זֶה יִהְיֶה יוֹם בָּהִיר וָטוֹב

הַמֵּסִית נְעָרִים מִשֶּׁבֶת,

בּוֹ תִּשְׁטֹף הַבְּשׂוֹרָה בָּרְחוֹב:

שָׁב הַבֵּן הַנּוֹדֵד מִשֶּׁבִי.

יִמָּלְטוּ נְעָרִים מִבֵּיתָם;

תִּטֹּשְנָה תּוֹפְרוֹת הַמַּחַט.

יְקַנְּחוּ עֲמֵלִים זֵעָתָם:

“זֶה הַיּוֹם בּוֹ נִשְׁכַּר בְּיַחַד”.

יֵעָלְמוּ הָרוֹכְלִים מִשּׁוּק:

טַף וָסָב יִנְהֲרוּ לַשַּׁעַר.

“הַנּוֹדֵד! מַה נִּלְאֵיתָ מִשּׁוּט…”

פֶּתַע רַחַשׁ:

“הֲזֶהוּ הַנַּעַר?”

"יָפְיָפִיתָ, הַיּוֹם הַצּוֹחֵק,

בְּלִטּוּף כָּל יְצוּר שֶׁבַּדֶּרֶךְ,

כָּךְ, אֶזְכֹּרָה, רַכּוֹתָ מֵחֵיק,

בְּשׁוּבִי מִדְּרָכִים שְׂרוּט בֶּרֶךְ.

זָחֲלוּ יְרָחִים בַּנֵּכָר,

וַתָּבוֹאָה. כָּל יָד תְּמֻשֶּׁךָ.

כָּל אָדָם בִּגְרוֹנוֹ הַנִּחָר

הִתְפַּלֵּל כִּי תָּבוֹא, כִּי תִּגְהַר

וְתַכְרִית הַשִּׁבְיָה הַמְמֻשֶּׁכֶת.

וַתָּבוֹא – מַמָּשִׁי וְנוֹשֵׁם.

לְאַט נָא, יוֹמִי הַנִּכְסָף,

כִּי מָתְקוּ לִי רִגְעֵי הַתּוֹחֶלֶת

לִדְרִיכָה רִאשׁוֹנָה עַל הַסַּף,

לְחִבּוּק זְרוֹעַ אֵם מְיַחֶלֶת".

רַד הַיְקוֹד לִמְלֹךְ עַל הַכְּרָךְ.

מֻבְרָחִים חַלּוֹנוֹת וָשַׁעַר.

כְּבִישׁ מֵזִיעַ. אִילָן נֶחֱרַךְ.

וּבָרְחוֹב יְהַלֵּךְ אַךְ נַעַר.

כְּתָלִים פָּעֲרוּ עֵינֵיהֶם.

שְׁעָרִים בֵּרְכוּהוּ וָנֶטַע.

“קְצָת שֻׁנֵּיתֶם”, יֹאמַר אֲלֵיהֶם.

הֵם אֵלָיו: “וְאַתָּה מַה שֻּׁנֵּיתָ!”

…זֶה בֵּיתוֹ.

סַב הַשַּׁעַר עַל צִיר.

יַעֲלֶה מַדְרֵגָה. עוֹד אַחַת.

יְלַטֵּף מַעֲקֶה וָקִיר.

(מַה קָּרָה לְלִבּוֹ כִּי נִפְחַד?)

מוּל הַדֶּלֶת… הַאֵין זֶה חֲלוֹם?

פְּתָחָהּ בְּגִמְגּוּם שֶׁל “שָׁלוֹם”.

וְהַנַּעַר חָזַר לְבֵיתוֹ

מִשִּׁבְיַת מִדְבָּרוֹת וָסַעַר

רָחֲקוּ נְדוּדָיו מֵאִתּוֹ,

כִּי חָזַר לְבֵיתוֹ הַנַּעַר.

וְכִי תַּמּוּ רִגְעֵי הַפְּגִישָׁה,

כִּי נֶחְלַץ מִזְּרוֹעוֹת וּשְׂפָתַיִם,

וַיִּתְמַהּ, כִּי הַחֶדֶר נִשְׁאַר

כְּמוֹת שֶׁהוּא: לֹא שֻׁנָּה בֵּינָתַיִם.

רַק דְּיוֹקְנוֹ, הַתָּלוּי עַל הַקִּיר,

בּוֹ מַבִּיט בִּתְמִיהַת “לֹא מַכִּיר”.

בְּבֵיתוֹ הוּא שָׁרוּי כְּתָמִיד.

הַשִּׁבְיָה – אַךְ זְוָעָה הַחוֹלֶפֶת.

רַק עֵינָיו עוֹד תּוֹעוֹת בַּעֲוִית

חֲרֵדוֹת לַשְּׁרִיקָה הַצּוֹלֶפֶת.

כְּרַעַם נוֹגֵחַ בְּבֹקֶר בָּהִיר,

כְּנַחְשׁוֹל־צִפֳּרִים מְזַנֵּק מֵרָקִיע,

הוּא יִפְרֹץ שְׁעָרִים וְיִנְחַת – בְּמַפְתִּיעַ.

יִתְהוֹלֵל. יִתְנַחְשֵׁל וְיִסְעַר בִּסְחַרְחֹרֶת

יִפְרַע לִרְוָחָה מַחְלְפוֹת־סַעֲרוֹ,

יְסַנְוֵר בִּבְרָקָיו אִישׁוֹנִים וְלֵבָב

וְיַרְעִים צָהֳלָה –

כִּי עָלָה שַׁחֲרוֹ.

הַטֵּה־נָא אָזְנֶיךָ, רֵעִי הָעוֹרֵג:

הֲתִשְׁמַע אֶת מַשַּׁק־אֶבְרוֹתָיו הַפּוֹעֵם

מִדַּפֵּק מִבַּעַד לַסּוֹרֵג?

הוּא יָבוֹא בְּשַׁעֲרֵנוּ – כְּהֵלֶךְ.

נְאָרְחוֹ נִפְעָמִים, נְקַדְּמֶנּוּ תּוֹהִים.

הֵן נִהְיֶה יְלָדִים לְמַרְאֵה בַּת־הַמֶּלֶךְ

הָעוֹלָה לִקְרָאתָם מִדַּפִּים דְּהוּיִים.

כִּי בִּזְחֹל צִפִּיָּה אֲרוּרָה־אֲרֻכָּה,

בְּלִי תִּשָּׂא, בְּלִי תִּגְרֹר שִׁפּוּלֶיהָ הֲלוֹם –

שׁוּב עָטָה הַמּוֹעֵד אַגָּדָה רְחוֹקָה,

שׁוּב הָיָה אַוְרִירִי וְכָסוּף כַּחֲלוֹם.

הֵן יָדַעְנוּ תָּמִיד: הוּא יִדְרֹךְ בָּמָתוֹ.

וְכִי בָּא – וַנִּתְמַהּ: הֲזוֹהִי דְּמוּתוֹ?

הַטֵּה־נָא אָזְנֶיךָ, רֵעִי הָעוֹרֵג:

הֲתִשְׁמַע אֶת מַשַּׁק־אֶבְרוֹתָיו הַפּוֹעֵם

מִדַּפֵּק מִבַּעַד לַסּוֹרֵג?

עבר־הירדן, שבט תש"ט