רקע
ראובן וינטרויב
הבריחה מן הגטו
xמוגש ברשות פרסום [?]
jזכרונות ויומנים
פרטי מהדורת מקור: בנו של המחבר

בס"ד

ורשה שלהי 1941.

בדד וערירי גסס הגיטו, הלך ודעך. ים החורבן הלך וגאה, וגרף בזרמו התאותני בתרים בתרים מגופו של עם ההולך ומתפורר, הנדון לכליה.

לוביץ', העיירה הקטנה על נהר בזורה, יובלה השמאלי של הויסלה, נגרפה גם היא עם הזרם הכביר לתוך המערבולת האיומה הזו. שכול ויתום, בעתה וצלמות, בכל אשר תפנה. כשלדי בלהות, כצללי רפאים נעים יהודים בחוצותיה, ועיניהם זורות אימה וחדלון.

בודד וגלמוד, לכוד בציפורני המוות, גווע הגטו, יום יום, שעה שעה, ואין תקווה ותוחלת.

והיו אמנם מעטים שעוז רוחם עמד להם להמלט על נפשם, וחפצם אף עלה בידם להציב רגלם מעבר לחומה, אבל אף שם ארבה להם עין בולשת חמסנית ורצחנית של גוי, ונפלו מן הפח אל הפחת.

נער בן 16 הייתי בגלות משפחתנו בין שאר בני קהילתנו הקדושה לוביץ', לגטו ורשה.

איפת הרזון הדלה שהעברנו לגטו אזלה חיש מהר.

מראות האימים שאפפונו מסביב, מצבנו הנואש בגבור הרעב והמצוקה, לא הותירו בלבנו אף צל של ספק, כי ביום מן הימים נגווע גם אנו כגוע אחינו.

ואז גמלה בלב אמי מרת חיה־שרה ז"ל, החלטה נחושה להימלט מהגטו ויהי מה, בשארית כוחותינו, כל עוד רוח חיים באפנו. ומההחלטה – לתכנון ולהגשמה.

קשה היום להעלות על הדעת, מה רבת־תעוזה הייתה החלטתה, ומה רבת־סכנות מימושה. ובכל זאת, בתכנון מדויק, בתחבולות שונות, תושייה, תבונה ומסירות נפש, הצליחה אמי ז"ל להבריח את משפחתנו בשלום דרך חומות הגטו.

אותו הלילה היה לנו ליל שימורים, רווי מגור מן הצפוי הבלתי־נודע. מלאי חרדה ותקווה צפינו לאור הבוקר. מצוידים בצרור קטן, פליטת רכושנו הדל האחרון ובו כמה חפצי ערך בזהב, שעון ועוד, עזבנו עם דמדומי שחר את פינתנו ברחוב אוסטרובסקה.

דמדומי שחר. דממת־מוות מעיקה עוטה סוד. הגטו שקוע בתרדמה עמוקה. יבבת תינוקות מזי־רעב בוקעת מעמקי מרתפים. הגטו טרם התעורר לסבלות יומו ולמצוקת רעבונו. רק הסהר החור בשיפולי רקיע, וקרני חמה ראשונות, מבוישות נכלמות, ראו בשרך חמש נפשות העושים דרכם לאטם, צמודים אל קירות הבתים, לעבר החומה המוארת באלומות אור, הנזרקות מעל עמדות המשמרות.

הקבוצה מתקדמת לעבר לוע הארי. הלב פועם בחזקה. בעלטה שלפני עלות השחר, מסתמנות בבירור שתי דמויות על יד השער של הגטו ברחוב ז’לזנה קרן חלודנה.

גוברת האימה ועמעום החושים. אחת הדמויות היא דמותו של שוטר יהודי, הוא ניכר בבירור לפי מדיו. אמנם חשוד גם הוא, אבל ברירה אין. רמז מוסכם מאמא ואנחנו נבלעים בשער אחת החצרות. עלינו לחכות לאות. היבוא? או שמא?…

הלב ממאן לנחש. אמא מתקדמת לאטה כשהצרור הקטן בידיה, מאותתת בידה האחת לשוטר, כמבקשת שיתקרב אליה. אנו עוקבים אחרי כל תנועותיה בלב מלא חרדה לגורלה. התצליח? או שמא לא נזכה לראותה שוב?

מרחוק אנו יכולים להבחין במשא ומתן, בדין ודברים ובניסיון מאת השוטר לגרשה מפניו. תנועות ידי אמא הפשוטות קדימה מעידות כי תחנונים תדבר, וכי תבקש על נפשה.

לבסוף סונוור כנראה השוטר מהאוצר הקטן שהתנוצץ מתוך השקית, ובהמלכו בדעתו שנית, הורה לה בתנועת יד לסגת ולחכות, עד שיביא דבר הצרור על כל אשר בו לפני הגרמני, תמורת התעלמותו מהתחמקותנו דרך השער.

כשהצרור בידו מחיש השוטר היהודי פעמיו לעבר שומר השער הגרמני.

גדולה המתיחות והציפייה. וכל רגע הופך לנצח. גדולה חרדתנו לשלום אמנו. כעבור דקות ספורות, נצב השוטר היהודי שנית מול אמא ברמזו כי “העסקה” הצליחה, אם כי מדבריו ניכרת הסתייגות וחוסר בטחון.

מרחוק קלטנו את הסימן להתקרב. האומנם?

האם לא מלכודת טמנו פה לרגלנו, וכי רק נתקרב אל השער ירה ניירה כולנו?

בדמיוני הלוהט, בעיני רוחי אני כבר רואה את עצמנו שרועים בתפזורת, ירויים על יד החומה, כשצחוקו השטני של הקלגס הנאצי שהוליכונו שולל, מתהדהד בחלל האוויר ומחריד את דממת העלטה.

אך תוך כדי הרהורי־סיוט אלה, מכווצים ולחוצים זה לזה, ואנו עומדים לפני השער.

– שער המוות או שער הצלה?!

האות ניתנת ע"י השוטר היהודי, כשהגרמני נוטש לרגע ממשמרתו.

עמומי מחשבה, רטוטי אימת מוות, ואנו מעברו השני של השער. מומרצים ע"י השוטר, אנו מתרחקים במהירות, ונבלעים בין העוברים והשבים מעבר לחומה, בין פועלים המשכימים קום לעבודתם, לתמהונם הרבה של רבים, למראה קבוצת יהודים קטנה בלוית שוטר מחוץ לגטו.

ואכן אנו באמת מחוץ לגטו. לא מקסם שווא וחזון תעתועים, תקוה חדשה מפעמת בקרבנו. אולי בכל זאת נצליח להציל את נפשותינו. אבל הסכנות האורבות לנו עדיין מבחוץ, רבות עד מאד, שכן עיניהן הבולשות הפקוחות של פולנים וגם גרמנים, עלולה להכשילנו כל רגע ולסכל כל תוכנית הצלתנו.

נפעמים ונרגשים עד עצירת נשימה, אך מאוששים, אנו נבלעים חיש מהר באחת הפינות הצדדיות כדי לא לעורר תשומת־לב. מחכים בציפיה דרוכה לאור היום, עת גבור התנועה ברחובות למען נתבולל בתוך ההמון הזורם כשפנינו מועדות לעבר פראגה, מעברה השני של הויסלה.

באחת הרחובות הסואנים, בשעת בהלה שאחזה בנו לפתע, בהיותנו אחוזי פחד מתמיד שמא יזהונו העוברים והשבים, נעלם אבינו עקיבא ז"ל ואבדו עקבותיו עד היום.

ארוכה, קשה ורבת סכנות הייתה דרך נדודינו מאז.

בדרך לא דרך, מבועתי אימים, שרכנו דרכנו מישוב לישוב באין לפנינו מטרה ברורה.

ובאוסטרובצה העיר, אליה נקלענו אחרי דרך ארוכה ורבת תלאות, פקד את אמי חיה־שרה ואחי מנחם ושלמה ז"ל, גורל יתר בני הקהילה הזאת. איתם הלכו לדרך ממנה לא שבו.

חמשה נמלטנו מגטו ורשה ובדד נשארתי מהחמשה.

יהי זכרם ברוך!


(שכתב מילה במילה הנכד רובי וינטרויב)









המלצות קוראים
תגיות