ספרו החדש “תהייה ואמונה” מאת הסופר יצחק סלע, כשמו כן הוא, שכן הספר כולו מלא תהיות, ספקות והרהורים על כבשונו של עולם.
אבל יחד עם זה, אמונה עמוקה וצרופה מבצבצת מכל שורה.
הספר כולו הוא מעין חשבון־נפש של הפרט והכלל, כשם שהפסקה הראשונה שבו. הוא מעין “קהלת מודרני”, מן ספר הניגודים לחיים מלאי ניגודים וסתירות.
הבעיה העיקרית המעסיקה את המחבר, היא בתחום “האמונות והדעות”.
הוא אינו מתיימר ליצור פה שיטה פילוסופית מגובשת, וגם תשובות לספקותיו ותהיותיו אינן מצויות תחת ידו. גם אין זו מגמתו.
הספר אינו אלא פסיפס מגוון של הברקות שנונות וקולעות, המעוררות למחשבה מעמיקה, ולמעשה הוא חובק זרועות עולם, שכן אין כמעט בעיה בתחום מחשבת האנוש, שלא הושקע בו בספר ממיטב ההגות, ומניסיון החיים העשירים של סופר פורה ומעמיק.
בלי להתיימר להמציא תרופה לכל מדווי־האנוש, מנסה הוא לחשוף את “פרחי הרע”, לגלות הפגמים והליקויים בחברה, לקבוע הדיאגנוזה הנכונה בלי להציע תמיד את הפרוגנוזה. כי עצם חשיפת שורש הרע, יש בו כבר משום חצי ריפוי.
המחבר גדוש ניסיון החיים, משמיע לקחו בהערות קצרות עמוקות וקולעות בלי למצות כמובן את הסוגיה עד תומה, בבחינת “ואידך זיל גמור”.
מצלם הוא בעדשה מיוחדת את אותם הדברים הראויים לתשומת לב, משלא פעם מסית אדם את דעתו מהם. יודע הסופר להתייחס בסלחנות מפוקחת לחולשותיו של האדם, בשגם הוא בשר.
בהבליטו את המאור שביהדות, מנסה הוא לאורך כל יריעות הספר, להצביע על ההבדל התהומי שבין הדתות הקדומות, ובעיקר היוונות לבין היהדות, ובינה לבין הנצרות על פלגיה השונים המלאה אבסורדים לרוב.
קלף את הנוצרי הוא אומר, ותגלה בו את העכו"ם, אפילו בין האינטלקטואלים שבהם. בעוד שתורת יוון מדגישה בעיקר את האסתטיקה, הרי ביהדות האתיקה היא תמצית מחשבתה המקורית, וזהו מקור ההתנגשות המתמדת בין שני הקטבים.
אמנם, גם ביהדות מוצא המחבר הרבה דברים שהוא אינו תמים־דעים איתם, בכל זאת מייסר הוא את האדם המודרני כביכול, ובעיקר את הנוער התלוש מן המסורת והאמונה באלוהי ישראל, משום שבלי עבר אין גם הווה ועתיד.
מאמין המחבר אמונה עמוקה וצרופה באלוהי ישראל (אם כי לא פעם הוא מתריס כלפי מעלה, כשהדבר נוגע בשואה האיומה של ילדי ישראל. כאן אין הוא יכול להבליג על צערו וכאבו התהומי, ו“אין אדם נתפס על צערו”), כי יודע הוא כי בתקופתנו, תקופת הניאוף והזלילה, ההוללות וההשתוללות, תקופת הביטניקים וההיפיס של מעשני חשיש ל.ס.ד של צרות צרורות, של ניהיליזם, אקזיסטנציאליזם והקטקליזם, לא נותר לו לאדם – אלא למלט את נפשו בחיק האמונה, בבחינת “בידך אפקיד רוחי” (תהלים לא, ו).
וכי כל ההתערטלות הזאת מערכי המוסר, עקירת האמונה באל יחיד ומיחד שמשמעותה היא מוסר צדק ומשפט, דריסת כל האשליות והחלומות שהן אותות מובהקים של עוויתות וייסורי נפש של האנושות כולה, ואחרי כל אלה מה נותר בעצם לאדם? ותוהה המחבר האם גזלת כל האשליות ושריפת כל האידיאלים, וערטול פרצופו של האדם על כל כיעורו, יביאו לנו אפילו קרן אור אחת? והאם ריקון החיים מכל תוכן, וגירושו של האדם מגן־עדן האמונה לגיהנום הכפירה, יביאו סם מרפא לנשמתו החולה והאומללה של האדם בן זמננו? וכי הפילוסופיה של “הבל הבלים”, היחס הציני לערכים מקודשים, יפצו אותנו על תחלואותינו?
פרנסיס בייקון התבטא פעם: “נוח לי להאמין בכל האגדות שבספרי הקודש, בתלמוד ובקוראן, מאשר להאמין שתבל זו חסרת כוונה”. ולו רק בגלל שלוות הנפש, אסור לעקור מלב האדם את האמונה והאשליה. שכן, בלי זה אתה מחדיר אי־שקט איום, וחרדה תהומית ללבו.
נכון הוא, כי אין להגדיר את המושג אלהים, אבל גם את המושג אין סוף אין להגדיר, ובכל זאת הוא קיים.
אבל מנסה המחבר להבחין, בין אמונה צרופה באלהי ישראל לבין פולחן, ומעניק הוא את הבכורה לאמונה הצרופה ולרוח הנביאים האמיתית, שתמציתה מוסר, אמת, צדק ומשפט. אבל יחד עם זה, אינו מתעלם גם מהעובדה שבימינו גם המדע וגם הטכניקה המתקדמת, לא זקקו במאומה את נפש האדם ולא שפרו תכונותיו, ושכל פקחותם ויעילותם לא הועילו לבריות, ולא עצרום מלהתדרדר תהומה.
מול הריסוק והפיצול האוכל אותנו, בכל פה תובע המחבר ריסון היצרים ואחדות ישראל אמיתית. והוא מסיר את האצטלא האידיאליסטית כביכול של הפציפיסטים המתחסדים ומטיפי המוסר למיניהם, בעוד שלמעשה אינם אלא משתמטים מהמערכה.
הוא מוקיע את חיי ההוללות, ההפקרות וקלות הראש שפשו בחברתנו, למרות הסכנות הגדולות האורבות לנו. אבל כל הכללה צולעת, ולכן הוא מצביע גם על הטוב שבאדם, כי עוד לא פסו אמונים מבני האדם.
המחבר מרבה לצטט עשרות מאמרי חז“ל ואמרי חכמים, גם של חכמי אומות העולם כמו אפלטון, סנקה ועוד. אבל רוב רעיונותיו מבוססים על מחשבת ישראל ומקורותיה העתיקים, המוכיחה על הבנתם של חז”ל בחקר נפש־האדם, ולבטי לבו.
הסופר שהוא משמש כיו“ר אגודת גרי־צדק בישראל, מרבה לצטט מדברי חז”ל בשבחם של הגרים, כמו: “בוא וראה כמה חביבים גרים לפני הקב”ה".
ואהבה אמיתית מהי לדעתו: פלירט, חושניות ומין, אינם אהבה. הקרבה עצמית ומסירות־נפש למען הזולת, מתוך ידידות נאמנה ומסורה, היא־היא אהבה אמיתית.
שפע של אמרות ופתגמים [במקור הסרוק נדפס *פגמים*. הערת פב"י] קולעים בספר על כיבוש היצר, התפילה, דייקנות מופרזת, הסתפקות במועט, השבת, דת ומוסר, פולחן ומוסר, אחרית הימים, אנוכיות שלילית וחיובית ועוד, ואפילו גימטריות ושעשועי־לשון, מצאו מקומם בספר.
ואחרון אחרון, הדברים כתובים בסגנון יפה ועשיר, אך קריא ומובן לכל, – סגנון המאפיין את הסופר יצחק סלע.
טוב היה עושה המחבר, אילו חילק את ספרו לנושאים יותר מוגדרים, אבל אין זה גורע מאומה מהספר החשוב הזה, שלא רק שמעורר הוא למחשבה מעמיקה בבעיות העומדות ברומו של עולם, אלא הוא גם בבחינת שעשוע־רוחני, המענג נפש קוראו.
מזמור לראובן וינטרויב, מאת הנכד רובי וינטרויב
סיפורו של ר' ראובן וינטרוב ז"ל, הוא סיפורה של המדינה.
הוא נולד ב 19.5.24 בעיר לאויטש בפולין.
היה אוטודידקט מנעוריו, למד בישיבת חכמי לובלין המפורסמת של הרב שפירא, והסופר ר' צייטלין נדהם מכתיבת שיריו.
הוא היה איש אשכולות במלוא מובן המילה.
שומר תורה ומצוות, צנוע, חובב־ציון, עשיר מידות וכישורים, בעל נפש רגישה, אוהב ספר, וכישרונו המיוחד התבטא בכתיבת שירים.
הוא תרגם את הספר “מסילת ישרים” לאידיש בגיל צעיר, וכתב פירוש על ספר בראשית בשם “דודאי ראובן”, אך כל כתבי היד הללו אבדו בגטו ורשה.
במלחמת העולם השנייה נלקח עם כל משפחתו לגטו ורשה כאמור, והוא רק בן ארבעה־עשרה.
בגטו הצליח לנהל פעילות חברתית, בקרב הנוער.
אימו מרת חיה שרה ז“ל הי”ד, הבריחה אותו מחוץ לגטו בזכות תושיה ואומץ רב (לעיון בסיפור “הבריחה מהגטו”).
הוא עבר שבע מחנות! והיה השריד היחיד מבני משפחתו (5 נפשות).
לאחר השואה התמסר להעלאת בני נוער מהמחנות (בפרט באיטליה) לארץ, והכשרתם בעבודת חקלאות.
הוא הצטרף לשורות האצ"ל, ונלחם לתקומת ישראל.
בשנת 48 (יב סיון) הוא הגיע באונייה המפורסמת “אלטלנה” לארץ.
עם גיוסו לצה“ל נלחם בשירות גולני (גדוד 12) בכיבוש הגליל ואילת. בשנת 51 התחתן עם מרת יפה ז”ל (אשת חינוך), ונולדו להם שלשה ילדים.
בהמשך עבד בחינוך וניהול שנים רבות, והיה למורה אהוב ודגול. בד בבד היה גם מרצה ונואם בחסד, בנושאי חינוך ופסיכולוגיה.
הוא הוציא לאור ספר שירים על השואה בשם “גחלי אש”, ונכנס דרכו ל“היכל השירה”.
הספר נכנס בשעתו ללימוד במערכת החינוך.
העיתונאי יהודה נחשוני ז"ל, כינה אותו “משורר השואה”, וכתב עליו שלא נשמע כדוגמתו בישראל המתחדשת, ומבחינה זו יש בשירתו להדהים! ולא רק להפתיע.
את התואר “משורר השואה” קיבל בזכות שירים מרטיטים שחצב מעמקי נפשו המיוסרת, על אודות המוראות של השואה.
שיריו פורסמו בעיתונות הישראלית (בפרט ב“שערים”).
את ספרו השני שכתב בשם “שאהבה נפשי”, ספר שירים מדהים ביופיו על הטבע ארצישראלי, אהבת המולדת וערכי היהדות, לא הספיק להוציא לאור, כי שירת חייו נקטעה בגיל 49 בלבד.
ר' ראובן ז"ל נטמן בבית הקברות בחולון.
יום פטירתו – יד תמוז תשל’ג
(שנת 73)
בס"ד
ורשה שלהי 1941.
בדד וערירי גסס הגיטו, הלך ודעך. ים החורבן הלך וגאה, וגרף בזרמו התאותני בתרים בתרים מגופו של עם ההולך ומתפורר, הנדון לכליה.
לוביץ', העיירה הקטנה על נהר בזורה, יובלה השמאלי של הויסלה, נגרפה גם היא עם הזרם הכביר לתוך המערבולת האיומה הזו. שכול ויתום, בעתה וצלמות, בכל אשר תפנה. כשלדי בלהות, כצללי רפאים נעים יהודים בחוצותיה, ועיניהם זורות אימה וחדלון.
בודד וגלמוד, לכוד בציפורני המוות, גווע הגטו, יום יום, שעה שעה, ואין תקווה ותוחלת.
והיו אמנם מעטים שעוז רוחם עמד להם להמלט על נפשם, וחפצם אף עלה בידם להציב רגלם מעבר לחומה, אבל אף שם ארבה להם עין בולשת חמסנית ורצחנית של גוי, ונפלו מן הפח אל הפחת.
נער בן 16 הייתי בגלות משפחתנו בין שאר בני קהילתנו הקדושה לוביץ', לגטו ורשה.
איפת הרזון הדלה שהעברנו לגטו אזלה חיש מהר.
מראות האימים שאפפונו מסביב, מצבנו הנואש בגבור הרעב והמצוקה, לא הותירו בלבנו אף צל של ספק, כי ביום מן הימים נגווע גם אנו כגוע אחינו.
ואז גמלה בלב אמי מרת חיה־שרה ז"ל, החלטה נחושה להימלט מהגטו ויהי מה, בשארית כוחותינו, כל עוד רוח חיים באפנו. ומההחלטה – לתכנון ולהגשמה.
קשה היום להעלות על הדעת, מה רבת־תעוזה הייתה החלטתה, ומה רבת־סכנות מימושה. ובכל זאת, בתכנון מדויק, בתחבולות שונות, תושייה, תבונה ומסירות נפש, הצליחה אמי ז"ל להבריח את משפחתנו בשלום דרך חומות הגטו.
אותו הלילה היה לנו ליל שימורים, רווי מגור מן הצפוי הבלתי־נודע. מלאי חרדה ותקווה צפינו לאור הבוקר. מצוידים בצרור קטן, פליטת רכושנו הדל האחרון ובו כמה חפצי ערך בזהב, שעון ועוד, עזבנו עם דמדומי שחר את פינתנו ברחוב אוסטרובסקה.
דמדומי שחר. דממת־מוות מעיקה עוטה סוד. הגטו שקוע בתרדמה עמוקה. יבבת תינוקות מזי־רעב בוקעת מעמקי מרתפים. הגטו טרם התעורר לסבלות יומו ולמצוקת רעבונו. רק הסהר החור בשיפולי רקיע, וקרני חמה ראשונות, מבוישות נכלמות, ראו בשרך חמש נפשות העושים דרכם לאטם, צמודים אל קירות הבתים, לעבר החומה המוארת באלומות אור, הנזרקות מעל עמדות המשמרות.
הקבוצה מתקדמת לעבר לוע הארי. הלב פועם בחזקה. בעלטה שלפני עלות השחר, מסתמנות בבירור שתי דמויות על יד השער של הגטו ברחוב ז’לזנה קרן חלודנה.
גוברת האימה ועמעום החושים. אחת הדמויות היא דמותו של שוטר יהודי, הוא ניכר בבירור לפי מדיו. אמנם חשוד גם הוא, אבל ברירה אין. רמז מוסכם מאמא ואנחנו נבלעים בשער אחת החצרות. עלינו לחכות לאות. היבוא? או שמא?…
הלב ממאן לנחש. אמא מתקדמת לאטה כשהצרור הקטן בידיה, מאותתת בידה האחת לשוטר, כמבקשת שיתקרב אליה. אנו עוקבים אחרי כל תנועותיה בלב מלא חרדה לגורלה. התצליח? או שמא לא נזכה לראותה שוב?
מרחוק אנו יכולים להבחין במשא ומתן, בדין ודברים ובניסיון מאת השוטר לגרשה מפניו. תנועות ידי אמא הפשוטות קדימה מעידות כי תחנונים תדבר, וכי תבקש על נפשה.
לבסוף סונוור כנראה השוטר מהאוצר הקטן שהתנוצץ מתוך השקית, ובהמלכו בדעתו שנית, הורה לה בתנועת יד לסגת ולחכות, עד שיביא דבר הצרור על כל אשר בו לפני הגרמני, תמורת התעלמותו מהתחמקותנו דרך השער.
כשהצרור בידו מחיש השוטר היהודי פעמיו לעבר שומר השער הגרמני.
גדולה המתיחות והציפייה. וכל רגע הופך לנצח. גדולה חרדתנו לשלום אמנו. כעבור דקות ספורות, נצב השוטר היהודי שנית מול אמא ברמזו כי “העסקה” הצליחה, אם כי מדבריו ניכרת הסתייגות וחוסר בטחון.
מרחוק קלטנו את הסימן להתקרב. האומנם?
האם לא מלכודת טמנו פה לרגלנו, וכי רק נתקרב אל השער ירה ניירה כולנו?
בדמיוני הלוהט, בעיני רוחי אני כבר רואה את עצמנו שרועים בתפזורת, ירויים על יד החומה, כשצחוקו השטני של הקלגס הנאצי שהוליכונו שולל, מתהדהד בחלל האוויר ומחריד את דממת העלטה.
אך תוך כדי הרהורי־סיוט אלה, מכווצים ולחוצים זה לזה, ואנו עומדים לפני השער.
– שער המוות או שער הצלה?!
האות ניתנת ע"י השוטר היהודי, כשהגרמני נוטש לרגע ממשמרתו.
עמומי מחשבה, רטוטי אימת מוות, ואנו מעברו השני של השער. מומרצים ע"י השוטר, אנו מתרחקים במהירות, ונבלעים בין העוברים והשבים מעבר לחומה, בין פועלים המשכימים קום לעבודתם, לתמהונם הרבה של רבים, למראה קבוצת יהודים קטנה בלוית שוטר מחוץ לגטו.
ואכן אנו באמת מחוץ לגטו. לא מקסם שווא וחזון תעתועים, תקוה חדשה מפעמת בקרבנו. אולי בכל זאת נצליח להציל את נפשותינו. אבל הסכנות האורבות לנו עדיין מבחוץ, רבות עד מאד, שכן עיניהן הבולשות הפקוחות של פולנים וגם גרמנים, עלולה להכשילנו כל רגע ולסכל כל תוכנית הצלתנו.
נפעמים ונרגשים עד עצירת נשימה, אך מאוששים, אנו נבלעים חיש מהר באחת הפינות הצדדיות כדי לא לעורר תשומת־לב. מחכים בציפיה דרוכה לאור היום, עת גבור התנועה ברחובות למען נתבולל בתוך ההמון הזורם כשפנינו מועדות לעבר פראגה, מעברה השני של הויסלה.
באחת הרחובות הסואנים, בשעת בהלה שאחזה בנו לפתע, בהיותנו אחוזי פחד מתמיד שמא יזהונו העוברים והשבים, נעלם אבינו עקיבא ז"ל ואבדו עקבותיו עד היום.
ארוכה, קשה ורבת סכנות הייתה דרך נדודינו מאז.
בדרך לא דרך, מבועתי אימים, שרכנו דרכנו מישוב לישוב באין לפנינו מטרה ברורה.
ובאוסטרובצה העיר, אליה נקלענו אחרי דרך ארוכה ורבת תלאות, פקד את אמי חיה־שרה ואחי מנחם ושלמה ז"ל, גורל יתר בני הקהילה הזאת. איתם הלכו לדרך ממנה לא שבו.
חמשה נמלטנו מגטו ורשה ובדד נשארתי מהחמשה.
יהי זכרם ברוך!
(שכתב מילה במילה הנכד רובי וינטרויב)