רקע
אוריאל אופק
ספרות הילדים העברית 1900–1948: כרך א

בפתח הספר    🔗

“חללו של ארון־הספרים העברי [לילדים], שהיה שמם וריק מתחילה, נתמלא לאט לאט תוכן חי וממשי” דברים אלה, שאמר ביאליק בתרפ"ו, ראוּיים לשמש מוטו לספרי זה, שכּן הם מבטאים בתמציתיוּת את עיקרו – תיאור שיטתי ומפורט של הדרך הארוּכּה שעשתה ספרות־הילדים שלנו מראשיתה.

ספר זה, שהוא פרי עשר שנות מחקר, הוא ניסיון ראשון לסקור בהרחבה את התפתחותה של הספרות העברית לילדים ולנוער מתחילת המאה ועד קום המדינה. עיקרוֹ – מעקב כרונולוגי (וגם “גיאוגראפי” במידה מסוימת) אחרי המעבר ההדרגתי מספרות “גלותית”, שנכתבה בשביל קוראים צעירים שהעברית אינה שפת אִמם ומגמתהּ דידַקטית־לאומית בעיקרהּ, אל ספרות־ילדים טבעית, שלידתה וצמיחתה בארץ – ישראל והיא מַציגה לפני קוראֶיה הישגים של כמות ואיכות.

אף־על־פי שהספר, על שני כרכיו, נחלק מעצם טבעוֹ לפרקים ולפרקי־משנה, שכּל אחד מהם הוא בעל עצמיות ברורה, מוטעמוֹת לכל אורכּוֹ הרציפות וההמשכיות הבלתי פוסקות. רֶצף זה בא להמחיש כי ההיסטוריה של ספרות־הילדים שלנו היא תהליך הדרגתי, אך מוּאץ, של צמיחה וגידול – מהתחלה הססנית, שצביונה מלאכוּתי במידה לא קטנה, ועד לעידן של טבעיוּת, פריחה ושׂגשׂוּג. צמיחה זו ינקה משני מקורות־השפעה עיקריים: קודם כל, הספרות העברית למבוגרים, שיוֹצרֶיה המרכזיים ראו ברוּבּם זכות ואף חובה לעצמם לתרום מעֵטם ומכשרונם ל“קטנים”; ובמקביל אֵליה – הספרות האירופית, שחותָמהּ טבוע בספרות־הנוער שלנוּ במידה רבּה מן המשוער.

ספר זה הוא, מעצם טבעו ומהוּתוֹ, המשכוֹ של חיבּוּרי ‘ספרות־הילדים העברית – ההתחלה’ (מפעלים אוניברסטאיים להוצאה לאור, תשל"ט), שתמציתוֹ מובאת בפרק־המבוא “מאה השנים הראשונות”. בספרי הנוכחי, כבקודמו, הוּשׂם הדגש בַּהיבּט ההיסטורי של ספרות הילדים שלנו וּבשלבּי התפתחותה – השפעת החינוך העברי ותחיית השׂפה על גידוּלה, פועלם של מו“לים וגופים אחרים בגולה ובארץ, תרוּמתם של עיתוני הילדים והנוער ועוד. לחשובי היוצרים הוּקדשוּ בגוּף הספר פרקים מונוגרפיים, שבהם שולבו פרטים ביוגרפיים עיקריים, ציטוטים מתוך מאמרי בני זמנם והערכת מקומם של אותם יוצרים בספרות הילדים, תוך מיעוט בניתוחים טקסטולוגיים מפוֹרטים של היצירות. ככל שהתקדמה כתיבת הספר הלך היקפה והתרחב הרבה מעל המשוער; חרף גידול זה עשיתי כל שניתן למנוע את המון ה”עצים" מלהאפיל על אחדותו של היער, כדי שאבני הפסיפס המרובות תצטרפנה לתמונה שלמה, המַציגה את ספרות־הילדים שלנו על כל צדדיה, אורות עם צללים גם יחד.

ספר זה לא היה נכתב אלמלא זכיתי לשמוֹע לפני שנים את תורת הספרות מפי מורי שמעון הלקין, אשר בהדרכתו כתבתי את עבודת הדוקטור על ראשיתה של ספרות־הילדים העברית. לוֹ חב אני כאן את תודתי הראשונה. סיוע חיוני הושיטו לי עובדי בית־הספרים הלאומי והאוניברסיטאי בירושלים וספריית ‘שער ציון’ בתל־אביב, צוות ארכיון ‘גנזים’ וידידי הביבליוֹפיל אליהו הכהן. תודה גם ל’מפעלים אוניברסטאיים הוצאה לאור', שאיפשרו לי באדיבותם לכלול בחיבורי זה פרק משנֶה חיוּניים מתוך ‘ספרות הילדים העברית– ההתחלה’, תוך כדי הרחבתם ועדכונם, לקרן תל־אביב לספרוּת ולאמנוּת ולקרן עמו"ס לעידוּד מלומדים וסופרים על המענקים שהִקצוּ לי. כן יבוֹאוּ על התוֹדה כל אנשי בית ‘דביר’ – המערכת והדפוס – שהתקינו, סידרוּ והדפּיסוּ את הספר על שני כּרכיו ודאגוּ להוֹציאוֹ לאור בצוּרתוֹ הנאה והנקיה. ואחרונה שהיא ראשונה – רעייתי בינה, שליוותה בסבלנוּת אין־קץ את כתיבתי על כל שלבּיה, ןאשר בלעדי מעוֹרבוּתה ועצותיה הטובות לא הייתי זוכה לברך היום על המוגמר.


יום העצמאות תשמ"ו


 

פרק מבוא: מאה השנים הראשונות    🔗

מי שיבוא לסקור את שלבי התפתחותה של 'ספרות־הילדים, שלנו, מראשיתה ועד היום, ימצא נקודות־מפגש והשפעות הדדיות בין יצירות הספרות שנכתבו לילדים בלשונות העמים לבין אלה שנתחברו בלשון העברית. פחות או יותר, בהתפתחותה של 'ספרות הילדים בלשונות השונות; שלבים אלה ציינו את המעבר ההדרגתי מספרות דידקטית מובהקת, שנועדה להקנות לילד ערכי מוסר, אמונה ויֶדע, אל ספרות פולקלורית, שעיקרה משל ואגדה (במובנה הנרחב), ומכאן אל ספרות חווייתית, השואפת לאיכות אמנותית. אך מאמצע המאה ה־18 ואילך מתחילה להסתמן האטה גדלה והולכת בהתפתחותה של ספרות הילדים העברית, האטה שהגיעה לשׂיאה באמצע המאה ה־19; באותן שנים, שבהן הגיעה ספרות הילדים ברוב ארצות התרבות לראשית תור־הזהב שלה (למשל: הופעת ‘אֶליס [עליסה] בארץ הפלאות’ מאת לוּאיס קֶרול ב־1865), היתה ספרות־הילדים העברית במצב של תרדמה כמעט מוחלטת. רק על סוף המאה העשרים התחילה מסתמנת פעילוּת יצירתית דינמית בספרות הילדים שלנו – תחילה במזרח־אירופה ואחר־כך גם בארץ־ישראל – ובפרק־זמן קצר יחסית הצליחה לסגור את הפער ולהעניק לקוראים העברים הצעירים יבול ספרותי עשיר ומעשיר במקור ובתרגום.

כמה וכמה סיבות, הקשורות זו בזו, גרמו לפיגור זה: התנאים החברתיים האנורמליים, שבּהם חיו והתחנכו רוב יהודי הגולה, ההסתגרות והרתיעה מפני השפעות חיצוניות, החינוך הדתי השמרני ששלט ברוב קהילות ישראל, ואחרון שהוא אולי ראשון – קיומה של השׂפה העברית כלשון בלתי־מדוּברת. מסיבות אלו לא היו קיימים כמעט קוראים עברים צעירים של ספרות יפה. העברית היתה, כידוע, לשון־קודש בעיקרה: הילדים למדו אותה ב’חדר' והתפללו בה, אך לא דיברו בה בחיי יום־יום. רּוּבּם הגדול אף לא הִכּיר ספרות עברית חילונית, שהיתה אסורה ברוב בתי ישראל, בעיקר במרכז אירופה ובמזרחה. אבל אותם נערים, שכבר למדו לקרוא עברית, השתוקקו לסַפּק את יצר־הקריאה, המפַעם בלבו של כל ילד; ואם לא מצאו ספרי קריאה “תקניים”, במובנם המקובל – שהרי הספרות החילונית הורחקה מהישג־ידם – הם חיפּשו חומר־קריאה מוֹשך באותם ספרים שבאו לידיהם, מליקוטי מדרשים וקובצי איגרות ועד ספרי מוסר ופרקי מסע וזכרונות. מאליו מובן, שלא תמיד התאימו אלה לגילם ולכושר תפיסתם: “מסתרי פאריז, התועה בדרכי החיים, הנודד הנצחי, האבות והבנים […] וכדומה – זה הוא ‘המזון הרוחני’ אשר נתַנו לילדינו בשנות השבעים והשמונים, ולא עלה על לב איש לשאול: עד כמה טבעי, נוח לעיכול, מזין ומבריא הוא מזון כזה לנפש ילדים ונערים” (ראובן בריינין, “בספרות־הילדים”, ‘השלוח’ ב, אודיסה תרנ"ז, עמ' 92 חתום: נקודה).

התפתחותה של ספרות־הילדים שלנו במאה ה־19 נסקרה בהרחבה במחקרי ‘ספרות־הילדים העברית: ההתחלה’ (מפעלים אוניברסיטאיים, תשל"ט). פרקי המחקר הדגישו את העובדה, כי שלבי גידולה של ספרות זו לא התרכזו במקום אחד, אלא נדדו מארץ אל ארץ; צמיחתה במרכז־אירופה, המשכה – במזרח־אירופה (ובמידה פחותה גם בארצות־הברית) ושיאהּ – בארץ־ישראל. רוב היצירות, שנתחברו בשביל ילדי ישראל עד שלהי המאה ה־19, מטרתן העיקרית היתה לימודית־לאומית: להקנות לילד ולנער את יסודות הלשון העברית בדרך קלה ומושכת (אם כי מלאכותית במידה רבה). כדי לסייע בדרך זוֹ לתחיית השׂפה הלאומית. אין תימה אֵפוא, שאותן יצירות ראשונות וקצרות – משלי מוסר, עיבּוּדי מקרא ואגדה, ורסיסי סיפורים – נדפסו בעיקר במקראות ובשאר ספרי לימוד. ספרות־ילדים זו היתה “בלתי טבעית” מעיקרה, שכּן נכתבה על־ידי סופרים ומחנכים בלשון “מתה”, שלא היתה שׂפת־אִמם, בשביל ילדים שלא דיבּרו בה. ואף־על־פי כן ניתן למצוא בתוכה גם יצירות לא רבּות, שיאֶה להן התואר קלאסיקה, שכן מצויים בהן ערכים ספרותיים־אמנותיים בני קיימא; ועוד ידוּבּר בהן להלן.


עם ייסוד בתי־הספר היהודים החדשים במרכז אירופה ובמזרחה, שרובם נפתחו בעידוד השלטונות, התעורר מאליו הצורך בספרי לימוד מתאימים. המקראות שחיברו המורים באותם בתי־ספר הכילו, בין השאר, פרקי קריאה בלטריסטיים ראשונים, שחוּבּרו או עוּבּדוּ במיוחד בשביל הילד העברי. המקראה העברית המודרנית הראשונה – ‘אבטליון’ (ברלין 1790) מאת המשכיל הקיצוני אהרן ווֹלפסון־האלֶה (1754–1835) – כָּללה בעיקר משלים וסיפורי תנ"ך מעוּבּדים. חברו יהודה לייבּ בן־זאב (1764–1811) פירסם במקראה רבּת־התפוצה שלו ‘בית הספר’ (וינה 1802) את שירי הילדים העבריים הראשונים, ביניהם זמר מלא שׂמחת־חיים זה, שהושר במשך דורות בארץ ובגולה:

נַחְנוּ יְלָדִים

רַכִּים וּצְעִירִים,

שְׂמֵחִים וְחַדִּים,

רוֹקְדִים כִּשְׂעִירִים.

לִבֵּנוּ מֵאַשְׁמָה

עוֹד נָקִי וְטָהוֹר,

בְּכֹחַ וְעָצְמָה

קָפוֹץ וְדָהוֹר

(וכו')

שני הספרים הבּלטריסטיים הראשונים, שכּוּונוּ במפורש לקורא העברי הצעיר, היו ‘משלי אגור’ (ברלין 1799) – קובץ חובבני של משלים מחוֹרזים מאת המשורר שלום הכהן; וכן ‘החרוץ והעצל’ (ברסלאו 1817) – מחזה־הילדים הראשון, מאת דוִד זאמושץ. מחנך וסופר נשכח זה (1789–1864) היה הראשון שהקדיש את עיקר אונו וכשרונו לטיפוחה של ספרות־הילדים העברית. הוא הדפיס על חשבונו כעשרים ספרים לבני הנעורים, תירגם לעברית את ‘רובינזון הצעיר’ ועוֹד מספריו של הסופר־המחנך הגרמני המתקדם יואכים היינריך קאמפֶּה (שנחשב לסופר־הילדים המקצועי הראשון). חברוֹ של זאמושץ, המחזאי והפרשן זיסקינד ראשקוֹב, הוציא את הקובץ הראשון של סיפורי ילדים קצרים מקוריים – ‘טל ילדוּת’ (ברסלאו 1835) – שכָּלל “מעשי בני אדם מתכונות ומידות שונות ואשר הגיע להם, למען תת לנער דעת ומזימה”. כעבור שש־עשרה שנה נדפס בליווֹרנוֹ (איטליה)‎ קובץ שני של סיפורים מקוריים לילדים – ‘מקוה ישראל’ (1851) מאת המשורר והפרשן ישראל קושטא: נכללו בו מאה סיפורים קצרים, כתובים בסגנון מקראי קל, מחיי ילדים ואנשי מופת.

אך כל אותן התחלות, ואלה שבּאוּ אחריהן, לא חרגו מגדר נסיונות בעלי מגמה דידַקטית מובהקת, ועיקר חשיבותן בעצם הופעתן ובהשפעה שהיתה להן על הסופרים הבאים, ועל כן ראוּי לנוּ להתייחס אליהן במידה של סלחנות. הרי רוּבּן ככולן היו יצירות שנכתבו לשעתן, בלא שתהיה להן כוונה ליהפך לנכס קיים בספרות־הילדים. מטרתם המוצהרת של מחבּריהן היתה חיבּוּב הלשון העברית על הקוראים הצעירים, עם הקניית ערכי השׂכּלה, לאום ומוּסר; אם כי לעתים נצמדה אליה גם הכּרה בחשיבותה של ההנאה והחוויה הספרותית, המתבטאת בהבאת “סיפורים נעימים לעונג ולשעשועים” (כפי שנכתב על רבּים משערי הספרים בעת ההיא).

נקודת המִפנה בתולדות ספרות־הילדים העברי חלה באמצע המאה ה־19, עם הופעת ‘אהבת ציון’ לאברהם מאפּוּ (וילנה 1853). במאפו (קובנה 1808–קניגסברג 1867 ) רואים רבים, ובצדק, את מבַשׂרהּ של ספרות־הילדים העברית החדשה. הוא, הסופר הרומנטי וה“מלמד” האביון, היה גם אחד הראשונים שיצאו בקִטרוג חריף על שיטות הלימוד המיושנות ב’חדר', המרחיקות את היַלדוּת מילדי ישראל, ותבע במפגיע: “מִנעו את הילדים מכּל עמוק ונשׂגב ותנו לָמוֹ דברים נכוחים וקלים!” (מתוך המבוא למקראה שלו ‘חנוֹך לנער’, 1859). את ‘אהבת ציון’ שלו – ראשון הרומנים העבריים – כּיוון לא רק לקורא המבוגר, שהרי הוא הטעים לא פעם כי “בראשית מלאכתי ‘אהבת ציון’ שפכתי חן על רוח צעירינו”. ואכן, בני הנעורים היו תמיד הקוראים העיקריים של ספרי מאפו, כעדותו של יעקב פיכמן:

“ספרי מאפּוּ, מה מתוק היה בימים ההם מקריאתם לנער העברי. מה שוממה היתה ילדותנו בלעדיו! עוד כיום, כי אזכור את הימים אשר קראתי את ‘אהבת ציון’, והיה זה לי כתוספת חן לימי הילדוּת, כאגדת־חיי הראשונה” (‘אנשי בשׂוֹרה’, עמ' עד).

‘אהבת ציון’, שהיה אולי הספר העברי הנקרא ביותר במחצית השניה של המאה ה־19, היה גם הספר המשפיע ביותר: הוא נראה בעיניהם של בני העיירות כהימנון לחיי הטבע ולעבודת האדמה והִצית בלבם את הערגה לציוֹן. מאז הופעתו נדפס הספר במהדורות לאין־ספור, מֵהן מעוּבּדוֹת במיוחד לילדים, עד שנעשה לבסוף ספר־קריאה “רשמי” לילדי מדינת־ישראל: בשנת תשכ"ב הוא נכלל בתוך מבחר הספרים לקריאה עצמית מונחית לכיתה ז', מתוך הנחה שפרקיו “ייקראו על־ידי הילדים בנשימה עצורה”.

אבל זכות־ראשונים נוספת שמורה למאפּוּ: באחרית ימיו חיבּר, אולי בבלִי־דעת, את הסיפור רחב־היריעה הראשון לקוראים העבריים הצעירים, סיפור המעוגן כולו בחיי הילדים. את הסיפור הזה –רקמת יחסים “סבוכה” בּין בּן־נדיבים צייתן לבין בן־כילי פורק עוֹל – הבליע הסופר בתוך פרקי השינון של ספרו האחרון. המקראה ‘אמוֹן פדגוֹג’ (קניגסברג 1867), שהופיעה בימיו האחרונים ממש. חמישים שנה אחרי מותו בּאה גאולה לסיפור ראשוני זה, כאשר יוסף קלוזנר הוֹציאוֹ (בלא קטעי השינון המעכּבים את רצף העלילה) בספר בשם ‘בית חנן’ (ירושלים 1920); אחר־כך חזר הסיפור ונדפס במהדורות נוספות ובשמות שונים: ‘הטוב והרע’ (וַרשה 1924) ו’נוה ישרים' (שם 1929).


ספרות הילדים אופק 1 עמ 14מסלת הלמוד (2).jpg
המקראה החלוצית 'מסלִת הלִמוד' לבן־זאב (מהדורת 1848)


ספרות הילדים אופק 2 עמ 14 זכרונות לבית דוד (2).jpg
שער 'זכרונות לבית דוד' וַרשה (1893)

הרומנים של מאפו, שעוררו את הגאווה הלאומית בקרב הנוער היהודי, יצרו גם את הזרם ההיסטורי־עממי בספרות ההשׂכּלה, זרם שהגיע לשׂיאוֹ ב’זכרונות לבית דוד' מאת אברהם שלום פרידברג (בעקבות הרמן רקנדורף; וַרשה 1893 ). רוב הסיפורים הללו היו תרגומים ועיבּוּדים מגרמנית ומאנגלית: ‘הריסות ביתר’ לשמואל מאיר (עיבד קלמן שולמן), ‘יעקב טירדה’ מאת לוּדביג פיליפסון, ‘דוד אלראי’ לבנימין דישׂראלי, ‘עמק הארזים’ לגרייס אגילר ועוד. רמתם היתה בינונית, בדרך כלל, אך הקוראים הצעירים מצאו בהם מזון רוחני מלהיב: עלילות גבורה מן העבר הקרוב והרחוק, וּדמויות לאומיות כּמוּשׂא להערצה ולהזדהות.

כהמשך טבעי ישיר לסיפורת ההיסטורית הופיעו בשִלהי המאה ה־19 גם התרגומים הראשונים של סיפּוּרי הרפתקה ועלילה לנוער: יצחק רומש איש וילנה תירגם עיבּוּד גרמני של ‘רובינזון קרוּזוֹ’ וקרא לו כּוּר עוני' (1862); ישראל זאב שפרלינג תירגם כמה מסיפוריו הראשונים של ז’וּל וֶרן (‘במצולות ים’, וַרשה 1877; ‘בבטן האדמה’, שם 1878), ויצחק אנדרס מגרוֹדנוֹ הוציא קובץ ראשון של סיפורי מדע לילדים בשם ‘סיפורי אלישיב’ (1876). סיפּוּרים אלה והבּאים אחריהם, שלא תמיד תוּרגמוּ משׂפת המקוֹר ולשונם היתה נמלצת ומגוּמגמת משהו, היו בשביל ילדי תחום־המושב חומר־קריאה מרתק, מסעיר ומלהיב את הדמיון.

הרחבת שיטות הלימוד החדשות וייסודו של “החדר המתוקן” במזרח־אירופה סייעו לצמיחתו של דור חדש של יוצרים לילדים, רוּבּם ככולם מורים. אהרון רוזנפלד (1846–1916) חיבּר את המקראה המשוּבּחת ורבת־התפוצה ‘גן שעשועים’ (וַרשה 1880), ששיריה המרנינים השפּיעוּ בין היתר על נסיוֹנוֹתיו הפּיוּטיים הראשונים של שאול טשרניחובסקי. זאב יעבץ (1847–1924) הוציא ערב עלייתוֹ לארץ־ישראל את קובץ האגדות המהולל ‘שׂיחות מני קדם’ (וַרשה 1887), הנחשב בצדק לספר־ילדים עברי ראשון בעל ערכים אמנוּתיים קיימים, שפּתח תקוּפה חדשה בספרות־הילדים שלנו. אברהם מרדכי פּיוּרקוֹ (1853–1933) הוציא סִדרה ראשונה בסוגה של אחד־עשר “ספרי ילדים למקרא ולשעשועים” (גראיֶבו 1893) וכן ערך את השבועון העברי הראשון לילדים, שנקרא אף הוא ‘גן שעשועים’ (ליק 1899). אבל התנופה הממשית לספרות־הילדים, תנופה שהביאה להפיכתה מיצירת עראי לתופעה של קבע, באה מן האגודה הציונית החשאית ‘בני משה’ ומהוצאות הספרים שנוסדו בעידודה.

אחת ממטרותיה המוצהרות של אגודת ‘בני משה’ היתה “הוצאות ספרים קטנים להפיצם בין בני הנעורים”. כדי לממש מטרה זו הקים יהושע חנא רבניצקי, מראשי הלשכה האוֹדיסאית של האגודה – שהיה אחר־כך עורכו הראשון ושותפו לעבודה של ביאליק (ראה להלן) – את הוצאת הספרים הקטנה והנשכחת ‘עולם קטן’ (אודיסה 1895). תוך שנתיים יצאו על־ידי ‘עולם קטן’ כחצי תריסר חוברות של סיפורי ילדים משוּבּחים; ביניהם מסיפורי אנדרסן בתרגום יהודה גרזובסקי (גור), ‘שִילוּמים’ מאת א“ז רבינוביץ, מסיפורי י”ב לבנר, מרדכי בן־עמי (אחד מהם בתרגומו העלוּם של ביאליק. ראה פרק ב/2) ועוד. אבל המו"ל, שהוציא את ספרות־הילדים העברית למרחב והעניק לה חִיוּת דינַמית שלא ידעה קודם לכן, היה אברהם־לייב בן־אביגדור (שאלקוביץ), המזכיר הוַרשאי של אגודת ‘בני משה’. בן־אביגדור הִציב לעצמו ייעוּד ואתגר – הפצת “ספרות יפה בעברית בעד המון העם” במחיר השוה לכל נפש. הוא ריכז סביבו כמה ממיטב הסופרים הצעירים, ותוך שנים מעטות הוציא כאלף ספרים וחוברות לילדים ולנוער, לצד מאות ספרי קריאה למבוגרים וספרי לימוד רבּי תפוצה, בּכל תחומי הספרות.

הוצאת־הספרים הפרטית של בן־אביגדור נוסדה בשנת 1895. שנים מעטות אחר־כך קמו הוצאות־ספרים נוספות – בוִילנה, באודיסה ובוַרשה – ששימשו מעין “מרכזים ספרותיים” והיו מנוף לגידולה של ספרות־הילדים העברית. אבל הוצאת ‘תושיה’ של בן־אביגדור היתה ראשונה, ובה ראוי לפתוח את תולדות ספרות־הילדים שלנו במאה העשרים.


 

חלק א: עִם תקוּפת התחיה [תר“ס–תרע”ח 1900–1917]    🔗

פרק ראשון: ‘תושיה’ לילדי ישראל    🔗

א. בן־אביגדוֹר והוֹצאת ‘תוּשיה’

“בואו נא אתם, ילדי ישראל, ונחזיק טובה לבעלי ‘תושיה’, שבּאו למלאות מקום אמותינו הזקנות והטובות וַיהיו לנו לדוֹדים טובים ומביאים תושיה לרוחנו הצעיר ולנשמתנו הרכּה ומספרים לנו בשׂפתנו, שׂפת הילדים, כאשר אהבנו, סיפורים יפים ונעימים, ערֵבים לאוזן ומתוקים לנפש […] הלשון היא לא בקול קצף ולא בקול גערה, כי בקול חבר טוב, היושב באחת הפינות בבית־המדרש בין השמשות. הילדים אינם שומעים את קול ה’דוד' המספר ורואים אך אותיות; אבל מה יפו האותיות, מה חלק הנייר ומה טוב הדפוס! ממש יין טוב בכלי טוב”.

במלים חגיגיות אלה קידם הפובליציסט א“ל לוינסקי (“בספרות הילדים”, ‘המליץ’ 1897, גל' 260. חתום: ילד זקן) את הופעתן של החוברות הראשונות של ‘הביבליותיקה לילדים’ של הוצאת ‘תושיה’. ו”הדוֹד הטוב" הנזכר ברשימה אינו אלא יוזם ה’ביבליותיקה' ומייסד ההוצאה, א"ל בן־אביגדור (ליטא 1866–צ’כיה 1921). לא היתה הפרזה רבּה בדבריו אלה של לוינסקי; הוא ראה בצדק בחוברות הדקות של ‘תושיה’ מעין אתחלתא דגאולה לילדוּתם המתחדשת של ילדי ישראל.

השעה היתה כשרה לאותה “אתחלתא דגאולה”. אירופה הנפרדת מן המאה ה־19 קידמה את פני המאה ה־20 בתקוות ובציפיות לעתיד טוב יותר, שבּו ישולבו הישׂגי הטכנולוגיה עם הישׂגי התרבות. יצירותיהם ההומניסטיות של ל“נ טולסטוי, מקסים גורקי, אמיל זולא, מרק טוויין ועמיתיהם הטבּיעוּ את רישוּמן העמוק גם על הספרות העברית, שביקשה להתנתק מכבלי המליצה המשכּילית וחפּשה לעצמה נתיבים חדשים ו”מהלך חדש". התנועה הציונית, החיים המתחדשים בארץ־ישראל והמאמצים להחייאת הלשון העברית בקרב הדור החדש – כל אלה הכשירוּ את הקרקע ואת הלבבות להענקת תנופה חדשה לספרות העברית, ולספרות־הילדים בכללה.

בן־אביגדור לא היה עוד סופר ומו“ל טירון כשיסד בסתיו תרנ”ו את הוצאת־הספרים הפרטית שלו. בעודו תלמיד ה“חדר” והישיבה בעיירה ז’טיל (רוסיה הלבנה) כתב בסתר שירים וסיפורים, ובגיל עשרים ושתיים פירסם ב’המליץ' את ביכורי יצירותיו. חודשים מעטים לאחר בואו לוַרשה, שבּהּ נתמנה למזכיר האגודה ‘בני משה’ (1891), יסד את הוצאת ‘ספרי אגורה’, שמטרתה המוצהרת היתה לברוא “ספרות בעד המון העם, אשר הנעים והמועיל נפגשו בה יחדיו”. במאמר הפרוגרמטי, שפירסם בפתח החוברת הראשונה של ‘סיפורי אגורה’ (‘לאה מוכרת הדגים’, שחיבר בעצמו), נוסחה לראשונה מגמתו של זרם “המהלך החדש” בספרות העברית: “ספרות אשר נראה בה כמה בראי את חיי עמנו […] בציורים אמיתיים לקוחים מן החיים”. חוברות קטנות ורבּוֹת־תפוצה אלה. שחוֹקר בן־זמננו מבקר אותן קשה בגלל “כּוח סיפורִי דל ודמיון רדוד” (שאנן, ‘הספרות’, ב, עמ' 167). זכו בשעתן לפוֹפּוּלריוּת חסרת תקדים. הסיפּורים שנדפסו בהן – מהם שנכתבו בידי סופרים שחיבּרוּ אחר־כך גם סיפורי־ילדים (דוד פרישמן, י“ל פרץ, י”ח טביוב, עזרא גולדין, ע“נ פרענק, א”ז רבינוביץ ובו־אביגדור עצמו) – תיארו דמויות מן הרחוב היהודי, וכעדותו של יעקב פיכמן “הצהילו את הלב [וגם] ילדים קראו אותם” (‘בבית היוצר’, עמ' 387).

הצלחתם של ‘ספרי אגורה’ הוכיחה לפעילי ‘בני משה’ שאכן בשלה השעה להדפיס ולהפיץ ספרות עברית יפה בקרב ההמונים; ובחורף תרנ“ב יסדו בן־אביגדור וחברו אלעזר קפלן – בהשראתו ובהכוונתו של אחד־העם – את הוצאת ‘אחיאסף’, שהיתה ההוצאה העברית הציבּוּרית הראשונה. במחלקה לבני הנעורים של ההוצאה הופיעו, בין השאר, הספרים המשוּבּחים ‘זכרונות לבית דוד’ מאת א”ש פרידברג (בעקבות רקנדורף; 1893 ואילך) ו’שירת הזמיר מאת י"ל קצנלסון (בוקי בן יגלי; 1895), שהיו במהרה לקלסיקה ונדפסו במהדורות רבות כמעט עד ימינו.

בגלל חילוקי דעות על דרכה של אגודת ‘בני משה’ פרש בן־אביגדור ב־1895 מהוצאת ‘אחיאסף’ ויסד את הוצאתו הפרטית ‘תושיה’, במטרה “להוציא ספרים בשפה העברית בכל מקצועות הספרות”. שימת לב מיוחדת הופנתה אל הקוראים הצעירים, שלמענם הבטיחה ההוצאה להדפיס: “1. ספרי סופרי המופת, מקוצרים וערוכים למען בני הנעורים; 2. סיפורים מדברי ימי ישראל; 3. סיפורים מחיי העמים הפראים באפריקה, אמריקה ואוסטרליה; 4. ספרי מדע ערוכים ברוח הילדים והנערים” (מתוך פרוספקט ההוצאה, שפורסם עם יִיסוּדה). לראשונה בתולדות ספרות־הילדים פתח מו"ל עברי את פעילותו בתוכנית מוגדרת וערוכה מראש, שכּלוּלים בה נושאים המקוּבּלים על בני־הנעורים: ספרות קלסית וסיפּוֹרת היסטורית מקורית, ספרי מסע ומדע פופולרי. עיון בקטלוג ההוצאה (נדפס כנספח לשנתון ‘לוח עולם קטן’, וַרשה תרס"ג) מוֹכיח, כי אותם מקצעות ספרותיים, שנעדרו מן הפרוגרמה המקורית, כגון שירה, סיפּוֹרת מקורית ומעשיות־עם, שוּבּצו אחר־כך במכלול ספרי ההוצאה.

בן־אביגדור ניגש למימוש תוכניתו בתנופה, שהספרות העברית לא ידעה דוגמתה עד אז. הוא ריכז סביבו קבוצה של סופרים־מחנכים, שעשו אז את צעדיהם הראשונים בספרות־הילדים – יהודה שטיינברג ונֹח פינס. י“ב לבנר וי”ח טביוב, י“צ לוין ושלמה ברמן, אהרן לובושיצקי ואחרים – והתחיל מדפיס עשרות ספרים וחוברות בקצב חסר תקדים. תוך שלוש שנים בקירוב ראו אור שלוש־מאות חוברות ב”ביבליותיקה" לבני־הנעורים על שתי מחלקותיהן: “לילדים” – חוברות מנוקדות קטנות (12–24 עמודים החוברת), שהכילו סיפורים ואגדות, שירים ומשלים; “לנערים” – חוברות בגודל בינוני (24 עמ' ) בניקוד חלקי, שכּללו יצירות מתורגמות, סיפורים היסטוריים וביוגרפיים ופרקי מסעות. החוברות נכרכו בעטיפות צבעוניות, והודות למחירן הנמוך (4–6) קופיקות החוברת) זכו לתפוצה עצומה ולפּוֹפּוֹלריות נרחבת בקרב הקוראים הצעירים והמחנכים המתקדמים.

מאחר שספרות־ילדים מקורית כמעט שלא היתה עדיין, ואילו בן־אביגדור ביקש להפעיל את הוצאתו בהקדם וברציפות, הורה המו“ל לסופריו לעסוק תחילה בתרגום. על כן היו החוברות הראשונות שיצאו על־ידי ‘תושיה’: לילדים – הסיפור האלגורי ‘קובץ שיחות קטן’ מאת אספן האגדות השבֶדי ריכרד גוסטאפסון בתרגום נֹח פינס; ולנערים – עיבּוד מקוצר של הרומן ‘שנת התשעים ושלוש’ לויקטור הוגוֹ שם ‘מלחמת אחים’, ברגום י”ב לבנר. אחריהם יצאו בסדרה לילדים אגדות האחים גְרים בתרגום שלמה ברמן. עיבודי מעשיות־עם, מסיפורי פושקין, פיליפסון ועוד. בסדרה לנערים הופיעו מסיפורי מיין ריד (בתרגום לבנר וא"ז רבינוביץ), טֹולסטוֹי (בתרגום אז"ר), דה אמיצ’יס (בתרגום א' לוּבּוֹשיצקי) ועוד. היו אלה עיבודים חופשיים מאוד, ועל הקיצורים הרבים שנעשו בהם נמתחה ביקורת קשה בעתונות.

היצירות המקוריות הופיעו מאוחר יותר: ראשונה להן – קובץ המשלים ‘בעיר וביער’, שבישׂר את הופעתו המטאורית של יהודה שטיינברג, וסִדרת ‘כל אגדות ישראל’, שהקנתה לי“ב לבנר את מקומו בכותל־המזרח של ספרות־הילדים. אחריהן הופיעו החוברות הראשונות של שירי ילדים עבריים – ‘למען אחי הקטנים’ מאת אהרן לוּבּוֹשיצקי: הסִדרה המפורסמת ‘מגִבּוֹרי האומה’ לשלמה ברמן, המעשיות המשעשעות של י”צ לוין, הסיפורים הריאליסטיים־רומנטיים על חיי הילדים בארץ־ישראל מאת חמדה בן־יהודה ועוד. יצירות אלה יידונו בפרקים הבאים.

בתחילת המאה התחיל בן־אביגדור להוציא ולערוך, עם גיסו ש“ל גרדון, את השבועון המשוּבּח לילדים ‘עולם קטן’ (וַרשה תרס“א–תרס”ה), את הירחון ‘הנעורים’ (תרס“ד–תרס”ה) ואת הירחון ‘הפדגוג’ (1903–1904), שהיה כתב־עת עברי ראשון לענייני חינוּך, שלושת העתונים זכו לשבחים אך גרמו להפסדים, וכדי לכסות את הגרעוֹנוֹת התחילה הוצאת ‘תושיה’ בהדפסת מאות חוברות חדשות וזולות מאוד, שהכילו אותן יצירות ממש (וגם נדפסו מאותו סְדר עצמו!), שהופיעו תחילה בעתוניו. בשנת תרס”ז ראו אור שלוש סדרות חדשות לילדים, שהושתתו בעיקר על יצירות מקור: ‘ניצנים’ – מאה חוברות מנוקדות לקטנים; ‘פרחים’ – 250 חוברות מנוקדות לבני הגיל הבינוני; ‘ביכּוּרים’ – 200 חוברות לנערים. ניתן למצוא בהן מיצירותיהם של שלום אש, מ"י ברדיצ’בסקי, פרץ הירשביין, יעקב רבינוביץ, בן־ציון, את ביכּוּרי שירי הילדים של שאול טשרניחובסקי, יצחק קצלנסון, זלמן שניאור ויעקב פיכמן ועוד. אכן, שפע שאפשר להתברך בו.

אבל נחשול זה של חוברות, שמילא בבת־אחת חלל רב־שנים בספרות־הילדים העברית, היה עושר מהול בסִיגים. מציאות זו היתה, ודאי, בבחינת הכרח לא־יגונה בהוצאה המבקשת לספק את דרישות לקוחותיה הצעירים ונאלצת ליצור לעתים יש מאין, כדי להדביק את הביקוש הגובר. “על כן מן ההכרח שיהיו נמצאים בהוצאה ספרים מרוּבּים לא אך עידית, אבל גם בינונית ולפעמים גם זיבּוּרית”1 על מציאות זו – עידית מול זיבּוּרית, מקור משובח לצד תרגום לקוי, סגנון חדש והגהה מרוּשלת – עמדו בשעתם גם רוב המבקרים, שכתבו על חוברות ‘תושיה’ לילדים; שכּן פעילות דינמית זו של מו"ל עברי חלוץ, שהוציא את ספרות־הילדים מחיתוליה, אי־אפשר שלא תמצא את רישומה בעתונות היהודית.


ספרות הילדים אופק 3  עמ 22 פרוספקט (2).jpg
פרוספקט קטָלוגי של ה'ביבליותיקות' לילדים של הוצאת 'תושיה', עם סמל ההוצאה

קבּלת־הפנים הנלהבת ביותר לסדרות לבני־הנעורים של ‘תושיה’ יצאו מעטו של א"ל לוינסקי. בפיליטון ארוך בשם “בספרות־הילדים”, שקטע ממנו הובא בראש הפרק, תיאר הכותב בפַּתטיוּת את ילדוּתם הקודרת של ילדי ישראל, שאפילו “האִמות הזקנות” חדלו לספר להם מעשיות, עד שבאה תוּשיה לנער העברי; וכיוון שהחוברות יפות ומהנות כל־כך, מן הראוי להם, לילדים, לרכוש את “הספרים הקטנים, היפים והזולים מאוד והיו לכם ‘מעשות’ לקרוא ולסַפּר איש באזני חברו” (‘המליץ’, 1897, גל' 260; חתוּם: ילד זקן).

ענייני יותר בביקורתו היה י“ח רבניצקי, שארבע שנים אחר־כך השתתף עם לוינסקי וביאליק ביִיסוּדה של הוצאת ‘מוריה’ (ראה להלן, פרק ב/א). גם הוא חלק שבחים לעורכי ‘תושיה’, על שהתעוררו למלא את החיסרון הגדול בספרותנו; וכמי שידע מנסיוֹנוֹ את הקושי שביצירת ספרות מקורית לילדים, הצדיק את המו”ל על שלא הלך בגדולות אלא הורה לסופריו “לא לחַבּר ספרים חדשים לבני הנעורים, כי אם לתרגם כאלה מלשונות אחרות” (“ספרות הילדים”, ‘השלוח’ ב. תרנ"ז; עמ' 558; חתום: בר קצין). לצד השבחים ביקר רבניצקי קשה אותם מתרגמים־מעבּדים – בעיקר את י“ב לבנר וא”ז רבינוביץ – שנטלו יצירות גדולות וידועות והגישו לקוראים הצעירים את ‘תמציתן’ בלבד: “דרך כבושה היא מכבר, להשתמש בסיפורים גדולים של גדולי הסופרים בלשונות נכריות כבדבר שאין לו בעלים, לשלוח בהם יד כאדם העושה בתוך שלו, לכרות, לקרוע ולעקור ולעשות בהם מעשי ניתוחים שונים […ולהותיר] רק איזו עוללות שאין בהם טעם לא לחך הקורא הגדול ואף לא לחך הקורא הקטן” (שם).

לעומת רביניצקי, שהצדיק את ‘תושיה’ על שפתחה בתרגומים, מתח סופר ‘המליץ’ (1897, גל' 102. חתום א. ב־י) ביקורת קשה על ההוצאה, בגלל טיבם של סיפורי הילדים שבחרה לתרגם: הכוונה אמנם רצויה, “לתת את עולם הילדוּת עם כל חלומותיו ודימיונותיו בלב ילדי עמנו, למען יהיו ילדים בילדותם כילדי כל העמים”, אבל המעשים אינם רצויים: “מה העבודה הזאת לכם?” שאל המבקר הנזעם את בעלי ההוצאה, “לאיזו מטרה הריקותם מחול אל הקודש את הנסים והנפלאות שנעשו לאַלי בּאבּא [בחוברת ‘ארבעים שודדים’, תירגם מ”מ סילמן], או מעשי תוקפו וחכמתו של איוואנוּשקא דוּראטשוּק [גיבור המעשיה ‘שלושה אחים’, תירגם נֹח פינס]?" כלום מסוגלים סיפורים כגון אלה “להפריח את עצמותיהם היבשות” של ילדי ישראל? הִקשה המבקר, והשיב בעצמו: “לא, מאה פעמים ואחת – לא!”

בנימוּקוֹ המפורט, שהושתת על דרך־החינוך השונה של ילדי ישראל בגולה, גילה המבקר־המחנך הבנה מפתיעה בטעמו המשתנֶה של הילד הקורא במרוצת שנות גידולו; אילו דיבּרו הילדים עברית מינקותם, כתב, אפשר היה לתת להם מעשיות אלה בראשית קריאתם; אבל משהגיעו התלמידים לשלב שבּוֹ הם יכולים לקרוא בעצמם סיפורים קלים, הם בגרו “וסיפורים על דבר שודדים וגמדים, שֵדים ושֵדות־המים החלו לצאת מאפּם ולהיות להם לזרא”; מה יוסיפו אפוא “סיפורי פלאות, דמיונות והזיות לילדים שכבר התנערו מעפר ילדותם?” הרי נערים אלה מבקשים עתה סיפורים מרחיבי דעת, או סיפורים הלקוחים מעולמם שלהם" ובלתי יוצאים מגדר המציאות". מדעת או שלא מדעת עיגן המבקר את טיעונו בתיאוריה המודרנית על נושׂאי הקריאה אצל ילדים לפי קבוצות־הגיל השונות.

תשובה מפורטת לטענות אלה פירסם כעבור שבועות אחדים שלמה ברמן, שהיה מסוֹפריה הקבועים של הוצאת ‘תושיה’ והמתרגם הראשון של אגדות גְרים לעברית (ראה עליו להלן): תפקידם העיקרי של סופרי הילדים, כתב ברמן, הוא “להרגיל את ילדינו להיות קוראים בלשון עמם”; ולהשגת המטרה הזאת כשרים, לדעתו, כל האמצעים: כל סיפור שיש בו מעשי פלא או גוזמה מוֹשך את לב הילד, שאינו מַפלֶה בין מעשיה יהודית לבין אגדה נוכרית, כיוון שכּך, המשיך, טוב עשׂוּ עורכי ‘תושיה’ שפתחו במעשיות מתורגמות; שכּן כל עוד מרתק הסיפור את הילד, הוא “יבלעהו בעודו בכפו”. מי שמבקש לגדל דור של קוראי עברית צריך להגיש לילדים “מטעמים כאשר יאהבו”, וטועים כל אלה הסבורים, כי נער שרכש לעצמו ידיעה הגונה בעברית יסרב לקרוא אגדות ובדיות: “כל מבין דבר החינוך לאשוּרוֹ יודה, כי ילדים בני שמונה או תשע, אפילו בני עשׂר שנים, לא יצאו עדֶנה מילדותם ולא בגרו כל־כך, עד שלא ינעמו למו סיפורים מלאים פלאות ודמיונות” (על דבר ספרוּת הילדים", ‘המליץ’, 1897, גל' 236).

היה זה פולמוס ער, שהשתתפו בו סופרים ומבקרים נוספים, ביניהם ראובן בריינין (“בספרות הילדים”, ‘השלוח’, ב. תאנ"ז, עמ' 92; חתום: נקודה) וי"ל פרץ (“בפרדס הספרות”, ‘הצפירה’ 1896, גל' 152–154). ואם עלוּל אולי הוויכוח על טיבו של המזון הרוחני שיש להגיש לקורא הצעיר להיראות בעינינו כּוויכּוח בטרם זמנו – שהרי ספרות־הילדים התחילה לעשות אז את צעדיה הראשונים וקוֹראיה היו עדיין בבחינַת נעלם – הרי עצם קיומו ונימתו כִּבדת־הסבר מוכיחים עד כמה החשיבו הכל סוגיה זו, שבּהּ תלוּיים במידה רבּה טיבם וטעמם של הקוראים־לעתיד.

מאות החוברות של ‘תושיה’ לילדים ולנוער נפוצו ברבבות עותקים, נדפסו בכמה וכמה מהדורות בגולה ואף בארץ וטיפּחוּ דור חדש של קוראים צעירים ונלהבים. אישים רבּים סיפּרוּ בזכרונותיהם כיצד “אני וחברי הקטנים, בימי ילדותנו, רצנו תמיד אחרי שיעורי בית־הספר אל מוכר הספרים בעירנו, כדי לרכוש מדי שבוע־שבועיים מחבּרת חדשה, קטנה ככף־איש, עם אגדות” של הוצאת ‘תושיה’ (ז' שניאור, ‘ביאליק ובני דורו’, עמ' 323). אין גם ספק, כי הביבליותיקות לבני הנעוּרים של ‘תושיה’ מילאו תפקיד בלתי־מבוטל בּנתוּני הסטטיסטיקה המאלפת משנת 1907 (“היש קוראים עבריים?” מאת שלמה גולדנברג, ‘השלוח’ יז, עמ' 417–427), שלפיה היו 56% מן הספרים העבריים, שהושאלו בספריית פּוֹלטאבה, ספרי ילדים ונוער! “הרוּבּריקה האחרונה מוכיחה,” כתב גולדנברג (שם), “שהקורא העברי הוא צעיר, מתירא אני לומר – ילד, והוא דורש ספרות של נערים”.


הצלחתה חסרת התקדים של ‘תושיה’ הביאה בעקבותיה, מדרך הטבע, לייסודן של הוצאות־ספרים עבריות חדשות במזרח־אירופה, שהוציאו גם (או בעיקר) ספרי ילדים ונוער. התחרוּת הבלתי־נמנעת, נקודת־הרוויה שהשוק היהודי המוגבל הגיע אליה, וכן הזעזוע שעבר על קהילות ישראל אחרי מהפכת־הנפל של 1905 – כל אלה פגעו בהוצאת ‘תושיה’ וגרמו להאטה בפעילותה. במקום לפרסם יצירות חדשות יסד בן־אביגדור ב־1910 “ביבליותיקה קטנה”, מתוך כּוונה לכלול בה “ספרי מקרא נבחרים מתוך ספרותנו הישנה והחדשה ומבחר סיפורים מתולדות ישראל, ערוכים ומעוּבּדים לבני הנעוּרים”. שמונה ספרים בלבד הופיעו בביבליותיקה זו בשנים תרע“א–תרע”ב, רובם ככולם עיבּוּדי ספרים קיימים (‘אשמת שומרון’ למאפו, ‘בוסתנאי’ מאת מאיר להמן, ליקוטים מכתבי הרמב“ם, מ”א גינצבורג וכו'). שהותקנו לנוער על־ידי עורך הביבליותיקה יעקב פיכמן ועוזריו.

מתוך רצון להתגבּר על המשבר המאיים על הוצאתו פנה בן־אביגדור ב־1910 אל המו“לים היהודים שפעלו אז במזרח־אירופה והציע להם להתמזג ולהקים מעין סינדיקט, או חֶברה מאוחדת של מו”לים להדפסת ספרים ולהפצתם. בין השאר גם אל הוצאת ‘מוריה’, שנוסדה באודיסה בשנת 1902, והציע לראשיה – י“ח רבינצקי וח”נ ביאליק – להיות עורכי הוצאת־הספרים המאוחדת (ראה: אגרות ביאליק, ב, עמ' קכט); ובשנת 1911 הקים את חברת “צנטראל” (“מרכז”), שבּה היו שותפות גם ההוצאות הבאות: הוצאת ש' שרברק, שנוסדה בוילנה בשנת 1902 על־ידי שלמה שׂרברק (1876–1944)2 והוציאה עד אז בעיקר ספרי לימוד ועיון (ביניהם: ‘משפט האורים’ ליהושע שטיינברג ו’חריסטומטיה עברית' מאת נתן לוין; הוצאת ‘פרוגרס’, שנוסדה בוַרשה ב־1800 על־ידי יעקב לידסקי (1868–1921) והדפיסה בעיקר ספרות יידית מודרנית; ‘ספריַת העולם’ (וועלט־בּיבּליאָטעק'), שנוסדה בוַרשה על־ידי בנימין שימין (1880–1942. נספה בגֶטוֹ אוֹטווֹצק) והוציאה ספרות יפה, ספרות פּוֹפּוּלרית וחוברות לילדים, בעיקר ביידיש; והוצאת ‘השחר’ הוַרשאית.

אחר־כך התמזגה עם ‘צנטראל’ גם הוצאת ‘ספרות’, שנוסדה בוַרשה בשנת 1908 על־ידי ירוחם פישל לחובר והוציאה בין השאר את הספריה המשוּבּחת לילדים ‘מקרא’, בה הופיעו בשנים 1910–1912 כשלושים ספרים וחוברות של סיפורים, שירים, אגדות ומחזות (ראה להלן, פרק א/י).

בשנים הראשונות לקיומה התרכזה חברת ‘צנטראל’ בעיקר בהדפסת מהדורות חוזרות של ספרים קיימים. ב־1912 נוסדה במסגרת ‘צנטראל’, ביוזמת בן־אביגדור ושותפו יעקב ראמברג, חברת ‘אחיספר’ להוצאת ספרים עבריים. עד 1914 יצאו על־ידי ‘אחיספר’ מיצירותיהם של דוד פרישמן, יעקב פיכמן (שהיו מעורכי ההוצאה), מ“י ברדצ’בסקי, יצחק קצנלסון, וכן מקראות, אנתולוגיות וקובצי סיפורים לילדים, ביניהם ‘ספר ציורים בלי ציורים’ מאת ה”כ אנדרסן (בתרגום מ' בן־אליעזר), ‘ספר הזמירוֹת, שירי מופת לזמרה’ בעריכת פסח קפלן (תרע"ג) ועוד.

מלחמת־העולם הראשונה, שפּרצה ב־1914, צימצמה עד למינימום את פעילות ‘צנטראל’; אך בגמר המלחמה, עם כינונה של פולין העצמאית, חידשה ההוצאה את פעילותה בתנופה רבה. פעילוּת מחודשת זו, שכּללה גם הוצאתם של עשרות מקראות וספרי ילדים ונוער, נמשכה כמעט עד מלחמת־העולם השניה. אבל נראה שבן־אביגדור לא מצא אז עוד את מקומו במסגרת ‘צנטראל’, ובאחרית ימיו ניסה ליזום תוכניות ספרותיות חדשות, כפי שהעיד עליו ביאליק:

“בהיפּגשי עם בן־אביגדור בקרלסבאד [בקונגרס הציוני הי”ב] בא לפני בהצעות גדולות ודיבר על לבי להתאחד עִמו ולעבוד יחד. אמצעים יש לו והוא רוצה לחזור בתשובה. מכּיר הוא בשגיונותיו הקודמים והוא רוצה להיפּרד מעל ה’צנטראל', ללכת בדרכים חדשים. הּכרתי כי באמת ובתמים דיבר האיש וכבר נטה לבי אחריו, ואולם בינתים מת3. חבל!" (אגרות ביאליק, ב, עמ' רלא–רלב)

בן־אביגדור, ממחוללי “המהלך החדש” בספרות העברית החדשה, היה גם ממבשׂרי ראשית לבלובה של ספרות־הילדים העברית; ואם גם השאיר אחריו יצירות מקור בנות־קיימא משלו, הקים בפעילותו המו“לית הדינמית דור חדש של קוראים עבריים צעירים. היה אֵפוא יסוד לדברים שאמר בן־אביגדור בהרצאה שנשא בתרס”ח, כי “לאט לאט נוצרת ספרות גדולה של ספרי קריאה לילדים במספר רב; בשתים־עשרה השנים האחרונות נפוצו בעם ספרי קריאה לילדים במיליוני אכסמפלרים” (‘הספרות העברית החדשה ועתידותיה’, ניו־יורק תרס"ח). ואין גם הפרזה רבה בדברים שאמר עליו הסופר וההיסטוריון ע"נ פרענק: “ברם זכור אותו האיש לטוב ובן־אביגדור שמו, שאלמלא הוא נשתכחה ספרות מישראל; [שכּן] רוב ספרי הקריאה לילדים וספרי החינוך לו הם.” (‘בן־אביגדור לחג יובלו’, עמ' 7).

כאמור ריכז בן־אביגדור סביבו חבורה של סופרים ומחנכים, שהיו מעמודי התווך ומ“נותני הטון” בספרות־הילדים בראשית המאה. עליהם ידובר בפרקים הבאים.


ב. “אנדרסן העברי” – יהודה שטיינברג

“אנדרסן העברי” – זה התואר שהעניקה הביקורת ליהודה שטיינברג עוד בחייו (פסח קפלן, ‘המגיד’ תר"ס, גל' 10); ואחרי מותו בגיל 45 כינהו ביאליק “האמן המופלא ליצירות ספרות מיניאטוריות בשביל ילדים” (בהקדמתו האנונימית למקראה ‘פסיעות קטנות’ מאת י' שטיינברג, אודיסה תרע"ד).

בגיל מאוחר, יחסית, התחיל יהודה שטיינברג (בסראביה 1863–אודיסה 1908) לפרסם את סיפוריו הראשונים לילדים; אך בתריסר שנות יצירותיו העֱשיר את הספרות לבני־הנעורים במאות סיפורים, אגדות ומשלים, שעשׂוּאוּ "מלך המסַפּרים “לילדים. ספרו הבלטריסטי4 הראשון, שהופיע בהיותו בן 36 – הוא קובץ המשלים המצוין ‘בעיר וביער’ (1896) – היה גם הספר המקורי הראשון שהוציאה ‘תושיה’ לילדים; ומיד אחרי הופעתו הרעיפה עליו הביקורת שבחים מפליגים: “המשלים האלה מצוינים בסגנונם ובתוכנם,” כתב א”ל לוינסקי, “סגנונם פשוט וצח ותוכנם מאד עמוק ולפעמים עמוק מאד מאד, ובפעם אחת יעמידנו על תורות הרבה מתורות החיים” (‘המליץ’ 1896, גל' 152). דברים דומים כתבו גם מבקרים אחרים5 על הספר, שהלך והתרחב ממהדורה למהדורה: לעומת 84 המשלים שהופיעו במהדורה א, כללה המהדורה הרביעית (אודיסה תרע"ג, יצאה אחרי מות המחבר) 215 משלים, ביניהם כמה וכמה מן העיזבון.

הקורא הבקי ימצא במשלי שטיינברג מחריפוּת המבּט של אֵיסוֹפּוֹס ומעוצמת הסגנון המרוּכּז של לסינג; ועם זאת ניתן למצוא בהם גם שפע של רעיונות מקוריים, שהם פרי נסיון־החיים של המחבר. גם הוא, כממַשלים שקדמו לו, איכלס את ספרו בחיות ועופות. צמחים ודוממים ויִיחס להם קווי אופי, כדי ללמוד מהם גזירה שווה על דרכי אנוש: הכּבשׂה לומדת להכיר את הטורפים לא לפי אורך זַנבותיהם אלא “בצפרניהם הנחושות ובשיניהם החדות”; טיפּות־השמן הצפות על פני המים מזכירות כי נִטפי המים באו מתהומות עמק־עכור; החמור ראה כי האריה ישֵׁן כחמור, אך בהקיצו – והנה הוא ארי. או המשל השנון, המסביר כיצד עלה התיש לגדוּלה:

"רועה חדש בא בעדר, וַישא אחד התָשים חן בעיניו ויגדלהו ויתן לו חופשה מגֵז, משִנֵּי הכלב, גם רִשיוֹם נתן לו לרעות בטוב בעיניו – באין מוחה. ויקנאו בו הכּשבָים וידבּרו בו: “במה זכה היהיר הזה לגדוּלה? במה נשא חן בעיני הרועה? הן קְצר אַליה הוא כמונו! גם מוחו שקוע כמוח כבשׂ!” שמע הכלב ויקרא: “הוֹי, פתאים ואין לב! הלא תראו, הלא תבינו, כי לרוענו אוזן עמוקה ולתישנוּ לשון ארוכה!” (משל לה, על־פי מהדורת תרע"ג).

מוּבאה זו מדגימה כיצד השׂכּיל שטיינברג לכתוב את רוב משליו בלשון חסכונית, עשירה וגמישה, ששוּבּצוּ בה ביטויים ציוריים, חרוזים שנונים, משׂחקי מלים ולשון נופל על לשון (למשל: "הכובד אֶבן בך אם כּבד עָווֹן הנך? – משל לא), מטבעות־לשון עממיים (הכלב הכועס על הטבּח אומר: הראיתם בּן פּוּטיאֵל זה? – משל כב), פתגמים מקוריים (“אם שׂנַאת את הזבובים עליך לאהב את השׂממית” – משל כו); אך פה ושם לוקים המשלים גם במליציוּת הפוגמת בהנאה (למשל: “גם לחם חוקה זיהמתו חיתה” – משל כ).

‘בעיר וביער’ היה קובץ עברי ראשון של משלי פרוזה מקוריים לילדים, הכתובים בלשון בהירה וגמישה, ואין תימה שהספר זכה להצלחתו הגדולה. רבבות ילדים קראוהו בעונג, אם גם לא כולם ירדו לעומק משמעותם של המשלים. אבל אין ספק שרוּבּם נהנו מן המיזוּג ההַרמוני של תמימוּת האגדה והחריפוּת המדרשית, וחוויית קריאה זו ליוותה אותם עד לשנות בגרותם. אחד מאותם נערים קוראים היה זלמן שניאור, שתיאר כעבור שנים אותו ערב, שבּוֹ “כרעתי על ברכַּי סמוך לשולחן וראשי תמוך בשתי ידי וקראתי בצמאון דומם את משליו הנפלאים של יהודה שטיינברג ‘בעיר וביער’.” (‘ביאליק ובני דורו’, עמ' 291)

כל הסגולות הטובות שציינו את ספרו הראשון של שטיינברג – סגנון בהיר, דמיון מקורי, תמימוּת מהולה בחכמת־חיים – חוזרות ומופיעות גם בספרו השני, שהופיע שנתיים אחרי ‘בעיר וביער’, והוא קובץ הסיפורים ‘שׂיחות ילדים’ (תרנ"ח; הסיפורים [שיחות] נדפסו תחילת בעשׂר חוברות רצופות ב’בּיבּליוֹתיקה לילדים' וכוּנסוּ בסוף אותה שנה בכרך גדול). שפע של מעשי פלא וגוּזמה מזומנים לקורא בעשׂרים סיפורים קצרים אלה, שאווירת תוגה יהודית מרחפת עליהם, עם התרפקות נוסטלגית על הטבע, מראותיו וברואיו: מעשה בילדים הרודפים אחרי סביבון ומגיעים למערת החשמונאים (‘הגלגלוֹן’); ומעשה באורחת ציפורים, המלווה את ילדי ישראל הנודדים במדבר סיני (‘אורחת הצִפּרים’); ומעשה בכבשׂים המענישות את הילדים השובבים וגומלות חסד לנער יפה העיניים (‘השֶׂה השובב’); ומעשה מופלא ב“איש לבוש בדים רוכב על כרוב שחור רחב כנפיים, ולאור עיני הכרוב האירה חשכת הלילה שבעתיים מאור יומם” (‘חמדן היפה’); וכו הלאה והלאה. הסיפורים נכתבו בסגנון מינוֹרי, ששוּבּצוּ בו פֹּה ושם חרוזים ופתגמי חכמה; למשל “יקר רעב של חופש משׂוֹבע הכלוב” (‘אורחת הצפרים’); “עשׂוֹת טוב מצער טוב מבלי עשות מאומה” (‘הדרור’), או אף תיאורים נוסטלגיים, שאפשר לראות בהם חוויוֹת־ילדוּת של המסַפּר, כגון תיאור הילד אשר “ימצא עונג רב בשכבו בדד על שפת היאור, לשמוע המיַת הגלים אל הצפרים ורחשי הצפרים אל הגלים, ולספור את הקמטים אשר על פני היאור” (‘ל"ג בעומר’).

הופעת ‘שיחות ילדים’ היתה אף היא בבחינת ציון־דרך בתולדות ספרות־הילדים העברית. לראשונה זכו הקוראים הצעירים בקובץ אגדות עבריות מקוריוֹת שחותַם הילדוּת טבוע בהן. לא לחינם הִשווה המבקר־הפדגוג פסח קפלן, ברשימת ביקורת ארוּכּה ומלאה התפעלות, את שטיינברג להנס כריסטיאן אנדרסן, “רק בשינוי שזה אירופי וזה יהודי, זה נותן לנו את הילדוּת עצמה, ילדות של תמימות בלי כל התחכמות, וילדותו של זה עמוקה היא יותר, מלאה היא חידודים וערמוּמיוּת, כילדותם של ילדינו, אשר לא הספיקו עוד להשתנות בזמן מצער ולהשתווֹת לילדים אמתיים, טבעיים” (‘המגיד’ תר"ס, גל' 10).

עתה, עם ראשית המאה ה־20, התחילה התקופה הפוריה שיותר בחיי שטיינברג. תוך עשׂר שנים בּערך פירסם מאות סיפּורים – קצרים וארוכּים, לילדים ולמבוגרים – בכתבי־עת, בחוברות ובספרים. לא היה כמעט עִתון, עברי או יידי, שלא פירסם מפרי עטו. לעתים נהג לשלוח צרור שלם של סיפורים למערכת, ולא תמיד הקפיד לקבל בחזרה את כתבי־היד שלא נדפסו: “וכי למה הם לי?” אמר, “הלא יכול אני לכתוב במקומם דברים חדשים” (ז' שניאור, ‘ביאליק ובני דורו’, עמ' 301). חבריו העידו שכמעט מעולם לא נאלץ “להרוֹת” את סיפוריו: “הבריק ברק פתאומי במוחו – הרי לך ציור קטן, חריף ומפליא” (י' קלוזנר, ‘השלוח’ יח, עמ' 278).


ספרות הילדים אופק 4 עמ 28 שער הענקים (2).jpg
שער 'הענקים' מאת יהודה שטיינברג; אחד משִשים חוברות המעשׂיוֹת של סוֹפר זה, שיצאו ע"י 'תושיה' בראשית המאה (1907)

בעשור האחרון לחייו (תרנ“ט–תרס”ח) הופיעוּ כמאה מסיפוריו המשוּבּחים ביותר, שנדפסו רובם ככולם תחילה בשבועונים ‘עולם קטן’ ו’החיים והטבע' ובירחון ‘הנעורים’, בשוּרת חוברות בביליותיקות לילדים ולנערים של ‘תושיה’; ביניהם משלים ואלגוריות, אגדות וסיפורי הווי, המקיפים כמעט כל נושא אפשרי; גיבּוֹרי התנ"ך וחגי ישראל, עולם החי והצומח והווי חייהם של ילדי הגולה. שטיינברג היה מן הסופרים העבריים הראשונים, שסיפּרוּ על חייהם של ילדי ישראל בַּהוֹוה – סיפורים מהווי ה’חדר' ומחוּג המשפחה, שמקור השראתם העיקרי הוא התרשמוּתו הבלתי־אמצעית של המסַפר. כזה הוא, למשל, הסיפור הנאה על שאול הסקרן, שנהג להמטיר שאלות על אמו, אבל בהיותו בחֶברה היה יושב בצד ושוגה בהרהורים (‘שאול פה נעוּל’); או התיאור המינורי של ה’חדר' שכּל תלמידיו ילדי עניים (‘פירות של חמישה־עשר’).

עיוּן חוזר בסיפוריו הרבּים של שטיינברג עשׂוי לגלות בהם מכנה משותף, שמקופלת בו השקפת עולם נאיבית לכאורה: בעולם־הילדוּת ראה את החיים בטהרתם, את חִנָהּ של תבל ואת מצפּוּנהּ. רעיון זה חוזר בעשׂרות מסיפוריו, אך באחד מהם הוא מקבל משמעות סִמלית רבּת עוצמה: מעשה בילדי מצרים, שהתיידדו עם ילדי ישראל בארץ גושן, ובשובם לעיר־המלוכה קָרן מהם אור שחשׂף את מעשיהם החשוכים של פרעה ושריו. התייראו שליטי מצרים מילדי אוֹר אלה ואמרו להם: “צאו יחד עם ישראל מן הארץ ולא תרגיזו אותם באוֹרכֶם” (‘הנערים המאירים’).

עיקר כוחו של שטיינברג היה בסיפור הקצר, ובו הגיע כושרו התיאורי לביטויו השלם ביותר. גם באותם סיפורים, שניכּר בהם חֶפזון הכּתיבה והֶעדר הליטוש – למשל: ‘כתב הזבובים’, שבּו מתואר מוסר־הכליות של הילד הרַע בארכנות יתֵרה – הצליח המסַפּר להעביר את ההתרשמות החווייתית. יתר על כן, בכל סיפוריו הרבּים אין למצוא כמעט חזרה, ואריאציה או חיקוי עצמי.

לעומת זאת לא עמד לו כוחו של שטיינברג בבניית סיפורים ארוּכּים. שתי הנובלות שלו לבני הנעורים – ‘אהבת אם’ (תרס"ג) ו’הצועניה העבריה' (תרס"ז) – הכתוּבות בנוסח הרומנים הרגשניים הפּוֹפּוּלריים של אותם ימים, הן מן הרדודים שבסיפוריו. ב’הצועניה העבריה' מתוארות קורותיה של נערה יהודיה, שנדדה עם צוענים שחטָפוּה עד שוּבהּ לבית אִמה; ב’אהבת אֵם' מסוּפּר על אלמנה עניה, שנטשה את תינוקהּ ברחוב, ולאחר שאוּמץ התינוק על־ידי גביר טיפּלה בו האם כאומנת שׂכירה, ורק ביום מותה גילתה לוֹ את סוֹד מוצאו. אף־על־פי שיש בסיפורים אלה מתח מסוים, נראות עלילותיהם הסבוכות שרירותיות וחסרות היגיון פנימי, הדמויות מתוארות ברדידוּת והרגש פינה את מקומו לרגשנות. עולה עליהם לאין ערוך סיפורו הידוע ביותר ‘בּימים ההם’ (נדפס לראשונה ב’השלוח', תרס“ט; מהדוּרה לנוֹער הוֹפיעה בביבליותיקה ‘מוריה’, אודיסה תר”ע); קורותיו של בעל־עגלה זקן, המסַפּר בגוף ראשון כיצד נחטף בילדותו לצבא הצאר, ועל נדודיו ומאמציו לשמור על יהדותוֹ. נובלה ריאליסטית קודרת זו עטופה בדוֹק לירי של אגדה, או של מעשיה עממית שמקוּפּלת בה אידיאה נסתרת; ולמרות דילוגי הסגנון מִצלילוּת עממית ללשון חכמים כבדה, לפנינו פנינה ספרותית בת־קימא, בעלת ערכים אנושיים־לאומיים, שהיא אולי הנובלה החשובה ביותר שכּתב שטיינברג.

פריון־הכתיבה המפליא של שטיינברג פָּגם לבסוף לא רק בכושר יצירתו, אלא גם בבריאותו. חרף פִּרסומו נשאר הסופר אותו מלמד אֶביון, הנאלץ לעמול קשה כדי לכלכל את בני ביתו. היו עורכים שזילזלו בכושרו והִרבּוּ “לתקן” את יצירותיו, או אף קיפּחוּהוּ בשכר־סופרים. גם לאחר שחלה הוסיף לכתוב בלא הפוגה, ואף התעתד להוציא עתון לבני הנעורים (כעדותו של י“ב לבנר; ‘השלוח’ תר”ע, עמ' 582); אלא שהמחלה הממארת שָׂמה קץ לתוכניותיו. אחרי פטירתו יצאו כתביו לצעירים ולמבוגרים בשישה כרכים בהוצאת ‘מוריה’ (אודיסה תר“ע–תרע”ג).


יצירתו רבת־הפנים של ‘מלך המסַפּרים’ לילד העברי ידעה עליות ומורדות ביחסם של הקוראים; היא ידעה שנים של שִׁכחה והתעלמות וגם עידן של פּוֹפּוּלריוּת. בשנים תרפ“ו – תרצ”ו, למשל, נדפסו מחדש עשׂרות מסיפוריו לילדים בתל־אביב (על־ידי ספרייַת ‘עופר’ של ‘דביר’ ואחר־כך גם על־ידי סדרת ‘רימוֹנים קטנים’); אבל באותה עת ממש כינה יעקב פיכמן את שטיינברג “הנשכח” (כותרת מאמרו, ‘פרודות’, א, קישינב, תרצ"ד, עמ' קטז). בשנת תש"ז שאל הפדגוג צבי שארפשטיין “מדוע אין סיפוריו לילדים מופיעים במהדורת חדשות?” (‘יוֹצרי ספהי"ל’, עמ' 29); אבל כעבור חמש־שש שנים נדפּסו מרבית סיפוריו במהדורה חדשה ומצוירת בשלושה כרכים גדולים: ‘למועדים’, ‘שיחות ואגדות’, ‘סיפורים ומעשיות’ (תל־אביב, שׂרברק, תשי“ב – תשט”ו) וזכו להערכה מחודשת: “יד ההומור הקלה מרחפת על פני סיפּוּרים אלה ומקרבת לקורא שלנו, ה’צבר', את ילדי התקופה ההיא בגולה, מקרבת לא כמצוַת החינוך הציוני, אלא תוך שותפות עולם מושגי הילדות מזה ונושא משותף, הארץ, מזה” (אסתר טרסי, ‘אורים’, אלול תשי"ב).

סיפורי שטיינברג, על סגולותיהם ופגמיהם, הם אֵפוא נכס קיים וַדאִי בספרות־הילדים שלנו; כמה מהם תורגמו אף ליידיש ולאנגלית ונדפסו באירופה ובארצות־הברית במהדורות אחדות. בדומה לכמה מחבריו הסופרים בני דורו, שלוּבה מסכת־חייו במסכת־יצירתו; ויפה הגדיר זלמן שניאור את הטראגיוּת האופפת את דמותו:

“חייו הדלים חיי מלמד בעירה בראשונה וחיי סופר עברי ומורה לאחר־כך, וחיי סופר עברי החי על עטו בסופו, פוררו את כשרונו הגדול ופיזרוהו לרסיסים בדמות סיפורי רגע וציורים חטופים וניצוצות רעיון מזהירים והרבה יצירות של קש, שזהב מבצבץ בהם פה ושם”. (שניאור, ‘ביאליק ובני דורו’, עמ' 300)


ג. אהרן לובושיצקי: ניצניה של שירת ילדים עברית

“יינתן נא ספר שירים ליריים ביד הנעורים!” תבע דוד פרישמן בשנת 1896 (במבוא לספר ‘הגדות וספורים’ מאת ה"כ אנדרסן בתרגומו), “רק הדבר הזה הוא אשר יתן לבנינו ולבנותינו איזה טל תחיה, איזה רוך ועדן”. תביעה־משאלה זו, שהשמיע נושא דגל האסתטיקה בּדור־התחיה, אקטואלית בכל זמן ומקום; ובכל זאת לא נדפס עד לאותה שנה אף קובץ אחד של שירים עבריים לילדים. שירי הילדים הראשונים בעברית – של י“ל בן־זאב (בראשית תקופת ההשׂכּלה בוִינה) ושל אהרן רוזנפלד (בשלהי תקופת ההשׂכּלה במזרח־אירופה) – היו ברוּבּם תרגומים ועיבּּודים, שנדפסו במקראות לצורך לימוד ושינון. “אבירי השירה” בדור ההשׂכּלה – מאד”ם הכהן ועד י"ל גורדון – שרו בעיקר על גורל האומה, בלי שיעלה כלל על דעתם לכוון את עטם גם לילד העברי6. לכאורה מעוררת עובדה זו פליאה, שהרי מזמורים וחרוזים הם מן היצירות הראשונות שהילד שומע וקולט בשחר ילדותו. וגם ילדי ישראל הִרבּוּ לשמוע שירי ערש ופיוטי תפילה, ובאוצר שירי העם מצויים חרוזים בעברית וביידיש, שחיברו ילדי ה’חדר' בהזדמניות שונות (ראה: אוֹפק, ‘גן החרוזים’, עמ' 198–199). אבל ליריקה עברית לילדים היתה למעשׂה, עד ראשית תקופת התחיה, בבחינת יצירה בטרם זמנה; שכּן הן הקוראים הצעירים והן הסופרים היו חסרים (כלשון סופרי אותו דור) את תום הילדוּת, שהוא המקור לשירת ילדים ראויה לשמה.

אין תימה אֵפוא שקבצים ראשונים של שירי ילדים עבריים התחילו מופיעים רק על סף המאה ה־20. הם הכילוּ ברוּבּם חרוזים בינוניים, וגם הביקורת לא האירה להם פנים. אך אותן ט"ו החוֹברוֹת מאת אהרן לוּבּוֹשיצקי, שנקראו בשם המשותף ‘למען אחי הקטנטנים’, היו קוֹבצי השירים הראשונים לילדים העברים. הם נפוצו הרבה בזכות ראשוניוּתם, חרוזיהם הפשוטים ולשונם הקלה, ובהם נפתחת ההיסטוריה של שירת הילדים העברית.

אהרן לוּבּוֹשיצקי (פלך גרוֹדנוֹ 1874–טרבלינקה 1942) ספג מילדוּתו חינוך עברי לאומי. בגיל חמש־עשרה התחיל מפרסם את ביכורי יצירותיו בכתבי העת, ובשנה העשרים לחייו הוציא את קובץ שיריו הראשון, ‘פצעֵי נֹעַר’ (וַרשה תרנ"ד). תוך כדי עבודתו בהוראה הִרבָּה לעסוק גם בספרות; הוא היה מן המשתתפים הקבועים בביבליותיקות לבני הנעורים של ‘תושיה’, בהן נדפסו סיפוריו ותרגומיו הרבים, וכן חוברות ‘למען אחי הקטנים’. אחרי מלחמת־העולם הראשונה השתתף ביִיסוּד הוצאת־הספרים ‘אביב’ ו’ברקאי‘. ובהן הוציא שורה של ספרי לימוד רבּי תפוצה. בשנים 1923–1929 ערך והוציא את עתוני הילדים ‘הכוכב’ ו’בן כוכב’ (בהפסקות; ראה פרק ה/ז), עם כיבוש פולין בידי הנאצים הועבר לגֶטוֹ וַרשה; שם הוסיף לעסוק בפעילות חינוכית־ספרותית, עד שנשלח למחנה טרבלינקה.

לְכָל אַחַי הַקְּטַנִּים / הַלּוֹמְדִים בִּשְׁקִידָה לִקְחֵיהֶם,

הַחַיִּים עוֹד שׁוֹקְטִים, שַׁאֲנַנִּים / וּשְׁלֵוִים בִּמְעוֹנוֹת הוֹרֵיהֶם,

לְמַזְכֶּרֶת אַהֲבַת עוֹלָמִים / אֶת סִפְרִי הֶחָדָש אַקְדִּישָׁה.

ב“מנחת זִכּרון” זו נפתחה החוברת הראשונה של ‘למען אחי הקטנים’ (תרנ"ט), המכילה תשעה שירים, מהם מקוריים ומהם מתורגמים מרוסית, פולנית וגרמנית. ארבע־עשרה החוברות הבאות מכילות אף הן, זה לצד זה, שירים מקוריים ומתורגמים, וכן מעשיות בחרוזים; וכל ט"ו החוברות הופיעו אחר־כך בספר ‘למען אחי הקטנים’, שיצא בשני פורמאטים, קטן וגדול, ובמהדורות אחדות (מהדורה ד: ‘צנטראל’, תרע"ג).

פשטות נאיבית חסרת יומרות מציינת את השירים הליריים שבקובץ, בהם מבקש המשורר לתאר את העולם מבַּעד לעיניו התמימות של ילד: אחרי החורף מקדם הילד־המשורר את פניו של אביב חדש ומצהיל פנים; בבוא הקיץ החם “אָז בּאַנְחוֹת תַּאֲנִיָּה יוֹרִידוּ / רָאשֵׁיהֶם הַשִּׁיחִים הַדַּקִּים” (“בבציר”); עם רדת הלילה עוטפת את העולם “שַׁלְוַת הַשְׁקֵט בּשְׁמֵי טֹהַר” (“בליל”); והילד המתפעם מבּיע את חיבּתו לטבע בחרוזים פשוטים ותמימים:

אֲנִי אוֹהֵב אֶת הַפְּרָחִים

שָׂם עַל עֵין הַמַּיִם;

אֲנִי אוֹהֵב אֶת צֵל הַיַּעַר,

כּוֹכְבֵי הַשָׁמַיִם.


אֲנִי אוֹהֵב הַצִּפֳּרִיִם

מֶתֶק זְמִירוֹתֵיהֶן

אֲנִי אוֹהֵב הַשִּׁבֳּלִים,

מֶגֶד תְּבוּאוֹתֵיהֶן.

(“שירת הילד”)

בשיריו המוסרניים מַטיף המשורר לאֶחיו הקטנים לשקוד על לימודיהם, שכּן אז יביאו שמחה ללבות הוריהם ומוריהם. שירי מוסר דידַקטיים אלה הם בבחינת מעבר טבעי אל שירי הלאום; שכּן לוּבּוֹשיצקי היה המשורר הראשון, שחיבּר עוד בשלהי המאה הקודמת שירים ציוֹניים ספוּגי גאווה לאוּמית בשביל תלמידי ה“חדר המתוקן”. בשירוֹ הידוע ביותר, “שיר ערש” (שְׁכַב הֵרָדֵם בֵּן לִי יַקִּיר), שהולחן והיה לזמר־עם, מסַפּרת האם לִבנהּ כי “יוֹם יָבוֹא וְשָבוּ כֻּלָּם / לִהְיוֹת עוֹד עַם עַז” החוזר לירושלים. בבוא יום הגאולה יוּשר “שיר צִבאות היהוּדים” המנצחים את צריהם; וּבשוּב העם לארצוֹ “שֵׁנִית יִשָׁמַע קוֹל שִׁירַת הָאִכָּר / הַמְפַתֵּח וּמְשַׂדֵּד אַדְמָתוֹ” (“נחמו נחמו עמי”)

אך המשורר אינו שר בשירי ציון שלו רק על העתיד הרחוק. הוא יודע כי הילדים קִצרי הרוח אינם מוצאים סיפוק בתיאורים על יום יבוא, ועל כן הוא מעניק להם גם תיאורים אידיליים המתרחשים בהוֹוה: ילד שט “על פני מי הירדן”; נער רועה יוצא עם “כבשׂים תמימים” אל האחוּ; והילד ה“דוֹהר” על סוסתו הדמיונית מכוון אותה לציוֹן:

מַהֲרִי, דַהֲרִי סוּסָתִי הַנָּאָה

אֶל אֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל נִסָּעָה;

שָׁם תִּפְרַח שׁושַׁנָּה וְאֶשְׁכְּלוֹת עֲנָבִים

יְמַלְאוּ דַם־עֵנָב הַיְקָבִים.

(“מיכאל וסוסתו”)

הדוגמאות שהובאו לעיל מגלות לנו, כי הציוּרים הליריים והדימוּיים הפּיוּטיים בשירי לוּבּוֹשיצקי פשוטים, נקיים ממליצות ובעלי חן מסוים. פה ושם אף יגלה הקורא בתים שיש בהם ציורים המפתיעים בייחודם; וּבַפֶּלֶג בֵּין הַגַּלִּים / יִשְׂחֶה הַיָּרֵחַ (“שיר אביב”); בַּלָּאט תְּפִלָּה זַכָּה / שׁוֹפְכִים דִשְׁאֵי הַשִׂבֹּלֶת (“על מֵי הירדן”); או תיאור חייכני של פֵּרוּרֵי שֶלֶג עָפִים חִישׁ / כְּנִרְדָּפִים מִמַּזַּל בִּיש (“חורף”).

כאמור, הרבה לוּבּוֹשיצקי גם לתרגם שירים קצרים וארוכים ממשוררי רוסיה, פולין וגרמניה. בין שירי ‘למען אחי הקטנים’ ניתן למצוא את “שוֹשן הערבה” של גֶתה, את “שַׁלוַת ימים” להיינה, משירי פּוּשקין, ז’וּקוֹבסקי והרבה תרגומים חופשיים של שירים אנונימיים. לעתים הצליח המשורר להעביר לתרגומיו מחן המקור, כגון בזמר־ילדים גרמני עממי זה:

לו צִפּוֹר פּוֹרַחַת הָיִיתִי

אֶל עֲצֵי הַגַן אָז פָּרַחְתִּי

וּבְעֶזְרַת חַרְטוֹמִי הַקָּטָן

דֻּבְדְּבָנִים אֲדֻמִּים לָקַחְתִּי.


אַךְ צִפּוֹר פּוֹרַחַת אֵינֶנִּי

וְלָכֵן אָרוּצָה נָא מְהֵרָה

וְדֻבְדְּבָנִים אַדֻמִּים לִי אֶקְנֶה

מֵאֵת הַחֶנְוָנִי בַּאֲגוֹרָה

בחוברות האחרונות של ‘למען אחי הקטנים’ הובאו מעשיות מחורזות ארוכות; ביניהן עיבודים של אגדות עם – הלֶגנדה היהודית על הכלי־זמר שניגן בין חורבות בית־הכנסת (“בליל חורף”); הסיפור האנגלי על העלם שהביא חתול לאי שוֹרץ עכברים (“הסוחר הכילי”); או המעשיה על היפהפיה הנרדמת (“השושנה בין החוחים”) מוצלחים למדי הם תרגומי האגדות השיריות “הדייג והדגה” לפושקין7 ו“מחיי השרצים” לז’וקובסקי, שאם כי איבדו מעט מאיכותן הפיוטית, נותר בהן עדיין הצביון העממי הייחודי. חוש לשוני מובהק הפגין לוּבּוֹשיצקי בתרגום הפּוֹאֶמה הסטירית־אלגורית של ז’וקובסקי, המסַפּרת על פגישתם של מלך הצפרדעים ומלך העכברים: את זוג השליטים כינה המתרגם “המלך רב־קרקרן מוֹשל עדת הקפצנים” ו“רב־לקקן השלישי, ארך הזנב, המושל בחמש עליות מרוּוָחות”; החתול נקרא בתרגומו “רב טרפון הצפצפן” ומורה העכברים הוא “רבי עכבור החכם”. כן שָׂם המתרגם בפי השרצים לשון עממית, שלא איבּדה כמעט מרעננותה (למשל: “חכם ממך לא פגשתי על האדמה”; או: “אין לי כל סיבה להפיח לך כזבים”). במידה לא פחותה נשתמרה גם רעננותו של שיר־העם על “שלומיאל השוטה”, המבקש להיות נגר “אולם כבדה עליו המגֵרה”8. לעומת זאת הפסידה הרבה מחִנהּ הקונדסי יצירתו המפורסמת של וילהלם בּוש ‘מאקס ומוריץ’9 שנקראה בתורגומו של לוּבּוֹשיצקי ‘שמעון ולוִי’. היתה זו העזה לא קטנה לגשת באותם ימים לתרגום יצירה כ’מאקס ומוריץ' לעברית, שהיתה חסרה עדיין לשון־ ילדים טבעית. משום כך לוקים רוב פרקי הספר בכבדוּת־מה, ורק לעתים רחוקות ניתן למצוא בתרגום חרוז של חן, כגון קריאת ההתגרות של הפוחחים לעבר החייט גמליאל: “גַּמְלִי, גַּמְלִי, בּוֹא נָא, בּוֹא!”


ספרות הילדים אופק 5 עמ 33 ילדות (2).jpg
'ילדות', קובץ שירים שלישי מאת אהרן ליבּוֹשיצקי (וַרשה, 'חנוך', 1906)

בשנים הבאות תירגם לובושיצקי עוד כמניין מעשיות עממיות, בעלות צביון רגשני־מוסרני. כן היה המתרגם הראשון לעברית של סיפורי אדמונדו דה אמיצ’יס (מחבּר ‘הלב’): הסיפור הדרמאטי ‘הנודד הקטן’ (תרנ"ט; במקור: ‘מן האפנינים עד האנדים’), על תלאותיו של הנער המחפּשׂ את אִמוֹ, תורגם על ידו בסגנוֹן קוֹלח נקי ממליצוֹת, בו נשמרה יפה אווירת המתח והצפיפיה, שניתן לה ביטוי במקצב הפנימי של המשפטים הקצרים: “והוא הלך הלאה; ועוד הפעם עצים, מטעי כרם, כרי דשא; וממעל – הרים גבנונים שראשיהם מגיעים אל תכלת השמים. ארבעה ימים, חמישה – עבר שבוע” (עמ' 43).

בראשית המאה ה־20 הוציא לוּבּוֹשיצקי שני קבצים נוספים של שירי ילדים: ‘שיר וזמר’ (וַרשה תרס"ג, עם תווים וציורים) ו’ילדוּת, שירי משׂחק ושירי הטעמה' (שם תרס"ו). קבצים אלה, שעיקרם שירים מקוריים, מטפלים בפשטות חסרת יומרות במִגוון הנושאים הרוֹוחים בשירי ילדים: מראות טבע, חוויוֹת ילדוּת, שירי ערשׂ, הטוב מול הרע וכו', הילד שׂמח למראה גינתו, מאזין לשירת הציפּור, ובערב נרדם לצלילי שיר־הערשׂ של אמו. גם שירי ציוֹן מצויים בקבציו, ואלה נכתבו ב“קצב המארְ”:

עוּרִי, צִיּוֹן, מֵאֲבַק הדַּוֹרוֹת / קוּמִי, הָסִירִי עֻלֵּךְ!

שוּרִי, שָבִים לָךְ בָּנַיִִךְ כֻּלָם / רוֹמָה לַגְבִּיהַּ דִּגְלֵךְ.

השיר הזה, על פגימותיו הדקדוקיות, נכתב על טהרת ההברה המלרעית; שכּן לובושיצקי היה אחד המשוררים העברים הראשונים במזרח־אירופה, שעברו לכתוב בנגינה הספרדית. הוא עשׂה זאת, בלא ספק, בהשפעת עוֹרכוֹ וידידו ש“ל גָרדוֹן, ששהה שלוש שנים בארץ־ישראל, ובשוּבו ב־1900 לוַרשה כתב ודיבּר בהברה הספרדית. לוּבּוֹשיצקי היה אֵפוא גם אחד מראשוני הראשונים, שהחליפו בשיריהם את הנגינה ה”גלוּתית" בהברה הארץ־ישׂראלית; והמעבר היה אצלו קל וכמעט טבעי:

בֵּין חָרְבוֹת יְרוּשָׁלַיִם / אוּּד מֻטָּל עָשֵׁן

בִּזְרוֹעוֹת הָאֵם אֶצְלֵהוּ / יֶלד רַךְ יָשֵׁן.

(“האוּד”)

הופעתם הרצופה של הקבצים הראשונים של שירי ילדים, שלוּותה פרסומת קולנית של המו“ל, משכה בהכרח את עיני הביקורת; אך איתרע מזלו של לובושיצקי, וקובצי שיריו “זכו” לטיפולם חסר־הרחמים של מבקרים, שלא אמרו די בפסילת כישוריו הפיוטיים, אלא שילבו בדבריהם גם פגיעות אישיות על היותו “משורר החצר” של הוצאת ‘תושיה’ ו”אחד מגדולי מגיני ההסתדרות [הציונית]". פתח במסע ההתקפות דוִד פרישמן, שהסתער ברשימה פסלנית ארוּכה (‘הדוֹר’, א, גל' 49; חתום: שופר) על ‘למען אחי הקטנים’, ששיריו מעידים “כמאה עדים על כשרונו הפּוֹאטי של האדון המחבר ועל טוב טעמו”. באזמלו החד ניתח פרישמן באכזריות שיר אחר שיר – הן את שירי הטבע המקוריים (“מאין באה ‘עטרת פז’ להירח? […] ידעתי: סוף גנב לתליה וסוף ירח למרחץ”) והן את התרגומים – עד שהציג את הספר כולו ככלי ריק ותפל.

מקץ שנתיים פירסם פרישמן ביקורת פסלנית גם על הספר ‘שיר וזמר’ של לוּבּוֹשיצקי, שמצא אותו מלא “דמיונות מזויפים ואגדות קלוקלות וסתם שירים חסרי טעם ומשוללי כל ערך אמנותי” (‘הדור’, תרס"ד, גל' ג–ד; חתום: בנדיקט). בסיומה של התקפה פּוֹגענית זו, המשׂתרעת על חמישה עמודים, תבע המבקר מבן־אביגדור כי “יסיר את אברתו מעל העלוב הזה ולא יוסיף לזכות את ישראל בספריו”10.

בעקבות פרישמן פירסם גם י"ל פרץ ביקורת פסלנית ארוכה על הקובץ ‘שיר וזמר’, שבּו “נעות המלים ונדות על פי משטר וסדר שהם ידועים אך לו, ללובושיצקי בלבד” (‘השלוח’, ח, תרס"ד. עמ' 473–477; חתום: אוהב ילדים). פרץ “מתקנא”, כביכול, בילדים שיתחנכו על ספר זה, שכּן “הם יראו מה שעין לא ראתה, למשל ‘מטר סגריר מטפטף’”, ו’אף יתענגו על השירים הציוֹניים, שהם לדבריו “שירי חום של אויר מחניק. שירי הבל של בית־המרחץ”.

אבל לעומת פרישמן ופרץ. נמצאו גם מבקרים שהרעיפו שבחים על שירי הילדים של לובושיצקי. א"ל ביסקוֹ, למשל, פסק כי ‘למען אחי הקטנים’ “ישׂמַח וירנין לב קוראיו הצעירים”, שכּן שיריו המקוריים וגם המתורגמים “הם פנינים ומרגליות וכולם חוברו בטוב טעם ודעת”, והודות להם “יהיו גם בנינו יודעים ואוהבים שיר בנעוריהם” (‘המגיד’, תר"ס, גל' 29).

אין ספק כּי אותן ביקורת פסלניות, שלא היו נקיות כאמור גם מפגיעות אישיות, ייסרוּ את לובושיצקי. באיגרותיו כינה עצמו “אחד השׂרידים והמנודים” (מתוך מכתב אל י“ח ברנר מיום ח' בטבת תרס”ז. ‘ידיעות גנזים’ 81, תשל"ג, עמ' 510); עם זאת הטעים: “בדידותי לא תבעתני, [שכּן] האמת תנצח לא בשמות אלא באיכות” (מתוך מכתב אל י' צוזמר, טבת תרס"ג. גנזים 2415/1). בגלל ביקורות אלה חדל לוּבּושיצקי כמעט לחלוטין מהדפסת שירים, ותחת זאת שיקע עצמו בעריכה ובחיבּור ספרי לימוד. הוא טיפח ועודד יוצרים צעירים, ערך בשקידה את עתוניו ‘הכוכב’ ו’בן כוכב', מתוך אמונה כי ישמשו “בית חינוך לצעירי עמנו בימי אנדרלמוסיה רוחנית” (‘הכוכב’ א, וַרשה, ניסן תרפ"ג); הוֹציא מהדורה מנוקדת לילדים של ‘ספר הישר’, כתובה מחדש בסגנון מקראי קל, הנדפסת כמעט עד ימינו (מהדורה מאוחרת: תל־אביב תשכ"ד); תירגם ועיבּד את חמשת חלקי ‘קורות העברים’ דוּבּנוֹב (תרס“ח. מהדורה מאוחרת: תרצ”ח), כדי “לתת לצעירינו ספר היסטורי, שיעורר וילבּן להם את דברי ימי עמם ויורם לדעת מה נתן ישראל סבא לקדמת האנושות”. עבודה גדולה זו, שחלקיה הראשונים היו מושתתים על ‘דברי ימי עַם עולם’ מאת דוּבּנוב אך סיוּמה כולו מקורי, היתה מאורע בשדה החינוך, ובמשך שלושים שנה היה זה ספר לימוד ומקרא עיקרי לנוער בדברי ימי ישראל.

אבל עיקר חשיבותו של לובושיצקי בתולדות ספרות־הילדים היא, בלא ספק, בזכות הראשונים שלו, שמבקריו־תוקפיו התעלמו ממנה. הם לא נתנו דעתם לעובדה, כי הוא היה ראשון שפירסם קובצי שירה לילדי ישראל, וכי לא היו לפניו משוררים, שיָכלו להשפיע על כתיבתו; ומשורר המַפלס בכוחות עצמו את דרכו הפיוטית, טבעי ששיריו הראשונים יהיו לוקים בבוסר וּבגִמגוּם.

באותה שנה, שבּה הוציא לוּבּוֹשיצקי את הקובץ ‘שיר וזמר’, הופיע קוֹבץ ראשוני נוסף של שירי ילדים: ‘הזמיר’ (אודיסה, ‘מוריה’, תרס"ג, בעריכת נֹח פינס). נדפסו בו, בין השאר, משירי הילדים הראשונים של ביאליק, טשרניחובסקי, שניאור ואחרים. באותם ימים – כך בישׂר פינס בהקדמתו ל’הזמיר' – כבר נשמע ב’חדר המתוקן' “קול ילדים שמחים בילדותם […] ושרים במקהלות. ובכן – באה הדרישה לשירי ילדים בשפת עֵבר”. ארבּע שנים אחר־כך ראו אור בהוצאת ‘תושיה’ הקבצים הקטנים ‘שירים לילדי ישראל’ (תרס"ז), שכּללו משיריהם של משוררים צעירים שהיו בראשית דרכם (טשרניחובסקי, י' קצנלסון, ש"ל גרדון ואחרים), שהצטיינו בסגולות פיוטיות ניכּרות. אך הראשון היה לוּבּוֹשיצקי. הוא הוכיח, כי ילדי ישראל פתוחים לקלוט שירה וליהנות ממנה, ובדרכו שלו, ההססנית ורבּת המעידות, הרדודה לעתים אך השקדנית, סלל את הנתיב לבאים אחריו.


ד. 'רֵעַ הילדים ' – ישראל בנימין לֶבנֶר

בדומה לאהרן לובוֹשיצקי, היהגם י"ב לבנר, עמיתו בהוצאת ‘תושיה’, אדם של מלאכות רבות: הוא היה מספר ומתרגם, עורך ומעבּד, ואם שמורה ללובושיצקי זכות־ראשונים בקובצי שיריו החלוציים לילדים, קנה לבנר את מקומו בתולדות ספרות־הילדים בחמשת חלקי ‘כל אגדות ישראל’ רבּי התפוצה והתהילה.

ישראל בנימין לבנר (פלך יקטרינוסלב 1862–לוּגאנסק, אוקראינה, 1916) חי כל ימיו בעולם הילדים, ואולי לא היה עוֹד סופר בדורו, שעשה יותר ממנו להרחבה של הספרות העברית לילדים על כל ענפיה. בגיל 23 נתמנה למנהל בית־ספר יהודי במחוז הולדתו, וכעבור שבע שנים הוציא את ספרו הראשון, המקראה המשוּבּחת ‘רֵעַ הילדים’ (1892), שהיתה מעוגנת במסורת ישראל וזכתה לשבחים ולתפוצה ניכּרת. באותה שנה התקרב לאגודת ‘בני משה’ ולמו“לים שלה, י”ח רבניצקי ובן־אביגדור. רבניצקי הוציא ארבע מאגדותיו המקוריות של לבנר בשתי חוברות בהוצאה שלו ‘עולם קטן’ (אודיסה 1895), כשהן מודפסות בניקיון ובטוּב־טעם; וכשיסד בן־אביגדור את הוצאת ‘תושיה’, סיפח אליו את לבנר ועשאו לאחד מעמודי התווך של הביבליותיקה לילדים ולנוער. אז נתגלה האיש בשקדנותו ובהספקו הבלתי־רגילים: תוך עשר שנים הדפיס עשׂרות חוברות של סיפורים ואגדות – מקור, תרגום ועיבוד – ובו בזמן שקד גם על מפעלו המונומנטלי: כינוס “כל אגדות ישראל, מן בריאות העולם עד העת החדשה, ערוכות על פי המקורים הראשונים וכתובות בלשון המקרא בסדר הזמנים” (ככתוב בשער הספר).

אין ספק, כי מכל סופרי הילדים, שהתרכּזו סביב הוצאת ‘תושיה’ היה לבנר הראוי ביותר לעבודה זו של כינוס אגדות ישראל לבני הנעורים; וזאת בזכות בקיאותו הרַבּה במקורות, סגנונו המלוטש, הבנתו את נפש הילד וצרכיו, ולא פחות מכּך – בזכות כושר שקידתו המפליא, שניזון מדבקוּת ומשאיפה לשלמות. עיוּן בתוכן הספר ובציוּני המקורות הנִלוִים אליו מגלה את גודל האתגר שנטל לבנר על עצמו – כינוס האגדות הפזורות בתלמוד ובמדרשים, בספרי קבּלה ובילקוטים עממיים, בקבצים קדומים ומאוחרים ובשאר מקורות. כחמש שנים שקד על עבודת־יחיד זו, שהיתה כינוס ראשון11 וכמעט שלם של 1300 אגדות ישראל, ערוך בסדר כרונולוגי בחמישה חלקים. בבקיאות ובשקידה מעוררות התפעלות ליקט שברי אגדות ושורות בודדות ממקורות שונים ורחוקים זה מזה, איחה אותם, תירגם וניסח יצר אגדות שלמות, בלא שהקורא ירגיש ב“תפרים” המאחים אותן.

במלאכת־יצירה כגון זה – עיבּוּד אגדות קדומות לילדים – נודעת חשיבות ראשונה במעלה לסגנון, שימוּזגוּ בו פשטות12 עממית, תום ונוֹי; ואומנם סגנונו של לבנר ניחן בּסגולות הללו, ובזכותן נעשה ‘כל אגדות ישראל’ לנכס קיים בספרות־הילדים שלנו. הנה, לשם השוואה, שני הנוסחים של האגדה על המאור הגדול והמאור הקטן – בלשון אומרהּ (ר' שמעון בן פזי רמי, חולין ס, ע"ב) מול נוסח לבנר:

נוסח חז"ל

“ויעש אלהים את שני המאורות הגדולים”, ונאמר: “את המאור הגדול… ואת המאור הקטן”? אמרה ירֵחַ לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד? אמר לה: לכי ומעטי את עצמך. אמרה לפניו: רבונו של עולם, הואיל ואמרתי לפניך דבר הגון אמעט את עצמי? אמר לה: לכי ומשלי ביום ובלילה. (ספר האגדה, עמ' ט)


נוסח לבנר

אל תקנא

ויברא יי את השמש ואת הירח ויהי אור הירח כאור השמש. וירע הדבר בעיני הירח ויבוא ויתיצב לפני יי ויאמר: אדון כל העולמים! הנה אתה בראת אותי ואת השמש ותתן לשנינו אור גדול מאוד, עד כי לא יכּירוּנוּ ולא יֵדעו מי משנינו השמש ומי הירח. האם לא טוב היה לולא דמה אור השמש לאוֹרי? ויאמר יי: שמעתי את דבריך. מהיום הזה ומעלה יקטן אורך וידע כל בשר כי המאור הקטן הוא הירח והמאור הגדול הוא השמש. (כל אגדות ישראל א, עמ' 10).

השוואת שני הנוסחים ממחישה את דרכו של לבנר בעיבוד האגדות: ויתור על פלפולי דרוש והתרכזות בסיפור העלילה; החלפת לשון החכמים בסגנון מקראי, הרחבת הנוסח המצומצם, תוך הוספה שקוּלה של נופך מקורי, עד להפיכתו לסיפור קצר. באגדה הנ"ל, למשל, הסתייע לבנר בשני משפטים בלבד מן המקור, והבליט את קנאת הירח ואת העונש שבא עליו בשל קנאתו. משום־מה ויתר המעבּד על סיוּמה האוֹפטימי של האגדה – פּיצוי הלבנה על המעטת אורה והרשות שניתנה לה למשול ביום ובלילה גם יחד; אך הכותרת (“אל תקנא”) מלמדת כי היה טעם דידקטי להשמטה זו: הואיל וחָטָא הירח בקנאה – נענש בהפחתת אורו.

למרות שמו היומרני, לא נכללו בספר כל אגדות ישראל. עיון בתוכן־העניינים מגלה כי לבנר פירש את המוּשׂג אגדה בעיקר במשמעות של הגדה היסטורית, כלומר – השלמה והמשך לסיפורי המקרא. משום כך לא כָּלל בספרו אותן אגדות שאינן מעוּגנות במסורת הישראלית, כולל משלי חז“ל, גוזמאות רבה בּר־בר־חנה ודומיהם. כן השמיט הסוֹפר־המעבּד מאגדות רבות את ה”זרוּיות“, ששימשו מטרה לחִצי הביקורת של המשׂכּילים, וכן את סממני האנכרוניזם ועניינים שבּינו לבינה. אחרי החטא הקדמון, למשל, לא ישב אדם הראשון בנוסח ‘כל אגדוֹת ישראל’ “שמונה ימים בתענית ובתפילה” (ככתוב במסכת עבודה זרה), אלא: “ויחרד האדם חרדה רבּה ויצא לבּו”. בשיטת עריכה זו ביקש לבנר למנוע תמיהות וקושיות מקוראיו הצעירים; אך בשל כך נתקפּחה גם עממיותן של אגדות לא מעטות. כן פָּגם סגנונו המקראי המלוטש של המעבּד, שבא במקום לשון חז”ל, בּפשטות הפולקלורית של אגדות רבּות, אך לעומת זאת העניק להן שֶׂגֶב תנ"כי; עם זה השתדל לבנר להתאים את סגנונו לרוחה של כל אגדה. מעמדים בעלי מתח דראמטי נכתבו במשפטים שמִקצבם דינמי, ואילו האגדות הליריות זכו לסגנון מינורי, שיש בו מן הפיוט והציוריות:

וּבנַגן דוִד, ושמעו אזניו קולות נפלאים שונים זה מזה: יש אשר יישמע לו קול רננת צפרים מבּין עפאים, קול ילדים וילדות משחקים, קוֹל עַם שמח בארצו הברוכה, והיה לו הקול הזה – קול יי בהדר […] (חלק ב, אגדה רסח)

הופעת ‘כל אגדות ישראל’ היתה בבחינת מאורע ספרותי, שזכה לקילוסיה של הביקורת. ראשון המברכים היה גם הפעם א"ל לוינסקי, שקשר במאמרו הארוך (‘המליץ’, 1898, גל' 228, 230) כתרים לאגדה העברית, הזכיר את תשוקת הילדים לשמוע “אגדות נחמדות”, שיבּח אותם מלמדים, שהמתיקו את חיי תלמידיהם ב’חדר' בסיפורי אגדה והודה להוצאת ‘תושיה’ על שהביאה “מִנחה טהורה” זו לילדים. גם דוד פרישמן הטעים בביקורתו העניינית (‘הדור’, תרס"א, גל' 41) ש’כּל אגדות ישראל' בא למלא חלל ריק בספרותנו, ועל כן רשאי לבנר “להתפאר באמת בעבודתו הרבה”. הוא ביקר, אמנם, את המעבּד על שקיבל על עצמו “עסקי קבּלנוּת”, לספק את כּל אגדות ישראל לילדים וציין שכּמה אגדות לוקות בארכנות, או במליציוּת יתֵרה, אבל המפעל כולו נראה בעיניו ראוי לברכה: “בפה מלא נוכל להגיד כי ‘כל אגדות ישראל’ הן מבחר הוצאת ‘תושיה’ לטובת הקוראים הקטנים וראוּיה היא לתודה רבּה מצד חובבי ספרותנו על הביאהּ מנחה משובחה כזו לאוצר ספרות הילדים”.

חמשת כרכי ‘כל אגדות ישראל’ זכו לא רק לשבחי המבקרים, אלא גם לחיבת הקוראים. הספר נפוץ ביותר, תחילה ב־69 חוברות שבועיות, ואחר־כך בכרכים גדולים, שיצאו בתבניות שונות. הוּא השפּיע גם על מכַנסים ומעבּדים מאוּחרים של אגדוֹת יהוּדיות, ביניהם ביאליק וברדיצ’בסקי. אין לראות אֵפוא משום הגזמה רבּה בעדוּתם של בעלי זכרונות, כי הספר "נמצא בכל בית אשר שם הילדים לומדים וקוראים עברית (‘התורן’, תרע"ז, גל' 39). הוא אף תורגם לאנגלית ולגרמנית וחזר ונדפס שוב ושוב, כמעט עד ימינו אלה (מהדורה מאוחרת: ירושלים תשל"ז).


‘כל אגדות ישראל’ הוא, בלא ספק, ספרו החשוב ביותר של לבנר; אך מלבדוֹ פּירסם הסופר גם סיפורים קצרים רבּים, שכּוּלם מושתתים על ערכים מחנכים, המרוממים את הטוב, היפה והנאצל שבטבע האדם. עלילתם של סיפּוּרים אלה מינורית וּשׂפתם, המעוגנת בסגנון המקרא, צלולה ופיוטית. כך, למשל, סיפּר מעשה בשלושׂה אחים, שיצאו לבקש את היפה באבנים, עד שגילוּ כי האבן היקרה ביותר היא זו שנוצרה מדמעת עני שזכה במעשה חסד (‘הברקת’); או מעשה בשני ילדים עניים, הנותנים את השבבים שקוששו לנער אביון כדי להקל על אמו החולה (‘השבבים’); או מעשׂה ביתומים השוברים את שִמשת החלון בשעת ציפּיה לאמם, וכשרואָה האֵם את השמשה השבורה היא נאלצת להחזיר את החרובים, שהביאה לילדיה, כדי שתוכל לממן את תיקון החלון (‘שיחת שני שברי זכוכית’). מוטיבים אלה – גמילת חסד, העוני המזכּך, מתן בסתר, מעשׂים של גודל לב – חוזרים ומופיעים ברוב סיפוריו המקוריים של לבנר, הסופר המחנך, המעלה על נס את המידות התרומיות שביהדות ומבקש להקנות לקוראיו הצעירים ערכי מוסר אמיתיים. ואם גוברת בהם לעתים הרגשנות על הרגש, מחַפּים על מגרעת זו חן העלילה וחן השׂפה; ואכן המבקרים ציינו בדין, כי “הסיפורים האלה מלאים רוך ונועם, תוּמת ישרים וענוַת צדק […] גם שפתם צחה ונעימה, וביִחוד קלה היא למקרא וזה העיקר” (ש. ברמן, ‘הצפירה’, גל' 215).

אחד היפים בסיפורי לבנר, אם לא היפֶה והשלם שבּהם, הוא ‘צחוק שפתים’ (וַרשה תרס"ג). סיפור זה, המזכיר במבנהו ובאווירתו את ‘שלוש מתנות’ לי"ל פרץ, מתאר בסגנון אֶפּי את מסעיו של מלאך, שירד ארצה להביא למרום “צחוק נעים משפתי אחד הילדים התמימים”, בתקווה שיניא את הבורא מכּוונתו להעניש את בני האדם. במסעיו ראה המלאך צחוקים שונים של ילדים, מצחוקוֹ של נער בטל מלימודים ועד צחוק של שׂמחה לאיד, “והכרוב הסב עיניו המלאות דמעות מקהל הילדים האלה”; עד שלבסוף נמצא הצחוק המיוחל – צחוקו של ילד חוֹלה למראה חברוֹ שוִויתר על טיול ובא לבקרו ולשמח את לבו: “וירא הכרוב את הצחוק הזה וַיִקחהוּ אליו ויַעף השמימה” (עמ' 27).


ספרות הילדים אופק 6 עמ 39 לבנר פסת נייר (2).jpg
שער החוברת 'פסת־ניר' מאת י"ב לֶבנר, שהכנסותיה היו קודש ל'בית־אוצר הספרים' בירושלים.

בספוּריו אלה נתגלה עיקר כוֹחוֹ היוֹצר של לבנר; שכּן חֵרף מגמתיוּתם הברוּרה, הוּא בּיטא בהם בכנוּת את השקפת עולמו ההומאנית. לכן נכשל כשניסה את כוחו בכתיבת סיפורים “מגויסים”, ביניהם הסיפורים הציוֹניים ‘בן ציון’ ו’פיסת נייר' (שניהם קרקוב, תרס"ג), שנכתבו ככל הנראה על־פי הזמנה13. הסיפּוּר ‘בן־ציון’ מתאר בפתטיוּת את חייהם העגומים של ילדים יהודים ברומניה, עד התעוֹררוּת תודעתם הלאומית בימי ביל"ו; ‘פיסת נייר’, לעוּמתוֹ, הוא מונולוג נמלץ ומייגע של “אחד הנודדים”, שקוּפּלו בו כל סבלוֹת העם היהודי בגולה. עם זה ‘פיסת נייר’ הוא גם אחד מספרי הילדים הנאים ביותר בצורתם החיצוֹנית, שיצאו בראשית המאה. יוסף חזנוביץ' חובב הספרים, שטיפל בהדפסתו, גילה טוּב־טעם בבחירת האות המנוקדת הנאה, הנייר המשוּבּח והתִכנוּן הגרפי – מסגרת צבעונית המעטרת כל עמוד ועמוד. הספר לילדים התחיל סוף סוף להיות גם מוּצר אֶסתטי.

לבנר הכיר, כנראה, במגבלות כושרו היוצר, ועל כן העדיף לעסוק בתרגום ובעיבּוּד. הוא היה אחד המתרגמים הראשונים והפורים בספרות־הילדים, ובעשרים שנות יצירתו תירגם ועיבד עשׂרות סיפורים, אגדות ורומנים לבני הנעורים (ראה רשימה מלאה: אופק, ספהי"ל, עמ' 415). הוא חנך את הביבליותיקה ‘לנערים’ של ‘תושיה’ בספר ‘מלחמת אחים’, שבּוֹ קיצר עד לרבע את הרומן ‘שנת ה־93’ לוִיקטור הוגו וקומם במעשׂהוּ זה את י“ח רבניצקי (ראה פרק א/א). מוצלח יותר, אם כי מקוצר לכדי מחצית, היה תרגומו הבא של לבנר, ‘המוהיקני האחרון’ לג’יימס פנימור קוּפּר (וַרשה תרנ"ז), שבאמצעותו עשׂה הנער העברי היכּרוּת ראשונה עם ספרות־ההרפתקה ה”אינדיאנית". על אף הסגנון המקראי, שלבנר דבק בו בכל אשר כתב, תרגומו רהוט וקריא; והפעם נאלץ גם רבניצקי להודות, כי בלשון התרגום “אין תערובת מליצות רמות ונשגבות מאוצרות הנביאים, לא בלִיל מלים ומבטאים מחודשים מבית־חרושת המרחיבים”, אף לא שגיאות לשוניות, “ולא בכל ספר עברי מתרחש נס כזה, כידוע” (‘השלוח’, תרנ"ז, עמ' 558).

בין שאר תרגומיו הִרבּה בעל ‘כל אגדות ישראל’ לעבּד מעשיוֹת עממיות, שנדפסו בביבליותיקה לילדים של ‘תושיה’; מאגדות וילהלם האוּף הגרמני וריכרד גוסטַפסון השבֶדי ועד אגדות מזרחיות ומעשיות יהודיות. מתרגם מסורות היסטוריות (‘פרעה מלך מצרים’) עבר לעיבּוּד סיפורים היסטוריים, אם מן העבר הרחוק – ‘בר־כוכבא’ על פי מאיר להמן (נדפס תחילה בשבועונו ‘החיים והטבע’, תרס“ה; יצא אחרי מותו; וַארשה 1923; ת”א 1950) – הוא העבר הקרוב:‘מסעות באויר’, קורותיהם של חלוצי הטיסה בכדורים פורחים, בעקבות פונוטוב וטיסנדיה (סדרת ‘פרחים’, תרס"ז). בסיפוריו אלה העלה על נס את רוח האדם, הגוברת על מכשולים ושואפת לחולל גדולות: “הרוח הזאת, שכּבר המציאה את הטלפון והטלגרף ואת מכונות הקיטור והאלקטריה, העובדת עבודות גדולות ונפלאות – הרוח הזאת עמלה למצוא את מכונת המעופה, שתשמש לאדם שימוש שלם ולא תכשילהו בדרכו” (מתוך ‘מסעות באויר’).

רוח האדם, שלבנר רומם כל־כך ביצירותיו, היתה גם הכוח המניע אוֹתוֹ בכתיבתוֹ, והיא באה לביטוּי בכושר־ההתמדה הבלתי־מצוי שלו; שכּן בעבודתו רבת־הפנים־והשנים ראה ייעוד נעלה: “להרגיל את קטנינו לקריאת ספרים עברים ולטעת בלבם את החשק והשאיפה לעיין בספרים ועתונים” (ש' שניידר, ‘הכוכב’, תרפ"ד, עמ' 743). שנה אחת ערך בוִילנה את שבוּעוֹן־הילדים המשוּבח ‘החיים והטבע’ (1905; ראה פרק ד/ד'). גם בשנוֹת “גלוּתוֹ” בלוגנסק המתבּוללת – אליה עבר ב־1906 לאחר שנתמנה לרב ממשלתי – מילאה ספרות־הילדים את לבו. הוא התכּונן להוציא סִדרה של ספרי מדע ועיון לנוער, ערך שבועון לנערים בשׂפה הרוסית בשם ‘ישראל הצעיר’ ונאבק במסירות־נפש על קיום שבוּעוֹנוֹ ‘הפרחים’, שיצא למרות הקשיים שש שנים רצופות (ראה שם). ביטוי נוגע ללב לאותה מסירוּת נוכל למצוא בגלויה ששלח לבנר לַסופר אברהם שוֹער בינוּאר 1912:

“לזכרון מעורך מוסר־נפש כמוני, שהפסיד את כספו בהוצאת ‘הפרחים’ ואיבד את מאור עיניו והחליש את כוחו ועדיין לא ינוח ולא ישקוט ושנתו נגזלת מעיניו אם עתונו פוגש איזה מכשול בדרכו”. (גנזים, מס' 2144/9)

בשנת חייו האחרונה (1916) כינס לבנר את סיפוריו כדי להוציאם מחדש; אך רק לאחר מותו יסדו בּאודיסה האחים בלטניצקי ‘ביבליותיקה חדשה לילדים’, במטרה לפרסם יצירות מעזבונו העשיר. ב־1918 הופיעו בּהּ תריסר חוברות, בהבטחה כי “בקרוב יצאו עוד מאה סיפורים ואגדות”; אך חילופי השלטון ברוסיה קטעו מפעל זה בראשיתו.

רוב יצירותיו של לבנר נשכּחוּ, כדרכן של יצירות ספרותיות שנתיישנו; אבל כמה מספריו מוסיפים להידפס במהדורות חדשות, או מצולמות. לצד ‘כל אגדות ישראל’ הופיעה גם המקראה ‘רֵעַ הילדים’ במהדורה מצולמת (ירושלים 1967), וכן עיבּוּדוֹ המשובח ל’עין יעקֹב' שבּו “באו מיטב האגדות שבספר ‘עין יעקב’ הגדול עם פירוש קצר ומספיק” (וַרשה תרס“ט; מהדורה מאוחרת: ירושלים תשכ”ד). עשרות הספרים שכּתב ותירגם, מאות האגדות שאסף ועיבד, והעתונים שערך בטוב טעם היו חומר־קריאה משוּבּח ותירגם, מאות האגדות שאסף ועיבד, והעתונים שערך בטוב טעם היו חומר־קריאה משובח שהילדים חיכו לו, “ובזה פתח לפניהם את שער האור” (ש' שניידר, ‘הכוכב’, תרפ"ד, עמ' 744).


ה. שלמה ברמן: ביוגראפיות היסטוריות

“פָּתח לפניהם את שער האוֹר” – מִלותיו הפַּתטיוֹת של שניידר, שחתמוּ את הפּרק על לבנר, יפוֹת למרבּית הסוֹפרים שכָּתבו לילדים בדוֹר התחיה. רוּבּם ככוּלם היוּ מוּדעים לעוּבדה שבכתיבתם לילדים הם ממלאים גם שליחות לאומית, שאין אולי למצוא דוגמתה בשום לשון אחרת: בריאת דור ראשון של קוראים בשׂפת עמם. מאמרים רבּים בעניין זה נדפסו בעתוני הימים ההם; מאמרים שקוננו על מיעוט מספרם של קוראי ספרים עבריים. כמה כותבים ידעו גם להצביע על הסיבּוֹת שהביאו למצב עגום זה; והראשונה שבהן – חסרונה של ספרות עברית לבני הנעורים: שהרי הקורא עברית בצעירותו יקרא עברית גם בבגרותו. אבל סופרי הדורות הקודמים לא טרחוּ לכתוב ספרי קריאה לילדים: “הם לא כתבו ספרי חינוך בעד הילדים, לא נתנו מזון רוחני להפעוטות, כי אם חיברו שירים, תירגמו ספרי מחקר, כתבו סיפורים בעד האנשים הבאים בימים. אבל הגדולים לא היו מוכשרים לקבל את השפעתם”. כך כתב, למשל, שלמה ברמן במאמרו הגדול “על דבר ספרות הילדים” (‘המליץ’, 1897, גל' 236, 248), בו בירך על שסוף סוף “באו סופרינו לכלל דעה, שנחוץ להתחיל את החינוך מהילדים ולא מהגדולים, ובזה יחונך דור של קוראים”.

שלמה ברמן, כרוב עמיתיו סופרי ‘תושיה’, היה בעל מלאכות רבּוֹת בספרות־הילדים: מחַבּר ועורך מקראות, מתרגם ומעבּד. אך מלבד אלה היה גם הראשון שהתעמק בסוגיות התיאורטיות הקשורות בקריאתם של בני הנעורים ופירסם בעתונות שורת מאמרים על נושא זה. זכה ברמן ומפעלו החשוב ביותר – סִדרת המונוגרפיות לנוער ‘מגִבּוֹרי האומה’ (תרנ“ח – תרס”ח) – היה לנכס קיים בספרות־הילדים שלנו.

ילדותו של שלמה ברמן (פלך צ’רניגוב 1857–הומל 1927) עברה עליו בכּפר. לאחר שרכש את ראשית השׂכּלתו מאִמוֹ השתלם בכוחות עצמו בלימודים עבריים וכלליים. שנים אחדות היה מורה עברי בהומל, שם התקרב לאגודת ‘בני משה’; ובעידודו של מזכיר האגודה בן־אביגדור פנה לכתיבה ספרותית, שכּוּונה רובה ככולה לבני־הנערים. הןא פתח בתרגום עשׂרים מאגדות האחים גרים (‘כיפה אדומה’, ‘לבנת שלג’, ‘יקטן הנבון’, ‘רמוצה’ [=סינדרלה] וכו') – תרגום עברי מקיף ראשון ומשוּבּח של מעשיות מפורסמות אלה, שנמזגו בהן קסם, אֵימה וסוף טוב. סגנונו המקראי הבּהיר של ברמן הלם להפליא אגדות אלה ואולי אף הגבּיר את קסמן. הנה כך, למשל, תורגם הקטע הדרמַטי של מנוסת ‘לִבנת שלג’ (היא שלגיה) ביער, תרגום בעל מקצב פנימי ומתח, הנקרא כאילו היה מעשיה עברית קדומה:

וַתִישאֵר הילדה העזובה ביער הגדול בודדה ושוממה, וַיִפּוֹל עליה פחד נורא, ותשא את עיניה אל עלי העצים ולא ידעה מאין יבוא עזרה. ותחל לרוץ ביער, ותדלג על האבנים, ותעבור בין הקוצים ובין חיוֹת טרף, אשר רצו הנה והנה, ובכל זאת לא נעשה לה כל רע. ותרץ עד אשר לא היה לה כּוֹח ברגליה. והנה בא הערב, ותבא פתאום בית קטן לפניה, ותבוא בו להִנפש […] (‘לבנת שלג’. עמ' 6–7)

כשתירגם דוד פרישמן מחדש את אגדות גרים כעבור 20 שנה (אודיסה 1919) דמה סגנון תרגומו לא במעט לנוסחו של ברמן.


בשנה שבּהּ הופיעו החוברות הראשונות של אגדות גְרים בתרגומו, כבר עסק ברמן בכתיבת המונוגרפיות ההיסטוריות שלו ‘מגִבורי האומה’, שאותן כינה בהקדמתו “מערכת ציורים כתובים בסגנון פופולירי [כך!] מחיי גבורי אומתנו […] מעת אשר החל עַם ישורון לנעֵר אבק הילדות מעליו – אנשים מצוינים, אשר לחמו מלחמת הלאומיות, לתת קיום נצחי לעמם”. כל אחד משמונים פרקי הספר, שנדפסו תחילה חוברות חוברות ויצאוּ אחר־כך בחמישה כרכים, מַציג לפני הקורא הצעיר דמות היסטורית וּמספר על חייה ופועלה: החל בעזרא ונחמיה, החשמונאים וחכמי המִשנה ועד שמואל הנגיד ויעקב טיראדוֹ. ואף־על־פי שכּל פרק עומד בפני עצמו, ניסה המחבר, כדבריו, “לקשר את כל הציורים הנפרדים האלה ברעיון אחד, ובהיקבץ ביד הקורא מספר הגון מהן, והיו בידו כחוליות [המצטרפות יחד] לשלשחת ארוכה, אשר כל תקופות עברֵנו חרוזות עליה.”

אחרי ‘זכרונות לבית דוד’, ‘מגִבּורי האומה’ הוא ספר־הקריאה המַקיף ביותר, המסַפּר לנערים את ההיסטוריה היהודית; אך בעוד שספרם של רקנדוֹרף ופרידברג מושתת על אירועים דרמַטיים, שמציאוּת ודמיון שלובים בהם זה בתוך זה, בנה ברמן את ספרו על פרשיוֹת אוֹתנטיוֹת של דמוּיוֹת היסטוריות, תוך הסתייעוּת רבּת בקיאוּת במקורות והקפּדה מְרבית על הדיוּק והאמינוּת, כתיבת היסטוריה לילדים באמצעוּת סיפּוּרים ביוֹגרָפיים היתה ז’אנר מקוּבּל למדי בספרות־הילדים העולמית14 אך ברמן היה ראשון (ויחיד כמעט עד קום המדינה), שהכניס סוג זה לספרות־הנוער שלנוּ (אם כי המליצו עליו עוד קודם לכן15). אך צר לציין, כי שׂכר הדיוק יצא לא פעם בהפסד איכותו האמנותית של הספר. כל אחד מפּרקיו נכתב כאילו היה ערך ביוגרפי מורחב באנציקלופדיה לנוער. אשר פתיחתו באופיינית היא (למשל):


ספרות הילדים אופק 7 עמ 43 מגבורי האומה (2).jpg
שער אחת החוברות בסדרה 'מגִבּוֹרי האומה' לשלמה בֶּרמן (וַרשה 1908)

רבי יהושע בן חנניה היה ממשפחת הלוִיים; הוא נולד בעת אשר עמד המקדש על תלו באחרית ימי גמליאל הזקן. אבותיו היו, כפי הנראה, עניים, אשר על כן לימדוהו אומנות – לעשות מחטים. (חוברת י)

וסיומו השכיח הוא כגון זה:

הוא [רב האי] מת ערירי בלי בנים ובנות, אך מעשיו הטובים ודבריו היקרים, אשר נשארו בפי החכמים עד דור אחרון המה ילדיו, ילדי רוחו, הטובים מִבּנים ובנות. (חוברת פא)

סגנונו הבּהיר של ברמן, הממזג לשון מקרא עם ביטויים מאוחרים, גולש לעתים למלציוּת פתטית, כגון בקטע המתאר את מותו של יהודה המכבי16 (“מה נורא היה המחזה! הנה הגיבור שוכב מת על הארץ. חרבו השלופה בידו, עיניו אשר רמו בחוריהן מביטות השמימה” וכו' חוברת ג). רק לעיתים רחוקות הצליח המספר לחרוג מדרך ההרצאה היבשה, או הפתטית, ולהביא תיאור אנושי פשוט ומרשים; כגון בסיפור ההתפייסות בין רבן גמליאל לרבי יהושע, שבּוֹ מבקש הנשיא: “עשה בגלל כבוד הנשיא ומחל לי! – וירך לב רבי יהושע וימחל לו” (חוברת ט).

חרף מגרעותיו זכה הספר – אל נכוֹן בזכות היותו ראשון בסוגו בספרות הנוער שלנו – לפּוֹפּוּלריוּת רבּת שנים. גם הביקורת האירה לו. בדרך כלל, פנים: "קונטרסי מר ברמן ראויים לתפוס מקום בבתי מקרא לעם ובבתי עקד שבּחדרים המתוקנים, “כתב י”י גלס (‘הפדגוג’, תרס"ג, עמ' 279), "בנוגע לעיבּוּד הנני מודה על האמת בנפש חפצה כי מר ברמן ישׂכיל לצייר בבהירות גדולה את הצורה נפשית של גיבוריו, אבל, " הוסיף המבקר, “זהו חסרון גדול שאיננו מציין את המקורים”. המחבּר צריך היה, לדעתוֹ, להביא כל ציטטה בלשון התלמוד עם מראה מקום. עם זאת, הטעים גלס, אותם פכים קטנים מחיי הגיבורים כובשים את לב הקורא, “ועוד חיבה יתירה לקטנות האלה, לאֶפּוֹפיוֹת הקטנות של עבודה מאשר למחזות המרוממות של מוקד ותאי עינוי”.

מעודד מן השבחים והתפוצה הנרחבת ישב ברמן לחבּר שתי “חרסטומאטיות היסטוריות” נוספות, שהושתתו גם הן על “ציורים ביוגרַפיים”. אבל נדפסו בניקוד וכוּונוּ לצעירי הקוראים: הראשונה – ‘אבותינו, מאברהם עד חורבן בית ראשון’ (וַרשה תרס"ח). והשניה – ‘גדולינו, מאחר חורבן הבית הראשון עד ראשית זמן הגאונים’ (שם תרע"ב), שהיא עיבּוּד מקוצר של ‘מגִבּורי האומה’ לקוראים בני שמונה עד עשר. אך בעוד שה’חרסטומַטיות' היו טובות לשעתן ונשכּחו, זכה ספרו הגדול של ברמן לאריכוּת־ימים והיה לנכס קיים בספרות הנוער שלנו. מהדורה מחודשת של ‘מגִבּוֹרי האומה’ (ירושלים, תשט“ז, תבנית גדולה בטורים כפולים. עם מבוא מאת א”מ הבּרמן, שנפלו בו טעויות אחדות) זכתה לקבּלת־פנים חמה ולהערכה מחודשת של הביקורת: ג' קרסל הגדיר את הופעתה כ“מאורע ספרותי חשוב” והטעים כי סגנונו של ברמן “טעמו עומד עד היום” (‘דבר’, 2.12.1955). בדומה לו כתב י' פוגרבינסקי כי “גם כיום הזה ימלא הספר אותו תפקיד שנועד לו אז”, שכּן “חומר־קריאה לנוער יותר מעניין ויותר יעיל לא נמצא לצערי הגדול בספרות העברית החדשה” ופרשיות הספר “נקראות גם כיום בעונג” (‘חרות’ 30.12.1955).

אפשר שקורטוב של נוסטלגיה סובייקטיבית נמהל בשבחים מפליגים אלה של המבקרים האחרונים. שכּן, למרות השקידה הרבה והכוונה הטובה ששוקעו בספר ‘מגִבּורי האומה’, דומה שכשרון־היצירה האמיתי של ברמן בא לידי ביטוי דווקא בדברים שכּתב ותירגם לצעירי הקוראים. בראשית המאה הופיע ספרו רב־התפוצה ‘גן הילדים, ספר מקרא לילדים מבני שש עד בני שמונה שנים’ (וַרשה תר"ס), בו כלל, כדבריו, סיפורים “מהיותר נעימים בהספרוּת הפדגוגית האירופית” וכן ארבעה־עשר משירי אהרן לובושיצקי. סופר ‘הדור’ חָלק שבחים חמים למקראה זו, אשר “ביחוס סיפוריו וסגנונו הוא באמת גן לילדים”, שכּן “הילדים מוצאים שם את עולמם, את חלומותיהם ומשאלותיהם, וגם קורטוב של ערמומיות החביבה על ילד עברי” (‘הדור’, א, 5.12.1901. בלי חתימה). סִפרוֹ האחרוֹן היה ‘הבּן האוֹבד’ (1923; נדפּס תחילה בהמשכים בשבוּעוֹן ‘החיים והטבע’, 1905) – סיפּוּר היסטורי מימי־הביניים בעקבוֹת מאיר להמן.

חרף שקידתו ופרסוּמוֹ חי ברמן רוב ימיו בדחקוּת. הוא הוסיף לעסוק בעבודתו הספרותית גם בתקופת האֵלם שנגזרה עליו בברית־המועצות, עד שחלה ונתעוור. בעזבונו נשארו פרקים חדשים של ‘מגִבּורי האומה’, אוטוביוגרפיה וכתבי־יד אחרים, שטרם ראו אור (מחקר גניאלוגי מעזבונו, “משפחות ק”ק שקלוב“, נדפס בקובץ ‘על יד’, תל־אביב, תרצ”ו). תיאור קולע של ברמן האדם והסופר פּירסם חברו א"ד שיינבוים, ששהה לצִדו בימיו האחרונים: “באישיותו נתלכדו באופן מתמיה חוקר יבש, מתפלש באבק ספרים בלים, עם סופר לילדים בעל סגנון חי ורענן”. (‘כּתוּבים’, ב, גל' 27)


ו. יהודה צבי לוין: ניצני הוּמור בספרות הילדים

לעומת שטיינברג, לבנר וברמן, שהִרבּו לכתוב ולפרסם סיפּוּרים, י"צ לוִין בכשרונו בצמצום־מדעת, וכל אחד ממניין סיפּוּריו הוא פנינה, שמקופלים בה דמיון רב־הפתעות והומור קונדסי, המושתת על אנרכוניזם מכוּון, לשון־חכמים עממית ושפע של חן.

כשטיינברג וברמן, חי גם יהודה צבי לוין (רוסיה הלבנה 1852–ניו־יורק 1934) בצעירותו בכפר, שם, בחיק הטבע, התעמק בסוגיות מדעיות ופילוסופיות, שהעסיקוהו כל ימיו, ועשה את נסיונותיו הספרותיים הראשונים. כשעבר בגיל 33 לוַרשה והיה למורה ב’חדר', נהג לתבּל את שיעוריו בסיפּוּרים משעשעים. אחד מתלמידיו תיאר כעבור שנים כיצד, בתוֹם יום הלימודים, היוּ הילדים נשארים על מקומם ומבקשים: “המורה יספר לנו מעשיה! […] ‘טוב’, ענה והתחיל לספר. אבל סוף המעשיה הראשונה היתה התחלת מעשיה שניה, ומתוך השניה צמחה מעשיה שלישית, והתלמידים ישבו והקשיבו ולא חפצו לעזוב את המורה הנפלא” (י“ז פרישברג, ‘הדואר לנוער’, תרצ”ה, עמ' 490).

וממסַפּר בעל־פה קצרה הדרך אל מסַפּר בכתב. אך בדומה ליהודה שטיינברג, נכנס גם לוין באיחור לעולם הספרות. בן 42 היה כשהוציא את ספרו הראשון – המקראה ‘ידיד הילדים’ (וַרשה 1894), שנועדה לקריאתו העצמית של הילד וכללה 99 סיפורים קצרים, משלים, הלצות וחרוזים, המצטיינים בפשטות חיננית ובמוסר־השכל מעוטף הומור דק. כעבור שלוש שנים התחיל לפרסם בביבליותיקה לילדים של ‘תושיה’ את סיפוריו, המעוגנים כולם בתקופת התנ"ך. ואף־על־פי שסיפורים אלה, שנושאיהם מושתתים על רסיסי אגדות ומדרשים, מתרחשים בעבר הרחוק, הרהיב לוין לקרב את גיבּוריהם אל הקורא הצעיר על־ידי הסרת מחלצותיהם הקדומות והמקודשות והפיכתם לדמויות בשר ודם, החיות כביכול בהוֹוה. קירוב זה נעשה על־ידי שימוש חופשי בסממנים של אנכרוניזם עממי, שלוין שאל כנראה מן המדרשים העממיים (למשל: הסיפור על אדם הראשון שישב בתענית ובתפילה, הנזכר במסכת עבודה זרה) ומן ה’פורים שפּיל' שראה בצעירותו מוצג ברחובות העיירה.

כבר בסיפורו הראשון, ‘למך ולמך’ (תרנ"ח), המתאר את חייהם של למך בן מתושאל ולמך בן מתושלח, פוגש הקוֹרא הצעיר שדכנים, המנסים לשדך בין נעמה בת למך לבין נֹחַ בן למך, ושני האבות מריצים זה לזה איגרות, שניסוחן זהה כמעט למכתבי מחותנים בני דור ההשׂכּלה:

“למך אבי נעמה האהובה! לכה מהרה, נכתוב את התנאים וננפץ את הסירות ותיבּקע האדמה לקול הקורא: מזל טוב! מזל טוב!”

בדומה לכך פוגש הקורא בסיפור הבא, ‘נֹח בתיבה’, את נֹח האוסף אל תיבתוֹ את “כל ספרי החכמה” ומחלקם לשתי מחלקות. ספרי קודש לחוּד וספרי חוֹל לחוּד; את בני נֹח ההוגים בספרים אלה, שחיבּרוּ “חכמים בני שמונה מאות ותשע מאות שנה”; ואת מתושלח, אשר יסד “לוח לחשבון ראשי השנים וראשי החדשים והתקופה והמולד במועדם”.

הסיפור הבא, ‘מעשה בנבוכדנאצר שנהפך לדֹב’, שהוא הרחבה אמנותית מבריקה של האגדה מילקוט שמעוני17, מתאר בין השאר רועים, המדליקים אֵש על־ידי גפרור וקולים במדורה תפוחי־אדמה; ואילו באגדה ‘העצמות היבשות’, המספרת על יהודי גולת בּבל שעל נהר כּבר, אנו פוגשים נער הבקי בסוגיות התלמוד ועֵדים לצערן של העצמות שקמו לתחיה, על שאינן יודעות אפילו חומש עם רש“י… ואחרונה חביבה – המעשיה המשעשעת ‘יקטן ובניו’, המסַפּרת על נדודי יקטן וזוגתו יקטנית, שבּהּ התעלה לוין על עצמו בהמצאותיו ההוּמוֹריסטיות; לאחר שנבללה שׂפתם של בוֹני מגדל בבל (“זה מדבּר ארמית, זה ערבית, זה כוּשית, זה יוָונית, זה צוֹענית, זה צרפתית וזה בריטנית”), יצאו יקטן וזוּגתוֹ לבקר אצל י”ג ילדיהם שנפוצו בעולם, הגיעו בּין השאר לפאריז והיו לצחוק בעיני ההמון, שכּן נראו כזקנים “בני דור ישן נושן בעיר קטנה בארץ נשכחה”; יקטן בפְאותיו המסולסלות ובאדרתו הסרוחה ויקטנית בצעיפה ובעדייה, ממש כבני עיירה פולנית קטנה, שנקלעו לכרך הגדול…

סילוק המחיצה בין מוקדם למאוחר על־ידי שימוש רב־אשראה בסממני אנכרוֹניזם הוא שהעניק לסיפורי לוין את קסמם ואת יִיחוּדם; ואותם קוראים צעירים, שהיו אמונים על רש“י והכירו את המדרשים ואת ה”פורים שפיל“, קלטו בלא ספק את העוקץ המבדר שבתיאורים האבּסוּרדיים והתענגו עליהם. ואכן סיפורים קצרים אלה ומחברם זכו לפרסום רב בשעתם, כפי שהעיד עליהם צבי שַרפשטיין: “ללוין יצאו מוניטין בין הקוראים הצעירים־הזקנים באותם ימים; הוא היה המספר בעל הפנים המצהילות, שהביא להם קורת־רוח ובדיחות־הדעת” (יוצרי ספהי"ל‘, עמ’ 16). אך מאחר שלוין לא היה סוֹפר ראשון שהשתמש בסממני אנכרוניזם, אלא הלך בנתיב שסללו קדמונים, תמוהה תגובתם הפסלנית של אותם מבקרים, שהאשימוּ אותו ב”זרויות" ופסקו כי סיפּוּריו “לא יצלחו לכל”. כך, למשל, טען א“ל ביסקוֹ, כי סיפורי לוין אינם אלא “פטפוט”, בהוסיפו בתמיהה לגלגנית: “השמעתם, קוראים? עוד לפני המבול היו שדכנים בארץ, והם דיברו ממש בלשון השדכנים, בז’רגון, כאשר ידבּרוּ האנשים האלה בזמן הזה […] עתה ישמחו ויעלצו שדכנינו, כי הם יתייחסוּ על השדכנים אשר היו עוד לפני המבול” (‘השבוע’, קרקוב תרס"א, גל' 2). הווי אומר: דווקא אותה סגולה, המעניקה לסיפּוּרים אלה את יִיחוּדם, הפכה בעיני ביסקוֹ למגרעת המקלקלת את השורה. ולאחר שמנה המבקר את כל שאר ה”זרויות" שמצא בסיפורים, הגיע לכלל מסקנה, כי המחבר סבור בוודאי כי הוא רשאי “לפטפט בלי סדרים יען הוא כותב לילדים”.

אבל אם אפשר, אולי, לגלות הבנה לגישתו של ביסקו, שסבר כי ספרות ילדים צריכה להיות מושתתת על אדני ההיגיון והשׂכל הישר, קשה למצוא צידוק לביקורת שמתח על לוין משוּם שגיבוריו מדבּרים “כאשר ידברו האנשים בזמן הזה”. שכּן הסגולה הנוספת, שהעניקה לסיפּוּריו צביון יִיחוּדי היא לשונם העממית, לשון שנמזגו בה ביטויים משנָאיים ומדרשיים, מטבעות־לשון משׂפת הדיבּוּר היידית (בעל־עגלה, עליו השלום, יִיחוּס טהור ועוד) ואפילו ביטויים שתורגמו מיידיש; כגון: “נעשׂה עמהם מסחר” (במשמעוּת “נַערים עליהם בתחבולות”). חן רב שפוּך על שיחותיהם של אנשי התנ"ך, המשוחחים בלשונם של יושבי בית־המדרש ואשר לא נתיישנה כמעט עד היום; כגון: “מה הזקן הזה חושב? אם הוא בעל־גאוה, גם אני בעל־גאוה”; או: “בּרוּך השם, טוב להם מאד, כי עשׂו עסקים טובים”. בזכות סגנוֹן זה אפשר כמעט לראות את סיפורי לוין כמעשיות, שנרשמו מפיו של מסַפר עממי בשעה שהשמיען באוזני קהל (וכזה, כזכוּר, היה לוין המורה); וכאותו מספר נהג גם לוין לסטות מדי פעם מן העלילה העיקרית ולהשמיע הערות־אגב כגון זה:

הן טוב היות האדם מהיות דֹב. לאדם יש הדרת־פנים: מצח צח ונאוה, עינַיִם, לחיים, אף ושפתיים מפיקות הוד וחן טוב, וגם זקנוֹ ושׂפמו יפים מאד, והוא מדבּר וצוחק ומזמר וחושב מחשבות ועושה נפלאות […] ומה עושה הדב? הוא יכול ללמוד לרקד, ואף גם

זאת רק אחרי שיכבשהו האדם בנחושתיִם וילַמדהו את התורה הדלה הזאת בכוח גדול ובמכות נאמנות. (‘מעשה בנבוכדנאצר שנהפך לדב’, עמ' 13–14)


ספרות הילדים אופק 8 עמ 47 בעולם הדמיון (2).jpg
שער 'בעולם הדמיון' מאת י"צ לוין (וַרשה, תושיה, 1907)

אין ספק כמעט, שלוין היה הראשון שהכניס לספרות־הילדים שלנו לשון זו וסגנון זה, שהוא כמעט סגנון מנדלאי, כפי שמנדלי עצמו הגדירוֹ: “סגנון עברי, שיהא חי, מדבר ברור ובדיוק, כבני אדם בימינו ובמקומנו […] שיינתנו על־ידו סיפורים לישראל בעברית” (ממכתבו לרבניצקי מיום 11.11.1906, ‘רשומות’, ב, 1920, עמ' 431).

בסגנון עממי־אמנותי זה ובשאר־רוח בלתי־רגיל ברא לוין את ההומור הממלא את סיפוריו, הומור שיש בו עליצות ובדיחות־הדעת, ניצוצות סַאטירה ושפע המצאות מבדחות; כגון מעמד אנשי הלצון, המַקיפים את נֹח הבא אל התיבה ומלעיגים עליו:

“בוא, בוא כסיל זק אל התיבה! היסגר ושֵב וחכֵּה שם עד אשר ימטיר ה' מבול עלינו ןישטפנו, אך הִשָמר לך פן תמהר לצאת בעוד אנחנו חיים על הארץ, כי אז נטבּיע אנחנו אותך ברוֹק שבפינו!” (‘נֹח בתיבה’, עמ' 7–8)

או התיאור הטרגי־קומי של נבוכדנאצר־הדֹב, הרץ ברחובות ונוהם: “אני נבוכדנאצר!” אך במקום מלים יוצאות מפיו נהמות: “בּוּא! בּוּא”; או המעמד הסאטירי־גרוֹטסקי של יקטן וזוגתו, הנעים ונדים בין בתי ילדיהם, כי “הכּלה הצרפתית לא יכלה לסבול את יקטן גם בלי זקן: מה ליקטן חמי בבית הצרפתית כלתו בפאריז?” ללמדך שגם בימי דוֹר־ההפלגה לא שׂרר שלום בין כלה לבין חמיה…

קומדיה־של־טעויות, המזכירה את הקומדיה של שֵיקספּיר על התאומים מסיראקוּז (ואולי גם מושפעת ממנה18), רקח לוין בסיפורו המצוין ‘הדוֹמים’ (תרס"ז): מעשה בתאומים פרץ וזרח, הדומים כל־כך זה לזה, עד שאפילו בני משפחותיהם טועים בהם, וכשהם מזדמנים יחד אין קץ למבוכה ולתסבוכות הקומיות, שהמסַפּר רוקם כיד הדמיון הטובה עליו. וכדרך קומדיה הראויה לשמהּ דוברים גיבוריה בלשון עסיסית, והגבירה שופכת קיתון של חרפות על ראשה של השפחה העלובה:

“מה הדבר הזה?… בהמה! מדוע לא שאלת אותו זאת! גולם! גוש חומר! היתכן לקחת בנים קטנים צידונה בגלל אשר בכו?” (עמ' 23–24)

אבל אצל לוין יִיתכן גם ייתכן להיענות לבקשת ילדים “בגלל אשר בכו”; שכן כמעט בכל סיפוריו באות לביטוי אהבתו והבנתו של סופר זה לילד ולעולמו. בדומה ליהודה שטיינברג, מהווה הילדוּת גם בעיניו שלו סמל לעולם של תום וטוהר וחיים טבעיים; רעיון זה קיבל את ביטויו האמנותי בסיפור האלגורי ‘העצמות היבשות’, בעיקר באותו מעמד שבּוֹ רואות העצמות, לראשונה בחייהן המחודשים, ילדים משׂחקים ושואלות בתמיהה: “מדוע האנשים הקטנים היפים האלה משתובבים ומרקדים בבקעה כגדיים?” למשמע התשובה “ילדים הם, וכילדים הם משחקים”, שואלות העצמות: “מה זה ילדים?” – וכאן שָׂם המסַפּר בפי ההורים מענה לירי־אידיאלי זה על מהותה של ילדות:

" אתם הייתם ילדים רק בחייכם הראשונים […] אז, בימים ההם, זכרתם רק ימי טובה, ימי ילדותכם, אשר פרחתם כציץ רטוב לפני שמש, כי בדמות ילדים רכּים רעננים קרא אז ה' אתכם לחיות בארץ בּיום היבּראכם, וּכצמח השׂדה צמחתם ותגדלו מעט עד אשר הייתם לאנשים." (עמ' 22–23)

במהרה מתחוור לקורא, כי העצמות היבשות מסמלות את העם שיצא לגולה; וכיוון שהעם שרוי בגלות “אין לכם היום זכרונות־ילדות, ימי שׂמחה ושעשועים, כי אם רק זכרונות נשיכות כלבים ומכות מקלות”. אך מקץ אלפיים וארבע־מאות שנוֹת־תרדמה זכו העצמות היבשות לילדוּת שניה: הן נוֹלדו מחדש בארץ־ישראל, בכפר נוה־שלום העטוּר ירק, בו “יהמו ישוֹקו לפנות ערב המון ילדים משַׂחקים”.

כך הצטרף לוין אל ראשוני הסופרים, שיצירותיהם עוררו בלב הקורא את החיבּה לציון; אך דומה שהוא היה ראשון, שכּיוון את סיפורו ה“ציוני” אל הקוראים הקטנים, בני השמונה והעשר. ובעוד שמאפּו עורר את אהבת ציון על־ידי התרפּקות רומנטית על תפארת העבר, ובוקי בן־יגלי כרך בסיפּוּריו את גאלת העם בעבודת האדמה, ראה לוין בתקומת ישראל בארצו את חידוש ילדותה הטבעית של האומה.

מעשים שהתרחשו בארץ־ישראל מתוארים גם בסדרת הסיפורים ‘במוצאי שבת’ מאת לוין (תרס"ז; נדפסה תחילה בהמשכים בשבועון ‘עולם קטן’); ואם כי הם נופלים מסיפוריו הראשונים, עדיין מצויות במרביתם סגולותיו הטובות של המסַפּר העממי. הנער מיכה בן העיר יבנה19 מסַפּר אֶת חמשת הסיפורים (המקושרים בסיפור־מסגרת) לחבריו מדי מוצאי־שבת. כבר בפתיחת הספר מפגין לוין את להטי לשונו, בשׂימוֹ בקשה מחוֹרזת בפי הילדים, המבקשים מחבֵרם “ראש המסַפּרים”: “מיכה מיכה, פְּתח פּיךָ וספר וספר סיפור יפה מסיפוריך!” ותשובתו של מיכה מלאה אף היא שעשועי לשון: אסַפּר, אך הסו! אתה, הִלל, אל תתהולל, ואתה, שאוּל, אל תשאל שאלות באמצע הסיפור, כדרכך תמיד"…

חמשת סיפורי הקובץ, השונים מאוד זה מזה, מושתתים אף הם במידה רבּה על הוּמוֹר לשוני. הראשון שבהם – “שְׁבָא וּסְבָא” – מסַפּר על שני בנֶיה של מלכת שבא, שבּיקשוּ מן המלך שלמה לפסוק לראש מי מהם יאה כתר־המלוכה. ירבעם בן שבט אפרים, המחליף שי“ן בסי”ן, אומר לאורח: “סָלוֹם עליכם, מלך סְבא השׂמֵח!” והנסיך הנעלב משיב לו בגערה: “ירבעם אִיס אפרים! מדוע אתה מדבר אלי סְ־סְ־ס להתל בי? הגם כל אנסֵי אפרים סִבטך יהתלו ככה באנסים?” גם הסיפּוּר השני, “עולי רגלים”, המסַפּר הרפתקאות ילדים שעלו בחג לירושלים, מושתת בחלקו על אי־הבנה ושעשוע מילולי: מעשה בילד אובד, שנמצא על־ידי שני ידידים – שֶמר וּשְמריה; אבל שֶמר סבר כי הילד הוא מבּני שמריה, ואילו שמריה סבר כי הוא מבני שֶמר, והשׂמחה גדולה, עד שבא האִצטגנין שלומיאל ופתר את התעלומה. שלושת הסיפורים האחרונים בקובץ – “שני הקוביוסטוסים” ששׂיחקו בקוביה ביום־הכיפורים, “עשרים וארבע בנים” שסבלו מאמם החורגת, ו“בניה החולם” שלא למד מלאכה – לוקים במגמתיוּת יתרה והם מן הקלושים שבסיפורי לוין. רק רעננוּת סגנונם מחפָּה במשהו על רדידוּתם.

כשהיגר לוין בשנת 1906 לאמריקה המתועשׂת נתעוררה בו ביותר שׂאת זיקתו לסוגיות מדעיות, ואז התחיל לפרסם בעתוני הילדים הניוּ־יוֹרקיים סיפּוּרי מדע בדיוני, שזיכּוּהוּ בתואר “מעין ז’וּל וֶרן עברי” (פרסקי, ראה הערה 3): בכרך א של הירחון "עדן נדפס סיפּוּרוֹ הגדול “יוחנן בעל כנפים”, שעורר את התפעלותו של טשרניחובסקי (“לפי דעתי”, כתב המשורר לאחר הדפסת הפרק האחרון של הסיפור, “היה צריך להימשך לכל הפחות עוד כשנתים, כי מכיוון שאדם נוטל לו כנפיִם דין הוא שיהיה מעופף אל כל אשר ישאנו רוח”. ‘העולם’, 1925, גל' 17; חתום יעקב תם); ובשנת חייו האחרונה פירסם ב’הדואר לנוער' (כסלו תרצ"ו) את סיפורו הבּדיוֹני “אדם של זכוכית” – מעשה ברואה־ואינו ־נראה – שפרקיו האחרונים נדפסו אחרי מותו. סיפוריו ואגדותיו ראו אור בכל עיתוני הילדים שיצאו בימיו בארצות־הברית, מהם שסיפר תחילה לתלמידיו ורשם אחר־כך בכתב־פנינים קַליגרפי, ומהם שנדפסו אחרי פטירתו. קובץ סיפוריו היידי “מיין זיידענס מעשׂהלאך” (‘מעשיות זקני’) נותר בכתובים.

סופר־עתיד דמיון זה, שסיפר לילדים על עולמות מופלאים שאין בהם מוקדם ומאוחר, למד וחקר כל ימיו את המופלא שבעולם. הוא כתב על “תכונת יצירת האדם” ועל “השארת הנפש”, תר אחרי הגבולות שבין “ודאִיוּת וספקות”, ואת מחקריו אלה כינס בספרו הגדול ‘תעודת השתלמות האנושות’ (ניו־יורק, תרפ“ב – תר”ץ; ירושלים תש"ך). כן פירסם מאמרים נגד התפיסה הגלותית של היהדות וחגיה20. אבל מקומו העיקרי של לוין שמוּר לו בכותל־המזרח של ספרות־הילדים; שכּן הוא היה ראשון – והיחיד כמעט – בין סופרי הילדים העבריים, שהפך את האנכרוניזם העממי לדרך־ביטוי אמנותית; ראשון שראה את ההוּמוֹר כמוּשׂכּל ראשון בכתיבה לילדים; ראשון שכּתב לילד העברי בלשון טבעית. וכמעט בכל מה שכּתב ניכּרים טוּב־טעם ושאר־רוח, מיזוג של תמימוּת ילדוּתית, בינה יהוּדית ולעִתים גם שנינוּת אנדרסנית. השפעה אנדרסנית ודאית אפשר לראות, למשל, באגדה שלו “חליל הקסם” (הירחון ‘שחרוּת’, ניו־יורק, תר"ף): “המבּיטים לא ראו בתוך השׂק מאומה”, נאמר בה, “אך כשהקיסר אומר ‘מלא’ אסור לאיש לאמר ‘לא מלא’”; כמעט כמו ב’בגדי המלך החדשים'. ויפה כתב עליו מנחם ריבולוב, מי שהיה קוֹראוֹ בצעירוּתוֹ ועורכו בבגרוּתוֹ:

“בימי ילדותנו קראנו את אגדותיו הנחמדות של י”צ לוין ונלך אחריו שבי. מאז ימים רבים עברו […] ושוב נהנינו מסיפוריו ואגדותיו, עם דוק ההזיה הדק שלהם וחוטי הרקמה הענוגים של חלומות אשר היו ואשר יהיו. [… היה בו] כעין גילוי הַרמוני של סב ונכד, של זקן וצעיר. היה בנפשו ובעצם ישותו משהו ראשוני ויסודי, שרק משוררי אמת וילדי תום נושאים בחייהם ויודעים את סודו". (‘הדואר’, תרצ"ה, גל' ד)


ז. ללא מוסר השׂכל: י"ח טביוב

מאז ראשיתה של ספרות־הילדים היה זה כמעט מובן מאליו, שספר־הקריאה צריך להעניק לקוראיו הצעירים “דברי מוסר ודעת”. גם כשהתחילה ספרות־הילדים הכללית להשתחרר ממוּסכּמה זו באמצע המאה ה־19, עדיין הוסיפו רוב הסופרים־המחנכים העבריים לדבֹּוק בה. רק על סף המאה ה־20 נדפסו במבוא למקראה עברית דברים מפורשים ו“נועזים” אלה:

“יקראו הילדים את הסיפּורים ואת המשלים המשעשעים ונניח להם לערוך לנפשם את ה’מוּסר' לפי טעמם ולפי בינתם הם; ואם חס ושלום יוציאו להם ‘מוסר’ שלא ככוונת הממשל – לא יחרב העולם בשל כך; ואם, רחמנא יצילנו, לא יוציאו להם כל ‘מוסר’, כי אם פשוט יתענגו על המעשה היפה ועל השיחות המבדחות ותוּ לא – גם אז חלילה לנו לחשדם ברוע־לב או בטמטום המוח; כי על כן ילדים קטנים הם, ואשרי הילדים שלא הזקינו בילדוּתם ושלא חידדו את שכלם במחקר ו’פילוסופיא'”.

דברים נמרצים ומפורשים אלה, הכופרים בחיוּניוּתו של מוסר־השכּל בספרי הילדים ומעדיפים עליו את ההנאה לשמה, נכתבו על־ידי י"ח טביוב בהקדמתו הארוּכּה למקראה רבת־התפוצה שלו ‘עדן הילדים’ (ורשה, תרנ"ו).

ישראל חיים טביוב (פלך ויטבסק 1858–ריגה 1920), היוצר שהכניס את החיוך לספרות הפדגוגית העברית ותבע לעקור מספרות־הילדים את המליצות “שאין אדם (ואף כי תינוק) מבין לרעו אלא על־ידי קפנדריא ארוּכּה ויגיע מוח” (מן ההקדמה הנ"ל), היה איש הניסיונות והחידושים (בספרות למבוגרים היה ממבשרי ‘המהלך החדש’). עורך ובעל מתודות. הוא לא הותיר אחריו יצירות גדולות בספרות־הילדים, אך כמעט כל מה שכּתב ותירגם, עיבּד וערך הצטיין בסגנון בהיר וענייני, שכבש את לבות הקוראים. “את סגנונו ספגתי כאויר השׂדה.” כתב עליו יעקב פיכמן, “הוא האיר את עיני באיזו צחות מיוחדת, שהיתה שופעת מכל ניביו” (‘רוחות מנגנות’, כמ' 355 ).

לא בנקל סיגל לעצמו טביוב את סגנונו הקריא והבּהיר, שהביא לו מוניטין. “מבּשׂרי אחזה זאת,” כתב, “כמה יגיעות יגֵע אני עד שאעלה על הזכּרון את המלה הדרושה לחפצי […] וכמה הרהורים יפים ורעיונות טובים אני מקבּר בלבי, מפני שאין לי כלי־מילות להלבישם” (‘פרדס’, א, תרנ"ב, עמ' 107). אבל יִיסוּרי כתיבה אלה אינם ניכּרים כמעט בעת קריאה בדבריו – למִן הפיליטונים שלו, שהִקנו לו את פרסומו, ועד לסיפוריו הקצרים (והמעטים), מחקריו ותרגומיו. ובעצם אותה שנה, שבּהּ הוציא את ילקוט סיפוריו הראשון ‘תיאורים וציורים’ (וַרשה, ספרי אגורה, 1892 ), הגיע טביוב לכלל הכּרה, שעדיין לא הגיעה שעתה של ספרות יפה עברית הראויה לשמה: “כל זמן שלא תהיה שׂפת־עֵבר חיה בפינו,” כתב, “אין לנו הצדקה לדרוש מאת הסופרים לברוא ספרות יפה במובן הרחב” (‘פרדס’, שם).

הכּרה זו בצורך לסייע לתחייתה של הלשון העברית והתפתחותה, היא שהִדריכה את טביוב גם בעבודתו בספרות־הילדים. המקראה הראשונה שלו, ‘עדן הילדים’, כּללה מאה ועשרים סיפורים מעובדים קצרצרים, המעוגנים ברובם בחיי הילדים וכתובים בשפה קלה ומהנה (ראה: אופק, ספהי"ל, עמ' 211–218 ). בזכות ‘עדן הילדים’, אפשר לראות את טביוב כיוצר הסגנון המודרני בספרות־הילדים שלנוּ. כמעט כל המבקרים קשרו לפרוֹזה כתרי הלל; דוידוביץ כינהו “סֵפר קלאסי בספרות החינוך” (‘הצפירה’, 1896, גל' 150); ואפילו ביאליק הגדירו בשעתו כּ“המלה האחרונה של הספרות המודרנית הפדגוגית” (כתבים, עמ' קנ21).

מעודָד מהצלחתו הבלתי־רגילה של ‘עדן הילדים’ חיבר טביוב שורה שלמה של ספרי לימוד ו“מֶתוֹדוֹת” – ‘מורה הילדים’ (ורשה 1896), ‘המכין’ (שם 1897), ‘מוֹרה הסגנון’ (1898) ועוד – אלא שבּהם נדחק שאר־הרוח הספרותי על־ידי שׂכלתנות יבשה. אבל אגב עשׂייתוֹ השקודה בתחום הספרות השימושית לבני הנעורים יצר שלא במתכוון, אולי, את אחד מספריו המהנים ביותר, ‘אגרון לבני הנעורים’ (ורשה תרנ"ח), שבזכות תוכנו וּשׂפתוֹ אפשר לראוֹתוֹ גם כּספר־קריאה בּלטריסטי. אמת, המטרה היתה גם הפעם לימוּדית מובהקת – להורות לילדים כּיצד ראוּי להם לכתוב את מכתביהם: “אנחנוּ רשאים וחייבים”, כתב טביוֹב בהקדמתוֹ הקצרה, “לדרוש מהילדים כי עניניהם הפעוטים יהיו ערוכים במכתביהם בסדר הגיוֹני ובלשון ובסגנון הראויים להישמע”; אך מתוך שלא לשמה בא לשמה. בין כל עשרות האגרונים, שהופיעו בשנים ההן במטרה “ללמד בני יהודה קסת הסופר” (ראה: אופק, ספהי"ל, עמ' 74–78), היה זה אגרון ראשון, שנכתב לילדים בשפתם שלהם ותיאר בפשטוּת חיננית ובהומור את עולמם, מחשבותיהם וחוויותיהם. הנוער “נוטה מטבעו לעליצות ולבדיחות הדעת”, כתב טביוב בהקדמתו, “לכן התחשבתי עם נטייתו זו”, וכמעט כל אחד ממאה ושישה המכתבים־לדוגמה הוא מעין סיפור קטן, מתאר בשׂפה קלה ומשעשעת חוויה מעולם הילדוּת: חג ומסיבה, ביקורים ופגישות, טיול ולימוד ושאר אירועים, שהעסיקו באותן שנים את ילדי ישראל. הנה, לדוגמה, קטע מתיאוּר דרמַטי של מסע רב־הרפתקאות:

[…] ואחרי כן עלִינו אל העגלה והסוסים רצו כברקים במורד ההר. דודי גער בעגלון על אשר לא עצר בסוסים במרוצתם, כי העגלה טולטלה טלטלה גדולה ברדתנו מן ההר, ולרגעים ניתרנו ממושבנו. ואולם אני התענגתי מאד על הטלטלה הזאת ועל הקפיצות המשונות אשר קפצנו ממושבנו […] בקצרה, המסע היה יפה ומלבב מאד. (מכתב 27)

כשרונו של טביוב לתת בפי הילדים שׂפת־דיבּוּר חיה בא לידי ביטוי גם במחזהו הקטן ‘במקום דרשה’ (ורשה תרס"ב22). מחזה מקורי זה, אחד הראשונים בתולדות הדרמה העברית לילדים, הוא מערכון קומי על נער, שדחה את דרשת הבר־מצוָה הנמלצת, שהכין למענוֹ מוֹרוֹ העברי, ובמקומה החליט להציג בטקס מחזה עברי. עיקר חִנו של המחזה הוא בדיאולוגים ספוגי ההומור, שלמרות שנינוּתם הם נשמעים טבעיים ואמינים:

שולמית: ספר יפה באמת – גם מחזה קטן יש בו–

יוסף: כן, כן, מחזה נחמד מאד –

שולמית: הידעתם, אחי? רעיון טוב עלה על לבי. נערוך נא את המחזה לפני הקרואים ביום חגך. יש

במחזה גם אם ואב. אתה תהיה האב ואני האם –

בנימין: ואני אהיה הילד שאינו רוצה ללמוד…

המחזה, שהועלה בשעתו בבתי־ספר שונים23, זכה לקבלת־פנים נזעמת מצד כמה מורים־וּמחנכים בעיקר בגלל חִצי הלעג ששלח המחַבּר לעבר “המורה הבטלן”24


בראשית המאה התחיל טביוב מתמסר יותר ויותר לעבודות עריכה. בשנת 1903 היה בין יוזמי הסִדרה ‘ספרי המופת לבני הנעורים’ של הוצאת ‘תושיה’ והדפיס בה עיבוד מקוצר ומנוקד של ‘אהבת ציון’ למאפו. עיבּוּדו ל’אשמת שומרון', שנעשה באותה תקופה, נדפס מאוחר יותר בהמשכים בעתון ‘החבר’. את עתונו זה יסד טביוב בשנת 1908, שלוש שנים לאחר שהצטרף למערכת היומון הוילנאי ‘הזמן’, שבּוֹ היה הסופר המדיני ובעל המדור הפיליטוני “מענין למענין”. אז נדבק בחַידק העתונאות ועשה את הנסיון הנועז וחסר־התקדים – הוצאת עתון יומי לילדים בשפה העברית. עתון זה, ‘החבר’ (ראה פרק ד/ה), שנדפס כולו בניקוד, היה למעלה מכוחותיו של אדם יחיד ואין תימה שלא האריך ימים. לאחר שהופיע יום יום במשך ארבעה חודשים (שבט־סיוָן תרס"ח) פסקה הופעתו, וחוּדשה כעבור שלושה חוֹדשים, הפעם כשבועון; אבל גם בגלגולו זה יצא ‘החבר’ שנה אחת בלבד.

כעבור שנתיים הפגין טביוב את כשרונו המובהק בתרגום, לאחר שהריק לעברית את היצירה הידועה ביותר בספרות־הנוער האמריקנית, ‘הרפתקאות תום סוֹיֶר’ למארק טוֵיין. תרגומו המצוין, שנקרא “מאורעות תָּם, תמונות מחיי בני הנעורים באמריקה” (אודיסה תרע"א), היה ספר ראשון בהוצאת ‘תורגמן’ מיסודם של ביאליק ורבניצקי (ראה פרק ב/ו), והופעתו נחשבה למאורע בעולם הספרות. עוד בשנת 1892 כתב טביוֹב כי “אי אפשר לכתוב בעברית רומן מפני עניות הלשון”; והנה, לא עברו עשרים שנה והוא זיכּה את הקוראים הצעירים ביצירת־מופת מתורגמת, שבּה הצליח ההעביר לעברית חיה את ההומור המַרְק־טוֵייני הן בקטעים הסיפוריים והן בשיחות העגה, שאם כי רובן נשמעות היום מאולצות, יש בּהן גם שורות מוצלחות, כגון: “סמוך עלי! אני יודע מה שאני אומר” (עמ' 59), או “שמע נא, דזוֹ [=ג’וֹ], אל תצפצף מלה בענין זה” (95).

בדומה לרוב חבריו סופרי ‘תושיה’, היום גם טביוב בעל מלאכות רבות בספרות־הילדים: מחבּר מקראות וּפיליטוניסט, מתרגם ומעבּד, עורך ומחזאי. ואם לא תרם יצירות־מקור רבות לקוראים הצעירים, היה רוב ימיו של חידושים וראשוניוּת: היה ראשון שתבע להגיש לילדים סיפורים שעיקרם הנאה ולא מוּסר השׂכּל; היה מן הראשונים שהכניסו את הסגנון החי ואת ההומור הקל לספרות־הילדים, ואשר זכו כי יצירתם תוצג על בימה לפני צופים צעירים; והוא היה ראשון (וגם יחיד עד כה) שהעז להוציא עתון־ילדים יומי. רישומו בספרות־הילדים נמשך גם לאחר שהדברים שכתב ותירגם התיישנו ונשכחו; שכּן, כדברי פיכמן, “זאת היתה רוח עֵרה, כוח מתמיד, מאלה שעומדים על המשמר, שנלחמים ובונים כאחד” (‘התקופה’, ב, תרפ"א, עמ' 488).


ח. מפּינס עד של"ג

“מאלה שעומדים על המשמר, שנלחמים ובונים כאחד” – המִלים הכוללניות של פיכמן, שחתמו את הפרק על טביוב, הולמות ללא ספק את רוב הסופרים, שכּתבו לילדים בדור התחיה ואשר ראו בכתיבתם זו יעוּד חינוכי־לאומי ראשון במעלה; מהם – מוֹרים ומחנכים, שהכּתיבה היתה אצלם חלק ממכלול עבודתם הפדגוגית; ומהם אנשי עט, שכיוונוּ מדי פעם חלק מכתיבתם לבני הנעורים, מתוך אמונה כי במעשה זה הם מטפחים דור חדש של קוראי עברית. לצדם של הסופרים בעלי השם, שהתרכּזו בראשית המאה סביב מערכת ‘תושיה’, ואשר דוּבּר עליהם בפרקים הקודמים, פעלה גם קבוצה לא גדולה של סופרים ידועים פחות, שפירסמו מפרי עטם בביבליותיקות לבני־הנעורים ובעתוני הילדים של ההוצאה; וראויה תרומתם, שגם היא תיסקר בקצרה.


[1] השם הראשון של סופר עברי, שהתנוסס על עטיפותיהן הצבעוניות של חוברות הביבליותיקה לילדים, היה נֹח פּינס, המתרגם המחוֹנָן של סדרת המעשׂיות ‘קובץ שיחות קטן’, ‘ידידי המלך עמינדב’ ו’שלושה אחים' מאת הפולקלוריסט השבֶדי ריכרד גוסטַפסון – חוברות ש“חנכו” ב־1896 את פעילותה הדינמית של הוצאת ‘תושיה’. נח פינס (שקלוב 1871–תל־אביב 1939), שניהל בשש־עשרה שנות־חייו האחרונות את הסימנר למורים ולגננות על־שם לוינסקי בתל־אביב, הקדיש את מיטב שנותיו לחינוכו של הילד הקטן. בגיל עשרים ואחת בא לוַרשה, ובה הוציא בעידודו של י“ל גורדון את ספר שיריו הראשון, ‘שירי הגיון’ (1892; אחר־כך הצטער על הדפסתו). תוך כדי עבודתו כמורה ב”חדר המתוקן", עסק גם בעבודות תרגום בשביל הוצאת ‘תושיה’, ואוֹתם תרגוּמים ראשונים שלוֹ הצטיינו בסגנון בהיר ורך:

בּקחת נעמן את ספר השׂיחות אורו עיניו ופניו נהרו מעליצות לב. הוא קראוֹ פעמים רבות בהיותו ילד ולמראהו התעוררו בקרבו זכרונות ימים עבָרו, בהיותו עוד ילד צלֵח ולא ידע דאגה ומחסור; וכל שעשועי ילדותו התמימים התיצבו כמו חיים מול עיניו וישכיחוהו את ההוֹוה המר. (‘קובץ שיחות קטן’, עמ' 24–25)

בגלל מלשינוּת של קנאים נאלץ פינס להימלט ב־1900 לשוויץ, ובשתי שנות גלותו למד באוניברסיטת בֶּרן פילוסופיה ופדגוגיה. שם טיפּח את רעיון גן־הילדים העברי, וכדי לסַפּק לבני הגיל הרך שירי זמר ודקלום הכין תוך כדי לימודיו את ספרו הידוע ‘הזמיר’, שהכיל במתכונתו המקורית בעיקר שירים מתורגמים, אשר “עוּבּדוּ על־ידי המחבר לרוח השפה ולרוח הילד העברי וחייו” (מתוך ההקדמה). במבוא המקיף לקובץ הדגיש – אולי לראשונה בתולדות הספרות הפדגוגית העברית – עד כמה נחוצים לנו שירי ילדים הראוּיים לשמם:

[…] ושירי ילדים נחוצים לנו באמת […] שירה טהורה, המקובלת לרוח הילדים והבנתם, מרוממת ומזקקת את לבם, מעירה את כל הרגשות הטובים הנמצאים בנפשם פנימה: חמלה, נדיבות, חמדת היופי והנועם, צדק ורחמים, אהבת הטבע ואהבת הבריות; היא מרחיקה מהם את הרוח הרעה של פחדנות ועצבות, האוכלת כרקב את כל הכוחות הטובים שבילד ומעוררת בם אומץ־לב, גבורה ועליצות החיים, המביאה לידי אושר פנימי ורוח נכון. אבל לדאבוננו, אין לנו עד היום שירי ילדים ראויים לשם זה באמת.

‘הזמיר’ היה הספר הבלטריסטי הראשון, שיצא על־ידי הוצאת ‘מוריה’ (אודיסה תרס"ג); ומאחר שכּתב־היד כלל בעיקר שירים מתורגמים ומעוּבּדים, שיבּץ בוֹ ביאליק, עורך ההוצאה, כמה משירי הילדים הראשונים שלו (“מעשי ילדוּת”, זמר לשבּת") ושל טשרניחובסקי. מיד עם הופעתו זכה ‘הזמיר’ להצלחה שהיה ראוי לה. חרף צורתו החיצונית חסרת הנוֹי אזל הספר תוך חודשים אחדים, ללמדנו עד כמה חסרה היתה אז ספרות־הילדים העברית ספרים מסוג זה. גם הביקורת האירה לו פנים; ד"ר מרדכי אהרנפרייז ראה בהופעתו מאורע מהפכני כמעט, “הנסיון החשוב הראשון להכניס יסודות הקולטורה האסתיטית בחינוך בנינו”, וכן “מעין היתר רשמי לילד העברי למלאות שׂחוֹק פיו בעולם הזה, לנגן, לרקוד, לצלצל, להתהולל, בקצרה: להיות ילד!” (‘השלוח’, תרס"ד, עמ' 285)

לא לחינם התפעלה הביקורת כל־כך מן הספר; מרבית שיריו אכן היו שירי ילדוּת אמיתיים, שירים שיש בהם שמחת־חיים, תנועה וקצב, צליל וחרוז. היפה – ואל נכון גם המפורסם – מבּין שיריו המקוריים של פינס, שנכללו ב’הזמיר', הוא השיר החינני־חייכני “אחותי”, שבּוֹ שואל האח הקטן את חנה אחותו מדוע איננה משלמת לו שׂכר־דירה לאחר שרכשה לעצמה מעון טוב בלבו:

חַנָּה עָנְתָה לִי בִּצְחוֹק:

"אָחִי, לְךָ הַצְּדָקָה,

אַךְ מָה אַעַש? כִּיסִי רֵיק –

אֲשַלֵּם לְךָ בִּנְשִיקָה.


וְאִם לְךָ, אָחִי, נְשִיקַת פִּי

לֹא בִּמְאֹד יְקָרָה,

בְּכָל לֵב תָּמִיד נְכוֹנָה אֲנִי

לְקָבְּלָהּ בַּחֲזָרָה!"

לאחר שוּבוֹ לוַרשה ב־1903 חזר פינס לעבוד בהוצאת ‘תושיה’, הוא חיבּר וערך ספרי־לימוד (‘פרוזדור לעברית’, ‘חוקי האורתוגרפיה העברית’), והִרבָּה לפרסם שירים וסיפורים, מקוריים ומעוּבּדים, בשבועון־הילדים ‘עולם קטן’ ובסדרות ‘ניצנים’ ו’פרחים'. בסיפוריו אלה נתן ביטוי לסבלם ולחלומותיהם של בנים ובנות; כגון בסיפורו בעל הרקע האוטוביוגרפי “הגדי”, על הילד המנסה להציל גדי קטן ממר גורלו וּמחביאו בארגז בחצר, אך למחברת הוא מוצא אותו שם מת; או המעשה בילדה הגיבּנת, שידעה צער וסבל בחייה הקצרים, ולאחר מותה בא מלאך ונגע בקצה כנפו בגב הילדה –

והחטוטרת נפלה ארצה ותישבר. ומה זה היה בתוכה?

שתי כנפים לבנות נחפות בכסף. היא פרשׂה אותן, כאילו למדה לעוף זה כבר, ותעף עם המלאך למרום, לאור השמש הבהיר, המפיץ קרני זהבוֹ משמי התכלת […] (‘הגִבּנת הקטנה’, תרס"ז)

אחרי מלחמת־העולם הראשונה התמסר פינס יותר ויותר לעבודות הוראה וחינוך. לאחר שעלה ב־1921 לארץ־ישראל והצטרף לסֶגל מורי הסמינר למורים ולגננות, התמקדה כתיבתו בעיקר בנושאֵי חינוּך והוראה. במלאת שנה למותו הופיע ספרו “כתבים פדגוגיים” (1940).


[2] מורה וַרשאִי שני, שהִרבּה לפרסם בראשית המאה סיפורים מקוריים בעתוני הילדים ובביבליותיקות של ‘תושיה’, היה מרדכי ארליך (רוסיה הלבנה 1873–קרקוב 1931). לאחר שנות לימוד בישיבת ווֹלוֹז’ין הגיע ארליך בגיל 22 לוַרשה, רכש לעצמו השׂכלה כללית ולימד בבית־ספר עברי. סיפוריו הריאליסטיים הקצרים מתארים בשפה קולחת בעלת מקצב פנימי חוויות יומיום של ילדים וילדות: מעשה בילד שנשאר לבדו בבית, ביקוש להיטיב לבו במעדנים ונפל לתוך חבית (‘הלקקן’); מעשה בילדה שביקשה לעזור לנער פיסח מבקש נדבות (‘תוגת רבקה’); ומעשה בתלמידה שהחזירה למורה את הפרס שקיבלה על שקידתה, “יען כי הלימוד בעצמו נעם לי ומועיל מאד, אבל לא למען קבּל תשורות ולעורר קנאה בלב רעותי, להדאיב את רוחן” (‘התשורה’). יפה הוא המחזה הקצר ‘בת עַם הספר’) (סִדרת ‘פרחים’, תרס"ז), המתאר את תשוקת הקריאה של בת אלמנה תופרת, ואת המאבק הנפשי המתחולל בקִרבּהּ כשהיא נכנסת לביתה של נערה עשירה ורואה ספר־אגדות על השוּלחן:

הוי, מה חפצתי לקרוא בו מראשו עד סופו! לשבת בבית במנוחה ולקרוא בו בכל ערב וערב! האח, כמה אושר! כמה עונג!… אבל עד אשר תשׂיג ידי לקנות אותו יעברו עוד ימים רבּים, רבים מאד! לילות אחדים ישבתי ותפרתי ותפרתי עד אשר נרדמתי ולא הספקתי לגמור את מלאכתי, ואמי עוד כעסה עלי […] מדוע ללא אקחנו בעצמי? אקחנו, אשאלנו! רק אשאלנו לימים אחדים, אקראהו ואשיבהו… והיא גם ידוֹע לא תדע… כי היא, המפונקת הזאת, הלא אינה קוראה בו…(עמ' 19–20)

לאחר שעבר ב־1906 לקרקוב ונעשה לסופרם של עתונים יידיים, נטש ארליך כמעט לחלוטין את הכתיבה העברית. לצד עבודתו העתונאית חיבּר מחזות ביידיש וכן פירסם סיפורים מקוריים ומתורגמים לצעירים ולמבוגרים.


[3] סופר דו־לשוני נוסף הוא ליפמן לוין (מוהליב 1877–מוסקבה 1946), שהיה גם הוא מן המשתתפים הקבועים בביבליותיקות ובעתוני הילדים של ‘תושיה’. בגיל עשׂרים נטש לוין את הישיבה ועבר לוַרשה, לרכּוֹש לעצמו השׂכּלה כללית, ובמהרה התחיל מפרסם סיפורים קצרים בעלי מגמה סוציאלית, המתארים בחן מינוֹרי חוויות יומיום של ילדים יהודים, שתוגה ושמחה ממלאים בערבוביה את ימיהם: מעשה בילד התוהה בשמחת־תורה אם עליו להתאבל על חורבן המקדש, או שמא מוּטב לו לשמוח על החופשה מלימודי ה“חדר” (‘איכה’); ומעשה בילדים המבקשים להעניק שמחת־חג לנער עני (‘חנוכה ליתום’); ומעשה בסבתא המספרת לנכדה אגדה על ילד שנולד עם שני ראשים והוא מסוגל לחזות את הקץ (‘מאגדות זקנתי’); ילדי העיירה התקינו פנסי חג בבית־המדרש, אך באמצע השמחה “נתבקע פתאם הפנס הגדול התלוי לפני ארון־הקודש והנר הדולק נפל על כתפו של רבי משה […] אז קמה מהומה בבית”: והסיפור הנוסטלגי, המושתת על זכרון־ילדות, מסתיים גם הוא בתוגה לירית שיש בה מן הסִימליוּת הברורה:

ואיבן הארוך בא הביתה ויוריד את הפנסים ויכבם וישאם החוצה. הגדולים הוסיפו עוד לשיר ולרקד – אך אנחנו הילדים ישבנו כאבלים איש על מקומו ובעינים מלאות דמעה הבטנו אל הגדולים השמחים. כבו הפנסים – עברה שמחתנו. (‘פנסים לשמחת תורה’)

אחרי מהפכת 1917 נשאר לוין בברית־המועצות, ומקץ שנות אֵלם התחיל לפרסם במוסקבה סיפורים ביידיש – מהם מחיי ההוֹוה (‘מרקה החלוצה’. 1939) ומהם הקשורים בעבר (‘ימים חולפים’. 1941).


[4] סופר־ילדים נשכח אחֵר מחבורת ‘תושיה’, שכּל סיפוריו מקושרים בחוויות ילדוּתו, הוא אלתר משה גונצר (ליטא 1879–תל־אביב 1940) לאחר שרכש לעצמו השׂכּלה כללית בוִילנה עבר גונצר בגיל 25 לברלין, שם היה מזכירו של ראובן בריינין. באותה עת פירסם בשבועון ‘עולם קטן’ את סיפוריו הנוסטלגיים הקצרים (שבו ונדפסו אחר־כך בסדרת ‘פרחים’ ו’בִכּוּרים'), שבּהם החיה בפשטוּת חיננית את חוויותיו שלו ושל חבריו ל“חדר” שבעיירה הליטאית: געגועיו של הילד הבודד, שאביו נסע למרחקים (‘מזכרונות הילדות’); על דמי החנוכה, שהפכוּ את הילד המסַפּר לנער רודף בצע (‘דמי חנוכה’); על התחוּשה שפקדה את הילד שנתן משלוח־מנות לעניים: “את זאת יחוּש הנער אשר ראה בעצמוֹ את עיני הנער העני בן האלמנה, הנוצצות מרוב שמחה” (‘איך נשארתי בלי משלוח מנות’); ועל העצב הסתום. הממלא את לבות נערי ה“חדר” בסוֹפה של שנה, עצב המתואר על ידי הסופר בליריזם פּתטי המהול בפּסימיוּת סתוּמה:

ובהגיע קץ הקיץ חשים הננו בנפשנו מעין רגש של אפיסת החיים, רגש של עולם ההולך למות ולהחרב… סוף הקיץ… סוף השנה […] ומה הגיע לנו מן השנה הזאת? מאומה לא נשאר לנו. – ולפני החידה הזאת נשארתי תמיד נדהם ועצוב־רוח וכמעט לא קמה בי תשוּקה לחכות אל השנה החדשה. (“מקץ הקיץ”)

בשנת 1910 פתח גונצר בברלין בית־מסחר לספרים, שהיה בית־וַעד לסופרים עבריים. לאחר ששׂרפו הנאצים את ספרייתו הגדולה עלה ב־1938 לארץ־ישראל, ובה פתח חנוּת ספרים והוֹסיף לפרסם סיפּוּרים ומאמרים בכתבי העת כמעט עד ימיו האחרונים.


[5] סופר אחר, ששלח להוצאת ‘תושיה’ את יצירותיו ממרחקים, היה יעקב מאיר זאלקינד (פולין 1875 – חיפה 1937). רבּי תפניות ותהפוכות היו חייו של אדם זה, שלמד בצעירותו בישיבת ווֹלוז’ין ונסע לרכּוֹש השׂכלה באוניברסיטאות גרמניה, צרפת ושוַייץ; זמן־מה היה רבּהּ של קהילת קארדיף (אנגליה), שם עסק בתרגום מסכתות תלמודיות ליידיש, ואחר־כך הצטרף לתנועה האנארכיסטית וערך את בטאונה. כן היה פּובּליציסט ואיש ציבור, שעסק ברכישת קרקעות בשומרון להתישבותם של פועלים יהודים מאנגליה. מקארדיף שלח זאלקינד לוַרשה סיפורים ומחזות, שנדפסו בעתוני הילדים ובביבליותיקות לנוער של ‘תושיה’; ביניהם מערכונים תנ"כיים (‘דוד’, ‘יציאת מצרים’), עיבודי מחזותיו הסוציאליים־דידקטיים של חלוץ ספרות־הילדים הצרפתית אַרנוֹ בֶּרקֶן (1747 – 1791) – ‘הרוכל הקטן’, ‘העניים’, ‘מוסר נער רע’ – וכן ‘פנטסיות’ אלגוריות: ‘עצליה’ – והוא חלומו של נער שונא לימוד על מסע לארץ העצלנים, שם הוא לומד כי “רעה הבטלה וקשה אלף פעמים מדקדוק וחשבונות ושעורים” (עצליה'); וּמעשיה אנדרסנית על שושנה שהעזה לפרוח בחורף ועל כן הפך צבעהּ ללבן; ובבוא האביב –

עלו גם הורי השושנה ואחיותיה וכל הפליטים אשר בבטן האדמה: ותשמח השושנה לקראתם ותאמר לנפול על צוארם ולחבק ולנשק להם; אך כולם התנכרו לה כי לא הכירוה גם הנה ויחשבוה לנכריה ויסורו מעלֶיה בבוז. ותתעצב השושנה אל לבה מאד ותהי נוגה ושוממה כל הקיץ. ומני אז שפוך רוח עצב על השושנים הלבנות (‘השושנה הלבנה’).

חרף השוני הברור, המפריד בין הסופרים שהוזכרו לעיל, מקשר את רוֹב סיפּוּריהם קו משותף הראוי לציוּן: עלילותיהם מסתיימת באקורד נוּגה, או טרגי: שמחה שהוּשבּתה, עונש מכאיב תחושת כּיליון או מוות. סיומים אלה סותרים, לכאורה, את הדעה המקוּבּלת, כי סיפורי הילדים צריך שיהיה להם “סוף טוב”, שיטפּח את האופּטימיוּת ואת אהבת החיים בלב הקורא הצעיר. דומה שקריטריון זה נעלם מידיעתם של בני אותו דור ראשון של סופרי ילדים; ואין תימה בכך: בסיפוריהם הקצרים הם תיארו את הילדוּת המוּכּרת להם, ילדות ששמחה ועצב משמשים בה כערבוביה, ילדות שהעצב גובר ומחניק בה לא פעם את השמחות הקטנות.


[6] שונה מהם היה שמואל טשרנוביץ, שגם ילדותו שלו עברה בעיירה מזרח־אירופית, אבל כתיבתו הבּלטריסטית המעטה לילדים הפליגה לעולם האגדה והדמיון. טשרנוביץ (פלך ויטבּסק 1879–תל־אביב 1929) היה, למעשה, פּוּבּליציסט ועִתונאי יותר מאשר סופר־ילדים (אחד מכינוּיי־העט המפורסמים שלו היה ספוֹג). כשהגיע בשנת 1902 לוַרשה נתמנה למזכיר מערכת השבועון ‘עולם קטן’, ובארבע שנוֹת עבודתו בשבועון פירסם בו בעיקר רשימות בעילום־שם. שתיים מן האגדות שלו, שנדפּסו בביבליותיקה ‘ניצנים’ (תרס"ז), קשורות בתנומה ובחלום הגאולה: ‘שופרו של משה’ – סיפּוּר השופר שהתקין בן־עמרם כדי לעורר את העם המנמנם במדבר ולהמריצוֹ ללכת לארץ האבות; ו’שבת אחת בגן־עדן' – סיפּור מסעוֹ המופלא של צדיק נעלם בשם שמואל (כשֵם הסופר). שתעה בדרכו והגיע לגן־העדן התחתון. שתי האגדות כתובות בשׂפה מקראית ציוּרית וחסרת מליצות כמעט:

[…] ויבט רבי שמואל מסביב – והנה גן גדול ומרוּוח לנגד עיניו. ושדרות שדרות של עצי תמר, ברוש ארז ותדהר וכל עץ נושא פרי נמשכות לאורך הגן ולרחבו. ועל הגן פרוּש רקיע טהור כפני הרקיע ביום אביב. אף עננה קלה לא תחלוף עליו, גם עב קטנה ככף־איש לא תקדירהו ובלב הרקיע מטיילת השמש בגאון ויוצקת סביב אור שבעת הימים […] ותרדמה נעימה נפלה על רבי שמואל ויִשען תחת העץ וירדם. (עמ' 10–11)

אחרי סגירת ‘עולם קטן’ ניסה טשרנוביץ לייסד עִתון־ילדים חדש והציע לביאליק ולפרישמן להיות עורכיו, אך הדבר לא נסתייע. ב־1921 עלה עם משפחתו25 לארץ־ישראל, ובה המשיך בעבודתו העיתונאית, שהיתה משוּלבת גם בעסקי ציבור.


[7] לעומת שתי החוברות לילדים שהוציא ש' טשרנוביץ, מזכיר מערכת ‘עולם קטן’, פירסם עורך השבועון, ש"ל גָרדון (פלך וילנה 1865–תל־אביב 1933), גיסו של בן־אביגדור ועוזרו הראשי, היה הרוח החיה במערכת ההוצאה על כל שלוחותיה; ויפה תיאר אותו זלמן שניאור הצעיר (במכתבו לביאליק מיום 12.9.1902); “הוא עליז ושׂמח תמיד, ובדברו הוא מניע את ידיו ואת רגליו ואת גווֹ […] תיכף בבואו הוא מרכיב את משקפיו על חטמו ומסתכל סביב במין גאון מיוחד, כאיש היודע את ערכו וכאומר: רבותי! ה’תושיה' שלי ואתם שלי – כל העולם שלי הוא…” (‘מאזנים’, ניסן־אייר תשי"ט, עמ' 393).

לאחר שלוש שנות שהות בארץ־ישראל (1897–1900), שבהן לימד בבית־ספר לבנים ביפו, חזר גָרדוֹן לוַרשה ופתח “חדר מתוקן”, בו לימד בשיטת “עברית בעברית” בהברה הספרדית. ב־1901 הצטרף למערכת ‘תושיה’, ובמסגרתה יסד וערך עם בן־אביגדור גיסו את השבועון המשובח לילדים ‘עולם קטן’ (תרס“א–תרס”ה), את הירחון המצויר ‘הנעורים’ (תרס“ד–תרס”ה) ואת הירחון לחינוך ‘הפדגוג’ (תרס“ג–תרס”ה). לצד עבודתו המערכתית הִרבּה לכתוב, וכתיבתו הִקיפה את כל תחומי הספרות: שירה ופרוזה, מקור ותרגום, סיפּוֹרת וביוגרפיה וכן ספרי לימוד רבּי תפוצה. הוא היה קל כתיבה ומהיר כתיבה, ועל דבריו חתם לעתים בפסֶבדונימים שונים (כרמלי, שמואל בן־ציון ועוד). פעמים הרבה “שיעבד” את עטו לצורכי השנה, בסַגלו לעצמו בגנון רהוט וּבהיר, שישן וחדש משמשים בו בערבוביה. לאחר שהחליט, למשל, להקצות ב’עולם קטן' וב’הנעורים' מדור של “תולדות”, ישב וחיבּר ארבע־עשׂרה מונוגרפיות סיפּוּריות, ממַצוֹת ומשוּבחות (אם כי אחדות מרפרפות משהו), שהופיעו בתרס“ז בשוּרת חוברות – למִן הרמב”ם ויצחק אברבנאל ועד מונטיפיורי ואליעזר בן־יהודה. את הנושאים לסיפורי הילדים שלו שאב של"ג, בדרך כלל, ממקורות כתובים ועממיים והוא הרחיבם, כתב אותם מחדש בשפה קולחת, שנמזגו בה רבדים מוקדמים ומאוחרים, והעניק להם לבוש אמנותי. כּאלה הם סיפוריו שנדפסו בסדרת ‘פרחים’ (תרס"ז): ‘חג הבִּכּוּרים בארץ־ישראל’, במושתת על מסכת ‘בִּכּוּרים’; או ‘ילדי ירושלים (מסִפורי החורבן)’, שבּוֹ מתאר הילד־המספּר כיצד בא לבית־המדרש בתשעה באב להאזין לקינוֹת ורואה עצמו פּתאום בדמיונו בירושלים העולה באש; והספור היפה והארוך מכולם, ‘גדוד הללוּיה (מאגדות זקני)’, המקשר את תפאֶרת העבר עם התקוָה לגאוּלה קרוֹבה, שתבוֹא בזכוּת גבוּרתם של ילדים: גיבּוֹר הסיפּוּר הוא ילד פלאי, שנקרא בפי כל הללוּיה, ועם נפילת ירושלים בידי היוונים כינס את חבריו למערה וקרא באוזניהם:

– אנחנו הלא ילדי ירושלים אנו! נִשָׁבע נא אֵפוא, חברים טובים! נִשָבע נא בנשמות אבותינו הגבורים הקדושים, נשבע בספרי התורה אשר הצלנו, כי גם חָיֹה נחיה וגם מוֹת נמות בעד עמנו, ארצנו ואלהינו!

– נשבענו! נשבענו! – ענו מאות הילדים קול אחד.

ברגע שהעלו היוונים אֵש בפי המערה הופיע זקן פלאי, הגיש לילדים מים ואמר להם:

– שתו, בני הטובים, מן המים החיים האלה וחיו והִלחמו מלחמות עמכם האומלל וארצכם השוממה!

שָׁתו הילדים מן המים, ואחר־כך הצטרפו לבא יהודה המכבי וסייעו לו בשחרור ירושלים. על כן חוגגים ילדי ישראל את חג החנוכה ברוב שמחה:

יודעים הם הקטנים, כי הם הם הגבורים אשר נצחו אז, והם הם הגבורים אשר ינצחו גם בימים יבואו את אויבי עמנו (עמ' 16).

‘מאגדות זקני’ – כותרת־המשנה של הסיפור ‘ילדי הללויה’ – הוא גם שמהּ של הפּוֹאֶמה הידועה של של“ג, שבּהּ העניק לבוש שירי־אמנותי לסיפּוּר־העם הידוע על התינוק שנשבה: מעשה בבנו היחיד והקט של למדן ישיש, שנחטף על־ידי גראף חשׂוּך־ילדים וגוּדל בביתו “חפשי ומאושר”, עד שמִקץ שנים חזר בלֵיל סערה לעולם היהדות ובמהרה “יָצָא לו אָז שֵם בְּחָכְמָתוֹ הַגְּדוֹלָה / וַיְהִי לְרַבָּן שֶׁל כָּל בְּנֵי הַגּוֹלָה”. הפּוֹאֶמה הארוּכּה, שנדפסה על־ידי של”ג בשתי גירסאות – תחילה בגירסה קצרה לילדים ואחר־כך בגירסה ארוּכּה לנערים26 – מצטיינת בכוח תיאורי מרשים וברחבות אֶפית מלאה תנועה, קולות וצבעים; המשורר משלב ביצירתו זו כמניין מוטיבים עממיים ישנים וחדשים: עקרוּת, עזרה מאגית, גילוי בחלום, קידוש השם, חזרה לחיק היהדות ועוד. של"ג כתב את יצירתו במיקצבים שונים, המתחלפים מִפּרק לפרק בהתאם לאופי העלילה, ובכך העניק לה עושר רב־צלילי, בּעוד שהיסודות התיאוריִים והסיפוריים שבּהּ זכוּ במעמד שווה. לענייננו חשוב במיוחד אותו קטע דמוי־בַּלָדה בפרולוג, המתאר בפַּתוס את השפעתם העמוקה של סיפורי הסב – “מַעֲשִׂיּוֹת נוֹרָאוֹת / מִמַּבּוּל שֶׁל דְּמָעוֹת […] מַעֲשִׂיּוֹת, מַעֲשִׂיּוֹת לִרְבָבָה / מִיַּם אֵש לֶהָבָה […] סִפּוּרִים מֵאַחֲרִית הַיָּמִים / עֵת אֲבִיב עוֹלָמִים”

– על הנכד המאזין:

כִּי יָשַׁבְתִּי חָבוּק בִּזְרוֹעוֹ עַל בִּרְכָּיו / וָאַבִּיט אֶל עֵינָיו;

וָאַבִּיט אֶל עֵינָיו וָאֶקְרָא שָׁמָּה רַב – הוֹי, מַה טּוֹב הָיָה אָז!

וּבְיָדוֹ הָרוֹעֶדֶת הֶחֱלִיק תַּלְתַּלַי / וַיְדַבֵּר אָז אֵלַי,

וַיְדַבֵּר – לֹא דְבָרִים, כִּי פְרָחִים וּקְסָמִים / מִקַּדְמֵי הַיָּמִים [..]


ספרות הילדים אופק 9 עמ 60 משלי הא (2).jpg
'משלי הֵא' מאת וילהלם הֵי, תירגם (בהברה ספרדית!) ש"ל גָרדון, וַרשה 1907

שונים בצביונם מאותה אווירת “אימה מתוקה” שבפּוֹאֶמה זוֹ, שמשוּקעים בה מיסוֹדוֹת הבלדה, הם שירי הילדים הקצרים של של“ג. שירים קלילים וּפשוּטים אלה, שכּוּנסו ברוּבּם בקובץ ‘שירי ילדים’ (סדרת ‘פרחים’, תרס"ז) ובן בשירון ‘המזמר הקטן’, שערך של”ג עם יהודה גור־גרזובסקי (ורשה תרס"ח), מספרים במִקצב מִלרעי רבוע, בשליטה טכנית ניכּרת ובחן בלתי־מבוטל על מראות האביב והסתיו, על מסעי הדרור ושירת הצרצר, על חוויות חג ומועד (אחד משירי הזמר הידועים שלוֹ הוא “היערה, היערה עם קשת וחץ”) ועל חלומותיו ושאיפותיו של הילד הקטן:

חָפַצְתִּי כִּי יְהִי אַךְ בֹּקֶר אָבִיב,

שָׁמַיִם – יַם־תְּכֵלֶת, הַתְּכֵלֶת – זִיו זִיו

                    בְּלִי כֶּתֶם עָנָן;

הָאָרֶץ אַךְ גַּן גַּן פּוֹרֵחַ סָבִיב;

וּבָּגַן צִיצֵי חֶמֶד יָצִיצוּ עַל, עַל

בִּתְּכֵלֶת עֵין אֶלֶף, בִּרְסִיסֵי טַל, טַל;

                    הַכֹּל חַי רַעֲנָן,

הַכַֹּל כֹּה עַלִּיז, כֹּה שָׂמֵחַ, כֹּה קַל…

כֹּה חָפַצְתִּי.

שירים אלה, שנכתבו בראשית המאה, לא איבּדו כמעט מרעננוּתם, ועם כּל פּשטוּתם ונוֹשאֵיהם השִגרתיים עשׂוּי רוּבּם להעניק הנאה גם לילדי שנות השמונים.

נוסף לשיריו המקוריים הִרבּה של“ג גם לתרגם שירים לילדים, ביניהם קובץ ‘שירי ילדים’ מאת וָלרַד אֵיגֶנבּרוֹט (תרס"ז), וכן ממשליהם של יוֹהַן וילהלם הַי (‘ממשלי הֵא’ [=הַי], תרס"ז) ולפוֹנטיין (תרס"ז; מהדורה מורחבת: 1956). כן הִרבּה לתרגם ולעבּד מעשׂיות־עם יהודיות וכלליות, פרקי מדע פופולרי, מסיפוריהם של מַרק טוֵיין, מקס נורדאו ועוד. לאחר שעלה לארץ ב־1924 התמסר בעיקר למפעלו המונומנטלי – השלמת הפירוש העממי המנוקד לתנ”ך, שיצא בשלושה־עשר כרכים מלוּוים איורים (הפירוש לארבעת ספרי כּתוּבים האחרונים לא נשלם), וגם הוא נועד מעיקרו לתלמידים ולנוער. “להרעיון הזה”, כתב של"ג בשעתו על אליעזר בן־יהודה, “רעיון תחִיַת ישראל בארצו הקדיש את כל חייו, כל כשרונותיו ויהי לא רק נאה דורש מאחרים, כי גם נאה מקיים בעצמו”; אין ספק כי דברים אלה הולמים גם אותו עצמו.

“ואם אדע”, כתב נֹח פינס (בסיום המבוא לספרו ‘הזמיר’), “כי עלתה בידי להטיף נטף אחד של טל ילדות על לב ילדינו – והיה זה שילומים לעבודתי”; דברים אלה ממש יכלוּ להיאָמר על־ידי כל סופר שכּתב לילדי ישראל בדור התחיה.


ט. ‘שעשועים’ מן ‘האור’

“אין ילדים עצלים במציאות כלל! […] אך החל התינוק לדבּר, מיד הוא מתחיל לשאוֹל על דבר כל העצמים והמראות שהוא רואה בסביבתו, מאין בּאוּ ולמה הם באים? הילדים מתעניינים לדעת ולהבין את כל אשר לא נגלה עוד לפניהם. הדבר הזה מוכיח לנו, כי יש לילדים נטיה גם לעבוד עבודה רוחנית מבלי לֵאוּת ויגיעה”. דברים אלה, שהם היום בבחינת מוּשׂכּל ראשון בפדגוגיה, נכתבו בראשית המאה על־ידי מורה ואיש־ספר בשם מ' קרינסקי במאמרו “על חינוכם של בנינו” (במקראה ‘הסגנון העברי’ שערך, וַרשה 1916).

מרדכי יעקב (מגנוס) קרינסקי (רוסיה הלבנה 1863–ורשה 1916) שילב בעבודתו המסועפת את אהבת הילד וחיבּת הספר עם פעילות פדגוגית ועסקנוּת מסחרית. בגיל 19 כבר היה מורה עברי. בשנת 1903 השתקע בוַרשה ופתח בה בהדרגה רשת של בתי־ספר יהודיים – בית־ספר לבנות, גימנסיה יהודית ובית־ספר עברי למסחר – שקנו להם שם בזכות “רוח הידידות השורר שם בין המורים והתלמידים” (‘השחר’, א, תרע"א, עמ' 373). תוך כדי עבודתו החינוכית פנה קרינסקי גם לפעילות מו“לית עברית ויידית. ב־1905 יסד את ההוצאה ‘ביכער פאַר אַלע’ (ספרים לכֹּל), ובה הדפיס בין השאר עשרות חוברות של סיפורי שלום עליכם, שנפוצו ברבבות עותקים. כן יסד וערך עם א”ל יעקבוביץ (עקביא) את השבועון היידי המצויר הראשון, ‘ראָמאַן צייטונג’. בה בעת (בראשית תרס"ו) יסד את הוצאת־הספרים העברית ‘האור’, ובה הוציא שורה ארוּכּה של ספרי לימוד – ‘בית־הספר לתורת הכתיבה העברית’, ‘הדיבור העברי’, ‘תורה לתינוקות’, ‘אור תוֹרה’ ועוד – שנדפסו במהדורות רבות וזכו לתפוצה רבת־שנים. אף ששמו של קרינסקי נקרא על ספרים אלה, כאילו היה מחבּרם, לא היה זה סוד שהוא העסיק עוזרים בכתיבה ובעריכה – ביניהם יצחק אליעזר ליזרוביץ ויעקב פיכמן – שעשׂוּ בשבילו את עיקר המלאכה.

אבל קרינסקי המו“ל דאג לספּק לילדים ולנוער לא רק ספרי לימוד, אלא גם ספרי קריאה. פעולתו הראשונה בתחום זה היתה הוצאת חוברת, שכּללה שניים מסיפּורי הילדים הליריים של ב”ז הרצל, הספוּגים ערגה לעולם־הילדוּת הטהוֹר, בתרגומו האמנותי של דוד פרישמן – “חדר הילדים הריק; תחת עץ החיים” – עם הבטחה כי “החוברות האלה [של סיפורי הרצל] תצאנה כסדרן אחת לשבוע”27; אך ההבטחה לא נתממשה במלואה: שלוש חוֹברוֹת בלבד יצאוּ בסִדרה, וכעבור שנתיים הופיע בהוצאת ‘האור’ הספר ‘פיליטונים (מחיי הילדים)’ בתרגומו של פרישמן, ובו נכללו גם הסיפורים הנוּגים “סודה של טרודל” ו“דבורה מתחת התומר” (הספר חוּלק כּשַי למנוּיי השבועון לילדים 'השחר'', שהוציא מ. קרינסקי).

הצלחה רבּה יותר (יחסית) היתה למפעל הבא של הוצאת ‘האור’, שנועד לצעירי הקוראים ונקרא ‘שעשועים, ביבליותיקה מנוקדת לתינוקות’. בשׂוֹרה ראשונה על יסוד הביבליותיקה נדפסה על צִדהּ הפנימי של עטיפת חוברת הסיפורים של הרצל. במודעה זו, שהוכתרה בשם ‘שעשועים’ נאמר כּי תצאנה “לעתים תכופות חוברות קטנות קלות למקרא בעד הילדים”, שיהיוּ בּהן “סיפּוּרים, פּוֹאֶמות, חזיונות, אגדוֹת, ביאוֹגרפיות ערוּכוֹת בטעם הילדים, ענייני מדע מבוארים, מקוריים ומתורגמים, בשׂפה קלה ומובנת להקוראים הקטנים”. בהמשך הטעימו מחבּרי המודעה כי “כל יצירות ‘השעשועים’ מושכות את לבות הילדים הרכּים בתכנן המעניין ובסגנונן הקל והנעים. ‘השעשועים’, מלבד תועלתם המרוּבּה לקנות [כך!] השפה העברית, מועילים עוד להתפתחותם המוסרית והשכלית של קוראיהם הקטנים”. המודעה פירטה את שמותיהן של עשרים חוברות שתצאנה בביבליותיקה, בתוספת המלים המבטיחות “ועוד ועוד”; רוב השמות הללו חזרו ונדפסו גם על עטיפותיהן של כמה מן החוברות שהופיעוּ, בהודעות שנשׂאוּ את הכותרת “הולכים ונדפסים”. אבל למרות המחיר הנמוך שנקבע להן (“למען הקֵל קניית החוברות האלה בידי הילדים עצמם”), נראה שיצאו שש חוברות בלבד בסִדרה זו, כולן בשנת 1906.


ספרות הילדים אופק 11 עמ 63 שעשועים (2).jpg
חוברת א בבּיבּליותיקה 'שעשועים' של הוצאת 'האוֹר' (וַרשה 1905)

חֵרף שמהּ, לא היוּ כמעט שעשוּעים של ממש בבּיבּליוֹתיקה ‘שעשוּעים’. היא נפתחה בסיפּוּר ‘בן הפריץ’ מאת מרדכי זאב פַיאֶרברג – עיבוד מקוצר של המעשיה שמספרת האֵם לבנהּ חפני “בעל־דמיוֹן”, גיבּוֹר ‘בערב’, על הילד שנחטף מבית הוריו היהודים אל ארמון הפריץ וחוזר בפקודת אביו, המופיע אליו בלילה, אל צוּר־מחצבתו היהודי. סיפור עממי רגשני זה, שעוּבּד גם בידי ש“ל גָרדון28 נפתח כאן בבקשתו של חפני החוזר רעב מן ה’חדר‘: “אִמי, ספרי נא לי מעשה יפה ואוֹכַל פת לחם בשומן”, ואת הסיפּוּר הדרמַטי על התינוק שנשבה, ומוּסר־ההשׂכּל שבצדוֹ (“הנער נשאר יהודי כשר, וגם אתה, חפני, היֵה יהודי כשר כאבותיך!”), חותם חפני באֶפילוג הקצר: "[…] ובעלותי על מיטתי עוד יספתי להגות באהבה בנער ה’גבור’, אשר נלחם עם השׂטן ויוכל לו, עד כי נסגרו עיני ואישן”. המעבד העלוּם הצליח לשמור על יִיחוּדו של הסיפור הפַיֶארברגי, שמציאות, אגדה וחלום משמשים בו בערבוּביה, תוך הפשטה זהירה של השׂפה והתאמתה לצעירי הקוראים.

החוֹברת הבּאה, ‘הגאון מוִילנה’ מאת ישראל שף, כּללה ביוגרפיה קצרה של הגר"א, כתובה בשפה סיפורית מקראית, ששוּלבוּ בּה פּרטים היסטוֹריים עם שברי אגדה ודברי תוֹרה. המחבר, י' שף, נודע אחר־כך בסיפוריו ההיסטוריים המשובחים (ראה הפּרק הבּא).

החוברת השלישית בסדרה. ‘השבועה’ מאת משה בן־אליעזר, הביאה סיפּור־הווי ריאליסטי מעוגן בשנות־ילדותו של הסופר (כאלה היו רוב הסיפורים שכתב בן־אליעזר באותה עת): מעשה בילדי ה“חדר” שהשתובבו בהיותם לבדם בבית הרבי וגרמו נזק, נשבעו שלא יסגירו את ה“חוטא” – ועמדו בשבועתם. כבר בסיפור מוקדם זה נתגלה כשרונו של בן־אליעזר לשלב בסיפּוריו נוֹי לשוֹני עם מתח פנימי. כעבור חמש שנים הצטרף הסופר להוצאת ‘האור’, כעורכם־בפועל (עם מ' קרינסקי) של שבועני הילדים ‘השחר’ ו’בן־שחר' (פּרק ד/ז).

בשתי החוברות הבאוֹת נדפּסוּ שני סיפורים וּפֹואֶמה פתטית מאת יעקב שטיינברג, שהיוּ מן הדברים הראשונים שכתב יוצר עברי־יידי זה. יעקב שטיינברג (אוקראינה 1887–תל־אביב 1947), שביאליק כינהו בראשית דרכו “ציפור חדשה מן המגביהות עוף […] שואפת למרחקים גדולים ורבים” (‘שירתנו החדשה’, תרס"ז), הִרבּה לכתוב בשנות יצירתו הראשונות גם לילדים. בגיל שש־עשרה פירסם בשבועון ‘עולם קטן’ את שירו הראשון, “ומן הבוקר עבים כבדים”, שהולחן והושר הרבה ברבה, וּמאז כיוון חלק ניכר מיצירותיו לקוראים הצעירים. סיפּוּריו לילדים, הממוקמים ברוּבּם בעיירה האוקראינית הקטנה ומכילים לא מעט חוויות־ילדות, ספוגים אווירה לירית מלנכולית ויש בהם נוֹי סגנוני. סיפּוּרוֹ הנוּגה ‘הגליונות האדומים’ מספר על נער מוכר עתונים שנפצע בידו, הדם הִכתים את עתוניו ואיש לא רצה לקנותם מידיו: “ועל הגליונות האדומים נטפו עתה דמעות מעיני מישקה, ותתבוללנה הדמעות בנטפי הדם”. ‘הנשיקה’ הוא סיפור־הווי קודר, שניכּר בו ניסיון רציני לחדור אל נפשו המתייסרת של הגיבור הקטן. לפני הקורא נפרשׂת מגילת־חייו הקצרה של יתום העורג כל ימיו לנשיקת אהבה, ורק בשעה האחרונה לחייו, ברגע שאוֹר גדול מרים אותו למעלה, “פתאֹם הוא מרגיש נשיקה רכּה על שׂפתיו”. הוא זכה למיתת נשיקה “ועל שפתיו ריחף צחוק עדן קל”. אל סיפור נוּגה זה נצמד שיר סיפוּרי מלוֹדרמַטי בשם “הנער הגנב” – קורות ילד עזוב שאולץ לגנוב למחייתו – שחרף היכולת הטכנית הניכּרת עדיין רב בו הבוסר.

חמש שנים אחר־כך נדפסו בביבליותיקה המנוקדת ‘מקרא’ של הוצאת ‘ספרות’ (וַרשה תרע"א; ראה להלן) עוד שלושה מסיפורי יעקב שטיינברג לילדים: ‘עץ הדובדבנים’ – פרקי יומן של נער בן עיירה, נסיונות־השוְא שלו החוזרים ונשנים להפוך את חצר־ביתו המוזנחת לגן ירוק, או לפחות להציל את עץ הדובדבנים הזקן; נסיונות אשר בסיומם “ידעתי כי מת עץ הדובדבנים, כי לא יפרח לעולם, [ורק] בגן הפּריץ התנועעו העצים הירקרקים”. דומה לו בצביוֹנוֹ הסיפור ‘על שפת הנהר’, המתאר בגוף ראשון את הרפתקאותיו של ילד בן עיירה, המצטיין בלימודיו אך נמשך יותר לטבילה בנהר, עד שנעשׂה יום אחד מטרה לאבניהם של ילדי ה’גוֹיים'; הסיפור מסתיים בפרק, שהוא אולי הקצר ביותר שניתן למצוא בסיפּוּרי הילדים שלנו:

פרק ד. סוף דבר. – אני חי, כפי שאתם רואים.

שונה מהם, ועולה עליהם באיכוּתוֹ, הוא הסיפור ‘מגילת הרעב’ לשטיינבּרג – פרק אוטוביוגרפי־כביכול, המתאר את פגישתו של הסופר הרעֵב והחסר כּל עם נער המבקש ממנו פת לחם ויוצא ממנו בידיים ריקות – אך למחרת חוזר אליו הנער ובידיו כיכר לחם. לאחר הפגישה הנרגשת –

חיפּשׂתי ומצאתי לי נייר נקי ואכתוב עליו את הדברים אשר קרו בבוקר ההוא: סיפרתי לנייר על הבוקר הנאה ועל הרעָב […] ועל פת הלחם אשר הביא לי הנער העני והרעֵב. כיליתי לכתוב את מגילת הרעב וָאוֹמַר אל הנער: שב ואני אלך ואביא כסף. עוד מעט ואשוב". הנער נשאר בחדרי ואנוכי הלכתי למוכר הספרים ואקרא לפניו את מגילת הרעב, ותמצא חן בעיניו וישקול על ידי שקלים אחדים.

שבתי שמח למעוני ואמצא את הנער ואתן לו כסף ואומר לו: “חבר תהיה לי מן היום הזה!”

אפשר למצוא בסיפורים ראשונים ונשכחים אלה של שטיינברג אותן דרכי עיצוב שציינו אחר־כך גם רבּים מסיפוריו המאוחרים למבוגרים ואשר גרשון שקד הגדירם כטלטלה “בין גישה בלתי־אמצעית אל המוּחש לבין תגוּבה רוּחנית־פיוּטית עליו” (‘הסיפּוֹרת העברית’, עמ' 440). לפנינו סיפּוּרי הווי ריאליסטיים, ששפוּך עליהם דוֹק לירי־אגדי נוֹגע ללב, שאילו הוּרחקוּ מהם הסגנון המקראי והשימוש בו' ההיפוך, יכול היה גם קורא צעיר בן זמננו ליהנוֹת מהם ולהזדהות עם גיבוריהם.

יוצאת דופן היא החוברת הבּאה בסִדרה, שכּללה מעשׂיה סאטירית מתורגמת בשם ‘המלך הגאה’, מאת הפיליטוניסט הרוסי הנודע וְלאס מיכאילוביץ' דוֹרוֹשֶבִיץ' (1864–1922) בתרגום לֵאוֹן סוקולוב. סיפורים אגדיים נוספים מאת דוֹרוֹשביץ' תורגמו מאוחר יותר בארץ־ישראל על־ידי טוביה פאדובה (‘שיחות מני קדם’, תל־אביב, תרפ"ח).

החוֹברת הבּאה (ז–ח) בסִדרה היתה ‘שירי ילדים’ מאת זלמן שניאוֹר, שבעה־עשר שירים כונסו בספרון מלבּב זה – ראשון ספריו של שניאור בן התשע־עשרה. חרף גילוֹ הצעיר נחשב שניאור כבר אז למשורר “וָתיק”, שכּן ארבע שנים קודם לכן נדפסו ביכורי שיריו (“קסמי אביב” ו“נשמת ילד”) בשבועון לילדים ‘עולם קטן’ של הוצאת ‘תוּשיה’ (שם עבד כּנער שליח). רוב שירי הקובץ הם שירי טבע ונוף מֶלוֹדיים (“לפנות שחר”, “כרובי בוקר”, שׂיחת ציפור“, אוֹר אוֹר אוֹר” ועוד) ומיעוטם שירי חג והלך־נפש. למרות ראשוניוּתם – או אולי בשל כך – לא פסל שניאור אחר־כך אף לא אחד מהם וכָלל את כולם בספרו הגדול ‘לילדי ישׂראל’ (תשי"ג), אבל לאחר ליטוש ו“שיכלול” (כלשונו). רוב התיקונים היטיבו, כמובן, עם השירים; אם כי לעתים דומה שהגירסה הראשונה – גירסת הנעורִים – היא המוצלחת יותר. כך, למשל, יפה כּמדוּמה יוֹתר הנוּסח הראשון וה“ילדותי” של השיר “חשמונאים קטנים” –

שָׂרֵי צָבָא קְטַנִּים אָנוּ,

חַשְׁמוֹנָאִים קְטַנִּים אָנוּ,

וּלְהִלָּחֵם כְּמוֹ הַגְּדוֹלִים

אָנוּ יוֹדְעִים וִיכוֹלִים […]

מן הנוסח המאוחר, המשוכלל והמורכב שלו:

חַשְׁמוֹנָאִים קְטַנִּים אָנוּ,

גְּבוּרַת אָבוֹת נוֹסְסָה בָּנוּ.

בֵּין מַהֲמוּרוֹת וּמִכְשׁוֹלִים

עַל אוֹיְבֵינוּ אָנוּ עוֹלִים […]

על שירת שניאור לילדים ידוּבּר בהרחבה בפרק מיוחד (פרק ה/ו).

הקובץ הכפול של ‘שירי ילדים’ לשניאור היה האחרון בביבליותיקה ‘שעשועים’, שרציפותה נקטעה בעודה באִבּהּ. תשע החוברות הבּאוֹת, שההוצאה הבטיחה כי הן “הולכות ונדפסות”, נקראו: “חוָה היפה” מאת ה“ד נומברג, “הנאהבים והנעימים” לשלום אש, “נכלי השועל” מאת מ”מ סילמן, “גר צדק” מאת י“א לייזרוביץ, “מעשׂה בילדה שנהפכה לזבוב” מאת אליאב (א"ל יעקבוביץ־עקביא), “מעשה נורא” מאת מ”י ברדיצ’בסקי, “המֵיחם” ליהודה שטיינברג, “תולדות הרמב”ם" מאת שמואל צבי זצר ואחרון אחרון – “הרבי נכנס” מאת המו“ל ועורך הביבליותיקה, מ' קרינסקי. אבל אף אחד מן הסיפורים הנזכרים לא נדפס בהוצאת ‘האור’, וככל הנראה אף לא בהוצאה אחרת. כתבי־היד, שנרכשו על־ידי המו”ל, נותרו גנוזים בתיקי ההוצאה ונראה שאבדו.

גם כמה מן ההבטחות האחרות הקשוּרות בּבּיבּליותיקה ‘שעשוּעים’, שההוצאה התגדרה בּהן במוֹדעוֹתיה, לא נתממשו: החוברות לא נדפסו על “נייר טוב בדפוס יפה”, אלא על נייר רגיל, בשגיאות ניקוד ובשיבושי הגהה; ואף באחת מהן לא באו ציורים ותמונות, כפי שהובטח. אפשר מאוד, שגם אי־מימוש ההבטחות גרם לקוצר־חייה של הביבליותיקה.

לצד הסדרה לקטנים ניסתה הוצאת ‘האור’ להוציא גם ספרי קריאה לנוער; אך שלושה ספרים בלבד יצאו בסִדרה, שנקראה “ספרי קריאה לבני הנעורים”. ולכולם ניתן שם זהה: ‘קובץ סיפורים’; נכללו בהם סיפורים קצרים מאת אברהם רייזין, שלום אש והירש דוד נומברג, מתורגמים בחלקם תרגום אנונימי מיידיש29. בסיפוריהם אלה התרפקו שלושת המסַפּרים על ילדוּתם האבודה, או בלשונו של נומברג: “בכל הדברים המונחים לפני הקורא יש טון יסודי אחד: רגש געגועים לילדות” (מתוך ההקדמה ל’קובץ סיפורים' שלו). אך בעוד שנומברג ראה בילדוּת סמל – למשל בסיפּור האגדי על הילדה הרוחצת פניה במי קסמים לאחר שנוכחה לדעת כי יוֹפיה מטיל קנאה ושׂנאה (“חוה היפה”) – תיאר רייזין בסיפּוּריו הריאליסטיים את הילדים עצמם, על מצוּקוֹתיהם ושמחותיהם הקטנות, כגון בתיאור מרד הנערים תאבי הלימוד ברַבּם המסרב ללמדם (“המרידה”). המבקר רב־ההשפעה מנחם פייטלסון הקדיש לסדרת ‘ספרי קריאה’ רשימה ארוּכּה, ובה שיבח את סיפורי נומברג ואת סגנונם, “שהוא פשוט ומליצי, בהיר ומעונן, כלומר הסגנון אשר לילדים בּינם לבין עצמם”; לעומת זאת מתח ביקורת על סיפורי רייזין ועל “חוסר ההבנה מצדוֹ להבין את נפש הילד” (‘הזמן’, ט, 1905; נדפס שוב בּספרו ‘בחינוֹת והערכות: מבחר כתבים’, 1970, עמ' 145–152).

אבל המפעל החשוב ביותר של הוצאת ‘האור’ היה, בלא ספק, השבועון המשובח לבני הנעורים ‘השחר’, שנערך על־ידי משה בן־אליעזר ויצא במשך תשעה חודשים (ראה פרק ד/ז). למנוּיי השבוּעוֹן הובטח שי – ‘ביבליותיקה של השחר’, שספרֶיה אמורים היו לכלול “מבחר היצירות של הסופרים העברים והסופרים הלועזים בתרגום עברי קל ויפה”. הופעת הספרים נתעכּבה שוב ושוב, והמו“ל התנצל על כי “מפני סיבּות רבּות לא הספקנו להוציא את הספרים הראשונים, ותיכף אחרי חג הפסח אנו ניגשים למלא את הבטחתנו וכל החותמים יקבלו את הספרים כסדרם” (‘השחר’, ניסן תרע"א). אך גם הבטחה זו לא נתממשה, ככל הנראה, והספר היחיד שקיבּלוּ מנויי ‘השחר’ היה ‘מחיי הילדים’ מאת ב”ז הרצל, שכבר יצא שנים אחדות קודם לכן בהוצאת ‘האור’ (ראה לעיל).

לאחר סגירת ‘השחר’, צימצם קרינסקי עד למינימום את פעילותה של הוצאת ‘האור’ בתחום ספרות־הילדים והתרכז בעיקר בספרי־לימוד ובמו"לות יידית. מדי פעם היה כותב ועורך מערכונים ומסמכתות, שהוצגו על־ידי תלמידו; אחד מהם – “ערבוֹנוֹת: חזיון לחנוכה, בו יבואו קטעים ממקומות שונים [ככתוב בשער” – נדפּס בוַרשה ב־1916. חודשים אחדים אחרי הופעת הספרון, בעצומה של מלחמת־העולם הראשונה, מת האיש, שהיה בשעתו סֵמל העסקן הספרותי העברי לטוב ולרע כאחד. הוצאת ‘האור’ הוסיפה לפעול גם אחרי המלחמה, אבל פניה היו שונים מאוד.


י. “מקרא לילדים” – מפרישמן עד שַף

באותם ימים, שבהם התחיל לצאת בוַרשה השבועון לילדים ‘השחר’ (ראה סוֹף פּרק קוֹדם), יצאו בעיר זו החוברות הראשונות של ביבליותיקה חדשה לילדים ולנוער בשם ‘מִקרא’. כ"ט חוברות הסִדרה יצאו בהוצאת ‘ספרות’, שנוסדה בשנת 1908 על־ידי פישל לחובר, ונדפסו בהן סיפורים, אגדות, שירים ומחזות – יצירות מקור בלבד! – מאת חבורה של סופרים צעירים, שעשו אז את צעדיהם הראשונים בספרות. בין האישים שעמדו מאחורי הביבליותיקה וגם השתתפו, אם במעט או בהרבה, בעריכה ובבחירות החוֹמר הספרוּתי היוּ פ' לחוֹבר, יצחק ברקמן, ובמידה פּחוּתה גם דוחד פרישמן.


[1] דוִד פרישמן (זגירז', פולין, 1859 – ברלין 1922), נושא דגל האסתטיקה של הספרות העברית, שעמד רוב שנותיו במרכז החיים הספרותיים היהודים באירופה, היה גם ממטפחיה של ספרות־הילדים שלנו וממעשיריה ביצירות מקור ותרגום משוּבּחוֹת. עוד בשנת 1896 השמיע פרישמן את הקריאה הנמרצת, שעוררה הֵדים נרחבים:

בראו נא ילדות לילדי בני ישראל! הוסיפו נא, ולוּ רק רגע אחד, מעט קורת רוח ליצורים הקטנים אשר לנו! השיבו נא את הילדות לבני ישראל, אשר נכרתה מרבנו זה הרבה מאות שנים! למדו נא אותם תמימות והרגשה וחלֹם חלום! […] הקימו נא להם עולם אשר שָם כל דבר ודבר יתכן, אשר שם מלאכים יורדים למטה ובני אדם עולים למרום, והבית מתהפך ועומד על גגו והארמונות בנויים באויר והדומם צומח מדבּר ואשר שם הכל חי והכל מדבר […] היכול נוכל לקווֹת כי יש יום והקורא העברי יקרא בתמימות כאחד הגויים את הסיפור על דבר בן־המלך ובת־המלכה אשר בנו להם ארמונות פורחים באויר? (מתוך “מכתב: במקום הקדמה”, בראש ‘הגדות וספורים’ מאת ה“כ אנדרסן בתרגומו, ורשה תרנ”ו).

לקריאה זו נשאר פרישמן נאמן כל אימת שישב ליצוֹר לילדים; ואף שיבוּלוֹ בתחום זה אינו רב, יחסית, הנה המעט שכּתב ותירגם לבני־הנעורים הוא נכס קיים בספרות־הילדים, ולא רק בה (רוב שיריו וסיפוריו, שפירסם במהדורות לילדים, נכללו על־ידוֹ גם בכרכי כתביו למבוגרים). תרגומו הקלסי לאגדות אנדרסן, שבּוֹ מיזג ביד־אמן את רוח הרומנטיקה האירוֹפית עם שׂפת התנ"ך (אבל בה בשעה גם ‘ייהד’ אגדות לא מעטות) 30 – תרגום שהשפיע לא במעט גם על אגדותיו המקוריות הראשונות – היה נסיונו הראשון של פרישמן להעניק “מעט קורת־רוח ליצורים הקטנים אשר לנו”. כמה מסיפוריו הראשונים, שסגנונם המלוּטש רווּי אווירה לירית־פתֶטית – “שלושה שאכלו”, “תתחדש”, “השעה האחרונה”, “עכן אשר בוַרשה” – אומצו במהרה על־ידי הקוראים הצעירים, נכללו במקראות ובמאספים לבני הנעורים ואף יצאו במהדורות מיוחדות לנוער (‘ציורים ורשימות’, אודיסה תרס"ד ואילך). מראשית המאה פירסם פרישמן אי־אלה שירים ואגדות גם בשבועונים ובמאספים לילדים, וכמעט בכולם כָּלל גם רעיון אנושי, המעוטף לעתים בעוקץ אירוני – “כאותו ילד המגודל בשׂכלוֹ, שאינו מסתפק בקסמו של הכלי היפה שניתן לו ורוצה לעמוד גם על ‘תוכו’ ופנימיותו” (כדברי לחובר, תולדות הספרות, ג1, עמ' 109). הפּוֹאמה האֶפּית שלו “בשביל המשיח” (נדפסה בשבועון ‘עולם קטן’, תרס“א, ואח”כ במאסף ‘הכִּנור’, ג, תרס"ג), הבנויה במתכונת של בלדה עממית, מספרת על הנַפּח, האורג והרוקם, המכינים פּרסה, אפוד ודגל בשביל המשיח; בכל אחד משלושת הבתים שילב המשורר צלילים אוֹנֹומטופּיאיים של כלי־מלאכתם של האומנים (הוּק־הוּק! … קִיש־קִיש!…פִּיף־פַּף!… רִיק־רִיק!… פִּיק־פִּיק!). גם בשמַיִם עובדים הכרובים ביצירת נשמתוֹ של המשיח, אבל הם אינם רואים ברכה בעמלם:

אֵין זֹאת כִּי אִם זֹאת הַנְּשָׁמָה.

זוֹ הַטְּהוֹרָה, זוֹ הָרָמָה,

לָהּ אֵין דֵּי הֶחֲמָרִים

שֶׁלִקַּטְנוּ עַד הַיּוֹם…

ביקוֹרת אירוֹנית מסוּג שוֹנה שיבץ פרישמן בשירו הסיפורי “אגדוֹת” (נדפּס בשבוּעוֹן ‘עולם קטן’ ובמאסף ‘הכִּנור’). בחלקהּ הראשון של הפּוֹאֶמה מסַפּרת הזקנה לנכדיה מעשיות על הצדיקים הנסתרים, שאחד מהם יודע את סוד קפיצת־הדרך, האחר זכה במצנפת של רואה ואינו נראה והשלישי זכה בטבעת הממלאת משאלות. בחלקהּ השני של היצירה מספר הנכד, שאינוֹ מאמין באגדות, אגדה משלו לסבתוֹ – על האיש הבּקי בשבע חוכמות, שבנה מרכבה מהירה, ומשקפת אלקטרית וזרם חשמלי הקורא מחשבות. למִשמע סיפורים אלה קמה הזקנה ואמרה:

"הוֹי יְלָדִים! פְּתָאִים קְטַנִּים!

מַה לַּזְּקֵנָה, מַה תִּלְעָגוּ?

לֹא אַאֲמִינָה – הֵן כָּל אֵלֶּה

רַק אַגָּדוֹת, רַק אַגָּדוֹת!"

לצד הנושא ה“נצחי” של פער הדורות – הצעירים המסרבים להאמין למעשׂיות סבתם הזקנה – שיבּץ פרישמן ביצירתוֹ זוֹ רעיון אנושי נוסף, המהווה מעין משקל־שכנגד מַשלים לרעיון הקודם: הזקנה מסרבת להאמין לסיפּוּרי נכדֶיה, שכּן הסיפורים על קיטור וחשמל מופלאים לא פחות מאגדותיה שלה.

סיפורי האגדה המוקדמים, הפּסבדו־אנדרסניים, של פרישמן, שכּיוֹם יש המכנים אוֹתם “סיפורי לקח סנטימנטליים” משׂכּילים פחותי ערך (שקד, ‘הסיפורת העברית’, א. עמ' 127). זכו בשעתם לקהל קוראים נרחב ונלהב, בעיקר בקרב בני־הנוער. “אגדות חדשות חפץ [פרישמן] לסַפּר לנו וארץ חדשה חפץ לגלות לנו ושמיים חדשים, אשר המלאכים בהם הנם בבחינת קונדסים קטנים, אשר אין להם כל היום לעשות דבר בלתי אם לעלוז ולשׂמוח”, כתב פיכמן ברוב התפּעלוּת, כשהוּא מרמז בדבריו לאגדה הסמלית ‘המלאך הקטן’; אגדה זו, המלאה “מתעלוּלי הקוּנדס העליזים וּמהפקר הדמיוֹן הנעים”, נראתה בעיני פיכמן כפנינה “אשר אין מוֹשלהּ בספרותנו ליפי הסגנון ולגיל הילדות ולחמדת ההוּמוֹר ולשפעת הרעיונות […] כּשירת הילדות גם לפרישמן עצמו” (‘ספר הבקורת’, תרע"ד, עמ' 71– 73).

גודש של רעיונות פילוסופיים־חברתיים וביקורת אירונית על דרכי אנוש מצויים גם בסיפור האגדי ‘קדקדיה’ (ביבליותיקה לילדים ‘מקרא’, תרע"א. נכלל גם בכרך ט [סיפורים] במהדורות כתביו, שיצאה אותה שנה). לפנינו מעשיה אנדרסנית מבריקה, אולי מן הדברים השלמים ביותר שכּתב פרישמן, שהקורא הצעיר ייהנה מעלילתה הדמיונית־האבסורדית, אבל הקורא המבוגר יֵרד בלא קושי רב לכוונת המסַפּר: מעשה באדם שמסר את ראשוֹ לתיקון, ולאחר שיצא מחנות השען בּלי ראש לכתפיו, עלה במהרה לגדוּלה וזכה ברוב כבוד ועושר, שכּן “כבר הסכינו בני האדם שרק מי שאין לו ראש יֵחשב בעיניהם לבעל שׂכל גדול”… כבר שורות־הפתיחה בעלות המִקצב האֶפּי־החגיגי והחזרות הריתמיות נשמעות ונקראות כאילו עוּצבוּ בידיו של אנדרסן אמן־האגדה:

בארץ רחוקה ונכריה, אשר איש אין יודע עוד איה היא, בקֶרב עם רחוק וזר, אשר איש אין יודע עוד מה שמו, בימים רחוקים ורבּים, אשר איש אין יודע עוד אימתי היו – שם ואז היֹה היה איש, עָצב תמיד ונכה רוּח תמיד, אשר את שמוֹ גם הוא אין אישן יודע עוד. ויען כי את שמו אין איש יודע עוד, ויען כי קרה את האיש הזה מקרה נורא ונפלא בדבר קדקד ראשו, לכן נקרא נא לו קדקדיה על שם סוֹפוֹ.

ואף־על־פי שהמחבר הרחיק את הסיפור, על־פי מסורת האגדה העממית, לתחומים של אַל־זמן ואל־מקום, לא היסס לרמוז, שגם כאן ועתה מרוממים בני האדם את חסרי הראש: קדקדיה התחיל לפרסם ספרים על כל נושא שחשק בו, “ובני האדם קנו וַיִקראו ולא הבינו דבר, כי הלא האיש אשר כתב אותם היה איש אשר ראש אין לו כי אם כּר של תבן; ואולם בחוצות וברחובות צעקו פה אחד כי הדברים נפלאים ועמוקים ונשׂגבים עד בלתי הבין אותם, ולא היה עוד כמוהם” (עמ' 21). הקורא הצעיר אך חִייך למקרא השוּרות המבדחות הללן, ואילו הקורא המבוגר וַדאי הבין יפה אל מי כיוון הסופר את חִציו הפעם וחייך גם הוא. אבל פרישמן זכר כי יעד ‘קדקדיה’ לביבליותיקה לילדים, וכדי להסיר חשש שמא יקבל מי מהם את הרעיון הטמון בסיפור כפשוטו, ישב והוסיף לו אֶפּילוג קצר עם לקח ברור:

[…] ואולם אִמי זקנתי, מדי סַפרהּ לנו את הסיפור הזה, הוסיפה: ובכל־זאת, אתם הקטנים והקטנות, ראוּ, הִנֵה יש עוֹד בעוֹלם אנשים, אשר בכל נפשם ומאודם הם חפצים למחול ולוַתר על כל כבוד ועל כל גדוּלה ועל כל תפארת, ובלבד שיהיה להם ראש. יהיה חלקכם עמהם!

כל השנים עקב פרישמן מקרוב אחרי המתרחש והמתחדש בספרות־הילדים שלנו, פירסם רשימות, “מכתבים” ודברי ביקורת על ספרים חדשים, שיבּח אוֹתם ספרי ילדים שמצא בהם טעם ואשר תאמוּ את הקריטריונים שדגל בהם (‘שיחות מני קדם’ לזאב יעבץ, ‘כל אגדות ישראל’ לי"ב לבנר) ושילח את בליסטראותיו לעבר אותם יוצרים לילדים, שנחשבו בעיניו נטולי כשרון (שרה פוֹנר, אהרן לוּבּוֹשיצקי). את אשר תבע מִן הסופרים הכותבים לילדים – לתת לקוראיהם הצעירים יצירות־אמת, אשר “יטעו בתוכם את חזיונות עמם ואת דמיונותיו ועשׂוּ את נערים האלה ליהודים” (כתבים ב, תרע"ב, עמ' 83) – השתדל ליַשׂם בעצמו הן במקור והן בתרגום. לכן הוסיף ברבּים מתרגומיו לילדים גם נופך של ‘יהדות’, ולא רק ב’דניאל דירונדה' לג’ורג' אליוט (1893; מהדורות לנוער: 1924, 1933) או ב’בירינקה' לשומאכר (1898; מהדורה לנוער בשם ‘אחרית ירושלים’, 1920), אלא גם בקובצי האגדות של אנדרסן, האחים גרים (1915, 1919) ומקס נורדאו (1923), שפרישמן הִשׂכּיל להלבישן “מחלצות עבריות”.


[2] שותף אחר בביליותיקה ‘מקרא’ ואחד מעוֹרכיה היה יצחק ברקמן31, שפירסם בה את ספרונו ‘מסיפורי הדודה’. מעטים ומקוּטעים הפרטים ששׂרדוּ על חייו של מחנך וסופר זה, ואפילו תאריכי הולדתו ומותו נותרו עלומים. הוא נולד בליטא (בערך ב־1880), ובתום לימודיו עסק בהוראה. בתקופת העליה השניה שהה זמן קצר בארץ־ישראל, ובשובו לפולין פירסם את רשמי ביקוּרוֹ בספר ‘בארץ התקוה’ (תרע"א), בו הביע את התפעלותו מבתי־הספר החדשים ומתחיית השפה העברית בפי הדור הצעיר: “לא ידעתי עונג גדול משבתי שם בשעת השיעורים. אפשר לראות ולהיוָכח עד כמה חדר כאן הרוח העברי! […] אם פגע בך אדם ספקן, המפקפק בתחיית השׂפה העברית, משכהו לארץ־ישראל. בכל הרחובות, הבתים והחנויות נשמע צלצול שפתנו” (עמ' 31; 73). הוא חיבר ספרי לימוד משובחים – ‘טל בוקר’ (ורשה תרס"ח), ‘טל שחרות’ (שם תרס"ח), ‘הספרות העברית החדשה’ (4 חלקים, תרצ“ז–תרצ”ט) – ויחד עם יצחק קצנלסון וח“א קפלן ערך את המקראה רבת־התפוצה ‘שפת עמי’ (תרע"ד). בתר”ף פירסם ב’המדריך', הירחון הפדגוגי שערך, קול־קורא ראשון בסוגו, ובו פנה אל “העברים המסורים בלב ונפש לעברית” לייסד קרן לטיפוחה של ספרות־ ילדים עברית, מקורית ומתורגמת:

[…] הבו לנו ספרות ילדים עברית! ספרות ילדים, שהיא אחד העיקרים בחינוך, צריכה להיברא. אי אפשר לומר לו לעם: יצר לך ספרות בכלל, ואוּלם ספרות ילדים אפשר! ספרות ילדים אין היא צריכה להיות מקורית כולה. עמים גדולים ועשירים ממנו אין להם ספרות ילדים מקורית, הרי הם מתרגמים אלה מאלה. נתרגם גם אנחנו! נעשה את הדבר הגדול הזה בשביל הילדים הצמאים לספר מקרא עברי ואיננו. אמנם גדול הדבר אך לא קשה לעשותו, לתכלית זו נחוץ רק הכסף. ספרים ישנם, מתרגמים בעלי כשרון ובעלי סגנון ישנם. […] מעצים אשר באו מארץ אחרת נבנה בית המקדש בירושלים. מפניני אומות העולם נחרוז מחרוזות נפלאה לילדי ישראל.

הקרן שבּיקש ברקמן לייסד לא הוקמה; אבל רעיונו החלוצי קָרם באותם ימים עור וגידים עם ייסודה של הוצאת ‘אמנות’ (פרק ה/א). אחרי נפילת פולין בידי הנאצים אבדו עקבותיו ונראה שנספה בשנת 1942.

שלושה סיפורים קצרים כלולים בספרונו של ברקמן ‘מסיפורי הדודה’, וּבכוּלם עשה המחבר שימוש חפשי במוטיבים עממיים: מעשה ביתום, שסייע לעיוֵר תועה להגיע למחוז חפצו ובזכות מעשהו זה זכה בידה של בת־המלך, שכּן “מאור היית לעיוֵר, על כן יאיר נרך”; ומעשה בילד מפוזר, שבּטעות שלח בדואר לסבתו דף חלק, ואותו מכתב ריק ראה עצמו חשוב מכל המכתבים האחרים שבתרמיל הדוָר; ומעשה ביתומה טובת־לב שזכתה בידו של הנסיך, ואילוּ אחותה החורגת נענשה על רוע לבה (והוא עיבּוד סיפורו של שַרְל פֶּרוֹ “יהלומים וצפרדעים”). ברקמן כתב את סיפוריו בשפה פשוטה ורעננה, וחרף היותם מושתתים על מוטיבים קדומים נמנע במתכוון מלהשתמש ב־ו ההיפוך – כאילו ביקש להטעים שלפנינו מסיפורי הדוֹדה, המסַפּרת אותם בעל־פה; ואמנם פשטותה של השפה היא המעניקה לסיפורים את חִנם המיוחד:

הלך היתום לבית־הכנסת. ראה עיוֵר תועה בדרך, אבל אין איש שם אליו לב, מפני שהכל ממהרים לבית־הכנסת. חמל עליו היתום, שכח את דבר המלוכה [המוּבטחת לוֹ] ולא עזב את העיור עד אשר הכניסוֹ לבית הצדקה שבעיר ואחר רץ לבית־הכנסת; ואך נכנס שמה ונרו העלה להב. (עמ' 5)

בשנות מלחמת־העולם הראשונה ואחריה היה ברקמן חבר בחוג “הבמה העברית”, ובמסגרת פעילתו הדרמַטית כתב ופירסם כמה מחזות – מהם על נושאים היסטוריים (“משה”, “יהודה ויוון”; לודז תרע"ז), ומהם מערכונים משעשעים מחיי הילדים (“בשעת השעור”, “הפרידה”; ורשה תרפ"ב). כן תירגם את “מעשׂה בעורך שבועון חקלאי” למרק טוֵין (ורשה, תרפ"ה) ואת סיפורה המלודרמַטי של פלורנס מונטגומרי ‘יורם’32 (1924), שנדפס במהדורות רבות, עד ימינו.


[3] הביבליותיקה ‘מקרא’ נפתחה במחזה התנ"כי ‘מכירת יוסף’ מאת יצחק קצנלסון, מי שהיה חברו ושוּתפו של ברקמן לפעילוּתוֹ הספרותית־הדרמַטית. אחר־כך נדפסו בה עוד שניים ממחזותיו של קצנלסון (‘התועה’, ‘אחת’) וכן קובץ הדיאלוגים בחרוזים' ‘שיחות’. על יצחק קצנלסון ויצירתו ראה פרק ה/ד).

אחרי קצנלסון נדפסו בביבליותיקה ביכורי סיפוריו של משה סתוי ( סטבסקי; 1884– 1964), המעוגנים כולם בחוויות־ילדוּתוֹ בעיירה הכפרית ברוסיה הלבנה: “ערב שבת בעיירה”33, “התרנגולת הצהובה”; ‘בחצר העצים’ – מסכת ידידוּתם של כלבה עזוּבה וזקן גלמוד; ‘וַרקה’ – סיפורם העצוב של פרה צעירה ועֶגלהּ הרך. בסיפּוּריו אלה היה סתוי ראשון “שידע לחונן את שוכני הלול והרפת, לסַפּר על כל האושר שהעניקו יצורים אילמים אלה לנשמת הילד היהודי” (יעקב פיכמן, ‘ידידים אִלמים’, תש"י, עמ' 7). בשעה שהוֹפיעוּ ספרונים אלה שהה סתוִי בן העשרים ושש בוַרשה כסוחר תבואה; כעבור שנה עלה לארץ־ישראל, ובמהרה היה בה לפועל חקלאי. ‏(עוֹד על יצירתו של סתוי: פרק ז/ט.)

גם רוב החוברות הבאות שהופיעו בַּבּיבליותיקה כללו מביכּוּרי יצירותיהם של סופרים צעירים, שעשו אז את צעדיהם הראשונם בספרות. נדפס בה, בין השאר, ספרו הראשון של יעקב פיכמן, ‘אגדות ושירים’ – אבל הספר גרם אחרי הוֹפעתוֹ עגמת־נפש רבּה למחבּרו בגלל התיקונים הרבּים שהכניס העורך ברקמן בכתב־היד: “אינך יכול לשער עד כמה קלקל המו”ל האומלל את שירַי; וביחוד את אגדתי הקטנה ‘האוצר’," כתב ביום 3.1.1910 לביאליק, “בכל הדיאַלוֹג האידיוֹטי אין אפילוּ מלה אחת משלי” (‘ביאליק וסופרי דורו’, עמ' 209). ואכן השוואת השירים שבקובץ זה אל הנוסח שנדפס בקובץ הבא, ‘ערבה’ (ברלין 1922), תגלה שהיה צדק מסוים בקובלנתו של פיכמן (אם כי המשורר עצמו נהג, כידוע, לתקן הרבּה את שיריו ממהדורה למהדורה. ראה פּרק ח/ב).

ועוד אנו מוצאים בין ספרוני ‘מקרא’ את הקובץ המשלים ‘בתבל’ מאת הסופר־העברי־היידי צבי כַּהַן (פולין 1895–ניו־יורק 1968), הכולל 26 משלים־בפרוזה על עימותים בין חזקים לחלשים, משלים המצטיינים בחריפות הרעיון34; את האגדה ספוּגת המִסתורין ‘מעשה נסים’, על ר' אלעזר שגבר על הנחש ועל מלאך־המוות, מאת יצחק אליעזר ליזרוביץ (קובנה 1883 – פאריז 1927), שהִרבּה לפרסם סיפורים קצרים ספוגי דמיון בשבועוני הילדים וביבליותיקות ‘פרחים’ ו’ניצנים' והיה עוזרו הראשי של מ“מ קרינסקי בחיבור המקראות שלו (ראה פרק קודם); את הסיפור הפתטי ‘משיח’ מאת המורה והסופר הפורה צבי זבולון ויינברג (ורשה 1884–תל־מונד 1971), המספר בסגנוֹן רגשני את קורותיו של ילד העורג לגאולה ובא בסוד אגודת ‘בני משה’; שלושה מסיפּוּרי הילדות של יעקב שטיינברג (ראה פּרק קודם); את סיפור־הילדוּת המלבּב ‘הרמוניקה’ מאת אברהם אֶפּשטיין (סלוצק 1880–ניו־יורק 1952) 35, שבּוֹ מספר נער בגוף ראשון על תשוקתו למפוחית ועל העונש שספג מידי רבֹּו לאחר ש”סחב" מאמו כסף כדי לרכּוֹש לעצמו כלי־נגינה זה; את סיפור־הילדות הדרמַטי של זלמן שניאור ‘העז’, על מלחמתו של הנער המסַפּר בעז־השכנים, המשחיתה את גינתו; שניים מסיפורי הילדים הראשונים של י"ד ברקוביץ – ‘האחרון’ ו’משה יוסי התם ובנו' – המספרים בריאליזם פתטי על העימוּת בין דור האבות לדור הבּנים שואפי ההשכלה; וכן קובץ האגדות ‘אליהו הנביא’ מאת צבי שַארפשטיין. (לשלושת הסופרים האחרונים יוּחדוּ פרקים מיוחדים.)


ספרות הילדים אופק 12 עמ  73 עץ הדובדבנים (2).jpg
'עץ הדֻבדבנים' ליעקב שטיינברג; חוברת טז בבּיבּליוֹתיקה לילדים של הוצאת 'מקרא' (וַרשה 1911)

[4] היצירה הארוּכּה ביותר, בביבליותיקה ‘מקרא’ היא הרומן ההיסטורי ‘עכסה בת כָּלֵב’ מאת ישראל שַף, שפורסם בהמשכים בשלוש חוברות נפרדות (שב ונדפס במהדורות חדשות בארץ, עד 1956). ישראל שף (ליטא 1865–לטביה 1938) קנה את עולמו בסיפּורי הגבורה ההיסטוריים שלו, שנקראו בשעתם בלהיטוּת על־ידי הנוער העברי בגולה ובארץ. לאחר שנות־הוראה בעיר הולדתו עבר שף ב־1900 לוַרשה ונכנס לעבוד במערכת הוצאת ‘תושיה’. בין השאר תירגם בעילום־שם מסיפוריהם היידיים של י"ל פרץ, אברהם רייזין ושלום אש, שהופיעו בדפוס כאילו נכתבו עברית במקורם; כן תירגם את ספרו הפּוֹפּוּלרי של אדמונדו דה אמיצ’יס ‘הלב’, שפּרקים רבּים מתוכו נדפסו בהמשכים בשבועון ‘עולם קטן’ (תרס"ב) והוצאת ‘תושיה’ אף הודיעה על הופעתו הקרובה; אך רק חוֹברוֹת בודדות מתוך סיפּוּרי ‘הלב’ יצאו בספריית ‘פרחים’, וילדי ישראל נאלצו לחכות עוד שש־עשרה שנה עד שזכו לתרגום מלא של ספר קלסי זה.

ראשית דרכּוֹ של שף היתה בסיפור הביוגרפי – ‘הגאון מוילנא’ (ורשה, ‘שעשועים’, תרס"ו), ובאגדה – ‘העורב’ (שם, ‘פרחים’, תרס"ז); אך במהרה עבר אל ז’אנר הסיפּוּר ההיסטורי רחב־היריעה, ובו הגיע להשׂגים מרשימים. בזכרונותיו סיפר, כי הרומנים ההיסטוריים של הנריק סיֶנקביץ, הם שהניעוהו לנסות כוחו בז’אנר זה: “חשבתי: אילו נמצא גם לנו, היהודים, סופר לאומי כסיֶנקביץ, היה יכול לפַחַת רוח גבורה בלב בני הנעורים ולנטוע בקרבם אהבה לעמם וארצם” (‘במשעולי החינוך’, סיון תרצ"ז, עמ' 48). בהשפעת סיֶנקביץ, ועל־פי מסורת הרומנים ההיסטוריים של המאה ה19, כתב שף את הטרילוגיה המפורסמת שלו, המעוגנת בימי שפוט השופטים. המחבּר הִרחיב את המסוּפּר במקרא, הוסיף עליו מדמיונו וטווה עלילות “מסוּבּכות” רצופות תככים אהבה וסבל, מסירות־נפש וגאווה לאומית, שגיבוריהן החיוּבים “נכונים למלחמת אדוֹני צבאות”, מתענים ובאים לבסוף על שׂכרם.

הספר הראשון בטרילוֹגיה, ‘עכסה בת כלב’ (‘מקרא’, תרע"א), הוא גם המעודן וה“קל” יותר מן הבּאים אחריו, שעלילותיהם הדרמַטיות נפתלות ו“מסוּבּכות” הרבּה יותר. עכסה אמיצת הלב, המבקשת ליטול חלק במלחמה, לובשת בגדי גבר, נספחת לצבא עתניאל, משתתפת בכיבוש קרית־ספר ומַצילה את אביה ואת שר־הצבא מחרב האויב. הסיפור נכתב, כמובן, בשפה מקראית “צחה”, שהיא קולחת, נקיה מגוֹדש של מליצות ואפופה אווירה רומנטית:

[…] ויעלו שניהם על ראש גבעה וישקיפו משם על פני כל המחנה. ורוח ים קל נשב על פני השדה ויפזר את ענני הלילה. ירח כסף נראה על פני חוג השמים ורבבות כוכבים נוצצו על פני כל הארץ. עכסה העמיקה להביט אל תוך הבקעה, ולאור הירח ראתה והנה צללים נעים. ותוסף להביט ותרא והנה אוחזים הם הצללים אתים בידיהם וחופרים במעבה האדמה בארות בארות ומכסים אותן תבן וקש ומפזרים עליהן עפר. (ספר ג, עמ' 5)

עוד שנים רבּות אחרי כתיבתו היה ‘עכסה בת כלב’ מן הספרים החביבים ביותר על הנוער בגולה ובארץ־ישראל. אופיינית בהקשר זה עֵדוּתו של ישראל גלילי, שסיפּר כיצד נתן את הספר בנעוריו לקריאה למֹשה מוסנזון, “ולאחר שכּל אחד משנינוּ קרא את הספר בעצמו, החילונו קוראים איש באזני רעהו פרקים נבחרים מתוך הספר, שעות על שעות, ולעתים היינו משכימים כדי להספיק לקרוא על עכסה” (‘בחברוּת אמת’, חוברת־זיכרון למשה מוסנזון, תש"ם, עמ' 89). אחרי קום המדינה נכלל הספר במסגרת הקריאה העצמית המוּנחית בבית־הספר, בזכוּת ערכיו האנוֹשיים והלאומיים, בהעלותו על נס את “הציווּיים המוסריים ששלטו בחיי החברה השבטית, שהם יסוד מוסד לחיי חברה צודקים וישרים בכל הדורות” (שולמית איתן, בתוך: ‘קריאה עצמית מונחית לכיתה ד’, 1961, עמ' 35).

ספרוֹ הבא של שף, ‘אהוד בן גרא’ (פרנקפורט, ‘אמנות’, תרפ"ד), הקשוּר אל קודמו, מתאר בסגנון אֶפּי מרתק את תלאות אִמוֹ של אהוד, שנפלה בשבי עגלון ועונתה על־ידו, עד ששלחה את בנה האִיטר לנקום את נקמתה הקשה. נקמה היא גם שיאוֹ של הספר האחרון בטרילוגיה – ‘היתד, או יעל אשת חֶבר’ (תל־אביב, ‘מצפה’, תרצ"ו) – המספר באריכוּת את תלאותיה של יעל, שנפלה בשבי מדין, את אהבת סיסרא אֵליה עד שנָקמה בּו לאחר שנמלט אל אוֹהלהּ. באחרית ימיו ניסה שף לחבּר רומן רביעי על תקופת השופטים בשם ‘יותם בן ירוּבּעל’, אך הוא לא הושלם ופרקים אחדים מתוכו נדפסו אחרי מותו (‘במשעולי החינוך’, תרצ"ח, גל' ח).

בּסיפּוריו אֵלה הצליח שף לברוא עלילות מרתקות, הנעות בשני מישורים מקבילים; ואם גם ניכרת בהם מאוד השפּעת הרוֹמנים ההיסטוריים האירופיים, על תפניותיהם רבּות־התהפּוּכוֹת וגיבּוֹריהם המונעים על־ידי גורל נעלם, יש בהם גם עוצמה ונועם. הנפשות הפועלות הן דמויות בשׂר־ודם, המתלבּטות ומתייסרות, נאבקות עם עצמן וגוברות על סכנה ופחד. אין תימה אֵפוא, שסיפּוּריו שימשו שנים רבות מזון רוחני מבוקש לנוער הצמא לסיפורי הרפתקה ספוגי גאווה לאומית.


‘עכסה בת כלב’ היה סיפור יוצא דופן בביבליותיקה ‘מקרא’ הן ברוחב יריעתו והן בנושאו ההיסטורי הרחוק, והוא שוּבּץ בה בהמלצתם החמה של פ' לחובר והלל צייטלין, שראוּ בו יצירה מרתקת ספוגת ערכים לקורא הצעיר. חלק הארי של סיפוּרי הסִדרה פנה אל ההוֹוה, ועובדה רבת־משמעות זו צוינה כבר על־ידי משה בן־אליעזר ברשימת הביקורת העִניינית שלו על בביבליותיקה ‘מקרא’ (‘השחר’, תרע"א, עמ' 619–622; לא חתום): “כל הסיפורים [חוברות 4, 15, 16, 17, 19; ראה נספח] לקוחים מחיי הילדים. כולם מתארים את העולם הקטן, את שׂשׂוֹנו ויגונו, את דאגותיו ושמחותיו, את מלחמותיו ונצחונותיו”. אבל לאחר ששיבּח את תוכן הסיפורים, המעבירים לפני הקורא הצעיר “מחזות יפים מחיי הילדים בעיר קטנה”, תקף המבקר קשה את “שׂפתם הפּגוּמה” של רוב הסיפּוּרים, את הניבים הזרים, הביטויים הקשים, את שיבּושי הניקוד וההגהה, שיש בהם כדי “לקלקל את הרושם של הסיפורים”. והסגנון בכלל, “גם במקום שאינו משוּבּש, הוא יבש וחסר שירה. נראה הדבר, כי המחברים לא טרחו כלל לשכלל את סגנונם והסיחו את לבם, כי עומדים הם לפני קהל קוראים צעירים, התובעים רוך ונועם מאת הסופרים”.

בן־אליעזר, שהיה עורך קפּדן השואף לשלמות, הפריז מעט בדבריו הקשים. לא כל החוברות שהיו לנגד עיניו סגנונן היה “משוּבּש” עד כדי כך. עם זאת עולה מדבריו, כי עטו של העורך ברקמן פגם, כנראה, לא רק באגדוֹתיו של יעקב פיכמן (ראה לעיל), אלא שהוא לא היטיב בהרבה גם עם כתבי־היד של סופרים אחרים.

חרף הפגמים שמצאה הביקורת בסיפּוּרי ‘מקרא’ ובסגנונם זכו החוברות להצלחה ניכרת. הן נפוצו הרבה וסיפּוּריהן נתחבבו על הקוראים הצעירים. כשנתיים אחרי יסוד הביבליותיקה התמזגה הוצאת ‘ספרות’ עם חברת ‘צנטראל’; חודשים אחדים אחר־כך נדפסה מהדורה חדשה של כ"ט חוברות ‘מקרא’, ובשולי העטיפה האחורית נוספה השורה: “הכתובת: חברת ‘צנטרל’, וַרשה, נובוליפקי 7”. מהדורות נוספות שלהן נדפסו גם אחרי מלחמת־העולם הראשונה, בוַרשה בירת פּוֹלין העצמאית – עֵדוּת לפופולריות המתמשכת של סיפורי הביבליותיקה.


[5] עם הופעת החוברת האחרונה של ‘מקרא’ (‘אליהו הנביא’ מאת צבי שַרפשטיין) פירסמה הוצאת ‘ספרות’ מודעות גדולות בעתונות על שני מפעלים חדשניים, שהיא מתכננת בתחום ספרות־הילדים: האחד – סדרת “ספרים מצוירים בציורים בעלי צבעים שונים, שמטרתם למשוך את לב הילד אל הספר בעבותות בלתי־נראות, על־ידי מה שמושיטים לו בעת ובעונה אחת ספר למקרא ולשעשועים, באוֹפן שיהא קורא מתוך שמחה והרחבת הדעת”; ולצִדהּ – סִדרה ובה “22 ספרים קטנים ומנוקדים, כל ספר בן ששה ציורים מגוּונים עם טקסט יפה ומושך את הלב [ובו] מעשיות ואגדות מן המבחר שבספרות הילדים” (מתוך המודעה בלוח ‘ימי נעורינו’, דרוהוביץ תרע"א). אך נראה שלא היה בכוחה של ההוצאה לממש למלואם מפעלים יומרניים ויקרים אלה. ספר אחד בלבד יצא בסִדרה הראשונה – ‘חיות הבית’, ועיקרו תמונות צבעוניות גדולות עם טקסט נלווה (מונולוג או סיפור) קצר. ואילו בסִדרת “הספרים הקטנים” יצאו, ככל הנראה, שני ספרים בלבד – עיבּוּדים אנונימיים פשטניים (כנראה מאת יצחק ברקמן, עורך ההוצאה) של ‘רובינזון’ ו’דון קיחוט‘, מלוּוים אף הם איורים צבעוניים מרהיבי עין. לראשונה זכו הקוראים העבריים הצעירים בספרים בעלי צורה מושכת כל־כך: נייר משוּבּח, הדפסה נקיה וציורים בשלל צבעים, “מעלות שאינן מצויות אצלנו בספרות־הילדים”, כפי שציינה אז הביקורת. עם זאת קטל המבקר יחיאל יחיאלי את הטקסט הפגום והמלא שיבושים, המלווה את האיורים הצבעוניים, וסיים את רשימתו בצער "על זה ש’ספרות’, אשר זיכּתה אותנו בהוצאה מצוינה ביופיה החיצונית, זלזלה כל־כך בעיבּוּד הפנימי של הספרים והוציאה מתחת ידה דבר בלתי מתוקן"36.

במקום ספרים נוספים לצעירי הקוראים, הופיעה בתרע“ב בהוצאת ‘ספרות’ האנתולוגיה המצוירת לבני הנעורים ‘ספר התשורה’. אין למצוא הרבה ילדוּת בשלוֹשים השירים והסיפורים, שנכללו בכרך גדול זה. עורכו האנונימי – הוא פישל לחובר, ממייסדי ‘ספרות’ – אסף לתוכו יצירות שכבר נדפסו בבימות שונות: משיריהם ה”מבוגרים" של ביאליק (“לבדי”), טשרניחובסקי (“אני מאמין”), שניאור, שמעוני ויעקב כהן, ומסיפוריהם של שלום עליכם (“הדגל”), פרץ (“העושה נפלאות”), ברדיצ’בסקי (“אהבת נעורים”), שופמן, שלום אש, מ"ז פיאֶרברג ואחרים. ייחוד ראשוני הראוי לציון באנתולוגיה זו הוא הדפסת דיוקנותיהם של הסופרים הצעירים (אז), שבאו לצד כותרות שמותיהם.

שניים מן המשתתפים הבולטים בביבליותיקה ‘מקרא’ היו, כזכור, משה סטבסקי (סתוי) וי"ד ברקוביץ, ששישה מסיפוריהם נדפסו בה. באותה עת ממש, שבּהּ הופיעו סיפוריהם בביבליותיקה הוַרשאִית, נדפסו סיפורים אחרים מפרי עטם גם בביבליותיקה לבני הנעורים, ששֵם ‘מוריה’ נקרא עליה. להוצאת ‘מוריה’ ולתרומתה רבת־הזכויות לספרות־הילדים מוקדשים הפרקים הבאים.


פרק שני: ‘מוֹרִיָה’ וסוֹפרי אוֹדיסה    🔗

א. ‘מוריה’ לחידוש פני החינוך

לא עברו על ‘מוריה’ עשר שנות עבודה בעזרת טובי הסופרים והפדגוגים שנתרכזו מסביב לה – והיא נעשתה למוסד הנאמן והמוסמך ביותר בעיני כל השוקדים על תקנת החינוך ונתקבל באמונה ובשמחה. בין ספרי ‘מוריה’ היו כאלה, שנתפשטו בכל שנה לרבות.

דברים אלה, שכּתב חיים נחמן ביאליק במלאות חצי יובל ליִיסוד הוצאת ‘מוריה’ (בחוברת ‘דביר’ ומוריה: סקירה קצרה על גידולם והתפתחותם', תל־אביב תרפ"ו), מיטיבים לבטא את התמורה שעברה בימים ההם על הספרות הפדגוגית (כולל ספרות־הילדים) העברית, תמורה שהביאה “רוח־חיים חדשה בכל עבודת החינוך העברי” (שם).


[1] ב־15 בינואר 1902 – כחצי שנה לאחר שהגיע ביאליק בן העשרים ותשע מסוסנוביץ לאודיסה, לשמש “מורה ראשי ומפקח” (כלשונו) ב“חדר המתוקן” שיסדה חברת ‘החינוך’ – אישרה הצנזורה הרוסית את “התכנית ליסוד חברת הוצאת הספרים ‘מוריה’”; ובתאריך זה אפשר לראות את “יום ההולדת” של ההוצאה, שמטרתה המוצהרת היתה חידוש פני החינוך העברי.

שלושה סופרים־מחנכים עמדו על ערשׂהּ של הוצאת ‘מוריה’. הקשיש שבחבורה היה יהושע חנא רבניצקי (אודסה 1859–תל־אביב 1944), שכבר היה לו אז ניסיון במו"לות, לאחר שיסד בשת 1893 את הוצאת־הספרים החלוצית ‘עולם קטן’ (ראה פרק־המבוֹא). רבניצקי היה גם אחד הראשונים, שקראו ליצור ספרות שתעניק לילד העברי חוויה רגשית עם תחושת ילדות, ואשר הודות לה הילדים “יפסיקו שעה קלה משנתם ויפנו לבם לקריאת ספרים קלים”, שיהיו בהם “משעשועי העולם והבלי חמודותיו” (‘השלוח’, תרנ"ז, עמ' 558); וּכדי להיות לא רק נאה דורש התחיל לפרסם החל ב־1891 חוברות של סיפורי ילדים קטנים, השאובים רוּבּם ככולם ממקורות קדומים ומאוחרים וכתובים בשׂפה מקראית צלולה ונאה: ‘הלל הזקן’, ‘רבי מאיר’, ‘אש בארון הקודש’ ועוד (כונסו אחרי מותו בכרך ‘אגדות לילדים’. תשי"ב).

השני בחבורה היה ש' בן־ציון (שמחה אלתר גוטמן), שהתחיל בגיל צעיר לעסוק בהוראה, וב־1899 נקרא לאודיסה, לנהל בה את ה“חדר המתוקן”. (על ש' בן־ציון ראה פרק ב/ג.)

אבל הרעיון ליִיסודה של הוצאת ‘מוריה’ היה כולו של ביאליק. עוד בשבתו בסוסנוביץ, שם היה מורה עברי, כתב באדר תר“ס לי”ח רבניסקי עורכו: “כן אוכל להשתתף עמך בהוצאת ספרים, אם תאבה לשתפני לך, כי כידוע לך יש לי מעט כסף אשר אאות לשלחו על פני המים על מנת שאמצאנו ברבות הימים” (אגרות ביאליק, א, עמ' קלז). ולאחר שהתחיל ללמד ב“חדר המתוקן” צירף ליוזמה גם את עורכו רבניצקי ואת חברו להוראה ש' בן־ציון. יחד אִתם עמדו על ערש ‘מוריה’ הסופר והעסקן אלחנן לייב לוינסקי (1910־1857), שהיה באותם ימים הרוח החיה בפעילות העברית באודיסה, ומאיר דיזנגוף (1936־1861), חבר הוַעד האודיסאי של ההסתדרות הציונית, בעוד אחד העם שימש למייסדים מעין פטרון ואב רוחני. ואכן רוחו המכוונת של אחד העם שרתה על תכנית עבודתה ועל מטרותיה של ההוצאה, כפי שנוסחו על־ידי ביאליק:

עיקר שאיפתה של החברה בראשיתה היה לחדש את פני החינוך העברי, שנתרוקן אז לגמרי מתוכנו הלאומי והאנושי, להרימו משפלותו ולמלאותו תוכן חי וממשי באמצעות סדרי ספרים מעולים (ספרי לימוד ומקרא, ספרי פדגוגיה, מכשירי חינוך ועוד), מוכנים בידי מומחים וערוכים מראש על־פי שיטה מסוימת, מכוּונת לצרכי החינוך העברי, וערוכים מן הבחינה הלאומית והפדגוגית. המטרה, שאליה נשאה ‘מוריה’ את עיניה, היתה: חינוך לאומי מתוקן על יסודות אנושיים כלליים. הסיסמות שהחזיקה בהן ‘מוריה’ בעבודתה היו: קב ונקי; מעט הכמות ורב האיכות; “תן לבית־הספר משל העם”; שיטה, סדר וכוונה ברורה בכל מעשיה.

כל שנות קיומה היה ביאליק הרוח החיה בהוצאת ‘מוריה’, שבּהּ השקיע את “מחצית חייו” (כהודעתו באוֹזני פיכמן. ‘כנסת’, ב, עמ' 66). הוא היה המתכנן והעורך; הוא עמד בקשרים עם הסופרים ובתי־הדפוס והמריץ את חבריו: “עבדו! עבדו!” “יש לי, ברוך השם, פּלַאנים [תוכניות] רבּים, פלאנים בתוך פלאנים ופלאנים על גבי פלאנים”, כתב בהתלהבות מוַרשה לחבריו ב’מוריה', “אחד גדול וטוב מחברו”. (אגרות, א, עמ' רט).

התוכניות היו אכן מרוּבוֹת, והן פורטו בחלקן במודעות שפירסמה הוצאת ‘מוריה’ בעתונות אחרי יסוּדה. והספר הראשון שיצא על־ידה והביא לַהוֹצאה מוניטין ותנופה להמשך פעילותה, היה ‘סיפורי המקרא’ על חמשת חלקיו – ספר שנתחנכו עליו דורות של ילדים בגולה ובארץ, בשמשוֹ להם פרוזדור אל עולם התנ"ך.


[2] המחשבה על התקנת ‘סיפורי המקרא’ לילדים נולדה אל נכון בלבו של ביאליק בתקופת היותו מורה, כשנוכח לדעת מתוך נסיונו עד כמה חסרים המורים והתלמידים ספר מתאים להוראת התנ“ך, שהרי “כמעט שאי־אפשר להקריא לתינוקות אותם הסיפורים בצורתם מתוך כתבי הקודש” (כּדבריו בהקדמה ל’סיפורי המקרא'). עם בואו לאודיסה העלה את הרעיון לפני רבניצקי ובן־ציון, והשניים נתנוּ מיד את הסכּמתם לעשות את העבודה בצוותא. לא עברוּ חודשיים, וּכבר יכול היה ביאליק לסַפּר באיגרת לידידיו בסוסנוביץ: " […] מלבד זה אני עוסק בעריכה ספרותית אחרת יחד עם שני סופרים פה” (אגרות, א, עמ' קמה).

גישתם של ביאליק וחבריו אל ‘סיפורי המקרא’ ודרך עבוֹדתם המשוּתפת היתה ברורה ומגוּבּשת: “אין ‘סיפורי מקרא’ ספר־לימוד שימושי ויבש; הסיפורים הם העיקר והשאר טפל” (אגרות, א, עמ' רנג). זאת ועוד: “כולם תלויים תמיד בין אמת ואגדה ומטרתנו לתת לסיפורים צורה של אמיתיות מדומה בעיני הילד, המחזקת תמיד את הרושם, ולפיכך עלינו לערבּב אמת ואגדה זו בזו” (שם). את ההשמטות והקיצורים שעשו העורכים בעת ההתקנה ניתן לחלק לשלושה סוגים עיקריים: קודם כל, הושמטו כמובן כל הקטעים על עניינים שבּינו לבינהּ (לוט ובנותיו, יוסף ואשת פוטיפר וכו'); כן קוצרו “פרטים טפלים העלולים להסיח את דעת התלמיד מעצם הסיפוּר ועיקרו”, או “פרטים המעכּבים וּמַשהים יותר מדי את מרוצת הסיפור ועם זה אינם מוסיפים על רוחו הכללי” (מן ההקדמה). ויצוין, שההשמטות נעשוּ בזהירות רבּה כל־כך, עד שגם אנשים הבקיאים בתנ"ך לא הצליחו תמיד לגלותן, כפי שהעיד על עצמו המחנך והמבקר נֹחַ רוֹזנבּלום: “אודה ולא אבוש – במקומות רבים לא היכּרתי את הקיצור גם אני”, עד שפתח את ספר התנ״ך והשווה את הפסוקים (‘הצפירה’, 1904, עמ' 455).

בחורף תרס“ג (1902) הופיע חלק א (‘בראשית’) של ‘סיפורי המקרא’ – ראשון ספרֶיה של ‘מוריה’. תוך ארבע שנים, בקצב של ספר לשנה בערך, הופיעו ארבעת החלקים הבאים של הסִדרה, בהם כּוּנסוּ עיקרי הפרקים הסיפּוּריים שבתנ”ך, משִעבּוּד מצרים ועד מגילת אסתר. מעין השלמה ל’סיפורי המקרא' היתה שלישיית הספרים ‘דברי תורה’, ‘דברי נביאים’, ו’דברי כתובים', שהופיעו לצִדם ומיד אחריהם.

“‘סיפורי המקרא’ אינם ציבּור של מעשים ומאורעות שנצטמקו וניטלה מהם נשמתם, אלא הם סיפורי כתבי הקודש עצמם בצורתם ובלשונם ממש, מתוקנים לילדים”, נאמר בהקדמת “המסדרים”, שנכתבה אל נכון בידי ביאליק, “מסדרי ‘סיפורי המקרא’ סבורים, שלאו דווקא גופי המעשים שבסיפור כתבי הקודש הם העיקר – אלא גם צורתם המיוחדת, כלומר: אופן הרצאתם, סגנונם, לשונם והרוח השוֹרה עליהם. כל אלה ביחד דווקא מצטרפים ועולים ליצירה לאוּמית שלֵמה, שיכולה להשפיע מרוחה המקורית על הילד אפילו שלא מדעתו. […] לתת את היכולת לילד העברי ליהנות מכל הטוב הצפון בחלק הסיפורי [שבכתבי הקודש] ולזון את נפשו מכל האור הגנוז בתוכו בלי איבוד זמן לבטלה – זאת היתה איפוא כוונת מסדרי ‘סיפורי המקרא’”.

מיד עם הופעתם עוררו ‘סיפורי המקרא’ תגובות עזות לכאן ולכאן. החוגים החרדיים החרימו, כמובן, ספרים אלה, שכּן ראו בהם חילול כתבי הקודש. היו גם רבנים, מלומדים ומחנכים מתקדמים, שהסתייגו מהעזתם של אנשי ‘מוריה’ להגיש לילדי ישראל “תנ”ך מתוקן"; מהם אף ששלחו להוצאה מכתבי מחאה, וביאליק להשיב עליהם37. אבל רוב המורים והמבקרים קיבלו את חמשת חלקי ‘סיפורי המקרא’ בהתלהבות גלויה וראו בהם מפעל מבורך, שבּא למלא חלל בספרות החינוכית. כך למשל, כתב הפדגוג נח רוזנבלום על חלק א של ‘סיפורי המקרא’ מיד אחרי הופעתו:

“טובים היו סיפורי המקרא אך לא נעימים, עד שבאה ‘מוריה’ ותגש לנו מנחה טהורה בכלי טהור; כי הספר הזה, ‘סיפורי המקרא’ – מה רב טוּבוֹ ומה יפיוֹ! כמעט לא ראיתי כמוהו ספר לימוד או ספר מקרא עברי לטוֹב וליופי!” הנייר המשובח, האותיות מאירות עיניים, התמונות יפות (אם כי “רובן לא לרוח ישראל”), “ומה יגל לב ילד עברי בספר הזה, ומה ילמד בו בשמחה, ומה תגדל התועלת מלימוד בשמחה!” (‘הצפירה’, 1904, עמ' 455).

אין תימה, אֵפוא, ש’סיפורי המקרא' היה מן הספרים העבריים הנפוצים והמבוקשים ביותר במשך יובל שנים ויותר. בשנה הראשונה להופעתו נדפס חלק א בחמש מהדורות; החלקים הבאים זכו אף הם לתפוצה דומה, תוֹך כדי שיפּוּרם ממהדורה למהדורה: הוספת פרשיות שלא הובאו במהדורות קודמות (למשל: סיפור יעקב הנאבק עם המלאך), או החלפת תמונות ישנות בחדשות. את המהדורוֹת הארץ־ישראליות של ‘סיפורי המקרא’ (1930 ואילך) אייר נחום גוטמן, בנו של ש' בן־ציון (שהשתתף שלושים שנה קודם לכן בעריכת מהדורה א של הספר), ובכך זכה בן הדור השני להיות שותף למפעל חינוכי זה, שהיה פרוזדור מתוקן ומרשים, אשר דרכו נכנסו שלושה דורות של תלמידים בארץ ובתפוצות אל היכל התנ"ך.


[3] בשעה שעסקו ביאליק ורבניצקי בהתקנת סיפורי המקרא לילדים, כבר היו שניהם שקועים במפעלם הגדול הבא – כינוס אוצרות האגדה העברית ועריכתם לבני־הנעורים. צנועה היתה תחילתו של מפעל זה, אך הוא הלך והתרחב משנה לשנה, עד שהיה לששת כרכי ‘ספר האגדה’.

מאז ומתמיד ראו עורכי ‘מוריה’ באגדה התלמודית חומר ספרותי ראשון במעלה לילדים. עוד ב־1891 השתית רבניסקי את סיפּוּרי הילדים הראשוֹנים שלו על אגדות חז“ל, שאותן כינה “פנינים מים התלמוד”. כעבור שנים אחדות כתב ביאליק כי “האגדה היא, לפי שעה, ספרות־הילדים היחידה שיש לנו משלנו”, וכי “כדרך רוב היצירות העממיות, אף האגדה מצוינת ברוב הסגולות שמנו חכמים בספרות־ילדים” (מתוך ההקדמה ל’דברי אגדה', תרס"ז). בשנת תרס”ג, עם הופעת חלק א של ‘סיפורי המקרא’, ישבו השניים להתקין אנתולוגיה לילדים של מבחר אגדות ישראל, וגם שם זמני נתנו לספרם זה: “עין יעקב המודרני” – כלומר, ספר דוגמת ‘עין יעקב’ ליעקב אבן חביב (מאה טז), שבּוֹ נכללו אגדות התלמוד והמדרשים. “אמרנו להוציא אותן האגדות שהן הגונות ומשוּבּחות לפי טעמנו”, סיפר רבניצקי כעבור שנים, “גם לתרגם עברית אלה מהן הכתובות ארמית ולסדרן אחר־כך סידור חדש, לא לפי המסכתות אלא כל אחת במדור שלה, לפי העניינים. גם אמרנו להכשיר את ספרנו ביחוד לשם בני הנעורים” (‘כנסת’ תרצ"ו, עמ' 511).

עד אביב תרס“ד עבדו ביאליק ורבניצקי בצוותא באודיסה על ‘עין יעקב’ החדש שלהם. כשעבר ביאליק לוַרשה, לערוך את המדור הספרותי של ‘השלוח’, המשיכוּ השניים – כל אחד במקומו ובעתות הפנאי שלו – בהכנת הספר, אלא שהניתוק וטרדת העבודות האחרות הִשהוּ לזמן רב את השלמת הספר. ככל שנתארכה העבודה, כן הלך ונתרחב גם היקף הספר, עד שהוא חרג לגמרי מן הרעיון המקורי של קובץ אגדות לילדים. אז הגיעו השניים לכלל החלטה, שנתבקשה כמעט מאליה: להוֹציא שני ספרים מקבילים; האחד – ‘ספר האגדה’, שיכלוֹל את מבחר האגדות שבתלמוד ובמדרשים ויהיה מכוּון לעם כולו; ולצדוֹ מהדורה מצוּמצמת בשם ‘דברי אגדה’, מכוּונת לילדים, או כפי שהגדירה רבניצקי: “תאומתו הקטנה של 'ספר האגדה''”. בסיוָן תרס”ח (1908) ראה אור חלק א של ‘ספר האגדה’; תוך שנתיים הופיעו חמשת החלקים הבאים שלו, ובמהרה הוא הוּכּר כ“ספר העם במיטב משמעו של השם הזה” (מתוך ההקדמה למהדורת תר"ץ) וּכ“מעשה כינוס [אשר] שום מפעל ספרותי בתקופה החדשה אינו יכול להידמות לו” (א"א אורבך, ‘מולד’, יז, עמ' 268). בחורף תרס"ט, עם הופעת חלק ב של ‘ספר האגדה’, הופיע החלק הראשון של ‘דברי אגדה’ – היא המהדורה לילדים, שהיתה כזכור התכלית המקורית של עבודת כינוס זו. נכללו בה 520 אגדות, שעריכתן וסידורן חופפים לאלה שב’ספר האגדה'.

בהקדמתו הממצה לספר כתב ביאליק בין השאר:

אין המסדרים רואים צורך מיוחד להרבות כאן דברים על החשיבות היתרה שיש בידיעת האגדה ובלימודה לחינוכם העברי של ילדינו. אחרי התנ"ך אין לך באוצרותינו העתיקים מקצוע יפה, המסוגל לעורר בלב הילדים חיבה גדולה לקדשי האומה וקניניה כמקצוע האגדה, שבה נתלבש רוח האומה במשך כמה מאות שנה באופן מקורי ומיוחד, שאין דוגמתו בדורות הבאים, ועליה נתחנך עמנו בזקניו ובנעריו במשך כמה דורות. ומעלה יתרה לאגדה לענין חינוך, שהיא ברוּבּה יצירה עממית; וכבר הורו חכמי החינוך: תן לבית־הספר משל העם!

לאחר שחזר וציין כי האגדה היא, בינתיים, “ספרות־הילדים היחידה שיש לנו משלנו”, סיים ביאליק את ההקדמה בהגדרת המטרה שהציבו לעצמם עורכי הספר: “לתת את היכולת לתלמיד העברי להכיר על־ידי מבחר הדוגמאות את האגדה כמו שהיא, בּצורתה היפה ובלשונה הנוחה, ושתהא עם זה ההכּרה מלאה, כפי שאפשר, וקנויה בדרך מתוקנת ובסדר יפה”.

חרף היות ‘דברי אגדה’ מהדורה מצומצמת של ‘ספר האגדה’, ניתן למצוא בו – כספר שנועד לילדים – מאפיינים אחדים, החסרים בספר האגדה הגדול. כך, למשל, ניתנה כאן לכל אגדה ואגדה כותרת מיוחדת ומושכת, כגון: “מלאכי השרת מכּים חילותיו של עשָׂו; או: “גבריאל מלמד את יוסף שבעים לשון”. כן הובאו ב’דברי אגדה' ציוני המקורות בתוכן העניינים בלבד (ולא בסופה של כל אגדה, כפי שנהגו ב’ספר האגדה'). בשני שינויים אלה הלכו השניים בעקבות י”ב לבנר, שספרוֹ ‘כל אגדות ישראל’ שימש להם דוגמא ומופת38. ומאחר שהספר היה מעֵין המשך ל’סיפורי המקרא‘, שאחת ממטרותיו להקנות לילדים את המסורות שעליהן “נתחנך עמנו בזקניו ובנעריו במשך כמה וכמה דורות”, העדיפוּ העורכים לכלול בספר אותן אגדות היסטוריות, שעליהן השתית רש“י את פירושיו לתורה. הודות לכך קיבּלו אותם ילדים, שלמדו את ‘סיפורי המקרא’ יחד עם ‘דברי אגדה’, מעין חומש־עם־רש”י במהדורה חדשה, שבעזרתה נתאפשר להם להמשיך את המסורת הלימודית של הדורות הקודמים. זאת ועוד: כמחנכים המכּירים את נפש הילדים, הִרבּוּ ביאליק ורבניצקי להביא ב’דברי אגדה’ גם מעשיות שנמזגו בהם מעשי פלא עם הוּמוֹר וצחוק. הנה, למשל, האגדה על בני הזוג שקר ומאֵרה שנכנסו לתיבת־נֹחַ; והנה סיפור־העם הסאטירי על ארבעת דייני סדום שקאי, שקרודאי, זִיפני ומטה דין39; והנה האגדוֹת על חוֹכמת שלֹמה, גדוּלתו ובקיאוּתו בשפת החיוֹת והעופות. אין כמעט ספק, כי בשעה שהתקין ביאליק סיפורים אלה בשביל ‘דברי אגדה’, נולד בלבו הרעיון לעשוֹת את דוִד ושלמה לגיבורי סיפּוּריו־אגדוֹתיו, סיפורים שהתחיל לכתוב כעשׂר שנים מאוחר יותר וכינסם בסוף ימיו לספר ‘וַיהי היום’.

כאן המקום לציין, כי אף־על־פי ש’דברי אגדה' נשענוּ על ‘ספר האגדה’, ניתן למצוא ביניהם גם אגדות אחדות, שלא נכללו ב’ספר האגדה' הגדול; כגון הסיפור על עֵשָו שנשק ליעקב “ולא בא לנשקו אלא לנשכוֹ, ונעשה צוארו של יעקב אבינו כעצם השן” (חלק א, עמ' סה). עם זאת כללוּ העורכים, משוּם מה, ב’דברי אגדה' גם אגדות אחדות, שאינן יפות לילדים, כגון הקטע על שמחזאי ועזאל שקלקלו עם בנות האדם (עמ' כה).

אבל למרות סגולותיו הברורות לא זכה הספר ‘דברי אגדה’ לאוֹתה הצלחה רבּת־השנים, שלה זכו ‘סיפורי המקרא’. רק בתי־ספר מעטים כללו אותו בתוכנית־הלימודים שלהם, ורוב המורים העדיפו משום־מה את ‘ספר האגדה’ הגדול. בארץ־ישראל לא הופיעה כנראה אלא מהדורה אחת בלבד של ‘דברי אגדה’ (תרפ"ב); הספר הלך ונשכח, וחבל.


ספרות הילדים אופק 13 עמ  82 זמנים בן עמי (2).jpg
עמוד מתוך המקראה 'בן־עמי' לש' בן־ציון (אודיסה, 'מוריה', 1904) עם שיר (בלתי חתום) של ח"נ ביאליק

[4] בחמש השנים הראשונות לקיומה היתה פעילותה של הוצאת ‘מוריה’ מתונה יחסית, והיא התרכזה בעיקר בהוצאת ספרי לימוד ואבזרי הוראה. “‘מוריה’ עדיין זוחלת, אבל אינה עומדת”, כתב ביאליק בחורף 1905 לסופר א"ז רבינוביץ (אגדות, א, עמ' רצ). אבל אם היו ההישׂגים הכמותיים צנועים, הודו הכל בהישׂגיה האיכותיים של ההוצאה, שכּן הספרים המעטים שהוציאה חוללו מפנה משמעותי בספרות הפדגוגית העברית בראשית המאה.

חמשת הספרים הראשונים, שהופיעו בהוצאת ‘מוריה’ בשלוש השנים הראשונות לקיומה (תרס“ג–תרס”ה) היו: ‘סיפורי המקרא’, ‘סיפּוּרים בּיבּליים’ (‘סיפורי המקרא’ חלק א בתרגום רוסי מאת מ' בן־עמי), קובץ השירים ‘הזמיר’ בעריכת נֹח פינס, שנכללו בו משירי הילדים הראשונים של ביאליק וטשרניחובסקי (ראה פרק א/ח); ‘טעמי זמרה’ (תווים לשירי ‘הזמיר’) מאת פינחס מינקובסקי40 ואחרים, וכן המקראה ‘בן־עמי’ (חלקים א–ג) מאת ש' בן־ציון, שהיתה ראשוֹנה לשורה ארוּכּה של ספרי לימוד ומקראות משוּבּחות ורבות הצלחה.

כל ספר־לימוד וספר־קריאה, שהופיעו בהוצאת ‘מוריה’, עברו תחת ידם ועיניהם של ביאליק ורבניצקי. (עד שנת עלייתו לארץ־ישראל [תרס"ו] היה גם ש' בן־ציון אחד מעורכי ההוצאה.) הם טיפלו לא רק בסגנונו ובצורתו של הספר, אלא השתדלו גם להעשירו ולהעלות את רמתו. ביאליק ערך את כתבי־היד, שיגר תשובות מנומקות למחבּרים שדחה את יצירותיהם41, הִנחָה מחבּרים ולא פעם אף תרם מפּרי־עֵטוֹ למקראות ולספרי לימוד שחפץ ביקרם, אם בחתימתוֹ ואם בעילום־שם. כך, למשל, נפתחה המקראה של ש' בן־ציון ‘בן־עמי’ (חלק א, תרס"ד) בשיר החייכני “זמר לקטנים”, שהוא אולי השיר הראשון שחיבּר ביאליק לבני הגיל הרך42 (לא נכלל בכּרך ‘שירים ופזמונות לילדים’). כן נדפסו ב’בן־עמי' “זמר לשבת” ועוד כמה משירי ביאליק; ועל־פי עדותו של פיכמן התחיל ביאליק לכתוב ל’בן־עמי' (חלק ב) אגדה על חורבן הבית, אלא שאז “צלחה עליו הרוח והפּוֹאֶמה כולה – הלא היא ‘מגִלת האש’ – השתפכה מאליה, בלי כוונה תחילה” (‘סופרים בחייהם’, עמ' 60).

בדומה לכך תרם ביאליק למקראה רבת־התפוצה ‘שׂפת ילדים’ מאת חיים פינחס ברגמן ושמואל חיים ברכוז (תרס"ו) את שיריו “משה הנער” (גירסה מוקדמת של “הנער ביער”) ו“מורנו רב חסילא”; במקראה למתחילים ‘שבילים’ שבעריכת יעקב פיכמן (‘מוריה’ 1917) נדפסו לראשונה השיר “רֵעַ טוֹב” (גירסה מוקדמת של “מיכה אומן יד”), המשל “חמשת העיוְרים” ועוד שש מיצירות ביאליק; ואילו בספרו של א“ז רבינוביץ ‘תולדות הספרות העברית לבני הנעורים’ (תרס"ו) הגיעה השתתפותו של ביאליק לכדי מחצית היקפוֹ של הספר: רוב הפּרקים המוקדשים לסיפורי התורה, יהושע, שופטים, דוד ועוד המנתחים את סיפורי התנ”ך מנקודת־מבט ספרותית עניינית, הם פרי־עתו של ביאליק43. כן הוֹציאה ‘מוריה’ באותה שנה (תרס"ו) את האנתולוגיה ‘שירת ישראל, מבחר השירים העברים מימי ר’ שמואל ועד היום, מסודרים ומבוארים לבני הנעורים‘, שנערכה על־ידי י"ח רבניצקי, ש’ בן־ציון וביאליק. העורכים ביקשו לכלול בה “את הטוב ואת היפה ביותר מן השירה העברית שבכל הזמנים […] כל מה שיש בו כדי להשביח את הטעם ולעדן את הרגש” של הנער העברי, אבל רק חלק ראשוֹן של האנתולוגיה הופיע, בלא שיהיה לו המשך; נכללו בוֹ פרקי הערכה קצרים על שבעה ממשוררי ימי־הביניים, כתובים על־ידי ח"נ ביאליק.

לאור האמור בפרק זה, אין לראות הפרזה רבּה בדברים שכתב ביאליק במלאות כ"ה שנים לבית־ההוצאה, כי “לא עברו על ‘מוריה’ עשר שנות עבודה – והיא נעשתה למוסד הנאמן והמוסמך ביותר בעיני כל השוקדים על תקנת החינוך העברי. […] בלי שמץ יהירות רשאית ‘מוריה’ לאמר, כי עבודתה שימשה נקודת מהפכה ופתיחת תקופה חדשה בספרות החינוכית העברית. חללוֹ של בית־הספר העברי, שהיה שמם וריק מתחילה, נתמלא לאט לאט תוכן חי וממשי. מכל הטוב והמיטב בקנייני רוחנו, מכל פרי יצירותינו בכל הדורות, אֵלה שגם ערכם האנושי איננו מוטל בספק – מכולם הופרשה תרומה, אם קטנה ואם גדולה, לצרכי כלכלתו המחלימה של בית־הספר העברי” (מתוך ‘דביר ומוריה’, תרפ"ו).

היתה אמת רבּה בדברים אלה. גם בזאת צדק ביאליק, כי “בהשפעת ‘מוריה’ למדו גם יתר המו”לים והמחבּרים להשביח מעט את תוצרתם". ספרי הלימוד של ‘מוריה’ מצאו להם מחקים, “וכך נתגלגלו ובאו בזכות ‘מוריה’ ימי עליה כללית לכל הספרות החינוכית” (שם).

אבל הוצאת ‘מוריה’ התמקדה לא רק בהוצאת ספרי לימוד ומקראות. החל בשנה השלישית לקיומה התחילו יוֹצאוֹת בה חוברות קריאה משובחות לילדים ולנוער, בעיקר במסגרת ה’ביבליותיקה מוריה לבני הנעורים ולעם' רבּת המוניטין. לביבליותיקה זו ולחלקם של ביאליק וחבריו בה מוקדש הפרק הבא.


ב. ‘מוריה’ לבני הנעוּרים

“אחד מעיקרי הפרוגרמה של הוצאת ‘מוריה’ הוא, כידוע, להכשיר ולסדר בשביל צרכי החינוך העברי את המעולה מיצירות ספרותנו העתיקה והחדשה […] עתה ניגשת ‘מוריה’ להוציא, לפי שיטה זו, גם סדרים וקבוצות שלמות של ספרי מקרא לבני הנעורים ולעם”.

שורות אלה, שכתב ביאליק בדצמבר 1909 (בלא חתימת שמו), נדפסו על העטיפות הצבעוניות של כ“ה חוברות ‘ביבליותיקה מוריה לבני הנעורים’, אשר יצאו אחת לשבוע בראשית 1910. אבל כבר שמונה שנים קודם לכן תיכננוּ עוֹרכי ‘מוריה’ הוצאת סִדרה של חוברות קריאה מובחרות לילדים ולנוער, ובסיוָן תרס”ד בישׂרוּ רבניצקי ובן־ציון לביאליק ששהה אז בוַרשה, כי ניגשו להתקין חוברות־קריאה ראשונות לבני־הנעורים, אף פירטו את שמותיהן – ביניהן קובץ בשם “חנוכה” (לא יצא) וסיפור מאת מנדלי מוכר ספרים. ביאליק אישר בתשובתו את התכנית, אבל יעץ לחבריו שלא לפתוח את הסִדרה בסיפור של מנדלי: “אין לך קריאה קשה לבני הנעורים, ואפילו בני טו־טז, מאברמוביץ”, כתב בז' בתמוז תרס"ד, “אין צורך להתחיל בו. זה יתן פנים שלא כהלכה לכל הוצאתנו זו בעיני הבריות. יאמרו: כך יהיו כל הסיפורים”. אבל רבניצקי ובן־ציון לא שעו לעצת חברם, והחוברת הראשונה בסדרה החדשה לנוער היתה ‘הירשלי’ – פרקים מקוצרים (“ברשיון המחבר”, כפי שנדפס מעבר לשער) מתוך הרומן הגדול ‘בעמק הבכא’ למנדלי, המתמקדים בדמותו של הרשלי בן העניים, שילדוּתו הדלה רצופה חלומות ושמחת חיים. בזכות עריכתו השקולה של רבניצקי זכו הקוראים הצעירים ביצירת־מופת שלמה, שלא ניכּר בה כמעט כי נלקחה מתוך רומן רחב־יריעה.

המעיין ברשימת ספרוני הביבליותיקה יגלה כי כרבע מהם לפחות היו דברים שהעורכים נטלו מן המוכן – לאמור: שכבר נדפסו קודם לכן בספרים או בכתבי־עת (בעיקר ב’השִלוח', שביאליק היה מעורכיו) – והתקינוּם לבני־הנעורים. מעשה זה תאם לכאורה את ה“פרוגראמה” של ‘מוריה’, לתת לקוראים הצעירים את המעולה שביצירות הספרות העברית; אך אין ספק, שהיתה גם סיבה שניה, סובייקטיבית: תיקי המערכת היו ריקים מכתבי־יד של סיפורים חדשים מתאימים; והרי חסרונם של סיפורים טובים היה בגדר “צרה” שרוב העורכים העברים התחבטו בה אז: “כתוב ציור יפה וגדול ושלחהו תיכף ומיד אֵלי [ל’השלוח'], אם אינך חפץ שאתלה את עצמי!” כתב ביאליק באדר תרס“ד לא”ז רבינוביץ, “או ציור יפה שלח לי או חבל לתליה. אין לי כלום”… (אגרות, א, עמ' רטז).

הנה משום כך אפשר למצוא בין ספרוני הביבליותיקה לבני הנעורים מיצירותיהם של סופרים שהלכו לעולמם: ‘קפיצת הדרך’ מאת י“ל גורדון (מקוצר), ‘העגל’ ו’בערב' מאת מ”ז פיֶארברג, ו’הקבצן העיוֵר' מאת אליהו מַידניק (כולם תר"ע). כן הופיעו אותה שנה בביבליותיקה קובצי ‘ציורים ורשימות’ מאת י“ל פרץ, דוד פרישמן ושלום אש, הסיפורים ‘בימים ההם’ ליהודה שטיינברג, ‘בימי חמלניצקי’ לא”ז רבינוביץ, ‘מסעות בנימין השלישי’ מאת מנדלי – כולם סיפורים שכבר נדפסו במקומות אחרים ועברו עריכה עם קיצורים, כדי להכשירם לבני־הנעורים.

עיון בתוכן הסיפורים מגלה בהם מכנה משותף נוסף: כמעט כולם היו סיפורים ריאליסטיים על חיי היהודים בהוֹוה – סיפורים שגיבוריהם ילדים, או משפחות מטופלות בילדים, או מבוגרים בעלי נפש “ילדותית” תמימה, שקל לקורא הצעיר להזדהות אִתם (כגון ‘אברהמל הסנדלר’ מאת ברל שאפיר). רוב הסיפורים נכתבו עברית במקורם ומיעוּטם תורגמו מיידיש או מרוסית (סיפורי מ' בן־עמי); אלא שגם הסיפּורים המתורגמים נדפסו ברוּבּם כיצירות מקוֹר, בלא שתצוין עובדת תרגומם, וּבעילום שמות המתרגמים. לא פעם נאלץ חוקר הספרות ליהפך ל“בלש”, כדי לגלות את זהותו של המתרגם העלום; ואף כאן לא נפקד מקומו של ביאליק, שכּן רוב הסיפורים המתורגמים בביבליותיקה הורקו לעברית על ידו – אם בעצמו ואם בשותפותו הסמויה של רבניצקי.

הספרון השני שהופיע בביבליותיקה, אחרי ‘הירשילי’ מאת מנדלי, היה ‘סיפורים ומעשיות’ מאת שלום עליכם (תרס"ד). נכללוּ בּוֹ ארבעה מסיפורי הילדים הקלסיים של המספר היידי – “עלי כִּנור”, “יוסיל הגנן”, “נסתלקו” ו“הזקן” – והופעתם מסמלת את הידוק קשרי הידידות ושיתוף־הפעולה בין שלום עליכם לביאליק. מיד לאחר שהחליטו עורכי ‘מוריה’ על יסוד הביבליותיקה, שיגר ביאליק בערב יום־הכיפורים תרס"ג איגרת למספר היידי, ובה בקשה נמרצת למהר ולשלוח להוצאה מסיפוריו הקצרים לילדים:

“[…] גוזרנו, אני ורבניצקי, עליך שתקח תיכף ומיד, בלי שום טענה ומענה, את הנוצה ותשב ותכתוב למען ‘מוריה’ שתים, שלוש או ארבע וחמש מחזות קטנות [כך!] בשביל ילדים, שיהיה [בהם] כדי חוברת אחת בעלת 4 גליונות דפוס, ואנחנו נשלם לך בעד זה בכסף מלא […] תוכן המחזות יהיה לקוח מחיי הילדים (בבית, ברחוב ובבית־הספר) ו’גדול' לא יתערב בתוכם, רק בשעת דחק גדול, ויהיו כתובים ברוח היתול […] המעשים יהיו בּם מרובים על הדיבורים, מפני שהם נועדים למשחקי תינוקות. מחזות כּאלו נצרכים עתה להוצאתנו כמים לדגים ואין לנו על מי להישען אלא עליךָ […]. יכול אתה לכתבם בכל לשון שאתה רוצה, מוטב בעברית עצמה, ובלבד שתקרב אל המלאכה תיכף ומיד”. (אגדות, א, עמ' קעז).

מכתב זה משַקף את דעתם של ביאליק ורבניצקי על כיווּנה הרצוי של הביבליותיקה לבני הנעורים העומדת לקוּם, שסיפוריה צריכים להתמקד בחיי הילדים. שלום עליכם מיהר להשיב בחיוב לפּניה: “בוַדאי אשתדל למלא בקשתכם על הצד היותר טוב, אף־על־פי שלא בעברית, כמו שרוצה ביאליק, משוּם שאין אני יכול לדבר כך בלשון עֵבר; כלומר אני יכול לדבר כן, אבל לא בשעה שאני הוגה וחושב בלשון העם וכותב מחיי העם בשביל ילדי העם”.

חליפת המכתבים נתמשכה חודשים ארוכים. שלום עליכם הפציר שוב ושוב הן ברבניצקי ידידו (שאִתו שיתף פעולה פעמים אחדות בעבר, הן ביידיש והן בעברית) והן בביאליק, כי יתרגמו מסיפוריו לעברית, עד שבאביב 1904 שלח אליהם המספר משוַוייץ, לצד סיפוריו היידיים, גם שלושה סיפורי ילדים שתירגם בעצמו לעברית והדפיסם כבר בכתבי־עת: ביניהם “הזקן” (נדפס בשבועון ‘עולם קטן’, ורשה תרס"א) וכן “נסתלקו” ו“יוסל הגנן” (נדפסו ב’הצופה' הורשאי44). שלושה סיפורים אלה נכללו בקובץ ‘סיפורים ומעשיות’, לאחר שעברו עריכה לשונית של ביאליק ורבניצקי; ואליהם נוסף, ראשון בקובץ, הסיפור הלירי “עלי כנור”, שתרגם ביאליק עוד באביב תרס"ב. המשורר שלח את תרגומו לשלום עליכם כשהוא עוד בכתב־יד, והסופר הודה לו עליו ב־20 באפריל במכתב מלא התפעלות:

“תרגומך עולה על גוף הסיפור ביופיו ואין כוח בעטי לתאר לך את העונג ששבעתי ואת תודתי לך בעד מלאכתך הנאמנה. המילואים והתיקונים שעשיתי מעטים הם. רק במקום אחד השמטתי ענין שלם, באשר שלפי דעתי הוא אך למוֹתר לילדים קטנים”.

מאז לא חדל שלום עליכם להפציר בשני ידידיו האודיסאים, שיתרגמו עוד מסיפוריו לעברית. בקשותיו נענו לבסוף, ובשנת תר“ע הופיעו בביבליותיקה ‘מוריה’ עוד שני קובצי סיפורים שלו, בתרגומם המשותף של ביאליק ורבניצקי: האחד – ‘מסיפורי הילדים’, בוֹ נכללו הסיפורים הספוגים חיוּך ודמע “הדגל” (תורגם כנראה על־ידי רבניצקי) ו”האולר" (בתרגומו של ביאליק45); והשני — “יוסיל בן החזן”, שנכללו בו שלושה מסיפוריו הראשונים של מוטל בן פסי החזן46. בקיץ 1907 שלח שלום עליכם משוַייץ לידידיו־מתרגמיו באודיסה את פרקי ‘מוֹטל’ הראשונים בצירוף משאלה: “הוֹי, אילו תירגם הוּא [ביאליק] אותם ללשון־הקודש!” משאלה זו נתמלאה רק בחלקהּ: שני הפּרקים הראשונים – “אורח לשבועות” ו“אשרַי – יתום אני” תורגמו על־ידי רבניצקי וביאליק במשותף, כפי שניתן ללמוד מדברי הקילוסין של שלום עליכם (נכתבוּ ביום 9.8.1909, אחרי קריאת עלי ההגהה ששלחו אליו המתרגמים):

“קראתי את תרגום הסיפורים אשר שלחתם לי ולא שׂבעו עיני מהתענג על מלאכתכם זאת, מעשה ידי אמנים נפלאים. וכי קלה זו בעיניכם ששנה רבי רבניצקי ויד ביאליק היתה באמצע? […] כפתור ופרח!” (‘רשומות’, תש"ו, עמ' 190)

ואילו הפרק השלישי, “מה יהא בסופי?”, תורגם על־ידי ביאליק לבדו, כפי שנוכל ללמוד ממכתבו המלא התפעלות של שלום עליכם (שנפתח במִלים הזהות כמעט לפתיחת הפרק בנוסחו של ביאליק):

“אחד מי יודע? אחד אני יודע: אחד גנה של ‘מנשאית הרופאנית’, שיצא מתחת יד ביאליק כלול בהדרו, כפתור ופרח! […] הנאה מרוּבּה מזו לא נהניתי זה עידן ועידנים. הוי, ידו של ביאליק – תבוא עליה ברכה, רִבּוֹנו של עולם”47 (שם, עמ' 191)

חודשים מעטים אחרי ‘יוסיל בן החזן’ נדפס בביבליותיקה לבני הנעורים גם סיפורו העממי של שלום עליכם “מעשה כשפים”, על המלמד שהלך לקנות עז וחזר עם תיש; הוא נכלל בקובץ ‘מסיפורי עם’ (לצד סיפורו האנקדוטי של ביאליק ‘יום השישי הקצר’), ושוב – בעילום שם המתרגם; אלא שעל־פי עדותו של י"ד ברקוביץ (בהקדמה לתרגומו שלו לסיפור, לו קרא “מעשה שאין לו סוף”), המתרגם הוא שמעון גינצבורג, כאשר “ביאליק הוסיף על התרגום כמה וכמה נפכים משלו ואצל עליו מתפארת לשונו”.

יצירה נוספת מאת שלום עליכם – מחזה קצר מהווי ילדי ה’חדר' בשם “הרבי והרבנית” – יצאה באותה עת (תרס"ח) בחוברת מנוקדת, בַסִדרה קצרת־הימים ‘מקרא לתינוקות’, שהוצאת ‘מוריה’ יסדה אז (ראה להלן). מתרגם המחזה היה י"ח רבניצקי48.

לא לחינם התפעל שלום־עליכם כל־כך מן התרגומים האלה, ובעיקר מ“ידוֹ של ביאליק, תבוא עליה ברכה”. המשורר־המתרגם השׂכּיל להעניק לסיפורים לבוש עממי חינני, שיהא שווה־ערך כמעט למקור, שָם הגיבור־המסַפּר הוא ילד הדובר בלשונו הטבעית: “זה הכֶּלב־שבכלבים קשור לחבל ארוך וינסה נא מישהו לעבור דרך שם […]” (‘יוסיל בן החזן’, עמ' 23). והרי עוד בתחילת דרכו הספרותית היטיב ביאליק להבין כיצד ראוי לתרגם את סיפורי הילדים של שלום עליכם: “מעשה הילדוּת והזַרגוניזמים הרבּים שבּוֹ [במקור] דורשים שׂפה פשוטה שבפשוטה ולשון הדיוט” (אגרות, א, עמ' עח). על כן ראה המסַפּר היידי בביאליק מתרגם אידיאלי לסיפוריו, וכשהתחיל י"ד ברקוביץ לתרגם את שלום עליכם, כתב עליו הסופר לידידיו בהוצאת ‘מוריה’: “אין מתרגם כמוהו בכל הארץ זולת ביאליק” (מכתב מיום 19.7.1910).

ולא רק שלום עליכם, אלא גם מרדכי בן־עמי (רבינוביץ; אוקראינה 1854–תל־אביב 1932) ראה בביאליק מתרגם אמן לסיפורי הילדים שלו, שנכתבו רוסית במקורם. “ראה זה פלא”, כתב בן־עמי לידידיו ב’מוריה' באייר תרע"ט, אחרי הופעת קובץ סיפוריו המתורגמים, “אין אני מרגיש, אני המחבר, שזה תרגום […] לא! כולם כאילו נכתבו לכתחילה עברית, ולכולם סגנון אחד […] סגנונו של ביאליק הוא, אשר ידו בכל וכל הכרך מעשה ידיו להתפאר”.

עוד בשנת תרנ“ה (1894) תירגם ביאליק בן העשרים ושתיים לעברית את סיפורו של בן־עמי ‘חנוכה’ (ראה פרק־המבוֹא), אחרי שכתב לרבניצקי כי “הפנינים האלה [סיפורי הילדות של בן־עמי] יעשירו את ספרות ילדינו עושר רב” (אגרות, א‘, עמ’ עד); וכעבור עשר שנים תירגם סיפור־הווי נוסטלגי שני של המספר הרוסי־יהודי רב־ההשפּעה, 'ל”ג בעומר' – על טיולם של ילדי ה“חדר” אל מחוץ לעיירה ופגישתם הראשונה עם הטבע ומראותיו. הסיפור הופיע בביבליותיקה לבני הנעורים, ושוב בלי ציוּן שֵם המתרגם (אבל ברשימת ספרי ‘מוריה’, שנדפסה על כריכות ספרי ההוצאה, צוין ליד ‘ל"ג בעומר’: “מתורגם ע”י ח.נ. ביאליק").

יחסי רֵעוּת מיוחדים במינם שׂררו כל השנים בין ביאליק לבין המסַפר הקשיש, שסיפוריו הליריים ספוגים חיבּה עמוקה לילד היהודי, לעצבונו ולשׂמחותיו הקטנות; וכשהזמין ביאליק אצל בן־עמי בתשרי תרס“ז סיפורים בשביל הביבליותקה לבני הנעורים – “נוחים וקלים ועבריים” – הפציר בו הסופר שיתרגם כמה מהם לעברית; אלא שביאליק לא יכול היה הפּעם להיענות לוֹ, למרות רצונו, שכּן “אין לי פנאי לנשימה, אין פנאי” (אגרות, ב, עמ' קלט). על כן נדפס בביבליותיקה סיפורו של בן־עמי ‘דרמה קטנה’, בתרגומו של בר־טוביה (שרגא פייבל פרנקל; 1875–1933), שהיה מבאי ביתו של בן־עמי. רק במלחמת־העולם הראשונה נתפנה ביאליק לתרגם את מעשיית־העם החסידית של בן־עמי “הסבא משפּוֹלה”, שנדפסה בהוצאת ‘ספרי’ (תרע"ז), והפעם בציוּן שמו המלא כמתרגם. במלאת שנה למותו הופיעו בתל־אביב שני כרכים של סיפורי בן־עמי לבני הנעורים, בתרגומם של מרדכי אזרחי, שלמה הרברג, אברהם שלונסקי ואברהם סולודר: “סיפורים לילדי ישראל” ו”סיפורים לנערי ישראל" (הוצאת שטיבל, תרצ"ג).


הזדהותו של ביאליק עם ענוּתם וגעגועיהם של נערים שגלו מבית אביהם למקום תורה הניעה אותו לתרגם את סיפורו המלודרמַטי של אברהם רייזין “שני אחים”. סיפור זה (שכבר תורגם קודם לכן על־ידי ישראל שף ונדפס, בלא ציוּן שֵם המתרגם, בביבליותקה ‘בִּכורים’, ורשה תרס"ז) נדפס יחד עם שני סיפורים נוספים מאת המשורר היִידי הפופולרי, על יהודֵי העיירה הנמשכים אל הטבע (“בתוך הגן”, “העץ”), בחוברת ‘ציורים ורשימות’, גם הפעם בעילום שם המתרגם. בעילום שם נדפס בביבליותיקה לבני הנעורים גם תרגומו המבריק של ביאליק לסיפור־ההווי הלירי של ברל שאפיר (1876–1922) ‘אברהמ’ל הסנדלר’, המתאר לילה בחייו של סנדלר אביון, אוהב עבודה וזמר. הסיפור נתפרסם תחילה ב’השלוח' (כרך יז, תרס"ז), לאחר שביאליק “העמיק את תוֹכנו ושיכלל את צורתו” בעת התרגום (כדברי לחובר), והוא הופיע שם כסיפור עברי מקורי. לפני הדפסתו החוזרת בביבליותיקה קיצרוּ העורכים את הסיפור, ואפשר שקיצרוהו יותר מדי49.

קשה לתת עתה מענה חד־משמעי לשאלה, מדוע נהג ביאליק לפרסם את רוב היצירות שתירגם ועיבּד בעילוּם שם, או בראשי תיבות50, ולא כאן המקום לדון בכך. אבל בשל אותה אנוֹנימיוּת אין לדעת עתה בוודאות מי תירגם את סיפּורוֹ הקצר של המספר היידי מרדכי ספקטור (1858–1925) “סעודת עניים”, שנדפס יחד עם “הדוד העשיר” בחוברת ‘עשיר ורש’51 (ביבליותיקה לבני הנעורים, טו); עם זאת ניתן למצוא בתרגום כמה מטבעות־לשון עממיים, שחותמו של ביאליק ניכר בהם (למשל: “מנגנים, נגנו זמר של חדוה! בחדוה יתירה, בגילה וברינה ובדיצה, יהודים!”); וגם המשפט, שכתב באותה עת לש' בן־ציון – “רואה אתה, כמעט שאני מדבר בלשון ספקטור” (אגרות, א, עמ' רז) – מוכיח את זיקת המשורר אל סופר זה ואומר דָרשני. גם שניים מסיפוריו המקוריים הִכליל ביאליק בביבליותיקה שערך: הראשון – ‘מימי הילדות’ – כולל את הפרקים ב־ח של "ספיח, מאורעותיו של נער עברי כתובים בידי עצמו“, שנדפסו תחילה ב’השלוח' (יט, תרס“ח־תשס”ט), ואשר עליהם אמר מ”י ברדיצ’בסקי: “מי שאֵלה לו כבר לא עיני בשׂר לו, כי אם עיני רוח” (כתבים, עמ' רסט); והסיפור השני הוא, כאמור לעיל, “יום השִשי הקצר” (נדפס עם “מעשה כשפים” לשלום עליכם בספרון ‘מסיפורי עם’, בחתימת (N. אנקדוטה זו, שהמשורר שמע מפי ידידוֹ אליהו לוין52, נהפכה על־ידיו לסיפּור משעשע, עשיר צבעים ומלא שמחת־חיים ארצית, וספק אם יש לראותו כיצירה מובהקת לנוער.

עשרים וחמש חוברות הופיעו בביבליותיקה לבני־הנעורים בשנת תר"ע, ולרוּבּן היה אותו מכנה משותף לאומי ראליסטי שנזכר לעיל. על מדיניות העריכה של אנשי ‘מוריה’ ניתן ללמוד ממכתב־התשובה של ביאליק למ' בן־אליעזר, שם נאמר כי המערכת רוצה לפרסם בביבליותיקה “דווקא מן הטוב והמובחר, ומאלה שכבר נדפסו. לאלה האחרונים, אם טובים הם ביותר, יש דין קדימה […] מוטב שיבואו בחוברת שניים שלושה דברים קצרים, אבל מוּתר גם באחד” (אגרות, ב, עמ' קה). ואמנם בן־אליעזר שלח לביבליותיקה שלושה סיפּוֹרים קצרים, המתארים בהתרפקוּת את יהוּדי העיירה וּזקניה, ואלה נדפסו בחוברת ‘מתמונות העבר’.

מעוּגן בחווית ילדות, שדוֹק אגדה נסוּך עליה, הוא הסיפור ‘המעפּיל’ מאת אהרוֹן אברהם קבק (1883–1944), אשר חותָמו הרומנטי־אידיאולוגי של פיארברג ניכּר בה: הילד העורג לגאולה “יודע” כי המשיח נמצא על ראש ההר שמחוץ לעיירה, וכל שיש לעשות הוא לעלות אליו ולומר לו שהכל מחכים לו. והוא, חיימקה הקטן, מתחיל לעלות –

וכל הילדים עומדים כמסמרות נטועים, בחרדת קודש, ועיניהם נשוּאוֹת למרום… והוא עולה ועולה, הנהו קטן מאוד, עוד מעט ונעלם מן העין. […] ופתאום – וגוייתו של חיימקה מוטלת חבוטה בקרקע לעיניהם… חיתת אלהים בין הילדים, ושׂפתיו של המעפיל הנופל דובבות: אין… שם… כלום… רק… קברים…

דומים בצביונם לחיימקה המעפּיל הם גיבּוֹרי סיפּוּריו ה“ציוֹניים” של מ“י ברדיצ’בסקי “היציאה” ו”הבריחה" (‘לארץ אבות’), המספרים בגוף ראשון על כמיהתוֹ של ילד לעולם שכולו טוב – הוא עולמה של ארץ־ישראל. דמויות ארציות יותר הם גיבּוֹריו של י“ד ברקוביץ “פרא אדם” ו”מישָאֵל", שידם בכל ויד כל בם (כּוּנסוּ בחוברת ‘סיפורים’). נוסף עליהם אנו מוצאים בביבליותיקה גם את “הצדיק הכפרי” לשלום אש; את “לבן הארמי” למשה סטבסקי (סתוי) – והוא סיפּוּר אהבתו של בן העגלון אל הסוּס הצעיר, שעשה בשעתוֹ רושם עז בנושאו ובכושר ביטוייו; את ‘מחיי הערבים’ של חוָג’ה מוסה (משה סמילנסקי); ואת ‘חתונות’ של אחיו מ' סיקוֹ (מאיר סמילנסקי). כל הסיפורים האלה כקודמיהם, לא כּוּונוּ מראש לבני הנעורים, ורוּבּם נזקקו להתקנה לשונית ולקיצורים כלשהם לפני הדפסתם בביבליותיקה; ואף־על־פי כן ראו בהם עורכי ‘מוריה’, בצדק, יצירות בעלות ערך קיים לקורא הצעיר:


ספרות הילדים אופק 14 עמ 90 ביבליותיקה מוריה (2).jpg
פתיחת הפרוגראמה של ביבליותיקה 'מוריה' לבני־הנעורים, כפי שנוסחה בידי ביאליק

דוקא יצירות כאלה, שנבראו בשעתן לשם יצירה גרידא, אלא שנמצאו אחר־כך בלא כוונה קודמת ראויות גם לבני הנעורים, כמו לשאר אדם – דווקא הן ראויות לשם ‘ספרי מקרא’ ודווקא הן יש להן גם ערך חינוכי גדול בכל משמעותה של המלה הזאת; מפני שיצירה אמיתית השפעתה מרובה לטובה שלא מדעת, וזוהי הטובה בהשפעות.

דברים ברורים ומפורשים אלה הבליע ביאליק ב“פרוגראמה” של הספריה לבני הנעורים שניסח ואשר נדפסה על העטיפות הצבעוניות של החוברות. ועוד נאמר באותה פרוגראמה – דברים שכּוחם יפה גם כיום ואשר רק מעטים נתנו דעתם עליה עד כה:

המחסור הגדול בספרי קריאה טובים לבני הנעורים היא מן המפורסמות שאינן צריכות ראיה. הרבה מבני הנעורים, אפילו מאלה שקיבּלוּ בילדוּתם חינוך עברי לאומי הגון והם מתאווים לספר עברי, כיוון שהם מגיעים לשנות בינה והבחנה ספרותית ומבקשים ואינם מוצאים לעצמם בספרותינו ‘סדר’ שלם ומתוקן של ספרים הגונים – הם מתחילים להשתמט מעט מן הספר העברי, עד שלבסוף הם פורשים ממנו לגמרי. […]

אמנם בשוק אפשר למצוא מִקצת ספרי קריאה יעודים לבני הנעורים, אבל הללו – מלבד מיעוטם וארעיותם – הרי הם על־פי־רוב מעשׂה ידי אדם, שיושב על האבניים ועושה ספרים מיוחדים לכתחילה בשביל בני הנעורים; ולא בכאלה הכתוב מדבר כאן. ספרי מקרא טובים – הווי אומר: ספרים שיש להם ערך יצירי ואמנותי גם לבני הנעורים וגם לשאר כל אדם, ספרים שיש להם ערך קיים ואינם נפסלים מיד אחר קריאה ראשונה, ספרים שנבראו לשם עצמם ולא לשם מטרות צדדיות של ‘חינוך’ או של הרגל בלשון […] וספרים טובים ממין זה, ספרים בני יצירה אמתית ראויים למקרא בני הנעורים, כמעט שאינם מצויים כלל בשוק הספרים, או שבטלים במיעוטם; ולא משום שהספרות העברית עניה בחומר־קריאה ממין האמור; אדרבה, אפילו מתוך ספרותנו הקיימת אפשר להוציא חומר־קריאה בכמות ובאיכות, כדי צירוּף סדרי ספרים שלמים; אבל לצערנו לא ניתן עד עכשיו לב להשתמש בכל החומר ההוא ולהכשירו למטרה האמורה. כי כדי שייעשׂה החומר ההוא שווה לכל נפש ומתאים למטרתו, הוא טעון הכשר קודם, כגון ליקוט, עריכה וסידור בדרך סיסטמאתית, ניקוד וביאור המלות הקשות ולפעמים גם תיקונים והשמטות. הכל לפי טיב החומר; ועל כל אלה – צורה חיצונית נאותה ומחיר נמוך.

ואת העבודה הזאת קיבלה על עצמה ‘מוריה’.

הביבליותיקה לבני הנעורים מילאה חלל רב שנים בספרות־הנוער, ולדברי המחנך יצחק ספּיבק “היא שימשה לנוּ זמן רב מקור יחידי, שממנו שאבנוּ חומר־קריאה וגם חוֹמר לימוּדי לתלמידים מגיל יג־טו” (ספר היובל של הסתדרות המורים, תרפ"ט, עמ' 260). אין תימה אפוא, שהחוברות נתקבלו עם הופעתן בהתלהבות: תוך שנתיים־שלוש נדפסו רבּוֹת מהן במהדורה חדשה (מהדורה מיוחדת, בשם ‘שחרות’ הופיעה בכריכת־בד נאה); כעבור 15־12 שנה הדפיסה ‘מוריה’ מהדורה חדשה של רוב חוברות הביבליותיקה בארץ־ישראל. גם הביקורת בירכה על “המתנה היפה”, שניתנה לבני הנעורים, ו“אנו אין לנו אלא לברך את ‘מוריה’ בהתחלה טובה ובהצלחה רבה”; כּך כתב המחנך חיים הררי ברשימתו המקיפה על הביבליותיקה (ראו פרק ג. למעלה: אהרן לובושיצקי: ניצניה של שירת ילדים); אך לצד דברי השבח “על כל היפה והמועיל” שנותנת ההוצאה לבני הנעורים, מתח המבקר גם ביקורת – מוצדקת בעיקרה – על פגמים לא מעטים שמצא בביבליותיקה: לשווא חיפש בה “קריאה תדירית וסיסטמאטית”, שהובטחה לקוראים הצעירים: “היכן היא הדרך הסיסטמאתית של ‘מוריה’?” הִקשה המבקר, “הרי מיל”ג עד משה סטבסקי – קפיצת דרך ממש…" המסקנה הבלתי־נמנעת היא, שאין שיטה, “אין ‘סדר’ שלם, אלא ציורים בודדים, רגעי חיים שונים, בלי קשר מיוחד”, שיהיה בו כדי להעניק “הסתכלות שלמה בחיי הדורות”. לשווא חיפש הררי, איש הגימנסיה ‘הרצליה’ (שהיה אז מעורכי הירחוֹן לנוֹער ‘מולדת’), בּכל חוברות הביבליותיקה סיפור אחד לפחות מחיי החלוצים בארץ־ישראל, “מאותם החיים ההולכים ומתרקמים לעינינו, מיסורי היצירה הארץ־ישראלית ומחדוַת האדמה והמולדת”. במקום סיפורי צמח וּוִילנסקי, למשל, על החיים החדשים בארץ – "צמח פתאום חָג’ה מוסה בסיפוריו “מחיי הערבים'…”

כן העיר הררי על השמטות שרירותיות, שפגמו בשלמותן של כמה יצירות, על שגיאות הדפוס הרבות ועל כך שהקוראים הצעירים “נפגעים במבטאים שאינם נוחים כל־כך”: אפילו בפרקים היפים של ‘מימי הילדות’ לביאליק מצא המבקר “מבטאים שה’ראליות' היתרה שבהם נוטלת את הטעם הטוב”, כגון “שמיני לבטן”, “צמוּקת דדיים” ועוד. הוא איחל ל’מוריה' יתר הצלחה בחוֹברוֹת הבּאוֹת; אך חוֹברוּת חדשוֹת לא הוֹפיעו.


לצד הביבליותיקה לבני הנעורים התכוונו עורכי ‘מוריה’ להוציא החל בראש־השנה תרס"ח, גם סִפריה מנוּקדת לקוראים המתחילים; ביאליק ורבניצקי פנו אל כמה מידידיהם הסופרים – ביניהם שלום עליכם (ראה לעיל), זלמן שניאור, יהודה שטיינברג ויעקב פיכמן – וביקשו מהם סיפורים קטנים לסִדרה זו. “בכלל, נחוצה מאוד מאוד ביבליותיקה למתחילים כזו”, השיב פיכמן לפנייתו של ביאליק. “אם תחליטו להוציא את הסיפורים הקטנים בסריה של חוברות (בשם ‘לקריאה ראשונה’, למשל) אשלח לכם תכף חוברות אחדות” (‘ביאליק וסופרי דורו’, עמ' 209).

עורכי ‘מוריה’ העניקו לַסִדרה את השם ‘מקרא לתינוקות’, והחוברת הראשונה (והיחידה) בה היתה מערכונו המבדח של שלום עליכם ‘הרבּי והרבנית’, מהווי הילדים ב’חדר‘, בתרגומו של רבניצקי (תרס"ח; ראה לעיל). כן בישׂר רבניצקי לש’ בן־ציון, כי “אפשר שנסכּים לדעתך להוציא [מכּתב־היד של מקראה בשם ‘הצעד הראשון’] את החומר הטוב ולהדפיסו בחוברות קטנות מצוירות. וכמובן, נשתדל להקל ככל האפשר את הלשון כדי שיהא דבר השווה לכל נפש קטנה” (‘גנזים’ 66, תמוז תשכ"ט, עמ' 447). אבל רק חוברת אחת ויחידה יצאה בסִדרה ‘מקרא לתינוקות’. “כל [היצירות] ששלחתי נשארו כּולם כאבן שאין לה הופכין”, סיפר שניאור (‘ביאליק ובני דורו’, עמ' 196). כזה היה וַדאי גם גורלן של היצירות האחרות. המפעל נקטע בעודו באִבּוֹ.

בשעה שכּתב רבניצקי לש' בן־ציוֹן את השורות על ‘חוברות קטנות מצוירות", כבר ישב סופר זה בארץ־ישראל, שם עסק אז בין השאר בעריכת כתב־העת קצר הימים ‘העומר’. שבע שנים בלבד עשה ש’ בן־ציון באודיסה, שם השתתף ביסוד הוצאת ‘מוריה’ ובעריכת ספרי לימוד ומקרא של ההוצאה. חרף פרק־הזמן הקצר, יחסית, היתה תקופת אודיסה, לדעת רבים, תקופת הפריחה היצירתית של בן־ציון (שקד, ‘הסיפורת העברית’. עמ' 295); ואף שעלה בסתיו תרס"ו כדי להקים מרכז ספרותי בארץ־ישראל, היה קשור עוד שנים רבות אל חבורת־סופרי אודיסה.

לש' בן־ציון, המחנך וסופר הילדים, מוקדש הפרק הבא.


ג. “על קצה גבוּל הילדוּת” – ש' בן־ציון

ש' בן־ציון היה הראשון לחדש מיסודו את סגנון הספרות החינוכית, כשם שהיה מנדלי הראשון לדבר זה בספרות היפה. הוא, ש' בן־ציון, הקנה ראשונה לבית־הספר את הסגנון החדש, החיוני. […] הוא חתר בכל כוחו וכשרונו ליצור בשביל התלמידים אילוזיה של לשון חיה וטבעית ממש, לשון שיש עמה תנועה והעוָיה, מעלות ומורדות, של ריתמוס, חליפות צבעים וקולות, ובשעת הצורך גם קצה משוּבה וקלות ראש, והעיקר שיש בו מיסוד המוחשיות.

דברי הערכה אלה, שאמר ביאליק על ש' בן־ציון אחרי פטירתו (“לזכרו של ש' בן־ציון”. כתבים, מהדורת תש"י, עמ' רנב), שוּם אדם אחר זוּלתוֹ לא יכול היה לאָמרם; שהרי ביאליק היה בראשית המאה “חברו־לספסל” של בן־ציון “בבית־המדרש של יצירת ספרות עברית לקטנים” ועמל יחד אתו על בריאת היצירוֹת הראשוֹנוֹת עם החדווה הראשונית, “היא החדוה הידועה רק לילדים ולאמנים ברוכי אלוהים – השׂמחה על עצמים סתם” (שם).

בן שערים ותשע היה ש' בן־ציון (שמחה אלתר גוּטמן. בסראבּיה 1870–תל־אביב 1932) בבואו לאודיסה, לנהל את ה“חדר המתוקן” שפתחה חברת ‘החינוך’, ומאחוריו כבר ניסיון בלתי מבוטל בהוראה וּבכתיבה, כולל נסיונות ראשונים בספרות־ילדים53. צורכי השעה הדוחקים הם שהניעוהו לחַבּר חומר קריאה מתאים לתלמידים, כפי שסיפּר כעבור שנים בזיכרונותיו:

כל ספר־לימוד, שהייתי מתחיל ללמד על פיו, היה מעורר בי גועל נפש […] הלשון, התוכן, הסידור והמיתודה, כביכול, שבספרים ההם היו למטה מכּל ביקורת [בעיני] ולא מצאתי לי שום ספר הגון אלא את התנ"ך בלבד. ולפיכך, לאחר שנפטרו הילדים לביתם, הייתי נשאר בתוך חדר־הכיתה שנתרוקן – ולבי מלא עדיין מן הילדים ומוקסם מעולמם, ואז הייתי כותב שירים למשחק ולזמרה, מחבר להם סיפורים, שיחות, ומכין להם מכל הטוב אשר בלבבי ליום מחר – וככה נצטבר עמדי רוב החומר שנכנס אחר־כך לחריסטומטיה שלי ‘בן־עמי’. (רשימה אוטוביאוגרפית, כתבי ש' בן־ציון, תש"ט, עמ' 29)

לא עברה שנה מיוֹם בואו לאודיסה, והוא ישב עם ביאליק, חברו לעבודה ב“חדר המתוקן” – ואחר־כך גם בהוצאת ‘מוריה’ – להתקין ולהכשיר את ספרו ‘בן־עמי’ לדפוס. כעבור שנים התרפק ביאליק על אותם “ימי שמחת יצירה ועבודה” עם בן־ציון, עבודת “שני מורים עניים ודלים ליצור קורס עברי בתוך בית־הספר”; סיפּר כיצד שהו בשעות היום עם תלמידיהם “והלילות הקדשנו לעבודה ספרותית־פדגוגית עד שתים־שלוש אחרי חצות. היכרתי את האיש [בן־ציון] בעבודה, ואני מלא געגועים לימים וללילות הנפלאים האלה” (‘דברים שבעל־פה’, עמ' רלה). בדומה לו תיאר גם יעקב פיכמן בזכרונותיו את השניים בעבודתם זו, שבּהּ “תוך כדי שיחה ועבודה משותפת נוצרים שירי ילדים, סיפורים, אגדות […] אותו החומר המקורי המצוין, שממנו נצטרפו אחר־כך מקראות ‘בן־עמי’” (‘כנסת’, ב, עמ' 57).

שלוש מטרות עיקריות הוֹעיד בן־ציוֹן ל’בן־עמי', ראשון ספריו, ואותן פירט בהרחבה בהקדמה לחלק א של המקראה: הענקת “ראשית דעת בחיים, בעולם ובטבע”; פיתוח הטעם והרגש באמצעות “יצירות ספרותיות נאות ונוחות ולשון נאה ופשוטה”; והקניית ערכי מוסר “על־ידי סיפורי מעשיות וע”י משלים ופתגמים, שהתינוק יכול להרגיש טעמם". ואכן כל הסגולות המצויות במיטב יצירותיו הבאות לילדים – עממיוּת ספוגה הוּמוֹר רך, שׂפה בהירה שיש בה גמישוּת עם שורשיוּת, ערכי אנוש עטופים חן ושנינות – כבר מצויות בשירים הקצרים, בשיחות ובמשלים של ‘בן־עמי’. הנה, לדוגמה, המשל המקורי הקצר “שיחת כלים”, שאפשר למצוא בו מסגולותיו של המשל הקלסי העתיק והשנון:

אמרה הקערה: “גדול כבודי, שמעמידים אותי על השולחן בראש ועיני כל המסובים בי”.

אמרה הכף: “כבודי גדול, שאותי נותנים המסובים אל פיהם ומנשקים אותי לרגעים”.

אמרה להן הקדרה: “כל כבודכם אינו אלא בזכותי, ואני עומדת לי רק על הכּירַיִם ומשם אני נותנת שובע וחיים”.

והנה השיר הקטן “דרור”, הפותח בחרוז “אֲרֻבַּת כְּלוּבִי הַיּוֹם פָּתַחְתִּי / וְאֶת צִפּוֹרִי לַחָפְשִי שָלַחְתִּי”; והנה הדיאלוג בחרוזים “שׂיחה”, שבּוֹ מסבִּיר הילד מדוּע הִרחיק בַּפּרוסה שבידו את הכלב ששמר על גל המרגליות, שכּן –

חַלָּתִי – חֶצְיָהּ אָכַלְתִּי אֲנִי

וְחֶצְיָהּ נָתַתִּי לֶעָנִי…

לצד כמה משיריהם של משוררים, כגוֹן נֹח פינס, זאב יעבץ, ש“ל גָרדון וביאליק (שירים שרוּבּם “עוּבּדו ונשתנו באופן שמצא המחבר יותר נאות לילדים”; והכנסת שינוּיים ביצירות של אחרים שהתקין לדפוּס היתה נוֹהַג קבוע אצל ש' בן־ציון בכל שנות עריכתו, דבר שעורר לא פעם את כעסם של מחבּרים54), אנו מוצאים ב’בן־עמי' גם עיבּוּדים מוצלחים של מעשיות־עם ושירי עם יהודיים, ביניהם הזֶמר “תפילה” (נקרא במקור “משה מורשה”); כעבור שנים עיבּד גם ח”נ ביאליק שיר־עם זה וקרא לו “אליהו הנביא” (נדפס לראשונה במקראה ‘כרמנו’, תרפ"ו). אין ספק, שנוּסחוֹ המוקדם של בן־ציון היה מוּכּר היטב לביאליק (שהשתתף בעריכת ‘בן־עמי’ וגם תרם למקראה כמה משיריו הראשונים לילדים), ויש עניין בהשוואת שני הנוּסחים זה לזה:

תְּפִלָּה / ש' בן ציון

מֹשֶה רַבֵּנוּ הַטּוֹב,

זְרָק־נָא לִי זוּזִים וָכֶסֶף לָרֹב!

לָמָּה לְךָ זוּזִים וָכֶסֶף?

אַקְנֶה לִי סוּס וַעֲגָלָה.

לָמָּה לְךָ סוּס וַעֲגָלָה?

אוֹלִיךְ לִי אַבְנֵי גָזִית.

לָמָּה לְךָ אַבְנֵי גָזִּית?

אֶבְנֶה לִי בֵּית הַכְּנֶסֶת.

לָמָּה לְךָ בֵּית הַכְּנֶסֶת?

שַׁחֲרִית וְעַרְבִית אֶתְפַּלֵּל בּוֹ.


אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא / ח"נ ביאליק

אֵלִיָּהוּ, נְבִיא כָּל־דּוֹר,

אָנָּא זְרָק־לִי מִשְּׁמֵי אוֹר

כֶּסֶף רַב מְלֹא הַצְּרוֹר.

צְרוֹר שֶׁל כֶּסֶף לָמָּה־לָךְ?

לִקְנוֹת סוּס וַעֲגָלָה.

סוּס וַעֲגָלָה לָמָּה־לָךְ?

לְהַסִּיעַ אַבְנֵי גָּזִית.

אַבְנֵי גָּזִית לָמָּה־לָךְ?

לִתְפִלָּה טְהוֹרָה

וּלְתַלְמוּד תּוֹרָה.

לצד הדמיון הרב בדיאלוגים שבשני נוסחי השיר, בולט הצביון העממי בנוסחו המוקדם של בן־ציון, השומר אמוּנים למשה רבּנו שבמקוֹר היידי, מול המבנה הפיוטי המלוטש של ביאליק (שהחליף את משה באליהו “נביא כל דור”), המַשלים את מסגרתוֹ של השיר בכך שפּתח וגם סיים אותו בחריזה. גם הצורה התחבּירית של השאלה החוזרת (“למה לְךָ סוס ועגלה?” וכו') יש בה, בנוסחו של בן־ציון, יותר מן הפשטות העממית־ילדית בהשוואה לנוסחו של ביאליק (“סוס ועגלה למה־לָךְ?” וראוי לשׂים לב לניקוד המלה לָךְ, הנשמעת כלשון נקבה).


החומר הספרותי המנוּפּה ושׂפתו העממית הנלבבת הם שסייעו להצלחתה הנרחבת ורבת־השנים של המקראה על שלושת חלקיה. “‘בן־עמי’ התחיל מתפשט באופן שלא חלמנו עליו ב’מוריה'”, כתב בן־ציון במכתבו האוטוביוגרפי הנזכּר. מהדורה רדפה מהדורה, כשהמחבר מלטש ומוסיף ומשנה דברים ממהדורה למהדורה. לאחר שעלה לארץ־ישראל הוציא את המקראה במהדורה מחודשת – “מקראות בן־עמי המחודשות”, והניסיון רב־השנים ניכּר במִבנה המתודי ובשמות הנפרדים, שניתנוּ לכל חלק וחלק: א) ‘מקרוב ומרחוק’; ב) ‘במשעול’; ג) ‘בארחות החיים’; ד) ‘בדרך עולם’ (תרע“ב–תר”ף). בשנת תרפ"ח, והוא בסוף העשור השישי לחייו, ניסה בן־ציון להוציא בהוצאת ‘דביר’ מהדורה מחודשת של ‘בן־עמי’ בשם ‘בתוך עמי’; אלא שרק חלק אחד בלבד ראה אור. המקראות של דור הסופרים־המחנכים החדש גברו על ‘בן־עמי’ של בן־ציון.

בשנה שבּהּ התחיל בן־ציון להכין לדפוס את ספרו ‘בן־עמי’, התחילה גם השתתפותו רבּת־השנים בעתונות־הילדים העברית. על־פי הזמנת ידידו ש"ל גָרדון55, פירסם בשבועון הוַרשאי ‘עולם קטן’ וּבירחון ‘הנעורים’ סיפורי יַלדוּת, עיבודי מעשיות עממיות וציורי טבע, שרוּבּם שבוּ ונדפסו אחר־כּך בסדרות ‘פרחים’ ו’בכּורים'. יפה הוא, למשל, סיפּוּר־הילדוּת “בליל תשעה באב” – “אחיו” הקטן של ‘על קצה גבוּל הילדוּת’ (ראה להלן) – בו מסַפּר הילד הקטן בגוף ראשון כיצד נשאר ללון בחוץ בליל תשעה באב כדי שיוכל להביע משאלה בשעת חצות; “לא אישן עד שאֶראה בהיבּקע השמים ואשאל שאֵלָתי. אני אוֹמַר: יבנה בית המקדש!” מבדחת בצביונה העממי הרצוּף חזָרות היא ההלצה “השומר בחלם” (תרס“ז; שבה ונדפסה כחוברת בסדרת ‘ספרי’, אודיסה תרע”ז). מוצלח פחות הוא הציור האידילי־אלגורי “מחזיונות האביב” (תרס"ז), שחוֹתם אנדרסני־פרישמני ניכּר בוֹ, המסַפּר על הזמיר אשר “שר על הפרחים והשושנים אשר לא יחדלו מתת מתקם, טוּבם וריח הניחוח עד נשימתם האחרונה בין עפאיהם… הוא שר גם על דור יבוא, בנים יוָלדו אשר יציצו תחת אבותיהם שפרחו ונבלו לפני שמש צדקה”. גודש תיאורים ורעיונות – ועלילה אָיִן.

באותה שנה, שבּהּ הופיעה המקראה ‘בן־עמי’, כבר סייע ש' בן ציון לי“ח רבניצקי בתכנון הביבליותיקה לבני הנעורים וּבעריכת חוברותיה הראשונות. (ביאליק שהה אז בוַרשה ועקב אחרי עבודת חבריו.) בין השאר התקין בן־ציון לדפוס את סיפּוּרי שטיינברג וא”ז רבינוביץ וזכה לשבחי רבניצקי על עריכתו השקולה (“הוֹצאת מתחת ידך דבר מתוּקן”, כתב לוֹ בו' אייר תרס"ח) – סימן שלא תמיד צדקו אלה שביקרוּ את דרכו בעריכה. השלישי בביבליותיקה לבני הנעורים (אחרי ‘הירשילי’ למנדלי וסיפורי שלום עליכם) היה קובץ סיפוריו הראשון של ש' בן־ציון, שכּוּון לבוגרים שבקרב הקוראים הצעירים וכָלל שניים מסיפוריו המוקדמים – “אבי” ו“על קצה גבול הילדות”.

“סיפור נערה יתומה” – זו כותרת־המשנה של הסיפור ‘אבי’ (מחציתו הראשונה נדפסה תחילה בקובץ ‘האביב’, וַרשה תר"ס, עם הערה: “הפרקים האחרונים של הסיפור יבואו בספר ‘האביב’ השני”, שלא הופיע); ואכן לפנינו סיפּוּרהּ המלודרמַטי של שׂרה, שנתייתמה בינקותה מאביה ואחרי נישׂוּאֶיה השנִיים של אִמהּ התופרת נתקשרה תוך היסוּסים בעבותות חיבה אל אביה החורג, שאותו כינתה “דוֹדי”; אך לאחר מות אִמה, כאשר מבקשים שכנים אמידים לאַמצהּ לבת, “כי הלא אֵם אין לָך… גם אב אין לך…” היא דוחה אותם תוך התפרצות: “לא, לא!… הנה אבי! הנהו!” והסיפור מסתיים במין פָטָליזם, העובר כחוט־השָׁני לאורך הסיפור כולו:

"[…] החלטתי: הנה שנת־הלימודים נגמרת – ואז בוא אבוא לעבוד בבית תופרת לשׂמלות. שנה אעבוד חינם, ובשנית יוקל עולם, “אבי” הטוב.

ותדפוק, תדפוק נא עלי המכונה ביום ובלילה: “עבדי, עבדי, עבדי!”

כן! עבוד אעבוד כמו אמי, זכרונה לברכה!

עולה עליו במבנהו המוצק הסיפור השני בקובץ, "על קצה גבול הילדות56, שיסודות אוטוביוגרפיים חזקים משוּקעים בו, כברוב סיפוריו הראשונים. זהו וידויו של משה’לי היתום מאב, נער שבּגר טרם זמנו ונותר לבדו (“את חברַי הקטנים עזבתי והגדולים לא יחשבוני כאחד מהם”), נער הנקרע בין המציאוּת המדכּאת שהוא נתון בה לבין הערגה הסתומה לציוֹן שמעורר בו הרב הסוּמא. תערובת של פתוס, חמלה והוּמור רך נסוכה על הסיפור; כבר משפטו הראשון מושתת על אותו הוּמוֹר־ניגודים, החביב כל־כך על הילדים:

משנכנס אב עם תשעת ימי האבל שלו – נכנסה שמחה ב’חדרים', בכל בי־רב שבישראל, הואיל ודין מפורש בשולחן ערוך שאין מכים את התלמידים בימי פורענויות אלו.

אבל חרף חזונו של שמואל הנגר, כי “אפשר גם משה’לי זה הקטן יהיה עוד בארץ־ישראל”, מסתיים גם סיפןר זה, כקודמו, בנעימה פָטָלית, של השלמה עם הגורל וכניעה למציאות:

“יתום אני באין אב, בּוֹדד אני בעין רֵעַ – ואין לי שיוּר רק התורה הזאת!…”


ספרות הילדים אופק 15  עמ 97 נחום גוטמן (2).jpg
"נער הייתי" – צייר נחום גוטמן (בנו של ש' בן־ציון). מתוך 'כתבים לבני הנעורים' 'אמנות' 1923

מכוּוָן לקוֹראים צעירים יוֹתר הוּא הקובץ הבּא של ש' בן־ציוֹן, ה־כ“ג במִספר ביבליותיקה לבני־הנעורים – ‘ציוּרים מימי הילדות’ (תר"ע). כל שלושת סיפוריו מתארים בריאליזם לירי את נערי העיירה האימפּוּלסיביים, המבקשים לחרוג ממסגרת־חייהם הצרה ולחולל מעשׂים יוצאי דופן: בכולם הגיבּוֹר הוא הילד היהודי, היוצא מן העיירה לשדה ולבו מתמלא השתאוּת נוכח המראות והקולות החדשים. כזה הוא הנער אברהמ’ל, גיבּוֹר “עִם האביב” (נדפס תחילה בלוח ‘אחיאסף’ תרס"ג בשם “יצר הרע של האביב” ובנוסח “מבוגר” יותר), היוֹצא בניסן אל חיק הטבע ופסוּקי “שיר השירים” מתנגנים בלבו, ושם הוא עונד טבעת שמצא באשפה על אצבעה של עדיל, בתה השחרחורת של שכנתם האלמנה. וכזה הוא שמוליק, גיבורו התמים של “שליח ציבור לאילנות”, היוצא בט”ו בשבט אל הגן המושלג, להיות שליחם של העצים בראש־השנה שלהם, ואף שחלה בשל כך ונפל למשכב, לא עשה מלאכתו רמיה; כי בפרוס האביב – “והנה פרח גני וישׂגשׂג […] הלא שמע אלהים תפילתי ועצֵי גני הקטן ישׂאוּ פרי למכביר”… וכזה הוא גם גרשון, גיבור “נפש רצוצה” – הסיפּוּר שהוא בעיני רבּים הישׂגוֹ השלם ביותר מבּחינה אמנותית של ש' בן־ציון (שאנן, ‘הספרות העברית’, ב, עמ' 327). כאן הוּבא רק קיצורו של הפרק “ימי הנחה ורשות”, המסַפֵּר על מסעם של גרשון וחברוֹ ל“חדר” אל הכפר הסמוך ועל מנוסתו בחזרה לעיירה:

[…] התגנבתי ונכנסתי אל הסוּכּה והשתטחתי שם על הדרגש – שוכב ומחכה שתיבש הזיעה ותיקלט האדמומית שעל פני ולא יכירו הורי שום שינוי. אני שוכב ונפשי ריקה מכל רגש, רעיון ורושם. התפוחים הגדולים התלויים ממעלה לנוֹי נותנים ריחם הטוב… טרפי הסכך מתלחשים עלי ומתלחשים… ומקור דמעתי נפתח פתאום מאליו ואֵבך… בכיתי על נפשי הנכלמה, על לִבּתי האמולה והחרדה. – –

קשה לתאר היום את עומק ההשפּעה שהיתה לסיפוריו אלה של בן־ציון – סיפורים כמו־אוטוביוגרפיים, המתארים בצבעים ליריים ילדות עשוקה, העורגת לעולם יפה ובלתי־מוּשׂג – על הקוראים הצעירים של אז. הדים לאותה השפעה ניתן למצוא באחד מפרקי זכרונותיו של זלמן שניאור:

נערים היינו בהופיע הסיפור [“נפש רצוצה”] עם המשכיו הרבּים בה’שלוח‘. נדמה: הנה בא אח גדול לצרה ושמו ש’ בן־ציון, לקח ושבר לעינינו את כל מה שיראנו לנגוע מפחד הגדולים. […] כמה לבבות חיזק בסיפורו זה, כמה כוחות אירגן וכמה אומץ־נעורים עורר על ידו.

(‘דוד פרישמן ואחרים’, עמ' 158)

כשהופיעה החוברת ‘ציורים מימי הילדות’ כבר שהה בן־ציון בארץ־ישראל, עושה הכנוֹת ראשונות לעריכת הירחון לבני־הנעורים ‘מולדת’, שהשׂביע אותו מרוֹרים (ראה פרק ד/י). כאן, כשהוא מנותק מקרקע־צמיחתוֹ ועדיין לא נקלט לגמרי במקום־מגוריו החדש, מוּקף נוֹפי מזרח שישן וחדש משמשים בהם בערבוביה, נתעשרה ונתגוונה כתיבתו לילדים. לצד סיפוריו הריאליסטיים על העיירה הבֶּסָרַבּית ונעריה התמודד עם ז’אנרים חדשים – שיר ומעשׂיה, משל ואגדה – שגם בהם הגיע להישגים בלתי־מבוטלים. היו אמנם שהאשימו אותו בפניו כי בארץ “השתקע יותר מדי בצורה וזו אכלה אצלו את התוכן, ואפשר שזהו סוד הסתלקות השכינה מעליו” (יעקב רבינוביץ, ‘הפועל הצעיר’, 9.12.1910); אבל במבט לאחור אי־אפשר שלא להשתאוֹת מפּירוֹת עבודתו השקוּדה בתחום ספרות־הילדים. גם בארץ הוסיף לספר על נערי העיירה, אבל בעיקר על אלה שנטשו אותה ועלו לארץ־ישראל; כזה הוא, למשל, יקותיאל היתום העלוב, שנפרד ממכּריו בעיירה הצוננת ומצא את תיקונו במושבה החקלאית: “פּה חם לי”, כתב בגלויה ששלח אל הרבי שלו וחתם את שמו: יקותיאל פראָסט [כפוֹר]. הסִיפוּר “יקותיאל” נדפס לראשונה בקובץ לבני־הנעורים ‘זמרת הארץ’ (יפו תרע"ב) ועורר את התפעלותו של ברנר, שראה בו “אחת הפנינות בשירתוֹ [של ש' בן־ציון]” (‘האחדות’, תרע"ב. חתום: ח.ב. צלאל)57.

בכרכי ‘מקראות בן־עמי המחודשות’ פירסם שירים מחוֹרזים על חיות הבית והחצר, שיר־בדיחה משעשע על האצבעוֹנית פנינה־קטינה, שעם בקר “תִּרְכַּב לְבֵית־הַסֵּפֶר / עַל גַּב פַּרְפַּר פּוֹרֵחַ”; וכן שירי חג, ביניהם זמר “לחמישה־עשר בשבט” – גירסה ארץ־ישראלית לשיר ה“חדר” “אוֹיפן פּריפּעטשיק”, שהיתה פּוֹפּוּלרית בשעתה בארץ:

מֶרְחַב שָׂדֶה וִירַק עֵצִים,

יְלָדִים נוֹשְׂאִים אֶת –

שָׁם הָרַבִּי לַתַּלְמִידִים

מוֹרֶה אָלֶף בֵּית […]

זֹאת הַתּוֹרָה, שָׁבֵי גוֹלָה,

כֻּלְּכֶם שִׁמְרוּ נָא:

נִטְעוּ, זִרְעוּ זֹאת הָאָרֶץ –

תּוֹר הָאָבִיב בָּא!

כן הדפיס בן־ציון במקראות שלו עיבודי משלים ומעשׂיות, שהצטיינו בשנינוּתם העממית, ורוּבּם נדפסו אחר־כך גם בספריית ‘עופר’ (‘דביר’, תרפ“ו־תרפ”ח): “מעשׂה בעכבר שחזר אחרי אשה”, “מעשה ביתומה ובמלאך”; על הצייד שיצא להביא חלב־לביאה למלכו החולה (“הלשון”); ועל הציפור בגן שלמה המלך, שהיה “גיבור וחכם בפני אשתו” ואמר לה: “עדיין אין אַת יודעת את כוחי, כי בשלוש בעיטות שאבעט ברגלי זו על הגג – והחומה נופלת תחתיה”58.

מעיין יצירתו לבני הנעורים גבר בתקופת עריכתו את הירחון ‘מולדת’. את חוברת א (ניסן תרע"א) פתח בן־ציוֹן בסיפּוּרו הפתטי “גנזי מולדת” – דוּ־שׂיח נטול עלילה בין צעיר המתעתד לעלות לארץ לבין נערתו האמורה לבוא אחריו – סיפּוּר שנדחה על־ידי הביקורת בגלל תוכנו ה“גלותי”. אחריו הדפיס ש' בן־ציון בירחונו, בהמשכים ארוּכּים, את הרומן ההיסטורי של האֶגיפּטוֹלוֹג היהודי־גרמני גיאורג אֶבּרס (1837–1898) ‘יהושוע בן־נון’ בתרגומו; כעבור עשר שנים עיבּד את תרגומו זה “ברוב שינויים והוספות” והָפכו ל“סיפור־גבורות מני קדם” בשם ‘בצאת ישראל ממצרים’ (הוצאת ‘אמנות’, תרפ"ז). הרומן נהפך עתה למעין מחרוזת של סיפורים עצמאיים מרתקים, המקושרים זה בזה, אלא שהסגנון הפַּתטי ה“הנשׂגב” מעכּב במשהו את רהיטוּת הקריאה. אף־על־פי כן נכלל הספר בתשכ"ב במסגרת הקריאה המונחית לתלמידי כיתות ו, בזכות ערכיו הספרותיים והלאומיים.

על־פי הזמנת מועצת־המורים כתב בן־ציון בשנותיו האחרונות שורת מונוגרפיות על אישים (מנדלי, רבי עקיבא, אנשי ביל"ו) ועל יישובים ואתרים (הכותל המערבי, נס־ציונה, גדרה). היתה זו כתיבה “מגוּיֶסת”, שנועדה “להראות לנוער העברי בארץ ובגולה את ההעפלה הלאומית והאנושית הגדולה שבמפעלנו” (מתוך הפרוגרמה של הספריה ‘לנוער’), אבל חרף גודש הפרטים והעובדות השׂכּיל בן־ציון להבליט את הגמול שזכו לו החלוצים לאחר ימי התלאות (ראה פרק ח/א).

אולם הישגיו העיקריים של בן־ציון במכלול כּתיבתו לילדים – ואולי לא רק בהּ – בתקופת יצירתו בארץ היו בלי ספק בתחומי האגדה האמנותית והחרוזים לגיל הרך. כאן חברוּ יחד כוחו היוצר, דמיונו, חושו הלשוני הדק, קלות כתיבתו, בקיאותו בפולקלור והמחנך שבּוֹ, ובכוחם של אלה הוציא מתחת ידו חרוזים מלאֵי חן ושורת אגדות שיריות, שטעמם עומד עד היום. בן־ציון היה אחד הראשונים שחיברוּ חרוזי משחק, דִקלום ושעשוע לבני הגיל הרך, והחרוזים שכּתב ופירסם בקובץ ‘50 זמירות לילדים’ (ברלין תרפ"ג; עם לחנים מאת יואל אנגל) ובדו־ירחון ‘הגִנה’ (ירושלים תרפ"ה), אותם כינה “מזמוטין” (במשמעות שעשועי שׂחוֹק וזמר), מצטיינים באותה קלות מלאת חן, כובשת לב ואוזן, העושה אותם שווי ערך כמעט למיטב חרוזי האִי־גָיוֹן (“נוֹנסֶנס”) והשעשוּע האירופיים. הנה, לדוגמא, שני פזמוֹני יַלדוּת, ההופכים את דמויות התנ"ך לחברים־למשחק של בני הגיל הרך:

אַבְרָהָם וְתֶרַח

פַּעֲמוֹן וְרִמּוֹן

כַּפְתּוֹר וָפֶרַח –

אַבְרָהָם וְנָחוֹר

הֵם בְּנֵי תֵרַח,

לָבָן – אֲרַמִּי

לוֹט – בֶּן הָרָן,

תֶּרַח זָקֵן –

שֵׁב בְּחָרָן!

יוֹצֵא אַבְרָהָם

מִפַּדַּן אֲרָם

אֶל אֶרֶץ חֶמְדָּה

בָּהָר הָרָם!


דִּינָה וְאַחֶיהָ

דִּינָה בִּתִּי

שְׁבִי נָא אִתִּי!

שְׁכֶם בֵּן חַמוֹר

עִם הַבָּנִים

רִיב לוֹ תָּמִיד –

הוּא עַז פָּנִים!

דִּינָה קְטִינָה,

הִגִּיעַ תּוֹר,

קוּמִי וּלְכִי לָךְ

אֶל הַר הַמֹּר!

(‘הגנה’, כסלו–טבת תרפ"ה, עם הוראות למשחק)

בחרוזיו אלה, כתב מנשה רבינא, “הצליח ש' בן־ציון להתרומם למדרגת משורר יוצר”. אשר לעיבּוּדי חרוזי העם, שנכללו בקובץ ‘50 זמירות לילדים’, הטעים רבינא כי “רק לאחר שהשׂפה העברית המתחדשת היכּתה שורשים בחיי העם, ביקשו את הלבוש העברי למנגינות”, ובן־ציון הפליא לעשות בתחום זה: “יש שירים, אשר בתיקון קל מן הקל אפשר לשכללם, לשנות במקצת את המלים ולסדרן בהתאם להברה הספרדית” (‘מאזנים’, ג תמוז תרצ"ב; חתום: מ. רבינוביץ).

להישׂגים בולטים לא פחות הגיע בן־ציון בתחום האגדה האמנותית. כדרכם של בעלי האגדה הגדולים – מאנדרסן והופמן ועד פרישמן וביאליק – נטל מוטיבים פולקלוריים בין־לאומיים ובנה מהם עלילות, העבירן לרחוב היהודים והלבישן מחלצות־לשון עבריות, שלא ניכר בהן כמעט מוצאן הזר. כך, למשל, נטל את המעשיה העממית האירופית “הדַיסה המתוקה”59, המספּרת על הדַיסה שנתבשלה בקערה, עלתה על גדותיה וגלשה לרחוב, שתל אותה בעיירה יהודית, שם נותן הישיש הפלאי את פך־הקסם לעניה העלובה ואומר לה: “כל שעה שתאמרי לו: רְתַח, פַּך, עִם מה שֶבָּך – מיד מאליו הוא מעשה קדרה יבשל לך, יבשל וישפיע, עד שתברכי ברכת ‘שהכל נהיה בדברו’, ואז ינוח לו; ואכלתם מן המזון לשוֹבע ולא לרזון”. ודַיסה זו היתה אף היא עברית למהדרין, כפי שמרמֵז שמה של האגדה: “דיסה של מַן”.

כך נטל הסוֹפר גם את הגיבּוֹר הפולקלורי תום־אגוּדל (הוא אצבעוני הכל־יכול) ו“יִיהֵד” אותו לזעירא־קטינא עברי, המַציל את הקהילה מאבדון בשל עלילת־דם שטפלו עליה60 (“זעירא קטינא”, תרפ"ו); וכך נטל את המעשיה על העֵז, שהצילה את גדיֶיהָ מן הזאב., והפך אותו ל“מעשה בזקנה ובדב” (פרנקפורט תרפ"ב; הסיפור מצוי גם בגרסה יידית עממית בשם “מעשה ברב וברבּנית”); כך “ייהד” גם את המעשיה העממית “טבעת של ברכה”, הממלאת משאלות והוסיף לה מוּסר־השׂכּל על מעלוֹת החריצוּת וההסתפקות במועט.

להישג מיוחד הגיע ש' בן־ציון בעיבּוד מעשיית־העם הידועה על הדייג שהעלה בחכּתו דַג־זהב הממלא את משאלותיו, אך בגלל חמדנותה היתֵרה של אשתו חזר להיות דייג אביון. כידוע, עיבּד כבר פושקין את המעשיה השנוּנה לפּוֹאֶמה ארוּכּה, שופעת צבעים וקסם (תורגמה לראשונה לעברית על־ידי אהרן לובושיצקי בשם “הדייג והדגה”, וַרשה תרנ"ח). בא בן־ציון והפך את האגדה לפּוֹאֶמה יהודית בּעלת חרוזים לבנים בשם “מעשה בשיבּוּטא”, ואותה הקדיש “לחוֹלמֵי הגֶטוֹ”. הרקע, הגיבורים, האווירה, הדיאלוגים – הכל ספוג יהדוּת עממית שורשית; הדייג נהפך כאן ל“מלמד דרדקי שבתלמוד תורה”, שיצא לטבילה וזכה בדג; אבל לא דג־זהב היה זה, אלא… תלמיד חכם ליטאי, שנתגלגל בגזירת בית־דין של מעלה לשיבּוּטא, שליחו של הלוְיתן. האשה החמדנית היא יהודיה בעלת מענה־לשון חריף, אשר “כבר עמד שלמה על טעמהּ של זו, כי מר הוא ממוות”. היא שולחת את בעלה הצייתן אל הדג ותובעת שיעניק לה תנור לאפיית חלות, ונדוניה לבת, ואת בנו של רוטשילד לחתן, ולבסוף היא תובעת להעלות לסעודת המשתה נתחים מבשר הלוְיתן. אז באה היקיצה המרה מחלום הגדלות, שגררה אחריה לא רק אכזבה ולקח, אלא גם כעס והפסד:

[…] וסוֹפְדָה הָאִשָּה וּבוֹכָה מִצַּעַר,

אַף תָּנִיף בְּמַרְדֶּה וְתִזְעָק מִכַּעַס:

"הַחַלָּה נִתְחָרְכָה – תֶּחֱרָכְךָ גֵיהִנּוֹם!

וְאֵי דָגָה לְשַבָּת? הוֹ, בַּטְלָן מְלַמֵּד!

אֵי שֵׁבַע הַפְּרוּטוֹת? מַה תַּעֲמוֹד כְּחוֹלֵם?

כָּל רָעֵי חֲלוֹמוֹת עַל רֹאשְךָ יָחוּלוּ!"

הָהּ, גָּז הֶחָזוֹן!– הָכֹּל כְּשֶׁהָיָה,

אַךְ שֶׁבַע הַפְּרוּטוֹת – הֵן אֵינָן, אָבָדוּ.

דרך עיבּוּד שונה נקט ש' בן־ציון בסיפּורוֹ המקאמי־סאטירי “מעשׂה בשליח ציבור שעשה בחכמת הדיבור” (‘קוּפּת הספר’, תרפ"ט). יצירה אלגורית זו על השועל, ששיטה באריה ואחר־כך ניצח בעורמתו את הזאב, היא הרחבה אמנותית משעשעת של שלושה ממשלי חז"ל (ספר האגדה, עמ' תרלו), המזכירה בצביונה, בחריזתה הפנימית ובאווירתה הפּיקַרסקית את “אלוף בצלות ואלוף שום” של ביאליק. אף־על־פי שלפנינו סיפּוּר קלסי מעולם החי, אנו פוגשים בו חיוֹת־יער יהודיות מובהקות: השועל שהתנדב לשיר פותח את נאומו במלים “סברי מרנן ורבּנן לאחיכם הקטן” ומבקש “שיהיו עוזרים לחזן ומפזמים לו בדיבּוּר”. בפרק הבא אומר השוּעל לזאב המיילל מכּאב: “כנראה אכלתָ כבר סעודת שבת משוּבּחה, שאתה זה עונה ‘זמירות’ כהלכה”. ולאחר שבּא הזאב על עונשו קורא אחריו השועל: “קַצָּב בֶּן קַצָּב! עֲמֹד עַל דִּבְרֵי תוֹרָה! כִּי זֶהוּ שֶנֶאֱמַר: צַדִּיק מִצָּרָה נֶחֱלַץ וַיָּבוֹא רָשָׁע תָּחְתָּיו!”

והאלגוריה הסאטירית מסתיימת באפילוג־נמשל קצר, הבא ללמדנו כי שליח־ציבּור שוּעלִי זה מצוּי למעשה בכל מקום, “כי עוסק הוא תמיד בצרכי ציבור – ועם הכל הוא עושה בחכמת הדיבור”…

הארוּכּה והמבדחת מכל המעשיות המעוּבּדות של ש' בן־ציון היא, ללא ספק, “סנדלים בלים – מסוֹרה תמה / בדרך אלמַקאמה/ שחוּבּרה לישראל / מחכמת ישמעאל” (נדפּסה לראשונה בירחון ‘מולדת’, תרפ“ז–פ”ח). סיפור מזרחי משעשע זה מגולל בשמונת פּרקיו המחורזים את תלאותיו של אבּוּ־קאזם, הכילי הבגדדי, שניסה לשווא להיפטר מסנדליו הבלויים, אשר חזרו אליו שוב ושוב בתוספת קנסות כבדים, עד שנטרפה עליו לבסוף דעתו. ש' בן־ציון כתב שש־מאות חרוּזי המקאמה בשפה דשנה ועשירה, היונקת מכל רובדי הלשון, רצופה משחקי לשון (“כְּחֵפֶץ רִבּוֹנָם לְכָל רְצוֹן קוֹנָם”), ביטויים משעשעים (“הָאֵשׁ וְהָעֵצִים – וְהִנֵּה הָעוֹלָה!” אוֹ “מִקִיצֵי נִרְדָּמִים”, שהוא כּאן כִּינוּי הסנדלים הבלים), מעמדים מבדחים (תיאור הסנדלים המתעופפים ומנפּצים את מזרקת־הגן), חריזה מבריקה (אַבּוּ־קַזֶּם / אֵיכָכָה יְבַזֵּם / וּלְאַשְׁפַּת־חוּץ יַזֵּם / לְכָל לֵץ וּמְגַזֵּם), וצלילים אונומטופאיים, כגון בבית זה, שבּוֹ באה האות ר' להטעים את צליל השברים:

צְלִיל־תְּרִיז! – קוֹל פְּרָצִים

וּכְלֵי זְכוּכִית מְנֻפָּצִים!

נִתְּזוֹ מֵי וְרָדִים / עַל שַׁמְנִי נְרָדִים

וְשִׁבְרֵי שְׁבָרִים / נְפוֹצִים לָעֲבָרִים! […]

אין תימה אֵפוא, כי שלושת הסיפורים האחרונים (“סנדלים בלים”, “מעשה בשיבוטא” ו“מעשה בשליח־ציבור שעשה בחכמת הדיבור”) הופיעו במהדורה מחודשת ונאה בסיועו של משרד החינוך והתרבות (‘סנדלים בלים’, הוצאת ‘שחרית’, תש"ך); הספר נכלל במסגרת הקריאה העצמית המונחית לכתה ו ונכתבוּ עליו דברי הערכה ממצים של ישראל זמורה: לפנינו, כתב המהדיר, “סיפורים עם הרפתקאות מבדחות שיש בהם מוּסר השׂכּל, סיפורים ממוזגים עם שירה, עם קצב ומשהו מוסיקה. ונמצא כי הקורא הצעיר יקרא מתוך ענין ומשיכה, אבל אותה שעה ילמד גם פרק בשירה, יקנה לעצמו מושגים חדשים ויעשיר את אוצר לשונו”.

סיפורי אגדה אלה, שנכתבו בשנות העשרים המאוחרות, לא נכללו במהדורת ‘כתבים לבני הנעורים’ (פרנקפורט, ‘אמנות’, תרפ"ג), אשר כדי לטפל בהוצאתה שהה ש' בן־ציון שנתיים (1922–1924) בגרמניה. בחמשת הכרכים המנוקדים, שאוּירוּ על־ידי בנו נחום גוטמן, אנו מוצאים את סיפוריו המוקדמים שנסקרו לעיל, עוד כמה סיפּורי ילדוּת בעלי רקע אוטוביוגרפי (בסִדרה “נער הייתי”), וכן מסיפוריו הריאליסטיים המאוחרים, אגדות, משלים והלצות. – יבוּל המַקיף את כּל הסוגים והז’אנרים של ספרות־ילדים. והנה, חרף רבגוניוּת זו, היו שפסקו משום־מה, שכּוחוֹ של בן־ציון גדול יותר בסיפור הריאליסטי מאשר באגדה: “הוא לא חונן בחירוּת הדמיון, ולכן כשבא לספר אגדה היה מחקה יותר מיוצר. חסרה לו גם האמונה התמימה, וכשסיפר מעשה נסים היה הוא עצמו מהסס בדבר וחושש שמא לא יאמינו לו” (שרפשטיין, ‘יוצרי ספהי"ל’, עמ' 32). יש לא מעט מן השרירוּת בקביעה זו, שהרי בן־ציון לא ביקש לברוא אגדות חדשות, אלא להעניק לבוש חדש, עממי־יהודי, לאגדות ישנות; ובכך הפליא לעשות.

רוב שנות יצירתו ראה ש' בן־ציון בספרות־הילדים כלי מעשיר, שנועד “לחנך ולעודד את הכוח הרוחני באדם הצעיר ההולך ומתקרב אל החיים, לעורר ולפתח את הרגשוֹת הטובים שבלב ולשפר את הטעם” (מתוך “התוכנית הכללית של ‘מולדת’”). אף־על־פי־כן פסק גם, כי “ספרות לילד אינה צריכה להינתן למען העתיד, אלא למען ההוֹוה. הקריאה צריכה לתת סיפוק רוחני לפי צרכיו של ההוֹוה; משמע, לא אמצאי לשמש מטרה כלשהי, אלא עצם הקריאה הוא מטרה בפני עצמה” (מתוך המבוא ל’מקראות בן־עמי המחודשות', א). טיפּוּחהּ של ספרות־ילדים טובה, מעשירה ומהנה, נמצא תמיד בראש מעייניו של ש' בן־ציון. בעודו בחייו היה מן הסופרים הנקראים והחביבים על צעירים כעל מבוגרים, אך שנים מעטות אחרי מותו נהפך לקלסיקון, שיצירותיו נלמדות בעיקר בבית־הספר, עד שזלמן שניאור ראה לנכון לכנוֹתוֹ “הנשכח מדעת” (‘דוִד פרישמן ואחרים’, עמ' 151). גרמו לכך, לדעת שַרפשטיין, “השינויים הגדולים שבאו בחינוך ובפסיכולוגיה של הילד העברי בתקופתנו” (‘יוצרי ספהי"ל’, עמ' 30). אך אף־על־פי שיצירוֹתיהם של בן־ציון ושל בני דורו נראות “מיושנות” בעיני הקוראים הצעירים ילידי המדינה, יש יסוד לתקווה, כי על־ידי הכוונה נאותה והתקנה זהירה של הטקסט ניתן יהיה לעורר עניין מחודש ברבּות מיצירותיהם, שטעמן קיים ועומד.

אבל זה גורלם של רוֹב סוֹפרי דור התחיה, שיצירותיהם הולכות ומשתכּחות. לכמה מסוֹפריה הנשכּחים של ‘ביבליותיקה מוריה לבני הנעורים’ מוקדשים הפּרקים הבּאים.


ד. “בדרך רחוֹקה” – מ"י בּרדיצ’בסקי

“לעינינו הולֵך וגדל דור שלם, שחינוכו העברי עלה לו ולהוריו ביגיעה גדולה ובאבּוד הרבה כוח – ולבסוף נמצאה רוב היגיעה לבטלה”. משפט רווּי דאגה זה, שנכתב אל נכון בידי ביאליק ונדפס בפתח הפרוגרמה של ‘ביבליותיקה מוריה לבני הנעורים’, מבטא את הקרע הרוחני, שפּקד בראשית המאה רבּים מבני הנוער היהודי במזרח־אירופה – אותו נוער, שהתחיל נוטש את סימטאות העיירה כדי לחפשׂ לעצמו ערכי תרבּוּת חדשים. קרע זה, שראשיתו בילדוּת עשוּקה וסופו בהתעוררות לאומית, בתקווה או ביאוּש, מצא את ביטויוֹ בסיפורים שנדפסו בביבליותיקה לבני הנעורים של ‘מוריה’. סיפורים אלה היו ברובם בעלי תשתית אוֹטוֹבּיוֹגרפית מובהקת; ואין תימה שכּמה מאותם סופרים, שילדותם העשוקה שימשה אשראה ונושא לסיפוריהם, ואשר ניתוּקם מקרקע צמיחתם עורר בהם הרגשה של תלישות, קו טרגי קישר את חייהם.

אחד מהם היה מיכה יוסף ברדיצ’בסקי (בן־גָריוֹן; מז’יבּוז', פודוליה, 1865–ברלין 1921), שידע “אולי יותר מכל סופר עברי אחר כי הוא בן לתקופה חדשה, הנושאת בחובה עתיד חדש” (שאנן, ‘הספרות העברית’, עמ' 77). ילדוּתו עברה עליו בעקירות ממקום למקום; הוא נתייתם מאִמוֹ, ואחר־כך גם מאביו־מורו הרב, שנרצח בפרעות. רק בבואו לאודיסה בגיל עשרים וארבע נתאפשר לו לעסוק בלימודים הקרובים ללבּוֹ; אבל מחוזות יצירתו העיקריים היו בגרמניה, שבּהּ היה פרק־זמן הרוח החיה בהוצאת־הספרים ‘צעירים’, שביקשה להפיץ ערכי תרבות ומוסר בלתי־מקוּבּלים.

מראשית דרכו בספרות נתן ברדיצ’בסקי – הוגה־הדעות, המבקר, המספּר והפולקלוריסט – דעתו גם על חינוכו של הדור הצעיר ועל טיב המזון הרוחני שיש להגיש לו. הוא קבע כי הסקרנות, המלווה את האדם מילדותו, היא הכוח המניע היחיד ואת החברה: “ההפלאה שבלב היא מחיה אשר בנו ומחזקת את שייכותנו להעולם אשר מסביב לנו. היא תשיר שירים, היא תחשוב מחשבות, היא תחזק חוקים”. תרומתו הכּפולה לספרות הילדים והנוער היתה בסיפור הקצר ובאגדה. בניגוד לדֵעה, שרק בתקופת יצירתו האחרונה, שבּהּ חדל כמעט לכתוב יצירות מקור, התמסר לכינוּס אגדות ולכתיבתן מחדש, עסק ברדיצ’בסקי בכתיבת אגדות מאז שנות־יצירתו הראשונות, וכמה מן היפות והתמימות שבהן יעד לצעירי הקוראים. בראשית המאה פירסם מעשיות־עם מנוסחות בשפה בהירה ונאה בשבועון־הילדים ‘עולם קטן’, ושלוש מהן שבו ונדפסו בספרון ‘מעשיות ואגדות’ (‘ניצנים’, תרס"ז): אנו מוצאים כאן את המעשיה המדרשית “ספר בראשית”61, על התינוק שנשבה בידי גויים וקרא באוזני המלך מן החומש שלו “וַיהי בבוקר ויצַו המלך לתת לו מתנות רבות ולשלחו לבית אביו, ויעשׂוּ כן”; את התיאור מתנא דבי אליהו על “יום שמלך המשיח בא”, ואת הציור מילקוט שמעוני על המתרחש בגן־העדן כשמגיע אליו צדיק. ב־1905 הודיעה הוצאת ‘האור’, שקיימה אז קשרים הדוקים עם ברדיצ’בסקי, על הופעתו הקרובה של הסיפור ‘מעשה נורא’ בביבליותיקה ‘שעשועים’; אך הסיפור לא ראה אור ואין לדעת מה עלה בגורלו של כתב־היד62. שנים אחדות אחר־כך פירסם מי"ב בשבועון־הילדים ‘הירדן’ (ראה פרק ד/ז) סדרת מעשיות במדור בשם “משלים”, שנפסק עם סגירת העיתון כעבור חודש.

כשניגש ברדיצ’בסקי בשנת תרע“א לכנס את אגדותיו בסִדרת כרכים בשם ‘ילדי קדם’ (שהוצאת ‘תושיה’ הודיעה על הופעתם הקרובה63), התכוון לכלול בה אלף ואחד “ילדי אגדה, כמספר המעשיות לאחינו הערבים”, אך בשל אילוצים חיצוניים הוכרח לצמצם את האוסף לכדי מחצית: “בדור התחיה שלנו, שהכל רמות ימלל על דבר רוח העם וקנייניו והרמת קניני־העם, דברי אגדה וכל דברי שירה כגון דא נעצרים”, כתב במר־נפשו בהקדמה לספר, “גם עתונים לאומיים וחינוכיים נועלים את השערים”. וכאן מקום להטעים, כי ‘ילדי קדם’ נועד להיות ספר־קריאה וספר־שעשועים לעם על כל שכבותיו; “כל הדברים כתובים ברוח עממי ובלי נטיה ספרותית”, הטעים; וכשיצאו שני חלקי הספר לאחר שנות עיכובים ורוגז בהוצאת ‘הספר’ ובשם שונה – ‘מאוצר האגדה’ – ראה אותו כגוּלת־הכותרת וכספר־המופת של יצירתו. (מהדורה מורחבת של ‘מאוצר האגדה’, בשם ‘צפונות ואגדות’, יצאה אחרי מותו: לייפציג תרפ“ג–תרפ”ה [5 כרכים); תל־אביב תשט”ז [כרך אחד]. מהדורה מצומצמת ומנוקדת לבני הנעורים בשם ‘מאוצר האגדה’ יצאה בתש"ז.)


ספרות הילדים אופק 16 עמ 105 ניצנים ברדיצ'בסקי (2).jpg
חוברת ראשונה של אגדות לילדים מאת מ"י ברדיצ'בסקי (וַרשה, תושיה, 1907)

לצד ‘צפונות ואגדות’ שקד ברדיצ’בסקי על הכנת קובץ שני, שונה מקודמו, לוֹ ביקש לקרוא ‘ספר המעשיות’. הוא כלל בו כאלף סיפורי מעשיות, כפי שנרשמו על־ידי מסַפּרים יהודים אלמונים, העתיקם מספרי מדרשים, ‘נפלאות’ ושאר קבצים נשכחים והביאם בלשונם ובסגנונם של רושמיהם. לא תהיה זו מן ההפרזה להשווֹת עבודת־כינוס חלוצית זו למפעלי הכינוס הגדולים שנעשו באומות העולם, מן ה’גֶ’סטה רוֹמאנוֹרוּם' ועד האחים גְרים. אבל ברדיצ’בסקי לא זכה להביא את ‘ספר המעשיות’ שלו לדפוס, ובנו עמנואל בן־גריון השלים את מפעלו. בשנים תרצ“ט–תש”ה הופיעה מהדורה מנוקדת של הספר, שנקרא עתה ‘ממקור ישראל’64 (6 כרכים; מהדורה בלתי מנוקדת בכרך אחד, עם נספחים ביבליוגרפיים ומראי מקומות: תשכ"ו).

ברדיצ’בסקי כבש נתיב אישי־חלוצי משלו בתוך הזרם הגובר של גאולת סיפור העם היהודי, ואין ספק שהיתה לפוֹעלוֹ השפּעה עזה על בעלי האגדה של דוֹרוֹ ושל הבאים אחריו. היו אפילו שהעניקו לו זכות־ראשונים בתחום זה עוד בחייו, ביניהם סופר הירחון ‘מולדת’, שכּתב: “בשנים האחרונות התחילו הסופרים העברים מנסים להכניס את המסורה העממית לספרותנו העברית. הראשון שהתחיל לעסוק בזה היה, כמדומני, מ.י. ברדיטשבסקי, ההולך ומעתיק לספרותינו אגדות עתיקות של העם” (‘מולדת’, ב, אייר תרע"א, עמ' 159; חתום: מורה [ש' בן־ציון?]ׂׂׂ).

כרכי הצפונות והאגדות של ברדיצ’בסקי לא כּוּונו, כידוע, לילדים דווקא אלא לכלל הקוראים; אבל כבר הסופר עצמו הטעים את הקשר הבלתי־אמצעי שבּין האגדה לשנות הילדות, שכתב כי בעבודתו על איסוף האגדות וניסוחן מחדש “שבוּ אלי חלומות הנוער וידיעות הנוער מבית אבּא ומבי מדרשא” (מתוך ההקדמה ל’מאוצר האגדה'). וכשהחליט לחתום על ספרי האגדות שלו בפסבדונים בן־גריון (שנהפך אחר־כך לשמו הרשמי), בחר בשם זה כאות־הוקרה למחבּרוֹ העלום של ‘ספר יוסיפון’ – הספר שפּתח לפניו בימי ילדותו את השער לעולם האגדה. וצדק ע' בן־גריון שכתב, כי מי"ב “באגדתו פונה אל נפש היחיד, אשר לפרקים תהיה אחת גם עם נפש הילד” (‘קורא הדורות’, עמ' 30).


ומן האגדה – לסיפור הריאליסטי המקורי. שני סיפורים מקוריים בלבד פירסם ברדיצ’בסקי בביבליותיקה ‘מוריה’ לבני־נעורים, והם “היציאה” ו“הבריחה” ( הופיעו יחד בחוברת ‘לארץ אבות’, תר"ע) – סיפוריו של ילד העורג לעולם שכּוּלו טוב, המצטייר בדמיונו בדמותה של ארץ־ישראל, והוא מחליט “לעלות ולראות את הרי הארץ ומערותיה, אראה את הארץ בעודני חי!” אל שני סיפורים אלה אפשר להוסיף סיפורים שנדפסו בבמות לנוער: “אהבת נעורים” (‘ספר התשורה’, ורשה תרע"ב); “פת לחם” (‘בִכּוּרים’, וילנה תרע"א), ועוֹד סיפורים אחדים, שנכללו אחרי מותוֹ באסוּפה ‘מעשים שהיו’ (תל־אביב תש"ה), ביניהם “מעֵבר לנהר”, “יוֹם קיץ בסתיו”, “אוֹיבי”, “המחיצה” ו“טוביה”. כל הסיפורים האלה הם אירועים וחוויות, שהעלה המספר “מערפילי הנוער” (כשם כרך סיפוריו, תרפ"ד) – זכרונות מלאי געגועים לבית אבא, נופי ילדות ספוגי יופי גנוז של העיירה היהודית, טיפוסי יומיום ודמויות יוצאי דופן. חרף הריאליזם הטבוע על רוב הסיפורים, מכניס האני־המסַפּר את הקורא לתוך אווירת־פלאוֹת אגדית; והוא עושה זאת על־ידי שימוש רב־אשראה בּסגנונו הלירי הכמו־אגדי ובמבנה סיפורי מרוּכּז וישיר, המזכיר לא פעם את מסגרת הסיפור המקראי.

“פת לחם” הוא סיפורו הפַּתטי של ילד מנוּדה ורעֵב, המושתת על יסודות אוטוביוגרפיים ברורים: גם האני־המספר הוא בנו של רב עני, שהביא אחרי מוֹת אשתו אֵם חורגת לילדיו. וערב אחד, אחרי שנמלט מן הבית, ישב הילד מלא רחמים עצמיים בצל טחנת־הרוח והאזין לדממה אשר מסביב. ולפתע –

לפתע אני רואה נערה קטנה שבה מן העדר עם עֵז אביה אשר פיגרה לבוא, והיא עניה ונאוָה, לה עיני תכלת ושערות צהובות, וידיה הלבנות כמו מלבבות אותי בחִנָן מרחוק… ופתאֹם היא עומדת על צדי ונותנת לי חתיכת פת לבנה שהיתה שמוּרה בסָלה.

רק איזו דברים חפצתי לומר לה, רק איזה דבר, מלה אחת. אבל היא מיהרה ללכת ממני. עוד אני רואה את צלה, ואחר גם זה אין, הכל אין…

לבי נדהם – כמו נוֹגָה בא והלך. ואֶפּול על פני ואבכה – – –

אותה רוֹעָה קטנה היתה “הנערה הראשונה שפגשתי בימי הבלי, אותה גם לא אוכל לשכוח”. גם את נחמה, גיבּוֹרת הסיפור “אהבת נעורים”, אין המספר יכול לשכוח: “יותר מדור שלם כבר עבר; ואני כבר באתי בימים, ועדיין ניצבת נחמה לפני כמו חיה, בתום יופיה ובשתי צמות שערותיה הארוכות”. לפנינו סיפּוּר־עלילה פשוט, כמעט בנלי, אבל הוִידוי כובש לב בנעימתו האלגית. הנערה לא ידעה, כמובן, דבר על אותה אהבה, ואילו חברו הטוב, השותף לסודו, הגה לה גם הוא אהבה ואף החליף אִתהּ איגרות אהבה. שום קנאה לא העיבה על ידידותם של הנערים. אדרבה –

הוא לא מנע מלהראות לי כל מכתב אשר כתב אליה; ובו ביום שידעתי, כי מחכה הוא לתשובת נחמה קמתי לבקרוֹ, וישבתי בחדרו וחיכיתי אל דבריה כאל מלקוש. הוי, ימי נוֹעַר וימי תום ופתיות, כי חדלתם!

אם שני סיפורים מוקדמים אלה אינם אלא וידוּיים ליריים, שבהם חשׂף המספר חוויות־נעוּרים גנוזות – או כהגדרת ע' בן־גריון: “הסיפור של מי”ב הוא – סיפור, סיפור סתם, סיפור מעשה" (‘קורא הדורות’, עמ' 43) – אפשר לראות בשני סיפּוריו המאוחרים לנוער, שנכללו בתוך ‘לארץ אבות’ (תר"ע), מעין מֶסר ציוֹני. על־פי עדות בנו כתב ברדיצ’בסקי את סיפוריו אלה בתקופת התבדלותו, “כשהסתגר כולו בעצמו למען מלא שליחות אישית המוטלת עליו” והעלה את ארץ־ישראל באגדות שאסף ושיכתב: אז “שערֶיה נפתחו לו בחלום בלבד, בזכרון חלום־נעורים ובחידושו בסיפור” (‘קורא הדורות’, עמ' 195). בשני סיפורים אלה, “היציאה” ו“הבריחה”, חולם הנער המסַפּר על ארץ־ישראל, אותה ארץ פלאית שהוא קורא עליה בספרי יהושע ושופטים; וכשנודע לו “כי עוד היום עומדות וקיימות ירושלים וחברון”, מתעוררת בלבו התשוקה לעלות ולראות מקומות אלה. תשוקה זו פורצת מתוכו ביום שבּוֹ קם שוחט־העיירה הזקן לעלות לארץ כדי להיטמן בעפרה. ובמעמד־הפּרידה, שבּוֹ יוצאים כל אנשי העיירה ללווֹת את השוחט בדרכו הארוכה, מתואר על־ידי הנער המסַפּר העורג לציוֹן במשפטים מלאֵי פתוֹס, שהרטיטו את לבותיהם של רבבות קוראים צעירים בארץ ובגולה:

[…] ואני, שלא חדלתי כל היום להתחזק ברגש כי עלי לעלות עם האנשים האלה לארץ, וביקשתי בחשאי לאלהי הרוחות, כי ימחני מספר אבי ויעשׂני כמעט קט לנכד יהושע, לנכדו האהוב, שממנו לא יפרד ויקחנו עמו אל ארץ הקדושה – לא יכולתי עוד לעמוד על רגלי מרוב סערת לבי. עד הרגע האחרון עוד האמנתי כי יקרה לי נס, אקפוץ על העגלה ואסע, אסע עם העולים יחד. ובראותי את עצמי עודני עומד למטה, והעגלה עם ההולכים לארץ־ישראל כבר ניתקה ממקומה, לא יכולתי עצוֹר עוד ברוחי ואקרא בקול: יקחני רבי יהושע אתו לארץ אבותינו, ואם לא – מת אנוכי!

וזרם דמעות התפרץ מעיני, ויבכו העומדים סביבי, ויבך כל המחנה עמדי:

ציוֹן, הלא תשאלי לשום אסיריך!

בשנת תשכ"ב נכלל הספר ‘מעשים שהיו’ במסגרת הקריאה העצמית המונחית לתלמידי בתי־הספר, בשל סגולותיו הקיימות והערכים המקופלים בסיפוריו: “יחסי כבוֹד ואהבת אמת, הכמיהה לחיים אחרים, התוססים בלב אנשי העיירה, הנלחמים קשה על קיומם ובלבם חי עמוק זכר תפארת ישראל”, וכן בחשׂיפתם “את עולמו הפלאי של הילד, עולם של חלומות והזיות מסביב לחיי אבותינו בארץ, [בּוֹ] רוּחוֹ של הילד לא שקעה במיסתורין ובחלומות בהקיץ, אלא עוררה בו כוחות אדירים, שדחפוּהוּ לפעולה נועזת” (משה בנארי; בתוך ‘קריאה עצמית מונחית לכיתה ח, עמ’ 24–30).


ה. “מחפּשׂי הזהב” – מַידניק וסִיקוֹ

מצוקת־יחיד, שהביאה בעקבותיה להתעוררות לאומית בקרבו של נער יתום, היא גם נושא סיפורו האלגי של אליהו מידניק “היתום” (ורשה, תרס"ד)65. יעקב הילד המסוגר, שהתקשה למצוא ניחומים בחיק המשפחה האוֹמנת אחרי מות הוריו, מתקשר לבסוף אל מורו הנבון, שהִרבּה לספר לו “סיפורים נעימים מדברי ימי עם ישראל וארצו הקדושה, אשר אליה ישא כל בן ישראל את לבּוֹ” –

ויעקב שמע באזנים קשובות לכל דברי מורו האהוב לו, ובאותה שעה נדמה לו, כי אביו המנוח הוא המדבר אליו את כל הדברים האלה, ויהי לבו מלא רגשי אהבה לעמו ולארצו, ארץ־ישראל.

קצרים וטרָגיים היו חייו של אליהו מַידינִיק (פלך קיוב 1881–אוֹדיסה 1904), שהתאבד בגיל עשרים וארבע, בעודו מכין עצמו לבחינות הבגרות. “בחייו הבודדים והדלים של מיידניק [היה] מתגנב כעין קילוח דק וחדש של חדוה כמוסה”, סיפֵּר עליו זלמן שניאור, שהיה חודשים אחדים תלמידו הפרטי, “כשהייתי בא אליו מצאתיו הרבה פעמים יושב וכותב. כיוון שראני היה מניח את העט וסוגר את ניירותיו בארגז־שולחנו” (‘ביאליק ובני דורו’, עמ' 285). מעטים הסיפורים שהותיר אחריו מסַפּר זה, שהליכותיו היו חריגות ונפשו מיוסרת ומשוסעת, וכמה מהם הופיעו בדפוס רק אחרי מותו. כל גיבורי סיפוריו הם עלובי נפש, שהחיים התאכזרו להם – ילדי עוני, יתומים ובעלי מום, והוא סיפר עליהם בסגנון מינורי, נמלץ ומלנכולי משהו, תוך הזדהות עמוקה עם עולמם ומר גורלם. סיפוריו הקצרים לילדים, שנדפסו ברובם תחילה ב שבועון ‘עולם קטן’, יצאו אחר־כך בשורת חוברות: ‘היתום’ – קורות נער שהוריו לימדוהו לחמול על כל יצור סובל, ובבוא עליו האסון “התקדרו השמים בעבים שחורים ונטפי מים קרים נפלו ארצה”; ‘הרעבים’ (תרס"ז)– סיפור בעל נימה פסיכולוגית, שהוּמוֹר דק שפוך על תיאוריו הקוֹדרים, בו מנסה האחות הבכירה להסיח את דעתם של אחֶיה הקטנים מרעבונם המציק על־ידי סיפור שהיא מאלתרת:

…הָיֹה היה נער קטן אחד, והלך פעם אחת בדרך ורצה לאכול, וירא והנה לפניו עומדים עצים, ועל העצים גדלים כל מיני הפירות שבעולם […] הכּל הכּל גדל על אותם העצים. השומע אתה, נחמני? כאשר לא תהא בוכה, ניקח אותך בקיץ בנסענו לעיר דודתינו, שם גדל הכל: תפוחים, אגסים, שזיפים, דובדבנים וגרגרים, הרבה הרבה יש שָם; ושם תאכל הרבה הרבה אגסים, שזיפים, דובדבנים וגרגרים, כל־כך הרבה!

אבל בעוֹד הסיפּוּר הקסוּם נמשך, פתאום מהדהד בחלל־החדר בכיוֹ המר של האח הקטן: “רוצה אני פּת ל־ל־ל־חם” – – –

רעבים היו גם ילדי ה“חדר”, גיבורי הסיפור ‘מחפשי הזהב הקטנים’ (תרס"ז), שישבו בבית רבּם על ספרי הגמרא בלא שסעדו את לבם. על כן היו מנצלים כל שעת פנאי כדי לצאת אל החפירה הסמוכה לנהר, לחפּש בה גרגירי זהב. הם “חיפּשוֹ זהב” חרף איסוּרו המפורש ומכּוֹתיו האכזריות של הרבי; אך לא לרווחתם שלהם התכּוונוּ הנערים בחיפּוּשׂם העיקש אחר הזהב, אלא כדי להיטיב עם העניים ולשים קץ לחרפת הרעב: “אנחנו… אנחנו בהיותינו עשירים”, טווה בֶּני חלום־ילדות תמים במונולוג, שהוא מן הפרקים היפים והנוגעים ללב ביותר ביצירתו של מַידניק, דווקא בשל תמימותו האוּטוֹפית, המדבּרת ללב כל ילד:

בהיותינו עשירים נעשה את כל העניים לעשירים. נלבישם מלבושי כבוד ונעשה שיהיה טוב גם להם… אל ביתנו תבוא כפעם בפעם מי שהיתה מֵינקת את הרשלה, היא עניה כל־כך! היא מספרת שאין לחם בביתה וילדיה רעבים ללחם ובוכים, ואין להם מה לאכול […] וגם ליתומים נִתֵן מממוננו, הלא? צר מאד על היתומים, הלא? יש יתום אחד, נער קטן, אביו דר ברחוב של בית־הכנסת, ותמת עליו אמו ואביו לקח לו אשה אחרת, והיא מכה אותו ואינה רוצה לתת לו לאכול וגם אינה מניחה לו ללון בבית […] כשאהיה אני גדול ועשיר אבנה בית אבנים גדול ומרווח ובו יהיו חדרים יפים מאוד, הוא יהיה בעל שתי דיוטות, בית־אבנים יפה מאד אבנה, אליו אאסוף את כל היתומים, בו ידוּרו, יאכלו וישתו…

הארוך בסיפורי מַידניק, וללא ספק השלם שבּהם, הוא ‘הקבצן העיוֵר’, שנקרא בגירסתו הראשונה “תולדותיו של אחד הקבצנים” ותוקן על־ידי מחבּרו שוב ושוב על־פי הנחיות ביאליק, עד שנדפס ב’השלוח' (תרס"ו). “בפרקים הללו היתה הרבה הסתכלות והרבה הומור מנדלאי, שעורר אותי לשחוק”, סיפר שניאור, שהיה עֵד לכתיבת הסיפור, “הקבּצן העיוֵר' שלו היה לדבר היפה מכל סיפוריו, שנקרא עד עתה בעונג” (‘ביאליק ובני דורו’, עמ' 286). מן ‘השלוח’ העביר ביאליק את הסיפור, בשינויים קלים, אל הביבליותיקה לבני הנעורים של ‘מוריה’, וכעבור עשרים שנה חזר הסיפור ונדפס בארץ במהדורה מחודשת (‘מגילות’, תר"ץ).

לעומת עדנת החמלה, השפוכה על סיפוריו הקצרים של מַידניק, שנדפסו בבמות לילדים ולנוער, גוֹדש ריאליזם חוֹשׂפני את פרקי ‘הקבצן העיור’. מגילת־חייו של המלמד העני, שאוּלץ לחזר על הפתחים לאחר שׂריפת ביתו ונתעוור בעת נדודיו, היא גם בבחינת סאטירה נוקבת, המבליטה בצבעים נטוּלי רחמים את נפילתוֹ ההדרגתית של מי שאינו יכול לחדול מן הרדיפה אחרי הפרוטות שאינן באות ביגיעה. משפטי הפתיחה הלאקוניים של הסיפּוּר, על אף קדרוּת תוכנם, יש בהם גם מן האוֹפּטימיות –

אחרי שנשׂרף ביתו של אברהם המלמד, אשר בוֹ היה ה’חדר' שלו הדל וחנותה הקטנה של אשתו – גמרו אברהם ואִשתוֹ, שהוא יֵלך אל קרובם העשיר נחמן, הדר בעיר לא קרובה, לבקש ממנו שיהיה בעזרתם לחדש את ביתם הנשרף ולקנות סחורה לחנות חדשה, ובעזרת השם יתברך יחזירו לו ברבות הימים מה שנטלו ממנו בתודה רבה […]

ולעוּמתם גדושים משפטי הסיום טרגיוּת חסרת תקווה; אבל בתוֹך צלילי היאוּש הקודר נוכל לקלוט גם נעימת סלחנות לאומלל זה, שהוציא את שנותיו בחזרה על הפתחים:

[…] הוא קובץ וקובץ, מצרף ומצרף פרוטה לפרוטה – יותר מזה אין לו בחייו כלום. אבל הוא אינו מרבה עוד מחשבות על ממונו, הוא אינו מונהו וכבר נעלם ממנו מנינוֹ בדיוק […] בצרור הזה – זוכר הוא – מאה ועשרים רובל; בצרור השני מצד ימין – שלושים רובל; בצרור שממעל לו – כמה? כמה? הוא אינו זוכר כמה…

מַידניק היה אולי הסופר העברי הראשון, שכּל סיפּוּריו לילדים ולנוער הוקדשו לעלובי החיים – יתומים, דלפונים ומוּכּי גורל. הוא סיפר עליהם בחמלה, לעתים אף בעדנה לירית, וההזדהות העמוקה שחש כלפיהם עברה אל לבות הקוראים הצעירים. אחרי מותו הטרגי הוציאה ‘מוריה’ את כרך כתביו (תרס"ח), עם מבוא מאת יעקב פיכמן, שציין כי “כּניצוֹץ בודד, עצב ולא נראה, עברו חייו המעטים והרעים של מַידניק, [אשר] הביקורת לא שׂמה לִבּה אליו”.


גורל טרגי פקד גם את מאיר סיקוֹ (סמילנסקי; פלך קיוב 1876–תל־אביב 1949). ילדותו עברה עליו בכפר האוקראיני, ואותו ואת יהודיו פשוטי ההליכות תיאר אחר־כך בסיפוריו האידיליים. בגיל חמש־עשרה עלה לארץ־ישראל בעקבות אחיו הבכור משה סמילנסקי (פרק י/ו), אך כעבור שנה שב לרוּסיה והשתתף בעסקי המסחר של משפּחתוֹ. בראשית המאה התחיל לפרסם ב’השלוח' את סיפּוּריו מהווי הכפר, אחרי שעברו תיקוני עריכה רבּים בידי ביאליק. בראשית מלחמת־העולם הראשונה נתעוור, ואחרי שחווה את אֵימי הפּוֹגרוֹמים (עליהם סיפר בספרו “אבן תזעק”, תש"ח) שב ב־1921 לארץ־ישראל.

שניים מסיפוריו הקצרים של סיקו, שהופיעו תחילה ב’השלוח', חזרו ונדפסו אחרי התְקנה בחוברת ‘חתונות’ של ביבליותיקה ‘מוריה’ לבני הנעורים (תר"ע). סיפורים אלה – “קדושים” ו“בליל חתונה” – הם ציוּרי הווי סַסגוֹניים גדושי פרטים, מעוצבים במתכּוֹנת ה“נוסח” המנדלאי, שידוֹ העורכת של ביאליק ניכּרת היטב בסגנונם66. אין הרבה עלילה בסיפורים אלה, וספק אם הם ריתקוּ את לבּוֹת הקוראים הצעירים; אבל משוך עליהם נועם נלבב, כאשר הדמויות, המנהגים והמעמדות מתוארים בפירוט מתמשך, שנמזגו בו פתוס, חיבּה והוּמור:

[…] וחוזר הוא ר' פינחס בזריזות על כל השולחנות הערוכים ורוקד כנגד כל הקרואים והוא מבקש רחמים, מפציר, מתחנן שירבו באכילה וּשתיה; ובקול לחש חודר הוא מצוה פעם בפעם את בניו וקרוביו, המסַייעים עמו לטפל באורחים, שלא למעט, למען השם, בשׁכר ויין ושלא לזלזל בכבוד הקרואים העניים; ובמחול קל משוטט הוא עוד הפעם הנה והנה באוהל המשתה, ובשׂפתיים דולקות־לוחשות ובעיניים נוצצות־דומעות הוא פוגש בכל אורחיו שאיחרו – אבל סוף סוף באו…

(“בליל חתונה”)

יחד עם ‘חתוּנוֹת’ של סיקוֹ הוֹפיעה באותו חוֹדש בּבּיבליוֹתיקה ‘מוֹריה’ החוברת ‘מתמוּנוֹת העבר’ מאת משה בן־אליעזר, וגם בה שוּבּצוּ תיאורי כפר ועיירה, המושתתים על זכרונות ילדוּת וחוויות נְעורים. “מעלה אחת יש לכל ציוּריך”, כתב ביאליק לבן־אליעזר, “מורגשת בהם איזו כשרות – הגדרה יפה מזו אין לי – מין תום ויושר, וזו מעלה יתירה לגבי סופר” (אגרות, א, עמ' שה). ואכן נסוך מין רוגע אידילי על “תמונות העבר” ועל טיפוסיהן העממיים, המקבלים באהבה את ייסורי הדלות – למִן בעל־העגלה הקבצן העליז (“שמואל הלץ”) ועד למגיד הנודד, שבא להתארח בבית הנער־המסַפר (“האורח הטוב”).

אבל תרומתו העיקרית של בן־אליעזר לספרות־הילדים העברית ולטיפוח דור חדש של קוראים צעירים לא היתה בסיפורת מקורית דווקא, אלא יותר בעריכה ובתרגום. חודשים מעטים אחרי הופעת ספרונו ‘מתמונות העבר’ הוזמן בן־אליעזר על־ידי ביאליק לבוא לאודיסה, להיות יד־ימינו בהוצאת ‘תורגמן’ שעמד בראשה.

להוצאת ‘תורגמן’ ול“אחיותיה” הצעירות מוקדש הפרק הבא.


ו. ‘תורגמן’, ‘ספרי’, ‘אחינוער’

[1] זה אך הִשלימה הוצאת ‘מוריה’ את הדפסת חוברות הביבליותיקה לבני הנעורים, שהיוּ כוּלן מקור, או פּסֶבדוֹ־מקור (סיפורים יהודיים, שעוּבדת תרגוּמם הוּסתרה), וכבר השתתפה בפרוֹס 1911 ביִיסוּד מפעל חדש, מוקדש לסיפּוֹרת מתורגמת מובחרת לילדים ולנוער. זמן מוּעט אחרי יִיסוּדוֹ של מפעל זה סיפּר ביאליק לי"ד ברקוביץ על טיבוֹ במכתב, שנמזגוּ בו עסקנוּת והוּמוֹר:

יש במקומנו, באודיסה, בני אדם משוּנים ששמם אוסישקין, ביאליק, ז’בוטינסקי, רבניצקי (על־פי סדר א"ב, שלא לבייש) וכו‘, ונפל להם בירושה סכום הגון של ממון מאת בני אדם משוּנים כיוצא בהם, ורוצים בני אדם הללו לאַבּד את ממונם עד פרוטה אחרוֹנַה, ולשם זה הם מייסדים הוצאת ספרים לבני־הנעורים, שעתידה לתרגם בשביל בני היהודים את מבחר הספרות הקלאסית לבני־הנעורים שבלשונות אירוֹפה. התרגום צריך להיות משוּבּח והמתרגם צריך לדוּר באודיסה דירת קבע – ונתנו חכמים את עיניהם ב’בריה’ זו ששמה ברקוביץ' […]

אגרות, ב, עמ' קיג; מכתב מיוֹם 13.1.1911)

אותם “בני אדם משונים” שבמכתב, שהחליטו “לאבד את ממונם” על תרגום מבחר הספרות הקלסית לבני הנעורים, היו יורשיו של משה צייטלין – סוחר אמיד וחובב ספרות, אשר היה מבּעליו של השבוּעוֹן היהודי־רוסי ‘ראזסווט’ (‘שחר’). חודשים אחדים אחרי שנספּה בתאוּנה בדרכּוֹ אל הקוֹנגרס הציוֹני, נדפּסה בכתבי־העת העבריים מודעה גדולה, שבישׂרה על ייסוד “הוצאת ספרים חדשים באודיסה ‘תורגמן’ – מבחר הספרות הלועזית בתרגום עברי למקרא בני הנעורים (נוסד לזכר המנוח משה צייטלין מפטרבורג ע"י אלמנתו)”.

עוד לפני ‘תורגמן’ נדפסו, כזכוּר, תרגומים עבריים של יצירות קלסיות לבני־הנעורים, ביניהם ‘בן המלך והעני’ למרק טויין (תירגם יהודה גרזובסקי־גוּר, ורשה 1898), ‘המוהיקני האחרון’ מאת קוּפר (תרגם י"ב לבנר, שם 1898) ועוד; אלא שתרגומים אלה לא יצאו על־פּי תוכנית ערוכה מראש, ורוּבּם ככולם היוּ קיצורים, שנקטלוּ על־ידי המבקרים. הוצאת ‘תורגמן’, לעומת זאת, נוסדה כדי לעסוק בתרגום בלבד, וזאת “בכוונה תחילה להכניס ע”י תרגום עברי משובח לתחום ספרותנו החינוכית את כל אלו מן היצירות הלועזיות, שכבר נתקבלו אצל כל העמים המתוקנים בּתוֹר ספרי־קריאה נבחרים וקלַסיים לבני־הנעורים". ועוד נאמר באוֹתה מודעה, כי “ברוב ספרי ה’תורגמן' יבואו גם ציורים יפים”, כי המוסד “יימצא תחת פיקוחם של מ. אוסישקין, ח.נ. ביאליק וי. ח. רבניצקי” וכי הספרים יתורגמו “בידי טובי הסופרים העברים ועריכתם מסורה בידי ח.נ. ביאליק וי. ח. רבניצקי”. ההוצאה הבטיחה להוציא מדי חודשיים ספר חדש, וששת הספרים שאמורים היו לצאת בשנה הראשונה הם (ככתוב במודעה): “מאורעות תם' למרק טויין, ‘אלף לילות ואחד’, ‘דון קישוֹט’, ‘ספרטק’, אחד אחד מסיפורי ז’ול וֶרן ומיין רִיד”. ההוצאה פתחה במפעל החתמה ופנתה אל “חובבי שׂפתנו והדואגים לחינוך העברי להיות לנו לעזר ברכישת חותמים”.

לא כל ההבטחות החגיגיות, שפורטו במודעות, נתממשו. התרגום, העריכה וההדפסה התנהלו בעצלתיים, וששת הספרים, שאמורים היו לצאת בשנה הראשונה לקיום ההוצאה – הופעתם נתמשכה שבע־שמונה שנים. אבל אם לא העשירה ‘תורגמן’ את ספרות הנוער שלנו בכמות – אין ספק שהאיכות היתה עידית שבעידית.

כזכור, עסקו אנשי ‘מוריה’ בתרגום עוד לפני יִיסוד ‘תורגמן’ (שהיתה מעין חֶברת־בת של ‘מוריה’). ביאליק דיבר פעמים אחדות על “הצורך הגמור לגשת מיד לסידור העבודה של תרגומים אמנותיים לקלאסיקים האירופים” (הספר העברי", ‘השלוח’ כט); ובשעה שתירגם וערך סיפורים מתורגמים בשביל הביבליותיקה לבני־הנעורים, גם חיווה את דעתו הברורה על התרגום כמעשה יצירה: “התרגום הטוב הוא במידה ידועה מעשה אמנות קשה מן ה’חיבור' […] המתרגם הטוב צריך ביחוד להיות אמן גמור, ומתרגמים אמנים מעטים מאד, ופעמים נדמה לי שאינם בעולם כלל” (אגרות ב, עמ' עט–פ).

אבל חֵרף הדיבּוּר על מיעוּט מספּרם של המתרגמים האמנים, נגשו ביאליק ורבניצקי בלי שהיות לממש את תכניתה היומרנית של הוצאת ‘תורגמן’. הם פנו אל שורה של מתרגמים – ביניהם י“ד ברקוביץ, משה בן־אליעזר, דוד פרישמן, צבי דיזנדרוק, אברהם בן־יצחק (א' זוני) ואחרים – והציעו להם לעבוד בשביל ‘תורגמן’. לשני הראשונים אף הציע ביאליק משׂכּוֹרת חודשית תמורת עבודתם, בתנאי שיעתיקו את מקום מגוריהם לאודיסה; כפי שכתב למ' בן־אליעזר בתחילת ינואר תרע”א דברים דומים כתב כעבור שבוע גם באיגרתו לברקוביץ):

יש לנו צורך במתרגם קבוע, שיֵשב עמנו באודיסה ויעסוֹק בעבודתו, עבודת התרגום של הסיפורים לילדים ולנערים בלשונות אשכנזית, צרפתית ואנגלית ללשון העברית בשׂכר קבוע […] בפורמט של ‘הביבליותיקא מוריה לבני הנעורים ולעם’. אם תתרגם בשבילנו רק כחמישה גליונות לחודש (כלומר, פחות משלושה עמודים קטנים בכל יום) תשׂתכר כדי ששים רו"כ ויותר לחודש בקביעות, ומלבד זה בן חורין אתה לעבוד כחפצך גם בשאר הוצאות ספרים ועתונים, ואפשר שגם ‘מוריה’ תמציא לך קצת עבודה זולת זו האמורה. בכל אופן, נתונה לך בזה האפשרות להשׂתכּר ברווחה ובכבוד כדי מחיתך ואתה תשב באודיסה, דבר אשר היית מתאווה לו, כמדומה, כל הימים. (שם, ב, עמ' קיב–קיג)

בן־אליעזר היה המתרגם היחיד, שנענה בחיוב לפנייתו של ביאליק, והוא הגיע לאודיסה בסתיו תרע"ב (1911), לאחר סגירת שבוּעוֹן־הילדים ‘השחר’ שערך בוַרשה (ראה פרק ד/ז). בבואו כבר מצא את ביאליק עסוק בביסוס ההוצאה: “כדרכּוֹ בכל פעולה ספרותית שפּתח בּהּ, להתמסר אליה בכל לבו ונפשו ולעורר ולזרז גם אחרים שיעשו כמותו”, סיפּר, “היה [ביאליק] מרבה לדבר על חשיבותו של המפעל ועל התכנית הרחבה שיש לו ועל כל ספר וספר שיצא שעומד לצאת בהוצאה זו” (‘כנסת’, ו, עמ' 88).

ההתחלה היתה מעודדת ומבטיחה. הספר הראשון שיצא על־ידי ‘תורגמן’ היה אחד מספרי המופת בספרות־הנוֹער העולמית, הלא הוא ‘הרפתקאות תוֹם סוֹיֶר’ מאת מַרק טוֵיין, או כּפי שנקרא בתרגוּמוֹ העברי: ‘מאוֹרעוֹת תָּם, תמוּנוֹת מחיי בּני הנעוּרים באמריקה’; והתרגוּם המשוּבּח נעשה בידי סוֹפר, שאנשי ההוֹצאה לא פּנוּ אֵליו כּנראה כּלל, הוּא י"ח טביוב, שישב אז בריגה (לטביה) וערך את עתון־הילדים ‘החבר’. (ראה פּרק א/ז)

‘מאורעות תם’ בתרגומו העברי היה, נוסף על ערכּו הקיים, גם ניסיון מוצלח ראשון לברוא שפת ילדים עברית מדוּבּרת, שתישָמע טבעית ובלתי־מאולצת; למשל: “סמוך עלי! אני יודע מה שאני אומר” (עמ' 59), או: “על תצפצף מלה בענין זה” (עמ' 95). אין תימה אֵפוא, שתרגומי טביוב החדשים עוררו את התפעלותו של יוסף קלוזנר, שכתב ב’השלוח': “קוראים אנו את התרגום – והנה לשון חדשה לפנינו”67.

גם ביאליק עצמו הפליג, באזני בן־אליעזר, בשבחי ‘מאורעות תם’: “זהו אחד מן הספרים, שאדם רואה עצמו לאחר קריאתו כמי שעלה מן הרחצה בפלג זך, מין טהרה ורעננות הוא מרגיש בכל גופו ונפשוֹ”, וּמתוך שֶבח זה למרְק טוֵין ולספרוֹ עבר המשורר לקִטרוּג על הסופרים העברים, הכותבים לבני הנעורים על אנשים דווּיים וסחופים ואין איש מהם בא לספר על הקונדס היהודי, שאינו נופל בעֵרנותו ובפיקחותו מתום סוֹיֶר: “האם טחו עיניהם של סופרינו מראות, כי ברחוב היהודים גדול כוחו של הקונדס מכוחה של ‘הנפש הרצוצה’? […] חבל, חבל שאין סופר עברי מתאר עולם יפה ועליז ורב־ענין כזה” (‘כנסת’, ו‘, עמ’ 88).

ועד שיימָצא הסופר הזה, ישב ביאליק לתרגם בשביל הקוראים הצעירים ובשביל ‘תורגמן’ יצירת־מופת לועזית, שנכתבה “כדי לבדח ולשעשע את לב הקורא” ואשר נמזגו בה, כדבריו, “פשטוּת קדמונית עם כוח דמיון חזק ובהיר, השיחה השוטפת בנחת, הסגנון המלוטש, ועל כל אלה רוח ההיתול, אותו ההומור הסרוַנטי המיוחד רק לו”. ספר זה הוא, כמובן, ‘דוֹן קישוֹט איש למנשא’ למיגואל דה סרוַנטֶס.68

ביאליק קרא לראשונה את ‘דון קישוט’ בימי הרעב שלו באודיסה (1892); ועתה ישב לתרגם את היצירה לעברית כמעט במקרה: מערכת ‘תורגמן’ קיבלה תרגום עברי של 'דון קישוט, וכשישב ביאליק להתקינו לדפוס גילה שזהו תרגום רע כל־כך, עד שבמקום להשקיע עמל בעריכתו מוטב לו לתרגם בעצמו ספר זה, שהביא לו הנאה וצחוק בימי מצוקתו הרחוקים. תרגומו נעשה על־פי מהדורה גרמנית של הרומן, “ומפני שתרגום זה נועד בעיקרו לבני הנעורים, באו בו השמטות וקיצורים רבּים”; בעיקר הושמטו אותן פרשיות צדדיות, “המסיחות את דעת הקורא מן העיקר” (ככתוב בהערת המבוא). כל מי שקורא את תרגומו האמנותי המבריק של ביאליק, לא יתקשה לגלות את ההתלהבות וההנאה, שליווּ את המשורר־המתרגם בעבוֹדתו; בזכותן קיבלו הקוראים הצעירים ‘דון קישוט’ עברי למהדרין, הדובר בשפה עממית שנמזגו בה ביד אמן פסוקי תנ"ך עם לשון חכמים:

אַשְׁרֵי הַדּוֹר וְאַשְׁרֵי בְּנֵי הַדּוֹר, שֶיִּזְכּוּ

לִרְאוֹת בְּעֵינֵיהֶם אֶת קוֹרוֹתַי הַמְהֻלָּלוֹת כְּתוּבוֹת עַל סֵפֶר,

אַשְׁרֵיהֶם וְאַשְׁרֵי חֶלְקָם, זַכָּאִים הֵם.

בחורף תרע"ב הופיע בהוצאת ‘תורגמן’ חלקו הראשון של ‘דון קישוט’ בתרגומו של ביאליק. חלקו השני, שנשאר בכתב־יד, נדפס עם חלק א רק כעבור אחת־עשרה שנה במהדורת היובל (ברלין תרפ"ג), יחד עם מבוא מקיף של המתרגם על סרוַנטס ויצירתו. המבוא נסתיים בדברים קצרים ויפים על ערכּוֹ של הספר לקורא הצעיר ולקורא העברי כאחד:

ובכל היות הרעיון שבספר עמוק ונדרש לכמה פנים, הנה הסיפּוּר עצמו, מצד הצוּרה, הוא פּשוּט מאד ומתקבל על לב כל אדם, כקטן כגדול. לא לחינם ניתרגם הספר לכמה לשונות, במלואו ובקיצוּרוֹ ובקיצורי קיצורים, לגדולים ולקטנים ולקטני קטנים. הקורא העברי ימצא בו, כמדומה, קורת־רוח מיוחדת. יש בספר הזה, באופן הרצאתו ובדרכי שׂיחתו וסיפורו הרבה מן הרוח הבּיבּלי, ואולי לא רק מצד הצורה החיצונית בלבד.

כמעט בעת ובעוֹנה אחת עם ‘דון קישוט’ יצא על־ידי ‘תורגמן’ הרוֹמן ההיסטורי “אספּרתקוּס‘, מאת ההיסטוֹריוֹן האיטלקי רפאלו ג’ובניולי (1838–1915). סיפּוּר רחב־יריעה זה על מרד העבדים תורגם מאיטלקית על־ידי זאב ז’בוטינסקי – מיוזמי הוצאת ‘תורגמן’, שהתריע פעמים אחדות על “חוסר ספר עברי מעניין לבני הנעורים” ותבע "לתרגם ולהדפיס את כתבי מיין ריד, ז’ול וֶרן, קוֹנן דוֹיל […] קיצורים מוולטר סקוט ודיקנס; דיומא האב וכו’ וכו' – כל אותם ספרים ש’בולע' אותם עלם גלותי מבן עשר עד חמש־עשרה” (“ספרים”, ‘הארץ’, 26.12.1919).

ז’בוטניסקי, שהשקפת עולמו החברתית־המדינית עוצבה ונתגבשה בשלוש שנות שהותו באיטליה (1898–1901), תירגם את הרומן רחב היריעה בקיצור ניכּר, אבל בשפה קולחת, בהוֹסִיפוֹ למונולוגים של אספרתקוס להט פַּתטי, שיש בו מן ההזדהות הפנימית של המתרגם:

תקוותי להרוס את עולמה של רומא ולראות את חופש העמים נולד על הריסותיו […] תקוותי להטביע בדם המציקים את אנחות הנלחצים, לנתק את כבלי האוּמללים, המרותקים אל רכב הנצחונות הרומיים… את החופש אני מבקש, לחופש אני צמא, את החופש אני קורא, חופש גם ליחידים וגם לעמים, גדולים וקטנים, חזקים וחלשים, ויחד עם החופש – שלום, שׂגשׂוּג, צדק!

בעוֹדוֹ שוקד על עריכת כתב־היד של ‘אספרתקוס’ והתקנתו לדפוס, פנה ביאליק בשבט תרע“א אל דוד פרישמן והפציר בו, באיגרת־ידידוּת מהוּלה בהומור, לתרגם בשביל ‘תורגמן’ את סיפּוּרי ‘אֶלף לילה ולילה’: “חשוף זרועך, ר' דוִד, ותן לבני־ישראל את ‘אלף הלילות והאחד’. כי אם לא תתן אתה ונתנו אחרים והבאת על ילדינו רעה גדולה אשר לא תכופר לך עד עולם” (אגרות, ב, עמ' קטז). המשא־ומתן עם פרישמן נמשך חודשים ארוּכּים, ולאחר שהמתרגם וההוצאה לא באו לעמק־השווה בשאלת השׂכר, פנה ביאליק אל דוד יֶלין בירושלים והציע לו לתרגם מֵערבית פרקים נבחרים מן הספר בשביל ‘תורגמן’. חלקו הראשון של התרגום הופיע בשנת תרע”ג (מהדורה ב: תרע"ח; מהדורה מחודשת: תל־אביב 1930), והדבר פגע לא במעט בפרישמן69.

דרך ארוּכּה עברוּ ספרות־הילדים ומבקריה מאז הימים, שבּהם נחשבו סיפורי ‘אלף לילה ולילה’ כּחומר פסול לילדי ישראל. בראשית המאה ה־19 ציין המתרגם האנוֹנימי של ספרוֹ של קאמפֶּה ‘גילוי אמריקה’ (וילנה 1824) כי תירגם ספר זה כדי לתת בידי בני־הנעורים ספר מתאים יותר מאשר “סיפורי אלף לילה הטפלים”. כעבור שנות דור הִבּיע אברהם מאפו את חששוֹ, פן “עוד מעט יֵצא דאָן קישאָט, ומסתר אהלוֹ ייגלה גם ‘טוֹיזענד איין נאכט’ [= אלף לילה ולילה] יגדיל תורה ויאדיר!” (מכתבי מאפו, 1970, עמ' 25). גם אברהם מרדכי פּיוּרקוֹ, עוֹרך ‘גן שעשוּעים’ (פרק ד/ב), ראה ב’אלף לילה ולילה' ספר “גדוּש דברי הבל” והתעתד לתת במקוֹמוֹ לילדי ישׂראל ספר פּרי־עֵטוֹ בשם ‘מאה יוֹם ואחד’. וכשתורגם לראשונה לעברית אחד מסיפורי ‘אלף לילה ולילה’ לילדים (“ארבעים שודדים”, תירגם מ"מ סילמן, 1897), תקף סופר ‘המליץ’ את הוצאת ‘תושיה’ על שהוציאה אוֹתוֹ בחוברת מנוּקדת לילדים ושאל ברוגזה: “לאיזו מטרה הריקותם מחול אל הקודש את הנסים והנפלאות שנעשו לאלי באבא?” (‘המליץ’ 1897, גל' 102; חתום: א. ב־י). והנה, לא עברו שש־עשרה שנה מאז הושמעה קוּשיה נזעמת, וילדי ישראל זכו לתרגום משובח של סיפורי ‘אלף לילה ולילה’, שנעשה מן המקור הערבי ונערך בידי מי שנחשב כבר אז למשורר לאומי נערץ. “גם הילד היהודי יקרא תתר”א לילות וישתקע בהם וישכל לימודו, אכילתו וזמנו“, כתב הסופר־המחנך ק”י סילמן, שראה בהופעת הספר מאורע הראוי לציוּן והרעיף שבחים על “תרגום־החמוּדוֹת שנתן לנו ר' דוד ילין”:

שׂפה תנכית טהורה היא שׂפת התרגום, כמעט ביבלית אמנותית עם מעלותיה ופשטותה. רק לפעמים רחוקות מוכרח המתרגם להשתמש בשמות הפעלים מהספרות המאוחרת (אצטרובל, חטוטרת, שטיח, סייס), אוֹ שהוא מחדש מלים [מזלף, ויבּקבּקוּ]. עוד ראוי לשבח המתרגם, על השמיטוֹ בכשרון מרוּבּה את הדברים הטפלים ביותר ואת כל הביטויים הבלתי צנועים, הנמצאים לרוב בסיפורים אלה במקורם. כאן עמדה לו למתרגם שפתו התנכית, שהיא ‘לשון נקיה’ ויודעת להסתיר ולהבליע בנעימה ולפעמים ‘להוסיף כמה פסוקים’ כדי שלא להוציא דבר מגונה… (‘החינוך, ג, תרע"ג, עמ’ 224־223; חתום: ק.ל. ס־מן)

ואילו דוד פרישמן, שנפגע על שלא הוא תירגם את ‘סיפורי אלף לילה ולילה’, מיהר להתרצות לאחר שנתבקש על־ידי ביאליק לתרגם את מעשיוֹת האחים גְרים בשביל ‘מוריה’. תרגומו האמנותי, המצועצע משהו וה“מיוהד” בחלקו, יצא בשני חלקי בשם "שׂיחות גְרים' (אודיסה תרע“ז–תרע”ט. עשרים אגדות מתוכו נדפסו אחר־כך בספריית ‘עוֹפר’, תל־אביב תרפ"ו) וזכה לתגובות מעורבות של המבקרים: בעוד שיעקב פיכמן ראה בהופעת התרגום המשוּבּח יום חג לספרות־הילדים שלנו (‘מולדת’ ז, תרע“ט־תר”ף, עמ' 190), וכמוהו שיבּח גם מ' בן־אליעזר את המתרגם, שהצליח “למסור בלשון העברית, שאינה חיה [עדיין] בפינו את השיחות, שכּל יפיין הוא בדברים שבעל־פה, בדיבורים חיים” ('שתילים, אב תרע"ז. חתום: א.ב.), טען זאב ז’בוטינסקי, לעומתם, במידה רבה של צדק, שהתרגום קשה מדי לילדים (‘הארץ’, 8.10.1919). בדומה לו כתב גם אברהם אברונין, כי “יפי השפה העתיקה [בתרגום] הוא רב כל־כך, עד שאנוּ שוכחים רגע, כי ספר זה נועד לילדים”. לאחר שהצביע על כמה וכמה מטבעות־לשון שגוּיים בעיניו (למשל: זַעֲוָה במשמעות געגועים) ועל אי־דיוּקים בתרגום, מחה אברוּנין נִמרצוֹת על תוספת “פרישמנית” מיוּתרת למעשׂיה “העז ושבעת הגדיים”, שנראתה לוֹ כחילול־הקודש ממש:

אחרי המלים “וַתשׂא הזקנה (העז) את קולה וַתבך מרה” (עמ' 37) מצא פרישמן לנחוץ להוסיף לילד העברי את המלים הללו: “כי מימי חנה ושבעת בניה לא היתה שַכּוּלה כמוה”. עד כמה השביחה התוספת הזאת את השיחה [=אגדה] הגרמנית איני יודע, אבל כי השפילו המלים הנ“ל את אחת הקדוֹשוֹת שבאגדותינו ועשׂוּ לחוּלי־חוּלין את חנה הקדושה, את שבעת בניה ואת מסירותם על קידוש השם – זה בּרוּר. וחבל!”

(‘החינוך’, ה, תרפ"א, עמ' 139)

חמש שנים אחרי ‘שׂיחוֹת גְרים’ הופיעו בהוצאת ‘מוריה’ גם תרגומיו של פרישמן לאגדות מכּס נורדוי (‘אגדות’, ברלין תרפ"ג)70 והנס כּריסטיאן אנדרסן (‘הגדות וסיפּוּרים’, שם תרפ“ג. מהדורה חדשה של התרגום, שיצא לראשונה בוַרשה בתרנ”ו). אבל נחזור להוצאת ‘תורגמן’ ואל שלושת ספריה האחרונים.

העוֹבד המתמיד ביותר בַּהוֹצאה היה משה בן־אליעזר, שתירגם עד אביב תרע“ז (אז נקרא למוסקבה, לערוך שם את שבועון־הילדים ‘שתילים’) כמה וכמה ספרים קלַסיים לנוער. אלא שבינתיים פרצה מלחמת־העולם הראשוֹנה, ממשלת הצאר הטילה איסור על הדפסתם של ספרים באותיות עבריות, והפּעילוּת המו”לית העברית קפאה למשך שנים אחדות כמעט לחלוטין. רק בשנת תרע"ז ראו אור באודיסה, בהוצאת ‘תורגמן’, שניים מן הספרים הראשונים שתירגם בן־אליעזר: ‘שנת התשעים ושלוש’ לויקטור הוּגוֹ ו’אַיבנהוֹ' לוולטר סקוט; ולאחר שנתבשׂר המתרגם־העורך על הופעת ספריו אֵלה סיפּר לקוראי ‘שתילים’ על פעילותה המחודשת של הוצאת ‘תורגמן’, שניגשה “לתרגם מלשונות אירופה לעברית, בסגנון יפה ונוח, את ספרי המופת לבני הנעורים […] אין צורך להרבות דברים עד כמה חשוב ויקר דבר זה לחינוך העברי” (גליון ב, י אב תרע"ז).

מקץ שנה־שנתיים שיתקה המהפכה הרוסית לחלוּטין את הפּעילוּת המו“לית העברית בברית־ המועצות, ואחרון ספרֶיה של הוצאת ‘תורגמן’ – ‘דוד קופרפילד’ לצ’רלס דיקנס, גם הוא בתרגומו (המקוצר) של מ' בן־אליעזר – הופיע בירושלים בשנת תרפ”א71.


[2] ‘ספרי’ באודיסה המסוערת

המצוקה שפקדה את אודיסה בתקופת המלחמה הלכה והחמירה לאחר מהפכת 1917, כאשר לאי־הביטחון הפיסי נוֹספה סכּנת הכָּרֵת שאיימה על התרבות העברית. באותם ימי מצוקה הגיעו לעיר־הנמל הדרומית מחנכים וסופרים יהודים, שהמלחמה טילטלה אותם אליה – ביניהם יחיאל הַילפרין, יצחק ספּיבק, נתן גורן־גרינבלט ואחרים – ובית ‘מוריה’ היה להם מעין בית שני, שם שימש להם ביאליק מעין פטרון, המנסה לדאוג למחסורם ולמצוא להם בימת פּרסום. מאליו יוּבן, כי בתי־ההוצאה צימצמוּ מאוד את פעילותם באותם ימים. “למה לדחוֹק את השעה והיא אינה כשרה עתה כלל להדפסה?” כתב ביאליק לפרישמן בתשרי תרע"ח, “אותיות טובות אין, פועלים אין, בתי דפוס עבריים אין. אין כלום. ומי אמן ויעבוד בתנאים כאלה?” (אגרות, ב, עמ' קפג). ואף־על־פי כן נאספה בעצם אותם ימי תוהו ובוהו חבורת מורים עבריים והחליטה לייסד הוצאת־ספרים קטנה בשם ‘סִפְרִי’, במטרה “לתת לילד העברי, שידיעותיו בלשון העברית מעטות, ספרים קטנים כתובים בסגנון קל מאד ובניקוד שלם, ועל־פי תכנם יהיו מושכים את לבּוֹ של הקורא הקטן” (‘שתילים’, י אב תרע"ז). יוֹזמהּ וּמנהלהּ של ההוצאה היה יעקב רבינוביץ (בן־מאיר; 1888–1965), שניהל אז בית־ספר באודיסה, ובהנהלת ‘מוריה’ פרשׂה עלֶיה את חסוּתהּ. על־פי עדותו של יצחק ספּיבק, ששהה אז באודיסה ותרם ל’ספרי' כמה תרגומי מעשׂיוֹת, “הוצאה זו נתמכה תמיכה רוחנית על־ידי ח.נ. ביאליק, ובעזרתו ועל־פי הוראותיו הכניסה כמה וכמה דברים יפים לספרות־הילדים” (ספר־היובל של הסתדרות המורים, תרפ"ט, עמ' 263). תוך שנתיים בקירוב (תרע“ז־תרע”ח) הופיעו בהוצאת ‘ספרי’ שלושים ושלוש חוברות קטנות, שנדפסו ברוּבּן בדפוס “מוריה”72 על נייר זול, באות גדולה ומנוקדת ועם רישוּמים פשוטים ונאים – רוּבּם מעשׂה ידיו של צייר נשכח בשם ש' גולדמן (שאייר גם ספרי לימוד אחדים שיצאו על־ידי ‘מוריה’. על ציוריו חתם בראשי תיבות: ש.ג.).

עיוּן בשמותיהן של לג חוברות ‘ספרי’ ובתוכנן יגלה, כי העורכים נתנו עדיפות ראשונה לאגדה ולמעשׂיית־העם – הסוג הספרותי החביב על הקוראים המתחילים. הסִדרה נפתחה בחוברת ‘מאגדות אליהו הנביא’ מאת משה בן־אליעזר, שסיפּר בה לקוֹראיו הקטנים על כוסו של אליהו ועל האיש החסיד שהנביא הזכוּר לטוֹב בא לעזרתוֹ. מתרגם שקדן זה תרם לסִדרה עוד שבעה סיפורים, ביניהן אגדות תלמודיות (‘שולמית’, ‘חוני המעגל’), מעשיות־עם (‘מלך לשנה’, ‘הארנק והעני’) ומסיפורי הברון מינכהוֹזן (‘נסים ונפלאות בים וביבשה’). יעקב רבינוביץ, מנהל ‘סִפרִי’, תרם לה מאגדות הבעל־שם־טוב, מסיפּוּרי שלמה המלך ומעשׂיה מתורגמת על ‘הנערה החכמה’. כן אנו מוצאים ב’ספרי' את האגדה ‘אריאל’ בנוסח קלמן שולמן, את מעשיית־העם ‘המשפּט עם הרוּח’ בנוסח י"ל פרץ, את ‘טבּעת של ברכה’ בנוסח ש' בן־ציון, את האגדה על ‘הילדה שנהפכה לאבן’ מאת שלמה הללס, שני סיפּוּרי חיות מאת דמיטרי מַאמין סיבּיריאַק (1852–1912), אבי סיפּוּרי החי והטבע בספרוּת־הילדים הרוּסית, בתרגומו של ש' קריפיץ (שתרם ל’ספרי' עוד כמה עיבודי אגדות) ועוד. בכל אותם סיפורים ואגדות מועלים על נס הבּינה, אהבת הצדק וההסתפּקוּת במועט, והגמול שזוכים לו הישרים והשַׂמים מבטחם בבורא עולם.


ספרות הילדים אופק 17 עמ 118 הצחוק (2).jpg
הצחוק מאת ש' אנ־סקי, חוברת 13 בסדרת 'סִפרִי' (אודיסה, תרע"ז / 1917)

ביאליק, שערך את רוב חוברות ‘ספרי’, חזר והדפיס בה את שירוֹ הסיפּוּרי ‘מעשׂה ילדות’, שנדפס ארבע־עשרה שנה קודם לכן בקובץ ‘הזמיר’; כן תירגם בשבילה את המעשׂיה החסידית הנאָה ‘הסבא מִשְפּוֹלָה מאת מ’ בן־עמי ואף פירסם בה נוסח ראשון של סיפּוּרוֹ הידוע “שלמה המלך והדבוֹרה” (“על־פי נוֹהֶמי”, כּכתוב בשער73), ועליו חתם בפסבדונים מ. חן (מאת חיים נחמן). ועדיין נותרה עלוּמה זהותו של בעל הפסבדונים לי־לי, מעבּד המעשיה ‘הגזֵרה’, על הצדיק ר' ליבּ שרה’ס שהצליח לבטל את גזירת גירוש היהודים מן הממלכה. ייתכן כי לי אחד מרַמֵז על ביאליק, שכּן תרומתו לחוברות ‘ספרי’ בעריכת כתבי־היד היתה הרבה מעל המקובל, כפי שהוא עצמו ציין כעבור ארבע שנים: “יש לי איזו זכות עליהן, שהרי טיפּלתי בעריכתן74 והרבה מהן כתבתי בעצם ידי וספק הוא, מִשל מי יש בהן יותר: מִשלי או משל מחבּריהן” (אגרות, ב, עמ' רע). ואכן ידו וסגנוֹנוֹ של ביאליק ניכּרים ברבּים מן הסיפורים, שנמזגו בהם פשטות עם נוֹי סגנוני:

הָיֹה היה מלך גדול בארץ, והמלך איש חסיד ומיטיב לכל, וגם עם היהודים היושבים בארצו עשה טובות רבות. ולמלך בן יחיד יורש כסאו. לקח המלך אשה לבנו, בת־מלך יפיפיה מארץ רחוקה.

(פתיחת המעשיה ‘הגזרה’)

בשל “זכות” זו ביקש ביאליק להדפיס את חוברות ‘ספרי’ מחדש לאחר שהגיע בשנת 1922 לברלין: “אעשה מהם מטעמים בשביל ‘מוריה’”, כתב לרבניצקי, “יש לי קומבינציה יפה להם” (אגרות, ב, שם). אבל ה“קומבינציה” לא נתממשה אז, ורק לאחר שעלה לארץ חזר והדפיס בספריית ‘עופר’ של ‘דביר’ סיפורים אחדים, שראו אור ראשון בסִדרת ‘ספרי’ (ראה נספח). וערב קוּם המדינה כינס יצחק ספּיבק תריסר מעשׂיוֹת שנדפּסוּ תחילה בספריה זוֹ והוציאן מחדש בשני כּרכים: ‘ספרי’: אגדות וסיפּוּרים' (ירושלים תש"ז) – עד כדי כּך נחשבה הספריה לנֶכס בספרות־הילדים שלנוּ.


[3] ‘אחינוער’ במוסקבה

בעצם אותם ימים, שבהם טיפל ביאליק בחוברות הקטנות של ‘סִפרי’, נקשר שמו בהוצאת־ספרים חדשה בשם ‘אחינוער’, שאמורה היתה להדפיס עשׂרות רבות של ספרי ילדים ונוער; אבל חרף המשאבּים הרבים שהושקעו בה בעבודה וּבממוֹן לא זכתה להוציא אף ספר אחד. אף־על־פי־כן ראויה הוצאת ‘אחינוער’ שיסופּר עליה בתולדות ספרות־הילדים שלנו.

בּחורף תרע“ז (1916), במלאת כ”ה שנים לפִרסום שירו הראשון של ביאליק, נאספה במוסקבה קבוצה ממעריצי המשורר – ביניהם הרב יעקב מזא“ה, התעשׂיין חיים אלפרין והעסקן יצחק ניידיץ' – ויסדה קרן בסך שלושים־אלף רובל על־שם המשורר. לשאלת היוזמים לאיזו תכלית היה מבקש להועיד את כספי הקרן, כמתנה הנראית לו הולמת את יובלו הספרותי, השיב ביאליק כי היה שמח אילו הועידום להוצאת ספרים לילדים ולנוער75. כּך נוסדה באביב תרע”ז “חברת אחינוער, ספרים לבני הנעורים, הוצאת הפוֹנד [=קרן] שעל שם ח.נ. ביאליק”. השם ‘אחינוער’ הוּצע על־ידי י"ח טביוב (שהיה אז עורך ומתרגם בהוצאת שטיבּל) ואושר על־ידי ביאליק, וכעורך ומזכיר ההוצאה נתמנה דוִד שמעונוביץ (שמעוני), ששהה אז במוסקבה כמזכיר מערכת העתון ‘העם’. שמעוני ניגש לעבודתו זו במרץ־נעוּרים ושיתף את ביאליק בכל “סודות המערכת”: סיפֵּר לו כי בחר בשביל ‘אחינוער’ 150 ספרים – רוּבּם מספרות העולם (ביניהם: ‘מסעות גוליבר’ בתרגום י"ל ברוך, ‘שודדי הים’ מאת קוּפּר בתרגום יעקב לרנר, ‘הלורד הקטן’ מאת פרנסס ברנט בתרגום אברהם אפשטיין, פרקי ‘קאלֶוַלה’ בתרגום טשרניחובסקי ועוד) ומיעוטם מקור (משירי טשרניחובסקי, יצחק אלתרמן ועוד), ביקשוֹ “להעיר כפעם בפעם את אָזננו על כל זה שטעון, לפי דעתך, הערה” והטעים: “עובד אני את עבודת ‘אחינוער’ יותר מאהבה מאשר לשם פרס” (‘ביאליק וסופרי דורו’, עמ' 325).

במהרה זכה דבר ייסודהּ של ההוצאה לפִרסום, ובי' באב תרע“ז (יולי 1917) נתבּשׂרו קוֹראֵי הדו־שבועון המוסקבאי ‘שתילים’, כי "אחינוער כבר ניגשה אל העבודה לתרגם ספרי קריאה לבני־הנעורים וגם להוציא בקיצוּרים והשמטות ספרים עבריים, שנכתבו לכתחילה לגדולים”.

אבל לא חלפוּ ארבעה חודשים והמהפכה הבולשביקית פרצה ברוסיה. שמעוֹני יצא ממוסקבה וחזר לאחר חודשי נדודים לארץ־ישראל. מערכת ‘אחינוער’ עברה עם כתבי־היד המוכנים להוֹמבּוּרג (ליד פרנקפורט ע"נ מיין, גרמניה) וּפירסמה בכתב־העת לספרות וביבליוגרפיה ‘עין הקורא’ (ברלין) רשימה של ספרים העומדים לצאת76, אלא שעוד באותה שנה נתפרקה ההוצאה; חלק מן התרגומים הועבר להוצאת ‘אמנות’ ויתרם הועברו להוצאת ‘דביר’, שהתבססה אז בברלין. מכל הספרים שפורטו ברשימה רק אחד יצא בּ’דביר', ובשינוי שם; הכוונה לקובץ שירי הילדים ‘החליל’ מאת שאול טשרניחובסקי (תרפ"ג; שם הספר, כפי שהופיע ברשימת ‘אחינוער’, היה “צִפֹּרֶת הַגָּן”).

חלפו ארבע שנים נוספות, ורק בקיץ תרפ“ז – לאחר שהונח לביאליק מן “הארטילריה של ספרי ‘דביר’” ויכול היה “להיפנות לעבודות הקלות”, כלשונו – ניגש לטפל בספרי ‘אחינוער’, שהועברו להוצאת ‘דביר’, ולהכין חלק מכתבי־היד לדפוס. “מצאתי ביניהם הרבה דברים יפים, שפירסומם יפה להם ולבני הנעורים שלנו”, כתב בקיץ תרפ”ז ליצחק ניידיץ' (שישב אז בפּאריז, כמנהל ‘קרן היסוד’ שם), “הלא תסכים כי בשנות בצורת כאלה בספרות המקורית לבני־הנעורים, וביחוד בארץ־ישראל, חטא גדול הוא להלין בבית כתבי־יד נאים כאלה”. כדי להחיש את הוצאתם ביקש ביאליק מניידיץ' מאתיים לירות מצריות, שהובטחו בשעתן להוצאה, “שיספיקו לדעתי להוצאת ארבעה ספרים חשובים מיד ובבת אחת, ואלה הארבעה, כפי שאני מאמין, יאפשרו להוציא לאט לאט גם את יתר הספרים. על־ידי כך נצליח לא רק להוֹסיף עוד קצת ספרי קריאה טוֹבים לבני נעוּרינוּ, כי אִם גם נציל מתהוֹם הנשיה ומאבדוֹן את המוֹסד והשם של ‘אחינוֹער’ […]” (אגרות, ג, עמ' רמט).

רק מקץ חמישה חודשים השיב ניידיץ' לביאליק כי ימציא לו את הכסף המבוקש, וביאליק הוֹדיעוֹ כי “‘דביר’ כבר עשה את כל ההכנות למסירת ספרי ‘אחינוער’ לדפוס” (שם, ד, עמ' כז). אלא שחלפה עוד שנה עד שהגיעה המחצית הראשונה של הסכום המובטח (100 לירות בלבד), וביאליק הגיב על ה“סחבת” בשמץ של אכזבה:

לא אכחד ממך, כי האיחור גרם לי צער לא מעט, ול’אחינוער' גרם הפסד. כי מקצת מספרי ‘אחינוער’, המוכנים כבר, נחטפו בינתיים ע“י מו”לים אחרים, שהקדימו להוציאם. עלינו למלאות איפה עכשו את החסר ע"י תרגומים חדשים […] ואולם לשם זה עלי להיות בטוח, כי גם מחצית הסכום השניה, שהבטחת, תבוא לידי בקרוב. שאם לא כן יש לחשוש, שמא תיפסק עבודתנו בראשיתה, ואין לך כשלון יותר גדול מהתחלה שאין לה המשך. (שם, עמ' רה)

הסכום השני לא הגיע, ככל הנראה. להתחלה המבטיחה לא היה המשך נאות ורוב כתבי־היד של ספרי ‘אחינוער’ נותרו גנוזים עד היום הזה.


כשעלתה חבורת סופרי אודיסה לארץ־ישראל (1921–1924), כבר מצאה בארץ פעילות ספרותית ענפה למדי. גם ספרות־הילדים הארץ־ישראלית היתה אז בתהליך מתמיד של צמיחה וגידול; שהרי לא כמוֹ בגולה, היתה כבר העברית באותן שנים שׂפת הדיבור היומיומית של הקוראים הצעירים. אף־על־פּי־כן נראתה קריאתם של בני הנעורים בעיני רבים בארץ “דבר קטן, שאנו מחשיבים אודותיו מעט מאוד; אבל זה הדבר הקטן הוא כל עתידנו”.

דברים מפוֹרשים אלה כתב בקיץ תרס“ט (1909) הבּיל”ויי מנשה מאירוביץ במאמר ראשי, שבּוֹ תבע לפתוח ספריוֹת לילדים במושבות:

יש מושבות שיש בהן מאות ילדים, ואין בהן כלל בית־ספרים, וגם בערים הרבה עוד חסר. ובכלל, זה מין הספרוּת לבני הנעורים, עודו דל מאוד אצלנו. אבל עלינו לדאוג לזה, אם ברצוננו כי בני הנעורים שלנו יהיו מפותחים התפתחות בריאה.

(‘האור’, יא אלול תרס"ט. חתום: מזקני הישוב)

אין ספק, כי דברים נמרצים אלה נפלו על אוזן קשבת. לראשית צמיחתה של ספרות־הילדים בארץ־ישראל מוקדשים הפרקים הבאים.


פרק שלישי: “והייתם לאנשים עבריים”: ראשיתה של ספרות־הילדים בארץ־ישראל    🔗

ספרות־הילדים תגדל ותתפתח באותו מקום, שהחיים בעצמם לובשים צורה חדשה־טבעית – בארץ־ישראל. שם התעוררה ההכרה, שנחוץ ודרוש לילד הרך, שיהיה רואה עולמו היפה בחייו ועל הנער להתחנך על־פי דרכו – בהדרגה וסדרים נכונים, ואז יגדל ויהיה לאיש השלם. (‘פרדס’, א, אודיסה תרנ"ב, עמ' 286)

דברים אלה, שכתב י"ח רבניצקי למִקרא ספרוֹ של זאב יעבץ ‘טל ילדות’ (ירושלים 1891), ואשר היו בעת כתיבתם בבחינת חזון לעתיד, נתממשו עוד בחיי כותבם. שכּן החיים החדשים במושבות ארץ־ישראל היו קרקע פוריה ליצירת חינוך עברי טבעי, והמורים הצעירים, שראו עצמם מטפחיו של דור עברי חדש במולדת וחתרו להנהגת דיבור עברי בבית־הספר, היו גם יוצריה של ספרות־הילדים הארץ־ישראלית.

המוסד החינוכי הראשון, שבּוֹ התחילה העברית להיות שׂפה מדוּבּרת, היה בית־הספר לבנים ‘התורה והמלאכה’ של חברת ‘אליאנס’ (“כל ישראל חברים”) בירוּשלים. בשנת תרמ"ג (1883) החליט המנהל נסים בכר להקצות שעות־לימוּד אחדות, ששׂפת ההוראה בהן תהיה עברית, והציע לאליעזר בן־יהודה לקבל עליו משימה זו. בן־יהודה, שפּסק כי “רק בחנכנו את נערינו בשׂפה עברית, בהסכינם לדבר את השׂפה הזאת תמיד, גם בדבּרם אל לבבם או בהגותם ברוחם, רק אז יסכין הנער העברי או הנערה העבריה להיות בעיניהם עברים” (‘החבצלת’, ו כסלו תר"ם), נענה בהתלהבות להצעה והשפּיע באישיוּתוֹ על התלמידים ועל חבריו המורים. שניים מתלמידיו – דוד יֶלין ויוסף מיוחס – אף הלכו בעקבות רבּם והיו גורם רב־השפּעה בהפצת הדיבור העברי בבתי־הספר ומחוץ להם. ביוזמתו ובתמיכתו של בכר שיתפו בן־יהודה ויֶלין פעולה בחיבּוּר המקראה הראשונה לילדי הארץ, ‘מקראה לילדי בני ישראל’ (ירושלים תרמ"ז)77.

באשראתו של בן־יהודה עברו גם מורי בתי־הספר שבמושבות ללמד את כל המקצועות בעברית, ואותם מורים, שהיו חלוצי ההוראה בשיטה הטבעית (או בשמהּ האחר: “עברית בעברית”), הם שהיו גם ראשוני הסופרים לילדים בארץ־ישראל: דוד יודלביץ' בראשון־לציון, זאב יעבץ בזכרון־יעקב, יהודה גרזוֹבסקי־גוּר בעקרון, שׂמחה חיים ולקומיץ בראש־פינה ויצחק אפשטיין, שפיתח וניסח את השיטה “עברית בעברית” והעבירהּ מארץ־ישראל אל ה“חדר המתוקן” בגולה. בלא ניסיון קודם, בלא מונחים עבריים ברוֹב מקצועות־הלימוּד וכמעט ללא ספרים עבריים, לימדו מורים נחשונים אלה את תלמידיהם, וחרף המתנגדים מבית ומחוץ ראו אט אט ברכה בעמלם.

אבל כיצד מלמדים ללא ספרים?

כדי למצוא פתרון נאות לבעיה מעיקה זו של חסרון ספרי לימוד ומקרא – ולשאר בעיות פדגוגיות – נאספו שלושה־עשר מורי המושבות ל“אסיפות המורים”, בּהן החליפו דעות, דיבּרו נגד “מלמדי הדרדקי, המשחיתים את רוח הילד בסיפורי שֵדים ורוחות ובתרגומים משובשים ובקריאה נשחתה”78 וחיפּשׂו פתרונות לבעיוֹת הבּוֹערוֹת, שבּהן נתקלוּ בעבוֹדתם היוֹמיוֹמית. עיוּן בפרוטוקולים של אוֹתן אסיפוֹת מוֹרים (ראה הערה 2) מגלה, כי למִן האסיפה הראשונה (יט חשון תרנ"ב) ועד לאסיפה האחרונה (יז טבת תרנ"ו) לא ירדה בעיית הספרים מעל סדר־יומם: “מאין אקח ספרים?” הִקשה דוִד יודלביץ', מזכיר האסיפה, “איזה ספרים אציע? אַיָם? איה מחבריהם? […] כן הדבר: עניה היא ספרות־הילדים, ומעט הספרים אשר החלו לצאת לאויר העולם עוד לא הספיקו לכל המחלקות” (פרוטוקולים, עמ' 966).

כבר באסיפת המורים הראשונה הציע ש"פ רוזן מראשון לציוֹן לגשת “להדפסת ספרים מוצעים בכתב־יד ממורים”, אך הצעתו נדחתה בנימוק, שאסיפת־המורים “לא תוכל להעמיס עליה להיות גם מוציא לאור ספרים”. אך באותם ימים ממש, שבּהם שאלו המורים “מאין אקח ספרים”, כבר עסקו כמה מֵחבריהם, ביוזמתם, בחיבּור ספרי הילדים הראשונים בארץ־ישראל – ללימוד, למקרא ולשעשועים.


א. ‘בימי הבּציר’ – אליעזר וחמדה בן־יהודה

ספרי הלימוד והקריאה הראשונים לילדי הארץ חוּבּרו על־ידי שני מורים וסופרים, שלא נטלו חלק באסיפת־המורים, אבל היו ראשונים להורות עברית בעברית; והם, כאמור לעיל, אליעזר בן־יהודה ודוִד ילין. לא היה הרבה מן החידוש בספרם המשותף, ‘מקרא לילדי בני ישראל’ (תרמ"ז), שכָּלל “ראשית לימודים, סיפורי התלמוד והמדרשים ומשלי שועלים” והיה המקראה הראשונה לילדי הארץ. המחבּרים ליקטו כעשרים מאגדות התלמוד וממשלי חז"ל וכתבו אותם מחדש בעברית “ירושלמית” פּשוּטה וגמישה. כבר בספר ראשון זה ניכּרת מוּדעוּתוֹ העמוקה של בן־יהודה לחיוניותה של ספרות־ילדים עברית טבעית, והיה זה נושא שחזר אליו שוב ושוב בעתוניו, בהטעימו כי “הדבר החסר בכל ספרי הקריאה שלנו [לילדים] הוא הרוך, הנעימוּת, הילדוּת, חוט של חן, המשוך על ספרים כאלה בלשונות האחרות” (‘הצבי’ תר"ן, גל' ח).

אליעזר בן־יהודה (פלך וילנה 1858–ירושלים 1922) לא השאיר אחריו יבול עשיר בספרות־הילדים, ואף־על־פי־כן שמוּרה לו בתולדותיה זכות־ראשונים רבּת־השפעה בעיקר כמעורר, מביא לדפוס, עורך ומתרגם. הוא, שהושפע בנעוריו מספרים כ’אהבת ציון' ו’דניאל דירונדה', הִפנה משנת עלייתו לארץ (1882) את עיקר מרצוֹ לדוֹר הצעיר מתוך הכּרה, כי חינוכו הלאומי של דור זה ישׂא פרי רק אם ידבּרוּ ילדי הארץ ויקראו בשׂפה העברית. אבל אף־על־פי שביקש למהר ולברוא דור צעיר של קוראי עברית, היה האיש מוּדע למגבלותיו הספרותיות: “אינני יודע לכתוב לילדים”, אמר, “חסר לי החוש הילדותי” (קובץ מאמרים לדברי ימי העתונות, תרצ"ו, עמ' 132). למרוֹת הוֹדאתוֹ זו הוציא בן־יהודה, ארבע שנים אחרי ‘מקרא לילדי בני ישראל’, את ספרו ‘קיצור דברי הימים לבני־ישראל בשבתם על אדמתם’, שנועד לתת לילדים “מוּשׂג נאמן מדברי הימים לעם ישראל בהיותו עם מדיני, בימים אשר חי חיים שלמים, אשר אהב חרותו ומסר נפשו עליה”. בספרו זה, שפתח תקופה חדשה בתולדות ספרי החינוך העבריים הן במגמתו הלאומית והן בסגנונו הרענן, תיאר בן־יהודה את ראשית ההיסטוריה היהודית, מתקופת האבות ועד מרד בר־כוכבא, על תפארתה וייחודה. בסגנון חי ובהיר סיפר על חייהם ומנהגיהם של העברים הקדמונים (“הקציר, הבציר, גיזת הצאן היו להם ימים טובים, ימי שמחה וחג […] בימי החגים יצאו הבנות במחול”) ועל אומץ לבם בשדה המלחמה. אין תימה איפוא, שהספר זכה לפופולריות רבת־שנים בארץ ובגולה; הוא נדפס בשמונה מהדורות, וגם שלושים ושלוש שנה אחרי הוֹפעתוֹ ציין צבי שארפשטיין כי “אין לנו עד היום ספר היסטוריה שידמה לו במעלותיו” (‘הדואר’, תרפ"ה, גל' 40).

לנושא הֶרוֹאי־לאומי – מלחמת המכּבּים – הוקדש גם מחזהו היחיד של בן־יהודה, ‘החשמונאים’, שהיה המחזה העברי המקורי הראשון, שהוצג בארץ־ישראל. בן־יהודה כתב אותו בלילה אחד, מתוך מגמה ברורה לתת בפי הילדים־השׂחקנים טקסט עברי ספוג גאווה לאומית, וכדי להראוֹת “כי גם בעברית אפשר להציג מעל הבמה נפשות חיות, מדברות ופועלות”. המחזה הקצר, המסַפר על נפילת יהודה המכבי בשבי ושִחרוּרוֹ, הוצג לראשונה בחנוכה תר"ן על־ידי תלמידי בתי־הספר ‘למל’ ו’אליאנס' והועלה אחר־כך עוד פעמים רבות במושבות יהודה ושומרון. כעבור עשרים שנה נתגלה הטקסט שלו ונדפס בשני המשכים, בשם “יוסף החשמונאי”, בעתון ‘הצבי’ (חנוכה תר"ע)79.

תרומתו העיקריות לספרות־הנוער היתה אֵפוא בתחום השימושי, כשם שמכלול עבודתו הספרותית – מבלשנות ועד עתונאות – נועד בראש וּבראשונה לצורכי יום־יום. אך אם הוא לא השאיר אחריו כמעט ספרות יפה לבני־הנעורים, הִרבּה בן־יהודה לעשׂוֹת בשדה התרגום. את תרגומיו – מסיפורי ז’ול וֶרן, בוּלבר ליטוֹן, ויקטור הוּגוֹ ועוד – הדפיס תחילה בעתוניו, כרומנים בהמשכים, וגם תכליתם של אלה היתה מעשׂית בעיקרה: להעניק לקוראים הצעירים חוויה ספרותית־אֶסתטית, למען “יתפתח בלבם רגש היופי והנועם” (מתוך מכתבו אל ש"י פין; כתבים לתולדות חיבת־ציון, עמ' 235) וגם כּדי להוכיח, כי אפשר לכתוב סיפורים מודרניים בלשון עברית פשוטה ויומיומית: “ניסינו להביא בספרותנו סגנון חדש”, כתב, “סגנון שיחה פשוטה, חיה, סגנון של שני בשׂר־ודם פשוטים, המשׂוחחים איש את רעהו אודות ענינים פשוטים, אודות עניני העולם הזה. סגנון של בני־אדם ולא בלשון מלאכים ונביאים” (‘הצבי’, תרמ"ט, גל' 26).

עיון בתרגומיו־עיבּוּדיו החופשיים מגלה כי בן־יהודה היה – חרף אי־אלה זָרויות, שמקורן בנסיונות למצוא ביטויים עבריים מקבילים לאלה שבמקור – אולי המתרגם העברי הראשון, שהִתאים את לשונו אל אפיקי המחשבה המודרנית ואל הלשון המדוברת של זמנו. הנה כך, למשל, מציג את עצמוֹ המשרת הממולח ברומן של ז’ול וֶרן ‘סביב הארץ בשמונים יום’ (ירושלים תרס"ב) בנוסחו הרהוט של בן־יהודה:

במחילה מכבודו הרם, לא דְשוֹן שמי כי אם שַן פַּספַּרטוּ, כינוי שניתן לי בצרפת בגלל דעתי לבצע כל ענין ולמצוא מוצא מכל מבוכה. אנוכי איש ישר, ולבלתי כַּסות מכבודו כל דבר, הנני אומר לו כי היו לי אומנויות הרבה: סבבתי בארץ לזמר זמירות, הייתי ברוכבי הסוסים בקרקסאות, רקדתי על חבל, למדתי התעמלות ובאחרונה עבדתי בצבא המְכַבּים בפריז. זה חמש שנים כי מאסתי בכל זה ואשתוקק לחיי מנוחה, ואבוא אנגליה והנני משרת בבתי האצילים, והנני מקוה כי בבית כבודו אמצא מנוחתי. (עמ' 4)

ומאחר שבן־יהודה יעד את עתוניו גם לקוראים צעירים, עד כי “מגדול ועד קטן יקראוהו”, אין תימה שהעדיף לתרגם אותן יצירות, שמשכוּ גם את לב בני־הנעורים – הסיפור ההיסטורי ‘איתמר’ מאת מ' להמן (תרס"ג), ‘הגנוּבה’ לויקטור הוּגוֹ (תרס"ה; עיבוד מקוצר של ‘עלובי החיים’), ‘בסערת המלחמה’ מאת פ' שומאכר (תרס"ה; עיבוד מקוצר של ‘ביריניקה’), ‘ימי פומפיה האחרונים’ לבולבר ליטון (תרס"ו) ועוד. וכיוון שנתן עדיפוּת לפשטוּת העממית על־פני היומרה האמנותית, זכו תרגומיו לקהל קוראים נלהב; עד שאפילו קורא שתקף במכתב למערכת את תרגומי העורך נאלץ להודות כי “עוללינו שואלים [מהם] לחם חוקם” (‘האור’, תרנ"ג, גל' יב־יג; חתום: פלוני־אלמוני).

אבל בן־יהודה סיפק לקוראים הצעירים של עתוניו לא רק רומנים מתורגמים; מפעם לפעם הדפיס בהם גם סיפורים קצרים, שנועדו במפורש לילדים, בעיקר משלים ואגדות יהודיות ומזרחיות, בעיבודיהם של דוד ילין, יוסף מיוחס ויעקב שרתוק (בחתימת יעקב יהודי). סיפורים אלה נתקבלו בהתלהבות על־ידי המורים, שראו בהם בצדק חומר־קריאה מעולה, וסמוך להדפסתם הועתקו למקראות ולחוברות מיוחדות.

ומהקצאת פינה לילדים בעתון ה’מבוגר' ועד ליִיסוד עתון מיוחד לילדים המרחק אינו רב. ואכן זכות־ראשונים נוספת שמורה לבן־יהודה: הוא היה שותף בייסוּדוֹ ובעריכתו של הראשון בעתוני הילדים העבריים – ‘עולם קָטֹן’ (ירושלים תרנ"ג; ראה פרק ד/ א). ועוזרת על־ידו בעתון זה, ושותפת בעתון הבא – ‘העברי הקטן’ (תרס"ח) – חמדה אשתו.


כשנה לאחר שעלתה לארץ ב־1892, כבר ניסתה חמדה בן־יהודה (ליטא 1873–ירושלים 1951) את כוחה בכתיבת רשימות וסיפורים קצרים. בן־יהודה הוא שעודד את רעייתו בת העשׂרים, סטודנטית למדעי־הטבע, שהיתה בנעוּריה רחוֹקה מן העברית ותרבּוּתה, לעסוק בכתיבה ספרותית ועתונאית: דרישת השעה היא, שהאשה תחדור לספרות העברית ו“תכניס רגש, רוך, גמישות וגונים דקים לתוך העברית המתה”, אמר והוסיף: “תכתבי כּמו שאַת כותבת מכתבים[…] ובנוגע ללשון – אני אתקן מה שנצרך” (‘בן־יהודה, חייו ומפעלו’, מאת חמדה בן־יהודה, עמ' 118).

מאז שנת 1893 הִרבּתה חמדה לפרסם רשימות וסיפורים בעתוני בעלה; ואם נמתחה על רשימותיה העתונאיות וסיפוריה למבוגרים ביקורת קשה בשל נטייתה למזג את פשטות הלשון האינטימית עם “נוסח כתיבה תפל”, או בגלל “אלגאנציה המגיעה לפרקים לידי שטחיוּת” כּמשפטוֹ של ישראל חנני (‘מולד’, יד, עמ' 654), הנה דווקא בסיפורֶיה לילדים הגיעה חמדה בן־יהודה להשׂגים מפתיעים; ואין תימה בכך, שכּן היא התחנכה על ספרות־ילדים אירוֹפּית משוּבּחת, היתה חסידה נלהבת של אנדרסן “ובכלל היה בה כשרון הרכּוּת, האישות, אשר כל־כך נחוצים לילדים”, כעדותו של דוִד יודלביץ' (קובץ מאמרים לדברי ימי העתונות בארץ־ישראל, ב, עמ' 131). על כן הצליחה כל־כך בכתיבת סיפוריה ‘מחיי הילדים בארץ־ישראל’ (ורשה תרס"ג), שהרשימו ברעננוּת הרכּה שבהם ובמזיגה ההרמונית של הלך־רוח אגדי עם מציאות יומיומית. לצד סיפּוּריו של זאב יעבץ (ראה להלן) היו אלה הסיפורים הראשונים שתיארו את חייהם של ילדי היִישוב החדש. הראשון שבהם, “ישראל”, מספר על נער משומרי החומות, שיצא לראשונה בחייו אל מחוץ לעיר ופתאום “עמד משתאה ומשתומם למראה עיניו: לפניו עַיִר קטן מאד, התועה גם הוא כמוהו”. הסיפור הבא, “זרֻבּבל”, מתאר בחֵן ילד בן כפר, האוהב ללכת יחף “וללבוש בגדי בד פשוטים, כי בם יוכל לטפס על עצים, להתגלגל בחוץ, להסיע אבנים ולהיאבק עם חבריו”, וכשמעירים לו כי “זאת אסור וזאת אסור” הוא מתמרד ומקשה: “ואם הכל אסור – למה אני חי?” הסיפור השלישי, “מוכר התאנים”, מספר בחיבּה על התרועעותם של ילדי שכונה ירושלמית עם נער ערבי מבית־לחם.


ספרות הילדים אופק 18 עמ 126 חמדה בן יהודה הבציר (2).jpg
'בימי הבציר' מאת חמדה בן־יהודה (וַרשה תרס"ז) – ספורים ראשונים שסיפּרו לילדי הגולה על החיים החדשים בארץ־ישראל.

ספרה השני, ‘בימי הבציר’ (ורשה, תרס"ז), כולל חמישה סיפורים המקושרים בסיפור־מסגרת: חבורת נערים, השומרת על הכרם בעונת הבציר, מעבירה את הלילה בסיפורי מעשיות – על טיול למערת צדקיהו, על נער מלשין שנהפך לחמור, על האבנים השחורות שלחוף ים־המלח ועוד. בתום הלילה התחיל השחר עולה, וּשעת־הבּוֹקר בּכּפר מתוארת במשפטים קצרים וציוּריים, המעידים על עין בוחנת וכושר תיאורי בשל;

חדל השאון אצל המרתף. הגמלים רבצו לארץ וילעסו בתאבון את הקוצים היבשים אשר נתנו לפניהם. הכוכבים כבו אחד אחד. והנה נראו קרני השמש הראשונות. האדים עלו מן הארץ עננים עננים. קול התוּפּים שקט בכרמים מסביב ושירת הנוטר לא נשמעה עוד. אז שבו אבנר, גדעון, יפת ואסף איש איש אל ביתו.

נקל לתאר את הרושם שעשו סיפורים אלה – וכן מניין סיפוריה הקצרים שנדפסו בשבוּעוֹני הילדים ‘עולם קטן’ (ביניהם: “בובה עברית”, “עניים מרודים”, תרס"א) ‘החיים והטבע’ (ביניהם: “ערבת הירדן”, תרס"ה) – על הילד העברי בגולה. בין המעשׂיוֹת על ילדי ה“חדר” של יהודה שטיינברג וסיפורי האנכרוניזם של שדכנים בימי המבול לי"צ לוין, שסיפקה הוצאת ‘תושיה’ לקוראיה הצעירים, גילו הילדים פתאום סיפורים רעננים על חייהם של בני גילם בארץ־ישראל החדשה – והם כתובים בשׂפה רהוטה וגמישה, ששוּלבו בה דיאלוגים הקולחים בטבעיוּת ומרתקים באמינוּתם. נראה כי הסוֹפרת החליטה לפרסם סיפּוּרים אלה באירופה, כדי להביא לילדי הגולה את בשׂוֹרת החיים החדשים בארץ־ישראל: נערים דוברי עברית, המטפסים על עצים ושומרים על כרמי הארץ, מצוּיים לא רק בסיפורי העבר הרומנטיים כ’אהבת ציון', אלא הם גיבורי ההוֹוה החדש. ומי יודע כמה צעירים נמשכו אל הציונות בזכות אותם סיפורים ראשונים על “חיי הילדים בארץ־ישראל”.


ב. “טל ילדות” – ילין מיוחס, יעבץ, וילקומיץ

[1] שותפו של בן־יהודה בחיבּוּר המקראה הראשונה לילדי ארץ־ישראל היה דוד ילין (ירושלים 1864–שם 1941), ראשון הסופרים ה“צברים”. מחנך ובלשן רב־זכויות זה, שבגיל ארבע־עשרה ערך דו־שבועון בשם ‘הר ציון’ שיצא בכתב־יד80, והיה ממעצבי שיטת הלימוד “עברית בעברית”, סייע תוך כדי עבודתו החינוכית להיווצרותה של ספרות־ילדים ארץ־ישראלית. כל שנות הוראתו ביקש כי “ימצאו בנינו עונג בלימודם”, על כן בנה את שיעורי הקריאה “על־פי משפט הילדים עצמם, כי המה השופטים היותר מומחים במקצוע זה” (מתוך המבוא למקראה ‘לפי הטף’, ספר המורה, תרס"ה).

בגיל עשרים ואחת התחיל ילין לפרסם אגדות מקראיות וסיפורים מזרחיים בעתוני ירושלים; ושנתיים לאחר שערך עם בן־יהודה את ‘מקרא לילדי ישראל’, חיבר בעצמו את המשכוֹ, ‘מקרא לנערי בני ישראל’ (ירושלים תרמ"ט). בספרו זה ביקש ילין לסַפּר לנוער את “תולדות גיבורי ישראל, משלי ישראל, מוסר תורת ישראל ופרקים מתולדות עמנו וגדוליו”, למען “ילמד הנער את כל הדברים בהיותו נער והיה ליהודי נאמן”. פרקי הספר הקצרים מספרים על גבורתם וחוכמתם של אישי ישראל, מיהודה המכבי עד הרמב"ן, ומבליטים ערכי אנוש ולאום, רדיפת השלום ואהבת ארץ־ישראל. מיד לאחר הופעתה פירסם בן־יהודה מאמר עתיר שבחים על המקראה, הילל את תוכנה ואת לשונה וחתם את מאמרו הארוך במלים: "עוד לא בא כבושׂם הזה בלשוננו! " (‘הצבי’, תרמ"ט, גל' יז–יח).

בסוֹפה של אותה שנה (אלול תרמ"ט) עשה ילין מעשה חלוצי בתולדות ספרות־הילדים וחיי התרבות של ארץ־ישראל: הוא תירגם לעברית את מחזהוּ הציוני היידי של מ“ל ליליֶנבּלוּם ‘זרֻבּבל’, שהיה המחזה הראשון שהוצג בארץ־ישראל. לא היה זה, למעשה, תרגום אלא עיבוד חופשי, ששוּבּצו בו שירים רבים. ‘זרֻבּבל’ הוצג לראשונה בחול־המועד סוכות תר”ן בבית־הספר ‘למל’ בירושלים, ואחר־כך חזר והועלה עוד פעמים רבּוֹת במושבות הארץ. ילין ניסה להוציא את מחזהו בדפוס, אך הדבר לא נסתייע וכתב־היד שלו אבד, עד שנתגלה במפתיע ב־1982, ו־93 שנים אחרי כתיבתו ראה המחזה המתורגם את אור הדפוס81.


ספרות הילדים אופק 19 עמ 128 זרובבל (2).jpg
'זרֻבּבל בכתב־ידו של דוד ילין – המחזה הראשון שהוצג בארץ־ישראל (תר"ן)

בראשית המאה הוציא ילין את סִדרת המקראות המפוּרסמת שלו ‘לפי הטף’ ו’מקרא לפי הטף' (ורשה תר“ס–תרס”א; שש מהדורות), שהיו על־פי עדותו “הספר בה”א הידיעה ללימוד הדיבור העברי בארץ וגם בגולה בתקופת ה’חדרים' המתוקנים" (‘הדואר’, תרפ"ח, גל' ט). לצד פרקי השינון והשׂיחות הביא ילין בספריו אלה, שהושתתו על הוראת השפה בדרך של המחשה ובשיטה “קוֹלית” פוֹנֶטית, גם חומר־קריאה מנוּפּה, המעוגן כולו בעולם הילדוּת. הנה כך, למשל, מסתיים התיאור הלירי ‘אמי זקנתי’:

שמלתה שחורה ועל ראשה צעיף לבן, וסינר רחב מעל לשׂמלתה, ומה נעמו הממתקים אשר תשמור לי בחיקה אשר בסינרה לעת שובי מבית־הספר. בערב בערב תשב על־יד מיטתי וסַפּר תספר לי סיפורים יפים ונחמדים, עד אשר תיסגרנה עיני ואישנה. מה טובה ומה חביבה היא אמי זקנתי!

(שיעור לו)

רוח חדשה נשבה מדפי ‘לפי הטף’, ואין פלא שהסִדרה נתקבלה בהתלהבות על־ידי המורים הצעירים, אשר ראו בהופעתהּ פתיחת עידן חדש בלימוד השׂפה העברית. “התאפק לא נוכל”, כתב אחד המבקרים, “לבלי הביע את העונג ששׂבענו בעברנו בין חלקי הספרים אשר לפנינו” (‘המליץ’, 1902, גל' 133; חתום: אמתי [משה סמילנסקי?]). ולא רק המורים – גם הילדים התענגו על הספר, כעדותו של המחנך אליעזר ברא: “מי שלא ראה את אור־פניהם של התלמידים הקטנים, בהחילם לדבּר עברית [בעזרת הספר] ואחר לקרוא ולכתוב, והכל באופן קל ונעים, לא ראה לימוד מאהבה מימיו” (‘המליץ’, 1901, גל' 134).

אחרי ‘לפי הטף’ הוציא ילין קובץ עברי ראשון בסוגו של שירי זמר עבריים בשם ‘אוסף שירים לילדים’ (ירושלים תרס“ה; עם ח”א זוטא) והשתתף עם ש' בן־ציון בעריכת כתב־העת ‘העומר’ (תרס“ז־תרס”ט). בשנת תרע"ב הוציא עיבּוּד ראשון לילדים של סיפורי ‘אלף לילה ולילה’ (ראה פּרק ב/ו), שהצטיין בסגנון מקראי ממוזג ונדפס במהדורות אחדות (אודיסה, תרע“ח; תל־אביב, תר”ץ). מפּעם לפעם פירסם סיפורים מהווי המזרח בעתוני הילדים והנוער; אך מאז שנוֹת העשׂרים השתקע יֶלין יותר ויותר בעבודות בלשנות, מחקר והוראה אקדמית, וכן בעסקנות ציבורית, שבזכותה הוּכּר כמנהיג היישוב היהודי בארץ.

אבל אם לא תרם ילין הרבה משלו לספרות־הילדים, הנה בפועלו הנחשוני – כמוהו כפועלם של מורו בן־יהודה וחותנו יחיאל מיכל פינס82 – תרם תרומה בל־תתואר לגידולו של דור־קוראים עברי ראשון בארץ־ישראל.


[2] חברו ושותפו של ילין בעבודתו החינוכית־הספרותית היה גיסו יוסף בר"נ [בן רחמים נתן] מיוחס (ירושלים 1868–שם 1942). שניהם למדו יחד עברית בעברית מפי אליעזר בן־יהודה בבית־הספר ‘התורה והמלאכה’, ואחר־כך לימדוּ בהצלחה בשיטה זו את תלמידיהם הרבים. לשבח מיוחד זכה מיוחס מסופר לוח ‘אחיאסף’, שראהוּ מלמד בבית־הספר לבנות בירושלים וכתב: “התלמידות הצטיינו בדיבור עברי באופן היותר טוב, וראוי לתהילה המורה ה' יוסף מיוחס” (ורשה תרנ"ז, עמ' 275).

תקופת הוראתו בבית־הספר לבנות היא שעוררה את מיוּחס לעשׂוֹת מעשׂה, שהיה בשעתוֹ בבחינת חידוש בספרות הפדגוגית העברית: חיבּוּר מקראה מיוחדת לבנות. “עיני המורה הן הרואות, כי לא ענייני הלימוד אשר יסכנו לבנים יסכנו גם לבנות”, כתב בהקדמתו המעניינת לספר, “הבּנים ישאפו לעסקי העולם מחוצה, והבּנות לעסקי הבית פנימה”; לכן יש, לדעתו, לחַבּר ספרי לימוד נפרדים לשני המינים, מה גם שבשׂפה העברית “משתנות נטיות הדיבּוּרים בין זכר לנקבה”. בשנת תרס"א יצא בירושלים ספרוֹ החדשני 'בת־חיל או תורת אֵם: ספר־מקרא לבנות ישראל‘, העשׂוּי “בשינויים אחדים, לפי תנאי המקום, על־פי ספר ‘כלכלת הבית’ בשׂפת אנגלית” (מתוך ההקדמה). כט פרקי הספר הקצרים והמנוקדים כוללים קטעים סיפוריים, המשובצים לעתים בשירים והמעוגנים כולם בנושאי משק־הבית: לישה ואפיית הלחם, חליבה והכנת מאכלי חלב, בישול וניקיון וכו’. גיבּוֹרוֹת הסיפּוּרים הדידַקטיים הן נערוֹת מבּנוֹת ירוּשלים והמוֹשבוֹת הצוֹברוֹת ניסיוֹן בחיי יוֹם־יוֹם. סגנונו המקראי של ‘בת חיל’ נעים לקריאה, ושפתו הּבהירה – אך המשוּפּעת מלים תלמודיות ומחודשות – מתוּבּלת לעתים בהומור ילדוּתי:

יש אשר גם אמנו מתכסה באבק לבן. האח! זוכרת אני את אמנו עת היתה מרקדת את הקמח בנפה להכינו למעשה הלחם, ואראה הנה היא כולה מסוידה בסיד, ואצחק, ואצחק! (עמ' 8)

כצפוי, עורר הספר עם הופעתו תגובות לכאן ולכאן. לעומת השוללים חייב ‘השלוח’ (תרס"א, עמ' 574) הוצאת מקראה מיוחדת לבנות; המבקר שיבח את שפתו הקלה והמדויקת של מיוחס, אבל עירער על ריבּוּין של מלים תלמודיות ועל “חידוש מלים שלא לצורך”.

אחרי הופעת ‘בת־חיל’ היה מיוחס אחד הסופרים הקבועים של עתוני הילדים והנוער ‘עולם קטן’ ו’הנעורים' (וַרשה, תרס“א–תרס”ו). הוא הִרבּה לפרסם בהם ביוגרפיות, ספורי טבע מעוּבּדים וכן תרגומים בהמשכים, שהצטיינו בסגנונם ה“ירושלמי” הרהוט ויצאו אחר־כך בשוּרת חוברות וספרים: ‘רבי אלעזר בן הורקנוס’, ‘מתולדות בעלי חיים’ (7 חוברות), ‘בופון: מגדולי העמים’ (תרס"ז), ועיבּוּד סיפּוּרוּ ההיסטורי הגדול של לואיס פנדלטון ‘אלמון האובד’, שזכה לפּוֹפּוּלריוּת רבת שנים (ורשה תרס“ז; מהדורה מחודשת וּמאוּירת: ירושלים תרצ”ח).

מוצלח פחות – אם כי מרהיב עין בהדפּסתוֹ ובאיוּריו הרבּים – היה ספרו של מיוחס ‘הליכות עולם, או פרי תרבות’ (חלק א, ירושלים תרע"ג), שהוגדר על־ידו כ“ספר מקרא עברי, קולטורי וכללי לבית־הספר ולבית”. ‘הליכוֹת עוֹלם’ היה, למעשה, עיבּוּדהּ של המקראה האֶנציקלוֹפדית הפּוֹפּוּלרית Francinet מאת ג' בּרוּנו, (פּסבדוֹנים של המחנכת ז’יל אֶמיל פוּיֶה), שיצאה לראשוֹנה בפאריז ב־1875, נדפסה בעשרוֹת מהדורות וכָללה פרקי קריאה מגוּונים על החברה האנוֹשית, התרבּות והקִדמה, התעשיה והטכנולוגיה. ספר זה, כתב מיוחס בהקדמתו, “תחילתוֹ סיפּוּר והמשכוֹ תוֹרה שלמה”, וּבוֹ נותן “מורה מצוין ופדגוג אמן” לפני תלמידיו פרקי יסוד בתרבות העולם. ואף־על־פי שמיוחס ראה עצמו במעשה העיבּוּד ו“יִהוּד” ספרו של בּרוּנוֹ חלוץ היוצר “חיבּור וקשר בין שני העולמות הגדולים שבספרות בית־הספר העברי – עולם התורה ועולם המעשה” – לא האירה הביקוֹרת פנֶיה לספר, שנראה כמין שעטנז מלאכותי של סיפורת, מידע ודידַקטיקה בוטה: “חבל שמר מיוחס, שהוא כותב עברית צחה ויפה ומתרגם משׂכּיל, אשר נתן לנו ספרי מקרא נחמדים באמת”, כתב מרדכי אזרחי בצער, “נכשל הפעם בספר בלתי מהוגן כזה!” (‘החינוך’, ג, תרע"ג, עמ' 304. חתום: מ. קרישבסקי). הפעם קיבל עליו מיוחס את משפט הביקורת: החלקים הבאים של ‘הליכות עולם’, שהשקיע עמל רב בכתיבתם ואף פירסם את תוכנם, לא ראו אור.


רוב שנותיו עסק מיוחס באיסופן וברישוּמן של מעשׂיוֹת הערבים ובני עדות המזרח, ובכך קישר כביכול בין עבוֹדתוֹ הפולקלורית של גיסו יֶלין (מתרגם סיפּוּרי ‘אלף לילה ולילה’ וחוקר שירת המזרח) לבין עבודתו של מקורבם זאב יעבץ, מחדש האגדה העברית. בגיל שמונה־עשרה התחיל לפרסם בעתוני בן־יהודה “ממשלי ערב” בעיבודו, ואלה כּוּנסו אחר־כך בספר ‘שיחות ישמעאל’ (ירושלים תרנ“ו; מהדורה מורחבת: שם תרע”ט). מאז ועד שנותיו האחרונות הוסיף, לצד פעילותו הציבורית הענפה, לרשום, לתרגם ולעבּד סיפורים ואגדות מן הפולקלור המזרחי, תוך ניסיוֹן להבליט את השווה והדוֹמה שבּין הווי הערבים לעברים: “חשבנו שכדאי לתת לפני הקוראים העברים בכלל, ולפני צעירינו בפרט”, כתב, “את פרטי החיים [של הערבים, צאצאי הכנענים] וכמו כן את אגדותיהם וסיפוריהם בכל ענפיהם השונים, כדי להוציא מהם תועלת כפולה, הן מצד הצורה ומצד כוח הדמיון המזרחי והיופי המזרחי שבהם, והן – ביחוד – מצד התוכן, מהצד השווה שבהם, כאמור, ובחיינו ובאגדותינו ובסיפורינו אנו, ועוד גם זאת, שעל־ידי כך אנחנו נוכחים לדעת עד כמה הם, הערבים, קרובים לנו היהודים גם ברוח”.

במסגרת עבודתו זו הוציא את האסופה הססגונית ‘ילדי ערב’, על שלושת חלקיה: “אגדות התורה”, “אגדות הנביאים”, “מחיי החליפים” (תרפ“ח־תרפ”ט), ואחר־כך את הקובץ ‘מעשיות־עַם לבני קדם’ (תרצ"ח). ביד־אמן נמזגוּ בסיפּוּרים אלה שׂגב הסגנון המקראי הסיפורי עם חִנהּ העממי של שפת המסַפּר המזרחי, ומזיגה זו נשמעת באוזנינו טבעית ומהנה:

ויסַפּר הצעיר כדברים האלה לאמור: בדווי מיושבי האֹהלים אשר במִדבר אני, ואבוא כיום יחד עם כל בני־ביתי לעיר לדבר נחוץ, ואקח עמי מספר מגמלותַי החביבות עלי, ואליהן נספח גם גמל אחד רך בשנים, יחיד ומיוחד להן ולי, וכולו מחמדים, קומתו דמתה לתמר ועיניים לו מקסימות ושפתיים לו משולשלות אדומות. ויהי בעברנו דרך אחת מסימטות העיר על־יד גן מלא עצים רעננים, אשר שׂיאם מגיע לעננים, ותרא אחד הגמלות את ענפיהם ותחמוד יופיים בלבה […] (“מחיי החליפים”, עמ' 11)


[3] “כבוד למסורת ואהבה לקידמה” – סיסמה זו, שטבע ילין לגבּי עבודתו הספרותית־הבלשנית, באשראת חותנו י"מ פינס – אומצה גם על־ידי זאב יעבץ, שהיה קרוב אליהם בהשקפת עולמו. כגיסו פינס, ביקש גם יעבץ (קולנו, פולין, 1847–לונדון 1924), לתת לילדי ארץ־ישראל חינוך לאומי דתי, תוך קישוּר המועיל והחיובי שבשני הקצוֹות. ולאחר שלא עלה בידו להקנות להם את תורתו זו על־ידי הוראה הלכה למעשׂה, עשה זאת באמצעות ספריו, בהם שוקעו כמה מיצירות הילדים היפות ביותר שנכתבו בדור התחיה.

באותה שנה, שבה הופיע בוַרשה ספרו רב־המוניטין ‘שיחות מני קדם’ (תרמ"ז), עלה יעבץ לארץ־ישראל כדי לעבוד את אדמתה. בראשית תרמ“ט היה למורה בזכרון־יעקב, שם התחיל בחיבּוּר המקראות שלו ושם גם הניח את היסוד לחינוך העמלני־החקלאי בארץ. בשל סכסוך עם פקידי הברון רוטשילד אולץ לנטוש את המושבה ועבר לירושלים, ובה שקד במשך שבע שנים על עבודותיו הספרותיות המגוּוָנות: מקראות לילדים, כתיבת אגדות ו”שמועות", הוצאת מאספים ספרותיים וחיבור הפרקים הראשונים של ספרו המונומנטלי ‘תולדות ישראל’.


ספרות הילדים אופק 20 עמ 132 ליל תשעה באב (2).jpg
'ליל תשעה באב' עם תמונת קבר רחל. מתוך 'טל ילדות' לזאב יעבץ (מהדורת וילנה, 1898)

‘טל ילדות’ – הביטוּי המקראי שקשר דוד פרישמן לספרוֹ של יעבץ ‘שיחות מני קדם’ (‘היום’, 1887, גל' 141), היה גם שֵם ספרו הבּא של זאב יעבץ (ירושלים תרנ"א) – ספר־מקרא מנוקד ומאוּיר לתלמידי הכיתות הנמוכות. בארבעת חלקיו, המוקדשים לארבעת יסודות היהדות (“מעשׂה אלהינו”, “עַם אלהינו”, “תורת אלהינו”, “ארץ אבותינו”), נכללו פרקי סיפורת ושירה הכתובים “ברוח התום והטהרה שהִשרו עליה אבות ישראל”, והמצטרפים למזיגה נדירה של אסתטיקה צרופה עם אמונה עממית. כדי “לשמח את לב הילד הקטן ולחבב עליו את מורשת אבותיו בעוד לבו רך וטהור” (ככתוב בהקדמה), הביא יעבץ ב’טל ילדות' סיפורים שכּל גיבוריהם ילדים, “המשוחחים שיחת ילדים זכּה, ברוח פי תינוק שאין בו חטא”. כך, ידע, תיווצר ההזדהות אצל הקורא הצעיר, “במצאוֹ בילדים אשר בגילוֹ את צדיקיו, את חכמיו ואת גיבוריו”. בחלק ההיסטורי של הספר הביא, בין השאר, סיפורים על אבות האומה בילדותם ועל חכמתם של בני ירושלים. בחלק המוקדש ל“תורת אלהינו” הביא סיפורים על מסירות־נפשם של ילדים הדבקים באמונתם. ובחלק “ארץ אבותינו” סיפּר ברוב התפעלות על חייהם של ילדי האִיכּרים העובדים את האדמה, הבנים המאלמים אלומות, “והביא אביהם את העגלה הגורנה וישבו הילדים בראש העגלה המלאה עמיר והריעו בקול ששון”; הבנות העובדות במשק “תשקינה את הפרחים אשר לפני החלון וכלכלו את התרנגולות ואת אפרוחיהן”, וילדי טבע אלה חסונים ואמיצים, “והיה כוח ילד שם ככוח נער גדול בעיר, כי עבודת אביו הוא עובד, על כן יגדל כוחו ולבו יאמץ ופחד לא ידע”.

בפרקים פּסטורליים אלה, הרווּיים התפעלוּת תמימה עם שאר־רוח, מצוּיה לראשונה בשׂוֹרת החיים החדשים בארץ־ישראל, ונקל לתאר את הרושם שעשׂוּ על קוראים צעירים כמבוגרים: “הפסוקים הבהירים על ילדי ישראל בכפר המולדת, על גיל העבודה ותנחומי הטבע מאירים עד היום על הכריסטומאטיה העברית ברעננות בּיבּלית שקופה”, כתב יעקב פיכמן (‘כתובים’, כ“ד באדר ב' תרפ”ז).

אבל עיקר ערכּוֹ ההיסטורי־האמנותי של ‘טל ילדות’ טמון, בלא ספק, בשירים אשר בּוֹ. שכּן אם פתח יעבץ תקופה חדשה בספרות־הילדים העברית, שמורה לו זכוּת זו – לצד ‘שׂיחות מני קדם’ – גם על היותו משורר־הילדים העברי הראשון, שכּתב שירי משחק ושירים ליריים בעלי איכות אמנותית. י"ל בן־זאב ואהרן רוזנפלד קדמו לו, כזכור, בזַ’אנר זה, אך שיריהם, המעוּבּדים ברובם, בעלי המגמה המשׂכּילית הדידקטית, חסרו את “האמנות הגמורה, זו שיש בכוחה לברוא בקסמֶיה אילוזיה של טבעיות ילדותית אפילו במקום שאינה”, כדברי ביאליק (בחוברת ‘אופיר’, ברלין תרפ"ב). בא זאב יעבץ והעניק לראשונה לילד העברי שירים שיש בהם “עליצוּת רבּה ותמימה ואין בהם התרגשות יתֵרה, המרתחת ועוכרת את רוחם השאננה”, כלשונו (במבוא ל’טל ילדות'). והוא עשה זאת בענוה של משורר שלא־מדעת, בחן טבעי ובשאר־רוח; בבתי שיר שיש בהם ניגון וחריזה בלתי־שגרתית, חוויות־ילדות, מראות נוף, געגועים ואמונה, חדוות משחק ועליצות.

בשורות קצרות, שמקצבן טופף כטיפות הגשם, מתוארת גבורת הגשמים:

אֵל חָנַן / יִרְוָיוּ

מֵי עָנָן / יִשְׁתָּיוּ

שָׂדֶה וּשְׁדֵמָה. / אָדָם וּבְהֵמָה.

הנער הנודד עורג אל ביתו ונושא תפילה אֶלגית (וראוי לשׂים לב לחריזה הפנימית בשורות ד–ה: אֵלִי – אוֹי לִי):

מִי יִתְּנֵנִי צִפּוֹר־כָּנָף

אָעוּפָה מִבַּד אֱלֵי עָנָף,

עַד אָבוֹא אֵלַיִךְ, אִמִּי.

אֵלִי, אֵלִי, כָּנָף תֵּן לִי!

אוֹי לי, אוֹי לִי, כָּנָף אֵין לי!

פֹּה אֵשֵׁבָה וּכְאֵבִי עִמִּי.

(“בנכר”)

יעבץ הפדגוג ידע, כי הילדים יעדיפו תמיד הנאה על לימוד לשמו, ובלשונוֹ: “הנועַם מתקבל יותר על הלב מן התועלת המוסרית” (במאמרו “על דבר החינוך לילדי האִכּרים בארץ־ישראל”, ‘הארץ’, ירושלים תרנ"א); על כן חיבּר למענם גם את שירי המשחק העבריים הראשונים. היה זה חידוּש מרנין בספרות־הילדים שלנו: חרוזי שעשוע ללא כוונה דידקטית. הילד ה“רוכב” על מקלו מזרז את סוסו הדמיוני במקצב דהרני:

בֶּן סוּסִי, עוּף עוּף עוּף! / עַל גְּבָעוֹת מַהֵרָה! / עַל הָרִים דַּהֵרָה!

והילד המקים לעצמו חנות דמיונית קורא אל ה“לקוחות” הנעלמים:

גְּשׁוּ, יַלְדֵי שַׂעֲשׂוּעַי83, / קְנוּ מַעֲשֵׂי צַעֲצוּעַי!

הוא מונה כרוכל את אוצרותיו – “שָׁרָתִי בִּצְעִיפִים, / יִשְׂמְעֵאלִי בִּצְנִיפִים” וכן הלאה, על טהרת החריזה המוסיקלית, ומסיים:

פְּרוּטָה הָבוּ הֵנָּה – / וְלָכֶם כֹּל אֶתֵּנָה!

(“היריד”)

דומה כי שירים אלה ביטאו לראשונה את ההכרה בזכותו של הילד היהודי למשחק ולשעשוע. חינם וסגולתם הלירית מחפּים על הארכנוּת והחזרות היתֵרות הפוגמות בכמה מהם; ואין תימה שאחדים מהם היו לשירי עם מולחנים (ביניהם: “גשם נדבות”, “בנכר”, “ראש־השנה לאילנות”), הועתקו למקראות ולשירונים בארץ ובגולה, וגם השפיעו בלא ספק על שירת־הילדים העברית בראשיתה84. רק תריסר שנים ויותר אחרי ‘טל ילדוּת’ התחילו מופיעים שירי המשחק העבריים הבאים – “מעשה ילדות” לביאליק, “בארץ השעשועים” לשניאור, “תאוַת עצל” לנֹח פינס ואחרים, שבכמה מהם ניתן למצוא את עקבות השפעתו של יעבץ.

אף־על־פי שיעבץ יעד את ‘טל ילדוּת’ בעיקר לילדי הארץ, הוא נפוֹץ גם בּבתי־הספר העבריים במזרח־אירופה, נדפס שם במהדורות אחדות ועורר את התפעלותה של הביקורת. י“ח רבניצקי קבע ש’טל ילדוּת' מבשׂר “צוּרה חדשה וטבעית” של ספרוּת־הילדים (‘פרדס’, א, עמ' 286); י”ל דוידוביץ' הכתיר את יעבץ בתואר “סופר פדגוגי ביתר שאת (פּאַר עקסלאנס)”, וכדי להוכיח עד כמה נתחבבו שירי ‘טל ילדות’ על הילדים סיפּר המבקר כיצד קרא את השיר “בנכר” – שזכה בשעתו לפִרסום נרחב – בשתי כיתות, “וכעבור חמישה־עשר רגעים כל המחלקה, גם התלמידים היותר גסים, חזרו בעל־פה את כל ששת החרוזים מבלי שגיאה ובעונג רב, אשר לא ראיתי כמוהו על פניהם. עדותם של ילדים רכּים כאלה”, הטעים הכותב, “יקרה בעיני מעֵדוּת חכמים ונבונים רבּים וכן שלמים” (‘המליץ’, 1892, גל' 102. חתום: בן־דוד).


‘המוריה’ (תרנ"ד) – המקראה לתלמידים מתקדמים, שהוציא יעבץ בירושלים שלוש שנים אחרי ‘טל ילדות’ – דומה לקודמתה בתוכנה ובסגולותיה. בארבּעת חלקיה, המוקדשים גם הם לנושאי הבריאה, הדת, העם והארץ, נכללו שירים וסיפּורים, משלים ואגדות על תולדות האומה ואישֶיה, על תופעות הטבע וברכּת הארץ. ואם ניתנו בה לעתים גם דברים שהם קשים לקורא הצעיר, השׂכּיל יעבץ להסבירם בלשון ברורה, מדויקת ומובנת; או כפי שכתב בהקדמה: “קשי הענינים התרכך מאד ביד הלשון הרכּה, עד שהם נבלעים בנעימה לכל קורא”.

השתפכות לירית גודשת את פרקי הלימוד והקריאה, המוקדשים לארץ־ישראל (“והארץ אשר נתן ה' לאבותינו אין ערוך ליפיה ולהדר גאונה, אשר לא נעלה מעליה גם בימי עניה”). השירים הרבּים, מהם עיבּוּדים של בתי שיר לועזיים, שוּבּצו בתוך הטקסט הסיפורי, כאילו היוד חלקים אוֹרגניים שלו, והם משרים על פרקי המתודה אותו נועם, שיעבץ ביקש כל־כך להעניק לקוראיו. בפרק המוקדש למושבות העבריות החדשות, למשל, שיבּץ חרוּזים כלילי יוֹפי, שהם ממיטב הליריקה שנכתבה בתקופת התחיה:

אַט עַל פָּנַי תִּסָּעִי

בְּקוֹל דְּמָמָה דַּקָּה;

אַט אֶל לִבִּי תִּגָּעִי,

אַתְּ, רְנָנָה זַכָּה.


רִנְנַת נֹעַם צַלְצֵלִי,

זַמְּרִי, רַנֵּנִי!

בְּמֶרְחַב־יָהּ הִטַּלְטֵלִי,

שִׁיר נַגֵּנִי!

ואחרון חשוב, יעבץ הכליל בספריו כמה משירי החג הראשונים בספרות־הילדים העברית. הוא, שיעץ להעניק לחגי ישראל תוכן חדש (ראה: אופק, ספהי"ל, עמ' 326) וערך עם תלמידיו בזכרון־יעקב את טקס הנטיעות הראשון בארץ, חיבר בין השאר זמר עברי ראשון לט"וּ בשבט, ובו בית־חוזר פשוט וקליל:

צִפֳּרִים נֶאֱמָנוֹת

בְּרֹאשׁ־הַשָּׁנָה לָאִילָנוֹת

בְּנֹעַם תִּישְׁתַּפֵּכְנָה,

אוֹתָנוּ תְּבָרֵכְנָה.

למרות סגולותיהן הספרותיות המובהקות, לא זכו מקראותיו של יעבץ לאריכות־ימים: ‘טל ילדות’ נדפס בארבע מהדורות (כולן במאה ה־19) ואילו ‘המוריה’ לא זכה, ככל הנראה, אפילו למהדורה שניה. זה היה גורלן של רוב המקראות שיצאו בשנות התשעים: עם ראשית המאה העשרים הן נדחו על־ידי ספרי הלימוד החדשים – של ש' בן־ציון, יהודה גרזובסקי וחבריהם. אפשר גם שהתווית שדבקה בּיעבץ, שהוא “קלריקאל קיצוני”, הרתיעה מורים רבים מלהכניס את ספריו לכיתותיהם, וחבל, שכּן הם היו, כתיאורו הקולע של קלוזנר, ספוגים “ילדות טהורה מתובלת ביהדות דתית, שעם כל אדיקוּתה יש בה שמחת־חיים” (‘יוצרים ובונים’, ב, עמ' 54).

אבל יעבץ היה לא רק פייטן ובעל־אגדה, אלא גם היסטוריון; ועוד לפני הופעת ספרו רב־הכרכים ‘תולדות ישראל’ הוציא בירושלים שני ספרי היסטוריה לילדים, המצטיינים בסגולות ספרותיות: ‘דברי הימים לעם בני ישראל’ (תרנ"א) ו’דברי ימי העמים, כתוב ברוח בני ישראל' (א–ד, תרנ“ג–תרנ”ד). בלשון מקראית נאה סיפּר בהם את קיצור דברי ימי ישראל עד ראשית היישוב החדש, ובמקביל – את תולדות העמים “במלוא אמיתותן”. מעין המשך בלטריסטי ל’דברי הימים לעם בני ישראל‘, המסתיים בייסוד המושבות הראשונות, נוכל לראות בסיפּוריו האידיליים ‘ממראות הארץ’, שפירסם בשנתונים הירושלמיים שלוֹ ‘פרי הארץ’, ‘גאון הארץ’ וכו’. סיפורים אלה, על חיי האיכּרים במושבות – “ראש השנה לאילנות”, “פסח של ארץ ישראל”, “חרבות לאתים” וכו' – שנדפסו אחר־כך בוַרשה בשורת חוברות, נועדו “לכל נפש ולכל בית בישראל” ולאו דווקא לילדים בלבד, וּלעתים גוברת בהם האידיאליזציה על היסוד האמנותי. אך כיוון שבּין גיבורי הסיפורים אנו מוצאים את “ילדי המקום, טובי לב וחשׂוּפי רגל”, האפופים אוירה רומנטית־אגדית, הם נקראו בהתלהבות על־ידי צעירים רבּים, כעדותו של קלוזנר: “קשה לשער מה רבּה וגדולה היתה השפעתם של ‘פירות ארץ־ישראל’ אלו (כך היינו קוראים להם אז) על בני הנעורים העבריים” (‘השלוח, יב, עמ’ 285).

לאחר עשר שנות ישיבה בארץ־ישראל שב יעבץ לגולה שׂבע מרורים ואכזבה. שנים אחדות חי בוִילנה, שם השתתף ביִיסוד הסתדרות ‘המזרחי’ וערך את בטאונה. בפרוץ מלחמת־העולם הראשונה עבר לאנגליה, ושם היה סמוך על שולחן ילדיו. בשנות־חייו האחרונות עשה מאמצים להוציא מהדורה מורחבת של ספרו הראשון, ‘שׂיחות מני קדם’, כדי לתת גם לילדי הדור החדש את האגדה העברית בטהרתה. ב־1922 שלח את הספר המורחב, בצירוף הקדמה חדשה, לי"ח רבניצקי, בהצעה שהספר יֵצא על־ידי ‘מוריה’ (ששכנה אז בברלין). רבניצקי ערך והתקין את כתב־היד לדפוס, אך בשל תנאי המקום והזמן נתעכבה הוצאתו לאור. רק אחרי מות יעבץ יצאה המהדורה המורחבת על־ידי סוכנות ‘הספר’ בלונדון בשם ‘שיחות ושמועות מימי קדם’ (תרפ"ז). “עתה יש תקוה”, כתב יעבץ בהקדמתו למהדורה זו, “כי הטעם העתיק המשומר מדורות עולם ישוב לאיתנו הראשון, ואז תשובנה גם שיחותינו להיות למקרא ולשעשועים בקהל ישראל”. תקוותו זו נתגשמה אולי למעלה מן המצוּפּה: שלוש מהדורות נוספות של ‘שיחות מני קדם’ ראו אור בארץ־ישראל (תל־אביב 1926; 1947, עם מבוא מאת עמנואל בן־גריון; שם תשכ"ט, בשם ‘סיפורי פלאים’, עם אחרית־דבר מאת ישראל זמורה); וב־1959 ציינה הביקורת כי “אין ספק, שכּל ילד שניחן בזיקה פּיוּטית יחזור ויקרא בספר זה שוּב ושוּב” (רחל אורן, ‘מעריב’, 13.11.1959).

יעבץ – המחנך, ההיסטוריון המשורר ובעל־האגדה – היה אולי “הראשון שעמד על הדבר, שאין מחנכים בלי סגנון של קביעות, כי הילד תופס קודם כל את צורת הדברים, את ה’ניגון', והוא הנקבע בלב ונשאר למשמרת” (פיכמן, ‘כתובים’, כד אדר תרפ"ז). ואף־על־פי שתרומתו לספרות־הילדים היתה מעוטת שנים, יחסית, השפעתו על התפתחותה וכיווּנה גדולה בהרבה מן המשוער.


[4] זאב יעבץ – כמוהו כרוב עמיתיו המורים, חלוצי ספרות־הילדים הארץ־ישראלית: איש מהם כמעט לא היה בעל מלאכה אחת. רוּבּם ככולם – בן יהודה, דוד יֶלין, יוסף מיוחס, יצחק אפשטיין, דוד יודלביץ' וחבריהם – עסקו בדרך כלל גם במחקר וּבפּוּבּליציסטיקה, בּבלשנות ובענייני ציבּוּרי. על כן חרגה כתיבתם לפרקים מן התחום המצומצם שאליו כּוּונה ועוררה לא פעם פולמוס ציבורי. דבר מעין זה אירע לשמחה חיים וִילקומיץ (רוסיה הלבנה 1871–ראש־פינה 1918), שפירסם בכתבי־העת סיפורים ורשימות על חינוך וספרות־ילדים. בראשית המאה חיבר וילקומיץ – המורה־החלוץ, שהנהיג בשיעוריו שיטות חדשניות, כגון טיולים, שיעורי חקלאות וזיקה ל“עמלנות” – סיפור ראשון לנוער, הכתוב בצוּרת יוֹמן, וּשמוֹ: “מספר הזכרונות לתלמיד בית־ספר עברי בארץ ישראל” (ורשה תרס“ז [נדפס תחילה בירחון ‘נעורים’, שם תרס”ד]; בפסבדונים הררי). היומן, הכתוב כביכול על־ידי תלמיד באחת ממושבות הגליל, מכיל תיאורים אותנטיים רבי עניין מהווי בית־ספר במושבה – משחקים, טיולים, יחסי מורה ותלמידיו, וכן “משפט” שערך המורה לאחד התלמידים:

וַיִפן אלינו [מורנו] ויאמר:

– ראשית כל אערכה לפניכם משפט אחד התלמידים. אתם תהיו השופטים וחרצתם את משפטו לפי ראות עיניכם. […] וזה דבר המשפּט: אחד המורים, מדי אָכלוֹ ארוּחתוֹ, ביקש מאת עמרם אשר עבר עליו להביא לו כוס מים. וַימאן עמרם וַישֹט מעליו בגסות וילך לו. חווּ אתם איש את דעתו.

– יתגולל מראש ההר אל העמק! – חרץ רפאל את משפט הנאשם.

– יִבּדל היום מעמנו ולא יקח חלק בשירתנו ובמשׂחקנו! – חיוָה כרמי את דעתו הוא. רוב התלמידים החזיקו בדעת כרמי וגם מורנו הסכים לה; ועמרם קם ממקומו וילך וַישב באחת הפינות נכלם, נוגה ועצוב. (עמ' 14)

פִּרסוּמו של קטע “דרמַטי” זה, שהושתת ללא ספק על מקרה אוֹתנטי, קומם את אהרן דוד גורדון, עד שהחליט להגיב עליו. ברשימה בשם “הערות” – רשימתו המודפסת הראשונה של אד"ג! – גינה את מעשיהם של סופרים מסוימים, הנוהגים “לצלם” מעשים ואירועים ממציאוּת חיינו כיצירות ספרותיות, ובין השאר הביע את מחאתו על שנוהג זה חדר גם אל ספרות־הילדים:

הדבר הגיע לידי כך, עד כי אפילו היַלדוּת לא ניצלה מידי המצַלם [במשמעות מתאר בדייקנות]. באחת המושבות נצטלם באופן כזה נער אחד, תלמיד בית־ספר, נצטלם במלוא קומתו […] ואם זה מעט – הוּצא הציוּר הזה כהוצאה מיוחדת בתור חוברת קריאה לילדים! ואולי גם זה מעט – וַיקריא המצלם את הציור בגן־הילדים של אותה המושבה בפני כל הקהל, שהיו בו גם ילדים וגם אותו הילד עצמו! הילדים, חבריו בבית־הספר ובמשׂחקיו, כמובן, הכּירוּהוּ תיכף […] הייתי שואל שאלה פשוטה: האמנם צריך להיות פדגוג, בכדי להוציא משפּט אם נכוֹן לעשׁוֹת כּן אוֹ לא? (‘הפועל הצעיר’, אלוּל תרס"ח, גל' 12. חתום: נוֹגע בדבר)

א“ד גורדון אינוֹ נוקב ברשימתו בּשם המחַבּר־ה”מצלם" ובשם יצירתו, אך הסימנים שנתן אינם מותירים ספק, שהכוונה אכן לאותו “צילוּם” משפטי שב’ספר הזכרונות' של וילקומיץ85. אבל אם גם יש ממש בגינוּיו זה של גורדון, וּוִילקומיץ לא היה צריך אוּלי לעשות פומבי לאותו משפט שנערך נגד תלמידוֹ, מן הדין לציין כי “צילום” זה הוא עניין שוּלי ב’ספר הזכרוֹנוֹת'; חלקוֹ הגדוֹל של יוֹמן ראשוֹן זה בספרוּת־הילדים שלנוּ מכיל תיאוּרי הווי אידיליים של חיי יוֹמיוֹם במושבה הגלילית, שחֵן־בּראשית שפוּך עליהם: הוא מסַפּר על תלמידי המחלקה השלישית, ההוֹלכים הלוֹך ונשׂוֹא סלי זבל על ראשם אל גן בית־הספר, על היציאה לטיוּל, שבּוֹ “מוֹרינוּ הולכים על ידינוּ ושרים אִתנו”, ועל הרוּח המבשׂר את “שוּבנוּ מהטיול בנשׂאוֹ לפנינו את קול שירתנו”. 'ספר זכרונות זה היה אֵפוא, יחד עם סיפּוּריהם ה“מצולמים” של חמדה בן־יהודה וזאב יעבץ, מן הספרים הריאליסטיים הראשונים, שסיפרו לקוראים הצעירים בארץ ובגולה על חייהם של ילדי העליה הראשונה בעיר ובמושבה.

ושותף פעיל להם בכך היה חברוֹ של ש"ח וילקומיץ להוראה במוֹשבות – יהודה גרזובסקי (גוּר).


ג. “שכיות החמדה” – יהודה גרזובסקי (גור)

כמעט מיום עלייתו ארצה עסק יהודה גרזובסקי (גור) במשך עשרים שנה ויותר בּכתיבה לילדים ולנוער. דומה שלא היה סופר שני בדורו, שהִרבּה לעשות יותר ממנו בתחום זה: הוא חיבּר סיפורים ואגדות, עיבּד ותירגם, הוציא ספרי לימוד וחוברות מדע פופולרי, השתתף בעריכת עתון־ילדים – בכל אלה היה חלוץ ושקדן, בעל כושר הספק מפליא; ואם באה הכּמוּת לעתים על חשבון האיכות, חיפּו סגנונו הרהוט וחיבּתו לעולם הילדים על מגרעת זו.

בגיל 25 עלה גרזובסקי86 (רוסיה הלבנה 1862–תל־אביב 1951 ) לארץ־ישראל, ומשנת 1889 היו חייו קודש להוראה ולספרות־ילדים. תחילה היה מורה נודד, ותוך כדי הוראה חיבר את סיפוריו הראשונים, כעדות חברו משה סמילנסקי: “ברגל, ולפעמים יחף, היה עובר ממושבה למושבה ושאלתו הראשונה היתה תמיד: איה ילדיכם? אספּר להם סיפור! והילדים היו באים ומתקבצים אצלו, והוא מספר להם, והם שומעים פעורי פה” (‘דבר לילדים’, תשי"א, גל' 21). בשנת 1890 התחיל לחבּר, עם שניים־שלושה מחבריו המוֹרים, אם ספרי הלימוּד והקריאה הראשונים שלו; כעבוֹר שנתיים הוציא את ה“ביבליותיקה” העברית הראשונה של סיפורי ילדים ואת הסִדרה השיטתית הראשונה של ספרי לימוד. לאחר שחלה ונאלץ לפרוש מהוראה, התמסר כולו לעבודתו הספרותית רבּת השנים.

בסתיו 1892 הופיעו בירושלים שמונה חוברות ‘שׂכיות החמדה’, שהן למעשה ה“ביבליותיקה” העברית הראשונה של ספרוני קריאה לילדים. שלוש מהן (“לילדי בּני ישׂראל”) נדפסו בניקוד, ושותף בכתיבתן היה המורה אריה־לייב הורביץ (1862–1906), וחמש האחרוֹת (“לנערי בני ישראל”) נדפסו בלא ניקוד; אבל עיון בשמונה החוברות לא יגלה הבדלים ממשיים בלשון ובתוכן בין הסיפורים לילדים לבין אלה שנוֹעדוּ לנערים: כּל החוברות כללו סיפורים קצרים מחיי הילדים ופרקי מדע פּוֹפּוּלַרי בעלי מסגרת סיפּוּרית, מיעוטם מקור ורוּבּם תרגום ועיבוד, והמגמה השלטת בהם היא “יִהוּד” הגיבורים, או העתקת מקום ההתרחשוּת לארץ־ישראל.

בשלוש החוברות המנוקדות נכללוּ סיפורי טבע נאים מתורגמים מרוסית, סיפורי מוסר קלושים מתורגמים מצרפתית, משל הוֹדי (“ארבעה חֵרשים”) ושלושה סיפורים קצרים ובינוניים, שגיבּוריהם “ילדים עובדים”87: על יעקב בן השבע, העוזר לאביו בעבודת המשק; על ימימה היתומה, המנהלת בעצמה את משק־הבית; ועל ילדי רחובות, שלמרות רעבונם הם עובדים בשמחה. המגמה המוסרית הבולטת – הטפה לאהבת עבודה והסתפקות במועט – פגמה באיכותם של סיפורים אלה. החוברות לנערים כללו גם הן סיפורי טבע מתורגמים, פרקי “השמים והארץ”, סיפור אנונימי מתורגם על צעיר שנתפס בגניבה88 וכן שני סיפורי הרפתקה מעוּבּדים: “לבני ארץ החדשה” (בעקבות ו' יאסינסקי) – מעשה בנערים שיצאו מביתם כדי להפליג לאמריקה; ו“בערימת השלג” (על־פי פראנץ הופמן) – קורות רועה ונכדו, שנלכּדוּ בעת־סופת שלגים בבקתה שעל ראש ההר.

ברוב סיפוריו המתורגמים בולטת, כאמוּר, נטייתו של גרזובסקי להעתיק את הגיבורים הנוכריים לארץ־ישראל, או לסַפּחם לעם ישראל. גיבור “השמים והארץ” הוא, בעיבּוּדוֹ העברי, רועה סקרן המתגורר ביערות הכרמל ונוסע ללמוד בבית־המדרש הגבוה בירושלים; הנערים גיבורי “לבני הארץ החדשה” נוסעים, בעיבּוּדוֹ של גרזובסקי, לאמריקה בתקוָה להתעשר, למען יוכלו לרכוש את “אדמת הגליל והשרון מידי האֶפנדים […] וּבנוּ מושבות ויוֹשיבו בהם אנשים צעירים מלאי כוח עלומים”; וכיוון שבסיפור “ערימת השלג” לא יכול היה גרזובסקי להעביר את המעשה המתרחש בעת סופת שלגים לארץ־ישראל, “הסתפק” בייהוד הגיבורים בלבד. “יִהוּד” זה, שנעשה כאמור מתוך רצון לקרב את המעשים וגיבוריהם לילדי ארץ־ישראל, לא נראה בעיני י"ח רבניצקי: אמנם יפה נהג המתרגם, כתב המבקר, בכך שבּחר “לשפוך על הסיפורים מרוח ישראל ולתבּלם בטעם עברי”, אבל לפעמים הגזים בכך שלא לצורך, ואז “קשים גֵרים כאלה לגוף הספר”. מה, יענה למשל, המורה לתלמיד שקרא את הסיפור “השמים והארץ”, אם ישאל בתמימות אם אמנם יש בירושלים בית־מדרש, שתלמידיו לובשים מדי שׂרד? ולא הבין המבקר, כי גרזובסקי התכוון בעיבודיו אלה לתת לקוראיו הצעירים תיאורים של ארץ־ישראל שלעתיד־לבוא, המיושבת והפורחת. על כן, למשל, סיים את הסיפור “לבני הארץ החדשה” בתיאור האוטופי של הארץ, המלאה יישובים עבריים פורחים:

[…] לרגלי ההר הגבוה, הוא החרמון, אשר החורף ילין על ראשו ושכבת שלג תכסהו כל השנה ולרגליו ינוח האביב מראשית השנה ועד אחריתה, נבנתה לפני שנתיים ימים מושבה אחת קטנה ויקראו לה בוניה מבשׂרת־ציון. ומה נפלאה היא המושבה הקטנה הזאת, מה נפלאים אנשיה ודרכי חייה! […] אל המושבה הזאת נשים עתה את פנינו.

חוברות קטנות אלה, שקדמו בשנה־שנתיים לביבליותיקות של א“מ פּיוּרקוֹ וי”ח רבניצקי, היו חידוש מרענן בספרות־הילדים שלנו וזכו לתפוצה נרחבת ולשבחי הביקורת. רבניצקי בירך את מחבּרן, שהשׂכּיל “להביא לספרות־הילדים שלנו בכלי טהור מנחות חדשות מחוץ, מזמרת הספרויות האחרות”, סיפורים ששולבו בהם הנאה עם הרחבת הדעת (‘פרדס’, 1892, עמ' 288–289); ומאחר שמבקר־ומו"ל זה ראה בגרזובסקי כוח מבטיח בספרות־הילדים, ששניהם שאפו כל־כך לטפּחה, הזמינוֹ להשתתף בהוצאת ‘עולם קטן’ שיסד באותה עת, בחסות האגוּדה ‘בני משה’. וגרזובסקי, שהיה אז המזכיר היפואי של האגודה, נענה להזמנה, חיבּר בשבילה את הספרון ההיסטורי רב התפוצה ‘חנוּכּה’ (אודיסה תרנ"ג) המסַפּר על מרד החשמונאים, ותירגם את ‘מסִפּוּרי אנדרסן’ – חמש מאגדות הסופר הדני המהולל. (אגדות נוספות מאת אנדרסן בתרגום גרזובסקי יצאו אחר־כך בשורת חוברות [ורשה תרס“ז] וכונסו בקובץ ‘אגדות’, כתבי יהודה גרזובסקי, א, ת”א, תרצ"ז.)

ספרון זה, ‘מסִפּוּרי אנדרסן’, היה לא רק ראשון תרגומי אנדרסן לעברית, אלא גם ראשון בשורת תרגומים לבני־הנעורים, שגרזובסקי הרִיק בשקידה מפליאה מן הספרות הקלאסית, הוא היה הראשון שהביא לקורא הצעיר מסיפורי מרק טויין (‘בן־המלך והעני’, ורשה 1898) וצ’רלס דיקנס (‘שתי ערים’ שם 1907); הוא הכין עיבּוּד חדש וקריא של ‘רָבּינזוֹן קרוּזָה’ לדיפוֹ (שם 1907; מהדורות רבּות), והצטרף אל החבורה הגדולה והולכת של מתרגמי ז’וּל וֶרן לעברית (‘עולם הפוך’, 1923). חרף שקדנותו, לא הקפיד גרזובסקי על נאמנות למקור, אלא נהג כּמתרגמים רבּים בזמנוֹ (וגם בזמננוּ), שנטלו חירות לעצמם לעבּד ולקצר את היצירות הקלסיות ולהגיש לקוראים “רק איזו עוללות” (כהתבטאותו של רבניצקי נגד המקצרים. ‘השילוח’, תרנ"ז, עמ' 558). ‘בן־המלך והעני’, למשל, שתורגם מרוסית על־פי מרק טוֵיין (כמודפס בשער הספר), קוּצר לכדי מחצית היקפוֹ המקורי. ואילו ב’רבּינזון קרוּזָה',שקוצר לכדי שליש, החליף המתרגם־המעבּד את לשון הסיפור מגוף ראשון לשלישי ואף העלים משום־מה את שמו של דֵיפוֹ. הדעת נותנת, שגם לשונו המנוּפּה של גרזוֹבסקי – הרצופה לעתים זָרוּיות ו“עשׂבים שוטים” בגלל התרגום מכּלי שני,89 – אין בה כדי לחפות על חרות יתֵרה זו בעיבּוּדן של יצירות־מופת, חירות ההופכת את העיבוד לאיבוד…

אבל יותר מעיבּוּדי בלטריסטיקה ייחס גרזובסקי המורה חשיבוּת לסיפּוּרי טבע וּמדע פופולרי לבני־הנעורים, והוא הקדיש לתחום זה עשרים שנות יצירה (בהפסקות). עוד במאמרו החדשני “תכנית בית־הספר” ('השלוח, ד, תרנ"ט) הִקצָה למדעי הטבע מקום רב יותר מאשר לכל המקצועות האחרים גם יחד. “לא את המדעים בעצמם אנחנו מלמדים”, כתב במאמרו זה, “כי אם בעזרת המדעים אנחנו מבארים את כל הסובב אותנו”. על כן ראה חשיבוּת רבה בקירוּב הטבע אל ילדי ישראל, “הרחוקים מהטבע, ממסתריה, נפלאותיה, חייה וכל הדרה”. ועוֹד כּתב: “מסוּפקני אם יש יכולת לעשות דבר טוב יותר להתפתחות שׂכל הילד וליציאתו מתחת לעוֹל הבּערוּת והחשכה מלפתוח לפניו את ספר הטבע הגדול לקרוא בו” (מתוך המבוא לספר ‘ראשית לימודי הטבע’ מאת פול בר בתרגומו; ורשה תר"ס); שכן רק ילדים שיקראו מתוך ‘ספר הטבע’ “יתעורר בהם הרגש ליוֹפי ולנועם”.

וכדי לטעת בלב הילדים את תחושת היופי והנועם, תירגם ועיבּד עשרות סיפוּרים ופרקים פּוֹפּוּלריים על תופעות הטבע ונופים רחוקים, על צמחים ובעלי־חיים; והוא עשה זאת, כמשפט הביקורת, “לא בדרך קשה, כי אם בדרך קריאה קלה ונחמדה, המושכת לב הקוראים הרכים” (רבניצקי, ‘השילוח’, תרנ"ט, עמ' 453). כך תירגם שישים סיפּוּרים “על אודות בעלי החיים והליכות חייהם” מאת הזואולוג הגרמני פרידריך וילהלם ברנדל (1825–1876), ואֵלה נדפסו בסדרה בת טו חוברות בשם ‘מחיי הטבע’ (ורשה תר"ס); והוא עיבּד עשׂרות מסיפורי הטבע של הרוסי ניקולאי וגנר (1829–1907), שנדפסו בשבועון ‘עולם קטן’ ובביבליותיקה ‘פרחים’ (ורשה תרס"ז), כונסו לספר ‘סיפורי הטבע’ (תל־אביב תרצ"ו), אבל זכו לביקורת מסויגת בשל “האנשת” החיות והדוממים, החוטאת לאמת המדעית90; והוא תירגם את ספרוֹ של חבר האקדמיה הצרפתית אדוארד לאבּוּלֵי (1811–1883) ‘חכמת העמים’, שעיקרו זכרונות ססגוניים של יוֹרד־ים קשיש, אשר מוּסר־ההשׂכּל שלהם הוא כי אין חכם כבעל הניסיון. בשנים 1912–1914 השתתף גרזובסקי בהוצאת ‘לעם’, שהדפיסה “חוברות מדע פופולאריות זולות למקרא בשביל ההמון העברי”; ובשנת תרפ"ט הופיע ספרוֹ ‘מימים ראשונים’, שכּלל “תמונות וציורים מחיי האדם הקדמוֹן ותקופות שונות”. וכאן המקום להזכיר את עשרות הרשימות והסיפורים, המקוריים והמתורגמים, שפירסם ברוב עִתוני הילדים והנוער, בשמו שלו ובפסבדונימים שונים (אביאסף, אחיה, גור, הדור הזקן, היושב בסתר ועוד) – למן הסִדרה “מסע בארץ־ישראל” (‘עולם קטן’, א) ועד “מסיפוריו של דוֹד זקן” (השבועון ‘הפרחים’, תרע"א).

קלוּת כתיבתו ופוֹריוּתוֹ הבלתי רגילה של גרזובסקי היו לשם דבר; ויפה הסבּירן חברו דוד ילין, ששילב בדבריו את מעלת פוריותו עם מגרעתה: “והוא [גור] בטבעוֹ ממולח, מהיר וזריז בכלל, וכן היה גם בעבודתו. הֵחל באיזו עבודה – צריך לגמרה מהר, מהר, לא צריך להתעכב בגלל פדאנטיות. תצא שגיאה – יתקנוה, ובלבד שהעבודה תיגמר”. (‘הארץ’, 7.2.1932)

אבל במכלול עבודתו רבּת־הפנים ראה עצמו גרזובסקי “מראשיתוֹ ועד היום – מורה ומחנך” (‘איש הגבורות’, תש"ב, עמ' 6). על כן פתח את דרכּוֹ בחיבּוּר ספרי לימוד לקטנים וסיים במילוֹנים לגדולים. כבר בשנתו הראשונה בהוראה הִקְשָה: “היש לנו לפחות ספר אחד קטן וקל, מסודר כהלכה בדקדוק לשון עברי לילדים? ועל אחת כמה וכמה שאין לנו ספרים קטנים וקלים, מסודרים בלשוננו לענייני הלימוד האחרים”; ואם חסרים ספרים – יש לשבת ולחבּרם; וחודשים אחדים אחרי שהתחיל ללמד את ילדי עקרון, יזם את חיבּוּרהּ של סִדרת ספרים שלמה, ראשונה בסוגה, לכל מקצועות הלימוד – דקדוק וחשבון, תורה ומוסר, טבע וידיעת הארץ. יחד עם חבריו המורים חיים ציפרין91 ודוד יודלביץ92 חיבּר את שבעת חלקי הסִדרה ‘בית הספר’, ויחיאל מיכל פינס שימש להם מגיה ו“יועץ בר־סמכא”.

ברוב חלקי הסִדרה – ‘פרוזדור’, ‘המורה’, ‘המאלף’, ‘המחוקק’, ‘המחשב’, ‘המדריך’ – נכללו שיחות, סיפורים, שירים ודברי ספרות אחרים, ועל כן אפשר לראותם, במידה מסוּיֶמת, גם כספרי קריאה. הספר ‘המדריך’, למשל, שנועד להדריך את הילדים “בּדרך טובה וישרה”, מסתיים בסיפור דרָמָטי מרשים בשם “אהבת ארצנו”: מעשה בנער־רועים, שגילה לחיילי ישראל הלוחמים בפרסים את מקום מעברות הירדן, נפל בשבי האויב והובא לחקירה. הסיפור הפטריוטי, הכתוב בסגנון מקראי חגיגי, מסתיים במעמד טרָגי מפעים:

וישלוף הפרסי את חרבו מתערהּ, וישׂימה נגד פני הנער ויאמר לו: הראני את המקום ואם לא תמות כרגע! ויען הנער ויאמר לו: לא, לא אוכל למעול בעמי ובארצי, ויקרא השר בקצפו: לֵך, או תמות כרגע! אך הנער לא חת ולא זע ממנו, וינופף הפרסי את ידו וידקוֹר את החרב בלב הנער, וברגע יצאה נשמתו קרא הנער: חי ישראל וברוכה ארצו, חרב לה' ולארצנו! שמע ישראל אד…

סיפּוּר הֶרואי זה, על סיומו המרטיט, אי־אפשר שלא יותיר רושם עז על קוראיו. ואם גם יש, אולי, משום פּתטיוּת בָּנָלית בקביעה, כי רק כשחזרו ילדי ישראל לחיות חיים טבעיים בארצם הגיעה שעתם של סיפורים כגון זה להיכלל בספרות־הילדים – יש בּה גם אמת רבּה.


ספרות הילדים אופק 21 עמ 142 השער בדיחות (2).jpg
שער – קובץ בדיחות ראשון לילדי ישראל – ניתן שי לילדים שסיימו את שנת־הלימודים

יוצא דופן הוא הספר האחרון בסִדרה, שכשמו כן הוא: ‘שעשועים לילדי בית־הספר’. אין זה ספר־לימוד, אלא “ספר־פרס”, שניתן שַי לתלמידים שסיימו את שנת־הלימודים ונועד לבידורם. בנוסח המזכיר את הכתוב בשעריהם של ספרי־מוסר קדומים נאמר אמנם, כי באוּ בו “משלים ומליצות, להבין לנערי בני ישראל אמרי בינה, חכמה ומוסר, דברי חכמים וחידותם”; אך למעשה הובאו בחמישים עמודי הספר 50 אנקדוטות, סיפּוּרים קצרצרים ומשלי מוסר מבדחים, ולפנינו אֵפוא הקובץ הראשון של סיפּוּרי הוּמוֹר בספרות־הילדים העברית. וכיוון שהוא נועד להיות ספר־פרס, הקפידו המחברים גם על צורתו האסתטית: הוא נדפס בתבנית מיניאטורית על נייר משוּבּח ובאות נאָה, וכל עמודיו הוּקפוּ מסגרת דקוֹרָטיבית.

הסיפורים והאנקדוטות לוקטו, רוּבּם ככוּלם, ממקורות אירופיים; אך גרזובסקי וחבריו נשארו נאמנים לנוהגָם והעדיפו לשווֹת להם צביון עברי: הסיפור על האֵם הספרטָנית, שהניפה את חרבה על בנה שנס מן המערכה, יוחס כאן לדבורה הנביאה; ההלצה הקשורה בקפיטן קוק הועברה אל ‘בנימין הנוסע’; באנקדוטות הבאות, שכל כותרותיהן לקוּחות מפסוקי מקרא, ימצא הקורא את הנערים אפרים ומנשה, את יוֹנה המפליג לתרשיש ואפילו את חמוֹר אבי שכם. וכיוון שעוקצן של הלצות תלוי בקיצורן, השׂכּילוּ הכותבים לנסחן בסגנון מקראי חסכוני, שדומה כי אין בו גם מלה מיותרת אחת:

אַל תַּבֵּט אֶל מַרְאֵהוּ

ויהי בעלות חירם מלך צור על כסא ממלכתו וישלח אליו שלמה מלך ישראל את בניהו שלישו לברכו, ובניהוּ מלא רוח חכמה, אך שׂער זקנו טרם יצמח כי צעיר לימים היה. ויהי כראות חירם את בניהו ופניו כפני נער, וַיִחר לחירם מאד ויאמר: המבּלי אין זקנים ונשואי פנים בארצך בחר אדונך בנער לשלחו אלי? ויען בניהו ויאמר: לוּא ידע אדוני כי אתה בוחר בזקן לחכמה, וישלח אליך את התיש. (עמ' 4)

סידרת ‘בית הספר’, שהיתה כאמור ניסיון ראשון בספרוּת הפּדגוֹגית העברית לברוא מערכת סיסטמָטית של ספרים לכל מקצועות הלימוּד, היתה בבחינת חידוּש מרשים, ואין תימה שנתקבלה בהתלהבות על־ידי המחנכים בארץ, ולא פחות מכּך – במזרח־אירופה. “אשרי הדוֹר שזכה לכך!” כתב הסופר־המחנך י"ל דוידוביץ, שעמד במאמרוֹ (‘המליץ 1892, גל’ 103) על מקוֹריוּתה של הסִדרה, פסק כי ספרֶיה ראויים לעמוד “בשוּרה אחת עם ספרי הלימוד היותר טובים שבשׂפות האירופיות כבמראיהם החיצוני, כן גם במשטרם הפנימי” ואיחל לה המשך.

אבל לא היה המשך לסִדרת ‘בית־הספר’. החבילה נתפרדה, וכעבור שנים אחדות ניגש גרזובסקי לחיבּוּר המקראה הנודעת שלו, שנקראה בשֵם המזכיר את קודמתה: ‘בית־ספר עברי’ (חלקים א־ג; ירושלים – ורשה, תרנ“ה־תרנ”ח). לא היתה אולי מקראה עברית שניה, שזכתה לתפוצה נרחבת ורבּת־שנים כל־כך: תוך עשרים שנה בקירוב היא נדפסה בעשרים מהדורות לפחות, ומשה סמילנסקי ציין, בקורטוב של הגזמה, כי ‘בית־ספר עברי’ נמצא כמעט בכל בית עברי, שהיו בו ילדים לומדי עברית, בארץ־ישראל, באירופה ובמידת־מה גם באמריקה. (‘משפחת האדמה’, ג, עמ' 100).

בשלושת חלקי ‘בית־ספר־עברי’ – למתחילים, ל“בינונים” ולמתקדמים – אפשר למצוא כמעט את כל סוּגיה של ספרות־הילדים: שיחות דידַקטיות (למשל: “בני היקרים, למה אתם עוזבים את בית אבותיכם ובאים לבית־הספר? ללמוד את אשר אינכם יודעים”); משלים ואגדות חז"ל בעיבוד בינוני, סיפורי מוסר (מעשׂה בשני נערים שרבו על תפּוּח אחד, וסופו של התפּוּח שהוא נרמס “ולא היה לא לאחד ולא לשני”), שלל סיפורים מתורגמים ומעוּבּדים (אנדרסן, לפונטין, דיפוֹ והרבה בלא ציון שמות המחברים), תיאורים פַּסטורָליים מחיי הילדים במושבות (“אנחנו בוצרים את הכרם, ולאָזנינו באה שירה מהכּרם השני, ואקשב ואשמע והנה נער אחד מזמר בקול”), פרקי היסטוריה וביוגרָפיות, וכן שירים מלוּקטים ואף מקוריים, מהם חיוורים ומהם מלבּבים בפשטוּתם הבלתי־יומרנית ובהקבלה הסימטרית של מבניהם:

זַמְּרוּ, יְלָדִים,

שִׁירוּ רַנֵּנוּ,

מֵי הַגֶּשֶׁם

בְּרָכָה יִתֵּנוּ;

יָבוֹא קָצִיר –

תִּשְׂמְחוּ תָּשִׁירוּ;


דָּגָן וְחִטָּה

בָּאָסָם יַזְהִירוּ.

יָבוֹא בָּצִיר –

תָּשִׁירוּ תְּרַנֵּנוּ,

יַיִן וּתִירושׁ

הָעֲנָבִים יִתֵּנוּ.

(חלק א, עמ' 17)

עיון ראשון בשלושת חלקי ‘בית־ספר עברי’ ובמאמרי הביקורת הרבים, הסותרים לעתים זה את זה, לא יסַייעוּ לבאר את סיבּת הצלחתה של המקראה. מ"א אייזנשטאט, למשל, פסק כי הספר “נעלה על יתר הכריסטומטיות, כי רוח עברי שפוך עליו מראשיתו ועד אחריתו, והוא כריסטומטיה לא רק כתובה עברית, כי גם ברוחה ובטעמה עברית היא” (‘המליץ’ 1896, גל' 228; חתום: אחד מדר"י מטה). ואילוּ מבקר אחר טען, כי יש בספר “ערבוביה של סגנונות, ולא בכל פעם עולה זיווּגם יפה”, שכּן עִרבוב־סגנונות זה עלוּל לטעת מבוכה בלב הילד (‘המליץ’, 1902, גל' 93; חתום: מנן). אך “מנן” ביקש לנַגח ונמצא משבּח; שכּן דווקא נקודה זו, שהמבקר ראה בה את מגרעתה העיקרית של המקראה, היא שהיתה, ללא ספק, הסגולה שסייעה להצלחתה הגדולה. אולי יותר ממחבּרי המקראות האחרים בדורו השׂכּיל גרזובסקי למזג בספרו את שני הזרמים המנוגדים, כביכול, שעברו על דור התחיה: השׂכּלה כללית ולאומיוּת עברית. את שני הזרמים הללו, שנכנסו זה לתחומו של זה, השׂכּיל גרזובסקי לטעת גם בספריו בטעם ובמידה שקולה. לא היתה זו אֵפוא “ערבוביה של ישן וחדש”, כטענת הביקורת, אלא שילוב הרמוני של קטעי ספרות, המנסים לבטא את רוח התקופה – יהדות עתיקה, ציונות חדשה עם תרבות אירופה. מזיגה שקוּלה זו, שניתן למצוא בה מזה וגם מזה, היא שסייעה אֶל נכון לתפוצתם הרחבה והמתמשכת של חלקי ‘בית־ספר עברי’ למהדורותיהם השונות, ובמידה דומה גם לתפוצת ספריו הבאים של גרזובסקי.

שכּן בעקבות הצלחתה של מקראה זו ניגש גרזובסקי לחיבור ספרי לימוד נוספים, ובמהרה נעשה “סַפּק בקבלנות” של ספרים לרוב מקצועות הלימוד, שאותם חיבּר בעצמו, או בשיתוף עם אחרים (ש"ל גָרדון, יוסף קלוזנר, יחיאל יחיאלי, דוד טריטש) – 16 ספרים ללימוד עברית ודקדוק, תנ"ך והיסטוריה, טבע וגיאוגרפיה, זמרה וציור, ועוד 17 מילונים לגדולים ולקטנים (ראה: ביבליוגרפיה של כתבי י' גרזובסקי־גור, מאת י' פוגרבינסקי, ‘קרית ספר’, תשכ"ב, עמ' 110–120). ואם גם ניכּרים בכמה מן הספרים אותות של חיפּזון, הם הותאמו לרוח התקופה, וּמחברם השתדל לעשותם פשוטים וקלים, “כדי שהילד ישמח לראות כי הוא מצליח בלימודו” (מן ההקדמה ל’ראשית לימודי שפת עבר', תרנ"ט). בזכות סגולה זו זכו רוב ספריו לפופולָריות רבּת־שנים, ושני דורות של תלמידים עשו באמצעותם היכּרוּת ראשונה עם יצירות מובחרות מן הספרות העברית והעולמית.

גם אחרי ששקע ראשו ורובו בחיבּוּר ספרי לימוד ומילונים הוסיף גרזובסקי מדי פעם לפרסם סיפורים מקוריים ומתורגמים לילדים, אם בכתבי־עת ואם בחוברות מיוחדות. בשנת תרע"ו נדפסה ב’ספריה קטנה לילדים' אחת מיצירותיו היפות ביותר, היא האלגוריה ‘יער היגונים’, המסַפּרת על נער שתעה ביער עבות ופגש פתאום שלושה אנשים מולו. לאחר ששני הראשונים – שהיו החטא והיאוּש – לא הצליחו לחלצוֹ, ביקש מן השלישי, שהיה לבוש בפשטות, כי יסייע לו. העמיס הלה בּוּל־עץ על כתף הנער והוליכו אחריו. ואז –

ככל אשר הִרבּה ללכת כן גדל האור ביער ועציו הלכו ומעטו. והנה באו עד קצה היער, ולעיני הצעיר נגלה לאור השמש העולה מישור ירוק ורחב ידים.

– הנה דרכך לפניך, – אמר האיש אל הצעיר – היער אשר עברנו בו הוא יער־היגוֹנים; ועתה הסר מעל שכמך את משאך.

הצעיר שמע לדבריו וישאלהו: – מי אתה, ידיד טוב, אשר הביאוֹתַני אל הדרך הנכונה, ומה שמך כי אדע?

– אני העבודה! – ענה האיש הלבוש מעיל פשוט ויעלם.

בשנה ה־75 לחייו כינס גרזובסקי את עשרות סיפוריו המפוזרים, המקוריים והמתורגמים, בשני כרכים גדולים: ‘מכּתבי יהודה גרזובסקי לנערים: א. אגדות; ב. סיפורי הטבע’ (תל־אביב, ‘ישורון’, תרצ"ז). ואף שנכללו בהם, בין השאר, סיפורים שכּתב ותירגם עוד בשלהי המאה ה־19, השאירם בנוסחם הראשון, המקראי, בלא שינוי.

“הוא כמעט הראשון שכתב סיפורים למען הנוער וכיוון בתכנו ובסגנונו לרוח הנוער”, כתב המו"ל על עטיפת כתביו המכונסים, “אחד מהראשונים שהקדיש כל כּוחו בשביל הנער”. ואכן, זכות־ראשונים כפולה ומכופלת שמורה לו בתולדות ספרות־הילדים שלנו: הוא היה ראשון במוציאי סדרות של חוברות קריאה, ספרי לימוד ומקראות; ראשון במתרגמי אנדרסן, טוֵיין ודיקנס; ואחד מעורכיו של ראשון העתונים העבריים לילדים. ב־55 שנות עבודתו כתב ותירגם כתשעים ספרים, שנפוצו בחייו במיליון ורבע עותקים; וגם בזאת, דומה, לא היה לו מתחרה.


ד. “בעל בטחון” – אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ

חודשים אחדים אחרי ש' בן־ציון, עלה גם אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ לארץ־ישראל, ובלבו שאיפה דומה לזו של חברו – להשתתף בהקמתו של מרכז ספרותי־תרבותי בארץ ולסייע לגידולו של דור חדש של קוראים עבריים צעירים. זמן מועט אחרי שהשתקע ביפו (1906) בה עבד בהוראה ובספרנות, כבר עשה אז"ר בן ה־52 הכנות ראשונות לייסוד הוצאת־ספרים ארץ־ישראלית ראשונה לבני הנעורים, ופנה אל חבריו הסופרים בארץ ובגולה לסייע לו במפעלו זה. מאחר שההיענות היתה דלה (ראה להלן), נאלץ למשוך ידו מתוכנית יומרנית זו ופנה לעבודות צנועות יותר בכתיבה ותרגום, עריכה ופובליציסטיקה. שישים שנות יצירתו הניבו יבול עשיר לקוראים בני כל הגילים, שקשה למצוא לו אח בספרותנו.

כשעלה א"ז רבינוביץ (רוסיה הלבנה 1854–תל־אביב 1945) לארץ, נחשב לקשיש שבחבורה, בעל ותק בספרות, ומי שהספיק לפרסם את “תולדות חייו, כתובות בידי עצמו” (ורשה תרס"ז). בחוברת אוטוביוגרפית זו לנוער סיפר בעיקר על בית הוריו, “העשירים מצדם המוסרי עושר גדול ונפלא והעניים מצדם החמרי לאין חקר”, בית שהטביע בו את רישומו לכל חייו. “מילדותי אהבתי לקרוא בספרים”, סיפר, “כשגדלתי מעט הייתי מחקה את הפייטנים וחיברתי פיוטים וקינות”. בהשפעתם של ספרי ההשׂכּלה התקרב לאגודת ‘בני ציון’ ועשה את נסיונותיו הראשונים בספרות. את ספרו הראשון – סיפור מגמתי ‘על הפרק’ (תרמ"ד), שבּוֹ תקף את העשירים והמשׂכילים – הדפיס על חשבונו וניסה למכור אותו בעצמו על־ידי חזרה על הפתחים. רק לאחר שנעשה מורה בפולטאבה, שם התידד עם הסופר הרוסי ולדימיר קוֹורוֹלֶנקוֹ (אחר־כך גם תירגם מסיפוריו) והצטרף לאגודת ‘בני משה’, הצליח לפלס את דרכו אל ספרות־הילדים והנוער.

א“ל בן־אביגדור, מזכיר הלשכה הוַרשאית של ‘בני משה’, הוא שפּירסם את סיפורי הילדים הראשונים של א”ז רבינוביץ, שהיו גם מסיפוריו הראשונים בכלל. על־פי הנחיית אחד־העם יסד בן־אביגדור ב־1891 בוַרשה את הסִדרה קצרת־הימים והנשכחת ‘סיפּוּרי השרון’, ובחוברת הראשונה (וכנראה היחידה) שלהּ נכלל סיפורו של אז"ר ‘ילדי העברים’: מעשה בשני ילדים בעלי שם זהה – יעקֹב – שהיו תחילה צהובים זה לזה, עד שגל האנטישמיות הגואה קירבם זה לזה ולציונות, “ולמקצה שני שבועות נפגשו שני הרֵעים על הרי ישראל בשמחה רבה”.

לאחר שהביקורת שיבּחה את הסיפור ואת מחבּרוֹ, המגלה “כשרון צייר אמן המפליא לעשות” (י"מ לוינסון, ‘המליץ’ 1891, גל' 158), שיתף בן־אביגדור את אז“ר גם בהוצאת ‘ספרי אגורה’ שיסד, ואחר־כך הדפיס מסיפוריו גם בהוצאת ‘תושיה’ ובשבועון ‘עולם קטן’. כבר בסיפורים מוקדמים אלה שלוֹ היה אז”ר אולי ראשון בסופרי “המהלך החדש”, שגילה רגישוּת חברתית והעלה על נס את הפשטות המוסרית של בני דלת העם. ואם גם לא הקפיד תמיד על הליטוש האמנותי ועל הנוֹי הסגנוני, הצליח – אולי יותר מעמיתיו הסופרים בני דורו – לתאר דברים כהווייתם באמצעות סיפּוּר המושתת על עלילה, מתח ופורקן, ובכך משך כל־כך את לבותיהם של הקוראים הצעירים.

סיפורו הבא לילדים, ‘שמחת תורה’ (אודסה, הוצאת ‘עולם קטן’, תרנ"ד), הוא וידוּיוֹ של בן חנווני אמיד, המספר על הבוז המלוּוה קנאה, שרחש כלפי בן הנפח העני, ועל תשוקתו להשפיל אותו, עד שלמד לקח והבין כי “כל מה שאני מתגאה יותר כן ישפל ערכי באמת, כי גאוותי אות היא על סכלותי, על אי־כשרוני לדעת ולהכיר את ערך האדם כמו שהוא”. גם בכמה מסיפוריו הבאים הציג אז“ר את הגיבּוֹר הטוב העני, הנרדף על־ידי העשיר חסר הלב. ברומָן שלו ‘בת העשיר’ (תרנ"ט), שזכה בשעתו לפּוֹפּוּלָריות רבה, נוטשת ליזה את בית הוריה האמידים כדי להתפרנס מעמל כפיה; ובסיפור ‘האוצר’ מוצא עקיבא מטמון של דעת לאחר שאוֹצר הממון הכזיבוֹ. פחות הצליח אז”ר בתרגומיו הראשונים, שנעשו באותה עת, ‘השבוי בקווקז’ לטולסטוי ו’אי בורניאו' למיין ריד (ורשה 1896); וי"ח רבינצקי, שביקר קשה תרגומים אלה וקבע כי “ריח זיעת־העתקה נודפת מעבודתוֹ”, יעץ לו, לסופר־המתרגם, שלא יכַלה כוחו בתרגום: “טוב לו יותר, לפי דעתנו, להקדיש את עטו לכתוב סיפּוּרִים מקוֹריים לבני הנעורים. ניצני כשרון יפה במקצוע זה כבר נראו בסיפוריו [הראשונים] לנערים[…] ועל פיהם יש לשפוט נאמנה כי קהל הקוראים הקטנים יוכל לקווֹת הרבה ממקור עטו” (השילוח, תרנ"ז, עמ' 564 ).

אז“ר קיבל עצה זו, ובראשית המאה הִרבּה להשתתף בשבועון־הילדים הוַרשאי ‘עולם קטן’ ובירחון ‘הנעורים’. המעשיות והסיפורים הקצרים, שפּירסם בהם, ואשר שבוּ ונדפסו בתרס”ז בחוברות קטנות בסדרות ‘פרחים’ ו’בִכּוּרים‘, סיפּרוּ על ילדי עוֹני ופשוטי עם, אוהבי תורה ואמונה, שחרף סבלם שׂמוּ מבטחם בבורא עולם ובאו על שׂכרם. כאלה היו המעשיות ‘בעל בטחון’ ו’המלך והיועץ היהודי’; בסיפור־הזכרונות ‘ר’ חיים הירש' הציג את בנו של בעל־מלאכה עני, שבזכות התמדתו העיקשת היה לרב ולראש־ישיבה; ובסיפור ‘הגִבּוֹר הקטן’ העלה על נס את דבקותו של ילד חטוף באמונת אבותיו, ואחרי שבירך את ה' בשיר חדש, “התעוררו כל צפרי היער ויריעו, והעצים התלחשו ויאמרו: אכן יש תקוה לעם אשר מקרבו יצאו גיבורי רוח כאלה!”

סיפּורים אלה היו, בלשונו של רבינצקי, “דברי אמת וצדק לפי דעתו והכּרתוֹ הפנימית, בלא עדיים וקישוטים חיצוניים, דברים היוצאים מלב עברי נאמן” (‘בשערי ספר’, עמ' קט). אין פלא אֵפוא, שרבניצקי וביאליק קירבוּ את אז“ר להוצאת ‘מוֹריה’, וּביאליק אף ביקש ודחק בו שיֵשב ויכתוב “ציור יפה וגדול ותשלחהו תיכף ומיד אלי, אם אינך חפץ שאתלה את עצמי” (אגרות, א, עמ' רטז); וכשביקש אז”ר להשתתף במימון הדפסתם של ספריו, השיב לו העורך־המשורר: “בכספך אין לנו צורך, כי עובד חרוץ כמוך יביא תועלת לנו ול’מוריה'” (שם, א, עמ' רצח).

בינתיים עלה אז“ר לארץ־ישראל ומסר לש' בן־ציון לעריכה את סיפורו המפורסם ‘בימי חמלניצקי’ (אותו כתב תחילה ביידיש ופירסמוֹ בשם “היידאמאטשינא” ביומון ‘דער פריינד’, פטרבורג 1904). ש' בן־ציון שלח מיפו לאודיסה את כתב־היד הערוך של הסיפור, ולאחר שנדפס בתרס”ז בביבליותיקה לבני־הנעורים, עורר הדים עזים בקרב הקוראים הצעירים והמבקרים. לראשונה מאז ‘זכרונות לבית דוד’ זכה הקורא העברי לסיפור היסטורי מקורי, המגולל בסגנון אֶפּי את קורותיהם של יהודים פשוטים בימי גזירות ת“ח־ת”ט – סיפור שנמזגו בו תיאורי אימה וגבורה, זוועות ומסירות־נפש. בלתי נשכחת היא דמותו הפַּתֶטית של החוכר ברקא פודקובה, ששׂרד יחיד מקהילת טולצ’ין הטבוחה ותשוקת נקם ממלאת את לבו:

[…] ובמאורה אחת, כמו חיה אורבת, יוֹשב לו ברקא פודקובה ונשקוֹ עליו. רק הוא נמלט מכל היהודים והצליח להחבא בעוד מועד. הוא לא בטח בחסד הפולנים ולא קיוָה לרחמי הקוזקים. רעיון אחד ממלא את כל חדרי לבו כמאז: נקמה הוא מבקש! חפץ הוא להרבות חללי הפולנים והקוזקים גם יחד ולנפול אחריהם מת על חלליהם…

ולאחר שנקם את נקמתו והובא פצוע אל מפקדת הקוזאקים – עבר שחוק על פניו החיוורים:

– פאן צ’יטורטינסקי – אמר ברקא – הנה היהודי החוכר שלך… הנה היהודי החוכר שלך… הנה הוא עמך פה… אני ברקא, זה עשיתי 'מצוָה גדולה עם בתו…

– אוי לנוּ, ברקא, ואבוֹי… ואתה שוחק?

– כן, שוחק אני, כי שילמתי לך מעט על מפעליך הטובים… את האסם אני הבערתי…

– יהודי ארור! – נוהם צ’יטורטינסקי ויפרר בתוך חבליו.

– אל נקמות ה'! – שאג פתאום ברקא בשארית כוחו. הוא חפץ לקפוץ על רגליו השבורות, וגפו נחבט בקרקע – ונפשו נפחה…


באותה שנה, שבּהּ הופיע באודיסה הספרון ‘בימי חמלניצקי’ (תרס"ז), הוציא אז“ר ביפו את ספרוֹ ‘סיפּורים ואגדות לבני הנעורים’, ובוֹ כּלל את סיפּוריו הקצרים, שנדפּסוּ לפני עלייתו בוַרשה ובאודיסה. מאז ועד שהופיעה לכבוד יום־הולדתו התשעים האסוּפּה הגדולה ‘מבחר סיפורים’ (תל־אביב תש"ד), שבּהּ נכלל גם הסיפור ‘בימי חמלניצקי’, פירסם אז”ר כמאה ספרים וחוברות לגדולים ולקטנים, מקור ותרגום.

כתיבתו השופעת של אז"ר, שנמשכה יובל שנים ויותר, הקיפה סוגי יצירה שונים ומגוּונים: סיפורת ופובליציסטיקה, היסטוריה ומונוגרַפיה, חברה וחינוך, מחקר ופרשנות, ספרי לימוד ומדע פופולָרי, תרגום ועריכה. עוד בשבתוֹ בפולטאבה חיבּר ספרי לימוד אחדים, ביניהם ‘תולדות עם ישראל מראשית ימיו עד היום הזה’ (ורשה תרנ“ט–תר”ס). שלושת כרכי הספר, שנדפסו באות גדולה ומנוקדת, כללו “היסטוריה שלמה וכלולה בהודה והדרה הן מצד השפה והסגנון והן מצד טוב הטעם והדעת” (א“ל ביסקו, ‘המגיד’, תר”ס, גל' 33), במטרה “לחבב על התלמידים את קדשי עמם וסגולותיו, להביא בקרבם את רוח היהדות, למען יהיו לבבם ונפשם קשורים לעמם בחבלי אהבה כל הימים” (מתוך ההקדמה). הספר נתחבּב ביותר על מורים ותלמידים, וכעבור שנים נדפס במהדורה מחוּדשת ושונה בשם ‘תולדות ישראל, היסטוריה מצוירת לילדי ישראל’ (3 חלקים; ורשה תרע“א–תרע”ד).

להצלחה פחותה זכוּ המקראוֹת שלו ‘נטיעים’ וּ’זרעים' (ורשה תרס"ד), שנערכוּ גם הן בפולטאבה וכללוּ שירים וסיפורים, “היכולים לעניין את הנער העברי, למען יהיה לו מושׂג רחב אֵיךְ חיו גדולי עמנו בימים קדמונים, ויכיר בהכרה ברורה מה היה עמנו מלפנים, איך הוא חי עתה ומה תקוותו לעתיד” (מתוך ההקדמה). המקראה ‘נטיעים’ היתה אמורה לצאת על־ידי ‘מוריה’, ולאחר שאז“ר העבירהּ משום־מה להוצאת ‘תושיה’, כתב לו ביאליק בצער מהול לגלוג עצמי: “צער גדול נצטערתי על הילקח ‘נטיעיך’ וסיפוריך מאת ‘מוריה’. לעומת זאת שמח אני שנגאלת סוף־סוף מכף שלושת העריצים, בעלי ‘מוריה’. כך יפה להם, המלמדים!” (אגרות, א, עמ' רטז). לעומת זאת הוציאה ‘מוריה’ את ספרו של אז”ר ‘תולדות הספרות העברית לבני הנעורים’ (אודיסה – ירוּשלים, תרס“ו–תרע”א). המחַבּר הגיש להוצאה את כתב־היד של חלק א, המוקדש לתקופת המקרא, כשהוא רחוק משלמוּת, וביאליק התייגע הרבה על עריכתו והוסיף עליו פרקים שלמים (ראה פרק ב/ב). לאחר שהופיע הספר נדפסו על עטיפתו המלים “בהשתתפות מערכת ‘מוריה’” – מלים שבּאוּ “בשביל ההוספות הרבות שנכתבו בחוברת זו על ידינו” (אגרות ביאליק, ב, עמ' יח); וברדיצ’בסקי, ששיבּח את הספר על היוֹתוֹ “כתוב בטוב טעם, שׂפתו החיה והרגש שבו עושים אותו נעים לקריאה”, קָבל על העורכים שהקשו על המבקר, שהרי “יש להבדיל איזה פרקים מהם שייכים לרבינוביץ ואיזה מהם לעומדים על גבו…” (‘פרי ספר’, תרע"ג, עמ' 14).

כשנכתבו השורות הללו כבר שהה אז“ר בארץ־ישראל וסייע לחבריו היושבים בּהּ – ביניהם ש' בן־ציון, משה סמילנסקי, מרדכי אזרחי, י”ח ברנר ואחרים – בהקמת מרכז ספרותי־תרבותי וביִיסוּד במות פִרסום ליצירותיהם. אמנם ברנר כתב אז כי “להוצאה ספרותית יש מקום במרכז ספרותי [באירופה] ולא כאן” (כתבים, ג, איגרת 445); ואף־על־פיכן הקדישו הוא וחבריו מאמצי גוף ונפש ליצירת המרכז ולביסוסו. לא עברה שנה מיום עלייתו, וכבר ניגש אז“ר לייסד הוצאת־ספרים לילדים בשם ‘יזרעאל’ ביפו, ואף הזמין מחבריו הסוֹפרים באֵירוֹפּה וּבארץ־ישראל סיפורים מתאימים להוצאתו. “[יהודה] שטיינברג ישלח אליך בקרוב סיפורי ילדים בשביל הוצאתך”, השיב לו ביאליק באדר תרס”ז מאודיסה, “אני עבדך הרי איני כותב לילדים; ואולם אם תנוח עלי הרוח בודאי לא אסיח דעתי ממך” (אגרות ב, עמ' מב). י"ח ברנר השיב לו מלונדון בינוּאר 1907 תשובה מיוּסרת, העשׂוּיה לרַפּות ידיים: “מה אוֹמַר לך, ואני רחוק כל־כך מעולם־הילדים, ואני לא ידעתי מעולם את עולם־הילדים. זקנים הם גם חברי הצעירים. זקן העם אשר אתי” (כתבי ברנר, ג, עמ' 294). כעבור עשר שנים, והוא כבר ביפוֹ, ניסה ברנר להתנער מאותה “זִקנה” וניגש לעריכת קבצים לבני הנעורים בשם ‘פרודות’ (ראה פרק יג/ז).

לאחר שלא הצליח לממש את תוכניתו המו“לית, נטל אז”ר חלק במפעלים ספרותיים צנועים יותר. בשנים תרס“ו – תרס”ח ערך את ארבעת קובצי הספרות והמדע לבני הנעורים ‘אשכולות’ (ראה פרק ד/י); ובשנת תרע“ב ערך את הקובץ לבני הנעורים ‘זמרת הארץ’, שזכה לקבלת־פנים מסויגת93. כן השתתף, יחד עם ש”י עגנון, י“ח ברנר, דוד שמעונוביץ (שמעוני) ויעקב טהון, ביִיסוּד ‘יפת’, שהתכוונה “להוציא ספרי המופת של העמים בתרגום עברי […] בשביל גדולים לחוד ובשביל בני הנעורים לחוד” (מתוך תקנון ההוצאה, ‘הפועל הצעיר’ אייר תר"ע, גל' 15). אין למצוא הרבה יצירות לנוער בקבצים הספרותיים של ‘יפת’, ופעילותה של ההוצאה היתה מצומצמת הן בגלל מחסור במתרגמים והן בשל חוסר משאבים. וכשהִקצה ועד־החנוך בשנת תרע”ט תקציב נכבד לתרגום ספרי השׂכּלה וספרי קריאה לנוער, נטל אז"ר על עצמו את המשׂימה הגדולה של תרגום אגדות התנאים והאמוראים מאת בנימין זאב בכר, עבודה ששקד עליה כעשרים שנה.

אלא שכּאן אנו נכנסים לתחום הפעילות המו"לית בארץ בראשית המאה העשרים. לפעילוּת זו, ולהוצאות החלוציות בשדה ספרות־הילדים הארץ־ישראלית מוקדשים הפרקים הבאים.


ה. מ’קֹהלת' עד ‘תלפיות’ – ספריות לילדי ארץ־ישראל

כאלף ילדים למדו בפרוס העליה השניה (תרס"ד) בששה־עשר בתי־ספר שבמושבות ארץ־ישראל, וכן בשני בתי־ספר ביפו ובירושלים – אלה מוסדות־החינוך היחידים בארץ, שהעברית היתה שׂפת־ההוראה ה“רשמית” בהם. כעבור עשר שנים (תרע"ד) כבר למדו בארץ כאלפיים תלמידים בשלושים וארבעה מוסדות־חינוך עממיים עבריים בערים ובמושבות. אף־על־פי כן מעטים מאוד היו הספרים שקראוּ ילדים אלה, שלא לדבּר על מיעוטן של ספריות־השאלה: אלה כמעט שלא היו בנמצא כלל. וכשנתכנסו המורים לאסיפתם השנתית בגדרה באלול תרס"ד, בכה אחד המורים לפני חבריו: “עומד אני לפני ילדַי ככלי מלא בושה וכלימה ומבוכה בלי לדעת מה לעשות, מה לתת להם מקרא; שאם נחשוב גם את ‘זכרונות לבית דוד’ לחומר־קריאה, גם אז לא יעלה המספר על שתי עשרות” (ח"א זוטא, ‘דרכו של מורה’, עמ' קמט).

באותה אסיפת־מורים בגדרה נתקבלה הצעה “לסַדר ספרוּת לתלמידים כדי לייסד ביבליותקאות לילדי בתי־הספר שבמושבות”, והונח היסוד להוצאת־הספרים ‘קֹהלת’ של הסתדרות המורים. בשנת תרס“ה נדפס בירושלים ספר־התקנות של ‘קֹהלת, חברת־מניות להפצת ספרי־לימוד וקריאה לבתי־הספר בעברית’, מייסוּדה של אגודת המורים בארץ־ישראל; אבל עברו עוד שש שנים ויוֹתר עד ש’קֹהלת' התחילה להוציא לאור את ספריה הראשונים, ביניהם: ‘הארץ’, לקסיקון גיאוגרפי־היסטורי מאת אליהו ספיר (1869–1913), שהיה מיוצרי המינוח העברי בבתי־הספר בארץ; ‘שעורי הסתכלות וידיעות המולדת’ מאת יוסף אוזרקובסקי (עזריהו), מרדכי קרישבסקי (אזרחי) ויחיאל יחיאלי; ‘תורת החי’ לישראל אהרוני ועוד. כן היתה ‘קֹהלת’ שותפה בהוצאת הירחון לבני הנעורים ‘מולדת’, שנוסד בתרע”א (ראה פרק ד/י). ספרי קריאה לילדים התחילו לצאת על־ידהּ רק אחרי מלחמת־העולם הראשונה, בסִדרה שנקראה ‘אוצר התלמיד’.

מפעם לפעם ניסה מוסד חינוכי או תרבותי כלשהו להוציא לאור חוברות־קריאה לילדים ולנוער, אלא שמרבית הנסיונות הללו היו חד־פעמיים, בלא המשך ראוי לשמו. על השאיפה לסַפּק חומר־קריאה מתאים לתלמידי ארץ־ישראל תעיד גם העובדה, כי ההכנסות מן הנשף הספרותי, שנערך לכבוד ביאליק ובהשתתפותו ביפו באייר תרס“ט, היו קודש להוצאת קבצים ספרותיים לבני הנעורים. לעיל נזכרה הוצאת־הספרים ‘יפת’, שהבטיחה להוציא גם ספרים לנוער ולא יכלה לעמוד בדיבורה. מרכז אגודת־המורים ביפו ניסה גם הוא להוציא חוברות לתלמידיו, אך הצליח להדפיס בתרע”א חוברת אחת בלבד, היא המונוגרפיה ‘חיי שלום יעקב אברמוביץ (מנדלי מוכר ספרים)’ מאת ש' בן־ציון. כעבור שנתיים יסד בית־הספר ‘תחכמוני’ ביפו, בסיוע החברה ‘יוּדישער פאָלקסשריפטענפערלאַג’ [הוצאת יהודית עממית] בפראנקפורט, ביבליותיקה לילדים, אלא שרק ספר אחד הופיע בה, ככל הנראה, והוא ספרוֹ הידוע של הסופר־ההיסטוריון היהודי־הגרמני הרמן שוַאבּ ‘חלומות הילדוּת: אגדות לילדי ישראל’, בתרגומו של יעקב צבי רימון. הירחון ‘מולדת’ הוציא אז תדפיסי חוברות של סיפורים ומונוגרפיות שנדפסו תחילה בגליונותיו; ביניהם: ‘ספר המסעות’ מאת סוֶן הדין בתרגום מרדכי קרישבסקי (אזרחי); הרומן ‘מזון האֵלים’ מאת ה“ג וֶלס בתרגום א”ל יעקוביץ (עקביא), וּמונוגרפיות מאת יעקב פיכמן על מאפו ויל"ג.

להצלחה רבּה יותר זכתה הוצאת ‘לעם’, שנוסדה בשנת תר“ע כחברת־מניוֹת על־ידי ‘הפועל הצעיר’, במטרה “למלאות את החסרון של חוברות־מדע פופולאריות למקרא בשביל ההמון העברי בארץ־ישראל” (מתוך הפרוגרַמה שנדפסה על עטיפת חוברת א). עד מלחמת־העולם הראשונה יצאו בספריית ‘לעם’ 89 חוברות, שסיפרו על חיי עמים רחוקים ושבטים פראיים, על צמחים ובעלי־חיים, על טבע, שמירת הבריאות, חיי אישים ועוד. החוברות נועדו אמנם “בשביל ההמון העברי”, אך בזכות הנושאים המרתקים והסגנון הקל והבּהיר של מרביתן הן נקראו בשקיקה גם על־ידי ילדים ונוער; ואין תימה בכך: הרי יותר ממחצית החוברות תורגמו ועוּבּדוּ על־ידי סופרים־מורים, שלימדו בבתי־ספר עממיים והִרבו לחבּר ולתרגם סיפּוּרי־ילדים: יש”י אדלר, שהיה מעוֹרכי הספרייה (‘מחיי הפּראים’), ישראל דוּשמן (‘בממשלת בעלי־החיים’), יהודה גרזובסקי (‘ים הקרח הצפוני’), מרדכי אֶזרחי (‘עזרת בעלי־החיים זה לזה’), פסח אוירבך (‘מחיי הצמחים’) ועוד.

סופרים־מורים, שלא מצאוּ בית־הוצאה ליצירוֹתיהם, הדפיסו את ספריהם על חשבונם, או בסיועם של אישים וקרנות. כך, למשל, הדפיס מנחם מבש“ן (ברונשטיין; 1858–1944) את סיפורו ההיסטורי על שלמה בן דוִד וחירם מלך צור ‘החידה ופתרונה’ (ירושלים תרע"ט) עם כתובת על השער: “בהוצאת המחבר”. וא”ז רבינוביץ, שנכשל בנסיונו לייסד הוצאת־ספרים לילדים (ראה סוֹף פרק קודם), הדפיס את ספרוֹ ‘סיפורים ואגדות לבני הנעורים’ (יפו תרס"ז) בסיוּעוֹ של נדבן, שזכה להקדשה מעֵבר לשער: “מוגש לידידי איש חסדי, ר' מיכאל ב”ר אהרן קמינקוביץ ברגש הכרת טובה". גם אליעזר בן־יהודה הוציא בעצמו את הסיפורים שתירגם והדפיס תחילה בהמשכים בעתונו ‘השקפה’ (ראה פרק ג/א).


עקיב יותר בתחום זה של מו“לוּת עצמית היה המורה הסופר חיים אריה זוטא, שהוציא את מרבית ספריו בהוצאתו הפרטית (לה קרא אחר־כך ‘טל־חרמון’). אפשר לראות במעשׂהו זה חוליה נוספת של מעשים חלוציים יוצאי דופן, שאיפיינו את חייו ופועלו של מחנך זה. “אחרי חיפּוּש דרכים בהוראה בארצות הגלות יצאתי לחפּשׂ דרכים חדשות במולדת”, כתב ח”א זוטא (קובנה 1868–ירושלים 1939) בסיום ספרוֹ האוטוביוגרפי ‘בראשית דרכי’ (תרצ"ד); ואכן, חיפּוּש דרכים חדשות איפיין תמיד את עבוֹדתוֹ בחינוך ובספרות. בעודו בחור ישיבה נתפס להשׂכּלה, רכש בכוחות עצמו השׂכּלה כללית ואחר־כך נסע ללמוד פדגוגיה ופסיכולוגיה באוניברסיטת ברלין. ב־1894 פתח “חדר מתוקן” ביֶקאטרינוסלב (אוקראינה), שהיה אחד הראשונים בגולה, שבּוֹ הונהגה ‘השיטה הטבעית’ (עברית בעברית). בתרס“ד עלה לארץ־ישראל, שנה אחת ניהל את בית־הספר לבנות ביפו ואחר־כּך עבר לנהל בית־הספר ‘למל’ בירושלים. כמעט מיוֹם עלייתו לארץ שילב זוּטא הוראה עם כתיבה, וגם כאן חיפּש שבילים חדשים, בראותו בעבודתו הספרותית אמצעי חינוכי ראשוֹן במעלה בלא שיציב גבולות של ממש בין ספרי לימוּד לספרי כתיבה. בשנת תרס”ה הוציא עם דוד ילין, בהוֹצאתוֹ העצמית, אנתולוגיה פיוטית ראשונה לילדי הארץ בשם ‘אוסף שירים לילדים’. בין שירי ה’אוֹסף', שלוּקטוּ מתוך השבועון ‘עולם קטן’, הקובץ ‘הזמיר’ וממקראות שונות, נוכל למצוא כמה משירי הזֶמר הראשונים ששרו בני הארץ, ביניהם “בבציר” לנֹח פינס, “אל הסוס” לאהרן לוּבּוֹשיצקי, משירי טשרניחובסקי, יעבץ, ש"ל גָרדון ואחרים. הכוונה להוציא חוברת שניה של ‘אוסף שירים לילדים’ לא נתממשה.

חמש שנים אחר־כך עשה זוטא מעשה נחשוני נוסף, שהקדים את זמנו וחולל סערה לא קטנה בחוגי המורים וההורים השמרנים – הוֹצאת חוברת ראשונה בעברית של הסברה מינית לילדים. המחבּר הקדיש את מחברתו הקטנה, שנקראה בשם הפסבדוֹ־מקראי 'הזרע למינהו!" (תרס"ט), “לנערי בני ישׂראל הבריאים בגופם והטהורים בנפשם”; והוא חילק את “השיחה המדעית לבני הנעורים” (כלשון כותרת־המשנה) לפרקים קצרים, שנכתבו בלשונו של מורה בעל־ניסיון, המשוחח בגילוי לב עם תלמידיו הצעירים בסגנון ענייני ישיר, שאיפּוּק וחגיגיוּת נמלצת משמשים בו בערבוביה. הוא פתח את “שׂיחתו” בתיאור זרע־החיטה ותפקידו, המשיך בגרעיני התפּוּח ואבקני השושנה ודרכי רבייתם, ומכאן עבר לתיאורים בּוֹטים של דרכי הרביה של הזבוב, הציפור וחיות־הבית:

[…] והפר השחור, הגוֹעה וההומה עלה על עגלתנו מאחריה. את איבר־ההוֹלדה שלו האדוֹם הכניס אֶל איבר־ההולדה של פרתנו – ונזרעה הפרה ונתעבּרה… (עמ' יג).

בדרך זו, סיכם זוטא את שׂיחתו, נולד גם האדם. מצוות הפרִיה והרבִיה נעלה מאין כמוה היא, ועל כן “אל תפחידו, שׁובבים, את הכלב בשעה שהוא מזדווג לכלבה, אל תשליכו עליהם אבנים”; כמו כן חייבים הילדים והילדות להיזהר באיברי ההולדה שלהם: “הישמרו בהם, אל תלכלכום, אל תגרו אותם, אל תמעכום בידיים ובכל דבר, פן יחלשו” (עמ' יז). אם כּך ינהגוּ – יגדלו להיוֹת אנשים בּריאים וּמוֹעילים, שהם “תקוַת העם, תקוַת האנוֹשוּת כּוּלה”.

היה זה צפוי שחוברת קטנה זו, בעלת התוכן והסגנון ה“נועזים”, תעורר עם הופעתה סערה בקרב הציבּוּר הפּוּרִיטָני בארץ. מרכז־המורים משך ידוֹ ממנה, היא נפוצה בתנאי מחתרת ובמקומות אחדים אף הועלתה באש. העתונות העברית של אותם ימים התעלמה ממנה כמעט לגמרי. ברנר היה היחיד, אולי, שהזכיר את ‘הזרע למינהו’ ברוח אוהדת, אך בלי לנקוב בשם המחבּר; במדורו “מהספרות והעתונות שבארץ” סיפר על “הקונטרס בעל השׂפה הנאה וההסבר הרצוי”, העוסק “בגילוי הסודות המיניים לילדים”, שנכתב על־ידי מורה ירושלמי ידוע ונשלח לאישור חבריו המורים; האישור לא ניתן, הקונטרס נותר גנוז “ועין נער לא תשזפנו…” (‘הפועל הצעיר’, ב, תרס"ט, גל' 16).94


ספרות הילדים אופק 22 עמ  152 הזרע זוטא (2).jpg
עטיפת ספרו של זוטא
'הזרע למינהו!' מאת זוטא (ירושלים 1909), חוברת ראשונה של הסברה מינית לילדים

כעבור יובל שנים סיפר אליעזר שׂמאלי, כי כשנכנס בתר"ף ללמוד בבית־המדרש למורים בירושלים “עבר בין הסמינריסטים מיד ליד ובהסתר ספרון בלתי־רגיל. שם הספרון היה ‘הזרע למינהו’ ומחברו, מורנו חיים זוטא ז”ל, ניסה לענות בו לילדים בשׂפה קלה ובצורה עניינית על שאלתם הנצחית: מאין באתי ואיך נולדתי? אינני יודע בפקודת מי ובאיזה צַו הוחרם הספרון ונגנז עם הופעתו, אך כשהיינו מעיזים לשאול את המחַבר לפשר הגניזה היה משתמט ומשיב: לא איכשר דרא (עדיין לא הוכשר הדור)… (“איזה מין אנחנו”, ‘הארץ’, 10.10.1974).

מאז נעשׂתה החוברת יקרת־מציאות ועותקים מעטים בלבד שׂרדו ממנה95.


זכות־ראשונים נוספת שמורה לזוטא, על היותו מורה ראשון בארץ, ששילב את שיעורי הטבע והמולדת בטיולים כיתתיים. “בטיולים אלה עבר את הארץ לאורכה ולרוחבה ועד לחרמון הגיע, ותקע בו את הדגל הלאומי”, סיפר תלמידו משה כוכבא (‘החינוך’, ניסן תש"ך, עמ' 108); וחניכו אליעזר שמאלי סיפר: “בכל טיול וטיול שערכנו אתו היה [זוטא] מושיב אותנו סביבו על גבי הסלעים וקורא באזנינו מסיפוריו הנחמדים, ואנו היינו מקשיבים ונהנים…” (‘זהב בירושלים’, תש"ם, עמ' 147). בעקבות טיולים אלה הוציא סִדרת ספרונים ראשונה מסוגה בשם ‘ממראות ארצנו’ (תרע"ג ואילך), ובה סיפר בחן רווּי התפעמוּת על המסעות שערך עם תלמידיו וחבריו, על המראות שקידמו את פניהם בעונות־השנה השונות ועל תחושת הראשוניות שמילאה אותו למראה הנופים, שעבר והוֹוה משתלבים בהם בהרמוניה. כעבור עשרים שנה בקירוב כינס את פרקי הטיולים בכרך ‘ממראות ארצנו’ (הוצאת ‘טל חרמון’, תרצ"א), ואותו פתח בשורות ליריות אלה:

בדמות זו נראתה לי מולדתי בהוֹפיעה לנגד עיני בפעם הראשונה, בעשׂרת הרביעית לימי חיי. ביפיה ובזכרונותיה הישכּירתני, הרגישתני ולא נתנה דמי לדמיוני ולמחשבתי. הלילה וכוכביו המקסימים, החורף וימי אביבו המופלאים, הוד סלעי הפרא ואדמת ניר פוריה […]

אחרי מלחמת־העולם הראשונה, והוא אז מורה בסמינר ועוזר בעריכת לוח־התלמידים ‘החבר’, הוציא זוטא את סִדרת הסיפורים ההיסטוריים ‘בימים מקדם’ (תרפ“ו–תר”ץ; נדפסו תחילה בשבועון ‘התור’ וכונסו אחר־כך בשני כרכים גדולים). “בימים מקדם – הדים קלים הם לחיי אומתנו בארצה; לחיי שקט ועליזות חדורים רגשי קודש בימי מנוחת האומה ושלוותה; לחיי גבורה ומסירות בימי מלחמה”, כתב המחבר בהקדמתו לעשׂרת הסיפורים, שעלילותיהם משתרעות על פני אלף שנים, מתקופת ההתנחלות ועד לכיבּוּש הרומאי. דרַמות אנוֹשיות וציוּרי הווי, מנהגים ונופים שוּלבוּ אלה בתוך אלה במניין הסיפורים, המתארים ביֶדע ובחיבה אירועים כחג המחולות בשילֹה, “משיאים משואות”, “מלחמת מצוה”, או את המלך אגריפס ביום הקהל. את פרקי ההיסטוריה היהודית העביר זוטא לתלמידים גם בשוּרת ספרי לימוד משוּבּחים – ‘סיפורי התוֹרה’, ‘ספר החשמונאים’ לילדים (תרפ"ח), שלושת חלקי ‘דברי ימי עמנו’ (עם יצחק ספיבק) – שהיו שנים רבות ספרי יסוד ללימוד ההיסטוריה בבתי־הספר בארץ, ועוד.


בעוד זוטא וכמה מחבריו העדיפו להוציא בכוחות עצמם את ספריהם, נעשׂוּ בארץ בימי מלחמת־העולם הראשונה כמה נסיונות חלוציים קצרי ימים לייסד הוצאות־ספרים לילדים ולנוער. ניסיון ראשון בירושלים עשה חובב־ספר נשכח בשם מ' אלוני, שהודיע ב־1915 על יסוד “תלפיות, הוצאת ספרי מקרא וחינוך לעם ולבני הנעורים”. בהוצאה זו, נאמר במודעות, יֵצאו בין השאר “ספרים וחוברות על־פי התוכנית הזו: א) ילדוּת (ספריה לילדים) – מעשיות, אגדות, שירים ומחזות; ב) נעורים (ספריה לנערים) – סיפורים, ציורים, תולדות, סיפורי מסע וכו', מקוריים ומתורגמים”. הוצאת ‘"תלפיות’, הטעים המו"ל, אינה רק עסק מסחרי, “כי היא מניחה ביסודה את הצד האידיאלי של הפרחת ספרותנו בארצנו”. אבל שתי חוברות בלבד, ככל הידוע, הופיעו בהוצאה זו, ושתיהן בסִדרת ‘נעורים’: ‘מאגדות היוונים’ מאת אליזה אוֹז’שקוֹבה בתרגום יהודה גרזובסקי (גור), וכן ‘בבית־המדרש הישן’ – ראשון ספריו של יואל יוסף ריבלין (1889–1971; מתרגם ‘אלף לילה ולילה’ השלם), המתאר בחן אותנטי קורות “מלחמה” שניטשה בין הנער־המסַפּר וחבריו לבין שַמש בית־הכנסת הזקן.

בעודוֹ שוקד על בּיסוּס הוצאתו הצעירה, ניסה אלוני לשתף פעולה עם ארבּעה מורים־סופרים צעירים, שחָברו יחד בירושלים כדי להוציא במשותף את יצירותיהם לילדים בספריה חדשה משלהם. על מפעל חלוצי קצר־ימים זה

יסוּפּר עתה.


ו. “משתלה” בירוּשלים

בחורף תרע"ה (1915) יצאה מבית־הדפוס של רפאל חיים הכהן בירושלים חוברת בת 16 עמודים, שעל עטיפתה הכחולה היה מוּדפס לאמור:


ספרות הילדים אופק 23 עמ  155 המשתלה (2).jpg

חידוש כפול ומכופל היה באותה חוברת צנומה, שהופעתה בּישׂרה רוּח חדשה בספרות־הילדים הארץ־ישראלית. היה זה ניסיון שני (אחרי ‘שׂכיות החמדה’ של יהודה גרזובסקי [גור]. ראה פרק ג/ג) להוציא בארץ סִדרה קבועה של חוברות קריאה לילדים. גם שֵם הסדרה – ‘משתלה’, שהיתה מלה מחודשת שזה עתה נולדה – רמז על לבלוב, צמיחה ושתילים־ילדים. ואחרון חשוב – החוברת הצטיינה בצורתה האֶסתטית, שדוֹמה כי לא היתה דוּגמתה עד אז בספרות־הילדים הארץ־ישראלית. ההשתאוּת תגדל עוד יותר אם נזכור את השנה שבה הופיעה החוברת – 1915, השנה השניה למלחמת־העולם הראשונה. היִישוב העברי הדל, הנתון לרדיפות התורכים, היה על סף כליה. בתי־ספר רבּים נסגרו ומאות צעירים גויסו בכוח על־ידי השלטון העוין, אם לשורות הצבא ואם לעבודות כפִיה. בעצם אותם ימים נפגשו בירושלים ארבעה סטוּדנטים צעירים – שלושה מהם תלמידי בית־המדרש למורים והרביעי תלמיד בית־הספר לאמנות ‘בצלאל’ – ודנו על מצבה של ספרות־הילדים. ארבעתם היו סופרים מתחילים, שקנו לעצמם ברבות השנים שם בשדה החינוך, ובספרות־הילדים, ואלה שמותיהם:

חיים דֹב שוַרץ (שחר; בסרביה 1891–ירושלים 1930), שעלה שנה קודם לכן לארץ ללמוד בסמינר. בגיל שבע־עשרה פירסם את סיפּוּריו הראשונים בעתון־הילדים הוִילנאי ‘החבר’, ובמשך שבע שנים (תרפ“ד־תרצ”א) ערך בירושלים את השנתון לתלמידים ולנוער, שנקרא גם הוא ‘החבר’. כן הוציא סדרת חוברות בשם ‘חגים וזמנים’. בשנותיו האחרונות היה מזכיר מחלקת החינוך של ההנהלה הציונית.

מרדכי פריזנט (מיכאלי; 1894–1957) שעוד בנעוּריו הוציא בעיר־הולדתו דונאיֶבצי (אוקראינה) מאסף ספרותי לילדים בשם ‘בגִנה’, ואחרי שהיה מוֹרה בבית־הספר ‘תחכּמוני’ בירושלים ערך בשקידה בלתי־רגילה את עתון־התלמידים ‘חברנו’. על תרוּמתוֹ לספרוּת־הילדים שלנוּ ידוּבּר להלן.

נֹח זֶוִין (טמיר; בֶּסרבּיה 1889–תל־אביב 1986), שעלה לארץ בגיל עשרים, נטל חלק פעיל ב“מלחמת השפות” הידועה (עלֶיה סיפר בספרו ‘סמינריסטים’), עסק יובל שנים בהוראה, בעריכת החוברות החינוכיות ‘בית ספרנו’ ובכתיבת סיפורים ואגדות.

ואחרון חביב – לוין קיפּניס, שעלה שנתיים קוֹדם לכן ללמוד ב’בצלאל' וּכבר הספּיק להדפּיס שירים בעתוֹני ילדים. לפוֹעלוֹ בספרות־הילדים שלנו יוקדש פרק מיוחד.

“ארבעתנו היינו מרבים אז שׂיחה על ספרות־ילדים”, סיפר קיפניס בזכרונותיו אשר בכתובים, “וכן על גורל יצירותינו הטמונות במגירות ואין סיכוי לפרסמן. חלמנו על הוצאת ספריה לילדים – אך הכסף מאין יימצא? כולנו חיינו בדחקות, והמלחמה אז בארץ”.

בפגרת הקיץ תרע“ה יצאו הארבעה לחפשׂ לעצמם מקורות פרנסה. קיפניס הלך לשמור על כרמי רחובות וח”ד שוַרץ (שחר) ירד ליפו ונפגש עם הסופר־העסקן מרדכי בן הִלל הכהן, שניהל אז את ‘קופת מלוה’ וספרות־הילדים היתה קרובה תמיד ללבו96. כששמע הכהן מפי הצעיר הירושלמי על שאיפת חבריו להוציא ספריה לילדים, השׂיג למענם סכום שיספיק להדפסת חוברות ראשונות, ואף הבטיח לשלוח סיפור מפרי־עֵטו לספריה העתידה לקום. עוד באותו יום מיהר שחר להביא את הבשורה לחבריו.

“אותו לילה שוחחנו על כל הבעיות הכרוכות בהוצאת הספריה”, סיפר קיפניס בזכרונותיו, “חיים־דב רשם בפנקסו תכנית מפורטת, מינה עצמו למזכיר, אף חישב ומצא שהדפסת אלף עותקים תעלה לנו עשׂיריה אחת [עשירית הבישליק] לחוברת; מחיר כל חוברת יהיה שתי עשיריות – הרי רווח נקי של אלף עשיריות מכל החוברות. הון ממש! אך הרווח לא ילך לכיסינו, אלא נשקיע אותו בהרחבת הספריה”.

עם תחילת שנת־הלימודים תרע"ו ניגשו הארבעה למימוש חלומם – הוצאת הספריה לילדים, שתכלול קודם כל יצירות מפרי־עטם. לאחר שכּתבי־היד הראשונים הותקנו לדפוס יצאו הארבעה למצוא מדפיס, שיהיה מוכן להדפיס את החוברות בניקוד מלא, בצורה נאה ובמחיר נמוך; ואחרי חיפוּשׂים התקשרו עם בית־הדפוס הקטן של רפאל חיים הכהן. “הכהן היה יהודי פרסי פיקח, חרוץ וטוב לב”, נזכּר קיפניס, “היה שותף בשׂמחתנו לכל חוברת שהופיעה, ומלבד ההנחה בשׂכר ההדפסה לא הציק לנו בתביעות…”

קיפניס, שלמד אז ב’בצלאל' והיה האמן שבחבורה, צייר את הכותרת המסוגננת ‘משתלה’, למד את מלאכת סידור־היד, הכין את מסגרות העמודים וכן עיטורים מעיטורים שונים ואף השתתף בהדפסת החוברות, בקיפול הגליונות ובכריכתם.

בראשית כסלו הופיעה חוברת א של ‘משתלה’, שכללה כאמור לעיל את הסיפוּר ‘מעשה בעשיר עני’ מאת נֹח זֶוִין (טמיר)97. לפנינוּ הרחבה אמנותית, כתובה בסגנון מקראי מלוטש מלוּוה חרוזי שיר, של מעשיה שגרעינה עממי: מעשה ביהודי אמיד חובב תורה, שבגלל קמצנותו מנע אוכל מפיו של חכם עני וגרם למותו. כדי לכפּר על עווֹנוֹ נגזר עליו לחיות במשך שנה תמימה חיי עוני ומחסור, ובסיומה של אותה שנה שב העשיר־העני לביתו עם לב חדש בקרבו – “ותהי לעניים הרווחה, ושֵם העשיר היה לברכה ונסו יגון ואנחה”.

באמצע כסלו תרע“ו הופיעה חוברת ב של ‘משתלה’ – המחזה ‘החנֻכּיה’, שנכתב על־ידי הדרמָטורג היידי מרדכי ריבסמן (1868–1924), שעסק בהוראה ברוסיה וחיבּר משלים וקומדיות שזכו לפופולריות. מחזה שני מאת ריבסמן הופיע באותה שנה במסגרת ‘ספריה קטנה לילדים’ שנערכה על־ידי יש”י אדלר, מתרגם ‘החנֻכּיה’ (ראה הפּרק הבא). לפנינו קומדיה קצרה ומשעשעת, רצופה דיאלוגים שנונים, על ילד שהתערב עם אחיו ואחותו כי יצליח להכין במו ידיו חנוכיות חרס, ולאחר שזכה בהתערבות הודה כי החנוּכּיה היפה שהביא אינה מעשה ידיו אלא מעשה ידי סבא.

החוברת הבאה בסִדרה – ‘מימי הילדות’ מאת ח“ד שוַרץ (שחר) – כללה שני סיפורים בעלי רקע אוטוביוגרפי, כתובים בגוף ראשון: “הערדליים” – מעשׂה בילד שזכה בערדליים הראשונים שלו, אך לאחר ששבר שִמשה איים עליו אביו שיחזיר את הערדליים לחנות, עד שביקש סליחה ספוגה בדמעות ועווֹנוֹ נמחל לו; “בעליה” – מעשה בשני ילדים שעלוּ לעליית־הגג של בית־הכנסת, נכלאו בה ובילו בתוכה לילה שלם. הסיפורים הנוסטלגיים, הכתובים בסגנון רענן ממוזג דרמה והוּמוֹר, שבוּ ונדפּסוּ במלאת שנה למותוֹ בטרם־עת של המחַבּר, בכּרך ‘מימי הילדות’ (תרצ"א, עם מבוא ביוגרפי מאת מרדכי מיכאלי). כּוּנסוּ בוֹ תשעה סיפּוּרי ילדות, שלוש אגדות ושני שירים לאומיים, שפירסם שחר בחייו הקצרים. יפה מכּוּלם הוא “הפנס” – סיפוּרו הנוּגה של תלמיד ה”חדר", בנו של זגג עני המתקין פנסים לילדים, שהשתוקק בעצמוֹ לפנס משלו: מאחר שלא העז לבקש מאביו העוֹבד קשה שימלא את משאלתו, הכין לעצמו משברי זכוּכית פנס קטן, שאיש מבני הבית לא ידע על קיומו:

"באותו ערב חזר זלמן מן ה’חדר' כשהפנס הקטן בידו והוא מאיר לפניו את הדרך באוֹר כל־כך עדין ונעים… כשעבר בסימטאות הצרות לא הרגיש לבו כל פחד. פנסו החביב עודד אותו והוא נתן קולו בשיר:

אֲנִי בַּיַּעַר הָלַכְתִּי

וְקוֹלוֹת מִצִּפֳּרִים שָׁמַעְתִּי.

קוֹלוֹת מִצִּפֳּרִים

מְזַמְּרִים מִזְמוֹרִים:

רוּ־רוּ־רָה,

יי לִי וְלא אִירָא98.

אבל ימי אוֹשרוֹ לא ארכו; שכּן יום אחד מצא האב את הפנס הנסתר ומכר אותו לילד שפנסו נשבר.


החוברת הרביעית בסִדרה – ‘הגדות עם’ מאת מרדכי פריזנט (מיכאלי) – כללה שלוש מעשׂיות, הכתובות בסגנון מקראי צלול וחגיגי: “התפוח” – מעשה באביון יהודי, שהגיע בנדודיו אל גן־העדן התחתון, שם קיבּל תפוח־פלאים, שריפּא את הנסיכה החוֹלה והביא לו עושר ואושר; “מעשה במטמון” – קורות עני נדיב־לב, שהביא חלה מהודרת כשַי לטקס אירוּסין, והחלה חזרה אליו כשהיא מלאה דינרי זהב; “זהב” – גירסה יהודית של אגדת מגע־הזהב, שגיבורהּ הוא כאן חוטב־עצים יהודי. חן־קדומים מרחף על מעשׂיוֹת אלו (נכללו אחר־כך בכרך ‘אגדות’, תר"ץ), המספרות על אנשי עוני מצניעי לכת, שבזכות תום לבם ראו ברכה בחייהם.

בחוֹברת החמישית של ‘משתלה’ נדפּס מחזהו האלגורי של לוין קיפּניס, ‘סִגַל לַיִל’, המתאר לילה בגינה, שפּרח נאֶה פורח בה ומלאך, פֵיה וגמדים מבקרים אותו. עם שחר בא עורב רשע, הזומם לפגוע בפרח, אך קרן־השמש הטובה מבריחה אותו. אין עלילה של ממש במחזה זה, הכתוב בחריזה נמלצת והוא מיצירוֹת־הבוסר המוקדמות של קיפניס, ועיקר ההנאה שהביא היתה ודאי בעת הצגתוֹ עם מוסיקה, תנועה ומחול.

‘סִגל ליל’ היתה החוברת האחרונה בספריה קִצרת־הימים, שכּללה שני מחזות, שני קובצי מעשׂיות־עם מעוּבּדות וחוברת של זכרוֹנוֹת־ילדוּת. עלעול בחמש החוברות הקטנות, שכּל אחת מהן נכרכה בעטיפת־נייר בעלת צבע שונה, מגלה עד כמה הקפּידוּ בעלי ה’משתלה' על ההיבּט האסתטי שלה: מסגרות מסוגננות, אות גדולה בראש כל פרק, עיטורים שנעשו רוּבּם ביד והדפסה נקיה על נייר משובח. דברים אלה, הנראים היום מובנים מאליהם, היו אז בבחינת חידוש בספרות־הילדים הארץ־ישראלית, מה גם שנעשׂוּ בתנאי מלחמה ומחסור.

חרף הכוונות הטובות זכו “חמשת שתילי המשתלה” לביקורתו המסויגת של ק"י סילמן, בעשותן עליו “רושם של חוברות־לדוגמא, כאילו נזדמנו באקראי להוצאה אחת”: ב’זכרונות הילדות' של שחר חסר “הלך רוח”; באגדות־העם של מיכאלי “אין מזיו הדמיון”; בסיפורו של נח טמיר מצא “סלסול וליטוש מופרזים”, ואילו מחזהו של קיפניס “מגוהץ וקר. […] בקיצור, בחמש החוברות יש על ילדים ובעד הילדים, אבל הילדוּת הנכספת לדברים רכּים היוצאים מן הלב עוד איננה” (‘דפים’, ירושלים, אב תרע"ו, עמ' 131. חתום: טמן [טעות דפוס, במקום סמן, פסבדונים קבוע של סילמן המבקר]).

הפצת החוברות היתה אף היא בעיה קשה לפתרון, שהרי מפיצי ספרים עדיין לא פעלו אז בארץ. תחילה התקשרו שחר וחבריו עם בעל הוצאת־הספרים ‘תלפיות’ (ראה סוף פרק קודם); אלא שההתקשרות לא עלתה יפה, ועל־פי הכתוב על עטיפות החוברות הבּאות היתה המכירה הראשית שלהן בבתי־המסחר לספרים יעקבסון ביפו וליפשיץ בחיפה. אבל “ההפצה העיקרית היתה בבתי־הספר על־ידי מוֹרים שהתנדבוּ לכך”, סיפּר קיפניס בזכרונותיו, “הם הפיצוּ באמונה, אך לא היתה ברָכה רבּה בּהתנדבות זו. על־פי רוֹב מכרוּ את החוברות לתלמידים בהקפה ולא הצליחו לגבּות את המגיע…”

אין פלא אֵפוא, שלאחר הופעת החוברת החמישית נשארו ארבעת הסופרים־המו“לים חייבים כסף לבית־הדפוס, ובעליו סירב להמשיך לשרתם בטרם ייפּרע החוֹב. אז החליט לוין קיפניס לרדת שוב לשפלה וּלחפּשׂ אמצעים להמשך קיוּמה של ה’משתלה'. לאחר שרשרת הרפתקאות, שבּהן נעצר על־ידי התורכים ונמלט מהם, הצליח להגיע באביב תרע”ו לתל־אביב; שם נפגש עם יש"י אדלר, שיסד אז את ‘ספריה קטנה לילדים’. אדלר הזמין את המשורר־האמן הצעיר להשתתף בהוצאת ‘הספריה הקטנה’; ההזמנה נתקבלה – ופרק חדש נפתח בתולדות ספרות־הילדים שלנו.


ז. ‘ספריה קטנה לילדים’

בחורף 1916 – בעוֹד מצבו של היישוב העברי בארץ־ישראל, הנתונה בתוהו ובוהו מלחמתי ובאי־ידיעה מה יֵלד יום, הולך וּמחמיר – הוֹפיעה בראשית אדר תרע"ו בדוכני הספרים העבריים של יפו ושל תל־אביב בת השש חוברת קטנה ככף־ידו של נער ועל שערהּ המנוקד, המעוטר בפסים אנכיים דמויי טלית, כתוב לאמור:


ספרות הילדים אופק 24 עמ 160 ספרייה קטנה לילדים (2).jpg

כחודש לאחר מכן הופיעה גם חוברת ראשונה ב“מדרגה השניה” של הספריה (לילדים גדולים יותר) – באותה מתכונת, אבל ב־16 עמודים בלתי מנוקדים: ‘קוֵי שמש’ – שלושה “ציוּרים” מתורגמים מאת מסַפּרת־האגדות הגרמניה סוֹפיה רַיינהַיימֶר. ומאז – שבוע שבוע, במשך שלושים שבועות רצופים – הופיעו חוברות מלבּבות אלה של ‘הספריה הקטנה לילדים’ על שתי מדרגותיה וכאילו בישׂרוּ לילדים ולהוריהם: חרף התלאות ואֵימי המלחמה, החיים נמשכים כסִדרם. יש דואג לבני הדור הצעיר, לאותם “מאות ילדים מחוסרי הורים, אשר נשארו ללא דואג אחר” (כתיאוּרוֹ של ברוך בן־יהודה, בפרק “הישוב באֵימה ובאיוּמים”, ‘סיפּוּרה של הגימנסיה הרצליה’, עמ' 170).

שני האישים, שהעזו להוציא באותם ימים קוֹדרים את ‘הספריה הקטנה’, שהצטיינה באיכות ספרותית ובדיוק ההופעה, היו מורים ופדגוגים, אוהבי ספר ואוהבי ילדים. הראשון, שכתובתו הפרטית היתה גם כתובת ההוצאה, היה ישׂראל יהודה (יש"י) אדלר (רוסיה 1870–תל־אביב 1948), מחנך ואיש־ציבור, מראשוני תל־אביב והרוח החיה בחייה התרבותיים בשנותיה הראשונות. בתום לימודיו פתח בהומל (רוסיה הלבנה) “חדר מתוקן” ראשון, שלימדו בו עברית בעברית. לאחר שעלה ב־1905 לארץ המשיך בעבודת ההוראה, פירסם מיצירותיו בשבועוני ילדים, חיבּר וערך ספרי לימוד ומקראות (ביניהם ‘ספרנו’ שיצא במהדורות רבות), היה מעורכי הירחון ‘החינוך’, הספריה ‘לעם’ והוצאת ‘קֹהלת’. כן הִרבּה לתרגם סיפורים, מחזות ופרקי מדע פופולרי (ביניהם: ‘מחיי הפראים’ בספריה ‘לעם’, ‘החנֻכּיה’ לריבסמן ב’משתלה'), אף חיבּר שירי זמר לילדים, שנתחבבו על הילדים, ביניהם “משׂוֹשׂ לָך, ארץ חמדתנוּ”. כן עסק הרבּה בענייני ציבּוּר: בין השאר סייע לשיקוּמוֹ של היישוּב ג’ידה (ליד טבעוֹן), שניטש במאורעות תרצ“ח. כשחזרוּ אליו המתיישבים בתש”ג קראוּ ליישובם על שמו של אדלר – רמת־ישי.

שותפו של אדלר בהוצאת ‘ספריה קטנה לילדים’ היה שמואל־חיים בּרכּוּז (פינסק 1879–תל־אביב 1955). השניים שיתפו לראשונה פעולה עוד ב“חדר המתוקן” בהומל, שם לימד ברכוז לצִדם של המורים־הסופרים יחיאל הַילפרין וקדיש יהודה סילמן. בתרס"ו הוציא את המקראה המשוּבחת ‘שׂפת ילדים’, שביאליק הביאהּ לדפוס וכָלל בה כמה משיריו (פרק ב/א). לאחר שעלה לארץ ב־1910, הצטרף ברכוז אל סגל המורים של הגימנסיה ‘הרצליה’ וניהל שנים אחדות את המכינוֹת שלה. “הוא היה המורה הטיפוסי של מכינות הגימנסיה”, כּתב עליו ברוך בן־יהודה (שם, עמ' 150), “הוא היה מטַפּל בקטנים כאֵם באפרוֹחיה, ותמיד בשקט, ברגיעה נפשית ובהבנת נפש הילדים”. הוא כתב ותירגם שירים, סיפּוּרים ומחזות, ויובל שנים קראוּ רבבות נערים וּנערוֹת בארץ את ‘פדֶיטה הקטנה’, הרומָן הרגשני של ז’ורז' סאנד בתרגומו הרהוט (מהדורה א: ‘קופת הספר’, תרפ"ד).

שני סופרים־מחנכים אלה, אשר “בתל־אביב הקטנטונת היו משמיעים את שמותיהם – אדלר־בּרכּוּז בדיבור אחד” (כדברי לוין קיפניס בזכרונותיו)99, הם שיזמו את הוצאתה של ‘ספריה קטנה לילדים’, הדפיסו אותה על חשבונם וגם דאגו להפצתה באמצעות המורים וחנויות־הספרים המעטות. ועוזר על־ידם בעריכה, ניקוד והגהה, וגם בסידור הטקסט וקיפול הגליונות המודפסים, לוין קיפניס בן ה־22, שירד מירושלים ליפו לאחר שחמק ממעצר התורכים. קיפניס הוא גם שקישר בין יש"י אדלר לבין הרב חיים יהושע קוסובסקי, שמכר לבעלי ‘הספריה הקטנה’ את מִסדרת אותיות־הדפוס המנוקדות שלו (אחרי שסיים את סידוּר הקונקורדנציה שלוֹ ‘אוצר לשוֹן המִשנה’). שוּתף סמוי נוסף היה המדפיס סעדיה שושני, שיסד באותה עת עם דודו אהרן איתן את הדפוס שנשא את שמותיהם. שושני חובב הספר סיפק את הנייר המשוּבּח להדפסת החוברות ומילא ברצון את “שגעונותיהם” של העורכים, שביקשו להדפיס עמודים מסוימים במסגרות ושאר עיטורים.

כחמישים וחמש חוברות יצאו ב’ספריה הקטנה לילדים', על שתי מדרגותיה, בשנת קיומה. כל חוברת כללה, בדרך כלל, סיפּוּר אחד ארוך, או שני סיפּוּרים קצרים, אגדות מתורגמות, או סיפורים מקוריים. לעתים נוסף גם שיר לחוברת; ואם נותר מקום בעמוד האחרון, מילאוּהו העורכים בחידה, או בדיחה, משחק או חרוז קצר. בעמודים האחרונים של חוברות “המדרגה השניה” (לנערים) נדפסו לעתים גם מודעות: האחת בישׂרה על הופעת “פרודות, קובץ ספרותי לקוראים צעירים”, שערך יוסף־חיים ברנר100; מודעה שניה הודיעה על הופעת החוברת ‘מזמורים לילדים’ (ראה להלן); ושלישית – על ספר־לימוד לגיאומטריה מאת אברהם ברוך (רוזנשטיין), מראשוני המורים בגימנסיה ‘הרצליה’. הווה אומר: אותן חוברות קטנות, על תוכנן המגוּוָן, נשאו כמעט אופי של שבועון.

בדיקת החוברות ותוכנן מראה, כי חרף המאמצים לשווֹת לספריה צביון עברי, רק שליש מן הסיפּוּרים והשירים היו מקור והשאר היו תרגומים של מעשיות־עם (צרפתיות, גרמניות ורוסיות), אגדות אמנותיות וסיפורים. שמותיהם של המחברים והמתרגמים לא נדפסו בראש היצירות, או בשוליהן, אלא בשערי החוברות בלבד. רוב האגדות תורגמו על־ידי אדלר וברכוז, אלא שהם לא חתמו את שמותיהם על התרגומים, אלא הסתפקו בציון “תרגום מצרפתית”, או “תרגום מגרמנית”. רק פעם אחת (בשער חוברת יט של “מדרגה א”) נדפסו מתחת לכותרת הסיפור “זכריה חיה” המלים “מתורגם בידי י. יהודה”, שהוא בלא ספק ישראל יהודה אדלר.

שלוש החוברות הראשונות של הספריה כללו אגדה הוֹדית (‘מות האריה’, בעיבודו של הפולקלוריסט הצרפתי ב"א ז’נרואה), מעשׂיה של האחים גְרים (‘הגמדים’) וסיפור צרפתי (‘פליטת הים’ מאת ר' דומבר) על בת־הדייג, שהים הביא לה בּוּבּה במתנה101. אבל החל בחוברת הרביעית ואילך הולך וגדל, יחסית, מספרן של היצירות המקוריות. ארבעה־עשׂר סוֹפרים ארץ־ישראליים השתתפו ב’ספריה הקטנה', רוּבּם ככולם מאנשי העליה הראשונה והשניה: ישראל דושמן, מראשוני המורים בגימנסיה ‘הרצליה’, פירסם בה ספּוּרים ומעשיות מחיי הילדים בארץ: ‘הילד הזמיר’ (חוברת ד); ‘בל"ג בעומר’ (י) – סיפור רווּי הוּמוֹר על מורה ה“מותח” את תלמידיו בשעת טיול102; ‘פזיזה’ (כד) – על אח ואחות שגידלו חתול, ועוד. מרדכי בן הלל הכהן, שעוד לפני עלייתו ב־1907 ניסה כוחו בספרות ילדים103, פירסם בספריה סיפורים ואגדות לחגים, וגם סיפור מבדר בשם ‘ההבטחה’ (מדרגה ב, ד), על הילדים הרעשנים, המבקשים מאביהם הסופר שיכתוב למענם סיפור לטעמם. חיים־דב שוַרץ (שחר), ממייסדי ‘משתלה’ (ראה פּרק קודם), פּירסם כאן סיפּוּר ריאליסטי לתשעה באב בשם ‘ביצה באֵפר’ – מעשׂה בּילד שבּיקש לטעוֹם אֵפר, כדי להזדהות עם “הילדים האומללים, שבשעת החורבן היו מוכרחים ללעוס עשב, ללחך עפר, באין להם לחם לשבּוֹר את רעבונם”. המחנך והבלשן אברהם אברונין (1869־1957), שחיבּר בשביל תלמידיו שירי זמר קלים (כּוּנסוּ בספרון ‘שירים לילדים’, צפת תרע"ח), פירסם בספריה שיר לט"ו בשבט ואת האגדה בחרוזים ‘האצבעוני’.

הביבליוגרף והספרן זכריה פישמן (1891–1926; אחי הרב י"ל מַימון), שפּירסם סיפורים בעתוני הילדים בפסבדונימים שונים (ז' בן־מלך, ז' מימון ועוד), תרם לספריה את האגדה ‘משיח’. אחרי מותו בטרם עת כונסו אגדותיו בספר ‘אגדות ארץ הקדושה’, (תרפ"ז; עם מבוא ביוגרפי מאת מרדכי מיכאלי). משה סמילנסקי פירסם בה סיפור בעל רקע אוטוביוגרפי בשם ‘שובך היונים שלי“; ומייסד הגימנסיה ‘הרצליה’ י”ל מטמן־כהן (1869–1939), שחיבּר ספרי לימוד במקצועות הטבע והוציא באחרית ימיו עתון מנוקד בשם ‘העברי’, תרם לה מעשיה נאה לט"ו בשבט בשם ‘חלום השקד’.כן השתתפו בספריה אברהם אלמליח וישראל טלר (הלצות ואנקדוטות), יהודה גרזובסקי (גור) ויוסף מני (מעשיות מזרחיות). יחיאל יחיאלי ומרדכי אזרחי תירגמו בשביל הספריה מאגדות אנדרסן. מקומות ההתרחשות של מעשׂיות־עם אחדות הועברו על־ידי המתרגמים־המעבּדים מאירופה לארץ־ישראל, או שגיבוריהם קיבּלו שמות עבריים (בהתאם ל“אופנה” שרווחה אז בספרות־הילדים המתורגמת). כך, למשל, קיבלו שלושת גיבוריה של מעשיית־עם צרפתית את השם “שלֹמה, שלוֹמית ושוּלמית” (חוברת יח); ובדומה לכך העבירה הגננת מרחובות חנה וַייסמן (דיזנגוף), שפירסמה אחר־כך סיפורים ושירים לגיל הרך ב’גליונות לגננות’, את גיבּוֹר סיפּוּרוֹ של המשורר הגרמני א' ברגר לגליל התחתוֹן וקראה לוֹ ‘אביגדור עם הכינור’. הנה כך נפתחת מעשיה סמלית זו בנוסחהּ העברי הנאה:

אביגדור מכפר־תבור היה נער עני ועזוב. בכל יום ויום היה מוכרח לחפשׂ בכפר מושבו אוכל ולינה, פעם בבית אִכּר זה ופעם בבית אִכּר אחר. האחד היה מקבלהו בסבר פנים יפות, השני נותן לו את ארוחתו בעין רעה והשלישי היה מוסיף לו גם מכּה או דחיפה. כל זמן שאביגדור היה קטן אנוס היה לסבול ולקבל את הכל באהבה[…]

לאחר שגדל עזב אביגדור את כפר־תבור; בנדודיו פגש גמד, שנתן לו כינור־פלאים. כשאמר “אביגדור מכפר־תבור / קום נגן על הכּינור”, היו מעשי קסם מתרחשים לצלילי הכינור. לבסוף היה אביגדור למלך על ארץ ששׂוררים בה רק שלום ושלווה.

גם לגיבורי אגדות־העם הידועות נתנו העורכים־המתרגמים שמות עבריים, השוֹנים בּמעט מן השמות המקובלים כיום: כיפה אדומה כּוּנתה על־ידם ‘אדומת הכיפה’; האחיות לבנוּנית ואדמוֹנית נקראות כאן ‘לבנינה ואדמימה’; החתול במגפיים הוא ‘החתול במוקיים’; וכשעיבד אברהם אברונין בחרוזים את המעשׂיה על הילד הקט כזרת, כינהו ‘אצבעוני’ (הוא שם־התואר שחידש ביאליק בשירוֹ הידוע, שנדפס בתרע"א בשבועון ‘השחר’).

הסופר שהִרבּה ביותר לפרסם מיצירותיו בספריה היה לוין קיפניס, שסייע, כאמור, לאדלר ולברכוז גם בעריכה, בסידור ובהגהה. דומה כי עצם שהותו במערכת ובבית־הדפוס, והכּוֹרֵח להוציא חוברת חדשה מדי שבוע, הם שדירבּנוּהוּ לשבת ולחַבֵּר יצירות חדשות. עֵטו היה כמעיין המתגבר – תופעה שנמשכה יובל שנים ויותר. יותר מעשרה שירים וסיפורים החתומים בשמו פירסם בחוברות הספריה, ועליהם יש להוסיף את השירים הכלולים בשתי החוברות ‘מזמורים לילדים’ שערך, ואשר הופיעו בתרע“ז בהוצאת אדלר־ברכוז כ”נספחים" לספריה הקטנה. (חוברת שלישית שהוּכנה לדפוּס לא יצאה בגלל הגירוש מתל־אביב.) בשירים וסיפורים קטנים אלה כבר ניכּרים סגנונו הצלול ופשטות ביטויו של קיפניס, ששבו כל־כך את לִבּם של שני דורות של קוראים צעירים: ‘מעשה בתפוח שהלך לשׂוּח’, ‘זהב תפוח הזהב’, ‘מעשה באשכול’, ‘הילד החולה’104 ועוד. בעיקר הִרבּה קיפניס לתרום מפרי־עטו לחוברות שהוקדשו לחגי ישראל; כשהלך וקרב ראש־השנה תרע"ז ולא נמצא חומר מתאים לימים הנוראים, ישב וחיבּר שלושה סיפורים קצרים (“החזן הקטן”, “זכאי”, “בת מצוה”) ושיר (“תקיעות”), ואלה נדפסו יחד בחוברת בשם ‘מקראי קודש’. ויצוין שקיפניס היה אחד הראשונים, שכתבו שירים לילדים בהברה הספרדית, והוא כתב אותם במקצב רהוט ומתנגן, שלא איבּד כלל מרעננותו:

כַּמָּה לֹבֶן בָּעֵץ,

כַּמָּה פֶּרַח וָנֵץ!

הַשָּׁקֵד, הַשָּׁקֵד צָץ פּוֹרֵחַ!

כָּל עָנָף וְכָל בָּד

דוֹמֶה פֶּרַח אֶחָד,

הַמֵּפִיץ סְבִיבוֹ צוּף וָרֵיחַ.

ויצוּיין סיוּמוֹ של שיר מרנין זה, הנחתם בחרוּז “מודרני”, שהיה בוֹ באוֹתם ימים מן החידוּש: יִפֹּלוּ – מָחוֹל הוּא.

משבוּע לשבוּע הלך המצב והחמיר ולא תמיד נתאַפשר לעוֹרכים להדפיס את הסיפּוּרים שהוֹדיעוּ עליהם מראש. בסוף חוברת א (מדרגה שניה) הודיעו, למשל, כי חוברת יט (מדרגה ראשונה) “ההולכת ונדפסת” תביא את סיפורו של מרדכי בן הלל הכהן ‘עשרים בתמוז’, וכי בחוברת כא יידפס סיפורו של ניסן טורוב ‘הפחדן’; אלא שסיפורים אלה לא נדפסו כלל: בחוברת יט נדפסו במקום זאת שתי אגדות מתורגמות, ואילו בחוברת כא הובא סיפורו של קיפניס ‘מעשה בתפוח שהלך לשוח’.

ק"י סילמן, שעקב מקרוב אחרי צעדיה הראשונים של ספרות־הילדים שלנו, שיבּח את ‘הספריה הקטנה’ על שהיא “שומרת הבטחותיה ומוציאה מדי שבוע בשבוע חוברת זולה, יפה וחסרת שיבושי דפוס”; עם זאת הסתייג מריבוי התרגומים, אשר “ברובם אינם משאירים רושם בלב הקורא” והציע לעורכים בשמץ של עוקצנות שלא “ירבו ‘הבל’ לתינוקות של בית רבן…” (‘דפים’, אב תרע"ו, עמ' 32. חתום: – ן)

בחורף תרע“ז התחילו עורכי ‘הספריה הקטנה’ להוציא את החוברות הראשונות של כרך ב; נדפסו בהן, בין השאר, סיפּוּר מתורגם מצרפתית על ‘הנסיעה הנפלאה’ של כלב וחתלתולה, סיפור מתורגם מגרמנית על הצמד ‘חוּשם וחוּשמה’; סיפּוּרוֹ היפה של מנחם מבש”ן על הפרה ‘כלילה’ ושירו המשעשע של אברהם אברונין “תינוק רוצה להיות גדול”. חוברת ו כללה את סיפורו הפיוטי של קיפניס ‘זהב תפוח הזהב’, המגלה לילדים “איפה לקחו תפוחי הזהב את זהבם”. בעמוד האחרון של אותה חוברת הבטיחה המערכת כי בחוברת הבאה יבוא הסיפור ‘משפחת בני שָרָט’; אבל חוברת זו לא ראתה, ככל הנראה, אור.


בעצם אותם ימי מצוּקה התכנסה ביפו הוועדה לענייני חירום של המשרד הארץ־ישראלי ודנה על מסירת עבודות תרגום לסופרים, שמפאת “הפסקת החיבורים [=הקשרים] עם חוץ־לארץ אין להם כדי מחייתם”. בין השאר החליטו חברי הוועדה (ניסן טורוב, י"ח ברנר, יצחק וילקנסקי [אלעזרי־ווּלקני] ויעקב טהון) על תרגום סיפורים ורומָנים לבני הנעורים, אשר – כדברי ברנר – “יחד עם ערכם האמנותי ההגון יש להם גם ערך חינוכי ללמד בני יהודה אהבת העבודה ובניית החיים”. בין הספרים שסוּכּם על תרגומם יוזכרו: ‘פאדֶטה הקטנה’ לז’ורז סאנד (תירגם ש“ח ברכּוּז; הוֹפיע בתרפ”ד), ‘רובינזון קרוּזוֹ’ לדניאל דֵיפו (תרגם אשר ברש; הופיע בתרפ"א‎), ‘פטר שלומיאל’ לשאמיסו (נמסר לתרגם למרדכי טמקין. נדפס בירחון ‘מולדת’, תר“ף, והופיע בספר בתשכ”א); ‘מכתבים מהטחנה’ ו’טרטרֵין איש טרסקוֹן' לאלפונס דוֹדֶה (תירגם יעקב שטיינברג. הספר הראשון יצא בתרע"ט; התרגום השני לא נדפס); ‘יחפהפיה’ לברתולד אַוּאֶרבך, מסיפורי דיקנס, קיפלינג ועוד. הוועדה הציעה גם ללוין קיפניס עבודת תרגום׳ במכתב־תשובתו מיום 1.8.1916 הביע קיפניס את נכונותו לתרגם משהו מספרות־הילדים, אלא שהדבר לא נסתייע.

משנכנס אדר תרע“ז הוציאה ‘ספריה קטנה לילדים’ את חוברת כב (מדרגה שניה) – החיזיון ההיתולי ‘תענית אסתר’ מאת מרדכי ריבסמן בתרגום י' רוזנטל; וימים אחדים אחרי חג הפורים נתפרסם צו המושל התורכי, שלפיו חייבים כל התושבים היהודים של תל־אביב ויפו לפַנות את בתיהם. בחודש האביב נתרוקנה תל־אביב מיושביה ו’הספריה הקטנה' חדלה להתקיים105. בין תריסר האנשים, שנשארו לשמור על העיר הריקה, נמצא גם המדפיס סעדיה שושני, שהקים אז את יחידת ההגנה, שנוֹדעה בשם ‘הקבוצה היפואית’. תודות לוֹ ניצלו חוברות ‘ספריה קטנה לילדים’ מכּלָיה; החוברות הקטנות שנותרו במחסן נכרכו106 והוסיפו להעניק הנאה לילדים, שחזרו עם הוריהם המגוֹרשים לבתיהם בחורף תרע”ח, לאחר שכבשו האנגלים את תל־אביב וסביבותיה והבטיחו את “ארץ־ישראל לעם ישראל”.


“ארץ־ישראל לעם ישראל” – כותרת חגיגית זו התנוססה במרכּז גיליוֹן ח־ט של הדו־שבועון לילדים ‘שתילים’, שיצא במוסקבה בכ“ט חשוָן תרע”ח בעריכת משה בן־אליעזר וסיפּר לקוראיו הצעירים על הצהרת בּלפוּר. חמש־עשרה שנה קודם לכן פירסם בן־אליעזר את ביכורי יצירותיו לילדים בשבועון הוַרשאי ‘עולם קטן’, ולאחר שנעשה הוא עצמו עורך שימשו עתוני הילדים שלוֹ בימות־פירסום ראשונות לדור שלם של יוצרים לבני הנעורים. כך מילאו עתוני הילדים והנוֹער תפקיד ראשון במעלה בּגידולה של ספרות־הילדים שלנו, ואין לתאר את הדרך שבּהּ התפתחה ספרות זו בלעדי תרוּמתם המתמשכת של עיתוני הנוֹער ועורכיהם.

לעיתוני הילדים העבריים, שיצאו בארץ ובגולה עד תום מלחמת־העולם הראשונה, מוקדש הפּרק הבא.


פרק רביעי: שתילים בעולם הקטן – עיתוני ילדים עבריים ראשונים    🔗

לסַפֵּר להם סיפּוּרים יפים ולטעת בהם מידות טובות, לדבּר באָזניהם נעימוֹת, לשיר להם שירים נחמדים, לסַפּר להם מפלאות הטבע וידוֹ החזקה, לחוד להם חידות, לחדד שׂכלם, להמציא להם עונג ושעשועים, לצייר להם בכל עת מעשׂה אחר, כי רוּח האדם יאהב חליפות וחדשות.

יעדים אלה, כפי שפּורטוּ בשער הגיליון הראשון של השבועון ‘גן שעשועים’ (ליק, 1 בפברואר 1899), משוּתפים כמעט לכל עתוֹני הילדים והנוֹער שבעולם. שכּן מאז הוציא ג’וֹן ניוּבּרי בלונדון את המאגאזין הראשון לילדים (1752) The Lilliputian Magazine, ניתן למצוא ברוב כתבי־העֵת לילדים אותו שילוּב רבגוני של המועיל עם הנעים: הענקת חוויות והקניית ערכים, סיפּוֹרת ושירה, מידע וּמַדע פּוֹפּוּלרי, שעשוע ובידור, עידוד ההתבטאות העצמית, “עונג ושעשועים” ושאר חידושים והפתעות, “כי רוח האדם יאהב חליפות וחדשות”.

אין להתפלא על שעיתונות־הילדים העברית התחילה להוֹפיע באיחור – כמאה שנים ויותר לאחר הוֹפעתם של כּתבי־העת הראשונים לילדים במערב אירוֹפּה; וגם אותם ירחונים ושבוּעוֹנים מעטים, קיוּמם היה תלוּי בנס ורוּבּם ככולם לא האריכו ימים. ואין זה מקרה גם, שהראשון לעיתוני הילדים העבריים יצא בארץ־ישראל דווקא, ללמדך, כי רק כשזכתה ספרות־הילדים העברית לבית־גידוּל טבעי נוֹצרוּ התנאים להעניק לקוֹראים הצעירים עיתוֹן, שהוּא מטבע בריאתו יצירה של קבע ורציפות.

נסיונות בודדים להוציא כתבי־עת דתיים־לאוּמיים לנוֹער היהוּדי, בעברית ובשׂפות אחרות, נעשׂוּ באירוֹפה ובארצות־הברית במשך כל שנוֹת המאה ה־19 (ראה: אופק: ספהי"ל, עמ' 344–345), אך רוּבּם ככולם לא יצאו מגדר נסיונות קצרי ימים. כתב־העת הראשון הראוי לשם עיתון־ילדים, אשר בּוֹ נפתחת ההיסטוריה של עיתונות הילדים העברית, היה אֵפוא הירחון ‘עוֹלם קָטֹן’, שיצא בירושלים בשנת 1893 (תרנ“ג–תרנ”ד).


א. ‘עוֹלם קטֹן’ בירושלים

"עוֹלם קָטֹן, עתון לילדים, יכיל ספורים, שירים, משלים וחידות, ידיעות הטבע ודברי הימים, כתובים לפי רוח הילדים והשׂגתם, יוצא לאור פעם בחֹדש". כותרת ארוּכּה זו, שנדפסה במרכז העטיפה הוורודה של חלוץ עיתוני הילדים העבריים, המחישה בנעימתה החגיגית והמחייבת את מימוש שאיפותיהם הנועזות של שלוֹשה מורים צעירים לסַפּק חומר־קריאה סדיר וקבוּע לתלמידיהם במושבות.

הרעיון נולד באסיפת מורים, שהתכנסה בראשון־לציון בשבט תרנ“ב. בעת הדיונים על תוכניות הלימודים ועל חסרונה של ספרות־ילדים, חשו המורים הצעירים צורך לתת לבני הדור החדש המופקד תחת ידם “עתון שיהיה מתאים ברוחו, בסגנונו ובתכנו לרוח הפעוטי, הילדותי”107. אך מאחר שלאיש מבין המורים לא היה ניסיון בעריכה, פנו דוד יודלביץ' ויהודה גרזובסקי (גור; ראה פרק ג/ג), כדבר המובן מאליו, אל אליעזר בן־יהודה, ששיקף בעיתוניו את התחדשות החיים העבריים בארץ. אז נודע להם שגם בן־יהודה וחמדה רעייתו הגו בהוצאת עיתון לילדים; ובראשית טבת תרנ”ג נתפרסמה מודעה בשבועון ‘האור’, המבשרת על הופעתו הקרובה של העיתון החדש ובה נאמר בין השאר, כי “הרוח אשר תשׂרור ב’עולם קטן' היא רוח לאומית והשׂכּלה לאומית, והתכלית אשר שׂמוּ להם העורכים היא לשעשע את ילדינו, ובעת הזאת בעצמה ללמדם דעת ולנטוע בלבם חיבה ורוח אמונים לעמם ולארצם” (גליון יד).

שם העיתון נבחר ונקבע כמעט מאליו, שהרי בכינוי מדרשי זה (“האדם שהוא עולם קטן” [מדרש תנחומא], במשמעות מיקרוקוסמוס‎) כינוּ סופרי ישראל בדור ההוא את עולם הילדים108. גרזובסקי הציע שֵם זה, שניתן באוֹתם ימים גם להוֹצאה האוֹדיסאית לילדים שיסד י"ח רבניצקי ואשר הוא היה אחד משתתפיה (פרק ג/ג). חמדה בן־יהודה הציעה אף היא את השם ‘עולם קטן’, לזכר כתב־העת הרוסי ‘דיֶטסקִיִי מיר’ (‘עולם הילדים’)109, שהיה חביב עליה בילדוּתה. ואף־על־פי שהיו לירחון קטן זה שלושה עורכים, ששמותיהם נדפסו בסדר אלף־בית – בן־יהודה, יהודה גרזובסקי ודוד יודלביץ – קיבל על עצמו יודלביץ (שהיה ככל הנראה טרוד פּחוֹת מחבריו בהוראה, עריכה ועסקי ציבור) את תפקיד העורך בפועל, “לקבל את כתבי היד, להבר, לנפות, להגיה ולהוציאם לאור העולם הילדותי”.

החוברת הראשונה של ‘עולם קטן’, שיצאה לאור בטבת תרנ“ג כהוספה ל’האור', דמתה יותר לקונטרס ספרותי נוסח ‘דיֶטסקִיִי מיר’ הרוסי מאשר לעיתון־ילדים במתכּוּנתו המקוּבּלת היום, וניכר בו מיעוּט נסיוֹנם של העורכים. בעשרים העמודים קטני התבנית הובא חומר ספרותי מגוּון – שיר וסיפור, אגדה ומשל, משחק וסיפור־טבע – היאֶה ברוּבּוֹ לכל מאסף או כריסטומטיה לבני־הנעורים. החוברת נפתחת בשיר מוּסרי בשם “השמש והירח”, שבּן־יהודה תירגם (על־פי עדותו של יודלביץ) מפי חמדה רעייתו, שזכרה אותו בעל־פה. השמש והירח הם גיבּוֹרי סיפּוּרוֹ האלגורי של דוִד יודלביץ “הקנאה”, המבוסס על אגדת חז”ל. יחיאל מיכל פינס תרם לחוברת סיפּור דידַקטי קצר בעל שם תנ“כי ארוך – “בלכתך לא יצר צעדך ואם תרוּץ תיכּשל” – הכתוב על טהרת הסגנון המקראי, שפינס האמין כי הוא היאה יותר לילדים. אחרי שתי אגדות יהודיות מאת גרזובסקי וחיים הירשנזון110 באו בחוברת שתי רשימות ספרותיות: המורה הבּילוּ”יי מרדכי לובמן תיאר בקצרה את “גלגול טיפת המים”, והמורה־האיכר ש"פ רוזן, איש עקרון, העביר ברשימתו “היהודי” את הילד הארץ־ישראלי אל הווי הגולה.

במדור השעשועים החותם את הגיליון, הובא “משחק שמשון” בשלושה אופני משחק, שהסבריהם מנוסחים באותה נעימה נלבבת, שאיפיינה כל־כך את ספרי הלימוד של גרזובסקי ויודלביץ:

מי מכם, אחי הקטנים, ילדַי היקרים, לא שיחק במשחק הזה? כולנו יודעים אותו. אין לנו כל צורך לדבר על אודותיו, תחשבו בלבבכם. אך אנוכי אסדר לפניכם את המשחק הזה באופנים שונים ובחליפות דברים.[…]


ספרות הילדים אופק 25 עמ 169 עולם קטן (2).jpg

חרף הכוונה הטובה והכותבים הארץ־ישראלים, אין למצוא כמעט ב’עולם קטן' את רוחה של ארץ־ישראל, גם לא את הד התקוּפה – תקוּפת העליה הראשוֹנה! התוכן כולו נראה מנותק ממקומו ומזמנו. רק בחוברות האחרונות, שנכלל בהן המדור “חדשות בעולם הקטן”, בא ליקוי זה על תיקונו החלקי.

מגיליון לגיליון נוספו משתתפים חדשים ל’עולם קטן‘, רוּבם ממוֹרי המוֹשבות הראשונות, שנענו לפניית חבריהם העורכים והיו לסופרים “מגוּייסים” למטרה המשותפת. המדקדק־הכימאי אריה לייב גרדון מפּתח־תקוה שלח אגדה על “שחוק השטן” (חוברת ב); משה דוִד שוב מראש־פינה (שהשתתף ארבעים שנה אחר־כך בסדרה ‘לנוֹער’ של הוצאת ‘אמנות’), עיבּד אגדה מזרחית בשם “הסוס הנאמן” (שם); אליהוּ ספּיר חיבּר רשימה נאה על היעל (שם); מאיר דיזנגוף פירסם זכרון־ילדות נוסטלגי בשם “שני רֵעים” (חוברת ד); המורה־הבלשן יצחק אפשטיין, שהיה כעבור ארבעים שנה חבר מערכת ‘עתוננו’ (פּרק יג/ה), שלח מצפת סדרה של שעשועי לשון; יהושע אייזנשטאד־ברזילי, מייסד הגימנסיה הירושלמית, תרם לעיתון פיליטון על קורות נער רועה בגליל (“חסרון ההבחנה בפרחים ובצבעים”, גל' ה); והביל"וּיי מנשה מאירוביץ חיבר “מכתב קולוניסט צעיר לרעוֹ העירוני” (גל' ד). הגיליון השלישי עמד במזל נשים: שלוש סופרות – נחמה גיסין מפתח־תקוה, נחמה פוחצ’בסקי111 מראשון־לציון ומרים פפירמייסטר מירושלים (רעיית החוקר ישעיהו פרס) – פירסמו בּוֹ סיפורים בינוֹניים. צעירה אחרת, רחל ניימן (רעייתו לעתיד של יהודה גרזובסקי) פירסמה בחוברת ב סיפּוּר מעוּבּד בשם “הכרם”. מבין סופרי הגולה השתתף ב’עולם קטן’ אחד בלבד – אברהם־מרדכי פּיוּרקוֹ, שיסד שש שנים אחר־כך את השבועון ‘גן שעשועים’ (ראה להלן); הוא פירסם בגיליון ו' שיר כּבד ומליצי בשם “המשורר”. חרף ריבּוּי המשתתפים בעתון בולט בהעדרוֹ בכיר הסופרים לילדים שישב אז בארץ, הלא הוא זאב יעבץ.

חוסר־אחידות ציין את ‘עולם קטן’ בשנת קיומו. החל בחוברת ג' הוגדלה התבנית המוקטנת לבקשת הקוראים, “החפצים שיהיה ל’עולם קטן' יותר צורת עתון” (כדברי המערכת). העטיפה הוורודה בוטלה, מספר העמודים צומצם לארבעה בלבד (כפוּלי טורים), וכותרת־המשנה שונתה מ“עתון לילדים” ל“עתון לתלמידים ולתלמידות”. בחוברת ה' הועברה כתובת המערכת מירושלים (‘האור’, בשביל ‘עולם קטן’) ליפו, אל העורך בפועל יודלביץ, ובגיליון האחרון הוצא שמו של בן־יהודה מרשימת העורכים, אם כי המלים “הוֹספה להאוֹר” נשארוּ מעל לכותרת העתון; כלומר: הקשר עם בן־יהודה הוסיף להתקיים.

בגליונו השלישי היה ‘עולם קטן’, להלכה, לדו־שבועון: המערכת הבטיחה לקוראֶיה כי העיתון יֵצא מעתה פעמיים בחודש. אך ההבטחה לא היתה אלא משאלה, שלא היה אפשר לעמוד בה. קשיים לאין־ספור – החל בבעיוֹת מימוּן וכלה בהֶעדר חומר מתאים – שיבּשוּ את הופעתו הסדירה של העתון, ומגיליון לגיליון הלך וגדל מִרווח הזמן המפריד בין החוברות: בעוד שבּין גיליונות ג־ד הפרידו שלושה שבועות (ה אייר–כה אייר), עברו מגיליון ו' ל־ז', האחרון, שבעה שבועות (כ אלול–י חשון תרנ"ד). אך למרות הקשיים לא קפא העתון על שמריו. העורכים השתדלו לגוון את התוכן, להביא בוֹ מרוח התקופה, לסַפּר על חיי הילדים. מנשה מאירוביץ סיפר במכתבו הציורי “מסעי הראשון” (חוברת ד) על טיול שערכו ילדי המושבה אל בית דודם: “ירדנו כולנו אל תוֹך הגן אצל דודנו ונשתעשע שם ברוב עונג […]”; יודלביץ פירסם את אגדת אנדרסן “פרח האוִיזון [=מרגנית]” בתרגום רצוף חידושי לשון (חוברות ו’–ז'). בגיליון נחנך המדור “חדשות בעולם הקטן”, שבּוֹ אפשר לראות הצדקה עיקרית להוצאת העיתון: “הנה פתחנו פתח חדש בעולם הקטן לכל החדשות שתתחדשנה בין העולם הקטן”, כתבו העורכים, “וכל המקרים ומאורעות ממינים כאלה ימצאו [בו] מקום”.

מרבית ה“חדשות” סיפרו על המתרחש בבתי־ספר בערים ובמושבות: טיולים, פרסים למצטיינים, הפרחת “עפפן”, וכן עריכת מגבית בין התלמידים לרכישת ספרי קריאה, “וישלח המורה לוַַרשה להביא להם מספרי הוצאת בן־אביגדור ואחיאסף היפים”.

בגיליון ז' התחילו נדפסים גם חיבורי קוראים. המערכת בישרה על פתיחת “מחלקה לפרי נוער ולאט לאט נדפיס את כל החומר הראוי לפרסום”. אבל חיבורים נוספים לא נדפסו, שכּן היה זה הגיליון האחרון של ‘עולם קטן’. עוד בחוברת ו התנצלו העורכים, על ש“מפני רוב העניינים” נתעכבה הדפסת אי־אלה מאמרים, “ולאט לאט נקבע בדפוס את אלה המוצלחים”; אך לאחר הגיליון השביעי112 נפסקה הופעת העיתון בלא הודעה מראש.

הופעתו בת השנה של ‘עולם קטן’ היתה ניסיון ראשון, הססני במידה מסוּיֶמת, לתת עיתון בידיו של הקורא העברי הצעיר. אמת, הוא היה ערוך בחובבנוּת, מוגה ברישוּל, עימודו היה מַַשמִים והוא הודפס על נייר־עיתון בלא איורים. אבל עצם הופעתו, שהיתה בה לא מעט העזה, בישׂרה את ראשיתה של עיתונות־ילדים עברית.


כעבור שלוש־עשרה שנה עשׂוּ חמדה ואליעזר בן־יהודה ניסיון קצר־ימים שני להוציא עיתון־ילדים, ביסדם – כהוספה ל’ההשקפה' – את השבועון ‘העברי הקטן’. שוב הבטיחו העורכים ל“עברים הקטנים” להביא בעיתון “סיפּוּרים יפים כאשר אהבתם, שירים ומשלים וחדשות קטנות ומענינות, חידות ומשחקים” וכן מאמרים “על אודות חיי העברים הקטנים גם הגדולים בעבר ובהווה”. כן הוזמנו הקוראים הצעירים “לכתוב לנו איש איש מעירו, איש איש ממושבתו […] על אודות ביתם והחיות הביתיות והעופות אשר בחצרם”, להוכיח כי “הילדים אוהבים את הטבע עם כל בעלי החיים והצמחים אשר בו”. הכוונה היתה אֵפוא, להוציא שבועון שיִזכּה לאריכוּת ימים. אבל חרף התקווֹת ותחושת הראשוֹניוּת שהדריכה את העורכים (“זו הפעם הראשונה שאנו מדבּרים אליכם, עברים קטנים”) לא יצאו אלא שלושה גליונות בלבד, כולם בחשוון אתתל"ט (=תרס"ח, 1907), כל אחד בן ארבעה עמודים.

מועט ודל היה החומר שהובא בשלושת גליונות ‘העברי הקטן’: סיפור תיאוּרי מאת חמדה בן־יהודה על חתול אסופי, שאהב להשתעשע עם נחשים; אגדות מזרחיוֹת בעיבּוּדוֹ של אפרים שמואל טיקטין (חתום: שא"ט)113; שיר־טבע “עַל הַקַּיִץ שֶׁחָלַף, […] מַהֵר יֵרֵד הַגֶּשֶׁם / עֲלֵי הָרִים, גְּבָעוֹת” (‘לקראת החורף’; חתום: בן־משה); חידות ושאלות מאת שלמה ישראל שיריזלי (חתום: שי"ש(, שהיה שותף למשפחת בן־יהודה בהוצאת השבועון114; בדיחות, וכן חיבּוּריו של תלמיד (בחתימת בן־גרא) על טיוּלים ועל התאגדות ילדים נגד מלשינוּת. לעומת דלות החומר הספרותי היה העתון עשיר בחדשות – הן מן הארץ (למשל: “חוקר ידיעות הטבע, האדון י' אהרוני, מצא ארבעה פרפרים חדשים שאין כמוהם במיני הפרפרים שבעולם כולו”) והן מן העולם (למשל: “החוקר והחכם דר' [פרדריק אלברט] קוּק השיג את הקוטב הצפוני”, ידיעה שעוררה סנסַציה בשעתה, אך הוּכחה אחר־כך כבדויה. בכך היה ‘העברי הקטן’ ראוי יותר לייעוּדוֹ ולשמו – היוֹתוֹ עיתון לילדים; אבל עִם הגיליון השלישי, שבּוֹ נתבּשׂרוּ הקוראים על נטיעת שישה פרדסים חדשים בראשון־לציון, פסקה הופעתוֹ. גם בימי העליה השניה לא יכלו אלף תלמידי בתי־הספר העבריים לקיים עתון המיועד להם.


על סף המאה העשרים עבר מרכז־הכובד של עיתונות־הילדים מן הארץ לגולה, ועד ראשית שנות העשרים – עם כינונו של המנדט בארץ – הופיעו רוב השבועונים לילדים במזרח־אירופה, ליד מרכזי הספרות העברית והחינוך היהודי הלאומי. שמונה שנים אחרי סגירתו של חלוץ עיתוני הילדים בעברית זכו ילדי ישראל ל’עולם קטן' שני משלהם, שהיה מוצלח הרבה יותר מקודמו; אך שלוש שנים לפני ייסוד ‘עולם קטן’ הוַרשאי הופיע בעיר־הגבול לִיק שעל גבול פולין־פרוסיה הראשון בשבוּעוֹני־הילדים העבריים – ‘גן שעשועים’.


ב. ‘גן שעשוּעים’

"גן שעשוּעים – מכתב עתי לחִנוך לספרות ולמדעים שונים, יוצא לאור אחת לשבוע לתועלת נערי בני ישראל לעונג ולשעשועים" – זו הכותרת שהתנוססה בראש השבועון העברי הראשון לילדים; אבל חרף האמור בה קשה למצוא הרבה עונג ושעשועים בּ־85 הגליונות שיצאו בתקופת קיומו הקצרה. מייסדו ועורכו אברהם־מרדכי פּיוּרקוֹ (ראה פּרק־המבוֹא), שהיה סופר ומחנך בן הדור הישן, הועיד לשבועונו שלוש מטרות עיקריות מטרה דתית־מוסרית – “לקרב בני הנעורים לתורה ולטעת בקרבם מידות טובות וישרות”; מטרה משׂכילית – “לפתח רוחם ולהבין קורות עולם, דברי ימי עמם, ידיעת עולם וטבע”; ומטרה לאומית – “לחבּב עליהם דעת שפת קדשנו ולקשר אותם בקשר קיים לעמם” (מתוך דבר העורך, גיליון א). ואמנם עיון בחוברות ‘גן שעשועים’ יוכיח, שהעורך דבק במטרות שהועיד לשבועונו, ורוב דברי הספרות, הפּוּבּליציסטיקה והשעשוע שפירסם בו היו קשורים באחת מאותן מגמות, בלא שיידפסוּ בו כמעט דברים שהם מבחינת שעשוע לשמו. עם זאת ניכרים גם מאמצי העורך להעניק לעתונו צביון מַגַזיני מושך, דוגמת שבועוני הילדים שיצאו אז באירופה, ואשר פּיוּרקוֹ ודאי עיין בהם ולמד מהם. כל גיליון חוּלק למדורים, ונדפסו בו סיפורים ומאמרים, שירים ומשלים, רשימות מדע וטבע, חדשות כלליות ולאומיות, דברי תורה, חידות ובדיחות.

המאמרים הראשיים, שבהם נפתח כל גיליון, הוקדשו לנושאים העשויים לעניין יותר את הנוער המתבגר, כגון: “חובת בנים להורים”, “מנוחת הנפש” (מאת המשתתף הקבוע מברדיצ’ב י"מ לאדאר), או “הגוף והנפש” (מאמר מייגע בחמישה המשכים מאת מ"ש קאזארנוב). כל אותם מאמרים הצטיינו בסגנונם הכבד והמליצי, שאיפיין גם את רוב הסיפורים שנדפסו ב’גן שעשועים‘. המדור “נטעי נעמנים” הוקדש לסיפורים קצרים, “כוללים כל דרך טוב וכל מידה נכונה” – אם על חייהם של אנשי מופת (סוקרַטס, אמיל זולא), או על פשוטי עם שעשׂוּ מעשי חסד וצדקה. הסופר הפורה יעקב־שמואל טראכטמן פירסם סיפור על תקופת הבית הראשון, עם השלכות אקטואליות (“צורת הבית”, גל' 14–18); סיפורים היסטוריים מחיי יהודי בוהמיה פירסמו גם ש’ ראקוֹבסקי מביאליסטוק וישראל שפּירא115. בשנתו השנייה של ‘גן שעשועים’ אפשר למצוא בו, לצד הסופרים והחובבים יושבי העיירות, גם מסיפּוריהם של שלום עליכם (“ל”ג בעומר", בתרגום נחום ביילין, אביו של אשר ביילין), י"ל פרץ ואחרים.

העורך נתן עדיפות בעיתוֹנוֹ לסיפּוּרים קצרים, ונימוקו עמו: “סיפורים ארוכים לא יֵרצו לנו, כי למה נלאה את מוח בני הנעורים לזכור דבר בהמשכים?” (גל' 36); עם זאת פירסם בכל אחד מכּרכי השבועון סיפור גדול אחד בהמשכים מפּרי־עטו. שני הסיפורים היו בעלי מתכונת מגמתית דומה, בה משמשת העלילה הקלושה אמצעי להרבות דעת לבני הנעורים, “לדעת הדרך ילכו בה והמעשה אשר יעשון”. הסיפור הראשון, “אב לבנים” (כרך א, גל' 3–43) תיאר בלשון נמלצת שנת־חיים בביתוֹ של סוחר משׂכּיל. לתוך סיפור המסגרת, המתמקד בחיי היום־יום של הילדים, שולבו שׂיחוֹתיו הדידַקטיות של האב עם בניו – על תולדות ישראל, אישי האומה, “הסיבּה והמסובב” ועוד – עד הפרק האחרון, שבּוֹ מביא האב את בניו לאסיפה ציונית, “לטעת בקרבם הרוח הציונית”. כהמשך לסיפור זה נדפס בכרך ב' הסיפור הארוך “הרב ותלמידיו”, שעיקרו שׂיחה בין רב משׂכיל לתלמידיו על תולדות ישראל, קדושת השבת והמועדים, אורחות־חיים ועוד. כדאי לציין, שבּמקום סיפור חסר־עלילה מייגע זה, התעתד פּיוּרקוֹ לפרסם בעיתונו סיפור חשוב הרבה יותר – “מסעי גוליבר, בהעתקה קלה וצחה מאת חכם מהולל בארץ אשכנז [כך!], אשר ישׂביעו נחת נפש קוראינו” (מתוך מאמר המערכת בגיליון האחרון לכרך א'). אך הדבר לא נתממש משום־מה, והקוראים העבריים הצעירים נאלצו לחכות עוד עשרים ושלוש שנה עד להופעתו של ‘גוליבר’ בספרות־הילדים שלנו116.


ספרות הילדים אופק 26 עמ 174 גו השעשועים (2).jpg
גליון ב' של 'גן שעשועים' – שבועון־הילדים הראשון (ליק, כט שבט תרנ"ט, 8.2.1899)

רב היה חלקם של השירים ב’גן שעשועים'. לצד שירי העורך ועיבּוּדי משלים, נדפסו בשבועון מכתמים, משלים ושירים ציוֹניים מאת משוררים חובבים נשכחים, כגון משה הורליק, המייחל “להושיב נשמות קודש, להחיות עפר הארץ” (“משירי ציון”, גל' 15), הממַשל אפרים פוּקסוֹן מבוברויסק, אהרן לוויט מקישינוב ואחרים. שירי ילדוּת נאים יותר פירסם משורר נשכח מברדיצ’ב בשם זלמן איצקוביץ, שבחרוזיו הנאיביים ניתן למצוא געגועים לעולם־ילדוּת טהור, בו: “לַפֶּרַח הַזֶּה הַיַּלְדוּת דָּמָתָה / כֻּלָּהּ גִּיל וָנֹעַם, תַּמָּה וּבָרָה” (הפרח והילדוּת"; גל' 20).

הודות לנוֹהגוֹ של פּיוּרקוֹ להדפיס בעתונו מיצירוֹת הבּוֹסר של מושכי־עט יושבי עיירות נידחות, היה ‘גן שעשועים’ בימת־פִרסום ראשונה לכמה סופרים ומשוררים, שהגיעו אחר־כך אל צמרת הספרות העברית: דוִד שמעונוביץ (שמעוני) פירסם בוֹ בגיל בר־מצוה את שירוֹ הראשון “התדע” (גל' 26; בעקבות ש"ש פרוג)117, ובו ביטא הנער־המשורר את געגועיו אל: הָאָרֶץ מָקוֹם שָׁם הֲדַסִּים וְחָרוּבִים לְמַכְבִּיר כָּעֵשֶׁב יִפְרָחוּ"; ויעקב פיכמן בן השמוֹנה־עשׂרה שלח לעתון מעיירת־מולדתו בֶּלצי (בסרביה) את ביכּוּרי שיריו, ביניהם “שיר אביב” פשוט וניגוני, שיש בו גרעינים ראשונים של יצירתו הלירית המאוחרת (ראה פרק ח/ב).

סופר נוסף, שעשׂה ב’גן שעשועים' את צעדיו הראשונים, היה צבי שַרפשטיין (ראה פרק ו/ג). מעיירת־מולדתו דוּנאיֶבצי (פּוֹדוֹליה) שלח הנער בן החמש־עשׂרה עשרות רשימות, מאמרים ופרקי מדע פופולרי, שליקט מן העתונות הרוסית וּכתבָם מחדש בלשון קלה ורהוטה, והם נדפסו במדורים “בקצוֵי תבל”, “הטבע והאדם” ועוד. בין המשתתפים האחרים בחלק המדעי של השבועון יוזכרו אהרן לייב בּיסקוֹ (“עץ אוכל אדם”), אשר ביילין הצעיר (תולדות כתבי־העת), וי"מ לאדאר (על עצים מופלאים).

צביוֹן עיתונאי ברור שיווָה ל’גן שעשועים' המדוֹר “חדשות שונות”, שכּלל לקט תמציתי של ידיעות מרחבי העולם: בצוֹרת בארץ־ישראל, גילוי קבר מרדכי בפרס, בנק (“בית אוצר”) לילדים ועוד. עדיפוּת ברורה נתן העורך לידיעות חיוביות או משׂכִּיליות, וכך השיב לאחד מסופריו: “אין אנו מקבלים חדשות של שׂריפות, גניבות, רציחות וכדומה, כי אם ידיעות־עולם והמצאות חדשות” (גל' 45).

נאמן לדרכו, כָּלל העורך גם במדורים הקלים חומר בעל אוֹפי דידקטי. במדורים “אמרי בינה” ו“תורי זהב” הובאו משלי מוסר ופתגמי חכמה. את מדור ההלצות כינה “הוללות ושׂכלוּת” ונימוקו עמו: אין הכוונה לתת בו דברים של מה בכך (“הוללות”), אלא בעיקר “דברים של טעם, שׂיחות־חולין של תלמידי חכמים, [ולכן] קראנום ‘שׂכלוּת’, דברים שכליים” (גל' 42). על כן הושתתו הלצות רבּוֹת בשבועון על “דרושים” מתוחכמים לפסוקי מקרא ולמאמרי חז"ל, כגון המעשה ברב, שהתנצל על שלא פסק כהלכה, שכּן יפתח בדורו כשמואל בדורו, וענהו הגאון במכתב: “וכי יפתח איש בור?”…

גם חלקו של מדור החידות לא שפר ב’גן שעשועים'. העורך כבד־הראש לא שׂשׂ לפרסם חידות בשבועונו, “מפני שרע עלינו מעשה החידות בכלל […] ולבד זאת מַלְאים אותנו סופרים זקנים ונערים בחידותיהם, כי היא מלאכה ואינה חכמה, ונקל לחוד חידה ממצוא חידה” (גל' 25). אך כיוון שאי־אפשר לעיתון־ילדים בלא חידות, נתן עדיפוּת לאלה התובעות מפּותריהן בקיאוּת וחריפוּת, והדפיסן רק לסירוגין. גם הדפסת שמות הפותרים לא היתה לרצון העורך: “להזכיר שמות חמישה פותרים הראשונים – גדולה תהיה הקנאה, ולהזכּיר כולם נחוס על הגליון”. רק פעם אחת בתולדות השבועון הוכרזה תחרות־חידות, וּבהּ הובטח לשלושת הפותרים הראשונים פרס – אחד מספרי העורך.

פיוּרקוֹ, שהאמין בכל לבּוֹ בהשפעתה של המלה הכתובה, עמד על ההבדל האיכותי שבין חומר־הקריאה של ילדי הנוכרים לבין המזון הרוחני של ילדי ישראל: "צא וראה מה הוא לומד, הילד הנוצרי, המתחיל ב’הזקֵנה והעז' וכדומה; והילד העברי מתחיל בתורה, חוקיה ומשפטיה; ובלי לציין במפוֹרש למי נתונה אהדתו, קבע העורך כי “נערי בני עמנו דורשים עניינים לענות בהם רוח ונפש” (גל' 11).

למרות החומר הכבד, העימוד החדגוני, חסרוֹן איורים ומגמתו הדידקטית־השמרנית של העיתון, היה ‘גן שעשועים’ כלי חי ותוסס. עיון בטור “שערי תשובה” יגלה למעיין לא רק את הקשר הרצוף שקִיים העורך עם קוראיו, אלא גם את מעוֹרבוּתם של הקוראים בעיתון ובבעיותיו. שוב ושוב חזר העורך והזכיר, כי ‘גן שעשועים’ לא נועד למורים ולמלמדים לפלפל ולהתווכח ולהיוועץ מה ללמד […], רק לתלמידים, לחבּב עליהם העָרב עם המועיל“. מן הקוראים, ששלחו חיבורים לעתון, ביקש לבל יוסיפו “להלאות” את המערכת ביצירותיהם: “לכם כּוֹנַן ה’גן' לקרוא ולא לכתוב, כי עוד חזון למועד” (גל' 20). על מצבוֹ הדחוק של העתון תעיד התשובה, שהמערכת אינה משלמת שכר־סופרים: “סופרים רבּים וגם שלמים שולחים לנו מאמרים חינם אין כסף ושׂמחים לקחת חלק במלאכתנו” (גל' 4)118. כעבור זמן נזף העורך באגודה ציוֹנית, שביקשה תרומה מן העתון: “חרפה היא לחברה נכבדה לבקש מתנות מאת מו”ל עברי. על החברה להחזיק ולתמוך בידי המו”לים" (גל' 13). עולם כמנהגו נהג – כל אחד ציפּה לעזרת הזולת.

כתום השנה הראשונה לקיום השבועון עשׂה העורך מעין חשבון־נפש, ובו ציין כי “הגן הלך דרכו בקול דממה דקה, לא בתרועה וקול שופר, לא בהכרזוֹת ומודעות כדרך התגרים”, ולאחר שהתנצל על שגיאות־הדפוס ושאר הליקויים, הוסיף כי במשך השנה למד להכיר את טעם הקוראים ועתה ייטיב לדעת “מה לקרב ומה לרחק” (גל' 44). אך למרות הבטחות אלה לא היה ‘גן שעשועים’ בשנתוֹ השניה שונה בהרבה בתוכנו ובצביונו; רק מדור רענן אחד נוסף בו – “למען ציוֹן (פנקס קטן לקטנים)”, בוֹ הטיף קדיש יהודה סילמן (בפסבדונים סימן קל) לחיבּת ציון וניהל שׂיחות קלות עם הקוראים על ענייני השעה.

חרף התמדתו, דיוק הופעתו, עובדת ראשוֹניוּתוֹ ותוכנו המגוּון, לא האירה הביקורת פנֶיה ל’גן שעשועים‘. ראובן בריינין ויצחק גרינבוים תקפו את סגנונו המיושן ואת תוכנו הכבד, שאינו הולם את רוח הילדים (‘דער יוד’, 1900, גל' 18). היתה מידה רבה של צדק בדברים אלה, אך ניסוחם החריף פגע בפיוּרקוֹ, והוא השיב לתוקפיו תשובה ששולבו בה זעף ובוז, בהתריעו על “החוצפה שהורגלו בה גדיי הדור לשלוח שן בדבר נעלה ונשׂגב מהם”; גרינבוים הוא בעיניו מבקר “חסר טעם”, ובריינין "מצא בנו עווֹן שהזכרנו במאמר אחד שֵם ד’, אשר בכל עוז מתאמץ הוא להשכיחו" (גל' ב/16).

לאחר שמונים וחמישה שבועות רצופים הופיע בכ“ט תשרי תרס”ט (אוקטובר 1900) הגיליון האחרון של חלוץ שבועוני הילדים העבריים. לא היה בו הרבה מרוּחה של ילדוּת, ובסגנונו הנמלץ ובצביונו המשׂכּילי־הדידַקטי היו שורשיו נעוצים עדיין בדור ההשׂכּלה. על כן לא הטביע ‘גן שעשועים’ את רישומו על עיתוני הילדים שבּאו אחריו; ואם הותיר אחריו זיכרון, לא היה בו הרבה מן החיוב: מערכת ‘השִלוח’, שציינה באמצע תרס“א כי לאחרונה “היתה מורגשות ביותר נחיצות מכתב עתי לבני הנעורים”, הוסיפה כי “את החסרון הזה דימה למלאות אחד המו”לים בהוצאת ‘גן שעשועים’ לילדים, אבל הדבר לא עלה בידו כלל” (‘השלוח’, ז, עמ' 573).

שבע שנים אחרי סגירת ‘גן שעשועים’ עשה א“מ פיוּרקוֹ ניסיון שני להוציא כתב־עת לנוער בשם ‘לבני הנעורים’ (גראייבו תרס"ז). הירחון, שהוגדר “מאסף ספרוּתי ומדעי”, הכיל מאמרי בּיקוֹרת ופוּבּליציסטיקה וסיפּוּרים דידקטיים ברוּח ‘גן שעשועים’, שנכתבוּ ברוּבּם בידי העורך, והוּא לא הוציא את שנתו. אך עוד בתרס”א – פחות משנה אחרי הפסקת הופעתו של ‘גן שעשועים’ – יצא בוַרשה שבועון חדש לילדים, היכול להיחשב גם היום לאחד מעיתוני הילדים המשוּבּחים בתוכנו ובצורתו; עליו ידוּבּר בפרק הבא.


ג. ‘עוֹלָם קָטָן’ בוַרשה

“הנה כי כן יהיה לכם ‘העולם הקטן’ לפרוזדור להעולם הגדול, אשר תלמדו לדעתוֹ כאשר תגדלו”. במשפט מסַכּם חגיגי זה חתמו העורכים, אברהם לייב בן־אביגדור ושמואל לייב גָרדון את פנייתם הארוכה אל הקוראים, שנדפסה בראש גיליון א של השבועון (ראש־חודש ניסן תרס"א119). ארבע שנים בקירוב הופיע שבועון משוּבּח זה בהוצאת ‘תושיה’ – “העתון המצויר האחד בספרותנו בכלל והיחיד ומיוחד לבני הנעורים שלנו בפרט”, כהגדרת עורכיו־מו"ליו – ורציפוּת הופעתוֹ, תוכנו העשיר, צורתו האסתטית והרעננות שנשבה מדפּיו, כּל אֵלה עמדוּ בסימן המאה העשׂרים שזה אך נפתחה. כבר בפנייתם הראשוֹנה אל הקוֹראים סיגלוּ העוֹרכים לעצמם סגנוֹן נלבּב שיש בּוֹ מחותַם הילדוּת והידידוּת:

אתם אוהבים לטייל, לשחק ולהשתעשע, לשמוע שירת הצפרים בין העפאים הירוקים, להאזין לרחש הרוח בין העלים ולהביט אל תכלת השמים הבהירים, או לשֶבת בית ולשמוע סיפורים יפים מפי הזקנה האהובה, או האומנת הטובה […]

וכיוון שלא תמיד מתפנות הסבתות והאוֹמנוֹת לסַפּר סיפורים לילדים, בא העתון להנעים להם את שעות־הפנאי:

‘העולם הקטן’ יהיה לכם לגן־טיול קטן, לטייל בין שורותיו בעת החופש מלימודיכם, בו תראו תמונות יפות וציורים נהדרים; תמונות מראות הטבע הנפלאים, תמונות אנשים גדולים, אשר למדו הרבה חכמה ודעת; תמונות מדברי ימי עמנו וממראות הארץ הקדושה.

לצד “הציורים הנהדרים” הבטיחה המערכת לקוראיה גם “שירים נעימים ואגדות נפלאות, סיפורים מחיי הילדים בארצנו הקדושה וביתר הארצות”, וכן סיפורי מסע ומאמרי מדע, חדשות וחידות, “ועוד עניינים נעימים רבים, ואתם תקראו ומצאתם בּהם עונג ושעשועים לנפשכם”.

עיון במאה ושישים החוברות של ‘עולם קטן’ (בשנתו האחרונה יצא העיתון אחת לשבועיים) מוכיח, שהמערכת קיימה אף יותר משהבטיחה. העורכים ציינו קודם כל את “התמונות היפות”, ואמנם החלק האיורי הוא שצד מיד את עיני הקורא; שכּן כמעט בכל עמוד שני בחוברת נדפס איור כלשהו, החל בציוּר־השער, שהשׂתרע בדרך כלל על פני עמוד שלם, דרך רפּרוֹדוּקציות של יצירות אמנות (ציורי תנ"ך ויצירות אמנים יהודים‎), רישומים לסיפורים, תצלומים לרשימות טבע ומדע, קָריקָטורות, ועד עיטורים לכותרות וּ“וִיניֶטות” בשולי העמודים. לא לחינם הטעים המו"ל במודעות־הפרסומת, כי השבועון מבקש לפַתח את “רגש היופי והטעם הטוב” בצורתו החיצונית הנאה; ואף שהמערכת נמצאה בוַרשה, נדפס העיתון בוִינה על נייר משובח, והגלופות הרבּות, שהיו בחלקן הגדול צילומים מתוך כתבי־עת אירופיים לבני הנעורים, נעשו במינכן120.

מרשימה לא פחות היא רשימת המשתתפים ב’עולם קטן‘. לצד הסופרים הקבועים והוותיקים של הוצאת ‘תושיה’ – יהודה שטיינברג ואהרן לוּבּוֹשיצקי, י“ב לבנר וי”צ לוין – היה העיתון בימת־פרסום ראשונה לסופרים ומשוררים צעירים, שעשׂוּ אז את צעדיהם הראשונים בספרות־הילדים: זלמן שניאור בן החמש־עשׂרה, שהיה מעובדי העיתון וההוצאה (ולא שׂבע נחת בעבודתו זו121), פירסם ב’עולם קטן’ את ביכורי שיריו “קסמי אביב” ו“נשמת ילד”; יצחק קצנלסון בן החמש־עשרה פירסם בּוֹ את שיריו הראשונים “השעון מכה”, “כוכב נופל” ואחרים; יעקב כהן בן העשרים פירסם ב’עולם קטן' את הפּוֹאֶמה הארוכה ‘מעבר לסמבטיון’ (תרס"ב, גל' נג–נו) ושירי משחק ושעשוע; ושאול טשרניחובסקי שלח לשבועון מהיידלברג את שיריו הראשונים לילדים: “בערב” (חוברת ב'), “באביב”, האגדה הארוכה בחרוזים “מעשה בזאב בן זאב” ועוד. יעקב פיכמן, שהיה אחר־כך מעובדי הוצאת ‘תושיה’, סיפר כי “את פרוטות ההונוראר הראשון, בעד שירַי הראשונים שנדפסו ב’עולם קטן', קיבלתי מידו [של בן־אביגדור], כשהוא צוחק את בת־צחוקו הנעימה” (‘התקופה’, תרפ"א, עמ' 477). כן נדפסו ב’עולם קטן' משירי יעקב שטיינברג ונֹח פינס ומסיפּוּריהם של שלוֹם אש ושלמה הִללס, אליהו מַידניק וק“י סילמן ורבּים אחרים. נכבד ביותר היה חלקם של הסיפורים בהמשכים: שלום עליכם פירסם בכרך א' (גל' ט–י) את סיפורו הטרָגי־קומי “הזקן” (במקור: ‘דער זייגער’ [־השעוֹן]), והיה זה נסיונו הראשון של מסַפּר מהולל זה לתרגם בעצמו מיידיש לעברית אחד מסיפורי הילדים שלו. בכרכים הבאים נדפסו: פרקי ‘הלב’ מאת דה אמיצ’יס בתרגום ישראל שף; סיפורו ההיסטורי של לואיס פנדלטון ‘אלמון האובד’ בתרגום יוסף מיוחס (פרק ג/ב); גירסה מקוצרת של ‘רובינזון קרוזו’ בעיבוד יהודה גרזובסקי (גור); הסיפור המדעי הפופולרי “בחדר הכתיבה” בעיבּוּד י”ב לבנר; סיפור־המסע “בארצות רחוקות” מאת הסופרת הגרמנית הפורה סוֹפי וֶריסהופר בתרגום יהודה גור; הסיפור הקוסמוגרפי “בין הכוכבים” מאת אגנס גִיבּרן בתרגום יגאל הכרמלי (פסבדונים של יהודה גור־גרזובסקי); “תולדות בעלי־החיים” בעיבּוּד יוסף מיוחס, ועוד. כבר צוין לעיל, בפרק על הוצאת ‘תושיה’, שכמעט כל היצירות, שנדפסו תחילה ב’עולם קטן', הופיעו אחר־כך בחוברות בסדרות ‘פרחים’, ‘ניצנים’ ועוד, ובכך הצטמצמו ההפסדים שהביא העיתון להוצאה.


ספרות הילדים אופק 27 עמ 179 עולם קטן (2).jpg
שער חוברת ס"א של השבועון 'עולם קטן' בעריכת בן־אביגדור וש"ל גרדון (וַרשה 1902)

לצד דברי הספרות והמדע נדפסו בשבועון ביוגרפיות רבּוֹת של אישים יהודיים (ביניהם ד"ר הרצל, שמוֹתוֹ זכה לסיקור נרחב בעתון) ושֶפע ידיעות מן העולם היהודי והכללי. העיתון יצָא בפרוֹס תקופת העליה השניה, והמגמה הציונית הלאומית באה לביטוּיה בכל גיליון וגיליון. עמודי החדשות סיפּרו על אסיפות ציוניות, על מסעיו ופגישותיו של הרצל עם ראשי מדינות, או על חג לילדים עניים שערכה אגודה ציונית בעיר רחוקה. יהודה גור־גרזובסקי פירסם סִדרת מכתבים על ביקוריו במושבות הראשונות, ובמקביל נדפסו ידיעות על מסעוֹ של ישראל בלקינד באירופה, כדי לגייס תמיכה לבית־הספר שיסד ביפו.

רוח עברית לאומית זו שאיפיינה את ‘עולם קטן’, ואשר תאמה את השקפותיו הציוניות של העורך ש“ל גָרדון, מצאה את ביטויה המובהק ביותר במדור “מכתבים”, שהוקדש כולו לדברי הקוראים. ילדים רבּים סיפרו בו שוב ושוב על החלטתם לדבּר עברית ועל שאיפתם לעלות לארץ־ישראל; נער מעיירה קטנה סיפר על יסוד אגודת־ילדים בשם ‘תקוַת עמנו’; ילד שנולד בארץ וירד עם הוריו לרוסיה הבטיח: “כאשר אגדל אשוב לארץ־ישראל” (כרך ב‘, עמ’ 357); אלכסנדר, רבקה ושרה אהרונסון מזכרון־יעקב – שהיו כעבור עשר שנים ממייסדי ניל”י – סיפּרו כיצד התחפּשׂוּ בחג הפורים, ואת הכסף שאספו תרמו לקרן הלאוּמית (ג‘, עמ’ 651); קבוצת תלמידים שולחת לחבריהם בארץ־ישראל “מנחה קטנה – חמש־עשרה קֹפּיקה”; נער בן שתים־עשרה מקווה להיות “איש צבא פשוט בחיל ישראל, למען אוכל להילחם בעד עמנו וארצנו” (ב‘, עמ’ 36); ואילוּ יצחק שׂדה בן האחת־עשׂרה שלח מן העיירה רוסלאבל (פלך סמולנסק) חיבוּר נגד שפיכוּת דמים122.

מגוּוָן למדי, אם כי לא נרחב בשטחו, היה מדור השעשועים שחתם כל גיליון. נדפסו בו הלצות מחיי הילדים, שאת רוּבּן שלח מירושלים מרדכי אזרחי (חתום מ' קרישבסקי); משחקים “עבריים”, כגון המשחק “דגלי רוח”, ששלח המורה־הבלשן יצחק אֶפּשטיין, ובוֹ מתבּקשים המשַׂחקים להשמיע חרוזים קצביים: “רוּחַ, רוּחַ, / חִדְלִי פּוּחַ, / רַב לָךְ שׂוּחַ, / עֵת לָנוּחַ”; אנקדוטות מצוירות בנוסח ה“קומיקס”, מהן מקוריות (“גמול הרשע”, כרך ב‘, עמ’ 115–118), ומהן שאולות ממקורות זרים (“הצפרדעים הגיבורים” מאת וילהלם בוּש [בלי ציוּן שמוֹ], שם עמ' 426); וכן חידות לא רבּוֹת, מהן חידות בחרוזים מאת אהרן רוזנפלד, מחַבּר המקראה הפּוֹפּוּלרית ‘גן שעשועים’ (חתום: אבנר). פרסים לא חולקו, אבל שמות הפוֹתרים נדפּסוּ בעיתון.

חרף הגרעוֹנוֹת שקדה המערכת על שכלול העיתון. החל בשנתו השלישית נדפס כולו בניקוד, למען יהיה “יותר קל ונוח ומתאים לרוח קוראינו הצעירים”; תבניתו הוגדלה, אך מספר עמודיו צומצם לכדי מחצית (מ־24 ל־12). הסיפּוּרים והשירים נדפסו ברוּבּם באותיות גדולות, דמי החתימה הוזלו (4 רובלים לשנה במקום שישה) והמנויים קיבלו שי – ‘לוח עולם קטן’ לשנת תרס"ג, שהיה מאסף ספרותי־שימושי עשיר ומגוּוָן.

גם היום מובטחת הנאה למעיין בארבעת כרכי ‘עולם קטן’, וּוַדאי שלא הפריזו אותם קוראים, שהודו למערכת כי “כל הסיפורים קראתי בעונג רב” (כרך ג‘, עמ’ 397. מתוך מכתבה של נערה מוִילנה, הקובלת על ש“כּל הסופרים כותבים רק מחיי נערים, ובין כל הסיפורים לא נמצאה גם תמונה אחת מחיי הנערות”123). העיתון העניק לקוראיו חוויות שליווּ אותם זמן רב ותוֹארוּ בנוֹסטלגיה כעבור שנים על־ידי קורא שהיה לסופר:

עד היום זוכרים אנו את חסד נעורינו לעתון־הילדים ‘עולם קטן’, שיצא בוַארשה. כמה גיל וחדוה הכניס לאוהלינו הדלים, כמה אור וזוהר הפיץ ב“חדרים” הקטנים והצרים! באיזה רטט נפשי והתרגשות היינו מחכים לצאתו בכל שבוע ושבוע. יום קבלת כל חוברת היה לנו כיום חג. (נ“ד קרפיבנר, ‘מאזנים’, תר”ץ, לד; חתום: נחום איש גמזו)

כשנעשה ‘עולם קטן’ לשבועון מנוקד כולו, המיועד לצעירי הקוראים, החליטו בעלי ‘תושיה’ לממש את כוונתם המקורית ולהוציא במקביל גם כתב־עת לנערים הגדולים124. כך נוסד בתרס“ד הירחון ‘הנעורים’, שיצא כשנתיים ימים ונערך אף הוא על־ידי ש”ל גָרדון ובן־אביגדור. ירחון זה, שדמה יותר למאסף ספרותי מאשר לעיתון, כָּלל שירים מעטים, יחסית (מאת יעקב שטיינברג, יצחק קצנלסון, יעקב כהן, יעקב פיכמן ועוד), פרקי מסע מלוּוים תמונות (“מסע במצרים” מאת נחום סלושץ; “יפּוֹניה, ארץ אלפי האיים” בתרגום ‘יפוני’ [של"ג?]), וכן סיפורים ארוכים בהמשכים (“דון מיגוּאל” מאת בן־אביגדור, ‘שתי ערים’ מאת דיקנס בתרגום יהודה גור־גרזובסקי, ‘יעקב טירדה’ לפיליפסון בעיבוד א"ז רבינוביץ), שהופיעו אחר־כך כספרים בסדרת ‘ביכּוּרים’ של ‘תושיה’.

אך למרות הרמה הגבוהה, השבחים הרבּים וקהל הקוראים הנלהב, היתה הוצאת ‘עולם קטן’ מעמסה כבדה מדי על בעלי ‘תושיה’. בראשית תרס“ה הוא נהפך לדו־שבועון מצומצם במספר עמודיו, ולאחר עשׂרה שבועות נוספים פסקה הופעתו, וכן הופעת ‘הנעורים’. אף־על־פי כן לא משך בן־אביגדור את ידיו מהוצאת עיתון לילדים: בחוברת האחרונה של ‘עולם קטן’ (טו בטבת תרס"ה) הודיע המו”ל לקוראים הצעירים בלשון “דיפלומטית”:

לרגלי הוצאת העתון החדש לילדים ולבני הנעורים (“החיים והטבע”) ברוסיה, בעיר וילנא, נעשתה ממילא למיותרת הוצאת העתונים ‘עולם קטן’ ו’הנעורים' […] הנומר הזה והנומר 6 של ‘הנעורים’ הם איפוא הנומרים האחרונים של ההוצאה הזאת.


ד. ‘החיים והטבע’ ו’הפרחים'

העתון הזה נועד לקוראים הצעירים, שהיו עד כה קוראי ה’עולם קטן' ו’הנעורים'. [הוא] מכיל בקרבו אגדות ופנטסיות, שׂיחות ובדיוֹת, שירים ומשלים, ספורים וחזיונות, תולדות וסיפורי מסע, מאמרים מוּסבּרים וידיעות בתולדות הטבע וראשית ידיעות במקצועות מדעיים שונים, תמונות וציורים, חדשות וידיעות שונות, מכתבים ופתגמים, חידות ומכתבים קטנים ועוד.

הודעה זו, שנדפסה בנוסח זהה הן בגיליון האחרון של ‘עולם קטן’ והן בגיליון א של ‘החיים והטבע’ (וילנה, ט אדר א תרס"ה/1905), מסמלת את רציפות הופעתה של עיתונות־הילדים העברית; שכּן השבועון הוִילנאי היה, למעשׂה, המשכו הישיר־כמעט של קודמו הוַרשאי, שחדל לצאת חמישה שבועות קודם לכן125.

ואכן יש הרבה מן המשותף ל’עולם קטן' ול’החיים והטבע‘, שהיה “מסונף” למערכת היומון ‘הזמן’ ונערך בשקידה רבה על־ידי ישראל בנימין לבנר (ראה פרק א/ד)126. כך, למשל, נאמר, ב“פרוגראמה” של המערכת, כי העיתון שואף “להיות לקוראיו רֵע וחבר, מורה ומדריך[…] לשעשע אותם בסיפורים ואגדות, בבדיחות ובעניינים שונים; להרחיב את חוג מַדעם של קוראיו הקטנים, להדריכם בדרך ישרה, להורותם מה לרחק ומה לקרב, לאהוב טוב ולשׂנוא רע. במשפט אחד: העיתון שואף לסגל לקוראיו הקטנים את אותן המידות הטובות, המכשירות את בעליהן למצוא חן בעיני אלוהים ואדם” (בפתח גל' 50, החותם את כרך א'). בנוסף על התבנית הדומה והמו“ל המשותף, דמו שני השבועונים זה לזה גם בתוכן ובריבּוּי התמונות. משתתפיו הקבועים של ‘עולם קטן’ עברו עתה לפרסם את יצירותיהם בשבועון החדש: יהודה שטיינברג הוסיף להדפיס בו את סיפוריו הקצרים והארוּכּים ואהרן לוּבּוֹשׁיצקי תרם לו הרבה שירים בינוניים; לצדם השתתפו בעיתון בקביעות הסופרים מארץ־ישראל חמדה בן־יהודה ויהודה גרזובסקי (גור; גם בפסבדונים הדוד הזקן), וכן יצחק קצנלסון, זלמן שניאוּר ושאול טשרניחובסקי. שלמה ברמן, מראשוני המשתתפים בהוצאת ‘תושיה’, פירסם בשבועון את הסיפור הארוך “הבן האובד” (על־פי מ' להמן). סיפורים נוספים בהמשכים – כּוּלם היסטוריים – פירסמו א”ל יעקבוביץ־עקביא (“האנוסים”; בפסבדונים אליאב), ע“נ פרענק (“מירטאלה”, על־פי אליזה אוז’שקובה), מ”ז גורפינקל (“נר דוִד”), א’ נובח (פסבדונים; “בית הלל”, על־פי מקס רינג) וי"ב לבנר (“בר כוכבא”, על־פי מ' להמן).

גם פנים חדשות אפשר למצוא ב’החיים והטבע‘, ביניהם סופרים שעשׂוּ בו את צעדיהם הראשונים: דבורה בארון בת השמונה־עשרה פירסמה בו שניים מביכּוּרי סיפוריה – זכרון־ילדות בשם “הרחמניה” (עמ' 91) ואגדה בשם “הארז הנפלא” – שכּבר ניכּר בהם סגנונה הייחודי; חיים הררי, שערך אחר־כך ביפוֹ את הירחון ‘מולדת’ (ראה להלן), פירסם בו סיפור מדעי (“במאורת השפנים”); וי"ל ברוך, שהיה אחר־כך מעוֹבדי הוצאת ‘אמנות’ ונודע בתרגומיו הרבּים, פירסם בו את שירוֹ הראשון לילדים, “הילד והעב” (עמ' 189; בשמו הראשון: י"ל ברוכוביץ). מבּין המשתתפים האחרים ב’החיים והטבע’ יוזכרו נחמן מייזל (אגדות יהודיות), משה בן־אליעזר, י"א לייזרוֹביץ ודוִד שמעונוביץ (שמעוני).

למרות הדמיון הנזכר, היה ‘החיים והטבע’ שוֹנה במתכּוּנתו מעיתוני־הילדים שקדמו לו. לבנר חילקוֹ לשלוש חטיבות נפרדות, בהתאם לקבוצות־הגיל של הקוראים. מחציתו הראשונה, המנוקדת, יועדה לילדים בני 8–10 בערך; מחציתו האחרת, שנדפסה בלא ניקוד, כוּונה לבני הנעורים; וביניהן באה חטיבה קטנה בשם “למען התינוקות”, בּהּ נדפסו באות מנוקדת גדולה “סיפורים, ציורים, אגדות, בדיות, בדיחות, וכו‘, הכתובים בסגנון היותר קל, באופן שגם בני שבע ושמונה שנים ימצאו ב’החיים והטבע’ את החומר המעניין ביותר קן ומובן להם” (גל' א'). לראשונה זכו הקוראים המתחילים לפינה קבועה משלהם, בה מצאו שירים וסיפורים מאת פסח קפלן וזרח ז’וקובסקי, יצחק קצנלסון ויהודה שטיינברג, ח"ד רוזנשטיין127, יהודה יונוביץ128 ואחרים. המדור נערך בטוב־טעם, כאשר הכּוֹתרת המצוּיֶרת “למען התינוקות” משנה מדי פעם את פּניה.

שלא כ’עולם קטן‘, היה השבועון ‘החיים והטבע’ מאוּפּק במגמתו הציונית. אפשר שהצנזורה הצארית החמירה את ביקורתה, ואולי קשריו של לבנר עם שׂר־הפלך השפיעו גם הם על מגמה זו. מכל מקום, אין למצוא כמעט ב’החיים והטבע’ – השבועון בעל השֵם ה“כּללי” כל־כך – אותו קול־ענוֹת ציוני, שאיפיין כל־כך את ‘עולם קטן’. המו"ל אינו מכריז עוד במודעוֹת על “רוח עברית לאומית” של העתון; במדור “חליפת מכתבים” אין כמעט חיבּוּרי קוראים, המבטאים את תקופת התחיה, אלא פניות לתרום לנפגעי הפּרעות, או חיבּוּרים על חוויות קריאה. נער אחד סיפר אפילו, כי דוֹדוֹ שולח לו תמיד “סיפורים יפים בשׂפת רוסיה”. המגמה הכללית ניכרת גם בחלק הספרותי של השבועון. מכל היצירות הרבּוֹת ששלח, למשל, יהודה גרזובסקי (גור) מארץ־ישראל נדפס רק סיפור שנוֹשׂאוֹ “טיול על הירקון”, ואילוּ כל השאר היו עיבוּדי אגדות.

אין ספק, שלבנר נהג כפי שנהג משוּם שלא ראה עצמוֹ חופשי בהבּעת דעוֹתיו; אבל משהוֹדיעה לו דבורה בארון באביב תרס"ט על נסיעתה הקרובה לארץ־ישראל, מיהר להשיב לה: “שׂמחתי באמרך כי עולה את ציוֹנה. אני משביעך בכל היקר לך (ר"ל: בילדים הקוראים את ‘הפרחים’) שתכתבי לי מדי שבוע בשבוע מכתבים מארץ־ישראל, המדבּרים בכל העניינים שהילדים תאֵבים לדעת” (ארכיון גנזים 6122/25). אלא שאיגרת זו נכתבה לאחר שלבנר חדל לערוך את ‘החיים והטבע’ ועבר אל לוגאנסק (אוקראינה), להיות שם רב ממשלתי.

אף־על־פי שהמו“ל והעורך ציינוּ בגאוָה, כי ‘החיים והטבע’ יוצא שבוע שבוע “בדיוק ביום קבוע ויישלח לחותמים ביום קבוע לשבוע בדיוק נמרץ”, לא האריך השבועון ימים. הגרעונות הלכו ותפחו. כדי לצמצמם הוּכרח העיתון לפרסם מודעות מסחריות של בית־מסחר לבגדי ילדים, של יין “המבריא את הגוף” ועוד. נעשׂה גם ניסיון להגדיל את מספר המנוּיים על־ידי מתן פרס חינם לחותמים (הספר ‘לאחר מאה שנה’ מאת אדוארד בלאמי) ואספּקת ספרים בחצי המחיר. אך כל אלה לא הועילו, ובי”ב באב תרס“ו (אוגוסט 1906) – לאחר שמונה־עשר חודשי הופעה – יצאה החוברת האחרונה (מס' 28 לכרך ב') של ‘החיים והטבע’, והסיפּוּרים בהמשכים נקטעו באמצע ובלא כל רמז ואוֹת כי זהו גיליון אחרון. אך כשירד לבנר בסתיו תרס”ז אל לוגאנסק, לכהן בה כרב ממשלתי, נשא אתו מוילנה את “חַידק” עיתון־הילדים שנדבק בו, ובאותה עיר קטנה, המנותקת ממרכזי התרבות העברית, יסד בחשוָן תרס"ח את שבועונו ‘הפרחים’ 129 וקיים אותו במסירות בלתי־רגילה שש שנים תמימות.


ספרות הילדים אופק 28  החיים והטבע הפרחים עמ 184 (2).jpg
'החיים והטבע' (וילנה תרס"ה) ו'הפרחים' (לוגאנסק תרס"ח) – שבועונים בעריכת י"ב לבנר

“קבוצה קטנה של מורים מומחים, היודעים מה בית־ספר עברי דורש ממנו בזמן הזה, משתתפים בעריכת ‘הפרחים’ בתשׂוּמת־לב מיוחדה, דנים הם על כל ענין קטן וגדול הנועד ל’הפרחים' ורק אחרי שיקול־דעת מתונה [כך!], אחרי החלטה ברורה הנוסדה על דרישת הפדגוגיה האמיתית, ניתן ענין זה להדפסה; וזהו לדעתנו סוד קיומו של ‘הפרחים’, המכיל את החומר היותר נוח ומלבּב והיותר קל לעיכול לכל הגילים”. יש לא מעט הפרזה בדברים אלה על ‘הפרחים’, שנדפסו בגיליון שחתם את השנה השניה לקיום השבועון (4.10.1909); שכּן אותה “קבוצה קטנה של מורים מומחים” לא היתה, ככל הידוע לנו, אלא לבנר עצמו, שנשׂא לבדוֹ על כתפיו את כל מלאכת עשׂיית העתון מן העריכה וההגהות ועד להפצה וכל הכרוך בה. ואף־על־פי כן יוכיח עיוּן בחוברות ‘הפרחים’, שרוב החומר שנכלל בו אמנם נשלח לדפוס “אחרי החלטה ברורה הנוסדה על דרישת הפדגוגיה האמיתית”; שכּן היה בחומר זה אותו שילוב מאוזן ומקודש של כריכת הנעים עם המועיל לילדים.

גליונות ‘הפרחים’ היו, בתוכנם ובצביונם, חיקוי ברור לחוברות ‘החיים והטבע’ (שגם אותן כזכור ערך לבנר). אף הם חולקו לחטיבוֹת גילאיוֹת נפרדות – “לילדים”, “לנערים” ו“למען התינוקות” – ואליהן נוסף מדור חדשות ופכים קטנים בשם “עתון ילדים”, שנכתב על־ידי “עתונאי” (הוא העורך עצמו). בדומה ל’החיים והטבע‘, שלטה גם ב’הפרחים’ הסיפּוֹרת ההיסטורית, ולצדה נדפסו גם סיפורי טבע, פרקי מסע מעוּבּדים, שירים ואגדות לחג, מכתבי קוראים וחידות נושאות פרסים. לצדם של הסופרים הוותיקים (יהודה שטיינברג, אהרן לובושיצקי, יעקב פיכמן ויהודה גור־גרזובסקי), אנו מוצאים בגליונות ‘הפרחים’ כמה וכמה שמוֹת יוצרים צעירים, שהתפרסמו אחר־כך בספרות הילדים: נדפסו בהם, בין השאר, מביכּוּרי יצירותיהם של אברהם שוער ודב קמחי, יצחק למדן ואהרן פישקין, פסח גינזבּוּרג ואחיו שמעון, ישראל זמורה ויש“י אדלר, מ”ז ולפובסקי ונ"ד קרפיבנר, דבורה בארון (שאת סיפּוּריה הראשונים פירסם לבנר עוד ב’החיים והטבע' והוסיף לקיים אִתהּ קשרים גם לאחר שעלתה לארץ־ישראל), ואחרון שהוא ראשון – לוין קיפניס, שלבנר הוקיר מאוד את כשרונו העולה ואף הציע לו לבוא ללוגאנסק ולהיות שותפוֹ בעריכת העיתון (ראה פרק ז‘/ג’).

אך למרות יגיעתו ומסירותו של העורך־המו"ל, היו שש שנותיו של השבועון שנים של מאבק מתמיד על קיוּמוֹ והמשך הופעתו. הקשיים התחילו עוד לפני הדפסת הגיליון הראשון, שהופעתו נתאחרה. ואחרי שהתחיל לצאת היה מצב העיתון דחוק כל־כך, עד כי “יש אשר חשבנו כי הקהל העברי אינו מכּיר את פָּעֳלנו ונחיצותו”, סיפר העורך, אך מיהר להוסיף: “בשעה קשה זו של יאוש נמצאו ידידים ל’הפרחים' במספר גדול כל־כך, שלא יכולנו לשערוֹ אפילו בדמיוננו, ולא בעצות ובתנחומים באו אלינו חברינו אלה, כי אם בדברים של ממש” (‘הפרחים’, 4.10.1909). אך אם אמנם זכו לבנר ועיתונו לתמיכת ידידים, היא לא האריכה ימים. קשיים אובייקטיביים מצטברים – מיעוט חותמים, ריחוק מקום הדפוס ושביתת פועלי הדפוס, תקופת הפּרעות וההגירה, מערכת ומִנְהלה של אדם אחד – כל אלה עירערו את מצבו של השבועון ושיבּשוּ את הופעתו הסדירה. בשנת־הוֹפעתוֹ האחרונה הוּא יצא במועדים בלתי קבועים, ללא תאריך־הוֹפעה ובמספר עמודים משתנה. שוב ושוב נאלץ העורך להתנצל כי “מצבו של העתון כל־כך גרוע, עד שאין כל אפשרות לשלם שכר־סופרים” (ארכיון גנזים, 2137/2); ולסופר מרדכי ליפּסון, שקָבל על הפיגור במשלוח העתון, שיגר לבנר מכתב נוגע ללב, העשׂוי ללמד על מסירוּת נפשו של עורך, שספרות־הילדים היא ייעוד־חייו:

העתון אינו יוצא בדיוק, מפני שהעורך הוא גם המעתיק את הכּתבים אל הנקי, מנקדם, מגיהם, עוסק יחידי במשלוח וכותב בעצם ידו את האדרסאות של החותמים. זאת לי השנה השלישית בהוצאת העתון ועדיין לא הביא לי בלתי אם עבודה כבדה, שלא תשתלם לעולם, הפסד ממון ומפּח־נפש. הסיבה העיקרית היא מצבם החמרי של אחינו, הגזרות והגירושין […] לוּ ראה כבוֹדוֹ כיצד חי עתון זה ובמה הוא מתפרנס, כי עתה לא הביע תרעומות, כי אם השתוממות. ואולם כל זמן שאני חי ואור־עיני אתי – יָצוֹא יֵצא העתון וחותמיו קבּל יקבּלוּהוּ! (‘העברי’ תרע"ז, גל' מט)

שש שנים תמימות הופיע ‘הפרחים’, עד שנסגר בפרוץ מלחמת־העולם הראשונה. בשלהי תרע"ד (כנראה באלול) הופיע גליונו האחרון וחסר־התאריך, שנשׂא את המספר 22–23–24, ובו נדפסה הודעה קצרה ומתנצלת, שרמזה על סגירת השבועון:

החוברת המשולשת הזאת היא האחרונה לאלה שחתמו על חצי שנה. חותמינו יסלחו נא לנו על איחור צאת החוברות, כי בימים הקשים האלה אין לנו לא מסדרים ולא אותיות ככל הדרוש, ורק אחרי עמל רב, תלאות והוצאות גדולות עלתה בידינו להוציא את החוברת הזאת.

בשנת תרס"ט התכוון לבנר להוציא, במקביל ל’הפרחים', דו־שבועון מצויר “למדע ולספרות לכל בית בישראל” בשם ‘החיים’, ואף פירסם מודעות על הופעתו הקרובה ואסף חותמים; אך העיתון שבק חיים עוד לפני שראה אור. במקומו הוֹציא לבנר שבועון לילדים בשפה הרוסית בשם ‘יוּנִיִי יִזרָאִיל’, שקיבּל את חסות מיניסטריון ההשׂכלה אך לא הוציא את שנתו. בכל אלה גילה התמדה מעוררת השתאות, שיָנקה מהכּרת ייעוד ומהעזה. העזה לא קטנה מזו גילה חברו של לבנר, ישראל חיים טביוב, שיסד בוִילנה כשלושה חודשים אחרי ייסוד ‘הפרחים’, לראשונה בתולדות ספרות־הילדים, עיתון יוֹמי לבני הנעורים.


ה. ‘החבר’ היומי

“לשעשע אתכם באתי ולא להוגיע את מוחכם”, הטעים העורך בפתח דבריו והוסיף:

השעה שתבלו בחברת ‘החבר’ לא תהיה לכם שעה של לימוד ועבודה, אלא שעה קלה של שׂיחות נעימות על כל אותם הענינים הנכנסים אל הלב או אל הראש בלי עמל ויגיעה. אני אוֹדיעכם את כל החדשות המעניינות, המתרחשות בכל יום בכל ארצות תבל, בישׂראל ובעמים. אני אסַפּר לכם סיפּוּרים, אמשול לכם משלים, אשיר לכם שירים, אבדח אתכם בהלצות ובמהתלות, אחוד לכם חידות. כל זה בוודאי לא יהיה לכם לטורח.

בסגנון קל זה, שנמזגוּ בו הוּמוֹר פיליטוני ונעימת ידידוּת, הציג י"ח טביוב (ראה פרק א/ז) את מגמת עיתונו בפתח הגיליון הראשון, שהופיע ב־1 בינואר 1908130 (י' שבט תרס"ח) ועוד הבטיח העורך לסַפּר לקוראיו על ענייני מדע, ספרות ואמנות, ועל עניינים שהגדולים מדברים ומתווכחים עליהם, “למען תדעו על מה מתווכחים ומתרגזים ומתקוטטים הבריות ועל מה הם מתחלקים למפלגות”. ואף־על־פי שעוזריו הם “סופרים גדולים ומפורסמים”, החליט להסתייע גם “בעוזרים קטנים” והזמין את הקוראים לכתוב אל העיתון. וכיוון שהקוראים הצעירים הם בני גיל וטעם שונים, הבטיח לתת בכל יום עניינים שונים, “באופן שכּל אחד מכם ימצא בי [ב’החבר'] איזה דבר טוב, לפי טעמו וחפצו המיוחד”. נאמן לשם המחייב שבּחר טביוב לעיתונו, הבטיח גם שלא יקמט את מצחוֹ שלוֹ או את מצח קוראיו –

אלא אשׂיח אתכם בנחת, כחבר טוב המגיד ומבין לחבריו הקטנים ממנו מה שהוא יודע כבר ושהם אינם יודעים עדיין, באופן כזה יהיו לכם כל דברי לתועלת ולשעשועים גם יחד.

לאחר שלוש שנות־עבודה במערכת ‘הזמן’ הוילנאי, שם “התבשל” בקלחת של עיתון יומי, ניגש טביוב לעשות את המעשה שאין לו תקדים בתולדות ספרוּת־הילדים: להוציא עיתון יומי לבני הנעורים. חדור הכרת שליחות, לסייע “להרחבת הלשון והלאומיות העברית בין בני הנעורים שלנו”, האמין טביוב בכל לבו כי “פעולתו של עתון יומי על בני הנעורים עלולה להיות כּבּירה מאוד”, שהרי עיתון כזה יתן לקוראיו הצעירים “יום יום חומר קריאה מלבּב ומועיל, המרחיב את ידיעותיהם העבריות במידה שאין למעלה הימנה”. דברים אלה, שכּתב טביוב ב־9 בדצמבר 1907 אל ש/ בן־ציון (ידיעות גנזים, טבת תשל"א, עמ' 744), ביטאוּ הכּרת ייעוד, ששולבו בה העזה ואמונה תמימה. במכתבו הארוך ורב־העניין, שבּוֹ פירט את מטרת העיתון ומגמותיו, הטעים כי ביסס את ‘החבר’ באופן כזה, “שיוּכל לעמוד ששה חדשים רצופים כמעט בלי שום חתומים”, אך אם יהיו לו, ל’החבר‘, ארבעת־אלפים מנויים – “(כמספר הדרוש לקיומו של העתון)” – אין לו ספק שהעיתון “יעמוד שנים רבות”. לאחר שהטעים במכתבו כי “סיוע מוסרי, אגיטאציה ופרופאגאנדה [=תעמולה ופרסומת] הובטחו מכל הצדדים”, הציע טביוב לש’ בן־ציון להיות לו “לעוזר תמידי לעתון החדש, ביחוד במקצוע הבלטריסטי” ואף הזמין אצלו סיפור ארוך בהמשכים. בן־ציון, שהתגורר אז ביפוֹ ועשׂה הכנוֹת לייסד ירחון ארץ־ישׂראלי לנוער (פרק ד/י) לא נענה לפּניה; עוזרו הראשי של טביוֹב במערכת היה אליהו הלוי לוין (אהל"ל), שניסה כעבור חמש שנים להוציא בכוחות עצמו שבועון לילדים בשם ‘הנוֹער’ (ראה להלן).


ספרות הילדים אופק 29 החבר עמ 187 (2).jpg
'החבר' – שער גיליון א' של העיתון היומי הראשון לילדים (1 בינואר 1908)

ארבעה חודשים וחצי בקירוּב הוֹפיע ‘החבר’ יום יום בארבעה עמודים גדולים (26X34 ס"מ), שלושה טורים בכל עמוד, ובניקוד מלא. הגליונות הכילו כמעט כל מה שאפשר למצוא בעיתון יומי רגיל – מחדשות ו“שׂיחוֹת בשאֵלות הזמן” ועד פיליטונים (“סודות מן החדר”), דברי מדע, ספרוּת ואמנות ומכתבי קוראים; ולאלה נוספו – כיאות לעתון־ילדים – סיפּורים ואגדות, שירים ומשלים, וכן מחזות קצרים.

אך אף־על־פי שכּל עיתון יומי מושתת בראש ובראשונה על חדשות, הטעים טביוֹב כי ‘החבר’ אינו מבקש לחקות את עיתוני הגדולים “ואינו מלאֶה את קוראיו בחדשות ריקות, שאין בהן חידוש”. הרי רוב הידיעות השכיחות דומות זו לזו “והשוד של יום א דומה לשוד של יום ב. לכן הוא עובר על רוּבּם בשתיקה” (גל' 23); וגם זאת זכר העורך, שלא כל מה שמעניין את הגדולים “יכול לעניין גם אתכם”. על כן היו רוב החדשות ב’החבר' מבוררות ומנופות, כתובות בשׂפה קלה ותמציתית. הטור “חדשות בישראל” סיפר, בין השאר, על הגימנסיה העברית שנוסדה ביפו ובה “התלמידים כולם בריאים ועליזים” (גל' 13), או על נערה יהודיה, שבּרחה מבית הוריה בוַרשה, “הסתתרה בבית אוסף־ילדים קאתולי […] שבה עתה אל אבותיה” (גל' 53) המדור “חדשות כלליות” סיפר, בין השאר, על תומס אדיסון, ששלח לטולסטוי בן השמונים “פונוגרף משוכלל שלא היה עוד כמוהו”, והסופר דיבר אל תוכו את ה“אני מאמין” המוסרי שלו, “למען יוכלו האמריקאים לשמוע בכל עת מפי טוֹלסטוֹי ובקולו ממש את דעותיו”.

לצד החדשות נדפסו רשימות־מידע קצרות ומגוּוָנות, החל בתולדות הנפט וכלה בהפעלת אוטומאט לסידור מטבעות. מקום נרחב הוקצה ב’החבר' ליהדות: חיי שבטים יהודים נידחים, חפירות ארכיאולוגיות בארץ־ישראל, “לצון ולעג בספרי הקודש”, השמות היהודיים ו“מה הוא הז’רגון”131. אפילו רשימה כללית, על כתיבת מכתבים כאספקלריה לתרבותו של עם, מסתיימת באֶפּילוג לאומי מפתיע, שיש בו לא מעט מן החזוֹן:

בטוחים אנו, כי כאשר תיוָסד מדינה יהודית בארץ־ישראל, ירבה בה גם מספר האורחים [התיירים] ומספר המכתבים והגלויות המצוירות שיישלחו ממנה לחוץ־לארץ; כי גם ארץ אבותינו יפה ונהדרת מאד ובישוב מתוקן עוד יגדל וישוכלל יופיה. (גל' 53)

לצד הסיפורים הקצרים הרבים – מעזבונו של יהודה שטיינברג, וכן מביכּוּרי יצירותיהם של פלק הַילפרין, יוסף הפטמן, א“ל יאגולניצר132 ואחרים – נדפסו ב’החבר' גם סיפורים בהמשכים: “רבי חנן” מאת ח”א דובניקוב133: “פרצ’קה”, סיפור משוּבּח על קורות ילד יהודי מאת א“א קבּק; וכן שני סיפורים ארוּכּים מאת איש המערכת אליהו לוין: סיפור היסטורי בן כג פרקים בשם “ירבעם בן נבט”, וסיפור מחיי ילדים בהוֹוה ושמו “חיימקה וחיים’ל”. לעומת הסיפּוֹרת העשירה דל היה חלקהּ של השירה ב’החבר': עשרה שירים בלבד נדפסו במאה גליונותיו, ביניהם פּוֹאֶמה ארוּכּה בשם “הרון אל־רשיד” מאת אברהם לוינסון; וטביוֹב נימק את הדבר בטעם בעל משקל: אין ‘החבר’ רוצה להלעיט את קוראיו הקטנים ‘פּוֹאֶזיה’, בעת שאפילו פרוזה אינה מובנת לילדי הדור הזה בעוונותינו”, כתב לאברהם שוער134, “אך שירים ילדותיים באמת נוכל להדפיס לעתים רחוקות”.

אבל אם דל היה החלק השירי ב’החבר', עשיר ומוצלח היה המדור הפיליטוני שלו. עשׂרות “עלונים” (כפי שכּינה אותם העורך־הפיליטוניסט) נדפסו בעיתון “מתחת לקו”, והם הצטיינו בסגנונם הרענן והעניקו לעיתון את צביונו הקל והתוסס. טביוב שוֹחח עם קוראיו בגילוי לב על בעיות המערכת, קָבל בין השאר על “המצאה מחוּכּמה של איזה גדולים, להשתמש בשמותיהם של הקטנים ולכתוב אל ‘החבר’ כל מה שלבּם חפץ”; הבטיח לקוראים להדפיס את מכתביהם, אבל הפציר בהם לא להציף את המערכת ביצירות ספרותיות; סיפּר על העצות והמשאלות המומטרות עליו והגיע למסקנה שעליו לעשות “לא כרצון איש ואיש (מה שאי־אפשר כלל), אלא רק ככל אשר אמצא בעצמי לטוב ולמועיל לקהל קוראי” (גל' 11).

נעימה אינטימית יותר איפיינה את הפיליטונים של א"ל לוִינסקי, שבהם סיפּר על אהבתו להביט בילדים המשַׂחקים, “באשר חוט של חן מיוחד מתוח עליהם”. נעימה בדוחה איפיינה את הפיליטונים “סודות מבית המערכת” של העוזר לעורך, אליהו לוין, שגילה לקוראים “סודות” משעשעים כגון זה:

מתפלא אני על העורך הראשי, שפּסל מאמר יפה כזה ועוד שלחהו בדרך כל הארץ ברטינות ונהיות ככועס. הלא אות באות נדפס מאמר זה גם בעתון אחר לילדים, ב’החיים והטבע' זכרונו לברכה. אם כן, הלא ראוי הוא לדפוס ומדוע בחל בו אדוני העורך? (גל' 7(

חרף הנבואות השחורות, זכה ‘החבר’ בשבועות הראשונים לקיומו להצלחה מפתיעה. בגיליון 13 הודיעה המערכת, כי הגליונות הראשונים שאזלוּ נדפסים מחדש “ומחר ישוּלחוּ לכל החותמים המאחרים”; ויומיים קודם לכן תיאר טביוב בפיליטון את השׂמחה הרַבּה, שבּה נתקבל העיתון על־ידי הילדים:

כל העולם הקטן שמח שמחה גדולה על היוָלדי. אלפי זרועות חיבּקוּני באהבה ובעליצוּת; אלפי פּיות קראו לי בכל מיני שמות של חיבּה. מאות מכתבים, כתובים כהוגן או בקצת שגיאות נשלחו אלי מכל קצות הארץ לברכני. […]

בלגלוג עוקצני הזכיר העורך את “הנבואות הרעות שניבּאוּ לי לפני היוולדי איזה ידעונים שאינם ‘ידענים’ כלל” וציין בגאווה שהעיתון הוא “אורח רצוי”. אבל גם אם נקבל דברים אלה כהווייתם ולא נראה ב“סיפור־הצלחה” חגיגי זה הפרזה לצורך תעמולה, היתה זו הצלחה קצרת ימים, שכּן במהרה התברר שלא די בשמחה ובאהדה כדי לקיים עיתון יומי לילדים. גם הדברים שכתב טביוב לש' בן־ציון, לפיהם ביסס את עיתונו כך, שיוכל לצאת שישה חודשים “כמעט בלי שום חתומים” נתגלו כאוֹפּטימיים מדי. לאחר הופעה רצופה של 104 גליונות יוֹמיים, יצא בכ“ד באייר תרס”ח (12 במאי 1908) – כלומר ארבעה חודשים וחצי בקירוב אחרי גיליון א' – גיליון 105 כשהוא ריק כולו, מלבד הודעה קצרה זו: “מסיבּה שאינה תלויה בנו מוכרחים אנחנו לעשות הפסקה קצרה בהוצאת ‘החבר’. בקרוב נודיע מתי ישוב ‘החבר’ לצאת”. כעבור שישה־עשר ימים (יא סיוָן) יצא גליון 106, ובו הודעה על התחדשות העיתון: ההפסקה נעשׂתה לצורך שיפּוּרים, כדי “לעשותו באמת עתון שאין דומה לו בכל העולם”135, ולא יאוחר מ־1 בספטמבר ישוב ‘החבר’ לצאת.

ואמנם בראשית ספטמבר 1908, לאחר שהמערכת עברה מוִילנה לריגה, חוּדשה הופעת ‘החבר’, אבל עתה לא היה זה עוד עיתון יומי, אלא “שבועון מצויר לבני הנעורים” בן 16 עמודים הגיליון. פִרסום רחב נעשה לעיתון בגלגולו החדש; פרוספקט גדול ומצויר, שנפוץ ברבבות עותקים, הבטיח כי השבועון יהיה “לוקח לב בתכנו המצוין, המשעשע ומועיל גם יחד”, כדי לעשות את “בני הנעורים שלנו לעברים לאומיים, לעברים משׂכּילים”. הפעם נתנה המערכת דעתה לצורתו הנאה של העיתון; הוא נדפס על נייר משוּבּח, בשפע של תצלומים, רפרודוקציות ואיורים, רוּבּם ככולם עומדים בפני עצמם, ללא קשר ישיר לטקסט הצמוד אליהם. החומר המגוּון, שלא היה שונה בהרבה מזה שנדפס בשבוּעוֹנים שקדמו לו, הצטיין בריבּוּי דברים בהמשכים: הרוֹמַן ‘אשמת שוֹמרון’ מאת מאפּוּ, מעוּבּד לבני־הנעוּרים בידי העוֹרך; סיפּוּר־מסע בשם “ספר הגליל (זכרונות מארץ־ישׂראל)” מאת ישראל איתן; סיפּוּר היסטוֹרי־פיקטיבי בשם “מלך והדיוט” מאת אליהו לוין (חתום: אהל"ל), שהיה שותפו של טביוֹב גם בהוצאת ‘החבר’ השבועי (העתון נדפס בבית־הדפוס שיסד לוִין בריגה). אהל“ל פירסם בעתון גם מדור קבוע בשם “בינינו לבין עצמנו: פיליטונים קטנים לנערים קטנים”, בפּסבדוֹנים א' מזיק. טביוֹב עצמו פירסם בעיתון מחקר פולקלוריסטי בהמשכים על “שמות משפחה עבריים”. ב־1 בינואר 1910 נוסף לשבועון המדור “לפעוטות”, שכלל סיפורים קצרים באות גדולה וכן סיפּוּר ארוך בהמשכים בשם “העֶביון” (ללא ציון שם המחַבּר ההולנדי והמתרגם) – קורותיו של ילד עבֶה ושובב. בולט הֶעדרם של משתתפים בעלי שֵם בשבועון, ורוב הסיפורים שהובאו בו, שאינם מאת העורכים, חתומים בפסבדונימים: ש' מ־סקי, בן־נחמיה, בן אדונים, יכנה”ז ועוד. בן אדונים הוא שמואל הֶר136 (1887–1950), שהיה זמן־מה חבר מערכת ‘החבר’ ופירסם בו גם סיפורים בשמו המלא; ויכנה“ז הוא ישעיה כהן ניסן הר־זהב (גולדברג; 1858–1927), שפירסם בכינוּיוֹ זה מאות סיפורים, שירים ופיליטונים בעברית וביידיש, אשר תיארו בסגנון עממי את חייהם של יהודי העיירה. ב’החבר' – וגם בעיתוני נוֹער אחרים – הדפיס יכנה”ז “אגדות ישנוֹת־חדשות לסיפורי התורה”.

כל חוברת של ‘החבר’ נסתיימה בלקט של חדשות מן העולם היהודי (עליית התימנים לארץ, מגבית להקמת מצבה על קבר נ"ה אימבר, או על הקונגרס הציוני, שלא נתקבלו בו “החלטות רבּוֹת ערך”) ובחידות ושעשועים. העמוד האחרון הוקצה למודעות מסחריות – ביידיש (של בית־מסחר ליינות), גרמנית (של עיתון בשפה הגרמנית), רוסית (הצגות תיאטרון) ובעברית (מכירת גליונות ‘החבר’ היומי). אבל גם בצורתו החדשה לא הוציא ‘החבר’ את שנתו, ובשלהֵי אלול תר"ע יצא גליונו האחרון. החשש מפני כישלון, שטביוב התכונן אליו נפשית כשניגש לייסד את עיתונו, נתאמת מהר יותר מששיער: “אם עתון יומי לבני הנעורים לא יוכל עמוֹד, אזי באמת צריך להיוואש מכל תקוה”, כתב באיגרתו הנזכרת לש' בן־ציון; והעובדה שגם השבועון שהוציא כתחליף לעתונו היומי לא האריך ימים, היתה בעיניו הוכחה “כי אין לאומיות עברית ואין ציוניות ואין ‘עברית בעברית’, אלא הכל הוֹמבּוּג [=תרמית] ואחיזת עיניים”.


טביוב, שנואש מעתידה של עיתונות־ילדים עברית, התמסר מעתה בעיקר לעבודות תרגום ומחקר. מיואש פחות ממנו היה עוזרו ויד־ימינו בעריכת ‘החבר’, אליהוּ לוין (אהל"ל; 1873–1917), שניסה שלוש שנים אחרי סגירת ‘החבר’ להוציא בוִילנה עיתון־ילדים בכוחות עצמו; ניסה – ונכשל. בראש־חודש ניסן תרע“ג יסד אהל”ל, שהשתתף ברוב עיתוני הילדים של זמנו ונודע בשירים ובפיליטונים העבריים והיידיים שלו, את השבועון המצויר ‘הַנֹּעַר’. “אחת המטרות הכי נכבדות, אשר אליה שאפנו בגשתנו להוציא את ‘הנֹּער’”, כתב העורך בגיליון א', “היא להרגיל את הילד לקריאה עצמית”, לכן תשתדל המערכת, כי הדברים שיבואו בעיתון יהיו מובנים אפילו לקוראים בעלי ידיעה מוּעטת בעברית.

הניסיון הקצר, יחסית, שצבר לוין במערכת ‘החבר’, ניכּר יפה בששת גיליונות ‘הנֹער’, שיצאו בניסן־אייר תרע“ג. העיתון נדפס בפורמַט גדול, על נייר משוּבּח; כמה מסופרי ‘החבר’ – ביניהם ח”ד רוזנשטיין, יעקב שטיינברג ויכנה"ז – המשיכו את השתתפותם בשבועון החדש, ואליהם נוספו הלל צייטלין ומשה בן־אליעזר. העורך עצמו המשיך בּוֹ את סִדרת הפיליטונים המחוֹרזים שלוֹ ‘בינינו לבין עצמנו’ (גם כאן בפּסבדוֹנים מזיק), ובהם הִציג עצמו כשובב גדול, המתגעגע אל חבריו הקונדסים הקטנים ויוצא לחפּשׂם:

שָלוֹם, שָלוֹם לָכֶם, קוּנְדֵּסַי,

חוּשׁוּ, בּוֹאוּ, יַלְדֵי שַׁעֲשׁוּעַי!

הִנְנִי נִשְׁבָּע בִּזְקָנִי וּבִפְאוֹתַי

שֶׁרַבּוּ, מְאֹד רַבּוּ גַעְגּוּעַי

עֲלֵיכֶם וְעַל מְשוּבַתְכֶם הָ“עֲדִינָה”,

(וְאִם לִפְּעָמִים גַּסָּה – אַדְרַבָּה!) […]

אבל אחרי שמצא ה’מזיק' את חבריו הקונדסים – לא הספיק להשתעשע אִתם זמן רב: אחרי הגיליון השישי נסגר השבועון ‘הַנֹּעַר’ וחדל לצאת.


בשנה שבּהּ נסגר ‘החבר’ כבר נעשׂוּ במקומות שונים נסיונות נוספים, קצרי ימים, להוציא כתבי־עת לבני הנעורים. התעצמותה של התודעה הלאומית בקרב הדור הצעיר, תחיית השׂפה העברית ונצחונה של שיטת ההוראה הטבעית – תהליכים היסטוריים אלה חיזקו עוד יותר את הצורך בכתב־עת לילדים ולנוער. ואכן, מאז ראשית המאה לא היתה גם שנה אחת, שלא יצא בה עיתון אחד לפחות לצעירים, תחילה במזרח־אירופה ואחר־כך גם בארצות־הברית ובארץ־ישראל, ועד פרוץ מלחמת־העולם השניה מסתכם מספרם בשמונים כותרים. רוּבּם נוסדו ביוזמתם של מורים־סופרים “משוגעים לדבר”, כמעט ללא תמיכה ציבורית, ואין תימה שלא האריכו ימים. אבל הם מילאוּ תפקיד ראשוֹן במעלה בגידוּלה של ספרוּת־הילדים שלנו ובטיפּוּח דוֹר חדש של קוֹראים עבריים.



ו. שושני ‘האח’

השנים תר“ע–תרע”א (1910–1911), שבּהן נראו במזרח־אירופה ניצניו של החינוּך העברי השלם ובארץ־ישראל נהפך הדיבּוּר העברי לתופעה שכיחה בבית־הספר ומחוצה לו, היו גם שנוֹת שׂגשׂוּג לעיתונות־הילדים העברית. שישה כתבי־עת לבני־הנעורים הופיעו בתרע“א כמעט בעת ובעונה אחת, בארץ־ישראל, באירופה ובארצות־הברית; ויש אולי משום סמליוּת בכך, שאחד מאותם שבועונים נקרא ‘השחר’. רוב אותם עיתונים לא האריכוּ ימים, אך בעצם הופעתם אפשר לראות אות לראשיתה של תקופה חדשה. בניו־יורק יסדה תנועת־הנוער הציונית ‘יהודה הצעיר’ את ירחוֹנה The Young Judean, עם מדור עברי בשם “יהודה הצעיר”; בוַרשה הוציאו באותה עת שכנא שטיין ושמואל צבי זֶצר את השבועון המצויר ‘הירדן’; וביפו יסדו באביב תרע”א אגודת־המורים וחברת ‘קֹהֶלת’ את הירחון ‘מולדת’, שידע עליות וירידות ויצא בהפסקות עד שנת תש"ז.

על רוב העתונים האלה ידוּבּר להלן; אך ראוי לפתוֹח את הפּרק בשני נסיונות קצרי ימים, שנעשׂו באותה עת במזרח־אירופה והקשורים שניהם במשפחת שניאורסון החב"דית.

הניסיון הראשון נעשה באייר תרס“ט, עם הופעת חוברת א של 'השושנים: קונטרס לילדים ולבני הנעורים', שנוסד ונערך בעיירה האוקראינית גוֹרנוֹסטַאיפּוֹל על־ידי בן־יבם (פסבדונים של אחד מבּני הרב יוסף יצחק שניאורסון, שישב באותה עיירה) ונדפס בלוגאנסק הסמוכה. כוונת העורך היתה להוציא את עיתונו “עשר פעמים בשנה מדי חודש בחודש לבד יולי ואבגוסט” (כּכּתוּב בחוברת א') ולכלול בו דברי ספרות ופרפראות. מועט ודל היה החומר שהובא בחוברת הראשונה, ועיקר חשיבותה בהיותה בימת־פרסום ראשונה לכמה מסופרי הילדים שלנו. היא נפתחה בשירו הסיפורי של לוין קיפניס בן הט”ו “בבית ובחוץ” (שהוא, למעשׂה, פָּרָפראזה של הפּוֹאֶמה שלו “הילד החולה”, שנדפסה באותה עת בשבועון ‘הפרחים’ [פרק ד/ד]). לצדו נדפסוּ שיר דידקטי קצר מאת מרדכי מיכאלי בן הט"ו (חתום בשמו הקודם: מ' פריזנט), שניים מסיפורי העורך, סיפור היסטורי מתורגם מצרפתית, וכן חידה בחרוזים והלצות. בעותק שברשותי הוסיף העוֹרך התנצלות בכתב־ידו: “מפני סיבות בלתי תלויות לא יצא הקונטרס הנוכחי בכמותו [=בהיקפוֹ] הראוי. הקונטרס הבא יהיה פי שנַים בכמותו”. אך חוברת שניה לא יצאה.


שפר יותר חלקו של השבועון ‘האח’, שנוסד בליוּבּאוויץ' (רוסיה הלבנה) בכסלו תרע“א ויצא בהפסקות שלוש ורבע שנים (עד ניסן תרע"ד). מייסדוֹ הרשמי של השבועון היה הרב יוסף יצחק שניאורסון (1880–ניו־יורק 1950), שכיהן החל בתר”ף כנשיא תנועת חב“ד והצטיין בכושר ארגוני בלתי־רגיל. י”י שניאורסון, שייחס חשיבוּת עליונה לחינוך הדור הצעיר, יסד בראשית המאה את רשת הישיבות ‘תומכי תמימים’, שלמדוּ בהן נערים בני 10 – 12, שהיו עתודה לישיבה הגדולה. כדי לקיים ישיבות אלה ניהל הרב מבצע התרמה נרחב בין ילדיהם של חסידי חב"ד; ואותם ילדים, ששלחו תרומות קבועות ל’תומכי תמימים', זכו בתואר “אחים” (או “אחי תמימים”) וקיבלו חינם לביתם את השבועון ‘האח’. כן נשלח העיתון למנויים ונמכר לבודדים “ובזמנוֹ היה יוצא כחמישה וששה אלפים אֶכּסמפליארין כל שבוע” (‘אגרות קודש’ מאת י“י שניאורסון, תשמ”ב, עמ' שה).


ספרות הילדים אופק 30 האח עמ 193 (2).jpg
שער גיליון א' של 'האח', עיתון הילדים של חסידי חב"ד (כסלו תרע"א, ינואר 1911)

“עתון שבועי לילדים [וּבוֹ] מאמרים מועילים מאד לחינוך הילדים ומעוררים לשקידה בלימוד ומידות טובות, סיפורים יפים ארוכים וקצרים בעברית ובזַרגון, שירים, חידות ופתרוֹנן, שעשוּעים ובדיחוֹת, תולדות אנשי שֵם ועוד, כל אֵלה ערוּכים בשׂפה קלה ונוֹחה וּמוֹשכת את הלב ומביאים תועלת רבּה לילדים”. כּוֹתרת ארוּכּה זו, שנדפּסה בשער כּרך א של ‘האח’, היטיבה להגדיר את מגמת השבועון – לטעת בלב הקוראים הצעירים את רוח היהדות החרדית בצורה “מודרנית” מושכת לב. כיווּן זה נתן לשבועון העורך בפועל, ר' משה רוזנבלום (אוקראינה 1848 – רוסיה 1928), מזכיר ישיבת ‘תומכי תמימים’, שהיה בר־אוריין וכוּנה על־ידי הרב שניאורסון “איש אשר רוח בו” (שם). הוא גם שכּתב (בלא חתימה) את רוב החוֹמר לעיתוֹן, מרבּיתו בעברית ומיעוּטו יִידיש. השירים והסיפּוּרים המנוּקדים סיפּרוּ על “הילד המתחיל גמרא”, “שני היצרים”, “מדבר שקר תרחק”, ועל חייהם של צדיקים וּגדוֹלי האומה. הסיפור הארוך “דָוִידְל” סיפר את קורותיו של בן למשפחה משׂכּילית, שהוריו אילצוהו ללמוד שפות, חוכמת החשבון ושאר מקצועות חילוניים, אך הוא מאס באֵלה “והחזיק בדרכו, דרך התורה והיראה”. סיפור אחר בהמשכים, “לא תשתחווּ”, נוֹעד לחסן את הקוֹראים הצעירים בפני הרוּחוֹת החדשות, שנשבוּ אז ברחוב היהוּדי (הסיפור יצא אחר־כך בספר). בין השירים הדידקטיים, הקוֹראים “לְכָל תַּלְמִיד חָבִיב / הַיּוֹשֵׁב פֹּה לַשֻּׁלְחָן סָבִיב” להטות אוזן לדברי מוסר, אנו מוצאים גם שיר, המזהיר את הילד התמים מקריאה בכריסטומַיות “המשחיתות את הנפש”.

שבוע שבוע שׂוֹחח העורך עם “אֶחיו” הקטנים על עניינים שברוח ובנצח ישראל – לימוד התורה, קיום המצווֹת, חגים ומועדים, דבקוּת בדת – ושׂיחותיו הצטיינו בנעימה נלבבת, אינטימית כמעט, של חבר גדול המשוחח עם ידידיו הקטנים. שוב ושוב הטעים בדבריו מה גדול אושרם של אותם ילדים, היכולים להגוֹת בשלווה בתורת ישראל, בשלבוֹ נימה אישית בדבריו:

אֶחָי! זה כשלושים שנה מאז יצאתי מן החדר, ובכל זאת הרושם שעשׂתה עלי פרשת ויצא יעקב לא מש עוד מזכרוני. כמו חי ניצב לפנַי המחזה הזה. זוכר אני, הימים ימי כסלו, בחוץ לא קיץ ולא חורף. קור וחום משמשים בערבוביא. כולנו, תלמידי החדר, יושבים סביב השולחן ומחכים. רבנו בא מבית־הכנסת אחר תפילת מעריב, והוא מתחיל לבאר לנו מענייני דיומא, סדר השבוע, ויצא יעקב. […]

מדורי האקטואליה סיפרו לקוראים, בין השאר, על בוגרי ישיבת ‘תומכי תמימים’ שנתמנו לרבנים; או על קבוצת תלמידים שנשלחה לארץ־ישראל, לייסד ישיבה בחברון. אחר־כך נדפסו בשבועון מכתבים מחברון, חתומים בפסבדונים חברוני, שסיפרו על חיי הקהילה בעיר ועל מצבה של מערת המכפלה.

כל השנים קיימה המערכת קשר הדוק עם קוראיה; פירסמה מכתבי ילדים בשבח העיתון137, או איגרות רגשניות של נערים אל בני גילם “התמימים” (הם תלמידי הישיבה הקטנים); הדפיסה את שמות הילדים “אחי התמימים, המתנדבים אגורה אחת או שתיים” לטובת הישיבה; התנצלה על שאינה מפרסמת יצירות ילדים, אבל פירסמה מדי פעם חידות שחיבּרו הקוראים, או תשובות לשאלות קוראים על סוגיוֹת תלמודיות. אחת לחודש צורפה לגליונות ‘האח’ תוספת־פרס בת שני דפים, שכּללה בעיקר חומר ספרותי, ונשלחה למנויים ול“אחים” התורמים המצטיינים.

קיוּמו של עיתון ילדים חרדי, שהיה בבחינת חידוש, עורר מדרך הטבע תגובות לכאן ולכאן. בעוד שהאדמו“ר שלום דוֹבֶּער מלובאוויץ' ציין באִגרותיו כי “המאמרים טובים המה ומתאימים גם אל מטרתם הרוחני”138, קמו גם מערערים לא מעטים, שתהוּ “איך ההנהגה החב”דית נותנת יד למקרא עתון עברי [לילדים] ומה עניינה אל הילדים בחידות, בדיחות ושעשועים”. למקשים אלה השיב העורך, כי הכותבים אינם מוּדעים להשפעת הספרות החילונית על הילדים, וכי אין דרך אחרת אלא העמדת תחליף שתוֹכנוֹ כשר (כרך א‘, גל’ 36).

השפעת ‘האח’ נמשכה עוד שנים לאחר סגירת השבועון ערב מלחמת־העולם הראשונה. בשנות העשׂרים והשלושים הציע מנהל המחלקה היהודית בּמיניסטריון החינוּך הלטבי למורים להשתמש במאמרי ‘האח’ ובסיפּוּריו כחומר־קריאה בבתי־הספר; “ומה כביר היה הרושם אשר השאירוּ על הקוראים הצעירים כל המאמרים והסיפורים האלה”, סיפר המנהל, חמ“א חדקוב, “מה ערבו להם דבריהם בעת קראם אותם או בשמעם אותם מפי מוריהם” (מן ההקדמה ל’ספר השנה', תש"ב). אין פלא אֵפוא, שרבּים מסיפּורי ‘האח’ הועתקו למקראות ולספרי לימוד חרדיים באירופה, בארצות־הברית ובישראל (‘ספרנו’, ‘ילדותנו’ ועוד), ו־36 משׂיחוֹתיו של העורך, הקשורות בחגים ובפרשת השבוע, כונסו לכרך בשם ‘ספר השנה’, שיצא במהדורות אחדות (ריגא ת“ש; ניו־יורק תש”ב ואילך). וכשסיפּר בטאון חב”ד בישראל על ‘האח’, במלאות 55 שנה לסגירתוֹ, הוכתרה הרשימה במלים “עתון הילדים המופלא” (גל' 30, אלול תשכ"ט).


ז. ‘השחר’ העולה

במלאת חודשיים ל’האח' – בעוד העורך כותב לקוראיו הקטנים: “האח, אחים! בפרוטותיכם המעטות הנכם מחזיקים בעץ חיינו!” – נוסד בוַרשה בכ“א שבט תרע”א שבועון חדש לילדים בשם ‘הירדן’. שני עורכיו – המחנך שכנא שטיין (ליטא 1874–ניו־יורק 1958), שהוציא באותה שנה בוַרשה את המקראה החדשנית לקטנים ‘גינתנו’ ופירסם סיפורים בהמשכים בעתוני ילדים, והסופר הפוּבּליציסט שמואל צבי זצר (ווֹלין 1876–חוֹלוֹן 1962) – העניקו לשבועונם המצויר כיווּן לאומי ציוני ברור: כל חוברת נפתחה באיגרת מארץ־ישראל, שנכתבה על־ידי ישראל דושמן וסיפּרה בסגנון נמלץ ומתפעם על נופי הארץ הישנים והחדשים (“מדבּרי חול וסלעי מגור נהפכו לפינות נהדרות, המצטיינות ביופיין ובבריאותן”) והסתיימה בחדשות מארץ־ישראל. וכאן נוסיף, כי מחצית מהיקפה של כל חוברת כללה סדרות קבועות ויצירות בהמשכים. בנוסף על “מכתבים מארץ ישראל” מוצאים אנו ב’הירדן' “יומן של תלמידה גלילית” מאת המורה־החוקר ישראל איתן, סדרת משלים אגדיים מאת מ“י ברדיצ’בסקי, סיפור היסטורי בהמשכים מאת נחום סלושץ (“דיה הכהנת”, על מלכה יהוּדית אפריקנית) ומוֹנוֹגרַפיה בהמשכים על יהודה הלוי מאת העורך ש”צ זצר. בין המשתתפים האחרים ב’הירדן' יזכרו זלמן שניאור, יכּנה“ז ומנחם מבש”ן (אגדות), משה סטבסקי־סתוי, ח"ד שוַרץ (שחר), בצלאל רובינוק ויצחק למדן, שפירסם כאן את שירוֹ הראשוֹן. אך חרף התוכן המגוּון, ההדפסה הנאה והאיורים שליווּ כל סיפור (מאת הצייר ב. קראטקו), לא האריך ‘הירדן’ ימים: שישה גליונות בלבד יצאו, ובשלהי אדר נסגר השבועון ושני עורכיו היגרו לארצוֹת־הבּרית.

הכשלונות הללו לא הרתיעו סופרים ומחנכים אחרים מנסיונות להוציא כתבי־עת לבני הנעורים. יהוּדה שטיינבּרג חלם להוֹציא עיתוֹן־ילדים, אך המוות הקדימוֹ. אפילו ביאליק חשב על יִיסוּד שבועון לילדים במסגרת הוצאת ‘מוריה’ שעמד בראשה; אבל במהרה חזר בו מכוונתו והחליט כי “אפשר לעולם להתקיים בלעדינו; ואנחנו נשב ונקבל תענוג מרחוק” (אגרות ביאליק, ב‘, עמ’ קיח)


ספרות הילדים אופק 31 הירדן עמ 196 (2).jpg

בראשית 1911 ניסה גם שמואל טשרנוביץ, שהיה שמונה שנים קודם לכן מַזכיר מערכת ‘עולם קטן’, לייסד שבועון חדש לילדים והציע לביאליק ולדוִד פרישמן לערוך אותו במשותף. פרישמן נטה לקבל את ההצעה וכתב לביאליק בכ“א בשבט תרע”א: “אילו חפצת באמת לתת את שמך על עתון זה אפשר שהיינו עושים איזה דבר טוב. כבר קצה נפשי בכל העתונים ממין זה […] שהם מרעילים את ילדינו עד לאין מרפא”. אבל ביאליק, שעקב מקרוב אחרי גורל “השבועון השלישי או הרביעי או החמישי או הששי או וכו' וכו'”, כלשונו, דחה את ההצעה בשתי ידיים:

כלום יצאתי מדעתי לשים את עצמי שוטה כל־כך ולהוסיף עוד שבועון […] על אלה החכמים שקדמונו? הלא לשׂחוק ולמנוד־ראש נהיה כולנו. הגע בעצמך: ‘הפרחים’ שבועון בלוגאנסק, ‘הירדן’ בוארשה, ‘השחר’ ו’בן השחר' ובן־בנוֹ של השחר, אף הוא בוַארשה, ה’מולדת' – ירחוֹן ביפו, וחכּה מעט, בעוד שניים שלושה ימים והיו לנו בוַדאי עוד שניים שלושה – ומי אני ופרישמן כי נעמוד בין חכמים כאלה? ואנה תכנס כל השבוּעוֹנוּת הזאת? לא, יקירי, פנה לך אל חכם ממני, אולי יאות לך. אני – לא יֵרד בני עמכם! (אגרות, ב, עמ' קיז–קיח)

בסופו של דבר נתבטלה התוכנית להוצאת השבועון החדש; והדעת נותנת, שאחת הסיבות לביטולה היתה רמתו המשובחת של צמד השבועונים הוַרשאִי, שביאליק כינהו באיגרתו בלגלוּג־מה “השחר ובנו של השחר ובן־בנו של השחר”. חרף משך־חייו הקצר היה ‘השחר’ אחד ההישׂגים הבּוֹלטים בעיתונות־הילדים העברית, הישׂג שהיה בראש ובראשונה הישׂגו של העורך בפוֹעל מ' בן־אליעזר.


משה בן־אליעזר (גלמבוצקי; ליטא 1882–תל־אביב 1944), שהעשיר את ספרוּת־הנוֹער שלנוּ בסיפּוּרי מקוֹר ובעשׂרות תרגומי קלַסיקה לבני־הנעורים, היה גם המקדם הגדול של עיתוני הילדים העבריים, אשר הטביע בשקידתוֹ רבּת־השנים את חותמו האישי על מתכּוּנתם וצביוֹנם. לאחר שעבר מעיירת־הולדתו שְטִיצִין ללמוד בישיבת מיר נתפס להשׂכּלה, ובגיל עשׂרים עבר לוִילנה; שם הצטרף למערכת היומון ‘הזמן’ ועד מהרה נתגלה כעורך “רך ויודע רחמים בדין, הטובל כל ימיו בספרות”139. אז גם התחיל לפרסם ב’עולם קטן' את סיפוריו הראשונים לילדים, ביניהם הסיפור המקראי “הגבעוני”140. בארבע שנות שהותו בארצות־הברית (1906–1910) ערך את כתב־העת הספרותי ‘שִבּלים’ והוציא את סִדרת החוברות ‘זלזלים’ לקוראים הקטנים. עם שובו לוַרשה בסוף שנת 1910 הוזמן על־ידי מ"מ קרינסקי, בעל הוצאת ‘האוֹר’ (פרק ב/ו), להשתתף אִתוֹ בעריכת שבועון חדש לבני־הנעורים; באוֹתה עת עצמה הציע לו ביאליק לבוא לאודיסה ולהיות מתרגם קבוע בהוצאת ‘תורגמן’ (ראה פרק ב/ו), ואף ניסה להניאוֹ מהתקשרוּת עם בעל ‘האוֹר’ ומעריכת העתון: “ספק גדול אם תאריך ימים בצל קורתו של בעל העתון. ידעתי במקצת את האיש ואת שׂיחוֹ141; אַל נא אוסיף לדעתו עוד” (אגרות, ב, קטו).

למרות דברים חריפים אלה קיבּל בן־אליעזר על עצמו את עריכת העתון יחד עם קרינסקי, וביוֹם ל שבט תרע"א (15.2.1911) הופיעה חוברת ראשונה, כפולה, של השבועון ‘השחר’, שנפתחה בשיר־הטבע ארוך של טשרניחובסקי, “עם שמש החורף”.

“לאחר כל הנסיונות, שנעשׂוּ על־ידי אנשים שונים בזמנים שונים בהוצאת שבועון מיוחד לבני הנעורים ולא עלו יפה, לא רפו ידינו וניגשנו אל יסוד ‘השחר’”, כתבו העורכים־המייסדים בפרוגרַמה שלהם (גל' 10), בהוֹסיפם: “לא סמכנו על נסים במפעלנו זה, לא באנו להגדיל את מידת יכולתנו ולא העלמנו עין מכל קשי העבודה הזאת, הרחוקה משׂכר וקרובה להפסד. אולם מאמינים היינו בלב שלם, כי יסוד שבועון עברי לבני הנעורים הוא צורך השעה”. ו’השחר', המבקש למלא את לב הקוראים “אהבה ללשון הלאומית שלנו, גאוָה על העבר המזהיר של עמנו ואמונה בעתיד”, יופיע בהידור ו“ביופי חיצוני, שלא היה דוגמתו בספרות העברית”, כדי “לפתח את רגש היופי בלבות הקוראים הצעירים”. וּלמען יוכל העיתון לחדור “אל כל המקומות הרחוקים בתפוצות הגולה, אשר אהבת הלשון העברית וספרותה לא חדלה שם”, קראו העורכים לכל “אוהבי ‘השחר’ באשר הם” – מורים וקוראים כאחד – לעשׂוֹת ככל שיוכלו לרכישת מנויים חדשים ולהגדלת תפוצתו.

‘השחר’ היה, בשבעת חודשי קיומו, היפה והעשיר מכּל השבועונים העבריים לילדים. וצדק יחיאל יחיאלי, שכּתב כי “הרושם הראשון שעושה העתון הוא, שסיפּוּק הרגש האֶסטטי של קוראיו מעסיק את בעליו בּיחוד ותופס מקום בראש טרחתם” (‘הפועל הצעיר’, 9.5.1911 חתום: י.י.). החוברות נדפסוּ בהידור, על נייר עבה ומשוּבּח, נכרכוּ בעטיפה צבעונית ואוּירו בתמונות הסופרים המשתתפים, ברפּרוֹדוּקציוֹת אמנותיות ובתצלומים. קנקן נאה ומהודר זה נתמלא גם תוכן מנוּפּה ומשוּבּח – שירים וסיפורים מקוריים ומתורגמים, מאמרי טבע ומדע, ביקורות ספרותיות, חיבּוּרי ילדים, חדשות ודברי שעשועים. ביאליק, שהזהיר תחילה את בן־אליעזר מפני השותפות עם קרינסקי, מיהר לשנות את דעתו ופירסם ב’השחר' את “אצבעוני” המקסים שלו (גל' 19 – 20). יעקב לרנר פירסם בו בהמשכים את הפּוֹאֶמות האוֹטוֹבּיוגרפיות שלו ‘הטחנה’ ו’תעלולים‘; ולצדם נדפסו משירי הילדים של פיכמן וטשרניחובסקי, יעקב שטיינברג ודוִד שמעונוביץ (שמעוני), ומסיפּוריהם של י“ל פרץ, משה סטבסקי (סתוי), י”א לייזרוביץ’, מביכּוּרי יצירוֹתיו של אהרן צייטלין142 ועוד. ה“ד נומברג פירסם ב’השחר' סדרת פיליטונים בשם “משבוע לשבוע”, שנכתבו בצורת יומן של “תלמיד המחלקה הרביעית שמעון”. הפרק הראשון, “המרידה של הקטנים” (גל' א), סיפר על החלטתם של הילדים “להשתחרר מהשפעת הסופרים הגדולים, הכותבים לילדים”, ובמקום זאת החליטו “לכתוב לעצמם בשביל עצמם”; ואין תימה שהפיליטון ה”בלתי־חינוכי" עורר את כעסו של הפדגוג י' יחיאלי, שמצא כי “מגוחכים ואי־טבעיים הם הילדים המתרברבים של מר נומברג […ה]מפטפטים פראזות חבוטות השאולות מאיזה מאמר עתוני רגיל” (‘הפועל הצעיר’, שם)143. העורך, מ' בן־אליעזר, פּירסם בעִיתון סִדרה בהמשכים בשם “חברַי: מזכרונות הילדות”, והרבה מאוד סיפורים מתורגמים, רובם ככולם בלי חתימת שם המתרגם, ביניהם מסיפּורי מרק טוֵין, מקס נורדוי, בּוֹלסלב פְּרוּס, וכן את סיפורו הגדול של ג’ק לונדון ‘קול מיער’144. במדורים “פרפראות” ו“בישראל ובעמים” הובאו חדשות ו“סיפורי מאורעות, אשר יעסיקו גם את מוח הקטנים ולבם”: על החפירות הארכיאולוגיות בהר־הבית, על המרד במקסיקו והמהפכה בפרס, על זרם התיירים הגובר לארץ־ישראל, ועל החלטתם של “צעירי ישראל אשר בעיר חברון לעזוב את לחם־החסד שהתפּרנסו ממנו ולייסד בסביבות עירם מושבה של עובדי אדמה”. מקום נרחב הוקצה בעיתון לתשוּבוֹת המערכת לקוראים הצעירים ולכּוֹתבים בני כל הגילים. רוב התשובות היו בנוסח “בשירֶיך אמנם יש שורות יפות, אך בכללם אינם ראויים לדפוס”, או: “תחילה היֵה קורא, ואח”כ תהיה סופר, אם יש לך כשרון". אך ביניהן נוכל למצוא גם תשובות, שמתוכָן אפשר ללמוד על מצבו של העִיתון, או על מדיניוּת העריכה של קרינסקי ובן־אליעזר. כך למשל, השיבה המערכת לשאלתו־טענתו של קורא, הקובל על ריבּוּי הוצאתם של גליונות כפולים, ההופכים למעשה את ‘השחר’ לדו־שבועון:

הנוּמרים הכפולים מכילים מספר גליונות של שני נומרים והקורא אינו מפסיד כלום; ולא עוד, אלא שבאופן זה אפשר לנו להדפיס דברים גדולי הכמות בלי המשכים רבים. ולכן יפה עושים העתונים המובחרים לבני הנעורים ברוסית (כגון טרופינקה), שנותנים לקוראיהם את הנומרים רק פעמיים בחודש. (גל' 23–24).


ספרות הילדים אופק 32 בן שחר עמ 199 (2).jpg
שער השבועון 'בן־שחר', שניתן שי־חינם למנויי 'השחר' (וַרשה 1911)

שתי הוספות חינם הבטיחה הנהלת ‘השחר’ למנויים: חוברת שבועית בשם ‘בן־שחר’, בה יבואו “שירים קטנים, סיפורים, פתגמים, ציורי שעשועים, תמונות ועוד לפי רוח הפעוטות”, וכן “ביבליותיקה של השחר”, שתכלול “ספר ספר בכל חודש, מבחר היצירות של הסופרים העבריים והסופרים הלועזיים בתרגום עברי קל ויפה”. אך אם עמדו העורכים במחצית הראשונה של ההבטחה וצירפו אל כל גיליון של ‘השחר’ חוברת מוקטנת ומנוקדת של המוסף ‘בן־שחר’, שכּללה סיפורים ושירים קצרים וקלים וחומר מגוּוָן אחר, שהצטיין בקיצוּרוֹ ובשׂפתוֹ הקלה, לא הצליחה המערכת לעמוד בהבטחתה השניה: אחרי דחיות חוזרות ונשנות נדפסה בגל' 11–12 הודעה למנויים, כי חל שינוי ב’ביבליותיקה של השחר': “תחת לשלוח גליון גליון בכל חודש, קיבּלו המנויים את הספר ‘מחיי הילדים’ של ב”ז הרצל בתרגומו של דוד פרישמן (שיצא ארבע שנים קודם לכן בהוצאת ‘האור’) – ובכך הגיע לסיומה החטוף קיוּמה של ה“ביבליותיקה”.

שבועון זה, על צורתו המרהיבה ותוכנו העשיר, אי־אפשר לו שלא יעורר הדים ותגובות. המאמר המקיף ביותר עליו נדפס אחרי הוֹפעת גליוֹנוֹ השלישי דווקא בארץ־ישראל, הלא הוא מאמרו הנזכר של יחיאל יחיאלי (‘הפועל הצעיר’, 9.5.1911). אחרי שבירך את המוֹ"ל על “האיניציאטיבה הפרטית” שלו למלא את החלל הריק ולסייע ליצירת “ספרות־ילדים בריאה”, מתח הכּוֹתב ביקורת מנוּמקת וּמעניינת על החלק השירי בעיתון זה ובעיתוני הילדים בכלל:

“טוב היו עוֹשׂים העורכים עתונים לילדים לוּ היו ממעטים בשירים ליריים בכלל ובשירי הטבע בפרט ובמקומם היו נותנים שירים סיפּוּריים קלים. אלה מובנים לילדים יותר והתעניינוּתם בקריאתם מרוּבּה יותר”. כן ביקר יחיאלי, במידה של צדק, את מדור ביקורת־הספרים ב’השחר', שלא ידע “להסתגל אל טעם הקטנים וידיעותיהם”, ובמקום להביא להם “ביקורת קלה ומחוּוֶרת, כתבו מה שכּתבו ממש כּמוֹ שהיוּ כותבים בעתון לגדולים, בלי שום שינוּי בצוּרה ובתוֹכן”. אך בעיקר יצא קצפּו של המבקר־הפדגוג על “המנהג המכוער שהוּנהג בעתוֹני ילדים אצלנוּ”, הלא הוא הדפּסת חיבּוּרים ומכתבים של קוראים:

הילדים הולכים ומדקלמים [=מפרסמים] את עצמם, את מוריהם ואת בתי־הספר שהם לומדים בהם ואת העתון שהם כותבים בו את מכתביהם – וכל זה הוא מגונה מאד, בפרט כשהדבר נעשה על־ידי ילדים. הגיע כבר הזמן שנעזוב את המנהג הזה. (שם. חתוּם: י.י.)

הוצאתם הסדירה של שני השבועונים, בצורתם ובמתכּוּנתם הקבועוֹת ובמספר זעום של מנויים, היתה מעמסה כבדה מדי למו“ל פרטי. במלאת חצי שנה ל’השחר' פירסמה המערכת “מכתב גלוי אל חובבי הלשון העברית וספרותה”, הדן במצבו הדחוק של העתון “מפני מיעוט החותמים”; הניסיון המר של עיתוני הילדים העבריים, שצצו ונבלו מחוסר חותמים – כתבו העורכים – לא הרתיע אותם מ”לברוא את ‘השחר’ ולשכללו באופן שלא היה דוגמתו בספרותנו“; וכדי שיוכל העיתון לצאת הלאה “באותו ההידור כשהיה” אוּלצה ההנהלה להעלות את מחירוֹ (משישה לשמונה רוּבּלים לשנה). “עתון עברי לבני הנעורים”, הטעימה המערכת בסיום מכתבה הגלוּי, “הוא מפעל לאומי, שכל חובב לשוננו הלאומית מחויב לעזור לקיומו וביסוסו” (גל' 27). אבל גם היִיקוּר לא סייע הרבה לביסוסו של העיתון. עוד שמונה שבועות הוא הוסיף לצאת באותו הידור, ובי”ג תשרי תרע"ב הופיע הגיליון האחרון (מס' 35 – 36) של ‘השחר’, ובעמודו האחרון באה הודעת המערכת לקוראים, שעם הגיליון הכפול הזה “ייפסק קיומו של שבועוננו” וכל החותמים לשנה שלמה יוכלו לקבל את יתרת דמי החתימה בכסף או בספרים.


ח. ‘שתילים’ במוסקבה

עם סגירת ‘השחר’ עבר בן־אליעזר לאוֹדיסה, ושם עבד כחמש שנים עם ביאליק בהוצאת ‘תורגמן’ (ראה פרק ב/ו); אך בדומה לי"ב לבנר, דבק גם בבן־אליעזר “חַידק” עִתוֹנוּת הילדים, ובשנים הבאות אנו מוצאים את שמו קשור עוד שלוש פעמים בעיתוני ילדים ונוער ובעריכתם.

ערב יִיסודה של הוצאת ‘אמנוּת’ (פרק ה/א) הוזמן בן־אליעזר לבוֹא למוסקבה – ככל הנראה בהמלצת ביאליק – לערוך שם כתב־עת חדש לילדים, שעמד לצאת על־ידי ‘אמנות’ ובמימון משפחת זלאטוֹפּוֹלסקי. ובכ“ה תמוז תרע”ז (2.7.1917) – הוא תאריך יִיסודה ה“רשמי” של הוצאת ‘אמנות’ – הופיע גיליון א' של ‘שתילים: עתון מצויר לנערים ולילדים’. העִיתוֹן נוסד – כפי שציין העורך ב“פרוגראמה” שנדפסה על עטיפתו הצבעונית של הדו־שבועון – בימים של “התעוררות לאומית באוהל ספרותנו העברית”; ומפני שהתלמידים “אינם מוצאים די סיפוקם בספרות־הילדים המעטה שיש לנו”, בא ‘שתילים’ “לתת בלב הקורא הצעיר את העולם העברי. צריך שהקורא הקטן יראה את עצמו בתוך עתונו העברי שרוי בעולמו שלוֹ ולא בעולם זר”.

‘שתילים’, שיצא בימי מלחמה ומצוקה, לא יכול היה, כמובן, להצטיין באותו הידור חיצוני שאיפיין את ‘השחר’; הוא נדפס על נייר־עִתון זוֹל והאיורים בו היו מעטים, יחסית. אך במבנהו ובתוכנו הוא נראה כמעט כאחיו תאוֹמוֹ של ‘השחר’; גם בוֹ נדפסו משירי ביאליק ופיכמן, טשרניחובסקי ולרנר; מאגדות מקס נורדוי ומסיפורי בן־אליעזר; מאמרי טבע ומדע, סקירות ספרים, חדשות, פרפראות ודברי שעשועים. מכתבי קוראים וחיבּוּרי ילדים נעדרו לחלוטין מ’שתילים' (אל נכון בהשפעת הביקורת הקשה, שמתח יחיאלי על פִרסוּם דברי ילדים ב’השחר'145); אך בחלקהּ האחרון של כל חוברת הובא מדור בשם “לקטנים”, בו נדפסו מחרוזיהם של יצחק אלתרמן ויחיאל הַילפרין, חרוזי בדיחה מצוירים של וילהלם בוש בתרגום ס.ר.ג. (פסבדונים), מעשיות קצרות ומעט פרפראות.

גודל העתון – 48 עמודים בכל חוברת! – איפשר לעורך לפרסם שלושה דברים בהמשכים בעת ובעונה אחת (רוּבּם הופיעו אחר־כך בספרים): סיפורו הסבוך של אליעזר שטיינמן “הבן הנודד”, על תלאות ילד יהודי שאומץ על־ידי משפחה נוצרית146; פּוֹאֶמה אגדית אוּטוֹפית בשם “משיח בן יוסף” מאת אברהם אֶפשטיין; “תולדות ארמיניוס וַמברי ומסעותיו בארצות המזרח” בתרגומו של בן־אליעזר147. בכרך ב נדפסו בהמשכים סיפורו ההיסטורי של ניקולי רוּבַּקין “על מזבח המדע” בתרגום אנונימי (המתרגם הוא חיים אליעזר דוּבּניקוב)148, וכן סיפּוּרה האלגורי של סופי דה סגיר “קורות חמור” בתרגום בן־אליעזר149. גם הפּוֹאֶמה ספוגת העליצות “קטינא כל־בו” מאת ביאליק נדפסה לראשונה ב’שתילים' בשני המשכים (גל' 1, 2), ואחריה פירסם המשורר בעיתון עוד שירים קטנים ומאגדות שלמה המלך. כן נדפסו בו מביכורי יצירותיהם של אהרן פישקין ויחיאל רברבי, א"ז בן־ישי וזינא רבינוביץ. נער בשם שלמה זרחין (זרחי; 1905–1955. לימים סופר ‘דבר’ בחיפה) פירסם בעיתון את שירו היפה “בעדן ילדים”, שהיה אחרי הלחנתו (על־ידי דוד זהבי) לאחד משירי הזמר הפּוֹפּוּלריים בארץ.

המאורעות המסעירים, שטילטלו באותה שנה את אירופה והמזרח התיכון – מלחמת־העולם, המהפכה הרוסית, כיבוש ארץ־ישראל בידי הבריטים – תוארו בהרחבה ב’שתילים', בעיקר במדורים “קורות הימים” ו“מקרוב ומרחוק”. העורך סיפּר לקוראיו הצעירים על גירוש תל־אביב, על הקמת הגדוד העברי ועל שחרור ירושלים. הידיעה על הצהרת בלפור, שהשׂתרעה על פני עמוד שלם, הוכתרה בכּותרת החגיגית “ארץ־ישראל לעם ישראל”, והמערכת הביאה בה בהבלטה את מִנשר ההסתדרות הציונית ברוסיה: “על שערי ציון יתנוסס הדגל העברי, הדגל הכחוֹל לבן” (גל' 8–9).


ספרות הילדים אופק 33 שתילים עמ 207 (2).jpg
שער הדו־שבועון 'שתילים', שיצא במוסקבה בקיץ תרע"ז (1917), בימי המהפכה הקומוניסטית

אירוּעי המלחמה מצאוּ את בּיטוּיָם – אם כי במידה פּחוּתה – גם בעמוּדי הספרוּת של ‘שתילים’. המסאי דוד אריה פרידמן (1889–1957), שהיה אז רופא צבאי, פירסם בּוֹ סיפור מהווי החיילים בשם “מעשה בזֶמֶר: מתוך פנקסו של אחד המגוייסים”, ובשולי הסיפור הוסיף את הציוּן: במחנה הלוחם; ומשורר שחתם בפסבדונים הנודד פירסם בכרך ב את שירוֹ האֶלגי “אחרי הכוֹרת”, המבכה את קרבנות המלחמה:

[…] כִּי קָרָא הָאָדָם לַטֶּבַח

וַיַּעַל עֲלֵיהֶם הַכּוֹרֵת,

וַיִּרֶב הַקַּרְדֹּם חֲלָלִים

וַיִּפְּלוּ חֲלָלִים בַּמְגֵרוֹת.


חֲבֵרִים לְמֵאוֹת חֲסֻנִּים

מֻשְׁלָכִים מִסָּבִיב הֲרוּגִים,

וְהֵם נָדִים אֵין כּוֹח, אֵין יֶשַׁע,

מְפַלְלִים, נִרְעָשִׁים וְנוּגִים.

(שנה ב‘, גל’ 5)

בשעה שבישׂר ‘שתילים’ לקוראיו כי “על שערי ציון יתנוסס הדגל העברי” (נובמבר 1917), תפסו הבולשביקים את רסן השלטון ברוסיה. אבל העיתון הוסיף לצאת כמעט שנה גם במשטר החדש. בחוברת האחרונה לכרך א' (11–12, 31.12.1917) הבטיחה המערכת כי בכרך הבא יבואו, בין השאר, “שורה של אגדות מאת ח”נ ביאליק“, החלק השני של הסיפור בהמשכים “הבן הנודד” לשטיינמן, סיפור בהמשכים מאת ג’ק לונדון (“הזאב האמיץ”) ועוד. אבל אף אחת מאותן הבטחות לא באה לידי מימוש, בשל תנאי הזמן. ביאליק אמנם שלח מאודיסה את האגדות המובטחות, אך “הם וציוריהם היפים אשר הכינותי בכספי [אבדו] בדרך הליכה למוסקבה” (אגדות ביאליק, ב, עמ' רמא). שטיינמן, מחַבּר “הבן הנודד”, עקר ממוסקבה לאודיסה והקשר אִתוֹ נותק; ו”הזאב האמיץ" של לונדון הוחלף משוּם־מה ב“קורות חמור” של דה־סגיר.

אבל חרף כל הקשיים, המחסור, חילופי השלטון ושאר התלאות הוסיף ‘שתילים’ לצאת בשנתו השניה עוד שישה חודשים, בדייקנות מעוררת השתאות. בין המשתתפים בשנה זו יוזכּרוּ שאול טשרניחובסקי (“בסתר היער”, משירי “קַלֶוַלה”), יעקב לרנר (“צִפּוֹרת”), יעקב פיכמן, יצחק אלתרמן (פזמוֹנוֹ הידוע “באגוזים נשׂחקה”), יצחק קצנלסון, נתן גרינבלט (גורן) ואחרים; כן נכללוּ בוֹ שפע תרגומים ורוב המדורים הקבועים. רק אחרי שהחרימו הבולשביקים את בית־הדפוס ביולי 1918 עקרו הוצאת ‘אמנות’ ובעלֶיה ממוסקבה לאודיסה, ובן־אליעזר עצמו עבר לקובנה (ליטא), שם ניהל את לשכת העיתונות שליד המשרד לענייני יהודים. אבל גם בהיותו גולה ונודד, עשׂה בן־אליעזר הכנוֹת להוציא כתב־עת חדש לילדים במתכונת ‘שתילים’. הוא סיפח למערכת את י“א לייזרוביץ והזמין חומר מידידיו הסופרים. “נכון אני לעזור לעתונך בכל לב”, השיב ביאליק לפנייתוֹ בראשית תרפ”ב מברלין, “בבואי לארץ־ישראל לא אמנע ממך מן הטוב אשר בידי” (אגרות ביאליק, ב, עמ' רמא). אבל התוכנית לא נתממשה. רק מקץ ארבע שנים, כשהחליטו בעלי היומון ‘הארץ’ להוציא שוב שבועון לילדים, שׂמוּ עינם על מי שנחשב אז לטוב ולמנוסה ביותר בשדה העיתונות לבני־הנעורים, ובן־אליעזר הוזמן לבוא לארץ ולקבל לידיו את שרביט העורך (ראה פרק יג/ג).


ט. ‘הצפירה לילדים’

שונה במתכונתו ובצביונו מעיתוניו של בן־אליעזר היה הירחון ‘הצפירה לילדים’, שיצא בפרק־הזמן שבין שקיעת ‘השחר’ להופעת ‘שתילים’150. שם הירחון הצביע בבירור על זיקתו ליומן ‘הצפירה’, והיה זה עיתון־ילדים ראשון, שיצא על־ידי יומון עברי ואשר המלה לילדים כלולה בשמו, כ“נספחת” לשם עיתון־האב (תופעה שרווחה אחר־כך בקרב שבועוני הילדים הארץ־ישׂראליים). בשלהי דצמבר 1913 בישׂרה המערכת לקוראיה, כי “מראשית 1914 נותנת ‘הצפירה’ הוספה מיוחדת חודשית בשם ‘הצפירה לילדים’, שתהיה מוקדשת כולה לעניינם, לחינוכם ולהתפתחותם של הילדים העבריים”, ובי“ז שבט תרע”ד (13.2.1914) הופיע הגיליון הראשון של הירחון, שחוּלק חינם למנויים. בראש הגיליון המנוּקד נדפס אמנם כי הוא יוצא “בשנת הארבעים [של היומון] בעריכת נחום סוקולוב”; אבל העורך בפועל של ‘הצפירה לילדים’ היה יוסף הפטמן151, עוזרו של סוקולוב, שחתם על שׂיחותיו עם הילדים בפסבדונים הסבא, בלי ששמו נזכר בעיתון. כבר בפנייתו הראשונה אל הקוראים הצעירים סיפר הפטמן, בסגנונו הספוג הומור עממי, על מטרת העיתון ועל תוכניותיו לעתיד:

רבּים מכם התלוננו באזנַי על זה, שהם רחוקים כל־כך מעולם הגדולים. רבּים מכם הביעו את החפץ לקרוא גם הם בעתון עברי, אשר יספר להם מאום ויסביר להם מאום ויבאר להם מאום. ואני הלא ידעתי מה צדקו דבריהם וטענותיהם. והנה אני מגיש לפניכם את ‘הצפירה לילדים’. קראו בה בשׂוּם לב. אני חפצתי שתהיה הצפירה הזאת אשר לכם כמו ‘הצפירה’ אשר לגדולים, כי תמצאו בה את כל מה שמוצאים הגדולים ב’הצפירה' שלהם." ("הדואר של הסבא. גל' א').

שונה ממנה בנעימתה היתה הפּנִיה החגיגית, הנמלצת משהו, “אל קוראינו הקטנים”, שנדפסה בפתח גיליון א של הירחון. “העולם הצנוע של הילדים משך תמיד אליו את עיני הסופרים הגדולים”, כתב איש־המערכת העלום (אולי סוקולוב), שפירט בהמשך את המטרה העיקרית של המוסף – חיזוק רגש האחדות בקרב בני דור־העתיד:

זאת היא מטרתנו, ילדים חביבים, בסורנו עתה אליכם להשתעשע עמכם. אנו רוצים לנטוע את נטע הילדות הזה, את האחדות, עמוק בלבבכם. אנו רוצים לטייל עמכם ארוכות וקצרות בגן הזה שאתם נתונים בו, להראות לכם את כל מחמדיו ואת כל הפינות היפות שבו. ואולם באותה עת נספר לכם גם על כל הדברים היפים אשר מחוץ לכם, על כל המעשים ועל כל החזיונות אשר יגלו לעיניכם אחרי כן, כעבור איזו שנים, כשתהיו גדולים.

לא רב היה החומר הספרותי בששת הגליונות של ‘הצפירה לילדים’, שנדפסו על נייר־עיתון זול. כל גיליון היה בן ארבעה דפים (16 עמודות) בתבנית גדולה, ותוכנו היה מוקדש, בדרך כלל, לחגי ישראל: שירים לט“ו בשבט מאת דוִד פרישמן ויעקב פיכמן, “מחזה אחשוֵרוש” מאת יצחק קצנלסון, “יציאת מצרים” ליחיאל הַילפרין וכן הלאה. יכנה”ז (ישעיה ניסן גולדברג) העביר לכאן את מדורו “אגדות ישנות־חדשות לסיפורי התורה”, שפתח בו ב’החבר‘. כן נדפס בעתון סיפור “ז’ול וֶרני” בהמשכים בשם “דרך כדור הארץ” מאת יעקב לוי, בתרגומו של מ’ מבש"ן. עמודי החדשות סיפרו, בין השאר, על משפט דרייפוס ועל מלחמת הבלקן; ובמדור “הדואר של הסבא” שׂוחח העורך על פרשת השבוע וענה על מכתבי קוראים. תמונות לא היו בעיתון, פרט לכותרת המצוירת הגדולה, שבה נראים שני נערים מפליגים בסירה, שעל מפרשׂהּ מתנוססת המלה ציון.


ספרות הילדים אופק 34 הצפירה עמ 205 (2).jpg
'הצפירה לילדים' בעריכת יוסף הפטמן – מוסף ראשון לילדים בתוך יומון עברי (וַרשה 1914)

מלחמת־העולם הראשונה, שפרצה בקיץ 1914, פגעה קשה גם בהופעתם הסדירה של העיתונים העבריים. בתמוז תרע“ד יצא הגיליון השישי והאחרון לאותה שנה של ‘הצפירה לילדים’ (בו נוסף מדור חדש לגיל הרך בשם “אל הקטנים”). אבל עורכי ‘הצפירה’ לא נואשו מן התקווה לחדש את המוסף לילדים: בגיליון האחרון לשנת 1915 הודיעה המערכת, שאם יגדל מספר המנויים תחודש גם הופעת ‘הצפירה לילדים’; אך הציפּיות לא נתממשו. כעבור 12 שנה בּישׂרה המערכת שוב להורים ולמורים כי היא מתעתדת “להוציא את ‘הצפירה לילדים’ בצורה נאה ובתוכן המתאים לתעודתו” (‘הצפירה’, 14.1.1927), ויוסף הפטמן אף פּתח בהכנוֹת לחידוּש המוסף152. אך רק מקץ ארבע שנים, עם חידוש הופעתו של היומון באביב תרצ”א, הודיעה המערכת בהבלטה כי לגליון חג השבועות “תהיה נוספת הצפירה לילדים – תוספת מיוחדת, מנוקדת ומצוירת”. ואמנם בה' בסיוָן צוֹרַף ל’הצפירה' מוסף חד־פעמי לילדים, שכָּלל בין השאר “שיר לאֶפרוחים” מאת יעקב כהן, אגדה מזרחית מאת משה סטבסקי (סתוי), דברי פולקלור, רשימה על ל“ג בעומר בארץ־ישראל, שיחה על ‘הצפירה’ ודברי שעשועים. מקץ שבוע סיפרה המערכת כי “הגליון הראשון, המנוקד והמצויר של ‘הצפירה לילדים’, שיצא בתור גליון לדוגמה, נתקבל בהתלהבות רבּה על־ידי קהל הקוראים והוכיח לנו, כי הוספה זו צריכה להופיע בקביעות מדי שבוע בשבוע. אנו עושים את ההכנות הדרושות לשם ארגון ההוצאה הקבועה הזאת, ובימים הקרובים תהיה לנו כבר האפשרות להכריז על הצפירה לילדים השבועית, אשר תינתן פרס חינם לחותמים ותימצא גם במכירה בודדת” (‘הצפירה’, 26.5.1931). אבל ההבטחה לא נתמלאה: בקיץ תרצ”א חדל היומון לצאת, וכך נתבטלו מאליהן ההכנות לחידוש המוסף לילדים.


אבל אם לא שפר מזלה של ‘הצפירה לילדים’, לא נשארו הקוראים העבריים הצעירים באירוֹפּה בלי עיתון משלהם. עם התחזקות החינוך העברי הלאומי בפולין וברומניה בשנים שבּין שתי מלחמות־העולם, זכתה ספרות־הילדים העברית בארצות אלה לפריחה מחודשת, שהביאה גם להוצאתם של עיתוני ילדים חדשים. רובם ככולם לא האריכו ימים, אך כל אחד מהם תרם, אם מעט ואם הרבה, להעשרתה של ספרות־הילדים שלנו. על עיתונים אלה ידובר בפרק נפרד.

אך בעוד ‘הצפירה לילדים’, ‘הירדן’ ו’השחר' נאבקים על קיומם בוַרשה, נוסד ויצא ביפו הירחון לבני־הנעורים ‘מולדת’, שקורותיו הן מן הפרקים המרתקים בספרות־הילדים שלנו. לירחון זה מוקדש הפרק הבא.


י. נפתולי ‘מולדת’

כּכל שגדל מספרם של הילדים הדוברים וקוראים עברית בימי העליה השניה, נתחזקה ההכּרה בארץ ובגולה בנחיצוּתוֹ של כתב־עת עברי לילדים ולנוער. ועידת־המורים מעוטת המשתתפים שנתכנסה בסג’רה בשנת תרס“ז (1907), קיבּלה החלטה הקוֹראת ל”הוֹצאת עתון לבני־הנעורים" (‘העולם’ מ"ו, 14.11.1907); וכמענה להחלטה זו יסד אלכּסנדר זיסקינד רבּינוביץ באותה שנה את “אשכולות, קבצי ספרות ומדע לבני־הנעורים”. חוברות אלה, שחפזון העשׂיה ניכר בהן, היו בגדר ניסיון קצר־ימים וכושל למלא את התביעה להגיש כתב־עת לנערי ארץ־ישראל. אז“ר אסף חומר מכּל הבא ליד – חלקוֹ מועתק ממקורות מוכנים, מיעוּטוֹ נכתב במיוחד בשביל ‘אשכולות’ והשאר נכתב או תורגם על־ידי העורך עצמוֹ – והדפיסוֹ חוברות חוברות, שלא צוינוּ בהן תאריכי הופעתן (גם לא שנת הדפּסה!). אנו מוצאים כאן, בין השאר, סיפּוּר דמיוני־פרוגרמָטי מאת ש' בן־ציון על כּרוּב שנשלח ארצה לאסוף ניצוצות ממזלו המנוּפּץ של ישראל (“יזרעאל”; חוברת א); סיפור מאת מאיר וילקנסקי על “רבּי” של גנבים העולה לארץ ונספה בהצילו תינוק שנפל לים (“הרבּי”; חוברת ב'); את שירוֹ הידוע של היינריך היינה “שבּת המלכה” בתרגום חובבני של אז”ר (שם), שנקטל על־ידי הביקורת153. חוברת ד' הורכבה כמעט כולה מסיפוריו של משה סמילנסקי, שכּבר נדפסו במאספים קודמים – ובזאת הגיע לסיומו נסיונו קצר־הימים של אז"ר בתחום עִיתונות־הנוער.

לא עברה שנה, ובירושלים עשו חמדה ואליעזר בן־יהודה ניסיון נוסף להוציא עיתון־ילדים, אך נסיונם זה – השבועון ‘העברי הקטן’ (ראה סוֹף פּרק ד/א) – נקטע בתום החודש הראשון לתחילתוֹ. שני נסיונות נוספים, אנונימיים למחצה, עשׂוּ באותה שנה בירושלים קבוצות צעירים חובבי ספרות. אגודה בשם ‘בני ציון’ הוציא בקיץ תרס“ט ירחון לבני־הנעורים בשם ‘הצעיר’, וכל שלושת עוֹרכיו חתמו בפסבדונימים: עמ”י, מ“ח ו”אלמוני“. בשתי החוברות הצנומות, שהספיקו העורכים להוציא (סיוָן, תמוז), באו שירים נמלצים, סיפורים קצרים, מעשׂיות ערביות ו”זכרונות מימי הילדות", חתומים כולם בפסבדונימים שונים ומשונים.

חבורה ירושלמית שניה, בשם ‘אגודת הדור הצעיר’, עשתה באותה עת עצמה ניסיון להוציא ירחון מתחרה בשם ‘ניצוצות’. בחוברת היחידה שיצאה אנו מוצאים שירים חובבניים חתומים בפסבדונימים, רשימות על טיולים, חידות וסיפור בשם “בת יפתח” מאת זרובבל חביב.

שלוש שנים בקירוב עברו מאז סגירת ‘אשכולות’ ועד שניגש מרכּז המורים בארץ־ישראל לממש את החלטתו בדבר הוצאת כתב־עת הראוי לשמו לבני־הנעורים. המרכז שיגר איגרוֹת לאישים וּלמוֹסדות עם בקשת תמיכה ועידוּד, ואחד־העם כּתב בתשוּבתוֹ כי “מכתב עתי לבני הנעוּרים בארץ ישׂראל הוּא דבר נחוּץ טוֹב וּמועיל” והבטיח “לעזור על ידכם בכל אשר אוּכל” (איגרת מיום יז אלוּל תרס"ח). מעט מעט נאסף המימוּן מתרומותיהם של ציוני מוסקבה, הוַעד האודיסאי ונדבנים פרטיים. מרכז המורים הוסיף גם הוא את חלקו, ואת היֶתר השלימה חברת ‘קֹהֶלת’, שנאותה להיות מו"לית שותפה להוצאת כתב־העת.

למען הדיוק ההיסטורי יצוין, כי היוזמה לייסוד הירחון ‘מולדת’ באה מש' בן־ציון (ראה עליו: פרק ב/ג). הרי לעריכת כתב־עת לילדים, כתב, “נשׂאתי נפשי מעת בואי אל הארץ” (‘הפועל הצעיר’, 9.1.1912); וכשנתיים אחרי עלייתוֹ הגיש הצעה מפורטת להוצאת “ירחוֹן לבני־הנעורים, מבני עשר עד חמש־עשרה, שיהא יוצא מארץ־ישראל ונשלח לילדי העברים בכל תפוצות הגולה […] ירחון מצויר הערוך ונדפס בטוב טעם ודעת בא”י – כלום יש מתנה טובה ויקרה מזו לילדינו?" (מתוך מכתבו לעסקן ולנדבן יצחק לייב גולדברג, ב אייר תרס"ז)154. שלוש וחצי שנים אחר־כך חזר בן־ציון והעלה את הצעתו באסיפה הכללית של חברת ‘קֹהלת’ (יפו, כ' תשרי תרע"א), שם אמר בין השאר:

כל בית בישראל, שיש בו קוראים עברים צעירים, יקבל מדי חודש בחודשו פריסת־שלום נעימה מארץ האבות והבנים, מארץ התנ"ך, ארץ הגעגועים וארץ המושבות – וכמה גדולה ועמוקה יכולה להיות ההשפעה של ירחון זה על בנינו אנו שבארץ, ההולכים בלי ספר!

שם הירחון – ‘מולדת’ – הוּצע על־ידי אליהוּ ברלין, יו“ר וַעד השכוּנה אחוּזת־בית, שבּביתו התכּנסה האסיפה שדנה בהוֹצאת כתב־העת. בסיוּמה נתקבלה החלטה, שלפיה “עם האפשרות הראשונה יגש הוַעד להוציא ירחון לבני הנעורים”. ואז הוקם “וַעד להוצאת הירחון ‘מולדת’”, שרוֹב חבריו היו מעסקני יפו וראשוני תל־אביב: אליהו ברלין, זלמן דוד לבונטין, מנחם שיינקין, המורה־הסופר פסח אוירבך, הסופר מרדכי בן הלל הכהן והמחנך־העסקן בצלאל יפה, איש הוצאת ‘קֹהלת’. ל”עורך אחראי" רשמי כלפי המִמשל התורכי נתמנה איש הנהלת יק"א ישועה אברבאיה (1878 – 1934), אבל לעורך בפועל נבחר, כדבר המובן מאליו, בעל ההצעה ש' בן־ציון, שהיה לא רק בחיר הסופרים בארץ־ישראל, אלא גם בעל וֶתק בהוראה ובעריכה.

ההכנוֹת הממוּשכוֹת, שקדמוּ להוֹצאת ‘מולדת’, לוּווּ בגלים של שמוּעוֹת, דברי ספקנוּת ואפילוּ לגלוּג155; אבל בן־ציון ניגש לעבודתו החדשה מלא ביטחון ואמונה בעתידוֹ של הירחוֹן. כצעד ראשון הוציא קונטרס בן 8 עמודים, המבשר על הופעתו הקרובה – החל בניסן תרע"א – של הירחון המצויר החדש, ובו ניסח בלשון חגיגית ספוגה פַּתוס את “התכנית הכללית של ה’מולדת'” ואת מטרותיו הספרותיות והלאומיות־חינוכיות של כתב־העת, שהן:

להתווֹת לדור החדש דרך אל האמיתיות הנצחיות ואל השאיפות הרוממות שבעולם הנאור בכלל ובעולם היהדות בפרט, לחנך ולעודד את הכוח הרוחני באדם הצעיר ההולך וּמתקרב אל החיים, לעורר ולפתח את הרגשות הטובים שבלב, להשכיל על־ידי המדע ולשפר את הטעם על־ידי ספרות מובחרה. […]

החומר הספרותי שיבוא ב’מולדת', נאמר בהמשך ה“תוכנית”, מכוּוָן אמנם אל הבּנים שהגיעו לגבול הבגרוּת; אך “לפי שכּל דברי ספרוּת נאים וטובים ומאמרי מדע מוסברים, המכוּוָנים לגדולים שבּבני הנעורים, הם ממילא מקרא נאות לקהל הרחב, לפיכך אנו מקווים שיהא ירחוננו ראוי לבית העברי בכלל”, לאבות ולבנים גם יחד.

יחד עם פִרסום הפרוגרַמה שיגר בן־ציון מכתבים אל שוּרה ארוּכּה של סופרים בארץ ובחו“ל – ביניהם דבוֹרה באַרון, אחד־העם (לונדון), דוִד שמעונוביץ (שמעוני: ברלין), יהוּדה גרזובסקי (גור; בֵּירות), ביאליק ורבניצקי (אודיסה) ואחרים – והזמינם להשתתף בירחונו. “האמינו לי שלא תתבּיישו חלילה ב’מולדת'”, כתב באדר תרע”א לחבריו באודיסה, “תנו לי יד להוציא חוברת ראשונה זו, שתהא יכולה לשמש מופת, ותראו איזה ירחון יפה יהא זה!” (‘ביאליק וסופרי דורו’, עמ' 60). ואילו לי“ח ברנר, שלא ראה עצמו סופר לילדים, הוסיף בן־ציון “הנחָיה” מעניינת זו לצורך כּתיבה ב’מולדת‘: “הצג נא לפניך נער בן 14 או 15 וסַפּר לו מה שאתה רוצה ומוצא שכּדאי הוא לו לשמוע דבר זה. לצוּרה אל תדאג; אינך צריך לשַנות טבעך בשביל זה, כי לא לקטנים אתה דובר” (קובץ ‘גנזים’, תשל"א, עמ' 201). רוֹב הסופרים לא נענוּ להזמנת העוֹרך. אחד־העם ענה בלשון התחמקוּת: “רוֹצה הייתי לעזור לך, אלא שלצערי עדיין איני יוֹדע במה אעזרך” (איגרות אה"ע, ד‘, עמ’ 212). אחרים דחוּ את הפּנייה בשל נוֹהגוֹ של בן־ציוֹן לעשות בכתבי היד של הסוֹפרים כבתוֹך שלוֹ. לאחר שהשתהתה תשובתם של סופרי אודיסה, שיגר בן־ציון תזכורת אל ביאליק, הכתובה בנימת תחינה נוגעת ללב: "בתור אח ורֵעַ אני קורא לך שוּב: עזור ל’מולדת’!” הוא היה מוּכן להשהות את מועד הופעת החוברת הראשונה (שהופיעה אמנם באיחוּר: סוף אייר תרע“א, אף שנדפּס בּהּ התאריך ניסן תרע”א), ובלבד שתכלול משהוּ מִשֶל ביאליק, אבל תקוותו נכזבה.

שש חוברות גדושות דברי ספרות ושירה, מדע וביקורת הוציא ש' בן־ציון בחודשים ניסן־אלול תרע“א, עד שאולץ לפרוש מן העריכה (ראה להלן). במדורי הספרות היפה של ‘מולדת’ אנו מוצאים משירי פיכמן ויעקב כהן, דוִד שמעונוביץ (שמעוני) ואברהם סולודר; מסיפוריהם של שלמה הללס, משה סמילנסקי ואחרים. ש' בן־ציון הדפיס כאן בהמשכים ארוּכּים את תרגומו החופשי לרומן ההיסטורי ‘יהושע בן־נון’ [=בצאת ישראל ממצרים”] מאת גיאורג אֶבּרס; ודבורה בארון פירסמה בהמשכים את סיפורה המלנכולי “באיזה עולם!”, שהוא וידוּיה של נערה מתבגרת בעיירה וגעגועיה לחברהּ שנסע לארץ־ישראל. מרשימים באקזוֹטיוּת שבּהם הם סיפּוריו האותנטיים של העיתונאי ההרפתקן זאב ברכות “גלוֹתי את החרפה” ו“המטמון”, המתארים את הרפתקאותיו עם ציידים וספנים ערביים “בין ההרים הקוֹדרים והשוֹממים שלשׂפת ים־המלח”. יוסף בר“נ מיוּחס פּירסם בהמשכים “ציורים אֶטנוגרפיים” על הפַלחים בארץ־ישראל; אבל רוב מאמרי הטבע והמדע האחרים ב’מולדת' היוּ תרגומים ועיבודים. כל גיליון נחתם במדור “בעקבי הספרות”, ובו סקר העורך (בפסבדונים מורה) ספרים חדשים ואירועים מעולם הספרות. כך, למשל, סיפר בחוברת השניה כי “בשנים האחרונות התחילו הסופרים העברים מנסים להכניס את המסורה העממית לספרותנו העממית”, והראשונים שישבו “להעתיק לספרותנו אגדות עתיקות וחדשות של העם” הם מ”י ברדיצ’בסקי וי"ל פרץ.


ספרות הילדים אופק 35 מולדת עמ 209 (2).jpg
ציור השער הפנימי של הירחון 'מולדת' א' (יפו, ניסן תרע"א). הציירת: אירה יאן

שש החוברות הראשונות של ‘מולדת’ נתקבּלו על־ידי הביקורת ברגשות מעורבים. דומה שלא היה כתב־עת עברי בארץ ובגולה שלא סיפּר עליהן לקוראיו, אלא שרוב המבקרים הבליטוּ את הפּגמים וקימצוּ בדברי שבח: קָבלו על שהתרגום מרוּבּה על המקור, על השׂפה המצוחצחת מדי, שהיא קשה לקוראים צעירים, על שהחומר מכוּוָן לקוראים בני גילים שונים; באחת – הירחון רחוק להיות “מולדת לספרותנו”. אפילו מקורבו י"ח ברנר, שלא נענה אמנם להזמנה להשתתף ב’מולדת', אבל העריך את כשרונו של בן־ציון העורך – “על זה יעיד כל עמוד ועמוד בכל מה שהוא הוציא עד כֹּה” – מצא שריח “כּוּר הליטוּש” נודף מן הירחון, “מין קרירות מיוחדת, הדומה לקרירות המחסנים הגדולים”156.

אין ספק, שהביקורת השלילית היוותה גורם עיקרי בהחלטה להחליף את עורך ‘מולדת’. פּרטים רבּים הקשוּרים ב“הדחה” נותרו עלומים, וגם לא זה המקום להרחיב עליה את הדיבּוּר. מכל מקום, עובדה היא שהירחון לא משך את לב הנוער וקוראיו היו מעטים. העיתון הירושלמי ‘האור’, שגילה כי מספר מנויי ‘מולדת’ לא הגיע בשנה הראשונה אפילו ל־400 (!) פירסם מדי פעם גם ידיעות אוֹ שמוּעוֹת, כי “בקרוב יפטרו את מר גוטמן ממשׂרתו”. בשל המשבר הכספי כינס הוַעד להוצאת ‘מולדת’ אסיפת מורים ומחנכים, שחיווּ דעתם על אופי הירחון ודרך עריכתו וניסחו שלוש החלטוֹת:

א) העתון ‘מולדת’ צריך שיהא נועד לגיל אחד, היינו לבני הנעורים.

ב) במקום עורך יחיד צריך שתהיה מערכת של שלושה אנשים, הנבחרים בהסכמת העורך הראשי יחד עם הוַעד המו"ל.

ג) בכל אופן אין להפסיק את הוצאת העתון עד שתסודר מערכת חדשה.


והנה, באותו גיליון ‘החינוך’, שבּוֹ נדפסו החלטות אלה (כסלו תרע"ב), פורסמה גם ידיעה קצרה, שלפיה “פסק [ש' בן־ציון] מהיות עורכה של ‘המולדת’ ומחוֹברות ז' ואילך תיערך ע”י העורכים ה“ה מרדכי בן הלל הכהן, ח. הררי ו[אברהם] לוּדוִיפּוֹל”.

החלפת העורך והדרך שבּהּ נעשׂתה פּגעו בש' בן־ציון כל־כך, עד שקם ופירסם גילוּי־דעת כואב ונרגז ב’הפועל הצעיר' (9.1.1912, עמ' 17–19), בו האשים את מדיחיו ב“אינטריגה בזויה, שהתחילה נוברת וחותרת סביבי בסתר ובגלוי” מיד עם היווסד העתון. “לגועל נפש” הוא לו לפרט “את כל החתירות שנעשו תחת ה’מולדת' מפנים ומחוץ”; עם זאת סיפר במכתבו כיצד הוזעק בעשר בלילה לישיבה, בה הואשם ב“עקשנות” ונדרש לקבל תנאים “מחפּירים ומעליבים”, שנדחו על־ידו. אמנם, מוסיף בן־ציון, נתקבּלה הצעה כי “הירחון ‘מולדת’ נפסק ואינו עוד”, אך הוא יודע ש“תקיף ידוּע” ממרכז המורים “חתר מבּתחילה לעשות את ‘המולדת’ עלה־תאנה לחברת ‘ברקאי’ המהוללה157 שהוא מנהלה”. את מכתבו הארוך, הטעון מתח רגשי רב (“אני היחיד ואתם הרבים, אני המנודה ואתם האגודה”), סיים בן־ציוֹן בּתקווה, שאולי יסייעו דבריו “לעורר מחשבה ישרה בלב ישרים, לטהר במקצת את ההבל המחניק, ש’יוצרי קולטורא' ידועים השתדלו להעלותו כאן”.

חילוף העורכים וההאשמות ההדדיות שנתלווּ לכך עוררוּ, כמצוּפּה, סערה ביִישוב העברי הקטן. היו תגובות לכאן ולכאן158; אבל האחד, שיצא בגלוי להגנתו של ש' בן־ציון, מכּיוָן שראה בהדחתו של אחד מבכירי העורכים והסופרים לנוער תופעה שיש להתריע עליה, היה י"ח ברנר. כיצד זה לא הבינו המחליטים, שאל, “כי עווֹן חוסר חתומים והפסד עתון עברי לא העורך ישׂאנו?” וכיצד זה לא תפסו, כי בירחון לבני־הנעורים לא פרקי המדע עיקר, “כי אם שירת החיים?” כבודם של העורכים החדשים במקומו מונח, “אבל בעולם הספרות במוּבנה השירתי, וביחוד בספרוּת השירה לבני הנעורים, לא גילו כּוֹחם עד כה” (‘האחדות’, יב טבת תרע"ב).

ברנר ידע, ככל הנראה, את אשר כּתב; שכּן קשה לומר ששלושת העורכים החדשים עשוּ גדולות בתפקידם החדש. השוואת גליונות ‘מולדת’ של השנה הראשונה אל ארבע החוברות שערכו הררי, הכהן ולוּדוִיפּול לא תגלה כמעט שינויים מהותיים. אמת, השלושה חילקו ביניהם את תחומי עבודתם על־ידי הגדרת תפקידים ברורה, ונראה שניגשו לעריכה מתוך רצון אמיתי לשפּר, אך לא היה די בכך. מקץ עשרים שנה הקדיש חיים הררי לעבודת המערכת החדשה תיאור קצר וממצה זה:

כל נטל העבודה במערכת נפל בעיקר עלי. תיק המערכת היה ריק. העורך לא מסר לידינו שום חומר. מרדכי בן הלל הכהן קיבל עליו לתת בכל חוברת את המאמרים ‘בחייהם ובחיינו’ על המאורעות אצל אומות העולם ואצלנו, מאורעות מדיניים ותרבותיים, ספרותיים ואמנותיים. לוּדוִיפּוֹל קיבל עליו את ענייני הדפוס, הסידור הטכני של החומר, סדר המאמרים, המשא ומתן עם הסופרים. עלי היה להמציא את החומר הספרותי והמדעי, לקרוא ולערוך, לכתוב ולהגיה.

(‘מאזנים’, תרצ"ב, גל' ו')

קשה למצוא פנים חדשות בין המשתתפים ב’מולדת' בגלגולו החדש; ואם ביטאו החוברות את המתרחש והמתחדש בעולם הספרות והמדיניות, יצא רווח זה בהפסדה של יד עורכת קפדנית, כּפי שהעיר בצדק ברוך קרוּפּניק (קרוא): “יש להצטער הרבה על שנעדרה בכּרך השני יד העורך הלוטשת והבוחנת שבכרך הראשון” (‘השלוח’, תרע"ב, כו, עמ' 575). חיים הררי ציין אמנם כי “החוברות שהוצאנו היו חיות, מעניינות, לפי דעת המבקרים אז, והיתה לנו נחת־רוח לראות את הירחון מתקיים ומתחבב לאט לאט על בני הנעורים” (‘מאזנים’ תרצ"ב, גל' ו'); וגם מרדכי בן הלל הכהן כתב בזכרונותיו כי “הבקורת היללה את החוברות שהוצאנו” (‘עולמי’, ה‘, עמ’ 10); אבל מי שיחפּשׂ ביקורות משבחות אלה בעיתוני הימים ההם יתקשה למָצאן.

אך אפילו נקבּל באֵמון את הדברים על השבחים ועל כּך שהעיתון נתחבּב על קוראיו, לא סייעו אלה להגדלת התפוצה. הכֹּהן בדק ומצא, כי במאה ערים ויותר היה רק מנוי אחד בכל עיר (‘עולמי’, שם). במהרה נאלצו הכל להודות, כי ההחלטה על מערכת קולקטיבית היתה מקח־טעות, וכי טובת הירחון מחייבת לשוב ולמַנות עורך יחיד, כבתחילה. על־פי עצתו של יוסף אהרונוביץ (בעלה של דבורה בארון, עורך ‘הפועל הצעיר’), החליט מרכּז־המורים להציע את תפקיד העריכה ליעקב פיכמן, שישב אז בוַרשה ועסק בהוראה ובעריכה בהוצאת ‘תושיה’; פיכמן נענה להזמנה והחליט לבוא מיד לארץ; ערב נסיעתו אף טרח וקיבּל חומר מחבריו הסופרים שבחו“ל בשביל ‘מולדת’, ובאב תרע”ב הגיע ליפוֹ וניגש במלוא מרצו של עורך צעיר לתת צביון חדש ל’מולדת'.

“ידעתי שאין לסמוך על נסים”, כתב פיכמן בזכרונותיו, “כי הכּוֹחוֹת מעטים והסיפּוּר הטוב הוא מין דבר, אשר ממטמונים יחפּרוּהוּ; ועם זה – חלילה לי להיכּשל. ידעתי, בנפש הירחון הוא, בעצם קיומו, לאחר כל הנסיונות שנתנסה בהם מימיו הראשונים” (כתבים, תש"ך, עמ' צג). עם כניסתו לתפקיד ניסח “פרוגראמה” חדשה לירחוֹן, שנדפסה על עטיפת החוברות הראשונות שיצאו בעריכתו; כתב־העת – נאמר בה – יוסיף להיות “אוֹרגן לאומי־חינוכי, השואף לתת לקוראיו חומר מובחר ומנוּפּה”, אך עם זאת “תתן המערכת החדשה את דעתה גם לשכלל את המקצועות, שלא הספּיקו עוד להביאם לידי השלמות הנחוצה”. בין השאר הבטיח לשתף ב’מולדת' את “סופרינו ומשוררינו המעולים השתתפות יותר תכופה”; ובהיותו ער לביקורת שהופנתה כלפי העורך הראשון, ידידו ובן־ארצו ש' בן־ציון, בדבר החומר הקשה שכָּלל בירחוֹן, הטעים כי המערכת תשׂים לבּהּ ש“הסיפורים והשירים יהיו לפי הרצאתם וסגנונם ואָפיָם הכללי מתאימים ביותר לקוראינו הצעירים”. במדור הביקורת תבואנה מונוגרפיות על יוצרים וכן “שיחות ספרותיות”, ונוסף עליהן הבטיח להביא ב’מולדת' “תרגומים מסיפּוּרי המסע היותר מצוינים, שיצאו בשנים האחרונות בלשונות העמים, וביחוד רשימות־מסע בארץ־ישראל ובארצות המזרח”.

ימיו של פיכמן בּ’מולדת' היוּ תקוּפה של יציבוּת ופריחה לירחון, והמעיין בחוברות שערך ימצא בהן כל אשר הובטח ב’פּרוגראמה‘; לצד השירים והסיפורים הקצרים, מפרי־עטם של אשר ברש, יעקב שטיינברג, א“נ גנסין (מעזבונו), פסח אוירבך וזרוּבּבל חביב, נדפס גם רומן מדעי־דמיוני בהמשכים: ‘מזון האֵלים’ מאת ה”ג וֶלס בתרגום א“ל יעקבוביץ־עקביא; ולצד השׂיחות הספרוּתיות והמוֹנוֹגרפיות המשוּבּחות של העוֹרך על מאפּוּ, יל”ג ואחרים, נדפס גם ‘ספר המסעות’ של סוֶן הֶדין בתרגום מרדכי קרישבסקי־אזרחי (כמה מן היצירות הללו יצאו אחר־כך גם בתדפיסים מיוחדים). כן נדפסו באותה עת ב’מולדת’ הפּואֶמה “העורב” מאת א“א פּוֹ בתרגומו המבריק של זאב ז’בוטינסקי, ושבעה פּרקים בהמשכים מתוֹך האֶפּוֹס הפיני ‘קַאלֶוַלָה’, בתרגומו האמנוּתי של שאוּל טשרניחוֹבסקי. “כל חוברת היא כמו אבן־חן במשבצת הספרות”, כתב ק”י סילמן בהתפעלות, אך מיהר להוסיף גם הסתייגות בנוסח “הכּלה יפה מִדַי”: בשל היוֹפי וה“מתיקוּת” ספק בעיניו “אִם ה’מולדת' נתנה לנו במשך הזמן הקצר את המולדת שלנו; אבל אין ספק שהיא משרה עלינו רוּח ילדוּת, רוח תום ואהבה” (‘החינוך’ תרע"ד, עמ' 89; חתום: ק.ל. ס־מן).

בגמר השנה הראשוֹנה לכניסתוֹ לעריכה שמע פיכמן מקצת משבחיו בוועידה השמינית של מורי ארץ־ישראל, שנתכנסה באלול תרע"ג בתל־אביב. באותו מעמד גם מסר דין וחשבון על הירחון והשמיע דברי וידוּי קצרים, משולבים ב’אני מאמין' של עורך: “נפתולי אלוהים אני נפתל עד שאני רואה חוברת פחות או יותר קרובה ללבי”, אמר. כתב־העת האידיאלי בעיניו לבני־הנעורים איננו בטאון לגיל קבוע מסוים, הגורר אחריו “צמצום גבולין” ושעמום, אלא ירחון ספרותי מגוּוָן, שבּוֹ ימצאו הנערים חומר־קריאה איש איש כטעמו ולפי רוחו; ולא חומר משעשע בלבד, אלא “ירחון להתפתחות המחשבה, ירחון שיש בו תוכן חשוב בצורה קלה ומושכת את הלב” (מתוך דו“ח האסיפה הכללית, ‘החנוך’ תרע”ד).

לא הכל ענוּ “אמן” אחרי הכּיווּן שנתן פיכמן ל’מולדת'. פיכמן עצמו סיפר על הוויכוחים הממושכים שערך עם ברנר בסוגיה זו; בעוד שהעורך־המשורר ביקש לתת “דפּי אוֹר לבני הנעורים, מעט ירק ומעט גיל”, כלשונו, תבע ברנר לחזק באמצעות הירחון את בני הנעוּרים, לחשל את אוֹפיים “ובעודם רכּים להוציאם אל זירת החיים”; הוא דחה את ה“אידיליוּת” הנסוכה על דפי ‘מולדת’ בטענו: “כל אידיליוּת – מקפיאה” (‘אסיף’, עמ' 33). אולי כדי לצמצם במעט את ה“אידיליוּת” בירחון פירסם בו ברנר את תרגומוֹ לסיפור “בת מאה” לדוסטויבסקי (תרע"ד, גל' ה־ו).

אבל ברנר לא הסתפק בשׂיחות עם העורך, אלא פירסם מאמר־ביקורת ארוך ונוקב על ‘מולדת’, ובו קבע שהירחון לא נעשׂה עדיין “רֵעַ ומולדת לעלָמים העברים המעטים, המבינים לקרוא עברית”; יש אמנם בעיתון “הרבה פרחים”, וביניהם גם “חתיכת ירקא”, אבל עם זאת הוא לוקה גם בחוסר אינטימיות: “הירחון כאילו אינו יודע למי הוא פונה, ולפיכך אינו יודע גם למשוך את לבּוֹ של זה שהוא פונה אליו”. המערכת כאילו אינה מאמינה, שיש לה דבר עם בני נעורים ממש, “עם אלה עתידים להיות בוני חיינו”, ולכן אינה מחנכת אותם “ברעיון העיקרי של סביבתנו, רעיון העבודה”. ועוד כתב ברנר בסגנונו הפַּתטי:

ספינתנו נטרפה, גלים יעברו ראשינו, גלים זועפים – ואנו מבקשים בדבר־הספרות מורה לשׂחיה. אבל ה’מולדת' אינה אלא אִי קטן מוקף גדר יפה, בנוי טירוֹת וּפלטין. אנו מתענגים על מראהו, אנו נהנים, אבל מָצוֹא לא נמצא בו את סיפּוּקנו. אנו מבקשים לדעת את הים, ולאן יוליכונו משברי גליו. (‘הפועל הצעיר’, יז שבט תרע"ד. חתום: ב.־י.)

לאמור: כתב־עת לבני־הנעורים אינו צריך, לדעת הכּוֹתב, לסַפּק לקוראיו רק חומר־קריאה בעל ערכים חווייתיים אסתטיים, מלמדים או משעשעים, אלא עליו להיות גם מעין מגדלור, שיוֹרה לנוער את הדרך שעליו ללכת בה. אבל הקוראים, לעומת זאת, אהבו את ‘מולדת’, כפי שנוכל ללמוד מעֵדוּתוֹ של אחד מהם: “כולנו קראנו חוברות אלו, התחנכנו עליהן וספגנו את האור המרוּבּה שבהן” (ישראל חנני, שם, א' אייר תשכ"ג).

אחרי שיצא פיכמן בקיץ תרע“ד לאירופה ו”נתקע" בּה בעטיה של מלחמת־העולם הראשונה, חלה הפסקה של חמש שנים בהופעת ‘מולדת’. רק אחרי שובו ארצה בקיץ תרע"ט חזר גם הירחון לצאת, אלא שעתה נבצר מפיכמן להקדיש את רוב זמנו לעריכתוֹ159. הירחון נקלע שוב לקשיי תקציב חמוּרים, שסיכנו את המשך קיומו. בתקופת ההופעה המחודשת אנו מוצאים ב’מולדת', בין השאר, מיצירות ברנר (בחתימת ח.ב. צלאל), זלמן שניאוּר, יעקב קופילביץ (ישורון קשת), מאגדות ‘אלף לילה’ בתרגום דוִד ילין ושׂיחות מדעיות מאת אוריה פלדמן. כן פירסם פיכמן בירחון את סיפורו של אדלבּרט שַמיסו ‘פטר שלומיאל’ בתרגום מרדכי טמקין160 והקדים לו מבוא מונוגרפי; ובהדפסה חוזרת פירסם את “קטינא כל בו”, “המלך שלמה” ופרקי ‘ספיח’ לביאליק (שנדפסו קודם לכן ב’שתילים' וב’משואות' והעורך העתיקם משם, או שקיבל אותם מידי ביאליק בתקופת שהותם המשותפת באודיסה).

ועוד דבר הראוי לציוּן עשה פיכמן, כשפּנה אל ש' בן־ציון והזמינוֹ לחדש את השתתפותו ב’מולדת': ובן ציון, שבחר להבליע את רגשות הטינה והמרירוּת שחש כלפּי הירחון והמו"לים שלו ("אני מן ה’מולדת' נואשתי… כתב שמונה שנים קודם לכן), נענה להזמנת העורך ידידו161 ובן־ארצו ופירסם בכרך ז (תר"ף) את מאמרו הספרותי־מדעי “אחדות ורֵעוּת בבעלי חיים”.

לאחר שנסע פיכמן בתרפ“ב לוַרשה, להשתתף בעריכת ‘התקופה’, חלה שוב הפסקה בת חמש שנים בהופעת ‘מולדת’. רק כשנה אחרי שובו ארצה, באביב תרפ”ו, נאוֹת לקבּל לידיו שוב את עריכת הירחון המחודש, לצִדו של דב קמחי. “בשעת משבר קשה זו קיבלנו עלינו את חידוש הוצאת ה’מולדת'”, כתבו העורכים על עטיפת חוברת ה (תרפ"ז), “והשתדלנו ככל האפשר לשכללו ולשפּרוֹ בתוכנו ובצורתו”.

ואכן שני העורכים השתדלו לשווֹת לכתב־העת בגלגולו החדש צביון רענן, ההולם את רוח התקופה. לכל חוברת צורפה תמונה שנדפסה על לוח מיוחד; ולצדם של הסופרים הוותיקים – טשרניחובסקי, ברש, בורלא וש' בן־ציון (שפירסם בכרך י [תרפ“ז–תרפ”ח] את יצירתו המאקאמית המבריקה ‘סנדלים בלים’), אנו מוצאים גם מיצירותיהם של משוררים ומספרים צעירים, ביניהם י"ד קמזון (“משירי ירושלים”), אברהם שלונסקי (“למה באתי עד הלום”) ואליעזר שׂמאלי (הסיפור “אבטיחים”). אף־על־פי כן לא האירה הביקורת פנים ל’מולדת' גם בגלגולו החדש: “חבל שאין חותם הזמן והמקום טבוע על תוכן החוברות הנקיות והחביבות האלה, הניתנות לבני נעורינו”, כתב י' זמורה, והוסיף: “זוהי זכוּתוֹ וזוהי גם אשמתו של העורך, שהשקפת עולמו הספרותית היא מעל לזמן ולמקום” (‘שביבים’, יב ניסן תרפ"ז. חתום: ישראל). כן היו שטענו, במידה רבּה של צדק, כי הירחון מלא חומר הקשה לקריאתם של ילדים162 או אף שנדפסות בו יצירות אֶרוטיות, שמקומן לא יכירן בכתב־עת לנוער163. למבקרים אלה השיב פיכמן דברים מפורשים, אפילו בוטים: “ה’מולדת' לא נתכוונה מעולם להיות חומר־קריאה לתינוקות; על השער כתוב בפירוש: ירחון לבני הנעורים, וזה פוטר אותי מהשיב על השׂגוֹתיהם של אלה, שחפצו לראות בו דווקא אורגן לילדים קטנים, עם אותו התוכן הדל והקלוש של ‘ספרות ילדים’ ממין ידוע” (כרך ח‘, גל’ א–ג, על העטיפה).

עם הופעת החוברת האחרונה לכרך יא (קיץ תרפ"ט) נשארוּ שוב הקוראים הצעירים בארץ בלא כתב־עת משלהם (אם לא נביא בחשבון את בטאוני התלמידים, שיצאו במסגרת מוסדות־החינוך). הפעם נמשכה ההפסקה בהופעת ‘מולדת’ שבע־עשרה שנים ארוכות – פרק־זמן, שבּוֹ נוסדו השבועונים, שהביאו לשגשוגה של עיתונות־הילדים העברית (ראה פרק יג).

רק בתשרי תש"ז ניסתה חברת ‘קֹהלת’, בשיתוף עם הוצאת מרדכי ניומן, לחדש את ‘מולדת’ ומסרה את שרביט־העריכה לידי המורה־המשורר שמואל בס, אשר ערך עשר שנים קודם לכן את החוברות לנוער ‘שערים’ (ראה פרק יג/ז). בפתח החוברת הראשונה לכרך יב ציינו מנהלי ‘קֹהלת’ כי "35 שנה עברו מאז הופיעה החוברת הראשונה של ‘מולדת’, ולאחר שהתנצלו על ההפסקה הארוּכּה סיימוּ בדברי ברכה למערכת החדשה: “יהי עמלכם ברוך ופועלכם לתהילה ולתפארה!” אלא שגם ניסיון זה לא האריך ימים, ולאחר חמש חוברות – שבהן השתתפו בין השאר אליעזר שמאלי, דבורה אילון־סרני, אמוץ כהן ואמציה ברלס – חדל הירחון לצאת ולא נתחדש עוד.


סיכום חלק א'    🔗

בפרק־הזמן הקצר תר“ס–תרע”ח (1900–1918) עברה ספרות־הילדים העברית “מהפך”, שדומה כי אין למצוא דוגמתו בשום ספרות־ילדים אחרת בעולם: מספרוּת דלה וארעית, הכתוּבה בשׂפה “מתה” כביכול בשביל קוראים שאינם דוברים בה בחיי יומיום, הפכה לספרות “נורמָלית” ומתחדשת, שקוֺראֶיה (בגולה) הם ילדים הבקיאים בשׂפה זו ודוברים בה, או שהיא (בארץ־ישראל) שׂפת אׅמם שׂפת דיבּורם היום־יומית. מהפכה זו נתאפשרה קודם כל הודות לשינויים שעברו על החינוך העברי בתקופת התחיה. בתי־הספר החדשים בגולה ובארץ, שבּהם נתקבּלה שיטת הלימוּד הטבעית (עברית בעברית), שימשוּ מנוף לחיבּוּרן של עשרות מקראות משוּבּחות ורבּוֺת־תפוצה, אשר יצרוּ דור חדש של קוראים נלהבים. יחד עם המקראות התחילו להופיע מאוֺת חוֺברוֺת־קריאה וספרי שירה וסיפּורת לילדים, ואלה יצאוּ בעיקר במסגרת סדרוֺת קבוּעוֺת, אשר נוסדו על־ידי המו"לים הראשונים, שהתמסרו לטיפוחה של ספרות־ילדים עברית: ‘תושיה’ בוַרשה, ‘מוריה’ באודיסה, ‘ספריה קטנה לילדים’ ביפוֺ ועוד.

אין זה מקרה אֵפוא, שרוב הסופרים לילדים בתקופה זו (וגם אחריה) היו מורים ומחנכים. הכּוֺרח הוא שדחף אותם לכתיבה: לשאלה “מאין אֶקח ספרים” באה התשובה: “בְּרא אותם בעצמך!” כאלה היו י“ב לבנר, נֹח פּינס, ש' בן־ציון במזרח־אירופה, דוׅד ילין, זאב יעבץ, יהודה גור־גרזובסקי בארץ־ישראל ורוב עמיתיהם. אפילו ביאליק כתב את שיריו הראשונים לילדים כדי לספק חומר־קריאה לתלמידיו ב”חדר המתוקן". שירים וסיפורים אלה נכתבו אֵפוא בידי יוצרים, שהעברית לא היתה שפת־אׅמם, ואין תימה שליבּוטי השפה והסגנון ניכּרים היטב ביצירותיהם. רק משהתחילה העברית להיות שׂפה מדוּבּרת בארץ־ישראל התחילה ספרות־הילדים להשתחרר ממעטה המלאכותיות, שסימן־ההיכּר העיקרי שלה היה סגנון נמלץ וארכאי. הֶעדרו של סגנון פשוט וטבעי בספרות־הילדים נמשך כמעט עד לשנות השלושים והארבעים, ורק הסופרים בני הארץ, או עמיתיהם שעלו ארצה בצעירותם, הצליחו להשתחרר ממלאכותיוּת זו ולשׂים בפי גיבוריהם שׂפת־ילדים טבעית ואמינה.

מכנה משותף ברוּר מקשר את רוב הסופרים הראשונים לילדים: שורשיהם היו נעוצים בעבר הרחוק והם לא יָנקו כמעט מן ההוֹוה, בשל כּך מעוגנות רוב היצירות הקלַסיות, שנעשוּ נכס קיים בספרות הנוער שלנו – כגון ‘אהבת ציון’ למאפו, ‘זכרונות לבית דוד’ לרקנדורף ופרידברג, ‘מגיבּוֺרי האומה’ לברמן, ‘עכסה בת כלב’ מאת שף, או ‘בימי חמלניצקי’ לאז“ר – בעברוֺ הרחוק של העם. יצירות קלַסיות אחרות, שנוצרו באותה תקופה, ינקו מן המקורות הקדומים, או מפי העם. בהשפעת הגל הגוֺאֶה של איסוף יצירות־עם, שהקיף את אירופה, ומאחר ש”האגדה היא, לפי שעה, ספרות הילדים היחידה שיש לנו משלנו" (כדברי ביאליק), ציין את ראשיתה של ספרות־הילדים העברית זרם מתמשך של ליקוטי אגדות וסיפורי עם מעוּבּדים: ‘שיחות מני קדם’ ליעבץ, ‘כל אגדות ישראל’ ללבנר, ‘דברי אגדה’ לביאליק ורבניצקי (וכן אגדות ראשונות, שנצטרפו אחר־כך לכרך ‘ויהי היום’), ‘מעשיות ואגדות’ לברדיצ’בסקי, ‘מאגדות אליהו הנביא’ לבן־אליעזר, האגדות המקוריות, המתורגמות או המעוּבּדות של פרישמן, ש' בן־ציון, מ' מיכאלי ואחרים. רוב אותן מעשׂיות ואגדות, שהושתתו על ערכי אנוש וּלאוֺם, נצחון הטוב על הרע ואמונה בצור־ישראל, נכתבו מחדש בשׂפה מקראית חגיגית, הממַזגת עתיק עם חדש, תוֺך ניסיוֺן של כותביהם להתנתק מכבלי המליצה.

כהמשך טבעי לז’אנר האגדי נעשו בתקופה זו הנסיונות הראשונים ליצירת שירת ילדים עברית. רוב אותם נסיונות היו חובבניים, או בעלי מגמה דידקטית ולאומית־ציונית ברורה. לצדם נעשו גם צעדים מבטיחים ראשונים ביצירת שירי משׂחק ושעשוע ראשונים בעברית (יעבץ, פינס), ובמקראות ובמוספים של אז נדפסו גם שירי הילדים הראשונים של ביאליק טשרניחובסקי, קצנלסון, שניאור, פיכמן וחבריהם. ההברה האשכנזית שלטה ברוב אותם שירים, לצד נסיונות מוצלחים ראשונים לעבור לנגינה ה“נכונה”.

תהליך העקירה של סופרי דור התחיה, כְּשל המוני הצעירים האחרים, מבית אבא ומן העיירה היהודית אל עולם ההשׂכלה האירופית, מצא את ביטויו המובהק בסיפּוֹרת הריאליסטית העברית לילדים ולנוער. דומה שכּל מסַפּרי הדור ההוא התרפּקוּ על שנות ילדותם בעיירה, סיפרו על בית ההורים ועל הווי ה“חדר”, על חלומות גאוּלה ועל “הנפש הרצוצה” של הצעיר הנקרא בין עולם היהודת המסורתי לבין המציאוּת החדשה. אין זה מקרה, למשל, שכמעט כל ספרי ‘ביבליותיקה מוריה לבני הנעורים’ – מ’הירשלי' למנדלי מוכר ספרים ועד ‘ספיח’ לביאליק – כללו סיפורים ריאליסטיים מחיי ההוֹוה, על ילדים חולמניים ועל משפחות הלוחמות את מלחמת־הקיום ומתפללות לעתיד טוב יותר ולגאולה. זה היה הנושא ששלט אז בסיפוֹרת הריאליסטית העברית.

אותן יצירות ראשונות זכו לביקורת מסוּיֶגת, ואפילו פסלנית בחלקהּ, על־ידי מחנכי הדור הבא. הנה כך כתב, למשל, יצחק ספיבק בשנת תרפ“ח: “ספרוּת שהתקינוּה במחשבה תחילה לשַמש לצרכי הילד מגיל זה או אחר, שמכניסים בה כוונות או תעודות שונות, שהן חובת השעה או הדוֹר – ספרות כזו פסולה מעיקרה לכל הדעות […] לפיכך אין להביא בחשבון כל זה, שהעניקו לנו הוצאות הספרים שבחו”ל לפני כ–כ”ה שנים וכינוהו בשם ‘ספרות־ילדים’ וכו'. הספרים הללוּ, מלבד מיעוּט כמוּתם וארעיוּתם, היו בחלקם לקוּיים מצד התוכן או מצד הצורה, וברובּם היו בעלי מגמה ידועה". אפילו בביבליותיקה ‘מוריה’ לא מצא המבקר את “הסיפּוּר הגדול, בעל המאורעות והעלילות, שיש בו כדי לשעבּד את הלב והדמיון של הקורא הצעיר”, ולכן “אבד מערכה הרב שהיה לביבליותיקה זו בשעת הופעתה” (ספר־היובל של הסתדרות המורים, תרפ"ט, עמ' 258–260).

גם הנסיונות הראשונים לברוא שירת ילדים עברית לא יצאו נקיים ממשפטה של הביקורת. “ילדינו עודם מחכּים למשורר שלהם, שיהיה כּולוֹ שלהם”, כתב חיים הררי, “אשר יהיה הד לבבם הקטן, אשר ישיר את שמחתם ואת צערם, אשר יביע את חפצם יום יום”; ובסכּמו את שנעשׂה בתחום ספרות־הילדים בימיו פסק הררי באכזבה: “[…] ואם נבוא לבוֹר את הפסולת מתוך מזון זה המיועד לילדינו, הרי יישאר מעט מן המעט, רק כדי סעודה אחת” (‘החינוך’, א, תר"ע, עמ' 33–38).

סימנהּ המובהק של ספרות־הילדים הטבעית, שהתחילה נוצרת בארץ־ישראל, היה העתקת השורשים מן המקורות ומן העבר הגלותי אל ההוֹוה המתחדש. סופרי הארץ הראשונים – חמדה בן־יהודה, זאב יעבץ, יהודה גרזובסקי־גור, לוין קיפניס, ישׂראל דוּשמן וחבריהם – שסיפרו על ילדי המושבות ובני החלוצים, בישרו את ראשיתו של הכּיווּן הריאליסטי בספרות־הילדים שלנו. כיווּן זה הלך והתחזק בהדרגה, עד שהגיע לשיאים חדשים בשנים שלאחר מלחמת־העולם הראשונה.

להתעצמות זו יוקדש החלק השני של הספר.


 

חלק ב': בין שתי מלחמות־עולם    🔗

פרק חמישי: “ברקאי” – שׂגשׂוּג ודעיכה באירוֹפּה    🔗

א. ‘תרבות’ ו’אמנות'

באביב 1917 – בעוד מלחמת־העולם הראשונה מתקרבת לסיומה, הצבא הבריטי משתלט על ארץ־ישראל, ורוסיה נשחקת בין גלגלי המהפכה – התכּנסוּ במוסקבה ‘חובבי שׂפת עֵבר’ לוועידתם. בששת ימי הוועידה נשׂאו דברים מורים, אנשי רוּח וגם סופרי ילדים. נֹח פינס ושושנה פרסיץ דיבּרו על בית־הספר העברי; יצחק אלתרמן ויחיאל הַילפרין, מאבות גן־הילדים העברי ומיוֹצרי הספרוּת לטף, דיבּרו על חינוּכם של בני הגיל הרך; ח"נ ביאליק דיבּר על התרבות העברית ועל הקניית השפה לדור הצעיר: “נכון הדבר”, אמר, “קשה לילד ללמוד, לסגל לעצמו את הלשון העברית; ואולם אנחנו רוצים כי בנפש הילד יישאר רושם בל־יימחה של התאמצות זו, של הקושי, של הסבל הזה”.

בסיומה של הוועידה נתקבּלו פה אחד החלטות, שהיוּ למצעהּ של חברת 'תרבּוּת ברוּסיה:

"א) לעשות את הלשון העברית לשׂפת החינוך, התרבות והדיבור של העם העברי;

ב) לעשות את יצירות התרבות העברית לקנין כל העם כּוּלם.

האמצעים להשׂגת המטרה: […] לייסד הוצאות ספרים, עתונים, מאספים, ספרי לימוד ומכשירי בתי־ספר ולתמוך באלה הקיימים" (‘הצפירה’, 1917, גל' 38).

אפשר לראות בוועידה זו ובהחלטותיה תמרור וציוּן־דרך למהפכה הגדולה, שעברה על התרבּות עברית, וספרות־הילדים בכללה, לאחר מלחמת־העולם הראשונה. ההתעוררות הלאומית והרעיונות הכלל־אנושיים, ששטפו את העולם בתום המלחמה ועם התכּנסות ועידות השלום; הצהרת בלפור, שעוררה נחשול של התלהבות ותחושה של “אתחלתא דגאולה” בקרב יהודי אירופה – כל אלה הביאוּ גם להתעצמות חסרת תקדים של פעולות חינוך ותרבות. בכל עיר ועיירה נפתחו בתי־ספר עבריים, בהם למדו מאות־אלפי ילדים ובני־נוער. אז גם התאחדו ‘ההסתדרות לשׂפה ולתרבות’ וחברת ‘חוֹבבי שׂפת־עבר’ וחבריה יסדו את ההסתדרות ‘תרבות’, שסניפיה הרבים פעלו בעיקר בפולין, רוֹמניה, הארצות הבלטיות ורוּסיה (עד לחיסולה של התרבות העברית בברית־המועצות). תחת כנפי ‘תרבּות’ פעלו כמאתיים בתי־ספר עממיים, וכן בתי־ספר־ערב, גני ילדים, גימנסיות, סמינרים למורים ובית־ספר חקלאי. סניפי ‘תרבות’ סייעו גם להוצאות־ספרים קיימות וחדשות, מימנוּ הוצאתם של ספרי לימוד וקריאה, עיתוני ילדים וכתבי עת אחרים. היתה זו ראשיתו של עידן פריחה מחודשת, לאחר שנות המלחמה והחרדה, לחינוך היהודי ולספרות־הילדים העברית במזרח אירופה ובמרכזה. תוך חמש–שש שנים נוסדו בוׅילנה ובקובנה, בוַרשה ובלבוב, בברלין ובפרנקפורט, בוינה ובערים אחרות עשׂרות הוצאות־ספרים ו“ביבליותיקות” – מהן גדולות ודינָמיות ומהן קטנות וקׅצרות־ימים – שהוציאו מאות ספרי ילדים ונוער מכל הסוגים. לנוכח תופעה זו התעורר הרושם, כי מעולם לא היתה לספרות־הילדים העברית עדנה שכזאת.

האיש שעמד מאחורי ‘תרבות’ ופעולותיה, ואשר לו חייבת ספרות־הילדים שלנו את תנופת גידולה, הוא התעשיין ואיש־הספר הלל זלאטוֹפּוֹלסקי (יקאטרינסלאב 1868–פאריז 1932). בן משפּחה חבּ"דית זה נקרע מנעוריו בין עולם־הרוח לעולם־המעשׂה, ובשניהם הגיע להישׂגים נכבדים. כשהשתקע במלחמת־העולם הראשונה במוסקבה, היה כבר אחד מאֵילי תעשיית הסוּכּר הגדולים; ועם זאת היה פילַנתרוֹפּ בעל אידיאלים, הממַמן מפעלי תרבות וחינוך. הוא סייע בכספו להקמת רשת מוסדות החינוך העבריים, ביניהם הדו־שבועון לילדים ‘שתילים’ (ראה פרק ד/ח). כן פירסם מאמרים ופיליטונים ספוגי אווירה עממית־חסידית. אחרי המלחמה השתקע בפאריז, ושם נרצח במשׂרדו על־ידי אחד מעוֹבדיו לשעבר.

הישׂגיו היו רבים ונכבדים; אבל פּוֹעלוֹ העיקרי של זלאטופולסקי בספרות־הילדים היה, בלא ספק, יׅיסודה של הוצאת ‘אמנות’, שאותה הקים וטיפּח עם בתוֹ וחתנוֹ, שושנה ויוֹסף פרסיץ.


“עד היום אין בספרות העברית משהו דומה לסדרת ספרי הילדים והנוער של ‘אמנות’”, כתב שלמה שְבא (‘דבר’, 15.11.1964), והוסיף: “מה היה קורה לספרות העברית, אם לא היו לילדים ספרי דיקנס, הוגו, ז’ול ורן, סקוט, סנקביץ' ועשרות אחרים, שהדפיסה ‘אמנות’?” את רשימתו המונוגרפית פתח שְבא במעשה שהיה בשני קציני צה"ל, ששׂוחחו בנוכחותו על גיבורי ילדותם הספרותיים: “כמובן, היו אלה גיבורי ספרי ‘אמנות’. פני השניים אוֹרוּ וחיוך עלה עליהם, כנזכּרים ביפה שבּחייהם”. ומאמר זה, שסיפּר על שושנה פרסיץ ומפעל־חייה, הוכתר בכותרת הקולעת: “הפטרונית של ספרוּת הילדים”.

שושנה פרסיץ (קיוב 1893–ירושלים 1969), שקיבלה בצעירותה חינוך עברי ולמדה פילולוגיה ופדגוגיה, הנהיגה בביתה שבמוסקבה את הדיבור העברי. לציון יום־הולדתו החמישים של האב, הלל זלאטופולסקי, יסדה המשפחה קרן בת חצי מיליון רובל במטרה להקים הוצאת ספרים עברית, ובאמצע תמוז תרע"ז (3.7.1917) נוסדה במוסקבה הוצאת ‘אמנות’ (השם נקבע בעקבות שמו של הדפוס הרוסי ‘אמנות הדפוס’, שממנו נרכשו האותיות העבריות בשביל דפוס ההוצאה).

“שני דברים הביאו אותי להחלטה להוציא לאור את ספרי הילדים”, סיפרה פרסיץ, “גדלתי באטמוספירה של ספרים. ספר היה דבר של קדושה בבית. ראיתי את הורי מטפחים ספרים. הסופרים היו בני בית אצלנו ואני ראיתי אותם בסבלם ובבדידותם. הם כתבו ולא ידעוּ בשביל מי. ואז אמרתי: אני אוציא ספרים בשביל ילדים. אני אברא לסופרים אלה קוראים. ועוד: באותם ימי נעורים רחוקים היה בי עלבון צורב: הנה אנחנו בני עם־הספר, ואף־על־פי כן אין כמעט לרבבות הילדים היהודים ברוסיה ספר משלהם. לא היה להם על מה להתחנך, ופחדתי שאם הילדים לא יקבלו בילדותם ספרים בעברית הם יאבדו לעולם לעברית. ואני רציתי גם שלא יתביישו בספריהם לעומת ספרי הילדים האחרים, הזרים; לכן אמרתי: אוציא להם אותם בצורה יפה” (‘הדבר’, 15.11.1964).

חרף ימי המלחמה והמהפכה, כשאיש אינו יודע מה ילד יום “והשעה אינה כשרה עתה כלל להדפסה”, כדברי ביאליק (איגרת מיום 19.9.1917), ניגשה שושנה פרסיץ במרץ מעורר השתאוּת להפעלת בית־ההוצאה, ומטרתה המוצהרת היא “להכניס מן הטוב והיפה שבספרות הלועזית והעברית אל אוצר ספרותנו, לעורר בלב הילד ענין וחיבה לספר העברי ולשפר את טעמו”. היא הפעילה את בית־הדפוס, הזמינה אצל משה בן־אליעזר, י"ח רבניצקי, ישראל שף ואחרים תרגומים מספרות־הילדים העולמית ומינתה את אריה לייב סמיאטיצקי לעורך ראשי של ההוצאה.

מינוי זה, שנעשה על־פי המלצת ביאליק, הוכיח עצמו במהרה כבחירה מוצלחת ביותר: שכּן א“ל סמיאטיצקי (פולין 1883–תל־אביב 1945) נתגלה כאחד מבחירי העורכים והמסגננים בספרות־הילדים העברית, אדם בעל חוש לשוני נדיר, טוּב־טעם ומתרגם אמן, שחתם על כל תרגומיו בפסבדונימים164. בגיל עשרים וּשתיים, והוא מורה ב”חדר המתוקן" בגרוֹדנו, שלח להוצאת ‘מוריה’ כתב־יד מנוקד בשם ‘שלום התלמיד, חוּבּר בידי גדולי הרופאים’. ביאליק, שהתפעל מן הסגנון המנוּפה של המתרגם, מיהר להדפיס ספרוֹן זה, שהכיל כללי בריאות לילדים. ב־1907 עבר סמיאטיצקי כמסגנן במערכת העיתון הוׅילנאי ‘הזמן’ ובמלחמת־העולם הראשונה היה מפקח על בתי־הספר היהודיים. מיומו הראשון בהוצאת ‘אמנות’ ועד ימיו האחרונים עסק בעריכה בשקידה בלתי־רגילה; ערך את מרבּית ספרי הילדים והנוער של ההוצאה, לסדרותיהם השונות, וכמה תרגומי ספרים (ביניהם ‘הלב’ מאת דה אמיצ’יס בתרגום יום־טוב הלמן, תרפ"ג) כתב כמעט מחדש. “מצא משהו מצומק [בכתב־היד] – היה נטפל לו ולא זז ממנו, עד אשר הציץ ציצים ופרח ונתעטר עיטורי סופרים”, כתב י"ד אברמסקי (‘מאזנים’, תשכ"ה, עמ' 188).

אבל ‘אמנות’ התחילה את דרכה במזל רע. בטרם הספיקה להוציא במוסקבה גם ספר אחד לילדים פרצה המהפכה הבולשביקית, וּבקיץ 1918 החרימו השלטונות את בית־הדפוס. אז עברו בני משפחת פרסיץ וסמיאטיצקי עם כתב־היד לאודיסה, השרוּיה גם היא בתוהו ובוהו, שם נרכש דפוס חדש ו’אמנות' חידשה את פעילותה בעיקר בתחום הספרות לגיל הרך. כמניין ספרונים קטנים (8–14 עמודים כל אחד), רוּבּם מלוּוים באיוּרים צבעוניים, יצאו באודיסה בתרע"ח בסׅדרה בשם ‘גמליאל’ (על־שם בנם הבכור של שושנה ויוסף פרסיץ, שמת בגיל 4), וּביאליק השתתף בעריכת הטקסטים, הוסיף עליהם הרבה מטעמו ומסגנונו וגם תרם לסׅדרה את סיפוּרו השירי ‘התרנגולים והשועל’165, שנדפס בעילום שם המחַבּר. ומאחר שגם רוב הספרונים האחרים בסׅדרה זו נדפסו בלא ציון שמות המחברים והמתרגמים־המעבּדים, קשה עתה לדעת בבירור מה חלקם של ביאליק, סמיאטיצקי, או סופרי אודיסה האחרים, ביצירות אלה. בין השאר אנו מוצאים בין ספרוני ‘גמליאל’ את הסיפּור המבדח של טולסטוי ‘לצאת ידי הכל’ בנוסחו האנוֹנימי של אחד־העם; את המשל ההודי ‘חמישה עיוְרים’ בעיבּוּד טוֹלסטוֹי ובתרגוּם אנוֹנימי, הקרוב לזה שפּירסם ביאליק באוֹתה שנה במקראה ‘שבילים’ של יעקב פיכמן; את המעשׂיה ‘מעשה בזקנה ובדֺב’ בעיבּוּדוֺ של ש' בן־ציון; את הסיפור ‘האניה והארְבּה’ מאת אספן־האגדות השבדי ריכרד גוסטפסון בתרגום אנונימי, המכיל משפטים פיוטיים שחוֺתַם ביאליק מוטבע בהם (למשל: “גם אל ארץ הוֺדוּ עברתי. באתי – ושם האגדות הנפלאות. אהבתי לשמוע בלילות את אשר יספרו הצרורות למיניהם”)166. ואחרון אחרון – בעת ובעונה אחת עם ‘התרנגולים והשועל’ לביאליק נדפסה בסדרת ‘גמליאל’ גם המעשיה העממית ‘החתול והשועל’. כל המשווה את השתיים יתפתה לראותן כאחיות בנות אב אחד, ולא רק בגלל גיבורן הראשי, השועל הערום: שתי המעשיות כתובות בפרוזה חרוזה קצובה ומבריקה, שדומה כאילו יד אחת כתבה אותן, כפי שאפשר להיווכח ממשפטים מעטים אלה, הלקוחים מן העמוד הראשון של ‘החתול והשועל’:


ספרות הילדים אופק 36 החתול והשועל עמ 227 (2).jpg
'החתול והשועל' – אחת החוברות האנונימיות, שיצאו בספריַת 'גמליאל' (הוצאת 'אמנות'), אשר ביאליק טיפל בעריכתן

[…] וּבַבַּיׅת אֵין מְאוּמָה, סׅימַן בָּשָׂר, עֶצֶם

צְנוּמָה; אֵין מְאוּם, מְאוּם בַּבַּית, אַף פַּת־לֶחֶם לֺא כְּזַיׅת.

אֵין גַּם תַּנּוּר שָׁם לְלׅינָה, וּמׅכָּל שֶׁכֵּן – חֶמְאָה, גְּבִינָה.

מאחר שספרוני ‘גמליאל’ נדפסו, כאמור, בעילום שמות המחברים והמתרגמים, אין לנו אלא לשער שביאליק טיפל בהן, ואם לא בכתיבה ממש – לפחות בעריכה ובהתקנה לדפוס.

סׅדרת ‘גמליאל’ שבה ונדפסה בשנים תרפ“ב–תרפ”ד בפרנקפורט ע“נ מיין, לאחר שהוצאת ‘אמנות’ עקרה, בגלל המהפכה, מרוסיה לגרמניה ופתח ב־1921 את משרדה ביניהן ‘לסביבון’ מאת זלמן שניאור (גם כן בעילום־שם המחבר), ‘אצבעוני’ המפורסם לביאליק, וסיפּוּרוֹ הקלסי של לוין קיפּניס ‘מעשׂה באפרוֹח שהלך לבקש אֵם אחרת’. אך כיוָן ששנת ההדפסה איננה מופיעה על הספרים – והיא “רעה חולה” משותפת לכל ספרי ‘אמנות’ שיצאו בחו”ל, המאלצת את החוקר והביבליוגרף לגשש לא פעם באפלה ולנקוט דרך של השערה וניחוש – קשה עתה לקבוע בוודאות אֵילו מספרי ‘גמליאל’ נדפסו תחילה באוֹדיסה ואֵילו נוספו אליה בפרנקפורט.

מיד לאחר שהתבססה במקומה החדש, התחילה ‘אמנות’ להוציא ספרי ילדים, שהותקנו לדפוס וצוירו עוד באודיסה (רוּבּם על־ידי רביעיית הציירים יעקב אפטר, משה מוצלמכר, חיגר וקרבצוב). מספרי המקור הראשונים שיצאו בפרנקפורט יוזכרו: קובץ שירי הילדים ‘ערבה’ מאת יעקב פיכמן (תרפ"ב), אסופת שירי הזמר והמשחק ‘מחרוזת’ מאת לוין קיפניס167, ‘המלך דוׅד במערה’ ועוד שלוש מאגדות דוד ושלמה מאת ח"נ ביאליק, שיצאו ליום־הולדתו החמישים של המשורר168, וכן חמשת כרכי ‘כתבים לבני הנעורים’ מאת ש' בן ציון, מצוירים בידי בנו נחום גוטמן. כל הספרים נדפסו בניקוד מלא, על נייר משובח, עם ציורים נאים ובהידור חיצוני מרהיב, שלא נפל מׅזֶה של ספרי הילדים הלועזיים, שיצאוּ אז באירוֹפּה.

“יום אחד”, סיפרה ש' פרסיץ בזכרונותיה, “מגיע מרוסיה סמיאטיצקי ובידו מזוודה. הוא פותח אותה, כשהכל מקיפים אותו נרגשים: הוא הביא אתו ששים כתבי־יד, תרגומים של ספרי ילדים!” (‘דבר’, 15.11.1964). סוף־סוף נתאפשרה לה, לבעלת ההוצאה, לממש את חלומה הגדול – להוציא סׅדרה ארוכה של ספרי ילדים קלַסיים בתרגום משובח ובצורה נאה; והיא פתחה בספר, “שראוי לפתוח בו הוצאה לילדים”, כלשונה, הלא הוא ‘הלב’ (“קורות שנת לימודים אחת, כתובות בידי תלמיד הכיתה השלישית”), מאת אדמונדו דה אמיצ’יס בתרגומו של יו“ט הלמן169; כנספח הוֹפיע בנפרד הסיפור האחרוך והידוע ביותר שבסיפורי ‘הלב’ – מן האפנינים ועד האנדים”, מתורגם מאיטלקית בידי א. אלמוני (הוא א"ל סמיאטיצקי).

קרוב לארבעים ספרי ילדים ונוער מתורגמים, בתדירוּת של ספר לחודש בממוצע, הוציאה ‘אמנות’ בארבע שנות פעילותה בפרנקפורט, עד ש“עלתה” בתרפ“ו לארץ־ישראל. כולם נדפסו באות מנוקדת מאירת עיניים, על נייר משוּבּח ועם איורים שנלקחו מן המקור, וכולם יצאו בתבנית אחידה, מכורכים בכריכה אחידה, שהיתה “הסמל המסחרי” של ההוצאה והערובה לספרות משוּבּחת. ההקפדה היתה תמיד על איכות נאותה, על המרתק, המעשיר והמהנה. בין הספרים הראשונים, שהוציאה ‘אמנות’ בשנים תרפ”ג–תרפ“ד, תצוּין הטרילוגיה הרובינזונית של המסַפּר האוסטרי אלוֹיס ת' זונליטנר (טלוצ’הר; 1869–1939) על ‘ילדי המערות’ שנכלאו בעמק נעלם ודאגו בעצמם לכל מחסורם, בתרגומו של אברהם פרנק170; לצׅדה הופיעה שורה של ספרי מסע והרפתקה: ‘מסעו ופגעיו של הקפיטן הַטֶרס’ לז’ול וֶרן בתרגום יצחק ספיבק; ‘בתחתית אניה’ מאת מיין ריד, אף הוא בתרגום ספיבק171, ‘בדרך היבּשה אל הודו’ מאת סוֶן הֶדין בתרגום לב חזן; ‘גשוּשי’ מאת ג”פ קוּפּר בתרגום נחום טולצ’ינסקי (טל)172 ועוד. ולצד סיפורי ההפתקה יצאו סיפורי הטבע האותנטיים של הסופר־הצייר הקנדי ארנסט סיטון תומפסון – ‘חיות הבר’ בתרגום ח“א חזן ו’חיות־הבר בנאות מגוריהן' בתרגום י”י ריבלין. ולצד סיפורי הטבע יצאו הרומָנים הרגשניים ‘יחפהפיה’ לברתולד אַוּאֶרבַּך בתרגום ישראל שף, ‘באין משפחה’ להקטור מַלוֹ בתרגום י“ח רבניצקי173 ו’קטינא' מאת אלפונס דוֹדֶה בתרגוּמוֹ של משה בן־אליעזר174. יחד עם ‘קטינא’ הדפּיסה ‘אמנות’ באותה עת עוד שלושה מספרי דוֹדֶה: ‘סיפורי שני בשבת’, אף הוא בתרגום בן־אליעזר, ואת שני חלקי ‘טרטין איש טרסקון’ – זה הנוסע הרברבן, התמים ואוהב החיים – בתרגום אשר בן־ישראל175. ולצד הסיפורים המשעשעים על טרטרֵין יצאו באותה עד עוד שתי יצירות הומור קלסיות: ‘מסעי הברון איש מינכהוזן ומוצאותיו’, על־פי ג”א בירגר, בתרגום אביגדור פוֹיֶרשטיין־המאירי, ו’שלושה בסירה אחת (מלבד הכלב)' לגֶ’רוֹם ק' גֶ’רום בתרגום אברהם אפשטיין. והרשימה ארוכה (ראה פירוט בנספח).

במהרה רכשה ‘אמנות’ קהל קוראים גדל והולך, ששמר לה אמוּנים. ההוצאה הלכה ונתבססה, הרחיבה את בית־הדפוס והזמינה בחורי ישיבה מפרנקפורט ללמוד את מקצוע הסידור וההדפסה. “הבחור הזעצער [הַסַדָּר] של ספרים עבריים צריך שיהיה תלמיד־חכם”, הטעימה שושנה פרסיץ, שהיתה בקיאה בשׂפות, הכּירה את ספרות־הנוער העולמית וּבחרה את הספרים הראויים לתרגום; היו אלה “ספרים שעליהם נתחנך דור שלם”, כדבריו הנכוחים של יצחק ספיבק (ספר־היובל של הסתדרות המורים, תרפ"ט, עמ' 259), ספרים שעיצבו את טעמם של בני הנעוריםוהעשירו את עולמם ואת אוצרם הלשוני. בזכות עריכתו הקפדנית של סמיאטיצקי וחושו הלשוני הדק היה לְרוב ספרי ‘אמנות’ המתוּרגמים אותו סגנון הומוגני, קריא ומנוּפה (הנראה היום מיושן מעט, כמובן), שעורר את הרושם כי יד אחת התקינה אותם176. הנה כך, לדוגמה, מסתיים פרק א של הספר ‘ילדי המערות בבנין הקורות’;

כאשר עלה אֵליה [פטר] דרך עץ המעלָה, והוא עודנו נושם מתוך עומק חזהו – מיהרה וגרפה במטאטא האורן את השלג, אשר דבק בבגדיו העשׂוּיים עורות, פתחה מעל רגליו את כריכות העור הרטובות, והיא כולה נכונה לשרתהו. ומה שמחה לראות באכוֹל פטר הרעֵב והעייף את הצלי לתאבון והשומן נוטף ויורד על סנטרו! יושבי המערות התחרו זה בזה באכילה, עד כי נשארו על לוח האבן רק העצמות המכורסמות; ואותה שעה ניתרו באֵש־הכירה הערמוניוֹת, אשר נועדו לקינוח סעודה. ככל אשר הלך החושך וגבר בחוץ, כן הלך ורב הנוֹעַם בתוך המערה השאננה, המוּאָרה והמוחמה עד להרחבת־הדעת על־ידי האש, אשר הילדים כלכלוה בעין יפה. (תרגם אברהם פרנק. עמ' 9–10).

במקביל לסׅדרה המתורגמת הגדולה, הוציאה ‘אמנות’ באותה עת את הספריה ‘לכל’, שנוֹעדה לגדולים ולצעירים כאחד. אבל עיוּן בתוכנם של עשׂרת ספרי הספריה, שיצאו בפרנקפורט (מהם שלושה ספרים כפולי חלקים), לא יגלה הבדל משמעותי בינם לבין ספרי הספריה הגדולה, ונראה שהקַו המפריד העיקרי בין השתיים הוא היקפם המצומצם יותר של ספרי ‘לכל’ (70 עמ' בממוצע כל ספר). ה“המלך” של ספריה זוֹ היה משה בן־אליעזר: היא נפתחה בקובץ המקורי ‘סיפורים והגדות’ פרי־עטו, ואחר־כך הופיעו בה עוד שישה ספרים בתרגומו המנוּפּה, ביניהם: ‘אגדות’ לאוסקר וַיילד, ‘קול מיער’ לג’ק לונדון, ‘קורות חמור אחד’ מאת הרוזנת דה־סגיר, ‘תולדות ארמיניוס וַמבּרי ומסעותיו בארצות המזרח’ ואנתולוגיה של סיפורי מלחמה. כן יצאו בספריה ‘לכל’ מסיפּוּרי שלמה הללס (‘הנסיעה’) ושלמה כהן (‘שני הפכים’, תרגם אברהם פרנק) והפּוֹאֶמה ‘אסיר שיליון־מזפה’ מאת ג’ורג' ביירון בתרגום י"ל ברוך.

אחרי שהשתקעה הוצאת ‘אמנות’ בארץ־ישראל, חזרו ספרי הילדים והנוער המתורגמים שלהּ ונדפסו בלא שינוי במהדורות חוזרות עד שנת תש“ך (1960). אבל באותה עת כבר היו תרגומים ישנים אֵלה מרתיעים ב”מוּזרותם" את הקוראים הצעירים בני הדור החדש; לא ייפלא אֵפוא כי במהרה זכו ‘הלב’, ‘יחפהפיה’, ‘קטינא’, ‘טרטרֵין’, ספרי ז’וּל וֶרן ואחרים לתרגומים חדשים ורהוטים יותר; שהרי היצירות הטובות – ערכן קיים ועומד תמיד.

לפעילותה של הוצאת 'אמנות’בארץ־ישראל ייוּחד פרק נפרד (ח/א); אבל עוד לפני שעברה ההוצאה לארץ קמו וּפעלו בערי פולין וליטא כמה וכמה הוצאות קטנות ודינמיות, שראוי לספר עליהן; ולהלן מוקדש הפרק הבא.


ב. ‘סנונית’ מארץ ‘עדן’ – ספריוֹת לילדים בגליציה וליטא

בסוף דצמבר 1919 – בעוד שלושת מיליוני יהודי פולין שבים לחיי יום־יום בתום מלחמת־העולם הראשונה – נתכנסו בוַרשה מורי בתי־הספר העבריים בארץ זו לוועידתם, ובסיומה נתקבלה ההחלטה כי “בית־הספר העממי העברי צריך להיות ציבורי, כללי, נועד לשני המינים וּשׂפת ההוראה לכל מקצועות הלימוד בו צריכה להיות שפת עבר”. ככל שהתודעה הלאומית של יהודה פולין הלכה וגברה, היתה העברית לשׂפה ראשונה בערכּה בקרב מאות־אלפי ילדים ובני־נוער. היתה זו הלשון המדוּבּרת היחידה במאוֹת בתי־ספר, ומספּרם של הבתים העבריים בארץ זו הלך וגדל במהירות. אז נתעורר מאליו הצורך הדחוף ביצירת חומר־קריאה מתאים לילדים אלה ובמילוי החלל שנוצר בימי המלחמה, עם חיסול המו“לוּת העברית ברוסיה והאטת פעילותן של הוצאות הספרים הוותיקות, שנוסדו בוַרשה לפני המלחמה (‘תושיה’, ‘צנטרל’, ‘אחיספר’ ואחרות). את החלל מיהרו למלא כמה וכמה מו”לים־לשעה בעלי יוזמה – רובם ככולם מורים־וסופרים עבריים – שיסדו בערים השונות “ביבליותיקות” לילדים ולנוער, בהן הוֹפיעוּ עשרות רבות של חוברות־קריאה במקור ובתרגום. אותן ספריוֹת פעלו בחלקן באמצעות מימון פרטי של מייסדיהן, אבל רוּבּן נתמכו על־ידי חברת ‘תרבות’ ומוסדות תרבּוּת וחינוך אחרים. רמתן של החוברות לא היתה אחידה, ולא כל המחברים השׂכּילו להתאים את כתיבתם – הסגנון, השׂפה או העלילה – לרוח הילדים; אבל רוּבּן הצטיינו בשׂפה נכוֹנה ומדוּיֶקת – שהרי נכתבו על־ידי מוֹרים יוֹדעי עברית – והיה להן קהל קוראים נלהב, שראה בּהן מזון רוחני עיקרי כמעט. על החשובות שבאותן ביבליותיקות ידובר עתה.


[1] הסנוּנית הראשוֹנה בגל ה“בּיבּליוֹתיקוֹת” שהציף את פולין נקראה ‘סנוּנית’. הוֹצאה זו נוסדה ב־1919 בלבוב (גליציה המזרחית) על־ידי המחנך נפתלי זיגל (גליציה 1892–חיפה 1962), שעוֹד בנעוּריו לימד בבתי־ספר יהודיים ברחבי גליציה. בגיל עשרים השתקע בלבוב, שם היה מזכיר איגוד בתי־הספר העבריים וערך ירחון קצר־ימים לספרוּת ולענייני החיים בשם ‘העברי הצעיר’ (יצא שלושה חודשים בלבד). בתום המלחמה נתמנה למפקח מטעם ממשלת פולין על בתי־הספר היהודיים, ולמראה המחסור בחומר־קריאה מתאים לתלמידים יסד את הוצאתו ‘סנונית’ על שתי מחלקותיה: הראשונה – ביבליותיקה לילדים בשם ‘עדן’, שבחוברותיה הדקות והמנוקדות נדפסו יצירות קצרות ומשעשעות לקוראים המתחילים: מעשיה דמיונית על ‘פרה שעלתה השמימה’ מאת נפתלי זיגל; ומונולוג מבדח בשם ‘הנסיעה בכיסי בגדי’177 (אף הוא מאת המו"ל־העורך), בּוֺ עוֺנה ילד להוריו המאשימים אותו שהוא גודש את כיסיו בדברים חסרי ערך; והוּא מרצה את טענותיו בשׂפת־ילדים טבעית וקולחת בחן:

אבי ואמי לועגים לי ואומרים, כי כיסַי מלאים תמיד. אומרים הם, כי כיסי הם מחסן לחפצי הבל שונים, חנות לסחורה שונה ומשונה. הֶ הֶ, וכי בשביל מה ולמה נמצאים הכיסים בבגדים? האם לא בשביל זה, שיהיו מלאים תמיד חפצים חשובים, הנחוצים לחיי יום יום? […] הבה ואוכיחכם עד כמה מגזמים הורי החביבים ואינם יודעים כי כל הנמצא בכיסַי נחוץ לי מאד מאד.


ספרות הילדים אופק 37 ספריית עדן עמ 229 (2).jpg
ספריַת 'עֵדן' (הוצאת 'סנונית'), הסנונית הראשונה בשוּרה ארוּכּה של ספריות לילדים, שיצאו בפולין (לבוב, 1919).

לאחר שהוא שולף מכיסיו אחד לאחד את כל האבזרים החיוניים, מאוֺלר ועד פרסת ברזל, מסיים הילד את המונולוג המבדר ב“מוּסר־השׂכּל” מחכים ושנון:

זה הכל מה שנמצא בכיסי. נגמרה הנסיעה. הגידו, רבּותי! הרבּים הדברים הנמצאים בכיסי? מה איכפּת לי? יודע אני חברים רבּים, שבּכיסיהם נמצאים אוצרות ממש. ובלחישה אגיד לכם, כי גם סבי אוהב להטמין כל דבר וחצי דבר שהוא מוֺצא בדרך. ובאמת, היכול אדם לדעת מראש בשביל מה הדברים נחוצים?…

לאחר הפסקה של שלוש שנים נדפסו בביבליותיקה ‘עדֵן’ שני מחזות קצרים: ‘יעקב ועֵשׂו’ מאת משה פלד, שפירסם מחזה תנ"כי שני גם בסׅדרה האחרת של ‘סנונית’ (ראה להלן), והלצה במערכה אחת בשם ‘בימי החופש’, מעוּבּדת מפולנית על־ידי שלום גוטליב.

הספריה האחרת של הוצאת ‘סנונית’ – ‘עברית חיה’ שמהּ – כּוּונה “לעם ולבני הנעורים”. אחרי שתי חוברות לימודיות (‘מוּנחי חשבון’ ו’דבּרו היטב!') נדפס בה מערכונו של שלום עליכם ‘רק דוקטור!’, בתרגומו של נפתלי זיגל. לאחר מכּן חלה הפסקה קצרה בפעילות ההוצאה; זיגל העביר את תפקיד המנהל לשלום חריף, ולאחר שעלה ב־1936 לארץ־ישראל עסק בהוראה בחיפה וסביבה עד פרישתו לגימלאות.

אחרי שנות נדודים בין ערי רוסיה ופולין ועיסוק במסחר, כתיבה והוראה, נכנס שלום חריף (אוקראינה 1864–דגניה 1944) בתרפ“א לערוך את הוצאת ‘סנונית’. הוא התעתד לפרסם בּהּ שורת סיפורים תנ”כניים, אך הספיק להוציא רק ארבעה ספרונים פרי־עטו, המתמקדים בפרשת בראשית (‘יצירת האדם’, אדם וחוָה‘, חוה והנחש’, ‘קין והבל’) וקובץ של ‘דמיונות ואגדות’. כעבור שנה (תרפ"ב) הופיעו בהוצאת ‘סנונית’ שני ספרונים לנוער מאת ראובן פאהן178: המונוגרפיה ‘שלמה לעוויזאָהן’ והסיפור האֶפּי ‘יוסלי טֶגְלָשֶר’, המסֵפּר בסגנון דרמָטי חגיגי את קורותיו של גיבור יהודי אגדי, המנצל את כוחו הכּבּיר להצלת בני עמו.

אחרי סגירת בית ההוצאה שב חריף למסחר ולנדודים, עד שעלה ב־1925 לארץ־ישראל והשתקע בקבוצת דגניה א. בשנותיו האחרונות שקד על כינוס כתביו, עד שאיבּד את מאור עיניו ונאלץ לחדול מכּתיבה.


[2] 'תרבות בוילנה

בתום מלחמת־העולם הראשונה שבה וילנה להיות מרכז ספרותי־תרבותי יהודי תוסס ודינָמי. חרף התלאות שעברו על היהודים בשנים 1919–1924, בשל המאבק בין פולין לליטא על השלטוֹן בעיר179, היו שנים אלה גם שנות פעילות תרבותית ענפה, שאחד מסימניה היה המאבק החריף בין החינוך העברי ליידי. בשל מאבק זה, וכדי לסייע לנאמני השׂפה העברית, הגבּירה חברת ‘תרבות’ את תמיכתה במוסדות־החינוך העבריים בוילנה, קיימה סמינר למורים וגימנסיה עברית והרחיבה את בתי־הספר העממיים. ואחד ממפעליו הראשונים של הסניף הוִילנאי של ‘תרבות’ היה יִיסוּדה של ‘הספריה לילדים ולבני הנעורים’.

שני מורים וסופרים השתתפו ביִיסוּד הספריה, במימוּנה ובעריכתה: האחד – חיים אריה חזן (פלך גרוֹדנוֹ 1863–גֶטוֹ וילנה 1941), שבגיל בר־מצוָה כבר הוציא שבועון בשם ‘החוזה’, אותו כתב בעצמו. מאז גיל שש־עשרה התמסר לעבוֹדוֹת חינוך וספרות, חיבּר ספרי לימוד, כתב ותירגם לבתי־הספר שירים, שהיו על טהרת המשקל הספרדי ורוּבּם כונסו בספר ‘נגינות’ (וילנה 1921). לאחר נפילת וילנה בידי הנאצים נוֹרה למוות, כשהוא עטוף טלית. שותפו של חזן ב’ספריה לילדים' היה מנחם רודניצקי (אדיר; 1887–תל־אביב 1972), שהיה אז המפקח על בתי־הספר של ‘תרבות’ בוִילנה, פירסם מאמרים על חינוך (כּוּנסוּ בחלקם בספר ‘אשר עם לבּי’, תשכ"ד) וניהל בארץ מוֹסדוֹת השׂכּלה לפועלים.

שלא כרוֹב ה“ביבליותיקות” לילדים באותה עת, לא התכוונוּ אדיר וחזן לתת לקוראיהם הצעירים ספרות יפה “טהורה”, אלא יצירוֹת שיקרבוּ אותם אל הטבע הזָר להם ואשר ירחיבוּ את אוֹפקיהם. “הספריה לילדים ולבני הנעורים”, נאמר במודעות שנדפסו בעִיתונות ועל עטיפות החוברות, “מוציאה לאור ספרי מדע פופולאריים, מסעות ותולדות אנשי שם”. ועשׂר החוברות המנוקדות והמאוירות בַּסִפריה, כּוּלן יצירות מתורגמות, התמקדו בנוֹשׂאי טבע וזואולוגיה.

החוברת הראשונה שיצאה ב’סיפריה לילדים' היא ‘הצפרדע’. על עטיפת החוברות נדפּס “תרגום ר.ק.”; אלא שלא ר.ק. האלמוני תירגם סיפּוּר זה, אלא אברהם שלונסקי, והיה זה בלא ספק הראשון בשורה הארוּכּה של תרגומיו לילדים ולמבוגרים. את גלגולי התרגום, עם פשר האותיות ר.ק. רשם שלונסקי זמן־מה לפני מוֹתוֹ על עותק של ‘הצפרדע’ (העותק עם ההסבּר שמור בארכיון כץ של אוניברסיטת תל־אביב)180:

את החוברת הזאת תרגם החתום מטה בהיותו בווילנא כחלוץ בדרך לארץ־ישראל והימים ימי “סטאָפ־אימיגריישן” אחרי המאורעות ביפו (שבהם נרצחו ברנר ועוד). תרגמתי לפי הצעתו של מנחם רודניצקי ז“ל, שטיפל בספריה הזו לילדים. בינתיים נתחדשה העליה. קיבלתי סרטיפיקט ועליתי, ואת כתב־היד השארתי בידי ‘תרבות’ של וילנא. לימים, וכבר שנינו בארץ, שאלתי את מ.ר. [מנחם רודניצקי] מה פשר הר”ת [ראשי־תיבות] ר.ק. [והוא] השיב לי במכתב, כי בחור אחד שעבד שם בספריה של שטראשון שמר בביתו את כה"י של תרגומי, וכשמסרוֺ לדפוס נתן עליו את שמו. אחר־כך התוודה לפני מ.ר. על המעשה… אלא שאת הסיפור עצמו סיפר לי מ.ר. (בכתב) כשר.ק. כבר היה שוכן עפר – והחרשתי.

עורכי הספריה השׂכּילו לתת בה יצירות, ששולבו בהן סיפור עלילתי עם מידע מעשיר; הסיפורים נכתבו, רוּבּם ככולם, על־ידי סופרים, שנתפרסמו בעולם בסיפורי הטבע הפיוטיים, או האוֺתנטיים שלהם, ואלה תורגמו תרגום חופשי על־ידי מורים וסופרים, שלרוּבּם היה זה ניסיון ספרותי ראשון. החוברת השניה בספריה, אחרי ‘הצפרדע’, היתה הקוּקיאה' מאת המספר הדני קרל אֶוַלד (1856–1908), בתרגומו של ח“א חזן. סיפור נוסף של אֶוַלד, ‘התולעת והעגור’, תורגם בידי פַלק הילפרין, שהִרבּה באותן שנים לפרסם חוברות קטנות לילדים ביידיש ובעברית (ראה להלן). שישה מתוך עשרת ספרוני הספריה הכילו סיפורי טבע קצרים מאת הסופר־הצייר הקנַדי הנוּדע ארנסט סיטון תומפסון; שניים מהם – ‘השוּעל’ ו’הנמלים' – עוּבּדוּ בידי אהרן אורינוֺבסקי (בן־אור), שהשתתף אז בהקמת הסמינריון של ‘תרבות’ בוילנה. העורך מנחם רודניצקי (אדיר) תירגם את סיפוּרוֺ המרגש של סיטון תומפסון על הכלב המוּזר ‘בינגו’; הסיפורים האחרים תורגמו על־ידי פלק הילפרין, ש' אַיזיקוב ואהרן צייטלין. סיפור מרתק בשם ‘עץ מרפא’ מאת מ”נ סלֶפּצוֺבה – על מאבק בין האינדיאנים ללבנים – תירגם מ"ז ולפובסקי, שזה אך שוחרר מן הצבא הרוסי והיה זה ראשון לתרגומיו הרבים.


ספרות הילדים אופק 38 עץ מרפא עמ 232 (2).jpg
'עץ מַרפא' מאת סלֶפּצוֺבָה (ספריַת 'תרבות', וילנה 1922) – תרגומו הראשון של מ"ז ולפובסקי.

ספרות הילדים אופק 39 אחיו הצעיר של הדב 232 (2).jpg
'אחיו הצעיר של הדב' מאת לונג (וילנה 1922), תרגומו הראשון של א' שלונסקי (חתום: א.ש.)

הפדגוג מ“א אביגל שיבּח במלים חמוֺת את עורכי הספריה, על שהצליחו “להכניס את הילד העברי אל תוך העולם האינטימי של בעלי־החיים” ועל אשר “החוברות כּוּלן מצטיינות בהידורן החיצוני, כולן מנוקדות ומצוירות ושפתן יפה וקלה” (‘תרבות’, א, ורשה, חשון תרפ"ב. חתום: י.ג.). הודות לסגולות אלו יצאו רוּבּן גם במהדורה שניה. עם זאת לוֺקים רוב התרגוּמים בשיבּוּשי סגנון וניקוד קשים, כּכל הנראה בגלל טירונוּתם ה”מקצועית" של העוֺרכים והמתרגמים. באחדות מהן מורגשת זיעת המתרגם, ובאחרות מצויים צירופי לשון מוזרים. נבדלים לטובה אותם סיפורים, שנמסרוּ לפַלְק הילפרין ותורגמו על־ידוֺ בּסגנון רענן, קולח ומהנה:

– אלפי תודות לך, אדוני הרם, – אמרה התולעה והתכווצה – עליך לדעת כי אין טוב לתולעת מזחול לאט לאט על פני האדמה בערב טחוּב של קיץ אחרי עבודת היום. אז היא נהנה [כך!] הנאה שלמה מחייה ובוחרת לה עלים, שהיא מושכתם בלילה אל עומק האדמה; אך לא תמיד תערוב את לבּהּ לעשות את הדבר הזה מאֵימת האנשים הרעים. (‘התולעת והעגור’, עמ' 11)

פלק הילפרין (רוסיה הלבנה 1876–תל־אביב 1945), מתרגם הסיפור, היה מחלוצי החינוך העברי והיידי החדש במזרח־אירופה וממטפּחי ספרות־הילדים בשתי־הלשונות. הללו. כמעט בכל מה שכּתב שילב את הנעימה הקלה, החייכנית, המעניקה לקורא הקטן צחוק ושעשועים; ו’צחוק ושעשועים' היה גם שֵם הספריה שערך והוציא בוילנה בהוצאת ‘יהודיה’ עוד בשנת תרע“ג, והוא אז מורה בראשית דרכו. עשרים וּשתיים חוברות ה”ביבליותיקה" הקטנות, המצוירות והמנוקדות, שנועדוּ לקוראים המתחילים, כללו סיפורים ואגדות, כמחציתם־פרי עֵטו שלו ויׅתרם עיבּוּדים מן הפולקלור היהודי (‘חתונה’) או הכּללי (‘הפרח האדום’); הם הצטיינו בשׂפתם הקלה והמהנה ואת רוּבּם אכן הלם השם ‘צחוק ושעשועים’, שכּן תוכנם היה מבדר או משעשע. כזה הוא, למשל, הסיפּוּר המצויר המבדח ‘הגֶנרל של האוָזים’, שגיבּוֺרוֺ הנער מנסה ללמד את אוָזיו תרגילי סדר:

[…] לא חפצו האוָזים ללכת בדרך ישר: זה פונה כה, זה – כה. עמד הגֶנרל וקרא:

— כלום שכחתם שגנרל אנוכי? במש־ש־טר!

שמעו האוָזים הפקודה, זכרו כי חיילים הם. עמדו במשטר, איש בצד רעהו. ראה הגנרל כי ישרה השורה, פקד: — הׅ־כּוֺ־וֺ־וֺ־נוּ!

עמדו החיילים הכן אל הפקודות, אשר יפקוד עליהם הגנרל.

אין תימה שחוברות ‘צחוֺק ושעשועים’ זכו לפּוֺפּוּלריות ממשוכת; הן נדפסו במהדורות אחדות, בוׅילנה ובוַרשה (גם בשם ‘ספרי קריאה מצוירים לילדים’, ובכרך גדוֺל ומהוּדר בשם ‘בשעת הפנאי’), ואף הביקורת גמרה את ההלל על תוכנן ועל צורתן החיצונית: “לא ראיתי כמוהם לטוב בספרות ילדינו עד כה, ועל דא בודאי ראוי לשמוח” (‘החינוּך’ ג, תרע"ג, עמ' 379. חתום: מורה)181. בשנת 1918, לאחר שנתמנה למפקח על בתי־הספר היהודיים מטעם ממשלת אוקראינה, יסד הַילפרין ביֶקאטרינוסלב הוצאת־ספרים יִידית לילדים בשם ‘נאַטוּר אוּן לעבּן’ (“הטבע והחיים”), ובה הוציא שורה ארוכה של חוברות לקריאה וספרי לימוד. אחרי שובו לוִילנה השתתף ביִיסוד הדו־שבועון היידי הראשון לילדים, ‘גרינינקע ביימעלעך’ (“עצים ירקרקים”. על־שם שיר־הילדים היִידי של ביאליק); אז חזר גם לפעילותו בספרות־הילדים העברית, הוציא מהדורה מורחבת של ‘ספרי קריאה מצוירים לילדים’ והרבּה לתרגם ולעבּד מספרות־הילדים היידית והעולמית. בין השאר העניק לקוראים הצעירים תרגום עברי ראשון של ‘מאורעות הקלברי פין’ למרק טוֵין (1926), בו ניסה לברוא עָגה עברית “משוּבּשת”. אחרי שעלה בתרצ"ז לארץ־ישראל קנה את לב הקוראים הצעירים בעיבּוּדיו התוססים לסיפּוּרי ‘חכמי חלם’ וכן בסיפורו המחוֺרז האֶפּי־המשעשע ‘שמשון הגיבור בילדותו’ (תרצ"ח), שפרקי הגבורה בו רווּיים הומור עממי עם אנַכרוֺניזם מכוּון ושובבני.

אבל נחזוֺר אל וִילנה שאחרי מלחמת־העוֺלם הראשוֺנה. בעוֺד חזן ורודניצקי (אדיר) עוֺשׂים הכנות להרחבת הספריה, לילדים וּמכינים לדפוּס “סריה של מסעוֺת ותוֺלדוֺת אנשי שם” (כפי שנכתב על עטיפת החוברות של ספריית ‘תרבּוּת’), נאסר רודניצקי בגלל פעילותו הציוֺנית ופעילות ההוצאה נקטעה בעודה באׅבּהּ.

שנים אחדות אחר־כך נוסדה בוׅילנה ספריה מנוקדת חדשה בשם ‘ביבליוֺתיקה למען הקטנים’. שלא כקודמותיה הכילו כל 30 חוֺברוֺתֶיה אגדות־עם, רוּבּן ככולן מאוסף האחים גְרים: ‘אדמונית’ (היא כיפּה אדוּמה), ‘רפשיה’ (סינדרלה), ‘שלגיה’, ‘החתול השדכן’ (הוא החתול במגפיים) ועוד. כל התרגומים־העיבּוּדים, שהצטיינו בשׂפה קולחת ומדויקת, נעשו בידי המורה־המו"ל נתן לֶוִין, שלימד בבית־הספר ‘עבריה’ בוילנה והוציא מקראוֺת משובחות אחדוֺת (תרס“ה–תר”ע. חלקן עם א' פרידמן). האיוּרים שליווּ את האגדות היו ברוּבּם העתקים מקבצים לועזיים ומיעוטם נעשו בידי צייר יהודי בשם א' רומאנוב. שנת ההדפסה לא צוּינה על החוברות, ולאחר שעלה לוִין לארץ באמצע שנות השלושים, הוציא את כולן שוב בתל־אביב במהדוּרת צילוּם, על פי סדרן הראשון ובשם זהה כמעט: ‘ספריה למען הקטנים’ (הוצאת ‘ניצוצות’ של אלכסנדר מוזס).

הוצאת ‘עבריה’ הוִלנאית לא היתה אלא שלוחה של בית־ההוצאה, שמרכזו היה בוַרשה. אחרי מלחמת־העולם הראשונה והכּליה שבאה על התרבות העברית ברוסיה, נעשתה בירת פולין מרכז הספרות העברית באירופה – פעילות שספרות־הילדים תפסה בהּ חלק עיקרי. לפעילות זו מוקדש הפרק הבא.


ג. ‘תמרים’, ‘תלתּלים’, שִבּלים' – ספריות והוצאות בוַרשה

בעשׂרים השנים שעברו מאז חזרה וַרשה להיות בירתה של פולין העצמאית (1919) ועד לכיבושה בידי הנאצים (1939), הוסיפה עיר זו להיות מרכז החיים היהודיים במזרח־אירופה. קהילת וַרשה על 330,000 יהודיה (כשליש מאוכלוסיית העיר), הצטיינה תמיד בעֵרנות בלתי־רגילה; בה נוסדו רוב בתי־ההוצאה וכתבי־העת העבריים והיידיים, וממנה נסתעפו שלוחות לכל חלקי המדינה ואף מחוצה לה. העברית החיה כבשה במהירות את מקומה הבלתי־מעורער בקרב הדור הצעיר, דבר שהביא לפריחה מחודשת של ספרות הילדים והנוער. מסַפּרים, משוררים ומתרגמים מחוננים – אהרן לוּבּוֺשיצקי, יצחק קצנלסון, יהודה ורַשביאק, יקיר ורשבסקי, אלחנן אינדלמן ואחרים – חיו בה, או פירסמו בה מיצירותיהם בעשרות הוצאות ו“ביבליותיקות”. אבל חרף עובדה זו לא האריכו אותן הוצאות ימים ואף אחת מהן לא התקיימה שנים רבות ברציפות. כזה היה גם גורלם של עיתוני הילדים ושאר כתבי־העת העבריים.

כמה וכמה סיבות הביאו למצב עגום זה: האנטישמיות הגלויה והמוסווית, שעירערה את מצבם הכלכלי של היהודים ועוררה רבּים מאנשי הספר לעלות לארץ־ישראל; ההתנכלויות של שלטונות פולין לבתי־הספר העבריים, המאבקים עם רשויות החינוך והתחרות המתישה עם מוסדות־החינוך היידיים. ואף־על־פי כן הוסיפו ה“ביבליותיקות” העבריות, על שמותיהן המושכים – ‘תמרים’, תלתלים,' ‘שבלים’, ‘ניצוצות’, ‘צחוק ושעשועים’, ‘ברקאי’, ‘הקורא הקטן’, ‘הקורא הצעיר’ ועוד – לצאת בזו אחר זו, כאשר יוזמיהן הם גם סַפּקי החומר העיקריים של מרביתן.

על הבולטות שבהן ידובר בפרק זה.


הספריה המצוירת לילדים ‘תמרים’, שנוסדה בתרפ“א, היתה אחותה התאומה של “ביבליותיקה” דומה ביידיש בשם ‘יונגע הערצעלעך’ (“לבבות צעירים”), ואב אחד היה לשתיהן, הוא יעקב רייזפדר (ורשה 1890–גטו ורשה 1943). בגיל 18 התחיל רַייזפדר לפרסם בעיתונות היידית פיליטונים ותמונות־רחוב קצרות, בעיקר בכתב־העת ‘פאַר קליין אוּן גרוֺיס’ (“לקטן ולגדול”) בפסבדונים ר' יאַנקעלע; אבל את עיקר מחייתו מצא בעבודות עריכה והגהה. את סיפוריו לשתי ה”ביבליותיקות" כתב, ככל הנראה, סימולטָנית בעברית וביידיש, וכולם הופיעו בשנת 1921. מרביתם מתארים בסגנון עממי ספוג אווירה לירית – אבל גם “צולע” פֺּה ושם – את קורותיהם של בני עוני, שחֵרף דלותם הם שומרים על צלם האדם ומוסיפים להאמין בטוב: מעשׂה במלמד עני, שנתן את ארוחת ילדיו לזקן רעב ומצא מטמון (‘האוצר בשלג’); אביון, שאירח בביתו עובר־אורח אלמוני, זכה שבִּתוֺ החולה תתרפא (‘האורח’); נסיך נדיב־לב מאלץ את אביו המלך התקיף לדאוג לאזרחיו העניים (‘בן־המלך של שוהם’); ילד ממאן להיפרד מן המיחם, כדי שלא יעשו מעופרתו כדורי מוות (‘הילד וּמיחמוֺ’); גורלם הנוגה של ‘ילדי המרתף’, וכן הלאה. נוגע ללב הוא הסיפור ‘חַיִימְל’ – קורותיו של ילד הנודד בדרכים עם אביו הקבצן, שהתפתה לשַקר לילדה שריחמה עליו ולומר לה כי הוא יתום. והִנה, בעוד השניים משוחחים, נשמע פתאום קול קורא בשמו.

– מי זה? – שאלה הנערה, – מי זה קורא לך?

– אבא – אמר חיימְל מתוך שכחה.

– מ –י? – קראה הילדה נדהמה. אולם חיימל היה כבר בחוץ.

כשהילדה יצאה תיכף ועמדה על הפרוזדור, ראתה שחיימל הולך על־יד יהודי קטן־קומה יחף ומשתעל, שבלי הרף דחף אותו בצדו ונזף בו בכעס. הם הלכו אל השוק. בלכתם הסב חיימל פעם את ראשו וַיַבּט אל הבית החביב ההוא, וכשנפגש במבטי הנערה שרימה אותה, והיא כמעט חיוורה מכעס, כיסה אודם־אש את פניו […]


אחרי שמונת סיפּוּרי רייזפדר הופיעו בביבליותיקה ‘תמרים’ גם חוברות שירים וסיפורים, מקור ותרגוּם. שלוש מהן, שכּללוּ מסיפּוּרי קיפּלינג, וילהלם האוּף וסיטון תומפּסון, תורגמו על־ידי י"א הנדלזלץ, שערך באותה שנה את הספריה המנוקדת לבני־הנעורים ‘מספרות העמים’.

ישראל אליהו הנדלזלץ (רוסיה הלבנה 1879–גטו ורשה 1942) הקדיש את שלושים שנות־חייו האחרונות לטיפוח דור של קוראים עבריים בגולה. לצד עבודתו בהוראה השתתף בעריכת עיתוני ילדים (‘צפרירים’, ‘גננו’. ראה פרק ה/ח), כתב מאמרים על קריאתם של בני־הנעוּרים ועסק בשקידה מפליאה בתרגום יצירות לנוער מספרות העמים. ‘מספרוּת העמים’ היה גם שמהּ של הביבליותיקה המנוּקדת לבני־הנעורים, שערך הנדלזלץ בתרפ"א בוַרשה (תירגם את כל י"ב חוברותיה) בשביל הוצאת האחים לוין־אפשטיין. הספריה נפתחה ביצירה פסטורַלית – “בנאות החרמונים, ציוּרים מחיי סוריה הנוכחית” מאת סטֶפן סמיוֺנוֺביץ קוֺנדוּרוּשקין; אבל רוב החוברות האחרות כללו סיפורי מתח והרפתקה פּוֺפּוּלַריים; נכללו בה שישה מסיפורי ארתור קונן דוֺיל – תרגומים ראשונים לעברית של סיפורי הבלש שרלוק הולמס, שזכוּ מאז לפופולריות רבּה ומתמשכת בקרב הקוראים העבריים הצעירים. אף־על־פי שהנדלזלץ בחר לתרגם סיפורים אלה בסגנון מקראי – והוא תירגמם ככל הנראה לא מן המקור האנגלי – עדיין נותרה בתרגומו לא מעט מן השנינה שבמקור, כפי שניתן לגלות במונולוג קצר זה של הבַּלש הוֺלמס:

– פנֶיך מלאים תמהון והשתוממות, ואמנם לא יִפּלא הדבר. הלא התכוֺננת כבר ללכת לישון. הְמ! רואה אני, כי עוד לא עזבת את מנהגיך שהיית נוהג בימי רווקוּתך: מוסיף הנך לעשן! את מסתריך מגלה, כמו תמיד, אֵפר הטבּק המפוזר על פני בגדיך. אם רק נעיף עין עליך והיכּרנו בך תיכף את מי שהיה איש צבא. לאדם פשוט, ככל האנשים, לא תיהפך כל זמן שלא תחדל משׂוּם את מטפחת חטמך אל תוך שרווּל בגדיך. הלא תקבלני הלילה אל תוך ביתך? (‘הגִבּן’, עמ' 4)

כן נכללו בספריה מסיפוריהם הקצרים של ויקטור הוּגוֺ (‘קלוֺד גה’), אדגר אלן פּוֺ (‘הבאר והמטוטלת’), ג’ק לונדון (‘המלחמה בעד החיים’) ואחרים.

וכאן המקום להזכיר את תרגומי הסיפורים הארוּכּים שעשה הנדלזלץ – ביניהם ‘בלי משפחה’ להקטוֺר מֵאלוֺ (תרפ"ד), שהופיעו בהוצאת בית־המסחר הוַרשאִי ‘תל־אביב’ (“אלטניילאנד”). בהוצאה זו, שהוציאה בתרפ"ג את הביבליותיקה קצרת־הימים ‘תלפיות: תיאטרון לבני הנעורים’, נדפסה אחת מיצירותיו המקוֺריוֺת הבודדות של הנדלזלץ – המחזה ‘התמורה’, שהוא קומדיה־של־חילופין, בה מתייצב נער בן עניים שקדן לשיעור פרטי בעברית במקום חברוֺ האמיד. בהיותו משוּחרר מכבלי הלעז, הצליח המחַבר לשׂים בפי גיבוריו הצעירים שׂפת־דיבוּר רעננה, שיש בה חן, טבעיוּת ואמינות, כגוֺן דבריו אלה של הנער אהרֹן, המסרב ללמוד דקדוק:

“יקח אותך האשמדאי עם דגושיך גם יחד! הלא אינך ארמר מַק־קֵל, הלא אינך אומר מַט־טֶה; כי אם פשוט: מקל, מטה… ומאין לי לדעת אם יוֹשבת שם נקודה של זבוב או לא? אם היא, על כן אמרתי: אפילו אם תשׂים מנין שלם של דגושים אֶל תוך הקוֹף או אל תוך הטית, אין לי כל ענין לזה, ומכיוָן שאין לי ענין לזה, לא תכריח אותי ללמוד את זה בעד כל הון דעלמא!”


מבחר מספרות העמים הביאה לקורא הצעיר והמבוגר גם ‘ביבליותיקה אוניברסלית’, שפעלה בוַרשה בשנים תר“ף–תרפ”א; ואף אותה חנך י“א הנדלזלץ, בקובץ הקטן ‘סיפורים’ מאת אנטון צֶ’חוב. גם רוב הספרים הבאים בביבליותיקה נשׂאו את השם ‘סיפורים’, והובאו בהם מסיפוריהם הקצרים של ג’ק לונדון, א”א פּוֹ, אַלפוֹנס דוֹדֶה (בתרגום פנינה ל', ששמה המלא נותר עלום) ומאגדות אוסקר ויילד, בתרגום ח“ש בן־אברם. הספרון השנים־עשׂר והאחרון בספריה קצרת־ימים זו היה סיפור־המסע הדמיוני ‘מתוך יומנו של עץ תפוחי הזהב’ מאת ה”ה אֶוֶרס182 בתרגומו של א"א יעקבוביץ (עקביא), שערך באותה עֵת את עִיתון־הילדים הוַרשאי ‘שִבּלים’ ובמשך שנות דור העשיר את ספרות הילדים והנוער שלנו בעשרות רבות של ספרי תרגום ועיבוד.


גם הבּיבּליוֹתיקוֹת הוַרשאיות האחרות לילדים הביאו לקוראיהן בעיקר חוֹמר מתוּרגם ומעוּבד, שהיה ככל הנראה פּוֹפּוּלרי יותר ו“עובר לסוחר”. כזאת היתה, למשל, הספריה המצוירת ‘שִבּלים’, שנערכה על־ידי הסופר העברי־יידי אליהו חיים חיניטש (רוּסיה הלבנה 1884–מקסיקו 1973) ויצאה באמצע שנוֹת העשׂרים (אין שנת הדפּסה), עד שהיגר חיניטש למקסיקו, שם עסק בהוֹראה ובעריכה. 69 החוברות המנוקדות והנאות של ‘שִבּלים’, שלוּווּ איורי קַו פשוטים, הכילו בעיקר מעשׂיוֹת־עם יהודיות (‘שרה בת טובים’), אגדות מזרחיות (‘חסן ואלי בבא’), או משלים וסיפוּרי־עם אירופיים (‘האם החורגת’). חוברות מעטות כללו אגדות אמנותיות, מפרי־עטם של י"ל פרץ (‘החוכר’), או מקס נוֹרדוֹי (‘אגוז זהב’). רוב הסיפורים תורגמו ועוּבּדו בידי חיניטש עצמו, והוא כתב אותם במשפטים קצרים, בהירים, בעלי מיצב פנימי. הנה, לדוגמה, שורות אחדות מתוך החוברת ‘ירחמיאל השוטה’, שהיא גירסה נאה של מוֹטיב האח הקטן והמקוּפּח:

[…] הפך ירחמיאל את פניו אל הקיר ולחש בשפתיו:

— בגזרת הדג ובשמי, לך, גרזן, ובקע עצים. ואתם, עֵצים, בואו מאליכם הביתה!

הדברים יצאו מפי השוטה, והגרזן זז מתחת הספסל, קפץ אל החצר והתחיל בוקע עצים. והעצים באו מאליהם הביתה ונערכו בתנור. היבמות ראו זאת, כן תמהו.

על חוברות מעטות מצויים שמותיהם של א“ז כהן וי”ל שטרן, וכן שמה של דבורה לחובר, מתרגמת האגדה ‘תפוחי החיים’, שתירגמה אחר־כך עוד כמה ספרי ילדים וערכה בארץ את הירחון ‘האשה’ (ירושלים 1926–1929). חוברת לד–לה בספריה – ‘הפרפר והפרח’ – נכתבה בידי הסופר העברי־היידי יקיר וַרשבסקי, שהוציא בעצמו כעבור עשׂר שנים ספריה לילדים בשם ‘הקורא הצעיר’ (ראה להלן). כשמונה שנים אחרי שהיגר חיניטש למקסיקו חידש המו“ל אֵליהוּ גיטלין בוַרשה את ספריית ‘שבּלים’ והדפיס בה בתרצ”ו־תרצ"ז עוד כשישים חוברות מנוקדות ומצוירות, רוּבּן עיבּוּדי מעשיות־עם בלא ציוּן שם המתרגם: ‘הארי בעל הכנפיים’, ‘הבת החורגת’, ‘האוָז המושיע’, ‘השועל הרשלן והתרנגולת הפִּקחית’ ועוד.

שונה במתכּוּנתה ובצביונה היתה ספריית ‘החינוך החדש’, שנוסדה בתרפ“ט על־ידי מוסד פדגוגי וַרשאי בשם זה: 55 החוברות הדקות (4–8 עמ' מנוקדים בכל חוברת), שנועדו ברוּבּן לקוראים המתחילים, כללו בעיקר חומר שהועתק ממקורות מוּכנים: מסיפורי י”ל פרץ, שלום אש, דוד פרישמן ושלום עליכם ותרגומים מיצירות אנדרסן, טולסטוי, דה אמיצ’יס ועוד.

להצלחה פחותה, יחסית, זכו רוב הביבליותיקות לילדים, שיצאו בוַרשה בשנות השלושים, עד נפילת פולין בידי הנאצים בפרוץ מלחמת־העולם השניה (1939), ונערכו ברוּבּן על־ידי מורים־סופרים שנספּוּ בשוֹאה. חרף התפשטות החינוך העברי בבתי־הספר היהודיים, גרמו המצב הכלכלי המעורער וההגירה הגוברת של היהודים לארץ־ישראל ולאמריקה לצׅמצוּם הביקוש לא רק של ספרי קריאה עבריים אלא אף של חוברות דקות וזולות במחירן. כזה היה גורלה של הספריה ‘הבה נקרא’, שיסד בתר"ץ המורה הצעיר לֵוׅי וׅינֶר (1904–1943; נספה בגטוֹ וַרשה) בשותפות עם בית־המסחר לספרים נ' שפירא. 15 החוברות, שנכתבו כּוּלן בידי וׅינר עצמו, סיפּרו בשׂפה קלה מתוּבּלת בהומור על חוויות יום־יום של ילדים, ששוּלבוּ בהן ערכי לאום ואנוש עם מתח וחיבּוּב הקׅדמה הטכנוֹלוֹגית: לאחר סיפורים ראשונים על ‘השוטר הקטן’ ו’המצילים הצעירים‘, אנו קוראים על ‘שלום וסַלׅים בארץ־ישראל’ ו’בֶּנׅי בַּכְּרך’, עד החוברות האחרונות, שסיפרו על ‘מכונה־אדם’ ו’הרובוט העברי'.

שנה אחר־כך יסד הסופר־הפּוּבּליציסט יהודה וַרשביאַק (1903–1942; נספה בגֶטוֹ ורשה) – אשר השתתף גם בעריכת עתונים לילדים ולנוער (ראה פּרק ה/ח) – ‘ספריה לילדי ישראל’, אף היא בהוצאת נ' שפירא; אך לאחר חוברות אחדות בשם ‘עת לצחוק’, שכּללוּ מעשׂיות מבדחות, הלצות ודברי שעשועים, נסגרה הספריה בעודה באׅבּהּ.


ספרות הילדים אופק 40 עת לצחוק עמד 238 (2).jpg
'עת לצחוק' ליהודה וַרשביאק, חוברת יחידה (כנראה) שיצאה ב'ספריה לילדי ישראל' (ורשה, הוצאת שפירא, 1931)

גורל דומה זומן גם לספריה ‘קוּם קְרא’, שיסד רפאל גוטמן (1883–1944; התאַבּד בגטו ביאליסטוק), שניהל שנים רבּות את בית־הספר של קהילת ורשה: רק שלוש חוברות מנוקדות ומצוירות יצאו בה, כתובות כולן על־ידי גוטמן ומוקדשות לגדולי ישראל: חוני המעגל, הלל הזקן ורבי עקיבא. להצלחה רבה יותר זכו ספרי הלימוד הרבים שהוציא.

שפר מעט יותר חלקהּ של הביבליותיקה העברית האחרונה לילדים שיצאה בורשה – ‘הקורא הצעיר’, שנוסדה בתרצ“ז על־ידי בית־ההוצאה ‘אחיעבר’; עשרים חוברות יצאו בה עד שנסגרה. עשׂר החוברות הראשונות, שנכתבו כולן על־ידי יַקִיר וַרשַבסקי (1885–1942; נספה בגֶטו ורשה), כללו סיפורים בעלי צביון עממי, שהמוטיב העיקרי בהם היה העימוּת בין טוב לרע: ‘השׂונא בצע’, ‘העומד לימין עשוּקים’, ‘פסק־דין מחוכם’ ועוד. עשר החוברות הבאות, שיצאו כולן בתרצ”ח, היוּ מעזבוֹנוֹ של הסוֹפר הפּוֹרה נחמן מיפֶלֶב (גרוֹדנוֹ 1886–קרקוב 1937), שהוציא עוד ב־1921 כתב־עת לילדים בשם ‘הקורא הקטן’ (ראה פרק ה/ח) ונודע ברומן ההיסטורי שלו ‘עמק עשׂרת התמרים’ (ורשה תר“ץ; תל־אביב תשכ”ב) על המרד הגדול ברומאים.

אם עשרת סיפוריו של וַרשבסקי ניכּרוּ בצביונם העממי־המוסרני, הצטיינו סיפוּרי מיפלב בעלילותיהם הדרָמַטיוֹת המקוריות, ששולבו בהן הומור ודמיון. כאלה למשל הם הסיפורים ‘כפתור שעשה נקמה בחייט’, ‘אורי עומד בפינה’, ‘הכלב בבית־המדרש’, ‘הגלוסקה של האם’, וכן הסיפור האלגורי ‘פרחי עץ החיים’, על המלאך שהביא לצדיק זר פרחים מגן־העדן, וכאשר ייעלם הגֵזל מן הארץ –

אז תבוא שמחה לעולם ואושר ואהבה איש לרעהו. כי פרחי החיים לא יביאו אז רק את התקוה לחיים, כי אם את החיים בעצמם.

לצד הספריות שצצו ונעלמו פעלו בורשה גם הוצאות־ספרים ממוּסָדוֹת, והדינמית מכּוּלן היתה ‘ברקאי’, אשר נוסדה ב־1922 במסגרת הוצאת ‘צנטרל’ ונערכה על־ידי אהרן לוּבּוֹשיצקי (ראה פרק א/ג). ארבע סדרות לבני־הנעורים יצאו על־ידי ‘ברקאי’ בשנים תרפ“ג־תרפ”ו: ביבליותיקה היסטורית, שבּהּ נכללוּ בין השאר הספרים ‘בר כוכבא’ מאת י“ב לבנר (על־פי מאיר להמן), ‘הבּן האוֹבד’ לשלמה בּרמן ו’ספר הישר' בעיבודו של לובושיצקי; ביבליותיקה אגדית, שבּהּ יצאה שוּרה ארוּכה של קובצי מעשׂיות, שנקטלוּ בחלקן על־ידי הבּיקוֹרת183, וכן האסוּפּה הנאה ‘אגדות משוררים’, שמתרגמה פלק הילפרין כָּלל בה מסיפורי טולסטוי, אוסקר וַיילד, אלפונס דוֹדֶה ואחרים; ביבליותיקה מדעית, שכּללה סיפורי מסע, היסטוריה וטבע; וביבליותיקה ספרותית, שכּללה קובצי סיפורים ואגדות בעיבּוּדם של אברהם פירנק, ש”ש קנטרוביץ ואחרים. ההוצאה הודיעה גם על הופעתו הקרובה של סיפור־הילדים הקלַסי ‘פּינוֹקיוֹ’ מאת קוֹלֹדי בתרגומו של י"א הנדלזלץ; ואכן הסיפור בתרגומו של הנדלזלץ נדפס בהמשכים, בחלקו, בדו־שבועון ‘צפרירים’ שערך ב־1920, אך הוא לא זכה להופיע בספר184.

בתוך גל גוֹאֶה זה של ספריות והוצאות לילדים הופיעו כפעם בפעם גם ביבליותיקות אנונימיות, שלא צוּינוּ בהן שמות מחבּרים, מעבּדים ושנת הדפסה, ופרטים אלה נשארו לרוב עלומים. כזאת היא, למשל, הביבליותיקה ‘צעצועים’, שנדפּסה בוַרשה והוציאה חוברות של מעשׂיוֹת מעוּבּדוֹת, רוּבּן מאגדות גְרים, מלוּווֹת בציורים צבעוניים: ‘אצבעוני’, ‘שושנה בין החוחים’, ‘מעשה בבן מלך ובת מלכה’ ועוד. בשער החוברות נדפס רק: “עברית ע”י בן אליעזר" (בלי שם מחבר), אבל ספק רב אם המעבּד הוא אמנם משה בן־אליעזר הידוע. ועוד תוזכר הסׅדרה המצוירת האנונימית ‘סיפּוּרים עפים לילדים’, שספרוֹנֶיה הקטנים – ‘הזאב והגדי’, ‘חיות הבית’ ועוד – הורכבו מדפי קרטון מתקפלים עם ציורים, אך ללא שמות מחברים וציוּנים ביבליוגרפיים. ביבליותיקה אנונימית אחרת היא ‘צחוק ושעשועים’, ש־22 החוברות שלה יצאו בוַרשה באמצע שנות העשרים, אך היא אינה אלא מהדורה מורחבת של הביבליותיקה שהוציא פלק הַילפרין קודם בוׅילנה (ראה פּרק קוֹדם).

עיון חוזר בסיפּוּרי הביבליותיקות לילדים ובשמות מחבריהן יגלה מכנה משוּתף, המקשר רבּוֹת מהן: רוב אותן סדרות, כל אחת מהן נכתבה (או שסיפּוּריה תורגמו ועוּבּדו) על־ידי מחַבּר אחד, שהיה בדרך כלל גם עורך, או שותף בהוצאתה. כך, למשל, ועוּבּדוּ סיפורי ‘ביבליותיקה למען הילדים’ בידי נתן לוין; כך גם תורגמו רוב חוברות הספריה ‘שׅבּלים’ על־ידי א“ח חיניטש. גם לוי וינר, יקיר ורשבסקי, נחמן מיפלב – כל אחד מהם כתב בעצמוֹ את חוברות הספריה שיסד. כן הופיעה בשנת תרפ”ג סדרה מצוירת קטנה ונאה לפעוטות, בשם ‘ציל־צליל’, ששבעת סיפּוּריה נכתבו על־ידי בנציון רסקין; ובאותה עת לערך נוסדה בוַרשה הביבליוֹתיקה ‘תלתלים’185, שכּל סיפּוּרֶיה והמחזות שנדפסו בה חוּבּרוּ על־ידי גדול היוצרים העבריים לילדים בפולין שבתקופה שבּין שתי מלחמות־העולם, הוא יצחק קצנלסון.

ליצחק קצנלסון ויצירתו העשירה לילדים מוקדש הפרק הבא.


ד. “איני רואה את הדממה” – יצחק קצנלסון

מַה יְּזַמְּרוּ הַצּׅפֳּרׅים? […]

לֺא אָבׅינָה הָאֲמָרׅים,

אֶת הַלְחׅישׁוֹת, אֶת הָרְמָזׅים

הַכֹּל סוֺדוֺת! הַכֺּל רָזׅים!

אַךְ מַה נָּעׅים זאֹת!


אֶת הָרוּחַ אֵינׅי רוֹאֶה,

לְאָן מְשׁוֹטֵט הוּא וְדוֹאֶה;

אֵינׅי רוֹאֶה אֶת הַדְּמָמָה —

לׅי מַגֶּדֶת רַק הַנְּשָׁמָה:

– הוֺי, מַה יָפׅים הֵם!

שיר ניגוני זה, שכּתב יצחק קצנלסון בנעוריו ופירסמוֺ בגיל שמונה־עשרה בשבועון־הילדים ‘עולם קטן’186, מבַטא בשורותיו הקצרות את עולמו של משורר צעיר, שהעשיר ברבות הימים את ספרות־הילדים בעשרות שירים, סיפורים ומחזות, הספוגים אמונה בטוב וביפה; או כפי שכּתב צבי שַרפשטיין למקרא שיר זה: "מי שהגיע לידי מדרגה זו של ‘לא אבינה ואיני רואה’, רואה בעיני רוחו ותופס בחושי הנפש את מסתרי הבריאה. וראיה זו ותפיסה זו נפלו אך בחלקם של שניים, של הילד והמשורר (‘יוצרי ספהי"ל’, עמ' 80).

עלם בן שש־עשרה היה יצחק קצנלסון (קארֶליץ, רוסיה הלבנה, 1885–אַוּשוׅיץ 1944), כשנדפס שירו הראשון ב’עולם קטן' (“השעון מַכֶּה”, כרך ב‘, תרס"ב, בראש גל’ א'); אבל המלה זגירז', המודפסת באותיות זעירות בשולי השיר, מוכיחה שהוא נכתב שלוש שנים קודם לכן, כשהמשורר היה בר־מצוה; שכּן בעיירה זו הסמוכה ללודז' שהה אז (1896–1898) עם משפחתו, ובה פתח האב המורה־הסופר יעקב בנימין קצנלסון בית־ספר עברי. בבית־ספר זה למד גם הבן יצחק; ולאחר שנסגר המוֺסד והאב נסע לוַרשה, לעבוד במערכת ‘הצפירה’, נכנס יצחק לעבוד בבית־מסחר לאריגים, כדי לסייע בפרנסת המשפחה. אבל אהבת העברית וספרוּתה כבר היתה טבועה בנפשו והוא הוסיף לחַבּר שירים, לעתים גם בשעות העבודה, וכמה מהם נשלחו אחר־כך (אולי באמצעות האב) למערכת ‘עולם קטן’187.

שיר־בכורה זה, שמחצית מׅלותיו הן הברות אוֺנוֺמאטוֺפֵּיאיוֺת (“שָׁעוֺן מַכֶּה: תּׅיק־תּׅיק־תַּק! / מָטָר מְטַפְטֵף: טׅיף־טׅיף־טַף!”), לא היה, כמובן, ראשון שיריו הכתובים של קצנלסוֺן. כמה וכמה פעמים הזכיר המשורר את השירים שחיבּר בילדוּתו, “השמורים במקום בטוח בארון־ספרַי עם עוד הרבה שירים בני זמנם (“דף ראשון”, בפתח קובץ שיריו ‘דמדומים’, וַרשה תר"ע), שאותם כינה בחיבּה סלחנית “חטאות נעורים”. במלאות כ”ה שנים להדפסת שירוֺ הראשון סיפר קצנלסון למראיינוֺ הצעיר שלמה רוזנשטיין (אבן־שושן) על הנסיבּות שהביאוהו לכתיבת שירו הראשון: היה זה “שיר נקם”, שחׅצָיו כּוּונוּ לנציג המשטרה הצארית, שהופיע בבית־הספר והגיש כתב־אישום נגד מורו:

פָּנַי אָדְמוּ מׅבּוּשָׁה,

לְבָבׅי יֶהֱמֶה בּׅי בַּקֶּרֶב –

אֵיךְ הִרְהַבְתָּ, רָשָׁע מְרֻשָּע,

לְבֵית־הַסֵּפֶר בּוֹא עׅם חֶרֶב? […]

(“המשורר יצחק קצנלסון בילדותו”, ‘עתון קטן’, אייר תרפ"ח, גל' 23–24)

בהזדמנות אחרת סיפר על "השיר הגדול והגרוע עד מאוד, ‘דרייפוּס ואֶסתרהַזׅי’, שכּתב בגיל שתים־עשרה בסגנוֹן נביאי הזעם (“הוֹ, שׁוֹמּוֹ שָמַיׅם עַל הַשַׁעֲרוּרְיָה…”); ואחותו צפורה סיפרה, כי “דרייפוס ואֶסתרהַזי” היה גם שם מחזהו הראשון, שהציג עם להקת ילדים בחצר ביתו: יצחק גילם בוֹ את התפקיד הראשי “וביצע תפקידוֹ בכשרון כה רב, שכּל הנשים מררו בבכי” (צפורה קצנלסון־נחומוב, ‘יצחק קאצענעלסאָן, זיין לעבּך אוּן שאַפן’ [“י.ק., חייו ויציאתו”], בּוּאֶנוֹס אַיירס, 1948, עמ' 76).

מאז ליווּהוּ השירה והדרַמה זו לצד זו, כשהאחת שלובה ברעוּתה ומשלימה אותה.

חמש שנים אחרי הדפסת שירו הראשון, כּוּנסו שמונה משיריו המודפסים בקובץ הקטן ‘שירים לילדי ישראל’ (תרס"ז). שלוש שנים אחר־כך פירסם בביבליותיקה ‘מקרא לילדים ולנערים’ שירוֹ המפורסם “יפים הלילות בכנען”, המוּשר עד היום. כן נדפסה בביבליותיקה זוֹ חוברת הדיאלוֹגים המחוֹרזים 'שׂיחוֹת, ששולבו בה הומור עם דידקטיקה. מאז התחילו נדפסות יצירותיו לילדים בתדירוּת גוברת והולכת – אם בכתבי־עת (‘החיים והטבע’, ‘הצפירה לילדים’, ‘צפרירים’, ‘שחרות’, וכן השבועון ‘השחר’, שבּו נדפס שירו הידוע “אח ואחות”), אם באנתולוגיות ושירונים (‘ספר התשורה’, ‘הכנור’, וכן ‘כנור קטן’, תרס"ט, שבּוֹ נדפס לראשונה שירו הידוע “שם באחו” עם תווים, אבל בנוסח שונה מזה המוּשר היום188), וכן בכרסטומַטיות ומקראות (למשל: המקראה ‘שפת עמי’ בעריכת ח"א קפלן ויצחק ברקמן, שלמעלה ממחצית שיריה וסיפוריה נכתבוּ על־ידיו במיוחד בשבילה, מהם שנותרו גנוּזים בּהּ ולא כונסו אחר־כך לשום ספר אחר). וכך, עוד לפני מלחמת־העולם־הראשונה, ובטרם מלאו לו כח שנים, כבר היו שגורות יצירוֺתיו של קצנלסון בפיהם של רבבות מילדי ישראל, ושמו נודע לא רק כ“ילד השעשועים של השירה העברית” (כהגדרת דוׅד שמעוני, ‘דבר’, 31.5.1946), אלא גם כ“קונדס פזיז עיניים, הנתלה מאחורי העגלה, מכרכר עם כל כרכור ולבו עליז עליו” (משה פיינשטיין).

כשעשה קצנלסון את צעדיו הראשונים, אך המאוששים, בספרות־הילדים שלנו, הוא צעד בנתיב שסללו קודמיו – אהרן לוּבּוֺשיצקי (שהיה אחר־כך המו"ל שלוֹ), יהודה שטיינברג וחבריהם. אבל סוֹפרים חלוּצים אלה יעדוּ את יצירותיהם בעיקר לתלמידי ה“חדר המתוקן”, שקריאתם רהוטה, בלא שנתנו כמעט את דעתם לבני הגיל הרך ולקוראים המתחילים. בא יצחק קנצלנסון, שעמד על ערשוֹ של גן־הילדים העברי, והתחיל לחַבּר סיפורים קצרצרים וחרוזי משחק בשביל הטף – ובתחום זה שמורה לו זכות – ראשונים בלתי מעורערת. דומה שנכון יהיה לקבוע, שכתיבתו זו של קצנלסון לקטנים היתה פרי שילוּבם של יצר־הכתיבה העצמי, הדחף למילוי החסר בתחום חיוני זה וכן ההזדהות הבלתי־מצויה שהיתה בו עם עולם־הילדוּת. מושפע מדמותו של האב המחנך, שיתף המשורר פעולה עם אחותו, שפתחה גן־ילדים עברי בלודז', ובילה שעות במחיצתם של הפעוטות. “היה מסַפּר ושר לסירוגין והילדים מחרים־מחזיקים־אחריו”, סיפר אחיו, “כל אותם שעה יושבים הילדים ועיניהם רתוקות באיש שלפניהם, כולו מלא חיים ותנועה ושובה את לבותיהם” (אברהם קצנלסון, “עם זכרו של אחי יצחק”, ‘מבפנים’, מאי 1946). זה היה בית־היוצר העיקרי ליצירותיו לגיל הרך – יצירות קצרות, בעלות מׅקצב פנימי, משפטים בעלי איכות מוסיקָלית, הומור נאיבי ועלילה פשוטה, המשולבת בפעילות משחקית:

בָּעֵינַיׅם – רְאֵה, רְאֵה!

בַּיּדַיׅם – עֲבֹד, עֲשֵׂה!

בָּאָזְנַיׅם – שְׁמַע, שְׁמַע!

בּרַגְלַיׅם – פְּסׅיעָה פְּסַע!

(‘שפת עמי’, עמ' 57)

גם בשנות יצירתו הבאות הוסיף קצנלסון להיות מחדֵש ומפתיע בספרות־הילדים שלנו. כמי שהׅכּׅיר בחשיבותו של ההומור בחיי הילד, חיבּר שירי בדיחה ראשונים בעברית, שכּונסוּ בספר ‘מהתלות’ (“קובץ התולים מצויר”; ורשה, תרפ"א). נכללו בוֹ כתריסר הלצות ואנקדוטות מעולם הילד והמבוגר, הכתוּבות בחרוזים משעשעים ומלוּווֹת רישומים קריקטוריים (צייר: ח' גולדברג), שכּמה מהן לא איבּדו מרעננוּתן. לצד המהתלות העלילתיות עשׂה קצנלסון גם ניסיון ראשון בספרות־הילדים לברוא הוּמוֹר המושתת על חריזה דו־לשונית; כזה הוא שיר־הבדיחה הראשון על רבּי אשכנזי, שיצא לצוד ארנבת ופגע במקום זאת בכדור פורח:

יָצָא אֵלָיו בַּעַל הַבַּלּוֹן / וְצָעַק עָלָיו: “מַה־זֶּה?!”

רַבּׅי אַשְׁכְּנַזּׅי רוֹתֵת: / “אׅיךְ מַיינְטֶע יַא דֶעס הַאזֶע!” [=התכוַנתי לארנבת"]


ספרות הילדים אופק 41 מהתלות עמ 243 (2).jpg
'מהתלות' ליצחק קצנלסון – קובץ עברי ראשון של שירי בדיחה (וַרשה 1921). ציורים: חיים גולדברג.

באותה עת לערך יזם קצנלסון והוציא בהוצאת לוין־אפשטיין (ורשה תרפ"ד) מפעל ספרותי חדשני נוסף מפּרי־עטו – ספריה עברית ראשונה לגיל הרך בּז’אנר המכוּנה באנגלית Picture books: ספרי תמונות בתבנית אלבומית, 16–22 עמודים בכל ספר, שאיוריהם הגדולים והברורים (מאת כּספַּרׅי וא' קוּטצר) מודפסים בשלל־צבעים וּמלוּוים טקסט קצר, השאוב מעולמו של הילד הקטן. קצנלסון הוֺסיף לציורים חרוזים אחידי מבנה – שמונה שורות מתחת לכל תמונה – המתארים בפשטוּת מלבּבת מראות וחוויות מעולם הטף בעיר ובכפר, בין בעלי־חיים, במׅשׂחקים וּשאר פעילוּיוֺת, בהן רואים עצמם הילדים “גדולים” ומחקים את מעשי המבוגרים: הם בונים עיר (בארגז־החול), עוֺברים לדירה חדשה, מנגנים בתזמורת וכו'. וכדי להבליט עוֺד יוֺתר את המסגרת האחידה של הסׅדרה, הוסיף המשורר כוֺתרות־משנה מחורזות לשמות הספרונים (שמות שגם הם מחורזים ברוּבּם):

קְטַנּׅים רַעֲנַנּׅים, סֵפֶר צׅיּוּרׅים וַחֲרוּזׅים נֶחְמָדׅים / בּׅשְׁבׅיל כָּל הַיְלָדׅים.

מַהֵרָה דַּהֵרָה! צׅיּוּרֵי חֵן וּצְלׅילֵי שׁׅיר / מׅן הַכְּפָר וּמׅן הָעׅיר.

מַחֲאוּ כַּף כָּל הַטֵּף! צׅיּוּרׅים מַזְהׅירׅים / עׅם צְלׅילׅים שֶׁל שׁׅירׅים.

בֵּין חַיּוֺת וְעוֺפוֺת, סֵפֶר קָטָן אַךְ מָלֵא בּרָכָה / לְבָתֵּי סֵפֶר וּלְבָתֵּי מׅשְׁפָּחָה.

שְלֺשָה אָנוּ, סֵפֶר קָטָן בּׅשְׁבׅיל הַקְּטַנּׅים.


זכות ראשונים נוספת שמורה לקצנלסון בספרות לטף: הוא היה חלוץ בהוצאת סׅדרה של ספרי גזׅירה לילדים. ארבעת הספרים הדקים, שיצאו כנראה עם הסׅדרה הקודמת (חסרה שנת הדפסה), מוקדשים כולם לבעלי־חיים מוּכּרים יותר ומוּכּרים פחות לילד האירופי:,חיות הבית‘,,חיות המדבר’, ‘מסע במדבר’, ‘בשדה’. הספרים מאוּירים בתמונות צבעוניות גדולות, המודפסות על קרטון עבה ומלוּווֺת חרוזים קצרים, פשוטים וענייניים על האריה והקרנף, השועל והיערן, התנין והשְקׅיטן וכו', והמוטיב החוזר בהם הוא החי הדואג למזונו ויוצא לשחר לטרף: הנה “דֺּב עָנׅי, דֺּב רׅש, / כל הַיּוֺם מַהֵר, חָש, / בּׅקֵש אֺכֶל, בּׅקֵּשׁ דְּבָשׁ”; והנה “הַנָמֵר הַפָּצוּעַ […] אָנוּשׁ, / אַךְ לֺא בָּא קׅצּוֺ — / הַיוֺם יׅתְאַבֵּל / וּמָחָר יְחַבֵּל”.

החידוש העיקרי בספרונים אלה הוא, כאמור, בהיותם ספרוני גזירה: הילד מוזמן לגזור בעצמו את דפּיהם ולהציב את התמונות הצבעוניות, על־פי ההוראות המודפסות, על כַּן, או על בסיס מיוחד – ולקבל קישוט נאה לחדרו מעשה ידיו להתפאר.

ומפּעילוּת בחדר־הילדים – לפעילות על הבימה. לא היה עוד סופר עברי בדוֺרוֺ, שהׅרבּה כל־כך לשלב את היסוד הדרמטי ביצירוֺתיו לילדים; וגם בכך היה ראשון וסולל דרך. כמורה ומחנך, שאהבת התיאטרון והחיבּה לעברית החיה טבוּעוֺת בו, יָדע לנצל את המשׂחק הדרמַטי כאמצעי להשרשת הדיבּוּר בפי חניכיו ולמזג בּיצירותיו את השילוב האמנותי של דיבּוּר, שירה וּמשחק. כאלה הם, בין השאר, השירים הדידַקטיים המלבּבים בפשטוּתם שהביא בספרו ‘שׂיחוֺת’ (תרע"א), הבנויים במתכונת דיאַלוגים מחוֺרזים, והדוברים בהם הם אֵם וּבנהּ, סב ונכדו, אח ואחות, או ילד וציפור:

הַיֶּלֶד: שָׁלוֺם לָךְ, שָׁלוֺם, צִפּוֺרִי הַיָפָה!

הַצִּפּוֺר: שָׁלוֺם בּוֺאֲךָ אֶל גַנִּי, יַקּׅירׅי!

הַיֶּלֶד: וְלָמָּה אַתְּ בּוֺרְחָה מִמֶּנּׅי וְעָפָה?

הַצִּפּוֺר: בְּטוּחָה אָנֺכׅי רַק פֺּה, עַל אֲמׅירׅי.

הַיֶּלֶד: כְּלוּב לָךְ קָנׅיתׅי, נָא עוּפׅי אֶל כְּלּוּבִי!

הַצִּפּוֺר: כְּלוּבְךָ לִי לָמָּה, הוֺ לָמָּה, אֲהוּבִי? […]

וכאן נוסיף במאמר מוסגר, כי מׅרקם־היחסים ילד־ציפור הוּא מוטיב חוזר ביצירתו של קצנלסון (“שם באחוּ”, “היונה”, “עוּפה עוֺרב” ועוד), מוטיב שראשיתו בשיר־הקינה שחיבּר בילדותו “על גורלה המר של הציפור הקטנה שנפלה לתוך הכלוב” (מתוך מכתבוֺ האוֺטוֺביוגרפי; ראה: ש' אבן־שושן, “יצחק קצנלסון, חייו ויצירתו”, בתוך ‘שירים’, ת“א תשל”ה, עמ' 294).

ומכאן אך צעד אחד אל פעילותו הדרמַטית הנלהבת ורבת־האשראה של קצנלסון בקרב חניכיו. את תריסר מחזותיו לילדים כתב מתוך מטרה ברורה להעלותם על הבימה, וגם בכך היה אחד הראשונים; וכתיבתוֺ זו היתה קלה ומהירה, כפי שסיפּר פעם על מחזה שנכתב “בשנַיִם