א
מיהרתי. הרמתי את החבילה שבידי השמאלית והשתדלתי להדקה היטב למותני, שלא תתגלגל. האצבעות המתוחות של ידי הימנית קפאו ממשקל המזוודה שהתנודדה וטפחה על שוקי. רגע נצנצה מחשבה לעמוד, להוציא ממחטה ולנגב את הזיעה שהרטיבה את המצח, זרמה מעל גבות העיניים וטפטפה מקצה האף על החולצה, על הצוואר החשוף, הלח והשמן שבקפלי עורו נקוותה שוב אותה הזיעה – אך לא, הזמן קצר, הרכבת יוצאת בשתיים וחצי.
עוד מרחוק רואה אני התקהלות לפני הכניסה לתחנה. ככל שאני מתקרב, הגוש האחיד מתפורר והולך לחלקיקיו: אנשים, נשים וטף מצטופפים, נדחקים, צועקים. ליד הפתח עומד שוטר בריטי צהוב־שפם וכחול־עיניים, מנענע בראשו, מנסה כנראה להשתמט מחבילת סמרטוטים אדומה ומנקרת עיניים שספרדייה אחת מסורבלת מנפנפת בה כנגדו.
“נוֹ סיטס. אין מקומות…”
שאר דבריו של השוטר נבלעים בנחשול חדש של נהם אחיד. אני נמצא כבר בתוך הקהל ונסחף בזרם המסתער אל הדלת. מישהו דוחף אותי מאחור ואני דוחף מישהו לפני. השוטר הודף את הראשונים. ביתר שאת מתנפנפת מול אפו, בידיים שמנות, החבילה האדומה, במהירות עצומה היא מורמת ויורדת. אני מבחין בתינוק בתוך החבילה. התינוק פוער פה… השוטר מחייך חיוך שאין לערער עליו:
“אין מקומות. רק לאנשי צבא. אינני יכול ליצור מקומות אם אין…”
האישה אינה מבינה אנגלית. אני מבין. במאמץ נואש אני פורץ מתוך הקהל, ורגע קט מתחכך מצחי בשפם צהוב ודוקרני. השוטר רוצה להדוף אותי. אני צורח לתוך אוזנו:
“אני עובד בצבא. אי־שם. מוכרח לחזור לעבודה.”
“יש לך תעודה?”
“כן.”
אני מראה את כתב ההזמנה. עיניים כחולות מעיינות בו עיין היטב. השוטר מפַנה דרך.
“היכנס.”
בלובן מבהיק מזדקר סימן “T” על הקרון מולי. מחלקה ראשונה. הקטר נושף, פולט ענן סמיך, שורק שריקה אדירה. אני רץ ומתקדם. “רק לאנשי צבא” – מהחלונות מציץ בליל עיניים, פרצופים, סרטים, כוכבים על רקע חאקי. מחלקה שנייה; שלישית – סוף־סוף. אני מנסה לעלות במדרגות.
“אין מקום,” מודיע ערבי היושב על המדרגה התחתונה ורגליו מקופלות לו תחתיו. על המדרגה השנייה והשלישית יושבים עוד זוגות. הרציף מלא עד אפס מקום.
“אבל,” מנסה אני להסביר, “נתנו לי להיכנס, יש לי תעודה.”
“שמה,” מצביע הערבי על הקרון האחרון.
אני נדחף לתוך פתח ודורך על משהו. מישהו פוער את פיו, אבל קולו נבלע בשריקה ניצחת של הקטר. הרכבת זזה, ואני מאבד את שיווי־המשקל ונופל על החבילה שלי.
החבילה רכה, שמיכה ומזרן בתוכה. אני יושב עליה, מוציא את ממחטתי, נהנה מהתגשמות החלום של ניגוב הזיעה ומדליק סיגרייה. פו–פו–ו–ו ארוך מתפרץ מגרוני.
יש לי שהות להסתכל על סביבותי.
קרון־מטען. על הרצפה מצטופפים ערבים וצרורותיהם לידם. כָּפִיוֹת, עבאיות, עיניים זועפות, שפמים מדובללים, שמלות שחורות רקומות אדום וצעיפים מופשלים.
אחד פותח צרור עטוף מטפחת ומוציא שתי פיתות ואשכול ענבים. הוא מכבד את שכנו, ושניהם לועסים לתאבון ומשוחחים אגב מצמוץ עיניים. בקצה הקרון מסלסל אחד את קצות שפמו ונועץ בי מבט של תמיהה. שכני משמיע נחרה מקוטעת, ספק מתוך שינה ספק מתוך נזלת, כשהוא שוכב בהרחבת־הדעת ומקטרתו בפיו. הנה מוציא מישהו קמיצת טבק מתוך שקית, מהדקה הדק היטב בין זרת לאגודל ומגולל סיגרייה במסירות וקפידה. בזהירות רבה הוא מורט את סיבי הטבק שהשתלשלו משני קצות הסיגרייה, אוספם בכפו ומחזירם לשקית. רגעים אחדים הוא טופח על גלגל המצית עד שהוא מואיל להפריח ניצוץ, ואז הוא מתחיל לנפחו, לחיייו מתפקעות מאוויר ופניו מפיקים ריכוז ורצינות.
שתי גחלים לוחשות מולי על פנים שחומים, יגעים, שזופים וגאים: ערבייה. צעירה, כמעט נערה. ראשה נטוי קצת קדימה על צווארה הארוך, החזה זקוף, יהיר. שתי קשתות חכליליות צמודות היטב ומוסיפות נופך משלהן לארשת הבוז הקורן מתחת לריסים מורמים־דוממים, קופאים. ארבע אמהות מציצות ממעמקי תהום רבה, לובשות בשר, קורמות עור ומזדקרות נכחי בשתי כפות רגליים מפושקות קמעה, נוקשות, אפורות. מבטי מגשש עליהן, מנסה לזחול על גבי האצבעות המצופרנות ואובד בקפלי השמלה השחורה, המכהה מעט את ברק העיניים…
תינוק צווח בעריסה.
אני מחפש מקום נוח יותר לשבת ומוצא שטח פנוי ליד הקיר. מעביר לשם את המזוודה, מניח עליה את החבילה ומתיישב בהרחבת־הדעת, נשען אל הקיר.
העשן ממלא את הקרון, מתפתל, מיתמר, מתאבק, מתערבל ונח בשכבות כחלחלות על התקרה, מוכן ומזומן לספוג סילונים חדשים. ריח חריף ומשכר של טבק זול וזיעה חמוצה חודר לנחיריים וממלא את הפה והגרון, עוכר את האוויר, מדמיע עיניים. נושם הקטר המפורזל, נושם בכבדות ובקצב מוצק, והקרונות מתרוננים בעקבותיו בחריקת אופנים על הפסים. הולם אדיר, ואחריו זמזום משתקשק, מתלעלע, מפעפע, וחוזר חלילה. הקיר מתנודד מאחורי גבי, מנענעני בקצב מנגינת הרכבת, מעלף, מרדים…
הערבייה מולי התרוממה וחלצה שד שחום. גל העשן הציף את הקרון והסתיר אותה מעיני. אני נאבק בגל, פוסע על ראשי האנשים, ובעדינות אני מלטף את השד החשוף. איש אינו מגיב, ואפילו היו מגיבים לא אכפת לי. אני מתחיל ללטף את אצבעות רגליה, מפשיל את שולי שמלתה הרחבה. שוקיים גמישות וּורודות מבהיקות בערפל. היא תופסת את ידי ונושכת, אך אני איני מוציא הגה מפי. בתנועה מדודה ומחושבת (מה היה לי? – חותר סימן־שאלה ממעמקים וחוזר וצולל תהומה) אני ממשיך להפשיל את שולי שמלתה וחושף את גופה. בעיניה שוועה אילמת; אני עוטף את ראשה. היא מפרפרת, בועטת, מנפנפת בידיה, ננעצת בי בציפורניה. קרב אילם. ידי על העליונה. אני מפשיל את זרועותיה מאחורי גבה. חולצתי קרועה, משפתי נוטף דם אחרי בעיטה קולעת. ידי מלאות פצעים משריטותיה. אני מזיע. אגלי דם וזיעה רועפים ממני אל גופה: בין השדיים, על הבטן. רביבי זיעה ניגרים ונמהלים בדם, רוצעים בבשרה השחום פסים צרים וּורודים־בהירים. נכנעה. שמאלי תחת ראשה, מגלה אני את פניה ונלחץ אליה בכל גופי… יד חזקה תופסת בצווארי לטלטלני. אותו שוטר שעמד ליד הכניסה לתחנה עומד זקוף לפני ונועץ בי מבט קר, לגלגני. אני מעיף בו מבט וממשיך… הוא תופס אותי בכתפי ומטלטל בכל כוחו…
אני קופץ ומשפשף את עיני.
“ישנת? אנו קרובים לגבול. הראה נא את תעודותיך.”
“בבקשה.”
כן, אותו השוטר. במתינות הוא בודק את תעודותי. אני מביט סביבי. דמדומי שקיעה. הקרון התרוקן כמעט. קולות דוממים נחתכים לשניים בשאון הרכבת.
סיוט.
השוטר מסיים את בדיקת התעודות ומחזיר אותן באדיבות.
אני יוצא אל הקרון הסמוך. רוח קרירה ומרעננת מחזירה אותי למציאות.
על הספסל הראשון אני מוצא עוד שלושה יהודים.
“לאן?”
“ל…”
“הו, גם אני לשם.”
“כמה זמן יש עוד לנסוע?”
“ודאי נגיע רק בבוקר.”
אני יושב על ידם ומעביר שוב ידי על עיני.
סיוט.
ב
אפרורית לטושה של כביש לחוך־שרב הבהיקה מתוך צהוב־החולות. מלחיתים השתרכנו ארבעתנו – איש משאו הכבד על שכמו – סופגי להט חמה ומוכי צמא.
דממה. יש שטרטור אופנוע או מכונית־משא בודדת פולח את דממת הישימון המלבין, עובר על פנינו כחץ ונמס בחלל המותך. ואותו כדור אדמומי מצליף על גבותינו ומסעף את סילוני הנוזלים המלוחים, המוּכרים. החולצות נדבקות לגוף והלשון מלקקת את השפתיים. יובש לוהט בפנים ורטיבות ממוססת בחוץ.
“עוד רחוק?”
“כמה זמן עוד יש ללכת?”
“מי יודע?”
דממה.
ערבי מהלך לאטו בצדי הכביש, מסלסל את קצה שפמו המחודד ומפזם פזמון מסולסל. עוד שני ערביאים שסלים בידיהם הולכים לאטם ומשוחחים, ואחריהם ערבייה שכד על ראשה. שורות ירוקות של שיחי צבר חותכות ריבועים מרניני לב באין סוף החול המופז ושומרות על גולגלותיהם המוטות של האבטיחים שלא תעבורנה את גבולות המקשות. ריח יישוב עולה ומבשר את בקתות החומר המתובן עוד לפני הופעתן מאחורי משוכות הצבר. כפר.
רצועות־רצועות משתרג הכביש לכל העברים.
לבנים, מצוחצחים, רחוצי טל בוקר ונגובי להט צהריים רוקדים במעגל שיפועי הגגות של האוהלים הצבאיים. קצתם מצטופפים, מתחככים זה בזה, קצתם עומדים לבדד, גאים בבדידותם ומתאווים להתבלט מבין חבריהם. חייל פוסע הלוך ושוב בצעדה צבאית כמו לפקודת מפקד פלאי בלתי־נראה, וכידון רובהו מסנוור לרגעים בברק מלוכסן. מופיעים בנייני בטון חומים מכוסים גגות פח. בתחילה אחד, אחר־כך עוד אחד, ואחריהם זוגות־זוגות – זה מול זה משני צידי הכביש. עמוסי אחריות ומשקל תלויים מנעולי הברזל על בריחי הדלתיים. מחסנים מספר 38, 39, 50, 60… ויש שמתוך דלת פתוחה נראים טורים מעוקבים גבוהים ורחבים של שקים וארגזים ועליהם כתובות ומספרים. כפרוזדור ארוך אובד במרחקים המעבר שבין הטורים, ועמו זכר לאי־מי שחמק בו בהריצו עגלה. ריח סחורה הדוקת שנים…
ולפתע משתרעות גם על פני החולות קוביות ענקיות מכוסות אברזין צהבהב – גבעות שעינן כעין החול. ומבעד לשוליים מורמים של כיסוי זה או אחר מבצבצים דליים, צינורות, כובעים, בגדים, מסמרים, צמיגים. מחלונות אחד הביניינים נשמע תקתוק מכונת־כתיבה; עשרות גבות כפופים על שולחנות, פרצופים מרוכזים ושפתיים מהודקות בחוזקה… הכביש הופך רחוב, המחנה – כרך. גורדי שחקים בנויים ארגזים, חומות עשויות שקים. שורת חיילים בריטים עוברת בסך, סבלים ערבים מתרוצצים הנה והנה וכמו שוקעים בחול מכובד המשא על הגב. זחוחי שפם מהלכים המפקחים. מלבינות שיניים מתוך שחור: חייל כושי פורט על באנג’ו וחבריו מוחאים כף בהתלהבות ילדותית. מופשלי שוליים חולפים כובעים אוסטרליים. חייל פולני בהיר־שער מנפנף ברובהו וגוער בקבוצת שבויי מלחמה איטלקים, חייכניים, המעמיסים רכבת־משא, וזו שורקת, נושפת בקוצר רוח, צמאה למלא את כרסה בד, עור, עופרת וברזל ולהעבירם לעומקי המדבר, להתחרות בשיירות־שיירות של מכוניות־משא המטרטרות על פני הכביש בטרטור אדיר, קצוב ובוטח. מסתובבים הגלגלים עטופי צמיגים כפולים, מיטלטל ההגה בידיים מיובלות, נלחצות הדוושות המחוספסות. רצועות עור ענקיות מכשכשות בין האופנים, נעים מנופים אדירים ופולטים ענני בנזין מפויחים, וכשהללו מתפזרים משתרבבת לשון ברזל, חותרת בחול ודולה נד מבטנה של האדמה השדופה. מים. משאבת המדבר. רעש המכונות גובר והולך, לעומתו מהדהד מנבכי הנשמה, מוורידי הדם, רעש אחר, המולה פנימית צנועה ועמוקה מתחלפת בשאון; רעם תותחים, ריסוק גופות, דרדור מכונות־ירייה, פצצות מטוסים, אנקות גברים, שוועת נשים, זעקת ילדים…
חייל העמיד פתאום את אופניו לפנינו: “נשלחתם לעבודה, בחורים?”
“כן.”
“רואים את הבניין ההוא?”
“כן.”
“פנו לשם.”
מוכי חום, רצוצים מכובד המזוודות, עייפי רשמים, נכנסים אנו למשרד קטן. אני מראה את מכתבי. חייל טוב־לב וממושקף מצטחק ומכבד אותי בסיגרייה.
“אולי יש מעט מים?” אני שואל ומלקק את שפתי.
“לא. כבר מאוחר. מים יהיו פה רק מחר בבוקר. אין דבר. תתרגל.”
הוא שואל אותי שאלות אחדות ורושם כמה פרטים.
“מחר תצא לעבודה. הרי לך פתק למחנה.”
חצי מעגל אוהלים בתוך החולות. אחד־אחד אנשים יוצאים לפתחים. רואים אותנו.
“חדשים, חדשים!”
“מה נשמע בארץ?”
“איך המצב?”
“מי שלח אתכם?”
“מאין אתה?”
“אה! מירושלים!”
אני ניגש לאוהל המשמש חדר־אוכל. מוציא צלחת ממזוודתי ומקבל בה נתח בשר חזיר, פרוסת לחם ומרק פירות.
“סלח לי, אין לנו עוד מנות בשבילכם,” מתנצל הטבח השמן.
החלב נמס בתוך הצלחת. אני שותה בצמא את מרק הפירות.
מרוב עייפות נעשות תנועותי אוטומאטיות. איני מרגיש ולא כלום. אני שרוי בערפל. לא שמתי לב: נתחלפה השמש בירח. מישהו מביא אותי לאחד האוהלים.
“יש לנו מיטה צבאית מיותרת. תוכל לישון בה.”
“תודה.”
האוהל מלא מיטות אך אין בו איש. כולם בחוץ. אני משתטח על מזרן הקש ומחלץ את עצמותי. חושך באוהל. אני מתהפך מצד לצד ומתפלא על עצמי שלמרות העייפות איני יכול להירדם. מבחוץ נשמעים קולות. קבוצת בחורים שרה מיני שירים במנגינת “וולגה־וולגה”. רוגז בלתי־מובן תוקף אותי על שהם שרים הכול מלבד השיר הזה עצמו. כנראה אין יודעי רוסית ביניהם. צריך ללמד אותם.
מוזר, אינני מתעצל לקום מן המיטה וללכת לקול הזמרה. אני מגיע לשולחן שסביבו יושבים בחורים אחדים ושותים קפה. לאור הירח מבחין אני בפניו של הטבח השמן. הוא מגיש את הקפה בפחיות שימורים.
“והנה גם אחד החדשים,” מכריז הטבח בשביעות רצון. “זהו בית־הקפה שלנו, אבל פרטי. תמורת גרוש וחצי במזומנים תוכל לקבל כוס קפה ועוגה.”
“לא, תודה. גם בלי הקפה אינני יכול להירדם.”
“מה? אינך יכול להירדם? אז מה אתה שותק? יש לי דבר מצוין! תטעם.”
הוא נעלם באוהלו הקטן. כעבור רגעים אחדים הוא חוזר ומגיש לי כוסית. אני גומע. המשקה חריף מאוד וטעים. אני מבקש עוד.
“נו, טוב, אה? מעשה ידי להתפאר,” נהנה הטבח.
שתיתי כוסיות אחרות והחלטתי לחזור. העייפות רפתה קצת והערפל בראשי התפזר. רוח קרירה, בלתי־צפויה בכור־היתוך זה, רִעננה אותי וציננה את החולצה הרטובה.
הסתכלתי סביבי. כיפת רקיע מכוּכב פרושה על פני המדבר כקערה הפוכה, צמודה היטב בשוליה־אופקיה אל החול. הכול סגור ומסוגר במעטה כחול נקוד. חצי־כדור אטום נוקשה שבמרכזו אני ובקודקודו הירח.
ירחים הבריקו ברביבי החול.
ג
אני רוצה להתקדם ואינני יכול. דמות ערפילית חוסמת את דרכי. קשה להבחין בפרטיה, אבל ברור, האופקים מתהדקים, והדמות ניצבת כקיר לרוחב המדבר, מאופק עד אופק, כמלאך בפני אתונו של בלעם. אין מעבר.
ודאי רק אדי המשקה שבראשי גרמו את זה. אני מנסה לפרוץ את המעטה חסר הצורה, אבל מהלומה כבדה מחזירתני לאחור וצליל נקישת מתכת מהדהד באוזני.
חומר גַלי תחוח מתחיל להתרכז, להתגבש, להתחשל, מצטיירים קווי מתאר כהים: גמד מתכת. גולגולת ענקית רחבת מצח מהוקצע, השׂער חוטי פשתן, ריסים־מחטים, אישונים־יהלומים, וגוף פעוט ממוכן: גלגלים, מנופים, רצועות, ברגים; פטישים הולמים על סדנים קטנטנים, הבל עולה ומתפזר – והכל נע, מפרכס, מידרדר, עטוף קרום שקוף של זכוכית.
ננעצות בי שתי שלהבות הברק הכחול, חודרות קרני הפלדה הלטושה, מבהיקות ומסנוורות.
“מי אתה?” שואל אני ומאהיל על עיני בכף ידי.
“אני על־אדם” – כעופרת מותכת זורם קול כבד לאוזני.
חרחורי צחוק עולים־מתגלגלים אל גרוני ופורצים החוצה. התשובה מרגיעה. גולם זה, על אף מראהו המפיל אימה, לץ הוא. אני מדליק סיגרייה, תוחב ידי לכיסי, מביט על הרובוט הבלונדי המשונה ואומר:
“ניטשֶׁה היה מתפלץ למראה הגשמת האידאל שלו.”
“רצוץ־מוח,” מרעיף הלה את עופרתו, “אני על־אדם ואתה על־קוף. אני היצור האחרון של הבריאה. עלוב שכמותך! אתה יצרת אותי בלי דעת זאת. ראה!”
והוא נוטל כוכב מכיפת השמים המצומצמת, העוטפת אותנו כרדיד, אותנו, את שנינו בלבד – מטלטל את הכדור הלוהט בתוך ידיו המקורסות ומטילו לתוך פיו. מהר פי שבעה מתנועעים הברגים, המנופים, הגלגלים, מתיזים ניצוצות בתוך זכוכית, סמיכים שבעתיים מתנשאות תמורות ההבל והעשן, שבעתיים מסנוור וחודר ומשתברר ברק האישונים.
“שמי שָמָם!”
“סליחה?…”
“שָמָם…”
“המשקל מובן, אך השורש אינו ברור כל צורכו… או שמא הדקדוק אין לו חשיבות במצב…”
“שמי שָמָם כשם ששמך אדם. אתה למדת לנצל את האדמה שתיתן את יבולה לך, ואני למדתי לנצל את השמים שייתנו את יבולם לי. עוד ידי נטויה. כל כוכב כדור־משחק הוא לי, ואף אדמתך האדירה.”
“אני, אדוני הרובוט, סקפטיקן מעצם טבעי. ואחיזת־עיניים אינה אלא אחיזת־עיניים, אפילו היא מלוּוית אותות ומופתים. לאור ההנחות ההלו, התקוות שאדוני הגולם תולה בהתרשמות…”
“אינני גולם! אני – שָמָם! על־אדם מדבר אליך. אמרת בלבך כי אתה הוא סוף התולדה, כי אתה, העלוב, פסגת הבריאה הנך. לא הבינות שרק מעבָר אתה ליציר עליון, אלַי. התאמרת להיות מטרה ולא הרגשת כי אמצעי אתה, דרגה רגעית מקצה האין סוף אל קצהו. כי כל הדם ששפכת מקרבך – דם נידה הוא, כי כל הכאבים שפרכסת בהם – צירי יולדה הם; כי כל השמחות ששמחת, כל שאר־רוח שהיה לך, לא היו אלא גילויי כוח־הגברא למען הולדתי. חשבת כי רבים אתם ולא ידעת כי רק שניים אתם; כי הדבר שקראת לו היסטוריה אנושית לאמיתו של דבר אינו אלא תולדות התעוררות התשוקה באחד להפרות את השנייה שתלד אותי. שניים היו השמש והשביט, והולידו את כוכבי־הלכת. שניים היו האדמה והירח, והולידו את החי והצומח. שניים היו החי והצומח, והולידו את האדם. שניים היו גם אלה: אדם בהיר־השער וחוה שחורת־השער – והולידו אותי. ידעתי, לא קל היה לכם למצוא זה את זו, להיות לבשר אחד. היה רומאן מרתק, בלשונכם; רווי הרפתקאות ודם. בצווחות עמדה חוה על בתוליה, בחירוק שיניים חיזר אחריה אדם. איבד אותה ומצאהּ שוב, שנא אותה ואהבהּ שוב, ניסה להתגבר על התשוקה האדירה, דיכאהּ, גירש מתוך גופו את גרגרי היסוד המפרה שהתפשטו בדמו לאחר שראה את קצה שמלתה, את רמזי מערומיה. אבל אותו היסוד שנתפצל לחלקיקים בלתי־מוחשיים חדר לכל נימי הווייתו, נספג בכל תאי מוחו, בכל ורידי גופו. לשווא שקד להמיתו, לשווא נלחם בבשרו וברוחו. היסוד המפרה חזר לקדמותו, התגבש. אדם מצא את חוה מצפה לו עטופת עדנה הוזה. הם היו לבשר אחד – ואני נולדתי.”
אני נסוג קצת מעמדותי. ואף־על־פי־כן נועץ עוד עוקץ.
“סגנונך הפיוטי,” פתחתי, “אינו מותאם להרכבך המכאני. מבחינה אמנותית אתה סותר את עצמך.”
“יצור קדמוני! אני מספר לך את תולדות חייך ואתה אינך מבין. אין פלא. וכי היה כל החי המקיף אותך מבין אילו סיפרת לו את תולדות התהוותו, הלוגיות שלך: גיאולוגיה, זואולוגיה, ביולוגיה? אבל גם הוא הרגיש. אותו קוף שטיפל בך וטיפח אותך באהבת הורֶה גם הוא חש שאתה הופך לו לרועץ, לשליט. אל תיכלם! אמור! האם לא הרגשת שעם היותך אדון הטבע, עם היותך יוצר, אתה נהפך לעבד, עבד ליציר כפיך? הודה! יצרת מכונה, וכי אינך משתעבד לה?”
“משועבד,” נפלט מפי פתאום.
“משועבד. כמו שאם המטפחת את ילד שעשועיה מרגישה שהשעשועים משתלטים עליה, שהיא מושא השעשועים, והוא, הילד, הנושא. ואף־על־פי־כן היא אוהבת אותו, מתמכרת לו בכל לבה ונפשה. ולוֹ, לא לה, העתיד. לי, לא לך, העתיד. אף־על־פי־כן תעשה הכול למעני, תשכללני, תייפה אותי, תגדלני… אני אירש אותך בחייך, אוכל את פירותיך מלא און עלומים. ואתה, זקן בא בימים, תצפה אלפי שנים למותך. תבין שאת חייך לי הקרבת, תשאל למה ולא תמצא תשובה. כמו שכל הצומח והחי שואל שאלה זו כבר רבבות שנים, ללא מענה. אני אענך: כך רצונו של הטבע, זה דרכו של מהלך ההתהוות האדירה. פַּנה דרך! לנו ההווה, לי העתיד. היסוג! בא תורי לשלוט על העולם, לחשוב את עצמי תכלית לעצמי.”
כזרם חשמלי חולפת חרדה מוזרה:
“אתה… יחיד אתה? או?…”
“כמוני כמוך, כמוכם. אני יחיד, ואנחנו לגיון. כל אחד עולם בפני עצמו ופרודת הכלל הגדול של שכמותנו. אבל אנו יודעים את עצמנו. יודע אני שהנני נקודה במרחב. כמוני כמוך ניתן לי לחפש את בת־זוגי, להוליד את יורשי, לפַנות לו, לעל־שָמָם, את מקומי. אבל עד אז – אני הפסגה והמרכז. ומצב זמני זה אנצל עד תום.”
“ואנחנו? מה יהיה עלינו?”
“אתה – בן־אדם. אולי נסגל אותך למטרותינו, להיות כלי־עזר לקיומנו. נתַרְבֵּת אותך. תהיה חיית־בית. ואולי נשמידך. עוד חזון למועד. עוד שפתך מובנת לי כמו שהבנת אתה בנעוריך את שפת הכבשה הפועה, את אוושת הרוח, רשרוש העצים…”
ואני רואה שהירח נועץ בי שתי קרני פלדה מבריקות, שהוא מתכסה שערות פשתן צהבהבות…שכל הכוכבים נעים במערבולת מנופים, גלגלים, ברגים. והעננים הקלים והשקופים הם ההבל הנפלט מתוכם, והדוק הערבִּי – מעטה זכוכית. רואה אני שאין הבדל בין כל היקום מסביבי ובין יצור גמדי העומד לפני ומחייך בפנים חסרי פה כירח. מסתכלים שניהם איש ברעהו כבמראָה, ואין יודע מי הקיים ומה הבבואה. עד שנמחקת המראָה והם מתמזגים זה בזה: האחד מצטמצם ומשנהו מתפשט, מוכנסים זה בתוך זה כבמסגרת. מזדהים.
ואני? היכן אני?
לאטי אני מהלך וידי בכיסי מכנסי. רגלי מנודדות, אני מתנועע.
מאחורי נשמעים עוד קולות “וולגה־וולגה” – הפעם ברוסית.
מעלי מחייך רבב פז על רקע כחול – סהר.
לפני מלבין גג האוהל שלי.
ד
באוהל היה אור. על השולחן הבהבה מנורת נפט והטילה שברי צללים מעוכים על היריעות.
דרי האוהל היו בפנים. קצתם ישבו וקצתם שכבו במיטותיהם. אי־מי נתן בי עיניו ואמר למישהו: “אין דבר, תמשיך.” הרגשתי כי השיחה נפסקה באמצע.
“אני לא אפריע,” אמרתי, והתפרקדתי על מיטתי הנמוכה, בפינה.
“טוב, אני אמשיך,” אמר בגרמנית בחור ששכב לא רחוק ממני: שערות שחורות ופרועות, משקפיים במסגרת כהה ושתי שיניים קדמיות בולטות מבין השפתיים. “ובכן, הייתי אז חבר בהסתדרות הנוער הקומוניסטי בגרמניה,” ואלי, בעברית מגורמנת: “אדוני מבין גרמנית?”
“קצת.”
“הממ… הייתי חבר אז בהסתדרות הנוער הקומוניסטי בגרמניה” חזר הבחור לגרמנית. “עוד צעיר הייתי. כמעט לא זכיתי לראות את תנועתנו בפריחתה אלא רק בשקיעתה. הנאצים נמצאו אז בפסגת פעולתם הפוליטית: תעמולה, אסיפות, מסדרים, מכות. חי בזיכרוני ערב אחד כשהתאספנו במועדון וראינו מבעד לחלון את אחת התהלוכות המפוארות שלהם: המונים עברו בסף לפנינו, נקישת אלפי מגפיים מסומרים מילאה את לבותינו ייאוש אכזרי, ונדמה היה כי אין קץ למאסה חומה נעה זו. ידענו כי בא הסוף. אבל נוכח תמונותיהם של לנין ורוזה לוקסמבורג נשבענו להוסיף ולהילחם. ונלחמנו. התנאים היו איומים: מחוץ דיכאונו עד עפר ובפנים שררו מבוכה וחורבן. אלפי פרובוקאטורים חדרו לתוך המפלגה, פוררו וניוונו אותה. חייבים היינו להישמר איש מחברו. איש לא היה בטוח בזולתו (אלא אם כן היה הלה יהודי, כמובן) כי איננו נאצי מוסווה. והנה פעם גילינו פרובוקאטור מסוג זה. בישיבה חשאית של שרידי הפעילים הוחלט לסלק אותו, ועלי הוטל לבצע את המשימה. ברור שבשמחה התנדבתי לכך. זכוּר לי שהיה זה בלילה, ואני אמָנע מלתאר את כל פרטי הרצח. הזוועה שבדבר הייתה בזה שהרצח היה צריך לצאת אל הפועל בדומייה מוחלטת, ולכן נאצלתי לתקוע סכין, ובצוואר דווקא. לא ראיתי את הבעת פניו כי היה חושך גמור. לא שמעתי את צעקתו האחרונה, כי עוד רגעים מספר לפני שעשיתי את… את המעשה הספקתי לסתום בסמרטוט את פי ה…קרבן. אף את נפילתו לא הרגשתי, כי היינו בתוך חדר והוא צנח על מיטה רכה. אבל מאז קראתי אולי עשרים פעם את ‘החטא ועונשו’ של דוסטויבסקי, ניסיתי לצחוק לרַסקוֹלניקוֹב על שהרעיש עולמות בגלל רצח מלוָוה בריבית זקנה, ובעומק הלב הייתה הרגשה שאני צוחק לעצמי. מרגע שנמלטתי מן החדר ההוא בקומה הרביעית שבאחת מסמטות ברלין לא סרה מועקה צורבת מלבי. מאז הייתי במחנות־הסגר, במו עיני ראיתי את תעלוליהן האכזריים של חיות פרא אלו, ואף גבי זה סבל לא מעט. אולי עד עכשיו יש עוד סימנים חיוורים של פסי השבטים אשר בהם הולקיתי. והשפטים האיומים בקומוניסטים באירופה, באוכלוסייה שקטה ברוסיה, מיליונים שחוטים, תלויים, מעונים, מרוסקים – ובלבי מועקה… ייסורים בגלל סבל שאין לו הצדקה. אין רצוני להתעמק בחקירות פסיכולוגיות… אני קובע עובדה… אינני בטוח אם הצלחתי להביע את עצמי, אם מובן לכם מה רציתי להגיד…”
“מובן, מובן, אבל…” שיסעוֹ מישהו בקצה האוהל, ומיד השתתק והתחיל פוסע באוהל הנה והנה כשרגליו היחפות משאירות עקבות־גומות בחול התחוח, ידיו בכיסי מכנסיו הקצרים וראשו זקוף ונטוי קצת אחורנית. עיניים תכולות מתחת לגבות שחורות בלטו לאורה הקלוש של פתילת המנורה. בזווית התרסק הצל לצורות מוזרות.
“המ… זה היה מיו וידוי. מעניין. לכל אחד וידוי משלו. מסוג זה. אווירת הבדידות פותחת את הלב, כפי הנראה. בעצם… גם לי יש מין וידוי פסיכולוגי. נו… אם אין התנגדות.”
“רוסי,” קבעתי, לפי מבטאו.
הלה המשיך:
“אני שנים רבות אני בארץ. בשנים האחרונות שייך הייתי לתנועה בלתי־לגאלית. בזמן המאורעות התנגדתי להבלגה. אני מתנגד לה גם עכשיו. כאשר יש מלחמה בין שני עמים על שלטון בארץ אסור, לדעתי, שהאחד רק יתגונן. צריך להתקיף. אבל אינני רוצה לדבר על פוליטיקה. גם לי קרה מקרה, אפשר לומר מקרה מוזר. הרגו יהודים. חייב הייתי לבצע פעולת נקם. שניים יצאנו עם הנץ החמה. בבניין אחד עבדו ערבים. היינו צריכים לארוב להם ולירות בהם. הבניין היה מוקף גדר. היה צורך לקפוץ. אחד היה צריך להישאר מאחורי הגדר ולהגיש. עלי היה לירות. הפועלים באו. עליתי מהר על הגדר. קיבלתי את האקדח. רציתי לקפוץ למטה ולשלוף. הייתי מתוח. שוטרים הסתובבו בעיר. גזר־דין מוות היה צפוי לי. הקפיצה לא עלתה יפה. רגלי נאחזה בקרס בולט. חודו נתקע עמוק בבשרי. נפלתי. לא יכולתי לזוז. הכאב הפתאומי היה נורא. הפועלים נזעקו. הביאו מים. אחד מהם הוציא סמרטוט לבן מחיקו וחבש את פצעי. היה מאוד לא נוח. האקדח לחץ לי על הצלע והמיועד לקבל כדור מתוכו טיפל ברגלי. קמתי. הרגשתי שאני יכול ללכת. הפצע לא היה מסוכן. הכאב היה נורא רק ברגע הראשון. הרגשתי שאוכל גם לרוץ. מששתי את האקדח מתחת לאפודה. העפתי מבט על הערבי. אמרתי: כַּתַ’ר ח’ירַכּ. יצאתי לאטי מן השער שממול כדי שלא להיפגש עם חברי. עד היום איני יכול לסלוח לעצמי. אסור לערבב אינטרסים לאומיים בסנטימנטים פרטיים. אותו ערבי היה מבין זאת. ודאי היה דוקר אותי בסכין לו פקדו עליו. אפילו לאחר שהגיש את העזרה. ואני לא. אסור היה. אסור בהחלט…”
שוב השתתק, והוסיף לפסוע כאילו המשיך בדיבורו.
ושוב התחיל דוק התנומה לעטוף את מוחי בקרום דקיק. העייפות, שחלפה לזמן־מה, חזרה ונסכה כבדות באיברי. עד איזו שעה נוהגים הם לדבר כאן? חשבתי נים לא נים – אולי עוד אין השעה מאוחרת – והרגשתי שכולי שוקע בתנומה. התהפכתי על צדי. במיטה הסמוכה שכב פרקדן איש צנום מכוסה שמיכה צבאית, ידיו למראשותיו ורגליו מבצבצות מן השמיכה. את הפנים לא יכולתי לראות. אפו היה ארוך וגבנוני… הייתה דממה.
פתאום החל האף להתנועע. כעכוע צורם, מלוּוה בחריקת מיטה, הפר את הדממה. שכני ישב על המיטה וגבו מופנה אלי, הוציא מטפחת מכיסו וירק לתוכה. בתנועה הפגנתית התהפכתי לצד אחר.
“כחה, כחה, כחה,” נשמע פתאום, “אתם אומרים רצח, אה? כן לרצוח, לא לרצוח. כחה, כחה. מועקה, לא מועקה… אולי אתם ישנים כבר כולכם… אה! מה זה חשוב… תערב לכם שנתכם… העיקר שגם אני מין רוצח… כחה… רוצח מיוחד במינו. למעשה לא רוצח, ולהלכה כן. ושמא להיפך, שמא למעשה רוצח ולהלכה לא. אין כאן, חברים, מעשה בודד. מה הבדל בדבר? נעץ סכין, ירה באקדח… יש רצח שהוא בבחינת קרבן־תמיד… ויש שהוא דוגמת קרבן־מוסף… כאן יש צורך בפרשת חיים. והרי היא לפניכם. אבא, זיכרונו לברכה, משכיל היה, אבל הניח תפילין בכל יום ונזהר במצווה קלה כבחמורה. לא כן אני. סיימתי גימנסיה עברית בחוץ־לארץ, ועוד בילדותי נסחפתי לתנועה ציונית. שפת עבר – שפה חיה. ארץ־ישראל – לבנות להיבנות בה. וכי ידעתי שיצר ה’להיבנות' גדול לאין ערוך מיצר ה’לבנות'? כך אצל כולם, ושמא רק אצלי. אינני בא להתווכח. העיקר, החלום היה לממש, בעזרת השם, ואולי היו עוד גורמים שסייעו. עליתי ארצה. מלחמה התחוללה בקרבי: לקבוצה, לכפר או לעיר. ניצחה העיר. לאמיתו של דבר ניצח הר־הצופים. חשקה נפשי במתימאטיקה. וכי לא ייסד פרופסור שפירא את הקרן הקיימת אף־על־פי שהקדיש את שנותיו למתימאטיקה? שנים יצקתי מים על ידי פרופסורים. את האמת אומר: לא קל היה הדבר. אמנם אווירה של ארץ־ישראל מחכים וירושלים שופעת קדושה, אלא שאם אין קמח אין תורה. ברכת המזון לבדה אין די בה אם אין מזון קודם לה. ומכל שכן שאני אפיקורוס ואף ברך לא בירכתי. ואף־על־פי־כן היו לי לבטים: עוד לא פסו עליות־גג ומרתפים בשכונות עיר הקודש. וישראל רחמנים בני רחמנים. נמצאו בעלי חנויות שנתנו בהקפה. אלא שכתום השנה השלישית השיאני היצר הרע, וריבה נאה לקחה את לבי שבי. פרצה המלחמה – הפעם כבר לא מלחמה פנימית – ואני נשוי, מטופל בדאגות־פרנסה ומצפה לילד. מה בכך! – אמרתי בלבי – הללו הורגים ואני אוליד. מידה כנגד מידה. בקיצור, יום אחד – ואני כבר נמצא פה – מקבל אני טלגראמה: בוא מיד! הזדרזתי ובאתי, אך הגולל כבר נסתם. היא מתה פתאום, משבץ־לב, והילד המצופה בקרבה. כחה… כחה… אם יש מקשן בתוככם הרי יטפח על פני: יד הגורל. מה פתחת ברצח? כלום ידך הייתה בה? אף אני אומר: אמנם כן, יד הגורל, יד אכזרית. אבל יש שמתגנב ספק ללבי: ושמא לאו דווקא? הבורח מן האושר – האושר רודף אחריו, וכנגדו הרודף אחרי האושר הרי זה בורח ממנו. מי יוכיח לי בראיות חותכות כי לא אני האיש? כי לא יותר מדי הקדשתי את עצמי לי לעצמי? כאבתי את כאבי, ועל־ידי כך קיפחתי את חייה. מה פה סכור ממלל? הרי כל העניין הוא מחוץ לכוח השופט וכולו בסמכותו של הלב. והלב נוקפני. ואם כך, יש דברים בגו – אה? צריך העניין להיות מחוּור. יש רצח ויש רצח… בקנה־מידה של קוטר האקדח… ומטאפיסי… וכי נמדדו כל הגורמים? בקצה אחד של העולם מרים יד ובקצהו השני מקבל סטירת־לחי… מי יודע מי… העושה חייו פלסתר… בחיים בלבד… כחה, כחה, כחה… כשהם לעצמם… הזולת… כלל אנושי… עולם ומלואו…”
תרדמה עמוקה נפלה עלי.
ה
ולמחרת, אחרי עבודה מייגעת ומקלחת מרעננת, נעים היה להיפגש שוב עם חבורת ה"רוצחים" שבקרבם נדון הייתי לשבת.
“אתה החדש?”
“כן.”
“רוצה ללכת עמנו לכפר?”
“מתי?”
“עכשיו. השמש תשקע רק בעוד שעה, ורוח ערבית כבר נושבת. טיול נחמד.”
“לשם מה ללכת לכפר?”
“קודם כול לקנות כל מיני דברים שאנו זקוקים להם כבר, ושנית – כדאי לך לראות גם את הכפר.”
“טוב.”
כצלב השתרעו שתי סמטות הכפר. שמש מסמיקה בפאתי רקיע מכחילות לכסנה קרניים פוזלות שרפרפו באור דמדומים על הקירות של בקתות החומר החום. כפר־שוק. חנויות מלבושים, מאנופקטורה, אצטבות עמוסות סחורה בתוך רפתים לשעבר. ועל הדלפק יושב החנווני בפישוק רגליים ומנענע פלג גופו אגב פיזום מזרחי. כולם מוכרים – מי קונה? מתקפלות קבוצות חלוקים אפורים, נעות כפיות, מבריקות עיניים וצורד רשרוש גרוני – וכמו בבאלט מתפרדות הקבוצות על מנת להתלכד שוב בארבע זוויותיו של ריבוע פרשת הדרכים. ערימות אבטיחים מתנשאות בצדי הדרך וילדים יחפים וערומים למחצה מכריזים בקולי קולות על סחורתם: בַּטיח'! בַּטיח'!
אחד מהם מושך את תשומת־לבי. הוא יושב על הערימה ושותק.
פניו הכהים שזופים עד כדי ברק מתכת. ראשו גדול מאוד ביחד לגופו הקטן. שערותיו צהבהבות. עיני תכלת בהירות מבהיקות כאבני חן. שני פסים צרים, בלתי־נראים כמעט, הם הרמז לפה. הוא נושם בכבדות, כפי הנראה עייף הוא מלצעוק, וחזהו מתרומם ויורד בתנועות קצובות. ידיו מונחות על ברכיו וכפותיהן מופנות כלפי מעלה. נדמה שאפשר לשומעו ולראות את הלמות הדופק: כדור קטנטן מתבלט על העורק, העובר כרצועה כחולה לאורך הזרוע, נתקל במשהו, מתרסק לרבבות גרגרים קטנטנים ושוב מתכווץ וחוזר ומתפזר בפרקי זמן קצרים ושווים. אי־שקט מוזר משתלט עליי. הילד המזכיר לי… מה הוא מזכיר לי? כבר ראיתי אותו פעם… היכן?
אני מסתכל בחברי שהתעכבו יחד אתי. חיוך של כלום מרחף על שפתיהם. חרדתי גוברת. כדי לכסות על מבוכתי אני שואל:
“כיצד זה ילד צהבהב תכול־עיניים בין ערבים?”
“אה! מי יודע מי היה אביו,” עונה אחד מבני לווייתי, הוותיק ביותר במקום. “הערבים מספרים מעשייה שלמה. הוא נולד בארץ, בשרון. אומרים הם שברכבת־לילה אנס פעם יהודי אחד את אמו. דווקא יהודי, יימח שמם.”
“יהודי אנס ערבייה? חה־חה־חה!” צוחק חברו. “מילא, לו היה ההיפך עוד הייתי מאמין. גם עכשיו לא כדאי שבחורה משלנו תעבור למשל, פה, ביניהם… אבל יהודי שיאנוס, וברכבת – איזו שטות!”
“הוא שאמרתי: יימח שמם. טופלים עלינו עלילות כדי שיהיה להם פתחון־פה לפרוע בנו. כלום חדש זה בשבילנו? ועוד אומרים הם…”
מבטי רתוק ליצור משונה שממולי. ברק אישוניו הקפואים נתקע בי כשני חוטי ברזל דוקרים. ואף־עלַ־פי־כן איני יכול לגרוע עין. עצבי מתמתחים, אני רועד. שברירי זיכרונות קדומים מתערפלים במוחי ומסרבים ללבוש צורה. כבר דקרוני שני האישונים הללו. מתי?
“בוא! מה פקחת זוג עיניים ואינך זז מן המקום?” מושך אותי חברי בשרוול. אני רואה שמסביבנו התאספה כבר קבוצה. גלים־גלים עולה ויורד לחש מקוטע. האווירה מתחשמלת. ערבי פרוע־שער, בלי כיסוי לראשו, ניגש אלי, מתבונן בי וצווח:
“זה הוא!”
“יאללה! אוּדרוּב,!” צועקים מכל עבר.
בלי לתת דין־וחשבון לעצמי על מה ולמה פורץ אני שרשרת אנשים ורץ. אני בורח. קהל רב רודף אחרי. קללות, צעקות, גידופים. קשה לרוץ. רגלי שוקעות בחול מרוכך המעכב את הריצה. טוב שכאן חול – חולפת מחשבת בזק במוחי – לו אבנים כאן הלא היו הורגים אותי. זמן רב אני רץ. הקולות מתקרבים ומתרחקים לסירוגין. אני ירא להביט לאחור. מרגיש שכוחותי כלים. אני מתחיל לתור אחר מקל ורואה את פסי הרכבת. אוזר את שארית כוחי ורץ אליהם. לפתע עיני מבחינות במכוש עזוב בחול. אני מרים אותו (לא יזיק…להגנה) ורץ הלאה. מחשיך. שני פנסי רכבת המתקרבת במהירות מפלסים קווי אור. אספיק או לא? כן. במרחק מטר מן הקטר אני חוצה את הפסים, וקיר־מגן נע של קרונות עובר על ידי. הרודפים נשארו מעבר לפסים. אני שואף רוח. הרכבת משקשקת, מטרטרת, חורקת. הנה הקרון האחרון. בשתי ידי אני תופס במעקה, מתרומם על זרועותי וקופץ לתוך הקרון.
יש מקום פנוי. אני צונח עליו בגניחה.
שכני מנמנם. שני אנשים משוחחים בשקט מולי. אני מתפלא שאפילו אחד אינו שם לב אלי, כאילו טבעי הדבר לקפוץ לתוך קרון כשהרכבת נעה במהירות.
בזהירות רבה אני מעז למשוך את שכני בשרוולו.
“לאן נוסעת הרכבת?” שואל אני בלחש.
“לעירק” עונה הלה מתוך תנומה.
“לאן?” אני מרים קולי בתמיהה.
“לפרס,” עונה לי אחד מן השניים שממולי.
“מה?” אני צועק ועומד על רגלי.
“להודו,” משיב השני בשוויון־נפש.
מנורה מואפלת בנייר כחול מאירה קלושות. בחוץ חושך. שמשות החלון שלימיני מורדות ומחזירות את קרני האור.
אני מתבונן בזגוגית ורואה את בבואתי: מיוזע, פרוע־שער.
חולצת חאקי שכל כפתוריה מותרים משתרבבת מחגורת המכנסיים הקצרים ויורדת על ירכי.
משהו מכביד על ידי הימנית – המכוש.
אני מפשיל אותו על שכמי.
אני נוסע. מי יודע לאן? לעירק, לפרס, להודו.
1942
א
יגאל יקירי,
אני מודה ומתוודה: יש נכדים שמזלם האיר להם פניו יותר מששיחק לך מזלך שלך. הבה וניווכחה, נכדי. שער בנפשך מה היה קורה לוּ צוואה זו הייתה מורכבת מרשימה ארוכה של קרקעות, בניינים, בתי-חרושת, מניות, השקעות, חסכונות – כל אותם נכסים שיש בהם כדי להבטיח עתידם של בנים, נכדים, שילשים וריבעים. כלום באמת היה עתידך מובטח בשל כך? שישים שנות חיי, שתחילתם בראשית מהפכת אוקטובר ברוסיה, ושבמהלכם התרחשו מלחמת העולם השנייה, השואה באירופה, המאבק למען עצמאותנו בארץ וחמש מלחמות עם שכנינו, לימדוני להעלות חיוך ספקני על שפתי כל אימת שמישהו מנסה באמת ובתמים להבטיח את עתידו, לא כל שכן את עתיד זולתו. מי שסוקר את דברי ימיה של האנושות אינו יכול שלא לתהות על התרבותו האדירה של המין האנושי ועל תוחלת חייו של היחיד בימינו, שאין דומה לה בעולם החי. אני יודע גם יודע: רפואה מודרנית, אנטיביוטיקה, תברואה, רמת החיים ואף-על-פי-כן לגבי היחיד כל אלה אינם אלא תרגילי חישוב לפי חוק ההסתברות. נניח למלחמות, לתאונות דרכים למחלות ממאירות. הן גם בלעדיהן ייתכן הכול: אדם מהלך לו לפי תומו על המדרכה והנה ניתק תריס מבית מידות שבסמוך ומרסק את ראשו. ויכול שנגיף עקשן מסרב בתוקף להיות מודבר על-ידי הישגיו של רוח האדם וכושר ייצורו ואינו נכנע לכל סוגי הפניצילין והטטראציקלין והסטרפטומיצין, ואף קטנות מאלה: אהבה נכזבת, כישלון בבחינה, בושת פנים בהופעה אמנותית… מאורע פעוט יש בו כדי לסכל את כל הבטחות העתיד למיניהן, ולא עוד אלא להפוך את קערת ההווה על פיה עד לא ידע ילוד אישה בין ארור המן לברוך דיין אמת.
ובכל זאת, מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת. נער הייתי וגם זקנתי, מרדתי
במוסכמות, זלזלתי באמיתות נדושות, וביום פוקדי נאלץ אני להודות כי פתגם שימושי באנאלי זה, המרגיז בפשטנותו ההגיונית, “הוכיח את עצמו” (כפי שנוהגים לומר בימינו) במציאות לא אחת ולא שתיים ולא שלוש, ומי שראה את הנולד וניצל את ראייתו באור ראציונאלי נמצא נשכר – הוא ובניו ובני בניו.
אספר לך מעשה שהיה. סטודנט ירושלמי שהיה עני מרוד צירף פרוטה לפרוטה וקנה לו דירה עלובה בבית אשר מט ליפול. לימים נשא אישה, קיבל משרה במנגנון הממשלה ורכש דירה אחרת, אך את דירתו שלו לא מכר אלא שמר לצאצאיו. ימים רבים חלפו.. והנה, לפני שנים מספר, עברתי בלילה על פני הדירה שבה (אל תגיד בגת, יגאל) היה מתגורר בימי נעוריו אותו סטודנט, שהוא כיום תעשיין מצליח ומוצלח וחווילתו שבסביון או בכפר שמריהו (סלח לי על בורותי באזורי הווילות אשר בשרון) מפארת את הסביבה כולה… עברתי אפוא על פני הדירה שאותו סטודנט השתכן בה הודות לפרוטקציה שלי (אה! פרוטקציה! מי ייתן ומושג זה לא יובן לך לכשתגיע למקרא הדברים הללו) וראיתי אור בחלונות… אור בחלונות…. סלח לי, נכדי, אבל צירוף פשוט זה של שתי מלים רגילות ומקובלות מעורר בי אסוציאציות שאין יכולתי להימלט מהן ולמלט גם אותך:
במרתפים הרוח מייללת.
במרתפים אין אור בחלונות.
אך בן-אדם בוכה שם כמו ילד,
אך בן-אדם חולם שם חלומות.
לפניך בית אחד משיר של יעקב אורלנד, ומעשה שהיה כך היה. בימי מלחמת העולם השנייה, בשנה שבה נולדה אמך, התארחה בביתנו חיילת A.T.S., כלומר חיל הנשים המלכותי בצבא הבריטי, שעתה זה הגיעה לחופשה ממחנה צבאי אשר במצרים. היא סיפרה הרבה דברים מעניינים, וביניהם – הרושם שעשו על החיילות הארצישראליות שני שירים שהושרו בפי זמר אשר בא אל המחנה מן הארץ, שניהם מפרי עטו של יעקב אורלנד. האחד – “עץ הרימון נתן ריחו /מים המלח ועד יריחו/שב, חומתי, גדודך מנדוד, שב, תמתי, דודך מדוד” וכו', והאחר – זה שחלק ממנו ציטטתי לעיל. כיום נמצאת אותה חיילת באחד מבתי-החולים לזקנים מתנוונים, אי-שם בארץ. אבל אז שרה בפנינו את השיר על החלונות שאין בהם אור. אין אני סבור, יאל, שרגרסיה זו מוצדקת כל עיקר, שהרי בחלונותיה של הדירה שעליה אני מספר היה אור. וכיוון שהיה אור הקשתי בדלת, ומשלא נעניתי לחצתי על הידית. הדלת נפתחה מאליה ואני נכנסתי פנימה. בחור שבלוריתו פרע, זקנו מגודל ולבושו בלואים ישב על הרצפה פרט על גיטארה. עד מהרה נתברר לי כי בחור זה הוא אחד מחמשת בניו של אותו סטודנט צעיר לשעבר (הצעיר שבהם, אם אינני טועה). הסתבר כי הדירה הייתה שמורה לו כל השנים, כפי הנראה כדי שיהיה לאל ידו לחיות בה חיי הִיפִּי – שכחתי לומר לך כי הימים ימי ההיפיס המורדים במוסכמות, כביכול על חשבון הוריהם והורי הוריהם – עד יהיו לו לזרא ויֵצאו מאפו, ואז יוכל לחוש את ניחוח המיליונים של אביו, שחמישית מהם תעמוד לרשותו במוקדם או במאוחר. ולבתי היחידה, שהיא אמך האוהבת והאהובה, אין דירה משלה עד היום הזה.
הנה כי כן: המרצע יצא מן השק. רואה אני כיצד מחזיק אתה את המרצע באצבעותיך הקטנות והזריזות, משתעשע ומהפך בו והחיוך הערמומי החמוד נסוך על פניך. צְחק, יגאל, צחק, שהרי אמת נכון הדבר: כל ההקדמה המחוכמת הזאת לא באה אלא לכסות על מערומיהם של רגשי הנחיתות המקננים בי על שעומד אני לכתוב צוואה לך, נכדי, ואין לי אסימון שחוק להורישך. אמנם, כפי שנוכחת כבר לדעת, ועוד מעט תיווכח ביתר שאת, ידי רב לי בציטוט. ראשי מלא מובאות ככרוב ממולא בשר, אורז ותבלינים רבים, שכה אהבתי לכלות בימי נעורי ועדיין כוחי במותני לעניין זה. זה עתה הבאתי בית משירו של אורלנד, וכבר אלתרמן צף ועולה בזיכרוני לאמור:
הוי, היריד, תצמח עלי דבשת.
אם יש אצלי פרוטה ואם תוכל היות;
עני אני, אביון ודל כחץ בן קשת,
רק פי לעת מצוא מפיק מרגלות.
אני מצטט לפי הזיכרון, ואם עתותיך בידיך, אנא, בדוק אם לא חל שיבוש כלשהו במובאה. על כל פנים, למרגליות המופקות מפי אין יריד, אף לא דוכן בשוק ולא קונה אפילו כזית, וכשאין קונה אין גם מוכר. איך אומרים הכלכלנים? באין ביקוש נעלם בסופו של דבר גם ההיצע.
על כן משכתי ידי מדליית פנינים ומרגליות מנבכי עצמי והלכתי לשמור בכרמים.
שוב עולה על שפתיך החיוך הערמומי. מכיר אתה את סבך, ולא בכדי כל כולך ציפייה לציטוט, למובאה, לפסוק. חוששני אפילו כי יודע אתה היטב מה הפסוק הצפוי, שהרי אלמלא אותו פסוק לא הייתי מפלס את דרכי בעזרת משלים ורמזים, דרושים וסודות. לא הייתי מערבב מין בשאינו מינו ולא הייתי מזווג דליית פנינים עם נטירת כרמים. שמת לב למעבר משמירת כרמים לנטירתם? נטירת כרמים. הרינו כפשע מן הפסוק. הושט ידך וקטוף: כרמי שלי לא נטרתי.
אכן, כרמי שלי לא נטרתי. וכיוון שלא נטרתיו פרוץ היה כל ימיו לכל רוח והעלה שמיר ושית. ואני זקנתי וכוחותי בל עמי לעזקו ולסקלו, לנוטעו שורק… על אחת כמה וכמה לבנות מגדל בתוכו וגם יקב לחצוב בו. מכאן שהכרם הזה חשוב כמת; ועוד גרוע מזה: דומה כי מעולם לא היה ולא נברא, אלא משל היה.
אין תמה אפוא, יגאל, שאיני מוריש לך קרקע אפילו כדי זרת, אך הנחל אנחילך נייר, נייר למכביר, ועל גבי הנייר. – תבנית. מפה מפורטת של שטחי הכרם, רצופה הוראות ברורות ומוגדרות לעיזוק וסיקול וציוני אתרים לנטיעות שורק. תמצא בה גם שרטוט נוקדני של המגדל שיש להקים, תרשים מדויק של מידות היקב וסעיפי ביצוע לעניין החציבה. כללו של דבר, דפתרא מלאכת מחשבת: קו לקו, צו לצו ודבר דבור על אופניו.
משל ליחזקאל הנביא, שלאחר חורבן בית-המקדש בנאהו מחדש בדמיונו ושרטט את תבניתו על לשכותיו ועזרותיו, שעריו וחצריו, מעלותיו ומזבחותיו, טפח אחר טפח, באמצעות מחשב קדמון, רובוט שמראהו כמראה נחושת, פתיל פשתים בידו וקנה-המידה… מובטחני, יגאל, כי בהגיע תכניתי לשלבי ביצוע לא יהיה מנוס ממחשב. מחשב משוכלל, כול-יכול, יודע-כול, שמראהו כקובייה נטולת יומרות אך פתיל פִשתָיו זֶרם אלקטרונים וקני-מידתו אין להם שיעור. אני כשלעצמי איני משתמש אלא בעט נובע. אפילו במכונת-כתיבה לא למדתי לתקתק. אמנם, עטי עט כדורי מן המשובחים, 520–Fine-Sheaffer מתנת המשרד האחרון שבו עבדתי לעת פרישתי לגמלאות. גם זו התקדמות לעומת חרט אנוש. מי ייתן והפעם יעלה בידי לבצע זממי.
אל תשים לב, יגאל, לשימוש במלים “לבצע זממי”. הן זו דרכי מאז ומתמיד לבעוט בכל מקדש שבניתי בעמל כפי ובזיעת אפי. לעומת זאת, שים לב למלה “הפעם”. אכן, מי יתן והפעם יעלה בידי… שהרי כל ימי ניסיתי ולא הצלחתי, העפלתי אל ראש ההר אך ארון הברית כפי הנראה לא עלה עמי,ועל כן הוכיתי והוכתיתי עד חורמה. אך כיוון שהתחנכתי על ברכי שירתו של חיים נחמן ביאליק והאמנתי באמונה שלמה כי דור אחרון לשעבוד וראשון לגאולה אנחנו, לא השלמתי עם התבוסה, ומדי פעם בפעם ניסיתי שוב לעלות בסערה על אף השמים וחמתם, ואם אסף האל מעמי את ידיו וארונו לא מש ממקומו, התברכתי בלבי כי עלה אעלה בלעדיו. בכל פעם הוכרעתי. אך מעולם לא נכנעתי, ועצם צוואתי זו אות היא כי עדיין לא ויתרתי. אלא שלבי סמוך ובטוח כי העפלה זו אחרונה היא לי, והפעם לא בסערה אעלה כי אם בשובה ונחת. לא בדרך המלך כי אם בנתיב אישי, כמעט אינטימי, מוצנע מעין הבריות ונחבא אל הכלים, מתוך תקווה כי אי-שם במרומי הפסגה מצפה נכדי לסוף דרכו של הסב המטפס הרה במשעולו הצר, ותוך צְפייה וציפייה, כל אימת שתלאה נפשך מעומס הדימויים והסמלים, זכור נא בטובך כי מורי ורבי יחזקאל, זה האדריכל שהיה לי למופת, אף הוא לא חסך במשלים, ופיזר אלגוריות על ימינו ועל שמאלו ביד נדיבה. ואולם לפני כן אתאר לפניך בקיצור נמרץ את הדרכים ואת השבילים זרועי החתחתים והמהמורות שבהם ניסיתי להעפיל עד כה – שטוף-זעה ושנוק-גרון, מתנשם, מַלחית ומעלה חרס.
ב
מיום שעמדתי על דעתי נולדה בי תחושת ייעוד לאמור: לא נוצרתי אלא להביא בשורה חדשה לעם ישראל ולעולם כולו – לעם ישראל במישרין ולעולם כולו – בעקיפין, שכן ברור היה לי, מאז ומתמיד, שאין העולם מתבשר אלא באמצעות עם ישראל. מובטחני כי רבים וטובים ממני נתנסו בהרגשה זו בילדותם ואף בנעוריהם, וכמעט כולם – חוץ מנכפים ואחוזי דיבוק – נטשוה במוקדם או במאוחר תחת מטר המהלומות שניתך עליה במהלך חייהם. לא כן אני: בייסורי שאול של היריון שברוח ובחבלי לידת נפש קשים מנשוא הנצה בקרבי מעין השקפת עולם ספק הגותית ספק אמנותית, צמחה ונתרקמה עד שהייתה לפורחת ונתגבשה לשיטה ספק פילוסופית ספק חזונית, שאלפי פעמים ביטאתיה ומעולם לא עיצבתיה כמשנה סדורה וערוכה, אם בעל פה ואם בכתב. שלוש סיבות היו בעוכרי:
1. ההרכב הפסיכולוגי של אישיותי. מה שקרוי בספרות מוסר דתית יצר טוב ויצר רע – שניהם נתברכו בטמפראמנט גועש בנפשי, ומשחר נעורי נטושה בקרבי מלחמה בין ערגה לפרישות נזירית-אינטלקטואלית לבין אהבה סוערת אל מנעמי החיים לסוגיהם. מאבק זה מנע כל אפשרות להופכני להוגה דעות מדגם שפינוזה, קנט ושופנהאואר, שחייהם קודש למשנתם ואין להם אחריה ולא כלום. ודוק, יגאל, איני מתכוון לרמה פילוסופית כי אם לדגם פסיכולוגי, שכן שיגעון הגדלות שלי שדה פעולתו הוא במישור אחר.
2. גם לו היה לאל ידי לערוך משנה פילוסופית סדורה, לא הייתי בא על סיפוקי אף כהוא זה על-ידי עצם עריכתה והשלמתה. העיסוק בפילוסופיה לימדני שכל משנה הגותית, תהא שלמה ככל שתהיה, אינה אלא יצירת אמנות הגותית-ארכיטקטונית ותו לא, והשיטות הרבות לאין ספור תפקידן אינו שונה מתפקידה של כל אמנות על אלפי רבבות גילוייה, דהיינו: לגרום קורת-רוח לנפשו של אדם ולהרחיב את דעתו. מה שאין כן תורת אמת, שפירושה תורה שעמדה במבחן החים ונצרפה או הסתאבה (לצורך דיוננו היינו הך) בכור ההיסטוריה, או מֶתוֹד מדעי שאושר בדרך של ניסויים משכנעים בשיעור משכנע. אין אמת זולת אמיתות אלו. מחוץ למדעי הטבע מכיר אני רק שתי תורות כאלה, תורת משה (על שלוחותיה – הנצרות והאיסלאם) ותורת מרקס (על שלוחותיה, מלנין ועד מאו), אם כי זו האחרונה אף היא אינה אלא גלגול של תורת משה; ואתה, יגאל, אל נא תיבהל מהיגד גרוטסקי זה, שכן בהמשך הדברים צפויות לך קביעות תמהוניות פי כמה וכמה, ומוטב שכבר בשלב זה תתחיל לכבוש את פליאותיך למקרא הצוואה.
3. לא חנני האלוהים בהתמדה ובמשמעת הדרושות למדען, ואילו האמנות – כל אמנות, לרבות שירה וסיפורת –אינה אלא שעשוע בעיני. שעשוע מבחינתו של היחיד – היוצר והצורֵך – לא כן מבחינתו של המין האנושי, ועל אחת כמה וכמה של התולדה כולה, שלגביהם האמנות היא אחד מגילויי השלב העליון של הבריאה, כפי שעוד יתברר לך להלן. על ההגות כבר דיברתי. יתרה מזו: תורת האמת כבר ניתנה לפני. מה נותר לי אפוא לבשר? מה טיבו של השופר שבו אתקע את בשורתי, גם אם אגלנה בקרבי? וכיצד אפרוק את מתח הייעוד הממלא את ישותי?
ועתה, יגאל, לאחר שניסחתי את שלושת הסעיפים,הרשה נא לי לנתחם, ראשון ראשון ואחרון אחרון, כדי לעמוד על מה שעוללו לי – שלושתם יחד וכל אחד מהם לחוד – במהלך חיי.
הואיל ואהבתי את מנעמי החיים לא פחות משאהבתי לשקוע בקריאת ספר, לצלול בשרעפים ולשגות בהזיות, חיפשתי לי בראש וראשונה פרנסה; לא רווחה, לא עושר, רק פרנסה, כד שאוכל ולו אף כהוא זה ליהנות ממשקאות מרהיבי לב, ממאכלים טעימים, מנשים יפות, ולהַנות בכגון אלה ושלא בכגון אלה את אהובי נפשי, החל בבני משפחתי וכלה בחברים בעבודה, ומהטוב שבידידי ועד לחביב שבכלבי. הואיל והפרוטה לא הייתה מצויה מכרתי את יכולתי וחלק מכישרוני למוסדות ולמשרדים, לעיתונים ולשבועונים, לכותבי דוחות ולעורכי מאזנים, לדורשי חרוזים ולתאבי תרגומים. כיון שמטבע ברייתי הריני נטול הבנה כלשהי בענייני כספים, ועל כל פנים איני מסוגל ליישם הבנה זו לצרכי האישיים – ומלבד זאת נתברכתי במידה גדושה של טמטום מהול בשאט-נפש לגבי כל צורה של מסחר – התמורה שקיבלתי בעד עבודתי הייתה זעומה עד דכא. לאמיתו של דבר לא הייתי נשכר גם לו ניתכו עלי אוצרות מקרן השפע, לכסף לא הועדתי בחיי אלא תפקיד אחד: להוציאו מיד עם היכנסו אל הכיס, ועד היום הזה אין לי שמץ של מושג מה מחירו של מצרך כלשהו. על כן אין אני קובל חלילה על שבאחרית ימי אין לי נכסים להוריש לבאים אחרי. אדרבה, תמה אני על המעט שבכל זאת יש לי. גם על הישגי בחברה ובציבור אין תלונה בלבי. עוד בנעורי קטונתי מכל ידידי בני דורי במעשי התנדבות והיחלצות לצבאות למחתרות, להתיישבויות, ואם עשיתי מה שעשיתי על-פי צו מצפוני, דומני, זכיתי במלוא ההערכה הראויה על כך. עוד היום עוסק אני בענייני ציבור, כאשר ידבני לבי וככל שיכולתי מגעת, בעיקר בענייני רוח, ואחת לשניים או שלושה שבועות מהלך אני בלילה שלוש שעות חמוש רובה קאראבין וסרט של המשמר האזרחי כרוך על זרועי. אלא שכל אלה אינם דם התמצית של חיי, וייעודי האמיתי כפי שאני רואה אותו וחש בו, מהם והלאה, כאמור בראשית פרק זה. עד כאן הסעיף הראשון.
אשר לסעיף השני, הרי בולטת בו קביעה שאינה מקורית ביותר, לאמור: תורת משה תורת אמת היא. כבר הזהרתי אותך לבל תיבהל מן הגרוטסקה בהקשר זה: עכשיו מבקש אני שלא תירתע מן הבאנאליות המדהימה שבאותו משפט, ובשלב זה אל נא תציק לי בשאלות שלכאורה הגיוניות הן ומתבקשות מאליהן כגון: ומה בדבר שאר הדתות – מלבד היהדות ושלוחותיה – הבודהיזם, האלילות באלפי גילוייה, וכי כל אלה לא עמדו במבחן הזמן והמרקסיזם על ספיחיו, שאני עצמי מודה, לפחות במקצת, באמיתותו תוך שאני רואה גם אותו כצאצא של תורת משה, כאילו איני אלא אחד האבות המייסדים של תנועת העבודה היהודית מיסודו של הסוציאליזם המדעי, רחמנא ליצלן, והן אני, בעוונותי הרבים, איני גורס, ומימי לא גרסתי, כי ערכים סוציאליים כשלעצמם עשויים לשמש קנה-מידה להתקדמותה של חברה אנושית בנתיב ההגשמה של ייעודה בבריאה ומילוי שליחותה בתולדה. ייתכן כי על רבות משאלותיך עתיד אתה לקבל תשובה בהמשך הדברים. לפי שעה קבל את קביעתי כהנחת יסוד, יסוד מוסד לבניין שאני עתיד להקימו לנגד עיניך. לכשיוקם הבניין, נסה למוטטו; והיה כי יימוט, אות הוא שההנחה מופרכת, ואם על תלו יעמוד הבניין, ראֹה תראנה כמוכחת.
אחזור אפוא ואנסח את קביעת היסוד ביתר הרחבה, ובתוספת נופך של פרשנות.
תורת משה, על כל אשר ניתוסף אליה במשך אלפי שנות יישומה לחיים ופרשנותה, מגלמת את האמת של עידן הציוויליזאציה האנושית כפי שהלכה והתגבשה בששת אלפי שנות קיומה, דהיינו אלפי השנים האחרונות של דברי ימי המין האנושי, שהן אפס קצהו של תולדות האדם וחלק זעום כמעט מבוטל, מתקופת קיומה של התולדה כולה והיא כתובה בלשונו של אותו עידן בלבד, כלומר העידן הניאוליתי של האדם המייצר את מזונו. לפני כן הייתה אמת זו כתובה בלשון העידן הפאליאוליתי, שבו היה האדם צד את מזונו או מלקטו מן המוכן. אם נשתמש במינוח המקראי נוכל לקרוא לאותו ספר תורה שבו נכללה אמת זו (ביתר דיוק, אותה האמת עצמה, אך מובעת בלשון אחרת ובכתב אחר) בשם הציוויליזאציה של קין או עידן האדם השרוי בגן עדן לפני גירושו. קדמו לו ספרי תורה אחרים: הכתב שמלפני בריאת האדם, כתב הארץ שהייתה תוהו ובוהו, כתב היקום, הקוסמוס, שבו השמים מספרים כבוד אל ומעשה ידיו מגיד הרקיע. יום אל יום יביע אומר ולילה ללילה יחווה דעת. שים לב: המרחב והזמן כותבים את עצמם. והיה כתב שהקדים אפילו את זה, טרם היו מרחב וזמן, כתב הטרום-בריאה… אין אומר ואין דברים…. כתבים כהנה וכהנה, שונים זה מזה תכלית שינוי, סוגי הבעה שאין להם ולא כלום עם דרכי הביטוי שלנו, ואף-על-פי-כן מבשרים הם אותה אמת ונותנים אותה תורה, עידן עידן וכתבו.
ואני הקטן, בחפזי וברהבי, אמרתי כי עלי הטיל הגורל להמציא את האלף-בית של כתב העידן שלנו, כך שהתורה תושמע בקול התור החדש ותשוכתב בלשון העידן הטכנולוגי, שתהיה דומה ללשונה של תורת משה כשם שהשור הראשון שנרתם למחרשה דומה לחללית ששוגרה למאדים כדי לנעוץ את זרועה בקליפתו, וכשם שהניצוץ הראשון שניתז מצמד אבני צור שידי אדם שפשפון זו בזו דומה לפצצת המימן והאטום.
כזאת וכזאת העמסתי על שכמי – משא רב וכבד מכתפי הדלה – והנה לא מלאו הימים והמעמסה נפכה לחטוטרת.
אייכָה, קווזימודו, הפעמונר הגיבן מכנסיית נוטרדאם, שהולקה אכזרית בשל אהבתו לאזמרלדה הצוענייה? קרא, יגאל, את ספרו של הוגו, ולאחר שתכיר את קווזימודו צווה על גיבן זה לרקוד ועקוב אחר תנועותיו. אפשר שבריקוד זה יהיה משום ביטוי כוריאוגראפי למה שאירע לסבךָ בחייו.
הנה כי כן הגענו אל הסעיף השלישי. ובכן, באין כלים מדעיים ונתונים פסיכו-חברתיים לבצע את המשימה הבלתי-אפשרית שנטלתי על עצמי, ניסיתי ליצור כלים משלי. מאז ומתמיד הצביעו הבריות על הכישרון לספר סיפורים שחנני בו בורא העולם. אחזתי אפוא את כישרוני זה בשערות ראשו, ומתוך שגגה שיצאה מלבי גייסתיו על-פי צו פנימי להגשמת הייעוד. התנשאתי בנפשי לאמור: ג’ויס, פרוסט, קפקה, יצרו אסכולות לצורכיהם הם, ואני איצֵר סוג של סיפור לצרכי שלי, ומבעד לגיבורי העלילות שלא היו והדמויות הסמליות שלא נבראו תצטייר בירכתיים, אי-שם בקו האופק, גִזרת תורתנו במלוא תמירותה, חטובה ומעוצבת על-פי מידות העידן הטכנולוגי, על הישגיו ועקרונותיו. אך דא עקא: הכישרון התמרד, הוא סירב להיאנס, לא הואילו הטכניקות המודרניות, לא הואילו כרכורי הווירטואוזיות הלשונית כביכול, הסיפוריות המרגשת לעתים, הברקות ההגות, אמצאות העלילה – הצופים סירבו לקבל את פרכוסי ריקודו של הפעמונר הגיבן, תהא החטוטרת אשר תהיה: חומר, רוח, כישרון, חזון. הם רצו בסיפורים שגיבוריהם חיים, סובלים, נהנים, מתענגים, מתייסרים, אוהבים, שונאים – בני-אדם שהקוראים יכולים להזדהות עמם, להצטער בצערם, לשמוח בשמחתם – ולא לצפות בתיאטרון בובות-מאריונטות, שחוט סמוי מניען, ולו גם כדי להגשים מטרה נשגבת או כדי לחשוף ציור מרהיב עין המסתתר מאחוריהן. שולמית – זה הדימוי עתיק היומין לתורה ולכנסת ישראל – שולמית של מחר לא הופיעה ממחבואה שמאחורי הקלעים, והשחקנים, גיבורי הדראמה, נמנעו מלשמש סמלים ומלגלם אותיות פורחות של כתב סתרים. מי מוכן להודות שאינו אלא בורג קבוע מראש במכונת אדירים הקולטת חומרי-גלם מן האפס ופולטת אותם אל האין? ואני לא היה לי בחיי שום עניין לספר אפילו סיפור אחד מלבד סיפורי המקרא, מקרא הקודש שלי, שבאי עולם לא נתפתו לקוראם. וכל אימת ששרטוט קל, נצנוץ רגעי, קווי דמות מטושטשים של משנה סדורה למחצה וערוכה לשליש – כלומר אותה גיבורה אחת ויחידה של כיסופי, מאוויי, אשר אליה תערוג נפשי מיום היבראי – הופיעו ברקע והבהבו עמומות בירכתיה האפלות של בימת יצירתי, היה קם עלי כישרוני שלי והיה מתנקם בי על המעשה המגונה שביצעתי בו עם שאנסתיו ביד רמה, ומשיב לי מנה אחת אפיים על התאכזרותי שלי כלפיו. או אז נחה עלי הרוח, רוח גדולה וחזק, מפרק הרים ומשבר סלעים, רוח קדים משרף כל חלקה טובה, רוח עוועים מבערת ובועטת, וכיד הסאטירה הטובה עלי, זו ידי שלי, עצם מעצמי ובשר מבשרי, הריני מתעלל במשאת נפשי, הופכה ללעג ולקלס, הולך בקרי עם חזוני וחובל בו עד אין מתום.
כל מנהל חשבונות שיבוא לסכם את הנתונים הללו לא יתקשה להגיע לידי מאזן, שניתן לבטאו על נקלה לאו דווקא במספרים כי אם במלים, חמש מלים פשוטות: הכישרון מת והחזון לא נולד.
אכן, זו השורה האחרונה של המאזן. ואולם בשנים האחרונות מקובל נוהג חדש בהנהלת חשבונות מודרנית: מתחת לשורה האחרונה של המאזן מופיעים פרטים נוספים – נתונים שמעבר לקו הסיכום, חשבונות בכוח, שלא יצאו עוד לפועל, תכניות בשלב של תכנון, ולו אך ברוחו של אנוש, פרויקטים בתהליך של התהוות שעדיין לא הגיעו אפיל לידי תכנון, לא כל שכן לידי ביצוע. בהווה אין משמעות למספרים שמתחת לקו, ואף-על-פי-כן לא יהא זה נבון מצד מועצת המנהלים של אותה חברה שהוגש לה המאזן אם תתעלם מהם כליל. אחד מומחה, שנון-לשון, הבקיע פעם את מדי השרד המכופתרים של דיון ענייני משפלט הגדרה שנונה ופיוטית כאחת, לאמור: חשבונות התקווה הטובה. מדוע טובה? משום שכל אימת שמדובר בנתונים המופיעים בצד הזכות כהתחייבויות משוערות לעתיד לבוא, רושמים אותם מתחת לשורה מתוך תקווה שלא יתממשו, ואם בצד החובה כנכסים בהתהוות, אות הוא כי מי שרשם אותם מקווה שתהליך ההתהוות הדינאמי ייהפך ליש סטאטי, של קבע.
הדברים האלה אשר אנוכי מצווה לך היום (לך ולא אותך, שהרי בצוואה ולא בציווי מדובר) כל כולם מתחת לקו הם: ואתה כבר נוכחת לדעת שמעל לקו אין לי דבר, רק חלום היה, וגם הוא עבר.
ג
מימי לא ראיתי צוואה של ממש. אבי ואמי לא היה להם דבר וחצי דבר להוריש לי. וכשאני מהרהר בצוואה איני מעלה ברוחי אלא את מה שידוע לי מן ההיסטוריה על מלכים ושליטים שציוו על בניהם למלא הוראות אלו ואלו או לנהוג כך ולא אחרת, כגון פרעה מצרי בשם אַמֶנְמְחַאת, אשר באמצע האלף השלישי (ואולי בראשית האלף השני) הזהיר את יורשי כיסאו לבל ייתנו אמון באנשי החצר המחניפים לו, או דוד המלך, שהטיל על שלמה בנו משימה מפוקפקת מבחינה מוסרית – להתנקם באויביו של המלך הגוסס שהוא עצמו לא הספיק או לא רצה, מכל סיבה שהיא, לחסלם, או מחוללה של מהפכת אוקטובר, ולדימיר לנין, שהתרה בסובבים אותו מפני השתלטותו של סטלין. ועוד צוואה זכורה לי, צוואה נפלאה, שאין דומה לה בדברי ימי עולם – ספר דברים, כלומר צואתו של משה רבנו: משנה תורה. אם קראת את כל הכתוב בפרקים הקודמים, מובטחני כי לא תופתע מכך שמכל הצוואות שהזכרתי דווקא זו תהיה נר לרגלי. ושמא לאו דווקא ספר דברים. אולי כל התורה כולה. אכן, התורה כולה, שכן שלא כספר דברים, הפותח ביציאת מצרים, פותח אני בבריאת העולם, דוגמת ספר בראשית. ואם יקשו עלי מה עניין צוואה לבריאת העולם, אגייס להצדקתי את רש"י, הפותח את פירושו לתורה לאמור: “אמר רבי יצחק: לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מ”החודש הזה לכם", שהיא מצווה ראשונה שנצטווה בה ישראל (כי עיקר התורה אינה אלה מצוותיה). ומה טעם פתח בבראשית? משום כוח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גויים." בהמשך הדברים תיווכח, יגאל, כי גם אני נוקט שיטה זו; אם כי אין אני רואה צורך להצדיק בימינו את הנחלה שנחלנו בקשתנו ובחרבנו, כי בעיני אין היא נחלת גויים כל עיקר, אף שגם היום רבו הקמים עלינו להכריתנו בדרך של ערעור זכותנו על הארץ אשר בה נולדת אתה ובה יצאו לאוויר העולם הוריך.
ועתה אביא עוד מדרש ידוע על מעשי בראשית: “למה נברא העולם ב’בית'? מה ב' זה סתום מצדיו ופתח מלפניו כך אין לך רשות לדרוש מה למעלה ומה למטה, מה לפנים ומה לאחור ולאו דווקא מיום שנברא העולם ולהבא.” אלא שכאן חולק אני על המדרש, וצוואתי היא ההיפך הגמור מן האמור בו. אדרבה, דרוש תדרוש מה למעלה ומה למטה, מה לפנים ומה לאחור, ולאו דווקא מיום שנברא העולם ולהבא כי אם הרבה-הרבה לפני כן, כשעדיין לא רק העולם לא נברא, כי אם הזמן והמרחב שבהם שרוי העולם עדיין לא היו קיימים, שכן בראשית הייתה לא הבריאה כי אם ההיבראות. אתה שם לב לריבוי השלילה שבדברי? לא זמן, לא מרחב, לא בריאה, לא עולם. אין לי ברירה, יגאל, אלא להוסיף על לאווים אלה כהנה וכהנה. לא היווצרות, לא התהוות, לא התגבשות, שהרי מונחים אלה טומנים בחובם הנחת קיום טרומי, היוליות של הוויה קדומה, כלומר בריאת יש מאין. ההיבראות היא משחק האין עם עצמו. ההיבראות קדמה לבריאה, קדמה לחלל ולזמן.
מושג קרוב לזה שאני מנסה לתארו לפניך מבוטא בקבלה במונח “אין” (או “אין סוף”). שמץ מינהו מצוי ב"כוכב הגאולה" של פרנץ רוזנצווייג. משהו מעין זה רווח במיסטיקה ההודית ובמקצת גם באסכולות המודרניות של הפילוסופיה האקסיסטנציאלית, אלא שאני איני בקי בכל המשנות הללו. לכשתגדל תעיין בהן, אם תמצא עניין בכך. לפי שעה נניח לתורות ולמשנות – אכן, רק לפי שעה, ואולי שעה קצרה מאוד – וננסה לעקוב אחר האין המשחק עם עצמו.
אכן, לשעה קצרה מאוד, רק כהרף עין ואולי פחות מכך. כבר בשלב ההתחלתי של העיקוב נבצר ממני לעמוד בדיבורי, וזאת משום שהאין משחק עם עצמו בעזרת כלים שאין ביכולתי להמחישם בלא שאזדקק למושגים ולמונחים פילוסופיים שאני מכירם במידה זו או אחרת. בראש וראשונה משל אפלטון. הצורות האפלטוניות, הקרויות בפיו אידיאות, יש בהן דמיון ל"כלים" אלה, אם כי מידת ממשותם של הכלים פחותה בהרבה שכן האידיאות, לפי משנתו של אפלטון, הן עצם מהותם של היֵשים במציאות הריאלית, כגון היופי שבדברים היפים, הטוב שבדברים הטובים, האודם שבאדום, הסוסיות שבסוס, ואילו כלי-המשחק של האין עדיין רחוקים עד אין שיעור אפילו מאפשרות קיומו של מה שכיניתי זה עתה בשם מציאות ריאלית. על כן הם נטולים תכונות כלשהן, חוץ מאחת, הנובעת מעצם היותה כלי-משחק – ולו אך בידי האין. שים לב, יגאל, לא אמרתי כלי-שעשוע כי אם כלי-משחק. האין אינו משתעשע אלא משחק עם עצמו, ובכל משחק מצוי יסוד דואליסטי הטומן בחובו גרעין של ניגוד. עדיין לא סתירה, לא היפוך כי אם עימות. לפנינו אפוא מעין כלי שח או דאמקה, או כל כלי אחר במשחק שיש בו משום עימות בין שתי מערכות: אדום-ירוק, עגול-רבוע, וכיוצא אלה. מובן מאליו שכל המחשה שבמשל זה פוגמת בנמשל כמעט בגסות-רוח. הן לא ייתכנו צבעים וצורות כל עוד המרחב עצמו, שלא נועד אלא להכילם, לא נוצר עדיין. לפיכך הניגוד הוא ניגוד שבהפשטה מוחלטת והעימות הוא מן הסוג המובע בכל נוסחה מתימאטית על-ידי אות השוויון, שהוא מאזֵן ערכים שונים כדרך שהחנווני כופה את השוויון בין אבני המשקל וצנצנות השמן, השונות אלו מאלו תכלית שינוי, שעה שהוא מביא לידי מצב שקול את כפות המאזניים, שכל אחת מהן מכילה מן המין שאינו מינה של תכולת רעותה. מכאן שמשחקו של האין, הנערך בדרך של עימות בין שתי מערכות-כלים מנוגדות זו לזו, סופו תגיד להגיע לתיקו. ההסבר המתבקש לכאורה מאליו הוא שהאין משחק ללא יריב, ומשום כך אין הוא מעוניין בניצחונו של צד אחד. ואולם, יגאל יקירי, אסור לנו לשקוע באנתרופומורפיזם פסיכולוגיסטי גס עד כדי כך. אנו דוחים בשתי ידיים הסבר פרימיטיווי זה ומנסים להעמיק חקר בצפונות משחקו של האין. ואכן, תוצאות מאמצינו אינן מאחרות לבוא. עד מהרה מתברר לנו שהתיקו אינו סוף פסוק, שכן אותו מצב תיקו שבו מסיים האין כל משחק מוליד משום מה מערכת-כלים חדשה המתעמתת עם שתי קודמותיה, אלא שהללו – בשל אות השוויון שחיברן או בשל האיזון של כפות המאזניים – הפכו בינתיים לחטיבה אחת, ושוב אין לחלקה לשניים. אנסה להסביר ביתר פרוטרוט: שתי שורות של סמלים או ערכים שאות השוויון מצוי ביניהן, הרי זו נוסחה בנויה שחוברה לה יחדיו ועתה אי-אפשר להוסיף אליה אות שוויון אלא אם כן נולדה בינתיים נוסחה חדשה המקבילה לה. אשר למשל המאזניים, טוב נעשה אם נתאר בדמיוננו כי שתי הכפות התלכדו זו עם זו עד שנעשו אחת שהוטלה בה תכולתה של שתיהן, אך בו ברגע צמחה לפתע כף אחרת, מלאת משקלות, ופתחה מיד בהתמודדות עם עמיתתה המוגדלת עד שחזרו והתאזנו שתי הכפות, ומשהושג האיזון התלכדו זו עם זו. בו ברגע צצה כף שלישית ופתחה במערכת עימות חדשה, וחוזר חלילה. כן, חוזר חלילה, אך לא כלעומת שבא, שכן כל מחזור בולע את קודמיו, קולט הכול ואינו פולט דבר, אלא אם נגדר כפליטה, או ביתר ציוריות כלידה, את ההופעה המיידית של הפכו-היפוכו-ניגודו, שהמשלנוהו קודם לכף מאזניים חדשה ועתה נדמהו לבבואתו של האדם בראי, אשר כמוה ככפילו של האדם אך שמאלו ימינו וימינו שמאלו. לפנינו אפוא לא התחלקות כי אם התכפלות מתמדת. משחק של טור גיאומטרי שהמספר 2 חולש עליו כקונסטאנטה מעולם ועד עולם. לעולם מצויות בידי האין רק שתי מערכות, אלא שעם סיום כל משחק קיימת מערכת אחת בלבד, הגדולה פי שניים מכל אחת מאלה שבהן שיחק במשחק הקודם, והיא מולידה כהרף עין את יריבתה-תאומתה. אם תהליך זה יימשך בהתמדה ובקביעות, מה הם הממדים שאליהם יגיעו המערכות? התשובה היא כי עצם השאלה יש בה משום עיוות, ועל כן אין מקום כלל להצגתה. כל המתואר מתרחש מעבר לחלל ולפני הזמן, שהרי שניים אלה לא היו ולא נראו עוד. מכאן שהמושג “ממדים” אינו חל כל עיקר על התרחשות זו. אפילו המלה “התרחשות” היא בבחינת סילוף, ואולי גם כל מלה אחרת. כבר אמר משורר גדול כי “שפת המלים נבוכה ועילגת”, על אחת כמה וכמה כשהיא באה לתאר דברים שמחוץ לחלל ולזמן, שאין למלים שליטה עליהם. אך לי אין ברירה, ואילו אתה ובני דורך אולי תזכו למערכת סמלים ההולמת יותר את המתואר כאן. אני, יגאל, כאשר אבדתי אבדתי באותו אוקיינוס של מלים שאני צולל בו כל ימי. ובכן, המושג “ממדים” אינו חל על ההתרחשות שניסיתי להציגה לפניך. לא על התהליך עצמו ולא על מכשיריו, לא על מפעילו ולא על פועלו. מה האין המשַחק אין לו תכלה, אף המִשחק נטול שיעור הוא וכליו אין להם ממדים. אף-על-פי-כן ייתכן כי השאלה תהיה מוצדקת במידת-מה אם נחליף את המלה “ממדים” במלה “שלב”, עם כל הסתייגויותינו גם מן המונח הזה, כלומר: לאיזה שלב עשוי המשחק להגיע?
לפני שאנסה להשיב על השאלה בניסוחה החדש רוצה אני, ליתר הבהרה, להיתלות שוב באילן גדול, כפי שנהגתי קודם לכן כאשר הזכרתי את אפלטון ואת הקבלה. הפעם יהיה זה שם גרמני מפוצץ: גאורג וילהלם פרידריך הגל.
אני מקווה כי בהגיע הצוואה לידיך תתבשם כבר קמעה מניחוחן של תורות פילוסופיות שונות ושמו של הגל יהיה מוכר לך. אם כן, תגלה על נקלה את החוקים שלפיהם מתנהל משחק האין. אין זו אלא הדיאלקטיקה ההגליאנית, שכבשה בשעתה את עולם הרוח; עיקרה של תורה זו הוא שכל מושג מוליד את היפוכו, עד אשר שני ההפכים מתלכדים לנושא אחד שאף הוא מוליד את היפוכו, וכן הלאה כמעט עד אין סוף. שים לב להסתייגות: “כמעט”. בלשונו של הֶגֶל: תזיס, אנטיתזיס וסינתזיס ההופך שוב לתזיס, וכו' וכו'. אלא שבמשנתו של הגל מקורו של התהליך בהיגיון האנושי, המנסה להכיר את המציאות, המשכו בטבע – הדומם והחי – וסופו בחברת אנוש, שנועדה לשמש ביטוי לרוח האלוהים, העוסקת לאו דווקא בריחוף על פני המים כי אם בהכרת עצמה. לא כן בתורתי שלי: כאן האין משחק עם עצמו, וההבדל אינו סמאנטי אלא מהותי. האין אינו רוח. אנו עומדים בשל ההיבראות, וכשם שלא נולד עוד החומר כך לא נולדה הרוח. לא רוח החול ולא רוח הקודש, לא רוח אנוש ולא רוח האלוהים, שהרי האלוהים עצמו לא נברא עדיין.
נחזור עתה על שאלתנו ונשמיענה ביתר תוקף, עד אשר תהיה כמעט לזעקה: עד אנה?
עד אשר נקטע המשחק.
מדוע?
משום שאחת המערכות התמרדה נגד חוקיות הדיאלקטיקה ההגליאנית שהשתררה על לוח המשחק וסירבה להמשיך במילוי תפקידה.
בו ברגע… לאחר כל הסתייגויותי הקודמות מביטויים שיש בהם משום רמז לממשות, למותר לציין כי מלים כגון “רגע” ו"שעה" לא באו אלא כדי לסבר את האוזן… באותה שעה ניצבו זו מול זו שתי מערכות שנתגבשו לכדי יֵשים, שמהותן לא עוד הצטמצמה בעצם היות האחת היפוכה של האחרת. מהות זו חרגה מעבר לתחום הניגוד שביניהן, אם כי הניגוד בעינו נשאר ועדיין היווה את תכונת היסוד של שני הישים.
ועתה, יגאל, אקרא לילדים בשמותיהם: היש האחד שמו אלוהים, והיש האחר – חלל. על במתנו, יגאל, הופיע חלל. אותו חלל שמקובל לקרוא לו גם בשם מרחב.
אני מתרה מראש: קטונתי מלתאר את תכונותיהם של שני היֵשים באותה שפת מלים נבוכה ועילגת העומדת לרשותי, לרבות דימויים ואלגוריות. אך מה אעשה וכבר אמרתי שאין לי אלא ברירה אחת.
הסכת ושמע אפוא, ותוך כדי שמיעה אמץ את דמיונך במלוא פוריותו.
לפניך כדור, מושלם במבנהו, אטום, מלא עוצמה ההורסת לפרוץ מתוך עצמה אך אינה פורצת בשל כוח הריסון העצמי, שהוא אחד מסימני העוצמה של אותו כדור, בחינת איזהו גיבור – הכובש את יצרו. שווה בנפשך טייס המוביל פצצת מימן שאין אח ורע לעוצמתה ברחבי תבל, והוא נמנע מללחוץ על הכפתור שיש בו כדי להטיל פצצה זו ולהחריב את העולם. הימנעות זו מקורה לא בחולשת הדעת כי אם בתחושת האון האדיר האצור בידיו. עצם תבניתו הכדורית של היש טומנת בחובה משהו מן האיפוק וההבלגה, שהרי כדור משמעו הגבלת הבלתי-מוגבל ורתימת האין סוף לסופיות בלא לפגוע באין סופיותו.
חכמי יוון העתיקה הרבו להרהר בצורתו ובטבעו של העולם וניסו לתת להם הגדרה ממצה. ואם להלן אומר כמה דברים בשם אומרם, לא אעשה כן כדי להביא גאולה לעולם, כלשון חז"ל, אף שמודה אני ומתוודה שצוואה זו אינה נקייה מיומרות משיחיות, כפי שתיווכח להלן. בשלב זה אין לי כוונה אלא לעשות את המיטב כדי להבהיר מושגים שאני מעוניין להקנותם לך, ואם סבור אני כי מן המועיל הוא להסתייע לשם כך בגדולים וטובים ממני, למה אחמיץ הזדמנות זו?
שני פילוסופים היו בימי קדם – פַּרְמֶנידֶס והֵרַקְליטוֹס. פרמנידס ראה את העולם כ"אחד" שאינו יכול להימלט מאחדותו. אין הוא סובל ריקות, על כן מלא הוא: אין הוא יכול להתפורר, על כן נצחי הוא; צורתו אחת ויחידה מכל צד ומכל כיוון, על כן עגול הוא, וביתר דיוק – כדורי. כיוון שאין דבר שאליו או בו יכול הוא להתנועע, הרי הוא נח. ובכן: אחד, מלא, נצחי, עגול ונח – כזה הוא ה"יש" של פרמנידס.
לא כן גרס בן דורו, הרקליטוס. אדרבה, לא לכדור נח ונצחי דומה העולם, כי אם לאש. ניזונה היא ממתנגדיה, ואולם בו ברגע שניצחונה שלם, מנוצחת וכלה גם היא. הרי שהאש היא כמטבעות הסוחרים העוברים מיד ליד בתמורה תמידית. דומה היא לקשת הנמתחת בין שני קצוות נגדיים, כסולם היא שבו עולים ויורדים, יורדים ועולים, כנהר הזורם תמיד. מכאן המימרה המפורסמת שייחסו להרקליטוס תלמידיו: pana rhei, כלומר – הכול זורם.
אם נאחד את שני העולמות, שהאחד היפוכו של משנהו, יתקבל היש שאני מציגו לפניך. אחד הוא, משום שכל הקשתות שבין הקצוות הנגדיים נמתחו והתלכדו לכדי שלמות אחת; מלא הוא, משום שהאש ששרפה את הכול הוכרעה בכוח ניצחונה ושוב אין היא מכלה את המילֵאת ויושביה; הוא נח משום שהעולים והיורדים בסולם עמדו מלכת כדי להחליף כוח; הוא נצחי משום שגנזי הסוחרים מלאים מטבעות עד אפס מקום והם אורבים לסחורה הראויה לשמש להם תמורה, אך סחורה כזאת שוב אינה בנמצא ולא תזדמן להם לעולם; הוא עגול משום שכל הזורם לא קפא כתהומות בלב ים והנוזלים לא ניצבו כנד – מי הנהר, אותו נהר שהרקליטוס אמר כי אי-אפשר לרדת אל תוכו פעמיים, ותלמידיו עלו על רבם בחומרותיהם, כדרכם של תלמידים ואמרו שאפילו פעם אחת לא ניתן לרדת אליו – מימיו של הנהר לא ניצבו כנד אלא נערמו בצורת קשתות של עיגול בעל ראדיוס קבוע, שהן צמודות זו לו וכולן יחד מהוות כדור אטום. הצורה הכדורית עצמה אוצרת בקרבה זרימה בכוח, לאו דווקא בפועל, זרימה קפואה שעל סף הפשרתה, תנועה המאכלת את עצמה משום שהיא שבה על עקבותיה כל עוד היא מתרחשת על פני הכדור ולא בתוכו. אף הכדור כשלעצמו אינו מוצא מנוח לכף רגלו (או לא היה מוצא מנוח לכף רגלו לו הייתה לו כף רגל). מחליק הוא, מתגלגל ומסתובב כל עוד אין מכשול חיצוני שיעכבנו בדרכו, ואם אף-על-פי-כן נח הכדור בלא מכשול מעין זה, אות הוא למאמץ כביר של ריסון עצמי, אשר בולם את כוחות האיתנים הגועשים בקרבו ורותמם אל הראדיוס של העיגול המאפק, המאופק והמתאפק.
עד כאן דימויים השאובים מן הראשונים. ייתכן, יגאל, כי בקוראך דברים אלה יהיו משנות האחרונים נהירות לך יותר מתורותיהם של הראשונים. על כן מוכן אני להסתייע גם בהם כפי הבנתי. אם תתעניין עד אז בתורתו של איינשטיין ודאי תיתקל במושג שלא היה קיים לפניו: “חלל-זמן”. אם אנקוט לשון סכימאתית, מגושמת ופרימיטיווית, אוכל להציגו בפניך כרצף – כדורי, דחוס ואחיד – של שדות גראוויטאציוניים ואלקטרומאגנטיים. ה"יש" שלי דומה לו, אבל שדותיו אינם פעילים אלא אצורים, אצורים באָלף ועצורים בעין, ולא הוציאו את עצמם מן הכוח אל הפועל. אף עוצמתם הפוטנציאלית לא באה להם מכוח החומר הנע בקרבם, אלא מכוח היות מוצר אחיד, מוגמר, סופי, אחר משני מוצריו של תהליך איחוד הניגודים לפי כללי האיזון של משחק האין עם עצמו. זאת ועוד: אצל איינשטיין שמו של היש הזה חלל-זמן, אצלי – אלוהים. ולנוכח האלוהים ניצב על לוח המשחק חלל אחר, לא איינשטייני, חלל שבפיסיקה מקובל לקרוא לו חלל ניוטוני. מעין מכל ענק ריק, שצורתו הגיאומטרית צורת קובייה והוא כולו עשוי דרכים סלולות וישרות עד אימה, בדומה לכביש הסרגל המוליך אל העמק או לרחובות החוצים זה את זה בזוויות ישרות ברובע מנהטן אשר בניו-יורק. כבישים-נתיבים אלה שבקוביית החלל שלנו מתומרטים כארונות פוליאסטר, והתנועה בהם רצופה וחלקלקת תנועה ניוטונית קצובה וישרה שאין מנוס ממנה לעולם. חוקיות שרירה, קבועה ומרובעת מכבידה אכפה על הקובייה, וכל הנכנס לתחומה סר למרותה כאותה גולת מתכת בארגז המשחקים אשר לך, ארגז ללא מכסה, עשוי נתיבים מסורגלים ובקצהו מדחף המופעל על ידי קפיץ. ככל שתמתח את הקפיץ כן תרחיק לכת הגולה, אך לעולם לא תעבור את גבולות הנתיבים המעצבים את דרכה, את כיוונה, ובמידה רבה אפילו את מהירותה, נתיבים הבוזאים את פנימיותה של הקובייה, ריבוע בתוך ריבוע, ריבוע ליד ריבוע, ריבוע מעל לריבוע, ריבוע מתחת לריבוע. ואולם לפי שעה אין גולה, אין תנועה, אין דבר וחצי דבר, אין כלום. הנתיבים ריקים, הקובייה ריקה, החלל ריק, ולא רק ריק כי אם סמל הריקות הוא, כפי שהאלוהים הוא סמל המלאות. עומדים אפוא שני היֵשים זה מול זה, האחד היפוכו של משנהו, ואות השוויון מתווך ביניהם ומאזנם. לכאורה אין מניעה שיתלכדו לכדי סינתזיס חדש וימשיכו במשחק לפי חוקיו הקבועים – ולא היא: המשחק נעצר.
המשחק נעצר ואנחנו נמשיך; אך לא לפני שארתק את תשומת-לבך לחידוש מסוים במינוח שנקטתי בפרק אחרון זה. האם נתת את הדעת על העובדה שבבואי לתאר את שתי המערכות האחרונות שבמשחק-האין משתמש אני זו הפעם הראשונה במונח “יש”?
אכן, האלוהים והחלל – שניהם יֵשים. ישים המאיינים את האין וכי מה הוא היש אם לא איונו של האין?
תהליך ההיבראות הסתיים. הגיע עידן הבריאה.
ד
מודע נפסק המשחק?
אני מודה ומתוודה: עדיין לא נתתי לך תשובה של ממש על השאלה, על אף יגיעתי להרבות במשלים, בדימויים ובהשאלות מתוך ניסיון נואש לבטא את המופשט במוחש, את האבסטראקטי בקונקרטי. איני בטוח כל עיקר שניסיון זה עלה יפה, ואף-על-פי-כן עוד ידי נטויה. גדולה מזו: דווקא עכשיו הותרה הרצועה. עד כאן עדיין הייתה ידי מונחת על ההגה, ועל כן מקפיד הייתי להזהיר שכל ההמחשות וההדגמות אינן אלא סמלים, אמצעי תיאור של דברים, מאין לי כלים להביעם בדרך אחרת. עתה הוחמר המצב, שכן משלב הסמליות עובר אני אל שלב המיתוס. אכן, כל אשר ייאמר להלן עלול להישמע כמיתוס מצרי עתיק על רע ואיסיס, כאפוס בבלי על תיאַמַת ומרודך, שתוך מלחמת חורמה זו בזה בראו את העולם. מה אעשה: הן אפלטון בכבודו ובעצמו, שהיה מראשוני יוצריה של החשיבה הלוגית המופשטת, הסתייע במיתולוגיה כל אימת שידו לא הייתה משגת לבטא את תורתו בדרך הדיאלקטית (ראה “טימיאס” וסיום “ספר המדינה”) נחמתי היא שהמיתוס הוא אבי המדע, אלי השמים – אבות חוקי האסטרונומיה, שדים ורוחות – הורי החיידקים, והמאבק בין היום ללילה – הדחף הראשון לתורת ההיגיון, המבוססת על חוק הסתירה. עלי המלאכה להתחיל, ואם לא עליך המלאכה לגמור אין אתה בן-חורין להיבטל מן המאמץ להפוך את המיתוס ללוגוס, את האגדה למדע ואת כוחות הדמיון לחוקי הטבע. ואני, כאשר אבדתי אבדתי. אין לפני דרך אלא אחת, זו שכיוונה הפוך מדרך הרוח האנושית, לפחות מבחינת ההגדרות הספרותיות: מן הסמל אל המיתוס.
שניים הם אפוא גיבורי מיתוס היצירה שלנו: האלוהים והחלל. ניצבים הם זה מול זה כשני ענקים אגדיים – טיטאנים, קיקלופים, זמזומים, נפילים, אנשי שם – זה במלאותו רבת האייל, השבויה עד אפקיעה בכדוריותו, המתפרצת מפני אדוניה, הוא יצר האון המשנק את גרון כובשו, וזה בריקותו הרבועה והממושטרת, ריקות סדורה וערוכה כתבנית שכל הבא אל קִרבֶּנה ניתך ולובש את צורתה.
ועוד הפעם: מדוע נפסק המשחק?
על-פי ברק החיוך שבעיניך רואה אני כי סבור אתה שבכוחות עצמך מצאת את התשובה. פשוט מאוד: אם כל הבא אל תיבת החלל פנימה נגזר עליו לקבל את צורתה, אך סביר הוא שאלוהים ממאן להתלכד עם החלל כפי שהוא אמור לעשות על-פי כללי משחקו של האין, שהרי על-ידי כך עתיד הוא לוותר על כדוריותו, שהיא, על כל פנים לפי תפיסת הקדמונים, סמל השלמות, המוגמרות, מעין ביטוי גיאומטרי לחזון של יש חובק-כול שאין אחריו ולא כלום. צר לי לאכזבה אותך, יגאל, סברתך, ככל שהיא מתקבלת על הדעת, אינה נכונה אף כהוא זה. אדרבה, ההיפך הוא האמת: צמֵא-פורקן היה האלוהים, ועד כדי כך השתוקק לפרוק מעליו את עקת מלאותו, שלא היה אכפת לו להטעין בה את החלל, אפילו במחיר הפגיעה בשלמותו הכדורית. החלל הוא שמרד בחוקי המשחק, הוא שפרק את עול תורתו ומצוותיו של האין, מחשש שמא יבולע לחוקיותו הפנימית, לרשת קוויו וזוויותיו הישרים, שרק הרִיק יכול לעמוד במלוא חומרותיה. החלל הוא שסירב להתלכד, הוא שהפר את כללי המשחק, שהלך בקרי, שהתמרד וחולל לראשונה את תנועת המרי נגד האלוהים, תנועה העתידה להתפשט בתגובת שרשרת עד קצות תבל ומלואה ועד סוף כל דורות הקוסמוס.
כיצד התרחשו הדברים במיתוס הבריאה שלנו?
כבכל מיתוס אחר: אם לא בדרך של קרב ביניים ממש, הרי לפחות בדרך שניתן להמשילה לקרב ביניים בין כוחות איתנים שאונשו לצורך המשל.
משנמתח אות השוויון בין שני גיבורי המיתוס ולשון המאזניים הורתה על איזון ביניהם, הסתער האלוהים על החלל כדי להתלכד עמו, אך הסרבן עז הפנים התחמק ממנו בפרכוס תנועה זריז, בדומה לאותם לוחמים אנשי שם שהומרוס שתל באיליאס, וכל תנופתו אדירת האימים של האל החטיאה את עיקר מטרתה. ואני אומר" אדירת האימים" רק להאדרת עוצמתה של התנופה, ולא כדי לבטא אימה של ממש, שהרי לא לפגוע בחלל התכוון האלוהים כי אם לחלק עמו את עקת מלאותו. מכאן שהמושגים “ערגה” ו"אהבה" הולמים יותר את הנסיבות מאשר המלה “אימה”. אלא שלא אחת יקרה שדווקא אהבתו של פלוני(ת) לאלמוני(ת) היא היא המעוררת באותו אלמוני(ת) רגשי אימה שאין למעלה ממנה ומשמשת מקור לסיוטים, ביעותים ובלהות. מכאן שצדקתי במידה רבה משנקטתי לשון אימה. ייתכן שהייתי מדייק יותר אילו “עשיתי שימוש” בצירוף מלים מקובל, שמשום מה דבק בו אבק של וולגאריזאציה בימינו, לאמור: פחד אלוהים, שהרי פחד זה הוא שאפשר לחלל לבלום את עיקר תנופתו של האלוהים המסתער לכבוש את מושא ערגתו. שים לב, יגאל, אמרתי את עיקר תנופתו, ולא את כולה. כי על אף זריזותו המדהימה, שאינה נופלת מזו של גיבור מגיבורי מלחמת טרויה, לא השכיל החלל לחמוק כולו מנחת זרוע עצמותו כבדת המשקל של האל היושב על מילאת. במעופו נגע הנפיל באחת מפינותיה של הקובייה ישרת הזוויות ועשה בה שרטת. וראה פלא! שרטת זו די היה בה כדי לפגוע בחלל פגיעה קשה שאין לה מרפא ולנשלו לנצח מהתמוגגותו על שלוות ריקותו.
הנה כך מתאר הומרוס את הקרב בין דיומדס בן טידס לבין איניאס, בנה של האלה אפרודיטי בכבודה ובעצמה (בתרגומו של שאול טשרניחובסקי):
אז תפס בן טידס בידו אבן גדולה מאוד,
לא ישאוה שני גיבורים, אלה החיים כיום,
ובנקל זרקה הוא בעצמו; פגע בה באיניאס
בברכו, במקום שתיסוב קולית בתוך כף הירך,
וקוטלית ייקרא המקום. פוצצה הקוטלית ותקרע
הגידים השניים על ידה, שרטה שרטת בבשרה
אבן זו רבת הזוויות. כרע הגיבור על ברכיו, נשען על
ידו החזקה, ארצה וליל חשכה האפיל על עיניו השתיים.
יהא זה מוגזם להשתמש בדימוי כה אנתרופומורפיסטי כלֵיל חשכה המאפיל על העיניים, אבל מותר לנו לקבוע בוודאות כי מבעד לשרטת שנתהוותה באחת מפינות החלל הרבוע – גם אם שיעורה לא עלה על דקירה של מחט – היה סיפק בידי האלוהים להזריק אל קרבו קורטוב, ניצוץ, שמינית שבשמינית, בבואה דבבואה, בת-קול של אחד מרבבות צלילי צליליו של הד מרוחק מגודש מהותו של האלוהים, רמז דק לערגתו להתמזג עם החלל ולהיות לבשר אחד עמו. כללו של דבר: אל תוך החלל הוחדרה ישות שאנו קוראים לה בשם רצון, וכשם שנסיוב המוזרק לווריד מתפשט כהרף עין בכל מערכת כלי-הדם, כן פשט הרצון על פני כל שבילי החלל – נתיבים מיושרים, מתוחים ומסורגלים עד דכא – מילא את כל צינורותיו המלבניים ולא נותר בו מקום פנוי ממנו.
לא אני, יגאל, גיליתי שחללו של עולם מלא רצון. פילוסוף גרמני בשם ארתור שופנהאואר הקדימני במאה וחמישים שנה לערך בספרו “העולם כרצון ומושג”, ומשה רבנו בתורתו הקדים את שופנהאואר בשלושת אלפים שנה בקירוב.
“הכרנו את טבעו הפנימי של העולם כרצון” – כותב שופנהאואר בסיום הכרך הראשון של ספרו –"ואת כל תופעותיו כאובייקטיוויזאציה של הרצון בלבד; עקבנו אחרי אובייקטיוויזאציה זו למן פעילותם הבלתי-מודעת של כוחות בריאה אפלים ועד לפעולתו של האדם המודעת בהחלט."
הרי שבמשנתו של שופנהאואר הרצון הוא הנוֹאוּמֶנוֹן, “הדבר בפני עצמו”, מהות המהויות, עצם העצמים, עילת העילות ויש היֵשים, שאין לפניו ואחריו ולא כלום, ואילו בתורת משה הרצון רצונו של הקדוש-ברוך-הוא, בורא העולם, שכל הנברא אינו אלא יגלום רצונו.
תם ונשלם משחק האין עם עצמו, והעימות בין האלוהים לחלל נהפך למאבק בין זה האחרון לבין רצונו של האלוהים. מאבק איתנים הנמשך עד היום הזה, וכל הבריאה היא בבחינת “בדמייך חיי” על רקע המאבק הזה.
ה
השלב הראשון של המאבק התחיל כשהחלל נמצא לכאורה בעמדת כוח. לאחר שניסיונו להתחמק מכוח המחץ של ההתלכדות עם האלוהים עלה יפה לא חשש כלל מסילון רצונו של האל שנזדלף מבעד לשרטת שנתהוותה בראש אחת מזוויותיו, דהיינו באחת מנקודות המפגש של צלעות ריבועיה של הקובייה האידיאלית מנקודת מבטה של הגיאומטריה. משל למה הדבר דומה? לדלילה שנמלטה מנחל שורק מפחד ביקורו של שמשון. ידוע ידעה כי ענק זה מגזע הנפילים אץ לבוא עליה, כל כולו דרוך בלהט אהבתו המכלה-כול אשר עומד בדרכו. חששה שמא ימעכנה חיבוק זרועותיו האדירות וכל ישותה תהיה לאין תחת כובד משקלו, שאפילו עוצמת תשוקתו הסוערת אין בה כדי למעטו. כיוון שנמלטה, לא נותר לגיבור אלא להסתפק במכתב אהבה המשקף את סערת חשקו. דלילה התעלמה מן המכתב, וכן עשה החלל. זה היה משגהו הגורלי. וכשהכיר בטעותו והחליט לשרוף את האיגרת, להשמידה, לכלותה, לקרוע אותה לגזרים, היה כבר מאוחר מדי, שהרי מכתבו של אוהב המתרפק בדמיונו על בחירת-לבו, אוהב שיש לאל ידו לבטא בצורה משכנעת את תעצומות תשוקתו, מכתב כזה יש שרישומו אינו נופל, או כמעט אינו נופל, מכוח חיבוקו הפיסי של מחברו, המתעלס עם אהובתו עד היותם לבשר אחד. עוד יזדמן לך בחייך, יגאל, לכתוב מכתב שיהא עצם מעצמיך ובשר מבשרך לא פחות מאיבריך הגופניים.
אדיר היה רצונו של האלוהים, שפשט בכל דמו של החלל ומילא עד אפקיעה את עורקיו, ורידיו ונימיו… לא הייתה אפוא לחלל ברירה אלא להיכנע, או לפחות להתפשר עם מלאותו של הרצון. ואכן בעודו מחבל תחבולותיו ומטכס טכסיסים למגר את הרצון כליל הגיע לידי פשרה עמו, פשרה זמנית כפי שקיווה. פשרה זו מנעה מן הבריאה את השואה שהתחוללה בקוסמוגוניה הלוריאנית.
מה היא קוסמוגוניה לוריאנית?
מובטחני שבין שאר הדברים שיעניינו אותך באחד הימים תתעורר בך סקרנות גם לגבי המיסטיקה היהודית, דהיינו תורת הקבלה. איני סבור שתגיע אל מקורותיה, אך אל החוקר הגדול ביותר של מיסטיקה זו, גרשום שלום, ודאי תגיע. זקן האיש, ואתה כבר לא תזכה ללמוד מפיו במישרין; ואולם מספריו תלמד כי במאה השש עשרה חי בעיר צפת אשר בארצנו מקובל בשם יצחק לוריא האשכנזי, המוכנה בפי המקובלים האר"י הקדוש, שגרס את תהליך הבריאה בדרך מקורית משלו. עיקרו של תהליך זה – סוד הצמצום. האלוהים, שהוא אין סוף, עשה מעין מחווה, אקט של חסד, וצמצם את עצמו כדי לפנות מקום-מה לעולם הגשמי. לאחר שביצע את הצמצום התחיל מקרין את אורו אל תוך החלל שנתהווה. האצלה זו היא ראשית הבריאה, אלא שהכלים שנועדו להוליך את האור הנאצל לא עמדו במתח הקרינה, נלאו נשוא את עוצמתה ונתבקעו. נשברו, התפוצצו, התנפצו לרסיסים. שבירת כלים זו היא שהביאה אנדרלמוסיה לתכנית הבריאה, ומכאן יסוד הרע בעולם שכולו טוב.
שלא כחכמי הקבלה, אנחנו, יגאל, לא נערבב מין בשאינו מינו ולא נכניס את מושגי המוסר לתחום הקוסמוגוניה. הטוב והרע עומדים מחוץ לדיונינו בשלב זה. זאת ועוד: בקוסמוגוניה שלנו אף לא התרחשה שואה. כלי-החלל לא נשברו. נתיביו, צינורותיו, תאיו לא נתבקעו מלחץ הרצון האלוהי – הם התעקמו. החלל ויתר על ישרותו וריכך את נוקשות קוויו: הישרים הפכו לעקומות, המשולשים לקשתות, הריבועים למעגלים, הקובית לכדורים. היה זה הוויתור היחיד לכדוריותו של האלוהים, הכניעה הראשונה לרצון האל – הראשונה וגם האחרונה.
בוותרו על קוויו וזוויותיו הישרים, בהרשותו את התעקמותם והתעגלותם, התחיל החלל להידמות לאלוהים, על כל פנים להתחזות לאלוהים. הואיל ובכליו זרם הרצון האלוהי הייתה בו עכשיו גם מלאות, אם כי עוצמתה היתה קטנה לאין שיעור מזו של האלוהים. לולא השאיר אתרים פנויים מרצון האל, לולא שאף, זמם וחיבל תחבולות להחזיר את הריק על כנו, היה כאחד ממנו, מעין אלוהות בדרגה נמוכה יותר. אלא שבנקודה זו לא ויתר החלל. אדרבה, תוך שהמשיך בדרך ההתחזות וההסוואה, תוך שגילה כביכול את מלוא ההערכה לרצון האלוהים, שמילא את כליו וגרם את עיקומם, התחיל לרכז רצון זה בגרגרים קטנים, לדוחסו ליחידות בודדות בדרך של עיבוי. משל לדם המתקרש בעורקים עד אשר לא נותר בהם נוזל אלא קרישים מעובים הנעים לפי חוקים פיסיולוגיים קבועים בחללם של כלי-הדם ההולכים ומתרוקנים מן הפלאסמה, שעד להתקרשות הייתה עיקרו של הדם, ובכן, יגאל, מכלול קרישי הרצון המעובה הזה הוא הוא החומר. בהתארגנויות, בצירופים ובגיבושים שונים ומשונים – החל בפירורי חלקיקיו של גרעין האטום, שאין השכל תופס את זערוריותם, וכלה בגושי ערפיליות, שאי הדמיון משַווה את ענקיותן – נע החומר במסלולים העקומים של החלל על-פי חוקיו של חלל זה, ההולך ומתרוקן מרצון האלוהים בצורתו המקורית; ולא רק בצורתו המקורית, גם בצורתו המחודשת, המעובדת והמעובה אין הרצון מתקיים לעולם. כל גוש מגושיו, כל רגב מרכביו, כל גרגיר מגרגיריו וכל חלקיק מחלקיקיו הופך למעין אלוהים בזעיר-אנפין, בבואה דבבואה של האלוהים, כשמש המשתקפת בכל אחת מזוויותיו של יהלום מלוטש או בכל טיפה מטיפות המים, שאין להן תכלה ומספר. מלאותו הדחוסה של כל חלקיק וגוש מעיקה עליו עד אשר הוא נלאה נשוא את כובדו שלו, וכיוון שכובד זה לא מעצם טבעו בא לו, אלא החלל הוא שאכפו עליו בתהליכי העיבוי, אין ביכולתה של היחידה – תהא גדולה או קטנה ככל שתהיה – לפרוק את העול מצווארו אלא בדרך של התפרקות, התפוררות, התפוצצות או קרינה. כך הופך החומר לאנרגיה, והאנרגיה מתמסמסת בחלל בלא להשאיר עקבות ולא נודע כי באה אל קרבו. סוף דבר: באחרית הימים תשוב הריקות כשהייתה בראשיתם ובקץ העתים יעמוד הריק על כנו כבתחילתן.
שים לב, יגאל, שוב נקטתי לשון חדשה: ימים, עתים, זמנים, והפעם לא כדימוי אלא כמציאות, לפחות כמושג מציאותי, ממשי. ברגע שחלקיק החומר הראשון התחיל לנוע בנתיבי החלל, בו ברגע נכנס למערכה – מערכת החלל נגד האלוהים – גורם חדש: הוד מעלתו הזמן. כי אין התנועה מתממשת אלא בזמן ועם הופעת התנועה הופך הזמן לשותף שווה-זכויות של החלל, וכל המתארע ביקום מתרחש ברצף אחיד המורכב משני הגורמים גם יחד, החלל והזמן, שמכאן ואילך שוב לא ייפרדו לעולם.
חוששני שבלי משים, יצאנו, יגאל, ממעבה המיתוס והתקרבנו אל תחום שבימינו מטפל בו המדע, במיוחד מדע הפיסיקה המודרנית. אזכיר כמה מסוגיותיו של מדע זה כגון תורת היחסיות הכללית, המעקמת את דרכי החלל בהקשר של החומר והזמן; לפי הנוסחה E = MC2, נוסחתו המפורסמת של איינשטיין, הופך החומר לאנרגיה, והודות לה למד האדם לפרק את גרעין האטום; החוק השני של התרמודינאמיקה מוכיח שכל אנרגיה מתמסמסת בחלל, ומתוך כך מוליכה את העולם אל כיליונו. ואולי יש מן האחרונים (פיסיקאים בני זמננו, שכמה מהם קרובים יותר לגילך מאשר לגילי) הטוענים כי אותם החלקיקים האלמנטאריים שאנו מגיעים אליהם עם חלוקת החומר לרכיביו מתקיימים פרק זה כה קצר, שאין מוח האדם מסוגל לקולטו ואף לא להביעו אלא בדרך מתימאטית; ואם כי חלקיקים אלה נעלמים עד ארגיעה, הרי עצם המושג “חלוקה” מאבד את מובנו כשיש לחלק יחידת חומר כה זעירה, וזאת משום שתהליך החלוקה מצריך אנרגיה, וכששיעור האנרגיה הוא גבוה למדי עשויה תוצאת התהליך להתפרש כהיווצרותם של חלקיקים חדשים מתוך אותה האנרגיה, ולאו דווקא כחלוקתה של יחידת החומר המקורית. מכאן שאין העולם כלה, אלא מתחדש תדיר.
בקיאותי בפיסיקה היא ברמה של גימנסיה הומאניסטית משנות השלושים בתוספת ספרות מדע פופולארית. אף-על-פי-כן מרהיב אני עוז לכפור במסקנה זו של מומחים, בעלי-מקצוע ואנשי הגות גדולים וטובים ממני. שהרי כל משנה מדעית יסודה במיתוס מוסכם המכונה בשמות שונים, כגון אינטואיציה, אקסיומות, הנחות יסוד. ולי, כידוע לך, יש מיתוס משלי, והנחת היסוד שלי היא שהחומר אינו אלא רצון האל שנדחס וגובש ליחידות. על כן גורס אני שלא מן האנרגיה נוצר החלקיק החדש, כי אם מאותם שרידי הרצון שעדיין לא נקרשו. אל נא נשכח שבעולם הנברא פועל כבר גורם הזמן; על כן כל תהליך המתקיים בו “גוזל” זמן. עדיין מנסרים בחלל שירידי הרצון הקמאי, שהוחלש, נתרדד ונידלל, והם ממתינים בתור למיצוים הסופי, דהיינו להתעבותם, להתפוצצותם ולכיליונם. משרידי רצון אלה, ורק מהם, מייצר החלל את חלקיקי החומר כל עוד לא עשה בו כלה. זאת ועוד: כמה מן הפיסיקאים טוענים כי על אף החוק השני של התרמודינאמיקה, האנרגיה כשלעצמה נצחית היא, כיוון שיחידת היסוד של כל אנרגיה, הקוואנט, כפי הנראה אינה ניתנת לחלוקה ולכליה. דומה הקוואנט לחור זעיר בעל קוטר קבוע ההופך את החלל כולו נקבים נקבים וחלולים חלולים. ואולם אם יקבלו המדענים הללו את אקסיומת המיתוס שלי בבחינת מושכל ראשון, אפשר שייווכחו לדעת כי החלולים המנקבים את החלל אינם יחידות אנרגיה אלא שרידי המשבצות והתאים שרִשתם הייתה פרושה על החלל כולו לפני שנתעקם תוכו (אך לא ברוֹ, כפי שתיווכח בהמשך הדברים). לאחר כניעת ההתעגלות נהפכו המשבצות לנקבים והתאים לחלולים, ורק מתוך מעקב אחרי תהליך התמסמסותה והתנדפותה של האנרגיה יש ביכולתנו לעמוד על קיומם של החורים; שכן משהשתחררה האנרגיה מעקת החומר ופתחה מסעה לקראת כיליונה, נגזר עליה, באחד משלביו של מסע זה, להתמעט עד כדי כושר חדירה אל נקבי החלל הללו, כאותו שועל שאכל ענבים לשובע ולאחר מכן צם שלושה ימים עד שכחש בשרו וממדיו הגיעו לשיעורם הקודם, וכך נתאפשר לו לצאת מבעד אותו הנקב בגדר שדרכו חדר אל הכרם. אם אינני טועה גרסתו האחרונה של איינשטיין קרובה ברוחה לתיאור זה. אני מודה, יגאל, גדול רהבי מנשוא. אחד בור ועם-הארץ בא ודורש, או לפחות מבקש, ממדענים המלאים תורה כרימון שינסו לוודא את ההיפותזה שלו, שכולה בנויה על מיתוס קמאי. אך מה הוא המדע כולו אם לא וידוא אקספרימנטאלי של מיתוסים, כלומר אישור הנחות קמאיות שרירותיות בדרך של ניסויים? והרי לאמיתו של דבר המיתוס שאני מתיימר להיות יוצרו אינו מיתוס שלי כי אם שִכתוב של מיתוס ששיחק תפקיד פעיל, ובתקופות מסוימות אף מכריע, בהיסטוריה האנושית. ואם בשלב זה של ניסוח הצוואה עדיין לא הובלטה הקִרבה שבין משנתי לבין תורת משה, הרי בשלבים הבאים תזדקר הזיקה שביניהן בבהירות גוברת והולכת. על כן, גם בהמשך הדברים אכבוש את ביישנותי ואציע לך שבבוא מועד ייבחנו מחדש כמה ממסקנות המדע המודרני לאור מלאכת שִכתוב זו.
ולפי שעה נעיף עוד מבט על הטכסיסים שהחלל נקט כדי לחוג את ניצחונו הסופי כביכול על האלוהים, ניצחון שראהו בדמיונו ממשמש ובא. אולי מלבד תענוג אסתטי והנאה אינטלקטואלית נוכל להפיק ממנו עוד כמה לקחים העשויים להיות לתועלת לנו? לדוגמה: הנקבים שתיארתי זה עתה, אותן יחידות היסוד של החלל, הם הם היסוד והבסיס, הרקע והתשתית לכל מספר ולכל מדידה, במתימאטיקה ובפיסיקה, ברוח ובחומר, במחשבה ובחיים, בכל המאפשר ספירה, בכל הניתן למנייה, לשקילה ולחיתוך – מנא, מנא תקיל ופרסין. מה פתאום הכתובת על הקיר? ומה משמעו של רמז אפוקאליפטי זה, שוודאי אין לו מקום בראשית הבריאה?
צופה אני את שאלותיך ומשיב לך ממנו ובו. דע לך, יגאל כי יש לו מקום. שכן ניצחונו של החלל, כמוהו כרוב הניצחונות בהיסטוריה ובקוסמוגוניה, ניצחון פירוס הוא. ניתנה האמת להיאמר: החלל לא ציפה לניצחונות קלים. לא לשעה קצרה תכנן את מלחמתו, כי אם לטווח ארוך, אלא שעל משקל גבוה מעל גבוה רשאים אנו לומר ארוך מן הארוך, ולגבי טווח רחוק זה כבר היו זרעי התבוסה חבויים בקרקע הניצחון.
ו
אין לך תחום פעולה שבו מתגלות אפסות כישרוני ואוזלת ידי כמו בציור ובשרטוט. איני סבור שמצויות בעולם בריות שאינן מסוגלות כמוני למתוח קו ישר על גבי נייר או לשרטט מעגל בחול. בתעודת הבגרות שלי נאמר “ציור ושרטוט לא למד”, שכן מורַי ומחנכַי חששו לפגום ברמת הציונים שלי, שהיתה אחידה בכל המקצועות, דהיינו “מעולה”, ובשני מקצועות אלה לא הייתה כל אפשרות להעניק לי אפילו “מספיק בקושי”. לפיכך יעצוני להשיג שחרור רפואי מלימוד אמנויות אלו באמתלה של קוצר רואי. אף-על-פי-כן אפתח פרק זה של צוואתי דווקא בשרטוט העשוי במו ידי, ללמדך שלא מצאתי דרך אחרת לבטא את אשר יש לי לומר.
מאחר שקראת, יגאל, את הפרקים הקודמים לא יקשה עליך לתפוס את משמעותה של מלאכת מחשבת גראפית זו: הריבוע הוא החלל, העיגולים – מסלולי תנועתו של רצון האלוהים, שהיה לחומר המתמסמס בחלל באמצעות האנרגיה, וסופו, במוקדם או במאוחר, ליהפך מיש לאין. עד כאן הכול ברור. עם זאת נראה לי שאפילו הצצה חטופה בשרטוט מעוררת שתי שאלות:
1. מדוע הזווית התחתונה של הריבוע אינה זווית של ממש, שכן ראשה שחוק קמעה?
2. מדוע המשולש שבין זווית זו לבין המעגל הגדול ביותר משוח בצבע, כאילו הוא ממולא במשהו, ואילו הזוויות האחרות לבונת וריקות?
התשובה על השאלה הראשונה היא:
הזווית אינה זווית של ממש וראשה שחוק קמעה בשל השרטת שהוטבעה בה בעת מגע היעף שלה עם האלוהים. לשון אחר: הזווית קטומה משום שדרכה חדר הרצון האלוהי אל תוך החלל ועיקם אורחותיו הישרים, החטובים, המהוקצעים, עד אשר היו למעגלות, הם הם המעגלות שבהם נע הרצון האלוהי אחרי שהעלה בשר = חומר, וקרם עור = צורה, לקראת כיליונו באנרגיה, שנגזר עליה חידלון הקרוי במדע בשם אנטרופיה לפי החוק השני של התרמודינאמיקה. ועכשיו שים לב: כל אימת שאתה קובע מעגל בתוך ריבוע מתהווים ארבע משולשים, שבסיסם לא קו ישר אלא קשת. וכך מגיעים אנחנו לתשובה על השאלה שנייה: מדוע שלושה מבין ארבעת המשולשים מבהיקים בלובן בתוליהם והרביעי (A), זה שאנו דנים בו, צבוע בשחור-המלֵאות? משום שבמשולש זה, ורק בו, נותר שריד, קורט, אפס קצהו של הרצון האלוהי בטהרתו, בהיוליותו, בעוצמתו הראשונית, אשר סירבה להסתגל לאילוצי הפשרה שהחלל כפה על רצון האל, נמנעה מלהידחס ולנוע במסלוליו גם לאחר שהתעקמו, ועדיין לא נהפכה לחומר.
רגילים אנו מקדמת דנא לשמוע, לקרוא, לחשוב ולנבור בתופעה הקרויה העדר שליטה של פלוני על רצונו. הספריות מלאות כתבים על מאמצים לרסן את הרצון, להשתלט עליו ולמשול בו. פסיכולוגים דגולים הרבו לתאר בפנינו את זיקתו של הרוצה אל רצונו – במודע או שלא במודע – גם לאחר שעלה בידו להיפרד מרצון זה, ואולם מובטחני שמימיך לא שמעת על היפוכו של דבר: על זיקתו של הרצון אל הרוצה לאחר ההפרדה ביניהם. והנה כאן שומה עלינו לדון דווקא בסוגיה משונה זו, שאף-על-פי שמכבשונו של עולם היא דומני שאיש לא דש בה חוץ משופנהאואר, שגישתו שונה משלי כיוון שבמשנתו הרצון קודם לרוצה ובמשנתי אין הרצון אלא קורט ממהותו של הרוצה.
ואולם סיפורי לא ייסוב על קורט, כי אם על קורטוב של קורט, על אחד משרידי הרצון האלוהי שנשתייר כמשקע בקובעת לאחר שרוב רובו של הנסיוב שהוזרק התפשט בחלל ונע במסלוליו, אם עדיין כרצון מדולדל על סף הפיכתו לחומר, אם כחומר מתארגן, מתגבש ומגובש, על סף הפיכתו לאנרגיה, ואם כאנרגיה על סף התמוססותה, דהיינו הפיכתה לאין. אותו משקע תפס את משמעותה של פשרת העיקום וההתעגלות, שהיא הכנעת הרצון האלוהי, מיגורו, איונו וחדלונו, ובערגונו העז אל צור מחצבתו גמר אומר לחזור אליו, לשוב ויהי מה אל בוראו, שהרצון אינו אלא עצם מעצמיו ובשר מבשרו, אל מקורו ומחוללו – הוא האלוהים.
שבשתא כיוון דעל על. שוב חזרנו לאנתרופומורפיזאציה גסה, לאינוש קיצוני, ומשהגענו לשימוש אלגורי לא רק במערכי לב האדם, שאין להם שיעור, כי אם גם באפשרויות העשייה שלו, הרצופה סייגים ומגבלות, מיד לא רק מודעים וערים אנחנו לתהום הנפערת בכל מקרה ובכל אתר בין ההחלטה לבין הביצוע, כי אם חשים במלוא עמקות רגשותינו את הטראגדיה של מעמקיה. מתברר לנו שמשקע הרצון (להלן “המשקע”, ואתך הסליחה יגאל, על השימוש בסגנון רשמי מנהלי, שאיני רואה מפלט ממנו לגבי המושג שמדובר בו, אולי בשל הרגלי המקצועיים) הטיל על עצמו משימה בלתי-אפשרית בראש וראשונה משום שמשקע זה, כמוהו ככל הרצון כולו, על צורותיו ושלבי התפתחותו, כלוא במסגרת הריבועית של החלל. אין ביכולתו לפרוץ את דופנותיה אפילו כדי בקיע פעוט, כדי פרצה של מה בכך, ולהסתנן מבעדה בדרכו אל האלוהים. גדולה מזו: אותו משקע סגור ומסוגר בפינה אחת של החלל, במשולש שבין העיגול, שגבולותיו המעגל המוסגר בקובייה (בשרטוט: העיגול הגדול המשיק אל צלעות הריבוע). השרטת הצטלקה זה מכבר, ואין בה כדי לשמש פתח ליציאה ולישועה.
אכן, פתח ליציאה – לא, אבל פתח תקווה – כן. בהחלט כן, כי כדרך כל פצע שהגליד, העור החדש שנקרם על השרטת היה דק וחדיר יותר מהעור הראשוני, הטבעי. לפיכך הצלקת שנתהוותה, גם אם לא היה בה כדי פרצה להסתננותו של המשקע החוצה היה בה כדי מקום תורפה, שדרכו עשוי לחלחל מטען חדש של הרצון האלוהי אם יתקיים עוד מגע בין החלל לבין האלוהים, ולו אך חולף כהרף עין דוגמת זה שהתרחש כבר פעם אחת. לא נותר אלא פתרון אחד ויחיד לבעיית הכיליון: מגע נוסף עם האלוהים, שיזרים “סילון דם חדש”, זריקה חדשה של הרצון האלוהי שתביא עמה התרעננות ותחדש מעשי בראשית.
הבה ונמשיך באורגיה האנתרופומורפיסטית שלנו. נדמיין אסיר הכלוא במאסר יחיד והמתגעגע על אביו (או סבו? – וד"ל) עד כלות הנשימה. מוחו אינו חדל מלחבל תחבולות בריחה, אך לשווא. או אז מחליט הוא בייאושו כי רב, להחריב עד היסוד את העולם הישן ועולם חדש להקים תחתיו (רעיון מיושן במקצת בימינו), כיוון שבעולם הזה, שכולו בית-סוהר ענקי, אין לו מה להפסיד, חוץ מכבליו. בלהט של מהפכן, בתקיפות של משוגע לדבר אחד, תוך התמכרות של הוזה בעל חזון ובקפידה של איש-מעשה מיומן תיכן האסיר את תכנית הגאולה על פרטיה וניגש לביצועה.
כיצד?
זוכר אתה, יגאל את סרטו של צ’רלי צ’פלין “הבהלה לזהב”? היה זה אחד מסרטי הראינוע הראשונים שצפיתי בהם בימי חיי. בגילך הייתי אז. אם עדיין לא נזדמן לך לראות סרט זה, מובטחני כי תראנו בקרוב. סרטיו של צ’רלי צ’פלין נצחיים הם, במיוחד סרטיו האילמים, העולים פי כמה על המדברים. והנה באותו סרט נמצא צ’רלי צ’פלין עומד בצריף שסופת שלגים נוראה העתיקה אותו ממקומו והציבתו בפאתי כף גבוה, על פי תהום שאין שיעור לעומקה, כך שמחציתו של הצריף עדיין על הקרקע ומחציתו תלויה באוויר. כל אימת שצ’רלי עובר קו מסוים החוצה את רצפת הצריף לשני חלקים שווים, מט הצריף ליפול ולהידרדר תהומה על יושביו. אין פלא אפוא שברגע שהוא חש כי הצריף נוטה על צדו אץ צ’רלי בבהלה אל השטח העומד איתן על הקרקע ומחזיר למבנה את יציבותו. היזכר בפרצופו המשופם, בלבושו המרופט, המביע את אשר הוא מביע לא פחות מלובשו, ובתנועותיו רוויות הסמליות של המומס הגאוני, ושווה בנפשך את רעמי הצחוק של הקהל שליוו את מאבקו הנואש.
ממש כך, כלומר לפי אותו העיקרון, פעל המשקע כדי להצעיד את החלל לקראת המפגש עם האלוהים. הוא הצעיד אל המגע השני את החלל כולו, על אפו ועל חמתו הצעידו, כמעט בכוח הזרוע, בלא לחסוך בעמל ובמאמץ.
אכן היתה זו עבודת פרך, אך לא עבודת סיזיפוס, חלילה. אפשר שהרבה קוואדריליונים של שנים טרח המשקע עד שבסופו של דבר השיג את מבוקשו. משכלו כל הקצים באה הגאולה.
שים לב, אמרתי “קוואדריליונים של שנים”. זה אולי המשפט היחיד בכל הפרק הזה שאינו דימוי אלא היגד של ממש, קביעת עובדה, פשוטה כמשמעה, שהרי למן הרגע שנוצר החומר נוצרה התנועה, ועמה גם הזמן. מני אז פועל הזמן, והוא ניתן למדידה; ולא רק הזמן, כי אם המאסה, המשקל, שהופיעו יחד עם החומר, ומשקל זה הוא ששימש בידי המשקע מכשיר להוציא את תכניתו מן הכוח אל הפועל.
ואלה היו חישוביו:
ארבע פינות פנויות מצויות בין פני הכדור שבתוך החלל-זמן לבין דופנות החלל עצמו. שלוש מהן ריקות, ובאחת מצוי גיבורנו, שהוא המשקע של רצון האל. אם ינסה לעבור מפינה לפינה ולשהות קמעה בכל פינה, יוכל להניע, אמנם לאט, את החלל לקראת האלוהים. ייתכן כי האלוהים עצמו שוב אינו להוט להתלכד עם החלל כפי שנכסף לכך בתחילה, אם משום שנתפרק במקצת ממלאותו משהטיל שמץ מרצונו בחלל ואם משום שלאחר הטלה זו הריהו מצפה שרצון זה הוא שיוליך את ההר אל מוחמד, ולו אף בעל כורחו.
וכך היה.
המשקע פתח בזחילה-נבירה עקשנית ובטוחה. בסבלנות של נמלה, בעקיבות של רובוט, באיטיות של צב, זע מזווית לזווית ומפינה לפינה עד שובו אל פינת השרטת, כי משם לוקח, ומששב, חזר ויצא למסעו עד בוא הניצחון.
ועם כל היעתקות מפינה לפינה נע החלל כולו כדי תזוזה נוספת לקראת האלוהים.
הנה כך:
המשקע זז מזווית הצלקת A לזווית B, ובכוח העתקת משקלו גרם סיבוב של מאה ושמונים מעלות של החלל כולו בכיוון אל האלוהים.
לאחר מכן זז המשקע מזווית B לזווית C:
ואחר כך מ-C ל-D:
משם חזרה ל-A:
הנה כי כן עשה המשקע סיבוב שלם, ומקצווי גלותו שב אל פינת מולדתו המצולקת; אך בזכות נדודיו התקדם החלל כולו לקראת האלוהים. ננסה לתאר התקדמות זו בצורה גראפית:
ז
ועתה נתבונן ביתר תשומת-לב בשרטוטים מעשי ידי הלא-אמונות להתפאר ונשתדל לעמוד על מה שאני מתיימר להמחיש בעזרתם, היא הדרך שבה מניע המשקע את החלל כולו לקראת האלוהים. כל אימת שהמשקע מעתיק את עצמו מפינה אחת אל משנֶהָ, כופה הפינה שאליה העתיק את עצמו, בכוח המשקל שניתוסף לה, את תנועת החלל לכיוונה שלה עד עבור המשקע אל הפינה שלאחריה, וזו, אף היא בכוח משקלה, גוררת את החלל הלאה באלכסון המשורטט בציור. וכתום נדודיו בשלוש הפינות שב המשקע אל פינת מוצאו הקטומה (A), והכול חוזר חלילה מפינה לפינה, באותו שיפוע.
וכאן מתעוררת השאלה: מאין בא לו למשקע הכוח להסיט את החלל כולו כלפי מטה? האם רק מכוח משקלו? והרי משקל זה ספק אם די בו כדי לגרום סיבוב של תשעים מעלות בלבד בלא להזיז את הציר עצמו, דהיינו את קוטר המעגל הפנימי של החלל שבו נע החומר. נניח שהמשקע העתיק את עצמו במצב התחלתי מזווית A לזווית B. האירוע היחיד שצריך היה להתבצע, שהיה בבחינת מחויב המציאות, הוא תפנית של החלל ימינה כך שזווית B הייתה נמצאת למטה וזווית A משמאל. מה הסיט אפוא את החלל יחד עם הציר, עם כל הקוטר כולו, בשיפוע המכוון אל האלוהים?
כדי לתרץ קושיה זו זקוקים אנו לסקירה מעין היסטורית.
נדידתו של המשקע מפינה לפינה של קוביית החלל אינה מתרחשת בנתיבים סוגים בשושנים. דרך קשה היא זו, זרועה חתחתים ומכשולים. אין ביכולתו של המשקע לעקוף את מעגל החוקיות השלטת בתנועה המעוקמת של החומר. במסלולו מזווית לזווית מצויה נקודה שבה משיקה קשת המעגל הפנימי לצלע הריבוע החיצוני, והמשקע חייב להבקיע לו דרך על-פי המיתרים הנמתחים ועוברים בנקודות ההשקה, כחייל אמריקאני בג’ונגל של וייטנם בשעתו; והוא מבקיע, מלחית, מתנשם, שטוף-זיעה, על סף כיליון הכוחות, חודר הוא אל מעבה הקשת, נובר ומתקדם בתוככי החלל-הזמן המעוגל, בתרכיזי החומר ובמדחסי האנרגיה, ושלושה תהליכים מחולל הוא – מהם מרצונו ומהם בעל כורחו – כדי להגשים את המטרה שהציב לו בנתיב ייסורים של קשה-יום החותר אל תכליתו בזיעת אפיים ועבודת פרך ללא נשוא:
1. חתירה נמרצת של מה שניתן לכנות גוף עצמאי, המורד בחוקיות השלטת בשדה הפעולה, מעוררת את החלל לתגובת התנגדות המתבטאת בפעילות מוגברת: מואץ הקצב שבו נהפכים שרידי הרצון לחומר, מוחשת המהירות שבה נע החומר במסלולים שהתוו לו חוקי החלל, ביתר קפידה מתהדקת עניבת החוקיות, ביתר מתח מתגלגל החומר לאנרגיה וביתר עוצמה מאזוכיסטית מתמסמסת האנרגיה בחלל בתהליך הפיכתה לאין. בכל מקום שהמשקע פורץ לו מעבר אל אחת הזוויות מחיש הוא מבלי משים את הידרדרות העולם במורד כיליונו, ואין תֵמה בדבר. הרי ידוע לנו כי המשקע נואש מתקֵפותה של רוח האלוהים בעולם זה, שלא נשתייר ממנה דבר בגלגולי צורתו המעוותת של הרצון המקורי. שאיפתו היא שהאלוהים יטיל רצון חדש אל תוך החלל, שהוא – המשקע – גוררו אל המגע השני עם האלוהים, על אפו ועל חמתו של הנגרר, ואם נגזרה כליה על הבריאה הראשונה, ככל שתקדים לבוא כן ייטב.
2. אף-על-פי-כן גלוי וידוע מלפניו שהצעידה אל האבדון, ככל שתוחש, תארך עידני עידנים. זחילת החלל אל האלוהים בשיפוע שנוצר הודות למיצוי כל אונו וכוחו של המשקע עם נבירתו של זה מפינה לפינה, תהליך איטי היא, מתיש, סוחט ומייגע, ואין שום דרך לבצעו אלא תוך שימוש באותו חומר עצמו, שעל כיליונו בעתיד אין המשקע מצר כל עיקר, שלחוקיות קיומו הוא בז ובתנועותיו הוא בוחל. לפיכך, תוך כדי התקדמותו מ-A ל-B ומ-B ל-C, מ-C ל-D ומ-D חזרה ל-A, התקדמות נבלמת ומוחסמת על כל מדרך כף רגל, גורר הוא עמו גושי חומר ומערבולת אנרגיה בהתארגנויותיהם, התלכדויותיהם והתרכבויותיהם השונות ומוליכם עמו לאותה הזווית שאליה רומש הוא באותה שעה כגרור שובר הקרח את שרידי הקרחונים בקוטב הצפוני והדחפור את עפר המנהרה הנחפרת בעזרתו. רגבי חומר זה ומתחי אנרגיה אלו, תוך שהם מתרכזים בכמויות גדולות בפינה הנכספת, יוצרים יחד עם המשקע את עודף המשקל הדרוש כדי להזיז את כל החלל, על צירו וקוטרו, באלכסון המוביל אל המפגש עם האל. זו התשובה על השאלה שהצגנו וזה פשרה ופתרונה של חידת כוח ההנעה המסתורי הנצבר בזוויות.
3. וכאן הפאראדוקס. נמצא כי המשקע השואף אל האלוהים לא זו בלבד שאינו נאבק עם החלל, כי אם אדרבה, הוא מחיש את תהליך ניצחונו הסופי של זה על הרצון ומגביר ביתר קפידה את תוקף החוקים שחקק החלל למטרת הכליה אשר תיכן להביא על הרצון. המשקע משתף פעולה אפוא עם החומר ועם האנרגיה, שאינם אלא פרי זממו של החלל, גוררם אל הפינה הנכספת ומנצלם לשם תזוזה אל האלוהים (התזוזה היא כה איטית ומודרגת עד כי ספק הוא אם החלל מרגיש בה כל עיקר). עם זאת שומר המשקע על זהותו המיוחדת, זהות רצון האל בטהרתו. ואף אם תוך מגעיו עם החומר יש שהוא נראה כאחד מחלקיו של זה, הריהו נשאר בבחינת עם לבדד ישכון שכולו קודש לגאולה, דהיינו למגע השני עם האלוהים, מגע אשר בוא יבוא אף-על-פי שיתמהמה.
והוא בא.
“באחד הימים”, כשהמשקע חזר בפעם האין ספור אל זווית המגע הראשון, אל משולש השרטת, עייף ותשוש אחרי מסע מייגע שמספרו XX (איקס בחזקת איקס), כולו מוסתר לכאורה ושקוע במֵרב החומר שעלה בידו לגרור ולדחוס מתחת לדופן שנקרם מעל לפצע שהגליד, קם ונהיה הדבר: זווית השרטת נתקעה באלוהים, הקרום נבקע, ועוד קורטוב של רצון אלוהי הוזרק מבעד לבקיע אל החלל ובא בשנייה אל קרבו.
ח
ועתה, יגאל, הרשה נא לי אינטרמצו קטן, אתנחתא שראשיתה תנוצל למעשה שהיה בי.
לפני כתריסר שנים פרסמתי סיפור בשם “אברהם” שהעלה את חמת הציבור הדתי, אשר ראה בו הטלת שיקוצים באברהם אבינו. על גל ההשמצות, כחירופים והגידופים השיבותי ברשימה קצרה שסיימתיה בזו הלשון: “מַרְק שגאל השיב פעם לאלה שהאשימוהו בשבירת צורות ובעיוות המציאות בהכרזה שאינה מעידה על עניוות יתרה, אך לדעתי כולה אמת: אני יודע שרמברנדט אוהב אותי. ואנוכי אומר לכל אלה שבשם רוממות האל שבגרונם תובעים ממני את עלבונו של אברהם אבינו: אני יודע שאברהם אבינו אוהב אותי.”
מנין לי ביטחון זה, יגאל?
אביא לפניך כמה מובאות מן הסיפור, ותשפוט אתה. הנה שורות הפתיחה:
"המדובר הוא באברהם אבינו… לא אברהם אבינו הפרט, כי אם אברהם אבינו כדמות ייצוגית. ואף למעלה מזה: אברהם אבינו האפלטוני, האידיאה של אברהם אבינו בטהרתה.
“אפלטון עצמו ניסה לא אחת להגדיר את האידיאות שלו בדרך מתימאטית, או לפחות להציגן בדרך גיאומטרית. לו היו בימיו נוסחאות אלגבראיות חזקה עליו שהיה משתמש בהן. אף אנו נעשה את כל אשר ביכולתנו כדי למצוא נוסחה מתימאטית בתורנו אחרי האידיאה של אברהם כשלעצמה, דהיינו ה’אברהמיות' המופשטת. אם יעלה בידינו להגיע לידי נוסחה כזאת מה טוב, אם לאו נסתפק בהגדרה פחות מדעית ופחות מדויקת.”
ובהמשך:
“עלייתן ונפילתן של הציוויליזציות כמוהן כסיבובו של גלגל שתכליתו להוביל קדימה את רכב הדת. שלבי ההתקדמות הדתית המיוצגים בשמותיהם של אברהם, משה, נביאי ישראל וישו, יש לראותם כפרי התפוררות של החברות הכרוכות בשמות אלה, דהיינו חברותיהן של שומר, אכד, מצרים, בבל ויוון. האם איחוד העולם העתיד לבוא צופן בחובו התקדמות צפויה נוספת? אם כן, הדתות העליונות, הקיימות בימינו, בדין שילמדו לקח.”
כך גורס ההיסטוריון ארנולד טוינבי. ואילו אני סבור כי "לא לקח שומה עליהן ללמוד, כי אם לרדת לעומקה של נוסחת האברהמיות, שטוינבי מבטאה ברביעייה: אברהם, משה, נביאים, ישו; ובראש וראשונה למצוא את טווח יישומה של הנוסחה, דהיינו: מה דמות תהיה לאברהם שיופיע אחרי ישו ומה היה טיבו של אברהם שקדם לאברהם אבינו? האם הכרח הוא שאברהם נוסף – אחד או רבים – יעלה על במת ההיסטוריה וכלום ייתכן שכמה וכמה אברהמים פעלו לפני אברהם אבינו? גדולה מזו: אפשר ששלב האברהמיות שלב חובה הוא לא רק בהתפתחות ההיסטורית כי אם גם בהתפתחות הביולוגית? אם כן, אפשר שבעולם החי – ואולי אפילו בדומם – פעלו אברהמים משלהם?
"…נפתח במישור הקוסמי. הֵדו של זה נשמע עוד בכתביו של יוסף בן מתתיהו, המספר כי אברהם אבינו, משירד למצרים, לימד את תורת התכונה לכוהנים המצרים. על אף הסתייגויותינו מהשקפותיהם של החוקרים, הרואים באברהם התגלמות מיתוסים של איתני הטבע, אין אנו רשאים להתעלם מן היסוד האסטראלי (הקוסמי לפי מושגי הקדמונים) שבו ספוגה האווירה האופפת את אברהם. מלבד האסוציאציה אב-רם = שמי-רום… עמדו פרשנים רבים על הקשר, הלשוני והמשמעותי – ועל כל הכרוך בקשר זה – שבין שרה לשרת, שפירושה מלכה באכדית. השם שרת קשור בפולחן צבא השמים, ובו היו מכנים את הכוכב נוגה. על השם תרח, שמוצאו מירח, ועל נושאו הנודד על פני ארם נהריים כלבנה הנודדת על פני הרקיע, נכתבו מחקרים רבים עוד במאה הקודמת, וסבורני שכמה ממחבריהם זכו בתואר דוקטור. את יסוד התנועה, או בלשון מאונשת יותר – את יצר הנדידה, ירש אברהם כפי הנראה מאביו. תומאס מַן מכנה אותם בשם “הנודד הירחי', ויש גורסים שהשם ‘עברי’ אף הוא גזור מן השורש ‘עבר’ כמשמעותו בבראשית י”ב, ו', לאמור: ‘ויעבר אברם בארץ… עד אלון מורה.’ כלומר, הלך, נדד, נע בחלל. ואפילו המקום אלון מורה מתפרש לפי גרסה זו כמשהו המתקרב אל מושג החלל בימינו, שכן לפי תרגום אונקלוס (‘מישר מורה’) ותרגום יונתן (‘מישר דהוה’) אין אלון אלא מישור כהוראתו ביוונית…… (‘שטח צר’), ואילו מורה פירושו גזור, חתוך (‘ומורה לא יעלה על ראשו’). הווה אומר, החלל שאברהם נע בו חלל בר-סיום הוא, שאינו משתרע עד לאין סוף, ולא זו בלבד אלא שאף מעוגל הוא כחללו של איינשטיין – דבר המסומל בברית מילה, שהנוטים לסימבוליקה מיתית רואים בה טבעת קידושין שהקדוש-ברוך-הוא משחיל באיברו של בן-בריתו; והרי הטבעת היא סמל לעיגול, להגבלה של שטח הסוגר את עצמו מסביב למרכז מסוים, בניגוד לחֵץ או לכל כלי בעל חוד, שהוא דרוך להבקיע את כל אשר בדרכו ולהתוות את הקו הישר הננעץ באין סוף…
“כל האמור לעיל מוכיח לפחות את האסוציאציה עם המישור הקוסמי-אסטראלי, עם מושגי החלל הסופי בבריתו עם הזמן, שדמותו של אברהם אבינו הייתה מעוררת ברוחם של חוקרים רבים הן מן הראשונים והן מן האחרונים.”
אתה, יגאל, אינך נמנה עם החוקרים אך לעומת זאת נהיר לך כל האמור בפרק הקודם של צוואה זו, וּודאי נוכחת לדעת זה מכבר כי אברהם אינו אלא דגם מקראי, זה שקראנוהו משקע, באותה זווית של החלל שבה נשתמר הרצון האלוהי בטהרתו. אברהם הוא הוא המשקע. על כן נשמע לצו “לך לך מארצך וממולדתך”, ובמקל נדודיו מזווית לזווית על פני כל החלל, תוך גיוס תקיפותו, עוז רוחו ועקשנותו הפורייה ותוך נאמנות ללא סייג לצו, הביא את החלל לידי המפגש השני עם האלוהים, אשר חזר והזריק את רצונו מבעד לצלקת שנשתיירה מההזרקה הראשונה.
והנה עוד דגם מקראי קשור קשר הדוק עם קודמו:
“ויהוה מטיר על סדֹם ועל עמֹרה גפרית ואש מאת יהוה מן השמים ויהפֹך את הערים האל ואת כל הככר ואת כל יֹשבי הערים וצמח האדמה.. וישכם אברהם בבקר אל המקום אשר עמד שם את פני יהוה. וישקף על פני סדֹם ועמרה ועל כל פני ארץ הככר וירא והנה עלה קיטֹר הארץ כקיטֹר הכבשן.”
דגם זה משקף בדרך מקראית את עצם המגע, את הזעזוע שבמגע. יתרה מזו: הוא מספר עובדה אם לא היסטורית הרי גיאולוגית. כי בעת המגע השני עם האלוהים נמצא כדור-הארץ בזווית המגע, גרור על-ידי המשקע, וראש אחד מהריו הזדקר מבעד לצלקת-השרטת. היה זה אותו הר שבמקומו נמצאת עתה בקעת ים המלח. כי כאן, בסביבה זו, הוזרק הרצון האלוהי, ומעוצמת הזעזוע אירא הקאטאקליזם הגדול שהדו נשמע מתוך הסיפור המקראי. וזה הפאראדוקס: קאטאקליזם זה לא זו בלבד שלא הפך את צמח האדמה, כי אם הא הוא שיצר את החיים על פני כדור-הארץ. וקיטור הארץ שנראה לאברהם כקיטור כבשן היה דומה יותר לאד שעלה מן הארץ והשקה את כל פני האדמה בטרם צמח כל שיח השדה וכל עשב השדה. הן לא אחת יקרה כי המיתוס הטומן בחובו אמת גדולה אינו מדייק בפרטים ואינו מבחין בין מוקדם למאוחר. על כל פנים, בימינו גילו המדענים במי המוות של ים המלח מיקרואורגאניזם אשר מפריש פיגמנט הגורם את הפוטוסינתזיס – הלא הוא ראשית החיים ואין בלתו, מחוץ לכלורופיל שבצמחים, המחולל תהליך זה בטבע. אף בספר בראשית מוצאים אנו כי כיכר הירדן “כולה משקה לפני שַחֵת יהוה את סדֹם ואת עמֹרה כגן יהוה כארץ מצרים”, אלא שתיאור זה יש לתקנו על-ידי החלפת המלה “לפני” במלה “אחרי” ולהרחיבו הרבה מעבר לכיכר הירדן, כך שיסתער על פני כל כדור-הארץ כולו.
כי במגע האלוהי השני, במקומו של ריבוע החלל בא כדור-הארץ ובמקומו של החומר באו החיים. צלקת המגע היא היא ים המלח – תחתית העולם, והמאבק בין רצון האל לבין כדור-הארץ הוא הוא שהביא את כל החי והצומח בעולם. הבריאה פתחה בסיבוב שני.
ט
רצון האלוהים, שחדר בשנייה אל החלל, התגלם הפעם ביצירת החיים; עם המגע השני של האלוהים נברא כל החי והצומח עלי אדמות.
דורות על דורות תהו חוקרי צפונות, מלומדים, מדענים והוגי דעות על מהותם של החיים, על הנעלם ההופך את הדומם לחי, את החומר שכדור-הארץ מורכב ממנו לחומר אורגאני. שמות רבים הוצעו לאותו נעלם, ביניהם נפש, נשמה, force vital; ואילו לדידנו אין זה אלא מהדורה חדשה של המאבק בין האלוהים לחלל – שכן גם הפעם התחמק החלל מן ההתלכדות עם האלוהים ולא קלט אלא שמץ מרצונו של זה – מהדורה מצומצמת ונרחבת כאחת. מצומצמת – מבחינת המקום, שהרי זירתו של המאבק שוב אינה קוביית החלל בכללותה כי אם נקוד אחת ויחידה בה, גרגר זערורי מתוך שפעת החומר הפזור בחלל; נרחבת – מבחינת הזמן, שכן משהו, אפס קצהו של הנצח, הושג עתה. על הרקע הכללי של סופיות החומר, לרבות כדור-הארץ כולו, מומש שמץ מן המושג “נצח” – נצחיות, חיי עולם. הפרט מת וכלה, אך תהליך החיים בתור שכזה לעולם נמשך, וביתר דיוק: היה נמשך אלמלא לא נדון הרקע עצמו – כלומר החומר – לכיליון. בסיבוב השני התגבר הרצון האלוהי על האנטרופיה, וכנגד הכיליון והחידלון העמיד את הלידה ואת ההתחדשות, אם כי בדגם מצומצם.
הבה ניזכר: בעת שהרצון הוזרק בשנייה מבעד לצלקת החלל נמצא בזווית הצלקת (במקרה או שלא במקרה – על כך עוד נדון בהמשך הדברים) גרגר חומר הקרוי כדור-הארץ. על כן, נוסף על המאבק הכללי בחוקיו הזדוניים של החלל, המכוונים לאיון הרצון, הרי מנת הרצון השנייה שחדרה לכדור-הארץ נגזרה עליה גם מלחמה לוקאלית, דהיינו מלחמה בחוקים החלים על אותו גרגר במיוחד – מעין חזית שנייה, מאבק בתוך מאבק; ותוך כדי מאבק ייחודי זה נוצרו החיים. ניתנה האמת להיאמר: גם כאן ניצח החלל, שלצורך מאבק זה התגלם בכדור-הארץ. ראשית, החיים הוגבלו אך ורק אל שטחו של כדור זה; שנית, הרצון האלוהי רב-העוצמה שוב פוצל ופורר לרצונות קטנים לאין ספור; נוצר המושג המכנה “יחיד”, “פרט”, “אישיות”; ועמו גם המוות. תהליכי הסיבוב השני דומים עד מאוד לתהלכים שהתחוללו בסיבוב הראשון: הרצון נדחס אל חלקיקי החומר המרכיבים את כדור-הארץ כשם שנדחס באורחות החלל כשהלה הפכוֹ לחומר, אלא שעתה הוא נהפך לחומר ממדרגה גבהה יותר (לפחות כך מקובל לראותו): הצומח והחי. אך מהות התהליך לא נשתנתה: הצומח נבלע על-ידי החי, והחי מת All that live must die passing through nature to eternity
כך פסק אביו החורג של הַמְלֶט, לאמור: “כל החיים סופם למות בעברם דרך הטבע אל הנצח” והוא צדק. מותו של היחיד התאזן בסיבוב השני על-ידי לידתו של יחיד אחר, וזה הישגו, אם כי לא ניצחונו, של הרצון האלוהי במאבק שבסיבוב זה. אך אין זה ההישג היחיד. ניתן להצביע עוד על שני הישגים:
1. מחזוריות החומר האורגאני בטבע
כדי להמחיש הישג זה נסתייע בטבלה שיש בה כדי להבהיר את ההקבלה שבין התהליכים בשני הסיבובים, לאחר המגע הראשון והמגע השני בין החלל לאלוהים.
| סיבוב ראשון | סיבוב שני |
|---|---|
| הרצון בחלל | הצומח עלי אדמות |
| החומר | החי |
| האנרגיה | המוות |
| האנטרופיה | הכיליון (200 מעלות על פני הארץ: מ-100– עד 100+) |
מכאן שהמוות אינו זהה עם הכיליון, ולא רק משום שהוא משתפה בדרך של לידה, אלא גם משום שמות היחיד, הפסקת חייו, חדלונו האישי והתפרקותו אינם כיליון אורגאני. החומר האורגאני מוסיף להתקיים עם שהוא פושט צורה ולובש צורה אחרת, כשם שהרצון האלוהי, לאחר שהוא נהפך לאנרגיה בשל התפרקותו של החומר, אינו חדל להתקיים כל עוד לא התמסמס בחלל. אדרבה, דווקא לפני כיליונו הוא מתפשט בחלל בעוצמה גדולה פי כמה מתנועת החומר בו. אף הגוף המת כך: חלקיו ורכיביו מתלכדים עם כדור הארץ, אפשר, תוך זיקה יותר הדוקה אליו מזיקת הצומח והחי, כמעט תוך הזדהות עם האדמה. מבחינה זו דומה המת להפרשותיו של גוף חי. הפרש ובר-מינן היינו הך הם מנקודת מבטה של הכימיה, ולא רק הכימיה: ביחיד (מן הצומח או החי), לאחר שיחיד אחר בלעהו אל קרבו, מתחוללים תהליכי עיבוד פנימי וחלק ממנו נפלט על-ידי הפרשה; ואולם בסופו של דבר גם מהאוכל יוצא מאכל, מאכל לאדמת הארץ, שכן הפרישה מן החיים הריהי מעין הפרשה עצמית עד תום, כשם שהאנרגיה היא ההפרשה העצמית של החומר. אלא שהאנרגיה סופה להיכחד ואילו הפרשותיו של היחיד בעודו בחיים ורכיביו האורגאניים שלאחר המוות לא זו בלבד שהם מתקיימים באדמה, אלא הם מפרים אותה ומגבירים את הדשאת דשאיה והזרעת עציה, דשן הם לצומח המזין את החי, וחוזר חלילה. מכאן הערת ההסתייגות במשוואה האחרונה שבטבלה, שכן האנטרופיה היא אמנם כיליון, אך לא בתחומו של העולם האורגאני על פני כדור-הארץ. בתחום מוגבל זה המחזור האורגאני – החי והצומח – מחזור נצחי הוא, אלא אם כן ייווצרו על אדמתנו תנאי חום – למעלה ממאה מעלות, או תנאי קור – למטה ממאה מעלות, שאין החיים מתקיימים בהם. ואולם אזי יהיה צורך לקרוא לכוכב-לכת זה בשם אחר (אם יהיה מי שמסוגל לקרוא לדברים בשמם). עד אז הכיליון חל על העולם האורגאני רק במסגרת הרחבה – קוביית החלל הכביר בכללותה.
2. הזמן המצטבר
זה ההישג השלישי של הרצון. הפילוסופים נוהגים לקרותו בשם זמן ברגסוני (על שמו של הפילוסוף שהנהיג מושג זה) או זמן ביולוגי, בניגוד לזמן הניוטוני או הזמן הפיסיקאלי. ההבדל בין שני הסוגים הוא שהזמן הפיסיקאלי הוא רצף סביל, שנוצר עקב תנועת החומר בחלל, ואילו הזמן הביולוגי הוא זמן פעיל, שבמידה מסוימת נהפך לבן בריתו של הרצון. על כל פנים, הוא פועל נגד ההתפוררות לרצונות יחידים זעירים (הן מבחינה כמותית והן מבחינת העוצמה) ומנסה להתארגן ליחידות יותר גדולות, יותר מורכבות, בעלי עוצמה רבה יותר, ללכד יחידים (התא האורגאני) לאורגאניזמים, שאף הם אינם אלא יחידים בסופו של דבר וצפויים למוות ככל יחיד, אך כמות הרצון המגולמת בהם ועוצמתו עולות לאין שיעור על המצוי בסכום רכיביהם, ויש בהם השתקפות של ממש של רצון האלוהים, ואולי אפילו בבואה דבבואה של עוצמת מלאותו, ששבריר פעוט ממנה היה משוקע ברצון שהוזרק אל החלל. מתוך כך כל יחידת זמן ביולוגי (אם בכלל ניתן זמן זה לחלוקה) לא רק באה ברציפות אחרי קודמתה כי אם מכילה בקרבה את קודמתה, חוזרת עליה ומוסיפה נופך משלה. הזמן המצטבר כמוהו ככדור שלג המתגלגל במדרון של הר מושלג. והשתלשלות החיים מן הנגיף ועד האדם, שעיקרה הֶצבֵּר עוצמה של הרצון המגובש, תוך שכל עוּבר חוזר על שלבי ההתפתחות שקדמו לבני מינו, הריהי באמת אחת מהצלחותיו המובהקות של הרצון הנאבק עם חוקי המחזוריות הסבילה בחלל, ועל פני כדור-הארץ בפרט.
אף-על-פי-כן, בהיקף הקוסמי ובממדי הנצח אין להישגים הללו חשיבות של ממש וההצלחות הן בנות חלוף: אחרי ככלות הכול, מערכת החיים קשורה קשר בל יינתק עם כדור-הארץ, ובהגיע קצו – קץ כל החומר – יעלה הכורת גם עליה.
אם כן, מה הועיל המשקע ביגיעתו הרבה? האומנם היה כל עמלו לריק? כן, היה לריק. והאברהמיות, זה הדגם של אברהם אבינו, שריד הרצון בטהרתו, אשר באכזבתו מן הקיים נדחף ודוחף אל מציאות חדשה, שוב נחלצת לפעולה כדי להסיע את החלל לקראת מגע מחודש עם האלוהים – המגע השלישי.
לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך.
הסיפור חוזר אפוא על עצמו בשינויים קלים, בעיקר בשמות גיבוריו, בני הדור השני לבריאה. הנה כך:
באותו אזור על פני כדור-הארץ שבו נתהוותה צלקת המגע (ים המלח) נשתייר קורטוב של הרצון האלוהי הטהור, והוא גמר אומר לבצע אותה משימה שביצע אברהם (המשקע) בזווית השרטת. גם לשריד זה נקרא בשם אברהם, וכדי להבחין בין שני האברהמים נקרא לראשון אברהם א' ולשני אברהם ב', ולאזור שבו השתמר השריד בפעם השנייה נקרא בשם ארץ הבחירה.
כיצד פעל אברהם ב'?
ממש כפי שפעל אברהם א'. לאמיתו של דבר הבחנו בין שניהם אך ורק לצורך המתוד. אין הבדל בין אברהם א' לבין אברהם ב'. הרי זה אותו הרצון עצמו שנטר את טהרתו באזור ים המלח, כשם שהמשקע שמר את עצמו בזווית השרטת, אלא שהפעם לבש צורה אחרת, בהתאם לשלב החדש של הבריאה. זאת ועוד: הפעם המשימה קשה וסבוכה עוד יותר מאשר בפעם הראשונה
זוכר אתה, יגאל, את הרכבת החשמלית שקניתי לך ליום הולדתך במלאת לך שש שנים? אי-אפשר להניעה אלא מן תחנה. רק בתחנה, באותה פינה שבה מתחברים הפסים עם מקור החשמל, מקבלת היא את המטען החשמלי הדרוש לה. ואולם מיד לאחר קבלתו הריהי מופעלת מעצמה כל עוד אינך מפסיק את תנועתה וכל עוד היא נמצאת – נחה או נעה על גבי הפסים.
בדומה לכך חייב אברהם להימצא באותה נקודה שממנה יצא למסעותיו ולסבלותיו, או לפחות באותו אזור כדי להביא לידי המגע היעוד והמיוחל.
איה אותה נקודה? איה אותו אזור?
לגבי אברהם א' תיארנו את כל התהליך בפרוטרוט: הנקודה היא צלקת המגע, האזור הוא המשולש שנוצר בין החלל-זמן הכדורי לבין קוביית החלל המקורי, וביתר דיוק: לא משולש כי אם גוף סטריומטרי, שכינינו אותו בשם זווית השרטת.
לגבי אברהם ב' הרי זו ארץ הבחירה – אזור ים המלח, שאת גבולותיו ניתן לקבוע רק לאחר שייערך מחקר גיאולוגי מתוך זיקה לתורה זו שאני מצווה לך היום. לפיכך, כדי שיתרחש המגע האלוהי השלישי לא די בכך שכדור-הארץ יימצא שוב בזווית השרטת, אלא הכרח הוא שברגע המגע תחפוף את הצלקת דווקא ארץ הבחירה, דהיינו אותה הנקודה שבה התרחש המגע השני.
ואברהם יצא לשליחותו.
אברהם א' הוסיף להניע את החלל לקראת האלוהים כדרך שעשה מאז נעשה מודע לייעודו, תוך נדידה מזווית לזווית כמפורט בפרקים הקודמים. אם תתעמק בתהליך זה תיווכח על נקלה שהכוח המניע היה מעין משקל, כובד, גראוויטאציה, משיכה אל האל שבשל ריכוזה במאסה של החומר סובבה את החלל מאה ושמונים מעלות והסיטתו למטה מקוטרו באלכסון המוליך אל האלוהים.
אברהם ב' אף הוא הזיז את כדור-הארץ אל זווית השרטת בעזרת חוקי משיכה, כלומר אותו הכובד שלבש צורה אחרת במהדורה השנייה של הבריאה, צורה מעודנת המתאימה יותר לעולם האורגאני. משיכה זו, אף-על-פי שהיא מתחוללת בחלל ובזמן, יש בה יסוד נעלה יותר סתם גראוויטאציה. מותר לקרוא לה כיסופים, געגועים, שאיפה, ואולי בשם המפורש – אהבה.
מארץ הבחירה פשטה האהבה על פני כדור-הארץ, חזרה והופיעה בארץ-הבחירה ושוב התפזרה על פני האדמה וחוזר חלילה, תוך שהיא חודרת אל כל העולם האורגאני. וככל שצורותיו של עולם זה נעשות מורכבות ומושלמות כן גובר יסוד האהבה שברצון המעוצב והמעוצם אשר באורגאניזמים הגבוהים. מערגה לזולת עד להתחברות עמו ומן ההתחברות עד למשיכה שהיא מעבר לעולם זה ולרקעו – מעין ניצוץ מכיסופי האל לחלל המרדן בטרם היות הבריאה. ותוך כדי התקרבותו של החלל אל האלוהים בכוח משקלו של הרצון נע כדור-הארץ אל זווית השרטת בכוח האהבה, היא היא התנועה שעל-פי חוקיה מקיים את עצמו כל הצומח והחי בזמן הברגסוני המצטבר.
זמנים חדשים, זמירות חדשות, אבל המנגינה, מנגינת היסוד, תמיד נשארת, ונושאה הראשי – מלחמת הקיום של רצון האל – לעולם עומד.
י
אני מניח, יגאל, ששמת לב לשינוי-מה שחל בדרך הרצאת הדברים, בסגנון סיפור הצוואה. עד כה הייתי מקפיד על הסתייגות ולא חסכתי מעצמי מאמץ להבהיר כי איני מתכוון אלא לאלגוריה, השאלה, סמל, כל אימת שהשתמשתי במושגים השאובים מעולם הרגשות, החוויות, היחס הפנימי של יש למשנהו. עתה נראה כי מושגים כגון “משיכה”, “געגועים”, “התלכדות”, מצד אחד ו"דחייה", “מתח ניגודים”, “עימות” מצד שני, הפכו לתופעות, לאירועים של ממש, לפעולות קונקרטיות. אכן, כשאני מעיף מבט לאחור, לאחר שהגעתי לנקודה שהגעתי בסיפורי, חושש אני שמא הגזמתי בהסתייגויות אלו. הבה וניזכר: הן עוד בטרם היות הבריאה העמדנו הפכים מעומתים זה מול זה ומתלכדים זה עם זה; וראשיתה של הבריאה היא דווקא בהפרעה שחלה בתהליך רצוף זה בשל התמרדותו של החלל, שסירב להתלכד עם האלוהים. עכשיו מתברר לנו כי ההתמרדות לא ביטלה יסודות אלה. אדרבה, עדיין הם שרירים וקיימים, וכוחות המשיכה (במהדורה פיסית – כובד, ובמהדורה אורגאנית – אהבה) והעימות (דחייה בלשון הפיסיקה ושנאה בלשון הביולוגיה) פועלים כסדרם עם הסתגלותם לשלבים החדשים של התפתחות התולדה. אפילו אותה התפוררות של האינדיווידואום האורגאני, הקרויה מוות, והתחדשותו, הקרויה לידה, המתרחשות על האדמה, שהיא גרגר זערורי בחלל, ניתן לראותן כהשתקפות –באספקלריה מיקרוקוסמית – של המשחק ההיולי של האין עם עצמו, אשר בו פתחנו את משא הצוואה, ועם הגיענו אל הקוסמוגוניה והתיאולוגיה, כלומר עם הופעת האל והחלל, משכנו ידנו ממנו עד אשר ניצוץ ממנו נתבזק לנגד עינינו באהבת בעל-חיים אל זולתו, זו האהבה הנותנת כוח לאברהם ב' היעף להסיע אחד מכוכבי-הלכת לקראת המגע השלישי עם האלוהים כדי להציל את רצון האל מסכנת הכיליון, שלא חדלה לרחף עליו גם לאחר המגע השני.
שוב הוכתרו מאמציו של אברהם בהצלחה. שוב נגעה זווית השרטת של החלל באלוהים, בהיות ארץ הבחירה באותה זווית, ובפעם השלישית הוזרק נסיוב הרצון אל תוככי הקוסמוס. נפתח הסיבוב השלישי של המאבק, על כל הכרוך בייחודו של סיבוב זה. תאמר: גלגל הוא שחוזר בעולם, ואין סוף לדבר? לא, כי יש סוף. ביתר דיוק: יהיה סוף, ועוד ידובר בו נכבדות בצוואתי זו, אך לפי שעה נע העולם לקראת המגע הרביעי, ולא רק אני ואתה כי אם המין האנושי כולו, מיום שהוציא מפיו את אנחת המלה המשמעותית הראשונה לפני כך וכך מיליוני שנים, מתקיים בעידן התנועה הזאת, תנועת הסיבוב השלישי, ויוסיף להתקיים בה עוד הרבה מיליוני שנים. אם כן, צפה ועולה השאלה: מנין לנו שהתנועה אמנם קיימת?
כאן המקום לזינוק פסוודו-מדעי נוסף, מסוג הזינוקים שכבר עשינו ועוד נעשה בעתיד. אני חוזר ומטעים: זינוקים אלה אין בהם יומרה לאַמֵת את תורתי כבר עכשיו בדרך ניסויית-מדעית. תכליתם היא רק להצביע על האפשרות שההיפותיזה שלי ניתנת לאישור, ככל היפותזה אחרת, בדרך של חיפושים בכיוונים מסוימים מתוך זיקה טרומית אליה עקב תחושה אינטואיטיווית של הזדהות עמה. הן כל סברה, ואפילו מדעית, היא בבחינת התגלות הבוררת טיפות לווידואה מתוך אוקיינוס של עובדות, תופעות ואירועים שאין לו תכלה.
לאחר הקדמה זו רשאי אני להעלות סברה כי גילויה של תנועת האהבה במישור העולם הדומם, זו שבכוחה דוחף אברהם ב' את כדור-הארץ אל זווית השרטת, בא לידי ביטוי בשתי תופעות: א. התולדה המתרחבת; ב. המאגנטיזם. נבהיר את סברתנו – ראשון ראשון ואחרון אחרון.
“התולדה המתרחבת” היא מונח שטבעו אסטרונומים ופיסיקאים כדי להגדיר
תופעה מוזרה שכל התצפיות אישרוה: כל גרמי השמים הולכים ומתרחקים מכדור הארץ. המדענים נחלקו על עניין זה: מהם גורסים כי התרחקות זו היא ממהותו של החומר ההולך ומתפשט בעולם, ומהם סבורים שהחלל עצמו מתרחב והולך. ואנוכי אומר: התרחקות זו אינה אלא עדות לתנועה מואצת של כדור-הארץ אל זווית השרטת שבחלל, והיא שמאפשרת לכוכב-לכת זה, הגורר עמו בשלב זה את כל מערכת השמש (ודוק: הוא גורר אותה רק בכיוון זה, בלי לפגוע בחוקי קפלר וניוטון, החלים על יחסי הפנים של המערכת), להשאיר הרחק מאחוריו את כל שאר גרמי השמים.
ביתר שאת מבטא את האהבה בעולם הלא אורגאני המאגנטיזם של כדור-הארץ. מאגנטיזם זה אינו אלא הצטברות של חומרים שניחנו בכוח משיכה מיוחד מעל ומעבר למשיכה הפועלת כסדרה בשדה הגראוויטאציה והחשמל. והנה מתברר כי הקוטב המאגנטי – הן הצפוני והן הדרומי – נע לאטו צפונה-מערבה, האחד במהירות של 5–6.5 קילומטרים בשנה והאחר כדי 12 קילומטרים. מתוך כך מרהיב אני עוז בנפשי לקבוע כי ביום שבו התרחש המגע האלוהי השלישי רוכז רוב רובו של כוח המאגנטיות בארץ הבחירה, והוא שכיוון את סיבוביו של כדור-הארץ על צירו כדי שצלקתה של ארץ זו (בקעת ים המלח) תתלכד ותזדהה עם צלקת זווית המגע של החלל. כך היה בסיבוב השלישי וכך יהיה בסיבוב הרביעי, ואני מקווה כי אתה, יגאל, תוך שיתוף פעולה עם עמיתיך בני דורך – בבואכם לבחון את קביעתי זאת בעזרת מיטב מכשירי המדידה והחישוב שיהיו בידיכם, תיווכחו לדעת כי אכן כך היה וכך יהיה.
ועוד תיווכחו לדעת: בעת המגע השלישי נמצא בארץ הבחירה אחד מיצוריו המאוחרים ביותר של עולם החי, המתהווה במתח הזמן המצטבר; יצור שדרגת התארגנותו היא מן הגבוהות שבעולם זה הן מבחינת מורכבותה והן מבחינת כמותו, איכותו ועצמתו של הרצון האלוהי המגולם בו: שמו המדעי – Homo Sapiens, ושמו העברי – אדם.
ומעוצמת הזעזוע האדיר שבמגע האלוהי פרצה מפיו של האדם זעקה גדולה, זעקת אימים והתפעלות כאחת. לראשונה בדברי ימי הקוסמוס נפלטה מפיה של ברייה מבריותיו הברה בעלת משמעות.
זו הייתה המלה הראשונה, ראשית יצירת אנוש – הדיבֵּר.
יא
עם פרוץ המלה הראשונה נכנסה הבריאה אל השלב השלישי של קיומה. לפני שנפתח בתיאורו של שלב זה מן הראוי שנבהיר לעצמנו כמה נקודות, שכן בלי הבהרה זו, דומני, לא נוכל להתקדם.
האם מקרה הוא שדווקא האדם נמצא בעת המגע השלישי בארץ הבחירה כשם שכדור-הארץ נמצא בזווית השרטת בעת המגע השני?
הַרגשתי היא שכדור-הארץ (ודוק: בעת המגע השני) אכן רק במקרה נמצא באותה זווית, ואילו האדם – לאו דווקא. כזכור, אברהם א' (משקע הרצון האלוהי) גרר עמו חומר כדי לצבור משקל, ואין זה משנה מהו החומר שהצליח לגרור עמו, ובלבד שהיה בו משום כובד. מבחינה זו אין כדור-הארץ נבדל מכל כוכב-לכת אחר (יש להניח שכל מערכת השמש, ואולי אף מערכות אחרות, נמצאה בשעת המגע בזווית השרטת, אלא שב"רגע הגורלי" נזדקר אחד מהרריה של הארץ בראשה המצולק של הזווית). אף לא משום בחינה אחרת, כגון עליונות כלשהי או דרגת התפתחות גבוהה יותר, שהרי הזמן הניוטוני, אותו רף אדיש, נייטראלי ואינדיפֶרֶנטי שבו נע החומר בחלל, אינו צופן בחובו יסוד של התפתחות אימאננטית-איכותית, עלייה משלב אל שלב, התקדמות. לו היה מצוי בראש זווית השרטת, בנקודת צלקתה, חומר אחר בהתרחש המגע, היה הרצון האלוהי לובש צורה אחרת ומתבטא בצורה שונה מזו הקרויה חיים. אין כל טעם לנחש מה עשוי היה להיות הליך זה, ואף אין כל תועלת בניחוש כזה. לא כן האדם; יונק זה הוא פרי דרגה גבוהה של ההשתלשלות הביולוגית ה"פועלת" לפי עקרון הזמן הברגסוני הצובר את עצמו, והוא מגלם עוצמת רצון בשיעור גבוה ומפגין גילויים בולטים של נטייה ליישומה החיצון. יתר על כן: לא רק היחיד שבמין האדם ניחן בכל הסגולות הללו; גם התארגנותו הקבוצתית של המין כולו, גישושי הרצון הקולקטיבי, היו כפי הנראה מצויים בעדרי האדם בשיעורי כמות ומתח גבוהים למדי עוד לפני שנתגבש לחברות בנות תרבות ויוצרות ציוויליזאציה. ייתכן אפוא שאברהם ב', תוך שביטא את עצמו במאגנטיזם ובאהבה, פעל גם בדרך של משיכה מכוונת, גירור “מודע” (הפעם בהשאלה, כמובן) של האדם אל ארץ הבחירה. הן אחרי ככלות הכול אין הרצון אלא בבואה דבבואה של ערגת האלוהים אל החלל. אלא ש"זינוק מדעי" זה, יגאל, לא תוכל לאמת כפי שנדרשת לגבי הזינוק הקודם, כי אם שומה עליך להוכיחו ממש, לבנות את ההיפותזה כולה מתחילתה ועד סופה, שכן לכאורה היו גם אפשרויות אחרות. אף חלק מזני החרקים, כגון דבורים ונמלים, הגיעו לשלבים גבוהים של התארגנות חברתית סבוכה ומורכבת ולעוצמה ניכרת של רצון קולקטיבי, ולו נמצאו בארץ הבחירה בעת המגע השלישי אפשר שהנגיעה הייתה פוגעת בהם וחברתם הייתה לחברת תרבות וציוויליזאציה, לפי דרכם הם, ולאו דווקא אחד מנציגיהם המובהקים של בעלי-החוליות, שמשקל מוחו עולה על משקל מוחותיהם של יצורים אחרים. הן במקרה זה ייתכן כי לא למוח היה נועד התפקיד המכריע כי אם לאיבר אחר, לדוגמה: העין. פרוקי-הרגליים נתברכו במבנה עין מיוחד, ובאמצעותה רואים הם את העולם כפסיפס.
ואולם סברות מעין אלו אינן מגופי ההלכות של תורתנו, וערכן אך שולי הוא לגבי המתוד שנקטנו כדי להופכה למה שעשוי להתקרב למשנה סדורה וערוכה או להיראות כמותה. לדידנו הרבה יותר חשוב לתהות קצת יותר על קנקנו של אברהם, להתבונן בהתנהגותו, לנתחה ולהסיק מן הניתוח מסקנות לגבי העתיד. נחזור אל המושגים “כובד” ו"אהבה" כפי שהם מתפרשים בדיוננו.
הכובד (או המאסה) הוא תכונה מהותית של החומר בתהליך התארגנותו. אברהם א' יוצא מזווית השרטת לארבע כנפות החלל וחוזר אל מקום מוצאו תוך שהוא מזיז את החלל למפגש עם האלוהים בכוח הכובד, אף שהחלל עצמו הריהו מטבעו נטול כובד לחלוטין.
הוא הדין באברהם ב'. האהבה היא ביטוי לשלב גבוה ומאוחר של התארגנות עולם החי, והנה אברהם ב' מפעיל אותה כלפי כדור-הארץ תוך שהוא מניע אותו אל זווית השרטת לקראת המגע השני עם האלוהים. והרי המושג “אהבה” אינו תופס לגבי כוכב-לכת, או כל חומר דומם אחר, ויישומו אל חומר זה הוא אבסורד יותר גדול מערבוב מין בשאינו מינו. זאת ועוד: כמו אברהם א' בחלל פושט אברהם ב' על פני כל כדור-הארץ וחוזר לסירוגין אל צור מחצבתו – ארץ הבחירה. יוצא אפוא ששריד הרצון האלוהי הטהור, במהלך השיט שלו בקרב גושי החומר ומִדחסי האנרגיה, העניק כובד לחלל עצמו, והצמח הראשון (נגיף, מתג, חומר אורגאני ראשוני), שמירת חומריותו היא עד כדי כך נמוכה שאולי מותר לנו – ולו אך בהשאלה – לכנותו בשם נפש, בנודו בין צמחים ובעלי-חיים האציל מאגנטיזם על כדור-הארץ בכל מחזור ומחזור למן צאתו מארצו, ממולדתו ומבית אביו ועד שובו אל האדמה – צלקתה של ארץ הבחירה – שממנה לוקח למסעו. נמצא שלפנינו יישום המאוחר אל המוקדם, שימוש בתופעה שהיא פרי התפתחות מאוחרת והכוונתה לאחור: בלשון טכנולוגית המקובלת בימינו ניתן להגדירה כך: הפעלת הילוך חוזר בתנופה חזקה, תוך השארת עקבות ניכרים.
לסיום הדיון על העבר לא נותר לנו אלא להבליט שתי תופעות שאיני בטוח כל עיקר שאכן הסבתי את תשומת-לבך אליהן במידה הראויה:
1. כדי שיתרחש המגע הראשון היה הכרח שהחלל יימצא ליד האלוהים, כך שזווית השרטת תוכל להשיק לכדוריותו של זה. כשנתקיים המגע השני נמצאה ארץ הבחירה בראש זווית השרטת. בעת המגע השלישי הייתה זווית השרטת משיקה לכדוריות האל, ארץ הבחירה נמצאה בצלקת שבראש הזווית, והאדם – בארץ הבחירה. מכאן שבהגיע תורו של המגע הרביעי שומה על הבחירה כולה ששלושת חלקיה אלה (הזווית, ארץ הבחירה והאדם) יהיו שרויים שוב בדיוק באותו מצב. לא די שהאדם יהיה נוכח בארץ הבחירה ולא די שממש באותו רגע תהיה ארץ הבחירה בראש זווית השרטת; הכרח הוא שבאותו פרק זמן תהיה זווית זו משיקה לאלוהים. צירוף בו-זמני זה של שלושתם אינו עניין של מה בכך. יכול האדם להימצא בארץ הבחירה, ואילו ארץ הבחירה – רחוקה מראש זווית השרטת, וכן להיפך. יכולים שניהם להימצא בנקודות המגע, ואילו החלל כולו מרוחק מאלוהים ת"ק על ת"ק פרסה (אל תתיחס, יגאל, בכובד-ראש לקנה-המידה שהשתמשתי בו כדי לסבר את האוזן). מכאן שאברהם ג', כמוהו כאברהם ב', היה לא אחת שרוי במצב מאכזב, שכן מילא את שליחותו, ולאחר מאמצים רבים ויגיעות אין סוף הביא את האובייקט שלו (כדור-הארץ, האדם) למקום המיועד, אך באותה שעה עדיין לא השלים אברהם א', או אחד משני האברהמים האחרים את משימתו, ואברהם המתוסכל חייב היה להתחיל את הכול מבראשית; בעוד אברהם א' מפלס את נתיביו מזווית לזווית, אברהם ב' חוזר ופושט על אזורי הצומח והחי שעל פני כדור-הארץ, ואברהם ג' שוב חודר בכוח הדיבר אל ציוויליזאציות שונות ומשונות המתהוות בחברת אנוש. על כן, עצם העדות שהארץ נעה אל זווית השרטת אינה הוכחה חותכת שבבואה לשם יתרחש המגע הרביעי. ייתכן שהארץ תיאלץ לחזור על עקבותיה ולנוע בחלל, יחד עם כל גרמי השמים, עוד פעם אחת, ואולי פעמיים ושלוש ואפילו יותר, גם לאחר שובה מדי פעם בפעם אל זווית הבחירה. פירושו של דבר כי בשלב מסוים נראה את היקום לא כמתפשט ומתרחב אלא כמצטמצם ומצטמק. אני הייתי מייעץ למדענים שלא להיבהל מגילוי זה. אשר לך, הריני מציע לך שתדון מאברהם ב' גזירה שווה על אברהם ג', ועל-פי אנאלוגיה זו תבנה את גרסותיך לגבי העתיד.
2. זכור ושמור: פעולתו המכרעת של אברהם (א', ב', ג', ואולי ד') מתבצעת בזוויות, בשולי ההתרחשות האדירה. רק באותן תקופות קצרות שבהן מוסט ציר דpiensמדעי ותו וועצמתו של הרצון האלוהי המגולםבוהמאוחרים ביותר של עולם החי, המתהווה במתח הזמן המצבע; יצר שדרגת התארגנותו היא מן ההחלל, או מתרחשת מוטאציה מכרעת, שינוי גורלי ביחסי החיים עם כדור-הארץ או ביחסי הציוויליזאציות עם האדם, מצטברת בשוליים אלה ההשפעה הקובעת את העתיד כולו. בכל שאר התקופות מתקיימים התהליכים האדירים כמעט ללא התערבותו של אברהם ברוב חלקי תבל. זווית השרטת אינה מרכז החומר בעולם. אדרבה, דומה כי בשל היותה מצולקת כמות החומר והאנרגיה שבה אפילו מועטת מזו שבזוויות אחרות, על אחת כמה וכמה במרכזה של קוביית החלל. הוא הדין לגבי ארץ הבחירה: בדרך-כלל החיים בה מועטים, והצלקת עצמה – ים המלח – קרויה ים המוות בשל העדר חיים מוחלט, או כמעט מוחלט. גם בנקודה זו שומה עליך לדון גזירה שווה, ומן הסיבוב הראשון והשני של הבריאה להסיק מסקנות על הסיבוב השלישי והרביעי על-פי אנאלוגיה.
יב
ואני לשיטתי אלך. כשם שמצאתי בתורת משה דגם למגע השני עם האלוהים, כך אנסה למצוא בה דגם למגע השלישי. אכן, המלאכה אינה קשה כל עיקר, שכן הדרך מוליכה בקו ישר מספר בראשית לספר שמות, מאברהם אל משה ומפרשת לך לך למתן תורה.
“והר סיני עשן כולו מפני אשר ירד עליו יהוה באש ויעל עשנו כעֶשֶן הכבשן ויחרד כל ההר מאד. ויהי קול השֹֹפר הולך וחזק מאד. משה ידבר והאלהים יעננו בקול… וכל העם רֹאים את הקולֹת ואת הלפידִם ואת קול השֹפר ואת ההר עשן.”
ותלמוד לומר (שבת פ"ח, ב'):
“כל דיבור ודיבור שיצא מפי הגבורה נחלק לשבעים לשונות. תני דבי רבי ישמעאל: וכפטיש יפוצץ סלע, מה פטיש זה נחלק לכמה ניצוצות אף כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקב”ה נחלק לשבעים לשונות."
אחד החוקרים המקוריים ביותר של ימינו, עמנואל וליקובסקי, שנתברך בדמיון עשיר ופורה, סבור כי תיאור מתן תורה משקף בדרך מיתולוגית למחצה והיסטורית למחצה מאורע גיאולוגי רב-תוצאות: רעידת-אדמה אדירה, רעש נורא שפקד את כדור-הארץ בשל התנגדות אסטראלית כלשהי שהזיזה גרמי שמים ממקומותיהם והסיטה את כוכב-הלכת שלנו ממסלולו. הזעזוע עשה רושם אדיר על כל באי עולם שבימים ההם והוא משתקף בפולקלור של עמים עתיקים רבים, על לשונותיהם.
במקורות שנשתמרו בידינו נאמר רק על עם אחד שראה את הקולות, אך אין ספק כי עמים רבים שמעום.
הפאפירוס איפּוּבֶר – מספר וליקובסקי – קורא שנים אלו בשם “שנות הרעש”. אין קץ לרעש… מי ייתן והארץ תחדל מרעשה ולא יהיה בה שאון עוד."
המלך הגדול של סין, מלך מחוקק שבתקופת מלכותו אירע קאטאקליזם נורא ונהפכו סדרי בראשית, נתקרא בשם יהואו! בהקדמה ל"שו-קינג" המיוחסת לקונפוציוס נאמר: “משאנו חוקרים ימי הקדם מוצאים אנו ששמו של יהואו היה פנג היון, ויהואו אינו אלא כינוי שניתן לו לאחר השיטפון, כפי הנראה בהשראת גניחתה של האדמה.”
אותו צליל נשמע בשנים ההן בחצי הכדור המערבי או במקום אחר, שבו התגוררו אבותיהם של האינדיאנים. הללו מספרים שפעם אחת היו השמים קרובים מאוד לאדמה, וכל האנושות הגביהה את השמים לאט-לאט תוך צעקה חוזרת, “יאהו”, שהצטלצלה על פני כל העולם כולו.
באינדונזיה היו נוהגים להזמין את גרמי השים לכל טקס של שבועה. חץ נורה אל הרקיע, וכל הנוכחים פורצים בזעקה" יו, יו, היווה". אותו צליל נשמע גם בשם יו, ג’יוב (יופיטר). השם יהוה מופיע גם בצורה מקוצרת: יהו ו-ה…דיודורוס כתב שמשה קיבל את חוקיו מאלהים שפונים אליו בשם יאו. במקסיקו יאו או יוטל הוא אלוהי המלחמה.
“ניהונגי”, ספר רישומי העתים של יפן פותח באזכור הזמנים מקדם, שבהם השמים והארץ עוד לא נתנתקו זה מזה ו"אין" ו"יו" עוד לא נפרדו. הימים שבהם נוגעים השמים באדמה הם ימי האבק הכבד והעננים הטעונים אדים, שמקורם בכוכב שביט, אשר עטפו את כדור-הארץ והיו מונחים קרוב מאוד לאדמה.
עד כאן וליקובסקי בספר “עולמות בהתנגשות”, וחכמים אומרים כי המיתוסים מביעים חוויות יסוד של האנושות בשחר ימיה. כיום סבורים כמה מחסידי הסטרוקטוראליזם, למשל, שהמיתוסים משקפים אפילו התרחשויות בכבשונו של עולם, משהו מדפוסי המבנה של ההויה כולה; בלשון ציורית: חוויית הקוסמוס.
אין ספק כי מלת הזעקה הראשונה שהוציא האדם מפיו לנוכח הזעזוע שפקד את אדמתנו בעת המגע השלישי עם האלוהים הייתה ,“יהוה!!!”.
נחתום אפוא פרק זה כפי שפתחנוהו, בשתי מובאות: האחת מן התלמוד והאחרת מן התורה.
במסכת שבת פ"ח נאמר עוד:
“אמר רב חננאל בר פפא: ‘שמעו כי נגידים אדבר.’ למה נמשלו דברי תורה כנגיד? לומר לך: מה נגיד זה יש בו להמית ולהחיות אף דברי תורה יש בהם להמית ולהחיות.”
ובשמות ו' כתוב לאמור:
וידבר אלהים אל משה ויאמר אליו אני יהוה. וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי ושמי יהוה לא נודעתי להם."
כך מוביל הדגם של אברהם ומהפכת סדום ועמורה לדגם של משה ומתן תורה.
יג
“יום פּלֵן (ואני אז שרוי בבדידות רבה תוככי קריה-רבתי), כשנלאיתי מאוד מן ההתעסקות המהממת של המוני-אדם בכרך, התעסקות זו, ספק תכליתית ספק להד”מית, שמטילה מבוכה יתרה בנפש השקועה מתוך הלוך-רוח של בדידות כזאת בתהייה על טעם תבל ותכלית האנוש בה – קמתי והלכתי אל גן-חיות כדי להסיח את דעתי, בתוך התחום הבלתי-מפולפל של החיה, מן התהייה האנושית המטרדת. והנה נפלתי מן הפחת אל הפח.
"נמשכתי אחרי שימפאנזה צעיר שמשך את עיני ואחרי-כן כבש את שימת-לבי ברוב התעסקותו המהממת. מעין אותו בולמוס שמפניו נמלטתי אל הרשות הפשטנית של החיה. על כורחי עמדתי שעה ארוכה אצל אותו אנתרופואיד, שלא פסק כל העת מעיסוק. ראשית התעסקותו – כרכורים להפליא תוך כדי טיפוס על קירו וסתם קפיצות ודילוגים מעשה לוליין; המשכה –זלילה, ותמצא לומר סתם בליעה, מבוהלת של שיירי קליפות ופירורים שמפוזרים בתחומו, ומיניה-וביה ניסיונות של עיסוקים משונים, כגון הרחת שבבים וגרגרי אבק, הרחה תוך כדי השלכה כמתוך התאכזבות, לרבות ניסיון של מעשה אונן, וגם זה אגב הפסקה בעיצום העשייה; וסוף התעסקותו, ככלות כל העיסוקים, מין ישיבה שנשאר יושב כמתך תדהמה כשעיניו בוהות במבט משמים בלי די לתוך החלל שלפניו. שעה ארוכה ישב כן. והנה, ישיבה גולמית זו, ישיבה ארוכה כל-כך ודווקא לאחר אותה התעסקות מבוהלת כל כך, משל יצור-חיה זה נתפס לרגש שעמום או שיממון, רגש שאינו אלא אנושי בלבד, היא שנתנה לפתע בלבי מין חזות שאותו יצור-חיה הגיע ממש עד גבול תחום אנושי אלא שחסר לו משהו, מין עיקר, שמעניק ליצור-אדם, בין כל השאר, גם את כושר ההתגברות על הרגש האנושי ביותר, הוא השיממון.
"עוד אני עומד בפני אותו אנתרופואיד מתוך שמתחזה לי שהנני רואה בחוש ממש את הגבול – הבלתי-נתפס, ועם זאת הנחרץ כל-כך – שבין החייתי והאנושי, והנה הקריבה אל הסוגר משפחה רבת ילדים, וביניהם פעוט כבן שנתיים, ורבה הייתה, כרגיל, ריצת הזאטוטים לראיון שעשועים זה עם שימפאנזה, כל שכן קוף מהורהר; שמתוך כך התחילו מתעסקים בו, ספק מעשה ליצנות ספק מעשה רחמים, כבשאר-משפחה משונה, כשהם משפיעים עליו בוטנים, משמע כדי להוציאו משיממונו – ואינם מצליחים, לבסוף עמד ראש-המשפחה ותקע מוז בתוך רשת הסוגר, ודווקא לעילא ולעילא, באופן שעיני השימפאנזה רואות אך ידיו, אהה, אינן משיגות. מיד פג שיממונו של זה והתחיל מכרר מיטב כרכוריו של לוליין על מנת להשיג אותו מאכל-תאווה – ואינו מצליח, והזאטוטים מכרכרים עמו, כשהם הומים מתוך שמחה לאיד, כבני שבט פראי מסביב לאויב מובס. נטל האב ענף-אלון עבה וארוך, שהיה מטלטל עמו כפי הנראה לתכלית הסיור, והטילו לתוך הסוגר. מיד נטפל אותו גרגרן אנתרופואידי לכלי זה, מתוך בדיקה בו על דרך התבוננות ומישוש והרחה ולקיקה, לרבת נשיכה; ולבסוף, אגב כל אותם מיני בדיקה ומשחק בענף, נסתבר לו, כפי הנראה, מה שנסתבר. שכן עם שהתחיל מסובב והולך את הענף בכפו, חפן אותו לפתע בשתי כפותיו, נזדקר גם נזדקר והתחיל תוקע והולך את המקל במוז עד שהפרי נשמט על הקרקע; ומיד זרק הלז את הענף ממנו והלאה ועט על המאכל, בעוד שהזאטוטים מוחאים כף למנצח.
"עמד האב ותקע מוז שני בקצה האחר של הסוגר. חזר השימפאנזה, זה הפיקח שלפני רגע, על כרכוריו כבראשונה, והתחיל מנסה שוב להגיע אל הפרי על דרך ריקודים כנגדו; ומשלא הצליח נשאר עומד תהוי. מתחוור שנשמט מזיכרונו זכר הניסיון הקודם, ניסיון שהצליח, וממילא גם זכר הענף והקשר שבינו ובין אותה הצלחה קודמת, והנה קרא הפעוט, זה בן השנתיים, בהצביעו בידו הקטנה על הענף: מקל! מקל! מקל! הרי שיצור-אדם פעוט זה, שמידת תבונתו ודאי שאינה עולה על שיעור הבינה שבאותו יצור-חיה, התיר את הבעיה בנקל ובריזות; והתיר מפני שעמד לרשותו מין כלי של תפיסה שחסר לחלוטין אפילו לחיה המפותחת ביותר. ניב המלה? ודאי. ברם, כלום בזכותה היא, היא עצמה, בלבד?
בין כה וכה שקעה חמה ורד ליל. ובצאתי מתחום החיה אל רשות האדם נתחזה לי לפתע, תוך כדי עמידה זו פנים-אל-פנים שעמדתי זה עתה בפני גבול מוחשי כל-כך שבין החייתי והאנושי, מין קשר מכריע שבין אותו כלי-תפיסה, שהניב הוא כפי הנראה רק אחד מביטוייו, ובין האקט המופלא, שנראה כמעשה בראשית, של המעבר החרוץ ונחרץ מן הרשות החייתית אל האיפרכיא האנושית."
הבאתי קטע ארוך זה מספרו של נתן ביסטריצקי “חזון האדם” כדי לחסוך לי חזרות מילוליות על דברים שכבר אמרתי. אכן, אמרתי וחזרתי ואמרתי מה שהיה ברור לך, יגאל, מלכתחילה, והוא: אחרי המגע השלישי עם האלוהים בא הסיבוב השלישי של הבריאה. המלה בעלת המשמעות שבוטאה בקול הושתלה במוח האנושי כרצון האלוהים בהתגלמותו השלישית, ותוך שהייתה אמצעי של תקשורת הפכה עד מהרה למכשיר פיסי, כלי-ייצור דוגמת הרצון שהפך לחומר והצומח לחי. המכשירים מייצרים מוצרים מתכלים הנבלעים או נצרכים על-ידי החברה האנושית, המורכבת מבני-אדם הפולטים מלים ומעמידים מכשירים בכמויות ובממדים הולכים וגדלים מדור לדור, ובאיכויות ובצירופים שתחכומם ומורכבותם גוברים מעידן לעידן. כלום יכול היה אותו פרימאט קדמון שחיקה את אנחת האדמה, אשר הזדעזעה ממגעה עם האלוהים, לשער בנפשו את מספר המלים באנציקלופדיה בריטאניקה ולשוות בדמיונו את מרכז השילוח של ספינות-החלל בכף קנדי? ברם, עם כל התפעלותנו מהתפתחות מחזורית זאת ועם כל גאוותנו על הישגיה אין אנו פטורים מלדעת את האמת המרה. מצוּוים אנו לזכור אותה ולהגותה בפה מלא: גם סופו של עולם חדש זה לכלות עם כיליון האדם, שאף הוא יחדל להתקיים עם כיליון החומר כולו. יוצא אפוא שגם לאחר הסיבוב השלישי יביס החלל את רצון האלוהים. ואף-על-פי-כן גם הפעם, כמו בסיבוב השני, ניתן להצביע על הישגים.
הראשון שבהם שוב חל על הזמן, שבסיבוב זה ניתוספה אליו מהות חדשה, מלבד שתי המהויות שאפיינוהו בסיבובים הקודמים. זכור לך הזמן הניסיוני המתמשך, הזמן הברגסוני המצטבר… עכשיו תכיר צורה חדשה של זמן, שיש בו שיעור של נצחיות גבוה עוד יותר, ואנו נקרא לו הזמן המוסיקאלי.
מדוע?
משום ששני הסוגים החדשים של היש שהרצון נתגלם בהם הפעם ניחנו בסגולה מיוחדת:
מצד אחד עצם קיומם מותנה בפעילות האדם, וכל עוד אין האדם מפעילם דומה כי אינם קיימים כלל; מצד שני בכל עת ובכל שעה שרויים הם במצב של קיום פוטנציאלי, הוויה מתוך ציפיה שיוציאוה מן הכוח אל הפועל, ועל כן, בתחום החברה האנושית אינם כָּלים לעולם כל עוד קיימת חברה זו, שלעולם עשויה להחיותם; אף שלא תמיד ערוכה היא לתחייה זו, לא תמיד דרוכה כלפיה וּודאי שלא תמיד נענית לאתגר נכונותם של המלים והכלים לקום לתחייה. אך כל אימת שהיא נענית מתקיים אקט התחייה הלכה למעשה. ספר הגנוז אלפי שנים בספריות מאובקות קם לתחייה בו ברגע שמישהו מעיין בו. מוח אלקטרוני משוכלל ביותר אינו אלא אוסף של גרוטאות מתכת כל עוד אין מפעילים אותו. סכין צור של האדם הקדמון הריהו מוצג ארכיאולוגי, אך אם אין סכין אחר ויש הכרח לחתוך דווקא בכלי קדמוני זה, הרי ביד האדם חותך הוא ככל סכין אחר.
דוגמה מובהקת לכך היא היצירה המוסיקאלית. סימפוניה של בטהובן הגלומה בדפי תווים גרידא כמוה כאין, אולם ברגע שהתזמורת פותחת בביצועה עולם ומלואו בה. על כן קראתי את הזמן שבו מתרחשת יצירת האדם למן המלה המשמעותית הראשונה ועד לכור האטומי האחרון בשם זמן מוסיקאלי, להבדילו מן הזמן הביולוגי והזמן הפיסיקאלי. אני מקווה כי חש אתה שאמנם יש בו משום יתר התקרבות ולו כמלוא נימה – אל הנצח.
כזכור לך זירת ההתרחשות של הסיבוב הראשון הייתה החלל, ושל השני – כדור-הארץ. הרצון, החומר, האנרגיה, לא פרצו מעולם את דופנות קוביית החלל. הצומח, החי, המוות (דפדף לאחור, ובמרחק של עמודים אחדים תמצא את הגדרת המוות בתורתי שלי), לא פרצו את תחומי כדור-הארץ והאטמוספירה שמסביבו. ואילו יצירת האדם חרגה לא רק מעבר לחברה האנושית; היא פרצה את גבולות כדור-הארץ ואף הבקיעה את גדרות החלל. בתחילה המלה (שים לב, למשל, למלה “אלוהים”, שאנו כה מרבים להשתמש בה, והרי המושג עצמו הוא מחוץ לחלל), ועתה – גם הכלים (כגון ספינת-החלל). אמנם הכלים עדיין לא הרחיקו לכת הרבה מעבר לספירות העוטפות את כוכב-הלכת שלנו (אטמוספירה, סטראטוספירה, יונוספירה…),ּוּודאי לא חרגו מתחום מערכת השמש, אך כיבוש החלל החיצון אינו עושה אלא את גישושיו הראשונים – פתח דבר וראשית חטאת, ועוד רחוקה הדרך. אנחנו עוד נחזור אל המושג “פריצה”; כאן נציין רק כי הפריצה היא הישגו השני של הסיבוב השלישי. מלבד הזמן המוסיקאלי.
בינתיים הגיעה השעה לעדכן את טבלתנו:
| סיבוב ראשון | סיבוב שני | סיבוב שלישי |
|---|---|---|
| הרצון בחלל | הצומח עלי אדמות | לשון בני-אדם |
| החומר | החי | המכשיר (הכלי) |
| האנרגיה | המוות (ההפרשה) | המוצר |
| האנטרופיה | הכיליון | הפריצה |
יד
הטור השלישי שנוסף לטבלה אינו מביא את הגאולה. החומר צפוי לכיליון, והפריצה אין בכוחה למונעו. אברהם ג' מניע את המין האנושי לקראת המגע הרביעי. שוב מפעיל הוא הילוך חוזר, נוטל מן המאוחר ומטילו על המוקדם. הפעם מדובר בהתארגנות תכליתית, סגולה המיוחדת למכונה, ושמא נקרא לסגולה זו דריכות, שכן הכוונה היא להתארגנות תכליתית המכוונת כלפי חוץ, התארגנות שנועדה לבצע משימה אשר למבצעה אין כל צורך בה. אורגאניזם חי בנוי לביצוע פעולות המכוונות להתמדת קיומו שלו או של מינו, מה שאין כן המכונה, שהרי היא מתקיימת בזמן המוסיקאלי, ולקיומה הפוטנציאלי אין היא נזקקת לכל פעולה שהיא. אתה מרגיש ודאי שתוך כדי הרצאתי אני מחפש מונח הולם לסגולה זו של המכונה, ואיני מוצא. אולי “דריכות משימתית”? על כל פנים, איני מוצא טוב ממנו. והרי דריכות משימתית זו של המכונה היא פרי התארגנות של יצירת האדם, שהיא מאוחרת יחסית. הרבה כלים מרכיבים את המכונה. אף-על-פי-כן נוטל אברהם סגולה זו, כדרכו – ואני לא אחזור על הדרך שעשה בעבר, שהרי בלאו הכי מרבה אני להעלות גירה – ומפעילה על האנושות. מתארגנות חברות – שבטים, אומות, ממלכות – לביצוע משימות שמעבר לעצמן. הארגון הופך לשלטון. אברהם ג', שריד הרצון האלוהי הטהור, שבוטא בהברה משמעותית ראשונה – יהוה! – מתגבש אף הוא לאחת (או ליותר מאחת) מהחברות הללו. וזו משמעותה של “התעודה בישראל”, תעודה כבדה וקשה מנשוא: לשאת את יהוה בעמים עד אשר יוזרק רצון האלוהים בפעם הרביעית. בפעם זו יוזרק אל אחת המכונות, אשר תימצא (במקרה או שלא במקרה) בידי עם יהוה באחד ממחזורי ישיבתו על אדמת ארץ הבחירה, בהזדקר ארץ זו בראש זווית השרטת אשר תיגע באלוהים. עיניך הרואות, יגאל, ההתנאה הולכת ונעשית סבוכה ומורכבת יותר. אברהם א' מאבקו היה תלוי רק בו, אברהם ב' תלוי באברהם א', אברהם ג' – באברהם ב'. ואף על פי כן גזירה היא ואין להשיבה. המגע הרביעי בוא יבוא.
אשר לאנאלוגיות שבתהליכי הסיבובים לא אלאה אותך הפעם בגזירות שוות, שכן גמרתי אומר באמת ובתמים להימנע מהעלאת גירה. אסתפק אפוא בניסיון לסכם את כל האמור בטבלה מרוכזת אחת.
טבלת סיכום
| אחרי המגע הראשון | אחרי המגע השני | אחרי המגע השלישי | |
|---|---|---|---|
| הזירה | חלל | כדור-הארץ | אנושות |
| שריד הרצון האלוהי | המשקע (אברהם א') | נפש (אברהם ב') | יהוה (אברהם ג') |
| חוקי החלל והארץ,האנושות) | גראוויטאציה | אהבה | דריכות משימתית |
| הזמן | ניוטוני | ברגסוני | מוסיקאלי |
| נקודת המגע | השרטת | ארץ הבחירה | עם ישראל |
ואל הטבלה אוסיף פרק ממסה בשם “אברהם אבינו אוהב אותי”, שפרסמתי עשר שנים לאחר שהופיע סיפורי “אברהם” ושקטעים ממנו הבאתי קודם לכן.
"מדוע העליתי באוב פרשת סיפור ששבק חיים לפני עשר שנים תמימות? משום שהאמונים על האירוניה בסיפור ועל הדימוי המטאפורי בהגות עשויים להבחין בפרשה זו את תסמונת המשבר הפוקד את תרבותנו – היהודית, העברית, הישראלית. הקיטוב שבין כיפות לסמים ובין דת לאופיום, בין יראת שמים לבין הפקרות, בין אמונת ישראל לבין התאבדות לאומית, הובלט לאחרונה במלוא חריפותו – אם בדרך של חידודין-חידודין ואם בחזות קשה, אפוקאליפטית, שחותים על ראשינו נביאי הזעם בקשת רחבה, שחודי קצותיה טמונים במצפנו של מאו טסה-טונג או באדיקותה של אלמנת שומר החומות עמרם בלוי.
"הבה וניווכחה: האומנם יש ממש בהשחזה זו של ניגודי הקטבים ואכן אמת היא כי הברירה העומדת בפני חברתנו היא בין עול תורה ומצוות כפשוטן לבין מתירנות נטולת רסן שאין בה אלא הרס הריקבון ותו לא?
"אני סבור שאין הדבר כן. אדרבה: כל המודד בדרך פשטנית את קיומה של החברה הישראלית ושל תרבותה ומעמידה על מֵמד אחד או שניים, עושה פלסתר את ההיסטוריה היהודית ומגמד את מקומה של מדינת ישראל בה.
"מסגרת של רשימה עיתונאית אינה מאפשרת להעמיד כנגד פישוט מרדד ומגמד זה משנה סדורה וערוכה וגוזרת עלי להגביל את עצמי בהצגת מעין עיקרי אמונה בלבד, מנוסחים בדרך תמציתית ודחוסה, סכימאתית ודוגמאטית, על כל אותה פסקנות תמימה, דוחה וחסרת בושה שבדרך זו, המותרת אך ורק משום שאינה אלא ביטוי אישי לאמונה אישית שאינה מחייבת איש, במונחים אישיים, ואף ספק הוא אם היא מדובבת איש מלבדי.
"מכל מקום עובדה היא שאני מאמין באמונה שלמה כי עם ישראל נועד לו ייעוד קוסמי בדברי ימיה של האנושות, שאינם אלא שלבי השתלבותו של המין האנושי בתולדה כולה. בתהליך הגשמתו של ייעוד זה פועלים בתולדות ישראל כוחות מנוגדים זה לזה: כוח הנפץ הדינאמי וכוח השימור הסטאטי. כוח הנפץ בהשתחררותו מקפיץ את האנושות לשלב יותר גבוה בהתפתחותה, וכוח השימור בהתלכדותו מרכז את האנרגיה היוצרת של העם ומכשירו לקראת הפיצוץ הבא.
ישו ופאולוס, מרקס וטרוצקי, מגלמים את כוח הנפץ בשיא פעילותו; רבי עקיבא ורבי שמעון בר יוחאי, הרצל וז’בוטינסקי – את קצה קצו של הקוטב השני – כוח השימור המלכד.
"התהליך הדינאמי, הפועל לשחרורם של כוחות הנפץ, קרוי בלשון המינוח ההיסטורי שלנו בשם ‘משיחיות’; התהליך הסטאטי האוגר כוחות לקראת ייעודם לעתיד לבוא מתכַּנֶה באלפיים השנים האחרונות בשם ‘הלכה’.
"כל עידן ועידן בדברי ימיה של האנושות נותן ביטוי משלו לייעודו ההיסטורי-קוסמי של עם ישראל. יציאת מצרים, מעמד הר סיני ומתן תורה הם הביטוי המובהק לייעוד זה בתקופת המעבר של המין האנושי מעידן המיתוס לעידן הדת.
"כל עידן יש לו כלי-ביצוע למילוי הייעוד: שופטים, מלכות ישראל, בית ראשון, בית שני, מקרא, תלמוד, התבוללות, חסידות, ציונות.
"התהליכים ההיסטוריים אינם מוציאים את עצמם מן הכוח אל הפועל בקו ישר: הקווים – קווים לולייניים הם, והמהלכים – רוויי מתחים דיאלקטיים.
"מלך ישראל, שעצם הדרישה מצד העם לשים אותו עליהם נתפרשה על-ידי הנביא כמרד באלוהים, הוא שנהפך ברבות הימים למשיח הגואל.
"מדינת ישראל המודרנית הוקמה כדי ליצור את הכלים לגיבוש אותה ‘הלכה’ שתשמר את עם ישראל בעידן הטכנולוגי הממשמש ובא, כשם שמלכות בית דוד ומלכות החשמונאים יצרו כלים להלכה ששימרה את העם בעידן הדתי.
הניסיון הציוני להפוך את עמנו לעם ככל הגויים נכשל כישלון חרוץ, ותקוותו של הרצל שעם הקמת מדינת היהודים תיעלם האנטישמיות לא נתגשמה אף כהוא זה. אדרבה: מדינת ישראל נעשתה מטרה מובהקת לשנאת ישראל במהדורתה המחודשת לכל העמים הסובבים אותה. מעין יהודי קולקטיבי דוגמת היהודי היחיד שהיה מעין התגלמות השטן בעיניהם של בני סביבתנו הנוצרית בימי הביניים.
"מפלה קשה הייתה צפויה גם לחזון הציונות הסוציאליסטית: יישוב המשמש מעבדה לאידיאלים חברתיים ברוח תורות הסוציאליזם המודרני על סוגיהן. עם כל הכבוד וההערכה שאני רוחש לאקספרימנט הקיבוצי, דווקא מבחינה זו אין הבדל בינינו לבין המדינות המתוקנות והמפותחות שבעולם. ואולי אין זו אלא לשון המעטה: יש הבדל, אך לאו דווקא לטובתנו, כי לא לכך נוצרנו, כשם שלא נוצרנו להחזיר באורח מכאני את עטרת הדת ליושנה. וכל המנסה לכפות עלינו קיום מצוות בלי אמונה באלוהים מבזה את המצוות ומחלל שם שמים. גדולה מזו: בן ברית הוא לאותו שונא ישראל, ההיסטוריון ארנולד טוינבי, הגורס כי עם ישראל אינו אלא מאובן שאין הצדקה לקיומו.
"על כן מאמין אני באמונה שלמה שכל אשדות המלים הניתכות עלינו מן הדוכנים של ירידי הספרים וממסכיהם של כלי-התקשורת למשפחותיהם אינם אלא חיפושי דרך לבטא את קיומה של ‘ממלכת כוהנים גוי קדוש’ בלשון המינוח של העידן הטכנולוגי, וכל המאמץ האינטלקטואלי האדיר החבוי מאחורי בליל תרבויות מתובל במסורת מוצקת של דורות רבים אינו אלא תהליך גיבושה של ההלכה העתידה לתפקד כמערכת שימור באותו עידן.
שהרי בשיטה ז נקט משה רבנו משגייס בתורתו את יסודות התרבות המצרית-בבלית-כנענית, הדבירם לצרכיו ושעבדם למטרותיו; ממש כך עשה רבי עקיבא כשנכנס לפרדס ויצא ממנו בשלום מצויד בכלי הדיאלקטיקה הסופיסטית של חכמי יוון, כדי לדרוש בעזרתם את התגין שבתורה, ובדרך זו הלך האר"י הקדוש, אשר נעזר בגנוסטיקה, שרווחה מאז ומקדם במזרח הקרוב, כדי לשבץ את עם ישראל בתמונת הקוסמוס של ימיו.
“מצוי בידי ספר של מדען ירושלמי המנסה לפתור את בעיות המצפון האנושי באמצעות מחשב. מי יודע, אפשר שנגיע לימים שבהם תשב על מדוכת מדינתנו מועצת גדולי הדעת ותדון על ביצוע ההלכה העתידנית בעזרת רובוטים של העידן הטכנולוגי, כשם שהלל הזקן ישב עם בני בתירא בירושלים ודן עמם בהלכות פסחים בבית מקדשו של הורדוס ובאותו הזמן – כדבריו של הרמב”ם ב’הלכות מלכים' שב’יד החזקה' – ‘לא יהיה שם לא רעב ולא מלחמה ולא קנאה ולא תחרות. שהטובה תהיה מושפעת הרבה וכל המעדנים מצויין כעפר… ולפיכך יהיו ישראל חכמים גדולים וישיגו דעת בוראם כפי רוח האדם, שנאמר כי מלאה הארץ דעה כמים לים מכסים.’
“האין זה תצלומה של תמונת העידן הטכנולוגי בחזונם של העתידנים, הגורסים כי באותו עידן יספקו שלושה אחוזים של אוכלוסיית כדור-הארץ את צרכיה החומריים של האנושות כולה. וכל השאר ייצרו, בעזרת מחשבים שמנת המשכל שלהם תעלה על שיא ה-I.Q. של האדם, ידע ואנרגיה רוחנית שבאמצעות חלליות הקוסמוס, ואולי אף בלעדיהן, תתפשט על פני כל מרחב הבריאה כולו.”
טו
ייתכן כי אמנם כך ייראו תבל ויושבי בה ערב המגע הרביעי, וייתכן שלא. על כל פנים, לא זו השאלה. השאלה היא אם לפנינו חזון משיחי של אחרית הימים או תיאור של קו התפתחות טבעי-מחזורי שאין לו סוף לעולם. שהרי נדמה כי הבריאה כולה אינה אלא הצגת המחלצות שלובש הרצון האלוהי עם שהוא מתפרכס בשכלולי טיב מתוחכמים ובקישוטי נוי מרשימים, תוך סדרת מטאמורפוזות – מעגל בתוך מעגל – החוזרות בזו אחר זו ברמות שונות, לפי חוקיות מחזורית קבועה מראש ובהתאם לדגם שאינו ימות המשיח דווקא כי אם, במקרה הטוב ביותר, מעין תור הזהב של אובידיוס, שאפשר לחשב את ביאתו ולשבצו בשלשלת המחזורים.
אמת נכון הדבר, יש חץ של כיוון במחזוריות זו, חץ אסכאטולוגי-אפוקאליפטי. על אף המאבק ללא לאות עדיין לא התגבר הרצון על סכנת כיליונו, ונפתולי האלוהים שהוא נפתל עם החלל סופם, אם יש להם סוף, לכאורה תבוסה ומפלה. ברם, גם אם יגיע קץ הימין מעין זה, מי יערוב לנו שהאלוהים לא ינסה להתלכד בשנייה עם החלל הריק, וכל התהליך – על סיבוביו ומגעיו – לא יתחיל מבראשית?
כבר אמרתי לך, יגאל: את העבר אנו מפרשים, ומפירושינו לובנים לבנים לִבנות מגדלי תורות, משנות ותיאוריות. על העתיד יכולים אנו להתנבא כנכפים, להזות כחולמים, לחלום כבעלי חזון, להעלות סברות כבעלי כרס מלא מידע וידע, לתכן תכניות כמרחיקי ראות, למנות אפשרויות כבעלי תצפית ולשער השערות כבוני היפותזות. חוששני שעל-פי טבעי לא אוכל להימנע מן השימוש בכל הדרכים הללו בעת ובעונה אחת; וכדי לפתוח צוהר לצומת הרה-תאונות שכזה ניאחז במלה “פריצה” המופיעה במשבצת האחרונה של הטבלה שלנו. איך אמרו חכמינו בדורשם את התיבות שבתורה? אל תקרי כך אלא כך; אף אתה, יגאל, אל תקרא פריצה אלא פרצה. שכן לפי שעה אוכל להצביע רק על פרצה עלובה במה שעתיד להיות פרוץ לגמרי. אלא שפִרצה זו היא ראשית הקץ. האומנם קץ הכיליון? הן פריצה זו מקבילה בטבלתנו לאנטרופיה שבסיבוב הראשון ולכיליון שבסיבוב השני! קץ הכיליון לאו דווקא, אולם התחלת הקץ לתיחום קפדני של זירת ההתרחשות בכל סיבוב וסיבוב יש ויש בפִרצה שכזאת. הרצון האלוהי בחדירתו הראשונה לחלל נבצר ממנו לעבור את גבולות הקובייה, עד כי בעוצמתו כי רבה עיקם את נתיבי החלל כך שכל הקיים בקרבו נע במסלולים עקומים סגורים או סובב על צירו. גם החלל עצמו לא יכול היה לפתוח את שעריו כדי לגרש את הרצון מקרבו, ומשום כך נאלץ להנהיג חוקים חמורים ולהמציא תהליכים מתוחכמים כיצד להביא עליו כליה בתוך תחומיו שלו. הוא הדין בזירת ההתרחשות של הסיבוב השני: כדור-הארץ. כל העולם האורגאני לא חרג מתחום ספירותיו ולא נתקיים אלא במימיו ובאווירו. אמנם, בשלב מוקדם מאוד של התפתחותו ניסה הצמח, במידה רבה מאוד של הצלחה, לקלוט משהו שמחוץ לכדור-הארץ. הכלורופיל שבצמחים ניצל את קרני השמש, וגלגולה של אנרגיית השמש הוא אחד ממקורות היסוד של החיים במישרין או בעקיפין. אלא שכאן לפנינו לא פריצה כי אם היפוכה של פריצה: ספיגה. מה שאין כן זירת הסיבוב השלישי – האנושות. הלשון, אותה שפת מלים, על אף היותה נבוכה ועילגת, יש לאל ידה להקיף עולם ומלואו, תבל וכל אשר בה, את כל הקיים ואפילו מה שאינו קיים. היא פורצת אל מעמקי הנפש ואל מרחבי הקוסמוס, בוראת עולם משלה שקיומו בתוך עצמו, החל במלה הראשונה, “יהוה”, שהפכה לאל כול-יכול, קונה שמים וארץ ומושל בכול, וכלה במושגים מופשטים החודרים לפני ולפנים של משחק האין עם עצמו. שקדם למעשה בראשית. ואולם כשם שהזרע הנושר מן העץ כלה באפס פעולה אם אינו נקלט באדמה, כך לשון האדם אינה יוצאת מן הכוח אל הפועל אלא מתוך שהיא משמשת אמצעי תקשורת בין בני-האדם. על כן, ככלות אדם תכלה גם הלשון – ואולי מוטב ברבים: יכלו כל הלשונות כולן ובנייני-העל שנבנו על יסודות הלשון – ואוצרות הספרים ייהפכו לנייר, לחומר אורגאני המתלקח על נקלה ותו לא; הזמן הברגסוני יעמוד חסר אונים, אבל וחפוי ראש. ואכן, בהיותה אמצעי תקשורת לא הבקיעה הלשון את השערים למעשה, על אף הסתערותה הפוטנציאלית עליהם, ולעולם הוגבלה לזירת ההתרחשות שעליה הופיעה לראשונה: המין האנושי. לא כן בן-זוגה הניזון ממנה: הכלי, המכשיר, המכונה. הלוויין הסובב את כדור-הארץ יוסיף לסוב גם אם תושמד האנושות כולה, והמכשירים אשר יבואו אחריו (שהרי זרוע האדם עדו נטויה; גדולה מזו: הן אך זה עתה ניטתה הזרוע בכיוון זה) עשויים להתמיד בקיומם אף לאחר שכדור-הארץ כולו ייכחד עד תומו. הלוויינים היו הראשונים; הם שצעדו את הצעד הראשון מן הזמן המוסיקאלי חזרה אל הזמן הפיסיקאלי. הן כבר בימינו יש לוויינים מעשה ידי אדם המקיפים כוכבי-לכת אחרים, וביניהם לוויין היופיטר. נבעה הסדק בחומת האנושות ונסדק המעטה האטום שמסביב לכדור-הארץ. לפי שעה הובקע רק צוהר, סדק, אשנב, חלון, עדיין לא נבקעו השערים. אך די בחלון זה כדי לנטוע בנו את האמונה כי הבקיע יתרחב עד כדי פריצה של ממש, שחרור, הסתערות, התפשטות. מכל מקום, יש יסוד להניח כי אכן נמצאה תרופה לכיליון, והעתיד שייך לפריצה. הפריצה היא היא העתיד. ואם נבקע מעגל האנושות ונפקעו קרומי כדור-הארץ, אפשר שתוחלתנו לפריצת הדפנות של קוביית החלל אף היא, אחרי הכלות הכול, אינה תוחלת נכזבה?
אני מאמין באמונה שלמה כי לאחר המגע הרביעי בוא תבוא גם פריצה זו.
טז
הנה כי כן הגענו לשערי החזון של אחרית הימים. ואולם אין צורך להיות פסיכולוג, ואף אין צורך לראותך בעיני בשר, כדי לנחש את השאלה העולה על שפתיך מאליה: האם יכול אני להצביע על דבר מן הדברים בעולמו הרחב של הקדוש-ברוך-הוא, על תופעה מן התופעות ברחבי תבל או מחוצה לה, בחומר או ברוח, במרחב או בזמן, שבה יכולים אנחנו – בימינו אנו ולא בימות המשיח – להיאחז כבמעין ניצוץ של תקווה כי אכן תיתכן הפריצה מן החלל? האם עינינו הרואות מַבחינות כיום – ולו במעומעם – בְאות, בסימן, ברמז למשהו שיש בו כדי להוליך את העולם לקראת פריצה כזאת, אם לא לבצעה הלכה למעשה? הן גם אם יופיע אברהם ד' אחרי המגע הרביעי, פעולתו, כפעולות קודמיו, מבוצעת בכיוון הפוך: לא כדי לפרוץ את דופנות החלל טורח הוא כל ימיו, כי אם כדי להניע את החלל כולו אל האלוהים כדי שרצונו יוזרק פנימה ולא יפרוץ החוצה. כדאי שאחרי כל הגדולות והנצורות שתוארו בעשרות העמודים הקודמים ניזכר שוב באמיתת יסוד: כל הקיים בתוך החלל, פרט לחלל עצמו אינו אלא רצון האלוהים בגלגוליו השונים. עובדה זו גילה לנו מורנו ורבנו שופנהאואר משהאיר את עינינו בקובעו כי הרצון הוא הדבר כשלעצמו הנוֹאוּמֶנוֹן הקנטיאני לעומת הפנומנון, התופעה שהיא רק מושא תודעתו של האדם ואינה אלא בבואה דבבואה, הד קלוש של מהות היֵשים; וכשם שהפנומן מובחן ומוגדר באמצעות ההכרה וההיגיון, כך מומחש הנואומנון באמצעות האמנות, שפסגתה, שיאה וגולת כותרתה – המוסיקה. אף אני סבור כי המוסיקה היא הגלגול היחיד של הרצון, המפיח בלבנו תקווה כי בעולם עשויה להתהוות עוצמה שתתקיים גם ללא תלות בחומר, וכיליונו של זה לא יכחידנה. גדולה מזו: עוצמה זו שוב אינה פוטנציאלית אלא קינטית, דינאמית, עד כדי כך שיש לאל ידה למלא את החלל ולקעקע את קירותיו. רשאים אנו אפוא לשעשע את עצמנו בספקולאציות של היגיון ודמיון, ראציונאליות ואי-ראציונאליות, ולשוות ברוחנו כיצד יוציא המגע הרביעי דינאמיקה אדירה זו מן הכוח אל הפועל, ומה שלא עשתה הלשון תעשה המנגינה. מכאן שהמכשיר שעליו יחול המגע – כשם שחל בשעתו על זווית הצלקת, על ארץ הבחירה ועל עם ישראל – לא יהא אלא מאגר מוסיקאלי, מתקן שהוא מעין תקליטייה של מנגינות, סרטיית לחנים. בהתחולל הזעזוע של המגע תארע התפוצצות, והמוסיקה תתפזר בחלל ללא כל תלות בחומר ותנקב את חומותיו כנקוב רסיסי פגזים חומת עיר בצורה.
האומנם להשגת מטרה זו די במאגר של אותה מוסיקה שאנו מכירים היום? לא. זאת תהיה מוסיקה אחרת; מנגינותיה יכילו את מרב עוצמתו של רצון האלוהים, שעדיין לא הודברה על-ידי החלל.
כיצד?
בעזרת האדם. בדוננו על טיבו של האדם, שנמצא בארץ הבחירה בעת המגע השלישי, קבענו: יונק זה הוא פרי דרגה גבוהה של ההשתלשלות הביולוגית “הפועלת לפי עקרון הזמן הברגסוני הצובר את עצמו, והוא מגלם עוצמת רצון בשיעור גבוה ומפגין גילויים בולטים של נטייה ליישומה החיצון”.
הרי שיש משהו מן האמת בפסוק “ותחסרהו מעט מאלהים”, שכן ריכוז כה גבוה של עוצמת הרצון הופך את האדם. את הפרט האנושי, למעין אלוהים בזעיר-אנפין. אף הוא נלאה נשוא את מלאותו, ומנסה להתפרק ממנה על-ידי הטלת רצונו על הריק שמסביבו. אפילו שלבי הבריאה הגבוהים יותר מהעולם האורגאני – הלשון והמכונה – עדיין ניזונים במידה רבה מן האדם היחיד בגלגולי מאבקו ההיולי של הרצון בחוקי החלל והחומר. מכאן שרק הפרט האנושי עשוי להיות מסוגל ליצור אותה מוסיקה שתיאגר במִתקן התקליטייה או הסרטייה, העתיד לחוש על “בשרו” את המגע האלוהי. אכן, גם עתה ברא האדם את המוסיקה, כשם שברא את המתימאטיקה, כאחת משפתיו ולשונותיו, כאמצעי תקשורת יעיל ומתוחכם בניסיונותיו להפעיל את השכל ולדבר אל הלב, אלא שמוסיקה זו אין בה כדי להידחס עד כדי ריכוזי עוצמה כה גדולים שישמשו אבני בליסטראות לא-חומריות, אשר עם התפשטותם על פני החלל יוכלו לנקב את חומותיו. המנגינות שייאגרו במכונת המגע הרביעי יהוו את תרכיז רוחו של האדם, ביטוי לתמצית חייו. המגע הרביעי, ככל שלושת המגעים שקדמו לו, יארע כאמור כשצלקתה של זווית השרטת תתקרב לאלוהים, ארץ הבחירה תימצא בצלקת, עם ישראל – בארץ הבחירה, ומתקן המאגר – בקרב עם ישראל. על כן, ראשוני האנשים שתמצית חייהם תלבש צורה מוסיקאלית התואמת את המאגר יהיו בני עם יהוה, יהודים, בני ישראל היושב בארצו.
יז
עד כה ניסיתי לשוות לחזון צוואתי צורה העשויה, ברצון טוב ובמאמץ אוהד, להתקבל על דעתו של הקורא ועל דעתך שלך, יגאל: מעין תערובת של מיתוס ופילוסופיה, אלגוריה וסברה, אגדה והלכה. עתה אין לי ברירה אלא לשלוח כל רסן מפני ולהאכילך מפרי העץ של מוח רותח, דמיון לוהט, הזיית אחוז דיבוק קודח בחוליו. אני מודה ומתוודה: החלטתי להמשיך רק לאחר שהתגברתי על פיתוי הרתיעה. כמעט נמנעתי מלהעלות את הדברים על הכתב, אך ברגע האחרון התחרטתי, שכן ללא סיום זה אין שום טעם לכל האמור לפני כן. הסיום הוא הוא הצוואה. עד עתה לא היתה זו אלא הקדמה, בחינת “כוח מעשיו הגיד לעמו” לעומת “החודש הזה לכם, שהיא מצווה ראשונה שנצטוו בה ישראל”. רק כאן מתחילה המצווה הראשונה שתצטווה בצוואה זו. משום כך לא מלאני לבי להיעצר במקום הזה, שהרי אם לא אצווה את הדברים שאני עומד לצוות לך מוטב שאשרוף את הגדת כוח המעשים, כי אין זו הגדה לשמה, ואם נגזר עליה להיגנז, אתה גונז אותה וידי לא תהיה במעל.
כשמשה רבנו יצא לדרכו כדי למלא שליחותו פגש אותו יהוה, אותו יהוה עצמו שטויל עליו שליחות זו “ויבקש המיתו”. ויפה מעיר מרטין בובר לענין זה לאמור: “מחיי האישים המכוננים ידוע לנו מעין אותו מאורע של הלילה, אותה התמוטטות פתאום של הוודאות שנרכשה זה עתה,” ואנוכי אומר: לא רק ודאות כי אם החובה למסור ודאות זו לאחרים, על כל הסיכון הכרוך בכך, על אף הסיכוי הסביר – ולעתים סיכוי בטוח – להיראות נלעג-אין-בינה לא רק בעיני זולתך כי אם גם בעיניך שלך.
בהמשך הסיפור על משה נאמר (שמות ד', כ"ה–כ"ו): “ותקח צפֹרה צֹר ותכרֹת את ערלת בנה ותַגע לרגליו ותאמר כי חתן דמים אתה לי. וירף ממנו אז אמרה חתן דמים למולֹּת.”
תהיה אשר תהיה משמעותם של פסוקים סתומים אלה, אינני נמנה עם האישים המכוננים ואין לי ציפורה אשר תיקח את הצור, וגם אם ישנה לי, אין לה בן. על כן לוקח אני את הצור במו ידי ועושה מה שעושה כך שהדם, דם התמצית של צוואתי אליך, ניגר ואין בכוחי לעוצרו.
יח
אלה תולדות העתיד:
1. כל הדברים אשר נאמרו עד כה יגיעו יום אחד לעיניו של מלחין גדול, רב-מעש ורב-דמיון. לא בצורה זו יגיעו אליו, כי אם לאחר גלגולים רבים, שונים ומשונים; אף-על-פי-כן נאמנים יהיו ביסודם לקו שהותווה עד כה בצוואה זאת. המלחין יתרשם, ובכוח יכולתו היוצרת ודמיונו הפורה יתרגמם ללשון המוסיקה: סימפוניה, קונצ’רטו, אוראטוריה, אופרה, יצירת מוסיקה אלקטרונית – מי אני כי אחזה את צורתה? אין כל הכרח שהמלחין יהיה יהודי או ישראלי ושהיצירה תולחן במדינת ישראל. אולם תנאי בל יעבור הוא שהיצירה תבוצע בישראל ותתקבל על דעת תושביה, אם כי ניתן לשער במידה מרובה של סבירות שהיא גם תחובר בישראל.
2. בלא כל קשר עם אותה יצירה ימצא במדינת ישראל מִתקן שבעזרתו ניתן יהיה, לאחר איסוף נתונים על פלוני אלמוני וריכוזם – מדובר בפרטים ביוגראפיים, בתכונות גנטיות, בתוצאות של ניתוחים פסיכולוגיים ומבחני תגובה והתנהגות – להגדיר את תמצית חייו של פרט אנושי, לגבשה ולעצבה בצורה של יצירה מוסיקאלית. בתחילה תישא פעולת המִתקן אופי של מחקר טהור, שהוא בבחינת פתח לתגליות בתחום האנתרופולוגיה שיש בהן כדי לספק את יצר הסקרנות המדעית האופייני לאדם מימות עולם. מִתקן זה יומצא, כאמור, בישראל ובשלבים הראשונים יופעל אך ורק לגבי אזרחי ישראל. בינתיים תושמע בישראל היצירה המוסיקאלית שתוארה לעיל, תכבוש את לב המאזינים ותתפשט בציבור הרחב בקצב ובממדים שאין להם תקדים. אנו נקרא יצירה זו בשם סימפוניית התורה – ייתכן שיש בשם זה משום משמעות לוואי או לפחות רמז, אבל אני מציע לך שתתעלם לפי שעה מכל הקונוטאציות ותראה בו כינוי שרירותי שלא נבחר אלא לנוחות הסימון והמינוח, מאחר שלא הצלחתי למצוא טוב ממנו. עד מהרה יגלו החוקרים לתימהונם כי אותו לחן המגדיר ומעצב את עיקר חייו של פלוני (להלן – לחן התמצית) הוא הוא הנושא הראשי של סימפוניית התורה.
מכיר אתה את הנשא המרכזי בסימפוניה הבלתי-גמורה של שוברט:
שער בנפשך כי לחן זה מושמע בשריקת ילד, בנשיפת חלילית, במפוחית-פה, בנגינת כינור, בגיטארה, במפוחית-יד, באקורדיון, בעוגב, בפסנתר, בציוץ של יושב קרנות ובפיו של זמר אופרה. אותו הלחן עצמו – לעתים מעוות ולעתים מתוחכם, לעתים פרימיטיווי ולעתים מעובד, לעתים דל ולעתים עתיר צלילי לוואי, לעתים חד ולעתים עמום, לעתים מדויק ולעתים מטושטש, אך תמיד יש בו מניגון היסוד שבסימפוניית התורה. בדרך זו תיפתר אחת ולתמיד בעייתנו הכאובה: מיהו יהודי; שכן יהודי יהיה זה שלחן התמצית שלו מיום לידתו ועד יום מותו הוא אותו הניגון המונח ביסודו של הנושא המרכזי בסימפוניית התורה. מי שלחן תמציתו אחר, ואינו כלול כלל בין נושאי סימפוניית התורה, נמצא עומד מחוץ למחנה ישראל. ואולם לחן התמצית ניתן לשינויים; הוא עשוי להשתנות במהלך חייו של אדם: על-ידי מעשיו, פעולותיו, אורח חייו ודרכי מחשבתו. גוי, שיבור לו דרך חיים מסוימת, עשוי לבטא את לחן התמצית, ויהודי עלול לאבדו. זאת ועוד: יהודי, שלחן תמציתו רק במעורפל ובמטושטש מזכיר נושא של סימפוניית התורה – אפילו מתוך עיכור וסילוף ועיוות – על-ידי אורח חייו עשוי לזככו, לטהרו ולעדנו עד שיהיה צלול כצלילים היוצאים מאחד הכלים המרובים המשמיעים את הסימפוניה בביצוע מושלם ומשובח. ואכן, זו תהא תכלית חייו של כל יהודי: להביא את לחן תמציתו לידי צלילות זו, כאשר יורנו מִתקן התקליטייה (להלן – המתקן). על כן, שלוש פעמים בשנה ייראה כל יהודי לפני המתקן על מנת לבחון את לחן תמציתו.
או אז יוחל בגיבוש ההלכה המחודשת. סופרים ואנשי כנסת הגדולה, סנהדרין ומועצת גדולי סימפוניית התורה, הוגים ומדענים, חכמים ומומחים יחבור יחדיו, טראסט מוחות על צוותותיו, מומחיו ומקצועותיו יפתח בייצור תלמוד חדש – מערכת הלכתית מורכבת וממושטרת שתהא נועדה להביא את היהודי לידי שלמות עילאית בהפקת לחן תציתו. הלכה זו תחדור לכל פינות הווייתו של היהודי כשם שחדרה לתוכן ההלכה הקודמת. ומי יודע, אפשר שאחרי ככלות הכול יתברר כי אדם ישראל שוב יצוּוה להניח תפילין ולהימנע מאכילת בשר וחלב בעת ובעונה אחת. כשלעצמי סבור אני כי לא ייתכן הדבר, שכן העידן הטכנולוגי שבו יתרחשו הדברים האלה יהיה שונה תכלית שינוי מהעידן שאנו חיים בו, על אחת כמה וכמה מן התקופה שבה התגבשה ההלכה הדתית היהודית, וחכמי הדורות ההם יהיו שונים ממועצת גדולי התורה כשם שרבי עקיבא היה שונה מדוד המלך, הרמב"ם משמשון הגיבור והאר"י הקדוש מאליהו הנביא. גדולה מזו: חוששני שחכמים אלה יהיו רובוטים, וכל תהליך השו"ת (שאלות ותשובות) בינם בין הפונים אליהם יבוצע בדרך של לחיצת כפתור.
1. לחן התמצית של כל אדם בישראל, אשר יעוצב סופית, ככל האפשר סמוך למותו, ימצה עד תום את מנגינת חייו (ראה הפרק על הזמן המצטבר). כיוון שיבוטא בצורת חיבור מוסיקאלי יוקלט במאגר הזיכרון של אותו מִתקן מחשבי אדיר שתיארנוהו לעיל. מִתקן זה הוא שנועד, כאמור, לספוג את המגע הרביעי. ומשימלאו הימים ויתמלאו התנאים – דהיינו (אני מקווה שאני מונה תנאים אלה בפעם האחרונה, ושוב לא אזדקק לכך עד לסיום דברי), זווית השרטת תימצא בקרבת האלוהים, ארץ הבחירה בצלקת הזווית, עם ישראל בארץ-ישראל, מִתקן המאגר (מעתה נקרא לו מחשב המגע) בידי עם ישראל – יתרחש המגע האחרון. מדוע האחרון?
משום שאז יוחל בפריצה הכבירה, המכרעת. התפוצצות אדירת אימים תֶארע בקוסמוס, התפוצצות שכמוה לא הייתה ולא תהיה. כל צליל וצליל מלחני התמצית, שהיו שמורים במאגר מחשב המגע, ייהפך למעין חץ, והחצים כולם יתפזרו ביקום כקרניים הנפוצות ממקור אור. אלא שעוצמת החצים תעלה פי כמה וכמה על עוצמתה של כל קרינה בעולם, והיא שתפלח את גבולות החלל. הנה-הנה תחיית המתים המיוחלת, שהיא אחד מאותותיה של הגאולה.
2. ואולם,יגאל, יש קוץ באליה שלנו. החלל גדול עד אין שיעור, אף כי בר-סיום הוא וגבולותיו ארוכים עד דכא, אף כי גם הם מסתיימים אי-שם. ואילו חצי הצלילים, ככל שמקורם בלחני התמצית של דורי דורות יהודים, מעטים מזעיר הם לעומת רצף חומת סין זו של דופנות החלל. הרי שאין בחצים אלה אלא כדי עקיצת יתוש. גם אם יטילו בחומה נקבים זעירים, זעיר-שם זעיר-שם, שלא יצטרפו אלא לכדי מספר זעום יחסית, ודאי שלא יהיה בכוחם להבקיעה, לקרקרה או לקעקעה.
משייווכח הרצון בעובדה מעציבה זו יכריז על גיוס כללי. וזה משפט הגיוס: כל מגע, כידוע לך, הוא זריקת רצון האלוהים אל תוך החלל, וכל זריקה פועלת בשני כיוונים – הממית והמחיה. שבענו הילוכים חוזרים ולא ננסה הפעם לאשר את אמיתותה של קביעה זו על-ידי דוגמאות מן העבר. המגע הרביעי החיה את מתי ישראל עם שהפיץ את לחני תמציתם והפכם לכוח פעיל בחלל. עתה זקוק הוא לכוחות חדשים, לתגבורת רבת ממדים. כדי לספק צורך זה אין לו ברירה אלא להחיש גם את התהליך הממית. המאגר של מחשב המגע התרוקן. הראשונים שהקריבו את חייהם על קידוש השם היו בני ישראל, כיצחק אבינו בשעתו עלו על מזבח הפריצה הגדולה כדי לספק “אוראניום” למִתקן המגע, אשר יהפוך את חייהם ללחנים ויפיצם בחלל. הם קיצרו את חייהם כדי לזכות בנצח; ויתרו על המשכם של חיי שעה למען חיי עולם, ומשתמו לחניהם במאגר המִתקן בא תור הגיור הגדול. כל המין האנושי, כל ילוד אישה אשר חי בימים ההם על פני כדור-הארץ, סיגל לעצמו את לחן התמצית התואם את הנושא העיקרי של סימפוניית התורה, הובילוֹ כצאן לטבח אל מִתקן המגע, ודמו ניגר על המזבח. ובאו עמים רבים ואמרו הבה נעלה אל הר קודשו, יורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו כי מציון תצא תורה ודבר יהוה מירושלים. לא בכדי נאמרו הדברים על אחרית הימים דווקא, אחרית ימיה של האנושות. אכן כך תכלה האנושות, ועמה תרד לטמיון יצירתה: יידמו המלים, והמכונות יהיו לדומם, פרט למכונה אחת – מתקן המגע, אשר ימשיך לתפקד ויוסיף לפעול, כי – ראה פלא! – החיות והצמחים יספקו מעתה את לחני התמצית, לאחר שהשכילו להתאימם לנושאי סימפוניית התורה.
לא בכדי כשניתנה תורה ציפור לא צייץ, עוף לא פרח, שור לא געה, אופנים לא עפו, שרפים לא אמרו קדוש, הים לא נזדעזע, הבריות לא דיברו, אלא העולם שותק ומחריש, ויצא הקול: אנוכי יהוה אלוהיך.
את אחרית הימים יירש אפוא קץ כל בשר, כל נפש חיה וכל צמח, כל עץ מזריע זרע וכל עשב השדה, כל נגיף וכל חיידק, כל פרוטופלאסמה וכל גרעין; וכשיועפו בחלל החצים של לחני תמציתם ינוקבו חומות החלל ככברה.
ינוקבו אך לא יפלו, וכיוון שלא יפלו החומות יתחיל הדומם להפיק את נושאי סימפוניית התורה. אבל הדומם אינו מורכב מאישים ויחידותיו אין בהן אישיות. משום כך נבצר ממנו לספק לחני תמצית. על כן לא תהיה לו ברירה אלא להתנגן בסימפוניית התורה כולה להתנגן בבת-ראש, בכל חלקיו, כולם בבת-אחת, כתזמורת אדירה עתירת כלים לאין ספור. האגדה מספרת כי הקדוש-ברוך-הוא היה מביט בתורה ובורא את העולם. עתה ישקול אלוהים למיטרפסו. העולם ינגן את סימפוניית התורה ויהרוס את הבריאה, אבל סימפוניית התורה תאריך ימים אפילו מן הבריאה. גם ככלות החומר והאנרגיה ייוותר מחשב המגע על פיסת האדמה שתישאר לפליטה מכל היקום כולו, עד אשר יכלו כל החצים וכלתה הרעה גם עליו.
כך ייהפך הרצון האלוהי לבן בריתו של החלל במלחמתו בו בעצמו ויחיש את כיליון גלגוליו, כאשר זמם החלל לעשות לו בראשית מריו נגד האלוהים. אך החלל לא היה לאל ידו לבצע את זממו אלא ברצף הזמן. עתה, עם כלות החומר והאנרגיה, יחדל גם הזמן להתקיים. או אז יתברר כי הברית בין הרצון לחלל קיקיונית הייתה, תיאום פעולות ארעי שנועד למִבצע אחד ויחיד. שפעת החצים ועוצמתם תוכל סוף-סוף גם לחומות הבצורות. גבולות החלל יהיו לאין. באין חומר אין זמן ובאין תחומים אין חלל. Finale.
3. האומנם פינאלה, יגאל? רבים הם הביטויים היפים בלשון העברית, ואחד מהם: תם ולא נשלם. ביטוי זה הולם מאוד את חוף המבטחים – אולי בלשון סגי נהור – שאליו הגענו בנדודינו. אכן, תם אך לא נשלם, שהרי רק עכשיו מתעוררת השאלה הנוקבת: במה ננעצו כל חצי הלחנים עם תום הפיצוץ הגדול? הן גם לאחר שניקבו, קעקעו והפילו את חומות החלל, ובכך חיסלו את החלל עצמו, המשיכו במעופם. היכן נעצרו?
הם ננעצו באלוהים. בכל מקום שננעצו גרמו לאלוהים פורקן ממלאותו הכדורית השואפת להיבקע, זו המלאות שכה העיקה עליו כל ימי קיומו של החלל. הנה הפאראדוקס הגדול: רצונו של האלוהים שחזר אל צור מחצבתו לאחר נדודים ותלאות, עלילות והרפתקאות, הוא שבסופו של דבר שחרר את האלוהים ממתח הגודש שמילא את ישותו. משל לרופא סיני המרפא חולה בדקירת מחטים בגופו. ועוד משל, ההולם יותר את ענייננו: קדוש מעונה הזוכה לאֶאוּפוֹריה, אולי אפילו לתחושת נירוואנה, כשהוא אסור לעמוד וחצי מעניו נעוצים בגופו. ואם נעתיק את הדימויים האנתרופומורפיסטיים מן התחום הגופני אל התחום הפסיכולוגי נוכל להשוות את דקירות חצי הרצון אל רווחת הסיפוק שחשה אישיות בעלת עקרונות מוסריים כל אימת שהיא מבצעת אקט נוסף של כיבוש היצר והנאת ניצחונה עולה שבעתיים על מיחושי הצלקות שהשאיר המאבק עם עצמה. אך מוטב שנסלק את האינוש כליל ונמשיל את האלוהים אל אותו יש פרמנידי, כדורי, אטום ומלא (היש כשלעצמו), ואת דקירות החצים לחורים שעושה בו האדם המאיין אותו זעיר-שם זעיר-שם בעצם קיומו. הן זוהי תורתו האקסיסטנציאלית של סַרטֶר, הרואה את האדם כארכיפלג של איי איון זעירים בממשותו של היש כשלעצמו, ממשות אטומה ורצופה. ניתן אפוא לאדם אשר לאדם, שאלמלא לחן תמציתו הראשיתי לא היו נורים החצים הנעוצים באלוהים, שאין לו גוף ולא ישיגוהו משיגי הגוף.
ועתה לא פינאלה כי אם תם וגם נשלם, נשלם עד תום. כי משחקו של האין עם עצמו לא רק תם (הוא נפסק, כזכור, על סף תהליך הבריאה, שראשיתה בהתחמקות החלל מהתלכדות עם האלוהים, כלומר במרי כנגד האלוהים), אלא גם נשלם ברגע שהריקות – כישות בפני עצמה – חדלה להתקיים ולא הותירה עקבות מלבד נקבי אַין ביֵש המלא. נקבים אלה, יהיו מרובים ככל שיהיו, אין בכוחם להכביד על מהותו של האלוהים. אדרבה, יש בהם כדי להקל מעליו את סבל המילאת.
חזק חזק ונתחזק.
יט
לו הייתי מתיימר להתוות קווים של תורה פילוסופית, ייתכן כי נוהג הייתי כרוב הפילוסופים בעולם ומנסה להתמודד, על-פי עקרונות משנתי, עם מרבית הבעיות המנסרות בחללו של עולם, ברומו ובתחתיתו. על עקרונות אלה הייתי טורח לבסס את הלוגיקה ואת האתיקה, את האסתטיקה ואת התיאולוגיה, תורות לשון ומדעי חברה, ביולוגיה והיסטוריה, אנתרופולוגיה וגיאולוגיה, פיסיקה ומטאפיסיקה. אם אזכה להתפנות בעתיד מעיסוקי ומטרדותי, מפעולותי ומהתחייבויותי, אפשר שאקדיש חלק משארית ימי לכמה צעדים בכיוון זה, בתנאי ששיעורה של השארית ישׂפּוֹק ולו כדי צעד אחד. הואיל ואין כל ביטחון לקיום תנאי זה, אצה לי הדרך ואני מסתפק בצוואה. צוואה פשוטה כמשמעה. צוואה פירושה לא רק להנחיל ולהוריש – פעולות שנבצר ממני לבצען – כי אם להורות על מעשים מסוימים. צוואתי זו אף בה יש משום הלכה למעשה, ואותך, יגאל, ראיתי מסוגל לעשות את המעשה. אך לפני שתתחיל בו מן הראוי שתדע כי בימינו, ימי פיצול החכמה והידע והסתעפותם לענפים ושלוחות עד אין ספור, נמנע מן היחיד להרים על שכמו משא של ממש, אף לא משא הרוח. דרוש צוות של מומחים. על כן, בראשית הדרך רואה אני בעיני רוחי סטודנטים הלומדים מקצועות שונים שאתה שמת עין עליהם – אחד בעיר ושניים במשפחה – וגילית את אוזנם על גופי ההלכות שבתורתי זאת. רובם, כצפוי, מגיבים בצחוק גדול. וכך כתב החכם הסיני לאו טסה על התגובות שהיה מצפה להם על משנתו הקרויה “דאו”: “אם ישמע אדם מעולה על דאו, ישקוד לנהוג על-פיו. אם ישמע אדם בינוני על דאו, לשעה ישמרהו ולשעה יאבדהו. אם ישמע אדם פחות על דאו, יפרוץ בצחוק עליו. אילו לא צחק, לא היה זה דאו.” ו"דאו" בסינית פירושו דרך, כלומר דרך חיים נכונה. ובכן, רוב רובם של שומעיך ילעגו לך, מיעוטם יהיו אדישים, מעט מזעיר יתעניינו קמעה, וחלק קטן מאלה האחרונים – יידלקו. מבין הנדלקים תרכיב טראסט מוחות; לשון צנועה יותר: צוות חשיבה המאורגן כמעין מִסדר.
הזמן אינו עומד על עומדו. הסטודנטים נעשים דוקטורים, התלמידים למלומדים. צוות החשיבה ניגש לראשית עבודת הביצוע. אני מציע שהעבודה תתנהל לפי סדר עדיפויות כדלקמן:
1. ניסיון משותף לתת ביטוי מתימאטי לכמה מפרקיה של הצוואה. ככל שמגעת בורותי המתימאטית, סבורני שלא יהיה קושי רב להביע בנוסחאות מתימאטיות את משחק האין עם עצמו. נדמה לי שגם אותה תנועת בורג לוליינית-חרוטית של סדרות ההשתלשלות, על ארבעת שלבי המגע עם החלל, ניתן לבטא מתימאטית במשוואות דוגמת משוואות מַקסוול בפיסיקה (ואם בשל חסרון ידיעה וקוצר השגה אין דברי אלה אלא דברי הבאי והבל, אתה וחבריך תמחקום ללא נקיפות מצפון).
2. לגבי שאר הדברים יש לערוך ניסויים, כדרך שערך איינשטיין בשעתו לאימות תורת היחסיות שלו – תורה תמוהה שאינה מובנת לשום אדם מן השורה עד היום הזה. דרך אגב, הזכרתי כבר כי לפי מיטב הבנתי ניסה איינשטיין לרמוז על תפיסת הקוואנטים כמשבצות החלל; מכל מקום, רעיון הנראה דומה לזה בעיניו של הדיוט הובע, לדבריו של המלומד הרוסי קוּזניֶיצוֹב, בסדרת נוסחותיו האחרונה, שלא נתקבלה על דעתו של עולם המדע. תמהני אם למרות הכול לא כדאי לגשש בכיוון זה. אשר ל"תולדה המתרחבת", לא אתפלא אם ההנחה כי כדור-הארץ מבודד את עצמו משאר גרמי השמים משום שהוא נע אל ראש זווית השרטת של החלל תיראה כטירוף דעת בעיני המדענים. נחמתי היא תדהמתם של הפיסיקאים לנוכח העובדה שקרני האור הן בעלות משקל, כפי שהוכח בניסוי המפורסם של איינשטיין, אשר בסוף העשור השני של המאה הזאת הכה בהלם שני את מדעני העולם (ההלם הראשון אירע בראשית המאה, עם פרסום רשימתו של איינשטיין על תורת היחסיות הפרטית).
3. אינני סבור כי מוצדק הזלזול שנוהגים רוב המלומדים – במדעי הטבע ובמדעי הרוח גם יחד – כלפי סברותיו של עמנואל וליקובסקי על קאטאסטרופה אסטראלית שפגעה בכדור-הארץ וקיבלה ביטוי מיתולוגי-היסטורי באגדות על מהפכת סדום ועמורה ועל מתן תורה מהר סיני. אולי כדאי שהחוקרים יתייחסו ביתר כובד-ראש לסברה זו ויעמדו על הקשר שבין התנגשות גרמי השמים לבין הקאטאקליזם הגיאולוגי, שלכל הדעות אירע באזור ים המלח וחרט את השקע העמוק ביותר על פני כדור-הארץ. מכאן לא תרחק הדרך אל המאמצים לחשוף את יחס הגומלין שבין מצבה הגיאוגראפי והקוסמוגראפי של ארץ-ישראל לבין תנועת הציר המאגנטי של כדור-הארץ. שמא בכל זאת לא כדאי לפטור בעיה זו במחי יד שפירושו הבל ורעות-רוח. אשר לאנתרופולוגיה, הרי איסוף תכליתי של מידע שיהיה בו כדי לבסס או להפריך את הגרסה שלפיה המלה המשמעותית הראשונה היא פרי זעזוע הורס ומפרה כאחד, זעקה חד-פעמית שפשטה כהרף עין על פני כל האנושות כהדף האוויר לאחר התפוצצות חזקה, איסוף כזה של מידע ודאי שאין בו כדי להזיק למישהו. ואם כן, על שום מה לא נראה כצריך עיון את הסברה שגם העולם האורגאני הוא פרי קאטאקליזם אסטראלי-גיאולוגי?
4. אם תיושם שיטה זו של איסוף מידע אל תחום מדעי החברה, תוך העתקת הדגש מן האדם אל יצירתו של האדם – הלשון וכלי-הייצור – לא מן הנמנע הוא שאור חדש יישפך על חברת השפע של ימינו, הכופה על האדם תצרוכת מוגזמת. אפשר שניתוח המידע יוכיח כי רווחתו ונוחותו של האדם, שלשמן לכאורה מיוצרים כל אותם מוצרי התצרוכת, אינן אלא כסות עיניים לתהליך המהותי הנחבא מאחורי הקלעים של הזירה, והוא: פיתוח כלי-הייצור – המכונה, המחשב, הרובוט – גולת כותרתה של יצירת האדם, כדי להכשירם למגע הרביעי. והרי מסקנה זו סבירה היא ומתקבלת על הדעת בהחלט. וכי היה עולה בדעתו של מישהו כי בעלי-החיים מפרישים את פרשם ופגריהם נרקבים באדמה לרווחתו ולנוחותו של כדור-הארץ ולא לדישונו לשם רציפותו של תהליך החיים ולמען התהוות צורות חיים חדשות, בדרגת התפתחות גבוהה יותר?
לא הזכרתי אלא נושאים ספורים מבין רבים שחברי צוותך-מסדרך אמורים לאסוף עליהם מידע, לנתחם ולפתחם, לערוך ניסויים ולהסיק מסקנות מתוך מודעות לעמוד האש ועמוד הענן, אשר בלבותיכם פנימה יראו לכם את הדרך המוליכה אל המטרה.
1. משיצטבר די מידע ממוין, מנותח ומאורגן, בשל להסקת מסקנות, יוחל בבניין ההיפותזות, ועם סיומו ייערך סיכום ממצה. והיה כי יאשר הסיכום את קווי היסוד של צוואתי, ייתוספו אליו הנוסחאות המתימאטיות שהורכבו בשלב הראשון של עבודת הצוות, ואליהן יצורף נוסח הצוואה. כל המכלול יפורסם ברבים, ויוכרז על פרס למלחין שימלאנו לבו לעצב אותו בצורה של יצירה מוסיקאלית. המִסדר ימַנה ועדה ייצוגית רחבה אשר תבחר את היצירה שתהא ראויה לפרס. היצירה תבוצע, תוקלט ותופץ.
2. בתקופה שלאחר פרסום המכרז לסימפוניית התורה (הגיעה השעה לקרוא את הילדים בשמותיהם) ירכיב המִסדר מבין חבריו צוות מומחים, למקצועותיהם, ויוטל עליו לתכנן מִתקן שיהפוך את האנרגיה הרוחנית של האדם לאנרגיה אקוסטית (בלשון ציורית יותר: יבטא את נפש האדם במנגינה ובלחן). תנאי הוא שההפיכה תבוצע על-ידי המִתקן בדרך אוטומאטית, כמעט בלי עזרתו של האדם בעצם תהליך ההפיכה. אם יתברר כי אין זו אגדה יוחל מיד ביצור המִתקן.
3. לכשיעמוד המִתקן על כנו ייערך ניסוי שישתתף בו מספר ייצוגי של אזרחי ישראל. והיה כי לחני התמצית שלהם, שיופקו על-ידי המוכנה, ישקפו – ולו בצורה עוּבָּרית – את נושאי סימפוניית התורה, יינקטו הצעדים הראשונים להרכבת מחשב המגע.
אלא שלמפעל ענק שכזה דרושים אמצעים אסטרונומיים, ולהשגתם חייב המסדר להגיע לשלטון. שכן תמה תקופת משה ויהושע, תקופת הנביאים והסופרים – התחילה תקופת הכנסת הגדולה.
את התקציב לפרס סימפוניית התורה ניתן לגייס ממוסדות ציבור ומתרומות. את האמצעים למתקן הלחנים – מהממשלה, תהיה אשר תהיה. את הקצאת המשאבים לשם הקמת מחשב מגע – דהיינו למימון כל תהלי ההקלטה, הבחינה, הגדרת אורח החיים, בקיצור כל התהליך של גיבוש ההלכה, העתיד להתמשך על פני דורות רבים – יוכל לבצע רק שלטון מיוחד, שלטון אשר לתימהונו ולתדהמתו של כל הועלם יַפנה את רוב משאבי עמו וארצו לא להשגת רווחה ושובע כי אם הגשמת חזון אחרית הימים.
איך יגיע המִסדר לשלטון? הבדורך או בדורות הבאים אחריך?
כאן הגעתי לסוף פסוק, ובנקודה זו נפסקת צוואתי המעשית.
שליטים רבים הדריכו את יורשי העצר בענייני שלטון, החל באַמֶנְמְחַאת המצרי, שכבר דיברתי בו בפרק ג' של צוואתי – אשר הניח לבנו תדריך בענייני שלטון – וכלה באלכסנדר ינאי, שיעץ לשלומציון המלכה להיזהר מן הצבועים. מוכרת לי צוואתו של לנין, שנגנזה מטעמים מובנים (גם את שני אלה הזכרתי בפרק האמור), אבל אני, שמימי לא נתנסיתי בשלטון ואין דבר בעולם המאוס עלי יותר מן השלטון על זולתי, מי אני כי אאלפך בינה בנושא כה סבוך ומורכב.
אמת נכון הדבר: לא אחד ולא שניים מבין אלה שמעולם לא החזיקו את רסן השלטון בידיהם יעצו – לא אחת ולא שתיים – לשליטי עולם ולימדום את תורת השלטון. לא ארחיק לכת עד אפלטון, בעל “המדינה”, ולא אביט על סביבותי ביום הזה כדי להצביע על אחד המומחים הרבים למדעי המדינה בימינו. אהלך באמצע ואזכיר את מַקיַיוֶולי, ולהבדיל אלף הבדלות – את הרמב"ם. זה כתב את “הנסיך” וזה ניסח את הלכות מלכים ב"יד החזקה". ואכן רב ועצום ההבדל ביניהם: זה התחכך ליד מושלים וזה ינק מפיהם של חז"ל, שיצרו את המאגר הגדול והעשיר ביותר בעולם ללחני התמצית של חיינו ההיסטוריים. אני מימי לא נהגתי כמקייוולי ולא זכיתי לקלוט לא כדי חופן-חופניים ממאגר החכמה, שהרמב"ם ספגה עד תומה. לפיכך איני רואה את עצמי מוסמך להורות לך את הדרך אשר תוביל אותך לשלטון. הדרכים משתנות עם הזמנים, וככל שאנו מתקדמים בזמן הולך ותוכף קצב השינויים בתאוצה פרוגרסיווית. כל אשר אאחל לך הוא: עלה תעלה וגם יכול תוכל כל עוד תעמוד בראש המִסדר. ואם חברי המִסדר יבחרו להם ראש אחר, פנה לו את מקומך בלי אומר ודברים. יהיו יורשיך אשר יהיו, אם במהלך חייך ואם בדורות הבאים, צווה תצווה להם למורשת עד את נוסחת המופת של גדעון שופט ישראל, לאמור: לא אמשול אני בכם ולא ימשול בני בכם – יהוה ימשול בכם.
אחר כל הדברים פטור אני מלהבהיר לך את משמעותו של המושג “יהוה” בהקשרה של צוואתי זו. הלא הם כתובים.
ושמא בכל זאת מוטב היה אילו הורשתי לך כך וכך מאות דונמים בכרמי השרון אשר בבקעה שבין שפיה ופַרַדיס, שנטרתי אותה בימי נעורי הרחוקים?
1978
א
פוקוסיו פירושו נקמה בלשון היפנית. אמנם המונח היפני השורשי להוראת המושג נקמה הוא “קאטאקיוצ’י” אלא שמונח זה נתלוותה לו באחרונה משמעות ארכאית, והמלה המקובלת היא זו המכתירה את סיפורי, שמקורה לאמיתו של דבר בלשון הסינית. על שום מה בחרתי לסיפור זה כותרת שהוראתה נקמה ומקורה בלשון הסינית – דבר זה יתברר לקורא בהמשך הדברים. ואולם את עצם השימוש בלשונה של יפן דווקא חייב אני להסביר מיד, עוד לפני שהתחלתי בהרצאת הדברים. אכן, הנקמה האכזרית שיסופר עליה להלן כוּונה נגדי, אך העיוותים שקנו להם שביתה בנפשות בני־אדם, על ארצות מוצאם ומגוריהם, על גילויי תרבותם ופראותם ברחבי תבל ובעמקי הזמן, על הגזעים המגוונים שלפיהם נחלקו ועל הציוויליזאציות השונות שואתן יצרו, עיוותי שנאה ואהבה, רשעות וצדיקות, השמדת הזולת והקרבה עצמית – כל אלה עשו אגודה אחת במקרה שידובר בו וגרמו לכך שקרבן למעשה הנקמה בי נפלה נערה מבנות העם היפני, סַצ’יקוֹ אהובת נפשי.
האומנם אהבתי את סצ’יקו?
מה אומר ומה אדבר ומה אצטדק? בן שתים־עשרה הייתי בימים ההם, והשאלה שהצגתי לעצמי זה עתה שאלה רטורית היא דוגמת הקושיות: האם אהב אודיסס את פַלס־אתינה? האם אהב דון קיחוטה את דולציניאה או, להבדיל אלף הבדלות: האם אהב האר"י הקדוש את השכינה?
בעיר שבה גדלתי הופיעו היפנים ככובשים: אנשי פלדה, קשוחים, חטובים, ממושמעים עד גולמיות. את עמה של יפן במולדתו לא הכרתי. עיני לא ראו אלא חיילים, קצינים, מושלים, פקידים, שוטרים וסוחרים – הן הימים היו ימי השיא של מגמת ההתפשטות, שהקיסרות היפנית הגשימה הלכה למעשה. את לשונה של יפן לא שמעתי, את שכיות חמדתה, את עדינות אמנותה, את פאר גינותיה, שאילנותיהן מרכינים ראשם בהכנעה וסרים ללא ריגון למשמעתו של הגנן המכביד ביד רכה את אכפו עליהם – את כל אלה לא ראו עיני, ואפילו את המוסיקה היפנית, גם אם ניסרה מדי פעם בחלל, לא קלטה אוזני. פעם אחת טיילתי בגן ציבורי ונתקלתי במחול קבוצתי מסורתי מבוצע על־ידי מאות יפנים. אותה שעה חדרה אל תודעתי בפעם הראשונה מנגינה יפנית עצורה, לירית־אישית, החוזרת על עצמה במונוטוניות עקשנית, תקיפה אך נוגעת ללב. ואולם היצירה הכוריאוגראפית שהוצגה לעיני, לקול צליליה של זו, עמדה בסתירה כה בוטה למנגינה, עד שהלחן נשכח ממני כליל ולא נותרה בזיכרוני אלא תמונה מעוררת פלצות של גדודי רובוטים המנענעים איבריהם כאיש אחד, נענוע מתכתי־מכאני תוך אובדן מוחלט של אישיות, משל למערכת נולים אוטומאטית המופעלת בבית־חרושת לטקסטיל. אלא שמערכת המחול לא יצרה כסות לגופו של אדם, כי אם נתנה ביטוי למכונת־מלחמה אדירה על מנופיה ואביזריה האימתניים, אשר הרקידה חיילי עופרת שהעלו בשר וקרמו עור, ודם זרם בעורקיהם ואנוכי לא ידעתי אז ולא עלתה על לבי כי תנופת עוז ותעצומות מעין זו תימוג כעשן בעוד תריסר שנים, והאקורד הסופי שלה יתבטא לא בפרשנות כוריאוגראפית־מיליטאריסטית של פזמון חוזר נוגה ולבבי, אלא בתצליל דראמאתי ביותר של מנגינת ההיסטוריה האנושית שהשמיעו פצצות נַגַסַקי והירושימה.
וכשם שאוזני שמעו מנגינות יפניות בלא שקלטו אותן, כך ראו עיני נשים יפניות בלא ששיגרו את דמויותיהן אל תודעתי, אל דמיוני, ואל זיכרוני, חוץ ממקרה אחד בלבד, ולו מוקדש סיפורי זה מי היו הנשים היפניות שאת דמויותיהן יכלו עיני לשגר אל תודעתי באותה עיר סינית כבושה?
בראש וראשונה מטרוניתות נשואות לאנשי הצמרת של הפקידות והצבא שהיו על־פי רוב עטויות משי צבעוני ורק אפס קצהו היה נגלה מדי פעם בפעם עם נפנופי המסווה הפרוש על פתחה של מרכבת ריקשה מתנודדת, רתומה לבהמת־משא מהלכת על שתיים בצורת סיני שטוף־זיעה הרץ כל עוד נפשו בו לשבור בר לו ולמשפחתו, תוך ניסיון לעמוד בהתחרות לא רק עם סוס כי אם גם עם מכונית שעשתה בימים ההם את צעדיה הראשונים להדברת כלי־הרכב המונעים בכוחות אדם ובהמה. מטרוניתות אלו, המוצנעות במעמקיהם של אותן מרכבות־אדם, השתייכו למעמד העליון.
במקום השני במִדרג החברתי נמצאו נשי סוחרים יפנים תושבי הקבע של העיר, שהתיישבו בה זמן רב לפני הכיבוש ושימשו על־פי השמועה, מעין חיל־חלוץ אזרחי העובר לפני המחנה הצבאי. נשים אלו היו ממש זהות בקומתן הבינונית האחידה, בדלות בשרן העטוף קימונו רחב־שרוולים, בקול נקישותיהם של קבקבי העץ הנעולים לרגליהן על גבי ריבועי הבטון של המדרכות או אבני המרצפת, ואפילו בתינוקות שהיו קשורים אל גבותיהן באבנט מהודק הדק היטב לחזה שטוח והתנדנדו בקצב שתופפוהו הקבקבים – קצב אחיד, שלא השתנה מעולם.
ועוד סוג אחד עשוי היה להיקלט המוחי, ולו אך במטושטש ובמעורפל: אלו הן הפרוצות המקצועיות שהיו מועסקות בבתי־הבושת היפניים לרווחתם ולישועתם של חיילים וקצינים המרוחקים ממולדתם. בן שתים־עשרה הייתי, כאמור, ומוסדות מסוג זה היו אפופים מסתורין בדמיוני, מעין ביברים על כוכב־לכת אחר, שכולו סגור ומסוגר, דוחה ומגרה, מעורר סקרנות וסלידה כאחת; על אחת כמה וכמה הבריות המאכלסות אותו, שכל אחת מהן קדשה וקדושה בעת ובעונה אחת. לא אחת היה אחד מחברי הגימנזיסטים בני כיתתי תוקע אצבעו בצלעי כשהיינו מהלכים ברחוב הראשי של העיר ומורה על בובה מפורכסת שפניה מרוחים בכל צבעי הקשת וכל עצמה דומה היא לדגם סינתטי של חיה ססגונית המהלכת על שתיים ומזקרת את פרצופה בשוק כטווס בגן־חיות. התיעוב שעוררו בי דמויות אלו לא היה בו כדי לעקור מקרבי את ההתרגשות המיסטית שהתחוללה בנפשי למראה נציגות המקצוע העתיק ביותר בעולם במהדורתו היפנית דווקא; אולי משום שבאותם הימים הייתה יפן בעיני סמל השלטון, וצירוף זה של שליטה המפקירה את גופה גירה את דמיוני בעצם קוטביותו.
את מהותה של הגיישה היפנית בפעולתה המקצועית־אמנותית הכרתי לראשונה שנים רבות לאחר מכן. עוד יותר – הרבה יותר – מאוחר, כמעט בגיל העמידה הופיעו לנגד עיני דמויות הנשים באמנותה של יפן, לאו דווקא ברחבי הקיסרות היפנית אלא בבתי־הנכאת שבאירופה או באלבומים האמנותיים שעל גבי הכוננית שלי בירושלים עיר הקודש. לא בכדי מצויה בהם האלה קיצ’יז’וֹטֶן מתקופת פוּג’יוַורָה, שחוטבה מעץ אדום במאה השתים־עשרה והיא ניצבת עטורת כתר ועתירת עדיים על בזיך מלא פירות. אף שמורה בזיכרוני דמות חמקמקת של נערה יפנית משוכלת רגליים שהאמן דאינצי ניאובאי הטביעה על משי בצבעים רכים־דקים עד טשטוש־מה ודיהיון ועוד זכורה לי הקורטיזאנית המקסימה בת המאה השמונה־עשרה, שהרשם הגאון אוסטווא העלה את קווי דמותה השחורים־אפורים על נייר דק ושקוף בהינף חד־פעמי של נוצה מרחפת ברוכת אל. ועתה, בעת כתיבת הדברים, צפה ועולה לנגד עיני ליתוגראפיה־פרוטומה של הגברת הנאווה בקימונו מעשה ידיו להתפאר של קַטַגַווה איטַמַרו. והנה, עד היום הזה הייתה רק יפנית אחת בחיי שקישרה בין חוויות מאוחרות שבצפייה ביצירות אמנות לבין הצצות בוסר במופלא ממך בעיני בשר; היחידה שאיחתה את הקרע בין הנגלה לנסתר, בין קדושה לקדֵש, בין הופעה שמימית־רוחנית נשגבת לבין תופעה ארצית־גופנית משפילה עד דכא הייתה סצ’יקו.
ב
סצ’יקו התגוררה בדירתנו. אמנם פרק זמן קצר מאוד, אבל עובדה היא כי ישוב ישבה עמנו. ולא רק סצ’יקו; באותו פרק זמן עצמו היה לנו עוד דייר אחד – דימיטרי אַפַנַסיֶיביץ' שמו.
אין צריך לומר כי סצ’יקו הייתה יפנייה, דימיטרי אפנסייביץ' – רוסי, ואנחנו משפחה יהודית.
מדוע התגוררנו כולנו בדירה אחת?
משום שאבי ידוע־חולי היה והרבה להיזקק לרופאים, לתרופות ולבתי־חולים, וביטוח רפואי לא היה ולא יכול היה להיות בסין בשנות העשרים והשלושים של מאתנו. כל ימיו עסק אבי בהוראה, שראה בה עבודת קודש כיוון ש"חינך ברוח לאומית עברית את ילדי ישראל בעדות נידחות, שההתבוללות אכלה בהן בכל פה". הוא לא הרפה ממלאכתו אלא כאשר מרותק היה למיטתו כליל או כל אימת ששיעולו השחפני מנע ממנו להרביץ תורה בכל צורה שהיא, לרבות הכנה לבר־מצווה. אמי אף היא מורה הייתה, ועל מכסת שעותיה בבית־הספר הוסיפה שיעורים פרטיים למכביר, בנסותה להחדיר את תורת המתימאטיקה למוחות אטומים של בני עשירים שהוריהם לא היו מוכנים להשלים עם טמטום בניהם ובנותיהם. מלבד אלה היתה אמי עקרת־בית, אם לשניים – בת ובן – שבחינוכם השקיעה הרבה. אף־על־פי־כן היו צורכי הריפוי של אבי מאכלים תכופות את משכורתם של שני המורים, והעיסוקים הנוספים לא היה בהם כדי למלא את החסר. לא נותר אלא האמצעי האחרון: השכרת חדרים. דירתנו השכורה הייתה מרווחת למדי, ועל כל פנים המרווחת ביותר בחצר. בירכתיה של אותה חצר ניצב בית לבנים אדמדמות ובו שתי דירות: האחת שלנו, והאחרת – קטנה יותר – של בעל־הבית, קוריאני ענקמוני שרוב הזמן ישב במולדתו ולא היה מופיע בביתו אלא פעם אחת בחודש, כדי לגבות שכר־דירה ולגעור בחצרן הסיני שהשגיח על הבית ושימש את דייריו. מן הבית שלנו ועד לשער החצר השתרעו טורים של בקתות עץ עלובות, שבהן נדחסו משפחות “ברוכות” ילדים של פועלים סינים שכירי יום ותגרים הסובבים עם מרכולתם בחוצות העיר. ארבעה חדרים היו בדירתנו. אחד מהם היה מושכר כמעט דרך קבע. בצוק העת הושכר גם השני, וכשהיו כלים כל הקצים היינו משכירים אפילו שלושה חדרים.
בפרק הזמן המתואר הושכרו כאמור שני חדרים: האחד לסצ’יקו והאחר לדימיטרי אפנסייביץ' – שניהם כמעט בעת ובעונה אחת, בהפרש של יום אחד, שעות אחדות לאחר שליד שער החצר נתלתה מודעה: “שני חדרים להשכיר”. למודעה זו קדמו כמה חודשי רווחה יוצאת מגדר הרגיל, שכן כל ארבעת החדרים היו ברשותנו, ולא רק לאחותי הבכירה היה קיטון משלה כי אם גם לי, ובו שולחן כתיבה, כוננית ספרים מיטה ו… קירות, שאת כולם כיסיתי בנוסחאות כימיות, שכן באותה תקופה התחלתי ללמוד כימיה וקיבלתי כעין גילוי שכינה את העובדה שכל מהותו של הועלם הגשמי ניתן להביעה בדרך של צירוף אותיות האלף־בית הרומי.
כל החורף ההוא היה אבי כמעט בריא, ופרט לכמה זריקות לא נזקק לשום טיפול רפואי. אולם באביב חלה הרעה במצבו, ובהתייעצות בין רופאים שנתכנסו בבית הוחלט על הצורך בניתוח. מודעת ההשכרה הייתה הצעד הראשון לגיוס הכספים הדרושים. הראשון בא דימיטרי אפנסייביץ', גברתן יפהפה שהתכלת בעיניו הייתה נטולת הבעה כלשהי, שערו השחור מסורק ומתומרק עד ברק, שפמו עשוי למשעי ולחייו מגולחות עד כחול. לבוש היה סגין של קצין צבא הפרשים הרוסי מימי הצאר, וכל כולו דמה לאלכסיי קירילוֹביץ' ורונסקי, מאהבה של אנה קרנינה, כפי שנצטייר בדמיוני באותו זמן, שכן זה עתה סיימתי את קריאת הרומאן של טולסטוי. אמנם ברגע שעלתה בדעתי השוואה זו, בו ברגע התחלתי מערער עליה, כיוון שמיד נכנס הספק בלבי אם באיזה מקום שהוא ב"אנה קרנינה" נאמר ששיניו של ורונסקי היו עשויות לשמש דגם מושלם למושג הגיאומטרי “מלבן” כשיניו של דימטרי אפנסייביץ', שהתיזו בהק מרתק על סביבותן כל אימת שפישק את שפתיו הדקות פישוק שהיה בו הן מן החיוך השובה את הלב והן מן האימתנות המבעיתה שבחריקת שן של חיה טורפת.
דימיטרי אפנסייביץ' שכר את חדרה של אחותי, ובעוד יום אחד שכרה סצ’יקו את קיטוני שלי. את השולחן כיסתה במפה אדומה והעמידה עליה אגרטלי שתילים שניטעו זה עתה ועדיין לא העלו ניצה, על הרצפה פרשה מחצלת ואת ארבע פאותיה קישטה בבזיכי זכוכית מלאים נוזלים צבעוניים. על משקוף החלון תלתה וילון צהוב שנחצה במוט עשוי חוליות מתכת ובאמצעותו ניתן היה להסיט את שני החצאים לימין ולשמאל ולהציף באור השמש את החדר, שהיה כמעט שרוי באפלולית. גם את אצטבות הכוננית, שרוקנה מספרים ונתמלאה בחפציה, הסתירה מן העין בווילון, שאף הוא היה צהוב, אך קטן מקודמו ולא נחצה לשניים. אל הקירות הצמידה בדים ארוכים המשתלשלים מלמעלה למטה, ועליהם רקומים עופות עתירי נוצות ססגוניות וארוכי מקור דורסני. את הנוסחאות הכימיות שרשמתי בכתב ידי השאירה על כנן, והן נראו עתה כפירושים בדף גמרא העוטרים בכתב רש"י את טורי הטקט התלמודי. ואולם כל מראה העיניים הזה היה כאין וכאפס לעומת הריח שהדיפו הנוזלים שבזיכים –ניחוח מתקתק־חריף, נוסך שיכרון עדנה עד עלפון חושים. בתחילה מלא הריח את כל הקיטון כולו, לאחר מכן התפשט בהדרגה על פני כל הדירה, ובסופו של דבר חדר אפילו לחצר ופתח בכיבושו שעל־שעל. למן הרגע שעלה ריח הניחוח האלוהי באפי ידעתי כי הנוזלים שבבזיכים משיקויי האלים הם – נֶקטאר, אַמבּרוֹסיָה וכיוצא באלה – ואחת האלות, היא סצ’יקו, באה להסתופף בצל קורתנו. ניתנה האמת להיאמר: מארבעת סוגי הנשים היפניות שמניתי לעיל, לרבות אלו שלא חיות הנה אלא פרי דמיון אמנותי – השתייכה סצ’יקו לסוג השני. כאחת מנשי הסוחרים הייתה. קומתה בינונית, כתפיה צרות וזוויתיות, בשרה עטוף קימונו רחב־שרוולים. קבקבי העץ שלרגליה התפיפו אותו קצב אחיד שטשטש בתודעתי את אישיותה האינדיווידואלית של כל אישה יפנית, ואף כי שום תינוק לא היה קשור אל גבה הידק האבנט את חזה השטוח. אפילו פרצוף אישי משלה לא היה לה. סצ’יקו דמתה לכל בנות יפן: אפה היה פחוס, עיניה שחורות, מלוכסנות־שקדיות, שערה אף הוא שחור, עם גון לוואי של כחילות, והוא מתוח ומבהיק על גולגולתה ואסוף ומהודק על עורפה בעזרת פריפות שונות מעשה אצטרובל, לסתותיה רחבות ובולטת ועור פניה נסוכה עליו צהיבות עדינה, כזו שבנות הגזע הלבן נושאות את נפשן אליה, מפקירות גופן לקרני השמש ומספיגות אותו משחות שונות ומשונות לפני צאתן אל חופי הרחצה, בעת שהן שרועות מעורטלות על החול אשר על שפת הים ובשובן אל מלונותיהן, במאבקן לזכות באותו גוון של עור שהוענק לסצ’יקו בהיבראה. שפתיה היו כמעט תמיד קמוצות, ואני לא זכיתי לשמוע מפיה אלא מלים בודדות ברוסית קלוקלת ועוד כמה קולות מאופקים של כאב, שהשמיעה שעה ששרויה הייתה במצב מיוחד, שיתואר בפרוטרוט להלן. מה הוא אפוא המופת, מלבד ניחוח הנקטאר והאמבוריסיה, שהחדיר בי הרגשת ביטחון כי לא ילודת אישה אלא בת אלים שוכנת בקרבנו? זה היה האות: כאשר באה סצ’יקו לשכור את החדר וניסתה להידבר עם אמי על דמי השכירות עלתה בת־צחוק על שפתיה הקמוצות. שימו לב, שלא כדרך בני תמותה היא לא פישקה את שפתיה בחיוך, כי אם על שפתיה הקמוצות העלתה בת־צחוק אשר התפשטה לאטה על פניה תוך כדי המשא והמתן עם אמי, ומשהגיע ה אל העיניים הקרינה שפע כזה של אור עד שכלי נפשי נלאו מלהכילו והתנפצו.
עד כה העליתי לפני הקורא רשימה ארוכה של דברים שלא ידעתים ולא עלו על לבי בימים הרחוקים ההם. עכשיו בא אני להוסיף עליהם כהנה וכהנה. כשהתנפצו כלי נפשי לא היה לי שמץ של מושג על תורתו של האר"י הקדוש בדבר הכלים שנשברו בשל שפע האור האלוהי שהואצל דרכים אל הבריאה; כשראיתי בבת־צחוקה של סצ’יקו שליח שנשלח אלי מאחת האלות לא שיערתי בנפשי כי הרמב"ם ראה את המלאכים כשׂכלים הנבדלים מן האלוהים לקיום שליחות כלשהי, וכשנבראתי מחדש בקרני מבטה של סצ’יקו לא ידעתי דבר וחצי דבר על ההאצלה, האֶמאנאציה, הקרינה האלוהית שעל־פי התורות הניאו־אפלטוניות העולם נברא באמצעותה.
משחר ילדותי היה לי ענין רב במיתולוגיה אלילית, בעיקר ביוונית, ואף־על־פי־כן טעיתי טעות מרה בעומדי לראשונה לפני סצ’יקו, משום שנעלמו ממני תכונות היסוד של שוכנות הפאנתיאונים. על כן אמרתי בחופזי כי יהוה אלוהי ישראל, קונה שמים וארץ, אל קנא, פוקד עוון אבות על בנים, מטיל מרותו ביד חזקה ומפיל אימתו בזרוע נטויה כי על כן אל גברי הוא, ואילו האלה הנקבה פורשת את שלטונה על באי עולם במקל נועם, ובבת־צחוק לטפנית מושלת בכיפה על עושי דברה ומקיימי אמונתה. לא ידעתי כי ההיפך הוא האמת. אין דומה באכזריות לאלות – החל בתִיאַמַת הבבלית ואיסיס המצרית וכלה בענת הכנענית ובפלס־אתינה היוונית – הצמאות לדם אויביהן וטורפות את גופם ונפשם, ואילו ריח העדנה המתפשט בחלל ונספג בכל סדקיו וחרכיו, כמוהו כבת־צחוק החודרת לכל מעקשי הלב, אינו סימן היכר לאלוהות, אף לא לאלת האהבה מסוג אפרודיטי, או ונוס, שהרי כל אלוהות יש בה מן היסוד הכובש, המכניע, המדביר, ולו גם במקל נועם; אדרבה, אות ודגם הם לנכבש, לאוהב בכל לבו, למתמסר בכל נפשו, למתמכר בכל מאודו, אף אם משתייך הוא עד ארגיעה לגזע אדונים בן חלוף.
בור ועם־הארץ הייתי בכל הדברים האלה: על כן, כבר למחרת היום שבו הופיעה סצ’יקו בביתנו השכמתי קום, מתגבר כארי לשרת אותה לעובדה ולשומרה.
ג
לא עברו ימים רבים עד אשר סצ’יקו בחסדה כי רב, הואילה להיענות לתפילתי החרישית – תפילת העיניים שנשאתי אליה מכל אתר ואתר שבבית – והרשתה לי לשרתה.
היא עבדה בלילות. הייתה יוצאת מן הבית מבעוד יום וחוזרת מעבודתה עם הנץ החמה. בשובה בבוקר הייתה חצר הבית ריקה מאדם, אך לפנות ערב, בשעות הדמדומים הארוכים שבארצות צפון, היו הילדים הסינים מבין תושבי הבקתות מתגודדים בה בעשרותיהם. היפנים היו שנואי נפשם של כל הסינים – מקטן עד גדול. הם לא הסתירו את איבתם לשום יפני ויפנייה, ואם נבצר מהם לבטאה במעשים הביעוה במבטי משטמה. כבר בשבוע השני לשהותה אצלנו חששה סצ’יקו לעבור בחצר לבדה לפנות ערב. באותו יום, כמימים ימימה מאז בואה אלינו, הצצתי בפרוזדור לעבר קיטונה מתוך תקווה לקלוט ביעף את דמותה, ולו כהרף עין בלבד. היא עמדה בפתח קיטוני שהיה לקיטונה, שעונה אל המזוזה ואוספת מאחור את שערות ראשה המוטה כלפי הפרוזדור. משהשגיחה בי קרן עור פניה באותה בת־צחוק אלוהית שמוגגה והמיסה את כל אשר בי. היא רמזה לי שאגש אליה, ומשהתייצבתי מולה נטלה את ידי בכף ידה והוליכתני אל החלון המשקיף על החצר כאם המוליכה את ילדה לבית־הספר. פיה מלמל – ספק ברוסית ספק ביפנית – הברות שלא יכולתי להבין, ואצבעה הורתה על ילדים פוחחים, לבושים בלואי סחבות, מהם אפילו חשופי שת, שמילאו אותה חצר. לאחר מכן התכופפה, התיזה כמה חזיזים מעיניה ועשתה מחוות סאמוראי יפני המרטש את בטנו בטקס של חאראקירי מסורתי.
משסיימה לערוך את הטקס הסמלי שילבה זרועה בזרועי ופסעה חגיגית חזרה אל הפרוזדור. לאטה פסעה, הלוך וטפוף, קבקביה קוצבים הלמות מדודה ואני מחזיק מחרה אחריה. בכל אותה העת לא סרה מפניה בת־הצחוק – מורשת הרקיע השביעי – שהייתה עכשיו כולה שלה וחצייה שלי.
המסר של ההצגה לא היה זקוק לפירושים. סצ’יקו ביקשה שאלוונה בעוברה בחצר מוקפת אויבים בדרכה לעבודת הלילה. הדם זינק לראשי. הבזיכים נתנו ריח. וירח אלוהים את ריח הניחוח וידע אלוהים ויאמר: הילד הזה נעשה אדם. אזי אמרו המלאכים שירה. בשנת שתים־עשרה לחיי נבקעו מעיינות השיר וארובות השמים נפתחו, כדי להזרים באוזני את שירת המלאכים בשני קצבים בעת ובעונה אחת: מתפרץ ורגשני מזה ומדוד ושקול מזה. את המתפרץ והרגשני קצב הדופק שהלם ברקותי: את המדוד והשקול תופפו קבקביה של סצ’יקו. הייתי בן מלך שהחזיר לחיים את בת המלך הרדומה; הייתי אביר שחרבו עשתה תשועה גדולה למלכת חלומותיו ותצילנה מידי שוסים אשר קמו עליה לחללה; הייתי אורפאוס המוציא את אורידיקי מן השאול. אבל אורפאוס ניבט לאחור והפסיד את משאת נפשו, ואילו אני לא הפכתי ראשי אפילו פעם אחת, אף כי חצי הזעם שנורו מעיניהם של הנערים הסינים, דומה, עשו לכברה את בשרה של אֵלתי. על כן זכיתי להלך לצדה של סצ’יקו בלא שאיבדתיה עד הביאי אותה אל תחנת האוטובוס. ובתחנת האוטובוס ישבתי על הספסל, צמוד אליה בכל רמ"ח איברי – אם לא באיברי גופי הרי באיברי נפשי, ואם לא בהקיץ הרי בחלום – עד אשר נעצר המספר הדרוש לה והיא עלתה במדרגות האוטובוס ונפנפה לי לאחור. כל אותו הזמן לא הבטתי אחורה. לא הבטתי אחורה גם בדרכי חזרה, בחצר, אפילו כשעיני ראו בבירור כי אויביה הצעירים של סצ’יקו עומדים בסך משני עברי החצר – כל נער ליד פתח בקתתו – ובידיהם קטעי לבנים אדומות שנשתיירו מאז הקמת הבניין שבו נמצאה דירתנו גדולה מזו: אף בהיפתח הרעה, בעת הרגימה המאורגנת, המרושעת, המכאיבה, כאשר על כל עשרה צעדים שצעדתי ניתכו עלי גושי חצץ אדום מימין ומשמאל, לא החשתי את פעמי אף כהא זה: זקוף וחגיגי צעדתי במתינות באותו הקצב שהתוו קבקביה של סצ’יקו עוד בהיותנו בקיטוני קיטונה, וזה הקצב אשר בו פסעתי למן הקיטון ועד תחנת האוטובוס. לא החשתי פעמי, לא הפכתי ראשי ולא הבטתי לאחור. אדרבה מבטי היה מרותק אל החלון שאליו הקריבתני סצ’יקו לפני שעה קלה, ובלבי תפילה כמוסה שיקרה נס והיא תופיע בו כאותה בתולה קדושה עטורת הילה שעל גבי האיקוניות בכנסיות הרוסיות.
היא לא הופיעה. שום דמות לא הצטיירה בחלונו של הקיטון. אבל בחלון הסמוך, לשעבר חלון חדרה של אחותי, הופיעה דמותו של דימיטרי אפנסייביץ'. הבחנתי בבירור שהוא עוקב אחרי בעיניים כחולות־שקופות, ריקות מכל הבעה, ושפתיו פשוקות בחיוך טורף של חריקת שיניים חטובות להפליא.
ד
למזלי לא היה איש בבית חוץ מדימיטרי אפנסייביץ'. כשעליתי במדרגות הוא עמד כבר בפתח הדלת והמתין לי. עייף הייתי. יגע ורצוץ, נכנסתי לחדר־המיטות של הורי, שעכשיו ישַנו בו אחותי ואני, וישבתי על מיטתי. דימיטרי אפנסייביץ' נכנס בעקבותי. הוא חיפש כיסא בחדר, ומשלא מצאוֹ ישב על אדן החלון. מכיס מכנסיו – שהיו צרים למעלה עד שהידקו באכזריות את בטנו ואת ירכיו, אך למן הברכיים הלכו והתרחבו כלפי מטה עד שדמו לשתי חצאיות הקרויות בימינו מאקסי – שלה קופסת סיגריות עשויה כסף. בלחיצת כפתור פתח תת הקופסה ונטל מתוכה פאפירוסה – סיגרייה רוסית קצרה עשויה מנייר דקיק ומצוידת בפיית קרטון ארוכה. הקיש בה על גבי הקופסה עד שהטבק בצינורית הנייר נתהדק הדק היטב. אז הוציא מכיס חולצתו גפרור שעווה ושפשף את ראשו בסוליית נעלי הלכה שלו. להבת הגפרור הבליחה בזוהר מוגזם, מאיים קמעה, בדמדומים המתכחלים. הוא הצית את הסיגרייה, משך עמוקות את עשנה ופנה אלי בנימה עניינית־יבשה:
“אתה מתכוון ללוות את סצ’יקו כשתצא מן הבית גם מחר?”
“כן,” עניתי קצרות.
“וגם מחרתיים, ובעוד שלושה ימים, ארבעה, חמישה… עד עולם?”
“עד עולם,” פסקתי קצרות.
“ואתה חשב שתוכל להחזיק מעמד?”
רוחי הייתה איתנה, אך גופי היה פגוע ורווי. כל איברי כאבו מן הפגיעות: ידי, רגלי, גבי, צלעותי, אפילו ראשי. לאחר היסוס־מה הפטרתי בגילוי לב:
“אינני יודע.”
דימיטרי אפנסייביץ' ירד מאדן החלון ויצא אל חדרו, אך מיד חזר ובידו מאפרת נחושת קטנה. ניער את אפרה של הפאפירוסה וישב על מיטתי, סמוך לי.
“אתה רוצה עזרה?”
נבהלתי.
“לא.”
“מדוע לא?”
“כי אני לא רוצה שתלווה את סצ’יקו יחד אתי.”
דימיטרי אפנסייביץ' ליטף את שפמו בקפידה, כפי הנראה מתוך ניסיון לכסות על חיוכו הטורף.
“אני לא אלווה, אבל אני יכול לעשות כך שהדרדקים הסינים (הוא השתמש במלת עגה רוסית, שאיני יודע לתרגמה לעברית יותר מודרנית) לא יעזו לנגוע בכך כל ימי חייהם.”
“איך?”
“סמוך עלי. הייתי קצין בחיל הפרשים של הצאר ובצבא הקצינים של דיניקין. במו ידי דשתי בשוֹמפּוֹלים את חלאת בשרם של החיילים המתפרצים מפני אדוניהם.”
“מה זה שומפולים?”
“שומפולים הם מוטות מתכת שנועדו לניקוי רובים. מוטות ארוכים, דקים וגמישים.”
בפעם הראשונה ראיתי זיק של הבעה בעמקי התכלת של עיניו הקרות. זו לא הייתה הבעה של חיה טורפת. אדרבה. הייתה זו הבעת צייד ותיק ומנוסה הבא על סיפוקו למראה החיה שנלכדה.
“אתה רוצה להלקות את הילדים שבחצר?”
“להלקות? חס וחלילה. קצין בחיל הפרשים של הצאר ובצבא הקצינים של דיניקין יודע לא רק להלקות. הוא יודע גם לערוך מבצע צבאי.”
המבצע הצבאי היחיד שראיתי עד אז היה כיבוש העיר בידי היפנים. שעות מספר לאחר שנדמו קולות הירי והנפץ נהרו התושבים הרוסים של העיר אל המדרכות להקביל את פניו של הצבא הכובש. על הכביש המרוצף אבנים ניסו לצעוד בסך חיילים קרביים, לאים ויגעים, נושאי רובים ועמוסי ציוד אישי; והד מגען של סוליות מגפיהם המסומרים באבני המרצפות דמה לממטר של סילוני נקישות רצופות, מעין שארית רעם שנתנפץ זה עתה לאלפי קולות ובנות קול.
הייתי בטוח שדימיטרי אפנסייביץ' משטה בי.
“תעשה מה שאתה רוצה,” אמרתי באדישות.
“ומה תיתן לי?”
“בעד מה?”
“בעד זה שהילדים יחדלו להציק לך.”
“גם אם אמשיך ללוות את סצ’יקו בכל יום ויום?”
“כן, גם אם תמשיך ללוות את סצ’יקו בכל יום ויום לעבודתה.”
את המלה האחרונה לא רק הוסיף כי אם הטעים במיוחד: ל־ע־בו־ד־ת־ה.
“מה אתה רוצה לקבל?”
“כסף.”
במשך כל זמן השיחה הלכו וגברו מיחושי. הרגשתי כל פגיעה ופגיעה. כשהמלה “כסף” ניתקה משפתיו הגיעו הכאבים לשיאם. נלאיתי נשוא את המחשבה שלמחרת היום אשוב להלך באותו נתיב יסורים. ומה יקרה אם יפגעו גם בסצ’יקו בדרכנו אל האוטובוס? מילא, באישה יפנית לא יעזו לפגוע. אבל אני? איך אשא? ואולי ברנש זה יכול באמת לעזור לי, אף אם משטה הוא בי במקצת.
“כמה כסף?” שאלתי.
"כמה שיהיה לך.
“אין לי הרבה.”
“כמה שיהיה.”
“יש לי שלושים יֶן.”
ין הוא המטבע היפני. ואכן שלושים ין היו עמדי. עד להופעתה של סצ’יקו היה הכסף שמור במגירת שולחני. משבאה סצ’יקו שמתי את השטרות בין דפי “ספר האגדה” של ביאליק ורבניצקי, שלא מש מעיניו של אבי בשעות הפנאי שלו ועל כן מונח היה על כוננית בחדר־המיטות של הורי, שהפך עכשיו לחדרנו המשותף – של אחותי ושלי. הספר נשאר בו הן משום שבחדר היחיד שנותר לא היה מקום לכוננית והן משום שבימים האחרונים לא התפנה אבי לקריאה או שדעתו לא הייתה נתונה לכך בצוק העתים.
זה כחצי שנה עזרתי לאחד התלמידים המטומטמים ביותר שבכיתתנו בזיעת אפי, להכין שיעורים, ובתמורה למריטת עצבים נוראה זו קיבלתי חמישה ינים לחודש. שלושים ין היו אפוא חלקי מכל עמלי, ואותו מוכן הייתי למסור לדימיטרי אפנסייביץ' על קידוש שמה של סצ’יקו. הושטתי את ידי אל הכוננית.
דימיטרי אפנסייביץ' קם והזדקף מלוא קומתו הגבוהה. גבר מרשים היה: עורו החוורוור נקרם על לסתותיו ללא חריץ או קמט, מקטורן לבן נח רכות על כתפיו הרחבות, עוטף את חולצת התכלת אשר נמתחת על חזהו האתלטי ונחצית בעניבה צבעונית – פסים־פסים, כעין הקשת – ומהדק את מותניו הצרים. גבר כזה חלמתי להיות בבגרותי.
דימיטרי אפנסייביץ' הסיט את ידי השלוחה אל הכוננית ופסק כולו שופע אבירות:
“תתחיל לשלם לי אחרי המבצע. מלת כבוד עדיפה על כסף.”
מלת כבוד פירושה הן צדק. וכל שלושת המושגים – הכבוד, ההן והצדק – עשויים להתגלם בצירופים תמהוניים מאוד. מכל מקום, כפי שנתברר, הם לבשו צורה סוריאליסטית בהחלט, אם לא ברוחו הרי במעשיו של קצין בחיל הפרשים של הצאר ובצבא הקצינים של דיניקין, אשר במו ידיו דש את חלאת בשרם של חיילים המתפרצים מפני אדוניהם.
ה
בלילה ההוא נדדה שנתי. לא רק משום שלא מצאתי לי תנוחה שתשכך את כאבי גופי החבול, אלא גם משום שמצר הייתי על חסכוני, שבן־לילה יהיה לאין. על אף קשיי הפרנסה של הורי לא חסרתי דבר מכל אשר חפצתי. כעבור חמישה חודשים אמור הייתי להגיע למצוות ולעלות לתורה. אבי הבטיח לי טלית ותפילין, וכבר התחיל ללמד אותי את נוסח ההפטרה. לפי הלוח הלועזי קדם יום הולדתה של אחותי לשלי בכשבועיים ימים, ויום הולדתה של אמי חל כשבועיים לאחר מכן, וכך גם נהגנו לציינם. היה מובן מאליו לכולנו שאין חוגגים בר־מצווה בתאריך לועזי. לפיכך הוחלט שגם את שאר ימי ההולדת נחוג בשנה זו לפי התאריך העברי. על כן הביא אבא הביתה טבלת התאמה בין הלוח היהודי ללוח הגריגוריאני והסביר לי את מהותה. לאחר עיון בה נתברר, לתימהוני, כי באותה שנה מיוחדת במינה נצטמצם ההפרש בזמן שבין ימי ההולדת של שלושת בני המשפחה ליום אחד בלבד: אחותי – יום לפני, אמי – יום אחרי. הוסכם לחוג את כל השלושה בסוף אותו שבוע, דהיינו בשבת שבה אעלה לתורה. אני גמרתי בלבי שעם הגיעי למצוות אקנה את מתנות יום ההולדת לאמי ולאחותי מכספי שלי, מפרי עמלי, משכר־הלימוד שאקבל. אפילו קבעתי בבירור את מתנתה של כל אחת מהן. לאחותי – מאדז’אן או מיונג, משחק שהיה מקובל על המעמד הבינוני והגבוה בסין. המשחק מבוסס על עיקרון של איסוף של סדרות, בדומה לקלפים, אלא שאת מקום הקלפים תופסות בו לבנים קטנות עשויות עץ, כל לבנה מהוקצעת, משופה וממורקת בדופנה האחורי ובארבע פאותיה, ואילו אל דופנה הקדמי דבוקה לוחית שן ועליה מספרים והיירוגליפים סיניים עתירי משמעות, חרותים בצבעים מרהיבי עין. הלבנים הוחזקו בארגז מיוחד, מורכב ממגירות סדורות זו על גבי זו דוגמת השידות שהיו מוצבות בימים ההם בחדרי־המיטות, להחזקת לבנים וכלי־מיטה. בין אביזרי המשחק – משענות עץ ארוכות, שכל אחד מארבעת המשתתפים משעין עליהן את הלבנים שהוא מקבל (אם זיכרוני אינו מטעני – ארבע־עשרה במספר). את כל השאר מניחים על השולחן כך שגבן מופנה כלפי מעלה. המשחקים נוטלים מן הערימה את הלבנה המתאימה ומחזירים אל השולחן לבנה שאינה דרושה להם, אלא שהפעם לוחית השן המצוירת מופנית כלפי מעלה. נעים היה ללטף בקצה האצבעות את גב העץ הממורט של הלבנה, שהיה נוסך בך הרגשה של מגע אינטימי־חמים, ומעניין מאוד להחליק על פניו של השנהב הצונן ולחוש את חספוסם של קווי ההיירוגליף החרות עליו – ציור מתוחכם מסקרן ורב־תוכן. ככל שארך המשחק ונתעצם, היה השולחן הופך לתערוכת כתב סיני ואמנות סינית, שכן כמה מן הלבנים היו מקושטות בציורי פרחים או בדמויות של בני־אדם. הצד האמנותי הוא שקנה, כנראה, את לבה של אחותי במשחק זה, שעיקרו לא היה שונה ממשחק הקלפים רֶמי, שכן אחותי לא הייתה להוטה אחרי משחקי קלפים אף כהוא זה. ייתכן עוד שהמשחק קסם לה משום שייעדה את עצמה להיות פסנתרנית, וצורת הלבנים הזכירה לה את קלידי הפסנתר. תהיה הסיבה אשר תהיה, בחודשים האחרונים הייתה מדברת על המשחק בימים וחולמת עליו בלילות. הורי לא עוררו בנו את יצר המשחק מסוג זה, וסבור הייתי כי לעולם לא יקנו לה מאדזאן במתנה. לה עצמה לא היו מקורות־הכנסה משלה, שכן כמעט כל שעותיה הפנויות היו קודש לפריטה על פסנתר, ואילו אני, אף־על־פי שגם אני מלבד לימודי בבית־הספר הרוסי הקדשתי זמן רב ללימוד הלשון העברית מפי אבי ומכל אות מרובעת שהגיעה לידי – ולאותה עיר בירכתי אסיה, המרוחקת אלפי קילומטרים מכל מרכז יהודי, לא הרבו להגיע אותיות מרובעות – לא הייתי נתון למרותו של מוסד להשכלה שיטתי כגון קונסרוואטוריון וכיוצא באלה, ועל כן היו עתותי בידי לסייע בלימודיו של אותו קשה־מוח ולאגור כספים משלי. אין פלא שהחלטתי לקנות לה מאדז’אן ויהי מה.
אשר לאמי, הרי גם בעבורה בחרתי את המתנה זה מכבר. יום אחד ראיתיה מדיחה כלים בקערה ומשננת מלים אנגליות מתוך ספר שהיה מונח פתוח סמוך לקערה. היה זה ספר מרופט שדפיו הצהיבו ואותיותיו דהו כמעט כליל. בעת ההדחה ניתזו טיפות מים וסבון על הדף הפתוח, ומשניסתה אמי לקנחן נתמסמס הדף כולו, ועמו חלק מן הדף הסמוך.
שתי שפות – גרמנית ורוסית – ידעה אמא על בוריין, ושלטה שליטה נאה בצרפתית. לשם מה זקוקה הייתה ללשון האנגלית?
על שאלתי השיבה בהרצאה ארוכה. היא אמרה כי היפנים עומדים ליטול לידיהם את כל המסחר. הם קנו את מסילת הברזל הרוסית במנצ’וריה, שעוד בימי הצארים קישרה את סין עם סיביר, והיהודים, שהתפרנסו מהמסילה בדרך זו או אחרת, חזרו או יחזרו בקרוב לברית־המועצות. השאר נושאים עיניהם לדרומה של סין. הקהילה היהודית דועכת, ואבא, שהוא מורה עברי, יצטרך במוקדם או במאוחר להעתיק מושבו לדרומה של סין, שעריה פורחות כל עוד לא כבשון היפנים, והקהילות היהודיות בהן משגשגות וכבר עתה מוכנות הן לקבל את אבא בזרועות פתוחות; בשל בריאותו בתקופה זו אין הוא נוסע לפי שעה, אך כדאי כבר עתה לפתוח בהכנות ראשונות שכן בכרכים הגדולים של סין שולטים למעשה הבריטים והאמריקאנים בדרך של זיכיונות למסחר, לחרושת, לבנייה ולתחבורה. על כן, אם גם היא אמא, תזדקק להשתכר ולעזור לאבא בפרנסת המשפחה עליה ללמוד אנגלית ויהי מה. באותו יום רשמתי לפני את שמו של ספר הלימוד, החלטתי נחושה לקנות לה עותק חדש, שדפיו לבנים, אותיותיו שחורות ובולטות וכריכתו קשה ועבה. לפני ימים מספר ראיתי ספר כזה באחד מחלונות הראווה, אבל עדיין לא היה סיפק בידי להיכנס לאותה חנות כדי לשאול מה מחירו.
אך הרכישה החשובה ביותר שאליה נשאתי את נפשי הייתה מתנת בר־מצווה לי לעצמי: שלושה כרכים של המאסף “התקופה” בעריכת דוד פרישמן, הוצאת שטיבל, מוסקווה, 1918. ומעשה שהיה כך היה.
לפני כחצי שנה הוזמנתי לחגיגת בר מצווה של אחד התלמידים היהודים שבכיתתנו. הנער שהגיע למצוות היה בן למשפחה מתבוללת שסירבה עקרונית לחוג את המאורע. הנער לא עלה לתורה ולא הניח תפילין, אבל סבו לימדו בסתר את ההפטרה, וביום שמלאו לו שלוש־עשרה שנה הזמין לביתו את חבריו היהודים של נכדו כדי ישמיע את ההפטרה לפחות באוזניהם של אלה. הנער, שנתברך בקול נעים ובשמיעה מוסיקאלית, קרא את הדברים בצורה נאה מאוד, אף כי לא הבין אפילו מלה אחת מכל אשר יצא מפיו, וגם סלסל בחן רב בנגינת הטעמים. סבתו כיבדתנו בתה ובעוגת שוקולדה, וסבו – נציג מובהק של דור המשכילים שהתפקרו אבל בנעוריהם היה עוד סיפק בידם לחזות מבשרם את חוויותיו של “המתמיד” באחת הישיבות שבמערב הקיסרות הרוסית, זה הסב שוודאי לא שיער בנפשו כי תהליך הסתפחותו אל “תרבות העולם” יוליכנו אל מעבר לגבולותיה של קיסרות זו שבמזרח – נאם לפנינו ברוסית צחה שרק המבטא הגרוני של הריש היה בו כדי לחשוף את מוצאו בדברו, וחצב להבות אש על דור המתבוללים השולחים את בניהם ובנותיהם לרעות בשדות זרים ולהתכחש לתרבותו המפוארת של עמם עתיק הימים. כיוון שהייתי היחיד בכל החבורה שידע קרוא וכתוב עברית, הוליכני אל “חדר המשכית” (“אתה יודע איך אומרים בעברית קאבינט? לא? אני אגיד לך: חדר משכית”), ומבין מאות הספרים שניצבו על המדפים, אשר כיסו את כל הקירות, הצביע על שלושה כרכים בפורמאט גדול ובכריכה חומה מהודרת.
“ראית את אלה?” שאל.
“לא.”
הוא הוציא אותם מן המדף –את כל השלושה – והניחם על שולחן עגול שעמד באמצע החדר. פתחתי אחד מהם, וככל שדפדפתי בו – ובעוד שעה קלה גם בשני הכרכים האחרים – נרעשתי ונפעמתי ונסערתי עד כי נעצרה נשימתי. שנים רבות לא קרה לי כזאת – לא לפני כן ולא אחרי כן – ורק כשנכנסתי בפעם הראשונה בימי חיי למוזיאון הבריטי נזכרתי בחוויית נעורים זו. עד לשלושת הכרכים הללו נסתיימה בעבורי השירה העברית בביאליק ובטשרניחובסקי, והפרוזה העברית – בסמולנסקין ובמנדלי. והנה נגלו לעיני כתביהם של אנשי שם שרק את שמעם שמעתי בעקיפי עקיפין: יעקב כהן ודוד שמעונוביץ. יעקב פיכמן ואליעזר שטיינמן ודוד פרישמן ובוקי בן יגלי, ועוד רבים וטובים שדבר קיומם לא היה נהיר לי כלל וכלל. אך כל “היוצרים והבונים” הללו היו כאין וכאפס לעומת ה"תרגומים": “בין שני עולמות” מאת אנסקי ו"איליאס" מאת הומרוס, ומשירי היינע (היינה) ומיצירות גאטע (גתה) ורבינדרנת טגורה ו"המטאמורפוסות" לאובידיוס ו"הפרש" למיצקייביץ' ו"מאנפרד" לביירון, ועוד כהנה וכהנה מבכורות ספרות העולם וחלביה, מוגשים לי על מגש של כסף בתרגום עברי, באותיות מרובעות, ערוכות מימין לשמאל.
הזקן ראה את התרגשותי. הוא שאל:
“אתה חושק בהם?”
המלים נעתקו מפי. אפילו לא נדתי בראשי לאות הן. מובטחני שהמבט ששלחתי לעברו היה רווי הכרת טובה.
“כמה תיתן לי?” שאל שוב וניצוץ של שובבות נדלק בעיניו.
לא יכולתי לענות לו מה שעניתי כעבור שישה חודשים לדימיטרי אפנסייביץ', כי אז עוד לא הרבצתי תורה לאותו מפגר ולא הייתה לי שום הכנסה משלי.
משלא נענה קרץ המשכיל הישיש בעינו ונקב שכרו לאמור:
“כל הכסף המזומן שיהיה בידיך ביום הגיעך למצוות.”
באותה שעה לא נתתי דעתי על הקריצה. לו ניסיתי לפענחה ייתכן שלא הייתי מתייחס לדבריו באותו כובד־ראש שבו קיבלתי את פסק־דינו, וחוסך לי עמל וצער.
מכל מקום, פסק־דין זה הוא שהמריצני לסרהב בהורי שיבקשו בשבילי תלמיד בשכר, ומאז הושג התלמיד ועד עתה מתעלה הייתי עד לרקיע השביעי בהגותי באושר הצפוי לי לאחר חגיגת הבר־מצווה. כל העלובים אשר סביבי, אם ירצו לקרוא ממיטב יצירות ספרותן של גרמניה, צרפת ואנגליה יקראו אותן ברוסית כשם שקוראים שלט מעל לאטליז המכריז על מכירת קרביים, כשם שקוראים ידיעה על רצח או אונס בעיתון העוטף דג מלוח שנקנה בשוק, כשם שקוראים מודעה גדולה על תרופה למחלות מין, ואילו אני אקרא את פרי רוחם של גדולי המין האנושי מועתק לשפת אבותינו לשפת נביאינו, לשפה שבה ניתנה התורה לעם ישראל במישרין, ובעקיפין לעולם כולו. מי ישווה לי ומי ידמה לי?
ו
והנה עתה, על משכבי בליל שימורים זה, ידוע ידעתי כי תוחלתי נכזבה. סרתי ועבדתי אלוהים אחרים, ואת אלילי הרוח האירופית המרתי בסצ’יקו, האלה היפנית. גדול היה דאבון הגוף וגדולה ממנו מצוקת הנפש, אך זיכרון לכתי שלוב־זרוע עם סצ’יקו על פני החצר, מתחילתה ועד סופה, העלה בסופו של דבר ארוכה לכול. סצ’יקו בלעה את כל גאוני שירתה של אירופה, יצוקה באותו כתב אשורי עצמו שבו העתיק עזרא הסופר את תורת משה, כבלוע הנחש של משה את נחשיהם של חרטומי מצרים. ומשרווח לי קמעה מייסורי התחיל גם מוחי מתנער מדוק ההזיה ומתעורר לאטו לפעולה. Cogito, ergo sum הייתי מגדיר היום – לאו דווקא באורח מקורי ביותר – מעבר זה ממצב למצב, שכן בתחילה חשבתי, אחר־כך חישבתי ולבסוף תכננתי: את המאדז’אן ואת ספר הלימוד האנגלי אוכל עוד לקנות מההכנסות הצפויות לי משיעורי עד לימי ההולדת, ואילו בעד כרכי “התקופה” אשלם בכסף שיישאר בידי לאחר הקנייה. לגבי השאר אבקש את הזקן שיואיל לקבל ממני תשלומים לשיעורין וימסור בידי כל כרך עם סילוק שליש החוב. לבי היה סמוך ובטוח שהוא לא יסרב. זיק השובבות והקריצה הערמומי של אותו ישיש היו שני המראות האחרונים שחלפו ביעף לנגד עיני עד שנפלה עלי תרדמה וכל עצמותי שבה וצללה בבריכת המזור לכל מכאובי – ניחוח חיקה של סצ’יקו.
שנתי הייתה קצרה אבל עמוקה וגואלת. הכאבים נתעממו ושככו. קמתי בבוקר רענן ומלא מרץ. בבית־הספר התענגתי על המבחן לכימיה שנערך באותו יום, כיוון שכל נוסחה ונוסחה הופיעה לעיני במקומה הקבוע על קירות קיטונה של סצ’יקו. הנוסחאות גררו את תמונות הבד את המחצלת, האגרטלים, ואת הבזיכים על תכולתם, שריחם הולך מסוף העולם ועד סופו, ובתוככי הריח, כדג זהב באקווריום, שטה סצ’יקו במלוא הדרה ועדינותה. בשובי הביתה ייחלתי בקוצר רוח לראשית הדמדומים, ובהגיע שעת צאתה של סצ’יקו מן הבית עמדתי על המשמר זקוף ומתוח, מוכן ומזומן לשנס מותני ולרוץ לפני מרכבתה. אבל אני לא רצתי. אדרבה, לאטי הלכתי בחצר לצדה של סצ’יקו – זרועי שלובה בזרועה ממש כביום אתמול – עד הביאי אותה אל תחנת האוטובוס. ובתחנת האוטובוס ישבתי על הספסל, צמוד אליה בכל רמ"ח איברי – אם לא באיברי גופי הרי באיברי נפשי, ואם לא בהקיץ הרי בחלום – עד אשר נעצר המספר הדרוש לה והיא עלתה במדרגות האוטובוס ונפנפה לי בידה. ובלכתי חזרה נקרע הים. לשון אחר: דימיטרי אפנסייביץ' עשה לי ממש אותו הנס שאלוהי צבאות עשה לאבותינו בים סוף.
כביום אתמול ניצבו הנערים בפתח בקתותיהם ובידיהם קטעי לבנים אדומות. אך כל אימת שאחד מהם נשא זרועו ליידות בי אבן, פגע בו דבר מה מבחוץ בכוח אדירים. מיד הייתה צעקת אימים נפלטת מפיו, והלבנה שנועדה להיירות בי נופלת מידו. כמה מהם צנחו ארצה, משתרעים על הקרקע, זועקים ומייללים. בהגיעי אל אמצעה של החצר לא קמה ב"דרדקים הסינים" הרוח להרים עלי יד, ואילו הזאטוטים שעמדו ליד הבקתות הסמוכות לבניין הלבנים נסו בבהלה מן המערכה ונמלטו על נפשם.
כשהגעתי הביתה הרגשתי כאלכסנדר מוקדון, כיוליוס קיסר וכנפוליאון – ככל אחד מהם לחוד וכשלושתם יחד. תוהה על הנס הגדול פרצתי לחדרו של דימיטרי אפנסייביץ' – החדר היה ריק. ישבתי בכורסה – הכורסה היחידה שהייתה בדירתנו, שהועתקה משום מה לחדר זה דווקא – והמתנתי לו. לא יצאה חצי שעה והוא הופיע, תרמיל טיולים על שכמו וכל ישותו משדרת גלים של קורת־רוח והנאה עצמית. תחילה שלה מן התרמיל רוגאטקה, קלע עשוי פיסת עור, שתי קרני עץ, שתי גומיות עבות וידית ארוכה. אחר־כך ניער את התרמיל, ועל רצפת החדר התגלגלו חלוקי אבנים עגולות, כדורים מלוטשים עד שלמות, אבני בליסטראות בזעיר־אנפין. ברור היה שממקום מסתור אשר בחר לו בחצר קלע אבנים אלו מתוך הרוגאטקה היישר בראשיהם של נערי החצר.
“מה בדבר הגמול?” שאל.
מהכיס האחורי של מכנסי שלפתי שישה שטרות בני חמישה ינים כל אחד, שהוצאתים מבעוד בוקר מ"ספר האגדה", והושטתים לו.
הוא נטל מידי את השטרות ונתנם בקופסת הכסף אשר לו, שעכשיו לא הייתה בה אפילו פאפירוסה אחת.
“ומתי אקבל את השאר?” שאל שוב עניינית.
“איזה שאר?”
“אתה זוכר ודאי, ילדי, שהוסכם בינינו כי תיתן לי את כל אשר יהיה לך?”
“זה כל מה שיש לי.”
“הבה ונדייק, ידידי הצעיר. אני חוזר על דברי אמרתי לך בפירוש: כל מה שיהיה לך. לא אמרתי: כל מה שיש לך.”
“כל מה שיהיה לי?”
“כן.”
“עד סוף ימי?”
“חס וחלילה, בני. לא עד סוף ימיך כי אם עד לסיום אותה תקופה בחייך שבה תלווה את סצ’יקו לעבודת הלילה שלה ושוֹב תשוב לביתך בריא ושלם אחר עוברך בשובה נחת את החצר הזאת” – הוא הורה בידו על החלון, מרוצה מאוד מרוח המליצה הרוסית שנחה עליו.
בפעם השנייה מיום שהתמקמו שני דיירי המשנה בדירתנו זינק הדם אל ראשי. אכן, מלת כבוד עדיפה על כסף בפה – רתחתי בַּעְיָים רוחי – אך הכסף יענה על הכול בלב: על צדק, על יושר, על היגיון. נבל, נוכל, בן בליעל! קצין בחיל הפרשים של הצאר לכד אותי במרמה בשפת חלקות וסובבני בכחש במוצא שפתיו. לראשונה מאז נגלתה לפני סצ’יקו חצץ דבר־מה ביני לבינה. חמישה חפצים קמו וניצבו מולי, נתגברו עד שהסתירו את דמותה מעיני, ולו אך לרגע אחד בלבד. היו אלה ארבעה ספרים, שלושה באותו פורמאט ובאותה כריכה, צמודים זה לזה כאבני גזית, ואחד שוכן לבדד, במרחק־מה מהם, ועל ידו תיבה בצבע חום־אדמדם הדומה לשידה של חדר־מיטות, והיא צופנת בחובה קלידי מאדז’אן.
אזרתי עוז לא ייאמן ולבשתי גבורה בל תשוער לנוכח מבצעו המזהיר של דימיטרי אפנסייביץ', שהושיעני זה עתה.
“לא אשלם לך יותר,” פסקתי, “אף לא פרוטה אחת.”
הוא לא ציפה לתשובה כה החלטית. מעין צל של מבוכה חלף על פניו כהרף עין. כן, כהרף עין בלבד. עד מהרה ליטף את שפמו והפטיר בנחת:
“אתה עוד תצטער על כך.”
שנינו החרשנו שעה ארוכה למדי. הוא הפר את השתיקה ראשון:
“אתה יודע את פירושה של המלה היפנית ‘פוקוסיו’?” שאל לפתע בסבר פנים יפות.
לא ידעתי את פירושה של המלה היפנית “פוקוסיו”. הוא לא המתין לתשובתי.
“אני בטוח,” המשיך, “שתזכור מלה זו כל ימי חייך.”
משמעותה של המלה נודעה לי רק לאחר זמן. הוא לא גילה לי את פירושה. סבר הפנים היפות נמחה מפרצופו. עתה העלה את חיוכו הטורף, אך בעיניו הדוממות שוב התנצנצה מעין הבעה הדומה לזו שלבשו פניו בעת שהשיח לי על מלקות השומפולים שהעתיר ביד נדיבה בתקופת עברו המפואר אלא שעכשיו צפנה הבעה זו יותר מקורת־רוח של צייד שלכד את קרבנו, הרבה יותר. קצרה ידי מלתאר צופן זה, על כן אסתפק באסוציאציות המתעוררות בי לזכרה בעת כתיבת הדברים. סבור אני שכזאת הייתה הבעת פניו של פרעה כאשר ציווה להשליך היאורה כל הבן היילוד, הבעת פני של היטלר ברגע שנפלה ההכרעה על הפתרון הסופי של בעיית היהודים והבעת פניו של סטלין בשעה שהחליט על קולקטיביזאציה מאונס של החקלאות ברוסיה, אשר עלתה בהשמדת שלושים מיליון נפש ברעב, בהרג ובעבודה קשה בכפרים ובמחנות הסגר. באותו רגע צלצל הפעמון בדלת הכניסה ואני יצאתי מחדרו של דימיטרי אפנסייביץ' כדי לפתוח את הדלת.
ז
המבצע “פוקוסיו” תוכנן בתבונה רבה, כיאות למבצע צבאי, אורגן בעורמה ובשום שכל והוצא לפועל בקפידה אכזרית.
כשעה לאחר שיחתנו הקשה ניגש אלי דימיטרי אפנסייביץ' והזמין אותי לחדרו. שוב האיר פניו אלי, ככל שפנים אלה היו מסוגלים למאור, ניסה להתבדח עמי, וברוחב־לב משכנע הציע לי שנשכח את העבר. לחיזוק ה"סולחה" התכופף כמעט עד הרצפה והוציא מתחת למיטה בקבוק וודקה ושתי כוסות – אחת רגילה ואחת קטנה יותר. מזג את הוודקה בשתיהן והגיש לי את הגדולה.
“אינני שותה וודקה זה שורף אולי כמה גמיעות.”
הוא שלה מכיסו צלוחית זערורית מלאה אבקה צהובה. בזק מן האבקה אל תוך הכוס. הוודקה הצהיבה.
“תטעם. כדאי לך.”
טעמתי. אכן, היה זה משקה טעים. כל חריפוּת הכוהל, דומה, התפוגגה ממנו כליל.
“שתה עד הסוף,” עודדני דימיטרי אפנסייביץ'.
שתיתי. המצב חזר לקדמותו, דהיינו כפי שהיה כשעזבתי את דימיטרי אפנסייביץ בחדרו לפני שעה. כאז כן עתה נגוז מאור הפנים, וחיוכו הטורף של דימיטרי אפנסייביץ נחשף במלוא דורסנותו. עד מהרה נעלם גם דימיטרי אפנסייביץ עצמו ונותר רק החיוך, דוגמת חיוכו של החתול ב"עליסה בארץ הפלאות". עם כל טורפנותו וטירופו היה זה בכל זאת חיוך. אין פלא אפוא שניסיתי להיתלות בו בצלילתי המבעיתה אל מחשכי תהום רבה שאין לה תכלה כהיאחז הטובע בקש. לאחר פרפורים ושקיעות, כישלונות ואכזבות, מאבקים וחתירות, עלה בידי לצוף למעלה ולשחות אל חוף מבטחים. בחוף חיכתה לי צס’יקו, שיצאה מקצף מי התהום כאפרודיטי מימה של קפריסין. משצללתי בחיקה פקחתי את עיני ונוכחתי בטעותי. לא סצ’יקו ולא אפרודיטי, כי אם אמא, אמי הטובה החרדה לי מיום היוולדי, היא שגחנה מעל למיטתי, הניחה את כף ידה על מצחי והתבוננה בעיני בדאגה רבה.
“אתה ישן מאתמול לפנות ערב בלי הפסקה. נרדמת בשעה שש,” הוכיחתני רכות על פני. “לא אכלת, לא התרחצת, אפילו לא התפשטת, אינך מרגיש בטוב?”
ראשי נמלא אבנים כבטנו של הזאב ב"כיפה אדומה". הרגשתי קבס. בכל כוחי התאפקתי שלא להקיא. כל החבלות שבגופי, שלא הטרידוני אתמול, חזרו והכאיבו לי עכשיו בעוצמה כפולה ומכופלת.
“כן, אמא,” הודעתי לה במצפון טהור, “אינני מרגיש בטוב.”
“אל תלך היום לבית־הספר. תישאר בבית ותנוח. אתה עובד קשה מדי בזמן האחרון.”
היא נישקה לי ויצאה מן החדר.
עשיתי כדבריה. נשארתי בבית. אולם לנוח לא ניתן לי באותו בוקר לא עבות. אדרבה, כל מה שאירעני היה היפוכו של המושג “מנוחה”.
עם צאתה של אמי צללתי שוב בתהום רבה, אבל הפעם בלי כל התנגדות. בעודי ילד קטן המליטה הכלבה של שכנינו שנים־עשר גורים: שבעה זכרים וחמש נקבות. כלבת רועים גזעית הייתה, והביקוש לגוריה הזכרים היה רב. לא כן לנקבות. רק משתיים מהן עלה בידי השכן להיפטר. את שאר השלוש הטביע בנהר, ואותי הזמין להיות נוכח בטקס ההטבעה. אותה שעה נבצר ממני להבין כיצד אותו חובב כלבים כרך בקפידה מקצועית שקיק מלא אבנים בצווארו של כל גור. ומשהפליג בסירה אל טבורו של הנהר שיקע את הגורים בתוך המים בזה אחר זה במין התרוממות רוח חגיגית, משל לכוהן המקריב קרבן־ציבור כדי לכפר על העדה. באגרופו האדיר החזיק שעה קלה במים את הגור – ביתר דיוק את הגורה, שהרי ממין נקבה היו הקרבנות – ורק לאחר מכן הניח לה לצלול, והיא צללה בלי התנגדות. ברייה ממין נקבה צללה אז, ואילו עכשיו צלל יצור ממין זכר. לא התנגדתי, לא פרפרתי, לא נאבקתי, לא פרכסתי. לא הגבתי אפילו כאשר הרגשתי כי ידי אדם עושות בי כבתוך שלהן. כדרכי שכבתי על צדי הימני וראשי מופנה אל הקיר. מישהו הפך אותי כך שנמצאתי שוכב אפרקדן. מישהו כבל אל ידי. מישהו קשר את רגלי. אני לא טרחתי אפילו לפקוח את עיני. רק לאחר שטולטלתי עוד הפעם מתנוחת השכיבה על הגב אל צדי השמאלי ופני הופנו אל החדר, הרימותי עפעף אחד וראיתי שכל אותה מלאכת הקישור הטלטול וההפיכה נעשית בידי דימיטרי אפנסייביץ'. עתה ניסה לקשור אותי למטה בעודי באות התנוחה עצמה, דהיינו כשפני מוסבות אל החדר פנימה. על פרצופו לא נחה אף אחת משתי ההבעות האופייניות לו: לא חיוך טורף ולא מאור פנים. שקוע היה במלאכתו וארשת פניו דמתה לארשת פניו של שכננו שעה שהטביע את הגורות: עניינית, מרוכזת, תכליתית. הוא הידק אותי אל המיטה בשתי חגורות עור כהדק מזוודות לנסיעה ארוכה – האחת מעל לחזי והאחרת מסביב למותני – וזאת נוסף על אזיקי החבלים שכבלו את ידי ורגלי. לשם מה עושה האיש את כל המאמץ הזה? עד כדי כך אדיש הייתי לגופי שלי, שלא שאלתי שאלה זו מתוך דאגה לעצמי אלא מתוך סקרנות כמעט מופשטת.
פקחתי את עיני השנייה. סמוך למיטת אחותי נמצא דלי מים, ומתוכו בלט קצה זרד של ענף שנקטף זה עתה. על המיטה שכבה אישה עירומה כביום היוולדה. על בטנה שכבה, פניה כבושות בכר של אחותי. עקביה דמו לשני אפרסקים והיו צמודים זה לזה. הסוליות של כפות רגליה, שגם הן היו צמודות זו לזו היו חרושות תלמים ואצבעותיהן נעוצות במיטה כחיילי עופרת במשחקי ילדים העומדים בסך בטרם החל המשחק. סבכים מוצקים בלטו בשוקיה, והחריצים אשר במעבר בין שוק לירך, שמעברם השני מצויות הברכיים, אף הן צמודות עד הדק, בלטו בלובנם על עורה, שהיה כולו צהוב כעין הלימון. ירכיה המלאות והשריריות הלכו והתרחבו כלפי מעלה בקצב מהיר ונסתיימו בשתי אשכוליות סמוכות זו לזו. במבט לאחור, על סמך כל שנהיר לי כיום וכל שהיה סתום בפני אז, נראה לי כי זוג האשכוליות ביטא בגֵאותו המגרה את מלוא אימהותו הפוטנציאלית של אגן הירכיים בגוף נשי זה, שדמה לכינור מעשה ידי אומן בשל שני השקעים העמוקים שחיטבו את המותניים מתוך הפגנת הקיטוב שבין צרותם הגלילית של מותניים אלה לבין שפעתן העגלגלת של עגבות העכוז. גם הגב נראה לי דל בשר לעומת שפעה זו. בשל צהיבותו הזכיר לי את הוילון שתלתה סצ’יקו בקיטונה. אף הוא חצוי היה לשניים בחוט השדרה, ואפשר שגם באמצעות חוליותיו ניתן היה להסיט את שני חצאי הגב לימין ולשמאל ולהסתנוור מן האור הגנוז מאחורי העור. ושמא שניהם – האור והעור – נגנזו לצדיקים לעתיד לבוא?
מתך אסוציאציה זו נתעורר בי לראשונה החשד שזו סצ’יקו. ככל שהזדחל מבטי במעלות גופה של האישה הלכו ורבו האסוציאציות, עד אשר הפכו לביטחון: המערומים שראו עיני מערומיה של סצ’יקו היו. אפילו מבעד לקימונו היו עיני מבחינות במקצת כי כתפיה הצרות של סצ’יקו לא נשתפלו בשיפוע רך ככתפי אישה, אלא נחתכו ירדו למטה בזווית ישרה. עתה נתגלתה הזווית במלוא ישרותה הגיאומטרית אף מבעד לשערות הארוכות, שכיסו כתפיים אלו והסתירו את הצוואר. היו אלה שערות שחורות עד כחולות, ישרות ומבהיקות, ואף שלא היו מהודקות אל עורפה בפריפות מעשה אצטרובל, כי אם סתורות היו, עבותות על הצוואר ופזורות על הכתפיים, הן שהסגירוה כליל.
“סצ’יקו?” נמלטה גניחה מפי.
לגנוח – זו הייתה הפעילות היחידה שנתאפשרה לי במצבי, כל עוד רציתי להימנע מדיבור, מזעקה, מבכי.
סצ’יקו לא זעה. גם דימטרי אפנסייביץ' לא שעה לגניחתי. בצעדים שקולים ומדודים קרב אל מיטתה של סצ’יקו. מן הדלי שעמד סמוך למיטה שלף את הזרד הדק שנסתפג מים ובתנופה חזקה חתך את האוויר. שלוש פעמים נפנף בזרד – אחת מלפניו, אחת לשמאלו ואחת לימינו – ובכל פעם פלחה שריקה חדה את אוזני. אזי ניער את טיפות המים שנשרו מן השבט, הגביהו עד לכתפו – אם כי זרועו לא הייתה נטויה אלא כפופה במרפק – ובמלוא הכוח שהרשתה לו כפיפה זאת החל מצליף על עכוזה החשוף של סצ’יקו. בקצב אחיד הצליף – לא מהר מדי ולא לאט מדי – שקולות ומדודות. ובאותו הקצב נתפרשו רצועות אדומות על עורה הצהוב; בזו אחר זו, מקבילות זו אל זו, קרבות זו אל זו בצפיפות גדלה והולכת, עד אשר התלכדו והיו לבשר אחד. שתי האשכוליות היו לפלחי רימון שנבקע לשניים.
עד לאותו רגע הייתי, כאמור, כגור כלבים שאבן תלויה לצווארו והוא צולל תהומה. עתה הייתי כבול־עץ שנתקע בזוטו של ים וחושיו ניטלו ממנו. כריש טורף מזנק אליו, נועץ שיניו בבשרו, פושט את עורו פסים־פסים, והוא אינו חש ואינו מרגיש ואינו מגיב; לא כאב, לא עלבון לא צער – בול־עץ.
בתחילה לא הנידה סצ’יקו איבר. אחר־כך היו עגבותיה מתכווצות קמעה אחרי כל צליפה. כעבור זמן־מה פרפרו במקצת כפות רגליה הזקופות – תחילה הימנית ואחר־כך השמאלית. הפרפורים הלכו והתחזקו. אל הצליל הצורם של מכת השבט – אחת הצורות המתוחכמות ביותר שהמציא האדם למגע בין קליפת הצומח לעור החי – ניתוספה אנחה. ראשיתה היה מצער – פליטת פה קצרצרת, בלומה, חנוקה, מובלגת – ואחריתה שגתה עד כדי יבבות מקוטעות, שהלכו ונתארכו ובסופו של דבר התמזגו ליללה רצופה ומתמשכת. אז בלט ביתר שאת הקצב המדוד של הצליפות, שלא שונה אף כהוא זה כל זמן שנמשך טקס מסמר שׂער זה.
כמה זמן?
עדיין הייתי כבול־עץ נטול תחושות, לרבות תחושת הזמן. על כן איני יודע עד היום הזה כמה זמן עבר למן השנייה שבה הופיעה רצועת האודם הראשונה על בשרה של סצ’יקו ועד לרגע שבו נתכופפה ברכה הימנית, ובעוד היא שרועה על בטנה ופניה כבושות בכר ניתקו אצבעותיה מן המיטה, כף רגלה נתרוממה ועקבה נגע באחת מעגבותיה מתוף ניסיון רפוי למצוא מחסה ומגן.
זה היה האות, כפי הנראה. דימיטרי אפנסייביץ' השליך חזרה אל הדלי את השבט שנתרפט. בשמאלו אחז בשוקה של סצ’יקו, באותה הרגל שברכה התכופפה להגנתה, ואת ימינו דחק בין בטנה לבין המטה ובתנועה מיוחדת במינה, שאני, בתבונת לב דקה של נער בן שתים־עשרה הבחנתי כי היה בה מן התערובת של גסות־רוח אכזרית גלויה וקורטוב של עדינות סמויה, גרר את האישה אל הרצפה. כך גוררים כלב־בית גדול הרובץ להנאתו על הספה שבחדר ־האורחים ומסרב לציית לאדוניו המצווהו לפנות את המקום. סצ’יקו לא סירבה, לא התנגדה לו. לא כיהתה בו אף כהוא זה.
היללה נדמה. זמן־מה הייתה שרועה על גבה בתנוחה שבה הוטלה אל הרצפה. אולם כיוון שנחבלה מהמלקות שספגה והכאיבו לה כנראה החבלות, והיא שכבה על צדה, גבה מופנה אלי ועכוזה המרוצע לוהט כנגד עיני בלהבה אדומה. מתנועת ראשה הסקתי שהיא עוקבת אחרי תנועותיו של דימיטרי אפנסייביץ', שהתפרקד בינתיים על הספה להינפש ממלאכתו אשר עשה. נדמה היה כי אכן התייגע הגבר.
סצ’יקו קמה על רגליה. שערותיה נתלו מעל שתי לחייה והסתירו את פניה. היא פסעה שתיים־שלוש פסיעות וגחנה למרגלותיו של דימיטרי אפנסייביץ'. כאחות רחמנייה המטפלת בחולה אנוש, שנאסר עליו להתנועע באיסור חמור, התחילה מפשיטה אותו מבגדיו. ואכן אותה שעה דמה לחולה אנוש. חיוורון שלא מן העולם הזה נסוך היה על פניו, עיניו היו עצומות, נשימתו כבדה ועמוקה וידיו משוכלות על חזהו המתרומם ושוקע חליפות.
בראשית גררה סצ’יקו את מגפיו משוקיו, אחר־כך התירה את כפתורי חולצתו, הרימה קמעה את גבו והפשיטה את החולצה: תחילה משכה בשרוול השמאלי ואחר־כך בימני. גוללה את גופייתו והסירה אותה מעל לצווארו וראשו. לאחר מכן התירה גם את הכפתורים במכנסיו, מכנסי רכיבה של קצין פרשים שלבש באותו יום ובאמנות מופלאה שלשלה אותם עד לברכיו, יחד עם התחתונים. עד כה קיבל דימיטרי אפנסייביץ' את טיפולה כדבר המובן מאליו – הוא לא הפריעהּ ולא עזר לה. עכשיו סייע בידה קמעה עם שהגביה במקצת את שתו ואת אגן הירכיים שלו. אז חזרה סצ’יקו אל מרגלותיו וגרפה בזריזות את המכנסיים, מעשה אם המחליפה את לבוש תינוקה שהרטיב. משסיימה את מלאכתה כרעה על ברכיה לפני המיטה והליטה את ראשה בתחתית בטנו. במחווה חיננית הפשילה את שערה לאחור, אך גם עתה נבצר ממני לראות את פניה – כבושות היו באזור מבושיו.
שוב עצמתי את עיניי, ולא פקחתין עד אשר הגיעו לאוזני נשיפות תכופות, קצרות, מקוטעות, מתלעלעות, שהבקיעו את נשימתו הכבדה, המוכרת, של דמיטרי אפנסייביץ' והתערבו בה – מנגינת פוגה לוהטת של קצב נטול לחן. שמורות עיני התרוממו מאליהן. מבעד לדוק הדמעות ראיתי את סצ’יקו רכובה על דימיטרי אפנסייביץ', דוהרת עלה וירוד כתינוק על גבי סוס מנדנד, וידיה כידיו של עיוור המנסה לזהות בחוש המישוש דמות מוכרת לו, מלטפות את מצחו, את גביניו, את עיניו, את חוטמו, את שפתיו, את לחייו, את סנטרו, את צווארו. פניו היו חיוורים, עיניו עצומות ותנוחתו אותה תנוחה לאה עד אפיסת כוחות. רק שפתיו קמוצות היו, עד שסומקן הוסתר כליל מתחת לשפמו, שזיפיו הזדקרו קיפודית שלא כתמול שלשום. גביניו נתקרבו זה לזה עד מגע וידיו לא היו משוכלות על חזהו: פרושות היו למעלה, וכפותיהן נחו כקסוות חזייה על שדיה הצעירים של סצ’יקו והצניעום מעיני כליל גם פרצופה נעלם עוד ממני, כי שערותיה נתלו כווילונות ארוכים משני עברי ראשה, ואף־על־פי שהתנפנפו קמעה בקצב דהרתה לא חשפו אף קו אחד מקווי פניה.
פרצתי בבכי. בקול גדול, כתינוק שאין לבכיו מעצור, בזעקת שבר של אדם שקרהו אסון שאין לו תקנה, עולמית.
ח
אינני יודע איך הרגיש תרח שעה שאברהם בנו ניתץ את כל אליליו. אישה אחת סיפרה לי, לאחר שובה ממסע ברוסיה בראשית שנות החמישים, כי מחלון רכבת מהירה שחלפה ביעף בהרי קווקז קלטה עינה עשרות פסלים מושלכים באחד העמקים, מהם כרותי ראש מהם גדועי ידיים ומהם קטועי רגליים – פסליו של סטלין, שנעקרו מכיכרות כרכיה של רוסיה לאחר ששקעה שמש כל הארצות ואב העמים שבק חיים לכל חי. אישה זו האליהה את סטלין כמעט כל ימיה. אף־על־פי־כן – ואולי דווקא משום כך – נמנעה מלתאר את רגשותיה בהיגלות לעיניה המראה הגדול הזה והסתפקה בציון העובדה. גם האוואנגליונים אינם מתארים את רגשותיהם של הנוכחים בצליבתו של ישו, אם כי מכלל דבריהם של בעלי הבשורה כביכול, המספרים דברים כהווייתם ושלא כהווייתם, רשאים אנו להסיק מסקנות ולהעלות סברות בעניין זה. אך לו גם ידעתי בבירור את כל המתרחש בנפשותיהם של אלה שנגזר עליהם להיות עדים לשקיעת אליהם, להוקעתם ולהבאשת ריחם, לא הייתי לומד גזירה שווה מהם. שהרי לגביהם מדובר באלים בני זכר או בני בלי מין, ואילו אני ראיתי אֵלָה בהשפלתה, בייסוריה ובקלקלתה, אלה ממין נקבה שידעה לאהוב עד סיגוף הגוף ולהתמסר עד כלות הנפש – לאהוב לא אותי ולהתמסר לא לי. נער הייתי אז, ועתה זקנתי, ואף־על־פי־כן כל אימת שאני מעלה בזכרוני את “פוקוסיו”, זה מבצע הנקמה בי שבעטיו צופה הייתי במחזה מיתולוגי על אלה שנפלה משמים ונגדעה לארץ, עדיין נמלאת עיני דמעה ולבי נצבט בקרבי עד כדי מיחוש פיסי של דקירה, אף כי בכל הנוגע לי אישית כל העניין הסתיים בכי טוב. ממש “הפי אנד” קלאסי.
מימי לא סיפרתי דבר וחצי דבר מן המוצאות אותי בשבוע ההוא, שכן שעה קלה לאחר שפרצתי בבכי הותרו אסורי ושני גיבורי המיסטריה יצאו את חדרי ועזבוני לנפשי. כעבור שלושה ימים הסתלקו שניהם מן הבית. סצ’יקו – מעולם לא שבתי לראותה. את פרצופו של דימיטרי אפנסייביץ' ראיתי בתצלום שפורסם באחד העיתונים בין טורי מאמר סנסאציוני על רועה זונות יפהפה שלכד ברשת קסמיו הגבריים בת טובים יפאנית. כשנודע לדודי, אחי אמי, שהיה סוחר אמיד באחת הארצות הבלטיות, כי צפוי ניתוח לאבי שלח לנו סכום כסף נאה. לפיכך חזרתי אני לקיטוני ואחותי שבה לחדרה, בלא שנודע לה שמץ דבר מכל שהתרחש בו באחד הבקרים. עד מהרה התברר כי גם תכניותי הכספית עלו יפה – מעל ומעבר לכל המצופה והמשוער. לא זו בלבד שהכסף שהרווחתי עד הגיעי למצוות הספיק לי לרכוש את כל אשר חפצתי, אלא שנותרו בידי אוצרות קורח ממש, הן משום שרבים הביאו לי מתנות בצורת המחאות כסף והן משום שלא הצטרכתי לקנות אלא את ספר לימוד הלשון האנגלית, שכן מסיבות שנבצר ממני להבינן נתחלפו היוצרות ולא אני קניתי מאדז’אן לאחותי, אלא היא קנתה לי משחק זה כמתנת בר־מצווה. אשר לכרכי “התקופה”, הרי המשכיל הזקן הביאם אלי לבית־הכנסת ביום עלותי לתורה ומסרם לי חינם אין כסף. על אחד מהם רשם הקדשה בכתב ידו הנוקדני, בעט טבולה בדיו שכל אשר נשר ממנה – שלא כנכתב בעט הכדורי של ימינו אנו – ביטא את ייחודו של הכותב ושיקף את אופיו. הכרכים שמורים עמי, ואני מביא להלן את הכתובת כלשונה וככתבה, מלה במלה:
מנחת שי להאברך הנחמד והישיש (?) יצחק בן יחזקאל למועד הגיעו למעלת בר־מצווה. מעמקי הלב יצחק ב"ר שמריהו יעקב. פה, חרבין, מאנדז’ווריע.
עד כה עלו בתוהו כל מאמצי לפענח את פשרה של התיבה “ישיש” בהקשר של הקדשה על גבי ספר שניתן במתנה לחתן בר־מצווה. עכשיו, כעבור ארבעים ושבע שנים, מוכן אני לראות בכינוי זה רמז לעתיד לבוא ואות לבאות, מעין נבואה סתומה שנזרקה מפיו של שוחר שפת עבר בא בימים שהעברית הלכה ונשתכחה ממנו באין לו מגע חי עם לשון זו, אך לבו אמר לו כי ישיש אהיה כאשר ארהיב עוז בנפשי להעלות את כל הדברים האלה על הכתב בלשון שכל ימיו נשא את נפשו אליה.
1979
הערם עלינו מצוקות בקול רם, אך שזור נא את אמנויותינו בצחוק נמוך
ג’יימס ג’ויס
א
אינני מתיימר שעלה בידי לרדת לעומקו של המושג “נירוואנה בודהיסטית”, אך באותה שעה לא היה צל של ספק בלבי כי אכן בנירוואנה שרוי אני. סביבי היה גן עדן, פשוטו כמשמעו: גן שכולו עדנה הקיף את אמת־המים שעל שפתה ישבנו –־ הוויטה, נחשון ואני – מסובים אל שולחן עגול שצבעו כעין היהלום, אחד מיהלומי המלכות שזכיתי לחזות בהם במצודת לונדון. במרכז השולחן ניצב בזיך עשוי זכוכית עתיקת ימים ובו תפוח ענק שהחליף את צבעיו מוורוד עד ירקרק, הכול לפי זווית הראייה וכיווּן הקרניים שריצדו עליו מבעד לכיפת העלווה העבותה שהייתה פרושה מעלינו. בגביעי בדולח כחול־בהיר השתצף משקה צהוב־כהה, משיירי הנקטאר, זה שיקוים של אלי האולימפוס ואלותיו: וחזקה על הוויטה שהייתה אחת מהן. פלס אתינה? אפרודיטי? הרה? – ניסיתי לנחש ככל שהעמקתי לנעוץ את מבטי בעיניה האפורות.
בת עשרים ושש שנה הייתה הוויטה, ואנוכי בן שישים ושש; שני דורות הפרידו ביני ובינה. מדוע נישאה לי?
אם בשל עושרי, הרי איני אלא פקיד שעם פרישתו לגמלאות התמסר לתחביבו מאז ומקדם – סיפורי מעשים שהיו ולא היו.
כדת וכדין נישאה לי, ולא עוד אלא זה שנה תמימה שאין ידה זזה מידי ועינה הצופייה, הפקוחה לרווחה, הקולטת כספוג את כל שברירי האורות שמקרינה התולדה כולה, יומם ולילה צוללת אל תוך נשמתי – לפני ולפנים – ומנסה לדלות את חשקי הכמוסים ולהגשימם בטרם פציתי את פי לה. אף שהותנו כאן, בצלם של אילנות אקזוטיים שאת זהותם הבוטאנית לא ידעתי, ולעולם לא אדענה גם אם עד סוף ימי אחמוד להשכיל באמירים הסוכים עלינו, עצם נוכחותנו במקום הזה, שאיש לא נמצא בו מלבד שלושתנו אנו, לא באה אלא למלא אחת ממשאלות לבי, שבלי משים העליתיה יום אחד על דל שפתי.
ב
בימי מלחמת העולם השנייה שירתתי בצבא הבריטי, בחיל האספקה המלכותי. במהירות הבזק זכיתי לדרגת רב־טוראי, וברמה זו נסתיימה הקריירה הצבאית שלי. באחד הימים הועליתי, יחד עם שני טוראים, על טנדר עמוס ציוד ותחמושת, הסמל ישב בתא הנהג.
לאחר דהירה של שלוש שעות בדרך לא סלולה נעצר הטנדר בלב המדבר. פרקנו את הציוד ונטינו אוהל מרוּוח. במרכזו שמנו ארגזי נשק, תחמושת, מזון ומשקאות וליד היריעות ארבע מיטות צבאיות. משנסתיימה המלאכה הודיעני הסמל שעליו להמשיך בדרכו (לא שאלתי לאן, כשם שלא ידעתי היכן אני נמצא). הוא הפקיד אותי על הכבודה עד שובו (לא שאלתי מתי) והסתלק יחד עם הנהג ושני הטוראים.
רק כעבור חמישה ימים חזרה החבורה. אני לא התגעגעתי אליהם. האוהל היה מלא כל טוב ולא חסר לי דבר. בכל חמשת הימים לא ראיתי נפש חיה. בלילות היה המדבר כביטוי של המשורר הרוסי מיכאיל לרמונטוב – “מאזין לאלוהים וכוכב שוחח עם כוכב”. אני הייתי נכנס לדבריהם של הכוכבים או מצטרף אל המדבר בהאזנתו לאלוהים. בימים רבצתי במיטה, לעסתי ולגמתי ככל שהעלתה ידי מן הארגזים וכיסיתי באותיות את גבם של טפסים צבאיים. כך כתבתי את סיפורי הראשון בעברית.
בשובו החזירני הסמל אל המחנה ובאוהל השאיר חייל אחר.
ארבעים שנה עברו מאז. ישוב הייתי בכורסה, רגלי מונחות על שרפרף, מהורהר ומזין את עיני בהוויטה, שסרגה ממולי ומדי פעם בפעם העיפה עלי מבט חטוף, דאוג במקצת. בימי נעורי רקמתי חלומות על העתיד. בימי זִקנתי העליתי לעיני רוחי תמונות מן העבר.
אמרתי להוויטה:
“לרמונטוב נהרג בדו־קרב בדיוק באותו גיל שבו כתבתי את סיפורי הראשון”.
הוויטה שמעה ולא הבינה. היא דרשה הסברים. סיפרתי לה על לרמונטוב, על האוהל שניטה במלחמת העולם, על המדבר הקשוב לאלוהים, על שיח הכוכבים ועל סיפורי הראשון בלשון העברית, שהוויטה לא קראה מימיה.
“מחצית משארית ימי הייתי נותן בעד הצצה אחת באותו אוהל שבלב המדבר,” נתמלטה קריאה מפי.
מובן מאליו שהייתה זו פליטת פה של הזיה נוסטאלגית. משאת נפש מופשטת בנוסח “מי יתנני!” ללא קורטוב של ציפייה להגשמה. הן לא היה לי שמץ מושג על מיקומו הגיאוגראפי של האוהל בחולות המדבר רחב הידיים.
לא כך סברה הוויטה.
שבוע ימים לאחר אותה שיחה התעוררתי עם שחר חורפי עכור־מזדחל ולא מצאתי את הוויטה על ידי. אף שפרשתי לגמלאות, בכל בוקר הייתי משכים קום לפניה, שולף את עיתון הבוקר מתיבת הדואר הצמודה אל דלת הדירה, הולך אל המטבח, שופת את הקפה, ותוך כדי שתייה מעיין בכותרות ומנסה לפתח נוגדנים לרעל הניתז מהן היישר אל נשמתי.
לאחר מכן נוהג הייתי להביא את העיתון אל מיטתה יחד עם כוס קפה מהביל, לנשק את ריסי עיניה הארוכים וללחוש באוזנה דין־דין־דין לטפני, הן כדי למנוע ממנה איחור לעבודתה, שהיה עלול לגרום לה עוגמת־נפש (עד הצהריים עבדה כזבנית בחנות פרחים) והן כדי להצדיק את הכינוי “שעון מעורר חי” שהעניקה לי בחיבתה.
הפעם התחלפו היוצרות. על שולחן הלילה היה פרוש העיתון ועליו ספל קפה מכוסה בטס ובו פתק מקופל. כעולל המנסה למחוק באגרופים קמוצים את קורי חלומו שפשפתי את עיני וקראתי את הכתוב:“היום אשוב רק בערב. הארוחה במקרר ־ מכל פלאסטיק חום, מדף שלישי מצד שמאל בעומק. צריך רק לחמם על אש קטנה מצד ימין של הכירה. המחבת בארון למטה. נשיקות חמות. הווי.”
עד צהרי היום החזקתי מעמד, כי רגיל הייתי בכך. מילאתי את כל ההוראות. ולאחר שהתענגתי על כישוריה הקולינאריים של רעייתי עולת הימים הפעלתי את מערכת הסטריאו, התרווחתי בכורסתי, הדלקתי סיגר ריחני, ולצלילי “הקיסר” של בטהובן עקבתי אחר תימורי עשנו הכחול. משהגיעה קורת רוחי לשיאה צפה לעיני דמותה של הוויטה – אוורירית, שברירית, רוחפת ונמוגה.
חשתי אל הטלפון. חייבתי אל חנות הפרחים וביקשתי לקרוא לה מיד. השיבו לי שהיא נטלה חופשה ליומיים.
עתה ידעתי שהוויטה עזבה אותה לנצח: או לפחות ליומיים – אין זה משנה. גם יומיים בלי הוויטה – נצח! הסיגר נשמט מפי. התקליט נדם, ואני לא טרחתי להופכו. מדקרות חרב חדה ננעצו בצלעי – זו צלקת האוטם בריאתי השמאלית, שמזה שנים הייתה מכריזה על קיומה ברגעי מצוקה.
אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים – אמרו חז"ל. הם ידעו מה שאמרו, ואולי ידיעתי שלי ודעות שִׁקרית הייתה, ככל ידיעה שהורתה בפחד ולידתה באימה.
הוויטה שבה עם רדת החשכה כאשר הבטיחה. ואולם לא לבדה חזרה כי אם בלווית בחור צעיר שתסרוקתו כשל אישה, פרצופו השחום מגולח עד ברק, קומתו גבוהה, וכל כולו משול לאילן תמיר המתפתל ברוח, אלא שגופו של זה היה הרבה יותר גמיש מגזעו של כל עץ שנזדמן לי לראות עד אז. לו נדרשתי לנחש את מקצועו הייתי פוסק ללא היסוס: רקדן.
“אדי!” קראה הוויטה בעליצות ראוותנית במקצת (משום מה כינתה אותי “אדי” – קיצור של אדם בהיגוי אנגלו־סאקסי, אלף צרויה ודלת סגולה ובנגינת מלעיל – אף שידעה היטב ששמי יצחק), “הכר נא את נחשון. הוא מכיר בדיוק את המקום שבו נמצא האוהל שלך מימי מלחמת העולם, ומחר ניסע לשם.”
מחציתה של שארית ימי נדרתי להוויטה תמורת הביקור באוהל, והנה באה לגבות את ליטרת הבשר. צמרמורת חולפת בגופי לזכר נצנוץ זה – ולו אך כהרף עין – של מחשבת זדון נלוזה, שיש בה משום גזירה שווה קלוקלת וחסרת שחר בין נושך הנשך שׁיילוֹֹק לבין הוויטה כלילת השלמות.
אכן, יצר לב האדם רע מנעוריו ועד לשיבתו.
ג
כל העניין נראה כתעתועי דמיון חולני. איך יכול היה נחשון להכיר את המקום והוא לא נולד עדיין כשהוקם בו אוהל המועד לסיפור הבראשית שלי? איך קבע מה שקבע על סמך פליטת פה מקרית שלי, שגם עליה למד רק על־פי עדות שמיעה, והוא מימיו לא החליף עמי מלה אחת? אף לו דיבר אתי לא היה לומד דבר וחצי דבר, שהרי גם אני לא ידעתי היכן ניטה האוהל לפני ארבעים שנה, על אחת כמה וכמה היכן הוא מצוי היום.
כל התמיהות הללו בעינן עמדו גם למחרת היום, אך לא היה בהן לסתור את העובדה שעוד השכם בבוקר נסעתי למדבר. לא בחולות כבושים נסעתי כי אם בכביש אספלט סלול לתפארת, ולא בטנדר כי אם בקאדילאק מרהיב עין, שנחשון נהג בו באלגאנטיות גמישה להפליא ולידו ישב לא סמל בריטי כי אם הוויטה אהובת נפשי.
המכונית החליקה מעדנות. המזגן הופעל בה במלוא עוצמתו ואווירו היוקד של המדבר היה ממנה והלאה. אדרבה, צינה שררה בה, והיא שהעלתה בזיכרוני מזחלת רתומה לצמד סוסים המגמאים מאות קילומטרים אי־שם בירכתיה הצפוניות של תבל, אותה מזחלת שבאחת מפינותיה הייתי מוטל אני – תינוק צרור ברדידי צמר ועטוף פרוות מדיפות ריח בעלי־חיים. רוב הדרך שרוי הייתי בתרדמה, ורק זעיר־שם זעיר־שם נפקחו עיני לספוג את קרני הלובן של קרחוני עולם.
זכרון זה די היה בו להרדימני גם עתה, על כן איני יודע כמה זמן נסענו עד שנעצרה המכונית. בלב המדבר נעצרה, אך לא ליד אוהל כי אם במגרש חנייה רב־ממדים סמוך לגורד שחקים שכמותו ראיתי רק במנהטן של ניו־יורק.
ועל גגו של גורד השחקים ניטע גן העדן שתואר בראשית סיפורי.
ד
כאמור, הייתי בנירוואנה, לגמתי את שיקוי האלים – ואולי היה זה יין המשומר! – והחרשתי. הוויטה מוססה באפרורית עיניה את קרני מבטי המרותק אל פניה והשיקה אל שפתיה את גביע הבדולח. נחשון לא נגע במשקה. הוא דיבר. בלי הפסק, בלי הפוגה, בלי הרף הכביר מלים. קולו היה נמוך, קול מאוב שנשמע כפעפוע של שרץ מרחיש, אף כי מראהו לא היה דוחה כל עיקר. אדרבה, גופו התמיר היה עטוי חלוק בד בגוון של מתכת, ואף־על־פי־כן שקוף, כך שעורו השזוף־מלוטש נשקף מתוכו במלוא חלקלקותו, מגולה כולו, פרט לחצאית קצרה נוסח פרעוני מצרים שהשתלשלה ממותניו ומטה.
משנוכח לדעת כי שנינו – הוויטה ואני – איננו שועים למדברותיו פשט את חלוקו וצלל אל תוך הבריכה. עד מהרה התברר לו שגם תעלולי שחייתו הווירטואוזית לא הרשימונו ולא הוציאונו משלוות עדנתנו. אזי עלה מן המים, שלה מזרק מכיס חלוקו המשיי־מתכתי וכאחות מומחית ומנוסה ונעץ את מחט המזרק בבשר התפוח והזריק נוזל צהוב אל קרבו. משהו זע בקרבי, ונחשון הרגיש בכך. אכן, הפעם הצליח לנער אותנו, לפחות אותי. הוא העיף בי מבט לגלגני וחיוך הסתמן בזוויות שפתיו – שפתי שני של נערה שזה עתה נזדקקה לשפתון בפעם הראשונה בחייה, ודווקא לשפתון רועש. במחווה גנדרנית של מלצר מקצועי מעולה פלח את התפוח בלא שהוציא אותו מקסוותו ואת הבזיך קירב אל הוויטה. היא נטלה פלח בשתי אצבעות והגישה אותו לפיה.
“חן חן,” לחשה. באפרורית עיניה נדלק זיק ירקרק.
קפיץ אוצר עוצמה אדירה השתחרר בקרבי. מיום שהכרתי את הוויטה נהגתי בה ברוך ובעדינות. עכשיו הייתי אלים. רק נגיסה אחת ויחידה הספיקה לנגוס עד שחטפתי את פלח התפוח מבין אצבעותיה, כמעט מבין שפתיה. תחבתי אותו אל פי שלי ולעסתיו לעוס היטב.
עם הבליעה באה הבחילה, אחריה הסחרחורת ואחרי הסחרחורת אפיסת כוחות, תחושת אין אונים של אדם שנקלע למלכודת. משל לצופה בהצגת תיאטרון שהופנט, ובעל כורחו הועלה על הבימה, ומשניעור נוכח לדעת שהוא מוקף תפאורה ועמיתיו אינם אלא שחקנים הממלאים את תפקידיהם. ככל שנתפקח מן ההיפנוזה כן הלך והשתכנע שהתפאורה היא מעשה ידיו של אמן בינוני והשחקנים נטולי כישרון. הברירה שבידו: להיות כאחד מהם או לרדת מן הבימה ולהימלט.
מן ה־Empire State Building ירדתי בשעתו במעלית. אינני זוכר כיצד ירדתי מאותו גורד שחקים שעל גגו הותקנה הבימה. מכל מקום מובטחני שלו היה יעקב אבינו חולם על הסולם שראשו בשמים ומלאכים עולים ויורדים בו לא בבית אל כי אם במדבר, ודאי היה מזהה אותי בין המלאכים היורדים, ושמא לא ירדתי אלא נפלתי, פשוט נפלתי כאחד מבני האלוהים אשר לקחו להם נשים מכל אשר בחרו.
ה
גרסת הנפילה אינה מתקבלת על הדעת, שכן לא נחבלתי ולא נפגעתי כהוא זה. אדרבה, במצעדי און פסעתי אל אשר לפני.
מדבר חולות ללא תכלה השתרע מאופק עד אופק. כל עוד האיר היום צרבה השמש ללא רחם את גופי החשוף, שכל כיסויו מכנסי רחצה על הירכיים. בלילה חזר המדבר והאזין לאלוהים וכוכב שב לשוחח עם כוכב. שוב נכנסתי לדבריהם של הכוכבים והצטרפתי להאזנתו של המדבר. ובעלות השחר נגלה לעיני האוהל. ממבט ראשון הכרתיו, אף כי מאז מלחמת העולם חלו בו שינויים. סרח עודף בלט בין יריעותיו וחצי היריעה העודפת סרחה אל אחורי האוהל. יריעת הפתח הייתה מופשלת כשהייתה, ממש כמו ברגע שקפצתי אל הטנדר שהסיעני מכאן אל המחנה הצבאי. השמש העולה שלחה קרניים אלכסוניות אל האוהל פנימה ועמה נכנסתי אל תוכו גם אני. במקום ארגזי הציוד והתחמושת עמד ארון. בתאורת הזריחה נראה עשוי עצי שיטים.
מארבע המיטות הצבאיות נותרה רק אחת – מיטתי שלי, ועליה שרועה הייתה הוויטה עירומה כביום היוולדה. על גבה שכבה ועיניה עצומות. כרעתי על ברכי וכיסיתי בנשיקות את כל ישותה – מקצות השערות שבראשה עד לציפורני האצבעות שברגלה. כשקמתי מכרוע גמרתי אומר להלבישה ויהי מה. למזלי השגחתי בפיסת בד שהשתרכה מתחת למיטה. צבעו של הבד היה כגון מתכת, ואף־על־פי־כן שקוף היה. משכתי בפיסה המשתרכת ולאחר מאמצים גדולים הצלחתי לגרור את גלימת הבד כולה. מה עוצר בעד הבד הזה? – נתבזקה שאלת תמיהה במוחי, ומיד כבתה, משום שאת כל כוחות הגוף השקעתי במלאכת הגרירה, ובכל תעצומות הנפש התמכרתי לאמנות הכיסוי. והיה שכר לפעולתי: משביצעתי את המשימה בהצלחה הייתה נחת רוחי דומה לאותה חוויה אורגאסטית שבה התנסה גויה לאחר שהפך את מאחה העירומה למאחה המלובשת.
הוויטה המלובשת לא הובאה למדריד כדי לשמש מוצג במוזיאון פראדו. כמוה כהוויטה העירומה שכבה פרקדן במיטתי הצבאית ועיניה עצומות כשהיו. ואני ישבתי בקצה המיטה – עייף, מתנשם ומאושר. בתחילה ישבתי בלי נוע. אחר־כך חשתי שכל שריר בגופי מתכווץ ומתרחב חליפות. חלפה שעה קלה עד שבתודעתי נקלטה העובדה שכל גופי מתעוות מצחוק. צחוק מאופק, אטום, דומם. צחוק ללא קול, ללא צליל. סבור הייתי שאני צוחק מרוב אושר על שמצאתי את הוויטה, שנטשתיה על לא עוול בכפה; ואולם עד מהרה גיליתי שמשהו – ושמא מישהו? – מדגדג את עקב רגלי השמאלית. כך דגדגה אותי אחותי בשחר ילדותי כל אימת שרצתה להקניטני. השפלתי את עיני, ולתימהוני הרב ראיתי את ראשו של נחשון משתרבב מתחת למיטה. כף רגלי דרכה על פניו החלקלקות ולשונו המחוספסת ליקקה ושפה את עקבי.
עכשיו האזין אלוהים לצחוקי האילם שנישא אליו מן המדבר. האזין ולא הניד עפעף, לא הגיב אפילו ברמז קל, אף לא בצל של חיוך, על תעלולו של נחשון, שום בקיע, שום שריטה, שום סימן רופף של פרץ לא נבעה בחומה הבצורה של רצינותו הרועמת.
עד מה שונה הייתה תגובתם של אלי האולימפוס על תעלולותיו של היפסטס, האל האמן. בצחוק הומרי פרצו, ורעמיו הרעישו מוסדות שמים ומוסדי ארץ.
1982
- שני תלמי
- ציפי טל
- נורית לוינסון
- דרור איל
- צחה וקנין-כרמל
- ארמית לוטם
- יהודית להב
- אסתר ברזילי
אין עדיין קישוריות מאושרות