מבקש דעת

סרו צללי השמחה מעל עיר שתיקא, אשר בפולין המדינה; אין קול שיר בחוצות, אין מריע מתרונן מיין; כמו שדה קטל אחרי רעש מלחמה, כן נראו פני העיר לרואה אשר ראה את שמחת יושביה בשבוע העבר והדומיה והעצבון אשר יראו על כל פנים עתה. עברו ימי החג, יום שמחת התורה חלף, וגם שבת בראשית איננה עוד, ולשמחה מי זה ימצא עוד בעיר? בימים האחדים האלה ישכח העני את רישו והסוחר את חובותיו, הנערים את החדר והמלמד נקיון שנים, כי ימי שמחה המה לבני ישראל, ימי שמחה אשר רק אותם הנחילו להם אבותיהם ויורום לשמוח בהם בכל לב. בתורה יגילו, כי היא רק היא עוד נשארה להם מכל מחמדיהם מימי קדם, אשר לא המה ולא אבותיהם בעיניהם ראום, רק בספריהם עוד נזכר זכרון להם, וביום אשר ישישו בפליטת ירושתם זאת ישכחו רגע את מקומם ומצבם וידמו כי אם עוד היא בידם אז עוד לא רוששו מכל, אז עוד תקותם כתמר תפרח… אבל הימים האלה לא ימשכו, אחרי סיום התורה יחלו לקרוא בה שנית מראשיתה, ואחרי סיום הדאגות תשובנה לחדש פניהן כמקדם. איש איש ישוב לעבודתו למצוא לחם ברגזה ודאגה, כצפרים יעופו לבקש טרף באשר ימצאו, כי יבול ארצם לא הביאו לאסמיהם, יקביהם לא יפרצו בר, מגניהם לא ראו פרי, כי לא לאיש ישראל להציב לו יד בארץ, לא לו להכין לו לחם, כי אם לבקשנו תמיד בבקר בבקר כחיתו טרף וכעוף השמים, וכן המה בעיני העם אשר בקרבו הם יושבים; ולמה זה נתפלא אם יזכרו תמיד כי בגולה הנם, ואם יחזיקו בתקותם להגאל כאשר יחזיק הטובע בראש שבולת? וכן יזכרו זאת בכל לבם אחרי כל יום מועד ושמחה, כי הוא יראם לדעת עוד יותר שפלם ודלותם, ענים וגלותם. נקיון שנים וחוסר לחם, זאת היא המארה הגדולה בכל הקללות אשר יקולל גבר; אם הבטן ריקה, אז גם הלב לא ימלא עוד מחפץ ותאוה, משמחה ואהבה, רק ידכה ישוח ויהגה אך נכאים.

כמחזה הזה נראה כמעט בכל הערים בארץ ההיא, מקום מושב בני ישראל, אחרי ימי החג בהשבת משושם, הולכי שחוח, פנים נזעמים, נאנחים ונאנקים, ידים עמלות באין שכר, רגלים אשר מבקר לערב יכתו ואין לחם. וגם הטבע כמו ירעם פנים בעת ההיא, יכס שמים בעבים, יריק מטרות עז בלי הפוגה, יהפוך חוצות למוצאי מים, נהרות רפש ומדמנה יכסו פני כל הרחובות, כל רגלים תטבענה ותמעדנה, כל הולך בחוצות ישוטף במים, כמו עד צואר חצה בנהרות איתן, ובכל זאת רגע לא ישקוטו, גם אם בשרם יכאב ועצמותיהם תרעדנה ורגליהם תלאינה נשוא הגויה, כאשר נלאו לחלץ נפשן מעבטיט אשר יכסן עד ברכים. רק לתופשי התורה שלום בעת ההיא מחוץ. המטר לא עליהם ירד ועבטיט לא לרגליהם יהיה למוקש, כי בחדרי התורה המה יושבים; המלמדים ישבו כל היום ולא יצאו פתח, כי בחדרי התורה ימצאו לחמם הצר; הבחורים בבתי המדרש גם המה לא יראו רעה, כי לחמם לנפשם לא בעמל כפיהם ימצאו. ואיך לא ישישו בתורה אם גם בעת רעה כזאת היא עליהם סתרה ותשביעם לחם. ואם גם עניי הצאן הנערים הקטנים ההולכים לחדר לבקש לקח ישאו ויסבלו מאד בשובם בלילה מבית תענוגם זה, אשר ישבו בו כל היום ואשמורת בלילה, ולמען התורה יזחלו כרמשים בלילות האפל בנחלי רפש, אבל הן לא בלי עמל ימצא איש אשרו, וגם המה כאשר יגדלו יזכו לקבל שכרם מהתורה הזאת, אשר עליה ענו את נפשם וגם המה יהיו למלמדים ולבחורים בישיבה, אשריהם מה טוב חלקיהם!

– האין קץ למטר? ארובות השמים נפתחו זה ארבעה ימים ולא יסגרו, האם מבול יאמר אלהים להביא על הארץ? עוד מעט וישארו בתי רגלי טבועים בבוץ כי קרועים המה ולא יאזרו את רגלי ויחף אבוא לארוחת הערב, עת רעה היא – כה השמיע קולו נער כבן שש עשרה שנה.

– אל נא תתאונן, שמואל, על אלהים כי הוא יודע את אשר יעשה, וחלילה לנו מהתאונן כי עוד לא רע גורלנו, הן כמה וכמה נערים כגילך יקנאו בך כי תשב בישיבה ולחמך נתן בעת אשר המה ינועו בחוץ לבקש פת לחם – ענהו רעהו ההולך אתו, נער כבן שמונה עשרה שנה.

– בנערים האלה האשם, כי לו ידעו התורה כי אז היה גם גורלם כגורלנו – האמין לי ישעיה כי צדקתי במשפטי –

– ומה חטאו המה אם השם אלוה חכמה, לוא חנן אותם בלב מבין כי אז היו כמוך –

– נרפים המה, אוהבי עצלות, כי על כן ימאנו להביא צוארם בעול הישיבה ואשמם בראשם –

– אבל הלא תראם יום יום מתדפקים על דלת הישיבה וישיבו פניהם ריקם ואיך תאשימם? –. לדבר הזה לא מצא שמואל דברים לענות ויחרש רגעים אחדים ואחרי כן אמר: הלא מודעת זאת כבר, כל כל לשון עליך לא תצלח, אתה תנצח תמיד את כל מריביך בגמרא וכן בכל ריב לשון, אך בכל זאת בדעתי אחזיק כי לא נעים גורלנו, ולמה תראני את אלה השובבים הסובבים בחוצות לבקש לחם. אני אראך את בן יששכר הגביר הכסיל והבור ובכל זאת יחיה בנעימים, וכמוהו כן המה בני שפטיה ואלחנן וכל העשירים האם טובים המה ממני? מדוע זה יראו המה בטובה ואני אלך יחף בליל חשך בקור ומדמנה למען אמצא ארוחתי? –

– הלא בזה נראה יד שופט צדק, לכל ברואיו חלק אלהים בקו, לזה נתן הון ועושר ולשני חלק לבב חכמה, לך נתן לב מבין אשר יכלכלך ולאלה הנבערים נתן כסף, ולוא חסר נפשם מטובה זאת הלא אז מתו ברעב –

– יתן להם לב חכמה ולי עושר, אני לא אקצוף על זאת –

– האם קרבות תחפוץ בלילה הזה את אלהים? –

– לא קרבות אחפוץ, חלילה לי, אני לא אשים בדרכי אלהים תפלה, ישמרני ה', אבל הקור אכל חצי בשרי ואתאונן, ואיך אוכל לשאת בשרי בשני אשר רגלי בצקו? –

– תקוה טובה תגרש כל יגון, קוה לימים הבאים כי יהיו טובים מאלה ואז תשכח את רעות היום –

– בדבר הזה צדקת, גם אני אקוה כי עוד יבוא יום אשר אלקח אחר כבוד לבית איש עשיר ואז כל הצרות תשכחנה מלבי, אחפוץ מאד להיות עשיר – קרא שמואל בקול שמחה כמו העושר כבר בידו הוא, והוא יספור וימנה את שקלי הזהב אשר נתן לו חותנו.

– עתה אפנה על ימין –

– הגד נא ישעיה אנה תלך? הלא תדע כי אהבתיך ולא אגלה סודך, אך הנה ראיתי פעמים ושלש כי הלכת לבדך בלילה ונזהרת לבל יראוך, אני לא אגלה סודך, אך אם יודע הדבר ליתר בני הישיבה אפחד פן יבולע לך, הלא תדע רוע לבם כי רע הוא מאד ורובם ישנאוך יען כי אהוב אתה למורה, ואם ימצאו בך ערות דבר אז יגלוהו בקהל ותביא רעה על נפשך –

– אבל המה לא ימצאו בי ערות דבר ולא תמצא ידם לעשות לי רעה וכעת לא אוכל לדבר עמך עוד כי גם אני נלאיתי נשוא את המטר והבוץ –. וככלותו דברו הפנה ישעיה שכמו וילך.

– האלכה אחריו או אין? – דבר שמואל לנפשו – נפשי נכספה מאד לדעת אנה הוא הולך? הן דבר סתר לו, זאת אראה והוא יחפוץ להסתיר הדבר, אלך אחריו ואדע מה עמו? אך מה אעשה לארוחת הערב? הן לא יחכו לי ובטני תחסר, אולם בכל זאת השקט לא אוכל כי אחפוץ מאד לדעת סודו, אני אוהב אותו כי איש טוב לב הוא מכל הנערים אשר בישיבה, והוא יורני עת אשר לא אבין דבר בגמרא, אך מדוע זה לא אדע מסתריו? לא אגלם לאיש רק אני אדעם והיה כאשר יריב עמדי אז אפיל עליו בלהות כי אגלה מצפוניו. בן ישיבה כי יסתתר ללכת בלילה הלא דבר הוא! אלך אחריו. אולם הוא הן לא יריב עמדי, ומדוע זה יריב עמדי, הלא בכל עת היטיב עמי והרעב יציקני, לא אלך – ובדברו כזאת הלך מבלי משים רגעים אחדים אחרי רעו, אך הוא כבר נעלם ועקבותיו לא נודעו לו ואז שב ללכת לארוחת הערב.

פרק שני: נוה שאנן

בקצה העיר מזרחה בצד שער העיר אשר יקרא בשם שער שבורה, כי בו יבואו הבאים מעיר שבורה, עמד בית בודד לא גדול מאד אך הדור במראהו. עוד הרחק לפני השער לא ימצאו בתים בנויים במשטר הרחוב, רק בית בית לבד וסביבם גן ירק או פרי ושם גרו רק מבני עם הארץ, ועל כן לא היה עירוב ברחוב ההוא וגם לא בית תפלה, והבית האחרון אשר בצד השער חוצה, הנאוה והגדול מיתר הבתים ואשר סיבבו גן נחמד למראה היה לאיש אשר בני הארץ בשם בן ישראל כנוהו וכן קרא גם הוא לנפשו, אך בעיני רוב היהודים אחיו לא כאחד מהם התחשב, ועוד רע היה בעיניהם מבן אל נכר, כי על חטאת בן עם הארץ לא יביאו אותם במשפט, ואשמות איש ישראל תהיינה משא לעיפה על שכם כל אחיו. וחטאות האיש הזה אמנם רבו מספור, כי גר בודד בבית הרחק ממושב היהודים ורק בימי מועד בא לבית התפלה, ובנו לבש מלבוש כעם הארץ ואת בתו נתן ללמוד לשון וספר ולפרוט על פי הנבל, וכל אלה הלא הנה חוקות הגוים, אשר חלילה לאיש ישראל לבחור בהן, ועל כן היה שמו לחגא בכל העיר, אך הוא לא שם לבו לדברת ההמון, ואולי גם לא ידע את כל אשר דברו בו, כי מפניו חשכו בוז ויוסף להחזיק בדרכו כמקדם. האיש הזה לא יליד העיר היה ורק זה כעשר שנים בא שמה, כי נקרא מאת אדון העיר והארץ אשר סביבה לשים עין על שדותיו וכרמיו, בעת אשר הוא בלה כל ימיו בארצות רחוקות, ובעיר לא ידע איש מי ומה ומאין הוא, כי דבר לא היה לו עם איש בעיר רק עם האכרים ועם סוכן בית האדון, ובתחילה גם לא ידעו כי יהודי הוא עד אשר שמעה אזנם ותרגז בטנם, כי הוא לוקח בשר כשר לביתו, כי אז ידעו כי יהודי הוא, וכי עוונותיו יהיו על עצמותיהם, מני אז החלו לדבר בו בעיר ויהי למלה בפי כל היראים ובנו למופת לכל הילדים אשר אם לא ידעו את תורת רבם אשר למדם בשבוע ההוא, אז התעורר אביהם ויקרא: החפץ תחפוץ היות משומד כבן שמעיה איש-חמודות? וכאשר הלך שמעיה הזקן ברחוב חלו ורגזו כל הילדים מפניו, כמו שד שחת נגלה להם, כי כן שמעו שמו תמיד מנואץ. אבל רק למלמדים, לתופשי התורה ולחרדים היה כמכשול עוון בעיר, לא כן העשירים, אשר גם מפני חטאות נפשם לא יפחדו תמיד כעניים, ואף כי מפני עוון זרים, המה לא חלו ולא רגזו מפניו ואחדים מהם בקרוהו גם בביתו, ויקבלוהו בכבוד גדול עת אשר בא לבית אחד מהם. מוכס הבשר והנרות ויין הדגן, אשר רק על פי האדון תמצא ידם חפצם, המה התרפסו לפניו בדעתם, כי השר לא ישנה אחרי דברו, ופעמים רבות עשה השר הנחה מהמס אשר ירים מכל בית, וגם נתן מתנות לאביוני אדם חטים ותפוחי אדמה, וכל אלה נעשו רק על פי שמעיה. זאת ידעו העשירים היטיב ועל כן חדלו רוגז ויבקשו לקדם פניו ברצון. ואף רב העיר בקרהו בביתו ויתן לו תודתו על הטובות אשר יעשה את עמו ויפזר לו מלא חפנים כבוד כאשר בא אל ביתו נגד כל העשירים. אמנם כל אלה לא הועילו להשיב לב כל בני העיר אל שמעיה, אחרי כי לא כאחד מהם הנהו, לא יתערב בשמחתם, לא יקח חלק במשא העדה ולא בא אף פעם אחת אל אחת האספות. אף כי נקרא שמה, ולא נתן יד לאחת החברות ויהי בודד בביתו בעת אשר נפש מעבודתו. ואל הבית הזה בא עתה ישעיה הבחור בישיבה.

הבית הזה לא גדול היה, כי גם המשפחה אשר גרה בו לא גדולה היתה, רק שמעיה ואשתו ובנו ובתו ומשרת ושפחה, אך נאוה היה במראהו מחוץ ואך כי מבית, כלי יקר לא נמצאו בו אך סדרים ונקיון נפלא, אשר לא הסכינה עין לראות בכל העיר ההיא, קול ששון ומשתה ושיר עליזים לא נשמע בו, אבל מנוחה ושלות השקט. בחדר הראשון הרבוע, אשר דרך אולם באו בו, ואשר ארבעה חלונות לו, שנים לצד מזרח ושנים לצפון ישב שמעיה אל השלחן, לפניו ספר פתוח והוא משים עיניו בו בשום לב עד כי לא התבונן כי איש בא הביתה. ישעיה עמד רגעים אחדים בתחלה באולם לנקות את רגליו ואחרי כן בצד הדלת למען נקותן שנית, אף כי לא עלה בידו להפיק זממו, כי רק את השק אשר לפני הדלת כסה כולו בבוץ ועל רגליו עוד נשאר כהנה וכהנה, המכסה אשר על ראשו ובגדיו הזילו כצנורות מים. בברכו את אדון הבית בשלום הרים היושב את עיניו ויתבונן בבא רגעים אחדים כי לא הכירו ואחרי כן עבר שחוק קל על שפתיו בקראו בקול רצון: ברוך בואך ישעיה – וכל רואה את המראה הזה שחק בלי ספק כמוהו כי כחתול משוי ממים היה ישעיה, בגדיו ומכסה ראשו דבקו בבשרו ושתי פאותיו דבקו בלחייו עד כי לא מראה אדם היה לו.

– קרב הנה, רב לך לעמוד שם, פשוט מעילך ושב אל התנור, הסכלת עשה ללכת בליל אפלה ובמטרות עוז דרך רחוקה כזאת, לא טוב עשית פן יבולע לך, כל אבריך ירעדו מקור וממים, הסכלת עשה – קרא הזקן בגשתו אליו וימושהו מפנים ואחור.

– אין התורה מתקימת אלא במי שממית עצמו עליה – ענה ישעיה – כן דברו חכמינו ואני פיהם אשמור, ולוא גם היו עתותי בידי לצאת ולבוא אליך ככל אות נפשי, גם אז לא חסרתי נפשי מטובה לילה אחד בעבור המטר, ואף כי עתה אשר כגנב עלי לשמור נשף, עתה אשיש מאד על האפלה והסער והעבים כי המה ישימו חשך סתרי ולא תשורני עין, ואיך תשאלני מדוע הלכתי ואיך תיסרני על כי הלכתי? –

– שמור נפשך, זה הוא כלל גדול גם בתורה גם בדרך הארץ, רוחנו לא יגביה עוף אם גויתנו תחלה ותחלש, וכל עמלנו הבל וריק הוא אם בגללו נביא על נפשנו מחלה או פגע –

– אם כן הוא הלא אז היה עלי להוקיר רגלי מבוא ביתך ולהחבא מפניך תמיד, או האם תדמה כי ביד המטר והקור להרע יותר מאשר ירעו לי אלה האנשים אשר אתם אתהלך ומהם לחמי נמצא? הלא פחד האנשים האלה יגדל מפחד כל הפגעים בעיני ובכל זאת אחרף נפשי למען נפשי, כי אתה עשית לי את הנפש הזאת ומבלעדך לא ידעתי כי רוח ונפש לי, ולולא אתה שקמת להאיר עיני כי אז היו גם רוחי גם נפשי כרוח הבהמה, או אלה בני האדם אשר בהמה המה, והנפש הזאת הלא תיקר בעיני מגויתי, כי בלי נפש מה חפץ לי בגויה, ולמען חזק את הנפש הזאת ולמען תת לה און ועצמה לא אשקוט ולא אנוח, לא אדע מגור, פחד זר לי, וכל פגע וכל צרה אשר יסלו עלי ארחות אידם כאין בעיני מול הטובה אשר אראה בטרם בא קץ לאשרי, בטרם יודעו מעשי בקהל ואהיה נגינת אלה אשר לא ידעו בין ימינם ושמאלם, העושים טובה ולא ידעו מה טוב, והמרבים עשות רע יען כי לא ידעו ולא יבינו לפעולתם ומה המה עושים –

ישעיה היה בחור כבן שמונה-עשרה שנה, גבה קומה ודל בשר, וחייו לבנות ורזות, אשר על כן נראו פניו כארוכים מאד, שתי פאות ארוכות וחלקות ומודבקות אל הלחיים ירדו משני צדי מצחו הרחב ותגענה עד קצה הלחיים, בבות שחורות כסו על שתי עיניו, אשר לא גדולות היו אך שחורות כעורב ומפיקות אש. העינים האלה לא התנועעו במרוצה מדי דברו, רק הוסיפו להפיץ ברק, ותעידנה כי האיש הזה נועד להיות אמיץ לב אשר לא יחת מפני כל פגע, ולא רק בשפתיו יצליח להראות כאיש חיל כי אם גם בלבו, וכל מתבונן בו בעת ההיא השתומם בלי כל ספק וישאל את נפשו: מאין באו העינים האלה אל הבחור הזה, אשר כולו אומר רפיון ידים וכח. הזקן התבונן בו בדברו ופניו העידו בו כי שבע רצון הנהו לשמוע ניב הבחור ומבלי ענות אותו על דבריו פתח את דלת החדר הנשען אל החדר ההוא ויאמר: חנה רעותי –

– כרגע אקרא לאמי – נשמע קול נעים מהחדר השני. ואחרי רגעים אחדים נפתחה הדלת ואשה כבת חמשים, אשר קומתה ממוצעת, פניה מאירים ממהרת מעט בלכתה באה החדרה ותאמר: הלא קראת לי אישי? – אבל מה זה תראינה עיני? – קראה פתאום ותתר ממקומה בראותה את ישעיה – איפה היית? ואיכה באת הלום? הן לא ברגל הלכת בליל אופל כזה, הן מים מפכים מבגדיך כמעינות, מה זאת? –

– על זאת כבר הוכחתיו, אך אחפוץ כי יחליף את בגדיו עד כתנתו, כי אירא מאד פן יבולע לו –

– צדקת צדקת, בוא אתי החדרה, בוא –

– לך כרגע הלא צויתיך – ענה גם הזקן אחריה בראותו כי הוא ימאן ללכת.

הזקן הביט אחריו בצאתו וינע ראשו וישב על כסאו. אדון הבית היה איש כבן ששים, גבה קומה ודל בשר זקנו הקטן והלבן כסה רק את קצה לחייו מטה, ועל צדיהן היו שערות רק זעיר שם זעיר שם, עיניו ירקרקות ומפיקות חסד ורצון, חטמו ארוך ושרוע ומצחו משתרע עד למעלה ושערות קצרות ולבנות תכסינה אותו אך מעט. הוא הביט אל צד הדלת בתמכו ראשו בידו השמאלית הנשענת אל השלחן ואת הימינית שלח אל הדלת כמו חפץ להראותה לאיש בדברו לנפשו:

אבני חן כאלה לך, ישראל! פנינם יקרים, אך רפש ובוץ יחשיכו תארם, יעיבו פניהם, ברק חנם יועם ואיש לא ידע ערכם. הה איכה תשתפכנה אבני קודש כאלה בראש חוצות! הקינה הזאת היא לקינה גם עד היום, על חרבות ירושלים ישבת אתה המקונן על שבר בת עמך. הצר והצורר אשר חלל מקדשיה ראו עיניך חללי עמך יזובו בידי מדקריהם, בני ציון היקרים נרמסים כטיט חוצות, זאת ראית ונהמת ובכית מרה ותבקש כי יהיה ראשך אך מים ועיניך אך מקור דמעה על חללי בת עמך, ואיך נבכה אנחנו ואיך נמרר בבכי אם כל אלה תראינה עינינו, כל הצרות אשר הביאו עלינו צרינו ולוחמינו שכורי הנצחון תתחדשנה לרגעים, ולא יד צרים חלו בנו כי אם ידי עמי. המה ישחיתו נחלתם, על כל עץ פרי וענף נחמד יניפו הגרזן לבערו, כל חלקה טובה יכאיבו באבנים, המה בידיהם יכינו קבר לאלה אשר יעלו ביונק לפניהם להשביע נפשם פרי תנובה. המה יניפו ידיהם לכבות כל כוכב מאיר אשר יחל להפיץ נגהו עליהם, המה בידם יביאו כל צרה ופגע על נפשם ועוד ישישו במעשיהם ויתברכו בלבם כי טובה יעשו בעמם. לבי יהמה לך עמי כחלילים, כהה הנני לשברך ואומלל אני כי רפואות תעלה אין בידי להשיב לך רוח טהור רוח חיים. מי יתן ויהיו בני הנעורים הבאים אחרינו מאושרים ממנו, מי יתן ויהיו המה הרופאים הנאמנים לעצמות היבשות האלה, מי יתן ואחרי אשר אנחנו בחשך נרפד יצועינו, אנחנו בני הדור הזה, מעפר אחר יצמח ויעלה ויגדל. זרע רב לך ישראל אך איה הכורם אשר יגדלנו? זרע טהור לך אבל איפה נמצא עוד חלקה טובה אשר לא נשחתה, צחיחי סלע, אבני גיר מנופצות, קוצים וחרולים יכסו פני כרמך בת עמי ותקותי מה היא? כמעט פסה כל תקוה מלבי להיטיב עוד… להיטיב? ומה אדע אני מה טוב? האם אדע אני ללמד ארחות יושר? האם לי הצדקה לחרף את אחי על דרכם כסל, אם אראה כי גם אני לא בדרך סלולה הנחיתי את בני יחידי? כן הוא! בני העבירני ללכת, רוחו נשאוהו הלאה הלאה וימאן עוד למשוך בעול. בני בני, בך שמתי תקותי כי אתה תעשה ותצלח להושיע לעמך ותוחלתי נכזבה, אגדיל איפוא מטע ידי זה אשר בו חנני אלהים להשיב נפשי, הוא יהיה לי לבן ואני אהיה לו לאב, לא גויתו כי אם רוחו יצרתי, רב לי רב, אחזיק בו ואגדלנו ואשמרנו למען יפרח ויגדל ויהיה כזית הודו לעמו, וגם אני בקברות עולם אנוח ורגבים ידבקו סביבי, אז אולי יתעורר רוחי וישיש לראות פועל ידי עודנו חי ולמחיה הוא לאדם רב. איך הבריקו עיניו מדי דברו, איך הפיצו זקים כאיש ערוך למלחמה, כמעט נפלתי על צוארו ואשקהו, אך לא! לא אשקהו, לא אחבקהו, ומי יודע אם לא משנה שמחות שמחתי כעת בבני לולא רפה רוח הייתי, לוא אזרתי כח להסתיר אהבתי בקרבי, מי יודע כמה נשיקות העתרתי עליו כעת לוא גרעתי ממנו אחדות בעוד אשר ילד קטן היה… אך למה זה אריב את נפשי עתה, כאדם עשיתי, אך חלילה לי מחטוא לאלהים, ואם גם לא ככל אשר אקרב וארחק יקרב בני וירחק, אך בכל זאת הן ישר לב ותמים דרך הוא, לא ירע לאיש ולא יעקש דרכיו. מי יתן והיה לו לבב לאהוב את עמו כאשר תאהבהו נפשי, כי אז הלא… אמנם מי יודע אם לי הצדקה לאמור נואש? עוד נער הוא. עוד יטה אזנו למוסר אביו אשר יאהבהו ויורהו, עוד אראה בשמחתי כאשר…

הזקן עצר במלים כי אשתו עם ישעיה שבו החדרה.

– ראה נא מחמד לבי – קראה האשה בבואה החדרה – איך נהפך ישעיה לאיש אחר, הבט אל תארו ואל קומתו, הבגדים בגדי אמיל שינו פניו עד כי איש לא יכירנו, כי היה לבחור נחמד, הנה כן ישנו הבגדים תואר איש כאשר לא פללתי, אשמח לראותו בתבנית הזאת, אמנם יפה הוא למראה עתה –

– אל תרבי להללנו – ענה הזקן רצון בהתבוננו בישעיה ועיניו הפיקו שמחה עם תוגה – אל תרבי לדבר לו חלקות, פן יגבה לבו וישים לבו לתואר הפנים והבגדים ולא לזאת נוצר, ועוד זאת כי אז יכבד עליו עוד יותר לשוב וללבוש בגדיו הראשונים בשובו אל הישיבה –

– אל יפול עלי לבך מורי, כי גאה וגאון רחקו ממני, ואף כי בבגדים זרים לא אתגאה, לבי ירום ונשא בהתבונני בבגדים הטהורים אשר הלבשת בהם את רוחי, בהסירך מעטה כזב ומכסה מגואל מעל עיני, בהראותך ובתתך לי עדי הנפש והרוח, בהם ירום לבי, ינשא ויתפאר אך לא יגבה, בהם אמצא שמחה ויעטרוני כבוד בעיני, אבל גאון לא יתנו גם המה לי, כי לא לי המה העדיים כי אם לך, וכל איש אשר תלבישם בהמה כפי כתנתו יאזרוהו, ורק בי בחר המקרה להצליחני לקחת מידך את היקר אשר רבים לא יבינו ערכו, כאשר גם אני לא הבינותי מה הוא בטרם פקחת לי עינים, אבל המלבושים האלה מה המה? האם בעמל רב ימצאם איש, או ברוב חכמה ודעת יבוא עד תכונתם לדעת ערכם? –

– אמנם גם לזאת דרוש לב וטוב טעם להבין יתרון בגדי אנשים, אשר יתנו פאר ללובשיהם מעל בגדי המתעתעים האלה אשר יתעבום ויתנום לשמצה והמה לא ידעו עד מה, יגזלו תואר אדם מהמה ולא יבינו, ועוד יתפארו בהם ויחזיקו בהם כבדבר קודש ולא יתבוננו כי צלמם נבזה בעבורם –

– שאני אלופי אם אשיבך מלים בתורת שפתך אשר השמעתני, הלא כזאת פעמים שלש הקשבתי מפיך כי כל טוב טעם ודרך הארץ וחוקות החיים המה רק על פי מנהג הדור יצא משפטם, יש אשר מלפנים יהללוהו ויכבדוהו ועתה הוא ללעג ולקלס ויש אשר עתה יתפארו בו ולפנים שמו בו תהלה, ואם טובים המה המלבושים מכל חוקות החיים? הן זאת נראה כי פני הבגדים ישנו מעת לעת הרבה יתר מכל דרכי האדם וחוקות החיים, עד כי גם המשורר בחר בלבוש לסמל החלוף והתמורה, בלבוש תחליפם יאמר, ואם כן הוא מה יתרון לאיש אשר יחליף את תואר לבושו שנה בשנה או חודש בחודש מהאיש אשר יחליפם אחת בדור? –

– כמעט נצחתני תלמידי, אבל שים אל לבך כי ראשית דעת טוב טעם הוא להתבונן למנהג הדור, והאיש אשר יחפוץ בזדון לבר לו דרך חדש ולתת לנפשו חוקי חיים זרים לרוח יתר בני האדם, לו משוגע או קשה עורף יאמר –

– אמנם כן יאמרו, אבל אני אדמה כי לא כן הוא, בעינינו נראה, כי לא על פי מעשיו יובא איש במשפט, כי אם על פי מצבו; אם עשיר ונשוא פנים ישנה ממנהג העם אז על פני כל העם יכבד, והמקנאים בו ימהרו לעשות כמוהו. איש הנודע לחכם יעיז לדבר דבר בפני כל אשר לאיש אחר נחשב לאולת וכל שומעיו יהללוהו. איש נדיב בעמו יעשה מעשים אשר לחטאת או לשגעון נחשבו לוא עשם איש שפל. ומה הוא המנהג אשר נחשבנהו? ואיפה הוא החוק אשר נאמר עליו ראה זה הוא חוק החיים לקטן ולגדול? ואיך נרשיע את עמנו על מאנו להסיר בגדיו מעליו אם הוא מנהגו? ומי זה ישנה דרכו אם לא הוא בנפשו? הן אל דרך הגוים לא ילמוד לעשות כמוהם, הן במעשיהם לא יתפאר ולא יתחרה לצאת בעקבותם בכל דרכי החיים, ומדוע יחליף לבושו רק יען כי דרך העמים הוא? –

– אבל גם זאת היא רעה חולה, כי יקשה ערפו לבלתי לכת בדרכי החיים ככל העמים. הן לא תצדיקם לאמר כי יתרה יעשו בהנזרם מכל החיים, מאלפי אלפים נפשות אדם ויבחרו דרכים להם רק לנפשם, ועל זאת הנם נרדפים ומעונים, נרדפים מחוץ ומעונים מבית, כי כל רגש חיים רחק מהם, כעצמות יבשות יתגלגלו בבקעת התבל וכל רוח חיים אין בהם, כגויות בלי רוח יתהלכו בארץ, כנפשות פורחות אשר אין נשמה באפן ואף קבורה לא היתה להן, האם גם לחיות בארץ ולהתבונן בכל מפעל ומעשה כי איש חי הוא אסור מפני חוקות הגויים? –

– ואני לא כראותך אראה כל אלה, סלח לי מורי, כי את תורתך אקח לכלי מלחמה לי להלחם נגדך. אם היהודים לא יתאוו לבחור בדרכי העמים לא נוכל לשים אשם נפשם, כאשר לא נחטיא את הזקנים על מאסם בדרכי בני הנעורים וימאנו לבחור בהם, והזקנים הלא מעטים המה לעומת הצעירים כמספר בני ישראל נגד מספר כל העמים, ובכל זאת לא יעלה על לב איש לאמר לכל הזקנים: שנו דרכיכם ומעשיכם יען כי בני הנעורים בחרו להם דרכים אחרים, ובני ישראל הלא זקנים המה לעומת כל העמים, עם ישן נושן אשר היה לעם בטרם עוד חבלו הארצות האלה את יושביהן, והוא ישנה דרכו מפני דרכם? ובדבר החיים אשר אמרת כי ימאסו בהם אדמה כי המשפט הזה לא מלבך יצא, אני הסכנתי לשמוע מפיך משפטים ישרים ונאמנים, והמשפט הזה כבר נשמע אלפי פעמים ולא לך הוא, ועל כן ארהיב עוזבנפשי להגיד על פניך כי משפט מעקל הוא מאד. הרשיע את עני על כי לא יאכל מעדנים, שים אשם נפש אסיר על כי לא ילך לשוח בחברת רעים, הרשיעני אני על כי אוכל לחם חסד ולא אראה פרי מעמל כפי, אבל הן מענה אחד תשמע מפי כולנו: לא נוכל; ועל המענה הזה ילא גם חכם לב למצוא תשובה. לוא יכלו בני עמנו להתענג בחיים, לולא סכו כל דרכי החיים בעדם בסירים, לולא הושיבום בשפל בחזקת היד, לולא לעגו להם וחשכו מפניהם רוק בבואם בחברת אנשים, לוא נתנום לחיות על פי דרכם, ואמונתם לא היתה כמכשול עוון להם, כי אז בקשו גם המה חיים ורדפום בכל לבם. אמנם עתה איפה יבקשו וימצאו דרך חיים, אם לא בקרבם רק בין אחיהם? והעמים, האם יחפצו לתת להם שם ושארית בארץ? האם מאהבתם אותם ומחמלתם עליהם ישימו עלילות להם להשפילם ויחרו בהם לאמר: פגרים מתים אתם ותטמאו את הארץ בצחנתכם, בקשו חיים והיו כמונו ואז נחנכם ונקרבכם – כרה שוחה לאיש חי וטמנהו בעפר ואחרי כן קרא לו: התאושש, צא ממחבואך ואני אתן ידי לך –

נצחתני נצחתני תלמידי – קרא הזקן במאור פנים – וזאת היא שלומת פעולתי המעטה כי זרעתי זרעי על ארץ פוריה, והוא יציץ ויוציא פרי הלולים ושמחת לבבי ולנחת רוחי. אחזך ואשמח, אשמע דבריך ולבי ירון ושמח כי תלמיד כמוך לי, אך גם זאת זכור ואל תשכח, כי אהבתך לעמך אל תטה לבך ממשפטי צדק, אהבתך לעמך תתן פאר לנפשך אך אם יחזק רוחך לבלי הטות משפט, כי אם כה תעשה אז יצא שכרך בהפסדך, ואת אשר תיטיב באהבתך תשחית על ידה, כי רק האהבה במשפט ודעת תצמיח טובה ולא אהבת הקופים אשר תחנק פרי בטנה בחבקה אותם – בדברו הדברים האחרונים נפלו פניו פתאום.

– בדבריך אלה תזכירני את אשר קראתי זה לא כביר באחד הספורים: איש אהב עלמה בכל עזוז נפשו ורגשות לבו, בה חזה כל חיי רוחו ותקותו ומשושו, היא היתה כל מערכי לבו בשינה ובהקיץ ובלעדה נבחר לו מות מחיים, והנה בא רעהו אשר בקש בכל לב רק אשרו ויוכיחנו ויאמר לו: אבל שפוט והתבונן מאד על דרכי העלמה ועל תכונת רוחה, פן תמצא בה מגרעת, פן לא נעלה היא כאשר תראה אותה עתה, אסיר האהבה, זכור כי אם תקחנה לך אז הלא כל ימיך תהיה אסיר בחבליה –

– בחכמה דבר האיש וכרע נאמן – אמר הזקן – כי רגשות לב בני הנעורים יתעום לא לעתים רחוקות בתוהו לא דרך, ישקום כוס שכרון לחזות תהפוכות, ואז אחרי שתו לרויה מכוס אהבתם יפוג יין האהבה ויסור השכרון וישאר בלב אך שמה ושאיה ולפעמים גם נוחם ויגון –

– אבל האוהב השכיל ממנו, הוא ענה אותו: אך איך אחזה אחרת אם עיני כה יראוני? ואם אוסיף לזכור אותה אוסיף אהבה, ואם ארבה להתבונן בה כן ירבה חינה בעיני, ולוא ראית אותה כאשר אחזנה אני כי אז לא כזאת יעצתני, ולוא התבוננתי בה כמוך, כי אז אך למותר היתה לי עצתך, אני אחזה בה חיי רוחי ואתה תפחד פן אמצא בה מגרעות אשר לא פללתי, אבל האם גם בחיים לא נמצא מגרעות ובכל זאת נבחר בחיים, ומי זה יבער ויכסל לבקש מראש מגרעות בחיים הבאים להשבית כל תקוה מלבו? –

– הוא דבר כאוהב אשר אהבתו על שפתיו כאש צרבת, אשר סערת רוחו תשביח כל משפט נכון, אבל לא בחכמה דבר –

– אמנם כן הוא. הוא דבר כאוהב ומשפטו נאמן כמשפט אוהב, ואם אחר אחרת ישפוט הוא יען כי לא יאהב, ואיך יוכל האוהב לקבל עצה מפי אחר ואיך יחשוב האחר לתת עצה לאוהב? וכן אשיבך מלים גם אותך, אתה תורני כי אהבתי לעמי לא תתעני. אבל אם אהבה בלבי לעמי אז אאמין אמונה אמן כי כל משפטי נאמנים וכל משפט אחר כמו זר יחשב לי, ואם האהבה הזאת לא לקחה כל לבבי אז הלא אדע לדבר משפט ככל איש שופט בלי אהבה –

– אולם זכור כי לא כאהבה לאשה האהבה הזאת. לאהבה ההיא תספח גם תאות בשרים, בת הדם, אשר בעת ירתיח אז יעלה תמרות עשן להקדיר כל רעיון טהור ומשפט מאיר, ונגד התאוה תקצר גם ידי איש חכם להלחם בעת אשר תרים ראש, היא תצודד לב ותשים אסורים בהרוח ותשחק בו כצפור, ואם גם תרבה חכמת איש לכונן לבו לחקור בעת אשר שלום לו מהתאוה, אך בקומה למלחמה אז תסוג אחור ותסתיר פניה עד יעבור זעמה, ובכן נראה גם חכמים נבערים ככסילים בנוח עליהם שבטה, אך לא כן האהבה הזאת, האהבה לעמו, היא לא בשאון תאכל כי היא לבדה לא שלובת זרוע את התאוה תבוא בלבנו, היא לא תסכסך חושינו בקרבנו, ואם אך נבקש אז ימצא לבנו בכל עת די און לו לשפוט מישרים –

– ואני לא אבין איכה תהיה אהבה בלי תאוה, אם אוהב את עמי אז תתאוה נפשי להכבד בכבודו, ואם יעיז איש לשום כבודו לקלון אז אתעורר ואקצוף כי בכבודי נגע לרעה, ותאות הכבוד האם לא תאוה היא ככל התאוות? האם אין די אומץ גם לה להוליכנו אחריה כשבויי מלחמה? האם לא תתן בלבנו אומץ ועוז להלחם ולשאוף נצחון? ובעת מלחמה האם נשים לב לחמלה על מחנה אויבינו ולא נוסיף להלחם כל עוד אשר בידינו לאסור מלחמה? או אם לא נבקש להסתיר כל חסרונותינו לבל יראו ללוחמינו? הלא כל אלה נעשה בתאות נפש ככל אשר תמצא ידינו, ואם כן הוא, הלא האהבה הזאת לאהבה ההיא נמשלה. אבל אני אדמה כי אהבתי לעמי לא תתעני, כי היא לא כמצות אנשים מלומדה באה בקרבי, לא רק רגשות נפשי הולידו אותה, ותהי להפך, כי בעת אשר החילותי לקרוא בספרים בסתר זה שתי שנים, ואקרא הספרים הכתובים עברית ואראה בהם רק רע על עמי, כל הסופרים יריבו בעמם, ייסרום במוסר אכזרי, כל חטאת וכל אולת יטפלו עליהם, כל מנהגיהם ודרכיהם כצנינים בעיניהם. בראותי זאת אמרתי רגע: אכן עם מושחת הוא כי גם בניו יקומו בו ויגלו שוליו על פניו, וכמעט החלותי לקצות בעמי בטרם עוד ידעתי אהבה, כי זאת לא הורוני מנוער. הורינו ומורינו יורונו רק חוקי הדת, ירבו להביא בלבנו דעת התורה, אך אהבת העם לא תשמע ולא תזכר על פיהם, ותהי לי ראשית דעתי למוקש להרשיע את עמי על פי דברי אחרים, כי עוד לא ידעתי משפט, וכל הכתוב על ספר כתורת אמת אשר לא תמוט לעולם כן הראיתי לדעת, כי לעם הזה יאתה אהבה וכבוד, התבוננתי לדורות אבותיו ולמצבו עתה, לזכרונותיו מימים מקדם ולחפציו ומעשיו ביום הזה ואראה, כי בכבוד עמי להתפאר כי לא עתה אבוש כי בן הנני לעם הזה, אשר צרותיו רבו מחטאותיו, פגעיו משגיאותיו ולא לו להוסר על כי ירחיק בניו מדרכי יתר העמים, כי אם למדיחיו, לאוכלי שארו ובשרו באכזריות חמה, למצמיתיו בחושך להם להוסר, להם בושת הפנים, כי המה אשר להם כבוד ותפארת, כח וגדולה, המה בזרועם החזקה לא יכלו לנצח את העם הזה השפל ורפה הידים, המה יתגרו בו מלחמה לבקרים ולא יצליחו, והוא בשפלותו ינצחם וישיב אחור ימינם, הוא בשפלות ידיו על עמדו יעמוד כסלע איתן אשר גלי הים בזעפם ישברו ויתפוצצו בהגיעם עדיו והוא ממקומו לא ימיש, הוא ברוחו יגבר חיל ויעמוד ויחיה והמה כחצים ימלו, הוא יחיה והמה יחלפו ואינם, ואיך לא אוהב אותו אם אכבדו? ואיך לא אכבדנו אם לו הנצחון? ואת האהבה הזאת הביאה הדעת והחקר בלבי ועל כן אחשוב כי לעולם תעמוד –

– ואם כן אתה עתה תשים לאל כל דברי הסופרים אשר הגידו לעמנו דרכם על פניהם ותתנם כולם לחסרי דעת, או נעוי לב אשר ידברו משפט ולא ידעו, ישמיעו מוסר ולא יבינו מה טוב? –

– זאת לא אמרתי, ונהפוך הוא, אלה הסופרים פקחו עיני לראות את אשר אראה, המה הכינו לבי לחקר, בקראי דבריהם אמרתי הבה נא ואראה אם צדקו כולם יחד בריבם, והמה הורוני לחפש ולהתבונן, וגם זאת אחשוב לעמי לצדקה, כי בניו לא ינוגעו במחלת האהבה העורת לעמם, אהבת הקוף, כי אם יביאו מעשיו ודרכיו במשפט, וזאת היא האהבה הנאמנה, וזאת תתן פאר לכל העם. ואם אמנם לא אכחד, כי מעטים המה אלה אשר בדעת ומשפט ידברו, והרבים בהם יצאו להורות בטרם למדו, יוכיחו ולא ידעו עד מה, רבים המה הצועקים השכלה למען יחשבו כמשכילים, וכל דבר חדש השכלה בעיניהם ולכל מנהג ישן אך טיח תפל יקראו, יבכו על מחסור עמם ולא ידעו מחסורם המה, אבל הן זה דרך כל האדם לבקש להורות דעה, ואם רבה דעתו הוא, או אין, זאת לא כל איש יבין. ואחרי כי הדעת והחקר היו ימים רבים לישראל לזרא, לכן צמחו חרולים כאלה על תלמי שדהו, אך גם המה כענן יעברו, מפני אור השמש יועם נוגה הכוכבים ומפני אור הדעת הנאמנה אשר החלה למצוא מסלות בעמנו ידעכו מאורי מתעים האלה ואינם, רק דברי המורים הנאמנים היודעים עת ומשפט ככוכבים יזהירו עד עולם –

– נצחתני שנית בני, נצחתני ותתן עונג לנפשי בדבריך אלה, חזק והתחזק בדרכך זה והיית לאור משמח חיים לעמנו – קרא הזקן בשמחה גלויה.

– אשרי התלמיד אשר ימצא דברים להוכח את מורו והוא יודה לדברו, אך על דעתי לא נצחתיך, כי רק בוחן היית לבבי ורוחי למען דעת אם עשו דבריך פרי בלבי, כי הלא ככל אשר דברתי שמעתי מפיך רבות פעמים, אתה הוריתני לדבר במשפט, אתה נחיתני בשבילי הדעת ומשלך נתתי לך – רגעים אחדים החרישו שניהם ותפתח דלת החדר השני וילדה כבת שלש עשרה שנה נראתה על הסף.

– מה חפצך צפורה בתי – אמר הזקן אליה – גשי הנה, האם כבר כלית מלאכתך? –

– אמי אמרה כי ישעיה נהפך לאיש אחר בהחליפו בגדיו, ויהי לבחור יפה ועל כן באתי, כי אחפוץ לראותו. אך חכיתי עד כה כי לא חפצתי להפריע אתכם בדברכם יחד, אבל עתה כאשר החרשתם באתי הנה –. הזקן שחק וישקנה על מצחה והילדה נגשה אל ישעיה ותתבונן בו רגעים אחדים ואחרי כן אמרה: קומה עמוד על רגליך ואחזה אותך מכף רגליך עד קדקדך – הוא עשה כדברה והיא קראה: האח! אמנם בחור יפה הוא עתה, ועד עתה לא תואר אדם היה לו, במלבושיו אלה יראה בתפארת אדם. טוב עשית כי החלפת שמלותיך, הן לא תשוב להמירן שנית? האין זאת? עתה תראה כאמיל, אבל אמיל יפה ממך, הוא חסון כאלון ואתה דל בשר, מדוע לא תשים לבך להיטיב פניך, לחיים רזות לא נאות למראה –

– לא בדעת תדברי בתי – קרא הזקן.

– אם לא בדעת דברתי לא אוסיף – ענתה הילדה ותקפוץ פיה ושפתיה האדומות כאלמוגים הורמו מעט. ואחרי אשר החרישו רגעים מעטים אמרה: אבל את הבגדים האלה לא תמיר בישנים? –

– אמירם – ענה ישעיה.

– ומדוע? –

– זאת לא אוכל להבינך –

– תוכל, תוכל, אם תחפוץ, אני הקשבתי לכל דבריך אשר דברת את אבי ואמרתי: אכן ניבו נעים ובחכמה ידבר, אני הבינותי כל אשר אמרת ואראה כי מישרים דברו שפתיך ומדוע זאת לא אבין עתה את אשר תדבר? – ישעיה לא מצא מלים לענות אותה והזקן אמר: אם כן תתני לדבריו צדק ואותי תרשיעי? –

– הן גם אתה במו פיך אמרת כי הוא נצחך –

– האם כלית את למודך? –

– עוד לא כליתי –

– אם כן שובי וכלי את מעשיך, וגם לנו לעשות עתה את מעשינו – הנערה יצאה בלי חמדה מהחדר והזקן אמר: הנה זה אמונת לב הנער, כל אשר יהגה בלבו יביע בלשונו, מי יתן ויכולנו גם אנחנו לעשות כזאת תמיד, כי אז אולי לא רבו צרות האדם –

– הילדים יוכלו יען כי אין פחד אויב לנגדם, אבל אנחנו לא נוכל, אם אנסה להשמיע את אשר בלבי לחברי ולעומדים עלי אז אביא עלי קללה. בתחלה הכני לבי על כי אכזב לשואלי בשאלם אותי: אנה אלך בלילה, אך עתה אעשה זאת במנוחת לב, כי אך את נפשי אציל, וגם כל פחד אשר פחדתי בתחלה סר עתה מלבי, אני אוסיף להחזיק בדרכי ויעבור עלי מה –

– אבל מדוע זה לא תשית לבך ללכת אל אחת הערים אשר שם בתי מדרש לחכמה ותקנה דעת לעין כל, לא כגנב במחתרת? –

– גם זאת לא אוכל, יקר אתה לי מורי מאלפי מורים וגם דעת התורה יקרה בעיני מאד ואוהב ראש הישיבה בכל נפשי. כי הוא איש חמודות מאין כמוהו –

– אני שמעתי זה פעמים רבות תהלתו מפיך ועל כן נכספה נפשי לראותו ולדבר עמו, אך לא אדע איכה אעשה זאת. אבל לך ידאג לבי, כי לא טוב הדבר אשר אתה עושה לבוא הנה בלילה כזה, אירא מאד פן תביא מחלה לנפשך –

– אני לא אפחד מכל מחלה, ועלי להכיר טובה לשתי המחלות אשר הוכיתי בהן, לולא הוכיתי בקדחת לפני שתי שנים כי אז לא צוו עלי הרופאים ללכת לשוח ולא נודעתי לך מורי ואלופי, ולולא נוגעתי אחרי כן בצרעת כי אז לא יכולתי לבוא לביתך כפעם בפעם, כי כולם האמינו כי רק לרופא אשר בבית השר אלך, ובשובי אחרתי בביתך שעה ושתים ותהי לי למשיב נפש ויסורים כאלה אקבל באהבה –

– עודך עול ימים ולא תדע ערך השלום בעצמות ולשד החיים, אבל בימי הזקנה אז יובא כל איש במשפט על אשר לא שמר את גויתו מצנים ופגעי המחלות, אז יתן איש בכל חפץ לבו חלק רב מדעתו וחכמתו למען השיב לו מוח עצמותיו, אשר השחית בנוער בלי דעת. אם כח העלומים יוקח ממנו בימי העלומים מה יותר לנו לעת זקנה בכלות גם כח רבי הכח? –

– לוא היה בידי למצוא לי דרך אחרת כי אז עשיתי זאת בחפץ לב, אך מה אעשה אם לא אוכל, והדעת אשר תרוני יקרה בעיני מכח גם מהחיים –

– אנסה לבקש עצה ומזימה אולי אוכל הועיל לך, ועתה הגד נא מה חפצך ללמוד כעת?

– בי אלופי, חפצתי לבקשך כי נחדול מקרוא ספרי משוררי הרומים אשר קראנו עד היום, המה אם כי נתנו שמחה בלבי אך לא ירוו נפשי, אם תחפוץ לתת חפצי אז נשים לבנו לדתי הרומים ומשפטיהם, נפשי נכספה מאוד לדעת את המשפטים האלה אשר המה כאבני פנה לכל חוק ומשפט גם בימינו אלה –

– ולהשוותם למשפטי התלמוד, האין זאת? – –

– אמנם כן הוא, גם זה חפצי, אך גם מבלעדי זאת תנעם לנפשי דעת חכמת המשפט מכל יתר המדעים –

– הן עד עתה גרסה נפשך בדברי ימי העמים לתאוה –

– גם היום לא סר לבי מאחרי דברי ימי העולם, אך אותם אוכל לדרוש מעל הספר בלי עזרת מורה, כי דבריך ומשפטיך אשר השמעתני חרותים על לוח לבי והמה יהיו לי לעינים בכל עת, ואותך אבקש להדריכני בדרך חדש אשר עוד לא אדע לצאת ולבוא בו –

– לתלמיד כמוך אשר יבלע כל תורת מוריו כבכורה בקיץ תקצר גם חכמת מורה רב הדעת להורות אותו לאורך ימים, ואף כי מורה כמוני. הבה ואעשה חפצך, כל עוד אשר בידי להורותך ואחרי כן תהיה חברי –

– על דעתי עוד יארכו הימים – ענה ישעיה. ויחלו להגות יחד, וכה ישבו זמן כביר עד אשר הפריעתם בעלת הבית בקראה אותם לארוחת הערב. עתה עת היתה לילדה אשר כלאה רוחה עד הנה בחזקת היד, להעתיר דבריה על ישעיה ולבקשו לבל ימיר את בגדיו שנית. הילדה היתה נעימה ונחמדה מאד, לחייה מלאות ואדומות כתפוחים, מצחה זך כשלג ושערותיה הארוכות מאד עד הברכים הגיעו בשתי מקלעות משי, פיה הצר ושפתיה העבות מעט והאדומות כעצי אלמוגים, חוטמה הקצר מעט נתנה לה לוית חן, וכל רואה התפלל בלי ספק מבלי משים, תפלה: יהי רצון שתשמחי עין גם בימים הבאים כאשר תשמחי כעת. עתה בדברה, ובהרימה שתי כפות ידיה יחד כמתפללת אל ישעיה לבל ישוב וילבש בגדיו מאז, לוא ראה אותה גם איש שונא את התבל והחיים ובני האדם, גם הוא שב ונחם ואמר: אכן יש גם נעימות בתבל, ואף כי אלה אשר ישבו אל השלחן ואשר יאהבו את החיים והתבל ובני האדם, המה לא יכלו התאפק וישקוה חליפות האב והאם, וגם פני ישעיה העידו בו כי לא למורת רוח היתה לו זאת ברגע ההוא לוא היה גם הוא אב או אם או למצער אח לילדה. אבל אחרי כי כבר עבר המועד ועתה קצרה ידו מהיות אחת מאלה, לכן הניע גם הוא את שפתיו כמו גם הנה תשקנה הלחיים היפות. הילדה לא הבינה מה זה היה פתאום לאבותיה כי נשקוה באהבה כזאת, כי עוד ילדה היתה, אף כי בערים ההן תקרא ילדה בת שלש עשרה כבר זה כשתים או שלש שנים בשם “כלה”. וכבר ידברו בה וישאו ויתנו במחירה וגם אם לא בת עשירים גדולים היא, כבר שמעה למצער שם עשרה חתנים ומפי אמה מאה פעמים בדברה את השדכנים כי בתה יפה עד מאד, היא שמעה כל אלה, כי אף אם ישלחוה החוצה מדי תדבר האם את השדכן אבל בעבור זאת תבין כי אודותה ידברו, ואם כן לה הצדקה להטות האוזן לחור המנעול. אבל הילדה הזאת, אחרי כי אבותיה בין פריצי עמם נמנו, לכן יסור יסרה אל זועם ולא החל עוד לעשות למענה המלאכה הכבדה כקריעת ים סוף והשדכנים, מלאכי האלהים ועוזריו, גם המה לא הזכירוהו לעשות חובתו, ובכן נותרה עוד הילדה ילדה, ולא ידעה כי יפה היא, וכי מדברה נאוה מאד, ותחשוב כי מחכמה דברה כזאת לבקש מישעיה כי ילבש בגדי עם הארץ, ועל כן מצאה חן בעיני אבותיה, לכן הציקה לו מאד בדבריה עד אשר הבטיחה כי עוד יעשה חפצה, אבל לא עתה.

בהבט שמעיה אל בתו וישעיה ובשמעו הדברים האחרונים האלה אורו עיניו פתאום ויפיצו זיקי שמחה, כמו רעיון חדש נעים לנפשו עלה על רוחו וירנין לבבו ויבט בשמחה גלויה ועליצות לב רגע בבתו ורגע בתלמידו, ומבטי עיניו פגעו במבט עיני רעיתו וגם הנה הפיצו גיל כמו רוח שמחה מלא מלב אישה בא גם אליה, וגם על לבה עלתה המחשבה אשר נתנה שמחה גדולה כזאת בלבו.

הילדה שמחה גם היא כי הבטיחה לעשות חפצה ותאמר בשמחה: ועל זאת הנני גם אנוכי לעשות ככל אשר תבקש ממני, אני אלמוד מעתה בכל לבי שפת עברית כאשר תבקש –

– טובה גדולה תעשי לי – קרא ישעיה בשחוק גדול בהניעו ראשו – לוא היו לי תלמידים רבים כמוך כי אז העשירוני עושר גדול! אבל עתה הראיתי לדעת כי לא בחפץ לבך תלמדי השפה הזאת, כי רק למען שלם לי כמפעלי תאמרי להגות בה בשום לב, אולם אני אמרתי כי לא למעני כי אם למענך תעשי זאת –

– הוי הוי! קראה הנערה – הנה החל שנית לשחרני מוסר, אבל נסה נא היות נערה בת שלש עשרה כמוני וללמוד שלש שפות ומלאכת יד ולפרוט על פי הנבל, ואחרי כל אלה ללמוד עוד שפת עבר! –

– אם כן עזבי אחת משלש השפות אם כה יכבד עליך ללמוד כולן –

– אבל איזו שפה אעזוב, שפת פולנית היא שפת הארץ, ובלעדה לא אבין לדבר את איש, בשפת צרפת הלא ידברו כל אלה אשר לא בין הנבערים מדעת חלקם, כן אמרה לי מלמדתי, ושפת אשכנז שפתנו היא, שפת כל היהודים, רק כי המה לא ידברו בה כן, אך בשפת עבר מי ידבר? היא רק למען הגברים, כי אין להם מלאכה אחרת –

– אבל זכרי כי היא שפת אבותינו –

– אבותי לא ידברו בה, כי אם בשפת אשכנז – ענתה הילדה בעוז.

– אך לפנים היתה היא שפתינו, בה דברנו ובה כתבנו, ועלינו החובה לחובב זכרון אבותינו –

– אם כן מדוע חדלו מדבר בה? הלא אם יקר זכרון אבותינו בעינינו למה המירו אותה אבותינו בשפת אשכנז? ואם עלינו לתקן את אשר כבר עותו המה? –

– לא מלבך הוצאת היום מלים, מי הגיד לך כאלה? –

– ענני על שאלתי ואז אגלה לך תורת מי עברה על לשוני, הלא שאלתיך ואם יש לך מלים ענני, כי אחת היא לך אם מלבי הוצאתי המלים או אין –

– הלילה הזה הוא עת לתלמידים לנצח את מוריהם – קרא הזקן בשחוק.

– ואני לא כן אדמה – ענה ישעיה – כי אמנם אני לא נצחתיך, וגם היא לא נצחה אותי –

– אם לא נצחתיך, ענני דבר על שאלתי – קראה הילדה ותלטוש עיניה לו בשחוק, כמו בקשה לאמר: אמנם נצחתיך אך אתה תמאן להכנע.

– הלא שאלתיך נשמת מי יצאה ממך? –

– אבל אני אדמה כי אחת היא לך –

– לא אחת היא לי, אם לבך הרה והגה מחשבה כזאת, אז אות הוא כי די תבונה בו לחקור ולשפוט את הדבר ואז יבין גם את המענה, אבל אם מפי אחרים שמעת זאת, אז אספוק מאד אם תביני את המענה למענהו. לשאול נקל הוא מהשיב, כאשר נקל הוא להרוס מלבנות וכן להבין שאלה לא דרושה רב תבונה, אך להבין את התשובה דרושה בינה יתרה, התביני מלי –

– אבין ואומר כי צדקת, כי אמנם דברי אומנתי דברתי ואני לא חשבתי אם צדקו או אין –.

מנוחה ונחת בנוה ישרים, בשבתם בשכבם בקומם ובצאתם, כן המה במעשיהם ובשיחתם. עונג ונחת שבעו בעל הבית ואשתו בהביטם בבתם אשר עלתה כפורחת לפניהם ובישעיה בדברו עמה ובהבינו אותה בינה כגמול בעד הלקח אשר לקח מאביה, עד אשר באה עת השנה ויעזבו את מקומם וילכו לחדר המטות, לבד ישעיה, הוא נותר בחדר אשר בו אכלו ועל הערש אשר ישב עליו רפדו יצועו.

פּרק שלישי: תּוּגת אָב

מה נעימה השמחה! היא כל פרי החיים, ובלעדיה המה בעינינו אך כענין רע לענות בו. השמחה היא כקנה המדה למוד בה מדת הימים מה היא, העת אשר בה חזינו פניה על מספר ימינו תחשב, ואשר בה הסתירה פניה ממנו, מימי חיינו נעדרה. אבל היא רק לישרי לב הנאמנים לעובדים בחיים; כבני אדם, אשר ידעו ויבינו מה התבל דורשת מהם תפול לחבל, היא לא ככל יתר מנעמי החיים, כעושר וכבוד וגדולה, אשר לא בכל עת ינתנו לאשר עמל בהם ואשר לו יאתו, היא רק לפי פועל איש תמצא לו, אך שוא יבקשנה איש מזמות ללכדנה בערמתו ואיש זרוע בגבורתו, הבל ייגע איש אוצרות לתת פז תמורתה, וגם פני נכבד ונערץ לא תשא, שם ישר תלך אל אשר בנה לה בית נאמן בלבו, ולא תסוג אחור לפעמים גם מבית מחסור ועוני. אולם מה הנה כל שמחות החיים נגד שמחת האב בפרי בטנו; כאשר לדאגת ההורים בנטות בניהם אשוריהם או בבוא עליהם פגע וצרה אין קצה, כן גם לשמחתם בעת אשר הזמן ישביעם רצון אין גבול. מה מאושר היה שמעיה בהביטו בפני בתו הילדה הנעימה אשר כפרח נעים עלתה לפניו להרנין רוחו ולבו. מה עלצה נפשו בשמעו ניב פיה, ומה רב הגיל אשר מלא כל חדרי לבו בהתבוננו אל חניכו, אל ישעיה, בשמעו מדברותיו נאמרות בצדק ומשפט. לשמחתו ואשרו לא היה קצה בהתבוננו בו, אבל לא יען כי תלמידו היה, לא רק יען כי הוא יצר אותו ומחכמתו חלק עליו. אם אמנם גם אלה הרנינו לבו תמיד, אבל רעיון חדש בא בלבו והוא שנה פני ישעיה בעיניו, לא רק תלמידו הוא עוד כי אם בנו. בתחלה כאשר התבונן בו ובבתו עלה פתאום הרעיון הזה על לבו, אך בראשית היה כנוגה השחר בעוד אשר ערפלי עלטה יכסו פני השמים, לאט לאט שלח קרניו ויפץ אור בחדרי לבו, ובהלך נפשו כעת כמעט ראה את ישעיה שלוב זרוע את בתו עומדים תחת החופה.

לא רק ביד רעיון מעכר רוח להוסיף על הנעשה ביד החזיון, לכרות שוחות לא היו, לפרוש מצודות ורשתות לא נעשו ולהגדיל השבר כפלים, כי אם זה כח גם לרעיון משמח לב, לבנות מגדלים על מגדלים ולהפוך את התבל לגן עדנים, לקפוץ ולעבור במעוף עין ארצות לעתות רחוקות ולעלות בין רגע עד ראש פסגת האושר וההצלחה. הן הרעיון על כנפי הרוח ינשא ולא דרוש לו חמר ולבנים לבנות כמו רמים ארמנותיו, גם לא ידים לעשות מלאכתו. גם בלב הזקן נבראו בין רגע חדשות כאלה; לישעיה כבר יצא שם גדול בעולם ובתו היא כבר כבת עשרים, כלילת יופי ונפשה חשקה בבחיר לבה הנבחר בבנים, ועיני האבות תראינה ולבם ירון ושמח בשמחת עולמים. אמנם הפלא ופלא, ברגע ההוא עלה רעיון כזה גם על לב רעיתו, האשה הטובה והישרה, כמו יצא כברק הרעיון מלבו דרך ארובות עיניו ויחדור עד עיניה פנימה, וכה מלא הרעיון לבב שניהם עד כי נכספה נפשם לעזוב את החדר אף כי בו היה כל ששון לבם, למען יוכלו לשיח בשמחה בתקוה החדשה הזאת. וראשית שיחתם היתה התקוה לראות שמחה בבני הנעורים האלה. אולם ככל בתבל לא יעמוד לעולם, כי ישנה פניו ומקומו, כן גם השמחה תביא גם עצב עמה; שמעיה אשר שמח רגע יען כי אב היה, שב ויאנח אחרי כן וגם זאת יען כי אב היה, בן היה לו, אשר בגללו באו כפעם בפעם רגשי תוגה בלבו.

– חזות פניך העידה בך כי בינות הגיגי – אמר שמעיה אל אשתו בבואם החדרה – לא אדע נפשי מדוע זה עלה פתאום הרעיון הזה על לבי, ועד כה לא חשבתי אף שמץ מנהו. נפלא הוא לב האדם! כל עוד אשר לבש ישעיה מלבושים ככל היהודים לא עלה על לבי רעיון כי אולי יבוא יום ונקרא לו: בננו! ואך החליף שמלותיו היה לאיש אחר בעינינו. הן אמנם אוצר נחמד הוא הנער, ולא רבים כמוהו, ואם יקשיב לקח בבית מדרש למדעים אז יהיה לתפארת לעמו ותפארת לכל האדם, לב מבין ורוח כביר כזה לא ראיתי מעודי, הוא ישא את כל במנוחה ובלב מתנה ויחשוב כל מצעדי רגליו ומעשיו כאיש בא בשנים. אמנם כן הוא רק מבני עניים תצא תורה, המחסור הוא המורה היותר נאמן בתבל, מי יודע אם גדלה חכמתו ואם רב כה כח לבו לולא היה נעזב מנוער ולולא נאלץ לבור לו דרך. אבל עתה עלי לשים עיני עליו, להורותו הדרך שיבור לו בחיים, הן לא רק בחקר והגיון יחיה נפשו בימים הבאים ועת לעשות היא כי יציב לו בחכמתו יד בתבל וימצא מקור חיים. איך אשתומם ואתפלא על נפשי, הן אהבתיו מאז ידעתי אותו ותכנתי את רוחו, אהבתיהו בכל לבי וששתי משוש בהאצילי מדעתי עליו ובראותי כי הוא יגדל מיום ליום עד כי יעבירני בדרך הדעת, ובכל זאת לא עלתה על לבי עד הנה מחשבה להורותו את דרך עץ החיים. מפרי עץ הדעת הענקתי לו בלב שלם, ובלעדי הדעת לא חשבתי דבר, כמו היא לבדה תשביע נפשו, ורק עתה כאשר עלתה מחשבה על לבי לאמצו לבן לי, עתה החלותי לחשוב מחשבות לכונן צעדיו באהבה נאמנה וכל אהבה אחרת היא אך קצף ולא מים, עשן ולא אש, לשוא נדבר מוסר לאחרים ונקבלנו מפי מטיפים, את עצמנו לא נמיר ולא נשנה עד עולם, אך שמחתי מלאה כל חדרי לבי ותפרוץ כפרץ מים על אל שפתי עד כי לא אוכל לשים מחסום לפי רגע ולשמוע מה בפיך רעיתי? התשישי גם את כמוני? החשב זאת גם לבך כלבי? –

– כן הוא אלוף נעורי, ולולא דברת כזאת כי אז גם אני כפיך דברתי, כי כל אלה הגה גם לבי, ואשר בלבי לא אכחד, כי כבר החלו דאגות למצוא מסלות בלבבי על דבר צפורה אשר תגדל ותיף, ופעמים רבות דברתי עם לבי ושאלתי את נפשי: איפה נמצא בעיר הזאת וסביבותיה איש אשר בידו להצליחה בחיים? ועתה אמר לי לבי איפה ימצא –

– הנה זאת ידעתי מראש, כי לב אחד ומחשבה אחת לשנינו וגם מבלעדי אגיד תביני לרעי. ומה מאד יהמה לבי וכליותי ייסרוני על כי לא חשבתי עד הנה להציב לו יד, אבל איטיב מעתה את אשר עויתי –

– אם אמנם אני חשבתי גם בתחלה אודותו מחשבות, להיטיב עמו, כי אהבתיו מאז מעת אשר הכרתי ערכו, בכל זאת לא אכחד כי עתה משנה אהבה יהגה לבי לו. אולם אך חנם תטפול עליך חטאת אשר לא חטאת, הן אזכור עוד כי זה לא כביר דברת על לבו לעזוב את הישיבה והוא ימאן בדבר, ואם כן לא בך האשם. אמנם עתה עלינו לשית עצות בנפשנו להוציאו משם למען שלחו לאחד מבתי מדרש המדעים –

– צדקת רעותי, ואני רגע שכחתי כי כבר נסיתי לדבר על לבו לבחור בדרך חיים, אבל לא חפצתי להאיץ בו אחרי כי הוא קשור בעבותות אהבה אל המורה והישיבה, וגם בלילה הזה דברתי אליו והוא ענני כדבריו תמיד, כי לא יוכל עוד לעשות זאת, ואשר על כן ימאן להמיר גם בגדיו, אך אני אדמה כי מיראתו פן לא ימצא לו מחיה במקום אחר ולא יוכל ללמוד עוד לכל אות נפשו, ומידי ימאן לקבל חסד, על כן ימאן לעזוב את הישיבה, אבל כאשר אגלה את אזנו כי אחפוץ לאמצו כבן לי, אז לא ינער עוד כפיו מקחת עזרתי וישמע כרגע בקולי לעזוב את הישיבה, מה תאמרי את רעותי? –

– ולבבי לא כן ידמה, על דעתי לא טוב לגלות את אזניו אף שמץ דבר ממחשבותינו אודותו, כי דברים כאלה טובים להגלות אך בעתם, ומי יודע פן תהי להפך ממחשבתינו כאשר נגלה את אזנו. אז יאמר: המה יחפצו לקנות אותי בכסף לחתן להם ותפר מחשבתינו –

– אל נא רעותי. אל נא תרבי לפחד כי אין ככל פחד, אני אדע לבו ותכנתי רוחו מאד, כי הוא ישפוט בשובה ונחת ולא כעול ימים ימהר להוציא דבר, ומה שמץ דבר רע ימצא בדבר הזה אשר בעבורו יסור לבו מאחרינו, הן צפורה בת שלש עשרה שנה כעת אם כן תוכל לחכות עוד שש או שבע שנים עדי תכלינה שנות למודו ויהי רופא או יודע דת ומשפט, והיא יפה ונעימה ויתרון הכשר דעת לה, ככל אלה יראה בעיניו ויוכל לבטוח כי היא תהיה תפארת נשים כאשר תהיה בת שמונה עשרה או עשרים, ומה זה יקום לשטן בדבר הזה להסיר לבבו? –

– בדברים כאלה לנו הנשים בינה יתרה, הן כל דבר ינעם לאיש רק אם הוא לבדו בחר בו ולא על פי אחרים, ואף כי בדבר הזה, אשר רק החפץ והבחירה יוסיפו לוית חן ויעירו אהבה בלב העלם והעלמה, לא כן אם תבקש לתת לאיש אשה, אז אף אם היא ברה כלבנה וחכמה כמלכת שבא, גם אז לא תזכה בעיניו, כי לא רוחו בחר בה, ויש אשר בידינו ננתק מוסרות האהבה בחפצנו לחזק אותן. ועוד זאת מי יודע אם יחפוץ לחכות חמש או שש שנים, אולי עלתה מחשבה על לבו ללכת בדרכי כל היהודים ולקחת לו אשה במלאות לו שמונה עשרה שנה, הן תראה כי הוא יחזיק באהבה בכל דרכי אחיו ומנהגיהם, עד גם לבלי החליף בגדיו, ומי יודע אם לא גם בדבר הזה יעצום עיניו ולא ישמע בקול הדעת וילך כעור אחרי המנהג הרע? –

– כזאת היה לא תהיה, אני לא אתננו להחזיק באולת כזאת, אשר היא גם חטאת ורעה רבה, הן מה יעשה אם יעמיס עתה אשה על צוארו, מלמד יהיה! ולא לזאת נוצר, הוא בחכמת לבו הרחבה וברוחו הכביר נועד לעשות גדולות ולא לשבת כלוא כצאן במכלא. בחדר צר ואפל להורות לנערים בני חסרי דעת אשר יהיו כאבותיהם. לא אתננו למוט, לא לזאת יצרתי רוחו זה שתי שנים, הלא מראשית כזאת חשבתי לפנות לו מסלה למען יבוא לבית מדרש מדעים, כי על כן לא הורותיו שפת צרפת כי אם שפת רומא ויון וכל המדעים הנדרשים לתלמיד כזה, והוא כבר מלא כרסו מכל אלה למכביר, ואדע נאמנה, כי לא ישיג כלימות בעמדו להבחן ועתה אעזבנו לתעות בתוהו לא דרך? זאת לא זאת, לא אחבל מעשי ידי –

– טוב דברת ובחכמה דברת, ובעבור זאת עצתי כי לא תגלה את אזנו דבר, כי אם תדבר על לבו כמורה וכאוהב נאמן כי יראה ראשית לו, כי כבר באה העת אשר עליו לשים לבו לימים הבאים, וכהנה וכהנה תדבר על לבו, הן לא לי להורותך את אשר תדבר, והבטיחהו כי לא נתנהו לראות מחסור, ואם לא יחפוץ לקחת מתנת חנם מידינו אז ישיב לנו כאשר תמצא ידו או אז ישמע בקולך, וימים יבואו יורונו איך להוציא מחשבתינו לפועל ידים –

– אולי צדקת ממני. האח; פתאום באה עצה טובה בלבי; בתחלה עלינו אך להוציאו מישיבה ואחרי כן נקל יהיה לי להביאהו לבית מדרש מדעים, ומהישיבה נוציאהו על נקלה. אני אומר לו, כי יש את נפשי לקחת אותו לביתנו למען יהיה לרע וחבר לאמיל ויהגה אתו בספרי חכמינו, ולזאת יאות כרגע, כי נפשו תלהט גחלים בהזכיר אותו חכמת אבותינו ויחפּוץ ללמדה לכל, וזאת שנית כי יכיר תודה לי ויחפוץ בכל לב לשלם לי כפעלי, ואולי יצלח גם בידו להשיב לב אמיל לעמנו, ואז הייתי המאושר בארץ, כי הרעיון הזה אשר בני יחידי לא יאהב את עמו בכל לבו, ומי יודע אם גם לא ימאס בו ויסתיר זאת מעיני, הרעיון הזה יגרש כל ששון חיי ויגזול מנוחתי. מי מלל לי כי בני יחידי, אשר אני הוריתיו דעת ואהיה כמורה נאמן לו ואשמרהו כבבת עיני מכל דעה רעה לבל תבוא בלבו, כי בני יחידי זה יחשוב את חכמת אבותיו כלהג תפל, ואת אמונת עמו וזכרונותיו כדברי הבל. מר לי מר, בזכרי זאת. לא אכחד ממך רעותי, כי בעלות הרעיון הזה על לבי, אז אומר: אשריכם האבות אשר לא נתתם את בניכם ללמוד דעת, כי אחרי כל אלה יקר בעיני כסיל תמים מחכם בוגד –

– אמנם אישי, למה זה תדאיב לבך חנם ותגדיל על פשעי בנינו? האם שמעת מפיו דבר כי ישים תהלה באמונתנו ועמנו? ואם חטאתו היא כי הוא כערער בערבה בעיר הזאת ואת איש מעמו לא יוכל להתרועע, כי כל אחינו בני העיר הזאת חסרי לב המה, והמה יביטו בו בבוז ושאט נפש, ומה יעשה? האם יאהבם נדבה על כי יתנוהו לשמצה? ואחרי כי דבר אין לו עמהם בלתי אם את השר ורעיו, אשר לא יאהבו את היהודים האלה, הן גם למרות חפצו ילמד ארחותם וידבר בדבריהם, אך כאשר יגדל ויוסיף דעת אז יחל לשפוט מישרים –

– אירא מאד פן יאחר המועד ואז תקותי מה היא? אבל מה זה כי בושש לבוא, הן בצאתו בבקר אמר כי ישוב לעת ערב ועוד לא שב? –

– האם גם לדבר הזה יפול לבך? הן לא בפעם הראשונה נותר ללין בבית השר, ובלי ספק היתה גם היום מסבת רעים, ועל כן לא נתנוהו לשוב העירה –

– מה אעשה לו? אובד עצות הנני, לוא יכולתי להרחיקו מעט מבית האדון כי אז שמחתי אלי גיל. אפחד מאד פן יזנח כל דרכי אבותיו בארחו לחברה תמיד רק עמם. מי יפקוד עליו אם יאכל עמהם? – –

– אמיל לא יעשה כזאת – קראה האשה בבטחה בטרם כלה אישה את דברו.

– מי יודע? אני לא אשאל זאת מפיו פן יכחש לי, ולא אחפוץ ללמדו דבר שקר, אבל לבי יכני מבלי אשר אדע מה לעשות. אולם אבקש לנחם נפשי בתקוה טובה, כי יצליח בידי ישעיה לקנות לבו ויהיו לרעים נאמנים או אז לא יאלץ עוד לבקש רק קרבת בני העמים. יתן ה' ולא אבוש משברי. –

בדברים נחומים כאלה כלה הזקן את שיחתו בעת אשר עפעפיו כבר סגרו ולשונו דברה בכבדות, כי השנה הניחה ידה עליה. נעזוב את הישרים האלה לנוח על משכבותם, הן לא בידינו לגרש את החלום הרע אשר ענה נפש הזקן על אודות בנו, גם לא נקראנו אל המשתה אשר עשתה אשתו לבתה ולחתנה ביום חתונתם בחזיון לבה, גם לא נדע את העלמה אשר אליה נשא עיניו בתאות נפש הבחור ישעיה וישלח יד לאחוז בידה והיא חמקה עברה מפניו ולא נוכל לרדוף אחריה, אזלת ידינו מעזור לצפורה הילדה התמימה לכלות את חוק למודה בשפת עבר אשר כבד עליה עתה בחלום כמו בהקיץ, כי על כן נעזבם ונראה נא מה יעשה כעת אמיל מחמל לב אביו ותוגתו. הוא לא יישן ונוכל לראות ולהתבונן אם צדק אביו בחרדו או לשוא פחד פחד.

פּרק רביעי: בּן יכבּד אָב

בבית שר העיר והארץ אשר סביבה, הרחוק כמהלך שעה מהעיר ואשר יושבי העיר בשם “הארמון” כנוהו, בבית הזה לא נשמע שנים רבות קול אדם. החדרים היו שוממים, וכלי הבית כבר היו לברות לשני התולעים, לולא גנבו מהם על יד משרתי השר אשר נשארו לשמור את הבית. הרבה מהכלים היקרים כבר נמכרו, גם אברים אברים מהמנורות נפרדו וילכו איש איש לבית משתה אחר בלוית אחד המשרתים אשר גרונו יבש מצמאה. שמה ושאיה שררו בכל פנות החדרים הרבים, אשר עשר שנים לפנים היו מלאים אדם ושמחת החיים. וכבר ידעו כל בני העיר למקטנם עד גדולם כי שדים ולצים אוו את הארמון למשכן להם. שם ילינו ויתהוללו ויחולו במחולות ביום חתונת בניהם ובנותיהם השדים הקטנים, כי מודעת זאת כי גם השדים פרים ורבים כבני אדם. אבל עתה כמו קמו ישני עפר מקברם, כן החיו את החדרים מערמת העפר אשר כסום, השדים גורשו לבתי התפלה ללשכת הנשים, אין עוד בחדרים אימה כי שבו ויהיו שנית למעון החיים.

אדוני העיר והארץ היה לפנים אחד מנסיכי פולין, אשר בכבוד אבותיו התימר מאד, כי זה דורות רבים אשר שמם נודע בין החיים, כי הגדילו לעשות בימי חייהם, לרדות באף את עבדיהם ולאכול יגיעם בלי חמלה, להכין תמיד כרה גדולה, השולחנות היו מלאים זבח כמזבחות והכדים מפכים יין כמעינות מים. זה היה דרך אבותיו ואבות אבותיו, וגם אביו כזאת עשה, זאת יזכרו עוד בני העיר, אשר אף כי לא מצא לו בכל התבל זכוכית מגדלת אשר בעזרתה יבין לקרוא ספר, ותאות כתוב מכתב לא עלתה מעודו על לבו, בכל זאת היה אחד מיועצי הארץ וישנא תכלית שנאה את היהודים על כי ימאנו הביא לב חכמה ויחזיקו בהבליהם. כי ברוח חופש מאין כמוהו נחן האיש הזה, הוא היה חפשי במאכלו ומשתהו ויצו על רופאו במפגיע לבל ירבה לו עצות מדת משתהו מה היא. חפשי היה באהבתו, כי אם ישרה בעיניו לקחה לו הביתה מבלי הבדל אמונה ודת, ואם במקרה יהודי היה אבי העלמה ולא הבין בכבוד הגדול אשר עשה לו השר אז הרבה לו מוהר ומתן מחמשה ועשרים עד חמשים מלקות, כאשר יכול נשוא הביתה, ואם לא עצר כח נשוא אותן הביתה אז נשאוהו אותו ואותן יחד; וכן היה חפשי בכלכלת ביתו, ואם העיז הסוכן להשמיעו, כי ההוצאה מרובה על ההכנסה, אז כמשפט היהודי אשר אמר להוציא את בתו כן עשה לו. ליהודים היה האיש הזה לפח ולמוקש, לא רק יען כי לקח את בנותיהם בחזקה, כי המה ידעו להזהר, ועל הרוב לא נתנו את בנותיהם לכבס בבורית פניהן ומסרק לא עלה על שערותיהן, גם כלואות ישבו בחדרן ועין השר לא ראתה אותן, ואם גם קרה כזאת פעם או שתים, בכל זאת היא גזרה שרוב הצבור יכולים לעמוד בה, ולא שמענו מעודנו כי גזרו תענית או כי יסדו סליחה על “חטיפת בתולות”, אבל הוא גזר גם גזרות שרוב הצבור לא יכלו לעמוד בהן. הוא הרבה מאד במכס יין שרף, גם העלה משנה לשנה על מס הבתים, כי כל הארץ לו היתה והבתים נבנו על אדמתו וישלמו לו מס קצוב מדי שנה בשנה, ואת המס הזה העלה כחפצו, ואם קצרה יד איש משלם השליך אותו ואת ביתו אשר בנה בכספו, הלאה, אחרי כי הארץ לו היא. בלבבם צפו בכליון עינים ליום אשר יבוא המלאך הגואל ויפדה אותם מצרותם, אך רק בלבבם, אבל לפיהם שמו מחסום מיראה פן יוליך זמרי המלשין את הקול לאדון הארץ. זמרי המלשין היה נורא על כל סביביו, כי יצא ובא בבית השר לכל אות נפשו, והוא היה המרגל בעיר לדעת כל אשר ידברו אודותו, כי על כן פחדו ממנו ויתנו לו כבוד בבית התפלה ובבית הקהל, וכל איש גם העשירים בקשו אהבתו, כי בידו היה לרומם ולהשפיל. אולם בני ישראל לומדו כבר בניסים. וגם בפעם הזאת נעשה להם נס ויבוא יום האחרון לשר אשר כבר הגיע לשבעים ושש שנים ובמותו נשברה גם זרוע זמרי ויהי לדראון בעיר, כי השר החדש אשר לו נפלה הירושה לחבל לא בדרכי ההולך לפניו אחז ולא מצא חפץ במלשין. השר החדש הזה היה בן אחות השר המת בלי בנים, הוא גודל מנעוריו בפריז ויהי איש לבב ודעת. שם נודע ליהודים רבים אנשי שם וילמד לכבדם ככל בני האדם ובבואו אל נחלתו היתה ראשית מלאכתו לעשות בה סדרים, להמעיט את ההוצאות והמסים ולבני ישראל היה אור, כי היטיב עמם מאד, ומה גם מעת אשר לקח לו לסוכן את שמעיה אשר הביא אתו מארץ אוסטריה, כי גם שם היתה לשר נחלת שדה ויערות ובתחלה היה שמעיה הסוכן על נחלתו בגליציה. מעת אשר בא שמעיה הוטב מצב ישראל בעיר מאד מאד, ועל כן ברכו את שם השר אוהב היהודים. ואף כי כל אלה על ידי שמעיה נעשו בכל זאת היה הוא זעום נפש כל היראים, כי כגוי היה בעיניהם ויקללוהו, אך בכל זאת בריא אולם היה וקללת המפחדים מעוונותיו לא רבצה עליו, כאשר לא הועילה ברכתם ותפלתם בעד השר הטוב, כי השר לא מאושר היה בחייו, אף כי איש ישר דרך ואוהב ישראל היה.

אחרי אשר רפא כל שברי הנחלה, כי שלם לכל הנושים את נשים בא בברית את אשה, אשר בה דבקה נפשו לאהבה. האשה הזאת לא בת פרתמים היתה, גם עושר לא הביאה עמה, כי אם יפיה וחכמתה היו כל הונה אשר הביאה אתה, אך השר מצא די לו באלה ובאמונת לבבה ואהבתה לו, אשר בהן האמין בלב שלם, עד אשר נפקחו עיניו וירא, כי אם אמנם לו נתונה לרעיה, אך לבה נתון לאחר – לסוכן על הבית. בתחלה מאן להאמין בדברי אחותו, אשר גרה בביתו ואשר ריב היה לה תמיד עם אשתו, אשר לא נחשבה בעיניה יען כי לא בת אצילי הארץ היא, ויחשוב כי משנאה תדבר כאלה, ועל כן שלחה אותה ואת שני בניה ובתה לגור בפריז, לבל תפריע שלום ביתו. אבל אחרי ימים אחדים הקשיבו אזניו בעיר שבורה, אשר בא שמה למושב השרים, מאחריו דבר כי ידברו באשתו וילעיגו עליו. האחד אשר העז פניו לדבר שמץ מנהו בפניו כפר בדמו את עזות מצחו, כי הועידו לקרב. ובשובו מהקרב מהר לשוב הביתה להוכיח לאשתו, אשר ידעה להוליכו שולל בקסם שפתיה, דרכה על פניה, אך דברי מוסרו אשר הכין לא לעזר היה עוד לה, כי עוד בטרם שב הביתה ברחה כבר את הסוכן לארץ אחרת. מני אז עזב השר את ביתו ולא שב עוד וימאן אף ראות את הבית אשר בו העטתה עליו אשת חיקו כלימת עולם, ויהי עצוב רוח מהיום ההוא וישב את אחותו בפריז. ואחרי אשר גודל בנה שלחו לנחלתו, כי אותו שם ליורש למען יפקח עין על כל הנעשה בה, וזה הדבר אשר נתן את הארמון לשרים למשכן למו זה עשר שנים עד אשר בא השר החדש.

השר החדש היה איש צעיר לימים כבן עשרים וחמש, יפה תואר מאין כמוהו וחכם לב ואוהב חיים ושמחה, כי על כן קצה נפשו בתחלה לשבת רק בודד בארמון, כי גם בעיר לא מצא לו רע. גם שם יהודי לא נעים היה לאזניו, אשר על כן מאן בימים הראשונים לבוא בדברים ולבקש חשבון מאת שמעיה אחרי כי יהודי הוא, ולחרפה נחשבה לו לשבת יחד את איש כמוהו להביא חשבון הנחלה, ובלבו דמה: יבוא יום ואני אהיה המושל ואז אטהר את נחלתי מהנגע הזה. אך כאשר ארכה לו העת מאד ולא ידע מה לעשות נאות לקרוא אליו את הסוכן לבקש ממנו חשבון, ואולי גם בוש מפני דודו פן ישאלהו דבר ולא ידע להשיב. הוא שלח את אחד מעבדיו ויצו במפגיע כי שמעיה יבוא אליו עד מהרה. העבד בא ואף כי ידע כי נכבד שמעיה מאד בעיני השר בכל זאת לא מרה את פי האדון החדש ויעש כמצווה. שמעיה שמע במנוחה את דבר העבד ויענהו, כי היום לא יוכל לעזוב העיר כי עוד לו מלאכה רבה, אבל בעוד שלשה ימים יבוא. האדון החדש נעוה משמוע כי היהודי יעיז פניו לבלי שמוע בקול מצותו כרגע ויחרוק שניו בזעם ויבקש לשלוח את העבד שנית, אך נמלך כרגע כי אמר, פן לא ישמע גם הפעם ונקלותי בעיני עבדי, לא כן אעשה ליהודי הנמבזה הזה, אני אדיחנו ממקומו והוא לא ידע, אחכה עד אשר יבוא הנה ואז תאונות עליו אמצא, כי בלי ספק גם הוא גנב ואיש מרמה ככל אחיו ואני אבוא במשפט עמו ואז כאשר אגלה תרמיתו אכתוב לדודי וירחיקנו מעל גבולו. כזאת חשב ויחכה ליום הפקודה כי יפקוד על היהודי הנמבזה את עוונו. אולם מה השתומם בראותו בפעם הראשונה את פני היהודי אשר בזה בלבו. הוא דמה כי איש לובש מלבוש ארוך הוא ופאות ארוכות יסוככו את לחייו, איש נדכה ושח בעמדו לפני אדון, איש מחליק לשון ומשפיל נפשו עד עפר, איש יהודי כאשר הסכין לראות בעיר שתיקא וסביבותיה תראינה עיניו, והנה לפניו איש אשר ילבש מלבוש כעם הארץ, ואף כי איש שיבה היה בכל זאת יעמוד הכן, ידבר בשפה צחה וברורה, לא ירבה חלקות. אף כי לא חשך ממנו את הכבוד הראוי לו, וראשית דברו היתה לבקש סליחה על כי לא מהר לבוא לקול הקריאה כי הוא ידע נאמנה כי יבקש חשבון ממנו, ועל כן היה עליו בתחלה לסדר הכל במשטר למען יראה חשבון ברור, ועתה נכון הנהו להשיבו על כל אשר ישאל. השר שמע דבריו וישתומם למראה עיניו ובכל זאת עוד לא שככה חמתו בלבו על היהודי הזה, באחת יען כי יהודי הוא וזאת שנית, כי ערב את לבו לבלי שמוע כרגע בקול מצותו ככלבו, ועל כן שמע דבריו ולא נתן לו כסא לשבת ומבלי השיב על דבריו מאומה אמר: ואיה המה ספרי החשבונות? – בראות שמעיה כי לא יתן לו כסא לשבת אמר במנוחה: יסלח לי אדוני כי אשב על הכסא, אחרי כי להביא חשבון דרוש לי רוח נכון – ובדברו לקח כסא וישב עליו. דמי השר צפו אל עיניו בראותו עזות מצח היהודי ובכל זאת החריש באמרו בלבו: עוד מעט ואביא עליך בלהות ותעזבך מנוחת לבך –. שמעיה הביא לפניו את כל החשבונות ויראהו אחד לאחד הכל במשטר וסדר לא חסרה ולא העדיפה אף גרה אחת, עד כי למרות רצון השר החל לכבד את האיש הזה. אולם מדי הוסיפו לדבר עמו כן הוסיף לכבדהו, ועיניו נפקחו לראות כי תום ויושר יפיקו פני שמעיה כאשר כמעט לא ראה מעודו. כאשר נדברו הרבה שכח השר לאט לאט כי את יהודי ידבר ויגל את כל לבו לו, כי בתחילה קצף עליו קצף גדול, על כי לא חש כרגע לקול הקריאה.

– בי אדוני – ענה שמעיה במנוחה – עבד נאמן הנני וכאשר אדע כי עלי החובה לכלות את אשר החילותי, איך אוכל לעזוב את מקומי בטרם כליתי. הן ידעתי נאמנה כי אחת היא לך אם תדע חשבון אחרי עבור שני ימים, אך לוא עזבתי את מלאכתי בעיר כי אז הסיבותי רעה גדולה לאדוני –

– אבל האמת אגיד ולא אכחד, כי לא ראיתי בארץ הזאת איש יהודי אשר לו לב אמיץ ולא יחת מפני גערת אדון –

– אמנם זכור כי לא חטאת היהודים היא, כי אם חטאת האדונים אשר ירבו להשמיע גערה, גם בעת אשר לא להם הצדקה –

– כאשר אחזה לי תאמר גם לשחרני מוסר – קרא השר ויעקם שפתיו.

– אני לא אשחר מוסר את איש, אך גם את אשר יהגה לבי לא אסתיר כאשר ישאלוני, ואם כמוסר יראו דברי, גם אז לא ידוה לבי על זאת. אולם בדבר אחי כאשר אשמע כי יטפלו עליהם חטאות חנם, לא אחשה, כי לא אחפוץ להיות נבזה ונמאס בעיני. לי אחת היא את אשר יחשבו אודותי אחרים, אך בעיני אני אחפוץ להיות מכובד, ולוא שמעתי גדופי שונאי עמי והחרשתי כי אז מאסתי נפשי כנפש איש אשר יבחר בשקר מעוני, ועל כן עניתיך דבר כאשר עם לבבי, ואם תשוב תהפוך בדברי תראה כי אמנם לא שקר מלי באמרי כי היא חטאת השרים ולא חטאת עמי אם יחת מקול גערה. הן אם לא יחת מקול גערה אז שבטים נכונו לגוו, כי כעז מצח יראה בעיני האדון, ואדמה כי כל איש יבחר לכוף ראשו בשמעו קול גערה מתת את גויתו למכים –

– ומדוע לא תעשה גם אתה כמוהם ולא תכוף ראשך? –

– יען כי לא אפחד משבט מכה – ענה הזקן ועיניו הפיצו זיקים כעיני עול ימים. השר שחק למרות חפצו ויאמר: לא אכחד כי לוא היו כל היהודים כמוך בעלי לב כי אז אולי לא נחה עליהם יד השרים וגם מקולם לא חתו –

– לוא ידעת את כל היהודים כי אז נוכחת כי לא כל היהודים לא כמוני הם –

– ישמרני צורי מדעת את כל היהודים, הן אתה הראשון אשר נודעת לי, וכאשר אחזה תחפוץ לתת את לבך כמו אתה השר ואני הסוכן –

– בעת אשר אעבוד עבודתי אז הנני אני הסוכן, אבל בעת אשר ידברו לא בדבר עבודתי אז הנני אדם, ולא אדע לא גדול אף לא קטן ממנו, כי כולנו אך בני אדם הננו וזאת תפארתי כי אך זה חפצי להקרא בצדק בשם אדם –. כה דברו עוד הרבה, ואחרי אשר קם שמעיה לשוב הביתה נתן השר את ידו לו ויאמר: הנני מכיר לך טובה, כי עזרת לי להסיר מלבי משפט מעוקל על דבר היהודים, הן לא נכחד ממך, כי ישנם משפטים מעוקלים אשר מנוער ישורשו על תלמי לבבנו ולא על נקלה נעקור אותם, ועלינו להכיר טובה לכל איש אשר יעזור לנו לעקור חרולים כאלה, ואבקשך מהיום הזה לבקר כפעם בפעם בביתי כי העת תארך לי מאד וכאשר אחזה תנעם לי חברתך –

– אני לא אדע אם תתנני עבודתי למלא חפצך כפעם בפעם, אך הנה בן לי איש צעיר לימים בן עשרים, ואם לא הכתה אותי אהבתי לבני בסנורים, אדמה כי הוא ימצא חן בעיניך מאד, וחברתו תנעם לך הרבה יותר מחברת איש זקן כמוני –

– נפשי נכספה מאד לראותו – ענה השר. ועוד ביום ההוא בא אמיל איש חמודות ויתיצב לפני השר, אשר התפלא עוד יותר בראותו את הבן מאשר התפלא בראותו את אביו, כי לולא ידע כי האיש הזה על ברכי יהודים נולד, כי אז האמין אמונה אמן כי בן אחד האצילים הגדולים הוא, בתארו, בכל הליכותיו ותנועות גויתו, בניבו ובמלבושיו היה נחמד מאד. כי אמנם האהבה לבנו לא עורה את עיני שמעיה, ואמיל בנו היה מטע להתפאר, והשר חשב בלבו בראותו אותו: אמנם יש לאל יד הנער העברי הזה להתחרות אתי ביופי. ומן העת ההיא היו השר והעלם העברי לרעים נאמנים וכאחים מלדה ומבטן, אל כל אשר הלך הוביל אתו את אוהבו, גם כאשר נסע פעם ושתים אל עיר שבורה לקחו אתו ויציגהו לפני כל האצילים רעיו, רק שאלה אחת שאל ממנו לבל יגיד לכל כי יהודי הוא. ואם אמנם מהעת ההיא זה שנה תמימה כבר נעשו חדשות בארמון השר, כי גם אחותו באה לגור עמו והוא קנה לו אוהבים רבים אשר באו לבקרו, וגם זמרי המלשין מצא נתיבות ביתו ויאמר כי ידו תמצא להדרש גם לעול ימים כאשר נדרש לזקן, וכי לפניו נגלו שערי התענוגים ובידו גם המפתח להם, והשר האמין בדברו, בדעת כי היהודי כלי חפץ הוא לכל תאות שר כמוהו, אחרי כל אלה נאמנה אהבתו את בן הסוכן, ואת הסוכן הוסיף לכבד מיום ליום, עד כי חדל אף מבקש חשבון ממנו בהשענו עליו ועל אמונת לבו כעל עמוד חזק אשר לא ימוט ויתן לבו לבקש שמחה ותענוג במסבת רעים ואוהבים אשר קנה לו למען יתענג אתם יחד בחייהם.

נצעד נא אל סף הארמון ונראה כרגע, כי לא מחכים למות ישבו בחדר הגדול אשר נרות רבים יאירוהו מכל עבריו. ארמון השר הוא בית גדול, בו תחתיים ושניים, התחתיים המה החצי במעבה האדמה והחצי ממעל לה, כי על כן החלונות קטנים מאוד, והשניים המה חדרים גדולים וגבוהים וחלונות גדולים קרועים בהם לארבע רוחות הבית העומד בתוך הגן הרחק כברת ארץ מדרך המלך, ובין שדרות אלונים כבירי ימים יעברו העוברים אליו. בקיץ המראה הזה נעים לעין מאד; לשדרות ברכות מים משני עבריהן, בתוך הברכות ישוחו דגים מצופים ברצי זהב וכסף, וביניהן פרחים ושושנים נחמדים לעין, וממעל להן בתוך יראה הבית גם הוא מכוסה בעלים ופרחים מסביב. על שלבי המעלות יעמדו מעבר מזה ומזה אריות פתוחים מאבני שיש מעשה ידי אמן, על האחד ירכב יובל אלהי הזמרה וכנורו בידו, עיניו נשואות השמימה, פיו פתוח מעט כמו ישמיע קולו, ולמו ישב אמור אלהי האהבה, עיניו ילטוש ובידו חצים וקשת. המחזה הזה המרהיב עין יראה בקיץ עת אשר השמש ישנה פני כל ויפיח רוח חיים אף בלב עץ ואבן. לא כן עתה, כאשר הגשם והשלג ירדו חליפות, ברכות מי מדמנה וקפאון נראו על כל צעד לא רק בגן לפני הבית. פי יובל נסכר בשלג ופני אמור חפו חמרמרו מגשם, לא זמרות יובל נשמע כי אם שריקות הרוח מבעד הסעיפים והבדים הגדולים אשר כזרועות ענק פשוטים ועורים לכל רוח, לא חצי אמור יחוש הקרוב אליו כי אם חצי המטר והכפור אשר יכאיבו בפנים. כן הוא עתה לפני הבית, אך תחת זאת כאשר נגש עוד צעד הלאה, אז ירוח לנו מרוח וממטר, וקול מנגינות ירחיב אזננו, אף כי יובל בחוץ יעמוד, וחצי אמור אולי נראה אם גם פניו לא ילכו אתנו אם נתבונן היטב.

מלבד אדון הבית ורעו אמיל ואחותו אלישבע, אשר זה כשנה באה הנה מפריז לארח לחברה את אחיה נראה גם פנים חדשים פה. זה האיש גבה הקומה וחסון כאלון, אשר עיניו הירקרקות לא תנוחנה בחוריהן ואשר ידו תסלסל תמיד את שפמו הארוך מאד, אשר יראה כשתי שני המזלג שהתפרדו לשתי קצוות, הוא אחד מאלה האצילים אשר רבים המה בפולין המדינה, הוא ידבר גבוה גבוה על החופש על המשפט בשבתו בפריז, ירבה להתפאר בכבוד שמו ושם אבותיו בשובו הביתה, יקח כסף מכל נותן ויקלל תמיד את שם היהודים אשר השמו נוהו בקחתם נשך רב גאוה ושפלות רוח, אומץ לב ורפיון, התעשר והתרושש, הכל לפי המקום והזמן, כל אלה המה לו כלחם חוקו, אשר בלעדיהם לא יחיה. ואמנם במה יחיה נפשו איש כזה, אשר אבותיו נחלו מאבותיהם רק חובות אשר לא שולמו, ונחלה כזאת השאירו גם לו, ואיש אין בארץ אשר יוציא לחם מנחלה כזאת. ואם אמנם משפחה גדולה נקראה בשמו, אך הלא נחלות כאלה נפלו לחבל לכל המשפחה כולה, ועל כן לא נמצא לו אף לווה מאה למען קבל חמשת אלפים נשך כאשר תפול לו נחלה בירושה, אשר בקש לתת לו כסף, ובכן לא נוכל להאשימנו על כי קצף קצף גדול על כל היהודים ומה גם על הלווים בנשך. הוא שם אל לבו כי כל עשרו הוא רק שפמו הארוך ולכן נצרוהו מכל משמר, כי קוה כי הוא יהיה לו ברבות הימים חכה להעלות בה עלמה עשירה, ואם כי עוד לא הצליח בידו להעלות אף דג קטן בכל זאת לא חדל מקוות. אצילים כמוהו המה כנטיעים היונקים משד נטיעים אחרים, אשר גזעם דל ואין כל לח בלבם ועל כן ישענו עקיפו ויסבכו את עץ כביר כח המלא כח ולח מגזעו הרענן אשר יפריחנו, כי בלעדו לא תהי להם תקומה. כן המה אצילים כאלה, המה יחפשו יבקשו עד אשר ימצאו אנשים אשר עת וכסף להם הרבה יותר מדי ויעזרום לבלות העת ולהקל ממשא הכסף אשר יכביד עליהם. האציל הזה בן סוסי שמו, חיכה זה זמן כביר למצוא ארז רענן כזה להשען עליו ועל כן עתה בהמצאו לו נשען עליו בכל כוחו וישב לפרוח גם הוא, כי מעת אשר נודע אליו מצאה ידו ללבוש בפעם אחת בגדים שלמים מכף רגלו עד קדקדו, כאשר לא היתה כזאת זה זמן רב, כי תמיד קנא ראשו ברגליו, כאשר עשה לו בתי רגלים חדשים, או רגליו בגויתו כאשר הכין לו מלבוש חדש. האציל הזה יבקש קרבת אחות השר, זאת יראה כל איש, אבל כי היא תבקש קרבתו, זאת חשב רק הוא ולא אחר.

האדון אשר לו זקן הלחיים שחור וארוך, עינים שחורות ומפיקות אש וקרחה בראשו יקרא בשם כלבי. הוא לא ירבה לדבר בכבוד בית אבותיו ומשפחתו, רק את רעיו הרבים האצילים והנסיכים הגדולים ומאכל שלחנם ומעמד משרתיהם יזכור לרגעים. האשה היפה אשר תדבר בחן את אדון הבית ותלבבנו בעיניה, היא רעיתו הנאמנה. היא לעזר כנגדו והוא לעזר כנגדה, היא תעזור למצוא כסף והוא לפזרנו וידברו תמיד אהבה וידידות כמו אתמול היה יום חתונתם – בשבתם בבית זרים.

הוא היה אחד מהאצילים בימי נעוריו כמו בן-סוסי ויבקש לו יורשת נחלה, ואשתו היתה נערה יפה מהוללה בארץ ותבקש לה איש אשר יושיבנה בהיכלי עונג, אך היא בדעתה כי גברים רבים יאמרו הבל היופי ורק אשה יורשת נחלה גדולה היא תתהלל, לכן הוציאה עליה אמה שם רע, כי עשר גדול נכון לה מאת דודה אשר אוצרותיו רבו כחול הים, והיא התקוטטה באמה לעין כל ותאמר כי לא תדע ותמאן לדעת מאומה מן הירושה, כי רק אם בה יבחר איש אז יבוחר, ואם אוצרות תאות נפשו אז יבקש אוצרות במקום אחר.. כלבי אשר לא התפאר בכבוד אבותיו התימר תמיד בסוסיו האבירים ובכלביו היפים ורעיו אמרו כי הוא איש אוצרות מאין כמוהו בארץ, אך כאשר שאלוהו אם אמת הדבר, התכחש ויאמר כי מעודו לא דבר את איש דבר בדבר עשרו, וזה היה לאות נאמן כי איש עשיר גדול הוא. בפריז נודע לעלמה אשר בקשה כי לא יביטו לירושתה, ויאהבנה באהבה עזה כמות וישבע לה כי לא יאבה ולא יחפוץ באוצרותיה, והיא האמינה בדברו ותבטיחהו, כי לוא גם שקר היה בפי רעיו גם אז בחרה בו בכל חפץ לבה, והכהן אמר לדבק טוב ויהיו שניהם מאושרים – יום ולילה אחד, אחרי הודע להם כי גם שניהם דברו אמת, ואמה, כרעיו, השקר דברו וירושתה כאוצרותיו עוד לא נבראו. ומני אז – היו בששון ובשמחה תמיד ותהי להם מרכבה ובית נאוה ואוהבים רבים היו להם. אם אמנם לוא חפץ איש להתבונן כי אז ראה כי רק בבית אצילים אשר אין להם אשה יאהבו לשמוח ויוקירו רגלם מבתי אצילים בעלי אשה, אך מי הוא זה מהאצילים אשר יתבונן ויעמיק חקור לדרכי רעיו, הן לא נאוה זאת לאיש להביא דרכי אחרים במשפט, ואם גם יראה כזאת ידע כי לא טוב הוא לדבר סרה באנשים אשר להם פתוחות דלתות האצילים הגדולים. גם המה כבן סוסי רעו לשר החדש וגם הם ששו על חברתו מאד. האשה, אשר אף כי זה כשמונה שנים היא תמיד רק כבת עשרים ואחת, בכל זאת יפה היתה וקסם על שפתיה ובעיניה צדדה נפשות, כאשר תדענה היטיב החכמה הגדולה הזאת נשות פולין, ועיני השר אדון הבית העידו בו כי לא חס על האבנים הטובות והאצעדות והצמידים אשר נתן לה לזכרון כי עוד ידו נטויה. היא תדבר גם עתה את אדון הבית ותשחק ותראהו את שניה היפות כשני חרוזי פנינים משובצים באלמוגים ואישה ידבר ויחליק לשון לאחותו, אך פני העלמה יעידו בה כי לא לו ודבריו יערוג לבה, כי לאמיל עיניה נשואות מעת עד עת. שני האצילים האלה כאשר הביטו מבלי משים באמיל נראה בפניהם כי לא ישרה נפשם בו, כי כקוץ מכאיב הוא בעיניהם, אף כי עוד לא ידעו נאמנה כי יהודי הוא, רק להשמעות אזנים שמעו זאת. הוא ישב לא רחוק מאלישבע ועל פניו רחפה עצבת אשר הוסיפה לוית חן על יפעתו. גברת הבית החלה לדבר אליו זה פעמים אחדות והוא ענה אותה בדברים מעטים וקצרים כמו לבו בל עמו בדברו. וזה גורל בן סוסי כי בדברו אליה ענתה גם היא אותו בדברים קצרים כמו למשא לה מדברותיו. ובכן היו פני כלם זועפים לבד מפני בעל הבית ואשת כלבי. המה דברו וישחקו בקול המולה עד כי שכחו כי עוד איש אתם בבית.

בשעה העשירית בלילה פתח המשרת את הדלת ויאמר אל אדון הבית: היהודי זמרי פה –

– היהודי! היהודי! קראו שני האצילים יחד – האם גם ליהודים קראת לבוא הנה לחברתנו? – עצמות אמיל רחפו בשמעו דבריהם אך החריש, ופני אלישבע רעמו, ובעל הבית אמר במנוחה: היהודי הזה, הוא הסרסור והוא הבטיח להביא הנה צוענים לשחק לפנינו –. כלבי ראה כרגע כי לא לרצון היו דבריו לאחות השר וישך שפתו בשניו ויחרש, אבל בן סוסי לא ראה זאת ויקרא: צוענים! טוב מאד. בתחלה נפלה עלי אימה כי אמרתי כי יהודים יבואו הנה, אך לב חכם לך ותבחר בצוענים, טוב מאד – קרא שנית ויסלסל שפמו, ויתבונן בפני אחות השר לראות אם תשיש בדברי לעגו, ובראותו כי בוש משברו הביט בפני כלבי, אשר הניע לו בראשו ויפתח מעט שפתיו לשחק כמשלם חוב, אך פניו העידו בו כי לבו הגה אז: יקחך אופל, אויל, כי תתגרה מלחמה בעת שלום.

– הביא את זמרי הנה – נתן השר צו למשרת וכרגע פתח הדלת ואיש כבן ששים נראה על סף הבית. מי אשר ידע את זמרי המלשין לפני חמש עשרה שנה בעוד אשר נורא היה על כל סביביו, בעת אשר רחץ הליכיו בדמעות ודם, בעת אשר כל בני העיר חלו ורגזו מפניו, ולא רק כי בניו וקרוביו היו נקיים מעבוד בצבא, כי אם גם מבחר העליות נפלו לו למנה, ומה תכסוף נפש איש יהודי עוד יותר, וזמרי הלא יהודי היה כי לולא זאת הן לא מלשין היה. מי אשר הכיר אותו אז בלכתו בצעדי און ברחובות לבוש בבגדי עם הארץ, אחרי כי דבר לו בבית השר ולא נחשבה לו זאת לחטאת, ועוד זאת כי גם יתר חטאותיו לא עלו על שפת לשון בני העיר, מי אשר ראה אותו אז ויתבונן בו עתה, כי אז בלי ספק לקח מוסר ויאמר: אכן גם ברשעים תנחת יד הזמן לרעה, לא רק ישרי לב, כי אם גם נעוי לב, מרעים ומשחיתים ידוכאו בעת רעה. עתה כאשר שערות ראשו וזקנו כבר הפכו לבן, עתה ישוח ראשו, נדכה ונענה, בזוי ושפל, בגדיו, אם כי לא קרעו עוד לקרעים אך פניהם יעידו במו, כי נכונים המה לבחר בדרכי היהודים – להפרד איש מעל אחיו עד אשר תקצר כל יד מאחד אותם שנית, מנעליו, אם כי לא נראו אם פצחו פה יען כוסו בבוץ ומי מדמנה, בכל זאת השמיעו קול ומפיהם יז קצף, ואות היא כי עתה באה גם עתם הם כי יהיה להם פתחון פה, מצחו ולחייו קומטו, ועיניו דולפות תמיד. ומי זה יאמין לשמועה כי בימי נעוריו היה רע לרע יובל הרוכב על הארי השני וחצים וקשת בידו, כי את הנער היפה הזה התחרה במלאכתו, וגם הצליח יותר ממנו, אם לא רכב על ארי, אך תחת זאת הרים רגלו על צואר השר הזקן. כן השמיע תמיד במו פיו ומי זה יספוק בדבריו. עתה יעמוד בפתח ויקשיב רב קשב אולי תצא מצוה מפי השר או גם מפי היהודי אמיל, אשר כשר הוא עתה בעיניו, ועליו להשלים כל חפצו. וככלב חרד יבט ברעדה אל כל סביביו אולי קול לו.

– איפה המה הצוענים? – שאל השר.

– פה המה בחצר, אדון נעלה, שר מרומם, אציל רב…

– רב לך להרבות להג – ענה השר – הביאם הנה –

– אתפלא מאד על אורך אפך – קרא בן סוסי – לוא ערב לבו לדבר אלי כזאת כי אז ירקתי בזקנו –. הצוענים באו וישחקו וישירו וירקדו כשלש שעות. וכל האספה שבעו עונג למראה עיניהם, גם רוח אמיל שב אליו ויהי שמח ויך כף אל כף ככלות הצוענים את השחוק, כאשר יצאו הצוענים אמר בן סוסי: אכן הצוענים כלי חפץ הנם וירנינו לב, לא כיהודים הארורים אשר רק למו דם אנשים כעלוקות כל חכמתם –

– חי נפשי כי לא אבין למה זה תריב הלילה ביהודים ותתגרה בהם? – שאל אדון הבית.

– איש אשר לימד לקרב ידו יחפץ קרבות כל היום, חוק הוא בתבל – קרא אמיל במנוחה. השר ואחותו שחקו מעט, והדבר הזה העלה אף בן סוסי עד להשחית ויקרא בקצף: שנאתי מאסתי את העם הזה כשממית, שקץ אשקצנו כרמש, כתולעת, כעכבר –

– מלים חדשות לא שמעו אזנינו בחברה כזאת נשמע הלילה – אמר אמיל לאלישבע. היא הניעה בכתפיה בהביטה בשאט נפש בבן סוסי ואחרי כן לטשה עין אל אחיה כמו שאלה: למה הבאת הנה את השכור או המשתגע הזה? – השר פנה אל המגדף ויאמר: לא אבין למה זה תטיף מליך בליל הזה רק על היהודים? –

– יען כי אין די מלים בלשוני להשמיע איך אשקץ את העם הנבזה הזה –

– אבל מה לנו ולעם הזה? –

– הניחה לו – אמר אמיל במנוחה – הוא יכונן אלי חצי לשונו, ואמנם עתה אראה כי גבור משכיל הוא לירות חצים – כל השומעים השתאו לשמוע דברי אמיל, כי איש לא חשב כי כה יגדל כח לבו להשמיע לכל כי יהודי הוא בעת אשר שם עמו מנואץ בלי חמלה. גם המנאץ נעוה משמוע ויבוא במבוכה עד כי לא עצר כח לפתוח פיו. אדון הבית היה הראשון אשר יכול לפתוח שפתיו ויאמר: אבל בי נא אהובי, הן לא את אנשים כמוך יתן בקהל היהודים –

– לא אנשים כמוני? ומי המה האנשים אשר יהיו למטרה לחצי לשונו? האם תדמה באמת כי טוב אני מכל בני עמי? אבל אני חלילה לי מהתפאר בשוא, כי אמנם לא טוב אני מכל אחי, ורבים המה אשר אדע כי טובים וישרים המה ממני, ואני לא אחפוץ להוציא את עצמי מהכלל אף רגע, אך אם תאמר להניח רוחי לבל ידאב לבי על כי חרפוני חנם, אז אומר לך להניח רוחך, כי בני עמנו כבר לומדו באלה, וכאשר לכל אחי אחת היא אם יושב בסתר אחד הרחק ממושבם ויזרוק בהם חצי זעמו, כן גם אני לא אשית לבי לכל אשר שמעו אזני, כי כל הגדופים האלה יעברו הלאה ויחטיאו המטרה –

– צדקת מאד – קראה אלישבע – המגדף עם כולו הוא כמורה חצים במו אפל, ולא לכבוד הוא לאיש לבב לערוך קרב את מורה כזה –

– אמנם הסכלתי עשה – ענה בן סוסי ויעקם שפתיו – כי לא ידעתי כי הבית הזה הוא סתרה ליהודים ומליציהם ימצאו פה מסלות –

– ועל זאת אודך כי תודה במו פיך כי לא חשבת מה תדבר בטרם דברת. אמנם דע כי לא אוהבי יהודים ומליציהם תמצא בבית הזה כי אם אוהבי אדם, ובכל מקום אשר אמצא אדם, אם יהודי או בן-דתי יהיה כאחי אוהבהו וכרע אקרבהו. אך עליך אמיל אתפלא, הן פעמים רבות שמעת שם יהודי לתהלה ולתפארת ואז לא מהרת לקרוא בקול כי גם אתה בן העם הזה הנך ועתה בשמעך נאצה מהרת לקרוא זאת בקול ותביא מבוכה בינינו, כי אמנם אדע נאמנה אשר לו ידע האדון הזה כי יהודי פה כי אז לא פתח פיו לדבר כזאת – אמר השר.

– על זאת אשיבך מלים, כי לוא החרשתי עתה ולא השמעתי זאת כי אז מאסתי נפשי כמוג לב. אם אשמע תהלת עמי אז אומר לנפשי, לא לך התהלה הזאת כי מה עשית אתה, מה היא התושיה אשר לרוב הודעת בשער כי על כן קנית תהלה לשמך, או מה פועל פעלת כי ירוממוך בקהל עם? אך עתה כאשר שמעתי הגדופים התיצבה פתאום תמונת אבי לנגד עיני, תמונת אבי אשר גם אתה ידעת, ואומר לנפשי, לוא גם רק איש אחד כמוהו היה בכל העם, הוא ולא אחר, גם אז יאתה תהלה לעם הזה, ואף כי בדעתי כי לא אחד הוא ורבים רבים מאד כמוהו ימצאו –

– גם אני ידעתי בפריז – אמרה אלישבע – יהודים אשר בתחילה לא ידעתי כי יהודים המה, והמה לא רק חכמים אנשי שם בארץ, כי אם גם עושי טוב מאין כמוהם, ובארץ אשכנז כמו כן ראיתי רבים והשתוממתי מאד לשמוע דברים כאלה יוצאים מפי איש, אבל עוד יותר השתוממתי, זאת לא אכחד, בראותי מנוחת האדון איש חמודות בשמעו גדופי עמו ויענה במנוחה –

– אל תתפלאי, עדינה – ענה אמיל – הן זאת ידעתי מראש, כי כל אלה אשר יהללו את היהודים, המה אנשים אשר דבר היה להם עם היהודים בחכמה, בעצה, או בעשות דבר טוב ואלה אשר יחרפום המה אלה אשר דבר להם רק עם הלווים בנשך והסרסורים, ולמה זה יחרה אפי, אם יחרף איש את הלווים בנשך? אבל גם אני אחרפם, רק אני אכנם בשם מרצחים, ואלה אשר דבר היה להם עמם יכנום בשם יהודים –

– אמנם גם אני חרפתי רק את היהודים אשר יראו לעין כל כיהודים במלבושיהם ומנהגיהם ושבתם ולכתם, ולא עלה על לבי לחרף את איש אשר כבן אירופה יראה – ענה בן-סוסי אחרי אשר כלבי לחש לו דברים אחדים באזניו.

– הלא זה הוא דברי – קרא בעל הבית אשר חפץ בכל לבו להשכיח את אשר נפל בבית – הלא זה הוא דברי כי האדון בן סוסי לא לחרף את כל ישראל יצא כי אם את אלה הנתעבים בשלמותם ודרכיהם –

– וגם אתה תחשוב כי כל אלה אשר בגדי היהודים ילבשו בהמה המה? – שאל אמיל.

– אמנם לא אכחד כי לא אכבדם בלבי – ענה בעל הבית בלי חמדה כי לא נעים היה לו לדבר עוד בדבר הזה.

– ואני אומר לך כי יען אשר תכיר רק יהודים הלובשים מלבוש כעם הארץ לכן תכבד רק אותם, לוא היה לך דבר עם הלובשים מלבוש היהודים כי אז אחרת דברת גם עליהם, ואולי מצאת גם בהם אנשים אשר כבדתם בכל לבך –

– הן לא תאמר כי טובים המה היהודים האלה מהאכרים, ואמנם גם את האכרים לא אכבד יען כי עם לא בינות המה –

– ואני ארהיב עוז בנפשי לאמר כי טובים המה הרבה יותר מהאכרים, כי הן כולם למדו, ואין אחד במו אשר לא ידע כתוב וקרוא, ורבים בהם גם חכמי לב אשר למדו חכמות ושפות למכביר, ואיך תשום אל האכרים וישוו? –

– מה למדו? תלמוד! – ענה השר ויעקם שפתיו.

– לוא גם כדבריך כן היה, כי רק תלמוד למדו, גם אז הן לא כאכרים המה אשר לא למדו דבר, אבל התפאר נא עלי ואני אראך מקרב אחינו בחורים לובשים מלבוש ככל היהודים, פאותיהם ארוכות כמלבושיהם, והמה יגידו לך פרק משירי הורציוס ווירגיליוס בשפת רומי, או גם ממיצקביץ בשפת פולנית, כאשר לא ידעו אף רבים מהאצילים בארץ הזאת –

כחצי מורה משכיל כן קלעו דברי אמיל איש חמודות ללב השומעים; פני בן סוסי העידו בו כי רחוק רחוק ממנו החפץ להתחרות את נער עברי, הלובש מלבוש ארוך ואשר פאות ארוכות יכסו את לחייו, בשירי וירגיליוס והורציוס, וגם חזות והורציוס לא על בני ישראל יחשבו, או אולי גם מבעלי התלמוד הנם, כי אף אם שמע שמעם אך מאין ידע מי המה האנשים האלה, ואם נער עברי ידעם, בלי ספק יהודים הם, אך הוא כדרכו לא מהר להשמיע הגות לבו, כי אם חיכה עד אשר ישמיע אחר כזאת, ואז אם ימצא הדבר חן בעיני השומעים יאמר כי הוא חשב כזאת מראש. והשר בעל הבית אף כי ידע נאמנה כי המשוררים האלה לא ממי יהודה יצאו, בכל זאת נבוך כרגע בשמעו דברי אמיל, אשר הרים מעט קולו בהשמיעו הדברים “כאשר לא ידעו אף רבים מהאצילים בארץ הזאת”, ויבט מבלי משים ברעיו, וכאשר לא אחד בהם פתח פיו אז קרא הוא משתומם: מה לך אמיל הלילה, אם בחלומות תדבר? –

– לא בחלום ולא בחידות אדבר, כי על כל אלה אשר אמרתי אוכל להביא עדים חיים בעיר הזאת –

– יהי כדבריך – ענה השר – אני לא נער מאמין לכל דבר הנני, ואת אשר מן הנמנע הוא בעיני לא אאמין בו רק בדבר שפתים, הראני אותות ואאמין ואשתאה ואומר כמוך, כי העם הזה אין על עפר משלו –

– האם שמעת מפי כזאת? די לנו אם נחשב ככל העמים, אבל את אשר הבטחתי אקימה; ובעוד שלשים ימים אציג לפניך אחד הבחורים ותראה בו כאשר אמרתי –

ומדוע לא תעשה כזאת בעוד ימים אחדים, או אולי תחפוץ לגדל פאות ראשך וללבוש בגדי אחד הבחורים ולהתיצב לפני אתה? – קרא השר בשחוק.

– בפעם הזאת לא לצון חמדתי, כי אמנם ירח ימים דרוש לי עד אשר אפתה את אחד הבחורים ללכת אתי, הן לא עבדי המה כי אצוה במפגיע על אחד מהם כי ילך אתי כאשר אצוה, ובזאת הלא תוכל לבטוח כי במשך ירח ימים לא ילמוד אחד הבחורים את השפות כאשר אמרתי –

– ולמה ימאן ללכת אתך מחר או ביום השלישי, הן לא אוכלי אדם הננו, כי יירא מפנינו? אמנם זאת היא החטאת אשר יטפלו מאז על היהודים כי ישנאו אותנו תכלית שנאה –

– אני לא אנסה להכחיש דבריהם ולאמר כי אהבת נפש יאהבו היהודים אתכם, יען כי תחרפום ולא תחשכו מפניהם רוק. אמנם חטא העם הזה חטאה גדולה, כי יתרחק מעל שונאיו בנפש! –

– אולם אדמה כי לא תתני אותי לשונא היהודים בנפש – קרא השר ויקמוט מצחו.

– זאת לא אמרתי, ואמנם היהודים בכל העיר יחובבוך ויתפללו בעדך אל האלהים כי שר טוב אתה, אבל שוה אתה לנגד עיניך, לוא בא הנה אחד מהם לפני חצי שעה ואזניו שמעו את התהלה אשר פזר להם אחד מבאי ביתך, האומנם תדמה כי כאשר ישמע איש כאלה אז ימלא לבבו רגשי אהבה למדבר כאלה? ואיך תוכל להרשיע את העם הזה על אשר יתרחק אם אתם תהדפום בשתי ידיכם? מכל היהודים בעיר רק אחד מצאת והוא זמרי הסרסור, אשר יבוא לביתך, ואיך יעמוד לב אחד מהם לבוא אליך? הוא הדבר אשר דברתי, כי רק חנם תטפלו עליו חטאות, וגם אתם אינכם אשמים בדבר, כי עוון אבותיכם ידבק בכם ויעור עיניכם. עתה נפקחו עיניכם לראות כי בין היהודים הלובשים מלבוש עם הארץ ישנם אנשים חכמים וישרים, ועוד תעבורנה שנים אחדות ותראינה עיניכם כי אלה וכאלה נמצאו גם בין אלה אשר במלבושי היהודים יחזיקו –

– כאשר אחזה לי עתה – אמר השר – הנה לא שקר מלי אלה האומרים על עם ישראל, כי רק כאשר המה נגשים ונענים אז יכופו ראשם כאגמון ונפשם כעפר יתנו לדוש, ואך תהיה להם הרוחה ירימו ראש ויאמרו להתנשא על כל העמים. כזאת חזיתי גם בך היום, אמיל, מתחילה שמעת חרפה ותהי כלא שומע, ואך פצית פה לדבר, הנה כבר שמענו ממך כי אין מי ישוה לעמך –

– בי אדוני – קרא אמיל כמתאונן – כזאת לא דברתי ולא השמעתי, ואשנה בדברי, כי על כל אשר דברתי נכון הנני לתת עדי ולהצדיק משפטי. אמנם לוא גם כדבריך כן היה גם אז אספוק מאד אם לכלימה תחשב זאת לעמי. הן כל איש דעת יעשה כה; כל עוד אשר אזלת ידו מהפיק זממו אז עליו לשבת ולדום ולשאת במנוחה את אשר נטל עליו, כי רק אויל או משוגע יאמר להתגרות מלחמה את סער מתחולל או שטף מים כבירים, אבל כאשר יראה ראשית תקוה לו, כאשר יבוא יומו אשר תמצא לעשות ולפעול כאדם, אז לא תרפינה ידיו, ואם זאת תחשב לו לחטאת על כי יצליח בדרכו, על כי יכלה את אשר החל? הלא נהפוך הוא: הדבר הזה יחשב לכל איש לתהלה וכבוד, וגם אני לא אבוש ממעשי פה לנגד עיניך; כל עוד אשר חשבתי כי אדבר דברי על אזן לא שומעת שמתי מחסום לפי, ואך דברה לשוני כחכי, אך הוצאתי מלה אחת, חלילה לי מלכת בדרך כל מוגי לב, אשר בחצי דרכם יעזבו מטרתם. – לבלי החל דבר או לבוא עד תכליתו, זה הוא דרך עמי ובדבר הזה גם אני אמנם יהודי הנני ובזאת אתפאר –

– אבל אני אדמה – אמר השר בשחוק קל בהתבוננו באהבה בפני המדבר – כי בפעם הזאת עלה עליך הגורל להלחם כמוני. גם אותי קרה פעמים רבות כי נלחמתי פעם מפנים ופעם מאחור. בשבתי את שרי עמי, ואשים מחסום למו פי ואגיד לבני עמי חטאותיהם על פניהם, כי אדע מה חטאו ועוו עד כי באו עד כה להיות נודדים בכל הארצות. על גאותם וגאון לבם, על דברם גדולות אכם בשוט לשון בלי חמלה, עד כי כמעט הייתי לדבת רבים, וכשונא עמי, וכבוגד בו נתנוני אוילים רבים, וכבר שמעתי דבר מאחורי לאמר: הנה גם הוא בקושרים עלינו, גם הוא יאמר למכרנו למען יתגדל שמו וכאלה רבים. אבל כאשר יפתח איש לא מעמי פיו לדבר בפני תועה על עמי, ואם גם יצדק בדבריו, אז אשום ואקצוף ואשיב כפלים חרפה לחיק מחרף עמי. וכאשר אדמה כן תעשה גם אתה. לא אספוק אף רגע כי בהתהלכך את צעירי עמך אז תקרא בגרון ותוכיח להם אולתם על פניהם, תכרה להם אוזן ללבוש מלבוש כדרך הארץ, לבחר בדרכי העמים ולדבר בשפתם כאשר יעשה אביך וכאשר תעשה גם אתה; אבל עתה כאשר שמעת כל אלה מפי איש זר אשר לא מעמך, רגזת תחתיך, ומי יודע אם לא יעלו עוד הדברים אשר שמעת הלילה על שפת לשונך בדברך את בני עמך?

– תסלח לי אם אומר לך כי לא צדקת – ענה אמיל אחרי אשר נבוך בתחילה רגעים אחדים בשמעו דברי השר – הן אני לא התקצפתי בשמעי חרפת עמי, גם לא נסיתי להצדיק דרכיו. האם אמרתי כי אהללנו על אחזו בדרכיו ומלבושיו ושפתו? זאת לא עלתה על לבי. אני רק השמעתי כי תוציאו משפט מעוקל בחשבכם כי כל אלה, אשר מלבושיהם יתעבום בעיניכם, אוילים ופתאים, או בוגדים ואנשי רמיה המה, אני הוצאתי משפט כי לא ישוו לאכרים מעם הארץ יען כי בהם חכמים ונבונים רבים, וכמעט כולם ידעו את התורה. ולו שמעתי טופלים עליהם חטאת אשר באמת דבקו בו, על חטאות אשר גם במו פי איסרם, אז החרשתי ושמתי ידי למו פי, אבל כאשר שמעתי מנאצים שמו ויטפלו עליו אשמות אשר לא ראיתי מעודי בני עמי עושים ואשר על כן לא אוכיחם, גם במו פי עליהן אמרתי, הנה עלי החובה להגיד לשוגה כי שגה, לא למען עמי כי אם למען האמת עשיתי זאת –

– אבל גם אני לא אגיד בקהל מחרפי עמי כי על חטאות כאלה איסרם גם אני, גם אני אכחש הכל ואומר כי רק משנאה ידברו כזאת –

– אולם זכור את אשר כבר אמרתי פעם ושתים כי בידי להראות כי צדקתי. אני אמרתי כי גם באלה אשר ילבשו מלבוש היהודים ישנם חכמי לב, ובדבר הזה הן אם תקצר ידי מהראות צדקתי לעין השמש אז הלא כמכזב אהיה בעיני כל השומעים דברי –

– טוב איפה, הנה פיך אכף עליך להראות כי כאשר דברת כן הוא ואז נראה ונשתעה יחדיו – ענה אדון הבית, ואחרי אשר דברו עוד זמן לא כביר יצאו איש איש לחדרו לישון, אדון הבית יחד את אמיל, וכלבי את רעיתו, ובן סוסי לבדו בחדר. אלישבע לא מצאה מנוח על משכבה כי שנתה נדדה וגם אמיל לא שכב במנוחה, כי מקרה הלילה ההוא עורר בלבו מחשבות חדשות אשר לא שערן מעודו. דברי השר אף כי השיב עליהם וילחם כגבור משכיל, בכל זאת הראוהו את מעשיו אשר עד הנה לא ראה ולא ידע כי כזאת יעשה אם אמנם הוא לא הרבה להוכיח לבני עמו פשעם, יען כי נפרד מהם וירחק מכל דרכיהם עד כי גם שטה מעליהם ויבזם בלבו, וגם ישעיה אשר התיצב פתאום כאיש המופת נוכח פניו בלחמו את השר מלחמת עמו, נבזה ונמאס היה בעיניו עד כה, ועתה היה פתאום למליץ יושר לעמו. מה זה היה לו? ועל זאת שח עם לבו כמעט עד אור הבוקר. נניח אותו לבקש חשבון מעשיו ודעותיו וכאשר ידע חשבון ישר אז נשב ונשמע מה בפיו, ועתה נטה אזן לשמוע מה ידברו אלה האנשים אשר חשבון מעשיהם ומחשבותיהם כבר נודע להם ולא יעמיקו עוד חקור כי אם ירבו מעשה, מהם נציל דבר דבור על אופניו.

פּרק חמישי: אוֹכלי עמי

אם אמנם זאת כבר מודעת כמעט לכל איש, כי כאשר לא כל המרבה בסחורה יתעשר, ולא כל המהלל את החכמה בראש חוצות יחכם, כן לא כל מדבר מוסר יזכה ארחותיו, וכמעט תמיד הוא להפך, האיש אשר יאחוז בכל למען התעשר הוא ירד וידל, המדבר גבוהה גבוהה על החכמה בקהל המון עם הוא איש נבער, והמשחר מוסר את רעיו לרגעים הוא איש אין ישר בלבו ואין מוסר בכליותיו, ואם על פי המשפט הזה נגזר אומר, אז לא כאיש טהר לב ונפש טהורה יראה בינינו האדון בן סוסי, אשר התעורר על חטאת בית ישראל; אולם לא כחרפה אשר ישא איש על רעהו על סלפו דרכיו, כן המה גדופי איש אשר יגדף עם כולו; במגדפים כאלה ישנם לפעמים גם אנשי יושר וצדק, אך נפתלים המה כי עיקשום עקשים, מורים מתעים, והמה יאמינו בדבריהם, (מה גם השנאה לעם ישראל אשר היא מורשה לרוב בני העמים, כנחלה יותירו אותה העמים לבניהם), וגם אלה מהאצילים הפולנים אשר יאבדו את כל הונם ונחלת אבותיהם בשחוק ויין וזמה, גם המה לא יעשקו הנחלה הזאת מבניהם או משארם הקרוב אליהם. השנאה ליהודים יותיר כל אציל ליורשיו אחריו, ועל כן לפלא הוא אם כחפץ יקר יחשב בעיני היורש, משפט אחד מבני העמים לרעה רק יען כי העוולה הזאת נמצאה בידו, כי שונא הוא את היהודים חנם, כי על הרוב לא בו האשם, ועל כן לא נדע עוד גם את זה האדון בן סוסי ומרעהו כלבי מה המה ומה דבריהם, אם מאולת מורשה, או מרוע לב דברו את אשר דברו או אולי הרעו להם בני עמי עד כי יצדקו בריבם. כל אלה נחזה עתה בעינים פקוחות בבואנו בתחלה אל חדר המטות אשר בו ישכבו כלבי ורעיתו אשר רק בשם “אהובה” יכניה תמיד.

המה שניהם לא ישכבו; היא בבואה החדרה התנפלה על הכסא כמו עיפה נפשה מאד, עיניה נשאה למעלה ותבט בספון זמן כביר מבלי הניע עפעף בעת אשר הוא התהלך בחדרו לארכו ולרחבו כמו סבל מחשבותיו לא יתן דמי לו. פתאום הרימה היא קול שחוק ותשחק ותוסף לשחוק רגעים אחדים בלי הפוגה. הוא רעם פנים בשמעו קול השחוק ויוסף להתהלך בהרחיבו צעדיו, אבל בראותו כי היא לא תחדל, קרא אליה בלכתו מבלי הבט בפניה: ומה השמחה הזאת? – היא לא ענתה אותו דבר ותשחק עוד בקול גדול הרבה יותר מבתחילה. מצחו קומט ועיניו החלו להפיץ זיקי קצף, אך התאפק לבל יתן לזעמו תוצאות, ואף כי שפתיו נעו מכעס בכל זאת קרא שנית בקול מנוחה: אבל הן לא לבדנו הננו פה בבית, התחפצי להעיר את כל בני הבית משנתם, או אולי יש לך חשק ברופא? – היא הקריבה עוד רגעים אחדים לשחוק, אף כי פניה העידו בה כי לא מקרב לבה שחקה בעת ההיא, ומי יודע אם לא על כן שחקה יען כי בבית זר היו ולולא זאת אולי שברה כל הנמצא בחדר לרסיסים, ואחרי אשר חדלה מהרעים בקול שחוק ענתה בשאט נפש, אשר נראה מכל תנועות גוה ופניה ועיניה ומכל הגה אשר יצא מפיה: בי אדוני ואלופי! מדוע לא אשחק? הן כל דרכינו צולחים, הלא את אשר נחל נכלה כרגע, כי חכמתך תעמוד לך להוציא כל מזמה לפועל ידים, ולמה זה לא אשחק ואצהל קולי אם נחנתי באיש חכם לב וחרוץ במלאכתו כמוך? ישמעו גם כל שוכני הבית וידעו מה מאושרה אני בחברת איש נכבד כזה, ובדברה כזאת נסתה שנית להצהיל קולה, אך לשוא, כי כמו מחנק הושם לצוארה ולא יכלה להוציא קול. האדון האלוף התיצב הכן לפניה ויתבונן בה מבלי הסב עין וקצפו גז וילך ותחתיו לקח בוז וקלסה מקומו באמרו: אולם יונתי, מה היום מיומים? הן מעת ברך אותנו אלהים ויאחד לבותינו, בכל העת המאושרת הזאת הלא את תכיני הבית, ואני רק עזר כנגדך הנני ולפעמים גם מגן לך, ומה זה נפל לבך הלילה? האם הקשבת דבר מאחריך, כי השר גמר אומר לקחת אשה ועל כן נבהלת? – כשני פיות הררי אש הפיצו פתאום עיניה אש פלדות בשמעה דבריו, אך כרגע הצליח בידה לעצור ברוחה ולענות אותו במנוחה: לא אלופי ואדוני, כזאת לא שמעה אזני, אך אחרת שמעתי מפי אדוני כי הוא ישחית ברגע אחד את אשר אעמול בו ירחים רבים. פתאום עלה על לב אלופי החכם הגדול, אשר בחכמתו יחיה, לחרף את שם היהודים ולפתוח פה לחמור אשר לא ידע בין ימינו לשמאלו למלא גם הוא פיו נאצות על היהודים, להעלות אף אלישבע ולהקים את אמיל אהוב נפש לאויב לו. הן אוצרות אלופי ירבו כחול, ובידו לדבר כעולה על רוחו, ואם יחסר לו דבר מה הלא אוצרות רעו ואוהבו האציל המרומם הנקוב בשם בן סוסי פתוחים לפניו, ולמה זה ישים מחסום למו פיו? מדוע זה לא יראה לכל מי ומה הוא ומה כחו? בלי ספק יש את נפשו מעתה לשבת במנוחה על נחלת אבותיו ולא יתרפס וירהב עוד איש, ולמה זה אחדל משחוק? –

– המוסר הזה תשמיעני בביתנו נתן עליה בקול מושל – ועתה לא עת לי להוכח אתך, כי אם להועץ, התשמעי? –

– אשמע אדוני! –

– אם האויל הזה פער פיו לבלי חוק לא בי האשם, וגם לא יכולתי לדעת זאת מראש, לא אצטדק לפניך רק אשמיעך את מזימתי. אני ידעתי כי הקוף יהודי הוא, וכי הגברת תכין אליו עיניה, אבל גם זאת לא נכחדה ממני, כי הוא אוהב עלמה אחרת, עלמה עבריה, זאת נודע לי אתמול, ובכל זאת לא יערב לבו להשמיע זאת מיראה פן תקצוף הגברת עליו, ואמרתי אנסה נא לראות אם יעיז עוד פנים לעמוד בעד עמו הנבזה, אז יתן בידי כלי מלחמה נגדו לגלות את אזן אלישבע מאהבתו לעבריה, והיא באש שנאתה תשפט אתו ותכביד על אחיה את אכפה לבל יתרועע עוד את זעום נפשה, ומחשבתינו תצא אז לפועל ידים. אך הכסיל השחית הכל בעברו כל גבול, ובזאת הרים עוד את היהודי הנבזה בעיני אלישבע, ועתה לא תאמין גם אם אגלה לה סוד אהבתו לעבריה, כי היא תחשוד אותנו כי משנאה נדבר כאלה. ועתה התביני מזימתי? –

– אבין אדוני ואדע כי תמיד חרשת אתה מזמה טובה ואחרים הפכוה לרעה –

– לא עת הוכח עתה – קרא כלבי בקול מושל שנית – עתה אין את נפשי לריב עמך, וגם את אל תשכחי כי אוצרנו נקוב כעת ולא עת דברים היא לנו כי אם עת לעשות –

– ומה תעשה עתה אדוני? האם תדמה כי עוד יצלח חפצנו בידינו להביא את אלישבע במסורת הברית את בן סוסי? כל עמלי שעמלתי זה שלשה ירחים עלה בלילה הזה בתוהו, שכר לא יהיה לנו –

– ואם גם לא תלכד אלישבע ברשתנו עוד מצודתנו פרושה עליה, הן אחיה ישמע בקולך, יפתי, ולפעמים גם תמשלי בו אם אך תחפוצי –

– הוי איש לא ידע בושת! – קראה האשה ותסתר פניה.

– האם אחל בלילה הזה ללמוד החכמה הנפלאה הזאת לדעת בושת? ולמה זה לא יעצתני לעשות כזאת עד הנה זה שמונה שנים, האם לא עת מצוא להכלם היתה לי בכל העת ההיא? אבל אני לא אדע בושת ולא אחפוץ לדעת, חרפה אחת אדע והיא חרפת מחסור, ולמען הסיר החרפה הזאת מעלי אעשה הכל, וגם את תעשי ככל אשר תחפצי, ואם תבקשי ממני בחזקה כי אכלם אני בעבורך, אעשה זאת לך למען האהבה הגדולה אשר תקרב לבותינו –

– אתה אתה גרשת כל רגש אדם מלבי, הבושה והצניעות וכל אשר תוסיף לוית חן לאשה, ועתה אתה עוד תסתולל בי! –

– אבל מי זה יבקש כזאת ממך? למה לך לוית חן, אם תמצאי חן גם עתה ולא נחסר דבר? כאשר חן לחייך ועיניך לא יהיה לך עוד אז תחלי לבקש לוית חן, ועל כן הניחי גם זאת לעת אחרת, ועתה שמעי את אשר יעצתי: כי אלישבע לא תתן ידה לבן סוסי וכי גם אחיה לא יאמר לדבק טוב הוא, זאת אדע נאמנה, ואתפלא על נפשי איכה טחו עיני עד הנה מראות נכוחה כי הדבר הזה היה לא יהיה. אולם הוא יהיה לכלי חפץ בידי לשלם לי בנשך ותרבית מחיר עמלי –

– הוא ישלם לך? האם את כלבו ימכור ויתן לך מחירו? אבל אני אדמה כי הוא מת כבר ברעב –

– לכן שמעי והתפלאי; בכיס בן סוסי אמצא כסף כעת הרבה יותר מאשר תדמי, כי מצא לו מקור נאמן לשאוב ממנו כסף. הנה הוא איש לא רע המראה ויתפאר תמיד באבותיו אצילי הארץ, ומי יודע אם לא אמת בפיו כי להשמעות אזנים היתה אמו יפה-פיה עד מאד, אך בבית האצילים לא מצא די למלא כיסו הריק ועל כן החל לבקש קרבת היהודים, אשר להם כסף ובנות וכבר נשבע לחמש בנות מהעם הנבזה הזה לאהוב אותן באהבת עולם, גם החליף עמם טבעות, וזאת הלא תביני כי הטבעות אשר ליהודיות משובצות באבנים יקרות והטבעות אשר נתן תמורתן היו יקרות לא בעבור האבנים רק יען נחלת אבותיו אצילי הארץ מעולם הנה. ובתמורה הזאת ראה שכר לעמלו, מלבד הנשיקות הרבות אשר כולן יחד לא תשוינה אף גרה אחת בעיני, עוד כשני אלפים שקל –

– הוי על איש מרמה נבזה כזה! – קראה האשה בשאט נפש ועצמותיה רעדו למרות חפצה.

– פיך הכשילך בלי ספק כי חפצת לאמר: האח! אך איש חכם האיש הזה! אבל אל נא תהללי אותו יפתי כי לא לבו הגה מזמה נפלאה כזאת, כי אם עצתי הנחתו באורח מישור, ובמחיר עצתי חלק כחלק נחלק בשכר אשר נראה לפעולתנו –

– ומה לי לדעת זאת? –

– אמנם לך לדעת זאת, כי באה העת אשר גם את תתני ידך לנו בדבר הזה –

– כל עוד רוח חיים באפי לא אטביע נפשי בחלאה כזאת! –

– חי נפשי כי בידך להוליך שולל גם את אלהי מרום, הן פניך הפיקו תום ויושר בדברך את דבריך אלה כמו מלבך יצאו, אבל אני אדע כי אך תלעגי ובזאת אנחם –

– לא אלעג בפעם הזאת, דבר ברור השמעתיך כי לא אובה ולא אשמע לך בדבר הזה –

– טוב מאד, טוב מאד! – קרא האיש וימחא כפיו – משחקת נפלאה הנך ותדעי לשנות פניך גם מבלי מסוה בחריצות נפלאה, ועל זאת אודך ואשמח, כי אראה מקור נאמן לשכר, גם אחרי אשר פניך היפים לא יהיו לך עוד, כי במסוה אשר תשימי על פניך תמצאי חן כמו בהם. האח רב לי! –

– דבר כחפצך והתחפש כעולה על רוחך, אך דבר דברתי ולא אשוב ממנו – קראה האשה בקול.

– אנא אל תרימי כה קולך, ואני אומר לך כי תעשי ככל אשר יעצתי, הן אשה חכמה את ותדעי כי טוב לך לשמוע דברי מורה כמוני –

– ואם גם תרבה תדבר עד אור הבוקר, אחת דברתי ולא אשנה כי לא אלך עמכם בטיט יון כזה –

– אני לא אדבר עד אור הבוקר, כי אם באחת אצוה ולא אוסיף; –

– ומה תעשה אם אפרוק עולך מעל צוארי? – קראה האשה בקשיות עורף.

– אם תסירי עול בעלך מעל צוארך אז יתן עליך עול בנים וישאלך מה שלום בניך? – חורת מות כסתה כרגע פני האשה בשמעה הדברים האלה, עצמותיה רחפו, שיניה צללו כמו קדחת אחזה בערפה ותטלטלה טלטלה, את עיניה כסתה בכפות ידיה ותשב שוממה זמן כביר, והוא עומד הכן למילה ועיניו ילטוש כארי טורף בטרם ישלח שניו בטרפו, ושמחת נצחון נראתה על פניו. היא לא הסירה ידיה ולא הביטה בו זמן כביר. אחרי כן הניח ידו על שכמה ועצמותיה רחפו שנית ויאמר: הנה העת תחלוף ולך לדעת בתחילה את כל אשר יעצתי למען תדעי לכלכל דבר. – היא לא ענתה והוא הוסיף לדבר: ידעתי כי בפעם הזאת תעשי שלום לי כחפץ לבך, כי חדשות ונצורות אתי אשר בידן לעשר אותנו עושר גדול, וגם לנפשך דאגתי. הן לא נכחד ממני, כי נפשך תכסף תמיד להתרצות לאלהים, ובדבר הזה אשר נעשה כעת תמצא ידך לעשות דבר אשר יישר בעיני אלהים ואנשים –

– אתה תורני לעשות דבר אשר ימצא חן בעיני אלהים! – קראה האשה במנוד ראש – השטן יורה תורת חיים ואהבת חסד! –

– אם לא תודי במו פיך כי מישרים דברתי בפעם הזאת או בידך למשוך ידך ממנו – ענה האיש במנוחה ותום לב, עד כי גם אשתו אשר ידעה אותו נבוכה בפעם הזאת ולא ידעה אם בתום לבב או בלצון דבר – והוא הוסיף לדבר: הנה על חמש הבנות עוד ששית מצאתי אשר טבעת יקרה לה ואשר על כן עלינו לעשות כל אשר בידינו לקרבה אל בן סוסי, אמנם גם מבלעדי הטבעת תהיה לכלי חפץ בידינו. הנערה הזאת היא אהובת אמיל ואותה נדיח לזרועות בן סוסי ושכרנו הרבה מאד –

– לא אבין מליך. מי זה יתן לנו שכרנו? האם בן סוסי? ומה אעשה אני בדבר הזה? –

– את הן תותרי בזה ואני אעזבך יום אחד או יומים פה, הן לא תיראי להותר לבדך תחתך בלי מחסה ומגן, האין זאת? ואת התרועעי את אלישבע ודברי באזניה טובות על אמיל, כאשר תביני, הן בדבר הזה לא לי להורותך, זאת תדעי יותר ממני, ובזאת תקחי לבה אחרי כי תעלי את אהוב נפשה על שפת לשונך, ואחרי כן כאשר תראי כי היא תאמין בדבריך ותחשבך לאוהבת לה – וזאת אדע נאמנה כי כרעיה אהובה תחשבך מהרגע אשר תדברי טובות ותהללי את הנער היהודי, אז תגלי את אזניה כי הוא אוהב עלמה עבריה אשר צדדה אותו בקסם שפתיה, וכאשר תחרד לשמועה הרעה הזאת ואולי גם תתעלף הלא לשמועה כזאת עת רצון היא להתעלף, אז תגלי עוד את אזנה כי אישך התבונן לכל אלה מראש, ומאהבתו הגדולה לאחיה יחשוב מחשבות להפר את האהבה הזאת. ובדבר הזה תקחי לבה עד מאד ותהי גם היא לכלי חפץ בידינו, ואת הנער היהודי נדיח לים דאגה, כי אהובתו יפת עינים היא וימאן הנחם ואז יהיה גם הוא לכלי חפץ בידינו. כי בעת הזאת עלינו לבקש גם חברת היהודים בעלי הכסף, אבל לא אוכל לגלות לך עוד כל הסוד, כי ידעתי כי בן סוסי יבוא עוד הנה להועץ, אחרי אשר יכבו כל הנרות בבית, ואך עוד זאת אגלה לך, כי כל אלה הנערות אשר בן סוסי בגד ויבגוד בהן תמירנה דתן מבושת, וידך תמצא להביאן בברית אמונתנו, וזאת היא המנחה אשר אמרתי לך כי תביאי לאלהים ותפיקי ממנו רצון –

– האמנם כן יהיה? – קראה האשה משמחה – אם הנה תמירנה דתן ואני אביאן בברית החדשה נכונה הנני לעשות הכל. כי ידעתי כי רבו חטאותי ואבקש בכל לבי להביא קרבן לאלהים, וקרבן כזה ירח מנחה לפניו –

– כן יהיה, ועיני לא צרה בצדקתך – אם כן הלא גמרנו אומר? אך שמעי הנה קול צעדים – קרא פתאום וברגע ההוא התגנב בלאט בן סוסי אל החדר, קול משק רגליו בלכתו לא נשמע כהולך על גחון, וכרגע שונו פני האיש והאשה כמו אהבה ואחוה לא סרו מאהלם אף רגע. הוא אחזה בימינה והיא הניחה שמאלה על כתפו ותשעשע את שערותיו. בתחילה דברו שניהם קשות את בן סוסי על כי לא נזהר בלשונו ויתגרה מדון את הנער העברי, והוא הצטדק באמרו כי בלבו לא ישנא את היהודים, אך דמה כי אז היתה עת לגדופים יען כי כלבי החל בגדופים, ואחרי כן עשו שלום ויתיעצו על צפונותיהם עד אור הבוקר, ובשעה העשירית בקש כלבי מאת האהובה, רשיון לעזוב אותה, כי דבר נחוץ לו בעיר ולא יוכל להתמהמה עוד אף שעה אחת, וכאשר ישלים חוקו בעיר אז ידאה כעל כנפי נשרים אל יונתו וישאנה על אברותיו הביתה.

– גם פה לא בתוך לבאים אשכונה – אמרה האשה בחן – וחלילה לי מהפריע אותך ממלאכתך אף רגע, כי לכל עת, ולפעמים גם הפרידה טובה היא – ובדברה נשקה אותו והוא אותה וילך את בן סוסי במרכבתו העירה, ורעיתו האהובה עוד עומדת על השלבים לפני הבית ומבטת אחריו.

– הוי נבל! שטן המשחית! – דברה האשה בקול דממה בהניעה ראשה אחרי אישה – איש שכולו מושחת, אתה הפלתני למשואות נצח, אתה הטבעת בבוץ וחלאה נפשי, אשר לא תטהר מהם עד עולם. חטאת גאון נחלתי מאבותי ומה גם מאמי, אשר לגאותה לא היה קצה, אבל מאשמות נוראות נקיתי, וקצתי מאסתי בכל איש אשר השליך כבודו מנגד, ועתה… אמנם גם את נפשי אמאס, אבל הנני בידו, לכן זאת אעשה, אשתה מכוס החיים לרויה עדי אשכר ואישן המות, אחיה כל עוד יפי עיני יעזרני ויפתח לפני שערי החיים, אסיר מעלי כל רגש אדם, אשכח כבוד ותום ובושת… אשכח? האם עוד לי לשכוח? האם לא שכחתי הכל? טוב אפוא, אחיה! אפס כי ביום מפלתי תפול גם אתה שטן המשחית ועצמותיך לפי שאול תפוזרנה, אתה השטן ואני הנפש החוטאת בידך… אולם מה זה היה לו כי הקרה לפני לעשות גם דבר טוב? הוא יעזרני להביא בנות אין אמונה בהן בברית אמונתנו! כמעט לא אאמין למשמע אזני, ובכל זאת יתן הרעיון הזה שמחה בלבי. ומה ישמח כהננו הראש בהודע לו פועל כפי…

כלבי לא חשב בלי כל ספק כי לב רעיתו עוד יהגה מחשבות אודותו, כי הוא אך שתים שלש פעמים שנה בדברי אשתו “לפעמים גם הפרידה טובה” כן לפעמים גם הפרידה טובה… עד אשר סוגרו אשמורות עיניו ויישן עד בואם העירה.

גם אמיל עזב אחרי כן את ארמון השר וירכב על סוסו הביתה אל אביו, אשר לבו נהה אחריו בפעם הזאת, כאשר לא נהה עוד מעודו. מחשבות יגון לחצו לבבו בכל הדרך כמו לבו נבא לו יום עברות, או מקרה רע בביתו…

פּרק ששי: רשפּי הקנאה

צללי הערב לקחו מקום קוי השמש ויפרשו כנפיהם עד קצוות הארץ וגם את עיר שתיקא גרו בחרמם. יום צח היה היום ההוא אחרי אשר זה ימים אחדים לא חדל הגשם והשלג מהלחם ומלכוד חליפות את העיר. ביום הזה היה הכפור חזק מאד, והשמים הוטהרו מעבים, בלי ספק לבל יהיו שליחי מצוה, הרצים לבית המרחץ ולקנות דגים, או דגים מלוחים לכבוד השבת נזוקים בחצותם עד צואר את מי מדמנה. מנוחה פרושה על פני כל הרחובות, לבד מאשר יפריענה זעיר שם זעיר שם קול המקבלים שבת, ומנוחה תראה על פני רוב יושבי העיר מקבלי השבת והנשמה היתרה. נעים הוא הערב תמיד לעובד בזעת אפו למצוא טרפו, כי יקו למצוא בו מנוחה, אבל משנה שמחה ישיש בן יעקב בערב הזה. כל ששת ימי המעשה יעבוד עבודת פרך, אף כי כעצל הנהו בעיני שונאיו אשר לא יעבדו אף החצי ממנו, גם בלילה לא ישכב לבו מהמחשבות הרבות אשר יעלו על לבו בזכרו כי הלילה לא לעולם יהיה ומחר יבוא יום חדש והוא יביא רעב חדש בבטן העוללים וקור חדש בבית. הוא יראהו את הנערים ויזכור כי באה עת השילום למלמד, ואת הבתולות, ויזכור כי בתולות הנה וכי לא לעולם תהיינה את אשר הנן כעת. וכל המחשבות האלה אל מקום אחד תלכנה, כי אחד הוא ואין שני לו, המושל על כל והמטיב לכל, המשביע עוללים בעת בטנם תחסר, המשיב לב המלמד אל הנערים והמהפך מבתולות לנשים, מי לא ידע מי הוא האחד הזה? הלא הוא אלהי העולם ומושלו – הוא הכסף! למענו יחסר נפשו מטובה וגויתו ממנוחה, למענו ישים כעפר גוו ויתרפס לפני אדונים אכזרים רמי עינים, אבל לשוא! כיורדי הים באניות לא יסבו רגע את עיניהם מהכוכב אשר בחרו בו למורה דרך להם, כן ישאו עיניהם ונפשם העניים האלה מבני יעקב אל הכוכב המאיר הזה, אל הכסף כי יאיר להם המסלה, אבל הוא אשר הסכין לשבת בבתי שרים ואצילי עם ובאוצרות הכהנים, ואשר על כן הסכין לשמוע תמיד כל היום שם ישראל מנואץ ימאס גם הוא בזרע יעקב, לכן יפילו עליהם כל ששת ימי המעשה בלהות צלמות, ומה גם ביום החמישי בשבוע, הוא יום הפקודה אשר בו תפקוד האשה ותספור ותמנה כל הדרוש לה ליום השבת. אך קץ שם היוצר לכל חשך וגבול לכל פגע וגם על הפגעים האלה צוה במפגיע: ששת ימים תעשו מלאכתכם וביום השביעי שבת, וכאשר תראו שלחן ערוך ועליו שתי חלות לחם, המנורות טהורות והנרות מאירים אז אל תזידו לצאת לפעולתכם. ויהי ערב ויהי בוקר ויכלו הפגעים וכל צבאם והאומללים קצרי יד האלה יחיו בנעימים עשרים ושש שעות… אולם מי יודע כמה בעלי אוצרות ואצילי ארץ ששו אלי גיל לו מצאה נפשם יום אחד בשבוע מנוחת אמת כזאת?…

אור נר נראה מכל הבתים ברחובות אשר שמה ישבו היהודים בעיר, אך אנחנו נשימה נא עין כמעט רגע על הבית הזה אשר לפנינו. הנהו העומד על שפת הנחל בצד הגשר, כי מחלונותיו נשקפים נרות רבים, וארבעה מאורי אור נחזה שם, אשר יפיצו אור הרבה יותר מאלפי נרות, לא רק בלילי שבתות, ואם לא אשגה אדמה כי הנה ארבע עינים לשתי נערות היושבות שם. הבית הזה אשר תואר לו מחוץ וזכוכיות כל ארבעת חלונותיו הנשקפים על פני הנחל כולן שלמות אחת לא נשברה, וקירותיו לא נטויות ועומדות הכן בלי משען ומשענה וגגו לא נוטה לנפול, כן תאר גם מבית. כליו טהורים ויפים, מסכות לבנות כשלג נסוכות על החלונות, ומאוצר הכסף אשר לו חלונות זכוכית יראו הכלים האצורים בתוכו, ואם כל אלה השיג בעליו במתנת הדרשה ביום חתונתו אז בלי ספק דרש דרשה גדולה וטובה מאד. בצד הארון הזה יעמוד שני לו בתמונתו כצלמו והוא יאצור בקרבו ספרים אשר גביהם מצופים זהב, אוצר תפארה לכל איש ישראל בארצות האלה, וראשית לכל כלי הבית, אם יבין או לא יבין אדון הבית קרוא בספרים, אך כמעט תסיג ידו וקנה לו ספרי התלמוד והמדרשים, משניות ועין יעקב וכהמה, הן בלעדי אלה לו יוכר בית יהודי לפני בית נכרי. ומה גם בעל הבית הזה אשר ידע קרוא ספר וגם קרוא בו לעתים מזומנים, הוא קנה ספרים הרבה ויעש להם כתנות עור וילבישם וישמח למראה עיניו בהתבוננו בשני הארונות העומדים יחד בצד מזרח. לא רחוק מהם עומד שלחן עגול, מכוסה במטפחת בד לבן כשלג, ועליו שתי חלות וכלי כסף הכל נכון לסעודה. צנצנת יין ענבים וצנצנת יין דקן, וכל אלה אשר ירהיבו לב אדון הבית בבואו הביתה מבית התפלה בערב שבת.

לא רחוק מהשלחן ישבו שתי נערות ותשיחנה אשה את רעותה ואף כי קראו אשה רעותה תמיד בשם אחותי, בכל זאת הכיר כל רואה כרגע כי לא אחיות מבטן הנה, כי כמו שיכל הטבע את ידו להראות מה כוחו בבראו שתי בריאות שונות אשה מרעותה בכל, ובכל זאת כלולות הנה גם שתיהן בהדרן. האחת היא נערה כבת – הן לא יקצוף עלי הקורא אם לא על פי דברי אמה אשר אמרה כי בתה היא בת חמש עשרה היום אערוך שנותיה, כי אם על פי מבנה גויתה ומראה – שמונה עשרה, אשר פניה יעידו כי לולא היו פני כל בני אדם כמוה כי אז מתו כל הרופאים ברעב, בתי הרפואות נשמו ומנת מוכרי פוך היתה נקיון שנים. מבנה גויתה חסון כאלון, צוארה זך כעשת שן, לחייה העגולות אדומות בתוך כמו זה אתה נשקו אותן באהבה רבה, ומשני עבריהן יורדות שתי שרשרות זהב ארוכות מאד אשר היא קראה להן מקלעות שער, שפתיה אשר לולא ידענו נאמנה כי כן מראיהן תמיד כי אז אמרנו כי נקרעו בפוך עוטרות על שני חרוזי פנינים יפים עד להלל, עיניה כתכלת השמים מםיקות זוהר כזוהר רסיסי טל בכוס שושנה לאור שמש, ולולא שמענו קולה בדברה, כי אז נשבענו, כי מבית אוצר לחרשי אבן גונב הפסל הזה, מרים שמה. אך אל ימהר הקורא להסב עין מרעותה כי עוד לא אדע למי יתרון החן והיופי? רעותה היא לא גדלת קומה ולא בריאת בשר כמוה, תראינה כאבני אש, הסב עיניך מנגדן כי הנה מפיצות זיקים וחצים. שערותיה השחורות כעורב קלועות ככתרת על ראשה ולחייה, שפתיה, כל תנועות גוה ומדברה תשכחנה כרגע כמעט גם יפי רעותה. וריב היה תמיד בין השרים הפולנים על אודותן למי יתרון היופי. נועם, חן וטוב לב נראו על פני האחת וקסם ואש מתלקחת יצאו מבין שפתי השנית ושמורות עיניה, אשר נראו כשומרי תמיד עומדים על המשמר לבל תפרוץ האש החוצה. מפי רעותה שמענו כי היא קוראה לה בשם בת שבע. מרים היא בת בעל הבית ובת שבע היא רעותה מנוער. על פני מרים תשכן עננה בדברה, וזה לנו לאות נאמן כי לא בעדי וקשורים תדברנה הפעם, כי לזכר עדיים תשמח כל בתולה עד אשר תהיה לאיש, ואשת איש עד אשר יזכירוה לאמר ודוי. נטה נא אזננו ונשמע מה בפיה, ואם לא נוכל הועיל לה אולי ננוד למצער לצרתה.

– הוא אשר אמרתי – אמרה מרים באנחה חרישית בהניחה לחייה על כף ידה הסמוכה על השלחן אחרי אשר החרישה זה רגעים אחדים – הוא אשר אמרתי, כי עת רוגז היא לי, עת אין שלום ומנוחה, כי אירא מאד לנפשי, אחרד ואבהל בזכרי הימים הבאים, וכל עוד תקוה עצה ומזמה רחקו ממני זה כמה –

– האמנם? – קראה בת שבע ועיניה הבריקו – האמנם אין עצה? –

– ואת מי אועץ אם לא אתך, אחותי הנאמנה? ואם מפיך לא אמלט עצה מפי מי אשמענה? – ענתה מרים.

– האם אמרתי לך כי אובדת עצות הנני? עוד לי נתכנו עלילות. כי אף אמנם גם עלי נפשי תאבל לבקרים וגם אני אפחד כל היום מהבאות אשר תקרינה, בכל זאת נקל הוא לי למצוא מזמה ותחבולה למען אחותי האהובה מאשר תמצא ידי לעשות לנפשי. פליאה היא דעת ממני, למה זה אני רפת ידים בעת אשר עלי לעשות לנפשי ואם יגע דבר ברעותי אז אתעודד ולא אדע פחד. אבל אני אחשוב למשפט כי אין כל פחד לנגד עיניך, הן לא כגורלי גורלך, אני נכריה אחשב לאבי מעת אשר הרכיב אם חדשה לראשי, נכריה הנני ועוד נופלת מנכריה, אני אעבוד עבודתי כל היום וגם שכר לא יהיה לי. אשת אבי לא תעיז מצח לחרפני כשפחה, אך תחת זאת תשנאני תכלית שנאה וכל הגיגה וכל דבריה עלי רעות כל היום, ופניה המפיקים אלי חן ואהבה תמיד נעימים בפיה ורעות במגורה, וכל רואיה יהללוה על יראתה את אלהים, על צדקתה אשר תעשה את עניים ועל חסדה אשר תרבה ליתומות, לבנות אבי, כי תנהלם בחסד ורחמים כאם רחמניה. הה! החנופה הזאת עשן באפי, אש יוקדת יצת שמה וזכרה בלבי, אך הבלג לבי, דום רוחי ואל תפרוץ דלתי שפתי עד עת מועד, עדי מרמה תשית בחלקות לחנופה ותבלענה כדג גדול הבולע קטן ממנו, עדי מזמה תניף ידה על הכח ותדכאנו תחת רגליה. אני אומללה, אומללה מאד, ואת מה? את תשבי בבית אביך ואמך שיאהבוך הרבה יותר מנפשם, את יחידה להם וכסף וכל חפץ לא ימנעו ממך ואת עוד תתלונני? –

– ואני אשיב לך כי לו הרכיב חלילה אבי אם זרה לראשי כי אז החרשתי ונשאתי במנוחה את אשר נטל עלי, כי אז אמרתי אין חנינה בלב אם חורגת ואין חסד בלב אב אשר לקח לו אם לבניו והכינותי נפשי מראש למלחמה גלויה, או כרעתי נפלתי לפני מצמיתי מבלי דבר דבר ותהי זאת נחמתי, כי צרים בלעוני, צרים אשר להלחם אתם תחשב לחכמה ולכבוד ולפול שדוד לפניהם לא לעוון וחטאה יחשב, אבל עתה אשר עלי לפחד מאוהבי, מאוהבי הנאמנים, הנכונים להקריב הכל למעני, מהורי, אשר אני חיי רוחם ואשר כל חפצם ומשוש חייהם הוא להצליחני בחיים והמה יחפצו לכרות לי שוחה ולקברני חיים בדמותם כי בעדן גנים יושיבוני, עתה מר לי מר! אם אמרתי אלחמה ומלחמתי תחשב למרד, ואם אחריש ואגוע, אז חיים יקברוני, יקברוני בעוד באפי נשמה, לבול עץ יאסרוני לבל אראה חיים וגם במתים חפשי לא אהיה. אך מה אוסיף לדבר לך עוד? ואת הלא תדעי את גורלי יותר ממני, כי הן את היא אשר פקחת עיני לראות את אשר לפני, את אשר עוררתיני מתרדמת הנעורים אשר בחיקה שכבתי במנוחה ותקימיני על רגלי לעמוד על המצפה לראות מה יעשה ומה ידובר בי, ממך לי התורה הזאת ולא לי להשמיעה באזנך היום. את נתת בינה בלבי, כי אהבת האבות הרחוקים מדעת לאהבת הקופים נמשלה, אשר תחנק עוללים מרוב אהבה, את הרעמת באזני הדברים הנוראים אשר לזכרן יתפלצון עמודי גוי: ההורים העברים יאהבו נפשם ולא בניהם ובקחתם לבניהם נשים רק נפשם יזכרו, אם תביא המשפחה כבוד להם ואם כסף רב תביאנה אתן, ובתתם את בנותיהם לאנשים ישכחו כי בנותיהם חיות הנה, כי להן לב וחפץ ותדענה לבחור ולמאוס, וכשבויות חרב יוליכו אותן אל הבית אשר יסד השדכן להן, או יביאו בול עץ לביתם ויאכילוהו מפתם למען יהגה כל היום בלהג תפל והמה יקחו חלק צדקתו בגן עדן. התורה הזאת ממך באה לי ולדאבון לבי ורוחי אמנם ראיתי כי מישרים דברו שפתותיך, ילדה פותה הייתי ואת ברוח שפתיך עשיתני בן רגע לעלמה חושבת מחשבות, ועתה עוד תחפצי להשלות נפשי לשוא! אבל הן דעי כי נקל להעיר איש משנתו מאשר לישנהו שנית. גם אני קראתי בספרים וראיתי הרבה אוהבים ואהובות לפני מבלי אשר עלה אף פעם אחת רעיון על לבי להדמות לאחת מאלה האומללות אשר כצאן לטבח תובלנה אל האפריון – קבר עולמים לרוח ששונן ולחייהן. ומעת אשר שמעו אזני מליך, מני אז אחזה חדשות בכל אשר אקרא בספרים ובכל מראה עיני. חטאת לא יוכל כפרה חטא אבי בתתו אותי ללמוד שפת פולנית ושפת צרפת ויאמר לתתי לפני כסיל אדם אשר לא יבין עד מה. לוא ככל בנות ישראל הייתי לא ידעתי רע, שלו הייתי עתה ולכל אשר אמרו הורי טוב גם אני כפיהם דברתי, ועתה? –. בת שבע כוננה עיניה ברעותה המדברת בכל עת אשר דברה, ולולא ידענו נאמנה כי רעותה הנאמנה היא ולולא שמענו מפיה כי היא קראה לה פעמים ושלש בשם אחות, כי אז אמרנו, כי היא תשמח בלבה לאיד רעותה, תגיל על צרת לבבה וכל הגה היוצא מפיה יהיה כטל חיים ללבה, אבל עתה בדעתנו כי כאלה לא יחשוב לבה, אחרי כי אחות אהובה היא לה, לכן עלינו להודות כי אמנם לא ככל אדם נדה בת שבע לאיד רעותה ועיניה הפיצו שמחה בעת אשר נפשה אבלה לה, ובלי ספק ידעה זאת מרים יותר ממנו, כי היא קמה פתאום ממקומה ותפול על צוארי רעותה ותשקנה באהבה עזה ותחבקנה ותוסף לחבקנה עד אשר הושיבה אותה רעותה על מקומה ותען: בי אחותי, אל תרבי להשפיל נפשך, כי אמנם נבונות גם בלעדי, אבל בפעם הזאת אומר לך כי תרבי על השבר, כי עוד לא מזורה הרשת אשר תצודך ועוד לא כרו השוחה, ומי יודע מה ילד יום אם לא תמצא עוד ידך להיטיב ולהטות את הוריך לחפצך? הן המה יאהבוך והאהבה כול תוכל, ואם הזהרתיך לפנים הוא יען כי טוב להזהר, אבל לא לחוש עתידות אשר אולי לא תבאנה ולברוא משחיתים לחבל נפשך חנם. הן אביך לא דבר עוד אתך בדבר שדוך, האין זאת? –

– אבי לא דבר עוד בפיו אך עיניו ברור מללו הגות רוחו –

– עיניו דברו? בפעם הראשונה אשמע, כי אב ידבר לבתו, כדבר איש בשפה כזאת –

– אל נא תלעגי לי, כי לא עת לעג היא לי כעת, אשר בעוד רגעים אחדים יבוא הוא הנה –

– הוא? מי הוא? אביך? האם החילות לפחד מפני אביך, פלאים נפלאתי! –

– לא מפני אבי אגור כי אם מפני גללון, האיש אשר ילטוש עיניו לי –

– גללון! – קראה בת שבע בשחוק – מי הוא זה האיש אשר שם נעים כזה לו? ואשר ילטוש עיניו לך? חדשות ונצורות אשמעה –

– כמעט לא אכירך עוד קראה מרים באנחה – הנה נהפכת בלילה הזה לאחרת, את אשר הזהרתיני מאז, שבת הפעם להניח רוחי, את אשר תמיד כנית כל איש ואשה בשם חדש בשם אשר יתנם לבוז לא תביני כרגע את מי כניתי בשם גללון, או אולי תחפצי לענות נפשי כי על כן תאלציני לאמר לך כי ישעיה הבחור הוא אשר מפניו אבהל?! –

– ישעיה הבחור! אמנם לא ידעתי כי עליו תכונני חצי לעגך, חדשות שמעו אזני –

– מה זה היה לך היום? האם לא עמדה דעתך כך, או תתחפשי כמו לא תביני דבר? הטרם תדעי כי הנבזה הזה, אהוב ורצוי הוא בעיני הורי מאד, כי מספר עלים גמרא כמספר אבעבעות השחין אשר פרחו בפניו ובידיו ידע בעל פה, וראש הישיבה והמורה יהללוהו, כי על כן נבחרתי אני להיות השה לעולה, ועתה התביני מלי או תשאלי עוד פשר דבר? –

– אבין ולא אבין כי לא אדע מדוע זה תשפכי כה כוס חמתך על הבחור, כמו שודד או אורב ביער היה? –

– לולא ידעתיך מאז לאוהבת אותי כי אז אמרתי אך תלעיגי לאידי – קראה מרים ותתר ממקומה – איכה תדברי כאלה, איך יתנך לבך לשאלני שאלות אשר תרתחנה דמי כסיר? מדוע אשפוך עליו זעם אפי, תשאליני? ומה אעשה? עוצי נא עצה את מה אעשה? האם בידי להשליכהו כנצר נתעב מהבית בבואו הנה? האם אוכל לדקור את עיניו בנשאו אותן אלי? האוכל למלא פניו קלון בעת אשר אבי יהללנו שבע על פניו והוא ירום ונשא וגבה בעיניו, עד כי אולי יחשוב זאת לו לצדקה גדולה כי יפרוש כנפו עלי? אם קצרה ידי מפלס לחצי זעמי תוצאות, בעת אשר צרי ואויב זה נגד פני, איכה אעצור ברוחי בעת אשר אין זר שומע לי בלעדיך? בינתי תסתתר! –

– אבל את תשובי תקראי חמס, תכני אותו בשם צר ואויב ואני טרם אדע מה עשה לך רעה, כי לא הודעתיני עד מה? –

– אין מלה בלשוני – קראה מרים במרת נפש – לא אדע בפעם הזאת מלים אבחר בדברי עמך, ראה אראה כי לא תחפצי להבין דברי ותאותך אך להלאותני בשאלותיך למען הרעימני –

– הנך בת יחידה! זאת שכחתי – קראה בת שבע בלעגי שפה – טוב הדבר כי הזכרתיני זאת ולא אוסיף להלאותך חנם –

– האף עוד זאת! – נאנחה מרים ותפרש כפיה – גם רעותי אשר אמרתי בעצתה אחיה גם היא קמה לשחק בי, ובעת אשר תשתפך נפשי מצרה, התולים עמה –

– גם אני בדברך אשיבך: אין מלה בלשוני, הנה תהימי, תאנחי, תילילי, תתיפחי, ולא אדע עד מה, אחת שאלתיך מה עשה לך הבחור כי כה תרבי כעשך עמו, ואת באחת תאנחי ועוד תתרגזי עלי! –

– מה עשה לי? הוא ילטוש עיניו לי! הוא יקוה למשכני ברשתו, הוא ידמה כי אשתו אהיה ועוד תשאליני מה עשה לי! –

– אולם מה אעשה לך אם אני לא אראה בכל אלה עוון אשר חטא, אשר בעבורו תנבלי שם הבחור ותחשביהו לאויב לך. הוא יביט בך בעיני אהבה? זאת תראיני רק כי עינים לו בראשו ויבין כי יפת מראה את, הוא יחפוץ לקחתך לאשה לו? ומדוע זה לא יחפוץ לעשות כזאת? אות הוא כי יבין טעם, אבל בכל אלה אין די להעלות אפך עליו, אם תמאסי בו, נודי לו, אך אל תקצפי עליו על אהבתו אותך –. מרים נבוכה רגע בשמעה דברי רעותה אשר הסכינה תמיד לתת אך דופי בכל אדם ולהפר כל אהבה, ואשר היא למדה אותה להחזיק בדרכיה, ועתה תשמיענה דברי מוסר! ולבה אמר לה כי מישרים דברו שפתי רעותה ויך אותה לבה רגע על דבריה, אך בעבור זאת התאמצה להצטדק ותקרא: עוד מעט תהי גם עצתך כי אתן ידי לו ואבחר בו ואשיש על המציאה הזאת! –

– אם תרבי להעמיק שאלה אז אולי גם כזאת אדבר – ענתה בת שבע במנוחה, ובראותה כי מרים קפצה ממקומה כמו מחט דקר בבשרה הניחה ידה על שכמה ותושיבנה על מקומה ותוסף לדבר: הניחי רוחך רגע ונדבר דבר ברור, הן אם כה תתעוררי מרגע לרגע ולא תתניני לכלות דברי אז לא תמלטי מפי דבר עד עולם ואחרי כן תתאונני כי לא אשים אליך לבי ולא אדאג לגורלך, החרישי רגע ושמעי ואז תעניני באחת על כל דברי ואם תמצאי מלין להשיבני אענך ואומר לך כי צדקת.

את תקראי בשממון עוד מעט ואיעצך לתת ידך לו ואני אומר לך, כי לא עוד מעט כי אם ברגע הזה אומר כזאת – תניני רגע לדבר – ועוד אוסיף לאמר כי אין טוב לך מאיש כזה – אל תניעי ראשך – האיש הזה אשר אבותיך שמו עיניו בו הוא איש אשר לו כשרון דעת, זאת לא יכחד איש, רק הוא בלה כל ימיו אך בישיבה ובתורה, אבל זה הוא חסרון אשר יוכל להמנות, אם יעזוב דרכו כמעט וישלח ידו בשפות זרות וחכמות אז יצלח בדרכו זה כאשר הצליח בתורתו – שמעי ואחר תדברי את – והוא עודנו עול ימים ולא רע המראה כאשר תאמרי – אל נא תשחקי – ואם ישים לבו להיטיב פניו ומלבושיו אז יהיה גם איש תואר. הן אין מום בו אשר ישחית תארו רק שלמותיו יתעבוהו, והיה כי תפול בחבלו אשה אשר לה טעם ודעת והוא יאהבנה, אז בידה להטותו לחפצה והיא תהיה מאושרה – שאיני נא ואחר דברי תלעגי כחפצך – ולא את אשה אשר תפול לחבל לאיש כזה אכנה בשם אומללה, ואל זאת אביט במנוד ראש, אשר תתן ידה לבחור נבער מכל דעת ואשר כל כבודו הוא כי הוא בן בעל הבית, כי אלה ירימו ראשם על שוא ונשותיהם כשפחות בעיניהן, המה לא ישכילו ולא ייטיבו ארחותם, כי אין דעת בלבם. זכרי ושימי זאת אל לבך, כי איש אחר אין בעיר וגם בארץ אשר סביבותינו אשר תוכלי לאמר עליו: ראו הנה זה הוא האיש אשר בידו אפקיד נפשי וחיי בחפץ לב, זה לקח לבי ואחריו ארוצה בשמחה בדרך החיים. מי הוא זה בעיר הזאת אשר יחכם מהבחור? מי הוא אשר ישכיל בדרכו יותר ממנו ואיזה הוא אשר לו תתני היתרון? הן כולם כמוהו והוא ככל הבחורים בעיר ודרך אחד לכולם, רק כי הוא נעלה עליהם בדעתו בתורה, אשר זאת תתן תקוה כי לו כשרון להיות לאיש וליתר הבחורים יחסר גם הכשרון הזה. הן לא תשתגעי לבקש לך את אשר לא ימצא בעיר וסביבותיה, הלא אך למראה עיניך תשפטי ולמראה עיניך לא ראית בחור עברי טוב מהבחור הזה, ועתה שערי בנפשך כי לא הבחור מהישיבה כי אם בחור אחד בן אחד העשירים בעיר הוא האיש אשר בו בחרו הוריך ומה תאמרי אז? הן תאמרי לדבק טוב אם ישאלוך, ואני אומרת כי נעלה בעיני הבחור הזה מכל הבחורים אשר בעיר ומה לך כי נזעקת עתה השיביני דבר עמך ואדעה –

מרים ישבה זמן רב ותתבונן בתמהון ברעותה, אשר דבריה פרצו כפרץ מים כבירים על דל שפתיה, ולא עצרה כח לענות אותה דבר. בתחילה חפצה מרגע לרגע להשיב על דבריה ולבלי תת אותה לכלות שיחתה, אשר דקרה כצנינים באזניה ותהס אותה רעותה, ועתה כאשר כלתה ותאמר לה כי תשיב, עתה ישבה ואין בפיה תוכחות. תמהון גם שממון הכו לבה, היא התבוננה במדברת וכמעט לא האמינה למראה עיניה ולמשמע אזניה, כי לא הסכינה לשמוע כאלה מפי רעותה מעת אשר נודעה לה, גם לא פללה לשמוע כזאת. בת שבע תהיה פתאום ליועצת שלום, ולמען מי? למען בחור מהישיבה! בת שבע, אשר מאסה את כל אחיה היהודים בכל נפשה הרבה יותר משונאי היהודים מעם אחר, בת שבע, אשר אמונתה היתה כקוץ מונד בעיניה אשר תכאיב לאין מרפא, בת שבע, אשר נאלצה לשים מסוה על פניה ולהתהלך בתום ואמונה בעוד אשר אביה או אשתו לנגדה ואשר על כן שפכה כל עזוז אפה על אמונתה ואלהיה בשבתה את רעותה, וניבה היה: נבזים המה היהודים ועשיריהם וחכמיהם, היא אשר הביאה גם צרה, יגון ופחד בלב מרים התם והטהור אשר תמיד קננו בו אך אהבה להוריה ושלום ומנוחה, והיא כמו סער מתחולל התגלגלה תחת שואה למקום מנוחה זה תשים בו שמה ומבוכה, והיא תשוב תתהפך עתה בדבריה ותדבר כמליץ יושר על תופשי התורה ותתן למו היתרון על בעלי הכסף! מרים לא הבינה זאת ועל כן חשבה בתחילה, כי אך התולים עמה כי תמלא פיה לעג וקלס כדרכה תמיד, אך לאט לאט נוכחה כי לא כן הוא, כי אמנם מקרב הלב דברה וכל תנועות גוה העידו בה אשר זה כל חפצה כי יכו דבריה שורש בלב רעותה ויעשו פרי, עתה נאלמה דומיה ולא ידעה מה לענות. וכה ישבה ותתבונן ברעותה גם אחרי אשר כבר כלתה דבריה ותעביר ידה על מצחה להסיר את אגלי הזעה אשר התגלגלו עליו כמו הסירה זה עתה משא לעיפה מעל שכמה. בת שבע גם היא ישבה ותדום ותחכה לשבוע מענה רעותה ואחרי ראותה כי תחכה לשוא אמרה בבקשה לשחוק אך לא עלה בידה: ולמה זה תחשי? – מרים התעוררה ותאמר: לא אכחד כי דבריך העתיקו מפי מלים. אם אמנם אדעך זה כמה ואדע כבר כי את ברוח שפתך תחיי ותמיתי, תבני אף תהרסי כחפצך וקצרה כל לשון תקום אתך למשפט, בחפצך תשליכי שקוצים על איש ותנבליהו ויהי לדראון, ואת תשובי ותרימי אותו מאשפתות ותציגי אותו לפני כל בתפארת אדם. ככה את עושה גם היום לבחור; ברוח שפתך הרימות אותו מאשפות ותתניהו כמו נגיד, בתור האדם המעלה אשר יאציל מרוח כבודו על כל הקרב אליו, וגם לי תחשב זאת לכבוד גדול ולאושר מאד נעלה, לפי דבריך, אם כה יגדל חסדו עמדי ויקרא שמו עלי. אולם אני היוכח במלים לא אחפוץ ואולי צדקת במשפטך כי אין לי כל הצדקה לקצוף עליו, כי לא אשמתו היא אם נשא אלי עיניו ואם אבותי אולי יתנו תקוה בלבו, אבל בכל זאת כל יתר דבריך כמו זר נחשבו לי. הן על זאת התעוררתי ונאנחתי על כי אפחד פן יתנוני לאיש ואת פי לא ישאלו, פן אפול חבל לגבר אשר רוחו זרה לי, ואם אלה תהיינה תנחומותיך כי תאמרי אשר אאלץ לאמר לדבק טוב הוא אם אך ישאלו את פי? הלא על זאת רבו אנחותי כי אפחד ואגור מפני היום הבא. וגם בזאת לא תצדקי באמרך כי אשא עיני למרחוק ואל אשר לא ראיתי אשא נפשי, כי כל הבחורים אשר ראו עיני עד היום בעיר הזאת כמוהו כמוהם אחד המה, אבל השמת לבך לזאת כי כבר ראו עיני גם בעיר הזאת בן ישראל, איש אשר למראהו תחלה כל נערה במחלת האהבה, איש אשר במדברו ירהיב לב ובכל תנועות גוו יקח נפשות, ואיך תאמרי כי לא ראיתי עד הנה איש טוב מהבחור המגואל במלבושיו, הנבזה בתנועותיו והנמאס בדבריו. אמנם ראיתי לדאבון רוחי ונפשי ראיתי, ואומר, טוב היה לי אם לא ראיתי משראיתי – –

פני בת שבע שונו מרגע לרגע בשמעה דברי רעותה, גם חורת מות גם אודם דם כסו לחייה חליפות, גם רעד בא בעצמותיה בשמעה ובכל זאת הבליגה ותסתר כל אלה מנגד עיני רעותה, אשר גם בלעדי זאת שקועה היתה במצולות מחשבותיה עד כי לא ראתה את אשר לפניה. אך לאחרונה לא משלה עוד ברוחה ותקרא בקול מוזר כמו לעג וקצף התאחדו בו יחד: כאשר אחזה לי הנך גם את אחת העלמות אשר חלו במחלת האהבה למראהו. הן אם לא אשגה הנה אמיל איש חמודות הוא האיש אשר הביט אליך ונהרת, ומני אז תבחלי בכל יתר הבחורים אשר לא כמראהו מראם, אבל הן הוא אחד בעיר ואת האם תדמי כי אך למענך בא הנה? ומה יהיה גורל כל יתר בנות העיר אם כמוך יהגה רוחן? הן גם אני ראיתיו והרבה יותר ממך, כי הכרתיו והכירני, ולו על פיך יצא הדבר כי אז היית לו לאשה ואנחנו כל בנות העיר נחלה במחלת האהבה ובין לילה נהיה כולנו פגרים, נורא הדבר הזה! –

– חי נפשי כי לא אבין אותך ודבריך הלילה הזה. למה זה בחרת שנית לשון לעג ותפלחי כליותי בחצי קלסה? הלא רק באמרך השיבותיך, כי לא כאשר אמרת אשר מעודי לא ראיתי איש טוב מהבחור כן הוא, כי אמנם ראיתי איש, אשר כבד אכבדהו וכל קרבי ישבחוהו ויאמרו: מי יתן ונפלתי אני בחבלו. ואם אמנם אדע נפשי כי תאותי לא תקום ולא תהיה, ואשר על כן גם הסירותיה מלבי ברגע אשר החלה לצמוח עליו, ידעתי כי אבותי לא יתנוני לאיש כבן חמודות וייקר בעיניהם המותה לבתם היחידה מתת אותה לאיש אשר אין יראת שדי לנגד עיניו, אדע זאת נאמנה, ועל כן התעוררתי בכל מאמצי כוחי לגרש רעיון זר כזה מחדרי לבי, אבל בכל אלה הן נראו פעם אחת ולא אוכל להגיד לנפשי לא ראיתי, ואם עוול פעלתי הלא אותך יקרה האון כי את עוררתני מתרדמת התום, את הקיצות אותי מחלומי הנעים אשר חלמתי עד היום כי בגן עדנים אתהלך, פקחתי עיני ואראה והנה – סביבותי שמה ושאיה, פגע, פחד, צרה ויגון, ועל זאת עוד תשובי תתפלאי בי ותעשיני למטרה לחצי לעגך!! אולם אם גם אשכח זאת אשוב ואשאלך: אם גם תמצא ידי לשכוח הכל ואביא את צוארי בעול הבעל אשר ירכיבו הורי לראשי במנוחה ותום רוח, אך מהללך מה הוא אשר בו תהללי פתאום את הבחור? לו שמע איש זר את דבריך אלה כי אז אמר: העלמה הזאת אך איש כזה תבקש לה לאלוף נעוריה, אך בו חשק לבה ותבדילהו לטובה מכל אשר ראו עיניה עד היום. אמנם אולי עשית זאת בצדיה כרעיה נאמנה כי תחפצי לנחמני ולהשלות נפשי לבל יפול לבי ובל אומר נואש כי על כן תאמצי רוחי ותקטיני השבר במו פיך, אך כל אלה למותר המה, כי קצרה כל לשון להביע תנחומות לי, לא ילדה פותה הנני כעת. הגידי אל תכחדי: מה אמרת או עשית את לו דברו בך לתת אותך לאיש כבחור? האם גם את קבלת תנחומים מפי רעותך אשר הרבתה להלל חין ערכו וחכמתו אשר יקנה לו בימים הבאים אם ילמוד ואם יחפוץ ואם יוכל?

– האמת אגיד לך רעותי – ענתה בת שבע אשר נבוכה יותר ויותר מרגע לרגע בשמעה דברי מרים ופניה העידו בה כי חדשות לא פללה תשמענה אזניה היום – האמת אגיד לך כי לא ששתי אלי גיל לו הוכיחו לי אלוף נעורים כזה, אך גם לא ספקתי כף אל ירך, כי בזאת מצאתי נחומים לנפשי בדעתי כי אני אעשנו לאיש אשר לא אבוש בו. אולם גם זאת עליך לזכור כי אבי לא כאביך הוא וכל דרכי ביתנו לא כדרכי בית אביך היו מאז, כי על כן לא יעלה רעיון כזה על לב אבי וגם איש לא ידבר כאלה באזניו, הלא זאת לא נכחדה גם ממך מה רחקו דרכי אבותינו עד כי נטל עלי להתגנב לבוא אליך כגנב במחתרת לבל יראוני הוריך – טוב הדבר כי זכרתי זאת, הלא עוד מעט ישובו מבית התפלה הביתה, כמעט שכחתי זאת, ארחיק מפה לבל ידעו כי הייתי בזה, הן אמך תדאג מאד פן תאלפי ארחותי –

– אל נא אחותי, אל תגדל במו פיך על פחד אמי, כי לא כן הוא –

– ידעתי, ידעתי – ענתה בת שבע בחפזון בקומה ממושבה ובנשקה עד מהרה את רעותה – הן תבואי מחר לפנות ערב אלי, בלי ספק יבואו שמה גם האדונים – –

– אבוא אף כי ברצח בעצמותי אשוב תמיד הביתה –

בחפזון גדול רצה בת שבע הביתה כמו נשאת על כנפי רוח החפץ, או נדחפת בכח הזרוע, מלאכי מרום נשאוה או בני שחת הדפוה, זאת נראה במצעדי רגליה אשר לא בבטחה כוננו ובתנועות גוה, אשר כמו רעד פרץ מקרבה ורב עצמותיה הפחיד. אל ביתה תשאף? או תברח מבית רעותה? מי יודע? אולם כפי אשר שמענו מפיה בדברה על אודות אביה ואמה אשר הרכיב לראשה, הנה נספוק מאד אם בעבותות אהבה נמשכה אחרי בית הוריה, ואשר על כן נטל לעינו לגזור אומר כי נהדפה בכח הזרוע מבית רעותה, ובאמת כן היה, כאשר גם זאת נשמע עוד מעט מפיה. זמן כביר רצה כה בחפזון מבלי הבט ימין ושמאל וכל יצוריה העידו בה כי רוחה לא ישקוט, כי כמו סער מתחולל בקרבה והוא צרר אותה בכנפיה וישאנה. פתאום הרימה ראשה ותנע ידה בקצף כאיש אשר יאמר לגרש אויב מפניו ותעמוד על מקומה ותקרא: הנה כי כן! אני בראתי לי שטן משחית לחבל! היא היא קמה לשטן לי! היא, הפתיות, האולת נתח הבשר בלי רוח וחיים, היא בעוכרי, היא לקחה לבו עד כי לא ישים אלי לבו, והיא גם היא אוהבת אותו ומי יודע אם לא יעבור זממה עוד מעט על דל פיה לפניו ואהבתם לפתע פתאום כלפיד תבער, ומי זה לידי יתקע אם לא כבר גלתה לבה לו ומפני תסתיר דבר? בינתי תסתתר! ואני אמרתי כבר באתי עד מחוז חפצי, עוד מעט ואהיה המאושרה בכל בנות העיר, המאושרה בתבל כולה! בנות העיר? מי הנה? בהמות אין לב, אין רוח, אין חיים, לא תדענה מה היא אהבה, לא תתענינה תחת ידה ולא תשתינה מכוס מנעמיה, ומידה הנני נגזרת כעת, היא קפדה חוט תקותי ותביא שואה בלבי, והיא אוהבת אותו! הדג הזה אשר אין מלה בלשונו יאמר לזמר משכיל בשירי אהבה, רוחי חובלה! והוא יאהבנה, זאת אראה עין בעין כי יסב עיניו מנגדי וכל עמלי לצודד אותו יעלה בתוהו, לה ידבר בחן ומפני יסתר, רק למענה יביא עיניו אתו בבואו לביתי, לחדרי ובי ימאס! אמאס בו אף אני, לא אשית אליו לבי כי בוגד הוא! איש אין לב ואין דעת, כי יבחר ביונה פותה ממני… אמאס בו? – קראה פתאום ותשחק בקול גדול כמשתגעה מבלי זכור כי בחוץ תעמוד – אמאס בו! את נפשי אמאס, גם חיי אתן לממיתים ולא אמאס בו, אתמכר לשטן, אעשה כל אשר בידי לשובב לבו אלי, ומדוע אמאס בו? ואיפה אמצא לי איש כמוהו? אני הבאתי את הפותה הזאת נתח הבשר בחלב למען יראנה? אני אמרתי כי היא בסכלותה תוסיף לי לוית חן בעיניו, הוא יתבונן אליה, אל הפסל הזה אשר אין מלה בלשונו וישמע ניבי ואז יבין ערכי ועתה נכזבה תוחלתי… אבל מי מלל זאת כי היא תדבר כאלה, אמריה הלמו ומחצו ראשי, מעודי לא שמעתי מפיה דברים כאשר שמעתי בלילה הזה, האם האהבה בראה לה ניב שפתים ותצוק רוחה עליה וחכמתה בקרבה, הן זה כח לאהבה מאז, אבל מדוע זה מסכה בקרבי רוח עועים? או אולי כבר שמעה דבריו ומחכמתו אורו עיניה כי על כן תדבר משפט. אגוע מצרה? לא! כזאת היה לא תהיה! איפה יראה פניה והיא פניו אם לא בביתי? היה לא תהיה! היא הודתה במו פיה כי תאהב אותו ואות הוא כי לא תשמר מפני ותשמיעני הכל, אבל מי יודע אם לא במרמה תסובב ותראינה תומתה בעת אשר לבה יהגה עמל ואון. הנה כי כן, בוגדה! אבל האהבה הזאת תהיה למחיתה לך, לא אחוס ולא ארחם. מאסתיך מאז, כי בהמה היית בעיני ועתה אשנאך תכלית שנאה, גורי מפני חמתי! – קראה בשלחה אצבעה מול בית רעותה – באור תלכי ותהי לבער ומידך זאת לך! אני לא אתן נפשי למוט לפני כל נתח בשר יפה מראה. היא תאמר לגזול אשרי בחזקת היד ולהשלות נפשי בערמתה כי בתום תתהלך אתי, אבל עוד בינתי תאזרני, עוד כחי בי להתגרות מלחמה, עוד מזמה בלבי והיא תנצור עלי ותדיח כל מתקוממי למדחפות, אני אני אשים קברך ולא תוסיפי להיות למכשול לי. לא אחוס ולא אשוב – – ­–

מי יודע עד כמה עמדה עוד ושפכה עזוז אפה לולא נגשו שני אנשים ויברכוה בשלום. היא התחלחלה כרגע. אך עד ארגיע מצאה און לה לקרוא במנוחה: האח! אדוני מאין תבואו? זה כמה לא זכינו לראות פניכם –

– אל ביתך הננו הולכים כעת ומה טוב הוא כי מצאנוך, נלכה יחד – –

– לא אדוני! כזאת לא תעשה בעירנו, אני אעברה לפניכם ואתם תבואו אחרי, או עברו אתם לפני –

– בן סוסי רעי יחכה בכליון עינים לראות פניך –

– טוב הדבר, בואו הביתה ושמה תמצאוני – ענתה ותמהר ותעבור לפניהם הביתה.

ומרים ישבה בעת ההיא ותשיח עם נפשה ותביא חשבון דבריה ודברי רעותה ותמצא כי אמנם בדקה בת שבע בתוכחתה. כי לא לה לשאת מרום עיניה, ולבה הגה תודה ואהבה לרעיתה החכמה אשר בקשה בכל לב לנחם נפשה ותגמור אומר לשמוע מהיום הזה בקולה, כי אך בה תוכל לבטוח. כן חשב לבה רגעים אחדים. אבל אחרי כן החל רוחה לתפש ולמצוא תהפוכות בדברי רעותה ודרכיה בלילה הזה. אך ברגע ההוא נפתחה הדלת ואביה ואמא ואחיה הקטן וישעיה הבחור אשר היא כנתה אותו בשם גללון באו ביתה. למראה הבאים עזבוה עשתנותיה כרגע ותהי לבת מקשבת כמאז.

פּרק שביעי: אסיר התּקוה

זאת רעה חולה תחת השמש, כי כל רעה תוליד בדמותה כצלמה רעות רבות; ממבוכה תצא מבוכה ומפגע אסון. בעת ריב לשונות בבלול רוח עועים שפת עם לבל יבן איש שפת רעהו, ואת אשר האחד יקרב ירחיק השני, בסכסך רוח קנאה או גאוה לאומים, או משפחה תקום במשפחה אז לא רק חללי חרב המלחמה ירבו, אז לא רק שונא יפול לפני אויבו בנפש, כי אם גם מיד אוהב יגזר לפעמים אהוב נפשו ועל מחמדי לבו יניף איש את ידו ולא ידע. כן יקרנו לפעמים בימי חיינו בצאתנו למלחמת החיים נריע אף נתגבר ונחשוב כי אויבנו הכרע תחתנו בעת אשר רק על אנשי שלומנו הבאנו רעה ומשנאינו ילעגו לנו, אבל עינינו טחו מראות בעת אשר אבק הקרב עלה על לשמים, וכאשר תפקחנה עינינו ונראה כי שגינו נקוט בנפשנו ונמאס חיינו והנעשה אין להשיב. כמה אבות ישרים וטהרי רוח היו עדי אובד בעוצר רעה ויגון כי בניהם לא הבינו דרכם ויחשבום את חשכים מורדי האור ויאמרו לפרוץ להם דרך ביד רמה, בעת אשר גם הוריהם כזאת בקשו, ובהפרצם מפניהם הורידו שיבתם בדם ויגון שאולה כי הרחיקו ללכת… כמה בנים אמון בם תעו מני דרך ולבם הושבת מטהרו יען כי הוריהם דמו כי מתפרצים המה מפניהם ועל כן נחרו בהם ויתנכרו להם עדי היו עדי אובד… כמה נשים תבכינה בכי תמרורים על ימי נעוריהן אשר כלו באפס אהבה וחיים, יען כי לא הכירו רוח בעליהן ותחשבנה כי לא נאמנה רוחם עמהן ותציקנה להם עד אשר זרה רוחם להן באמת… כמה וכמה אנשים מררו חייהם וחיי נשות חיקם בעבור עליהם רוח קנאה, רוח שקר בעת אשר נפש רעיתם אליהם כלתה והמה חשבו כי בגדו בהן… וכהנה וכהנה רבות הנה צרות האדם אשר בידו יקח לנפשו, יען כי לא יראה נכוחות, וכה נראה גם במלחמה אשר התקלחה בימינו בין בני הדור אשר יעלה כיונק לפנינו, איש באחיו ילחמו אבות ובנים יחדיו ולא ידעו במה יכשלו. אלה מפחד רבו לגדוד יותר מדי ואלה מאהבה לחופש יעבירו הגבול, ולפעמים תאותם הצפונה בלבם אחת היא אך לא ישמעו איש שפת רעהו, על כן יבחרו להם הבנים דרך בחיים נגד חפץ הוריהם ובאחריתם יבכו מרה כי לא שמעו מוסר, האבות יציבו לבניהם יד אשר תעיק תחתיהם כל ימי חייהם, הבנות תתנה לבן לאשר לא נכון לו למרות חפץ ההורים, וההורים יכרו בידיהם קבר למחמדי לבם בדמותם כי על גפי מרומי ההצלחה יושיבום, זה הוא פרי המבוכה עת אשר לא ישמע איש שפת רעהו. אך עוד רעה חולה מזאת תצא אם נטל על על איש לקבר עשתנותיו בחובו ולשים דלתים ובריח לפתחי פיו, לחשוב ולא לדבר, רעות נוראות נולדו על ברכי העמל הזה ועוד רבות תולדנה. רעיון בלי דיבר הוא כאש לא נופח בסתר מערות אשר תאכל בכל פה, תשים שמות ועין לא תראה, עדי תבער עד תומה וכל אשר אכלה יכלה בעשן אז יכבו את השרפה, אך להיטיב תקצר כל יד.

כן היה ישעיה בעת ההיא בשבתו את חבר הבחורים אשר רוחם זרה לו בעת אשר הוא התהלך על כנפי רוח הדעת ומרומים שם משכנו. כל אשר למד מפי שמעיה רבו היה אצור בכליותיו וזממו לא עבר על דל שפתיו מיראה פן יזעמוהו מואסי הדעת והיה לקללה לכל סביביו, אד הדעת הזאת אשר מבארה שתה לרויה כצמא בפעם אחת לא לאט לאט, כמעט נהפכה למרורת פתנים בקרבו. אחרי כי הוא חשב ויהגה הרבה ודבריו היו מעטים, כי לרגלי הדעת נפרד מעל יתר רעיו גם בכל תהלוכותיהם ומדברותיהם, לא שש אתם בשמחתם ולא לקח הכל בדברי מהתלותיהם, ראשית שמחה לבן ישיבה, ועל כן הכריעוהו מחשבותיו עד כי כמעט כרע נפל תחת סבלן ולא יכול מלט משא. בתחילה ישב משומם לבדו בעת אשר רוחו נשא על פני תהום מזימות ולא ידע מה עמדו ולא התבונן לכל סביביו, עד כי לפעמים שכח גם מאכול לחמו ושנתו נדדה, ואחרי כן פרצו עשתנותיו ויעברו חוק ויטפו שטוף על דל שפתיו בשבתו לבדו, וכה ישב לא לעתים רחוקות ועם רוחו שח ואיש לא ידע מה בפיו. רעיו ניסו כפעם בפעם להתגנב בלאט ולשמוע דבר מאחוריו, אך המה שמעו ולא האזינו מאומה, כי שפת לא ידעו מללו שפתיו, ולא ארכו הימים ויזכה לשם “המשוגע” אשר בו כנוהו רעיו בני הישיבה.

לפנים בישראל לכל סר מרע משתולל קראו ועתה לכל חושב מחשבות משוגע יאמרו, ומי יודע אם לא כן היתה לישעיה להכותו בשגעון לולא עמדו לו שני דברים להצילו מהרעה הגדולה הזאת. אחרי כי חשב תמיד מחשבות ואיש לא הפריעהו וגם הוא לא בקש עונג ושעשועים לנפשו ואחרי כי רעיו קראו לו שם משוגע מי יודע אם לא השתגע כבר, הן בדבר הזה לבדו די להכות את איש בשגעון, אם כל העוטרים עליו מסביב כמשוגע יחשבוהו אז לא יארכו הימים והוא גם הוא כן יחשוב, אבל אחרי כי מעודו לא רב ריב את אחד מחבריו על כן לא מצאו תואנה להגיד לו משוגתו על פניו כי אם התלחשו יחדיו ואף כי הרימו קולם למען ישמע, בכל זאת לא הגיעו דבריהם לאזניו יען כי לא שם אליהם לבו. וגם זמרי הלבני אשר מאותו להתגרות תמיד ברעיו ולהתעבר על כל ריב וכה לשם הנכבד “כלב מתעבר” גם הוא נסה פעמים אחדות להעלות אף ישעיה למען תמצא ידו אחרי כן להשמיע באזניו את השם החדש אשר קראו לו חבריו, אבל אחרי כי ישעיה לא פנה אליו לכן הצליח חפצו בידו אך פעם אחת לאמר לו: משוגע אתה! ויחדל, ומני אז לא שמע ישעיה כדבר הזה, ועוד זאת הועילה לו להשיב רוחו, כי בעת אשר ישב בבית מורו שמעיה אז פתח פיו ולבו ויוציא כל רוחו, ומורו עוררהו תמיד לדבר הרבה, בדעתו כי בישיבה לא יקח דברים את איש, ובכן הסכין לאט לאט את סבל המחשבות ומדי הוסיפו לקנות לב כן הקל מעולו וימצא נחת וששון בחקר מחשבותיו. והוא לא ידע את הרעה אשר רחפה מול פניו כי רעיו למשוגע שמוהו, גם לא נודע לו כי הדבר הזה היה עליו סתרה לבל יפול בבאר צרה גדולה מהשגעון והיא בור קנאת האמונה, כי לולא כנוהו בשם משוגע כי אז בלי ספק לאפיקורוס חשבוהו ואז בלי כל ספק מרה היתה אחריתו, ועתה לא שם איש אליו לבו ולמעשיו ודרכיו. הוא הלך באשר הלך מבלי אשר בקשו ממנו חשבון ואף הוא נזהר מאד לבל יגלו מצפוניו ובכן שלום היה לו מסביב אף כי רחק מיום ליום מעל רעיו בדרכי לבו ובהגיון רוחו. בעיני המורה והראשים מצא חן במאד מאד יען כי הגה הרבה ודבר לא היה לו עם הבחורים המבלים עתם בהבל, לא ישב בסוד המשחקים ולא עלז והדבר הזה יחשב לצדקה גדולה לבן ישראל. ועל כן שמו עיניהם עליו לטובה ואיש לא ערב לבו לקום בפניו ולהתחקות על שרשי רגליו, לכן אהב גם הוא את המורה אשר הרבה להיטיב עמו. ואם זה כשנתים ימים נפרד היה מכל רעיו ודבריו היו מעטים, הנה זה כשלשה ירחים אשר כמעט חדל מדבר את איש מאומה ויהי כל היום שקוע במצולות מחשבותיו וירבה לשיח עם נפשו, ולו הטו חבריו אזנם לשמוע דבריו כאשר עשו כזאת לפני שתי שנים כי אז שמעו והאזינו נצורות. כי בפעם הזאת בשפה אשר שמעו דבר.

ביום המחרת אחרי אשר ראינו אותו בבית מורו שמעיה ואחרי אשר שמענו שיחתם ישב ישעיה לבדו בתא המשגיח, כי הכבוד הגדול הזה נעשה לו על פי המורה כי נתנוהו לשבת בתא אשר למשגיח לבל יפריעוהו חבריו. בפעם הזאת ישב גלמוד, כי המשגיח יצא לקנות דגים ליום השבת, לפניו הגמרא פתוחה ועל הגמרא ספר קטן, אך לבו לא הלך לא אחרי הגמרא ולא אחרי הספר הקטן, כי רוחו התחפש וישיח עם נפשו, אחרי כי רע ומודע לא היה לו אשר לפניו ישפוך שיחו.

אהבתי את המורה, אוהב את הגמרא, אחזיק במלבושי כל היהודים – כה שח עם לבבו – כזאת, וכזאת אמרתי למורי ואלופי, למיטיבי ומרים ראשי ורוחי, כחשתי לו! אך מה יכולתי עשות אם קצרה ידי מפתוח לפניו דלתי שפתי, אמת היא כי כן עלינו החובה לעשות, אך כאשר קצרה ידינו אז לא נשלם חובותינו. ומדוע לא אגלה את אזניו? יען כי ישחק לי, מה מני יהלוך? – הנה כאשר אחזה אחפוץ כעת לכזב גם לנפשי. לא מלעגו אפחד, לא חרפתו תבעתני, רק אגור פן יקום לשטן לי, וזאת אדע נאמנה כי הוא יקום. הן גם בין אלה אשר יאמרו להשכיל להיטיב ימצאו מקנאים לאמונתם, לא רק בין המאמינים, הוא ילחם בעד הדעת כאשר ילחם המאמין בעד אמונתו, אמנם כן הוא, ולולא זאת מה זה המריצהו לעשות את אשר הוא עושה היום? לולא לוחם מלחמת הדעת היה, כי אז לא משך חסדו בחור נתעב מהישיבה, לא קרבהו באהבה כבנו ולא הקריב לו עתותיו להבינהו בינה. אבל האם אקללהו בעבור זאת, האם לא יהגה כל לבב ורוחי ונפשי לו תודה ואהבה וכבוד? ואם לא איפוא הנה איש נתעב ונאלח הנני, איש לא יכיר טובה למיטיביו… האגלה את אזניו? אבל אירא פן יהיה הדבר הזה למכשול לי ויפריד בינינו. מפני דרכי השלום מותר גם לכזב, ואם אעשה לו רעה אם לא אגלה לו את האמת? יאמין כי בתום לבב ובאהבה רבה אחבק את הספסל ואתרועע את פראים, וכאשר אמצע חפצי הלא אז ידע מה היה לי, אז יראה כי רוחי ונפשי היו כלואות במאסר אשר אזלת ידי להנצל ממנו. אוהב את מרים, לנפשי הן לא אוכל לכזב, הלא אדע נאמנה, כי באחת מעיניה תשכחיני כל חמדות החיים, כי כאשר אביט בה אז אהיה לאיש אחר. מה יקרים היו לי דברי החכמים אז בעת אשר נפשי גרסה לתאוה בהם, בעת אשר שתיתי מהם כאשר ישתה צחה צמא מים קרים שתיתי ולא ידעתי שבעה, שתיתי ושבעתי עונג וברבות העונג רבתה התאוה, אולם לא כצמא שתיתי כי אם כשותה בחלום לילה והקיץ ונפשו שוקקה כן הנני כיום. שתיתי הרבה ממעיני הדעת אבל נפשי ריקה, אחרת תבקש נפשי, לבי יכמה, רוחי ישאף אבל לא לניב משוררי קדם, כי באחת מדברותיה תשכחיני מרים כל אשר ידעתי ואשר אדע ולא אנחם, ואם יקרה בעיני דעתי עד הנה מכל חפץ הנה נפשי יודעת מאד כי נכון הנני להקריב הכל על מזבח אהבתה לו, אך תאיר אלי פניה.

הנה זאת היא מארת מים גנובים, רגע ימתקו לחיך ואחריתם מרה כלענה, חרפה ומכשול לב ומורא ופחד ישביעו נפש שותיהם. מה יועילוני אוצרות דעתי אשר רכשית לי, אם נטל עלי להסתירם – מעין רואי פן אתפש כגנב? הן נקל לאיש לשאת מחסור וחרפת רעב מהיות איש אוצרות במשאון וללבוש קרעים לפניה ולהראותה את כל עשרי הלא אז כמו נגיד קרבתני, הלא אז אך אהבה היתה מנת מדתי, ועתה מה? עתה הנני בעיניה כפרא אין לב ולא אוכל לפקוח עיניה לראות נכוחה פן יעטרוני עדת דבורים ויאכלו את בשרי. איכם רגשי האושר ששבעתי אז בעת אשר הדעת ריותה שמחתי שבעתים, אבל אז היתה היא אהובתי וכל האוהבים ישאפו להסתיר את האהובות מעיני זרים. ועתה לבי נתון לזרה ודעתי אך כקנין כספי, במחיר עמלי תחשב בעיני. מה אעשה? הה! מה אעשה היום? – כה קרה ויחרש רגעים אחדים כמו חכה עד אשר יענהו רוח מבינתו ויורהו דרך יבחר – לו יכלתי לגלות את אזן שמעיה, אבל הוא ינסה להסיר מאחרי ששוני ותקותי, הוא ידבר אלי כאיש עצות ויורני כי עודני צעיר לימים, כי עוד עלי לבקר בבית המדרש, כי אולת ורעה רבה היא לאחוז בדרכי כל אלה חסרי הדעת אשר יעמיסו על שכמם עול אשה ובנים בטרם מצאו מוצא למחיה, וכאלה רבות, וכל אלה המדקרות חרב באזני כי לא אובה לשמוע כזאת – – לא אובה? אבל האם לא יצדק בדברו? הטוב הוא כי אכביד אזני משמוע דברי יושר? האם לא לעוון וחטאה יחשב לי לבחור בדרך נתעים בעת אשר אראה כי אתעה? הן לא ככל אלה הנני אשר לא יחשבו ולא ידעו בנפשם מה המה עושים? – – – אמנם גם זאת רעה חולה לנו מאת הדעת כי היא תבקש תמיד למסוך רעל בכוס שמחתנו, מה לי להרבות מחשבות? האם לא יחיו אלפי אנשים לעיני בשמחה וששון מבלי אשר בקשו חשבונות רבים, ואם נופל אני מכל אלה? האם לא כליתי חוק למודי בבית מדרש מדעים? האם לא אצלח להיות רב ומה לי עוד? להוסיף בקש דעת? ולמי אועיל בכל אלה? מוזר אהיה לאחי ודברי לא יעשו פרי, לא כן אם אתמם עמהם ועדה תבחר בי לאלופה או אז בידי להיטיב הרבה, אם העם יאמין בי יקשיב בקול דברי והטיבותי לאדם. רק בעת אשר אם אוסיף לבקש דעת איטיב רק לנפשי ולאחרים אולי גם ארע, כי אהיה למשל ולשנינה ולא יוסיפו תת אמונתם בבן תורה ונכרת אוכל מפי נערים רבים. בדרכי אחי אבחר! לא אכזב לשמעיה, כי אמנם אוהב את המורה, אבחר בישיבה, הגמרא תקח לבי, ואם באלה אקנה לי את מרים אז אומר הון, אז אומר כי טובה לי תורתנו מאלפי ספרי מדע. כן יהי! – בדברו כזאת הסיר מבלי משים את הספר הקטן מעל פני הגמרא ויסתירהו בסתר כנפיו – אבל למה זה הבל אדבר? הטרם אדע כי אלה אשר אסתיר יוסיפו לי לוית חן בעיניה ואלה אשר בהם יפארוני ואתפאר אולי יקלוני בעיניה. מארת התהפוכות רובצת עלי ותרדפני, אם אהבת האב אחפוץ או אקים את הבת לאויבת לי, ואם אבקש להפיק ממנה רצון אז נבזה ונמאס הנני לאביה. שני דורות לפני ואני לא אדע נפשי איפה יכירני מקומי, או אולי מוזר הנני גם לשניהם? כה יקלעני מצבי בכף הקלע ולא אדע מה לעשות, ואת מי אועץ? גם פה מארת התהפוכות תכבד עלי: שני מורים לי, את שניהם אוהב, גם שניהם ישרי לב ותורת האחד כסם מות בעיני השני תחשב. שמעיה והמורה לבני הישיבה! צפון ודרום, שמים וארץ לא ירחקו יותר מאשר ירחק לב איש ומזמותיו ועצתו מלב רעהו! ואני? אני לא אוכל שמוע לדברי שניהם, האחד ישים כבלים ברגלי לבל אמוש ממקומי כבול עץ והשני יאמר לתת לי כנפים לעוף למרומים אשר גם זאת לא אוכל ולא אובה. זה הוא גורל כל אלה אשר אין שלום ברוחם, הנני כבריאה אשר חציה חיה וחציה עוף ובעת מלחמה תגזר לגזרים, זה הוא גורלי כעת ומי יודע אם לא זאת תהי מנת מדתי גם בימים הבאים אם לא אשגיב בכחי להתיצב הכן לעבר אחד… אולם איך אעשה כזאת אם כל הדברים יגעים, דעתי תשפילני ותרוממני גם יחד וכן גם תורתי תרוממני ותשפילני, כי רוח האחד זרה לרעהו. לו יכלתי לדבר את מרים ולשפוך לפניה שיחי כי אז הבינה הגיגי כי אז קרבתני ותתניני להחזיק בתורתי לעין כל למען אמצא חן בעיני אביה, לו יכלתי אבל לא אוכל, ואם אמיר אמצא חן רק בעיני אביה ומידו אקחנה, אבל הן אם אעשה כזאת למענה נכון הנני להקריב גם חיי ורוחי. אובד עצות הנני! – פתאום התחלחל ישעיה ויתר ממקומו בנשאו עיניו ובראותו איש עומד למולו ומתבונן בו, על שפתיו שחוק קל, עיניו מאירות והוא שולח יד למולו, כמקיץ מחלום היה בעיניו ועוד נעו שפתיו מהמון המחשבות אשר עברו על לבו וטרם ידע מה האיש מבקש ממנו, כי בתחילה לא הכיר פניו מרוב מבוכתו.

עיני האיש המאירות נשקפו מבעד בבות אדומות כדם, וכן היה צבע פאותיו הארוכות וזקנו הארוך מאד היורד עד חזהו ומתחלק לשני ראשים, בלי ספק למען תמצא יד בעליו מקום לנוח בין המחלוקת.. על האיש הזה לא נטל לאמר לכל כי ממעי יהודה יצא, כי פניו העידו בו זאת כרגע, ולא רק כי יהודי הוא מלדה ומבטן כי אם גם לכל משפטיו וחוקותיו, כי היה איש שכולו מחלוקות, מחלקה בזקנו, מחלקה בשפמו ובמצחו ובאפו, ולפי דברו באו לו, כי בעת המלחמה היה למרמס לרגלי סוסי גדוד רוכבים וכעשרת אלפים סוסים עברו עליו והוא נצל בחסדי ה' מרגליהם, אך תחת זאת היה למשסה בידי חרבותיהם, כי בקומו מעל הארץ קרא לריב את ראש הפרשים וכינהו בשם שכור ומרצח והוא הניף חרבו וכל צבאו עמו, ואף כי נלחם על נפשו כגבור משכיל בכל זאת מחצו פניו, כי מי זה יעמוד לפני גדוד רוכבים ובלי כל מלחמה? ומני אז נקרא בשם “בעל המחלוקת” וכן קרא הוא לנפשו, כאשר שורר בחרוזים לשמח חתן וכלה ויחסר לו חרוז להקביל לחרוז “תנו יין עד בלי די אל השקת” או “מחותנים, רחמים זכרו ברוגז” אז חתם את חרוזו “כדבר שמשון בעל המחלוקת”. הקורא החכם והנבון יבין עתה כי זה האיש שמשון היה בדחן, וגם אני מעיד עליו כי היה בדחן מפואר מאין כמוהו בכל קצוי ארץ ואיים רחוקים, וכל הגבירים התרפסו לפניו כי יבוא וימלא השמחה, אחרי כי בלעדו אין שמחה, וכל היום רגז לבו ולא ידע נחת, יען כי בכל עת נקרא אל שמחות רבות בפעם אחת ויקם לו תמיד את אחד מבעלי השמחה לאויב, ולפי דבריו היה האיש אשר לא בא אל ביתו לאויב לו. ואם אמנם נמצאו גם חולקים בדבר ויאמרו כי היה להפך, כי בעל השמחה השני רעם פנים לו, אבל אנחנו נאמין יותר לדבריו מאשר נאמין לדבריהם אחרי כי איש נאמן היה, וכל איש אשר היה בעיר שתיקא המפוארה שמע שם “שמשון הנאמן” לא פעם ולא שתים נשא על שפתי בני העיר ואמנם נאמן היה, ואם רק שנים או שלשה שבועות בשנה לפני חג הפסח בעת אשר הוא היה השומר הנאמן על הלשות את הבצק ועל האופים את עוגות המצות לבל יחמיצו. אבל שתי המשרות האלה גם יחד, הבדחנות והנאמנות היו בעיניו כטפלות, כי על כן קרא שמו עליהן רק לעתים רחוקות, ואת שמו קרא בגאון בהרימו מצח על המשרה היותר נכבדה אשר ניתנה על שכמו והיא השותפות לבורא העולם במלאכה הכבדה והקשה מקריעת ים סוף – מזווג זווגים היה, שדכן היה, ובמלאכה הנכבדה הזאת התפאר וגבה לבו מאד, והאיש הזה עמד עתה נוכח ישעיה והתבונן בו, ואחרי כי לא יום חתונת ישעיה היה ואם כן לא היה לו חפץ בבדחן וגם לא עת מצה שמורה היתה כי על כן נבין כרגע למה הוא מתבונן בו. אנחנו נבין זאת, אבל ישעיה אשר היה עד כה שקוע בהמון סרעפיו אשר עברו מרגע לרגע על דל שפתיו נבעת מאד מפניו ולולא ראה כי אחרי הבדחן השדכן הנאמן יעמוד גם המורה כי אז בלי ספק ברח מפניו. פני המורה הניחו רוחו כי בו בטח לבו כי אך טובתו יבקש. ואמנם אך את טובתו בקש כי על כן היתה שומה מפיו כי בעל המחלוקת יבוא הנה לדבר אתו למען ירפאהו מעצבונו. סלחו לי קוראים נכבדים כי שכחתי רגע מהודיעכם את השם היותר נכבד אשר בו כנה נפשו רבי הרפואות, כי לפי דברו רופא חולים היה ומפליא לעשות מאין כמוהו. כל בחור עצוב רוח וכל בתולה רזה מצאו עזרתם בו, לא בשקויים ורפואות מבתי הרפואות גהה מהם מזור כי אם בכוס – של קדושין וכרגע נרפאו. וגם בפעם הזאת בא כמעלה ארוכה לישעיה, אבל לא רוחו הורהו לעשות כזאת כי אם בעצת רבי מלך הרופא בעיר זבלה אשר בעצתו שאל המורה מה יעשה לתלמידו האהוב לרפאותו משבר רוחו, ועצתו היתה כי ישקוהו כוס של קדושין ושב ורפא לו.

רבי מלך! מי לא ידע את רבי מלך הרופא? בכל הערים סביבות העיר זבלה וגם עד למרחוק הגיע שמו, בעיר המלוכה ידעוהו וכל רבי המלך העריצו שמו, ולולא קנאת הרופאים בעיר המלוכה כי אז כבר היה לרופא המלך, אך קנאת הרופאים ומוצאו ממי יהודה המה עמדו לשטן לו לבל ירום ונשא וגדל בארץ. גם ענות לבו ומאסו את העושר עצרו בעדו מעזוב את העיר זבלה, אשר אוה לשבתו. רופא נפלא היה זאת ידעו אלפי אלפים ורבו רבבות אנשים אשר נרפאו על ידו, רופא נפלא היה, כי מעודו לא לקח לקח בבית ספר ובכבדות משך ידו בכתבו את הרפואה על הגליון ואיש לא ידע לקרוא את כתב ידו מבלעדי בנו, אשר היה בעל הרפואות, ובכל זאת גבר בחכמתו על כל רופאי הארץ, כן ספר בנו תמיד בשבתו בבית המדרש וכל השומעים הקשיבו והאמינו והתפלאו, ואיך לא יאמינו בו כי רופא נפלא הוא מאין כמוהו, אם לעיני שרים מגדולי חורי הארץ ולעיני עשרה רופאים עשה פלאות מאן כמוהן. לשר העיר בא שר אחד לבקרהו ולשר הזה גיבן מלדה ומבטן, ורבי מלך התערב את כל הרופאים, אשר בקשו לאסור עליו איסר לבל יבקר חולים, אתם התערב כי יכרות את הגבנון בלי כל כלי רק במאכלת אשר בידו, ולעיניהם עשה זאת ברגע אחד ואחרי רבע שעה יצא השר לחול במחול נגד כל השרים. והדבר הנפלא הזה הוא אחד מהפלאות הקטנות אשר עשה בימי חייו, אם אמנם גם בנו – אשר ספר זאת – הודה בפיו כי לא בחכמתו הרבה הצליח לעשות הפלא הזה, כי הוא נעלה מעל חכמת אנוש, אבל במזלו הגדול, כי בר מזל הוא מאין כמוהו ובעזרת ה' עשה זאת, ועל ידי זאת נקדש שם ה' לעיני כל השרים. ומני אז לא יוסיפו עוד הרופאים להרים ראש, ובסתר יבואו כפעם בפעם לשאול גם בעצתו. רבי מלך הרופא יקרא כפעם בפעם גם לעיר שתיקא, עת יחלה אחד הגבירים או הגבירות, כי המה לא יאמינו ברופא אשר בעיר, יען כי הוא אוכל טרפות ומחלל שבת בפרהסיא גם אם לא נטל עליו לעשות כזאת למען חולה רק בתאותו לפרוץ גדר, ואיך תמצא יד איש כזה לרפאות חולה. אם לא בר מזל הוא וגם לא יקדש שם שמים? לכן ידרשו העשירים אך ברבי מלך ואך העניים אשר ידם קצרה מקרוא את הרופא בעיר זבלה הקרובה רק המה דרשו ברופא הזה. גם בפעם הזאת קרא מקרה כי רבי מלך רופא בא העירה וימהר המורה אשר נכמרו נחומיו על ישעיה לשאול בעצתו מה יעשה לו, ואך שמע מחלתו הראה כרגע את חכמתו הרבה, כי כל דבר בעתו טוב הוא, עת לכרות גבנון ועת לשים גבנון על גב איש למען רפאותו, וגם את ישעיה צוה לרפאות ברפואה כזאת – לתת לו אשה. אם אמנם הרפואה הזאת כבר נודעה בכל העיר כי רבי מלך צוה להתרפאות בה זה אלפי פעמים, אם חלה עול ימים ורזון שולח בעצמיו אז אמר כי אך אשה תרפאהו ממחלתו.. רפואה אחת היא לכל בחור אם עצוב רוח או רודף שמחה, אשר שנתו תדר מעיניו ואשר יישן הרבה יתר מדי, אשר יאכל סוס ואשר זהמתו חיתו לחם, וכן לכל מחלה ולכל פגע, לצרעת, מגרעת, מדוה עינים וחולי בטן, אך בידי אשה לרפאות כל שבר, ורבי שמשון הבדחן נתן טעם לדבריו כי הצרה האחרונה משכחת את הראשונות, ורבי מלך שמע וישחק ורפואתו נתקבלה. אבל לא כן היתה עצתו לבתולות אשר חלו באיזה חולי, להן לא צוה לתת להן נשים כי אם להפך כי יתנו אותן לאנשים. ובכן לקחו כל בחורי העיר ובתולותיה את רפואותיהם לא מבית הרפואות אשר לשמשון בעל הרפואות, ובכל זאת אף כי הרפואה הזאת כבר נודעת לכל, בכל זאת השתומם המורה מאד על חכמת לב הרופא וימהר ויקרא לו את בעל הרפואות, והנה זה הוא בא.

אחרי אשר נח רוח ישעיה כמעט למראה פני המורה ואחרי אשר בעל הרפואות התבונן בו זמן רב בעינים מאירות הרהיב ישעיה עוז בנפשו להביט בפני המתבונן בו ורגע קול ודברים שמעו אזניו.

– הימים הראשונים היו טובים מאלה – החל בעל הרפואות לדבר ויאנח כמשפט – כן, הימים הראשונים היו טובים מאלה, אשר חכמים הגידו אמת היא, כי הימים הראשונים היו טובים מאלה, אז ברך אלהים את זרע אברהם אוהבו בברכה המשולשת, הלא היא אשה בנים ומזונות, גם בטרם קראו נעתר להם, ואם נשא אשה בן שש עשרה שנה אמר אי נסיבנא בארביסר הוא אמרנא גירא בעינא דשטנא. הימים הראשונים היו טובים מאלה, ועתה בעוונותינו הרבים רבים הם עמנו אשר הקב"ה לייט להם, ומי אשם בכל אלה? – פני בעל הרפואות נפלו בדברו זאת, כמו לבו ידוה במאד מאד על הימים הראשונים אשר נפלו ואינם ותחת זאת האירו פני ישעיה כי דברי המדבר בו העירו רוחו לשחוק ויאמר: אבל כאשר אדמה לא אתה אשם בדבר, אתה עושה את אשר נטל עליך ואת נפשך הצלת –

– אבל כל ישראל ערבים זה בזה ומי ישים לבו לדבר הזה אם לא אני? אני הוא הרפואות, זה שמי אשר יקראו לי – בדברו כזאת האירו פתאום עיניו ופני עצבת לא היו לו עוד – וכן הנני, אני אחיש רפואה למחלת הדור ולחסרון איש ואיש. הן אמשול לך משל: גם נמלה קטנה כאשר היא הן לא יקרני עוון, על דבר הכלה לא אשאל כי לא טוב הדבר לתופש התורה, אבל את המחותן אחפוץ לדעת מי הוא בטרם אוציא דבר מפי –

לבדה היא עצובת רוח והאדם על אחת כמה וכמה. אמת היא כי הימים הראשונים היו טובים מאלה, אבל ברוך ה' גם בדור הזה נמצאים מוקירי רבנן ומרחמי רבנן ודורשי התורה לא יחסרו כל. ימים רעים הימים האלה ההוצאה מרובה וההכנסה מועטת וכל עמל אדם לפיהו, לכן אשרי מי שעמלו בתורה כי לא יחסר לו כל, ואתה הן בין אלה חלקך אשריך וטוב לך ולמה זה תחשה? הן שמשון בעל הרפואות יגור בעיר ולא רחוק הוא ממך –

– הימים הראשונים היו טובים מאלה – ענה ישעיה בדברי בעל הרפואות – אז היה דרכו של איש לחזור אחר אשה, ועתה אם יעשה איש כזאת אז עליו יריעו כעל עובר תורות –

– לחזור אחרי אשה? לחזור! מה לך לחזור? ושמשון בעל הרפואות מה הוא? ומה יעשה? ולמה נברא אם כי איש יחזור אחרי אשה? יחזור? אם נשא איש אשה ומתה אז יחזור ויקח, אבל בחור אשר לא לקח אשה מעודו איך יחזור אחרי אשה – בדברו הדברים האלה שחק בקול גדול על החכמה הנפלאה אשר מלל בשפתיו – אתה ברוך ה' מתופשי התורה ותורה היא בכל עת סחורה טובה, הסחורה היותר טובה מכל הסחורות, משי וצמר יבלו, המחיר מזהב וכסף ירד לפעמים, ובעליהם יפחדו כל היום מגנבים ומשרי המשפט, פן יבקשו המכס, אבל התורה לא תבול ולכל אשר לך, גם ארוחת תמיד על שלחנו, אני שמשון בעל הרפואות אעשה זאת, ועתה הלא תדע מי אני, התפאר נא עלי ובעוד ימים אחדים יהיה כדבר הזה, למה זה תחריש? –

– האמת אגיד לך כי לא אדע מלים אענך. הן עוד לא שמעתי מפיך דבר ברור ומה אענך על זאת? –

– הלא שפתי ברור מללו כי מחותן טוב, מחותן יקר, מחותן נכבד בעיר וכסף וארוחת תמיד יתן לך ומה תשאל עוד? –

– האם אמרתי לך כי אשאל עוד דבר, אני אחפוץ רק לדעת מי הוא המחותן? אם בעיר הזאת יגור או בעיר אחרת, אם…

– מי הוא המחותן? אם בעיר אחרת? תהלה לאל, הרבה מכירים לי בכל קצוי הארץ, ועל ידי נגמרו שדוכי גדולים הנוגעים ברומו של עולם, אבל בפעם הזאת למה לנו לחפש אוצרות מרחוק, אם לעינינו הוא עתה תדענו והוא ידעך, התפאר נא עלי ואני אומר לך מי הוא, ואני אערבך כי גם הוא יחפוץ, אמור נא כי תחפוץ ואני אדבר עמו היום עוד ביום הזה אדבר עמו –

– אבל בכל זאת אדמה כי לי לדעת מה הוא ומה שמו בטרם אומר לך כי אחפוץ –

– ראה אראה כי עוד לא תדע איך להתנהג בדברים כאלה, לא תאמין בי? האם תדמה כי כאחד השדכנים הנני ואדבר לך כזב ושקר? – קרא בעל הרפואות ברוגז.

– כי עוד לא אדע איך להתנהג, גם אני אודה לך, כי אמנם לא נסיתי באלה, אבל אם דעת את המחותן אחפוץ

– הוי הוי! – קרא פתאום בעל הרפואות וישנה פניו ויניע באצבעו למול פני ישעיה כאשר יניעו באצבע לילד להזהירו לבל יעשה דבר מה – הוי הוי, אני אבין מזמתך, אתה תאמר את המחותן ואל הכלה תכין לבך, שמשון השדכן יבין מזמה, כאלה רבות ראיתי, גם עוד זאת ראיתי כי בחור שאלני בפה מלא: והכלה מה היא? הימים הראשונים היו טובים מאלה, אז לקחו אשה לשם מצוה ועתה יבקשו כולם לקחת אשה לשם נוי, והבחור ההוא לא בן שמעיה האפיקורוס, ימח שמו וזכרו היה, כי אם בן ירא שמים, ובכל זאת דבר כזאת בשפה ברורה, ואתה מה כי תפקוד עליך כי תשאל למחותן ותחשוב בלבך את הכלה, הן לא חוקר לבבות הנני ולא אדע כי תחפוץ לדעת הכלה מה היא, שמשון השדכן ישמע ויהיה כלא שומע, יראה ולא יתבונן, ועל כן אומר לך מי הוא המחותן וידעתי כי תתר ממקומך ותפול על צוארי בשמעך שמו הוא הגביר והלמדן רבי שמריה השבורי אבי מרים אשר בביתו תאכל ארוחתך הלילה ומחר –

ישעיה נתר ממקומו למרות חפצו בשמעו דברי השדכן, פניו כוסו רגע בחורת מות וכרגע שבו ויהיו לפני להבים. רוחו נפעם מאד וכמעט לא האמין למשמע אזניו, אבל עד ארגיעה הצליח בידו למשול ברוחו הנבוך וכעס ועברה הפיצו עיניו. אך זה מתנקש בנפשי היום – אמר בלבו – הוא בא בערמתו להוציא מחשבותי הקבורות בקבר לבי ולהראותן לעין כל ולשימני למשל. בתחילה נסה לחרף שם מורי ומטיבי שמעיה, ואחרי כן נגש לשבור דלתי לבי ולגלות הסתום בו, אך פה קננה מרמה ומזמה לרדוף באף כל איש ישר, ראה אראה אתה הולך תובילנה אתך, לא תשלם מס מחירה, שודדי ליל לא יגזלוה מידך ומחירה יקר תמיד ומה לך עוד? ועתה התערב נא עמי ואני אתן לך מחתן טוב ונכבד וכסף ירבה תרמיתך, נבל! – כה שיוע לבו בקרבו, אף כי המחשבות האלה עפו כמעוף ברק ברגע אחד, בכל זאת שונו פניו עד כי השדכן הכיר כרגע כי אש מתלקחת הצית בלבו והאש הזאת אש עברה היא, אשר העתיקה מפי ישעיה מלים ולא ענה דבר, רק עיניו עופפו בלי נוח לכל רוח זמן כביר והנה הביעו רגשות רוחו עד בלי די. השדכן נבוך גם הוא בתחילה בראותו זאת, אך לא איש כמוהו יהיה למשחק למבוכת פתאום. כרגע הבליג על מבוכתו ויאמר: אבל, אולם, בי נא, הדבר הזה לא רע הוא, ורק טובתך אדרוש, ואם דבת שונאים לקחה אזנך על דבר הכלה, אני אני אערבנה כי כולם שקר ידברו. אני לא נשבעתי מעודי, יהי כן אלהים עמדי, בחיי אשתי ובני אשבע כי לא נשבעתי מעודי ולא אשבע כל עוד בחיים חיתי, אין דרכי להשבע, וגם עתה לא אשבע לך, אבל האמן לי על דברתי, כי הנערה תמימת דרך היא ומצניעה לכת. ורק דעתה שפות צרפת ופולין היא שובבתה מעט, ואביה כבר ינחם על כי נתנה ללמוד, ואמה תמאן הנחם על זאת, וגם היא לא תזנח עוד אחרי ספרי טרפה ופסול, בחיי אשתי ובני אשבע כי היא החלה למאוס בהם, אבל בעירנו יחשב הדבר לעוון נורא ומה גם אם בת איש ירא אלהים כשמריה תעשה זאת, אבל באלהים נשבעתי כי היא נערה צנועה יותר מכל אלה הנערות אשר לא קראו בספרים, אמת הדבר כי היא תיטיב ראשה ביום השבת, ולא אכחד כי הוא עוון, אבל לא היא לבדה תעשה כזאת, וכבר פרצו הדרך הזה, ולא יהיה לך הדבר חלילה לפוקת לב, האמן לי כי בכל ימי חייך תברכני על זאת, באלהים נשבעתי כי אך טובתך אבקש, ורבנו ראש הישיבה גם הוא יאמר לך כי אך זה חפצי, וכאשר תהיה מרים לאיש כמוך אז תהיה בלי ספק אשה צנועה וכשרה ותשכח את אשר למדה עד עולם, ואך חנם קצפת עלי קצף, כי את טובתך אדרוש בחיי אשתי ובני נשבעתי. ואתה אל תמהר להוציא דבר, הועץ את לבך וגם שאל את פי המורה ויגדך כי חנם תקצוף עלי, כי אמנם הוא דבר ראוי והגון לך –

כמעט פרץ שחוק מפי ישעיה בראותו משוגתו, כי השדכן ברוב דבריו היה לו לישועה להראותו כי שגה עד מאד, ומה גם אחרי שנה ושלש בדבריו כי גם יד המורה תכון עמו ובו בטח לבו כי הוא לא יבקש לשים פחים לרגליו, וירא וידע כי אם חנם חשד את השדכן כי רשת יפרוש לפעמיו, אך בכל זאת התאפק לבל יראה שמחתו לשדכן ויאמר: טוב הדבר, אני אאמין בך ואדבר את מורי בדבר הזה –

– גם אני אומר טוב הדבר ויתן ה' בשעה טובה ומוצלחת, עין בעין אראה כי מה' יצא הדבר ואתה דע לך איך לדבר בלילה הזה בבואך לביתם. הן תבין מלי –

– אבין אבין –

– ועל כן עליך להתיפות מעט, לך לבית המרחץ ולבש כתנת לבנה ועשה את שערותיך, העלה מסרק על ראשך וסלסל פאותיך והיה חתן. הן לא לי להורותיך, הלא במקום תורה שם חכמה והיא תורך איך לעשות, אבל אני רק חפצתי להעירך על זאת, ועתה אלך אל רבי שמריה בשעה טובה ומוצלחת –

– צחוק עשה לי המקרה – אמר ישעיה לנפשו אחרי אשר נותר לבדו – הוא ידמה כי יראתי ותורתי הפיחו בי אש קנאת קודש והתעוררתי עליו על כי יעיז לדבר בי, כתופש תורה את עלמה יודעת לשון וספר, בעת אשר אך זה פחדי והותי, בעת אשר מגור יהלמני פן אתראה בעיניה כחסר דעת. הה! לו יכולתי לדבר עמה ואם אך רגעי מספר, הלא אז אשרי ואשרה יצא לפועל ידים בין רגע, לו יכולתי לפתוח סגור לבבי לפניה ולהראות לה את האוצר הצפון שם או אז גם לבבה נפתח לי ושם מצאתי אוצר ששוני וחיי, נראה איך יפול דבר –. – המורה אשר נגש אליו שם קץ לדבריו אשר דבר את נפשו. נעזבם נא יחד אולי ימצא ישעיה עזרתה במורו אשר אהבהו ויכבדהו בכל לבבו.

פּרק שמיני: אבות ובנים

אין מוליך אותנו שולל כמראה עינינו; את אשר נראה בבוקר בבוקר אותו לא נראה. האם נתבונן על נפשנו ונראה איך נגדל מיום ליום? האם נחזה כי פנינו ישונו לבקרים? האם תיגלה לעינינו עת אשר יגדלו בנינו ובני ביתנו וישנו פניהם ודרכם ורוחם? בעינינו בנינו גם כי יגדלו אך ילדים המה ונביט עליהם לבל יעשו מדחה כמו זה עתה החלו לצעוד ברגליהם. אבל כאשר הילד הקטן ימאן כי יתמכו בימינו בהחילו להרים פעמיו, כי יחפוץ להראות מה כחו ללכת ברגליו, ובחזקה יבקש להסיר את ידיו הקטנות מידי תומכיו וההורים לא יחדלו מנהלהו גם אחרי אשר כבר ידלג כאיל כן גם בדרכי החיים יחשבו האבות תמיד כי בניהם לא יעצרו עוד כח להכין אשוריהם, יאמרו לתמוך בידם ולנהלם, והבנים כילדים יבקשו להסיר ידיהם מתומכיהם, למשא לעיפה יחשבו העזרה, יען כי יעמיסוה עליהם. הבן כרב היה לחכם גדול בארץ ויצא לו שם כשם אחד הגדולים ובכל זאת יתהלך אתו אביו כאת ילד אשר לא ידע עוד מה עמו, ולא רק אביו כי אם גם אחיו הגדולים ממנו יבקשו לשלוט ברוחו, ולא ישימו אל לבם: הן כבר יצא לו שם בין החכמים ואם כן הלא נפשו יודעת מאד ארחו, לא כן האבות והאחים לא יראו גדלו, ואם יחלו לראותו אז תעלה מחשבה על לבם כי אמנם גדול הוא בחכמה, אבל המה גדולים עוד הרבה ממנו, כי הלא אביו או אחיו הגדול הוא. כה יתעונו עינינו בדבר אשר בו תתבוננה תמיד, והגדול יהיה לקטן, אך גם הקטן יהיה לגדול, מראה עינינו יכזב לנו גם בזאת, כאשר לא נראה את אשר הטינו אנו אשורינו מני ארחות ישר, כן לא נחזה זאת בבנינו ובני ביתנו. כל רואיהם יקראו אחריהם מלא, יניעו ראש ואנחנו אם נשמע כזאת נשתומם ונקצוף, כי איכה יעיז איש מצח לדבר סרה בבנינו או בני ביתנו ואנחנו הן לא ראינו כזאת, אנחנו אשר נתבונן בהם תמיד לא ראינו אף מה ואיכה תראינה זאת עיני זרים? אות הוא כי שקר יענו בהם, שקר בפי מחרפיהם. איש איש לנפשו, לבניו ובני ביתו, למשפחתו ועמו וארצו, כזאת יעשה, כל הקרוב אלינו יותר כן לא נחזהו, וכמו בקש הטבע להורות לנו כי כן הוא, לכן כה יצר את עינינו אשר כל דבר הקרוב אל העין יתעלם ממנה כדבר אשר רחוק רחוק הוא ממנה, אבל גם לזאת לא נתבונן יען כי גם זאת נחזה לרגעים. וזה הוא פתרון החידה אשר עליה נשתומם תמיד: מדוע זה נשמע כפעם בפעם כי אב יחרף את בנו, אח את אחיהו, איש את עמו וכאשר ישא עליהם איש אחר חרפה אז נפשם תלהט גחלים ויקראו למהלומות. הדבר הזה הוא יען כי איש איש יחשוב כי לו הצדקה להורות דרך לאחרים ואם לא ישמעו ויאזינו לדברו ואם לא יעשו כחפצו אז המה סוררים ומורים, אך את האשמות אשר בהן יאשמו באמת אותן לא יראה, כי על כן לא יתן לאיש לחרף אותם בעבורן, ואשר על כן נחזה התהפוכות האלה בעם ישראל יותר מאשר בעמים אחרים, כי איש אחד יחרף את עמו בפיו וילחם בעד כבודו בטפול עליו איש זר חטאת, יען כי כבני בית אחד יחשב ישראל עד היום ואיש איש יתבונן מאד לדרכי אחיו ומעשיו, וגם על כן יקחו להם אבות בני ישראל קרנים לשלוט בבניהם יותר מהאבות בעמים אחרים, יען כי לבם ינהה תמיד אחרי ביתם ופרי בטנם. ואם אמנם טובה רבה תצמח מהדבר הזה, אהבה נאמנה לבני הבית ולמשפחה ולעם, אחרי כי איש איש לא יראה מומיהם, אבל גם רעה גדולה תולד על ברכיו, הרעה היא כי איש איש יקח תעצומות ועוז לרדות באחרים, לתוות להם דרך כרוחו, לצוות עליהם לצאת לפעלם כחפצו, ואם המורים קצרי רואי המה יתעו גם את חניכיהם, וגם מריבות ושנאות תרבינה לבקרים בעבור הדבר הזה למטה זעם בימינו אלה, למכשול עוון ולפח ולמוקד וכשלו ונלכדו בהם אבות ובנים יחדו.

כל עוד הילדים ילדים קטנים המה, יתנו להם רוב הוריהם גם ללמוד כחפצם בעבור על הבנים רוח קנאה יקנאו ברעיהם, כמה אבות יפקדו על מורי בניהם כי יורום גמרא בטרם יבינו במקרא רק למען מלא חפץ הבנים, אשר קנאו בחבריהם, כמה אבות נתנו את בניהם ובנותיהם גם ללמוד דעת ושפות, לא מאשר כי הבינו כי אלה תפארת ליודעיהם וגם כלי חפץ הנן לא לעתים רחוקות, רק יען כי בניהם התאוננו באזניהם כי בני ראובן או שמעון קרובם או השכן הקרוב אליהם למדו כל אלה ויביטו בהם בבוז יען כי לא חלק להם באלה, והאבות יאותו לעשות רצון הבנים ויתנום ללמוד כחפצם בחשבם כי רק את הכסף יוציאו לשוא, וכעבור שנים אחדות והנה הבנים נהפכו לאחרים. האבות ידמו כי הם המה בניהם כמקדם והבנים יחשבו: האתם אבותינו? הלא בינינו וביניכם יבדילו דעות עשרה דורות ודרכיהם, הבנים יחפצו לחיות לרוחם אחרי כי החלו לדעת כי רוח להם, או אז יקום שאון בבית. ללמוד נתנו האבות את בניהם אבל לא לעשות, ומה יהיה אז? אז אם לא נאמנה רוח הבנים את האבות יפרצו דרך וימרדו בהם לעין יומם, ואם אין יבקשו להם במחשך רעים כלבם ואתם ישיחו ובחיקם ישפכו שיחם, ובכן יתרחקו הבנים מעל האבות עוד יותר ויותר, כי יבקשו וימצאו נתיבות בתים אשר אבותיהם ימאסו בהם או המה לא נתנו לאבותיהם לדרוך על סף ביתם ושם ילמדו אל דרכי רעיהם החדשים, ואחרי כי במחשך יעשו מעשיהם וייראו מעשות יומם לעיני הוריהם לכן יתקצפו עליהם ויחשבום למכשול להם, ובכן נראה מבלי משים כי רוח הבנים זרה להוריהם, ורק יען כי קצרה ידם מהלחם לכן יכופו ראשם ובלבם תגדל המשטמה. זאת היא מנת רוב צעירי עמנו בערי הארץ ההיא אשר הוריהם ישאו אשמתם, על תתם אותם ללמוד, או אחרי כי כבר נתנום ללמוד על כי יאמרו לאסור רוחם בזיקים…

אחת מאלה היתה גם מרים. אבותיה הישרים בלבותם, אנשים אשר אך טוב וחסד כל האדם דרשו בלבם ומה גם טוב בתם האהובה להם מחייהם נתנו לה חפצה אשר שאלה ויביאו מורה לביתם ללמדה לשון וספר בקנאה קנאתה ברעותה בת שבע, אשר בית אביה היה על יד ביתם ויהי שכן טוב להם, ומה גם אשתו הראשונה אם בת שבע היתה כאחות מרים ללמדה כחפצה, כי הלא זה הוא פתגם רוב היהודים בעשותם מעשה אשר לא יביא להם כל תועלת ואם נשאלהו: מדוע אתה ככה עושה? אז יענה: ומה מני יהלוך? וכן ענה גם שמריה אבי מרים כאשר שאלו אותו: מדוע יתן את בתו ללמוד לשון וספר? – מה מני יהלוך? – ענה – הן היא רק בת ולא בן ואסור ללמדה תורה, אם כן תלמוד לשון וספר, אחרי כי נפשה אותה ללמוד. ובכן למדה המורה וברבות הימים נהפכה לאחרת, כאשר כבר שמענו מפיה, כי היא חדלה מתת אמונתה ומבטח באבותיה. אוי להם לאבות אשר בניהם לא יאמינו בהם, אך אוי אוי להם לבנים אשר חדלו מחשוב את הוריהם כאוהביהם הנאמנים, אשר אך מהם יבקשו עזרה בצרות, כי זה הוא הצעד הראשון אשר יובילם אל בור שאון. היא ידעה כי אבותיה יבחרו לה איש תופש תורה והיא מאסה באלה מבלי הרבות מחשבות, כי בת שבע הרבתה תמיד לשפוך בוז וקלון על התורה ותופשיה.

ישעיה התמים אף כי הבין רוח מרים וידע כי איש אשר למד ימאס באיש לא למוד, ואם כן תבחל נפשה בו יען כי כאיש אין דעת בו יראה, בכל זאת לא אבדה תוחלתו ממנה אחרי כי האמין אשר כמוה תבקש לה אך איש יודע דעת ובהודע לה כי הוא מלא כרסו בדעת אז כמו נגיד תקרבהו. אבל מה שגה במשפטו! הוא חשב ככל אלה אשר בכל לבם ונפשם יבקשו דעת, כי כל אלה אשר פנו עורף לדרכי אבותיהם מבקשי דעת המה, ובדעת יכבד איש בעיניהם, בעת אשר באמת הרבים בהם לא ידעו מה היא הדעת ומי המה יודעיה. המה יבקשו חיים ודרכי התבל ויש איש מלא דעת אשר לא ידע לפתוח פיו בבואו בחברת אנשים כאלה ויהיה לבוז, ויש אשר לבו רחק מהדעת הרבה יתר מבחור בישיבה ובכל זאת יקבלוהו באהבה ויעטרוהו רצון יען כי ידע ארחות התבל ונגידים ידבר. ישעיה לא ידע זאת ועל כן התברך בלבו כי אם אך יאונה לו לדבר את מרים אז תכרת ברית אהבתם בין רגע, אבל היא לא דעת כי אם חיים חפצה, חיים ככל בנות הארץ, לשמוח, לשיח, לשוח ולצאת במחול משחקים, לשמוע מהתלות וחלקות וכאלה רבות, כאשר כבר הסכינה לאט לאט בבקרה בבית רעותה בת שבע, וכבר באה העת אשר היה לה להראות מה חפצה ובמה תבחר לעין כל. אמנם לבה לא רע היה ומרגע לרגע עלה גם זכרון אבותיה על לבה ותבקש בכל נפשה להביא להם קרבן ובנפשה דמתה הלא די להם אם למען אהבתם אתן את נפשי לאיש יהודי. אולם אם כה אעשה יביאו גם המה קרבן ויתנו לי איש יהודי אשר למצער יהיה יפה, נחמד ונעים בתארו ובהליכותיו ומלבושיו ודבריו – כי היהודי הזה אמיל איש חמודות יהיה. כזאת חשבה בלבה, אך לאבותיה לא הרהיבה עוד עוז בנפשה להשמיע כזאת, גם עוד לא מצאה תואנה לדבר עמהם כי עוד לא דברו עמה דבר ברור, ועתה באה גם עתה אשר תעמוד להבחן, ונראה דבר מי יקום, דבר האבות או הבנים.

– שבת טובה – קרא שמריה לבתו בצעדו על מפתן ביתו בנחת, פניו יאירו ועיניו מפיקות שמחה בהביטו סביביו ומה גם בהתבוננו בפני בתו אשר נגשה אליו ותשק כף ידו. אחרי שמריה באה אשתו, אשה קטנה ודלת בשר, אשר פניה ותנועות גוה יעידו כי לא נוצרה להתגרות מלחמות וגם בדבר שפתים אולי לא נסתה לעשות מלחמה מעודה, ואף כי כבת ארבעים וחמש היתה בעת ההיא בכל זאת דמה כל רואה כי אך בת שלשים היא ותתראה לא כאשת כי אם כבת שמריה החסון כאלון אשר לחייו מלאות ואדומות וזקנו הארוך יתן לו הוד פנים ותואר. אחריה בא ישעיה אשר עשה ככל אשר מצאה ידו להתראות כחתן ואחריו נער כבן שבע שנים בן בעל הבית, נער רך ודל כאמו. מנוחה נעימה שררה בכל פנות הבית כבפני אדוניו בעת אשר שר אשת חיל ובעת שבתו אל השלחן. ואמנם לא לצדקה גדולה נחשב זאת לשמריה אם הוא היה שמח בחלקו, איש אשר לא יחסר כל לו, מצליח בדרכיו וידו תמצא לחיות בכבוד ושלוה וגם לעשות טוב, איש אשר אהבה ושלום בביתו ילינו מעת בא בברית את אשתו זה עשרים וחמש שנים ולא ידע רוגז בכל העת ההיא, איש אשר לו בת משמחת לב כל רואיה ובן משכיל בתורה כאשר יעידו עליו המלמדים, איש כזה אם שמח בחלקו ויכיר טובה לאל מטיבו, הן לא דבר פלא הוא, מי יודע אם שלו ושקט ושמח היה לו נקרע פתאום סגור לב בתו והוא הביט הרשום שמה על הלוח, או לו נקרע לעיניו פתאום המסך המבדיל בין ההוה והעתיד וירא את אשר מוכן שם על במת המשחק למען הגלות בימים יבואו, מי יודע אם לא נהפך לחמו במעיו ויינו היה ללענה, אם לא גז שער ראשו וישב על האפר תחת שבתו בעונג וישיר זמרות השבת, מי יודע זאת? אכן גם הוא לא ידע זאת ולא יחיש עתידות נוראות, ולהיפך אך טוב ושלום יהיה במגורו ואל שמחות חדשות יכין נפשו.

עיני שמריה ואשתו בהביטם אל ישעיה העידו בהם כי כבר לקחה אזנם דבר אודותו מפי השדכן וכי דבריו מצאו מסלות בלבבם, כי אהבה ושמחה הפיקו בעת אשר נעו בלי חשך, רגע התבוננו בפני מרים וכרגע כוננו אותן אל ישעיה כמו יד נעלמה תצוה עליהם במפגיע לעשות כזאת והם לא ידעו. מרים ישבה בדומיה ותסב עיניה מישעיה וכמעט יראה גם מהביט בפני אבותיה. אביה נסה כפעם בפעם לדבר אליה למען תרים ראשה אך היא ענתה רק בשתים שלש מלים ותוסף להשפיל עיניה, אמה התבוננה לזאת ותבט בפני שמריה ותקרוץ עין ויחד שחקו מטוב לב. האשה התמימה הזאת דמתה כי בתה – בתה היא, וכאשר עשתה היא בבוא עת דודים לה ובהקרא החתן לארוחה כי השפילה עיניה יען כי בושת הצניעות כסתה פניה, כן תעשה עתה גם בתה ולבה יגיל מאד כי כאמה בתה, בעת אשר לו ידעה הבת מחשבות לב אמה כי אז אולי אדמו פניה מקצף ותחרוק שן על כי ערב לבה לחשוב אותה ליונה פותה. אבל על הרוב יהיה חסרון הדעת למעוז לנו ויסיר מעל פנינו רעה רבה, וגם בפעם הזאת ריחק חסרון הדעת יגון ברגע ההוא מעל אוהל השלוים במעונם.

שמריה בלי ספק למען הראות לישעיה כי לא שקר דברו שפתי השדכן באמרו כי הוא ישוב ונחם על כי נתן את בתו ללמוד לשון וספר שם אליו פניו ויחל להתאונן על המעשה הרע הנעשה בעיר, כי שנים מהגבירים משכו ידם את לוצצים ויתנו את בניהם ללמוד לשון וספר, שערוריה אשר לא נשמעה בערי ישראל מאז ועד היום הזה. באנחת שברון מתנים הפיח לקץ כי עתידה תורה שתשתכח מישראל, ובני הנעורים ינועו מעיר לעיר ומארץ לארץ לבקש דבר ה' ולא ימצאו. מפני הימים הרעים האלה יחיל לבו בקרבו וכל הרע הזה בא לעיר לרגלי הארור זעום אלהים וזעום נפש כל איש ישראל, הלא הוא שמעיה איש חמודות, כשואה התגלגל אל העיר להשמיד תורה ולהכרית יראה מקרבה, כי כסמל הקנאה הוא בעיר, ובנו בן פריץ מכשול עוון לבחורי הדור. הן מי ראה כזאת, מי שמע כאלה, כי איש אשר שם ישראל נקרא עליו ואם גם הוא פושע מבטן, כי איש כזה לא ידע תורה ולא יבוא בית ה' להתפלל בכל ימי השנה מלבד בימים הנוראים, ובצאתו חוצה לא יכירהו איש כי לישראל הוא, הן צלם אלהים סר כבר מעליו ולא תואר בן ישראל לו וזה מעשהו כל היום לרדוף קדים ולהתהולל את הפריצים מעם הארץ, ומה יעשה הבן שלא יחטא, אם אביו הזקן האשמאי יחזיק בימינו ויתן לו שאלתו, ומה יעשו בחורי עירנו? הלא יאלפו ארחותיו ויהיו כמוהו עדי אובד, אוי לו לדור שכך עלה בימיו, סטרא אחרא והקליפה יצאו ביד רמה לשבות שבי, אך מעשה הקליפה היא, היא מסכה רוח עועים בלב רבים לתת את בניהם לדרוש לשון וספר. – כה שפך שיחו וידמה כי גם ישעיה אתו יחד יהמה ויתאנח על עוון הדור, ומה השתומם בראותו כי הוא לבדו חש עתידות לו ויעף בדמיונו רחוק רחוק למצוא את הקץ וישעיה על מקומו ישב ולא יתאבל אתו, אך פניו חורו כמת. לו הביטה מרים אז בלבו וראתה כי כחצים שנונים דקרו דברי אביה בקרבו, כי אז אם גם לא החלה פתאם לאהבהו אך בלי כל ספק קרב לבבה ללבבו בראותה כי מכאוב אחד יכאיב שניהם ולא רחוקים המה ברוח כאשר חשבה למראה עיניה. וישעיה הבין מה רב מכאוב לב מרים בשמעה כזאת, כי אם אמנם לא ידע כי יודעת היא את בן חמודות, אבל איך תוכל לשמוע כאלה בדבר איש סרה על כל דעת ויודעיה בעת אשר נפשה תשעשע עליהם, ויגד לה בכל לבו בעת אשר מעיו המו למורו ומטיבו ולבנו אשר יחרפם בזעם אפו חנם איש אין דעת בלבו, וכמעט צר לו המקום לשבת עוד ולשמוע דברים רעים כאלה, וברגע ההוא שם אליו שמריה פניו ויאמר: ומה תחשוב אתה בכל אלה? האם תדמה כי אך חלום שוא יהגה רוחי ואין כל פחד לנגד עינינו? כי הרשעים כמוץ יחלופו ודורשי התורה יחליפו כח יוסיפו להחזיק במעוזה? –

– אמנם לא אכחד, כי לא כראותך אראה אני, אני לא אפחד ולא אגור כי מוסדות ישראל לא יכרתו, ואך משגה הוא לתקוע בשופר ולקרוא מלחמה בעת אשר אין כל צר ואויב נגדנו –

– האתה עתה תאמר כי אין כל צר לנגדנו בעת אשר עינינו תחזינה את הפריצים המפירים דתי ישראל? נפשי תרועת מלחמה ולא עת שלום היא לנו, גם בתי הישיבות לא יהיו עד סתרה לתורה ודורשיה מפני רודפי נפשם, אתה תשב בארבע אמות של הלכה ולא תדע את הנעשה עתה בארץ ועל כן שלום בנפשך, אבל אנו נחזה ונראה רבות. הידעת כי בערים אחדות כבר החלו לעשות כפי הפקודה החזקה מאת שרי המלך ללמד שפת הארץ בבתי הישיבות, ואנחנו נשקוט ונשב בחבוק ידים ובאפס תשיגנו גם אנו יד הגזרה, ואז אבדה תורה מהעיר, כי טוב טוב בעיני לסגור את הישיבה על מסגר מאשר למגרנה בידי הקליפה, ועל הדבר הזה הן לא תאמר פחד שוא הוא, וכאשר אדמה גם לבך יפול מאד –

– אנחנו נשא תמיד על שפתינו “הימים הראשונים היו טובים מאלה”, מבלי בקש חשבון מדוע טובים היו הימים הראשונים – ענה ישעיה בעוז ובבטחה כאיש אשר יערוך נפשו לקרב ויעבור עליו מה – אבל אני אומר כי הימים הראשונים היו טובים באמת מימינו אלה. אם אביט לדורות ראשונים ואראה במו אדירי התורה, מאורי עמם, הגאונים ביעקב בתורה ויראה איך המה אחזו גם בחכמה בעת אשר כל מעינם היה בתורה, בראותי את האדירים האלה ישאו דעם למרחוק, ילמדו שפות העמים וחכמותיהם, מהם חכמים נודעים בשער, מהם רופאים לאדם רב, מהם יבארו את התורה והתלמוד על פי דעתם בשפות זרות וחכמות חיצוניות בשומי אליהם לבי אז אומר: אשרי הדור שככה לו; ומה זה היה לנו עתה, כי רדנו מאוד, עזבנו דרך אבותינו מאז ומעולם ונלך אחרי ההבל ונהבל למאוס בכל שפה ודעת, ועל כן גם ספרי חכמינו כספר החתום לנו, נלמוד רש“י ולא נבין אותו יען כי הוא בשפה אחרת יבאר לנו את הכתובים, נתבונן לדברי הרמב”ם עד התוי"ט ולא נבינם, כי חכמת המדידה והחשבון כמו זרה נחשבה לנו. אמנם גם אני אאנח ואתאבל על התורה אשר נזרה הושלך ארצה, אבל לא יען כי רבו בנו הדורשים דעת, כי אם יען כי נזרה את הדעת כמו רוח וחכמים אנחנו בעינינו. ועל זאת תגורש הדעת מקרבנו אך גם התורה תכלה ויראת שדי תופר, להחזיק בדעת לא יתנו האבות את בניהם ובתורה ימאסו הבנים וישארו קרח מכאן ומכאן, ואשמת האבות היא, כי בידם להדריך את בניהם בשבילי התורה והדעת גם יחד, או אז לא יעבטו ארחותם ולא יעשו מדחה –.

מבוכה נראתה על כל פנים בכלות ישעיה את דבריו, שמריה נבוך מאד כי לא רק לא פלל לשמוע כזאת מפי הבחור, כי אם גם מעודו לא דבר איש באזניו כדברים האלה וכמעט לא האמין למשמע אזניו, כי איש אשר תורת ה' עוד לא עזב ידבר כדברי אחד הרשעים המפירים חוק האומרים נלמוד שפה ולשון כי בהם חיינו. אשתו נבוכה כמוהו, היא כמו נפלה פתאום משמים ארץ לטשה עיניה ותתבונן חליפות באישה ובבחור ולא ידעה מה עמה, ופניה העדו בה כי היא תתעה בשפק אם בחלום או בהקיץ תשב ותשמע כאלה, אבל הרבה יותר משניהם השתוממה מרים בשמעה דברי הלוחם בעד הדעת. ההוא ילחם לדעת, ובלב מלא אומץ ואון כאשר לא ראתה מעודה באחד מבחורי עמה, אשר כל כבודם הוא כי ידמו למו עצת זקנים מהם לימים? ההוא? הבחר הנבזה והנמאס בעיניה ידבר כאחד ממבקשי מדע באחד מבתי מדרש למדעים! היא נפעמה ולא ידעה עוד מה תחשוב אודותו, מחשבות בלולות לקחו לבה ולא ידעה עד מה, אכן גם ישעיה נבעת מאמרי פיו.

אם אמנם בלבו גמר אומר עוד בטרם בא הביתה להסב פני הדבר אל הדעת למען יגלה את כל לבו באזני מרים, וידע אם יקוה או יחדל. לקחת אותה מידי אביה ולבה בל עמה מאן לבו ורוחו יסרהו מעשות כזאת, כי היא חרפה והוא עוון פלילי לקנות בת מידי אביה כשבוית חרב, אם כסף או תורה יתן במחירה, רק אם יקח לבה, רק אם היא תבקש לתת לו יד אז ידע כי כונן אשרו ועל כן עליו להודיע לה, וידו קצרה מעשות זאת בלתי במקום רואים, לכן החליט לדבר כזאת, ואם גם יקצוף וישום אביה בשמעו כזאת, כי טוב לו למצוא חן אך בעיני מרים, ואביה יסלח לו בעבור תורתו, זאת ידע נאמנה, ואם אין, אם גם באלה לא ימצא חן בעיני מרים, הלא אז יפנה עורף עד מהרה לישיבה ותופשי התורה ויבחר בבית שמעיה ואין כל פחד עוד לנגד עיניו מהוציא כל רוחו באזני זר, כן החליט, ובכל זאת נבעת מאד בשמעו דברי פיו, כי עוד לא הסכין לדבר כאלה באזני זרים, אך בעת אשר דבר התרומם רוחו וישכח באזני מי ידבר כאלה, ובכלותו, ובשוב רוחו ממרומים ששם שאף לדאות רגעים אחדים ראה, כי לא פה המקום להשמיע כמו אלה, הוא ראה את המבוכה אשר נראתה על כל פנים ויקוט בפניו על הפריעו ששון הבית ביום השבת. שמריה ענהו רק בדברים אחדים בלי משטר וסדר בקומו ללכת הביתה ואשתו כמעט יראה מפניו. אך תחת זאת דמה למצוא די שכר באחת מעיני מרים בהביטה אליו רגע קטן בעת אשר צעד על הסף לצאת החוצה.

רגשות שמריה אשר עינו לבו בלילה כמעט תקצר יד סופר לתאר כמו. כאיש אשר מעודו לא שמע קול רעש ותרועה ולא ראה כלי נשק, והנה פתאום לפתע יערכוהו במערכות הקרב וישימוהו אל פני המלחמה, כן רגז לבו, הוא לא התקצף על ישעיה על העיזו פניו לדבר לו בביתו, גם לא השתומם איך יעלו דברים זרים כאלה על שפת לשון בחור מבני הישיבה אשר כל עמלו אך בתורה, גם לא נקוט בפניו על תתו מלחמו ועל חשבו רגע לתת את בתו לאיש אשר תורת הפריצים על שפתיו ויהלל זדים וכל עושי רשעה, לא אחת מרגשות האלה מצאה מסלות בלבבו כי אם מגור נורא, רוב עצמותיו הפחיד וירעם באזניו כתרועת מלחמה. רגע עלתה מחשבה על לבו כי כבר היה גם הוא למפר תורה כי ארח לחברה את רשעים ועוד מעט הרים קול בכי להתודות על חטאותיו ועד ארגיעה שב ויאמץ רוחו להלחם את שטן המשחית לבוא לפתחי לבו. ובעודנו חושב כזאת שב הפחד ויתקפהו פן לא ימצא און לו להלחם את השטן ויפול שדוד בידו, פן כבר נלכדו רגליו ברשתו והוא לא ידע עד הנה.

ישנם אנשים אשר יפחדו תמיד מפני כל רעה פן תבוא עליהם. דבר כי יהיה בעיר אז ידעו נאמנה כי המה יהיו הראשונים להיות לטרף לשניו, תבערה תבער רק בביתם ושטף מים רק אליהם יגיע, וכל מחלה אשר לשמע אזן ישמעו שמה תתיצב לפניהם ותכריעם. האנשים האלה על הרוב המה בריאים כולם רק מאשר כי יאהבו את נפשם מאד והגיונם כל היום אך להיטיב לנפשם, וכל מחשבותיהם ורגשותיהם וחפצי לבם אך אל מקום אחד יכוננו אשוריהם אל – נפשם. מאהבה הזאת תצא היראה הגדולה מפני כל רעה, ולאנשים כאלה אין מזור ותרופה, הרופאים ישחקו להם בבואם להתאונן על מחלות אשר לא חלו בהם ויאמרו להם: מפחדי-תמיד אתם. אבל גם היראה הזאת חולה רעה היא מאד, היא תמרר להם כל מנעמי החיים ותהפוך להם את התבל למאורת שואה ואימה. רק מחלה נאמנה, או עמל גדול, דאגת החיים, מחסור וכאלה ירפאו חולים כאלה מפחדם, כי הרעה אשר אמנם באה תקח את הלב עד כי לא ילך עוד אחרי חזיוניו לבקש לו רעות בדמיונו. חולים כאלה במחלת פחד-תמיד ימצאו לא רק בין אלה אשר יאהבו גויתם ויחרדו פן יקרנה אסון או יפחדו לכספם פן יעלה בתוהו וכאלה רבות, כי אם גם בין אלה אשר יחשבו את גויתם כאין וכאפס, אשר בעיניהם הגויה היא רק לבוש לנשמה ואת הלבוש הזה תחליף ויחלוף והיא תצא לאור באור שבעתים, אשר יחשבו את התבל ושאונה ומנעמיה ותענוגותיה רק לפרוזדור מלא רפש וצחנה וערפל חתולתו לפני הטרקלין אשר אור אלהים עליו יזרח והיושבים לפניו בני אלהים המה ומכבודו אצל עליהם, גם בין האנשים האלה ימצאו מפחדי תמיד, המה לא יפחדו על שלומם וטובתם בפרוזדור, על כספם ומאודם אשר רק בעמק עכור הזה, בתבל יתנו להם חפציהם, כי אם על טוב הטרקלין פן יגזל מהם, על נשמתם העלובה פן תעשה מדחה ולא תזכה לבוא לחצרות אלהים ביום שכולו טוב. הן לפתח חטאת רובץ, יצר הרע ישכון כזאב אורב לפתחי לב האדם ויחפוץ למשכהו ברשתו, וחבלים נפלו לו לאלפים למשוך בהם את הצפור אשר תפול בפח טמן לה. כל מראה עינים וכל תאות נפש, כל דבר שפתים וכל חמדת הלב הן אך עוז ועצמה לו יוסיפו ובאפם יפלו בידו ולא יוכלו צאת, ולולא נבראו ימי התשובה אשר בהם רב כח האדם להתגבר על יצרו כי בהם יזכור תמיד את יוצרו, ולולא יום הכפורים המטהר כל חלאה ומסיר כל עוון, כי השופט הנאמן אשר מרום משכנו יסכור פה השטן לבל יוסיף פושעים באדם, לולא העוזרים האלה אשר יעזרו לנשמה להוציאה מידי יורשיה מי זה קם בפני הצורר בקומו להדוך נשמות טהורות תחת רגליו, למען הרבות חיל צבאותיו בתחתית שאול כאשר אלהי מרום לו תכונה ירבה במרומי מרום? ואיך לא יפחד איש גלוי עינים, היודע ומכיר את בוראו אשר לגדולות יצרהו ורואה ומתבונן לשונאו, לשטן אשר עד עמק עכור ישפילהו, איך לא ינוד וירעד לרגעים פן נתן מבלי משים יד לפושע במלכו, לשטן המורד ומרשיע לקחת אותו לעבד לו? לכן יפחדו האנשים האלה תמיד מחטאותם וירבו תשובה ויחפשו דרכיהם ויעמדו תמיד על המשמר כצופים לבל תאונה עליהם רעה. ואחד מאלה היה גם שמריה, לו נתן לו איש את כל הון ביתו בעד מצוה קלה כי אז בוז בז לו, לו אמרו לו כי הוא ידבר את אפיקורוס או יביט בפני אדם רשע כי אז נתר ממקומו, ועתה הקרה ה', או אולי השטן, איש כזה לביתו ומפתו האכילהו וכבן לו קרבהו, והוא לא ידע כי שוחה כרה לנפשו, נורא הדבר מאד! כאלה הגה לבו כל הלילה ולא ידע מנוחה. אהבתו לבתו עורה את עיניו מראות, כי גם ידה תכון את הקושרים וגם היא תפתח פיה לשטן להביע תורתו, ואם אמנם כבר שב ונחם על אשר נתנה ללמוד וכבר שפך כמים לבו בהתודותו על העוון הנורא הזה וידע כי עול עשה בימי נעוריו ועתה הוא מתודה ובוכה ומבקש סליחה, אף כי ידע עוונו, בכל זאת לא נתנו לבו לחשוב את בתו כאחת השובבות אשר תצאנה במחול לפני השטן והוא יפקוד עליהן לעשות חפצו. אבל בישעיה ראה עין בעין תמונת השטן ומלתו על לשונו ויחרד ויבהל ושנה נדדה מעיניו כל הלילה. לבו נבא לו יום עברות, יום נורא, אבל לא ממקום אשר חיכה לקראת בואו הגיח לקראתו…

גם גורל ישעיה לא טוב היה מגורלו, הוא אף כי לא אימת השטן בעתתו ופחד עוונותיו לא הרגיז לבו, אך על פשע שפתיו נחם מאד, כי בידיו נתק את המוסרות אשר ביד חרוצים עשו ידי אחרים למענו, ברגע אחד הרחיק ממנו חפץ לבו הרבה יותר מאז, ועל זאת יסרוהו כליותיו מאד. אבל גם הוא לא ידע מה יקרנו עוד לרגלי התגלות לבו, ובעת אשר פחד מקצף האב, הנה התגלגלה עליהם יחד שואה לא ידעו שחרה…

פּרק תשיעי: פּח יוקשים

– איפה היהודיה? אנה הלכה לה? אקוה כי לא סרת מאמרי פי ימין ושמאל ותדבר עמה בדעת ולא גלית לה מצפוננו ברוב דבריך –

– אני דברתי עמה בדעת והיא גם היא תהיה מעתה בחברתנו, היא תעזרנו לצודד נפשות, היא תהיה בידינו פח יוקשים מאין כמוה, היא תעזור לנו לצודד את רעותה ורבות אחריה עד אשר יבוא יומה גם היא –

– הן לא אמרת לה כי תלטוש עינך לרעותה היפה למען הקימה לאויבת לנו! הטרם תדע כי קשה כשאול קנאת נשים, ואף כי אחרי אשר זה לא כבר נשבעת לה כי לא תמות אהבתך לה לנצח. השמיעני מה עשית? –

– אני גליתי לה בשפה ברורה כי אוהב את רעותה וכי אחפוץ קרבתה בכל לב ובקשתיה בתחנונים כי תעזור לי למצוא שאהבה נפשי –

– הוי! מה עשית? האם לנצח לא תחדל מהשחית באולתך את אשר אעמול בו ימים רבים? פחד פחדתי ויאתני! מראשית כזאת אמרתי כי לא אוכל לתתך להלוך לבדך הנה פן תשחית הכל ואשר יגורתי בא לי, אין זאת כי אם היא חמקה מפניך ולא תוסיף ראות פנינו בהודע לה כי בגדת בה, וכל מוסרות מכמרותינו אשר פרשנו ימין ושמאל ינתקו ברוח פיה, היא תפח בנו בזעם אפה וכל עמלנו יעלה בתוהו. חי נפשי כי נקל היה לי להפוך הר משורש מאשר הוציא דבר למענהו בעת אשר תתן ידך לעזרני –

– הטרם תכלה דברי מוסרך? חשוך ניד שפתך ליום צום בהאסף החוטאים לבית התפלה ועתה שמע ובין כי לא רק על פי עצתך אחיה, וכי גם לי לבב כמוך ולא מורי ומדריכי אתה, כי אם רעי ואיש עצתי, אשר יחדו נחלק שלל, ועל כן חדל לך מדבר בקול מושל ומצוה כי אם שמע ובן וגם אתה תודני בשמעך כל דברי כי מחכמה עשיתי כזאת. אני ראיתי ונוכחתי כי לשוא אשחית דברי אהבתי באזני בת השטן הזאת, כל חלקת לשון וכל אמרי נועם לא יצלחו לגנוב לבה, כי היא בת השטן ולבה חזק מצור, לא אדע עוד אם יען כי כבר נתנה אותו לאיש, או אולי קרח צפון ישלג עליו עד כי לא יתר ממקומו אף רגע לכל רשפי אמרי אהבה, ואולי גם הבינה כי כל אלה אך מאורי מתעים המה, כי אבני אש אשר באזניה יקחו לבי יותר מהאש אשר יפיצו עיניה. יהי כן או כן, זאת ראיתי ונוכחתי כי היא תשמע לדברי ובקרב לבה תלעיג לי ולא איש כמוני יתן כבודו לכלמה, אני פולני מאצילי פולין ולא אתן כבודי לבוז בעיני יהודיה בת שאול לו גם היתה היפה בכל קצות הארץ –

– אבל הטבעת אשר על אצבעה –

– הטבעת! הטבעת! הן אותה לא תתן לי, זאת ראיתי ואוכח כי כן הוא ולמה זה הבל איגע? לכן אמרתי טוב הדבר אם לא תפלי בחרמנו כצפור שדודה הנה תתני ידך לנו ותהיי בחברתנו ותעזרי לנו בכל משלח ידינו ואם כה או כה אחריתך תהי עדי אובד. לכן החלותי לדבר עמה על דבר רעותה, והנה הוי! אש פלדות הפיצו עיניה כמו לו השלכתי להבת בתוך אוצר אבק שרפה. עיניה גלו מערכות לבה כי שונאה היא את רעותה תכלית שנאה. טוב איפה, תעזור לי להדיחנה אמרתי ואגל את אזנה כי אוהב את רעותה –

– ואת הדבר הזה תחשוב לך לחכמה. הוי איש אין תבונה בו! אם אויבת היא את רעותה הלא אז תקנא בה ותתיצב לשטן לנו לבל תפול לחבל לאציל פולני! –

– בי נא, אל תוסיף לתארני בתארים אשר לא לכבוד המה לא לי ולא לשם משפחתי, ראה תראה כי השכלתי מאד, בת השטן הזאת תבין מזמה והיא תעזור לי, זאת אדע נאמנה כי כן הבטיחה, ואם תעיז מצח לסכל עצתי אז הנה בידי, כי בידי להוציא עליה שם רע ולהגיד לכל, כי כבר הננו קשורים בעבותות אהבה זה ימים רבים ואז הלא תאבד לנצח –

– לו יהי כדבריך, נפשי נכספה מאד לראות ולדבר עמה, אני אקרא לה –

– לא! אל תעשה כזאת, כי היא מחכה לקראת בוא רעותה –

– ומי זה לידינו יתקע אם לא תזהירנה לבל תפול בפח? –

– אני אערבנה –.

– כה דברו יחד שני האצילים הפולנים אשר כבר נודעו לנו מהערב ההוא אשר בו ראינו פניהם בבית אדון העיר, בן סוסי וכלבי התיעצו על צפונותיהם. זאת נראה כי בן סוסי כבר עשה חיל ואומץ לב כי ירהיב עוז בנפשו לקום בפני רעו ולהוכיחו על הקלו אותו ושמו, ובלי ספק כבר הגיע עד גבעת תאותו או עוד מעט ויעלה עליה. המה יושבים יחד בבית אבי בת שבע ויתנו בכוס עיניהם סגורים בחדר לבדם בעת אשר בת שבע עמדה מאחורי השער הפונה אל השדה ותחכה לבוא רעותה מרים אשר אמרה לה לבוא היום.

– בבית אבי בת שבע? – ישאל הקורא – ומה לו ולאדונים פולנים? מדוע ישתו בביתו? למה זה יתן את בתו לשיח עמהם, הלא כבוד כל בנות ישראל פנימה ואם תדבר את איש או תשא אליו עיניה הלא תבל הוא וכזמה תחשב, וגם עת אשר יאמרו לתת אלוף לראשה, אשר אתו תבלה כל ימי חייה לא יתנוה להתבונן בו בתחילה אם ימצא חן בעיניה, ואיך יתן איש ישראל את בתו להתרועע את אנשים מעם אחר, אנשים אשר לא רק מוסר והצנע לכת יעברו על דל שפתותיהם תמיד? או אולי סר מעל עמו ויזנח דרכיו האיש הזה, כי על כן לא ישים עוד לבו לדעתו ואחת היא לו אם יכבדוהו אחיו בני עמו או יזעמוהו? אך לא! תמים האיש הזה עם עמו ועם כל דרכיו נאמן, ובעת אשר בתו תשיח את האדונים אולי יבקש לה הוא בבית המדרש איש אשר יקחנה אחר כבוד לחדרי תורתו, חידה היא ותהי לחידה! אך לא הוא יאשם בתהפוכות האלה, כי אלה וכאלה נמצאו בעמו ולא הוא האחד אשר כזאת יעשה, עת אשר אכף עליו משלח ידיו לעשות כזאת. והנשים הלא מראש ומקדם נועדו למסחר למקנה וקנין כי לא להם נתנה המצוה “והגית בה יומם ולילה” כי על כן לא נשתאה אם הבתולות הצנועות אשר גדול עוונן מנשוא אם תדברנה דבר את בן עמם תעמודנה כל היום לפתח בית המסחר ותרבינה להג ושיח תפל את כל עובר, תשמענה דברים מפי כל אכר וכל שתוי יין אשר לשמעם תסמר שערת כל עלמה, אף אם בלתה לילות רבות בבתי משחק ושיר ותצא לשוח שלובת זרוע את בחורים. כאלה נראה רבות ולא נשתומם, ואיך נשתומם על זאת אם נראה כי כל דרכי האנשים האלה תוהו, מעשיהם הבל, מוסרם מאפע, הלא התפלאנו והשתוממנו הרבה יותר לו ראינו דרך ישרה במקום מלא תהפוכות ואי-סדרים.

כאשר עשה יואל אבי בת שבע כן עשו וכן יעשו רבים מבני ישראל ולא יחשבו בעבור זאת בקהל רשעים, ואם כי בין היראים והחרדים הנודעים בעיר לא נפקד שמו, בכל זאת נחשב כתמים עם אלהים ועם עמו, וכן היה אף אם לא התעורר כרבים מאחיו על כל חטא ואשמה ולא קנא קנאת האמונה בראש חוצות, כי דרכי החנוך בהם הנחוהו עשוהו לאיש אשר יאמר לכל טוב הוא ואם סבוהו עדת חסידים וימשכוהו עמהם לא נסוג אחור ולו כתרוהו מפירי חוק להעבירו מדעתו כי אז לא הכין גויתו למלחמה.

יואל נולד בעיר הזאת, אבותיו ואבות אבותיו היו ילידי העיר. אביו היה אחד מעשירי העיר וראשיה. כאשר את עשרו מצא לו לא בעמל כפיו, כי אם בירושת נחלה, כן גם כהונת ראש העדה לא בחכמתו לקח לו כי אם בכספו. הוא עשה מקנה וקנין ויסחר אל ארץ רבה ואף מעל הגבול ידעו שמו, אף כי מעודו לא יצא מקיר החוצה, כי אם שלוחיו שלח לארץ מרחקים ויסחרו שמה סחרו ימים רבים. אמנם אף כי איש מנוחה היה האיש, לא נתן חתיתו לא על בני ביתו ולא על עבדיו ומשרתיו, ובכל עת אשר ראה או שמע דבר אשר לא ישר בעיניו החליק זקנו ובטנו וינע בראשו לאות כי לא ישר הדבר בעיניו. אבל אך לעתים רחוקות קרה מקרה כזה, כי תמיד מצא חן בעיניו כל אשר שמע וישחק הרבה, ומה גם בשמעו דברי לצון אז שחק בלי הפוגה, ובכל עת אשר זכר את דבר הלצון בקש להשמיעו לכל ואם כי לא עלתה בידו להשמיעו כמו, ויחל תמיד בסוף הדבר בכל זאת שחק מקרב לבו, ואשר על כן היה נודע לאיש אשר לבו טוב מאד, אחרי כל אלה נלאו השלוחים לשאת עול אדון קשה כמוהו וישובו הביתה איש אחרי רעהו ויכינו להם בתי מסחר לנפשם, ואז נפקחו עיניו לראות כי באין שלוחים אין בית מסחר, ובבוא יום השילום נוכחו נושיו לדעת כי באין כסף אין שלומים, ובכן היה פתאום לתופש תורה אחרי כי הסחורה אזלה מבית מסחרו וכהונת ראש העדה לוקחה מעל שכמו, וישב כל היום בבית המדרש. אך לא צפה לחסדי אנשים, כי אשתו אשת חיל אשר עינה היתה צופיה בכל ראתה את הקץ ותחשוב מחשבות בטרם יבואו חבלי עוני להנצל מצרה וגם עלתה בידה להציל את הבית וכלי החפץ וגם כסף לא מעט ותחיה את ביתה בנשך. בן יחיד היה להם ושמו יואל. הבן הזה היה רך ויחיד, ככל בני העשירים, מבחר המעדנים באו אל פיו ומבחר המלמדים הרווהו תורת ה' ולא חסר לו כל בעת ההיא בלתי אם עוד שלש שנים למען ידברו בו ויבקשו לו רעיה כי בן עשר שנים היה בעת ההיא, ולאשרו מלא לו הזמן גם החסרון הזה ויהי לחתן ביום היותו לבר מצוה ואיש אשה במלאות לו חמש עשרה שנה ואב לבן למזל טוב בתחילת שנת השבע עשרה לימי חייו. אשרהו כי בידו להתגרות מלחמה את השטן ולהשליך חצים בעיניו, אבל הוא היה כאביו איש טוב ולא התגרה מלחמה לא את השטן אף לא את אוכלי כספו אשר הציגוהו אחרי חמש שנים מיום בואו בברית את אשה ככלי ריק.

ישנם דברים רבים הנעשים על הארץ, אשר לו ידעה היא והבינה את אשר יעשו על גבה כי אז חלה ורגזה ממקומה; ישר כי ידוכא לפני עוול, עבד כי ירים ראש וימשול בבני אדוניו, יתומים כי ירעבו יען אשר גזלו חלקם וכאלה רבות יגועו יסופו והאדם מה כי ייטיב דרכו מהם ויקום בפני הטבע לשנות ארחו? אבל אם נראה כי החזק יכרע ברך ויפול שדוד לפני חלש ממנו, אם נראה גבור חיל יהיה לברות לעורבי נחל, לביא חי – לכלבים; כי אסרום בזיקים וישליכום לפני חומסיהם, אז תאחז בשרנו פלצות, כי בזה גם לא יד הטבע ומשטרו נראה, בזה נחזה אי משטר ותהפוכות – כן בהנתן עלמה יודעת לשון וספר, אשר חונכה וגדלה על מבועי הדעת לכסיל אדם אשר לא יבין כל אלה ועל אפה וחמתה. העול הזה נורא הוא מאד ובכל זאת יעשה בבוקר בבוקר ואין מתעורר נגדו, אחרי כי אהבת ההורים תעשה זאת…

גם ליואל הנער הרך והענוג אשר לא ראה בימי חייו בלתי את אבותיו והמעדנים והמלמד והגמרא מצאו השדכנים בעיר רחוקה עלמה כזאת. באחת מערי חוף הים הבלטי, מקום אשר גם המקנאים והחרדים יתנו זעיר שם זעיר שם את בניהם ללמוד לשון סופר ומה גם את הבנות, אותן יחנכו על פי דרכי הארץ, באחת הערים האלה נמצא איש עשיר אשר בת לו ויבקש לה בן עשירים יודעי תורה ואלה מצאו השדכנים ביואל, ויואל האיש לתת לו את בתו לאשה, אף כי בתו ידעה לשון וספר ותפרוט על פי הנבל ותלבוש מלכות כאחת השרות ומדברה היה שפת אשכנז צחה ושנותיה כתשע עשרה וליואל חסרו כל אלה וגם למספר שניו חסרו עוד ארבע עד כי ישוה לאשתו. אך כל אלה לא היו לשטן בדבר הזה והעלמה אשר כאבן חן היתה בעירה בעיני הבחורים אשר עינים להם ויראו, היתה לאשה ליואל הקטן והדל. תחנוניה ודמעותיה אשר הרבתה לשפוך לפני אביה לא הועילו לה מאומה, כי הוא אחת גזר אמר כי במקום הזה מצא לה מקור הצלחתה ועליה נטל להאמין בדברי אביה היודע יותר ממנה מה טוב ולהיות מאושרה. והיא אשר הרבתה לחשוב מחשבות ומה גם בימים האלה בעת אשר היתה כולה יעודה ליואל אשר לא ראתה עוד פניו בלתי אם רגע קטן, בימים האלה חשבה מחשבות לילה ויום עד כי גמרה אומר לשאת ולסבול קשי יומה במנוחה ולבקש חיים ונחמה גם בעמק עכור הזה.

זה כח לנשים להנחם כרגע בעת צרה, למצוא עד מהרה מרגעה אף בעת מבוכה, לשאת ולסבול פגעי הזמן בלב מלא תקוה ובטחון כאשר לא יוכלון שאת אף אמיצי הלב באנשים. הטבע אשר הועידן לחלי ומדוה, לפגע וסבל הרבה יותר מהאנשים הוא חלק להם כח הסבל ביד נדיבה, כי לולא זאת לא יכלו עמוד בחיים. האיש אשר יחשוב את נפשו מנוער כאדון לנפשו, הוא אם אמיץ כח ידים ולב הוא אז בקום שטן לנגדו יתעורר וימצא און ועצמה להכריע מתקוממו תחתיו, או יכשל ויפול שדוד לפניו, ואם רפה ידים הוא אז יהמה ישוח ידוכא ויואש ויהיה עדי אובד, לא כן האשה אשר מימי נעוריה בבית אביה הסכינה להיות שומעת לקול אחרים, כל מחשבותיה והגיוני לבה כי תהיה לאיש ותשמע בקולו ותעש חפצו או מצותו. חפץ הממשלה לא יעלה אף רגע על לבה, היא תכין נפשה לסבול מנוער ועל כן תמצא די אונים לשאת ולסבול בעת הצרה, היא לא תתעורר להלחם בכל כחה, אך גם לא תכרע ותאמר נואש כרגע אשר על כן נראה בבוקר בבוקר כי בעת צרה נוראה, בבוא שואת פתאום אז נציל עצה ומזמה מפי נשים בעת אשר לב האנשים פג ויהיו כאובדי עצות. זה לעומת זה עשה הטבע!

גם דינה היעודה ליואל בהוכחה כי לב אביה קשה מצור ואזניו כבדו משמוע תחנוניה, הוא באחת אמר לה, כי הוא כביר ממנה לימים והוא אביה ועל כן ידע יותר מה טוב לה, אז שמה מחסום למו פיה ותדום ותחכה במנוחה ליום אשר תובל כקרבן אל האפריון. אם אמנם לילות עמל מנו לה מהעת ההיא, פניה לא היו לה עוד, עיניה אדמו לא לעתים רחוקות מבכי ואנחה התגנבה לפעמים מחדרי לבה בעת אשר שחוק קל רחף על שפתיה, אחרי כל אלה ראו כלם כי כבר בא שלום ברוחה ולא הוסיפה לפחד ולדאוג כי אם להסיר כל דאגה מלבה ויעבור עליה מה. וגם חפצה הצליח בידה להשיב השלום ללבה עד אשר באה עיר אישה, אז עזבוה פתאום כל מערכי לבה וכרגע הוכרעה נפלה באין אונים לסבול עוד. היא באה לעיר חדשה, תתהלך את אנשים זרים לרוחה, אנשים אשר לא רק את לבה והגיוניו לא הבינו כי אם גם שפתה היתה כשפת עלגים להם, כי היא בשפת אשכנז צחה דברה ותהי לשחוק. גם האמהות לא חשכו לעג מפניה ואיש אין אשר לפניו תשפוך שיחה ותגל לבו לו. אישה הוא ילד אין אונים אשר גם הוא לא יבין מה תדבר, וחמיה וחמותה נחמו על המעשה אשר עשו להביא פתיה כזאת אל ביתם. כלות יששכר הפרוש ואליהו הגביר תפתחנה שפתותיהן בחן בבואן לבקר בבית רעותן וכל שומע ניבן ישיש והיא כאלמה לא תדע לפתוח פה. נורא היה מצבה מאד! אסיר בבור כלא לא יחוש מכאובו כאשר חשה היא, האסיר אשר בעוונו בא עד בית הבור ידע עוונו, ואם בלי עוון נפל בפח תנחמהו תקותו כי עוד מעט וצדקתו תגלה כשמש בצהרים, והיא מה? היא אסורה בלי עוון אך תקותה מה היא מי יפתח חרצובותיה? מי יוציאנה למרחב? מי יקום לה לישועה בעת צרה נוראה כזאת ולפני מי תשפוך שיחה ובמה תבלה את עתה? לקרוא בספרים יראה מפני חמותה אשר כל אלה תבל המה בעיניה, לפרוט על פי הנבל לא יכלה, כי נבל לא נמצא בבית, הן רק השרות מעם הארץ תעשינה כזאת וחלילה לבת ישראל לבחר בדרכיהן. גם לשבת ולשיח את נפשה לא נתנוה, כי הבית היה מלא תשואות כל היום מיוצא ובא כבתי כל העשירים, ומהבוקר עד חצי הלילה לא ידע איש שלוה ומנוחה בבית, ענות נפשה היתה נוראה מאד ועל כן לא שכב לבה בלילה ותשבע נדודים עד כי נפלו פניה מאד ותתהלך כצל. חמותה נדה לה מאד ותאמר לקרוא לרופא אך היא מאנה ראות פני רופא, היא ידעה כי זמורת זר היא בארץ הזאת, כי לא במקום הזה תפרח, כי בהעקרה ממקומה לא יכירנה מקומה פה ונבול תבול כשושנה עת אשר רגל תדושנה, היא ידעה זאת נאמנה ותכן נפשה למות עוד בטרם ראתה בחיים. מראה המות לא סר מעל פניה כל הלילה ופני אמה אשר עזבה אדמות זה כשמונה שנים נגלו לה כפעם בפעם מפיקים יגון ותחנונים וזה היה לה לאות נאמן, כי עוד מעט תמצא משכן לה בצל אמה אשר נפשה היתה קשורה בנפשה. במצב כזה כלתה שנה תמימה ועוד לא בא גואל לה, גם המות אשר עליו יחלה, גם הוא הוקיר רגליו מבוא וחפץ החיים החל להרים קולו ותלקח מלחמה בלבה, היא מלחמת החיים.

כמה רבות הנה בנות ישראל אשר נפלו בפח כזה טמנו להן השדכנים ואבותיהן בידיהם הובילון ויפילון בו, וכמה כן הנה תרדנה בשיחן ירחים אחדים על ימי נעוריהן אשר הובילו לקבר ואז… האחת תחלה ותמצא מזור ברופא צעיר לימים, רפואת הגוף ורפואת הרוח… את השנית ראה שר העיר וידבר עמה ויתפלא על ניבה הנעים ולא יארכו הימים והיא תהיה למלאך מליץ לכל בני העיר לפני השר אשר לא יסור מאמרי פיה ימין ושמאל ויתברכו בה כל בני העיר… השלישית תהיה למלאך מליץ בעד החיים אל המתים אשר משכנם איותה לה ותמצאנו כאלה וכאלה. אך לא אחת מאלה היתה לדינה: ברופאים מאסה ומהשר הסבה פניה בשמעה מפיו דבר אשר לשמעו רחפו כל עצמותיה וגם בדרך כל הארץ לא הלכה, ועל כן כאשר נלאתה נשוא עול סבלה וכאשר התבוננה באישה הנער התמים, אשר לב טוב לו החלה להדבק בו ותאמר לחנכהו כאשר תחנך אם את בנה, וכטרם עברו ששה ירחים כבר שב השלום שנית אל לבה. העת לא ארכה לה עוד וכל בני הבית השתאו לראות כי נהפכה לאחרת, כי גם שחוק עבר על שפתיה ועתה ראו עין בעין כי לא רק פתיה ואשת גאון היא כי אם גם חכמה וטובת לב, אחרי אשר החלה לדבר בלשון עמה. אבל גם אישה נהפך לאיש אחר, הוא שלח את מלמדו מעל פניו ויבלה שעות רבות ביום בחדרו את רעיתו, ועיניו אשר לא הסב ממנה מדי דברם ושבתם העידו בו עד בלי די כי היא היתה לו למקור החיים. ואמנם כן היה; מעת אשר החלה לקרבנו באמרי פיה היה לאיש אחר, עולם חדש נראה לו אשר לא ידע ולא הבין עד אז, ענג אשר לא קוה לו וששון החיים אשר לא פלל באו לו כתמם יחד את שפת אשכנז והדעת לקרוא בספרים, וכל אלה מידי אשתו באו לו ויהי למאושר מאין כמוהו. ובאשרו שש לבה גם היא בדעתה כי מידה זאת לו והיא עשתה אותו למאושר, והרעיון הזה הקריב לבותיהם מאד, ומה גם אחרי אשר בת נתנה לה, אז היתה גם היא מאושרה ותתפלא ותשתומם על נפשה, איכה הגה לבה מחשבות מות בעת אשר לשערי החיים הובילוה רגליה. היא אמנה את בתה לא כאחת העשירות, כי מחלב שדיה הניקה אותה ותחנכה עד אשר גדלה ובמלאות לה חמש שנים החלה ללמדה לשון, ואף כי בתחילה היה הדבר הזה למורת רוח לחמותה, בכל זאת לא קמה לשטן לה, כי בימים האלה כבר היתה דינה כמושלת בבית וגם חמותה בטלה לא לעתים רחוקות רצונה מפני רצונה. ובכן עשתה דינה שלום את אישה ובית אביו, את החיים ואת התבל כולה.

יקראו בעלי המוסר חמס על כל בני האדם כחפצם, ישפכו עליהם עזוז אפם ויתנום לחיתו טרף אשר רק טרף לנפשם יבקשו, אשר אך טובתם ידרשו וישישו במצאם עונג וטוב רק לנפשם, יעשו כזאת בעלי המוסר אשר אך זאת תעודתם להטיף לעם. אבל לא כן יחזה בבני האדם איש אשר יחקור כליות ולב, כי אמנם לא רק כטוב לנפשו ישמח לב איש, לא רק במלאות ספקו ובהיות תאותו ירוח רוחו וישיש, כי אם גם בעשותו הטוב, ולפעמים ישיש איש במפעלו הטוב לרעיו הרבה יותר מאשר ישיש בפעלו לנפשו. ואם המצא ימצאון רעים וחטאים אשר יקשיחו לבם מכל אח ורע ואך את נפשם יזכרו תמיד, הנה מוריהם ומחנכיהם, או פגעי הזמן ותאוות נמבזות עשו זאת, ולו מצאה יד איש לצרף את הלב כאשר יצרף כסף, כי אז גם נפשם יצאה מטוהרה וגם המה ששו לעשות טוב. לעשות הטוב! החפץ הזה אם ישמיע קולו בלב איש אז ירומם רוחו מעלה מעלה וישכיחהו כל פגע ויגון. אז ידריכהו על במתי האושר גם בעת רעה, ויתן עצמה בלבו לחיות ולעבוד. דינה אשר בבואה לבית אישה היתה כנקברת חיים, אשר כל ששון וחפץ רחקו מלבה ברגע אחד וגם תקוה גזורה ממנה אחור, היא מצאה עזרתה לה בפועל הטוב אשר פעלה לאישה, לבה רחב מאד בזכרה כי היא האירה עיניו, היא פתחה לבו והיא נהלה אותו כאם ותחשבהו כבן לה, והרעיון הזה השיב לה חפץ החיים אם גם לא ראתה בששונו, אבל מעת אשר נחנה בבת יפת עינים מני אז נהפכו לה החיים לגן עדנים. לבה הגה יומם ולילה אך בבתה אשר דמתה לה בתארה, בתנועותיה ובכשרונה ללמודים. ומבלי פנות אל דברת באי הבית למדה את בתה לשון וספר ותקח לה גם מורה ללמדה לשון המדינה. בתחילה רעמה חמותה לה פנים על הדבר הזה והמורה נחל בוז לא אחת מפי השפחות אשר הסיתה בו הגברת, אך לאט לאט הסכינו באלה, וגם ששו לשמוע את הקטנה מדברת עם רוזן אחד אשר בא במקרה הביתה, ושכנותיה החלו לקנא בה, עד כי גם רעיה מצאה לה, היא צביה, ובתה התהלכה את מרים כאחות. לבה שש מאד בזכרה כי לא רק לאישה כי אם גם לזרים היתה כאור מאיר לפקוח את עיניהם וכמעט אמרה לנפשה כי אין מאושרה ממנה בחיים, לולא קנא המקרה בה ויבא עליה שנית רעה אשר הכריעה אותה תחתיה.

זה כשנה עברה מעת אשר מתה חמותה ובמותה נפקחו עיניהם לראות כי לא רבה הנחלה אשר השאירה אחריה, כי למען התראות כגבירה פזרה כסף רב תמיד הרבה יותר מאשר מצאה ידה, ועתה עת היתה ליואל לעשות לנפשו, כי אביו כבר היה כאיש אין תבונה בו מזוקן. אבל יואל טרם ידע איך לשלוח במסחר ידיו, כי לא הסכין באלה, גם בכסף אשר נשאר לא היה די להחל במסחר או במשלחת יד ובכן ארח לחברה את איש אחד ויקנו להם יחד בית ריחים וכעבור עוד שנה תם כל הכסף עד כי החלו לתת את כלי הבית בכסף. בעת רעה הזאת זכרה דינה את אביה ותשפוך לפניו שיחה במכתב כפי אשר שמה אהבתה לבתה דברים בפיה, דברים אשר מהם ימס גם לב אבן, אך אביה אשר לו היו כבר בנים ובנות מאשתו השנית שכח כבר כי בת לו מאשתו הראשונה ויענה אותה: כי עתה קצרה ידו מעשות עוד למענה עד מה, כי כבר עשה את כל אשר נטל עליו בתתו אותה לאיש ולהשמעות אזנים היתה היא בעוכרי הבית, כי אהבה לפזר כסף עד מאד ובכן יבקש אותה לבל תוסיף להדאיב לבו במכתבים כאלה, כי הוא איננו בריא אולם ועליו לשמור נפשו מכל משמר לבל ידאיבו לבבו. כאלה ענה אביה אותה אך לא בכתב ידו כי אם בשמו כתבה אשתו. לב דינה לא נתנה האמין כי אביה יקשיח כה את לבו מבתו בעת אשר בכל דרכיו יצליח ויעשה עושר מיום ליום, אף כי ידעה כי הוא איש אשר לא רחמים רבים ימלאו חדרי לבו בכל זאת חשבה כי הוא לא ראה את מכתבה ואשתו הוציאה מלבה מלים בשמו, כי על כן שלחה שנית מכתב ביד איש אשר יתנהו אך לידו. האיש הזה הביא לה מענה נכון מפי אביה, כי הוא כבר כתב לה כי על מכתבים כמו אלה לא יענה אותה דבר, ובפעם הזאת, היא הפעם האחרונה, יתן לה עוד עזרת-מה, ומאתים כסף שלח לה בלי כל מכתב.

לדבר הזה נהפך לבה בקרבה ותלך קדורנית, שנתה נדדה בדאגתה לאחרית בתה וכמעט לא בא אוכל אל פיה, וכה התהלכה כצל עד אשר עברה כצל מהתבל אשר רק כוס רעתה עברה עליה, ובלב מלא רוגז וצרה הניחה אחריה את כל מחמודיה בחיים, את בתה היחידה. רק זיק תקוה עוד נשקף בסגרה שמורות עיניה לנצח כי שמריה ואשתו הישרים בלבותם הבטיחוה כי ישימו עיניהם על בת שבע לטובה.

ושמריה ואשתו קימו הבטחתם וישימו עיניהם על הילדה ובידם היה משמר עדי אמה אשר נתנה בידיהם לפני מותה למשמרת למען בתה, ויום יום בא לביתם להתרועע את מרים בתם ויאכילוה וישקוה עמה יחד, גם הוסיפו להקשיב לקח יחד מפי מורה אשר לא מבני ישראל הוא ותהיינה שתי הילדות כאחיות ואולי כן היה גם בימים הבאים, לולא באו מקרים שונים וישנו פני שני הבתים בית יואל ובית שמריה גם יחד. יואל התנחם אחרי ששה ירחים על מות אשתו וביד מלאכיו שלח לו המזוג את זוגו שני, נערה בת איש עשיר אשר אך עשרה ירחים חיה עמו ותמת ותשאר אחריה בת ירח אחד, ואחריה גם זוגו השלישי אשה לא טובת מראה ולא צעירה לימים אבל יראת אלוהים אשר כמעט אין כמוה בכל העיר ואשת חיל נודעת היא, איזבל “בעלת בית החנות” כן קראו לה, אחרי אשר היא היתה למופת בעיר בכשרונה וחריצות כפיה, אשר אף כי אלמנה היתה בכל זאת שלחה ידה במסחר וביתה היה פתוח לרוחה לכל דורש יין, כי חנות יין ומעדנים היתה לה ובה ראתה שכר לא מעט, ובה התנחם יואל אחרי מות אשתו הראשונה והשניה וישבע לחם. בנים לא היו לה כי על כן דמה הוא וגם בית שמריה כמו כן חשבו, כי איזבל תהיה כאם רחמניה לבת שבע היתומה, אבל כולם שגו ברואה, כי בימים הראשונים הראתה איזבל כי תתיצב כצר ליתומה, אחרי אשר לא מהרה לעשות כל מצותיה ופקודותיה כרגע. יואל היה כעבד נאמן וימהר להקים מוצא שפתיה בטרם עוד כלתה לדבר, כי כן הראתה לו דרכו ותעודתו בירח הראשון אחרי בואם בברית, והוא אשר היה איש אין אומץ בלבו לא נועז למרות פיה ועוד זאת, כי הוא ידע כי ממנה לחמו נמצא ובלעדה הנהו כחרס הנשבר על כן השח ראשו כרגע ויט שכמו לסבול. אולם בת שבע היתה אחת מאלה אשר הטבע יצרם להיות מלאכי מרום או שדי שחת, כי נתן להם לב טוב וקשיות עורף גם יחד, היא היתה בת אמה, אשר לו דברו אליה רכות כי אז נכונה היתה גם להקריב נפשה כרגע לקרבן, אבל בקול נגיד ומצוה העלו אפה עד מאד ותתיצב הכן להלחם את מכריעה ויעבור עליה מה, ועל כן בשמעה בפעם הראשונה פקודה נמרצת יוצאת מפי אמה החדשה הפיצו עיניה זיקים ותשום ותשאף ולא משה ממקומה על אף אביה ואמה החדשה. ומני אז היתה איזבל עוינת את בת שבע ותבקש לה תואנות להרעימה ולהכעיסה בשבתן יחד בבית ואין זר אתן. אבל כל אלה לא נגעו עד לבבה כאשר דקרו דברי איזבל באזניה בדברה אליה אהבה וידידות בעת אשר אנשים זרים היו בבית, כי אז פרצו דברי אהבתה ותחנוניה אל היתומה – כן כנתה אותה תמיד – כשטף מים כבירים ולא ידעו גבול, ודברי האהבה האלה אשר עברו על דל שפתי אויבתה בנפש מחצו לבבה עד לאין מרפא, ורק הגאון אשר מלא לבבה על כל גדותיו עצר בעדה לבל תשפוך כל עזוז אפה על צרתה במקום רואים. הגאון החיה רוחה ויתן אומץ בלבה לשאת כל אלה באומץ לב, ובשמעה דברי אהבת איזבל ובשמעה תהלת אמה החדשה, יען כי תתהלך את היתומה באהבה ומישרים נשאה בשרה בשניה ותדום ותחל לקצות בלבה לא לבד באמה החדשה כי אם גם באלה אשר יהללוה ואשר ישאו שמה על שפתיה. ובכן מצאה השנאה מסלות בבית הזה מראשית הוסדו, יואל אשר כבר נפקחו עיניו לראות כי שוחה כרה לנפש בתו אשר אהבה מאד בכה במסתרים כילד, ואף הוא החריש לבל יכירו בפניו כי יתאבל על בתו החיה. האב והבת נשאו גם שניהם סבל יגונם – והחרישו, הוא ממורך לב והיא מרוב אומץ לב ובכל עת אשר הביט האב בפני בתו מלאו עיניו דמעות, והדבר הזה היה כרוח ללהבת לפחת המדורה עד לשמים. איזבל התבוננה בפני אישה בהביטו אל בתו וכרגע והנה זיקים ולפידים התמלטו מפיה, עד כי גם שניהם דמו כי השאול הזה יבלעם חיים. וגם בבית שמריה מקום המקלט ליתומה מלפנים צר לה המקום, כי בהתאוננה באזניהם על רוע לב איזבל ותרמיתה הוכיחוה שמריה ואשתו על פניה בתוכחה מגולה על אשר תשלח לשונה באשה יראת אלהים כמוה, עתה ראתה בת שבע כי גם מאת הבית הזה תצא וידיה על ראשה אם תאמר לבקש חנינה לה ותבוש משברה למצוא לה אוהבים, ומני אז סגרה דלתי לבה על מסגר לבל יעבור זממה על דל שפתיה, לבה היה קבר לכל יגונה וכעשה והותה, ואת כל העוטרים אותה חשבה לאויביה, לנוכלים ומחזיקים בתרמית.

כי מחשבות כאלה בלב עלמה בת שלש עשרה שנה לא תעשינה פרי טוב ולא תצמחנה נטעי נעמנים על תלמי לבבה, זאת יבין כל איש וגם איזבל ידעה זאת. וזה היה כל חפצה להשחית לב בת שבע ולהשביתו מטהרו, כי קשה כשאול היתה שנאתה לה על מאנה הביא צוארה בעולה, ועוד יותר בערה בה אש קנאתה עד להשחית על יפיה, ועל כי פניה הזכירו לאישה תמיד את אשתו הראשונה ותחריש מזמות כל היום להכין רשתות לפעמי הנערה, ומבת שבע לא נכחדה זאת ותכין נפשה לכל שואת פתאום. וכמעט אמרה נואש לחייה לולא מצאה נחמתה בלמודים אשר הקשיבה יחד את מרים מפי המורה, בהם גרסה נפשה לתאוה מאד ותשקיע בספרים כל הגיונה ויגונה וכעשה והותה, ודי שלומים מצאה לה בדברי המורה אשר הללה תמיד על פניה ויאמר כי מעודו לא ראה בת מקשבת וחכמה כמוה. מרים הנערה התמימה שמעה מהלל רעותה ולא קנאה בה, אבל אמה אף כי ברת לב היתה בכל זאת צר לה מאד לראות, כי בת שבע תעלה מעלה מעלה כעל כנפי נשרים בעת אשר בתה בכבדות תתנהל ובת שבע אשר חנם תקח לקח תעזור לה בדרכה, ולא ארכו הימים וסאת פגעי בת שבע מלאה. אם מרים שלחה את המורה מביתה ותקח אחר תחתיו אשר מאן בעד כל כופר ללמד לשתי נערות לשון וספר, ובכן נפרדה מהם בת שבע מעל מרים ומעל מחמדי נפשה ופלטת נחמתה בחיים – מעל המורה ולמודיו. יגון נורא לחץ לבבה ותתהלך קדורנית ושנתה נדדה, שנאה איומה הציתה אשה בבתי נפשה לכל בני האדם ומה גם לאם מרים ולאיזבל, כי רק יד איזבל ראתה בכל אלה ומראות נוראים ואיומים רדפוה בחלום ובהקיץ, ומי יודע מה היתה אחריתה לולא באה לה פדות ממקום אשר לא קותה ולא פללה לו.

אביה אשר ראה בצרת נפש בתו חשב מחשבות לילה ויום איך להושיעה ותעלה מחשבה על לבו לשלחה לאבי אמה אשר היה עודנו בחיים, בתקותו כי לא יקשיח לבו מבת בתו היתומה ויגל הדבר לבת שבע אשר ששה מאד לשמוע זאת, אף כי ידעה את רוע לב אבי אמה אשר ברוע לבו ירדה אמה בדמי ימיה שאולה, אך בעת ההיא נתנה בת שבע גם לשטן ידה לו אך חפץ לפדותה מבית אמה החדשה. ובלילה כשבתם יחד אל השלחן לארוחת הערב אימץ את לבבו להעביר את זממו על דל שפתיו באזני אשתו ויכן נפשו לקול רעם ורעש, אך הוא כבתו ראו והשתוממו, כי נהפך לב איזבל בקרבה ובקול חמלה אמרה בשומה פניה אל בת שבע: לא אדע מי הוא השטן אשר ירקד בינינו להפריד לבנו, את תדמי כי לבי רע עליך ותתרחקי ותתחמקי מעל פני, אבל דעי כי רק אוהב לפעמים לצוות בקול מושל והנני מהירת חמה אבל לא רעת לב, ואנכי כבר ראיתי בצרת נפשך מעת אשר חדלת משמוע בלמודים בבית שמריה ודמיתי כי עתה תשפיל גאותך ותבקשי ממני כי אקח לך מורה, כי מי קרוב לך יותר ממני? יום יום חכיתי לשמוע כזאת, ובכל אות נפשי עשיתי חפצך, אבל בושתי משברי ותחת למצוא עזרה מקרוב, עיניכם למרחוק תצפינה, עתה עת לי להשפיל גאותי ולהראותך כי חנם תחשביני לאויבת לך, ואני כבר יעדתי לך מורה אשר יבוא מחר הנה, ואם לא מצאה ידי להטותך לחפצי בקול מושל, הנה אעשה זאת בסלחי לך על כל אשר חטאת נגדי בחשבך אותי לאויבת נפשך.

האב השתומם למשמע אזניו ויהי כהלום רעם והבת עמדה רגעים אחדים וכל עצמותיה רחפו ופתאום עפה כחץ מקשת ותחזיק בידי איזבל ותשקן באהבה רבה באין אומר ודברים ודמעות עיניה פרצו כנחלים על לחייה, וברגע ההוא דמתה כי ארובות השמים נפתחו למענה ואל גני עדנים הובילוה מלאכי מרום להראותה בטוב ישרים. סליחה ומחילה בקשה מאמה והיא כאם רחמניה סלחה לה וברגע אחד נהפכה לה התבל מחשכת תפתח לאור עולמים. משנה שמחה וששון שבעה ביום המחרת בבוא המורה אשר הורה אותה דעת עד הנה בבית מרים אל ביתה ללמדה לבדה ולא בחנם. לאושר כזה כמעט לא קותה, אבל שם אם מרים היה לה מהיום ההוא לתועבה, כי המורה לא כחד תחת לשונו כי רק לבעבור הרחיק את בת שבע שלחה אותו מביתה, אך בעת השמחה הזאת לא מצאה השנאה מקום נאמן בלבה כמלפנים, עתה היתה נכונה לסלוח לכל עושי רעה לה, כי הזמן האיר פניו אליה ויושיבה על. וגם שמחת האב לא קטנה היתה משמחת הבת, הוא הביט בעינים מפיקות תודה ואהבה אין קץ באשתו עת אשר נגשה בתו אליה לנשק ידיה, אבל ששונו לא ארך כששון בתו, תחת שמחתו בא עד מהרה משנה שברון בלבו.

הטוב והרע! כמעט נוכה בשממון אם נחפוץ לבוא לחקר תכלית הטוב והרע. מה טוב ומה רע? מה יפה ומה מגואל? מי יטה קו על אלה ויחרוץ משפט יקום לעד לעולם? אם נעמיק שאלה ונרבה חקור ברגשות כמו אלה אז כמעט נקנא באלה אשר בהמה המה ולא יבינו ולא יבקשו להבין. מי יאמר לנו מה טוב אם את אשר אוצר נחמד הוא לאחד מקור נפש רעהו? פה נראה איש עושה טוב לרוב אדם וברבות הטובה כן ישיש במעשיו ויראה שכר לעמלו בשמחה אשר יראה ישבע בצדקתו, ולעומתו נחזה איש אשר כמוהו עשהו וישוע מנהמת לבו על הנושים טובה ויקוץ בחיים ובני אדם, וכנגדם יקום איש אשר ישחק להם גם יחד וימצא חפץ ברוע לבו. פה ישלח איש ידו כמבקש על נפשו, יבקש רעים, ידרוש אהבה, יכין נפשו לחבק כל אשר נברא בצלם אלהים ומבוקשיו יהדפוהו ואהבה נדחה ממנו, ונגדו, ישליך איש מיד את האהבה אשר יקריבו לו אשכר כי לא ימצא בה טוב ולא זאת תדרוש נפשו, ומה טוב? כמה וכמה נשים תמצאנה בארץ אשר לו נתנה ידה להן נערה כבת שבע, לו הביטה בהן בעיני אהבה ותודה כאשר הביטה היא באיזבל כי אז בין רגע נהפכו לה לאוהבות נאמנות, ולו גם עברה שמורה מאז קננה בלבן לא יכלה עמוד מפי החן אשר הפיקו שתי העינים השחורות, אשר תום ואהבה נאמנה נשקפו מהן בעת ההיא, ואיזבל? היא לא אהבה בקשה כי אם ממשלה ואותה מצאה. היא ראתה זאת ועיניה הבריקו כעיני צפעוני בפערו פיו הפיקו אהבה מעודן, ולאשרה עוד תמימת לב היתה בת שבע בעת ההיא ותאמין הרבה יותר למשמע אזניה מאשר למראה עיניה כי על כן לא התבוננה בעיני איזבל, אשר כמו דברו בשפה ברורה: יכולתי לך יכולתי הכרעתיך ותכרעי תחתי ולא תוסיפי לקום. היא לא ראתה זאת לכן שכבה לנוח על מטתה בלב מלא מנוחה ואהבה, אכן לא ליל מנוחה היה לאביה האומלל; הוא בבואו לחדר המטות בקש לפתוח דלתי שפתיו להביע תודה לאשתו על הטוב אשר עשתה לבתו, ואך ראתה זאת, כי עיניו השמיעו כבר את אשר בלבו וכמו צר לה על כי ימצא עונג רגעים אחדים בשפכו הגיוני לבו לפניה התיצבה לעומתו וברגע ההוא נחבא קול מליו, פיו נשאר פתוח, שפתיו נעו כמו דבר אך בלי אומר ודברים, הביט בפניה ובאצבעה אשר כוננה למולו ועל פניה נראו לעג ובוז ושאט נפש בדברה אליו בקול כמו ממערות תחתית יצא כדברים האלה: תודה לי תאמר להגיש? האין זאת? הנך איש טוב לב ואב רחום, זאת אראה ולך יאתה להגיש תודה לאשה אשר אמרה במו פיה להיטיב לבתך אשר צלמה כצלם אמה – שים מחסום למו פיך עד אם דברתי דברי – אבל אני אשנא אמאס במתנת חנם, השמעת? מתנת חנם היא תודתך לי, כי לא אוהב את בתך ולא אוהבנה, היא זעומת נפשי, כעשן באפי דבריה וכמצרי שאול חזות פניה, אמאס אשנא אותה כשממית – השתומם והניד ראשך כאשר תחפוץ, אך שמע הפעם דבר אמת מפי – אני אשנא אותה בכל לבי, אשנא אותה תכלית שנאה עד כי כמעט אהבנה על כי היא נוכח פני תמיד ואוכל להביט בה בשנאה נאמנה, ועל כן הסבותי פני הדבר, אני הסבותי לב צביה ממנה לבל תתן לה מהלכים בביתה, אני ערכתי כבר מלים לאשת אבי אמה ופה הוא המכתב קרא בו, בו תשמיעני כי אם תבוא אליה אז תגרשנה בחרפה מביתה, כי כאשר כצנינים היא בעיני כן היתה אמה כסלון ממאיר לאשת אביה, ואין לה דרך אחרת, כאשר גם לך אין דרך אחרת בלתי אם להותר בביתי, כן, בביתי ולאכול לחם חסדי, ולמען זאת לקחתי לה מורה, באחת, לבל יאמרו זרים כי בת אישי תתענה תחת ידי ובזאת אראה לכל כי לא אחסר נפשה מכל טובה וכל אשר ישאל לבה לא אאצל ממנה והייתי לברכה בעיר, וזאת שנית כי לבית חנותי אשר אדונים ואצילים יבואו בו תהי לכלי חפץ כאשר תדע דבר כן בשפת הארץ ולכתוב החשבונות. למעני אעשה זאת ועל כן חלילה לך מתת תודה לי, לך לבדך גליתי סודי ואתה הזהר לך מגלות לאיש זר או לבתך כי בנפשך הוא, כי בהודע הדבר לאיש אז אגרש גם שניכם מביתי, כלה אגרש בלי חמלה, השמעת? ואף עוד זאת אעשה, אני אקרב את בתך השניה ואראה לה כל אותות אהבתי, אקחנה מבית אבי אמה הדל ואושיבנה בביתי כבתי להעלות אף בת שבע, וכל מכירי ישתוממו ויאמרו כי הגדלתי לעשות את היתומות, ובת שבע תעבוד בביתי כשכירת יום במחיר הכסף אשר אוציא עליה, ואתה החרש תחריש ולא תגלה את אזנה, כי כן צויתיך, השמעת? – ובכלותה דבריה פנתה לו ערפה בשאט נפש.

ישנן מחלות אשר תקימנה חולה אין אונים על רגליו ותתנה עצמה כמו לאמיץ כח, כמו כן ישנם פגעים אשר בפגעם גם באיש חלש יאמר גבור אני, יתעורר ויבקש להלחם, כמו לו איש מלחמות מנוער היה. כן היה גם ליואל ברגע ההוא, כאשר הסירה איזבל את המסכה מעל פניה ותגל את לבה המושחת לו בכל מראהו המגואל וכאשר שלחה חצי דבריה ללבו בלי חנינה ותראהו את מזמותיה הרעות על דבר בתו האהובה. בת אשתו האהובה אשר אך עתה ידע לערוך חין ערכה ולראות את האבדה הגדולה אשר אבדה לו במותה, עתה הפיח מכאובו הנורא פתאום רוח אומץ בלבו ויקרא בכל עזוז אפו כאשר לא עשה כזאת מעודו: ארורה! מארת אלהים עליך, כי תאמרי לדכא יתומה אומללה, לא אשמע לך וגליתי הכל לבתי ויחד נצא מביתך, עוד כח בידי למצוא לחמי. אהיה חוטב עצים ושואב מים, מלמד אהיה ואכלכל את בתי בלחם בכבוד ויד מרשעת כמוך לא תגע בה, מחר נעזוב את ביתך ונראה מי ינחם אם אני או את –. שממון, תמהון ומבוכה נראו על פני איזבל בשמעה הדברים האלה, לשמוע כזאת מפי אישה אשר מעודו לא הרים קולו לא פללה, ועל כן נבוכה עד כי לא מצאה מענה והוא לא חכה למענה פיה וישכב על משכבו. מעיני איזבל נדדה שנתה כל הלילה כי יראה מאד פן יקים אישה דברו ותשאר עגונה, גם תהי לחרפה בעיני כל בני העיר, ולכוף ראשה לא יכלה, גאותה וגאונה לא נתנוה לדבר רכות אף כי פחדה מאד בלבה ותחכה בכליון עינים ליום המחרת. אבל מגורת שוא היתה, כי אומץ לבו עזב את יואל אחרי כלותו דבריו ועד אור הבוקר נחם מאשר יזם לעשות, אבל גם איזבל שמרה לפיה מחסום בעת ההיא ולא הוסיפה לדבר בבת שבע דבר באזנו, גם לא הוסיפה דבר אליו בבוז מיראה פן תעלה אפו שנית, ובכן היה שלום בבית מהעת ההיא למראה עינים. בת שבע נוכחה אחרי כן כי אך למען עשותה לשפחה עשתה איזבל כל אלה ותשים אשם גם נפש אביה בחשבה כי גם ידו תכון עמה, אבל היא היתה כבר לעלמה יודעת דרכי התבל, לחשוב ולא לדבר ולעשות חנופה בעת אשר נטל עליה לעשות כן, ותעש גם היא כאשר עשתה אשת אביה ותרחק כל אהבה מלבה, כי אך שונאים ראתה סביבה, רק את מרים התהלכה עוד כאחות, אף כי אבות מרים מאסו בה ויחשבוה למעקשת את דרכיה ועתה באה העת, אשר גם למרים צר המקום בלבה, כי אהבה אחרת באה, אהבה גדולה, אהבה נוראה, אהבה בוערת כאש לא נופח לאמיל איש חמודות באה ותמלא כל חדרי לבה ותפיח בה רוח קנאה ושנאה לרעותה האחת אשר אך בה מצאה עוד ששון. כלביאה במדבר משחרת לטרף עמדה לפני בית אביה ותבט לכל רוח. בכליון עינים חכתה לקראת מחמד לבה הלא הוא איש חמודות ולקראת אשת עברתה, היא מרים אוהבתה מנוער, לקראת שניהם חכתה ונפשה להטה גחלים וכל קרביה המו כהמית מים רבים.

איזבל ידעה מאד, כי רבים מהאדונים יבואו לביתה לא לשבור צמאם ליין כי אם לרוות עיניהם בפני בת שבע, ואשר על כן לא שמו עיניהם גם בספרי החשבון אשר שמה לפניהם וישלמו ככל אשר אמרה להם, ועל כן נתנה את כל משטרי בית משתה היין אך בידי בת שבע ותזהר גם מהצג כף רגלה על מפתן ששם ישבו האדונים לבל תפריעם.

החדר אשר בו חקרו האדונים ממסך היה בחצר. אל פני הרחוב היו שלשה חדרים אשר בשנים גרו אדוני הבית ואחד היה אוצר המרכולת ובו פתח פתוח אל הרחוב. באוצר הזה נקבצו מכל מאכל אשר יאכל ואשר יבוא אל פי איש, ממתקים ופרי, דגים מלוחים ובשר מעושן, עלי מרורים ויין וכאלה. אבל מבית האוצר לא ראתה איזבל ברכה גדולה, כי הבאים לקנות שמה במחיר לא רבים היו ולא בושו לתת החצי מאשר שאלה. לא כן חדר המשתה, הוא היה כמעין ברכה לה אשר הזיל לה כסף למכביר, כי הבאים בו רבים היו והמה לא הרבו שאלה המחיר מה הוא, וברכות עושר איזבל לא שכחה את היתומה ותאציל מטובה לה. היא הכינה למענה חדר יפה על יד חדר המשתה ותפזר כסף רב על הכלים, ותרבה לקנות למענה מלבוש ועדים ביד נדיבה, עד כי הוכיחוה השכנות על הפזרון הזה אשר תפזר על היתומה כאשר לא תעשה אף אם אשר הרה וילדה אותה. בשבת בת שבע את האדונים לא ראה איש, אחרי כי איזבל מנעה רגלה מהחדר הזה, ויואל בחר לשבת בבית המדרש מביתו וזרים לא באו אל החצר אשר שעריו הפונים אל גן פרי היו סגורים על מסגר גם ביום. דרך השערים באו האדונים אשר בקשו להסתיר דרכם זה מעיני רואים, וגם מרים באה דרך שמה לבל יראוה. ולפני השער תעמוד עתה בת שבע ותעזוב את האדונים בחדר לבדם, היא תעמוד בלב קרוע מחצי אהבה וקנאה, מיחלת לקראת אוצר אהבתה וסמל קנאתה.

– גם שניהם יאחרו לבוא – קראה בקול חרד בעת אשר שפתיה צללו – מי יודע איפה המה? אם לא יחד נועדו וילעיגו לי? לא! כזאת היה לא תהיה, הוא יבוא הנה, חנם אענה את נפשי במגורת שוא, הוא יבוא ואני אדבר עמו ויראה ללבי, והפתיה לא תהיה למכשול לי. היא תלכד בבור חפר לה בן סוסי ולא תמלט מידו, מידה זאת לה ואני אתן ידי לו ואמשכנה ברשתו ואפילנה לבל תוסיף קום, עוד ידי רב לי. – ואם לא אזכה ארחי האם ארשע מכל הצדיקים והצדיקות אשר ראו עיני עד היום? למה זה יחרפני לבי על המעשה אשר אעשה והטיבותי לנפשי? אך מורך לב הוא, זאת היא הנחלה האחת אשר אנחל מאבי: מורך לב! אבל אני אחפוץ להיות אשת חיל, אאמצה כחי ורוחי ואם אין מושיע לי בלעדי, אם אין אב ואם, תהי ידי לי למשגב בצרה. על חיי אלחמה, בו חיי תלואים ולא אתננה לנפול בזרועות זרה. ומה הוא המעשה הרע אשר אעשה לה? האם אביא בכבל רגלה? האם לעוני וצרה אהדפנה? האם לא עשיתי גם אני את אשר אחפוץ כי תעשה היא, לולא החזיקה אהבתי לאמיל בערפי ולא נתנתני למוש ממקומי? הן לה ייטב מעתה, ואם תעטה על אבותיה חרפת עולמים ישמח לבי מאד תחת החרפה אשר השביעוני המה… אבל מה זה כי גם שניהם לא יבואו עוד ואני מחכה זה עתה יותר מאז. לא אדע נפשי מדוע זה יקפוץ לבי ויתר ממקומו, מדוע זה תרעד כל גויתי? מרים! האם בוגדה אני בה? בנערה תמימה אשר תבטח באהבתי ותאמין לכל דבר? האמנם ארשע בעשותי כזאת?…

מי זה קרא באזני “בוגדה” – קראה פתאום ותלטוש עיניה ותתר ממקומה – מי פה? מי שמע דברי? מי יודע הגיוני לבי? מי זה יסתתר שמה? אך עץ יבש הוא ואני מפניו נבהלתי, דמיוני יכני בשגעון. דמיוני או אהבתי – אמיל! אמיל כמה יגון וצרה אשתה מעת ידעתיך ואתה לא תדע זאת! אומללה אני מני רחם! למה ראיתי פניו ולמה זה יסתיר פניו ממני בעת אשר נפשי תכלה, רוחי יסוף, אגוע ועין לא תראיני אם לא יאיר פניו אלי, אבל היא אך היא הסבה כל אלה ואני אחוס עליה? בוז לך בת שבע, הנה רפה לבך וימג כדונג בעת אשר נטל עליך ללבוש עוז! רפיון רוחך יסיתך כי תעקשי דרכך, לא! עוד אמצא בלבי לכלות את אשר החילותי, ידי נטויה ויעבור עלי מה, ואת גשי למלחמה! בדברה כזאת הושיטה זרועותיה כעורכת לקרב ידיה ולא ראתה כי השער נפתח ומרים קפצה ותפול בין זרועותיה הנטויות.

אם הטעו עיניה את בת שבע מרוב מבוכתה ותדמה כי אמיל נפל בין זרועותיה או אולי גברה אהבתה בלבה למרים ברגע ההוא, כי על כן לחצה אותה בחזקה אל לבה עד כי כמעט לא נותרה נשמה באף מרים ובחלצה נפשה מהלחץ קראה בחן ואהבה: זאת אראה אחותי כי זה כל חפצך למלא לי את החסרון אשר יחסר לי בביתי, אהבה תבקש נפשי, ובלב הורי לא אמצאנה עוד, ועינם תצר גם באהבה אשר אמצא פה. לא אוסיף עוד לכחד ממך, כי התגנבתי בלט לבוא אליך ואמי צותה עלי במפגיע לבל אעשה זאת, פן לא אמצא חן בעיני ישעיה –

– ישעיה? מי הוא זה – ישעיה? – קראה בת שבע אשר מבוכתה לא עזבה אותה עוד – ישעיה? אם לא אשגה הלא הוא הבחור אשר קראת לו בשם גללון, האין זאת? הוא הבחור, ואבותיך השמיעוך כי לו יעדו אותך, האף אין זאת? –

– כדבריך, אבותי חשבו מחשבות לעשות כזאת, אבל עתה אספוק אם לא ישובו מדבריהם וימאסו בו –

– ואת מי יבחרו לך אם לא איש כמוהו? – קראה בת שבע ועיניה הפיצו ברקים – האם ישובו מדרכם ויאמרו לבחור לך איש לא מתופשי התורה? –

– לא זאת! אבל ישעיה אבד חנו בעיניהם, כי עתה נוכחו לדעת, כי שגו ברואה, ולא איש כזה המה מבקשים –

– פתרי לי החידה הזאת –

– כרגע אעשה חפצך, אבל בואי החדרה, כי עיפה אני –

– לא נוכל לבוא כעת החדרה, כי אדונים שם –

– ואמיל בתוכם? –

– לא! הוא לא בא – ענתה בת שבע בעקמה שפתיה ועיניה הפיקו בוז ומשטמה נוראה, אשר לולא הסתירום צללי הערב, כי אז אולי ראתה זאת מרים ותברח כרגע ותמלט על נפשה, אך היא לא ראתה זאת ותשב בצד רעותה תחת העץ ותחל לספר לה ככל אשר קרה בבית אביה.

בכל מאמצי כוחה הבליגה בת שבע על סערת רוחה למען תשמע במנוחה לכל דברי רעותה ותמצא און לה לשפוט את כל הנעשה ברוח נכון, וגם עלתה בידה להשבית מעט סערת רוחה ותשב במנוחה. ומרים ספרה לה ככל אשר קרה אתמול בלילה, ולא הסתירה מחשבותיה, כי עתה נוכחה לדעת כי לא כאשר חשבה את ישעיה לאיש נבער מדעת כן הוא, ותחתום בדבריה: האמת אגיד לך אחותי ולא אכחד, כי לולא ראיתי את פני חמודות מעודי כי אז אולי מצא ישעיה חן בעיני, אחרי כי לא ראיתי טוב ממנו, אבל עתה לא אוכל לתת לבי לו, לא אוכל אף אם אובה. –

כל דבר גדול יעורר רוחנו ויתן בלבנו רגשות כבוד ופאר לו בראותנו אותו ונכבדנו לפעמים הרבה יותר מצדק ויושר. הן נשתומם ונתפלא בראותנו כח איש או חכמתו הרבה ונפארנו, אף אם לא רק צדק ויושר עשה בפועל כפיו או בהגיון רוחו; נתבונן מאד באיש אשר כביר מצאה ידו לעשות לו אוצרות ונרבה לו כבוד מבלי הרבית חקור: איך עשה לו את החיל הזה, יען כי מראה עינינו יראנו רק את גדלו ולא מוצאו, ולו כן עשינו גם לאיש אשר כביר כחו למשול ברוחו בעת אשר יסער בסערות סופה, לשים מחסום למו בפיו בעת אשר כל קרביו יהמו כסערות ים, כי אז כל רואה ללב בת שבע בשמעה דברי רעותה, פזר לה מלוא חפנים כבוד ותהלה על הכח הרב, אשר היה בלבה למשול ברוחה עד לבלי הכיר בה רעותה כי כמו סער יתחולל בקרבה, מזמות רעות חיבלו כליותיה ומנוחה שררה על פניה. אבל איש רואה ללב לא נמצא שם ומרים אשר ראתה רק לעינים התבוננה ברעותה ועיניה הפיקו נחת ובטחה כמו השמיעו לכל: אם אחות כזאת לי, אשר בכל לבה תדאג לי, לא אירא מפחד, היא ברוב דעתה ובאהבתה תסוך עלי ומכל צרה תוציאני למרחב. – בת שבע חשבה מחשבות, מחשבות רבות ועמוקות על דבר רעותה אשר בצל כנפיה תאמר להסתר מפני זעם, הרבתה מחשבות עד לאין מספר. כנפשות פורחות עפו מול עיני לבה רעיונות מרעיונות שונים, עצות ומזמות כאדים עלו מתהום התוהו ותרדפנה ותבלענה אשה רעותה ותשנינה פניהן מרגע לרגע, ותבנינה ותהרסנה בלי הרף אשר חבלו ידיהן. והיא בעופה עלי כנפי העננים האלה מבלי דעת עוד אנה יוליכוה, ישבה בטח כמו לבה לא ידע רוגז מעודו, כמו כבר נסתה לשים פעמיה לדרכים כמו אלה, אך פתאום התעוררה ותקרא: היה לא תהיה! – נפשה חיבלה מזמה בכל עת שמעה ועתה נקבעה ביצת מזמתה, ולקול הבקעה חרדה ותתעורר ותקרא ותבוא במבוכה, אך הבליגה כרגע ושחוק נחת וטוב לב עבר על דל שפתיה, וכל רואה בעת ההיא הכיר בה, כי הרבה עמלה ויגעה לדלות מזמה מתהום כליותיה ועתה עלתה בידה למצוא את אשר בקשה ותשמח על יליד הגיונה. מרים לא ידעה את אשר נגזר עליה ברגע ההוא, אף לא חשה בנפשה כי ברגע אחד נשבר חוק על דרכה בחיים, ומני אז לא לה לבחור לה עוד דרך, לא לה לעשות כעולה על רוחה, כי אם להמשך אחרי מוליכיה, לעשות כפי פקודת המפקדים עליה, כי ברגע ההוא פער השטן את לועו והיא נמשכה אל קרבו לאט לאט אך בחזקת היד.

לפעמים יצא משפט חיינו ברגע אחד, מעשה אחד עשינו או הגה קל הוצאנו מפינו והמה יהיו לנו ככבלים לאסור בהם ידינו ורגלינו לעולם; בכל ימי חיינו נשא בעול אשר העמסנו על שכמנו ברגע אחד; ננחם, נקוט בנפשנו ונוסיף לשאת כי נטל עלינו, רגע אחד יבלע לפעמים כל ימי חיינו אשר חלפו ואשר עוד בחביון העת סתרם, ורגע כזה בא למרים אף כי לא בפועל כפיה נוקשה ולא בהגה מפיה נלכדה, כי אם פתחה פה לשטן והוא כתנין בלע אותה – התמלט?…

– ידעתי רעותי כי כזאת היה לא תהיה – קראה מרים בשמעה דברי בת שבע ובחבקה אותה באהבה עזה – ידעתי כי את לא תתניני לתעות כשה אובד בין לבאים, למשפט שפתיך איחל, כי כבר כשל כחי ורפה רוחי ויעמוד מלדת מחשבה ומזמה, אך בך אשענה ולא אפחד. –

– בטחי בי ולא תבושי, מפי תצילי עוד מעט עצה אשר תאיר עיניך ותדריכך בדרך אשר יובילך אל מעון אושר נצח, וגם אודותי עוד תקשיבי מפי דבר אשר הסתרתי עד הנה ממך, אבל עתה בואי עמי אל החדר ששם ישבו האדונים ואני אעזבך עמהם כי עלי לחכות עוד לקראת אדונים חדשים. –

– לא אוכל למוש מזה עד אם שמעתי דבריך אודותיך, נפשי תלהט גחלים לשמוע הדבר אשר יכולת להסתיר ממני, מפני רעותך האוהבת אותך יותר מנפשה, לא אמוש מזה עד אם כלית כל דבריך –

– אל נא אחותי, אל תקשי ערפך כילדה קטנה, הן לא ילדות קטנות הננו עוד בעת אשר נעמוד כצופים על המשמר ונלחם על נפשנו, ועל כל לוחם לדעת עת לכל חפץ, עת לחגור חרב ועת להסתתר מפני אויב, ואבטיחך כי עוד בלילה הזה תדעי כל אשר עמדי –

– אבל איך יכולת להסתיר ממני דבר עד הנה? הזאת היא אהבתך הנאמנה אלי, אהבת אחות לאחותה? –

– בי נא אחותי – אל תשים אשם נפשי, אם חשבתי אותך עד כה לנערה תמימה אשר לא תדע עד מה מסערות התאוה ושאון האהבה, אשר תאכל בקרב איש כאש לא נפח, ואמרתי לנפשי: הן היא לא תבין לרגשותי ואהיה בעיניה כמשתגעת או כשובבה, אבל עתה אראה כי אמנם אחיות אנחנו, כי גם רגשות לבך כרגשותי ותביני מערכי לבי, ומה גם כי רק עתה נטל עלי לגלות את כל לבי לך למען תביני מזמתי אשר אחשוב על אודותי ואודותיך, כי על כן הבליגי עוד מעט על תשוקת לבך לדעת את הכמוס בלבבי עד אשר נותר רק שתינו, ועתה בואי עמי החדרה – ובכלותה דבריה אחזה בזרוע מרים ותמשכנה אחריה והיא נמשכה אחריה כמעט בלי חמדה.

האדונים הנכבדים קדמו את פני מרים בתרועת שמחה, כי אור שבעתים ראו עיניהם בהופיעה בהוד יפעתה להם ככוכב מאיר בשמי ערבות המגרש מפניו חשך, וכאשר פתחה פיה וחן אין קץ מלא את כל הבית בניבה הנעים עד כי היו כשכורים ממראה עיניהם וממשמע אזניהם, אז עזבה בת שבע אותה אתם ומרים כמעט לא התבוננה בהותרה בבית לבדה. דברי חלקות אשר לא שמעה מעודה פרצו מעל שפתי האצילים הגדולים, ומה גם מעל שפתי האדון המרומם הנקוב בשמו בן סוסי, כפרץ מים כבירים ועברו כל חוק. בתחילה לא נעמו לה החלקות האלה כשטף מים קרים אשר ישטוף מבלי משים גוית איש בחומה, אבל לאט לאט הסכינה אזנה בהם ותחל לשוח בגלים הנעימים, וכי ימצא איש מפרש ידיו לשחות את קברו מים אדירים הן לא דבר זר הוא. היא שחה ותרוה עונג ולבה הלך מבלי משים שבי אחרי החכה הנעימה אשר שמו בשפתיה, היא שחה מבלי התבונן למקום והעת, וכנפש צחה צמא תוסיף תדרוש מים מדי הוסיפה לשתות, כן מלאה כל חדרי לבה תשוקה עזה לשמוע תהלות ודברי אהבה מדי הוסיפה לשמוע, כי בפעם הראשונה בימי חייה הקשיבה לכאלה, בפעם הראשונה נותרה לבדה את אנשים זרים בחדר באין מלאך שומר אותה מכל רע – עין אמה רחקה ממנה!

ובעת ההיא עמדה בת שבע שנית לבדה ותחכה לקראת האיש אשר למענו הטביעה זה עתה את נפשה ביון חטאת נוראה. פניה שונו מאד, מיתריהם ועצביהם לא חלו ורגזו עוד כאשר עד הנה, כי אם מנוחה כמנוחת מות לקחה מקומה, לחייה חורו כשיד ועיניה הבריקו עוד יותר ויפיצו אימה.

– אחת דברתי ולא אשוב ממנה – דברה לנפשה בקול כמו מעפר – אם אמצא אותו אז לא יקר בעיני מתת את נפשי כפרו ואם לא אמצאנו כל אלה למותר לי, אין חפץ לי בלב ונפש ורוח וחיים. לא אתננה עוד ללכת כחפצה ברחובות קריה, לבל תהי עוד למכשול לי, היא רק היא למכשול לי כי על כן אשים חחים באפה ואוליכנה ואהדפנה לבור תחתית לבל תמלט ממנו, לא תשוב לראות פניו ולא תסיר לבבו מאחרי. היא נתנה שנית תודה כי תאהב אותו וכי אליו תשא נפשה ועוד מעט ותתן ידה גם לבחור למען תצא חפשי מתחת ידי הוריה ואז תמצא ידה לעשות ככל העולה על רוחה. אבין מזמתך בוגדה, בוגדה ברעותך, בוגדה בהוריך וגם באלוף נעוריך תאמרי לבגוד ולהוליך אותנו כולנו שולל, כי על כן תאמרי להשלות נפשי במשאות שוא, כי הבחור יודע דעת הוא ועוד מעט תאמר כי נפשה בחרה בו! וכל אלה אך למען תצא חפשי ממאסר אשר שמו עליך הוריך, טוב אפוא, אני אוציאך למרחב מתחת עול הוריך – בדברה כזאת שחקה בשחוק מוזר מאד – את פני הבחור לא תראי עוד וגם פניו יסתרו ממך עד נצח ואז לי יהיה, לי לבדי באין שטן ופגע רע, גמרתי אומר ולא אשוב ממנו. דרכי נכון לפני כעת ולא אוסיף חשוב מחשבות – –

היא לא הוסיפה חשוב מחשבות גם לדבר לנפשה, כי כלבי אשר בלי ספק מאן להפריע את רעו ואת מרים בדברם יחד התגנב לצאת מן החדר ויתרועע את בת שבע.

– למה זה תעמדי פה לבדך? – שאל אותה בגשתו אליה – בלי ספק תקצפי קצף על רעי בן סוסי על כי ידבר חלקות לרעותך, האין זאת? –

– אם רק ישית לה חונף ואף חלקות ידבר באזניה אז היטיב יחרה לי, כי לא אתן את רעותי לפול כיונה בפח הרמיה, אך אם בלב נאמן יאהבנה ומישרים יהגה לבו מחשבות אודותה, אז בכל נפשי אתן גם אני ידי לו להושיעו לקרב לבותיהם –

– ובלבך לא מצאה הקנאה מסלות? – שאל כלבי כמשתומם.

– בלבי? הקנאה? ובמי אקנא? ועל מה אקנא? האם אהבתי אותו, כי אקנא ברעותי על אשר הסירה לבו מאחרי? אם יאהבנה בכל לבו כאשר הגיד לי במו פיו, אז אשמח בשמחתם בכל לב כי כאחות אוהב את מרים וכבד אכבד את האדון בן סוסי –

– אם כן מדוע עזבת אותה לבדה ותמאני בוא החדרה? –

– יען כי מחכה אני על אדון אחר אשר אקוה כי יבוא הנה –

– ומי הוא האדון הזה? –

– אם יבוא אז תדע ואם אין אז לא יהלוך ממך אף מה –

– אם איש חמודות הוא האדון אשר תבקשי, אז אומר לך כי לשוא תחכי עליו, כי הוא לא יוסיף התערב בשמחותינו, כן אחשוב למשפט, כי רעי בן סוסי העלה אפו עד מאד, ואף אם יחפוץ לראות פני רעותך יבקש לעשות זאת במקום אחר כי יזהר מפנינו –

כרעד בא בעצמותיה בשמעה דבריו ובכל זאת ענתה במנוחה: לא על האדון הזה אחכה, ואני אדמה כי תשגה בשפטך על אודותו באמרך כי יבקש לראות פני רעותי, או מי הגיד לך זאת? –

– זאת ידעתי נאמנה, וכבר גמרנו אומר לשים פחים על הדרך הזה לבל ימצא תאותו להרעימו ולהכעיסו על גובה אפו. –

– אם אמנם אספוק מאד אם נכונים דבריך, בכל זאת לא אוכח עמך, הבה ונשובה החדרה. –

בת שבע בושה משברה לראות בלילה הזה את מחמד לבה והיא לא ידעה, כי אך טוב לה כי הוקיר רגליו בפעם הזאת מביתה, כי לו בא וראה פניה עתה, בעת אשר חורת מות כסתה אותם ועיניה אשר כוסו באפר ותנועת גוה אשר בכבדות התנהלה כמו עיפה נפשה מאד ולמולה את רעותה אשר לחייה אדמו כשושנים ועיניה כלפיד בערו וכל תנועותיה הפיקו חן ושמחה, כי אז מי יודע אם לא ברגע ההוא בא הקץ לכל תקותיה, וכל מיתרי מכמרותיה אשר טותה ברוב עמל נתקו כרגע? – –

אבל בן חמודות לא בא ולא ראה זאת ובכן עוד לא נוחלה תקות בת שבע ומיתרי מכמרתה אשר פרשה לרגלי רעותה עוד טרם נתקו.

מרים מרים! בכל חפץ נפשי קראתי לה: הזהרי שמרי נפשך! אבל אדע נאמנה כי לא תשמע דברי כי קול בן סוסי יהס קולי, כי על כן אעזבנה מעט קט אחרי כי קצרה ידי מהושיעה.

פּרק עשירי: מליץ ישר

בעת אשר ישבה מרים במסבת האצילים הגדולים ובכל לבבה שמעה ניב שפתם הנעים לאזנה מאד ודברי בת שבע אשר ספרה גדולות ונפלאות מעיר שבורה, כי שמה נמצא אציל רב אוצרות וגדל השם אשר נפשו חשקה ביהודיה ויקחנה אחר כבוד לעזר כנגדו מבלי הבט לנשות בני עמו העדינות אשר למראה פניו חלו כולן במחלת האהבה; בעת אשר לבה הגה אהבה וכבוד לאציל המרומם הנקוב בשם בן סוסי, אשר התעורר בשמעו דברי בת שבע, עמד על רגליו ועיניו הפיקו גאון, וברוח כביר כאיש ערוך למלחמה קרא בהניחו ידו על לבו: מי יתן ידעתי ומצאתי לי רעיה כלבבי מבנות יהודה כי אז לא קנאתי עוד גם בחלק מלאכי מעלה, כי רק בין היהודיות תמצאנה נשות חן היודעות אהבה נאמנה ואשר בידן להצליח את הנלכד בחבלי אהבתן, לא כן בנות פולין הנה רק קסום תקסמנה לצודד נפשות ולא תדענה שבעה. גם אני לא ראש כלב אני במשפחות פולין ולאושר מאד נעלה חשבתי לי חברת רעיה יהודיה, ולו גם יאריכו מלבושי אביה ופאותיו עד לארץ, גם אז כמו נגיד קרבתיו רק למען בתו; בעת אשר לבה פחד ורחב ויתר ממקומו בראותה כי בעיניו יקחנה בן סוסי מדי דברו ונפשה להטה גחלים מקצף וזעם על הוריה אשר אמרו להוליכה שולל בשקרים, כי על כן שמו בפי גללון הבחור מהישיבה דברים טובים על הדעת והחכמה ודורשיהן למען תפוש אותה בלבה, זאת תראה עתה עין בעין כי כן הגידה לה בת שבע, ותשום ותשאף יחד להציל נפשה מפח טמנו לה הוריה, בעת הזאת אחרי ארוחת הסעודה השלישית ישב אביה בבית התפלה וידבר את ראש הישיבה ואת שמשון בעל רפואות על אודותה.

מאז הבוקר היה סר וזעף כי עוד תצלנה אזניו מדברי ישעיה אשר הלמוהו, אך הבליג על זעפו לבל יחלל את השבת פן יתן בחטא הזה יתר עוז ותעצומות לשטן אשר כבר פרש חרמו לרגליו. ישעיה בא אל השלחן אך איש לא פתח פיו לדבר דבר וגם בסעודה השלישית ישבו כאבלים באין פוצה פה ודובר דבר. הוא לא הרהיב עוז בנפשו לאמר לישעיה על פניו כי שנוא נפשו הוא מאתמול, כי עוד כבוד תורתו כצנה יעטרנו ויסוכך עליו ושמריה האוהב תורה לא יחטא לה' להשפיל כבוד אחד ממבחרי נוטריה, גם לא ערב לבו להרשיעו, כי זכר דברי החכמים “תלמיד חכם שעבר עברה בלילה אל תהרהר אחריו ביום” ואף עוד זאת כי צר לו מאד מאד להשליך כרגע מידו אבן חן כזאת אשר בה יוכל להתפאר לעין כל, כי אחר כל אלה הן לא רבים המה בחורים כישעיה ולא בכל עת ימצא לדורשיהם, ויש אשר יתרושש איש אך למען המציא לבתו איש כזה ושוא יהיה עמלו, כספו יעלה בתוהו והבל ימצא תמורתו, ואם גם חטא ישעיה באמרי פיו אך הן כבודו חדש עמדו בעיר, ובלי ספק ינחם מדבריו, ומי יודע אם לא כבר שב ונחם ואך יפתח את שפתיו אז תהיה ראשית דברו נחומים על פשע שפתיו – רעיונות כאלה לקחו לבו חליפות כמו ביד נעלמה, כי בלולים היו ולא הכיר מראיהם, רק העתיקו מפיו מלים כל היום, אך לעת ערב נלאה נשוא לחץ לבבו, כי כבד ממנו מהסתירו עוד בחדרי לבו, ואת אשתו הן לא יוכל לדבר דבר ברור, אחרי כי היא אך אשה היא ומה תושיה לרוב תודיע, כי על כן נפתחו שפתיו ודבריו פרצו כפרץ מים בגשת אליו רבי שמשון בעל הרפואות לשאול אותו: מתי יבוא לשבר קדרות? כל חמתו שפך על הרע ועל שמעיה איש חמודות ובנו עוכר ישראל ועל כל האבות אשר יתנו את בניהם ללמוד לשון וספר, וככל החזיון אשר חזה אמש באזני ישעיה כן הריעם באזני שמשון בעל הרפואות, וכמו יראה באה בלבו פן באמרי ישעיה יענהו גם רבי שמשון, לכן מהר ויחליט ממנו: הן לא תנסה להשלות נפשי כי אין כל פחד? אני דברתי ושניתי ובדברי אחזיק, כי אמנם אמונתנו לצלע נכונה ותורתנו נפול תפול אם לא נקדם פני הרעה, הן לא במכחשים חלקך כי תקשיח לבבך לאמר: שלום לנו, בעת אשר אין שלום, והרעה תפרוץ לה דרך גם עד חדרי התורה ותשובתך תשאר מעל, זאת אגיד לך מראש, על כן חדל לך מהשיבני ממחשבתי –

רבי שמשון לטש עיניו בתמהון ופניו כמעט דברו בשפה ברורה: כאשר אחזה לי החלות במשתה חתונת בתך כבר ביום הזה בסעודה השלישית, כי על כן דבריך כאיש עברו יין – ולולא היה שמריה רבי שמריה הגביר והלמדן, כי אז גם שפתיו כזאת ברור מללו, אך לאיש כרבי שמריה אשר לו תורה וכסף ובת אשר הגיעה לפרקה, ועל כל אלה יד רחבה אשר אם נחתה על לחיי איש המעיז פנים נגדו כי אז הניחה יתרה אחריה לזכרון, ולו השמיע רבי שמשון תחילה כזאת באזני רבי שמריה כי אז בלי ספק לא קפץ את ידו מאחיו האביון ויתן לו כפרו בלב מתנה, כי על כן שמר שפתיו ורק עיניו הביעו תמהון לבו, וגם אחרי אשר כלה רבי שמריה את דברו לא הסיר עוד עיניו ממנו רגעים אחדים,

– מאז היותי על אדמתי לא עברה שבועה על דל שפתי, באלהים נשבעתי כי לא נשבעתי מעודי וגם כעת לא אשבע, אך על דברתי בחיי אשתי ובני אומר לך, כי לא אבין מליך, מה לך ולפריצי הדור? ברוך השם אתה תפקוד נוך ולא תחטא, עולמך תראה בחייך בכבוד ויראת שמים, איש תקח לבתך בעל תורה גדול וירא שמים, והוא האמין לדברי, הוא האמין, בחיי אשתי ובני, הוא האמין לדברי כי אתה תנחם ממעשיך על כי נתת את בתך ללמוד לשון וספר, אני לא אשלה נפשך בכזבים, אני לא אכזב, באלהים נשבעתי, הוא קצף עלי בתחילה אך האמין לדברי, ועתה שלום לנו ועוד בלילה הזה אוכל לקרוא בכל כחי: מזל טוב! יהי אלהים עמדי כאשר נוכל, והסר כל דאגה מלבך, כי הוא לא ישים עוד לבו לבתך, חפצי לאמר: השפות אשר למדה מרים לא תהיינה לפוקה ולמכשול בדרך כי מה' יצא הדבר, כן נזכה לראות בנחמת ציון וירושלים –

– נשוך לשונך בשניך! – קרא שמריה ברעדה – אל תפתח פה לשטן מה' לא יצא הדבר ולא יצא, באלהים אשים כסלי כי ישמרני מכל צרה וצוקה ומכל פגע רע, אל תוסף דבר בדבר הזה עוד דבר! –. אם אמנם משמשון לא נכחדה כי יש מחלה אחת בתבל אשר תקרא בשם שגעון, וכי המחלה הזאת גם בגבירים ובעלי תורה תדבק, וגם זאת כי אלה אשר ינגעו במחלה הזאת יעשו תהפוכות וידברו זרות, ישברו כל אשר יבוא לידיהם, ינשכו בשניהם וכאלה רבות, כל אלה ידע שמשון נאמנה, ואף עוד זאת ידע כי רב כחה לדבק גם באיש כשמריה, אך בכל זאת לא הבין איך כה יבער ויכסל וישתגע איש עד לדבר כאלה ולאמר, כי לא מה' יצא הדבר, בעת אשר הוא שמשון שותפו של הקב"ה יאמר בפה מלא בשם שותפו כי הוא יאמר לדבק הזה טוב הוא? שגעון כזה לא ראה מימיו וכמעט הוכה הוא בשגעון ממשמע אזניו, אשר על כן לא מצא מלים להוכיח את המדבר עמו, כי ראה עין בעין כי לאיש כזה אך חבלים נכונו להשיב לו רוח נכון ולא מענה ותשובה, וישם אל ראש הישיבה פניו ויספר לו בחפזון ובתמהון ושממון את כל אשר שמעו אזניו זה עתה ולא כחד תחת לשונו את מחשבתו אשר הוא חושב על שמריה כי יצא מדעתו, ולולא היה שגעון כזה מוזר מאד כי אז לא לפלא היה בעיניו אחרי כי באזניו שמע מפי רבי מלך הרופא, כי כאשר ישתגעו אנשים מרוב צרה כן ישתגעו גם מרוב טובה וכאלה רבות – ראש הישיבה אשר השתומם אף הוא נגש וישאל את שמריה פשר דבר, והוא אף בתחילה מאן להשמיע הדבר כמו, אך מפני כבוד תורתו נחת ויספר לו בלב נשבר את כל אשר שמעו אזניו אמש, ולא כחד תחת לשונו, כי כאבדה שאינה חוזרת יחשוב עתה את ישעיה וכל תקותיו אשר שם בו נשארו מעל –. גם ראש הישיבה גם שמשון נעוו משמוע דברי שמריה, גם שניהם לא האמינו למשמע אזניהם, ולולא פי שמריה המדבר אליהם כי אז לא חשכו מפניו רוק, אבל בעוד אשר ראש הישיבה עומד כאיש נדהם ופיו פתוח ולשונו מדבקה מלקחיו מרוב מבוכתו ובעוד אשר שמריה לוטש עיניו כמו יבקש בחזקה כי ישיבו לו תשובה נמרצה על דבריו, התעורר שמשון ועיניו אורו, את ידו הימינית שלח במפלגות זקנו ואת השמאלית שם בין האזור ובין בטנו, את ראשו הטה מעט הצדה ורגלו השמאלית שלח למען ישען יותר על הימינית ובעמדו זמן מה בהתבוננו בשני היושבים בעינים אשר כמו ברור מללו הגיוני רוחו; עתה באה עתי להורותכם בינה אתכם גם יחד, קרא בנחת ובבטחה: שאוני אלופי ואדברה, לכם תורה ולי חכמה, שמשון בעל הרפואות יבין מזמה, יהי כן אלהים עמדי כי אבין הכל, ואתם שמעו ותחי נפשכם, לאיש אשר אלהים חפץ ביקרו ויתן לו משרה לו יתן גם לב חכם לשאת המשרה בדעת ובכשרון, ואם בחר בי לעזור לו כביכול לזוג זוגים, הנה חנן אותי בדעה בינה והשכל בדברים כמו אלה, בחיי אשתי ובני אשבע כי לדברים כאלה לאין ספורות לאלפים ורבבות מצאתי אך אני פשר, הן תדעו רבותי כי אמאס בשבועה וכי מעודי לא נשבעתי, לכן האמינו לי על דברתי, בשם ה' כי לא אכזב, כי אני אבין כל אלה וגם אתם תודו כי צדקתי, בחיי אשתי ובני, גם אתם תתנו תודה – – –

– למה לך הקדמה ארוכה כזאת? השמיע פשר הדבר ואחר תדבר כחפצך – קרא ראש הישיבה אשר נפשו להטה גחלים לשמוע צדקת ישעיה.

– שאוני אלופי – ענה שמשון בנחת כאיש אשר יבטח כי חכמתו תעמוד לו להשיב אליו כל לב – שאוני אלופי ואני אראכם לדעת ברור כשמש בצהרים צדקת ישעיה ויראתו את אלהים אבל גם חכמתו הגדולה כיראתו? במקום תורה שם גם חכמה, זאת הלא מודעת, וגם חכמת ישעיה גדולה כתורתו, באלהים נשבעתי, הוא בקש אך לנסות ולדעת את אשר לפניו –

– מי בקש לנסות? – קרא שמריה בקצף – ואת מי בקש לנסות? ישעיה הבחור, אוכל לחם חסד, אשר לא נודע עוד מאין הוא בא, הוא בקש לנסות אותי אם לבבי שלם את ה'! טוב ויפה הדבר, לא אכחד, ולאיש כזה אשר יחשדני כי אני מפר יראה אתן את בתי? וזאת תחשוב לו לחכמה? אל תוסיף להזכיר שמו בפני, פן אראך את זעמי! – כה דבר שמריה רתת ועיניו הבריקו מקצף, אבל בפעם הזאת לא נחת שמשון מדבריו ותהי להפך כי פניו העידו בו, כי עתה יבטח בלבו לבצע אמרתו יותר מאז ויקרא: אנא רבי שמריה, אל תמהר לכעוס בעת אשר לך להאיר פנים ולשמוח, שמע את כל דברי ואז תשפוט ואדוננו ראש הישיבה הנה ישב אתנו והוא ישפוט, יהי כן אלהים עמנו. אני אספר לך כל הדברים מראש ועד סוף ואז לא תכעוס כי אם תשמח. כאשר אמרתי לו את מי אדבר בו נכבדות התקצף מאוד – –

– מי התקצף? הבחור המתגולל בישיבה התקצף ולא חשב זאת לו לכבוד מאד נעלה! – קרא שמריה.

– אנא אל תשפיל בפני כבוד בחור תופש תורה בישיבה ומה גם כבוד ישעיה – ענה ראש הישיבה רכות.

– הוא התקצף – ענה שמשון – התקצף מאד, הרבה יותר מאשר תתקצף אתה כעת, לחייו אדמו ועצמותיו רעדו ואני ראיתי ושמחתי ואמרתי: מי יתן וירבו כמותו בישראל, אבל כאשר אמרתי לו כי אביה ינחם על כי נתנה ללמוד שפות זרות וכאשר הבטחתיו על דברתי כי גם מרים החלה לקצות בספרים כאלה והיה תהיה לאשה צנועה, לאשה חשובה, לאשה יראת שמים כאשר תהיה אשתו אז שב מזעפו ופניו נהרו, ועתה הלא תבין הכל, רבי שמריה, תבין פשר דבר מבלי אשר ארבה עוד דברים? –

– אני לא אבין מאומה – ענה שמריה כמשתאה – למה התקצף בתחילה ולמה נהרו פניו אחרי כן? גם לא אחפוץ לחקור להבין שורש דבר, יבקש לו משפחה הגונה ממשפחתי, אשה טובה מבתי, אם לא ישרים אנחנו בעיניו –

– ואני אחשוב למשפט כי רבנו ראש הישיבה יבין הכל – ענה שמשון בבטחה.

– גם אני לא אכחד כי לא אבין כל דבריך, דבר דבר ברור ונבין –

– לכן הנני לבאר דברי – קרא שמשון כמנצח – שמשון אחת ידבר ושתים ישמיע, בצדק קצף שמעיה בתחילה עלי קצף, עלי היה הקצף ולא על רבי שמריה, אך אני אשא אסבול הכל במנוחה וגם מחרפות לא אסוג אחור אם אך אדע כי מה' יצא הדבר, הוא קצף עלי על כי אמרתי לתת לו אשה שיאמרו עליה בעיר כי היא למדה טרפה ופסול ויחשבני למסית ולמדיח ועל כן מלא עברה, ואם לא הצדק היה אתו לזעום עלי? לו, לבחור הנעלה, הירא אלהים אמרתי לבחור בנערה ההולכת בחוקות הגויים – – –

– שים יד לפה! – קרא שמריה ויתר ממקומו – איך תעיז מצח לדבר סרה בבתי? התדע את מי ובפני מי תדבר? שמשון! –

בחיי אשתי ובני נשבעתי כי לא אבין עד מה למה תקצוף עלי? הן תראה עין בעין את אהבתי הגדולה לך ולבתך ולכל אשר לך, ולא אחוס עלי עמלי ואעשה כל אשר בידי למען מצוא לבתך איש המעלה, ואמנם כן איש המעלה הוא ישעיה, עוד לא תדע את כל גדלו, היום לקחה אזני שמץ דבר כי גם משפחתו רמה בישראל והרב מרפשה קרוב הוא לאמו, זאת לא ידעת עוד ועוד נצורות רבות לי להשמיע אשר תשתומם ותפקח עיניך ותדע את כל אשר פעלתי למענך למצוא בעדך אבן יקרה כזאת, בחיי אשתי… כן, לא אבין מדוע זה תקצוף עלי ואני הן לא מחשבותי השמעתי בדבר בתך, ולו כאלה היו מחשבותי האם חפשתי ודרשתי בעבורה אחרי אבן יקרה כישעיה? רק את אשר יאמרו הבריות אמרתי, הן אזלת יד כל איש מסתום את פי הבריות, ואם ידברו – ידברו ואין מוחה בידם. ואם בי האשם אם גם אזני ישעיה הקשיבו דבר מאחריו לאמר מרים בת שמריה למדה ספרי טרפה ופסול, ועל כן כעס עלי, אך כאשר אמרתי לו והבטחתיו כי כל דבריהם שקר המה, כי היא לא תביט זה כבר בספרים טמאים וכי היא נערה צנועה ויראת שמים הרבה יותר מכל אלה הנערות אשר לא למדו ספר מעודן – –

– כזאת אמרת לו? – שאל שמריה ופניו האירו.

– כזאת וכזאת והרבה יותר מכזאת וכזאת, ואז האיר גם הוא פניו וישחק כי האמין לדברי, ועתה הא לך פשר דבר ותבין הכל –

– אבין ולא אבין – ענה שמריה כמו יספוק עוד בדברי שמשון – – אך לא, לא! – קרא פתאום – לא אוכל האמין בדבריך, כי אם כדבריך כן היה, למה זה שב והתהפך בלילה לאיש אחר וידבר טובות על כל שוכחי אלהים ותורתו ויהלל את הימים הראשונים כי אז למדו חכמי ישראל גם חכמות ושפות? היש עוד בפיך תוכחות על זאת? ביום קצף עליך על כי אמרת להוכיח לו נערה אשר למדה לשון ובלילה היה פתאום לאיש אשר אך באלה נפשו חפצה, ומה תשיב לי על הדבר הזה? –

– אני אשיבך כי במקום תורה שם גם חכמה – ענה שמשון כמנצח – הוא האמין בדברי גם לא האמין, כי על כן בקש לדעת אל נכון אם ככל אשר אמרתי אמת היא, ועל כן בחר בלשון ערומים, במקום תורה שם חכמה, וידבר טובות על השפות והלשונות למען ישמע מפיך דבר ברור אם תנחם או אין, ובלי ספק קוה גם לשמוע מחשבות בתך על הדבר הזה, אם תנחם מדרכה או אין, הלא עין בעין תראה כי כן הוא! האין? –. שמריה עוד נבוך היה אם לתת עוז לדברי השדכן אשר מצאו מסלות בלבבו, אבל ראש הישיבה מהר ויחליט, כי כל דברי שמשון המה כדברי האורים כי אך זאת היתה מחשבה ישעיה, ובכן עשה שמריה שלום את השדכן, ובלבו גם את ישעיה, ויוסיף דבר עמו ועם ראש הישיבה על דבר ההתחתנות, עד אשר הכה השמש בפטיש על השלחן לאות כי עוד מעט יחל החזן בתפלת הערב. ביום הזה לא שמרו שלשת המדברים את תפקידם כמו בכל שבת לזמר מזמורי תהלים עד תפלת הערב כאשר עשו כל הנקבצים, כי בדבר מצוה התעסקו, בשדוך הבנות, ובלב מלא שמחה התפללו שלשתם תפלת הערב, כי כמו אבן מעמסה הוסרה מעל לבם יחד.

אבל לא רק בבית התפלה נמצא מלאך מליץ כזה לישעיה להגיד לו ישרו, גם בעזרת הנשים נמצאה מגדת לו ישרו בכל לבה, היא אשת ראש הישיבה בדברה את צביה אשת שמריה וברוממה את הבחור תחת לשונה מעל כל הבחורים אשר ידעה, כי לפי דברי אישה אין מי ישוה לו, ולו היתה לה בת כי אז חשבה זאת לה לאושר אין קץ למצוא איש כזה לה, ולו היה לה בן כמוהו כי אז לא קנאה במלכה ובת מלכה, ועוד דברים כאלה אשר היו לצביה למשיבת נפש, ואחרי תפלת הערב הלך שמריה ואשתו והשדכן אל ראש הישיבה להבדיל על הכוס ולהתיעץ על דבר הגבלת עת התנאים, ובעת הזאת למדה גם מרים להבדיל בין קדש לחול בין ישראל לעמים…

פּרק אחד-עשר: רחמי הוֹרים

ענני האופל אשר הקדירו מעט קט שמי אושר שמריה ואשתו כלו וילכו מפני האור אשר האיר לו שנית. המנוחה על דבר בתו שבה ללבו, אין עוד דאגה על אודותה, כי כבר היא כמו יעודה לישעיה אשר יצא ככסף מזוקק מלפני כסא רבי שמשון וראש הישיבה אשר דנו יחד דינו למזור, ועתה הלוך ילך בשמחת לבב אל ביתו לבשר לבתו, מקור שמחתו ואשרו בחיים, את הטוב הרב הנכון לה בנפלה לחבל לאיש אשר יהיה אדם המעלה בישראל. הוא כאב רחום ואוהב את בתו באהבה אין קץ מאן לעשות כיתר האבות לבלי השמיע לכלה דבר מכל המדובר בה עד ליל התנאים, רוחו השקט לא יכול עד אשר ירנין לב בתו בשמחה הגדולה עוד בטרם באה, וברעיונות כאלה הלוך הלך ורנן זמירות מוצאי השבת ורעיתו אף היא תענהו בקול דממה דקה עד אשר נקרב אל ביתו ויבהל ויפעם וכמעט לא נותרה באפו נשמה.

בלהה הזקנה אשר אמנה את מרים בת שמריה היתה כאם לכל הבית, היא היתה אומנת שרה אם צביה וצביה ומרים, לששה דורות היו עמוסים מני רחם על זרועותיה, ומי זה יתפלא אם גדול היה כבודה בית, אף כי לא מבנות ישראל היתה. היא ידעה כל חוקות בני ישראל ודקדקה מאד בהשגיחה על המבשלת במלוח הבשר ובכל יתר דיני כשר וטרפה, היא למדה את הקטנה לברך ולקרוא קריאת שמע ותדבר בשפת יהודית כיהודיה וכמעט שכחו כבר כל בני הבית כי בלהה לא בת ישראל היא, וגם היא אהבה את הילדות, כן כנתה את האם והבת, כמו לו בנותיה היו, ואחרי כי הנה כבדוה ויאהבוה לכן גמרה כבר בלבה אומר למות בבית אשר בלתה בו כמעט כל ימיה, כי הבית הזה נחלת צביה מאמה. בת שמונים היתה בלהה בעת ההיא ובכל עת אשר זכרה את אשר יקרה אותה אחרי מאה ועשרים שנה השיבה נפשה בתקוה טובה כי בניה יקברוה בכבוד ויבכו לה, אך באמרה בניה לא זכרה את בנה הבכור אשר לקח בערמה את נחלתה ויגרשנה מעל פניו, גם לא את השני אשר את אצילים יתהלך ובשם בן סוסי יתפאר ואשר נזהר מפניה כמפני מלך בלהות לבל יודע מי היא אם אמו, לא אחד מאלה זכרה בעת ההיא, כי אם את שמריה וביתו אשר טובים היו לה מעשרה בנים, ומה גם בימים האחרונים האלה ראתה ונוכחה מה רבה אהבתם לה, עד כי לא שלחוה לבית החולים בחלותה את חליה זה ירחים אחדים, כי אם בביתם סעד ואותה על ערש דוי וישמרוה כבנים נאמנים, ומרים בלתה רוב היום אצל מטתה ותהפוך משכבה ותשקנה את השקויים, אשר על כן לא לעתים רחוקות התגלגלו דמעות מבין עפעפי הזקנה בהביטה באהבה ותודה אין קץ בפני מרים המפיקים חיים ועלומים והיא תנזר מהתבל להושיע לזקנה חולה ובת אמונה אחרת. ובכל זאת לא שכחה בלהה אף רגע, כי היא נולדה וגדלה על ברכי אמונה אחרת, לא הוקירה רגלה אף פעם אחת מבוא לבית תפלתם בכל יום הראשון וביום חג ובבכי ותחנונים שפכה שיחה ותבקש סליחה ומחילה וכפרה על כי תבלה ימיה את בנים אין אמון בם, וגם בעד הבנים האלה התפללה אל גואלה כי יפקח עיניהם ויראם את הדרך המוביל אותם אל גן עדן, לבל יתעו עוד כצאן אובדות בדרכי אמונה אשר אך לבור שחת יובילום. אלה היו תפלותיה ותחנוניה כי איככה תוכל לראות אנשים תמימים וישרים כאלה יורדים יחד אל בור תפתה לעולמי עד? ותקוה חזקה החיתה רוחה כי עוד תחזינה עיניה היום אשר בו תפקחנה עיני בת שמריה. אבל עתה בחלותה ובדמותה כי יומה האחרון לא יאחר לבוא ותקותה עוד לא באה, עתה צר לה מאד ועל זאת הורידו עיניה פלגי דמעה, אולם היא שמרה לפיה מחסום לבל תודענה מחשבות לבה, אף כי לא כלאה רוחה מהשמיע למרים חין ערך אמונתה אשר אך היא תתן לאדם האושר הנאמן בצל שדי ומרים לא השיבה אותה דבר כי יראה פן תדאיב לב החולה, ולשמחת לב כולם החלה הזקנה לחדש נעוריה ומיום ליום הלכה הלוך וטוב עד כי כבר החלה לרדת מהמטה ולשבת שעה ושתים, על הכסא. מאז חלתה הזקנה ידעו שמריה ואשתו כי מרים תמאן לצאת החוצה ואף לשוח ביום השבת, כאשר עשתה תמיד יחד את הזקנה, לא יצאה עוד, אך תחת זאת יצאה בכל שבת אחרי הסעודה השלישית לבדה אל בת שבע והזקנה ידעה זאת והסתירה הדבר בלבה ולא נודע הדבר כי בת שבע תבוא אליה והיא הולכת אל ביתה. וגם עתה בטחו שמריה ואשתו בלבם כי בתם תשב אצל מטת הזקנה ותשיחנה, ומה נבהלו בשמעם קול תאניה יוצא מביתם, זעקת שבר תזעק הזקנה ותפרש כפיה בעמדה הכן לפני המטה ובה תשכב – מרים בתם.

כמשתגע התפרץ שמריה אל תוך הבית ויתנפל על המטה ויחבק את בתו בכל מאמצי כחו כמו קפץ להצילה מידי חומסים וילחצנה בחזקה אל לבו בקראו בקול קורע לב: בתי, בתי, מה היה לך בתי? מי המית את בתי? הוי מי שלח בה יד, אגזרנו לגזרים, אשפוך דמו כמים, בתי בתי! – בקראו כזאת שכח כי מבלעדי בתו עוד אשה לו והיא תתעלף וכל רוח אין בקרבה, ברגע ההוא מתו כל חושיו בקרבו ורק רגש אחד נותר לו, והוא כי בת לו וכי היא בצרה גדולה אשר לא ידע שחרה. הזקנה מהרה לעזרת צביה וברגע ההוא שבה גם המבשלת אשר יצאה לבקש את שמריה ואשתו וגם היא חשה לעזרתה, אך הזקנה הדפתה בקראה: למה תעמדי בול עץ, מהרי, רוצי הביאי הצוענית, את הקדר, קחי מטפחת ללחש מעין הרע הה! עין רעה אכלה את בתי, עין רעה, עופי בכל כחך למלחש מעין הרע, הביאי אנשים! – ברגע ההוא פקחה צביה את עיניה ובראותה את מרים חבוקה בזרועות אביה התנשאה ותרץ אליה כמו לא התעלפה זה עתה ולא קרה לה כל אסון.

פני מרים היו כלהבים, לחייה כאש אוכלה ורוח אפה כאש קודחת, עיניה סוגרו ושפתיה תמללנה דברים זרים ונוראים מאד: ידעתי כי רמוני, המה רמוני, יהודים, לא אשמע בקולם, גללון ידבר כזב, אבותי הסיתו אותו בי, יחד נרוצה, נלכה במחול, אמונתנו תובילנו לשחת, לשחת, לשחת, אחותי, בת שבע, אשמע, אשמע, גם אמיל יהודי הוא, לא אשתה – – וכאלה רבות מללו שפתיה, גם נסתה לרנן ולשחק ולנשוק את אביה בעת אשר עיניה עצומות. אחרי רגעים אחדים בא המלמד אשר הלך ללוות את הנער הביתה אחרי אשר גמר חוק למודו, כי בימים האלה אחרי שבת בראשית יחלו הנערים ללמוד גם בלילה, בראותו את המבוכה מהר וילחש על ראש מרים להסיר ממנה חצי עין הרעה אשר פגעו בה ויגהק ויפהק בלחש, וזה היה לו לאות נאמן כי מעין רעה נפגעה, גם הצוענית באה ותעש כוונים מדונג ובדיל ותלחש ותעשן אותה בעשן שערות עזים, ואחריה באו גם הקדר (כן יכנו לישמעאלי) ובעל השם, ואיש איש בא ברוב סגולותיו וחכמתו, אך כל אלה עוד טרם יועילו לה, היא מדברת מתוך אש הקדחת דברים זרים כבתחילה וכולה כאש לוהטת. בין כה וכה נקבצו ובאו שכנים ושכנות, ותהי מהומה גדולה בבית, איש איש חוה דעתו בקול רם ובהתלחשם איש באזני רעהו, לפי דברת האחד דיבוק דבק בה, והשני לא כן ידמה כי אם כי לץ הבהילה, והשלישי ראה כזאת כבר פעמים רבות אבל לא ידע יכנה את המחלה, והרביעי יניע ראשו ויאמר כי יספוק מאד אם תקום מהמחלה הזאת, אחרי כי היא לא חלתה מעודה, וכן הוא תמיד באנשים אשר לא חלו מעודם כי בחלותם אז לא ירדו עוד מהמטה. ובעודם מחוים איש איש דעתו והנה גם שמשון בעל הרפואות בא ובראותו את כל המהומה מהר ויטהר את הבית מהאנשים הזרים אשר חרפוהו ויקללוהו מאחרי הדלת והמזוזה וינס להרגיע מעט רוח האב והאם וישמיעם עצתו למהר לשלוח רץ להביא את רבי מלך הרופא.

הדבר הזה החיה כרגע רוח שמריה אשר עמד כאיש אובד עצות ותקוה באה בלבו כי רבי מלך יביא רוח חיים לבתו, אבל כרגע נפלו פניו כי זכר כי רבי מלך יגור בעיר אחרת ועד אשר יבוא תעבורנה עשר או שתים עשרה שעות ומי יודע מה יקרה בעת הזאת?

– עוץ עצה רבי שמשון, עוץ עצה ואם אין מת אני מצרה ויגון, קח את כל אשר לי, כל אשר לי וגם הבית אתן כפרה, לך מהר, רוץ וצוה לאמר תהלים בכל בתי התפלה, יקרעו הקברים ויקראו בחזקה אל אלהים בעד בתי, למה תעמוד רוץ! לא, עמוד! גם ישלחו רץ אל רבי מלך הרופא, מהר, וגם ישנו שמה, עד מהרה – –.

– לא, לא! אל ישנו שמה – קראה הזקנה בתחנונים כי שם קדוש הוא, מרים שם קדוש הוא ויגין עליה, אל ישנו שמה, ואתה נדר נדר נרות גם לבית תפלתנו ואלהינו ישלח לה עזרתו –

– הס זקנה! אל תדברי הבלים – קרא שמשון והוא עורר את שמריה ממחשבותיו, כי בעת ההיא נכון היה לעשות גם כדבר הזקנה אם אך תקוה נשקפה לו להציל את בתו, אך דברי שמשון העירו רוחו לשפוט מישרים ויקרא שנית: אל תזעק עליה ורוץ עד מהרה –. שמשון יצא לעשות כדבר שמריה, וראש הישיבה ואשתו באו הביתה כי הקיפה השמועה את כל העיר וגם עדיהם באה וימהרו לבוא. ראש הישיבה בראותו את אשר נעשה נגש אל שמריה ויאמר: ולמה זה הנחתם אותה תחתה עד הנה בבגדיה והיא אזורה באזור על מתניה אשר ילחצנה עד מאד? הסירו כרגע בגדיה – אחרי אשר עשו כדברו שאפה מרים רוח כמו רוח לה ותפקח מעט את עיניה ואור הופיע על פני כל העומדים.

– ומה צוית עוד? – שאל ראש הישיבה.

– האם אדע עד מה? – אני צויתי לשלוח להביא את רבי מלך הרופא, ולאמר תהלים –

– טוב הדבר, אבל בין כה וכה הנה רופא יש בעיר ולמה תחכה? –

– מי? המומר? קראו שנים מהשכנים אשר נותרו עוד בבית, אבל שמריה התעורר ויקרא: אין חולה עלי ואין צר בצרתי, איש לא הזכירני כי רופא יש בעיר, ואם גם אלף פעמים ימיר דתו גם אז אתן לו כל אשר בידי ויחיה את בתי. רוץ נפתלי והביא את הרופא –. בלי חמדה יצא המלמד לקרוא לרופא, כי מה חפץ עוד ברופא אחרי אשר הוא לחש לה מעין רעה, ומה תמצא יד הרופא לעשות יותר? ובכל זאת לא מרה את פי אדונו וילך ויבוא את הרופא.

הרופא אשר היה איש צעיר לימים התבונן באספה ובצוענית ובבעל השם והקדר ושחוק קל עבר על שפתיו בגשתו אל המטה. הוא הטה אזנו ללב מרים למען ישמע בדפקו וברגע ההוא שלחה ידיה ותחבקו בכל כחה בקראה: משכני, אחריך ארוצה, ארוצה, אמאס בגללון ולא אשמע בקול הורי, משכני – ולא הוסיפה דבר כי נתעתה בקיאה ותגאל את המטה ואת הרופא מכף רגלו ועד קדקדו. הוא נסוג אחור וינגב את בגדיו במטפחתו ועל פני כולם כסתה אימה חשכה.

– חלי-רע חלי-רע – לחשו איש באזני רעהו.

– ומה תאמר אדוני הרופא? שאל שמריה בחרדה.

– מחר תשוב לאיתנה, תנו לה את השקוי אשר אכתוב על המגלה ומחרת בבוקר תקום ממשכבה בריאה אולם –. אף כי פני שמריה העידו בו כי לא יאמין אמונה אמן בדברי הרופא, וכל הנאספים ראו עין בעין כי אך משלה הוא את נפש האב בתקוה טובה בכל זאת הודה לו שמריה ויטהו הצדה וישאלהו: אנא אדוני הרופא, הגד נא לי מה היא מחלת בתי ואל תכזב ויהי מה –

– אבל האוכל להגיד לך – ענה הרופא.

– אנא השמיעני ויעבור עלי מה! – קרא שמריה בקול תחנונים ובדמעות עינים.

– אם כן הבה ואלחש לך באזניך – הרופא לחש לו באזניו דברים אחדים ומכת לחי גדולה היה המענה אשר השיב לרופא. שתי פעמים מרט לחייו ויחזיק בערפו וישליכהו החוצה, וכל העומדים נבהלו נחפזו ויקראו איש לרעהו: הוא משתגע!

תם החלק הראשון

א: שְׁנֵי הַמּוֹרִים

הראית בן אדם יצור קטן בידים יתפש חוטי ארג שהוציא מקרבו דק מן הדק כמעט עין לא תשורם, ימשכם, יפרשם עדי אחד באחד יְדֻבָּקוּ ויהיו למעשה ארג – בית עכביש הוא מחסה ומשגב ליוצרו; אבל גם רשת פרושה ליצור קטן אחד, אשר ירון, יריע, יחול במחולות וזמר על פיו ובאפס נלכדו רגליו, זמירו יאסף, קולו יחבא ועל ראשו יאטר שודדו פיהו ויאבד לנצח – אבל גם רוח קטן כמוץ יסער את השודד וביתו ותהי לדל תקוה.

חוטים דקים מאלה נסתרים מכל עין ישזרו במחשך, יחד ידבקו, מבלי משים יגדלו ויתעבתו ויהיו לארמון עז, משגב לחוסה בו, או מצודה פרושה לנכשלים תמימים עוברים בטח; מפעל כזה יד הזמן תוציאהו, אשר סתר תשים על מעבדה, במחשך תשזור, תארוג ותשלב חוטיה אחד באחד, עד כי תוציא פעלה למענהו – תעצומות ועז להאחד ומכשול רע לרעהו; אבל גם פעל כזה תפיץ סערה בהגיחה מחדר התהו, סערת המקרה תעבור ותשטוף פעולות כאלה לאין קץ ויעלו בתהו ויאבדו.

גם בני האדם במעבדיהם האם לא להם ישוו, לעכביש והזמן? ואם גם יגדלו במעשיהם מהאחד ועד גבורת השני לא יבואו, האם לא ישא רוח לא לעתים רחוקות אותם ופעולותיהם וארמנותיהם, עד כי גם זכר לא יהיה להם?

מהומה ומבוכה היתה פתאם בבית הישיבה בעיר שתיקא; הנערים יחפזון והילדים איש אל אחיו יתמהו ויסתתרו תחת השלחנות והספסלים ובין התנור והכותל, איש את אחיו ידחקון וילחצון כצאן אובדות עת יפרץ זאב ערבות בעדתן, ראש ורגל יחד ירבצו ושוק יתמך ירך, ויחד במחבואם ברעדה יחילו, ובכל זאת תחדורנה עיניהם להתבונן במורם, אשר הביא בלהות צלמות לבית ההוא אשר שלום בקרבו תמיד.

על הבמה אשר בבית בַּתָּוֶךְ ישב ראש הישיבה על הכסא של אליהו ויהגה בספרו ולמראה עינים היה כל לבו שקוע בספר אשר לפניו, עד כי לא ראה את כל הנעשה בביתו, לא התבונן להמבוכה הגדולה אשר נהיתה, השאון לא העירהו וגם השטן המפריע כמו לא בא. הוא ישב במנוחה, ראשו נשען בין שתי כפות ידיו ולא הניע יד או רגל זה זמן כביר.

– הס נפתלי! קרא נער אחד תחת השלחן לרעהו בקול דממה – רבנו יישן ואל תקיצהו משנתו –

– שים בעפר פיך, לץ – ענה השני – הגם ברבנו תשלח לשונך? הוי איש לא ידע בשת! -

– ועל זאת תהיה למגיד ומוכיח בעיר – קרא השלישי – הן זה כבר יבקשו ראשי העדה מוכיח להם -

– דג מלוח! הגם פה תקרא למצה? –

– דג סרוח! הגם פה תרים ראשך? –

– החרישו יחד, שובבים –

– צדיק הוא, חסיד הוא, יבנה ביתו בקרוב – החל לשיר נער אחד בקול דממה, ויתר השוכבים תחת השלחן שחקו, מלבד הנער אשר עליו כונן הלעג, הוא שלח ידו וימרוט בשר בוזהו, וכרגע והנה המלחמה ערוכה, זה יבעט ברגליו וזה ישוך בשניו, זה ידקור באצבעו ורעהו יהדוף בצד ובכתף, עד כי השליכו איש את רעהו ממחבואו ועל הארץ התגוללו וחרפות וגדופים המטירו איש על רעהו כמטרות עֹז – וראש הישיבה עודנו תפוש ברב שרעפיו ולא יראה ולא ישמע.

בצד ארון הקּדשׁ המפֹאר בכתֹבת קעקע על העץ מעשה צעצועים, שבו יֵרָאוּ צפרים עפות – ודמות חמור להנה, ואריות נוראים אשר לשונם עד מצחם תשתרע ועליהם נשר ארך הזנב וקצוץ כנפים יסוכך באברתו. גם על העמוד אשר לפניו עמדו שני בחורים, אשר לפי מספר שנות שניהם כבר הגיעו לבינה, ויתלחשו בקול דממה אשר הגיע עד אזני כל הנמצאים בבית, מלבד אזני ראש הישיבה, הנה כמו אטומות היו ולא שמע ולא הקשיב מאומה. שני הבחורים האלה הראו אֹמץ לבם כי לא הסתתרו ככל יתר חבריהם, אבל כל זאת על עמדם עמדו ולא נֹעזו לגשת אל האיש אשר בהופיעו בבית הֵסַב את כל המבוכה.

ראש הישיבה היה כאיש נדהם, כל הלילה לא שכב לבו מאז שמע דברי הרופא אשר לחש באזני שמריה ואשר מצא מחיר הלחש הזה שתי מכות לחי ואשר בעבורן הובא שמריה היום אל שופט העיר להשפט את הרופא. שמריה שב ונחם אחרי רגעים אחדים מפעולתו וירא ויוכח כי לא טוב עשה, ומה גם לאור הבקר בראותו עין בעין כי כדברי הרופא כן היה ואך לשוא דרוש דרש בצוענית ובעל שם וקדר, גם למותר יהיה רבי למך הרופא אשר עוד מעט יבוא, כי מרים כבר קמה ממטתה, ואם כי פניה זועפים בכל זאת ראו כלם כי עוד בצל החיים תתלונן, הוא ראה את עותתו ויכהו לבו מאד ובכל נפשו נאות לבקש סליחה ומחילה מאת הרופא וגם לקדם פניו במנחה, אבל לבו היה מלא יגון וצרה עד כי לא נתנו לחשוב מחשבות אחרות – בתו נשקה את הרופא לעין כֹּל וכל בני העיר ידברו בה היום ותהי נגינת כל יושבי שער, זאת ידע נאמנה, עתה לוא תקפתה מחלה עזה ותשליכה על ערש לא נאנח עוד כאשר נאנח על מִהרה לקום ממשכבה, לוא חלתה כי אז אמרו כלם כי אך אש הקדחת הבעירה יקוד בעצמותיה ותעוררה לעשות זרות ולדבר תהפוכות, ועתה כאשר היא בריאה אולם! ומה גם בהודע סבת מחלתה אתמול, נורא הדבר מאד! שמי הצלחתו קדרו ברגע אחד, לא אב שמח ומאֻשר בבתו הוא עוד, כי אם אב הולך שחוח, קודר בלחץ לבב נורא! בתו תהי למלה בפי כֹּל, בתו אשר אמר כי באשרה מאשר יהיה בכל ימי חייו, בתו עשתה מעשה אשר לא נשמע בכל ערי מושבות ישראל כי בת ישראל תעשה כזאת, בתו תהי לחרפה וקלסה והוא חרפתה ישא, וגם עונותיה על עצמותיו יהיו. במארת אלהים ארר בעת ההיא את אֵם בת שבע, כי אך היא היתה המדחת להדיח את בתו אחרי שפות זרות, גם פני אשתו היו לו למחתה כי היא עזרה לרעה. האשה ישבה בפנת חדר ותבך תמרורים, והוא, אישה אשר אהבה עד הנה כנפשו וכבדה יותר מנפשו כמצות חכמינו, הוא יעמוד מנגד ועוד יחרוק שן, עוד יקצוף עליה ויקנא בה, על כי עיניה תרדנה פלגי דמעה, לוא נפתחו גם ארבות עיניו וראשו היה למקור מים אז אולי שב ורוח לו, אבל כאבן מעמסה לחץ לבבו בחזקה עד כי כמעט לא יכול השיב רוחו ובכל זאת אין דמע בעפעפיו, ולא לפלא הוא כי בעת ההיא שכח את הרופא ואת אשר עשה לו, עד כי הזכירהו משרת בית המשפט את מעשהו אמש.

הקריאה הזאת לא הרגיזה לבו, אף כי ברגע ההוא נדמה לו, כי שאול חטא במעשהו ועד ירכתי בור כלא יבוא לארך ימים, אך ברגע ההוא בחר בכל לבו בבור כלא, להותר במחשך מהביט עוד בפני אדם ויקם וילך כרגע מבלי דבר דבר את אשתו ובתו אשר נבהלה מאד בראותה את משרת בית המשפט, כי לא ידעה עד מה ותשלח ידה להחזיק באביה, אבל הוא אם כי לא הדפה בעברה אך הסיר ידה מעל ידו ויצא נאנק דֹם מהבית. וראש הישיבה אשר היה אוהב נאמן לשמריה וקרוב לאשתו נשבר גם הוא על שברו, אחרי שמעו דברי הרופא, ובעת אשר שמריה דמה כי אך מתאנה הרופא לבתו וַיַשְׁלֶה נפשו כי רבי מלך ישים לאל מלתו בעת ההיא החלה דאגה לשבור את לב הזקן ולא ידע מנוחה כל הלילה, ולאור הבקר מהר לקום וללכת אל הרופא לבקש מלפניו כי יסלח לשמריה על אשר הכלימהו ברגע באפו ואשר נכון עתה לכפר פניו כאשר יבקש, אבל הרופא ענהו בגאון: אני אַראֶה להנבזים האלה אשר יבזונו וידעו מי אני, נקם אקח, נקמת כבודי ולא אשוב ואז אתן מורא בלבם וייראוני. לשוא שחת הזקן את דברו ויראהו לדעת כי טוב לו לעשות שלֹם את איש נכבד כשמריה אשר יכיר לו טובה וישלם לו כפעלו וגם הוא יעשה ככל אשר תמצא ידו לתת לו מהלכים בין עשירי העיר אם אך יאות לו לדבר הזה לסלוח לשמריה אשר לא ידע ואשם; כל אלה היו לשוא, כי הרופא באחת גזר אֹמר לנקום נקם ויתן בקולו גם על הזקן הרודף שלום לבל יוסיף להלאות נפשו באמרי הבל כאלה כי לא יצלח להשיב לבו. ובכן יצא הזקן במפח נפש מאת פניו, ולא רק על שמריה חרד פן יִוָסֵר כי אם על מרים ירעה לו נפשו, כי הרופא אביר הלב הזה יגלה חרפתה בקהל, ובבאו לבית הישיבה באה דאגה חדשה בלבו: מה יענה ומה יאמר לישעיה? – זה ירחים אחדים טוה וארג במחשך כעכביש לבנות בית לתלמידו אהוב נפשו ועתה באה סערה ותסער אותו ממקומו. מעיניו לא נסתרה אהבת ישעיה את מרים, אבל היצדק בעשותו זאת בעזרו על יד השדכן לפרוש מצודה רעה לפעמי התם הזה, הן גם באהבתו לשמריה ובתו לא יוכל לכזב לנפשו ולאמר כי טובה האשה הזאת ולא כמצודה וחרמים תהיה לישעיה, ואם אין? הלא נטל עליו להשמיעו מדוע זה סר לבו פתאום מאחריה, ואיך יוכל לשאת חרפה על קרובו ולגלות כלמת בתו? ואל המחשבות האלה נלוו עוד אחרות, זכרונות ימי נעוריו אשר דמה כי כבר נשכחו כמת מלבו קמו שנית ורוח חיים נפח בהם ויעמדו מול פניו כמו חיים. לפניו ישתעשע נער קטן מחמל לב הוריו ושעשועים לכל רואיו בבית מלא כל טוב, עשר ויקר יֵרָאוּ בכל פנה, אב זקן ונשוא פנים בעיר יחבקהו, אשה כבודה תפארת נשים בחכמתה ובצדקתה תנטלהו ואומנת מחלצות תלבישהו, וכבן מלך ינשא על כתף מהמון משרתים ומשרתות, מי זה הנער? – בחדר מפֹאר בכל כלי יקר ועדי ישב עלם לפני מורהו איש תאר וחכמתו תראה מעיניו, הוא יחנכהו בתורת ה' וישיש על כל מוצא שפתי הנער, אשר חכמתו תפרוץ חוצה וכבר יצא לו שם בעיר, ואביו יבקש לתת לו לוית חן וישקהו גם ממבוע הדעת, ומורים משכילים ילמדוהו שפה ולשון ודעת וירנין לב הוריו ומוריו. בן מי זה העלם? – בחור מלא ברכת ה' יצא לשוח ברחובות קריה כבן אחד הפרתמים, יעבור בסך במרכבות מרקדות, ירכב על סוס אביר כגבור הודו ותפארתו תבענה לו אשות חן ומי זה יערב לבו לאמר כי הבחור הנעלה הזה לישראל הוא? מי זה יעיז פניו לחשוב גם אותו בין בני העם הנבזה והנמאס כראי? מי זה יבער ויכסל להאמין כי שפתי הבחור הזה אשר גבֹהה גבֹהה תדברנה במושב שרים, כי השפתים האלה תשמענה גם תורת ה', כי הראש הזה אשר ינשא על כתפו בגאון הוא ראש אחד מבני העם אשר זעמהו אלהים וישחהו עד לעפר? לא אחד! הבחור הזה מבחורי ראשי חמדת הארץ הוא, בן הארץ הוא אשר נפשו תלהט גחלים מרב אהבתו אותה, אשר על מזבחה יקריב הכל, אשרו ועשרו, משפחתו וחייו, ואת עדת קושרים במלכם הוא נמנה, את אצילי בני פולין יתהלך בסתר בחביון הקושרים קשר ויקרא קשר, בסופה וסערה דרכו, בקולו יַרְעֵם נפלאות בשבתו במושב היועצים וידו תגבר חלים בשנותו צור חרבו, לא לישראל הוא! הן כבר דנו דין העם הזה, כי אך לסחור בתרמית ולהלות ברבית נוצר ותעודתו היא אך לשאוף חיל זרים ולוא לעם הזה היה איך יפזר הון עתיק אשר אצרו לו אבותיו? הן כבר היתה למלה כי מוג לב ישראל, מקול רעם יחת וברק חנית יהלוך עליו אמים, ואיך ישא זה נדן חרב על ירכו והלהב מתהפכת בידו? מי לא ידע כי מאוס ימאס ישראל בדעת והוא בשם ההשכלה ידגול, ישא נסה עד למרחוק וישבע בשבועת האלה לצאת בצבא על אויביה עדי יגבר עליהם ויכריעם או עד אשר יפול שדוד לפניהם. אמנם כן! לא לישראל היה בעת אשר הקריב כל קרבן, אבל לישראל נהיה ביום השלוּם, ביום אשר דִמוּ הקושרים חבריו כי כבר השגו חיל וידם רוממה, בעת אשר האמינו כי שבט מושלים בידם נתּן אז לא הכירוהו עוד, ואל ארץ ישראל גמרו אֹמר לשלוח אותו ואת עמו, את בית אביו שלחו באש וישמו את נוהו, פליט יְיָם¹ ינוד עתה מארץ לארץ ולישראל הוא, כי אך בהם ימצא עזרה בצרה, רק המה יחוננוהו ולא יתנו למוט גויתו כאשר מטה נפשו, ומי הוא זה? האם הוא אשר שב לארצו שבע יגון וכעס ומכאובים וישוב לעמו ויבחר במלבושיו ויהיה לרועה לצאן מרעיתו בהישיבה? הזה הוא האיש אשר ישב עתה על הכסא של אליהו? – כמקיץ מתרדמה לקול רעם קפץ הזקן ממקומו – ועתה ראה את כל המבוכה וירא גם את האיש אשר מבוכה תקראהו לרגלו – את שמעיה איש חמודות ראה עומד לפניו! –

שמעיה עמד עד כה נדהם ויתבונן לכל קצות בית התפלה, להשלחן הגדול המשתרע ממערב עד מזרח, הרקוע פחי-ברזל והמגאל מאד, על גבו בַּתָּוֶךְ יעמוד מוט ברזל ועליו ארבעה קני מנורה איש ממעל לרעהו, אשר בהם ישימו נרות ויאחדו את הפתילה מהנר האחד מלמעלה אל הנר השני מלמטה, נר בנר ידוּבק, למען אשר בהדעך אור האחד אז תאחז שלהבתו כתמה בפתיל רעהו ויעלה נר חדש עד תום כל הנרות, לבל ישבת אור מבית התפלה ביום השבת. שמעיה התבונן זמן כביר בהמנורה הזרה הזאת אשר לא ראה כמֹה וכמעט מבלי משים עלה על לבו הרעיון: האם לא מופת תהיה המנורה הזאת לבני ישראל? דור יסוף ודור חדש יקח מקומו, ודור לדור יְתַוֶה אור ה' אשר הופיע לארץ על ידי תורתו. אל תאמר הנה מת הדור ואבד שמו, כי פתילו לא ינתק, הוא נקשר אל הבא אחריו ומאורו יאציל עליו עד דור אחרון, כי על כן לא יאתה לישראל לאמר לו: הנה עת חדשה באה לך. עת חדשה תבוא לכל העמים אשר ישנו פניהם ודרכיהם כמו לבוש, אבל בישראל ערוכה ושמורה תורת העת הזאת כבר בתורת העתים אשר עברו, והחיים ידרשו תמיד אל המתים, בלי הפוגה יביטו לאחור כי לא יבושו. כה חשב לבו רגעים אחדים אבל כאשר השפיל להביט על השלחן ואת החלב אשר הָמַס בחֹם המנורה יגאל את פני השלחן ראו עיניו, ואל הספון הביט והנה חשך משחור תארו מעשן הנרות, אז כמעט נבהל ויאמר: אכן זה הוא פרי החום הרב, הוא יַצֵת שלהבת תחת להחם בנחת, יגאל ויעיב תחת להפיץ אור יקרות. בחשבו מחשבות כאלה שכח איפו הוא ולמה זה הוא בא הנה, עד אשר העירהו ראש הישיבה בגשתו אליו.

רבי גבריאל ראש הישיבה השתומם כמו תלמידיו בראותו את פני שמעיה בבית הישיבה, ולא נעים היה לו לראות פניו במקום הזה הרבה יתר מאשר לתלמידיו, כי גם בעיניו היה האיש הזה אך כמבשר רע, כשמח לאיד התורה וכמבקש מפלתה, ורבים כמֹהו כבר ראה בימי חלדו ועתה בקש בכל לב להתרחק מהם. מיראה פן יַתְעוּ בספק לבו, או פן יזכירוהו זכרונות אשר כל לבבו יבקש לתת להם קבורת עולמים? מי יודע?.. אבל בכל זאת הבליג על מחשבותיו ויגש אל שמעיה ויאמר בקול מנוחה כדרכו: בלי ספק עלה על לב אדוני החפץ לראות מה אלה עניי הצאן עושים? –

– ראיתי והנה הנם נפוצים כצאן ויתחבאו יחד תחת שלחן וספסל, הזאת היא פעולתם תמיד? –

– אם אמור יאמר כפיר בפרצו אל תוך עדרי צאן: הנה העצלים האלה לא יעשו מאומה, רק להסתתר ולהתחבא כל מעשיהם, היצדק? הצאן יחרד ויבהל מפני גאות בעל הכֹּח אשר ישדד רבצם, יעזבם וילך לו ואז ישובו איש אל מקומו בשלום ויעשו כאשר עשו עד כה ויביאו ברכה רבה אולי הרבה יתר מבעל הכח אשר יבוז להם –

– אם כן שמועה לא נאמנה שמעתי מעבירים עליך – ענה שמעיה כאיש אשר בוש משברו.

– ומה היא השמועה? האם הוציאו עלי קול בעיר כי הנני רועה אשר יאמר למכור צאן מרעיתו בלא הון? –

– אני שמעתי עליך כי אתה איש נוח לבריות ומקבל את כל האדם בסבר פנים יפות ועל זאת נשענתי ואמרתי אבקש פני האיש הזה, אשר כמורה נאמן ישתבח בעיר, ובבאי הנה קמת כרגע כאויב לי, כמו באתי להדיחך משאתך או לגזול צאן מרעיתך מידך, או מה הנה הרעות אשר הסבותי לעמי אשר בעבורן יהיה מוראי על פני כלם, עוד בטרם שלחתי יד או פציתי פה לדבר? הן לא נכחד ממך כי גם שמאי אשר לא התהלל ברוב סבלנותו הזהיר לתלמידיו והוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות –

– אם נאמנה השמועה אשר יעבירו עלי או אין, על זאת לא אוכל אני לשפוט, אבל זאת אדע כי אם גם כן הוא, אז רק לצאן מרעיתי אהיה כטל ולא לאלה אשר יאמרו להפיצם מעלי –

– אבל מי זה הגיד לך כי כאויב ואורב פרצתי אל רבצך? –

– הפתגם אשר השמיע המביא אותנו לארץ חמדתנו “הלנו אתה אם לצרינו” שומה בפינו עד היום, מאז ועד עתה ארבעת אלפים שנה נשאל תמיד: הלנו אתה אם לצרינו? וכל איש אשר לא לנו הוא - לצרינו יחשב –

– אבל במה תרשיעני כי לא לכם אני? –

– אני אדמה כי לא רוח כביר במשפט מאד נעלה דרוש לאיש לשפוט כי האיש אשר יִבָּדֵל ממנו, אשר ימאס בכל דרכינו ואשר ילעג לנו בבוז כי האיש הזה לא לנו הוא –

– אבל מתי לעגתי לכם? – קרא שמעיה ברגז – הן תרשיעני בחטאת אשר לא חטאתי ולא עלה על לבי וראשית דבריך אתי עוד בטרם הכרתני והכרתיך היה ריב ומצה, חי נפשי כי לא אבין דרכך –

– לאיש זרוע יאתה לדבר בלעג ולנכה רוח לדבר תחנונים או לזעק מרה; ראשית דבריך אלי היתה לעג להצאן אשר יתחבאו ויפוצו ותאמר כי זאת היא פעולתם תמיד, ואני אשר לא די אמץ בלבי לדבר בלעג קראתי לריב כרועה הנלחם בעד צאן מרעיתו –

– אם הכאבתי לבך בדברי ידאב לבי מאד - ענה שמעיה בהשפילו קולו – אך סלח לי אם אומר לך, כי טפלת עלי חטאת אשר לא חטאתי, אני אשר אחשוב את נפשי כבן ישראל הדבק בעמו והאוהב תורתו והמתימר בכבוד אבותיו והחובב את כל אחיו, אני אמרתי כי אל אחי אדבר ועל כן לא בחרתי בלשון ערומים ומפתח שפתי היה כאשר ידבר אח אל אחיהו מבלי שקול וספור כל מלה כאשר נטל עלינו בשבתנו במושב זרים, ואתה אשר כזר תחשבני חשבת את אהבתי ואחותי לי לחטאה, ואם כן שגינו גם שנינו, כי כאשר לא מצאתי אני את האח אשר בקשתי כן לא תמצא אתה את הזר אשר אמרה נפשך, כי אני לשלום וכן אדבר, ואם תמצא בי דבר אשר לא כן ותוכיחני כאח אז אקבל באהבה ואם אין אז עליך לדינני לכף זכות כל עוד אשר לא מריי בפני יענה –

– אם הרשעתיך חנם אנא סלח לי - ענה רבי גבריאל כאיש נחם מדברו, אבל זאת היא המארה הרובצת עלינו בעת הזאת מארת לב רַגָז, ואיך לא ירגז לבנו בראותנו כי נטיעים רבים בכרמנו ייבשו ויתמוללו ויפרדו מעל גזעם לנצח? בני הנעורים יתכחשו לאבותיהם, הבנים יעבירו את האבות בדרכם ויפחדו מהבט אחורנית פן יראו פני אבותיהם, עצמנו ובשרנו דמנו ושארנו יתכחשו לנו ואנחנו נחריש ולבבנו ינוח? –

– האם תחזה חזיונות את הבאות אשר תקרינה? הן בעיר הזאת אין עוד כל פחד, ישליו אהלי התורה להאבות והבנים גם יחד, והבנות אך אל הבתים האלה הן עיניהן נשואות, ומה לכם עוד? – קרא שמעיה ולמרות חפצו נראה כמו לעג על שפתיו.

– אולי תטיפו אתם שלום שלום ואין שלום, עש אם תחל לשלוח שניה במסתר אז תאכל בלי שאון ובלי משים עדי תהפוך הכל למסוס נוסס ורוח יזרהו כמוץ אז נראה האבדה ואין להשיב. גם בעירנו אין שלום מפחד האויב השוכן בקרבנו, האויב אשר יקים לאויב את הבנים להאבות וימחץ לאין מרפא –

– ובשלמי הרעה הגדולה הזאת? בשל הבנים או האבות? – ראש הישיבה בקש לענות אבל הביט סביבו ויקרא: למה תעמדו ולא תלכו איש איש למלאכתו? – בני הישיבה אשר בראותם כי רבם ידבר את שמעיה והוא לא בלעו כתנין גם לא שלח בו לשונו, הרהיבו עז בנפשם לצאת ממחבואם ויעמדו וילטשו עיניהם להמדברים עד אשר שלחם מעל פניו ואל שמעיה אמר: לכה ונלכה יחד אל מקומי ושם נדבר באין מפריע – וילכו שניהם יחדו וישבו על הכסא של אליהו וראש הישיבה הרים מעט קולו ויאמר: אתה תשאלני בשלמי הרעה, טוב איפא, הבה ואגדך: בשל הבנים! ואם האבות יעזרו על ידיהם אז המה עוזרים לרעה –

– אם האבות יעזרו על ידי בניהם איך ימרדו אחרי כן בהם? הלא על זאת הנך נאנח על כי אויב קם כמטה זעם להקים את הבנים לאויב לאבותיהם? –

– צדקת, כה היה דברי, אבל באמרי “האבות” לא רק את האבות החיים זכרתי כי אם גם את המתים, את הדורות אשר עתה בצל שדי יתלוננו; אם האבות החיים יאמרו להחזיק בידי בניהם לבל יתרחקו עד מאד אז המה מקימים את בניהם לאויבים לנפשם, ואם המה בידיהם ירחיקום מעל גבול ישראל, אז יהיה המה ובניהם אויבים לאבותיהם, כי יסורו מעל כל דרכיהם ויתכחשו להם, ועל דעתי לא טוב הוא הבוגד באביו המת מבוגד באביו החי –

– אם אמנם לא אצדיקך במשפטך זה, כי אמנם רחוק הוא איש אשר יסור מאחרי דרכי אבותיו אחרי אשר עינם לא תוסיף לראות דרכיו ומעלליו מאיש אשר על פני אבותיו יכעיסם וימרר חייהם. הן כל איש אשר לו דעה והשכל יבין זאת כי כאשר איש איש ישנה דרכיו וחפציו ודעותיו בצעדו הלאה הלאה בדרכי החיים, ולא כחפצי הילד חפצי הנער, ולא דעות הנער דעות האיש והזקן, ואם איש איש יזנח את דעותיו וחפצי לבו ודרכיו אשר בהם בחר הוא בְהִשָׁנוֹת העתים, איך נבקש מבן אשר הוא איש אחר כי יבחר רק באשר יבחרו האב? ואם גם נבקש הנמצא חפצנו? או אם בידי הבן להפוך רוחו ולתת לנפשו לב אחר? די לנו די אם הבנים יכבדו את אבותיהם ומאהבתם אותם יעשו גם את אשר לא ינעם להם, רק למען הניח רוח הוריהם, ועלינו לדעת זאת ולחשוב להם לצדקה כי יזנחו חפצי לבם מפני חפצנו, אבל אחרי אשר מלבנו אפס כל חפץ ורוחנו עזבנו ומעשי בנינו לא יהיו עוד לנו למכשול לב, כי עינינו כבר חשכו בארבותיהם ולא תראינה כל אלה, מה ממנו יהלוך אם בנינו ילכו בדרכי לבותם, ואיך נוכל לבקש קרבן כזה מהם כי יבטלו רצונם מפני רצוננו בעת אשר רצוננו בדי שאול אתנו ירד?

– הלא אב הנך ובנים לך וכדברים האלה תדבר?! – קרא רבי גבריאל משתומם.

– ואם זאת תהיה תשובתך על שאלתי? אם שגיתי הבין לי! –

– אם אמנם לא אכחד כי לפעמים לאולת מאין כמֹה תחשב להלחם בדבר שפתים את איש אשר לבו רחק מלבנו ודעותיו מדעותינו כרחוק ארץ משמים, כי אנחנו לא נשוב אליו גם לא נשיבנו אלינו, ואם גם ירבו להעתיר עלינו דבריהם אין בפינו תוכחות, כי דבריהם יעברו מלבנו והלאה ולא יגעו בו ולא יעירו בו מזמה ומחשבה ודבר שפתים לענות. יאמר הצפור להדג: עלה אלי, כי אך טוב להתלונן בין עפאים ולזמר משכיל, להרנין לב כל שומע, ומה נעים הרוח הצח אשר יַשֵׁב מבין צאלי היער! ומה יענהו הדג לוא גם דברה לשונו בחכו? – או מה ישיב הצפור לוא פתח הדג פיהו ויקראהו אליו לרדת אל נבכי תהום כי אך שם חיי נשמות ישאף רוחו? הלא שם ערוך מות עולם לי! יְשַׁוֵּעַ לבו בקרבו ויעתיק מפיו מלים, כן יקרנו גם אנו במלחמותינו, אנחנו נראה אוצר חיים בנחלת אבותינו, התורה המורשה לנו מאבותינו כטל חיים היא לנו אשר תחיה רוחנו, רק עמה נראה חיים ואם יגזלוה מידינו אז הננו פגרים מתים, אז תאבד תקותנו, אז אפס כל זכר לנו, אז נמית בידינו לא רק את נפשנו כי אם גם מאות דורות, את ארבעת אלפי השנים אשר חיינו, נסיר ברגע אחד מעל לוח קורות הדורות והיינו כלא היינו, ועל זאת נלחם בדמי לבבנו וכל קרבן לא ייקר בעינינו, גם את נפשנו ונפש צאצאינו נעלה כעולה כליל על מזבח האהבה הזאת, האהבה לאמנות אבותינו ולתורתם וזכרונם, והנה זה בא איש ושואל אותנו: מה חפץ לכם בזכרונות מתים? מה תועילו לאבותיכם שוכני קבר בהקריבכם נפשכם על מזבח אהבתם? למה זה תזנחו מחיים ומשלום נפשכם ותרדפו אחרי צל עובר ממצבות אבותיכם, אחרי אד אשר מקברים יעלה? עזבו גלי העבר ועלו אתנו על צמרת עץ החיים, אמנם ידעתי כי אין בפינו מלה להשיב למדברים כאלה באזנינו, כי המה לא יבינו איפה הוא מקור חיינו, כי לאשר המה מת יאמרו, אנחנו צור מחצבתנו משגבנו ומעוזנו נאמר, ועל כן לא נבין איש שפת רעהו, ואם כן יקשה גם ממני הדבר להשיבך מלים כחפצך, אבל - - -

– בי אדוני! הן לא בין אלה תשים חלקי שיתכחשו לצור מחצבתם וכל מגמתם להכין קבר לאמונתם, שלם לבי עם אלהי ואמונתי ותורתו כלב כל אלה אשר אמונתם היא אומנתם ואשר על יראתם את אלהים יחיו, או תאמר ככל אלה חסרי דעת או נעוי לב כי לא לישראל אני יען כי לא אלבש מלבוש כמלבושיהם ולא אתערב בהבליהם, יען כי בין אנשים איש אני, אבל את חובותי לאלהי ועמי אני אדע ותורת אבותינו תחיה רוחי כאשר תרנין לב כל הוגי בה –

– ואם בי העון אם ירשיעך פיך? הלא בדבריך שפתיך ברור מללו, כי אחרי מות האבות אז לא נטל עוד על הבנים לעשות כפי חפץ הוריהם, כי המתים אינם יודעים מאומה ואחת היא להם אם כה או כה יעשו בניהם, האם לא אלה דבריך? –

– סלח לי אם אומר לך כי שגית מאד וטפלת עלי חטאת אשר לא עלתה על לבי; אמנם כה היה דברי, אבל לא הצדקתי את הבנים הסוררים המתכחשים לבור ממנו חצבו, אשר יפרו התורה בזדון וימאסו בעמם, כי אם את אלה אשר כמשא כבד כבד מהם לשאת עליהם עול עמסו עליהם אבותיהם בלי דעת. הן לא תאמר כי כל אלה אשר בהם תבחר נפש האבות בעיר הזאת וסביבותיה, אך טוב המה להבנים, כי כל הבל וכל אולת אשר היו להם למורשה ממורים ערלי לב יהיו למעוז ומשגב להעם והדת? לא תאמר כזאת, כי איש אשר תורת ה' בתוך מעיו לא יעשה שקר בנפשו להשמיע כזאת, ואת ההבלים האלה אם יסבלום במנוחה הבנים אשר עיניהם נפקחו וידעו כי אך הבלים המה ורק למען כבוד אבותיהם או למען הניח רוחם ישאו על שכמם משא לעיפה, להבנים האלה תחשב זאת לצדקה, אבל רק בעת אשר נטל עליהם לעשות כזאת, בעת אשר יפחדו פן ימרו וימררו רוח אבותיהם רק אז עליהם החובה לעשות זאת ולא אחרי אשר אבותיהם חדלו מראות ומהתבונן למעשי בניהם, ואם לא כן, איך נמלט נפשנו מכל הבל ואולת, מכל שגיאה וגם חטאת, אם גם אחרי אשר אבד עליהם ועל עושיהם כלח עוד נחזיק בהם רק יען כי הדורות אשר היו לפנינו ואשר הנם כבר שוכני קבר בחרו בהם? ורק על אלה שמתי דברתי ואיך יעלה על לבך לתת אותי כפושע ובוגד באמונתו? -

– ואיך יעלה על לבך כי אני הנני נאנח רק על אשר יזנחו ההבלים? הלא השיבותני בדבריך אלה על כי התאוננתי על הבנים אשר יעזבו דרך אבותיהם ועל האבות אשר יעזרו על ידיהם, ומדוע זה חשבת למשפט כי רק על ההבלים חרדה נפשי, למה לא השיבות אל לבך אולי גם אני כמוך רק את מוסדות הדת אבקש להקים? אבל עוד בטרם התעוררת על דברי חשבתי לענות אותך דבר ולהצדיקך, כי אמנם לא מרֹע לב עשית זאת, ואם גם כפורץ גדר דברה לשונך בחכך בכל זאת לא הלך לבך אחרי פיך, כי אם לא כן כי אז לא באת אלי לדבר אתי ובוז בזית אותי בלבך. אמנם מהשגיאה הזאת לא נקית אף אתה, זאת אגיד לך על פניך, אם אמנם תכבדני כיודע תורה ותחפוץ לבוא עמי בדברים ולהִוכח, בכל זאת כנער אין הבין הנני בעיניך ותדמה כי אם תנסה לתת עלי בקולך כחכם ורגיל בריבות פה אז אסוג אחור ואומר צדקת צדקת, אבל אם כה למה זה הבל תיגע להִוכח עמי? אתה הוצאת דבר מפיך ולא הרבית חשוב ואני השיבותיך על זאת בלי חנף ועתה אם עוד דבר לך אלי דבר כאיש אל אחיהו ואז גם אני אבחרה דברי עמך לבל תאמר כי איש אשר תורת אלהים על לשונו לא יבין דרך הארץ ולא יקבל בסבר פנים יפות את הבאים לדבר עמו, השמיעני מה עמך? –

– בטרם אשמיעך חפצי – ענה שמעיה רכות – אבקש ממך סליחה אם פשעתי באמרי פי, אבל אני לא אדע בנפשי כל עון, כי אתה לא השמעתני עונות הדור ופשעיו אשר עליהם התעוררת, אתה קמת לשפוט מעללי הדור החדש לרעה ולא הבדלת בין מעשה למעשה למען אדע מה הוא כסלון ממאיר בעיניך, וזאת התעתני לחשוב כי בעיניך כל מעשי הדור החדש תֹּהוּ, כל חפציו הבל ורעה רבה ועל כן השיבותיך כזאת, ואתה הראיתני משוגתי ואודה לך, אבל עתה הנה אשוב ואשאלך את שאלתי: בשלמי הרעה הזאת כי הבנים יתרחקו מעל אבותיהם? האם נוכל להאשים רק את הבנים אשר עיניהם נפקחו לראות כי יש אור ויש עץ חיים וישאפו לאכול מפריו ולהתענג על האור כי יהל, והנה אבותיהם מאחריהם יחזיקו בערפם וימשכום לאחור ולא יתנום לגעת באשר לא רחוק הוא מהם? לולא הקשיחו האבות את לבם ונתנו לבניהם תאות לבם אשר לא החטאת חִבלתה כי אז אחזו רק בטוב, לא כן עתה אשר כאדונים אכזרים יכלאו רוחם ויאסרו ידיהם וישימו אפר על עיניהם בחזקה ולא יתנום להשיג חפצם אשר בצדק ויֹשר יבקשוהו, בעשותם כה יצלחו לדכא רוח אחדים אבל לא כלם, ואלה אשר יתפרצו בחזקה יפרקו כל עול ויעשו כל אשר תמצא ידם להרעים ולהכעיס לב מעניהם בלי צדק ומשפט ויֹשר, ואם כן איפו לא אדע עוד מי ישא העון? –

– אבל מה יעשו האבות בראותם כי בעץ החיים אשר לפריו ישאפו בניהם צפון סם מות, אם האור אשר יאמרו להתענג עליו אך אור מתעה הוא ויתעם בישימון ויאבדו? הגם יתנום למצוא תאותם מיראה פן יתפרצו וירבו הָרֵעַ? המה עושים את אשר נטל עליהם לעשות, ואם לא יצלח בידם המה את נפשם הצילו, וברדת גויתם ביגון שאולה על כי בניהם נזרו לבשת, הנה ימצאו נחמה לנפשם כי המה לא מרדו באבותיהם, ואוי אוי לו להאיש אשר גם הנחמה הזאת רחקה ממנו – בדבר הזקן הדברים האלה הוריד ראשו ויאנח מקירות לבו.

– אבל אתה תשוב ותשנה בדבריך ותקרא מרד ומעל ואני עוד טרם אדע מה הוא כמרד ומעל בעיניך? אם ככל אלה אשר יאמרו, כי לפתח כל חכמה ודעת ולשון הכפירה רובצת, וכי אך בצל חסרון הדעת תחסה אמונתנו, אז גם אני אומר לך כי אין בפי תוכחות כי לא נשמע איש שפת רעהו, אמנם כאלה ידברו אך הבוערים בעם ולא אתה, איש גדול בתורה אשר ידע כי הרבים בגדולינו בתורה, גם בחכמה ובדעה גדול כֹּחם וכחטאת לא יוכל כפרה תחשב לאיש לדבר תועה על הדעת ולתת לכלימה שם גדולי עמנו אשר בהם נתפאר מאז עד היום, ואם לא כן איפוא השמיעני מה הוא כקוץ מכאיב בעיניך לכרם ישראל? –

– בעיני? – קרא ראש הישיבה ויתעורר – בעיני יֵרָאֶה כל אשר לא לישראל הוא כקוץ מכאיב, אפחד מאד כי לא תבין דברי, אבל דמי לבי יקראו כזאת ולא אוכל לתת דָמי להם. שמע ואחוך כי כל דרך אשר לא לישראל הוא קוץ מכאיב הוא לו, כל דעה אשר לא רוחו הרה והגה אותה ורק מאחרים לְקָחָהּ, היא תתעהו, כל אשר לא נחל מאבותיו זר הוא לרוחו ונפשו ויכה במצודת אמונתו בקיעים ויערער חומתו מתחת וברבות הימים גם לעי מפלה ישימנה, מבשרי חזיתי זאת, אבל לשוא אדבר כאלה שומע לא יהיה לי! -

– ואם כן תדבר בכל אלה השמים תפלה בכל דעת ובכל אור, ככל אלה אשר ישימו חשך סתרם ובסתר אמונתם יסתתרו מפני החיים ותמורותיהם, מפי יד העת ומשטרה בארץ, מפני הרוח המחיה בכל יום תמיד מעשה בראשית בשנותו פני כל היקום, ככל אלה אשר יאמרו לעמידה – עליה, ולהליכה – נפילה, אם כאלה תדבר נטל עלי בפעם הזאת להשיבך כדבריך: כי לפעמים יחשב לנו כלהג הבל ורעות רוח להלחם את איש אשר לבו רחק מלבנו כרחוק השמים מהארץ, כי איכה אוסיף להוכח את איש אשר יאמר כי החשך מתוק הוא לעינים ומרפא לנפש, כי בחדר סגור בחותם צר ישאף חיי נשמות, כי בהשבת מכל עבודה ותנועה ימצא חיים? אבל פניך וניב שפתיך יכזבו אמרי פיך; בעת אשר ריב האמונה תריב עם הדעת הנה הדעת תאיר פניך ולא תתנך להעביר דבר רע על דל שפתיך ככל המקנאים, בעת אשר תוכחות פיך מלא על כל חפץ דעת וכרוח זר, כרוח טמא תתננה, בעת הזאת שפתיך ברור תמללנה בשפה ברורה כאיש אשר לבו מלא מדעת, כאיש אשר ראה הדעת והזר לפיו – לא זר הוא או לא זר היה ללבו. תסלח לי אם אומר כי תדבר כאיש היודע את האור ונכון למרוד בו, כי על כן סַבּוֹתָ פני הדבר ולא השיבותני על שאלתי: הגם את צדיקי עולם כרס“ג והרמב”ם וכמֹהם תרשיע ותאמר כי רוחם זרה לעמם ועם קדשי ישראל לא נאמן לבם? השגתיך בין הדבקים גדר מזה וגדר מזה: הדעת אשר תמאס מעבר מזה וגאוני ישראל הבוחרים בה מעבר מזה ועל כן תבקש לך לנטות, כן יֵרָאֶה; אולם חלילה לי מרדוף אחריך להדריכך מנוחה, אני לא להוכח באתי ולא לגלות מצפוני לבך תאבה נפשי ולא עליך לתת לפני דין וחשבון, כבד אכבד אותך בעד תורתך אף אם תתיצב כצר נגד הדעת ורודפיה, ואם דרכי לבנו שונות הנה רק שופט אחד יש אשר לו נתן דין וחשבון, אך אחרי כי החילות אתה לקרוא חמס על מעשי הדור החדש הנה לי הצדקה להחזיק בך ואם גם אאלץ ללכדך באמרי פיך גם אז לא אסוג אחור כי אתה חפצת ולא אני, ועתה אשוב ואשאלך משפט חרוץ: איך תדין דין חכמי ישראל אשר אמרתי, הגם אותם בין שוכחי אלהים תמנה או תביט לתורתם ולא תפן לחכמתם? – סערת רוח רבי גבריאל אשר מאז הבֹקר לא ידע שלו בקרבו וגם בעת אשר דבר עד הנה את שמעיה היה כאיש אשר נפשו תרועת מלחמה, רק מזגו שם מחסום למו פיו לבל יריע בקול גדול ובזעף אף, היה לדממה בשמעו הפעם דברי ריבות מנגדו. כגבור מפקד צבא מלחמה יריע, יתן בקולו ולא ינוח בצותו על אנשי צבאו לצאת על פי משטרו, כל שגיאה אשר יראה תכעיסנו, כל צעד לא נכון אשר יצעד אחד מחילו יעלה אפו ובהריחו אש המלחמה יתיצב הכן, מנוחה תקח עמדתה בלבו וכיוצא במחול משחקים יכין לקרב פניו ויחשוב ויספור וימנה כל מצעדי רגלי האנשים אשר ברגליו ודרכי לוחמיו במנוחת לבב, כן באה פתאום המנוחה בלב רבי גבריאל בשמעו כי מנגדו קורא למלחמה. עד הנה דבר כמורה לתלמידיו אשר יקוה כי המה לאמרי פיו ייחלו אבל עתה התעורר וירא כי לא אל תלמיד מקשיב ידבר, כי אם לאיש אשר יאמר לבחון אותו ואת דבריו אם נכונה בפיו, עתה ישב ויקשב לכל מוצא שפתי שמעיה ופניו אורו מרגע לרגע ויפיקו רצון ומנוחה, וככלות שמעיה לדבר ענהו בנחת: על דעתך אכף עלי פי לתת תודה על מערכי לבי, כי בין המצרים השגתני ולא אוכל לפסוח על שתי הסעיפים אם לא אחפוץ לתת כבודי לכלמה. טוב איפו יהי כדבריך!

אם אמנם לא אכחד ממך כי לא זה הוא חפצי להוכח בדברים כמו אלה וברית כרתי כבר לשפתי לבל תקראנה מלחמה, אשר בה לא יצלחו לוחמיה, לא נכריע בה את לוחמנו ואף שלום לא יהיה לנו אחריה, וגם בפעם הזאת כאשר החלותי לדבר עמך לא לבי הלך אחרי אמרי פי כי לבי היה מלא מחשבות יגון, וקודר הלכתי מאז הבֹקר, כי עיני ראו פיד אב אשר פרי בטנו קם כמטה זעם ליסרו במוסר אכזרי תחת אהבתו אותו, אני ראיתי שלום בית ואשרו יעשו להם כנפים באשמת רוח רעה אשר פרץ אל תוכו לרגלי אחד מבניו, כרם עושה פרי הלולים לשמח אלהים ואנשים יהיה לשמיר ושית באשמת זמורת זר אחת אשר נטע הכורם בלי דעת בתוכו, זאת ראיתי היום ורוחי המה, נפשי ירעה לי בראותי כי איש ישר צפוי אלי רעה נוראה אשר הביא עליו עצמו ובשרו, ובבֹאך – רוח בטני הציקתני לדבר ואני כמעט לא ידעתי, אכן פי, אני אערבנו. הנה למגן וצנה לך לקחת את גאונינו מאורי ישראל, תחתיהם תסתתר ותורה חצים, כאשר כן יעשו כל אלה מלאכי ההשכלה, הסוחרים אל ארץ לדגול בשמה ולהפיח קריה. לשלוח ריב בין אבות לבנים ולהפוך הקערה על פיה, הנה כלם יקחו להם את הרמב“ם לחרב גאותם, בו ילחמו ויאמרו: נצחנו נצחנו! אבל היצדקו? אני ראיתי איש חי לרוח העת, יבקש לנהל ביתו לרוח העת, והנה רוח העת השמיעה פתאום באזניו דבריה: טוב לנער כי ישא עול בנעוריו, טוב הוא כי ירגילוהו לצנים ופחים, כי על כן יטבילוהו במים קרים עת אשר בשרו חם, יתנוהו ללכת בלי מחסה בקרה וכפור, הן רק בגלל הדבר הזה האכרים המה בריאים אולם ולא ידעו לא מכאוב שנים ולא מדוה עינים וחלי בטן, והנה האיש הזה השומע בקול רוח העת מחזיק בידי בנו, נער רך ומפנק מנֹּער ויטבילהו במים קרים, הנער יזעק ויהמה ויקרא בחזקה, אך שומע אין לו, הן רוח העת לִמְדָה את האב החכם לחנך את בנו כי יהיה בריא אולם. ומה היתה אחרית הנער? טבילותיו הכוּהוּ בקדחת והקדחת הביאה שחפת בלבו ותצעידהו לבור שחת. אמנם אך זה הוא דרך טוב להציל את הבנים מכל צרה ומדוה ופגע רע? האין זאת, האב אולי לקח אחרי כן מוסר, אבל בנו איפה הוא? כן הדור הזה המבקש השכלה! הנה תחפוץ לעשות את בנך כהרמב”ם ומה תעשה לו? תטעימהו מעט מבאר הדעת והוא יסור מכל דרכי אבותיו ותורתו ודרכיו, והרמב“ם יהיה לך למופת? לא יהיה! האכר בריא אולם הוא, יען כי יעבוד עבודתו ויכין גוו לשאת בעול, הוא ישא ויסבול תמיד בצאתו לפעלו, לא יסוג אחור מפני הקרח הנורא ולא יסתתר מפני חצי השמש, ולאט לאט יסכון לתמורה וחליפות, מיתרי גויתו ועצביו, עורקיו וגידיו יתחזקו ולא ירפו בגעת בהם יד התמורה, על כן לא יירא מפחד קרח ושרב, אך לא הנער המְפֻנָק אשר לא עבד ולא נשא בעֹל והוא כלו רפיון, אותו יובילו המים הקרים אל ירכתי בור. כן היא באר הדעת אשר בה תטבילו את בניכם פתאום. הביאו בתחלה תורת ה' בלב בניכם, לַמְדוּם לשאת בעול התורה ויראת שדי וזאת תהיה עבודתם עבודת תמיד, רוחם יחזק באלהי אבותיהם, כל קרביהם יאמרו אהבה לעמם ודתם המה יהיו מעוזם ומשגבם אז לא תגע בהם יד הדעת לרעה, אז תשיב נפשם כצנת שלג ביום שרב, אז תִּרְוֶה נפשם נחת ושלום ויד התהפוכות לא תטלטלם טלטלה כמוץ לפני רוח, אז תהיה נפשם בריאה אולם ושלוה מפחד ולא שבט המרד באבותיהם עליהם, אבל לא עתה. להנער אשר לבו ריק מתורה ומיראה, עוד לא דרכה רגלו בנתיבות אבותיו מעולם, עוד לא ידע איה מקום מקור חיי אבותיו, עוד טרם יראה באור אשר האיר לאבותיו זה אלפי שנים בעת אשר החשך כסה ארץ והנה הנער הזה יָשְׁלַךְ פתאם אל באר צרה נכריה, שם יפרש ידיו לשחות, שם ירד מצולות לדלות פנינים, הוא ירד תהום ולא יעלה, או הגלים ישטפוהו שטוף ועבור ואל הים הגדול הבולע כֹּל יביאוהו, אל הים הגדול, הידעת מי הוא הים הגדול הזה? הוא הים אשר בתוכו אי היינו זה ארבעת אלפים שנה, מקום מפלט לכל נפש תדרוש לראות באור החיים, זה הים הגדול אשר שטף ויבלע כתנין עמים וארצות, לאומים ואלהיהם וחכמתם וזכרם, והאי הקטן הזה נשאר בתוכו לתלפיות, שן הגלים לא הֵרֵעָה לו, מלתעות התנינים נתעו והוא על עמדו יעמוד, ואל הים הגדול יִנָשְׂאוּ עתה בנינו, מחמדינו, יורשי האי אשר אבותיהם יחפצו כי יהיו כהרמב”ם, ויעלו בתהו ויאבדו לעד! –

דבריו האירו פניו בדברו, לבו חם בקרבו ועל שפתיו כאש היה דברו, אך בדברים האחרונים השפיל מעט מעט קולו, ראשו הורד כמו ביד נעלמה, פניו נפלו ובאנחה איומה חתם דבריו פתאם וקול מליו נחבא. אבל מה זה היה להנלחם עמו? מדוע זה הוריד אף הוא ראשו, למה זה יאנח מקירות לבו? למה זה ישב וידֹם, האם נצחו לוחמו בפעם אחת? האם נכון הוא להניח כלי מלחמתו מידו ולאמר: נצחתני, עבדך אני? מי יודע? – אבל לוחמו לא שת עוד לבו אל מנגדו כי אם שח רגעים אחדים תחת סבל יגונו אשר נראה על פניו ואחרי כן התאושש וירם ראשו ויוסף לדבר כמו לנפשו: לעשות כל מה שלבו חפץ ולהתלות באילן גדול לאמר גם הוא כמוני עשה, זאת היא ראשית חטאת להמתפרצים בעמנו, את הישר והכשר בעיניהם ימצאו גם בתורה גם בתלמוד ובכל ספרי מורינו מאורינו ומהיותר יעלימו עין, על כן יעקשו דרכים ועוד יעיזו פנים לאמר לכל: זאת היא תורת מורינו בשנים קדמוניות ומורי הדור הזה כלם סגו יחד מדרך השכל וגם תורת ה' אין אתם. אבל למי נדבר ואעידה, לדור שיתפאר בחסרון דעתו, לדור עקש שישא חרפה על דור אבותיו, לדור שחכם הוא בעיניו יען כי למד החכמה המפארה להתחקות כקוף על שרשי רגלי מנדיו מאז ומקדם, אשר רוח שקר מפי מורי שקר התעהו בתהו לא דרך והוא יחלום כי אל גני עדן הובילוהו רגליו, ומה נועיל כי נפגע במו? החרש נחריש בעת רעה כזאת ותחשב לנו לחכמה, והנתעים במשוגתם יכשלו וינהמו באחרית ימיהם בראותם כי הקימו להם את האויב בביתם, את בניהם יסיתו בנפשם, וינהמו בכלות כחם ואף תקותם כעשן תכלה, אז רק אז - - פתאום עצר במלים וישא עיניו לשמעיה ויתבונן בו ויאמר: פושק שפתים הנני היום כאשר לא עשיתי זה ימים כבירים, ולא אדע נפשי איכה הצליח בידך לדלות מלבי דברים אשר לא יעלו מאז על דל שפתי, אך הנעשה אין להשיב, עתה השמיעני נא מה חפצך? הן לא לְהִוָכֵחַ עמי באת הלום? –

שמעיה יושב עוד שקוע ברב שרעפיו אך דברי רבי גבריאל האחרונים העירוהו כמו מתרדמה ויתעורר ויפקח עיניו ויקרא: אאמין לדבריך כי דברים כאלה לא יעברו על דל שפתיך ומבלי משים פרצו היום מפתחי פיך ולא רוחך, כי אמנם לא לראש ישיבה בעיר כזאת דבריך, לא לאיש אשר רק תורת ה' בתוך מעיו ניב שפתיך, כי אם לאיש אשר למד הרבה והגה בספרים ובשפות ובחכמות, מדברך לאיש אשר חי בארצות אשכנז ובחֹם נפשך שכחת כי לא בשפת היהודים פה דברת עמי עד הלום –

• אמנם כן היא ולא אכחד זאת, אבל השמיעני חפצך – ענה רבי גבריאל בלי חמדה כאיש נחם ממעשהו אשר עשה זה עתה.

• אם אמנם אוצר נחמד נראה לי היום, איש אשר בדבריו ישמח נפשי, והדבר הזה יקר הוא לי כעת מכל שכיות החמדה כי גר אנכי פה, גר לא רק יען כי מארץ נכריה הנני, כי אם זר אני לאחי ולא באשמתי, זר אני לרוחם ולשפתם, וזה ימים רבים לי ללא שמחת אמת, הן רק שיחה כזאת תשמח נפש איש כמני, אשר לא עוד תענוגי התבל ישעשעו נפשו, וגם קרוא תמיד בספרים מתים מבלי הַדִּבֵּר החי, מפי איש חי מדבר עמי, יפיל עצבת, ולא נקל לי להשליך מידי את האוצר אשר מצאתי ואשר אך הוא ירנין לבי באמת, אבל מה אעשה? עין בעין אראה כי בכל חפץ נפשך תסתיר דעתך במשאון ומה דבר לאט עמך לא לי לחקור זאת, כי על כן לא אוסיף להלאותך בדברי, רק זאת אומר לך, אשר אם אולי לא תאמין בי, אם אולי יעלו מחשבות על לבך כי לבבי איננו תמים עם אלהי ועם תורתו, כי רוחי איננו מלא מאהבתי לאחי ועל כן תגרע ממני שיחה כי תחשבני לפוקר ישראל אשר תחשוב דפקר טפי מוכוחים כאלה, אם כזאת יחשוב לבך, אז אומר לך בתם לבבי ובֹר רוחי כי תשגה מאד, כי תטפול על רעך חטאת אשר לא חטא ותמנע טוב מבעליו בהיות לאל ידך לעשות, אך אם סבה אחרת אשר לא תוכל לגלותה לי תסב לבך אחורנית ממני, אז אחדל ממך אף אם יצר לי מאד, אך לא אוסיף להלאותך באמרי פי –

– אם לבבך שלם את אלהיך ותורתו כדבריך, אם רוחך מלא מאהבת עמך כאשר תשמיעני, הנה אדמה כי לי הצדקה ללכדך באמרי פיך ולהוכיחך על פניך ולאמר לך כי לא כדבריך מעשיך ולא כרוחך דרכיך –

– אנה ענה בי ואם עון בידי ארחיקנו ולך תהיה צדקה –

– אם עון בידך לעמך? ואתה עתה תאמר כי ישר דרכך בעיני עמך, אם תרחיק את בנך הלאה הלאה מעל גבול ישראל? אתה האיש אשר ידיח בנו יחידו מנחלת יעקב ותשאל אם עון בידך? איפה ירעה בנך כל היום? במה יבלה עתותיו? בארחו לחברה את כל פוחז וריק ורודף קדים, יען כי חברת בני עמנו לזרא לרוחו, ההוא ידרוש תורת עמו ויתן כבוד לחכמתו אם ינזר מעל אחיו וישקצם בפיו ובשפתיו ויברח מפניהם כמפני סחי ומאוס? ואתה אביו, האם יסרתו על פניו? האם נסית להשיב למוסר לבו? האם בקשת לתת לו גם תורה לדרך הארץ, לוא גם דרך הארץ אשר בחר בה אך טובה וישרה היתה? לא אחד מאלה עשית ואתה עתה תשאלני מה עול פעלת? לא לי להוכיח אותך ולא זה דרכי לשחר מוסר את איש אשר לא על פי רוחי יכונן מצעדיו, אבל אתה פתחת לי פה, וחנף לא אדע.

הגם את בנך כביר תצדיק והרמב"ם יהיה לו לכסות עינים? הגם אותו תציג למופת לבני עמך לאמר: אך כמהו יזכה נער את ארחו? הטרם תדע כי הצדקה לכל האבות בעיר לרגז תחתיהם בראותם את בנך ומעשיו? האם לא תבין כי הנהו כפח ומוקש לבני הנעורים ומורא ופחד להאבות פן יזנו בניהם אחריו? והנה ידעתי כי אל אנשים כאלה לא תשית לבך כי באחת תדין דינם ותוציא משפטם “אוילים המה, פתאים אין לב” והחכמים מה יאמרו אם אך נאמנה רוחם את אמונת אבותיהם? מה יאמרו המה, האם יתנו לדרכיו צדק ויאמרו: הגדיל לעשות, הוא יהיה לבנינו למופת? האם לא חשבת את לבך מחשבות עד הנה כי שתים רעות תצאנה מבנך לכל העדה, דעה אחת להאמונה והשנית להדעת, בני בעלי האמונה יראו דרכיו ויבעטו באבותיהם, והאבות יראו מעשיו ויפחדו לנפשם מתת את בניהם לדעת לשון וספר מדאגה מדבר פן יהיו כבנך, ובכן ירבו לכלוא רוחם לבל ימרדו. הן הוא היה הראשון בעיר אשר למד שפות ולוא התהלך כרע כאח את כל בני הנעורים מעמו לולא נזור אחור מכל דרכי ישראל לולא התרחק מעליהם בשאט בנפש, כי אז שבה שבי, רב שבי בהם ויהי לברכה וגם בשמך התברכו כלם כי אתה היית למאור גדול לכל העיר, ועתה? האמונה והדעת יחד עליך תבכינה כי גם שתיהן היו למרמס לרגלי בנך, ואלה השלכת אחרי גוך, לא ראית ולא התבוננת, בך העון וצעקת העיר עליך תבוא –

– אם אמנם תרבה להאשים את בני ברֹגז ובלי חמלה כצר ומתקומם – ענה שמעיה בלב נשבר – ולוא נסיתי לערוך לפניך דרכיו מול דרכי בני אלה אשר ביראת אלהים יתפארו כי אז אולי היה הוא הצדיק, ומה גם אחרי אשר לא בבני האשם כי רחק מעל אחיו כי אם בהם, כי האם יוכל להתרועע את פראים ושוטים המקשים ערפם משמוע נכוחות, האם באשורם תאחז רגלו והמה בהמה המה? אולם לא אחפוץ להצדיק כעת את בני ואולי עוד חזון למועד, ועתה רק זאת אשמיעך, כי רק בעבור זאת באתי הלום לבקש מפיך עצה בדבר בני, כי במסתרים בכתה נפשי על סורו מעל אחיו, נפשי ירעה לי לאחי על כי לא יפקחו עינים ועל בני נפשי תאבל על כי רחק ממנו מודע וָרֵעַ מקרב אחיו, ובשמעי שמעך אמרתי אנסה דבר אליך אולי אמצא עצה ותושיה מפיך ועל כן באתי ואתה תדע חפצי ואתה הורני –

בפעם הזאת בא רבי גבריאל במבוכה, כי לא פלל לשמוע כזאת ורגעים אחדים חִכָּה בדברים ויתבונן בהמדבר בו כמו לא האמין עוד בדבריו, כמו פחד פן מנסה הוא אותו או ילעג לו. אחרי כן קם ויושט כפו לשמעיה ויאמר בדברים היוצאים מקרב לב: סלח לי אם האדבתי לבך חנם, אם זריתי עוד מלח על פצעי לב אב מלא רחמים –

שמעיה אחז בידו באהבה גלויה וכה ישבו שני הישישים יחד זמן כביר מבלי דבר דבר. מחזה נעים היה המחזה הזה לוא נמצא בבית איש אשר ידע לערוך חין ערכו, אך בעיני הנערים והבחורים היה רק כמחזה פלא, אשר לא האמינו כי יראנו אדם חי, וישתאו וישיחו חד את אחד בקול המולה בראותם כי אין שומע להם, כי מורם לא שם אליהם לבו זה כשתי שעות.

כמעט לא אחד במו זכר בכל העת ההיא כי גמרא לפניו וכי המורה בבית הוא וַיַרְבּוּ תעלולים והוללות עד אשר נער המשגיח ממקומו, ולקול המהלומות והחרפות אשר חלק באפו התעורר גם ראש הישיבה גם שמעיה יחד, ואז ראו כי ישעיה עומד לפניהם ביראת הכבוד.

זה כחצי שעה עמד לפני הבמה אך לא נועז לגשת אליהם ולהפריעם, ומיראתו פן תשמענה אזניו דבר סתר אשר לא לו לדעת נטה הצדה ויחכה עד אשר יֵרָאֶה להם, אך המה גם שניהם טבעו בגלי המחשבות אשר הִכּוּ ברוח פיהם, ויהי לו המשגיח במקלו לעזרה, כי עתה ראהו ראש הישיבה ויקראהו אליו באהבה. בגשתו ברך גם את שמעיה בשלום כאיש אשר נודע לו כבר ולא בקש להסתיר הדבר, וראש הישיבה ראה זאת ומה השתוממו שמעיה וישעיה יחד בראותם כי ראש הישיבה לא השתאה ולא השתומם על הדבר הזה, רק קם ממקומו ויאמר לשמעיה: אם כשר הדבר בעיניך לכבדני לבקרני בביתי ישמח לבי ושם אשיבך על דבריך. ואל ישעיה אמר: דבר לי אליך ובלילה הזה תשמענו.

כאבן מעמסה הוסרה מעל לב ראש הישיבה בצאת שמעיה מהבית. אם אמנם בכל עת לא טוב היה בעיניו המשגיח ורצועתו או מקלו, אך הוא כדרכו לא אָץ לבטל מנהג ישן נושן ורק בקש תמיד להקל מעול התלמידים כאשר מצאה ידו, אבל עתה הכאיב לו מקל החובלים אשר בידי המשגיח אולי הרבה יתר מאשר להנערים המֻכִּים, יען כי עיני שמעיה ראו זאת…

ב: מוּסַר אָב

– אל נא בני, אל תרתום העגלה לסוס כי ברגלינו נלך –

– לא אבינה אבי לְרֵעֶךָ, מדוע זה תחפוץ להתנהג בכבדות ברגל, לחצות עד צואר במי מדמנה ורוח קר יַשֵׁב מצפון ויכאיב בפנים כמדקרות מסמרות בעת אשר יש לאל ידינו לְהִנָשֵׂא במרכבה – ענה עמיל איש חמודות לאביו בלי חמדה.

– ואני אורך מדוע אמאן ללכת כיום בעגלה, כי לא בדבר מקנה וקנין נלכה, וגם העת לא תקצר לנו, כי אם לדבר מצוה, לשמוע תורה מפי איש נכבד נלכה ועל כן יאתה לנו ללכת ברגל– – –

– האם יקטן או יגדל ערך הטוב או המצוה אשר נעשה, אם לא נְעַנֶה את נפשנו בעבודה? האמנם תאמר גם אתה: אין התורה מתקימת אלא במי שממית עצמו עליה? ואני לא אבין איכה תתקים התורה בידי מֵת, התורה אשר בשם “תורת חיים” נכנה אותה תתקים, על דעתי, רק באיש חי, מרגיש, חושב ויודע, באיש אשר כל עצמותיו תאמרנה: חי אני ואחפוץ בחיים ועבודה ומעשה ועל כן אבחר במשפט ורעיון ומחשבה, כי כאשר על הידים לעבוד עבודתם, כן גם על הרוח לעשות את אשר נטל עליו: לזרות ולהבר את כל אשר יתנו לו, לא לספות את התבן יחד את הבר, ולרוח משפט היודע לכלכל רעיון ומחשבה דרושה מנוחת הנפש וגם שלות הגויה, אך לב בריא יהגה מחשבות טובות ובריאות ולא לב חולה, או לב מת אשר כל רוח אין בקרבו, למת אין כל תורה כי לא ישפוט ולא יבחון וגם תקומה אין למעשיו שעשה בשכבר הימים ואיך תתקים התורה בידו? ולמה נענה את נפשותינו בלכתנו לעשות דבר טוב, הלא נהפוך הוא, עלינו לאמץ ברכינו ולחזק ידינו למען לא יִבָּצֵר ממנו מעשות טוב, ואם שגיתי הבין לי –

– בני בני, הנך בן דורך לכל משפטיו וחקותיו –

– אשרי האיש אשר ילך במישרים את בני דורו, כי אך אז בידו לעשות ולפעול, נפשי אִותה מאז החלותי לחשוב מחשבות להיות איש חי בחייו, לא איש אשר אך במותו יחל לחיות. יודע אני בנפשי כי אינני איש המופת אשר העת הקראה בשמו כי יהיה למופת לרבים ואור יאיר על דרך הבאים אחריו, אף אם החיים אתו לא יראו פעלו ולא יכירו מעבדו. האיש אשר אלה לו: רוח כביר מכל העוטרים עליו, נפש נעלה על כֹּל, אשר חפץ ומחשבה ופעולה בו יחד נצמדו, הוא ירום ונשא מעל כל אחיו ויגביה עוף למען יעבור ברגע אחד עתים וזמנים, אשר בני דורו שלא חֹננו בכנפים כי אם ברגליהם בעצלתים יתנהגו יעברו אחרי עדן ועדנים, או בניהם אחריהם יגיעו עד המקום ההוא, לאיש נעלה כזה יאתה לשכוח תבל ומלואה, אך לא לאיש אשר לבו לא ירום ונשא מעל אחיו, הוא יחטא בנפשו ובנפש רעיו אם יאמר להתרומם, כי נפול יפול ברוּמוֹ ואז לא תהיה לו תקומה על הארץ ויבדל מחברת בני האדם ויהיה עדי אובד כמסמר נשחת במכונה. ואם כן שש הנני כי יכירו בי כי בן דורי הנני, אבל לא אדע מה דברתי הפעם את אשר לא ידבר כל איש אף אם לא בן דורו הוא, ומדוע זה ענית על כל שאלותי אך בקריאה אחת כי בן דורי הנני? הן לא זאת דרכך תמיד! –

– כן בני, בן דורך הנך כאשר אמרתי, בן להדור שכלו מלא שאלות, על כל דבר ישאו שאלה בקהל, שאלה על שאלה ישאלו ועל כל שאלה בשאלה ישיבו, וכן הנך גם אתה, הקפתני בשאלות אין קץ, עוד בטרם שמעת כל דברי, בחשבך בלבך כי כבר תדע תשובתי ועל כן מהרת לשאול שאלה, אבל האם מרוב שאלות יצא משפט צדק? השאלות הרבות האלה הנשאות על דל שפתי צעירי הדור, הֵנָה רק להג הרבה אשר יביע על הרֹב פי כסיל ופי תהפוכות, החפץ לעשות לו שם בין החכמים – בבלי דעת, לנחול כבוד רודפי צדק – מבלי עשות חסד, להקרא בשם עושה מלחמות – מבלי אֹמץ לב וכח ידים. לשאול שאלות ידע אף נער אשר זה עתה נפתחו שפתיו לקרוא אבי ואמי, אולם ינסו השואלים האלה להשיב דבר או אז נחריש נשתאה ונאמר: חכמים אתם –

– אם כן תשים תהלה בכל הדור החי ותאמר כי כילד פותה הוא מול הדורות שעברו? האף אין זאת? אבל ידעתיך אבי לאיש אשר כאלה לא ידבר –

עפעפיו כבר סגרו ולשונו דברה בכבדות, כי השנה הניחה ידה עליה. נעזוב את הישרים האלה לנוח על משכבותם, הן לא בידינו לגרש את החלום הרע אשר ענה נפש הזקן על אודות בנו, גם לא נקראנו אל המשתה אשר עשתה אשתו לבתה ולחתנה ביום חתונתם בחזיון לבה, גם לא נדע את העלמה אשר אליה נשא עיניו בתאות נפש הבחור ישעיה וישלח לאחוז בידה והיא חמקה עברה מפניו ולא נוכל לרדוף אחריה, אזלת ידנו מעזור לצפורה הילדה התמימה לכלות את חק למודה בשפת עבר אשר כבד עליה עתה בחלום כמו בהקיץ, כי על כן נעזבם ונראה נא מה יעשה כעת עמיל מחמל לב אביו ותגתו. הוא לא יישן ונוכל לראות ולהתבונן אם צדק אביו בחרדו או לשוא פָחַד פחד.

ג²: בֵּן יְכַבֵּד אָב

בבית שר העיר והארץ אשר סביבה, הרחוק כמהלך שעה מהעיר ואשר יושבי העיר בשם “הארמון” כנוהו, בבית הזה לא נשמע שנים רבות קול אדם. החדרים היו שוממים, וכלי הבית כבר היו לברות לשני תולעים, לולא גנבו מהם על יד על יד משרתי השר אשר נשארו לשמור את הבית. הרבה מהכלים היקרים כבר נמכרו, גם אברים אברים מהמנורות נפרדו וילכו איש איש לבית משתה אחר בלוית אחד המשרתים אשר גרונו יבש מצמאה. שמה ושאיה שררו בכל פנות החדרים הרבים, אשר עשרת שנים לפנים היו מלאים אדם ושמחת החיים. וכבר ידעו כל בני העיר למקטנם עד גדולם כי שדים ולצים אוו את הארמון למשכן להם. שם ילינו ויתהוללו ויחולו במחולות ביום חתונת בניהם ובנותיהם השדים הקטנים, כי מודעת זאת כי גם השדים פרים ורבים כבני אדם. אבל עתה כמו קמו ישני עפר מקברם, כן החיו את החדרים מערמת העפר אשר כסום, השדים גרשו לבתי התפלה ללשכת הנשים, אין עוד בחדרים אימה כי שבו ויהיו שנית למעון החיים.

אדוני העיר והארץ היה לפנים אחד מנסיכי פולין, אשר בכבוד אבותיו התימר מאד, כי זה דורות רבים אשר שמם נודע בין החיים, כי הגדילו לעשות בימי חייהם, לרדות באף את עבדיהם ולאכול יגיעם בלי חמלה, להכין תמיד כרה גדולה, השלחנות היו מלאים זבח כמזבחות והכדים מפכים יין כמעינות מים. זה היה דרך אבותיו ואבות אבותיו, וגם אביו כזאת עשה, זאת יזכרו עוד בני העיר, אשר אף כי לא מצא לו בכל התבל זכוכית מגדלת אשר בעזרתה יבין לקרוא ספר, ותאות כתוב מכתב לא עלתה מעודו על לבו, בכל זאת היה אחד מיועצי הארץ וישנא תכלית שנאה את היהודים על כי ימאנו הביא לב חכמה ויחזיקו בהבליהם. כי ברוח חפש מאין כמהו נֵחַן האיש הזה, הוא היה חפשי במאכלו ומשתהו ויצו על רופאו במפגיע לבל ירבה לו עצות מדת משתהו מה היא. חפשי היה באהבתו, כי אם ישרה עלמה בעיניו לקחה לו הביתה מבלי הבדל אמונה ודת, ואם במקרה יהודי היה אבי העלמה ולא הבין בהכבוד הגדול אשר עשה לו השר אז הרבה לו מהר ומתן מחמש ועשרים עד חמשים מלקות, כאשר יכול נשוא הביתה, ואם לא עצר כח נשוא אותן הביתה אז נשאוהו אותו ואותן יחד; וכן היה חפשי בכלכלת ביתו, ואם העיז הסוכן להשמיעו, כי ההוצאה מְרֻבָּה על ההכנסה, אז כמשפט היהודי אשר אמר להוציא את בתו כן עשה לו. ליהודים היה האיש הזה לפח ולמוקש, לא רק יען כי לקח את בנותיהם בחזקה, כי המה ידעו להזהר, ועל הרֹב לא נתנו את בנותיהם לכבס בבורית פניהן ומסרק לא עלה על שערותיהן, גם כלואות ישבו בחדרן ועין השר לא ראתה אותן, ואם גם קרה כזאת פעם או שתים בכל זאת היא גזרה שרב הצבור יכולים לעמוד בה, ולא שמענו מעודנו כי גזרו תענית או כי יסדו סליחה על “חטיפת בתולות”, אבל הוא גזר גם גזרות שרוב הצבור לא יכלו לעמוד בהן. הוא הרבה מאד במכס יין שרף, גם העלה משנה לשנה על מס הבתים, כי כל הארץ לו היתה והבתים נבנו על אדמתו וישלמו לו מס קצוב מדי שנה בשנה, ואת המס הזה העלה כחפצו, ואם קצרה יד איש משלם השליך אותו ואת ביתו אשר בנה בכספו, הלאה, אחרי כי הארץ לו היא. בלבבם צפו בכליון עינים ליום אשר יבוא המלאך הגואל ויפדה אותם מצרותם, אך רק בלבבם, אבל לפיהם שמו מחסום מיראה פן יוליך זמרי המלשין את הקול לאדון הארץ. זמרי המלשין היה נורא על כל סביביו, כי יצא ובא בבית השר לכל אַוַת נפשו, והוא היה המרגל בעיר לדעת כל אשר ידברו אודותו, כי על כן פחדו ממנו ויתנו לו כבוד בבית התפלה ובבית הקהל, וכל איש גם העשירים בקשו אהבתו, כי בידו היה לרומם ולהשפיל. אולם בני ישראל למדו כבר בנסים. וגם בפעם הזאת נעשה להם נס ויבא יום האחרון להשר אשר כבר הגיע לשבעים ושש שנים ובמותו נשברה גם זרוע זמרי ויהי לדראון בעיר, כי השר החדש אשר לו נפלה הירושה לחבל לא בדרכי ההולך לפניו אחז ולא מצא חפץ במלשין. השר החדש הזה היה בן אחות השר המת בלי בנים, הוא גֻדַל מנעוריו בפריז ויהי איש לבב ודעת. שם נודע ליהודים רבים אנשי שם וילמד לכבדם ככל בני האדם ובבאו אל נחלתו היתה ראשית מלאכתו לעשות בה סדרים, להמעיט את ההוצאות והמסים ולבני ישראל היה אור, כי היטיב עמם מאד, ומה גם מעת אשר לקח לו לסוכן את שמעיה אשר הביא אתו מארץ אויסטריא, כי גם שם היתה להשר נחלת שדה ויערות ובתחלה היה שמעיה הסוכן על נחלתו בגאליציע. מעת אשר בא שמעיה הוטב מצב ישראל בעיר מאד מאד, ועל כן ברכו את שם השר אוהב היהודים. ואף כי כל אלה על ידי שמעיה נעשו בכל זאת היה הוא זעום נפש כל היראים, כי כגוי היה בעיניהם ויקללוהו, אך בכל זאת בריא אולם היה וקללת המפחדים מעונותיו לא רבצה עליו, כאשר לא הועילה ברכתם ותפלתם בעד השר הטוב, כי השר לא מְאֻשָׁר היה בחייו, אף כי איש ישר דרך ואוהב ישראל היה.

אחרי אשר רפא כל שברי הנחלה, כי שלם לכל הנושים את נִשְׁיָם בא בברית את אשה, אשר בה דבקה נפשו לאהבה. האשה הזאת לא בת פרתמים היתה, גם עשר לא הביאה עמה, כי אם יפיה וחכמתה היו כל הונה אשר הביאה אתה, אך השר מצא די לו באלה ובאמונת לבבה ואהבתה לו, אשר בהן האמין בלב שלם, עד אשר נפקחו עיניו וירא, כי אמנם לו נתונה לרעיה, אך לבה נתון לאחר – להסוכן על הבית. בתחלה מאן להאמין בדברי אחותו, אשר גרה בביתו ואשר ריב היה לה תמיד עם אשתו, אשר לא נחשבה בעיניה יען כי לא בת אצילי הארץ היא, ויחשוב כי משנאה תדבר כאלה, ועל כן שְׁלָחָה אותה ואת שני בניה ובתה לגור בפריז, לבל תפריע שלום ביתו. אבל אחרי ימים אחדים הקשיבו אזניו בעיר שבורה, אשר בא שמה למושב השרים, מאחריו דבר כי ידברו באשתו וילעיגו עליו. האחד אשר הֵעֵז פניו לדבר שמץ מנהו בפניו כפר בדמו את עזות מצחו, כי הועידו לקרב. ובשובו מהקרב מהר לשוב הביתה להוכיח לאשתו, אשר ידעה להוליכו שולל בקסם שפתיה, דרכה על פניה, אך דברי מוסרו אשר הכין לא לעזר היו עוד לה, כי עוד בטרם שב הביתה ברחה כבר את הסוכן לארץ אחרת. מני אז עזב השר את ביתו ולא שב עוד וימאן אף ראות את הבית אשר בו העטתה עליו אשת חיקו כלמת עולם, ויהיו עצוב רוח מהיום ההוא וישב את אחותו בפריז. ואחרי אשר גֻדַל בנה שלחו לנחלתו, כי אותו שם ליורש למען יפקח עין על כל הנעשה בה, וזה הדבר אשר נתן את הארמון להשדים למשכן למו זה עשר שנים עד אשר בא השר החדש.

השר החדש היה איש צעיר לימים כבן עשרים וחמש, יפה תאר מאין כמהו וחכם לב ואוהב חיים ושמחה, כי על כן קצה נפשו בתחלה לשבת רק בודד בארמון, כי גם בעיר לא מצא לו רֵעַ. גם שֵׁם יהודי לא נעים היה לאזניו, אשר על כן מֵאֵן בימים הראשונים לבוא בדברים ולבקש חשבון מאת שמעיה אחרי כי יהודי הוא, ולחרפה נחשבה לו לשבת יחד את איש כמהו להביא חשבון הנחלה, ובלבו דמה: יבוא יום ואני אהיה המושל ואז אטהר את נחלתי מהנגע הזה. אך כאשר ארכה לו העת מאד ולא ידע מה לעשות נאות לקרוא אליו את הסוכן לבקש ממנו חשבון, ואולי גם בוש מפני דודו פן ישאלהו דבר ולא ידע להשיב. הוא שלח את אחד מעבדיו ויצו במפגיע כי שמעיה יבוא אליו עד מהרה. העבד בא ואף כי ידע כי נכבד שמעיה מאד בעיני השר בכל זאת לא מרה את פי האדון החדש ויעש כמצֻוה. שמעיה שמע במנוחה את דברי העבד ויענהו, כי היום לא יוכל לעזוב העיר כי עוד לו מלאכה רבה, אבל בעוד שלשה ימים יבוא. האדון החדש נעוה משמוע כי היהודי יעיז פניו לבלי שמוע בקול מצותו כרגע ויחרוק שניו בזעם ויבקש לשלוח את העבד שנית, אך נמלך כרגע כי אמר, פן לא ישמע גם הפעם ונקלותי בעיני עבדי, לא כן אעשה ליהודי הנמבזה הזה, אני אדיחנו ממקומו והוא לא ידע, אחכה עד אשר יבוא הנה ואז תנואות עליו אמצא, כי בלי ספק גם הוא גנב ואיש מרמה ככל אחיו ואני אבוא במשפט עמו ואז כאשר אגלה תרמיתו אכתוב לדודי וירחיקנו מעל גבולו. כזאת חשב ויחכה ליום הפקודה כי יפקוד על היהודי הנמבזה את עונו. אולם מה השתומם בראותו בפעם הראשונה את פני היהודי אשר בזה בלבו. הוא דמה כי איש לובש מלבוש ארוך הוא ופאות ארוכות יסבבו את לחייו, איש נדכה ושח בעמדו לפני אדון, איש מחליק לשון ומשפיל נפשו עד עפר, איש יהודי כאשר הסכין לראות בעיר שתיקא וסביבותיה תראינה עיניו, והנה לפניו איש אשר ילבש מלבוש כעם הארץ, ואף כי איש שיבה היה בכל זאת יעמוד הכן, ידבר בשפה צחה וברורה, לא ירבה חלקות. אף כי לא חשך ממנו את הכבוד הראוי לו, וראשית דברו היתה לבקש סליחה על כי לא מהר לבוא לקול הקריאה כי הוא ידע נאמנה כי יבקש חשבון ממנו, ועל כן היה עליו בתחלה לסדר הכל במשטר למען יראה חשבון ברור, ועתה נכון הנהו להשיבו על כל אשר ישאל. השר שמע דבריו וישתומם למראה עיניו ובכל זאת עוד לא שככה חמתו בלבו על היהודי הזה, באחת יען כי יהודי הוא וזאת שנית, כי ערב את לבו לבלי שמוע כרגע בקול מצותו ככלבו, ועל כן שמע דבריו ולא נתן לו כסא לשבת ומבלי השיב על דבריו מאומה אמר: ואיה המה ספרי החשבונות? – בראות שמעיה כי לא יתן לו כסא לשבת אמר במנוחה: יסלח לי אדוני כי אשב על הכסא, אחרי כי להביא חשבון דרוש לי רוח נכון – ובדברו לקח כסא וישב עליו. דמי השר צפו אל עיניו בראותו עזות מצח היהודי ובכל זאת החריש באמרו בלבו: עוד מעט ואביא עליך בלהות ותעזבך מנוחת לבך -. שמעיה הביא לפניו את כל החשבונות ויַרְאֵהוּ אחד לאחד הכל במשטר וסדר לא חסרה ולא העדיפה אף גרה אחת, עד כי למרות רצון השר החל לכבד את האיש הזה. אולם מדי הוסיפו לדבר עמו כן הוסיף לכבדהו, ועיניו נפקחו לראות כי תֹם וישר יפיקו פני שמעיה כאשר כמעט לא ראה מעודו. כאשר נדברו הרבה שכח השר לאט לאט כי את יהודי ידבר ויגל את כל לבו לו, כי בתחלה קצף עליו קצף גדול, על כי לא חש כרגע לקול הקריאה.

• בי אדוני – ענה שמעיה במנוחה – עבד נאמן הנני וכאשר אדע כי עלי החובה לכלות את אשר החלותי, איך אוכל לעזוב את מקומי בטרם כליתי. הן ידעתי נאמנה כי אחת היא לך אם תדע חשבון אחרי עבור שני ימים, אך לוא עזבתי את מלאכתי בעיר כי אז הסבותי רעה גדולה לאדוני -

• אבל האמת אגיד ולא אכחד, כי לא ראיתי בארץ הזאת איש יהודי אשר לו לב אמיץ ולא יחת מפני גערת אדון -

• אמנם זכור כי לא חטאת היהודים היא, כי אם חטאת האדונים אשר ירבו להשמיע גערה, גם בעת אשר לא להם הצדקה -

• כאשר אחזה לי תאמר גם לשחרני מוסר – קרא השר ויעקם שפתיו.

• אני לא אשחר מוסר את איש, אך גם את אשר יהגה לבי לא אסתיר כאשר ישאלוני, ואם כמוסר יֵרָאוּ דברי, גם אז לא ידוה לבי על זאת. אולם בדבר אַחַי כאשר אשמע כי יטפלו עליהם חטאות חנם לא אחשה, כי לא אחפוץ להיות נבזה ונמאס בעיני. לי אחת היא את אשר יחשבו אודותי אחרים, אך בעיני אני אחפוץ להיות מְכֻבָּד, ולוא שמעתי גדופי שונאי עמי והחרשתי כי אז מאסתי נפשי כנפש איש אשר יבחר בשקר מעֹני ועל כן עניתיך דבר כאשר עם לבבי, ואם תשוב תהפוך בדברי תראה כי אמנם לא שקר מלי באמרי כי היא חטאת השרים ולא חטאת עמי אם יֵחת מקול גערה. הן אם לא יחת מקול גערה אז שבטים נכונו לגוו, כי כעז מצח יֵרָאֶה בעיני האדון, ואדמה כי כל איש יבחר לכוף ראשו בשמעו קול גערה מתת את גויתו למכים -

• ומדוע לא תעשה גם אתה כמהם ולא תכוף ראשך? -

• יען כי לא אפחד משבט מכה – ענה הזקן ועיניו הפיצו זקים כעיני עול ימים. השר שחק למרות חפצו ויאמר: לא אכחד כי לוא היו כל היהודים כמך בעלי לב כי אז אולי לא נחה עליהם יד השרים וגם מקולם לא חַתּוּ -

• לוא ידעת את כל היהודים כי אז נוכחת כי לא כל היהודים לא כמני הם -

• ישמרני צורי מדעת את כל היהודים, הן אתה הראשון אשר נודעת לי, וכאשר אחזה תחפוץ לתת את לבך כמו אתה השר ואני הסוכן -

• בעת אשר אעבוד עבודתי אז הנני אני הסוכן, אבל בעת אשר ידברו לא בדבר עבודתי אז הנני אדם, ולא אדע לא גדול אף לא קטן ממני, כי כלנו אך בני אדם הננו, וזאת תפארתי כי אך זה חפצי להקרא בצדק בשם אדם – כה דברו עוד הרבה, ואחרי אשר קם שמעיה לשוב הביתה נתן השר את ידו לו ויאמר: הנני מכיר לך טובה, כי עזרת לי להסיר מלבי משפט מעקל על דבר היהודים, הן לא נכחד ממך, כי ישנם משפטים מעקלים אשר מנער ישרשו על תלמי לבבנו ולא על נקלה נעקור אותם, ועלינו להכיר טובה לכל איש אשר יעזר לנו לעקור חרולים כאלה, ואבקשך מהיום הזה לבקר כפעם בפעם בביתי כי העת תארך לי מאד וכאשר אחזה תנעם לי חברתך -

• אני לא אדע אם תתנני עבודתי למלא חפצך כפעם בפעם, אך הנה בן לי איש צעיר לימים בן עשרים, ואם לא הכתה אותי אהבתי לבני בסנורים, אדמה כי הוא ימצא חן בעיניך מאד, וחברתו תנעם לך הרבה יתר מחברת איש זקן כמני -

• נפשי נכספה מאד לראותו – ענה השר. ועוד ביום ההוא בא עמיל איש חמודות ויתיצב לפני השר, אשר התפלא עוד יתר בראותו את הבן מאשר התפלא בראותו את אביו, כי לולא ידע כי האיש הזה על ברכי יהודים נולד, כי אז האמין אמונה אמן כי בן אחד האצילים הגדולים הוא, בתארו, בכל הליכותיו ותנועות גויתו, בניבו ובמלבושיו היה נחמד מאד. כי אמנם האהבה לבנו לא עִוְּרָה את עיני שמעיה, ועמיל בנו היה מטע להתפאר, והשר חשב בלבו בראותו אותו: אמנם יש לאל יד הנער העברי הזה להתחרות אתי ביֹפי. ומן העת ההיא היו השר והעלם העברי לרעים נאמנים וכאחים מלדה ומבטן, אל כל אשר הלך הוביל אתו את אוהבו, גם כאשר נסע פעם ושתים לעיר שבורה לקחו אתו ויציגהו לפני כל האצילים רעיו, רק שאלה אחת שאל ממנו לבל יגיד לכל כי יהודי הוא. ואם אמנם מהעת ההיא זה שנה תמימה כבר נעשו חדשות בארמון השר, כי גם אחותו באה לגור עמו והוא קנה לו אוהבים רבים אשר באו לבקרו, וגם זמרי המלשין מצא נתיבות ביתו ויאמר כי ידו תמצא להדרש גם לעול ימים כאשר נדרש להזקן, וכי לפניו נגלו שערי התענוגים ובידו גם המפתח להם, והשר האמין בדברו, בדעתו כי היהודי כלי חפץ הוא לכל תאות שר כמהו, אחרי כל אלה נאמנה אהבתו את בן הסוכן, ואת הסוכן הוסיף לכבד מיום ליום, עד כי חדל אף מבקש חשבון ממנו בהשענו עליו ועל אמונת לבו כעל עמוד חזק אשר לא ימוט ויתן לבו לבקש שמחה ותענוג במסבת רעים ואוהבים אשר קנה לו למען יתענג אתם יחד בחיים.

נצעד נא על סף הארמון ונראה כרגע, כי לא מחכים למות ישבו בחדר הגדול אשר נרות רבים יאירוהו מכל עבריו. ארמון השר הוא בית גדול, בו תחתיים ושניים, התחתיים המה החצי במעבה האדמה והחצי ממעל לה, כי על כן החלונות קטנים מאד, והשניים המה חדרים גדולים וגבוהים וחלונות גדולים קרועים בהם לארבע רוחות הבית העומד בתוך הגן הרחק כברת ארץ מדרך המלך, ובין שדרות אלונים כבירי ימים יעברו העוברים אליו. בקיץ המראה הזה נעים לעין מאד; להשדרות ברכות מים משני עבריהן, בתוך הברכות ישוחו דגים מְצֻפִּים ברצי זהב וכסף, וביניהן פרחים ושושנים נחמדים לעין, וממעל להן בַּתָּוֶךְ יֵרָאֶה הבית גם הוא מכֻסה בעלים ופרחים מסביב. על שלבי המעלות יעמדו מעבר מזה ומזה אריות פִּתּוּחִים מאבני שיש מעשה ידי אמן, על האחד ירכב יוּבל אלהי הזמרה וכנורו בידו, עיניו נשואות השמימה, פיו פתוח מעט כמו ישמיע קולו, ולמולו ישב אמוּר אלהי האהבה, עיניו ילטוש ובידו חצים וקשת. המחזה הזה המרהיב עין יֵרָאֶה בקיץ עת אשר השמש ישנה פני כל ויפיח רוח חיים אף בלב עץ ואבן. לא כן עתה, כאשר הגשם והשלג ירדו חליפות, ברכות מי מדמנה וקפאון נראו על כל צעד לא רק בגן לפני הבית. פי יובל נסכר בשלג ופני אמור חפו חמרמרו מגשם, לא זמרות יובל נשמע כי אם שריקות הרוח מבעד הסעפים והבדים הגדולים אשר כזרועות ענק פשוטים ועורים לכל רוח, לא חצי אמור יחוש הקרוב אליו כי אם חצי המטר והכפור אשר יכאיבו בפנים. כן הוא עתה לפני הבית, אך תחת זאת כאשר נגש עוד צעד הלאה, אז ירוח לנו מרוח וממטר, וקול מנגינות ירחיב אזננו, אף כי יובל בחוץ יעמוד, וחצי אמור אולי נראה אם גם פניו לא ילכו אתנו אם נתבונן היטיב.

מלבד אדון הבית ורעו עמיל ואחותו אלישבע, אשר זה כשנה באה הנה מפריז לארח לחברה את אחיה נראה גם פנים חדשים פה. זה האיש גבה הקומה וחסון כאלון, אשר עיניו הירקרקות לא תנוחנה בחוריהן ואשר ידו תסלסל תמיד את שפמו הארוך מאד, אשר ירָאה כשתי שני המזלג שהתפרדו לשתי קצות, הוא אחד מאלה האצילים אשר רבים המה בפולין המדינה, הוא ידבר גבֹה גבֹה על החפש ועל המשפט בשבתו בפאריז, ירבה להתפאר בכבוד שמו ושם אבותיו בשובו הביתה, יקח כסף מכל נותן ויקלל תמיד את שם היהודים אשר הֵשַׁמוּ נוהו בקחתם נשך רב; גאוה ושפלות רוח, אמץ לב ורפיון, התעשר והתרושש הכל לפי המקום והזמן, כל אלה המה לו כלחם חקו, אשר בלעדיהם לא יחיה. ואמנם במה יחיה נפשו איש כזה, אשר אבותיו נחלו מאבותיהם רק חובות אשר לא שלמו, ונחלה כזאת השאירו גם לו, ואיש אין בארץ אשר יוציא לחם מנחלה כזאת. ואם אמנם משפחה גדולה נקראה בשמו, אך הלא נחלות כאלה נפלו לחבל לכל המשפחה כלה, ועל כן לא נמצא לו אף לֹוֶה מאה למען קבל חמשת אלפים נשך כאשר תפל לו נחלה בירושה, אשר בקש לתת לו כסף, ובכן לא נוכל להאשימנו על כי קצף קצף גדול על כל היהודים ומה גם על הלוים בנשך. הוא שם אל לבו כי כל עשרו הוא רק שפמו הארוך ולכן נצרהו מכל משמר, כי קוה כי הוא יהיה לו ברבות הימים חַכָּה להעלות בה עלמה עשירה, ואם כי עוד לא הצליח בידו להעלות אף דג קטן בכל זאת לא חדל מקות. אצילים כמהו הם כהנטיעים היונקים מלשד נטיעים אחרים, אשר גזעם דל ואין כל לח בלבם ועל כן ישענו יקיפו ויסבבו את עץ כביר כח המלא כח ולח מגזעו הרענן אשר יפריחנו, כי בלעדו לא תהי להם תקומה. כן המה אצילים כאלה, המה יחפשו יבקשו עד אשר ימצאו אנשים אשר עת וכסף להם הרבה יתר מדי ויעזרום לבלות העת ולהקל ממשא הכסף אשר יכביד עליהם. האציל הזה בן סוסי שמו, חִכָּה זה זמן כביר למצוא ארז רענן כזה להשען עליו ועל כן עתה בהמצאו לו נשען עליו בכל כחו וישב לפרוח גם הוא, כי מעת אשר נודע אליו מצאה ידו ללבוש בפעם אחת בגדים שלמים מכף רגלו עד קדקדו, כאשר לא היתה כזאת זה זמן רב, כי תמיד קנא ראשו ברגליו, כאשר עשה לו בתי רגלים חדשים, או רגליו בגויתו כאשר הכין לו מלבוש חדש. האציל הזה יבקש קרבת אחות השר, זאת יראה כל איש, אבל כי היא תבקש קרבתו, זאת חשב רק הוא ולא אחר.

האדון אשר לו זקן הלחיים שחור וארוך, עינים שחורות ומפיקות אש וקרחה בראשו יקרא בשם כלבי. הוא לא ירבה לדבר בכבוד בית אבותיו ומשפחתו, רק את רעיו הרבים האצילים והנסיכים הגדולים ומאכל שלחנם ומעמד משרתיהם יזכור לרגעים. האשה היפה אשר תדבר בחן את אדון הבית ותלבבנו בעיניה, היא רעיתו הנאמנה. היא לעזר כנגדו והוא לעזר כנגדה, היא תעזור למצוא כסף והוא לפזרנו וידברו תמיד אהבה וידידות כמו אתמול היה יום חתונתם – בשבתם בבית זרים.

הוא היה אחד מהאצילים בימי נעוריו כמו בן-סוסי ויבקש לו יורשת נחלה, ואשתו היתה נערה יפה מהללה בארץ ותבקש לה איש אשר יושיבנה בהיכלי ענג, אך היא בדעתה כי גברים רבים יאמרו הבל היפי ורק אשה יורשת נחלה גדולה היא תתהלל, לכן הוציאה עליה אמה שם רע, כי עשר גדול נכון לה מאת דודה אשר אוצרותיו רבו כחול הים, והיא התקוטטה באמה לעין כל ותאמר כי לא תדע ותמאן לדעת מאומה מן הירושה, כי רק אם בה יבחר איש אז יְבֻחַר, ואם באוצרות תאות נפשו אז יבקש אוצרות במקום אחר. כלבי אשר לא התפאר בכבוד אבותיו התימר תמיד בסוסיו האבירים ובכלביו היפים ורעיו אמרו כי הוא איש אוצרות מאין כמוהו בארץ, אך כאשר שאלוהו אם אמת הדבר, התכחש ויאמר כי מעודו לא דבר את איש דבר בדבר עשרו, וזה היה לאות נאמן כי איש עשיר גדול הוא. בפריז נודע להעלמה אשר בקשה כי לא יביטו לירושתה, ויאהבנה באהבה עזה כמות וישבע לה כי לא יאבה ולא יחפוץ באוצרותיה, והיא האמינה בדברו ותבטיחהו, כי לוא גם שקר היה בפי רעיו גם אז בחרה בו בכל חפץ לבה, והכהן אמר לדבק טוב ויהיו מאשרים – יום ולילה אחד, אחרי הודע להם כי גם שניהם דברו אמת, ואמה, כרעיו, השקר דברו וירושתה כאוצרותיו עוד לא נבראו. ומני אז – חיו בששון ובשמחה תמיד ותהי להם מרכבה ובית נאוה ואוהבים רבים היו להם. אם אמנם לוא חפץ איש להתבונן כי אז ראה כי רק בבית אצילים אשר אין להם אשה יאהבו לשמוח ויוקירו רגלם מבתי אצילים בעלי אשה, אך מי הוא זה מהאצילים אשר יתבונן ויעמוק חקור לדרכי רעיו, הן לא גאוה זאת לאיש להביא דרכי אחרים במשפט, ואם גם יראה כזאת ידע כי לא טוב הוא לדבר סרה באנשים אשר להם פתוחות דלתות האצילים הגדולים. גם המה כבן סוסי רֵעוּ להשר החדש וגם המה ששו על חברתו מאד. האשה, אשר אף כי זה כשמונה שנים היא תמיד רק כבת עשרים ואחת, בכל זאת יפה היתה וקסם על שפתיה ובעיניה צדדה נפשות, כאשר תדענה היטיב החכמה הגדולה הזאת אשות פולין, ועיני השר אדון הבית העידו בו כי לא חס על האבנים הטובות והאצעדות והצמידים אשר נתן לה לזכרון כי עוד ידו נטויה. היא תדבר גם עתה את אדון הבית ותשחק וְתַרְאֵהוּ את שניה היפות כשני חרוזי פנינים משבצים באלמוגים ואישה ידבר ויחליק לשון לאחותו, אך פני העלמה יעידו בה כי לא לו ודבריו יערוג לבה, כי לעמיל עיניה נשואות מעת עד עת. שני האצילים האלה כאשר הביטו מבלי משים בעמיל נראה בפניהם כי לא ישרה נפשם בו, כי כקוץ מכאיב הוא בעיניהם, אף כי עוד לא ידעו נאמנה כי יהודי הוא, רק להשמעות אזנים שמעו זאת. הוא ישב לא רחוק מאלישבע ועל פניו רחפה עצבת אשר הוסיפה לתת חן על יפעתו. גברת הבית החלה לדבר אליו זה פעמים אחדות והוא ענה אותה בדברים מעטים וקצרים כמו לבו בל עמו בדברו וזה היה גרל בן סוסי כי בדברו אליה ענתה גם היא אותו בדברים קצרים כמו למשא לה מדברותיו. ובכל היו פני כלם זועפים לבד מפני בעל הבית ואשת כלבי. המה דברו וישחקו בקול המולה עד כי שכחו כי עוד איש אתם בבית.

בשעה העשירית בלילה פתח המשרת את הדלת ויאמר אל אדון הבית: היהודי זמרי פה –

• היהודי! היהודי! קראו שני האצילים יחד – האם גם להיהודים קראת לבוא הנה לחברתנו? – עצמות עמיל רחפו בשמעו דבריהם אך החריש, ופני אלישבע רעמו, ובעל הבית אמר במנוחה: היהודי הזה, הוא הסרסור והוא הבטיח להביא הנה צוענים לשחק לפנינו -. כלבי ראה כרגע כי לא לרצון היו דבריו לאחות השר וישך שפתו בשניו ויחרש, אבל בן סוסי לא ראה זאת ויקרא: צוענים! טוב מאד. בתחלה נפלה עלי אימה כי אמרתי כי יהודים יבואו הנה, אך לב חכם לך ותבחר בצוענים, טוב מאד – קרא שנית ויסלסל שפמו, ויתבונן בפי אחות השר לראות אם תשיש בדברי לעגו, ובראותו כי בוש משברו הביט בפני כלבי, אשר הניע לו בראשו ויפתח מעט שפתיו לשחק כמשלם חוב, אך פניו העידו בו כי לבו הגה אז: יקחך אפל, אויל, כי תתגרה מלחמה בעת שלום.

• הביא את זמרי הנה – נתן השר צו להמשרת וכרגע פתח הדלת ואיש כבן ששים נראֶה על סף הבית. מי אשר ידע את זמרי המלשין לפני חמש עשרה שנה בעוד אשר נורא היה על כל סביביו, בעת אשר רחץ הליכיו בדמעות ודם, בעת אשר כל בני העיר חלו ורגזו מפניו, ולא רק כי בניו וקרוביו היו נקיים מעבוד בצבא, כי אם גם מבחר העליות נפלו לו למנה, ומה תכסוף נפש איש יהודי עוד יותר, וזמרי הלא יהודי היה כי לולא זאת הן לא מלשין היה. מי אשר הכיר אותו אז בלכתו בצעדי און ברחובות לבוש בבגדי עם הארץ, אחרי כי דבר לו בבית השר ולא נחשבה לו זאת לחטאת, ועוד זאת כי גם יתר חטאותיו לא עלו על שפת לשון בני העיר, מי אשר ראה אותו אז ויתבונן בו עתה, כי אז בלי ספק לקח מוסר ויאמר: אכן גם ברשעים תנחת יד הזמן לרעה, לא רק ישרי לב, כי אם גם נעוי לב, מרעים ומשחיתים יְדֻּכְּאוּ בעת רעה. עתה כאשר שערות ראשו וזקנו כבר הפכו לבן, עתה ישוח ראשו, נדכה ונענה, בזוי ושפל, בגדיו, אם כי לא קרעו עוד לקרעים אך פניהם יעידו במו, כי נכונים המה לבחר בדרכי היהודים – להפרד איש מעל אחיו עד אשר תקצר כל יד מֵאַחֵד אותם שנית, מנעליו, אם כי לא נראו אם פצחו פה יען כֻּסוּ בבוץ ומי מדמנה, בכל זאת השמיעו קול ומפיהם יז קצף, ואות היא כי עתה באה גם עתם הם כי יהיה להם פתחון פה, מצחו ולחייו קמטו, ועיניו דולפות תמיד. ומי זה יאמין לשמועה כי בימי נעוריו היה רֵעַ לְרֵעַ יובל הרוכב על הארי השני וחצים וקשת בידו, כי את הנער היפה הזה התחרה במלאכתו, וגם הצליח יתר ממנו, ואם לא רכב על ארי, אך תחת זאת הרים רגלו על צואר השר הזקן. כן השמיע תמיד במו פיו ומי זה יספוק בדבריו. עתה יעמוד בפתח ויקשיב רב קשב אולי תצא מצוה מפי השר או גם מפי היהודי עמיל, אשר כשר הוא עתה בעיניו, ועליו להשלים כל חפצו. וככלב חָרֵד יביט ברעדה אל כל סביבו אולי קול לו.

• איפה המה הצוענים? – שאל השר.

• פה המה בחצר, אדון נעלה, שר מרומם, אציל רב…

• רב לך רב לך להרבות להג – ענה השר – הביאם הנה -

• אתפלא מאד על ארך אפך – קרא בן סוסי – לוא ערב לבו לדבר אלי כזאת כי אז ירקתי בזקנו -. הצוענים באו וישחקו וישירו וירקדו כשלש שעות, וכל האספה שבעו ענג למראה עיניהם, גם רוח עמיל שב אליו ויהי שמח ויך כף אל כף ככלות הצוענים את השחוק, כאשר יצאו הצוענים אמר בן סוסי: אכן הצוענים כלי חפץ הנם וירנינו לב, לא כהיהודים הארורים אשר רק למוץ דם אנשים כעלוקות כל חכמתם -

• חי נפשי כי לא אבין למה זה תריב הלילה ביהודים ותתגרה בהם מלחמה? – שאל אדון הבית.

• איש אשר לִמֵד לקרב ידו יחפוץ קרבות כל היום, חק הוא בתבל – קרא עמיל במנוחה. השר ואחותו שחקו מעט, והדבר הזה העלה אף בן סוסי עד להשחית ויקרא בקצף: שנאתי מאסתי את העם הזה כשממית, שקץ אשקצנו כרמש, כתולעת, כעכבר -

• מלים חדשות לא שמעו אזנינו בחברה כזאת נשמע הלילה – אמר עמיל לאלישבע. היא הניעה בכתפיה בהביטה בשאט נפש בבן סוסי ואחרי כן לטשה עין אל אחיה כמו שאלה: למה הבאת הנה את השכור או המשתגע הזה? – השר פנה אל המגדף ויאמר: לא אבין למה זה תטיף מליך בלילה הזה רק על היהודים? -

• יען כי אין די מלים בלשוני להשמיע איך אשקץ את העם הנבזה הזה -

• אבל מה לנו ולהעם הזה? -

• הניחה לו – אמר עמיל במנוחה – הוא יכונן אלי חצי לשונו, ואמנם עתה אראה כי גבור משכיל הוא לירות חצים – כל השומעים השתאו לשמוע דברי עמיל, כי איש לא חשב כי כה יגדל כח לבו להשמיע לכל כי יהודי הוא בעת אשר שם עמו מנֹאץ בלי חמלה. גם המנאץ נעוה משמוע ויבוא במבוכה עד כי לא עצר כח לפתוח פיו. אדון הבית היה הראשון אשר יכול לפתוח שפתיו ויאמר: אבל בי נא אהובי, הן לא את אנשים כמוך יתן בקהל היהודים -

• לא אנשים כמוני? ומי המה האנשים אשר יהיו למטרה לחצי לשונו? האם תדמה באמת כי טוב אני מכל בני עמי? אבל אני חלילה לי מהתפאר בשוא, כי אמנם לא טוב אני מכל אחי, ורבים המה אשר אדע כי טובים וישרים המה ממני, ואני לא אחפוץ להוציא את עצמי מהכלל אף רגע, אך אם תאמר להניח רוחי לבל ידאב לבי על כי חרפוני חנם, אז אומר לך להניח רוחך, כי בני עמנו כבר לֻמְדוּ באלה, וכאשר לכל אַחַי אחת היא אם יושב בסתר אחד הרחק ממושבם ויזרוק בהם חצי זעמו, כן גם אני לא אשית לבי לכל אשר שמעו אזני, כי כל הגדופים האלה יעברו הלאה ויחטיאו המטרה -

• צדקת מאד – קראה אלישבע – המגדף עם כלו הוא כמורה חצים במו אֹפל, ולא לכבוד הוא לאיש לבב לערוך קרב את מורה כזה -

• אמנם הסכלתי עשו – ענה בן סוסי ויעקם שפתיו – כי לא ידעתי כי הבית הזה הוא סתרה להיהודים, ומליציהם ימצאו פה מסלות -

• ועל זאת אודך כי תודה במו פיך כי לא חשבת מה תדבר בטרם דברת. אמנם די כי לא אוהבי יהודים ומליציהם תמצא בבית הזה כי אם אוהבי אדם, ובכל מקום אשר אמצא אדם, אם יהודי או בן-דתי יהיה כאחי אאהבהו וכרעי אקרבהו. אך עליך עמיל אתפלא, הן פעמים רבות שמעת שם יהודי לתהלה ולתפארת ואז לא מהרת לקרוא בקול כי גם אתה בן העם הזה הנך ועתה בשמעך נאצה מהרת לקרוא זאת בקול ותביא מבוכה בינינו, כי אמנם אדע נאמנה אשר לוא ידע האדון הזה כי יהודי פה כי אז לא פתח פיו לדבר כזאת – אמר השר.

[…]³

את עמי גם אני מבלי אשר אדעהו אותו ואת דרכיו? הן את האחד אכיר והוא אבי, ואם מצאתי איש כמֹהו בכל אלה אשר דרכם ראיתי ואשר אתם אתרועע? לא לא! איש כמֹהו לא יִמָצֵא בהם, וגם אחד מהנבזים, אשר כל רואיהם ישקצם וינבלם ולא יחשוך מפניהם רֹק, גם אחד מאלה הוא ישעיה הבחור, האם לא נעלה הוא כגבה השמים מעל הארץ על הנפתלים האלה הנותנים שם עמי לדראון? כאלה החל לבו לחשוב מחשבות, וכהרבותו חשוב כן עלו חשבון ומשפט על לוח לבבו וישאל את נפשו: ומה עשיתי אני? האם באמת קמתי כמליץ ישר לעמי? הנלחום נלחמתי מעודי מלחמת עמי, אשר היא גם מלחמת הורי ומלחמת נפשי אף אני? עברי אני! כן נוצרתי וכן אִותר אם אחפוץ או אמאן, ואם כן הלא עלי לעבוד בצבא אחי ולא לנוס כנבל וחדל אישים למערכות צבא לוחמיו! - ואז כאשר מלאו הרעיונות האלה את לבבו יסרוהו כליותיו מאד ויקוט בפניו על התרועעו את פוחזים ורקים ומבני עמו רחק ויגמר אמר להשמיע לאביו את מחשבתו אשר הוא חושב לקרב אל אחיו ולדעת דרכיהם. המחשבה הזאת נתנה שמחה בלבו כי ידע כי בחפצו זה ירנין לב אביו מאד ויחליט לבלי סור מעתה ימין ושמאל מכל אשר יורהו אביו.

כן גמר אֹמר והחליט; אך כאשר בא העירה ויפגוש באחדים מהעברים נחם כמעט ממחשבתו אשר חשב, אך בכל זאת חפץ עוד בכל לבו להשמיע כל הגות לבו לאביו, ומה השמיעו בדברו עמו? זאת הלא שמענו זה לא כביר.

והאב אשר דאג מאד לבנו ולדרכיו, כאשר שמענו מפיו בדברו את אשתו, גמר אף הוא אֹמר והחליט לעשות כל אשר בידו לקרב לב בנו לעמו בדברים רכים ונעימים, ומה שמח לבו בשמעו מפי בנו את כל אשר נעשה בבית השר כי הוא התערב להביא נער עברי אשר יבין שפת רומי ושפת הארץ כאחד החכמים, אף כי ילבוש מלבוש ככל בני ישראל. הדבר הזה נתנה שמחה גדולה בלב הזקן, כי אמר עתה תמצא ידי לקרב לב בני לישעיה והוא יורהו תורה וחכמת ישראל כאשר תאוה נפשי, ועל כן הלל בתחלה את בנו על כי נלחם מלחמת ישראל, אבל אחרי כן נחם וייסרהו על פניו על אשר הבטיח להביא איש זר והוא הן לא עבדו הוא, אשר למשמעתו יסור וקצרה ידו מצות עליו, וגם אם תחנונים ידבר אליו מי יודע אם ישמע לו לבא כצועני ולשחק לפני השר בחכמתו. עמיל הודה כרגע כי לא טוב עשה ויבקש עצה מפי אביו איך למשוך את לב ישעיה אליו לבל יהיה בעיני השר כמשקר, ואז היתה עצת הזקן כי יאות לבקש לקח מפי ישעיה ואחרי אשר יודעו איש לרעהו אז ישמיעהו חפצו ואולי יאות לו. וגם לדבר הזה נאות עמיל ועל כן הכינו פעמיהם לבית ראש הישיבה לבקש ממנו כי יתן את ישעיה לבא לביתם להורותו דעת. אבל רגע אחד ודבר קל אחד שב ויפלג לבותיהם שנית איש לעברו. כן הוא תמיד! בור אם יסכר פיו בעפר ישוב ויִפָּתֵחַ בגעת בו רוח או רעש, הנקרע אף אם נשלבהו ישוב ויקרע כגעת בו יד, כי מְעֻוָת לא יוכל לתקון וחסרון לא יוכל להמנות…

ד: מוֹרֶה צֶדֶק

• אל נא בני, אל תרבה להצטדק – אמר רבי גבריאל ראש הישיבה לישעיה בשבתם יחד לפנות ערב בביתו – לא לך להצטדק על כי כסית ממני דרכיך, כי ידעתי נאמנה כי כמורה תכבדני - - -

• וכאב מלא רחמים אהבך – קרא ישעיה במועל ידיו ברגש. אגלי דמעה נראו בעפעפי הזקן בשמעו דברי תלמידו ואחרי התבוננו בו רגעים אחדים קרא אף הוא בחֹם רגשותיו אך באנחה: וגם אני כאב חשבתי עליך מחשבות לטובה, אך הנה לא כן רצה ה'. יד נעלמה נוהגת בנו ועל פיה נצא ונבוא, היא תתוה לנו הדרך אשר נלך בו ואנחנו נאמין כי נלך ובאמת נִמָשֵׁךְ או נִדָחֶה בחזקת היד. האמין לי בני, כי האיש אשר ראה החיים ומסבותיהן ותהפכותיהן הוא יאמין גם בעל כרחו בהשגחה והנהגה נעלה מדעתנו וממחשבתנו. בעודנו בנֹער, עת אשר עינינו אך תחלנה להִפּקח ולראות אור אז נאמין כי למרחקי אין קץ תחדור עיננו ואין נעלם ממנה. גם אשר ערפל חתולתו, גם המְכֻסֶה במסוה העתיד והנסתר בחיק המרחק אשר אין קץ לו, כל רחוק בעת ובמקום קרוב הוא לנו, דמנו יקפץ וידלג בְחֻמוֹ במהירות ודמיוננו ישוה לנו כי אך הלאה הלאה ינשא רוחנו, ולא נבין כי לעמת שבא הדם כן הוא שב ללכת על עקבותיו וכאשר קץ וגבול למרוצתו כן גם קצב ומדה למעוף רוחנו אשר אך בכֹח הדם ישגיב וישגיא פעלו, לזאת לא נתבונן ונדמה כי אין מכשול בדרכנו. כי אין קץ לדרך רוחנו, כי אין קצבה למדת דעתנו וכל רז לא יפלא ממנו. אבל הדעת אשר תביא העת בידה החזקה ללבנו, היא אחרת תורנו, היא תראנו יד חזקה המושלת בכל, המנהלת את כל, אשר אך היא תבקע ביצי הרעיון ותוציא מהם פֹעל חי, או תזרם ורגל כל עובר תדושם, יד נעלמה מושלת בנו, בגלגל כֹח נעלה המתנועע תמיד בלי הרף הננו כמסמרות נטועות. יקראו להגלגל המניע הזה “הזמן” “הטבע” או כל שם אשר יתנו לו אלה אשר שם אלֹה להם למחתה ואני בשם “אלהי עושי יוצרי ומנהלי צורי ומעוזי” אכנהו, אשר ידו אחזה בכל מפעלי אם יֵעָשׂוּ ואצלח בהם, או יהפכו בי לנגעי בני אדם, וגם בפעם הזאת אך יד המשגיח הנעלה אראה, אשר נתצה עמודי הארמון שבניתי בדמיוני ואודה שמו כי אאמין באמונה שלמה כי הסתירה הזאת בנין היא, ואך לטובתי חבלה מעשי ידי.

לא לך להצטדק בני, על כי הסתרת ממני לכתך לשמעיה לקחת מפיו לקח בחכמה ולשון, ידעתי זאת בני ידעתי, אך הסתרתי פני לבל תראה כי עיני רואות פעלך לבל אפריעך. לא לי בני להתות לך דרך בחזקת היד, ולוא ידעת כי אדע דרכיך כי אז חדלת מהם ובזאת לא חפצתי. כי אמנם מה טוב היה לישראל, לוא דרשו בניו הנאמנים בבריתו ואת תורתו נאמנה רוחם, לוא דרשו המה חכמה ולשון, כי אז רמה קרן עמנו תחת אשר עתה חרפה וקלון מנת חבלו, כי אז לא הרימו עלינו צרינו ראש לנאצנו ולתתנו כעם סכל ואין לב, ופריצי עמנו אשר אך שתים שלש מלים בשפה אחרת תתנה להם גֹבה אף, פריצי עמנו אלה לא דרכו עלינו ברגל גאוה, ובנינו התמימים לא נלכדו ברשתות יפרשו לרגלם וינזרו לבֹשת. מה טוב היה לישראל לוא רבו בו תלמידים מקשיבים בקול התורה כמוך, אשר ישתו ממבועי הדעת, כי אז היו אלה למעין טהור לכל העם, זאת אדע ובלבי שמחתי אף נעצבתי בהודע לי כי תבקש נתיבות האיש אשר כזעום אלהים הוא בעיני כל בני העיר, שמחתי על כי תשתה מבאֵר הדעת ונעצבתי פן תהפך בקרבך למרורת פתנים לגרש את תורת ה' ממעיך, אף יראתי פן יודע הדבר ויתעברו בך החרדים לדבר ה' וגם לי יֵרַע בעבורך כי לא אוכל לתת אותך למשסה בידיהם, ואם אמרי אגין עליך ואצילך אז אהיה בעיניהם כנותן יד לפושעים, ולא על כבודי חרדתי, אף לא ירעה לי נפשי פן ישבר מטה לחמי, אך פן ישאו כל תלמידי חרפתי ופן תהיה התורה לבוז על זאת פחדתי פחד, אך בראותי כי זה כשתי שנים עברו ואתה עודך מחזיק בתמתך את התורה ותדע לכסות ארחך במשאון, הונח לי מעצבי ומרגזי ואומר להציב לך יד, לבנות לך בית אשר בו תחסה ולא עוד תירא משואת פתאם, משן מקנאים ואויבים. ועל כן היתה עצתי להשדכן כי יביאך ביתה שמריה. אני חברתי והכינותי הכל, בידי ארגתי את הרשת הזאת, ובי העון - -

• העון? – קרא ישעיה ויתעורר – העון? ולמה זה תנחם ממעשיך, מה עול תמצא בהמפעל הזה? עתה אחרי שמעי כזאת עלי החובה לגלות לך הגות לבי, כי אך זאת אִוְתָה נפשי, כי כמו לאֹשר אין גדול ממנו כן חכיתי וקויתי למצוא את מרים, ותוחלתי זאת היתה לי למקור שעשועים ולתאות נפש, ולמה זה תִנָחֵם ממעשך זה? ואם הסכלתי עשו בפתחי פי לבלי חק לדבר לשמריה דברים אשר כעון וחטאה יהיו בעיניו הן בי העון ולא בך, וגם אחשוב למשפט כי עוד בידי לתקן את המעות -

• לא בני, המעות לא תוכל לתקן לא אתה ולא אני. אך לא אתה עוית כי אם אני. כל תאותי היתה לקשור אותך בחבלי האהבה לאשה ובית למען תותר תמים עם תורתך, ובעת אשר בית נכון לך תוכל להגות גם בחכמה כחפצך, וברבות הימים תהיה רב ומורה צדק בעיר הזאת ותהיה כמעין ישועה להדור הבא, כי לא תתאכזר להדעת ותקנה לב בני הנעורים, אשר יתעתדו כלם לקראת הדעת, ומי יודע פן חלילה תשתכח תורה מישראל, אם לא יקומו מראש שומרים נאמנים לנצור עליה. זאת חפצתי ואמרתי אין טוב לך מבת שמריה אשר גם היא מבינה בספרים ותהיה אשה ראויה לך. אך הסכלתי עשו, כי לא ראיתי נכוחות, היא לא ראויה לך וחלילה לי מחטוא לפרוש רשת לפעמיך ללכדך בחבליה, היא לא ראויה לך, בחר לך באשר תבחר אך לא אותה -

• מליצה חידות לי דבריך – קרא ישעיה משתומם – האתה, גואל ומודע לאמה, תשא חרפה על הנערה התמימה הזאת? ולולא שמעתי מפיך זה עתה, כי הדעת לא כקוץ מכאוב בעיניך כי אז אמרתי משנאתך שפות העמים דברת כזאת, אבל עתה לא אדע מה לחשוב, הן עון אחר מלבד עון דעתה שפות זרות לא יִמָצֵא בה! -

• ומי יתן וכן היה – ענה הזקן באנחה – מר לי מר כי נטל עלי לחבל מעשי ידי, מטוה טויתי אנתק כפתיל נעורת בידי, כי לא אוכל לתת את בני להלכד במצודות וחרמים, היא האשה אשר איננה ראויה כי יקרא שמו עליה - -

• נפשי תלהט גחלים לשמוע מפיך פשר דבר – קרא ישעיה ופניו נהפכו לפני להבים, הזקן בקש לענות וברגע הזה נשמע קול דופק על הדלת.

• הנה שמעיה בא – קרא הזקן – יבוא! – ושמעיה את בנו באו הביתה. שמעיה אחז בידי רבי גבריאל באהבה וכבוד ועמיל השתחוה לקראתו ביראת הכבוד בעמדו על עמדו מבלי גשת אליו. אך רבי גבריאל מהר ויאחז בשתי כפות עמיל ויקרא בתם לב: האתה הוא בן רבי שמעיה, אשר אותו חרפתי היום? אלהים יחנך בני, סלח לי! – טוב אתה בתארך ופניך יעידו בכך כי לב טוב וישר לך, ועיניך יפיקו תֹּם, והנה תכזבנה אך לעתים רחוקות, סלח לי בני! -

אגלי דמע נראו בין עפעפי האב והבן עמד משמים משתומם ונפעם עד כי לא עצר כח לפתוח פה. הוא כמו נפל משמים ארץ, או להפך, כמו הֹעל פתאום אל עָל ביד חזקה כי נבוכו עשתנותיו בו בראותו את אשר לא פלל ואשר לא עלה על לבו. הוא דִמָה כי ראש הישיבה, המורה להבחורים הנבזים והנמאסים בעיניו, העצלים, אוכלי לחם חסד, אשר שלמותם יתעבום וניבם יְבַזֵם, כי הוא לא יפיק חן הרבה יותר מהם, ואם גם תורתו תאיר פניו, ואם גם לב ישר לו, כי על כן יכבדהו אביו אבל בכל זאת הוא איש תככים וכעס, ומפתח שפתיו זעם לעוברי רצון אלהים וזונחי תורתו, ברעם ורעש ישא קול ויחרף שם זעומי אלהים, הפריצים בעם ישראל, ויגמר אמר לכוף ראשו כאגמון רגעים אחדים ולמצוא אחרי כן פתחון פה לפני אביו לאמר לו, כי לא יתכנו דרכי העם הזה, כי מוריו מורא המה ומוכיחיו כתוכחה ונאצה המה לכל הגוי ושומר דרך תבונות ירחק מהם, כן חשב בלבו. והנה לפניו איש שיבה, אשר פניו יפיקו תום, מנוחה, אהבה וחסד, עיניו תפיצנה אש, אבל לא עברה וזעם, כי אם אש חכמה אשר תאיר פניו, הוא יקבלהו, אותו את הנזיר מאחיו, הנבדל מכל דרכי עמו, המתרועע אך את בני עם הארץ, העוזב תורה, אותו יקבל באמרי אהבה ורצון! ואם אמנם רגע אחד עלה הרעיון על לבו כי אמנם כן דרך כל אלה הלוחמים מלחמת אלהי מרום, כי בעת אשר תקצר ידם מהתגבר על אויביהם אז תחש על מרמה רגליהם ויעשו חֹנף לזעומי נפשם למען לכדם בחרמם, אולם הרעיון הזה יצא כברק ויאבד מפני אור משפט אמת אשר הופיע לו ברגע ההוא ויראהו את משוגתו, השב הנכבד הזה לא יעשה לו חנף. הוא יודה במו פיו כי ביום ההוא בטרם הכיר אותו חרפהו, ולא כן יעשה איש אשר יצמיד חֹנף, ועל כן נבעת מפני הדר תֹם האיש הזה ורגש הכבוד מלא כל לבבו ולא נועז להושיט ידו להזקן כי אם מלל בשפתיו דברי תודה אחדים אשר כמעט לא נשמעו, וברגע הזה ראה את ישעיה וימהר כמו אלצהו רוחו להתקרב אל איש ויושט ידו לו ויחבק את ידו באהבה.

ישעיה קם על רגליו בבוא שמעיה ובנו הביתה וכדרכו לא אץ להתראות ויעמוד על עמדו ולב שמעיה היה מלא רגש עד כי לא רָאָהו ואך כאשר התקרב בנו אליו אז הכירהו ויחבקהו באהבה, כמו לוא בן ראש הישיבה היה, והוא יחפץ להשיב לו אהבה תחת האהבה אשר הראה ראש הישיבה לבנו.

• שבו אדוני הנכבדים – קרא רבי גבריאל ויושב את עמיל לימינו ואת ישעיה לשמאלו ושמעיה ישב למולו – שבו והיו ברוכים לי. שמח שמחתני בהביאך את בנך הנה. ואני אמרתי כי אך דברך תקים ולבדך תבא ואחכה עליך, ולא אכחד כי אחרי אשר השמעתיך ריבות שפתי היום לא זכיתי לשמחה הזאת שֶׁבָּהּ שמחתני -

• ואני לבי כמעט יתעה בספק אם שמרתי מצות שפתי ואם באתי בערב אל ראש הישיבה אשר הועידני לבוא אליו – ענה שמעיה בשחוק קל על שפתיו.

• לא אבין דבריך – ענה רבי גבריאל.

• כי כאחר הנך בעיני, ביום קמת כצר ואויב להדור הזה, בשוט לשונך הכית את בני הנעורים בלי חמלה, ועתה הנך כאוהב וָרֵעַ לבני הנעורים, הַשָׂשׂ בחברתם -

• אבל בכל זאת לא אחר הנני – ענה ראש הישיבה ושחוק הקל אשר רחף על פניו גז פתאם ומנוחה לקחה מקומה – לא אחר הנני, צר ואויב לא ייסר כי אם יתנפל, לא בשוט לשון יוכיח, כי אם צור חרבו יביא בלב שנוא נפשו, והמוכיח בשפה ברורה הוא אוהב נאמן, אשר יחפוץ להיטיב, לחזק הבדק ולהסיר המעות, ואמנם לא אכחד כי נמצאים בנו כמו בכל העמים רבים אשר יתיצבו כשוטנים לבני הנעורים ודרכיהם, המה ישנאו בכל נפשם כל דבר חדש וכל תאותם, כי הארץ וכל אשר עליה על מקומם יעמדו לא ינועו ולא יסבו בלכתם, המה האנשים אשר כמכונה בלי רוח חיים בִּלוּ ימיהם, לא שנו ולא בקשו לשנות ארחם, כי על כן אותה המה מבקשים גם מאת בניהם, יען כי לא ידעו מה המה החיים, כי החיים המה רק תנועה ושנוי, שנוי במחשבה, שנוי בפֹעל ומעשה, שנוי בצורה ושנוי בחֹמר; אבל לא בין אלה חלקי, לא אמאס בבני הנעורים על בחרם גם בדרך חדש להם, לא אוכיחם על כי ישנו את דרכו אבותיהם, אך על זאת נפשי תרועת מלחמה, או תאבל, על כי יזנחו וימאסו בכל אשר היה לפניהם, אשר מבלי בחון ושפוט, מקֹצר דעת ומחסרון חכמה יאמרו טוב לאשר חדש הוא. ידעתי, כי הדור החדש הוא כיציע להדור העבר, אבל רק כיציע אשר יתנשא על היסוד אשר בנו הבונים כבר ואז יגדל ויתנשא, אבל המה אומרים להרוס את כל הבנין אשר עמלו בוניו בו עד עתה עד היסוד בו ולבנות אחר תחתיו, ומה היא הברכה אשר יראו בעמלם? האם גם המה לא בני אדם קצרי החיים וקצרי יד, האם לא גם המה וחייהם המה אך כגרגיר חול בים התבל, אשר רק אם אחד באחד ידבקו הגרגרים אז יתלכדו ויהיו להר גבֹה ותלול וכל גרגיר לבדו אם קטן ואם גדול כאין וכאפס הוא, טפת מים אחת תבלענו ממקומו וכחש בו. והמה אומרים להרוס הכל, למען הביא אך חדשה תחתיו, טוב הדבר? ואם חכמים המה וכח ידיהם אתם, ינסו נא להרוס עד היסוד כל הערים וכל הבתים אשר בנו אבותיהם ויעבירו באש כל הכלים וכל אוצרות הבר אשר אצרו אבותיהם ויעשו להם חדשים תחתיהם בחכמתם כי רבה ובכֹח ידם אשר אין קצה לו, ינסו לעשות כזאת ואם לא יגועו כלם בלילה אחד בבלי דעת? ואם בפֹעל כפים, בדברים אשר בידיהם הכינו אבותינו לנו יאכף עליהם המחסור את אכפו להחזיק בכל מאמצי כחם וישמחו בחלקם אם תמצא ידם להשאיר אחריהם כאשר נחלו המה לא יותר, איך יהינו לשלוח יד בארמנות בנו אבותינו באלפי שנים ברוחם, בדעת ומשפט וחקר, אשר דור לדור הביע גבורותיהם וחין ערכם, ודור דור נסה לשלוח בהם יד לעקרם משרשם, או להוסיף עליהם יתד ובריח, באוצרות כאלו ישלחו יד להשביתם ויתברכו בלבם, כי ישגיבו בכל תבונתם כי רבה להכין בין לילה אחרים תחתיהם? האם לא יחזה כל איש אשר עינים לו, כי אך מֻכֵּי בְּסַנְוֵרִים אשר לא יראו ולא יבינו חין ערך האוצרות יאמרו כזאת? האם לא נראה בעינינו, כי בזאת אשר יחסר לגויתם יחזיקו יען כי ידעו את מחסורם, וכאשר יחסר לרוחם לא יבינו ולא ישכילו כי יחסר למו, ואם לא אות נאמן הוא כי בבלי דעת ובלי השכל ידברו דבריהם? על צעירים כאלה אשא דברתי, אשר ימאנו להיות שלוחות לארז רענן ויחפצו להקטף משרשם ולהשתל במקום אחר, למען יהיו לגפן סורחת, על צעירים כאלה אשר דרכם ראיתי בהיותי בעיר אחת גדולה, אלה אשר יקראו לנפשם “מפקחי עינים” האומרים לאלפי השנים אשר עברו: הקיצו ופקחו עיניכם למען תראו כי עורים אתם. אלה הצעירים אשר יאחזו בדרכי הזקנים הנבערים אשר ימאסו בכל חדש, והמה כמעשיהם יעשו וימאסו בכל ישן, על אלה עוררתי שוט לשוני. אבל לא על הצאן האובדות נפקוד זעם אפנו עת כי יתעו לכל רוח, כי אם על הרועה המתעה וכן לא את בני הנעורים אריב, כי אם את הזקנים אשר ידיחום למדחפות – סלח לי כי בשטף דברתי באתי עד כה. אנא סלח לי – קרא רבי גבריאל פתאם ויעצר במלים.

• אל נא תעצר במלים, בשמחת לבב נשמע דבריך -

• אבל חלילה לי משכוח כי בביתי אתה כעת -

• וגם זאת אל תעצרך מדבר משפט -

• בואך אלי יזכירני, כי היושבים לפני לא בין המסלפים ארחותם ימנו ואחשוך את דברתי לעת אחרת, אבל לב רגז לי ביום הזה ולא אוכל לשים מחסום למי פי. לוא עברו צעירי עמי על כמה וכמה חקים סלחתי להם, כי אז אמרתי המשפט לאלהים הוא; אך בראותנו כי הצעירים אשר ישישו אלי גיל בעמים יזנחו גם המדות הישרות אשר היו מאז לתפארת לעמנו, בראותנו אשר בהפנותם עֹרף לחקי הדת ימאסו גם בכל הטוב אשר נחלנו מאבותינו, לזאת ידאב לבנו מאד. למה לכם חכמה אשאל אם לב לכם אין, אם לב אבן שמתם בקרבכם תחת לב הבשר אשר נתנו אבותיכם לכם. אכזריות לב אשר לא פללתי לראות באיש יהודי ראיתי היום וארגז תחתי כל היום, ולא אדע שלו בנפשי כל עוד קצרה ידי מחלץ את העני מצרתו אשר הביאה עליו אכזריות לב אחד מבני עמי.

• השמיעני נא – אמר שמעיה – אולי אוכל לתת גם אני ידי לך ויחדו נחלץ עני בעניו -

• אולי. וזה הדבר, הנה איש פה בעיר שמריה שמו. האיש הזה עשיר הוא ונשוא פנים ונדיב ומעודו לא עשה לאיש רעה, הוא נכבד ונאהב מאד בעיר על כי ירבה עשות טובה ועל יֹשר לבו, והוא איש אשר בלעדי תורת ה' לא ידע מאומה, ולו בת, אשר למדה שפות להותו, כי עתה זרה רוחה לו ולרגלה יראה עמל ויגון. הבת הזאת היתה מקור כל שמחתו ואשרו בחיים, כל עשרו וכל כבודו יתן בשמחת לבב כפרה והיא לא תבין זאת. והנה אתמול בבֹאו הביתה מצא את בתו שוכבת על המטה כמתה. צרת לב האיש הזה תוכלו לשער בנפשכם, הוא הכה כמעט בשגעון ועל פי עצתי קראו להרופא אשר בעיר. הן זאת תדעו כי בעיני היהודים הוא כסלון ממאיר, ובכל זאת קרא אותו, כי למען בתו שכח כי האיש הזה מפר תורה ומנאץ שם ה'. ויהי כאשר שאל את הרופא מה מחלת בתו ענהו דבר אשר הרתיח דמו כסיר ובעזוז אפו הכה את הרופא מכת לחי. לא אכחד כי חטא להרופא בהעטותו עליו בושה כזאת, לא אכחד כי החובה היתה עליו להתרפס לפניו ולבקש ממנו מחילה, או לכפר פניו במנחה כאשר יאמר, אבל כן רצה גם שמריה אחרי שובו וינחם ממעשיו וירא עותתו, ואני אשר על פי עצתי קרא אותו אמרתי אהיה אני המליץ בינותם ואבוא היום בבקר אל הרופא והעתרתי עליו דברי, במו פי התחננתי לו, הבטחתיו לעשות ככל אשר יצוה עלי, כמעט כרעתי ברך לפניו וחפצתי להראותו, כי מרב מצוקת לבו עשה שמריה כזאת. והוא באחת, כי יביאנו עד בית הבור למען יתן חתיתו בלב כל היהודים הנבזים, יתן להם מורא וייראוהו. לשוא הראיתי אותו כי אם יסלח לעונו אז ישיב לו את לב כל היהודים ויקראוהו תמיד, הוא אטם אזנו ועוד מעט השליכני אחרי הדלת והמזוזה בבוז, ואחרי אשר יצאתי מביתו הביא את שמריה אל בית הכלא, והוא הדבר אשר הרגיז לבי כל היום -

• אני אנסה דבר אל הרופא – אמר שמעיה – אולי ישמע לדברי. -

• סלח לי אבי אם אומר לך כי אביר לב כזה אינו שֹוה כי תדבר עמו – קרא בעֹז – אבל מדי דברנו בהרופא זכרתי כי דבר נחוץ לי בלילה הזה אל אחד ממיודעיו, הרשני נא אבי לצאת מזה ואחרי חצי שעה אשובה, אקוה כי גם רבי לא יקצוף על עשותי זאת, עד מהרה אשובה -

• אם דבר נחוץ הוא כאשר תאמר – לך – ענה שמעיה כמעט בלי חמדה. ועמיל מהר ויקם וישתחו לקראת רבי גבריאל וישעיה ויצא וישב בעגלתו.

בצאת עמיל מהבית שאף שמעיה רוח וברגע ההוא נוכח כי רָוַח לו בצאת בנו, כי לא יכול לדבר אודותיו בפניו כאשר חשב בתחלה, כי לא נער הוא עוד כי אם איש אשר יצא ויבוא כחפצו, וכמו פחד פן יקדם בנו לשוב בטרם כלה דברו, לכן מהר וישמיע לרבי גבריאל בשפה ברורה את תאותו, כי יתן את ישעיה להיות למורה לבנו. אם אמנם כבר שמע רבי גבריאל מפיו ביום כי הוא יחפוץ להשיב את בנו אל תורת עמו, ואם כן מורה דרוש לו, בכל זאת נפעם בשמעו כי את ישעיה יבקש לקחת אל ביתו. הוא דמה כי יחפוץ לשלוח את בנו אליו אל ביתו וכבר שש בלבו על תלמיד נחמד כזה, אשר בידו להפוך לו לב ישר ורוח נכון, וכמעט כאיש אשר נכזבה תוחלתו הביט רגעים אחדים בפני המבקש ואחרי כן אמר: הדבר הזה לא לי הוא, הן תדע ותכיר אותו והוא ידעך ויכירך גם בלעדי, ואני לא אביו כי אצוה עליו, כי אתנהו או אעצרהו מלכת אתך, דבר עמו -

• אבל זאת אדע נאמנה כי הוא לא יעשה קטנה או גדולה בטרם ישאל את פיך, כי אחריך דבקה נפשו, זאת אדע כי בחנתי ואדע נפשו, ועל כן אפקיד בידך עתות בני, כי אם לא ישעיה יסור אל ביתי אז אפסה כל תקוה כי אמצא איש לי. הלא זאת ממך לא נכחדה -

רבי גבריאל חשב מחשבות רגעים אחדים וכמו באה לו פתאם רוח עצה ממרום פנה אל ישעיה ויאמר: גם בזה אראה יד ההשגחה, אם לעצתי תקשיב עשה כדברי מורך ושלם לו כמפעלו, כי בבית הישיבה לא טוב לך לשבת עוד והבית אשר אמרתי בנה בניתי לך נפל ונהרס עד היסוד ולא יקום עוד, כמעט אין לך דרך אחרת בלתי אם לעזוב את העיר או למצוא מנוחה בבית רבי שמעיה, זאת דע לך -

• אבל - - נסה ישעיה לענות ורבי גבריאל לא נתנוהו באמרו: מדוע תאלצני לשאת חרפה על קרובי ולגלות לך דבר כמוס עמדי, אני אמרתי לך כי הבית אשר בניתי ערער התערער עד היסוד בו, וחלילה לך מהצג כף רגלך על משואותיו, כי שמה קננה נחש ותמלט ביציה, שמה ישרוץ השרץ הנמבזה אשר יקרא בשם מרד באבותיו, שמה ישלח הבגד בהורים לשונו המגֹאלה ויזהם סביבו, לא לך הצג כף רגלך שמה. בחר לך בשה תמה אשר לא תדע עד מה מצפור דרור אשר אל פי הנחש תִּמָשֵׁךְ ותרוץ אליו בגילה, לא אמאס הדעת, רק בבוגדים, בחסרי לב, בכפויי טובה, המורידים שיבת אבותיהם ביגון שאולה אתקוטטה. ידעתי כי יבוא יום וגם אתה כמני תקרא ואולי במגנת לב: אחרי כל אלה יקר בעיני כסיל תמים מחכם בוגד! שים אמרי בלבך -

• נשמת מי יצא ממך? – קרא פתאֹם שמעיה משתומם בהתיצבו הכן על רגליו וכל גויתו רעדה – מי נתן הדברים האלה בפיך? השמיעני נא, אנה השמיעני – קרא כמתחנן ויושט ידיו לרבי גבריאל.

• מה לך – שאל רבי גבריאל נבהל בראותו את הרעד אשר בא בעצמות שמעיה ובשמעו דברי תחנוניו – מה לך? מה זה אמרתי כי החריד אותך ויקימך על רגליך? -

• אך לא! לא! דבריך לא החרידוני, אבל הזכירוני ימים מקדם בהלו נר אבי עלי ראשי, עת אשר תורת חיים נבעה מפיו הטהור ואני שתיתי בצמא. פתגם אבי נרי ומאורי העברת על דל שפתיך ויגע כברק בעצמותי, פתגם אבי אשר נשא תמיד על שפתיו ואשר לאורו אלך חֹשך עד היום – קרא שמעיה ואגלי דמע נוצצו כפנינים בעפעפי עיניו.

• אביך? מי היה אביך? שאל רבי גבריאל ויחרד אף הוא.

• אבי היה הרב לקהל עדת ישורון בעיר צזבל, אשר נהל את עדתו על מבוע התורה והדעת ומפיו…

• אחי, חברי, אוהבי מנֹער! – קרא רבי גבריאל ויפול על צוארי שמעיה – הלא תזכור את הַגֵר הפולני, אשר מצא מחסה ואהבה, תורה ואורח חיים בבית אביך, הלא תזכור את השב, את המודה ועוזב דרכו… מללו שפתי רבי גבריאל ולא הוסיף כי דמעותיו העתיקו מפיו מלים, וכה עמדו שני הישישים זמן כביר חבוקים ודבוקים איש ברעהו, עד אשר שב עמיל ועל ידו איש זקן אשר ברגע הראשון לא הכירוהו רבי גבריאל וישעיה, אף כי ידעוהו מאז ויום יום ראו פניו.

ה: כּוּר עֹנִי

בחצר שופט העיר שתיקא בחצר הארוה לסוסים אצל רפת הבקר והעזים, במקום כבוד זה ימצא חדר קטן, אשר לפעמים יהיה משכן לאורח אשר לא נטה, כי אם אשר הביאוהו ללין שמה. טוב לב השופטים האלה בימים ההם בארץ ההיא היה כבר לְמִלָה, כבוד אדם ומשפט אנוש היו בעיניהם דברים נעלים ורמים מעל כל רם, עד כי שגבו מבינתם ויהיו בעיניהם כאלהי מרוֹם, או הסתתרו מנגד עיניהם כמֹהו. השופטים האלה אשר רֻבָּם לא רק ביחש משפחתם, כי אם גם ברֹב דעתם הצליחו למשרה כי רֻבָּם ידעו קרוא בספר ובהם נמצאו גם אשר ידעו בעצמם המלאכה המפארה, מלאכת הכתיבה, המה היו כמלכים בעיר אשר הושיבה אותם הממלכה בה, מושלים ושופטים לכל אַות נפשם, באין מפגיע או קם לשטן, כי על כן היה פחדם על פני כל יושבי העיר, ומה גם היהודים, המה לא רק מפני הדר גאון השופט, כי אם גם מפני יועצו או מפני שר העשרות אשר למשמעתו יסור, חלו ורגזו וכאלהים נחשבו בעיניהם וירבו להם נדר ונדבה, כי אוי לו להאיש אשר עליו נח שבט שר העשרות או אשר עליו נשא השופט קולו: שימו בסד רגלו. כי כרגע סר סד גדול וכבד בלוית שני עבדים למשמעתו. רגל הנשפט הובא בתוך הסד ויִסָגֵר על מסגר. ובה שכב לפעמים ימים אחדים על קרקע “חדר האורחים” כאשר כּנה את חדר השבויים אחד מהשופטים אשר אהב לצון, ואשר מחסרון בית משחק בעיר אהב לעשות לו משחק בביתו ולהתענג על קול הצעקות אשר נשאו השבויים עת אשר הֻכּוּ בשבטים לחים ועל דמעות הנשים אשר עמדו מאחרי הדלת בעת אשר נחו בעליהן בחדר האורחים ואשר באו החדרה בעת אשר העבירו את בעליהן תחת השבט. אבל שקר נעיד בהשר הזה אם נאמר כי הוא אביר לב היה, אשר עשה משחק לו בשבויו, לא זאת, האיש הזה לא אביר לב היה, וכל יודעיו ידעו זאת כי לא אביר לב הוא ואין בידו להיות אביר לב אחרי כי איש – אין לב היה, לבו נתן לבת אחד מאצילי פולין, אשר הוא בעצמו העיד על בתו כי בת אצילים היא. ולפי דברו היה גם אביה אציל גדול ונכבד, אשר על כן לִמד את בתו לאחוז בדרכי כל אצילי פולין, להיות כחֹמר דתם בידי הכהנים וכמקל חובלים ליהודים אשר לא יַלְווּ, או למצער אשר לא יתנו כסף למנחה, והיא משלה בו, ועל כן אך על פיה יצאו ובאו משטרי המשפט בעיר שתיקא אשר זכתה להאֹר הזה, כי עתותיה נתנו בידי בת אחד מהמתימרים בשם יאגאלא וגם “חדר האורחים” אך לפי מעלות רוחה היה מלא או ריק.

בחדר האורחים הזה ישב על הארץ בלילה ההוא עת אשר בא שמעיה אל בית רבי גבריאל איש יהודי, לא יען כי נחשד אשר ידו תכון עם גנב אשר גנב כלי זהב וכסף מבית התפלה, וגם לא על אשר רצח או מרד בממלכה, או כי עבר אֹרח ומכתב מסע כדת לא נמצא בידו, לא על אחת מהעונות הנוראים האלה הובא במשמר, כי אם על עון גדול מכלם גם יחד, כי הכה בחרפה לחיי הרופא אשר אך בעצתו שאלה תמיד אשת השופט – שמריה הוא האיש! הוא ישב על הארץ, ראשו הוריד על חזהו ורגלו השמאלית שלח ואת הימנית אסף אליו כמו בקש להסתיר את הסד אשר יכביד עליה מעיני רואים. בכל ימי חייו לא נסה להיות אורח בבית זר ולא ידע ערוך את ערך התפלה “אל תצריכני לידי מתנת בשר ודם” ועתה הביא הזמן בידו להבין אותה כמו, בראותו את המעון אשר פנה למענו בעל הבית כי גרש את החזיר ממנוחתו למען תת לו מקומו, את הכותלים אשר תולעים וכל רמש כסו פניהם, את הרצפה המעלה באשה ואת הארוחה הנעימה אשר הביאו לו: פת לחם שחור משחור וכד מים, וכמו ירא לנפשו מפני מתנת בשר ודם הזאת לא שלח ידו ולא נגע בהמתנות האלה. אך מהמתנה האחרת לא משך את ידו או את רגלו, המתנה הזאת היא הסד, אבל כמו בוש בה, כי הוא, איש אשר בית וכסף וכבוד לו, יקבל מתנות חנם, מהר ויסתיר בשתו תחת שולי השמלה הארוכה אשר כסתה את בשרו. כן חשב בלי כל ספק כל איש בראותו אותו מסתיר רגלו, אבל באמת לא כן היה. רק הטבע אשר ימשול בנו ויטנו לחפצו, הטבע אשר יתן לנו חיים מבלי שאל פינו ויקחם מבלי פנות אל זעקתנו, אשר ישביענו ויקימנו על רגלינו גם למרות רצוננו, הוא שלח ידו ויחזק ברגל שמריה ויאסוף אותו אליו בכבד עליה המשא, והוא לא ידע, הוא לא חש מכאוב ולא ידע בשת, לא דאג ולא פחד, לא נחָם ולא בקש תחבולות ולא ידע אף מה מכל הנעשה אתו, כי מקור עשתונותיו כבר יבש נדף, מעין חושיו נסכר והדמעות אשר בתחלה בנחות עליו יד השוטר התפרצו כפלגי מים מבין עפעפי עיניו חדלו מעבור במסלה אשר עברו בה עד הנה וילפתו ארחות חדשות, דרך הראש, מבעד השערות פלגו לשטפם תעלה, וישטפו אף שטוף, וכמו כובס בשלג הלבינו את השער. ביום אחד זרקה שיבה בו ושער כלו הפך לבן – אך גם זאת לא ידע!

היודעים המה המתים כי ימים עליהם יעבֹרו, שנים תנקופנה על הגל אשר יכסם? היזקינו הנסתרים במעבה האדמה? הַיֵאָמֵר מת צעיר ומת זקן? תקופת השמש תשים משטר להעת אך על קצות הארץ ולא תחדור אל קרבה פנימה. הוא מת, גלגל חייו נשבר במוט יד האֹפן אשר סביבה הלך ושב, בתו היתה יד האפן אשר הניעה את המכונה לצאת לפעולה, לבקש שכר ולרכוש רכוש, לעבוד עבודה ולחשוב מחשבות ולדעת חיים, ובמוט היד הזאת העיקה העגלה תחתיה ותפול מכֹּבד המשא אשר עליה, לא תמוש עוד ממקומה, ואם גם תמוש אז אולי תתנהג, תמשך בזרֹע כֹח, אבל לא עוד תרוץ במשוש דרכה. ומה לה אם יוסיפו משא על המשא? מה מנה יהלוך אם ידרכו עליה ברגל גאוה וְיַרְבּוּ להטביעה בבוץ? – עגלה נשברה היא ולא תצלח עוד לשאת סבל החיים!

לכן ישב משמים כל היום וחפץ החיים והחפש גז מלבו וַיֵלֵךְ. גם חדל מחשוב עוד מחשבות על דבר בתו ועל הרעה אשר מצאתהו לרגלה; לפעמים נדמה לו כי איש אחר הוא, כי לא הוא ישב פה במאסר, לא עליו נחה יד הזמן באכזריות חמתה, איש אחר הוא והוא יראה מִשְׁבַּתּוֹ, עד אשר עוררהו משרת השופט בהביאו אליו המאכל והמשתה ואז נוכח כי הוא הוא, גם כבד המשא אשר על רגלו בחפצו להניע אותה הזכירהו כי לא איש אחר הוא, ובכל זאת כמו עברה צרתו ממנו והלאה, ישב ויחשוב מחשבות בלולות בלי משטר וסדר, זכרונות הנֹער לקחו לבו מאד! התיש הגדול אשר נִתַּן למורו במתנה לא סר מנגד עיניו, הוא זכר כי אחד בהם כהן היה והשני בכור, אך לא זכר עוד מי היה הכהן ומי הבכור אם התיש או המלמד, ועל זאת שב ויחפש רוחו מרגע לרגע לדעת זאת ומצחו קֻמַט לרגעים מפני כֹּבד המשא אשר העמיס הרעיון הזה על מוחו. משמים ישב במנוחה כשכור יין צרותיו וישכח דאגה. אך לא עליכן כל נפשות, אף הנענות והמוצקות, מנוחה כזאת. המנוחה הזאת היא כמעבר לתנועה גדולה לרעם ורעש, המנוחה הזאת רתומה כסוס לעגלת השגעון אשר תמשוך אחריה. אבל דעת האדם היא כמושל מסתיר פניו רגע מפני עבדיו והם ישגו לאמר אין אדונים בקרבנו ויתפרצו מפניו, עדי יופיע אליהם פתאם בהדר גאונו וחלו ורגזו וישובו ויכנעו שבעתים, כן תסתיר הדעת לפעמים את פניה מחושי האדם וחפציו ומפעליו והמה יסיגו גבול ויעברו כל דֹק עדי תִגָלֶה פתאם עליהם כברק וְיִבָּהֵלוּ. הדעת אֵם המחשבה והמזמה אשר תתן בלב כל איש את החפץ לבקש להטיב לנפשו ולהצילה מידי מְעַנֶיהָ, היא סרה מלב שמריה זה שעות רבות ובסור אורה ממנו החל החשך לדכאו, חשכת שכלו כמעט פרשה שוליה על פניו עד כי חדל מראות את אשר סביבו גם את נפשו, עד כי דִמָה כי הוא לא הוא, אבל עוד לא נתקו כל מוסרותיה, עוד אחוזה היתה הדעת בלבו ופתאם התעוררה ותלחש דבר באזניו אשר הקימהו על רגליו מבלי זכור את הסד הכבד. הוא התרומם פתאם משפל מושבו ויעמוד הכן ויקרא בקול גדול: אכן יין הבדלה היה, כן כן יין הבדלה היה ואני פתי, סכל ואין לב חשבתי מחשבות רעות. יין הבדלה היה, סלחי לי בתי התמה, הברה, האהובה, משוש לבי, יקרת חיי, סלחי לי, סלחי לי, אך יין הבדלה היה! – ובקראו כזאת פרש את ידיו כמו בקש לחבק את בתו בין זרועותיו.

מי לא ידע ויודה כי חברת בני האדם היא למקור חיי האדם ושעשועיו, בלי חברה ישומם רוח האדם ואור שכלו ידעך, אף עוד זאת מי לא יודה כי חכמי הרופאים בחכמתם יצילו אותנו מרעה רבה, ממות פתאום ומשואת השגעון כי תבוא – ובכל זאת גם מהטובה הזאת לא לעתים רחוקות רעות תצאנה; לולא היה שמריה ברגע ההוא לבדו, לוא היה בחברת אנשים, ומה גם אם רופא היה בינותם, כי אז בלי ספק הובל על הקריאה אשר קרא לבית המשגעים, כאיש אשר בינתו הסתתרה היה בלי כל ספק בעיני כל שומע דבריו, אשר דבר בחֹם נפשו ובכל מאמצי כֹּחו: יין הבדלה, יין הבדלה! ואולם לא השגעון שם הדברים האלה בפיו, לא השגעון כי אם להפך! הרעיון הזה הצילהו מיד השגעון אשר שלח ידו לאחוז בו וכמעט היה למשסה לו.

על שאלתו אתמול את הרופא: מה היא מחלת בתו ענהו הרופא: היא שכורת מיין שמפאניה! והמענה אשר ענה שמריה להרופא הלא כבר מודעת, אבל מאז הבקר, מעת אשר ראה כי אמנם צדק הרופא בדבריו, בתו לא חלתה כי אם שׁוֹתה שכורה היתה, מני אז היה כגבר אין איל, ברגע ההוא חשך אור החיים באהלו, וכל אשר לו היה לו לזרא; כשקץ נתעב היה לו כל עמלו ויגיעו ויבחר במדבר שמם משבת את בני אדם אשר זכרוהו חרפתו. בתו שתתה לשכרה! בתו הצנועה, התמה, הברה והישרה אשר אין בכל הבנות כָּמֹהָ להצנע לכת, בתו מקור אָשרו וחיתו, בתו שתתה לשכרה כאחת הנבלות יין נסך במושב לצים! נורא הרעיון הזה ורוח אב ישראל המתפאר בתמת לב בתו לא יכילנו! הן זאת ידע נאמנה, כי לא למשתה וסעודת מצוה נקראה בתו, ובלעדי סעודת מצוה הן לא ישתו בני ישראל לשכרה, ואם כן במושב פריצים מעם הארץ ישבה ותשכר אתם! בתו! בת ישראל!… והוא נדכה ונשבר אתמול מיראה פן מחלה עזה עברה על בתו האהובה ולא ידע כי לוא מתה אלף פעמים לעיניו, כי גם אז לא רבה צרת לבבו כאשר הרחיבה עתה. כמשגע הלך הנה והנה בחדר ויחזק בראשו לבל יתפוצץ, או לבל ינפצנו הוא אל הקיר. ברגע ההוא שכח כי חטא נורא הוא לטרוף נפשו באפו; אבל זאת זכר, כי אם גם יטרוף נפשו הלא חרפתו תרדפהו שאולה, חרפת בתו לא תִמָחֶה, למלה יהי שמו בפי כל יושבי העיר גם אחרי מותו, כי בתו הכתה בחרפה לחיי כל בית ישראל ותשתה ותשכר כאחת השָׂטוֹת מדרכיהן. כזאת לא נשמע בבית ישראל ולא ישמע! ברגע הראשון נפתחו גם ארבות עיניו ויבך בדמעות קודחות אש, ובבוא בסד רגלו גלה כל רעיון מלבו וישב כמת ובינתו כמעט נסתרה, עד אשר האיר ברגע אחד הרעיון הזה אשר גם שפתיו דובבוהו – הרעיון כי בתו שתתה בביתו מיין הבדלה ולא יקרנה עון וגם חרפה לא תרדפנה, כי אם ישחקו לה ימים אחדים ואחר יחדלו. ומי יודע אם גם ישחקו? אולי נהפך לחמה במעיה ותסיתנה בלהה הזקנה לשתות מן היין… מה יקר לו הרעיון נותן חיים הזה! דמעי נֹחם התגלגלו מעפעפיו על כי חשד את בתו התמה רגע, ונכון היה להתנפל על ברכיו לפניה לבקש ממנה סליחה… אבל אך רגע האיר לו כברק בחשכת אפלה, וּבְהִדָעֵךְ האור המתעה הזה שב החשך להעיב שבעתים… כבן תפתה התקומם פתאום מול עיניו צלם דמות בת שבע ובית משתה היין אשר לה, וידיו רפו ורגליו מעדו ויפול באין אונים ארצה, ובכל זאת דובבו עוד שפתיו כמו למרות חפצו, אך יין הבדלה, יין הבדלה היה, עד אשר העירהו עמיל איש חמודות מתרדמת מצוקת לבו.

כשמוע עמיל את צרת שמריה, נגע הדבר עד לבו, כי הוא ידע כי אבי מרים הוא, וידמה בלבו כי לרגלי בתו באה לו צרה גדולה, כי בלי ספק גלה לו הרופא דבר מר אשר בעבורו התחמץ לבבו ויגד לו לו ויחש לרוחתו ויבוא אל השופט.

אשת השופט ישבה אל השלחן ולימינה ושמאלה שני בחורים ויין וכוסות על השלחן, וקלפים למשחק בידיהם, והיא תצהל קולה מרגע לרגע כסוס שוטף, והבחורים אף המה יענו אחריה בקול. כבת שלשים היתה האשה הזאת ועקבות היפי עוד לא סרו כליל מעל פניה, אף כי הרבתה לשחת יפעתה, זאת ראו בה כרגע. קול שחקה הפרוע ועיניה, אשר אש הנֹער הועם כבר בהן, והעפעפים אשר אטרו עליהן היו רטובות מעט ובשתי קצותיהן כשתי טפות חלב, הנה הדמעות אשר כגבינה קפאו ובכל זאת לטשה אותן בלי הפוגה, העירו בלבב עמיל זועה וגֹעל נפש, עד כי בכבדות התנהגה לשונו בברכו אותה בשלום. היא התרוממה ברעש ממושבה ותתבונן בו רגעים אחדים, ואחרי אשר מחתה את עיניה קראה בהוד קולה: האח! האדון בן-חמודות! למי אכיר טובה בעד הכבוד הגדול הזה, השמיעני למי? ותברכהו נפשי! ישב נא אדוני אתנו! – ובקראה כה החזיקה אותו בשתי ידיה ותושיבהו לימינה ותוסף לקרוא בשמחה: כמעט שכחתי להציג לך את שני האדונים היושבים בזה – האדון בחורותי הרופא החכם, איש סודי ומיודעי, והאדון חתולי מזכיר וסופר לבעלי –

• אשמח מאד – ענה עמיל כמשלם חובתו ופניו אחרת דברו וכמעט עברו על דל שפתיו המלים: יקחכם אפל, נבזים – ומבלי הרבות דברים ענה ואמר: הנני בא להוציא ממסגר איש אשר בלי פשע הובא אל בית האסור -. פני הרופא האדימו כדם בשמעו דבריו ואשת השופט באה במבוכה והמזכיר-הסופר לטש עיניו כדג אשר זה עתה בחכה הֹעלה. אשת השופט ידעה מי הוא עמיל, כי הוא אוהב ורע לשר העיר, אשר לא לו תשור ותוכל, כי בידו לצות במפגיע, ואם תעלה אפו אז יִדָחֶה אישה ממקומו וידודו ללחם, ובכל זאת רֻתְּחוּ דמיה כסיר מצולה על עזות הנער היהודי, אשר לא יתרפס ולא יתחנן, כי אם ידבר בדברים נמרצים כי בא להוציא את האסיר ממסגר, והיא תֵאָלֵץ לעשות חפצו לעיני שני האנשים אשר בקשה להתראות בעיניהם כמושלת בכֹל. לב הרופא אף הוא פג, כי הוא ידע את עמיל היטב, אך עמיל הביט בו כמי לא הכירו, ואחרי כי רק מאת שר העיר לחם הרופא נמצא, לכן חרד מאד פן יסגר בעדו בית השר; אבל יותר מהמה נפל לב המזכיר, כי הוא היה כבר בבית שמריה ויבטיחוהו לשקול על כפו עשרים כסף אם יוציא את שמריה לחפשי וחצי הכסף הזה חשב כבר כמו לוא בידו היה, כי רק החצי יתן להגבירה ואת המותר ישלם לנושיו, ועתה יבוא זה ויגזול בחזקת היד את עמלו ויגיע כפו! ויחרישו שלשתם יחד; ועמיל כמו נלאה שבת על מקומו קם ויאמר אל בעלת הבית: הלא תוציאי את האסיר מזה כבקשתי? -

• אם אתה תבקש בעדו, אז אעשה זאת ואף אם יגדל עונו שבעתים – ענתה ועיניה אורו משמחה על כי עמיל אמר כי יבקש ולא יצוה.

• לוא איש כבד עון היה האיש, כי אז לא בקשתי לעשות לו חסד – ענה עמיל במנוחה. היא קראה לאחד המשרתים ותצוה להוציא את שמריה, אבל עמיל אמר כי הוא יחפוץ ללכת אף הוא לראות את האסיר בצאתו, והיא לטשה לו עיניה בחן ותאמר: לא תצר עיני בך, אם תחפוץ לקבל תודה מפי בתו היפה; אבל עמיל לא ענה דבר וילך אחרי העבד אל שמריה.

שוכב על הארץ כמת היה שמריה בגשת עמיל אליו; בצעדו הצעד הראשון על מפתן “חדר האורחים” שם רוח הקטב אשר ישור בו כמעט מחנק לצוארו, ויסכור את נחיריו באצבעותיו; אבל בראותו את האסיר משתרע על הארץ שכח את כל אשר מסביב ויתנפל לרגליו ויקרא בקול אהבה ותחנונים: מה לך? אמלל! מה לך? האפס כֹּחך מפני תגרת יד הזדונים? התאושש וידי תכון עמך – ובקראו כה תמך בימינו את ראש האסיר להרימהו. הוא פקח את עיניו בכבדות ויתבונן במושיעו בתחלה כגבר עברו יין ואחרי כן כמשתאה, ומבלי ענות דבר הוריד שנית ראשו לארץ.

• אנא התאושש נא – קרא עמיל בקול חמלה – התאמץ, הן אב אתה ואיש לאשה. הנני מפתח חרצובותיך, חפשי אתה! ואל השוטר פנה ויצו עליו בקול מושל, כי יסיר הסד כרגע מעל רגלו, ולא מרה השוטר ויעש כמצותו ושמריה עודנו יושב על הארץ.

• קום נא! איש נכבד, קום והתחזק ואני אובילך בעגלתי לביתך -

• לביתי? – שאל שמריה כמתעורר מתרדמה – אל ביתי? ואיפה המה בני ביתי? המה שכחוני – קרא פתאום, ושתי פלגי מים פרצו מעיניו.

• מה תדבר? הלא אשתך ובניך יחכו לך בכליון עינים – ענה עמיל. שמריה זכר ברגע ההוא, כי לא אחד מבני ביתו בא אליו לבית האסורים, אך ברגע ההוא זכר זאת, כי כל היום היה משמים וישכח כל אשר נעשה בו עד הנה; אבל בהזכיר אותו עמיל את בני ביתו זכרם פתאם, ויזכור כי לא באו אליו, אף לא המה הוציאוהו מן המצר, וכמעט נעים היה לו ברגע ההוא לְהִוָּתֵר על מקומו מצאת ולשוב לביתו. המה שכחוני – שִׁוַּע לבו בתוכו – המה שכחוני, בתי לא תשים לבה עוד לאביה אשר כמוזר הוא לה, כי אוהבים אחרים מצאה לה. אבל כמו נלחם בו רוחו נגד מחשבה כזאת וכליותיו יסרוהו על האשימו את בתו אמץ את רוחו וישם אל עמיל פניו ויאמר: מי אתה? -

• שמי עמיל איש-חמודות בן שמעיה איש-חמודות -

• ומה לך ולי? – קרא שמריה בבהלה ויסוג אחור ממנו.

• מה לי ולך? תשאלני, הן אסיר היית ובידי היה להושיעך, ועלי היתה החובה לעזר לך כאשר תמצא ידי -

• ומי הגיד לך כי אסיר אני? האם בתי? – קרא פתאם ועיניו הפיצו זיקי אש.

• לא, איש נכבד! בבית רבי גבריאל ראש הישיבה הייתי על יד אבי, ומפיו שמעתי אכזריות לב הרופא אשר שכח חנות, ובראותי צרת נפש הזקן הנכבד הזה אשר בצרתך לו צר, אמרתי הנה ידי תושיע לי לחלצך מן המצר ואקים מצות פדיון שבויים -

• מצות פדיון שבויים? – שאל שמריה בתמהון.

• האם לא עברי אנכי? -

• אמנם לב עברי לך, ורבי גבריאל שלחך? -

• הוא לא שלחני, גם לא ידע כי הלכתי -

• ומדוע לא אמרת לו? -

• כי יראתי פן לא יצלח בידי לפדותך כרגע, והייתי בעיניהם כמתהלל במתת שקר -

• צדקת צדקת – ענה שמריה, אף כי שאל ושמע המענות כאיש אשר לא ידע את אשר ידבר, כי רוחו רחפה על גלי מחשבות אחרות.

• הבה ונלכה! -

• צדקת צדקת – ענה, ובצאת עמיל הלך אף הוא אחריו כצולע, ושומר הפתח נגש ויבקש מתנת יד לקנות יין-דגן; עמיל השליך לו בשאט נפש רבע שקל כסף ויקוד השומר וישתחו.

כאשר נגשו אל העגלה אמר עמיל אל שמריה: הן אל ביתך אובילך, האין זאת? – כל גוית שמריה חרדה פתאום ויאמר: נלכה בתחלה אל רבי גבריאל -

• יהי כדבריך – ענה עמיל – ויהפוך ידו אל בית רבי גבריאל.

כגבר אין איל בקש לו שמריה משענה ברבי גבריאל, וכמו ירא לשוב לבדו הביתה אוה כי ינהלהו הוא וישיבהו אל נוהו; וברגע אשר חבקו שני הישישים איש את רעהו באהבה עזה צעד שמריה על סף הבית ואחריו עמיל, אשר בראותו את המראה אשר לפניו עמד כאבן שיש על מקומו ולא נועז לצעד הלאה. רבי גבריאל התעורר מזרועות שמריה אשר בהן עבר עתה ברגע אחד על דרך חייו, אשר עבר בו ששים שנה, ויתבונן בשמריה ולא הכירו וגם ישעיה לא הכירו בתחלה, ויהי שמריה הראשון אשר הרים קולו בבכי ואחריו ענו כל הנאספים; כאבו נגע גם עד לבם, אף כי לא ידעו עוד מה הוא.

ז: אֵין שָׁלוֹם

אם יעמדו שנים שלשה אנשים בחוץ, אז כל הבא אליהם ועמד; אם מכשול אנה בדרך אז מכשולים רבים אליו יתקבצו – חֹק הוא; וכן כל צרה תמשוך אחריה בזרֹע כֹּח אחיות לה; צרה נוראה כי תקרנו תרע לנו לא רק ברעתה, כי אם גם אותנו תקח לעזר לה ואנחנו בידינו נוסיף לה און ועצמה להרבות פצעי לבבנו. כבר היה למלה: “הצילני, אלי, מאוהבי ונגד אויבי אתקומם אני”, ויותר טוב הוא לפתוח במשל פינו ולאמר: “הצילנו, אלהינו, מידינו אנחנו ונמצא עזר ותושיה נגד פגעינו”. האיש אשר בידו לשים משמר על נפשו בעת צרתו לבל יוסיף עצמה לפגעיו, האיש הזה לא אמלל הוא.

ימים לא טובים ראתה מרים ממוצאי השבת ההיא, ועפעפי עיניה נפתחו לא לעתים רחוקות, למען תת מעבר לדמעותיה. כמעט קצה נפשה בחייה, כמעט באו לה המחשבות אשר תעלינה על לב כל אלה, אשר לא נסו לשאת בעול הזמן ולא לֻמְדוּ למהר מרוצתם לקול שוט המקרים המקיץ נרדמים, המחשבות אשר כיועצים נאמנים תופיענה לכל נקשה ואובד, לכל מצוק ומר נפש, אשר ידו קצרה להלחם נגד צרותיו ותבאנה המחשבות האלה ותלחשנה באזניו: אם תקצר ידך מהרחיק פגעיך מעל אהליך, הרחק נפשך מהם, החישה מפלט לה ברגע אחד; גם מחשבות כאלה כמעט מצאו מסלות בלבבה, כי נלאתה נשוא את אביה ודבריו.

הוא אף נוכח בשובו בלילה ההוא הביתה, כי על בלי עון האשים את אשתו ובתו בלבו על כי לא באו לבית מאסרו, כי גם הנה אסורות היו – למטותיהן; מרים שכבה כל היום וראשה חבוש במטפחת וזהמה נפשה מאכל, ואמה הכתה במכאוב ראש גדול וכבד מנשוא מרוב פחדה ודאגתה, כי על כן כמלאך מושיע היה בעיניהם המזכיר-הסופר אשר לשופט העיר, בהופיעו בהדר גאונו לביתם ובהבטיחו אותם כי לא יחוס על עמלו הרב ולא ישקוט ולא ינוח עדי יוציא את שמריה לחפשי, אף כי חמת השופט תבער בו עד להשחית על הנבלה אשר עשה להכות באגרוף את הרופא, והוא יבטח, כי בעזרת הגבירה יצלח בידו להוציאו אחרי שנים שלשה ימים מהמאסר. וכאות לטובה היה הדבר בעיני האשה, כי המזכיר השפיל לקבל מידה מנחה קטנה, מנורת כסף, להביאה אל הגבירה וחמש שקלים לו בעד עמלו הרב, ובהתהפכה במכאובה על משכבה התפללה ותקו ותיחל, כי עד מהרה ישלח אלהים את עזרתו מקדש לאישה אשר בלי עון הובא עד בית הבור. מה ענה הרופא אתמול לאישה, זאת לא ידעה, כי אישה לא עצר כח להעביר הדבר על דל שפתיו פַּעֲמַיִם, ופעם אחת השמיע זאת כבר לרבי גבריאל, כי על כן לא ידעה כי צרות לבב אישה הרחיבו הרבה יתר ממצוקת כל שבי וכל מאסר; גם מרים לא ידעה, כי יודע אביה מה הפילה אתמול על ערש דוי, ואם גם חשה עוד כאב בראשה ורפיון בכל יצוריה, גם נקטה בפניה על כי נפתה לבה לשתות יין רב, בכל זאת נעים היה לה זכרון יום אתמול, נעים מאד; ועל כן בשכבה על הערש לא נח לבה, כי כל דברי בן-סוסי עוד צלצלו באזניה כזמר נעים, אשר עליו התענגה נפשה ותבקש להתענג עוד, ואולי בעבור זאת לא ירדה כל היום מהערש למען יתעה לבה בחזיון ודמיון. – אף כי נוכח שמריה כי הֵנָה לא יכלו לבוא אליו, בכל זאת ישב סר וזעף ולא ענה דבר לא לאשתו ולא לבתו על כל שאלותיהן. בצעדו צעד על מפתן ביתו כמעט לא הכירוהו, וכאשר הכירוהו נבהלו ותשאנה קולן ותבכינה, בראותן כי ביום אחד הלבינו שערת ראשו וזקנו; אך הוא לא שם את לבו אליהן וליללתן, וכאשר נסתה מרים לחבקהו הסיר ידה מערפו אם לא בעברה, בכל זאת הסיר אותה מבלי דַבֵּר דבר, והדבר הזה דקר כמדקרות חרב לבה. ועוד יותר מהדאגה על כי לא יוסיף אביה אהבתה שברה לבה החרפה אשר נתן עליה בהרחיקו אותה ממנו, ועד היום הזה הן אך זאת היתה מבחר שעשועיו ותענוגיו, והיה כי ירעב או התקצף או נעצב אל לבו, ואך נגשה אליו ותחבקהו וסרו כל צללי היגון מעל פניו ועיניו הבריקו משמחה, כמו קסם היה בידה להפוך מאבל לשמחה; ועתה לא רק כי ידה לא הפכה את שערו לשחור, כי אם גם מאס בה ובידה ובאהבתה! האם גדל כה מכאובו עד כי גם היא לא תעצר כח לרפאהו ממנו? ולא אֵחַר הקצף על דרכי הדור הישן לבוא אל לבה, הן אך דרכי הדור הישן אשר בהם יתעה אביה יַכּוּהוּ בעורון עד לבלי ראות את העֹנג הרב אשר תחלק בידה בחבקה את צוארו, לוא בחר בהדרכים החדשים, כי אז ראה והכיר זאת. רגעים אחדים חשבה כזאת ותמצא נחומים לנפשה בהשיבה אל לבה כי מחר ישוב לב אביה אליה; אבל פעמי התקוה הזאת אחרו: פני אביה לא היו לה עוד כמקדם גם ביום מחר ולמחרת המחר ולמחרתו. דבריו אליה היו מעטים, ובפתחו פיו היה מפתח שפתיו מצוה וקצף, וגם אל אשתו כזאת דבר לפעמים ותהי מבוכה בבית. כענן כבד כסה על שמי הבית הזה אשר היה עד כה נאוה שאנן ושמחה. ואם אמנם לפעמים נקוט שמריה בפניו על כי יתאכזר לאשתו ובתו ויגמר אֹמר לדבר אליהן רכות, והיה אך פתח פיו וריב ומדון ממנו יצא. אשתו נשאה וסבלה, ובמסתרים בכתה נפשה על כי רוח רעה תבעת את אישה; הן היא תדע את לבו, כי איש טוב הוא ואך מחלת העצבון באה בלבו ותדכאהו, כי על כן היה לאיש מדנים וכעש ותאבל עליו נפשה מאד; והבת התאוננה בלבה על אביה כי כאדון אכזר ידבר אליה ועוד זאת כי ישים עליה משמר ולא יתננה לצאת החוצה. מהלילה ההוא לא נתן עוד את אשתו ללכת לבית התפלה מלבד ביום השבת בבקר מיראה פן תעזוב מרים את הבית.

שמריה היה בתחלה כאובד עצות ויהי למשסה ליגונו, אך אחרי כן התאושש וינס להתיעץ את רבי גבריאל מה לעשות, והוא יעצהו באחת כי ימהר לתת את בתו לאיש, יחיש ימהר מעשהו מבלי בחור עוד הרבה; אז בקש ממנו כי יתן ידו לו ויעזרהו להביא את ישעיה הבחור אל ביתו. רבי גבריאל נפעם בתחלה בשמעו דברי שמריה, וישסעהו בדברים למען השכיחו את ישעיה, ובשוב שמריה לבקש זאת ממנו, ענה כי ישעיה עזב כבר את העיר. ואחרי אשר האיץ בו כי יכתוב אליו מכתב וישיבהו העירה, נאלץ להשמיעו מחשבתו אשר הוא חושב, כי חטא הוא ועון פלילי לסבב איש תמים כישעיה בכחש, איש תמים אשר יהיה לשם בארץ בתורתו, ועונות אשתו בנעוריה יַכּוּ בחרפה לחייו, כזאת לא יעשה איש ישר.

אם כי גם בעיני שמריה גדלה חטאת בתו מאד, בכל זאת נעוה משמוע זאת מפי זר, ויתגעש ויתקצף עד מאד ויעזוב את בית רבי גבריאל בעברה, ומני אז הרבה כעש בביתו עוד הרבה יתר, ותהי באמת עת רעה למרים, כי שרף את כל ספריה אשר היו לה בשפות זרות, ויצו עליה במפגיע לבל תוסיף קרוא בספר. וכאשר הבהילה בלילה וימצא ספר בידה התגעש כמשוגע ויקרע את הספר לקרעים ויעבירהו באש גליון גליון, ויתענג מאד על המראה, והוא לא ידע מה הוא הספר אשר העלה על המוקד. מי יודע מה היה לוא הבין קרוא? – הספר הזה היה הסוחר מוויניציה שיילאָק, העתקה לשפת פולנית. היהודי שיילאָק אשר היה למלה לכל שונאי ישראל ובוזיו, היהודי הזה אשר התאכזר לאהוב את עמו ואת בתו ואת כספו ולא חמל על שונאו ואויבו בנפש, הוא האיש אשר בשחוק והוללות בלה את כספו ואשר היה רֵעַ ואח להאציל הנכבד אשר גנב את בתו ואת כספו, היהודי הזה היה למשל לכל המשליכים שקוצים על שם ישראל. ויתרה יעשו רֹב המעתיקים כהמשחקים בבמה, בחפצם לנבל את יעקב, יסירו כל דבר אשר יהיה לתפארת לו ויציגוהו לפנינו כזאב ערבות צמא לדם נקיים. את הספר הזה קראה מרים בתאות נפש. בלי ספק, ששה עליו, יען כי ראתה בו צלם דמות אביה האכזר… ואז מלאה סאת צרתה ותשפוך שיחה בחיק בלהה הזקנה, גם ספרה לה מרֹב החן וההדר השפוכים על שתי שני המזלג אשר בן-סוסי סלסל אותן תמיד ויכנן בשם “שפמו”. הזקנה בשמעה שם בן-סוסי התחלחלה וכרגע הבליגה על סערות רוחה ותשק את מרים באהבה עזה.

פתגם ישן נושן הוא כי הזקנים כילדים המה, לאמר: המה רחוקים מכל ערמה ומזמה ויוציאו כל רוחם; אבל אם אמנם אמת היא, כי הזקנים כילדים המה, אכן גם הילדים כאנשים המה למרמה. מה נואלו אלה אשר יאמינו לכל דברי הילדים בחשבם כי אך תֹּם על פיהם, וכמה וכמה פעמים יוליכו אותנו ילדים שולל באמרי פיהם, בספרם את אשר לא היה ובדברם כזב, ובדעתם לנקום מאויביהם, יוציאו דבות שקר אשר לא היו, ויקימו אותנו לאויבים לאוהבינו ואנחנו באולתנו נאמין לדברים וְנִוָּאֵל. לכל איש אשר אך ידע דַבֵּר ואשר לבו יחשוב אם מעט או הרבה דעת ומזמה, וגם בקרב לב אלה אשר ככסילים וחסרי דעה המה בעינינו ערמה תשכון, רק לכל איש דעה אחרת וחכמה אחרת, ולא לעתים רחוקות נֵחָשֵׁב ככסילים בעיני האיש אשר כאויל נחשבהו, ומי זה יַטֶּה ידו על כלם לשפוט רמים: לזה חלק בבינה ואת זה הִשָׁה אלֹה חכמה? כל איש אשר לו חפץ בלבו הוא יבין מזמה, ולכל חי ומדבר חפץ תמיד בלבו עד יומו האחרון, והאיש אשר יִוָּאֵל להאמין בדברי כל איש יען כי כתמים לב הוא בעיניו הוא נפשו יחבל, אולתו מוקש נפשו.

בלהה הזקנה אף כי אבד עליה כלח, בכל זאת לא מת עוד כל חפץ בקרב לבה; תאוה אחת החיתה רוחה תמיד והיא להביא את בית שמריה להחסות בצל האמונה, אשר אך בידה לחלק אֹשר נצח, ועתה נלותה אל התאוה ההיא עוד תאוה אחרת: להצליח את בן-סוסי, אשר היה בן-בתה. היא ידעה כי לא בידים ריקות תבוא מרים להראות פניו, ומה פחד ורחב לבבה בשַׁוֹתָהּ לנגד עיניה כי אולי תֵּשֵׁב עוד מעט בבית בן-בתה ומרים אהובת נפשה מני רחם. התאוה הזאת נצתה בלבה כרגע, אך לא כעול ימים מהרה להוציא כל רוחה, כי אם כשממית החלה לתפש בידים, לִטְוֹת לאט לאט רשת לפעמיה, למען תצודנה בבטחה בה. מה נפלא הוא הדבר הזה, אשר בני הנעורים, אשר יאמינו בחיים ויקוו עוד לראות חיים ימים רבים, ימהרו לכלות את אשר החלו ברגע ותקצר נפשם אם מחשבתם לא תצא כברק אל הפעל, והזקנים אשר ראשם שח לעברי פי פחת יעשו מעשיהם בהשקט ובטחה כמו הקבר עוד מהם והלאה?…

ח: עֶזְרָה בְּצָרוֹת

בעיר כשתיקא אשר חדשות בכתב לא ידעו ולא יבינו קרוא, ורק חדשות בעל פה תקחנה לבם, בעיר כזאת אשר השמשים והמלמדים ושדכנים והבדחנים המה כמכתבי-עתים ליושבי העיר להשמיע להאחד מכל הנעשה בבית רעהו, ומה מאכלו ומשתהו, מה דרכיו את אשתו ומה חפצה ממנו, כמה יאמר לתת נדה לבתו וכמה יש את ידו לתת, וכהנה וכהנה דברים נעלים אשר עליהם תִּוָּסֵד ארץ ותעמוד, בעיר כזאת אם תהיה חדשה אז תהי למלה ימים רבים, כי אף אם רבים עוזרים למכתבי-העתים האלה, בכל זאת לא למדו עוד לבדות חדשות ולברוא מקרים בארצות מרחקים בשבתם בביתם בטח; ואם גם לפעמים יוסיפו מעט מלבם על הנעשה, ואם גם יהפכו לפעמים העשרות לאלפים והאלפים לרבבות, בכל זאת לא יִשְׂגוּ חיל כמכתבי-העתים בכתב להוליד חדשות לרגעים, אשר על כן תְּסֻפַּר החדשה אשר נעשתה בעיר ימים ושבועות ולפעמים גם ירחים מפה לפה, עד אשר יבוא מקרה חדש ויקח מקומה. ימים רבים נדברו בבית התפלה ובבית המרחץ, המקומות הנועדים לאספות קהל רב, בהחדשות אשר נעשו בעיר שתיקא המהללה, חדשות גדולות ונצורות; בת רבי שמריה חלתה ותרפא בטרם עוד בא רבי מלך הרופא; בלהה הזקנה שבה ותרפא ממחלתה, אף כי רבי מלך הרופא רִפָּא אותה; עמיל איש-חמודות הפריץ המשמד בן הרשע והאפיקורוס חש לעזרת שמריה ויצילהו מבית האסורים; ישעיה הבחור עזב את העיר ולא נודע אנה שם פניו; שמעיה האפיקורוס היה בתחלה בבית הישיבה ואחרי כן בא את בנו לרבי גבריאל ראש הישיבה – כל אלה דברים נפלאים המה אשר לא היו ולא נעשו מיום נוצרה הארץ, וישיחו בהם כל יושבי שער, עד כי מצאו את הפתרון להחידות הסתומות האלה, כי שמעיה אמנם לא אפיקורוס הוא כי אם רק אשכנזי, ואחרי כי אשכנזי הוא די לו לבקר בבית התפלה רק פעמים אחדות בשנה ובכל זאת הוא ירא שמים. ורבי יחזקאל הסופר ספר בפה מלא כי הוא ראה בעיניו אשכנזים בהיותו בלייפציג, אשר מגלחי זקן המה ובכל זאת המה לומדים ויראי ה‘; ור’ יחזקאל הסוחר הן לא ישקר, הלא כלם יודעים כי הוא היה בלייפציג והאות על זאת כי הוא ירא לנסוע שנית שמה, ובלייצפיג הן ברור הוא כי רק אשכנזים יגורו שם, כי מי יהיה בער כזה לתת סחורה לרבי יחזקאל ולקבל ממנו שטר מחירה אם לא אשכנזים? הן זאת מודעת, כי כל האשכנזים פתאים ובוערים המה ויאמינו בכל אשר יספרו להם, וגם זה ברור כי רבי יחזקאל לא יכזב בעירו, כי די לו לכזב בערים אשר יבוא שמה לקנות מרכלתו; אבל בעירו מי נתן על ידו כסף יתומים ומהר הבתולות אם איש אשר אין בפיו נכונה היה? ואם כן מי זה יעיז מצח לספוק בדברי רבי יחזקאל, כי בין האשכנזים ימצאו יראי אלהים, על פי דרכם, ואם ימצאו בין האשכנזים יראי אלהים מדוע לא יהיה שמעיה כאחד מהם? הן בא לבית רבי גבריאל ובנו פדה את שמריה מבית הבור, ולולא היו יראי אלהים, כי אז בלי כל ספק לא עשו כזאת. כן החליטו בעיר ויגמרו אֹמר לבוא גם לבית שמעיה לבקש נדבות ולבקש תמיד מאת עמיל כי יפדה השבויים, ומה גם אחרי אשר גרונם המלמד חפש ומצא ויגל, כי אבי שמעיה היה רב ומורה צדק בעיר אחת מעבר לים בארץ אויסטריה, אז לא נועז עוד איש לספוק, כי ירא אלהים בסתר הוא, ואיך יעיז איש לספוק אם רבי טוביה ורבי זונדיל איש רחל וגד השוחט ודן הנאמן וכל יתר טובי העיר כבר התבוננו לדרכי שמעיה, ויראו כי הוא איש יהודי לכל משפטיו. זאת ראו כלם כבר עין בעין רק איש איש ירא להשמיע כזאת פן ישימו בדבריו תָּהֳלָה. ויהי שמעיה ועמיל בנו לשמריה לישועה כי הצילוהו אותו ואת בתו מדבת עם, כי בעת אשר נדברו בהם שכחו את שמריה ואת בתו ולא העתירו עליו שאלותיהם על אודותו ועל אודות בתו, כי אם את אשר ידעו על דבר שמעיה ובנו. ובעת ההיא חש שמריה בנפשו, כי לא רק מבית האסירים נמלט על ידם, כי עתה תגדל הטובה אשר יעשו אתו מבלי דעת שבעתים מאשר עשו בדעת, הוא חש בנפשו כי לולא דברו בני העיר בהם, כי אז היה הוא ובתו למטרה לחצי לשון, כי על כן התאמץ להגדיל שמם ותפארתם, ואף כי כרקב אכל בקרבו פנימה הראה פנים שוחקים, וידבר וישיח בבית התפלה על אודות שמעיה ובנו וירבה לפאר תהלתם, עד כי גם זכר ישעיה הבחור אשר נעלם נשכח מלב.

ובעת ההיא ישבו האב והבן שקטים במעונם ולא ידעו מכל אשר נגזר עליהם, כי יסבו הדלים על פתחם וכי כל אשר לו דבר אל שופט העיר יסור אל הבן; המה לא ידעו מכל אלה מאומה, כי הדלים לא פסחו על פתחם גם בטרם אשר התירו הפרושים את הדבר ואיש לא הובא אל חדר האורחים בעיר ולא היה להם חפץ במושיע. מלא שמחה וששון היה שמעיה מהלילה ההוא, כי כל משאלות לבו נתנו לו בפעם אחת ויותר מהמה; בנו שב אליו ואל עמו ויהגה בתורה בשום לב יחד את ישעיה, אשר לאשרו בא ביתו ולא יצא החוצה, כעצת רבי גבריאל אשר יעצהו. כי מאת רבי גבריאל היתה שומה כי ילך ישעיה לשבת בבית שמעיה, זאת הלא כבר מודעת; הוא האיץ בו לעשות כזאת מיראה פן יסלח לפשע מרים ויקחנה לעזר כנגדו וכל ימי חייו ינחם על המעשה אשר עשה, וישעיה נאות לעשות כזאת בלב נשבר ויבחר בבית שמעיה; אבל עוד חשב את נפשו כגר נטה ללון בבית ההוא ולא כבן הבית, כי על כן עמד על דעתו לבלי החליף שמלותיו וללבוש המלבושים כאשר לבש עד הנה, כי מאן עוד להנזר מעל אחיו בעיר ואשר על כן הסתתר כגנב לבל יראהו איש ולבל יודע כי בבית הזה שם משכנו, למען אשר יהיה כשב מעיר רחוקה בחפצו להראות שנית בעיר. ולזאת נאות לו שמעיה, אף כי לא הבין מערכי לבו ויותר ישעיה בבית מורו ויהי כרע כאח לעמיל ויחדיו הגו בשום לב.

לשמחת לבב כלם לא נטל על ישעיה ללכת לבית השר להראות דעתו וחכמתו כי השר נקרא לפאריז ויתן את כל משטרי הבית והשדות בידי שמעיה, עד אשר ישוב הביתה ולא שם מועד לשובו וגם אחותו נלותה אתו. בתחלה דוה לב עמיל מאד על הדבר הזה וכאשר עזבה אלישבע את הארמון דמה כי אור השמש חשך בעדו; אבל לא ארכו הימים וינחם וימצא שִׁלּוּמִים באהבת הוריו אשר רבתה כפלים ובהספרים אשר הגה בהם. וגם בישעיה שמח מאד אף כי לא טוב היה בעיניו אשר כאיש בא בשנים לא יפתח פיו בשחוק וימאס בתענוגי החיים, ואחת היא לו אם מאכל תאוה או לחם יבש יֻתַּן לו, על זאת התמרמר כפעם בפעם, אבל כל דבריו היו לריק כי לא הצליח להפוך לישעיה רוח אחר.

• פליאה דעת ממני – אמר בלילה אחד בשבתם יחד – הן איש חכם אתה ומדוע זה תעצם עיניך מראות כי החיים ידודו כחזיון לילה אף אם נחזיק בהם; ימי הנעורים לא ישובו ויחדשו פניהם, אחרי אשר נגוזו ועברו ומדוע זה תשליך מידך את האוצר הנחמד הזה ותתאמץ להראות כזקן אשר עליו אבד כלח. נשגבה זאת ממני, הן צעיר אתה ממני לימים ובכל תֵּרָאֶה כאיש זקן לְעֻמָתִי. הן חטוא תחטא להטבע, בבלותך מעשה ידה. לכל חי, לכל צומח פלסה בקו מדת החיים בטרם יבולו ואתה נבול תבול בטרם חיית.

• אמנם תשגה במשפטך בהטותך קו אחד על האדם ועל החי והצומח; המה אמנם כן יבולו, אבל לא האדם; האדם אשר רוח בקרבו ודעת בלבו הוא לא יבול, כי אם יזקן – והזקנה תעטרנו כבוד, הזקנה החופפת על האדם תתן לו עז והדר תלבישהו ולא כנבלה יהי לסחי ומאוס. הרוח לא יבול, כי אם יזקנו ובהזקינו יגבר כח. ויש אנשים אשר ימי נעוריהם יאריכו ויש אשר הזקנה תמהר לבוא להם, וכאשר יש גם אנשים אשר שבעו ימים וימותו ובכל זאת כנערים היו בעיני כל והדרת הזקנה לא חפפה על פניהם מעודם עד יומם האחרון, כן גם ישנם אנשים אשר הנעורים יקדמו לברוח מהם ואולי גם בלא עת, והזקנה תקח מקומה; אך לאלה לא יאמר כי נבלו בלא עת, כאשר לא יֵאָמַר לאלה אשר מתו כמו בֹער ולא בחכמה, כי המה האריכו ימים על פני האדמה. ואם תאמר כי זקנתי בלא עת, אז אתן לדברך צדק, אבל לא נבלתי -

• סלח לי – ענה עמיל כמצטדק – אני בלשון העם דברתי, לא בחרתי מלים ואתה מלים תבחן, ועל כן לא אעמוד אתך במשפט -

• ולמה זה תרהיב עז להלחם בדבר שפתים, אם אזנך לא מלים תבחן? – שאלה צפורה אשר ישבה למולם אל השלחן.

• הוי, הוי אחותי! – קרא עמיל ויחבקנה - מפני שוט לשונך מי יעמוד? נוראה אַתְּ בקומך למשפט! -

• הידעת מדוע? – שאלה הילדה.

• הגידי לי אחותי החכמה -

• יען כי אני אשמע דברי חכם ואלמד שפתי לדבר כן, ואתה אך מלים לְהִוָּכֵחַ תבקש ולא לשמוע וללמוד -

• ראה נא את המליץ אשר לך – קרא עמיל בשומו אל ישעיה פניו – חי נפשי כי לא ארשע באמרי פי באמרי כי נבול תבול, הן לוא היתה טפת דם הנֹער והחיים בעורקיך, כי אז התעוררת ומחאת כפך בשמחה בשמעך דברי המליץ העומד על ימינך. ואתה אף הבט לא תבט בפניה! – ישעיה נשא עיניו אל הילדה אשר פניה ענו בה, כי כלו עיניה מִיַחֵל כי יביט בה ובכל זאת נבוכה בהביטו בה, ותקרא בשומה לאחיה פניה: הוי לץ ומתלוצץ! -

ישעיה התבונן בהילדה רגעים אחדים וכאיש אשר בקש דבר מה ולא מצאהו שב וישא אל עמיל פניו ויאמר: עד מתי תצטדק תמיד כמודה ועוזב ותבקש סליחתי? אני השיבותי לך כי לא צדקת במשפטך, ולא יען כי נכלמתי מדבריך כי אם להראות אותך כי לא תצדק, ואם ככה אתה עושה לי להצטדק תמיד, הנה נטל עלי גם אני לעשות כזאת או לחדול מהשיבך מלים.

• אמנם גם זאת היא יען כי כאיש מלא ימים הנך בעיני, הוא אשר אמרתי: פליאה דעת ממני הלא צעיר אתה ממני לימים ובכל זאת כישיש תראה לעמתי -

• ואמנם ראיתי חיים הרבה יתר ממך, אף כי לא הרביתי עוד ימים כמוך -

• אתה ראית חיים? שאל עמיל כמשתומם.

• אמנם כן הוא; אבל בתחלה עלינו לדבר משפט להחליט מה המה החיים. אם לאכול ושתו ולצאת במחול ולשבת במסבת רעים רבים ולהיות כעבד לאשות חן לשרת פניהן ולדבר להן חלקות וחֹנף וכאלה, - אם לאלה חיים יֵאָמר, אז אודה לך כי עוד לא חייתי, כי כנפל טמון הנני לא ראיתי באור החיים ולא אדע מקומו; אבל אם לעבודה ומעשה, לפעֹל במחשבה ולמחשבה בפֹעל חיים תקרא, אם המלחמה אשר נערוך יום יום את מקרי הזמן ופגעי בני האדם חיים תאמר, אם לפי מספר הנגעים והפגעים נקצוב מדת חיינו ולפי רֹב או מעט המעשה נמוד אֹרך ימינו, אז אומר לך כי חייתי, חייתי הרבה מאֹד, כי חיים כאלה ראיתי כבר למכביר. אתה אשר עוד לא עזבת בית הוריך אף רגע, אתה אשר כל מחסורך עליהם הוא, אתה אשר ינטלוך וישאנוך על כפים ועד היום הזה הנך עמוס ונשוא על כתף אביך, דאגת החיים לא ראית, סערת המקרים לא נגע בך, לא טלטלתך טלטלה ממקומך, לא דחפתך ולא המעידה רגליך ואתה לא אזרת חיל לעמוד תחתך, לא נלחמת על נפשך, בערב שכבת וינח לך ובבֹקר הקיצות ולא ידעת מחסור; תורה ודעת נתנו לך, אולי יתר מאשר חפצת, - ומה עשית אתה? אתה רק לקחת את אשר נתנו לך ולא יותר ותאמר כי חיית? העבדת, פעלת, נלחמת, חפשת ובקשת דבר מה והשגתו בעמל כפיך, כי ראית חיים? ואני אשר משחר טל ילדותי אבקש מחיתי, אחפש מקום מנוחה בלילות, אדרוש דעת, כאחרי מטמונים כן אכרה לחפש אחריה, וכל אשר מצאתי בעמל כפי ובחרף נפשי מצאתי; כגנב התגנבתי לצאת לבקש דעת וכשומר צפיתי תמיד מאחרי פן אורב יסתתר מאחרי, קור וגשם ושלג אכלו חצי בשרי, לילות עמל דכאו רוחי, כל היום חפשתי מזמות להסתר מפני עין רואה, נלחמתי עם פחד ומגור ואוכל להם, ערכתי קרב את המחסור ותעל ידי עליו ובכל ימי חיי לא שלותי ולא שקטתי אף רגע, כי תמיד ביום ובלילה, בבקר ובערב פעל פעלתי – ואתה תשתאה כי זקנתי אחרי אשר כה הרביתי לחיות?! אל תשתאה! אבל חיים כאלה אם ירבה איש לשבוע, אז יזקן אולם לא יבול. רק החיים אשר להם יאמרו מבקשי תענוגות בשרים חיים, החיים אשר רֹב בני הנֹער אשר לא יחסר כל להם בהם יבחרו, החיים האלה אשר יבֹאו עד קצם אז נבל יבולו כל המתימרים בהם. מרב תענוג יבול איש ויהיה לזועה, אבל לא מרוב עבודה ומעשה -

• ואם תחרוץ משפט חרוץ כי כל תענוגות החיים הבל וריק, רעה ורעות רוח המה? -

• לא אבין למה תרבה דבריך ללא הועיל – השיבה שנית צפורה בבטחה – הטרם תדע כי ישעיה יצדק בכל עת, ואף אם תרבה כחול מלים, הוא באחת ישיבך וְתֵאָלֵם דֹם.

• האח! אחותי הגדולה והחכמה! כמורה ומלמדת לי הנך ביום הזה ותאלפיני דעת, דַבֵּר וְהִוָכֵחַ ותשמיעיני משפט ותוריני לדבר או לחשות. אכן מאֻשר הנני כי אחות גדולה לי אשר עיניה צופיות על דרכי ותורני דעת ארחות החיים – קרא עמיל בשחוק טוב לב ויתיצב כתלמיד לפני אחותו הילדה הנעימה ויוסף לדבר בשומו אל ישעיה פניו: השמר לך ושמור נפשך מפני השופט הנורא השומר צלענו, התבונן נא בה ותן כבוד לה, ואם אין תטה גם עליך ידה ותדבר גם אתך משפטים -

• אמנם צר לי כי רק בדברים אשפט אתך ולך יכונו שפטים אחרים, כי לא תכלכל דבריך במשפט, ובעת אשר ידברו אתך כאת איש מבין ויודע הנה תתהולל ותתלוצץ; כל אשר תשמענה אזניך אחת היא לך; לוא הייתי אני תחתיו כי אז רק באמריך השיבותיך ולא דברתי עמך בחכמה – ענתה הנערה כמעט ברֹגז.

• לא, אחותי הזקנה, לוא היית את תחתיו, כי אז ענית גם את בחכמה, אבל עתה עת אשר לא תחתיו הִנֵךְ לכן לא כן תעניני – ענה עמיל אף הוא כמו ברֹגז, ועיניו הפיצו שחוק ושמחה בהתבוננו באחותו אשר לא כילד כי אם כאשה ישבה בשמעה ותפתח שפתיה בהוכיחה. עמיל היה שמח וטוב לב מאז בא ישעיה הביתה ויאהבהו ויכבדהו בגלוי ובסתר; אבל לא כן ישעיה – מנוחת תמיד שררה על פניו ולפעמים היה גם עצוב רוח מעת אשר ראינו אותו בפעם האחרונה בבית רבי גבריאל, עד כי כמעט לא ראה את האהבה הרבה אשר סבבתהו מכל עבר. שמעיה הזקן ואשתו כבן נטלוהו, עמיל כאחיו הגדול חשבהו, עד כי לא קנא בו גם לאהבת הוריו, וצפורה הילדה אשר פרחה כפרח נעים בצל הוריה אִוְתָה עתה רק צלו תמיד, ובכל עת כאשר פתח פיו לדבר מהרה ותשב אל השלחן ותתן את ראשה בין שתי כפות ידיה הנשענות על השלחן ותפתח שפתיה ולא גרעה עיניה אשר מדי דברו גדלו והבריקו וכמו כל רוחה ונפשה יחד אִווּ למושב להן רק את מקום האור הזה; ואם גם האריך לשבת והרבה לדבר לא הרימה יד ורגל ולא הנידה עפעף כמו בחבלי קסם נאחזו עיניה בשפתיו ולא יכלו למוש ממקומן, עד כי התבונן בה הזקן וישאלנה פעם אחת באהבה ושחוק יחד: מדוע זה תאספי אליך רוחך ולא תקומי ממקומך בשמעך את קול ישעיה? – ומבלי הרבות מחשבות ענתה הילדה: יען כי כל דבריו בחכמה וגם נפשי נכספה לחכום -

גם חכם בחכמים וענו בענוי לב לוא שמע תהלה זכה וטהורה כזאת מפי ילדה טהורת לב, אשר עוד טרם תדע כי לא נכון לאשה להשמיע תהלה לגבר גם אם ראוי הוא לכך, גם לבב איש כזה אשר חכמה וענוה בו יחד מצאו משכן למו, פחד ורחב, בלי ספק, בשמעו כזאת; אבל רק את פיו הביא ישעיה אתו בבואו ביתה שמעיה ואת אזניו ועיניו שכח בלי ספק במקום אשר בו היה לבו, וגם בפעם הזאת לא שמע ולא האזין מאומה כמו עברו הדברים הלאה ולא נגעו אף בבדל אזניו. וכמקרה הזה קרה כמעט יום יום והוא עוד טרם ישמע. הילדה גדלה ברוחה וגם בגויתה פתאום, עד כי בשלשת ירחים היתה כמעט לנערה, ואבותיה החלו לפחד בראותם כי פתאום לפתע גדלה ומדברה היה בנחת ותפלס מעגל רגלה; את שעשועי הנער השליכה רגע אחרי גוה ותכן לבה אך ללמודים, ומה גם לשפת עבר אשר היתה לה למבחר שעשועים. לוא היתה כזאת לפני שלשה ירחים כי אז הללה ישעיה וישמח על הדבר הזה כי ברב עמל הצליח בידו להביאה שערי השפה הזאת, ועתה לא יתבונן גם לזאת, וגם לא ירבה עמל להורותה כמו אחת היא לו אם תלמד או אין. לוא עשה כזאת לפני שלשה ירחים כי אז אולי אחרת חשב לב הזקן, אבל עתה גזה גם הדאגה על דבר בתו חיש מלבו, אשר היה מלא שמחה ואֹשר על כל גדותיו, כי הצליח בידו להביא את ישעיה הביתה ולהשיב את עמיל לתורת ישראל ולקנות לו מורה וָרֵעַ, ולראות אותו שמח בשלות בית אבותיו. ובשמחתו זאת לא התבונן כי דאגה תדכא רוח ישעיה וידמה כי אך אהבתו הרבה ללמוד ומחקר תמלא כל רוחו, עד כי תזהם נפשו את התבל והחיים ויתברך בלבו כי לא יארכו הימים ויסכון בחייו החדשים ויבחר בחיים ככל האדם. לבד עין אחת היתה צופיה ותרא ותתבונן מאד ותחרד לרגעים בראותה זאת; אשת שמעיה ראתה כל אלה ותאנח במסתרים, אך הסתירה מחשבותיה בקרבה לבל תמסוך רעל בכוס ששון אישה. האשה הישרה הזאת כסתה בפעם הראשונה הגיוני לבה מאלוף נעוריה, ותקצר נפשה בעמלה; אך מי כאשה ידע לשאת ולסבול. כה ישבה גם בפעם הזאת מנגד ותתבונן בהמדברים ופתאום בשמעה דברי בתה ובראותה את ישעיה כי לא ישעה אליה ודבריה נתרה ממקומה כמו יד נעלמה אחזה ותפרפרה, ובקומה בחפזה התעורר גם ישעיה ויבט בהחלון, ופניו חורו כפני מת וכמעט נפל ארצה מפחד פתאום אשר תקפהו ויחרדו כל בני הבית אליו, ובטרם הצליח בידו להמלט אל החדר השני והנה שמשון בעל הרפואות עומד בבית.

אחרי כי בארץ ההיא לא ידעו מהמנהג לדפוק על הדלת בטרם יפתחו אותה, לכן היה רבי שמשון בעיני בני הבית כקוסם אשר עלה פתאם מתחתית האדמה וישתאו כלם ויביטו איש בפני רעהו בתמהון, ובכן לא השתוממו על ישעיה אשר חרד וירעד כעלה נדף בראותו את בעל הרפואות לפניו. הוא ראה אותו בעד החלון ויבהל ויחפוץ להסתר מפניו, אך הוא קדמהו לבוא. אבל תמהון לב רבי שמשון בראותו את ישעיה הנעלם מהעיר לא נופל היה משממון ישעיה; הוא הביט סביבו כמו רוח עועים נסוך בו, וכן היה גם בעיני בני הבית, אבל ישעיה הבליג על פחדו ויאמר: מאין ידעת לבקשני פה? –

• לבקשך? – שאל רבי שמשון ויתעורר ויניע שתי כפות ידיו אשר הרים למעלה כמו חפץ להשמיע: נקל היה לי לדרוך על חור פתן מפגוש אותך על דרכי זה – לבקשך? האם מחפש אני כי אלך אחריך לבקשך; בחיי אשתי ובני נשבעתי, כי לא יצאתי לבקשך, הן אמאס בשבועה ולא נשבעתי מעודי, כה ישמרני ה' ויאריך ימי אשתי ובני, אבל אני לא בקשתיך ולא חפצתי לבקשך ולא עלה על לבי לבקשך, ולא אדע מדוע פגשת בי הן לא בקשתיך, בחיי אשתי ובני - -

• אם כן לא אלי באת? – שאל ישעיה שנית כמו לא האמין למשמע אזניו, אבל בלי ספק תמאן להשמיע הדבר באזני שומעים; טוב, לכה אתי החוצה והשמיעני דבריך -

• לא אחפוץ ללכת אתך ודבר אין לי עמך, לך לך בשם ה' -

• השמיעני דבר ברור: לא אותי תבקש? ולא אלי באת? – שאל ישעיה כמתעתע.

• לא אליך? ומי אמר לך כי אליך? הלא כל איש יבין כי לא אליך? ומה לי ולך? הן אל האדון רבי שמעיה יחיה, אל בעל הבית באתי; בחיי אשתי ובני, כי אל האדון רבי שמעיה יחיה ולהאדונית אשתו תחיה באתי, ומה לי ולך? -

• אם כן דבר לך אל אישי – אמרה בעלת הבית אל רבי שמשון.

• כדבריך, אדונית, בחיי אשתי ובני כי באתי אל אישך האדון רבי שמעיה הנודע בעיר; וזה הוא בנך האין זאת? בחור טוב! כה יזכני ה' לראות חיים עם אשתי ובני; וזאת היא בתך, כלה נאה וחסודה ועת דודים הן לא רחוקה עוד - -

לחיי בעלת הבית אדמו כדם בשמעה דבריו האחרונים ותבט סביבה ביראה פן לקחה גם אזן בתה שמץ מהדבר, ותמהר ותאמר: בוא נא אתי ואני אנהגך אל חדר אישי -

• כן אדונתי, כן, כרגע אלך, אך עיני לא תשבענה מראות את בנך הבחור הנחמד ובתך הכלה היפה, וגם גמרא אראה על השלחן! האח! החתן ילמוד גמרא, אך טוב ויפה, טוב ויפה מאד, בחיי אשתי ובני נשבעתי - -

• הקץ לדברי רוחו? – אמר עמיל לאמו בשפת אשכנז צחה – האיש הזה משוגע הוא -

• יהודית ולא יהודית ידבר החתן, האם אשכנזית השפה הזאת? – שאל שמשון את עמיל, ויחפוץ להעביר ידו על חלקת צוארו, אך הוא נסוג אחור בשאט נפש.

• אם תחפוץ הבה ואובילך אל אישי – קראה בעלת הבית שנית.

• בחיי אשתי ובני, כי בניך ראוים לברכה בראותי אותם, כעצים רעננים המה וישמחו עין, תני נא לי רגע להשביע עיני מהם. – ברגע ההוא קמה הילדה, אחרי אשר אמה רמזה לה בעיניה ועמיל וישעיה אחריה ויצאו מהחדר.

• מדוע תברחו מפני, אני לשלום, בחיי אשתי ובני – קרא אחריהם בקול שחוק, וברגע ההוא בא שמעיה החדרה ותעזוב אשתו את מקומה בלי פנות לדברי שמשון אשר אמר כי היא לא תהי למפגע לו, כי בדבר כזה כשר וישר הדבר כי גם האשה תדבר דבר, אחרי כי היא אם הבנים ומצות שדוך הבנים לא כמצות שלוח הקן היא, בכל המקום אשר אבוא ואדבר תשמענה הגבירות באזנים פקוחות את כל דברי. ברוך ה', מהלכים לי בבתי כל הגבירים ושמי נודע בכל הארץ, כי לא ככל יתר השדכנים השקרנים, המכזבים הנני; אני אדבר דבר והוא כשבועה, מעודי לא נשבעתי, בחיי אשתי ובני, כי מעודי לא נשבעתי וכל יודעי יאמינו בדברתי כבתורת משה -

• השמיעני דבר ברור – אמר שמעיה אליו כמעט בפנים נזעמים – מה תבקש ממני? -

• אני? לא אבקש מאומה! – חלילה לי מִבַּקֵּשׁ, הן לא מבקש אני, ברוך ה' את לחמי אמצא בכבוד ובכל מקום בואי יקדמו פני בכבוד, וגם אם יחסר לי לפעמים על שבת ויום טוב לא אבקש מאיש, כי תהלה לאל עירנו לא אלמנה מנדיבי לב, כמו רבי שמריה אשר ידו פתוחה תמיד ברוח נדיבה. נדיב לב הוא האיש הזה מאין כמהו, וגם אשתו ישרה וצנועה וטובת לב מאין כמה בכל התבל כלה, ובתו היא בת מלכה, יפה כלבנה וחכמה אשר אין כמה בכל הארץ, היא תקרא בכל הלשונות, היא קראה בספרים הרבה כחול הים, הרבה יתר משערות זקני מספר הספרים אשר לה, ארגז גדול מלא על כל גדותיו, בת מלכה היא, יאמרו כל רואיה ולא יאמינו מאין באה לאיש כרבי שמריה בת כזאת, בחיי אשתי ובני; ורבי שניאור ראש הקהל שלחני פעמים רבות לדבר בה בבנו, ורבי שמריה לא רצה ולא ירצה, הוא איש חכם ויודע כי לבתו דרוש איש נפלא, לא איש כבן רבי שניאור, אשר במחילת כבודכם, עוד ישכח לרכוס המכנסים, הוא לא יהיה כאביו ראש הקהל, לא! בחיי אשתי ובני - - -

• אנא דבר דבר ברור, כי אין עתותי בידי – קרא שמעיה, וינע כתפיו כאיש אשר ישמע ויראה ולא יבין עד מה.

• לכל זמן – אמר החכם – הן אדוני יודע היטב לשון הקדש וגמרא אולי הרבה יתר מהמורה צדק אשר בעירנו בחיי אשתי ובני - - -

• כן הוא, לכל זמן ועתה עת לי לעשות בחשבונותי -

• אבל הן כל העמל למען הבנים הוא, והלא בן ובת לך יפים כככבים, ובלי ספק גם מוהר ומתן תתן להם ביד רחבה, הן בן משק בית השר אתה – ובדברו הניע עפעפיו – ורק שני בנים - -

• אם לא אשגה – ענה שמעיה וכמעט שחק בדברו – באת אלי לדבר בבני ושדכן אתה? האין זאת! -

• שדכן או בעל רפואות אחת היא; אבל שמי נודע בכל הארץ, שם בעל הרפואות ידע כל איש ואשה, מנער ועד זקן ועתה באתי לדבר בבנך ובתך, אחרי כי שמעתי כי בן רב אתה, ואם כן בנך הוא נכד הרב ומיוחס, ומדוע זה לא אבחר למענו ממבחר השדוכים? בחיי אשתי ובני - -

• אבל למה זה תרבה שבועה בלי הפוגה? הן לא נאוה לאיש להשבע תמיד, הרף משבועה וכלה דבריך -

• האני ארבה בשבועה?! ה' עמך! מעודי לא נשבעתי, בחיי אשתי ובני כי מעולם לא נשבעתי, ומה לי ולהשבע? האם לא יאמינו בי? האם לא ישענו על דברתי כעל עמוד חזק? דברי נצב חזק וקים כהעמודים אשר גג בית הכנסת הגדול נשען עליהם, ומה לי ולשבועה? וזאת ידע גם רבי שמריה מחותנך -

• רבי שמריה מחתני? מה תדבר? – קרא שמעיה בתמהון, ויתבונן בפני המדבר ויחשוב למשפט כי רוחו לא נכון בקרבו.

• כן, רבי שמריה מחתנך בעזרת ה', רבי שמריה יחפוץ! כבר דברתי עמו והוא יחפוץ, על כן ינוח לבך, כי הדבר קרוב מאד, אחרי כי רבי שמריה אמר לי בפה מלא כי אוכל לדבר עמך וחצי ביתו יתן למוהר ומתן; אל תתפלא על זאת, כי רבי שמריה אוהב את בתו והיא תחפוץ אך במשכיל, על כן נאות כי אלך אליך. – עתה נפקחו עיני שמעיה לראות מה הדבר אשר הביא אליו את האיש הזה, וכרגע עלו על לבו דברי רבי גבריאל ראש הישיבה אשר נשא על בת שמריה ויבהל ויקצף, אך הבליג על רגשותיו ויאמר: לא אדוני, שגית מאד, אני לא חשבתי עוד בדבר שדוכים -

• אמנם בשתים תתחתן עמו ובנך יקח את מרים למזל טוב, ובשעה מוצלחת אחרי שנה, ובתך תהיה לבנו אחרי שלש או ארבע שנים, וכן יעשה תמיד בעירנו -

• אבל אני אמרתי לך כי עוד לא עלו על לבי מחשבות בדבר בני, ובתי עודנה ילדה ועל כן לא אוכל לדבר עמך דבר בטרם גמרתי בלבי אֹמר מה לעשות -

• ומתי אשוב לקבל תשובה? -

• כאשר אחפוץ לתת לך מענה אז אשלח לקרוא לך -

• למה זה לך העמל הזה לשלוח לקרוא לי? אני אשוב – שמעיה קם מכסאו וגם שמשון קם אחרי רגעים אחדים, ויבטח על דברתו כי בימים אחדים ישוב לקבל התשובה למזל טוב ובשעה מוצלחת.

ט: תִּקְוָה טוֹבָה

מה' יצא הדבר! – קרא שמשון בקול גדול בקרעו דלת חדר שמריה ובפרצו לתוכו כמו נרדף על צואר ממלאכי בלהות או מהשוטר אשר בעיר. שמריה ישב אל השלחן, ראשו נשען על כף היד האחת ואצבעות השנית העביר בלי הפוגה בין מחלפות ראשו הארוכות והלבנות. הזה הוא שמריה? איש התֹאר, אשר פניו הפיקו תֹם וטוב לב ושלוה ואֹשר, אשר עיניו האירו תמיד ולא ישב אף רגע בלי עבודה ומעשה בלתי אם הגה בספר או שח עם בני ביתו, ועתה משחת מראהו, עיניו החלו לכהות, חוטמו האריך וגידים אדומים כתולעים ישרגו סביב לו, וכאבן דומם ישב ולא יפתח פיו. זה שעות אחדות ישב, מעת אשר יצא שמשון מחדרו עד שובו, ולא עזב את מקומו ולא עשה דבר, אבל חשב הרבה. הוא שלח את שמשון אל שמעיה לדבר עמו בדבר התחתנות, הוא! שמריה הנודע לירא אלהים, לבעל תורה, לאיש היחש, לעשיר ונדיב – הוא שלח אל שמעיה אשר כזעום אלהים נחשב, גר מארץ נכריה, עובד להשר, אשר בנו כבן פריץ יחשב ולא למד ולא ידע התורה, והוא, שמריה, ישב ויחכה לתשובתו בכליון עינים, כמו ממנה לחיים או למות תוצאות! מה היה לו? האם היה פתאם לעת זקנתו למשכיל, רודף אחרי ארחות חדשות? האם נפקחו עיניו לראות כי תעה עד הנה בדרכו ועתה פקחה צרתו את עיניו לראות נכוחה ולבחר באשר מאס ולמאס באשר בחר? האם יפנה ברגע אחד ערף לדרכי עמו ואת יראתו יעזוב, ימשוך ידו את החדשים אשר כזעומי אלהים היו בעיניו? האם לא יפחד עוד מעונותיו ומהמוסר אשר יקראהו לרגלם?

רב כֹּח ההכרח להשפיל גאים, להוריד גֹבה אף, להשכיח תורה ולהסיר הלב ממוסר; עת אשר נטל על איש להושיע לנפשו מתגרת יד המקרה, אז כאיש במלחמה ישכח הכל, רק מלחמה ואויב יזכור וירים ידיו ויגבר חילים; ואף כי עת אשר הכביד המקרה את ידו על איש לעמוד על נפש בניו, ומה גם אם האב הזה איש ישראל הוא, אז אל תבואו במשפט עמו על המעשה אשר עשה, כי גם הוא לא ידע חשבון. שפטו לשבט את כל חוטא ופושע, הַרְבּוּ עֹנש ומוסר לכל פורע חק ודת, לכל עושה עול, אבל לאט נא שופט צדק לאב לבנים אם יעשה אחת מאלה – הוא לא יאשם כי לא ידע ואשם, ואם שבע תיסרהו ישוב לדרכיו הראשונים, אם רק לאֹשר פרי בטנו להם תוצאות, ואם כחוטאים ופושעים יהיו בעשותם עול לאחרים, אם גם לנפשם כזאת יעשו לרגעים, יגזלו ממנה כל טוב וכל תענוג, כל חמדה ושלוה ונחת יאצלו ממנה, למען תת אותה להם; גם את מנוחתם בלילות, גם את ישרם וצדקתם במכשול לב ומוסר כליות ימירו אם אך יראו טובה לפרי בטנם. וגם זה האיש שמריה אשר פחד מעונותיו, אשר כל חפצו וכל ישעו היה לבלי תת להשטן תקף ועז לשלוט בו, אשר אך להתרצות לאלהיו היה משוש דרכו, וכל זונח דבר אחד מדברי הדת כזעום אלהים היה בעיניו; זה האיש, אשר התעורר על ישעיה יען כי לשונו דברה בחכו טוב על הדעת והלשונות, זה שמריה האיש שכח את הדת והשטן וגם את אלהים בעת אשר אֹשר בתו נצב לעיניו, וישלח את השדכן אל שמעיה. זה כח לאהבת אב עברי לפרי בטנו!

אחרי אשר בוש משברו לתת את בתו לאיש עד מהרה ואחרי אשר קצף מאד על רבי גבריאל על כי הגיד לו על פניו כי בתו לא ראויה היא לישעיה, היה כאיש אובד עצות; כל היום חשב מחשבות, אך תושיה רחקה ממנו ולא ידע מה יעשה לבתו. הוא הרבה לשים עליה משמר, הוא לא הראה לה עוד פני אהבה כקדם, הוא צוה עליה במפגיע לבל תוסיף זנות אחרי הספרים הטמאים, אבל לא נכחדה ממנו כי כל אלה לא יעלוה על גפי ההצלחה; בזאת אולי תתרצה אל אלהים, אם תהי גם בלבה מוֹדָה ועוזבת דרכיה, אך לנערה כמה דרוש כי גם אנשים ירצוה וירצו לה, וכל האנשים אשר ידע ואשר ערך לפניו שמשון זאת ידע נאמנה, כי המה לא יֵרָצוּ לה, ואם כה יקשיח לבו מבתו עד לאסור אותה לאיש על אפה ועל חמתה ותֵאֵָסֵר בכל ימי חייה? זאת לא זאת! אולם לוא גם כן יהי, כי יקריב ששונה ואשרה על מזבח יראת אלהים ויתן לה איש רצוי לאל, אבל מי יודע אם תשא את עולה במנוחה?… הרעיון הזה הפחיד כל עצמותיו; הן היא הראתה אותו לדעת, כי גם בלעדו תדע למצוא ארחות תענוגי החיים, ואם תמצא ידו לאסור אותה בכבלים אל כתלי הבית? ואם גם זאת תצלח בידו, אבל מי זה לידו יתקע כי עתה יחפצו להתחתן בו אלה אשר הוא מאס בם עד הנה? הרעיון הזה היה קשה כשאול בעיניו. הן לא נער הוא ונפשו יודעת מאד כי לאחיו היהודים כל רז לא אניס להם, המה יודעים הכל עוד בטרם נעשה, ואחרי אשר כבר עשוהו יגדל ויפרץ בפיהם למעלה ראש, ואם כן היתה כבר חרפת בתו למלה לכל יושבי שער… ולמי יתננה? – המחשבות האלה דכאו רוחו זמן כביר עד אשר פתאם הופיע כברק רעיון חדש במשכיות לבבו: אחרי כי היא למדה שפות וחכמות נטל עלי לתת אותה לאיש אשר גם הוא למד כאלה. צדק רבי גבריאל באמרו כי בתי לא ראויה היא לישעיה, היא אמנם כבר נשחתה על ידי ספריה וחלילה לי מתת אותה לאיש אשר באלה געלה נפשו; עתה נטל עלי אם אחפוץ או אמאן לתתה למשכיל… אבל מי הוא המשכיל בעיר? רק אחד הוא… פה חשכו עיניו ורוחו נכלא בגרונו כמו מחנק הושם לצוארו. עצת השטן היא! עצת השטן! – קרא לנפשו בהתעוררו בכל כחו ויקם מכסאו וירץ כמשתגע בחדרו הנה והנה – עצת השטן! מצודות וחרמים יפרוש לנפשי האמללה. איך עלה רעיון כזה על לבו? – קרא במר נפשו – האם כה פלאים נפלתי? האם אבדה האמונה ונכרתה מלבי, כי כאלה יהגה רוחי! יעבור עלי מה! יבוא לבתי את אשר נגזר עליה בשמים ואני לא אמכור נפשי להשטן, לא! – כה קרא בשטף אף וירקע ברגלו כמו לנגדו יעמוד אויבו המבקש להכביד עליו אכפו למכור נפשו להשטן. אמנם אם גם לוחמו לא לנגדו היה, אבל בקרבו ישב; בעת אשר התגבר על מעלות רוחו וימסור את בתו בידי שמים, בעת ההיא דבר עוד קול אחד בחדרי לבבו. יחד את הקול אשר השמיע בגרונו השמיע דברתו אף הוא בקרבו, ואחרי אשר חדל מרקוע ברגל וישב אל השלחן וראשו הוריד על חזהו נראו אגלי דמע בעפעפיו ושפתיו מללו: בתי, אהה, בתי האמללה! לא בך העון, כי אם בי ובאשתי ועלינו לשאת ענש, יהי לך את אשר לך - - -

בדרכיו את בתו היה לאיש אחר מן הלילה ההוא והלאה. עד הנה הרבה להראות אהבתו לה, שש על כל מוצא שפתיה, עיניו לא שבעו מראותה, ידיו לא נלאו מחבק אותה, ובכל זאת בחשבו מחשבות אודותה רק את נפשו זכר, את כבודו ואת עשרו ואת חלקו בגן העדן, וידאג תמיד לבל יִגָרַע מכל אלה עד מה מבלי שים לב אם לא יגרע חלקו בעולם הבא את חלק בתו בעולם הזה; ועתה חדל ממשוך אותה חסד, בשתי ידיו הרפה ממנו, צוה עליה במפגיע לבל תרים קולה ולבל תשא רגליה כחפצה ובלבו שכח את נפשו שכחת עולמים; לא את כבודו ולא את יראתו זכר עוד רק במה יצלח לבנות לבתו בית נאמן אשר לא ימוטו יסודותיו. מי יודע אם לא בנות רבות בחרו באהבה כזאת מאהבה ההיא, ואולי גם מרים ששה בחלקה ותוסיף אהבתה לאביה לוא ידעה מה בלבו; אבל היא לא ידעה, רק ראתה כי אביה ניצב כצר לה, כמושל אכזרי יתעמר בה בעת אשר הוא את אשרה בקש בכל לבו ונפשו ומאדו, כי בעת ההיא שלח אל שמשון ויגל את כל לבו לו, בתחלה התנהגה לשונו בחכו בכבדות וכמעט לא עצר כח להוציא הדברים מפיו, אבל אך הוציא מפיו הדבר: מה תחשוב שמשון על דבר שמעיה סוכן השר? – אך הוציא הדברים האלה מפיו שב ורוח לו, ומה גם אחרי אשר שמשון מהר והחליט ממנו: כן, כן, מה תחשוב רבי שמריה על דבר רבי שמעיה? אני חשבתי זאת כבר, ובהודע לי כי אביו רב היה בקהלה קדושה לישראל, ואחרי אשר עתה מודעת זאת כי בביתו ינהגו בכל מנהגי ישראל הכשרים, וגם את בנו יְלַמֵד עתה תלמוד עם כל המפרשים, אמרתי בלבי את אשר אמרתי בלבי, אך חכיתי כי אמרתי, הן לב חכם לרבי שמריה, בחיי אשתי ובני, כי כה אמרתי לנפשי: רבי שמריה איש חכם הוא וידע מה טוב, ובלי ספק יתן ה' חכמה בלבו ויבין הכל, בחיי אשתי ובני, כה יזכני ה' לראות חפת בתי, כי בחור אשר אבי אביו רב היה והוא ילמוד עתה גמרא עם כל המפרשים, כן עם כל המפרשים, בחיי אשתי ובני - - -

• לכן דע כי אני אתן מחצית ביתי ומכל אשר לי לבתי – ועתה התדע לכלכל דבריך במשפט? -

• בחיי אשתי ובני, כל הבית וכל אשר לך, כל הבית, בחיי אשתי ובני -

• האם הֻכֵּיתָ בשגעון? מה תדבר? כל הבית, האם אגזול נחלת בני? -

• לא, לא תגזול – קרא שמשון כמנצח – אתה ידעת זה כבר כי שמשון לא בשגעון ידבר, בחיי אשתי ובני, עצה ממרום שלחה בי, כן יזכני ה' לראות בחפת בני ובתי – כל הבית תתן, תתן בשמחה, אני אערבך כי תתן -

• אבל דבר דבר ברור, כי לא עת לשמוע משל וחידה -

• מה משל? מה חידה? לא משל ולא חידה יש כאן, אבל חכמה ומזמה ועצה עמוקה יש כאן, וגם אתה תשתאה ותאמר כי אין כשמשון איש חכם בארץ, בחיי אשתי ובני -

• השמיעני חכמתך – קרא שמריה בלי חמדה.

• הטרם תבין? הוי רבי שמריה! איפה חכמתך ובינתך, עד כי כמליצה וחידות לך דברי? – שמריה הניע ראשו בעצב כמו חפץ להשמיע: אמנם כן חכמתי נסרחה, כי לולא זאת לא באתי עד הנה, ולשמשון אמר: לא אבין את אשר בלבך כאשר אתה לא תבין את אשר בלבי, וכל עוד אשר לא תשמיעני אאלץ לשאלך ולשוב לשאלך ולמה לך כל העמל הזה, השמיעני פעם אחת. הדברים האלה הפיחו עוד יותר רוח גאה וגאון בלב שמשון ויתיצב הכן, ואחר כן לקח כסא וישב לימין שמריה, ויבט בו בעינים מאירות ויקרא בקול נצחון: הלא בת לרבי שמעיה, בת! הטרם תדע כי גם בת לרבי שמעיה? – עתה הבין שמריה לדברי שמשון וחרדה אחזתו. האם באתי עד כה? שִׁוַע לבו בתוכו, כי גם את בני, אשר תקותי תאמצני כי יהי לעלוי, לגדול בישראל ואף בעיניו לא יראה ספר טרפה ופסול, כי את בני זה, תפארתי ותקותי בחיים, כי אותו לאתן לבת שמעיה!! – ומבלי משים נשא עיניו ויבט בראי המלטש אשר לפניו ויקרא במר נפשו אף כי קולו לא נשמע: בתי בתי! כל אלה הֵבֵאת עלי, לבן הזקן הזה והשערות האלה לך המה, ומי יודע מה תביאי עוד עלי? צדיק הוא ה' כי פלאים ירדתי. – ובאמת פלאים ירדת שמריה, עד כי לא תראה כי גם שמשון אוכל לחמך, אשר נחת מפניך עוד בטרם שמע גערה הוא יגדיל עליך עקב ויאמר: שחה ואעבור על גבך אל מחוז חפצי – ואם כי בלשון אחרת דבר, בכל זאת כמעט כדברים האלה הביעו שפתיו באמרו: ומה תענה רבי שמריה? הן תשתאה לחכמתי כי רבה היא, לך בת ובן ולרבי שמעיה בן ובת, יקח הבן את הבת והבת תהיה לבן, האין זאת? וכל הבית להם המה? האף אין זאת?! בחיי אשתי ובני -

• אבל למה תקדים לדבר בבני, כעת נדבר רק בבתי – ענה שמריה כי חפץ לְהִשָׁמֵט ממנו בדבר בנו מבלי להרעימו.

• בשתים תתחתן היום, בשתים, בחיי אשתי ובני, מה' יצא הדבר! -

• שמשון! החפץ אתה לדבר אתי כרוחי? ואם אין חדל, אני אמלא ידך לדבר בבתי ולא בבני, כי בבני אשים כל תקותי כי יהיה לגדול בישראל, לעטרת צבי למשפחתו ולכל בית אביו, ודי לו כי נגזר עליו כי בן שמעיה יהיה איש אחותו, כי עוד אשית עליו נוספות ובת שמעיה אתן לו, די לו די, ועוד הרבה יותר מדי, הוא יתעתד לקחת לו אשה בת אחד גדולי ישראל -

• לא אבין מה יקחך לבך רבי שמריה לשים בִּמְחֻתָּנְךָ ברבי שמעיה תָּהֳלָה? הלא תדע כי גדול הוא ביחש גם בתורה, ואביו היה רב גדול לקהלה קדושה בישראל, ואני אדמה כי תחטא בשפתיך אם תבקש לך עוד גדולות מאלה. לא תבקש, ואני לא אתן לאיש לנגוע בכבוד רבי שמעיה, בחיי אשתי ובני. – כל עצמות שמריה רחפו בשמעו את המוסר הזה, ידו כבר לא מצאה מנוחה בחיקו, כי נכספה להשתרע רגע על לחיי המטיף המוסר הזה; ולוא היתה כזאת שלשה ירחים לפנים, כי אז באה בלי ספק למחוז חפצה, אבל עתה עצר בעדה רבי שמריה כאשר עצר בעד רוחו אשר סער בקרבו לבלי תת לו תוצאות וישוך שפתו בשניו רגעים אחדים ואחרי כן ענה: אולי צדקת, אבל מי יודע מה ילד יום, ולא אחפוץ לדחוק את השעה, הן בני עוד ילד קטן הוא, עוד לא מלאו לו שמונה שנים ועוד חזון למועד וגם הוא לא ימלט מידך, ואם מה' יצא הדבר אז חפצו יעשה -

• אבל שמא יקדמנה אחר ברחמים, אמרו חכמינו, דע לך כי רבי אוריאל, אשר בכל חפץ נפשך לקחת את בתו לבתך לאיש, לוא בן היתה ולא בת, ורבי אוריאל זה שלחני אל רבי שמעיה לדבר בבנו, בחיי אשתי ובני -

• האמנם? – קרא שמריה ויתעורר ועיניו האירו – האמנם שלחך רבי אוריאל אל רבי שמעיה? כמעט לא אאמין למשמע אזני! -

• האם לא תאמין בדברי, בחיי אשתי ובני, כה נזכה לשמוע שופר של משיח, כאשר שלחני רבי אוריאל לרבי שמעיה; הן תדע כי מעודי לא נשבעתי, אבל בפעם הזאת אשבע לך, כי רבי אוריאל שלחני אליו, ומאהבתי אליך רק אותך זכרתי ולא חשתי לעשות כחפץ רבי אוריאל, ולולא זאת כי אז כבר גמרתי הדבר בעזרת השם עם רבי אוריאל -

• אבל הן לא תַשְׁוֶה את בת רבי אוריאל אשר פניה כפני הקוף לבתי -

• אבל רבי אוריאל רבי אוריאל הוא -

• רבי אוריאל, רבי אוריאל, ואני מה? האם הבזוי והדל בעירי הנני!

• זאת לא זאת, אבל רבי אוריאל!

• טוב הדבר. אם רבי אוריאל יחפוץ בזאת, אז לא ארבה מחשבות ואחפוץ גם אני, לך בשם ה‘. – אם רבי אוריאל יחפוץ איך לא יחפוץ גם שמריה? רבי אוריאל בן רבנים, היושב כל היום על התורה והעבודה ולא ישלח במקנה וקנין ידיו, רק מהנשך אשר יקח בעד כספו הרב יְחַיֶה את ביתו; הן לאיש גדול כמֹהו יתן כל איש בחפץ נפשו נשך הרבה, למען תמצא ידו לנהל את ביתו בלחם בכבוד, ואם לא בחפץ נפשו יתן האיש את הנשך, אז הן לא יכבד את התורה ולא יבין ערך לומדיה ומצוה היא לחסר את כספו ולקחת ממנו נשך כפלים; רבי אוריאל זה אשר לו יחש הרבה וכסף הרבה ונשך הרבה מכל אלה, ובבית התפלה יחכו תמיד עד בואו בטרם יחל החזן להתפלל, וכל עוד אשר יעמוד רבי אוריאל על מקומו בתפלה בלחש לא יהין החזן להשמיע קולו, רק אחרי אשר נתקו כפות רגליו ממקומו ושפתיו תבענה בקול “עושה שלום”, אז ירים החזן קולו, ולכבוד גדול מאד יחשב אם רבי אוריאל יהיה סנדק עת כי יובא ילד בבריתו של אברהם אבינו, ואם פניו יראו בבית שמחה אז השמחה שלמה, ואם הוא יסמוך ידיו על חתן ויאמר כי בן תורה הוא, אז רק אז בן תורה הוא, רבי אוריאל אשר עיני כל העדה אליו צופיות וכבודו גדול גם מכבוד הרבה, כי הרב יקבל שכר תורתו והוא ילמוד תורה לא על מנת לקבל פרס – אם רבי אוריאל זה יבחר בבן שמעיה, איך לא יבחר בו שמריה? אמנם אם אמת דברו שפתי שמשון, אם באמת שְׁלָחוֹ רבי אוריאל אל שמעיה, להעמיק שאלה בדבר הזה ערב לב שמריה לפני שלשה ירחים, אבל לא עתה, עתה יאמין לכל דברי שמשון, כי יחפוץ להאמין בכל דבריו. וכמעט רָוַח לו ממצוקות לבו בצאת שמשון מהבית ורוחו הציקו לקרוא לבתו ולהשמיענה אנה שלח את שמשון, ברגע ההוא עוד בידו היה לקנות לו בת, להשיב לב מרים אליו כרגע; לוא ידעה כי אביה ישלח אל שמעיה ויבחר בעמיל לאיש לה, כי אז אולי שבה ונחמה מכל הרעות אשר הגה לבה לאביה מעת אשר פניו רעמו לה תמיד, כי אז אולי שבה והתרצתה אליו ותהי לבת נאמנה ומקשבת בקולו; אך הוא לא עשה כזאת, מיראה פן תשא שנית ראשה בגאון, פן תשוב כרגע לספריה עוד בטרם באה ביתה שמעיה, כי על כן נותר על מקומו, ומרים ראתה את שמשון בבואו ובצאתו, ותנע אחריו ראש, וברגע ההוא נגזר דינה, ברגע ההוא בער בה חמתה עד להשחית ותשכח אב ואם, מולדתה ועמה… ושמריה לא חש בנפשו רגשות לב בתו וישב ויחכה בלב מלא מחשבות עד שוב שמשון, ובשובו ובקראו: מה’ יצא הדבר! – התעורר ויפקח עיניו ויתבונן בו רגעים אחדים כמקיץ מתרדמה ואחרי כן שאל: מה ענה אותך? -

• מה ענה אותי? הלא אמרתי לך, כי מה' יצא הדבר ושמשון ידע את אשר ידבר -

• אולם אדמה, כי גם לי לדעת את אשר ענה – ענה שמריה כמעט ברגז – הלא שאלתיך ועליך לענות אותי דבר -

• הוא ענה כאשר יענו כל האבות להשדכן בפעם הראשונה, כי עוד לא חשבו מחשבות על אודות בניהם וכאלה רבות -

• ולמה זה תאמר כי מה' יצא הדבר? -

• וממי יצא הדבר אם לא מה‘? אמנם כן הוא! מה’ יצא הדבר, הלא אות נאמן הוא כי כשר הדבר בעיניו, כי לולא זאת כי אז אחרת דבר עמי, כי אז גער בי או כסה פני בחרפה -

• שמשון! – קרא רבי שמריה בקצף ויתעורר – כאשר אחזה שכחת מי אני! איך ערב לבך לחשוב כי איש אשר תאמר לו כי אני חפץ בבנו, ימלא פניך בחרפה?

• בבנו ובבתו – ענה שמשון בבטחה.

• ומה דבר אתך עוד? השמיעני כרגע, כי דבר נחוץ לי כעת לעשות ולא אוכל להתמהמה עוד פה -

• דברים כאלה לא בין רגע יֵעָשׂוּ – ענה שמשון במנוחה – ורגלי הסכינו לכת רצוא ושוב, ואם אין עתותיך בידך עתה אשוב הנה בערב. – נפש שמריה קצה בדברי שמשון עד כי כמעט התעורר עליו באפו להשליכהו החוצה, אך הבליג עוד ויתאמץ לשחוק ויאמר: ומה תעשה אם לא אשים לך מועד לשוב הנה?

• אז אענך כאשר עניתי לרבי שמעיה: למה לך העמל הזה לשלוח לקרוא לי, אני אשוב הנה גם אם לא תקרא לי -

• הנך שדכן לכל פרטיו וחקותיו – ענה שמריה -

• אמנם כן הוא ובזאת אתפאר כי שדכן ולא מלמד אני -

• טוב איפו, שב והשיב נפשך. – שמריה נתן צו ויביאו יין דגן ודג מלוח וישת שמשון וישב רוחו, אחת ושתים ושלש, ואחרי כן נפתחו שפתיו ויספר את כל פרשת חכמתו איך דבר את שמעיה ומה ענהו, וכי מצא את עמיל יושב ולומד גמרא עם כל המפרשים; אך על דבר ישעיה אשר מצא שם לא הגיד, כי ידע כי לב שמריה יַכֵּהוּ מאד על כי לא אחז בו בשתי ידיו, ולוא נמצא לו עתה כי אז לא יקר היה כל הון בעיניו, ושמשון ידע היטיב כי טוב לו להעלות ברשתו לויתן כעמיל מדג קטן ודל כישעיה, לכן שמר בלבו את הדבר ויבטח ויוסף להבטיח לשמריה כי עוד מעט ישברו קדרות ויקראו בחזקה למזל טוב. – ואמנם גם שברו קדרות וגם קראו בחזקה מזל טוב, אבל לא בבית שמריה, כי על הבית הזה נגזר כי ישברו בו לבות יושביו ומזל טוב לא יראה ולא ישמע בו עד עולם.

בצאת שמשון מהבית מהר שמריה אל רבי גבריאל להשמיעו כל החדשות אשר נעשו בביתו, ובפעם הזאת קוה כי גם הוא יהיה לו לישועה, כי לא להיות רב ומורה צדק נועד עמיל ואשה כבתו ראויה לו מאד. הוא קוה… נניח אותו לקות עד אשר תבוא תקותו או עד אשר יחדל מקות עוד…

י: הַמְנַדִּים לְיוֹם רָע

כמו לפני רעש הארץ, טרם תפתח האדמה את לועה להקיא אש ותמרות עשן יעבור רוח זלעפות בארץ וישים מחנק באף כל שואף רוח; כל איש יחיש כי רעה קרובה לבוא, בהמות שדי תפחדנה מיום העברות ותמהרנה לבקש מפלט להן, אם כי לא תדענה אותות השמים, בכל זאת תחתנה מאימת הטבע עת יתגעש כסוס שוטף להפוך משטרו ולשנות דרכו ולהביא יום איד על יצורי כפיו, כן בכל רעה אשר תתחולל לבוא עוד טרם בואה יחילו וירגזו מפניה גם בטרם ידעו מה היא ומאין הפרץ.

בעיר שתיקא איש לרעהו יספר ויחד ישיחו ויתלחשו בבית וברחוב, בבית התפלה ובבית המרחץ, כי יום רעש גדול ומהומה נכון לבוא. מי זה הוציא הקול הזה, זאת נעלמה מעיני כלם; איש לרעהו יספר ולא ידע עד מה ורעהו ישיב ולא ידע מדוע, ובכל זאת יקשיבו רב קשב ויתעתדו לגדולות ונצורות. מוגי הלב ירעדו ויפחדו, אנשי הלב, או אלה אשר יתפארו כי אֹמץ בלבם, ישחקו לפחדם ובכל זאת יכינו נפשם למקרים גדולים. עגלות רבות עמוסות משא לעיפה בר תובלנה אל בתי התפלות אשר להפולנים ולבתי הנזירים והנזירות, כמו יפחדו יחד מפני הרעב; שפתי אחדים מהכהנים השמיעו בשפה ברורה בבתי תפלותיהם, כי אמונתם בשביה הִנֶהָ ועמם נתן בידי צר, ואם כי לא אחד מהיהודים הציג כף רגלו על מפתן בית תפלת הפולנים, בכל זאת ידעו זאת כלם; וזמרי הסרסר יתהלך בצואר עתק כמו יראה עין בעין כי עתה באה עתו שנית להתרומם מאשפות. הזקנים ספרו להצעירים כי גם לפני שלשים שנה כזאת היתה, כי כרתו עצה והעמיקו סוד במחשך אצילי הפולנים עם חבר הכהנים לפרוק עול הממלכה מעליהם ויקראו “מרד”, והנערים שמעו את השם הנורא הזה ולא ידעו מה הוא, ובכל זאת חלו ורגזו, ורבים חדלו מלכת אל החדר מיראת המרד. כל אשר נעשה בעיר לא נחשב עוד למאומה, חדלו מהתבונן אל דרכי הבתולות ואל קדרות הנשים מה תשימנה בתוכן; שמעיה, שמריה, ישעיה ורבי גבריאל כמת נשכחו מלב, כי כל לשון מלאה עבודה להשמיע את אשר ראו העינים; האחד ראה שני כהנים מתלחשים יחד, והשני ראה אציל מדבר את נזירה לפני פתח המקלט והשלישי שמע בלילה קול הפעמונים מצלצלים בקול מוזר, וכאלה דברים נוראים אשר לשמעם תסמר שערות בשר השומע.

וגם מבית שמעיה, מבית השלוה, החלה המנוחה לסגת אחור, לא מחרדת מרד עם הארץ מפני יד הממשלה, אבל חרדה אחרת לבשה את שמעיה ואשתו. כל ששונם אשר בא להם מעת אשר נותר עמיל בביתו גז חיש ויהלוך מעת אשר שב השר ואחותו הביתה. כי אז בא כלבי אליו ויתן מכתב על ידו והוא מהר ללכת אתו אל השר, ומני אז היה רוח עמיל כנחל שוטף; פניו העידו כי כסער מתחולל יסער בקרבו ויסתיר הדבר מעיני רואים, וכפעם בפעם יצא ללכת אל השר, ואם כי רק שעות מספר נותר שם, בכל זאת שברה דאגה לבות האב והאם מבלי אשר ידעו נכוחה מדוע. אם כי התהלך כאח את ישעיה ויאהבהו ויכבדהו כקדם ואם כי הרבה להראות אהבה להוריו, ויהגה בתורת עמו ולא בקש להבדל מהם, ותהי להפך כי השמיע בפה מלא כי נכספה נפשו לְהִוָדַע אל בחורי עמו מבני העשירים ולהתרועע אתם, ורק ישעיה עמד לשטנה לו, כי הוא מֵאֵן להראות בחוץ ויסתר תמיד כל היום בחדר אשר בחצר לבל תשורנו עין, בכל זאת הכירו אבותיו כי דבר לאט עמו וגם ישעיה התבונן והכיר זאת; אבל הוא כדרכו לא אץ ברעו כי יגלה סודו לו ויחכה עד אשר ימלא סודו את כל לבו ויעבור על דל שפתיו.

ישעיה לא המיר עוד את בגדיו אך את רוחו המיר ברוח אחרת. רוח הרעה אשר אחזה בו בימים הראשונים בבואו ביתה שמריה סר מעליו ויחל להתבונן על אשר לפניו, והאהבה הרבה אשר הראו לו לא נכחדה ממנו, ויתאמץ לשלם להאנשים הישרים האלה כגמולם עליהם, וירבה לדבר ולשיח עם כלם ואת צפורה הרבה שיחה וילעג עליה, על כי תעמיד פנים בשמעה דברי הזקנים ממנה כאשה זקנה וירבה להגות אתה יחד בספרים וילמדנה לשחוק בשחוק האישקאקי אשר גם הזקן אהב מאד, ולולא סר פתאם רוח עמיל כי אז מלאה סאת השמחה להזקנים; אבל דאגתם לו שברה לבם מאד, עד כי גם השמחה על כי ישעיה יאיר פנים כמעט כלא היתה. ויום אחד הביא להם דאגה ושברון לב, כי עמיל הלך אל השר ויותר שני ימים, וכאשר בא הזקן אל ארמון השר לבקש את בנו נבהל מאד, כי גם שם לא מצאהו, כי מאז הבקר יצא את כלבי ולא שב, והשר גם הוא איננו בביתו כי זה כשלשה ימים נסע לעיר שבורה ויניח את עמיל בביתו תחתיו. דאגה דכאה רוחו מאד ולבו נבא לו רעות אשר לא ידע שחרן. בלב מלא יגון ופחד חכה בארמון השר על בנו כיום תמים והוא עודנו לא ישוב, אז כמעט היה בשגעון מרוב מצוקת נפשו. אנה ישים פנים לבקש את הבן יקיר לו? עוד השלג כסה ארץ, עוד רוח קרה נשבה מצפון ותחזק בידי החֹרף לבל ימהר לסגת אחור, ובעת כזאת הן לא לשדה לשוח יצא איש וגם לצוד ציד לא ילך לבדו ואין השר עמו ואנה הוא בא? בלב מלא יגון ומפח נפש שב הביתה ועל סף הבית הדריכהו עמיל אשר שב גם הוא מדרכו. על שאלת הזקן: איפה היה? ענהו כי נאחז באחוזת מרעיו ולא נתנוהו לשוב הביתה עד כה, וכאשר אמר לו הזקן: מדוע יעשה ככה להרגיז לב אביו, הן לו לדעת כי לא ישקוט ולא ינוח אם ילך ולא ישוב שנים שלשה ימים, ענהו כמעט בעז מצח: הן לא נער הנני עוד, כי תדאג לי, ידי תושיע לי לעמוד על נפשי ואיש לא יגע בי לרעה, ומה גם אחרי אשר עירנו שלוה מפחד, שודדים ומרצחים לא יבאו בגבולנו. – המענה הזה דקר כמדקרות חרב באזני הזקן, אך הבליג ולא ענה דבר, כי ראה כי לא טוב לדבר כעת על אזניו דברי מוסר, ויסתר הדבר גם מהזקנה, אבל רוחו הציקהו וישפוך שיחו לפני ישעיה ביום המחרת, ויתחנן מלפניו כי יחקור וידרוש שרש דבר נמצא בבנו, מדוע זה נהפך פתאם לאחר? וישעיה, מבלי אשר הבטיח את הזקן לעשות כזאת, נסה לבוא את עמיל בדברים ולהוכיחנו על פניו בדברי התולים על כי דבר סתר לו ולא ישאל בעצתו.

• הן כאחיך הגדול ממך תחשבני, לפי דבריך – אמר אליו – ולמה זה תסתיר ממני דבר עד לבלי בקש עצה או עזרה מפי? או אולי הצליח כבר חפצנו בידי שנינו, אתה הסבות לבי אחורנית מרֹב מחשבה והגיון ואני נתתי לך לב אחר לבלי שמוח בחיים. – הדברים האלה העירו רוח עמיל ויאמר: אמנם כן גם אתה עזרת להפוך לי רוח אחרת; אתה ברוח פיך יסרתני אז לבל אומר לתענוגים ולשמחה והוללות חיים, כי אם לעבודה ומעשה, והדברים ירדו עמוק עמוק תוך חדרי בטני ואשיב אל לבי לבקש חיים: לפעול ולעבוד ולהציב לי יד בתבל – וראה זה מצאתי את אשר בקשתי; אך לא אתה לבדך עשית כל אלה, אתה נתת לי רק תורת החיים ואת הדרך בה אצא לעבודה ומעשה – הורוני אחרים, ולפי דברת חכמי לב הנה בעלי התורה לא אנשי מעשה המה, לכן אמרתי ממך לקחתי תורה ומאחרים אלמד מעשה -

• אם כן הוא, הלא כנושה טובה אחשבך, כי רק תקח ולא תתן, למה זה לא תשלם לי כמפעלי וגמול תורתי תורני גם אתה ארחות החיים -

• הלא אמרתי לך, כי בעלי התורה לא אנשי המעשה המה, ואתה, בלי ספק, על תורתך תחיה ותבוז למעשה אני -

• אבל אני לא הרביתי מחשבות אם תקבל את תורתי אם אין, כי אם נתתיה לך, אם תקח אותה או תחדל, וגם אתה כזאת עשה ואת נפשך הצלת -

• שמע נא – קרא עמיל בבטחה – אך דבר שפתים הוא אם נוסיף לדבר כמתלוצצים, דבר שפתים וכל רוח בו אין. עתה ידעתי ונוכחתי, כי הילד לא יגדל לאט לאט עדי יהיה לנער והנער עדי יהיה לאיש והאיש עדי יהיה לזקן, ואם אמנם למראה עין כן הוא, כי הגויה תגדל ותשנה פניה לאט לאט, אבל לא כן הרוח; הוא ישנה פניו בין לילה, רגע אחד יהפכהו כחמר חותם, רעיון אחד, מחשבה אחת תעלה מבלי משים על הלב ותחרוש על תלמיו ותזרע ותוציא זרע חדש ברגע אחד, עד כי לפני רגע עוד נער הייתי ועתה הייתי לאיש; אתמול עוד לץ ומתלוצץ הייתי בעיני אחותי הילדה והיום כאיש שיבה הנני בעיניך – האיש, ורגע אחד עשה זאת, אשר על כן אבקשך כי תזכר זאת ואל תשכח אף רגע כי אמנם אחר הנני, לא זה אשר כנער רועה רוח רדף קדים ויחיה בשלות השקט בתעותו לחשוב כי חי הוא בחיים, לא זה אשר דמה כי גם בלי כל מטרה ותכלית יחיה איש על פני הארץ, אם אך פה לו לאכול מאשר יתנו על פניו וידים להלביש גויתו בגדי תפארה אשר הכינו לו ורגלים לו לצאת לשוח כאשר תארך לו העת לשבת בית ועינים להביט בספרים אשר ישימו לפניו מוריו, - לא זה הנני עוד כי אם אחר, איש אשר מטרה לו ואליה יכונן מצעדי רגלו, איש אשר יבקש תכלית במעשהו ויעשה למען יבוא עד תכליתו, איש כמך הנני עתה, אבל לא רק על פי התורה, כי אם על פי המעשה. מטרתי נודעת לי ואליה אשאף כחץ, אקלע ולא אחטיא ושכרי נכון לפני, אעביר המטרה והייתי עדי אובד ככדור היוצא מן קנה הרובה אשר לא ישוב עוד אל פיו עד עולם…

• לולא השמעתני כזאת גם אז שפתיך ענו בך כי אחר היית, כי גם ניבך שנה פניו וכאיש אחר תדבר. אמנם לך לדעת כי הדבר הזה יתן שמחה בלבי, ומה גם אחרי הודיעך אותי כי גם אני עזרתי לך לשנות רוחך, ומדוע זה תסתיר ממני ארחך הנבחר; מי יודע אם לא תמצא ידי לעזר לך גם אני, הן לא כתורת המעשה, את התורה ימצא איש לנפשו אם רב כח לבו גם מבלי עזרת אחרים, לא כן המעשה, לו דרושות ידים עמלות רבות, פעל לא יצא למענהו בלתי אם פועלים רבים איש את רעהו יעזורו וקצרה יד איש אחד מהוציא לפעולה אף מה, ולמי הצדקה לבקש עזרך יותר ממני? לי אני אשר אביך הרבה עשות אתי טובות ואתה כאח לך בחרת בי? -

• האמין לי כי כבר חשבתי לגלות אזנך מכל הצפון במשכיות לבבי, גם אם לא אחכה עזרה ממך, אבל דבר אחד מנעני וימנעני עוד -

• והדבר הזה? -

• כי אפחד פן תגלה את אזן אבי -

• האתה הוצאת המלים האלה מפיך או רוח תועה עבר ויגע באזני וישמיעני זרות? – קרא ישעיה ויתר ממקומו.

• אולי רוח תועה הוא, אבל מפי יצא – ענה עמיל וינע בידו כמו יאמר: הלא מראשית כזאת חשבתי, כי לא נבין איש את רעהו.

• האתה תסתיר דבר מאביך? מאב אשר בו תורה וחכמה, יֹשר ואהבת אמת, אהבת משפט וחסד בו נצמדו! מאביך אשר יְאַחֵד את החיים עם המתים, אשר ביד אחת יאחז בדור אשר עוד מעט יעבור ואיננו ואת השנית ישלח להמתעתד לבוא, מאביך אשר התורה תזל כטל רצון מפיו בעת אשר עבודה ועמל ידיו מלאו, מאביך אשר לא יצוה ולא יפקד כי אם יורה, מאביך זה תסתיר דבר? הלא דבר הוא! -

• אל יפל לבבך עלי פן צר לבבי ויקצר רוחי מהבין חין ערך אבי תפארת למין האדם; כמך נפשי יודעת כי אנשים כמהו לא רבים המה על פני האדמה, אבל הוא אבי הוא! לוא איש זר לי היה, כי אז לבשתי כלי גולה ובחרתי ללכת יחף אליו, למען אשמע עצתו אשר היא כדבר אלהים, אבל הוא אבי הוא! לוא מורה כמהו נִתַּן לי, כי אז קרעתי לפניו סגור לבי ואמרתי: מורי ורבי, קרא בספר הזה והסר ממנו כל שגיאה, ואם כל הרשום עליו אך שגיאה גדולה היא, קרע את כל הלוח לגזרים ושים אחר תחתיו; אך הוא אבי הוא, ולא כאיש חכם ממרחק ולא כמורה נאמן מקרוב ישמיעני עצתו, כי אם כאב, אשר ענן הפחד יעיב בלבו את אור הדעת ואשר האהבה תדכא בקרבו את המשפט. אם יעלה על לבי לשום בים דרכי ונפשי יודעת וכל היודעים יגידו ויעידו כי נוכח ההצלחה דרכי, שאל אז את פי אבי אם יתנני ללכת, הן הוא יפחד לנפש הבן יקיר לו מפני המים הזדונים. האם לא עלה הרעיון הזה מעודך על לבך, כי אהבת האבות תהיה לנו לרגעים למכשול על דרכנו, פה יפחדו פן תגוף באבן רגלנו ושם תאחזם רעדה פן ישטפונו גלי זעם, ושם תבעתם פלצות מיראת אש לוהט ורוח סערה וזרֹע שודדים ואבני נגף, כל אלה תברא להם אהבתם משחיתים לחבל והמה יהיו להבנים לאבני נגף להמעד בהם רגליהם. מעת אשר המה היו בנים עד כי יהיו אבות לבנים יעברו ימים רבים, כי על כן ישכחו מה חפץ הבנים וידמו כי המה מיום הולדם אך אבות ולא בנים היו, על כן אך באהבה יסוככו על בניהם, ינטלום וינשאום גם בעת רגלים להם אשר ישאום בטח אל מחוז חפצם וידים להם להושיע לנפשם -

• ואתה תדמה כי לוא היו הבנים פתאם לאבות לא ברבות הימים כי אז טוב היה להבנים, כי אז ידעו כל מערכי לבם ויתנום לצאת לפעלם כחפצם? בזאת לא צדקת: הן רק לפי רֹב המעשה ולא לפי רֹב התורה תגדל מדת דעתנו, לא הספרים יורונו ויעשונו למורים חכמים, כי אם התלמידים הרבים יביאו דעת בלבנו איך להביא דעת בלב אחרים, וזה אשר מבית ספרו יצא להורות הוא כאיש אשר למד מעל ספר חקי עבודת האדמה וידו לא למדה לפתח ולשדד אדמתו, היצלח להזריע זרע? הוא אך פני השדה יקלקל ופרי לא יראה, בעת אשר האכר אשר אם גם רק ידו למדה למשוך במשך הזרע ישא אלומותיו בעתם. האיש אשר אתמול תלמיד היה ועתה ישב על כסא המורים הוא יכביד עולו ביתר שאת על תלמידיו ונפשו תקצר כרגע בעמלו, אם לא ימהרו תלמידיו לדבר כדבריו מבלי נטות ימין ושמאל; ולוא היו אלה אשר תמול היו בנים פתאם לאבות לבנים גדולים, כי אז הכבידו עלם מאד עליהם, כי חק לכל אסיר אשר יצא פתאם למלוך להרגיז ארץ, כאשר הרעב לא ידע שבעה במצאו פתאם שבר. האבות אשר עליהם תתאונן על כי לא יתנו לבניהם לדאות על כנפי רוחם אם אך בדעת והשכל בלו ימיהם, אז לא כאבני נגף המה כי אם כשומרים נאמנים; אבל הבנים בנים המה ולא יבינו חין ערך האבות וידמו כי יחכמו מהם; האבות כמורי דרך המה, אשר יפקחו את עיני ההולך לתמו לראות איזה מקום מכשול ואיפה שוחה עמוקה לרגלם. על השוחה יכסה לא לעתים רחוקות ירק דשא או גם פרחי חן, ומבלי משים יפול ולא יקום הנמשך אחרי עיניו אם לא יזהירוהו. יאמר גם הנזהר כי המזהיר הוא כאבן נגף לו בדרכו! -

• אם המזהיר איש זר הוא, אז לא ירבה להזהיר בלי כל תועלת, לא כן האהבה הגדולה, היא תראה שוחות גם במקום לא היו ותפריע מעבור בכל דרך -

• לוא גם כדבריך כן היה, אבל זכור כי טוב להזהר גם במקום אין שוחה, מאשר לכת ואיש לא יורה הדרך, וגם במקום השוחה אין מפגיע -

• אי לזאת אמרתי, כי כבר עלה על לבי לגלות לך מערכי לבבי, כי אתה תזהירני ואהבתך לא תְעַוֵּר עיניך, אבל לאבי לא אוכל לגלות כעת את הדבר. ועוד זאת, כי לא אפחד פן לא יתנני ללכת בדרכי, כי אדע את רוחו כי כזאת לא יעשה, כי אם פן יתנני ובסתר תבכה נפשו על כי נתנני; הדבר הזה ירגיז רוחי ולא יתנני לפתוח שפתי את אבי, כי לא אכחד כי פני הדרך אשר ברותי לי מכוסה בסרבים וסלונים, פגע וצרה יארבו במסתרים להולך בו, שוד ושבר יקראו לרגלי העובד אם לא יצלח לבוא עד תכליתו, ואני כבר התיצבתי ולא אוכל לשוב, ומדוע זה ארגיז רוח אבי חנם. יעבור עלי מה, אם אֹשר יקראני ישמח לבו בעתו, ואם לבור צרה יהדפני המקרה אז דיה לו הצרה בעתה. – בדברו את דבריו אלה הוריד ראשו ויאנח מקרב לבו, ואחרי אשר החשה רגעים אחדים הוסיף ויאמר: לך אמר לבי אגלה את כל אשר במשכיות לבבי, לך אשר כאח תתהלך אתי, ולתורתך וחכמתך אתן כבוד, לך אשר אבי בחר בך לשימך למורה לי אגלה את כל לבי והייתי נקי גם מאבי; קבלני כאח לך ותן ידך לי וברית עולם נכרות בינינו – ובכלותו את דבריו שלח ידו וברגע אחד נאחזו שניהם יחד ושפתותיהם כידיהם יחד שֻׁלָּבוּ בעבותות האחוה והאהבה אשר כִּמְסֻתָּרָה היתה בעיניהם; אבל באמת השקיפו עליהם שתי עינים מזהירות ומפיקות אש לוהט ועד ארגיעה נעלמו בהשמע קול הזקנה: צפורה בתי איפה אַתּ? – ומני אז מעת אשר גם ישעיה ידע כל אשר בלב עמיל, מני אז שב רוחו אליו כבתחלה, ואף כי יצוא יצא כבתחלה ללכת אל השר, או אל אחוזת מרעים, לא חרדו עוד הוריו, יען כי כמעט תמיד נלוה אתו גם ישעיה, אשר סכך עליו לבל יִגָלֶה הסוד כמוס עמו לאיש ואף לא לשמעיה - -

יא: פּוּר הוּא הַגּוֹרָל

אם יוקיר בן יעקב את חג הפסח מחג הסכות על זאת לא נתפלא, כי דם רב נתן כפרו, על כל כוס יין אשר שתה בלילה הזה מאז גלה מארצו נשפכו כוסות למאה מדם בניו ובנותיו, דם עולל ושב, ואיך לא ייקר בעיניו אם במחיר יקר כזה קנה אותו? אבל כי יְכַבֵּד את יום הפורים מחנכה, זאת תהי לפלא לרבים המבקשים חשבון ומשפט במעשי העם הזה, כי אמנם הן חג כחנכה יהיה לתפארת לכל עם וגוי על הארץ, זכרון הגדולות אשר עשו אבותיו בערכם מלחמה, המה השפלים, הנדכים, המעטים נגד עריצי גוים מלמדי מלחמה, אשר הסכינו לרמוס על ראשי עמים כעל תולעת זוחלת ולהרוס מצודות וארמנות נשגבים כבצים עזובות, מתי מספר מאבותיו העיר רוח אלהים ויעשו נפלאות לא קוו ויתנו ניר לישראל עד היום הזה, החיו את העצמות היבשות ברגע אחד ויפיחו בקרבם רוח חיים, רוח התורה אשר כמעט כבר בִּעֵר אותו אויבו מן הארץ – חג כזה ירים קרן לבנים בהזכירו אותם דבר גבורות אבותיו וחין ערכם וישא ראשם לאמר לכל: עת היתה אשר גם לעמי יצא שם בגוים בכח זרועו אשר עשתה נפלאות לעיני לוחמיו, עד כי אלה אשר בתחלה היה בעיניהם כתולעת ולא איש חלו ורגזו מפניו כמפני כפיר אריות בקומו למלחמה. ולשמחה בפורים מה זו עושה? אחות יפיפיה היתה לנו ותמצא חן בעיני מלך, אשר גם בעת ההיא ובזמן ההוא היה חפשי בדעותיו עד לבלי שאל נערה יפת עין: מאיזה עם היא! וזאת כל תהלתנו, כי יפת העין הזאת מצאה חן וחסד בעיניו יותר מכל הנשים ואף הבתולות, עד כי הקריב לה לקרבן גם את ראש שרי מלכותו? ומה עשה העם? הוא זעק והתפלש בעפר ויצם! ובדבר הגדול הזה נתפאר ודור לדור יביע חין ערכו ונשיש בו ונרבה משתה ושמחה, כמו כלנו יוצאי ירך אחשורוש בעל המשתה הגדול היינו? מה זאת? האם באמת יבער ויכסל גוי כלו שנים לאלפים לעשות מעשה תעתועים וזרות כמו אלה? ולמה זה לא יסרוהו מוריו אשר הביאו מעשיו במשפט על התהפוכות האלה? אין גם אחד, גם באלה אשר לא כל דרכי ישראל ומנהגיו מצאו חן בעיניהם, אשר קם להסיר את הפורים משאתו ולשים את החנכה תחתיו. הן חידה היא? האין זאת?

אמנם כאשר הטבע ישים משטרו במסתרים, במחשך ישלח ידו לארוג ולקרוע, להקים ולהפר ולא יתבונן אלינו אם נתן לפעולתו צדק, לא ישיב ידו אחור ממעשיו גם אם כזרות ותהפוכות יראו בעינינו, ולבבו לא יפול אם גם נוציא דברים רבים משטרי ממשלתו ונאמר כי לא כעבדיו הנמו כי כיוצאים מגבולו וכנעלים מכחו נכנס, ידו בכֹּל משלה ואת כֹּל תעשה ותוכל, כן גם רוח העם יחיהו ויתן בלבו חפץ המעשה וילמדנו להוקיר ולמאס ולבכר את האחד על פני רעהו, מבלי שים לב אם נתן למעשהו צדק או נתנהו להפכפך וזר. רוח העם הנחהו בדרך הזה והוא נתן בלבו את יום הפורים לאהבהו ולבחר ולשיש בו. אמנם כן הוא, עמים אחרים התגאו וירוממו זכרון ימים כימי החנכה, אבל לא ישראל; בעיניו ייקר יום הפורים כי אבן חן לו, סגולה יקרה הוסיפו עליו מחוקקיו ויתנוהו לחן ולחסד בעיני העם. יום מתנות לאביונים שמוהו ויתנו לו חיים ארוכים, חיים אשר לא יתמו כל עוד לא יחדל אביון מקרב הארץ וכל עוד לא תסור החנינה מלב בן ישראל.

המונים המונים יתגוררו ברחובות העיר, אף כי כנחלי מים כסו פני הרחובות, ערמות השלג אשר השמש שלח בהן שניו ויפצל בהן פצלים תמוגנה מפני חֻמָהּ, מכסה הלבן אשר כסה פני החוצות שחר משחור תארו ועד ברכים יחצו העוברים ברחובות, ובכל זאת תהימנה מאדם: נערים נושאי קערות מעולפות במטפחות משי וצמר ובהן ממתקים יסבו עיר, צירים נאמנים המה לשולחי המנות ויחכו עד אשר ישיב המקבל מנה אחת אפים לשולחה ואגורות אחדות ימצאו שכר לכתם; אנשים ילכו שנים שנים לאסוף נדבות נדיבי לב למען התלמוד תורה, הישיבה, להכנסת כלה ופדיון שבוים, איש איש לאשר מלאו ידו וגם נשים ומטפחות בידיהן, הבתים תנקופנה, ותשאנה משאות למען עניים וחולים, זקנים ויתומים. כלי הקדש הלא המה משרתי הקהל ובתי התפלה יבאו להראות פנים את אלה אשר שמשו אותם בכל השנה, כי יום גמולות הוא, והעניים והאביונים הלא יחכו ליום הזה כל השנה, כיום שוק הוא להם וישאיר להם ברכה. ובכל בית שמחה; השלחנות ערוכים ומטעמים יכסו פניהם ולא יחסר המזג וכל המרחיב פה ימלאוהו. שמחה וששון יראה על כל פנים, הנותן ישיש כי ידו תמצא לתת ותחשב לו לצדקה, והלוקח – בלי ספק לא יצר לו אף הוא. ומחוקקי היום הזה הפליאו עצה להגדיל שמחת היום הזה, כי עשוהו ליום משתה ושמחה אחרי מתן התורה, כי לוא בא זכרו במספר החגים אשר קבלו ממשה, כי אז ערבה גם בו כל שמחה, אחרי כי ידיהם אסורות במועד ושבת מעשות כל מלאכה, ועל הרֹב תערב כל שמחה בעבור הדבר הזה; והיום הזה אשר כיום חול הוא למלאכה וכיום מועד למשתה תגדל בו השמחה, כי לא יבצר מאיש לעשות ככל חפצו, כי על כן אין שמחה לישראל כיום הזה לרש ולעשיר, לאבות ובנים גם יחד.

ביום הזה בעת אשר כל הסובבים בבתי ישראל ימהרו לכלות מלאכתם, ואף אם יֻתַּן על פיהם לא ישבו על הכסא כי אם בעמדם יריקו הכוס וימהרו לצאת, למען יכלו מלאכתם בעוד היום גדול ותמצא ידם לשוב אל נויהם בעוד יום אל הסעודה, ביום הזה אשר כל רגע כשעה יחשב, ביום הזה, שמעו והתמהו תמהו! נאסף פתאם המון אדם רב ויעמדו על מקומם בחוץ, וידברו וישיחו וישתאו וישתוממו ויניעו בראשם ובכתפיהם וידיהם ולא עזבו את מקומם וכל הקרב אליהם ועמד, עד כי מלאו פני הרחוב מאדם, ואיש לא זכר את דרכו, כמו כלם יחד שכחו ברגע אחד את היום ואת אשר נטל עליהם לעשות. מה זאת? האם חרדו לקראת השמועה, כי רבי גבריאל עזב פתאם את העיר וילך עם אשתו, לפי דברת רבים, לארץ ישראל? אבל הן זה ימים אחדים קראו אספה ויושיבו את יואב הפרוש תחתיו, ואם גם רבים יאמרו כי לא רבה דעתו בתורה ורק יד רבי אוריאל היא סמכתהו, יען כי יבקש לתת לו את בתו האלמנה אשר רק חמש בנים ועין אחת לה לאשה ואת הישיבה ובחוריה יתן לו למהר, ואם גם יתאוננו הבחורים עליו יען כי אביר לב הוא וכמרצח יתנפל על כל אשר יעזב רגע את הגמרא, ואם גם יאנחו בלבותם שמעיה וישעיה על כי רחק מהם אוהב ורע, ועל כי ראשי העדה עיר פרא למורה שמוהו, אבל הן לא על דברים כאלה יתעורר ההמון, הדבר הזה לראשי העדה ולא להם לשפוט עליו; או אולי חרדו לשמועה, כי עוד מעט יכוננו בית ספר לילדי ישראל בעיר ההיא; אבל הדבר הזה לא ישבית משוש חגם, הן בניהם בידיהם ולא ישלחום שמה; או אולי נשבר לבם על שבר האלמנות והיתומים אשר כספם הָפְקַד בידי יונה הנאמן בעיר, אשר עזב פתאם את עירו בלילה ויבחר לו משכן כבוד בארץ הקדושה והאמללים יצעקו ואין מושיע להם; או נדו לשבר רבקה האלמנה אשר גזלו ממנה המשען האחד לעת זקנתה, הלא הוא בנה החיט אשר יחיד היה לה, והקהל ספחהו אל משפחה גדולה וישנה שמו וישלחהו לקרבן תחתה לעבוד עבודת הצבא; או התעוררו על השערוריה אשר עשה הרב בקצפו קצף על שני השוחטים ויטרף באפו את כל אשר זבחו ויכרת אֹכל מפי בני ביתם; או השתוממו על עזות מצח הגנב אשר הובא לחדר האורחים על אשר גנב כלי כסף בבית התפלה והוא העז מצח לאמר, כי הוא ינקה מעון ועל ראש הגבאי אשר יגנוב תמיד יחול האשם, כי הוא שם בצדיה בכליו כלים אחדים, למען שלחו לעזאזל תחתיו; או על אלה וכאלה וכאלה, - אבל הן דברים כאלה מעשים בכל יום המה, עד כי יושבי העיר ידברו בהם רק יום אחד ויחדלו, ומדוע זה נבהלו נחפזו כלם וכל פנים תכסה דאגה וסביב לבית שמריה יתגודדו ויחד עליו יתלחשו, ואיש יזהיר את רעהו לבל יגש לפתוח את הדלת פן סקול יסקל. מה היתה שם, האם אוו לצים את הבית הזה למשכן למו וידו אבן בכל הקרב אל מקום מגורם, כי יבהלו ויחרדו מגשת אליו? הן בית שמריה הוא, בית שמריה הנדיב, וביום הזה הן ידו פתוחה תמיד לכל פותח דלתות ביתו.

כזאת היתה לפנים, אבל לא עתה; דל מכל דל הוא כעת, אין לו כֹל בתבל וגם קצרה יד איש מהושיע לו ומתת לו מחסורו. הנער הנושא את המנות ובגדיו קרועים לקרעים ורגליו היחפות תטבענה בבוץ ושלג עשיר הוא ממנו; הוא ימצא ביום הזה למלא מחסורו לקנות מנעלים לרגלו ואולי גם שמלה חדשה, אבל לא אבד הכל ביום הזה, הכל ולא נשאר לו מאום, ולא יד אדם תמצא און לה לעזרהו בצר, אף לא יד אלהים - - -

אף כי ענה עוד שמשון נפשו בתוחלת ממושכה, כי עוד מעט וישברו הקדרות, אף כי כבר היו לו הרגעים כשנים וכמעט קצה נפשו לחכות עוד ויגמר אֹמר לתת לשמשון כסף כי יסע לעיר שבורה לבקש איש לבתו וכמעט נאות לעצת רבי גבריאל אשר יעצהו בטרם עזבו העיר כי ישלח את אשתו ובתו למעינות הרפואה ושם תעלה, בלי ספק, ארוכה למכתו, אף כי לדבר הזה חרד לבו, בכל זאת אמץ כחו להסיר כל דאגה מלבו ולשמוח ביום הזה, אף כליותיו יעצוהו להרבות השמחה בביתו אחרי אשר בלבו באה מנוחה בבית התפלה, כי בעת אשר שמע מפי הקורא “הפיל הפור הוא הגורל”, זכר כי מעת אשר שבת נביא מישראל יהיה לנו הגורל כדבר ה' וימהר להפיל גורל ויפתח את החומש אשר בידו ולעיניו נגלו הדברים “לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך”. אכן דבר ה' הוא! – קרא ויגמר בלבו לשלוח את בתו ואשתו לחוץ לארץ, ועל כן בצאתו מבית התפלה אחרי המקרא במגלה לא שב יחד את אשתו הביתה כי אם סר אל בית המרכלת הגדול אשר רק אצילי עם הארץ יסורו שמה לקנות כלי חפץ ויקנה עדים וכלי יקר להרנין בהם לב בתו ואשתו ולגלות את אזנם מהדברים אשר שלח לו ה' ביד הגורל. בידיו נשא את היקרות ולבבו חש ששון בלכתו כאשר לא חש זה זמן כביר, וכבר החל להצדיק את בתו, כי אמנם לא רבה רעתה ולהרשיע את נפשו על אשר התאכזר לה זה כשלשה ירחים וימרר חייה. הן לא אני הראשון ולא אני האחרון אשר עשה כזאת לשלוח את בתו מעל הגבול, ואם לעון יחשב לה אם לא ימצא איש בעיר אשר ישוה לה? בחוץ לארץ תמצא לה איש כלבבה ואני לא אשא חרפה, אם גם יקרא בספרי טרפה ופסול, כי הלא אשכנזי יהיה ולאשכנזי לא יחשב הדבר הזה לחטאת. מחשבות כאלה הגה לבו עד אשר פתח את דלת ביתו ויפול הצרור מידו. בצעדו צעד על מפתן ביתו קפצה אשתו לקראתו, פניה איומים, עיניה כמו יצאו מחוריהן, שערות ראשה פרועות בלי מכסה וידיה אחוזות בהן וכמשתגעה התנפלה עליו ותחזק בשתי ידיו ותטלטלהו בקראה בקול קורע לב: איה בתך? איפה היא בתך? הידעת שמריה? אין לך עוד בת? הגד שמריה איפה היא בתך? הידעת? בת אין לך עוד, מרים איננה, איננה! – ובקראה כה בקול נורא נחבא קול מליה ובדי עורה רחפו וכל עצמותיה רעדו, שניה נלחצו בחזקה ותפול אחורנית. שערות ראשו כמסמר סמרו, עיניו חשכו, רגליו מעדו ויחשוב לנפול אף הוא, אך מצוקת לבבו העמידתו על רגליו ובעינים נעות הביט סביבו כמו בקש את גוית בתו הַמֵּתָה. השכנים והשכנות אשר באו כבר לעזרת צביה סַבּוּ את שמריה ובעינים מלאות דמעה הביטו בו בעמדו כאיש נדהם כמו היה לאבן. כה עמד זמן כביר ופתאם התעורר כמו בחזקת יד נעלמה ויזעק בקול מר: ואיה איפה היא בתי? איפה הסתרתם אותה, תנו לי את בתי ואשים עיני עליה –

המה נבוכו בשמעם דבריו ואיש לא נועז להשיב לו אף דבר. והוא הוסיף לקרוא ולרקע ברגליו: תנו לי את בתי, איפה הסתרתם אותה? מה תביטו בי? האם משגע אני, כי אבקש לראות בתי? – ובראותו כי אין עונה אמריו לו התגעש מרגע לרגע ופתאם לפתע נחבא קולו ובקול כחולה השמיע עוד: אנא חוסו עלי, אל תענו את נפשי פן אגוע לעיניכם, אנא חמולו ואמרו מלה: איפה היא בתי? מה קרה אותה? איכה שלח בה המות את ידו? הן בריאה אולם היתה בצאתי ואיכה היתה פתאום למשסה לו? –

• היא לא מתה - הרהיב נפשו עֹז אחד מהשכנים לענות.

• לא מתה? האמנם לא מתה? אבל איפה היא? -

• היא ברחה את בלהה הזקנה - ענה שנית האיש.

• שקר הדבר! – קרא שמריה בחמה שפוכה ויתנפל על האיש – היא לא ברחה, היא לא תוכל לברוח, אנה תברח? למה לה לברוח? משקר, מכזב, הלצחק בי באתם הנה? – בעמל רב הצליח בידי שנים מהשכנים להרגיע רגע את לבבו ולהשמיעו כי בתו ברחה מביתו יחד את בלהה הזקנה, כי לפי דברי המבשלת בא אדון אחד במרכבה אל הבית בעת אשר שמריה ואשתו היו בבית התפלה ויושב את מרים ואת בלהה במרכבה, היא לקחה אתה את כל בגדיה וכלי היקר אשר לה וגם כסף וזהב למכביר, ואחרי כלותה מלאכתה דפק הרכב את סוסיו ויעלמו, ואיש לא ראה עוד אנה פנתה המרכבה.

• גם מכתב נתנה להמבשלת לתתו לך – ענתה אחת השכנות אף היא – ותתן את המכתב על ידו.

• שקר הדבר, היא לא ברחה – קרא בקול גדול אחרי קראו המכתב – היא לא ברחה, אני אשיבנה כרגע, שקר בפיכם היא לא ברחה - ובדברו כזאת פרץ לצאת מהבית.

מדוע החיה המכתב הזה את רוחו זאת לא נבין; הן היא שפכה בו מרורות עליו ועל עמו ודתו, ותתנהו כאכזר אשר יקשיח לבו מפרי בטנו ויתעמר בה כמו בשפחה מקנת כספו, וכי עתה קראה לנפשה דרור מבית כלאה ותלך אחר מאהבה לדבק בעמו ואמונתו וכאלה רבות, ובכל זאת הפיח רוח גבורה המכתב הזה בלבו, וישא רגלו ללכת לבקש את בתו ולהשיבה הביתה. שעות רבות נע ונד ברחובות קריה מבית לבית, בבית ראש הקהל והשתדלן והסופר ונפתלי היועץ בקר ולכלם השמיע צרת לבבו והמה נדו לשברו והועיל לא יכלו לו. כה התנודד עד אשר שב שנית הביתה, כמו קוה כי כבר שבה בתו והוא ימצאנה. בשובו ובמצאו את אשתו שוכבת כמתה על המטה, אז החל לראות ולהכיר את כל הרעה אשר מצאתהו וקולו כנחש הלך וישמע עד הרחוב ובתי השכנים וירב ההמון להתאסף לנוד לו; אבל איש מהם לא ערב לבו לגשת אל הבית, מיראה פן יתנפל עליהם כארי טורף, כי כבר נסה איש לבוא הביתה, ויתנפל עליו האב השכול בקראו בקול מר: תן לי את בתי! –

היום רד וכל ההמון הרב נמוג וילך איש איש לביתו ושמריה עודנו יושב על מקומו וידיו על ראשו. פתאם התעורר שנית וירץ החוצה מבלי פנות אל שאלת אשתו אשר שאלה בקול כחולה: אנה תלך ועל מי תעזוב אותנו? וגם לתחנוני בנו אשר התחנן לבל יעזוב את הבית לא הקשיב וכפליט נס מהבית; אבל בפעם הזאת דרכו היה נכון לפניו.

יב: יוֹם הַשִּׁלּוּם

בחדר קטן אשר רק נר אחד יאיר חשכת הלילה בו תשכב למעצבה על ערשה אשה אשר בבשרה שלח רזון, שניה כמו גדלו, עד כי לא יתנו את השפתים לְהִשָׁלֵב, וקול כחלילים יוצא מגרונה וירגיז הרוח. עקבות חן ויֹפי עוד נראו על הפנים הדלים האלה, והעינים הגדולות מאד והשחורות אשר תחשבנה להסגר לנצח הפיצו עוד אור כהה, כאור נר טרם יִכָּבֶה. פני האשה תעידנה אם כי כבר העביר אותה המות תחת שבטו ויבדילה לו, והיא גם היא תדע זאת ותכין נפשה ללכת אחרי הבוחר בה; אך מי זה יאמין כי הכלה הזאת היעודה לבוא עוד מעט בברית נצח את מלאך המות, היא היא אשר ערגה נפשה על עמיל איש חמודות, היא אשר עשתה מעשה עול מאין כמֹה להדיח את רעותה, אשר בטחה בה, מדרכי ישר רק לבל תעמוד לשטנה לה – בת-שבע היא, אשר אחרי אשר עלתה בידה להסיר את סמל קנאתה מעל פניה, אחרי אשר ידעה נאמנה, כי מרים הלכה בדרך אשר לא תשוב עוד ממנו להיות לשטן לה בדרך אהבתה, עתה תפנה גם היא דרך לאחרת בלב מלא נחם וצרה, כבדת עון ורבת הרעה תעזוב עתה אדמות ולא תעיז מצח גם להתרצות לאלהיה, כי עונה לא נכחד ממנה ומכשול חטאתה ירדפנה עד ירכתי בור.

מהלילה ההוא אשר בו דחפה את רעותה לזרועות השטן במזמות לבה החל הנֹחם לאכול כעש בלבבה; אולם כל עוד אשר לא נוחלה תקותה מעמיל התאמצה להשביח קולו, אבל מעת אשר נוכחה כי עמיל לא ישוב לראות פניה, מני אז הרבה מוסר כליותיה לשלוח שניו בלבה עד לאין מרפא; אך עתה כבר עבר המועד וקצרה ידה מהיטיב את הרעה אשר הביאה על נפש רעותה. לפעמים עלתה מחשבה על לבה להזהיר את רעותה לבל תוסיף לכת בדרך אשר התיצבה עליו לבל תעשה מדחה, אבל היא באה בכף המרעים ובן-סוסי וכלבי מרעהו הראו אותה לדעת באותות נאמנים, כי עמיל בא בכפם ובידם להצמית בבור חייהו, ואם תרהיב עז בנפשה לקום נגדם אז יעשו נקמות בו, ואז רפה רוחה, כי למענו נקל היה לה לתת גם את לבבה לברות לשני הנֹחם ואת נפשה למשסה לשדי-שחת. ובכל זאת לוא באה עוד מרים אליה כבתחלה מי יודע אם לא הכביד עליה רגע מוסר כליותיה את אכפו לפקוח את עיניה על דרכה, אך אביה לא נתנה לצאת מהבית, ובכן גברה בלבה אהבת עמיל על מוסר כליותיה ותדום. הרעים הוסיפו לבקר בביתה כמקדם וכמלאכי בלהות שלחו בה לענות את נפשה, ותלך תמס כל היום ורשפי אהבתה הציתו בה אש תופת אשר אכלה בשרה ולשד חיתה היתה לה לבער. מיום ליום דל כחה ובשרה כחש ואשת אביה ראתה זאת ותשאל אותה שבע ביום: למה פניה רעים? למה זה ככה דלה היא? מדוע זה נהפכו פניה היפים לזעוה? – כנחשים צפעונים שֻׁלְחוּ בה המרעים ואשת אביה נלותה עליהם ועל מכשול לבה, עד כי קצר כחה ותפול על ערש דוי. זה יותר מירח ימים תתהפך בציריה ותחכה למות, ושני הנֹחם תוספנה אֹמץ מיום ליום לגרם עצמותיה, כי לה הגיד בן-סוסי כבר, כי הצליח בידו לגנוב את מרים מבית שמריה בעזרת אם אמו בלהה האומנת, כִּחֵשׁ לה, לבל תשוב ותנחם ותיסר את רעותה מהלכד בפח טמן לה והיא האמינה בדברו, היא דמתה כי כבר נפלה מרים במלתעות הזאב הזה, ועל כן שמה מחסום למו פיה ולא דברה את איש דבר לבל יכירו כי גם ידה היתה את הבוגדים. לא חשה כי עוד בבית אביה תשב מרים, הרשת פזורה לרגלה, אך היא עוד טרם נלכדה בה.

בלילה ההוא בעת אשר אביה ישב אל השלחן לסעודת הפורים בלב נשבר ומלא יגון, ורק אחרי כי מורא אשתו היה על פניו לא הרהיב עז בנפשו לשבת אל מטת בתו בעת אשר המצוה לאכול ולשתות ולשמוח, בעת ההיא באה אשת כלבי אשר נודעה כבר לבת שבע אל חדרה ותתן על כפה מכתב ממרים. היא יראה לפתוח את המכתב, ותעש זאת האשה ותקרא באזנה כדברים האלה: “רעותי הנאמנה! כל לבבי יהגה לך תודה על הטוב אשר עשית עמדי באמצך רוחי לפרוק את העֹל הכבד מעל צוארי, הנה מצאתי און לי לשבור כבלי עֹני מעלי והנני עתה כצפור דרור; ביום הזה אבוא להחסת בצל האמונה, אשר לא תתן בלב ההורים לדכא את הבנים כאשר תעשה זאת אמונתנו לחרפתנו ולשברון לבנו. באור חיים חדשים אראה עתה, בחירי רצתה נפשי בו הציל את נפשי מיון החטאת ואת גויתי מבור כלא; ועל כן נפשי וגויתי לו המה, רק צר לי מאד על כי עוד יארכו הימים בטרם אלמוד כל חקי הדת אשר תפרש עלי עתה כנפיה ועד העת ההיא ירחק היום המאשר אשר בו אקשר לנצח לאהוב נפשי במעדנות האהבה לעין כל. אהובתי, עתה תוכלי לבקרני במקלט הנזירות, כי לא אסירה הנני עוד בבית אבותי ואוכל לדבר ולשיח כחפצי – רעותך המאשרה מרים”.

“אחרי כתבי. – בלהה הזקנה אומנתי ואם בחירי עשתה גדולות; היא לבדה בחכמת לבה הכינה הכל ותדע לכסות כל מחשבותינו במשאון, עד כי בא היום המאשר אשר בו הוצאנו חפצנו אל הפעל. מהר ומתן לקחתי עמי ביד נדיבה, הן לי נועד ולי היתה הצדקה לקחת אותו אתי, בואי הנה ושמחי אתי בשמחתי, ואנחנו נחשוב מחשבות להעלותך גם אותך על גפי ההצלחה כמוני, מרים”.

• אויה! - נהמה החולה מבלי דבר דבר.

• ומדוע תאנחי? – שאלה אשת כלבי – על כי רעותך מאשרה היא, על כי חלצנו נפשה מיון החלאה והחטאת, מהאמונה הנשחתה זעומת אלהים אשר תוריד כל המחזיקים בה שאול ולא יעלו? שמעי לקולי ואיעצך לטוב לנפשך. הנה חולה את ומי יודע מה ילד יום? שובי אל האמונה אשר רק בידה לפתוח שערי גן העדן להמחזיקים בה. רק בידי האמונה הקתולית מפתחות שערי השמים, החזיקי בה ותטהרי מכל עונותיך -

• הניחי לי! – קראה החולה במר נפשה – הניחי לי, לא אבקש עצה ומוסר מפיך -

• הנך בת מרי ככל בית המרי הזאת; גם בעמדך ברגל אחת על עברי פי פחת, עוד מעט וירכתי בור תורדי ותקשי ערפך משמוע בקול דובר צדק, את אָשרך וחיי-עד אחפוץ לתת לך ואת תבעטי במנחות אמונתנו אלה! שובי שובי בעוד מועד! – ככח נעלם בא פתאם בעצמות החולה ויקימנה ממשכבה ותשב על המטה ועיניה הפיצו אש פלדות בקראה בקול: הוי עליכם מרצחים אנשי בוגדות, גונבי נפש אדם, אשר ככל רצח וכל זמה וכל תועבה לא יבצר מכם ובאמונתכם תשענו, תרבו לפשוע, תדיחו אנשים אל ירכתי בור, תשלחו מדנים בין אבות לבנים, תכו חרם בית על יושביו ובשם אמונתכם תדגולו, אשר תורכם לשאוף רצח וכהניכם הבוגדים אשר בוגדים באדם יוסיפו יורוכם לפשוע והמה ישאו לפשעכם, ובצל האמונה הזאת אבקש מסתר בעמדי על ירכתי בור? אתן ידי לשטן בעת אשר אך רגעי עמל עוד ספורים לי? בה' אלהים אבטח ובו אשענה, יסור יסרני במשפט ויסלח לעוני כאב מלא רחמים – סורי ממני! - -

בעודנה קוראה כה בקול נפתחה הדלת ושמריה נראה על סף הבית.

• מי אתה? – קראה החולה ברעדה ותפול על המטה.

• מי אני? – האם לא תכיריני? – שאל שמריה בעמדו למולה וידיו הניח על לבו, האחת על השנית – מדוע הכרתיך אני? הלא אני שמריה אבי מרים, ובתי איפה היא? -

• אויה! אויה – התפרץ מלב החולה.

• בתי איפה היא? האם בסתר אהלך תסתירי אותה, הלא את היית לה מלמדת להועיל -

• בתך תחסה כעת בצל האֹשר – ענתה אשת כלבי בעֹז פנים, כי הבינה דברי שמריה אף כי בלשון יהודית דבר.

• ואת תדעי איפה היא? -

• אמנם אדע -

• הגידי לי איפה תמצא וכל כופר לא ייקר בעיני מתת מחיר עמלך -

• בתך לא עוד תאמר לך אבי, הרגע נא, כי עיניה נפקחו לראות, כי לא נולדה למען בלות ימיה בהאמונה הארורה זעומת אלהים, היא מאשרה בבנות כעת, כי תבוא לחסות בצל האמונה הנאמנה, ואם את בתך תבקש, בקש גם אתה מעגלי אמונתנו ואז תשוב ותאמר לה: בתי את -

• ואת גם את תדעי איפה היא מרים? – שאל שמריה בשומו פניו אל החולה.

• אויה אויה, אני לא אדע מאומה -

• לשוא תתכחשי – קראה אשת כלבי – הן רק על פיך היתה שומה לחלץ נפש מרים מן המצר. הן בעצתך נחיתיה ולדברך הקשיבה, וגם במכתב הזה תתן תודה לך על הלקח הטוב אשר נתת לה -

• כה אמר לי גם לבי! – קרא שמריה בקול נורא, וישלח אגרופיו למול פני החולה בהתיצבו הכן ובהרימו ראשו ועיניו הכהות הפיצו זקים – לבי נבא לי, כי הנחש הזה שת בחלקות לבתי, מארת אלהים עליך, סוררה מבטן! תאלתי לך ולעצמות אמך הבוגדה בקבר, תאלתי לכן, תאלתי לכן, מארת אל זועם תרדפכן עד ירכתי שאול, צודדות נפשות! – כה קרא בקול נורא, עד כי חרדו אבי בת שבע ואשתו החדרה, ובראותם פניו נבהלו מאד, אך עוד יותר אחזה רעדה את האב האמלל בפנותו אל בתו והנה נחל דם פרץ מפיה ועיניה כֻּסוּ בשמורותיהן ותאלם לנצח…

ושמריה נע ונד כשכור רגעים אחדים ויפול מלא קומתו ארצה.

• היא אמרה לי בטרם מותה, כי תבקש להמיר דתה ולנו היא, דעו זאת ואל תעיזו לשלוח בה יד – קראה אשת כלבי ותמהר לצאת החוצה.

יג: מִשְׁלוֹחַ מָנוֹת

נכזבה תוחלת דלים רבים אשר אמרו לפקוד נוה שמעיה איש חמודות בשנה הזאת ולשאת משם ברכה; גד ואשר המלמדים אשר קבצו כסף על הכנסת כלה, חוה המילדת, חיה אֵם בני הישיבה ורבים כמהם חצו עד צואר במו מדמנה עד אשר הגיעו לקצה העיר למשכן שמעיה בן הרב, אשר כל היהודים בעיר חִדְשׁוּ כבודו פתאם, וכלם יחד שבו, פניהם חפו וידיהם ריקות, כי איש לא נמצא בבית, דלתותיו סגורות על מסגר ואין אור נר ואין קול אדם. קללות ונאצות התמלטו מפי אלה אשר בושו משברם, גם אשמה נוראה טפלו על אדוני הבית הסגור, כי בצדיה עשה זאת ביום הזה, למען יקפץ ידו מאחיו האביונים, אך הקללות והאשמות נטבעו בבוץ ועד אזני אדוני הבית לא הגיעו וזעם הזועפים נטבע עד ארגיעה בכוס יין בבתים אחרים אשר היו פתוחים לרוחה; לבד אחד היה אשר דפק על הדלת פעם ושתים לשוא ולא קצף ולא קלל, אף כי לבבו נשבר כשבר נובלים, כאשר בוש משברו למצוא עזרה בבית הזה.

אור נרות יֵרָאֶה מכל הבתים ממרחק מכל מושבות בני ישראל, קול עליזים ישמע וזעיר שם זעיר שם גם ברחובות קול מתרונן מיין יתהלך, הלא המה שמשים, בטלנים, וגם מלמדים המאחרים לשוב הביתה ושללם בידם או בתוך מעיהם, ואשר לא יקוו למצא שמחה בביתם יתר מאשר בחוץ, שֶׁפֹּה דלף טורד ושם מדיני אשה, גם ברחוב עם הארץ קול הלומי יין לא יחסר, כי גויי-השבת, חוטבי העצים ושואבות המים גם המה יזכרו בשמחה יום מפלת המן; רק אחד יעמוד בחשכת הלילה לפני בית שמעיה, הבית אשר אך ממנו עוד זיק תקוה נשקפה לו למצא עזר וישע מהצרה הנוראה אשר תקפתהו, וחשך וצרה בלבו כאשר חשכה איומה תשור בבית וסביבו. הוא יעמוד, ראשו על חזהו, אצבעות ידיו מְשֻׁלָבוֹת אחת באחת ולא ינוע ולא ימוש ממקומו כמו במסמרות נטועים התדבקו רגליו אל הארץ, במקום הזה מת לבו בקרבו, כי זיק תקותו האחרונה נדעך – האיש הזה אבי בת שבע הוא. בפקודת שופט העיר באו שוטרים ויובילו בחזקה את גוית בתו המתה למקלט הנזירות, אחרי כי אשת כלבי העידה בה, כי המירה דתה רגע אחד לפני מותה, ואיש אין אשר יכזיבנה. שמריה הובל כבול עץ הביתה וכל רוח לא היה באפו ואיש אחר הן לא היה אתם בבית, ואשת אביה אמרה בפה מלא באזני הכמר כי לא לפלא הוא בעיניה אם בת אישה אמרה כזאת אחרי אשר גם בחייה לא עבריה היתה, ומכתב מרים הלא ענה בה, כי היא היא הדיחה אותה מאחרי אמונתה ומי זה יספוק עוד בדברי אשת כלבי? ומי זה יעמוד לימין האב האמלל אם לא עמיל איש חמודות? – העצה הזאת לבקש עזרה מאת עמיל לא רוחו הולידה, כי הוא עמד כאיש אובד עצות ויספוק כפיו ויבך מרה אך אחד מהשכנים אשר שמע את הרעש בבית הוא העיר רוחו לעשות כזאת והאובד התנודד עדי בא לבית שמעיה – ובבואו וימת לבו. זמן כביר עמד משמים, עדי התעורר וַיְנַס להכות פעם ושתים על הדלת, אך אין קול ואין קשב ובכל זאת לא נסוג אחור וישנה וישלש להכות בחזקת היד, כמו אמר להעיר בחזקה ישנים מתרדמתם, ופתאם נשמע קול צעדים בתוך הבית, הדלת נפתחה ואיש נראה על סף הבית ויקרא בקצף: מה לך פה? – וכאשר נבעת אבי בת שבע ולא ידע להשיב דבר אחז האיש בערפו בחזקה בקראו בקול: לך לעזאזל, יהודי נבזה – ויהדפהו אחור. האמלל נע ונד רגעים אחדים ויפול ויטבע בבוץ, הדלת סֻגָרָה שנית והדומיה שבה לקדמותה.

ובעת ההיא ישבו שמעיה ואשתו וכל ביתו במנוחה נכונה סביב לשלחן ערוך ונרות רבים האירו את הבית הגדול. שמחים וטובי לב ישבו אל השלחן ולא ידעו כי נפש תדרשם, תגוע ברגע ההוא מצרה ויגון לפני פתח ביתם ואין עוזר לה, כי לא בביתם כי אם בארמון השר שמו משכנם זה ימים אחדים, ואיש לא ידע מזה בעיר. השר אשר עזב שנית את ארמונו ויאמר להותר בעיר שבורה ירחים אחדים, בקש מאת שמעיה כחסד כי יחליף ביתו בהארמון עד אשר ישוב הביתה ואת ביתו יתן בעת ההיא למעון לכלבי ואשתו, אשר דבר היה להם בעיר ולא מצאו לפי דברם בית טוב להם מבית שמעיה. ואם כי לא נעים היה הדבר לשמעיה ומה גם לאשתו, בכל זאת לא יכול למרות רוח השר אשר בקש ממנו הדבר במאד מאד ויאמר לו כי לטובה גדולה יחשב לו זאת, ובלי חמדה הוציא שמעיה את כל כליו מביתו, אשר גם הוא אחוזת השר היה, וישם משכנו בהארמון. ובכן חגגו את חג הפורים בארמון אשר בו חגגו וישתו וישכרו אצילי פולין זה כמה דורות ואשר רֻבָּם בחרו, בלי כל ספק, באחרית כהמן מתת את ביתם למעון ליהודים, וגם השר הזה מי יודע אם נאות לעשות כזאת לולא אכף עליו המקרה את אכפו לעשות ככה. כי לא למען ישמור שמעיה את ארמונו עשה זאת, כי אם יען כי חפץ לו בבית שמעיה, זאת יבין כל איש, רק שמעיה בתום לבו לא ידע ולא הבין זאת, ולא חש כי מביתו נפתחה הרעה כעת ליהודי אחר, ואחרי כן כמו סער מתחולל תפרוץ ממנו להביא הוה ושבר על משפחות רבות…

הוא לא חש זאת וימצא מרגוע גם בארמון השר ולבבו מלא שמחה, בהביטו במכונו אל בניו היושבים אל השלחן וגם פניהם יפיקו רצון, וכטוב לב הזקן אמר: בני, הלא מנהג ישראל הוא לשלוח מנות איש לרעהו ביום הזה, הנה איש ישר וטוב לב שלח לי היום מנה יקרה ואותה אתן לכם כעת – ובדברו הוציא מחיקו מכתב עטוף בתכריך.

• מה זאת? – שאלו עמיל וישעיה כאחד.

• עוד מעט תראו ותאמרו כמני, כי מנה יקרה היא. קח את המגלה וקרא אותה באזננו – אמר בתתו את התכריך ליד ישעיה.

• הכתב מכתב רבי גבריאל הוא - קרא ישעיה בתמהון.

• כן הוא בני, קרא נא באזננו -

• “רעי וידידי מִנֹּער, שמעיה מחמדי”! – החל ישעיה לקרוא ולשונו לחכו דבקה מרֹב תמהונו ויבט בפני שמעיה כמו לא האמין למראה עיניו וגם עמיל והילדה הביטו בפני שמעיה בתמהון.

• למה זה תתמהו? קְרָא עוד ותמצא פשר דבר – אמר הזקן בפנים מאירים. ישעיה עשה כדברו ויוסף לקרוא: "לא הכרתי ולא הכרתיך בבואך בתחלה לבית הישיבה, אני כזר חשבתיך ולא ידעתי כי רֵעִי היקר לי עומד לפני, ואתה מקנא קנאת אלהים חזית בי ותאמר לפקוח עיני ולא ידעת כי את המודה ועוזב דרכי נעוריו תראינה עיניך. אביך השיבני בימי חרפי לעמי וְאַחַי, אחרי אשר אחור נסוגתי מהם בחפצי לפקוח עינים, ואתה חפצת להשיבני לעת זקנה לימי נעורי אשר לא ישובו עוד, ואשר רק זכרונותיהם עוד כאש צרבת בכליותי. שנה תמימה התהלכנו יחד כאחים ומני אז עברו שלשים שנה, גם שנינו לא אשר היינו הננו: על שנינו כמעט אבד כלח, אך אשריך כי אתה תצעד בשלום אל יומך האחרון, ואוי אוי לי, כי עונות נעורי ירגיזוני גם בעמדי על עברי פי פחת. לך אשר כמכחש באלהים תֵּרָאֶה לכל סביביך שלום ושלוה בכליותיך, בר לבב וטהר ידים תגש עד כסא השופט רמים ולי, אני המורה תורה ויראת שדי, חבלי שאול בעוד בחיים חיתי; אבל ראשיתי הן נעלמה ממך אז ואחריתי עוד טרם תדע גם עתה, לכן לך הנפש הטהורה אקריב עתה למנחה את זכרונות ימי חיי, אשר עין איש לא שזפתם.

כחידה סתומה היה לכם הנער הגר, כאשר נתתם ידכם הנדיבה לו, וכאיש פלא הייתי בעיניך עתה אחרי שלשים שנה. הכון ומצא בפעם אחת את פתרון חידת חיי.

משלוח מנות קראתי בשם זכרונותי אלה, כי ביום הפורים יבואו אליך, וקצרה ידי משלוח לך מנה יקרה מרגשות לבי. אנא קבלה לרצון ואדע כי שלמתי אחד מאלף לאיש חסדי. קרא נא את המגלה הזאת גם באזני בנך וישעיה התלמיד, זה אהבתי, כי על דעתי ישאו דברי פרי להם בעת הזאת.

הנה אקרא לדברים המעטים האלה זכרונות ימי חיי; אבל באמת רק שם פתרון החידה יאות להם, כי לא אתהדר בניב שפתי ולא ארבה אמרים בעת אשר לבי יהמה ורוחי ירגז.

בעיר שבורה נולדתי בבית מלא כל הון ויקר, כל תענוג וחמדת עין, כל כבוד וכל פאר; אבי היה איש השם בעשרו ובנדבת לבו, ויותר מאלה על כי אמי היתה אשתו. היא נִשְׂאָה לתהלה על כל שפתים וגדולי עם הארץ לא לבד בקרו בביתנו כי אם גם לכבוד גדול נחשבה זאת להם, ואיש אשר לא היו לו מהלכים בבית הורי לא נחשב בעיר. אבי היה חסיד מאמין בצדיקו אף כי בגדים לבש כאחד מעם הארץ, וזאת לא נחשבה לו לחטאה, אחרי כי דבר היה לו תמיד עם רַבֵּי המלוכה. ואחרי כי בכל זאת היה ביתו בית ישראל לכל משפטיו, הוא היה תמיד פתוח לרוחה לכל איש, ולסעודת השבת ישבו אל שלחננו צדיק ומשמד, מלמד על יד אשכנזי, עני, אפיקורוס, מחבר ספרים על יד שדכן ארך הפאות והזקן ולמולם שר צבא מלובש בבגדי תפארתו ואחד השופטים על יד ירושלמי מקבץ נדבות. פני אמי היו כאבן חן לקחת נפשות ויד אבי הפתוחה החזיקה בהנפשות לבל יצר להם המקום לשבת יחד. על פי דרך הבית לקחו לי מלמד חריף ובקי גדול, מתנגד שונא החסידים בנפש ואיש חסיד אחר בא כפעם בפעם להשמיעני גם תורת הנסתר, גם מנהל צרפתי לא יהודי לִמְדַנִי שפה ולשון וילך אתי לשוח ויחד רכבנו ונסענו במרכבה מרקדה. הורי לא אצלו ממני מלמדי תורה ויראה, אשר נתנו שמחה בלב אבי, גם לא מנעו ממני מלמדים להועיל בדרכי הארץ לצאת במחול משחקים ולרכוב על סוס אביר בראש חצות ואלה הרנינו לב אמי אשר בקשה להראות לעם הארץ, כי בנה לא נופל הוא מכל בני האצילים בתהלוכותיו ותנועותיו ומדברו. וכל מורי פה אחד הללוני כי אצלח בכל הלמודים; אבל לי יקרו תורות המורים אשר על פי אמי נִתְּנוּ לי מהמורים אשר אבי בחר בהם ובמשנתם, וכאשר הייתי לבחור אז התהלכתי רק את בני עם הארץ ואתערב בכל שמחותיהם ואהי כאחד מנהם. אוצרות אבי היו פתוחים לכל חפצי ועל כן רבו אוהבי מעם הארץ. ובכן כאזרח הייתי בבתי האצילים וכאשר מלאו לי שמנה עשרה שנה כבר אהבתי באהבה עזה כאש יוקדת נערה בת אחד האצילים ואהי בידה כצפור בידי הנער המשחק בה, בידה הייתי מטה זעם להורי, לעמי, גם לנפשי, כי כמכונה כלי חפץ הייתי בידה, דברתי מעלות רוחה ועשיתי כל אשר יזמה.

בעת ההיא סער מתחולל יצא בארץ, האצילים קראו מרד ויפיחו ארץ בדבריהם, וגם אותי ספחו עליהם, ויתנו משרה כבודה על שכמי ולנשיא ישראל בארץ שמוני, כי בעת ההיא בעת המרד הסירו גבולות הדת ברוח פיהם וימיתו ברגע אחד את הצפעוני היונק דמינו מאז, את השנאה לעם ישראל, הסירו מגבירה. ובמחיר צדקתם זאת אמרה לי נפשי להקריב להם כל אשר בידי, ואקריב להם לא רק אשר בידי היה כי גם בתחלה את אוצרות אבי וביתו ואחרי כן גם את הורי.

כל אשר נטלו עלי עשיתי ובבוא היום אשר דִמּוּ כי ידם רוממה גזרו אֹמר בשבתם יחד באספה לשלוח את בני ישראל מעל לגבול לבל יבואו על שכרם, כי רבים היו מאחינו אשר נלוו עלינו וישפכו דמם כמים ויקריבו כל אשר להם, למען קנות חֹפש לעמם; וכאשר רגזתי תחתי שחקו לעגו לי וכאשר אמרתי כי אחדל מתת ידי וכסף אבי להם העלו בלילה ההוא בית אבי על המוקד ואמי היתה העולה אשר הֹעלתה על המוקד ההוא, ואבי אם כי לא בא קצו ברגע אחד, אבל לא אֵחר מִלַּוֹת את אמי לבית עולמה – ואני הייתי המרצח וכן הייתי בעיני.

מאת אוהבי ורעי היושבים בסוד הקושרים קשר יצא משפטי להתלות על העץ, והאשה נצורת הלב אשר צוד צדתני במזמותיה, היא היתה הראשונה אשר כתבה ידה על המשפט החרוץ עלי, ואני הייתי אז כאיש אין תבונה בו, לא דאגתי עוד לנפשי, ולוא גם ראיתי החבל נתון על צוארי לא נסוגתי אחור כי חטאתי ממני לא נכחדה ובכל נפשי נתתי גויתי לממיתים למען כפר בדמי את עוני הנורא. אבל רבים מבני עמנו אשר שבעו מטוב אבי זכרו חסדו ויאמרו לעשות חסד עמי ויובילוני מעל הגבול כמעט למרות רצוני, ואף כי ידעו כי מְחַיְבִים המה ראשם להקושרים אם יודע הדבר כי המה חלצו נפשי.

גר בארץ נכריה נע ונד התהלכתי מעיר לעיר וחטאתי רדפתני מנוחה; לא ידעתי שלו בעצמי ופני הורי המומתים לא סרו מנגד עיני אף רגע. עדי הובילוני רגלי מבלי משים אל בית מלאך אלהים, אל בית איש אשר אך למענו לבד ראויה היתה התבל להברא, אל עיר אביך קדוש אלהים עליון ואל ביתו הנחוני רגלי ולא ידעתי. טהר לב הזה הביט ללבי ויפתח סגור שפתי, בחיקו שפכתי שיחי והוא כאב נחמני ויראני בישע אלהים. הוא היה לי לאב, וישב לי את החיים אשר קצתי בהם, וטל תורת ה' אשר שתיתי מפיו השקיע בלבי לאט לאט את אש התֹפת אשר הצית מוסר כליותי בקרבי. שנה תמימה הייתי בביתכם, כאשר ידעת, וכאשר לֻקַּח מעל ראשנו נזר ראשנו צבי עמנו, ביום אשר אביך לקח מעל ראשך, הייתי ליתום גם אני ושנית הרחקתי נדוד. ימים רבים נודדתי עדי אמר לי לבי לכפר חטאתי בתורת ה' אשר לה אקריב כל חיי רוחי, ואגמר אֹמר לשום אל ארץ מולדתי פני וללמוד תורה באחד מבתי התורה בכל ימי חיי. לארץ מולדתי כלתה נפשי, כי עוד שארית הפלטה לבית אבי היה שם, אחות אשר היתה לאיש בעיר שתיקא כשנה בטרם הובלתי מעל לגבול, ואומר אבקש אותה וְאִוָדַע אך לה כי אחיה הנני, כי חרב המשפט עופפה על פני אם יודע לאיש מי אני, ואחרי שתים עשרה שני נדודים ויגון שבתי אל ארץ מולדתי וראשית דרכי היתה לעיר שתיקא; אך את אחותי לא מצאתי עוד בחיים, בימי הצרה נהפך הגלגל גם על ביתה וידכאנה, ובכל זאת לא עזבתי עוד את העיר ההיא ואויתי את אחד מבתי המדרש למושב עולמים לי.

להעמים בתי מקלט לנזירים אשר בהם יבואו כל נשברי לב ודכאי רוח וְיִקָּבְרוּ בהם חיים ולעמנו בתי התורה אשר יהיו למקלט לכל נגוע מפגעי הזמן, אבל בהם לא יקברו הבאים בהם, כי אם ימצאו מנוחה וחיים חדשים; כל עוד אשר יבחרו שבת בבתים האלה קול נוגש לא ישמעו, יהגו כמעלות רוחם, יתפללו כחפצם באין מצוה ומפגיע, וכאשר ישובו ממחשבתם, כאשר ירוח להם ממכשול לבם, הלא שערי הבית פתוחים להם לצאת ולבוא כחפצם. הה! איך טחו עיני משכילי עמי מראות נכוחה ויקראו רק רע על בתי החסד האלה, בתי מחסה לאמללים לבל יגועו בענים. הן לא יחדלו אמללים מקרב כל עם ועם, כל עוד לא יחדלו שוגים ותועים בדרכם, ואמללים כאלה אשר מפשעם נגע לב להם איפה ימצאו מנוחה לנפשם האמולה אם לא בבית אשר שם אלהים יקרא עליו? ובמה נופלים הבתים האלה מבתי כל הנזירים? האם יען כי חפשה תנתן לכל באי שעריהם? האם יען כי המוצאים בהם מנוחה לא עבדים המה להראש המצוה עליהם כעל עבדיו לעשות או לחדל כהעולה על רוחו?

בבית הזה נרפא לבי כמעט משברו, ובו נעליתי להיות למורה להנערים אשר יבואו להקשיב בו לקח, ובעיר הזאת לקחתי לי גם אשה ממשפחת שמריה לעת זקנתי, אשה טובה וישרה בנשים, ואומר לבלות פה במנוחה מספר ימי; אך מקרה אחד בא ויטלטלני טלטלה. אתה באת אלי כמזכיר עון; לתופש תורה, ירא אלהיו, המסתיר פניו מכל ארחות החיים הייתי בשנים האחרונות ואשקיט את נפשי ההומיה, ואתה באת ותסערני ממנוחתי ותורני כי חנף ומרע אהיה, אם אעיז פנים להגיד לבני הנעורים פשעם על חטאתם לאבותיהם; אני הוא האיש אשר כה עשיתי ואיך ארים ראש להוכיח? מעת אשר ראיתי פניך ואדבר עמך, סרה מנוחתי מלבי ורֹגז לקח מקומה, אבל עתה נטל עלי לקדום לברוח, כי לא שוא דבת רבים האומרים, כי זה העם הסורר והבוגד לאוהביו ואויביו גם יחד ירים שנית את ראשו, ובעת כזאת לא לי להותר על מקומי פן אתפש ותורתי ועמי עלי ישאו חרפה. הה, מי יתן ויחכמו בני הנעורים עתה יותר ממני ורֵעַי אז ולא יתנו יד לפושעים. אבל אפחד ואירא מאד, פן יזנו אחרי הסוררים המכחישים, אנשי בוגדות ורמיה, אשר צוד יצודו את בני עמנו ברשתם וישלחום אותם ואת בתיהם לאבדון, ועל כן במשנה שברון נשבר לבי כי נטל עלי לברוח בעת הרעה הזאת מן הארץ; מי יודע אם לא הצליח בידי להיות כצופה ומזהיר לרבים מבני אחינו לבל ילכדו ברשת הפרושה ליד מעגלם, לבל יהיו כמוני מרצחי נפש אבותיהם ומביאים רעה נוראה על עמם; אך עון נעורי ירדפני ולא יתנני לקום בפרץ, ובכן חשתי מפלט לי אל ארץ הקדושה, אל הארץ אשר היא כמקלט גם היום לכל נקשה ומר נפש, לכל אשר חייו היו לו למשא ונפשו תכסף להתרחק משאון התבל, לכל אלה תהיה הארץ הזאת, אשר לשמה וזכרה תאות נפש כל איש ישראל האוהב עמו, כאם רחמניה; תסתירהו בסתר כנפיה ולא יפחד מעונות נעוריו אשר ירדפוהו. כאות ומופת היא לבית ישראל, כי עוד לא נתקו כל מוסרות האחוה מהם לארצם, כי עוד גם היום בהיותה תחת שבט מלך זר, גם היום היא כצנה רצון תעטר את בני אלה אשר לפנים שפכו דמם כמים על משואותיה. הה! מי יתן לעמי לב חכם לשפוט מישרים, כי אז ראה והבין מה רב טוב צפון גם היום בארץ הזאת לכל מֻכֶּה בחלי הלב ונגוע מתגרת יד הזמן, כי את הטובה אשר יתנו בתי המדרש למספר אמללים, הנה תפזר הארץ הזאת ביד נדיבה לאלפים, ולעמנו לא חסרו ולא יחסרו אמללים. תהי נא איפו הארץ הזאת בית המקלט האחד הגדול לכל ישראל לסוכך על נכאי רוח ודכאי לב, המקלט האחד לכל נזירי ישראל, אשר ינזרו מתענוגות התבל ומכאוביהם ויעזבו את החיים עוד בטרם עזבו החיים אותם.

אלה המה קורות חיי או תולדות עונות נעורי, אשר בפעם הראשונה העליתים על לוח לזכרון, כי כחוב קדוש נחשב לי לגלות לפניך את לבי, ואתה תוכל לקרוא הדברים באזני כל אלה מבני הנעורים אשר יתעם לבם לזנות אחרי הסוררים, אולי יהיה מכשול עוני למורה דרך לנתעים.

אתמול שטחתי כפי על קבר אביך החוסה בצל שדי והבאתי ברכה לנשמתו ממך, ובמקום הזה עלה על לבי להודיעך שרש דבר נמצא בי, כי עזבתי פתאם את העיר אחרי אשר נמצא לי אוהב דבק מאח.

• זכרני לטוב וחיה בטוב ובשלות השקט כברכת אוהבך עד יומו האחרון.

גבריאל".

• אֵחַר המועד – אמר ישעיה בקול דממה לנפשו כאשר כלה לקרוא.

• מה אמרת? -

• עתה מצאתי החידה – ענה ישעיה – כי כחידה היה האיש היקר הזה בעיני; אבל אשתאה מאד, כי האיש הרם הזה, אשר לשונו תטיף דברים נעלים בכל עת, תהלך במכתב הזה בכבדות ובלי כל הגיון נעלה -

• אני אדמה, כי צרות לבו התגברו מאד בכתבו ותגזלנה ניב שפתו – ענה שמעיה – מה דעתך אתה, עמיל? -

עמיל ישב כצולל בתהום מחשבות בכל עת קרוא ישעיה את המכתב ועתה התעורר לקול קריאתו ויענה: אבל אני אדמה, כי לא צדק במשפטו; הוא שכח, כי זה יותר משלשים שנה עברו מהעת ההיא ובעת הזאת נשתנו הדעות מאד מאד ומגורת שוא היא אשר יפחד לבני עמנו, כי עתה לא ישקרו המבקשים חפש בבריתם לעוזריהם. – הזקן התבונן בפניו וענן תוגה כסה פתאם את פניו ויענה כמעט בחלחלה: האמנם תדמה כי האצילים ישנו רוחם? האלה אשר על פי הכהנים יחיו ויצאו לפעולתם יכרתו ברית אחים לעמנו הנבזה בעיניהם? או האם חֹפש יבקשו האנשים האלה? הלא המה אומרים להלחם רק בעד קדושת האב ברומא, כי ירום כסאו ותנשא ממלכתו על כל הארץ; המה אומרים קשר, למען כבוש שנית את העבדים לעבדים להם, כי צר עינם משלוח את עבדיהם לחפשי כפקודת המלך. שקר על לשונם בקראם מלחמה לחפש; על החפש יקראו מלחמה ולא למענו; האם ממך נכחדו דרכי האנשים האלה המתנשאים איש איש מהאציל המרומם עד הבזוי משפחות לאמר אני אמלוך? הטרם תדע, כי המה אומרים לעשות מלחמות, למען תמצא ידם לשלוט בכל ולרדות בפרך? – החפש, אשר בן פולין לו חפש יאמר, הוא עבדות אכזריה גם לדלת עם הארץ ואף כי לנו בני ישראל; לנו אם אך תמצא ידם יכינו מדורה ברגע אחד ויעלו אותנו כלנו על המוקד, אבל תקותי בה' כי זרוע הרשעים תשבר ולא תעשה חיל והפושעים מארץ יכרתו –

• ולמה זה יכינו לנו מדורה הפולנים יתר מיתר עמי הארצות? האם זה היה דרכם מאז? האם לא ישמיעונו דברי הימים כי לא כן הוא? הלא אם נתבונן לימים אשר עברו, בעת אשר ארץ צרפת הקיאה את עמנו מקרבה, בעת אשר שערי ארץ בריטניה לא נפתחו אף לאחד מאחינו, ואם נמצא שמה אחד מסתתר הגירוהו בחוצות כפגר מובס, בעת אשר מרֹב ערי אשכנז שֻׁלְחוּ כפושעים ובהערים אשר במחיר רב קנו להם אויר מחנק נפש לשבת בו, גם שם לא חדלו רגז ויהיו יום יום עתידים לצאת להרג ולשרפה, - בעת הרעה ההיא פתחה ארץ פולין דלתותיה ותקבל את הנרדפים הנבזים הבזוים וממֹרטים ותתן להם ארץ לשבת, וכל נגוע מאחיהם הביאו אליהם, וכארץ חמדה היתה להם; ומדוע זה ישנו עתה דרכיהם לרעה מכל העמים? -

• מדוע? אני אשמיעך מדוע. גם אז בפתוח הארץ הזאת דלתותיה לאחינו לא מאהבת משפט, לא החפץ לעשות צדק או רגש החפש עשו זאת. בכספנו קנינו לנו מקום לשבת, בכספנו שלמנו מחיר כל רגע אשר שאפנו רוח, בכספנו חיינו ובכספנו מצאנו לנו קבורה. אדוני הארץ אשר מאז לא ידעו משפט רק הבצע הוא היה להם לקו, אדוני הארץ האלה, אשר כחסרון כחם כן רבה תאותם ובדלותם כן גדול גאונם, לאדוני הארץ האלה היינו ככר נרחב, כעדרי צאן וכאחוזת נחלה, רק על עמלנו חיו ובלעדינו אזלת ידם מהחיות את נפשם בעצלותם ובתאותם. ובכל זאת אף כי ממנו, מדם אחינו לחמם נמצא, אף כי אבותינו היו להם כמקור מחיתם, בכל זאת הרבו להשליך קיא צאה אל הבאר הזה; המה הרעו מכל עם הארץ להשפילנו עד עפר, המה נתנו לנו מקום לשבת, אך על גבנו חרשו ועל פנינו שפכו כל חלאה וקיקלון, המה שמונו כעפר לדוש, המה המיתו כל רגש כבוד בלבנו, המה בחסדם לבהמות הארץ שמונו. ועתה יבואו בני הזדים האלה אשר ישקצונו בכל לבבם ויבקשו ממנו כי נכיר טובה להם בעד הרעות הנוראות אשר המיטו אבותיהם הנבלים על ראשנו. הלא עול ימים הנך ותדע את ערך הכבוד? הגד אתה במה תבחר, אם יעלוך על המוקד, או באשפה יושיבוך? הן באשפה הושיבונו בני הארץ הזאת מאז ועד היום. אמת הדבר, כי העמים האחרים הרבו הָרֵעַ ויבקשו להכחיד שמנו מתחת השמים, אבל העם הזה כבש אותנו לעבדים, כצאן בלי רועה היו היהודים בידיהם אשר גזזו צמרם ויאכלום לאחד אחד, לבזה נפש, למתעב גוי, לנתעב ונאלח שמונו – ולהם נכיר טובה? כזאבי ערבות יארבו לנו גם היום ובהם נבטח? בני, בני! רוח תועה שם הדברים האלה בפיך ואתה טרם תראה ותתבונן! -

• אולם העת שנתה פניה ולא דרך הדור אשר חלף ואיננו דרך הדור הזה; עתה יכירו לנו טובה אלה אשר אתם יחד נכין גונו למלחמה, המה יכירו מעבדינו בצאתנו לישעם ואז גם תשועתנו לא תאחר; הן זאת לא תכחד, כי רק מאת החפש לנו בני ישראל תקוה נשקפה, מידי העם ולא מהממשלות מצאו אחינו חפש ודרור להם בארצות החפש -

• לא כן, בני; גם זה פתגם שוא הוא, אנחנו נמצא עז ותעצמות רק בממשלה כבירת כח, אשר תנהל בשבטה את כל עבדיה; עלינו היהודים אך לשמוע בקול הממשלה ולא להתערב את שונים. גם בימי הרעה מצאנו אנחנו מחסה ועז לנו רק בהממשלה, לא ממורדים ופושעים במשטרי המדינה תשועתנו תבוא, להם נהיה כשה לעולה אם לא יצלחו במלחמה, ואם תעלה ידם אז נהיה כחמר לדוש. השנאה לישראל לא עוד מתה בקרב כל הארצות ואף כי בארץ הזאת, ורק בידי ממשלה במשטר וחקים לעצור בעד אלה, אשר ישאפו לבלענו חיים, ובעת מרד, עת אין חק ומשפט, רק הזרוע תשים משטרה בארץ, אז הננו כצאן לפני זאבי ערבות. ובפה מלא אומר, כי טוב טוב לנו לשאת בעֹל חקים מעיקים מידי ממשלה רַבַּת העז, מפחוד כל היום בארץ אשר חקים טובים ומשפטים צדיקים כתובים על ספרי המשפט ואיש לא ישים אליהם לבו. יקרים בעיני החקים הרעים אשר נתן נפוליון הראשון להציק לאחינו מחקי החפש אשר נִתְּנוּ מידי רועי העם אשר הפכו את הארץ לשמה, כי הוא מצא און לו לשמר עלינו לבל יגזלו הכל ממנו, ויד בעלי החפש קצרה מעשות זאת. וכל אלה בכל הארצות ואף כי בארץ הזאת, אשר עם הארץ מהבילים המה מאד ולא ידעו ולא יבינו מה הוא חפש ומשפט ולא יחפצו בהם. ראה דרכי העם הזה בארץ אוסטריה אשר הסירה המשפטים הרעים מארצה ותאמר לתת משפטים צדיקים, ומי המה אלה אשר ילחמו בחזקה נגד החפש? מי המה אלה אשר ילחמו בחמה שפוכה בעד כבוד האב ברומא וקדושיו ובעבורו יקריבו את ארצם וחקי החפש וכל משפטי האדם וישאפו להשיב הממלכה על כנה כימי הבינים, ימי החשך – הלא בני פולין המה! ולבבך יתעך להאמין, כי בארץ הזאת ייטיבו מעשיהם? לולא שמעתי כאלה מפיך, כי אז כמעט לא האמנתי, כי בני ידבר תהפוכות כאלה -

• לוא גם אתן לכל דבריך צדק ובדבריך אומר כי מאת העם לא נשקפה טובה לעמנו, אך אדמה, כי עלינו החובה להכיר טובה להאיש אשר מידו לחמנו נמצא, והאיש הזה הן בן פולין הוא, אחד מאציליו -

• אני עבד נאמן הנני לאדוני וכל אשר נטל עלי לעשות אעשה, ונכון הנני לעשות למענו גם את אשר לא נטל עלי, לוא אך אדע כי איטיב לו; אבל להרשיע למען אהיה כמכיר טובה, לפשוע בממלכה ולהרע לעמי יען כי כזאת יבקש ממני, זאת לא אעשה גם אם יצוני לעשות כזאת; אבל אדע נאמנה כי גם לבו לא ילך אחרי הקושרים כמני וחלילה לך מחשוב אליו תועה כי יארח לחברה עם קושרי קשר -

• אולי שגיתי – ענה עמיל; ולא יספו עוד לדבר בדבר הזה דבר, אבל מנוחת הזקן סרה מני אז מלבו.

יד. עוֹד הַגּוֹאֵל

רוח צח יפוח על פני הככר אשר לפני העיר שתיקא; השמש יופיע בהודו ויאיר פני כל החי וגם על העץ וירק דשא ישפוך יפעתו, וכמו חיים נפח בהם וכמו ניב שפתים ברא להם, ויחד יפצחו רנה ויביעו בקול גדול את אָשרם ושלותם. ההרים עטו ירק דשא והעצים הרעננים שלחו סעפותיהם המכוסות בעלים ירקרקים ועין להם כמו עתה זה עתה רוו מטל. שם על ההר, אשר האוהבים לצאת לשוח בשם ציון יכנוהו, ירעה עדר עזים ורחלים מפזרים ומפֹרדים לכל קצותיו, ונער קטן ושוט ארוך פי שלש ממדתו נוהג בם ומחלל בחליל קטן ועדת נערים יקיפוהו וישתאו וישתוממו על נעים זמרתו; וכמה וכמה בהם יחשבו את נפשם לִמְאֻשָּׁרִים בתבל, לוא מצאה ידם חליל נפלא כזה. ביער המכסה את ראש ההר יתהלכו בחורים ויבקשו אחרי אוצרות, למצוא למו מקל לוז או ערמון ישר; ואלה אשר כבר מצאה ידם חפצם ישבו על הארץ ויעשו מלאכתם: אלה יפצלו בהם פצלים ויעשום למקלות תפארה, ואלה יכופו אותם ויעשו מהם קשת לירות בה חצי עץ עד למרחוק. לרגלי ההר על הכר הנרחב המשתרע עד ההר השני העומד למולו ואשר זכה לשם בשן תכסה שפעת אנשים ונערים ובהם גם ילדים קטנים ונשים ועלמות; כמכסה בצבעים שונים נראו כל הנאספים מרחוק, אלה הסירו בגדם העליון מעליהם ויכסו בו את הארץ וישכבו עליו ועיניהם השמימה נטויות, ואלה ישכבו ועיניהם תחדורנה בלי ספק לשאול תחתית; זה שוכב וזה יושב, זה יתהלך וזה יתגלגל, זה ידלג וזה יתרונן, והנערים כמעט כלם חגורי קשת וחצים המה, ויקלעו אל העצים ואיש ברעהו, ואלה אשר אין כלי קרב בידיהם ישחקו כהעולה על רוחם; האחד יעשה נפלאות בעמדו על ראשו ורגליו נטויות למעלה, והשני יעמוד על ארבע ומכסה הראש על גבו בַּתָּוֶךְ והמון נערים יקפצו עליו איש אחרי רעהו ויזָהרו לבל ישליכו את המכסה בקפצם, כי המפיל את המכסה ישא עֹנש ויעמוד על ארבע ועל גבו יקפצו רעיו; וקול כל חיה כל עוף מסביב יִשָׁמַע, אשר הנערים ישכילו להשמיע בגרונם, שמחה נאמנה נראתה על כל פנים; כי חג היום זאת הכיר כל רואה בם גם מבלי אשר השמיעוהו, חג היום כי כל הנערים לא ילכו אל החדר ועוד זאת כי יצאו לשוח השדה ואף עוד זאת כי ביצים אדומות כדם נתנו להם הוריהם ובקשת וחצים ממקל לח חננם המלמד או העוזר על ידו, וירקדו כאילים וישירו ויזמרו ויתגלגלו ויורו חצים ויאכלו ביצים לעיני המלמד ואין מכלים דבר. אין יום טוב לנערי בני ישראל בארץ ההיא כיום השלשים ושלשה לספירה אשר המתנגדים לו ל"ג בעומר יאמרו, והחסידי ליום הלולא דרבי שמעון בן יוחאי שמוהו; אבל יום חפש הוא לכלם, כחסיד כמתנגד יתן את בניו לשאוף רוח חיים, וגם הוא לא יסוג אחור לפעמים וילך אחרי ילדיו לראות עשבות דשא.

אבל לא רק לילדים ונערים יום שמחה הוא, כי אם גם לבחורים ובתולות, כי כל ימי הספירה כימי אבל יחשבו ורק ביום הזה רשות נתונה לבוא בברית את אשה, ועל כן יום חתונות הוא היום הזה. ובעת אשר יכתבו התנאים יהיה היום הזה כערב שבת נחמו יום הגבלה ליום החתונה, כדרך כל האדם לאכול פי שנים אחרי יום צום ולבקש משנה שמחות אחרי התמו ימי אבלו; ולא רק בעיר גדולה כשתיקא תהיינה היום שלש חפות ביום אחד, כי אם גם בעיר בצלת הקרובה לה, אשר אם חלילה ימות אחד מתושביה אשר כבר מלאו לו שלש עשרה שנה אז לא יספיק מספר תושביה הגברים למנין להתפלל בצבור, גם בעיר הזאת חתונה היום ולא חתונת אחד מדלת העם, כי אם חתונת בת הגביר, ועל כן תהום כל העיר, כל חי ומדבר יעמוד על רגליו ובצפיתם יצפו לקראת בוא החתן. לפני פתח הבית האחד תעמוד אשה ויונקה אשר תניקהו על ידיה, היא חוה המספרת, אשר תעמוד מאז הבקר בחוץ אולי תראה או תשמע דבר למען ספרנו אחרי כן ירחים אחדים; ולמולה תשב על תל העפר אשר לפני הבית השני נערה וידיה בין מחלפות ראשה, אשר זה כמה לא עלה מסרק על שערותיה ותביט זה זמן כביר בכד מים, מטיבה את ראשה; פני המים יהיו לה לראי מלטש וידיה למסרק והאשה הזקנה המבטת בעד החלון ושפתיה נעות כמעלת גרה תקרא בשבר רוח: הוי דור משחת, הוי דור עקש, ראו נא ראו, בת זבלון המלמד הצדיק עליו השלום תטיב את ראשה מאז הבקר ולא תדע שבעה; לוא היתה כזאת בדור אשר מלפנים, כי אז הובילו את החצופה לחצר בית הכנסת –

• אל נא חמוטל, אל נא תרבי להטיף מוסר, עוד אזכור יום אשר גם אַתּ נערה היית ואז אהבת גם אַתְּ לעדות עדי – קרא אחריה קול איש זקן בעמדו בפתח בית קטן כמלונת כלבים יחף ורק כתונת ובגד ארבע כנפות ומכנסים לבנות כסו את בשרו.

• גם לעת זקנתו לא יחד מהבט אל עלמות הנואף הזה – נשמע מאחריו קול אשה זקנה אחרת; וכאלה וכאלה נדברו יחד זלפה ההולכת רכיל וצלה הזוללה ודבורה המגדת וכהנה נשים הנקובות בשמותן וכל המחכים לקראת בוא החתן והמחתנים. פתאם נשמע קול המנגנים; שני אנשים וכנורות בידיהם, אחד נשא צלצלי שמע ואחד הכה בחזקה על התף כמו בקש להרעיש עולם, ארבעה מנגנים המפארים אשר הובאו מעיר שתיקא הלכו בגאון, הלוך ונגן, וקול כלי זמרתם השביח קול אחר, הוא קול המנגן האחד אשר בעיר, אשר לו היה כנור אחד ובו מיתר אחד וידע רק נגון אחד ובנגון האחד הזה עשה נפלאות, כי בהובילו את החתן אל החפה נהג את ידו בכבדות ויהי לאבל כנורו, ובשוב החתן כגבור מחפתו שלח והשיב את ידו במהרה כחץ מקשת וכנורו ברנה יגיל; הוא עמד בירכתי ביתו ויביא קללה על הגזלנים החוטפים את הלחם מבין שני דלים, אשר באו בגבולו והוא לא עשה להם רעה מעודו, כי אף פעם אחת לא בא בגבולם, אך קול כנורותיהם ומה גם התף השביח קולו, עד כי גם עד אזני השכן הקרוב אליו לא הגיע, כי השכן הקרוב הזה פתאם היה לרחוק וישא רגליו היחפות והמגאלות בטיט עד ברכיו ויפתח פיו ויצהל קולו וירץ אחרי המנגנים, וחבל ילדים עם אשתו וקללותיה אחריו. אחרי המנגנים יצאו הרוכבים בסוסים, המה שקריאל החיט וכזביאל הסנדלר אחיו, הלא המה הנקובים בשמותם “משמחי חתן וכלה”, וטובים היו האחים האלה ממאה בדחנים, וכל שמחה לא נקראה שמחה רק אם המה על ראשה, בשמחת סיום התורה, בכתוב איש ספר תורה ויביאה להיכל ה' אשר כזאת קרה כבר פעם אחת בעיר בצלת, ותושביה אסירי התקוה המה כי עוד מעט תחל חמוטל הזקנה להאמין בדברי האומרים אשר אשה בת תשעים ושש לא נערה היא עוד ועת לה לזכור את ה' ונשמתה, ואז תפתח את אוצרותיה הנסתרים מעין כל חי האצורים בסנדל ישן, אשר לפי דברת רבים, רבים ועצומים היו כאוצרות קרח, ואם נאמין לשמועה אז אולי מצאה ידה חמשים שקל כסף, ואת הכסף הזה צברה על יד על יד, למען קנות במחירו ספר תורה לעת זקנתה; אבל לפי דבריה חיו בני דורה עד מאה ועשרים שנה, ואם כן עוד עליה החובה לחיות עוד עשרים וארבע שנים לבל תחשב כזונה אחרי דרכי דור החדש, העקש והפתלתל, ובשמחה ההיא יופיעו שני האחים כאשר הופיעו בכל עת משתה ושמחה וכאשר נראו היום בראש חוצות רוכבים בסוסים, פניהם חשכו בשחור ואדרות שער הפוכות, העור מתחת והשער ממעל על בשרם, מוטות עץ ארוכות מאד בידם ועל ראשם כובעות גבוהים ושחורים משחור, - המה יצאו לשמח חתן ולהבעית את הילדים; אבל רב הילדים כבר ידעו כי לא תפתה הם ולא יברחו מפניהם ואם יְשַׂמְחוּ החתן והכלה זאת נראה עוד. הרוכבים ילכו אחרי המנגנים וששה אנשים יושבים במרכבה ישנה אשר שר הארץ ההיא יתן אותה לכל המחתנים אשר יסעו לקבל פני החתן. גם המחתנים האלה, הלא המה הגביר ואשתו ובנו וחתנו ובתו וכלתו ילכו כעת לקבל החתן כמשפט הערים האלה. אחרי המחתנים האלה יסעו בעגלות-אכרים קרוביהם ובני משפחתם הקרובים והרחוקים, אשר באו לשמוח בחתונה, ויהי המסע הולך ונסוע וכל בני העיר מביטים אחריו, אלה בקנאה ואלה בתמהון, ובתיה האלמנה תברך אתהם בכליון עינים וצבות בטן, כי רק מכסף עניים מצאה יד הגביר את כל החיל הזה, ונער כבן שתים עשרה אשר כתנתו שחורה משחור ורגליו מגאלות בבוץ ובגד חדש ילבש, אחז בקרנות העגלה האחרונה להמשך אחריה, וכרגע נתן בקול גדול וימהרו מכל עבר לעזרתו, זה אחז בחזקה ברסן הסוס להעמידו והסוס האמלל הרכין ראשו כמו נתן לו תודה על זאת, והשני הרים גלגל העגלה, והשלישי חרף את היושבים בה, והרביעי מרט לחיי האכר על אשר לא נזהר, ואשה גדולה תתן קולה ביללה: אהה! על הבגד החדש! ובעזרת כל אלה הנאספים, בגבורת ימינם ובחכמתם הצליח בידם להוציא את בגד הנער מבין הגלגל והאופן אשר נאחז בו; אך הוא מוצָא והנהו כלו מְכֻסֶּה בזפת; האֵם תקלל והאנשים ישחקו והנער יביט כמתעתע ויבקש לכסות בכנף הבגד השמאלי את הימני המגאל בזפת והאם תזעק: חכה נא חכה ממזר עד אשר יבוא האב הביתה! – והנער יחכה וכל עצמותיו תרעדנה, ועיניו תביטנה נכחן כעיני שה אשר לטבח תפשוט צוארה ולא יבכה.

ישעיה ועמיל אשר גמרו אמר לבוא היום לעיר שתיקא יצאו בתחלה לראות בהמון המתענגים על נעם האביב ועל החפשה אשר נִתְּנָה למו. שעות רבות הלכו יחד ברגל עדי בואם אל העיר הקטנה הזאת ועיניהם נמשכו על המחזה אשר לפניהם.

• הלא תראי, כי בלהות מות אפפו את הנער גם מבלעדי קללותיך וגדופך, ולמה זה תוסיפי להחרידנו? התחפצי להחרידו עד כי יפול על ערש דוי? – שאל ישעיה את האשה.

• נקל לך לדבר במנוחה, כי לא אתה נתת שני שקלים מחיר הבגד, כל איש בעל צדקה על חשבון אחרים; אבל נסה נא להוציא שני שקלים מכיסך וקנה בהם בגד לבנך והוא ישחיתנו ביום הראשון בלבשו אותו, או אז אחרת תדבר -

• אולם מה יועיל לך, אם תתני עליו בקולך ותפחידהו, הלא אין לאל ידו להשיב את הבגד לקדמותו -

• כאחד הפתאים תדבר – קראה האשה ותנע בשכמה – הוא שחת את הבגד ואני אחריש! -

• רב לך לדבר את הנבלה הזאת – אמר עמיל אשר התקצף מאד על דברי האשה בשפת פולין.

• נפשה מרה לה – ענה ישעיה – וילכו הלאה עדי הגיעו שנית קול המנגנים באזניהם, כי שבו יחד את החתן, ועל כל פנים שמחה.

• ראה נא ראה את החתן – קרא עמיל משתומם, וישעיה נשא עיניו, וירא נער יפה עינים כבן שתים עשרה שנה לובש בגד משי ירוק כירק שדה ושולי המעיל ממעל הלבנים כשלג יורדים עד חזהו. בצד שתי לחייו הלבנות כשלג ואף טפת דם בהן אין ירדו שתי פאות שחורות כעגילים, על ראשו כובע עור גדול כמחצית גויתו, הוא יושב בַּתָּוֶךְ בין המחתנים ויוריד לארץ עיניו, כי אמרו לו אשר נטל עליו להתבושש, ויעש כן. המחתנים באו בית החתונה ויושיבו את החתן אל השלחן, ויניחו לפניו חלת לחם קלועה כמקלעת וממולאה בכמון וצמוקים לימינו ושמאלו ישבו שני בחורים לשמחו; הוא הוריד גם פה את עיניו בלי ספק מיראה, פן יראה את הלחם ובעודו בכפו יבלענו כי רעבה נפש הנער מאד. בחדר הראשון החלו המחתנים להכין הכל לחפה, כי החלו לריב ולהתקוטט איש ברעהו ולחרף איש משפחת רעהו ולגלות כל מומיה מדור ראשון עד סוף כל הדורות; האנשים על הנשים יחד יריבו בחזקה ואבות החתן ירעימו כי עוד מעט יסבו על עקבם. הן לא בתולה בוגרת הוא בנם ועוד יוכל לחכות שנה ושנתים, אם לא יֻתַּן כל הכסף עד פרוטה אחרונה, ולפי דברי אבי הכלה גם בתו עוד לא בגרה ואם לא ינתן לה מהר ומתן כאשר נדברו והותנו, אז יאמר להם צאתכם לשלום; ויחזקאל המלמד בעל השלום יתאמץ לעשות שלום ושרה המילדת אף היא בתומכי נפשו לעשות שלום, ועל יד על יד תשקוט המהומה ויחדל הריב ויתפשרו, כי אבי החתן יחכה שנה תמימה עד אשר יתן אבי הכלה את הנדה, ואבי הכלה יכיר לו טובה ולא יציק לו כי יתן המתנות ביום ההוא, וקול הידד ישמע והמנגנים יריעו בקול ופני הכלה חפו, כי הילד החתן שם מסוה עליהם ויצאו ללכת אל החפה למזל טוב.

שואבות מים יצאו לקראת החתן והכלה וכדי מים מלאות על שכמם. והמחתנים ישליכו אגרות נחשת אל תוך המים. הצוענית והזקנה גם הנה לא אחרו לבא וגם להנה נתנו אגרות אחדות, אף כי כבר נתנו להן כוס יין דגן לכל אחת לבל תכשפנה. החתן הָעֳמַד תחת החפה וחבל נערים ובחורים נלחמו למען החזק במטות החפה, ואלה אשר לא הצליח בידם למצוא מטה התעסקו במצוה אחרת: לדקור את הילד-החתן במחטים ופניו ירעמו כמו חפץ לבכות, אך יתאמץ ויעמידם; והשוחט אשר הוא גם החזן, ולפעמים ימלא גם מקום הבדחן הנודע לאיש לצון, למטרה לחצי לעגו שמהו ויכנהו בשם ויזתא ויקטן וישיר בקול דממה: אהה מי יקום יעקב כי קטן הוא, והשומעים ישחקו והילד החתן אשר זה עתה בקש לבכות יתאמץ לבל ישחק אף הוא. מי אדיר על הכל – הריע השוחט-החזן בקולו והנקבה סבבה את הגבר שבע פעמים כמשפט, עיניה כֻּסּוּ באפר אשר על פניה עד כי לא ראתה את דרכה, אך מה לה ולעיניה? הן בידים יובילוה. ולא גם לא כסה אפר על עיניה נטל עליה להתבונן מאד להאיש אשר נתנו לה כי גם עד שכמה לא הגיע. עמיל עמד בכל העת ההיא על יד ישעיה וישפוך עזוז אפו על המנהגים הנשחתים האלה לתת אשה לילד וכאלה רבות. וישבע באפו לבער את הרע הזה מקרב עמו כאשר יהיה לנשיא ישראל, ותקותו חזקה כי היום ההוא לא ירחק, אשר בבוא גאולה לעם הארץ אז יהיה גם הוא גואל ישראל, וכל חייו ועמלו יקדיש למען אחיו לקרבם לעם הארץ וילמדו דרכיהם ולא יהיו עוד לבוז ושמצה – וכאלה רבות דבר באזני ישעיה אשר החריש והתבונן אל אשר לפניו. הצעיף הוסר מעט מעל פני הכלה בעת אשר נתן על פיה הכוס לטעם מיין הברכה וקול: אהה! התפרץ מלב עמיל, והכלה התעלפה ותפול ארצה.

• כשוף כשוף נעשה לה, לצים פגעו בה – נשמע קול מקרוב ומרחוק, ותהי מהומה ומבוכה וערבה כל שמחה.

טו: מַלְאָךְ מוֹשִׁיעַ

אט הלך ישעיה לבדו ביום המחרת ברחוב עם הארץ בעיר שתיקא צולל בנבכי עשתונותיו אשר המו מאד ביום הזה. זה יותר משני ירחים עברו מעת אשר גִּלָּה עמיל סודו לו והוא יראה בעינים פקוחות כי אל בור צרה כונן אשוריו ועוד לא הצליח בידו לעצור בעדו. עוד כמוס הסוד בלבבו, עוד לא גלה את אֹזן שמעיה אף שמץ מנהו. בדעתו כי לא יצלח אף הוא לקדם את פני הרעה ואולי עוד יחישנה; עוד יתחפש כמו יתן לכל מעשי רעהו צדק לבל יסתיר ממנו דרכו, אבל תקותו להשיבו מדרכו הלכה הלוך וחסור כבר מיום ליום, ועתה נגוזה ועברה פעם אחת ויקוט בפניו על הסתירו הדבר מעין שמעיה עד הנה. למה לקח עליו עבודה רבה מכחו? ומדוע האמין בכֹחו בטרם נסה ויצליח? הן זה כבר ידע את לב עמיל כי שבוי הוא בידי אחות השר וכי נכון הנהו להקריב נפשו בעדה וכי היא תפיח בו עֹז וגבורה גם תקוה תתן בלבו, ומדוע לא גלה את אֹזן אביו, ומי יודע לוא ידע מכל אלה אולי לא נבצרה ממנו מזמה לנתק את החבלים האלה. בתחלה בטח כביר בכח שפתיו, כי הוא לבדו יעשה ויצלח, כי ראה בעין פקוחה, כי רק הכבוד עִוֵּר את עיניו, כי לא אלישבע לקחה לבו, כי אם אחות השר, יען כי גברת נעלה היא, ולפעמים נלחם נלחם אף הוא בנפשו נגד האהבה הזאת אשר כִּזֵּב לנפשו כי מצאה קן בלבו, גם ספר לו בשפה ברורה כי ראה עלמה אחת בת ישראל זה לא כביר וידבר עמה במקרה דברים אחדים ותמונתה לא תסור מנגד עיניו, אך לא ידע מי היא, כי היא באה לעיר שבורה את אביה אשר הביא צאן ובקר למכור, ובבית המלון ראה אותה, ואך דבר עמה שתים שלש מלים הביט בה אביה בזעם, ואחרי רגעים אחדים נסעו בעגלתם ולא ידע מאין באו ואנה הלכו, ולא כחד תחת לשונו בְּסַפְּרוֹ, אשר לוא ידע איפה ימצאנה שנית, כי אז לא כבד ממנו אף להרחיק נדוד למען ידע מקומה איה. כל אלה השמיע ברגש, והדבר הזה הראה את ישעיה לדעת, כי ביד נערה יפת עין להסיר לבו מאחרי אחות השר, ועל כן דמה כי עוד מעט ישיב הוא בנפשו אל לבו, כי נטה אשוריו מהדרך הטוב, ואז אם גם הוא יקום לעזרתו להראותו משגתו, אז כעב קל יעבור מלבו החפץ הזר הזה לְהִמָנוֹת את אצילי הארץ; אבל מיום ליום נמוטו עמודי תקותו ועתה נשברו לפתע פתאום באין כל תוחלת ותקוה עוד. את הנערה אשר בה חשק לבו ראה נתונה לילד בן שתים עשרה שנה! ויתמרמר ויתקצף מאד בכל עת לכתו עמו עד שובם הביתה, ולא דבר עם איש דבר כל הלילה, כי אמר כי ראשו יכאב עליו מאד וביום המחרת בלכתו אל העיר שתיקא, אף כי לקח את ישעיה עמו, בכל זאת בקש ממנו כי יחכה עליו כשעה עד שובו מבית אחד מרעיו אשר דבר לו עמו. וכה הלך ישעיה ברחוב ההוא אצל השער על פני בית מקלט הנזירות, הבית הגדול המשתרע כמעט עד חצי הרחוב לארכו. פתאֹם העירהו קול מר צורח מתמהון לבבו, וירא וירץ אל מֻכֶּה באכזריות חמה מידי שני עבדי בית מקלט הנזירות. עוד בטרם ראה מי הוא אמר להחיש עזרה לו וגם בגשתו אליו לא הכירהו, כי פניו היו מגאלים בדם אשר פרץ ממכות רבות מפניו וממצחו, ובשלחו ידו לחלצהו הֻכָּה אף הוא, אך בכל זאת החיש להאמלל מעט רוחה, כי בתתו עליהם בקול גדול בשפת הארץ, כי הוא יוצא ובא בבית שר הארץ ומחר יגיש עדיו ריבו, אז אף כי לעגו לו, בכל זאת עזבו אותם וישובו וַיִסָגֵרוּ על מסגר בבית המקלט.

אמנם המכות אשר הֻכָּה לא הכאיבו לו כהמכאוב אשר עִנָּה לבו בראותו כי האמלל הַמֻּכֶּה שמריה אבי מרים הוא! הוא בא שמה ויבקש לדבר את בתו, כי בעזרת הכסף הצליח בידו לגלות מקום מסתרה ועל כן סבוהו העבדים בפקודת הגברת אשר על הבית ויכוהו, עד כי כמעט לא נותרה בו נשמה; אך הוא בכל זאת את מקומו לא עזב ויקרא בחזקה: מרים בתי, אני הנני פה, הנה באתי להושיעך, מרים בתי שמעי קולי ובטחי ואל תפחדי, בתי בתי אני הנני פה! – וקול שחוק אדיר ענה אחריו: יהודי ארור, יהודי נבזה! ובעד החלון נשפך מים על ראשם עדי תקפהו ישעיה ויוליכנו הביתה. בתחלה נלחם עמו כי לא הכירהו, ואחרי אשר הכירהו רפו ידיו וישפל קולו וכילד אין אונים נמשך אחריו עד בואם אל ביתו.

מה נשבר לב ישעיה בראותו את הבית הזה אשר ידעהו עוד בימי שַׁלְוָתוֹ, כמו קירותיו נשאו נהי וכל כליו נאנחו בשברון מתנים, כן היה מראה הבית. בעלת הבית ישבה בפנה מְכֻסָּה באדרת שער וראשה בין כתפותיה ובגשת ישעיה אליה לקרוא לשלום נשאה אליו עינה ותבט בו זמן כביר מבלי נוע עפעף וכאשר אמר לה ישעיה: האם לא תכיריני גברתי: הלא אני ישעיה הבחור? –

• הלא אתה ישעיה הבחור – שנתה בדבריו במנוחה ובראותה את פני אישה המקרעים ומגאלים בדם התבוננה גם בו רגעים אחדים ואחרי כן שאלה במנוחה: מי זה עשה לך זאת? – וכאשר לא מצאה מענה הסבה פניה ותורד שנית את ראשה ותסתירהו בשולי האדרת. אף אחד מכלי הבית לא עמד על מקומו, וכמו זה עתה יצאו כלם במחול משחקים נראו, ושמריה בשובו הביתה לא שם אל לבו לרחוץ פניו, כי אם ישב על הכסא וידיו על ראשו. כה ישב זמן כביר וישעיה לא נועז להעירו; מכאוב לב נורא הציק לו בראותו את התהו והשממון אשר יקננו בבית וישב אף הוא מבלי דבר דבר. פתאם הרימה בעלת הבית קול בוכים כילדה קטנה: רעבה אנכי, רעבה! תן לי, שמריה, פת לחם, רעבה הנני – לקולה מהרה המבשלת ותתן לה לאכול בראותה את פני אדוניה ספקה כפיה בקול קורע לב: אהה מה היה לך אדוני! -

• אין דבר, אין דבר – ענה – אבל עתה אדע איפה היא ואחיש מפלט לה. בת עֹני! היא אסורה בחבלים ולא יתנוה לראות את פני הוריה! מה תנודי לי, נודי לבתי האמללה אלף פעמים ממני, הן אסורה היא בבית האסור, בתי האמללה, בתי הטהורה! אך יכלה רוח אפי אם לא אחלצך מן המצר, חכי, בתי האמללה, חכי לי -

ישעיה נותר ללין הלילה בבית שמריה וירבה לדבר נחומים לנפשו, ואחרי אשר ראה כי כל דברי תנחומותיו נשארו מעל, כי כל עוד אשר לא נחמהו איש, נחם הוא את נפשו ויאמץ את לבו, ואך פתח ישעיה את פיו לנחמהו הוריד הוא לארץ ראשו בקראו במגנת לב: פסה כל תקוה, יסור יסרני יה, כי קצפתי אז על קולך ולא נשאתי פני תורתך, לוא לך נתתיה אז, כי אז לא באה אלינו הרעה, - אז אחרי ראות ישעיה כי לא יצלח להביא תקוה בלבו רק בדבר שפתים התעורר ממקומו ויקרא ברגש: בשם ה' אלהי עושני אשבע לך, כי ידי תשיב לך את בתך! –

אף נשבע ויקם את דברו. למחרת בבֹקר עזבו שניהם את העיר ואחרי שני שבועות שבו ושוטרי המלך פתחו את בית המקלט בחזקה ויוציאו בלעו מפיו; מספר רב מהנזירים והנזירות הובלו לעיר הממלכה, על בית המקלט הושם חותם צר בפקודת המלך, ומרים שבה אל אביה – על אפה ועל חמתה, כי לא בעת ההיא יכלה לשוב אל אביה. שני ירחים לפנים או עוד שבעה ירחים היה לה לחכות, ועתה נקל היה לה לרדת לירכתי בור משוב לבית אביה… וכל אלה יד ישעיה פעלה ויהי למופת בעיר. ברגע אחד נשמע הדבר בכל קצות העיר, כי ישעיה אשר היה בחור בישיבה היה לשליט ומושל גדול בארץ, כי הוא פקד וַיֵעָשׂ, צוה על שוטרי המלך ואת דברו הקימו, ועוד טרם מצאה ידו ללכת אל שמעיה הקיפוהו עשירי העיר וגדוליה, ואיש איש משכהו בחזקת היד אל ביתו, וכמעט למרות רצונו נאות ללין בלילה בבית ראש העדה, אשר ספר לו לתמו, כי יתן לבתו נדה ששת אלפים שקל, וכי היא יפה כלבנה ומשפחתה רמה בישראל; אבל עוד בטרם כלה לשמוע את דברי ראש הקהל ואיש הביא מכתב חתום ויתנהו על ידו, ובקראו בו שתים שלש מלים התנשא וירץ כחץ מקשת וַיֵעָלֵם ואיש לא הוסיף לראותו בעיר ההיא.

לשוא דרשו בבית שמעיה אחריו, להבל כלה שמשון את כחו בפקודת ראש העדה לתפשהו אולי ימצאהו, הוא כמו ירד פתאֹם דומה ועקבותיו נעלמו. ויגמרו אֹמר כל בני שתיקא כי מלאך בדמות ישעיה נגלה אל שמריה להושיעו בצרתו וככלותו את מלאכתו שב השמימה. וכמעט האמין גם שמריה בנפשו כי מלאך אלהים עשה כל אלה וישא מרום עיניו וייחל יום יום כי יופיע לו שנית מלאך אלהים לחלצהו שנית מהצרה החדשה אשר הביאה עליו בתו, מהחרפה אשר לא יוכל להסתר ממנה… אבל לא תקום פעמים ישועה!

תם החלק השני

א. שׁוֹאַת רְשָׁעִים

דבר באפל יתהלך, תחת שואה יתגלגל וירחץ הליכיו בדמעות ודם, משאתו יחיל כל אשר רוח חיים באפיו, לשמו יאחז שער כל יודעי פחד; כגבר גדל כח ואמיץ מאד יְשַׁוֻּהוּ לנגד עיניהם כל אלה אשר יראו כי רבו חללי חרבו, עצומים הרוגיו אשר הפיל מדי עברו מימינו ושמאלו, כמלך אכזרי ידמוהו אשר לו העז להשבית ערים ויושביהן, להרגיז ממלכות ולהפוך פני ארץ, וברעדה יזכירו שמו. אבל מי הוא האדיר הזה? – אויר רקבון אביו, אמו צחנה ובית מולדתו באשה, פרי רב שהוציא הקיץ ויהי לרקבון באין מאסף, או חסרון בר ונפשות חיות נפחו ברעב ותהיינה לדמן על פני השדה, גשם נדבות אשר הרבה לפרות ארץ יתר מדי, או חרב בציון, כל אלה אשר בעתם ואם במדה ובמשורה ינתנו יהיו למקור טוב וענג, יהפכו לנגעי בני אדם אם יפרצו חק וישנו את תפקידם ויולידו בנים לבהלה לחבל ארץ.

גם חברת בני האדם כמו הטבע עת תעבט אורחותיה, אם מרוב טובה או מחסרון כל, תעשה מדחה ותוליד פגעים כאלה, גם על ברכה יולדו בנים אשר יהיו לנגעי בני אדם כקטב ישוד צהרים וכדבר באפל יהלוך, גם בה יעלה רקבון ויצמיח דֶבֶר, אשר אנחנו נקרא לו שם – מרד!

על ברכי האמונה יִוָּלֵד הספק ויביא צור חרבו בלבה להמיתנה ורבים אומרים כי הוא יביא אחריו את הדעת, ועל ברכי הממשלה יולד המרד ולו המה אומרים כי בכנפיו יצרור החפש; אבל המרד לא יביא את החפש, אשר רק במשפט יכונן, כאשר הספק לא ימשוך אחריו את הדעת, אשר רק על אדני משפט תכין כסאה, כי הספק נכה רגלים הוא ולא יעמוד במשפט, והמרד קצר ידים הנהו ולא יעצור כח לעשות משפט, וכמו זה כן זה רק להשחית ולחבל יצאו, אבל לא לבנות ולנטוע; כמו זה כן זה רק לבער את השלום והמנוחה תמצא ידם ויתנו תחתיהם – – מה יתנו תחתיהם?

האמונה, טל חיים למחזיקים בה באמת, מעוז לנדכאים ושרשרת אהבה לכל דורשיה בלב נאמן גם יחד; היא הפרידה בני האדם ותשלח מדנים בין אחים בהיותה לגברת לנעוי לב אשר בשמה לתאותם ישורו, בפרצה חק נשחתה ובהרבותה לוחמי מלחמתה היתה לקטב מרירי; כן הדעת הרת החפש והמשפט הרבתה עבדים רבים ותדכאם בלי חמלה הרבה יתר מכל עריצי גוים, בהיותה לכסות עינים לנלוזי דרך לכסות על ערות תאותם ובשת מזמתם. כהאמונה כהדעה בעתן ובמדה ובמשפט תהיינה טל רצון ובפרצן חק לגשם שוטף; איש טהר לב יביע אמונה להחזיק כושל, וגדל־דעה – דעת ישמיע על משפט גוי ואדם לְאַמֵּץ רפי ידים, והנה יחזיקו בהגה המון בני תאוה חסרי לב מהבין דעת וקצרי ידים מחמוס הון רעיהם ביד רמה, והמה נושאים דברי טהר הלב או גדל הדעה על דגלם לתפארת בצאתם חוצץ לפשוט כגדוד גנבים ומרצחים בחוץ. האחדות בת האמונה אַיֶהָ, והחפש בן להדעת גם הוא איפה הוא? אחדות האמונה הציבה מזבחות להעלות עליהם עולות צאן אדם על המוקד, והחפש אף הוא הציב לו במות בראש חצת להרבות עליו זבח אדם לבלי חק, ורבו פגרי יד החפש כחללי חרב האמונה –

קשה היא הממשלה בידי האיש אשר בידו נִתְּנָה, אבל קשה הרבה יותר ממנה היא הממשלה אשר בזרוע כח לֻקָּחָה, אפס כי גם היא עוד לא רעה כהממשלה שבזרוע רבים נפלה; תחתיה תרגז ארץ, ישח כל אשר ראש לו ויאנח כל אשר רוח באפו, מפניה אין שלום לאוהבים כמו לאויבים; ממשלה כזאת היא תמיד מולדת בית המרד.

אך אויר רקבון ונשחת יוליד את המרד כמו את הדֶבֶר, וכמהו יתגלגל במסתרים לבלע ולהשחית, כי רק יד המשפט ומשטרי הממשלה יעצרו יחד כח לעצור בעד תאות בני האדם מחמוס הון רעיהם וטובם, ואך נסיר רגע גבולות המשפט והנה יד איש ברעהו תהיה ורותה הארץ מדם חללים; יד שואפי דם והון חמסים תהיה תמיד בראשונה לכל מרד, למען תמצא חַיַת נפשה, ותרבה הָרֵעַ מכל המשחיתים. השודד אשר יארוב לחמוס נפשות לא עוד ירבה הרע כהמרצח אשר יאמר כי הוא ציר שלוח להלחם נגד אילי הכסף, כי זה בנפלו תשבר כעץ עולתו עמו וזה כצפעוני ימלט ביצים להבקיע אפעה. כן המה המרצחים שואפי דמים והון חמסים, אשר לא רב כח לבם להסתר ביערים ולעמוד בחרב שלופה על אם כל דרך, להפיח ארץ במדנים למען ישלחו בעולתה ידיהם, בעת אשר משפט אדם וחפש אחיהם על שפתותיהם.

בעמים רבים כזאת ראינו ואף כי בעם הזה, עם פולין, אשר נשבת מגוי בשבתו עוד כעם בארצו, אשר בגד לעמו ורוח לאומו בעוד המשרה על שכמו היתה ויהי לעם בזוי בעמים. עוד בימי שלותו נטו אשוריו מני דרך ויזנה אחרי דרכי בני צרפת, אל דרכיהם למד, ולא דעת ולא תבונה לו לאמר: הן עם אני, ואך רוחי יחייני ורוח עם זר זר יהיה לי, ובשפלותו שפל מאד ויהי עדי אובד.

לאיש אשר כביר מצא ידו עֹשר וכבוד נסלח על חטאו בחטאת גאה וגאון, על רום לבבו מאחיו ועל נשאו נפשו כאלהים, נסלח ולא נאשם, כי אמנם ידו תמצא להיטיב כאשר יָרֵעַ, הוא יהיה למעוז לדל ויחיש עזרה למבקשה ממנו, כי ידו תמצא לעשות, וצדקתו תכפר על חטאתו; אך אם עני ושפל, בזוי ופושט יד לבקש עזרה מכל עובר, אם הוא ירום ונשא בגאות לבו, אם הוא, אשר היטיב אין אותו, יזיד לפשוע, אותו נדכא ולנו תהיה צדקה.

אל דרך עם צרפת למדו הפולנים, אבל לא להיות חרוצים במלאכתם, לא לצבור אוצרות, לא להרבות עבודה ולעשות שם בכל חכמה, לא להתגבר בארץ באהבתם לעמם, ובחוקקם חוקים צדיקים וישרים, לא אחת מאלה למדו, רק ללבוש גאות כמדם, להתנשא על כל העמים ולהרחיב פה מדי דברם על החפש והמשפט, בעת אשר בעצלות ואי־עבודה, בחסרון דעת ובאהבת הבל נפשם חפצה; ולא אהבת עמם וחפש ומשפט תחיה רוחם, כי אם התאוה למשול תעיר לב כל אחד מהם לקשור קשר ועל כן יָשְׁפְּלוּ עד עפר בנפלם ובקומם יהיו למגור מסביב כזאבי ערבות.

רבים מחורי הארץ אשר עד עתה פשו כעגלי מרבק מעמל עבדיהם הנאנחים ונאנקים תחת עֹל סבלם, אשר הכבידו עליהם מאד, כעפר לדוש נתנו את אחיהם עבדיהם, ובמשתה ושחוק והוללות בלו את העמל הרב אשר הביאו להם בדמם עבדיהם אלה, לב רבים מהחורים האלה כים נגרש בתת המושל צו כי יקראו לעבדי עולם אלה דרור, כי לא עוד המה יעבדו ואדוניהם הנבלים יאכלו, השקט לא יכלו בראותם כי חיל בלעו אבותיהם יקיאו המה ויחרישו מזמה להפר עצת המלך ביד רמה, ואליהם נספח כל עושה עול ואוהב רשע בתקותם כי עת היא לעשות עֹשר בחמס, וכהניהם נתנו להם יד, ועל שפתם כאש צרבת להפיח רוח מרד בלב כל, כי מלחמת קדש היא להם, מלחמת האב ברומא לתת לו תעצומות ועז, ומי זה לא ישכיל להבין כי למלחמת מצוה כזאת, מלחמה אשר היא למען מצוא כסף ולתת כבוד להאמונה, נתנו כרגע ידיהם גם כלבי ורעיתו ובן־סוסי מרעיהם; אבל המה לא רק יד נתנו, כי אם כל רוחם ונפשם הקריבו על מזבח הקשר ויום ולילה לא ישבתו מעבודתם למען עמם, ושמם הלך הלוך וגדול מקרוב ומרחוק לכל אשר יד ושם היה לו באגודת המורדים.

בעת אשר שולפי חרב ואשר במו פיהם אין קצה לגבורת ימינם הכינו כלי משחית לחבל, אצרו אוצרות כלי קרב ונשק ואבק שרפה במערות ביער ובסתר בתי התפלה ויכינו גום למלחמה, בעת ההיא חִבֵּל כלבי מזמה ויכן כלי משחית בסתר לחַבֵּל ארץ באין רואה. במושב האספה השמיע עצתו להכין כלי מלאכה בסתר לעשות שטרות כשטרות המלך ולהפיצם בארץ, ועל ידיהם תדל הממלכה, ואז תמצא ידם להכריענה תחת רגליהם, וכל השומעים העצה קראו: הידד! ותנתן המלאכה על יד היועץ הנפלא ורעיתו. ולדבר הזה בחרו בבית שמעיה לבל יעלה על לב אחד השופטים והחוקרים לחפש מאין נפתחה הרעה, כי מי יחשב כזאת כי מבית המנוחה הזה תצא הרעה לכל הארץ; וזה כשלשה ירחים אשר ישבו כלבי ורעיתו סגורים על מסגר בבית שמעיה וידם תעבוד כל היום ואשמורה בלילה להכין שטרות לרבבות, ובן־סוסי עוזר על ידיהם להחליפם ולהמירם בטובים. עמיל ידע מכל אלה ואף הוא בא כפעם בפעם שמה להועץ, ואף הוא עזר להמיר את השטרות באחרים בשבתו בעיר שבורה. כסף רב הובא כבר אל בית האוצר אשר כלבי הוא הסוכן עליו ועמיל נִתַּן למבקש חשבון, אשר על כן היה כמוקש בעיני כלבי ורעיתו ואף כי בעיני בן סוסי, אשר עתה לא עוד נטל עליו לאהוב עלמות מבנות ישראל בעד הטבעות אשר על ידיהן, כי גם הוא היה לאיש אוצרות, אף כי לא רבה הנחלה אשר נחל מבלהה אם אמו בגועה מצרה ויגון על כי בגדה במרים אהובת נפשה, בכל זאת רב הכסף בכיסו כעת וידו תמצא להתהדר בין נדיבי עמו; רק עמיל עמד לו לשטנה לבל ימצא מסלות ללב אחות השר. אבל עוד נבצרה מהם מזמה במה יוכלו לו.

בלילה ההוא, בעת אשר ישעיה קדם לברוח בלילה מהעיר בבֹא אליו המכתב ויחרידהו, נדדה גם מנוחת כלבי ואשתו. פניהם נפלו בשבתם יחד בבקר ובהועצם על צפונותיהם, אבל האשה עוד התאמצה להרים ראשה ולהסיר כל פחד מנגד עיניה; לא כן הוא, הוא הניע ראשו כנרדף בא בכף ויואש מתקוה להנצל עוד.

– כל עמלנו שעמלנו עד הנה יהיה להבל – קרא האיש בשפל קולו – עצה ומזמה ויד חרוצים לא תוכלנה עמוד ביום אשר יוָּאֵל איש לשמוע בקול אשתו; לולא שמעתי בקולך, כי אז איש אוצרות הייתי כעת ואוכל עמלי במנוחה בארץ אחרת, ואַתְּ ברוח פיך סערת כמוץ מגרן כל עמלי וגם עצתי הטובה אשר לא תסלא בפז היתה כלא היתה –

– עצתך הטובה! – קראה האשה בעקמה שפתיה – מי זה שמך לאיש עצות ומי נתן בידך העֹז לעשות חיל? זאת שכחת כאשר אחזה לי כעת –

– למה תרבי אמרים? – קרא האיש ויתגעש – הלא זאת אדע מראש, כי כל עצה ומזמה וכל חכמה ודעת אך מפיך תצאנה, ואני איש לא בינות, קצר ידים ואין לב, רק בחסדך אראה חיים? האין זאת? –

– אמנם לא פללתי אף כי אדעך כי תעיז פנים להתהלל בפני, בעת אשר איש זר אין בביתנו! אבל אני אחת אדבר עמך ולא אוסיף. הן לא אשתך אני ואתה לא אישי, רק חברים אנחנו במשלח ידינו אשר חלק כחלק נְחַלֵּק; כסף לא הרבית לתת לדבר הזה יותר ממני ותחת זאת לקחת פי שלש ממני וכל עצה ומזמה אך מפי באו, ואתה רק עזרת על ידי, ומה לך כי נזעקת? –

– כאלה שמעתי רבות מפיך, אך דברי רוח אלה לא ימריצוני ואיך אוכל עמוד במשפט, אם יבוא היום היהודי הנבזה ויבקש החשבונות; הטרם תדעי כי בעוד שלשה ימים עלינו לפנות את הבית ולתת את כל השטרות הנאמנים אשר מצאו כפר המזויפים על יד הגזבר הגדול? ואני לא אחת ולא שתים אמרתי, כי באה העת אשר לנו לחוש עתידות לנו, ואת יסרתיני ותעצרי בעדי מהפיק זממי ועתה הננו ברעתנו, חיל עשינו נקיא ולמען מי עמלנו?! –

– למען מי? למען ארץ מולדתנו? – ענתה האשה בהרימה ראשה.

– ומה עשתה ארץ מולדתנו למעננו? – שאל האיש בשאט נפש – או האם תדמי אַתְּ, האשה החכמה המחבלת מזמות, כי חפץ הקושרים בידיהם יצלח? הלא כלם יהיו כקש לפני רוח בקום גדודי הממלכה לרדפם ויבאו במחלות עפר וחורי חפרפרת להחבא; הן לא נכחד ממך, כי בן־סוסי הוא אחד משרי צבאנו, וגדודי הממלכה לא בנות ישראל המה אשר יגרם בחרמו בשפמו הארוך, ועל מי בטחת? או אולי על אדון העיר הזאת, אמנם לא אכחד כי לו זרוע עם גבורה רַבָּה למשוך אותך רק אותך אחריו, אבל – –

– הס! – קראה האשה בקול מושל – אני אצוה לבל תעיז פנים לדבר אלי כזאת –

– אויה, אויה לי! מפני זעמך מי יעמוד – קרא האיש וינע ראשו – נוראה את מאד, אך אולי רק על אדון העיר, אבל לא איש כמוני יחרד מפניך; איש כמוני יצוה עליך ולא מגערתך יחת, איש כמוני יאמר לך: עשי כה או כה וְאַתְּ ככלב נאמן תמהרי לעשות מצותי. ואנחם מאד על כי שמעתי עד הנה לעצתך, לעצתך ולא למצותך, אנחם מאד, כי מי לי פה ומה לי פה, כי אוסיף לשבת בבור הזה כלוא ולא אצא? זה שלשה ירחים לא ראיתי אור שמש ולא שמעתי קול אדם בלתי אם קול היהודי הנבזה ובן־סוסי האויל וקול יונתי, ובצר לי נטל עלי לדבר עמך לפעמים גם דברי אהבה…

עוד המלה בפי האיש, והאשה התנשאה וכמו בחזקת היד העלה אל על, ותתיצב על רגליה ולחייה אדמו כדם, עיניה כמעט יצאו מחוריהן ותפיצנה עברה אין קץ, ותפתח פיה ופניה היו לזעוה, אך לא עצרה כח להוציא הגה מפיה כמו מחנק הושם לצוארה, והאיש התבונן בה ועיניו הפיצו לעג ובוז בקראו: כאשר אחזה לי לְצַוֹת עלי מלים תחשבי, טוב הדבר השמיעיני מצותך, גבירתי. – כמו רעד בא בעצמות האשה ותחל ותנוע רגעים אחדים ואחרי כן נפתחו שפתיה; פניה העידו כי בעמל רב הצליח חפצה בידה להוציא דבר מפיה, אך חפצה בידה הצליח וכנלעגת לשון ובכבדות מללה בתחלה, ואחרי כן היה פתאֹם רוחה כנחל שוטף ודבריה כמים זדונים בקראה: על כל אלה אבוא עמך במשפט, נבל! כל חמתי וכל מדוה לבי על ראשך יחולו, בידי אקרע המסכה מעל פניך הנבלים והיית עדי אובד, כל פשעיך ועונותיך העצומים על ראשך יחולו. חרוד בוגד! שפטים יכונו לך, לא אאריך עוד נפשי! – ובקראה כה בקול כמשגעת שלחה ידה לפתוח הדלת, אך ימין אישה אחזה בה ותושיבנה על הכסא בחזקה, עד כי לא עצרה כח למוש ממקומה והוא עמד נכחה ויתבונן בה, ופניו ועיניו ושפתיו הפיצו אך לעג ובוז, בדברו אליה במנוחה: האותי תעזבי, יונתי? ואנה פניך מועדות? האם לתת דין וחשבון על מעשינו במחשך? או להתודות אל הכהן על חטאתיך כי רַבּוּ? אבל למה לך כל אלה? הכהן הקדוש ידע כל אלה מראש, ממנו דבר לא נכחד; אך ישנם שופטים אשר נפשם תכסף מאד לדעת דרכיך, ואותם אגלה אני לבל תכסה בושה פניך בגלותך נגעי לבבך. אני אספר לפניהם לאחד אחד את כל צרותיך אשר התגברו, בבוא מרעים תמיד כאשר תקראי להם ויעשו בשמך נבלות ותועבות נוראות. אני אשמיעם את מוסר כליותיך אשר ייסרך על שני בניך אשר לא נדע מי אביהם ועל כן מהרת להחביאם בצל שדי; אני אתאר לפניהם את הנֹחם אשר יציק לך בצאתך לאור בקר מבית שר העיר ותפלס מעגלי רגליך אל הכהן להתודות ושם תאחר שבת, עד אשר קרה מקרה כי מצאתי אני אותך מתודה לאלֹה בלב נשבר ונדכה ומתפלשת ערומה ויחפה על כר המטה; גם לא אכחד את מכשול לבך על כי נפתית בעד מנחה קטנה, מנחת חמש מאות שקלים, אשר לקחת מידי אבי בת שבע ותעשי רמיה יחד את הכהן לקבור את בלהה הזקנה ולקרוא שם בת שבע עליה, ובת שבע, אשר לפי דברתך בחרה בעת מותה בהאמונה אשר רק בידה לתת חיי עד, קבורה עד היום בקברות אחיה הטמאים אשר לא יראו פני האֹשר בצל שדי. ואת כל אשר אדע לא אכחד דבר, והמה, בלי ספק, יחוננו אותך וירחמוך ויחביאוך בסתר כנפיהם. כל אלה אעשה אני ואת נוחי פה עד אשוב –

– הניחה לי כרגע ואם אין אתן קול גדול ונתפשת כמרצח – קראה האשה בקול קורע לב.

– אבל בטרם אתפש אני תאלמי דומיה לעד – ענה אותה במנוחה בתתו ידו על צוארה – האלמי דֹם והותרי פה עד אשובה, ואם תמאני לנוח, אז ברגע הזה תשימי לדרך פעמיך לראות את פני בניך –. כלח נעלה בא פתאם בלב האשה ותתעורר ותסר את ידו מעל צוארה וכברק התפרצה ותאחז בקנה רובה בעל ששת פיפיות אשר היה תמיד על השלחן בפנת הבית ותתיצב למולו; ידה האחת אוחזת בכלי מות והשנית בשכמו ובקול נורא קראה: מוּת נבל! מוֹת נבלים תמות ברגע הזה בוגד בארצך, מות! – כל זאת נעשתה ברגע אחד עוד בטרם עלתה ביד כלבי לעמוד על נפשו. כהלום רעם עמד על מקומו וחלחלה במתניו.

– כרע על ברכך, בליעל, ותן תודה לאלהים על כל עונותיך העצומים והפקד בידו נשמתך הטמאה – צותה במפגיע. הוא כרע על ברכיו מבלי דבר דבר, וישא מרום עיניו ויפרש כפיו ויורד ראשו כחוטא העומד לפני דן דינו למות. אנחות פרצו מלבו ובקול כחולה קרא: סלח נא לי אלי – וברגע ההוא התנשא פתאם מעל הארץ כגבור מנצח בקראו בקול: עתה אַתְּ תהי כפרתי, את נפשך אתן כֹפר תחת נפשי ושלום יהיה לי! – בעת אשר כלבי החל להתודות על עונותיו שפלה ימין האשה האוחזת בכלי מות, ובטרם התבוננה כבר אחז הוא בקנה הרובים ויגזלנו מידה וידו השנית אחזה שנית בצוארה. עתה נאלמה היא דֹם ולא הוציאה הגה מפיה, כמו כבר נואשה מתקוה, אך לאשרה נשמע קול דופק על הפתח וקול איש ישרוק בשפתיו לאות. עד ארגיעה משך ידו ממנה והיא הטיבה פניה ותשב במנוחה על הכסא כמו לא נפל דבר בבית, והוא הסתיר את קנה הרובים וילך לפתוח במנוחה את הדלת. לוא ראה איש זר את כל אלה, כי אז אמר בלי כל ספק כי אך שחוק עשו שניהם יחד, כי עתה שבו וידברו יחד באהבה וידידות כאיש את רעיתו האהובה. הדלת מצד הגן נפתחה, ובן־סוסי התפרץ אל תוך הבית וישום וישאף יחד, כי בחפזה רץ עד בואו אל הבית הזה.

– מה נהיתה? – שאלו כלבי ואשתו יחד.

– חדשות נהיו, חדשות טובות אשר תהיינה לנו לעזר ולהועיל, וידעתי נאמנה כי גם אתם תשמחו על החדשות כמֹני –

–ומה הנה החדשות? –

– היהודי הארור לא יהיה עוד לשטן לנו בדרך –

– השמיענו בשפה ברורה מה נהיתה? – קרא כלבי בלי חמדה – מה תדבר אלינו בחידות? הן תדע כי לא נצא פתח ולא נדע עד מה –

– הרגע הרגע ואל תרגז, גם אני מצאתי החדשות האלה לא על נקלה, אך לא אחפוץ להלאותכם כי הרגעים ספורים, לכן דעו כי עמיל חִיֵב ראשו לממשלתנו –

– לאיזו ממשלה? – שאל כלבי.

– לא אבין דבריך – קרא בן־סוסי ויסלסל שפמו בגאון – העוד ממשלה בארץ בלתי ממשלתנו, הלא כבר הסירונו את הממלכה מגבירה, ואנחנו מושלי הארץ, אנחנו נָתַנוּ חקים חדשים וכל משטרי הארץ ממנו יצאו, הממלכה אשר הקימונו היא הממלכה האחת אשר לה עֹז והמשפט לרדות בעם, לתת מס על הארץ ולצות במפגיע לצאת למלחמה על אויביה, וממלכה אחרת לא נדע –

– שמעי נא, יונתי, את לשון הלמודים אשר בה חונן אלהים את בן־סוסי מודענו והשתוממי כמוני, אז האם פללת, כי ניב שפתים כזה לו? חי נפשי, כי אני לא האמנתי כי גם איש לשון כגבור מלחמה הנהו, לולא שמעו אזני כדברים האלה יוצאים מפיו. הנה אמת הוא משל ההמון: לאיש אשר ה' יתן משרה לו יתן גם חכמה. וזאת נראה גם בבן־סוסי אוהבנו, כי מעת אשר הָפְקַד לשר צבא מני אז היה לאיש אחר. אבל הורנו נא, אדוני שר הצבא: מה עשה היהודי רעה ובמה חִיֵב את ראשו לממשלתנו הרוממה? –

– הוא גלה סודנו ליהודי נבזה כמֹהו, ישעיה שמו, והיהודי הנבזה הזה גלה את מצפוננו בעיר המלוכה, וישמיע כי בבית המקלט עצורים שרי ממלכתנו וכסף ובר ימצאו שם, וכל אלה עשה למען הוציא את היהודיה מבית המקלט –

– מי היא היהודיה? –

–האם לא תדעו מי היא כי תשאלוני? היא היתה עלי כבר למשא ולא ידעתי איך להמלט ממנה, ויבוא היהודי הנבזה ויוציאנה ואמרתי יקחהו אֹפל; אבל הוא גלה סודנו, ויבאו שופטים ויחפשו בכל פנות בית המקלט, ולולא הודיעו כבר עוד בטרם בוא השופטים, כי אז אולי כלה ונחרצה באה על ממשלתנו; אך שר אחד גלה את אזננו ותצלח בידנו לפנות הכל מהבית רק האסמות המלאים בר נשארו ועליהם שמו חותם צר ושנים מהכהנים ומהנזירות לקחו אתם; אך יהי כן אלהים עמהם כאשר יצלחו לבוא עד תכלית מצפוננו, והיום יקראו עצרה לשפוט את הפושע, את היהודי הנבזה במשפט מורד בממלכה. מות יומת, כן יחרצו משפטו, וגם אתם הן תבואו שמה אל מקום המשפט, וגם מפיכם יצא משפטו למות, ובכן לא יהיה עוד לשטנה לנו –

– אמנם חדשות טובות השמעתנו – ענתה האשה בשמחה – אבל עוד לא יבטח לבי, כי מאת כלם יצא משפטו למות, וזאת אדע נאמנה כי אדון העיר ומה גם אחותו יעמדו על ימינו, ואף אם נקרא בגרון משפט מות לו לא יהיה שומע לנו –

– לא כן, כי כל הכהנים והשרים כפינו ידברו, ואף אם ירבו כחול מלים אדון העיר ואחותו לא ישים אליהם איש את לבו, כה גמרנו כבר אֹמר –

– בזאת תשגה מאד – ענה כלבי – ומי יודע אם לא ישב הוא כסאות למשפט לשפוט אותנו, כי ביום הזה יבוא לבקש חשבון, ומה תהי אחרית החשבון הלא תבין מלבך, ואז נאלץ לשים בעפר פינו ולדום, ועל כן יעצני לבבי להיות בפעם הזאת לעזר לו להצילו ממשפט מות, למען לא יבקש הוא ממנו חשבונות רבים וכזאת אשמיעהו בבאו הנה –

– לא טוב הדבר אשר אתה יועץ – ענתה האשה – היהודי הזה איש גאה וגאון הוא וימאן בעד כל כֹּפר לכסות על חסרון הכסף, ועלינו לחשוב מחשבות לעצרו מבוא הנה היום, ובערב נתאמץ להוציא משפטו למות, ואז נקינו מפשע –

– היום יבוא הנה! – קרא בן־סוסי – טוב הדבר! יבוא ואני אביא כדור מות בלבו כי מורד הוא, ועלינו המצוה לבער אותו מקרב הארץ –

– לוא עשית כזאת כי אז היתה לנו הרוחה, אך אספוק אם גם לבך אמיץ הנהו כפיך – ענה כלבי.

– הן לא תספוק באמץ לבי – קרא בן־סוסי ברגז – האם שכחת כי שר צבא בממלכתנו הנני? ומפני מי אבהל? מפני יהודי? הראית יהודי אשר לו אֹמץ לב? אני אכריעהו עוד ביום הזה –

– אני ראיתי יהודי אשר לו אמץ לב והיהודי הזה הוא אשר תאמר להניף עליו ידיך; ומה לנו להרבות בשיח טפל; ידעתי מראש, כי ידך לא תושיעך ולבך לא יתנך עוד בטרם הניפות יד, ואם באמת ובתמים תחפוץ לבער אותו מקרב הארץ, שמע לעצתי והסתתר פה בגן, וכאשר יבוא תורה בו כדור מבלי אשר ידע מאין בא ויפול שדוד, ואנחנו נעיד כלנו כי הוא שלח יד בנפשו –

– טוב הדבר אעשה כדבריך – ענה בן־סוסי.

– הוי חסרי לב! – קראה האשה – מה תדברו ללא־דעת? האם פה בגן הזה יורה כדור למען ישמע הקול ויבואו השוטרים לחפש עון? אמת הדבר כי שוטר העיר לנו הוא, בכל זאת חלילה לנו מעשות כדבר הזה, כי גם אנשי שלומנו לא יאמינו בנו ויאמרו כי שלחנו בו יד על אשר בקש ממנו חשבון והבאנו עלינו רעה –

– ומה היא עצתך? – שאל כלבי.

– עצתי היא כי יארוב בן־סוסי לו בגן בית האספה, כי בלי ספק יבוא שמה אל האספה ושם ימיתנו בסתר ולא יודע הדבר לאיש –

– טובה העצה, טובה העצה – קראו שני הגברים יחד. והאשה הוציאה להם יין וכוסות וייטיבו לבם, עד אשר הופיע פתאֹם עמיל בבית ומבלי הרבות דברים אמר כי יַרְאוּ לו את האוצר ואת ספרי החשבון, והאשה מהרה ברגע ההוא ותעזוב את הבית. עיני כלבי מלאו דם בראותו זאת, ובכל זאת הבליג על קצפו ולא דבר דבר.

ב. חִקְקֵי אָוֶן

אף כי כבר נודע להממשלה כי עצרת בוגדים יעמיקו עצה במחשך ויפרשו רשתות על כל דרכים להפיח ארץ ברוח קנאה לאמונה וללאום, והכהנים אף המה ידם תכון עם פועלי אָון העושים מלוכה בסתר, ואף כי זה עתה הושם חותם צר על בית מקלט הנזירות על ידי אחד מֵרַבֵּי המלך ועינים רבות תצפינה על הליכות הקושרים קשר, בכל זאת לא חלו ולא רגזו העושים מלוכה אשר התקבצו בימים ההם לעיר שתיקא וסביבותיה, ויעמיקו סוד וישבו כסאות למשפט במערה אשר בחצר בית מקלט הנזירים, אחרי כי גם רֹב שופטי הממלכה עמהם בעצה, ויגלו את אזנם בטרם באה עליהם רעה, וגם בבית מקלט הנזירות לא מצאו החוקרים את כל הנמצא שם רק מעט מזער, רק את אסמות הבר ואוצרות הכסף, אבל לא את המכתבים והחקים והפקודות ומכונת הדפוס אשר היו עצורים שם; לא שבו מדרכם. בלילה בלילה נקבצו ובאו השופטים והשרים אשר איש איש לקח לו המשרה על שכמו לשור ולשפוט, ויצדיקו וירשיעו ויתנו עֹנש וישאו פני החוטאים ממום כהעולה על רוחם, וגם בלילה ההוא נועדו יחדיו וישבו על כסאיהם השופטים הצדיקים האלה. שלחן גדול עמד בַּתָּוֶךְ, והכמר הגדול ישב ראש ולימינו שר הארץ ולשמאלו איש כבן ששים אשר על פניו ילין עֹז ושפמו הארוך מאד ועיניו המבריקות יפיקו מורא, ואחריהם ישבו אחות השר ואשת כלבי וכמאה אנשים ונשים ובהם כמרים ונזירות, אשר באו לשפוט איש חוטא ופושע בממלכה. אך רגעים אחדים שררה דומיה, ואחרי כן התנשא הכמר ממקומו; פניו אשר כסו בחלבם האדימו כדם ועיניו הירקרקות העידו בו, כי לא להמליץ טוב על הנשפט התרומם ממושבו. הוא התנשא ויפתח בתפלה ותחנה להגואל פיו, ואחריו ענתה כל האספה ברגש; עיניהם נשואות השמימה וכפיהם על לבם וכה עמדו הכן עד כלות הכמר את תפלתו, ויתן להם אות כי ישבו וישבו; ואז שב ויפתח פיו ויקרא: "אדונים וגבירות! הנכבדים אשר נקבצו ובאו הנה לתת יד להלוחמים מלחמת האמונה. בני פולין היתד הנאמנה התקועה במקדש הדת הקטולית, אשר אך היא תורֶה תּוֹרָה נאמנה ואשר אך בידה לחלק אֹשר וחלקת שדי במרומי מעל, בני פולין, אשר כספירים ינוצצו בכתר אבינו מלכנו ברומא מאז ועד היום, בני פולין גבורי כח ואמיצי לב בארץ, אשר על אמונתם יחיו ובדגל ארצם ועמם ישבעו, הרימו יחד ראש, ומי יקום בפניהם? מאריות גברו אלה הבחורים אשר ספיר גזרתם, חדו מנמרים הבנות העדינות בקומן לישע עמן ואמונתן! מפניכן ינוסו אלפים ורבבות כקש יבש יתמוללו, ידרוך הדורך חציו, יקבץ המלך את כל חילו וחיל כל העמים יחד ועליכם לא יצלחו, כי חסד אלהים עליכם יופיע וברכת אבינו הקדוש תעטר עליכם כצנה. לא לכם אדבר להעיר רוחכם להפיח בקרבכם עז וגבורה, כי אין כמכם בכל הארץ ובכל הגוים לעז ותחבלה גם בלעדי אגיד. אבל רעה אחת נוראה תרחף נגד פנינו; רוח תועה תפיח בנו למפח נפשנו והוא ישיב צור חרבנו אחור ולא נשגה חיל; אם לכח אמיץ הנה בן פולין, אך נגד רוח שקר ילחם לשוא. אחי! הנה למדתם ארחות אחינו בני אמונתנו, אנשי גאולתנו בני העם מבחר העמים, בני עם צרפת, רוח מלא מהם בא גם אליכם להתעודד לפרוק על, לעשות מלחמות ולעלות אל עָל בזרוע רמה; כמהם על נדיבות תקומו ותתנו כבוד לאלהים ובחירו, הוא אבינו הקדוש; כמהם תשגבו ישע לסוכך על אמונתנו וארצנו מפני בנים לא אמון בם, אך זכרו זאת, אחי, והתאוששו! להצרפתים עם הזרוע והכח, החכמה והנדיבות, העשר והאמונה, להצרפתים האלה המשפט למשול בכל הארץ, לרדות בכל העמים ואף כי להיות מושלים ולא עבדי מושלים בארצם, ומי זה השח גאותם זה פעמים רבות? מי זה השיב אחור ימינם וינבל כבודם? מי זה שם לאַל כל דברי גבורתם וחין ערכם זה פעמים שלש? האם בגבורה או בחכמה ועצה ותחבלה? אך לא! הן ברכת אבינו הקדוש חופפה על ראשם ויד מי תעצר כח להלחם נגדה? הן עצת האמונה היתה להם לקו ומי יפירנה? אבל השטן עשה זאת! השטן רקד בינותם, ובראותו כי אזלת ידו מהשיב את לבם אחורנית מאחרי אמונתם, כי בנים נאמנים המה שריהם ואנשי צבאותיהם, אז נתן בפיהם רוח שקר, רוח גאה וגאון לדבר שלום אל כל בני האמונות וגם את היהודים המתעבים והנבזים המקללים בפי גואלנו, גם אותם קרבו כמו אחים וידברו להם שלום ומשפט, ועצת השטן הזאת היא הורידה לארץ כביר כחם, הושיבה אותם כפעם בפעם בשפל ותתנם למשסה! – הידד! האח! אמת ואמונה! – נשמע מפי רב בני האספה, והכהן הרים קולו עוד יותר – אחי! רוח שקר אמרתי לכם, רוח תועה שם דבריו בפי אחינו הצרפתים, כי אמנם אל תשימו אשם נפש אחיכם הנדיבים האלה בני האמונה הנאמנה פן מקרב לב ידברו שלום לכל העמים והאמונות, לא זאת; לא לבן צרפת, בן נאמן לאביו ברומא, לאהוב את בן אחת האמונות הכוזבות אשר השטן הולידן; לא בן צרפת ישכח מי הוא ומה חובתו להאב הקדוש ולאמונתו ויתן יד אחוה לבן לא אמון בו; לא כן אחי! אבל השטן שם הדברים האלה בפיהם, רק בפיהם ולא בלבם, ובכל עת ובכל זמן נכונים המה לשפוך דמם כמים בעד אמונתם, ואך למען נחול כבוד העמים, למען ישימו העמים האחרים מבטחם בהם נואלו אחדים משריהם לשאת על דגלם פתגם השטן: “חפש האמונות”. חפש האמונות! הוי פתגם שוא, הבל ורעות רוח! אם לאמונה עיניהם איך יתנו חפשה לאחרים להתקלס בה? אך חפש אחד יש בתבל והוא החפש לאהוב ולכבד את אלהים ואת הממלא מקומו בארץ, את אבינו הקדוש ובלעדו אין חפש, רק חרב, חרב נוקמת על כל הבועטים בהם. ובעבור זאת יען כי נואלו אחינו הצרפתים לשמוע בקול השטן ולדבר בדברו אף אם לבם בל עמם, על כן כשלו נפלו ועוד לא יוסיפו קום כל עוד אשר לא תשוב שם המלוכה לקדמותה, אשר המלך הראשון ואב לכל העם יהיה העבד הראשון לאלהים והבן המקשיב לאבינו הקדוש, כל עוד אשר לא ישרשו אחרי הפתגם השוא לבער אחריו עד אשר לא תשאר לו אף שארית בארץ, כל עוד אשר אף בן ממר להורתו לאמונה הקתולית יראה חיים בארץ ההיא כחפצו, לא תצלח למלוכה וכל גבורתה עמה נשתה; אך היום ההוא לא ירחק עוד; מיום ליום ירבו בעלי האמונה בארץ ההיא ואותות ומופתים יֵרָאוּ במקומות רבים ולשמעם ינהרו אלפים ורבבות, ויום הגאולה לאמונתנו ולהעם כלו לא ירחק. והנה זה קמתם עתה אתם ללכת בעקבותם לקרוא חרב לאלהים ולאבינו הקדוש ותואלו כמהם לשמוע בקול השטן ותתנו יד לפושעים, לזרע שקר, ותביאו בחברתכם בנים אחדים מהעם אשר זעם אלהינו ותצלחו? לא תצלחו! כל חכמתכם וכל גבורתכם יעלו בתהו. דם בחורי בני פולין אראה כנחל נובע יכסה שדה וככר, שוק ורחוב, דם גבורים ואצילים ילחכו כלבים וכל אלה על כי נתנו יד לפושעים, על כי שמעו בקול השטן לאמר לבוגד אח! ולזעום אלהים איש עצתי! הבדילו את המשפחה הרעה הזאת מקרבכם, בערו אחריה כאשר יבער הגלל עד תמו! צדיקים אל תתערבו עם פושעים פן יפקוד עליכם אל זועם את אפו ויהפוך חרבכם לקש וגבורת ידכם למרך לב! התאוששו אחי! חרב לאלהים ולאמונה וכל זעומיהם תחתה יכרעו יפלו ואנחנו נרים ראש! –

– חרב לאלהים ולאמונה! – קראו רב בני האספה בקול גדול. בעת אשר הכמר נשא מדברותיו נתן אדון הארץ אות, כי אחריו יחפוץ הוא להשיב דבר, וגם השר הזקן נתן אות וכמהם כן עוד אחדים, ואחרי אשר כלה את דברו חפץ אדון הארץ לקום, אך השר השני התנשא בחפזה ובטרם עוד פתח אדון הארץ את פיו מהר ויקרא בקול גדול: אדוני וגבירותי! כן דבר אבינו הכהן, חרב לאמונה נשא על ירכנו וחרפה היא לנו ללחום יחד את בני העם הנבזה וכלמה תכסה פנינו לנצח במלחמה על יד הנבזים. הן בן ראשי אצילי פולין הנני, בן מלכי קדם, ואני הקדשתי את חרבי לעמי ואמונתי, אבל לא את כבודי, את כבודי לא אתן להעם הנמאס כתולעת בעיני, אני אשר אבחור לתת את זרועי להשבר מקנה מתת אותה לאחד מהנבזים והנמאסים האלה. כלה נגרשם! – –

– ובעת אשר ידפוק על דלתות הנותנים כסף בנשך, אז לא יבוש מתת ידו להם, אבל עתה כבר חדלו מעשות זאת ועל כן יקצוף עליהם – אמר אדון הארץ אל אשת כלבי בקול דממה, אשר הגיע עד אזני המדבר – והוא התגעש וכמעט דבקה לשונו לחכו מקצף וישב על מקומו; אז התנשא שר הארץ ויעמוד רגעים אחדים ויתבונן בהאספה כאיש אשר ידע מראש כי יצליח בדרכו ובמנוחה ובכבדות החל דברתו:

– “שמעוני אחי! הנה אתן כבוד לאבינו הכהן, אבל לא תעצמות ועֹז לדבריו; כבוד אחלק לו ברבים על קנאו קנאת אמונתנו, כי לו המשפט, כהן הוא; אבל אהבת הארץ והעם אחרת תורנו. הן העת ההוללה ההיא, אשר בה השתגעו הנסיכים והשופטים ויתנו לבם כאלהים לשפוט על כל נעלם, העת ההיא כבר הלכה לה ולא תשוב. לא לאלהים נריב היום כי אם לעם, זה משפט כל הנלחמים עתה, ואת רוח עם ארץ צרפת אני אדע, וגם בלעדי ארץ צרפת הנה עתה כל הארצות תדענה משפט וחֹפש, והיהודים אשר אתנו ילחמו אחינו הם. הלא אז כאשר בדמם יקנו את משפטם הן לא עוד נבזים יהיו, ואלה אשר ימאנו לתת ידם אלינו המה כלה גרש יגרשו ולא תהיה להם תקומה בארץ; אבל אם ימצאו בקרבם נדיבי לב אשר רוח בם ויעמדו לימיננו בכח ידיהם או בכספיהם אז עלינו לקרבם כמו אחים” – –

– כספם נקבל באהבה וכֹח ידיהם למה לנו – קרא אחד מהאספה.

– “גם כח ידיהם יועיל לנו, ובעת מלחמה עלינו להוקיר אנוש מפז, כן יאמר כל איש היודע מלחמה, והאיש אשר לא כן ידבר הוא לא ידע ממשטרי ממלכה עד מה, לא אל אבינו הכהן דברי, כי הוא באמונתנו יחיה ועליו לשמור את משמרתה; אבל לנו, אשר עלינו לשמור על הארץ ועל העם, לנו אשר אחד ממנו יְבֻחַר למלך, לנו לדעת משפט הארץ ומה טוב לה, וחלילה לנו מעשות מעשינו כמשגעים אשר ינשכו באפם את אחיהם וקרוביהם האומרים להיטיב עמהם” – – השר לא כלה את דברו כי לא נתנוהו לכלות. כלם יחד נתנו קול שאון והמולה; זה קרא כי לא יחפוץ במלך כי אם ממשלת העם תהיה, והשני שם את האב ברומא למלך על ארץ פולין, והמדבר אחרי הכהן החזיק בהמלוכה למען בן מלכי קדם בארץ ורעהו נלחם עמו, כי לפי דבריו רק אבותיו היו מזרע הממלכה, והכהן הפקיד את הארץ בידי אלהים ועל ראשו נתן נזר מלוכה; וכה רבו כלם יחד בחזקה והשר עוד על עמדו יעמוד ויצפה לקץ כאשר תשוב הדממה לקדמותה וישוב לדברו, ופניו העידו בו כי צר לו מאד על אשר לא כלה מדברתו אשר הכין ליום הזה ושעות רבות נדדה שנה מעיניו עדי אמר לנפשו אל תיראי, ועתה בא שטף ההמון וישטפה בראשיתה, ועל כן שב וינסה פעמים אחדות להרים קולו, אך שומע לא היה לו; אז קרא בקצפו: האתם תעשו מלוכה, אתם אשר לא תדעו דַבֵּר ומשפט, הן כבית מרזח היה הבית הזה ולא כבית המשפט – –

– הוא יתן עלינו חרפה – קראו אחדים בקול – מורד הוא! –

– נשפטנו כמורד – קראו אחרים.

– מי יודע אם לא מרגל הוא שלוח מאת הממשלה? –

– לכן – קרא השר בחמה שפוכה – אחזיק במשפט ידי, ואם תמאנו ומריתם כשכורים או כפראים לא אלך עמכם ואצוה על עבדי כי יפנו מחר את הבית. – הדברים האלה נתנו חתית בלבם כרגע, כי זכרו כי הוא אדון הארץ ובכספו ינהלם עד הנה. והכמר התעורר אף הוא להשבית את השאון, ואחרי רגעים אחדים הצליח בידו והשר שב וידבר דבריו זמן כביר עד תמם, ויגמר אֹמר כי גם ליהודים זכות ומשפט אם אך יתנו ידם וכספם, ורֹב בני האספה הודו כי כסף היהודים טוב הוא מאד ואין לדחפם בשתי ידים. אז קם איש אחר מקרב העדה, אף הוא כהן הוא, וידבר כלה ונחרצה על היהודים וַיַרְאֶה לדעת כי כסף היהודים לעם הארץ הוא, כי אך בחמס ורמיה מצאו את כספם, ועל הדבר הזה אין לתת להם כל משפט וכל חפש, וצדקה וחסד יעשו עמם אם לא יזבחו את כלם פעם אחת; אבל את הכסף יקחו מהם בחזקה וימצאו חן בעיני אלהים, כי דם עם הארץ יכסה עליו. – דבריו מצאו חן כמעט בלב כלם ופניהם העידו כי נכספו נפשם מאד להביט כרגע על אוצרות הכסף אשר ליהודים, למען דעת אם לא בדם הארץ הוא נטבל, ויחל שנית ריב עד כי פתחה אשת כלבי את פיה ותתן לאדון הארץ צדק, ומה גם אחרי אשר באספה הראשונה בעיר שבורה כבר הוציאו משפט לתת גם ליהודים להלחם יחד את עם הארץ והמשפט הזה חזק וקים הוא ואין להשיבו. כל השומעים השתאו על חכמת האשה ואף הכמר עמהם, והוא כמו בוש על כי לא חשב זאת מראש קם ויאמר: אמנם כן; אבל אחרי אשר הפושע אשר אותו נביא במשפט יהודי הוא, לכן לא יכולתי לכלוא רוחי מזעום את זעומי אלהים; אבל על הפושע והבוגד הזה אשר גלה מצפוננו אדמה כי לא ימצא אף אחד אשר ידבר טובות עליו –

– מות יומת הבוגד, מות יומת היהודי! – קראו רבים פה אחד.

– אבל אתם תשובו ותקראו יחד בקול המולה ועוד טרם תדעו עד מה! – קרא אדון הארץ.

– הִכּוֹנוּ ושמעו – קרא הכהן – ואחר תשפטו. הנה ידעתם, כי שלשום באו צרים במקדשנו ויחפשו בכל בית מקלט הנזירות הקדושות ואחרי כן שמו חותם צר על הבית ורבות מהנה וגם מאחינו הובילו שבי, וכל אלה יען כי יהודי נבל אחד הכה אותנו בלשון בעיר המלוכה. היהודי הנבל הזה הוא אח ומודע ליהודי איש חמודות, אשר כאחד ממנו היה עד כה וידע את כל מצפוננו ויגלה לרעו הנבל, והנבל הזה גלה זאת בעיר המלוכה, למען יוציא לחפשי בת העם הארור הזה, אשר אמרה לעזוב את אבותיה ואמונתה, ובחזקת היד הוציאוה שִׁלוּמִים בעד הסוד אשר גלה. והשוד והשבר הזה בא עלינו לרגלי הבוגד איש חמודות, אשר לא הסתיר הסוד, ומי יודע מה יקרנו עוד לרגלו. הבו תמים, השמיעו משפט, אל תשאו פני איש –

– מות יומת, מות יומת הבוגד וכל היהודים עמו! –

– אבל שאו נא ואל תמהרו במשפטכם – ענה שר הארץ – איש־חמודות לא בוגד הוא ולא בגד בנו, ונהפוך הוא, לבבו שלם עמנו הרבה יתר מרבים מהנאספים פה. אמת הדבר, כי גלה את סודנו לרעו, אבל אנחנו נתנו לו רשיון לעשות כזאת למען תפוש נערי עמו בלבם ולקרבם לאגודתנו. וגם הצליח בידו לעשות כזאת כאשר תדעו כי כעשרה נערים יקחו חלק במלחמתנו וגם את רעו אמר למשוך בעבותות אהבה אלינו, ואם לא הצליח בידו האם בו העון אם התמם עמו ויבגוד בו. אבל איש חמודות ינקה מפשע, כי אף הוא התעורר על הבוגד וישבע להורידו בדם וחרפה שאולה על הנבלה אשר עשה. הוא נשבע ואף יקים את דברו; ומי יודע, אם לא כבר שמר מוצא שפתיו ולשון המלשין תלחך עתה עפר ארץ. כי איש אמיץ כח וטהר לב הוא ולא יכזב. על כן, אחי, זכרו זאת ואל תהיו נמהרים במשפטכם ואל תדיחו איש חרוץ כמהו מחברתנו –

– מות יומת, מות יומת! – קראו רבים בלי חשך.

– האין פה איש אשר יבין לשפוט מישרים? – קרא השר בקצף – כי תקראו בקול ולא תשמעו ולא תבינו ולא תשימו אל לב מה אתם עושים? –

– משפט מות נחרץ עליו – ענה הכמר – ומות יומת כבוגד; אך באחת יציל חייו אם יעזוב אמונתו והיתה לנו נפשו כפר הנפש אשר נדחתה מאמונתנו באשמתו. – לדבר הזה הריעו כל השומעים תרועה גדולה כמו דבר אלהים שמעה אזנם ואף השר לא ערב לבו לדבר עוד דבר ויחליטו המשפט כי עמיל איש־חמודות ימיר דתו או מות יומת, וברגע הזה נשמע קול קנה רובים ויחרדו כל היושבים ויקומו בבהלה מכסאותם ויתפרצו להחבא, ובעוד רגעים אחדים הובל איש אשר בגדיו נגאלו בדם על ידי שומרי הפתח אל הבית, ואחריהם איש בחור כארזים ויתיצב הכן בצד הדלת.

– עמיל! –התפרץ קול מקרב לב אחות השר ותצנח מעל הכסא ותתעלף, ויקם שאון נורא בבית.

ג. לֵב גִבּוֹרִים

גם איש אשר לבו לא הלך אחרי דברי הכמר בהללו את אחיו ובני עמו על אֹמץ רוחם וכח לבם, גם אחד מאלה הָרָעִים והמרעים אשר יקשיחו לבם עד לבלי תת לעם הזה תקומה ויאמרו כי בעון בצעו וגאותו שקר ורום עיניו על בלי מה ירד פלאים, כי אך לשונו ארוכה וידו קצרה מעשות נפלאות, גם אחד מֵהַמֻכִּים בסנורים אשר לא יראו כי רק בני צרפת המה העם אשר בחר בו ה' לכח, לחכמה ולתפארת, ועל כן לא יתבונן גם לחין ערך בני פולין אשר באשורם אחזה רגלם, גם איש שתום עינים ולב שמן כזה שב ברגע אחד, בלי כל ספק, ויכרע ברך לפני הדרת רום העם הזה וכחו וגבורתו אשר אין על עפר משלם, בראותו את המבוכה והחרדה אשר נפלו בבית לקול קנה רובה אחד אשר נשמע בחצר. חמדת הארץ, בחורי העם, לוחמי המלחמה ועושי המלוכה נועדו פה יחדו להסיר גבולות הארץ ולהרים יד בממלכת המושל אשר רבבות רבות אנשי קרב נושאי נשק תֻּכּוּ לרגליו, ומי זה לא יבין כי נפשות יקרי ערך כאלה לא יְסֻלָּאוּ בפז, ואיך לא יחילו בשמעם קול כלי־מות? הן, בלי כל ספק לא על נפשו דאג איש, כי אם לחיי רעהו היקרים מאד, לכל העם, ואיך ישב במנוחה בשמעו קול כלי אשר לפעמים ישיא מות על העומד לנגדו. וכה גברה פחדתם אשר פחדו איש למען רעהו, עד כי דחקו ודחפו איש את אחיו ואיש את אשה וילחמו בפתח הפתוח אל המערה הגדולה אשר בתחתית הרחוב והמובילה אל בית התפלה הגדול. כלם איש לעברו פנו ואין מביט אחריו לראות אולי מגורת שוא היא, לבד אדון הארץ; הוא עמד על מקומו ויבט סביבו בקצף וגם בשאט נפש כמעט, והכמר הגדול גם הוא נותר על מקומו, אף כי גם הוא לשונו לחכו דבקה, עד כי עיניו ראו את המהומה בדחוף איש את רעהו ויכשלו ויפלו יחד בצד הדלת, הכמר השני על אשת כלבי אשר התגלגלה מהמעלות, וסרח העודף אשר לשמלת גבירה אחרת נאחז בכף המנעול ותהי למכשול להגבור, אשר אבותיו מלכי קדם בארץ הזאת היו; עיניו ראו זאת ולא עצר כח לתת צו כי יעמדו על עמדם, אבל אלהי השמים הן לא יעזוב את חסידיו בעת צרה וגם להצדיק הזה שלח עזרתו מקדש, וישב לו את רוחו אחרי אשר עברו רגעים לא מעטים, ויתן קולו על הנחפזים, ולאחד אחד שבו וישבו על מקומם ויריבו חד את אחד על כי לא עמד לבו בעת מבוכה, ובן מלכי הקדם הרבה לשפוך עזוז אפו על מוגי הלב, אשר הביאו את המבוכה ולרגלה באה בלי ספק צרה גדולה להנשים העדינות, לולא חש הוא לעזרתן לתת להן ידים לבל תכשלנה בדרכן, ועל רעהו היושב לימינו חרה אפו על כי מאן להכיר את חין ערך גבורתו. הן מי זה לא יודה, כי כח לב מאד נעלה דרוש לאיש לזכור את הנשים כי עדינות הנה וכי עזרה דרושה להן בעת מבוכה כזאת? ולולא היתה הגברת אשר ברשת שמלתה נלכד גם היא אשה, כי אז בלי כל ספק יְעָדָהּ לקרב על כי ערב לבבה לאמר לו כי הוא היה לה אבן נגף, בעת אשר ככרוב הסוכך סכך עליה בשפמו הארוך. לא כמהו היה הכמר השני; הוא כאיש עובד אלהיו דבר בפיו את אשר היה בלבו, ויתן תודה בשפתיו לאל מושיעו, כי שלח לפניו את אשת כלבי אשר לא מוצקה היא כברזל עשות אשר ממנו נעשו השלבים, ועל כן לא נשברה אף אחת מעצמותיו. זמן רב לא שקטה עוד המהומה ואיש איש דבר ויוכח את רעהו, עד אשר החל שחוק קל לרחף על שפתי האחד ועל השני והשלישי, עד כי פני כל האספה כמעט נראו כשחוק קל, או כככב טהור הנראה במרומי שחקים אחרי עבור סופה. אז ראו כי בן־סוסי הוא האיש הנפצע ועל ידו יעמוד לא אחד משוטרי המלך, כי אם היהודי איש־חמודות אשר זה עתה שפטו משפטו למות. ויסבו כלם את הפצוע ויעתירו עליו שאלותיהם, אך הוא לא ענה דבר, רק נאנק מאד.

עמיל עמד על מקומו ויתבונן אף הוא בהאספה ומבוכתה, הכן עמד כאיש מכין גוו למלחמה. נחמד לעינים היה בעת ההיא בעמדו הכן, הרבה יתר מאז; קומתו כתמר, רגליו המכוסות בבתי רגלים אשר עד הירכים הגיעו נראו כרגלי גבור, ידו אחזה מקל ועיניו הביטו נכחן ויפיקו עז. אלישבע, אשר כרגע שב רוחה אליה בראותה כי לא הוא הנפצע כאשר דמתה בתחלה, התבוננה בו בעינים מפיצות אש אהבה, אך כלאה רוחה בחזקת היד, וגם אשת כלבי אשר המעמסה הוסרה מעליה פקחה עיניה ותתבונן בו מאד כמו לא הכירה אותו, או כמו שאלה את נפשה: האם בסנורים הֻכֵּיתִי עד הנה עד לבלי ראות את אור השמש בצהרים. פני שר הארץ העידו בו כי לא ישר בעיניו באו הנה ברגע הזה, ושפתיו ברור מללו לו בקול דממה: הן הזהרתיך לבל תבא בלילה הזה הנה, ומדוע לא עשית כדברי? – והוא אף הוא ענהו במנוחה ובקול דממה: יען כי אחשוב כי רגלי נתנו לי לא למען לברוח ולבקש מסתר, כי אם לנשאני אל מחוז חפצי – ובדברו בחנו עפעפיו את אלישבע ויוסף לעמוד על מקומו מבלי נוע.

– מה זה נפל פה? – שאל הכמר – מי נגע בך? הגד בן־סוסי? – בן־סוסי החריש וישכב כמת על הספסל אשר הניחוהו עליו.

מי זה שלח ידו באחד ממתי סודנו? – הוסיף הכמר לשאול את השומרים אשר הביאוהו.

– אני! – ענה עמיל בקול גדול.

– אתה! – קרא הכמר בקצף נורא ושאון קם שנית באספה – אתה שלחת ידך באחד מאנשי שלומנו, אתה אשר בגדת בנו ותגלה מצפוננו ותביא עלינו רעה, אתה נועזת לשלוח יד באחד בחורי פולין הנאמן בבריתו לנו. עמוד למשפט! –

– לא לעמוד במשפט באתי הנה, כי אם לשפוט, כי לא רשע אני, אבל ארשיע את הבוגדים אשר בהם תשימו מבטחכם; אני לא בוגד הנני והאיש אשר בשם הזה יכנני לו יאתה להקרא בשם הזה. חרפת מחרפי אל חיקם אשיב, כי אני עשיתי ברשיון האספה בשבורה, לא גליתי דבר בלתי אם אמרו לי לגלות, ואם איש סודי בגד בי הוא הבוגד ועלי להביאו אותו במשפט; אבל בפעם הזאת אקום כמזכיר עון לבוגדים אחרים, הנה האיש השוכב בזה הוא בוגד ובליעל, מרצח חרש, איש מרמה וְגַנָּב – –

– רק היהודים גנבים המה ולא עם הארץ – קרא קול אחד; אך עמיל לא שעה אליו ויוסף לדבר בקול חזק: אני מכרתי גויתי ונפשי לעבוד עבודת הארץ כאחד מבניה; אני לא אשקוט ולא אנוח לילה ויום, ולכל המקום אשר המות רובץ לפתחו שמה ישלחוני ושמה אלכה ברוח נכון, ואת אשר נטל עלי אעשה מבלי מגור ומבלי שאת פנים, וביום הזה נודע לי, כי הפצוע בגד בממשלתנו וישלח ידו באוצרה יחד את בוגד שני, אשר כלבי שמו – – – כרעם ברקים הרעימו דבריו באזני כל האספה, ויביטו כלם כה וכה לראות מה ישיב כלבי על תוכחתו, ועתה ראו כי הוא איננו בינותם, ופני אשתו כשלג הלבינו, שניה צללו ושפתיה נעו בלי חשך ועמיל כונן חצי מבטו אליה ויוסף: היום באתי אל בית מלאכת השטרות לבקש חשבון, וידעתי מראש כי אמצא צרור נקוב, כי כבר הֻגּד לי אשר זה המשתרע בזה ומרעהו מלאו כסף חורם בהשטרות הטובים אשר מצאו כֹּפר המזויפים, וכאשר חשבתי כן היה, כי שניהם יחד קמו בפני ויאמרו לגרשני מהבית, וגם כאשר הראיתי להם הפקודה הכתובה ביד ראש ממשלתנו לא שמעו בקולי ויאמרו להתגרות בי מלחמה; אך אנשי חיל כאלה אשר כל גבורתם היא לגנוב בנות מבתי הוריהם ולבגד בהן אחרי אשר נצלו את עדין, אנשי חיל כאלה בקשו להלחם אתי אך בדבר שפתים ולא בגבורת ימינם, ובראותם כי לא אֵחַת מפניהם, אז נסו להטות לבי בשוחד, וכאשר גם זאת לא עלתה בידם הפילו עלי בלהות, כי הנני הולך למות אם יערב לבי לבוא בלילה הזה אל האספה, כי משפטי יהיה למות. אבל אחרי אשר מפני כל אלה לא חַתִּי, לכן יזמו הגבורים האלה מזמה אחרת להצמיתני; המשתרע פה הסתתר בצד שער בית המקלט הזה, ובבאי אמר לירות עלי כדור מות במו אֹפל. אבל כמלאך מושיע קם לי עם מרעים, כיד נעלמה הֵסֵבָּה את ראשי אחורנית מבלי משים ואראה את המרצח חרש, ואך את קנה הרובים מידו במקלי אשר בידי, ובנפלו התפרץ הכדור ויפצענו. – תמהון ושממון אחזה את כל האספה, פני כל הנשים העידו בהן כי נכונות היו לסלוח לו לכל עונותיו וגם על חטאתו הגדולה אשר נולד על ברכי יהודים, והגברים הביטו בו בקנאה ויתלחשו רגעים אחדים.

– לדבר הזה עליך להביא עד כי כן הוא; אבל בתחלה עליך לעמוד כחוטא לפני השופטים אשר ישפטוך על עונך אשר בגדת בנו ותגל את סודנו –

– בתחלה עליך לשלוח רצים כי ימהרו להשיב את הנמלט, אולי יש עוד תקוה להציל את העֹשק מידו. הן תראה כי הוא ברח וימלט, ומי יודע אם תמצא עוד ידך אותו. אני הן לא אברח כאשר תראו כלכם ועוד תמצא ידכם לשפוט משפטי כהעולה על רוחכם; אבל הבוגד אשר יירא מחרב המשפט הוא לא ישוב אם לא תמהרו להשיבנו. – האֹמץ אשר הפיצו עיניו בדברו והדברים אשר הוציא מפיו בבטחה ובקול גדול לא כנשפט כי אם כשופט ומצוה לקחה כל לב, עד כי רבים בהאספה נתנו לדבריו צדק והכמר שם שנית פניו אל בן־סוסי וישאלנו, אך הוא לא ענה דבר. אז שם פניו אל אשת כלבי ויאמר: ומדוע תחרישי אַתּ? הן תשמעי מפיו כי ישים חטאת נוראה בראש אישך ומדוע לא תכזיביהו? –

האשה אף כי רוחה שב מעט אליה בדבר עמיל את דבריו, בכל זאת עוד נפעמה ונבוכה היתה ובכבדות פתחה פיה ותאמר: אני לא אכזיב את דבריו, יען כי לא אדע עד מה. היום בבקר ברגע בואו עזבתי את הבית ולא אדע מכל הנעשה שם –

תמהון ושממון נראו על פנים, בשמעם כי האשה לא התעוררה להכזיב מליו, רק תסיר האשמה מעליה. פני הכמר העידו כי הוא בא במבוכה ויחשוב מלים מה לשאל עוד ואדון העיר רזם בעיניו לעמיל; אך הוא כלא רואה עמד על מקומו ויבט סביבו. רגעים אחדים שררה דומיה, עד אשר התעורר בן מלכי הקדם וישם פניו אל האשה ויאמר: בי נא, אבל אם נאמנים דבריו הלא יקרך גם אותך עון כי הלא גם את היית תמיד עמו בעשותו מלאכתו – הדבר הזה כמו נפח חיים חדשים ועֹז וגבורה בלבה ותתרומם ממושבה ותקרא: אמנם כן הוא, אני הייתי תמיד עם אישי ואהיה עמו כל עוד בחיים חַיָתִי, וכל יודעינו יודעים כי באהבה עזה אאהוב את אישי וחייו יקרים לי מחיי, אבל עוד אחת היא אשר יקרה בעיני גם מחייו וגם מכבודו והיא אהבת ארץ מולדתי – הידד! – קראו רבים פה אחד – למענה אקריב לא רק את נפשי כי אם גם הנפש היקרה לי מנפשי, ובשמעי עתה כי את פושעים הוא נמנה, אף כי נדכיתי מאד, אף כי ברצח בעצמותי שמעתי הדברים האלה, בכל זאת לא אעצר כח לדבר דבר נגדו עד אשר תצא כנֹגה צדקת אלוף נעורי, עד אשר יראו כלם כי טהר ידים ולב הוא ואז אקרא אני בגרון בלי חשך: נקם, נקם כבוד אישי וכבודי אני! אך בטרם אשר יצא משפטו אור, בעוד אשר אולי ימצא איש אשר יאמין בדברי מרשיעהו, אחריש, אשים ידי למו פי ואהיה למופת לכל אחיותי באהבתי לעמי; תלמדנה כלן לראות את כבודן מתפלש בעפר ולא תריבנה ותשאלנה כמוני היום: שופטים צדיקים, הוציאו משפט צדק והשיבו הכבוד לאשר נכון לו! – כברק יצא דבר האשה מפיה וכל שומעיה הגברים התרוממו ממקומם וימחאו כף בלי הפוגה.

– אבל מה לשופטים ולדבר שפתים? – קרא עמיל – מי יודע אם לא ברגע הזה כבר נמלטה הצפור מפח. הנה אתם שומעים ומריעים תרועה גדולה בעת אשר עליכם לעשות, שלחו רצים פן תאחרו המועד. – אם כי לא מהרו לשלוח את הרצים כדבר עמיל ועוד הרבה דברו והריעו ומחאו כף, אך בכל זאת שלחו לחפש בבית שמעיה אחרי כלבי, אבל השליחים מצאו את הבית פתוח ומלבד כלי הבית לא מצאו מאומה, ובשובם ובהשמיעם את דבר מלאכותם עת היתה לאשת כלבי להתעלף עד אשר עזבה האספה את הבית ויניחו את משפט איש־חמודות למשמרת ליום מחר.

ד. מִבְטַח עֹז

– אמנם לא אכחד, כי לא תודה רבה יהגה לבי להכותב או הכותבת את המכתב אשר הזהירני מפני מרצחים חרש בחצר בית המקלט ואשר על ידו נצלה ממות נפשי, כי לא אדע עוד מה טוב לי החיים או המות? – כה שפך עמיל שיחו לפני אלישבע בשבתם יחד בבית הקיץ לא רחוק מהעיר ששם תקעו אהלם היא ואחיה ולא סרו אל הארמון אשר שמעיה עוד גר בו.

– האם כבר רפו ידיך וכח לבך עזבך עד לבלי הוסיף הלחם עוד, כי כה נפל לבך ותהגה נכאים? אבל אני לאמיץ לב חשבתיך, או שגיתי? – ענתה אלישבע במנוד ראש.

– וְאַתְּ, האם תחזקנה ידיך או תאמצי כח לדבר אלי עוד, כי אמצא עֹז ותעצומות וידים במלחמה בעת אשר אראה כי עזרת חברתנו הבל, עצתנו קש נדף וכל כח גבורינו אך בפיהם. הנה המה עורכים מלחמה בשבתם בטח במערה ובשמעם קול רעם יחפזון ויברחו על נפשותם. ואלה יאסרו מלחמה? האם גם צבא המלך יאמין לכל דברי תהלתם הבל ויסֹגו אחור, המה אות ומופת יבקשו ואם אין, ישימו עד מהרה מחסום לפי הדוברים עתק בגאוה וגֹדל לבב –

– אל תוסף דבר כדברים האלה באזני, כי כבוגד תדבר היום. איש אשר רוחו נאמנה את עמו לא כן ידבר, ואף אם יעלה רעיון כזה על לבו יכחידנו תחת לשונו לבל ירפה ידי רעיו. ואם אֹמץ לבך עזבך הפרד מעל אנשי שלומנו אשר למען עמם וארצם המה נלחמים כמרי נפש ובקש לך מסתר מפני אויב – ענתה אלישבע ברֹגז.

– אנא גברתי, למה תקצפי על קולי בטרם בחנת דברי. האמנם אותי תרשיעי כי אֹמץ לבי עזבני, בעת אשר לרגעים אראה אֹמץ רוחי ולא אזכירנו ולא אקרא בשם מעשי אשר אעשה יום יום, בעת אשר חברי יושבים ושופטים ונצים יחדו ובגבורת ימינם יתהללו וירימו צור חרבם על אלפי אויביהם, בעת אשר המה יושבים חדר בחדר, האמנם תהיה תפארתי בחברת רעים כאלה? או ירום לבבי ואמצא עֹז ותעצומות בהתבונני לתעלוליהם? הגידי דבר אמת כאשר בלבך, הן לא לפני השופטים הצדיקים נעמוד ברגע הזה כי נטל עלינו להתחפש וְדַבֵּר שקר, הגידי דבר אמת כאשר יאתה לשפתים טהורות ולב טהור כמוך, הגידי אל תכחדי, בטהר נפשך אשביעך לבל תתנצלי את עדיך מעליך, את עדיך אשר בו חננך הטבע, הלא הוא התֹם אשר יאיר פניך ויתן לך לוית חן, ובשם העדי היקר והנעלה הזה אשר אף אחת מני אלף בכל הנשים ואף אחת מני רבבה בנשי עמך לא נחנו בו, בשם העדי הזה אשביעך לבל תכחשי לנפשך. מערך אבן חן לא יגרע מאומה אם בהתגללו באשפה כסה דֹמן פניו ונשבת מטהרו, אבל אם נעיב תארו בזדון, אחרי אשר הוצאנו אותו מהאשפה אז נחטא מאד. לא אפקד עליך אפי על כי תסתירי גם אַתּ את פניך ועיניך הטהורות מהאמת ועל דל שפתיך יעלו דברים אשר כדמן ישחיתו תֹם פנים בשבתך בחברת האנשים והנשים, אשר אך בשקר ימצאו עטרת חן להן ובכזב ישימו מחסיהן; אבל עתה בשבתך לבדך, אַתְּ ותמתך וטהר לבך יחדו, אם תחפצי להעיב יפעתן בחזקת היד תחטאי מאד. לכן אתחנן לפניך, דברי דבר ברור: האמנם תשימי מבטחך בהאנשים הפוחזים האלה העושים פה מלוכה בסתר? האמנם תכזבי לנפשך ותאמרי, כי אנשים אשר אין בהם לא צדק ולא יֹשר, ועל כן גם הכֹּח והעֹז לא להם נתנו, הן רק במחסה הצדק ילין עֹז, והיֹשר יתן לאדם אמץ לב, בשם הצדק ילך איש בטח בין מערכות האויב, כי לא את לוחמיו תחזינה עיניו, כי אם לברק אור הרגש הנעלה אשר בעבורו ילחם ילך ולא יכשל ויפליא בכֹחו ואם יכשל גם אז לא יפול כי אם ירום ונשא וגבה; אבל האנשים האלה אשר אך הות נפשם תתן להם משפטים ועול ורמיה המה מנהליהם בדרך, האנשים האלה לא יעמדו ביום קרב. ראי והתבונני מאד, מי המה אלה מחוקקינו ולוחמי מלחמתנו? בהם כהן מקנא לאמונה אשר דרכיו הנפתלים היו למלה; בהם דל גאה גנב ומכחש; בהם איש מרמה ובליעל אשר מקומו יכירנו בין שודדי לילה, בהם כל מרע וחנף, והמה יצליחו בדרכם? או אולי שנים שלשה אנשים הישרים בלבותם יעצרו כח לעמוד ביום זעם עת אשר בני שחת אלה המה עוזריהם? געל נפש יעירו בלבי המה ודרכיהם ודבריהם גם יחד. הה, לוא ידעתי אותם מראש, כי אז בחרתי מחנק נפשי מתת ידי להם, ובעבורם הבאתי על נפשי חטאה גדולה, שאחטא לאבי, ובגללם נשבעתי באפי להמית את רעי הישר באדם, אשר אך צדקה עשה בקומו להציל עשוק מידי עושקיו, אשר התעורר להשיב את הנדחה לאביה האומלל; הוא צדקה עשה, הוא הראה לדעת כי בלבו יֹשר ואֹמץ יחד נצמדו, כי שכח ברית רעים, למען הושיע לאובד בעניו, בהניפו ידו על חברת פועלי און האלה הגונבים נפשות מחיק הוריהן, הגוזלים גם מתים מבתי קברותיהם, על הזדונים האלה אשר חרפה וכלימה לאיש לגעת במו ביד, עליהם הניף ידו וישבר רגע את זרועם. לו הצדקה, ואת פני תכה בָּשְׁתִּי באכזריות, ואת האיש הישר והנאמן הזה אמרתי להוריד דומה יען כי צדקה עשה, יען כי התעורר על עדת חנפים! ומי יודע אם לא אני הסבותי בנפשו הטהורה, מי יודע אם לא בקחת אזנו דבר שבועתי ויקדם פני הרעה ועלי חמסו ירד, דמו יזעק אלי, כי אני הסבותי בנפשו! ועתה אַתְּ תשאליני מדוע נפלו פני, למה זה אהגה נכאים. את משפטי הוציאו אתמול למות כי בוגד אני! אני הנני הבוגד, והמה הצדיקים, האין זאת? אני גליתי סוד החברה ובן החברה הזאת ארב עלי לרצחני נפש מיראה פן אגלה תרמיתו, ולא אותו הביאו במשפט כי אם אותי, ולבבי ינוח וישקוט? ואני אַשְׁלֶה את נפשי בכזב לאמר כי נעשה ונצליח? אוי אוי לו לאיש אשר משך ידו את בוגדים כי לא יעמוד ביום צרה, ולבו יהדפנו עוד בטרם בֹאה! –

– בכל דבריך אלה השמעתני אך אחת, כי לבך יכך על אשר נתת יד לממשלתנו ולבך פונה היום מאחרינו, ועל כן תבקש חשבונות רבים, ואולי תאשימי גם אותי על כי הבאתיך בחברה הנבזה והנמאסה הזאת בעיניך. טוב איפו! למה זה תכביר מלים, בידך לפנות לך על ימין או על שמאל, הן בידך לבחר בדרכי רעך הצדיק, תעשה כמעשהו ואז ינוח גם לבך, ומי זה יעצר בעדך? –

היום תיסריני בשבט לשונך בלי חמלה ואני לא אדע מה עול פעלתי. הן זאת תדעי גם אַתְּ, כי לא אעזב את אחיך הישר באדם בעת צרה; על יד ימינו אלחם כל עוד רוח באפי, ולא אספוק אף רגע כי כמהו כן ימצאו עוד אנשים ישרים אשר אך אמת וצדק יבקשו; אבל בכל זאת לא בי האשם, אם כנפי תקותי לא תעלינה אבר כמאז, בראותי בעיני את פעלי מנהלינו אלה היושבים ראש, ואיך אוכל לקות כי נעשה ונצליח בראותי אך תהפוכות בכל דרכי חברתנו, ואם יבוא איש ויורם לעשות נכוחה אז יחד עליו יתמלאון וישימו לאַל מלתו, לבל תהיה לו אחרי כן הצדקה לאמר, כי הוא טוב יעץ. לוא ידעתי, או אף לו קויתי כי נצליח, כי אז לא דברתי דבר, כי אז לא ערב לבי אף להוציא מלה כזאת מפי, אבל עתה – –

– ומדוע לא תדבר כאלה גם באזני אחי, אולי יודך על טוב לבך על כי תחפוץ להלחם על יד ימינו ויאמר לך: חלילה לי מקחת מידך קרבן כזה; ואם לא בלבב שלם תחוש אהבה להארץ והעם, אם לא דמי לבך יתגעשו ויקראו מלחמה, הכבד ושב בביתך, כי לא למעני אבקש דמך כי אם למען ארץ מולדתי, ואם הארץ הזאת לא כארץ מולדתך היא בעיניך לא נוכל אף לא נאבה לתת אותך להלוך עמנו –

– הנה אראה, כי בפעם הזאת לא תביני או תמאני הבין את לבי. מה לעשות עוד ולא עשיתי, מה נטלו עלי ושבתי אחור מיראה או מרפיון ידים? ואם לך אמר לבי לגלות את הרשום על לוחו, האם תרשיעיני, האם תפקדי עלי עון על כי קצר כח הנני מִכַּזֵב לך ולדבר באזניך אחרת מאשר יהגה רוחי. אם יתנך לבך להוציא גם אַתְּ משפטך עלי לרעה בעבור זאת, אז אחריש ואגוע.

– אבל הן שאלתיך, למה זה תדבר רק באזני כאלה ולא גם באזני אחי? –

– יען כי אירא פן אביא מרך בלבו ותרפינה ידיו ובאזניך לא אירא מעשות זאת –

– רק בעבור זאת? שאלה אלישבע ותשפל עיניה מעט. –

– שמעי עדינה – קרא עמיל פתאֹם, ויתנשא ויעמוד הכן – שמעי עדינה את כל דברי, כי מר נפש הנני היום ולא אוכל לשום מעצר לרוחי, ואם לא לרצון יהיו לך דברי לא בי האשם. אַתְּ אלצתיני לדבר דבר אשר קברתיו עמוק עמוק במשכיות לבבי. רק לך ובאזנך. אדבר את אשר עם לבבי אשיחה, כי לפניך יגלו מערכי לבי אף אם אחפוץ לחבוש פניהם בטמון; לפניך יִפָּתַח פי אף אם אחפוץ מאד לשים לו מחסום. רוחי יסתער בחזקה ויפרץ לו דרך, למען יגיע עד אזניך ואולי גם עד לבך. אַתְּ היא אשר נתת לי לב אחר ורוח אחרת, שלו היה לבי, וַיָקֶר עשתנות שלוה כמעין טהור בראשיתו, ואַתְּ הפחת בו וירמו גליו ויסערו כהמות ימים. שוקט ובוטח הייתי כגמול בחיק אמו, וְאַתְּ לאיש עורך מערכה שמתיני, אשר לבו יהגה כלי קרב חצים ומות. לא עמי היה עם הארץ ולא ארצי הארץ אשר אשב בה, ופתאם היו לעמי וארצי, כי עמך וארצך הנם. בעד עמך, בעד ארצך אשפכה דמי לא רק במנוחת לב כי אם בתאות נפש, ברוח שוקקה כצחה צמא למים. באחת מעיניך תרוממיני ותתני עז וגבורה בידי להתנשא ולהרעם נפלאות על המון וצבא. לא אביט לאחור, לא אתבונן אל אשר אתי כי לברק עינך אלכה והוא אל מות אשר ממנו לחיים תוצאות יובילני. אַתְּ היא המחוללת רוח גבורה בקרבי ובלעדיך בול עץ הנני, וכל עוד אשר את תשיחיני, וכל עוד אשר שפתיך תבענה: קרב ומלחמה, אז גם קרבי קרב יהמיו, אז גם רוחי ונפשי תרועת מלחמה. אולם אם גם חוט חיתי אך ברוח שפתיך יטוה ויארך או באפס יד יכרת, אם גם מבט אחד מעיניך יוציאני אל הורג, אבל אשקטה ואביטה במנוחה אל אשר יקרני, אם אדע כי אַתְּ תשאי את שמי על שפתיך בכבוד, אם את תאמרי לי הגדלת לעשות בשובי כגבור מדרכי, או עין רוחי תראה דמעה בעפעפיך בכלות גבורתי יחד את פתיל חיתי. אבל להיות למשחק בידי מרעים, לפחד פן יוציאוני להרג כבוגד וְעַוָל, וגם אַתְּ תנשי את כל אשר עשיתי ואשר נכון הייתי לעשות אך למען אראה מאור פניך רגע, אז אומר לי יקר בעיני שבת בין קהל רפאים בעוד עת, בטרם נבלו שמי וישליכו על זכרוני שקוצים. הרעיון הזה יתן לי מגנת לב ורע פנים, ובכל זאת –

קול מליו נחבא מהדמעות אשר פרצו מעיניו, אבל גם לולא שמו הנה מעצור לרוח שפתיו, גם אז בלי כל ספק לא כלה את דברו, כי שתי אזרועות לבנות כשלג נחתו על צוארו וכמו יד נעלמה אחזה בו ותציגהו על ברכיו, וכף היד אשר נחתה על שכמו הֻגָשָׁה אל שפתיו הבוערות כגחלים.

ולא שקר היו מלי עמיל בדברו באש אהבתו, כי בעת דַּבְּרוֹ האמין אף הוא בדברו, כי נפשו תלהט גחלים מאש אהבתו להגבירה, אחרי כי זה ימים רבים דבר על לבו כי כן הוא. אמנם מהרגע הזה והלאה עוד לא נטל עליו לדבר ללבו כזאת, כי אמנם מהרגע ההוא אשר שפתיו נגעו בהיד השלוחה אליו החלה אש יוקדת ללהט את לבו ותצת את כל קרביו, עד כי לא ידע עוד מה עמדו. דמי הנעורים התגעשו בקרבו ויהיו כנחלי אש, ולא מצא מנוח לכף רגלו וירץ בחדר הנה והנה, כמו בקש מערכת צבא להתנפל עליה ולהכריעה תחתיו לעיני האשה אשר כל בה חיי רוחו. זמן כביר עבר בטרם מצאה אלישבע און לה להשקיט בדבריה לאט לאט המית רוחו, ולא אחת ולא שתים החלה לדבר אליו והוא כמו שכור מיין לא שמע דבריה וידבר ויענה בלי סדרים; אבל שמו עמיל אשר יצא מפי האהובה היה פתאֹם כמים קרים להשיב נפשו הבוערה. עמיל! דובבו שפתי אלישבע ורוח מלא מרצון וחן באו לו ויכריעוהו שנית על ברכיו, וכמקיץ מתרדמה התעורר אחרי כן וישב למולה ויבט בה מבלי הסב עין אף רגע.

– כמעט הפלת עלי פחדים, עמיל – קראה אלישבע ברוח חן – בסערת רוחך אשר כמו סופה וסערה סער בחזקה, עד כי אמרתי עוד מעט ותפיצני. אבל עתה אקוה כי לבך לא יהגה עוד נכאים –

– לבי יהגה אך את אשר יהגה לבך, כי לא לי הוא –

– לכן ארגיעה רוחך ואומר לך, כי אף אם נשבעת באפך להניף ידך על רעך בכל זאת אל יַכְּךָ לבך, כי אני קדמתי פני הרעה וידך תקצר מהשג עוד את רעך עד עולם, וכל רעה לא מצאתהו; הוא ישב עתה שלאנן ובטח ולא יירא לא מזעף אפך ולא מתגרת יד שונאים אחרים; אני עשיתי אלה לו למענך, כי ידעתי כי בעוד רגע תנחם מרעתך אשר חשבת –

– מלאך מושיעי את! אבל השמיעיני מה עשית? איך הצלת אותו? ואיכה יצא הקול כי טֻבַּע בנהר, אם, לפי דברך, הוא ישב בטח?

– זאת לא אוכל להשמיעך פן אחבל מעשי ידי; אבל היום אשר בו אגלה לך את הסוד הזה לא ירחק –

ואולי גם אַתְּ היית המלאך אשר הופיע אלי לפקוח עיני כי אל המות אכין מצעדי, אך מה אדבר אולי? בלי ספק אַתְּ היא הסוככת עלי מאויב ואורב, ובלעדיך מי יקום לי עם מרעים? מי ישים אלי לבו וחיי בעיני מי במה יחשבו? –

– בדבר הזה תשגה, ואם אמנם צר לי כי לא אנה המקרה לידי לחלץ נפשך, אבל חלילה לי מהתפאר במתת שקר, כי אמנם לאשה אחרת יקרו חייך, כי יד אשה כתבה את המכתב, זאת אראה ואאמין לדבריך כי לא תכיר את היד הכותבת –

– בחיי רוחי ונשמתי אשבע כי לא אדע עד מה – קרא עמיל ברגש.

– אאמין לדבריך, אף כי גלו את אזני כבר כי לבך נתון לעלמה, ומי יודע אם לא היא כרוב הסוכך עליך –

– מי דבר כזאת? – קרא עמיל בקול עֹז ויקפוץ ממקומו – תיבש אזרעי מקנה אם לא אשקיע בחבל את הלשון הרעה הזאת, לשון אפעה אשר שלחה בי חצי מרמה! אנא יהי נא זה חסדך עמדי להשמיעני כרגע שם הנבל המנבל את שמי בשקר! –

– גם זאת אשמיעך אבל לא עתה, כי עתה עוד עלינו לדבר דברים נחוצים מאד. דע לך כי אני אמאן כי תבוא בלילה למקום המשפט, הִוָתֵר פה ואנחנו נשמע איך יפול דבר ואז נודיעך –

– אבל הן נטל עלי לתת חשבון מעשי בדבר כלבי ובן־סוסי ולהשמיע את כל אשר אדע, כי אמש לא נתננוי לכלות דברי, ועוד זאת כי לבי יאמר לי כי גם אשת כלבי עמהם בעצה אחת, ומי יודע אם לא יצלח עוד בידנו להוציא בלעם מפיהם אם ישימו עליה משמר –

– ואני אומרת לך, כי תחדל מעשות זאת, כי שומע לא יהיה לך; להאשה הזאת אוהבים רבים אשר יקומו לעזרתה ואך לשוא תכרה שוחה לנפשך ותרבה מספר אויביך חנם. הן זאת לא נכחדה ממך, כי יד כהן הראש אתה בכל אשר תעשה והוא הלא ראש מחוקקינו בפלך הזה –

– זאת ידעתי כי גם בהעול והחמס אשר עשו להנערה המתה ולאביה האמלל יד שניהם היתה, ומי יודע כמה ישרים עוד יִגָזֵרוּ על ידם, אולם אחרי כל אלה עלי לעשות את אשר נטל עלי, והמה אם ישמעו או יחדלו –

– אך עליך לזכור כי לא כמזכיר עון הנך קרוא שמה כי אם כחוטא אשר עליו לשאת ענש –

– וגם בגלל הדבר הזה לא אוכל לְהִסָתֵר כגנב ובליעל –

– אבל אבקשך כי תעשה זאת למעני –

– ואם יחרצו משפטי למות, מי ימליץ עלי אם אינני במקום המשפט להוציא כנגה צדקי, אז הלא כרשע אהיה בעיני כל, ומי יצילני מרגשת פעלי און אשר קמו בי –

– אז אצילך אני – קראה אלישבע ברוח עז ופניה נהרו – אני לא אתנך לפול בידי מרעים; ואתה אמץ לבך, כי עוד נשגה חיל ועוד תעוז ידנו על צרינו, ואתה תשוב כגבור הודו ממלחמה הזאת ואז תוסד ותכונן ממלכה חדשה, ממלכה אשר בה לא יֻכַּר שוע לפני עבד ויהודי לפני אינו יהודי, ממלכה אשר לא אצילים ועבדים ולא יהודים ונוצרים יהיו בניה, כי אם אחים בני עם אחד וארץ אחת, ואז תהיה אתה הגבר הנעלה הגבור במלחמה, היושב בסוד היועצים, ואני הנערה אשר תשא אליך נפשה – דמעות התגלגלו מבין עפעפי הגבור במלחמה והיושב בסוד היועצים, עת הגאולה הנאמנה שמע מפי מלאך אלהים, ואיך לא ימלא לבו עליצות וגיל מאד נעלה? אבל האדם לא יעצר כח לרון בלי הפוגה את שרפי מעל, כי כרגע יראו לפניו גם ברב עליצות נפשו כל מקרה ופגע אשר בידם למרר את החיים ולהעיב שמש האֹשר. וגם עמיל נפל ברגע אחד מבלי משים מערבות אשרו ויקרא: ומה תהי אחריתנו אם תעז יד צרינו עלינו –

– לנו יהיה גם אז שלום – ענתה אלישבע במנוחה – כי אם כה יהי, גם אז אחדל מהיות גברת, אחרי כי כפושעים בממלכה נברח בלי ספק אל ארץ אחרת. – עתה מלאה סאת אשרו; באהבת אלישבע אשר לא כחדה עוד תחת לשונה בה מצא די עזרה ומשען להוסיף ללכת בדרכו, גם שלומים על הרעות אשר שלמו לו אנשי חברתו כפעם בפעם, וידור נדר בברכים כורעות וברוח כים סוער ובשפתים דולקות באזניה להוסיף להלחם כל עוד רוח באפו ולכלוא את רוחו לבל ירפה עוד ויעבור עליו מה. ויד אלישבע שלוחה אליו להקימו על רגליו, ופתאם לפתע נבהלו גם שניהם מפחד פתאם וכאבני שיש נותרו על מקומם וכמעט לא נותרה באפם נשמה. ברב סרעפם לא האזינו כי יד דפקה על הדלת ופתאם נפתחה, ועל הסף נראתה אשת כלבי אשר פניה החרידו כל עצמות אלישבע ואחריה בחדר השני נראתה תמונה אשר למראה היה עמיל כהלום רעם – היא תמונת אביו. אולם אם בהקיץ או בחלום או בדמיון כוזב ראה את התמונה הזאת זאת לא ידע, כי ברגע אשר נשא אליה עמיל את עיניו נעלמה, ואשת כלבי באה החדרה ותשתחוה בכבוד להגברת ותושט לה ידה באהבה עזה ואחרי כן הסבה פניה אל עמיל ותאמר בחן: סלח נא אדון, כי לא ראיתיך בצעדי על מפתן הבית. השלום?–

ה. נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ

רגעים אחדים נדברו שתי הנשים; אשת כלבי הרבתה להתפלא על פני אלישבע כי טובים המה היום מאד, ואלישבע הכירה בהמדברת בה כי גדלה צרת לבבה על אלוף נעוריה אשר עזב אותה פתאם, ומי יודע יד המקרה מה היא אשר נחתה בו ותגרשהו מבית משושו וכאלה רבות; ועמיל עודנו עומד נפעם, ופתאם התעורר כמו מתרדמה, ויאמר לעזוב את החדר, אך אשת כלבי קמה ממקומה ותגש אליו ותאמר בקול חנינה: אנא אדון אל תאטם אזנך משמוע בקולי; הנה באתי הנה לשאל בעצת הגבירה חכמת הלב איך לחלץ מצרה נפשי ואיך לדבר עמך, כי בידך עתה עתותי, והנה הקרה ה' גם אותך לפני בזה. אצבע אלהים הוא המכונן מצעדי רגלי איש, כי נפשי ירעה לי מאד מיראה, פן לא אמצאך היום בטרם ערב וְאֵחַר המועד; אבל אלהי השמים היודע את לבי לא נתנני למוג בצרתי; שמע נא אדון את דברי ותדע מה הובילני עד הנה. הנה לא אכחד כי אהבת עולם אֹהב את אלוף נעורי – ובדברה הסתירה לרגעים את פניה ועיניה במטפחתה וקולה היה לקול בוכים – סלח לאשה רפת כח ולב כי לא אעצור כח לדבר בשפה ברורה בעת אשר כל קרבי יהמיו. אמש התעוררתי בקצפי על הבוגד אשר ירים ידו או ימעול מעל בממשלתנו הרוממה, אשר למען עמה וארצה תאסור מלחמה על אויביה ובוזזיה, אמש קראתי גם אני משפט על איש אשר לבו יסיתנו אחרי החטאת למעול מעל, ובקצפי אמרתי כי אם גם באישי יהיה העון אז ישא ענש, ואני אתן ידי לראשונה לחתום משפטו למות, ולא ידעתי כי כח האהבה אשר תקנן בלב אשה גדול מכל אהבה, והיא תשביח כל קול, גם צדק וישר ומשפט לא לעתים רחוקות יחשך תארם מפני אורה וקול מליהם יחבא מפני נעים מדברותיה; אם היא תתן דברה, אז הוא דבר מלך שלטון ואין עצה וגבורה להפירנו, אך חקיה כרגע יֵעָשׂוּ והמה יפרו כל חק וכל נדר ושבועה. אֹהב את אישי אף כי אדע מעלו, ואך לך אגלה לבי, כי לא זה עתה נודע לי, כי אם כבר ידעתי זאת ואנסה לריב עמו ללא הועיל, ואשפוך דמעותי לשוא ונקטותי בפני על כַּסּוֹתִי על הבגד; כצפעונים מצצו מוסר כליותי ומכשול לבי דמי קרבי ובכל זאת החרשתי – החרשתי כי מלה לא היתה בלשוני, המלה אשר הולידה האהבה לעמי מתה על דל שפתי בטרם יצאה, עד כי גם להכהן היודע מצפוני כליותי ואשר מפני הדר גאונו אחיל ואירא מכסות דבר, גם מפניו הסתירו שפתי את העצור בלבי. רגע סער לבי ותפתחנה שפתי ועד ארגיעה סֻגְרוּ כמו בחתם צר עד לבלי הִפָּתֵחַ עוד. הה! כמה פעמים התחננתי לפני האלהים כי יקח ממני את המתנה היקרה מכל מתנות החיים, את מתנת הַדִבֵּר לבל אהי בעיני כבוגדה בכסותי חמס, וזאת היתה נחמתי, כי שפתי אחת לאחת דֻּבָּקוּ בפתחי פי לדבר בדבר אישי ואומר: אלהי עושי, שמע בקול תחנוני ויסגור שפתי לנצח. אבל מה אוסיף לדבר אליך, אדון, אם אהבת מעודך אז תדע את לבבי, ואם אין אז שוא כל אמרי פי, כי לא תבינם ולא תערכם ולא תדע דמות להם. אמנם כן ידעתי כי בעון בן־סוסי נמשך אישי, בחבלי חטאתו נתמך, ויתן ידו להפושע וְהָעַוָּל מרחם הזה, וישלח ידו בכסף הקדשים באֹצר הקדוש אשר לממלכת העם. ובתחלה הערימו סוד ולא ידעתי עד מה, וכאשר נודע לי אז כבר עבר המועד כי לא יכול עוד להשיב אחרי אשר מֵרֵעֵהוּ, הבליעל בלע ולא הפליט. ומני אז החלו ימי הרעה לי וגם לאישי, כי כפעם בפעם יסרו גם אותו כליותיו; אך פחד בן־סוסי נפל עליו פן יגלה סודו ועל כן נמשך אחריו כשה לטבח. ועתה הנני ברעתי, נפשי תריע באזני דברים נוראים מאֹד, דברים אשר יפרקו כל עצמותי וימצו לשד חיתי כתנינים, ורוח מבינתי יענני כי אמנם לא שקר מליה בקראה באזני בלי הפוגה: הנך אלמנה מאישך, אויה! – בדברה נפלה על הכסא ותסתר פניה ותבך זמן כביר. אחרי כן התאמצה שנית ותחל לדבר בכבדות: לא עליכן כל נשי תבל לחוש את אשר יחוש לבי כעת ולדבר את העולה על דל שפתי, אויה אויה לי כי באתי עד הנה! אבל צרותי עוד לא כלו, לא רק במדוה לב וכליון עינים יסרני יה, כי אם גם במגור ופחד; לבי יהגה אימה לרגעים ורב עצמותי תפחיד. בידך הנני, אדוני! עשה אתי כהעולה על לבך לשבט או לחסד. – עמיל שמע עד כה ודבריה לא נגעו אל לבו וכמעט גם לא שמעם כי עוד לא סרה מנגד עיניו התמונה; אבל הדברים האחרונים העירוהו וישאל כמעט למרות חפצו ובלא חמדה: ומה אוכל עשות למענך, הן ידי תקצר מהשיב לך את אישך –

– את אישי תקצר כל יד מהשיב אלי, זאת אדע נאמנה, אני אלך אליו והוא לא ישוב אלי –

– אולם אולי יענך דמיונך בפחד שוא – קראה אלישבע בחמלה.

– לוא ידעת את נפש אישי, כי כבודו היה יקר בעיניו הרבה יתר מחייו, ועתה כאשר היה לשמצה, כי האדון איש חמודות בא לבקש חשבון וַיֵאָלֵץ לריב עמו ולהסתיר ממנו את מפתחות האֹצר, והוא הלא ידע את עותתו ונגע לבבו ולא יאריך עוד ימים בחרפה ובוז על פני האדמה, זאת אדע נאמנה –

– אבל מה אעשה אני לך? – שאל עמיל שנית.

– הלא אמרתי, כי בידך חיי ועתותי, בהגה מפיך תשלחני בדרך אשר בו הלך אישי, כי אשתו אני ואדע ערך הכבוד מה הוא. ובידך לחלץ נפשי מהצרה הנוראה המרחפת מול פני ולטהר אותי לפני שופטי נפשי –

– לא אבינה למליך – ענה עמיל.

– לוא חפצת כי אז בינות, אבל עין בעין אראה כי הנני ברעתי, כי לא תחפוץ; לוא תאבה להיות מלאך מושיעי, כי אז תוכל להסיר כל רעה מנגד פני בהוציאך מפיך אך הגה אחד כי אני לא ידעתי בכל אלה ונצלתי –

– אבל איך אעשה שקר בנפשי להעיד כעד שקר? הן במו פיך הודית זה עתה כי כל אלה לא נסתרו מנגד עיניך ואיך תבקשי הדבר הזה ממני, כי אכזב לפני השופטים? –

– ובעבור זאת עליך לשמוע בקול בכיי; הן לא הסתרתי את הסוד כמוס בלבבי ממך; לפניך אשר אקוה כי מלאך מושיעי תהיה גליתי את כל לבבי, ובגלל הדבר הזה עליך לחוס עלי. הן בידי היה להסתיר דבר, אך לבי לא נתנני לעשות זאת, כי אתה שופטי בעיני ולך גליתי את לבי; אבל אתה היה שופט צדיק, איש יודע רחמים, מרבה לסלוח והעבר על פשעי –

– אולם הן לא שופט כי אם עֵד הנני, ועלי החובה להיות עֵד נאמן –

– ואולם עֵד נאמן תהיה אם לא תרשיעני ולא תתן חלקי בין הבוגדים –

– ומי זה לידי יתקע אם אצדק בעשותי זאת? –

– מי זה לידך יתקע תשאל? פי, אשר אין בו נפתל ועקש, לבי אשר לא ידע רמיה, פי המדבר אליך אשר גלה לך כעת נסתרות, אשר אולי טוב טוב היה לי כי תהיינה נסתרות עד עולם, ורק תמתי היא אלצתני לגלות כל מסתרי לבי להאיש, אשר לחסדו אצפה, פי זה יערבני כי לשוני לא תהגה רמיה. – עמיל החריש ולא ענה דבר, ואשת כלבי חכתה רגעים אחדים ואחרי כן שמה אל אלישבע פניה ותאמר: גבירה! הן אשה אַתְּ ותביני לב אשה כמך, הגידי את, אם לשוני תדבר עולה. האדון איש חמודות גבר הוא ולו יאתה להקשיח לבו, אם הוא יאמץ לבו תפארת היא לו, אֹמץ לבו יגיד לו ישרו וכחו, אבל אַתְּ דברי בעדי והיי נא לי לפה, כי לך יאמין יותר ממני –

– לוא על פי חפץ לבי בקש איש חמודות לצאת לפעלו, כי אז כבר הבטיח לך לעשות חפצך, ואם מאן עד הנה אות הוא כי בדרכי לבו יבחר, ומה אדבר אליו? – ענתה אלישבע.

– ובכל זאת אמרי מלה, בקשי בעדי, אולי לא הבין את אשר בלבך, וכאשר תשמיעי ניב שפתך כי זאת תבקשי, אז חפצך יֵעָשׂ –

– מי יודע אם לא אמרי פי כהגיון רוחי כאין יהיו בעיניו ואת אשר יכשר בעיניו יעשה –

– ענות לב תוסיף לוית חן לגבירה נכבדה כמך; אבל אני אחשוב למשפט, כי לא תדעי בנפשך כח שפתיך מה הוא. נַסִּי נא ותוכחי כמני, כי אולי כביר כח לשונך הרבה יתר מאשר פללת –

– לוא גם ידעתי כי כן הוא, אף כי אספוק מאד אם לא תתעי במשפטך, אבל לוא גם ידעתי כי כן הוא וכח אלהים בפי להפוך לבני אדם לב אחר ורוח אחרת, גם אז חלילה לי מעשות כדבר הזה להכביר אכפי על איש כי יעשה לא כמעלות רוחו; הן לוא חשב לו האדון בן־חמודות לצדקה לעשות כשאלתך, כי אז עשה זאת בלי כל ספק כרגע, ואם אין איך אֹמר לאיש: עשה דבר אשר כליותיך יסרוך מעשות זאת? –

– אם כן שוא כל עמלי? – קראה אשת כלבי בקול כנואשת מתקוה בשומה אל עמיל פניה.

– צר לי מאד, כי לא נוכחתי עוד –

– ותמאן להסתיר סודי? –

– אני אעשה את אשר עלי לעשות –

– סוד בעד סוד – אמרה אשת כלבי בקול דממה כמו לנפשה דברה ועיניה הבריקו ותקם על רגליה, ואלישבע שמעה ועצמותיה רחפו מעט אך הבליגה להסתיר זאת.

– בטרם אלך מזה – אמרה עוד בעמדה בצד הדלת – אנסה להשמיעך עוד, כי לא רק לנפשי תיטיב בעשותך כבקשתי, כי אם גם לנפשך, ודע כי תנחם מאד על כי לא נתת אֹזן לתחנוני, אך אז כבר תאחר את המועד –

– הדברים האלה לא כתחנונים המה, כי אם תַּפִּילִי עלי פחדים לְאַיְמֵנִי, אבל אני לא אשוב מפני כל –

– הוי איש אביר לב, אשר עיניו טחו מראות נכוחה! לוא עיני בשר היו לך, כי אז ראית בפני כי עליך החובה לשמוע בקולי. חייך בידי היו ומידי נתנו לך שנית. ולולא סוככתי עליך, כי אז כבר נאלמת דֹם עד עולם ולא נטל עלי להתרפס עתה לפניך בעד כבודי –

– חידות לי דבריך! – קרא עמיל משתומם – הן לא שמעתי כי דברת עלי טובות במקום המשפט, ואם גם עשית זאת בסתר, הן משפטי עוד לא אור יצא ולא עוד הוציאוני אל הורג כי תתפארי עלי לאמר חיי בידיך נתנו –

– הנה תאלצני ונטל עלי לדבר דבר באזנך למרות חפצי. דע כי חייך מידי נתנו לך, ולולא אני שהייתי בעוזרך, כי אז כבר נמנית את רפאים, והיתה נפשי לי לשלל תחת נפשך; אני חפצתי בכל לבי לכסות הדבר לבל תדע מי הזהירך מפני אורב חרש, אך יד הפגעים הכבידה אלי אכפי להשמיעך את אשר פעלתי למענך – אני היא הכותבת את המכתב. מאחרי הכותל שמעתי את בן־סוסי מדבר אל אישי אשר רב בו על כי הדיחו, והוא הרגיע רוחו באמרו כי היום יעביר את השטן מהארץ וישמיעהו כי בלילה יארב לך בצד השער, ויקח את קנה הרובים אשר לאישי ויצא, ואני מחמלתי עליך ומיראתי פן יִשָׁפֵךְ דם נקי מהרתי לגלות את אזנך. ועתה האף עתה תבקש לקחת את הנפש אשר הצילה נפשך? –

– אַתְּ היא הכותבת את המכתב! – קראו עמיל ואלישבע יחד בתמהון ובקול אשר הראה ברור הגיון לבם, כי לא האמינו בדבריה. –

– אני עשיתי זאת, כי מוסר כליותי יסרני מהוסיף חטא על פשע, כי אמרתי לנפשי, די לי די, כי לא עמדתי בפרץ בארח אישי לחברה את גנב, כי עוד ימשוך ידו את מרצח, ומדעתי כי אישי לא ישמע אלי לשוב מדרכו שמתי נפשי בכפי להצילך, ולוא נודע לאישי את אשר פעלתי, מי יודע מה היתה היום אחריתי? וגם עתה אחריתי מי יודע, אחרי כי בידי הרסתי ביתי. לולא הצלתי נפשך, כי אז לא ירא מפניך אישי פן תהיה עֵד ממהר בו להצמיתו ולא בקש מפלט בארץ צלמות, או אולי בארץ החיים, אבל מעל לגבול אשר לא אשוב ואראה פניו עד עולם, ועתה הנני ברעתי רק למען תחיה, ואם יתנך איפו לבך להביא עלי עוד רעה? אם תוכל עשו כזאת, אז אומר לנפשי דֹמי ורדי דומה, כי פה בארץ החיים אך נחשים צפעונים יגורו, אשר אם תתגרה בם ישלחו בך לשון אפעה ואם תחס עליהם ותשכיבם בחיקך יביאו רעלם בלבך מבלי משים. אולם פניך יעידו בך, כי לא על עדת הנחשים תמנה, ולשונך לא רעל תחלק באפה, כי על כן חסתי עליך ואציל חייך. אנא אל אבוש בך!–

– כמעט לא יתנני לבי האמין כי מידך בא לי המכתב, ואת אשר בלבבי לא אכחד כי ידעתי מאז כי לא אהבה יהגה לבך לכל בני אמונתי, ובמה נפליתי מיתר אחי בעיניך –

– על דברת המכתב אראך כרגע כי בידי כתבתיו, וגם על דברת בני עמך תשגה מאד ככל אדם אשר למראה עיניו ישפוט. אם אמנם לא אכחד כי אור אמונתי תהל עלי ראשי והיא משגבי ומעוזי, משושי ותקותי בחיים, אבל לא אשנא בלבי גם בני אמונתך, רק אנוד להם על כי יתעו כצאן אובדות בתבל ויבלו ימיהם לבהלה, ובמותם אין זכר להם בחיי ערבות שחקים, אשר רק המאמינים בהגואל יבאו בהם ויתענגו על זיו הדרו. אנוד להנתעים ואחס עליהם, ובכל לבי אתן להם יד לפקוח את עיניהם למען יפתחו לפניהם שערי השמים, אבל האם לשונא אבקש לחלק חלק כחלק באשרי? לוא שנאתים, כי אז הדפתים אחור, כי אז הסבותי לבם אחורנית גם בבאם אלי להתחנן כי אתן ידי למו לחלץ מצרת נצח נפשם, ועל זאת תפקוד עלי אפך? –

– הגם למרים האמללה פתחת שערי שמים למען תבא בם, ונחש ערום צוד יצודנה ויתן כבודה לכלמה ואחרי כן בגוד יבגוד בה בעת אשר פרי רשעו, בגדו ומעלו החל לְהִגָּמֵל… או אולי את בת שבע המתה במכאוב לב על כי בגדה בדרכי אבותיה ואשר דאגתה למרים הורידה אותה במכשול לב ומוסר כליות נורא מאד שאולה, כאשר יעידו דבריה אשר כתבה על ספר לזכרון, דברים קורעים לב איש ומוסכים רעל בלבנו בראותנו איך הָשְׁבְּרָה על שבר רעותה אשר בבגדה בה נטו מעגלותיה מני ארח, האף אותה אספת בחמלה אחרי מותה למצוא מנוחה תחת כנפי אמונתך, אשר זכרה היה כחמת תנינים ללבה. אבל לא עת היא לְהִוָּכֵחַ, תני אות כי אַתְּ מִלַּטְתְּ חיי ואז אף כי לבי יַכֵּנִי על הדבר לא אוכל לקום בפני ממלט חיי ממות –

– מוסר חרפתי אשמע מפיך ואלהי חסדי יחשב לי זאת לצדקה, כי אשמע כלמתי ואחריש; אבל ידוע תדע כי תחטא מאֹד ותשפוך בדבריך דם נקי חנם. האני רשעתי אם טובה חשב לבי על מרים ויבוא בוגד וישחית את פעלי הטוב? וגם בדבר בת שבע בשמים עדי, כי אך אמת דברה לשוני בחכי, כי כזאת שמעתי מפיה, אך אולי בְחֻמָהּ דברה כזאת, או אולי שבה ממחשבתה אשר חשבה בכל עת חלותה, וברגע האחרון פקח אלהי החסד את עיניה. אבל גם בזאת אַרְאֶךָּ צדקתי; הכון ותשמע מפי עוד סוד כמוס אשר בהשמיעי אותו לך הנני מסגיר נפשי בידך לשבט ולחסד; דע כי בת שבע נקברה בקבורות אבותיה ובלהה הזקנה נקברה בקבורת בית המקלט ושם בת שבע נקרא עליה, ואבי בת שבע יתן עדי, כי אמת בפי, וכל אלה עשיתי יען כי נודעו לי דברי ספר הזכרון אשר כתבה, ויראתי לנפשי פן אאשם בהכבידי אכפי על אביה האמלל, יען אשר ימאן הנחם לתת את בתו להקבר באחוזת קברותינו ואני הסבותי בכל אלה, אני וזאת תפארתי כי לבי לא נתנני לעשות עול. האף אמנם תאמר כי אויבת הנני לעמך וצוררת לאמונתך? ואם אמנם לא אכחד גם זאת כי בעלות על לבי החפץ להציל נפשך אמרתי לנפשי: הנה הנפש הזאת אשר המות ירחף עתה מול פניה עוד תזכה ותטהר, עוד יבוא יום ואתנו תחלק נחלת שדי, ידעתי אדוני כי לא לעמך לבך; לנו, לנו אתה ולנו תהיה, ואלהי ישעי יאיר פניו אלי כי אני הצלתי הנפש הזאת לבל תרד דומה למגנת לב רבים היודעים ערכה! – הדברים האלה דברה ברגש ובחם נפש, עד כי רך לב אלישבע מאֹד, ותתן ידה לה ותחבקנה, ובעיניה נראו דמעות ועמיל עמד נפעם ויורד ראשו על חזהו ואף הוא נלוה אליהן ויקרא: בטחי אשה כבודה, כי לא אבגוד בדורשי שלומי, כבודך קדוש יהיה לי ואני אסוך עליו. בנפשי אשר הצלת נשבעתי! –

– ידעתי מראש, כי לב טהור ורוח נדיבה לך, ואם כי צר לי על כי הכבדת עלי אכפך לגלות לך את אשר בקשתי בכל לבי לכסות לבל אהיה בעיניך כמו באתי על שכרי בעד הטוב אשר עשיתי, אבל עתה אחרי אשר כבר יצא מפי לא אנחם עוד, ודי לי אם אתם שניכם הנפשות הטהורות תדעו את לבי, ואם גם יחד עלי יתמלאון מאות צוררים לא יפלו עוד פני, כי אדע כי גואלי כבודי חיים! – ובאגלי דמע בעפעפיה וכמו לא עצרה כֹח לדבר עוד מלב סרעפיה מהרה ותעזוב את החדר.

ו. חָכְמַת נָשִׁים

כל בני עיר שתיקא היהודים אבלו ויקוננו על ישעיה אשר נגזר בדמי ימיו, כי שבלת המים שטפתהו, או יד זדים נגעה בו ותשליכהו מצולה, כי כן העידה עליו שמלתו אשר נמצאה בבקר אחרי הלילה אשר נעלם מבית ראש הקהל; ושמחה נראתה על פני הפולנים, כי עשה אלהים שפטים בזעום נפשם, אשר קם כמטה זעם לפקוד עליהם עון ולהוציא את בלעם מפיהם. רבות נדברו בו גם היהודים גם הפולנים עם הארץ; בסתר אהלם ובבתי התפלה השמיעו היהודים חד לאחד, כי יד קנוא ונוקם נגעה בו על כי נשא ראש בעם הארץ, ויפחדו לרגעים פן גם עליהם יעבר זעם ויכינו גום ליום עברות, והפולנים ברחובות קריה התהללו כי לא ינקה כל עושה רעה להם, וכל אשר לא אתם ילך על צריהם יחשב ותהי אחריתו כאחרית ישעיה. וגם עד אזני שמעיה הגיעה השמועה ויתחלחל ויהי כגבר אין איל ויתחל, ותהי עת צרה ויגון לאשתו ולבתו, כי מלבד הרעה אשר מצאה אותם בזנות עמיל אחרי המורדים, וזאת נודעה כבר להם, עוד זאת כי גם ישעיה אהוב נפשם אשר היה להזקן והזקנה כבן ולצפורה כאח, גם הוא לֻקַּח מעליהם, לֻקַּח לבלי שוב עוד, ויתאבלו עליו מרה באין מנחם, כי זה שלשה ימים אשר עמיל לא ראה פניהם, ולא ידע כי נהפכה לאבל מנוחת בית הוריו, כי מעודם ועד היום הזה עוד לא ראו צרה כצרה אשר קראתם היום והנם נתונים למשסה ליגון לבם העז ממות. רק איש אשר בכל ימי חייו לא חסר לו כֹל ופתאֹם לפתע ההפך עליו הגלגל ויביא עליו הוה על הוה ופרץ על פני פרץ ויגזול ממנו כל מחמדי לבו ויהרוס כל מגדלי חזיונותיו ותקותיו פעם אחת, הוא יבין מכאֹב לב שמעיה בעת ההיא. האיש הזה אשר מעודו לא הלך לבו אחרי תענוגות החיים ומחמדיהם, אשר אב טהר לב כמלאך אלהים חנכהו על מבועי המדע והתורה ויתן בלבו אהבה רק למחמדי הרוח וחומדיהם, אשר אֵם ישרה וברת לב מופת לכל בנות גילה בצדקתה ותמתה שתלה על תלמי לבבו הרך אהבת חסד וצדקה, ומאז היה לאיש נפלה לו לחבל רעיה כמֹהו, אשר אך הגיון רוחו היה לה תורת חיים ושמחת לבבו חיי־נשמות, האיש הזה אשר לא פחד מעֹני, יען כי מאס בעֹשר, אשר לא דאג פן יהדפוהו משאתו כי נפשו בחלה בכל כבוד ומשרה, אשר בטח בלב שלם כי לחמו לא יחסר, יען כי ביד חרוצים וביֹשר עבד עבודתו, האיש הזה ראה פתאֹם לעת זקנתו, בעוד אשר שנות מספר מִנוּ לו, את כל אשרו ומחמדיו בתבל גזים והולכים מעיניו, כאֹהל נסעו ונגלו ממנו עמודי תקותו ויהי בעיניו כעומד בלב ים על שבר אניה אשר הגלים הזדונים פוצצוה לרסיסים אך צעדים אחדים לא רחוק מחוף המנוחה. מגורתו לבנו באה ונהיתה, ובנו אשר אִמֵּץ לו ואשר בו שם כל תקותו כי בידו יפקיד את האֹצר הנחמד הנשאר לו לפלטה, את בבת עינו מחמל נפשו, את בתו היחידה, ובנו זה אף הוא פנה לו עֹרף, בפנותו עֹרף לחיי התבל הזה. והיעצר עוד כח לראות חיים בעת אשר אך חשך ישופנו על כל מצעדי רגליו? ובכל זאת אִמֵּץ כֹחו ביום השני, ויצא לבקש את בנו הַנִּדָח אולי יש עוד תקוה, ובצאתו והנה חבלי שאֹל נכונו לו, כי מאחריו שמע קול כי בנו זה שלח ידו בישעיה על הפרו ברית אחים ויגלה סוד קושרי הקשר. ברגע שמעו את הדברים האלה דמה כי הרגע הזה הוא האחרון לצרותיו, כי כאשר חשכו עיניו כן לא תפקחנה עוד וכאשר מעדו קרסוליו לא ימצאו עוד און להם לקום, ואם גם צרותיו לא תכלינה, אבל הוא יֵחָלֵץ מהם עד ארגיעה, כן דמה ותהי להפך כי רגליו נשאוהו ברב עֹז מבתחלה ועיניו התבוננו ותחדורנה לראות עוד יותר, ואת אשר חשב עד הנה לחטאת מרי ולנבלה מאין כמֹה, אותה עשה הוא היום, הוא בא לבית הקיץ בשמעו כי בנו עצור שם, ובשמעו את קולו מדבר אל הגבירה עמד מאחרי הכֹתל לשמוע מה ידבר, וברגע אחד סר הפחד מלבו פן יטה בנו עקלקלותיו מאחרי עמו ודתו, הן דבר ברור שמע מפיו, כי מפי הגבירה לו תצא דת ורוחה לו אמונה, ובכל זאת עמד כמסמר נטוע על מקומו עד בֹא אשת כלבי; אז התעורר ויברח ולא הוסיף לחפש אחרי מעגלי בנו, כי ידע נאמנה מה עמדו.

ובעת ההיא הלך ישעיה בחדר בית מלונו בעיר לבנה אחת הנה ואחת הנה ושרעפיו יהמיו בקרבו כהמות ימים ומרגע לרגע ישים עיניו במכתב אשר בידו ויקרא: השקט לבי! אל תשמיע קולך, אל תפתני לעשות דבר אשר אולי ממנו תפתח הרעה לבית איש חסדי למורי ומרים ראשי – ויוסף להתהלך ולעמוד לדבר לנפשו עדי הרגיע רוחו לאט, וישב על מקומו וינח ראשו על ידו הנשענת על השלחן ושנה אחזה בעפעפיו.

הקורא הנבון ישכיל לדעת בלי כל ספק אשר אחרי כי זה עתה דבר ישעיה לנפשו ויתהלך בחדר הנה והנה כי לא ירד מצולות לפני שלשת ימים, כי לוא כזאת היתה כי אז בקש לו בלילה את בית התפלה בעיר שתיקא, או התהלך ברחובותיה להרגיז את החיים, ככל המתים אשר נקטפו בלא עת, ומה לו ולדרך עיר לבנה עשר לא ראה בחיים חיתו? אות הוא כי עוד בחיים חלקו ואך לשוא יתאבלו עליו אבלי עיר שתיקא, וחנם יריעו עליו אויביו תרועת שמחה. אמנם להם כמת נחשב וכן היה להם, כי הלך לבלי שוב עוד ולבלי הודיע כי עוד ימצא בארץ החיים. פיו אכף עליו להשבית זכרו מהעיר הזאת עד לבלי כתוב עד מה גם לשמעיה מורו. מי יודע אם שמר מוצא שפתיו לוא ידע את צרת לב הזקן וביתו; אבל הוא לא ידע ואף כי לבו הסיתו לרגעים לאחז בעט ולכתב לו אך שתים שלש מלים, בכל זאת הבליג על חפץ רוחו, ויצליח לכבות את אש החפץ הזה בלבו באמרו לנפשו כי למורו אשר כאלֹה הוא בעיניו נקל לו להקריב את חפץ לבו לקרבן.

בלילה ההוא כאשר כמעט למרות חפצו הובא ביתה ראש הקהל לנוח, כי גדולות חזו בו, איש עושה נפלאות לשבור זרֹע עריצים ברוח פיו, כי הוא דבר דבר בעיר המלוכה וישלחו שופטים לעשות משפטים את הזדונים, ראש הקהל אשר ידע מה רב הוא הכח הדרוש לאיש לעשות נפלאות כאלה, ובדעתו מה תרב הטובה לכל הקהל אם איש כזה בתוכם ישב, החליט עצה להביאהו ביתו ולאסור אותו אליו בחבלי האהבה כי בת היתה לו. והוא לא ידע כי רק התגרה מלחמה את הצפעונים ולא שדד רבצם, כי אך למראה עינים הרבו השופטים לחקור ולדרוש וּלְיַסֵּר ולבם לא נאמן את מלכם, כי גם המה בני פולין המה, בני העם הקושר קשר וידם תכון את הקושרים, ואך יצא השר האחד אשר שֻׁלַּח מעיר המלוכה מעיר שתיקא ישובו על דרכיהם הראשונים ויעשו נקמות בהמחריד רבצם; הוא לא ידע זאת כאשר גם מישעיה נכחד הדבר הזה וגם הוא אך לשוא בטח כי הכריע את אויבי היהודים פעם אחת ויאמר לשוב עוד ביום ההוא אל ארמון השר אל שמעיה לולא עצרהו ראש הקהל ואחדים מנכבדי העיר. ובלילה ההוא בא מלאך שלוח, ויביא מכתב לידו אשר החרידהו ויוציאהו מבית ראש הקהל, כאשר יזכור עוד הקורא.

על הגליון היו כתובים אך מלים מספר: הנה שמעיה מורך חולה נוטה למות מהר ולך שמה. הנה המרכבה מחכה עליך בפנת הרחוב. הוא מהר לצאת אחרי עבד השר אשר נודע לו בעת שבתו בארמון השר בלב מלא פחד וישב במרכבה, ומה נבהל בראותו כי במרכבה ישב איש אשר לא ראהו בתחלה ויחפוץ לקפוץ מהעגלה, אך האיש אחז בידו ויאמר בקול דממה: אל תירא כי גם אני אלך עמך אל שמעיה. זמן רב נסעו יחד במרכבה ויבא מגור בלבו בראותו כי עוד לא באו אל הארמון אשר רק כמהלך שעה ברגל רחוק הוא מהעיר ויחפוץ לקרוא להרכב כי יעמוד, אך היושב אתו אחז בידו ויקרא בקול דממה: החרש כי בנפשך הוא, אל תוציא הגה מפיך פן יְבֻלַּע לשנינו – פחד ישעיה גדול מאד מאד עד כי רפו ידיו ולא עצר כח להוציא הגה מפיו וכל עצמותיו רעדו. המרכבה נשאה כגלגל לפני סופה, הרכב הניף שוטו מרגע לרגע, למען דפוק את הסוסים קלי המרוץ, ופחדו גבר עליו מרגע לרגע עד כי דמה כי הפחד ימיתנו עוד בלילה ההוא, וכאיש אובד עצות ישב ולא נועז אף לנוע יד או רגל. כשלש שעות עברו ותעמוד המרכבה.

האיר נר! – נתן היושב במרכבה צו להרכב והוא מהר ויעש כמצוה. הקול הזה היה כקול אשה או נער וישב רוח ישעיה אליו, גם כלמה כסתה פניו בראותו כי לא בן ענק, כי אם אשה או נער עצרה כח למשוך אותו בחזקת היד.

– תן הנר הנה ושב על מקומך ונהג בכבדות עד אשר אומר לך – הרכב עשה כפקודה. היושב נתן את הנר על יד ישעיה ויסר מעל פניו את שולי המעיל אשר בו התכסה ויאמר: התבונן בי, התכירני? – כרעם הלם ראש ישעיה בנשאו עיניו וכגבר עברו יין או כמקיץ מתרדמה איומה ומחזות החזיון עוד לא סרו מנגד עיניו, וידע כי התולים עמדו התבונן רגעים אחדים ואחרי כן קרא בקול שממון: אלישבע הגבירה! –

– הס! – נתנה צו – אל תקרא בשמי ואל תרים קולך, כי בעשותך זאת בן מות אתה. כבה את הנר והטה אזנך, ואשמיעך את אשר נגזר עליך. דע כי חטאת חטאת נוראה לרעך אשר בטח בך ויגלה לך סודו, ואתה בגדת בו ותביא שואה על אנשי בריתו וַיְחַיֵב את ראשו, ואף הוא התעורר על הבגד הזה וישבע לעשות בך שפטים להמיתך כבוגד, הוא נשבע ואף הקים את דברו לולא מהרתי להצילך –

– אבל במה – – החל ישעיה לדבר.

– החרש ושמע ועשה, ואל תשאל דבר. הנה ידעתי כי אם תותר בעיר אז תמצאך היום או מחר יד עמיל ויצמית חייך ועמך יוריד בחרפה ויגון שאולה שיבת אביו טהר הלב, גם חייו יהיו עליו למשא אחרי כן, אחרי אשר ישיב אל לבו כי שלח יד ברעו האהוב לו ואף כי לאביו ולאמו. ולך אוכל לגלות סוד אשר לא אגלה לאיש אחר בלעדך, כי יקרה בעיני נפש עמיל מאד, יקרה גם מנפשי ובעבורו עשיתי דבר אשר בהודעו אהיה לבוז, את כבודי וגם את נפשי שמתי בכפי למען הצילך ואציל את נפש הזקן ונפש עמיל גם הוא. וגם בלעדו ידוע תדע כי אורבים לך על כל דרכיך, ומבלי משים תפול בפח ולא תשוב לראות אור. ואם כי גם עלי החובה לזעום את זעום עמי אשר הביא עלינו רעה, אך למען אהוב נפש אבי עמיל לא אחשה, ועל כן חשתי הנה להוציאך מהעיר ואעבירך עד גבול ארצי, וכאשר תהיה בארץ אשר לא לנו היא וקצרה יד אנשי שלומנו מנגוע בך, אז פנה לך על ימין או על שמאל; ובלי ספק תשוב לעיר המלוכה למען קחת לקח בבית מדרש המדעים כאשר יעצך שמעיה וגם אחי. אי לזאת אשמיעך, כי בי תהיה עזרתך תמיד ובכל עת אשר יחסר לך דבר מה כתוב אלי ואני אשיבך מלים. אבל השמר לך ושמור נפשך פן תכתוב או תודיע דבר לשמעיה, כי אז תביא עליו ועל עמיל רעה אשר לא יוכלו המיש צוארם ממנה, אז תעלה בהם אף כל אנשי שלומנו ויעשו בהם שפטים כי יחשדום כי המה היו עליך סתרה למען הצילך מידם, בין בדבר! אם יעלה על לבך לשלוח דבריך במכתב או ביד איש אל הזקן, אז ידוע תדע כי הורדת שיבתו בדם שאולה, בידך אפקיד עתה עתותי הזקן ועמיל, ועתה קח את השמלה הזאת והתכסה בה – בדברה הסירה שמלת גבר אשר התכסתה בה היא – ואת המלתחה הזאת קח בידך ואת שמלתך הניח פה לבל יכירוך רודפיך, כי אירא מאד פן שלחו מלאכים לבקשך בכל הארץ; הנה תראה לא רחוק מזה בית מלון סור שמה. – ישעיה בקש לדבר דבר, אך היא צותה במפגיע לבל ישמיע קולו פן ישא הרוח את הקול, והוא שמע ועשה כל אשר צותהו כנער קטן העושה פקודת מורו, וכאשר ירד מהמרכבה הפך הרכב את ידו וכרגע נעלמה המרכבה ויסר אל בית המלון בלב מלא שממון ותמהון. אך לאט לאט שב רוחו אליו וישתומם עוד יותר על האהבה העזה לעמיל אשר מצאה מסלות בלב הגבירה עד להקריב את כבודה בעבורו, כי לוא נמצאה כי אז היתה למלה בפי כל, גם לבוגדת בעמה נתנוה.

זמן כביר ישב ויחשוב ויתפלא וישב ויתפלא על נדבת לב הגבירה, אשר כמעט לא האמין למראה עיניו כי בעלת לב טהור כזה תמצא בקרב עמה, השונא ישראל בכל לבו ונפשו. דמעות נראו בעפעפיו מרוב רגשות הכבוד אשר הגה לבו להגבירה, מרוב שמחתו, בראותו כי לא בחרמי אשה נצורת לב נלכד רעהו בן מטיבו מורו ואיש חסדו, ובחשבו כה פתח מבלי משים את המלתחה ומה השתומם שנית בראותו כי כאחות דאגה לו להכין לו הכל לדרך וגם כיס ובו שלש מאות כסף בשטרות וגליון קטן ועליו כתוב: כיסי פתוח לך תמיד, אם תבקש תמצאנו, אך בשמך אל תודע במכתב. ויוסף להשתומם על טהר רוחה וידר נדר לשמוע בקולה; אבל בבאו ביום השלישי ללבנה, אז עלה פתאם החפץ על לבו להודיע לשמעיה מכל אשר נעשה אתו, כי לבו לא נתנו לחריש ולבלי הודיע למורו מכל הנעשה אתו ומכל אשר ידע בדבר עמיל; אבל את דברי הגבירה זכר ויפחד וישב ידו, ויראת רודפיו תקפתהו גם בעיר ההיא כי כבר נודע בכל הפלך דבר מעשהו וימהר וישם לעיר המלוכה פניו. ושמלתו נמצאה על חוף הנהר ויצא הקול, מבלי אשר נודע לאיש מי הוציאהו, כי ישעיה טֻבַּע בנהר, ומליצי עמיל הגידו לו ישרו על כי עשה שפטים בזעום נפשם ויהי לו הדבר הזה לישועה גם ביום המשפט, כי בעבורו נשאו פניו ולא שפטו משפטו לרעה. אולם פן הביא הדבר הזה משפט מות לאביו הזקן האמלל, זאת לא זכר עמיל בלילה ההוא בצאתו מאת שופטיו במקום אשר גולל כל אשמה גם מעל ראש אשת כלבי, האשה הישרה אוהבת ישראל, אף כי תמונת אביו עוד לא סרה מעל פניו כאשר ראה אותה ביום, ואף כי לבו נהה אחריה ונפשו כלתה לראותה, בכל זאת לא נטו רגליו הביתה כמו ירא לנפשו מהבט עליה שנית. פחד אפף לבו מדי עלה עליו הרעיון לסור הביתה ואחרי כי אלישבע לא צותהו לעשות זאת, לכן חדל ולא שב לראות את פני הוריו לא ביום ההוא ולא למחרתו.

ז. צַעַר גִּדּוּל בָּנִים

אהבתו העזה לעמו ואמונתו היתה מוקש נפש הזקן; כמה וכמה גם בהיראים והחרדים לדבר ה' בעיר שתיקא נחמו נפשם ואולי גם ששו בלבם, לוא ראו בעיניהם את כל הכבוד הגדול אשר יעטרו את בנם, כי ישאו ראשו בין מרום עם הארץ והגבירה תשימנו לאדון לה; כמה וכמה זקנים מבני ישראל את דרכם עזבו באחרית ימיהם למען תת מעבר לבניהם לחיים חדשים וישימו האשמה על ראש רוח הזמן, ושמעיה האיש אשר כזעום אלהים נחשב בעיני כל אוהבי הדת ושומרי משמרת האמונה, הוא כצל הלך מעת אשר ראה את כל כבוד בנו. כבן תֹּפֶת אחז בערפו ולא נתנהו לשבת בביתו, הוא דחפהו דחֹף עדי הביאהו אל בית הקיץ ואל חדר אלישבע ומבעד הדלת ראה את בנו וישמע קולו וברגע ההוא מת לבו בקרבו. אולם לבו מת לכל יראה חיים ונחמה ותקוה, אבל עוד חי היה לחוש צרתו ופגעיו. בשובו בברכים כורעות הביתה נשא לא אחת ולא שתים למרום עיניו ושפתיו כמו מללו: אנא! קח נא, אלי, את נפשי כי טוב מותי מחיי – אך יד לא נשלחה אליו לקחת את נפשו, וַיָשָׁב הביתה וישב בחדרו משמים כמו אין לו עוד כל בחיים; כמעט שכח גם את הרעיה הנאמנה אשר זה שלשים שנה היא שומרת צלעו ביום טוב כמו בעת רעה, גם את בתו אחרית תקותו לא העלה על לבו, כי רק רעיון אחד מלא כל חדריו: בנו יעזוב את עמו ויבגוד באמונתו. שעות אחדות ישב כה על מקומו ועיניו לא שעו ממכתב רבי גבריאל, אשר אך עתה הבין תכליתו ומטרתו. בו חזה מחזה צרותיו ולבבו תמם הלך בדעתו כי כבר עבר המועד. עתה זכר פתאם דברי ישעיה אשר אמר בקראו את המכתב, כי גם הוא אמר אז “עבר המועד”; עתה הבין למליו ושבר לבו גדל עוד יותר בזכרו את בנו מקֹראו אשר יצר רוחו, ואם כי לבו לא נתנהו להאמין בדברי מרשיעי בנו, לבו נלחם בחזקה לבל יתן את בנו כמרצח הורג את אחיו, ולא האמין כי מידו נגזר, בכל זאת די היה לו, די והותר מכאוב לב על כי נגזר, ועמו גם שארית תקותו להפקיד את בתו בידי איש אמונים, ובצר לו ראה גם את בתו שטה אחרי דרכי אחיה וגם היא תכה בחרפה לחייו כמהו.

זמן כביר עמדה הזקנה ותתבונן באישה, ודמעות כשטף מים רבים זרמו על לחייה אשר צמקו מזֹקן ומדאגה, יד הזמן והפגעים נגעה בה מאד בימים האחרונים, ובעת אשר אך לב הזקן היה לה למשסה ופניו כמעט לא נפלו רק ענן יגון חפף עליהם, הנה פני הזקנה שֻׁנּוּ מאד כמו עשרים שנה עברו עליה בירח אחד. היא עמדה זמן כביר ולא ערב לבה להפריע מנוחת אישה ולא ידעה כי המנוחה הזאת אך למתים היא.

– הראית את עמיל? – שאלה בקול כחולה.

– ראיתי – ענה הזקן כמו מעפר שחה אמרתו מבלי הרים ראש או הניע עפעף.

– ומה אמר לך? הוא הצטדק? הסיר מעליו האשמה, האין זאת? הן לא נגאלו בדם ידיו, האין זאת, נקי הוא ומכזבים שמו עלילות לו, האין זאת? אמר נא והחיה את רוחי, האין זאת? –

– אני לא דברתי עמו דבר –

– אתה ראית אותו ולא דברת עמו! הלא אביו אתה, ואיך תכלא שפתיך בעת אשר תראה את בנך יחידך? את עמיל ראית ותהי כמחריש! אך אולי לא יכולת דבר עמו, לא יכולת, האין זאת? –

– לא יכולתי –

– והוא ראך? לא ראך, בלי כל ספק לא ראך, כי לוא ראך, כי אז רץ לקראתך ויחבק אותך, האין זאת? הן הוא אוהב אותך מאד, האין זאת? –

– הוא לא ראני –

– ומדוע לא נגשת אתה אליו? הן לא תקצף עליו, לא תוכל לקצוף עליו, האין זאת? – לדבר הזה נאלם הזקן דֹם ולא יכול לענות אותה. ברצח בעצמותיו ראה פניה ואת הצרות אשר חרשו עליהם תלמיהן; כחצים ירדו דבריה אל לבו בשנותה ובשלשה “האין זאת”, כמו בכל מאמצי כחה תבקש להוציא דבר מפיו אך כרוחה ותירא פן תשמע דבר מר, וזמן כביר לא מצא און לו לענות, והיא נלאתה כלכל זאת, ותגש אליו ותתן ידה על רקתו ותקרא בתחנונים: שמעיה, הן לא תאמר כי אשה לא טובה הייתי לך? הן תתן עדי לפני שופט רמים, כי רעיה נאמנה הייתי לך זה שלשים שנה, רק חפץ לבך היה משושי ולעשות רצונך היתה מטרת חיי בעיני, האין זאת? ולא אדע בנפשי כל אשמה לא לך ולא לאחד ממכירי ויודעי, גם ביראת אלהים נפשי חפצה, ולא מריתי דבר דתנו בזדון לב, ומדוע זה לא אשים באלהים כסלי, כי לא יביא עלי רעה ככלות כֹחי. למה זה יסור יסרני בזעם אפו? לא! הוא ירחמני ויאיר פניו אלי, בו אתמך ואקוה, האין זאת? – ופתאם חֻבְּאוּ מליה, כי הדמעות אשר פרצו בלי הפוגה כמעט שמו מחנק לנפשה. הזקן התבונן בה אשר כילדה דברה בלי משטר ולא כלתה את אשר החלה ולא יכלה הוציא כל רוחה, ולוא גם עת שמחה היתה לו, כי אז בלי כל ספק נהפכה כרגע לאבל בראותו כזאת, אבל עתה בעת אשר על לבו הכביד כבר סבל מכאוביו הרבה יתר מאשר יכול שאת, עתה הפיחו דבריה כמעט אֹמץ בלבו ויאמר: קוי רעותי, וגם אני אנסה לשים באלהים מבטחי –

– אבל הן תבקש לדבר את עמיל היום? האין זאת? –

– מי יודע אם אראה פניו? –

– הוא יבוא הביתה, בלי ספק יבוא, הן זה שלשה ימים לא היה פה ולא יוכל להתמהמה עוד, האין זאת? וכאשר יבוא תדבר עמו, האין זאת? –

– צדקת רעותי, הוא יבוא –

– ואם לא יבוא הלא תלך לבקשנו? האין זאת? – כמעט נפעם הזקן בשמעו את השאלה הזאת, ויזכר את אשר שמע היום ובכל זאת הבליג למען אמץ רוח הזקנה ויאמר: אלך לבקשנו ואדבר עמו ואלהים יהיה בעזרנו – ובטרם עוד כלה דברו התחלחל בשמעו קול איש, אשר פתח את הדלת וישאל לשמו.

– מכתב בידי אל האדון איש חמודות – אמר האיש ויושט את המכתב אל הזקן ומבלי דבר דבר הסב שכמו ויצא. כמו יראה ורעד בא בלב הזקן לפתוח את המכתב פן צפון בו החץ האחרון אשר יקפד חוט חיתו, אבל הזקנה קראה: הלא מכתב עמיל הוא! האין זאת? ומדוע לא תקראנו? – בידים רועדות פתח את המכתב ועיניו אורו מרגע לרגע בקראו בו כדברים האלה:

"אבי מחמד נפשי, יקירי ותפארתי!

"אל נא לחנף תתנני בשאתי על שפתי את שמך לתהלה ולתפארת בעת אשר אסתיר פני ממך, כי אמנם נעלית מאד בעיני ועל כל נכבדת, לא רק יען כי אבי אתה, כי אם יען כי אתה אתה, בנך אני ושפת חנף לא אדע, אך דרכי לבנו שונות, ואל נא תשת עלי חטאת אם ברותי לי דרך ואלך בו. ידעתי אבי את אהבתך העזה לעמך אך גם לי לא זרה היא, כי על תלמי לבבי שתלת אותה ותוציא ציץ את אשר לא פללתי, וגם אני למען עמי אעבוד עבודתי. אל נא תדאיב לבך חנם מיראה פן אבגוד בעמי ובאמונת אבותי, דע אבי והאמן לדברי בנך, כי לא בוגד הנני ובוגד לא אהיה, לכן אמרתי אגישה לפניך את כל דברי על הגליון, כי בשבתי לבדי אז שאתך לא תבעתני וידי תמצא להוציא כל הגיון רוחי; לא כן בעמדי לפניך, אז אנחה אחת אשר תתפרץ מלבך תסכסך חושי בי ותעתיק מפי מלים, ואחרי כי בדרכי אחזיק ולא אשוב ולא אדבר דבר ברור לכן תעלה מחשבה על לבך פן לא נאמנה רוחי עמך. תכלה רוחי מאפי וגבורתי מאזרועי אם אבגד בך ובעמך ובאמונתך, זאת אומר לך עתה כאשר ידי תביע מלים, כי לשוני קצרה מהביע זאת, ואחרי אשר כאלה השמעתיך אקוה כי ירוח לך ותביא את דברי במשפט, אבל לא ביראה ופחד.

"הנה אגלה לך את כל אשר עמדי; הלא תדע, כי אצילי עם הארץ קשרו קשר לפרוק עול הממלכה מעל צוארם ובין גבוריהם ומתי סודיהם הנני נמנה כיום גם אני, ולבבי ישמח בראותי כי מצאה ידי לתת כבוד לשם ישראל, כי אמונתי לא תהיה לי לפח ולמוקש לבל אעלה על גפי מרומי הכבוד, ותקותי תאמצני כי לא יארכו הימים ולכל בני עמי אשר בדרך בני האדם יבחרו יהיה אור; החפש יעלם עַל וישכחו את ענים וגלותם ולא יהיו עוד לדראון ושמצה. בלי ספק לקחה כבר גם אזנך דבר גבורות אנשי צבאותינו אשר יגברו יום יום על צריהם הרבים מהם על אחד מאה, ותקותנו לא תאחר לראות את כל הארץ מטֹהרה מכף אויב.

"מעת אשר החל הקשר, הנני נמנה את הקושרים, אך הסתרתי ממך הדבר פן אדאיב לבך, ומה גם אחרי שמעי משפט חרוץ מפיך, כי כל בני העם הזה בעיניך כפושעים וחטאים, ובעיני המה כאחי ורעי הנאמנים, אשר אתם אחיה ואתם אמותה, במלחמה ושלום יחד נתהלך ואין כל שטן ומפריד בינותינו, כי גם אמונותינו לא תהיינה לנו לפח ומוקש, אחרי כי לא על פי האמונות תוסד הממלכה ולא על פי מוריה יֻחָקוּ חקים, כי אם לכסא צדק ישב משפט, ואחריו כל ישרי לב יִמָּשֵׁכוּ באמת ובצדקה. ומה יכולתי איפו לדבר עוד אליך? להשיבך מדעתך לא הרהבתי עֹז בנפשי, כי גֹדל ערכך לא סר מנגד עיני אף רגע, ולאמר לנפשי דמי ואל תעיזי לחשוב מחשבות כהעולה על רוחך חשבתי לחטאת; לוא כזאת עשיתי חטאתי לא רק לנפשי כי אם גם לך, אבי מחמדי! הן מאז הוריתני לחשוב מחשבות לא כיתר בני עמנו אשר יטו ידם החזקה על עויליהם וינהלום בדבר שלטון אל אשר יהיה רוחם ללכת, לא באלה חלקך, כי בעת אשר כרית לי אֹזן לשמוע תורת ה' אשר בה חיי רוחך בעת ההיא פתחת לבי לחקור דבר, לבלי עצום עינים, ומאז ועד היום לא נסית הכבד עלי אכפך לעשות דבר אך כחפצך ולא רוחי. לכן לי אמר לבי: לך בדרך אשר התוה לך אביך תפארת לבני האדם, וכה עשיתי.

"אבל לא לעולם אוכל להסתיר דבר ממך, ומה גם עתה אחרי אשר בלי כל ספק כבר תדע ארחי ורבעי מפי אחרים אשר לא ידעו שרש דבר נמצא בי, עלי לתאר לפניך את הדבר כמו. שני חבלים משכוני אחרי הקשר; אהבת עמי אשר כמעט לא ידעתי מה רב כֹחה להטותני לחפצה ולתת לרוחי תעצומות ועֹז, אהבת עמי אשר נטעת בלבי והזרע אשר ישן במנוחה ימים רבים על תלמי לבבי החל פתאם לציץ ציץ אחר אשר סערה נגעה בו. כסער מתחולל נגעו בלבי גדופי לא־איש אשר חרף את עמי בקהל הנאספים בבית האדון, ואז אך החילותי לריב ריבו, אבל עוד מעט נפקחו עיני לראות כי לא בדבר שפתים נערוך מלחמה ונציל את כבודנו אשר היה למשסה, אך בפֹעל כפים נסיר חרפתנו ונגול מעלינו בשתנו, ונשים אותה על ראש מחרפינו, אך בפעל כפים, בהראותנו להם, כי לא רק למען הרבות נשך ולמוץ דם עם הארץ הננו פה, כי אם לעבוד ולעשות למען הארץ כבנים נאמנים; ואם אויבינו ימאנו תת לנו צדק בנדבת לבם, אז נטה עליהם ידינו ונכביד עליהם אכפנו ונקח ביד רמה את אשר יאמרו לגזול ממנו, אשר על כן היתה הקריאה אשר שמעתי קוראים בסתר לאגוד אגודה להתקומם בעד הארץ והעם היושב בה כדבר אלהים בעיני; עתה באה העת אשר נוכל לעשות גם לעמנו, כי רק במלחמה תמצא יד גבור לשלול שלל, בעת מנוחה יחבק גם גבור עריץ את ידיו, אבל בעת קרב אז יִוָדע אמיץ הכֹח לפני החלש וגם עשוק ורצוץ אם יאזר חיל ישוב אל אחזתו ונחלתו אשר גזלו ממנו. מהרתי ונתתי ידי ולבי ורוחי ונפשי להקוראים מלחמה אשר רק מהם תקוה נשקפה לעמנו, וכל אלה עשיתי רק יען כי לישראל אני וכל נפשי תתאוה לתת לו כבוד ושם, אבל חלילה לי מחטוא לך ומהסתר דבר כי עוד חבל שני משכני אל חברת הקושרים, החבל השני משך את לבי, יען כי איש אני, אחות השר לקחה לבי ונפשי, היא השפילה גאותה גאות האצילים מאז ותשא נפשה אלי, אל היהודי, ואני היהודי אשר בידי אין כל להקריב לה חשבתי לי לחובה להקריב לה נפשי ואעשה זאת בשמחה ובחפץ לב; אבל בדבר הזה לא ארבה לך דברים, אבי, כי יראתי פן לא תבין מערכי לב עול ימים ולא תשפוט רגשותי כמשפט, ואולי תקרא תאוה לאשר אני אהבה אומר, אהבה נעלה וברה, אהבה אשר תרומם את הנפש והרוח ותעשה בן חֹמר למלאך אלהים; רק באחת אומר לך כי לבותינו קשורים בקשר אשר לא ינתק לעולם, אבל הרגיע רוחך, כי הקשר הזה לא ינתק את בריתי את עמי ואמונתי, כי בממלכה אשר תִוָּסֵד ותכונן על ידינו לא האמונות תקשרנה ותפרדנה בין אחים, איש איש באמונתו יאחז ולא תהיה לו לפוקה.

"הנה פתחתי לך את לבי ואתה שפוט משפטי ודיני ורחמני כאב את בנו, כי מחר אבוא אליך לבקש ברכתך בטרם אצא למלחמה. פולין מחכה עלי! ואל תרעם פניך לי ברגע אשר אפרד ממך, לבל תרפה ידי, כי הנעשה אין עוד להשיב.

“אנא אבי, דבר נא על לב הורתי ואחותי ונחמן באמרי פיך לבל תבוא אליהן השמועה כשואת פתאם. אני בנך הנושק כפות ידיך באהבה אין קץ”

עמנואל.

­­­­­­______

המכתב הזה, אשר לוא עיני זר ראוהו כי אז לא מצאו בו דבר אשר בידו להרגיע רוח הזקן, היה לו להאב כפתח תקוה טובה; כאיש אשר שבלת שטפתהו וכל אשר לו עלה בתֹהו יתן תודה לאל מושיעו כי נפשו היתה לו לשלל, כן נשא הזקן את עיניו ודמעות תודה נראו בעפעפיו, כי עוד לא נכזבה תוחלתו מבנו, כי אף אם נטו אשוריו מני דרך, בכל זאת עוד תמים לבו עמו ועם עמו, וימצא נחומים לנפשו אשר בקשה מאד נחמה. הוא קרא את המכתב אך בעיניו ולא הוציא הגה מפיו מיראה פן ישמיע עוד דבר מר אשר יהיה כחץ רעל ללב הזקנה. אך בכלותו לקרוא שב ויקראנו שנית באזניה, אבל לה לא היה ככוס ישועות, נפשה מרה לה מאד בשמעה כי בנה יוצא לקראת נשק, ומי יודע אם לא בחרה היא בעת ההיא כי ימצא לו מסלות ללב הגבירה בדרך אחרת, בדרך אשר לא יארוב לו המות על דרכו. אבל לא כשניהם חשב רוח צפורה, אשר גם אותה קרא אביה, ויקרא באזניה דברי המכתב, היא הללה את אחיה ותאמר בפה מלא, כי אך תהלה יאתה לו על הדבר הזה, כי איש הוא ועל כל איש החובה לעשות ככל אשר בידו, למען הציב לו יד בארץ –

הזקן אף כי נסה לשמוע מפיה כפעם בפעם בימים האחרונים משפט חרוץ לא כילדה כי אם כאיש בא בשנים, בכל זאת השתומם מאֹד ויקרא כמעט במגנת לב: וגם אַתְּ תתני לאחיך תעצומות על כי יעזוב את הוריו לעת זקנתם וילך בדרך אשר אולי לא ישוב ממנו? – הנערה נאנחה ותאמר: ידעתי כי לא תנקני אם כה אדבר, אבל גם אני לא אוכל לחשוב אחרת מאשר יחשב לבי, ועל דעתי אמנם טוב יעשה, כי יצא כאדם לפעלו ולא יבלה ימיו להבל כאשר עשה עד הנה. הוא כמו נועד להיות איש חיל במלחמה ולא להיות איש למודים, ודרכו נמצאה לו כיום; לכן אדמה כי עליכם למצוא תנחומים, כי כאשר תקצר ידו מהיות אשה ולא גבר אף לו חפצתם זאת בכל לבבכם, כן אזלת ידו משנות רוחו, וכאשר ישעיה לא יהיה איש חיל במלחמה כן לא יהיה עמיל איש מסתתר באהלי הדעת.

– למה זה זכרת פתאם את ישעיה? – שאל הזקן בדאגה – הגם אַתְּ הקשבת דבר מה אודותו? –

– ככל אשר הֻגַּד לכם הֻגַּד גם לי – ענתה העלמה בבטחה – אבל אני לא אאמין בכל אלה. עמיל בנך הוא ולא ישפוך דם, עמיל יאהב אותך הרבה יתר מאשר יאהב כל בן את אביו, והוא לא ישלח יד באיש אשר נפשו יקרה לך מאד; עמיל איש לב הוא ולא יהפך פתאֹם לשנוא את אוהביו, ואני ידעתי נאמנה כי עמיל כבר יכבד ויאהב את ישעיה בלבו, ומי יודע מי הוציא את הקול? או אולי יחד הנם בעצה כי יסתתר, אבל לבי אומר לי כי ישעיה חי ועמיל נקי כפים הוא –

דברי הנערה הפיחו רוח חדש בלב האב ויחבקנה וישקנה על מצחה באהבה עזה, בקראו מקרב לב: אם אמנם גדול מאד צער גדול בנים, אבל השמחה אשר ישביעונו גדולה ממנו אלפי פעמים. היי איפו בתי למשגב להוריך לנחמם לעתות צרה –

– שמחתני אבי במאור פניך ויערב לבי לדבר עמך דבר, כאשר לא הרהבתי עֹז בנפשי זה כמה בראותי כי נדכה רוחך. ראה את אשר מצאתי זה ימים אחדים בחדרי, מגלה כתובה בידי בת־שבע האמללה, אוצרת הגיוני לבה לבקרים, ולבי יאמר לי כי עמיל שכח אותה. אני קראתי במגלה הזאת ורוחי לא יתן לי מנוחה עד אם נתתיה על ידך ואתה תקראה אולי תמצא בה חפץ – ובדברה נתנה הילדה מגלה כתובה בשפת פולין על יד הזקן והוא הושיב את אשתו ואת בתו לימינו ולשמאלו ויחל לקרוא בה כדברים האלה:

ח. הַנִּדַחַת

מה לצפור מזמר משכיל בקן עורבים? מי השליך ספיר באשפה ויעב תפארתו? היד יוצר שומר המבין מפעלו ויודע מספר מעשיו תעשה זאת? הזרוע חרש אמן יוצר פסל תפארתו בשחת תטבילנו ותזהם יצירה? או סופה תגיח באפס יד ותהרוס הבנוי ותמולל כקש נדף מדי עברה כל אשר יקראנה לרגלה? מי דעת זאת יורני? מי יפקח עיני להביט עמוק עמוק למסתרי ההוה והנעשה? או אם אין, מי ישקני סף שכחה וינשני את אשר ראה לבי דעת!

משען ומשענת אין לי בחיים, יתומה עזובה הנני, יתומה היא גויתי ורוחי. אמי, אמי! מדוע ילדתיני ומדוע עזבתיני לצרה? למה זה חרדת להביא דעת בלבי בעת אשר את פראים אשכנה? אולם האותך אריב, נפש אמללה, אשר לא זעמה את יוצרה שֶׁשָׂמָהּ למפגע לה?

אך חֹלי ומדוה לב היא הדעת ככל המחלות וככל הפגעים אשר ימררו חיינו, גם היא מאת השטן המביא כל פגע נתנה לבן אדם לענות בו נפשו, להקדיר שמש חייו בחלדו, לשימו למגור מסביב ושמצה לכל רואיו. מה אקח במחיר דעתי שהנחילה לי אמי, – אך כעס יגון ומכאובים; כיין שכרון היא אשר יכה בתמהון עד כי לא ידע השכור בשתותו, וצמאונו יגדל ברבותו לְשַׁבְּרוֹ, וירבה להצית אש יוקדה בהרבותו לכבותה, כן השותה מכוס הדעת אך טעם – ישתה, ואך שתה – ישכר, ואך שכר יתאוה לשבר צמאונו תמיד עדי יהיה לברות לְאִשָׁהּ, אשר תֻּקַד על לבו תמיד.

החטא חטא אבי, כי לא יבין דעת ומה אזעמנו? החטאת נפשו היא, כי לבו לא נקשר בעבותות נצח לאמי וישכחנה ויתקשר את האשה אשר ממנה לחמו ימצא? ומה יעשה האמלל הזה אם לא ימצא מינקת לו? הלוא גוע יגוע ברעב. או אולי יד שופט צדק המרחם על כל מעשיו עשתה זאת, כי לוא נתנה טעם לו להבין מה טוב, כי אז אולי בחר בזלעפות רעב אחרי אשר הצפור המזמר משכיל עזב את קנה, מִשֶׁבֶת יחד את עורב צורח.

מי יבינני, למה זה תתמרמר נפשי מדי שאתי על דל שפתי או על לוח אתי שם שופט ויוצר בורא ואלֹה? האם אכחש באלהי עולם? ואיך אזעמנו אם אכחש בו ואֹמר לא הוא, ואם אאמין בו איך לא יחרד לבי משאתו?

מה הוא אלֹה? והאמונה מה היא? מדוע חרדה אמי ללמדני קרוא בספרים וכתוב, מדוע עמלה בכל כחה להרבות דעתי ולפתוח לבי להגיון וחקר, ותשש על כל רעיון אשר הביאה בלבי כעל אוצר נחמד, כמו לוא ידעה כי בידי יהיה עת אִוָתֵר באין מציל ומושיע לקנות בהם פת לחם ובגד, ולא זכרה אף רגע את אמונת אבותי לשגב לבי בה, לבל אתעה בהותרי גלמודה ובודדה, לבל יוסיף גם הספק פצעים על פצעי הלב הנשבר? הלא המה אומרים, כי בשם אלהים ירוץ מאמין ונשגב, כי האמונה חומה על איש ביום עברה לבל יהי למשסות לשני הפגעים והצרה, ומדוע זה חָשַׂכְתְּ ממני מחוללתי את מקור החיים והמנוחה הזה? מדוע הסתרת מפני אור המשמח חיים, ותפקחי עיני לראות אך אור מכאיב עינים בהאירו עלי הרעות הנסתרות ותראינה, יציץ על הפגעים וכמו מלאכי זעם חוצץ יצאו מתהום התֹהו ורק עיני הרואה באור הזה, באור הדעת, תראינה אותם ותכלינה מדאבה ודאגה, ואת האור הנחמד המנחם המניח ביום צרה, המורה לכלכל איד ושבר, את האור היקר הזה, אור אלהים, אור האמונה, מדוע הסתרת מנגד עיני? האף אַתְּ לא ראיתיהו מעודך, אמללה, כי על כן תמם הלכת ביום אידך, או אולי ראית כי גם בו משחתו, כי גם הוא אך במחסה כזב יִסָּתֵר ויהֻלָּל אך בפי אלה אשר לא ידעוהו, ויודעיו יתכחשו לו ויאמרו: מי יתן ולא ראינוך? האם לא ידעת כי אל מקים נופלים ומחבש עצבת ישים בתבל משטרו? או ידעת ותכחשי בו? או אולי נחמה גם נפשך כנפשי ותקראי בהשתפך לבך אל אמך כקריאה אשר אני קוראה באזניך היום?

הנני קוראה באזני אמי! האם אך רעיון רוח מוליך רוח האדם שולל שם דברים כאלה בפי עטי, או דבר אמת מאד נעלה נמלט ממנו ולא ידע. הן זאת היא לנו, כי דבר אמת מאד נעלה נביע בשפתינו מבלי משים, ורק למען כַּזֵב נטל עלינו להרבות מחשבות. באזני אמי אקרא דברי, והיא תקשיב, אף כי נתקה מאהלי זה שנים, אף כי לא אדע המקום מקום־זבול־לה, אף כי רחוק רחוק גם מדעתי לאמר: שם המעון אִוְּתָה לשבת והיא תשמע קולי וחיה היא במותה? ואם יש מקשיבים ושומעים וחיים גם מבלעדי גרי אדמת עפר, האם אין יוצר שם אֹזן לרוח ולב, לנשמה בלי גויה? או פן חלצה נפשך ממך כאשר סֻגְּרוּ עיניך לנצח ותלכי ואינך, אקרא ולא תשמעי, כי אינך, אפס היית, לתֹהו שבת? אויה, אויה לי, יתומה עזובה! אך אני יתומה הנני! התחשוב אף אחת מהיתומות מחשבה רעה ומרה מדכאה רוח ומעכרת נפש כזאת? התעלה מזמה נוראה כזאת על לב אחת מאלה אשר אמותיהן לֻקְּחוּ ואפס כל זכר למו? ומי זה שם רוחי למפגע לי לגזול ממני אף זיק תקוה? מה ממך יהלוך רוחי אשר תְּעַוֶּה את נפשי לכל אַוַּת נפשך, אם תניח לי הנחמה הזאת כי עוד אמי מקשבת? האין די לך פגע כי גזלת את פיה ממני, כי תספח גם אתה על צרי זה לגזול גם את אזנה ממני? ואם מכות לבבי תחפוץ להרבות, ואם פצעי קרבי תאבה להרחיב, אנא תנני להאמין, כי אמי תקשיב ותשמע לכל דברי והאמונה הזאת תחיה רוחי ותציבנו הכן כמטרה לחץ זעמך, ואם אין, אם גם הנחמה הזאת תרחיק ממני, מי זה יערב לך כי לא אכרע אפול תחת סבל עניי ואסתר מנגד עיניך וחציך יעברו המטרה, לא עוד ללבי יסלו ארחות אידם?

גם זה שחוק המקרה הוא שישחוק בנו הנתעים כהחתול את העכבר, למען הרבות תאותו לטרוף טרף. אך זכרון אחד טוב נשאר לפלטה משניו, הוא זכרון אמי, וגם אותו יחפוץ להטביל בשחת באמרו אלי כל היום: מדוע חשכה אמך ממך תורת אמונה ודעת אלהים? או אולי אהבתי לתהפוכות אשר תקרע אף היא לבי באכזריות תעשה זאת? קשת ערף הנני, זאת מודעת לי, קשת ערף כפרא ביער, ומי יודע אם לא אשלח גם אני שני לנשוך כל הקרב אלי, ובכל זאת ירך לבבי מאד בשמעי קול בכי ותחנונים. הפתיות אשת שמריה נתנה קול בוכים בתחינותיה אשר קראה ביום השבת וקולה ירד לחדרי לבי ונכון הייתי לשבת אתה ולקרוא תחינותיה ולריד עמה בשיחי. ולמה זה הביטה בי בְעָבְרָה בגשתי אליה? האם צר לה פן יקל ממשא לבי בהשתפך נפשי רגעים אחדים? ולמה זה נגשתי, למה זה נכספה נפשי, כמה בשרי וכלה רוחי מאד ברגע ההוא לשפוך שיח ולהוריד דמע? אין זאת כי אם טובה התחנה והתפלה לדכאי רוח, ואולי כבר הייתי לאחרת, לוא הושיעה יד אוהב לי ללמדני לערוך תפלה.

שמע גליוני ובאזנך אריב היום את ריבי! הן אתה לא תטה משפטי ולא תניע אחרי ראש, אהובי ואוהבי האחד, שמע ואשיחה. היום הרבתה הרשעה למרר חיי ומדוע? האם נסיתי לפרוק עֻלהּ מעל צוארי? האם התקוטטתי בה? האם דברתי דבר באזני אבי לפקוח עיניו ולהראותו כי לא נאוה לגבר לשאת עול אשה אכזריה? הלא שמתי ידי למו פי ונאנקתי דם, ומדוע שבה התפלאה בי ותכס פני בחרפה ותחרף באכזריות שם אמי. הנבלה תחרף שם אמי – והארץ לא תרגז תחתיה! ואני גם אני כהארץ לא רגזתי. ואם זעם יצא כברק מעיני, אבל היכולתי לפלס לו נתיב דרך אצבעות ידי או דל שפתי? הן הוא היה עצור בקרבי; היא הפיחה בו ואני סלותי לו מסלה בדרך אשר בלי רעש ושאון יעבור בו והיא פקדה עלי אפה ותכני בשוט לשונה בלי חמלה. האמנם שפחתה אני מקנת כספה? האמנם יהי החלש נתון לאיש זרוע לעשות בו כטוב בעיניו? האמנם לה הצדקה לצות על עיני לבל תפוצנה ברק כאשר תצלח לשים מחסום למו פי ואסורים על ידי כי תעשינה כאשר תצוה? לא! לא אשקוט עוד, אחבל מזמה להציל נפשי, אקרא בחזקה! אקרא לאלהים והוא ישמע צעקת יתומה… אמי אמי! מדוע לא לִמַּדְתְּ לשוני להתאונן באזני אבי היתומים? אויה לי!…

מדוע ישנאוני, מדוע ירדפוני, מדוע יקומו גם המה בי כפגעי יומי ויחדשו כעשם עמדי? מה עשיתי להם או מה אעשה להם רעה? מה אעשה להם? האמנם תקצר ידי משלם רעה לחיק שונאי חנם? האמנם תולעת ולא איש הנני, כי כל עובר ידוש גבי ואני אתפלץ אתהפך במכאובי ומצמיתי לא ישים אלי לבו, אזעק מרה ואין שומע, אחרוק שן ורגל גאוה תוסיף לדכאני? האמנם שודדני המקרה שדוד בלי חמלה, עד לבלי השאיר בלבי מזמה וחפץ לנקום נקם? הוי תולעת! למה תרים ראשך? – הלמען ישפילוהו עד עפר? תולעת, תולעת! לך הבוז, לך להתפלש בעפר, אף לך לשאת משא רגל העובר על גבך עדי תפח נפשך ורוחך יאסף.

אין לי כל בחיי! אב לא היה לי, כי האמנם יהיה איש לא־גבר אב? ואמי לקח המות ומחמדי לב לא נתנו לי, גם רעים לא נמצאו לי, ואך אחת היא אשר אמרתי אמצא בה אהבה ואחוה וגם אותה ירחיקו ממני. גם אותך מרים אשר בעת אשכח את יומי אחשבך כאחות לי, גם אותך יגזלו ממני בחזקת היד, יאמרו להפריד בינינו, ולמה? האם אקח חלק באשרך? האם אגרע מחלקך בהוריך? האם בידי להמעיט אף מה מכל האשר הצפון לך? וכמו על כפירה יריעו עלי, כמו רעית זאב ערבות פרצה לגבולם לשאת שה מהעדר כן יחד עלי יתמלאו. האם טחו עיניהם מראות, כי אך תולעת באין ידים הנני? או אולי יראו יותר ממני כי לי זרוע עם גבורה ונפשי בל תדע מה?

סוררה הנני בעון אמי, בוגדה הנני, כי למדתי דעת ובינותי בספרים והמה שעשועי. הוי רָעִים! תנו לי שעשועי כל הַיְלָדוֹת כגילי, ואני אשליך לכם את שַׁעֲשׁוּעַי אלה כשבר נבל. אתם הסתירו פני ממני, בחיים אין לי כל, ומה אעשה אם גם מהספרים המתים אמשך ידי? האצא לשחק את ילדות קטנות ואתעפר בעפר? עין בעין אראה כי לצנינים הנני לשמריה ואשתו, כי כשטן המשחית לבתם היחידה הנני בעיניהם. הוי קנאה אש מתלקחת! אני אעשה חיל בלמודי ותקנא בי צביה לבתה. פתיות! תני לי אֵם, ואני אתן לך את מורי וספרי וכל חילי ואשבע לך גם לבלי הבט בספר, אֵם אשר הַדִּבֵּר החי מפיה יצא, אשר בחיקה אשפוך נפשי, אקרע לבי ותביט בו… הוי! מה רע המראה אשר תראה שם! אשריך אמי, כי קדמת לעזבני, מי יודע אם לא מַתְּ היום מרֹע לב לוא ראית את המחזה הנורא אשר לוח לבי לבמה לו נִתַּן.

מחזה איום ומרגיז לב; שם אש מתלקחת, שם נחלי דם ירתחו כסיר, שם תשרוק צרה לפגע ויחד שלובי יד תלכנה במחולות במקום אוו למשכן להם, שם סמל ודמות לפגעי בני אדם, היגון יקח לו עמדתו בַפִּנָה, ולמולו יעמוד רפיון ידים כפוף ראש, כעס באין ידים, נקמה חסרת כח, חפץ בלי תקוה, תאוה מתה בטרם נהיתה, מות בחיים ואי־תקוה לחיים במות, אלה המה המשחקים בבמה הזאת, ישחקו בתנועת גום המזרה זועה וקול לא ישמע, כי אין קול ואין פה ליתומה עזובה! היכולת עמוד, אמי, לוא ראית במחזה הזה, או אולי למחר קראת גם אלי והראיתני במחזה כמהו על לוח לבך לוא עוד חיית כמני?

מי נתן בדל עטי דברים כאלה? האם שאר רוח נִתַּן לי ורב כחי לברוא יצורי הדמיון, או אולי רוח מתעה פשט על לבתי הָאֲמֻלָה ויכהו בשגעון? האם לנערה בת שבע עשרה שנה, אמנם בת שבע עשרה שנה הנני, לא אכחד ממך גליוני מספר שנותי, אתה אלוף נעורי הנך, וגם תהיה לוא גם בתולה בלה אהיה, ומה חפץ לי להמעיט לפניך מדת ימי? האם לא יעזרני הזמן לקצרנה, כאשר התעורר לשנות פני ימי ולשים מסוה לילה עליהם? אכן לא לפי מספר שָׁנַי – רעיוני, כאשר לא לפי כחי – סֻבָּלִי, אכן בחירה הנני, בחירת הפגע וכל אשר בידו יקריב אשכר לבחירת לבו. ומה לך אבי לבקש בבית המדרש אלוף לי, אם הוא כבר נמצא לי ולו אני?

עתה אבין שרש דבר מדוע פזרה אשת אבי כסף רב למען תת חפצי להוסיף בלמודים, ועוד תוסיף בחסדה להביא דעת בלבי, ואדע את אשר לא תדענה כל בנות ישראל; מורים חדשים יבואו לרגעים לחדרי, מורים ממרום עם הארץ, והמה יקרבוני בתתי הכוס על ידם, גם ישפילו ערכם להעביר ידם על חלקת לחיי, דעת יביאו בלבי, דעת הרבה את אשר לא תדענה יתר בנות ישראל. מה נעים גורלי ואני אמרתי כי יתומה עזובה הנני, בעת אשר מרחמים רבים לי, מהללים ומשבחים ניבי וברק עיני, חן שפתותי וגם עלומי לצדקה יחשבו לי, ומי יודע אם לא גם מנשיקות פיהם כאם רחמניה ינשקוני, ומה לי עוד? וכל אלה מידך לי, אשת אבי, היראה את אלהים, האשה הצנועה תפארת ליודעיה. הנה אבין מזמתך בת תפת! שפחה דרושה לך, שפחה יפה ויודעת טוב טעם, שפחה אשר לא יבושו לקחת הכוס מידה אצילי הארץ, כי על כן פזרת כסף להביא דעת בלבי ושכל טוב בשפתי, פֵּאַרְתְּ את עולתך בכל פאר בטרם הקרבת אותה לאליל הזמה. הוי בת שטן! אל בור החלאה תהדפיני, תעוררי חרפה ממאורתה, למען כסות בה פני זעומת נפשך בקנאך קנאתך בה, אף אני אליך! ואני בירכתי בור ששם הדפתיני אֶתָּמֵךְ בכל כחי, וכח לי, זאת ידעתי, ולא אפול ותראי ועיניך תכלינה; תראי כי דלתות משכן החרפה פתחת לפני ותפארי חדריה בכל פאר למען הביא שממון בלבי ושכרון ברוחי ואחוג ואנוע כשכור, אבל אני חצי נקמתי בלבך אשלחה כי לא אשתה, לא אשתה ולא אשכר ולא אחוג ולא אנוע ולא אפול, ועל עברי פי פחת הכן אעמודה, ואת תראי לרגעים וחרקת שן, כי אטה ידי עליך ואראך מה כחי ותשתאי על אֹמץ רוחי, ותתני כבוד לטהר לבי על אפך ועל חמתך, ורשפי הקנאה יאכלו לבך בלי חמלה ואז גם הנֹחם יציק לך ומפני זעם אלהיך תגורי פן יפקוד עליך עונות על הדיחך נפש ותהיי למסוס נוסס עדי אובד. נעימה הנקמה!…

כשחוק לי היום את אשר כתבתי אתמול, לא נערה הנני כי אם גֹלם תפור מאלפי תהפוכות, אשר לא תֹאר אחד, לא מדה אחת ולא צבע אחד להנה, ובתהפוכותי אלה כן אתהפך והנני אחרת לרגעים; אור השמש קרן על החלק הלבן והנה טהורה אני וכרגע והנה חֹשך סתרי, כֻּלִי שחורה כי צדו השני יִרָאֶה. לא מלחמה מתלקחת בקרבי בין תאותי וְתֻמָּתִי ובעלות יד האחת כרוחה אהיה, רק אחרת הנני לרגעים, ברגע אחד הנני כה וברגע השני אהיה להפך; אך בעת היותי הנני את אשר הנני בלי כל מלחמה בקרב; אבל מתי הנני טובה ומתי רעה? ומתי המה כל בני האדם טובים או רעים? מי יטה ידו עליהם ויעמידם במשפט ויתן חק ולא יעבור: פה תְקַנֵּן הצדקה ושם תרבץ רשעה? – טהר לב, תֹּם, חלאה ובשת, אך מלים המה, מלים אין רוח. עשי כל מעלות רוחך והסתתרי מעין רואים ותמימה אַתְּ, הסתירי תמתך וטהר לבך והנך רשעה ופרוצה; אני אדע דרככם, תמימים וישרי לב! גם צביה אשת שמריה תמימה וישרה, ברה ויראת אלהים מאין כמֹה היא, ובעצתה הושיבתני אשת אבי בחדר הזה! שחוק המקרה הוא, שונאי בנפש אשר רוחם תלהט מאש החפץ להצמיתני, המה על פתח גן העדן יושיבוני, המפתחות לכל ענג וחמדות החיים בידי יתנו ויתמכו בימיני לעבור בדרך הזה, אשר בנות לאלפים לו כלתה נפשן לוא אך ידעו איפה ימצא, ואני אקצף וארגז, אכלא רוחי, אמרר נפשי ואסב עין מכל חמדה ותענוג, למען נקום נקם מאשת אבי אשר נתנה לי כל אלה! ומי יודע במה אתן נקמתי בה יותר, אם אשים מעצור לרוחי, אראה את החיים ותענוגיהם ואנזר מהם, או אשתה מכוס החיים לרויה, אשתה עדי אמלא נפשי בכל חמדה ותאוה, עד אשר אקוץ בהן וידעתי כי ראיתי חיים! האם לא ימתק היין לחיך שותהו, או לא ינעמו דברי האהבה לאזן וללב ולרוח?…

האם לא האמין כל איש לוא שמע דברי או קרא מעל הגליון את אשר כתבתי בבקר בקומי ממשכבי, כי עוד ביום הזה אציג כף רגלי על הדרך אשר לא אשוב עוד ממנו, כי עוד ביום הזה אגיח נחל יין לפי וים אהבה ללבי, כי אך אשים שמלותי עלי והיתה ראשית דרכי אל אֹצר היין ואל האציל הראשון אשר יבוא לחקור ממסך אשא שפתי. כמעט אבוש בדברי אלה; אבל אתה רעי האחד הן לא תגלה סוד, ומה זה היה בקומי ובראותי את האדון הבא, אז התעורר קצף נורא בלבי ומשטמה כאש יוקדת לאשת אבי אשר מכרה אותי ואת חֻפְּשִׁי לאדונים זרים אשר רגעי מנוחתי יגזלו בלי חמלה, וצויתי במפגיע עליו לבל יעיז פנים לדבר באזני נבלה והייתי כאחת הנזירות… חלילה חלילה! לוא כהגיוני לבי בבֹקר היו מעשי בערב כי אז כאחת הנזירות הייתי, אבל עתה כילדה טהרת לב אשר הנבלה לא שלחה אף אצבע למולה הייתי, וכה אהיה, כן יקום! איש לא יאהב אותי בלבו ואני לא אוהב איש, איש לא יתן לי חנינה ואף אני לא אחוס ולא ארחם את איש, ואם בחבלי עני יתמכו, אז אריע ארונן ואשיר שירה חדשה על הנופלים שדוד בחרמי, נקם אקח מכל אלה אשר לב להם, כי מדוע אין לב בתבל אשר יהגה אהבה או למצער רחמים לי, רחמים! כיתומה רעבה אפרוש כפי ואבקש רחמים, אך מעט רחמים, וגם לזאת אין שומע.

גם האחת אשר כאחות לי חשבתיה תנזר ממני; גם מרים תתחמק מפני ובאשר בקשתיה בביתה הסתתרה מפני, כמו לפני ילך קטב ובפתחי שפתי לחמי רשף יתמלטו מפי. זאת היא הגאוה הרשעה מולדת בית יראת אלהים המשגבת נבזים ותתן להם פאר תחת התמכרם לכזב, תעטרם חן תחת השפילם גום כתולעת לפני צורם כי על כן על בני אדם יתנשאו, ומי להם בארץ אם בשמים עיניהם תהלך ולשונם העורכת תפלה לשוכן מרום תהי לחץ רעל בנגעה בשוכני בתי חֹמר. אמה תלמדה לשאת עֹל עבודת הקדש מנעוריה, למען תמצא חן בעיני עבדי האלהים אשר באהליו יסתתרו ובתורתו יהגו ועל כל אדם ישליכו שקוצים וחרם. לכי אחותי בדרכי אמך, הסכן עמה ושלם בדרכיה, תבואתך טובה והיית עד מהרה לאיש. ה' עמך ויופיע על מהלכך, לא אשוב לשדד רבצך, יונה תמה ברה וטהורה!

עמודי בינתי יתפלצון, ארגז אשום ואשאף ואקרא, אך כקורא ממעמקים מבור כלא וחומה בצורה אשר אטרה עליו פיה ותבלע קולו לבל יגע באזן שומעת. כי מדוע ינזרו ממני? מה עשיתי? האם גבה לבי מעודי? אני אשר לתהלה הייתי בפי מורי אתדפקה כעניה על פתח רעותי אשר כפתיות נחשבה למולי, אתרפק על אהבתה והיא בחרפה תהדפני, ואם אמנם אחריש ואגוע, האמנם בחיי אשים קברי בכדי היין אשר סביב שתו עלי, ולא אשמע קול אדם בלעדי קול הסובאים? אנוד לשברך אבי, כי לא תדע דַּבֵּר וכי אנסה דבר אליך והיה מענך אך דמעות. אל לגבר דמעות, לא לאיש אנחה, הפֹעל לך נתן וְהַדִּבֵּר למנה ואתה אמלל לא נחנת באלה וגם לוא תבא צרה לרגלך, נפשי תכסף להוציא רוחי ואין אזן שומעת. הה, מי יתן לך אבי לב כמני ואותי שדד את המתנות האלה, כי אז שלוים היינו גם שנינו. אבל אם לא הנני את אשר אחפוץ, לכן לא אהיה את אשר הנני. אם כגבר נחנתי בכח לב ומזמה ודבר שפתים, לכן אף אני במתנותי אלה אשגיב ואיסר שוטני בכחי, אלכד גאים ברשתי והבאתי עליהם קללה תחת העטותם עלי בושה.

לבנו ישמיענו לפעמים דברים אשר לוא מפי אחר שמענום כי אז הכינו בחרפה לחייו; בוגדה וכוזבה! קרא לבי בשמי באזני בשכבי על משכבי, האמנם יצדק בקומו למשפט עמי? זה כירח ימים לא נסתה ידי לאחוז בעט, כי לבי היה מלא קצף ומזמת נקם ועתה כאשר עורר את ידי ורגלי ולשוני להוציא לפעל מזמה חִבֵּל, יקום בי כעד ממהר לאמר: בגד בגדת! האם טובה היא ממני? האני אוכל לשבת יחד את פריצים יום תמים ואשמורה בלילה והיא הבת אלהים היא כי תזהם נפשה בארחה לחברה עמי רגעים מספר? תנסה אף היא לראות ולשמוע כמֹני, ונראה למי הצדקה להרים ראש. הן בתמתה תתפאר ואמה תאריך לשון ותשא מרום עיניה בשאתה שם מרים בתה על שפתיה ואני טמאת השם הנני, מפלצת לכל מצניעה לכת; תִּבָּחֵן נא איפו ונראה האף במשפט יגבה לבה עלי, האמנם בצדק תרים ראש ותביט בי בגֹבה אף? אפה שפל מעט ולא עוד תגדיל עלי עקב ואך ימים מספר נסתה להצג כף רגלה על מפתן חדרי, ואני אשר זה כשנה תמימה אשכנה את לבאים עוד לי הצדקה לאמר: אני חומה! שמרי חומתך וגם אני אודך ואם אין אז תהיי לבשת, חרפות ירדפוך מנוחה ואני אגדיל עליך עקב ואראך מה רב גדלי ותביני כי לא תולעת אדם הנני.

האמנם משקרת וכוזבה הנני? ועל מה? יען כי אדבר דבר אשר לא־הוא? ומה הוא מפתח שפתי כל בני האדם? האם שפתי כלם תבענה אך את אשר כן הוא? האם לא ישאו דעם למרחוק ועל נעלם מהם ישאו מדברותם? האמנם עיני כל המוכיחים ראו את התפתה ביקוד אִשָׁהּ ואת הנפשות הנענות על רב פשעיהן מידי מלאכי זעם? או הנפתחו לפניהם שערי השמים ואור שבעת הימים הזורח על ראשי הנפשות הנקיות נגלה להם ולאורו הלכו ויספרו גדלו לשומעיהם? או מי בא בסוד אלהים כי השמיע מפיו חק ודת ויבטח שלומים לשומריהם וחצי שדי למפר יראה? או מי שם בַּטוּחוֹת לכל דברי אלפי הנואמים נאם בשם נפש ורוח וארחות יֹשר ומוסר ילמדונו? מי יטה עליהם קו לאמר, כי משפט הוא ואיש לא יפירנו? חזון לבם ידברו והגיון רוחם כמראה עינים להם, ואף אני הגיון רוחי אשמיע וניב שפתי חזון לבי. ואם בי העון, אם נפשי יודעת כי לא נכונה בשפתי והמה גם לנפשם יכזבו ויאמינו בשקרים אשר בדאו מלבם? אם לא תמצא ידי להתנשא הנה עלי להוריד את הגבֹהים מרום מצבם, אם הדיחו אותי לשפל בחזקת היד עלי לשים פחים בעקבי ההולכות בטח ואלי אורידן; רעיות אותה נפשי.

כמעט ירעה לי נפשי על השה התמה, בראותי כי עוד מעט וראשה יסוב כגלגל לפני רוח, שכורת התאוה אשר תרים ראשה בלבה לאט לאט ובאפס תכריעה תחתיה. הנה החלה לקצות בדרכי עמה, הנה שמעה חרפת עמה ומולדתה ותשפל עיניה כמו לעון תחשב לה זאת, כי על ברכי עם כבד עון כזה יצאה לאור באור החיים, כמעט נכמרו נחומי עליה בשמעי כי אחות קראה בשמי ולא מפה דובר שקר. אולם האשליך מפי טרף? האשיב אותה אל הוריה, למען ישובו ויתפלאו בי וירבו כעשם עמדי ויתהללו בשם ה' כי היה להם למשגב עז ויצל את בתם היונה התמה מצפרני הפרס? הן שונאי כזב אתם, ולמה זה אתן בפיכם דבר שקר להלל את אל מושיעכם על התשועה אשר לא מידו, כי אם מידי תבוא אליכם. רדי מרים אלי, רדי ואל תוסיפי לקום.

_______

אמרתי נגזרתי, אור לא לי יהל והחיים אך לדרך מלא חתחתים לי, אשר נטל עלי לבוא עד גבולו; לבי כתנור אשר כלה מוקדו ואפר יכסה פניו. ומה הוא הרוח אשר שב ויפח להבת שלהבת בבתי נפשי? אור שבעתים האיר לי באפלה והחיים החליפו פניהם כמו לבוש, רוח עברה ותטהר את כל. ואיפה הוא המקום הנסתר ממנו לרוח תוצאות? לא אדע נפשי. למה שבה פתאם חמדת החיים ללבי ולא אדע? חזיונות נעימים ימתיקו לי שנתי וערשי אֹצר אנחותי היה לי למקום שעשועים. האם החזיון אשר ראיתי את אשר המשחקים בבמה הראו לעינינו כח האהבה מה הוא נפח בי רוח חיים? הן אך חזיון הוא? הנערים והנערות שחקו לפנינו בעד בצע כסף, ובכל זאת חם לבבי בקרבי ודמי עורקי כגלי אש המו מדי נמשכו עיני אחרי האוהב המתרפק על דודתו, וכהד קול שמעתי בלבי לצלצל כל נשיקה אשר נשקו שפתותיהם. רגש לא ידעתי אפפני, וכמו עבר הרגש הזה מלבי לראשי וישב על עקבי בכל יצורי גוי עד אצבעות רגלי, ויטלטלני וימלא כל קרבי, וינענע אותי כל הלילה בערשי וישביעני עדן ולא סר מעלי ויהפך לי לב אחר; ובפעם הזאת נשקתי באהבה עזה, בכל לבבי ורוחי ונפשי, נשקתי את מרים ואבקש לנשקנה עוד, ועוד לא סר החזיון מנגד עיני ועוד ישביע את לבבי. האמנם גם לי ימצא ענג בתבל?

אמנם יצור מְרֻקָּם מאלפי תהפוכות הנני; הן לא אֹהב את עמי ולא נטל עלי לעשות זאת, מידיהם נגזרה אמי ועל ידם הנני גם אני עדי אובד, בגאותם הורוני עד עפר וביראתם למורא שמוני, ובכל זאת רבתי היום ריבו בלשון כחרב חדה, עד כי השתאו רגע לדברי כל הבאים לחקור ממסך. ומדוע זה ישאו חרפה על עמי אלה הנבלים אשר אך סבוא וכחש ודבר זמה כל תפארתם וחלקם בחיים? למה זה חרפו את שם הבחור הנחמד אשר בקהלם יחד כבודו ויאמרו כי חרפה היא להם להתרועע אתו, יען כי יהודי הוא. שקר בפיהם! הוא יתנשא עליהם וימאס בחברתם; זאת ראיתי, גם התפלאתי על כי איש כמהו יטה עקלקלותיו לארח לחברה את סובאי יין ועל כן יזעמוהו וישפכו בוז על עמו בעת אשר חלץ מהם; לכן רבתי אני את ריבו והוא לא ידע, כאשר לא ידע גם עמי כי למען כבודו נלחמתי בחזקה.

מה נעים מראהו ומה נמלצו אמרותיו, והיה כי יפתח שפתיו וחן אין קץ יפיץ סביבו. עיניהם תכלינה מקנאה בהביטם בו וירגנו בסתר ולמראהו יֻטָּלוּ כי משאתו יחילו. כמעט לא האמנתי כי בבני ישראל ימצאו ספירים כאלה. ספירים? ואמנם ספירים רבים לא ימצאו, ואם ימצאו והיה מספרם אחד אחוז לרבבה. ובבני העמים האם ירב מספרם? אבל בני העמים ינטלו וינשאו על כפים האחד הדגול מרבבה, חין ערכו יודע בהראותו על פני כֹל, ומעמנו בלי כל ספק נדח הוא, ושפלים אשר שמלותיהם יתעבום נבזים ונמאסים כניבם ירימו עליו ראש ויגדילו עליו עקב. נדח הוא בגדלו ומי יודע אם לא יחד עליו יתמלאו כמֹני? מי יודע אם לא אח הוא לי בצרה?…

אתמול לא יכולתי לדבר באזנך, אוהבי האחד עוד יותר ועצרתי במלים, כברק נגע פתאם בעיני וישופני. האמנם נִתַּן גם לי מאת המקרה אוהב וָרֵעַ? האמנם שחוק עשה ויט ידו על בחירו באנשים, כאשר בי בחר מאלפי נשים, לשימנו למטרה לו? אם כה עשית אברכך מקרה שבע ביום, אודה שמך על כל הרעות אשר הבאת עלי, אם אך רע כזה יבא לי לרגליהן עתה לא תועה הנני בישימון מחשבותי כמו בימים הראשונים בראותי פניו, עתה לא תקצר עוד לשוני משפוך רחשי לבי על הגליון, עתה אשמע הגיון רוחי ואבין לו. כי הוא פקח עיני, הוא אשר מפתחי פי לחיים תוצאות, הוא אשר בברק עיניו יאיר אף חשכת תפת, הוא אשר כח מאד נעלה יצא וימשוך אחריו לבי באפס יד, הוא, הוא חיי רוחי ובחיים האלה אתמך ואשא ראש ואתכונן תחת נפלי. מי לי עוד בארץ? מי לי עוד במרעים אשר על עקבי יתבוננו אם אותו מצאתי בחיים? אליו אך אליו, עיני נשואות ולקול מפיו יצא אזני קשורות בעבותות, ומה מני יהלוך אם סביבי אמים יהלכו, אם נחשים צפעונים יעטרוני, אם חתחתים יפרשו ליד מעגלי, אם אך בכנפיו אמצא און לי להחזיק; ארומם אנשא ואהיה כבת אלהים. ומדוע לא יקוה לבי? למה אפחד ואגוע? מי לי בבנות עמי אשר כאפס אהיה למולן? מי לי בעיר הזאת אשר אסוג אחור מפניה ביראה לאמר: לך יאתה האֹשר ואני ארפד בחשך יצועי? אתודע אליו וידע מי אני, יראה כי לא יכירני מקומי, כי לא אך לתת כוס יין לסובא נוצרתי, כי ידי צוררת עִוְדוּנִי ואז בכֹח ידו ירוממני. אקוה, אחפוץ לקות, אחזיק בתקוה ולא ארפנה עדי תביאני אל גבולי או עד אשר לפי שאול תהדפני; אחזיק בך תקוה ולא עד מהרה תמלטי מידי כהאמונה והבטחון, אלה הנה חלק ילדות חסרות דעת וְאַתְּ משגב עז לנערה יודעת דרכי החיים…

רוחו לא זרה לי זאת אראה עין בעין, אבל למה זה תדבק לשוני לחכי בפתחי פי לדבר אתו? הן דבר שפתים לא רחוק ממני ולעת מצוא אדרוך לשוני כקשת ומפניו אבהל, והפתיות תפתח פיה ותדבר אליו כמו יחד גדלו בבית אחד. לא רק הדעת טובה, כי אם גם הסכלות טובה בעתה; עבד נבזה ידבר אל המלך בלי כל פחד ויוציא כל רוחו בעת אשר איש שפתים וגדל המעלה יהיה כאלם לא יפתח פיו בעמדו לפני אדון האדונים. אדון האדונים הוא בעיני ואיך אפתח פה לפניו? אולם האם יבין כי מרב דעתי והכירי את ערכו מדבק לשוני מלקוחי, ומי זה לידי יתקע אם לא לחסרת טעם יתנני ותחכם בעיניו הפתיות ממני! זאת לא זאת, איש אשר חננו ה' בדעת וחן וטוב טעם כמֹהו הוא יבין לדעת ולבחור, הוא ידע מה דמות יערוך לספיר ולחרש את חרשי אדמה, וגם היא הן לא תבין ערכו ולא תשא אליו נפשה. זאת אדע נאמנה.

אבדון ומות! היא נתנה תודה כי תאהב אותו! זה ימים אחדים אתבונן בו והנה אך אליה עיניו נשואות ומפני יסתר ויאכל הספק כעש בלבבי וכצפעוני מצה דמי בלי הפוגה, ואהי לברות לכעשי והותי עוד בטרם ידעתי את פידי ועתה הנהו לפני, עתה אראה מראהו הנורא ואש הקנאה תלהטני מסביב. הוי פגעים! הלנצח תסלו רק עלי ארחות אידכם? מה עול מצא בי? האם נופלת אני בתאר פני, בניב שפתי או בחכמת לבי מהפתיות הזאת? ונערה תמה וצנועה הנני כמֹה ועוד הרבה יתר ממנה. איש לא יפקח עלי עינו, איש לא ישמר רגלי מלכד, מוקשים שתו לרגלי ואני בתמתי אחזיק, אתפאר עליכן כל הנשים הצנועות אשר אלפי עינים תשמרנה עליכן לבל תאחז התאוה בעקבכן, משמר שמתי על לבי והוא כלו לו, קדוש הוא לו, חותם ומנעול שמתי עליו, ואת המפתח אך לו אתן, והוא לא ישעה אלי והוא ישא לה עיניה ואחריה גם לבו ימשך. בוז לך אהבה, לעג לך תם, כל אלה לא יועילו ולא יתנו ולא יוסיפו אף מה; ההצלחה תתן חלקה לאשר תבחר בה ותשא פניה ממום גם אם לעין כֹל יראה, והצרה תרדף תֻּמָּהּ ותכס עליה בחרפה. על מוקד אהבתי אעלה כעולה תמימה ואהיה לברות לשלהבתה, אסב עין ממנו ואחריש ואגוע.

ולה אתננו? לה? אשר מגיחה מרחם אך על ברכי ההצלחה תשעשע. לה? הטובה היא ממנה? תבחן נא ואם תעמוד כמֹני ביום מַסָּה אז אסוג אחור. תִּבָּחֵן! הנה עצה אתי ואותה אשלים, אהדפנה בזרוע כח לפח התאוה, אצית בלבה מוקדי אִשָׁהּ, אדיחנה למשואות כמֹני. לא תקום! תפול ואז אשא אני ראש.

תהפוכות אך תהפוכות תכינה ראשי בשממון ותתנה דבר בפי אשר לא יהגה לבי. למה זה הסבותי לבה מאחרי הבחור אשר בחרו בו הוריה, למה לא אמצתי לבה ללכת אחריו, ואז לא היתה עוד לפח ולמוקש לי? למה עוררתי בלבה מזמה לקום בפני הוריה בעת אשר המה אומרים להסירנה מעל פני לבל תהי עוד לאבן נגף לי? למה הבאתי אותה אל ביתי? האם לא אך תהפוכות עמדי? או אולי מיראה פן יגדל כח לבה לבגוד בהוריה גם מבלי אשר אורנה, ואז תגזל את תקותי ממני לעיני? הן מי יעצור בה אם תאמר לעין השמש כי תבחר בו? אבותיה ירגזו והתקצפו רגע ואחר יחדלו, כי על כל תכסה האהבה. לא אתן לה יד! מזמה ערוכה בלבי ומחר יהיה האות הזה!

_______

זה כמה לא ראיתי עוד פניך גליון רעי האחד. יראתי מהבט בפניך, כי תעיד בי מעלי וכחשי, בגדי ומכשול עוני. אויה, אויה לי! את חיי גויתי מררו פגעי ובחיי רוחי שלחתי אני יד. חצי שדי עמדי, חמת הנֹחם יאכל שארי ולבבי ולשד חיתי יתם לאט לאט. בתאותי כפרה סוררה הייתי ואביא רעה ואהדוף למשואות נצח נפש יקרה, לב טהור התעבתי ברוח שפתי. היא האמינה בי, כאחות לה חשבתני, ואני כנחש נשכתיה ולא ידעה, רעלי הבאתי בלבה וצרותיו תרחיבנה, ואני אני בת תֹפת הייתי לה! בת תֹפת הנני משחתת ומחבלת כל הקרב אליה! לא לחנם שלח המקרה כל פגעיו ללבי להבדילני מאָח וָרֵעַ, לבל ארבה הָרֵעַ, עלי להתגלגל תחת שואה כתנים בישימון מקום לא יעבור בו רגל אדם. הוי מה עשיתי!

את פניו לא ראיתי מני אז ולא אראנו עוד עד עולם, את רעותי האחת הבאתי לבור צרה וחרפה אשר לא תצא עוד ממנו עד עולם, רעיה הייתי לחבר מרעים ואחות לחיתו טרף אשר יטרפו נקיים ויגרמו עצמותיהם, וגם המה יקומו בי למרר חיי. תחת תתי ידי להם יענוני כל היום באכזריות. בן־סוסי וכלבי יחד יחרו בי כל היום כי אשת סודם הייתי ואבוא בכפם, ולכלי רעתם שמוני. גם לעג פיהם מלא, גם פחדים יפילו עלי וידי קצרה מקום על נפשי; רוחי רפה ואין עוד בי איל לחשוב מזמה. נוראה ידך אל זועם! ידך שופט רמים אחזה כי נחתה בי ותדכאני תחת רעתי. בעוני נלכדתי ומשפטך אשא.

נוראים המה חיים כאלה מכל מצוקי שאול. לוא יכולתי עתה מרים להוציאך למרחב, את חיי נתתי כפרך, גם אותו נתתי לך ואני רפדתי בחֹשך יצועי בלב שלו ובתקוה, כי אל חנון יעביר עוני, ועתה הה!

האחד אשר ירגיע רוחי רגע, הוא ראי המלטש אשר יראני את יד הגואל כי אחזה בי, יד המות אראה על פני וזאת נחמתי רגע.

ארורים אתם בני בליעל! ארור שמכם לעד! בשם אמונתכם תַּרְבּוּ הרע מכל חיתו טרף, מכל זוחלי עפר, דברכם חמת עכשוב ורוחכם זלעפות וקטב מרירי; רגע שגיתי ולאֹרך ימים יענני עוני, ואתם זרע שקר לא לבני אדם אתם כי תחמסו מזמה כל היום; שקר משגבכם, זמה כבודכם וראשכם תשאו בגאון כמו לוא אך ביֹשר תתמך רגלכם. זאת בת הזמה והחלאה תדבר על לבי לבגוד באמונתי. אמנם בגדתי באמונתי כבוגדה וסוררה עד היום, אמנם כנגע הייתי בבית עמי; עתה אדע ערכך, עמי האמלל, אראה שבר שמריה ואבין טהר לבו, כי בן העם הזה הוא אשר טהר לב לו. היא תדבר בשם אמונה! היא אשר אך לשקר ותרמית מכרה נפשה עד עולם ותענני ותציקני עד כי אבחר מחנק נפשי ואני כשה לטבח יובל לא אפתח פי כי בכפם באתי, לשדים האלה נתתי יד והמה ימשכוני אחריהם.

אתמול התגנבתי ואאזור שארית כֹחי ואתנהג בכבדות עד בית שמריה ואתבונן זמן כביר בעד האשנב. הוי, לבי הלא אבן היית, מדוע לא התפוצצת כרגע, בראותך את הצרה הנוראה אשר הבאת על הבית הזה, בית מנוחה ושלום, יראת ה' וצדקה וחסד, הבית אשר בו מצאת מחסה בהותרך לבדך אחרי מות אמך! למה תעצר עוד כח לחשוב מחשבות; מדוע לא תהיה לאבן עד עולם, או למה זה לא תעצר כֹח לחשוב מחשבה טובה כאשר יכלת לחבל מזמת און, למצוא תחבלה להשיב את הנדחה אל רבצה, כאשר מצאת און להדיחנה!

נורא הוא הנֹחם! כל מצוקי שאול וכל ענות אבדון כאין נגדו, לאט לאט יאכל שארי ולבבי וגם רוחי ועשתנותי לו יהיו לברות, עד כי גם את תמונתו אשר כאור יום תאיר לפעמים לעיני אשר על עפעפיהן צלמות, גם מראה תמונתו, המראה האחד אשר היה לי לששון בחיי המעטים והרעים, גם אותה יסתיר מנגד עיני. העוד אאריך נפשי? האם לא ייטב לי אם אשים ברגע אחד קץ לרוחי ולהנֹחם אשר יַשֵּׁב בו ויעשנו לרוח זלעפות? אמנם גם מבלי אשר אקום בנפשי, מבלי אשר אוסיף חטא על פשע יתמו חיי עוד מעט, אך רגע קטן ואינני. גויתי הדלה תכסה בצלמות ושמי כאשר לא היה יהיה ויחד את חטאתי הנוראים בדי שאול ארד. הה. מי יתן וראיתי פניו עוד רגע קטן ובשמחת לב אמרתי לרוחי: לך לשלום!

בקצפי הדחתי נפש ונדחת הנני; נדחה אני מכֹל, נדחה מאוהבים ורעים, נדחה מהוריה, נדחה ממנוחת נפשה, רק מְעַנַּי לא ידיחוני, המה לא יַרְפּוּנִי, המה יפליאו מכות לבבי כל היום בדברם אלי דברי אמונה אשר חמס ושוד בקרבה. גם ממך אוהבי האחד אֶדָּחֶה עוד מעט, רוחי רפה, כחי אין עוד אתי, על עפעפי יכסה צלמות, ברב כֹח אחפש לבושי, קצרת יד הנני לקום עוד ממשכבי, וגם מפניך אֶסָתֵר עוד רגע. ומי יגיד לי אם אכפר בענות נפשי כל הרעות אשר הבאתי על נקיים חנם.

למענך סמל אהבתי מכרתי נפשי להשטן, לא אשא שמך הטהור על שפתי! למענך אשר אור היית לי ובגללך אל חשך הדפתי נפשי, חיה אתה בשלום, היה מבֹרך מפי האשה, אשר למענך הביאה על נפשה קללה! חיה והצלח, ואם אשא פני לאל שופט רמים והיו דברי הראשונים לא תחנה בעד נפשי כי אם תפלה בעד נפשך היקרה… אתעתד למות… סלחו לי כל הנפשות הנענות על ידי… לא אוכל לכפר פניכן, גם דמעה אין עוד בעפעפי, לוא יכולתי לכתוב עוד. לא אוכל… תמה וצנועה אמותה… יאיר לך אלהים פניו בדרכך עמיל… חותם לבבי… הנה קראתי בשמך… אמותה הפעם…"

________

הזקן קרא כל דברי המגלה עד תֻּמָּהּ. עד לב הזקנה לא נגעו הדברים אך עיני צפורה דלפו בלי הפוגה, ובכלות הזקן את הקריאה שם אל הנערה פניו ויאמר: נפש נעלה וכבירת כֹח נפלה פלאים; כח לב גדול נראה במגלה הזאת ויד המסבות דכאה אותו עד עפר. באחת הטתה אשוריה מני דרך ותאבד עד עולם.

– ואני אמרתי בקראי כי חטאת הוריה דבקה בה, כי מדוע לא למדוה אמונה ודת. אני בעת אשר לבי ידוה אערך תחנה לאלהים וירוח לי, והאמללה הזאת לא ידעה ערוך מלים לאלהים כי על כן ירדה פלאים –

די שלומים מצא הזקן בבתו אשר ביום הזה דברה כאשר לא שמע מעודו, וכמעט שכח את בנו ואת צער גדול הבנים בשמעו מדברותיה. וברוח לרוחו מעט החל לבו שנית לחשוב מחשבות ולבקש תחבלות. ומה נפלא הוא רוח האדם, הוא כהטבע יוציא לפעמים מתוק ממר וחיים ממות. מי זה האמין כי מדברי הנדחת המלאים להם נֹחם ויאוש ואי־תקוה יצא להזקן אֹמץ לב ותקוה ולרגליהם גם עצה ומזמה!

ואמנם כן היה; בהתבונן הזקן בדברי הנדחת ובזכרו אחריתה באה פתאם עצה חדשה בלבו איך להציל את בנו ממוקשי מות מבלי אשר יתן עליו חרפה, ובכן בבא עמיל ברגע ההוא הביתה לבוש כאיש ערוך למלחמה ויפול על צוארו בלב סוער כים מרֹב רגשותיו, השתומם כמעט לראות כי פני אביו אורו ועֹז ובטחה עליהם ילינו.

לו יהיו לברות, עד כי גם את תמונתו אשר כאור יום תאיר לפעמים לעיני אשר על עפעפיהן צלמות, גם מראה תמונתו, המראה האחד אשר היה לי לששון בחיי המעטים והרעים, גם אותה יסתיר מנגד עיני. העוד אאריך נפשי? האם לא ייטב לי אם אשים ברגע אחד קץ לרוחי ולהנֹחם אשר יַשֵׁב בו ויעשנו לרוח זלעפות? אמנם גם מבלי אשר אקום בנפשי, מבלי אשר אוסיף חטא על פשע יתמו חיי עוד מעט, אך רגע קטן ואינני. גויתי הדלה תכסה צלמות ושמי כאשר לא היה יהיה ויחד את חטאתי הנוראים בדי שאול ארד. הה. מי יתן וראיתי פניו עוד רגע קטן ובשמחת לב אמרתי לרוחי: לך לשלום!

בקצפי הדחתי נפש ונדחת הנני; נדחה אני מכֹל, נדחה מאוהבים ורעים, נדחה מהוריה, נדחה ממנוחת נפשה, רק מְעַנַּי לא ידיחוני, המה לא יַרְפּוּנִי, המה יפליאו מכות לבבי כל היום בדברם אלי דברי אמונה אשר חמס ושוד בקרבה. גם ממך אוהבי האחר אֶדָּחֶה עוד מעט, רוחי רפה, כחי אין עוד אתי, על עפעפי יכסה צלמות, ברב כֹח אחפש לבושי, קצרת יד הנני לקום עוד ממשכבי, וגם מפניך אֶסָתֵר עוד רגע. ומי יגיד לי אם אכפר בענות נפשי כל הרעות אשר הבאתי על נקיים חנם.

למענך סמל אהבתי מכרתי נפשי להשטן, לא אשא שמך הטהור על שפתי! למענך אשר אור היית לי ובגללך אל חשך הדפתי נפשי, חיה אתה בשלום, היה מבֹרך מפי האשה, אשר למענך הביאה על נפשה קללה! חיה והצלח, ואם אשא פני לאל שופט רמים והיו דברי הראשונים לא תחנה בעד נפשי כי אם תפלה בעד נפשך היקרה… אתעתד למות… סלחו לי כל הנפשות הנענות על ידי… לא אוכל לכפר פניכן, גם דמעה אין עוד בעפעפי, לוא יכולתי לכתוב עוד. לא אוכל… תמה וצנועה אמיתה… יאיר לך אלהים פניו בדרכך עמיל… חותם לבבי… הנה קראתי בשמך… אמותה הפעם…"

– – – – – – – –

הזקן קרא כל דברי המגלה עד תֻּמָּהּ. עד לב הזקנה לא נגעו הדברים אך עיני צפורה דמעו בלי הפוגה, ובכלות הזקן את הקריאה שם אל הנערה פניו ויאמר: נפש נעלה וכבירת כֹח נפלה פלאים; כח לב גדול נראה במגלה הזאת ויד המסבות דכאה אותו עד עפר. באחת הטתה אשוריה מני דרך ותאבד על עולם.

– ואני אמרתי בקראי כי חטאת הוריה דבקה בה, כי מדוע לא למדוה אמונה ודת. אני בעת אשר לבי ידוה אערך תחנה לאלהים וירוח לי, והאמללה הזאת לא ידעה ערוך מלים לאלהים כי על כן ירדה פלאים –

די שלומים מצא הזקן בבתו אשר ביום הזה דברה כאשר לא שמע מעודו, וכמעט שכח את בנו ואת צער גדול הבנים בשמעו בדברותיה, וברוח לרוחו מעט החל לבו שנית לחשוב מחשבות ולבקש תחבלות. ומה נפלא הוא רוח האדם, הוא כהטבע יוציא לפעמים מתוק ממר וחיים ממות. מי זה האמין כי מדברי הנדחת המלאים להם נֹחם ויאוש ואי־תקוה יצא להזקן אֹמץ לב ותקוה ולרגליהם גם עצה ומזמה!

ואמנם כן היה; בהתבונן הזקן בדברי הנדחת ובזכרו אחריתה באה פתאם עצה חדשה בלבו איך להציל את בנו ממקשי מות מבלי אשר יתן עליו חרפה, ובכן בבוא עמיל ברגע ההוא הביתה לבוש כאיש ערוך למלחמה ויפול על צוארו בלב סוער כים מרב רגשותיו, השתומם כמעט לראות כי פני אביו אורו ועֹז ובטחה עליהם ילינו.

ט: בְּהַוָּתָם בּוֹגְדִים יִלָּכֵדוּ

סר וזעף הלך אדון העיר בחדרו הנה והנה מאז הבקר. על פניו המאירים תמיד חופפה עצבת, ראשו שח מעט, ידיו משלבות אחת באחת על גבו, ועיניו הפיצו יגון או תוחלת נכזבה. האיש הזה אשר מאז היותו עוד לא ראה את אחורי התקוה בפנותה ערפה למעגב עליה, הוא אשר בכל טוב חֹנן מאת הטבע, ביפי הפנים, בכח עלומים, ביתרון הכשר דעת ויגדל בעשר וכבוד, וכל אשר שאלו עיניו בבחרותו לא אצל ממנו דודו אשר היה כאב לו, ולא כאב חי, אשר ישלוט בעמלו וקנינו למען תמצא ידו להניח יתרו ליורשי נחלתו, כי אם כאב מת, אשר כבר הסיר עיניו מכל אשר לו ויתנהו בידי אלה אשר להם נועד להיות אחרי מותו, ובכן היה האיש הזה בעודנו צעיר לימים לאדון ומושל, אשר קולו נשמע בין אדירי הארץ. ומה גם בימים האחרונים, עת הקשר, עתה רם לבבו ורחב מאד, כי התקוה שעשעתו ותראהו מקום נעלה וגבֹה אשר אליו יכין פעמיו, ודמיונו נסה כבר להעלותו מעלות אחדות ולהושיבהו על כסא גדול מופז, ויצג לימינו ושמאלו שרים גדולים ונכבדים אשר בלב עוזם וכבודם ותפארתם אליו יתבוננו, אליו ישגיחו אולי תצא מלה מפיו. הן בן־פולין היה ואיך לא יקוה כרגע כאשר אך נתן ידו לקושרי קשר כי אחרית המרד תענדהו עטרת מלוכה; בן פולין היה, נאמן לעמו ורוחו וחלילה לו מחטוא לרוח עמו עד לבלי דבר אל לבו: אני אמלוך! הוא כבן פולין נאמן כה חשב ויקוה זה כבר, עד כי כמעט כמלך היה בעיניו וישתאה וישתומם כי ימצאו אחדים בעמו וארצו אשר יערבו לדבר דבר ולא רוחו, ולא ידע כי איש כמהו לא יצלח למלוכה על פולין, לוא אף מצאה ידם לעשות מלוכה, לא איש כמֹהו, אשר לא יקנא קנאת דתו ואשר לא למען האב ברומא ישנן צור חרבו וישלח חצי לשונו, אשר יקרב באהבה גם בן העם אשר זעם הגואל ויקללנו בקללת עולם, אשר יעיז מצח לדבר דבר נגד הכהן הראש לעמו בעירו, לא באיש כזה יבחרו בני פולין לשימו אלוף לראשם, זאת לא ידע. אמנם מדעתו כי בני פולין לא יבחרו בכל איש למלוך עליהם, כי איש איש מהם אשר קולו ישמע בקהל לא יבחר כל איש מבלעדי את עצמו וכבודו, ובכן יהיה מספר הנבחרים לא מעט, ואך כח הזרוע והכסף תבדיל את האחד לטובה מהמון הנבחרים, ובכחו בטח, כי רבים אהבוהו, ובכספו נתמך, כי אמנם העשיר בכל בני ארצו היה בעת ההיא, אם יוסיף דודו לתתו למושל בכל קנינו, ובלי כל ספק לא ימנע דודו את כספו ממנו למען יקנה בו כתר מלוכה. תקוה כזאת האירה פניו בבקר בבקר אחרי קומו ממשכבו, שבו ערך את משטרי ממלכתו ופרשת החקים החדשים אשר יתן, זה ימים רבים; והיום בפעם הראשונה נפלו פניו מאד ורוחו סר ועצבת עטרה מצחו הנועד לשאת הכתר. מה זה היה לו? האם קדמהו כבר אחר לשבת על כסא פולין? אבל הן לא נכחד ממנו, כי הגבורות הרבות אשר הראו בני פולין במלחמתם ואשר הודיעו אותן עד אפסי ארץ, הנה אך מרמת מלחמה, אך להפחיד את אויביהם, וייראו מגשת אליהם, ואף נטף דם לא נשפך עוד במלחמה, רק דיו רב למען ספר כל הגדולות ולמען עורר חמלה בלב בני צרפת כי יקומו ויושיעום. כל אלה ידע ובכל זאת השח השפיל ראשו כמו כבר קפדה באה.

בעודנו מתהלך בחדרו ובנשאו מרגע לרגע את ידו ויגיענה וישיבנה למקומה לנוח על גבו נפתחה הדלת בלאט ואשת כלבי באה, או פרצה הביתה, ותמהר ותחזיק בשתי ידיו בקראה בקול מר: שקר הדבר, וולאדימיר מחמדי! שקר הדבר, אמור מלה כי שקר הדבר, ואם אין מתה אנכי! – ובקראה כה בקולה עזבה את ידו ותכס פניה בכפות ידיה ותבך, והוא עודנו עומד על עמדו ולא ענה דבר. ואחרי רגעים אחדים התעוררה שנית ותתרפק עליו בכל עזוז כחה וכל עצמותיה רעדו בקראה שנית בקול מר: אישון עיני, שמש חיתי, נר אלהים, וולאדימיר מחמדי, תאיר פניך אלי, דבר דבר באזני ואל תתן את נפשי למשסה לכל מצרי שאול אשר יענוה, הן אהבתני לפנים, ובעבור אהבתי אשר אאהבך עד היום יתר מכל מחמדי עין ולב, אף מרגשותי וכל הגיוני לבי, אשביעך לבל תכס דבר ממני, דבר דבר ברור ואם גם כחץ רעל ימותתני רגע; אמור מלה, פתח שפתיך ואשמע ניבך המחיה רוחי, האמנם אמת הדבר כי תאמר לעזוב את הארץ, אמור נא כי שקר הוא! – ובדברה רפה קולה לאט לאט ולא עוד בסערה חבקה אותו, אך באהבה ובחן רב העבירה ידה על לחייו ותסלסל שפמו, אך כמו מחסום הושם לפיו ולא יפתח.

– וולאדימיר! המאוס מאסת בי? הקצה נפשך בהאמללה אשר רק באהבתך היא חיה, ובלעדה היא גויה בלי רוח ונשמה? מדוע תחריש? למה תמנע ממני את ששוני האחד בחיים, את קולך? האם תקצוף עלי? ומדוע? הן נפשך יודעת מאד מה אמללה אני בגללך; הלא תדע כי את אישי זה אהבתי גרשתי בערמה ומזמה מעל פני אך למענך, רק למען לך אהיה, לך וזר לא יתערב בינינו, וכל אלה הבאתי עלי, לא נסוגותי אחור, לא מפני פחד לשון רע, ואף מורא שדי לא נתן חתית בלבי. אויה לי! ועתה גם אתה נשמתי, אורי, זיק חיי תסתיר פניך ממני, ולמה זה אני חיה עוד? למה ארבה עוד דברים? עתה דרכי נכון לפני – אולם אולי תירא פן תמוגג לבי בשמועה רעה – קראה פתאם ותקוה האירה פניה – אולי לא יתנך לבך לב מלאך אלהים להחרידני בשואת פתאם, לכן דע מקור חיי, כי כל אשר לבך ידע לא יחריד עוד רוחי, וכל אשר נשאת אתה אסבול גם אני; עמך אני בצרה, וכמעט אברך את הצרה אשר בידה תהיה לקרבני יותר אליך, כי אם אמרי אראה אהבתי לך בכל עֻזָּהּ ותקפה בעת טובה לך, אז פן יעלו מחשבות על לבך… אבל בעת צרה אַרְאֶךָּ כי כח אבנים כחי לשאת ולסבול, וכמכונה מולכת את הברק כן אסוכך עליך להסיר כל רעה מעליך ולשומה בראשי. אל תירא, דבר כל אשר בלבבך, אל תכחד מאומה. בברכים כורעות אתחנן לפניך! – השר שמע עד הנה ולמראה פניו היו חליפות מרגע לרגע. יצוריו אשר כמו רעדו הראו לדעת כי מלחמה בקרבו, כי כסערה תבקש לפרוץ לה דרך מפתחי פיו, אך הוא ישים לה מעצר בכל כחו, וככלותה דבריה לקחה מנוחה עמדתה על פניו ובקול מנוחה ובכבדות פתח פיו ויאמר: אל נא גברתי, אל נא יפול לבבך, כי אמנם לא רבה הצרה אשר נגעה בי, ולא לנפשי אדאג, כי אם על שבר אהובי נפשי השברתי –

– אם כן אמת הדבר – – קראה בחרדה מבלי תת אותו לכלות דברו.

– אמת הדבר כי דודי פקד עלי לשוב עד מהרה פאריזה; זה כחדש ימים כתב לי עצתו לעשות כזאת כי לבו לא ילך עם הקושרים ולא שמתי לבו לדבריו, אבל עתה חזקה עלי פקודתו ועלי לשמור מצותו –

– הה! מה רב השבר! אני אבין מכאוביך, אור חיי; אבין מה רב יגונך בהכבד עליך דודך אכפו לעזוב את הארץ בעת אשר זרועך ועצתך נחוצות לה מאד, בעת אשר אחיך יצאו למלחמה בעד ארצם תֵּאָלֵץ לשבת דומם בפאריז. נורא הדבר מאד ומי יכילנו, אני לא האמנתי למשמע אזני, ועתה אשמע את הרעה מפיך. אמנם לא פללתי כי כה תגדל הרעה ואני אמרתי אשא ואסבול במנוחה את צרתך –

– אם כן תנחמי מדברך? – שאל האדון.

– האני אנחם? – קראה האשה ברגז – אני לא אנחם מדברי, ולוא גם גדלה הצרה שבעתים גם אז הכינותי שכמי לסבול אותה; אך עליך מחמד לבי תאבל נפשי מאד, כי ידעתי כי רוחך הטהור ידכה ישוח תחת נטל הצרה הזאת. אך מה זה היה לדודך כי נהפך פתאם ויהי לבוגד בעמו? –

– ואיך תאמרי לשאת אתי בצרתי? הן לא תעזבי למעני את הארץ והעם אשר אהבתו תגדל בלבך על כל אהבה, ואשר בעבורו הקרבת גם אישך ובלי כל ספק ייקר בעיניך גם ממני? –

– אל תחטא בשפתיך, וולאדימיר מחמדי, את אישי הקרבתי לא לעמי כי אם לך, ואם אהבתך תתן צו אז יחרישו ידֹמו כל רגשותי, כי אך קול אחד יקח כל לבי והוא הקול אשר יצא מפיך –

– אבל אם לא אשגה שמעתי מפיך אחרת בסוד האספה, כי אז לא ידעת אהבה אחרת מבלעדי אהבת ארץ מולדתך –

– הוי כפוי טובה ככל הגברים! האם הגיוני לבי הקדושים בעיני, אהבתך הקדושה לי כאמונתי אשא על דל שפתי בשבתי בקהל? ואתה עתה תספוק באהבתי לך אם תשביח בלבי אהבת ארץ מולדתי? אמת הדבר, כי אהבת ארצי תחיה רוחי וכל יקר לי הקרבתי בשמחה על מזבחה, אך אהבתי זאת תבער בלבי רק בעת אשר אהבתך תחיה רוחי ובלעדך מתה הנני, ואם למתים רגש? אתך אלך, אחריך ארוצה וגם אם תצוה עלי להותר פה לא אשמע לקולך, כי אין בי הכֹּח לאמר לגויתי הותרי פה בלי נשמה –

– כי אהבתך רבה אלי וכי כבר גמרת אֹמר ללכת באשר אלך זאת אדע –

– אתה תדע זאת, הוי אביר לב, ותתנני להתרפס לפניך ותתחפש כמו תספוק באהבתי הנאמנה. חכה לי ואני איסרך כחטאתך – קראה האשה בעליצות ותבט אליו בחן, אך הוא, כמו לא ראה זאת, הוסיף לדבר: זאת אדע, ולא רק זאת כי אם גם כי חפצת להקדים לברוח, בלי ספק למען תְּיַשֵׁר לפני את הדרך –

– חידות לי דבריך – קראה האשה ותתנודד – השמיעני דבר ברור –

– עוף השמים הוליך לי את הקול, כי גם בלעדי כל מצוה מפי ובלעדי חפצת כבר ללכת פאריזה, אך נבצרה ממך מזמה, איך לעזוב את הארץ מבלי אשר יקומו בך מתי סודנו ויחפשו בך עון –

– דבת שקר היא! – קראה האשה בעֹז קולה – שונא הוציא דבה עלי להבאיש ריחי בעיניך. אך אל תאמן בדברים האלה, כי כזב הם. הבט בפני ותכיר כרגע איפה תלין האמת; התבונן בפני ותראה, כי תֹּם ויֹשר שפתי תנצורנה. אבל בינתי תסתתר, למי היא הלשון הרעה, לשון אפעה, אשר נגעה בי להביא בלבי רעל? מי קם עם מרעים להשבית מטהרו ולהשליך שקוצים על לבבי הטהור, אשר לא ידע בו עון אחר מבלעדי אהבתו אותך, ואשר בעבורך אמנם חטא ופשע, אבל רק בעבורך, ואין לך כל צדקה להזכיר עוני, לך אין כל צדקה, אף אם אמנם לי בֹשת הפנים – קראה האשה בקול בוכים ודמעותיה פרצו על לחייה.

– והלשון הרעה ההיא אמנם הרעה מאד, כי הרבתה לדבר עליך טובות כאלה באזני, כי את התעוררת לפנות המסלה למען אבוא פאריזה ולא אירא משוד וחרב כי יבאו, וידך תמצא להראות לי עזוז אהבתך כי תבחרי לנדוד עמי ותנצלי לעולם מאישך, אשר בו חשקה נפשך מאד, עד כי בכל לבבך בחרת זה כבר לשלחהו בדרך עולם להתענג באור אלהים, וכאלה רבות השמיעתני הלשון הרעה הזאת. ומי יודע אם לא הוסיפה כהנה וכהנה לענות בפניך, לו הרהיבה בנפשה עֹז לדבר בפניך, אך אחרי כי קצרה ידה מעשות זאת לכן גלתה רק את אזני מכל אשר שמעו אזניה. ואחרי כי הלשון הרעה בעיניך טובה היא בעיני לכן איעצך חדלי משׂום סתר פנים. רבת שמעתי מפיך שקר וכזב, צוד צדתיני בקסמיך ואאמין בדברי כזביך, את אוצרי, המפתח הנאמן ללבך פתחתי לך, את אזני הטיתי לך, גם לא נסוגתי אחור בהעיזך מצח לטפול חטאת נפשך גם עלי ולאמר כי בעבורי הקרבת את אישך הבליעל, איש ראוי ונכון לאשה כמך – –

– הס! – קראה האשה פתאם בקול מושל – אל תעיז מצח לעולל בעפר כבודי. הנה לא אתן את כבודי לכלמה. אהבתיך אמנם אהבתיך, בכל לבי אהבתיך, אויה לי! – דמעותיה לא נתנוה לכלות דבריה ותספוק כפיה.

– רב לך לדבר כמו אלה, שומע אין לך – ענה האדון בבוז – דבריך בעיני כזב, וכל ניב שפתיך אך תרמית, תרמית נבזה מפה נבזה מלב נבזה הרבה יתר מהם –

– אמנם רב לי רב! – קראה האשה ותתיצב הכן ותשלח ימינה למולו – ברגע הזה הִפַּחְתָּ באש אהבתי ותכבנה, בכבודי שלחת לשונך, בכבוד אשה אוהבת בתֹּם לבה ובכל רוחה, ולא תנקה. זה פשעכם הגברים, כי תטפלו אשמת נפשכם כבדת העון על ראש קרבנכם, שיות תמימות תצודו בחרמכם ותהדפון למשואות נצח בחלקת לשונכם, ותקומו אחרי כן כמלאכי זעם לענות נפשן ותזכרו להן עון ובשת אשר אתם בהות נפשכם ובתאות לבכם העטיתם עליהן. נפשכם אשר לא תדע שבעה מתאוה תבקש חדשות, קרבנות חדשים לבקרים, ובכן תשליכו מהחכה אלה אשר כבר נפלו בה, כהדיג את הדגים אשר קדמו למות בתוך החכה בטרם היו לברות. למשא הייתי עליך, כי בלי ספק תלטוש עינך הרעה לעולה חדשה ותפקוד עלי עון. ועוד תעמיק הַרֵעַ כי תשכח את כל אשר הקרבתי לך, ותשפוך עזוז אפך עלי ותזרה פרש על פני. אבל לא נבלת אדם, לא תולעת איש הנני עוד. בהבוז אשר שפכת עלי עוררת אמץ בלבי ותביא בו כֹח ועֹז ותעצומות. נמוג היה הברזל באש האהבה ואז היה בידך לעשותו לכלי כחפצך, אך מים שפכת עליו, מי בוז, ויקשה ויהי לצפרן שמיר אשר ידע גם ברזל. אם למלחמה תאות נפשך! הכון לקראתי! אולם דע כי לא עלה נדף הנני, ואם חדלתי מהיות נחמדה בעיניך כשושנה, אהיה כקוץ מכאיב למניף ידו עלי. לא ביד אֻקָח ולא ברגלים ארמס, כי עוד עֹז לי למחוץ רגלי הדורך עלי ברגל גאוה –

– הוי אשת לא תדע בשת! – קרא השר ויניע ראשו בשאט נפש – את תאמרי להפיל עלי פחדים, את, תולעת תאמרי להתגרות מלחמה את כפיר! נפשי תקוץ גם לדרוך עליך ולולא זאת כבר נפחת נשמתך הלא מטֹהרה, אף כי תרבי תחנה באזני הכהן –

– ברגע הזה הופר כל ברית בינינו, אהבתנו כלה הלכה לה, ועל איש מלחמתי אקרא מלחמה, על שונא ואויב ובוגד בעמנו וארצנו. כבגד בוגדים תאמר לבגוד בעמנו, מוג לב! כי באה העת לצאת למלחמה ותחרד כארנבת ועל כן תבקש עלילות למצוא מאורה ומחבא לך מפני חרב אויב, לפאריז תכסף נפשך, במקום שלום מאויב ולא פחד חיל הממלכה עליך, לפאריז עיניך נשואות, כי שם תשב בטח ותתהלל כי ידך מצאה להכות מאה חלל בפעם אחת; אבל פה תשב ולמלחמה תצא, אם תחפוץ או תמאן. אני אטה ידי עליך וידעת את תנואתי ונשארת בארץ מולדתך ותצא לקראת נשק אף אם יראה ורעד יניעו עצמותיך ככברה; לקראת נשק תצא ותראה דם אשר למראהו ימג לבך כמים, ואם תשוב מהמלחמה תהי ללעג לכֹל –. בסער ושאון דברה האשה דבריה ועיניה הפיצו זיקי בוז ומשטמה. ובכלותה דבריה חפצה לפתוח את הדלת; אבל האדון, אשר בתחלה בשמעו דברי הבוז מפיה התגעש, אך לאט לאט הבליג על סערת רוחו ורק בוז נורא הפיקו עיניו, והוא נגש אליה ויקרא במנוחה: חללה לי משקץ ידי ומנגוע בך, אבל אצוך כי תשבי על הכסא עד אשר אומר לך, ואם תמאני ומרית פי אצוה על משרתי ויסחבוך אל המערה ושם תשבי ותאכלי לחם צר, עד אשר תמיתך גאותך וזדון לבך ימוץ דמיך והיית לברות להנחם אשר ישלח בך לשונו רעל. שבי כי אצוה עליך! –

– הן לא כמרצח תקום על נפשי לעין השמש –

– לא כמרצח, כי אם כשופט אביאך במשפט על רֹב פשעיך הנוראים –

– ומי יעיד בי עוני? – קראה האשה בחלחלה.

– אל תעיזי לקום ממקומך עד אם אמרתי לך. עדים גשו הנה! – האשה התבוננה אל הדלת לראות אם יבא איש והאדון הוציא מגלה מחיקו ויקרא בה כדברים האלה: "אמי! גם את מאת אלף השקל אשר הנני שולחת לך היום תתני באֹצר בריטאניה ולא באֹצר צרפת; רבות עמלתי בחמש השנים ואדע להוקיר את ערך הכסף, אשר אך בידו יהיה לבנות לי בית. את בעלי הנבל לא אראה עוד כל עוד בחיים חיתי, את רעו בן־סוסי הֵסַתִּי בו ואמרתי לו כי הוא גלה את אזן היהודי כי מבקש הוא את נפשו ואעלה אפו מאד, גם הבטחתיו להיות לעזר כנגדו אם יצלח בידו להפר בריתי את הנבל, והוא רדף אחריו וימצאהו והיום באני מכתב ממנו, כי כבר עשה חפצי, ועל כן עלי לקדם לברוח מפה בטרם ישוב. את הסערה אשר יראתי פן תגח מפתחי פי היהודי הקמתי לדממה; הצליח בידי לפתות את היהודי להאמין כי בכפי לא דבק מאום מאֹצר המורדים. כמה וכמה המתקתי מרמה בפי, עד כי פתיתי את היהודי להאמין בצדקתי ובר כפי, לא אוכל להשמיעך במכתב רק מפי תשמע זאת בשובי אליך, ונשחק יחד, כי גם לאוהבת יהודים ולאשה נאמנה את אישה אשר תאבל עליו מאד הייתי בעיניו. רבה מאד היתה המלאכה, אך חפצי הצליח בידי וגם הוא עמד לימיני להצדיקני ולהסיר מעלי כל אשמה בפני קהל ועדה, שלומים לחייו אשר הצלתי מידי החמור בן־סוסי, כאשר הודעתיך במכתבי הראשון, כי במרמה הזאת בהצילי חייו הרחקתי מעל פני את אלופי זעום נפשי לנצח. אבל עוד אירא לשום לדרך פעמי פן יארבו לי, כי ידעתי כי אדון העיר הסכל אשר נמשך אחרי עד הנה כבהמה, החל לחשדני בקנאתו בהכהן… והכהן אף הוא עוין הוא להאדון ולא יאמין כי לבי אך לו הוא. ובכן אירא מפני שניהם יחד, כי אם אמנם בידי לא ימצא מאומה, כי אף הכסף הרב אשר נתן לי הכהן וכל היקרות אשר מצאתי מאת אדון העיר, כל אלה כבר עברו את הגבול ובידי אין מאום; אך בכל זאת אפחד פן אֶתָּפֶשׂ וחדלו מהאמין באהבתי את ארץ מולדתי ואז יחלו לחפש חפש מחפש. גם הכסיל בן־סוסי ילוה עמם, ומי יודע אם לא יעלה כל עמלי בתהו, כי על כן שלחתי כבר בידך מכתב לדוד האדון להזהירו לבל יתן עוד את בן אחותו לשלוט ברכושו, כי יהי לשלל להקושרים; אך לדאבון נפשי, את אשר אחזה לי לא שם האדון את לבו לדברי מכתבי ואבקש לי דרך אחרת להמציא מכתב שנית ולא ידי כתבתו, ואחכה עוד שבעה ימים, אם יפקוד דודו עליו לעזוב את הארץ נצלתי, כי אני אספח אליו באהבתי הרבה אותו, וגם הכהן יתנני ללכת, כי לו גליתי את הסוד, כי כתבתי לדודו כי יקראהו אליו וישמח הכהן מאד, כי כסלון ממאיר הוא בעיניו, ואני אמרתי לו, כי אני אלוה אליו עד הגבול, למען ימהר את מסעו, כי אדע נאמנה אשר בִּלְעָדָי ימאן לעזוב את הארץ, והיה כי אעבירנו את הגבול אשוב הביתה, והוא לא יוכל עוד לשוב אל הארץ מיראה מקצף חבריו וגם כלמה תכסה פניו לעשות זאת. כה הגדתי להכהן ותישר בעיניו עצתי, אבל אני אלך את האדון לפאריז ושם אחמד צלו, עד אשר אכונן לי בית נאמן בכספי, אשר יספיק לנו לעשות לנו בית ככל אדירי הארץ, ואז לא ירבו גם שאלה איפה לקחתי אותו. כל אלה אודיעך למען תדעי להכין הכל כדת. ואקוה כי מרמתי תעזרני לבא לפאריז בעוד שני שבועות אם בלוית האדון או לבדי.

אני הסבותי, כי היהודי נקרא לפקד צבא המלחמה תחת אדון העיר, אף כי הכהן מאן בדבר הזה, רק למען תמצא יד האדון לנסוע, ובלי ספק יהיה הוא הראשון לברות לכדורי מות, כי עֹז ואֹמץ ותֹם בלב היהודי הזה, כאשר לא ראיתי כמֹהו, ולמה זה יפול לחבל להפתיות לאחות האדון. לוא ידעתי כי ימיר דתו כי אז אולי נתתי לו חגיגה, אך הוא עקש, לכן ילך לאבדון. – בתך הנושקת כפות ידיך באהבה".

בכל עת קרוא השר את המכתב שֻׁנּוּ פני האשה חליפות, כמו רעד בא בעצמותיה בשמעה הדברים הראשונים, וחורת מות כסתה את לחייה בשמעה עוד את הדברים אשר יענו בה כחשה ומריה וזמת תבליתה בפניה, גם יראה אפפה לרגעים ולא משה ממקומה בכל עת הקריאה, כמו סר רוח אפה מעליה ותהי כנבלת מת. וגם בכלותו את הקריאה עוד לא הרימה ראשה ותשב. האדון חכה מעט בדברים בכלותו לקרוא, ויבט אליה ויחכה אולי ישמע דבר, ובראותו כי תחריש הוסיף וידבר: אמנם דברי מכתבך העתיקו מפיך מלים; עתה לא עוד תעיזי מצח ללבוש תֹם בתרמית, עתה נגלתה תרמיתך ונבלותך לעין כל ותחרדי מעלה נדף וְאַתְּ אמרת בלבך: עוד אוסיפה להוליך שולל במזמת תרמיתי כאשר הצליח בידי עד היום; אַתְּ הבוגדה באישך, בוגדה במאהביך, בוגדה באמונתך, כי גם זאת לא נכחדה ממני, כי אבי בת שבע הטה בשחד לבך ולא היתה לה קבורה בקברות מתינו, את השלית נפשך באמרך כי פתי אני ונאסר בקסמיך, עתה ראי וספקי על ירך, כי אני גליתי שוליך על פניך ונגלתה תרמיתך לעין כל. כל עונותיך הרבים בראשך יחולו וְחַיִל בָּלַעַתְּ במרמה ונלוז מכסף חברתנו תקיאי והיית לזועה וגם שפטים יֵעָשׂוּ בך. הִכּוֹנִי למשפט! ובטרם אעזוב את הארץ לרגלי תרמיתך והמכשולים אשר פרשת ליד מעגלי, תוצאי אַתְּ להרג על כל פשעיך הנוראים, אשר תצלינה האזנים לשמען וימס כל לב וכל פנים יעטו כלמת עולם, כי נבלה כמֹך מצאה מסלות בבתי אנשים; וגם אני חרפתי תכה לחיי בכלמת עולם על כי שקצתי נפשי בחברתך והיה זה כֹפר עוני כי אני אסגירך למשפט. – בכל עת דברו ישבה, אבל לא עוד נכנעה כבתחלה, כי אם פניה העידו כי חרשת היא מזמה, וככלותו דבריו עתה פקחה את עיניה ותרם ראשה וכרגע עמדה גם על רגליה באֹמץ ופניה הפיקו בוז ותקרא בשפתים דולקות: האמנם תאמר כי את בגדך ומעלך על ראשי תשים ואהיה אני לקרבן בעד פשעך? האף תדמה כי בבגדך בעמך ובחפצך להסיר כל אשמה מעל ראשך תתנפל על אשה רפת ידים אשר לא עוזר לה ותקריבה לשחת בעבורך? היו לא תהיה! בוגד הנך בעמך, כי על כן תקדם לברוח מהארץ, כי מֹרך לבך ימיתך ותזכור מלחמה ימוג לבך ותתחלחל, ואך למען הסיר כלמתך מעליך תבקש עלי תנואות, ובידך כתבת בשמי דברים אשר לא חשבתי ולא עלו על לבי. שקר המה כל הדברים האלה מראש ועד סוף, כזב ראשיתם וכן תֵרָאֶה אחריתם בעיני השופטים. לא ידי כתבו אלה ולא פי יענה בי, הכהן הצדיק ידע את לבבי, כי ממנו לא אכסה פשעי אשר אחטא כאשה רפת רוח, אך כל התועבות האלה רחוקות הן מלבי ומכליותי כאשר גם לא ידי כתבה אותן; ולולא היית אתה המשחית לחבל, אשר בזדונו יחפוץ להטביל בשחת כבודי, לולא ידעת כי ידיך, לא ידי זר, כתבו את המכתב, כי אז התבוננת בו בטרם לקחת אותו בידך והכרת כרגע כי הכתב לא כתב ידי הוא, ואחרי כי לא התבוננת אות הוא, עד נאמן הוא לי, כי עליך תנוח האשמה, ומשפטי אור יצא ומשפטיך יהיה משפט כל זדים ועושי רשעה, אשר יחפצו לכרות שוחה לצדיקים ותמימים מהם. לא אירא מפניך, בוז לך, אתה חרוד ולא אני, ולא בשקרים ועלילות כאלה תביא מרך בלבי. – השר השתומם מאד בתחלה בשמעו דבריה ובדברה העידו פניו כי דבריה מצאו לאט לאט מסלות בלבבו, כי החל לספוק אולי סבבתו בכחש המשרתת אשר שרתה את פני האשה ואשר הטה לבה בשחד כי תשמור צעדי גברתה והיא הביאה לו המכתב; ספק עלה על לבו פן רמתהו ועתה יהיה הוא לבוז ולה תהיה הצדקה לצורר אותו אחרי כי הוא נחרה בה חנם. בלב מלא מחשבות כאלה שמע דבריה ואחרי כן הוציא שנית את המכתב מחיקו ויחל להתבונן היטב בהכתב וברגע אשר בקש לפתוח שנית פיו ולאמר לה, כי אמנם שפתיה שקר תמללנה והמכתב מכתבה הוא, נקרע המכתב מידו בחזקה; כחץ מקשת התנפלה האשה ותגזול את המכתב ובטרם עוד התעורר ממבוכתו כבר קרעה אותו לקרעים דקים מאד. כהלום רעם עמד האדון רגעים אחדים וכמעט לא האמין למראה עיניו, כי בכֹּח ובכשרון כזה נחנה האשה הזאת, ומדעתו כי עתה אין עוד כל כלי מלחמה בידו להלחם אתה, לכן התקצף והתרגז עד להשחית, ולא אחת ולא שתים הרים בקצפו את ידו עליה, אך כפעם בפעם רפתה והוא הוסיף להתרגז עד אשר הכה איש פעם ושתים בידו על הדלת מחוץ. האדון פתח את הדלת ועבדו הנאמן בא החדרה ויסגור שנית את הפתח על מסגר.

י: בְּהִתְחַבֶּרְךָ לָרָשָׁע.

רחוק מהסערה אשר סערה בארץ מושב הקושרים ומהאנשים אשר שהסערה נגעה בכנפיהם ואשר לבם נקשר בעבותות אהבה אליו ישב ישעיה בעיר המלוכה, וישכח כמעט את עיר הבלהות ואת אוהביו; הוא שכח כמעט, אף כי חללה לנו מטפול עליו אשמה כזאת כי שכח את מטיביו בחפץ לב; אך מי גבר ישגיב בכח לבו לזכור תמיד את הראשונות בעת אשר החיים ופעולותיהם ההוים יקחו את כל לבו ועתותיו? מי זה אף בהנעלים מהנעלים אשר לא יסיר אף רגע זכרון העבר מנגד עיניו בעת אשר תחדורנה בכל כֹּחן לגלות דרך העתיד ולהתבונן מאד אל ההוה למען הציב יד להעתיד? אך לב אחד נתן להאדם, ובעת אשר הוא מלא מרעיון אחד אז צר המקום בו ויגרש את כל הרעיונות אשר אוו משכנו עד הנה, ואם לא קצר כֹּח הוא אז יפיל עליהם תרדמה בחזקת היד, ולא נביא את האיש במשפט בעבור זאת, נהפוך הוא, נאשר ונהלל את האיש אשר זאת לו, אשר רב כח ברעיונו אשר יקח כעת לבו להשביח קול כל רעיון אחר. אשר לחפצו ההוה אֹמץ ועֹז לרד לפניו את אחיו הגדולים ממנו בשנים; אשרי האיש אשר בהגותו רעיון ימלא כל לבו ויקח ידיו וישבה עיניו ויוליך רגליו רק אל מחוז חפצו, כי גדולות יעשה האיש הזה, ואם גם ישגה ברעיונו גדול יהיה בפעלו. איש כזה איש הרוח הוא, איש אשר לרוחו ידים וכח להוליכו למרות כל מכשול ושטן אשר יולדו ויצאו מרחם אחד יחד את הפעולה, לא כאלה אשר בהגותם בלבם ילחם תמיד רעיון את רעיון וחפץ יקום לקרא חפץ, המה יחשבו תמיד ומאומה לא יעשו, המה יחפצו תמיד וידיהם לא תצלחנה להיות לעוזרים להחפץ, לבם יהיה כשדי מלחמת־תמיד, אשר רק ירוה מדם ויהיה למרמס רגל ולא יציץ ציץ ולא יעשה פרי; רוחם יהיה כסערת־תמיד אשר לא תוליך אניה אל החוף, כי אם תשליכנה מגל אל גל אחר עדי תהיה לשבבים. ומה רבו אלה בעלי המלחמה, אלה קצרי כח הלב וחסרי חפץ־נאדר הנדים ונדים כשכורים מרעיון אל רעיון וממחשבה אל מחשבה, וכל רעיונם הוא להרבות רעיון וכל מחשבתם לבלות ימיהם במחשבה; ובאחריתם יבכו את ימי חייהם ואת מחשבותיהם אשר היו כמאורי מתעים ויהיו כנבלם בעיני כל ואף בעיניהם הם, ויקומו באחריתם כצרים ושוטנים נגד כל רעיון ומחשבה להסיר לב כל אדם מהם בדמותם כי המה היו בעוכריהם, ולא ידעו כי לא הרעיון יהיה בעוכרי איש, לא הרעיון הבריא והשלם אשר כח לו לעמוד במקומו ימים רבים, כי אם רעיון־נפל אשר בהולדו יפרפר בין החיים והמות; לא החפץ אשר לו עז לצות על עבדיו, על האכרים, אשר להם להוציא לפעולה הגיון הלב, יהיה למשענת קנה רצוץ, כי אם החפץ החלש כנער מְפֻנָק מנֹער אשר ילאה להשיב ידו לפיו, הוא יהיה לעוכר נפש בעליו. ולא אחד מאלה היה ישעיה, לא אחד מאלה אשר אין מתום בלבם ורוחם, כי על כן אין מתום גם בתוצאותיהם, הרעיון והחפץ, כי אם איש לב חזק ובריא אשר גם ילדיו בקרבו כמֹהו השגיבו בכחם על כל שטן, ואם כי לא בדרך סלולה הנחהו המקרה למחוז חפצו, כי אם הדפהו, הדיחהו, סערהו ממקומו וישליכהו למחוז חפצו בחזקת היד, בכל זאת לא נכשל בהדחפו ולא נתעה בדרך אשר הָשְׁלַךְ בו, כי דרכו נכון היה לפניו וחפצו כאור זרח לעיניו, כל על כן לא נשים אשם נפשו, אם שכח עד ארגיעה את מורו ומטיבו וביתו, אהובי נפשו היחידים בתבל, בצאתו לפעולתו בלב מלא חפץ וברוח רעיון מלא. הוא שכח אף כי זה לא כבר חשב לבו הרבה ויזכור כי אלה אך אלה המה אהובי נפשו ומחמדי לבו, קרוביו ומיודעיו ומבלעדיהם אין לו אף נפש חיה בתבל. בכל ימי מסעו מלבנה עד עיר המלוכה ובימים הראשונים בעיר המלוכה בְּשַׁנּוֹת פתאם חייו את פניהם, בצאתו מקהל תופשי התורה ההולכים חשכים, הנקברים חיים בהישיבה ויפחדו תמיד מעונותיהם, וינוסו ויסתתרו מפני כל דרך חיים ומנעמיו אל חברת רודפי חיים ומנעמיהם המבקשים אותם בכל כחם ועוד יתר מכחם וכל פחדם הוא פן לא ישיגום. בימים הראשונים עברו על פניו ימיו הראשונים ויזכור את הבית הגדול אשר לו היו חדרים רבים מאד, תחתיים ושניים, ומשרתים ומשרתות רבים מאד כשפעת דבורים המו כל היום, וכל אלה היו אך למען עשות רצון שלשת אנשים, הגביר ואשתו ובתם הנערה, ואשר שלשת האנשים האלה התאמצו בכל כחם לבלתי עשות איש רצון רעהו, האשה התקוטטה בהאיש ותתן בקולה על הנערה והאיש הביט תמיד בעברה בפני האשה ולא אהבה היו על שפתיו להנערה; גם את האשה אשר הובילה אותו כפעם בפעם אל הבית ההוא לראות את פני אדון הבית זכר, ואשר נזהרה תמיד לבל תראינה אותה עיני האשה והנערה. כי אך ראו אותה התנפלו עליה ויחרפוה מאד, גם השליכו עליה נעל. זאת יזכור עוד, ואת פניו כסתה האשה במי מדמנה; יזכור יום אשר גוע לעיניו איש דל ורזה מאד, אשר קרא לו בשם אב ומעודו לא למדה אותו אמו לאהוב אותו, כי כמלאך זעם היה בבית, עיניו זרו תמיד זועה, לחייו היו אדומות כדם ולשונו דברה תמיד בפיו בכבדות, ולא לעתים רחוקות השליך בחזקת היד וישבר כל הבא בידו, ויחרף תמיד את האשה אשר קראה לו תמיד בלב מלא אהבה “בני”, וישמע כל הלילה אך ריבות ונאצות, וכל היום ראה את אמו בוכיה, ובכל עת כאשר שבה מבית הגביר מררה בבכי, ובכל זאת הלכה כפעם בפעם שמה. והגביר נחמה ואותו חבק בידיו וינשק לו ויתן כסף לה. כל אלה יזכור, כי בלבו הרך המו אז מחשבות אשר לא יזכרן עוד, אבל זאת יזכור, כי יגון היה מלא, ולא ידע שמחה וענג ככל הנערים אשר כגילו, כי כלם ברחו מפניו ויתרחקו מעליו בשאט נפש, ואף כי בני העניים העצורים בבית המקלט, אשר קרעים לבשו ויחפים שטו בכל רחובות, גם המה מאסו בו וישב כפעם בפעם בלב מלא יגון הביתה, ויבט בפני אמו ביגון ועיניה נגרו מאין הפוגות. – גם זאת עלה על לבו כי שב פעם אחת מחצר בית התפלה, מקום אשר כל הנערים יתאספו בימי מועד לשחק באגוזים וביתר משחקי הילדים וגם הוא הלך שמה, אולי ימצא רֵעַ לו. ובשובו הביתה שאל את אמו: מה זה ממזר? – והיא בשמעה צנחה מעל הכסא ותתעלף, ואביו אשר שנת תרדמה נפלה עליו וקול נחרו יצא כחלילים אל כל קצות הבית התרונן פתאם מיינו ויתן קול שחוק אדיר. ומני אז בכל ימי שבתו בעיר ההיא היו ימיו אך יגון, אמו חלתה במחלה שברון לב ואביו הוסיף לנוד ולנוע בשובו הביתה, ואל הגביר חדל מבא בחלות אמו, ובמותה נתנו לו חנינה אך ימים אחדים, כי האבות צוו על בניהם לבל יחרפו שם המתה, אבל לא ארכו הימים ושם ממזר שמע כפעם בפעם בחפצו להתקרב אל אחד הנערים, ויגדל ויצר לו המקום עוד יותר ויחכם, וישאו עליו משל כי לכל הממזרים חלק גדול בתבונה ותקץ נפשו בחייו; גם דעתו בתורה היתה לו למכשול, כי רבו מקנאיו וידכה וישוח מאד, עד כי חי פתאם רוחו וירם ראש מאד ואמץ בא בלבו לחיות ולהטות לסבל החיים שכמו. דברי החכם בתלמוד האירו לנגד עיניו “ממזר תלמיד חכם קודם לכהן עם הארץ”; אם כן עלי להיות תלמיד חכם הורהו רוחו, והוא בן ארבע עשרה שנה וישא רגליו ויברח הרחק מאד מעיר מגורו, הוא ברח ולא ידע שבעה ויחפוץ לברוח עוד ובכל מקום אשר עמדו רגליו דמה לשמוע ממזר, ולבו התעורר כרגע לענות בקול “קודם לכהן גדול עם הארץ”, עד כי מצא מפלט לו בעיר שתיקא, מקום אשר לא היה כל אויב וצורר לו, ויקריב כל רוחו ולבו להיות תלמיד חכם, ויאהב באהבה עזה את כל בני העיר על כי לא נחרו בו כבני העיר אשר בה נולד, ואשר דמה כי חובה ומצוה היא על כל איש להתגרות בו; הוא הכין תמיד נפשו לחרפה וגדופים, כמו למטרה שם אותו הטבע לכל חצי לעג, גם אחרי אשר נודע לו אחרי כן, כי כבר יצאה צדקת אמו בעירו כצהרים, וכל בוזיה ינחמו ויתודו על הדם הנקי אשר שפכו, כי עתה נודע הדבר, כי רק אשת הגביר אשר היתה כעשן לבעלה והוא מֵאֵן לקרוא על בתו את שמו, ויחפוץ להעביר נחלתו ממנה, היא בעברתה נחרה באֵם ישעיה הקרובה לאישה ממשפחתו, ותוציא עליה דבת נבלה ותגרה בה גם את בעלה, אשר גם הוא הועיל למרר חייה, ובזדון לבה מתה לשחת בדמי ימיה. עתה במות הגביר בצרה, כי ירד פלאים בימים האחרונים, ובהשמיעו רגע לפני מותו כי אך דם נקי שפכו בדברם רעה על קרובתו השוכנת עפר, וגם בצואתו שַׁנָּה בדבריו אשר על כן האמינו כלם בצדקתה, גם עתה עוד לא סר רוחו הנכאה מעליו ויכין תמיד את נפשו למכאובים מידי בני האדם. ואחרי כי בני שתיקא עשו שלום לו, לכן חשבם כבני אלהים כלם, ובני אלהים אמנם נמצאו לו, הלא המה רבי גבריאל, האיש הנעלה והישר אשר כלו אֹמר יֹשר, אהבת אדם ויראת אלהים, ושמעיה מורו מפקח עיניו לראות אור אשר שמח את לבו, גם בת אלהים נראתה לו; אך היא כענן על פניו חלפה ואורה הועם ותפול משמים ארץ ויראה משבתה, ורוח חזקה הניעתו שנית ממקום מצא מושב לו – כל אלה עברו על לבו אחת ושתים וימלאוהו יגון ימים אחדים, עד כי התאושש ויאמר: אחזיק בדרכי, עלי להציב לי יד בחיים, עלי לעשות לי שם, עלי להטיב לאחרים כאשר הטיבו לנפשי; וברגע אחד נהפך לאיש אחר, אך ארבעה ימים ישב בעיר המלוכה משמים וביום החמישי יצא לחפש את דרכו.

אם כי כבר נח לבו כלב איש בא בימים ולא התרגש כלב עול ימים, בכל זאת משך המון הקריה ושאונה את עיניו אחריהם וישבע ענג בהתבוננו אל הנפלאות אשר רק לשמע אזן שמע שמען, כי בפעם הראשונה בבֹאו הנה את שמריה לגלות מסתרי עירו לא הלך לבו אחרי מראה עיניו; אז היה מלא מחפץ אחד ומחשבה אחת, – להשיב את הבת אל אביה וּלְיַסֵּר את הזדונים, ובצאתו ובבאו לא שעו עיניו אל התכונה הרבה, גם ימי שבתו שם לא ארכו, ולאיש אשר לא רק השאון יקח לבו, כי אם החדשות אשר עליהם יתבונן, לאיש כזה לא יתראה הדר עיר גדולה בראשית באו בה, כי אם לאט לאט, כאשר יסכון את דרכיה ויתבונן לכל ויביא חשבון מראה עיניו לפניו, אז ידע משפט העיר, כי על כן כעיר חדשה היתה העיר בעיני ישעיה. ואחרי כי עשתנות יגון עוד בקרו בלבו כפעם בפעם, זכרון ימי עלומיו וזכרון מוריו אשר נתקו ממנו, גם זכרון מרים אשר לא נמחה עוד כעב מעל לבו, וגם לה הקדיש אנחה לא לעתים רחוקות, או האנחה התפרצה מדי זכרו אותה, ואותה זכר בכל עת אשר ראה שנית רחוב או שוק אשר ראה אותם בפעם הראשונה, ואחרי כי יגון בקש לקחת עמדתו בלבו, לכן התאמץ להסירו כליל מעל פניו, ואחרי כי לא בתענוגות החיים בחר מיגון, לכן הטביע נפשו במצולת הדעת וישחה בה לילה ויום, למען הכין נפשו ליום המסה, והעבודה הזאת השכיחתו כל אשר עבר עליו עד הנה ירחים אחדים, עד עבור היום אשר בו נבחן, ויקבלוהו המורים בשתי ידיהם להקשיב לקח מפיהם, כי בפה מלא הגידו, כי עוד לא ראו עיניהם איש צעיר לימים ויודע דעת כמהו. ששה ירחים עברו מעת אשר נתק מעיר שתיקא עד יום המסה, וביום ההוא בפעם הראשונה יצא לשאוף רוח צח, ויסר אל בית משתה לשתות כוס שכר, ואז זכר בפעם הראשונה את עיר שתיקא, כי בקראו מעל עלה משמיע קורות העתים ראה שֵׁם יהודי איש־חמודות נתן לשמצה על כי משך ידו את המורדים, וגם על כל היהודים ישפוך הכותב את זעמו, אף כי יבשר כי עוד מעט יבא הקץ להמרד, כי להפולנים הושיעה תקותם בנפוליון כמו ברכת אביהם ברומא, והמה יחד כרעו נפלו וכאלה רבות; אז עלה זכרון מיטיבו על לבו ויקוט בנפשו על כי שכח אותו זה ימים רבים בעת אשר הנהו בלי כל ספק בצרה ויגון, וימלך את לבו לכתוב להגבירה כאשר פקדה עליו במצאו חפץ בכסף, ואף כי בכסף לא היה חפץ לו, כי אף החלק הרביעי מהכסף עוד לא כלה מכיסו, כי גם בעיר המלוכה חיה כאשר חי בישיבה בעיר שתיקא ולא מלא נפשו בטובה, אך למען תמציא המכתב ליד הזקן. חשב ויעשה, אך לשוא חכה למענה כי לא בא, ומני אז הגה לבו מחשבות הרבה בדבר הזקן וכל עצה נפלאה ממנו, איך להמציא לו מכתב כי ירא מאד לכתוב לו על שמו פן ירע לו או לעמיל, ומדי הוסיפו לבקש עצה לשוא כן כמה עוד יותר לבבו לדעת מה שלום מורו, עד כי נדדה שנתו מעיניו, וכמעט הפריעתו תוגתו מלמודו, לולא התאמץ בכל כח להבליג על חפצו. אולם את אשר לא תמצא יד איש ולא יד אלפי אנשים לעשות בכח ידיהם ובמזמת לבם זאת יעשה המקרה ברגע אחד. בשבתו בבית המשתה לשתות כוס שכר כאשר עשה יום ביומו לפנות ערב לבדו ולבו מלא מחשבות, שמע קול איש מדבר בשפת הארץ בכבדות ובשפה נשחתה מאד, עד כי כמעט לא הבינו השומעים את אשר ידבר. הוא נשא עיניו ויפעם ולבו קפץ ויתר ממקומו בראותו את בן־סוסי אשר ראה אותו פעם אחת בחברת עמיל ואשר ידע זדון לבו ופחזותו ואת אשר עשה למרים; לבו התגעש מאד ודמיו היו כאש בוערה מקצף ועברה, וברגע ההוא אולי עזבתו מנוחתו אשר תשור תמיד בלבו ויבא אתו בריב, או מהר לגלות להשופטים כי אחד מהקושרים יעצר פה, אך כרגע שכך חמתו כי פתאם עלתה מחשבה על לבו: אולי ימלט מפיו דבר על אודות שמעיה, ובעד הדבר הזה נכון היה ברגע ההוא לסלוח לו על זדונו ולעשות שלום לו, ויעש בערמה ויאמר אליו: כאשר אחזה לי בן עם אחר אתה וכבד עליך לדבר בשפת הארץ – –

– אני אדבר צחות בשפת הארץ ככל בני הארץ הזאת – ענה בן־סוסי בגאון. לולא בקש לדלות מפיו חדשות, כי אז אולי ירק בפניו ישעיה על רום עיניו, אבל עתה הבליג ויאמר: סלח לי, לא חפצתי להכלימך, אך בשפתך הכרתי כרגע כי בן פולין אתה ואמרתי אולי אוכל להיות לעזר לך, כי גם אני בפולין הייתי שתי שנים – לדברים האלה אורו פני בן־סוסי ויאמר: ומה מעשך פה? –

– הלא תראה בבגדי, כי אחד מתלמידי בית מדרש המדעים הנני –

– אם כן הוא תנעם לי חברתך; אני אירא מאד פן אפול בידי הסרסרים, כי כן הזהירוני להזהר מפניהם, והמה אומרים לגזול את כספנו בהראותם לנו הדרך אשר נלך, ואם יש את לבבך להגיד לי איפה אשים משכני, כי לא אחפוץ להותר בבית המלון שאליו הובילני בעל העגלה, יקחהו אֹפל, כי אם לבית מלון אחר אלכה אשר לא ירבו כה במחיר, ישאם רוח אוכלי אדם הם, קטב ישדם, ובכור מות יבלעני אם אתן את נפשי לברות להם, הלא בחכמה אדבר כבן עיר בירה, האין זאת? – ישעיה הודה לו לכל דבריו ויובילהו לבית המלון אשר הוא גר בו וַיִוָּתֵר אתו זמן כביר בחדרו אשר לקח לו על יד חדר ישעיה, למען סבב פני הדבר לדבר על דבר עיר שתיקא ויושביה; אך כל עמלו היה לשוא, כי בן־סוסי ישב וישת שכר למכביר עד חצות הלילה ויבטא דברים וישחק וילעג ויך בידו על השלחן בקראו בקול: הוי נבלה, הוי בת בליעל, אַתְּ תדמי כי חכמה אַתְּ, שקר הדבר, כלבי חכם ממך! הידעת את כלבי? הוא פה בעיר הזאת? – קרא פתאם בשומו אל ישעיה פניו.

– גם הוא פה! – קרא ישעיה בתמהון, אך נִחַם כרגע על עשותו זאת מיראה פן יכיר בן־סוסי כי ידע אותם ואת ארחותיהם ויסתר ממנו, ובלבו התעורר כבר החפץ להתבונן היטיב אל כל עלילותיו ומעשיו ודרכיו ומדברותיו, פן יחשבו רעה אל עמיל אשר ידע כי בין מתי סודם ימנה, או אולי יחרשו מזמה רעה על איש אחר וידו תמצא לסכל עצתו בעתה, ועל כן מהר וישאל: מי זה כלבי אשר תקרא בשמו? –

– הוא כלבי, כלבי – ענה בן־סוסי כמתרונן מיינו – האם לא ידעת את כלבי? הוא איש אשתו, היא תאמר כי חכמה היא, אך הוא יחכם ממנה הרבה ואני אחכם משניהם; התבונן בי ותראה כי אני אחכם משניהם, היא עזרה לי להמלט מצרה, הפתיות תדמה כי אוהב אותה ואהרוג אותו, שחוק תעשה לי, שחוק גדול! עתה לא אצא למלחמה, לא אצא, יקחה אֹפל, ישאם כלם רוח ואת היהודי עמהם ואת כל היהודים יחד, שחוק… הנבלה… האדון… הדברים האחרונים לא כלה בשפתיו כי קול נחרו השביח שאון קול גרונו וירדם, ראשו נשען על השלחן וידיו על ברכיו, ויצא ישעיה אל חדרו בגמרו אמר לשים עין פקוחה על דרכי הבנים המשחיתים האלה.

יא: שָׂעִיר אֶל רֵעֵהוּ יִקְרָא.

רבים מואסי מוסר ומדות ישאלו בקצפם על חקי בני האדם, מי זה יטה ידו על המשפטים והחקים לאמר: אלה נאמנים וצדיקים ואלה משחתם בם, אם נראה כי גם המה ישנו פניהם, והיום טוב טוב יאָמר להם ומחר רק רע נמצא בם, כי גם המה ככל ארחות בני האדם וחפצם, אך לפי הרוח השורר ולפי המצב והמקום יסלא ערכם? אמנם כן הוא; אבל בעבור זאת לא יקל ערכם ויהי להפך. לוא נותרו כל חקי המוסר והמדות כמו שהם בכל העתים והזמנים מבלי החלף או המר תמונתם, כי אז לא לבני האדם היו, כי אז לא הסכינו לבני חלוף אשר יחלפו תכונתם ורוחם, כי אז כמשא כבד הכבידו העֹל מבלי תת שמחה בלב עושיהם, כחקות עולם היו אשר האדם נאלץ היה לשאת אותם מבלי אשר יחשבם לכלי חפץ לרוחו; לא כן כאשר גם המה יחליפו פניהם וימירו מראיהם, עתה המה לאדם כרוחו ונפשו וימצא בהם חפץ כל איש אשר רוח לו, ואך איש אשר אין בקרבו רוח ודעת ומשפט, רק לתאוה יבקש כבהמה אך הוא יקץ בהם; אך בעבור נפתלים כאלה הן לא ישנו בני האדם חקם, כל איש לב ורוח יבחר בדרכי מוסר לפי רוחו ודרכו ומאויי לבו, ואם גם פני הדרכים האלה לא ישתוו לכל אנשי הלב, בכל זאת במקורם אחד המה ואל מקום אחד ילכו, צדק ויֹשר תהיה ראשיהם ומטרתם להשכיל ולהיטיב.

לוא עשה ישעיה בפעם אחרת את אשר עשה היום, כי אז כנבל חשבנוהו וכן אולי היה גם בעיניו הוא; לוא השחית נפשו עד להטות אזן למען שמוע את אשר ידברו שני אנשים זרים בחדר משכיתם, כי אז כאיש משחת היה בעינינו; לא כן עתה כאשר הסתתר ויבקש לשמוע את כל אשר ידברו שכניו בחדר השני, עתה נחשוב לו זאת לצדקה. בלילה השלישי אחרי ליל השכרון לבן סוסי שמע ישעיה קולו וקול איש אחר מדברים פולנית, אשר הבין כרגע כי כלבי הוא, וימהר ויכבה נרו ויסר את המפתח מן חור המנעול לבל יודע לאיש כי בחדרו הוא, ויט אזנו אל חור המנעל אשר בדלת חדר בן־סוסי ויקשב וישמע.

– יקחני אפל אם אכחד ממך דבר – ענה בן־סוסי על השאלה אשר שאלהו כלבי וישעיה לא שמע אותה – לא אכחד, את כל אשמיעך, היא חפצה ללכדני בקסם שפתיה ותבט אלי בחן ותדבר לאמר: לולא היתה אבן מעמסה על שכמי, הלא תבין, כי אז אחרת דברתי עמך, הן כבר הראתי לדעת, כי איש אתה לא ככלבי – כה דברה בתחלה במליצה וחידות ואחרי אשר החלותי לדבר עמה בשפה ברורה השמיעתני גם היא בשפה ברורה, אשר אם יצלח בידי ליעד אותך לקרב ולבער אותך מהעולם אז תהיה לי לאשה; ואני נאותי לעשות זאת בחפץ לב, אם יתן לי הכהן הראש רשיון לעזוב את הצבא הַמָּפְקָד תחת ידי, וביום השני נתנה לידי רשיון בכתב מפֹרש כי שלוח אני לבקש את הבוגד אשר ברח וכסף אֹצר העם בידו, ובכן יצאתי לחפשי וכספי בידי ולא עוד אירא כל היום –

– האם הרבה היהודי לנבוח בבית האספה? –

– הלא השמעתיך, כי ברגע אשר אמרתי לירות עליו במו אֹפל הפך פניו וַיַּךְ בידו על ידי ויתפרץ הכדור ויפצע את רגלי, אין זאת, כי אם הבוגדה הזהירה אותו מפני למען תמיט רעה על שנינו, והיהודי שלם לה כחסדה ויסר כל אשמה מעליה וישימנה רק בראש שנינו, ואני הסירותיה גם מראשי ותותר רק על ראשך, ובכל זאת חרדתי לרגעים מפני היהודי אף כי כבר עבר בראש צבאו ובלי ספק לא ישוב עוד לארץ החיים –

– ומה תאמר לעשות פה? – שאלהו כלבי.

– את אשר תעשה אתה – ענהו בן־סוסי – יחד נשלח יד באשר תשלח אתה יד, הלא תדע כי כסף בידי כאשר בידך ואולי עוד יותר –

– אם כן לא חלקת אתי חלק כחלק – קרא כלבי.

– הן לא עת היא עתה לבקש חשבונות, ואני באתי אליך לתת ידי לך –

– התבטח כי אין שומע דברינו? –

– מעבר הזה קיר חזק ומעבר השני יגור תלמיד בית מדרש המדעים; כאשר אשפוט למראה יהודי הוא, אך כסיל גדול ולא יבין עד מה, הוא ידבר גם בשפתנו, ואם גם בפניו תדבר לא יבין דבר –

– נפשי נכספה להודע אליו –

– ברגע הזה – ענה בן־סוסי, ויך בידו אחת ושתים על הדלת אך אין קול, אז יצא וינס לפתוח הדלת, אך היא סגרה על מסגר וישב לחדרו ויאמר: הוא איננו בחדרו –

– אני אאמין בכל דבריך – ענהו כלבי – גם אשים מבטחי בך, כי לא תאמר לכרות שוחה לרגלי –

– הן לא איש בליעל הנני, כי תפחד פן אדבר שלום עמך ובסתר אשים ארבך – קרא בן־סוסי ברגז.

– חדל לך מדבר כאיש תם ורודף צדקות, הן אנחנו נדע איש את אחיו ונדע דרכינו, ומה לך ללבוש בגד תם לעיני? אני אאמין בדבריך, יען כי אדע אשר ייטיב לך לתת ידך אלי מהרים אותה עלי, כי מה בידך לעשות לי? אם לכח הנה אמיץ אני ממך – –

– שקר הדבר! כחי גדול ממך – קרא בן־סוסי – כי על כן לשר צבא שמוני –

– הנה תשוב לדבר גדולות במקום אשר לא יועיל לך עד מה, הן לא עלמה עבריה הנני, אף לא בין קושרי הקשר נשב כעת כי תדבר כאלה, ולוא גם רב כחך מכחי, גם אז לא אפחד ממך, כי שומר נאמן יסוך תמיד לראשי, ראה את השומר הזה אשר לא יעזבני אף רגע –

– קנה הרובים תשא אתך! – קרא בן־סוסי – וגם בידי קנה רובים, טוב תעשה כי תזהר לנפשך; אבל מה לנו עתה ולקנה רובים, הן לא אויבים אנחנו. כן תראינה עיניה כאשר חשבתי עליך רעה מעודי, ומדוע אחשוב עליך רעה, הן אתה עזרתני למצוא כסף וגם אני עזרתי לך וגם עתה חברים נהיה, תן ידך לי –

– הא לך ידי וחברים נהיה, ואיפה כספך? –

– כספי אתי –

– טוב הדבר, ואני חפץ להודע אל היהודי התלמיד שכנך, ואם כסיל הוא כאשר תאמר אז נמצא בו חפץ –

– מחר אציגך לפניו –

– חיה בשלום! – כל אלה שמע ישעיה וגם מצעדי כלבי על המעלות שמע ויכן נפשו לבא בסודם ולהיות כסכל בעיניהם למען יגלו לו מצפוניו. אבל הוא בחפצו להיטיב שכח דבר הנביא “בהתחברך לרשע פרץ אלהים מעשיך”. מדרך בוגדים יסור כל איש לבב ואל יאמן לא בכחו ולא בחכמתו, כי עוד לא הקשה איש את זאב ערבות במאורתו וישלם, ואף פעם אחת עוד לא היתה הצדקה לתם להתהלל, כי דרך עלי ראש תרמית.

יב: פַּח יְקוּשִׁים.

– הוי ראש כלב! הוא עוד לא בא – קרא כלבי בצעדו על מפתן חדר ישעיה – הן לעיניך עשינו חוזה לבא לחדרך היום בשעה התשיעית בערב, ואני שמרתי מוצא שפתי ואבא לרגע אשר הועדנו והוא עוד לא בא! –

– לדעת עת לכל חפץ ולשמור מועד המיועד ראשית דעת היא לכל איש פעולות, וגם אני אשמור בכל עת לבל אאחר אף רגע כאשר אבטיח – ענה ישעיה.

– מאד ישמח לבי להכירך, אדון נכבד – ענה כלבי – מעת אשר ראיתיך מצאת חן בעיני מאד, כי אראה בך תפארת אדם, איש דעת ולב, איש היודע משפט, הן לא אשגה אם אומר כי חכמת המשפט תלמוד בבית־המדרש? –

– כדבריך אדוני, חכמת המשפט –

– לכן אנבא לך כי תהיה יודע משפט, חוקר עונות, או מליץ בשער נודע בכל הארץ, ואם אותות לא ינכרו, אז על פי האותות אשר אחזה בך תהיה למופת בדעתך –

– תודה לך, אדון, על תהלותיך ואני לא אדע במה הכרתני – ענה ישעיה כאיש אשר ישיש מאד על התהלה.

– אל תדבר כזאת, כי כל איש יכיר בך ויראה כי לגדולות נוצרת, ראה הנה בן־סוסי רֵעִי הוא איש כביר ממך לימים ובכל זאת לא אוכל לשים מבטחי בו אף רגע, כי הוא לא ישמר מועד ולא ידע גבול, בפתחו פיו לשתות ישכח לסגרנו ובקרעו שפתיו לדבר ילאה לשים עליהן מחסום, ולא את איש כמהו נצליח בדרכנו. ואם לעצתי תקשיב תתן גם אתה ידך לנו ונהיה שלשתנו חברים –

– אבל הן אין כסף בידי – ענה ישעיה.

– כסף? מה לך ולכסף? אותו תמצא במחיר עמלך; לנו די כסף, ואך איש עצה ומזמה ואוהב עבודה דרוש לנו, ועל דעתי לא ירע הדבר גם בעיני בן־סוסי ויקרבך אף הוא –

– נראה איך יפול דבר – נחכה עד אשר יבא –

– למה לנו לחכות? – אני אדע, כי כאשר אדבר דבר כן יקום, ואחרי כי אני אבטיחך לאסוף אותך אל חברתנו תוכל לבטוח בי –

– בכל זאת נחכה נא רגע. – ברגע ההוא בא בן־סוסי ועמו גם יין, כי אך ישב על הכסא אמר כי ילכו לחדרו לשתות כוס יין, אך כלבי קם בפניו ויוכיחנו על אמרו להכלים את פני ישעיה ולעזוב את חדרו, ובכן צוה כי יביאו היין אל החדר אשר בו ישבו, ויותרו על מקומם, אף כי לא נעים מאד היה לישעיה הדבר הזה, כי נותרו בחדרו, וישתו וישכרו עד השעה הראשונה אחרי חצות הלילה.

בן־סוסי שכב כבר על הרצפה ותרדמת השכרון נפלה עליו, כלבי ברך את ישעיה בשלום ויצא, וישעיה אף כי שתה אך מעט, בכל זאת היה ראשו כגלגל, כי לא הסכין לשבת ער עד אחרי חצות הלילה, ואחרי כי לא עצר כח לסחב את בן־סוסי לחדרו, לכן קרא אל אחד המשרתים ויחד סחבוהו; אך בעודנו נסחב החל להתעות בקיאו ויקא מאין הפוגה, עד אשר נבהלו כל המשרתים, ויבהילו את הרופא אשר בבאו ובמששו את עורקי השכור קרא: סם מות היה בהיין! – ויקם שאון נורא מאד, ואחרי רגעים אחדים באו השוטרים ויובילו את ישעיה ושנים מהמשרתים אל בית האסור.

לשוא הצטדק ישעיה ויאמר כי ידע נאמנה כי רעהו אשר אתו עשה חוזה לקח את כספו וַיַשְׁקֵהוּ סם רעל, שומע לא היה לו, כי כל איש ראה את עונו. הן בחדרו נעשתה התועבה והוא שתה אתו לשכרה ובו לא נגע סם המות לרעה, הלא אות נאמן הוא, כי אך הוא עשה הנבלה הזאת למען חמוס את כספו, ואחרי אשר הקשיב החוקר דבריו ודברי שני המשרתים אשר אמרו ככל יתר בני בית המלון, כי בעיניהם לא ראו את השלישי אשר ישב את המומת ואת ישעיה, הוציא אותם לחפשי, והוא נשאר בבור עש אשר יצא משפטו אור.

יג: הוָֹה עַל הוָֹה.

לא תמיד תופיע השמש בכל הדרה אחרי סופה להחיות עשבות השדה אשר שחו לפניה; לפעמים תביא הסופה גם קור בכנפיה ורוח רע אשר יוסיף להשחית ולא יתן להנדכאים להרים ראש; כן גם לא כל סערה אשר תקום ברוח בני האדם בהפיחם מדון וריב תעבור ותטהר את הארץ ותשיב משפט לכסא, כי על הרֹב אך שמות תשים בְּעָבְרָהּ ותשחית ותבלע ואך צרה תבא לרגלה. המרד כבר עבר, כענן כלה מן הארץ, גם לא יִזָכֵר עוד בשמו; ירחים אחדים הסתתרו המתפרצים ביערות ובמחלות עפר, ויארבו לכל עובר אֹרח ויגזלו מכל הבא בידם וישלחו באש משכנות מבטחים, וכאלה גבורות רבות ונכבדות הראו בעז ימינם ולשונם בגדולות הלכה בהשמיעם להארצות הקרובות והרחוקות כי גדולות עשו במלחמה, אשר לא נשמעו כמהן בכל הארצות ובכל הגוים ואחד מהם המית רבבה, עד כי מספר המומתים מחיל האויב גדל מאה פעמים ממספר כל יושבי הארץ; וכה הלכו הלוך ונצוח במלחמה, עד כי נמלטו כל חיל צבאותיהם לאחד אחד להארצות הקרובות מעל לגבול, וצבאות הממלכה עברו מעיר לעיר לחפש חפש מחפש אחרי המפיחים את המרד, אבל לְרֻבָּם כבר לא היה זכר בארץ, רק עקבות הצרה והעֹני והמחסור אשר הביאו עוד נראו בכל מקום. כשודדים פשטו על כל הבתים אשר ידעו כי ימצאו בהם דבר מה וישלחום באש, ואת אדוניהם שלחו לארץ תחתית אם ערב לבו לקום בפניהם ויגדל העני מאד בכל הערים האלה וסביבותיהן. אך לבני ישראל גדלה הצרה כפלים, כי בכל עת המרד הרבו הפולנים לשדוד ולחמוס ככל אשר מצאה ידם, גם כספם גם נשמתם לקחו, אם ערב לב איש לעמוד בפניהם, ואחרי כן ביום הפקודה כאשר נתנה הממלכה מס על הארץ היו המה הראשונים לשאת בעֹל המס הזה, כי אצילי בני פולין מרחוק ברחו והנתפשים אֻסָּרוּ וישלחום ביד פשעם, ורק היהודים נשארו על מקומם ויפול עליהם הגורל לתת כֹפר חטאת הארץ, בעת אשר כל מעיני השכר נסכרו, ויפנו אל ימין ואל שמאל למצא מוצא למחיה ואין. פני העיר שתיקא שֻׁנּוּ מאד בשנים האלה, כמעט כשדה קברים או כעיר נצורה נראתה העיר; בתים רבים שלחו באש ואין מחדש פניהם, ואלה היו למעי מפלה ואין מקים החרבות, כי גם מבני יהודה עזבו רבים את נחלתם בראותם כי אין כל מחיה. חשכה ואבל כסו כל פנים כפני העיר ואך אנחה נשמעה מכל עברים. אך הצרות אשר באו על משפחות כל היהודים בעיר הזאת כאפס נחשבו מול הצרות אשר כרעם וברק נגעו בירכתי בית שמעיה וישופוהו ופוצצו יושביו. מנוחה שוררת בבית הזה כמאז, אך מנוחת רפאים, כי פנה כל הודם וכבודם, מעוזם ותפארתם, שורק אחד היה לזמורת זר ויבא רקב בכל העץ ויאכל גם שרשיו מתחת.

אם אמנם רגע האיר אור תקוה במשכיות לב הזקן, כי עוד יציל את בנו ממוקשי מות ועוד תשוב מנוחת ביתו לקדמותה, כי די היה לו לדעת כי עוד נאמנה רוח בנו עִמוֹ ועם עַמּוֹ ועתה נטל עליו רק למצוא תחבלה להקים שטן לו לבל יצא לדרכו, והשטן הזה נגלה לו בתמונתו בצלמו בקראו את דברי בת שבע, כי אז עלה פתאם זכרון אשת כלבי על לבו, האשה הסוררה אשר הביאה על בית אבי בת שבע רעה בשומה עלילות להמתה ואשר הסירה אחרי כן ברוח פיה את הצרה בקחתה חמש מאות שקלים כפרה, אחרי כי בידה לב הכהן הראש ואל אשר תחפוץ תטנו, והכהן הראש הזה הלא היה גם ראש המורדים בפלך ההוא, לכן יעצוהו כליותיו לשים אליה פניו ותקותו אמצה לבו, כי השחר אשר הביא עצמות בת שבע להקבר בקבורות אבותיהן הוא יחשוך נפש עמיל מני שחת. ובכן בקש נתיבות ביתה ויעש אתה חוזה. היא קבלה אותו בששון לב, כי גם הוא היה דרוש לחפצה ועל פיה כתב מכתב אל דוד האדון לפאריז וייעצהו כי יפקוד על בן אחותו לבא אליו פן תהיה נחלתו למשסה בהתערבו עם שונים. הוא מהר ויעש כזאת ותקותו אמצה לבו, כי כאשר יעזוב האדון ואחותו את הארץ אז יחיש גם עמיל ויעזוב את חרבו וחניתו בארצו ושלום יהיה לו. אמנם לא לאיש הולך נכוחו כמֹהו לעשות חוזה את מלאך משחית, כאשר לא לשה תמה לצאת למלחמה יחד את זאב ערבות, אשר באחריתה גם עמלה גם את נפשה יקח, כן גם הבוגדה אך במרמה סבבה אותו, רק למען למצוא חַיַת נפשה פתתה אותו ויפת ואת בנו לא הציל. האדון ואחותו אמנם נקראו לבא פאריזה גם עזבו את העיר; אך כבר בטרם אשר באה הפקודה החזקה אל האדון לעזוב את הארץ כבר שֻׁלַח עמיל לשדה המערכה למלא מקום האדון ולא שב עוד ממנו. ואחרי כן קמה הסוררה גם כאויבת וצוררת להזקן, על כי שמע לפקודת האדון ויניח אותה במשמר הארמון שבעת ימים, עד אשר הודיע האדון כי כבר בא שלום למחוז חפצו, בהודע לה כי חֻפְּשָׁהּ בידי הזקן נתְּנָה והוא עצרה ימים אחדים, בערה חמתה עד להשחית וַתַּךְ אותו בלשון לפני האספה, כי על פיו נקרא האדון לפאריז ונגרע מהם איש עובד עבודתם. ויובא בפלילים וישב ירח ימים במאסר ויענוהו וירעיבוהו עד אשר שלח האדון הזקן פקודה נמרצה מפאריז לראש הכהנים וישמיעהו בשפה ברורה אשר אם יוסיפו לענות את הפקיד אשר על נחלתו, אז יקימוהו גם אותו לשונא להם בגלוי ויתן ידו להממלכה לעשות בהם שפטים, ומפני דברו נחתו ויוציאו את הזקן לחפשי. אולם כמת קם מקבר היה בשובו הביתה; התלאות הרבות אשר אפפוהו והדאגה הנוראה לבנו דכאו רוחו וימיתו לאט לאט חושיו בקרבו, עד כי היה כגבר אין איל בזרועו ואין דעת בלבו. מחצית גויתו היתה כמתה באחוז אותו השבץ בבית האסורים ואיש לא קם לעזרתו ומחציתה השניה גם היא לא כחיה היתה, ולא עצר כח לצאת לבדו; גם אזלת ידו מעשות כל מלאכה, ולולא זכר לו אדונו את ישרו וצדקתו ויתן לו את הבית אשר גר בו למנחת עולם, גם מכסת כסף אשר יקח מהאוצר מדי שנה בשנה בכל ימי חייו וחיי אשתו, לולא הראהו אדונו בצדקתו, כי אז מתו כלם ברעב, אחרי כי תקותו ומשענתו לעת זקנתו, עמיל בנו אשר נועד להיות יורש מקומו, הלך ואיננו. הזקנה אשר מעת שב הזקן מבית האסור הוסיפה אֹמץ ועז לעבוד עבודתה ותשמר כל היום על הזקן כאם רחמניה על בנה, גם היא עיפה מאד לצרותיה, ורק צפורה לבדה גדלה ותיף בכח גויתה וברוחה ותראה כעץ רענן בין קברות מתים וכל עמל הבית נשאה וסבלה במנוחה, ואם כי גם היא נאנחה לרגעים כאשר אביה ואמה לא נוכח פניה היו, בכל זאת עין ראתה תעידנה, כי יד העלומים ואולי גם יד חכמתה תעלה על יד יגונה ותדכאהו. זה ארבע שנים עברו מעת אשר ראינו פניה בפעם האחרונה, כפרח נעים היתה אז ועתה הוצא ציץ ויגדל, וכמעט לא נאמין למראה עינינו, כי זאת היא הילדה אשר ראינו אז; עלמה כתמר פורחת נראה לנגד עינינו, כלה אומרת הוד, והמנוחה והעצבת אשר תקננה יחד על פניה תוספנה לה לוית חן ונעם, עד כי יִמָּשֵׁךְ הלב מבלי משים אחרי מראה העינים ואנחה חרישית תתפרץ מחדריו למראה המראה הנפלא הזה, מראה היפי הנעלה והתם הטהור, העז והדעת, הטֹהר והיגון שֶׁחֻבְּרוּ להם כלם יחד בפנים הנעימים האלה, אשר גם יד הפגעים לא הצליחה להשבית מטהרם. אבל עין איש בכל העיר לא ראתה זאת ולא התענגה על הנעימות האלה. כשושנה פורחת תחת צאלי אלה מסתתרת מכל עין היתה בכל העת ההיא. אמנם אל תקנאו בחלק שושנה מסתתרת כזאת ובמנוחתה, כי אם אמנם לא תִקָּטֵף בעודה באבה ביד כל עובר ולא תהיה כעפר לדוש לרגליו, אבל היא תהיה לברות לכל זוחל עפר וצפעוני ישלח בה שניו ורעלו. גם לה לטש אפעה עיניו זה ימים אחדים ויפער לועיו לבלענה אותה ואת יפעתה ואת כבודה. כל ארבע השנים מאת אשר עזב עמיל את העיר לא הֵשַּׁחָה הדאגה את ראשה אף רגע, התקוה שעשעה לפניה ותאר את פניה ועיניה תמיד, ותהי גם למשען עז להוריה לנחמם ולאמץ לבם, כי עוד יראו באשר ושמחה; כי עוד ישוב בנם משושם וחלקם בחיים וירנין לבם, ואף ברבות השנים לא רפה כח לבה, וכאז כן עתה מצאה תנחומות ותעצומות למען חזק בהן לב הזקנים; אבל עתה נלאתה גם היא, עתה תתהלך כנואשת מתקוה לפעמים בחדרה וידה על ראשה, כי עוד לא אמר המקרה לפגע: רב לך! עוד לו חצים להביאם ללב האמללים, עוד יתחרה בם ויתגרה בם שנית בראותו כי עוד לא שחו מתגרת ידו. היעמדו עוד?

דאגה נוראה ופחד מאין כמהו אפפו את העלמה זה ימים אחדים ותתהלך כצל כל הלילה ותירא לסגור עפעפיה וגם ביום תתעורר לפעמים ביראה ותבט סביבה, כמו תזהר מפחים אשר שתו לרגלה, ואיש אין אשר יסוכך עליה, ואיש אין אשר תוכל להביע צרתה לו, ואיש אין אשר בו תבטח. להזקנים דַי היה כי נוכחו לדעת כי עוד עמיל חי, כי גם שמו בא במספר הקושרים אשר בקשו בעדם סליחה מאת הממשלה, והיא האירה פניה אליהם ותאמר לתת להם חנינה להעביר על פשעם ותתן להם לשוב אל ארצם, וגם זכרון עמיל בא במספר האנשים ההם, אך רעיו וחבריו נדיבי עם פולין הסירו שמו מלוח הזכרון, יען כי יהודי הוא, ובכן לא עוד נתן לו הרשיון לשוב אל הארץ אך הוא עודנו חי, וזאת השיבה נפש הזקנים, כי אף אם לא כתב מאומה ולא הודיע אודותו דבר, בכל זאת די היה להם לדעת כי עודנו חי; אבל לצפורה לא הספיקה הדעת הזאת, לה דרוש היה אח השומר אותה ומגין עליה, והוא רחק ממנה, ולהגדיל שבר לבה נטל עליה להסתיר יגונה מעיני הוריה לבל תמרר את נפשם אף היא. אך כל פחדה והותה כאפס נחשבו מול הרעה אשר מצאה את הבית הזה פתאם, כשוד משדי בא וישדד רבצם וישליכם ממעונתם ויתנם ברגע אחד למשסה למזי רעב.

זה כשנה ימשלו אדונים חדשים בהארץ והעיר והארמון; לגבירה מבנות פולין נפלה האחוזה למורשה, זאת ידעו שמעיה ואשתו וביתו. אבל המה לא ראו את פני הגבירה ולא ידעו אף את שמה, וגם היא לא שמה אליהם לבה בתחלה ותתנם לשבת בביתם, אחרי אשר הראה שמעיה את המכתב אשר כתב השר לו, ויתן לו את הבית לאחוזה, גם את הכסף שלמו לו בפעם אחת לשנה ההיא מאֹצר הגבירה. ומני אז ישבו הזקן והזקנה שלוים בביתם, אבל לא צפורה. הפקיד החדש איש כבן שלשים שנה אשר מארץ צרפת הביאתהו הגבירה, התבונן כבר, כי פני צפורה יעירו חמדה בלב רואיה, וזמרי הסרסור אשר לעת זקנה האירה לו שנית שמש הצלחתו ויהיו לו שנית מהלכים בהארמון לא שם אף הוא מחסום לפיו, ויהלל מאד את העלמה ויפעתה, ויער את אזני הפקיד כי שומר וחוסה אין לה בעיר, גם לא הסכינה לראות פני גברים והיה אך ינסה לדבר אליה אהבה וכבר היא נתונה לו לצמיתות. הזקן הנבל הזה הרבה לפחת בו אש התאוה, ובלבו שש מאד על הנקמה אשר יתן באחיה, איש גאה וגאון אשר לפנים נטל עליו להשתחות לפניו, לפניו היהודי כמהו, הוא, זמרי, אשר הסכין לכֹף ראשו כאגמון לפני האדונים בני פולין ועל אחיו היהודים רמס ברגל גאוה, הוא נאלץ להשתחות ולתת כבוד ליהודי אחיהו! לדבר הזה לא אבה סלוח לו עתה, כאשר הרים שנית ראש, ומבלתי יכֹלת לנקום נקם מזעום נפשו אמר לירות חצי הנקמה בלב אחותו לתתה בידי החרפה. והפקיד ראה כי עצת זמרי טובה ונכונה היא לפניו מאד, וַיְנַס להוציאה לדבר שפתים; אבל צפורה אך בבוז ושאט נפש הביטה בו בפתחו שפתיו לדבר אליה אהבה ותסר מפניו מבלי ענות אף דבר, ומני אז התחמקה מפניו, וברגע אשר ראתהו בעד החלון מהרה ותסתתר לבל יעיז שנית פניו לדבר עמה. אש התאוה והקצף בערו בלב הפקיד ולא נתנה לו מנוחה בהארמון, וינוע כל היום כשכור סביב הבית והגן הקטן, אולי יראה את פניה; אך היא ידעה להזהר ויחדל מעשות כזאת, וכמעט סרה הדאגה מלב צפורה באמרה לנפשה כי בלי שפק שב ונחם ממחשבתו הרעה. היא בתמתה לא ידעה כי לב חורש רעה ומבקש תאוה יוסיף מזמה ותחבולה למצוא תאותו כאשר יוסיפו לתת מכשולים בדרכו.

בשבתה בחדרה ובקראה בספר ומחשבותיה עשו להן כנפים ותעופנה עד מקום בו ימצא אחיה משכנות, גם העלו אבר לבקש את המקום אשר שני לו אוה לשבת, שני לו, אשר גם הוא בקרב לבה מצא מקום כמו אחיה ואשר גם לראות את פניו תכסף נפשה כמו לראות את פני אחיה, ואשר גם תקוה כי עוד תאשר בארץ ותראה פניו, כל קורא יבין כי ישעיה הוא השני אשר אליו דאו מחשבותיה כצפרים עפות, באה המשרתת ותתן לה מכתב מבלי דבר דבר.

– מי נתן לך את המכתב הזה? – שאלה בחלחלה בראותה על המעטפה כי לא מעיר אחרת בא.

– אדון נתנהו לי – ענתה השפחה ועיניה הבריקו.

– מי הוא האדון? – קראה צפורה בקול מושל.

– קראי בו ותראי יד מי כתבו –

– איך ערב לבך לקבל מכתב מידי איש זר למעני?

– האיש הזה לא זר הוא, כי אם הפקיד על נחלת הגבירה –. קצף נורא הרתיח דמיה בשמעה כזאת, וכמו אש קדחת אחזה בה כן רעדו כל עצמותיה בקצפה רגעים אחדים, ותתאושש ותשלך את המכתב לרגלי השפחה, בקראה בקול מושל: בפעם הזאת אסלח לך, אך הזהרי מהיום והלאה לבל תעשי אולת כזאת – השפחה הניעה בראשה ולא ענתה דבר.

ביום המחרת נגשה אליה השפחה שנית ותאמר: הפקיד אמר אלי – –

– אל תשאי את שמו על שפתך באזני – קראה צפורה, ולחייה אדמו מכעס.

– אבל בי נא גברתי למענך ולמען הוריך אדברה כעת באזניך; הפקיד אמר, כי אם תוסיפי להקשות ערפך עד לבלי קרוא מכתביו, אז ישליך אתכם כלכם מהבית –

– הבית לנו הוא ואל תוסיפי דבר כאלה באזני, השמעת? –

– שמעתי – ענתה השפחה ופניה העידו בה כי לא תאמין למשמע אזניה, וביום המחרת באו שני עבדים ויחלו להוציא כלי הבית מבלי דבר דבר. לשוא קרא הזקן בקול, כי אין לאיש כל צדקה לחמוס נחלתו, שומע לא היה לו, כי העבדים צֻווּ לעשות ויעשו כמצוה. וצפורה קמה לנחם את אביה, ותדבר על לבו לשכר מעון עד אשר יוציא משפטו אור, וכמעט ששה בלבה על הפגע הנורא הזה אשר בידו להמיתם ברעב, כי עתה שלום יהיה לה ולא תירא משוד הפקיד. ולדברה שמע הזקן כנער קטן, ויצאו וישכרו להם מעון צר, ויותר בו הזקן אשר עיפה נפשו מאד מהפחד והכעס והזקנה ישבה אצלו, וצפורה עם השפחה שבה לאצור את כל הכלים ודברי החפץ אל מקום אחד, למען הובילם אחרי כן בעגלה.

בלב בטוח באה הביתה ובעינים דולפות דמע הביטה אל הקירות אשר סבבו עליה כמעט מיום צאתה מרחם זה שמונה עשרה שנה; הבית אשר בו ראו אבותיה עֹנג ונֹעם ואשר באחריתם ההפך עליהם הגלגל וידכאם מאֹד, וברגע הזה זכרה גם את מצב הוריה: מה יעשו עתה לעת זקנה בהשבר להם כל מטה לחם? נורא הרעיון הזה! – תפושה ברֹב סרעפיה עמדה על מקומה ולא ראתה כי לא לבדה היא בבית, כי השפחה עזבה, וכרגע התחלחלה וכמעט יצאה נפשה בחושה, כי יד נגעה בכתפה, ובהרימה ראשה והנה אהה! הפקיד עומד למולה ועיניו מבריקות כעיני צפעוני. ברגע הראשון נפעמה עד כי לבה היה לאבן ולא יכלה למוש ממקומה או לפתוח פיה, אך כאשר שלח הפקיד את ידו לגעת בידה, אז התאוששה ותחפוץ לברוח, אך הדלת סֻגרה מאחיה וצָרָהּ ילטוש עיניו ובלעג על שפתיו ידבר אליה: הלא תראי יפתי, כי לי נתכנו עלילות לדבר עמך אף אם תשליכי את מכתבי כשקץ נתעב, עתה תשמעי את כל דברי אם תאבי או תמאני, שומע אין לנו בזה ותוכלי גם להרים במרום קולך אם תחפצי. שבי על הכסא ואדבר עמך. – היא לא משה ממקומה והוא הוסיף לדבר: בידך היום עתות הוריך הזקנים, כי על פי פקודת הגבירה אשליכם מהבית הזה, ואם לכח – אמיץ הנני מהם, ואם למשפט תמצא יד הגבירה יותר מהם, אך איש לב הנני ואחס על הזקנים ולא עשיתי כפקודת גבירתי, וגם היום בידי להשיב את הוריך אל נוהם, אם אך אַתּ תבקשי זאת ממני. מה תאמרי, יפתי? – צפורה עמדה כנטל אבן שיש ולא ענתה דבר, והפקיד הוסיף לדבר בקול עז: אל תקשי לבבך מהוריך, ראי הן אני זר הנני להם, ובכל זאת אנוד להם בראותי כי המה מושלכים לרעב ולקור ולכל פגע, ואַתּ הן בתם אַתְּ, ואיך לא תחוסי עליהם? ולמה זה תקצפי עלי? האם אחריש לך רעה? ומה אעשה אם אהבתי בקרבי כאש מתלקחת ותלהטני מסביב ותעוררני למצוא את סמל אהבתי, ואם גם רעה תבא לנפשי לא אסוג אחור ממנה. שמעה, עדינה, וביני דברי, הנך בידי כעת ולא תמלטי עוד ואם גם לירכתי בור ארד לא אשוב; לכן הלא טוב טוב לך לשמוע דברי אהבתי, ובכל נפשי הנני להקריב לך כל אשר בידי, גם את חיי, גם את נפשי, אך האירי פניך אלי – ובדברו הושיט אזרועותיו ויאמר לחבקנה, אך היא כמו בכח נעלה העלתה ממקומה ותתפרץ כחץ מקשת אל חדר המבשלות ותחזק גרזן בידה ותתיצב הכן; עיניה הפיצו אש עברה וכח ואמץ לב ותיף מאד מאד ברגע ההוא כאשר אולי לא היתה מעודה בקראה בקול פחדים: הַמָוֶת בידי להנוגע בי, המות לנפשי ולכל אשר יערב לגשת אלי, אל תגש, כי ברגע הזה נמות גם שנינו – הפקיד נחת מקולה ויסוג אחור, אך אחרי כן כמו בוש מרפיון רוחו התאזר עז לגשת אליה, אבל היא הוסיפה לקרוא בקול פחדים, עד אשר עזבה כחה, ידה רפתה ותפול בידי לוחמה, ובכל זאת אמצה שארית כחה ותקרא בחזקה. וברגע ההוא נשמע קול דופק על הדלת; העלמה התעוררה והפקיד נבעת ותרפינה ידיו ויעמוד על עמדו והדופק שנה וישלש, אבל הפקיד החשה והעלמה הרימה שנית קולה לקרוא, ופתאם נקרע החלון הפונה אל הגן ואיש קפץ אל תוך החדר ויבהל הפקיד מאד ממראהו, ויסֹג אחור בבהלה, והאיש מהר וירם את העלמה אשר התעלפה מרֹב רגשותיה וישב לה רוחה; אבל כמעט פקחה עיניה ותבט בהאיש, קראה בקול: עמיל! – ותתעלף שנית.

יד: מוֹקְשֵׁי אִשָׁה.

כמה וכמה נפלאות יקרונו בחיינו מבלי אשר נדע כי נפלאות היו, לא ידענו ולא התפלאנו עליהן, ולהפך, כמה וכמה פעמים נתפלא ונשתומם ונאמר מקרה לדבר אשר כשחר נכון היה מוצאו, רק כי לא ידענו ולא ראינו את הסבות אשר ארגו וטוו במחשך עדי הוציאוהו לפעולת ידים. כן גם בעיני צפורה ואחרי כן גם בעיני הזקן והזקנה היה עמיל כמלאך יורד ממרומים, אשר ישב שמה ויצפה בעין המבטת למרחוק לראות מה יעשה את אחותו, ובעת צרה לה מהר וידא על כנפי רוח ובין רגע ירד מערבות שחקים אל אדמות להיות לפודה ומציל, ולוא גם הרבה איש לדבר להם ולהראותם, כי לא יד מקרה היתה בזאת כי אם שרשרת פעולות אחוזות ודבוקות אשה באחותה, גם אז לא האמינו, כי גם נעים לאיש נִצָל מרעה גדולה להגדיל את הפדות, למען תגדל גם הרעה, כי מה הֹוֶה לו לאדם אם תגדל הרעה שבעתים אחרי אשר עברה וינצל ממנה? הלא אך שמחת שבעתים! אבל באמת לא ממרום שֻׁלַח עמיל, אף לא פתאם לפתע הופיע במקום ההוא, רק יען כי אהובי נפשו לא ידעו זאת, לכן הופיע להם כברק פתאם, ואם נשים עין על דרכו מעת אשר עזב את עירו לצאת לקראת נשק, אז נראה עין בעין כי כן הוא.

אחרי כי רֹב הלוחמים התחבאו ביערות ומערות ולא נועזו לצאת ממחבואיהם, ויד חיל הממלכה לא הצליחה להכריעם תחתיהם, יען כי לא ידעו מקום לוחמיהם איה, רפה גם רוח האחדים אשר בלב שלם בקשו מלחמה, וכאשר הֻכּוּ אחור פעם ושתים חשו מפלט להם אל ארץ אויסטריה הקרובה. גם עמיל עם חילו עם מספר נהדף ממקום למקום, עדי הכבידו עליו בני חילו את אכפם לחוש מפלט להם, ובנסותו לאמר להם כי לא כן דרך גבורים אנשי השם, בקשו להראות גבורתם נגד מנהליהם ואיש אחד כונן קנה הרובים נגדו, ואם אמנם הצליח בידו להכות את הקנה מידו, אך נוכח כי אין דרך אחרת לנטות בלתי אם לעבור את הגבול אשר אצלו עמד עם חילו, ואחיהם הפולנים קבלום ויסתירום; אבל חברת האנשים האלה לא השכיחתו את הגלות אשר הגלה, כי כעבור אך ימים אחדים וכבר נמצאו נחרים בו אשר אמרו בקהל, כי רק היהודים היו הבוגדים בהמלחמה הנפלאה ההיא, אשר ערכו בני פולין המעטים לאויביהם הרבים והעצומים ויעשו גדולות ונפלאות אשר לא נשמעו כמֹהן, רק היהודים מגרים בידי חיל הממשלה ומי יקום עם בוגדים? – הדברים האלה הדאיבו לבו, כי אם אמנם כבר ידע מה רבה אהבת האמת והיֹשר אשר תקנן בלב הצדיקים האלה, אך את בני עולה לא ידעו בֹשת כאלה, אשר בשדה המערכה היו כשפנים בחגוי סלע משכנם, ובעת אשר אין לוחם לנגדם יאריכו לשון ויטפלו חטאת על ישרים בלבותם, כלכל לא יכול עוד, הן הוא ידע נאמנה, כי היהודים המעטים אשר נלוו על חיל המורדים לחמו באמונה וביֹשר לבב, לכן גרשוהו הדברים האלה מחברתם וישם ווינא פניו, אף כי לא ידע עוד מה יֵעָשֶׂה בו? מכל הנעשה בעירו לא ידע דבר, לא משלום אבותיו ולא משלום האדון ואחותו, כי את מכתביו שלח על שם האדון, גם את המכתבים לאביו שלח על שמו, כי ירא פן יפלו המכתבים בידי חוקרי הממשלה והביא רעה גם על אביו; על המכתבים האלה לא מצא מענה, ויהי סר וזעף כל היום וכאיש אובד עצות. לולא נקשר לבו להגבירה, כי אז ידע דרך נכון לפניו כעת אחרי אשר פג יין הקשר מעליו, אחרי רואו כי משך ידו את רקים ופוחזים ואנשי בוגדות, כי אז בקש נתיבות בית מדרש לחכמות ויבא בו; אך עתה היה כגבר אשר יינו סר מעליו והוא שוכב ביער מבלי דעת את הדרך אשר ילך בו. גם הכסף אשר היה בידו מעט היה ולא ידע מוצא לו לימים הבאים. לפעמים עלתה מחשבה על לבו, כי גם האדון ואחותו בגדו בו. הן גם המה בני העם הזה המה, אך כרגע שם ונחם ממחשבתו זאת, וירב עם נפשו על חשבו מחשבה רעה כזאת, ויגמר אֹמר ויחליט כי גם אותם מצאה רעה ותתאבל נפשו גם עליהם, ולהוריו פחד פחד לכתוב דבר. וכן היה נע ונד ימים רבים בוויען, עד כי הקרה המקרה לפניו את אשת כלבי באחד הרחובות הגדולים. הוא בלכתו אט ושחוח לא ראה את העוברים במרכבות וגם בראותו לא התבונן, כי כחולם היה בכל העת ההיא, אבל היא הכירתו כרגע ותצו על הרכב לעמוד ותקראהו אליה אל מרכבתה.

כמקיץ מתרדמה היה בראותו פניה, הן היא באה מעירו והיא אהובת השר ויודעת את אבותיו, ואם כן תהיה לו למקור נאמן לדעת כל אשר יחפוץ לבו, וכאשר יבין כל איש היתה ראשית שאלתו: איפה האדון ואחותו? –

– אם תכבדני לבא אתי לבית מלוני תשמע מפי כל אשר תחפוץ –

– בכל לבבי – ענה עמיל בתֹם. בבאם לבית המלון המפאר אשר רק אצילי הארץ ינוחו בו היתה ראשית דברו לשאל שנית על דבר האדון ואחותו.

– הנם יושבים ואוכלים בפאריז – ענתה בשאט נפש בהתנפלה על כסא רך כמו עיפה נפשה.

– בפאריז? – שאל בתמהון, בראותו את תנועת גוה בענותה אותו – בפאריז? מתי הלכו שמה? ומדוע? האם גם המה ברחו מהארץ? –

– האדון ברח בעוד עת היתה לברוח, בטרם החלה המלחמה, כי לצאת למלחמה במקום אשר החרב וקני הרובים ישיאו לפעמים מות על האנשים אשר יעמדו למולם, לזאת לא נתנו לבו האמיץ, ואחרי כי אוהב נמצא לו אשר שְׁלָחוֹ תחתיו למקום אשר המות יצוד צידו, התגנב ויברח מהארץ באמרו כי פקודת דודו היא כי יעזוב את הארץ –

– לולא מפיך שמעתי כאלה – קרא עמיל משתומם – כי אז לא האמנתי למשמע אזני, לולא מפי האשה אשר נפש האדון יקרה לה, כי אז אמרתי שונאו בנפש יוציא דבת שוא עליו, כי אמנם ידעתי את האדון כי לא מֹרך לב חלקו בחיים; כמה וכמה פעמים הלכנו יחד לצוד ציד והוא לא נסוג אחור מפחד זאב ערבות –

– בלי ספק, יען כי אוהבו עמד לימינו וגם בפעם הזאת שלח את אוהבו תחתיו –

– חידות לי דבריך, כי כאלה תדברי על האיש האהוב לך –

– אמור אשר היה אהוב לנפשי ועתה אם כי לא אשנאנו אך אבזנו בלבי. השתומם? שמע ואספר לך הכל ותדע פשר. כי יקרה בעיני נפש האדון, זאת ידעת כמֹהו, ואני ידעתי זאת יותר מכם, כי אני אמרתי איש לב הוא; אני אהבתיו, עד כי לקחתי גם מתנות מידו, אף כי אוצרותי רבו מאוצרותיו, למה זה תלטוש עיניך? אני נזהרתי מהשמיע זאת בעיר שתיקא, כי אוצרות לאין חקר נחלתי במות דודי אחי אמי באמריקה ואוצרותי בלונדון הנה, כי אז עוד קשורה הייתי לאיש אשר שנאתיו בלבי מאד; אל תשתומם על דברי, כי אחרת דברתי באזנך בהצטדקי לפניך אז ובהתחפשי כמו נפשי תערוג אל אלוף נעורי, אז דברתי באזני עלמה תַּמָּה ומאנתי להרגיז תֻּמַּה לבה בהשמיעי אותה כי לבי יזהם את אלוף נעורי אשר סבבני בכחש ומרמה, את בעלי אשר ידעתי, כי מרצח הוא וכל נבלה עמו ואני נקשרתי אליו ולא אוכל לנתק מוסרותי עד עולם, כי על כן דאבה נפשי מאד בהאשימך גם אותי, כי ידי תכון עם הבוגדים הגנבים אשר חמסו את אוצר העם, בעת אשר נפשי געלה בהם ובחברתם, וכמעט בחרתי מחנק לנפשי משבת אתם, ובעת אשר אוצרותי רבו מאד, רק הסתרתי זאת מעיני בעלי לבל יודע לו ואז לא יעזבני לנצח, בעת אשר תקוה נשקפה לי אז במלאותו אמתחותיו מכסף הגזלה אז יברח לנפשו ויעזבני, אשר אך זאת היתה תוחלתי ותקותי, ולולא זאת שמתי כבר קץ לחיי המרים. אוצרותי רבו ואני הסתרתי זאת, עד כי גם להאדון אשר אך הוא היה חלקי ומשושי בחיים, אך הוא האיר מעט את חשכת חלדי, גם לו לא ספרתי מאומה ולקחתי מתנות מידו בראותי כי יגדל ששונו בקחתי, והוא לקח לבי באמריו, כי התפאר תמיד באזני כי איש מלחמות הוא וכביר כֹח לבו לאין קץ – ולבי ילך שבי למרות חפצי לפני איש כביר כח – ויהי כגבר נעלה בעיני, עד אשר בא היום וַיַפֵּל בעיני את הגבור מרום מצבתו, הורד משאתו איש הכח ואחזה בו את אשר הנהו רק איש שפתים; הלא תזכור היום אשר בו יצאתם יחד לצוד ציד ותביאו זאב מת הביתה; הוא הרבה להתפאר באזני איך הצליח בידו להמית את הזאב וכי גדולות עשה ביום ההוא ואיש לא עזר על ידו, ואני שמעתי ולבבי קפץ ויתר משמחה וכל אהבתי היתה לרשפים אשר הפיצו עיני, ומה גדל מכאבי בשמעי מפי עבדו אשר דבר לְתֻמּוֹ, כי אתה ולא הוא המית את הזאב וכי בכל עת הנך נצב על ידו ורק על כן יקרבך יען כי איש ציד נפלא הנך. מני אז נפל אור פניו בעיני מאד, אולי תזכר כי בלילה ההוא ישבתי עצובת רוח, ומה אומר לך עוד? כחץ הרבה הדבר הזה מכאב לבי מני אז, אך לאט לאט התאמצתי לשכוח זאת ואחל לכבדהו כמקדם, כי הוא בשפתיו יהפך גם מר למתוק; אבל בפעם הזאת הלאני. במושב האספה גמרו אמר לשימו בראש הגדוד, אבל הוא הרבה לדבר עליך טובות ולהראות לכל כי החובה לשים אותך לראש לבל תבגד במתי סודנו, כי אם לא יעלוך על אז תרגז ותתקצף. הן היהודים הסכינו לקנות ולמכור, וכל המרבה במחיר לו יתן סחורתו – אל תרעם פנים, כי אלה המה דבריו – ואני מאהבתי לעמי – הוסיף לדבר – הסתרתי פני ועצמתי עיני מראות כי ישא עיניו ונפשו אל אחותי, אשר לולא עת מלחמה היתה, כי אז כבר גלגלתיו מהמעלות ואחותי ירקה בפניו – –

– הכזאת דבר?! – קרא עמיל בחמה, ונפשו להטה גחלים.

– כזאת וכזאת ועוד הרבה יתר מזאת – ענתה האשה במנוחה ועיניה אורו בראותה כי דבריה קלעו אל המטרה – הוא הרבה לדבר ולהוכיח עד כי נאותו לשים אותך תחתיו, אני אמרתי בלבי: אין זאת כי אם מפחד הוא מאימת המלחמה, כי לא פללתי כי לבו יחבל מזמה רעה כזאת על האיש אשר כאוהב נאמן היה לו, אמנם גם את אשר לא פללתי אני פלל הוא. בערב ההוא לא ידע הָעַוָּל הזה בשת להשמיעני בפה מלא, כי בצדיה עשה זאת לשימך אל פני המלחמה לבל תשוב הביתה, וְרָוַח לאחותו אשר לא תדע מנוח מעת אשר שמעה דברי אהבתך והחרישה, כי תפחד מאד פן תנהה אחריה ותהי לבוז בשובך מהמלחמה. ומאחרי שמעתי עוד כי הוא שכר עליך אחד מחיל הצבא כי יורה עליך במו אפל – –

– האמנם?!! – קרא עמיל וישאף וירגז בזכרו כי אמנם אחד מחיל צבאו בקש לירות בו כדור, עתה הבין איך מלאו לבו לעשות כן לו, למפקד הצבא.

– אמנם כן, בזאת הראני כי לב משחת לו ואירא מפניו בראותי את הגמול אשר ישלם לאוהביו הנאמנים, ואחרי כן החלותי לבזות אותו בלבו בגלותו את אזני, כי יסתתר לברוח ויבקשני ללכת אתו, אך אני נערתי כפי מני אז ממנו. לבי דוה מאד, כי נתעיתי בשוא לתת את לבי לאיש נבזה, ואם כי בידי היה לעצר בעדו לבל ימלט, אך לא עשיתי זאת ועזבתיו לנפשו, ואני נותרתי עד אשר כלתה הרעה על עמנו האמלל, כי חילנו לא יכול עמוד, אף כי נלחמו בגבורה ואמץ; גם את דבר גבורותיך שמעתי, אשר הראית בשדה המלחמה, אך מה תועיל גבורה לארי אחד נגד קהל זאבים? – בדברה הורידה ראשה ויגון כסה פניה.

נדכה בלב נשבר וברוח הומיה ישב עמיל וישמע דברי האשה. מגדלים רבים מארמון תקותו כבר נפלו והתפוצצו לרסיסים, ולקול מפלתם אם כי נוער אך עוד לא פקח עיניו לראות את אשר סביבו; אך עתה באה סערה ותהפוך את כל הארמון משרש, ממסד ועד הטפחות ערה אותו ותזרהו לכל רוח עובר. מחוקק בארצו דמה להיות, אלוף נעורים להגבירה ונשיא ישראל ועתה הנהו נודד ומחסור חלקו, לא רק מחסור אשר יחסר להגויה כי אם גם נפשו תחסר כל רגש וכל תקוה. הוא שמע והאמין, הן כבר ראה את דרך בני העם הזה, את גאותם ורום עיניהם, את שנאתם בנפש לכל בן אמונה אחרת, את התמכרם לכזב ולכל תועבה עם אך לנפשם ייטיבו, ומדוע לא יאמין כי גם אלה מאהביו ככל אחיהם כן עשו לו, בפעם השניה הָרְאֶה לדעת מה שגה בהשפטו, כי כִּבֵּד בלב נתעבים ונאלחים ויבזה נפש נעלה, הן להאשה הזאת נפש נעלה ויקרה ובתחלה חשב אותה בצוררות עמו ודתו, עד אשר נוכח כי היא אוהבת ישראל בלבה, ואחרי כן חשבה לבת עמה לכזב ותרמית והנה היא האחת אשר התעוררה על החנפים; זמן כביר ישב שחוח עד אשר העירתו האשה בשאלה אותו: איפה יגור וכמה יאמר לשבת פה? –

– דבר אמת אגיד לך גברתי – בפעם הראשונה אמר לה גבירתי – כי לא אדע דרך עמדי, הנני נע מבלי מטרה ותכלית –

– ואיפה תקח כסף? הן בלי כל ספק לא שלחת יד באֹצר החיל כאשר עשו רבים –

– האני אשלח ידי באוצר החיל? – קרא עמיל ויתעורר ויתיצב הכן.

– אל נא, אל גבור! לך נאה מאד להתעורר ולקצף, כי כחך אך לשלוח ידך בעֹרף אויביך ולא באֹצר חילך, זאת ידעתי, כי לולא זאת, כי אז לא שאלתי אותך בזאת ולא דברתי עמך דבר, אשר על כן חשבתי לי לחובה להשאילך כסף כחפצך עד אשר תמצא ידך להשיב לי, אל תמנע החסד הזה ממני, ואל תניע בידך, כי פניך יעידו בך כי לא רבו אוצרותיך, קח השטר הזה, הנני מְצַוָה עליך לבל תמרה פי. הלא תדע משפט הגבורים, להיות כעבדים להנשים –

דבריה אשר דברה במאור פנים ובאהבה גלויה כאחות אל אחיה הרחיבוהו, עד כי לקח את שטר אלף הכסף מידה וישק ידה למו פיו ויותר עמה כל היום וגם לשוח ולבית משחק ושיר הלכו יחדיו. ולולא זכר בחצות הלילה כי במלון אחר יגור, כי אז שכחה היא מהזכירו, אחרי כי השעות עפו בחברתו כרגעים – כה הודתה במו פיה – אחרי אשר נחמה אותו לבל יפול לבו ולבל ידאג להבאות, כי נכונה היא לשימהו לפקיד על כל אוצרותיה אם יאבה ללכת עמה לארץ בריטאניה, וגם את אבותיו הלא יוכל לקרוא אליו, אחרי כי הוא לא יוכל לשוב אל אבותיו עד עולם, גם מכתבים לא יוכל לכתוב שמה אם לא יחפוץ להביא עליהם צרה גדולה, כי שוטרי המלך יחפשו אותו בכל הארץ, ובהודע הדבר כי אביו ידע את מקומו ישימוהו בבור למען יגלה את מקום מחבואו. ובצאת עמיל מהבית וישק ידה שנית למו פיו – ישבה האשה אל השלחן ותכתב מכתב אל אמה כדברים האלה:

אמי!

“הוציאי מחר קול, כי היהודי איש חמודות נפל שדוד במלחמה והתאמצי כי תגיע השמועה עד אזני אלישבע, כי נחוץ הדבר לי; גם בקשי את פני האדון הזקן ואמרי לו כי עד מהרה אבא פאריזה ודברים רבים בפי להשמיע”.

בתך.

טו: טַעַם זְקֵנִים.

בביתו הקטן והיפה מאד, אשר גן נחמד יעטרהו ופרחי חן יסכוהו ברחוב מגרש גערמען בפאריז ישב האציל שתיקי, אדון העיר שתיקא והארץ אשר סביבה על כסאו, הגדול והרך; ראשו נשען על המשענת ועשן עלי הקטור עולה מפיו פעם כתמרות עשן ופעם כגלגלים. רגע יקמט מצחו ומשנהו יעביר ידו עליו כמו יחפוץ להחליק את התלמים אשר חרשה בו העת. כה ישב זמן כביר ומרגע לרגע קרא: יוּאַן! ובבא העבד הזה אשר נקרא בשם הזה למצער אלף פעמים ביום הניף ידו לאות כי יצא. המלה יוּאַן נשמעה כמלת הקריאה: אויה, אהה, או האח! לפי מהלך עשתנותיו וחזות פניו היתה גם הקריאה הזאת, פעם בקול יגון ואנחה ופעם ברגז או בפקודה. יוּאַן היה עבד נאמן וטוב לב ונכנע מפני אדוניו, כי על כן מהר לקול היגון כמו לקול הפקודה, וַיֵּחַת מפני הרגז, ובשובו על עקבותיו נראה גם בפניו הֵד קול קריאת אדונו, אם ביגון קראהו אז הטה ראשו על צדו בצאתו, ואם לפקודה התיצב הכן ובעת רגז הוריד לארץ ראשו. אך האדון לא התבונן לכל אלה, והעבד לא נלאה מלכת ושוב על עקבותיו, כי איש טוב היה אדונו, איש טוב נודע בטובו, הוא לא הכהו לחי אף פעם אחת, גם לא בעט בו ברגליו, אף לא בא אף פעם אחת שותה שכור הביתה, כי מאס בחברה ויבחר שבת בביתו ולשחק בקלפים את אחותו, היא אם האדון הצעיר ואלישבע; אבל מעת אשר מתה עליו זה כשלשה ירחים יַרְבֶּה לשבת ולשיח כל היום עם נפשו. גם בפעם הזאת אחרי אשר הרבה מחשבות בשבתו, קם ממקומו ויחל להתהלך בחדר אחת הנה ואחת הנה ויניע בידיו ואחרי כן פתח גם פיו ויאמר: אולת היא! אולת, אולת גדולה, לתת את נחלתי בעודי בחיים לאיש צעיר לימים והוא יעשה בה כחפצו, האין זאת אולת? אמנם אולת! יוּאַן! –

– הנני אדוני! –

– לך שוב על מקומך, אולת מאין כמה. כמה עמלתי וחסרתי נפשי מטובה בימי נעורי, עד כי הקימותי חרבות נחלתי ועתה אתננה למשסה! הן עוד לא קרב קצי, בן חמש וששים הנני היום. פה בארץ הזאת יבאו בברית את אשה בשנים האלה, ואני כעומד על עברי הקבר אתן נחלתי לנער שולל, אשר יגביה אפו גם למולי? אשפיל מעט גאותך עלם יהיר, וגם אַתְּ פתיות תעזבי עוד מעט את רעיון רוחך. הנשמע כזאת, כי בת אצילי הארץ תחפוץ לתת ידה לאיש בלי שם… הוי הוי! יוּאַן! – הן לא מקנא לאמונה הנני, חלילה חלילה לי, איש אוהב ישר הנני, זאת יגידו כל יודעי, ולא יען כי יהודי הוא אמאס בו חלילה, אבל לוא גם בן אמונתי היה ושם לא היה לו על פני חוץ האם נתתיה לו? חלילה חלילה, הבעבור זאת אתן לה אוצרות רבות, למען תהיה אשה לבן הפקיד על אוצרותי, ולוא גם נוצרי היה ואף אלפי פעמים נוצרי… ועל כל אלה עלי להודות להאשה… הוי, הוי! יוּאַן! מה שם האשה, לא אדע שמה, מתי אמרה לשוב הנה? –

– שמה דלילה לבית רמיאל –

– מי שאל מפיך? לך ושוב –

– חטאתי! – ענה יוּאַן, ויצא, והאדון חדל מדבר בקול רגעים אחדים ואחרי כן פתח שנית את פיו וידבר: אמנם לא טוב היות איש טוב מאד, אבל הבשורה כי היהודי מת נתנה שמחה בלבי, כי עתה תשכחנו ותפנה אל אחד הבחורים מהארץ הזאת, גם לא לבן אחד מעמי אתננה, לכלם יש כל, רק מנעלים ומעט כסף יחסר להם תמיד. ומי יודע אם לא גם זאת החכמה היועצת, מה שמה? כן דלילה, מי יודע אם לא גם היא תבא אלי למען אַלְוֶה לה כסף מעט, ובזמן לא כביר תשיבנו לידי בתודה, אני אדע אתכם; רק מעט, מעט מאד אַלְוֶה, אותי לא תוליכי שולל –

– אדוני – קרא יוּאַן בפעם הזאת מבלי אשר נקרא.

– מי קראך? לך שוב –

– אבל הגבירה? –

– איזו גבירה? –

דלילה לבית רמיאל, אדוני! –

– פתי. מדוע תרבי דברים? –

– חטאתי –

– לך הביאנה הנה –

– הנני שומע – וברגע ההוא פתח יוּאַן את שני עברי הדלת, והגבירה דלילה לבית רמיאל, אשר השר חשב כי למען ילוה לה כסף תבא הנה, באה הביתה ותברך את אדוני הבית בשלום בחן רב.

– למי אכיר טובה בעד הכבוד הזה? – שאל האדון בהשתחותו לקראת הגבירה, אשר עדיה העיד עליה כי לא למען לות כסף באה הנה, וגם ליפיה ולחן שפתיה השתאה מאד וישתחוה שנית באמרו: ארהיב עז בנפשי להגיש לך כסא –

– רב תודות, רב תודות – ענתה היא ותקפץ כאילה ותקח את הכסא באמרה בשחוק קל: את הכבוד אני אנחיל בבאי הנה, ואת העז הרהבתי אני בנפשי, לכן גם את הכסא אקח לי בידי. אך בדבר בֹאי הנה תשמע כרגע למה באתי הנה. בלי ספק תדע אדוני כבר, כי על פי היתה שומה להודיעך על דבר בן אחותך ודרכיו את קושרי הקשר, כי ידעתי כי איש חכם כאדוני לא יתן ידו אל הקושרים ואף כי את כספו ונחלתו, אשר היא תגיד לכל מה רב פעלו בה, כי רבות שמעתי על דבר אדוני ופעולותיו הרבות אשר פעל עדי חִיָה מערמות את הנחלה הזאת, אשר עתה היא חמדת עין, ואחרי כי לפני נגלו כל תעלומות קושרי הקשר, לכן חסתי עליך ועל נחלתך, ומהרתי להודיעך דבר בעתו, גם לא נסגותי אחור, אף אחרי אשר לא נתת אֹזן קשבת לדברי מכתבי ואדבר על לב פקידך הנאמן, אשר גם עינו דאבה לראות את הנחלה נתונה למשסה, ויכתוב לך מכתב שני –

– אין קצה לתודות לבי לך, גברתי. אבל סלחי לי אם אשאלך מאין ידעת כל התעלומות האלה? – שאל האדון.

– אם אמנם שאלתני אדוני שאלה אשר יכבד מאד עלי לענות אותך דבר ברור, אך אתאמץ ואגלה לך הכל, כי לדבר כזבים לא למדתי ולא אלמד, ולוא גם למדתי כי אז נִחַתִּי מפני איש כמך המפיקים דעת עמוקה, ולא ערבתי לבי לדבר באזנך דבר אשר לא כן, רק לאיש אשר פניו יתנו יראת הכבוד בלבי אוכל לדבר דבר כמו ולגלות את כל לבי – בדברה אדמו לחייה והיא השפילה עיניה מעט ותוסף לדבר בהשפילה גם קולה: אדוני! בן אחותך אמר לי לפנים, כי באור עיני יראה חיים ובלעדי כל התבל ישוף חשך –

– עתה אבין – קרא השר – בלי ספק, הפר אחרי כן בריתו ויקימך לאויבת לו –

– אדוני! – קראה האשה ותרם ראשה בגאון – איש לא הפר בריתו עמי, כי אני עוד לא כרתי ברית לאיש, והוא לא לאויבת לו הקימני, כי גם היום יהגה לבי אך טוב וחסד לו –

– סלחי נא, סלחי כי פחז הייתי –

– אני ידעתי, כי יאהבני בלב שלם ובאמונה, אך לא יכולתי להשיב אהבה לחיקו, כי כלואה הייתי, אסורה לאיש לא־איש, ואם כי קצתי בחיי מפני הקשר הזה, אבל את חובתי אני ידעתי. אבל חסתי גם על בן אחותך ואדבר אליו נחומים כאחות לאחיה, ובכן גלה תמיד כל מצפוניו לי, עד כי הקימתי את בת אחותך לאויבת לי, יען כי יסרתיה על פניה על העטותה בושה על משפחתה ועמה לאהוב איש יהודי אשר יתפאר באהבתה בקהל –

– לא יען כי יהודי הוא, כי אם יען כי משפחתו לא רמה לא נכון הוא לה – קרא השר.

– ואני לא כן אנכי, אדוני, אף אם אהיה כפתיות בעיניך לא אחדל ואומר לך, כי אני באמונתי אחזיק, ואשרנו וטוב חלקנו אם נחזיק בה בכל עז, כי היא תהיה מעוז לנו בעת צרה ותסוך עלינו מכל חטא ופשע; כמה וכמה פעמים אמצתי רוחי אך בה בעת אשר סערות התאוה סערו בכח ויאמרו להפיץ כל תם ומוסר, בעת אשר נפשי שועה בחבליה אשר בה אסרוה לאיש נבל, רק האמונה היא עודדה אותי תמיד. ורק אמונתנו היא תקים נופלים ותאמץ רפה רוח, ולא אכחד כי רק כבוד אמונתי ועמי היה נוכח פני בהוכיחי אותה, ועל כן צררה אותי מני אז – היא החרישה מעט והאדון הביט בה ופניו העידו בו, כי כבוד מאד נעלה החל לבו להגות לה מעת שמעו דבריה האחרונים. ואחרי אשר נחה הוסיפה לדבר: אבל אני לא שמתי לבי לכל אלה ואגלה את אֹזן הכהן הראש וגם הוא יסרה, ואחרי כן נועצנו כי ישלח את היהודי אל נוכח פני המלחמה ותנצל ממנו עד עולם –

– לא אדע עוד אם ביֹשר לבב עשית זאת – קרא האדון במנוד ראש.

– אלהים ישפטני, כי לכבודו עשיתי זאת והוא ידע. ובימים האלה חלץ שדי גם את נפשי מכבליה, כי בעלי הלך בדרך אשר לא ישוב בעונותיו העצומים, ותרב התקוה בלב בן אחותך כי עתה אשיב אהבה אל חיקו, ואמנם לא אכחד כי מצא חן בעיני, אבל את דרכיו ראיתי כי יפזר את כל כספו בחברת הקושרים לתהו, גם שמעתי מאחרי כי חפץ למכור את הנחלה בכסף מלא – –

– מה תדברי! – קרא האדון – ויקפץ ממקומו כאיש אשר לשון נחש נגעה בבשרו.

– אני אדע את אשר אדבר – ענתה האשה במנוחה – ואם לא עשה זאת הוא, יען כי אני הפרתי העצה. הסרסר היהודי אשר עליו צויתי כי ימצא נחלה ואחוזה טובה לי, כי חפצתי לקנות אחוזה בארצי בעד הכסף אשר נחלתי מדודי אשר מת באמריקה, בא אלי ויאמר, כי עיר שתיקא והארץ אשר סביבה תמכר –

– אף לא בעד אלף אלפים שקלים אתננה – קרא האדון.

– אני לא ידעתי זאת ואחשוב כי על פי פקודתך יאמרו למכרה, ויאמרו לי כי מחירה הוא ארבע מאות אלפים שקל. המחיר ישר בעיני והסרסר אמר לי בשם בן אחותך כי הוא ימכרנה. אבל לזאת לא נאותי כי אמרתי: הן עוד האדון חי ואיך אקנה הנחלה מיד היורש? ומי יודע אם לא תעלה פתאֹם מחשבה על לב האדון לקחת אשה ולהוליד בן יורש? כזאת חשבתי ואמרתי לבן אחותך לבל ידבר עוד בדבר הזה, פן יעלה חמתך, ועל הדבר הזה חרה אפו מאד ויאמר לי כי אני אתערב תמיד בדברים אשר לא לי המה. ומני אז חדלנו מהראות פנים ומדבר יחד. אבל יראתי פן ימהר וימכור את הנחלה, ודבר אמת לא אכחד כי הנחלה ישרה בעיני מאד, כי על כן מהרתי להזהירך כי תקרא אותו הנה ואני גמרתי אֹמר לבֹא פאריזה ולדבר עמך בדבר הנחלה, אבל כאשר אחזה לי הנה תקותי היתה לשוא, כי תמאן למכור אותה.

– את הנחלה לא אמכור, אך את תודתי אתן לך מקרב לבי, כי רבה מאד הטובה אשר הטיבות עמי – קרא האדון ברגש. האשה התפטרה מפניו והוא יעד יום המחרת לבא אליה לבקרה בהיכלה.

רבות חשב האדון בהגבירה בצאתה. הן היא אשה רבת אוצרות מאד והוא חשב כי למען לות כסף מידו היא באה. היא גם יפה מאד וחכמה ותמה ויראת אלהים. הן לכבוד יחשב לכל איש להמנות בין רעיה, ורעים אותה נפשו מעת אשר מתה אחותו. ובכן עמל להחשב בין רעי דלילה, ועמלו לא היה לשוא, כי לא ארכו הימים ויהיו לרעים נאמנים.

טז: עוֹכֵר שְׁאֵרוֹ.

כי לא רבה השמחה בלב בן אחות השר על כי חדש אחי אמו נעוריו כקדם ויחל להתהדר ולהתיפות, לצבוע את זקנו אשר שיבה זרקה בו ולבקר כפעם בפעם בבית המשחק ושבתו בבית אך מעט, זאת יבין כל איש. ולבל הוציא משפט מעקל נטל על הכותב להשמיע, כי לא על דבר הירושה חרד לבו, פן יארכו עוד הימים בטרם תפול בידו, אחרי כי דודו שב שנית להחזיק בחיים אשר עזב זה ימים רבים, כי אם לנפש דודו בא יגון בלבבו, בראותו כי גם הזקנה לא תסוך בדלתים ובריח לפני האולת, וכאשר נפל בימי עלומיו בחרמי אשה נצורת לב אשר מררה חייו ותביא השנאה להחיים ותענוגותיהם בלבו, כן לעת זקנתו שפל עוד יתר לנפול בחבלי כשופי אשה משחתה מאין כָּמֹהָ, והוא בידה כדג אשר בחכה העלה. האדון אשר איש טוב היה קצף על כל התבל וימאס בחיים יען כי אשה רמתהו, וימאן לבא עוד בסוד מרעים ולשבת את רודפי תענוג, וכל עוד אשר אחותו היתה עוד בחיים היתה חברתו, ויבלה עמה ימיו במנוחה הרחק משאון התבל. אבל אחרי אשר נותר לבדו כערער החל לקצות בחיים האלה, וכנושה אביר לב אשר לא נגש בהלוה ימים רבים ואחרי כן יסער עליו פתאֹם ויבקש את נשיו עם נשך ותרבית, כן התעוררה פתאם בבתי נפשו חמדת החיים והתענוגים אשר בידו היה לראות, וירב את נפשו על בלותו הימים הרבים ההם בלי חמדה, וישתומם על נפשו איך נבער להקבר חיים בתבל, אשר מנעמים רבים בידה לחלק לכל אשר הביא העֹשר בידו כמהו, רק יען כי אשה סוררת בגדה בו! כי על כן לא באהבה רבה כמו לפנים קבל את בני אחותו בשובם אליו, כי להשמעות אזנים שמע כי המה פזרו כסף רב מבלי שאל את פיו, ובן אחותו נתן לבו כאדון הארץ ועל זאת קצף עליו. ואם אמנם לא זה עתה נודע לו הדבר, כי האדון הצעיר התחשב כאדון הנחלה, אבל אז כאשר הוא מאס בחיים אז לא שם לבו לזאת, אחרי כי אחת גמר אֹמר לשימהו ליורש כל הונו, ומה מנו יהלוך אם כעת או לאחר מותו יהיה השליט בנחלתו? אבל עתה כאשר רוח אחרת היתה אתו פתאֹם ויבקש חיים, עתה רע בעיניו מאד הדבר הזה, ויוכיח את האדון הצעיר על עשותו זאת, אבל הוא לא מהר להצטדק, כי כבר הסכין לחשוב את נפשו כהאדון וישתומם על דברי דודו, ובכן רחקו מעט לבות שני אלה מעת אשר בא פאריזה, כי על כן לא גרו יחד בבית אחד; האדון הצעיר עם אחותו גרו בבית אחר בטבור העיר וַיֵרָאוּ פנים אך לעתים רחוקות, אבל עתה מעת אשר באה אשת כלבי, ולאור עיניה ראה הזקן כי עוד אור ונעם להחיים, מני אז סר לבו מאחרי בני אחותו מיום ליום. בתחלה לא ידע השר הצעיר עד מה מכל הנעשה ויאמר: אכן רוח רעה באה בלב הזקן ותרגיז לבבו, אבל בהתבוננו כי מרכבתו רתומה יום יום והוא מִתְיַפֶּה, אז החלה דאגה לשבר לבו, אך מה גדול שברו בהודע לו את מי יארח לחברה, אז כמעט התגעש מרב קצפו ויגונו, ויתפרץ אל הזקן בחמה שפוכה ויאמר לפקוח עיניו, אולם אך פתח את פיו קרא הזקן: הס! –

– אבל אני לא אחשה – קרא הצעיר במר נפשו – אני אגלה את אזנך, כי האשה אשר בהיכלה תבקר היא סוררת ובוגדה, חלאת האדם וטמאת השם! –

– הס! אל תפצה פיך! – קרא הזקן ויתעורר – הלא צויתיך! –

– ואם גם תצוני אלף פעמים, האם אשמע בקולך לבלי החזק בידך בעמדך על פי שאול? האם אסוג אחור בראותי כי אל מאורת צפעונים תכין צעדך, ולא אקום לשטן לך אף אם תצוני כי אסוג אחור? עיני הרואות כי שמך הטוב, כי כבודך אשר היה חדש עמך תמיד, כי מנוחת לבך וכל חלקך בחיים, כי את כל אלה תאמר להשליך רגע אחד בידך לרגלי סוררה, ואני אחשה? לא אחשה! אקרא בקול גדול ואזהירך ואעשה כל אשר בידי לעצרך מלכת בדרך שאול זה! –

אתה תעצרני? אתה תצוה עלי את הדרך אבחר בו? – קרא הזקן וקצפו גז ובוז לקח מקומו בשבתו על הכסא, וינח רגלו האחת על השנית – אבל בתחלה עלי לדעת מי אתה ובמה כחך גדול? האמנם תדמה, כי אתה הוא אדון עיר שתיקא והארץ? אמנם תחשוב כי הנני נמנה כבר את יורדי בור ולך המשפט לעשות כהעולה על רוחך? הרגע נא כי לא אשוב לכסלה ולא אתן נחלתי בידי עול ימים רועה רוח – –

– דודי! אזכר כי דודי אתה ושמך ישים מחסה למו פי לבל אענך כאשר תדבר אלי, אך האם בזאת תהיה תפארתך כי תרמוס ברגלך על אסיר ידים ורגלים? הן גם אתה תדע כי לא נקיתי כל הנוגע בכבודי, אבקשך אתחנן לפניך לבל תרעיש לבי בדבריך, פן אשכח – – –

– וגם פחדים תאמר להפיל עלי? אולי לקרב תועידני? טוב הדבר! אבל אני אצוה עליך במפגיע לבל תעיז עוד לדבר מוסר באזני, כי עוד הנחלה לי היא ובידי לתתה לאשר ישר בעיני –

– הוי זקן מֻכֶּה סנורים! לא על הנחלה לבי חרד, כי אם על נפשך, על נפש אחי אמי, האיש הנודע בשמו לישר באדם, לנכבד בעמו, לתפארת משפחתו, עליך נפשי תאבל, כי תלך כשה לטבח אחרי מכשפה אשר שתה בקסמים לך, ומוראך לא יהי על פני, אם גם תעביר הנחלה ממני, אני אגדך על פניך כי במוקשים שתו לך נלכדת. אתה תְאַיְמֵנִי, כי תעביר הנחלה ממני, ואני אומר לך כי לא תהי עוד נחלה לאיש ההולך שבי לפני אשה נצורת לב, ואני לא אקבל את הנחלה מידי איש אשר יעטה כלמת עולם על שם משפחתי – –

מכת לחי היה המענה אשר השיב הזקן על דברי הצעיר אשר כמשגע ברח מהבית וידו על ראשו.

יז: יָקָר מִזּוֹלֵל.

שנות מאות רבות שררה האמונה הקתולית בארצות אירופא ויושביהן, בחרב ודם משלה בהן, באש ומים נשפטה בהן, בידה היה לב המלכים והשופטים המחוקקים והחוגרים נשק, היא הועידם לקרב על אלה אשר לא בדרכה יבחרו, והיא שבתה ממלחמות, בראותה כי נכנעו מפניה; דבר יצא מפי ראש כהניה ויהי לדבר ורוח זלעפות ואש מלחמה מתלקחת ונלחמו אבות בבנים ואח באחיהו נגש. העֹז בידה היה וכל בני האדם לעבדים לה נתנו, עד אשר בא היום ויקם לה אחד מכהניה את האורב מביתה, בת נתן להאמונה הזאת, והבת קמה באמה ותקרא עליה מלחמה, והבת הזאת חגרה עז ואֹמץ, ותך את אמה בחמה שפוכה, ולא אחת ושתים הורידה לעפר כבודה, ומעון כהניה וחטאת מושליה אשר שוררו בשמה לרצח ודם נשמו ארצותיהם וירדו משאתם כל המתימרים בשם קתולים וכל הנשבעים בשם האב ברומא; ספרד העקבה מדם היתה לחרבה ותכפר בדם בניה, אשר שפכו איש דם אחיו, את הדם אשר שפכו בה דם נקיים אשר מחמס ומאי-משפט לקחו למות, גם אויסטריה האדירה לפנים, אשר שפכה ממשלתה עד קצות הארץ ואיים רחוקים, אשר בממלכת מלכיה לא אסף השמש נגהו, גם אויסטריה זאת ירדה פלאים מיום ליום, בהיותה לשפחה חרופה היא ומלכיה לכהני און, היעזואיטים הצפעונים אשר פני אדם להם, אשר רוח מפיהם יצא יהי לדבר הות, אשר מבט עיניהם יהפך ארץ לציה, אשר בדבר שפתותיהם ישלחו רעל להפוך ארץ ויושביה למלחמה, אשר על כל מדרך כף רגליהם יֵרָאוּ עקבותיהם בלחמי רשף וקטב מרירי – בני רעל אלה שררו בארץ הזאת, מפיהם יצא לה משפט, ובניה היו כלם עבדים נבזים לזדונים גאים בכחם לאמונתם. גם הארץ הזאת ירדה ותשפל מיום ליום, ועוד לא סרה מחטאתיה, עוד נשאה עֹל מוצצי דמה ותהי עדי אובד, וגם מעת אשר אור חדש ומשפט החל להבקע על שמי הארץ הזאת, גם מעת ההיא עוד לא יצא שמש המשפט בכל הדרו, כי אם מבעד ענני אפל הציץ לרגעים וישב ויעב ויועם לארך ימים. שוט לסוס ומכות במלחמה נכונו לממלכות אשר לא תאבינה שמוע בקול המשפט ולשועת בניה. ויהי היום, ויקם שאון בין שתי הממלכות הצוררות אשה את רעותה, כי האחת תכרע לפני האמונה הישנה והשנית תדגול בשם הבת. בארץ פרוסיה נחרה הבת אויסטריה, מלחמה התגרתה בה בעצת כהניה אשר לא לשלום הארץ עיניהם נשואות, כי אם אך להרים קרן לאביהם ברומא, ותתלקח אש המלחמה מסביב. בגאון ובגדל לבב יצאו בני אויסטריה למלחמה הזאת, כי לא חשבו את הממלכה הצעירה הקוראה עליהם מלחמה ותקותם שעשעה לפניהם, כי אך ימים מספר יעבורו ושם פרוסיה תחדל מן הארץ, והמה לא ידעו כי לא פרוסיה עם אויסטריה תלחמנה הפעם, כי הדעת בחסרון הדעת, המשפט באי־משפט, האמונה הפרוטעסטאנטית אשר כח ואֹמץ לה בהאמונה הקטולית הבלה. המה לא ידעו זאת ויבטחו בברכת האב ברומא, עד כי כשלו נפלו וַיֻכּוּ שוק על ירך בכל מכה, ובחרפה שבו מהמערכה אלה אשר נשארו בחיים; אך לאלפים ולרבבות מצאו קבר בשדה המלחמה ורבים רבים מאד שבו חיים אך לא שלמים, זה עזב את ידו והשני את רגלו למזכרת להמלחמה הנוראה הזאת, מלחמת אחים בני משפחה אחת, אשר רק באמונתם יפרדו.

בעיר טעפליץ אשר בה מעינות מים חמים נראו שרידי המלחמה האלה, אשר באו שמה להתרפאות; בכל שדרות האלונים ובגן הפרחים הגדול נראו רק שרי החיל אשר באו להרפא ממכותם, וכל פה הביע אך דבר המלחמה, וכל איש חיל שם האשמה אך בראש המצביא את הצבא בענעדעק; אך אם באמת רק אשמתו היא או יד אחרים היתה במעל, אחת היא, לאיש אשר רגלו נשברה לא נתנה רגל חדשה ולחסר יד לא צץ יד אחרת כעשב הארץ, אף אם האמינו בדבריהם, כי רק על ראש בענעדעק תחֹל האשמה.

בגן אשר לפני בית המעין ישב על כסא ארוך אשר גלגלים לו, איש כבן שלשים, יפה תאר מאד, אף כי בלחייו שלח רזון; מאחריו יעמוד המשרת אשר יניע את הכסא אל אשר יהיה רוח החולה ללכת, ולימינו תשב עלמה כבת עשרים ושלש, אשר אותה נכיר כרגע כי היא אלישבע, ובהכירנו פניה נכיר גם את החולה כי הוא אחיה, ולולא זאת לא כי אז לא הכרנו אותו, אחרי כי פניו שֻׁנּוּ מאד. נסיר אך השמחה מעל פנים ונשים עצבת תחתנה, והנה שֻׁנּוּ מאד, ומה גם אם להעצבת תתרועע עוד מחלה ויגון. המה ישבו וידברו יחד בקול דממה והנה נקרב אליהם שר אלפים אשר רֵעָה להם תמיד ויהי כעבד מקשיב לאלישבע; הוא נקרב ובשאון ברכם בשלום ובקול קרא: חדשות אתי, חדשות ונצורות, מי פלל זאת, מי חשב כזאת, לא האמנתי לוא ספרו ובעיני לא ראיתי, לא יאמן כי יְסֻפָּר –

– מה זה קרה? – שאל שתיקי הצעיר במנוחה כאיש אשר ישאל אך לבל ילבין פני המדבר ולא יפלל לשמוע חדשות.

– נצורות אמרתי לכם – קרא האיש שנית בשאון – שערי בנפשך, גברתי, אך אל תבהלי, אבקשך אל תבהלי –

– אם כה תדבר הלא תבהלני – ענתה אלישבע.

– אבל הלא אמרתי לך לבל תבהלי; האם האמנתם למשמע אזנכם, לולא פי המדבר אליכם, כי שר האלף אשר הציל נפשך במלחמה מחרב האויב הוא – אך אל תבהלי – הוא יהודי!

– ולמה זה נִבָּהֵל? – שאל החולה – ואם יהודי הוא? האם החיים אשר השיב לי לא חיים המה? –

– חי נפשי, כי לא אבינה איך תשאל זאת? האם אמנם ינעם לך להכיר תודה לאיש יהודי, יען כי הציל חייך? ואני בחרתי בהמות מהנצל על ידי יהודי. – החולה בקש לענות אותו דבר, אך אלישבע הכירה כי רגז, ועל כן שמה ידה על שכמו להרגיעו ותאמר: ואני אברך את היהודי הזה בכל ימי חיי, ואם יהודי הוא אז עלינו להכיר לו טובה כפלים, כי הוא לא שאל בשאון המערכה מי הוא הנצל על ידו –

ואני אומר לכם, כי רק בעבור זאת לא נצחנו במלחמה יען כי שרי חיל רבים יהודים ימצאו פה; הן ארצנו תתפאר תמיד כי היא בת נאמנה לאמונתנו, ובכל זאת תשא גם ראש המרעים ותעשם לשרים בחיל, ועל זאת פקד אלהים את עונה –

– תהי מברכת הארץ אשר תגמול לאיש כמפעלו מבלי הבט לאמונתו – אמרה אלישבע בנשאה למרום עיניה, כמו לנפשה דברה.

– האם כגמול ידיהם יְשֻׁלַם להם? האם ימצאו ידיהם במלחמה? הלא המה כלם יחד כשפנים יתחבאו לקול רעם ותרועה, ורק בכספם יקחו להם קרנים; אני, בן אצילי הארץ, הנני כעת שר מאה ויהודי נבזה הוא אלוף לראשי, הוא שר האלף, והיהודי הזה הוא לפי דברת רבים אחד מהבורחים ממלחמת הקושרים בעיר שבורה ופה היה לראש ושר! כאש צרבת תִּקַּד בעצמותי בזכרי זאת! –

– אחד הבורחים משדה המלחמה בארצנו הוא שר האלף פה? – קרא החולה בתמהון, וגם אלישבע לטשה עיניה.

– כן, כלם יאמרו כי ברח ויגנוב את האוצר, ובכספו לקח לו המשרה –

– ומה שמו? –

– מי יודע מה היה שמו לפנים? אך עתה יקרא בשם אשר הנשים נתנו לו, כי כל הנשים תבטנה אחריו ותקראנה בשמו שר האלף היפה, ואשר על כן בלי כל ספק קרא לנפשו שם “איש חמודות” – קרא שר המאה בשחוק גדול. ואלישבע צנחה מעל הכסא בשמעה את השם הזה, והחולה שכח מכאובו ויתרומם מעט ויחזק בכף הדובר בקראו ברגש: בן אדם! התדע נכונה את אשר תדבר?

– למה תתגעש? האם גם לך גנב דבר מה? טוב הדבר, עד מהרה אביאנו אליך, כי אומר לו אשר אחד ממיודעיו לפנים יבקש לראותו. – ומבלי שמוע למענה החולה התרומם ויברח, ואחרי עבור חצי שעה בא יחד את עמיל איש-חמודות, אשר בראותו את פני אלישבע עמד רגעים אחדים כהלום רעם, עד אשר שלחה היא את ידה ותחזיק בידו בכל עזוז אהבתה וגם החולה שלח ידו האחת ויחבקהו חליפות; אז נפתחו עיני שלשתם ויבכו מרב שמחה אך גם מרב תוגה.

עתה, בראותו כי עוד אש אהבת אלישבע לא עממה בלבה, ספר להם איך סבבה אותו אשת כלבי בכחש ותאמר לו כי אך צוד צדה אותו אלישבע בחרמה, למען יתן ידו לקושרים וכל דברי תרמיתה ספר להם, איך הניעה את לבו עד כי ירא ללכת לפאריז, וַיִּוָּתֵר בארץ ויבקש לו עבודת הצבא, אחרי כי קצרה ידו מעבוד עבודה אחרת. ושתיקי ספר לו את כל הרעה אשר מצאתהו, כי הבוגדה הסירה לב דודם מאחריהם ותפריא¹ ביניהם, ואז כאשר קם להוכיחו על פניו הכה בחרפה לחייו, ורק יען כי דודו וזקן היה על כן לא פקד עליו אפו. ולאחרונה עזב דודו בחברת אשת הזמה את פאריז, ואת אלישבע שם ליורשת נחלתו הקטנה בגאליציה ואותו לא זכר, ומני אז ישבו על הנחלה הקטנה הזאת, עד אשר התפרצה המלחמה ויצא לקראת נשק כאיש אובד ומר נפש, ועתה באה השמועה הרעה כי דודם מת פתאם וליורשת נחלתו שם את אשת הזמה. כשמוע עמיל כזאת התעורר ויקרא: עת באה, הקץ עליה, על הנבלה הזעומה הזאת, אני אני אשליך מפיה טרף ותראו ותשתאו, עוד אחת מעט חכו לי. אני כבר גמרתי אֹמר לשוב הביתה לראות את הורי ויעבור עלי מה. הן שר אלף מהארץ הזאת הנני, אשר אבותי תושביה היו, ומי זה יקום בי להזכירני עון מרדי, וכאשר אהיה בארץ ההיא אז אטה ידי על הארורה ואוציא בלעה מפיה, אם ביד חזקה או בתרמית אשית לה כאשר עשתה היא ויחד נשמח, וכגמול אויבינו ישוב בראשם –

ולא ארכו הימים וישם עמיל פניו לשוב לארץ מושב אבותיו, אף כי הסיתהו החולה ומה גם אלישבע מעשות זאת. בבאו לשבורה נודע לו, כי אשת כלבי היורשת הון האציל שתיקי יושבת היא בעיר הזאת, כי ברצונה למכור את נחלתה בכסף מלא ולשוב לפאריז, הוא לא אֵחַר ויבקרה בהיכלה. בתחלה לא הכירה אותו, ותתבונן בתאוה בשר האלף היפה אשר יבא לבקרה בביתה, באמרה בלבה כי הוא אחד מאלה האנשים אשר יפים להם אֹצר נחמד, כמו הנשים אשר יפעתן להן מקור עשר ותקבלהו במאור פנים, אך מה גדול תמהונה וששונה בהכירה את עמיל, אשר כל כפר לא הטה אז את לבו ללכת אחריה, כאשר בקשה לפזר לו כסף כאפר אם אך יחפוץ להיות לפקיד על נחלותיה; ועתה הוא בא אליה וילעיג לנפשו בפה מלא, כי סכל ובער היה אז, אבל ימי התהלכו את אנשי החיל הביאו חכמה בלבו; עתה אחרת יחשב, ויחשב לו לאֹשר מאד נעלה אם עוד תאיר פניה אליו ותקרבהו כאשר היה את לבבה אז. ולבבה לא קשה היה כסלע, כי עד מהרה סלחה לו לאשמו כי הקשה ערפו אז ותקבלהו ברצון, אך השמיעה לו בפה מלא כי לא פקיד על נחלתה דרוש לה כי אם רֵעַ אשר ינחל את ביתה ותגלה לו כרגע כי יש את לבבה לעזוב עד מהרה את הארץ. והוא כְּמֻכֶּה בסנורים היה, עד כי לא ראה כי ידי הזמן חלו בה מאד וישחיתו את תארה וגם הפוך היקר לא הועיל לה הרבה, הוא כמו לא ראה זאת, כי אם השתאה וישמיע בפה מלא, כי היא עוד יפה ונעימה בעיניו עתה מאז, ויהי לה לְרֵעַ.

בימים הראשונים שכחה כי עמיל הוא בן שמעיה, אשר זה לא כביר נתנה צו כי יגרשוהו מביתו, אבל אחרי ימים אחדים זכרה זאת ויצר לה מאד מיראה פן תעלה אף עמיל עליה, והוא כבר הצליח בימים האחדים לכבוש אותה ולמשול ברוחה, על כן מהרה ותבקש ממנו סליחה על הדבר הזה, ותאמר כי נכונה היא לכפר פניו בכל כפר אשר ישת עליה בכסף, כי את הנחלה תחפוץ למכור פעם אחת, וכאשר ישב שמעיה בבית אז ימאן כל אציל פולני לקנות את האחוזה. עמיל ידע כי הבית נתון לאביו למנחת עולם, כי כן ספרו לו רעו ואלישבע, ויוכח כי גם הדבר הזה אשר עשתה בזרוע רמה לגזול נחלת אביו ממנו תהיה לה לאיד ביום המשפט, כי על כן השלה את נפשה, כי אביו לא יקצוף עליה וַיִּקַּח כסף רב להביא לאביו כפר. ומכתב נתנה לו הגבירה כי יעשה הפקיד ככל אשר יצוהו עמיל כעבד את אדונו. והפקיד בראותו את המכתב השתחוה לקראתו, ויאמר להראותו את כל הנחלה והאוצרות, גם ספר לו כי ביום הזה יגרש את היהודי אשר יטמא את הנחלה. עמיל מבלתי יכלת להראות בעיר כבן שמעיה מיראה פן יַכּוּהוּ בלשון, התראה כזר גם להפקיד ויאמצהו כי יעשה זאת ויגרש את המשפחה היהודיה, ויחכה לבא בלילה ולהראות להוריו ולספר להם מכל אשר אתו, ולבקשם כי ילכו אל עיר המלוכה לבקש סליחה בעדו על כי נמנה את קושרים, גם לדבר משפטים את החומסת נחלתם. אבל לבו לא נתנוהו לחכות עד הלילה, ויאמר להביט למצער בפניהם בעת הצרה כאשר יגרשו מנוהם, כי על כן בא אל הגן ואז שמע קול אחותו אשר שועה לעזרה ולא עצר ברוחו ויתפרץ אל הבית בעוד מועד להציל את כבוד אחותו.

אם כי כמו ים סוער סערו בלבו הרגשות בראותו את אחותו לפני עַוָּל אשר קם עליה ברצח, בכל זאת הבליג על רוחו, וכאשר השיב רוחה אליה מהר ויתן צו לשים משמר על הפקיד, עד אשר ישפטו משפטו, והמשגיח ויתר המפקחים על הנחלה מהרו לעשות כדברו, בראותם את המכתב אשר כתבה גבירתם, ויובא הפקיד עד בית הבור ולאחותו לחש באזנה לבל תקרא בשמו, וכי תשוב ותבשר את הבשורה להזקנים, כי בלילה יבא אליהם, וגם שמר מוצא שפתיו כי בלילה שנה בגדיו ויתגנב ויבא אל בית הוריו.

יח: לְעֵת עֶרֶב יִהְיֶה אוֹר.

לא נעים היה המחזה אשר ראו עיני עמיל בבאו בלילה אל משכן אבותיו משכן צר ודל; אביו ישב על הכסא הגדול אשר עליו ישב כל היום ויחכה לקראת בנו, אמו אף כי שחה גויתה מאד, בכל זאת מהרה לרוץ בחדר הנה והנה ותסר את האבק מעל הכלים, כמו יראה מאד פן לא ימצאו חן בעיני האורח הבא אם אבק יכסה פניהם; צפורה ישבה אל השלחן וראשה בין כפות ידיה. אבותיה לא ידעו מכל הנעשה בה היום, וידמו כי רק על ראותה את פני עמיל רגש לבבה, לחייה אדמו מדם ועיניה קודחות אש. אבל ברגע הראותו על סף הבית סרה פתאם כל צרה ויגון, וגם השנים אשר חלפו בצרה מעת אשר עזב אותם כמו עשו להן כנפים. גדולות פעל בהראותו, כי הזקן הניע גם את ידו אשר היתה כבול עץ זה ימים רבים. אין קצה היה לְהַדִּבֵּר, כאשר אין קצה היה להשמחה, הוא ספר להם, ויוסף לספר את כל אשר עבר עליו, והמה כלאו רוחם וייראו לנפשם מספר לו דבר מה פן יגרעו מדברו, וכה ישבו ולא חשבו כי שעה אחר שעה תעבור ובעת אשר להם עולם חדש היה, הנה העולם כמנהגו נוהג והלילה יסור וימוג לאט לאט ויאתה בקר, אשר מאורו יחרד עתה השב אל נוה אבותיו. עתה כאשר הופיע ברק השחר עד החלון זכר להשמיע את הוריו, כי עוד ביום ההוא יעזבם, כי אל עקרבים הוא יושב ויפחד מקול עלה נדף.

– אם כן לך לשלום ומתי נראה שנית? – קרא הזקן ביגון.

– הנה זאת היא עצתי אשר הורוני כליותי, אתם תלכו כלכם אל עיר המלוכה, ואתה אבי תכתב מכתב תחנונים אל המלכה, כי תעביר לעוני ואז אוכל לשוב אליכם ואהיה עמכם עד עולם –

– אבל הלא טוב טוב לנו ללכת עמך אל ארץ אשר בה ישבו אבותינו ואשר בה עלית אל עָל.

– צדקת אבי אבל לא עתה, עתה עלי החובה להציל את העשק אשר עשקו את מאהבי, ומי יקום להם עם מרעים אם לא אני? אשר על כן אבקש כי תלכו ואל תאחרו לעיר המלוכה, ותבקשו לכם יודע משפט נודע בשער אשר יקום לריב ריב אוהבי ואני אשוב אל הזעומה, עד אשר יצלח בידי לגלות כל תרמיתה, ואז אהיה גם אני כעד ממהר בה. הנה זאת היא עצתי ועתה הלא תבינו –

– לוא יהי כדבריך – ענה הזקן – מי יתן וחפצנו בידנו יצלח –

– ואם לעצתי תקשיב – קראה צפורה כמתעוררת מתרדמה – הנה עצתי לבל תכתוב אבי מכתב תחנונים, ואתה עמיל שוב לארצך כי על גחלים תהלך פה –

– אמנם הלא השמעתיך אחותי, כי למען אוהבי ורעי נטל עלי לעשות זאת –

– זאת שמעתי – ענתה הנערה בבטחה – ולא אני אסית לבך מאחרי רעך, אבל אין חפץ לך בארץ הזאת. אתה כלה מעשיך לבקש עון בהבוגדה, וכאשר יהיו בידך עדים נאמנים על תרמיתה, אז תשלח את המכתבים וכל אשר בידך לאבינו, והוא כפקיד על נחלת השר יקום למשפט על גוזלת נחלתו וגם על כי גזלה נחלתנו, בעת אשר המכתב אשר בו יתן לנו האדון את הנחלה לצמיתות בידנו הוא, והשר ישלח אמנה מאשרת ומקימת כי יפקיד את אבי תחתיו, והוא יעשה מלאכתו באמונה. כי חללה לנו מהשלות נפשנו לשוא, כי עד מהרה יבא דבר הממשלה להעביר עונך, מי יודע אם לא שנים תחלופנה, ובין כה וכה איך תוכל לשבת פה ולפחד כל היום? אנחנו נסע כלנו לעיר המלוכה ואתה שלח את אשר בידך ושוב עד מהרה אל הארץ אשר באת ממנה, ולא יארכו הימים וגם אנחנו נבא אחריך. – הזקן נתן כרגע צדק לדברי הנערה ועמיל מאן הִוָכֵח עוד, אבל גם הוא הודה כי מישרים דברו שפתיה ויחפוץ לצאת, אך שב ויאמר: עוד דבר לי לגלות את אזנכם. הנה ידע תדעו כי ישעיה ימצא כעת בעיר המלוכה, או אולי עזב אותה עתה, אבל הוא היה שם, כי אלישבע שלחה אותו אז בעת המרד למען הציל נפשו מכף האורבים עליה והיא נהלה אותו בדרכו; גם כסף נתנה לו ותצוה עליו במפגיע לבל יודיע לכם דבר פן ישא מות עליכם. כל אלה ספרה לי בפיה, ואם כן שם הוא, או אם עזב את העיר הלא תוכלו לדרש עליו; ועתה חיו בשלום. – הרגשות החדשות אשר באו בלב הזקן לשמועה כי אולי ישוב עוד וימצא את ישעיה השביחו כמעט את קול היגון בלבו על כי בנו ימהר לעזוב אותו, אשר אך רגע קטן נראה לו כברק בלילה ועד ארגיעה יאסף. אבל למה זה חורו פני צפורה כסיד בשמעה זאת? –

יט: חַסְדֵי אָבוֹת.

עת היתה להקנאה לשלוח שניה ולאכול בכל פה בלב רבים מהמקשיבים לקח בדת ודין, עת אשר הזכירו בשם ירושלמי, אשר לא לבד כי העביר בלמודו את כל חבריו אשר לא חשבוהו בתחלה, ובשם “תופש תורה”, “בן ישיבה” או גם בשם הכבוד “מלמד” כנוהו, לאות כי לא יכירנו מקומו בבית המדרש למדעים; ואיך יחד כבודו בקהלם אם הוא לא בחר בדרכיהם, שבילי עולם לתלמידי בית מדרש מדעים, להתגבר בשתיה ולעורר שאון והמולה בכל מקום, והוא לא בחר בהם ובהמונם, ובעזבו את בית המדרש שם ישר הלך אל חדרו הצר ויהגה בלילה כאשר הגה ביום, ולא לבד כי לא פזר מכספו לחברת שותי שכר, כי אם גם לא שלח ידו להביא אל פיו שכר אשר רעיו שלמו מחירו. הן רק איש-לא-למוד אשר לא התהלך מעודו את אנשים יעשה כזאת, ואם איש כזה יצלח לבוא עד מטרתו ולכלות חק הלמודים? לא יצלח! כן גמרו רב יודעיו אֹמר, כי המה יודעים זה כבר, אשר רק אחר מספר שני אלפים או שלשת אלפים כוסות תמלא מדת התלמיד, ובטרם אשר ערך למצער עשר פעמים קרב ויפצעו בו, עוד חלילה לו מהתערב גם עם התלמידים, ואם על פי המדה הזאת יערכו גבול לבאו עד מטרתו, אז הלא תעבורנה שנות דורות רבות, עצמותיו תהיינה כבר לברות לתולעה, בטרם יצלח להקרא בשם תלמיד נבון, ואף כי לכלות חק הלמוד, וינבאו לו ימי בוז ולעג, כי עד זקנה ושיבה ישב בבית המדרש עד אשר תקץ בו נפש המורים וישלחוהו וישיבוהו אל הישיבה או אל החדר ויהיה מלמד לנערי בני ישראל, – ועתה לא לבד כי העביר אותם כלם בלמודו, כי גם כלה את חקו אשר נחשב לחמש שנים אך בארבע, וגם אות נִתַּן לו, כי היה למופת לכל חבריו! והדבר הזה העלה מאד אף חבריו המנבאים אותיותיו לאחור, ויתעברו לא רק בו, כי אם גם בהמקרה אשר שם עינו לטובה בדורש תורה ובן ישיבה אשר התעתד להיות מלמד וישימהו לחכם יודע דת ודין, וינחמו את נפשם בהתקוה, כי אך שמו חכם בדת יהיה חלקו מעמלו, אבל איש לא ישים אליו לבו ולא ישאל בעצתו ולא יקחנו למליץ לו במשפט, הן לא בכל עת יעשה לו המקרה שחוק לבחור באיש לא נכסף כמהו. ועתה עוד זאת היתה להם, כי המקרה עשה שחוק לו לדאבון נפש כלם, וכמעט סגר אחריו דלתות בית המדרש והנהו, נקרא להיות מליץ במשפט, ואך נשא מדברותיו בבית המשפט וכל השומעים הקשיבו רב קשב וככלותו דברו הלל כל פה את המליץ החדש, כי כל דבריו יסלאו בפז, והשופטים נטו אחרי דברו. וכזאת קרה פעמים ושלש, ובכל עת הצליח לקחת לב כל שומע, עד כי יצא לו שם בכל העיר וגם להערים סביבותיה, ומכתבי-העתים הפיצו דבריו עד למרחוק, עד כי בששת הירחים מעת אשר החל לבא במקום המשפט, כבר נודע שמו לכל אשר משפט להם ויבקשו פניו מבקר עד ערב, וכל אשר ירושלמי היה למליץ בו בטח בלבו כי יזכה במשפטו; ואחרי כל אלה האם נשתומם אם גם ידי הקנאה היו מלאות עבודה להצית אש בלב חבריו ויודעיו אשר זה לא כבר כאין נחשב בעיניהם? על זאת אמנם לא נשתומם, הן היא שומרת חקה ולא תעזבנו; אבל על זאת נתפלא, כי האיש הזה ירושלמי, אשר מימי ילדותו לא ראה בטובה ויהי נודד ועתה נפתחו לפניו שערי העשר והכבוד, עתה ישב במשכן נאוה ברחוב הנהר הגדול, ששם אך מושב האצילים; גם עבד לו, גם במרכבה ילך אל אשר יחפוץ, ובהופיעו ברחוב והנה איש לרעהו מראה באצבע את המליץ הנודע בניבו מאין כמהו, והיהודים בכבודו יתימרו כי להם הוא, וגם הוא ישמיע זאת ולא יבוש, ובכל זאת עתה בשובו מבית המשפט כאשר עלתה בידו להציל עשוקה מיד עושקה כח, סר רוחו ופניו זועפים, ויתהלך בחדרו הנה והנה תפוש ברב שרעפיו ופניו יעידו כי קרביו יהמיו. ולמה זה? האם יען כי עניה היא האשה אשר ריבה רב? אבל הוא הלא הסכין לריב ריב עניים, ובכל נפשו יבקש לעמוד לימינם, כי על כן הוא נאהב מאד. גם לא רודף כסף הוא, זאת יאמרו כל יודעיו, וגם משרתו יריב בו על אשר ישליך את הכסף מידו ככלי אין חפץ בו; ובכל זאת רוחו כסער מתחולל מעת אשר שב מבית המשפט! או אולי נגעה צרת הנשפטה עד נפשו? אך האם לא הסכין כבר לראות בעיר ההיא משפטים כמו אלה? או אולי ידע ענות האשה הזאת מבלעדי עניה אשר ראה בבית המשפט? אבל הן את פני האשה לא ראה מעודו, ואך השופטים שמוהו למליץ לה, ומי היא האשה הזאת כי צרתה תגע עד לבו? – אשה כבת עשרים וחמש בריאת בשר ולא רעת התאר, אשר משלח ידה הוא לכבוס כתנות בבית אחד הכובסים הֻכְּתָּה באכזריות מאת אדונה, אשר לפי דבריו השחיתה את הכתנות אשר נִתְּנוּ לה, ולפי דבריה יען כי קצף עליה על כי לא נתנה את נפשה כי יתעמר בה כחפצו, לכן הכה אותה באגרוף רשע. ומה כל החרדה הזאת? שפחה הֻכְּתָּה מאת אדונה? ובכל זאת סער רוחו ברגע הראשון כאשר ראה פניה בבית המשפט, ובכל זאת היו דבריו כאש בפעם הזאת להיות למליץ ישר לא רק להאשה הזאת, כי אם לכל קצרי היד אשר אכזרים ירדו בהם, ובכל זאת לא נח מזעפו כים סוער גם אחרי אשר חרצו השופטים משפט חרוץ להאכזר כי יאסר במאסר, גם כפר ישלם, ומה לו עוד? ועתה זה כשתי שעות עברו מעת אשר עזב את בית המשפט ועודנו מתהלך בחדרו, אבל לא עוד כאלם יתהלך כי אם פתח פיו כמו לריב: הוי נוראים מעשיך מקרה, אך בידך לדכא איש, אך זה מוסר אלה! הרכה והענוגה, בת נדיבים ואנשי ישר, נותני לחמי, היא היתה בכל רע! אמנם חטאה! אבל נורא מאד המוסר אשר ייסרנה. אעשה חסד עמה! ומי יודע מה קרה לאבותיה, אם לא גם המה נודדים המה ללחם איה, כי לולא זאת לא נתנו את בתם היחידה להתפלש בחלאה, אף אחרי אשר חטאה? הוי מה היה להמשרת כי יאחר לבא, האם יחפשנה ולא ימצאנה? או אולי הכירה גם אותי ובשת תכסה פניה לשוב ולראות פני? לא זאת, היא לא הכרתני ואם תבוש אז אכביד עליה אכפי כי תקח עזרתי למען אבותיה, אך גמול אשלם לה. אמנם מי יודע אם לא התעוני עיני ואהיה לשחוק? לא! עיני לא התעוני, ואם התעוני, טוב טוב לי להיות לשחוק מהיות אביר לב ושוכח טובה –

– אדוני! – קרא העבד איש רם קומה מאד בפתחו הדלת ובהשתחותו – רבות עמלתי עדי מצאתי את האשה; לא על נקלה תמצא אחת מאלה באחד ממגרשי העיר, ככלב רצתי זה שלש שעות, אך מצאתיה – ובדברו מחה אגלי הזיעה מעל מצחו ויסר את שערותיו הארוכות לאחרי בדל אזנו.

– ואיפה היא? –

– האם אביאה לחדרך, או תצא אליה? –

– הביאה הנה – המשרת לטש עיניו באמרו בקול דממה לנפשו: יהללו זרים את טוב טעמו, ואני לא אעשה זאת, הן כאלה וכאלה מצאה ידי להביא מבלי כל עמל, ויפתח את הדלת ויקרא: באי גבירתי – לא על נקלה היה לאל יד השומע להוציא משפט אם ביראת הכבוד או בלעג דבר; אך פני האשה חורו כסיד בשמעה „גבירתי", ותבא החדרה, ובעינים נבוכות הביטה לפניה ובחרדה קראה: סלח נא אדון מרומם, כי אין עוד בידי לשלם לך מחיר עמלך, אבל כאשר יתנו לי את כסף הענושים אז אשלם לך, האמן לי כי כעת אין בידי מאום – ואגלי דמעות נראו בעפעפיה בדברה. העבד אשר מבעד חור המנעל הביט אל החדר הניע בראשו, אות הוא כי לא יבין מה זאת.

– שבי – אמר ירושלמי לה בהראותו לו באצבעו כי תשב על הכסא, ויתאמץ להבליג על סערת רוחו – שבי, כי יש את נפשי לשאל מפיך דבר ואקוה כי לא תסתירי ממני, כי טובתך אדרוש –

– לא אכחד מאדוני דבר, כי אמנם כה יעזרני ה' כאשר אמת בפי, כי רק בקנאתו בי הכני, על אשר מאנתי שמוע בקולו, ואנחנו הן בידיו הננו, ותמיד נשא ונסבול דברי גדופיו וגם מכותיו אם לא ירדו חדרי בטן; הן לחמנו ממנו הוא, ומה גם אני, אֵם אמללה, אשר גם בן לי ועלי לגדלו, ומה אעשה? –

– הן פניך יעידו בך כי לא מבנות הארץ הנך, הגידי לי ואל תכחדי מי אַתְּ? בטחי בי כי אך טובתך אדרוש –

– למה ישאלני אדוני כזאת? – קראה בחלחלה – האם הסיתו בי את השופטים לבקש בי עונות? אבל בי אדוני, שקר הדבר! אני לא קראתי בספר התחנות, שקר בדו השכנות כי אני אסתתר ואקרא ביום השבת בסדר התחנות, הנה תאמרנה להבאיש ריחי ותכרינה שוחה לנפשי. הה אדוני, אל תאמין בדבריהן, כי פיהן שקר ידבר, אני לא אבגוד באמונתי אשר בחרתי, וגם לא בסתר, גם לא בחדרי יסיתני לבי לקרוא בתחנות ישראל. הה אדוני, חוסה על בני ואל תביא עלי רעה – ובקראה כה בקול מר התנפלה על ברכה ותפרש כפה ותורד ראשה ביגון ופחד מאין כמהו.

– אבל שובי למנוחתך וקומי, הן אמרתי לך, כי טובתך אדרוש, ולמה זה תפחדי מפני? –

– כי נפשי יודעת כי לעוני תדרוש, כי השכנות בשנאתן אותי הוציאו דבה כי אסתתר חדר בחדר ואהגה בתחנות –

– ואם כן ספר תחנות בידך? –

– חטאתי אדוני חטאתי; אך חוסה עלי, ספר התחנות הוא המורשה האחת אשר ירשתי במות אמי, ואם לעון יחשב לי אחרי כי המירותי אמונתי כי ספר כזה ימצא בידי אעבירנו באש למען בני, למען תמצא ידי לגדלהו; אבל אל תפקוד עלי עון, כי אמנם יקר בעיני הספר נחלת אמי האמללה, אבל למען בני אתננו לידך ועשה בו כטוב בעיניך, אך חוסה על בני. –

– כאשר אחזה לי לא תביני מי אני, כי אני לא שופט ולא חוקר הנני, כי אם מליץ במשפט –

– סלח לי אדוני כי לא אדע מי הוא שופט ומי הוא מליץ? אשה לא מלמדה הנני, בימי עלמי דמיתי כי חכמתי מאד ואשא ראש ואחטא, ועתה אדע כי לא אדע עד מה –

– לכן דעי, כי לא לך לירוא מפני, כי לא זאת היא מלאכתי לחפש עונות, כי אם לריב ריב העשוקים ולעמוד לימין הנשפטים לבל ישפטום בלי משפט, ואם ייקר בעיניך זכרון אמך האם חטא תחטאי כי תראי מהשופטים? –

– השכנות אמרו לי, כי אם יודע הדבר ישפטוני במשפטים נוראים, ועל כן נתתי להן תמיד חלק משכרי לבל יכוני בלשון –

– שקר בפי שכנותיך, דבה תוציאנה על משפטי הארץ, ואין כל פחד לנגד עיניך –

– האמנם? ולמה זה קראת לי? –

– להיטיב עמך –

– ובמה מצאתי חן בעיני אדוני? –

– יען כי אמללה אַתְּ –

– אני אדע אמללות למאות כמני –

– אבל אַתְּ לא אמללה היית לפנים ולא הסכנת לעמל ותלאה –

– מאין ידע זאת אדוני? –

– הגידי לי אל תכחדי מאיזה עיר אַתְּ, הלא זאת שמעתי מפיך כי עבריה אַתְּ –

– כי עבריה הייתי – מהרה האשה לענות בטרם כלה את דבריו.

– לוא יהי כדבריך, כי עבריה היית; אבל האם לא בעיר שתיקא נולדת? –

– מאין ידע זאת אדוני? – קראה האשה נפעמה.

– ושם אביך שמריה ושמך אַתְּ מרים! –

– אהה! אלהים מצא את עוני, חוסה עלי! – קראה שנית ותתנפל על ברכיה ותעצם את עיניה ותחשוב להתעלף. אבל הוא מהר לעזרתה ויושיבנה על הכסא באמרו בחמלה: אבל למה זה תיראי מפני? האם עון הוא, כי אביך נקרא בשם שמריה ושמך לפנים היה מרים? למה זה תפחדי וכל עצמותיך תרעדנה? –

– לא אדע אדוני – ענתה האשה בשפל קולה; אבל השכנות נתנו מורא בלבי. – הוא התבונן בפניה בדברה ויכיר כי בינתה אין עוד אתה כמלפנים, כי כילדה תדבר ותפחד, ועל כן גמר אֹמר להסיר כל פחדה ברגע אחד, ויקרא: אמצי נא לבך, כי אוהב נאמן לאבותיך ידבר עמך, אוהב אשר יכיר להם טובה, כי מפתם האכילוהו זמן כביר – אני אני הוא ישעיה הבחור. – ואמנם כן הוא, המליץ הנודע בשערים בשם ירושלמי, הוא הוא ישעיה הבחור, אשר ברזל באה נפשו אז לרגלי מרמת כלבי בהשיאו מות על מרעהו בחדרו למען תחול האשמה עליו, ויובא עד בית הבור, ובתחלה היה לשוא כל עמלו אשר עמל להצדיק נפשו ולהעיר את אזן השופטים כי ישלחו רצים לחפש את המרצח; אבל כאשר הובא לפני החוקר אשר היה איש דעת ויספר לו כל הדבר כמו, מאז בא בפעם הראשונה הנה להכות את הקושרים קשר בלשון, ואחרי אשר הראה לו מכתב אלישבע אשר עוד היה צפון בידו למזכרת, שבו הזהירה אותו לבל יכתוב דבר לעיר שתיקא פן יפגעו בו מרגלי הקושרים, הוציאוהו לחפשי, וישלחו לחפש את כלבי וימצאוהו, ואחרי אשר ישב ששת ירחים במאסר שפטו משפטו כי יהיה אסיר עני בעיר ההיא לכל ימי חייו כמשפט מרצח, ושלום היה לישעיה מני אז; גם מצא מחסה ועז ומשען בכל עת למדו, כי זכרו לו חסדו אשר עשה בגלותו בתחלה מקום הקושרים. ובכן מצאה ידו למהר לכלות חק למודו, אחרי כי רק בו הגה יומם ולילה, ויהי אהוב נפש המורים וזעום התלמידים אשר נחרו בו, ואשר עתה בלי ספק היה לבם כבר לברות לשני הקנאה, כי הוא עשה לו כבר בית והם עודם קוראים שאון ועורכים קרב ושותים שכר כאשר תמצא ידם לשלם או כאשר יאמינו בהם. בדברים אחדים השמיע לה כי הוא עזב אז את העיר שתיקא, ויבא הנה ללמוד, ועתה הנהו את אשר תראה בעיניה. הוא דמה כי היא תשתאה ותהיה כמשגעת ממראה עיניה בשמעה כל אלה, אבל לא כן היה, כי היא התבוננה בו ותקרא בשחוק כילדה: אדוני ילעג לי, ישחק אדוני כחפצו –

– אבל הלא תראי, כי אני הוא, ואני אזכירך כל אשר נעשה אז בעיר ההיא, בבית הוריך –

– לא! לא! – קראה פתאם ותרעד – אל תזכירני דבר, אאמין בדבריך כי אתה הוא ישעיה הבחור, אאמין בכל דבריך, אך אל תזכירני, אל תזכירני מאומה! הה! אל תזכירני – חתמה דבריה בקול בוכים. – עתה ראה עין בעין כי בינתה אין עוד אתה כמקדם ויאמר לה: אבל את חסדי אביך אזכור ואחפוץ להיטיב עמך –

– אבקשך אדוני להיטיב עמי, וכאשר יכוני השכנות בלשון תעמוד לימיני ותכזיבן –

– אני אחפוץ לתת לך משען כסף מדי חדש בחדשו לבל תאלצי לעבוד עבודה בבית הכובס –

– ואני אכבס לך כתנותיך בעד הכסף אשר תתן לי, טוב מאד –

– יש לי כובסת ואין חפץ לי בעמל ידך; אבל אחפוץ לתמוך בידך –

– למה לך לתת לכובסת אחרת; תן לי, כי אדע לכבס ככל הכובסות הטובות –

בראותו כי ישחית דבריו לשוא והיא לא תבינם, אז אמר לה כי נכון הנהו לאספה אל ביתו למען תשמר על חדריו. ומה השתומם לראות כי כאשר דבר עמה השיבה תמיד בלי טעם ודעת, אך כאשר נגע הדבר עד בנה, אז ידעה מלים לערוך בבינה, וכאשר אמר לה כי נכון הוא לאספה אל ביתו קראה כרגע: ומה אעשה לבני? – וכאשר נתן לה הרשיון לקחת גם את בנה אתה, אז לא היה קצה לשמחתה, וביום המחרת היתה לסוכנת בית ישעיה ירושלמי. הדבר הזה היה ימים רבים לדבת רבים בשכונת היהודים ובבית התפלה ובבית המשתה הכשר, האחד בעיר, ששם יבאו לאכול כל שלומי אמוני ישראל, ושם נִשָּׂא כמעט כל היום שם ירושלמי על כל שפתים, כי מי זה משלומי אמוני ישראל אשר משפטים ודברי ריבות אין לו? על כן בקשו כלם פני אחיהם ירושלמי אף כי אחיהם היה, וגם מאכלו הביאו לו מבית המשתה הכשר, ודי היה הדבר הזה להרחיקם ממנו ולשומו בעיניהם ככלי אין חפץ בו, אבל שמו יצא כבר כי מוצלח גדול הנהו, ולמוצלח יכפרו כרגע כל עון וכל אשמה, ואף עון אכלו “כשר” לא זכרו לו המבקשים עצתו.

כ: הַיּוֹעֵץ.

אולם יותר מאשר זכרו שם ירושלמי אלה אשר דרשו בעצתו ואשר עוד יחכו לדרוש לו, יותר מכלם זכר בעל בית המלון והמשתה את שמו; כל היום היה הוא שיחתו, כי ירא אלהים אין כמהו בכל הדור, ובעיניו ראהו מתפלל יום יום בטלית ותפילין והוא ממש צדיק נסתר, כי אף אם דבר לו תמיד עם רוזני ארץ, בכל זאת לא יבוש להביא לו המאכל מבית משתה כשר, ופעם אחת בא אליו אחד מרבי הממלכה ויחכה כחצי שעה כי הוא התפלל מנחה בחדרו ועבדו אמר כי כאשר יתפלל אז לא יפסיק אף אם יבא אליו מי שיבא, והוא אמר לו כי אין כמאכל אשר תכין אשתו. בלי ספק, היה זה האות היותר נאמן ליראתו את אלהים, בהללו את כשרון אשתו להכין מאכל, כי תמיד חתם בעל בית המלון דברי תהלתו בהתהלה הגדולה הזאת. ואמנם צדקה כזאת לא עשה אף אחד מהחרדים לדבר ה‘; הן לביתו סר כל יראי אלהים, ואף אחד מהם לא הרבה תהלת מאכלי אשתו ונמצאו גם בהם אנשים אשר השחיתו את דרכם עד לתת דפי במעשי ידיה, ואיך יספוק עוד כי צדיק נסתר היה ירושלמי אשר הלל את פֹּעל כפיה? לכן התגאה מאֹד בהאחד מאחינו, כאשר כנה את ירושלמי בחבה יתרה, ורק לדבר אחד צר לו מאד ויתאנח תמיד, כי בת ומאה רבבות כסף אין לו, כי לוא היתה לו בת ומאה רבבות, כי אז לא אחר אף רגע וימהר לתתם יחד לירושלמי. לדבר הזה צר לו מאד, ובדעתו כי גם צדיק נסתר כירושלמי ימאן לקחת אחד מבניו הרבים לעזר כנגדו, כי גם הוא אך בבת ואולי גם במאה רבבות שקל יבחר, לכן התבונן אל כל בתולה אשר לבני ישראל בעיר ההיא ולכל הבאות את אביהן או אמותיהן לעיר המלוכה, אולי יזכה להיות הַמְזַוֵג, אם לא חננהו ה’ להיות אבי הכלה. וברגע הראשון כאשר ראה עלמה חדשה מהר כרגע ויחלט בדמיונו כי גם מאת הרבבות לרגלה תלכנה, ובכל יום ויום היתה תקוה כוזבה מנת חבלו. ולולא ידע נאמנה את כל כבוד ביתו ושמו הגדול בכל הארץ, אשר על כן לא יכלה מחשבה אף לעלות על לבו, כי העשירים הגדולים אשר מאות רבבות להם ימאנו לבוא ביתו, כאשר לא יאיר השמש בלילה והירח לאור יומם, לולא ידע כי הדבר הזה מן הנמנע הוא, כי אז כמעט החליט כי כל באי ביתו לא בעלי רבבות המה, כי אך נסה דבר אל אחד האבות או האמות בדבר בנותיהם, וכרגע היו נכונים לתת אותן לאיש צדיק כירושלמי, וגם מאת הרבבות נתנו בכל חפץ לב לוא אך מצאה ידם; אף הוא נאנח וישב אחור לבקש עוד. גם על האורחים החדשים אשר באו זה שני ימים לביתו, איש ואשה זקנים ובת יפיפיה שם עיניו בתחלה, אך עוד בטרם פתח פיו הכיר כי לא זאת היא בת הזוג אשר ארבעים יום קודם יצירתה הועידה המלאך לירושלמי. לא, לא! – קרא וינע בידו בדברו לנפשו – לא לך יונתי להרים ראש וּלְהִתָּעוֹת בתקוה כוזבה, אני לא אתננו לך, רק לאשה אשר מאה רבבות בידה אתננו – כה גמר אֹמר וייסר את הנערה בדברו לנפשו לבל תלך בהלך נפשה אחרי האיש, אשר גם שמו אולי לא שמעה מעודה, ועל כן לא זכה הזקן גם לשמוע תהלת ירושלמי מפיו, רק כאשר החל אחד מהיושבים אל השלחן לדבר בירושלמי וכבודו וחכמתו אז התעורר גם בעל בית המלון ויקרא: ויראתו את אלהים, וצדקתו אשר יעשה כצדיק נסתר – – –

– ואשר יהלל את כשרון אשתך להכין מאכל – קרא איש צעיר לימים, אשר גם הוא ישב אל השלחן, והשומעים נתנו קול שחוק.

– ולמה זה תשחק? – קרא בעל בית המלון וינע ראשו, עד כי נע זקנו הארוך מאד לכל רוח – במקום צדקתו גם ענות לבו, ורק שונא ישראל יכחש זאת –

– והוא אב לעניים – ענה איש זקן וקטן קומה אף הוא חלקו.

– הוא מעוז ומשגב לבני בני ברית ולשאינם בני ברית ועל כן אכבדהו, אבל לא בעבור יראתו את אלהים והללו את כשרון אשתך –

– אבל אשתי בת תלמיד חכם – קרא בעל בית המלון ויחלק את זקנו.

– אחת היא לי אף אם היא בת עשרה תלמידי חכמים, והמעשה אשר עשה אתמול בריבו ריב כובסת עניה מעם הארץ יתן לו כבוד מכל התהלות אשר תהללנו – ענה הצעיר.

– פתי! – קרא איש אחר אף הוא חלקו – למה תשלח לשונך להתערב בדברים אשר לא תדע בין ימינך לשמאלך –

– הסו! – קרא הצעיר בקול גדול – הנה „חכם חרשים" ידבר והוא יגלה בלי ספק עמוקות מני חֹשך ויאמר כי היא הכובסת לא כובסת היא ולא מעם הארץ, ואולי גם כי לא אשה היא וכאלה, כדרכו תמיד לגלות צפונות אשר לא ידעון יתר בני האדם; אבל בפעם הזאת הייתי בעצמי בבית המשפט ושמעתי כל דברי המשפט מראש ועד סוף –

– ובכל זאת פתי אתה כבתחלה, ולא תדע בין ימינך לשמאלך –

– הן לא תאמר כי תבין שפת הארץ יותר ממני – קרא הצעיר, וישא ראשו בגאון.

– חלילה לי! הן אתה לא תבין מאומה ואיך אומר כי אבין יותר ממך? – הדבר הזה היה קשה להצעיר ולא יכול כלכל אותו; איש יאמר לו בפני רבים כי הוא לא ידע עד מה בשפת הארץ, לו אשר יאמר לכל כי יכין את נפשו לבא לבית מדרש המדעים! דבר כזה לא פלל כי יֵעָשֶׂה לו, ויפעם מאד ולא מצא מלים לענות רק הביט במבוכה סביבו אולי ימצא עוזר לו, אשר ילחם בעדו עם איש אביר ואכזר כזה; אבל עוזר לא נמצא לו, ומחרפו שחק בקול גדול בראותו מבוכתו ויאמר: לכן אחרי כי שמעת מוסר מפי ותחרש – –

– לא! לא שמעתי מוסר ולא אשמע ולא אחריש! – –

– קרא בגרון בכל כחך אם תמאן להחריש; אך איעצך כי תשים יד לפיך רגע ותשמע ממני חדשה אשר תוכל לספרה אחרי כן ימים רבים –

– ומדוע אמרת כי לא אבין שפת הארץ? –

– אם תחריש ותשמע במנוחה, אז אשוב מדברי. –

לדבר הזה נח הצעיר מזעפו ואיש ריבו שם אל יתר היושבים פניו ויאמר: אמנם כן הוא, האשה הכובסת לא מעם הארץ היא, כי אם ממקור ישראל מוצאה, ואביה הוא איש עשיר עד היום –

כמעט כל היושבים לא שמעו את דבריו, כי האורח הזקן אשר ישב את אשתו ובתו אל השלחן שאל ברגע ההוא בקול דממה את בעל בית המלון, אם לא נודע לו בעיר הזאת איש צעיר לימים אשר בא הנה לפני חמש שנים להקשיב לקח? ויתן אותותיו אותות, ויטו כלם את אזניהם לשמוע מה ידבר אחרי כי דבריו היו מעטים, ומה גם אחרי שמעם כי בקול דממה ידבר, לכן הטו אזנם עוד יותר.

– האם אדעהו? אמנם אדעהו – ענה בעל בית המלון בגאון – ומי ידעהו יותר ממני? אני אדעהו מאז ועד היום; עתה ידעו אותו כל בני העיר, אך אני ידעתיו עוד כאשר לא נחשב בעיני איש, ואני נבאתי אז כי לגדולות נוצר וכן היה, דבר לא נפל מכל אשר נבאתי עליו. צר לי כי כעת אין אף אחד מהאורחים אשר שמעו אז מפי את כל הדברים האלה, כי הוא ירא שמים וצדיק ומניח תפילין בכל יום ויום ואשתי תכין לו ארוחתו, והוא אמר כי המטעמים ינעמו לחכו מאד, ופעם אחת כאשר בא שר גדול לבקרו ויניחהו לחכות כחצי שעה עד אשר כלה את מאכלו – – תפלת המנחה חפצתי לאמר, ומי לא ידעהו?

– האם תדע אל נכון כי הוא האיש אשר אבקש? –

– כאשר אדע אל נכון כי זקן ופאות לי – ענה בעל בית המלון, וכמו עלה פתאם ספק על לבו אם זקן ופאות לו לקחן בידו, ויראה אותן להזקן.

– שלח נא את המשרת אליו ויאמר לו כי שמעיה איש-חמודות מעיר שתיקא ימצא כעת בעיר הזאת. – בעל בית המלון הביט בהזקן מכף רגלו ועד קדקדו ועיניו ענו בו את הגיון לבו, כי לא לאנשים כאלה ילך ירושלמי, ורב יהי אשרם אם גם יתנם לראות את פניו בביתו.

– מעיר שתיקא! איש-חמודות? הפקיד להשר? – קרא האיש אשר בשם „חכם חרשים" כנהו הצעיר – חי נפשי כי לא הכרתי את אדוני! אדוני לא יזכרני? זה לפני עשרים שנה קניתי חטים מאת אדוני פעמים רבות. נשתנו העתים. בלי ספק ידע אדוני את שמריה ובתו, היא הכובסת, אשר אתמול עמד ירושלמי לימינה לריב ריבה, אני ידעתי את שמריה וגם אותה כאשר היתה ילדה קטנה, איך ירדה פלאים! – לב הזקן היה מלא מחפץ אחד לראות אם באמת זה ירושלמי האיש המהלל הוא ישעיה תלמידו, ועל כן לא פנה כמעט לדברי האיש אשר כנאד נפוח בדקור בו מחט הוציא כל רוחו בפעם אחת, ובכלותו דבריו אמר לרעיו בקול דממה: לא תדעו מי הוא, הוא איש נכבד וחכם גדול מאד; חכם גדול וּמְלֻמָּד, אשכנזי הוא – והדברים האלה לקחו את לב בעל המלון כי יביט אל שמעיה כאל איש המעלה ויענהו: אספוק מאד אם ימצא ירושלמי עת לו לבא הנה, ועצתי כי ילך אדוניו אליו במרכבה, ואני אלך עם אדוני ואז ימהר להביאהו לחדרו, כי לְפָנַי פתוחות דלתות חדרו בכל עת –

אבל רק מחצית עצתו ישרה בעיני הזקן, כי ישב במרכבה ללכת אל ירושלמי; אבל את הפותח דלתות הניח בביתו, כי יפתח שנית את פיו ויספר רֹב גדולת ירושלמי.

כא: גְּמוּל יְשָׁרִים לַיְשָׁרִים.

כמו חדש שמעיה איש חמודות כנשר נעוריו, כמו רוח חדש בא בלבו פתאם ויהי לאיש אחר, כן חזו בו כל רואיו, עיניו הבריקו והפיצו אש שלוה ונחת, וגם כח ידו שב לו וידבר וישיח כמקדם; האם רק יען כי הצליח בידי ירושלמי לזכות בדין בריבו עם אשת כלבי על פי הכתבים אשר נשלחו לו מעמיל, ויכריע את הבוגדה ויתננה בידי השופטים לעשות בה שפטים? אמת היא, כי לב הזקן שש מאד על כי מצאה ידו להשיב את הנחלה לאדונו, ועל כי הצליח בידי בנו ללכוד את הבוגדה בתרמיתה ומביתה הקים עליה האורב, כי היא היתה כמכונה אין רוח בה בידו, וכל אשר פקד עליה עשתה, ובכן הצליח בידו למצוא כל המכתבים אשר כתבה לאמה ואשר אמה השיבה לה, ובהם גִלָּה את כל כחשה ומעלה. גם עונות הקשר פקדו עליה, ויביאוה לעיר המלוכה, ולאט לאט נגלו כל מזמות תרמיתה ותלקח הנחלה מידה ותנתן להזקן איש חמודות, אשר כממלא מקום היורש בא בכתב אמנה, ועמיל שב כבר לארץ אוסטריה. אמנם שש מאד לב הזקן בראותו כל אלה; אבל השמחה אשר שִׂמְּחָה לבו גדולה היתה מאד ומוצאה היה בלי ספק ממקור אחר, בלי ספק יען שב וימצא לא רק את בנו אשר מחלציו יצא, כי אם גם את בנו אשר יצר רוחו, ויישר לפניו המסלה אשר בה הלך ויגדל, ועתה הנהו מופת לרבים ולכבוד לכל עמו. הרעיון הזה השקה את עצמותיו מוח עלומים וישב לימי עלומיו. גם פני הזקנה האירו מאז האירו פני הזקן, רק צפורה לבדה היתה עצובת רוח, ואם כי עמלה בכל עֹז להסתיר יגונה מעין רואה, בכל זאת לא עלתה בידה, כי נשקף למרות חפצה מבין עפעפיה. לוא שמעה אז את דברי בעל בית המלון בנבאו לה כי אך תקוה כוזבה תהיה תקותה אם תאמר ללכת בהלך נפשה אחרי ירושלמי, כי אז אמרה כיום כנביא אלהים דבר אז, כי אמנם ראתה וַתִּוָכַח כי רחוקה ממנה התקוה הזאת. זאת ראתה עתה ותרב את נפשה על כי לא ראתה זאת מראש.

מאז עזב אותם עלה זכרונו כפעם בפעם על לבה הרך, היא זכרה אותו ואת דבריו ותעש חפצו גם בעת אשר רחק ממנה, ותקוה לשוב ולראותו עוד, כאשר אִותה לשוב ולראות את עמיל אחיה, ואך כאחות את אחיה בקשה לראות פניו; אבל מעת בֹאה הנה ומעת אשר ראתה אותו בכבודו, מני אז החל לבה לחשוב מחשבות אחרות, ובתחלה לא קמה בפניהן לשים להן דלתים ובריח, ואחרי אשר נפקחו עיניה לראות כי טוב היה לה לשים מעצור לרוחה, אז ידעה כי כבר עבר המועד, כי לבה ורוחה לא עוד בידה הם, כי המה ילכו אל אשר יִמָּשֵׁכוּ, וכח אין לה להתחזק לבל תרוץ אל בור שחת. היא תראה פניו בבקר בבקר וזאת תגדיל חַיָּתָהּ, בראותה כי הוא יקרבנה כאחות לו, וכהילדה הקטנה אשר לִמְדָהּ אז דעת שפת עבר כן היא גם עתה בעיניו, לא יתהדר לפניה ולא ימשכנה כעלמה; לא כן בלכתו אל אחד גבירי העיר ששם עלמות, אז יעדה בגד ויתהדר, אבל כל אלה עוד לא הֵמַסוּ את לבה עד לגרש גם זיק תקוה ממנו, אך כאשר שמעה מאחריה דבר לאמר, כי הוא חפץ בבת הגביר שבורי, וכל יודעיו יאמרו כי עוד מעט יבא בברית עמה, אז נמס לבבה בקרבה ואור השמש חשך לה; החיים היו עליה למשא ותתהלך כצל, ולולא אהבת הוריה שסמכתה, כי אז מי יודע מה היה לה. בתחלה לא ראה האב מרב שמחתו את אשר היה לבתו, אבל לאט לאט נפקחו עיניו, וירא כי תוגה נוראה תדכא רוחה ויבקש שרש דבר ולא מצא. ותגדל מאד הדאגה בלבו, ומה גם אחרי כי היא מאנה לדרוש ברופאים, גם לצאת חוצה מאנה, כי היא ישבה כל היום בחדרה ותקרא בספר או ישבה אל השלחן וראשה נשען בין כפות ידיה ותבט לפניה מבלי הניד עפעף. כל הגיונה היה בימים האלה החפץ לראות את בחירת לב ישעיה, להתבונן במה הצליחה לקחת את לבבו, הן זאת תדע נאמנה כי לא העשר לקח לבו, ואם כן תדמה בלי ספק למלאך אלהים, ועל כן נכספה נפשה מאד לראות אותה, והמקרה הביא בידה להשלים חפצה. היא שמעה אתמול בדברו לתֻמּוֹ, כי מחר ילך לשוח את משפחת הגביר שבורי בגן המלך, ועל כן לא יהיה בביתו. היא שמרה הדבר בלבה, וביום המחרת השתומם הזקן מאד לשמוע מפיה כי היא תחפוץ לשוח בגן; הן זה שבועות עברו ותמאן אף צאת החוצה למרות כל דבריו אשר התחנן מלפניה כי תצא לשוח, וישמח לדברה וימהר וילך אתה. זמן כביר הלכה בין השדרות ולא נלאתה, כמו כח חדש בא בקרבה, אך לאחרונה עיפה ותשב על הכסא ותדבר בקול דממה את אביה, ועיניה נשואות אל הככר אשר בתוך הגן, ששם ישבו ויתנו בכוס עיניהם וישיחו וישחקו המונים המונים ממרום עם הארץ, ופתאם התפרץ קול נורא מפיה: אהה! ותפול מעל הכסא אחורנית. בלהות מות אפפו את הזקן האמלל ויקרא בקול קורע לב לעזרה; אך מהאנשים היושבים אל השלחנות לא קם איש ממושבו לבד אחד אשר חפץ לרוץ לעזרה והנה האשה אשר ישבה לימינו מחזקת בידו בקראה בחן: הן אם לא אשגה לא חכמת הרפואה למד אדוני בבית מדרש המדעים, ומה לו ולהחולה? – אבל האיש לא שעה אליה וירץ לקראת הזקן ובהכירו אותו מהר כחץ מקשת וירם את צפורה וישאנה ויושיבנה על הכסא ויעזור להשיב לה רוחה. כמעט פקחה עיניה ותבט בו ולחייה אדמו כתולע וכל עצמותיה רעדו.

– מה זה היה לך בתי? – שאל הזקן ברעדה.

– אין דבר, אין דבר – ענתה צפורה ותבקש לשחק.

– גבירתי שלחתני לקרוא לך – קרא משרת בגשתו אל היושבים.

– כרגע אבא – ענה ירושלמי, כי הוא היה האיש, ואל הזקן וצפורה אמר: אני אלך ואלוה את המשפחה הביתה ואחר באו נא אלי או אני אבא אליכם – וככלותו דברו קם ממקומו.

– גם רופא הוא, אדוני, ואני לא ידעתי – קרא העלמה אליו בגשתו בשחוק אשר הראה חמה מסתרה – מי היא הכפרית אשר התעלפה? – פני צפורה אדמו כדם בשמעה דבריה, כי גם עד אזנה נגעו.

– בי נא גברתי – ענה ירושלמי כמעט ברגז – העלמה הזאת כבודה וחכמה וישרה היא מאלפי בנות הערים הגדולות –

– אם כן ידע אותה אדוני, ואולי גם יעדה למקום פלוני אלמוני – קראה ותשחק בקול.

– גבירתי! גם אני בן כפר הנני, ובעיני תמצאנה בנות הכפר חן, ואבקשך לבל תדברי עוד דבר באזני אשר אולי לא לכבוד יהיה להעלמה, כי כאחותי אחשבנה –

– ואמנם אחות טובה היא, זאת לא אכחד, כי תשמר על אחיה בלכתו לשוח ותלך אחריו בצלו –

– רב לי! – קרא ירושלמי ויקם מכסאו – רב לי לשמוע כזאת; אני לא אשים לבי אל דרכיכם ומדותיכם, ואם אמנם אדע כי לפי מחשבתכם עלי החובה ללות אותך גבירתי עד ביתך, אך לא אוכל שמוע דברים כאלה מפיך ועלי – –

– ללכת ללות את האחות הביתה – כלתה העלמה.

– כדבריך – ענה ירושלמי, ויקח את מגבעתו ומקלו וישתחוה לקראת העלמה והוריה, וימהר וישיג את הזקן וצפורה ויתמכנה בימינו ללות אותה הביתה.

– – – – – – – –

ואחרי עבור ירח ימים היה המון גדול לפני בית התפלה הישן בעיר וויען; איש את אחיו דחק דחף לבוא פנימה לראות בשני החתנים והכלות, שר צבא יהודי איש חמודות אשר יקח לו לאשה בת אצילי פולין אשר באה בברית היהודים, והחתן השני הוא גם איש נודע בשם בארצו אשר יקח לו לאשה את אחות שר הצבא. ועת היתה להמנעים זמרות הזקן להרעים בקולו נפלאות, ועת היתה לאחדים מאילי הכסף מהארץ אשר ממנה יצאו ירושלמי ואיש חמודות, אשר באו יחד את בנותיהם לצוד ציד חתנים להן, כאשר יעשו שנה בשנה, עת היתה להם לקוט בפניהם, בראותם כי שני חתנים אשר לא יסלאו בפז היו בארצם והמה לא ידעו. אך עמיל וישעיה ואלישבע וצפורה לא שמו לבם לא לבני ארצם ולא ליתר העומדים, כי רוחם רחף אז בשמי האֹשר הנעלה.

אולם אחת נשבעה העצבת לבני האדם לבל תעזבם רגע, כי תעלה גם על ראש שמחתם, וגם במקום אשר ישבו בטח וידמו כי הדלת סגורה ומסגרת מפניה גם שם תתגנב לבא בשנותה פניה לרגעים; פעם תשים מסוה הדאגה מפני העתיד על פניה ופעם תלבוש מעיל הספק; פה תתחפש באדרת זכרונות ימים שעברו ושם תתכסה בצעיף הנחם ולפעמים תשים סתר פנים ולא יכירו מראה, אך פעמיה לא יאחרו מבא. גם בשמחה הגדולה הזאת, אשר שמחו ישרי הלב בכל רוחם מבלי פחד ומורא מפני העתיד, מבלי ספק ונֹחם, וזכרונות הימים שעברו אך הרבו השמחה, גם בשמחה הזאת אל יִפָּקֵד מקומה; בכנף נפש זרה אחזה ותתגנב עמה, מרים היא, אשר ארחה לחברה עמם, מרים היא, אשר בהרים המנעים זמרות את עוזריו קולם בשיר, אז נפתחו ארבות עיניה ותפלגנה לשטף דמעותיה תעלה וקול אנחותיה הגדיל גם מקול המריעים בשירם. כסופה הגיחה האנחה הנוראה מבתי נפשה ששם היתה כלואה זה ימים ותפרץ חק ותרעד כל עצמותיה, בכי ותחנונים, נחם ותקוה אשר כלם יחד הסתירו פניהם ממנה זה ימים רבים, מעת אשר מתה אמה ושמריה בחר באשה יראת אלהים, באיזבל אשת יואל, אשר היתה אלמנה מאישה, ומני אז הסתיר פניו מבתו הבוגדה, וימאן להזכיר בשמה ותהי גולה וסורה בעיר זרה וכל רגשות לבה כמו מתו לנצח, ועתה פתאם היתה חדשה, כי רגשותיה מלפנים כלן יחד דאו עפו על כנפי הזמרה ותבאנה לחדרי לבבה אשר היה עד הנה לאבן, ותוציאנה בחזקה מקירותיו דמעות כפלגים ואנחות כסערות, עד כי היתה לחמלת לב. אך גם העצבת הזאת כמו העצבת החדשה, אשר באה בלב כלם בהזכיר אחד מהיושבים אל המשתה מבלי משים את שם בת שבע, עד מהרה חלפו ועברו, ומנוחה ושמחה ארוכה לקחה עמדתה.

ישעיה עם אשתו והאדון שתיקי שבו אל ארצם, והזקן עם הזקנה בחרו שבת בבית בנם על נחלת אשתו אשר היתה יהודיה שומרת דת כאשר שמרה בתחלה הדת הקתולית, וכל רואה את הזקנים בשלותם יקרא: אכן זה הוא גמול ישרים.

תם החלק השלישי