמ'.

פ) חולדה‘. מאת מלה גיטלין. 63 עמ’.

פא-פב) ‘זכרון־יעקב’. מאת אריה סמסונוב. 144 עמ'.

פג) ‘בית הספרים הלאומי’. מאת אברהם יערי. 103 עמ'. (המשך הפירוט: מס' 520)

422. ‘עלה ובנה! דורי ודפנה עולים לארץ ישראל’. צייר [בצבעים] נחום גוטמן. תל־אביב, למען הילד, תש"א. 16 עמ', בניקוד. [התמונות לקוחות מתוך הלוטו ‘עלה ובנה’, שעוּבּד בידי ועדת הגננות לפי הצעת מועצת המורים למען הקרן הקיימת לישראל].

423. העם וגיבוריו. ספריה לתלמידים מאת שלמה מראה־נוף ומשה זלסקי. שיקגו, ועד החינוך היהודי, תש“א-תש”ב. בניקוד, עם ציורים.

א) ‘בן נאמן: משה מונטפיורי’. 20 עמ'.

ב) ‘הציוני הראשון באמריקה: מרדכי עמנואל נוח’. 20 עמ'.

ג) ‘הנדיב הידוע: בנימין אדמונד רוטשילד’. 24 עמ'.

ד-ה) ‘חולם ולוחם: בנימין זאב הרצל’. 32 עמ'.

424. ספריה לילדים. [אגדות מתורגמות ע“י המו”ל (?)]. תל־אביב, י' גולדשטיין, תש"א. 16 עמ' בכל חוברת, בניקוד.

א) ‘בגדי המלך החדשים. הנערה הקטנה עם עצי הגפרית’. מאת הנס כריסטיאן אנדרסן.

ב) ‘בת־המלך על העדשה’. ועוד מאגדות הנס כריסטיאן אנדרסן.

ג) ‘השׂמח בחלקו. אח ואחות’. מאת האחים גרים.

ד) ‘הדיסה המתוקה’. ועוד מאגדות האחים גרים.

425. ספריה לילדים. ירושלים, הדסה, ת“ש-תש”א. בניקוד. (פירוט קודם: מס' 341)

ה) ‘אנית הבריאות’. מאת אברהם אבן־שושן בעקבות ק' טורנר וג' הלוק. ציירה רוּת אילני. 32 עמ'.

ו) ‘התעמלות לכל פעוט’. תרגילים מאת ה"י ויזר, חרוזים מאת א' אבי־דפנה [אבן־שושן], צייר ד׳ שניאור. 14 עמ'.

ז) ‘אלה תולדות הזבוב’. מאת ר' אבי־עוזי [פסבדונים], ציירה רחל אילני. 31 עמ'.

426. ‘זכרונות מעולם החתולים’. מאת אברהם שבדרון [שרון]. תל־אביב, ‘דבר לילדים’, תש"א. 64 עמ', בניקוד. עם תצלומים.

427. ‘בחשכת ימי הביניים’. מאת וילהלם ינסן, עיבד מ“ז ולפוֹבסקי, צייר נחום גוטמן. תל־אביב, ‘דבר לילדים’, תש”א. 171 עמ'.

428. ‘יהושֻע הפּרוּע’. מעשיות בחרוזים [כתב וצייר היינריך הופמן. תרגום אנונימי]. תל־אביב, קוסמוס, תש"א. 16 עמ', בניקוד.

429. עלילות פּוּטי. סיפורים מאת צבי ליברמן [לבנה]. צייר יוֹסף בַּס. תל־אביב, ברלוי, תש“א-תש”ב. 15 עמודים כל חוברת, בניקוד.

א) פוט פעוט. פוטי מתערב. ב) פוטי עושה שלום. פוטי רופא בהמות. ג) פוטי נוסע לתל־אביב. ד) פוטי על כסא המשפט. ה) פוטי רופא. ו) עונג שבת. ז) פוטי עסקן של הקרן הקימת. ח) ענשו של שקרן. ט) הכילי הלגלגן וענשו. י) המציל הצעיר. יא) גדין. יב) הדייג הקטן. יג) פוטי שומר. יד) חומה ומגדל. טו) גבעת הסלעים. [יצא גם ב־5 אסופות ובכרך אחד].

430. ‘בּמבּי’. קורות חיים ביער מאת פליכּס סלטן, תר' בן־אברם. תל־אביב, מסדה, ספרית ‘רימון’, תש"א. 204 עמ'.

431. ‘עני לשנה’. אגדת־עם חרוזה, מאת נֹח טמיר. ירושלים, עֵבר, תש"א. 31 עמ‘, בניקוד. [גירסה מחורזת של ‘מעשה בעשיר עני’, מס’ 67 א]

432. נעוּרים. ספריה לנוער. מרחביה, ספרית פועלים, תש“א-תש”ב.

(א) ‘מעמק זבולון עד ים כנרת, או חברי ישקה מאודסה’. מאת יהודה סלוצקי [סלוא], ערכה לאה גולדברג, ציירה גיטה רייטלר. 168 עמ'.

(ב) ‘מסעי הצִפּרים’. מאת קוֹנסטנטין דוִידוֹב, תר' אברהם שלונסקי, ציירה גיטה רייטלר, 75 עמ'.

(ג) ‘מפרש בודד מלבין באופק’. מאת ולנטין קטאיֶב, תר' לאה גולדברג, צייר ק' רוטוב. 224 עמ'.

(ד) ‘טייסי הקוטב’. מאת מיכאיל ווֹדוֹפּיאנוב, תר' שמעון גנס, צייר ד' באזאנוב. 224 עמ'. (

ה) ‘אסקאריס’. מאת ריכרד בנדיקט גולדשמידט, תר' צבי רוּדי. 264 עמ', עם ציוּרים. (המשך הפּירוּט: מס' 503)

433. נצר לילדים. ספריה ערוכה בידי לוין קיפניס. תל־אביב, יבנה, תש"ב. 12 עמ' בכל חוברת, בניקוד. עם ציורים.

א) תמה. ב) נפרדו.

434. [ספרים לילדים]. תל־אביב, יבנה, תש"ב. בניקוד.

(א) ‘אשר היה ולא היה’. שבעה סיפורים ואגדה מאת שאול טשרניחובסקי. צייר נחום גוטמן. 40 עמ'.

(ב) ‘ינוקא’. שירים מאת אלה וילנסקי [אמיתן], צייר נחום גוטמן. 24 עמ'.

(ג) ‘השפן הלבן’. שירים מאת אנדה פינקרפלד [עמיר], צייר נחום גוטמן. 34 עמ'.

(ד) ‘התנין והבּובּה’. חרוזים מאת אנדה פינקרפלד [עמיר], ציירה איזה הרשקוביץ. 20 עמ'.

(ה) ‘הפילון הסקרן’. סיפור בחרוזים מאת חנניה רייכמן, בעקבות רודיארד קיפלינג. צייר נחום גוטמן. 34 עמ'.

(ו) ‘הדלֵקה בבית עִזה’. עיבד לוין קיפניס, ציירה איזה הרשקוביץ. 51 עמ'.

(ז) ‘הבה נטייל אל ארץ הפלאות’. מאת ל' אביטל [=קיפניס], צייר צבי מלבנצ’יק [לבני]. 20 עמ'.

(ח) ‘קורות אילנה במעמקי הים’. מאת רחל כספי, צייר צבי מלבנצ’ק [לבני]. 22 עמ'.

(ט) ‘גיל ושיר’. מאת יוסף קופיאן. 12 עמ', בניקוד, עם תווים (משוכפל).

435. מִפְרָשׂ. ספריה מנוקדת. תל־אביב, מסדה, תש“ב-תש”ג.

(א) ‘אילת העמק’. סיפורים מאת יעקב פיכמן, צייר נחום גוטמן. 178 עמ'.

(ב) ‘אנשי חשמל’. מאת אדמונד יז’רסקי (קרוגר], תר' יוסף ליכטנבום. 155 עמ'. עם ציורים.

(ג) ‘אחד־עשר האלופים’. מעשה לנערים גדולים ולנערים קטנים, מאת אדוארד בס, תר' אליהו מייטוס, צייר [יוסף צ’אפק]. 180 עמ'.

(ד) ‘גֻנוֹב גוּנבתי’. מאת רוברט לואיס סטיבנסון, תר' מנשה לוין, צייר [ווֹרוִיק גוֹבּל]. 190 עמ'.

(ה) ‘בן השַמן מבגדד’. סיפורים מאת משה סטבסקי [סתוִי], ציירה בינה גבירץ. 167 עמ'. (ראה גם מס' 389ג).

(ו) ‘הַפְלֵא וָפֶלֶא’. אגדות יהודיוֹת מאת יעקב לוי, תר' מנחם מבש"ן. 159 עמ'.

436. ‘בין כּוֹכב ודשא’. חרוזי רננים וסיפורי נעמנים לילדים גדולים עם קטנים. חיבּרם יצחק שנברג [שנהר], ועליהם פיתוחי עץ ששים ועוד, תיכן והתקין לתפארת ולהוד אביגדור רינצו לוּאיזאדא. ירושלים, תרשיש, תש"ב. 96 עמ'. בניקוד.

437. ‘מסע הדג’. כתבה וציירה תום זיידמן־פרויד, תר' [חיים נחמן ביאליק]. ירושלים, קרית־ספר, תש"ב. 12 דף. [מהדורה א: 132 ג]

438. ‘בין עדרי הצאן’. מסיפורי רועה, מאת עזיז אפנדי [פסח בר־אדון], מצויר בידי הרועה דוד אלקינד. ירושלים, אחיאסף, תש"ב. 98 עמ'.

439. ספריה לנוער. תל־אביב, דעת, תש"ב.

א) ‘על נהרות מיסיסיפי’. מאת פרידריך גרסטקר, תר' צבי ברמאיר. 122 עמ'.

ב) ‘מרד ביער’. מאת ג’ימס פנימור קופר, עיבד צבי ברמאיר. 111 עמ'.

440. ‘רני משׂחק’. משחקי אצבע וחרוזים מאת חוָה כרמי, צייר י' וקסלר. תל־אביב, שמעוני, תש"ב. 38 עמי, בניקוד.

441. ‘גד גמד’. סיפור בחרוזים מאת אנדה פינקרפלד [עמיר], צייר לב דיקשטיין. תל־אביב, רודין, תש"ב. 16 עמ', בניקוד. [מהדוּרה זהה, ללא תאריך: חיפה, הוצאת אשכּוֹל]

442. ‘התגלית (אהרן דוד גורדון)’. מאת מרים זינגר, תר' מכתב־יד שמשון מלצר. תל־אביב, גורדוניה, תש"ב. 31 עמ'.

443. ‘חבריה’. מעשיות וסיפורים, מאת לוין קיפניס (על פי תוכן לועזי), צייר נחום גוטמן. תל־אביב, מסדה, תש"ב. 47 עמ', בניקוד.

444. ‘נוצות זהב’. שירים מאת אנדה פינקרפלד [עמיר], המנגינות יצחק אדל. ירושלים, קרית־ספר, תש"ב. 12 עמ', בניקוד, עם תווים.

445. ‘ראו הגן של רות ודן’. חרוזים מאת אנדה פינקרפלד [עמיר]. ירושלים, א' אונא, תש"ב. 16 עמ', בניקוד. עם ציוּרים.

446. ‘מדוע הספל הוא בקוע’. חרוזים מאת אנדה פינקרפלד [עמיר], ציירוּ תרצה ודן. תל־אביב, גחלילית, תש"ב. 12 עמ', בניקוד.

447. ‘תור הילד’. חרוזים מאת אנדה פינקרפלד [עמיר]. תל־אביב, ברלוִי, תש"ב. 16 עמ', בניקוד, עם ציורים. [מצורף למִשׂחק בשם זה].

448. ‘מפרשׂי ארגמן’. מאת אלכסנדר סטיפבנוביץ' גרין, תר' לאה גולדברג. תל־אביב, החבל הימי לישראל, תש"ב. 77 עמ', בניקוד.

449. ‘עלעלים’. סיפורים לילדים מאת בלהה יפה, ציירה בינה גבירץ. ירושלים, קרית ספר, תש"ב. 10 עמ', בכל חוברת, בניקוד.

א) סוּכּתוֹ של גדעון. ב) הסתוָנית הפזיזה. ג) קובי והגמדים. [יצא גם בכרך אחד]

450. ‘החיות מה אומרות’. כתב לוין קיפניס, על־פי משלי לפונטין. צייר חנן פישר. תל־אביב, פישר, תש"ב. 14 עמ', בניקוד.

451. ‘בית לעם’. חרוזים [על קרן היסוד] מאת עמנואל הרוסי, ירושלים, המחלקה לנוער של קרן היסוד, תש"ב. 16 עמ', בניקוד, עם ציורים.

452. ‘רוּת ורִנה, האחיות השובבות של מקס ומוריץ’. מאת הוֶלדה פוֹן לֶוֶצוֹב, עיבד בנימין קלאר. תל־אביב, סיני, תש"ב. 40 עמ', בניקוד, עם ציורים.

453. ‘בארץ השובבים’. מחרוזת סיפורים עליזים [בחרוזים], כתב וצייר וילהלם בוש, עיבד אברהם אבן־שושן. ירושלים, עֵבר, תש"ב. 48 עמ', בניקוד.

454. עולם ומלואו. ספריה בעריכת אברהם אבן־שושן. ירושלים, עֵבר, תש"ב. בניקוד, עם ציורים.

א) ‘ה“אוירופיכס” וסודו’. סיפור מדעי מאת מוריס רנר, תר' א' אבי־יובל [=אבן־שושן]. 32 עמ'.

ב) ‘בין חיתוֹ טרף’. מסיפורי צייד בערבות אפריקה, מאת הנרי ריידר הגרד. תר' א' אביובל [=אבן־שושן]. 32 עמ'.

ג) ‘טיסות פלא’. מאת ג’ורג דיקסון, עיבד א' אבן־שוֹשן. 94 עמ'.

455. פרסא, חוברות לילדים. תל־אביב תש"ב, 12 עמ' כל חוברת. החוברות הופיעו עם ציורים בצבעים. בניקוד.

(א) ‘הצפרדע ושני הבּרוָזים’. כתב וצייר וילהלם בּוּש, תר' מנחם לביא.

(ב) ‘כַּדֹרֶת התכלת’. מאת מירה לובה, תר' אביגדור המאירי, ציירה אדית סמואל.

(ג) ‘הפנינה הענקית’. מאת פ' שפּיגל, תר' אביגדור המאירי, צייר אלישע הרמן.

(ד) ‘הנסיכות בעלות לב זכוכית’. מאת ריכרד פון פולקמן־לֵאנדר, תר' אביגדור המאירי, ציירה אדית סמואל.

(ה) ‘החתול בעל המגפיים’. ‘רפשונית’. מאת האחים גְרים. עיבד א' בן־ציון ויסמן. 8 עמ'.

456. ‘החתול במגפים’. מאת [שרל פֶּרוֹ. תר' המו“ל (?)]. ציירה שרה נייבורג יוטן. תל־אביב, כץ, תש”ב. 8 עמי, בניקוד.

457. ‘טרזן ובן טרזן’. מאת אדגר ריס בוראוז, תר' ג' בן־חנה [אמתי]. תל־אביב, שמעוני, תש"ב. 109 עמ', בניקוד.

458. ‘השבויים בארץ פֶּלוּסידר’. מאת אדגר ריס בוראוז, תר' ג. בן־חנה [אמתי]. תל־אביב, יבנה, תש"ב. 116 עמ', בניקוד.

459. ‘עשׂרה כּוּשים קטנים’. ספר תמונות עם חרוזים מאת רות גרבר. ירושלים, מס, תש"ב. 20 עמ', בניקוד, עם תווים.

460. ‘שם הבדולח’. מראות ואגדות, מאת אברהם רגלסון. ניו־יורְק, ההסתדרות העברית באמריקה, תש"ב. 101 עמ', בניקוד.

461. ‘סיפורים קלים’. מאת אדוארד הורוביץ, צייר אלתר דוד ברנשטיין. ניו־יורק, היברו פאבלישינג קומפני, תש"ב. 180 עמ', בניקוד.

462. ‘סיפּוּרי נוֹעם לבני הנעורים’. מאת נוֹעם קרמר, צייר אשר פורסט. ניו־יורק, שילה, תש״ב. 127 עמ'.

463. ‘מפּרחי הארץ’. סיפּוּרים ואגדות מאת שלמה מראה־נוֹף. שיקגו, תש"ב. 71 עמ', בניקוד, עם ציורים.

464. ספרי לבני הנעורים. ניו־יורק, המרכז לעניני חינוך [של חסידי לובּאביץ‘], תש"ב. 15 עמ’ בכל חוברת, בניקוד.

א) ‘לא תשתחווּ’. סיפור מחיי הקנטוניסטים.

ב) ‘ראש השנה לאילנות’. מאת אחיטוב מילנר.

465. ‘חיי ביאליק’. מאת אפרים צורף, צייר אריה אלוַאיל. תל־אביב, יזרעאל, תש"ב. 129 עמ', בניקוד.

466. אלומות. ספריה מנוּקדת לילדים, ערוכה, מתורגמת ומעוּבדת בידי א“ל יעקבוביץ [עקביא]. תל־אביב, יזרעאל, תש”ב-תש"ג.

(א) ‘אגדות האחים גרים’. 102 עמ', עם ציורים.

(ב) ‘אגדות נבחרות’. מאת הנס כריסטיאן אנדרסן. ציירה בינה גבירץ. 120 עמ'.

(ג) ‘אגדות למופת’. מאת הנס כריסטיאן אנדרסן, ציירה בינה גבירץ, 120 עמ'.

(ד) ‘אגדות המזרח’. מאת לורה ב' פק. 58 עמ', עם ציורים.

(ה) ‘סביב לעולם בשמונים יום’. מאת ז’ול ורן. 143 עמ'.

(ו) ‘אלדין ומנורת הקסמים’. תר' יואל סופר. 48 עמ', עם ציורים.

467. הדסים. אגדות ישראליות ולועזיות מלוקטות בידי שלמה זלמן בהרב [אריאל]. תל־אביב, יזרעאל, תש"ב. 12 עמ' כל חוברת, בניקוד, עם ציורים.

א) שלושה מנגנים. בית חידה. ב) מי המהיר? החמור המבקש את אזניו. ג) המכתב. על הר סיני. ד) צער בעלי חיים. אלף שקלים. ה) שלמה והדבוֹרים. כבוד אלהים. ו) הרב המוכר פירות. רבי חנינא בן דוסא. ז) מידה כנגד מידה. על ערֵמת החול. ח) אינני. החתלתולה. ט) העורב והצפעוני. הילדה והסוס. י) מעשה בחמור וגמל. מעשה בפרה אחת. יא) כיפה אדומה. יב) הפרפר. יג) החתול בנעלַיִם. יד) הכוכבים. דבר אמת. טו) החליל הנפלא. טז) נעל לסוס. התולעת. יז) זמורים יבשות ותבן. בנימין. יח) השכנה הטובה. אם האפרוחים. יט) בן כוכבים. התיש הטיפש. כ) השבת אבדה.

468. למען הקטנים. ספריה מנוקדת. תל־אביב, ניצוצות, [תש"ב?], 16 עמ' בכל חוברת. 30 אגדות [רוּבּן ככולן בעקבות האחים גרים], עיבּד נתן לוין.

(מהדורת צילום של מס' 170. ראה הפירוט שם).

469. ‘מאורעות הנער דני’. מאת יעקב זס. תל־אביב, דביר, תש"ב. 118 עמ', בניקוד.

470. לַיֶלֶד. ספריה מנוקדת. תל־אביב, עם עובד, תש"ב.

א) ‘ששים משלים לקטנים ולגדולים’. מאת איסופוס, תר' נחמיה רבן. צייר יהושע קוברסקי. 126 עמ'.

ב) ‘ביאטריצ’ה, או מעשה שתחילתו חמור וסופו ארי טורף’. סיפר וצייר נחום גוטמן. 108 עמ'.

ג) ‘לימפּוֹפּוֹ’. מאת קורני צ’וקובסקי, תר' נתן אלתרמן. צייר יהושע קוברסקי. 35 עמ'.

ד) ‘דייגים על הירקון’. שירים מאת יעקב פיכמן, צייר אביגדור לואיזדא. 32 עמ'. (המשך: מס' 500)

471. שחרוּת. ספריה לנוֹער. תל־אביב, עם עובד, תש"ב.

א) ‘מסע הפלאים של נילס הוֹלגרסן הקטן עם אוְזי הבר’. מאת סלמה לגרלף, תר׳ ח"ש בן־אברם. צייר ק' שולץ א-ג. 224+271+253 עמ'.

ב) ‘הלוחמים במות’. מאת פול דה־קריף, תר' דבורה אילון־סרני. 190 עמ', עם ציורים.

ג) ‘טיול בבית’. מאת מ' אילין [=איליה מרשק], תר' פרידה גולדין, ציירה גיטה רייטלר. 161 עמ'.

ד) ‘חלוצים באו לעיירה’. סיפור מחיי קיבּוּץ־הכשרה בפוֹלין, מאת מרדכי הלטר. צילם משה ווֹרוֹבּיצ’יק [רביב]. 225 עמ'.

ה) ‘יונתן ודורותיאה’. מאת לֵאוֹפּוֹלד קומפרט, תר' מ"ז ולפובסקי, עם “מעט דברים על המחבר” מאת דב שטוק [סדן). עיטורים שלמה ידידיה. 316 עמ'.

ו) ‘זכרונות זואולוג עברי’. מאת ישראל אהרוני [א] 229 עמ', עם תמונות.

ז) ‘בדד’. מאת ריצ’רד א' בירד, תר' אלישבע [ביחובסקי]. ציירה גיטה רייטלר. 306 עמ'.

ח) ‘קורות מעפיל צעיר’. סיפור מאת ברכה חבס. צייר משה פרופס. 191 עמ'. (המשך: מס' 501)

472. שִבּלים. ספריה מנוּקדת לילדים. ירושלים, לוסטיגמן, תש“ב-תש”ג. 8 עמ' בכל חוברת.

א) ‘הקוסמת הקטנה’. מאת ב' אילני [=נֹח טמיר].

ב) ‘גדעון ומיקי’. מאת ב' אילני [=נֹח טמיר].

ג) ‘אנשים וצפרים בשבי’. מאת נח טמיר.

ד) ‘צלה המצילה’. מאת ב' אילני [=נֹח טמיר].

ה) ‘כך ברך עִדוֹ את אביו לשנה החדשה’. מאת לוין קיפניס.

ו) ‘הגחלת הלוחשת’. מאת ב' אילני [=נֹח טמיר].

ז) ‘מעשה בפחדן’. מאת נֹח טמיר.

ח) ‘מעשׂה בשלושה אחים’. מאת לוין קיפניס.

ט) ‘הגחלילית’. מאת אברהם מרדכי חריזמן.

י) ‘נסיך הזהב’. מאת י"מ שאנן.

473. ‘האפרוח העשירי’. מאת נתן אלתרמן, צייר אריה נבון. תל־אביב, מחברות לספרות, תש"ג. 15 עמ', בניקוד.

474. ‘פּוּ הדֹב’. מאת אלן אלכסנדר מילן, תר' וֶרה ישראלית וא“ד שפירא [=שפיר]. תרגום החרוזים: נתן אלתרמן. צייר א”ה שֶׁפַּרד. תל־אביב, מחברות לספרות, תש"ג. 135 עמ', בניקוד.

475. ‘אִמא, סַפּרי לי’. עיבד פסח אוירבך. צייר נחום גוטמן. תל־אביב, יבנה, תש"ג. 71 עמ', בניקוד.

476. ‘אבּא התגייס’. שיחות מאת לוין קיפניס, צייר ח' אפשטיין. תל־אביב, יבנה, תש"ג. 21 עמ', בניקוד.

477. ‘עוּרה, מעין’. סיפור מאת ימימה טשרנוביץ [אבידר], צייר נחום גוטמן. תל־אביב, יבנה, תש"ג, 39 עמ', בניקוד.

478. ‘נפש חיה’. מאת ברוך פישקו [דגון]. צייר נחום גוטמן. תל־אביב, דבר, תש"ג. 287 עמ'.

479. ‘דני’. שירים וסיפּוּר, מאת מרים [ילן] שטקליס, ציירה בינה גבירץ. תל־אביב, דביר / אילה, תש"ג. 46 עמ', בניקוד.

480. ‘מעשׂה פינוֹקיוֹ’. כתוב ומצויר בידי וולט דיסני [בעקבות ק' קולודי], תר' פסח גינזבורג. תל־אביב, מצפה, תש"ג. 16 עמ', בניקוד.

481. ‘מסעי זיזי הגמד. זיזי בשבי. זיזי חוזר לארצו’. מאת צבי ליברמן [לִבנֶה], צייר דוִד גלבוע. תל־אביב, מצפה, תש"ג. 110 עמ', בניקוד.

482. ‘מוק הדוד הקוסם’. מאת אֶריקה מן, תר' חוה פיכמן, צייר [ריכרד הלגארטן]. תל־אביב, מצפה, תש"ג. 100 עמ', בניקוד.

483. ‘ילדי רב־החובל גרנט’. מאת ז’ול וֶרן, תר' עקיבא רוזנבוים, ערך י“א הנדלזלץ. תל־אביב, שמעוני, תש”ג. א-ד. 264+270 עמ', בניקוד. (מהדורה א: מס' 111 ח)

484. [סיפוּרי דוליטל הרוֹפא]. על־פּי יוּ לוֹפטינג, עיבּד לוִין קיפּניס, ציירה איזה [הרשקוביץ]. תל־אביב, שמעוני, תש"ג. 36+36 עמ', בניקוד.

א) הנסיעה לארץ אפריקוֹפיה. ב) המלחמה בשודדי ברבריה.

485. ‘לילד מזמור’. שירי ילדים, מאת צבי הלוי. נשר, תש"ג. 18 עמ', עם תווים. (משוכפל)

486. ‘חייו של תפוח־הזהב’. מאת שולמית פלס, ציירה גבריאלה רוזנטל־לוינסקי. תל־אביב, פריידן, תש"ג, 16 עמ', בניקוד.

487. ‘סיפורי אלף לילה ולילה’. תר' יוסף יואל ריבלין, ירושלים, אור לעם, תש"ג. 32 עמ' כל חוברת, בניקוד, עם ציורים.

א) סיפור וזיר המלך ונאן ורופא המלך רויאן. ב) הגלב מבגדד.

488. ‘זכריה התימני הקטן, או כנופיה עורכת ציד על אוסף בולים’. מאת אליעזר ברגר, צייר לב דיקשטיין. תל־אביב, רודין, תש"ג. 81 עמ', בניקוד. (ראה מס' 653)

489. ‘המפונקת’. סיפורים לילדים מאת רוחמה כרמלה טמקין (לריש). ירושלים, קרית ספר, תש"ג. 32 עמ', בניקוד, עם ציורים.

490. ‘גד ודג הזהב’. שירים מאת שרה גלוזמן, צייר נחום גוטמן. ירושלים, קרית ספר, תש"ג, 32 עמ'.

491. ‘כף־היד השחורה’. סיפור מוזר מאד מאת ווֹלף דוּריַאן [=ווֹלפגנג בֶּכטלר], תר׳ אברהם ברטורא, צייר שלמה כהן. תל־אביב, רענן, תש"ג. 71 עמ', בניקוּד.

492. ‘העַיר דץ’. מאת עמנואל יפה, צייר א' ברלין־יואל. חיפה, אשכול, תש"ג. 28 עמ', בניקוד.

493. ‘ספר לילד הטוב’. כתבה וציירה מרים עטרה [יבין]. תל־אביב, לילד הטוב, תש"ג. 32 עמ', בניקוד.

494. ‘בעלי חיים מסַפּרים’. מאת אלישבע כהן, צייר ג' רובינשטיין. תל־אביב, לינמן, תש"ג. 48 עמ', בניקוד.

495. ‘בית ספר לחיות’. מאת פועה דה פריס, צייר ג' רובינשטיין, תל־אביב, לינמן, תש"ג. 55 עמ', בניקוד.

496. ‘בימים ההם’. מאת יהודה שטיינברג, מעוּבּד בידי שלמה מראה־נוֹף ומשה זלסקי. שיקגו, ועד־החינוך היהודי. 54 עמ‘, בניקוד. עם ציורים [מהדוּרה א: מס’ 17 ו]

497. ‘שירי ילדים’. מאת משה ליבוביץ, ציירו מ' פדנהאור וא' ליבו. הקדמה דניאל פרסקי. ניו־יורק, עברים, תש"ג. 199 עמ', בניקוד.

498. ספרים לילדים. תל־אביב, מסדה, תש"ג.

א) ‘הנשאר בטולידה’. מאת אשר ברש, צייר נחום גוטמן. 60 עמ'.

ב) ‘מנורת הזהב’. מעשיות, ברר וניסח אשר ברש, צייר נחום גוטמן. 215 עמ', בניקוד.

ג) ‘בוקר טוב’. מעשיות וסיפורים מאת לוין קיפניס. צייר נחום גוטמן. 35 עמ', בניקוד.

ד) ‘רוֹבּינזוֹן קרוזוֹ’. מאת דניאל דיפוֹ, תר' אשר ברש. צייר [ק.מ.]. 180 עמ', בניקוד. (ראה מס' 98).

499. קטינא. ספריה מנוּקדת. תל־אביב, עם עובד, תש“ג-תש”ד. 24 עמ' בכל חוברת.

א) ‘אבא’. סיפּר זאב, ציירה תרצה [טנאי].

ב) ‘אחות ואחות’. סיפּר זאב, ציירה תרצה [טנאי].

ג) ‘ערן החצרן’. סיפרה שרה לוי [תנאי], ציירה בלה ברעם.

ד) ‘תמר והסביונים’. סיפּר זאב, ציירה תרצה [טנאי].

500. לילד. ספריה מנוקדת. תל־אביב, ‘עם עובד’, תש“ג-תש”ד. (פירוט קודם: מס' 470)

א) ‘המסע אל האי אולי’. מאת מרים וילנסקי [ילן־שטקליס], ציירה אן נוימן. 36 עמ'.

ב) ‘המשכּיל והכּסיל’. מעשׂיות צחוק וכובד־ראש. סיפר עמנואל בן־גוריון. צייר אריה נבון. 48 עמ'.

ג) ‘יוֹנים לבנות’. שירים מאת זאב, צייר נחום גוטמן. 47 עמ'.

ד) ‘סַפּן צעיר הפליג בים’. שירים מאת זאב, צייר נחום גוטמן. 58 עמ'.

ה) ‘חרוזים ומעשׂיות’. מאת אליעזר שטיינברג. תר' [אלה שנכתבו ביידיש] נתן אלתרמן. צייר חיים גליקסברג. 46 עמ'.

ו) ‘חרוזים עליזים’. מאת אנדה פינקרפלד [עמיר], צייר נחום גוטמן. 46 עמ'. (המשך: מס' 576)

501. שחרות. ספריה לנוער. תל־אביב, עם עובד, תש“ג-תש”ד. (פירוט קודם: מס' 471)

א) ‘ילדי הבזק’. מאת אֶלנוֹר מוֹרדאוּנט, תר' יעקב אורלנד. צייר ולטר טריאֶר. 168 עמ'.

ב) ‘זקני בית־הספר בוִילבַּי’. מאת ר' טלבוט [=טלבוט ביינס ריד], תר' א' אחירב [=א"ל סמיאטיצקי], צייר גרשון קורנפלד. 251 עמ'.

ג) ‘סוסים מסַפּרים’. כתב וצייר פסח בר־אדון. 165 עמ'.

ד) ‘שירת הזמיר’. מבחר סיפורים מאת בוקי בן יגלי [=י"ל קצנלסון], בצרוף תולדותיו מאת יעקב פיכמן, צייר חיים גליקסברג. 208 עמ'.

ה) ‘מבחר סיפורים’. מאת אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ, עם הקדמה מאת דוִד זכאי. צייר יהושע קוברסקי. 272 עמ'.

ו) ‘יותם הקַסָּם’. מאת יַנוש קורצ’ק, תר' יוסף ליכטנבום. ציירה לאה גרוּנדיג. 293 עמ', בניקוד.

ז) ‘מסדום לבית הערבה’. מאת ישׂראל אבן־נור. 174 עמ', עם תמונות.

ח) ‘חיי ראשונים’. מיומני אלכסנדר זייד. תרגם וערך אליעזר שׂמאלי. 210 עמ', עם תמונות.

ט) ‘בן הסנדלר; חיי הנס כריסטיאן אנדרסן’. מאת קונסטנס ביואל ברנט, תר' משה בן־אליעזר. צייר [פריץ קרֶדֶל]. 327 עמ'.

י) ‘המתנחלים בהר: מפּי אחת הראשונות’. מאת רבקה אלפּר, צייר אהרן גלעדי. 312 עמ'.

יא) ‘עם וינגייט בחבש’. מאת אברהם עקביה. 204 עמ', עם תמונות.

יב) ‘אבק דרכים’. פרקי מסע מאת אברהם יעקב ברַור. [א] 268 עמ'. עם תמונות.

יג) ‘נשמות בישראל’. מאת א' ליטוין [שמואל לייב הורביץ], תר' אברהם קריב, צילם משה ווֹרוֹביצ’יק [רביב]. 194 עמ'. (המשך הפירוט: מס' 555)

502. אנקורים. ספריה מנוקדת בעריכת לאה גולדברג. מרחביה, ספרית פועלים, תש“ג-תש”ד.

א) ‘ידידַי מרחוב ארנון’. מאת לאה גולדברג, צייר אביגדור לואיזדא. 111 עמ'.

ב) ‘עמוד־החשמל במבוכה’. מאת אמה [לוין תלמי], צייר יצחק [פולקוביץ‘]. 16 עמ’.

ג) ‘וַדי יוצא לעבודה’. סיפורי עין־שמר, מאת רבקה גורפַין, צייר יצחק פולקוביץ‘. 47 עמ’.

ד) ‘חברבור חית היער’. סיפורים מאת מיכאל פרישוין, תר' לאה גולדברג, צייר י' צַ’רוּשין. 49 עמ'.

ה) ‘אוֹמרים יש בעולם’. פלאי פלאים מעולם החי, מאת דבורה אילון־סרני. 112 עמ', עם תמונות.

ו) ‘הרפתקאות חמור שכולו תכלת’. סיפר וצייר נחום גוטמן. 159 עמ' [בלי ניקוד]. (המשך הפירוט: מס' 571)

503. נעורים. ספריה בעריכת מרדכי אמיתי ואחרים. מרחביה, ספרית פועלים, תש“ג-תש”ד. (פירוט קודם: מס' 432)

א) ‘מסע בצפון’. מאת דבורה אילון־סרני. 215 עמ', עם תמונות.

ב) ‘האטום’. מאת אי.וו. פטרונוב, תר' דב אביטוב (החרוזים תורגמו ע"י שלמה שפאן). 196 עמ'.

ג) ‘הכוכבים במסילותם’. מאת ג’ימס ג’ונס, תר' דב שליוֹנסקי. 212 עמ', עם תמונות.

ד) ‘ילדוּת’. מאת מקסים גורקי, תר' לאה גולדברג. 251 עמ'.

ה) ‘היש חכמה בחיות?’ מאת הרולד מַנרוֹ פוּקס, תר' דבורה אילון־סרני. 117 עמ', עם תמונות.

ו) ‘מדבּירי הרעב’. מאת פוֹל דה־קריף, תר' א"ד שפירא [=שפיר], עיבדה דבורה אילון־סרני. 220 עמי, עם תמונות.

ז) ‘דע את המכונה’. מאת דב שליונסקי. 285 עמ', עם ציוּרים.

ח) ‘לילם של עניים’. מאת פרדריק פרוקוש, תר' יוסף לוז [=יונתן רטוש]. 223 עמ'.

ט) ‘עקבות בסלע’. מאת מאקסוול ריד, תר' אברהם שלונסקי, עריכה מדעית משה אבנימלך. 270 עמ', עם תמונות.

י) ‘האח האובד’. מאת ניקולַי אנוב, תר' יוכבד בת־מרים. 317 עמ'.

יא) ‘ארץ הצ’וּקצ’ים’. מאת טיכוֹן סימוֹשקין, תר' אברהם שלונסקי. צייר ו. בּיאלאיֶב. 276 עמ'. (המשך הפירוט: מס' 572).

504. ילדי העמק. סידרת סיפורים מאת צבי ליברמן [לִבְנֶה]. ירושלים, קרית־ספר, תש"ג. 12–24 עמ׳ בכל חוברת, בניקוד.

א) דן הסַפּן. ב) הגלילה. ג) שמעון ולוי. ד) גדעון באוירון. 16 עמ'. ה) יפת המאותת. ו) ביבי. (החוברות יצאו בכרך אחד בשם ‘ילדי העמק’: שם תש"ה).

505. ‘בעמק מסַפּרים (איך נבנתה שׂריד).’ מאת מרדכי וַרהפט [אמיתי]. צייר מרדכי ורן. ירושלים, המחלקה לנוער של קרן היסוד וראובן מס, תש"ג. 24 עמ', בניקוד.

506. ‘טירת צבי’. סיפור מאת י“נ אדלר, על־פי ש' דניאל [=שבתַי דון־יחיא]. ניו־יורק, מועצת המחנכים למען הפועל הדתי בארץ־ישראל, תש”ג. 14 עמ', בניקוד.

507. סיפּוּרים. מאת י“נ אדלר. ניו־יורק, ינאי (ועדת התרבות לילדי מורי הישיבות), תש”ג. 8 עמ' בכל חוברת, בניקוד.

א) נרות חנוכה. ב) ראש השנה לאילנות.

508. ספריה לילדים. בעריכת שלמה מראה־נוף. שיקגו, תעודה, תש"ג. בניקוד.

א) חמישה סיפורים. מאת ב' ברודצקי. 16 עמ', עם ציורים.

509. רימונים. ספריה לנוער וללומדי עברית בשיעורי ערב. תל־אביב, נחום דרימר, תש"ג.

א) ‘המורה’. סיפור מאת ישראל דושמן. 15 עמ'.

ב) ‘לאן’. מאת מרדכי זאב פאירברג. 16 עמ'.

ג) ‘אליקים בן יהודה’. מאת א' סימון. 16 עמ', עם ציורים.

ד) ‘קוראי עונג’. קובץ ספרותי זעיר. 24 עמ'.

510. רימונים קטנים. ספריה לילדים חרוצים. תל־אביב, נחום דרימר, תש"ג. בניקוד.

א) ‘עפר הקודש. עבודת העניים’. מאת יהודה שטיינברג. 18 עמ'.

ב) ‘הסביבון. פני משה’. מאת יהודה שטיינברג, 18 עמ'.

ג) ‘הדרור. אורחת הציפורים’. מאת יהודה שטיינברג. (לא יצא, ככל הנראה)

ד) ׳גאולת הצבר‘. מאת מאיר פרבר. ציירה י’ ירקוביזנה (ירקוני). 12 עמ'.

ה) ‘אחיקר האכר’. מאת ישראל דושמן, על־פי מקור אנגלי. 8 עמ'.

511. ‘מעין הקסם’. מאת לוין קיפניס. צייר [בצבעים] דוד גלבוע. תל־אביב, שי לילד, תש"ג. 20 עמ', בניקוד.

512. ‘בת ירושלים’. סיפור מימי המכבים מאת ג’יימס מִיקֶר לוּדלאוּ, תר' א“ל יעקבוביץ' [עקביא]. א-ג. תל־אביב, יזרעאל, תש”ג. 154+154+129 עמ', בניקוד.

א) בת ירושלים. ב) אהבת גיבורים. ג) גבורות המכבים.

513. ספריה לנוער, בעריכת זאב חומסקי ובן רוזן. בלטימור־פילדלפיה, ועד החינוך היהודי ותלמוד־תורה המאוחדים. תש“ג-תש”ד. 16 עמ' בכל חוברת, בניקוד, עם ציורים.

א) מלך לשנה. ב) מדוע צחק הצדיק. ג) חכמי חלם. ד) משפט האלמנה עם הרוח (על־פי י"ל פרץ). ה) אל הדוד באמריקה (על־פי י"ד ברקוביץ). ו) רבי משה בן מַימון. ז) שבע שנים טובות. ח) הבן האובד. ט) אבינועם. י) חכמת שלמה.

514. פָּז. ספריה בעריכת ישראל רבקאי. הציורים: משה מטוסובסקי. תל־אביב, חוה מרגולין, תש“ג-תש”ד. בניקוד.

א) ‘דוֹאר’. מאת שמואל מרשק, עיבדה לאה גולדברג. 16 עמ'. (משוכפל)

ב) ‘גדיה, סוסנים וירקות’. מאת אלישבע כהן. 12 עמ'.

ג) ‘חלום יגאל’. מאת שלמה סקולסקי. 15 עמ'.

ד) ‘העכּביש והדרור’. מאת עמנואל הרוסי. 12 עמ'.

ה) ‘מי ומי?’ מאת אלכסנדר וודינסקי, עיבדה לאה גולדברג. 10 עמ'.

ו) ‘בעלית הגג’. מחזה מחיי ילדי ישראל בגֶטוֹ, מאת אשר לרנר. 14 עמ'.

ז) ‘אחים’. שירים מאת אגניה ברטוֹ, עיבד יהודה אלראי, מנגינות עמנואל פוגצ’וב [עמירן]. 15 עמ'.

ח) ‘משיח בא’. אגדה מאת פלק הלפרין. 16 עמ'.

ט) ‘חלום ליל פסח’. סיפור מאת יעקב חורגין. 16 עמ'.

י) ‘בּוּקי תוכי’: 1. “הקטון שונא סבון”, לפי פידורצ’נקו; 2. “מה זה טוב ומה זה רע”, מאת ולדימיר מאיאקובסקי; 3. “בּוקי תוּכּי”, מאת שמואל מרשק. עיבד יהודה אלראי. 16 עמ'.

יא) ‘משלי קרילוב’. תר' יהודה אלראי. 32 עמ'.

יב) ‘מעשה בילדה מיליק ובדודה פיליק’. מאת מרים וילנסקי [ילן־שטקליס]. 16 עמ'. (המשך הפירוט: מס' 573)

515. סיפורים לילדים. מאת מרדכי מיכאלי. [צייר א“ש שד”ר). ירושלים, אור לעם, תש“ג-תש”ד. 12–22 עמ' בכל חוברת, בניקוד.

א) עין הנעורים. ב) בת־המלך והענק. ג) שתי הכוסות. ד) פחמי הזהב. ה) דבֹ הדֹב.

[החוברות הופיעו גם בכרך אחד: מס' 516]

516. ‘עין הנעורים’. סיפורים מאת מרדכי מיכאלי. [צייר א“ש שד”ר]. ירושלים, אור לעם, תש"ד. 86 עמ'.

517. ‘קרא ועלה’. סיפּוּרים, כתבה וציירה מרים ריטר־צדק. תל־אביב, ברלוי, תש"ד, 49 עמ', בניקוד.

518. ‘אילנה והמטריה’. מאת [קונסטנס יוארד], תר' דודה חיה [=חיה פריס־חורב] צייר שמיר. תל־אביב, דפוס נוגה, תש"ד. 16 עמ' בניקוד.

519. ‘בת־המלך והגמדים’. מאת דודה חיה [=חיה פריס־חורב], ציירה רנה. תל־אביב, חורב, תש"ד. 8 עמ', בניקוד.

520. לנוֹער. ספרית ארץ־ישראל. תל־אביב, אמנות, תש“ג-תש”ד. בניקוד. (פירוט קודם: מס' 421)

פד) ‘דוִד וולפסון’. מאת רבּי בנימין [יהושע רדלר־פלדמן]. 70 עמ'.

פה-פו) ‘ההר’. מאת יוסף וַייץ. 142 עמ'.

521. ‘מעבדוּת לחרוּת’. סיפור חייו של בוקר וושינגטון הכושי, כתוב על־פי ספר זכרונותיו ומקורות אחרים על־ידי מ“ז ולפובסקי. תל־אביב, יבנה, תש”ד. 80 עמ', בניקוד.

522. ‘שלמה המלך וחנה החברונית’. מחזה מאת יוסיעזר הצפוני [=יעקב רזניק]. ירושלים, הוֹצאת הספרים הארץ־ישראלית, תש"ד, 16 עמ', בניקוד, עם ציורים.

523. ‘דגיג הזהב’. מאת לוי בן־מנחם. ירושלים, אור לעם, תש"ד. 16 עמ', בניקוד, עם ציורים.

524. ‘נשמור על ארצנו’. חרוזים לאה גולדברג, צייר דוד גלבוע. תל־אביב, קופסיה, תש"ד, 10 עמ'.

525. ‘גן חיות’. חרוזים לוין קיפּניס, צייר דוִד גלבוע. תל־אביב, קופסיה, תש"ד. 10 עמ', בניקוד. (דפי קרטון, עם תמונות “קוֹפצות”).

526. ‘בּרוכים הבאים’. מאת לוין קיפניס, צייר דוד גלבוע. תל־אביב, סגנון, תש"ד. 17 עמ', בניקוד.

527. מסיפּוּרי הדוד אפרים. [חוברות] מאת אפרים גולדשטיין [די־זהב]. צייר נחום גוטמן. ירושלים, קרית־ספר, תש"ד. 12–8 עמ' בחוברת, בניקוד.

א) שלשת האחים העניים. ילדי סין; ב) גופלה ורועה הפרות; ג) מעשה בפּוֹפּוֹ הקטן; ד) האיש מעולם האמת; העשיר שאיבד את תאבונו; ה) הטובה במידות; ו) אריון ונבל הזהב; ז) הפילוסוף והסַפּן. מעשה ביעקב התם; ח) אביגיל הזוללת; ט) מלך האריות; י) מטאטא הפלאים.

528. ‘דוִד וגלית’, ועוד (ששה] סיפוּרי גיבּוֹרים בישראל. מאת לוין קיפניס. צייר חנן פישר. תל־אביב, פישר, תש"ד. 16 עמ', בניקוד.

529. ‘תינוֹקיוֹ’. סיפר [על־פי ק. קולודי] יגאל ספרא [=לוין קיפניס]. תל־אביב, יסוד, תש"ד. 16 עמ', בניקוד. עם ציורים.

530. ‘אלף בית’. חרוזים אפרים [תלמי], צייר צבי מלבנצ’יק [לבני]. תל־אביב, מצפה, תש"ד. 24 עמ', בניקוד. [מודפס בצבעים, על קרטון עבה].

531. ‘אברהם בן אברהם’. סיפור היסטורי מאת זליג שכנוביץ, תר' משה שיינפלד. תל־אביב, נצח, תש"ד. 32 עמ'.

532. ‘שחור ונאוה’. מאת אנה סוּאֶל, תר' ראובן גרוסמן [אבינועם], צייר נחום גוטמן. תל־אביב, אמנות, תש"ד. א-ב 263 עמ', בניקוד.

533. ‘המסע הגדול של ביבי’. מאת קרין מיכאליס, תר' א' אחירב [=סמיאטיצקי]. א-ב תל־אביב, אמנוּת, תש"ד. 239 עמ', בניקוּד.

534. ‘דָּוִדל’. סיפור מאת חיים אברהם פרידלנד. ציירה תמימה גזרי. ניו־יורק, המועצה החינוכית הארצית, תש"ד. 93 עמ', בניקוד. (מהדורה א, משוּכפּלת, כתובה ביד: קליבלנד תרפ"ו)

535. ‘הפילים והכושים נעשו חברים’. חרוזים מאת מאיר פרבר, צייר רנאי. תל־אביב, תש"ד. 13 עמ'.

536. ‘גשם’. שיר מאת מרים [ילן] שטקליס, ציירה איזה [הרשקוביץ]. חיפה, אשכול, תש"ד. 12 עמ'.

537. ‘טול טול בעל חול’. סיפור מאת מרים [ילן] שטקליס, ציירה בינה גבירץ. תל-אביב, הֶדפּס, תש"ד. 12 עמ', בניקוד.

538. ‘גברת עם כלבלב’. מאת שמואל מרשק, תר' מרים [ילן] שטקליס, ציירה איזה [הרשקוביץ]. תל־אביב, הדפס, תש"ד. 12 עמ', בניקוד.

539. ‘סלע השחפים’. מאת ז’יל סנדו, תר' אליהו בן־יהודה. תל־אביב, מצפה, תש"ד. 64 עמ', בניקוד.

540. ‘בּמבּי’. מאת פליקס סלטן, עיבד וצייר ווֹלט דיסני, תר' פסח גינזבורג. תל־אביב, מצפה, תש"ד. 60 עמק, בניקוד.

541. ‘נסַפּר ונשמע’. שלושים אגדות ושיחות ממקורות ישראל והעמים, מלוקטות ומתורגמות בידי יצחק למדן. צייר לודביג שוֶרין. תל־אביב, מצפה, תש"ד. 181 עמ'.

542. ‘אִמא, הגידי לי’. מאת ג’רמן מונטרה שטראוס, תר' שלומית פרידה פלאות, צייר אנדרה קרפלס. תל־אביב, רודין, תש"ד. 26 עמ', בניקוד.

543. ‘השעון’. שיר מאת יחיאל אהרן אלדמע, ציירה איזה [הרשקוביץ]. תל־אביב, ז' צולשיין, תש"ד. 6 עמ', בניקוד.

544. ‘הבּרוָזוֹן המכוער’. מאת הנס כריסטיאן אנדרסן, תר' ל' אביטל [=קיפניס]. ציירה לילי בוקה. תל־אביב, ז' צולשיין, תש"ד. 24 עמ', בניקוד. עם ציורים.

[מהדורה זהה, ללא תאריך: חיפה, הוצאת אשכול].

545. ‘מכּס ומוֹריץ זוממי המזימות’. כתב וצייר וילהלם בוש, תר' חוה כרמי. תל־אביב, שמעוני, תש"ד. 46 עמ', בניקוד. (מהדורה קודמת: מס' 402)

546. ‘לקט שירים לילדי הגולה’. שי מחיילים עברים. איטליה, “החייל העברי”, תש"ד. 105 עמ', בניקוד, עם ציורים. (משוכפל)

547. ספרים לילדים. תל-אביב, מסדה, תש"ד. בניקוד.

א) ‘הסנונית מסַפּרת’. סיפורים מאת ימימה טשרנוביץ [אבידר]. צייר צבי מלבנצ’יק [לבני]. 54 עמ'.

ב) ‘מוקי’. סיפורים מאת ימימה טשרנוביץ [אבידר]. ציירה ג’ניה ברגר. 47 עמ'.

ג) ‘תפוח הזהב הגאה’. מאת בתיה כהנא, ציירה לאה גרונדיג. 12 עמ'.

ד) ‘זבובה זהובה’. מאת קורני צ’וּקוֹבסקי, תר' לב קוּפּרשטיין, ציירה לאה גרונדיג. 18 עמ'.

ה) ‘שמש גנובה’. מאת ק' צ’וקובסקי, תר' לב קופרשטיין, ציירה לאה גרונדיג. 12 עמ'.

ו) ‘יוסי בגליל’. סיפורים מאת יעקב פיכמן, צייר נחום גוטמן. 207 עמ'.

ז) ‘לשדות המוריקים’. שירים ומנגינות מאת משה דפנא, ציירה לאה גרונדיג. 18 עמ'.

ח) ‘אניה קטנה’. שירים ומנגינות מאת משה דפנא ועמנואל עמירן. ציירה לאה גרונדיג. 18 עמ'.

(מס' ז' וח' יצאו מכורכים יחד בשם 'הודי חמודי. תש"י)

548. שלבים. ספריה מנוקדת לילדים. תל־אביב, יזרעאל, תש"ד. (פירוּט קודם: מס' 405)

א) ‘כרם הקסמים’. מאת אנדרה מוֹרוּאה, תר' משה בן־אליעזר, צייר [ז’ן ברולר]. 83 עמ'.

ב) ‘המשמנאים והמרזנאים". מאת אנדרה מורואה, תר’ א"ל יעקבוביץ [עקביא], צייר ז’ן ברולר. 108 עמ'.

ג) ‘המנהיג הלבן’. מאת תומס מין ריד, תר' דב עמיקם. 147 עמ'.

ד) ׳אחרון המוהיקנים‘. מאת ג’ימס פנימור קוּפּר, תר’ דב עמיקם. 79 עמ'.

ה) ‘מרד האינדיאנים’. מאת אמיליו סלגרי, תר' טוביה פדובה. א-ב. 159+135 עמ'.

ו) ‘בשבי אצל בדוִים’. מאת זאב דומניץ, צייר אהרן פריבר. 48 עמ'.

ז) ‘המתנדבים הקטנים’. סיפור על “מסע צבאי קטן”. מאת שמואל בן־יעקב, תר׳ ישראל פישמן, צייר יהושע קוברסקי. 53 עמ'.

ח) ‘אגדות וסיפורים’. מאת וילהלם האוף, תר' א"ל יעקבוביץ [עקביא], א-ב. 355 עמ'. (יצא גם בספרונים נפרדים: קורות סעיד; הגמד חוטם; הלב הקר; ועוד) (פירוט נוסף: מס' 570)

549. ‘קציעה בת שלמה’. עיבדה מרים קרוננברג, ציירה בינה גבירץ. תל־אביב, ‘מרים’, תש"ד. 8 עמ'.

550. ‘ברכות לבנות לקטניס וקטנות’. שירי ילדים מאת חיים רבינזון, ציירה סילביה אלמולי, בוקרסט, ספרנו (מחזור ספרי קריאה לילדים), תש"ד. 24 עמ', בניקוד. [רוב העותקים הושמדו ברומניה; עותק יחיד (?) מצוי בבית־הספרים הלאומי].

551. ‘מסעי גוליבר’. מאת יונתן סויפט. תר' מנחם מבש“ן, צייר גראנויל, אחרית דבר מאת יצחק שנבּרג [שנהר]. תל־אביב, שוקן, תש”ה. 325 עמ'. (ראה מס' 128)

552. ‘אוֹדיסיאה בצפון’. מאת ג’ק לונדון, תר' מ“ז ולפובסקי. עין־חרוד, הקיבוץ המאוחד, תש”ה, 55 עמ'.

553. ‘פתחו את השער’. שירים מאת קדיה מולודובסקי, תרגמו נתן אלתרמן, פניה ברגשטיין, לאה גולדברג, אברהם לוינסון. עם סיפּוּר על חיי המשוררת מאת יעקב פיכמן. ציירה תרצה [טנאי]. עין־חרוד, הקיבוץ המאוחד, תש"ה. 85 עמ', בניקוד.

554. ‘בּוֹא אלי, פרפר נחמד“. חרוזים מאת פניה ברגשטיין, ציירה [בצבעים] אילזה קנטור. עין־חרוד, הקיבוץ המאוחד, תש”ה. 18 עמ’, בניקוד.

555. שׁחרוּת. ספריה לנוער. תל־אביב, ‘עם עובד’, תש“ה-תש”ו. (פירוט קודם: מס' 501)

א) ‘ילדים מוצלים". מאת ברכה חבס, ציירה לאה גרונדיג. 238 עמ’.

ב) ‘אָלף’. פרקי זכרונות מן ה’זמן' הראשון ב’חדר‘. מאת שמשון מלצר, צייר דוִד דוִידוביץ’. 228 עמ', בניקוד.

ג) ‘מירטלה’. מאת אליזה אוֹז’שקובה, תר' מ"ז ולפוֹבסקי. עיטר שלמה ידידיה. 206 עמ'.

ד) ‘מעולם החרקים’. מאת ז’ן אנרי פבר, עיבּד פסח אוירבך. 156 עמ', עם תמונות.

ה) ‘שני מאורות: ארכימדס וּניוּטוֹן’. מאת אליעזר שישא ודב שליונסקי. 209 עמ', עם תמונות.

ו) ‘מִשָּׁם’. סיפורים [מעיירת מולדתה של המחברת] מאת דבורה ברוֹן, צייר נחום גוטמן. 186 עמ'.

ז) ‘הורדוס וביתו’. מאת יוסף בן מתתיהו (פלַויוס). עיבד והוסיף מבוא עמנואל בן־גריון. 219 עמ'.

ח) ‘הכּפר הערבי’. פרקי הווי מאת משה סטבסקי [סתוי]. 404 עמ'.

ט) ‘בשלולית המים’. מאת איטה פקטורית, ציירה הלנה רייך. 233 עמ'.

י) ‘חליל הקסמים’. מאת נוִיל שוּט, תר' י. אש [=יעקב אורלנד], צייר יהושע קוברסקי. 320 עמ'.

יא) ‘השבויה מציפּוֹרי’. סיפור היסטורי מאת מרדכי הלטר, צייר מאיר בן־אורי. 215 עמ'.

יב) ‘הקומדיה האנושית’. מאת ויליאם סַרוֹיאן, תר' יצחק עברי, צייר דון פרימן. 285 עמ'.

יג) ‘הנסיך סרבריני’. מאת אלכסנדר קונסטנטינוביץ' טולסטוי, תר' [והקדים מבוא] אברהם קריב, צייר מ' חיטרובו. א-ב. 509 עמ'.

יד) ‘בית אבּא’. מאת יחיאל לרר, תר' שמשון מלצר, צייר אריה מרזר. הקדמה מאת דב שטוק [סדן]. 204 עמ'.

טו) ‘אבק דרכים’ (ב). מסע בפרס. מאת אברהם יעקב ברַוֶר. 357 עמ', עם תמונות.

טז) ‘זכרוֹנוֹת זוֹאוֹלוֹג עברי’. מאת ישראל אהרוני. 258 עמ' עם תמונות. (פּירוּט נוסף: מס' 643)

556. ‘גשם’. מאת מלכה ליסר [שקלרסקי), ציירה תרצה [טנאי]. תל־אביב, עם עובד / מסילות, תש"ה. 27 עמ', בניקוד.

557. ‘חג לי היום’. שירים מאת ש' שלום. ציירה לאה. ירושלים, עֵבר, תש"ה. 48 עמ', בניקוד.

558. ‘ילדי העולם מציגים את עצמם’. חרוזים מאת זאב רוזובסקי, צייר חנן פישר. תל־אביב, פישר, תש"ה. 16 עמ', בניקוד.

559. ‘מעשׂה בסופגנית’. אגדה רוסית, חרז עברית פסח גינזבורג, צייר יוּרי וַסניֶצוֹב. תל־אביב, צ’צ’יק, תש"ה. 14 עמ', בניקוד.

560. סיפורי ילדים. תל־אביב, טברסקי, תש"ה.

א) ‘המלך מתיא הראשון’. מאת יַנוּש קוֹרצ’ק, תר' יוסף ליכטנבום, צייר שלמה כהן. 382 עמ'. (מהדורה א: מס' 271 ה-ו).

ב) ‘המלך מתיא באי השוֹמם’. מאת יַנוש קורצ’ק, תר' יוסף ליכטנבום, צייר שלמה כהן. 243 עמ'.

ג) ‘שמונה בעקבות אחד’. מאת ימימה טשרנוביץ [אבידר], צייר נחום גוטמן. 127 עמ', בניקוד.

ד) ‘הוא יביא אותם’. מאת ימימה טשרנוביץ [אבידר], ציירה תרצה [טנאי]. 12 עמ', בניקוד.

561. ‘סבא ירח’. מאת ימימה טשרנוביץ [אבידר], צייר א' הוהנשטיין. תל־אביב, יבנה, תש"ה. 24 עמ'.

562. ‘גן החרוזים לילד’. שירים מאת רוברט לואיס סטיבנסון, תר' ירוחם לוריא. ציירה הנרייט וילביק לֶה־מֵיר. תל־אביב, ניומן, תש"ה. 20 עמ', בניקוד.

563. ‘בן פרבר העוני’. מאת ין הנדריק בולטהויס, תר' מאספּרנטו יהוֹשׂכר כרכי. תל־אביב, שמעוני, תש"ה. 155 עמ', בניקוד.

564. ‘בת פרבר העוני’. מאת ין הנדריק בולטהויס, תר' יהוֹשׂכר כרכי, תל־אביב, שמעוני, תש"ה. 125 עמ' בניקוד.

565. ‘גבריאל’. פרקי חיים מן העבר הקרוב, מאת משה בן־אליעזר. תל־אביב, אמנות, תש"ה. 374 עמ'.

566. ‘רלף הצייד’. כתב וצייר ארנסט סיטון תומפסון, תר' ש“ש קנטורוביץ. תל־אביב, אמנות, תש”ה. א-ב. 280 עמ', בניקוד.

567. [אגדוֹת]. מאת בנימין צבי (ברלוי), צייר ל' דיקשטיין. תל־אביב, ברלוי, תש"ה. 8+8 עמ', בניקוד.

א) ציפּרים מדברות. ב) הכיפּה הכחולה.

568. ‘כּה לחי’. אגדות וסיפורים לכל ימות השנה, כתובים בידי הימן הירושלמי [=אברהם מאיר הברמן], צייר יהושע קוברסקי. ירושלים, אחיאסף, תש"ה. 134 עמ', בניקוד.

569. [ספרי ילדים]. תל־אביב, מסדה, תש"ה.

א) ‘במשפחה’. קורות ילדה אחת, מאת הקטור מַלוֹ, תר' שרונה סופרמן. 282 עמ', בניקוד.

ב) ‘שׂדה ואילן’. סיפורים מאת יוסף וַייץ, צייר יהושע קוברסקי. 184 עמ'.

ג) ‘גן־עדן הילדים’. מאת נתנאל הותהורן, תר' משה בן־אליעזר. צייר [מ"י רייט]. ספריַת ‘מפרש’. 228 עמ', בניקוד.

ד) ‘האויב מבעד למיקרוסקופ: חיי לואי פסטר’. מאת ס' קוזנצובה, תר' יהודית בן־נתן. 187 עמ', בניקוד, עם ציורים.

570. שלבים. ספריה מנוקדת. תל־אביב, ‘יזרעאל’, תש"ה. (פירוּט קודם: מס' 548)

א) ‘בהר ובגיא’. סיפורים מאת אברהם סלומון [שׂלמון], ציירה בינה גבירץ. 63 עמ'.

ב) ‘פעמוני הגשם’. סיפורים מאת אברהם סלומון [שׂלמון], ציירה בינה גבירץ. 72 עמ'.

ג) ‘הדַייג והרוּח’. ועוד מסיפורי אלף לילה ולילה. עיבד א"ל יעקבוביץ [עקביא], ציירה בינה גבירץ. 90 עמ'.

ד) ‘אל הנכדים’. סיפורים מאת אשר לוין. 134 עמ', עם ציורים.

ה) ‘הענק וגנוֹ’. מאת אוסקר ויילד. תר' [א"א עקביא]. צייר פרלי פלציג. 32 עמ'.

ו) ‘תיבת נֹח’. עיבּוּד [אנונימי]. צייר פרלי פלציג. 16 עמ'.

ז) ‘דון יוסף הנשיא". מאת משה בן־אליעזר. 92 עמ’.

571. אנקורים. ספריה מנוקדת בעריכת לאה גולדברג. מרחביה, ספרית פועלים, תש“ה-תש”ו. (פירוט קודם: מס' 502).

א) ‘עלילות הפלא של זֶגַנְעֵדֶן’. מאת אנטול שטרן. תר' מנשה לוין. צייר אריה נבון. 63 עמ'.

ב) ‘מה שקרה בצל האלון’. מסיפורי עין־שמר, מאת רבקה גורפיין. ציירה רות שלוס. 60 עמ'.

ג) ‘הביתן הקטן’. צרור אגדות עם, עיבדה לאה גולדברג. ציירה תרצה [טנאי]. 32 עמ'. (פירוט נוסף: מס' 642)

572. נעורים. מרחביה, ספרית פועלים, תש“ה-תש”ו. (פירוט קודם: מס' 503)

א) ‘האי הירוק’. מאת קרין מיכאליס, תר' חנה סמואל. 238 עמ'.

ב) ‘התעופה’. מאת דוד קימלפלד. 319 עמ', עם תמונות וטבלאות.

ג) ‘תלם בים’. סיפור מאת פסח בר־אדון, 264 עמ'.

ד) ‘עולם הדברים הקטנים והגדוֹלים’. מאת קרל הרטל, תר' מיכאל לוין. 281 עמ', עם תמונות.

ה) ‘משנה סדרי בראשית: סיפור על מיצ’ורין’. מאת ויצ’סלב לֶבּדיֶב, תר' שמשון נחמני. צייר פ' קוסטוב. 314 עמ', עם תמונות.

ו) ‘ילדותם של בעלי־חיים’. מאת פטר צ’למרס מיטשל, תר' דבורה אילון־סרני. 265 עמ'.

ז) ‘האדם שהיה לענק’. מאת מ' אילין ויֶלנה סגל, תר' ריקל לב. 292 עמ', עם תמונות. (פירוט נוסף: מס' 641)

573. פז. ספריה בעריכת ישראל רבקאי. תל־אביב, חוה מרגולין. ציורים: משה מטוסובסקי. תש“ה-תש”ו, בניקוד. (פירוט קודם: מס' 514)

יג) ‘אֵם הבנים’ (שיר סיפורי). מאת חנניה רייכמן. 18 עמ'.

יד) ‘הבחור הפלאי’. מאת שמואל מרשק, עיבד אברהם לוינסון. 18 עמ'.

טו) ‘בבקשה’. סיפור־עם, עיבדה לאה גולדברג. 12 עמ'. (עם סיפורון נוסף, בתוך כיס מודבק אל הכריכה: ‘סיפור על יאיר’).

טז) ‘ספר על ספרים’. מאת שמואל מרשק. עיבדה לאה גולדברג. 18 עמ'.

יז) ‘בגן שלנו’. שיר מאת אברהם לוינסון. 18 עמ'.

יח) ‘משירי ש[מואל] מרשק’. תר' חנניה רייכמן. 79 עמ'.

574. ספריה לנערים. בעריכת ירחמיאל וַיינגרטן. מונטריאול, קרן התרבות העברית, תש"ה.

א) ‘גיבּוֹרי ימינו’ (מיומנו של נער עברי). מאת ירחמיאל וַיינגרטן. 32 עמ', בניקוד, עם ציורים.

575. ספריה לילדים. אגדות בעיבוד אברהם יצחק איגוס ודניאל פרסקי. ציורים [בצבעים] מאת ראובן ליס. ניו־יורק, קרן שלמה שיינברג, תש"ה. 32 עמ' בּכל חוברת, בניקוד.

א-ב) דבורה מתחת התומר; ג) אשמדאי מלך השדים; ד) נקמת אשמדאי; ה) יהודית; ו) בת המלך ארם.

576. לַיֶלֶד. ספריה מנוקדת [בעריכת שמשון מלצר] תל־אביב, עם עובד, תש“ו-תש”ז. (פירוט קודם: מס' (500)

א) ‘ברוָזי הזהב של דני’. מאת פניה ברגשטיין, צייר אביגדור לואיזדה. 36 עמ'.

ב) ‘מעשה בכוֶרת ובמלכה הגברת’. מאת זרובבל [גלעד], ציירה יהודית ילין. 27 עמ'.

ג) ‘היפה שבעולם מה הוא’. מאת אנטול שטרן, תר' דב שטוק [סדן], ציירה לאה גרונדיג. 30 עמ'.

ד) ‘סיפּוּרים לקטנים’. מאת לב טולסטוי, תר' רבקה דוידית, צייר דוד הנדלר, 32 עמ'.

ה) ‘סבא אָלף בית’. סיפר וצייר שלמה ידידיה. 32 עמ'.

ו) ‘סיפּוּרי סבא’. מאת משה סמילנסקי, צייר אביגדור עוקשי. 35 עמ'.

ז) ‘כיצד למדו הצפרים חומש’. מאת אליעזר שטיינברג, תר' מנחם שחורי. צייר בן־אורי. 50 עמ'.

ח) ‘בַּרמלַי’. מאת קורני צ’וקובסקי, תר' נתן אלתרמן, צייר יהושע קוברסקי. 43 עמ'.

ט) ‘אִמא, סַפּרי לי עוד’. סיפר פסח אוירבך, ציירה אן נוימן. 98 עמ'.

י) ‘בים וביבשה’. מאת הדוד יהושע [מרגולין], צייר נחום גוטמן. 38 עמ'. (המשך: מס' 645)

577. ‘הזאב ושבעת הגדיים הקטנים’. מאת [האחים גְרים], צייר ר' סידנר. תל־אביב, “אוֹלימפיה' (מרטין פויכטוַנגר), תש”ו. 8 עמ' (על קרטון).

578. ספרית 'אתאזא' [=אם תרצו אין זו אגדה]. אגדות בחרוזים, עיבּד מאיר פרבר, ציירה י' ירקוני (ירקוביזנה). תל־אביב, תש"ו. 14 עמ' כל חוברת, בניקוד.

א) ביקור בגן־החיות. ב) החתול במגפַיִם. ג) חנן הגנן הקטן. ד) נסיך הצפרדע. ה) שושנת החוחים.

579. ‘גוּרים’. סיפורים על ילדים וחיות בקבוצה מאת מרים זינגר, תר' מכתב־יד אביגדור המאירי, ציירה תרצה [טנאי]. תל־אביב, חבר הקבוצות, תש"ו. 110 עמ', בניקוד.

580. [ספריה לילדים]. ירושלים־תל-אביב, שוקן, תש"ו, בניקוד.

א) ‘כלנית’. שירים מאת יעקב פיכמן, צייר שלום רַיזר. 32 עמ'.

ב) ‘סיפורים מארץ עוץ: המעה של פשיטא. משׂא מלכים’. מאת יצחק שנברג [שנהר], צייר אביגדור לואיזדא. 32 עמ'.

ג) ‘שׂחוֹק בחרוזים’. מאת פועה מירון, ציירה אנה בלס. 24 עמ'.

ד) ‘מסיפורי ערב: הסנדלים של אבולקסם. איש ושׂכרוֹ’. עיבּד נֹח בראון, צייר א' אשרהיים. 24 עמ'.

581. ‘הציצו נא’. חרוזים מאת יעקב אורלנד, צייר מ' דובסון. תל־אביב, למופת, תש"ו. 20 עמ', בניקוד.

582. ‘שבעה מעשׂוֹת’. מאת נפתלי גרוס, תר' שמשון מלצר, צייר א' גרוֹס. תל־אביב, גזית, תש"ו. 112 עמ'.

583. ‘השלושה משכונת מחלול’. עיבּד [על־פי פטר מתאוס] אברהם ברטורא, ציירה מירה לוֹבּה. תל־אביב, סיני, תש"ו. 134 עמ', בניקוד.

584. [ספרי ילדים]. תל־אביב, אמנוּת, תש"ו. בניקוּד.

א) ‘מסעי דוליטל הרופא". כתב וצייר יו לופטינג, תר’ ראובן גרוסמן [אבינועם]. א-ב. 332 עמ'.

ב) ‘הדואר של דוליטל הרופא’. כתב וצייר יו לופטינג, תר' מ"י בר־און. א-ב. 303 עמ'.

ג) ‘הקרקס של דוליטל הרופא’. כתב וצייר יו לופטינג, תר' מ"י בר־און. 156 עמ'.

ד) ‘מרגניות’. סיפורים לפעוטות מאת ישראל דושמן, צייר נחום גוטמן. 144 עמ'.

585. [ספרי ילדים]. תל־אביב, יבנה, תש"ו. בניקוד.

א) ‘בין זריחה לשקיעה’. סיפורים מאת אליעזר שמאלי. 135 עמ'.

ב) ‘בין חרמון וגלבוע’. סיפורים מאת אליעזר שמאלי. 134 עמ'.

ג) ‘עם שחר’. סיפּוּרים מימי הילדות, מאת יהודה בורלא. 122 עמ'.

ד) ‘שירים לילדים’. מאת שאול טשרניחובסקי, צייר נחום גוטמן. 37 עמ'.

ה) ‘עוזי הדייג’. אגדות וסיפורים מאת יצחק וסרשטיין [אבנון]. 45 עמ', עם ציורים.

586. ‘חברים וידידים’. כתב [בחרוּזים] וצייר עמנוּאל יפה. חיפה, אשכּוֹל, תש"ו, 22 עמ', בניקוּד.

587. ‘ידידַי הגמדים’. שירים מאת יצחק תבורי, ציירוּ המחַבּר ואהרן גלעדי. הקדמה: לאה גולדברג. עין־חרוד, הקיבוץ המאוחד, תש"ו. 56 עמ'. בניקוּד.

588. ‘אשר שמעתי וסיפרתי’. אגדות וסיפורים מאת דוד כהן, עיטר ח. האוזמן. עין־חרוד, הקיבוץ המאוחד, תש"ו. 327 עמ', בניקוד.

589. ‘הילד ועוֹלמוֹ’. סיפורים מאת ישראל משה מישורי. תל־אביב, שמעוני, תש"ו. 102 עמ', בניקוד.

590. [ספרי ילדים]. תל־אביב, יזרעאל, תש"ו. בניקוד.

א) ‘עכסה בת כלב. מאת ישראל שף. 109 עמ’. (מהדורה א: מס' 33 ז, כא, כג).

ב) ‘טירת כסף’. סיפורים מאת יעקב חורגין. ציירה איזה הרשקוביץ. 133 עמ'.

ג) ‘הקוסם מארץ עוץ’. מאת [פרנק ליימן באום], תר' ימימה טשרנוביץ (אבידר), ציירה בינה גבירץ. 95 עמ'.

ד) ‘גוליבר בארץ הנפלאות’. מאת יונתן סויפט, עיבד א"ל יעקבוביץ [עקביא], ציירה בינה גבירץ. 153 עמ'.

ה) ‘נפגשו במולדת’. מאת צבי ליברמן [לִבנה]. 55 עמ', עם ציורים.

ו) ‘ילדי המרתף’. מאת ולדימיר קורולנקו, תר' אביגדור המאירי, ציירה בינה גבירץ. 56 עמ'.

591. ‘ברכּת בוקר’. שירים מאת יעקב כהן, צייר נחום גוטמן. תל־אביב, מסדה, תש"ו. 105 עמ', בניקוד.

592. ‘בשבילי הביבר’. משלים וסאטירות מאת דוד שמעונוביץ [שמעוני], צייר אריה נבון. תל־אביב, מסדה, תש"ו. 270 עמ', בניקוד.

593. [ספרי ילדים]. תל־אביב, טברסקי, תש"ו. בניקוד.

א) ‘על נהרות אוקראינה’. מסיפורי סבא, מאת ישראל ברמן, צייר משה מטוסובסקי. 271 עמ'.

ב) ‘בהרי אורל’. מאת דמיטרי ממין־סיביריאק, תר' לב חזן, ציירה איזה הרשקוביץ. 125 עמ'.

ג) ‘דוֹד פורים הנה זה בא!’ מאת דורית [פסבדונים], צייר מ' אוסטין. 24 עמ'.

ד) ‘מבּבל לירושלים’. סיפור היסטורי מאת צבי ליברמן [לִבנה]. 267 עמ'.

594. ‘גִתַי המכושף’. מאת סופיה אוּרבּנוֹבסקה, תר' מלכה פישקין. ירושלים, קרית־ספר, תש"ו. 122 עמ'. עם ציורים.

595. ‘ילדים במחתרת’. סיפור מן הימים הראשונים לממשלת הזדון, מאת לוִין קיפניס, ציירה לאה גרונדיג. תל־אביב, דביר, תש"ו. 157 עמ', בניקוד.

596. ‘שלום, ילדים!’ שירים מאת אנדה פינקרפלד [עמיר], צייר נחום גוטמן. תל־אביב, דביר/ ‘אַילה’, תש"ו. 25 עמ', בניקוד.

597. ‘מעשׂה בילדה’. שירים וסיפורים מאת מרים וילנסקי [ילן] שטקליס, צייר יוסף שטרן. דביר/ ‘אילה’, תש"ו. 68 עמ', בניקוד.

598. [ספרי ילדים]. תל־אביב, צ’צ’יק, תש"ו. בניקוד.

א) ‘עוזי והמנגנים הצעירים’. מאת שמואל בן־יעקב, תר' מ' פרידמן. 114 עמ', עם ציורים.

ב) ‘אִמא, אמא!’ מאת ליוּבּוֹב ווֹרוֹנקובה, תר' זאב לבנה. 116 עמ', עם ציורים.

ג) ‘השוּליה בבית הקוסם’. אגדה [על־פי גֶתה], תר' בנימין פרידמן, צייר ווֹלט דיסני. 30 עמ'.

ד) ‘מסעי שמנון’. מאת רוברט אדמונדס, תר' בנימין פרידמן, צייר ווֹלט דיסני. 30 עמ'.

ה) ‘ד"ר י’קיל ומר הַייד’. מאת רוברט לואיס סטיבנסון, תר' יהושע צ’צ’יק. 86 עמ', עם ציורים. (מהדורה א: מס' 198ד)

599. ספרית הדס. תל־אביב, ניומן, תש"ו. בניקוד.

א) ‘הַידי בת האַלפּים’. מאת יוהנה ספירי, תר' ישראל פישמן, צייר משה מטוסובסקי. 94+118 עמ'.

ב) ‘קַרִי הפיל’. מאת דהַן גוֹפּל מוּקרג’י, תר' משה דפנא, צייר אביגדור לואיזדה. 91 עמ'.

600. ספרית נורית. תל־אביב, ניומן, תש"ו. בניקוד.

א) ‘יורם בגן־החיות’. מאת יצחק סלע, צייר אביגדור לואיזדה. 64 עמ'.

ב) ‘ארץ־ישראל שלי’. סיפּוּרים מאת מרים עטרה [יבין], ציירה איזה הרשקוביץ. 40 עמ'.

ג) ‘הנרגיל עץ הפלא’. סיפר וצייר ארמסטרונג ספֶּרי, תר' בנימין פרידמן. 40 עמ'.

601. יוּבל. ספריה מוסיקלית. תל־אביב, ניומן, תש"ו. בניקוד, עם תווים.

א) ‘מוצרט, הקוסם בנגינות’. מאת אוֹפּל וִילר וסיבּיל דוֹיטשר, תר' אריה לרנר, ציירה מרי גרינוַלט. 96 עמ'.

ב) ‘פרנץ שוּבּרט וחבריו העליזים’. מאת אוֹפּל וילד וסיביל דוֹיטשר, תר' אריה לרנר, ציירה מרי גרינוַלט. 80 עמ'.

ג) ‘עליסה בארץ הצלילים’. מאת ארנסט לה פרד, עיבד יעקב גל, צייר משה מטוסובסקי. 106 עמ'.

602. אופק. ספריה לנוער ולעם. תל־אביב, ניומן, תש"ו.

א) ׳נער המיסיסיפי‘. חיי מרק טוֵיין, מאת איזבל פּראוּדפיט, תר’ י. לוז [יונתן רטוש], צייר ו"צ' נימס. 182 עמ'.

ב) ‘עולמות גנוזים’. עלילות חוקרי עתיקות, מאת אן טֶרי וַייט, תר' אהרן ראובני. 196 עמ'.

ג) ‘נחל איתן’. חיי י"ס בך, מאת מדלין גוס, תר' ירוחם לוריא, ציירה אלינור בלייסדל. 204 עמ'.

603. ‘הרצל כותב את מדינת היהודים’. מאת יעקב פיכמן. תל־אביב, ניומן, תש"ו. 24 עמ', בניקוד.

604. ‘כך כתב הרצל את מדינת היהודים’. מאת שמואל בס. תל־אביב, ניומן, תש"ו. 22 עמ', בניקוד.

605. ‘אגד החיות’. סיפר דוֹד יצחק [זיו־אב], ציירה איזה הרשקוביץ. תל־אביב, ניומן, תש"ו. 16 עמ'.

606. ספרית ברוריה. תל־אביב, יוסף שׂרברק, תש"ו. בניקוד.

א) ‘המנורה הגנוזה’. מאת סטפן צוַייג. תר' ישראל פישמן. 102 עמ'.

ב) ‘הַניה’. מאת הנריק סנקביץ‘, תר’ חיים שלום בן־אברם. 180 עמ'.

ג) ‘אגדות מבדחות’. עיבד א' גד [גדליהו אמתי], ציירה בינה גבירץ. 52 עמ', בניקוד.

ד) ‘מאה גמדים’. עיבדו א' גד [ג' אמתי] וא' רן [אברהם אבן־שושן]. ציירה בינה גבירץ. 85 עמ'.

ה) ‘חיות היער’. מסיפורי העמים. עיבדו א' גד [ג' אמתי] וא' רן [א' אבן־שושן], ציירה בינה גבירץ. 78 עמ'.

ו) ‘ארבע מעשׂיות’. כתב וצייר רודיארד קיפלינג, תר' פסח גינזבורג. 119 עמ'.

ז) ‘חולמי גאולה’. מאת ישראל זנגביל, תר' ראובן גרוסמן (אבינועם). 132 עמ'.

ח) ‘חולמי הגטו’. מאת ישראל זנגביל, תר' ראובן גרוסמן [אבינועם]. 102 עמ'.

607. כרם אגדות של עמים שונים. ציירה [בינה גבירץ]. תל־אביב, י' שׂרברק, תש“ו-תש”ז. 14–18 עמ' בכל חוברת. בניקוּד.

א) ‘אגדות סיניות’, מסוּפּרות על־ידי אשר ברש.

ב) ‘העֵדים’. אגדה איטלקית, תר' משה בן־אליעזר.

ג) ‘גד גדוּד יגודנו’. תר' ישראל פישמן.

ד) ‘העבודה אשר לא נעשׂתה’. מאת אהרן פישקין.

ה) ‘שלוש החידות’. אגדה טירולית, תר' מ.ב. [בן אליעזר].

ו) ‘בלק הקטן’. תר' מרדכי אזרחי.

(נדפסו בעבר בהוצאות שונות. יצאו גם בכרך בשם "כּרם אגדוֹת' בלי שמוֹת המתרגמים).

608. אל המעין. ספרונים מנוקדים, עם ציורים בצבעים מאת צבי מלבנצ’יק [לבני]. תל־אביב, תש"ז.

א) ‘מי יתלה את הפעמון’. ממשלי אֵיסוֹפּוֹס, כתובים בידי ל' אביטל [=לוין קיפניס], 48 עמ'.

ב) ‘מעשׂה בעז ושבעה גדיים’, ועוד מסיפּוּרי גרים, כתובים בידי ל' אביטל [=לוין קיפניס]. 30 עמ'.

ג) ‘בגדי המלך החדשים’, ועוד מסיפּוּרי אנדרסן. עיבד ל' אביטל [=לוין קיפניס]. 30 עמ'.

ד) ‘מעשה בדייג ודג־הזהב’. מאת א“ס פושקין, עיבד א”ש עמיאל. 24 עמ'.

ה) ‘רוֹבּינזוֹן קרוזו’. מאת דניאל דיפו, עיבד יצחק אבנון. 30 עמ'.

ו) ‘טיול הפלאות לדן’. מאת אפרים דוִידזון. 16 עמ'.

ז) ‘רוּת ואבנר’. מאת שלמה סקולסקי. ציירה מירה לוֹבּה. 16 עמ'.

609. [ספרי ילדים]. תל־אביב, שמעוני, תש"ז. בניקוד.

א) ‘הקברניט הצעיר’. מאת ז’ול ורן, תר' יהוֹשׂכר כרכי, א-ב. 172+167 עמ'.

ב) ‘הרפתקאותיהם של שלושה רוסים ושלושה אנגלים’. מאת ז’וּל וֶרן, תר' ג' בן־חנה [=גדליהו אמתי]. 159 עמ'.

ג) ‘ילדי האִכּר’. סיפורים מופלאים מפי יהודי קַוְקז, מאת יצחק סלע, 116 עמ'.

ד) ‘טרזן ואוצר היהלומים’. מאת אדגר ריס בוראוז, תר' ג' בן־חנה [=אמתי]. 125 עמ'.

ה) ‘הנער מסבסטופול’. מאת יֶבגני יוּנגה, תר' חנה עירונית. 160 עמ'.

ו) ‘רועת האוָזים’. 10 סיפורים לילדים מאת ש' ורנר, תר' חנה עירונית. 70 עמ'.

ז) ‘שדמות זהב’. לקט אגדות, עיבּד ב' מור [פסבדונים], ציירה בינה גבירץ. 114 עמ'.

ח) ‘פניני תפארת’. לקט אגדות, עיבד ב' מור [פסבדונים], ציירה בינה גבירץ. 120 עמ'.

(שני הקבצים האחרונים יצאו גם בתריסר חוברות נפרדות)

610. [ספרי ילדים]. תל־אביב, יבנה, תש"ז. בניקוד.

א) ‘כּכל הנערים’. סיפור בן זמננו, מאת ארי אבן־זהב. 148 עמ'.

ב) ‘אלה מסעי דן’. מאת ארי אבן־זהב, צייר נחום גוטמן. 96 עמ'.

ג) ‘אגדות’ [בחרוזים]. מאת אלכסנדר פושקין, תר' אברהם רוזנצוַייג [רוזן], צייר צבי רוזנצוַייג ואחרים. 140 עמ'.

ד) ‘האסופי’. מאת קרולה לורך (זילבר). 100 עמ'.

ה) ‘תום סוֹיֶר בדרכים’. מאת מרק טוֵיין, תר' שושנה חן־זהבי. 104 עמ'. (כולל גם: ׳הפיל הלבן שנגנב' מאת טוֵיין, עם שער מיוחד).

ו) ‘צ’וֹנדוֹלינוֹ’. מאת וַמבּא [לוּאיג’י ברטֶלי], תר' י"מ פצ’יפיצי, צייר [קרלו צי’וסטרי]. 150 עמ'.

611. [ספרי ילדים]. תל־אביב, מסדה, תש"ז. בניקוד.

א) ‘הטיסה למאדים’. סיפור דמיוני מאת יצחק אבנון, צייר לוּדביג שוֶרין. 160 עמ'.

ב) ‘חלוצי המדע; פרשת חייהם ומפעליהם’. מאת יצחק אבנון. 173 עמ', עם תמונות.

ג) ‘אנשי בראשית’. מאת אליעזר שמאלי, צייר אביגדור לואיזדה. 276 עמ'. (מהדורה א; מס' 264)

ד) ‘מאגדות הוֹדוּ’. סיפרו וציירו הילדה הרט ודורותי בלגרב, תר' שמעון גינצבורג. 260 עמ'.

ה) ‘הבית הקטן’. סיפורים לילדים קטנים, ערכו ז' אריאל ויצחק אבנון. 88 עמ'. עם ציורים.

ו) ‘יורדי ים אמיצים’. מאת רודיארד קיפלינג, תר' יוסף ליכטנבום. א-ב. 283 עמ'.

ז) ‘הנעל הקטנה’. אגדות מאת אשר ברש, צייר יוסף שטרן. 155 עמ', בניקוד.

612. [ספרי ילדים]. תל־אביב, יזרעאל, תש"ז. בניקוד.

א) ‘קן צפּרים’. סיפּוּרים מאת אברהם סלומון [שׂלמון], ציירה בינה גבירץ. 94 עמ'.

ב) ‘רון צִפּרים’. סיפורים מאת אברהם סלומון [שׂלמון], ציירה בינה גבירץ. 100 עמ'.

ג) ‘רוֹבּין הוד’. מאת הנרי גילברט, תר' ישראל פישמן. 100 עמ', עם ציורים.

ד) ‘הצמרון הלבן’. מאת אלכסנדר קוּפּרין, תר' הלל סגל [שמשון נחמני], ציירה בינה גבירץ. 68 עמ'.

613. ‘לוּחוֹת חומר יבּיעו אוֹמר’. מאת אדוארד שירה, תר' מ' חסיד. תל־אביב, אמנות, תש"ז. א-ב. 235 עמ', בניקוד. עם תמונות.

614. [ספרי ילדים]. תל־אביב, יוסף שׂרברק, תש"ז. בניקוד.

א) ‘הרשלי האוסטרופולי, מלך הליצנים, חייו ותעלוליו, מעשיו ובדיחותיו’. ליקט וסיפּר יצחק הרצברג, ציירה בינה גבירץ. 144 עמ'.

ב) ‘יוסלה הגולם ויוצרו מהר"ל מפראג’. סיפר יצחק הרצברג, צייר משה מטוסובסקי. 171 עמ'.

ג) ‘אוצר מסעי הפלאות’. ערוך לילדים בידי ז' אריאל. ציירה בינה גבירץ. 314 עמ'.

ד) ‘גבעת השפנים’. כתב וצייר רוברט לוֹסוֹן, תר' ישראל פישמן. 100 עמ'.

ה) ‘תוֹם סוֹיֶר הבלש’. מאת מרק טוֵיין, תר' דב עמיקם, ציירה בינה גבירץ. 80 עמ'.

ו) ‘האסקימוס הצייד’. מאת פלורנס הייס, תר' א"א עקביא. ציירה בינה גבירץ. 198 עמ'.

ז) ‘אַיבנהו’. סיפור היסטורי מאת ווֹלטר סקוט, עיבד יצחק הרצברג, ציירה בינה גבירץ. 141 עמ'.

ח) ‘יעקב טירדה’. מאת לודביג פיליפסון, עיבד יצחק הרצברג. 132 עמ'.

ט) ‘מעשה בילד גמיש’. מאת ד' גריגורביץ‘. תר’ שמשון נחמני, ציירה בינה גבירץ. [מכורך עם: “אלה מסעי הצפרדע”, מאת ו' גרשון]. 50 עמ'.

י) ‘חיות הקרקס’. מאת ולדימיר דוּרוֹב, תר' מנחם ברונשטיין [מבש"ן]. ציירה בינה גבירץ. 74 עמ'.

615. [ספרי ילדים]. תל־אביב, טברסקי, תש"ז. בניקוד.

א) ‘הביבר העליז’. מאת לאה גולדברג, צייר אריה נבון. 56 עמ'.

ב) ‘אי הילדים’. כתבה וציירה מירה לוֹבה, תרגמה מכתב־יד ימימה טשרנוביץ [אבידר]. 314 עמ'.

ג) ‘אחד משלנו’. מאת ימימה טשרנוביץ [אבידר], צייר נחום גוטמן. 168 עמ'.

ד) ‘שעון בן־חיל’. כתבה וציירה נעמי צימרמן, תר' ימימה טשרנוביץ [אבידר]. 24 עמ'.

ה) ‘אגדות ירושלים דליטא’. מאת יצחק ברוֹידס, מבוא מאת אברהם ברוידס. 175 עמ'.

ו) ‘זִפתינוק’. מעשׂיות בחרוזים [בעקבות ק' צ’וקובסקי ואחרים] מאת רבקה דוידית, צייר דוד הנדלר. 47 עמ'. (ראה מס' 341 ג).

ז) ‘הפתעה’. סיפרה דוֹרית [פסבדונים], ציירה ר' גאי. 28 עמ'.

ח) ‘בין חומות הגטוֹ’. מאת ראובן בן־שם [פלדשו]. 132 עמ', עם תמונות.

616. ‘דזֶ’ק הקטן’. מאת יאנוש קורצ’ק, תר' ישעיהו פרישמן, ציירה תרצה [טנאי]. תל־אביב, הקיבוץ המאוחד, תש"ז. 177 עמ'.

617. ‘אי המטמון’. מאת רוֹברט לואיס סטיבנסון, תר' ישראל פישמן. הקדמה מאת אשר ברש. תל־אביב, צ’צ’יק, תש"ז. 323 עמ'. בניקוד, עם ציורים. (מהדורה א: מס' 171 עט-פח).

618. ‘הנסיך שפן’. מאת אלן אלכסנדר מילן, תר' חנה בילליג. תל־אביב, צ’צ’יק, תש"ז. 25 עמ', בניקוד.

619. ‘מִכּנף הארץ’. אגדות ומעשיות, לקוטות ומתורגמות בידי יוסף ליכטנבום. ירושלים, אחיאסף, תש"ז. 120 עמ', בניקוד, עם ציורים.

620. ‘שלשים וחמישה במאי, או דני רוכב אל הים הדרומי’. מאת אריך קסטנר, תר׳ אלישבע קפלן, צייר ולטר טריאֶר. ירושלים, אחיאסף, תש"ז. 88 עמ'. בניקוד.

621. ‘ספר האגדות’. מאת אוסקר וַיילד, תר' יעקב אורלנד, ציירה בינה גבירץ. ירושלים, עבר, תש"ז. 134 עמ', בניקוד.

622. ‘ששה מחמישה’. הרפתקאות ששה נערים מחמשת חלקי תבל בימי מלחמת־העולם, מאת יצחק סלע. צייר יוסף שטרן. ירושלים, מַס/תבל, תש"ז. 80 עמ', בניקוד.

623. ‘שירי־לי מירילי’. שירים מאת מרים וילנסקי [ילן] שטקליס, מנגינות מאת ארנה ביאל, תל־אביב, דביר/אילה, תש"ז. 33 עמ', בניקוד. עם תווים.

624. ‘אלף לילה ולילה’. תרגם יוסף יואל ריבלין. ירושלים, קרית ספר, תש“ז-תש”ח. א-ב. 188+196 עמ', בניקוד. (20 החלקים הבאים יצאו בשנים תש“ט-תשכ”ט).

625. ‘ט"וּ ארנבות’. מאת פליכּס סלטן, תר' ישראל פישמן, צייר יוסף שטרן. ירושלים, קרית ספר, תש"ז. 131 עמ', בּניקוד.

626. ‘ספרי’. אגדות וסיפוּרים. הביא לדפוס יצחק ספיבק, צייר יוֹסף שטרן. א-ב. ירושלים, קרית ספר, תש"ז. 72+88 עמ', בניקוד. (מהדורה מחודשת, מצומצמת, של מס' 72).

627. ‘מעין הפלאים’. אגדות עמים מעובּדוֹת בידי י' ארליך. תל־אביב, דרור, תש"ז. 48 עמ', בניקוד.

628. ‘קורותיו המוזרים של דני מור’. מאת שלמה בן־ישראל. תל־אביב, מוזס, תש"ז. 208 עמ'. (מהדורה שלֵמה של מס' 276)

629. נורית. ספריה מנוקדת לילדים. תל-אביב, ניומן, תש"ז.

א) ‘ארץ לנו קטנה’. שירים מאת שמואל בס, ציירה תרצה [טנאי]. 40 עמ'.

ב) ‘המסיבּה במקרר’. שירים וסיפורים מאת פועה מירון, צייר משה מטוסובסקי. 38 עמ'.

ג) ‘שהשמחה במעונם’. מאת פרל בק, תר' אנונימי, ציירה איזה הרשקוביץ. 58 עמ'.

630. בריאות לילדינו. ספריה מנוקדת. תל־אביב, ניומן ומרכז קופת־חולים, תש"ז.

א) ‘בימי סגריר’. סיפורים מאת ד"ר טובה ברמן. 21 עמ'.

631. [ספרי ילדים]. תל-אביב, סיני, תש"ז. בניקוד.

א) ‘עליקמא הקטן’. סיפור בחרוזים מאת גבּי [יהודה גבאי], ציירה מרים גוטמן. 25 עמ'.

ב) ‘עשרת בני כוש’. כתבה וציירה מירה לובה, תר' בחרוזים גבּי [יהודה גבאי]. 20 עמ'.

ג) ‘מדינת הטרמיטים: חייו ומעשיו של עם מופלא’. מאת וילהלם בֶּלשֶׁה, תר' [אנונימי]. 60 עמ'.

632. ‘אנו עסוקים’. מאת יעקב חורגין. תל־אביב, פרסא, תש"ז. 16 עמ', בניקוד, עם ציורים.

633. ‘הרפתקאות סטנלי באפריקה’. כתב וצייר רפאלוֹ בּוּזוֹני, תר' ברוך קרופניק [קרוא]. תל־אביב, שלמה שרברק, תש"ז. 178 עמ'.

634. [סיפורים בחרוזים]. כתב וצייר פ' רושקוביץ. תל־אביב, רושקוביץ, תש"ז. 13 עמ' כל חוברת.

א) חברים טובים. ב) אוטו אוטו אוטובוסים.

635. חרוזים וציורים מאת גרטה [גבריאלה] רוזנטל. תל־אביב, קשת, תש"ז. 15 עמ' כל חוברת, בניקוד.

א) דן ויעל על שפת הים. ב) אורי מלמד חשבון. ג) מעשׂה בגד הנחמד.

636. ‘גד־גמד’. סיפור בחרוזים – א' פינקרפלד [עמיר]. צייר לב דיקשטיין. חיפה, אשכול, תש"ז. 16 עמ'.

637. ‘ילדי ישראל לארץ ישראל’. סיפרה וציירה מרים עטרה [יבין]. תל־אביב, יהודית, תש"ז, 44 עמ'.

638. ‘שלגיה ושבעת הגמדים’. סיפר [בעקבות האחים גרים] אמיל פוֹיֶרשטיין. צייר ווֹלט דיסני. תל־אביב, דעת/ספרי מופת לילדים, תש"ז. 40 עמ', בניקוד.

639. ‘המבשׂרים בטבע’. סיפורים מאת אברהם סלומון [שׂלמון), ציירה איזה [הרשקוביץ]. תל־אביב, ברלוי, תש"ז. 200 עמ', בניקוד.

640. ‘מזמרת הארץ’. מאת א' גונדלמן, ציירה עליזה ברגמן. תל־אביב, דמיון, תש"ז. 32 עמ', בניקוד.

641. נעורים. מרחביה, ספריַת פועלים. תש“ז-תש”ח. (פירוט קודם: מס' 572)

א) ‘תיבה על הים’. מאת שיינה אייזנפלד. 252 עמ'.

ב) ‘ההרפתקה הגדולה’. מאת תאודור פליביה, תר' לאה גולדברג. 265 עמ'.

ג) ‘הפלוגה הראשונה’. מאת קרל צ’פּק, תר' אשר בן־ישראל. 264 עמ'.

ד) ‘ג’ק גבעול’. מאת זינאידה שישובה, תר' שמשון נחמני. 371 עמ'.

ה) ‘דַע את המוסיקה’. מאת פרנק פולק [פלג], ציירה אינגה ניומן. 216 עמ'.

642. אנקורים. מרחביה, ספריַת פועלים, תש“ז-תש”ח. בניקוּד. (פירוט קודם: מס' 571)

א) ‘עלילות מיקי מהו’. סיפורים בחרוזים על חייו הנועזים של רעֵנו מיקי מהו, פרק פרק הרפתקה הוא. והאיש אשר כתבם שמו הוא שלונסקי אברהם. צייר אריה נבון. 219 עמ'.

ב) ‘ידידיו הגדולים של גָדי’. סיפורים מאת משה שמיר, ציירה תרצה [טנאי]. 76 עמ'.

643. שחרות. תל־אביב, עם עובד, תש“ז-תש”ח. (פּירוּט קוֹדם מס' 555)

א) מבחר כתבים [משיח, סליחות, סיפורים ואגדות, פרצופים, זכרונות]. מאת דוִד פרישמן, הקדמה מאת ש. [דב שטוק־סדן]. 237 עמ', בניקוד.

ב) ‘סיפּּורים נבחרים’ מאת הספרות הרוסית [מסיפּורי גוגול, טורגניב, טולסטוי, צ’חוב, דוסטויבסקי, גורקי]. תר' רבקה דוִידית, צייר דוִד הנדלר. 284 עמ', עם פורטרטים.

ג) ‘לנתיבות עולם’. סיפור היסטורי מאת מנחם זלמן ולפובסקי, עיטר שלמה ידידיה. א. ‘ירמיהו ובית הרכבים’. 222 עמ‘; ב. ‘מושל ונביא’. 290 עמ’.

ד) ‘סיפּורים מבין החומות’. מאת מרדכי סלומון, צייר שלום רייזר. 264 עמ'.

ה) ‘קורות חיי’. מאת הלן קֶלר, תר' אסתר ולדקובסקי. 229 עמ', עם תמונות.

ו) ‘אלברט איינשטיין’. מאת אליעזר שישא. 272 עמ'.

ז) ‘פיטר ברוֹיגל’. מאת פליכס טימרמנס, תר' שלמה הרברג. 322 עמ', עם ציורים.

ח) ׳פרשת חייו והרפתקאותיו של ניקולס ניקלבי‘. מאת צ’רלס דיקנס, תר’ י. לוז [יונתן רטוש]. א-ד, 927 עמ'. (חלקים ג-ד יצאו בתשי"ד).

ט) ‘עפר הארץ’. סיפורים מחיי העולים לירושלים, מאת עזרא המנחם. 213 עמ'.

י) ‘דרך אין קץ’. סיפור היסטורי מאת גרשון שטרן, תר' מ"א ז’ק. 295 עמ'.

יא) ‘בן הארץ’. פרקי יומן, מכתבים ושירים, מאת מנחם (אַחֶם) ברגמן. הקדמה יצחק יציב. 280 עמ'.

יב) ‘נקם’. פרשת התנקשות בסוכן הנאצים מאת דוִד פרנקפורטר, רשם שלום בן־חורין, תר' מכתב־יד א. דש [א"ד שפיר]. 217 עמ'.

יג) ‘רשימות אוּד מוצל מגֶטוֹ לבוב’. מאת יצחק לוין, תר' דב שטוק [סדן]. 201 עמ'.

644. לנַער. ספריה מנוקדת. תל־אביב, עם עובד, תש“ו-תש”ז.

א) ‘תעלומת הארגזים, או החופש הגדול’. כתב וצייר נחום גוטמן. 130 עמ'.

ב) ‘מִפֹּה ומשם’. סיפורים מאת יצחק שוַייגר [דמיאל], צייר חיים גליקסברג. 98 עמ'.

ג) ‘שׂיחות מני קדם’. מאת זאב יעבץ, צייר מאיר בן־אוּרי. הקדמה עב"ג [עמנואל בן־גריון]. 146 עמ'. (מהדורה א: ורשה תרמ"ז)

ד) ‘מסוף העולם ועד סופו’. מאת יצחק אבנון. 133 עמ', עם תמונות.

ה) ‘חוזר חייל לארץ־ישראל’. מאת צבי ברמאיר, צייר מנחם שמיט [שמי]. 113 עמ'.

ו) ‘האורג מרבלוֹי’. מאת ג’ורג' אליוט, תירגם והקדים מבוֹא יצחק לבנון, צייר [יוּ תוֹמסוֹן]. 119 עמ'.

ז) ‘דן וְיַן והחסידות’. מאת מרים זינגר, תר' מאיר מוהר, ציירה תרצה [טנאי]. 126 עמ'.

ח) ‘הפוֹדה ומציל’. מאת שלמה כהן, תר' צבי ברמאיר. מבוא ג' קרסל. 92 עמ'.

645. לילד. ספריה מנוקדת. תל־אביב, עם עובד, תש“ז-תש”ח. (פירוט קודם: מס' 576)

א) ‘על כנרת התכלת’. סיפורים מאת אנטול שטרן. תר' שמשון מלצר, ציירה לאה גרונדיג. 86 עמ'.

ב) ‘לא רוצה!’ מאת אלכסנדר חרים, תר' שמשון מלצר, צייר אביגדור סטימצקי. 67 עמ'.

646. קטינא. ספריה מנוקדת. תל־אביב, עם עובד, תש“ז-תש”ח.

א) ‘הקוּקיה’. מאת פניה ברגשטיין, צייר יהושע קוברסקי. 39 עמ'.

647. ‘רחלי, עמוס ואילנה’. מאת פניה ברגשטיין, צייר לודביג שוֶרין. תל־אביב, הקיבוץ המאוחד, תש"ח. 44 עמ', בניקוד.

648. ‘ביברו של עולם’. מאת מירי דוֹר. תל־אביב, הקיבוץ המאוחד, תש"ח. 74 עמ', בניקוד, עם תמונות.

649. [ספרי ילדים]. תל־אביב, מסדה, תש"ח. בניקוד.

א) ‘שוכני הים’. סיפורים מאת אמציה ברלס, צייר אביגדור לואיזדה. 109 עמ'.

ב) ‘נערים’. סיפורים מאת אשר ברש, צייר אביגדוֹר לואיזדה. 182 עמ'.

ג) ‘דפנה מבקרת בגן־החיות’. מאת בלה בנצ’לי, תר' א' בן־נפתלי, 62 עמ', עם תצלומים.

650. אגדות לילדים. עיבד א' גד [גדליהו אמתי], צייר נחום פלי. תל־אביב, שמעוני, תש"ח. 64 עמ' בכל ספר, בניקוּד.

א) ילדי ארץ־ישראל; ב) נשמע בקול אמא; ג) מי קסמים.

651. ‘האינדיאנית הנוקמת’. מאת אמיליוֹ סלגרי, תר' טוביה פאדובה. תל־אביב, שמעוני, תש"ח. 222 עמ', בניקוד.

652. ‘הזאב לוקי’. מאת ברנרד רטלי, תר' יצחק אבנון. תל־אביב, שמעוני, תש"ח. 88 עמ', בניקוד.

653. ‘זכריה התימני הקטן, או כנופיה עורכת ציד על אוסף בולים’. מאת אליעזר ברגר, צייר לב דיקשטיין. חיפה, אשכול, תש"ח. 81 עמ', בניקוּד. (מהדורה א: מס' 488)

654. ‘אותיות מסַפּרוֹת’. מאת רוזה ווּל, תר' מכתב־יד פינחס לנדר [אלעד], ציירה לאה גרונדיג. תל־אביב, דביר, תש"ח, 219 עמ'.

655. ‘הפרה מן הנגב’. סיפורים מן הכפר מאת שמואל שמואלי. תל־אביב, ניומן, תש"ח. 96 עמ', בניקוד.

656. ‘סיפורי דיקנס לילדים’. ערוכים בידי ז' אריאל, ציירה בינה גבירץ. תל־אביב, שׂרברק, תש"ח. 184 עמ', בניקוד. (יצאו גם ב־6 ספרונים נפרדים)

657. ‘הרפתקאותיו של כּושי’. עיבד טוביה פאדובה. תל־אביב, שׂרברק, תש"ח. 149 עמ', בניקוד.

658. ‘זה ספרי’. מאה סיפורים מאת לוִין קיפניס, ציירה איזה [הרשקוביץ]. תל־אביב, טברסקי, תש"ח. 208 עמ', בניקוד.

659. [ספרי ילדים]. תל־אביב, צ’צ’יק, תש"ח. בניקוד.

א) ‘עודד הנודד’. מאת צבי ליברמן [לִבנה]. 48 עמ', עם תצלומים מתוך הסרט. (מהדורה א: מס' 251 קסב)

ב) ‘קול קדומים’. מאת ג’ק לונדון, תר' רפאל בר־דן [צ’צ’יק]. 108 עמ', עם ציורים.

ג) ‘אלן קווֹטרמין’. מאת הנרי רַיידר הגרד, תר' רפאל בר־דן [צ’צ’יק]. 133 עמ'.

ד) ‘סיפּוּרי שכּספיר לילדים’. תר' משה בן־אליעזר, צייר נ"מ פּרַיס. 104 עמ' (מהדורה א: מס' 198 ב)

660. ‘שודדי הערבה’. סיפור מחיי המתישבים באמריקה, מאת קרל מאי, תר' א“ל יעקבוביץ [עקביא]. תל־אביב, יזרעאל, תש”ח. 153 עמ', בניקוד.

661. ‘מִנִי קדם’. אגדוֹת ומעשׂיוֹת לבנים ולאבוֹת, מאת זבוּלוּן ז' בּלַבּן, עם הקדמה מאת דניאל פּרסקי. פילדלפיה, ההסתדרוּת העברית, תש"ח. 194 עמ', בניקוּד.

662. ‘הילד ועולמוֹ’. סיפּוּרים מאת ישׂראל משה מישוֹרי. תל־אביב, שמעוני, תש"ח. 96 עמ' בניקוד.

ב. מאספים, אנתולוגיות, שירונים, מקראות (מִבחר)

1. ‘מקרא לפי הטף’. מלמד לדבר עברית בלי עזרת תרגומים, מאת דוִד ילין. ורשה, תושיה, א-ב, תר“ס-תרס”א (מהדורה 1: תרס"ו)

2. ‘בת חיל, או תורת אֵם’. ספר מקרא לבנות ישראל, מאת יוסף בר“נ מיוחס. ירושלים תרס”א, 87 עמ'.

3. ‘אגרון לבני הנעורים’. מכתבים לילדים ולנערים מאת ישראל חיים טביוב. ורשה, תושיה, תרס"ב (מהדורה א: שם תרנ"ח. מהדורה מקוצרת בשם ‘מכתבים לבני הנעורים’, ניו־יורק, ‘היבּרוּ פּאבּלישינג קומפני’, 1920. 102 עמ', בניקוד).

4. ‘סִיפּוּרי המקרא לילדים’. נסדרו ע“י י.ח. רבניצקי, ח.נ. ביאליק, ש. בן־ציון. א-ה. אודיסה, מוריה, תרס”ג-תרס"ז. (מהדורות רבּות, עד: תל־אביב, ‘דביר’, תש"ך, עם ציוּרי נחוּם גוּטמן).

5. ‘הזמיר’. שירי ילדים לזמרה ולמקרא מאת נֹח פינס, עם שירי ילדים חדשים מאת ח“נ ביאליק ושאול טשרניחוֹבסקי, ונוספה עליהם קבוצת שירי ילדים מלוקטים מתוך ספרותנו ושירי עם. אודיסה, מוריה, תרס”ג, 176 עמ', בניקוד. (מהדורה חדשה: א-ב, שם, תרע"א, 40+40 עמ', בניקוד).

6. ‘הכִּנוֹר’. קבצי שירים לילדים ולבני הנעורים [מאת משוררים שונים]. א. שירי טבע; ב. משלים; ג. אגדות. ורשה, תושיה, תרס"ג. 65+62+55 עמ', בניקוד.

7. ‘ספר החנוּכּה’. מאסף לבני הנעורים. ורשה, תושיה, תרס"ג. 64 עמ' בניקוד, עם ציורים.

8. ‘בן־עמי’. מקרא לתלמידים בבית־הספר ובבית האב, חובר ע“י א. גוטמן [ש. בן־ציון]. א-ג. אודיסה, מוֹריה, תרס”ג-תרס"ה. 14+14+135 עמ' בניקוד, עם ציורים. (מהדורות מורחבוֹת בשם ‘מקראות בן־עמי החדשות’: א-ד, יפו, תרע“ב-תר”ף).

9. ‘נטיעים’. כריסטומטיה לבני הנעורים מאת א“ז רבינוביץ. ורשה, תושיה, תרס”ד, 112 עמ'. (מהדורה ב: שם, תר"ע).

10. ‘חריסטומטיה עברית לתלמידי בתי הספר, החדרים והבית’. מאת נתן לוין וא׳ פרידמן. וילנה תרס"ה, 182 עמ'.

11. ‘לשון לימוּדים’, לשנות הלימודים הראשונות, בו יבואו סיפּוּרים, שירים, אגדות, פרשת המועדים והצומות, שיחות, משלים. ערוך ע“י א. ארשין. וילנה תרס”ו, 194 עמ', בניקוד.

12. ‘שׂפת ילדים’. ספר לימוד וקריאה עם ציורים, מאת חיים פינחס ברגמן ושמואל חיים ברכוז. א-ב. אודיסה, מוריה, תרס“ו-תרס”ז. 120 עמ', בניקוד. (מהדורה כד: תל־אביב, דביר, תרפ"ו)

13. ‘שירת ישראל’. מבחר השירים העבריים מימי ר' שמואל הנגיד לבני הנעורים. נסדרו ע“י י.ח. רבניצקי וח.נ. ביאליק [עם מבואות מאת ביאליק]. חלק א. [לא יצאוּ עוֹד] אודיסה, מוריה, תרס”ו. 87 עמ'.

14. ‘בית מדרש’. ספר מקרא לתלמידים ממבחר הספרות התלמודית והמדרשית. ערכו חיים דוד רוזנשטיין וצבי רחלין. וילנה, פרנק, תרס"ו, 240 עמ'.

15. ‘דוּדאים’. קובץ שירים [מאת פסח קפלן, יעקב פיכמן, יצחק אפשטיין, יעקב כהן, אהרן לובושיצקי, נֹח פינס, א“י שטיינברג, א' זבונקין]. ורשה, תושיה, תרס”ז (ניצנים צו-ק). 28 עמ', בניקוד.

16. ‘לֶקֶט’. קובץ שירים [מאת אהרן לובושיצקי, פסח קפלן, יעקב פיכמן, אפרים פוקסון, א“י שטיינברג, יעקב כהן, י. בן־ימִיני, ק”י סילמן, לונגפלו בתרגום שאול טשרניחובסקי]. ורשה, תושיה, תרס"ז, (פרחים רכג-רכה). 35 עמ', בניקוד.

17. ‘החליל’. קובץ שירים לבני הנעורים [מאת אהרן לובושיצקי, ש“ל גרדון, יעקב שטיינברג, ק”י סילמן, יצחק קצנלסון, נֹח פינס, יעקב כהן, יעקב פיכמן, זלמן שניאור]. ורשה, תושיה, תרס"ז (ביכורים, קפ-ר), 70 עמ', בניקוד.

18. ‘חריסטומטיה לילדים’. מאת ז' איצקוביץ. אודיסה, דפוס ביאליק ובורישקין. תרס"ז. 100 עמ'. בניקוד, עם ציורים.

19. ‘חריסתומתיה’. ספר מקרא ולימוד מאת יהודה שטיינברג וי“ב לבנר. ורשה-וילנה, שׂרברק, תרס”ז. 200 עמ' (מהדורה ז: ורשה, צנטרל, תרע"ג. 226 עמ')

20. ‘חריסתומתיה לתלמידים’. מאת נתן לוין. וילנה, איזראעליט, תרס"ז. 192 עמ', מנוקד, עם ציורים.

21. ‘למען הקטנים’. חריסתומתיה למתחילים, ערוכה על־ידי פדגוג עברי [יוסף קלוזנר?]. ורשה, תושיה, תרס"ז. 102 עמ', בניקוד.

22. ‘שפתנו’. מקראה מאת צבי שרפשטיין ורפאל סופרמן. פשמישל, השרון, תרס"ז. 128 עמ', בניקוד.

23. ‘סיפורי חכמים’. לקוחים מתלמוד ומדרש לילדי ישורון על־ידי שז“ל בן־יהודה. פיטרקוב, קלטר, תרס”ח. 38 עמ', בניקוד.

24. ‘סיפורי החומש’. מעוּבּדים לבני הנעורים בלשון המקרא מאת הלל מלאכובסקי. ניו־יורק, תרס"ח. 80 עמ', בניקוד.

25. ׳הצעד השני‘. מקראה מאת נתן לוין. וילנה, איזראעליט, תרס"ט. 142 עמ’.

26. ‘הלשון’. ספר לימוד ומקרא עם תמונות וציורים רבים, מאת שמואל ליב גרדון. צייר חיים גולדברג. ורשה, תושיה, תרס"ט. א-ב. 252+216 עמ'.

27. ‘ניצוצות’. קובץ יוצא לאור על־ידי אגודת הדור הצעיר. חוברת א. ירושלים, תרס"ט. 32 עמ'.

28. ‘דברי אגדה לילדים’. נסדרו ע“י י.ח. רבניצקי וח.נ. ביאליק. אודיסה, מוריה, תרס”ט. א-ד. 84+79+75+80 עמ', בניקוד.

29. ‘בַּגִנָה’. מאסף ספרותי בלטריסטי לילדים בעריכת מרדכי פריזנט [מיכאלי]. דונאיֶבצי, תרס"ט. 40 עמ'.

30. ‘כּנור קטן’. אוסף שירי ילדים בלווית טעמי זמרה, ערוך על־ידי אברהם פרנק. ורשה, תושיה, תרס"ט. 32 עמ', בניקוד.

31. ‘גן תיאטרוני’. לילדים בני ארבע וחמש, עם תוי נגינה, מאת האחים [זאב ואבא] גורדין. א) למחנכים; ב) ספר התלמיד. וילנה, הפדגוגיה החדשה, תרס“ט. 100 עמ', בניקוד. [בהקדמה נכלל מכתב מאת ח”נ ביאליק]

32. ‘ימי נעורינו’. לוח ספרותי לילדים ולנערים. ערך צבי שרפשטיין. דרוהוביץ, אגודת המורים העברים באוסטריה, תרע"א. 136 עמ' (חלקו בניקוד)

33. ‘החבר הטוב’. מקראה מאת מנוס מונוסוביץ. ורשה, תושיה, תרע"א. 272 עמ', בניקוד.

34. ‘פרחים’. מאסף ספרותי לבני הנעורים. ניו־יורק, אגודת פרחי ציון, תרע"א. 20 עמ'.

35. ‘ספרוּת הילדוּת – מילדים לילדים’. מאת תלמידי הד“רים האחים [זאב ואבא] גורדין. קבצים א-ד. וילנה, הפדגוגיה החדשה, תרע”א-תרע"ד. 80 עמ'.

36. ‘זמרת הארץ’. קובץ ספרותי מדעי לבני הנעורים [בעריכת א“ז רבינוביץ]. מנחה לתלמידי בתי־הספר של חברת ‘עזרה’. לכבוד יובל אפרים כהן. יפו, תרע”ב, 182 עמ'.

37. ‘ספר השירים’. קובץ שירים עברים וגרמנים [מאת מחברים שונים] לגני ילדים, לבתי ספר עממיים ותיכוניים, מאת אברהם צבי אידלזון. ירושלים־ברלין, ‘עזרה’, תרע"ב. 172 עמ‘, בניקוד, עם תווים. [חלק ב: ראה מס’ 63]

38. ‘פרקים ראשונים’. כריסטומטיה מצוירת מאת יעקב פיכמן. וילנה, שרברק, תר“ע-תרע”ב. א-ב 200 עמ'.

39. ‘משׂחקים פרֶבֶּליים’. שירים, משחקים ומחזיות לגני ילדים ולבתי ספר, ערוכים על־ידי יצחק אלתרמן, עם תווי זמרה מעוּבּדים ע“י מ. קנטור קרַוִיץ. וילנה-ורשה, יהודיה, תרע”ב. 110 עמ', בניקוד. (מהדורה ב: תרפ"א)

40. ‘ספרי התשורה’. אנתולוגיה מצוירת לבני הנעורים [ערך פ' לחובר]. ורשה, ספרות, תרע"ב. 173 עמ'.

41. ‘ספר הזמירות’. שירי מופת לזמרה ממבחר השירה הכללית, עם ‘שירי ישראל ושׁירי ילדים’. ערך פסח קפלן. ורשה, אחיספר, תרע"ג. 186 עמ', בניקוד.

42. ‘עברית’. ספר לימוד הקריאה מאת י“י גלס, פלק הַילפרין ויצחק אלתרמן. א-ב וילנה, יהודיה, תרע”ג. 230+100 עמ'.

43. ‘הליכות עולם, או פרי תרבות’. ספר־מקרא עברי קולטורי וכללי לבית־הספר ולבית, מאת יוסף בר“נ מיוחס, על־פי ג. ברוּנוֹ. חלק א [לא יצא עוד]. ירושלים תרע”ג, 196 עמ'.

44. ‘שפת עמי’. ספר לימוד הקריאה והכתיבה מאת יצחק ברקמן וחיים אהרן קפלן, בהשתתפות יצחק קצנלסון. ורשה, צנטרל, תרע“ד-תר”ף. א-ג. 283+239+114 עמ', בניקוד, עם ציוּרים.

45. ‘חידוֹת ושאלות’. מאת חיים־צבי זַבלודובסקי. ביאליסטוֹק תרע"ד. 69 עמ'.

46. ‘התחלת החומש’. סיפורי התורה בלשון הכתוב לילדים מתחילים, ערוכים בידי דוד פרישמן. א) ‘בראשית’. ורשה-וילנה, יהודיה, תרע"ד. 156 עמ', בניקוד, עם ציורים.

47. ‘פסיעות קטנות’. ראשית קריאה לתינוקות, מאת יהודה שטיינברג. [עם הקדמה בלתי־חתומה מאת ח“נ ביאליק]. אודיסה, מוריה, תרע”ד. 153 עמ', בניקוד. עם ציוּרים.

48. זמירות לחגים. קובצי שירים ומנגינות. ניו־יורק תרע"ה. 15 עמ', בכל חוברת, בניקוד.

א) לחנוּכּה. ב) לפוּרים.

49. ‘אָלף בית’. מקראה לילדים, מאת פניה שַרגוֹרוֹדסקא. אודיסה, מוריה, תרע"ו. 95 עמ', בניקוד. (מהדורה ד: תל־אביב, דביר, תרפ"ז)

50. ‘שבילים’. חריסטומטיה מצוירת בעריכת יעקב פיכמן. א-ד. אודיסה-ברלין, מוריה, תרע“ז-תרע”ט. (מהדורות מורחבות בברלין, ירושלים ותל־אביב)

51. ‘פּרֻדּוֹת’. קובץ ספרותי לקוראים צעירים. נמסר לדפוס ע“י י.ח.ב[רנר]. יפו, הוצאת ש' ברסקי, תרע”ז. 63 עמ'. [על העטיפה: “נמסר לדפוס קובץ ב”. לא יצא]

52. ‘מזמורים לילדים’. [ערך לוין קיפניס]. יפו, אדלר־ברכוז, תרע"ז. א-ב. 16+16 עמ' בניקוד.

53. ‘הספר הראשון של התינוקות’. מאת דוִד יוסף בורנשטיין ועקיבא רוזנבוים. סטניסלב, התחיה, תרע"ז, 128 עמ', בניקוד.

54. ‘גן ילדים’. קובץ שלם של שירים פרֶבֶּליים ושירי עם למשחק ושעשועים. ערוך על־ידי יצחק קצנלסון. ורשה, האור, תרע"ח. 180 עמ' +52 עמודי תווים. בניקוד.

55. ‘שתילים’. מקראה מאת יעקב לרנר. אודיסה, מוריה, תרע"ט. 164 עמ', בניקוד, עם ציורים.

56. ‘ספרנו’. מקראה מאת יש“י אדלר, פסח אוירבך, יחיאל יחיאלי, מרדכי קרישבסקי [אזרחי], בהשתתפות ניסן טורוב. יפו, ועד החינוך, תרע”ט-תר"ף. א-ג. 150+138+104 עמ', בניקוד. עם ציורים (מהדורות מתוקנות: תל־אביב, דביר, תרפ"ו ואילך).

57. ‘עברית’. חריסטומטיה מאת פלק הַילפרין. ורשה, יהודיה, תר"ף. א-ג. 136+124+120 עמ', בניקוד. עם ציורים.

58. ‘תשורה לילדים’. קובץ אגדות, שירים, סיפורים, חזיונות ובדיחות מאת בחירי הסופרים של זמננו. ורשה, תשורה, תר"ף. 128 עמ'.

59. ‘שבילים’. פרקי ספרות למקרא. ברלין, אגודת בתי ספר עברים, תר"ף. 20 עמ' בכל חוברת.

א. אגדה. ב. דוד פרישמן. ג. י“ד ברקוביץ. ד. מ”ז פיארברג. [בדפוס: ה. ש' בן־ציון. ו-ז. מנדלי מוכר הספרים. ח. יהודה שטיינברג. ט. ביאליק (סיפורים). י. שלום עליכם. – לא ברור אם יצאו].

60. ‘ספרי’. מקראה מאת ישראל חיים פולק. בוסטון, טל, תרפ"א. 48 עמ', בניקוד.

61. ‘שירים לבית הספר’. 15 חוברות בעריכת לוין קיפניס. ירושלים תרפ"א. 60 עמ' [על נייר צבעוני], בניקוד. עם תווים.

62. ‘לילדינו’. ספר מקרא עברי מאת משה וסקין־נהרטבי, עם תמונות בצבעים מאת רפאל שמיצר. לייפציג, קאופמן, תרפ"א. 108 עמ', בניקוד.

63. ‘ספר השירים’. קובץ חדש לגני ילדים ולבתי ספר, לבית ולמקהלה, בעריכת אברהם צבי אידלסון. ברלין, ילקוט, תרפ"ב. 168 עמ', בניקוד. עם תווים. (ראה מס' 37)

64. תיאטרון לבני הנעורים. ורשה, תלפיות, תרפ“ג-תרפ”ד.

א) ‘התמורה’, מאת י“א הנדלזלץ. ‘צער גידול בנים’, מאת י”ב ציפור, תר' א' פרוז’נסקי. ‘השקרן’, מאת י"ב ציפור, תר' א' פרוז’נסקי. 104 עמ'.

ב) ‘המכשפה’, מאת ברל סמולאר. ‘הפיה הממלאה שלוש בקשות’, מאת א' פון קרני. 28 עמ'.

65. ‘לשוֹן וספר’. ספרי לימוּד ומקרא מאת יעקב פיכמן. ורשה, אחיספר, תרפ"ד. א-ה. 140+122+120+100+80 עמ'. עם ציוּרים. (מהדוּרוֹת רבּוֹת וּמתוּקנוֹת).

66. ‘בונים ופועלים מצוינים בין בעלי חיים’. מקראה זואולוגית מעובדת על־ידי חיים צרניבסקי. ורשה, אלטניילנד (תל־אביב), תרפ"ד. 127 עמ'.

67. ‘השחר’. מקראה מאת מנחם מנדל תומרוב ובנימין הירש. בוסטון, ספרא, תרפ"ד. 60 עמ', בניקוד, עם ציורים ותווי נגינה.

68. ‘שחר’. חוברת לכ' תמוז [עם יצירות מאת א“צ גרינברג, אביגדור המאירי, ק”י סילמן, משה סמילנסקי ואחרים]. ירושלים, גדוד מגיני השׂפה, קק“ל והסתדרות עולמית של צעירים עברים, תרפ”ד. 68 עמ'.

69. ‘טל אביב’. מקראה מאת קלמן וַייטמן. ניו־יורק, נחמיה, תרפ"ה. 109 עמ' בניקוד. עם ציורים.

70. ‘כל־בו לתלמיד’. ספר של כיס [בעריכת זאב ז’בוטינסקי ושמואל פרלמן]. לונדון־פאריס, הספר, תרפ"ו. 296 עמ', עם תמונות וטבלאות.

71. ‘התעמלות לקטנים’. מאת צבי נשרי. תל־אביב, קהלת, תרפ"ז. 32 עמ'.

72. ‘אותיות פורחות’. ספר־עזר ללימוד הקריאה ע“י משחק, מאת לוין קיפניס. תל־אביב, דביר, תרפ”ז. 32 עמ' (עם נספח בשם “כיצד משחקים”), בניקוד.

73. ‘ספר המועדים’. מקראות מצוירות בעריכת צבי שרפשטיין. ניו־יורק, שילה, תרפ“ז-תרפ”ח.

א) חנוכה. 25 עמ‘; ב) פורים. 53 עמ’; ג) פסח. 54 עמ'.

74. ‘עומר’. קובץ דברי ספרות ומדע בעריכת א' ברש. תל־אביב, קופת הספר [חוברת ק], תרפ"ז. 80 עמ'. (מן התוכן: ‘הנער דוִד’ – ח“נ ביאליק; ‘שיר מחול’ – יעקב פיכמן; ‘מעשה רבי אליעזר והנחש’ – אשר ברש; ‘עפרי’ – ח”נ ביאליק; ‘בליל סגריר’ – יצחק למדן; ‘שבט מוסר ואהבת חסד’ – מ“י ברדיצ’בסקי; ‘לבדי’ – אליעזר שטיינמן; ‘זריזה’ – א”ז רבינוביץ; ‘ירדן וכנרת’ – שמואל בס; ‘טיפת דבש’ – יצחק ספיבק; ‘הגוזמאי’ – אשר ברש; ‘הרועה הנאמן’ – אליעזר שמאלי; ‘מאגדות הטבע’ – ברוך צ’יזיק; ועוד)

75. ‘בטבע’. תאורים וציוּרים, בעריכת אברהם סוֹלוֹדר. ירושלים, אלומות, תרפ"ח. 228 עמ', בניקוד.

76. המאיר. ספריה לידיעת ארצנו ודברי ימינו, מאת ישראל בלקינד. תל־אביב תרפ"ח, עם תמונות.

א) ׳ארץ ישראל‘. 146 עמ’, בניקוד. ב) ‘השומרונים’. 96 עמ‘. ג) ‘החשמונאים, או מלחמת חרות’. 120 עמ’. ד) ‘ארץ ישראל של זמננו’. 164 עמ'.

77. ‘ידידי’. ספר קריאה מאת מנחם מנדל תומרוב ואברהם שוער. ניו־יורק, היברו פבלישינג קומפני, תרפ"ח. 92 עמ', בניקוד.

78. ‘חגים וזמנים’. בעריכת חיים דב שחר. ירושלים, השחר, תרפ"ט. בניקוד.

א) חנוכה לתינוקות. 15 עמ‘. ב) חנוכה לילדים. 23 עמ’. ג) חנוכה לנערים. 47 עמ'.

79. ‘מדורה’. תכנית לל“ג בעומר, בעריכת זלמן יהודה יפה ויצחק יפה. ירושלים, מחלקת הנוער של קק”ל, תרפ"ט. 132 עמ'.

80. ‘בתוך עמי’. מקרא לתלמידים בבית־הספר ובבית־האב, מאת ש' בן־ציון. צייר נחום גוטמן. תל־אביב, דביר, תרפ"ט.

81. ‘צפרירים’. מקראה מאת יצחק קצנלסון ויצחק ברקמן. צייר חיים גולדברג. ורשה, אחיספר, תרפ"ט. 176 עמ', בניקוד.

82. ‘עולם הילדים’. מקראה מאת ליפּא שפר. ורשה, גיטלין, תר"ץ. 128 עמ', בניקוד. עם ציורים.

83. ‘ספר הצחוק’. הלצות, סיפורי חכמה ומעשים טובים, בעריכת צבי שרפשטיין. ניו־יורק, שילה, תר"ץ. 68 עמ', בניקוד.

84. ‘גדיש’. דברי ספרות ומדע, בעריכת אשר ברש. תל־אביב, קוּפּת־הספר [קלה קמ], תר"ץ. 158 עמ'. (מן התוכן: ‘שבת ביער’ – יעקב פיכמן; שירים לקטנים – אנדה פינקרפלד [עמיר]; ‘המקל הזקן’ – אשר ברש; ‘על הר ביהודה’ – יצחק למדן; ‘חברוּת’ – יעקב שטיינברג; ‘לילדים’ – א"צ גרינברג; ‘הקיפוד’ – שאול טשרניחובסקי; וכן מסיפורי לוין קיפניס, אליעזר שמאלי, ישראל דושמן, שלמה הללס, בנציון רסקין ועוד)

85. מגילות לבתי־הספר. יוצאות על־פי הצעת מחלקת החינוך של ההנהלה הציונית בארץ־ישראל. תל־אביב, אמנות, תרצ“א-תרצ”ג. 20–30 עמ'. בניקוד.

(פורטו כאן אותן חוברות שתוֹכנן לימודי מובהק. החוברות האחרות: נספח א, מס' 259, 304)

יא-יב) ‘משנֵה תורה’ מאת הרמב"ם (פרקים נבחרים). ערך אברהם צפרוני.

יג) מכתב חסדאי. סודר על־ידי אברהם צפרוני.

יד-טו) מבחר שירי יהודה הלוי. סדורים ומבוארים על־ידי י"ל ברוך.

טז-יז) מבחר שירי שלמה אבן גבירול. סדורים ומבוארים על־ידי י"ל ברוך.

יח) מבחר שירי ר' אברהם אבן־עזרא. סדורים ומבוארים על־ידי י"ל ברוך.

יט) מבחר שירי ר' משה אבן־עזרא. סדורים ומבוארים על־ידי י"ל ברוך.

כ) מבחר מליצות וסיפורים, מאת יהודה אלחריזי.

כא) ‘מורה נבוכי הזמן’ (פרקים נבחרים). מאת נחמן קרוכמל.

כב) ‘חובות הלבבות’ (ליקוטים). מאת ר' בחיי אבן־פקודה.

כג-כה) ‘ספר הכוזרי’ (ליקוטים). מאת יהודה הלוי, סודר ע"י אברהם צפרוני.

כו-ל) משנה מנוקדת. עם פירוש ר' עובדיה מברטנורה.

לא) ‘רבי יוחנן בן־זכאי’. מאת צבי גרץ, ערוך ע"י א. גביש [=ש' בן־ציון].

לב) ‘רבן גמליאל דיבנה’. מאת צבי גרץ, ערוך ע"י א. גביש [=ש' בן־ציון].

לג-לד) ‘אורחות חיים בימי בית ראשון’. מאת צבי גרץ, ערוך ע"י ש' בן־ציון.

לו-לז) ‘קרזוס וסולון. כורש’. מאת הרודוטוס, ערוך בידי בן־ציוֹן דינבּוּרג [דינוּר].

לח-לט) ‘המצרים, הבבלים והפרסים’. מאת הרודוטוס, ערוך בידי בן־ציוֹן דינבּוּרג [דינוּר].

נח) פיוטים מאת רבי אלעזר הקליר, ערוכים ומבוארים ע“י י”ל ברוך.

נט) 'שירי שפת קודש". מאת אברהם דב לבנזון.

סז) ‘האינסטינקט מהו?’ מאת ז’ן אנרי פַבּר, תר' אוריה פלדמן.

פא) ‘מפלת יודפת’. מאת יוסף פלביוס, עיבד בנציון דינבורג [דינור].

פב) ‘מפלת מצדה’. מאת יוסף פלביוס, עיבד בנציון דינבורג [דינור].

פג) ‘חורבן ירושלים’. מאת יוסף פלביוס, עיבד בנציון דינבורג [דינור].

פד) [חסר]

פה) מסכת ‘פאה’, עם פירוש ר' עובדיה מברטנורה.

פו-פז) א. ‘מסע אמון’: ב. ‘מגילת שאנהת’. מאת שמואל ייבין.

צד) חוֹבוֹת הלבבות' (ב. ליקוטים). סודר ע"י אברהם צפרוני.

צה) ‘מורה נבוכים’ מאת הרמב“ם (פרקים נבחרים), סודר ע”י אברהם צפרוני.

צו) מבחר שירים (ב). מאת משה אבן־עזרא, סדורים בידי י"ל ברוך.

צז) ‘האגדה ובעלי האגדה’. מאת נחמן קרוכמל, סודר ע"י אשר בן־ישראל.

צט-ק) ‘דפים נבחרים’. מאת שמואל דוד לוצאטו, מבוארים ע"י אשר בן־ישראל.

קג-קד) פרקי ‘שולחן ערוך’. מאת יוסף קארו, ערך יעקב ברמן.

קה) ‘סוריה וארץ־ישראל’. מתוך ספר מסעות בנימין מטודלה.

קו) ‘מוסר אב’. קיצור צוָאת רבי יהודה אבן־תיבון, ביאר שמחה אסף.

קח) 'פרקי שולחן ערוך: חוקת הפסח׳ מאת יוסף קארו.

קלג) פרקי קוראן. עם מבוא וביאורים מאת יוסף יואל ריבלין.

קלד-קלה) [חסר]

קלח) ‘מסע לארץ־ישראל בשנת תרצ"ח’. מאת אליעזר לוי.

קלו-קלז. קלט-קמ) מקורות לתולדות התנועה המשיחית בישראל. מאת רפאל סופרמן.

קמא) ‘פרקי שולחן ערוך: תורת השבת’. מאת יוסף קארו.

קמב-קמג) מבחר שירי שמואל בן יוסף הנגיד.

קמד) ‘שירת ישראל’. מאת משה אבן־עזרא, ערוך ע"י אברהם צפרוני. (המשך הפירוט: מס' 107)

86. ‘ילדי ישראל’. מקראה בעריכת חיים לב ונחמן מיפֶלב. ציירו הרשדרפר ולנקוביצר. קרקוב, אגודת המורים, תרצ"ב. 213 עמ', בניקוד. עם תווים.

87. ‘נשירה’. מנגינות לבית־הספר ולעם, ערוכות בידי מנשה רבינא. תל־אביב, מסדה, תרצ"ג. 5 חוברות. 16 עמ' בכל חוברת. בניקוד. עם תווים.

88. ‘שער לשוננו’. מקראה מאת אבינועם ילין, אריה אילן ואברהם אלקלעי. צייר נחום גוטמן. תל־אביב, אמנות, תרצ"ג. א-ב. 188 עמ'. בניקוד.

89. ‘שלבים’. ספר לימוד אחרי אלף־בית, מאת פניה שרגורודסקה. ציירו [נחום גוטמן ואחרים]. תל־אביב, דביר, תרצ"ג. 120 עמ', בניקוד.

90. ‘בית הנתיבות’. תמונות, תאורים, שיחות, סיפורים ופתגמים. מאת נפתלי זיגל. לבוב, סנונית, תרצ"ג. 48 עמ', עם תמונות.

91. ‘המליץ’. סדרת לימוד לשנה הראשונה, מאת א' קלקאפר, צייר יהודה פינקהוף. אמסטרדם, קיס, תרצ"ג. 100 עמ', בניקוד.

92. ‘במולדת’. ספרי קריאה לבתי הספר. ערכו שמואל בס ומשה דפנא. צייר נחום גוּטמן. תל־אביב, אמנות, תרצ“ג-תרצ”ה. א–ד. 326+268+262+260 עמ'. בניקוד.

93. ‘משׂחק ועבוֹדה’. מאת מרים ומנחם ארנון, צייר נחום גוטמן, תל־אביב, אמנות, תרצ“ג-תרצ”ד. א–ב. 18+18 עמ', בניקוד.

94. ‘מענית’. מחזור מקראות שלם, בעריכת יעקב פיכמן. תל־אביב, מולדת, תרצ“ג–תרצ”ו. (מהדורות רבות ומתוקנות).

א) ‘אלף בית’. צייר נחום גוטמן. 46 עמ', בניקוד.

– – ‘מקראה לאלף בית’. ציירה ג’ניה ברגר. 48 עמ', בניקוד.

ב) ציירו [נחום גוטמן, ג’ניה ברגר ועוד]. 148 עמ', בניקוד.

ג) ציירו [נחום גוטמן, ג’ניה ברגר, שלמה ידידיה]. 192 עמ', בניקוד.

ד) ציירו [ג’ניה ברגר ואחרים]. 232 עמ', בניקוד חלקי.

ה) 260 עמ', בניקוד חלקי.

95. מקראות. בעריכת זלמן אריאל ולוין קיפניס. תל־אביב, שטיבל, תרצ“ג–תרצ”ד. 9 חלקים. (מהדורות רבות, חלקן מתוקנות)

א) ‘מירי ורמי’. צייר נחום גוטמן. 56 עמ', בניקוד.

ב) ‘אורה ודני’. צייר נחום גוטמן. 56 עמ', בניקוד.

ג) ‘ספר הכִּתה’. ציירה איזה [הרשקוביץ]. 164 עמ', בניקוד.

ד) ׳ספר השעשועים לספר הכִּתה‘. ציירה איזה [הרשקוביץ]. 64 עמ’.

ה) ‘שנה בכתה ג’. צייר צבי גולדין. 120 עמ'.

ו) ‘ארצי’. בהשתתפות אליעזר שמאלי. ציירו אהרן הלוי, ראובן (רובין] ואחרים. 194 עמ', בניקוד.

ז) ׳אנו עולים‘. 304 עמ’, בניקוד חלקי. עם תמונות.

ז) אנו עולים‘. 304 עמ’, בניקוד חלקי. עם תמונות.

ט) ‘האדם ועמלו’. 328 עמ'.

96. מקראות. חוברות קריאה לכיתות בית־הספר העממי, בעריכת ז' אריאל ולוין קיפניס. תל־אביב, התקופה, תרצ“ג–תרצ”ד. 32 עמ' בכל חוברת.

א) עמל. ב) ילדים עובדים. ג) האדם והטבע. ד) האדם והחי. ה) כיבוש הארץ. ו) גיבורי רוח. ז) משפחה. ח) חגים ומועדים. ט) שירים. י) אגדות וסיפורים. יא) דרכה של תורה. יב) ילדים. יג) טיפוסים. יד) העיירה. טו) החי והצומח. טז) נאד דמעות. יז) חיבת ציון. יח) פרקי קריאה בהיסטוריה. יט) חגים ומועדים [ב].

97. ‘נתיבות’. מקראה מאת יצחק פלר. צייר נחום גוטמן. תל־אביב, השכלה לעם, תרצ“ד–תרצ”ו. א–ח. 120 עמ' [בממוצע] בכל ספר. (מהדורות רבות, מהן מתוקנות)

98. אָלף בית מצויר לראשית לימוד הקריאה. מאת ב' זוסמי. לודז, מסורה, תרצ"ד. 80 עמ', בניקוד.

99. לוּח לנוער ולתלמידים לשנת תרצ“ה. ערכו יצחק ספיבק ומרדכי נרקיס. ירושלים, אמנות וקק”ל, תרצ"ד. 210 עמ'.

100. ‘חרות’. ילקוט של פסח. תל־אביב, המרכז לנוער, תרצ"ה. 184 עמ'.

101. סופרינו. פרקים מתוך הספרות העברית החדשה, בעריכת ש' קאלקו. ברלין, קדם, תרצ“ה–תרצ”ו. 140–160 עמ' בכל ספר.

א) אברהם מאפּוּ. ב) חיים נחמן ביאליק. ג) שלום עליכם. ד) שאול טשרניחובסקי.

102. מעשיה. ספר להוראת הלשון העברית בדרך חדשה, מאת ראובן קויפמן. [יוּטיקה, ניו־יורק), תרצ"ה. בניקוד. (אנגלית עם עברית)

א) ‘גדול המעשה יותר מן העושה’. 22 עמ'. עם ציורים.

103. ספר הילד. מחזור ספרי לימוד ומקרא. ורשה, החינוך החדש, תרצ"ה. בניקוד.

א) ‘אלף’, לשנת הלימודים הראשונה. מאת חיים צוַייגל וחיה קושלן. צייר ב' מכתם. 109 עמ'.

ב) ‘בכּיתה’, לשנת הלימודים השניה. בעריכת צבי זוהר וברוך אביבי. צייר נחום גוטמן. 133 עמ'.

ג) ‘בסביבה’, לשנת הלימודים השלישית. בעריכת צבי זוהר וברוך אביבי. ציירו נחום גוטמן ופסח תמרסון. 183 עמ'.

104. ‘פרחים’. אלף־בית מאת יצחק ברקוביץ. ורשה, עמלנות, תרצ"ה. 8 חוברות. 116 עמ', בניקוד.

105. ‘סיפּוּרַי’. קריאה למתחילים על־פי השיטה הסיפורית, מאת זאב חומסקי. פילדלפיה, בתי תלמוד־תורה המאוחדים, תרצ"ה. 160 עמ', בניקוד, עם ציורים.

106. ‘לוח המעורר’ לשנת תרצ“ו, בעריכת משה ברסלבסקי [ברסלבי]. תל־אביב, המרכז לנוער, תרצ”ה. 354 עמ'.

107. מגילות לבתי־הספר. תל־אביב, אמנות, תרצ“ה-תרצ”ו. בניקוד. (פירוט קודם: מס' 85)

קעו) משניות: מסכת בבא מציעא (ליקוטים)

קעז-קפא) ‘שמונה פרקים’ [ושאר ליקוטים] מאת הרמב״ם. ערך י' אנגל.

קפב-קפט) [חסר]

קצ) ‘כנסת ישראל’. מאת משה אוסטרובסקי.

קצא) ‘עליה וירידה ביהדות הגרמנית’. מאת גוּסטב קרוֹיַנקר.

קצב) ‘הרמב"ם’. מאת יוסף אונא. 40 עמ'.

קצג) ‘רבנו משה בן מימון’. מאת יוסף מינץ, תר' י"ל ברוך. 90 עמ'.

108. ‘סיפּורי התורה’, בצירוף אגדות נבחרות מן התלמוד והמדרשים. ערכו ח“א זוטא ואברהם אבן־שושן. תל־אביב, מצפה, תרצ”ו-תרצ"ז. א-ג. 136+120+92 עמ', בניקוד. עם ציורים.

109. ‘סיפור המגילה לילדים’. ערכה ניצה מלמד. תל־אביב, שטיבל, תרצ"ו. 16 עמ', בניקוד.

110. ‘פסח לכיתות’. ערכה ניצה מלמד. תל־אביב, שטיבל, תרצ"ו, 16 עמ', בניקוד.

111. ‘חברי’. מקראה מאת אהרן אשמן ויצחק פלר. ציירה איזה הרשקוביץ. תל־אביב, השכלה לעם, תרצ"ו. 126 עמ', בניקוד.

112. ‘ראש־השנה לאילנות’. סיפורים, שירים, דברי אגדה ועוד. ערך ישראל איסר זיידמן. ירושלים, בני עקיבא, תרצ"ו. 76 עמ'.

113. ‘נשחק ונחשב’. מאת משה כוכבא. תל־אביב, אמנות, תרצ"ו. 24 עמ', עם ציורים.

114. ‘קום קרא’. מקראה מאת רפאל גוטמן (לבבי). צייר פר' וינליז־תמרסון. ורשה, אלטניילנד (‘תל־ אביב’), תרצ“ה-תרצ”ו. א-ב. 224 עמ', בניקוד.

115. ‘גליונות לתלמידים’, מלוקטים ומעובּדים על־ידי בתיה וניסן בֶּרגגרין. ברלין, מס, תרצ“ו–תרצ”ז. 5 חוברות. 24 עמ' בכל חוברת.

116. ‘גבעולים’. מקראה מאת א' גולגרנט [=ק“א ברתיני] ואחרים. בוקרשט, גליל, תרצ”ו. 132 עמ'.

117. ‘מקראות’. פרקי קריאה מלוקטים מתוך המוסף העברי של ה’יוּדישה רונּדשויֹ‘, בעריכת ש’ קאלקו. ברלין, יוּדישה רוּנדשוֹי, תרצ"ו. 48 עמ'.

118. ‘דן וגד’. לימוד הקריאה מאת זאב ניאר. ציירו ה' ולנברג ופ' הנמן. ברלין, שנברג, תרצ"ו. 48 עמ'.

119. ‘אוצר הילדים’. מאת אברהם פרוז’נסקי. ורשה, אסכולה, תרצ"ו. 48 עמ'.

120. ‘מקראה’. מאת ירחמיאל וַיינגרטן. ורשה-תל־אביב, גיטלין, תרצ“ד–תרצ”ו, א-ה. 102+128+96+ 267+86 עמ'. בניקוד, עם ציורים ותווים.

121. ‘300 משחקים לבתי־ספר ולאגודות נוער’. מאת ראובן סילמן [סיוָן]. ירושלים, מס, תרצ"ז. 110 עמ'. עם ציורים.

122. ‘מולדתי’. לוח לנוער ולעם בעריכת אהרן זאב בן־ישי. ירושלים, מס וקק“ל, תרצ”ו-תרצ"ז. 320+320 עמ'. (ראה גם נספּח ג, מס' 80)

123. ‘כרמנו’. ספרי קריאה בעריכת פסח אוירבך, מרדכי אזרחי ויחיאל יחיאלי. צייר נחום גוטמן. תל־אביב, דביר, תרצ“ד-תרצ”ז, א–ה. 247+361+132+116+76 עמ'. מהדוּרוֹת רבוֹת.

124. ‘משעולים’. פרקי קריאה בכיתות הנמוכות, בעריכת מ“א ביגל [אביגל], יעקב הלפרן [ניב] וצבי קרול. תל־אביב, מסדה, תרצ”ז.

א) חנוכה. 30 עמ', בניקוד. [לא יצאוּ עוֹד]

125. ספר ‘יהי אוֹר’, ללמד בני ישראל קרוא וכתוב, מאת יחיאל ליכטנשטיין. צייר לאון זק. פריס, ספר, תרצ"ז. 86 עמ', בניקוד.

126. ‘שי’. מתנה לילדי אמריקה מאת חבר מורים, בעריכת שלמה מראה־נוף. שיקגו, הסתדרות המורים העברים, תרצ"ז. 56 עמ'.

127. אנציקלופידה ‘נעורים’. ספר המדעים לילד, לנער ולעם. עורכים: ברוך בן־יהודה, מ“א ביגל [אביגל], נחום גבריאלי, א”ל יעקבוביץ [עקביא]. מרַכּז מערכת: דוִד קלעי. תל־אביב, מסדה, תרצ“ח-ת”ש. א–ו כרכים. 255+278+253+255+272+272 עמ', עם תמונות.

128. ‘חברי’. מקראה בעריכת אהרן אשמן ויצחק פלר. ציירה איזה הרשקוביץ. תל־אביב, השכלה לעם, תרצ"ח. 134 עמ'.

129. ‘אָלף’. מקראה מאת פניה שרגורודסקה ומינה חפץ. ציירו מיכאל גור־אריה וזאב רבן. תל־אביב, דביר, תרצ"ח. 62 עמ', בניקוד.

130. ‘ספר העופר’. מאת אמציה ברלס. תל־אביב, מסדה והסתדרות הצופים, תרצ"ח. 178 עמ', עם ציורים.

131. ‘לילדי ישראל’. אלף־בית מצויר ללמד בני ישראל קרוא וכתוב, מאת ג' שבתי. ורשה, מוסד למחנכים דתיים, תרצ"ח. 80 עמ', בניקוד.

132. ‘בימי החופש’. שי לילדים שעלו לכתה ד‘, בעריכת צבי זוהר וברוך אביבי. ורשה, חינוך לאומי, תרצ"ח. 24 עמ’, בניקוד. (שירים, סיפורים וציורים)

133. ‘פנקסי’. לוח־כיס לתלמידים ולנוער, סודר על־ידי ק“א ברתיני, זלמן רוזנטל ודוד ויניצקי. קישינב, תרבות, תרצ”ח. 135 עמ', עם תמונות.

134. ‘ספר הבדיחה לילדים’. ערכו אברהם אבן־שושן וגדליה אמיתי. צייר נחום גוטמן. תל־אביב, דביר, תרצ"ח. 127 עמ', בניקוד. (מהדורות רבות)

135. ‘מאה פלא ופלא’. מבחר פלאי מדע, להטים ושעשועים, ערוכים וסדורים בידי אברהם אבן־שושן. צייר מ' כהן. תל־אביב, יבנה, תרצ"ט. 151 עמ', בניקוד.

136. ‘ספרי הראשון’. מאת אנדה פינקרפלד [עמיר] ופסח אוירבך. צייר חיים גליקסברג. תל־אביב, דביר, תרצ"ט. 107 עמ', בניקוד.

137. ‘הידד, עליתי!’ ספר לחזרה, למקרא ולשעשועים בימי החופש, שי לתלמיד העולה מכיתה א. תל־אביב, ציון, תרצ"ט. 60 עמ', בניקוּד.

138. ‘בעלי החיים בתחבורה’. ליקטו וערכו אריה בּוּכנר ואברהם בּרוֹידס. תל־אביב, יבנה, תרצ"ט. 36 עמ', עם תמונות.

139. ‘קיפולים ובניות בנייר’. מאת יצחק וַסרשטיין [אבנון]. תל־אביב, יבנה, תרצ"ט. 38 עמ', עם ציורים.

140. ‘ארצנו’. ספר מקרא מאת צבי שרפשטיין. צייר אשר פורסט. ניו־יורק, שילה, תרצ"ט. א-ב. 132+104 עמי, בניקוד.

141. ‘במולדת העברית’. מקראה מאת ברוך אביבי ואלחנן אינדלמן. צייר ה' מלרביץ. ורשה, חינוך לאומי, תרצ"ט. 238 עמ'.

142. ‘שחרית’. ספר־קריאה בשביל בתי־הספר של ‘המזרחי’. ערך מ“צ אפרתי, צייר נחום גוטמן. תל־אביב, אמנות, תרצ”ט-ת"ש. א-ג. 228+224+224 עמ'.

143. ‘מקראות הרצל’. סדורים וערוכים על־ידי דב קמחי. תל־אביב, מצפה, ת"ש. 293 עמ'.

144. חגים לילדים. סַלוניקי, וַעד המוֹרים ליד הקרן הקיֶמת לישראל, ת"ש. 24 עמ' בכל חוברת. בניקוד.

א) חנּוּכה. ב) פּסח. ג) ל"ג בעומר.

145. ‘מעפילים’. מקראה לנוער בעריכת צבי זוהר. ירושלים, הוַעד לענייני הנוער שליד ההנהלה הציונית, ת"ש. 231 עמ'.

146. ‘אחודה נא’. ספר חידות ושעשועים בעריכת אברהם אבן־שושן ויעקב בק. ירושלים, עבר, ת"ש. 176 עמ', בניקוד. עם ציורים.

147. שירים וחזיונות לילדים, מאת לוין קיפניס ואחרים. ערך נחום נרדי. 16 עמ', בכל חוברת, בניקוד. עם תווים. – א) פּוּרים. ב) פּסח.

148. ‘ספר הילד’. מאת אברהם אהרנפלד. צייר בן בנימין. דבּרצין, הוצאת המחבר, ת"ש. 60 עמ'.

149. עיָנוֹת. סדרת חוברות לכיתות בית־הספר, בעריכת ז' אריאל, מ“א ביגל [אביגל], ברוך ברנשטיין [ניב], יעקב הלפרין [ניב] ולוין קיפניס. תל־אביב, התקופה, תש”א. 26 חוברות. 16 עמ' בכל חוברת, בניקוד. עם ציורים.

א) בכיתה החדשה. ב) גינת הירק. ג) היורה. ד) במשפחה. ה) הרפת. ו) הלול. ז) הפרדס. ח) שבת. ט) נקיון ובריאות. י) בעיר. יא) הקופסה הכחולה. יב) הלחם. יג) חנוכה. יד) ימות הגשמים. טו) הדואר. טז) ט"ו בשבט, יז) אדר. יח) חודש האביב. יט) אחד במאי. כ) התחבורה. כא) החלב. כב) בעלי המלאכה. כג) לג בעומר. כד) ביכורים. כה) בכרם. כו) הים.

150. ‘בעקבי הצאן“. פרקי קריאה בעריכת ברוך ברנשטיין [ניב] ויעקב הלפרן [ניב]. תל־אביב, המרכז לחינוך, תש”א. 38 עמ’, עם תמונות.

151. ‘משחקים לתלמידים’. ערכה מרגלית ספיר [עקביא]. תל־אביב, יזרעאל, תש"א. 51 עמ'.

152. ‘עלה ובנה’. שירים [מאת אברהם ברוידס, שמואל בס, אנדה פינקרפלד־עמיר, אהרן פישקין], ליקט אהרן פישקין. צייר נחום גוטמן. תל־אביב, למען הילד, תש"א. 22 עמ', בניקוד.

153. ‘סיפורים למתחילים’. ערך אברהם דה יונג. אמסטרדם, תש"א. 64 עמ', בניקוד. עם ציורים.

154. ‘הספר’. מקראה למתחילים מאת קלמן בכרך, צייר יצחק שוער. ניו־יורק, אילת, תש"א. 68 עמ', בניקוד.

155. ‘אנחנו נוסעים לארץ־ישראל’. מקראה מאת שׂמחה רובינשטיין, צייר אמנון רובינשטיין. ניו־יורק, תקומה, תש"א. 80 עמ', (משוכפל).

156. ‘כלבו’. מקראה מאת משה ליברמן. ברוקלין (מסצ’וסטס), תש"א. 80 עמ', בניקוד

157. ‘ספר השנה’. קובץ מאמרים וסיפורים לבני הנעורים, על־פי סדר פרשיות השבוע, מלוקטים מחוֹברוֹת ‘האח’ על־ידי צ“ז ואסרמן וא' טכרב. ניו־יורק, המרכז לענייני חינוך [של חסידי לובאביץ'], תש”א. 91 עמ', בניקוד. (ראה נספח ג, מס' 15)

158. ‘ספרנו’. מאת צ“ז ואסרמן וא' טכרב. ברוקלין, המרכז לענייני חינוך [של חסידי לובאביץ'], תש”ב. א-ב. 237+96 עמ', בניקוד. עם ציורים.

159. ‘ילדותנו’. ללימוד השׂפה בבתי־הספר החרדיים, בעריכת ש“ח רובינשטיין. ירושלים, מרכז ‘בית יעקב’, תל־אביב, נצח, תש”א-תש"ב. א-ג. 96+158+126 עמ', בניקוד. עם ציורים.

160. ‘עולמנו’. מקראה מאת יוסף מונין וב' קוברינסקי. בואנוס איירס, קפלנסקי, תש"ב. 88 עמ', בניקוד, עם ציורים.

161. ‘הילד’. מקראה למתחילים בעריכת פינחס נאמן. בּוּאֶנוֹס־אַיירס, ישראל, תש"ב. 95 עמ', בניקוד, עם ציורים.

162. ‘ספר לבר מצוה’. מקראה בעריכת לב חזן. תל־אביב, מצפה, תש"ב. 162 עמ'. עם תמונות.

163. הבה נציגה. מחזות ומשחקים לבתי־הספר ולנוער בעריכת אברהם אבן־שושן, משה ברונזפט [גורלי] ולוי יצחק ריקליס. ירושלים, מס, תש"ב. בניקוד.

א) ‘עלילות מוק הקטן’. מאת וילהלם האוף. 32 עמ'.

ב) ‘הדחליל’. מאת לוין קיפניס. 16 עמ'.

ג) ‘הזמיר’. מאת הנס כריסטיאן אנדרסן. 24 עמ'.

ד) ‘אדמה’. מאת ש' שלום. 40 עמ'.

ה) ‘העובדים החרוצים’. מאת בלהה יפה, ציירה בלהה דינבורג. 16 עמ'.

164. תבל מדע והשׂכל לנוער, ירושלים, מס, תש“ג-תש”ד. עם תמונות.

א) ‘מתנות האדמה: מזונות’. כתב וצייר יצחק וַסרשטיין [אבנון]. 160 עמ'.

ב) ‘מחוללי פלאים: ממציאים ואמצאות’. מאת יצחק וסרשטיין [אבנון]. 162 עמ'. (המשך – אחרי תש"ח)

165. עולם ומלואו. חוברות מדע מנוּקדות לילדים בעריכת אברהם אבן־שושן. ירושלים, עבר, תרצ“ח-תש”ג. [החוברות נכתבו או עובדו ע"י העורך, שחתם בפסבדונימים שונים]

א) ‘איך למד האדם לטוס’. מאת א' אבי־יובל. תרצ"ח. 35 עמ'.

ב) ‘אל מצולות ים’. מאת איש־ים. תרצ"ח. 30 עמ'.

ג) ‘אוצרות מן האדמה’. מאת א' אבי־יובל. תרצ"ט, 32 עמ'.

ד) ‘הטלגרף וממציאיו’. מאת א' רן. תרצ"ט, 35 עמ'.

ה) ‘הטלפון ותולדותיו’. מאת א' אבי־יובל. ת"ש. 31 עמ'.

ו) ‘טיול בשמים: אל שני המאורות הגדולים’. על־פי ר' בל ואחרים. 32 עמ'.

ז-ח) ‘טיול בשמים: אל הכוכבים במסילותם’. על־פי ר' בל ואחרים. תש"א. 48 עמ'.

ט) ‘כובשי הסטרַטוֹספירה’. מאת א' אבי־דפנה. תש"ב. 28 עמ'.

י) ‘בזִקוקית לירח’. על-־י י' פרלמן. עיבד א' אבי־יובל. תש"ב, 36 עמ'.

יא) ‘איך נוצרו לשונות האדם’. על־פי נ“א רובקין ואחרים. תש”ג, 32 עמ'.

יב-טז) ‘הכתב העברי ותולדותיו’. מאת [א' אבן־שושן]. תש"ג, 144 עמ'.

166. ‘שי חידוֹת’. מאת לוין קיפּניס, ציירה איזה הרשקוביץ. ירושלים, עבר, תש"ג, 44 עמ', בניקוד.

167. מועדים לשמחה. מתנה לילד מאת ברוך אביבי וא' קרן־טל. צייר נחום גוּטמן. ירושלים, קרית־ספר, תש"ג. 7 חוברות, 16 עמ' כל חוברת, בניקוד.

א) ראש השנה, יום כיפור, סוכות. ב) חנוכה. ג) ט“ו בשבט. ד) פורים. ה) פסח. ו) ל”ג בעומר. ז) שבועות.

168. ‘חגים ומועדים’. מקראה מאת יהודה לייב הכהן פישמן [מימון]. ירושלים, המחלקה לענייני הנוער הדתי של ההסתדרות הציונית, תש"ג. 285 עמ'.

169. ‘ישראל’. מקראה מאת שמחה רובינשטיין. ניו־יורק, בלוך, תש"ג. 136 עמ', בניקוד. עם ציורים.

170. ‘עולם האגדה’. ספר המיתולוגיה של יון ורומא ויתר העמים העתיקים. עיבד לפי המקורות הראשונים א“ל יעקבוביץ [עקביא]. א-ב. תל־אביב, יזרעאל, תש”ג-תש"ד. 156+118 עמ'. בניקוד, עם ציורים.

171. ‘מועדי ישראל’. מקראה מאת שלמה מראה־נוף ויוסף לבנזון. שיקגו, ועד החינוך היהודי, תש“ג-תש”ד. א-ג. 121+84+52 עמ', בניקוד. עם תמונות ותווים. (“החומר נדפס במשך שנים ב’העברי הקטן'” [נספח ג' מס' 84])

172. ‘אלף בית’. מאת יחיאל אהרן אלדמע. תל־אביב, צולשיין, תש"ד. 24 עמ', בניקוד. עם ציורים.

173. ‘יגעת – מצאת’. חמישים חידות־צירופים מאת חד [=מנדל קרופניק]. תל־אביב, יבנה, תש"ד. 50 עמ', בניקוד.

174. ‘שירים לילדים’, בעריכת מנשה רבינא. תל־אביב, המוסד למוסיקה בעם, תש"ד.

א) שירי ידידיה גורוכוב [אדמון]. 8 עמ', עם תווים.

175. ‘על סף הנעורים’. ערכו אהרן אשמן, ברוך אביבי, אברהם רוזנצוַייג [רוזן]. צייר נחום גוטמן. תל־אביב, יבנה, תש"ה. 180 עמ'.

176. פרקים לבתי־הספר ולנער. תל־אביב, המרכז לחינוך, תש"ה.

א) ‘אבן מקיר תזעק’. מספרותנו החדשה [על השוֹאה]. ערכו ב. מרדכי [ברתנא] ויוסף חנני. 68 עמ'.

ב) ‘הוגי דעות בציונות ובתנועת העבודה: נחמן סירקין’. מאת ברל כצנלסון וא' שכטמן. 64 עמ'.

177. ‘נהיה בריאים’. פרקי קריאה ולימוד בעריכת רפאל לב וצבי זוהר. תל־אביב, ספרית פועלים, תש״ה. 94 עמ', עם תמונות.

178. ‘דגל אדום’. פרקי קריאה ולימוד בעריכת רפאל לב וצבי זוהר. תל־אביב, ספרית פועלים, תש״ה. 128 עמ', בניקוד.

179. ‘הבה נגילה’. זר שירים לילדי הגולה, מלוקט על־ידי אריה אבישר. פלורנץ, ההסתדרות הציונית באיטליה, פסח תש"ה. 44 עמ', בניקוד. עם תמונות ותווים.

180. ‘ילקוט הילד’. מעשיות, משלים ושעשועים, ערכו זלמן בהרב [אריאל] ויצחק אבנון. תל־אביב, מסדה, תש"ה. 160 עמ', בניקוד. עם תמונות.

181. ‘הלמדן הקטן’. ציורים וחרוזים בסדר אלף־בית, מאת פנינה ויואל ויקטור. יוסטון (טקסס), תש"ה. 30 עמ', בניקוד. (משוכפל)

182. ‘מקראה תרבות’. מאת נטע רויטמן. בוקרשט, תרבות, תש"ה. 79+270 עמ'. עם ציורים.

183. חבריה עליזה. מבחר בדיחות מחיי הילדים, כינסו וערכו א' אביובל [אבן־שושן] וא' גד [=גדליה אמיתי]. ציירה בינה גבירץ. ירושלים, קרית־ספר, תש“ה-תש”ו. בניקוד.

א) ‘חבריה עליזה בבית’. 48 עמ'.

ב) ‘חבריה עליזה בבית־הספר’. 36 עמ'.

ג) ‘חבריה עליזה בין הבריות’. 58 עמ'.

184. ‘הכל שואלים על הכל’. שאלות ותשובות על עולם ומלואו מאת א' אביעל [=אליעזר ספקטור]. ירושלים, תש“ה-תש”ו. א-ג. 130 עמ' בכל כרך.

185. ‘אלף משחק ומשחק’. ליקט וערך משה הורביץ, צייר אריה נבון. תל־אביב, הקיבוץ המאוחד, תש“ה-תש”ו. א-ב. 290+255 עמ'.

186. חגים וזמנים. חוברות מקרא בעריכת לב חזן. תל־אביב, צ’צ’יק, תש“ה-תש”ו. 16–12 עמ' בכל חוברת. בניקוד.

א) ראש השנה, יום כיפור וסוכות. ב) חנוכה. ג) קרן קימת לישראל. ד) ט“ו בשבט. ה) פורים. ו) פסח. ז) ל”ג בעומר. ח) שבועות. ט) הרצל וביאליק. י) תשעה באב.

[הופיעו בתש"ז בכרך אחד בשם ‘חגים וזמנים’]

187. פלאי עולם. ספרי מדע לילדים, בעריכת אשר ברש ויצחק אבנון. תל־אביב, מסדה, תש“ה-תש”ז. עם תמונות.

א) ‘פלאי שמים וארץ’. 302 עמ‘. ב) ‘רוּח האדם’. 336 עמ’. ג) ‘ממלכת הטבע’. 320 עמ‘. ד) ‘פלאי החי’. 340 עמ’.

188. ‘שעשועי מדע לילדים’. מוגשים על־ידי יצחק אבנון. תל־אביב, מסדה, תש"ו. 76 עמ', בניקוד. עם ציורים.

189. ‘מטה הקסמים’. מבחר שעשועים, להטים וחידות, כינס וערך יצחק אבנון. תל־אביב, יבנה, תש"ו. 96 עמ', בניקוד. עם ציורים.

190. ‘פרקי אגדה’. ערך שאול ירדני, ציירו לודיג שוֶרין, ערי גלס ואחרים. חיפה, אשכול, תש"ו. 204 עמ'.

191. ‘שערים’. מקראה מאת בתיה ומיכאל רכבי. תל־אביב, צ’צ’יק, תש“ו-תש”ז. א-ג. 253+166+94 עמ', בניקוד.

192. ‘שלשלת הגבורה’. דמויות וסיפורים מדברי ימי עמנו, בעריכת יעקב חורגין. צייר צבי מלבנצ’יק [לבני]. תל־אביב, אל המעין, תש"ו. 70 עמ', בניקוד.

193. ‘שלשלת הזהב’. דמויות מדברי ימי עמנו. כתב וצייר [בצבעים] צבי מלבנצ’יק [לבני]. תל־אביב, אל המעין, תש"ו. 40 עמ', בניקוד (+9 לוחות צבעוניים).

194. ‘זר פרחים’. סיפורים, שירים, משחקים. ליקטה רחל כספי, צייר צבי מלבנצ’יק [לבני]. תל־אביב, יבנה, תש"ו. 72 עמ', בניקוד.

195. ‘אלף בית גימל’. ספר לילד, ערוך ומצויר בידי רחל כספי וצבי מלבנצ’יק [לבני]. תל־אביב, אל המעין, תש"ז. 30 עמ', בניקוד.

196. ‘ספר הפרפראות’. שאלות, משחקים, חידות, בדיחות ומהתלות. ליקט אוריאל עקביא. תל־אביב, שרברק, תש"ז. 150 עמ', עם תמונות.

197. ‘אומר הדורות’. מקראה היסטורית בעריכת אוריאל עקביא. תל־אביב, יזרעאל, תש״ז. א-ב. 172 עמ'. עם ציורים.

198. ‘מחזות קטנים לבני הנעורים ולילדים’. ערך נחום בנארי. תל־אביב, המרכז לתרבות, תש"ז. 108 עמ' (משוכפל).

199. ‘חוד חידה’. ספר חידות ושעשועים בעריכת א' אביובל [אבן־שושן] ויעקב בק. ירושלים, עבר, תש"ז. 176 עמ‘, בניקוד. עם ציורים (רובם מאת י’ בק].

200. ‘לאבּא אמא’. ליקטו וערכו ברוך אביבי ואברהם בּרוֹידס. ציירה אן נוימן. תל־אביב, עם עובד/לילד, תש"ז. 48 עמ', בניקוד.

201. ‘גן גני’. ספר לאם ולילד, ערוך ומלוקט בידי לוין קיפניס וימימה טשרנוביץ [אבידר]. ציירה איזה [הרשקוביץ]. תל־אביב, טברסקי, תש"ז. 162 עמ', בניקוד. (מהדוּרוֹת רבות)

202. ‘קשת’. שנתון לילדים בעריכת ל' אביטל [=קיפּניס] וניצה מלמד. ציירו לאה גרונדיג ואיזה הרשקוביץ. תל־אביב, מסדה, תש"ז. 143 עמ', בניקוד.

203. ‘מולדת’. ספר ללימוד המולדת מאת אברהם סלומון [שַׂלמון]. צייר ש' אורבן. תל־אביב, טברסקי, תש"ח. 96 עמ', בניקוד.

ג. כּתבי עת ומוּסָפִים

1. עוֹלָם קָטֹן. עתון לילדים, יכיל סִיפוּרים, שירים, משלים וחידות, ידיעות הטבע ודברי הימים, כתובים לפי רוח הילדים והשׂגתם. יוצא לאור פעם בחודש על-־די [אליעזר] בן יהודה, יהודה גרזובסקי, דוד יודילוביץ. ירושלים, טבת תרנ“ג – חשון תרנ”ד. (יצאו 7 גליונות).

2. גַּן שַׁעֲשׁוּעִים. מכתב עִתי לספרות ולמדעים שונים, יוצא לאור אחת בשבוע לתועלת נערי בני ישראל לעונג ולשעשועים, מאת אברהם מרדכי פּיוּרקוֹ. ליק - גראיֶבו, כב שבט תרנ“ט (1.2.1899) – כט תשרי תרס”א (21.10.1900).

3. עוֹלָם קָטָן. עתון מצויר לבני הנעורים, יוצא מדי שבוע בשבוע [שנה ד דו־שבועון], בעריכת אברהם ליב בן־אביגדור ושמואל לֵיבּ גָרדון. וארשה־וינה, הוצאת ‘תושיה’, ראש־חודש ניסן תרס“א (1901) – טו בטבת תרס”ה (1904).

4. הַנְּעוּרִים. עתון מצויר לבני הנעורים, יוצא פעם בחודש בעריכת י“ל בן־אביגדור וש”ל גרדון. וארשה–קראקוב, תושיה תרס“ד-תרס”ה.

5. הַחַיִּים וְהַטֶּבַע. עתון שבועי מצויר לבני הנעורים, בעריכת ישראל בנימין לבנר. המו“ל: א”ל בן־אביגדור וי“ב לבנר. וילנה, ט' אדר א תרס”ה – יב אב תרס"ו.

6. הַיְּהוּדִי הַקָּטָן. עתון חדשי לבני הנעורים. [דרוהוביץ?], הוצאת “נערים דוברי עברית”. כד טבת – כג שבט תרס"ו [בשכפּול. יצאוּ כנראה 2 גליונות בלבד].

7. לִבְנֵי הַנְּעוּרִים. מאסף חדשי ספרותי ומדעי, יוצא לאור בעזרת סופרים. העורך והמו“ל אברהם מרדכי פיוּרקוֹ. גראיֶבו, תרס”ז.

8. הָעִבְרִי הַקָּטָן. הוספה מיוחדת לילדים ל’השקפה'. העורך: אליעזר בן־יהודה. ירושלים, יז חשון – כח חשון אתתל“ט [=תרס”ח/1907]. יצאו 3 גליונות.

9. אֶשְׁכֹּלוֹת. קבצי ספרות ומדע לבני הנעורים, בעריכת אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ. ירושלים תרס“ז – תרס”ח. יצאו 4 חוברות. (בלי תאריכים).

10. הֶחָבֵר. עתון יומי לבני הנעורים ולכל בית בישראל. העורך והמו“ל: ישראל חיים טביוֹב. וילנה, יא שבט תרס”ח (1.1.1908) – כד אייר תרס"ח (12.5.1908).

11. הֶחָבֵר. שבועון מצויר לבני הנעורים. העורך ישראל חיים טביוב. ריגה, כט אלול תרס“ט (2.9.1909) – ט אלול תר”ע (31.8.1910).

12. הַפְּרָחִים. עתון שבועי לילדים. העורך והמו“ל: ישראל בנימין לבנר. לוגאנסק, יב אדר תרס”ח (1.2.1908) – אלוּל תרע"ד (1914).

13. הַצָּעִיר. עתון [חדשי] לבני הנעורים, יוצא לאור על־ידי אגודת ‘בני ציון’ בעריכת אלמוני, מ“ח ועמ”י [פסבדונימים]. ירושלים. סיון־תמוז תרס"ט. (יצאו 2 חוברות).

14. הַשּׁוֹשַׁנִּים. קונטרס לילדים ולבני הנעורים, יופיע עשר פעמים בשנה מדי חודש בחודש לבד יולי ואבגוסט. נערך ויו“ל על־ידי בן־יבם [לבית שניאורסון]. לוגאנסק-גוֹרנוֹסטאיפּוֹל, אייר תרס”ט. (יצאה חוברת אחת בלבד).

15. הָאָח. עתון שבועי לילדים: מאמרים מועילים מאד לחינוך הילדים המעוררים לשקידה בלימוד ומידות טובות, סיפורים יפים ארוכים וקצרים בעברית ובזרגון, שירים, חידות ופתרונן, שעשועים ובדיחות, תולדות אנשי שם ועוד. כל אלה ערוכים בשפה קלה ונוחה ומושכת את הלב ומביאים תועלת רבה לילדים. נערך בליובּאוויטש [ע“י הרב י”י שניאורסון ומשה רוזנבלום] יד כסלו תרע“א – ניסן תרע”ד (בהפסקות).

16. הַיַּרְדֵּן. שבועון מצויר לבני הנעורים בעריכת שמואל צבי זצר. ושכנא שטיין ורשה, כא שבט-כו אדר תרע"א. (יצאו 6 גליונות).

17. הַשַּׁחַר. שבועון מצויר לבני הנעורים, בעריכת מנחם קרינסקי ומשה בן־אליעזר. ורשה, האור, ל שבט תרע“א–יג תשרי תרע”ב.

18. בֶּן שַׁחַר. שבועון מצויר לילדים, בעריכת מנחם קרינסקי ומשה בן־אליעזר. ורשה, האור, ל שבט תרע“א – יג תשרי תרע”ב. (הוספת חינם ל’השחר')

19. מוֹלֶדֶת. ירחון לבני הנעורים, מוצא על־ידי אגודת המורים בארץ־ישראל בהשתתפות חברת ‘קֹהֶלֶת’. יפו-ירושלים-תל־אביב, ניסן תרע“א – אדר תש”ז (בהפסקות).

כרך א (ניסן–אלוּל תרע"א) נערך ע"י ש' בן־ציון.

כרך ב (תשרי–אדר תרע"ב) נערך ע"י מרדכי בן־הלל הכהן, אברהם לוּדְוִיפּוֹל וחיים הררי.

כרכים ג–י (תרע“ג–תרע”ד, תרע“ט–תר”ף, תרפ“ז–תרפ”ח) נערכו ע"י יעקב פיכמן.

כרך יא (תרפ“ח–תרפ”ט) נערך ע"י דב קמחי, בהשתתפות יעקב פיכמן.

כרך יב (תש"ז. קֹהלת וּניוּמן) נערך על־ידי שמואל בס.

20. הַנֹּעַר. שבועון מצויר לבני הנעורים בעריכת אליהו לוין. וילנה, א ניסן – ו אייר תרע"ג. (יצאו 6 גליונות)

21. הַצְּפִירָה לִילָדִים. ירחון בעריכת נחום סוקולוב. [העורך בפועל: יוסף הפטמן]. וַרשה, הוֹצאת ‘הצפירה’, יז שבט – טז תמוז תרע“ד (6 גליונות); ה סיוָן תרצ”א (גליון לדוגמה).

22. יְהוּדָה הַצָּעִיר. ירחון מנוקד בעריכת חיים אברהם פרידלנד. ניו־יורק, הוצאת ‘יהודה הצעיר’, תמוז תרע“ד – חשון תרע”ה (5 גליונות. מוסף לירחון The Young judean)

23. אָבִיב. שבועון מצויר לבני הנעורים בעריכת ישראל זאב פרישברג [ואחרים]. ניו־יורק, הוצאת הסתדרות המורים העברים באמריקה, כו סיון תרע“ה – יט כסלו תרע”ו.

24. שַׁחֲרוּת. ירחון לנערים ולנערות בעריכת צבי שרפשטיין. ניו־יורק, הוצאת לשכת החינוך היהודי, ניסן תרע“ו – ניסן תרפ”א.

25. יִזְרְעֶאל. ירחון מצויר בעריכת מנחם מ' ניומן. ניו־יורק, הוצאת ‘יהודה הצעיר’, סיון תרע“ז – חשון תרע”ח (יצאו 2 גליונות)

26. שְׁתִילִים. עתון מצויר לנערים ולילדים, יוצא לאור פעמַים בחודש בעריכת משה בן־אליעזר. מוסקבה, ‘אמנות’, כה תמוז תרע“ז -–אדר תרע”ח.

27. הַגָּן. מקרא־שעשועים לבני הנעורים ולעם [בעריכת מנחם מבש“ן]. ירושלים, הוצאת עבר, תרע”ט. (יצאו 2 חוברות)

28. צַפְרִירִים. עתון לבני הנעורים, יוצא אחת לשבועיים בעריכת יצחק שוַיגר [דמיאל] (גל' א-יד) וישראל אליהו הנדלזלץ (גל' טו-יז). לודז-ורשה, הוצאת ‘בית עם’, ו חשוָן תר“ף – יז אב תר”ף.

29. כַּרְמֵנוּ. עתון מצויר לילדי ישראל, יוצא אחת לשבועַים בעריכת מאיר חרטינר. לבוב, הוצאת ישראל מינצר, אמצע חשון – אמצע טבת תר"ף. (יצאו 4 חוברות, עם תוספת בפולנית).

30. הָאָרֶץ. שבועון לילדים בעריכת יעקב פיכמן, בהשתתפות ק“י סילמן. ירושלים, הוצאת ‘הארץ’, טו בשבט תרפ”א – כו תמוז תרפ"א. (יצאו 26 גליונות)

31. לַתַּלְמִידִים. חוברות [חדשיות] לעניני מדע וספרות, בעריכת אשר לוִיצקי, דוד ברש, י' קסטנברג. יפו, התאחדות תלמידי בתי־הספר התיכוניים. סיון תרפ“א – כסלו תרפ”ב. (יצאו 7 חוברות)

32. הַקּוֹרֵא הַקָּטָן. קבצי מקרא חדשִיים בעריכת נחמן מִיפֶלב. קרקוב, ‘ספר’, תרפ"א. (יצאו 12 חוברות)

33. הָעִבְרִי הַצָּעִיר. ירחון לנערים ולנערות, בעריכת תלמידי בית־הספר גלזגוֹי (סקוטלנד). תרפ"א.

34. לְמַעַן הַתִּינוֹקוֹת. מוסף שבועי (בתוך היומון ‘הדואר’) בעריכת צבי שרפשטיין. ניו־יורק, ל תשרי תרפ“ב – ב סיון תרפ”ב.

35. שִׁבֳּלִים. עתון מצוּיר לבני הנעורים, יוצא אחת לשבועַיים [שנה ב: אחת לחודש] בעריכת א“ל יעקבוביץ [עקביא] ובהשתתפות מ”א בּיגל [אביגל] (שנה א), ואהרן צייטלין, בהשתתפות יעקב פיכמן (שנה ב). ורשה, תרבּוּת, א ניסן תרפ“ב – יז סיון תרפ”ג.

36. אֲלֻמּוֹת. עתון לבני הנעורים, יוצא לאור פעמַים בחודש על־ידי אברהם סולודר. ירושלים, א טבת תרפ“ב – א סיון תרפ”ג.

37. לִבְנֵי הַנְּעוּרִים וְלָעָם. מוסף שבועי (בתוך היומון ‘הדואר’) בעריכת דניאל פרסקי. ניו־יורק, יח חשון תרפ“ג – יא אייר תרפ”ג.

38. הַכּוֹכָב. ירחון [שנה ב: דו־שבועון] ספרותי־מדעי לבני הנעורים בעריכת אהרן לוּבּוֹשיצקי. ורשה, ‘אביב’, ניסן תרפ“ג – תשרי תרפ”ד. (ראה גם מס' 51)

39. הֵד הַנֹּעַר. ירחון בעריכת יהודה ורשביאק. יצא בורשה, אדר תרפ"ד – חשון תרפייה. (יצאו 6 חוברות)

40. עֵדֶן. ירחון מצויר לבני הנעורים בעריכת דניאל פרסקי (שנה א) וי“ד ברקוביץ (שנה ב). ניו־יורק, הוצאת בת־שבע גרבלסקי, ניסן תרפ”ד – חשון תרפ"ו.

41. הֶחָבֵר. לוח שימושי ספרותי לתלמידים ולעם. העורכים והמו“לים: ח”א זוטא (שנים א-ב) וחיים דב שחר. ירושלים, תרפ“ד – תרצ”ג. (תרצ“ב: הוצאת ‘קופת הספר’, ערוך ע”י “חבריו של ח”ד שחר“. תרצ”ג: הוצאת שטיבל)

42. הַדּוֹר הַצָָּעִיר. ירחון לבני הנעורים. העורך והמו“ל ד”ר טוביה וייסלברגר. טשרנוביץ, תרפ"ד. (עברית וגרמנית)

43. בֶּן־כּוֹכָב. ירחון מצויר לילדים בעריכת אהרן לוּבּוֹשיצקי. ורשה-בריסק, ‘אביב’, תשרי תרפ“ה – אב תרפ”ז (בהפסקות).

44. בֶּן־אַרְצִי. שבועון לילדים ולנערים בעריכת משה בן־אליעזר. תל-אביב, ‘הארץ’, כד חשון תרפ“ו – כב אייר תרפ”ו.

45. הַנֹּעַר. ירחון בעריכת חבר עורכים. קישינב, וַעד הנוֹער המאוּחד, כסלו – אדר תרפ"ו. (יצאו 4 חוברות, עברית ויידיש)

46. הַנֹּעַר וְהָאָרֶץ. דו־ירחון בעריכת אליעזר ריגר. תל־אביב, הוצאת קק“ל, סיוָן תרפ”ו – אייר תרפ"ז. (יצאו 6 חוברות)

47. עוֹלַם הַיְלָדִים. עתון מצוּיר, יוצא אחת לשבועַים [שנה ב שבועון] בעריכת אברהם סוֹלוֹדר. ירושלים, בסיוע ‘קֹהלת’, טו חשוָן תרפ“ז – ג תמוז תרפ”ח.

48. אֶשְׁכֹּלוֹת. ירחון מצויר לנערים ולילדים בעריכת זלמן רוזנטל. קישינב, הוצאת ‘תרבות’ ו’אונזער צייט', ניסן תרפ“ז – אדר־ניסן תרפ”ט (בהפסקוֹת. יצאוּ 6 גליונות)

49. בֶּן־הַדּוֹר. שבועון לבני הנעורים בעריכת דניאל פרסקי, צבי שרפשטיין, ישראל זאב פרישמן וקלמן וַיטמן. ניו־יורק, ההסתדרות העברית באמריקה, יג ניסן תרפ“ז – כד סיוָן תרפ”ז. (יצאו 8 גליונות)

50. עִתּוֹן קָטָן. שבועון לילדים ולנערים בעריכת ירחמיאל וַינגרטן. וַרשה, בסיוע ‘תרבות’, כג חשון תרפ“ח – ב ניסן תרפ”ט.

51. הַכּוֹכָב. שבועון לנוער ולעם בעריכת אהרן לוּבּוֹשיצקי. בריסק-לודז, יט שבט תרפ“ח – ח אלול תרפ”ח. (ראה מס' 38)

52. הַצִּיר. שבועון לילדים ולנערים בעריכת אהרן פישקין. תל־אביב, הוצאת ש' וינר, יב שבט – כו שבט תרפ"ח. (יצאו 3 גליונות)

53. עִתּוֹנִי. שבועון בעריכת ישראל אליהו הנדלזלץ ויהודה וַרשביאק. ורשה, תרפ"ח.

54. נֹעַר. ירחון מצויר לנערים ולנערות בעריכת צבי שַרפשטיין. ניו־יורק, הסתדרות המורים והמנהלים באמריקה, חשוָן-אלול תר"ץ. (יצאו 6 גליונות)

55. בַּמַּעֲלֶה. עתון הנוער העובד [עם מדור מנוקד “לצעירים שבינינו”], יוצא לאור אחת לשבועיים בעריכת דוד כהן, משה בן־אלול, דב מייזל [ואחרים]. תל־אביב, י אייר תרצ"א – (מוסיף להופיע כירחון תנועת הנוער העובד והלומד)

56. דָּבָר. מוסף [חודשי] לילדים בעריכת יצחק יציב וברכה חבס. תל־אביב, ‘דבר’. תשרי תרצ“ב – שבט תרצ”ו. (ראה מס' 78)

57. עוֹלָמֵנוּ. עתון חודשי לילדים [בעריכת ח' חסיד], יוצא לאור על־ידי אגודת המורים. סלוניקי, תשרי תרצ“ב – סיון תרצ”ג. (מוסף של השבועון הציוני ביוונית ולאדינוֹ ‘רינאסיאנסיה יוּדיאה’ [=“התחיה היהודית”])

58. הַשָּׁבוּעַ. שבועון למשפחה ולעם [עם מדור “פינת הילד”], בעריכת מ' גבעולי. תל־אביב, כח טבת תרצ“ב – כג תמוז תרצ”ב.

59. בִּשְׁבִיל הַיְלָדִים. שבועון מנוקד לילדים בעריכת ירחמיאל וַיינגרטן. ורשה, ז אלול תרצ“ב – סיוָן תרצ”ד. (מוסף של השבועון לעם ולבני הנעורים ‘בדרך’)

60. עִתּוֹנֵנוּ. עתון לילד ולנער, יוצא אחת לשבועַים [מראשית תרצ“ה שבועון] בעריכת אברהם אבן־שושן, גדליה אמתי, יעקב רזניק, ירושלים – תל־אביב, י כסלו תרצ”ב – ב תמוז תרצ"ז.

61. עִתּוֹנֵנוּ לִילָדִים קְטַנִּים. דו־שבועון [מראשית תרצ“ה שבועון] בעריכת אברהם אבן־שושן, גדליה אמתי, יעקב רזניק, אהרן פישקין, ירושלים–תל־אביב, יד תשרי תרצ”ג – ב תמוז תרצ"ג. (לפרקים: עם “תוֹספת לילדי ישׂראל באמריקה”)

62. כֹּלְנוֹעַ. דו־שבועון מצויר בעריכת פסח גינזבורג. גליון הילדים: כד כסלו תרצ"ג. (חד־פעמי. בגליונות קודמים נכלל לעתים מדור בשם “לקורא הצעיר”)

63. לִילָדֵינוּ. ירחון בעריכת מרכז ברית המורים היהודים בבולגריה. סופיה, המחלקה לחינוך של הקונסטיטוריון היהודי המרכזי בבולגריה, כסלו תרצ“ג-תרצ”ד. (יצאו כ־10 חוברות)

64. הָעִבְרִי. במה לנוער המִתלמד. מוּנקאץ' [צ’כיה], שבט תרצ"ד. (יצא גליון אחד בלבד)

65. הַדֹּאַר לַנֹּעַר. דו־שבועון בעריכת דניאל פרסקי (שנים א-י) ושׁמחה רובינשטיין. ניו־יורק, הוצאת ‘הדואר’, יט אייר תרצ“ד – א סיוָן תש”ך.

66. דּוֹרֵנוּ. ירחון עברי מצויר למשפחה העברית באמריקה ובפרט לדור הצעיר, בעריכת אברהם סולודר. שיקגו, אייר תרצ“ד – חשון תרצ”ז (בהפסקות).

67. בּוּסְתְּנַאי לַנֹּעַר. שבועון בעריכת יעקב חורגין. תל־אביב, הוצאת ‘בוסתנאי’, ג אייר תרצ“ד – יג אדר תרצ”ז.

68. הַמַּכַּבִּי הַצָּעִיר. ירחון בעריכת אברהם שוער. ניו־יורק, התאחדות המורים העברים באמריקה [חשוָן כסלו?] תרצ"ה. (יצאו 2 גליונות)

69. יְהוּדָה הַצָּעִיר. ירחון לילדים בהוצאת מחלקת הילדים של ‘יהודה, חברה לאחריות’. ירושלים, טבת תרצ“ה – תמוז תרצ”ז.

70. עוֹלַם הַיֶּלֶד. מוסף שבועי (של היוֹמוֹן ‘די אידישע שטימע’) בעריכת ראובן רובינשטיין. יג שבט תרצ“ה – יא אדר א תרצ”ה. (יצאוּ 5 גליונות).

71. אֲוִירוֹן. עתון קטן לילדים קטנים, בעריכת יצחק ברקוביץ. ורשה, הוצאת מ' שיפמנוביץ. כו אדר א תרצ“ה – כה שבט תרצ”ו.

72. עַמּוּדִים לִילָדִים. מוסף מנוקד (בתוך הירחון ‘עמודים’) בעריכת אריה ליב יַגוֹלניצר. בוקרשט, הוצאת ‘תרבות’, אדר א תרצ"ה. (יצא גליון אחד בלבד)

73. שׁוּלַמִּית לַנֹּעַר. מוסף דו־שבועי (בתוך הדו־שבועוֹן המצויר ‘שולמית’) בעריכת דב קמחי. ירושלים, הוצאת ‘בית שולמית’, טז אב תרצ“ה – יח תשרי תרצ”ו. (יצאו 5 גליונות)

74. בַּמּוֹלֶדֶת. עתון־קיר לילדי ישראל בגולה, יוצא לעתים מזומנות ע“י הלשכה הראשית של הקרן הקיֶמת לישראל. ירושלים, תשרי תרצ”ו – תרצ"ט. (מגליון י נקרא ‘בארץ’)

75. הַנִּצָּנִים. שבועון לילד ולילדה, בעריכת צבי הרכבי ואליעזר אלינר. ירושלים, הוצאת ‘בני עקיבא’, יד שבט תרצ“ו – כז תמוז תרצ”ו.

76 עוֹלָמִי. דו־שבועון בעריכת שמואל רוזנהק ואלחנן אינדלמן. וַרשה, ‘תרבות’, כד כסלו תרצ“ו – יח סיון תרצ”ט.

77. עוֹלָמִי הַקָּטָן. דו־שבועון בעריכת שמואל רוזנהק ואלחנן אינדלמן. ורשה, ‘תרבות’, א אייר תרצ“ו — כב סיון תרצ”ט. (ראה גם מס' 86)

78. דָּבָר לִילָדִים. שבועון בעריכת יצחק יציב. [עוזרים בעריכה: לאה גולדברג, ברכה חבס, יצחק אבנון. העורך בתש“ח: אהרן זאב]. תל־אביב, הוצאת ‘דבר’, ד אדר תרצ”ו – כה ניסן תשמ"ה [התמזג עם השבוּעוֹן ‘כֻּלָּנוּ’].

79. הֵד הַנֹּעַר. דו־שבועון לילד ולנער בעריכת זאב בלום [ואחרים]. תל־אביב, ד אלול תרצ“ו – ערב סוכות תרצ”ז. (בשכפול. יצאו 2 גליונות)

80. מוֹלַדְתִּי. לוח (שנתי) לנוער ולעם, בעריכת אהרן זאב בן־ישי. צייר [חלק מן הלוחות] נחוּם גוּטמן. ירושלים-תל־אביב, הוצאת קרן קיימת לישראל, תרצ“ו – תשכ”ח.

81. אֶל הַיָּם. עתון־קיר לבני הנעורים מוקדש לענייני הים, בעריכת ישעיה פרישמן. תל־אביב, חבל ימי לישראל, כסלו תרצ“ח – אייר תרצ”ט. (יצאו 12 גליונות)

82. חֲבֵרִי. שבועון מצויר לנוער בעריכת א' רש“ל ואהרן צפנת. ורשה, ד תשרי תרצ”ז – כח תשרי תרצ"ז. (יצאו ככל הנראה 2 גליונות בלבד. ראה גם מס' 106)

83. יַלְדוּתֵנוּ. עתון מצויר לבני הנעורים, בעריכת י' שוב [גליון א] ומ' קרליץ [גליון ב]. וילנה, מרכז ‘חורב’, סיון תרצ“ז – כסלו תרצ”ח. (מוסף של השבועון ‘דאָס וואָרט’ [“המִלה”]. יצאו 2 גליונות).

84. הָעִבְרִי הַקָּטָן. ירחון בעריכת שלמה מראה־נוף ויוסף ליבנזון. שיקגו, הוצאת ועד־החינוך היהודי והסתדרות המורים העברים במערב התיכון [של ארה“ב], תשרי תרצ”ח – סיון תש"ה. (חוברות נוֹספוֹת יצאו אח"כ לקראת חגים ומועדים).

85 שְׁעָרִים. דו־ירחון לבני הנעורים בעריכת שמואל בס. תל־אביב, הוצאת ‘ספרא’, ניסן תרצ“ח – תמוז תרצ”ח. (יצאו 3 חוברות).

86. עוֹלָמִי הַקְּטַנְטָן. דו־שבועון בעריכת שמואל רוזנהק ואלחנן אינדלמן. ורשה, הוצאת ‘תרבות’, יב אדר תרצ“ט – כב סיון תרצ”ט. (יצאו 8 גליונות)

87. הַהֶגֶה. ירחוֹן תנועת הנוער הציוני בפולין, בעריכת יצחק אהרֹן קְוֶלֶר. ורשה-לבוב, אדר תרצ"ט. (יצא, כנראה, גליוֹן אחד בלבד).

88. אַךְ־שָׂמֵחַ. עתון לילדים ולנערים [בעריכת לוין קיפניס]. תל־אביב, הוצאת מ' גרין, יא אדר ב – יח אדר ב ת"ש. (יצאו 2 גליונות, השני בשם ‘הֶחָבֵר אַךְ־שָׂמֵחַ’).

89. שִׁלְגָּנִיּוֹת. חוברות דו־שבועיות לילדים [בעריכת ק“א ברתיני ואחרים]. קישינוב, תרבות, אדר ב ת”ש. חוברת ב בשם ‘אָבִיב’ – ראשית ניסן ת“ש. חוברת ג בשם ‘זִיו’ – סוף ניסן ת”ש.

90. דַּחֲלִיל. שבועון לילד בעריכת עמנואל אולסבנגר. ירושלים, כט אייר ת“ש – כא סיון ת”ש. (יצאו 4 גליונות)

91. לִילָדִים. חוברות שנתיות לענייני בריאות [בעריכת הדסה היינריך]. תל־אביב, מרכז קופת־חולים, ת“ש-תש”ה. [בשנים תש“ב, תש”ד, תש“ה הופיעו בשם לִילָדֵינוּ. בתש”ג: לַיֶּלֶד. החל בתשי"ג יצאו לפרקים חוברות ‘איתנים לילדינו’].

92. עוֹלַם הַיְלָדִים. ירחון של בתי־הספר העממיים היהודים, בעריכת פינחס גינגולד וצבי שטוק. ניו־יורק, הוצאת אגודת פועלים עבריים לאומיים ופועלי ציון־צ“ס, ניסן תש”ג – ניסן תש"ד (החלק העברי של הירחון היידי ‘קינדערוועלט’)

93. הַבֹּקֶר לִילָדִים. שבועון בעריכת יעקב חורגין. תל־אביב, הוצאת ‘השחר’, יח אב תש“ג – כב תמוז תש”ח.

94. הַשָּׂדֶה לַנֹּעַר. דו־ירחון בּעריכת נחמן תרדיון. תל־אביב, המרכז החקלאי, סיון תש"ג. (בשנה זו יצא גליון אחד בלבד. נתחדש והופיע בקביעות: תש“ו – תשי”ט)

95. עִתּוֹן יְלָדִים. לילדים היודעים תרי“ג מלות היסוד, בעריכת צבי סטון. ניו־יורק, הוצאת ידידי החינוך היהודי, תשרי תשי”ד. (יצא, ככל הנראה, גליון אחד בלבד)

96. הַסְכֵּת וְהַשְׂכֵּל. עלון [רבעון] לתלמידים בעריכת חיים אורמיאן ושאול ברקלי. ירושלים, לשכת המודיעין הממשלתית, בשיתוף מחלקת־החינוך של הוַעד הלאומי ושירוּת־השידור. תשרי תש“ד — תשרי תש”ח. (בתשרי תש"ז הוחלף השֵם ל’קול ירושלים לתלמיד')

97. בִּשְׁבִילֵי מוֹלֶדֶת. עתון־קיר, יוצא לאור ע“י מחלקת־הנוער של קרן־היסוד. ירושלים, תש״ד – תש”ט. (יצאו 12 גליונות, כל אחד מוקדש לישוב חלוצי אחר)

98. עֲתִידוֹת. רבעון [בשנים תש“ו – תשט”ו ירחון] ספרותי־מדעי לנוער בעריכת אשר ברש [ואחרים]. תל־אביב-ירושלים, המחלקה לענייני הנוער של ההנהלה הציונית ו’מסדה', טבת תש“ד – קיץ תשי”ט (בהפסקות).

99. לַקּוֹרֵא הַצָּעִיר. מוסף דו־שבועי [בתוך השבועון ‘הדואר’] בעריכת חיים ליף. ניו־יורק, ג אדר תש“ה – ט ניסן תשי”ט.

100. נִצָּנִים. ליקוטי שׂיחות [עם דברי ספרות ושעשועים] בשביל התלמידים, יוצא לאור בהשתדלות מורי תלמוד תורה. [ירחון בעריכת עמישי גויטע וחבר מורים ותלמידים]. טריפולי (לוב), אדר תש“ה – תש”ח. (יצאו 26 גליונות)

101. מִשְׁמָר לִילָדִים. דו־שבועון [מראשית תש“ח שבועון] בעריכת צבי זוהר, מרדכי אמיתי, רפאל אליעז [ואחרים. חברי מערכת: לאה גולדברג ומרדכי סבר]. תל־אביב, עם וספר, כט אלול תש”ה – כו ניסן תשמ“ה [לפני כן יצאו מוספי חג בתוך היומון ‘משמר’ בשם ‘משמר לילדים’. התמזג באייר תשמ”ה עם השבועון ‘כֻּלָּנוּ’].

102. הָעִבְרִיָּה. ירחון להורים ולנוער בעריכת חנה שפּיצר. ירושלים, מוסדות החינוך של ‘המזרחי’ המסונפים לת“ת לבנות, תש”ה-תשט"ו. (ראה מס' 111).

103. הָעִבְרִי הַצָּעִיר. ירחון בעריכת מ“ד איידלשטיין. טימישווארה (טרנסילבניה), ארגון ‘בני עקיבא’, תשרי תש”ו – אייר תש"ו.

104. הַטֶּכְנַאי הַצָּעִיר. חוברות למדע פופולארי בעריכת ישעיה יצחק פיינסוד וחיים רוז. תל־אביב, [יבנה], חשון תש“ו – תש”ח.

105. אֶשְׁכּוֹלוֹת. חוברות־מדע [חודשיות] לנוער בעריכת יצחק אבנון. תל־אביב, [תשרי – תמוז] תש"ו. (10 חוברות בלי ציוני תאריכים).

106. חֲבֵרִי. עתון לילדי ישראל בעריכת א' רש“ל ואהרן צפנת. לודז, המרכז לחינוך ולתרבות עברית ע”י מרכז ‘החלוץ’ בפולין. כסלו-טבת תש"ז. (יצאו 2 גליונות. ראה גם מס' 82).

107. הַצּוֹפֶה לִילָדִים. שבועון בעריכת אברהם בר־טורא, משה טביומי, בנימין צביאלי, שאול רז. תל־אביב, הוצאת ‘הצוֹפה’, ל שבט תש“ז – יז אלול תשכ”ד.

108. מִיקִי מָעוֹז. דו־שבועון מצויר לילד בעריכת יהושע טן־פּי. תל־אביב, [כסלו תש“ז – תמוז תש”ח]. (יצאו 9 גליונות, בהפסקות ובלי ציוני תאריכים).

109. טֶכְנִיקָה וּמַדָּע לַנֹּעַר. ירחון בעריכת צבי נדב. תל־אביב, טכניקה ומדע, תש“ז-תש”ח.

110. עִתּוֹנֵנוּ. דו־שבועון לנוער ולילד בעריכת משה פרידנריך ושמעון מלין. תל־אביב, ל תשרי תש“ח – כ חשון תש”ח. (משוכפל. יצאו 2 גליונות)

111. הָעִבְרִיָּה לִקְטַנִּים. ירחון [בעריכת חנה שפיצר]. ירושלים, מוסדות החינוך המסונפים לת"ת לבנות של רשת החינוך של ‘המזרחי’. אדר-ניסן תש״ח. (יצאו 2 גליונות)

112. שַׁי לַיֶּלֶד. מוסף שבועי לתלמידים הקטנים והגדולים, בעריכת שלמה סקולסקי. תל־אביב, ‘ידיעות אחרונות’, כח אדר ב תש“ח – ט תשרי תש”י.