1897–1906 (ברוסיה)
מאתשמריהו לוין
החיים
מאתשמריהו לוין
החיים / שמריהו לוין
נפלאים החיים!
נפלאים החיים לא בשעה שהם מפכים כסדרם ומתנהלים לאטם משעה לשעה ומיום ליום, ובני האדם מתנהלים גם הם בעצלתים, אינם עצבים ואינם שמחים, אינם מתרגשים ואינם מזדעזעים, אינם מתיאשים ואינם מקוים, אינם חמים ואינם קרירים, ויוצאים לפעלם ולעבודתם במתינות ופוסעים פסיעות מדודות, כאלו הכל מדוד, הכל שקול, הכל צפוי מראש, והיה היום דומה לאתמול, והיה המחר דומה להיום, ונערמו הימים והיו לשנים, ונערמו השנים והיו לדורות ולתקופות, וילכו הדורות ויבואו הדורות, והמכונה, שאנו קוראים לה חיים, תעמוד על מכונה כבמסמרות נטועה, ושבו הגלגלים ויתנועעו כמו שהתנועעו עד כה, בתמידות, על פי חוקים ידועים של המכניקה המתה…
נפלאים החיים בשעה שהם שוטפים בעוז והולכים ומתגברים משעה לשעה ומיום ליום, ובני האדם גם הם מתרוממים מעל לקו הבינוניות. רוחם מתעלה ומתנשא, והם הולכים בגדולות ובנצורות, אינם רוצים לקבל את העתיד כמו שהוא מוכן ומזומן לפניהם על פי החוקים הקבועים, הם רוצים להשתתף בהכנת העתיד, לטבוע עליו את חותם שאיפותיהם; אינם רוצים להיות משועבדים לאיזה חוק עור, תמידי והכרחי, רוצים הם לברוא את החוקים, רוצים הם למשול ולא להכנע, ופוסעים הם פסיעות גסות ויוצאים לעבודתם בבטחה וגבורה ואינם משגיחים בחוקים החנוטים של המכניקה, שנבראו אך בעד גלמים מתים, שאין להם לא רגש ולא מחשבה, לא רצון ולא שאיפות. נפלאים החיים בשעה שמתגברים הרגש והרצון, ובני האדם יוצאים לכבוש לפניהם עולמות חדשים ומגיחים אל נשמתם בין-שעה אחת חיי דור שלם: שנה ליום ותקופה לשנה…
נוראים החיים!
נוראים המה לא בשעה שהם מביאים לעולם מהפּכה פתאומית, בשעה שמשתנים לפי מבטנו הצר והקצר סדרי בראשית, בשעה שאיזה דבר או מגפה באים ומחוללים שַמות ביצורים המתגאים שאנו קוראים להם “בני אדם”; בשעה שאיזה הר-געש עוזב את מנוחתו וממטיר אש וגפרית על הגאיונים שהרהיבו בנפשם לבנות להם משכנות מבטחים בסביבותיו, ולא שמו אל לב לפני מי הם עומדים; בשעה שאיזה נהר יוצא מגדותיו ומחריב בפעם אחת עמל שנים ודורות – לא בשעה כזאת נוראים החיים. בשעה כזאת, אם גם מרגיש בן-האדם את חולשתו, אם גם מודה הוא, שהטבע עדיין לא נכבש לפניו, אם גם מכיר הוא כי עוד רב לפניו הדרך לעמול ולעבוד ולעמוד על נפשו, כי עוד הרבה פורענויות ומכאובים, מעצורים ומכשולים מוכנים בעדו על דרכו, וכי אי-אפשר לראותם מראש, להשמר ולהזהר מפניהם, אך אמונתו ברוח האדם אינה אובדת מבן האדם. שטף המים, מטר של אש וגפרית, רעידת האדמה, נגף ודבר, ועוד הרבה שליחי כליון והרס יכולים להרוס את כל מה שבנינו בעמל כפּים ובזעת אפּינו, יכולים הם לשים קץ פּתאום לנו לעצמנו ולנתק בבת-אחת את פּתיל חיינו – אבל אינם יכולים להמית בנו את האדם, כל-זמן שהנשמה בקרבו.
נוראים החיים כשהם באים בצחוק-שטן ומהרסים בדחיפה אחת את כל מה שיסדנו וטפּחנו ורבינו ברוחנו, בשעה שהם מחריבים את עולמנו הפּנימי, בשעה שהם ממיתים בנו את האמונה באדם, שרכשנו לנו במשך דורות רבים, בשעה שהננו רואים בני אדם יורדים מעל הסולם שהיו עולים בו, הראש נמשך אחר הרגלים, והם יורדים משליבה לשליבה עד רדתם אל השליבה התחתונה, וצלם האדם יורד גם הוא, הולך ופוחת, הולך ופוחת; רק קו אחד של פּני אדם נשאר, רק נקודה אחת, עוד מעט וגם הנקודה האחרונה חולפת וכלה, ובן אדם איננו בן אדם; שד לשדים הוא, חבר למלאכי חבלה, ובכור שטן בעל הקרנים ופמליה שלו עומדים בזרועות פּתוחות מתחתית לסולם ומקבלים בצחוק פּרוע את בן האדם שאבד צלמו: תחי החיה, מות לאדם, אחינו אתה!
וימת האדם באדם.
ונוראים החיים בשעה כזאת. נורא לראות האדם שמת בו האדם והוא הולך וטורף ודורס על ימין ועל שמאל; נורא לראות את החיה ההולכת על שתים בעשותה נקמות בבן האדם. ונוראים החיים פּי שנים, שאף בשעה כזאת אינם משתתקים אף רגע, וסובבת הארץ על צירה, ומנסר גלגל החמה ברקיע, ומתנועעים הגלגלים, ורועשת המכונה, הכל דכאתמול, והיה כזה יום מחר, ובני האדם יוצאים לפעלם ולעבודתם. ורואים את החללים מתגוללים בראש חוצות בעצם היום ולעיני השמש, ומוצאים בכל זאת שעת-הכושר לדבר על עסקי יום יום; ושומעים את אנקת הנפצעים, הנוקבת ויורדת עד הנפש, ואינם נרתעים לאחור; ורואים מבלי להתעלף, את הילדים ואת התינוקות מפרכסים ומתחננים על נפשם, מבלי להבין את כל הנעשה מסביב. ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד, והרושם של השעה הראשונה הולך ונמחה. עוד מעט ויחדלו גם מדבר על ה"מקרה " המוזר, שקרה באחד מימי האביב באחת מערי הנגב…
“אבל בני האדם העומדים בתחתית הסולם אינם אלא “יחפים”! הבשבילם נקונן על מות האדם, הבשבילם תכרת האמונה ברוח האדם? רוח האדם עולה למעלה, והרשעים שקלקלו עתידים ליתן את הדין”!
ונוראים החיים בשעה כזאת וממיתים הם בנו את ההכרה הברורה. נוראים החיים, שעל-ידי נחמת שוא הם מישנים אותנו.
היחפים! כן הדבר. המה הברקנים – ואיה הזרע?
והזורעים זרעו ולא חדלו עוד מזרוע. הם אינם יחפים. בידם נתנה הספרות, הם יכתבו וידברו ככל העולה על רוחם, וכותבים ומדברים השכם והערב. ישנו עם אחד מפוזר ומפורד, והעם הזה הוא שעיר לעזאזל בין העמים, ומדוע לא יהיה כמטרה לחצי הזורעים?
והמורים יורו זיקים, חצים ומות, ואמרו: הלא משחקים אנו.
והמורים היורים זיקים, חצים ומות המה גם המורים – מורי העם, מאשריו ומדריכיו.
הזורעים ארס ורעל מות וקטב יקצורו.
הקוצרים קוצרים, והזורעים עומדים על גבם וקוראים: נצחונו, בנינו!
היחפים! הם היו לגבורי היום, להם שרים כעת שירות ותשבחות, לראשם מענדים כעת עטרות. היחפים משתמשים כעת בלשון חכמים ומדברים גבוהה גבוהה על תעודת החיים, על תעודת האדם. ולעומתם משתמשים חכמים וסופרים בלשונם של היחפים ומעוררים לתחיה את החיה שבאדם.
נוראים החיים!
מה נורא האדם!
העם
מאתשמריהו לוין
סליחתך, הקורא! סליחתך אני מבקש, מפּני שיודע אני את נפשך, קורא עברי, ומשתתף אני בצערך. יודע אנכי, כי מעולם לא נתנו לך לעיין בשאלות פּשוטות, שאלות חול שאינן עומדות “ברומו של עולם”. יודע אנכי, ש“שאלות העם” היו מזון רוחך היחידי, בהן פּטמו אותך מנוער בספרות ובחיים, בהן כלכלו את נפשך הרעבה בלי הרף, ובכל שאלה ושאלה, פשוטה כשהיא לעצמה, השתדלו אלה הדואגים לחנוך נשמתך לגלות בה, אם גם בדחק גדול, איזה צד או איזו נקודה לכל הפּחות, שיש להם ערך עממי. בודאי היתה כונתם של מדריכיך רצויה: מדריכיך להועיל רצו לזכות אותך בלב רגש, נתון לצרכי העם, בנשמה צמאה, מסורה לשאיפותיו, ומפּני זה לא נתנו לך להתיאש מהצרכים והשאיפות האלה אף שעה אחת קלה ויבואו אליך תמיד בהמון שאלות משאלות שונות, שכל אחת מהנה כבדה כקורת בית הבד וחמורה כשאלת ההויה וההפסד. כל זה לא נכחד ממני, קורא עברי. לא נכחד ממני, כי כבר שבעת שאלות וכי רעב הנך לתשובות ופתרונים – ובכל זאת הנני בא להוסיף עוד שאלה אחת, בעוד שהנך מצטער בודאי על רבות מהראשונות.
אמנם לא מרוע לב, לא מרצוני לבלבל חלילה את מוחך עוד יותר, קורא עברי, הנני חפץ להכניס עוד שאלה אחת לספרותנו, כי אם מפּני שלפי דעתי שאלה חמורה היא באמת, ובפתרונה תלויים במדה ידועה גם פתרוני יתר השאלות שנשאלו והעומדות להשאל.
שאלתי היא “שאלת העם”.
אינני רוצה כעת לדון על דבר קיומו של עמנו, לפלפל בדבר הכחות הטמירין, שעל ידם נתקיים עמנו במשך גלותו הארוכה עד כה, או בדבר האמצעים הנחוצים לקיומו בעתיד. כל ההיסטוריה שלנו, – הנני מדבר על-דבר ההיסטוריה הידועה לנו, או יותר נכון, על-דבר ההיסטוריה, שחושבים אנו עליה, כי כבר חקרנוה למדי, – היא אך בת שלשת או ארבעת אלפי שנה, ולשאלה על-דבר קיומו של העם העברי יש היסטוריה לעצמה, גם כן בת אלפי שנים: חושב אני, כי בקיום השאלה נכללת כבר התשובה לשאלת הקיום.
אינני רוצה גם כן לטייל כעת בעולם המושגים הדקים ולנתח את המושג “עם” לנתחיו, לברר אם המושג הזה כולל בתוכו קבוץ גדול של אישים שיש להם דוקא עבר משותף אחד, שפה אחת, ארץ מולדת אחת וממשלה מיוחדה בהוה, או יכולים אנו לקרוא בשם עם גם לקבוץ של אישים כזה, שחסר לו אחד מן הסימנים האמורים. אַל לנו לשכוח, כי החיים אינם שוטפים במרוצתם לפי המושגים שבראנו לנו, כי אם המושגים נבראים לפי החיים. אַל לנו לשכוח, כי אנו בעצמנו נותנים סימנים למושגינו, ויש שמכניסים אנו לתוכם סימנים טפלים שאין להם כל ערך עיקרי, ואחר-כך באים אנחנו ורוצים למוד את ערכם של חזיונות החיים לפי מושגינו שבראנו לנו בשגיאות ושבושים. חוקרי תכונות העמים השונים מצאו, למשל, כפי שהורם הנסיון ההיסטורי, שלכל עם יש הכשרון לברוא לו שפה מיוחדת, שלכל עם יש שאיפה לרכוש לו מקום אחוזה מיוחד וליסד שמה ממשלה בפני עצמו, שתנהג לפי נטיות רוחו הוא, ולפי הנסיון ההיסטורי הזה מקימים הם את סימני העם. ואחר-כך באים אנחנו ומוצאים לפנינו קבוץ גדול של אישים, שאחדות השפה חסרה להם במדה ידועה ושגם ממשלה מיוחדת אין להם, ובכל זאת נפרדים הם מאישי כל העמים האחרים, ובכל זאת מרגישים אנו, כי יש להם נטיות, סגולות ותכונות מיוחדות, וכי בכלל יש להם איזה חותם של אחדות מיוחד – והרי לפנינו חידה היסטורית: עם שחסרים לו סימני העם. אבל באמת אין פּה לפנינו כל חידה, אם אך לא נחליף את הכשרון לברוא שפה מיוחדת ואת השאיפה ליסד ממשלה מיוחדת בשפה והממשלה הממשיות, שהן כשהן לעצמן אינן בעיקרן סגולותיו של העם, כי אם תולדותיהן המוחשיות של סגולות נפשו ונטיותיה המיוחדות. הכשרון הזה והשאיפה הזאת מושכים אחריהם תולדות נראות לעין רק בזמן שהמצב הכללי או הסביבה מסייעים להם, עומדים הם מלדת בזמן שכחות רבים פּועלים כנגדם, ומתפּרצים הם בכח חדש בהריחם שעת הכושר. הכשרון והשאיפה המה העיקר ותולדותיהם המה אך מחזה שהזמן והמקום גורמים. אכן, לדאבוננו הננו רגילים להחליף את האבות ההיסטוריים בתולדותיהם, ומפני זה אי-אפשר למושגינו יצירי רוחנו שיהיו הולמים את חזיונות החיים, ומפני זה בוראים אנו לנו שאלות וחידות, בשעה שעלינו אך להעמיק מעט יותר לתוך החזיונות המקיפים אותנו, והשאלות והחידות תמחינה מאליהן, ככל יצירי הדמיון, פּרי הראיה המטושטשת, בהגיע אליהם קוי אור בהיר.
שאלתי היא “שאלת העם”, אבל במובן אחר לגמרי.
העם הוא דבר קים, ישותו נעלה אצלי מעל כל ספק, הנני מרגיש אותו בנשמתי, בנפשי, בלבי ובמחשבתי; הנני מרגיש, כי מלבד ה“אני” האישי שלי יש לי עוד “אני” שני, וזה ה“אני” השני מקשר אותי אל עמי. הנני קורא את דברי ימי עמי ואת כל אשר עבר עליו, הנני מסתכל בעבר שלו, ועונג רוחני ממלא את כל נפשי; הנני חולם בהקיץ על-דבר עתידותיו וכמו הנני נשא בעצמי אל העתיד הרחוק, מרחף בו וסוקר בסקירה אחת את כל הסביבה. והן יודע אנכי כי ה“עבר” כבר עבר ובטל מן העולם, כי העתיד עוד לא בא, וכי יבוא – לא יהיה עוד שלי, ואך מרחוק אשורנו בעולם הדמיון שיצרתי לי; יודע אנכי כי אני בעצמי לא אשתתף עוד בעתיד הבא, כמו שלא השתתפתי בעבר שעבר – ובכל זאת אין אני בן-חורין להסב את עיני מן העבר, אין בכחי לשחרר את עצמי מחלומות העתיד. ה“אני” השני, המקשר אותי אל עמי, כביר לימים הוא מה“אני” הראשון שלי. יותר מזה: ה“אני " השני שלי אינו רק מקשר אותי אל עמי, כי אם הוא בעצמו חלק קטן מה”אני" הכללי הגדול של העם, וימיו המה כימי העם ועומד הוא בבחינה ידועה מחוץ למקום והזמן, וה“אני” הזה משעבד לו את ה“אני” האישי שלי ומוליכו אל כל אשר יהיה רוחו ללכת, אם לנבכי העבר, אם למרחקי העתיד.
כן הדבר. העם הוא חבור אישים נפרדים רבים, שלכל אחד מהם יש “אני” שני, או כמו שקוראים אחדים לה“אני” השני הזה: נשמה יתירה, כלומר, יתירה על הנשמה הפּרטית. הנשמות היתירות האלה יונקות את לשדן ממקום אחד, בהיותן כולן אך חלקי הנשמה הכללית, שאנו קוראים לה נשמת העם. הנשמות היתירות האלה המה הקוים היוצאים מן המרכז והשבים להצטמצם בתוכו, בנקודת-השרפה שלו. אם כן יוצר לנו מזה, שלכל אישי העם צריך להיות מרכז אחד, הסופג בקרבו את כל שאיפותיהן של הנשמות השניות או היתירות של האישים הנפרדים; אם כן יוצא לנו מזה, שהשאיפות העממיות יוצאות ממקור אחד ושבות אל מקורן האחד, ובכן, צריכות הן להיות בהכרח מתאימות ומכוּוָנות כלפּי מטרה אחת.
פּה מתעוררת “שאלת העם” בעצם תקפה.
הנסיון ההיסטורי והנסיון היומי יורונו לדעת, כי מעולם לא שררה אחדות גמורה בין אישי העם, יהיה איזה עם שיהיה; כי כל עם ועם, מיד לכשנהיה לעם, נעשה אגודות אגודות, מפלגות מפלגות, וריב למפלגות והאגודות האלה, ריב לאשה ברעותה, לא רק במה שנוגע למלחמת החיים של האישים הנפרדים או של המפלגות, שגם לכל אחת מהנה יש לה מטרה פּרטית מיוחדת, כי אם גם במה שנוגע לחיי העם ועתידותיו. גם השאיפות העממיות שונות הנה בקרב בני עם אחד. מפלגות שונות כותבות על דגלן: “טובת העם” והולכות בדרכים שונות הרחוקות אזה מרעותה כרחוק מזרח ממערב. יש אנשים או מפלגות, מוכנים ומזומנים בכל שעה למכור את כבוד עמם, אָשרו והצלחתו, במחיר טובתם העצמית. ואם נניח, כי גם לאנשים או המפלגות האלה יש נשמה יתירה המקבלת את השפּעתה מנשמת העם, הן לא תקום הנשמה היתירה הזאת לאבד את עצמה לדעת. אישים כאלה, אומרים, פושעים המה, בוגדים בעמם, אבל יכול אני לבגוד רק בדבר העומד מחוץ לי, אבל בשום אופן איני יכול לבגוד בי בעצמי, בה“אני”, שאני מרגיש אותו בתוכי. אמת הדבר: יש אנשים המאבדים את עצמם לדעת, והמה בוגדים בה“אני” שלהם, אבל קודם שיאבדו את עצמם לדעת צריכים האנשים האלה – כן מחליטים בעלי תורת הנפש – מקודם לצאת מדעתם. עוד גם זאת: המאבדים את עצמם לדעת, או – כמו שאמרנו – שלא מדעת, אינם מצפּים לשכר והבוגדים בעמם מקבלים שכר, ככל בוגד הנס מן המערכה או עובר למחנה האויב.
הפסיכולוגים יסדו תורה חדשה: תורת הפּסיכולוגיה של ההמון ושל העמים. ההמון והעם – כן מחליטים רבים מהפּסיכולוגים – אם גם מצטרפים הם מחשבונם של האישים הפּרטים, אם גם כוללים הם בתוכם את מושג ה“סך הכל” של האישים הנפרדים, אף-על-פי-כן יש להם חוקים מיוחדים, שאיפות ונטיות מיוחדות, שאינם נובעים מסכום החוקים, השאיפות והנטיות של האישים הפּרטים. העם או ההמון הוא בריה בפני עצמה. “אין בכלל אלא מה שבפרט” הוא כלל גדול רק בחקירות מופשטות, אחת מן המדות שהתורה נדרשת בהן, אבל הכלל הזה יהרס עד היסוד בבואנו להכניסו לתורת הפּסיכולוגיה של העמים. גם הרכבה כימית אינה משועבדת לכלל הנזכר. שני גופים בעלי סגולות ידועות מתחברים לגוף אחד שלישי, לגוף בפני עצמו, שאין בו אף אחת מסגולותיהם של הגופים שחובר מהם. ואם בהרכבה כימית כך, שסוף-סוף אינה אלא הרכבת יסודות חמריים, לא כל-שכן בהרכבה פּסיכולוגית, בשעה שאטומי הנפש הדקים מן הדקים באים לידי הרכבה.
לוא יהי כדבריהם. לוא יהיה העם דבר בפני עצמו, העומד ברשות עצמו, חי ומתנהג על-פּי חוקיו המיוחדים ואינו תלוי בדעתם של אישיו הפרטיים – אבל סוף-סוף אין מלך בלי עם ואין עם בלי אישים, ובכן צריך להיות שורר בהכרח איזה יחס בין האישים ובין העם, והיחס הזה צריך להיות בהכרח חיובי ובשום אופן אינו יכול להיות שלילי. יש אפשרות לברוא “יש” מיש אחר, אבל אי-אפשר לברוא יש מאין, והשלילי הוא עוד פחות מאָין.
הייתי יכול להביא דוגמאות רבות מדברי ימי העמים, להראות עד כמה מסובכת היא “שאלת העם”, כלומר, עד כמה קשה לנו למצוא בכל עם את חלקו העממי האמתי, אבל אסתפּק כעת רק בדוגמאות אחדות.
למשל:
העם האנגלי, המושל היותר גדול בים וביבשה, קרא מלחמה על עם הבוּרים, והוא עם קטן מועט באוכלוסין, יושב לבטח על אדמתו ואוכל את לחמו לשבע בזעת אפּיו. מראשית התלקח המלחמה ועד סופה נלחם העם האנגלי באכזריות נוראה, ובשאיפתו להשבית את הבורים מגוי ולהרוס את ממשלתם עד היסוד, הוציא לטבח את מבחר בניו הוא, ועשרות אלפים מהמה ירדו למלחמה לבלי שוב עוד לראות ארץ מולדתם. זהו מזונו של הנשק בשעה שגוי גדול הולך למרחבי ארץ לרשת משכנות בחרבו ובקשתו. העם האנגלי התהולל והשתגע מדי הקשיבה אזנו על דבר איזה נצחון קל במחנה גבוריו, תקע והריע והוסיף להוציא את בניו להורג. רבים החליטו אז כי העם האנגלי הוכה בסנורים, כי רוח עועים נכנס בו, וכי אך בעורונו המוסרי הוא עושה מעשים אשר לא יעשו על פּי היושר גם בשעת מלחמה. אבל הכי באמת ירד כה פלאים העם האנגלי, והכי לא שמענו מתוך המהומה הכללית אלפי קולות של אנגלים גמורים שמחו בכל תוקף ועוז נגד אליל האכזריות? והכי לא התקבצו אנגלים גמורים לרבבות לדבר משפטים את הממשלה ולדרוש כי תשיב חרבה אל נדנה?
בצרפת קרה אותו מעשה שהרעיש זה לא כבר את כל העולם. חבר אנשים נושאי משרות גבוהות במשטר הצבא פשעו וחטאו, איש איש כפי שהשיגה ידו, וכדי להוליך שולל את ההמון הגדול, בחרו הפעם להשתמש בשנאתו של אותו ההמון להיהודים, הבאה לו בירושה מדור לדור, והשעיר לעזאזל היה הקפּיטן דרייפוס היהודי. שרים גדולים, הגבוהים משכמם ומעלה מכל העם, כחשו, נשבעו לשוא, הקימו עדי שקר ויעותו משפּט במזיד, וכל זה עשו רק כדי לכסות על האמת, שלא יכלה להיות להם נעימה. העם הצרפתי כולו נמצא במשך שנים אחדות תחת השפעתו של משפּט דרייפוס, והקריאה “מות ליהודים” צלצלה בכל רחבי המדינה, אבל הכי באמת ירד כה פלאים העם הצרפתי, והכי לא קמו גואלי הדם לדרייפוס וגואלי האמת לעמם מתוך בני העם הצרפתי עצמם? והכי לא שמענו מתוך עצם המהומה העממית הזאת את הקריאה הגדולה: “הנני מאשים!”?
האם אינם נחשבים האנגלים שהתנגדו למלחמת הבורים והצרפתים שגילו את העול במשפּט דרייפוס לבחירי בני עמם, האם אנשים כאלה אינם עטרה לעמם?
בבואנו לדבר על-דבר ערכו של איזה גאון הננו מעריכים אותו לפי יצירי רוחו המובחרים. המשורר הגאון מחבר גם שירים בינונים או גם פּחותי-ערך, ולא על כל יצירי הצייר הגאוני מרחפת גדלותו. אולי צריכים אנו גם כן בבואנו לשפּוט על-דבר רוחו של איזה עם, להתבונן אל בחירי אישיו, לוא יהיו גם המעטים? אולי מצטרף העם אך מהאישים בעלי הנשמה היתירה? אין רצוני לאמר בזה, כי רק אנשים העומדים בשורה גבוהה חוננו בנשמה כזאת. יש שאנו מוצאים את הנשמה היתירה הזאת גם במבואות האפלים, והיא מתגלגלת תחת שואה. יש אנשים בינונים או גם נמוכים מבינונים לפי כשרונותיהם ומדרגת השכלתם, ובכל זאת עומדים הם במדרגה גבוהה בבחינת “בנים נאמנים” לעמם. ה“אני” העממי שלהם גובר על יצרם, על ה“אני” האישי שלהם, והם נכונים בכל עת לותר על הנאת עצמם ובלבד שיוכלו להיות לעזר לעמם ברב או במעט; ויש אנשים בשדרות העליונות, בעלי דעת, בעלי כשרון ובעלי נכסים, ולא השליטם אלהים להקריב משלהם בעד עמם אפילו פחות משוה פרוטה. המחזה הזה מצוי הוא כל-כך, עד שאחשוב למותר להאריך בדברים אודותיו. אם כן, באמרי כי אולי צריכים אנו להעריך את רוח העם אך על-פי בחירי אישיו – הנני מתכוון רק לבחירי האישים במובן העממי.
פעם אחת ישבנו במסבת רעים וספרנו כל אותו הלילה של פּסח ביציאת מצרים. אחד המסובים חוה את דעתו, כי רואה הוא את גודל הנס לא בעשר המכות, לא בקריעת ים-סוף ואף לא באכילת המן, כי אם… באחדותו של העם. עם של עבדים קם כאיש אחד חברים ומנתק מעליו בפעם אחת את כבלי הברזל – אך זהו מחזה היסטורי שאין דוגמתו.
צדקת רעי. גם האחדות הגמורה נעלה היא בלי ספק מכל הנסים והנפלאות, לוא… לוא אך היה הנס הזה בפועל.
“וחמושים עלו בני ישראל מארץ מצרים, מלמד שרק אחד מחמשה עלו… רבי אבין אומר: אחד מחמשים…”
צדקת, רבי אבין, פּסיכולוג גדול היית!
“ואלה בני המדינה העולים משבי הגולה אשר הגלה נבוכדנצר מלך בבל לבבל וישובו לירושלים ויהודה איש לעירו… כל הקהל כאחד ארבע רבוא אלפים שלש מאות ששים”.
תודתנו לך, רבנו עזרא. דייקן היית ולא הפרזת על המדה!
ובכל-זאת מספרת לנו ההיסטוריה, כי עם ישראל יצא מעבדות מצרים.
ובכל-זאת מספרת לנו ההיסטוריה כי עם ישראל יצר מעבדות בבל.
והעם הזה שיצא ממצרים ומבבל בנה לו את בית הבחירה ונתן לנו את התורה. והעם הזה הוא העם שנשמות רבות מרגישות עוד כעת שהן שורש מנשמתו הגדולה והעתיקה.
ובכל זאת – בטוח אני, – תספּר ההיסטוריה העתידה לדור, כי בסופה של המאה התשע עשרה למספּרם ובראשיתה לחורבן התעורר עם ישראל לתחיה.
החירות האישית והלאומית
מאתשמריהו לוין
אם גם משמיעים אנו לפעמים את תביעותינו בשפה רפה ובקול נמוך – אין לנו די אומץ לב להביע אותן בתור עם, שיש לו צרכים מרובים, הנובעים מתוך אופיו הלאומי המיוחד, ומסתפקים אנו תמיד במועט מן המועט. לנו חסרות הזכויות היותר אלמנטריות, שבלעדיהן אי אפשר לכל אדם להתקיים, והנה עינינו נשואות לקבלת הזכויות האלה, ואך עליהן מוסבות כל שיחותינו ותביעותינו, ושוכחים אנו, כי לא על הזכויות האלה לבדן יחיה עם שלם, החפץ לחיות לא רק באישיו. העם, הלאום – כך מטיפים לנו לקח חדש אחדים מסופרינו – הוא אך מושג מופשט. מה היא האידיאה הלאומית? הן מושגים כאלה, כמו מפלגה, מעמד, לאום, למרות ממשיותם המדומה, אינם אלא מושגים מופשטים. בפני עצמם אינם קימים, אינם חיים, אינם מרגישים, אבל חי וקים, מרגיש וחושב, שמח וסובל רק האיש, הנפרד. האיש הוא המרכז, יסודו של הכל. ובכן עלינו לדאוג רק בעד האיש, לברוא בעדו תנאי חיים כאלה, שיתנו לו את החופש הגמור להתפּתח לפי נטיות רוחו, ואושר הלאום יושג מאליו. אם תמלאנה תביעות כל האישים, יגיע ממילא כל העם למצב האושר. והלקח החדש הזה נשמע כעת, בשעה שהרוחות מתרגשות, בשעה שגם אנו נסחפים אחרי הזרם, בשעה שגם אנו חולמים ע“ד ישועה קרובה, שתוציאנו מן המצר, שאנחנו נתונים בו. והסופר הזה, שהבאנו את משפטו בדבר הלאומיות, איננו מהכופרים ברוח הלאומי, גם איננו מן המודים בו בזמן הזה ושוללים ממנו את זכות הקיום לעתיד לבוא. אדרבה, הוא מצדד בזכותו ומוצא, כי בלעדיו אי אפשר לכל עם להתקיים – אבל חושב הוא, כי מוטב לנו לעת כזאת לעזוב את ה”מפלצת המיטיפיזית “, שמצאה קן לה בכל מקצעות ספרותנו ומחשבותינו, ולעסוק אך בשאלת האיש, להפוך בו ולהפוך בו דכולא ביה, מפני שהוא המרכז, ואושר הלאום תלוי רק באשרם של אישיו הבודדים. ובסוף השקפתו מסיים הסופר הזה בעצמו בכי טוב ומוצא, כי העתים נשתנו, וכי כבר חדלו מהתיחס אל המושג “עם” “לאום” כאל מושגים שעבר עליהם זמנם, מפני שיותר ויותר מתברר הדבר שבהתעוררות ההכרה האנושית העצמית, ב”המלחמה בעד האישות" ובהתגלותה החפשית של נטיותיה וצרכיה צריכים אנו לפנות מקום הכי נכבד להכרה הלאומית. איך אפשר להתאים את האמור במשפט הזה עם המושג “מפלצת מיטיפיזית” – פתרון החידה הזאת אולי ידוע הוא לסופרו הנכבד של ה“וסחוד” – אנחנו מוצאים את הפתרון הזה רק בערבוב המושגים השורר במוחם של אחדים מסופרינו. וערבוב המושגים הזה אינו מושך אחריו רק טעויות הגיוניות ופסיכולוגיות עיוניות בלבד, כי אם מטשטש הוא את ההכרה בשעה שאנו דולים ממנה את תביעותינו הממשיות. עד אנה נהיה מוכרחים לחזור על האמתיות, שכבר אין מערער עליהן, שמושג הלאום אינו מחובר רק מסכום המושגים של האישים הבודדים, וכי יש בחיי כל עם ועם שורה שלמה של צרכים לאומיים ותביעות לאומיות, שבשום אופן אין אנו יכולים להוציא אותם מהצרכים והתביעות של האישים הבודדים כשהם לעצמם, ע"י ההיקש ההגיוני שאין בכלל אלא מה שיש בפרט. להיקש הזה אין כל יפוי כח גם בכל מה שנוגע לאיזו הרכבה כימית, ועוד יותר אין לו כל ערך בבואנו לשפוט על מחזות החיים הצבוריים והלאומיים.
שתי עובדות, שכמדומה לנו יכולות הן להפיץ איזה אור גם על המצב שאנחנו נמצאים בו, נביא פה לדוגמא. ידוע, כי אחרי שנתפרסמה “הכרזת זכויות האדם” אחרי המהפכה הגדולה בצרפת לא נחו ולא שקטו גם אז רבים מחברי “האספה הלאומית”, ששנאתם ליהודים היתה גדולה מאהבתם ל“האנושיות”, וישתדלו להוכיח בכל מיני סברות שבעולם, כי “זכויות האדם” המה לחוד וזכויות היהודים לחוד, וכי לא יהיה כל ניגוד פנימי אם לא ישנו אף במשהו מצב היהודים גם אחרי שנתפרסמו “זכויות האדם”. היהודים, שמספרם בצרפת ובאלזס לא הגיע יותר מלעשרות אלפים, היו מוכרחים לעמוד ממש על נפשם ולהוכיח, כי גם הם נכנסים בגדר בני אדם. ואמנם אחרי וכוחים רבים שארכו יותר משתי שנים רצופות, עלתה ביד סניגורי היהודים להכריע את הכף לצד זכות. אחד מן הסניגורים האלה היה חבר “האספה הלאומית”, קלירמון-טוניר. הוא היה מהנואמים הראשיים שעה שעמדה שאלת היהודים על הפרק, ובנאומו המצוין ביום כ“ג לחודש דצמבר שנת 1789 התמלטו מפיו גם דברים כאלה: “צריך להשיב את פני היהודים בתור לאום ריקם בכל אשר ישאלו. אבל ליהודים, בתור בני -אדם, נחוץ לתת כל הזכויות. נחוץ כי יהיו לאזרחים”. אם כן הבין כבר קלירמון-טוניר, ק”כ שנה קודם לתקופתנו אנו, כי יש הבדל גדול בין זכויות אזרחיות ובין זכויות לאומיות, וכי “זכויות האדם” אינן כוללות עוד בתוכן את זכויות הלאום. וקלירמון-טוניר לא היה כלל מצרי העין, אבל חשב בתומתו, כי “הנגשים והנרדפים” לא ילכו בעצמם בגדולות כמו אלה ולא יבקשו להם גם הנחות לאומיות. די להם ל“הנגשים והנרדפים” בזכויות אדם. מה שטענו אז הקטיגורים ידוע לכל. המה בכלל לא נבדלו בטענותיהם מהקטיגורים דהאידנא.
יאמרו לנו: לא הרי צרפת כהרי המדינות האחרות, ולא הרי סופה של המאה הי“ח כהרי תחלתה של המאה הכ'. בצרפת לא היה כל מקום לשאלות לאומיות. “הממשלה הצרפתית” ו”העם הצרפתי" היו רק שמות נרדפים למושג אחד, מה שאין כן במדינות אחרות, מחוברות מלאומים שונים. מלבד זאת התפתחו השקפותינו במשך מאת השנים האחרונה, ובדברנו כעת על החירות האישית, על “זכויות האדם”, כוללים אנו בזה גם את החירות הלאומית, מפני שהעדרה הוא ליקויה של החירות האישית המלאה. כדי להראות, עד היכן באמת מגיעה התפתחות הכרתנו הלאומית נביא את העובדה השנית לדוגמא. לא נדבר באריכות ע“ד אומץ לבם של אחינו המערביים בנוגע לתביעותיהם הלאומיות. כבר נמנו וגמרו כי עשר ידות לנו המזרחיים עליהם בנידון זה. ובכל זאת נועזה בשנה העברה הקהלה העברית בברלין להשתדל לפני הממשלה, כי מהיום והלאה יהיה למוד השפה העבריה, כלומר למוד יסודותיה ההתחליים, חובה על כל בני הנעורים המבקרים את בתי הספר של הקהלה ללמודי דת אל, מפני – כך בססה הקהלה העברית את בקשתה, – שאי אפשר לאדם מישראל לדעת את מקור דתו מבלי להבין לתרגם לכה”פ פסוק כצורתו, בזמן שהשפה העברית היא גם שפת התפלה כמעט בכל הקהלות העבריות בגרמניה, מלבד הקהלות המתוקנות הקיצוניות, שצריכות הן להחשב אך כפרט היוצא מן הכלל. מה ענתה הממשלה על ההשתדלות הזאת, השיבה אותה ריקם או מלאה אותה – אחת היא לנו בענין הזה, כי לא על יחס הממשלה לתביעות אנו דנים כעת. אבל היודעים אתם מי יצא נגד תביעתה של הקהלה הברלינית, מי מצא לו לחובה להוכיח את באי כח הקהלה על פניהם ולהראותם את משוגתם? – נגד התביעה הזאת יצא במאמר קשה וחריף העתון “פאָרווערטס”, האורגן של הסוציאל-דימוקרטים, זה האורגן המגין על חופש המפלגה היותר מרובה באוכלוסין והמדבר תמיד בשם החירות המוחלטת, והעתון הזה יצא לערער על צדקת התביעה הזו, לא מפני שמתנגד הוא בכלל ללמודי הדת בבית הספר, – הן זה לא כבר התוכחו רבים מגדולי הסוציאל-דימוקרטים בדבר השאלה הזאת ונחלקו בדעותיהם, ונמצאו גם מצדדים בזכותם של הלמודים האלה, – אבל יצא הוא לערער, מפני שלפי דעתו אינו שוה איבוד הזמן והכחות בידיעת איזו שפה מתה. לוא נגעה השאלה בלמודה של השפה הרומית, כי אז אפשרהיה עוד להתוכח, אבל להגן על קיומה של שפה כזו, שאין לה כל ערך אליבא דכולא עלמא, – כך חושב בעל המאמר הנזכר – זהו אחד מן האבסורדים אין להם כל יסוד. יוכל היות, כי בעל המאמר בעצמו יהודי הוא ונהנה משווי הזכויות האזרחיות ומהחירות האישית ואינו מרגיש כלל באיזו צרכים לאומיים, שאנשים המרחפים בעולם האצילות בדו להם מלבם.
לא כל אישי האומה מרגישים במדה אחת את הצרכים הלאומיים, ומפני זה אסור לנו לערב את המושגים של החירות האישית ושל החופש הלאומי, ואך קלות דעת היא מאין כמוה לבוא בשעה שהיא הרת תמורות רבות ותוצאות נכבדות ולהציג את “המפלצת המיטיפיזית”, להריק את האידיאה הלאומית מתוכנה ע"י כרכורי מלים בעלמא, כי אינה אלא מושג מופשט, שאין לו כל ערך בעולם המציאות. כשהתחדדה השאלה הפולנית במדינת פוזנא, וכשפנו אחדים מהפולנים למנהלה הראשי של מפלגת הסוציאל-דימוקרטים, כי יחוה את דעתו בשאלה הזו, ענה בעתון “פאָרווערטס” הנזכר, כי הלאומיות היא האישיות של עם שלם, וכי החירות הלאומית היא החירות האישית של העם. כשנוגעים בלאום אחר שָאני.
ושאלות רבות לאומיות, שאינן נובעות מהחירות האישית עומדות כעת על הפרק, ופתרונן תלוי במדה ידועה רק בנו.
המושג והמלה
מאתשמריהו לוין
I
כבר נמנו וגמרו, כי אין לך שפה בתבל, ולוא תעלה על אחיותיה בעושר שרשיה ונטיותיהם, בדקות מבטאיה ובשכלול דקדוקה, שתספיק לנו די מלים להביע בהן בדיוק את כל המושגים, שרכשה לה האנושות הקולטורית. הרעיון, המחשבה והמושגים קודמים למלה, והמה נבראים תמיד חדשים לבקרים לרגל זרם החיים מרובי הגונים, השוטפים במרוצתם ובוראים צרופים חדשים של רעיונות, מחשבות ומושגים, ורק אחרי שנקלטו כבר המושגים החדשים במוחנו, אחרי שכבר הסתמנו ברעיוננו, באה השפה לכסות מערומיהם ולהלבישם איזו מלה. אבל אין דומה כח יצירתה של השפה לכח יצירתם של החיים הזורמים, ואין די כח בה להמציא בעדנו די מלים חדשות ומבטאים חדשים למושגינו המתרבים מיום ליום. הבלשן פאָטט אמר להוכיח, כי מספר השרשים של הלשון האנגלית – העשירה ביותר במספר שרשיה ומליה המסתעפים מהם – אינו מגיע אף לאחד אחוז ממאה ממספר המושגים שרכש לו האנגלי.
אין מן הצורך להרבות בחקירות מדעיות, כדי שנבוא לידי הכרה כזו, שאין ביכלתנו להביע בשפת המלים את כל מחשבותינו, גם כשאנו שולטים בכל מכמני השפה. הננו מרגישים אז צער חוסר המלים, במדה ידועה הוא הצער של האלם, שחסרה לו לגמרי שפת המלים והמוכרח מפני זה לברוא לו שפה אחרת, שפת העויות משונות. הפסיכולוגים קוראים למושגים כאלה: מושגים עירומים, מושגים בלי לבוש, רעיונות דאזלין ערטילאין. ויש שאנו לוקחים איזו מלה ישנה ומלבישים בה את המושג החדש. והננו בוראים על ידי זה כר נרחב לסכסוכים ולמחלוקת, מפני שהחולקים משתמשים במלה הזו באופן שונה, אלה מכסים בה את המושג הישן ואלה את החדש. מחציתן של כל המחלוקות שבעולם היתה בטלה מעצמה, לוא אך רכשנו לכל מושגינו החדשים גם מלים חדשות, מלחמת הדעות, הפלוגתות שבין בעלי השקפות שונות תשארנה לעולם, אבל למלחמת המלים, כלומר לאותה המלחמה המתעוררת לפעמים רק מפני שהמתוכחים לא הושוו בנוגע להוראתה של איזו מלה, לא היה אז כל מקום. ואל נא תהי המלחמה הזאת קלה בעינינו. מלחמת הדעות וההשקפות היא מלחמת מצוה, ומלחמת מלים בין בעלי השקפה אחת אפילו מלחמת מצוה איננה, היא יתרה לגמרה, היא רק מולידה וכוחים לבטלה, שאין להם כל פרי ישוה להם.
לאחת מן המלים האלה, בעלות הוראות שונות המתנגדות אשה לרעותה מן הקצה אל הקצה, יכולה להחשב גם המלה “לאומיות”, שבראשונה הונחה רק להביע בה לא את המושג של התפתחות אישיות העם החפשית, כי אם לסמן על ידה נטית איזה עם לאהבה עצמית גסה על חשבון של אושר העמים האחרים. בשם “לאומיים” קראו אז לאלה שחפצו כי יבּנה עמם מחורבנם של העמים האחרים, לכל אלה הגאיונים, שלא ידעו כל גבול לשאיפותיהם הגסות, כאילו לא נברא כל העולם אלא לשמש את עמם הם. העמים המשועבדים נאנקו תחת ידי מעניהם ה“לאומיים”, וכמובן היתה להם ה“לאומיות”, בתור מלה שיש לה פירוש ידוע, לסמל מפלצת העלולה להחריב עולמות ולהכאיב כל חלקה טובה ביחס שבין העמים השונים. על ה“לאומיים” נחשבו בשעתם ביסמרק וכל כת דילייה, על “הלאומיים” נחשבו בולנג’א וסיעתיה. הראשון הכריע בלאומיותו את הצרפתים, והשני נסמך גם הוא על הרגש הלאומי הזה ויקרא לנקם ושלם. על ה“לאומיים” נחשבים כעת ההקטסטים במדינת פוזנא והסובורונים והגרינגמוטים בשתי ערי הבירות אשר בארץ רוסיה. אלה ואלה אינם יכולים לחבב את ה“לאומיות” על אלה, שהרגש האנושי לא כבה בלבם. אלה ואלה גרמו בשיטתם המסוימה, בקריאותיהם התמידיות, המלאות רעל וקטב, וכל זה בשם ה“לאומיות”, שהמלה הזו תפיל באמת את חתיתה על רבבות הקוראים, ושהאחרונים ינזרו ממנה בגועל נפש. וכן עשו באמת כל בעלי נפש שבין העמים הנאורים. המה הקדישו מלחמה על שיטת ה“לאומיות” בשם אהבתם ל“האנושיות”, כלומר בשם הכרתם את זכותם של כל הלאומים השונים להתפתח על פי נטיות רוחם הם מבלי כל אונס מן החוץ, בשם החופש הלאומי, שאין כל אומה רשאית לשלוט בחברתה בעל כרחה ולשים מכשולים על דרך התפתחותה הטבעית. האנשים האלה קראו להם לעצמם: מתנגדי הלאומיות, וכמובן הקימו תלמידים הרבה הממשיכים את מלחמת רבותיהם.
זהו הצד האחד, ה“לאומיות” במובנה השלילי. הבה ונראה איך התפתח הצד השני שלה. העמים המשועבדים שסבלו תחת יד מעניהם לא חפצו בשום אופן להכנע ולהקריב את אישיותם. תודות להדחק התמידי מצד ה“לאומיים” הנזכרים התעוררו העמים האלה מצדם הם להגן על זכות קיומם הלאומי עד כמה שאפשר. כל שאיפותיהם הגלויות והטמירות היו מכוונות כלפי המטרה הראשית שהציבו להם, והיא – קיום הלאום. נחוץ היה אם כן לברוא מלה חדשה, שבה יתרכזו שאיפותיהם הקדושות. בקשו גם הם ולא מצאו מלה יותר נאה ויותר מתאימה לשאיפותיהם מהמלה “לאומיות”, שאם גם המשתמשים בה נטלו ממנה את זיוה והדרה בכל זאת יש היכולת להחזיר את העטרה ליושנה, להכניס לתוכה את המושג הטהור של קיום הלאום והתפתחותו החפשית מבלי הכנע תחת ידי זרים. מלה אחרת חדשה לא המציאו ולאט לאט החלו גם הם להקרא בשם “לאומיים”. ובכן – ויצא העגל הזה: יש לנו כעת “לאומיים” רודפים, וכנגדם “לאומיים” נרדפים; הראשונים חפצים דוקא לנצח, והאחרונים רוצים רק לבלי היות מנוצחים; הראשונים אומרים לעקור ולנתוש מה שנטעו אחרים, והאחרונים מסתפקים במועט, לבנות ולנטוע על אדמתם הם; אלה טוענים “אני ואפסי עוד” ובכן הבו גודל והכנעו, ואלה עומדים רק על נפשם, ואלה ואלה מרימים את הדגל “הלאומי”, ואלה ואלה מרימים על נס את “לאומיותם”. שאיפות שכנגד משתמשות במלה אחת, ומזה יוצאה לנו ערבוביה נוראה, הגורמת לפעמים, שאין אנו מסוגלים עוד להבין איש את שפת רעהו, ואנו מתוכחים, רבים ודנים בשעה שבאמת חסרה לנו אך מלה אחת חדשה כדי לשים קץ בבת אחת לבלבול המושגים השורר בוכוחינו. לוא היינו מסמנים לכל הפחות את ה“לאומיים” מסוג הראשון במספר א' ואת הלאומיים מסוג השני במספר ב', כי אז היינו יכולים להציב את הגבול הראוי בין הרודפים ובין הנרדפים, אבל כעת אין לנו כל אמצעי להבדיל ביניהם, והקורא הבינוני, הקורא לפי תומו, אינו יודע לפעמים, איך לדרוש את ה“לאומיות” אם לשבח או לגנאי, במקום אחד הוא מחרף אותם ובמקום השני הוא צריך לשבחם ולהעריצם, פה הוא מקלל ופה הוא מברך, ואינו יכול לצאת מן המבוכה, שבראו בעדו “מניחי השפה”, בהשתמשם במלה ישנה תחת לברוא חדשה.
קחו נא איזה גליון מאיזה עתון. על העמוד הראשון תמצאו, למשל, בקורת חריפה על מעשיהם המגונים של בני הכת הלאומית בצרפת, ומיד הנכם מתמלאים חימה גדולה, הנובעת מרגשותיכם האנושיות. הפכו את הדף והנה תמצאו על העמוד השני מיד אחרי הבקורת הנזכרת מסופר ע“ד איזה מאורע מחיי הלאומיים באירלנד או בקפלנד, למשל, ואין אתם יכולים לבלי הביע במחשבתכם את השתתפותכם בעבודתם של הלאומיים האלה, המכוונת לאשרו של עם סובל ונלחם בעד חופשו. אבל “הסופר הנכבד” משתמש כמו במקראה הראשון כן במקרה השני במלה אחת: “לאומיות”, והיה כי ישאלכם מי, אחרי הניחכם את הגליון מידכם, מה דעתכם ע”ד “הלאומיות”, תגמגמו ותפסחו על שתי הסעפים ותשיבו על השאלה באריכות, בפירושים ובביאורים. לא מאי-בהירותם של מושגיכם, כי אם מפני מלה אחת דמשתמעה לתרי אנפין.
רבים אולי חושבים, כי אין בכל הענין הזה אלא איזו דקות פילולוגית, שאינה ראויה כי נשים לה לב ביותר. לא המלה היא העיקר, כי אם המושג, ודיינו אם מבדילים אנו במושגינו בין שני הסוגים של ה“לאומיים”, כי יודעים אנו, שרחוקים הם איש מאחיו כרחוק מזרח ממערב. לא. הנזק היוצא לנו מזה הוא לא נזק פילולוגי בלבד, כי אם נזק הגורר אחריו התיחסות שלילית בנוגע ללאומיים מוג השני מצד אלה, שלפי השקפותיהם הכלליות היו מחויבים להתיחס אליהם דוקא בחיוב. הן מי שמתנגד ל“הלאומיות מסוג הראשון” – אם אך בעל הגיון ישר הוא, – מחויב להגין על ה“לאומיות” מסוג השני, הסותרת את הראשונה ואויבתה היותר קיצונית, ורק העובדה, כי גם הלאומיים הנרדפים באים בתביעותיהם בשם ה“לאומיות” הסתמית, גורמת, כי הם, הנרדפים, מקבלים לפעמים נזיפה מאת אלה, שהיו מחויבים אך לתמוך בידם. בני האדם בכלל יותר ממה שהם עבדי המושג הם עבדי המלה, הדם שופך עליהם את ממשלתו לא פחות מהתוכן, וקשה להם לשחרר את עצמם משם שנתרוקן מתוכנו, או שקבל לתוכו במרוצת הימים תוכן אחר. מלבד החיים של הסופרים והמלומדים בד' אמות של חדרי עבודתם יש עוד שוק החיים; מלבד הקוראים בעיון והמדקדקים במושגים יש עוד שוק הקוראים שאינם משגיחים אלא בשם, בלבושו של המושג, וכדיוע לא יוותרו לעולם הסופרים והמלומדים על שאיפתם להיות חביבים לא רק בחוגם הצר כי אם גם על בני השוק במובן הרחב של המלה הזו. מפני זה נזהרים הם לדרוש בשבחן של מלים כאלה, שלפי הוראתן בשוק החיים הן נדרשות לגנאי. היו ימים וכל מתקדם מצא לו לחובה לחרף ולגדף את ה“לאומיות”, הוא כיון אמנם ללאומיות הביסמרקית, אבל מבלי משים הכה בחדא מחתא גם את “לאומיותם” של הנרדפים. חכמים, סופרים ומנהיגי המפלגות המתקדמות הכריזו לא פעם ולא שתים בקול רם, כי נלחמים הם ב“הלאומיות”, מפני שמוצאים הם כי בעקבה כרוכה סכנה נוראה בעד ההתפתחות האנושית הכללית, ודבריהם לא ניתנו לשיעורין מצאו להם אזנים קשובות בין בתלמידים הרבים שבאו אחריהם ושתו בצמא את דבריהם. רק במשך הזמן עלתה בידי הלאומיים הנרדפים להוכיח, בדי עמל, כי לא הרי לאומיותם הם כהרי הלאומיות הביסמרקית והלאומיות של הנרדפים אינה מוחרמת עוד. במה דברים אמורים, כשהשאלה נוגעת בעמים האחרים, שחורבן ממשלתם לא משך אחריו גם את יסורי הגלות וכל המכאובים הרבים התלויים בה. אבל במה שנוגע ל“עם הגלות” – עוד החרם הישן בתקפו עומד, עוד לא נתבטלה גזרתם של הסופרים והחכמים, כי אין כל זכות קיום ללאומיות העברית. ודעות כאלה נשמעות גם בזמן האחרון בשעה שהכל שואף לתחיה ולהשתחררות, ודוקא מאת אחדים, הלוחמים בכל עוזם בעד התחיה העתידה, מאת גבורי החירות המשפיעים על דעת הקהל הקולטורי בחום נפשם, בהתלהבותם הטהורה ובמסירותם לרעיונם הקדוש.
נבקר נא את השקפותיהם של אחדים מהסופרים האלה.
II
מיד אחרי הקונגרס הציוני הראשון, אחרי שנבראה הבמה העברית ונשמעו ממנה בפעם הראשונה בקול רם תביעות העם העברי ושאיפותיו הלאומיות, קם איזה שאון במחנה הסופרים הרוסים החפשים בדעותיהם. הננו אומרים איזה שאון, אבל יותר נכון לאמור – איזה תמהון. הסופרים האלה לא ידעו מעולם את נפש העברי העממית, לא עמלו לחדור לתוכה ולהתחקות על השאיפות המתרקמות בסתרה, לא התבוננו אל נטיותיה הדקות ואל צערה העמוק, לא הבינו, כי היא מתגלגלת תחת שואה, מתקפלת ומצטמצמת מעקת הגלות, ובכל זאת מתאמצת היא לקרוע מעליה את הקרום שהונח עליה בידי אחרים והעוצר בעד התפתחותה – את כל זאת לא הבינו הסופרים הרוסים, מלבד יחידי סגולה היוצאים מן הכלל. המה ראו את הרופא העברי ושמעו את תלונותיו, שאינו עומד במדרגה אחת עם יתר בני אומנותו, וכי קשה לו למצוא משרה או לעלות במעלות על סולם המשרות הניתנות ביד רחבה לחבריו מאת הממשלה; תלונות מעין אלה שמעו גם מאת יתר מכיריהם היהודים, שנתנו להם בקושי להגיע למדרגת השכלה גבוהה וכעת שוללים מהם את הזכות ליהנות מפירותיה. המה ראו לפעמים גם את החנוני העברי, את החייט ואת הרצען, ושמעו מפיהם תלונות מתלונות שונות על חוסר הפרנסה, על הלחץ ועל הדחק שבתחום המושב, הגורמים כי איש את בשר רעהו יאכלו – אבל מעולם לא התבוננו אל צרת האומה העברית, לא התבוננו ולא ידעו אותה. מתוך הספרים המתים לא למדו לדעת אותה, והאנשים החיים שבאו עמהם במגע לא היו מוכשרים לפקוח את עיני אלה ולהראותם את המכאובים המסותרים, את יסורי הנפש של עם שלם, השואפת לא רק לקבלת זכויות מידי אחרים, החפצה להשתחרר גם מאת אפוטרופסותם של האדונים הבלתי קשים, הממאסת בכלל את האדנות עליה, תהיה איזו שתהיה, ורוצה להיות אדונית לעצמה, מבלי הרכיב אלופים לראשה. הסופרים האלה, מהיותם ליברלים גמורים, היו מושבעים ועומדים לצדד גם בזכותם של היהודים עשוקי המשפט ולדרוש גם בעדם את הזכויות האזרחיות, מפני שגם היהודים אזרחים המה, ויש להם הרשות ליהנות מהן, והאמינו באמונה תמימה, כי יותר מזכויות אזרחיות לא יבקשו להם גם היהודים בעצמם. ומה גדל תמהונם של הסופרים הללו, כי שמעו בפעם הראשונה קול מוזר להם, כמו עולה הוא מעמק רפאים, תביעות חדשות וטענות משונות: העברים יוצאים מחוריהם ואומרים להשיב את גלגל ההיסטוריה אחורנית, הם מדברים ע“ד איזה עבר נשכח, ע”ד איזו קולטורה מתה, ע“ד איזה רגש חנוט וע”ד איזה עתיד שלעולם לא יבוא לעולם, והנם רוצים לאחד ולקשר את העבר עם העתיד המדומה, שאינו אלא פרי התלהבות בלתי בריאה. זה היה הרושם, שפעל הקונגרס הציוני הראשון על הסופרים הרוסים, העובדים הראשיים בירחונים ובעתונים המוקדשים לליברליות. העתון המוסקבאי " Русскія ђдомости [S1] " הקדיש לביאור ערכו של הקונגרס דברים אחדים כלאחר יד בסוף הגליון בין יתר הידיעות המקוטעות, הבאות בעתונים לפעמים, למשל, ע“ד אספת בעלי הדו-אופן, ע”ד בקיעת האפרוחים מביצי צפרים על ידי חום מלאכותי וכדומה, והלא לעתון הזה דוקא יש שיטה מסוימת והשקפות מדויקות בנוגע לכל שאלות החיים, ורבים מקוראיו העברים חכו לגזר דינו, בידעם כי השפעתו גדולה על חוג קוראיו.
העתונים האחרים אמנם מצאו להם לנכון לתת דין וחשבון מפורט ע“ד התנועה הציונית החדשה, אלה מהם בשנאה גלויה ואלה בסימני חבה מסותרת, אבל גם המה לא ירדו לעומקה של התנועה הזו ולא התבוננו אליה מצדה העממי. אז יצא ראש המדברים בשאלות כאלה, הסופר יוז’קוב בכבודו ובעצמו, במאמרו החריף נגד התנועה החדשה. כולנו זוכרים עוד את השפעתו של “המאמר” הזה שנדפס בירחון הליברלי " [S2] Русское богатство " ושהטיל בשעתו סער גדול במחנה הציונים. יוז’קוב היה נחשב גם אז לאחד מזקני החבורה, וכל הגה היוצא מפיו מצא לו רבבות אזנים קשובות, והסופר הזה שהטיף כל ימיו לחופש ולחירות בקש לעקור במאמר אחד לא רק את העתיד העברי, כי אם גם את העבר של העם הזה. הוא בקש ומצא, כי אין לעם העברי לא שפה לאומית ולא ספרות לאומית. ובכן אין לו המשפט לדבר ע”ד עתיד לאומי. השפה העברית, – כך גזר הסופר יוז’קוב, – כבר עברה ובטלה מן העולם, הספרות של ימי הבינים יש לה אך ערך דתי ולא יותר. השפה היהודית לא הגיעה בכלל לכלל שפה, ואי אפשר להביט עליה כעל אחד מהסימנים שהלאום ניכר בו. בדברים אחדים – הסופר המובהק הרוסי לא מצא לו לחובה לעיין היטב בשאלה שהוא דן עליה וירשה לעצמו לדבר כמומחה וכבקי, בעוד שכל מאמרו הנזכר מראשו ועד סופו מעיד כמאה עדים נאמנים על עניות דעתו הגמורה של בעל המאמר בכל השאלות הנוגעות לחיי היהודים והיהדות הן בעבר והן בהוה. הסופר המובהק הרוסי ידע או אך שמע כי הציונים מתאגדים בשם ה“לאומיות” זעומת נפשו, ובכן חשב לו למצוה להתנפל עליהם, לבטל את כל שאיפותיהם המקבלות את יניקתן ממקור בלתי טהור, ולשים לאַל את כל תקוותיהם, שאינן נסמכות על ביטול הלאומיות בעתיד. ה“לאומיות” מביאה לידי התבודדות והתפרדות מאת יתר העמים, – כך כתב במאמרו, – ומפני זה היא מתנגדת להתחברותם הקולטורית של העמים השונים ומעכבת את התפתחותם החפשית, ומפני זה הזהיר את הצעירים העברים, כי לא יתפתו חלילה ללכת אחרי האליל החדש, שהקימו להם ה“נסוגים לאחור” בסוף המאה התשע עשרה. ורבים מהצעירים שפסחו על שתי הסעפּים אמנם גברו על יצרם ולא התפתו. גדולה היתה השפעתו של מאמר אחד בירחון הרוסי על צעירינו מהשפעתם של רבים מטובי סופרינו הלאומיים, ובמשך שנים אחדות היינו יכולים לשמוע בכל תשובותיהם של מתנגדי תנועתנו הלאומית הד קולו של מאמר יוז’קוב הנזכר.
ובשעה שהלאומיים הנרדפים בני העמים האחרים אינם פוגשים כל התנגדות על דרכם מצד הסופרים הליברלים, נברא בעד לאומיינו אנו, שגם המה אינם אלא לאומיים נרדפים, מצב משונה כזה, המכריח אותם לערוך את המלחמה מפנים ומאחור, מצד אחד מלחמה להם בלאומיים הרודפים ומצד השני צריכים הם להלחם עם הסופרים הליברלים. פה הנם נצבים פנים בפנים עם אויבם הגלוי, החפץ להמיתם בחניקה, ופה עליהם לעמוד על המשמר מפני אוהבם החפץ להמיתם בנשיקה. האויב לוטש את עיניו וקורא: השמד, והאוהב שולח מבטי חמלה וצער על הצעירים, שאינם חפצים להתבולל ונמשכים אחרי דעות נפסדות, שסופן מפח נפש. ובין כה וכה והמלחמה עם האוהבים בלעה את האנרגיה של לאומיינו לא פחות מהמלחמה עם האויבים. הלאומיים שלנו היו מחויבים להוכיח באותות ובמופתים, כי גם להם יש רשות לדבר בשם עם חי, שאך ע“פ טעותם של אוהבינו נמחק מספר החיים ונרשם בפנקס המתים. והנה במה שנוגע לעמים האחרים נוהגים כל הסופרים ע”פ הכלל הידוע “המוציא מחברו עליו הראיה”, ואם יקום איזה סופר, למשל, לשלול מאת העם היותר קטן את זכות קיומו הלאומי, צריך יהיה להוציא את כל כלי אשפתו ואת כל הוכחותיו להראות על ידן את צדקת משפטו, ובנוגע ללאומיים שלנו מהפכין את הסדר: ממנו רוצים להוציא את נשמתנו הלאומית, ועלינו להביא ראיה, כי עוד יש בנו רגש חיים, וכי מרגישים אנו כאב נורא בשעה שאומרים ליטול ממנו את נשמתנו.
והיחס הזה בכללו של הסופרים הליברלים אל התנועה הלאומית העברית לא שונה לטובה גם במשך השנים האחרונות, אף כי היה די עת לסופרים הרוסים הליברלים, המשמיעים לפעמים את דעתם ברמה ע"ד שאלת היהודים, להתבונן אל תנועתנו הלאומית ולדעת אנה פניה מועדות, ולא לערב אותה עם הלאומיות של הרודפים, כמו שהיו עושים עד כה. החברה הרוסית התעוררה כעת לתחיה ומביעה את תביעותיה בקול רם ובדברים ברורים, ובשעה כזו מוצאים להם לנכון אחדים מהמשתתפים בתנועה הצבורית, שהקיפה את החלק היותר הגון של יושבי המדינה, להוציא את משפטם הקשה על עתידותיה של התנועה הלאומית העברית. התנועה הלאומית העברית – כך מוצא הסופר נוביקוב, ששמו נתפרסם בזמן האחרון – תבטל מאליה, כשתעביר הממשלה את רוע הגזרות מעל האזרחים העברים, מפני שהתנועה הזאת נבראה אך לרגל האנטישמיות, לרגל החוקים המעיקים והעדר הזכויות, וממילא, כשתעבור הסבה הראשונה שהולידה אותה, לא תוכל גם היא להחזיק עוד מעמד בחיים. בודאי לא ירשה לו גם איש מפורסם ומכובד כנוביקוב למתוח דין קשה כזה על התנועה הלאומית של העמים האחרים. אדרבה, סופרים כנוביקוב וכדומה משתתפים בצערם של הלאומים הנרדפים, וחשים להם עתידות טובות, לכשישונה המצב הכללי לטובה. יוצאת מן הכלל היא הלאומיות העברית: היא היתה נרדפת, נרדפת היא כיום הזה ותהי נרדפת גם לעתיד. גם כשימחקו מספר החוקים את המלים “חוץ מהיהודים” ישארו עוד בעצם תקפן בחיים. גבולי תחום המושב יתרחקו או יבטלו לגמרי, אבל בתוך השקפות החברה יקציעו תמיד מקום מיוחד בעד בני “הלאום המוזר”, העומד בין הלאומים האחרים בתור חזיון בודד ואין דוגמא לו.
והרבה סייעו להשתרשותן של השקפות כאלה על הלאומיות העברית בין ראשי החברה המקפת אותנו אלה משלנו, המשתתפים בספרות הרוסית הכללית. גם המה מצאו להם לחובה להודיע גלוי, כי מתנגדים הם לתנועה הלאומית העברית, מפני שהם מתנגדי ה“לאומיות” בכלל, גם המה לא הבדילו בין לאומיות הרודפים ובין לאומיות הנרדפים, ומבלי נטילת רשות מבעלי הבית, כלומר מעמם, דברו לפעמים בשם העם כמו היו באמת שלוחי הצבור העברי, ומפני זה היתה הודאתם כהודאת בעל דין, שאי אפשר להרהר אחריה. הלא צריכים אנו להודות, כי גם בין בני העמים האחרים ישנם בעלי השקפות רחבות וחפשיות, ובכל זאת לא פגשנו עוד כי יקומו הסופרים החפשים בדעותיהם האלה ויטיפו להתבוללות גמורה. סופרים כאלה היו נחשבים בודאי בעיני בני עמם כבוגדים, ולוא היו גם בעלי כשרון מפורסמים, כי גם אז לא היו חולקים להם כבוד, והעם היה מואס בדובשם, כמו שהוא מואס בעוקצם. ואנחנו גידלנו בנים כאלה, גידלנו ומגדלים אותם, ולא רק מגדלים כי אם גם מנשאים אותם ומתימרים בכבודם, אם אך רואים אנו, כי שי להם מהלכים בשדרות הספרותיות העליונות. עוד גם זאת. ינסו נא סופרינו המתבוללים לפנות בלקחם לבני העמים האחרים הנרדפים והשואפים לתחיה לאומית, ינסו נא לפקוח את עיני העורים האלו ולהוכיח להם, כי בשאפם לתחיה לאומית הם מתנגדים לחוקי ההתקדמות. לא, כזאת לא יעשו. להפך, המה יהיו נזהרים ומדקדקים בדבריהם לבלי נגוע חלילה בכבודו של עם שלם, ורק בנוגע לעמם הם המה מרשים לעצמם לשלח רסן מפיהם ולדבר בשם עם, שלא שלחם מעולם, שלא מלא את ידם לדבר בשמו. גם הם חונכו ב“תחום המושב” שבעולם ההשקפות, גם הם השלימו כבר עם החוק המגביל: “חוץ מהיהודים”, ומבלי משים הם נגררים אחריו.
אמנם מה טוב חלקנו ומה יפה גורלנו! בני העמים האחרים הנלחמים על “לאומיותם” יודעים כי יש להם צר ואויב אחד: הלאומיים הרודפים, ועלינו להלחם עם הלאומיים הרודפים, שהם מכירים את לאומיותנו ורוצים מפני זה לחבלה, עם הליברלים, מתנגדי הלאומיות הרודפת, ואחרי כל אלה – עם חלק גדול ממשכילינו אנו, בני חורין בנוגע לאחרים ועבדים נרצעים לחוק הישן: “חוץ מהיהודים”.
עלינו להלחם כעת עם כל מתנגדינו ולהביע את תביעותינו לא בשפה רפה ובלחש. עלינו למסור מודעה קבל עם, כי אם מותרת השאיפה הלאומית לכל העמים הנרדפים מותרת היא גם לנו, עלינו לעקור את המלים: “חוץ מהיהודים”, לא רק מתעודות-המסע שלנו, כי אם גם מהשקפותיהם המוטעות של אוהבינו, החפצים להנות גם אותנו בשיווי זכויות. כן, הננו שואפים לשיווי זכויות, אבל יהי נא לא רק בעד הפרט כי אם גם בעד הכלל, לא רק בעד אישי העם, כי אם גם בעד העם במובנו הלאומי.
עבודה ופרסום
מאתשמריהו לוין
בשעה שאנו שואפים אל איזו מטרה והננו רואים, כי קרובה היא אלינו, כי מיום ליום יקטן המרחק המבדיל בינינו ובינה ועוד מעט ונשיגנה – בשעה כזאת אין אנו מרבים בחקירות ובשאלות, אין אנו מודדים את כחותינו לדעת מראש על פי חשבון מדויק, היהיו דים לנצח בבת אחת את המכשולים והמעצורים המונחים על דרכנו, כי אם חוגרים אנו שארית כחנו, – לפעמים גם במדה יותר מרובה מכפי הדרוש – פוסעים פסיעה גסה ומדלגים על מכשולים רבים, שבחיינו התמידיים לא היינו יכולים לדלג עליהם, ולפי יקרת המטרה לכשהיא לעצמה, כלומר, לפי גודל נחיצותה והכרחיותה בעד קיומנו במובנו המלא, כן יגדל כח שאיפתנו להשגת המטרה, וכן תגדל התגברות כחותינו. בשעה כזו יש שנעורר תמהון לא רק בעיני האנשים המביטים מן הצד ושידעו אותנו מעולם לאנשים בינונים, בעלי כחות בינונים ופסיעה בינונית, כי אם גם בעינינו אנו, ושואלים אנו את עצמנו: מי ילד לנו את כל הכחות האלה, והלא מעודנו לא הרגשנו אותם בנפשנו? אבל באמת אין כאן כל פלא, אין פה כח טמיר ונעלם או דבר היוצא מגדל טבענו. על סכום כחותינו התמידים לא נתוסף כל כח מן החוץ, אלא שבשעה שאנו מוכרחים לעמוד על נפשנו, מתרכזים כחותינו התמידים, ותחת אשר עבדו עד כה עבודתם במתינות, יוצאים הם בשעה כזו לפעול פעולתם בזריזות יתרה, בתעצומות ועוז, וכחות רבים נפרדים מתחברים לכח אחד.
את המחזה הזה, מחזה התרכזות הכחות, יכולים אנו לראות בחיי כל היקום, בחיי האדם הפרטי ובחיי העמים, וביחוד בשעת הסכנה, בשעה שעל החי להגן על קיומו, או בשעה שהוא שואף להשגת איזו מטרה, שבה הוא תולה את קיומו. אז גם החלש יאמר “גבור אני” ועם קטן ודל יהפך פתאום לעם שכולו גבורים. אמת, שגבורים כאלה אך גבורים לשעה המה, אבל “יש שקונים עולמם בשעה אחת”, ושלולא קנו אותו בשעה הזאת, לא היו יכולים עוד לקנותו גם בעמל ימים ושנים. לפעמים נמצאים אנו במצב כזה, שאלפי פסיעות בינוניות אינן מצטרפות לחשבון גדול של פסיעה אחת גסה, בתור אמצעי להשגת המטרה. ואם כי ההנחה הזאת מתנגדת היא לכאורה לחוקי החשבון הפשוט, אבל יש מצב ויש שעה היוצאים מגבול כל חשבון.
אמנם, שעות כאלה הן אך יוצאות מן הכלל ואינן יכולות לבוא תכופות זו אחר זו ולהשנות בחיי איש אחד או בחיי עם אחד פעמים אין ספורות. אחרי כל שעה של תגבורת באה שעה של עיפות וליאות, והשעה השניה נמשכת הרבה יותר מן הראשונה, בה במדה שתגבורת הכחות עלתה על עבודתן התמידית של הכחות. ולפעמים גוררת אחריה שעה אחת קלה של תגבורת הכחות ימים ושנים של מנוחה ושביתה, כדי למלאות את ההפסד, כלומר כדי שישובו הכחות לאיתנם הראשון הקבוע והתמידי.
ולדבר הזה צריכים לשים לבם ביחוד אלה העומדים בראש איזו תנועה “עממית”, הבאים להורות לעם שלם לא רק את הדרך אשר ילך בה, כי אם גם את המעשה אשר יעשה. הם, העומדים בראש, מחויבים לדעת, שאע"פ שלא בהם בלבד תלוי גורל התנועה, אם אך עממית היא באמת, אבל על כל פנים יכולים הם להשתמש בהרבה אמצעים, לפעמים מלאכותיים, לקרב על ידם שעת תגבורת הכחות של העם, והשאלה אם כן מתעוררת מאליה: אם יש רשות לאלה העומדים בראש להשתמש באמצעים “חריפים” כאלה, כלומר, אם באמת כל כך קרובה היא המטרה הקיצונית ולהשגתה לא חסר ולא כלום, כי אם פסיעה אחת גדולה, עד שאין להקפיד, אם יבוא אחר הפסיעה הזאת מצב העיפות והליאות?
ומנקודת-הראות הזו הנני בא לדון הפעם על העבודה הציונית בכלל, ובפרט על הקונגרס הציוני הרביעי שהיה בלונדון.
מיד כשנתפשטה השמועה על דבר העתקת מקום הקונגרס מבזל ללונדון החלו רבים מקלי האמונה שבציונים לדרוש על השנוי הזה תלי תלים של סברות והשערות. הן זאת העיר בזל, אחרי כל התהלות והתשבחות שפזרו לכבודה ביד נדיבה, במשך שלש השנים האחרונות, גם אחרי שיצא שמעה בכל תפוצות ישראל, והציונים יגעו ועמלו לחבב אותה על כל בני הגולה ולקשר את שמה עם שם ציון “הבכירה”, גם אחרי שנכתבו המאמרים “ציון בבזל”, “בזל וציון” ועוד ועוד – הן סוף סוף זאת העיר בזל עיר קטנה היא, מונחת בקרן זוית של אירופּה, ואינה מסוגלת שיתפתח בתוכה מרכז של תנועה עממית הבאה “להרעיש עולמות”. זאת העיר בזל היתה מוכשרת אך לשעתה, כשהציוניות אך זה יצאה מחיתוליה, ולגידולה היה נחוץ אויר זך ונקי, אויר שלא התעפש עוד מהמון הבצילים הממלאים חללה של אירופה… ומכיון שמנהיגי הציונות החליטו להעתיק מקום הקונגרס ללונדון, אות הוא, כי כבר עבר על הציוניות זמן הרוך והפינוק, זמן הילדות, וכי מעתה רב כח לה לנסוע ממדינה למדינה, ולא רק במסלת הברזל, כי אם גם לעבור ארחות ימים, כי משברי הים משחק לה והמון גליו לא יבעתנה, כי מעתה נכונה היא לפנות, ביום שידובר בה, לא רק לעם השויצים, הקטן בין העמים, כי אם אל עם האנגלים בכבודו ובעצמו, עם התקיף שבתקיפים, שקולו הולך ונשמע מסוף העולם ועד סופו…
ובכן?… ובכן כתבו מנהיגי הציוניות מכתבים ושלחו אותם אל כל המקומות שהציונים נחתים שם, ובמכתבים האלה מרבים הם להבטיח, שגדול יהי כבוד הקונגרס הרביעי מכבוד הקונגרסים הקודמים לו, רק בתנאי שימלאו הציונים די בכל אתר ואתר את החובה הקדושה המוטלת עליהם לעת כזאת: להרבות בנבחרים…
וכה הודו מנהיגי הציוניות בעצמם, אם גם לא בפה מלא, שכבוד הקונגרס הבא יהיה תלוי במספר החברים, ומספר החברים יהיה תלוי בעבודת הציונים לפני הקונגרס, כלומר, שהציונים צריכים להשתדל מצדם הם למלאות את אולם הקונגרס במספר אנשים ידוע, כדי שלא יהיה שם מקום פנוי, ואם יעלה בידם לאסוף מספר אנשים כזה, שיקטן האולם מהכילם – מה טוב ומה נעים. אם כן ידעו מנהיגי הציוניות מראש, שמספר חברי הקונגרס לא יהיה כתולדה הכרחית של התפתחות הציוניות בשנה האחרונה, כי אם כתולדת רצונם של המנהיגים להופיע ברב עם.
וברוכים יהיו נא עושי מלאכת הציוניות באמונה, כי ה“קול-קורא” של מנהיג הציוניות והד הקול הזה היוצא מבירת בסרביה1 לא היו הפעם כקול קורא במדבר, והציונים חגרו עוד הפעם שארית כחותיהם ויעברו חלוצים מעיר לעיר ומכפר לכפר כדי להגדיל את מספר הנבחרים.
ובשעה כזו, שמשפט הבכורה ניתן לה“כמות” על ה“איכות”, ראו הבוחרים ראשית למו לבלי לדקדק יותר מדי, לבלי חקור ולדרוש אחרי השקפות העומדים על הבחירה, גם לא חפצו להעמיס את הטורח על עצמם ולשאול, אם יש לאנשים האלה איזו השקפה בכלל. רחוקים אנחנו מללמד קטגוריה על כל הבוחרים, אחרי שרבים מהם נמצאים בבחינת “שאינו יודע לשאול” ולא במזיד חלילה השתמטו משאלת ההשקפות. אלו המה הבוחרים “לפי תומם”, בוחרים שבמקרה לקחו מהם ולא מאחרים את השקל, ושאין בינם ובין האחרים הבלתי רשומים בפנקסי הציונים, כי אם תשלום של ארבעים פרוטות לשנה. אך גם אלה, שיש להם איזו שיטה בציוניותם, גם המה מצאו הפעם לנחוץ לותר על שיטתם ולבחור מכל הבא בידם, אין זאת כי אם באו לידי הכרה, שהשקפות שונות נבראו אך בעד בטלנים ידועים, העושים את העיון עיקר ואת המעשה טפל, וכי אין להשגיח בהשקפות ובדברים של מה בכך בשעה שהיא הרת מעשים רבים, שמהם תוצאות להתפתחות הציוניות ולהתפשטותה בכל קצוי ארץ. אמנם אי-אפשר לכחד, שאחדים מיחידי סגולה לא האמינו בגדולות ובנצורות שעתיד הקונגרס לחולל, ובעת שהיה לבם מלא התמרמרות פנימית, הראו פנים שוחקות, אך בשביל שלא לחבל את כל הענין, כדי שלא יאמרו עליהם, שהמה הביאו את היאוש לעולם הציוניות, ויכנעו גם המה לפני ההנהגה הראשית, שכפתה עליהם הר כגיגית…
“הבחירות נעשו שלא כהוגן, וכפי הנראה תבטל אותן הרשות ותצוה, שיקרבו בקרוב לבחירות חדשות” – הפתגם הזה כבר קנה לו זכות אזרח לא רק בספרותנו היומית, לא רק ב“מכתבים מערי השדה” הממלאים כל חללה של ספרותנו זאת, כי אם גם בחיינו התמידים והפשוטים עצמם, עד כי רבים מאמינים באמונה שלמה, שהבחירות נבראו בעצם וראשונה, אך כדי שתיעשינה שלא כהוגן, כדי שתסערנה הרוחות ויתלהבו הלבבות, ויהי ניכר רגש של חיים במחנה היהודים. אבל אוי לנו אם כזו תהיה השקפתנו על הבחירות בבואנו לבחור את צירינו, שמהם צריך להבנות “בית הנבחרים” שלנו, שבידם הננו מפקידים, לכה"פּ במדה ידועה, את גורל הרעיון היותר יקר, היותר חביב והיותר קדוש לכולנו. “בית הנבחרים” שלנו אמנם אינו יכול לבלי לשאת עליו חותם תכניתם של חיינו ההוים, – ומטעם זה הוא מעתיק גם את דירתו ממקום למקום, – אך בעיקרו הן נוסד על תקותנו בעתיד, וצריך הוא אם כן להראות לכל בני הגולה, אם גם בבחינת “זעיר אנפין”, את סמל חיינו העתידים; בית-הנבחרים שלנו צריך להגשים את שאיפותינו היותר קדושות לנו ולשחרר אותנו מעבטיט העבדות שהכאיבה בחיינו כל חלקה טובה – ואחרי כל אלה הנה באה קריאה גדולה מאת המנהיגים הראשים: “להוי ידוע שסכום ידוע של צירים דרוש לקונגרס הציוני וכל המרבה בנבחרים הרי זה משובח”…
כה נעשה הצעד הראשון, ההכנה הראשונה לקונגרס הרביעי, ומכיון שנעשה, היה ל“מעוּות לא יוכל לתקון”, וכתולדה הכרחית יצאו ממנו תוצאות רבות מעציבות, שאי אפשר לעבור עליהן בשתיקה.
ריב הבחירות ואופן צאתן לפעולה הגיעה כבר, כפי הנראה, עד בירת אנגליה עוד טרם שבאו הצירים, והממונים על הפגישה והמנצחים על הסדר לא חפצו אל נכון לבייש את הבוחרים, וכשם שהבוחרים לא היו זהירים בבחירתם, כך לא נזהרו יותר מדי הממונים על הפגישה בפגישתם. והלא דברים קל וחומר: ומה הציוניות, שתורה היא וללמוד אותה אנו צריכים, בכל זאת נבחרו רבים, שאינם יודעים בתורה הזאת בין ימינם לשמאלם, להמנות בין צירי הקונגרס, לדבר בשם הציוניות ולהגן עליה, לא כל שכן שנבחרים כאלה ימצאו בית, מזון ומקום ללון גם מבלי לדעת את השפה האנגלית וגם מבלי כל עזר וסיוע מצד הממונים על הפגישה! – אך ספק גדול הוא אם ירדו הצירים לסוף דעתם של הממונים על הפגישה, אם הבינו היטב את כונתם הרצויה, בעת אשר שוטטו בחוצות לונדון ממש “כאלם לא יפתח פיו” והיו אנוסים לדבר ברמיזות, כפי אשר הורם ההכרח.
או אולי קבלו הממונים על הפגישה פקודה מגבוה לבלי להיות לעזר לצירים, כדי שהאחרונים יהיו נעזבים לנפשם ויתרגלו מתוך כך ללמוד את השפה האנגלית על פי “השיטה הטבעית” למען יהיו נכונים בזמן היותר קצר “לדבר נגידים” על הציוניות עם האנגלים, כאשר ישפוך הקונגרס את רוחו עליהם… ואולי מטעם זה דברו רק אנגלית (ומעט מן המעט אשכנזית), ואסור היה לדבר בשפה שהנבחרים שומעים אותה, גם בעת שעשו “נשף של פגישה” לכבוד הצירים במוצאי שבת שלפני הקונגרס, בעת שגם ששת אלפי היהודים גרי לונדון שמלאו את עליות האולם ואת מעקותיו, היו בלי שום ספק מבכרים את השפה היהודית על האנגלית, הנחשבה גם להם לשפה זרה, ושמבינים הם אותה אך בקושי גדול…
בודאי הכונה רצויה היא לכשהיא לעצמה, אך כמה משונה הוא מצב כזה: מודעות אמריקניות, הן במראן החיצוני והן בסגנונן, נדבקות בכל חוצות העיר, ודוקא בלשון יהודית, ובמודעות כתוב לאמר, כי בשעה פלונית ובמקום פלוני יתאספו לקבל פני צירי הקונגרס הציוני, שבאו למאות מארבע כנפות הארץ, וכי כל איש אשר אהבת עמו נגעה בלבו בל יחמיץ את המצוה הבאה לידו לשאול בשלום בחירי עמנו – ובחירי עמנו אלה, הנבחרים בעצמם, שכל הנשף הזה לא נברא אלא בשבילם, נידונו לשתיקה גמורה, והם יושבים בראש ועושים אזנם כאפרכסת וקולטים לתוכה קולות זרים, הברות זרות, ואינם יודעים אם לרגוז או לשמוח, לתת אות רצון והסכמה או אות שלילה ומחאה. חפצים אנו להאמין, כי כל מה שדברו המדברים לא דברו אלא בשבח הציוניות ובכבוד האורחים, כי לא הוציאו מפיהם אף הגה קל שיוכל להשפיל את ערך הציוניות, או לגלות בה פנים שלא כהלכה. אבל מי ערב בדבר, כי לוא גם הבינו הצירים כל מה שדברו שם במשך שעות אחדות רצופות, לא היו גם אז מרגישים כל צחרך להוסיף איזה דבר משלהם גם הם?
ובאמת יש ויש להוסיף על דברי אחינו המערבים, מדי בואם לבסס את שיטתם ולהראות על המקור, שממנו נובעת תורת הציוניות, כאשר נוָכח עד מהרה, כשנעזוב את הפּרוזדור ונכנס לטרקלין.
ואמנם הפגישה הראשונה ו“קבלת הפנים” אינן נוגעות בעיקרן לעצם הקונגרס ולעבודתו הפנימית, וכדברים שיש להם אך ערך צדדי לא היו ראויים שנשים אליהם לב, לולא ראינו גם בדברים האלה מעין “בבואה” של השקפת מנהיגינו על-דבר מטרתו הראשית של הקונגרס, לולא ראינו כבר בנשף שלפני הקונגרס, אָנה פני מנהיגינו המערבים מועדות, באיזו נקודה ימצא מרכז הכובד של הקונגרס בעצמו: כי אך לחנם נבקש את הנקודה הזאת באולם הצירים, שלוחי הצבור הציוני, בעת שהיא מהאולם הזה והלאה; כי לא העבודה המשותפת של הצירים תהי העיקר, כי אם, ראשית כל, פרסומה של העבודה הזאת.
אין אני בא לחלוק על הפרסום, לאמר כי אך למותר הוא, וגם רחוק אני מהקטין את ערכו, אבל אי-אפשר להסכים, שיש לפרסום כזה ערך גדול כל כך, עד שכדאי לתת לו את המקום הראשון בתנועתנו, ושגם העבודה הפנימית תהי משועבדת לו. אי-אפשר להסכים להשקפה כזאת בשום אופן, מפני שכל פרסום כזה, כל דימונסטרציה גדולה וכבירה דורשת התגברות הכחות, והיא באה על חשבונה של העבודה הפנימית, והעבודה הזאת הפנימית נחוצה לעת-עתה לציוניות במדה יותר מרובה מכפי שחושבים רבים מהציונים קצרי הראות, הנתעים בשוא להאמין, כי אותו החלק מעמנו המסוגל להבין כל שפלות העבדות שבחיינו ולשאוף לחיים אחרים, חיים של חירות – כי חלק זה של עמנו מבין כבר את מושגי העבדות והחירות כפי שנובעים הם מתורת הציוניות. בעולמנו הציוני שורר עוד בלבול המושגים בכל תקפו. מה שמנהיג זה חושב לרשות, חושב מנהיג אחר לחובה, מה שזה מתיר בשם הציוניות אוסר השני בשם אותה הציוניות עצמה, והציוניות בעצמה היא עוד לכת-עתה כתורה פרוצה אין חומה, שכל אחד בא ומכניס לתוכה את השקפותיו הפרטיות, ולכל אחד יש לתלות את עצמו באילן גדול, כל אחד מוצא אסמכתא או גם ראיה מפורשת להשקפותיו בדברי אחד המנהיגים, שאין להרהר אחר הבנתם את תורת הציוניות לעומקה, ובמקום ציוניות אחת, מובררת מכל צדדיה, יש לנו הרבה שיטות ציוניות נפרדות אשה מאחותה לא אך בענפיהן, כי אם גם בגזען.
"מדוע נהפכנו לציונים? האם מתשוקתנו המיסטית לציון (עטוואַ אויס מיסטישעס פערלאַנגען נאַך ציון)? הרוב הגדול שבנו חפשי הוא מתשוקה כזאת (מחיאת כפים). אנחנו היינו לציונים, מפני שצרת עמנו נוגעת עד לבנו, מפני שברוח נעכרת מכירים אנחנו את טבע הענינים המחייב, שהצרה הזאת תלך הלוך וגבור במהירות יתירה, ששואות פתאומיות לא תאחרנה מבוא עלינו, מפני שאחרי כל מה שחשבנו בעמל וצער מצאנו רק דרך אחד לצאת מן המצר: לרכוש במשפט גלוי מקום מקלט בטוח בעד אלף אלפי היהודים הנרדפים (מחיאת כפים מתחדשת לרגעים ברעש).
הדברים האלה נשמעו מעל הבמה היהודית מפי אחד ממנהיגינו הראשיים, מפיו של הד"ר מקס נורדוי בעצמו.
דרשתו על-דבר מצבנו הכללי בהוה היתה כל-כך מצוינת ונפלאה, התמונה שנתגלתה לפני השומעים היתה כל כך נוראה ואיומה, הרושם שעשתה על השומעים היה כל-כך אדיר וחזק, עד שבלעו השומעים, הלומי הרושם, גם את הדברים האלה בנעימה מרה. אבל – עלינו לזכור, כי הרושם נמשך שעות או ימים, והדברים שנאמרו ונדפסו נשארים לשנים ולשמיטות…
נורדוי נסמך על “טבע הענינים המחייב”, ובעצמו הוא חוטא נגד חוקי ההגיון, המחייבים גם הם, שכל תשובה תהי מעין השאלה. טבע הענינים אמנם מחייב אותנו שנבקש איזה מוצא מן המצר, אבל הלחץ, הדחק והרדיפות אינם מחייבים אותנו, שנשאף רק לציון ולא למדינה אחרת. אמת, כי בתשובה הנזכרת אין זכר לשם ציון, לא נאמר בה “לרכוש במשפט גלוי מקום מקלט בטוח בארץ אבותינו”, כי אם “מקום מקלט בטוח” סתם, אבל אם כן הדרא קושיא לדוכתא: מדוע נהפּכנו לציונים ולא לארגנטיניים ולא לקפריסיים? מפני מה כתבנו על דגלנו את השם “ציון” ולא “מדינה” סתם? האם אך מפּני נועם הצלצול שבשם ציון, מפּני היופי הפּיוטי שבו?
ונועם הצלצול והיופי הפּיוטי מאין מוצאם: מעולם החשבון היבש והצנום, או מעולם אחר?
מאמין אני באמונה שלמה, שהד"ר נורדוי, היודע לתאר בלשון חוזים את צרת עמנו המוסרית, המוצא כי הצרה הזאת הפּנימית והדקה מכאיבה נפשנו יותר מכל צרות הגוף הנגלות והמוחשיות (דרשתו של נורדוי בקונגרס הראשון); הוא, היודע לדבר רמות ונשגבות על האידיאל הקדוש והנעלה שבשאיפה לציון והחבוי גם בהגשמת השאיפה הזאת (מאמרו של נורדוי ב“הצבי” תרנ"ח); מאמין אני באמונה שלמה, שהמנהיג הנכבד הזה לא רצה כלל להעמיד את הציוניות על אחת: על הצרות, הרדיפות והגירושים, אלא שבשעה שעמד על הבמה והרגיש שכל האולם מתחת והעליות והמעקות ממעל רובצים תחת משא הרושם האיום שעשתה על אלפי השומעים קריאת הקינות החדשות על חרבן עמנו שברומיניה – בזה הרגע נולד הרעיון במוחו של הדורש: מה לנו לעסוק בנסתרות, והצרה הנגלית דיה להקיץ נרדמים, מדת הרחמים תתגלגל, לב אבן יהפך ללב בשר, ומה לנו עוד?… ובשעה שהתחמם לבו בקרבו אף הוא התמלטו מפּיו הדברים האלה.
ואמנם לוא יכלו לאסוף את כל עם היהודים אל אולם הקונגרס בשעה שנשא נורדוי את משאו, ולוא היתה השגת הטשארטר תלויה בנדבת לבם או בנדבת ידם של הנאספים באותה שעה – אולי היינו יכולים אז גם אנו “לקנות את עולמנו בשעה אחת”, בשעת התגברות הכחות, ולא היינו מקפּידים על מה שמקפּידים אנחנו כעת, בעוד שהדרך רב לפנינו, ובעוד שציונינו ניזונים מן קונגרס אחד ועד הקונגרס השני בנאומיהם של מנהיגינו הראשיים.
ומזון חסר לנו, וחסרונו מורגש בכל פּינות שאנו פונים. ספרותנו עניה ודלה והתנועה הציונית לא העשירה עוד אותה באיזה ספר, שיהיה ערכו קים לדורות. דרכי החנוך אבלות מאין בתי ספר טובים ומתוקנים (מלבד החדרים המתוקנים האחדים שזכו לגדולה שיכריזו עליהם מעל במת הקונגרס, וביניהם גם חדר אחד שהיה אז “עומד להפתח” באיזה כפר) ומאין ספרי למוד המתאימים לרוח היום. אך אם מזון רוחני חסר לנו, לא חסרו לנו כלל הוכוחים על-דבר המזון הזה, שבהם כלכלו אותנו בקונגרס הרביעי במשך שני ימים רצופים, ואולי עוד יותר. הלא המה הוכוחים המפורסמים על-דבר ה“קולטורא”, שהיו כבר לזרא לכל קוראי ספרותנו היומית, ומבקש אני סליחה ומחילה מאת הקורא האיסטניס, אם מוכרח אני לנגוע גם אני בשאלה ה“ארורה” הזאת.
שאלת הקולטורה, לפי צורתה שקבלה בקונגרס השני, מוטב היה לה שלא נבראה משנבראה, ועכשיו שנבראה אין טוב כי אם למחקה לגמרי מהפּרוגרמה הציונית. לא כדי לעשות קורת רוח לאחדים מהרבנים העומדים וצווחים ככרוכיא: “קולטורא עליך ישראל!”, כי אם למען העבודה הקולטורית בעצמה. הן כל זמן שלא תהא העבודה הקולטורית מסומנת בגבוליה, כל זמן שלא תהא לה פרוגרמה מפורטת ומדויקת וכל זמן שנדבר אך על קולטורה סתמית, נהיה אנוסים להסתפק אך בוכוחים בעלמא ובפרזות ריקות, ואוצרנו הרוחני לא יתעשר מזה אף במשהו. ופרוגרמה מיוחדת ומדויקת, שנמצא בה תשובה ברורה ומספקת על כל שאלות-החיים הקולטוריות, אין אנו יכולים לברוא, מפּני שהציונים אינם בני מפלגה אחת, שלכל אישיה יש מבט אחד – כמובן, לכל-הפּחות בעיקרו – על כל שאלות החיים. לכל הציונים, השונים והרחוקים לפעמים בהשקפותיהם איש מאחיו כרחוק מזרח ממערב, יש אך שאיפה אחת משותפת לכולם, והיא השאיפה לציון, אבל מחוץ לשאיפה הזאת נשארים הם כמקודם: בני מפלגות שונות ובעלי השקפות שונות. נשאר אך הדרך האחד: לקבל פּרוגרמה קולטורית על צד הפּשרה, כלומר לחייב את הציונים אך בעבודה קולטורית כזאת, שהכל מסכימים עליה, בדבר “השוה לכל נפש מישראל”, לפי רוח הרבנים מצד אחד ולפי רוח ה“צעירים” מצד השני, ותצא לך קולטורה למחצה, לשליש ולרביע, אבל לא קולטורה שלמה שתהא נאה לשמה ושיהא שמה נאה לה. רבים יראים, פּן יאמרו שהציוניות מכחישה בנחיצות הקולטורה, ומפּני זה דורשים הם בחזקה שישאר לכל-הפּחות השם קולטורה בהפּרוגרמה הציונית הכללית. אבל רב לנו להסתפק בשמות ריקים. הקולטורה לא תתבטל גם אם לא יכניסו אותה לתוך הפּרוגרמה הציונית דוקא, כשם שהחלטת הקונגרס בפני עצמה, להכיר את העבודה הקולטורית לחוב מוטל על הציונים, לא תועיל ולא כלום להפרחת העבודה הזאת, מפני שהקונגרס יכול לקבל החלטות ידועות בדבר העבודה הקולטורית אך רק בתור עצה טובה, לשם “יגדיל תורה ויאדיר”, אבל לא להלכה למעשה. לאורגניזציה הציונית הכללית יש הכנסה, – וגם היא אינה בטוחה באחריות – בערך ששים אלף רו"כ לשנה, וצריכים אנו להסכים, שהסכום הזה מצער הוא כל כך, עד שאי אפשר לא רק להלך בגדולות ובנפלאות במה שנוגע לעבודה קולטורית, כי אם גם אין ביכלתה של ההנהגה הראשית לפעול אף דבר מה בהמקצוע הזה, והדבר תלוי אך בעבודתן הפּרטית של החברות השונות.
הכל מודים, כי גם לעבודה קולטורית נחוצה אורגניזציה, רק שלא הקונגרס הציוני, חבור מפלגות שונות, יכול לברוא אותה. היא צריכה להברא על-ידי מפלגה אחת, שהשקפותיה על החיים, הספרות והחנוך אינן מתנגדות זו לזו. העבודה הקולטורית הזאת אינה צריכה כלל לשאת עליה דוקא חותמה של הציוניות ה“רשמית”, והעבודה הזאת לא תסוף גם אז, לכשתגיע הציוניות למטרתה הקיצונית, וגם אז לא תהיה עבודה כללית, כי אם עבודת מפלגות שונות, מפני שחילוקי הדעות בדברים הנוגעים לשאלות קולטוריות לא יתמו לעולם.
מנהיג הציונים הראשי, הד“ר הרצל, כידוע, התנגד לכתחילה להכנסת שאלת הקולטורה להפּרוגרמה הציונית, וטוב עשה לוא עמד בהתנגדותו זאת עד היום, אז לא היו מלעיטים אותנו לא בקונגרסים ולא בספרותנו התקופית והיומית בוכוחים שאין להם כל ערך ממשי, שאינם מפיצים אור חדש על השאלה, כי אם מכסים אותה בערפל. אז אולי היה עומד כבר רוַח והצלה לפתרון השאלה הזאת ממקום אחר, אז אולי כבר היתה לנו אורגניזציה לשם העבודה הזאת. אכן, כפי הנראה, גם הד”ר הרצל חושב למשוך ונמצא נמשך.
לד“ר הרצל יש רצון גבורים, ובכחו למשוך רבים אחריו. זאת הראה למדי מיום קרא את הקריאה הגדולה לפני הקונגרס הבזילאי הראשון ועד היום, ומי שאינו מאמין בכחו וגבורתו של הרצל יבוא נא ויראה, איך שליט הוא על הקונגרסים, איך משביח הוא את הסערות המתחוללות באולם הקונגרס בין הנבחרים, איך יודע הוא להרגיע את הלבבות ולעמוד על השקפתו ולהביאה לידי מסקנא, גם אם בשלה התחולל הסער. הד”ר הרצל יודע אמנם גם כן לפעמים לכפות הר כגיגית בשעה שהענינים מגיעים עד המשבר. אבל זו מדת כל בעל רצון עז, ובשעור ידוע נחוצה המדה הזאת לכל עומד בראש איזו תנועה. “אַל תהי רך כקנה ואל תהי קשה כארז” – זו היא מדה בינונית, מדה נכונה לאנשים בינונים, ואי אפשר לאחוז במדה כזאת לאנשים כהרצל.
אבל גם הד“ר הרצל, למרות רצונו העז ועמידתו על דעתו, הולך הוא ומתקרב אל האידיאל הציוני היותר טהור. כחו של האידיאל חזק הוא מרצונו של איש, ולוא גם יהי רצונו של הרצל, מחבר “מדינת היהודים” הסתמית היה למנהיג הציונים, השואפים לא רק למדינה של יהודים, כי אם למדינה יהודית. הד”ר הרצל מדבר מעל במת הקונגרס על התשוקה העזה שנשרשה עמוק בלב עם ישראל לארץ אבותיו, על הקשר האמיץ המאחד את העם עתיק-היומין עם ארץ מולדתו ההיסטורית, שהיא גם ארץ מולדתם של האידיאלים האנושיים היותר נשגבים ורמים, על “העבר הגדול”, על דברי החוזים ועל הגאולה העתידה.
שמחים אנחנו בודאי על התקדמותו של מנהיג הציונים, אבל מצטערים אנו, שהרעיון הציוני כשהוא לעצמו מתפּשט בשנים האחרונות במהירות נפלאה לרחבו ולא לעמקו, יורד הוא לאט לאט מן הקודש אל החול ונהפּך לאידיאל מצוי ושכיח. וזאת באה על-ידי שאיפת המנהיגים לעשות את הרעיון הציוני לקנינו של כל העם בזמן קצר, במשך שנים אחדות. מפּני זה אינם משתדלים לרומם את העם עד האידיאל הצפון בציוניות, כי אם מורידים הם את הרעיון הציוני עד “תכלית הפּשיטות”. החפץ לקנות את לב העם להרעיון הציוני ולהסבירו לפי בינת העם – החפץ הזה לא ימצא מערערים עליו, רק שנחוץ לתכן מראש את רוח העם וכח בינתו, ולוא עשו כזאת מנהיגי הציוניות, כי אז נוכחו לדעת, שרוח עמנו בכללו וכח בינתו אינם פשוטים כל כך, כמו שהם נראים לפעמים לפי המבט הראשון; אז נוכחו לדעת עוד יותר מזה: שעמנו, למרות מצבו השפל והיותו שקוע מסבות הכרחיות בתגרנות ובעסקים, מסוגל הוא עוד להתרוממות הרוח ולהבנת הרעיון הציוני בעצם טהרו; שמעולם התנגד עמנו לכל שאיפה לבאר את הרעיון אשר טפח ורבה במשך חייו ההיסטוריים על דרך הפשט הפשוט ולהפשיטו את מעיל קדושתו…
וזאת אינם יודעים ואינם מבינים רבים מהציונים העוסקים בהרחבת הרעיון הציוני ובהתפשטותו, ובחשבם שכחו של הרעיון נמצא לא בגבהו או בעמקו, כי אם בהיקפו, מכניסים הם אל הפּרוגרמה הציונית, כדי להרחיב אותה, שאלות שונות שאי-אפשר לכחש בחשיבותן מצד עצמן, אלא שאינן ענין לציוניות בבחינת אידיאה.
כן העמידו על הפּרק הקונגרס הרביעי את השאלה האיקונומית, איך להיטיב את מצבו החומרי של עמנו באשר הוא שם. המנהיגים הואילו בטובם להגן על השאלה הזאת ועל גודל נחיצות פתרונה דוקא מעל במת הקונגרס, ומהיום והלאה יהיה הדבר לחוק להתפּלסף ולהתוכח בהתאסף נבחרי הציונים על הקונגרסים בעניני הפּרנסה והכלכלה.
“עמך ישראל צריכים פּרנסה” – זה דבר ישן נושן, וכי הפּרנסה נחוצה להפרחת כל רעיון והרעיון הציוני בכלל – גם זה ידוע. כי כל אחד מאתנו מחויב לדאוג להטבת מצבו החומרי של עמנו, ולא רק לדאוג, אלא גם להועיל להטבת המצב הזה עד כמה שכחותיו מגיעים – מי יכחיש זאת? אבל העבודה הזאת עבודה כללית היא, ומחויבים להשתתף בה לא רק הציונים בלבד, ומדוע נבקש שגם עבודתנו זאת תשא עליה את חותמה של הציונות? ולא זו בלבד, אלא שגם בנוגע לעבודה האיקונומית שוררים חילוקי דעות ומפלגות שונות וזרמים שונים, ואיך נבקש שהקונגרס הציוני, שהוא אך ציוני ולא יותר, יעסוק בפתרון שאלות כאלה, שאולי יש להן איזה יחס לציוניות, אבל אינן נובעות מתוכה?
רבים אומרים, כי על-ידי עבודתנו האיקונומית בתור ציונים יעלה בידנו על נקלה למשוך אחרי הציוניות את ההמון הגדול של עמנו, ואם כן מביטים הם על העבודה הזאת כעל אמצעי להשגת מטרה אחרת. אמנם שאלה היא ותהי לשאלה, אם יעלה בידי הציונים לשעבד את השאלה האיקונומית לציוניות. יותר קרוב להאמין, שהעבודה האיקונומית תשפּיע על הציוניות להורידה עוד מדרגה אחת מטה ולעשותה לטפל, לדבר שכדאי לטפּל בו בשעת הפּנאי, בשעה שאינה לא יום ולא לילה.
עלינו החובה ללחום בדעה המשובשת, שהציוניות מוכשרת להתפּשט אך במקומות כאלה שהמצב האיקונומי של אחינו ברע הוא. נחוץ לצאת במחאה גלויה נגד אלה הבאים להשמיע מעל במת הקונגרס שאסור לציונים לשאוף להטבת המצב החומרי של עמנו, מפני שנרחיק בזה את שעת המשבר. אלה בעלי השיטה: “אסור לרחם”, מפני שרגש הרחמנות נחוץ לציוניות, דולים את ציוניותם ממעין נרפּש ומבססים אותה על יסוד רעוע. “רגש הרחמנות” מעורר לפעמים את עשירי העם לנדבות, אבל מזיק הוא אלפי פעמים יותר לאלה הצריכים לעורר רחמים. לא ברחמנות יוָשע עם, ולא על הרגש הזה יבנה את עתידותיו. הוא אשר אמרתי, כי הציוניות בתור תורה שלמה אינה משוכללת עוד כל צרכה ונותנת מקום לדבר בשמה דברים החותרים תחתיה חתירה עמוקה.
אך אם נחוצה אורגניזציה גם לעבודה האיקונומית, יבראו נא אותה המצדדים בזכותה מחוץ לקונגרס, והציונים ילכו בעבודתם זאת למפלגותיהם ולא לציוניותם. אמנם רואה אני, שגם גורל השאלה האיקונומית יהיה כגורל אחותה הבכירה, שאלת הקולטורה, היא תוליד וכוחים ופּלפּולים הרבה, אבל בשום אופן לא תמצא לה פתרונים בקונגרסים הציונים.
לשם העבודה הקולטורית והאיקונומית יבראו אל נכון במשך העת מרכזים מיוחדים, מרכזים טבעיים. לברוא מרכז ולגשת אחר-כך אל העבודה, הוא דבר המתנגד לחוקי ההיסטוריה. צריך לעבוד, והמרכז נברא ומתברר מאליו. במשך העת הזאת צריכים הציונים לדאוג להתפתחות הציוניות בתור אידיאה, שתתאים אל החיים ושתוכל לשפּוך מרוחה על רוח עמנו. כחזיון הזה הננו רואים בהתפּתחות כל האידיאות השליטות. והיה אם תקח לה גם הציוניות את התפּתחות האידיאות האחרות לעינים, אם לא תשאף להיות יוצאת מן הכלל, תכבוש לה סוף סוף את עולמנו. אז נזכה לשמוע בקונגרסים הציונים לא רק דרשות ופלפולים של דברים, כי אם חשבונות של מעשה ועבודה.
הציוניות אינה יכולה ואינה רשאית להשען בהתפּתחותה על שעות בודדות של התלהבות, מאספה רבתי לאספה רבתי ומקונגרס לקונגרס, כי אם על עבודה פנימית, עבודה בלי הרף, בלי שאון והמולה ובהדרגה מן הקל אל הכבד. ההתלהבות היתירה מושכת אחריה באופן מלאכותי תגבורת הכחות ואחר-כך בא מצב העיפות, ועבודה תמידית מחזקת את הגוף ומאמצת את הרוח. שעת תגבורת הכחות עשירה בהבטחות, ואך עבודה מתונה עשירה בפעולות.
יבואו נא מנהיגי הציונים להקהיל את הנבחרים לקונגרס החמישי לא ללונדון וגם לא לבזל, כי אם לאחת מהערים היותר מועטות באוכלוסין, במקום שאין אולמים בנויים לתלפיות ואין עליות בעד אלפי אורחים. אמת כי מספּר הנבחרים אולי ירד מן ארבע מאות עד מאתים, אך בטוח אני שיהיו שקולים כנגד שתי פעמים ארבע מאות. הפּרסום והברק החיצוני לא ירעישו עולמות, אך הפסדם יצא בשכר העבודה הפּנימית. השליטים על הקונגרס יהיו הנבחרים בעצמם ולא אלפי האורחים הבאים להתענג על “מחזה נפלא במינו”. מחיאת הכפּים תהיה על חשבון הדברים שנאמרו ולא על חשבונם של בגדי המשי והפּאות המסולסלות.
אם יסכימו לציונות כל מלכי מזרח ומערב יהיה בידנו אך הסכם הממלכות, בלשון הציוניות: המשפט הגלוי. ורק אם יתנער באמת עם ישראל לתחיה, ימצא לו מקום מקלט בטוח בארץ אבותיו.
-
הכוונה למרכז–המכתבים שיסד הד"ר ברנשטיין–כהן בקישינוב, שבשעתו מרובה היתה השפעתו על התפתחות התורה הציונית בקרב ציוני רוסיה. ↩
הבנין והסתירה
מאתשמריהו לוין
(מכתב גלוי ל“אחד העם”)
הירצל בונה ואתה סותר. הירצל כותב “רומן” בן שמ“ב עמודים ואתה כותב “ילקוט קטן” בן י”ב עמודים ומהרס את כל בנינו של הירצל ממסד ועד הטפחות מבלי השאיר אריח על גב אריח ולבנה על גב לבנה. הדבר הזה כשהוא לעצמו איננו מעיד על יתרון כחו או כשרונו של הסותר על הבונה. מכל מקצעות החיים היינו יכולים להביא דוגמאות רבות להראות על ידן עד כמה קשה לבנות מלסתור. הבונה צריך למשש בכל אבן ואבן שהוא משתמש בה לבנינו וצריךְ הוא להניח את האבנים שורות שורות, לאט לאט מן היסוד ועד הגג. לא כן הסותר, הוא בא לחפּש אחרי מומי הבנין, והיה במצאו מקום אחד רפה, שנקל לו להשמיט משם שורה שלמה של אבנים, הרי כבר מהרס הוא בבת אחת את כל חלק הבנין שממעל להשורה הזאת. לו חפצנו, למשל, היום להרוס את מגדלו של איפל, המתנוסס ברום גבהו ומתגאה על כל סביביו, לא היינו דורשים למלאכתנו זאת יותר מעשירית שבעשירית העת שבלע בנינו של המגדל הזה, ובכל זאת צריכים אָנו להודות, שאיפל היה מהבנאים היותר מצוינים שבעולם. נשער נא הלאה בנפשנו, כי בנאי אחד מומחה ובקי אבל שעסק כל ימיו בבנין בתי מדרש ואוניברסיטאות נגש אל מגדלו של איפל ומודד אותו בקנה המדה של הבנינים שהוא עסק בהם כל ימי חייו. הבנאי הזה מוצא, כי המגדל כלו מראשו ועד סופו אינו אלא מגרעת אחת גדולה: מגדל, שגבהו עולה עד לשלש מאות מיטרים ואין בו מקום אף לקתדרא אחת! ומהיות שאי-אפשר להכשיר אף חלק ידוע ממנו לבית מדרש, אין לו תקנה אלא בהריסה גמורה, אָז ישאר לכל-הפּחות חבל האדמה שנבנה עליו המגדל ויהי מקום פּנוי לבנין אחר. הבנאי הזה שכח דבר אחד לגמרי. הוא שכח, כי בעולם הבנאות יש מקצעות שונים, וכי לכל אחד מהמקצעות יש קנה-מדה המיוחד לו, שאין מעבירין אותו ממקצוע למקצוע.
הירצל בונה ואתה סותר. הירצל כותב “רומן” שכמו בכל הרומנים משמשות בו “אמת ובדותא” Warheit und Dichtung בערבוביא, ואתה בא בקנה המדה של החשבון היבש והצנום ומבקש מגרעות ומוצא אתה אותן על נקלה, על כל דף ודף, על כל עמוד ועמוד של שמ“ב העמודים. בטוחים אנחנו, כי כל “קוראינו הנכבדים” קראו כבר את ה”ילקוט" האחרון שלך ב“השלח”, ומפּני זה חושבים אנו למותר לשוב ולספּור ולמנות את כל המגרעות והחסרונות שמצאת בהרומן “אלטניילנד” של הירצל. אתה דאגת הפּעם, כפי הנראה, גם להקוראים שאינם נזקקים להשפה העברית ותמציא את “ילקוטך” עם כל אבני הקלע אשר בתוכו למערכת ה“וואָסחאָד” בטרם שנדפס עוד ב“השלח”, והרי מונחים לפנינו בבת-אחת הילקוט ותרגומו הרוסי. עוד טעם אחד הפּוטר אותנו מלחזור על דברי הילקוט. ובכן לא נדבר על הפּרטים, כי אם על הרוח הכללי, או יותר נכון, על האשמות הכלליות, שעליהן נוסדה הבקורת החריפה שלך.
ואלו הן האשמות הרובצות על ה“אלטניילנד” של הירצל, האשמות הכבדות, שאתה רוצה להוקע אותן נגד כל הקהל הגדול. ראשית, מוצא אתה, שמנהיג הציונים מופיע עתה בעב ענן של הבטחות שלעולם לא תמלאנה, ובכן מוליך הוא שולל את דעת הקהל וביחוד את דעתם של קלי האמנה, אלה האדוקים שבהציונים החדשים, הרגילים להתיחס לכל הגה היוצא מפּי מנהיגם כאל תורה חדשה. הבטחות כאלה עלולות להלהיב את הדמיון, ובהיות שהן מגלות את ה“קץ” בעגלה ובזמן קריב, עתידות הנה, כשיעבור הזמן המיועד וישועות בל נעשו בארץ, להביא מהפּכה לעולמנו. המאמינים, בראותם כי נואלו מתקותם, יסוגו אחור. הידים תרפּינה, והשאיפה לחירות תשוב עוד הפּעם עשר מעלות אחורנית. שנית מבטיח מנהיג הציונים בה“רומן” שלו, שקבוץ הגליות העתידי לא יהיה קבוץ חלקי, כי אם קבוץ כללי, שעל-ידו תפתר “שאלת היהודים” בכל הארצות והמדינות, ואתה אינך יכול בשום אופן לתאר בדמיונךְ נס כזה: “ובכן אחת משתי אלה: אם שתתישב ארץ-ישראל על ידנו בדרך טבעית, בהדרגה, ואז ישארו עוד בהכרח רוב בני עמנו בארצות מושבותם, וההתחרות בשכניהם, ועמה “שאלת היהודים”, לא תבטל; או שיעזבו רוב בני ישראל את ארצות גלותם ויתקבצו לארץ-ישראל במשך זמן קצר, על-ידי אמיגרציה גדולה בבת-אחת – ואז על הציונים לבאר לנו, איך יעשה הפּלא הזה, שכמוהו לא היה עוד וגדול הוא מכל הנסים שנעשו לאבותינו ממצאים ועד הנה”. הרי לפנינו אם כן שתי אשמות, והנה באה האשמה השלישית העולה עוד על שתיהן: אתה בקשת בכל שמ“ב העמודים של ה”רומן" “אלטניילנד” איזה זכר לקולטורה עברית והנה מה שבקשת לא מצאת ומה שמצאת – אינו מוצא חן בעיניך. ובכן פּונה אתה אחרי שהעברת לפני הקורא את כל טובו של “אלטניילנד”, אל הציונים בשאלה חמורה, כי יואילו נא לתת עליה תשובה ברורה, והיא: במה מצטיינת אם כן המדינה או החברה היהודית העתידה מכל המדינות והחברות האחרות. “ובכן אנו יודעים סוף האידיאל של הציונות המדינית, כפי שהוא מצויר בדמיונו של המנהיג הראשי… לפי זה הרי נוכל לצייר ב”חוש" את הגשמת האידיאל הניגרי לאחר עשרים שנה – ואנו שואלים איפוא: במה היתה אָז “אלטניילנד הניגרית שונה מזו של הציוניות עתה?”.
והדבר הזה ודאי הוא בעיניךְ, שמנהיג הציונים חפץ הפּעם לבאר בפרות, איך הוא מצייר לעצמו הגשמת האידיאל שלו עתה, אחרי הקונגרסים והפּרוגרמה הבזילית, “אחר שהמדינה הציונית “מחויבת” על פּי “הפּרוגרמה” להיות דוקא בציון”. המחברת “מדינת היהודים” היא אך מעין פּרוזדור שקשה לשפּוט ממנו על תכנית הבית בכללו, והרומן “אלטניילנד” הוא הטרקלין, הוא ה“לפני” ו“הלפנים” שבהיכל הציוניות החדשה, או יותר נכון: “מדינת היהודים” נכתבה לפני עלות השחר, בשעה שקשה להכיר בין תכלת לירוק, ומפּני זה הכל מכוסה בה כמו בערפל, לא כן “אלטניילנד”. הספר הזה נכתב כבר בשעה שהאיר המזרח, ובכן נועד להלכה למעשה, לא אך לשמח את הלבבות, כי אם להיות למורה דרך לכל הציונים די בכל אתר ואתר.
אמנם יודע אתה לגולל את האשמות לפני הקורא כרגיל ומנוסה בעריכת כתבי אשמה, אבל באחת טעית ומכיון שטעית אתה בונה את כל אשמותיך על יסוד רעוע. מעולם לא עלה על דעתו – כךְ מבינים אָנו, הקוראים הפּשוטים, את הרומן “אלטניילנד” – של מנהיג הציונים להופיע בתור נביא או חוזה לגלות את הקץ, הוא לא בא כלל לבאר בפרטות.“איך הוא מצייר לעצמו הגשמת האידיאל שלו עתה”. כי אם איך הוא מצייר את הגשמת האידיאל שלו בדמיונו, בשעה שהוא עוזב את “עמק הבכא”, “את הים של דמעות” ואת הספרות של ספקות ויאוש. לא בשעה שהוא יושב בהבנק הלונדוני וסופר ומונה את כל האקציות והריוח שהכניסו – לא בשעה כזו הוא כותב את ספרו “אלטניילנד”, כי אם בשעה שהוא יושב בחדרו “ומתנשא על כרוב דמיונו”, בשעה שדמיונו מעביר לפניו תמונה שלמה ומרהיבה: כל בני הגולה באו כבר לדעה אחת, והרצון אחד והשאיפה אחת – ואין דבר העומד בפני הרצון. אמנם הספר כבר נגמר, עוד מעט וימסר לדפוס ולא יהיה עוד קנינו הפּרטי של המחבר, כי יצא לאור… ויודע המחבר, כי הרבה אורבים לו בסתר ובגלוי, וכותב הוא על שער הספר: “אם רוצים אתם, אין זו בדותא”. אם כן מודה המחבר בעצמו, כי הגשמת מאויו תלויה ברצון אלה שאליהם הוא פונה בספרו.
“אם רוצים אתם אין זו בדותא”. כך כתוב על שער הספר. אין לנו צורך להיות בקיאים בחכמת ההגיון, כדי להבין, שמכלל הן אתה שומע לאו. כלומר, אם רוצים אתם, אין זו בדותא, אבל אם אינכם רוצים, הרי היא בדותא. ומתפּלא אנכי עליך, מבקר מצוין, שכחך גדול בתורת ה“לאוי”ן, כי בחרת הפּעם רק את ה“הן”. הלא כה דבריך: “אם רוצים אתם בכךְ, אין זו בדותא” – כן כתוב על שער הספר, וגוף הספר הוא רק פּירוש רחב ומפורט לדברים אלה, בהראותו כל מהלך הענין באופן בולט, פּשוט וקל, כאלו אנו רואים הכל בעינינו. וכדי להוכח “שאין זו בדותא”, אין אָנו צריכים אלא לצייר לנו בדמיוננו, שאנו עומדים עתה בשנת 1923, כלומר, עשרים שנה אחרי קבלת הטשרטר. אָמנם המבקר יכול לטעון ולאמר, כי מכיון שלא מצא המחבר לנחוץ להעמיד בראש הספר את מחציתו השניה של ה“מוטו” בפירוש: “אבל אם אינכם רוצים, הרי היא בדותא”, הרי הוא מודה בשתיקתו, שנקודת הכבד של הרעיון נמצאה במחציתו המפורשת; אבל, כמדומה לנו, שכל מבקר צריך לעיין לא רק במה שכתוב על שער הספר ובהספר עצמו, כי אם גם במה שכתוב על העמוד שאחרי חתימת הספר, אם אך אינו חלק, ויש לו גם סימן של מספּר העמודים.
ובאמת הננו קוראים על העמוד שאחר חתימת הרומן “אלטנולנד”, המסומן במספּר שמ"ג, אחרית-דבר מאת המחבר, וזה לשונו:
“… וכשאינכם רוצים, הרי אינה אלא בדותה, ובדותא תשאר – כל מה שספּרתי לפניכם”.
"חשבתי לחבר בדותא שיש בה גם תורה. הבדותא יתירה על התורה! יאמרו אחדים – התורה "יתרה על הבדותא! יאמרו אחרים.
"כי הנה כעת, אחרי שלשת שני עבודה, הגיעה שעת הפּרידה, ומעתה יחלו מכאוביך, ספרי היקר. דרכךְ תהי רפודה משטמה ועיקומים, ואתה תלך כמו ביער חושך.
“אך כי תסור אל בית אנשים שלבם ידידות, פּקדם לשלום בשם האדון אביךְ. הוא חושב: גם החלום ממלא את ריקניות הזמן שאנו מבלים פּה עלי אדמות. החלום אינו נבדל כל כך מהמציאות, כמו שרבים מאמינים. כל מעשי האדם היו בשכבר הימים אך חלום וברבות הימים לחלום ישובו”.
הדברים האלה אינם צריכים ביאור, אבל אתה המבקר לא השגחת בהם או שהעלמת עיניך מהם, ונתת לפני הקורא רק מה שכתוב על שער הספר.
הירצל בונה ואתה סותר, הירצל מפרש את הפּסוק הראשון של “שיר המעלות”: “בשוב ה' שיבת ציון היינו כחולמים”, ואתה דולג על הפּסוק הראשון ומתחיל מהפּסוק השני: “אָז ימלא שחוק פּינו”.
אָמנם הננו מחזיקים טובה לך “אחד העם” החביב לכלנו, ושכלנו חייבים בכבודךְ, כי החזרת את העטרה ליושנה בנוגע להשם “אלטניילנד”. לא “אלטניילנד” הוא השם האמתי, כי אם “על-תנאי-לנד”, אבל מתנים אָנו תנאי אחר לגמרי, לא התנאי שמתנה אתה “אחד העם”. התנאי שלנו נכלל הוא במה שכתוב על שער הספר ונאמר בפירוש “באחרית דבר” שבסוף הספר.
טוב אחרית דבר מראשיתו – כלל גדול הוא לא רק בחיים אלא גם למבקרים מצוינים.
“אם רוצים אתם, אין זו בדותא” – ואנחנו רוצים, שנהיה רוצים…
––––––––
ובטרם חתמי את שמי הנני רואה לעצמי חובה למסור מודעה קטנה. הרבה למדתי ממך. הנני אחד ממעריציך היותר אדוקים ובידידותך הנני מתפּאר. הנני מבין את צערך הגדול בבקשךְ את סימני הקולטורה העברית ב“המדינה” העתידה, ואולי משתתפים בצערך זה רבים מתלמידיך – עם כל זה הייתי רוצה, שאחד העם “שלנו” לא יהפךְ בטעות בעיני רבים לאחד העם “שלהם”, ומפּני זה הייתי רוצה שתחדל מסתירה ותחל לבנות. אתה אינך זקן כל-כך ואנחנו איננו צעירים כל-כך “שאם יאמרו לך זקנים סתור וילדים בנה, סתור ואַל תבנה”. וכי כלום יש צורך לךְ ללכת למדינות של אחרים, בוא נא שמש בהיכלך, רבים מוכנים לסייע לך בעבודה של בנין.
מעבר לגבול
מאתשמריהו לוין
במקרה הייתי הראשון, שיצא נגד “אחד העם”, כלומר, נגד בקרתו החדה על ה“אלטניילנד” של הד“ר הירצל. לפי דעת “אחד העם” התכוון המחבר, שיהיה ספרו לתל שכל הציונים יהיה פונים אליו, ולפי דעתי אני, אינו אלא תל מתלי תלים של הרומנים, שנועדו אַך לרומם את הרוח, לעורר את הרגש, לפעמים גם לשבר את האוזן, אבל בשום אופן לא להורות הלכה למעשה. השתדלתי להראות, עד כמה שמוכח מתוך הרומן עצמו, שמעולם לא עלה על דעתו של הירצל לתת לספרו זה את ערכה של חתימת הציוניות. הד”ר הירצל ענו הוא ואינו חפץ להתערב בשאלות, שאינו חושב את עצמו למומחה להן, ומפּני זה הוא נותן אַך את המשבצת ומניח לאחרים לתת בתוכה את אבני המלואים. הד“ר הירצל חושב, כי מכיון שתוסד מדינה יהודית, תתפּתח שמה גם בהכרח גם קולטורה עברית, לפי טבע הענינים המחייב, שהתפּתחות כל עם העומד ברשות עצמו ואינו תלוי בדעת אחרים אינה יכולה להיות התפּתחות של חקוי, אם כן לא יכול לראות מראש שתתעורר שאלה חמורה: “במה היתה אָז אלטניילנד הניגרית שונה מזו של הציוניות עתה”? – להשאלה הזאת יש תשובה פשוטה בצדה. מאמינים אָנו כל-כך בעצמיותו של העם העברי, עד כי בטוחים אנחנו, שקבוץ גדול של יהודים במדינה של יהודים אינו יכול להתהפּךְ לקבוץ של כושים: בן חורין אינו מקבל על עצמו את עול העבדות ברצונו הטוב. אָמנם עם כל זאת לא רצה הד”ר הירצל לתת בספרו את סימניה של הקולטורה העברית העתיקה, לא מפּני שכופר הוא בה, כי אם מפּני שמניח הוא את העבודה הזאת לאחרים. וזאת תפארתו של מנהיג הציונים: הוא אינו מתעטף בטלית שאינו שלו, וכשם ששאל בתמימות: “הקולטורה העברית הזאת מה היא?”, כך לא רצה להכניסה להרומן שלו. לו אך רצה להכניסה לספרו, כי אז היה מוכרח לקבל איזו ידיעות מקוטעות בהקפה בדבר הזה מאת אחד הסטודנטים יוצאי הגיטו שבווינא או בפריז – אבל את כבוד המלאכה הנקיה והקלה הזאת הניח לרעהו, שמעולם לא הצטיין בענוה יתירה…
אחרי מכתבי הראשון, שבו נגעתי בשאלה זו בדרך כלל, היה בלבי לגשת אחר-כך לבירור ההבדל שבין השקפותיו של “אחד העם” ובין השקפותיו של הד“ר הירצל. אולם בין כך נדפּס בה”וועלט" ונעתק ב“הצפירה” מאמרו של מקס נורדוי, שלאשרנו “עוד לא בא כבשם הזה” בספרותנו הציונית מן הקונגרס הראשון ועד היום, ומאמרו של נורדוי הוא לעת-עתה היחיד במינו. בשעה כזו אי-אפשר עוד לטפּל בקרירות רוח בהשאלה העיקרית של השקפות טובי מנהיגינו וסופרינו. בשעה כזו מוטב להחבא מעט רגע עד יעבור זעם, עד שיבוא מקס נורדוי בכבודו ובעצמו ויבקש סליחה וכפּרה – לא מ“אחד העם”, כי אם מאת כל הציונים המזרחים ובודאי גם מאת רבים מן המערבים היודעים קרוא עברית במהירות יותר גדולה מבעל התשובה לאחד העם. אָמנם אפשר היה לחכות, שהילקוט הקטן של אחד העם בחוברת “השלח” האחרונה לשנת 1902 תעורר מחלוקת עצומה במחנה הציונים. הריב התגלע. ליריה הראשונה קם מקס נורדוי. ומקס נורדוי אינו רובה קשת, גם אינו יורה מקנה רובים פּשוט של חיל הרגלים, כי אם מכלי תותח כבדים של צבא הארטיליריה. אָמנם גם צבא הארטיליריה נחלק לרגלים ופרשים, ומקס נורדוי הוא “פּרש בלי מורא ופחד”, הרוכב על סוסו ומביט מגבוה על איש מלחמתו.
והמחזה הזה מחזה מעציב משני צדדיו. יכולים אָנו להצטער שלא נפגשו הפּעם “תורה וגדולה” במקום אחד, כי אז היינו זוכים ל“אלטניילנד” משוכלל ומלא, תחת אשר כעת מונחת לפנינו רק תכנית המדינה החיצונית ולא יותר, אבל מה כל החרדה אשר חרדו הקולטוריים שבנו? והרי חושבים הם באמת שעתיד הרומן הזה להשפּיע על מהלך התפּתחותנו הרוחנית לעתיד לבוא? הכי חושבים הם באמת, כי ה“אלטניילנד” יהיה להציונים לשלחן ערוך חדש? כמדומה לי, שהחושבים כך משפּילים מבלי משים את ערכם של יושבי מדינת היהודים העתידה. די לנו אם יקים לנו הדור ההוא מקס נורדוי חדש אחד, שיבטל בבת אחת מאה רומנים כאלה. ויכולים אָנו להיות בטוחים עוד בדבר אחד, כי כשם שמקס נורדוי שלנו קורא עברית בקושי גדול, ובכל זאת קוראים לפניו את מאמריו של אחד העם והוא מותח עליהם את גזר דינו הקשה, כן לא יהיה נחוץ למקס נורדוי העתיד לדעת את השפה שבה נכתב ספרו של הירצל. גם הוא יזמין לו את אחד מ“המבינים” ויצא אחר-כך לבקר אותו בלשון מדברת גדולות. לא ולא. לא על-פּי רומנים, ולו יהיו היותר מעולים והיותר משובחים, תסומן ההתפּתחות העתידה של עמנו. “אלטניילנד” של הירצל הוא אַך רומן ונועד אך ורק לאלה עומדים תחת השפּעתם של ספרים מסוג הזה. מנהיג הציונים לא רצה כלל לזכות את אנשי הרוח שבנו בתורה חדשה, לא חפץ לעקור אף שורש אחד משרשי אומתנו ולנטוע במקומו זמורת זר, ונעלה הוא מעל כל ספק, כי לו בא אחד העם או מבקר אחר והיה מראה שהרומן “אלטניילנד” אינו מקיף עוד את כל צדדי תחית עמנו, כי אינו מעביר לפנינו את כל טובה של התחיה במלואה – נעלה הוא מעל כל ספק, כי בקרת כזו, שיש בה גם מפּצעי אוהב, לא היתה מביאה לא את מחברו של הרומן ולא את מעריציו היותר קרובים אליו לידי כעס והתמרמרות. אבל אחד העם מאמין באמונה שלמה שהשקפותיו הובררו כבר די צרכן לקהל הקוראים ואינו מוצא לנחוץ להטעים שהוא אינו נלחם בהאידיאל של הציוניות המדינית, שסוף-סוף מסור הוא להאידיאל הזה יותר מהרבה ציונים אופיציאליים הממונים לאפּיטרופּסים על הציוניות, כי אם בליקויו של האידיאל הזה בחיים ובספרות. אחד העם נראה תמיד נגד עינינו כבר פּלוגתיה של הד"ר הירצל, ועם כל הכבוד שאנו רוחשים לאחד העם צריכים אָנו להודות, שלא השתדל מצדו להכנס להאורגניזציה הציונית החדשה, ותחת לבקר אותה מבפנים הוא מבקר אותה תמיד כאדם העומד מחוץ. מבטאים כמו “ואז על הציונים לבאר לנו” וכדומה שהם בבחינת “לכם ולא לו” שכיחים למדי במאמריו של אחד העם, עד כי רבים טועים ומחליפים את מבקרו של מנהיג הציונים במבקרה של הציוניות עצמה. רבים טועים עד כה ואומרים “שאחד העם דואג רק לתחית הרוח של עמנו, והירצל דואג רק לתחית גוף העם”, בעוד שמעולם לא התקרב אחד העם לההשקפה הידועה – שעד כה נשארה אךְ בתור השקפת יחיד, – התולה מדינה שלמה על בלימה, ומתפּארת למצוא את הסוד להטות לכל עבר מדינה שלמה הפּורחת באויר: בעוד שמעבר השני מעולם לא עלתה על דעתו של מנהיג הציונים להעמיד את תחית ישראל רק על הקרקע. זהו הצד האחד שבמחזה המעציב הזה, המראה לנו בעליל את הקושי שבקבוץ גליות. שנים רבות יעברו עד שנכיר איש את רעהו, וזה יהיה הצעד הראשון לפדות נפשנו. הצד השני שבמחזה המעציב הזה הוא, שהמחלוקת הזאת פּרצה בתוכנו טרם שיש לנו עוד מדינת היהודים, ועלינו לפזר את כחותינו הדלים לוכוחים ולדברי ריבות, שבכל אופן אינם מקרבים אותנו להאידיאל המשותף שלנו, שבכל אופן אינם מקרבים אותנו אפילו לבירור המושגים. המחלוקת הזאת יצאה כבר מגדר “מחלוקת לשם שמים”, ומי יודע עד כמה תתפּשט בין צעירי הצעירים. הן רבים לא יבינו, כי הריב הזה גם לא ריב פּרטי הוא, כי אם ריב אלה שהשתחררו למחצה, והנם בבחינת “חצים עבד וחצים בן חורין” באלה שנחשבים עוד לעבדים גמורים בעיני “דודיהם” העשירים בכסף או בחכמה. תשובתו של נורדוי מוכיחה עד כמה גדול כחה של התמרמרות, המעבירה את האדם על דעתו הצלולה ושמה בפיו דברים שאינם נותנים כבוד למי שאמרם.
בקש מקס נורדוי להגן על מדת הסבלנות והראה לכל עד כמה מגיעה סבלנות עצמו. בקש מקס נורדוי להשיב כהלכה ויצא לחרף ולגדף. בקש להזהיר את הציונים, ומכאן אזהרה לגדולים שיזהירו על הקטנים, לבלי המשך אחרי דעותיו הנפסדות של אחד העם ושכח, שהציונים המזרחים יודעים את ספריו הרבים – ולא אַך על-פּי תרגומיהם – של מקס נורדוי ויודעים גם כן את כתביו המעטים של אחד העם – גם כן לא על-פּי תרגומיהם – ויודעים הם בעצמם מה לקרב ומה לרחק. בקש נורדוי להתכבד בקלון חברו ובזה את כבודו עצמו. בקש נורדוי בתשובתו לחזק את הציוניות ונתן לה מכת-לחי…
אחת בקש מקס נורדוי והוכיח: במקום שבעלי תשובה – במובן משיבים שלא כהלכה – עומדים, אין לפעמים צדיקים גמורים יכולים לעמוד, ויש-אומרים – אפילו אנשים בינונים.
תשובה חלקית
מאתשמריהו לוין
“אחד העם” הדפיס תשובתו “החטא וענשו” עוד הפּעם בעברית ורוסית בעת ועונה אחת (הזמן גליון כ“ב, ה”וואָסכאָד" גליון י"ג). אחד העם אומר, כי עיקר תשובתו היא להאיר את כל הענין, עד כמה שהוא נוגע לעצם השאלה.
והשאלה הזאת, כשהיא לעצמה, אינה חדשה, וגם מלחמת הסופרים שהתעוררה כעת בכח חדש לרגל השאלה הזאת גם כן אינה חדשה. בכל אופן, לא הרומן “אלטניילנד” הולידה, ובמדה ידועה לא נשגה גם כי נאמר, שאף לא הציוניות הרשמית בראה אותה. גם לפני תקופת הקונגרסים, בשעה שהיתה בעולם אַך הציוניות הסתמית, בלי כל שם לואי, גם אָז נחלקו כבר הציונים, או כמו שקראו להם אז: “חובבי ציון”, למפלגות שונות, ואַך לחנם מוצא אחד העם, ששאלת הקולטורה נולדה בעת אחת עם הציוניות החדשה, הנקראת “מדינית” 1. גם אָז היו אנשים שהיו רואים את נקודת הכובד של תנועת התחיה ביסוד מושבות, בקנית קרקעות וכדומה, ואחרים, ובראשם אחד העם, השתדלו להעתיק את נקודת הכובד של תנועה זו אל עולמה של התנועה הרוחנית, אלא שאז אמרו שמוטב ליסד בית-ספר אחד על אדמת ישראל מהושיב על האדמה הזו מאה קולוניסטים, ועתה הם אומרים, “שיסוד בית מדרש גדול אחד בארץ ישראל לחכמה או לאומנות, יסוד אקדמיא אחת שם ללשון ולספרות” – זהו “מפעל לאומי גדול ונשגב, המקרב אותנו אל מטרתנו יותר ממאה קולוניות של עובדי אדמה” 2. אם כן הננו רואים, שלרגל גידולה והתפּתחותה של התנועה הציונית נשתנה גם קנה המדה, שאנו מודדים בו כעת את תביעותנו. לפנים דברנו על דבר בית-ספר אחד והיום הננו מדברים על-דבר יסוד בתי מדרש גבוהים ואקדמיות ללשון ולספרות, ואם נתנו אָז במחיר בית ספר אחד מאה קולוניסאים, הננו נותנים כעת במחיר אקדמיה אחת מאה קולוניות שלמות.
אבל טעות גדולה היא לחשוב, שעד הציוניות המדינית שררה אחדות גמורה בין כל “חובבי ציון” הישנים, כי כשנמצאו אנשים אחדים “שחשבו להם חובה לעסוק בעבודת “המדינה” ובעבודת “הקולטורה” כאחת”, והכל בשם “חבת ציון”, לא היה אדם שערער על התאחדות המעשים האלה“. החושבים כן אינם אלא טועים. מובן מאליו, כי מספּר המערערים והמתאוננים היה אָז פּחות מאשר כעת, מפּני הטעם הפּשוט, שמספּר ה”חובבים" בכלל היה אָז קטן ודל לעומת מספּר הציונים בשנים האחרונות, אבל בזעיר אנפין היה גם עולם החובבים הישנים נפלג למפלגות שונות והיה קולט לתוכו בעלי השקפות שונות, אלא שכל אחד ואחד היה מכניס לעבודתו את כונתו המיוחדת. ומי יודע את המצב הזה של חבת ציון הישנה יותר מ“אחד העם” עצמו? הן בודאי זוכר הוא, כי ה“אמת” הראשונה שלו מארץ ישראל לא היתה נעימה לכל החובבים ואף לא לרובם של החובבים. הן בודאי זוכר הוא את הרעש שהטילה אז ה“אמת” שלו בעולם החובבים ובספרותנו, שהיתה אָז עניה עד למאד! אין זאת, כי לא הציוניות הרשמית גרמה ל“אחד העם” שירגיש את עצמו ברגעים ידועים בתור “אבל בין חתנים”. הרגש הזה היה צריך כבר להיות אצלו כמעט לרגש תמידי, ואַךְ לחנם מעלה כעת “אחד העם” נשכחות ומוצא, כי הימים הראשונים היו טובים מאלה.
אמת, כי אז, לפני הקונגרסים, לא היו ההשקפות השונות בולטות כל כך, מפּני שחיבת-ציון בעצמה לא היתה עוד בולטת ביותר; אמת, כי אז לא היתה לנו כל אורגניזציה, וכל אחד היה מגין על דעותיו בתור איש פּרטי, ובכל זאת מתאונן “אחד העם” עוד בשנת תרנ“ה: “וכשיצא אחר-כך ה”פּרדס השני פרסמתי בו לתומי איזו מאמרים חדשים, אשר בהם דברתי גלוי מה שבלבי כפעם בפעם, בכובד ראש ובזהירות האפשרית, והנה פּתאום שמעתי מאחרי קול רעש: מינות, הריסת הדת, תורה חדשה, וכדומה מן הבטויים, המוכנים תמיד בפי ה”שחורים" בישראל להטיל אימה על ההמון התם. ועם זה העלוני המרעישים לגדולה ועשוני לראש כל חובבי ציון, כדי שיוכלו להטיל את האשמה על חבת-ציון בכלל" 3. ולא רק החרדים, המקנאים קנאת ה' צבאות, התקוממו נגד “אחד העם” ושיטתו. בין המתקוממים היו גם חפשים בדעת, ועם כל הכבוד שרחש לבם ל“הסופר” ול“איש הרוח”, שכחו גדול בעיון, לא עמדו כמעט מעולם תחת השפּעתו בתור אנשי מעשה. אחד העם היה עומד על פּרשת דרכים וטוען: לא זו הדרך! ואנשי המעשה היו שומעים ומתפּלאים על אומץ רוחו של הטוען, והיו אומרים “אף-על-פּי-כן!” וכה התנהלה לאטה “חבת ציון” הישנה. וכה פנתה את הדרךְ לאט לאט לפני הציוניות הצעירה, או מה שיהיה נכון ביותר, כה עברה תנועת התחיה בקרב עם ישראל מ“חבת-ציון” ל“ציוניות”.
מיד אחרי שנתפּשטה הקריאה הראשונה של הד“ר הירצל, שהיה אך אחר-כך למנהיג הציונים, התקבצו אל הקונגרס הראשון החובבים הישנים, וגם “אחד העם” היה בתוכם. מובן הדבר, כי זה “אחד העם”, שלא יכול לשעבד לשיטתו את החובבים הישנים, לא יכול להשפּיע גם על החובבים שנהפּכו בין שלשת ימי הקונגרס לציונים; אבל תחת אשר עד כה היה יכול לשער, ששיטתו אינה מתקבלת אַך מפּני חוסר אורגניזציה משוכללת, והיה יכול לקוות עוד, כי סוף-סוף יסתדרו החובבים, ושיטתו תכריע את הכף, הנה נוכח כעת לדעת, שהתקוה הזאת לא תוכל עוד לשעשעהו, וכי, להפך, היא מתרחקת ממנו. הציוניות הרשמית כתבה על דגלה את השאיפה למקלט בטוח, ראשית כל, והניחה לכל אחד ואחד, שנאספו תחת הדגל הזה, להכניס אל המקלט הבטוח העתיד את כל אידיאליו הוא. ובאמת לא יכלה האורגניזציה הציונית העממית והמקפת, או השואפת להקיף, את כל חלקי העם לחרות על דגלה כתובת אחרת, שתהיה שוה לכל נפש; ואם לא תהיה שוה לכל נפש, ואם לא תהיה מובנת היטב לכל אדם מישראל, הלא תחטיא את המטרה הראשית. “אחד העם” היה חפץ בודאי שהציוניות תכתוב על דגלה: “החירות המוסרית”, “השחרור מעבדות הפּנימית”, אַך כתובת כזו היתה מובנת רק ליחידי סגולה, רק ל”אחד העם" והדומים לו, רק להכהנים העומדים ממעל להעם, אבל לא להעם.
ושיטת “אחד העם” היתה אָז כבר משוכללת כל צרכה ומיוסדת לכל פּרטיה. ומכיון שנגמר בנינה לא היה עוד כל צורךְ לבעל השיטה להוסיף ולבנות, ויחדל מן העת ההיא ממלאכת הבנין, ויחל לעסוק במלאכת הסתירה. אשתדל לבאר את דברי. גם בשנות עבודתו הראשונות היה “אחד העם” בונה למחצה וסותר למחצה, כלומר, בה בשעה שעסק בסתירת בניניהם של רבים מהחובבים הישנים, היה מקדיש את מחציתה השנית של עבודתו הספרותית לאיזו הצעות חיוביות, אבל מן הקונגרס הראשון ועד היום הקדיש רובי עתותיו אך להראות את המגרעות ואת החסרונות שבהאורגניזציה הציונית. מיד אחר הקונגרס הראשון יצא להזהיר את העם מן ה“ריאקציה העומדת אחר כתלנו” 4 וחפץ לבטל ב“ילקוט קטן” אחד את כל ערכו של הקונגרס. הקונגרס הזה היה אָמנם נכבד גם בעיני “אחד העם” מצד ערכו המוסרי, “כי לא ליסד היום או מחר מדינת היהודים באנו לבזיליה, כי אם בשביל לקרוא באזני קל העולם קריאה גדולה: עם ישראל עודנו חי וחפץ חיים!” “וזאת עשתה האספה הבזילית בראשיתה באופן נעלה, ובעבור זאת ראויה היתה להכתב באותיות-זהב זכרון לדורות, לולא… חפצה לעשות עוד יותר”, וכל מה שעשתה האספה הבזילית הראשונה, מלבד הקריאה הגדולה באזני כל העולם, לא הפיק כבר אז את רצונו של “אחד העם”, מן צירי הקונגרס, ועד המון ה“הצעות הדמיוניות על דבר “אוצר לאומי” ויתר ה”פּוליטיקה הגבוהה" של “מדינת היהודים”.
מיד אחר הקונגרס הראשון יצא אחד העם לערער על הציוניות המדינית, כלומר, על אותה הציוניות השוטפת, ראשית כל, למצוא מקום מקלט בטוח בעד עם ישראל בארץ אבותיו, ולהוכיח לכל, כי הציוניות הזאת ריקה היא מכל אידיאל מרום ונשגב, כי “מדינת היהודים” תוכל רק אז להמציא מנוחה לעם ישראל הנרדף, רק “כשהצדק העולמי ישב לכסא וימשול בחיי העמים והמדינות”, ולעת-עתה, גם אם נניח שאפשר ליסד את “מדינת היהודים” בזמננו ולוא גם על-פּי תנאים היותר נוחים והיותר נאותים – גם אָז “אי-אפשר לעם עתיק יומין, אשר היה לאור גוים, להסתפּק, בתור שכר לכל תלאותיו, במועט כזה, שהרבה עמים אחרים, בני בלי שם ובלי תרבות, השיגוהו בזמן קצר, מבלי לסבול תחלה אף מעט מן המעט ממה שסבל הוא” 5. רבים, גם ממוקיריו של “אחד העם”, השתוממו אָז לקרוא את הדברים האלה בילקוטו הקטן, אבל שתקו – מפּני הכבוד, ולא רק מפּני הכבוד בלבד, אלא גם מפּני שהאורגניזציה הציונית היתה עוד רכה, וכל אלה שנכנסו לתוכה היו טרודים בשכלולה ולא חפצו להתוכח באותה שעה.
ומנהיג הציונים הלך לשיטתו הוא, אלא, שבהיותו גם הוא משועבד לאורגניזציה מסודרה, היה מוכרח להסחף אחר הזרם בתור מנהיג במקום שלא יכול לכוף הר כגיגית על צירי הקונגרס שיקבלו דוקא דעתו ונשאר נאמן להשקפותיו המיוחדות בתור איש פּרטי. הוא הכניס להפּרוגרמה הבזילית את העובדה הקולטורית והאיקונומית, אם כי בתור איש פּרטי התנגד להכניסה הזאת בכל כחו, והוא השמיט מהרומן
“אלטניילנד” את כל השאלות על-דבר העבודה הקולטורית, מפּני שכתב את ספרו לא בתור מנהיג הציונים, כי אם בתור איש פּרטי. אם החליטה האורגניזציה הציונית לתרגם את הספר הזה ולהדפּיסו על חשבונה – אין להאשים את מנהיג הציונים בדבר הזה. לכל אחד ואחד מהסופרים יש הזכות והרשות לשאוף להשפּיע על דעת הקהל מנקודת מבטו הפּרטי. ובכן אין להתאונן על מנהיג הציונים, שלא כתב את הרומן שלו בהתאמה להשקפותיהם של הציונים המוסריים, כי אם על ההנהגה המרכזית של ציוני רוסיה, שהחליטה לתרגם את הספר הזה ולקבל על עצמה את הוצאות התרגום, אם אך נניח באמת, שעלול הרומן “אלטניילנד” לשפּוך מרוחו על כל הקורא אותו. אמנם, כאשר אמרתי למעלה, אם חפצים אנו לנגוע ב“עצם השאלה”, אין לנו כל צורךְ לטפּל ביותר בדבר “אלטניילנד”. כל מי שיודע את השקפותיו של מנהיג ציונים יודע בודאי, כי מעולם לא עלה על דעתו להופיע בתור חוזה ומצייר את התמונה העתידה של התפּתחות עמנו הרוחנית לעתיד לבוא. מנהיג הציונים בחר לעבודתו את המקצוע שהוא מומחה לו, ובודאי יסלק את ידיו מן העבודה הרוחנית גם כשיגיע למטרתו לכונן את המקלט הבטוח בעד עמנו בארץ אבותיו, והיה כי תתעורר השאלה בדבר יסוד בתי מדרש גבוהים ואקדמיות וכדומה, יבטל אָז אל נכון מנהיג הציונים את רצונו מפּני רצון האחרים, שימצאו יותר מוכשרים לחוות דעה בענינים כאלה. אם כן לא חדש הד"ר הירצל בספרו החדש ולא כלום, וכשם שהוא לא חדש מאומה, כך לא חדש דבר גם מבקרו הנכבד. המחבר והמבקר גם שניהם חזרו הפּעם על הראשונות, והרומן החדש היה אך לסבה שיתגלע הריב הישן עוד הפּעם.
אָמנם לנו הציונים אין לנו עסק עם הד“ר הירצל בתור סופר, כותב פיליטונים, דרמות ורומנים. בעדנו הוא, ראשית כל – הדגול מרבבות אחיו, העומד בראש ההנהגה הציונית. ואפילו אלה שהכריזו עליהם בעצמם מן השעה הראשונה, שאין חלקם עם מנהיגים כאלה, מחויבים יהיו להודות, שהמנהיג הזה הגדיל לעשות, אף-על-פּי שישן עוד שנתו בשעה שהאיר כבר המזרח בארצות המזרח. הוא הגדיל לעשות לא ברומניו, לא במאמריו ובנאומיו, כי אם בכשרון האורגניזטורי שלו: הוא יצר את הקונגרסים, הוא ברא את הבנק ואת האוצר הלאומי, למרות מה שרבים קראו תגר והכריזו על הצעותיו הדמיוניות, ולכל לראש – הוא ברא את האורגניזציה, הלא זוהי האורגניזציה, ש”אחד העם" אומר עליה במקום אחד: "האורגניזציה הציונית הקיימת עתה, בכל מגרעותיה, היא עד כה האחת בעמנו, שנוצרה לשם התחיה הלאומית ". – והכי אין לנו די בזה? הכי אין לנו המשפּט והצדקה לאמר: הירצל בונה?
כן. מפלפּל לא הייתי מעולם, וכשאמרתי, כי “הירצל בונה ואחד העם סותר”, כוונתי לא אל הרומן של הירצל ולא אל הבקורת של אחד העם, אלא שחפצתי להראות, כי נקל למצוא חסרונות ומגרעות באיזה מוסד מוכן, מאשר להכין איזה מוסד ואפילו עם מגרעות וחסרונות. גם האמת הפּשוטה, ש“בנין” ו“סתירה” הם מושגים יחוסיים, ידועה לי מכבר, אבל יודע אנכי גם כן לברר את הערך היחוסי של המושגים האלה בשאלה הזאת המונחת לפנינו.
וחוזר אני על דברי, כי לחנם רואה “אחד העם” ב“אלטניילנד” “מורה דרך” חדש בעד הציונים, מעין שלחן-ערוך ציוני-מדיני, ולחנם הוא מביא את דברי מקס נורדוי: “פּה הראה הירצל בדיוק אותו דבר שאנו חפצים בו ועמלים בשביל השגתו”, ומוסיף על זה מצדו: “ומי נאמן להעיד על ה”עיסה" יותר מאנשי סודו של הנחתום?" – לנו אין כל דבר לא עם הנחתום ולא עם אנשי סודו של הנחתום, כי אם עם העיסה עצמה. לפנינו מונח רומן ככל יתר הרומנים המטפּלים בשאלות מדיניות או סוציאליות, ואם לא עלתה בידי מחברו להוציא מתחת ידו הפּעם רומן ממדרגה הראשונה, לא נרשום את האשמה הזאת על חשבון מנהיג-הציונים, שמעולם לא נסה להופיע בפנינו בתור מורה-דרךְ בשאלות הקולטורה של עמנו, כי אם על חשבונו של הירצל הסופר, ותו לא.
ומה שנוגע לרצונו של העם, שבו תולה מחברו של “אלטניילנד” את האפשרות של הוצאת הרעיון בדבר יסוד הקבוץ היהודי מן הכח אל הפּועל, יכול אני להעיר רק דבר אחד: מושג האפשרות בעצמו מחובר הוא אל מושג הרצון, ורצונו של עם שלם אינו יכול להיות גמור טרם שהתגלה. הן אין אָנו צריכים לעצום את עינינו מראות נכוחה: לעת-עתה אין לנו כל נסיון היסטורי, שנוכל לשפּוט על פּיו עד כמה מגיע כח רצונו של עמנו בזמן הזה וההשערות העיוניות תשארנה אַך השערות ולא יותר, ואם “אחד העם” בא ומחליט, כי “אם גם נרצה, לא נוכל להשיג את המטרה בקפיצה אחת באופן המצוייר”, יש הרשות לאחר לבוא ולהחליט, כי אם נרצה, נשיג את המטרה. אם במשך עשרים שנה או במשך ארבעים או גם שמונים שנה – הדבר הזה אינו מעלה ואינו מוריד במה שנוגע לעצם השאלה, ובכן אין כאן “הודאה בשעורים בשעה שטוענים בחטים”, אלא שיש כאן או חטים או שעורים. ו“אחד העם” היה צריך בודאי להביא גם את הדברים שבסוף הספר: “ואם אינכם רוצים, הרי זו בדותה”, מפּני שאינו דומה לאו הנשמע מכלל הן, ללאו מפורש.
“אחד העם” חותם את תשובתו: “אבל מה-בכך? יאמרו מה שיאמרו! הדממה הופרעה, האמת נתפּרסמה… המטרה הושגה איפוא. ובזה די לי”. איזו אמת חדשה נתפרסמה כעת לרגל בקרתו של “אחד העם” – אין אָנו מבינים. חושב אני, כי רק “אחד העם” הוא שגרם לפרסומו של הרומן “אלטניילנד”, שלולא זאת לא היה עושה כל רושם, לא חיובי ולא שלילי, בעולם הציוניות.
על פרשת דרכים
מאתשמריהו לוין
כי דנים אנו על העבר, משתמשים אנחנו בעובדות ומעשים. העובדות והמעשים שמים במדה ידוע גבול להסוביקטיביות שלנו. אנו יכולים להתוכח ולפלפל בדבר הסבות שהולידו אותם, ופה הננו מוצאים כר נרחב לחדד את הכח ההשערי שבנו, אבל אין אנו יכולים למחות את העובדות והמעשים כשהם לעצמם. ויש שמוכרחים אנו לשנות את השקפותינו אנו כדי להתאים אותן להעובדות, שהיה להן מקום בעולם המציאות. החריפות בלבדה אינה דיה לסקור בה את העבר. העבר דורש ראשית כל את הבקיאות. בבואנו לדבר ע“ד העתיד משתמשים אנו ג”כ בהנסיון ההיסטורי, כלומר בחומר העבר. אמנם בהיות שהעתיד אינו “עבר מהופך” במלוא מובן המלה, כי אם אך תולדתו של העבר, אי אפשר להוציא אותו באופן ישר מתוך העבר. הבקיאות בלבדה אינה נותנת לנו את האמצעים הנכונים לגלות על ידם את המסך של העתיד. לזה נחוצה החריפות ודקות ההרגשה ההיסטורית. העבר מנוח לפנינו ואינו מזדעזע עוד, ואת העתיד אנו צריכים לצייר. מפני זה מוצאים אנו לפעמים, כי מביני העבר עד לעומקו אינם מוצאים ידם ורגלם בבואם לחוש עתידות. זאת ועוד שנית. העבר הוא חתיכה בפני עצמו. אין לו חלק עם ההוה ואינו מושפע ממנו. בשעה שמדי בואנו לצייר לנו את העתיד אין אנו רשאים להסתפק רק בהעובדות והמעשים של העבר וצריכים אנו להכניס לחשבוננו גם את ההוה, את הרגע החי, השוטף במרוצתו ואינו נותן לנו האפשרות להסתכל בו כראוי.
לעמוד על אופיו של הרגע החי, להבין את ההוה, שאינו עומד על עמדו אף רגע, זהו מהדברים היותר קשים שבעולם. קשה לחדור לעומקם של העובדות והמעשים בשעת יצירתם, קשה לדעת את תוצאותיהם הכרוכות בעקבם, וביחוד בשעה שהמאורעות והמעשים העומדים לפנינו מחליפים את גוניהם במהירות קינמטר גרפית. שעה כזו מעיבה את בהירות הראיה ומטשטשת אותה. בשעות היסטוריות כאלה נולדות עפ"י רוב אידיאות כהות, שאיפות מטושטשות שאין להן כל אחיזה בעולם המציאות, בשעות כאלה יש שמנסים לתלות ארץ על בלימה.
ובשעה כזו שהיא לא יום ולא לילה, שקשה להכיר בה בין כרתי לתכלת, נולדה גם הטיריטוריאליות. אינם דנים ומתוכחים עוד בדבר אוגנדה, אם יש בה ממש או אין, כי אם מתוכחים ודנים ע“ד מדינה בעולם האצילות, ע”ד אידיאה שאין לה כל נקודת תפיסה בעולם המציאות. אידיאה כזו יכולה היתה להבראות רק בין השמשות, בשעה שהפחד ההיסטורי מתגבר על מחשבותינו ונוטל ממנו חלק הגון ממאור שבעינינו.
בשעה כזו מוטלת עלינו חובה כפולה לעמוד על המשמר ולהגן בכל כחנו על השקפותינו שנולדו קודם ל“ליקוי המאורות”, הננו מחויבים להגין על אותן האידיאות, שכבר יש להן עבר ארוך ושהיו כבר לאחד מקנינינו ההיסטוריים. ואם יעלה בידנו לשמור אותן בשעה כזו, יכולים אנו להיות בטוחים, כי לכשתעבור השעה המסוכנת ישובו יוצרי האידיאות המטושטשות בעצמם וידו על טעותם. גם בנידון זה יש לנו כבר נסיון היסטורי. בשנות התשעים למאה העברה נולדה, ג“כ בשעת חירום, הארגנטיניות, וכלעומת שנולדה כן הלכה לה לעולמה מבלי השאיר אחריה כל רושם ניכר בחיינו. העם העברי אינו רך כקנה ואינו נותן שישתמשו בו מטיביו לנסיונות חדשים. אם אי אפשר היה לשלוט ברצון העם ע”י מאות מיליונים, קשה יהיה עוד יותר להשפיע עליו ע"י איזו אידיאולוגיה חדשה, מדעית כביכול, שמדעיותה מוטלת עוד בספק גדול.
עמנו רוצה להשתחרר, וכבר התוה לו בעצמו את הדרך המובילה לשחרורו. הוא התוה את הדרך הזו בתפלותיו, בשעה שהיה מסוגל אךְ “לשפוךְ שיח”, והתוה אותה בחיים, בשעה שהחל להרגיש, כי הגיעה העת להוציא את מחשבתו מן הכח אל הפועל. ואם גם יבואו לא רק ציוני מזרח ומערב, אלא אפילו מלכי מזרח ומערב, לא יזיזוהו מן הדרך הזאת. אמריקה, ארגנטינה ועוד מדינות כאלה, אם גם יתרכז בהן מספר הגון של בני ישראל לא תהפכנה לעולם ל“ארץ ישראל”, ולוא גם יהנו הנאחזים בהן מכל הזכיות שבעולם. אבל יחד עם זה חפץ עם ישראל להגן על זכות קיומו גם בארצות הגולה. הוא מרגיש בחושו הטבעי, כי הגאולה השלמה, ה“תירוץ לכל הקשיות”, תבוא לו רק מארצו ההיסטורית, אבל שואף הוא ג"כ להמתיק לו עד כמה שידו מגעת את מרירות הגלות.
ובעבודה הזו בארצות הגלות, בעבודה המסוגלת להשיב לנו את בהירות הראיה ולברוא בעדנו תנאים יותר נוחים להתפתחותנו העממית יכולים אנו להשתתף איש איש לפי רוחו ונטיתו, אבל לא בתור ציוניים. הציוניים האלה שחפצו להכניס כל העבודות שבהוה תחת חוג הציוניות שגו במשפטם, מפני שלרבות מהן אין כל שייכות להציוניות, ובכן אין לנו הרשות לפרוש עליהן את הדגל הציוני. בעבודות אלה, אם אך אנו מוצאים אותנו מוכשרים להן, יכולים אנו ללכת שלובי יד עם מי שאינם ציוניים, ורק אם מודים הם, כי מחויבים הם להקדיש את כחותיהם בעד עמם. אמנם מלבד העבודות הרבות ה“שוות לכל נפש בישראל” יש עוד כר נרחב לעבודה לאומית. גם על העבודה הזאת חפצו רבים מן הציוניים להטביע דוקא את חותם הציוניות, אבל, כמדומה לנו, כי גם פה שגו מעט. נעלה הוא מעל כל ספק, כי הלאומיים שבנו, אם אך ישארו נאמנים ללאומיותם, צריכים יהיו סוף סוף לתת ידם להציוניות. מצד אחד תשארנה תמיד רבות מתביעותיהם הלאומיות בלי תשובה בארצות הגלות, גם כשנגיע כלנו לשווי-הזכיות המקווה, והלאומיים יהיו מוכרחים להודות, כי מלואן של התביעות האלה אפשרי רק על אדמת ישראל. ומצד השני, בהיות שהם עומדים על הבסיס הלאומי, בהיות שלאומיותם קודמת ל“מדיניותם” לא יותרו לעולם על הארץ ההיסטורית, ולא ילכו לבנות להם מדינות מחדש. עם הלאומיים האלה, אם גם שאינם מודים בהציוניות, צריכים אנו לעת כזאת לעשות חוזה בנוגע לכל הענינים והשאלות העומדות כעת על הפרק והנוגעים לחיינו הלאומיים פה. ואין אנו רשאים לדרוש מהם, כי יכנסו הם דוקא לעולם הציוניות. הדגל הלאומי הוא דגל משותף לשני המפלגות האלה, להציוניים והלאומיים, ואין בזה משום פשרה. אין אחד מן הצדדים מותר על השקפותיו, אלא שהם עושים חוזה ביניהם בנוגע להשקפותיהם המשותפות.
איך שלא נהיה מסורים בכל נפשנו להגשמת תחית עמנו על אדמתו ההיסטורית, הנה כל זמן שלא נערנו בעצמנו את אבק ארצות הגלות מעל רגלינו ולא הלכנו לארצנו העתידה על מנת להשתקע שם, אין אנו בני חורין להסב עינינו מחיי אחינו פה ואין אנו רשאים לעזוב את העבודה הלאומית שתעשה ע"י אחרים. עוד גם זאת צריכים אנו לשים נגד עינינו. בשנים האחרונות עלולים היינו להאמין, כי השאיפה להתבוללות בתור שיטה שלמה כמעט עברה ובטלה מן העולם, ובאמת נחבאו מטיפי ההתבוללות בחוריהם ולא השמיעו עוד קולם ברמה, וכמעט חשבנו, כי מצד ההתבוללות אין כל סכנה נשקפת עוד לעמנו, וריב היה לנו רק עם הלאומיים, שנשארו באמצע הדרך ולא עברו להציניות ועם העממיים שנהפכו ללאומיים אך לחצאין. הימים האחרונים הראו אותנו לדעת, כי טעינו בחשבוננו. לא כל הציוניים היו ללאומיים באמת ולא כל העממיים מתנגדי ההתבוללות, מפני שלשניהם חסר הבסיס הנכון – היסוד הלאומי. הציוניות השטחית בראה את הטריטוריאליות, והעממית השטחית, כשתפשוט את הרגל תשוב להתבוללות; ובאמת כבר החלה לשוב אליה. אמנם גם המפלגה שחרתה על דגלה רק “עבודת ההוה” החלה לא כבר להודות בשפה רפה בהיסוד הלאומי, אבל די היה לרוח מצויה לגעת בו – ואיננו.
הנה כי כן עומדים אנחנו עוד הפעם על פרשת דרכים. הנסיון של השנים האחרונות מלמד אותנו, כי אי אפשר לעבודתנו הציונית להתקיים בחסור לה היסוד הלאומי. ובכן צריכה עבודתנו העתידה לפלס לה נתיב בשתי דרכים. בתור ציוניים מחויבים אנו לברוא תנאים כאלה בא“י, שכל אחד מאתנו יוכל במשך הזמן הקרוב למצוא שמה מקום לעבודה ולמעשים, למען נוכל נאה לקיים מה שאנו כעת רק נאה דורשים. ובתור לאומיים אנו מחויבים ודוקא בשעה הנוכחית להתאגד עם יתר הלאומיים, אע”פ שאינם עוד ציוניים, ולהשתתף עמהם בכל העבודות המסתעפות מההכרה הלאומית והנובעות ממנה. באופן כזה יבנה הגשר בין עבודתנו בארצות הגולה ובין עבודתנו על אדמת ישראל. העבודה הראשונה תכשיר את השניה, והשניה תשפיע על הראשונה.
חיבת ציון וציוניות
מאתשמריהו לוין
א. לפלגות בציוניות
רבים אומרים, כי אין בין הציוניות החדשה ובין “חבת ציון” הישנה אלא שנוי השם בלבד, וביחוד אוחזים בהשקפה זאת אלה מהציונים שכבר היו מושבעים ועומדים לחבת ציון עוד שנים רבות לפני הולד הקונגרס. האנשים האלה לא הרגישו כל תמורה או שנוי בהלך דעותיהם. ב“מדינת היהודים” לא מצאו אף מלה אחת, שהיו יכולים לאמור עליה: ראה, זה חדש הוא, ובמה שנוגע לפעולותיהם הממשיות לא נפסק החוט המאחד אותן מראשית צמיחת רעיון התחיה בשנות השמונים למאה העברה עד תקופה הקונגרסים, ועד בכלל. אמת, כבר יצא הקונגרס הראשון במחאה נגד שיטת ההתישבות ההדרגתית בארץ ישראל, אבל בזה ראו חובבי ציון הישנים רק דבר נגד השיטה, נגד אופן ההתישבות ותו לא, והיה בשובם לביתם ובקרבם איש איש לעבודתו, שכחו את המחאה והוסיפו לעבוד גם בעד קיום המושבות שכבר נוסדו, בעד שכלול הפועלים וכדומה, לא בתור ציונים מדיניים, כי אם בתור “חובבי ציון”, על חשבונה של “חבת ציון” הישנה. ביתר השאלות, שכבר מצאו פתרונן – לכל הפחות העיוני – ב“חבת ציון” הישנה, לא עסק הקונגרס כלל וכלל, ואם נגע בהן מבלי משים, אך אגב אורחא, לא בא לידי החלטות מסוימות. ואם כן נשאר כר נרחב לעבודת הציונים-החובבים כמו שהיה, מבלי שנוסף עליו דבר מה ומבלי שנגרע ממנו. עוד גם זאת. על פי רוב קשה לאדם שחי על עבודתו בעד הצבור או הכלל במשך עשרות שנים רצופות, ושעבודתו זאת היתה לעצם מעצמו, לקום בבוקר לא עבות אחד, לרגל קריאה חדשה, ולחוש את עצמו בבחינת ילד הלומד בפעם הראשונה את ה“אני מאמין” שלו, ומה גם בבחינת תינוק המתרגל לעשות צעדיו הראשונים. מטעם זה לא חפצו העובדים הישנים לראות כל שנוי בין חבת ציון שלהם לציוניותם, בשום אופן לא חפצו לקצר את “סך הכל” של עבודתם ולקבל עליהם את ה“פּרט” החדש" “למנין שאנו מונין בבזיל”. בטעם הזה, כאשר נראה הלאה, נוכל למצוא תירוץ מספיק לשאלות רבות, שמבלעדיו קשה לנו למצוא להן פתרונים. כן התיחסו החובבים הישנים – מלבד אחדים יוצאים מן הכלל – אל הציוניות מראשית התפתחותה, ואצל הרוב מהם נשאר היחס הזה בתקפו עד היום.
אבל לא מחובבים הישנים בלבד נבנתה הציוניות; אדרבא, אם נמוד את הציוניות לפי מספר הציונים, נראה, כי החובבים הישנים המה אך המעט במחנה הציונים. הציוניות קבלה לתוכה מיד אחרי הוָלדה בני כתות שונות, ובמשך חמש שנות התפתחותה כבר הגיעה להקיף חלק גדול מעמנו. נראה נא איפוא ונתבונן, איך התיחסו בני המפלגות האחרות השונות אל הציוניות החדשה. כמדומה לי, לא נחטא כנגד האמת אם נאמר, כי קריאתו של הרצל הטילה רעש גדול במחנה ישראל בכללו, וכי הקריאה הזאת בראה ציונים רבים חדשים לגמרי. אנשים שמעולם לא ידעו מאומה ולא שמעו על דבר חבת ציון הישנה, אנשים שלא שערו בנפשם, כי מלבד שווי-הזכויות או התבוללות גמורה – מיתה על ידי נשיקה – ישנו עוד פתרון אחד לשאלת היהודים, שכבר עסקו בו רבים הן בספרות והן בחיים – אנשים כאלה, רואים אנחנו אותם לוקחים כבר חלק באספה הבזילאית הראשונה, משתתפים בעבודת הקונגרס ונשבעים שבועת אמונים לדגל הציוני. האנשים האלה היו הצד שכנגד לחובבים הישנים ביחסם לציוניות. בשעה שהחובבים מלפנים לא חפצו לותר על זכותם, זכות אזרח, בתנועה הציונית, שהיא בעצמה היתה להם אך מעין “המשך” של התנועה הישנה, עמלו הציונים החדשים לבטל את כל עבודת החובבים עד תקופת הקונגרסים כעפרא דארע. המה לא יכלו להסכים, כי במחנה הציונים יהיו אזרחים וגרים: או כולנו אזרחים, או כולנו גרים. הקיצונים שבהם ניסו גם להוכיח, כי חבת ציון הישנה לא לבד שלא השפיעה על הציוניות ולא האצילה עליה מרוחה, אלא שגם הזיקה לעצם הרעיון של תחית עם ישראל, כי בזבזה כחות החובבים בדברים של מה בכך, שמהם לא תצמח לעולם תשועת ישראל. החובבים, מדי דברם במנהיגיהם, הזכירו ביראת הרוממות את שמותיהם של קלישר, הס, סמולנסקין, פינסקר ועוד, והציונים החדשים הסתפקו אך בשם אחד של הד“ר הרצל, והשם הזה היה שקול בעיניהם כנגד כל השמות הנזכרים. כך היה יחסם של הציונים החדשים בשנה הראשונה והשניה אחר הקונגרס הראשון. היחס הזה לא עמד בעינו, כי אם נשתנה בשתי השנים האחרונות, וצריך לאמר לכבוד מנהיג הציוניות, כי השנוי הזה בא לא לרגל התפתחות הבנתם של הציונים החדשים, כי אם לרגל התפתחות השקפותיו של המנהיג בעצמו, לרגל התפתחות הכרתו הפנימית, שהוא איננו יוצר הציוניות, כי אם מתרגמה. כי הוא תרגמה לשפה שאחינו המערביים ורבים מהמזרחיים, הדומים כמעט בכל השקפותיהם על היהדות ועל שאלת היהדות להמערביים, נזקקים לה. אמת כי גם אחרים, ובתוכם גם הד”ר פינסקר כתבו אשכנזית, אבל יכולים אנו לכתוב אשכנזית בעד יהודי אשכנז, ובכל זאת לא יבינו את שפתנו. Autoemancipation – השתחררות מאליה – זהו מושג דק ומובן רק לבן חורין, לא כן “מדינת היהודים” – מושג יותר קל ופשוט ונוח להקלט גם במוחו של עבד נרצע, ומפני שבכלל מרובים הם העבדים מבני חורין, לכן עברה מחברתו של פּינסקר ולא השאירה רושם כי אם במוחם של יחידי סגולה, ומחברתו של הרצל הטילה סער בבצתם של אחינו המערבים. אמת, שרושם הראשונה היה עמוק וחודר, ורושם השניה היה אך שטחי, אבל כך היא תכונתן של עיני בשר: לראות לרוחב רב יותר מאשר לעומק, ולמוֹד כל תנועה אך לפי היקפה. אינני רוצה לאמר בזה, כי רק שם המחברת הוא שגרם לפרסומו של הרצל. את השם “מדינת היהודים” לקחתי רק לדוגמא, להראות איך מתרגמים לפעמים משפה אחת לאותה שפה עצמה וקונים עולם מלא על ידי התרגום. מעל במת הקונגרס החמישי השמיע מנהיג הציונים בכבודו ובעצמו, בעשותו “הזכרה” לנשמתו של האדם הגדול, הד“ר פּינסקר, כי לה”אויטואֶמנציפּציון" משפט הבכורה על כל יתר הספרים שיצאו אחרי כן לאור, העוסקים בפתרון שאלת היהודים. איני יודע איך קבלו הציונים החדשים אל גילוי דעתו זה של מנהיגם, אל ה“ישנים” ראו בזה – ובצדק – נצחון חדש.
אלה הן שתי המפלגות הראשיות שנכנסו תחת כנפי הציוניות. בני המפלגות האלה לא התאוננו – מלבד בפרטים היוצאים מן הכלל – לא על הציוניות ולא על מנהיגה. ה“ישנים” לא הפסיקו את עבודתם הקודמת ולא תבעוצאץ הציוניות יותר ממה שהיא יכולה לתת ונותנת להם, וה“חדשים” לא תבעו מאת החיים יותר ממה שנותנת הציוניות. בזאת הודו אלו ואלו, שהציוניות תוכל להתפאר במנהיגה, שלמנהיג ועסקן כזה יש המשפט לעמוד בראש תנועה עממית ולהיות המשפיע הראשי עליה.
הנני עובר בשתיקה על הציונים ה“רוחנים” ועל התיחסם לציוניות, מפני שה“רוחנים” בכללם לא נכנסו לאורגניזציה הציונית. המה לא מצאו קורת רוח בחבת ציון הישנה בדמותה שקבלה במשך השנים האחרונות לפני תקופת הקונגרסים, ולא יכלו לשבוע רצון מהציוניות בדמותה שנתן לה מנהיגה. המה מצאו את “העיקר חסר מן הספר”, וכבר ישבו באספה הבזילאית הראשונה “כאבל בין חתנים”. אנשי הרוח באמת שבין הרוחנים, לא נואשו מקוות, כי סוף סוף יירשו המה את הנצחון, ועמלו להשפיע על הציוניות לא מתוכה, כי אם מחוצה לה, כלומר על ידי הספרות, והסופר העתיד, כי יבוא לכתוב תולדות הציוניות, יהיה מוכרח בלי שום ספק להקדיש מקום הגון גם להשפעה החיצונית הזאת, אבל הדבר הזה אינו נוגע לעניננו פה.
מלבד המפלגות האמורות לעיל נכנסו להאורגניזציה הציונית עוד שתי מפלגות, גם כן קיצוניות ומתנגדות אשה לרעותה, הלא המה ה“חרדים” עם הרבנים בראשם מצד אחד, וה“צעירים”, על-פי-רוב תלמידי בתי הספר הגבוהים שבחו“ל, מצד השני. בין אלה ואלה נמצאו יחידים, שכבר קנו להם שם בעולם “חבת ציון” הקודמת, אך ברובם היו פנים חדשות לגמרי. ובזאת נבדלו שתי המפלגות האלה משתי המפלגות הראשונות, העולות עליהן במספר חבריהן, כי בעוד שהראשונות הסתפקו בצורת הציוניות כאשר היא: החובבים לא חשבו לרכוש את הציוניות לעצמם, וה”חדשים" נכבשו בעצמם לפני הציוניות, – השתדלו החרדים והצעירים להטביע את חותמם המיוחד להם על הציוניות.
מצב הרבנים בכלל התרופף מאד בעת האחרונה. בארצות המערב נהפכו לכלי שרת ממש, לכלי מבטאם של בעלי הכיס, העומדים בראש העדות, ובארצות המזרח השאירו להם אך ד' אמות של הלכה, סידורי גטין, עניני טרפות וכדומה. בשעה שהחיים עם כל תביעותיהם צעדו צעדי ענק קדימה, עמדו הרבנים על עמדם, ונמצא שהמנהיגים נשארו מאחרי המוּנהגים. מצב בלתי טבעי כזה אינו יכול להאריך ימים, הרבנים מרגישים זאת בחושם הטבעי. מטעם הזה מתנגדים הם לכל תנועה חדשה המובילה להשתחררות אמתית. העדר שאינו רואה את רועו לפניו יכול לבוא לידי הכרה גמורה, שאין לו צורך ברועה כלל, והרבנים בהתנגדותם לחבת ציון הקודמת ולציוניות החדשה, נלחמים הם על נפשם ועל קיומם. אמנם יש רבנים שאהבתם לעמם ושאיפתם לתחיתו גדולות כל כך, עד שמכריעות הנה כל פחד עצמי בלבם. רבנים כאלה הם יחידי סגולה, אבל הרב הבינוני חפץ לצמצם את כל היהדות בחוג כזה, שיהיה הוא המגין היחיד עליה. וראו נא פלא, כי בהתנגדולם לרעיון התחיה נתנו ידם זה לזה הרבנים החרדים במזרח וכהני הריפורם במערב. מפני פחד “האויב” הכללי, בצורת השאיפה לתחיה, כרתו ביניהם ברית שלום המתנגדים היותר קיצונים. וראו זה הפלא ופלא, כי אלו ואלו השתמשו בכלי מלחמה שווים, אלו ואלו בדקו בחורין ובסדקין ומצאו, כי השאיפה לתחיה ממשית אסורה לישראל מן התורה, כי מתנגדת היא לדברי הנביאים והמסורת העתיקה. כהני הריפורם בתור מגינים על המסורת העתיקה! –
תשעים אחוז למאה מכל רבני ישראל בכל ארצות פזוריו הנם עוד עד היום הזה מתנגדים גמורים לרעיון התחיה, ואלה הרבנים – מלבד יחידי סגולה – שנתנו את ידם לאורגניזציה הציונית, נכנסו לתוכה על מנת לשפוך את ממשלתם עליה ברבות הימים ולברוא עוד מקצוע אחד בחיים, ש“ההשגחה על הכשרות” תהי נחוצה לו, לא לטובת עצמם ולהנאתם של הרבנים האלה הם עושים כן, כי אם לטובת הרבנות בכללה, היורדת מטה מטה. מלחמת הקיום נוהגת אצל רבנים כמו אצל כל החברות או המפלגות השונות, ואין להתפלא על זה.
הרבנים האלה בראו את הפרקציה הראשונה במחנה הציונים בקונגרס הרביעי בלונדון. אמת, כי לא נתנו לבריאתם את השם פרקציה, אם מפני שאינם בקיאים בשמות המלאכותיים של הפּרלמנטריזמוס, או אולי משום “ובחקותיהם לא תלכו”; אמת, כי תביעותיהם היו אך שליליות: לבלי לתת מעל במת הקונגרס לגעת בעניני הדת, לבלי לדבר על עניני החנוך ולבלי התחתן את ה“קולטורא” שנואת נפשם; אבל כל מי שיש לו עין בוחנת היה יכול לראות, עד היכן הדברים מגיעים, כי בעלי הפרקציה הרבנית מסתפקים לעת-עתה במועט מפני שאין להם עוד מצב איתן כזה, שיתיר להם לבוא בתביעות חיוביות, אך ברור להם, כי יבוא יום ויהיה מותר לגעת גם בעניני הדת, לדבר גם על החנוך, גם על הקולטורה, והכל “על צד ההכשר היותר טוב”.
לרגל תגבורת הכחות של הרבנים, שהיתה נראית גם לעין בלתי מזוינת, התעוררו הצעירים מצדם הם, כמו מתרדמה, אך לא עלתה בידם לאחד את כחותיהם בין לילה, וכה עבר עליהם הקונגרס הלונדוני ללא פרקציה. בקונפרציה של הצעירים הודה מר מוצקין, כי הדחיפה ליסוד הפרקציה באה להם מאת הרבנים: “היסוד לבריאת פרקציות כאלו בקונגרס כבר הניחו – התדעו מי? – הרבנים בקונגרס הרביעי בלונדון. לכבודם צריך אני להגיד, שהם היו היחידים בקונגרס הרביעי, אשר התיחסו לעניני הקונגרס בהכרה פנימית ובלב אחד, כמובן, על יסוד השקפותיהם המיוחדות, בעוד שאנחנו כולנו היינו עדרים מפוזרים ונאבד דרך” 1
אמנם נחטא לאמת, אם נאמר, כי התאחדות הרבנים היתה הסבה האחת ליסוד הפרקציה של הצעירים, ונעלים עין מהסבות האחרות שהולידו אותה. עוד שתי סבות היו מסייעות ליסוד הפרקציה, והלא הנה: א) ההתנגדות ל“הזרמים הבורזשואזים”, ב) ההתנגדות למנהיג הציונים. קשה להחליט, איזו מן שלש הסבות האלה היא הראשית ואיזו טפלה או צדדית, קשה גם כן להחליט, איזו מהן היא המוקדמת ואיזו המאוחרת בזמן, אבל נעלה הוא על כל ספק, כי הפרקציה צריכה להחקר כתולדה הכרחית של שלשתן.
כל מי שלא היה, איזו עת לכל-הפחות, בין צעירינו בחוץ-לארץ, אינו יכול להבין את פירושה של המלה “בורזשואַ” ואינו יודע מי ומי המה “הבורזשואים” לפי מושגם של הצעירים. לא אאריך בבאור המלה הזאת, ואומר רק, כי כל מי שיש לו מנה בכיסו הרי זה כבר בורזשוא גמור כלפי הצעירים, וכי השם בורזשוא הוא אצלם שם של גנאי שאין למטה הימנו, ובהיות כי ברוב מנינם צירי הקונגרס הם אנשים בינונים, שיש להם אולי יותר ממנה בכיסם, הרי הם כבר בחזקת “בורזשואים”, או למצער חשודים על ה“בורזשואזיות”, והצעירים, בתור “דימוקרטים”, מכף רגל ועד ראש, מחויבים להלחם בהם. מטעם הזה לא ירדה המלה “דימוקרטיות”, “היסוד הדימוקרטי”, “הפרינציפּ הדימוקרטי” מעל הבמה הקטנה של אספת הצעירים מראשית הפתחה ועד הסגרה, והשומע מן הצד, שאינו בקי במושגיהם של הצעירים, היה יכול לבוא לידי טעות באמת, כי “בורזשואים” כבשו כבר את הציוניות ויכניעו אותה תחתיהם. הלאה נראה, עד כמה רחוקה היא השקפתם של הצעירים מן האמת בנוגע למלחמתם עם הבורזשואזיות בציוניות, וכעת נעבור אל הסבה השלישית, אל ההתנגדות למנהיגה של הציוניות.
מפלגת החובבים הישנים, הציונים החדשים והרבנים החרדים, כולם היו כמעט תמיד שבעי רצון ממנהיג הציוניות. שתי המפלגות הראשונות – מהטעם שאמרתי לעיל, והרבנים החרדים – מאותו הטעם שהמה רוצים, למשל, איש איש במקומו דוקא ב“רב מטעם” כזה, שלא יוכל בשום אופן להשפיע על היהדות, כלומר, שלא יגע בממשלתם אפילו כמלוא נימא. הרבנים החרדים באו לידי הכרה גמורה, כי כל זמן שיעמוד הד“ר הרצל בראש הציוניות לא יתן לשום מפלגה להכניס לתוכה איזה דבר זר, המזיק לאותה היהדות, שהמה חופפים עליה, וברבות הימים יש תקוה, שאולי יעשה להם גם איזו הנחות. לא כן הצעירים. מצד האחד היו חפצים שהציוניות תתן להם תשובות מוכנות על כל השאלות והתביעות, וגם העיוניות בכלל, כמו שנותנות התורות העממיות האחרות למחזיקים בהן, ואם הציוניות הרשמית אומרת: לא בי הן התשובות האלה – מי אשם בזה אם לא מנהיגה הראשי? ומצד השני לא יכלו הצעירים בשום אופן לותר על דימוקרטיותם ולהביט בקור רוח, איך ימשול איש אחד בכל עניני הציוניות כמעט ממשלה בלתי מוגבלת שנה אחר שנה, מן הקונגרס הראשון עד החמשים ועד בכלל. אמת, כי הד”ר הרצל לא עבר כמעט מעולם על החלטות הקונגרס, וממשלתו על הציוניות קנה לו בכשרונו למשול על הקונגרסים, אבל הדבר הזה הסב לצעירים עוד צער על צערם. סוד גלוי הוא, כי בשאלות רבות מופיע לנגד עינינו הד“ר הרצל כדן יחידי, ובכל זאת אי-אפשר לתבוע אותו לדין, אחרי כי בכל פעולותיו הוא נסמך על החלטות הקונגרסים, ובקונגרסים נתקבלו ההחלטות האלה, מפני שכך רצה הד”ר הרצל.
אלה המה היסודות שעליהם נבנתה הפרקציה של הצעירים. איני חפץ להכנס בעובי הקורה ולהראות לצעירים עד כמה הפריזו על המדה בקנאתם לחופש הדעות, הצריך שמירה מעולה, לדעתם, מפני הרבנים והחרדים, ובקנאתם להדימוקרטיוּת שלא תנוצח חלילה על-ידי הזרמים הבּורזשואזים. את צל ההרים רואים חברי הפרקציה כהרים. גם אחד ממנהיגיהם, מר מוצקין בעצמו, הוכרח להודות, כי אין שום צורך ללחום עם החרדים “בזמן הזה, שהחרדות נופלת מאליה מיום ליום”. ומה שנוגע למלחמה בבורזשואים, הן נוכחו כל חברי הפרקציה לדעת, כי המושג הזה אינו מדויק ביותר, ובעת שנתבקשו ה“בונדיסטים” (שישבו באספת הצעירים בתור אורחים) להכבד ולשבת במנוחה, או לעזוב את האולם, התנשאו כולם ממקומותיהם ובקריאות של בוז “פוי בורזשואַ” עזבו את האולם. אם כן יוצא מזה, כי רוב הציונים המה בורזשואים כלפי הצעירים, והצעירים עצמם בורזשואים הם כלפי ה“בונדיסטים”. ועוד הפעם מוכרח אני להביא דברי מר מוצקין באותו מעמד: “יודע אני את כל מה שיש להגיד נגד שיטת הצדקה בכלל, אבל עם ישראל שתשעים אחוזים ממנו חיים מן השנוררות – הלא צריכים אנו להכיר את האמת הזאת, כמה שלא תהיה מרה ומכסה עלינו חרפה! – עם כזה אינו יכול לבלי לעסוק בצדקה”. עם עני ואביון עם החי על השנוררות, ועם זה נוטה לחיים בורזשואזים – אך זוהי בריה משונה ויחידה במינה. בכל זאת נוטה אני להאמין עוד יותר, שאם יבואו הבורזשואים האמתים, ימצאו אל נכון, כי גם הציונים, שאינם מוצאים חן בעיני הפרקציה מפני בורזשויותם, המה לא מהעשרה כי אם מהתשעים אחוזים שבעמנו, לפי מושגיו הבריאים של עם בריא, החי חיים טבעיים על אדמתו. אין זאת כי בהתרושש עם מתדלדלים גם מושגיו.
על דבר התנגדותם של הצעירים למנהיג הראשי של הציוניות לא שמענו אמנם מפי הצעירים כל דבר בפירוש, אבל הדבר קל להבין גם בלי ביאור מפורש. גם בענין הזה היה מר מוצקין לפה לצעירים: “הקולטוס של האישיות – אמר מוצקין – כלומר, האמונה שיש בכח איזה איש לעשות גדולות על-פי תכונתו העצמית, ושעל כן כל עתידותינו תלויים באנשים ידועים, איזו שיהיו – אמונה שהיא כמו-כן שוררת במחנה הציונים – היא מזקת מאד… לולא היה בקרבנו הקולטוס האישי כל כך נפוץ, כי אז היה כח הצעירים יותר גדול, ואז אולי לא היה לנו צורך לשהות בחבלי לידה של הבנק שלנו שלש שנים רצופות, כי אם היתה יוצאת שיירה של מעוררים צעירים לערי התחום ביחוד למען הפיץ את האקציות, כי אז אולי היה הבנק שלנו מוכן עוד לפני שנתים”. הננו שומעים איפוא מי אָשם בדבר, כי הבנק לא היה מוכן עוד לפני שנתים: – המנהיג! ואולם באמת נוכל למצוא על נקלה תירוץ יותר מספיק לחבלי הלידה שהאריכו יותר מדי, והוא – אותו המצב של התשעים אחוזים מעמנו, שתאר אותו מר מוצקין. אין זאת כי הבורזשואים האמתים עמדו, ועומדים עוד כיום, מנגד לתנועה הציונית.
אך אם גם נניח – מה שאי-אפשר לדעתי – שטענות הצעירים ותביעותיהם צודקות הנה ביחסם לרבנים, לבורזשואים ולמנהיג הראשי, הן גם אז מחויבים הם בעל כרחם להודות, כי היסודות האלה אך שליליים המה, ולא מהם תבּנה איזו פרקציה, כי לכל בנין חדש, או לתקון הבדק של בנין ישן, נחוצים גם חומר ולבנים. נראה נא מה המה החומר והלבנים שאספו הצעירים לתקון הציוניות. אמנם גם פה אבחר לי דרך יותר קצרה, ותחת לדון ולהתוכח, אביא דוגמאות אחדות מהשקפות הצעירים חברי הפרקציות עצמם, כפי שהתבררו מתוך הנאומים והוכוחים באספתם.
הד"ר ווייצמן בנאום הפתיחה שלו, מעביר בקורת חדה על הציוניות שבהווה ומביע תקוה, כי הפרקציה תוכל לחדש אותה ולתת לה פנים אחרות לגמרי. “עד היום גם כן עסקו האגודות באגיטציה ופּרופּגנדה, גם עד עתה היתה להן ספרות ציונית. אך כל זה הסתפּק אך בשטחיות, באיזה הצעות ותכניות מעשיות, בעוד שלנו נחוצה עבודה מתעמקת על יסוד הנחות ולמודים מדעיים. ואחרי שלא היה לנו עד עתה שום בסיס מדעי בתנועתנו, לכן לא היו יכולים לעבוד בקרבנו בעלי דעת רחבה, אשר רוח נבואתם תהיה כמעין המתגבר, יוצרת בכל יום רעיונות חדשים וצורות חדשות לרעיונות ישנים לתכלית בירור ולבון הדעה הציונית היסודית”.
הד“ר כהן ברנשטיין מתאונן על המחזה הזה, שהציוניות מתפשטת רק ברוחב, בעוד שלעומק עומדים הציונים, לפי דעתו, במדרגה יותר נמוכה מהחובבים הישנים. לד”ר כהן ברנשטיין יש געגועים ל“ציוניות שבלב” שאינה נקנית בארבעים קטנים השקל ובעשרה רו“כ האקציה. “ולמען תהיה האורגניזציה הצעירה – אומר הד”ר כהן ברנשטיין – בבחינת טל של תחיה גם בשביל האורגניזציה הישנה של הקונגרס, עליה להיות ישרה, תמימה ואמתית עד התוצאות היותר קיצוניות. בראש וראשונה נרחיק נא את הפשרה מהפּוליטיקה שלנו. אל נא נשתדל למצוא חן בעיני אנשים ידועים אשר לא נוכל להתאחד עמהם. אל נא נעשה תמיד מעשים מסופקים כדי למצוא מסלות ללבות החרדים מצד אחד ולבות המשמאילים מצד השני, כי אם ישר נלך דרכנו, וראיתם, כי נמצא לנו את האנשים הדרושים לחפצנו”. בתוך יתר דבריו מזכיר הד"ר כהן ברנשטיין לשבח את “בני משה” ומביע רצונו, כי לאורגניזציה הצעירה תהי תעודה דומה לתעודת “בני משה”, אך “בסכום של נסיונות יותר עשירים ובמשמעת יותר מתמדת”.
ואולם מר מוצקין לא יכול למצוא קורת רוח בכל הדרישות האלה, לשחרר את הציוניות מן כל היסודות הזרים התלויים בלב וברגש. הוא מוצא, כי כל הציונים צריכים להשתחרר “מן החפץ להראות, שתנועתנו זאת הנה תולדה ישרה מקולטורתנו העתיקה”. “כשאני לעצמי – מוסיף מר מוצקין – חושב אני, שהתנועה הציונית היא חזיון חדש לגמרי, הנותן יכולת לאומתנו להתפתח על-פּי עצמותה בהסכם לתביעות הקולטורה החדשה”. חזיון חדש לגמרי בחיי איזה עם מבלי כל השתלשלות מכל המקרים או יותר נכון מה“סך הכל” של המקרים שהיו לפניו – הוא דבר המתנגד להכרח ההיסטורי, וכשם שהזקן בעל הזקן הוא אך הילד שנזקן ובא בימים, כך הוא גם העם עתיק הימים, אותו העם עצמו שהיה לפנים בילדותו. אחד מחכמי אשכנז, בדברו על פרידריך ניטשה, אומר כדברים האלה 2: רעיון עיקרי הכניס ניטשה מהתקופה הראשונה להחדשה – את הרעיון כי יש היכולת, ומפני זה גם הנחיצות, להתחיל את ההיסטוריה מחדש, לעשות את ההיסטוריה. שרשי הדעה הזאת מגיעים אצלו עוד הלאה, עד תקופת הנוער. “יצרו לכם בתוככם תמונה, שיהיה העתיד מתאים לה, ושכחו את התמונה הטפלה: להיות כננסים בפני הענקים”, כך היתה קריאתו של ניטשה. אבל – מוסיף החכם הנזכר – להתחיל את ההיסטוריה מחדש – כלומר, לבטל את ההיסטוריה, לעשותה לבלתי פועלת ומשפיעה, איך אפשר הדבר הזה, בעוד שאנחנו בעצמנו כולנו אך יצירים היסטוריים מכף רגל ועד ראש, מהרעיון והמחשבה ועד הרגש? איך שלא נעריץ את גבורתם של אנשים כבירי כח, איך שלא נכיר את השפעתם, וביחוד בתקופת התחדשות הקולטורה, סוף סוף עלינו לתת מקום בראש לכחו של החומר ההיסטורי והמסורת. גם כוחם ורצונם של האנשים האלה בעצמם נובע מאסמן של הקוטורות הקודמות. הרעיון לברוא איזו קולטורה הוא רעיון בלתי היסטורי, ומפני זה אינו יכול לעולם לצאת מן הכח אל הפועל. אינני דורש ממר מוצקין שיסכים דוקא להשקפה זו, אבל אם באמת התנועה הציונית, לפי השקפתו, היא חזיון חדש לגמרי, מדוע מוצא הוא עם זה, כי "הדבר המאחד את כל הציונים, הוא האידיאל הקיצוני של מדינת היהודים ותחית שפתנו העברית "? –
הראיתי בכונה על ההשקפות המתנגדות זו לזו ועל הסתירות הפנימיות בהן, להוכיח מזה, עד כמה שרר בלבול המושגים באספת הצעירים. אין אנו רואים עוד בתוכם את החומר הנחוץ לבנין חדש; רואים אנו רק חבורת צעירים, לעת-עתה בעלי השקפות שונות, לפעמים יותר מתנגדות אשה לרעותה מהשקפות החרדים להשקפותיהם של איזו צעירים יחידים, חברי הפרקציה. לצעירים כאלה יש אמנם הרשות ליסד להם אגודה, שתהיה שואפת לבסס את הציוניות, לברר את המושגים הנאחזים בה ולהציב את גבולותיה, אבל להתאחד לפרקציה אחת לתעודות ממשיות – זאת יוכלו לעשות רק אנשים, שכבר בררו להם את מושגיהם ויודעים מה הם חפצים.
ב. אספות וּועידות
עם ישראל, בכל עניותו, לא היה מעולם עני באספות. כמעט בכל ארצות פּזוריו ניטלה ממנו היכולת להשתתף בחיים המדיניים הסובבים אותו ולהשפיע עליהם במדה ידועה, לכן צמצם את פּעולותיו אך בתוך התחום הצר שגבלו לו אדוני הארץ. בתחום הצר והמוגבל הזה היו כחותיו מתפּתחים ובתחום הזה היה צריך גם להוציאם, לפזרם על ענינים זעירים הממלאים את חללו של התחום. העמים השרויים על אדמתם וההולכים לבטח בדרך התפּתחותם, מבלי לסבול כל לחץ ודחק מן החוץ, יכולים באמת להקדיש את כחותיהם לדברים העומדים ברומו של עולם ולבלי הוציא אותם לבטלה, ובכל זאת יורנו הנסיון ההיסטורי, כי גם אצל העמים האלה רק חלק קטן מכחותיהם מכוון ישר כלפי מטרה ידועה, ורוב הכוחות הולכים לאבוד, לדברים של מה בכך. ואם החזיון הזה מלוה את חיי כל העמים, אין פלא שנמצא אותו בצורה יותר בולטת בחיי “עם עני ודל”, המציב לו לפעמים גם את מטרותיו עצמן באונס, לא רק במובנו של ההכרח ההיסטורי, כי אם במובנו של האונס הבא מן החוץ והדוחק את הבחירה החפשית. “עם עני ודל” כזה נמצא תמיד במצב ההתמרמרות, וההתמרמרות מביאה תמיד לידי קטנות, לשפוך “מרי שיח” במקום שיש אך לשחוק, לכעוס ולקצוף ולהעלב במקום שאין מכעיסים, מקציפים ועולבים. והכעס והקצף אוכלים בכל פה את כחו של העם ובולעים את מיטב האנרגיה שלו.
גם כעת, כשמאמינים אנחנו, או כשרוצים אנו להאמין, שעמנו קם לתחיה, שמתנער הוא מעפר גלותו והולך, או מתעתד להלוך, לקראת חיים חדשים – גם כעת, לוא היו לנו כלי מדידה למוד בהם את סכום הכחות המולידים בקרב עמנו פעולה מעולה שיש לה איזה ערך קיים, ולעומת זה סכום הכחות “דאזלין ערטילאין”, בהולידם פעולות שאין בהם ממש, ככתישת המים במכתש – כי אז היינו מוצאים, שהרוב הגדול של עמנו חי גם כיום הזה על עניניו הקטנים, עוסק הוא בחיי שעה ומקדיש להם את כל כחותיו, וחיי השעה האלה אינם חיים מלאים, כי אם שברי חיים, זכר לחיים ותו לא. הקטטות והמחלוקות על “ראשון, שני ושלישי” בעניני הקהלות, הרדיפה אחר הכבוד המדומה, שאלת ה“מזרח” וה“מערב” בבתי תפלה ועוד ועוד – אלה המה הענינים “רבי הערך” התופסים מקום בראש בחיינו, אלה המה הענינים, שבשבילם אנו עמלים, שבשבילם אנו דנים, רבים ומתוכחים ומפסידים את מיטב כחותינו. ומדי בואנו לדבר אל העם, אל ההמון הגדול, כי מניח הוא חיי עולם ועוסק בחיי שעה, יש אשר יתלהב ויתרגש שעה אחת – ושב אחר כן לעבודתו הקודמת, המתאמת לדאגת המחר הסמוך, ואינו שם אל לבו, כי יש מחר שהוא לאחר זמן, הדורש ממנו הכנות רבות, הדורש ממנו גם קרבנות, והשכר יבוא רק לעתיד לבוא. כח הראיה, כידוע, תלוי בחנוך העין: האכר העובד תמיד בשדה, המסתכל באופק הרחוק והמביט אל העבים ממעל, הנהו על פי רוב בעל ראיה רחוקה, ותלמידי בתי הספר, וביחוד אלה האנשים המבלים את עתותיהם בקריאה וכתיבה, הנם ברובם בעלי ראיה קצרה. כן תלויות גם בחנוך ההיסטורי עיני הרוח של העמים. רק עם היודע ומכיר, כי האדמה מתחתיו שלו היא, וכי השמים ממעל שלו המה, רק עם כזה מובטח גם במחר הרחוק שלו ומכין את עצמו בשקט ובבטחה לקראת העתיד. לא כן העם שבמשך דורות רבים היה אנוס לחיות בד' אמותיו שהגבילו בעדו, ושהקיפו אותן חומה מכל עבריהן. עם כזה מאבד לאט לאט את הכח להביט למרחוק ונהיה במשך הימים לקצר-הראות, ואפילו בעולם המושגים ובעולם הדמיון מתרגל הוא לצמצם את עצמו ואינו יודע עוד לשוט ב“מרחב-יה”. עם כזה רואה את העתיד שלו אך מבעד לעב הענן, מוכשר הוא לחלום על העתיד, אבל לא לחוש עתידותיו. העתיד בכללו נראה לו כ“מה שאחר הטבע”, מעבר לגבול המציאות, שאי אפשר לו לבוא אלא באותות ובמופתים, היוצאים גם כן מדרך הטבע.
אין מן הצורך להביא ראיות והוכחות, כי המצב הבלתי טבעי, שנמצא בו עם ישראל במשך שנות גלותו, שלל ממנו את בהירות הראיה ויעשהו כמעט סומא למחצה. ומפני זה צריכים אנו לשמוח על כל תופעה ותופעה, העשויה לגלות את המכסה מעל עינינו ולהשיב להן את אורן במדה ידועה; מפני זה מחוייבים אנחנו לתת את הבכורה בספרותנו לשאלות ושאיפות שיש בידן “לקרב את הקץ”, כלומר המכשירות אותנו להתקרב אל הקץ, להפּנות מדאגות המחר הסמוך, שבהן שקוע המון עמנו בראשו ורובו, ולשים לב לאחרית החזון, ל“הלכתא למשיחא”. המחר הסמוך ימצא לו תמיד גואלים ונושים שיתבעו את חלקו, וגואלי העתיד הרחוק היו תמיד אך מעטים, אך יחידי סגולה, ובכל זאת היו לנו האחרונים למורי דרך, ומפיהם אנו חיים.
וצריכים אנו להודות, כי במשך חמש השנים האחרונות נתרבו בספרותנו סימני החיים, ושאלות העתיד נוטלות בה חלק בראש. אמת, כי לא הספיקה עוד השעה, שתהי נכּרת בזה השפעת הספרות על עצם חיינו, שהנם עוד כעת דלים ועניים ממעש, אבל גם זו אות לטובה, שסופרינו, ואפילו אלה המתנגדים גם כעת לרעיון התחיה במלוא מובן המלה מבלי כל התחכמות, אינם קוראים עוד מלא אחרי ה“חלוצים”, המקדישים את כחותיהם לפתרון שאלות רחוקות; גם זו אות לטובה, שאפילו הרבנים, שהסכינו לשוט בד' אמותיהם של הלכה, או – בארצות המערב – בד' אמות של הטפה, החלו להרגיש גם המה כי “קצר המצע מהשתרע”, וחוג השקפותיהם, כפי הנראה, הולך ומתרחב. אין רצוני לאמר, כי השאיפות החדשות המתגלות בעת האחרונה אצל רבים מהסופרים והרבנים מכוונות הנה כלפי המטרה הרצויה והנכונה, אבל בכל אופן נוכל לשמוח על התגלותן, כי במקום שיש שאיפות יש חיים, ובמקום שיש חיים יש תקוה, כי סוף סוף תנצח האמת.
ב“ירושלים דליטא”, הלא היא העיר שרוח “בעלי-בתים” מרחף עליה, על חובביה הישנים ועל ציוניה החדשים, על חברותיה, אגודותיה ועל כל מוסדותיה הצבוריים, – נועדו, בסוף חודש אדר א' שעבר, רבים מהציונים החרדים והמתונים לאספה רבתי, לדין על דבר הציוניות, לברר את שיטתה ומהותה ולהתוות לפניה את הדרך, שתתפתח באופן שתהא רוח החרדים נוחה הימנה. אל האספה באו כשבעים נפש, ובתוכם עשרים רבנים. הדו“ח הראשון שבא בספרותנו היומית על דבר האספה הזאת – אשר קראו לה “אספה של מתונים” – לא היה מדויק כל צרכו, המו”מ והוכוחים על דבר ההחלטות שנתקבלו חסר ממנו לגמרי, וההחלטות בעצמן נמסרו אך לפי הרשימות שרשם איש פּרטי אחד שנזדמן שמה בשעת האספה. הסופר שהביא את הידיעה הראשונה ב“הצפירה” (גליון 48) 3 על דבר אספת הציונים החרדים בווילנא, כותב כדברים האלה: “ההחלטות האלה נתקבלו באספה אחרי שהוצעו מהקומיסיה שנבחרה לתכלית זאת. אין אני אחראי על סדר הסעיפים, כי הקומיסיה לא סדרה את תקנות ה”מזרחי" בסדר נכון, וגם הנאספים לא דרשו כזאת, וערבוביה היתה בהצעותיהם והחלטותיהם, עד שברוב עמל עלתה לי להוציא את החלטות האלה מרשימות שרשמתי בעת האספה מפּי השמועה“. אין אנו יודעים מי היה מעכב בעד סידור התקנות, אם הרבנים, או המתונים סתם, אבל כמדומה לנו שהסדר והדיוק הם דברים מועילים וגם נחוצים בשעת בירורה של איזו שיטה, ואך לחנם מחלו עליהם חברי האספה. – ואולם כעת מונח לפנינו דין וחשבון יותר מפורט על דבר אספת המתונים, וזה נדפס בתור קריאה גדולה לכל שלומי אמוני ישראל (“המליץ”, גליון 75; "הצפירה, גליון 76), וממנו אנו יכולים ללמוד הרבה, הן מגוף הקריאה והן מההערות הבאות בשוליו. אחרי השקפה כללית, מעין “פּתיחתא”, המבארת, כי הרעיון שאנו קוראים לו כיום “ציוניות” החל לשוב ולהתעורר בקרב ישראל זה לפני עשרים שנה ויותר, וכי “בעצם לא פּסק מישראל למימי הנביאים הראשונים”, – מוצאים מחברי הקריאה לנחוץ לברר ראשית כל הסבות שהביאום לידי יסוד אורגניזציה חדשה בתוך הציוניות. מחברי הקריאה מוצאים, כי בראשית צמיחת הרעיון של “שיבצ ציון” נחה הרוח גם על הרבנים החרדים “גאוני הדור שמפּיהם אנו חיים”, ולא זו בלבד, אלא גם התיצבו בראשונה בראש התנועה, ורק מפּני שברבות הימים נכנסו לתוך הציוניות “אנשים שהתחנכו מחוץ לתחום היהדות הנאמנה” ויכניסו עמהם “נמוסים זרים ושיטות חיצוניות בשיבת ציון, אשר לא יוכלו להיות לרצון לקהל היראים הדבקים בתורתנו” – רק מפּני זה נסוגו אחור אחדים מהגאונים, ו”יש אשר נהפּכו לאנשי ריב לכל הענין כולו“. וגם אלה מהרבנים “אשר הוסיפו להחזיק בכל עוז בדגל ציון”, למרות הנמוסים הזרים והשיטות החיצוניות, אלה מהרבנים שעצם הרעיון היה להם לחוד והנמוסים והשיטות לחוד – גם המה היו “נבוכים ונואשים ימים רבים” מבלי דעת איככה לפצל את הקליפּות הזרות מעל הציוניות. וכה ארכו מבוכתם ויאושם ימים על שנה עד שהחלו לאט לאט ל”גלות את לבם איש לרעהו", ומכיון שגלו את לבם לא היה להם עוד צורך לשבת בחבוק ידים במבוכה ויאוש “ונועדו יחד לשלוח לעיר ווילנא את בחיריהם אנשי מדע ובתוכם רבנים גאונים, לברר שם את דבר הציוניות מה היא על דעתם, להפריד בה את מינה מתוך שאינה מינה, להבדיל כל ערב ממנה ולהציגה בנקיונה לעיני כל קהל חבריהם היראים”. אחרי כל אלה, אחרי שתרוחץ הציוניות למשעי ותהי נקיה מכל פּסולת וסיג, ילבישוה מחלצות – “כי נאה לאוהל בת ציון להיות סוג בשושנים ומתוקן בתכונת אהלי שם” – ובלי כל מורא ופחד יציגוה לעין הרואים המהדרים מן המהדרים; ואלה האחרונים ינהרו בודאי המונים המונים אל הציוניות הנקיה, אשר אליה התפללו כל הימים, ואשר אך “הנמוסים הזרים והשיטות החיצוניות” היו מעכבות בעדם מתת את ידם לה עד היום הזה. אבל נסור נא ונראה מה המה הנמוסים הזרם והשיטות החיצוניות שהכניסו עמהם לתוך הציוניות האנשים שהתחנכו מחוץ לתחום היהדות הנאמנה.
“הנאספים נועדו יחדיו ויגלו איש לרעהו את דעת שולחיהם (לא פורש מי ומי היו השולחים: אגודות ציוניות קיימות או יראים וחרדים סתם שלבם הומה לציון?), כי הדברים אשר בגללם נקעה נפש רבים מהעם מן הציוניות, אלה הם: 1) אספות אנשים ונשים יחד בקצת כנופיות של הצעירים ששם “ציון” נקרא עליהן. 2) חלק הספרות שנוסדה בידי שוחרי הקולטורא החדשה, המתערב בענין הציוניות ואומר ליסד אותה על שיטות תרבות חיצונה שאין רוח תורתנו ורוח אומתנו יכולות בשום פנים להיות נוחות הימנה. 3) החנוך המתוקן על פּי רוח חלק הספרות הזאת, שבצד המוחש שבו הוא עושה את ידיעת הלשון וההיסטוריה עיקר ואת למוד התורה רק לטפל קל, והממלא את כל תחום הלמוד במיטודות חדשות, מבלי היות עוד מקום וזמן וחפץ ללמוד תורה שבכתב, ואין צריך לאמר שבעל פּה, ובצד המושכל שבו משתדל החנוך הזה להשרות על ילדינו את רוח השיטות החיצוניות, שחלק הספרות של בעלי הקולטורא החדשה הוא המליץ להן. 4) המטיפים אף שבודאי יש בהם אנשים ישרים ותמימים אך מקצתם דוברים דברים שהם למורת רוח לקהל הדבקים בכל לב בתורתנו”.
ממש ההפך מטענותיהם של הצעירים, המתאוננים: א) על העדר השתתפות נשינו בהתנועה הציונית, ב) על ספרותנו השקועה יותר בהעבר ואינה מתאמת עוד לחיינו ההוים עם תביעותיהם המדעיות, ג) על מצב החנוך הפּרוע והנושא עליו חותם דתי יותר מכפי הראוי, ד) על המטיפים שריח הדרשנות חסרת הטעם נודף מהם והלובשים טלית שכולה תכלת כדי לעשות נחת רוח להיראים והחרדים. אמנם בעוד אשר הצעירים, בהיותם צעירים, הגידו ולא כסו דבר, כי מגמתם לתת פּנים חדשות להציוניות בכללה, וכי מלחמה להם מעתה עם כל הדעות הנפסדות המזיקות לה, לפי דעתם, – הנה הרבנים, בהיותם רודפי שלום מושבעים על פּי מצבם, מדברים גבוהה על “דרכי הנועם” ועל “נתיבות השלום”: “תעודת אגודתנו היא לקרב ולא לרחק, לבנות ולא לסתור, ועלינו ללכת בדרכי נועם ושלום, להזהר בכבוד מתנגדינו ולהשכין שלום ואחוה בקרב המפלגות השונות” (סעיף ב' מן התקנות של האגודה המרכזית). אבל לא מצאו לנחוץ לבאר לנו עם זה, את מי הם אומרים לקרב ובין איזו מפלגות שונות הם חפצים להשכין שלום ואחוה; מה הם קוראים בנין ומה סתירה? הצעירים, בהיותם צעירים, לא נסוגו אחור גם מפּני השם “פדרציה”, והרבנים, בהיותם מגינים על הציוניות מפּני הנימוסים הזרים, הודיעו גלוי ב“שער בת רבים”, כי החליטו ברוב דעות גדול “לבלי עשות פדרציה, היינו לבלי לצאת מתוך האורגניזציה הכללית בכל, רק ליסד אגודה מרכזית לחרדים”. אבל הלא גם הצעירים לא יצאו מתוך האורגניזציה הכללית, גם המה נשארו בתחומה של הציוניות לפי הפּרוגרמה הבזילאית, אלא שיסדו להם מרכז רוחני מיוחד, וכזאת עשו גם החרדים, בבראם להם מרכז רוחני לפי רוחם הם, ולשמחה מה זו עושה? אם נמצאו ציונים שחשבו את יסוד הפדרציה של הצעירים למחזה מעציב, המזיק לשלמותה של הציוניות, הנה בודאי יתעצבו כעת כפלים, בראותם כי גם החרדים מחקים מעשי הצעירים, ובעוד שיש מצטערים על הראשונים, באים החרדים להוסיף עליהם; ואלה הציונים שאינם רואים כל סכנה ביסוד פדרציות, לא יגילו בודאי על שנחלף השם “פדרציה” בשם “מרכז רוחני”. –
עוד צד שוה אחד הננו מוצאים באספת הצעירים ובאספתם של החרדים, כי כשם שלא עלתה ביד הצעירים לסמן, ואפילו בקירוב, את גבולות ה“דימוקרטיות”, כך לא עלתה בידי החרדים לברר את תביעותיה של ה“חרדות”. מי הוא הזוכה להקרא בשם ירא, מי עומד בשורת החרדים ומי נוטל לו את השם מתון סתם – כאן הניחו מחברי הקריאה מקום להתגדר בו לכל מי שרוצה לעסוק בשאלות חמוּרות ודקות. אמנם את חוסר הבירור הזה הרגישו, כפי הנראה, בעלי הקריאה הגדולה בעצמם ומצאו לנחוץ לתת לה מלואים, אבל בעוד שתחת הקריאה חתום השם “מזרחי” (נוטריקון: מרכז רוחני, כן מפרשים את השם הזה החרדים אך לא פרשו, מה עול מצאו בפשוטו של השם, שהוא לכאורה יותר נאה מן הדרש על-פּי נוטריקון), נחתמו ה“מלואים” בידי ראש הועד של המרכז הרוחני לבדו, ואין אנו יודעים אם נכתבו המלואים על דעת כל חברי האספה, או על דעת היחיד העומד בראש הועד. בכל אופן, בואו ונחזיק טובה להרב מלידא, שפּירש במלואיו מה שסתום בגוף הקריאה. אמת כי לא נתן לנו פירוש מספּיק, אבל יכולים אנו ללמוד מהרמיזות האחדות על הכלל כולו, מבלי לחכות עד שנוכל לעיין במכתבים החוזרים, כפי הבטחת ראש הועד. אחדים פנו בשאלה חמוּרה אל ועד המרכז: אם מתיחסים התנאים העיקריים הנוגעים לחרדות גם להנהגתם הפּרטית של החברים? ועל השאלה הזאת הננו מוצאים תשובה ברורה במלואים: “אנחנו לא נעצנו חרב בפתח הביאה, לגדור בעד הנכנסים. לא! כל הרוצה להכנס לאגודתנו יבוא ויכנס. ואולם לעומת הקולא שהקלנו בהכנסת החברים הננו מחמירים בנוגע להנהגתן הכללית של האגודות הנספּחות לאגודת “מזרחי”. הנהגתן הכללית צריכה להיות לפי רוח היהדות החרדית, מבלי לשנות אף שנוי קל, כמו לשבת בעת אספת החברים בגלוי ראש וכדומה. הנואמים והמדברים צריכים להיות לפי רוח היהדות בשפת עברית או בשפה המדוברת, ותכנם יהיה לפי רוח התורה והמצוה, באופן שרוח החרדים נוחה הימנו”.
מכל האמור הרי אנו יכולים להוציא שלשה דברים, שהם ב“שב ואל תעשה”: א) אסור ליסד אגודות משותפות של גברים ונשים; ב) אסור לשבת בעת האספה בגלוי ראש (כמובן חל האיסור הזה רק על הגברים); ג) אסור לדבר בשעת האספה באיזו מן השפות הלועזיות, אלא בשפת עבר או בשפה המדוברת (כלומר, זרגון). אמנם במה שנוגע לאיסור הראשון, באו גם החרדים לידי הכרה גמורה, כי להתפשטות הציוניות “נחוצה לנו מאד עזרת הנשים הצנועות, ולמען חזק בלבן, ולמען חבב עליהן את המעשים ואת החפצים שפרטנו בזה, יש להשתדל, כי תיסדנה להן חברות בנות ציון, אשר תעודתן תהיה כתעודתנו, לשחר את משמרת היהדות ואת חבת ציון כאחד. אך זאת יש גם לנו גם להן להעלות על לב, כי נאה לאוהל בת ציון להיות סוג בשושנים ומתוכן בתכונת אהלי שם, “משפּחות לבד ונשיהם לבד”, ולא בטעם יפיפותו של יפת שנתחבבה על בני הנעורים יותר מכדי השיעור הראוי (וכמה הוא השיעור הראוי?), לרע מאד למוסר בנינו ובנותינו”. אם כן רואים אנחנו, כי הציונים החרדים מסוגלים גם לעשות הנחות, ויש לקוות, כי גם ביחס אל השפה השלטת באספות ימצאו איזה צד להקל, כי יכניסו תחת סוג שפת עבר גם את לשון התרגומים ותחת סוג השפה המדוברת את לשון יושבי קאוונא למשל, שיש בה תערובת של השפה האשכנזית “יותר מכדי השיעור הראוי”, או את לשון בני הדרום, המלאה עד חציה מבטאים רוסים.
ואלה הן ההחלטות הראשיות החיוביות, שהן ב“קום ועשה”: על המרכז הכללי א) ליסד ועד של חכמים וסופרים שיבקרו את הספרים והחוברות בדבר הציוניות ולחרוץ משפט איזה לקרב ואיזה לרחק; ב) להשגיח שלא יתפרצו אל הציוניות זרמים זרים; ג) לשלוח רבנים מפורסמים, מגידים ודרשנים אורתודוכסים בעלי כשרון לברר את תעודת הציוניות; ד) להפיץ בעתונות העברית את שיטת החרדים ולהשיב על המאמרים המתנגדים לדעותיהם (תקנות המרכז, סעיף ז‘, ט’); ה) האגודה שתאבה ליסד איזה חדר, עליה להציע הדבר לפני ועד הרבנים שנבחרו לזה, ועל-פי דעתם והסכמתם יקום דבר. הסעיף האחרון לא נכלל בתקנות, ומוצאים אנו אותו רק ב“מלואים”, ואין אנו יודעים אם ועד הרבנים הנזכר פה הוא הועד של חכמים וסופרים, שמדובר עליו בסעיף ז' מהתקנות, או ועד החכמים והסופרים לחוד, והועד של רבנים – בריה בפני עצמה.
ומעתה – בטוחים מנהיגי אגודת המרכז, אחרי אשר עלתה בידם להחזיר את עטרת הציוניות ליושנה, לבער ממנה את הקוצים ואת הדרדרים, את הזרמים הזרים ואת הקולטורה החדשה – מעתה לא יהיה עוד כל קיר מבדיל בין החרדים ובין הציוניות, ואם עד כה עמדו גדולי הרבנים מנגד לתנועה הכללית מיראתם פן תבולע על ידה ליהדות הנאמנה, הן לא לחנם עמלו ויגעו חברי האספה הווילנאית ליסד את המרכז הרוחני הצרוף והמזוקק שבעתים. ואם המצא ימצאו גם אחרי כל אלה יראים וחרדים שיעמדו במרדם – מאיים עליהם ראש הועד, כי בקשיות ערפּם יסבו חלילה נזק רב לא אך לציוניות, כי אם גם לעניני הדת, שהם חופפים עליה. “דעו נא כי כמה יגיעות יגענו, כמה טרחות טרחנו בדבר מוסד האגודה החרדית. לא שלונו ולא שקטנו ולא נחנו וכל העמל הרב שעמלנו לא היה אך ורק לטובת הציוניות בלבד”, – לא! מיסדי המרכז הרוחני כוונו עבודתם זאת עוד למטרה אחת, והיא – שלא יחולל חלילה כבוד הגאונים על-ידי התנגדותם לציוניות, כי למה יאמרו הבריות, ש“לב אבן בקרבם ואינם נחלים על שברבת יעקב”. עוד מוסיף ראש הועד ב“מלואיו” לאיים על מתנגדי הציוניות החרדים, שאם גם יעלה בידם ליסד להם חברה בפני עצמה למטרת החזקת הדת “על-פי התעוררות אחדים מהאדמורי”ם והרבנים בעתים האחרונות“, מבלי לבוא לעזרת הציוניות – ידעו נא “כי ידיהם לא תעשינה תושיה, כי הציונים ימתחו עליהם קו של חדש… ולא לבד שלא יחזיק את ידם, כי גם ישימו מכשולים על דרכם”. ואחרי האזהרה הזאת עוד הפעם תחנונים ידבר ראש ה”מזרחי", ועוד הפעם מהלל הוא ומשבח את סחורתו. ולא רק את סחורתו הוא משבח ומפאר, כי אם גם את המוכרים בעצמם: "והננו מודיעים אתכם, כי נוסד ועד של שבעה אנשים מצוינים, וביניהם ארבעה רבנים, וכותב הטורים האלה הוא העומד בראש הועד הזה ". חלילה לנו להטיל ספק באמתתה של העדות הזו, נאמנים הם שלומי אמוני ישראל, שלא יבחרו להם לראשים מכל הבא בידם, אבל – מעט ענוה, רבותי!…
“מלבבים” הם גם הספּורים שמסר לנו ראש הועד (מלואים, הערה ב') בשם בנו של אחד האדמורי“ם המפורסמים, והם שתי “מעשיות”: האחת על-דבר אחד הקולוניסטים בפתח תקוה, שהיה לפנים מגולח זקן ופאות (אך זהו מגולח להכעיס, כי המגולחים “לתיאבון” נוהגים לגלח רק את הזקן), ומכיון “שרעיון חבת הארץ החל לפעם בקרבו” יש לו כעת גם זקן מגודל, גם פאות ארוכות; והשנית על-דבר צעיר אחד שחדל לעשן גם בחול, כדי שלא יביאהו יצרו לידי חלול שבת, וכל זה גם כן מפני שנהפך לציוני. אמנם האין בספורים האלה מעין מעשה לסתור את כל עיקרה של הקריאה הגדולה? מהמעשיות האלה נוכחים אנו לדעת, כי עוד טרם הוסד ה”מזרחי" היו כבר לעולמים אדמורי“ם ובני אדמורי”ם אשר האמינו, שהציוניות עלולה היא לחזק את הדת, ובכל זאת צריכים עוד כעת אחדים מרבותינו להתרפּס לפני הדום רגלם. מעשיות מעין אלה מראות בעליל, כי אך תמימות יתרה היא לחשוב באמת, שרק היראה מפני “הנימוסים הזרים” מונעת את האדמורי"ם ורוב הרבנים מתת ידם לציוניות.
היעלה בידי “המזרחי” למשוך אחריו באמצעים כאלה את היראים והחרדים המתנגדים כעת לציוניות, או לא? – ימים יגידו, אבל כמדומה לי, שסבת התנגדותם של האדמורי“ם ורוב הרבנים לתנועה הלאומית אינה פשוטה כל כך, כמו שחושבים מיסדי המרכז הרוחני, כי היא יותר עמוקה ויותר מסובכת. החיים אינם עומדים על מעמדם ויוצרים הם בכל יום תמיד תביעות חדשות, והאדמורי”ם והרבנים, מבלתי יכלתם להסתגל לתביעות האלה, אנוסים הם להגן על נפשם ולהלחם בעד קיומם, והתנגדותם לתנועה הלאומית היא אך אחת מהצורות שלבשה מלחמה זו בעת האחרונה.
הצעירים והחרדים! אלה אומרים להוציא ישן מפני חדש באופן מלאכותי, למרות חוקי ההתפּתחות, ואלה אומרים להוציא את החדש מפני הישן, גם כן באופן מלאכותי וגם כן למרות חוקי ההתפּתחות – אבל כשם שאי-אפשר לדחוק את השעה, כך אי-אפשר להשיב את השעה אחורנית.
ג. שאלות גבולין בציוניות
ואחרי הרעש קול דממה דקה. אחרי האספה הגדולה במינסק עם כל שאונה ופרסומה – האספה השנתית של מנהיגי הציוניות בווינא, או כמו שקוראים לה: הקונגרס הקטן, שהוא נכנס לישיבה בשנה פשוטה, שאין חל בה קונגרס גדול, כפי החלטת הקונגרס הבזילאי האחרון. בקונגרס הקטן משתתפים, כידוע, מלבד חברי הועד הפועל, גם מנהלי הבנק וראשי הקומיסיות התמידיות שנקבעו לעיין ולעסוק בשאלות שונות הנובעות מן הציוניות או שהן נוגעות בה במובן ידוע. בתוכן השאלות העומדות על הפרק אינו נבדל כמעט הקונגרס הקטן מאחיו הבכור, אבל שונה הוא ממנו מצדו החיצוני. הקונגרס הגדול מכוון כלפי חוץ, מטרתו הראשית הוא הפּרסום, והקונגרס הקטן נועד לעבודה פּנימית, לעבודה שאי אפשר למסרה למאות נבחרים, שרבים מהם סופחו לציוניות אך מקרוב ואינם בקיאים עוד בכל השאלות המרובות המסתעפות ממנה. בעבודת הקונגרס הקטן לוקחים חלק רק המנהיגים העומדים בראש התנועה והמפלסים לה נתיב איש איש בארצו ובגלילו, אנשים שנהירין להם כל שבילי הציוניות ושהראו כבר את מסירותם לתנועה הזאת במשך שנים תכופות. קיוו אמנם, כי הפּעם יזכו סוף סוף גם הציונים הפּשוטים לשמוע איזה דבר חדש, איזה סוד מלפנים מן הקלעים, אבל התקוה הזאת נשארה מעל. ראש הציונים מסר את הדברים הכמוסים הנוגעים ל“הצעדים הפּוליטיים” אך ליחידי סגולה בבחינת “הסתר דבר”, והציונים די בכל אתר ואתר מחויבים גם אחרי הקונגרס הקטן להסתפּק במועט מן המועט, כמו שהסתפּקו בשנות הקונגרסים כסדרן בזאת, שחברי הועד הפועל היו מביעים רגשי אמון ובטחון למנהיגם הראשי, אחרי שזה האחרון היה מגלה להם בחדר מיוחד את כל מה שניתן להגלות אך לצנועים. בכל זאת שונה היה הנאום שהשמיע הפּעם המנהיג הראשי של הציונים מכל נאומיו שנשמעו מפּיו עד כה מעל במת הקונגרסים. הנאומים הקודמים היו מצטיינים תמיד ברוח בטחון חזק, בהזדיינות נכונה לקראת כל מעצור ומכשול, והפעם הקשבנו מעין “קול ענות חלושה”. “הנני נכון ובטוח – כה דבר הד”ר הרצל – כי אנחנו נמצאים כעת על הדרך הישרה. והיה כי נפגוש באיזה מקום מעצורים על דרכנו, נחתור בכל עוז, כמו שעשינו עד כה, למצוא דרכים אחרות עד שנגיע למטרתנו הראשית המרחפת תמיד נגד עינינו“. מן הדברים המעטים האלה יכולים אנו ללמוד, כי מנהיג הציונים בעצמו היה מאמין באמונה שלמה, ששעת הכושר קרובה לבוא באמת, והראיון בקונסטנטינופּול הוכיח אותו לדעת, כי טעה בחשבונו, כי עוד רב לפניו הדרך, ומפּני זה לא יכול עוד להצפּין את התוגה המסותרת שהתגנבה ללבו. מנהיג הציונים, עם כל התקדמותו והתקרבותו אל הציוניות המלאה והרחבה, נשאר נאמן לדגלו שהניף אותו לראשונה, לדגל הציוניות המדינית, וכל צעד מדיני חיובי או שלילי עושה עליו רושם עז, יותר מכפי חשיבות התוצאות הכרוכות בצעד הזה. אבל לו ידע מנהיג הציונים, כי הציונים האמתיים אינם “דוחקים את הקץ” ואינם קוצבים זמנים, כי גם צעדים בלתי צלחים כהנה וכהנה לא יניאום מעבודתם בשאיפתם למטרה הראשית – לוא ידע זאת, כי אז לא היה נופל עליו לבו ולא היה כל מקום בנאומו אף לתוגה מסותרת. הנה, למשל, לטובת הקרן הלאומית החלו לעבוד אך אחרי נסיעתו השנית של הד”ר הרצל לבירת תוגרמא, אחרי שנודע הדבר, כי הפּעם לא עלתה בידו לבוא כאיש בשורה, ובכל זאת לא רפו ידי העובדים ולא נקפּצו ידיהם של הנותנים, ומי שהתבונן אל היחס השורר בערי ישראל אל הרעיון על דבר יסוד קרן לאומית, לא יבוא בשום אופן לכלל החלטה, שיש לנו סבה להתיאש בעבודתנו. הקרן הלאומית קנתה במשך זמן קצר את לבות כל העם, וביחוד מרבים בני דלת העם והמפלגות הבינוניות להשתתף בה איש איש כפי יכלתו. הקרן הלאומית היתה למין “ילד שעשועים” ו“גאולת הארץ” – למבטא של קסם, ורבים, לאלפים ולרבבות, שלא היו ידועים עד כה לציונים, נותנים את פּרוטותיהם לקופּה הלאומית בחפץ לבב, ולא רק מפני שהם נתבעים, כי אם מפּני שרואים הם בקופה הזאת התגשמות איזה רעיון עממי אמתי, איזה רעיון של תחיה, ויאמרו נא מה שיאמרו – העם, במובן היותר עמוק, שואף לתחיה בכל נפשו ונכון הוא גם להביא קרבנות ובלבד שיתנו לו איזה רעיון קדוש… הבנק הלאומי, אם כי גם הוא נוסד על אשיות הציוניות ושונה הוא מכל הבנקים האחרים שעיקר מטרתם הוא הריוח, הנה סוף סוף שם “בנק” נקרא עליו, סוף סוף יודע ההמון הגדול, כי גם הוא עוסק בקנית שטרות, בלקיחת רבית וכדומה. לא כן הקרן הלאומית. בשם הזה, כשהוא לעצמו, יש כבר איזה כח מושך, וכל אחד מאתנו ואפילו כל אדם פשוט מן השוק, אם אך לא עומם בקרבו הזיק האחרון של הרגש הלאומי, מבין על נקלה, מבלי הרבות בחקירות ודרישות, את ערכה הגדול של הקרן הלאומית.
שאלות רבות צמחו לרגל העמדתה של הקרן הלאומית על בסיס חזק ונכון, וטוב עשו חברי האספה הווינאית שלא קבלו בעצמם, בנוגע לשאלות האלה, איזו החלטות מסוימות, כי אם השיבו את כל החומר הצבור לקומיסיה התמידית. חברי הקומיסיה מחויבים לעבד את כל החומר הזה, להכנס לישיבה שלשה חדשים לפני הקונגרס הגדול ולהציע את מסקנותיהם לפני חברי הועד הפועל. ואז יבוא הדבר לפני הקונגרס. אמנם זאת החליטה הקומיסיה בדעה אחת, שהקרן הלאומית נועדה אך ורק לקנית קרקעות ודוקא בסוריא ופלשתינא, ויש לקוות, כי גם חברי הקונגרס הגדול לא יזוזו מההחלטה הזאת אף כמלוא השערה. הקרן הלאומית וגאולת הארץ צריכים להיות לשמות נרדפים.
גם הקומיסיה התמידית לעניני הקולטורא באה בהצעות שונות לפני הקונגרס הקטן. ההצעה הכי נכבדה ביניהן היתה זו של הד“ר ווייצמן על דבר יסוד בית מדרש גבוה עברי. הרעיון על דבר יסוד בית מדרש גבוה נשמע בראשונה מפּי הפּרופיסור שפּירא ז”ל מהיידלברג, אך שנים רבות עברו ואיש לא זכר את הגרעין הנזרע, עד כי נמצאו לו גואלים חדשים בין אחדים מטובי צעירינו. אמת, כי הרעיון הזה עוד גם כעת לא יצא מגדר גרעין שנזרע, ובלי שום ספק יעברו עוד שנים רבות עד שיתבשל כל צרכו, אבל בשעה שיש מטפּלים בו נשקפת גם התקוה, כי ברבות הימים ילבש צורה ממשית. הצעירים הנזכרים הוציאו גם חוברת מיוחדה בשפת אשכנז מוקדשת לרעיון יסוד בית מדרש גבוה עברי. אבל כשם שמנהיג הציונים, בשעה שהוציא את מחברתו הראשונה “מדינת היהודים”, לא זכר את השם ארץ ישראל, כן, כפי הנראה, אינם מקפּידים הצעירים בעלי המחברת על דבר בית המדרש הגבוה בנוגע למקום שבו יוָסד. הד“ר ווייצמן ומר בובר מביעים את רצונם בשם הועד שנקבע לעיין בשאלה הזאת, ששאלת המקום לא תהי המכרעת בפתרון השאלה. כנגד זה קמו הד”ר פרבשטיין ומר אוסישקין, שלא הסכימו בשום אופן לברוא מעין שאלת “קפריסין” גם בענין יסוד בית המדרש הגבוה, ולבסוף נתקבלה החלטה כזו: “הקונגרס הווינאי דורש מאת הועד הפועל לעשות כל מה שביכלתו ליסוד בית מדרש גבוה, אבל רק בפּלשתינא”. בטוחים אנחנו, כי עוד לא פעם ולא שתים תצוף השאלה הזאת, טרם שתמצא את פּתרונה, לפני הקונגרסים העתידים, ובטוחים אנחנו, כי הציונים שלאומיותם קודמת למדיניותם לא יוותרו לעולם על זכויותיה של ארצנו ההיסטורית, לבנות דוקא על אדמתה את מקום המקלט הראשון להשכלה העברית. אם יש מקום לחלוקי דעות בנוגע לשאלת קפריסין מנקודת המבט של “שערי ציון”, אין מן הראוי שיהיו חלוקי דעות גם בדבר מקומו של בית המדרש העברי. אדמת שווייץ וכדומה לא תהפך לעולם ל“שערי ציון”, ובאופן היותר טוב יוכל להוסד על אדמה כזו בית מדרש גבוה בעד תלמידים עברים, אבל לא בית מדרש עברי. אין אנו רשאים לעצום את עינינו מראות את המצב הנורא, שבו נמצאים תלמידי ארצנו מבקרי בתי הספר הגבוהים השונים בחוץ לארץ. איני מדבר כעת על דבר מצבם החמרי של רוב התלמידים, המתאים כמעט למצב עמנו הכללי: חיים תלויים על בלימה, שנוסדו על היסוד הרעוע “לכו והתפּרנסו זה מזה” על ידי הקפות, הלואות וכדומה. הנני מדבר הפעם על דבר המצב המוסרי שבו נמצאים תלמידינו בחוץ לארץ. לכו נא לברלין, לפּריז, לצוריך, לברן ועוד ותמצאו בכל אחת מהערים האלה קבוץ גדול של תלמידים עברים ילידי ארץ רוסיה, למדו נא היטב את חייהם הצבוריים של התלמידים האלה. תהו על קנקנם והסתכלו אל האידיאלים הזנים ומפרנסים את רוחם – לחנם תבקשו שם את המקור הלאומי, לחנם תבקשו שם את חמימות הרגש השליטה בתוך קבוץ של צעירים אחרים בני עם אחד. הרוב הגדול של התלמידים האלה לא לבד שהוא מתיחס בקרירות נוראה לכל קניני הרוח של העם העברי, כי אם מביט הוא בעיני בוז על אלה השבלים הבודדות המנסים להרים על נס את לאומיותם העברית. אמנם בכל הערים הנזכרות תמצאו גם אגודות עבריות ואפילו אגודות ציוניות, אבל מה מך ערכן לעומת האגודות הרבות והמרובות בחברים שנוסדו על בסיסים אחרים לגמרי, שאין להם כל שייכות לא ליהדות המופשטת ולא לעם היהודים הממשי. ומאות התלמידות? יחסן לעמן ידוע מכבר ואין צריך לאמר שהן נגררות תמיד אחרי הרוב. כן הדבר, נחוץ בית מדרש גבוה בעד תלמידינו ותלמידותינו, אבל לא על אדמת נכר תפרח התחיה. יש לנו במדינות שונות בתי ספר בינונים עברים, וספק גדול הוא אם בני הנעורים הגומרים את חוק למודיהם בבתי הספר האלה עולים בחבתם ובמסירותם לעמם על חבריהם שבקרו בתי ספר כלליים. והיה בבואנו ליסד בית מדרש עברי חדש, מחויבים אנחנו למצוא בעדו מקום שאוירו לא הרעל על ידי הדעות הנפסדות שהכו כבר שורש בחיי דורנו הצעיר, ומקום כזה רק אחד הוא בכל אפסי תבל, הלא הוא המקום שממנו מצפּים אנחנו לפדות נפשנו, לגאולה השלמה.
לקונגרס הקטן הווינאי היתה סמוכה בזמן האספה של חובבי ציון האודיסאית, ולא רק סמוכה בזמן, כי אם גם ברוח ששרר בין חברי האספר ושהטביע את חותמו כמעט על כל ההחלטות שנתקבלו באספה הזאת. צריך להודות, כי מיום שהתפשטה הציוניות ירד בעיני רבים ערכה של חבת ציון הקודמת לה בזמן, חבת ציון הישנה חדלה מרכוש לה נפשות חדשות ותעמוד על עמדה, ובמשך הזמן הופיעו גם ציונים כאלה שהתיחסו בשלילה לפעולות הועד האודיסאי. הציונים האלה חשבו בתמימותם, כי לוא לא באה לעולם חבת ציון הישנה, כי אז היתה הציוניות המדינית מקדימה לבוא, ובכן מצאו, כי חבת ציון בצורתה הישנה מעכבת במדה ידועה את הגאולה האמתית. הציונים האלה לא ידעו את החובבים הראשונים ולא תכּנו את הרוח שהניע את גלגלי החבה לציון בתקופת התגלמותה הראשונה. הציונים האלה היו פנים חדשות לגמרי בעולם העברי ובראותם את התולדות לא טרחו לחקור אחרי הסבות שהולידו אותן. מספּרים על כפרי אחד שהעתיק את דירתו לכרך גדול. ישיבת הכרכים מצאה חן בעיניו, ובין יתר המעלות שהיה מונה לכרך על הכפר מצא גם מעלה זו: "ראו נא – היה אומר – מה בין ישיבת כפר לישיבת כרך: בני יעקב בילה בכפר שתים עשרה שנה רצופות ולא זכה להעשות “בר-מצוה”, ושבתו בכרך אך זה שנה ומשהו וכבר הרי הוא “בר-מצוה”. משפט הציונים החדשים על דבר חבת ציון הישנה מזכיר בקירוב את משפטו של הכפרי הזה. הציוניות כיום הזה היא חבת ציון הישנה שהגיעה לשנות “בר-מצוה”. חוקר אחד אמר, כי המחשבה הוא הדבור בלחש והדבור הוא המחשבה בקול רם, וגם אנחנו לא נשגה במשפּטנו אם נאמר, כי חבת-ציון הישנה היא הציוניות בלחש, והציוניות – חבת ציון בקול רם. אבל את האמת הפשוטה הזאת ידעו רק יחידי סגולה, רק האנשים המעטים שנמנו על טובי החובבים הישנים ושנתנו ידם לציוניות. והאנשים המעטים האלה עזרו הרבה לזה, שלא תהי תהום רובצת בין החובבים ובין הציונים. המה ידעו, כי שתי התנועות האלה, או יותר נכון – התנועה האחת בשתי צורותיה, הולכות ממקום אחד, כי רעיון אחד מחיה אותן, ובכן צריכות הן להיות מתאימות גם בשאיפותיהן. האנשים המעטים האלה היו הראשונים שבנו את הגשר בין הציונים ובין חברת התמיכה האודיסאית על ידי ההחלטה שנתקבלה באספה המינסקית, שמעתה מוטל החוב על הציונים להיות לעזר איש איש ממקומו לחברה האודיסאית ולהרבות את הכנסותיה. והאנשים האלה היו גם הרוח החיה בעבודת האספה האודיסאית. האספה הזאת החליטה להביא לידי התאמה פעולת מורשי חברת התמיכה עם פעולתם של מורשי קונגרס הגליליים, ומלבד זאת קבל על עצמו הועד האודיסאי בכל פעם ופעם מדי בואו לעשות איזה דבר נכבד בארץ ישראל לטכס עצה עם חמשה מורשי הקונגרס, שהם נבחרים למטרה זו על ידי יתר חבריהם המורשים, וכן להתקרב בכלל אל מורשי הציונים ולמצוא ביחד שעת הכושר להשתדל בדבר שינוי תקנות החברה ולהרחיב על ידי זה את חוג פּעולותיה. ומצד השני עשו אחדים ממורשי הקונגרס הנחות לשיטת חברת התמיכה, וביחוד בדבר השאלה על דבר קנית קרקעות על ידי אנשים פּרטיים. אמת, כי המורשים האלה לא ויתרו על היסוד העיקרי שהונח בקרן הלאומית, והוא: גאולת הארץ על חשבון הלאום ובעד הלאום, אבל הודו, כי לפי מצב הענינים בהוה, מן הנחוץ לברוא איזה מוסד חדש, שיהי לסיוע לאנשים פּרטיים גם בבואם לרכוש להם נחלה בארץ ישראל בתור קנין פרטי. וטוב עשתה האספה האודיסאית שלא הושפעה מהפּרינציפּים המרחפים לעת עתה בעולם האצילות, והיה כי תקרב בזמן מן הזמנים שעת גאולת הארץ הלאומית על חשבון הקרן הלאומית, הלא נקל יהיה לגאול את חלקי האדמה מידי היהודים מאשר מידי הפלחים הערבים.
לא פחות מההחלטה הזאת נכבדה היא גם ההחלטה על דבר הכשרת הדור בארץ ישראל גופא. עד כה צמצמה חברת התמיכה את עיקר פעולותיה אך בהושיטה יד עזר לקולוניסטים, להיטיב כפי האפשר את מצבם החמרי, אבל עניות ודלות היו פעולותיה במקצוע המוסרי של חיי המושבות. כעת החליטה האספה, שחברת התמיכה תבוא מהיום והלאה רק לעזרת המוסדות הצבוריים של בני המושבות ורק בחלק ידוע מהכנסותיה, ותחת זה מחויבת היא להקדיש עד שלשים אחוזים למאה מהכנסותיה לעניני הלמוד והחנוך בארץ ישראל. חברת התמיכה רשאית לקבל למטרת הטבת מצב החנוך תמיכת כסף גם מחברות אחרות – רק לא מחברת כל ישראל חברים הפּריזית – ובלבד בתנאי מפורש, שאין הרשות לחברות האלה להתערב בעניני בתי הספר (הועד הפועל הציוני אינו משועבד לתנאי הזה). עוד מביעה האספה את רצונה, שהועד האודיסאי ייסד קרן קיימת לזכרו של הד"ר פּינסקר על חשבון נדבות פּרטיות למטרה הזאת. מחציתה של הקרן הקימת צריך הועד להוציא על הצרכים התמידיים של בתי הספר בארץ ישראל ומחציתה השנית תהי מונחת עד שתבוא שעה מוכשרת ליסד איזה בית מדרש לאומי גבוה בארץ ישראל. הנה כי כן רואים אנחנו, כי הדאגה על דבר הטבת מצב החנוך של הדור הצעיר בארץ ישראל תפס מקום נכבד בהחלטות האספה האודיסאית. רחוקים אנחנו מהאמין, כי הכנסות החברה תרבינה במהרה לפי ההחלטות, ויודעים אנחנו את הכנסות החברה בהוה, כי אך מעטות הנה ואין די בהן למלאות אף חלק אחד מכל הצרכים הרשומים מעלה, ובכל זאת חלילה לנו להקטין את ערכן של ההחלטות: גם הנהר השואן והמכה גלים מפכה ממעין ההולך לאט.
עניני חנוך והשכלה
מאתשמריהו לוין
I
איך עלינו לחנך את הדור הצעיר, למען לא יבוא בניגוד עם העתיד ההולך לקראתו? – בפתרון השאלה הזאת, שבו תלוי גורל כל עבודתנו, היו צריכים לעסוק בכובד ראש ביחוד אלה האפּיטרופסים הממונים על השכלת עמנו, הלא המה ראשי הועדים לחברת מפיצי השכלה בין יהודי רוסיה, אבל כפי הנראה, לא מן הראשים האלה יבוא הפּתרון הנכון.
חברת מפיצי השכלה נוסדה בשעה שההצלחה החלה להאיר מעט פניה גם ליהודי רוסיה. התקופה ההיא היתה הרת תמורות ושנויים רבים בחיי האזרחים הפּנימיים, התמורות האלה הובילו להשתחררות הרוח, ומן הנמנע היה שלא יהנו משנוי המצב הכללי, בשעה שניצוצות ההשתחררות נתזין לכל עבר, גם בני הדתות האחרות יושבי הארץ, וגם היהודים בכלל. שאלת היהודים לא היתה מסובכה כל כך, ובעיני רבים היתה אך שאלה פשוטה, שאלת ההשכלה הכללית, כלומר, רבים האמינו באמונה שלמה, שמצבם השפל של יהודי רוסיה תלוי אך באי-השכלתם. ומכיון שתוסר הסבה היחידה הזאת, ישונה בהכרח גם המצב לטוב. היהודים יקבלו זכויות אזרחים, והאזרחים לא יביטו עוד עליהם מגבוה. ההשקפה הזאת היתה שליטה אז כן בספרות העברית וכן גם בספרות הרוסית-העברית, שזה אך החלה להתפּתח. רבות עזר לשלטון ההשקפה הזאת המצב של היהודים במדינות המערב, שהיה נחשב בעיני יהודי רוסיה, ביחוד בעיני המשכילים, לאידיאל שאין למעלה הימנו. אמת, כי בשנות השבעים למאה העברה החלה כבר השנאה לישראל בתמונתה החדשה לבצבץ ולעלות בארץ אשכנז, אבל על החזיון הזה הביטו כעל דבר מקרי, שאינו שוה לשים אליו לב ביותר. המשכילים בעת ההיא ידעו והכירו אך רפואה אחת לכל המכות: ההשכלה, שהיתה בעיניהם כ“שמש צדקה ומרפּא בכנפיה”. נשמת העם, נטיות נפשו הדקות עם סגולותיה המיוחדות לה, טבעו ומזגו המיוחד ותקוותיו ההיסטוריות, שאי-אפשר לשרשן בחוזק-יד – כל אלה היו בעיני בעלי ההשקפה הנזכרת דברים של מה-בכך, שאין כדאי לטפּל בהם: המחלה ידועה וגלויה, והרפואה בדוקה ומנוסה, ומה להם עוד?
בעת ההיא נוסדה בעיר הבירה החברה להפיץ השכלה בין יהודי רוסיה, ואלופי החברה היו אלה שעמדו על פּי מצבם הכלכלי בשדרות העליונות של העם, שהתיחסו אל השדרות התחתונות כיחס גואלים עשירים לקרוביהם העניים. מובן מאליו, כי החברה הזאת לא יכלה להשפיע, ואפילו אך במדה מועטה, על מהלך החיים, על השאיפות והזרמים הפּנימיים שבתוך העם. כל פּעולות החברה נשאו עליהן את חותם ה“רשמיות”. והיחס שבין המרכז ובין ערי התחום היה גם כן “רשמי”, או יותר נכון: לא היה יחס כזה, ורק ה“משכילים” שבכל עיר ועיר ידעו, כי יש השכלה בעיר הבירה. כה היתה החברה, שנוסדה בעצם וראשונה להביא גאולה לעולמם של יהודי רוסיה, ללא תנועה וללא השפּעה עד שנות התשעים למאה העברה. מזמן לזמן נראו אולי איזו סימני חיים, אבל היו כל כך כהים ורפים, שעברו מבלי השאיר אחריהם כל רושם היסטורי.
בין כה וכה ומקרי שנות השמונים הכינו את המהפּכה הפּנימית בחיי יהודי רוסיה. בלי ספק היתה באה המהפּכה הזאת גם מבלעדי אמצעים חריפים כאלה שהשתמשה בהם ההיסטוריה בתקופה הזאת, אבל גם בזה אין ספק, כי האמצעים החריפים קרבו את הקץ. המהומות והבהלות החיצוניות הרעישו את השקפות “בעלי ההשכלה” ותחתרנה מתחתיהן חתירה עמוקה, ויקם דור חדש, שלא חפץ עוד לילך בעינים עצומות אחרי מנהליו. חלק גדול מעם ישראל נעור מתרדמתו ובא לידי הכרה, כי לא תהי תפארתו על הדרך שהלך בה עד כה. המשכילים החדשים נוכחו לדעת, כי “שאלת היהודים” אינה פשוטה כל כך, כמו שתארוה עד כה, וכי, אם כן, גם הפתרונים אינם נכללים ב“הרפואה הבדוקה והמנוסה” הידועה. אז החלה מלחמת הדעות וההשקפות, והמלחמה היתה כבדה וארוכה. ה“שתדלנים” וה“עסקנים” הישנים לחמו על נפשם ועל קיומם, ולא חפצו להודות בשום אופן, כי כל עבודתם הקודמת היתה מכוונת למטרה בלתי רצויה לעם ובלתי מתאמת לתולדות הישרות של תרבותו העתיקה. לשתדלנים האלה לא היה די אומץ להתודות ולהתחרט נגד עמם ולאמר, כי תעו עד הנה מני דרך. תחת זאת מצאו השתדלנים והעסקנים האלה די אומץ בלבם להוסיף ללכת בדרכם גם במקום שהמעשים בכל יום היו באים ומטפּחים על פּניהם. בכל מאמצי כחם עמלו גם אז להוכיח, כי אין מביאין ראיה ממהומות הבאות במקרה, כי סוף סוף “העננים כליל יחלופו והשמים יטהרו”, ומצאו אסמכתות להשקפתם במצב היהודים במדינות המערב, וכי נתקלקל המצב הזה באיזו מן המדינות – מחקו עד מהרה את המדינה הזאת מרשימת “מדינות המופת” ולא זכרו עוד את שמה. שנים רבות היתה אשכנז למדינת המופת, וכאשר גברה שם השנאה לישראל ותקבל צורה בולטת, עד כי אי-אפשר היה לעבור על המחזה הזה בשתיקה, ירשה פרנציה את מקומה, וכן הלאה. ה“שתדלנים” האלה (קורא אני אותם בשם “שתדלנים”, מפני שהשם הזה נאה להם יותר מהשם “מתבוללים” או שם אחר: האנשים האלה חשבו, כי הכל תלוי בשתדלנות, וכי היא האחת תוליך עם ישראל למטרה האחרונה, לקבלת הזכויות), בהיותם בעלי פּסיכולוגיה פשוטה, לא ירדו לסוף ערכה של השאיפה להשתחררות, שהיתה מתפּשטת אז בין חלקו הגדול של הדור הצעיר. המה דרשו סמוכין ומצאו, כי השאיפה הזאת היא אך תולדתן של המהומות ומפני שהמהומות באות אך בסירוגין, אין זאת כי המחזה בכללו אך מקרי הוא.
ובכל זאת לא יכלו להצפּין עוד גם ה“ראשים” בעיר הבירה את התנועה החדשה, שגברה מיום ליום בעולם היהודים, והחלו להיות מודים במקצת. ההודאה במקצת היא תופעה תמידית בתולדות התנועות החדשות. ההיסטוריה, כמו הטבע בעצמו, שונאה כל מעבר פתאומי, והאנשים המודים במקצת בוראים תמיד את המעבר ההדרגי בין תופעה לתופעה.
במצב המעבר הזה נמצאו בראשית התשעים למאה העברה רבים מהצעירים בפּטרבורג, אלה הצעירים, שלא הודו בתנועה הלאומית מעבר מזה, ומעבר השני נתנו ספר כריתות לאידיאל הישן של ההתבוללות הגמורה. הצעירים האלה יסדו להם אגודה לחקירת דברי ימי ישראל על יד חברת מפיצי השכלה, וחברי האגודה קראו לעצמם בשם “עממיים” – שם החביב כל כך בארץ רוסיה – להבדיל בינם ובין הלאומיים. לאחדים מחברי האגודה עלתה להבחר לועד הפּטרבורגי של חברת מפיצי השכלה, וצריך להודות, כי השפעתם של הצעירים האלה על עבודת החברה היתה חיובית, כי המה הכניסו לתוכה איזה זרם של חיים. החברה, שהיתה קרובה כמעט למיתה טבעית, שבה לתחיה.
וכשצעדה הדעה הלאומית צעדי ענק לפנים ותקבל את צורת התנועה הציונית, משכה אחריה גם את הצעירים בני המעבר, על פי טבע הדברים המחייב שגם בני המעבר לא יעמדו על מקום אחד. ה“חובבים” הישנים, אשר נקראו גם כן “לאומיים”, היו עתה כמעט כולם לציונים, והעממיים – או לפחות החלק היותר גדול שבהם – היו ללאומיים. זהו המס שמשלמים תמיד בני המעבר לתביעות הזמן המושלות עלינו מבלי שאול את פינו, אם רוצים אנו להכנע מפּניהן או לא. אמנם החיים בעצמם אינם מסתפקים בשילום מס קטן כזה, ואלה החפצים להשתתף בהם לא רק בתור נדחפים ומושפּעים, כי אם בתור דוחפים ומשפּיעים, מוכרחים להכנע בלי כל פּשרות מפני תביעותיהם האחרונות של החיים.
גם המלחמה שהתלקחה לרגל הבחירות לועדים של חברת מפיצי השכלה בפטרבורג ואודיסה – היא אינה מלחמה מקרית בין אנשים פּרטיים, כי אם מלחמה בין האנשים העומדים בצד התביעות האחרונות של החיים ובין בני המעבר. הריב הזה התגלע כעת בכל תקפו על עמודי שני העתונים העברים-הרוסים, שאחד מהם (“וואָסכאָד”) הוא כלי-מבטאם של אגודת הצעירים הפטרבורגים. לא אשפּוט עתה על אופן הריב ועל סגנון הוכוחים משני הצדדים, אבל זאת אומר, כי לחנם משתדל ה“וואָסכאָד” לראות פה ריב אנשים, פּניות ונטיות וכדומה. אין פּה לא חשבונות פּרטיים, לא פּניות ולא נטיות, אבל יש כאן מלחמת שתי השקפות, שהאחת מהן נסמכת על התנועה החדשה שהקיפה את האברים היותר מרגישים שבעמנו, והשנית – ראשה ורובה בתקופת המעבר. אנסה להאיר את המלחמה הזאת מכל צדדיה ולהראות, מה יש לנו רשות לתבוע מאת מנהלי החברה, מה היתה החברה יכולה לתת, לוא שמעה לתביעותינו הצודקות, ומה היא נותנת לנו באמת. ופה לפי שעה אזכיר רק זאת, כי המלחמה בחברת מפיצי השכלה אינה חזיון בודד בימים האחרונים. מלחמה כזו מתלקחת לעינינו גם בחברת יק"א, בחברת “כל ישראל חברים”. ולכל המלחמות האלה סבה אחת ורוח אחת.
II
בשתי דרכים היה יכול העם העברי לקנות לו בארצות פּזוריו את ההשכלה הכללית, או כמו שקוראים לה – ההשכלה האירופּית: אם שיכניסו זרם חדש של השכלה אל המוסדות העממיים הפּנימיים, הקימים מכבר, או שימשכו את העם בחזקה החוצה – אל ההשכלה החדשה. הנני אומר “בחזקה”, מפּני שההכרה הפנימית של העם היא המניע הראשי והטבעי בחייו, וכל תוצאותיה הנן גם כן הכרחיות וטבעיות, ואילו בא העם עצמו לידי הכרה פנימית כזו, שההשכלה הכללית נחוצה לו, לא היה ממתין עד שיבואו האפּיטרופּסים, דודיו וגואליו הממונים על ההשכלה, להורות אותו הדרך שילך בה, כדי שישיג את מטרתו. כשבא העם באמת לידי הכרה פנימית כזו, הוא בחר לו תמיד את הדרך הראשונה, הטבעית. העם בכללו חס תמיד על קניניו הרוחנים שטפּח ורבה אותם במשך קיומו ההיסטורי, העם אינו מוציא לעולם בבת אחת ישן מפני חדש, כי אם חותר הוא בכל עוז להשלים בין הישן שהיה לחלק מעצמותו, ובין החדש, שמכיר הוא את גודל נחיצותו לפי תביעות הזמן והמקום. הדרך השנית אולי יותר קרובה היא – לפי ההשקפה השטחית של קצרי הראות – להשגת המטרה הראשית, אבל היא בלתי טבעית, ומפני זה אינה דרך ישרה, כי בשעה שהעם נמשך על-ידי איזה כח מן החוץ אחרי החיים החדשים, מוכרח הוא לעזוב אחריו מבלי השגחה מעולה את מוסדותיו הישנים שחי בהם עד כה, מוכרח הוא לנתק את פּתיל חייו ההיסטוריים ולברוא לו עולם חדש וחיים חדשים. ומצב כזה בא בנגוד גמור ל“חוש הקיום” של העם כולו ומושך אחריו תמיד סכסוכים פנימיים.
על אלה העומדים בראש איזו תנועה עממית, הרוצים להביא עם שלם למצב חדש, יותר טוב ויותר מאושר מהמצב הקודם, על אלה האומרים לשנות את פּני העם ולתת להם צורה חדשה – עליהם מוטל החוב, ראשית כל, לתכן את רוח העם שבשבילו עם עמלים, לדעת את נטיות נפשו הדקות, להתחקות על העבר שלו, ללמוד את עתידותיו, כפי שהם מצוירים בדמיונו – גם דמיונו של עם צריך למוד – ואחר כן לגשת אל המלאכה. אין רצוני לאמר בזה, כי האנשים האלה מחויבים דוקא להיות מלומדים גדולים ובקיאים בכל מקצועות היהדות, אבל מחויבים הם לכל-הפּחות להתבונן אל העם ולדעת לאן רוחו פונה. אנשים כאלה, לוא גם יבדלו בחייהם הפּרטיים מחיי בני עמם הבינונים, לוא גם לא יהיו זהירים הרבה לא בקלות ולא בחמורות, אף-על-פי-כן מתקבלים הם בתוך עמם בסבר פנים יפות, מפּני שמכיר הוא העם בחושו בטבעי, שהם מוליכים אותו בדרך שהוא רוצה לילך מעצמו, ורק שמקילים הם ממנו לפי כחם את משא הדרך וטלטולו. לא כן אלה הלוקחים גדולה לעצמם ומתנשאים מאליהם לעמוד בראש העם מבלי שאול את פּיו, הרוצים להוליכו אל אשר יהיה רוחם הם ללכת: העם בכללו – מלבד פּרטים יוצאים מן הכלל – מתנגד להם בכל כחותיו ובועט בטובתם.
היאומן כי יסופּר, שעם כעמנו, אשר כל ההיסטוריה שלו היא מלחמה אחת ארוכה בעד קניני הרוח, עם שרק “ספריו” נשארו לו כיתר הפּליטה מכל מחמדיו מקדם והוא מוצא בהם די נחומים בשעת צרתו, שאינה פוסקת לעולם – היתכן כי עם כזה יהפך פּתאום ל“מורד אור” ויקדיש מלחמה על מנהליו ומנהיגיו הרוצים לקרבו אל ההשכלה? ומלחמה כזו הלא נתפּשטה בין אחינו ברוסיה, והתקופה הזאת הלא ידועה היא בשם תקופת “מלחמת האור עם החושך”, ואיה המפתח לחידה הסתומה הזאת? – אין זאת כי המנהיגים האלה בררו להם את הדרך השנית, כי לא עמלו לתכן את רוח העם, כי אם באו להשפיע עליו מן החוץ בחוזק יד.
כדי לאַמת את הנחתי זאת במופתים, עלי לדון ב“חברת מפיצי השכלה בין היהודים ברוסיה”.
החברה הזאת, שנוסדה להפיץ השכלה בין יהודי רוסיה, כמעט נגשה לעבודתה – וכבר הוציאה מגבול פעולתה את מוסדות ההשכלה הקימים בעם, שמהם יצא תורה לתשע הידות מכל ילדי ישראל. ה“חדרים” הקיימים היו בעיני החברה לא כמוסדות השכלה ישנים הצריכים תקון, מירוק ונקוי, למען יהיו מסוגלים לקלוט לתוכם את הזרמים החדשים ולמען ישתכללו באופן שיהיו מתאימים ברבות הימים לרוח הזמן, כי אם מוסדות שבלו מזוקן ושכבר עבר זמנם, ואין כדאי עוד לשים אליהם לב. נחוץ אך ליסד בערים הגדולות – כה חשבה החברה בתומתה – בתי ספר עברים חדשים, על יסודות חדשים לגמרי, ולהקדיש בהם גם איזו שעה קלה ללמודים העברים, או כאשר יאמרו ה“משכילים” – ללמודי דת-אל, והחרדים יפּלו מאליהם, כי ימותו מיתה טבעית. ברק בתי-הספר האלה יגיע גם עד הערים הקטנות, ושאלת ההשכלה תפתר על הצד היותר טוב. כמה מן התמימות יש בהשקפה כזו, כמה מחסרון ידיעה בחכמת הנפש ובתורת התפתחות ההיסטוריה הכללית! כמה נפתולים נפתלו הממשלות האירופּיות, כמה כחות אבדו ופזרו, כמה כסף וזהב הזילו, כמה גזרות קשות הטילו על הצבור, עד שכפו את העם לקבל עליו לחובה חנוך הילדים בבתי הספר למתחילים, ועדיין לא כל הממשלות, אף מאלה שנחשבות לנאורות, הגיעו למדרגה גבוהה כזו, ועוד גם היום קוראים אנחנו מאמרים מאנשי שם, המשתדלים להוכיח, עד כמה מן הנחוץ שהממשלה תיסד על חשבונה די בתי-ספר למתחילים בכל כפר וכפר, בכל קרן-זוית שיש שמה ילדים. ומה עשו “משכילינו” אנו? הם הלא מצאו לפניהם מוכן ומזומן כל החומר הדרוש להשגת מטרה כזו, הם מצאו לפניהם עם שלם המקריב את דמו וחלבו, מבלי כל עזר וסיוע מצד איזו ממשלה, בעד השכלת בניו, עם המקבל על עצמו לחיות ברעב ובצמא, למכור כריו וכסתותיו, ובלבד שלא יגדלו בניו ללא תורה וללא דרך ארץ, עם שהשם “עם-הארץ”, “בור” וכדומה היה לו לחגא ולמחיתה, בקיצור – עם שהמית את עצמו על התורה במלוא מובן המלה – ו“משכילינו” לא התבוננו או לא חפצו להתבונן אל המחזה ההיסטורי הזה, הנפלא והיחידי במינו. לוא חכמו, לוא השכילו “משכילינו” באמת, לוא נוסדה החברה להפצת השכלה בין יהודי רוסיה על יסוד עממי אמתי, לוא לא גמרה את חשבונותיה בבת אחת עם מוסדות ההשכלה הקימים, לוא שאפה אך לשכלולם ולהתפּתחותם ולא להריסתם, כי אז היה נראה פעלה והדרה על חיינו הפּנימיים; אז אולי לא היו נחנקים עוד כיום הזה שמונים למאה מכל ילדינו הרכים ב“חדר” הצר והמעופש; אז לא היתה צריכה החברה לחכות ל“נדבות” מקריות, ל“גמילות חסד” מיד חברת יק“א. אחינו ברוסיה מוציאים על “חדריהם” מדי שנה בשנה יותר ממה שמוציאים הרבה מן העמים הקטנים על עניני השכלה, ולוא אך השכילה “חברת מפיצי השכלה” להכניס איזה אורגניזציה, סדר ומשטר למקצוע ה”חדרים", כי אז היתה יכולה באמת לעשות גדולות. אמת, כי ראשי החברה יכולים להראות על החוק האוסר ללמד בחדרים את שפת המדינה ויתר הדברים השייכים להשכלה הכללית, אבל כמדומה לי, שהאיסור הזה בעצמו נולד אך לרגל השפּעת “משכילינו” על שרי הממשלה, כי תארו לפניהם את המצב מנקודת-מבטם הכוזבת, כי ראוי לבלתי עשות “הנחות” לחדרים, למען יתרבה מספר בתי הספר הכלליים, שיבּנו מחורבנם של הראשונים. וראיה לדבר, כי בפלכי פּולין שורר חוק אחר בנוגע לחדרים, המטיל דוקא חובה על המלמדים להורות את תלמידיהם שפת המדינה, חכמת החשבון בשיעור הקבוע למתחילים ועוד, והננו רואים, כי חדרים אחדים שנוסדו שמה על-ידי משכילים אמתיים אינם נופלים בערכם משאר בתי הספר הנמוכים ביחס ללמודים הכלליים, ויתרון להם על האחרונים כיתרון האור מן החושך במה שנוגע ללמודים העברים.
אמנם “המשכילים” הישנים, בעלי המהלך הישן, נסו לכל-הפּחות להתפּאר במה שאין בם. ההתבוללות לפי נוסח אשכנז היתה אלילם, ולא בקשו חשבונות רבים בבואם להקריב על מזבחו של האליל הזה את קניניו ההיסטוריים של עמם. “חדר” ו“השכלה” היו בעיניהם לא כשמות נרדפים, שיש ביניהם אך הבדל המדרגה בלבד, כי אם כדבר והיפוכו. התנ“ך וספר החשבון, הגמרא וספר הגיאוגרפיה, למשל, נחשבו להם כדברים העוינים זה את זה והמכחישים זה את זה, ושאלת מה נדחה מפני מה היתה להם כל כך פשוטה, עד שלא מצאו כל צורך להתבונן הרבה בפתרונה. כה התנהלה חברת מפיצי השכלה בכבדות, עד שנכנסו אליה ה”צעירים", אלה הצעירים המתפארים עתה כי בכניסתם לחברה הביאו עמהם זרם של חיים חדשים, השקפות חדשות וכחות חדשים. מן העת ההיא – כן אומרים הצעירים – נהפּכה חברת מפיצי השכלה למעין המתגבר, חברי הועד החדשים פּלסו נתיב לפעולות החברה, שתהיינה מתאימות ליסוד העממי של יהודי רוסיה, מפני שהצעירים האלה עמדו אז כבר על בסיס הלאומיות, וכה הרבו לפעול, לעבוד ולהשפּיע, עד… עד שקפץ עליהם רוגזם של הציונים. הציונים הם רודפים אחר הכבוד ורוצים להפוך את הקערה על פיה; הציונים חפצים בסכסוכים ומפני זה הם משתדלים להכניס קטטות ומריבות למוסדות כאלה, שעד כה שררו שמה אך שלום ושלוה מבית, אך השקט ובטחה מחוץ; הציונים מושבעים ועומדים על-פי גזרת מנהיגם לכבוש את הקהלות, לא מפני שמוצאים הם מגרעות בסדרים הקימים, אלא לשם נצחון בעלמא, מפני שהנצחון לכשהוא לעצמו נחוץ להם להרעיש עולמות – בצבעים כאלה תאר כלי-מבטאם של הצעירים את המלחמה שהתלקחה בחברת מפיצי השכלה בפטרבורג לפני הבחירות.
אבל כמדומה לי, שהסניגור הזה של הצעירים מפריז על המדה בבואו למוד את פעולותיהם. אמת, כי הצעירים האלה הביאו איזו שנויים לטובה בחיי חברת מפיצי השכלה, אבל מעולם לא הפכו אותה למעין המתגבר. אמת, כי על-ידי השפעת הצעירים ירד בה“ועד” האידיאל של התבוללות גמורה עשר מעלות אחורנית, אבל עד כה לא עלתה עוד בידם לחולל בפעולות החברה תמורה עיקרית ולהעמידן באמת על יסוד עממי. הצעירים צמצמו גם הם את חוג פעולתם בבתי הספר העברים ה“רשמיים”, ובמשך עשר שנות עבודתם לא הכניסו אף קרן אור אחת אל המבואות האפלים, ששם צומחים, פורחים ונובלים חדרי ישראל, ללא אור וללא חום. במשך כל הזמן הזה לא העשירו את ספרותנו הלאומית כמעט במאומה, ויסתפקו אך בזה, שהשתדלו לחבר פרוגרמה-למופת בעד הלמודים העברים בבתי הספר הנמצאים תחת חסותה של החברה או המקבלים איזו תמיכה מקופתה.
ואמנם גם הסניגור עצמו בבואו להצדיק את הצעירים הפטרבורגים, למד עליהם קטיגוריא, מבלי להרגיש בזה. הוא מאשים את הציונים הפּטרבורגים ושולל מהם את הזכות להכניס גם את אחד מהם אל הועד, מפני שהציונים האלה עמדו עד כה מרחוק ולא השתתפו בפעולות החברה, וכן אינם יודעים את חייה הפנימיים. נניח נא, כי הציונים האלה לא דאגו באמת מעולם להשכלת עמם וכי כל עניני החברה היו מהם והלאה (מה שמכחישים הציונים האלה במכתבם הגלוי שנדפס ב“העתיד” 1 , נניח נא, כי גם בזה צדק ה“וואָסכאָד”, כי אנשים כאלה, שאינם בקיאים בחייו הפנימיים של איזה מוסד, אינם רשאים להבחר לועד המפקח עליו; אבל אם כן, הלא הדברים קל וחומר: ומה חברת מפיצי השכלה, שהיא אך צעירה לימים ושסוף-סוף לא עליה בלבד יחיה עם ישראל, דורשת שיבחרו לועד שלה דוקא אנשים היודעים את חייה הפנימיים – עם ישראל, עם שיש לו היסטוריה עתיקה, לא כל שכן שיש לו הרשות לדרוש, כי בראש המוסדות שיש להם יחס להתפתחותו וקיומו יעמדו דוקא אנדים המבינים אותו לכל-הפחות, היודעים את שפתו, ספרותו וחייו הפנימיים. יותר מזה הן לא תבעו אף הציונים הקיצוניים.
ה“זקנים” נצחו את הלאומיים באודיסה, וה“צעירים” את הציונים בפטרבורג. בודאי שמחים אלו ואלו על נצחונם, אכן שאלה היא עד כמה תארך שמחתם. החיים אינם עומדים על עמדם, ההכרה הפנימית של העם הולכת הלוך והתפתח, וכמו שהעמים האחרים, הדורשים מאתנו “התבוללות” לא יסתפקו בהתבוללות למחצה, כך לא יסתפק עוד גם העם העברי בלאומיות למחצה.
III
קראתי לתקופה שאנו חיים בה בשם תקופת המעבר, ובאמת הננו רואים בכל פנה שאנו פונים את סימני מצב המעבר: דרישות ותביעות חדשות מצד האחד ואי-חפץ כביר לותר על זכותו של הסדר הקים מצד השני; הדרישות והתביעות החדשות – לבעלי העתיד, ואי-החפץ לותר לבעלי העבר, וההוה נמשך לכאן ולכאן מבלי לקבל צורה קבועה ומסוימת. אמנם בכל רגע ורגע פועלים עלינו תמיד כחות שונים, ומצב המעבר אינו תלוי כלל ברבוי הכחות אלא ביחסם איש לרעהו. יש ששני חכות פועלים על איזו נקודה רק בדרכים שונים, אבל אינם מתנגדים איש לרעהו ניגוד גמור; למשל, הכח האחד מושך לצד קרן דרומית-מזרחית והשני לצד קרן צפונית-מזרחית, ואז מולידים הם, ע"פ חוקי המכניקא, תנועה ממוצעת על צד הפשרה, והנקודה שעליה פועלים שני הכחות בבת אחת אינה נמשכת לא לקרן דרומית-מזרחית ולא לקרן צפונית-מזרחית אלא כלפי מזרח סתם. לא כן במשוך הכחות אחד למזרח ואחד למערב, בבואם ביניהם להתנגדות גמורה, אז אין כל מקום למשיכה ממוצעת, ותנועת הנקודה תלויה אך בערכם של הכחות. אם הכחות שוים זה לזה אז מבטלים הם זה את זה, כלומר, כל אחד מבטל את פעולת רעהו, והנקודה אינה זזה ממקומה. ואם הכח האחד עולה על חברו, הרי מכריע אותו ומושך את הנקודה רק לצדו הוא; הוא אינו מתפשר עם הכח שכנגדו, כי אם מבטל אותו לגמרי ומסתפק בהעודף שיש לו עליו. האופן הראשון מביא את הנקודה לידי מצב המנוחה, או כמו שקוראים לו לידי מצב הקפאון, והאופן השני מוליד איזו תנועה, שיכולה להיות נרשמת או בנסיגה לאחור או בהליכה לפנים, הכל לפי המטרה שפנינו מועדות אליה.
אין כל ספק שגם חיי החברה עם כל חזיונותיהם המסובכים משועבדים לחוקי המנוחה והתנועה השוררים בתורת המכניקא, אלא שהעוסקים בחקירת חיי החברה לא המציאו עוד כלי מדידה למוד על ידו את הכחות הפועלים בחיים, ומפני זה אי אפשר להתוות מראש את הדרך שנעבור בו אל המטרה שאנו שואפים אליה, מפני זה נוסדים כל החשבונות ע"ד העתיד לא על מספרים מדויקים, כי אם על השערות והנחות. אבל אם אי אפשר לנו למוד את הכחות ולדעת באיזו מדה עולה האחד על חברו, יש ויש לנו היכולת להכיר את מהותם של הכחות הפועלים ולהחליט מראש אם יגררו אחריהם איזה תנועה ממוצעת, תנועה שכל אחד מהכחות משתתף בה באיזה חלק ידוע, או תנועה של הכרעת הכח האחד את הצד שכנגדו.
הנני חפץ להעביר לפני הקורא דוגמא אחת מחיי העבר הקרוב שלנו.
בראשית צמיחת רעיון התחיה של עמנו בשנות השמונים להמאה העברה, כלומר בראשית התגלמות הרעיון הזה באיזו שאיפה ממשית, נחלק עמנו – החלק החושב שבו, המכוון את מעשיו כלפי מטרה ידועה במחשבה תחלה – למימינים ומשמאילים, אלה פניהם למזרח ואלה פניהם למערב, אלה הטיפו להתעוררות ולתחיה ואלה להתבוללות ולטמיעה, אלה מצאו את אושר עמם בחידוש ימיו כקדם, ואלה, – בהמתת העבר מפּני העתיד החדש. האוחזים ברעיון התחיה לא התפּרדו עוד למפלגות שונות, מפּני שהרעיון העיקרי לכשהוא לעצמו משך רבים אחריו, אבל הדרכים המובילים להוצאת הרעיון הזה מן הכח לפעולה לא היו מבוררים עוד כל צרכם, ולא היה כל מקום לחלוקי דעות. אכן במשך הזמן התפתח הרעיון בעצמו, והמחזיקים בו החלו לבור להם, כל אחד בפני עצמו, גם את הדרך שילך בה ואת המעשה אשר יעשה, כדי שיועיל ע“י מעשיו לקיומו של הרעיון ולהפרחתו. פה התגלה המחזה המלוה כל רעיון חדש בדרך התפּתחותו. בעוד שהרעיון חדש הוא, בבחינת רעיון-שעשועים, מכסה הוא על כל השנויים הדקים וחלוקי הדעות שבין רבים מהמחזיקים בו. אנשים השונים בהשקפותיהם על החיים, בטבעם ובמזגם, מכיון שנתנו ידם לרעיון משותף אחד, משתדלים הם שלא במתכוין להסתיר את השינויים שבהשקפותיהם, כדי שלא יזיקו על ידי זה להרעיון “הרך והענוג”, עושים הם הנחות רבות איש לרעהו, מבטלים לפעמים רצונם מפני רצון אחרים, ובלבד שיתקיים הרעיון העיקרי, כי חלילה להם לנגוע בו בשעת גידולו הראשונה, בשעה שהוע צריך פינוק ושמירה מעולה. אבל אחר שהרעיון העיקרי כבר הכה שורש, אחרי שכבר די כח לו לעמוד לכה”פ בפני רוח מצויה, הרי הם פטורים אז מותרנות יתרה ושבים איש איש להגן על השקפותיהם ודעותיהם השונות, ובתוך המחנה הגדול, ששררה בתוכו עד כה אחדות גמורה לשם הרעיון, נבראות כתות כתות או מפלגות מפלגות, שכל אחת מהן בוררת וכובשת לה את הדרך היותר מתאימה להשקפותיה. כמובן אינם יכולים בני המפלגות האלה להשמיע את דבריהם תמיד בנחת, והשופט מן הצד יכול לבוא לידי טעות ולחשוב כי רואה הוא פה מלחמת כחות שונים ומתנגדים מן הקצה אל הקצה, בעוד שבאמת אין פה כל ניגוד עיקרי רק שינוי הדרכים לבד. והראיה, כי יקרה שצוררי הרעיון באים להתגרות בו מלחמה, להשמידו או להשפיל את ערכו – נשכח עד מהרה ריב המפלגות, ואנשים שהלכו עד כה בדרכים שונים נותנים עוד הפעם את ידם איש לרעהו, כדי להגן על עצם הרעיון הקדוש לכולם. היוצא לנו מזה, שהפירוד למפלגות שונות אינו מזיק להתפתחות הרעיון העיקרי שהונח ביסודן של המפלגות, שהפּירוד הזה הוא דבר הכרחי ובא תמיד אחרי שהרעיון נמצא כבר על בסיס נכון, ושהכחות השונים של המפלגות מולידים תנועה ממוצעת ומשותפת.
כן נפרדים הם בדעותיהם ובהשקפותיהם ע“ד הדרכים המובילים לתחית עמנו: הלאומיים סתם, החובבים ע”ם השיטה הישנה, הציונים הרוחניים והמדיניים, אבל הצד השוה שבהם, שכולם מועילים במדה ידועה לעצם התפתחותו של הרעיון העיקרי, רעיון התחיה, וכולם מצטרפים, מנקודת המבט הכללית, לחשבון אחד, לסך-הכל של “הצד שכנגד”, לעומת אויבי הרעיון העיקרי ושוטניו. אמנם את אויבי רעיון התחיה קשה יותר להכיר כעת מאשר בראשית התפּתחותו. אז, כאמור לעיל, לא התוכחו עוד ע“ד הדרכים השונים המובילים להשגת המטרה הראשית, והשאלה “הלנו אתה אם לצרינו” היתה פשוטה, וכל אחד, אם אך היה ברצונו לתת תשובה על השאלה הזו, היה מוכרח לתת גם תשובה פשוטה מבלי כל התחכמות יתרה; אבל עתה, אחרי שרעיון התחיה שפך את ממשלתו על החלק היותר טוב שבעמנו, ואחרי שהמחזיקים ברעיון הזה נפרדו למפלגות שונות, שוב אין עוד צורך לאויבי הרעיון להראות את עצמם מתנגדים גמורים, אלא משתדלים הם להתראות גם המה כבני מפלגה אחת, השונה אך בדרכיה שהיא בוחרה לה מהמפלגות האחרות. ע”ד התבוללות וטמיעה גמורה לא תשמעו עוד דבר וחצי דבר לא בספרותנו ולא באספותינו, אדרבא, בעת האחרונה הננו שומעים אך תהלות ותשבחות לרוח ישראל, לתורתו ולספרותו ולמדותיו, מפי אנשים כאלה, שמעולם לא פללנו לראות אותם בתור מגיני היהדות ומליציה, ואחרי התהלות והתשבחות שהם מפזרים ביד רחבה ו“כיד המליצה הטובה עליהם” ליהדות ולנושאיה, הם באים להוכיח, כי כדי לחבב את היהדות ולהוקירה אין כל צורך ללמוד ולדעת אותה, כי למוד השפה וספרותה בבתי הספר אשר לעם הוא אך דבר מיותר, ולא אך דבר מיותר, אלא שגם מזיק הוא במדה ידועה להשתלמותם האנושית של בני הנעורים, כי אין מן הנחוץ לעם ישראל ללמוד את כתבי הקודש במקורם הראשון, כי כתבי הקודש מכובדים הם אצל כל העמים הנאורים רק מפני תוכנם הנעלה, והתוך נמסר גם בהעתקה טובה, ובכן אין לאבד זמן וממון על למוד שפה מתה, שכבר עברה ובטלה מן העולם. דברים כאלה וכאלה נשמעים מפי המתפארים להיות אוהבי העם ומגיני היהדות, וההמון הבינוני עומד כמתעתע ואינו יודע להבחין בין הלאומי או העממי באמת ובין המתבולל, אחרי ששניהם מדברים בשם אושר העם וקיומו, בשם תורתו ואידיאליה הנשגבים הצפונים בה.
זהו הטיפוס היותר חדש של המתבוללים שלנו, שהחל להופיע בעולמנו בראשית המאה הנוכחית, ובטיפוס הזה מחויבים, לפי דעתי, להלחם כאיש אחד חברים כל אלה שרעיון התחיה יקר להם, למרות המפלגות השונות שהמה מתיחסים עליהן, מחויבים הם להוקיע את עיקריהם של המתבוללים האלה, המתכסים לפעמים בטלית של עממיות כדי לתפוש את לב ההמון לעיני השמש ולהראות לכל, כי “נאה דורשים” אלה אינם באמת בני אחת המפלגות אשר “לנו”, כי אם חותרים הם חתירה עמוקה תחת רעיון התחיה, כי אם נשים את כל העממיים הלאומיים, החובבים והציונים שלנו בכף מאזנים אחת יהיו הם בכף האחרת, וכי עלינו להתעתד ביחסנו אליהם לא לקראת עבודה ממוצעת על צד הפשרה, כי אם לעבודה שתצא מהכרעת הכף האחת את השניה.
IV
עוד הפעם אני שב לחברת מפיצי ההשכלה, אבל לא לחברה הפּטרבורגית, כי אם לסניפה האודיסאי, וביחוד ל“האספה-רבתי” האחרונה. אמנם אין מגמתלי פה לתת חשבון מפורט על מהלך האספה, על מנוחת הנפש ששררה שמה בשעת הוכוחים, מצד אלה שישבו על כסאות הועד, על אופן פתיחתה וסגירתה. חברי הועד אומרים, כי האספה נפתחה ברצון ונסגרה באונס, אבל באמת אין הדבר כך: היא נפתחה באונס ע:י מאה וחמשים חברים שפנו במגלת ספר לועד האודיסאי ע“ד החנוך הלאומי. המגלה הזאת היתה מונחת כאבן שאין לה הופכים חדשים אחדים, ולבסוף, כאשר לא יכול עוד הועד להצפינה, הזמין את מקודשיו לאספה רבתי. והאספה הזאת נסגרה ברצון, כי לולא רצו חברי הועד בסגירתה, היו יותר נזהרים בדבריהם, כיאות ל”מפיצי השכלה“, לא היו פוגעים בכבוד אנשים פרטיים, וביחוד לא היו שופכים מי מדמנה על אידיאלים שהיו כבר למשאת נפשם של טובי בני עמנו, ולא גרמו ע”י זה הקמת שאון באולם האספה, והאספה היתה נמשכה עד סופה. אמנם, כאמור, לא על זה אני בא לדין בהשקפתי זאת. הדו“ח ע”ד האספה נדפס כבר בה“וואסחאד” ובה“יוד”, ומי שרוצה יכול לקבל מושג נכון מתכונתה מתוך השורות בה“יוד” ומבינות לשורות בה“וואסחאד” (ב“המליץ” וב“הצפירה” באה העתקת הדו“ח כפי שנדפס בה”וואָסחאָד"). רוצה אני רק להתמהמה כמעט קט על הנגוד העיקרי שהתגלה באספה האודיסאית בין הלאומיים ובין המתבוללים החדשים – אחדים מהם ישנים הם, אלא שהתבוללותם לבשה צורה חדשה – וכמדומה לי שבצורה בולטת וגסה כזו לא בא רעיון ההתבוללות לידי גילוי במשך כל עשר השנים האחרונות.
במגלת-הספר שהושיטו הלאומיים על שם הועד האודיסאי לא בקשו גדולות ונפלאות, כי אם שאלה קטנה, והיא, שהועד ישתדל להרחיב בבתי הספר הנתמכים על ידו את הפּרוגרמה של הלמודים העברים הכוללים בתוכם את למוד השפה ודקדוקה, כתבי הקודש, דברי ימי ישראל וספרותו. לכל הלמודים האלה, כך מוצאים בעלי המגלה, מן הנחוץ להקדיש מעשר עד שתים עשרה שעות לשבוע, היינו את החלק השלישי, בקירוב מכל שעות הלמוד, תחת אשר עד כה הקצו ללמודים העברים בבתי הספר העומדים תחת חסותה של החברה האודיסאית רק מחמש ועד שש שעות לשבוע, ובבתי הספר אשר לנערות רק משתים ועד שלוש שעות. מספּר שעות מצער כזה אינו מספּיק בשום אופן לתת לתלמידים ידיעה מסוימת אם גם שטחית של הלמודים העברים, ידיעה שתשאיר אחריה רושם גם אחרי שיעזבו התלמידים את בית ספרם וילכו להם באשר ילכו. עוד בקשו בעלי המגלה, שהועד ישגיח מצדו על הרוח השורר בבתי הספר המקבלים ממנו תמיכה, שיהי יותר מתאים לרוח עמנו בכללו, שהתלמידים המתחנכים בבתי הספר האלה ימצאו שמה חנוך מתוקן, שלא יעזבו את בית הספר ב“נפש רצוצה” ומקולקלת. אמנם מי שלא התבונן אל הרוח השורר ברוב בתי הספר שלנו, וביחוד באלה מהם שללמודים העברים מקדישים בם אך שעה קלה ביום, אינו יודע עד כמה קובעים אנו את הנפשות הרכות והתמימות של ילדינו. הילדים, בהיותם אך ילדים, אינם יודעים עוד את המסים והארנוניות שעמנו חייב לשלם לתביעות הזמן והמקום ונפשם הטהורה נוחה להתפּעל בכלל; והילדים האלה רואים את ערכם הפּחות של הלמודים העברים, כערך האופן החמישי בעגלה, רואים הם כי מורי הלמודים העברים בעצמם נכנעים הם במדה ידועה לפני המורים של הלמודים הכלליים, רואים הם כי בהגיע תור העברת התלמידים ממחלקה למחלקה מדקדקם בנוגע לכל הלמודים חוץ מהלמודים העברים שאינם לעכובא, ולאט לאט מתרגל תלמיד כזה להביט גם הוא על יהדותו בכללה כעל דבר טפל, שיש לה אך ערך משועבד, ולאט לאט הוא מוצא כי גם היא כהלמודים העברים אינה לעכובא… בעלי המגלה בקשו אך, שגם התלמידים העברים ימצאו בבתי הספר העברים חנוך טבעי, כחנוך שמוצאים ילדי העמים האחרים בבתי ספריהם הם, שהנשמה העברית לא תחלק על דרך התפּתחותה למחצה, לשליש ולרביע, והחנוך הטבעי הזה הרי הוא נקנה ראשית כל בהוספת השעות המוקדשות ללמודים העברים ועוד בדברים אחדים שאינם מצטרפים לחשבון מדויק, אבל עלולים הם להשפיע גם כן בדרך טבעי על נפשות הילדים, כמו חגיגת המועדים העממיים בפאר והדר לפי רוח הילדים, ספּורים על דבר גבורי הרוח שבעמנו, וכדומה דברים המשאירים רושם נעים ומועיל בנפשות הרכות. כמובן, לא בקשו מעולם בעלי המגלה, כי ילעיטו בבתי הספר העברים את התלמידים איזה רוח לאומי באופן מלאכותי, כי ילמדום תורת “אתה בחרתנו” בעל כרחם; ואין צריך לאמר, כי מעולם לא עלה על דעתם של בעלי המגלה לדרוש הרמת הרוח העברי על חשבון התפּתחותו של הרוח האנושי הכללי. הם, בעלי המגלה, באו אך להמליץ בעד החנוך הטבעי, שהוא גם החנוך העממי או הלאומי במובנו היותר טהור, בעד חנוך כזה שבאו עליו כבר הסכמות כל גדולי תורת הפּדגוגיה.
ומגלה כזו, שנחיצות מסירתה לכשהיא לעצמה לאנשים המושבעים ועומדים להפיץ השכלה בתוך עמם משונה היא ובלתי טבעית, ודבר זה בלבד דיו להעיד על שפלות המדרגה שבה נמצא חנוך דורנו הצעיר, – מגלה פשוטה כזו הרעישה את לבות חברי הועד האודיסאי, בשבילה הרעישו החברים את עולמנו הקטן והדל, בשבילה עשו הכנות רבות במשך חדשים אחדים, בשבילה קראו לאספות של חשאי (עי' “וואָסחאָד”, גליון 23, מאמרו של דובנוב) קודם לאספה הגדולה, ובשבילה קרה מה שקרה….
הועד האודיסאי מוצא שלא רק אין מן האפשרות אלא שגם אין מן הצורך להוסיף מחול על הקודש, כי רב להם לתלמידים בפּרוגרמה של הלמודים העברים הקיימת, כי החנוך הלאומי בכללו אינו מועיל כי אם מזיק הוא להתפּתחות האנושית. מהשקפה הפּדגוגיה אינו יכול הועד בשום אופן להסכים לתת מקום בראש ללמוד שפה מתה. בית הספר מחויב להכין את תלמידיו לקראת מלחמת החיים, ומפּני זה הוא צריך לתת להם את האמצעים הנחוצים למלחמה הזו, הלא הם: שפת המדינה, חכמת החשבון, ידיעת ההיסטוריה, הגיאוגרפיה וכדומה. והראיה, שאפילו ב“חדרים” באודיסא מקדישים ללמודי שפת המדינה שעות אחדות כמספר השעות שמקדישים שם ללמודי חומשי התורה; אין זאת, כי דעת ההורים נוחה מזה. עוד מוצא הועד, שאי אפשר ללמוד את השפה העברית על בוריה, גם אם יקדישו לה את מספּר השעות המבוקש, והלא רואים אנחנו, כי תלמידי בתי הגימנזיום לומדים את השפה הרומית במשך שמונה שנים רצופות, משש עד שמונה שעות מדי שבוע בשבוע, ובכל זאת מקבלים הם סוף סוף אך ידיעה שטחית בשפה זו. זאת היא תשובתו הרשמית של הועד. כמובן, אינה יכולה תשובה כזו להספּיק לא רק רצונם של הלאומיים הקיצוניים, כי אם גם את רצונם של העממיים המתונים. לחשוב את השפה העברית לשפה מתה ולהוריד את ערכה בעד העם העברי עד ערך השפה הרומית בבתי הגימנזיום – מחשבה בלתי מיוסדת כזו יכולה אמנם לעלות אך בראשם של אפּוטרופּסי השכלתנו, שנתרחקו כבר מעמם ומספרותו, או שלא היו קרובים אליו מעולם. אבל בכל אופן יש בתשובה הזאת מעין השאלה. על דברים כאלה היו יכולים חברי האספה הכללית לדון בכובד ראש, ובודאי היו נמצאים מומחים לאותה שאלה שהיו יכולים ללמד את חברי הועד פּרק בדברי ימינו, או גם פּרק בתורת ערך השפה הכללי בעד כל עם ועם. בודאי היו יכולים להוכיח על נקלה כי השפה קשורה היא בנפש העם, וכי בכל הזמנים נושאה היא עליה את חותם גורלו של העם, כי כמו שעמנו אינו חי כיום הזה חיים מלאים וטבעים, כך מורגש ההעדר של החיים המלאים גם בשפתנו, אבל מאידך גיסא, כשם שלא מת עם ישראל, כך לא מתה גם שפתו, וכי מיום שהתעורר עמנו לשאוף לתחיה הננו רואים כבר את סימני השאיפה הזאת גם בשפתנו, שהתפּתחה ונתרחבה במשך עשרות השנים האחרונות רב יותר מאשר במאות האחרונות עד שנות השמונים למאה העברה. על שאלות כאלה, כאמור, היו יכולים לדון בכובד ראש מבלי שיז קצף מפּי אחדים של חברי הועד. אבל מיד כשנפתחה האספה הכניסו המה בעצמם לתוך הוכוחים זרם של מלחמה, ובבואם לדבר על דברי המגלה שכחו כמעט את העיקר, את עצם השאלה, שבשבילה התאספו, ומצאו כאן מקום לגבות את חובם הפּרטי מהציונים זעומי נפשם, וידברו רתת על הציוניות ועל הציונים, על האידיאל הכוזב ועל נביאי השקר שהתרבו בזמן האחרון, ויזהירו את הקהל הגדול מתת אוזן קשבת לדברי המתעים, המושכים אחריהם את המון העם בתקות שוא ומדוחים. כזאת וכזאת דבר הנואם הראשון מתוך חברי הועד, ואחרי אשר הוציא את כל כלי אשפּתו, אחרי שעמל להוכיח, כי באמת נוחה דעת הקהל מעבודת הועד עד כה, וכי רק יד הציונים היתה באמצע לבוא במגלת ספר ובהרצאות, חפץ, כנראה, הנואם, להשמיד את הציוניות במכה אחת, ויפנה בהתלהבות עצומה אל כל חברי האספה בשאלה נכבדה והיא: “הציונים רוצים להשיב את עם ישראל לאדמתו, ומה יעשו אם תהפך כל אדמת ישראל בן רגע כמהפּכת האי מרטיניקא?” אמנם שאלה מחוכמה היא, וכדאית היא שתשאר לזכרון לדורות. רק דבר אחד נראה לי כמוזר מעט, למה היה לנואם להרחיק את עדותו עד לאי מרטיניקא, הנמצא במרחק רב מארץ-ישראל, ומדוע לא השתמש במהפכת סדום ועמורה, שכנודע, עמדו הערים האלה בקרבת ים-המלח, וים המלח, כידוע מספרי הגיאוגרפיה, נמצא בארץ-ישראל גופא?
אחרי הזקן שבחבורה החרה החזיק אחד מהצעירים, שנמנה גם כן על חברי הועד, והצעיר הזה שאל בתמימותו, בשלמי ובשלמה כל הסער הזה? האם אי אפשר לדעת את היהדות מבלי ללמוד את השפה העברית, והאם אין מוקירים כל העמים הנאורים את כתבי הקודש, מבלי שקראו אותם במקורם הראשון? אין זאת כי אך תואנה מבקשים להם הציונים ואך עלילות דברים בעלמא הם שמים לועד ולחבריו. וכדי לאמת את דבריו לקח הנואם הצעיר למשל את דור המדבר, את שבירת הלוחות ואת עגל הזהב, ויזהר גם הוא מצדו לבלתי לכת אחרי התורה החדשה, אחרי אליל הלאומיות.
ועל דא ודאי יש להצטער, שרוב צעירינו שואבים את ידיעותיהם המקוטעות על דבר היהדות מתוך הספרות הלועזית, מתוך מאמרים בודדים של הספרות התקופית, וברבות הימים המה באים לידי טעות לחשוב באמת, כי כבר רכשו להם ידיעה מספּיקה וכבר יש להם המשפּט לחוות את דעתם לפני קהל ועדה גם על כל הדברים העומדים ברומו של עולמנו הרוחני. הצעירים ממין הזה אינם חושדים בנפשם, כי יותר ממה שיכירם מקומם בראש אספה גדולה בשעה שידובר שם על דבר הפּרוגרמה של הלמודים העברים, היה מן הנחוץ שיבקרו הם בכבודם ובעצמם, ודוקא לא בתור חברי הועד, כי אם בתור תלמידים פּשוטים, את בתי הספר העברים לכל הפּחות שנים אחדות רצופות, אחרי שירחיבו בהם את הפּרוגרמה העברית. אמת כי גם אז לא יצאו מזוינים בידיעות רחבות על דבר היהדות, אבל יבואו לכל הפּחות לידי הכרה שלא להם להיות קופצים בראש, במקום שדרוש למוד וידיעה עמוקה.
הצעירים האלה אמנם שוגגים הם מחסרון ידיעה, אבל יש גם מזידים. הנני חפץ להראות איך מעקמים לפעמים במתכוין לא רק פסוק אחד, כי אם מאורע שלם, מאורע הכי-נכבד בחיינו ההיסטורים אחרי המאורע של יציאת מצרים. סופר אחד הנודע לשם בספרות היהדות הרוסית יצא לפני שלש עשרה שנה להגן על המחברת Autoemancipation של פּינסקר בפני הקמים עליה. בדברים חמים ומלאים רגש מתאמץ הסופר הנכבד להוכיח, כי האידיאה של תחית ישראל על אדמתו יכולה לצאת מן הכח אל הפּועל, רק אם תתרחב בין בני הדור הצעיר, רק אם ימשיכו הצעירים אחרי החלוצים הראשונים, “רק אם יהיו מסורים לרעיון התחיה בכל נפשם, אם יציבו להם למעלה מכל בחיים לא הטבת מצבם הפרטי, כי אם את אושר-עמם”. “בהיסטוריה העברית נוכל למצוא אותות ומופתים, המוכיחים את אפשרות התגלמותן של השאיפות העממיות היותר רמות. כאשר לא יכול עזרא להגן על הסדרים שנקבעו לפי רוחו בעזרת נחמיה, והסדרים החלו להתמוטט, הנה אך הופיע נחמיה שנית בארץ-ישראל ויחוק אותם עוד הפּעם. והלא בהשאיפה האידיאית הזו של עזרא היתה כמוסה גבורת ישראל העתידה. מי היה יכול להאמין בשעה שעלה עזרא מבבל עם הגולים הראשונים לארץ אבותיו, בשעה ששאיפותיו לא היו עוצרות בתוכן מאומה מלבד אידיאה רמה – מי יכול אז לחשוב, אומרים אנחנו, כי האספסוף הזה של אנשים גסים ומפחדים לרגעים יהפך תחת הנהגתו של עזרא במשך הזמן לעם גבור ואמיץ-כח, ותחת הנהגתו של בר כוכבא יתן את חתיתו על לגיונות הרומאים של תקופת הקסריות?” שאלות חיי היהודים, קבוצת מאמרים מאת מנשה מרגלית, שנת 1889, ע' 538). האידיאה של המחברת Autoemancipation התפשטה בין כה וכה בין חלק נכבד מעמנו ולבסוף מצאה לה גואלים חדשים גם בין אחינו המערביים. בין כה וכה החליף גם הסופר הנזכר את השקפתו על עתידות ישראל מן הקצה אל הקצה, ויצא הפּעם לבקר את הציוניות ולהוכיח, כי אין לה בסיס נכון בחיי ישראל, וכי השאיפה לתחית ישראל על אדמתו מתנגדת היא להתקדמותו ההיסטורית, ועוד הפּעם מנסה הסופר לאמת את הנחותיו על ידי מאורעות לקוחים מדברי ימינו, ועוד הפּעם בא הוא לדבר על דבר תקופת הבית השני, וכה דבריו: “ההיסטוריה יודעת דוגמאות כאלה, שקרו ובאו בעת התחיה הלאומית-המדינית היותר מוצלחת. בתקופת הקמת הבית השני, שנולדה לא כך ברצונם של שני מנהיגים, כי אם על פי רשיונו של שלטון המלכות, רק חלק קטן ודל של גולי בבל התנער להעתיק את מושבו לירושלים, והרוב הגדול נשאר בבבל וימאן להחליף את מצבו הבטוח במצב בלתי ידוע בארץ אבות. אז היו גם המנהיגים אחרים, גם המלכות, שבה היו תלוי גורל החיים החדשים, הביטה בעין יפה על היהודים, וגם לא ארך הזמן מהחורבן הראשון ועד התחיה החדשה. ובכל זאת גם אז, למרות המצב שהיה מסוגל לצמיחת רעיון התחיה, רק החלק הדל נתן את ידו לרעיון הזה ויחל את חייו מחדש; הרוב הגדול לא זז ממקומו. הודות להכח והגבורה של המנהיגים עלתה בידם לסדר את החיים הפּנימיים וליסד ממשלה חדשה. אבל שתי מאות שנה עברו בצרות ומועקות שונות, ולא הספּיקו עוד היהודים להנפש כמעט קט, והנה החלו הרדיפות, ובמשך כל התקופה הזו עד חורבן הבית השני לא פסקו המהפּכות הפּנימיות והסכסוכים מבחוץ, עד כי רק שתי נקודות מאירות נוצצות מתוך הערפל המכסה את כל האופק של תקופת החרות המדינית, הלא המה גבורת המכבים ותורתו הנשגבה של הלל”. (דאגות הזמן בקרב היהודים המערביים, מאת מנשה מרגלית. “וואָסחאָד”, 1898, חוב' א‘, ע’ 121).
רחוק אני מהאשים את הסופר הנכבד, כי נהפך מסניגור לקטיגור, זוהי זכותו של כל אדם חפשי. אבל בהשתנות השקפת הסופר הן לא נשתנתה התקופה הארוכה של הבית השני ולא נשתנה ערכה אפילו כמשהו בעד חיינו ההיסטורים שאחרי כן? ושתי התמונות של תקופה אחת שהעביר לפני הקורא הסופר הנכבד הלא מתנגדות הנה זו לזו ניגוד גמור, והסופר בעצמו משתמש בהן למטרות שונות: על ידי התמונה הראשונה הוא אומר לחזק את רעיון התחיה ועל ידי השניה הוא אומר להרסו, על ידי הראשונה הוא נוטע ועל ידי השניה הוא עוקר נטוע. כן עושים אחדים מסופרינו בספרותנו העתיקה כאדם העושה בתוך שלו. מבלי חפצם בעתיד כזה בעד עמם, שהוא מתאים אל העבר שלו, משנים הם את פּני המאורעות של העבר, ובמקום שאין ברירה מושכים הם אותם בחזקה, כדי שיהיו מתאימים את העתיד שלהם… והצעירים שאי אפשר להם לשאוב את ידיעותיהם מן המקור הראשון באים אחריהם ושותים את דבריהם בצמא… ———– הקריאה: “ציונים עליך ישראל!” אינה מבהלת עוד את ההמון הגדול, כי כבר הסכין לשמעה מעברים שונים, מן הצדיקים והאדמורי"ם אשר על גדול הווייכסל, ועד האירופּאים הגמורים אשר על שפת הים השחור. ההמון הגדול, העם כולו, אינו שם לבו כלל לא אל החלטות הועדים השונים, ולא אל החלטות שמתקבלות באספות רבתות, ואפילו אם מתקבלות הן על פּי הכרעת רוב דעות. הועדים והאספות לחוד, ורוח החיים המנשב בעוז לחוד, – ואשרי העם שהעומדים בראש מוסדותיו אינם אוטמים, כי אם מטים את אזניהם לקול החיים.
V
נחוץ לעקור את הרע עם השורש. הרופא צריך לחקור אחרי מקור המחלה, אחרי סבתה העיקרית, ואינו רשאי להסתפּק אך במלחמה, שהוא נלחם נגד תוצאות המחלה הבולטות. בחיינו אנו – כבר באנו כולנו לידי השקפה אחת – יש שורש אחד פורה ראש ולענה, וכל עמלנו לטובת התפתחות ספרותנו יהיה לריק, אם לא נעקור את השורש הזה. עתידו של כל עם תלוי בחנוכו של הדור הצעיר, מפתחות העתיד נמצאים בידי בני הנעורים, וכל זמן שלא יעלה בידנו לשנות את פּני החנוך המקולקל בבתי הספר של העם, כל זמן שנעסוק בגדולים ונסב עינינו מן “התינוקות של בית רבן שלא חטאו”, מזה החומר הרך, שפּושט צורה ולובש צורה, הכל לפי המחנך והסביבה, – עד העת ההיא אי אפשר לנו לקוות, שפּעולותינו בעד תחית עמנו תהיינה פּעולות של קימא. הפּסיכולוג המצוין וויליאם ג’יימס אומר במקום אחד בספרו: “שיחות עם המורים על דבר הפּסיכולוגיה”, שכל בני האדם, ואפילו היותר חפשים בדעות, סוף סוף מחזיקים הם בנושנות בכל הנוגע למושגים, שבראו להם בימי הילדות והבחרות. “מי מאתנו – כה אמר וויליאם ג’יימס – לא נסה להתוכח עם אנשים באים בימים. אנחנו הכרענו אותם באותותינו ובראיותינו, הכרחנו אותם להודות למשפּטינו ההגיוניים, וכעבור שבוע ימים מצאנו, כי עומדים הם על דעתם הישנה, כאילו מעולם לא נגענו בשאלה שהתוַכחנו עליה”. “אמנם קונסרבטיזמוס כזה נולד בכל אחד מאתנו בזמן הרבה יותר מוקדם מכפי שאנו חושבים. כמעט שפּחד יאחזני להגיד זאת, אבל חושב אני, כי אצל רוב בני אדם נולד הקונסרבטיזמוס הזה בשנת העשרים וחמש לשנות חייהם”. דור המדבר היה זוכר תמיד את הבצלים ואת הקישואים, ואף בידי מנהיג כמשה לא עלה להכניסו אל הארץ…
דור חדש נחוץ לנו, דור שלם בגופו ושלם בנשמתו. בתי ספר חדשים נחוצים לנו. בתי ספר שלמים ומתוקנים, מתאימים לרוח העם ולרוח החיים הסובבים אותו. אמנם השאלה הזאת תפסה תמיד את המקום היותר נכבד בספרותנו, אבל נצחון כזה שנחלה באספתה של חברת “מפיצי השכלה”, שהיתה בסופה של שנה זו בפּטרבורג, לא נחלה עד כה מעולם.
בסופו של דצמבר העבר קרא הועד של חברת “מפיצי השכלה” הפּטרבורגית לחברים מערים שונות לאספה כללית, כדי להתיעץ יחד עם חברי הועד על דבר פּעולות החברה בעתיד. להשתתף באספה הזאת נקראו כחמשים חברים מערי המדינה וכעשרים איש מן החברים שבפּטרבורג, מלבד חברי הועד. איזה קנה-מדה לקח לו הועד בבואו להזמין דוקא את החברים האלה ולבכר אותם על פּני יתר החברים – זהו בודאי מסודות הועד, ובלי ספק היה טעמו ונימוקו עמו בדבר הזה. הנה כי כן השתוממו רבים מן הנאספים, בראותם, כי ברשימת ההזמנה נפקד מקומם של אחדים מסופרינו היותר מצוינים, שהרימו את קולם בעת האחרונה להראות לכל את נגעי החנוך של דורנו הצעיר ושאולי אך הם בהרמת קולם גרמו, שיזכו רבים מהחברים להקרא לחוות דעה, אבל לא על זה אנו דנים כעת. דיינו, כי הועד הפּטרבורגי הולך מחיל אל חיל בדרך התפּתחותו ומתעורר באמת לחיים חדשים, כלומר מתחיל שלא להעלים עין מן החיים הישנים.
על הפּרק עמדו שאלות רבות, שכל אחת מהן נכבדה בפני עצמה, ובכל זאת היתה ביניהן שאלה אחת, שאם כי לפי הפּרוגרמה לא עמדה בראש, אלא נדחקה בין שאר השאלות, נהפכה בדרך טבעית לנקודת הכובד של כל האספה. שאלה זו היא שאלת ה“חדרים”. בישיבות היום הראשון לא ידעו עוד רבים מן החברים איש את רעהו. דברו על דבר השכלה סתם, על דבר נחיצותה לעמנו ועוד על דברים כלליים כאלה, שבנוגע להם אין מקום להתנגשות הדעות. בשעה שמתעוררות שאלות כלליות כאלה אי אפשר להכיר בין ציוני ובין עממי ובין מתבולל למחצה: הכל מודים בנחיצות ההשכלה הכללית וכמעט שבנידון זה אין מקום לוכוחים. אבל מכיון שהגיעו לשאלת החדרים, מיד הרגישו כל חברי האספה, כי נגעו הפּעם בנקודה היותר מכאבת של חיינו. שאלת החדרים היתה עד מהרה לאבן בוחן. הנואמים נלחצו אל הקיר ולא יכלו עוד לצאת ידי חובתם בפרזות כלליות. הם היו אנוסים לברר את השקפותיהם על דבר החנוך העברי, מבלי נטות הצדה. טבעה של השאלה עצמה היה מחייב אותם לדבר דברים ברורים, וחברי האספה נפרדו למפלגותיהם, אף על פּי שהרבה מהם לא הכירו איש את רעהו קודם האספה כלל. ולכבודם של חברי הועד הפּטרבורגי צריכים אנו להגיד, כי נאומים מעין אלה, שהצטיינה בהם בשנה העברה האספה של הסניף האודיסאי, לא נשמעו הפּעם כלל באספה זו. לא היה אף אחד מן החברים, שפּגע בערכם הגדול של הלמודים העברים. אדרבה, כל הנואמים השתדלו להראות גלוי לכל, עד כמה מגיע יחסם החיובים וחבתם לכל קדשי עמנו. וראה זה הפלא ופלא: אפילו ראשי המדברים שבאספה האודיסאית, שלקחו חלק גם באספה זו, – גם המה בעל כרחם ענו אמן, גם המה מצאו לנחוץ לצאת בתור מגינים על הלמודים העברים. אין זאת אלא שגדות ה“ניוואַ” מועילות יותר להבנה ישרה משפת הים השחור. בכל זאת, אף על פי שכל החברים באו לכלל דעה אחת, כי החנוך העברי נמצא כעת במצב בלתי טבעי, נפרדו בבחירת הדרכים להטבתו ולתקונו לשלש כתות, שהן באמת אך שתים. הפּלוגתא על דבר הדרכים השונות היתה נובעת אצל בעלי הכתה הראשונה מהשקפתם העיקרית על החנוך העברי, שהיא שונה בעצם מהשקפתם של בעלי שתי הכתות האחרות, בעוד שבעלי הכתות האחרונות יצאו מנקודה משותפת אחת ושאפו למטרה אחת, והמחלוקת שביניהם היתה נוגעת באמת אך אל האמצעים. פה הנני צריך להקדים דברים אחדים על דבר מאורע אחד בשעת הישיבה הראשונה, שהביא רבים לכלל טעות. על הפּרק עמדה אז השאלה לאיזו מבתי הספר צריכה חברת “מפיצי השכלה” לתת משפט הבכורה בבואה לתת להם תמיכה: אם על החברה לקחת לה לקנה-מדה את המצב החמרי של בתי הספר ולבכר את אלה מהם, שאין להם היכולת להתקיים בלי עזר מן הצד כלל; או עליה למוד את בתי הספר רק מצד מצבם המוסרי, וביחוד מצד מספּר השעות שהקצו בהם ללמודים העברים, ולהעמיד בשורה הראשונה לעניני תמיכה את אלה מבתי הספר, שימצאו אותם יותר מוכשרים לתת לתלמידיהם חנוך עברי הגון. חברי הועד קוו, שההצעה האחרונה תתקבל על דעת כל החברים, ואל נכון קוו לעשות בזה נחת רוח מיוחדת להחברים הציוניים והלאומיים, והנה יצא ההפך ממה שקוו – ההצעה הזאת נדחתה ברוב דעות גדול ונתקבלה במקומה הצעה אחרת: החברה רשאית לתת תמיכה גם לבתי ספר, שאין בם מקום ללמודים עברים כלל. התקבלות הצעה מוזרה, לפי המבט הראשון, כזו, הביאה רבים מן החברים לידי תמהון גדול, וביחוד כאשר נודע הדבר, כי הציוניים והלאומיים דוקא הכריעו את הכף לצד ההצעה המשונה הזאת; ואפילו אחדים מן הציונים לא הבינו את פּשר החידה. אחד מן הסופרים נחפּז לשלוח הרצאה קצרה על דבר ישיבות יום הראשון של האספה, והרצאה זו נדפסה באחד מעתונינו היומיים. הסופר הודיע בדאבון-לב, כי הלאומיים, בהיותם המעט מכל החברים, לא יכלו להגן על השקפתם, “והצד האחר” הכריע. אבל באמת לא היה פה כל נצחון “מצד האחר”. אדרבה “הצד האחר” נלחם בכל עוז בעד התקבלות ההצעה הראשונה, כלומר בעד ההצעה לבכר את בתי הספר עם פּרוגרמה רחבה של למודים עברים על פּני בתי הספר האחרים, ומצד הציונים והלאומיים היתה דחית ההצעה הזאת אך אחד מטכסיסי המלחמה היותר דקים. כבר בשלה די צרכה ההכרה הפּנימית של הדואגים להטבת החנוך, כי אי אפשר להסתפּק עוד בהנחות קלות, שאומר לעשות לנו “הצד האחר”. בבתי הספר העבריים הכלליים מתחנכים אך מחמשה עד עשרה אחוזים למאה מכל ילדי עמנו, ותשעים אחוזים מן האבות שולחים עוד היום את בניהם לה“חדרים”. ה“חדר” על כל מגרעותיו וצדדיו הצלליים סוף סוף הוא מוסד עממי במלוא מובן המלה – ובכן, אם רוצים אנו באמת להיטיב את דרכי החנוך, אם מבקשים אנחנו באמת בעדו רפואה שלמה, אסור לנו להעלים עין מן המוסד העממי היחידי שיצא מתוך עצם חיי העם ושגידולו והתפּתחותו אחוזים וסבוכים בחיי העם. בבתי הספר הכלליים לא יעמדו הלמודים העברים בשורה אחת עם הלמודים הכלליים לעולם. בנוגע לחשיבות תהיה תמיד מדרגת הלמודים העברים נמוכה ומשועבדת, תמיד יהיה איזה ניגוד בין הלמודים האלה, איזה קו מבדיל ומפריד, מה שאין כן אם יעמלו לשנות את פּני החדרים ולתת להם תמונה אירופּית, אם יעמלו להכניס לתוך קרן-החשכה הזו אור וסדר. הלמודים העברים לא ירדו ממדרגתם, שעמדו עליה עד כה, וברבות הימים תוָלד ביניהם ובין הלמודים הכלליים התחברות אורגנית ויהא ביניהם קשר של קימא. כל מי שיודע פרק בתורת התפּתחותם הטבעית של המוסדות העממיים יכיר על נקלה, מה רב ההבדל בין הכנסת הלמודים העבריים לבתי הספר הכלליים ובין הכנסת ה“כלליות” לבתי הספר העברים העממיים. נקל לראות מראש, כי אם אך יעלה בידנו לפתוח את החדר בעד הלמודים הכלליים, יהיה שם גורל הלמודים האלה טוב הרבה יותר מגורל הלמודים העבריים בבתי הספר הכלליים, אפילו בהיותר משובחים. עם ישראל הצטיין מעולם בקיום מצות הכנסת-אורחים, ובפרט היה זריז עד מאד בהכנסת אורחים קרואים…
לוא נתקבלה ההצעה הראשונה, אז היו מרגישים חברי הועד, כי המה מצדם מלאו כבר את חובתם המוטלת עליהם באמונה, עשו את ההנחה היותר גדולה, ועל ידי זה היו יכולים להשפּיע, ששאלת החדרים לא תהי עוד לשאלה יוקדת ומרכזית. אבל מכיון שנדחתה ההצעה הזאת, נשארה שאלת החנוך העברי בכל תקפה, וכשהגיעו לשאלת החדרים נפקחו עיני כל החברים והבינו עד מהרה, מה ראו הציונים והלאומיים על ככה ליהפך פּתאום לכבשים תמימים ולותר על זכותם של הלמודים העברים בבתי הספר הכלליים…
ופה אנו מגיעים לשלש הכתות הנזכרות לעיל.
הכתה האחת, ואנשיה אך מעטים, מתי מספּר, דרשה לעזוב את ה“חדר” לנפשו ולבלי לטפל בו כלל. החדר – לפי דברי אחד הנואמים האלה – נקדש כבר על ידי כל העם וחל בו איסור הנגיעה בידים גסות כבכל דבר שבקדושה. ומצד השני, החדר הנה הוא מוסד עתיק-יומין, זקן ובא בימים, ואינו עלול עוד לקלוט לתוכו זרמים חדשים.
נגד ההשקפה הזאת מחו בכל עוז הנואמים של שתי הכתות האחרות. ידברו נא על דבר איסור הנגיעה אלה הרחוקים מעמם, שנגיעתם יכולה להיות באמת אך נגיעה גסה ומסבה מכאובים, אבל פּחד כזה פּחד שוא הוא לאלה, שבתוך עמם הם יושבים, שדפיקת לבם נישאת בד בבד עם דפיקת לבו של כל העם. גם ההמון היותר גס מכיר סוף סוף את אוהביו האמתיים ומביע להם את אמון רוחו. ובכלל מוזר הוא יחס כזה, יחס של בלתי-נגיעה במוסדות העם מפּני שהעלו כבר חלודה – והחלודה נהפכה בעיני העם לדבר שבקדושה. ההשקפה המסוכנת הזאת ידועה היא מכבר, האינטליגנטים שלנו אינם מבקרים את בתי כנסיותינו מפּני יראת הרוממות, מפּני שאינם רוצים לרמוס ברגליהם חצרות של קדושה, אינם מכבדים אפילו במבט אחד את “חדרינו”, מפּני שיראים הם ליטול במבטם של חול אחד מששים מקדושת החדר, ועוד ועוד… מצד השני אסור לנגוע בהחדר לא רק מפּני הדרת השיבה החופפת עליו, אלא גם מפּני חולשת גופו. גם זו היא טענה ידועה, ויש רבים הפּוסעים עוד פּסיעה אחת קדימה ואומרים, כי עם ישראל כולו עתיק-ימים הוא יותר אפילו מן ה“חדר”, כי גם עליו כבר “אבד כלח”, כי גם הוא אינו עלול עוד לקלוט לתוכו זרם של חיים חדשים, ובכן… עוזבים הם אותו לנפשו…
אין השקפה יותר מסוכנת לחיי העם כהשקפה הנזכרת, והנואם, שיצא להגן עליה, עורר לא רק התנגדות עצומה, אלא גם התמרמרות במדה ידועה מצד הרוב הגדול של חברי האספה. בחדר, שבו מתחנכים ומתפתחים תשעה חלקים מבנינו הרכים, שבו מתגדל ומקבל השפּעה הדור שיבוא אחרינו, – במוסד הזה צריכים להתרכז כל מעינינו ופעולותינו, המוסד הזה צריך להיות לנו למקור המחשבה ביום ולמקור הדאגה בלילות. אסור לנו להסיח דעת ממנו אף רגע. אם צולע המוסד הזה – את שלמות נפשנו אנו הוא קובע, אם שותת דם הוא – דמינו הם הנגרים, אם מלא הוא פצעים – פּצעינו הם האנושים.
חברי הכתה השניה והשלישית, כאשר אמרתי, לא נפרדו זה מזה בהשקפותיהם העיקריות, אלא שבחרו להם דרכים שונות. הכתה השניה הציעה, שישתדלו ליסד בכל ערי ישראל בתי ספר כלליים בלבד ובתי ספר מיוחדים בעד למודים העברים לבד, ושהתלמידים יהיו מחויבים לבקר, כל אחד מהם, את שני בתי הספר זה אחר זה בשעות קבועות בכל יום. באופן כזה, חשבו אחדים, אפשר יהיה לבטל במשך הזמן את ההתחרות הבלתי רצויה שבין הלמודים הכלליים והעבריים, ללמודים הכלליים יהיה מדור בפני עצמו וללמודים העבריים מדור בפני עצמו. אבל מלבד שאין לסבך עוד יותר את חיינו המסובכים גם מבלעדי זאת, לא נתקבלה ההצעה הזאת עוד מטעמים שונים, והעיקר – מפּני שבאופן כזה יוכל היות, כי בעצמנו נברא לנו ברבות הימים מעין הדינים של בשר וחלב ותערובות גם בעניני החנוך והלמודים, תחת אשר במאה העברה זכו אותנו בתורה חדשה: יה יהודי באהלך ואדם בצאתך", והנגוד היה אך בין האוהל ובין הרחוב, נזכה במהרה לשמוע מאת מדריכינו: היה יהודי בבית הספר העברי ואדם בבית הספר הכללי. עם השואף לשלמות צריך להזהר מכל חלוקת הנפש לשתים. הוא צריך לשאוף, שגם כל מוסדותיו יהיו שלמים, שלא יהיה שום נגוד בין היהודי ובין האדם. תנו לנו בית ספר שלם, פּתחו שערי החדר, קרעו חלונותיו, הכניסו לתוכו את העולם עם כל גווניו הרבים, ואז תראו כי הנשמה שנפח אל בקרבנו שלמה היא, ואך בחוזק יד, באופן בלתי טבעי, נקרעה לגזרים…
ברוב דעות גדול נתקבלה ההצעה, שמהיום והלאה מחויבת חברת “מפיצי השכלה” בכל פעולותיה העתידות לפקוח עינה על החדרים ולשכלל מצבם, שהחדרים צריכים לעמוד בנוגע לפעולות החברה בשורה אחת עם בתי הספר הכלליים. והלאה: האספה מציעה, שהועד הפּטרבורגי ישתדל לפני הרשות לבטל את איסור כניסת הלימודים הכלליים להחדר העברי.
שאלת-החדרים היתה לנקודת-המרכז של כל האספה ונפתרה באופן היותר טוב, כלומר: השאלה בעצמה עוד לא נפתרה, לעת-עתה נתקבלה אך הצעה טובה על דבר פתרונה, ואולם כל אספה אינה יכולה לתת יותר מהצעות והחלטות. יתר השאלות שנגעו בהן, אם גם נופלות הן בחשיבותן משאלת החדרים, אבל נכבדות הן כשהן לעצמן, ואני אשוב לדבר עליהן בהשקפתי הבאה. כדאית היא האספה הפּטרבורגית הראשונה – אני קורא לה ראשונה מפּני שזאת הפעם הראשונה, אשר יזמין הועד לאספתו חברים, שהם מפוזרים בערים הקרובות והרחוקות השונות במספּר הגון כזה – כדאית היא אספה זו שנדרש לה בפרטות.
VI
שאלת החדרים תפסה את המקום היותר חשוב בין שאר השאלות, שעמדו על סדר היום באספה הפּטרבורגית של חברת “מפיצי השכלה”. ברוב דעות גדול הכריעו והחליטו, שהחדר הוא מוסד לאומי, שטפח ורבה אותו עם ישראל במשך דורות רבים, ולפיכך מחויבת החברה לשאוף בפעולותיה להיטיב את מצב החדר ולהביאו למדרגה כזו, שלא יהיה עוד כל ניגוד בין החדר ובין תביעות הזמן מכל בית ספר למתחילים משוכלל ומסודר כראוי. אחרי שנתקבלה החלטה זו עוררו עוד הפעם את השאלה בדבר תמיכת בתי ספר, שאין בהם מקום ללמודים עברים כלל, וכשעמדו חברי האספה עוד הפּעם על המנין הוסיפו תנאי מפורש להחלטתם הקודמת בדבר בתי הספר ממין זה: החברה יכולה לתת תמיכה גם לבתי ספר, שאין בתוכם מקום ללמודים עברים, – אבל בתנאי שתנתן היכולת לתלמידים לרכוש את הלמודים העברים בדרך אחרת, כלומר: במקום שאי אפשר יהיה לאחד את הלמודים הכלליים והעבריים בחדר אחד, מותר לחלקם בין בתי ספר מטפּוסים שונים, ובלבד שהלמודים העבריים יהיו חובה, ולא אך רשות, על התלמידים המבקרים את בית הספר הכללי, הנתמך מאת החברה הפּטרבורגית. בזה תמו הויכוחים על דבר הטיפּוס הרצוי של בתי הספר למתחילים שלנו.
השאלה השניה, שעוררה הרבה ויכוחים והתלהבות משני הצדדים, היתה שאלת המרכז. כידוע, יש הרשות לחברת מפיצי השכלה, על פי תקנותיה המאושרות, ליסד סניפים במקום שמספר החברים עולה עד למספר ידוע. הסניפים יכולים להתנהל על פי תקנות החברה הראשית הפטרבורגית או על פי תקנות מיוחדות מאושרות בעד כל סניף וסניף בפני עצמו, הכל לפי תנאי המקום. עד כה קיימים שני סניפים כאלה, הלא הם הסניף האודיסאי והסניף שבריגא. בשאר הערים הגדולות אין סניפים מיוחדים, אלא מורשים, שהם נחשבים כבאי כחה של החברה הפטרבורגית. אמנם הנסיון הורה, כי יחסם של הסניפים הקיימים אל החברה הראשית הוא בלתי טבעי, עד שבאמת אי אפשר לדבר כלל על דבר חברה ראשית וסניפים. בנוהג שבעולם, אם חברה אחת מסתעפת לכמה מחלקות או סניפים, צריך שיהיה שורר רוח אחד בחברה הראשית ובסניפיה: כולם מחויבים להשתעבד לשיטה אחת, להנהגה כללית ידועה, והשנויים הדקים שביניהם יכולים להיות רק בנוגע לתנאי המקום, שאינם יכולים להיות שוים זה לזה. אבל מוזר הדבר, אם הועדים השונים, המתכנסים תחת דגלה של חברה אחת, ישתדלו להפיץ את השקפותיהם העיקריות השונות על השאלות, שהונחו ביסודה של החברה. באופן כזה אין עוד לפנינו חברה ראשית וסניפים, אלא חברות שונות, שכל אחת מהן עומדת ברשות עצמה ואחראית בעד פעולות עצמה; באופן כזה אין להשלות את נפשנו ולרמות אחרים ולהתפאר, שיש לנו איזה אורגן מרכזי, שנועד להפיץ השכלה בין אחינו בכל מדינת רוסיה. יש לנו חברות שונות, כל אחת מהן מציבה את גבולות ההשכלה לפי ראות עיניה היא: פּטרבורג לחוד, אודיסא לחוד וריגא לחוד, אלא שחסר לחברות האלה אותו הבריח התיכון, שיהא משלב את המוסדות הנפרדים, כלומר – העיקר חסר מן הספר. קוראינו לא שכחו בודאי את האספות הידועות של הסניף האודיסאי ואת הרעש, שהטילו בשעתן בספרותנו. החברה הראשית היתה מוכרחת אז להודיע בדרך פומבי, שאינה מקבלת על עצמה שום אחריות בעד פעולות היעד האודיסאי, וליהוי ידוע, שכל מה שהועד הזה עושה, עושה הוא על דעת עצמו ועל חבון עצמו. הועד האודיסאי רחוק הוא מנטילת רשות, כשמתעוררת איזו שאלה נכבדה, מאת החברה הראשית, ולא לבד שאינו מוצא לו לחובה ליטול רשות, אלא שאפילו עצה פשוטה, כנהוג בין ידידים, אינו מטכס עמה. נניח נא, אם כן, שנוסדו עוד סניפים הרבה בערים שונות, ואולם כל ועד וועד יבנה לו במה בפני עצמו, – וכי יכולים אנו לקוות, כי תהיה תפארתנו על הדרך הזאת, כי נגיע במשך הזמן לשיטה שלמה ומשוכללת בעניני החנוך של דורנו הצעיר? אמת, שגם אצל העמים האחרים, שיש להם שלטון ועוז לכפּות הר כגיגית לקבל מרותה של שיטה ידועה, יכולים אנו גם כן למצוא הרבה מפלגות, שהשקפותיהן שונות זו מזו על החינוך בכלל ועל הלמודים, שצריכים להכנס לבתי הספר בפרט; אבל במה דברים אמורים – בשעה שלכל המפלגות האלה יש “עיקרים”, שכולן מודות בהן. כן, למשל, אין שום מחלוקת בכל העולם בדבר נחיצות למוד שפת העם, דברי ימי העם וספרותו. הכל מודים בנחיצות הלמודים האלה, שצריכים להיות בכל בית ספר עממי כיסוד מוסד לכל השכלה כללית. לא כן אנחנו. אנחנו לא הגענו עוד להכרת העיקרים הפשוטים האלה, ורבים מכניסים בתמימותם או בזדונם את השאלה על אודות הלשון העברית לחוג האלה הכללית של נחיצות הקלסיציסמוס. האין זה שחוק מכאיב-לב? עם ישראל לא חס על עמלו, על אבוד כחותיו וזמנו במשך אלפּים שנה, ומי ימנה ומי יספּור את כל הקרבנות שהקריב כדי שתשתמר לשונו הלאומית – והנה באחרית הימים, בשעה שהשפה התעוררה לחיים חדשים, דוקא באותה שעה צמחו אוהבים חדשים, הדואגים לעמם ומוצאים בטוב לבם, שכל עמלו עד הנה אך לשוא היה, כי צריך לשקול את אבוד הזמן, המוקדש ללמוד השפה העברית, כנגד התועלת המעטה, היוצאת לנו מן הלמודים האלה, וכבעלי חשבון מובהקים מוצאים הם, שההפסד עולה פי הרבה פעמים על השכר, ובכן אין שווה להניחה… בעלי החשבון האלה שכחו, שגם עמנו בכללו יודע פּרק בחכמת החשבון, ובכל זאת לפעמים אינו מבכר את הרבים על המעטים, ואינו מקוה לבוא על שכרו בבתי הבנקים, היודעים אך זאת, שארבע יותר משנים פּי שנים…
חברת מפיצי השכלה בין היהודים ברוסיה אינה, ואינה צריכה להיות בשום אופן, רק חברה פילנתרופּית בלבד. בנדבותיה ובתמיכותיה לא עשתה עד כה גדולות, וספק גדול הוא אם תוכל לחולל נפלאות גם להבא. לפי המספרים (כמובן אך בקירוב ולא בדיוק), שהיו תחת ידי אחדים מחברי האספה, מוציאים היהודים ברוסיה בכל שנה ושנה לצרכי ההשכלה למתחילים לא פחות מעשרה מיליונים רובל; ואם גם נניח, שהכנסותיה של חברת מפיצי השכלה תרבינה פי עשרה מאשר הן כעת, – מה שאי אפשר לקוות במהרה, – הן גם אז מה מך ערכה החמרי של החברה לעומת המיליונים הרבים, שיוצאים מכיסי העניים בחשאי ויורדים על פי רוב לטמיון בחשאי מבלי שיביאו את התועלת שהיו יכולים להביא, לוא אך היה לנו איזה מוסד כללי אמתי, שהיה דואג לא לקטנות, לתת תמיכה בת עשרות או בת מאות לבית ספר זה או לבית ספר אחר, אלא לגדולות: להכניס סדרים לתוך מבואותינו האפלים, לתת לנו אורגניזציה תחת התוהו והבוהו, השופכים את ממשלתם בעולם ההשכלה שלנו. אמנם עם כל הכבוד, שאנו רוחשים לחברה הפּטרבורגית בעד נסיונותיה על דרך זו בזמן האחרון, מחויבים אנחנו להודות, שעד כה לא יצאה מכלל חברה של צדקה, אלא שהקדישה את הכנסותיה לא לצדקות חמריות שונות, אלא לעניני השכלה.
גם בדבר הכנסות החברה אין לנו לרמות את עצמנו. הכנסות החברה עולות לפי חשבון ממוצע עד לחמישים אלף רובל לשנה. בסך הזה נכללים גם הכנסותיהם של שני הסניפים הנזכרים. אבל גם בערים האחרות, שאין להן סניפים מיוחדים, מוציאים מדי שנה בשנה אלפים ורבבות לצרכי השכלה, וגם שם אפשר למצוא חברות של צדקה שונות, המקדישות אל כל הכנסותיהן לעניני ההשכלה למתחילים; ומפני מה זכו הסניפים שבאודיסא ובריגא, שיהא שם החברה הכללית נקרא עליהם בשעה שהחברות, שאינן נופלות מן הסניפים הנזכרים לא בסכום הכסף שהן מוציאות ולא בפעולותיהן הפוריות, לא עלו לגדולה ולא נתפרסמו שמותיהן מחוץ לגבול עריהן? הסניפים הנזכרים נעשים שותפים לחברה הראשית אך בשעה שהחשבון יוצא לאור עולם, ועד לחשבון הם ככל החברות שבהרבה מערי התחום. שותפות כזו אינה מעלה ואינה מורידה ואין אנו יודעים למה היא באה. משל לשנים, שנכנסו לפּונדק אחד. כל אחד מהם קונה לו בקבוק של יין ו“מכבד” את חברו, וכל אחד מוציא מכיסו את מחיר בקבוקו ומניח על השולחן ואחר כך הם משלמים לבעל הפּונדק בשותפות. כמדומה לנו, שהשנים הללו לא היו מפסידים ולא כלום אילו היה כל אחד קונה יין לעצמו, שותה לעצמו ומשלם לעצמו, וגם בעל הפּונדק לא היה מפסיד ולא כלום ולא היה בא לכלל טעות לחשוב, שיש כאן שותפות באמת.
כל אחד מאתנו, אפילו כשהוא משתתף “בנתינתו” באיזה מוסד של צדקה, רוצה הוא שתהא למוסד הזה שיטה קבועה בחלוקת הכסף. ומכל שכן שאנו נעשים חברים למוסד, שחרות על דגלו “הפצת השכלה בין אחינו ברוסיה”. במה שנוגע לדברים שבצדקה אולי יכולים אנו לוותר לפעמים על שלמות השיטה, מפני שהצקה כולה היא בת סדרי החברה המקולקלים, ילידת אי-הסדרים השוררים בחיינו. אבל במקום שהדבר נוגע להשכלת העם ולחנוכו אין אנו רשאים לצאת ידי חובתנו אך בהשתתפותנו החמרית. וכשאנו נכנסים בתור חברים לחברת “מפיצי השכלה” רוצים אנו להשתתף לא רק בהגדלת החשבון היבש של הכנסות החברה והוצאותיה, אלא רצוננו להכניס לחברה גם חלק משאיפותינו. ושותפות מוסרית כזו יכולה להיות רק בזמן שיש לנו חברה ראשית, מרכזית ואחראית בעד פעולות הועדים של סניפיה המיוחדים ובעד פעולות מורשיה באי כחה שבכל אתר ואתר. מפני זה החליטה האספה ברוב דעות, אחרי ויכוחים ארוכים, שיסוד סניפים חדשים עם תקנות מאושרות מיוחדות נחשב לדבר מזיק לשלמות החברה וצריך להמנע ממנו. ולעומת זה החליטו להרחיב את חוג פעולותיהם של המורשים למקומותיהם. וכן הביעה האספה את רצונה, שהחברה הראשית תקרא לכל הפּחות פעם אחת בשנה לאספה כללית לכל מורשיה, כדי שתגיע על ידי זה לאיזו שיטה קבועה בשאלות החנוך והשכלה. החוק נכתב, אמר אחד הנואמים, ועתה תלוי הדבר בהעומדים על משמרתם להגן עליו; ברצותם יתפוס מקום נכבד בחיינו וברצותם יתפוס מקום, כהרבה מן החוקים הטובים, רק על הנייר בלבד.
שאלת המורים ושאלת למודי הדת בבתי הספר הבינונים לא עוררו כמעט שום ויכוחים. כל הנואמים חזרו אך על פּרק אחד ממסכת-נגעים הישנה, שהיא ידועה – לאלה מן התלמוד העיוני ואלה מהנסיון שבכל יום. תלמידים יש לנו וגם כסף רב מוציא עמנו לצרכי חנוכם, אבל מורים אין לנו, וביחוד מורים עברים. אמנם יש לנו מורים עברים, אבל השם “עברים” נקרא עליהם אך כדי להבדיל בינם ובין המורים הנכרים. ואפילו בערי התחום אך מעט הוא מספּר המורים, שנוכל למסור לידם את בתי הספר העממיים שלנו. כל אלה, שנסו לפתוח “חדר מתוקן” מחדש, יודעים עד כמה קשה למצוא מורה הגון ומובהק, שיהיה בקי בתורת הפּדגוגיה ושיהיה מוכשר עם זה לשמש בתור מחנך של דורנו הצעיר. יש שכל עמל הדואגים להטבת מצב החנוך עולה בתוהו לא מפני חסרון תלמידים, אף לא מחסרון האמצעים החמריים, אלא מחסרון מורים הגונים, ויש שהחזיקו שבעה “חדרים” במורה אחד לאמר: אסוף את חרפתנו. ובאמת חרפה היא לנו, שעד היום הזה לא עלתה בידנו לכונן בעדנו בית-חנוך למורים עברים. הבית האחד להכנת מורים עברים, שנבנה בחורבנו של בית הספר להכנת רבנים בווילנא, אינו יכול בשום אופן לספּק את צרכינו. ועוד גם זאת: תלמידי בית ספר זה אינם מוציאים ממנו בנוגע לידיעות העבריות יותר ממה שהם מכניסים לתוכו, ואם בגפּם באו בגפּם הם יוצאים כלעומת שבאו, והם נוספים על המון המורים העברים, שעבריותם נכללת רק בשמם.
למטה מכל בקורת הוא – מצבם של למודי הדת בבתי הספר הבינונים. ראשית, אין הלמודים האלה על התלמידים והתלמידות העברים חובה, אלא רשות, ומפני זה אין כל זכר ללמודי הדת העברית ברוב בתי הספר הבינונים אפילו בערי התחום, תלמידי בני ישראל חפשים הם לא אך מן המצוות המעשיות, אלא גם מידיעה כל שהיא בדברי ימי עמם, ויש שצעירינו גומרים את חוק למודם באיזה בית ספר בינוני ומקבלים תעודת בגרות, וכל ידיעותיהם בהיסטוריה העתיקה שלנו שאובות מתוך ספר ההיסטוריה של אילובייסקי הידוע, את ההיסטוריה של ימי הביניים אינם יודעים כלל ועל ההוה של עם ישראל שופטים הם על פּי הידיעות המקוטעות, הבאות בעתונים הכלליים לפעמים, ביחוד מיום שנתפשטה הציוניות. ובני-הנעורים האלה הלא הם החלוצים, שעליהם הננו משליכים את יהבנו, ואת תקותנו, כי המה יעברו לפנינו לסול לנו מסלות חדשות. וכי נקח את בתי הספר, שבהשתדלות איזו מאבות התלמידים או ברחמיהם הגדולים של מנהלי בתי הספר פנו שם מקום גם ללמודי הדת בעד התלמידים העברים, – הנה אוי לנו אם נאמר, שכמעט בלי יוצא מן הכלל נכשלים אנו במורים שאינם הגונים. מורי הדת הם ברובם או אלה שגמרו את בית הספר לרבנים הישן או הרבנים “מטעם” החדשים, וקשה לנו להחליט, מי עולה על מי, מי מהם יותר אינו מוכשר לטעת את האהבת לכל קדשי עמנו בלבות בני הנעורים. אנו אומרים “לטעת את האהבה”, מפני שאך על נטיעת האהבה, על זריקת איזה זיק של חבה ללב התלמידים יכולים אנו לדבר בשעה שללמודים האלה מקדישים מן שעה אחת עד שתי שעות לשבוע. וכה נהפך למוד כתבי הקודש ללמוד רשמי, והמורים יודעים איך ליטול מן הספרים האלה את קדושתם, להסיר מעליהם את השירה האלהית ולעשותם ללמוד יבש, אשר רוח אין בו. וגם זאת רעה חולה היא, שאפילו המורים העברים המעולים שבנו רחוקים הם ברובם מהבנת השירה העמוקה המרחפת על כתבי קדשנו, והם משתמשים בם בעיקרם לצורך למוד הלשון ומגדלים את תלמידיהם ללא-שירה וללא-יראת-הרוממות מפני הדר-גאונם של הספרים האלה.
-
הכונה לעתון"————— (אותיות קיריליות שאין לי) ↩
מעשה ביאליסטוק (2 נאומים בדוּמה הממלכתית)
מאתשמריהו לוין
הדומה הרוסית הראשונה התקיימה מ־7 באפריל עד 4 ביולי שנת 1906. ואז פּוזרה בגזרת הצאר. שמריהו לוין היה בה ציר מוילנא. השתתף כמה פעמים בויכוחים. דבריו, כמו דברי שאר נבחרי ישראל, מצאו הד נאמן בכל המפלגות, כי הרוב המכריע של חברי הדומה הזאת היו ליברלים, דימוקרטים וסוציאליסטים רוסים, אשר שווי־הזכויות של היהודים היה להם גם דבר שבתכנית פוליטית וגם שברגש הצדק האנושי. זמן רב הוקדש בדומה זאת לפרעות ביהודים. ובה נגלתה ונקבעה למעלה מכל ספק אחריות השלטון לפרעות.
באמצע המושב, ב־1 ביוני, בא אסון חדש על יהודי רוסיה, הפרעות בביאליסטוק — מופת חותך על זלזול השלטונות בהרגשות שהובעו בדומה וכאילו להתעלל בכוונה במחאתה העזה נגד “חרפת רוסיה״ זאת. למחרת היום הוכנסה בענין זה אינטרפלציה דחופה לשלטונות, אך הדומה לא הסתפקה בזאת, אלא שלחה מיד ועדה מיוחדת, בת שלושה חברים — שצ׳יפקין, יעקובסון, ארקנציב — למקום הפשע, לחקור אותו על כל פרטיו. הדבר נעשה, ודו”ח הועדה עשה רושם מזעזע. הויכוחים נמשכו במשך כמה ישיבות, תמצא גם מיעוט קטן, בתוכו הכומר הקאתולי רופ, אשר ביקש להמתיק את הדין.
ועדת החקירה, שנשלחה ע״י הדומה לביאליסטוק, שמשה אחר־כך אחד הנימוקים לפיזור הדומה, כי השלטונות ראו בחקירה צבורית זאת התערבות בעניני האדמיניסטרציה ונסיון לערער את המשטר הקיים.
פעמיים דבר שמריהו לוין בפרשת ביאליסטוק — נימק את תכיפות האינסרפלציה (2 ביוני) וענה לכומר רופ (26 ביוני). שני נאומיו אלה ניתנים בזה, בתרגומם המלא, לפי הדו״ח הסטנוגרפי הרשמי של ישיבות הדומה.
(ישיבת הדוּמה ב־2 ביוני שנת 1906)
אדוני, כבא־כוח היהודים אני מוכרח לעשות התאמצות גדולה בנפשי, לדבר מעל הבמה הזאת, בשעה זו שחללי ביאליססוק עודם מוטלים ברחובות. אני מוכרח לעשות התאמצות גדולה בנפשי כדי לא להגיע לטון שאינו נאות לבית הנעלה הזה. אין ברצוני לעורר בקרבכם רגש של רחמים; כשהדבר נוגע בגורלו של עם בן ששה מיליונים — אין מקום לרחמים. עם דורש אך צדק, וכשדורשים אך ורק צדק ובשעה שיוצאים לדבר בשם הצדק — אין מקום לרגשות, כי דרישות אלה
יכולות להיות מבוססות בדרך ההגיון הישר.
בביאליסטוק אירע אתמול דבר איום. זהו הרג רב, ללא משפט צבאי, זוהי יריה בהמון, אולם הקרבנות שנפלו לא הם האשמים, לפי מושגיהם של אלה אשר ירו בהם, — לא אשמים אלא אזרחים שלוים — נשים זקנות, ילדים וזקנים חסרי־אונים, זאת אומרת אזרחיה השקטים של העיר ביאליסטוק. אולם אין זה מקרה בודד. עלינו להביט על ביאליסטוק לא כעל מאורע בודד, אין זו מונוגרפיה לעצמה, אלא פרק אחד מספר רב־כרכים על פרעות ביהודים. מי הם המחברים של הכרכים הללו? מחברי הפוגרומים הללו הם אנונימיים, בני בלי שם, אולם שמותיהם ידועים היטב־היטב בדפרטמנט של המשטרה. ביאליסטוק אינו מקרה בודד ויוצא מן הכלל. זוהי חוליה אחת בשרשרת הענויים של היהודים, היא נובעת משיטה משוכללת, אותה שיטה אשר אתם כולכם נלחמים נגדה כאיש אחד. לממשלה הרוסית נחוצה אוכלוסיה חלושה בת ששה מיליונים, חלושה במובן החוק המגן עליה. ואילו לא היו יהודים, בבוא הממשלה להגשים את הפוליטיקה שלה לפי התכסיסים המקובלים עליה, הרי שנוח היה לה להזמין ממדינות אחרות אלימנט כזה אשר ברגע חמור אפשר יהיה לכוון את זעמו של ההמון חסר־ההכרה בקו ההתנגדות הפחותה ביותר. היהודים הם השעיר המשתלח. הם השעיר לעזאזל משום שההמון הסובב אותם מחונך על השקפה, כי אצלנו ישנם אזרחים ממדרגות שונות: מדרגה א‘, ב׳ וג’, ולמדרגה ג' נמנים ששת מיליוני היהודים ברוסיה. הוא מחונך על ההשקפה שביחס ליהודי הכל מותר, הכל אפשר, משום שהיהודי הוא אזרח ממדרגה נמוכה, ומשום כך אין הם מוצאים מגן בשעה שהם זקוקים להגנה. זוהי סיסתימה שלימה. כך נהגה הממשלה גם בימי אוקטובר, בשעה שהעם הרוסי קם כאיש אחד להשתחרר מכבליו. היא לא מצאה דרך אחרת להלחם נגד תנועת השחרור מלבד האמצעי הידוע והבדוק: לכוון את זעם העם ואי־סיפוקו בקו ההתנגדות הפחותה ביותר, ואתם הרי יודעים במה נסתיימה איפופיאה נוּגה זו, במה נסתיים דף זה, שהוא אף על פי כן דף מן ההיסטוריה הרוסית, דף הכתוב בדמים. אתם יודעים במה נסתיים הפרק הזה. ועתה חוזר ונשנה אותו דבר עצמו, זוהי מהדורה שניה בלתי מתוקנת, אך מהדורה משלימה, בדוּמה יש ביטוי לרצון העם, אולם רצון זה של העם נתקל בניגוד. עלינו להזהר, כי ביאליסטוק היא אך דף ראשון בפרק הדמים השני של הספר העומד להכתב בקרוב. זוהי שיטה משוכללת, מחושבת יפה ובערמומיות והיא גם תוּצא לפועל באותה ערמומיות. מי הוא המוציאה לפועל — על זאת יש לנו תעודות מוכיחות. אנחנו יודעים יפה׳ יפה כיצד הוכנו הפוגרומים הללו. אנחנו יודעים יפה יפה, כי במשרדי הג׳נדרמריה נדפסו כרוזים. אנחנו יכולים להיוכח גם מזה שהגוברנטורים (שרי הפלך) הטילו על היהודים אחריות קולקטיבית והזהירו אותם: אם לא תוכלו אתם להשקיט את צעיריכם, יכול נוכל אנחנו לעשות בכם שפטים. כך יכולים לדבר אך אנשים שאין להם כל מושג על יסודי הצדק, אנשים שאין להם כל נקודת משען אחרת למעשיהם. יודעים אנחנו ומכירים גוברנטורים כאלה. אולם מלבד הגוברנטורים — כל מושל נפה, כל קצין מחוז הוא בבחינת שליט בלתי מוגבל. גם מבלי לחכות לפקודה מגבוה, הם מכריעים על חייהם ומותם של נתיניהם, כי הם מביטים על האזרחים כעל נתיניהם הפרטיים ומבדילים ביניהם סוגים־סוגים ועושים בשרירות לבם באותו סוג הנראה להם כפחות מוגן.
היהודים נמנו עד עתה על הסוג הנמוך ביותר בקרב הנתינים. נשינו וילדינו משוללי הגנה הם. יודעים אנחנו כי יש מוּצאים להורג לפי פסק דין של משפט צבאי, אולם בזה יש עוד רמז לצורה משפטית, ובכל זאת אנחנו כולנו כאיש אחד מתנגדים לו. במקרה שלפנינו הרי גם רמז לצורה משפטית אין. המון פראי נקרא לעשות שפטים — והוא נענה ברצון לקריאה כי יודע הוא שאינו צפוי לעונש. הממשלה הביאה פעמים רבות נימוקים שקולים והצהירה בפי הגוברנטורים שכל עוד יקחו היהודים חלק בתנועת השחרור, אין הממשלה יכולה להגן על עניני היהודים. הממשלה הגבילה עם בן ששה מליינים בזכויותיו האלימנטריות ביותר, עד הזכות לעבור ממקום למקום ועד בכלל, ואף בזאת לא אמרה די, גם זה נראה לה לא מספיק. והנה חשקה נפשה להביא את שיטתה לידי שלימות — היא רוצה שגם תחומי האידיאה של היהודים יהיו מוגבלים, שלא יעיזו גם הם להיות נלהבים לרעיונות החופש אשר אחרים נלהבים להם. גם בשטח זה קובעים השלטונות תחום מושב, וכשם שאסור לצאת מתחום המושב בלי רשיון מאת קצין־המחוז ומושל הנפה, כך לא יעיזו לצאת מן התחום הרעיוני שנקבע להם. יש בכוחה של הממשלה לקבוע את תחום המושב הגיאוגרפי, אך אין ביכלתה להגביל את עולם האידיאות, כי אין עם כזה ואין ארץ כזאת אשר העם היושב בה שאף ולא השיג את מטרותיו. כן, הממשלה שגתה. בשטח הרעיונות אין לקבוע תחומים. ודאי, היהודים עמדו תמיד לימין אלה השואפים לחופש. היהודים סבלו ככל אלה שחשו בגופם את לחץ המשטר וכל רגשותיהם נתונים לתנועת השחרור והם ישתתפו בה גם בעתיד ותעלה השתתפות זו להם בקרבנות כאשר תעלה. הממשלה רצתה להגביל את זכויותיהם האנושיות של היהודים, אך הדבר הזה לא הצליח בידה. ולפיכך הוציאה מנרתיקה את נימוק האחריות הקולקטיבית. נגד הדבר הזה עלינו להלחם ובכל כוח. על מעשה ביאליסטוק חייבים אנחנו להביט כעל תשובה בעקיפין על כל השאלות שהוגשו על ידינו למיניסטרים. והם לא מצאו לנחוץ להשיב עליהן. בטלגרף האלחוטי הם המציאו לנו תשובה על כל השאלות דרך ביאליסטוק. הם כותבים את תשובתם בדם, בדם קרבנות טהורים. צריך לשים קץ לדבר הזה. בשעה שאנחנו (צירי הדומה) לא היה בדעתנו לעורר רגש של רחמים, כי אשרו של העם היהודי, וכן גם אשרו של העם הרוסי כולו, צריך להיות מושתת לא על רגש הרחמים, המצוי אצל השבעים לגבי הרעבים; אושר זה צריך להיות מושתת על יסודות הצדק והיושר. בדעתנו היה לגולל אך אפס קצה של התמונה הנוראה, שהמיניסטרים והפקידים הממשלתיים מציירים אותה; הם אמנים גדולים במקצועם; הם מציירים אך בסממנים שחורים ובדם קרוש. הנה המקור ממנו שואבים הם את צבעיהם. אך חלק כלשהו מן התמונה רציתי לגלות לפניכם. ואם הרגשתנו הפנימית מעוררת צער בקרבנו, הרי זה דרך הטבע וכחוק, אבל אנחנו גם בשטח זה איננו איגואיסטיים ומבינים שהננו משמשים מטרה לחצים שבהם קולעים לדכא את תנועת השחרור כולה. ולפיכך הנני מביע את דעתי ומבקש שהדוּמה תכיר בדחיפות השאלה הזאת שאינה ניתנת לדיחוי ותגיב ככל האפשר על מעשי התועבה האלה, הנעשים לעינינו בראשית המאה העשרים ולעיני אירופה כולה.
(26 ביוני 1906)
אחרי כל פה שנאמר כאן על ביאליסטוק ובענין הפוגרום הביאליסטוקי היתה לי הצדקה גמורה לא להשתמש זאת הפעם ברשות הדבור שניתנה לי. ובכל זאת החלטתי ברגע האחרון לא להסתלק מזכותי נוכח כמה דברים וכמה טינות שיצאו מפי הברון רופ הנכבד. אכן, גם הברון רופ נפשו סולדת מחזיונות הפרעות, אך עם זה בא הברון רופ, להשתוממותי הרבה, שלא במתכוון לידי אותה טעות. שטועה ממשלתנו במתכוון, בהטילה על כל היהדות את האחריות לפעולתה של אחת ההסתדרויות, ובקראה אותה לא בשמה, אלא בשם ההסתדרות היהודית. רבותי, כבר נזדמן לי להביע פעם את המחשבה הזאת, והנני לחזור ולהביעה, שבתחום הזרמים הפוליטיים, בתחום המחשבה אי אפשר שתהיינה הגבלות, ושהיהודים מתפתחים לפי אותם החוקים — כעם הרוסי, בפולנים וכו'. וממש כשם שאין אתם רשאים לומר, שהשלטון יש לו הצדקה כל שהיא, להתנפל על מעמד הסוחרים בסוסקבה, על שום שיש מהפכנים בין בני הסוחרים, ממש כך אין לשלטון הרשות להתיחס בשלילה אל העם הפולני, מפני שבתוכו קיימת מפלגת סוציאל־דמוקרטית או מפלגות מהפכניות אחרות. אסור לבוא בהאשמה כוללת שהיהודים, כביכול, הם המרגיזים את האוכלוסים. איזו אוכלוסים יכולים הם להרגיז? בקרב היהודים ישנן מפלגות מהפכניות, והן נהנות מאותן הזכויות. שמהן נהגות כל המפלגות המהפכניות ברוסיה. אין ספק: ה“בּוּנד” הוא מפלגה יהודית מהפכנית לאמתה, אך מפלגות מהפכניות כמוה יש גם לפולנים ולליטאים. נמצא שלא ייתכן לעשות את העם כולו אחראי לפעולתה של מפלגה אחת. אולם אני מרחיק ללכת. כאן סיפר הברון רופ על ההגנה העצמית, ולאנשים שאינם בקיאים נראה, כאילו ההגנה העצמית היא מפלגה מהפכנית ובה משתתף כל הישוב היהודי, ומכאן שהעם היהודי כולו כאיש אחד מורכב ממהפכנים.
רבותי. לפניכם אדם המתייחס בשלילה למהפכה, ואעפי״כ עמד כל הימים בשורות ההגנה. אדם זה — הציר לוין, לא ידע לאחוז אקדח מימיו, אך לימד ידיו לאחוז בו, משום שהמצב הכריחהו. רבותי, דבר זה היה אחרי פוגרום קישינוב המפורסם, אחרי חוזרו המפורסם של פליווה, לבל יעיזו היהודים לכונן חוגי הגנה, כי ההגנה העצמית אסורה ואין לשאתה, כי השלטון יש בית די כוח להגן על היהודים. הלא צחוק הוא! השלטון הוכיח, מה הכוח שבידו להפסיק את הפרעות.
הייתי אז רב בעיר אחת, שישובה היהודי מונה 50 אלף נפש, והפרעות לבשו שם צורה של מחלה כרונית, זאת יוכל לאשר הציר מייקטרינוסלב, — כוונתי לעיר ייקטרינוסלב, אז קראני המושל אליו ואמר: ראה איזה חוזר נתקבל מפליווה. המושל היה אז הגרף קילר. השיבותי לו: אם יגעו הפורעים באשתי ובילדי לרעה, שום חוזרים של מיניסטרים לא יעצרו כוח לעכב בידי, לשלוח כדור בדקתם, ובשעת הכרח למות עמהם יחד. בימים ההם אך זה החלו חוגי ההגנה העצמית להתארגן. עלי להגיד, רבותי, שאנו בעצמנו השתדלנו שלא לשוות אופי מפלגתי להגנה העצמית. במקום שישנן מפלגות מהפכניות, תיטבנה הן בשעת פרעות להדוף את המכה — דבר זה אינו מוטל בספק — אך אנו חשבנו ומצאנו שהדבר הזה אינו רצוי לנו. כל יהודי, בהגנו על אשתו וילדיו, חייב לצאת בעצמו אל הרחוב ולהגן עליהם בשעת הסכנה.
חמש שנים היה עלי לנסוע ולרפא את ריאותי, ובכל זאת עמדתי על המשמר בחורף זה מ־9 שעות בערב עד 6 שעות בבוקר. חרדנו לנפשות ילדינו ונשינו. הידוע לברון רופ המצב הזה? הוא אומר, שעל כולנו עברו ימים כאלה. כלל וכלל לא על כולנו! אני לא יכולתי לישון במנוחה: בת לי והיא בת 11 שנה, חששתי לא רק לחייה, כי אם גם לכבודה, לכבודה של פעוטה זו! אני, החולה. אנוס הייתי ללכת פעמים החוצה לשמירה. לא חפצתי להרוג איש ולהכות איש, אך נספחתי למערכות ההגנה, שעתידה היתה לשמור על הרחוב מפני החוליגנים. זאת התחבולה הנאמנה ביותר.
לאחר זמן הזמין אותי מושל וילנא, העתיר עלי כבודים ואמר: ״בידי די אמצעים, ואתם את ההגנה עזובו״. והרי — מאורע ביאליסטוק! רבותי, האומנם צריכים אתם לעובדות? האומנם צריכים אתם לחומר זה שהוגש לכם, כדי להיוכח ולדעת, שהפוגרום הוכן מראש? הלא די במעט הגיון, שיש לכל איש מאתנו, אנשים פשוטים, כדי להבין: עיר שישובה היהודי מונה 70% והישוב שאינו יהודי — 30%, אי אפשר לה ליהרס בפועל. ושוב הן כל 70% היהודים מעונינים בהתגוננות, ולפרוע בודאי לא ילכו כל 30% הנותרים. אפילו אם נניח, שיש שם גם 15% מן החוליגנים, מה שאיני מעלה על הדעת כלל, גם אז אי אפשר להסביר, כיצד ינחלו 15% נצחון מזהיר על 70%.
רבותי, כשנתקבלה הטלגרמה השניה מביאליסטוק, שהצבא ״נכנס למילוי חובותיו״, — טלגרמה לקונית זו נתקבלה ביום ו' — אמרתי בהכנסי למסדרון הדוּמה הממלכתית: עתה אבדה ביאליסטוק! אילו ישבו החיילים בקסרקטים והמשטרה בתחנותיה ולא היו "נכנסים למילוי חובותיהם״ כלל, לא היתה בביאליסטוק שחיטה. אכן, זאת הצרה, שהגנתם עלינו חזקה כל כך, שהם הורגים אותנו. כל הטרגיות של המצב הוא בזה, שהם “מגינים” על ענינינו כביכול!… הן כאן אין צורך בעובדות. אפשר להוכיח ממוקדם למאוחר בדרך מתימטית, שהפוגרום היה מוכן מראש. אבל, רבותי, אני מרחיק ללכת עוד יותר. אומרים. שבביאליסטוק היה קן של מהפכנים, והברון רופ יודע גם סיפור־מעשה אחד, לא רציני ביותר, לדעתי, אך מיוחד במינו באמת, על אסיפת מהפכנים בבית הקברות. הללו נתאספו בבית מועד לכל חי וקבלו החלטה, כי אין אלוהים. נעלבו הקוזקים על כפירה זו, נעלב הצבא, נעלבה המשטרה, וערכו פוגרום. אם יבואו ויסבירו את הדברים בנימוק הזה, אצא ואומר שאין זה מדעי ואין בזה אמת פסיכולוגית. כי אין כל קשר הגיוני בין כפירתה של קבוצת יהודים ובין רוגזם של כמה מחוגי המשטרה והצבא. אין ספק: אילו לא היה בדרך כלל יחס שלילי אל היהודים בכמה מחוגי החברה, — אומר בכמה מהגרועים שבהם. — הרי השלטון, בחפצו לארגן את הפרעות, צריך היה לצאת בדרך של גילוי לב גמור: לקרוא לצבא, למשטרה ולערוך קרב. חוגי חברה מן הגרועים ישנם בכל מקום, אבל לשם כך הן קיים בכל הארץ שלטון לרסן את חוגי החברה הללו לבל יפרעו פרעות. לשם כך הן קיים שלטון, שידכא את יצרי החיה בגרועים שבינינו. ומה עושה השלטון שלנו? הוא משתמש ביצרים הללו, וכשאתה קורא עכשיו על ביאליסטוק, כשאתה רואה את הנעשה מסביב, הלא באמת זועה תוקפת אותך, זועה ועלבון.
אנשי גאון אומרים, כי ימי הבינים רחוקים מרחק רב מאתנו, כי תקופה חדשה הגיעה, ואמנם. — צאו וראו את הנעשה בימינו! הנה, למשל, דוּבּר מעל הבימה הזאת על ביטול עונש המות, והידעתם מה תשובה השיבו לנו המיניסטרים? הם הזכירו, שגם באירופה המערבית עדיין קיים עונש מות. המיניסטרים שלנו המסתמכים השכם והערב על ההוי הרוסי ומחרפים השכם והערב את "המערב הרקוב״, מצאו להם נקודת משען במערב הזה. בו בזמן, שעונש מיתה נתקיים במערב כגידול יוצא־דופן בתרבות האנושית, הרי הם מסתמכים על הדוגמה הזאת, כאילו כבר זכו לקנות להם כל ההישגים שיש שם. והן לפני כמה אלפי שנים היו בני אדם מקריבים ילדיהם לאלהים. המקרא מספר שאברהם היה הראשון שהביא את האיל לעולה תחת בנו. ויש מניחים, כי גדולתו של אברהם היתה בזה, שביקש להעלות את בנו לקרבן. חכם־הדת הגדול שטיינטאל מוכיח, שעיקר החשיבות הוא לא בזה, אלא במה שהוא המיר את האדם באיל, — בזה גדולתו של אברהם, במה שהבין שאם לקרבן הרי האיל, והסתלק מלהקריב את בנו. אנו מטעימים, כי אברהם הכיר, כי אין לאלהים חפץ בקרבנות אדם. עתה הקימונו מקדש למשפט צדק, מכון לשבתה של איזו אלת משפט, הדורשת שוב קרבנות אדם. האין זו עבודת אלילים?
ושוב, פרעות היו גם קודם לכן, אך אז היה להן אופי אחר. החזיון הזה ידוע בהיסטוריה בשם אינקביזיציה. בשם אלוהים שרפו אנשים וערכו אוֹטו־דא־פה. אילו היתה המשטרה ספוגה דתיוּת ברגשותיה הפרטיים, כדעת הברון רופ, כי עתה לא ערכה אוֹטו־דה־פה כזה בגלל איזו החלטה שנתקבלה בבית קברות שומם, היא אינה דתית כלל וכלל. לפנינו אל אחר — הענינים הכלכליים. והם הם התובעים קרבנות רבים כל כך. רבותי, יהיה מה שיהיה יחסנו אל הפרעות, אף באותם ימי־הבינים היה לאינטרסים הכלכליים תפקיד־חשוב, והאינקויזיציה, כפי שהוכח בחקירות היסטוריות, נתכוונה במידה יותר גדולה להחרמת הרכוש היהודי מאשר לגאולת נפשות היהודים הנתעות. הדבר הזה עצמו נשנה לעינינו. גם עתה קיימת מגמה זו: להעמיד את עם ישראל בשם האינטרסים הלאומיים והכלכליים, הרי זו אותה אינקויזיציה ממש. קודם לכן אמרו: ״אתה ממרה את פי האלהים ועל כן תעלה על המוקד״ ועתה יש אלוהות אחרת: המשטר הבלה, וגם עתה יוצאים בני אדם, אך לא באפוד הכהונה אלא במדי שרד וכתפות, ומשמידים בני אדם בשם אלוהות זו (מחיאות כפים). האין זו עבודת אלילים?! ולפני המורדים באלוהות זו — רק דרך אחת יחידה: המוקד. בשכבר הימים היו העונשים בשם שמים מלווים ברוב פאר והדר. בשם האלוהות היה המוקד נערך בפומבי רב. עתה הורגים בעליות, במרתפים, משום שאלם של עובדי האלילים מנוסח
אחרון הורתו ולידתו באופל ובאפלה, ודבר אין לו עם האור. מדבר אני עתה כיהודי, אך אל נא תחשבו, כי לעיני אך עניני היהודים לבדם, הגם שדבר זה היה ראוי לסליחה בשעה כזו. אך לא, מבטי על כל החזיון הזה, הרחב הרבה יותר.
שמעתי פעם הרצאתו של המלומד הידוע דיבוא ריימון על סיבות נפילתה של רומי. אם כן חזיון מופלא: רבתי בממלכות, חסונה, מאורגנת, לא החזיקה מעמד ונפלה. מה הסיבה? ריימון פתח הרצאתו באמירה, שרומי נפלה משום שבקרקעה לא היה זרחן די הצורך. לא היה זרחן, כי שם שלטה העבדות, והעבדים לעולם אינם מעונינים בעבדותם ועל כן אינם מוכשרים לשמור על מידה וחסכון בהוצאת פרי האדמה. ושיטת העבדות שלטה שם, משום שהמעמד השליט חי ברוב טובה ובעידון, מידותיו מושחתות, לא עבד ואף כוח שרירים לא היה לו; הכוח הגופני נקנה אז רק בתרגילי סיוף, ולא בעבודת־כפים ממש. ועל כן הכרח היה לרומי שתפול, והיא נפלה.
רבותי, מן ההיסטוריה אנו למדים, שאותם המקומות שהאינקוויזיציה האריכה שם ימים, סופם לא היה טוב. וכיהודי אגיד בגלוי, שגורל 6 מיליוני אחינו שלוב בגורלו של העם הרוסי, ולא רק של העם הרוסי לבדו, אלא של כל העמים היושבים ברוסיה. תנו דעתכם על יציאת מצרים, חדלו לכם מדרכי פרעה הנושנות הללו. ראו נא, מה חזקה ההגירה היהודית: ב~3 שנים בלבד יצאו 400 אלף יהודים לאמריקה. ואמריקה ״הטפשית״ מקבלת את המהגרים הללו, ואמריקה ״הטפשית״ אין לה עליהם ולא כלום, כי כל החזק והנמרץ והצעיר, כל אלה נוהרים שמה. כאן נשארים היסודות התשושים, הרפים, אך מספר היהודים הכללי אינו נפחת ע״י כך. קו זה מציין גם את המקרא. זו עצת פרעה, שביקש להפחית מספרם של היהודים הפרים ורבים בעצמה. מעצות אלו יש להסתלק. דברי הימים הוכיחו, שסופן תוהו. היחסים ההדדיים שבין העמים מיוסדים לא רק על האהבה, כמחשבת הברון רופ באמרו, שאין אהבה אל היהודים. זה בא מחמת עינינו, הרואות תחת העם את המעמד השליט. היא היא הטעות, שאנו טועים בכוח ההתמדה, משום שאנו אמונים על ההיסטוריה של אילובאיסקי, משום שאין לנו ספר־לימוד נכון להיסטוריה, משום שאין אנו יודעים, איך העם מתיחס אל היהודים. יודעים אנחנו, איך מתיחס אליהם מעמד זה או אחר, אך את יחסו של העם אין אנו יודעים ידיעה של ממש. אם יחד אנו חיים, אם יחד נגזר עלינו לחיות, כתאומי סיאם הללו, הלא כל מה שנוגע לכם, נוגע גם לנו, אבל גם כל מה שנוגע לנו, נוגע גם לכם, כי על כן רק על ההדדיות יכּון אָשרה של ארץ שעמים ועממים שונים יושבים בה. נמצא, שענין רב לנו לראות את רוסיה כבירה באמת, לראות את רוסיה חזקה באמת, לראות את הסולידריות עולה כפורחת בין עמיה השונים. אם באנו להזכיר כאן איזו עובדות היסטוריות, לא כדי לעורר רגש של פחד עשינו זאת. יודעים אנו, מהו רגש הפחד, ואין אנו שואלים את נפשנו, שתהיו תחתינו אפילו שעה אחת, אפילו רגע אחד. אך לא רק לכם, הנחשבים בעינינו לידידינו, כי אם לגרועים שבאויבינו לא תשאל נפשנו כזאת, שיגיעו למקומנו, שיתפללו בערב, מי יתן בוקר, ובבוקר מי יתן ערב, והיום יעבור בשלום. אך בכל לבבנו תשאל נפשנו, כי בכל כוחותיכם תשתדלו לשים קץ לתועבות ימי־הבינים הללו, שבאו על רוסיה. הרי זוהי שיבה אל הפראות, הרי זוהי שיבה אל הברבריות. ואותם האנשים היודעים ציוויליזציה אירופית מהי, שאינם שואפים לשוב אל המשטר הישן, הבלה, הם חייבים להבין שעניננו הוא ענין הכלל, ענינם הם. באיומים גרידא כלפי המיניסטרים לא נועיל דבר (קריאה: נכון!…) עיניכם הרואות, שאני אף נוסח של מעבר לסדר היום איני מציע, אף לא אינטרפלציה, כי דבר זה לא ימנע בעדם, לעשות את מעשיהם כמקודם. כן, סוף־סוף מה יגידו ומה יאמרו לנו המיניסטרים? הרי הם מפיחים כאן כזבים בגושפנקה רשמית ושמים אותם לאמת (צחוק). לפנינו שני דינים וחשבונות על ביאליסטוק: אחד של השלטונות, השני של הדוּמה, ואנחנו יודעים, באיזה מהם עלינו לנהוג ביתר אמון. סוף־סוף, איזו תקוות יכולים אנו לתלות במיניסטרים. הביטו וראו את הנעשה. נוסע גנרל צבאי לשם חקירת המאורעות בביאליסטוק וקודם בואו יוצאת פקודה אל הצבא, שבה מובעת הכרת טובה — "נואשת״, כהרגשתי — לחיילים על שירותם באומץ לב בשעת הפוגרום. נוסע פקיד כדי לחקור חקירת מילואים את עניני ביאליססוק, אך מלכתחילה ידוע כבר, מה ההרצאה אשר יגיש. הן ההודעה הממשלתית נדפסה כבר. רבותי, הן השלטון שלנו, בדמות המיניסטרים שלנו, לאמתו של דבר אף אינו מכסה את מזמותיו.
מספרים שחייל אחד, בחפצו להוכיח מה גד ול כוחו ביריה, קלע, ואחר כך עמד ועג עוגה סביב הכדור, ונמצא שפגע במטרה. והלא בשעה שהמיניסטרים שלנו שולחים את הפקידים, הם עושים אותו מעשה עצמו, הרי הם מזמינים את התשובה הידועה, הם מקדימים ומכתיבים לפקידיהם את התשובה הרצויה. תחילה הם מביעים תודה, ואחר כך הם עורכים חקירה ודרישה בלחץ דעת הקהל. לא אליהם חייבים אנו לפנות. אך דעו, רבותי, כי על ראשה של היהדות בת 6 המיליונים תלויה חרב דמוקלס, כל איש מאתנו רואה זאת. היהודים אינם יכולים להרגע. כל אחד מאתנו, כל אחד מאתכם יכול לסייע, ואפילו במידה קטנה, להרגעתה של היהדות. עליכם לפעול. בקהל נפוצים כרוזי הממשלה, הפיצו גם אתם את כרוזיכם שלכם. אל תסתפקו במאמרי העתונות ובשאלות הנשאלות בדוּמה. יעשה נא כל אחד מכם — באמצעות הקרובים לו — תעמולה חזקה לא רק בתחום המושב, אך גם בכל מקום שיושבים שם בני עם זר, לפי שזהו היסוד החלש ביותר. רבותי, זו תעודתכם אתם, וזו — סוף כל סוף — תעודת כולנו. אם תרצו, תוכלו לפעול. לכם נוח וקל יותר לפעול בכיוון זה. כי היהודים אינם רוצים בפרעות, דבר זה ברור מדי, וניתן להשגת כל אדם. אך הראו נא, שאין אתם רוצים בפרעות, הראו נא לכל העולם, שאתם מתנגדים לכך, שיש את נפשכם להלחם בחרפה בכל כוחכם. זאת חובתכם הקדושה. ומאמין אני, שכשם שהאנושיות עברה ונתנסתה בנסיונות ימי הבינים, ויצאה בכל זאת, לאחר קרבנות רבים מאוד, כמנצחת, כך קרובה גם שעת נצחוננו אנו, כי ההוה מצוקתו גדולה מדי, כי השעה, שאנו חיים בה, חמורה מדי. להוסיף שאת מצב כזה — אי אפשר, לשום עם.
ואשר לנו, הרי אין בנו עוד כוח להתרגז. זוכר אני את הפרעות בשנות השמונים, ואני, הנער הרך, שפכתי דמעות על כל מת שלא ידעתיו. עתה, בביאליסטוק נפלו אולי גם אנשים קרובים לי, אך אני לבכות לא אוכל עוד. לא אשפוך אפילו דמעה אחת. אנחנו היהודים שכחנו את הבכיה, אין בדעתנו לבכות עוד, אנחנו נפעל. הצילו את הישוב היהודי. פעלו בקרב מחנכם, ואנחנו נפעל בקרב מחננו. אנחנו נפּגש, כשם שכל הדרכים נפגשות. הכל הולך מן האישי דרך הלאומי אל האנושי הכללי. שם נפגש, שם נושיט ידים זכּוֹת איש לרעהו (מחיאות כפים).
מידה כנגד מידה
חכם־הכלכלה הגרמני המפורסם בעולם כולו אוגוסט פון שמולר, אחד מבעלי ההשפעה הגדולים ביותר בגרמניה לא רק כמלומד אלא גם בתורת איש־מדינה, שדבריו נשמעים בחברת המשכילים ולדעתו מתיחסים בכבוד רב, עמד לפני ימים מועטים ותקף במרירות את יהודי גרמניה. לא יצאו לו לשמולר מוניטין של שונא ישראל, בחבוריו ובתופעותיו המדיניות־הצבוריות לא נכרו סימניה של אותה שנאת־ישראל, האופיינית כל כך לרבים מן המלומדים הגרמניים, וביחוד ברשות מדעי החברה, היינו ברשות הנוגעת על כרחה בדברים שבין מעמד חברתי אחד לחברו, בין חבורה אחת לחברתה. ולפיכך היתה התקפתו של שמולר כרעם ביום בהיר. איש לא היה מוכן לה, וכל אחד הופתע על ידה. אולם יותר מכל הופתעו כמובן אלה שכנגדם מכוונת היתה התקפה זו — היהודים. יהודי גרמניה יודעים מגופם את ערכה וכוחה של האנטישמיות “המדעית”, למודי נסיון הס ויודעים הם יפה יפה, שהסכנה האמתית גנוזה לא בנוהג אנטישמי של פקיד מפקידי המדינה, לא באנטישמיות השוקית־הפשטנית־ההמונית ולא בגילויי־הדעת הזולים של אבשי־מדינה זולים שבזולים. יהודי גרמניה למדו מנסיונם במשך הדורות האחרונים, שהסכנה האמתית גנוזה באנטישמיות “המעודנה”, "העטורה עיטורים, עטורים״, העטופה "עיטופים מדעיים״, שכן בפניה כפני אנטישמיות זו, כל האזנים פתוחות וכל הדלתות קרועות. משום שאת האנטישמיות “המבוססת” אי אתה מבטל בפסוקים מועטים, מצלצלים, כלליים ביותר ונדושים, משום שכנגד אנטישמיות כזו, המתבצרת מאחורי חומות גבוהות של מדע, צריך להלחם בתותחים כבדים, ואל תהי מלחמה זו קלה בעיניך. ושוב יודעים הם מפי נסיונם, שכל גילוי וביטוי אנטישמי כזה נדון דין ביטוי מדעי, מבוסס, אם הוא יוצא מפי איש המדע. זו זכות, שזוכה איש המדע המקובל על הבריות ומפורסם בחברה, שדבריו אינם טעונים בקורת. הוא אינו חייב להתאמץ ביותר ולהביא ראיות לדבריו. משהביע את דעתו שוב הולכים אחריו בעינים עצומות: מן הסתם טעמו יפה ונימוקו נאה. ואפילו איש המדע ילחם באמונה עוורת זו, ואפילו ידרוש, שכל דבר קל שבקלים, יסתמך על תלי תלים של ראיות ומופתים, — דרישה זו גופה יוצרת מסביבו אוירה של אמונה. הקהל הגדול מהרהר בלבו: היאך לפקפק באדם, הנלחש באמונה ודורש שכל דבריו יהיו בדוקים ומבוססים בתכלית?
התקפתו של שמולד נעשתה רק דרך־אגב ולא דרך עיקר. מעשה כמלומד יהודי, והוא חבר במועצה העירונית של ברלין, עסקן צבורי במובן הנעלה של דבור זה, בעל השפעה רבה בתחום עשייתו, שחבּר עכשיו בשעת מלחמה חבּור, ובו הוא דן בשאלות־השעה הכלכליות הרותחות בשעת ריתחה זו. המחבר מקובל כבן־סמך ברשות המדע הסטטיסטי. אף הוא פרופיסור של האוניברסיטה הברלינית, היינו מרצה פרטי הוא כמאות תלמידי חכמים יהודים אחרים, ואין השם פרופיסור אלא שם כבוד. מתנה מגבוה (בגרמניה, וכן בכמה מדינות אחרות, נוהג השם פרופיסור כתואר כבוד בלבד. אומרים שמעיקרו לא בא לעולם אלא בשביל המלומדים היהודים בלבד, והפרופיסורים המוכתרים בתואר זה וקתדרה אין להם מפורסמים בשם “פרופיסורים של רחמנות”). כאן מצוה להוסיף ולאמר שבתורת איש מדע אין תלמיד חכם זה שייך לאסכולה של שמולר, ובתורת עסקן מדיני אינו נמנה על בני מפלגתו של זה. המלומד הגדול שמולד כתב דברי בקורת על חבורו של הפרופיסור היהודי ונשתמש בשעת הכושר להפרע מן "הרוח השמי״, שפרץ ונכנס מעולם זר לעולם החברה הגרמנית ואומר להשתלם עליה. אין המבקר עומד על פרטים בספר, ולא בפרטים אלה הוא תוקף את התקפתו. כאיסטראטגיקן מובהק הוא עורך התקפה כללית. וכן לא על היהודי הפרט יצאה בקרתו אלא אוחז במעשי אבי אבות אבותיה של האנטישמיות: לא על מרדכי בלבד יצא הקצף אלא על כל עם מרדכי.
דבריו של שמולר נשמעים כל שעה ברם סבור אני, כי לפרסום כזה שזכתה הבקורת האחרונה שלו על ספר מדעי לא זכה שום נאום מדיני משלו מימיו. נזדרזו הבריות לפרסמה ושקדו על הפצתה כהתגלות חדשה.
וביחוד גדלה ההפתעה משום שההתקפה נעשתה בימי “שלום־אחים” דוקא, היינו בימים שהמפלגות המדיניות החליטו לא להתגרות זו בזו כל זמן שהמלחמה תמשך. מעין נדר של שתיקה מדינית לשעת חירום. איני יודע, אם הזמינו במיוחד ל“נדר של שתיקה” זה גם את היהודים בחינת שווים לכל דבר, אולם עובדה היא, שהיהודים נצטרפו בשמחה ל“שלום־מצור” זה, כלומר, הם הבטיחו לבלי להדרש לאנטישמיות בתנאי שהצד השני יעמוד בדבור זה. ואמנם בימים הראשונים להסכם זה היו הדברים שמחים יותר בגרמניה. ברם, כנראה אין השתיקה מלאכה קלה והמלחמה נמשכת ונמשכת, והנדר הופר. לפי שעה הפר צד אחד את נדרו, והיהודים שרויים במבוכה ואינם יודעים לשית עצות בנפשם. להלכה מותרים אף הם להפר נדרם, ואף על פי כן חוששים הם ועדיין הם קוראים ומתכוונים ל"שלום־חירום״.
מופלא הדבר, שכל מקום אנו בחינת יוצאים מן הכלל. אפילו בנוגע ל"שלום של שעת חירום״ הוציאו אותנו ראשונים מן הכלל.
התקפתו של שמולר, ובשעה זו דווקא, אין דין שתקובל בחינת מקרה בודד. סימן היא לדבר, כמה כתבות הן התקוות, שיסודן בהלך ־ רוח של רגע. מערכי־רוח שהורתם ולידתם בשעה יוצאת מן הכלל לעמים יוצאים מן העולם עם יציאתה של שעה זו, ואם ממושכת היא שעה זו הם גזים ונעלמים לפני גסיסתה של זו. והוא שקרה עכשיו בגרמניה לתקוות היהודיות. מיד עם פרוץ המלחמה כשכל גרמניה כולה תקפה בולמוס ראשון להתמזגות ולהתלכדות נעשה “שלום של שעת חירום”. אותה שעה צירפו גם את בני ישראל למנין. מיד עמדה העתונות היהודית ופתחה לאמר נבואה, שרוח האנטישמיות יצאה יציאה גמורה מן העולם ולא תקום לתחיה. העסקנים המדיניים שלנו הטילו על עצמם את תפקידה של “חברה קדישא” וערכו לוויה נהדרה לאנטישמיות, וספדו הסופדים ודמעות נסחטו והלכו: נלחמנו בה באנטישמיות כל זמן שהיתה בחיים חיתה, אבל בעצם ולתוך תוכו של דבר לא היתה זו כלל רשע מרושע… כשהמת מוטל לפניו מוצאים בדל של שבח אפילו לשונא קשה. זריזים היו ומזורזים חברי חברת קדישא, ועכשיו הם ערמתם ועיניהם קרועות לרחבה מתמהון: כלום טעינו בחשבון, או שמא לעינינו מעשה תחית המתים ממש?
אין אנו שואפי נקם, ואף על פי כן שילמה לה התולדה ליהדות גרמניה מידה כנגד מידה. כשנכתב ונחתם כתב־ההסכם של “שלום לשעת חירום”, אף החבורות היהודיות עשו ביניהן מעין “שלום של שעת חירום”, הכריזו שבת משום “דרכי שלום”. נמנו וגמרו ביניהן שעד בוא השלום העולמי יניחו את כלי זינם מידם המתבוללים מכאן והציונים מכאן ויעבדו שכם אחד לטובת הענינים היהודים המשותפים. אולם “שלום־בית” יהודי זה לא ארך ימים, וקצר היה מימיו של “שלום לשעת חירום” הכללי. המתבוללים ראשונים היו להפר את הבטחתם והתחילו נלחמים ברעיון היהודי־הלאומי ביתר מרירות וביתר חוצפה מאשר לפני המלחמה. ה“שלום לשעת־חירום” הכללי חיזק בלבם את האמונה, שמעמדם איתן, והתחילו מגלים את פרצופם.
אולם המתבוללים דוקא, על מופעותיהם המטומטמות בימים האחרונים כנגד הלאומיות היהודית — דוקא הם הסיתו וגירו את הזרם האנטישמי החדש בגרמניה. הם קוצרים עתה מה שזרעו במו ידיהם.
16 פברואר 1917
1914–1917 (באמריקה)
מאתשמריהו לוין
אידיאלים ואידיאות
מאתשמריהו לוין
אידיאלים ואידיאות / שמריהו לוין
בראשית נבראים האידיאלים, ורק לאחריהם באות האידיאות. האידיאלים צומחים מתוך החברה, מיוצרים והולכים על ידי החיים גופם, בחינת תמצית וסך הכל של כיסופים ותקוות כמוסים, המתגלגלים כמה גלגולים עד שהם מגיעים ובאים לתודעת החברה. הכו האידיאלים שרשים חזקים ועמוקים, קמה כת של תלמידי חכמים השוקדים על ביסוסם העיוני, העמלים להסביר את הקיים ועומד, וכל מלאכתם אינה אלא פירוש לחבור שראה כבר אור. רק גאונים וגבורים, המדלגים באספקלריה המאירה שלהם ובהרגשתם החריפה על פני דורות, רק הם הכוח בידם להתוות דרכים חדשות שלא נסללו עדיין ולהעניק לאנושיות אידיאלים שלא נבראו עדיין. אולם בדרך כלל מתפתח תהליכה של התולדה העולמית כפי שתיארנוהו למעלה. לפיכך רואים אנו, שבעלי-התריסין, השקודים על ביסוסם וניסוחם של אידיאלים אנושיים, מפגרים תמיד קצת, משום שנוטלים הם חמרו של העבר. ולפיכך יקרה תכופות, שבשעה שבעלי-התריסין עסוקים בביסוסם של אידיאלים, שעוד תמול שלשום שליטים היו על הלבבות בחברה, החיים עומדים כבר בייצורם של אידיאלים חדשים בכולם. היום בונה בנין חדש על פני חרבותיו של התמול. אולם החברה עדיין אינה מרגישה בכך והרי היא עובדת לפי שעה אלים ישנים, שהיכלם נהרס זה כבר ומזבחם חרב עד היסוד בו.
כך אירע גם לאידיאל של הקוסמופוליטיסמוס. אחר המהפכה הצרפתית הגדולה תפס באמת מקום מכובד במוחותיהם של ההוגים המעולים והנאים, בלבותיהם של סופרים, אמנים ומלומדים. צרפת באה ותורה חדשה בידיה: תורת האחוה, השוויון והחירות, והמעולים של אותם ימים חלמו את החלום של סדר חדש בעולם כולו. מחציתה השניה של המאה הי“ח ומחציתה הראשונה של המאה הי”ט שרויות היו כולן בחמתו של רעיון הקוסמופוליטיסמוס. הוגיו וחוזיו ראשונים היו להשפּעה וטבעו את חותם בכל יצירי אותה תקופה. ומופלא הדבר, בזמן שהאידיאולוגיה הקוסמופוליטית עמדה בעצם פריחתה וגידולה, התחיל אידיאל זה לרדת ולשקוע, וכשאנו מתבוננים עכשיו יפה בדבר אנו מרגישים, שדוקא במחצית הראשונה של המאה הי"ט עמדו האומות ונתחזקו בהכרתן הלאומית. פיכטה בגרמניה וקטקוב ברוסיה לא היו נביאים, לא היו יוצריהם של אידיאלים חדשים, אלא עמדו וניסחו כיסופים ותקוות, שחיו כבר שנים רבות את חייהם בחברה. איחודה של גרמניה והרעיון הכל-סלאבי לא נבראו בידי יחידים, הם פריו של רצון-עם אמתי. ולא באו אלה אלא להפריז על כוחו של רצון העם, שכן זה וזה קנאים גדולים היו.
ואף זה מופלא, שדוקא הסוציאלדימוקרטיה, שנלחמה עד לפני ימים מועטים ברעיון הלאומי, היא היא שתיקנה את הדבור “בינלאומי” במקום “קוסמופוליטי”. אף על פי שבימים שנתקן דבור זה ראה כל סוציאלדימוקרט חובה קדושה לעצמו להיות קוסמופוליט בהשקפת עולמו. מופלא הדבר, שבזמן שאלפים ורבבות מתלמידי הסויציאלדימוקרטיה נוהגים היו להשוות את הלאומיות אל האנוכיות של הפרט, עמד אחד מגדולי המורים של הסוציאלדימוקרטיה עוד לפני עשרים שנה והשוה את הלאומיות אל האישיות של הפרט. הוא אבגוסט בּבֶּלֶ שחייב היה לפסוק הלכה חמורה בענין הסוציאלדימוקרטים הפּולנים בפּוזן: היינו אם מותר להכניס אותם לתוך ההסתדרות הכללית מחמת לאומיותם הפולנית המודגשת. לימים עמדו כבר רבים שהתירו את הלאומיות, אבל ראשון למתירים היה בּבּל, שבשכלו הבריא מצא את הנוסחה היפה ביותר ללאומיות המדעית. שכן הכל חייבים להודות, שתהום עמוקה רבוצה בין אנוכיות ובין אינדיבידואליות, ששני המושגים האלה רחוקים זה מזה כרחוק מזרח ממערב.
הלאומיות העומדת על יסוד מדעי היא פרי חדש בכולו. אולם בשנים האחרונות נתקדמה בצעדי ענק, ושוב אין אנו מוצאים כמעט אפילו מלומד אחד, שעיסוקו במדע החברה, שלא יקדיש פרק אחד או כמה פרקים לבעיה הלאומית. שוב אינם דורשים, אינם כותבים ואינם מתפלספים על אנושות כללית, שבה יתמזגו מזיגה גמורה כל האומות וכל העמים. שוב אינם דורשים, שיטשטשו לגמרי את הגבולים שבין מדינה אחת לחברתה, שלא יתקיימו בעולם אלא הכלל הגדול, היא האנושות כולה מכאן, והפרט הקטן, האדם, מכאן, וכל הנמצא בין שתי הנקודות האלה – שבט, עם, אומה – יעבור ויבטל מן העולם.
כאן גנוזה ההתקדמות הגדולה של ימינו. עמידה נכונה על טיבו של הרעיון הלאומי עלולה וחייבת להמשיך טובה על העמים הקטנים המדוכאים ועל האומות. תקוותם היחידה של העמים המדוכאים היא, שהחברה תבין ללבה של חבורה לאומית כשם שרצופה היא דעת יפה על ייחודה של אישיות הפרט.
אנו בני ישראל, האומה המדוכאה באומות, בנפשנו הדבר יותר מאשר לכל אומה אחרת, שיגבר העקרון הלאומי וינצח, שיזכה להיות אמת חברתית שאין עוררים ואין מתפלפלים עליה, משום שמרובים סבלותינו שסבלנו על סבלם של עמים אחרים, על שהחברה האנושית תוהה היתה וטועה ימים רבים בענין זה. יש ולבם של בני אדם פתוח היה לצער הרדיפות שרדפו אותנו כבני אדם, אולם את סבלות העם, את יסורי האומה הישראלית לא הרגישו ידידינו אלא לעתים רחוקות מאוד. עמדו והטיפו תנחומים: אין אנו מאבדים אלא מה שעתידות כל האומות לאבד כשתגיע שעתן להתבולל בקרב האנושות. אולם האמת היא שעל בלבול האומות והתבוללותן לא הורו אלא אלה, שלפי שעה היכולת בידם לפתח את לאומיותם, ואילו אנו ירדנו ואבדנו הרבה ממשהו זה, המקנה לכל אומה עָצְמָה וכוח-החיים.
והגרוע בדבר, שאנו עצמנו, רובם של צעירינו, ענו אמן אחרי דברים אלה וחזרו על דברי אידיאולוגיה שלטת ומוטעית זו וחתרו מתחת לקיומם של עצמם.
אין האנושות עתידה לזכות בטובה אלא אם כן תתישב כהלכה הבעיה הלאומית. רק לאחר כך תהיה האפשרות נתונה לפתוח בדברים על שלום עולם בין העמים. כוחו של הכלל העתיק יפה אף בימינו: לאו עכברא גנב אלא חורא גנב. מצוה לסתום את החורים והעכברים לא יעלו. כל זמן שיש בעולם אומות חלשות, שאין כלל האומות מגן עליהן, כדרך שמגינות המדינה והחברה על החלש, עשויות הן לגרות תמיד את תאבונן של האומות החזקות יותר והמלחמות לא תעבורנה מן העולם.
ואין אנו חוששים אלא מפני דבר אחד, שהתולדה העולמית לא תליץ בנו שוב כדרך שנהגה בנו כמה וכמה פעמים, ולא תעשה אותנו בחינת יוצא מן הכלל. עכשיו נראים לנו הדברים בבהירות יתירה על כל דור ודור, שסופם של העמים להכיר על כרחם את הכלל של “חיה וחי זולתך עמך” ולשנות את תנאי החיים הבינלאומיים. אלמלי היו פוסחים עלינו והיתה זו הקשה שבפורענות, משום שרבים בתוכנו שקודים היו להכניס בלב העולם את הדעת, שאין אנו מפליגים בתקוות, שאין אנו דורשים זכויות לאומיות אפילו כשהמדינה עומדת על רבוי של יסודות לאומיים שונים.
בנו תלוי הדבר בהרבה, כיצד ננסח את טענותינו. עד כאן ראינו, שנציגינו הקרואים והבלתי קרואים לא עמדו על כך. נוכחנו בכך ברורות בשעת האמנסיפציה של בני ישראל בכמה וכמה ארצות. אולם רוצים אנו לקוות, כי החלק הער שביהדות והמכיר את עצמו יגדול בפני משגים חדשים גסים.
3 אוקטובר 1914.
ה"חלוקה"
מאתשמריהו לוין
ה“חלוקה” / שמריהו לוין
מי לא כתב על ה“חלוקה” ומה לא כתבו עליה! כל מי שהיה בארץ ישראל וראה את ירושלים, את חברון, את טבריה וצפת ראה חובה לעצמו לחוות את דעתו על מוסד יהודי ישן ומיושן זה, הבולע שנה שנה עד היום הזה מיליונים של פרנקים ומרץ יהודי למכביר. ולפי השקפת העולם של הזמן החדש נראה הדבר, כאילו כל המיליונים האלה והמרץ היהודי הזה לבטלה יוצאים, ללא כל תועלת. עשרות ומאות עסקני צבור שקודים היו להכניס קצת סדר לתוך מוסדות הצדקה המסובכים האלה והעלו חרס בידם. תחילה ניסו להשפיע ברוח קפידה, בקרו חריפות את ה“כוללים”, את הגבאים ואת השד"רים, אולם הקהל הגדול, היהודים היראים והפשוטים שתמכו בחלוקה לא נתנו את דעתם כמעט על בקורת זו והמשיכו לתת ולתמוך. שוב עמדו וניסו בדברי-נועם ואף אלה לבטלה יצאו, ועדיין נוהגת החלוקה בדרך כלל כדרך שהיתה נוהגת לפני עשרים, שלושים וחמשים שנה.
בדרך כלל נראית החלוקה לאדם בן הזמן החדש כחזיון בלתי טבעי, המנוגד בעצם טבעו לחיים. בן הזמן החדש מפליג הפלגה יתירה בערכה של העצמאות, של היזמה העצמית, של ההתקדמות. שונא הוא את הכפיפות, את הסמיכות על שולחנם של אחרים, את הקפאון. ולפיכך אין לתמוה שהפנים החוורים והמחוררים של מקבלי החלוקה, פני צעירים וזקנים, בערי החלוקה של ארץ ישראל עושים רושם מדכא על התייר בן אירופה, ואם לבו נתון על עסקי הכלל ועל ארץ ישראל, הרי הוא רואה חובה לעצמו להציע הצעות, כיצד לתקן את החלוקה, לכונן אותה מחדש, שלכל הפחות יהיו פניה נאים יותר כלפי חוץ, שלא תנקר את העינים. ואפילו תועלת אין בה – לכל הפחות אל תעטה עלינו חרפה, שכן תרים את הערים האלה לא בני ישראל בלבד. הרי תשעים ואפילו תשעים וחמישה למאה מכל הנוסעים-התיירים שלא מבני ברית הם, ומה דמות תעלה לפניהם מ“שומרי החומה” אם ידונו עליהם על פי הישוב הישן?
ואף על פי כן יסלחו לי בטובם כל התיירים המודרניים: כל עצמה של בקורת זו יסודה בראיה שטחית בחזיון היסטורי. והריני ממשיך על עצמי סכנה שאהיה נראה על הבריות לא כבן הזמן הזה, ואנסה לדון בו בחזיון זה של החלוקה מבחינה אחרת לגמרי.
והריני עושה את הדבר הזה דוקא עכשיו ברגע שכנסת ישראל חרדה לגורלה של ארץ ישראל, כשהישוב החדש הסתדרות עולמית עומדת לו ושקודה בכל כוחותיה להגיש לו מגן ועזר, בשעה שאפילו אלפים שאינם ציונים נוכחו, כמה גדולה חשובותו של הישוב החדש לגבי עתידו של ישראל – דוקא בשעה זו מצער היה הדבר, לפי דעתי, אלמלי היו מסיחים את הדעת מן הישוב הישן או שהיו נוהגים בו כדרך שנוהגים בבן חורג. ודוקא משום שהחלוקה אינה עומדת על יסוד מודרני, ודוקא משום שאין לה הסתדרות מודרנית, שתתמוך בה ותשקוד על טובתה, היה זה מן העוול לדחות אותה עד שיבוא אליהו, לנעול בפניה את שערי הלב משום זה בלבד שמרובים צלליה, משום שאינה מכוונת לרוח הזמן.
אי אתה מודד חזיון היסטורי באמת-מידה של היום. הן הישוב הישן והן הישוב החדש לא באו לעולם מכוח רצונם של יחידים או של חבורות בודדות, זה וזה, הישן והחדש, נובעים מרצון העם. בהם באו על גילוים כיסופיה של אומה שלימה, לפחות התקוות והצפיות. זה וזה, הישוב החדש והישן, הם בני אב אחד ואם אחת, אלא שהם באו לעולם בשתי תקופות שונות זו מזו, וכל אחד מהם טבוע בחותמו שלו, בחותם תקופתו.
עם ישראל בכללו לא אמר מעולם נואש לתקותו לשוב לארצו. אנשי הרוח הגדולים ביותר, אציליה ויוצריה של האומה הישראלית, שקדו ועמלו במשך תולדות ישראל הארוכות של הגלות על שאלת עתידו, עתיד בן חורין, של ישראל. מר' יהודה הלוי עד משה הס, מהרמב"ם עד דיזראעלי, עובר כחוט השני דרך כל ספרות ישראל הרצון לעם ישראל משוחרר משעבוד מלכויות. האחד נשמת פייטן לו והרי הוא מביע את רצון העם העז בשירים נשגבים. השני, למדן מופלג ופוסק, מעמיד מצות ישוב ארץ ישראל בראש ואומר, ששקולה מצוה זו כנגד כל שאר מצוות שבתורה. השלישי – איש-מדינה גדול והוגה-דעות רב, דורש בשאלה זו מתוך האספקלריה של המדיניות העולמית וכמעט שמתנבא ואומר: עתידה המדיניות העולמית להביא לידי כך, שבני ישראל ישובו לארץ ישראל. הרביעי – הוטבל קצת קצת בילדותו ונעשה קצת קצת ראש מיניסטרים באנגליה ושׂם כתר מלכותה של הודו בראש המלכה וויקטוריה. ואף על פי כן הוא נושא בחובו את הירושה הישנה, שאינו יכול להשתחרר הימנה. הוא אינו יכול לשתות את כוס חייו עד תומה בהוה הנכרי והרי הוא מפריש “מעשר” לעברו וכותב רומן ציוני ימים רבים לפני שבאה לעולם הציונות המאורגנת. אין אלה אלא דוגמאות בודדות, אלא רמזים בלבד.
אולם עם ישראל אינו מאורגן, מדוכא הוא ותשוש ואינו מאמין בכוחותיו, שיהיה בידו לבנות חיים חדשים לעצמו. אין לו העוז הלאומי לפתוח את מלאכת-הבנין על חשבונו של עצמו; חזק הוא העם בצפייתו, עז הוא בבטחונו, והוא שהביא לעולם את החלוקה. חלוקה כאן במשמעה – חלוקת צדקה לעניים, אולם עיקר משמעה – התחלקות. השלים כלל ישראל עם הישיבה בגלות אלא שעמד ושלח חלק ממנו לשם, לארץ שממנה תצא הגאולה. וכולם נוטלים חלק בשותפות זו. מאושרים היו בני ישראל, שבאותם דורות נמצאו אנשים מישראל שהטילו על שכמם את חובתו של העם כולו להתפלל בעצם הויתם על כלל ישראל. לא תמכו בהם באלה אלא פרעו להם את חובם. אנשי החלוקה היו אוכלי לחמה של האומה, סמוכים על שולחנה. ובשכר זה נשאו על שכמם שליחות קשה, ביראתם ובתפילתם צריכים היו לקרב את הגאולה, לקרב את הקץ.
לא היה לבם של בעלי-החלוקה להוה ולא ידעו מה לעשות בו, משום שלא בגינו הפקירו את כל חייהם והשליכו את נפשם מעבר לים. עובדי העתיד היו, עתיד מואר באור אחר, באורם של ימות המשיח. הם לא חשבו על ההוה, הם ביטלו אותו בלבם ולא רכשו להם קנינים ורכוש. רק חלקת-אדמה אחת קנו – חלקה בהר הזיתים. דאגה אחת בלבם – הקבר. כל השאר – אל דאגה, בוא יבוא היום הגדול, על יקומו ישני עפר, והם יהיו הראשונים.
יהיה יחסנו אל חזיון החלוקה מה שיהיה: תוכן רב מקופל בה, אמונה רבה ושירה גדולה גנוזות בה. רצון העם בא בה על גילויו בצורה סבילה, כוחו של רצון זה עמד על פרישה, על נזירות; עמדו וּויתרו על ההוה לטובתה של תקוה רבה לעתיד לבוא.
החלוקה היא ההנחה. וכאן בא ניגודה, ההנחה שכנגדה.
רוצים אנו בחיים, רוצים אנו ליהנות מן החיים במלוא לוגמינו. אין אנו רוצים להרעיל את ההוה בחלומות-העתיד, שמי יודע, אם יהיה להם קיום ביום מן הימים. אין אנו רוצים לסכן את יומנו בגין מחר היסטורי מעורפל, אין אנו רוצים לראות את הגלות, רוצים אנו לצאת מן הגלות ולהשאר בכל מקום שהננו שרויים בו היום.
מתוך ההנחה-שכנגד עלתה תנועת ההתבוללות. לא היתה תנועה זו עשויה להיות תנועה עממית, שכן רק היחיד יכול להתכחש ל“אני” של עצמו, ואילו עם אינו עושה את זה. ההתבוללות הרימה את ידה על ארץ ישראל משום שארץ ישראל גדרה בפני התפּתחותה. תנועת-הריפורמה (התקונים בדת) היא ההתבוללות ברשות הדת, ומעשה הראשון היה למחוק את זכר ציון וירושלים מתוך התפלות. לא משום שנתכערו עליהם שמות אלה, אלא משום שהרעיון על שיבה לציון ולירושלים של מטה הטיל אימה על מתקנים אלה. רוצים היו הללו להפטר מן העתיד הלאומי, כדי שההוה שלהם ישלַו עליהם. לפיכך הבריחו כל מה שריח המזרח נודף ממנו, שיש בו זכר בן זכר לצבע המזרח, דנו לשילוחים את הטלית הכחולה-לבנה ולגירושין את נעימות התפלות הישנות העצובות.
משתי התנועות האלה, שלא יכלו בשום פנים להניח את דעתו של עם בריא, צמחה ועלתה תנועה שלישית. התיזה והאנטיתיזה (ההנחה וההנחה-שכנגד) על כרחן שיצרו את הסינתיזה (את המזיגה). לימים נעשה העם העברי מאורגן יותר ויותר, נתגלה בו תיאבון לאומי בריא יותר, וכביטוי וכלי להלך-רוח זה נולדה התנועה הציונית. וכוחה של תנועה זו – שהיא באה לשפות שלום בין ההוה והעתיד לבוא, היא שקודה להטיל הרמוניה ביניהם, להרכיבם לאחדות אחת ושלימה.
והתנועה הציונית באה על גילויה הנעלה בישוב החדש.
מכאן אנשים הנראים “כמצבות חיות על קבריהם של עצמם”, ומכאן עובדי השעה בלבד, והשלישי בא ומטיל פשרה ובונה הוה מודרני ומחשל עתיד לאומי.
מבחינת הנפש קרובים הם בני הטפוס השלישי אל הראשונים. אפשר והישוב החדש לא היה עשוי לבוא לעולם אלמלי לא היה קיים הישוב הישן, אלמלי לא ישבו בארץ-ישראל אותם בנים מישראל, שבמשך דורות מרובים החזיקו וקימו את הקשר בין העם ובין הארץ.
עתידה החלוקה לעבור ולהבטל מן העולם, אולם באופן אחר, עתידה היא להתבולל בישוב החדש. אף במשכנות הישנים של ירושלים וחברון, טבריה וצפת גדל והולך דור חדש, שיונק את יניקתו מן הישוב החדש ומקבל ממנו מושגים חדשים על החיים. היסודות האלה גדלו בארץ זו, מחבבים אותה ולא יעזבוה באם רק יראו לפניהם עתיד מזהיר יותר.
ברגש של תודה עלינו לשקוד על טובתם של החלוצים העתיקים האלה, שכן אף הם לא עשו את מעשיהם בחינת יחידים, אף הם נישאו על שבלתו של רצון לאומי. אסור לנו לעזוב אותם בשעת צרה ומצוקה.
31 אוקטובר 1914.
נחמה מרובה
מאתשמריהו לוין
כל הימים האחרונים סבלתי יסורי נפש מרובים מאוד. לא יכולתי לראות, היאך הולכים ומופצים בקהל הגדול בדרכים לאלפים דברים מוטעים בלתי נכונים, היאך נשתלים והולכים ומכים שרשים בתודעה האנושית, וכמה קשה לעקור אותם, וכמה קשה להכחיש אותם בכוחם של ההגיון ועובדות של ממש. ראיתי, היאך התולדה רוקמת אגדה חדשה שכל כולה שקר כביר, שהמלחמה האיומה נעשית עכשיו מצד פלוני או אלמוני לא על עסקי עצמו חלילה אלא על עסקי העיקרים הנעלים של אנושות, יושר ואמת. ותשוקה עזה תקפה אותי להרוס אגדה זו כל זמן שהיא בירקותה עומדת, כל זמן שלא היתה עדיין בשר מבשרו ודם מדמו של הדור החדש. ואף זה שבתי וראיתי, שכוחה של אגדה גדול מכוחו של הגיון, משום שקודם הוא הרצון למחשבה, משום שהרצון הוא אבי המחשבה.
אך פרצה המלחמה מיד תפסו אלה הבקיאים במצבו האמתי של עמנו בין האומות השליטות, מה נוראה היא ההפיכה העומדת להתחולל בשמי ישראל. מי שהציץ במפה האירופאית בצד מזרח של המלחמה מיד הרגיש, שהאשמדאי בכבודו ובעצמו מבקר עכשיו את יהודי פולין וגליציה ובמקצת את יהודי ליטא. השמועות הרופפות בדבר ישועות חדשות, ההבטחות שהיו מרחפות בחלל האויר, שאיש לא ידע, מפי מי שמע אותן תחילה, לא היה בהן בשום פנים כדי להרגיע את רוחנו.
עברו שלשת החדשים הראשונים ורק עכשיו באים אלינו הפליטים הראשונים, הנמלטים והנצולים, אשר ראו במו עיניהם מקצת מן החורבן היהודי, והנה נודע הדבר, שכולנו טועים היינו ואפילו מי שעמד על המצב בכלל. נודע הדבר, שרואי השחורות שלנו ראו לבנות, שכן המציאות, המציאות האיומה, המשתקת את המחשבה והמקהה את ההרגשה, עולה על כל מוראותיו של דמיון שחור משחור של רואי השחורות, שהפחד העלה לפנינו במכחולו המורעל.
קראתי את תיאורו של חורבן לבוב בעתון “וורהייט" מידי מ. ריכטר. ה“קינות” החדשות נכתבות בדמות תיאורי-עתונים. איני יודע מה פעולה הן פועלות עת אחרים. אבל לי נדמה, כי המקונן העתיק ירמיהו הנביא הוא עצמו קם מקברו וצוה את הסופר לכתוב: “כתוב! אפשר ויעוררו דבריך את לב הבריות, כתוב מלים ספורות, תאר תיאורים קצרים כאשר חננך אלהים, כתוב פסוקים קצרים וחותכים. לפנים, כאשר עמד ברוך בן נריה לימיני הוא היה כותב למעני, וכשהתחלתי את הפרק השלישי מקינותי: “אני הגבר ראה עני בשבט עברתו” אנוס הייתי אף אני לכתוב פסוקים קצרים. רעיונותי לא יכלו עוד לשטוף במרוצתם, לא יכולתי ללטשם. נתתי להם שיהיו פורצים כאנחה מלב נשבר, כשברים של שופר מרוסק. כתוב ושלח את דבריך לעתונים, כי נעולים בתי כנסיות ובתי מדרשות, ועליהם גופם אפשר לקונן את הקינה “איכה ישבה בדד”. ואם פותחים אותם בשבתות ובימים טובים – הרי ימים אלה אסורים בקינות, כי כך צוה אלהים: לכבוש כל צער וכל כאב בימי חג ומועד”.
וכשהגעתי לאותו מקום שהמקונן החדש – הסופר – מספר על טורים ארוכים של סוסים, מיוגעים ומעומסים, ששרכו את דרכם דרך רחובות לבוב, ומראם היה מעורר רחמים יותר מאשר האנשים שנגררו אחריהם – רק אז נצנץ לי האור, רק אז נתעורר משהו בהכרתי והבינותי ללבם של האומללים בשעת החורבן.
והרי זהו כמעט רישום ראשון, מונוגרפיה ראשונה שנכתבה על פי המציאות, ומה יהיו פני הדברים הבאים?
ובשעה כבדה כזו ממאן הלב לקבל נחומים, לא מפי קרובים ולא מפי רחוקים. עדיין רחוקים אנו מן הסוף, עדיין דולקים נרות החלב, הקינות לא נגמרו עוד ועדיין לא הגיעה שעתה של הקריאה בקול: “השיבנו… השב ימינו כקדם”. עדיין חי הוא הצער, צריך לשתות אותו עד תמציתו, אין אנו רוצים שיתנדף וילך בדבורים שלא הגיעה עדיין שעתם, בדבורים נדושים, דברי נחמה של חול.
וכשאני שומע עכשיו, כיצד מתפלפלים יהודים: אלה בכל לבם ומוחם לגרמניה, אלה לאנגליה, צרפת ורוסיה, וכשאני שומע עכשיו את קולו של זנגביל, כיצד הוא מתרתח ואומר דברי-נבואה על הצאר הרוסי ועל מטה הקסמים אשר בידו, כשאני שומע, היאך הוא קורא להם לבני ישראל להעמיד מחנות משלהם להכות באויב – באויבו של זנגביל – ולהביא בזה מופת חותך על הפטריוטיות שלהם לאנגליה – כשאני שומע כל אלה כל חמשת חושי משתתקים והולכים.
גראהם, סופר-המלחמה של ה“טיימס” הלונדוני – ואפילו לא מחסידי ישראל אלא שהוא אחד מטובי העתונאים, שחייבים אנו להקשיב לדבריו, הביא ידיעות חדשות מפולין, שהוא יושב עכשיו בתוכה ושוקד על תלמודם של היחסים אשר בין פולין והיהודים. והוא מחוה בגלוי את דעתו: שני המיליונים וחצי מבני ישראל מצוה עליהם לחפש בעוד מועד מקום חדש לשבתם תחת שמי ה'… ברם אין אנו זקוקים לדעתו של גראהם, דיינו במקרא העתונות שלנו…
והריני להודות, ביאוש הגדול, שאנו כולנו רוויים בו, נצנצה לפנַי קרן של נחמה, הרגשתי בלבי הרגשה של מקצת נקמה.
ואל נא תכעסו עלי ושמעוני נא!
הרגשתי בנפשי לא אותה נקמה, השופעת ממקורות פראיים ביותר של נשמתנו, שעברו אלינו בירושה מדורות פראיים, לפני שהבורא תיקן וליטש את נשמתו של אדם, לפני שהבדיל הבורא בין אור לבין החושך, בין ארץ לשמים, בין אדם לחוה. לא זו נקמה הרגשתי בנפשי, שאין לה אלא תאוה אחת בלבד – לראות באידו של האויב ואפילו אין בו מועיל למשהו נעלה יותר, קדוש יותר. אני נתמלאתי רוח נקמה אחרת, היא הרוח היוצאת מ“אל נקמות” באמת, שהבריות לא עמדו עדיין על טיבו, טיב נקמה שלו, ותפסו אותו לפי גסות-דעתם. הם ראו את נקמתו בחינת נגוד, בחינת הפוכה של מידת הטוב המוחלט, הרחמים והסליחה. לא הבינו הללו, שאין אלהי האמת יכול להיות רכרוכי ולראות בשויון נפש, איך גובר השקר, הוא אינו סולח לאחד בפה ואחד בלב, לחנופה ולצביעות, לא ישא למי שיעבוד אלהים אחרים על פניו ועל ידו, שאלמלי עשה כן היה מחריב את אמתו של עצמו.
והרי כמעט אלפּים שנה עומדים ומנקרים את עינינו בתורה חדשה, העומדת על הטוב המוחלט ועל הסליחה לכל. זה אלפים שנה בערך עומדים ומונים אותנו, שאנו אנשי פיגורים, סרבניה של התולדה העולמית, שאינם רוצים להודות בהתקדמות של האנושות בת התרבות. אנו קשי-העורף, שדחו את האלהים מעל פניהם בשעה שעזב את כסא הכבוד וירד אלינו אל האדמה.
סטירה קשה מזו, מן המלחמה של ימינו, לא היה יכול לטפח על פני המתהללים ומתפארים, התולים את עיניהם בגאוה לשמים, אפילו אלהים עצמו. מה נאים היו דברי החן והקילוסים, שהשמיעו מלכי אירופּה אחד לכבודו של חברו, אותה שעה שהתחילו לגלות סודות מן החדר ואת הגנוז בלבם על חבריהם.
תורתם בדבר הסליחה הכללית פשטה את הרגל. כתבו שטרי חוב אחד על חברו וחתמום בחותם אהבת-הנוצרים, וכשהגיעה שעת הפרעון, עמדו והניחו את אלהים ואת תורתו בקרן זוית, הכריזו שמיטה לאידיאלים הנעלים ביותר של האנושיות והושיבו על כסא המלוכה את אליל המלחמה, שהוא יכריע בריבם בברזל, באש ובדם.
עלי לבקש סליחה אצלך, ה“מולך”, מחילה ממך, הרחמן! חטאתי לך, שנאתיך בכל זיעי נשמתי בעד הקרבנות החפים מפשע, שהיית בולע וחוזר ובולע אותם. אלהי ישראל הגדול והנורא נאה היה לו בשר איל במקום יצחק, ואילו אתה לא יכולת להסתפק בכך ונתאוית לקרבן אדם לכל סעודה וסעודה. עתה רואה אני, שאתה, זולל תינוקות שלא חטאו, אתה עצמך תינוק שלא חטא לעומת האליל, שלרגליו כרעה ונשתחותה עכשיו כל אירופה הנוצרית.
והיא היא הרגשת-הנקם שלי. יחרב ההיכל, יתמוטטו ויפלו האֵלים, שלא היה בידם לעשות במשך דורות מרובים את האדם אנושי יותר, שבכוחו להמית באדם את החיה הטורפת שבו. התנחמתי ואמרתי: “כהנה וכהנה תאכל החרב”, תאכל ותזלול כאות נפשה, יירקו התותחים אשה של גיהנום, ובלבד שיכחד השקר. אפשר ותתן האנושיות אל לבה ונקיפת-לב קשה תתקפנה…
ואם תאמר: הרי גם החפים מפשע יסבלו? מה לעשות, ודאי אי אפשר אחרת, ונזכרתי אותה שעה בנקמה אחרת, בנקמתו של שמשון.
דלילה, עינים יפות לך, בוערות בשלהבת האהבה, אבל רמית אותי ובגדת בי. בראשונה הוכו עיני בסנוורים בראותי אותך, וסוף שנקרת את עיני בידי הפלשתים שלך. נקם אקח בעד שתי עיני, אלפות את העמודים, עליהם עומד כל הבנין כולו שלך, היכל הקודש שלך, תמות נפשי עמך, עם פלשתים.
ואף מקצת-נחמה זו יחידה רוצים ליטול ממני. באים ומספרים לי דברי-הבאי, שבמלחמה זו יש אומה אחת, זו או חברתה הנלחמת על האמת.
וחרדה אוחזת אותי וחודרת בשר ונפש: העמים ישחטו זה את זה ואפילו לא יברכו “על השחיטה”, אחר כך יקברו את מיליוני ההרוגים, ואפילו “קדיש” לא יאמרו אחריהם, וכשישתרר השקט אחרי הסער, יתכנסו האומות הלוחמות בהיכלותיהם ומאלפי פעמונים ישמע הקול המסית והמדיח: “יהי כבוד אלהים בשמיו ושלום על הארץ ולנחת רוח לאדם…” אַל תלעגו ליסורים, אל תלגלגו לענויי הנפש כשרואים כיצד גובר השקר על האמת ואתה אנוס לעמוד ולהעמיד פנים שמחים. שכן אין אדם רוצה להודות בחולשתו, וכשאנו מרגישים בחולשתנו ללא גבול, אנו מעמידים פנים של גבורה כבירה.
17 נובמבר 1914.
נשמות בשבי
מאתשמריהו לוין
רק אלהים הוא היודע, כמה הייתי נותן אלמלי נזדמנה לי תרופה, שיש עמה לשחרר אותי, ולוא לשעה קצרה בלבד, מן הרעיונות העכורים, האפלים על המלחמה. הייתי רוצה לשוב, ולוא לשעה חטופה, אל העולם של לפני המלחמה, אל הארצות הפורחות, אל בני אדם השרויים בשלום, אל הילדים המכרכרים ומפזזים, ללא דאגות וללא צער, המובלים בידי אבות ואמהות, אל בני הנעורים העליזים, השקודים לחיות את חייהם בתלמוד תורה, במחול ובנגינה, אל הגדולים הישרים וכבדי החיים, ההולכים יום יום אחר עסקיהם ומסייעים את החברה האנושית בעבודתם הכשרה והישרה. הייתי רוצה לשוב, ולוא לשעה קלה, אל הספרות שלפני המלחמה, אל היצירות המלוטשות לנוי של אנשי המדע והאמנים ולחמם את הנפש בזיום וחומם. בקיצור, הייתי רוצה להנתק, ולוא לשעה קלה, מן ההוה המסוכסך, המביט עלינו ברבבות העינים של מלאך המות, ולשקוע בעולם שלפני המלחמה, שעוד לפני חדשים מועטים עמד איתן על אשיותיו ועמודיו וצפה מלא גאון ובטחון אל העתיד.
ויותר מכן הייתי רוצה לשוב, ולוא לשעה חטופה, אל עולמי של עצמי מלפני המלחמה, במקום שאלפים רבים מאתנו בקשו נוחם ותקוה, אורה וחום, בזמן שחלוצינו “אחרונים לשעבוד וראשונים לגאולה” היו חורשים, זורעים, נוטעים, הכשירו את הקרקע לדור בא, לדור נגאל. רוצה הייתי לחזור, ולכל הפחות במחשבה, אל כרמי רחובות וראשון, אל פרדסי פתח-תקוה, אל בתי-הספר החדשים של ירושלים, חיפה ותל אביב, אל השדות הירוקים אשר מסביב לים כנרת, אל פועלינו בשובם מן השדה ופניהם שזופים והם אומרים שירה חדשה, שירת התקוה והבטחון, גאון ועוז, או אל השומרים שלנו, שעה שהם יוצאים רכובים אל אופל הלילה לשמור ולהגן בנפשם על נכסי ישראל. ורק משמאדימות פאתי המזרח וראשי ההרים אשר מעבר לירדן טובלים בקרנים ראשונות של אורה, שבים הרוכבים הביתה, ותכופות ישאל חבר את חברו: שומר מה מלילה? והחבר משיב: אתא בוקר וגם לילה! כך לומדים שם את הפסוקים העתיקים על סודותיהם המופלגים בימים הצרורים בהם.
מה נכסף הייתי לחזור אל עולמנו אנו שלפני המלחמה! לא ידעתי כלל עד כמה אהבתיו, עד מה שבה את לבי באביב עולם שלו, הרומז אלינו ממרחקים.
חזיונות שוא! הימים שלפני המלחמה רחוקים מאתנו, מאחורינו הם. יגיעה מרובה אנו צריכים ליגע ולהעלות בזכרוננו, מה היו פני העולם לפני חדשים מספר. “היה היו ימים" – כך מוכרחים אנו להתחיל את ספורנו, היו ימים שבני אדם היו בני אדם והעמים היו עמים וכל הזמן ההוא היה נקרא זמן השלום. כך היה מספר נוח לנכדיו ולניניו על הימים שקדמו למבול, זה שמחה את העולם הישן. היו ימים שהגדולים היו עובדים כל אחד באומנותו והילדים שקדו על תלמודם. עכשיו נשתנו פני הדברים. רק הסבאים או האבות שכמעט נדמו לסבאים נשארו בבתיהם. בתי-הספר סגורים, ספרי הלמוד מונחים בקרן זוית, העטים והעפרונות נשברו, הקטנים מהלכים בטל, האם משגחת עליהם, והמגודלים למחצה עסק חדש זומן להם, תלמוד תכסיסי מלחמה. כי מי יודע אפשר ויתמעטו ויפחתו טורי הלוחמים ויצטרכו למלא את החסר בנערים למחצה… והריהם שקודים על תלמודה של מלחמה על כל אותיותיה ותגיה. אין מורים, אין תלמידים, יש חיילים פשוטים בעלי דרגה שונה, סגני קצינים, קצינים ושרים עליהם ועליונים על עליונים, משול לסולמו של יעקב על עליונים ותחתונים שלו. וחכל הידים פרושות, וכל העינים שלהבות, ועיני הקטנים עם הגדולים נשואות אליהם אל החיילים, מתפללים להם, הם נעשו קדושים, הלא בידיהם גורל עם וגורל ארץ.
הכל נאלם דום. מדע, אמנות, ספרות – כולם שרויים באבל. צועדים החיילים. החייל הוא העומד בראש, וראש המדברים – התותח. וכולנו – שבויי מלחמה. אחד אם נתפסנו בידי האויב, אחד אם נלקחנו מן האניות השלוות והושבנו במאסר, אחד אם ניצלנו במקרה מידי השונא. שבויי-מלחמה אנו, משום שהמלחמה תפסה את כל מחשבותינו. היא חדרה עמוק עמוק לתוך לבותינו וכבלה אותנו, היא הפכה את קערת מחשבותינו והגיגנו על פיה, ושוב אין אנו מרגישים, שכולנו נעשינו בריות הפוכות.
ואל ישיא אותם לבם של בעלי המזק החזק ושל העמים הנויטראליים לאמר, שלא נכנעו, שבהויתם עמדו, בהויתם ובמחשבתם של לפני המלחמה. טעות היא בידם, טעות שבראיה. הואיל ורחוקים הם מאנגליה ומגרמניה, מרוסיה ומטורקיה, סבורים הם שאדונים הם לנפשותם כמקדם. כל העולם כולו הוא בחינת שבוי מלחמה. לא אנגליה, לא גרמניה – המלחמה, רעיון המלחמה שבה את העולם וכבל אותו באלפי כבלים. כלום אין מדברים כל העמים כולם ללא יוצא מן הכלל לשון חדשה? תשעים למאה מכל המחשבות תפוסות במחנות חדשות, תותחים חדשים, בספינות מלחמה ואויר חדשות, כל התעשיה כולה נגזרת עכשיו בגזרה זו של ימי מלחמה. לא יעברו ימים מועטים והאומות יתחילו להסביר להם לתינוקותיהם: מצוה לאכול, חובה להתפטם יפה יפה, שאם לא כן לא יהיה בידם לירות לימים.
מיליונות עומדים במערכות המלחמה ומקריבים את חייהם, ומאות מיליונים שבויי מלחמה הם, וקשה לאמר: איזו פורענות קשה יותר?!
והנה באים חכמי הדיפלומטיה, אנשי מדינה שהמדיניות אומנותם, המלומדים והעתונאים, ומבקשים את האשמים בדבר. וברוך שחלק מחכמתו, נמצא האשם. הוא המיליטריסמוס הגרמני, הוא שהדיח את העולם מן הדרך הישר, היונקר הפרוסי הכניס רוח שגעון בעולם כולו. אכן, כבוד גדול מדי אנו חולקים ליונקר הפרוסי, ואם אמת הדבר, ראוי הוא העולם שיכרה קבר לעצמו במו ידיו.
והנה בא סוף סוף אחד והביע את המלה הגואלת, המשחררת. לא זנגוויל הוא שפרש את השם, לא הוא האנגלי של מאה ועשרים אחוזים. לא, ברנרד שאו הוא שפרש את הדבור, הוא לא חשש לגלות את האמת הערומה. הוא, כאנגלי, מזהיר את העולם שלא יראו בגרמניה בלבד את הזאב ובאנגליה את הכבשה התמימה, משום שביצר הכיבוש אינן ירודות זו מזו. אין המיליטריסמוס עומד על כפתורי-הזהב ועל הכתפיות המרוקמות, המיליטריסמוס עומד על התאבון שאינו יודע שבעה, על התאוה לכבוש כל התשוש וכל הפרוץ לחטיפה. אחד אם יוצקים תותחים לתכלית זו ומעמידים צבא ענקי, בונים קסרקטינים, אחד אם בונים צי ושולחים אניות מלחמה לכבוש את העולם.
ידיד היה לי, בעל נפש יפה שלא אכל מן החי. חס היה על התרנגולות, על הבהמות, המפרפרות לפני שחיטה ובשעת שחיטה. אלא שלא היה פרוש מן הדגים. דג – היה אומר – אינו צועק לכל הפחות. מעשה שהיה באמת. רואים אנו את המיליטריסמוס הצעקני, הרעשני, רואים אנו את היונקרים הפרוסים היוצאים בתילוי ראש ואת הצבא הצועד – ויודעים אנו פירושם של דברים. אולם הצי – המיליטריסמוס השוחה בים – הוא אינו צועק, וכשהוא צועק, כשתותחי האניות פותחים את לועיהם – אף אז אין שאונם מגיע לאזנינו. כולנו תמימים במידה מחוקה או גדושה ונפתים הננו. ברנרד שאו הביע מקצת מן האמת המרה, ואף מנבא הוא, שהשלום לא יכון לימים רבים כל אימת שאנגליה, צרפת וגרמניה לא יכרתו ברית-שלום. רמז נאה בכאן, ויותר משנאמר בשטין נאמר בריוח שביניהן.
21 נובמבר 1914.
שני מיני פסימיסטים
מאתשמריהו לוין
שני מיני פּסימיסטים בעולם, שמחליפים אותם תכופות אלה באלה, אבל באמת רחוקים הם אלה מאלה הן לפי טיבם והן לפי המטרות שהם רואים לפניהם.
יש פסימיסטים שהיו רוצים בכל לבם, שהשמים טהורים יהיו בתכלתם, והשמש תזהיר באורה והאנושות תראה את עצמה בטובה, אלא שחסרים הם אמונה בלב בטובה לעתיד לבוא. תכופות נחרבת והולכת אמונתם על ידי חשבונותיו היבשים של שכל נתחן, המקצץ כנפי כל דמיון. תכופות נובעת הפסימיות מהלך-רוח פנימי, ולאו דוקא בחינת פרי שכלי. יש בעלי מרה שחורה בטבעם, שאינם יכולים להשתחרר מעכירות עצמם. אבל יהיה מה שיהיה: הללו פסימיסטים הם הסובלים בעצמם מן הפּסימיות שלהם. קרע עולם בין רצייתם ובין אמונתם, לעולם נושאים הם בלבם כיסופים ללא תקוה למילואם, רוויים הם צער, הם חשים בכאב הגדול של עולם נאה, שאינו עשוי להבנות, ונכספים הם ונמשכים לגואל, שלא יבוא לעולם.
אולם יש פסימיסטים ממין אחר לגמרי. הם הפסימיסטים היבשים, הנוקשים. הם השלימו שלום עולם עם הפסימיות שלהם, נסתגלו אליה, גזרו את חייהם לפי גזרת השיטה הפסימיסטית ונוח להם בכך. כל דמיון שנוא עליהם מעיקרו, הם אינם רוצים אפילו לטרוח ולבדוק, שמא יש אחיזה כל שהיא של ממש לדמיון זה. בחיים הם ממלאים כרגיל את התפקיד של פקחים, לבם נעול בפני הוכחות ופתויים, סגור בפני התלהבות, כל ימיהם מהלכים הם בעולם ומאזנים ומדות בידיהם ומוצאים, שלעולם אין החשבון מתיישב כהלכה. אל תבקשו אצלם צער, יסורי נפש זרים להם, הם דנו אותם לשילוחין.
הפסימיסטים של המין הראשון לעולם מהלכים עצבים, משא כבד רובץ עליהם, מבכים הם את גלות השכינה. הפסימיסטים בני המין השני אינם מתאבלים ואינם מבכים, הם אינם שרויים בשמחה יתירה אבל אף עצובים אינם, הלך-רוחם קפוא תמיד, שוה כמעט כל שעה, ללא מעלות וללא מורדות, מתונים תמיד, נבונים תדיר.
בעצם עוול אנו עושים אם מכנים את אלה ואלה בשם “פסימיסט”, שכן רק הראשונים זכאים לשם זה. האחרונים אינם פּסימיסטים, הם רואי שחורות. הראשונים – מסך שחור חוצץ בין רצונם ובין אמונתם, האחרונים – נשמתם עצמה צבועה שחורות. הראשונים עוד נוחלים עולם הבא, הם רואים את גן-העדן, אלא שאינם מאמינים, שהכרובים על החרב המתהפכת אשר בידם ישובו ויתירו את הכניסה לאדם, שגורש ממנו. האחרונים בני עולם הזה הם. לגבם אין עולם הבא בכלל, לא גן עדן ולא כרובים. ולפיכך הם אינם יכולים להתאבל על גלות השכינה, משום שאינם מאמינים בעצם מציאותה של השכינה. הם למדו ושנו את הפסוק “הבל הבלים” וסבורים שהם עצמם נעשו בעלי קהלת.
הפסימיות בכל כולה אין בה שום כוח יוצר. אין השכינה שוֹרה לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות, ולא מתוך גחוך ולא מתוך קלות ראש אלא מתוך דבר שמחה של מצוה – אמרו חכמינו. אלמלי לא נבראה בשביל מעמד-הפועלים “המדינה שלעתיד לבוא”, זה פּירושו של עולם הבא, אלמלי לא נשאו בלבם את האמונה שאפשר לו להתקיים סדר חדש של חברה נאה יותר, מתוקן יותר, לא היו יכולים לתקן ולהשיג מה שתיקנו והשיגו במשך יובל-שנים אחרון. יכול אדם להקשות ולטעון: “המדינה לעתיד לבוא” לא “בשמים הוא ולא מעבר לים”, ולפיכך קל היה יותר להאמין בכך – ברם אין זו אלא טעות בלבד. אם שקוד אני על אידיאה, שאינה עשויה לבוא על תיקונה אלא כעבור דורות, הריני בן עולם הבא, ויהיה טיבה של “מדינה לעתיד לבוא” זו מה שיהיה. צופה אני בעתיד, שוב מתנשקים אצלי שמים וארץ והנני יוצר לעצמי “שמים חדשים וארץ חדשה”. לא די בתפיסת השכל בלבד, שסדר עולם זה רע הוא ואותו סדר עולם טוב. אין זה מתחייב מן השכל כלל שאהיה שונא לסדר הרע וחסיד נלהב לסדר הטוב. הצדיקים חייבים היו לרצות וליצור עולם הבא שלהם. מדברים אנו על העולמות ואומרים: “העולמות שברא אלהים כרצונו וכרצון יראיו”. סרה האמונה באפשרות של עולם מתוקן יותר, שוב ניתק הקשר שבין רצייתי ובין כוחי אני. הרצון נחלש, והכוח אינו בא על שימושו והוא יוצא לבטלה.
ואף על פי כן אין אתה מבטל את הפסימיסטים של המין הראשון ביטול גמור. אפשר ליצר בצערם. תכופות מתארע להם זעזוע קשה ושוב נקנית להם האמונה והם נעשים עובדים חרוצים ושקדנים להתקדמות האנושית. כנגד זה רע מצבם של הפסימיסטים בני הסוג השני. הללו אין להם תקנה, כוח שלילי הם בחברה, משום שכמעט תמיד דעתם נוחה מפסימיותם של עצמם; ואמנם שונאים הם את האופטימיסטן תכלית שנאה. תכופות חביבה עליהם מלאכה זו של זריית מלח על הפצעים. שרויים הם בצער, שמא יש עוד מקצת נחמה, שמא נמצאת עוד קרן אחת של תקוה.
סח אני למשל לפסימיסטן שכזה שעות מרובות על מראה החורבן שראיתי בארצנו העתיקה ומספר לו על הכותל המערבי ועל הקינות שקפאו והיו לאבנים – הרי הוא משיב לי ואומר: בכייה זו למה? מיום שחרב בית המקדש עד היום הזה עלה מחיר המגרשים עלייה עצומה, והרי הוא שוה עכשיו כל מה שעלה בית-המקדש בשעתו. שוב אני עומד וסח לו על ענין “תחית המתים”, היאך נתעורר שוב אצל עם זקן הרצון לחיים חדשים, היאך היו חנוונים לשעבר ואנשי-אויר מאתמול לאכרים ונוטעים, היאך אנשים שעיניהם היו מושפלות תמיד כלפי מטה ולא נתנו את דעתם כלל וכלל על השמים הפרושים על ראשם ועל הטבע אשר מסביבם, עמדו ונתקרבו לאלהים ולטבע כאחד – מיד הוא משיב לי: הכל יאכל הטורקי! רוצה הוא בערובות, רוצה הוא לעבוד בבטחון משולש ומעושר, אין לו אמונה בכוחותיו של עצמו.
עומד אני, למשל, וממחה לו על ארבעים ושנים אלף שלש מאות וששים נפש עולי בבל, שרק בזכותם זכינו להגיע עד היום הזה – הרי הוא משיב לי: ומה היה איכפת לי אלמלי לא נתקיימנו עד כאן? החיים עצמם שוב אינם קדושים עליו, הם אינם אלא אחד העסקים, אחד הענינים, שחייבים לעשותם.
בא אני אליו בימי חנוכה וסח לו על החשמונאים, על גבורתם ועל מסירות נפשם – הרי הוא עומד ומשיב: ומה העלו בגבורתם? כלום לא מוטה היה אלמלי התחילה הגלות בכמה מאות שנים קודם, אפשר והיינו מסתגלים אליה יותר ולא היינו רועדים ומפרפרים כל כך. הוא האדם, שהזכרונות משביתים את מנוחתו, הוא אינו רוצה בהתעוררות.
מי לא שמע את הבדיחה בדבר ה“חוחול” הרוסי? מעשה והלך החוחול בדרך וראה אדם טובע. מרגע לרגע הטובע מרים את ראשו מן המים, הוא נאבק עם האיתנים. והחוחול קורא לו: אל תתמרד, אחר, רד למצולות!
להסתגל אל הגלות, כאילו לא בכל יום זורחת השמש ומטיפה חירות, כאילו לא כל יום מתחדשים מעשי בראשית, ומתמרדת הנפש על העבדות, בועטת בכבלים הכובלים את מהלכה בעולם.
רואי השחורות הם שונאיה הגדולים של ההתקדמות האנושית. ומכולם קשה פגיעתם לנו לישראל. היא הנחלה הקשה ביותר שהנחילה לנו הגלות. וכשאנו מתחילים להגות בעתיד חדש, מואר, נאה יותר, אל לנו להסיח דעת מכן, שעלינו להתחיל במלחמה בגלות בתוך הגלות גופה. קשה היא הדרך המשתרעת לפנינו, ואף על פי כן אל לנו להתיאש. ואפילו ייחרב חס וחלילה הרבה ממה שנבנה בשנים האחרונות בקרבנות כל כך מרובים, ייהרס בסערת-עולם ענקית זו שאנו שרויים בתוכה, עלינו להיות מוכנים בכל לב לפתוח מחדש, לחזור ולבנות, להניח שוב אבן לאבן, נדבך לנדבך עד שיעמוד איתן על מקומו ושום רוח שבעולם לא יזיז אותו ממקומו.
הרצון ליפה ולנשגב הביא לידי אמונה והאמונה לידי בטחון, והבטחון הגביר את הכוח והכוח חולל נפלאות. כך דרכה של ההתפתחות האנושית.
17 דצמבר 1914.
תשובה לפסימיסטים מישראל
מאתשמריהו לוין
האומנם נכון הדבר, כי היו לפנים גבורים בישראל ועתה יצאו מן העולם ואינם? האומנם נכון הדבר, שהגלות הארוכה, החשוכה, המרה גזלה וחמסה את עם ישראל ונטלה ממנו את אומץ הלב, זו חמדה יקרה, אצילה, גנוזה לעם? האומנם נכון הדבר, כי עם ישראל נתפורר מבפנים והיה לאבק-עם, לפרודות פרודות, שקפחו את כוח-המושך ההדדי שלהם, היו לחלקים נפרדים, הנישאים בסערת החיים ובמערבלתם ושוב אין להם אלה לאלה כלום?
מרובים אצלנו פסימיסטים האומרים “הן” לכל השאלות האלה. שוב אינם מאמינים הללו, שעתיד עם ישראל לקום בחינת עם, והריהם משיאים לנו עצה, שאף אנו נשתדל להחיש את התהליך של התפוררות שתקף אותנו, למהר ולצאת מן העולם, להפוך ולהיות אחרים. מצוה על כל אחד מאתנו באשר הוא פרט למסור את עצמו מרצון, ללא קרעים וללא התנגדות, בידי הגורל האכזרי ולעבור לעולם אחר, להבלע בתוך הסביבה הנכריה ולשפות שלום בינו ובין תנאי החיים החדשים.
מרובים בינינו פסימיסטים הפוסקים הלכה, שעתידה מלחמה זו, בה משתתפים לרוב אוכלוסי ישראל של הארצות השונות, להשפיע השפעה מרובה על תהליך ההתפוררות הישראלי. הם מנבאים ואומרים, שאף לאחר שתסתיים מלחמה זו לא תכלה המריבה בין האוכלוסיות היהודיות השונות שנתגלתה במלחמה. היהודים האנגלים, הצרפתים, הרוסים, הם בני האומות ה“מאוחדות”, לא ירצו לבוא במגע ומשא עם היהודים הגרמנים והאוסטרים-הונגרים. הבריח הלאומי שהבריח אותם עד כאן פקע ושוב לא יוכלו ליסב אל שולחן אחד. ולא די בכך. הניגוד שבין חבורות אלה יכה מכה נצחת – כך פוסקים הנביאים החדשים – אפילו את ההסתדרות הציונית שיסודה ברעיון הלאומי. הקונגרסים הציוניים ניטלה אפשרותם והמראה הנאה של אחדות יהודית כל-עולמית יהיה מכאן ולהבא לנחלת העבר, לנחלת התולדה.
אלמלי אמת בידה של נבואה זו, אלמלי נתקיימה זו, והיה בכך משום מופת חותך, שחרוב נחרבה האומה הישראלית בחינת אומה והרי היא יורדת מעל בימת-העולם, משום ראיה, שחסר לו לעם היהודי המלט, חסר כוח המושך הפנימי, הגבורה הגנוזה, שבלעדיה אין אומה עשויה להתקיים בעולם. למי היתה דומה התנועה הציונית במשך עשרות השנים האחרונות? – להתלקחות זו של הר גועש לפני כבותו.
אולם לאשרנו נבואה זו נבואת שקר היא ולא תתקיים לעולם. ונביא זה שאמרה רחוק מן העם ומחייו, אינו יודע את עמו, שאליו הוא פונה בדברי נבואתו, בחזותו הקשה. הוא אינו יודע את נשמתו של העם, אינו חש בדופקו, ואין דבריו אלה מעידים אלא על הלך-הרוח השחור של חבורה יהודית מועטת, שקשריה אל העם היהודי רופפים היו אף לפני המלחמה. היא אחת החבורות הקטנות של ישראל, שקפחו זה כבר את צער העם ולא היו באים לידי התעוררות אלא בשעת פורענות קשה. הגלות העניקה לנו גם מתנה נאה זו: יהדות של פורענויות. חבורה מועטת זו איבדה זה כבר את אמונתה בגבורת-עם של ישראל, והנה באה המלחמה והוסיפה להתיש כוחה של אמונה זו, היא נטלה מהם את הזיק האחרון של רגש האחדות הישראלית. ובא נביאן של חבורות מועטות אלה וצועק וקורא ביאושו הרב: חרב עולמו של ישראל והגיעה השעה להתקין מצבה על קברו.
מי שנתן את דעתו על ההשתלשלות היהודית בעשרות השנים האחרונות, מי ששמע למערכות-רוחם של המונות בית ישראל וראה בשנויים שנתחוללו בין בני הנעורים המתבוללים למחצה אשר בארצות מערב אירופּה, מצוּוה להודות, שדוקא בזמן האחרון גברה יותר וחזקה לאין ערוך ההתכנסות הלאומית בין החלקים הפזורים השונים של עם ישראל על מה שהיה בכל דורותיו של הזמן החדש, היינו של חמש מאות השנים האחרונות. ספרות ישראל בשתי הלשונות, הן בעברית והן באידיש, התקדמה במשך ארבעים השנים האחרונות יותר מאשר בכל תקופת ההשכלה כולה. היא נעשתה יותר נאה, עשירת תוכן, מרובת צדדים, מקיפה יותר, מדעית יותר ואמנותית יותר. וכשם שהספרות זקוקה לינוק את יניקתה מן החיים, כן רשאים אנו לראות בהתפתחותה של ספרות ישראל משום סימן ועדות, שחיי ישראל נעשו בזמן האחרון דוקא שופעים יותר, עשירים יותר בבחינה הלאומית, משום שיצירות ספרותיות שאין בהן מרוח העם ומצביונה של אומה אינן משאירות שום רושם: בחינת סנדל הן יצירות כאלה, אין מרגיש בבואן ואין חש בצאתן, ואף ראיה חותכת לדבר בידינו. בזמן שהספרות העברית וזו של אידיש, התפתחות ענקית עברה עליהן, הלכה וירדה מיום ליום, הלכה ושקעה הספרות היהודית-האשכנזית, היהודית הרוסית, היהודית-הצרפתית והיהודית-האנגלית. המעולים בסופרים ובאמנים עברו אל הנכרים, הם נתלשו ונותקו מן המרכז. כל אחד מהם ראה כבוד רב לעצמו להיות סופר רוסי, גרמני, צרפתי וכו'. כמעט בכל מקום לא נשארו אלא התיאולוגים המודרנים בלבד, שאנוסים היו להשאר ולעמוד באומנותם ברשות ישראל ואפילו כתבו את חבוריהם בלשונות נכר. לפיכך נצטבעה כל ספרות ישראל בלשונות לעז צבע תיאולוגי, כאילו כל חיי ישראל נכנסו בכל גופם ובכל נשמתם אל תוך ה“סינַגוגה”, כאילו ניטלו מחיי ישראל כל עסקי העולם ונצטמצמו בקרן זוית של בית המדרש.
אף גבורת ישראל לבשה בימים האחרונים צורות חדשות לגמרי. שוב חזרה והיתה גבורה יוצרת, התחילה להשתחרר מגלותה של עצמה. הפרש רב הין גבורה של גלות ובין גבורה של חירות. גבורה של חירות בת-יצירה היא, יוצרת היא בחיים ערכים מסוימים, נראים ובולטים ופתוחים לאומד. ואילו גבורה של גלות, גבורה משועבדת, אפשר וכוחה עמה ככוחה של הראשונה, אלא שאין איש מרגיש בה, משום שהיא יוצאת כולה להתגוננות מפני כוח שכנגד האומר להדבירה תחתיו. גבורה של חירות יוצרת את הגבור, התופס את הלב להעריצו, ואילו הגבורה המשועבדת מעלה את המעונה, הממשיך על עצמו יותר השתתפות בצער מאשר התלהבות, הרגשת רחמים יותר מאשר הערצה: הגבור מכאן והקדוש מכאן. חיים של חירות מגדלים גבורים, חיי הגלות – קדושים. על הגבור גומרים את ההלל, על הקדוש סופדים הספד. מעלים אנו את זכרם של גבורים, אומרים אנו על “הנסים”, מזכירים אנו את הקדושים, אומרים אנו “אל מלא רחמים”. הראשונים מכניסים בלבנו עוז ותקוה, האחרונים מכניסים עצבות וצער. בעצם כוח אחד להם לגבור ולקדוש, אלא שצורת גילויו של כוח זה תלויה בתנאי החיים ומסבותיהם. הגבורה זקוקה לקרקע משלה, על אדמת נכר מתגלגלת היא בקדושה, בקבלת יסורים, היא מתקפלת בתוך עצמה ומתגלית בדמות התגוננות, עמידה על הנפש. אין הבריות מרגישים בנקל בהתגוננות ובעמידה על הנפש ואין מעריצים אותן כדרך שמעריצים את הגבורה של חירות.
לפיכך מזלזלים תמיד בעוז הנפש של עם גולה. אין שתיקה, קבלת יסורים, נשיאת צער תופסות את הלב ואפילו יודעים יפה, שאין אלה עשויות להתקיים בלי כוח רב. מחבבים הבריות את הגבור בן-החורין. ולפיכך אין לתמוה, שאף אנו עצמנו חסרנו במידה מסוימת כבוד לעמנו, ניטלה מאתנו האמונה בכוחו, הקדושים האפילו על הגבורים, את הקדושים ראינו במו עינינו ואת הגבורים מצוּוים היינו להעלות מנשיית הדורות המופלגים. כל המחנך בני הנעורים על פרשת גזירות ורדיפות סופו שיבוא על ענשו: בני הנעורים רוצים במשהו מרהיב את הנפש, במשהו מזהיר ונוצץ, מעורר וקורץ, קורא ומעודד לחיים חדשים, לגבורה חדשה.
תולדות ישראל הארוכות בגלות עניות מאוד במאורעות, שיש בהן להלהיב ולעודד בני נעורים רעננים ובריאים, ובטוחים אנו שדוקא התקופה של הישוב היהודי החדש בארץ ישראל, מקום שהגבורה היהודית הסבילה נתגלגלה שוב בגבורה פעלתנית, מקום שהכוח היוצר שוב נתבלט והלך – בטוחים אנו שדוקא תקופה זו תפרה את בני הנעורים שלנו לא רק שם, מקום מתפתחים והולכים חיים חדשים, אלא גם בארצות הגלות. ובפשטות: יהיה על מה להראות באצבע. אפשר יהיה לספר לדור הבא לא רק על בני אדם שלא נתנו את עצמם למרמס אלא גם על אנשים, שבנשמתם פעם רעיון לאומי נעלה ובלבם הרגישו כוח לבנות להם עתיד חדש. עדיין לא הערכנו כערכה את התקופה החדשה, שכן אנו עצמנו חיים בה, היא קרובה אלינו יותר מדאי.
ולפיכך אין אנו מאמינים אף בנבואותיהם של הפסימיסטים שלנו. אדרבה, מאמינים אנו, שאפילו האנגלים והגרמנים, הצרפתים הרוסים והאוסטרים לא יהיו שוטמים אלה את אלה לעולמים, ובשום אופן אין אנו מאמינים, שהמלחמה הזאת תעכב בידי התהליך של איחוד, שתחילתו נאה היתה כל כך בחיי ישראל. להפך, סבורים אנו, שלאחר המלחמה, כשיוסר השעבוד הקשה של הצנזורה מעל לשוננו ומחשבתנו, רק אז נתבונן ונראה, כמה נתבלבלו מוחותינו ורעיונותינו בגולה. אפשר ולורדים בודדים ויועצי סתרים מועטים יהיו סבורים, שחייבים הם להראות פנים צהובות אלה לאלה אפילו לאחר גמר המלחמה. אולם מפריזים הם בערכם של עצמם, ואינם חלים ומרגישים, שזמנם עבר לבלי שוב. בעם העברי פועלים כוחות אחרים לגמרי, רוח היצירה שוב נתעוררה בישראל, היא הרוח הקוראת ומכרזת על האחדות. עתידה המלחמה להשפיע על הכוחות החיוביים שבישראל השפעה הפוכה מזו שחושבים ומאמינים בה הנביאים רואי השחורות בישראל.
25 בדצמבר 1914.
התבוללות, לאומיות וציונות
מאתשמריהו לוין
I
שעתו של מי פנויה עכשיו לשיח בענינים שאינם נוגעים אל המלחמה; דעתו של מי נתונה עכשיו לעסקי יום יום כשכל כולנו כפופים ומשועבדים על כל מחשבותינו ומעשינו לחובת היום?
ואף על פי כן יש שאלות ובעיות, שאין אנו רשאים להסיח את דעתנו מהן אפילו לשעה קלה, יש ענינים שאין אנו רשאים להשתיק אותם אפילו ברעש המלחמה ובצעקת הנתונים במצוקה, משום שהנפש תלויה בהם, משום שעיקר היותנו תלוי בהם, עצם זכותנו להתקיים בעולם.
אמנם לתולדה חוקי ברזל משלה, וסופה להביא אותנו אל המקום, שהיא עתידה לבוא אליו לפי ההכרח הגנוז בה. אמנם הדבור “על כרחך אתה מת” וגם “על כרחך אתה חי” יפה הוא לא רק לגבי הפרט אלא גם לגבי אומות ולשונות. אין החיים והמות תלויים בהסכמה תחילה. חיים ואפילו אין טעם בחיים, לעתים רחוקות נפטר אדם מן העולם “שׂבע ימים”, מתוך הכרה שלימה ש“שׂבע בעולמו”. הדברים אמורים כאן בכלל הבריות ולא ביוצאים מן הכלל, שאינם אלא חזיון פתולוגי, חזיון חולני.
ברם דוקא בכך תפקידה של הבחירה האנושית. חייב אדם לחפש ולמצוא את מגמתה של ההתפתחות ההיסטורית ולשקוד על כך, שהתהליך ההיסטורי יבוא על מילואו ביתר מהירות ובפחות יסורים. עובדים אנו נגד המגמה ההיסטורית, רוצים אנו לכפות עליה, על התולדה, שתלך בדרך שאנו בחרנו בה בשכלנו, שוב יוצאת עבודתנו כולה לבטלה, שכן יש בה רק להאט את התהליך הטבעי על ידי עשייה להכעיס ואין בה לעכב בידיה.
חירותו של אדם וכן חירותה של האנושות כולה מוגבלת היא. האנושות – כלל בני אדם, האדם הוא חלק מן האנושות, וזה וזו פרי היסטורי הם, רצונם ומעשיהם נגזרו מראש בידי העבר, בידי תהליך של התפּתחות, שעבר על פני דורות שקדמו, ואין זו אלא תמימות ודרך ילדות להאמין, שאפשר לבטל כוחו של עבר. ההוה – כולו זרם בלתי פוסק, העתיד אינו אלא שפיר, כעובר זה במעי אמו, ואין במוחש ובממש אלא העבר בלבד. הוא – אמנו יולדתנו, המיניקתנו ומכלכלתנו מיום בואנו לעולם עד יום מותנו.
כל האומר להשתחרר מן העבר, לנער מעל עצמו את ירושתו של זה ולפתוח בבנין עתיד חדש לפי רצונו של עצמו, על יסוד חדש, מחשבה היסטורית בטלה בידו. כל האומר כך כופר במציאות ומעלה עצמו לעולם שכולו דמיון, לעולם עירום, חסר שרשים, לאוירם של חלומות מרחפים, ללא קשר וסמיכות אל המציאות של ממש, ללא יניקה כל שהיא מן המציאות. קראתי לכך עולם של רעיונות-חלומות, ברם לא דקתי בדבורי, שכן אפילו החלום תלוי במידת מה במציאות. תכופות הוא נגרר אחריה, ותכופות מכן הוא רץ ודוהר לפניה ומראה לנו דמות עתיד לפי היכולת, שלא יצאה עדיין מן הכוח אל הפועל. ברם לעולם אחיזה לו לחלום במציאות של ממש, בקרקע של ממש. אולם מי שאומר לבנות עתיד חדש בכולו ואינו תומך את יתדותיו בעבר אפילו בעל-חלום אינו. מחשבתו – הזיה, הגותו – בדיה, ויצירותיו אינן מגיעות אפילו בשעת ברכה אלא למדרגת גולם, למעשה-מלאכה, לכלי מוכני. הוא הוא ה“אדם קטן” של האלכימיה, הוא הגולם של המקובלים, ללא אב ואם, פרי השקפת עולם של חמומי-מוחין, יצור דמיון חולני.
בימים האחרונים גררו שוב את ניצשה מקברו, שוב נטפלו ל“אדם העליון” שלו ואומרים לראות בו, באדם עליון זה, את המסית והמדיח של הדור החדש בגרמניה. נמצא האשם והבריות דעתן זחוחה עליהן שתפסו לו לזה, שאפשר לגלגל עליו את החובה ואת האחריות לפורענות העולמית. חיפשו את השד, את המזיקין ורוחות ומצאו את האדם העליון, את הגולם, שנוצר במחשבתו של שכיב-מרע, שכן עד היום אין “האדם העליון" אלא גולם בלבד. רצה ניצשה למרוד בעבר, הוא הוא בעל הרעיון, שאפשר ליצור עתיד חדש, חדש ממסד עד הטפחות, ולפיכך נכשל, ו“האדם העליון” שלו יותר משהוא דמות מסוכנת, דמות טרגית הוא. הוא אינו מכת המזיקין, שיש בידו להחריב עולמות, ולא מבני היצירה, שיש בידו לבנות משהו, אלא יצור הדמיון של דניאל: גולם ענקי ורגליו חמר, וכל משב רוח מצויה יפילהו לארץ ויפוצצו לרסיסים.
לא הייתי דורש בשעה זו מדרשים עיוניים לולא הרגשתי, שיש בהם בעיונים אלה ערך רב, ערך מעשי, שכן מתנגדינו העורכים מלחמת תמיד ובכוונת מכוון נגד קיומו של ישראל בחינת עם, אינם שקועים בתרדמה, הם אינם נותנים את דעתם על שעת החרום ואינם מחמיצים כל שעת כושר להרביץ את תורתם. ושעות-כושר כאלה מזדמנות להם לרוב. בידיהם ההיכלות, בידיהם הקהלות ואגודות-הקהלות, בידיהם בתי הספר של יום ראשון בשבת, בידיהם הסלונים והקלובים והחברה הגבוהה. ובימים האחרונים נוספו עליהם “מליצי יושר”, מצד שאיש לא פלל להם כלל ועיקר. נצטרפו להם “פרוליטרים” בחינת לוחמים לעמדות של התבוללות. עד כאן היינו מזדמנים תכופות בחיים עם טפוס זה של בורגני בעל פסיכולוגיה פרוליטרית. עכשיו יש לנו עסק עם טפוס מהופך לזה.
בכל עולם ישראל, מרוסיה עד אמריקה, ומאנגליה עד קושטא ומעבר לה, עולה ומתבלט עכשיו הנגוד שבין שני אבות-הזרמים השוררים מימות עולם בתולדות ישראל, אלא שעכשיו החריף יותר מאשר בימי שלום. ואמנם טבעי הוא הדבר, שבשעת פורענות עומדים הבריות ועושים חשבון הנפש. המבקש ימצא חזיון זה בהיסטוריה, הוא עלה לפנינו בימי-הפרעות הראשונים בשנות השמונים של המאה שעברה, וכן לאחר ימי קישינוב, לאחר בוא הריאקציה של שנת 1905, וחזיון זה נגלה והולך לפנינו גם עכשיו.
שוב אי אפשר להתיחס בשוויון נפש. שאלת “לחיות או לחדול” מתגוללת לפנינו על כל חריפותה ומחייבת אותנו להשיב תשובה ברורה. ואין הדברים אמורים כאן בעסקי הפרט. האדם בחינת פרט שקוד להציל את נפשו כפי אשר חונן, אבל בשעת פורענות קשה מתברר, שאין הפרט יכול להשתחרר שחרור גמור, משום שהוא קשור לכלל גדול, משום שגורלו תלוי בגורלו של הכלל. מתבונן אדם יפה יפה בשאלה ושקוד למצוא לה תשובה, מיד הוא מרגיש, שענין לנו כאן עם שתי מחנות גדולות, מנוגדות זו לזו. האחת גדולה במספרה אלא שאירגונה רופף. השניה אין לה מיליונות של הראשונה, כנגד זה יש לה מילירדים של כסף וזהב. האחת עומדת בשתי רגליה על יסוד היסטורי מוצק, עממית היא ושואפת לעתיד טבעי. השניה נתלשה מן הכלל ורוצה ליעשות חטיבה לעצמה ושאיפתה לעתיד מלאכותי מבחינה היסטורית.
טעות גמורה היא בידי המחלקים את בני ישראל לכת של יראים ולכת של מתקנים ואומרים להעמיד את מעשיהן השונים של קבוצות שונות בישראל על ההבדל ביחסן למצוות ולמנהגות. אלה אספקלריות זרות שהגלות שׂמה לנגד עינינו, הם המשקפים התיאולוגיים, שהרכיבה לנו כאילו נשמת-עם של ישראל אין לה תוכן אחר מלבד שאלות תיאולוגיות. כל תפיסה זו, כאותה החלוקה, היא פריה המסוכן ביותר של ההתבוללות. עלינו להשתחרר ממשקפים מטעים אלה, ורק עם שחרור זה נוכל לראות את עצמנו ואת עולמו של הקב"ה ראות אנשים חפשים, אנשים מודרנים. בעיות תיאולוגיות תופסות בחיי העם שלנו מקום כדרך שהן תופסות אצל כל עם, לא פחות ולא יותר.
רוצה אדם לתפוס כהלכה את שאלה ישראל ואת אבות-הכוחות הפועלים באומה הישראלית, חייב הוא לחלק את בני ישראל לא לפי השקפותיהם הדתיות-סינגוגליות, המשמשות רק חלק אחד בחיים, אלא לפי אב-מטרה, שהמחנות השונות הציגו להן בעבודתן, לפי חזון העתיד, שאותו הן הוגות ואליו הן עורגות.
וכאן לפנינו רק שתי מחנות: הלאומיים מכאן והמתבוללים מכאן.
וכל הסבור, שלהתבוללות כבר אפסה תקוה, שתש כוחה הראשון, אינו אלא טועה. אין הדברים כן. פיטומה עדיין לא נאכל, שאיפתה לא נתנמכה, והרי היא עושה תעמולה לעצמה בכל שעת כושר. אין אנו רשאים לבטל אותה, מצוה עלינו לנתחה ולהפרידה, להראות, כמה נתרוקנה מתוכן, כמה נטולת יסוד היא וכמה יש בה מן המסית ומדיח.
II
משני צדדים שונים עומדים ותופסים עליה, על הציונות, בימים האחרונים. מצד חבורת המתבוללים, שכמה וכמה מבצרים מודרניים בידיה, ואפילו נבנו בדמות “היכלות” עם מגן-דוד מוזהב על חודו של גג, ובשעה זו גופה מצד החבורה הקטנה מאוד במספרה ובעלת יצרים גדולים, היא החבורה העומדת על לאומיים בודדים, שדעתם לא נחה עליהם, משום שמתנועעים הם עדיין כמטוטלת זו של שעון הקיר בין אבטונומיה של גלות ובין טריטוריאליסמוס, בין טריטוריאליסמוס וציונות. הם אינם יכולים לשפות שלום עם נפשם, הם תוהים ובוהים ונמלכים בדעתם, בודקים וחוזרים ובודקים את מבנם של עצמם, הם פוסחי עולם על שתי הסעפּים. אין מצבם נוח ונעים ביותר, שכן תוך פסיחת עולם על אידיאלים שונים וכרכור עולם מסביבם שוכחים בני אדם את ההליכה הפשוטה והרי הם דומים למקדשי החודש “כשם שאני רוקד וכו'.”
שתי הקבוצות המוזכרות למעלה תופסות על ציונות בדרכים שונות. המתבוללים תוקפים יותר את התנועה הציונית, מאשר את ההסתדרות הציונית, הם נלחמים יותר ברעיון הציוני מאשר בהתגשמותה החלקית של הרעיון בעבודה המעשית בארץ ישראל. לבנות מושבות, לנטוע כרמים, פרי הדר, שקדים, ואפילו ליסד בתי ספר – מהיכי תיתי, אין דעתם מתנגדת לכך – כך הם טוענים לכל הפחות, אבל… כאן פותחת רשימה ארוכה של עוונות ופשעים שפשעה התורה הציונית. ראשית, אין היהודים – עם, ואם תאמר: מוחזקים הם בעיני העמים כולם כעם – הרי מצוה היא לעמוד ולהתקומם כנגד עלילה זו איומה, שטפלו עלינו שונאינו. שנית, מכיון שאין אנו עם שוב אין אנו רשאים לדבר על שפה משלנו, ספרות שלנו, אמנות שלנו – כל אלה – הם אומרים – הם דברים המטרפים את חשבוננו, החותרים תחת כל זכות קיומנו, ואנו נתאמץ בכל כוחותינו לגדור בפני דבר זה.
ואמנם עמלים הם המתבוללים לגדור בפני כל התפתחות לאומית, הם מעכבים את גידולו של כל רעיון לאומי, הם עושים כל מיני מעשים כדי להשכיח מלב הדור הצעיר אפילו את המעט מן המעט שעבר אליו בירושה, שקודים הם למחות כל זכר להרגשה לאומית ומטילים חרם ריפורמי על כל תופעה של חיים, שבה מפרפרת עדיין הנשמה הלאומית.
ואל נא נהיה מן המלעיגים ל“חרם” ריפורמי. אל נא נהיה סבורים, שהקנאות דביקה רק בשמרנות אורתודוכסית. סברה זו מוטעית היא כאמירה זו, שחוסר סובלנות עשוי לשים את משכנו רק באנשים שנספחו על מפלגה מסוימת. בני בלי מפלגה הם לפעמים הקשים שבמחוסרי-סובלנות בעולם, וריפורמיים וחפשים בדעות הקשים שבקנאים. אין בין אלה לאלה אלא שאת החרם הישן היו מכריזים בשופרות ואת החרם החדש מנגנים על העוגב.
כאן מגיעים המתבוללים לידי נקודה זו, שבה מתחיל הקרע הפנימי בלבם הם. כאן הם מתחילים להתפתל, רוצים הם לחזור ולפנות לעבר אחר והרי הם מסתבכים והולכים. בהתבוללות גנוז הרעיון של יציאה מן העולם, של טמיעה בסביבה החדשה, של טמיעה גמורה, שאיש לא יבחין היכן הבולע והיכן הנבלע. משול הוא תהליך זה לחלומו של פרעה על הפרות השמנות והרזות. אחד אם השמנות נבלעות על ידי הרזות ואחד אם הרזות נבלעות בתוך מעיהן של השמנות, ובלבד שלא יוודע הדבר, ובלבד שיצאו מן העולם. התבוללות למחצה, לשליש ולרביע אינה אלא משחק בהתבוללות. כל זמן שמתלבטת ומזדקרת עדיין יד או רגל של ישראל, ואפילו נטבל כל הגוף כולו בסביבה הנכריה, עדיין לא עברה הסכנה מן העולם, שיבוא מי שיבוא ויוצא את היהודי כולו לאויר העולם. התבוללות גמורה ללא טבילה וללא נשואי תערובות אינה אלא חלום, לבטלה היא יוצאת. העולם, העולם הגדול, העולם הנכרי לא יבחין בין יהודי האומר בכל יום את “פרשת הקטורת” לבין יהודי שאינו פוקד את בית-הכנסת אלא אחת לשנה ומתפלל מתוך ספר תפלה בלע"ז.
אין הבדל זה בחינת עיקר אלא לגבי בני ישראל בלבד, ואילו לגבי שאינם בני ברית אפילו בחינת טפלות אינו. ובכן מה ערך לדבר, אם יהודי אחד נראה על יהודי חברו כמתבולל אם העולם הנכרי אינו מודה בכך? הרי כל שאיפת ההתבוללות אינה מכוונת כנגד השאינם מתבוללים בלבד. מפניהם הרי אין לחשוש. הרי היא מתכוונת כלפי שאינם בני ברית, כלפי הנכרים, והאחרים והנכרים הם צנועים דוקא, הם אינם דורשים כלל שיהיה היהודי שומר את כל תרי“ג מצוות שלו, דיו ביהודי בן מצוה אחת, והוא רואה בו יהודי לכל דבר ונוהג בו כביהודי. הפכּך: הכוח הדוחה של האנטישמיות בת הזמן החדש פותח ביהודי המתבולל למחצה דוקא, העמל בכל כוחותיו להכנס לפני ולפנים של הסביבה הנכריה, משום שסביבה משלו אין לו, משום שהתנכר לה. עצבון ושעמום תוקפים את היהודי המתבולל בשעה שהוא נידון לבלות את כל זמנו הפנוי בחברת אנ”ש, במועדון של מתבוללים, והרי הוא נדחק למקום שאין מכירים אותו, וסוף שמכירים אותו לרוגזו ולעצבונו.
ועוד טעות אחת בידי המתבוללים שלנו. הם עומדים ולומדים גזירה שוה משאר אמונות על אמונת ישראל: מה אצל אומות העולם אין האמונה משמשת אב-סימן לאומי, שכן אפשר לו לאדם שיהיה פרוטסטנט או קתולי ואף על פי כן בן הוא לאומה הגרמנית, כך האמונה הישראלית אין דין שתשמש אב-סימן לאומי. ובכן: יכול שיהיה אדם גרמני, צרפתי, אנגלי לכל דבר גרמני, צרפתי, אנגלי, ויהיה בן האמונה הישראלית באין מפריע ובאין מכלים.
ברם כאן צרורה הטעות, כאן גנוזה התפיסה האַהיסטורית והמוטעית בטיבה ובטבעה של אמונת ישראל. העמים החדשים, כולם ללא יוצא מן הכלל, לא יצרו את אמונתם, הם נטלו אמונה מן המוכן, ולא שינו בה אלא שינויים קלים, כל אחד לפי טעמו הלאומי. ואומות נוהגות באמונה מן המוכן כדרך שנוהג אדם בחליפה שנקנתה מן המוכן. ארוכה היא החליפה עומדים ומקצרים אותה, צרה היא – שקודים להרחיבה. האמונה הישראלית לא נקנתה מן המוכן, היא הביטוי הנעלה ביותר של רוח-העם היהודי, ולפיכך תלויה היא בדמותה ובצורתה הטהורה ודבקה בנשמת-העם הישראלית.
נוטל אתה מן האמונה הישראלית את יסודותיה הלאומיים, מגלגל אתה אותה בשיטה פילוסופית מופשטת כדרך שעושים לרוב המתבוללים, מחסר אתה את כל סימני העמיות שלה ומכניסה לתוך ד' אמות הצרות של ה“סינַגוגה”, שוב פוסקת חיותה של זו, המפרה והמלהיבה, ומתגלגלת בחנוט…
בשנים האחרונות התחיל רווח המנהג להוציא מן הקאפה את הקופאין, ומן הטבק את הניקוטין ומן היין את הכוהל. וולדייר המפורסם כתב על אופנה זו החדשה ולגלג עליה. הרי כל קסמו של הקאפה בקופאין, של הטבק בניקוטין ושל היין בכוהל. חושש אדם מפני שלשת דברים אלה – אַל ישתה ואַל יעשן, אבל אַל ירמה את הבריות ובעיקר: אַל תרמה את עצמך. וולדייר הכתיר את מסתו בענין זה בשם: אַל תעַקֵר את ההנאות. אני הייתי קורא להנאות אלה: הנאות שנפחה נשמתן.
אודה על האמת. מסתו של וולדייר לא השפיעה עלי רוב חום. לא יכולתי להבין מה החרי ומה הכעס של המלומה הגדול. וכי מה איכפת להם לבריות אם אדם גומע גמיעות של נוזלים חומים ואומר: קפה אני שותה? או שהוא מעשן מיני עשבים וסבור – טבק הוא מעשן, או שותה מיץ ענבים, ומדמה יין הוא! ברם כשאני רואה, היאך נגשים אל נכסיה הקדושים ביותר של אומה ואומרים ליטול מהם את חיותם, היאך קרבים ובאים אל היהדות ההיסטורית ואומרים ליטול ממנה את יסודותיה הלאומיים – אני כועס ומתרעם במקצת. וכשנגשים אל הנביאים ואומרים לעשות מהם קוסמופוליטים נטולי צבע, הרי אני מתרגז והולך, וכשרוצים להכחיד מישראל את תקות עתידו העצמאי, העצמי – שוב אני מתמלא כולי כעס.
ובכלי זין קהים כאלה, ובאמצעים אַלהיסטוריים ואלמקוריים כאלה אומרים להלחם ברעיון המבריח את תולדות ישראל מסופן ועד סופן! בקומץ של פסוקים תלוּשים ממקורם ומקישורם, ובפסוקים מולעזים דוקא, אומרים לפגוע במקום הלב של הרעיון הלאומי. שוב אין זו מלחמה במפלגה ישראלית, היא המלחמה בתפיסה המודרנית של הבעיה הלאומית. הבעיה הלאומית – לא הציונים בדו אותה מלבם ולא היהודים המציאוה. אפשר והיא הבעיה החשובה ביותר, שהגתה המאה הי“ט. האנושיות השרויה במצוקה עמלה לפתור אותה, ליישב אותה כהלכה, והנה באים לתרך קושיה חמוּרה כזו ב”חילוקים" ופלפולים נדושים.
ההתבוללות היא פלפול, ואילו החיים פנים זעומות להם, והתולדה מלמדת אותנו פשוטם של דברים.
III
אי אתה דן ציונים ולאומיים סתם כבעלי השקפות עולם שונות זו מזו או דין בני מגמות מדיניות שונות. ומטעם פשוט: משום שהציונות כשהיא לעצמה אינה השקפת-עולם, יסודה ובנינה בלאומיות, ומשום שהלאומיות אינה אלא השקפת-עולם ואינה כוללת בתוכה תכנית מדינית. הציוני, בעל הכרה ציונית עמוקה, על כרחו לאומי הוא לפי השקפת עולמו. הלאומיי היהודי שכובד ראש עמו ואינו משחק במושגים להנאתו, אינו יכול להיות מתנגד מעיקר לציונות, שכן הציונות מסקנה אחרונה המתחייבת מתוך הלאומיות בנתינתה לשאלת ישראל. אם נניח לרגע, שיש בידינו לקבל את ארץ ישראל ואפשר למצוא בה מקום להרבה מיליונים מבני ישראל, שיכוננו שם חיים עצמאיים, חיי עם חפשים משלהם – שוב חובה היתה על כל יהודי לאומי להסכים לתכנית כזו ולחבּבה, ולא די בחבה בלבד, חייב היה להצטרף אל ההסתדרות הציונית ולסייע בידה לכתף עמה. לא יעשה כן נמצא מתנכר ללאומיות של עצמו.
אין הלאומיים יכולים ליישב את התנגדותם לציונות בטעם עקרוני, ולפיכך יהיו מצווים לחפש להם טעם ממקום אחר. ואפשר למצוא תמיד טעמים ונמוקים לרוב, מפני מה לא כדאי להטיל על עצמו מטלה גדולה ורבת אחריות כזו. ראשית, אין הארץ הוגנת לכך. שנית, אין היהודים רוצים בכך, ושלישית – שאר אומות העולם לא יסכימו שארץ ישראל תמסר בידי ישראל. אין הארץ הוגנת לכך, משום שקטנה היא, אין היהודים רוצים בכך משום שנתלשו זה כבר מעל המזרח, ושאר אומות העולם יפריעו בעד קיומה של תכנית זו, משום שא"י יקרה לכולן וקדושה לכולן.
אלה הן בקיצור טענותיהם של הלאומיים, המתנגדים לציונות. את טענותיהם של אלה ניסחתי בתכלית הקיצור ולא נכנסתי בפרטי הפרטים, שכן אין הללו ענין לנו כאן. אף אין דעתנו נתונה בשעה זו להכניס את עצמנו בעובים של הוויכוחים ולבחון את טענותיהם, עד כמה נכונות או מוטעות הן. לא לרציתי אלא להוכיח, שכל טענותיהם של הלאומיים אינן עומדות על התנגדות מעיקר אלא על ענינים צדדיים. לא משאל הלב חסר להם לאלה אלא האמונה. הם אינם פוסלים את עצם הרעיון, הם כופרים באפשרותו, בהתגשמותו. ברם שאלת עיקר עיסוקה במשאל-לב, ברצייה, ואילו שאלת האפשרות היא בעלת טיב מעשי.
וכאן מעגל הקסמים שבהם מסתובבים הלאומיים ואינם יכולים לצאת ממנו. לפי משאל-הלב היו חייבים כל הלאומיים היהודים להודות באידיאל הציוני, אלא שמשהו מעכב בידם מלהגיע לסוף פסוק, למסקנה אחרונה, והרי הם נעמדים במחצית הדרך. והרי הם מבקשים אמתלאות ונדרשים לצד האפשרי שבדבר. ברם מושג האפשרי והבלתי אפשרי אינו פשוט כל עיקר, אדרבה מורכב הוא מאוד מיסודות שונים, ובין היסודות האלה אפשר ומשאל-הלב העיקר, הוא המכריע. שכן תכופות, תכופות מאוד תלויה האפשרות בחיים במשאל-הלב, בעוצם התשוקה, בחזקתם של הכיסופים. אין משאל-לב אחד דומה לחברו. צאו ושאלו כומר רוסי, למשל, אם רוצה הוא לדעת ש"ס ופוסקים, וודאי שישיב לכם: רצוני בכך, משום שבידיעות כאלה היה יכול להגיע למעלה גדולה בחברה הרוסית. אולם אם תוסיפו ותאמרו לו, שאין בקיאות זו נקנית אלא בעמל רב ובמשך שנים מרובות, בהתמדה ובשקידה עצומה, וודאי עלי שישיב לכם: אי אפשר הדבר. אמנם רצוני בכך, אבל איני מאמין באפשרות קיומה של תכנית קשה כזו. ברם חוסר האפשרות גנוז כאן בחזקה הרפויה של משאל-לבו. אין רצייתו אלא רצייה אפלטונית בלבד. אין משאל הלב שלו אלא פרי מחשבה הגיונית בלבד, ואין לו ולנפשו ולנשמתו ולא כלום. אמנם קרוא הוא בפינו משאל הלב, אבל בעצם אין זה אלא מעשה חשבון, חשבון יבש בלבד.
מובן מאליו שלא עלה על דעתי להשוות את משאל-לבם של הלאומיים שלנו אל משאל לבו של הכומר הרוסי לדעת את התלמוד. לא הבאתי דוגמא רחוקה זו אלא כדי להוכיח, שלא די לנו במושג משאל-הלב בלבד. עלינו גם לבדוק את חזקתו של זה, עד כמה מוכן הוא האדם למסירות נפש על משאל לבו.
ולפיכך אף סבור אני, שכל התנגדותם של הלאומיים שלנו אל הציונות נובעת מן ההבדל שבמדרגת החזקה של השאיפות הלאומיות שנבדלות בה שתי החבורות. חכמת-עם היא שטבעה את הפתגם: “הרצון אבי המחשבה”. ואילו אני הייתי אומר: רצון רפה הוא אבי אמתלאות קלושות. אומרים אנו: חסרה האמונה – סימן לדבר, שהרצון אינו. ברם קשה לו לאדם להודות במשאל-לב רפה והרי הוא עומד ותולה ב“איני מאמין”. סבורים הבריות, שחוסר אמונה מעיד על שכל בקרן, על הגיון קפדן, על השכלה רבה. היא הדעה הישנה, שמקורה ביחוד אצלנו בישראל בתקופת ההשכלה, בשעה שבחורי-הישיבה קפצה עליהם הדעת של חוקי-טבע ראשונים – דעה שעברה כבר שעתה.
יהיה מה שיהיה, הלאומיים עומדים ונותקים את התקפותיהם על הציונות ונותנים אותן ענין לאפשרי ולבלתי אפשרי. הם אינם נלחמים כדרכם של המתבוללים באידיאל הציוני, הם תופסים על התגשמותה המעשית של הציונות. לפי דעתי זו היא אחת התופעות העכורות של חיינו הגלותיים.
לציונים וללאומיים מתנגד מעיקר מסוכן, היא ההתבוללות על כל צורותיה וחזיונותיה. תחת להתלכד ולהתאחד ולהלחם בחבורה בהשקפת-העולם, שיש בה משום סם-מות לקיומנו, קיום עם, שסכנה צרורה בה לכל עתידנו – לא מצאו הלאומיים עבודה נאה מזו, מהתנפלות על הציונות. משול לריב זה שרבו החסידים והמתנגדים לפני כמה דורות אלה באלה: הללו אומרים “מזמור שיר חנכת הבית" תחילה, והללו: “ברוך שאמר” תחילה, ובשעת המריבה וההתכתשות התחילה חבורה שלישית בעבודתה, שרצתה להפטר הן מ“מזמור שיר” והן מ“ברוך שאמר” ואמרה, שהעיקר זו אמירת “לחיים”. המרחק שבין הלאומיים והציונים הוא גדול ורב מן המרחק שבין המתנגדים והחסידים בריבם בנוסח התפלות, אולם ההגיון של תכסיסי המלחמה בעינו עמד.
קרובים יותר אל הרעיון הציוני הם הטריטוריאליסטים, קרובים מן הלאומיים. ברם אף הם, חבורה קטנה שבקטנות שנער יספרם, יותר משהיו עסוקים בחיפוש טריטוריות שקודים היו על בקורת הציונות. והוא מטיבם של בני אדם, שיהיו מתקיפים יותר את הקרוב ויניחו את הרחוק. רואה יהודי ירא וחרד את חברו חותך את צפרניו שלא בסירוגין, מיד יתנפל עליו בדברי כעס ודברי מוסר. אבל כשהוא רואה עבירות ממש בידי “רחוק” אינו פוצה פה. כנראה קל יותר לעסוק בבקורת הקרוב מלשקוד על תקנתו של הרחוק.
ובינתיים גדל אצלנו דור ש“לא ידע את יוסף”, שלא יעמוד על טיבה של המחלוקת בינינו, משום שיש לנו “רופאי-נפשות”, השקודים על כך, שזרות יהיו לבנינו יוצאי חלצינו לשוננו, יצירתנו, מחשבותינו והרגשותינו. אנו נעמוד ונתווכח אלה עם אלה, אם אפשר להעמיד קדושה חדשה לארץ חדשה, ובינתיים ישקעו בנינו במ"ט שערי טומאה של הגלות; אנו נתקוטט ונריב על עברית ואידיש וילדינו ינתקו לאט לאט משתי הלשונות כאחת. ויקום לנו דור, שלא אמו היניקה אותו אלא הבקבוק, בקבוק החלב, שהעניקה לו הסביבה הנכריה.
אפשרויות ואי-אפשרויות צרורות ומקופלות בנו עצמנו, בכשרון האירגון שלנו. רצון מלוכד של העם העברי יגדיל את כוחותינו פי עשרה. כמה דברים שנראים בעיני מתנגדי הרעיון הציוני כדברים בלתי אפשריים היו נעשים אפשריים אלמלי היו מאמצים את כל רצונם. אל נא יתכסו בעלי אמתלאות ותירוצים.
אין אנו חסרים אלא הרצון החזק, אלא משאל-הלב החזק, אלא התיאבון הלאומי הבריא.
14 – 17 במרס 1915.
בעלי פשרה
מאתשמריהו לוין
הגיעה שעתה של אידיאה לקנות שביתה בלב הרי היא כופה את החברה, לכל משמעותו של דבור זה חברה, – להתפשר אתה. ברם מעולם לא נעשתה הפשרה בבת אחת, מתגרות הבריות והולכות, נושאות ונותנות, שכן טבע הוא בבני אדם להתעקש, לעמוד על שלהם, לבלי לוותר. ולא ראי פשרה זו כראי פשרה זו. תכופות נוטים בני אדם לקבל את התוכן, אם כולו ואם מקצתו, של הרעיון החדש, אלא שאינם רוצים להודות, שכפויים היו לוותר, והרי הם שקודים למצוא שם חדש לתוכן שבאה עליו הסכמת הלב, כדי שלא יכירו בהם, שהרעיון החדש גבר עליהם וכבשם. תכופות נוהגים להפך: נוטלים את שמו של הרעיון החדש, מסכימים לסיסמא החדשה, ברם משנוגע הדבר בתכנו של זה המתנגד הישן המובהק בהתנגדותו עומד, והרי הם שקודים לגדור בפני הרעיון מלהתגשם בחיים. עושי הפשרה מן הסוג הראשון כנים וישרים הם יותר מן האחרונים. אין הראשונים מרמים את הבריות, הם אינם אלא מפתים את עצמם, שהם קשים מצור ועזים מחלמיש ואינם עושים לחיים ויתורים. האחרונים אמנם עוברים לפעמים על גדלוּתם, אבל אומרים להשתלט על הכל. אין רצון הפשרה שלהם בא אלא כדי להתגרות במתנגדיהם: ידכם קצרה מלפגוע בנו, באים אתם בשם האידיאה החדשה – שפיר! אף אנו מודים בה אבל יבוא יומנו לכשתרצו לשמור על טהרתה של זו ולגשמה בחיים. מצוא נמצא אמתלאות, דיחוקים ותירוצים ולא ניתן לה לזו לצאת לפועל, להתגשם.
ואין אנו מתכוונים להלכה ולעיון בלבד, שאלה מעשית חשובה היא וחייבים אנו להתעכב עליה יפה יפה.
היו ימים, והם אינם רחוקים מאתנו, שהאינטליגנציה היהודית חלוקה היתה לשתי מחנות צרות זו לזו, שוטנות אשה את חברתה. כל מחנה ורצייות משלה ומטרות משלה. הלאומיים מכאן והמתבוללים מכאן. אין הדברים אמורים בציונים ובאנטיציונים, שכן אין הציונות כשהיא לעצמה השקפת עולם. יסודה של הציונות – הלאומיות. ולא כל שכן שאין ההתנגדות לציונות השקפת עולם, שכן אי אתה משתית שום השקפת עולם על התנגדות בלבד, אלא אם כן אתה מצמיד פילוסופיה של חיים מיוחדת על “להכעיס” בלבד. לפי שעה אין השקפה כזו קיימת בעולם. הלאומיים והמתבוללים הם נציגיהן האמתיים של שתי השקפות-עולם תחומות בתחומיהן והן בלבד השפיעו על חיי העם היהודי. תחילתה של הלאומיות באינדיבידואליסמוס הכולל ומטרתה – יצירתן של מסיבות חדשות לעם העברי, שיהיה בידו להתפתח מתוך חירות בחינת חטיבה לאומית עצמאית, בעלת ערך משלה. תחילתה של ההתבוללות – אם נתפוס לשון קצרה – הקומסמופוליטיסמוס, ומטרתה – עקירתן של כל הנסיבות השומרות על יחוד סימניו של העם העברי. שתי השקפות-עולם אלה ברורות היו, וכל אחת מן המחנות האלה הצרות זו לזו ידעה עם מה ועם מי יש לה עסק, דיבוריהן ברורים וחתוכים היו, ולא אמרו לאחז זו את עיני חברתה.
בעשרות השנים האחרונות של המאה שעברה התחילה פרשה חדשה במדע הכללי, פרשת הרעיון הלאומי. מאקס מילר, שטיינטאל, לצרוס, נארה, לאזאר גייגר, פּוֹטֶבּניא וכיוצא בהם רבים התחילו מהלכים בדרך חדשה במחקר הבלשני. הם התחילו חודרים למעמקיה של כל לשון ולשון ומצאו, שלכל לשון לא רק אנטומיה משלה, אלא גם פיזיולוגיה משלה. גדולה מכן: אף ביולוגיה להן ללשונות. ומן הלשונות באים החוקרים האלה אל העמים שיצרו את הלשונות ההן, ובבת ראש נפתחו אפקים חדשים. שמש חדשה עלתה והתחילה מאירה את הדרך, בה הלכה האנושיות בהתפתחותה רבת הימים, וכאן נתגלה, שדרך זו נכבשה על ידי עמים שונים, ושוב נתגלה, שכל עם כבש את הדרך לפי אפיו המיוחד, לפי טיבו המיוחד. שוב אין המלומדים יכולים לפרוש מנושאם החדש של מחקריהם והרי הם מתעמקים והולכים ובונים ומעלים קומה על קומה עד שצמח ועלה היכל חדש של מדע, היכל תורת-הנפש של העמים תורת-נפש מדעית.
במקומה של אנושות מופשטת העמדה חטיבת-עם, העמדה האומה. האנושות המופשטת אלמת היא, האומה מדברת; האנושות המופשטת – רוח שורה בערפלים, מהלכת ערטילאין, האומה – גוף לה ונפש לה, בעורקיה נוזל דם, דם חי, רענן ועינים לה, עינים יורות אש, היא נכספת, שואלת, שואפת, נלחמת על קיומה.
קמעא קמעא באה מהפכה במוחו של האדם. הרוח מתגלית בצורה אחרת, לא בפשטותה אלא בסבוכה, לא בהרכבתה אלא בהתפרדותה, לא בחדגונותה אלא בהרמוניה שלה.
אולם אנו בני ישראל אין אנו חיים חיי עצמאות אלא כל שאפשר לשמור על עצמאותנו בסביבה הנכריה, ואפילו בעולם הרעיון אחרונים אנו לנוגה האור שזרח מן השמשות החדשות. אפשר והיהודי הפרט יהיה הוא דוקא נושאן של האידיאות החדשות ביותר. אולם מתחילה הוא מעניק את רעיונותיו לסביבה הנכריה. אי אפשר לחיות בגלות אלא בבבואתה של החמה.
ולפיכך לא יפלא, שבשעה שאומות העולם כבר רוויות היו ברעיון הלאומי החדש עדיין עבדה האינטליגנציה היהודית לאליל הקוסמופוליטי הישן. כבר חרב מזבחו, נעלמו כהניו, ועדיין עומדת היתה האינטליגנציה היהודית והביאה קרבנות על המזבח ההרוס.
שעון הגלות לעולם אינו מכוון כהלכה וכדיוקו. ותכופות מפגר הוא כדי תקופות שלמות.
ובעוד שבכל העולם כולו ידעו כבר יפה יפה, מה טיבה של אומה, ומה ענינה של הלאומיות ועד כמה זכאית האומה לדרוש לכל-הפחות עצמאות לעצמה, רק התחילו להתפלפל בינינו: אם אומה אנו או לאו, אם זכאים אנו לדרוש דרישות בחינת חטיבת-עם או שמא אין אנו אלא “תוספת” לאומות העולם. משל למי שקנה ליטראות אחדות והקצב מעניק לו “תוספת” של עצמות, או למי שקנה ארג לחליפה, ודעת החנווני נוחה הימנו והרי הוא מוסיף לו חתיכה קטנה של בטנה חנם אין כסף. ואמנם לא פסקו מלטעון ולהכריז: לא עם אנו, והתורות הלאומיות אין לנו חלק בהן. אנו הבטנה למלבושן של אומות העולם!
אולם לא לעולם חוסן המיאון, לא לעולם כוח העקשנות, – וכאן פותחת פרשת הפשרות.
כמה חברות ומוסדות של מתבוללים אנוסים היו לוותר כמה ויתורים למעשה משנתקרבו והלכו לחיי ישראל. הם אנוסים היו להסכים למקצת תכנו של הרעיון הלאומי-היהודי. כנגד זה התחילו אחרים להודות בסיסמא “לאומיות”, ברם כשמגיע הדבר לביצוען של דרישות לאומיות מבחינת תכנן הרי הם מחזיקים בהתנגדותם, בשטנתם, כדרך שנהגו מתבוללים ראשונים.
פשרה זו שטחית בנוגע ללאומיות היהודית נגלתה בכל עריתה בועידת-הפועלים בניו-יורק, שהוטל עליה לעבד תכנית ודרכי עבודה בענין תביעות ישראל עם תום המלחמה. לא קם איש ונלחם בגלוי בסעיף הדן בזכויות לאומיות, ברם אנשי הפשרה לא רצו לשמור אלא על השם בלבד, הם נרתעו מפני פתיחת הסוגריים, מפני האמירה המפורשת על לאומיות יהודית. והגיעה שעתו של הפלפול הישן וחזרו הדברים לישנם: מה טיבן של דרישות לאומיות, עד היכן רשאים אנו ללכת בדרישותינו הלאומיות וכו'.
חמוּרים הם החיים, והשעה שאנו עומדים בה חמוּרה שבעתים. ואם סבורים הם בעלי פשרה שיעלה בידם להפטר בשאלות תם אינם אלא טועים. ויש תרופה לכך: לא שנה אדם ילך וישב לרגליו של מלמד וילמד מחדש את האלף בית. דרך אגב: אפשר לשאול גם מפי הפולנים בפוזן, מפי הרותנים בגליציה, הגרמנים בבוהימיה, מפי הסלאווים בהונגריה, מפי האיטלקים באוסטריה. עוד רבים הם, רבים הם מאוד בעולם שאפשר לשאול מפיהם.
20 לאַפּריל 1915.
עצות חדשות בתכלית החידוש
מאתשמריהו לוין
מאזין אדם לאידיאות החדשות בתכלית החידוש כביכול של “מדינאים” יהודים עלול הוא לתמוה תמיהה רבה, עד כמה הם, ה“מדינאים”, נחשלים מאחורי הזמן שבו הם חיים, עד כמה שרויים היו בתרדמה ולא הרגישו בהתפתחות כולה, שעברה על העולם החדש, המתורבת, בתקופות האחרונות. הם רואים את עצמם בלבד כאנשים מתקדמים, כאנשי רוח חפשים גמורים, אבל לאמתו של דבר הם נושאים את כבלי השעבוד בלבם. הם לא נסתגלו אלא לחיצוניות של החיים החדשים, ואילו בפנים בהוייתם של תושבי-גיטו עמדו ואינם יכולים בשום אופן לצאת מתוך העוגה הצרה שנעוגה לעולמם. ולפיכך שומע אתה תכופות מתוך דבריהם בת קול מבית מועד לכל חי ומרגישים בהם, שגאונם המעושה מרופד כולו הכנעה שבעבדות, זקוף כלפי חוץ, מורכן וכפוף כלפי פנים, ביטול היש של עצמם ודרכי חנופה כלפי אחרים, גינוני תקיפים מכאן, מעשי-התרפסות מכאן – הם סימנים מובהקים למי ששוחרר בידי אחרים ולא נשתחרר שחרור שבלב.
המסדר “בני ברית” נתנכנס עכשיו בסן-פרנציסקו. מסדר “בני ברית” אינו פוסק מלהכריז ומלחזור ולהכריז, שהוא אינו ארגון פוליטי ואינו מכניס את ראשו בשאלות “הבוערות” כגון: התבוללות, לאומיות, ציונות, טריטוריאליסמוס, אורתודוכסיה, רפורמה, וכיוצא באלה. והרי הוא עומד ומכריז ומודיע, שנויטרלי הוא לגבי שאלות אלה, משום שהן אינן נוגעות אליו. רק שתי מטרות לפניו: עניני חברותה ועניני צדקה. ובשני ענינים אלה הוא שוקד לאחד את היסודות השונים שביהדות.
ואמנם מאוחדים בו במסדר “בני ברית” חברים בעלי השקפות-עולם מנוגדות, ממתבוללים מובהקים עד לאומיים פעלתנים וציונים בכלל, מאורתודוכסים קיצונים עד מתקנים מופלגים ומפליגים בכלל. ומצוה להודות, שההנהלה העליונה של המסדר באמריקה שקודה היתה על שמירתה של עמדה נויטרלית זו בענינים המוזכרים למעלה.
ברם כאן קפץ ועלה על הבמה “בן ברית”, הוא איש הקונגרס יוליוס קאהן והתחיל להעלות ערמות ערמות של הצעות. והרינו עומדים על החשובה שבהן.
איש הקונגרס יוליוס קאהן הציע, שמסדר “בני ברית” ישנה את שמו: במקום “אמריקן דזשוס” (יהודי אמריקה) ייקרא “דזשואיש אמעריקאנס” וההטעמה על המלה “אמריקאנס”. וטעם נתן להצעתו, שהאומה העברית מתה זה כבר, היא יצאה מן העולם עם חורבן בית המקדש.
חזיון מופלא. האומה הישראלית היא מתה מופלגת ימים, כמעט אלפיים שנה, והעולם שרוי בטעות. עד שבא ראביי או איש-קונגרס או “מדינאי”סתם ופוקח את עיני הבריות על טעותן הקשה. וגדולה פליאה שניה מפליאה ראשונה: אין אזני הבריות נפתחות ואין עיניהן נפקחות ובטעותן הן עומדות, ששלשה עשר המיליונים או ארבעה עשר המיליונים של יהודים הפזורים בתוך עמים שונים ובקרב מדינות שונות הם בני חטיבה עממית מיוחדת ומהוים גוף לאומי מאוחד. וכך צפים ועולים חילוקי-דעות. מכאן – קומץ מתבוללים, ומכאן – המונות המונות של ישראל, האינטליגציה המודרנית, היסודות היוצרים והבונים, המשוררים, הסופרים, האמנים – בקצור: כל אלה המצווים לפי טיבם להכנס לפני ולפנים של חיי ישראל ולפעול בהם; ותוספת להם, תוספת חנם – כל העולם הגדול של מי שאינם בני ברית. שכן העולם הבלתי יהודי אין מוראה של האנטישמיות עליו, ולפיכך אין לו שום יסוד להתכחש למציאות.
לא היינו מתעכבים על הצעתו של איש-קונגרס זה יוליוס קאהן. אין עיננו צרה בו ובחבריו לדעה כולם, לא בכבודו ולא בתועלת, שהוא יכול להפיק באם תתקבל הצעתו על דעת אסיפה יהודית. אם אין טעות בידי הרי אותה הצעה גופה ובעיטופים אחרים נתקבלה לפני ימים מועטים על דעת אספת ראביים בשיקגו. לא נתרעש העולם ואפילו מהלך המלחמה לא הושפע על ידי מתן-החלטה זה. היינו עוברים בשתיקה על הצעה זו כדרך שעוברים בשתיקה על לידתו של סנדל אלולא העלה והוסיף איש-הקונגרס יוליוס קאהן עוד הצעה, להשתדל בפני הממשלה האמריקנית, שלא יזכר השם “היברו” במיונם של המהגרים, הבאים לארץ, שיהיו ממיינים את הבאים לפי הארצות שמשם באו ולא לפי דתם.
אין אנו באים עליו על איש-הקונגרס קאהן בטענה, שיהיה בקי בתולדות ישראל, שידע כהלכה את חיי ישראל, שתהיה לו דעת ברורה על הבעיה היהודית – אין אנו תופסים מרובה, אבל דורשים אנו מאת כל מי שבא ועצות בידו בנוגע לעסקי הכלל, שלא ישחק באש ולא יעשה פוליטיקה זולה על חשבונם של המונות ישראל, שמצוקה ועוות הדינים וחוסר זכויות ורדיפות כופים אותם שיהיו עוקרים ממקומותיהם ומחפשים מולדת חדשה לעצמם.
אין לדעת, מה תסבוכת נצפנה לאנושיות לעתיד לבוא. אי אתה מנבא, מה חיבורים תחבר ומה פילוגים תפלג מלחמה זו. אי אתה יודע, מה חוקי-כניסה חדשים עתידים לבוא במשך הזמן באמריקה. ואף על פי כן אפשר לאמר בבטחה, שאף החוקים החדשים יהיו קלים יותר ורכים יותר לגבי הנרדפים מאשר לגבי הרודפים. לבוא ולהציע עכשיו, שיהיו רושמים את המהגרים היהודים כרוסים סתם, רומנים או פולנים סתם – הרי קוצר-ראיה בכך וחוסר-בגרות פוליטי. מפני מה לא טרח איש-הקונגרס קאהן להיודע, איך נוהגים עכשיו בשבויים, – מתכוון אני לשבויים האזרחיים – בכל העולם, חוץ מן הארצות שהיהודים מרגישים את עצמם שבויים בהן מעולם? אפשר והיה נוכח, שיש זמנים שלא כדאי לאדם להתכחד לצור מחצבתו ולעמו.
אין אנו יודעים עדיין, מה דין דן כנוס בני-ברית בהצעה זו. לנו לא איכפת הדבר כלל ועיקר. שכן עברו זה כבר הימים, שבהם היתה פוליטיקה ישראלית נעשית במסדרים ובאספות הקהל. עברה שעתם של פוליטיקאים בלתי אחראים אלה, שוב אין דעתם נשמעת בחיי העם ואין השפעתם השפעה. ולא עוד אלא שאינם יכולים להתיימר במיתה ארוכה כזאת כמיתתה של האומה הישראלית לפי דעתם. הם פגרים מתים פוליטיים כפשוטם. אין אנו נותנים את דעתנו אלא על “נויטראליות” של הסתדרות יהודית, המכריזה שאין לפניה אלא ענינים נויטראליים, מטרות נויטראליות.
וכך באים בני אדם שלא למדו משנה חדשה ולא שכחו משנתם הישנה ומעלים את מחשבותיהם הבלות, הנדושות ומביעים אותן בגדלות כזו, כאילו מגלים הם אמת חדשה, תורה חדשה. הם אינם תופסים או שאינם רוצים לתפוס, שאין אתה מחריש את קול החיים באידיאולוגיה התשושה מבית-המדרש של ההתבוללות.
וכאן מעיזים ובאים ואומרים לנו דברי כיבושין, שאין להבדיל בין יהודים גרמנים, יהודים רוסים, יהודים פולנים ויהודים צרפתים (לא צירפו למנין את היהודים הצרפתים אלא כדי להרבות בחבורה, ואינם מתכוונים בעצם אלא ליהודים גרמנים וליהודים רוסים בלבד), ומוחים נגד המגמה הניכרת בימים האחרונים להעמיד מחיצה בין חבורות שונות מישראל. כאלה היו דבריו של אחד מראשי המדברים של היהודים הגרמנים-אמריקנים באסיפה גדולה. שוב נתחלפו הטוענים ונתערבבו הטענות. מי הוא שתיקן את המחיצה בין ה“גרמנים” ובין ה“רוסים”, מי הוא שהיה רואה ומביט בהם בהמונות ישראל מלמעלה למטה, מי כפר ביצירתו כולה של העם היהודי, מי כפר בקיומו של עם ישראל? הלא היא החבורה הקטנה מן המערב. היא הקימה מחיצה, היא נתרחקה מצור מחצבתה, היא רצתה להבלע, לצאת מן העולם, והיא האמינה בגאונה הרב, שהמונות ישראל יגררו אחריה. עכשיו כשקבוצה קטנה זו שעת כושר ניתנה לה להווכח על כל צעד ושעל, שלחנם היו יגיעותיה ולעולם לא תשיג את מטרתה, היא באה בטענות ובהשגות על אחרים.
ודאי מן הרצוי הוא, שלא יקום הבדל בין הקבוצות היהודיות השונות, אלא שכאן אדם שואל: מי יתקרב למי, מי יוותר למי ומי יתפשר עם מי. סבורים אנו, שהחיים השיבו על כך תשובה נצחת. רואים אנו במזרחה של אירופה דור נעורים חדש, המנער מעל עצמו את אבק ההתבוללות ונכסף להדבק בעמם, בגזעם, באומתם. הם בניהם של אבות מתבוללים. ואף יהדות אמריקה סופה שתהיה מצווה לעשות כן. מסבותיה של החברה החדשה וכל התפתחות יכפו אותנו על כך.
הזקנים, – ולא לזקנים בימים ושנים בלבד אנו מתכוונים – אינם מרגישים במגמתה של ההתפתחות החדשה. ולפיכך בת קול של מרירות, חוסר-ישע וכעס נשמעת מתוך גרונם – מדריכים גרועים בחיים הפוליטיים. והרי אנו אומרים לעוץ להם עצה טובה: עד שהם באים להטיף מוסר לזולתם מוטב שיציצו בפנקס שלהם ויבדקו את חשבונם, שכן עשו עד כאן בלי ידיעת בעלים.
7 במאי 1915.
מלחמתנו
מאתשמריהו לוין
א. הצדדים הנלחמים
הדבור “אחדות” ניטל זה כבר אצלנו תכנו העשיר והעמוק. בעוונותינו הרבים נזדלזל ונתקלש. שוב אין אנו רואים באחדות את הדבקות הפנימית לחטיבה עליונה, שבה מתרכבים ומתמזגים חלקים שונים, מעמדות, חבורות ומפלגות לכלל שלימות אורגאנית. לכל היותר התחלנו רואים ב“אחדות” עמידה משותפת על הנפש בשעה שאנו מותקפים והולכים בידי יריב מן החוץ. למשל: הפרעות, משפט בייליס ויוצא באלה עוררו כמעט עמדה מאוחדת של כל עולם ישראל, היא עמדה של עמידה על הנפש, עמדה של התגוננות. היא אחדות סבילה. אולם כל מקוםפ שדרושה פעלתנות, כל מקום שמצווים להביע את הרצון הכולל של העם בשאלה חשובה הנוגעת לכלל כולו, שם חסר הכוח המלכד, חסרה הרוח המאחדת, והרי אנו מתפרדים והולכים חלקים חלקים, חבורות חבורות, מעמדות ומפלגות. ושוב אין לנו אחדות פעלתנית.
יבוא משל זה ויוכיח: אפילו בשאלה מקיפה וחשובה זו של האמנסיפציה היהודית אן בידנו להעלות דרישות מאוחדות, תכנית מלוכדת. לא נחלקו בשטחה של האמנסיפציה, ברם משמגיעים הדברים לשאלת התוכן, מיד צפים ועולים חילוקי הדעות. אפשר ויראה הדבר כדבר הלצה, אבל עובדה היא, שיש בינינו חבורות יהודיות שלמות ומפלגות, המתנגדות בגלוי לזכויות לאומיות אפילו במקומות, שהיהודים מרוכזים שם המונות-המונות. חזיון כזה לא נמצא בשום אומה ולשון.
כל המעכב את האחדות הפעלתנית, הגוזל את הכלל, המוציא נכסי הלאום מרשות הרבים ומכניס אותם לרשות היחיד, מלעיג לדעת הצבור היהודי כולו – אינו נחשב אצלנו כעובר עבירה. זכויותיו של הפרט מוגנות אצלנו למחצה, לשליש ולרביע, ואילו זכויותיו של הכלל בחינת הפקר ואם ידו של יחיד תקיפה הרי הוא משתלט על הכלל כולו. מכאן כל הנגעים שבחיי עמנו.
הגיעה השעה, שייגלה אחד הנגעים הקשים האלה. יראה הקהל וישפוט.
הטכניון בחיפה, בארץ ישראל. בירכתי הר הכרמל ההיסטורי, בלע מרץ יהודי ותשומת-לב יהודית למכביר. בטכניון זה תלויות היו תקוות ישראליות מרובות. עוד לא נפתחו שעריו של זה בפני צעירי ישראל ופרצה “מלחמת-הלשונות”. אלה שאינם בקיאים בדבר, העומדים מרחוק לא תפסו את טיבו של הסכסוך הזה כל עיקר, או, מוטב שנאמר, לא עמדו על ערכו העקרוני ולא ראו בסכסוך זה אלא משום מרידה, משום חיכוך מן החיכוכים שבין שתי הסתדרויות יהודיות, בין ההסתדרות הציונית מכאן ובין “חברת העזרה ליהודי גרמניה” מכאן. וחברה זו אף שקודה היתה לטשטש את הצד העקרוני שב“מלחמת הלשונות”, שבו ראתה את עצמה חלשה ואשמה וכוונה את כלי זינה כנגד פרטים ויחידים.
כך דרכם וכך טכסיסם של כל חסרי-עיקר. הם אינם מאמינים בכוונה טהורה וזכה, הם אינם מאמינים במחלוקת לשם שמים, שכן עיקר גדול שלהם – אישיותם של עצמם, תאות-הכבוד שלהם. אין בידם להפריד בין האיש לבין הרעיון, בין נושא האידיאל ובין האידיאל, ולפיכך טבועים כל החילוקים עם אנשים מסוג זה בחותם אישי. ומשנעשית המחלוקת מחלוקת אישית מיד מתלקחים היצרים וקמעא קמעא נדחה סלע המחלוקת לקרן זוית, ולמעלה צפה ועולה מחלוקת של יריבים אישיים צרים זה לזה. העומדים מרחוק עתים מצטרפים לצד זה ועתים לצד זה. ושוב נעשית הפנייה האישית עיקר, ואילו עצם הדבר, הענין, נשכח והולך כמעט לגמרי. קשה, קשה מאוד להכניס בלב הרחוקים, שאינם מעורבים בגופו של ענין, את הדעת, שיש אנשים, נלהבי רעיון מסוים, המשמשים את הרעיון שלא מתוך יצר-הכבוד האישי, שאינם רודפים אחרי הנצחון לשם הנצחון בלבד. קשה מאוד להכניס בלב הקהל העומד מן הצד, שיש אנשים שבשבילם נצחון הרעיון הוא עיקר שכרם ואפילו יתקפחו ויפסידו הענינים של עצמם.
לאמיתו של דבר אי אתה דן בשום פנים את מלחמת-הלשונות המוזכרת למעלה דין מלחמה בין הציונים ובין חברה בלתי-ציונית או צרה לציונות. כל האומר כך נמצא ממעט בכוונת מכוון את דמותה של מלחמה זו. במחלוקת זו בא על ביטויו בבהירות ובחריפות יתירה מבכל מקום כל הניגוד שבין שני אבות-הזרמים בחיי ישראל, בין השקפת-העולם היהודית-הלאומית מכאן ובין הזרם של ההתבוללות מכאן, בין העומדים בכל כולם על הקרקע ההיסטורית ורואים את עתידו של ישראל בחינת תהליך של התפתחות הרמונית לכוחות-עם וסגולות-עם מורשה, ובין אלה שנתנו זה כבר בעבוט את העבר הישראלי והחליפו אותו באמנסיפציה בורגנית-זעירה זולה והרי הם מתימרים בגאוותם ההמונית, שנועדו ללכת לפני העם, לכפות אותו, שיקבל על עצמו מהלך של התערטלות, שיהיה מנער מעל שכמו את “הירושה הקשה” ונבלע והולך בסביבתו.
שלשה שותפים היו לו לטכניון בחיפה, או מוטב שנאמר: מיוצגות היו בו שלש חבורות יהודיות: חבורה רוסית, חבורה גרמנית וחבורה אמריקנית. החבורה הרוסית עמדה על שבעת חברים, הגרמנית על תשעה, והאמריקנית על תשעה. ציונים מאורגנים לא היו אלא שנים בחבורה הרוסית ושנים בחבורה האמריקנית. הוה אומר: ארבעה ציונים מעשרים וחמשה חברים. אחד מן החבורה הרוסית הוא מהוגי הדעות האצילים והעמוקים ביותר של ישראל ומטובי גדוליה של השקפת-העולם היהודית-הלאומית, ואף של הציונות, בחינת תוצאה הגיונית של השקפת-העולם הלאומית, אלא שהוא אינו רואה את עצמו ראות ציוני מפלגתי.
מן המיותר הוא לומר כאן, שבשאלת הלשונות לא היה שום חילוק בינו, בין דרישותיו ובין דרישותיהם של הציונים. ואי אפשר היה שיהיו מחולקים בענין זה, שכן עוד לפני בוא ההסתדרות הציונית לעולם וחובבי ציון ותיקים עוד התיחסו ביראת הרוממות לחברת כי“ח – עוד בימים ההם יצא הוא ונלחם ללא חת, כמעט יחידי, מלחמת-לשונות ראשונה בישראל ובא”י, כשנלחם בחברה מיוחסת וגאותנית יהודית זו.
הוא האיש אחד-העם.
כנגד זה נמצא בין שני החברים הציונים האמריקנים אחד, שהתנכר בעיצומה של המחלוקת למפלגתו, לעקרונותיו של עצמו ולא הסתפק ב“שב ואל תעשה” בלבד, בפרישה, אלא עמד ועבר אל הצד השני והתיר מדיניות של התבוללות בארץ ישראל. הוא סייע בכל כובד סמכותו בידי הנלחמים בדרישות הלאומיות. תופעה מופלא היא, כיצד מתעטפת ההתבוללות תכופות בטלית ומתעטרת בתפילין. ברם בתהפוכות החיים שלנו, חיי הגלות, אף חזיון כזה יתכן ויתכן, וראיה לכך קיומו של זה. עמדו לנו בגלותנו הרבה בעלי מוח ושכל טוב, הרבה מלומדים, הרבה חוקרים שנונים, ברם עולה עליהם מספרם של מעלי מוח עקום, בעלי רעיונות עקולים, בעלי סברה הפוכה, בעלי הגיון מסורס. לכאורה דבר פשוט בתכלית: עומדים ובונים בית-מדרש יהודי עליון בארץ ישראל, במקום שנתקנו זה כבר בתי ספר עברים, שתי גמנסיאות שלימות ושני בתי-מדרש למורים; בית המדרש העליון נוסד ומתפרנס לא על ידי הסתדרות אחת אלא על ידי איחודן של שלש חבורות יהודיות שונות – כסבור אדם, שהשכל מחייב והיושר מלחש ומצוה, שעל בית-המדרש החדש לשמש שלב חדש, דרגה חדשה בהתפתחות היהודית-הלאומית הארצישראלית, ושוב אין הדבר נתון בשאלה, מה לשון צריכה לעמוד בראש. שמא תאמרו: אין הלשון העברית מתוקנת עדיין כל צרכה בנוגע למונחים מדעיים-טכניים? – הרי אף הלאומיים דרשו ששאלה זו תעלה לפני מומחים לדבר, שיבחנו ויבדקו יפה יפה ויוציאו את גזר דינם. לא מיחו הלאומיים אלא כנגד זה, שבּורים בעלי-גאוה נועזו לפסוק הלכה בענין חשוב כזה.
אם למתבוללים אין הדבר מפתיע אותנו, אבל לא עלה כלל על הדעת ועל השכל הישר שימצאו ציונים המסייעים ידי המתבוללים במלחמה. ברם, כאמור מרובים בעמנו עקומי-מוחין, ואנו נפגעים מהם תכופות, תכופות מאד. הם גורמים לנו יסורים. אחד מידידי רגיל בפיו לאמר במקרים כאלה: אם מוחך כפוף כשופר זה ומחשבתו ישרה כאמה זו, כיצד לדחוק את האמה לתוך השופר?!
ב. התבוללות מביאה לידי מלשינות לאומית
ארבעת החברים האחרים של חבורת הרוסים בועד-המפקחים אף הם נצטרפו לדרישותיהם של הלאומיים, ואף החברים האמריקנים הציעו הצעת-פשרה, שהסכימו לה הכל. לכאורה הכל עלה יפה ואפשר היה לבוא לידי שלום בן-קיים. ברם כאן גנוז המפתח, הפותח לפנינו את השאלה העקרונית של מלחמת-הלשונות. יהיה יחסנו אל הלאומיות הישראלית מה שיהיה, אבל הרעיון עצמו בדבר ייסודו של טכניון יהודי בחיפה על הר הכרמל הוא רעיון לאומי לפי כל כולו. כשבאות חבורות יהודיות שונות ממדינות שונות ומתאחדות לצורך בנינו של בית-מדרש גבוה ראשון בארץ ישראל – יש בכך משום מעשה רצון יהודי-לאומי. היסוד לדבר כזה, הכוח המניע שבו על כרחו שיהיה לאומי ואפילו אין הרצון נובע מתוך הכרה אלא מתוך תת-הכרה. כלום יודעים כל גנזי הנשמה, כלום מכירים אנו את כל ניעיה וזיעיה, כלום עמדנו על כל רזיה וביחוד בשעה שהיא פוסקת מלהיות נשמת פרט, במקום שהיא יונקת את יניקתה מן המקור, מן השרשים, שבה מעורה בעם, בעברו, בירושה המרובה של דורות, במסורת, בדבור, בהיכל ובקודש הקדשים?
נשוב נא אל החברים השונים, אל החבורות ואל הועד-המפקח של הטכניון. החברים הרוסים כולם, ללא יוצא מן הכלל, קבלו על עצמם את הדעה הלאומית בענין שאלת-הלשונות. ואף טבעי היה הדבר. אבן-הפנה של כל המפעל הזה הונחה בידי יורשיו של איש חובב ציון מופלג, קלונימוס זאב וויסוצקי, יהודי נאה לפי כל משמעותו של דבור זה, יהודי למדן, משכיל, יוצא בית המדרש הישן, אדם בעל שאיפות לאומיות, בעל תכניות גדולות לעתיד לבוא ובעל אהבה יוקדת לארץ ישראל. הוא קלונימוס שעלה על דעתו לראשונה לפני שלשים שנה, הרעיון להקדיש סכום מסוים בשביל אוניברסיטה יהודית בירושלים. לצערנו, לא היתה עדיין אותם ימים יהדות מאורגנת כהלכה, ו“חברת כל ישראל חברים” היתה חברה יחידה “בינלאומית ישראלית” כביכול, שאפשר היה להפקיד בידיה פקדון לדורות. עמד אותו יהודי גדול ומרחיק ראות וחובב ציון מופלג ומסר את הכסף בשביל אוניברסיטה יהודית ראשונה בארץ-ישראל בידי “חברת כל ישראל חברים”.
יורשיו של ק. ז. וויסוצקי נהגו ועשו ברוחו ולפי צוואתו של “השקן”, לפי רוחה ולא לפי כתבה. מבחינה פורמלית לא חייבה אותם הצוואה לייסד משהו בארץ ישראל דווקא. אבל הם קבלו בשמחה ובחשק רב את דבר-התכנית לטכניון בחיפה, משום שראו בקיומה של תכנית כזו משום זיווּג נאה ורצוי של השקפות הבנים שנזדווגו לרוח הישן של האב, של בעל הצוואה. ומסתבר מאליו, שחבורה זו היתה מתכחשת לעצמה לולא עמדה והטעימה הטעמה יתירה את היסוד העברי בבית-המדרש העליון החדש.
החברים האמריקנים, ואפילו אלה שאין רוחם רוח לאומית, אף הם תפסו עמדה נכונה בשאלת-הלשון, משום שגם הם חפשים היו מכל מגמות אישיות ומכוונות צדדיות. הם לא נתנו את דעתם אלא על הבחינה המעשית שבדבר, ולפיכך עמדו והציעו, שלפי שעה יתקנו את הלשון העברית בחינת לשון הלמודים ככל שניתן הדבר להעשות בשעת התפּתחות זו ללשון העברית, ואילו לעתיד לבוא הביעו את רצונם במפורש, שהלשון העברית תהיה הלשון השלטת בטכניון.
החבורה היחידה שדעתה לא היתה נוחה בפשרה זו היתה החבורה הגרמנית. היא ראתה את עצמה אנוסה לוותר, משום שלא היה בידה בשום פנים להוציא לפועל את תכניתה, היא תכנית ההתבוללות. היא הצניעה את רוגזה ואת מרירותה בחדרי חדרים של הלב והגתה יומם ולילה מחשבת “נקם”. ובמי אפשר להתנקם אם לא בציונים? הרי מעמדם של הציונים בעולמו של ישראל הוא כמועמדו של ישראל בקרב אומות העולם. בחוגים מסוימים נוהגים בציונים בתכסיסים אלה גופם המקובלים על האנטישמיים בנהגם כלפי ישראל. בעיקר בא דבר זה על ביטויו בערבות הכללית שבני ישראל ערבים כלפי העולם כולו ובערבותם הכללית של הציונים כלפי עולם ישראל. כל דבור שלא כהלכה, כל מעשה שלא כתיקונו של ציוני תולים לא בו בלבד אלא בציונות כולה. והדבר מתבאר בתכלית הפשטות. האנטישמים מפליגים כל כך בשנאתם אל השמיות, שאפילו היהודי המתבולל עדיין מוחזק בעיניהם מלא שמיוּת וראוי לשנאה על כך. היהודי המתבולל מפליג כל כך מן השמיות, הוא שקוד כל כך לנער מעל עצמו כל סימן של שמיות, שכל מקום שהוא נפגש בציוני הרי הוא חרד כולו. האינסטינקט מלחש לו, שהציוני הוא מתנגדו הרע ביותר, המסוכן ביותר, משום שהציוניות היא השמיות המגובשת המרוכזת.
עמדה “חברת העזרה ליהודי גרמניה” ופתחה את המלחמה בציונות במרירות ובשנאה, ברתיחה ובתאות-נקם, שלא היו כמותן בכל המריבות והסכסוכים, שרבו ונלחמו עד כאן בהסתדרות הציונית. רק פעם אחת זכורני משהו בדומה לזו, הדבר היה לאחר הפיזו שפיזרו את ה“דוּמה” הראשונה. כל זמן ש“דוּמה” זו קיימת היתה ועדיין לחשו בלב גחלי התקוה לישועת רוסיה כולה ולישועה הפרטית של ישראל, ראתה את עצמה החבורה היהודית ב“דומה” ראות חטיבה מלוכדת. תכופות נתלקחו ויכוחים סוערים מאוד בקרב בני החבורה, שכן אף בחבורה זו מכונסים היו אנשים בעלי דעות והשקפות מנוגדות אלה לאלה בתכלית הנגוד, ברם נקודה משותפת, נקודת מוקד משותפת היתה לכולם בתכניתם המדינית: שויונו של ישראל, או כפי שהיו נוהגים לקרוא אותו באותם הימים, שויונם המלא של בני ישראל. כל שאמר אותם ימים “שויון” ולא הוסיף “מלא” היה בבחינת ממעט דמותן של הזכויות. בנקודת-מוקד זו היו כולם בדעה אחת. ולא היו נחלקים אלא עם פתיחת הסוגריים, עם קריאת הטעמים, שבהם היו סוגרים ובהם היו מטעימים את הדבור “שויון מלא”. כאן נשנה עלינו ענין “ויתרוצצו” שבתורה לפי פירוש רש“י ז”ל, והיצרים היו מתלקחים, והמאבק – מאבק של רעיונות – מלחמת דעות – היה עובר ופורץ תכופות את תחומי הפרלמנטריות ודיניה ונימוסיה, שהכל שקודים היו על שמירתם.
אולם הדוּמה פוזרה בגסות, בחוצפה, וכולנו, ללא יוצא מן הכלל, הן רוסים והן פולנים, והן יהודים הרגשנו את עצמנו לא רק מאוכזבים אלא גם מרומים ממש, מושמים ללעג, תינוקות שסרחו ולקו, משל למשחק זה שמשחקים עם ילד-סנדל ואינם מרגישים, שנשמתו הכשרה והטהורה של זה פרחה זה כבר ממנו… וכאן בא אף קצה של האחדות היהודית המלאכותית. וביחוד המתבוללים, שכל הזמן כבשו את יצרם, גנזו את פניותיהם להתבוללות והתעטרו לפעמים אפילו בעיטורי דבורים לאומיים מצלצלים – ביחוד הם נתחרטו כנראה על כל הענין כולו. למה בא כל הענוי הרב הזה, למה גזרו תענית ארוכה כזו על מגמת ההתבוללות שלהם? קפץ יצר הרע ממחבואו ואמר לבוא על שכר יסוריו, על זכר תעניתו הארוכה, במלוא לוגמיו. אותה שעה קמה חבורה של אינטליגנטים יהודים בפטרבורג – קרואים היו “המשיגים” – ממש כמעשה שעשתה לימים כעבור תשע שנים “חברת העזרה” ובשיעורים מרובים מאלה, היינו שעמדה ופרסמה בעתונה, ובלשון הרוסית דוקא, גילוי דעת על הציונות והציונים.
פרסום זה נקרא “גילוי דעת”, ברם לאמתו של דבר אין זה גלוי-דעת סתם אלא עלילה לאומית, ואלמלי לא גנזו בתוכו יסודות מובהקים של בורות וקוצר-ראייה, אפשר היה לכנותו מלשינות פשוטה. עומדים יהודים ומכריזים, שהרעיון הציוני מוציא אהבת-המולדת, חבה למדינה, שבה הם שרויים ולפיכך… ולפיכך אין הציונים רשאים לתבוע לעצמם שווי זכויות. באים יהודים ומפלגים אותנו לשני מחנות, האחד כשר וזכאי לשווי זכויות, לשווי עם בעלי הבתים, והמחנה השני פסול, המחנה האחד זכאי לאימון בחלונות הגבוהים, המחנה השני ראוי שתבלע אותו האדמה כקורח ועדתו בשעתם. המחנה האחד נאמן הוא משום שוויתר על עתידו של עצמו, ועל המחנה השני אי אפשר לסמוך, משום שהוא כינס בלבו זכרונות מימים עברו ותקוות חדשות, תקוות שלו.
כמה שפלות, כמה עבדות וכמה חוסר-בגרות מדיני צרורים בהלשנה כזו! ומיותר הוא להסביר שפלות זו ועבדות זו, הן דוקרות ממש את העינים. כנגד זה כדאי הדבר לעמוד במקצת על הדלות המדינית ועל חוסר-הבגרות הגנוזים בהתקפות כאלה על הציונות, משום שחזיון זה חזיון יהודי כללי הוא ואפשר לראותו כחזיון המדאיב ומצער ביותר של חיי הגלות, משום שמצוי הוא בכל מקום, ברוסיה כבגרמניה, באוסטריה כבאמריקה ובימים האחרונים שבאחרונים אפילו בארץ ישראל, במקום שם עולה ומזהירה תקותנו היחידה, שעתיד עמנו להתחדש ולהנצל מפורענותה של גלות גופנית ורוחנית, במקום שאנו מאמינים, כי עוד נזכה למראה הגדול של תחית המתים.
ג. עריתה של ההתבוללות
לא עמד אדם על עומקה ועל צדי צדדיה של הפסיכולוגיה של גלות כמותם של שני המשוררים הגאונים במאה הי"ט, של היינה ושאַמיסוֹ. האחד, בנו של עם גולה עתיק, שר את יסוריה של גלות, את יסוריה הקדושים של נשמה רבת כיסופים וגעגועים והשאיר אחריו ירושה עשירה: “הנעימות העבריות” ואת “הווידוים” שלו. השני, שרק טעם במקצת טעמה של גלות – צרפתי לפי מוצאו שנעשה בדרך מקרה פייטן גרמני – זיכה אותנו בתיאור שנון, דק מן הדק, חריף של גלות, בספורו “פטר שלומיאל”. זה וזה עמדו בדקות מן הדקות על טיבה של גלות, על מעמקי מעמקיה, זה וזה הציבו לה מצבת עולם, שאין כמותה לעומק ולעילוי.
פטר שלומיאל שראה בנפשו כמה יסורים נדונו לו על כל צעד ושעל על שום שחסר צל הוא, הגה בלבו מחשבה נפלאה. נמלך בדעתו והלך אל האמן הגדול באמנים ואמר לתת לו כסף רב ובלבד שייצור בשבילו בבואה מלאכותית במקום בבואתו של עצמו שנעלמה. ראה פטר, שאין אדם בלי בבואה, שאם לא כן הרי הוא מנודה מן הבריות, מן החברה האנושית, וכל בזוי אדם ופושע רואה את עצמו בן חורין להתעלל בו במחוסר הצל. אולם את צלו של עצמו איבד בידים, מכרו, מסרו, ומפני מה לא יהיה בידו לרכוש צל מלאכותי? הרי אפשר לתקן יד מלאכותית או רגל. אמנם לא ראי רגלים מלאכותיות כראי רגלים מן השמים, אי אתה מהלך בהן, אתה חייב להניע אותן. הרי אפשר לתקן אפילו עינים מלאכותיות. אמנם אין רואים בהן, אבל אחרים רואים אותן וסבורים בטעות שעינים של איז הן. מפני מה אי אפשר יהיה לתקן צל מלאכותי, מצויר, שאפשר יהיה לאדם לגרור אותו אחריו? אמנם צל זה לא יהיה מכוון כנגד אורה של חמה או זיוה של לבנה, אי אפשר יהיה להאריכו או לקצרו, להעכירו או להבהירו, שכן אינו אלא גולם מצויר. אולם מוטב צל כזה מהעדר צל. קשה חוסר צל לאדם מהליכת עירום ברחובות, שכן אין העירום אלא חשוף כלפי חוץ ואילו מבפנים שוה הוא לכל אדם. ואילו אדם שאין לו צל נדמה על הבריות כאילו עירום היה זה מבפנים.
נבהל והשתומם האמן. בימי חייו ניסה להעלות על הבד דברים שונים ומשונים, מזהבה של חמה עד ירק האילנות ועד הצבע המכסיף של גלי ים גועשים – אבל לתאר צל, בדבר כזה לא נתנסה עד כאן. וכיצד קיפחת את צלך, שלומיאל? – חושש היה שלומיאל לגלות לו לאמן את כל לבו ולאמר לו את האמת לאמתה. עמד וספר לו מעשה ארוך, כיצד יצא למסעיו לרוסיה והכפור צורב היה, והוא עצמו בהול היה לדרכו ולא השגיח יפה בדבר ונתקפח צלו. קפא צלו בקור וניתק ממנו. דומה, אדם אומלל הוא שלומיאל. אולם האמן אינו מגלה לו אפילו ניצוץ אחד של רחמים. אדרבה, הוא רוגז עליו רוגזה קשה: עלוב שכמותך, היאך אמסור בידיך מלאכת מחשבת ואתה אבדת בידיך ממש את צלך של עצמך, שחננך אלהים בו, שהטבע העניק לך. עוון ופשע הוא למסור בידיך מעשה אמנות! מלבד זה אתה מערבב מושגים. סבור אתה, שהאמנות ירדה אלינו מן השמים, אלינו אל יושבי העמק, שיהיה בידינו לעשות ולתקן בה את שקלקלו והחריבו בני אדם, לכפר במלאכת מחשבת על העבירות שבני אדם עוברים על חוקי הטבע. אכן טועה אתה, בעל-עבירות שכמותך! אין האמנות אומנות ואפילו משורש אחד יצאו. אין אמנות במקום טבע, אין אמנות אלא פירוש לטבע. להחליף, להשלים אפשר רק בדרך מלאכותית, מעשה מלאכה, מעשה מוכני – מכאן האלילים ומכאן עבודת האלילים!
מתבוללים עלובים! שאמיסו השיב לכם תשובה נצחת. אתם באים ומלשינים על אחיכם ומדמים בנפשכם, שבעבירה כזו תצילו את נפשכם, ואין אתם מבינים שטופלים אתם עלילות על עצמכם וממשיכים סכנות על עצמכם. אתם באים וטוענים, בני אדם הגונים אתם, שאין לחשוש מפניכם משום שזה כבר אין אתם נושאים מאחוריכם את צלכם של עצמכם, שזה כבר גז הצל הזה, קפא ונצמד לאדמה זרה מחמת קור קשה, או שנמס והיה כלא היה מחמת שרב קשה. “גורו לכם מפני הציונים – כך אתם מוסיפים וטוענים – משום שאחריהם כרוך ונגרר עבר ארוך ולפניהם מרחף עתיד של עצמם. ואילו אנו אנשים הגונים אנו, ערומים מאחרינו, חשופים מלפנינו, ונטולי תוכן מבפנים. והרי אנו מצטרפים אליכם ודבקים בכם ובפינו רק בקשה אחת: תהיה הרשות נתונה לנו ללבוש את בגדיכם המשומשים, אנו נברך עליהם ברכת “שהחיינו” כאילו חדשים היו בתכלית החידוש, תנו לנו למלא את ה”אני" שלנו ב“שיירים” של תכנכם אתם. הרי יש לכם רב וחיים ברחבות, מן התוכן שלכם נופלים מזמן לזמן פירורים קטנים, בשבילנו די והותר. ואם התוכן שלנו קלוש יהיה ולא סמיך, שקיף ולא אטום, אין בכך כלום: גאוותנו תהיה עליו, משום שהוא תוכן מתכנכם. אין אתם יודעים, כמה אנו נכספים ונמשכים אליכם בכל נשמתנו העירומה והריקה". רק דבר אחד תעלו בהלשנתכם: יתחילו הבריות לחשוש יותר מפני הציונים, יגזרו עליהם גזרות חדשות, יהיו הבריות שקודים לדחוק את רגליהם, לרדוף אותם, אבל אתכם יבזו יותר, בזויים תהיו בעיניהם, הולכי בטל, טפילים, ישליכו לכם בגדים מטולאים טלאי על גבי טלאי ותהיו מלקטים פירורים מתחת לשלחנותיהם… יבואו האמנים האמתיים, שבלבם בוער ניצוץ אלהי, ויאמרו לכם: אם את צלכם של עצמכם, שאלהים מסר בידכם והטבע הצמיד אליכם, לא יכלתם לשמור – כיצד נפקיד בידכם מלאכת-מחשבת, קנין לא שלכם, שאין לו ולכם ולא כלום!
זאת האחת. ברם מוצא אתה עוד נקודה בהלשנה של המתבוללים, והיא שפלה יותר, מסוכנת יותר. נניח, שאין בעולם אמנים רבים בעלי תפיסה דקה באמנות ובצל כמותו של שאמיסו. נסכים לרגע, שרובן של מלכויות הן מדינות-משטרה ועם שליט בהן, והעמים השליטים תמימים הם והריהם רוצים ודורשים, ששאר העמים יבּלעו ויתבוללו בתוכם. אמנם יש בכך משום תפיסה פשטנית וגסה של הבעיה הסוציאלית, אבל אפשר והחברה האנושית גסה היא באמת, והמתבוללים שלנו עמדו יותר על טיבה ועל טבעה של זו. והריהם באים ואומרים לשים קץ לצרת ישראל. והריהם מחשבים את חשבונם: הציונים הם מיעוט בלתי נכר לגבי “כלל ישראל”. הבה ונקריב אותם לטובתו של ישראל כולו. נתון נתן להם לאנטישמיים הגלויים ונסתרים מתת יד, שוחד, הרי צריכים הם לשפוך את כעסם, את מרירותם האנטישמית על מישהו – יאכלו את הציונים בכל פה וכלל ישראל יוושע תשועת עולמים.
פסיכולוגיה עלובה! סבורים אתם להלשין על מיעוט בלתי נכר והרי אתם מקריבים את הכלל כולו בגין קומץ קטן של מתבוללים. האנטישמיים יסכימו להנחה שלכם, הם יודו בגזירה שגזרתם, שמי שאינו יכול להבלע עוד לבתי הכירו – יצא. כל מי שאינו יכול להבלע – יצא – כך עולה מתוך השקפותיהם של חשוכים ותיקים, בני “המאה השחורה”. ברם הללו לא יסתפקו בקרבן הדל הזה, שאתם רוצים להקריב להם. הם יוכיחו לכם, שאין דעתו של כלל ישראל כדעתכם אלא כדעת הציונים דווקא, ויביאו לכם אלף ראיות לכך, וראיות אמתיות. הם יוכיחו לכם, שאתם בורים, עמי-ארצות, שאין אתם יודעים את עמכם, את מסרתכם, אין אתם יודעים לא את עברו ולא את הוֹוֹ. הם ימשכו אתכם אל בית המדרש ויתרגמו לכם את תפלותיהם של ישראל, יקראו עמכם את ה“קינות”, הם יראו לכם על התפלה לכבוד המלך, המסתיימת בבקשת-תחנה: “בימיו ובימינו תושע יהודה וישראל ישכון לבטח בארצו”. הם יראו לכם על כל ספרות ישראל, מיום שטיטוס החריב את בית מקדשנו עד פייטן עברי אחרון בימינו, כמה רצופה היא יראת-הכבוד לעבר ומלאה תקוות לעתיד לבוא. הם יראו לכם גם על משיח צדקנו, היינו על הכיסופים לגאולה של ישראל. ועוד כהנה וכהנה יראו לכם, הם מצא ימצאו את המומחים לדבר, שלמדו יותר מכם בתורת ישראל וידיעתם בישראל ובתוכן היהדות מרובה מידיעתכם. ויפטירו את דבריהם במלים אלה: צדקתם על הציונים, ברם את החשבון בענין מסרו לידינו. הם יודו לכם על הגזירה שגזרתם, שכן גזירה חמורה מזו לא יכול היה לגזור אפילו הקשה והגרוע שבאנטישמיים, אלא זהם יקיימו את פסק הדין והם ישתמשו בו בנוגע לכלל ישראל ואפשר שידונו בו גם אתכם, בכבודכם ובעצמכם. הם ידונו אתכם דין זייפנים, דין פוליטיקים המסתירים עמוק עמוק את מחשבותיהם.
טבע אחד להם למתבוללים בכל העולם כולו: הם מבליטים בכל מקום יתר-פטריוטיות. וכשהם עוזבים את היכלותיהם הגבוהים ויורדים אל משכנות ישראל, הרי הם עושים את זה כמי שמבקר חולה. העינים מלאות רחמים והפה שופע עצבות, והם כולם נעשים מטיפים ושונים להם ל“אחים העניים” פרק בהלכות פטריוטיות. ואשר מסביבם, השכנים, קוראים למחרת היום את הדבורים המחוכמים והמוסריים העמוקים של “באי-כוח היהודים” והם חושבים בלבם: כמ ה עלובה הפטריוטיות היהודית, כשמצווים להזכירה ולחזור ולהזכירה.
אותה שיטה גופה ואותם אמצעים עצמם היו בידי “חברת העזרה ליהודי גרמניה” במלחמתם בציונים, הן בגרמניה והן בארץ ישראל גופה. והגיעו הדברים לידי כך, שחברי “הועד הגרמני-היהודי האנטיציוני” הוציאו יחד עם הנהלת חברת-העזרה סכום כסף רב ופרסמו בכל העתונים הגדולים והבינונים גילוי-דעת בנוסח אחד ובדברים אחדים של מלשינות. הם הכריזו בפני כל באי עולם, בפני העולם הנוצרי, שרק הם בלבד אנשים הגונים הם, פטריוטים נלהבים, לבם לב אחד עם השכנים, ממש גוף אחד ונשמה אחת, רק בענין הדת הם משאירים לעצמם מחיצה דקה מן הדקה. ושוב עמדו וטפלו עליהם על הציונים, “על בריונים אלה ללא מולדת” המתחצפים ועורכים מלחמה על הלשון העברית וחולמים על עתיד יהודי-לאומי. והריהם מכריזים ומודיעים, שמהיום והלאה הם מטילים נידוי חברתי על הציונים, שלא יעבדו עמהם בשותפות אפילו בדברים נויטרליים, כגון בעסקי צדקה. ועל החתום באו: כל יועצי המוסד ועל יועצי הסתרים, אישי מדינה ועסקני צבור סתם. תאות ההתבוללות והפחד מפני הציונות הגדלה והולכת איחדה וליכדה את כולם.
ד. אהבת עם נסתרת
אהבה רדומה של נשמת-עם זקוקה לדחיפה מן החוץ שתתנער ותעלה מן הפנה הדחויה שנדחקה מאליה לשם או שדיחקוה אחרים. ולפיכך היתה המלחמה ללשון הלמודים בטכניון של חיפה לא ענין של מקרה בודד, של סכסוך שכיח, אלא משכה את לבה ודעתה של כמעט כל החברה היהודית באירופה. אפשר שייראו הדברים מגוחכים במקצת, אבל עובדה היא ש“חברת העזרה ליהודי גרמניה” עוררה בהתקפתה המטומטמת על הלשון העברית יותר חבה ללשון בקרב הישוב החדש בכלל מאשר ההסתדרות הציונית בתעמולתה, תעמולה לשם התגוננות. חזיונות כאלה נפרצים הם בחיי הצבור.
מנהיגה של “חברת העזרה” יצא בכבודו ובעצמו למסעו לארץ ישראל מיד לאחר שפרץ הסכסוך בועד-המפקחים של הטכניון, ב-26 באוקטובר 1913. סבור היה: אך יגָלה כבודו שם וארץ ישראל כולה תכרע ברך לפניו ותבקש ממנו סליחה ומחילה על שלא סמכה בענין של שאלת הלשון עליו ועל חברת-העזרה. ברם, טעות היתה בידו. ארץ ישראל זקפה מאד את קומתה ויישרה את גבה במשך עשר השנים האחרונות ושוב אינה רוצה להרכין את ראשה בפני המתבוללים היהודים. מנהיגה של חברת-העזרה הכיר מיד, שענין לו כאן עם רצון חברתי חזק, עמד וכבש לעצמו דרך אחרת. משטרה, משטרה תורכית, נכנסה בכוח את בתי הספר וגרשה משם את המורים והמורות. פחה ירושלים פקד את פקודתו ובה אזהרה ואתראה לציונים. עמדו ואספו חתימות מעידות על כשרותה של חברת-העזרה מידי רבנים זקנים ואנשי-חלוקה סתם, ובעיקר עמדו ונשתמשו באמצעים הישנים, ומנהיגי חברת-העזרה היו פתאום מגיניה של דת-ישראל בארץ ישראל. המנהיג עטר לעצמו עטרת מצילה של ארץ ישראל מידי הכפירה הציונית. תאמרו: שחוק. אכן שחוק מכאיב לב. אבותיהם של ילדים מוטבלים לנצרות, סבים המוליכים במו ידיהם את נכסיהם הילודים אל בתי היראה שלהם ומשמשים שושבינים ועדים לטבילה, חותמים על כרוז אנטי-ציוני, בו הם מכריזים ואומרים, שרק בעניני דת ואמונה הם נבדלים משכניהם, ואדם שאין לו אפילו מושג מכ"ב אותיות שבתורה נעשה אפוטרופוס לעסקי אמונה של ישראל ובארץ ישראל דוקא! ונמצאו צבועים ונשמות מדולדלות סתם שלא עמדו על האירוניה המרה שבמעשה זה וסייעו אותו, את מנהיגה של חברת-העזרה, בתפקידו המגוחך והמעציב כאחד.
כששב מארץ ישראל ממסעו המפורסם עמד והוציא חבור בתורת כתב-יד ושלח אותו אלפים אלפים טפסים לכל ארבע רוחות העולם. בחוברת זו הציב יד עולם למלשינות האנטי-ציונית, הכתובה בחריפות לא פחותה מזו שנכתבה בה מלשינותם של השומרונים בימי עזרא ונחמיה. ובחוברת מכוונים את תשומת הלב לסכנה הציונית: תשומת הלב של הממשלה התורכית, של האוכלוסיה הערבית ושל “שלומי אמוני ישראל”. נניח להם ל“שלומי אמוני ישראל”, אבל הממשלה התורכית והאוכלוסיה הערבית אפשר יבלעו מקצת מן הארס. חידקי המלשינות שוים בבחינה זו לשאר החידקים המזיקים, המפיצים מחלות ומגיפות. לא נסמכה בזמנה פעולתם להפצתם, עתידה היא לבוא לאחר זמן. תכופות רדומים הם חדשים מרובים ואפילו שנים רבות עד שבאה גם להם שעת כושר והרי הם פותחים בפעולתם ארס-הרס. ורק לאחר שעברה המגפה באים חוקרים החוקרים ודורשים בדרכים, שהחידקים עברו בהם. לפי שעה נמשכה המלחמה הן בארצות הגולה והן בארץ ישראל. וכאן התרחש משהו פלאי. כל הנוער היהודי בגרמניה, כמעט כל האינטליגנציה כולה עברו אל הצד הציוני, הלאומי. היה בכך משום מאבק-נסיון בין הרעיון הלאומי ובין ההתבוללות, והרעיון הלאומי ניצח. בפעם הראשונה ראה העולם הגדול ונוכח, שאוחזים את עיניו. היו מספרים לו על עבר שמת, על לשון שיצאה מן העולם, על אומה שנתפוררה וכלתה. ופתאום שמע על מלחמת-לשון בישראל, על מהפכה בארץ ישראל. עתונים כמו ה“ברלינר טאגבלאט” ו“פרנקפורטר צייטונג” החוששים ונזהרים מלנגוע בענין יהודי, שלא יבואו ויאמרו להם שבעלי העתונים וסופריהם 90% יהודים הם, מוכרחים היו פתאום להביא ידיעות על “המלחמה היהודית”. וטלגרמות התחילו עפות ומאמרים ראשיים נכתבו, ואין בכך כלום, שכל הידיעות האלה וכל המאמרים גילו נטיה חזקה לצד “חברת העזרה”. ודאי שאי אפשר היה לצפות אחרת, לעמדה לאומית ישראלית בענין זה, מצד עתונות כזו. ברם, העובדה חשובה היתה לעצמה. אמנם לידי מהפכה לא באו הדברים בא"י, כנגד זה עוררה מלחמת הלשונות מהפכה של ממש במוחות ולבבות של רבבות מישראל, שעד מלחמת-לשונות זו לא הרהרו מימיהם בלאומיות היהודית ובציונות.
חזיון זה נכר היה אף באוסטריה, בגליציה, בבוהימיה, ברוסיה ואפילו במדינות הקטנות, ולאחרונה נתעורר במקצת אפילו עולם ישראל שבארצות האנגלוסכסיות. שוב אי אפשר היה לדון בשתיקה את ארץ ישראל ועניניה ובגינה של מלחמת הלשונות התחילו לדבר גם על הישוב החדש בדרך כלל, על המושבות, על תל-אביב וחיפה, על החיים הכלכליים והחברתיים של הישוב, על בתי הספר ועל תנועת התחיה בישראל. מלחמת-הלשונות היתה בחינת גילוי מדיני ראשון של הישוב החדש, ברם לא מבחינה מהפכנית אלא מבחינה אבולוציונית. על ידי מלחמת-הלשונות נקנה לישוב החדש הפרסום הראוי לו, ולא היה בידם שום אמצעי שנקטה ההתבוללות המרוגזת להאפיל עליו ועל ערכו.
ימים מופלאים היו הימים ההם. מעולם לא ניהלו תעמולה רבה כזו לרעיון הציוני כמו מלחמת הלשונות. מעולם לא נענה עולם ישראל בעוז כזה ובחמימות-נפש כזו לקולה של הציונות כמו בימים ההם. אשרי מי שהיה באספות הציוניות בכרכים ובעיירות של אירופה כולה וראה בתגובתו של הקהל. פנים נוהרים ומסירות נפש היתה קורנת בכל עין. כל מי שיבוא ויאמר: אין מלחמה זו אלא המלחמה שבין חברת העזרה ובין הציונים, אינו אלא טועה ומטעה בכולו. לא כן הדבר. אלפים ורבבות שאינם ציונים גילו כל כך חבה ללשון העברית, אלפים ורבבות של עומדים מרחוק נתקרבו כל כך לרעיון הלאומי היהודי, שיש לנו רשות לאמר: במאבק זה נתגלה רוח ישראל, שהיה שרוי בתרדמה. ורוח זה חולל באמת נפלאות. הציונים נשתמשו רק במקצתה של חבה זו עצומה שנתעוררה בלבבות. לא היתה ההסתדרות חזקה כל צרכה כדי להשתמש בחבה זו על כל כולה. ואף על פי כן נפתחו בבת אחת בא"י עשרה בתי-ספר חדשים ושיעורים חדשים, והכספים הדרושים לכך נאספו בקלות. בגרמניה סייעו סיוע רב בערך לעילויה של קרן בתי הספר בניהם ונכסיהם של אותם יועצי המסחר ויועצי הסתרים שחתומים היו על המניפסט האנטי-ציוני אשר בחלק המודעות של העתונים הגרמנים הגדולים. ההסתדרות הציונית עמדה יפה יפה במבחן קשה זה.
מן הזוטות האופיניות. אותם ימים נתפרסמו מאמרים אחדים על הציונות ועל מלחמת-הלשונות ב“סוציאליסטישע מונאטסהעפטען” וב“נויע דויטשע רונדשוי”. הריביזיוניסט אדוארד ברנשטיין טען בזכותה של “חברת העזרה”. האמן המפורסם והדק פאקֵי וציר בית הנבחרים ד"ר קְוֶסל, מי שהיה פועל ויודע יפה את יהודי המזרח, טענו בחום רב לטובת הציונות והציונים. מן המותר להעיר כאן, שהאחרונים לא מבני ישראל הם.
מלחמת-הלשונות נתרחשה בעיקר בארץ ישראל ובגרמניה. ארץ ישראל היא ארץ, שהרוחות המנשבות בה ערכן ליושבי הארץ כמעט כערך הגשם, ואפשר והראשון עולה על האחרון, שכן אף הגשם תלוי ברוחות. לא לחנם קדם “משיב הרוח” ל“מוריד הגשם”. לא לחנם יודע כל תינות בארץ ישראל את טבען של הרוחות ונוהג בהן יראת-הכבוד כמעט. “עושה מלאכיו רוחות”, הם שלוחיו של הקב“ה, בהם הוא מודיע לעולם את רצונו. ברם לא מבחינה מיטיאורולוגית בלבד תלויה ארץ ישראל ברוחות המנשבות. אף מבחינה מדינית מצוּוים היו יושבי הארץ להאזין לרוחות המהלכות והשליטות בעולם, לדעת מהיכן באה הרוח. וטבען של הרוחות בא”י, שהן משנות תכופות את מהלכן, היום היא מנשבת מלונדון, מחר מפריז, מחרתים מברלין, ופתאום היא באה מפטרבורג. הדבר היה לפני שבטלו ה“קפיטולציות” בתורכיה, כלומר, לפני שתורכיה נשתמשה בשעת מלחמה וראתה אותה כשרה לנער מעל עצמה את השעבוד הכפול שמונה של האפיטרופסות האירופאית. התחילו הרוחות מנשבות מכל העברים, חוץ מקושטא עצמה, שכן אין לקושטא אוצר-רוחות משלה, המעצמות הגדולות גדרו בעדן. בימי מלחמת-הלשונות נשבה רוח מערבית דוקא מצד ברלין.
ולפיכך הרגישה את עצמה “חברת העזרה” יפה יפה ונגשה מתוך בטחון גמור לעבודות-ההרס שלה. “חברת העזרה” שרויה היתה בעמדה בצורה, נתמכת ומחוסנת מכל העברים. הרי כאן נאמרו הדברים גם בהתחרות בין הגרמנית ובין העברית, והחשבון היה ברור וגלוי: הרי הממשלה הגרמנית חייבת להגן על העקרונים הגרמניים וידה של הגרמנית על העליונה. רבים מן הציונים ואפילו המזורזים ביותר להטעים את המדיניות בציונותם אף נתפחדו והתחילו ממטירים עלינו מטר עצות, כיצד לשפות שלום, כלומר, להכנע. ומופלא הדבר: אותם ציונים עצמם פיהם לא היה פוסק מהתריע על ההסתדרות הציונית שנתפסה לגרמניות יתירה, על שהעתון המרכזי יוצא בגרמנית, על שהלשון הגרמנית היא אב-לשון בקונגרסים וכו'. לא לחנם התקיף ה“טיימס” פעמים אחדות את הציונות על שום חותמה הגרמני שלה, עוד לפני שהכריזה אנגליה מלחמה על גרמניה. ומכיון שחוששים מפני האשמות כאלה (האשמות פוגעות בטפלות ובחיצוניות בלבד. עצם העובדה, שהבנקים של ההסתדרות הציונית והקרן הקיימת לישראל הם חברות אנגליות, מבטלת לחלוטין את כל ההאשמות האלה. אי אתה מונה לחובתה של ההסתדרות הציונית, שדוקא בגרמניה פרחה הציונות בחזקה מרובה במשך עשרים השנים האחרונות והעניקה להסתדרות כוחות חרוצים ומעולים), הרי בדין שתנוח מאוד דעתם של אלה כשניתנה הזדמנות מזהירה להסתדרות הציונית להפגין בפני באי כל העולם כולו, שהציונות אינה משמשת אלא עניני ישראל בלבד ואינה פוזלת עין למדינות זרות.
אולם, כנראה, הגיון הוא סחורה יקרת המציאות.
ה. על-פטריוטים
הדבר היה בימי הסכסוך הגדול האחרון בחצי האי הבלקני. תחילה עשו יד אחת נגד תורכיה, ואחר כך עמדו ורבו ביניהם. מי שהיו אתמול “בעלי-ברית” התחילו להתכתש זה בזה ומתוך המבוכה והתסבוכת הרבה קפצה ועלתה מדינונת חדשה בתכלית החידוש – אלבניה. מלוכה לכל דבר, ולא היה חסר אלא מלך שישים את הכתב בראשו וימלוך על העם. כל מקום שישב בו נצר מגזע מלכים, ואפילו לא יוצלח הוא, דברו בו נכבדות: מלוכה חדשה זו. ואלבניה חפשה יחשׂ רב. סוף סוף רחמו עליה על אלבניה מן השמים ושגרו לה בן-זוג נאה, לויטננט פרוסי ממשפחת-אצילים עתיקה. המלך החדש היה פתאום פטריוט אלבני נלהב, הוא לא יכול פשוט לתפוס בשכלו, כיצד יכול היה לחיות עד כאן בלי בת זוגו. במשך חדשים מרובים ניתנו להם לעתונים ההתוליים באירופה מזונותיהם בשפע.
לא שבע המלך החדש נחת רבה באלבניה, הזווג לא עלה יפה, ברם כנגד זה נשארו לנו מן הימים ההם תיאורים מופלאים אחדים של אלבניה. אף הפיליטוניסטון המפורסם רודה-רודה נתן למלוכונת קטנה זו מתנת-דרשה נאה בדמות פיליטון מזהיר.
כידוע אין פוסקות באלבניה המריבות בין החבורות השונות של האוכלוסים. הקתוליים טוענים: לנו השררה, משום שיותר ממחצית התושבים בני הכנסיה הקתולית הם; המושלמים טוענים אותה טענה גופה לעצמם, ובני שאר הדתות אף הם טוענים לחלק רב בשלטון, משום שיותר משליש תושביה של אלבניה הם. ודאי שאין החשבון עולה יפה בכולו, ודאי שנפלה כאן טעות גסה באמצע. בא רודה-רודה ועשה פשרה ביניהם. עמד ופסק, שאמנם יש להם לקתולים 55%, למושלמים 55%, וכ-30% בני שאר הדתות. לפי דעתו של רודה-רודה – מדינונת זו יש לה 140% אוכלוסים.
ולפיכך חייב היה המלך החדש בפטריוטיות של 150%, שיהיה בידו לחלק לכל נתיניו חלק כחלק ולא יתרוקן כולו.
הדברים נשמעים כדברי בדיחה, ברם מקצת אמת כאן. הקב"ה זיכה אותנו את בני ישראל במיוחד בעל-פטריוטים, בפטריוטים ב- 150%. הם כמעט כל שתדלנינו, וביחוד השתדלנים מן הטפוס החדש, מן הקרובים למלכות. השתדלנים מוכרחים להפריז, להגדיש את הסאה, הרי מוכרחים הם להביא נֵדה מיוחדת, להביא איזה חידוש. נעשה השתדלן קתולי שוב הוא קתולי יותר מן האפיפיור, נעשה פטריוט שוב הוא פטריות עם יתוּר. הקתולי מלידה משיג את המדרגה הגדולה ביותר ב- 100%, הפטריוט מטבע אף הוא אי אפשר יהיה מוחזק ביותר מ- 100% פטריוטיות, אבל המומר, הנלוה, הנספח בדין שיהיה “כולו ותוספת עמו”, גזירה שמא יפחת. אם לבעלי 100% בלבד הרי מרובים הם משלנו!
עומדים השתדלנים ומחשבים את החשבון של 150%, והרי הם מדמים בנפשם, שמאמינים לבם כמו שמאמינים לרודה-רודה שאלבניה נתברכה ב- 140% אוכלוסים. אלמלי היה עיסוקם של השתדלנים האלה הם עצמם בלבד והיה הדבר מגוחך. להוותנו ולשברנו הם עוסקים בצרכי צבור, נעשים שליחים לכלל, מדברים בשמו, מבטיחים בשמו הבטחות שונות ללא קורטוב של רגש אחריות, ללא קורט בן קורט של אחריות מוסרית. וביחוד שביחוד כשהם באים מסביבה זרה, ומימיהם לא חיו חיי הכלל שהם נעשים עכשיו שלוחיו, ומימיהם לא ידעו את נשמתו, לא היו מעורבים בתקוותיו ומבושמים בשאיפותיו. הם מביטים על עמם ממעלה למטה ואל האדונים – הפריצים – ממטה למעלה. ושוב עומד אדם בנקל על המרחק הרב המשתרע בעיניהם בין האדון ובין הכלל, שהם מליצי יושרו.
במלחמת-הלשונות של הטכניון בחיפה נתגלתה שתדלנות מסוימת על כל עלבונה. אפשר לאמר בבטחה, שאלמלי היו נושאים ונותנים במישרים עם הממשלות, ללא סרסורם של שתדלנים ומתווכים, לא היתה השאלה כולה מביאה לידי סכסוכים כל שהם. וראיה לדבר:
יש לנו בארץ ישראל שתי גימנסיות עבריות, ביפו ובירושלים. הגימנסיה ביפו שרויה בחסות התורכית, זו של ירושלים בחסות צרפת. הממשלה התורכית לא הקשתה על הגימנסיה בשום דבר. הגימנסיה עברית היא, והלשון התורכית נלמדת בה כלשון המדינה. הממשלה הצרפתית לא דרשה אלא שתהיה הלשון הצרפתית הלשון הזרה העיקרית בגימנסיה של ירושלים, ואילו כל השאר יכול שילמדו אותו בעברית. אין ספק בדבר שאף הממשלה הגרמנית לא היתה דורשת יותר לא מבית-הספר התיכון ולא מן הטכניון. וודאי שדעתה היתה נוחה כולה אלמלי תיקנו את הלשון הגרמנית בחינת הלשון הזרה הראשית בבית הספר. באמת צריכה היתה להיות הממשלה הגרמנית מרוצה מאוד מאוד בדרישותיהם של הלאומיים, שהודו כי בשנים הראשונות יתקנו את הלשון הגרמנית בטכניון גופה כלשון הלמודים ובתנאי שמקצת הלמודים יהיו נלמדים בלשון העברית. הם דרשו בשביל השנים הראשונות רק תשע ואפילו שש שעות בלבד לעברית בשבוע של 45 שעות למוד. זה היה הגבול האחרון לפשרה.
ברם להוותנו נתערבו בדבר השתדלנים. חברת-העזרה לא סברה ולא קבלה את הפשרה הקיצונית. חמתה של חברת-העזרה יותר משנתכוונה כנגד מספר השעות לתלמודה של הלשון העברית שדרשו הלאומיים נתכוונה כנגד עזות ציונית זו שהעזו לדרוש, שדוקא פיסיקה, חימיה ומתימטיקה יהיו נלמדים בלשון העברית. פירושו של דבר: שיוקצה לה ללשון העברית מקום המזרח בתכנית הלמודים – דבר כזה לא יכלו לשאת ולסבול. עמדו הם והציעו, שיוקצו ללשון העברית הלמודים האלה: דת, רישום והתעמלות, ואף אלה בבית-הספר התיכון בלבד. הם, בבורותם ובריחוקם מכל ההתפתחות היהודית של הזמן החדש, לא בינו, כמה מן העלבון הגס לנשמה הישראלית בהצעתם זו. הלאומיים דרשו את שלשת הלמודים המוזכרים למעלה משום ששיעורם של אלה בטכניון לא עלה על שיעורם ותלמודם בגימנסיה של יפו. הרי שיש כבר בשביל הלמודים האלה מערכת-מונחים מתוקנת ואף מספר ספרי-למוד הוגנים לכך.
ואף על פי כן נהגה כאן הממשלה הגרמנית בהגינות הראויה. היא לא הכניסה את עצמה בדבר ודנה אותו דין שאלה יהודית פנימית. אלמלי היתה הממשלה הגרמנית שקודה להכנס לפני ולפנים של השאלה ולהתעמק בה ודאי שהיתה סולחת להם לקומץ יהודים את יתר-הפטריוטיות שלהם, שכן לא היה מי שיקפּח את כבודה של גרמניה בארץ ישראל כמותם של על-פטריוטיפ מתנדבים אלה של חברת-העזרה.
הממשלה התורכית אף היא לא הכניסה את ראשה בריב הלשונות. אבל חברת-העזרה ריגזה וחזרה וריגזה אותה על הציונים. ממשלה חייבת להגיב גם על מלשינות, מנהגו של עולם בכך, וודאי שתורכיה אינה יוצאת מן הכלל בבחינה זו. ולוא שהשלטון המקומי נתיחס תכופות באהדה לציונים, הרי לא יכול לגלות את זה ברבים, משום שנציגי חברת-העזרה שקדו להוכיח לו, שריב כאן בין ציונות ובין גרמניות – והרוח מנשבת היתה אותם ימים מצד ברלין. הממשלה המרכזית לא נתערבה כלל וכלל בסכסוך. בשעה זו אפשר והסכסוך לא נעם עליה ביותר, אולם ממשלה מרכזית אין דרכה לכוף את ראשה בפני שכר הרגע או הפסדו, ממשלה מרכזית חייבת ליתן את דעתה תמיד על סופו של דבר, על תכליתו. ואם בכך הדברים אמורים שוב לא היה עשוי להיות יחסה של הממשלה התורכית אל הציונים בריב הלשונות אלא יחס חיובי בלבד, יחס של ידידות. הממשלה התורכית – כמה הזדמנויות ניתנו לה לגדור בפני התפתחותו וגידולו של הישוב החדש, והיא לא עשתה את זה לא מחמת חבה שהיא מחבבת את השאיפה הציונית, לא בגין עיניהם היפות של הציונים אלא משום שחשבונה ונמוקה עמה. ואין חשבונה זה אלא בהכרה ובראייה, שהיא רואה ביישוב החדש צבור עצמאי, השקוד על מטרותיו של עצמו ומעולם לא שימש כלי שרת לפוליטיקה של מעצמה זרה. לא היה מופת מעולה וחותך מזה, שהישוב החדש משמש לעצמו ואינו כפוף למרותו של שום זר, מעמדתה של הציונות במלחמת-הלשונות, והציונות, בחינת תנועה תרבותית ומדינית כאחת, עלולה היתה לצאת ממלחמה זו מחוזקת ומחוסנת. ואם רבים מן הציונים לא תפסו את הדבר – הרי קוצר-ראותם המדיני בדבר. בארץ ישראל עמדו על כך הכל, ויותר משהבינו את זה הרגישו את זה.
רבים שאלו: כיצד קרה הדבר שאותה חברת-העזרה עצמה שבמשך שנים מרובות היתה נוהגת בהגינות מתוך האספקלריה היהודית-הלאומית בבתי הספר שלה בארץ ישראל, שאותה חברת-העזרה שהיתה מכריזה בדו“חים השנתיים שלה, כי הלשון היחידה שיש בידה לאחד את בני ישראל בא”י היא הלשון העברית והיתה מגנה נמרצות וחותכות את חברת כי“ח ובתי-ספרה על המדיניות הצרפתית של זו הנהוגה בבתי הספר ההם – כיצד קרה הדבר, שקפצה עליה פתאום ההתנכרות לעקרונותיה של עצמה, לתכסיסיה, לשיטתה של עצמה? כמה תשובות לדבר. ראשית, חבתה של חברת-העזרה ללשון העברית נובעת מתוך התנגדותה לכי”ח. שנית, לא היה תפקידה של חברת-העזרה בשנים הראשונות רב ועדיין לא נתיהרה ולא התחילה לשאוף לגדולות אלא עם תחילת בנינו של הטכניון. שלישית, תכופות יקרה שמעוררים לחיים רוחות כאלה, שבני אדם נרתעים מהם. כך אירע גם לחברת-העזרה. תחילה סבורה היתה, שאין העברית אלא קצת דת, כלומר עיקרה של הלשון בערכה הדתי. כל המתבוללים סבורים כך. הם יודעים, שהעברית גורשה מכל מקום ולא השאירו אותה אלא בבית הכנסת – שמע מיניה, שאף היא מ“כלי הקודש” של ישראל כמותם של הארון, המנורה, נר התמיד, הרב, החזן, בעל-התקיעות וכיוצא באלה. ומכיון שכל המתבוללים, ואפילו אלה שמוליכים במו ידיהם את ילדיהם ל“טבילה”, מודים שלגבי “יהודי המזרח” הדת היא עדיין סחורה טובה, סבורה היתה “חברת-העזרה” שסוף סוף יעלה בידה לקיים את תכניתה: לשון קודש לאלהים ולשון אשכנז לבריות. בשנים הראשונות היה מענינה לעשות כווני חן אפילו לציונים, ולפיכך עצמה כביכול עין אחת וויתרה כמה ויתורים. אולם משהרגישה שמעמדה נתחזק התחילה דוחקת באמת את הלשון העברית ממעמד של לשון למודים בבתי-ספרה ומתקנת את הלשון הגרמנית במקומה. ולפיכך גדל וחזק באמת הלך-רוח של מרי נגד חברת-העזרה עוד לפני שפרצה מלחמת-הלשונות מסביב לטכניון. ביגיעה מרובה ובהתאמצות רבה עלה לכבוש את מורת-הרוח בארץ ישראל ולחכות עד שתתוקן ותעובד התכנית לטכניון. אלה ששקדו על הרגעתה והשקטתה של דעת-הקהל עדיין בטוחים היו, שסופם של השכל הישר ושל היושר הפשוט לנצח.
ו. עם, ארץ ולשון
עם, ארץ ולשון – הוא השילוש הלאומי, ומשום שצליל לא-יהודי עולה ונשמע מדבור זה, מוטב שנאמר: “החוט המשולש”, הוא היוצר את ההרמוניה בחיים. ואין משמעותה של הרמוניה כאן קורת-הרוח הזולה של הפרט, ולא בטחונו של הפרט, שאין עליו עוררים. שומע אתה כאן בהרמוניה את אחדותו ושלימותו של הכלל, מדרגה נעלה של הקיום, בה מרגיש את עצמו הפרט לא רק יונק את יניקתו מכפו שלו, אלא יתר על כן: הוא רואה את עצמו חלק של כלל גדול, מעורה בכלל, דבר בו, מושרש בו, נשמר על ידו ומוגן על ידו, הרואה בכלל, בהתפתחותו העשירה והמסועפת, באשרו ובטובתו של זה את משאל לבו האישי, הפרטי. היא המדרגה הגבוהה של “עבודה מאהבה”, שאדם משמש את עמו לא מחמת שמוראו של זה עליו אלא מחמת אהבה, מחמת רגש של החזקת טובה לכוחות-היצירה שבו, לכוח ההפראה השופע הימנו, שרק על ידו עלול אף הפרט לטפס ולעלות אל המדרגה העליונה.
עם וארץ לא שנים כפשוטם הם, אלא זוג, בורא עולם שיצר את שניהם זיווגם זה לזו. וראשית אונו של זיווג זה היא הלשון. בלשון משתקפים כבמראה זה וזו, העם והארץ. אין הלשון כלי בלבד, שבו אנו מריקים את מחשבתנו, או אספקלריה של מחשבתנו. יתר בה על אלה: היא אינה העתק אלא מבע של כל ה“אני” שלנו. נחן אדם בתפיסה דקה, נתברך בשמיעה נאה, הרי הוא שומע בה את רטט היצירה של עם, את מנגיתה של נשמת-עם על כל זיעיה וניעיה הצנועים והנסתרים. הוא שומע בה בלשון גם את קול הסביבה בה נוצרה, ראתה אור עולם, בה עמדה עריסתה, בה גוּדלה וחונכה. הוא רואה בה בלשון גם את גוני השמים שהזהירו עליה, את צבעי היערות והשדות, מקום שיחקה והשתעשעה תחילה כבת יחידה, בת יקירה, ולימים כבן הבכור, כבן יקירם של עם וארץ.
ולפיכך נקל להבין, מה רגש הרגישו החלוצים שלנו בארץ גופה שעה שפרצה מלחמת-הלשון. הציונים שבכל העולם חשו, שהדברים אמורים כאן בענין כבד משקל, בדבר שהלב הציוני תלוי בו. בשביל החלוצים בארץ ישראל היה עוד יתר על כן, בשבילם היה הדבר בחינת “להיות או לחדול”. לא היתה בשבילם שאלה זו אחת השאלות של החיים, ולוא שאלה חשובה מאוד, היא היתה להם שאלת החיים. היתה להם הלשון העברית לסמל, בה ראו את גולת הכותרת של כלמפעלם, ההתגלמות הנעלה של כל יצירתם ועמלם במשך שני דורות, שבוני הישוב החדש ידם האחת הניחה לבנה אחרי לבנה, אבן אחרי אבן, וידם השניה אוחזת באַמת ההגנה בפני מפריעים מבית ומחוץ. ולפיכך רעדה אחזתם כשעמדו זרים ואמרו להכנס בזרוע אל תוך רשותם ולכפות אותם שיסורו מן הדרך, שהם סללו אותה במסירות גדולה של כל נפשם.
מה משך אותם, את החלוצים, לכאן, מה כוח סתרים קרא אותם לבוא אל חרבותיה של הארץ? מפני מה בחרו בדרך משל עצמם דוקא ולא נישאו בזרם הכללי הכביר אל מעבר לים אוקינוס, אל המערב הרחוק, יחד עם מאות האלפים, עם המיליונים של אחים? כלום לא ידעו, שבמערב ימצאו לפניהם ערים מוכנות ובתי-חרושת מזומנים על ארובותיהם-צואריהם השלוחות למעלה, הבולעים למטה כוח-שרירים ופולטים למעלה עשן וקיטור? או דרכים מתוקנות שאפשר לסחור בהן ככל העולה על הלב; ואם תקיף יצרו של אדם לחיי כפר – חווֹת מוכנות עומדות לפניו, עם גאז, חשמל וכל שאר דברי נוחות? כלום לא ידעו, ששם, בעולם החדש, המערב הרחוק, החיים מתוקנים, מסודרים, והממשל הוא טוב, והאוכלוסים בני תרבות הם? מה הכריח אותם ללכת אל המזרח דוקא, מקום היו אנוסים לחרוש חרישה ראשונה, לסקל את האדמה מאבניה ולנכש את הקוצים והחרולים שעלו עליה במשך מאות שנים ואפשר למעלה מכן, שלחו את שרשיהם לארבע הרוחות וינקו וסבאו את לשדה? מה כפה עליהם ללכת לארץ, ששם מצווים היו להתחיל בחרישה ובנטיעה ולעשות מלחמה עם שבטי בידואים פראים למחצה ועם מחלות ופגעים שונים?
כלום לא רעיון גדול הביא אותם לכאן, כלום לא ריחפה לנגד עיניהם תקוה היסטורית, שבוא יבוא היום ויהיה בידם לחיות חיים משלהם, ליצור סביבה משלהם, להיות אומה בעלת לשון משלה, ליצור תרבות עצמית, לחנך דור שיהיה כולו שלהם, לבנות בתי ספר לעצמם ולהעמיד היכלי מדע שלהם? היה זה חלום רב דורות, שעתיד היה להתקיים בעבודתם ובעמלם. וכשבאים גבאי-צדקה ואומרים לזכות אותם בחטיבה של גלות בארץ תקוותיהם הרי עולה שאלה קשה ונוראה בלב: למה זה אנכי, מה תקנה לי כאן? הלא לשונות זרות שמעתי ושׂבעתי בחיי, רבות עבדתי לתרבויות זרות, הלא בקשתי מפלט מעבדות, הלא ברחתי מן הנכר כדי להרגיש את עצמי כבתוך שלי, כבתוך ביתי! מי הוא האומר להכניס אותי בעול חדש, מי הוא האומר לגרור לכאן את הגלות? לא השליט התורכי, לא השכן הערבי, – הם דוקא הרשו לי לבנות בתי-ספר משלי. אחי ובשרי הוא, “אח-לאמונה” מן הנכר, הוא הוא האומר לכפות אותי שאהיה נוטר כרמי זרים. זכורני, שמעתי משהו בדומה לזה, ואף שם מדובר בשרון ובכרמל, בבנות ירושלים ובכרמי עין גדי, וגם שם מסופר על “בני אמי נחרו בי, שמוני נוטרה את הכרמים, כרמי שלי לא נטרתי!”
ולפיכך הרחיקה ארץ ישראל, הרחיק כל הישוב החדש, בדרישותיהם. הישוב נבהל אפילו מפני דרכי הצעות-הפשרה שהציעו הלאומיים. הישוב החדש ראה עלבון בדבר, שמומחים-בורים מן הצד שכנגד עמדו ואמרו שאי אפשר להכשיר את הלשון העברית לקליטתם של כל ערכי המדע המודרני. הללו שבארץ ישראל עמדו על הדבר יותר מאחרים, שכבר נתגברו על אבות-הקשיים, וחטא לא יכופר הוא לעכב בידי הלשון העברית שתלך ותתפתח כסדרה וכטבעה.
שכן אין זו אלא סברה גלותית שטחית האומרת, כי כל שתגדל מעלת הלמוד של רשות מן הרשויות כן יקשה תלמודה בלשון העברית. אין סובר כך אלא מי שלא לן בעומקה של ההתפתחות העברית בימי הבינייים ובמאות השנים האחרונות. הספרות העברית יש לה חבורים לרוב בכל רשויותיה של הדעת העליונה, ביחוד במתימטיקה הכללית, בתכונה ובפילוסופיה הכללית. אינם חסרים אלא הביטויים הטכניים. ברם את אלה קל מאוד ליצור, שכן הללו נוצרים והולכים גם אצל האומות האחרות בידי המומחים. הלשון הרוסית, למשל, חסרה היתה לפני שמונים שנה כל ספרות מדעית, ועוד לפני ארבעים שנה חסרה היתה לשון הטכניקה מערכת-מונחים מדעית. ואף על פי כן נתפתחו וגדלו זו וזו במהירות רבה ושוב אינן זקוקות להלוואות מן החוץ. אין הלשון העברית חסרה ספרות מדעית, אלא מערכת-המונחים בלבד. יצירתה של זו – מעשה מלאכה ולא מלאכת-מחשבת במובן הנעלה של דבור זה. חסרה היתה הלשון העברית עד כאן החיוניות בממש, במישרין. ו“חיות” זו אינה יכולה להווצר בידי מלומדים. אין היא באה לעולם אלא תוך השפעת-גומלין בין הלשון והחיים, צריך שהלשון תזדווג אל הבית, אל השדה ואל הגן, שתטבול באותו טל שבו טובלים הצמחים, תשתה אותם מי גשמים שהשדות שותים, תספוג אותן קרני שמש, שמהן מתפרנסת כל הסביבה כולה. צריך שהלשון תבלע דם רענן, ועל הדם לשטוף כתיקונו בכל עורקיה של הלשון, על הלשון לקבל יניקה, צורה, צבע וצליל.
לא קשה יהיה לייסד אוניברסיטה עברית – קשה היה ליצור את בית-הספר העממי העברי הראשון, קשה היה להביא לאדם את החיות ואת הצפּרים, את הרמשים ואת הזחלנים, את העצים ואת הפרחים שיקרא אותם בשם קבוע ועומד לעולמי עולמים, כפי שקרה הדבר לאדם הראשון. ליצור שמות מתאימים, או למצוא את השמות הישנים – תקראו לכך “שעת יצירה” או “תחית המתים” – זה וזה קשה, זה וזה כרוך בחבלי יצירה. והישוב החדש עבר עליו תהליך זה. הכל התאמצו להקל “חבלי-הלידה”. עובד האדמה החדש עורר את האדמה השקועה בתרדמתה, בעל המלאכה חישל ופרזל את הרעיון שפרץ מכלאו, המורה יישר את קמטי-העבדות של המוח וכו' וכו', עד שבא לעולם הילד החדש, הילד העברי והשמיע את צעקתו העברית הראשונה לחלל העולם: אבא, אמא! ינקה האם את חיותה מן האדמה המחודשת, וינק הינוקא את הלך-הרוח החדש עם חלב אמו והקנה ללשון העתיקה-החדשה, ללשון העברית, חן והתקשרות הנפש, צליל וטבעיות.
ז. דת בערבון מוגבל
חבר לדת – הוא הדבור החביב שבא לעולם בגרמניה ושגור בפי המתבוללים, בו הם מציינים את קריבותו של יהודי אחד למשנהו. כמה ממידת ההכנעה לזר גנוזה בו וכמה מאחיזת-עינים כמוס בו, בדבור הזה. שמא תאמר: חבר לעם? – אין עם ישראל בנמצא. תאמר: בן המדינה – אין מדינה יהודית. רק האנטישמיים ואויבים בדו את זה מלבם. מפי התולדה אנו שומעים, שאמנם קיים היה משהו מזה, מעם, ממדינה, ברם כל זה דבר שהיה ואינו עוד. בימינו קיים רק סימן אחד, חוט דק מן הדק, המקשר את היהודים זה לזה – והסימן הזה, החוט הזה – הדת. ופירושם של דברים: היהודים אשר במדינות השונות ובחלקי-תבל שונים קרובים זה לזה, קשורים זה לזה לא פחות ואף לא יותר, כשם שקרובים הקתולים, הפרוטסטנטים או המושלמים, למשל, בני מדינות שונות, כגון קורבה זו של הפולנים לצרפתים, הטטרים אל ההודים, הגרמנים אל הבורים וכו' וכו'. קורבתם של ישראל אלה לאלה כרוכה בדבר אחד, ביסוד הדתי – קורבה אחרת אינה, דבקות אחרת פסקה. אמנם, רק מיעוט בן מיעוט של בני ישראל נתבולל עד כאן, תשעים למאה מישראל עדיין נראים כבני ישראל אף מבחינות אחרות, ולא מבחינת הדת בלבד, עדיין הם חיים חיים מיוחדים להם, עדיין מנהגים משלהם מידיהם, ולא עוד אלא שגם מעין לשון משלהם בפיהם, ספרות משלהם ובתי-ספר משל עצמם. ברם כל זה נובע מתוך העובדה, שעדיין לא בכל מקום נשתוו יהודים בזכויותיהם, אולם סופו של הבדל זה בין ישראל לעמים לצאת מן העולם ושוב לא יהיה לנו שיור אלא “אחים לדת”.
מסיחים אנו את דעתנו מן העבדות הפנימית הגנוזה בפילוסופיה מעין זו, ברם פילוסופיה מוטעית היא מעיקרה. העובדות ההיסטוריות באות ומטפּחות על פניה ורק עוורים, או פקחים העוצמים את עיניהם מראות עלולים לקבל אותה, את הפילוסופיה הזאת.
תבוא דוגמא אחת ותעמידנו על כך, והדוגמא לקוחה מן המדינה הקלאסית לשוויון בני ישראל, מצרפת, מן הימים שהיהודים נשתוו בזכויותיהם לבני צרפת, כלומר מימי המהפכה הגדולה. היו בה במדינה זו באותם ימים כארבעים אלף בערך. היהודים הצרפתים אזרו כל כוחותיהם להתבולל. מצבם לא היה שוב עיכוב להתבוללות. עכשיו, מאה ושלשים וחמש שנים לאחר המהפכה הצרפתית הגדולה, יושבים בצרפת מארבעים עד חמשים אלף יהודים ילידי הארץ (המהגרים היהודים – ומספרם נאמד מ- 80 עד 100 אלף נפש, אינם באים בחשבון, הם נחשבים כיסוד זר לגמרי) והם צועקים בכל לשון של צעקה, שהם נתבוללו כבר, ו- 38 המיליונים של צרפתים טוענים וחוזרים וטוענים את ההפך, שלא נתבוללו עדיין היהודים. אין אנו נדרשים כאן לדברי שונאי ישראל מובהקים – העם הצרפתי עדיין רואה אותם את היהודים בתורת יהודים, בני גזע מסוים, בני אומה מסוימת. דרכם של בני אדם לחבב את השלימות, וכל זמן שהיהודי המתבולל יצעק, כלומר ירגיש, שמתבולל הוא, יראו אותו בחברה כראות יהודי, ויהיו נוהגים בו כדרך שנוהגים בנכרי, כאחר, טוב או רע, אבל לעולם יהיו נוהגים בו כבאחר. ובקיצור: מת המרגיש במיתתו עדיין לא מת ובין החיים ימנה. מתבולל שעדיין מרגיש בהתבוללותו, עדיין הוא בעיני האחרים, בעיני האנשים מן הצד, בן אותה החבורה, שממנה הוא אומר להנתק. ומכיוון שענין ההתבוללות מעשה זיווג הוא, הרי מצוה ליתן את הדעת תמיד על הדבור: “רק אם ירצו המחותנים מצד השני”, החוזר במכתבי השדכנים בשעה שקבלו את הסכמתו של צד אחד בלבד.
כמה מן הכיעור בדבר זה, שלוקחים אומה תרבותית עתיקה, היסטורית, שעברה דרך ארוכה ונדונה באש ובמים ומגלגלים אותה ב“חברה לדת”, לשון אחר, ב“חברה בערבון מוגבל”. יש חברות כאלה, ביחוד בגרמניה. כל חבר של חברה כזו – חוץ מן המנהל – אינו ערב אלא בסכום שהכניס לתוך קופת החברה, ולפיכך אפשר להאמין לו כפי הסכום שהוא הכניס והאמין לחברה. נותן אדם את דעתו על כך, כמה הון-אמונה מכניסים היהודים-הגרמנים המתבוללים לחברת-האמונה היהודית, יעלה, כמה שאפשר להאמין להם.
פילוסופיה כזו לא זו בלבד שהיא לא-נאה ומוטעית, אלא גם מסוכנת ועלולה היא להתגלגל בסכנה של ממש כש"אחים-לאמונה אלה נעשים אפיטרופסים לגורלנו, כשהם נעשים “מולכים מעצמם” על כל תאוותיהם הגדולות, כשהם יוצאים מתוך העוגה הצרה של עסקי הקהל שלהם ומתחילים להתעסק במדיניות של עם, שכופרים במציאותו. הסתירה הפנימית בולטת ביותר, ושוב אין צורך להכנס בפרטי פרטים של הענין ולפרש אותו כמה פירושים.
ו“אחים לאמונה” אלה קפצו והיו “משגיחים על כשרותו” של החנוך הדתי בארץ ישראל. ולא משום שהם מודים בחשיבותו של זה כשהוא לעצמו אלא משום שמרגישים הם “יעוד” מיוחד להגן על יהודי המזרח ולשמור עליהם מפני הכליה, רחמנא ליצלן. משום "שבלעדי נתינת-דעת מקיפה על החנוך הדתי אין לה ליהדות המזרח אחיזה מוסרית " (פלשתינה והציונות הפלשתינאית, מאת פ. נתן, עמ' 10, ברלין, 1914, גרמנית). תפיסה עדינה מאוד של הערך הפנימי והמוחלט של דת ישראל!
טכסיס ישן נושן. אחזו בו בירושלים כברומי, ברומי כבאתונא: אוחזים בקרנות המזבח, והוא כמכפר על כל העוונות. עכשיו נוהגים אחרת במקצת. אנשים שלבם אינו נתון כל עיקר לדברים שבאמונה טובלים בקדושה ושרץ בידיהם. כשם שרצח-ההמונים מותר הוא בצורת מלחמה ואינו בכלל הורג נפש, כך אין המלשינות הצבורית מקובלת בחברה של הזמן החדש כעבירה גמורה. יבוא אדם ויאמר: פלוני, פרט מישראל, סכנה בו למדינה – ומלשינות תקרא, ואילו כשבאים ומשמיצים מפלגה שלימה או חבורה שלימה בבחינה זו – אפילו להתבייש אינם צריכים, כך הוא המנהג עכשיו בעולם.
באותה חוברת המוזכרת למעלה, שבדרך כלל היא מעשה-מלאכה גרוע שבגרועים, מוצאים אנו כמה מקומות הראויים להשאר זכרון לדורות. יראה קהל עדת ישראל, עד היכן מגעת ההתנגדות לרעיון הלאומי היהודי, יראה ויזדעזע. במקום אחד נאמר: “חוג זה (הכוונה לחוג, הנלחם על הלשון העברית) הוא שהכריז את הסיסמא לגרש לחלוטין את הפועלים הערבים מן הכפרים והמושבות היהודיים. והתוצאות: חיכוכים, ומכאן השנאה, ומכאן לידתה של הסתדרות מיוחדת של שומרים עברים, שכבר נסתבכה בכמה קרבות עם הערבים, וכמעט כל שבוע נורים ערבים ונרצחים יהודים, וגאולת-הדם שוב יוצקת שמן על המדורה” (עמ' נ"ח).
כך מדברים על “השומר”, על ארגון, שהטיל על עצמו לשמור על שדות ישראל, פרדסיו וכרמיו, לשחרר את המושבות שלא תהיינה תלויות בעיסוק חברתי חשוב כזה בזרים.
אין השמירה עסק קל כל עיקר בארץ ישראל, במקום שאין זכר ורמז כמעט למשטרה כפרית. וחייבים לשמור בין ביום ובין בלילה, בשרב של קיץ ובקרתם של ימות הגשמים, בסערת רוח ובמטרות עוז. מי שיודע את תולדות התפתחותו של הישוב החדש, יודע כמה מן ההתקדמות החברתית בלידתו ובהתהוותו של הארגון “השומר”.
היו ימים והמתישבים סברו, שעבודה גסה זו כמותה של חרישה, זריעה וקצירה אי אפשר שתיעשה בידי יהודים. לשם כך נוצרו הערבים. ולפיכך היו מושבות אחדות שעשו רושם, כאילו היהודים יושבים ישיבת עראי בקבע של ערבים. אין אנו מלמדים חובה על המתישבים, משום שאין זה מעשה קל ליהפך בן-לילה מחנוונים, סוחרים, או אנשי האויר סתם למתישבים חרוצים. גלגול כזה אינו נעשה במעשה-כשפים אלא בעבודה רבת-שנים. ואמנם במשך הימים נשתנו פני הדברים. האכרים-המתישבים התחילו לעבוד, ובעבודתם קנו אחיזה בקרקע.
ועדיין היתה נתונה עבודת השמירה בידים ערביות. עד כדי כך לא יכול היה הישוב להשתחרר מן הדעות הקדומות של הגלות. אפשר להשלים עם החרישה, עם הנטיעה – אבל לרכוב על סוס בלילות החורף האפלים והסוערים בימות הגשמים ולהפגש תכופות בגנבים-לסטים מזוינים – לא, אין זה מעשה יהודי. כך נברא העולם מששת ימי בראשית. והנה קמו כוחות צעירים, רעננים, נועזים ויסדו את “השומר”. כמעט כל חבריו הם “פרולטרים” בעלי “נשמה פרוליטרית”. לא על עסקי הפרט נתנו את דעתם, על עסקי אכר פלוני ועל עסקי כורם אלמוני אלא על עסקי כלל הישוב וכבודו של זה. אף הם ידעו יפה, שבזמן הראשון עליהם לסכן גם את גופם ונפשם, ואף על פי כן נכנסו לעבודתם בעוז הנפש ובגאון ובדעת צלולה, שעבודתם עבודה לאומית היא. עברו שנים מספר. תכופות פגע כדורו של השומר בלסטים, תכופות נפל השומר בכדור החמסן, אבל מעשים אלה פחתו והלכו. הלסטים נתמלאו יראה וכבוד מפני עוזו של “השומר” שאינו יודע פחד ורתיעה, והמתישבים התחילו רוחשים רחשי כבוד ואימון להם. תמה פרשת ההפקרות.
בימים האחרונים פנו כפרים אחדים בבקשה אל “השומר” שיעמיד להם שומרים מבין חבריו, והמושבה הגרמנית “שרונה” פרסמה בעתונים הערבים מודעה, שהיא מבקשת לעצמה שומר יהודי. – בארץ ישראל קיימות מושבות גרמניות אחדות, שנוסדו בידי “ברית ההיכל” – חובבי-ציון נוצרים – ואין איש מטיף להם דברי מוסר, שרבו אצלם בערך התנגשויות עם ערבים ובדוים.
אין להבין פשוט, כיצד רגש ההתנגדות יכול היה לסמא עין האנשים האלה, שיהיו מסלפים ממש אחד החזיונות הנאים ביותר בהתפתחות תולדותיו של הישוב החדש ומגלגלים אותו בחזיון שלילי, כמעט בפשע.
ועוד מקום: “כנגד הסכנה שבמושבות המתעוררות על ידי “פועלי-ציון”, על ידי אותם יסודות, שניהלו – דרך אגב – תעמולת שביתה בין המורים שלנו ביפו ובין בעלי הגימנסיה עוד בשנת 1913 – הם הם חסידי ההשקפות הקיצוניות ביותר בחיי הכלכלה” עמ' 58). מנהיג “חברת העזרה” יודע יפה את פירוש המלות “השקפות כלכליות קיצוניות” ואף זה הוא יודע, שלפי שעה תורכיה עדיין אינה החפשית שבמדינות. ואף על פי כן ראה חובה לעצמו לפרסם את זה במחברתו. דרך אגב: כאן שכח את הדבר שעליו הוא חוזר כמה פעמים, שעד ריב-הטכניון שררו השקט והשלוה והכל התיחסו בחבה אל חברת-העזרה. וכיצד התנהל המשא-והמתן על השביתה לפני פרוץ ריב הטכניון – קושיה היא ותהא לקושיה.
ח. פרד"ס
פרד“ס – נוטריקון, ראשי תבות של פשט, רמז, דרש וסוד. הם האופנים והדרכים שהתורה נלמדת בהם. פשוטי אדם על השגותיהם הפשוטות אינם רואים אלא פשוטם של דברים, המצויים על פני השטח העליון. אנשים בעלי מדרגה גבוהה יותר מבינים גם את הרמז שבפסוק, ואינם זקוקים לכך שיפרשו להם את הדברים כשׂמלה. גבוהים מהם מגיעים עד למדרגת הדרש, כלומר שאינם רואים בפסוק פרט בודד אלא ענין שןם, רעיון כללי. הם שעמדו כבר על כוונתו של הפסוק והרי הם נותנים אותו שימוש לכמה ענינים כיוצא בו, שלא נאמרו בו במפורש אלא מכללו. גדולים מכולם הם הצנועים, יודעי ח”ן, שראיתם אחרת ושמיעתם אחרת והרגשתם אחרת, שעמדו לא רק על רוחו של הפסוק אלא גם על נשמתו. הרוח הוא הכוח, ברם אין הוא עדיין הנשמה עצמה, אינו אלא בבואה של הנשמה. הנשמה היא רבת רזים. היא עצמה כולה סוד, רז שברז, ולפיכך אין קרבים אליה אלא יחידי סגולה בלבד. הם יחידי הסגולה, הראויים לתלמוד תורה על פי הסוד.
וכן בידוע הוא, שכל מה שאתה מוצא בקדושה אתה מוצא כנגדה בטומאה להבדיל, או כפי שקרואה היא בלשון בעלי הסוד: סטרא אחרא. ואף לטומאה מדרגות מדרגות, ברם עליונים נעשים כאן תחתונים. אין אדם מגיע לידי קדושה אלא תוך מעשה-התעלות, ולידי טומאה תוך מעשה-השתפלות. בקדושה אדם עולה מעלה מעלה, ואילו בטומאה יורדים מטה מטה, שוקעים עמוק עמוק. קדושה וטומאה מתיחסות זו לזו כהתיחס הונו של אדם לחובותיו. אין ההבדל שביניהם הבדל פשוט אלא הבדל אין סוף, הבדל שאינו בדמיון.
אף אכילת קורצא כמה דרכים לפניה. יש מטילים פסול באדם על פי פשט, עומדים ונוטלים מעשה שהיה, עובדה שנתרחשה, עובדה פשוטה ברורה ומחוורת כל צרכה. תכופות מלשינים על פי רמז, מוצאים רמז בן רמז לדבר, מגלים כוונה במעשה מן המעשים. לא עלה למצוא רמז הוגן עומדים ודורשים על פי הדרש: אמנם אותו איש לא עבר עבירה, אבל כוונתו חשודה. אולם הקשה שבכולם מלשינות על פי סוד, כשמטילים פסול וחשד בנשמה.
מנהיגה של “חברת העזרה” ראה היתר לעצמו, באותה חוברת המוזכרת למעלה, להטיל אשמה בציונים בכיסוי. אין הוא מנסח ברורות ופשוטות את אשמתו, הוא מביע אותה ברמזים ורזים, והקורא עלול לחשוב באמת, שמאחורי חצאי-הדברים מסתתר משהו איום, והראיה: המחבר בעצמו הרי חושש הוא לאמר את כל האמת כולה.
“ההצעה הציונית שהועלתה לפני חבר-המפקחים של הטכניון, נתנה טעם לתכנית-הלימודים המוצעת, שכל לאומוני, הינו כל אנטישמי, היה יכול להתגאות בו. מובן מאליו(?), שהשקפה מדינית זו המגעת למעמקים לא היתה עשויה להשאר בגדר סוד בחיפה (מדוע?) והרשות לראות בחינת תוצאה של השקפות אלה – חשדם ומורת רוחם הגלויים של החוגים המושלמים” (עמ' 59).
רזין דרזין! השקפות מדיניות, שכל שונא ישראל היה יכול להתגאות בהן. אנו נגלה את הרז הזה. הערבים הרי יודעים אותו בין כך ובין כך – מחבר החוברת ודאי יודע מה שהוא אומר – מפני מה ננהג ביהודים פחות אמון מאשר בערבים?
בביסוסה של תכנית הלמודים הציונית ניתן טעם, מפני מה ראויים למודים אחדים, ולמודים כלליים דוקא, שיהיו נלמדים בעברית. הטכניון נוסד על ידי יהודים בשביל יהודים. אם יהיה בידי התלמידים לסיים את הטכניון בלי ידיעת הלשון העברית יש חשש, שבמשך הימים – ועם יסוּדו של מוסד כזה חייבים לראות את הנולד – יקפח המוסד הזה את צביונו הלאומי, שכן מנהלים מישראל – אנו מקווים – לא ירשו לעצמם לעולם לתקן הגבלות כניסה לשאינם מבני ישראל. ואילו אם יתקנו תקנת חובה של דעת הלשון העברית עם כניסה לטכניון שוב אין חשש, שמא ינטל צביונו היהודי של בית-הספר הזה.
וזהו כל הרז כולו של הצעת הציונים וזהו טעמה של תכנית-הלמודים שלהם. ברם, יש בידי הציונים לגלות עוד משהו. הם הסכימו במפורש, שיתקנו בשביל התלמידים שלא מבני ישראל שיעורים מקבילים בתלמודה של הלשון הגרמנית בשביל הלמודים הנלמדים בעברית, משום שהציונים עוד נמוק עמהם להצעתם, ואפשר ועולה הטעם השני על הטעם הראשון. הם לא רצו, שיפּתח להם לתלמידים מישראל פתח כניסה לטעניון בלי דעת הלשון העברית. הם “התחצפו” לדרוש, שהטכניון יכשיר לא רק טכנאים משובחים, אלא גם יהודים טובים, יהודים דעתנים וסבורים הם הציונים, שלתכלית זו דרושה השכלה עברית נאה. הם היו זכאים לדרוש דרישה כזאת, שכן תקנותיו של הטכניון הכילו סעיף מפורש בדבר יעודו הכפול של הטכניון, היעוד הטכני והיעוד הישראלי. לא רצו הציונים בהצעתם אלא לחזק את הסעיף הזה של ספר התקנות, משום שנסיונות השנים האחרונות העמידו אותנו על כך, שתורה שבעל פה של “חברת העזרה” אינה מכוונת כנגד תורה שבכתב. לא חששו הציונים מפני הגרמניות של “חברת העזרה” אלא מפני פירושיה ופירושי פירושיה.
רק ההיסטוריון העתיד לבוא ישתמש בכל התעודות, שיש להן נגיעה כלשהי אל מלחמת-הלשונות, שאין לפרסמן לפי שעה, והצבור הישראלי יוציא את משפטו על שמשיה של ההתבוללות, שאמרו לטעת את שיטתם באדמת ארץ ישראל. כאן חזר ונשנה מעשה ישן נושן. בימים מופלגים כשהתחילו בבנין הבית השני באו כמו כן “חברים לאמונה” שאמרו לתת את ידם לבנין והם שאמרו לבונים: “נבנה עמכם, כי ככם נדרוש לאלהיכם ולו אנחנו זובחים מימי אסר-חדן מלך אשור המעלה אותנו פה”. זרובבל וישוע ושאר ראשי האבות לישראל לא קבלו את דבריהם של “אחים לאמונה” אלה ובנו את הבית לבדם. הם ידעו, כי אנשים שאינם קשורים גם בעם ישראל רק יפריעו מבנות את ההיכל.
בינתיים קפצה עלינו הפורענות העולמית, מלחמת העמים הגדולה, העצומה. עדיין אנו מצויים בעיצומה של הפורענות הזאת ואין אנו רואים עוד את סופה. לפי שעה החריבה מחציתו של עולם וחלק גדול מעולמו של ישראל. נהרסו ממעמדם מיליונות מאחינו במזרחה של אירופה. ואף בן-יקיר שלנו, הישוב החדש בארץ ישראל, עברו עליו יסורים מרובים.
השררה המקומית בירושלים, יפו וחיפה התחילה רודפת כסדרה וכשיטתה את היסודות החדשים של הישוב היהודי. וכאן נתרחש משהו מופלא. מעולם לא נצטיינה השררה המקומית בארץ ישראל בסדרים חמורים, לא באהבתה ולא בשנאתה. ואילו הפעם ארע הדבר כבמראה, כבשיטה מסודרת. רשימה מוכנה היתה בידי השלטונות ושפכו את חמתם על "השומר ", על “פועלי ציון” ועל אלה שמילאו תפקיד פעלתני במלחמת-הלשונות. ועוד דבר מופלא כאן. הממשלה התורכית המרכזית נוכחה מיד, שרדיפות אלה הן תולדה של עלילות דברים, ומיד העבירה את הפקיד, החייב העיקרי את בעהא עדין, מעל משראתו. הדיקטטור הצבאי של ארץ ישראל, ג’מל פחה, מבקר עכשיו, לאחר הרדיפות, את המושבות העבריות ואת בתי הספר העברים ומבקש סליחה מאת בני ישראל על היסורים שנגרמו להם, ובאותה שעה גופה מפרסם העתון “האמבורגר איזראליטישעס פאַמינלינבלט”, שופר הרשמי של “חברת-העזרה”, דין-וחשבון מארץ ישראל ברוחה של החוברת המוזכרת למעלה. והכתב היהודי מצדיק את הדין וטוען בגלוי בזכותם של בעהא עדין ושאר הרודפים.
ההיסטוריון העתיד לבוא יהיה חייב לעמוד גם על הדברים האלה האומרים “דרשני” ולהסביר את סמיכות הפרשיות בדברים אלה.
בינתים נשתמשה “חברת-העזרה” במבוכה של שעת מלחמה, שעה שדעתו של הצבור מישראל היתה נתונה להרס ישראל במדינות השונות, והוציאה את הטכניון למכירה פומבית. ובשעת המכירה לא יכלו להשתתף אלא המפקחים מטעם “חברת- העזרה” משום שכל שאר החברים היו אזרחים של “ארצות האויב”.
עמדה “חברת-העזרה” וקנתה במשיכה את הטכניון בחצי חנם, העבירה אותו מרשות חבר המפקחים לרשותה של "חברת העזרה.
לא נדרשתי כאן לפרטי הפרטים של מלחמת הלשונות, הרוויה שנאה וקנאה אל האדם היהודי החדש, שבמשך שנים מועטות יצר סביבה חדשה, הכניס לתוך החברה הצעירה מערכות-רוח חדשות, נטע תקוות חדשות, הפריח רוח אמונה חדשה בכוחות היצירה של עם קם לתחיה. לא עמדתי כאן אלא על עיקרי הדברים שבהם נשתקפה מגמתה של “חברת-העזרה” על כל בהירותה.
היתה כאן התנגשות קשה בין הרוח הלאומי הישראלי ובין ההתבוללות המתכחשת לכל עתיד יהודי עממי עצמאי, מתנכר אליו וכופר בו. וכשם שהישוב החדש על כללוּתו מביע לא רק את רצונה של סיעה מן הסיעות בישראל אלא רצון עמוק וכבד משקל של עם, ערגה עמוקה של עם נע ונד בעולם לביתו ולנחלתו – כך מצוה לראות עכשיו ב“חברת-העזרה” נושאה ומגשימה של שאיפה מנוגדת לזו, שבאה לעולם לדכא כל ניע לאומי, לגדע כל מעוף לאומי בחיי ישראל. בצדה של קדושת-עם בנתה לה קן גם הטומאה בארץ ישראל. ימים רבים היתה מתכסה בכסות שלא משלה, בטלית ישראלית, שיהיה בידה לצפּות ולחכות באין מפריע לשעת הכושר, ובינתיים אגרה טפה לטפה של רעל.
ושעת כושר זו באה. עוד לפני שפרצה המלחמה נשתמשה “חברת-העזרה” במלחמתה בישוב החדש באמצעים המעטים קלון על עושיהם. אולם משפרצה המלחמה, עמדה “חברת-העזרה” ושיננה יותר את כלי זינה. היא נשתמשה בכך, כשנתעוררו בחלקה הגדול של האנושיות בת התרבות יצרי הפרא ונתלקחו התאוות, כשהמלחמה העולמית קרעה את המסווה מעל פני האומות, והללו נגלו באורן האמתי – בשעה זו, – וירשם הדבר על לוחותיה של ההיסטוריה – עמדה “חברת-העזרה” ובחרה כדי להרוס ולהחריב את כל מה שלא היה בידה לכבוש אותו קודם.
נבהלה ההתבוללות מפני הישוב החדש, מפני התרכזותה של רוח ישראל המתחדשת. ברם עלובה היא מדי, חסרת תוכן, חלשה מדי, כדי להלחם בדעת ובאמונה ופנים אל פנים עם הרוח. עמדה ובחרה בשעת דמדומים, בשעת בין-השמשות, וכבשה לעצמה דרכים אפילות, בהן אפשר להתקיף את האויב מתוך המארב.
שיחקה לה השעה להתבוללות, כל שבאה על גילויה במעשים גלויים ונסתרים של “חברת-העזרה”. ברם לא היתה זו אלא שעה קלה בלבד. אף בגרמניה גדל דור יהודי חדש, שפנה עורף למחנכיו וכוון את עצמו כלפי העם וכלפי שאיפות-עם, ושום כוח חשוך שבעולם לא יוכל לעכב בידי המהלך ההיסטורי הטבעי של תחיה ושחרור, המצווה עלינו מטעם התולדה העולמית והתפתחותה.
כל מי שאינו מאמין בעתידו של עצמו אין עתיד מזומן לו. משולים הם לזבובים בני יומם, עבודתם לשעה ויציאתם מן העולם עם יציאת שעתם.
הר הכרמל הר היסטורי הוא. שם נלחם אליהו את מלחמתו בנביאי הבעל, שאכלו על שולחנה של איזבל ותמכו בידה לטעת את פולחן צידון בישראל. מסביב לאותו הר הכרמל ארע אותו מאורע. אחאב, בעל איזבל, לקח בחזקה את כרם נבות. בא אליו אליהו ואמר: “הרצחת וגם ירשת?!”. למטה, לרגלי ההר ההיסטורי הזה, הכרמל, עומדים הבנינים הנפלאים ביפים של הטכניון, שהיו עתידים לפתוח את דלתותיהם בפני צעירי ישראל.
והנה עברו הבנינים של הטכניון מרשות הרבים לרשות היחיד. מי יודע, מה רוח הרס ישים בהם את משכנו, מה דגל יתנוסס עליהם.
אולם יודעים אנו, מה רוח שליט בלבות בני הנעורים שלנו, יודעים אנו, לאיזה דגל נשבעו שבועת אימונים, ואין אנו מסופקים אף רגע קל, שהנצחון יהיה לנו. מאמינים אנו בכוחו של רעיוננו, מאמינים אנו אף בהתקדמותה של האנושיות, ומשוכנעים אנו בלבותינו, שהעולם הגדול יבין ללבנו ולבו יהיה עמנו ועם מפעלנו.
סיוון תרע"ה, ניו-יורק.
ט. תשובה למכתביו של מר יעקב שיף
רק לאחר בואי לניו-יורק נודע לי על התפטרותם של החברים האמריקאים מן הקורטוריון של הטכניון בחיפה. העתונות היהודית-האמריקאית מסיקה מכאן – כפי שעולה מתוך הדינים-והחשבונות שלה בדבר מאורעות אלה – שהתפטרות זו נגרמה על ידי דרישותיהן הבלתי-צודקות של הציונים. איני תופס, כיצד יכלו לבוא לידי מסקנה כזו. שכן לאחר שהסכמנו להצעת-הפשרה שהוצעה על ידי החברים האמריקאיים עצמם, לא נעשה דבר וחצי דבר מצד הציונים, שהיה בו כדי להקניט במשהו את הנוגעים בדבר.
מר יעקב שיף אף ראה צורך לגנות במכתבו הגלוי ל" American Hebrew " את הציונים, ששמו אבני נגף בדרך בנינו של הטכניון והעמידו בסכנה בטכסיסיהם את עצם קיומו של המוסד הזה. תשעת הקבין של גינוי מזומנים לי, ומר שיף מנסה להוכיח – דרך אגב – שלא אני אלא הד"ר פאול נתן בברלין הוא שעורר בלבו את הענין אל הטכניון.
קודם כל: מימי לא אמרתי לאיש, מי הוא שהשפיע על מר שיף בענין הטכניון. עמד אדם והפריש מממונו לצרכי מוסד מן המוסדות – נוהגים לייחס את דבר מתנתו לבעליה. לא נאה לנהוג במקרים כאלה בפנקסנות כפולה, ואני מצטער מכל לב, שמר שיף הטה אזנו לדברים בטלים קטנונים כאלה. מחשיב אני ביותר את בעלי הצדקה הגדולים שלנו ואיני מאמין שהם מושפעים מאנשים ולא מרעיונות ומחשבות. שכן אין קנין בעלים לאידיאות ולאידיאלים – פתוחים הם לכל אדם.
אולם ביחוד פגע בי הדבר, שמר שיף רוצה לאמר, כאילו אני הוא שהשפעתי על חברי, על אחד-העם ועל הד“ר טשלנוב, שנתפטרו יחד אתי ממשימותינו. איני ראוי לכבוד זה, והריני רואה חובה לעצמי לסרב לו. אחד-העם והד”ר טשלנוב ראוי לכבוד זה, והריני רואה חובה לעצמי לסרב לו. אחד-העם והד“ר טשלנוב ידועים יפה יפה לעולם ישראל ואינם זקוקים לא לשבחי ולא להמלצתי. כל אחד מהם הוא מנהיג לפי דרכו, והיה נחשב ליהירות מצדי אפילו להבטיח, שלא אני השפעתי במעשה זה. – האמת היא, שאחד-העם והד”ר טשלנוב נדחקו בכוונה לקרן זוית, כדי שכל ההתקפות לא יהיו פוגעות אלא בי. תמיהני, שאדם כמר שיף, ראה כל כך הרבה בחייו, לא ראה ללבם של תכסיסים אלה.
ולעצם הענין:
למרגלותיו של הר הכרמל נבנה טכניון לצעירי ישראל. יהודים רוסים, אמריקאים וגרמנים הושיטו בפעם הראשונה את ידיהם אלה לאלה, כדי לכונן מוסד כללי לכלל ישראל. כל פטריוט יהודי – ומקווני, שביטוי זה לא יקניט שום איש – מצוה שישמח על כך. אלפים צעירים וצעירות מישראל, הצמאים להשכלה, מגורשים והולכים כקבצנים מארץ לארץ ובכל מקום הם מוצאים דלתות נעולות בפניהם. אנו פוגשים אותם באיטליה, פוגשים אותם אפילו בספרד ופורטוגליה. וטכניון זה אמור היה להבנות בשביל מקצת מן הנדחים האלה.
התכנית נתפתחה בשקט עד היום שהתחילו לעשות את ההכנות הראשונות לפתיחת המוסד. צפה ועלתה השאלה, באיזו לשון ילמדו את התלמידים. בני ארץ ישראל סבורים היו: כבר עברו עלינו ימי המשבר הקשים של ילדותנו ופיתחנו את לשוננו עד כדי כך, שבוגרי בתי-הספר הארצישראליים מתקבלים בלי קושי לתוך האוניברסיטאות הגדולות של אירופה ואמריקה. סבורים היו הללו, אנשי ארץ ישראל, אפשר לקיים גם טכניון עברי. ואף מודים הם, שבמשך השנים הראשונות המועטות יהיה עליהם להתגבר על כמה וכמה קשיים. הרי אף יצירתה של גימנסיה עברית ביפו לא היתה מלאכה קלה כל עיקר!
מצבם של חברי הקורטוריון מקרב הציונים נעשה טראגי. כל חבתנו נתונה היתה לדור החדש, היוצר בארץ ישראל; אבל הנסיבות כפו אותנו להציע הצעה של פשרה. ובמה נתחיל פשרה זו? מה היתה דרישתנו לזמן הראשון? אנו הציונים דרשנו שמארבעים וחמש שעות-הלימודים בטכניון, ינתנו תשע שעות ולפחות שש שעות בלשון העברית. שלשים ושש שעות או שלשים ותשע שעות לשבוע ישארו לתלמודם שלמדעים בלשון הגרמנית. ואלה הן התביעות המוגזמות של התעמולה הציונית המסוכנת!
לא רק שסרבו לתת לנו שש שעות אלה מתוך ארבעים וחמש, אלא אפילו בכתות המכינות, שאי אפשר לדבר בהן על קוצר-ידה של הלשון העברית, סבורים היו לעשות לנו ויתור מיוחד, לגמול לנו חסד על ידי ההסכמה ללמד בה בלשון העברית את שעורי הציור, המוסיקה והכתיבה התמה!
וכאן פרצה המלחמה. תחילה בארץ ישראל ולימים בכל העולם כולו, בכל מקום יש בו התענינות כל שהיא לארצנו וללשוננו. אין מכוונתי להדרש כאן לפרטי המאבק הזה. מקוה אני שבקרוב יכתבו תולדותיו של מאבק זה על יסוד אמתי ונאמן ולא בעזרתם של תעודות ומסמכים שנבחרו מתוך שרירות הלב, ולעולם היהודי יוודע, שמאבק זה הוא אחד הרגעים הנאים בתולדותינו.
מצער הדבר, שבשעה זו דוקא, כשהתחילו הוגי דעות ואנשי מדינה שלא מבני ברית להעריך את חיי ישראל בארץ ישראל כערכם, בשעה שהמעולים בעתונים ומבעלי ההשפעה שבהם באירופה מביעים דברי התפעלות על תחיתה של ארץ ישראל, שדוקא בשעה זו התחילו נשמעים והולכים קולות מתנגדים מצד בני ברית דוקא. אולם מקוים אנו, שמתנגדינו כיום הזה יחזרו מדעתם, שכן אין אנו מטילים ספק בכוונתם הטובה: קרבנות הם של ידיעות מוטעות וכוזבות בענין זה.
מר שיף ראה את עצמו חייב לפרסם את מכתבו בשעה זו דוקא שאני הייתי בניו-יורק. על ידי כך כופה הוא אותי, לחזור ולהדרש למאבק-הלשונות, אף על פי שלא היה בכוונתי לעשות את זאת בבקורי כעת. מרובה חשיבותו של הדבר, שהביא אותי עכשיו לאמריקה, מחשיבותו של ענין הטכניון. אין הטכניון אלא שלב אחד של התנועה. ומר שיף חייב היה להיות זכור מאמר חז"ל בפרקי אבות: חכמים הזהרו בדבריכם! כביר הוא ערכה של התנועה הציונית לעם ישראל, ואין לדון בה בדרך כזו. כוחה בכך, שהיא עוררה את עם ישראל לחיים חדשים, ואסור לו לאדם לבוא אליו עכשיו וסמי-שינה בידו. מכיר הוא העם העברי ויודע את כוחם של סמי-שינה אלה, ואני מקוה, שלא ימשיך על עצמו את השפעתם.
מנהיגי הצבור בישראל ובעניניו אינם רשאים להחזיק איפה ואיפה, אבן ואבן. אל להם להיות מכאן “רכים כקנה” ומכאן “קשים כארז”, “שכן בית שאין שני צדדיו מושתתים יפה סופו ליפול”.
תורת-הגזע והלאומיות היהודית
מאתשמריהו לוין
א. אוהבי הבריות והם שונאי ישראל
מימי לא שמעתי מפי איש מדינה ליברלי או מפי מלומד חפשי דעה, הכופרת בזכות קיומה של אומה, ולוא הקטנה שבאומות, ולוא תהא יצירתה בערכי-תרבות מועטת שבמועטות, ותפקידה בחיים הבינלאומיים קל שבקלים. בדור האחרון כבש הרעיון הלאומי לעצמו מקום מכובד בחיים, בספרות ובמדע, הבריות התחילו נוהגים כבוד רב בעקרון הלאומי. שוב לא ישימו על כפות המאזנים מעלותיה וחסרונותיה, זכויותיה וחובותיה של אומה, כדי להווכח חלקו של מה מכריע, שוב אינם תולים זכות-קיומו של עם בתועלת, שהוא עשוי להביא לזולתו – הקיום הלאומי נדון כתכלית לעצמה, שוב אין עם חייב להצטדק על חפצו שהוא חפץ בחיים, אינו צריך ראיה וצידוק לשאיפתו לעצמאות.
לפי שעה אין עיסוקי אלא ברעיון הלאומי, בעקרון הלאומי, משום שבמציאות של ממש לא הגיעה עוד האנושות למדרגה הגבוהה של האנושיות, משום שבמשפט הבינלאומי עדיין שורר כוחו הגס של החזק. אולם חובה לראות כבר התקדמות בכך, שלכל הפחות להלכה קונה שביתה בין הבריות הדעת ההומנית בנוגע לזכות קיומן של האומות הקטנות. ראיה וסימן לדבר, שקיימים כבר זרמים ובני זרמים טובים יותר ואצילים יותר המפלסים להם נתיבה לתקופה חדשה, לתקופה שתוליך את האנושות המעונה לקיום של שלום ושלוה.
נקח, למשל, את השאלה הפולנית, את השאלה בדבר הקמתה שלמלכות פולין עצמאית: כמעט אין מי שיקטרג על רעיון זה. כל אדם בן-חורין בדעת מודה בכך, שעם יישובה של בעיה זו אין ליתן את הדעת על טובתה של אירופה אלא על טובתה של פולין, ואין שום ספק בדבר, שהגרועה בחירויות מעולה מן הטוב שבשעבודים. גדולה מכן: אפילו אנו בני ישראל, שטענות ותלונות רבות בפינו על בני פולין – אין אנו יכולים בחזקת לאומיים מעיקרם שלא לאחל לעם הפולני, שיהי רצון ויקוים חלומו בן מאה שנים. מוצא אתה מן הטרגיות ביחסנו אל השאלה הפולנית; ברם, זהו גורלנו, והרי אנו אוזרים כוח וכובשים בלבנו את חששותינו, ודעתנו נחה במקצתה בראותנו, היאך פוסע פסיעה אחר פסיעה קדימה האידיאל שאנו מאמינים בו.
ניטול את בלגיה – שאלה חדשה שבחדשות, פריה של המלחמה האחרונה. יכול שתהיינה הדעות מחולקות בנוגע למלכויות הגדולות הנלחמות, והכל נוטים חבה לבלגיה, הכל לבם למדינה הקטנה בפורענות הקשה העוברת עליה, והכל מאחלים לה שתרפא במהרה בימינו מן המכות הקשות, שנגרמו לה במלחמה זו. שום איש-מדינה, כל שאינו שליחה של הריאקציה הקיצונית, לא יעז לאמור אפילו דבור אחד נגד התמדת קיומה העצמאי של בלגיה, ושום מלומד, ולוא תהיינה דעותיו קוסמופוליטיות כמה שתהיינה, לא ירהיב עוז בנפשו ליעץ לה לאומה הבלגית, שלא תהיה רדופה כל כך אחרי חידוש עצמאותה, שכן סוף סוף עתידות כל האומות לצאת מן העולם ולהבלע באנושות מאוחדת.
ואפילו ניטול את החבורות הלאומיות הקטנות, את העממים האכסוטיים, שהעולם לא נתן עד כאן את דעתו עליהם כל עיקר, כגון אלבניה; אף כאן הרשות בידנו לאמר: שהחברה המתקדמת מתייחסת אף לאומות הקטנות הקמות לתחיה בחבה רבה, עינה יפה להם ובכל לבה היא רוצה בקיומם העצמאי.
אולם כיצד משתנים פתאום פני הדברים כשפותחים בויכוחים בנוגע לשאלת היהודים! משמגיעים לפרשה זו מיד מתכנסים בעלי-תריסין השקודים להוכיח בראיות מדעיות, שאין לו לישראל שיור אלא כליון מבחינה לאומית. אין עיסוקי באנטישמיים, בשונאי ישראל. דעתם של אלה ברורה ואינה זקוקה לפירושים. אבל אנשי-מדינה ואישי-מדע, שנתפרסמו בעולם המשכילי כולו כאוהבי-בריות גדולים, כלוחמי המשפט והצדק – אם אף הללו באים ואין בפיהם עצה אחרת לישראל אלא יציאה גמורה מן העולם ולאלתר ממש, הרי מצוה לפשפש ולמצוא את הטעם, המשמש להם כביכול קנה-מידה לאבן ואבן: אחת לגבי העולם כולו ואחת לישראל. אלמלי הביעו לכל הפחות את יחסם לשאלות ישראל בדברי-צער, אלמלי אמרו לכל הבריות שאין בדעתם זו אלא משום הרכנת ראש בפני ההכרח ההיסטורי, – אף אלמלי היו הדברים כך היה זה כדי לצער ולא להעליב.
אבל אינם נוהגים כך. משבאים הם לשאלת ישראל מיד הם מתחילים לדרוש בתורות-ההתקדמות שלהם, לובשים שריון של ערך-מונחים מדעי ומוכיחים באותות ובמופתים, שיש ביציאה לאומית זו מן העולם משום התקדמות רבה לישראל גופו.
איש ההלכה של הסוציאל-דימוקרטיה הגרמנית ולוחמה של המגמה השמרנית שבה, קרל קויטסקי, הוציא לפני ימים מועטים חוברת בשאלת ישראל ושמה: “הגזע והיהדות”. הרגיש כנראה המחבר, כפי שאפשר לראות מתוך ההקדמה, שאין השעה – בזמן שכל העולם התרבותי לפוף שלהבות המלחמה – כשרה ביותר להתעמקות בחקירות עיוניות בשאלה עתיקה כמותה של שאלת ישראל, שאין לה ענין במישרים ובממש אל המלחמה, והרי הוא שקוד להצדיק את דבר פרסומה של החוברת בשעה זו דוקא. ראשית, נכתבה עוד לפני שנתפרצה המלחמה; שנית, השאלה היהודית היתה שוב לשאלת היום משעברו ימי הבהלה הראשונים, שכן דוקא עכשיו, כשמלחמת העמים הולכת ומוכרעת בידי כלי-הזין במלחמה, מתרחשת והולכת מלחמה מקבילה לה לזו, מלחמת עטים, בחדרי-העבודה של עתונאים ומלומדים, בדבר תורות-הגזע השונות. ולפיכך, רואה המחבר את עצמו זכאי בשעה זו דוקא לגולל בפני הבריות את דעתו בשאלה חשובה זו.
ודאי אין אתה בא בטענה על המחבר. להיפך, נחזיק לו למחבר טובה על חיבורו ועל גילוי הלב הישרני, שבו הוא מביע את דעתו. אין המדיניות לקויטסקי דבר שבמשחק ואין הוא עמל להמתיק את הגלולה המרה שהוא מגישה לפנינו בנופת צופים. ואמנם יפה הוא עושה. אבל מחוברת זו אנו למדים ברורות, מה צפוי לנו בחינת אומה מנצחונם של אותם מחשבות ורעיונות, שמחבר החוברת הוא ממטיפיהם הגדולים והנלהבים ביותר.
ב. האומה הישראלית באספקלריה מרכסיסטית
מחברתו של לקויטסקי “הגזע והיהדות” עושה רושם של “מחקר” מדעי כשאר המחקרים המדעיים ברשות זו. בראש החוברת באה סקירה על תורות-הגזע השונות, תורת הגזעים של החיות ובני האדם, ואחריה הרהורים על סימניו של הגזע היהודי, הסימנים הגופניים והרוחניים, ובסופה מחשבות על האנטישמיות, ההתבוללות והציונות. אולם לאמתו של דבר לא בא כל החוברת כולה אלא לשם סופה, לשם הפרק האחרון. איש מעשה הוא קויטסקי, אין עיסוקו במדע לשמו, הוא שואף להלכה ולמעשה, ולפיכך הוא בא עלינו בעצות, בהצעות מעשיות. והואיל ותורת-הגזע היתה בימים האחרונים תל שכל הפיות פונים אליו, והשאלה הלאומית היתה לשאלת-הדם, כלומר משהתחילו תולים את השונה שבחבורות האנושיות בהבדל של סוגי-הדם השונים, הנוזלים בעורקינו, עומד קויטסקי על שאלת-הגזע דוקא כדי להוכיח, עד כמה אין העם היהודי זכאי לדרוש לעצמו קיום לאומי עצמאי בשמה של טהרת הגזע שלו.
המחבר לא חידש כאן דבר. הוא אינו מביא אלא כמה כתובים מחיבוריהם של פישברג וצולשאן על הגזע היהודי ומטעים את שנאה לו ולצרכיו, ואילו את שאינו נאה לו הוא דוחה כלאחר יד. ניכר הדבר, שמטרת חקירתו קדמה בידו לחקירתו. למקום שאדם רוצה לילך רגליו מוליכין אותו, וביחוד כשהדברים אמורים במדעים צעירים שלא נתישבה עליהם עדיין דעתם ודרך חקירתם, ואדם יכול לעסות אותם כרצונו.
אין אתה דן לפי שעה את כל תורת-הגזע כולה דין תורה מדעית, ועל אחת כמה וכמה אי אתה דן את דרך-מחקרה דין דרך מדעית, כל שעה שאומרים לתתה שימוש ליישובה של הבעיה הלאומית. אין האומה פרי אנטרופולוגי ואתנוגרפי בלבד; מבחינה יעילה יותר היא פריו של תהליך-התפתחות נפשי-היסטורי. כשם שאין אתה עומד על אופיו של אדם על פי מבנה גופו ותכונותיו הפיזיולוגיות בלבד, כך אין אתה עומד על האופי הלאומי הקבוצי על פי סימני-הגזע, וביחוד כשהמושג גזע עדיין לא נקבע כל עיקר, שכן עמדו הבריות ונטלו אותו מעולם הצמחים והחי ונתנו אותו כמות שהוא ענין לאדם. אלמלי נתקבלה עלינו ההנחה, שמושג האומה בדין שיסתמך על מושג-הגזע, כלומר אם יקובל עלינו הדבר, שרק אותה חבורה אנושית ראויה לשם אומה שיש בידה להביא ראיות וסימנים חותכים, שעם התהוותה נתרכבה והלכה על ידי קרבת-הדם ועמדה בטהרה זו, טהרת הדם, עד ימינו אלה – אם כן נהיה מצווים למחוק את המושג אומה ממחשבתנו ואת השם אומה מתוך הלקסיקון, לכל הפחות בנוגע לכל העמים האירופאיים, שכן אין לך אפילו עם אחד באירופה שיעמוד במבחן-דם זה.
ואמנם קויטסקי מלגלג על תורת הגזע ועל בעלי-התריסין שלה ושופך עליהם קיתונות של לעג בכל עמוד ועמוד של החוברת שלו. הוא מוכיח על דרך הבידוח, כמה תמימות בדבר שהבריות תולים את המלחמה האחרונה בהתנגשות-הכרח שבין “גרמנים” ובין “סלבים”. אפשר ליישב בדוחק את הניגוד שבין גרמניה ורוסיה, אבל איך תפרנס את ענין הסלאבים של אוסטריה? עומדים ומקימים מחיצה בין הסלאבים-המונגולים-הטאטארים מכאן ובין הסלאבים הלטינים מכאן. קרל למפרכט הוא שהמציא והקים מחיצה זו, שאלמלי כן שוב לא היתה שום עמידה לתורתו בדבר מלחמת-הגזעים שבין הגרמנים והסלאווים; וקויטסקי מעיר על כך: "הגזע החדש של “הסלאווים בני הדת הקאתולית”. וכך בא לעולם גזע קתולי חדש, צעיר בניהם של בעלי תורת-הגזע. וקויטסקי מעביר לפנינו בדרך הילוכו את כל האומות המסוכסכות במלחמה זו ומוכיח באירוניה חריפה, כמה מגוחך הדבר וחסר כל יסוד לראות בו בגזע את טעמה של מלחמה זו.
מובן מאליו, שקויטסקי שקוד להוכיח, כי המלחמה אינה אלא תוצאתו של מאבק כלכלי בכולו. בין שנסכים לדבריו אלה ובין שלא נסכים, מכל מקום סתירה אין בהם. המחבר נאמן כאן לעצמו, וכחסידה של ההשקפה ההיסטורית-החמרנית בעולם, הרי הוא עמל להסביר לפיה את מאורעות העולם.
אין אתה קובל על המחבר כשהוא שקוד להסביר את מבנהו של העם היהודי לא מתוך תכונות גזעיות מסוימות אלא מתוך מסבות המקום והשעה, היינו על ידי מצבו של העם היהודי בקרב העמים והמדינות השונים. אפילו את התכונות של העם היהודי הוא תולה בעיקר בסביבה; דעות ישנות הן הללו, הידועות לנו יפה יפה מתוך מחקרים מרכסיסטיים העוסקים בשאלת ישראל. יכול אדם להסכים להן או לראות בהן הפרזה חדצדדית, אבל אין מקום לקבול על כך על המחבר. הוא אחד מראשי המהדרים של המרכסיסמוס, הוא דן בעולם כולו ובהתרחשויותיו מתוך האספקלריה האדמדמת המרכסיסיטית האורתודוכסית, והזכות בידו לדרוש גם בשאלת ישראל באמת-המידה של המרכסיסמוס ובכליו.
אלא שמוצאים אנו סתירה בדבריו: מחבר זה המלעיג על כל תורת-הגזע במחציתה הראשונה של החוברת שלו, עומד ומשתמש במסקנותיה המפוקפקות של תורה זו גופה כדי לבטל את כל התנועה הלאומית היהודית. דומה הדבר: “אם לפגירה הרי היא בהמה”, ויפה היא תורת-הגזע זו לעקירתה של תנועה שאינה נראית עליו.
אם כן הרי יכול היה קויטסקי לבוא באותן ראיות וטענות גופן על “בני מדינתו” עצמם, כלומר על פולין. אם ניתן כבר הרשות לכך הרי היה בידו לבוא ולעוז להם לפולנים אותה עצה גופה שהוא מיעץ לישראל, זו שניתנה להתנסח בקיצור בזה הלשון: “יגיעה זו שאתם יגעים למה, שקידה זו, שאתם שקודים בכל כוחותיכם שקידה לבטלה היא, מוטב שתהיו יורדים ושוקעים ותבלע אתכם התהום”. שכן אם אין היהודים זכאים זכות קיום לאומי עצמאי, משום שנוח להם ויפה להם לחוקרים בעלי פניות להכריז, שאין הדם היהודי דם טהור מבחינה גזעית, שוב רשאים גם אנו לדרוש, שאותה בדיקת-דם תיעשה גם בעמים אחרים. אין אנו רוצים לשמש בחינת יוצאים מן הכלל אפילו בבדיקות-דם, אין אנו רוצים שאפילו אישים כקויטסקי יהיו נוהגים בנו פחות כבוד משהם נוהגים באומות אחרות, אין אנו דורשים אלא אבן אחת ואיפה אחת ולא אבן ואבן, איפה ואיפה.
ואילו קויטסקי לא נהג כן. הוא בחר רק בנו כנושא להרהוריו ולמחקריו, כאילו אנו בלבד משמשים לו אבן נגף. וכך עולה מושג חדש של “אתה בחרתנו”, ואנו מוחים כנגדו בכל כוחה של הרגשתנו הלאומית.
ועכשיו אומרים אנו לעמוד על דרך דרישתו בשאלתנו, לנתח את העצה היעוצה לנו מפיו.
ג. האינקביזיציה של האומה השלטת
האגדה העברית מספרת על אנשי סדום: “היתה להם מטה שהיו משכיבין בה אורחים. אדם ארוך – קצרוהו, קצר – מתחוהו”. קיצור רגלים כקיצור ימים דומה, ורק מועטים מן האורחים שנזדמנו לפניהם נכנסו בשלום ויצאו בשלום. “נזדמן לשם אליעזר. אמרו לו: עלה ושכב במטה. אמר להם, מיום שמתה אמי נדרתי נדר שלא אשכב במטה”. אותו אליעזר, כידוע, פקח שבפקחים היה, ואילו רובם של אורחים מצאו להם קבר אצל אנשי סדום, במקום לחם ומים ולינה. זו מידתה של סדום.
כמה גלגולים נתגלגלו עליה על מידת-סדום זו. קשה ממידת סדום היא מידה שנתקבלה על הכנסיה השלטת, שעמדה והתקינה “אני מאמין” בחינת אמת-מידה לנשמה. בימי הבינים שלטת היתה האינקביזיציה האיומה על כלי-הרצח האיומים המקודשים, וקרבנות אדם לאין מספר נפחו נשמתם לאחר שעברו עליהם יסורי גיהנום בעולם הזה. בזמן החדש ניטלה בדרך כלל מקצת מהשפעתה של הדת, מקצת מן החירות הוטלה באדם ואף נעשה סובלני יותר בעניני אמונות ודעות. והנה צמח ועלה “אני מאמין” אחר, שאין סכנתו פחותה מן ה“אני מאמין” של הכנסיה הקפואה, הנוקשה, החמורה. הדת השלטת נדחתה לקרן זוית ואת מקומה תפסה האומה השלטת, ואף היא בנתה את יסודותיה על מידות-סדום. לאומה השלטת “אני מאמין” משלה, קנה-מידה שלה, והיא נותנת אותם לכל אשר מסביבה, לכל החברה האנושית כולה, בדומה לדת השלטת של ימי הבינים. רוצה היא לבלוע הכל, להנמיך הכל, להשוות כל הרגשה, שיהיה הכל מכוּון בדיוקי דיוקים כנגד קנה-המידה שלה. עבר ארוך לך – קצרהו, חלום-עתידות גדול בלבך – קצצהו; אין אתה יכול לצרף לאני שלך עבר זר, אי אתה יכול להתלהב לעתיד זר – פסול אתה למחנה ומנודה ממנה. אין אתה רשאי להיות לא ארוך ולא קצר מקנה-המידה המקובל, השורר, המרומם כל נפש. באה לעולם האינקביזיציה של האומה השלטת.
מוצא אתה שבהרבה דברים קשה, רעה, מסוכנת פגיעתה של אינקביזיציה זו של האומה השלטת מפגיעתה של האינקביזיציה של הכנסיה השלטת. בכנסיה השלטת על עקרון-סדום שלה נלחמו כל שוחרי חופש. נדיבי אדם מלאים חימה היו ולא נתנו דמי לנפשם במלחמת-הקודש שלהם בכנסיה שנתחללה קדושתה. לא נמצא אדם בעל מחשבה טהורה שיבוא ויעוץ להם לבריות: ידנו קצרה, כך נגזר עלינו, נרכין את ראשנו, הוו מכוונים את נשמותיכם כנגד “אני מאמין” של האינקביזיטור. גדולה מכן: מעולי עם ונדיבי עם עוררו את העם לעמוד על נפשו, ותכופות הם עצמם היו למופת לעוז הנפש, להכרעה שבלב וקפצו אל מדורות האש. וגץ יצא מגופותיהם הנשרפים, ניצוץ אלהי, והצית את כל אשר מסביבם. כך באה לעולם תנועת-התיקונים, כך קמה תחיית האנושות.
אולם מיום ששיטת-סדום זו עבר מן הכנסיה השלטת וניתנה לאומה השלטת, נתעכרה רוחו של אדם. הטובים שבבני אדם נתקררה דעתם באמונה התמימה שחלפה-עברה הסכנה, שנעלמה מן העולם האינקביזיציה לעולמי עולמים. ואין בכך אלא משום שינוי השם בלבד, והמושג הישן קנה שם חדש, והצרה הישנה נתלבשה בלבוש חדש: במקום הכומר בצבצה ועלתה המשטרה, במקום האינקביזיטור הגדול בא המיניסטר, והאומה השלטת ירדה לנכסי הכנסיה.
ועד שבאים טובי עם, כדרך שהיו באים בימיה של האינקקיזיציה השלטת, ומעוררים את המדוכאים והנרדפים לצאת למלחמה ולהתמרד, ומלבים את רצונם ומחשלים את רוחם במצוקת נפשם וצרתה ומסייעים אותם, נמצאו מתעלמים משליחותם. לכל היותר הם ממלאים אל פיהם מים ושותקים, ולעתים קרובות מאוד הם פותחים את פיהם ושפתותיהם נוטפות דברי-עצה, שאלמלי לא ידענו יפה את מקורם היינו סבורים, שהמדכאים הטילו עליהם שליחות, שכן העצה היעוצה נאה כולה לכוונותיהם של השליטים.
הם באים לאומה דוויה וסחופה, העומדת אלפים שנים במלחמת מעטים כנגד רבים, משום שאינה רוצה, משום שאינה יכולה לצאת מן העולם, משום שהיא צופנת עדיין בחובה כוחות-יצירה למדי, משום שלא ניטל ממנו עדיין התיאבון הבריא לקיום של עצמאות, משום שלא עזבה את אלהיה, לא נתכחשה לדעותיה של עצמה על אדם ועולם, משום שיש לה עוד כוח לסבול, לשאת יסורים ולצפות לגאולה – והנה הם באים אליה ונותנים לה עצה מתוך דעת קרירה: לשוא תקותך, לחנם יסוריך ועמלך, אין לך זכות-הקיום, משום שהתולדה עמדה וניגסה ממך סימנים אחדים, שהם מגופה וממושגה של אומה, לפי אמת-המידה שלנו. צא מן העולם, הבלע בין האומות, ואנו מבטיחים לך עולם הבא מתוקן ונאה!
ואין הדבר חסר אלא תפילת-אשכבה לאומית, אמירת “אל מלא רחמים” על קברה: “אלהי האנושות, מלך כל העולמות, המצא מנוחה נכונה תחת כנפי שכינתך לאומה שיצאה מן העולם, תהא נשמתה צרורה בצרור נשמות העמים שיצאו מן העולם. אנו נזכיר בתודה את שמה וזכרה ביום פטירתה, נושיבה במקום-כבוד בדברי ימי עולם. הסתירה בסתר כנפיך לעולמים, אמן סלה”.
קולות מוזרים עולם כאן. בת-קול עגומה עולה ונשמעת מן הדברים האלה, – אבל יש בה משום תמצית-תמציתה של אותה הטפה, התובעת ומזרזת להתבוללות, והקוראים להתבוללות אינם אלא חברי חברת-קדישא, נושאי המטה וקברנים, ששעתם דחוקה והרי הם פורצים ונכנסים לבית הגוסס ומראים לו את דף-הטהרה ואת התכריכים הטהורים, הלבנים, החדשים… והרי הם שקודים לבור לו טעם יפה למיתה, הם מעלים לפניו קסמי גן-העדן, מבטיחים לו ש"י עולמות. כך היו נוהגים גם האינקביזיטורים הראשונים. אותה שעה שקרבנות אדם היו נצלים והולכים במדורות האש, היו הם מחזיקים את הצלב בידיהם, עיניהם נשואות כביכול כלפי מעלה ומבקשים רחמים על הנשמות החטאות…
וכשאני רואה לפני בני אדם מכובדים, בעלי נשמות גדולות, מליצי היושר והצדק, לוחמי החירות – והם באים עלינו בהטפה להתבוללות, דעתי מתבלבלת עלי. כלום אינם תופסים הללו שאין לך עבדות קשה, רבת יסורים ושפלה מזו שאומה אחת אנוסה להשתעבד לחברתה, לאומה השלטת? כלום אינם משיגים הללו, שכליה לאומית היא מיתה קיבוצית איומה, שמוטב לה לאומה לההרג בשדה הקטל מאשר להיות נדונה לגסיסה אטית של עבדות עולם וחרפת עולם?
אלמלי עמדה האנושות בהשגותיה הישנות, שהעלו חלודה, על האומה ועל חיי אומה, ולא היתה קונה דעת, שהמלחמה אין דין שתהא מכוּונת כנגד החלשים, כנגד התחדשותן ועצמאותן של אומות שואפות להתחדשות ולעצמאות, אלא כנגד החזקים והשליטים, האומרים לבלוע ולאכול את הכל – היתה תוקפת מרה שחורה למראיה של אנושות כזו. הם השטן, הם מלאך המות של החירות האנושית, של ההתקדמות האמתית, וכל מי שמסייע על ידם, ויהיו טעמיו ונימוקיו נדיבים ונעלים כאשר יהיו, הוא ממשרתיו של השטן, משלוחיו של מלאך המות.
ואמנם קמו בזמן האחרון שליחים חדשים לחירות האנושית, שעמדו והעמיקו יותר בתהליך ההיסטורי, שהביאו בשורה חדשה לחברה האנושית. והרי אנו מוצאים אותם, את השליחים החדשים, גם בקרב הסוציאלדימוקרטיה הצעירה והרעננה, שיש לה העוז לנער מעל עצמם את המסורות הישנות של תורה שלא נתפסה כהלכה, ואין אימתם של הסבאים עליהם.
קראתי את החוברת של קויטסקי, של הסבא לסוציאלדימוקרטיה. הוא קורא לה לאומה הישראלית המופלגת בשנים ליציאה מן העולם, לכליה, לחדלון. עמדתי וקינחתי את סעודתי בחוברת של קויטסקי – בחוברת של ד"ר קוויסל, של אחד הצעירים החשובים ביותר של הסוציאלדימוקרטיה הגרמנית. קוויסל דן בחוברת שלו בבעיה זו גופה, בשאלת ישראל. עדיין זכור לי קוויסל זה מן הימים שבהם היה פועל פשוט בקניגסברג, ורק עם פגישותיו שנפגש בסטודנטים היהודים מרוסיה, חשקה נפשו בתורה, והגיע למה שהגיע.
שני מחקרים: האחד יסודו בספרים יבשים, השני עשיר בראיות של ממש מן החיים. מן האחד עולה קולו של קברן, ומן השני – קול רענן, מעורר, מעודד, משובב נפש. שני מחקרים – שני דורות, אחד שעבר זמנו, דור יורד, ואחד – דור נכנס לחיים, דור עולה.
משיח לישראל והגאולה השלימה
כבר הורגלנו לכך שיהיו נוהגים בנו בחיים שלא כדרך שנוהגים באחרים, שיהיו דורשים בנו ובענינינו בלי כבוד ובלי דרך-ארץ. אנו עצמנו, במנהגנו שנהגנו כלפי עצמנו, גרמנו לכך, שאף אחרים יהיו נוהגים זלזול בנו. במשך דורות הטיפו “גדולינו” ו“משכילינו” בפני באי עולם כולו, שאין אנו אלא מעין “טומטום” לאומי, אנדרוגינוס-עם, אומה ואינה אומה כאחת, צבור ואינו צבור כאחד, והעולם התחיל נוהג בנו כדרך שנוהגים בחזיון עתים טראגי ועתים קומי הסתום לעולם, רב חידות לעולם, שופע רזים, מעורר ספקות ותהיות. ודרכו של עולם שהוא מחבב את הפשוט, מוקיר את הברור, וחושש מפני הסוד, נרתע מפני המעולף רזין. די לו לעולם שהוא מפרך את מוחו על רזיו של העולם הבא, ולפיכך הוא רוצה, שהעולם הזה יהיה פרוש לפניו כשמלה.
ההתבוללות המעשית הביאה חורבן פנימי. תורת ההתבוללות הרעילה את היחסים שבינינו ובין שכנינו. בחיי יום יום בני אדם שכיחים אנו, דומים לכל אדם, מרובה בנו היצר הרע על היצר הטוב, כבכל אדם של כל אומה ולשון. מה הם רצים אחרי המתכת המבריקה, הקרה והמצלצלת, אף אנו רצים אחריה, מה הם נפשם חשקה במותרות, אף אנו כך: ממש כמותם, ואולי גם קצת יותר מהם, שכן לא כל הדרכים הפתוחות לפרנסתו של יצר הכבוד באדם פתוחות גם לאדם מישראל, ומשום שרק רשות מועטת ומצומצמת של החיים הצבוריים פתוחה למרץ היהודי. מכל מקום לא יאמר אדם, לפי הסימנים החיצוניים של חיינו, שתופסים אנו מדרגה גבוהה יותר, מעמד נעלה יותר בחברה האנושית.
והנה באים “המטיפים” שלנו ואומרים להכניס בלבנו ובלב העולם אשר מסביבנו, שעם של כהנים אנו, ובלשון הזמן החדש – כולו קודש, שאנו נושאיה של שליחות מיוחדת, להחזיר את העולם למוטב, ובהטפה זו עסוקים תכופות לא רק מטיפים שאומנותם בכך ודרכם בכך – אלא שולחנים, חרשתנים וסוחרים סתם מתגלגלים כהרף עין בשלוחיו של הקב"ה ועומדים וחוזרים במשך ששת ימי המעשה כל מה ששמעו מפי רבם-מטיפם בשבת, – סליחה, לא בשבת ממש, אלא בראשון בשבת. והקהל שאינו בן-ברית רואה בכך משום מהתלה, יודע הוא יפה את טיבם של שולחנים אלה, של חרשתנים וסוחרים אלה ואינו מאמין כל עיקר בשליחותם הדתית ומלעיג על האשראי התיאולוגי שלהם.
אולם, כאמור, אין לנו לקבול על כך, שכן מבחינה מסוימת אנו עצמנו חוללנו יחס זה של הבריות אלינו. אלא שלבנו צר על כך בראותנו, איך אנשים רציניים, אנשי-מדע, אישי-מדינה בעלי מעוף ופרסום עולמי, אף הם עומדים ודורשים בשאלת ישראל בשטחיות מוזרה, שבשום פנים לא היו דורשים בה בעמדם במסכת בעיה אחרת.
בחיבורו המוזכר לעיל “הגזע והיהדות”, עוסק קויטסקי לא רק במצבו של ישראל בהוה, אלא גם שקוד הוא להתוות את דרכה של ההתפתחות היהודית בעתיד הקרוב. לא בא הציור “התפתחות” אלא לשבר את האוזן, משום שדברי נבואה בפיו של קוטסקי, שסופו של ישראל להבלע על כרחו בין האומות, להטמע לאנסו בין העמים אשר מסביבם, כלומר: רואה הוא קויטסקי את חיי ישראל לא כתהליך של התפתחות אלא כתהליך של חיסול וגימור. אין עם ישראל חי עוד, אלא מוציא את ימיו האחרונים, והתלקחותה של ההכרה הלאומית שלו אינה אלא התאמצות אחרונה לפני גסיסה, כלבה זו של הר געש לפני כבותה.
ובאילה יתדות תומך קויטסקי את דברי נבואתו? על מה הוא מסתמך? מנין באה גאוה זו מדעית לבוא ולדבר בבטחון כזה, כאילו נתגלתה לו התולדה האנושית וגילתה לו את כל סודותיה והכניסה אותו אל גנזי גנזיה, שנכנסים אליהם רק יחידי סגולה? מהו סודה?
לא, לא גילתה לו התולדה את המסתורין שלה, והוכחות חדשות לא הביא בידיו. עמד והוציא מנרתיקו את הטענות הישנות, את ההשקפות שאבד עליהן כלח, את הדעות שעברה שעתן, ועליהן הוא בונה את תורתו. עדיין הוא מחזיק בכל כוחותיו בהנחה הישנה-נושנה, שעשויה אומה להתקיים בעולם בכוחו של לחץ חוץ, שלחץ זה מקשר ומלכד את השכבות העממיות השונות, שהיו מתפוררות והולכות בכולן אלמלי פתחו לפניהם פתח של תנועה חפשית. ולפיכך רואה הוא קויטסקי בכוח מקיים אחד של כנסת ישראל – בישיבה צפופה בגיטאות. והרי לא בא הגיטו לעולם אלא משום שהמחוקק רצה להבדיל בין בני ישראל לבין הסביבה השלטת. וכך עולה לו, שהשליט, המשעבד, אף הוא הביא שלא מדעת ומכוונה לידי שמירתו וקיומו של העם היהודי, ואין קיום זה אלא קיום להכעיס את העמים השליטים.
והרי קויטסקי מעלה היקש כזה: א) השליט הקים את הגיטו היהודי; ב) לא נתקיים ישראל אלא בזכותם של חיי הגיטו; ג) עם צאתו של הגיטו מן העולם על כרחו שיצא גם עם ישראל מן העולם.
ומכיון שהאנושות צועדת קדימה והשררה עוברת מן העריץ או מידי הכת לידיה של הדימוקרטיה, הרי שוב אין ספק בדבר, שעתידים הגיטאות לעבור מן העולם וממילא יעברו מן העולם אותן חבורות של עמים שלא נתקיימו אלא בזכותם של גיטאות.
שחרורם של בני ישראל מן הגיטו על כרחו שיביא לידי התפרדותם והתפוררותם, וככל שיעמיק שחרור זה כן תעמיק ההתפוררות, כך עומד וגוזר קויטסקי (“הגזע והיהדות”, עמ' 92).
עוד לפני עשרות שנים מעטות חיבר מלומד יהודי-רוסי, הוא אורשאנסקי שנקטף ללא עת, חיבור מעמיק על חוקי רוסיה ליהודים. המחבר עומד ודן בגיטו היהודי בחינת חזיון חברתי-היסטורי וחוקר בכלי זין מדעיים ובשיטה מדעית את הסבות שסייעו אותו גיטו לבוא לעולם. ואורשאנסקי בא לככ דעה שונה בכולה מזו של קויטסקי. לפי דעתו לא בא הגיטו מתחילתו אלא מטעמים פסיכולוגיים-חברתיים בלבד: מתוך נטית-פנים של חבורה אנושית אחדותית, הרוצה בחיים בתוך בניה חבריה, ללא אונס וכפייה מן החוץ. מתחילה סוגרת החבורה את עצמה מבפנים, ורק לימים בא השליט ונועל אותה מבחוץ. וכך חוזר והולך המעשה הישן בארץ גושן. מתחילה באים בני ישראל ומבקשים מכמה וכמה טעמים ליתן להם מקום לשבת בתחום מסוים, ולימים בא פרעה וגוזר עליהם, שישארו לגור בתחום המסוים בלבד.
משנתו של אורשאנסקי הפתיעה בשעתה רבים מאנשי המדע, אולם מאותם ימים והלאה פרש כל חוקר מן הדעה הישנה בדבר התהוותו של הגיטו.
מאותם ימים ואילך קמו הגיטאות היהודים הגדולים ביותר בתולדה דוקא באותן מדינות, שהיהודים לא היו נתונים ופרוצים ללחץ חוץ, בארצות שהיו רשאים להתהלך בהן בחירות גמורה, ולא היהודים בלבד הקימו גיטאות בתנאי חירות. בבחינה זו לא היו בני ישראל יוצאים מן הכלל. תולדות הזמן החדש נתפרסמו בגיטאות הגרמניים, האיטלקיים, בגיטאות סלאביים שונים.
לא כאן המקום לעמוד באריכות על הסבות, שכפו את המהגרים להתחבר חבורות חבורות לפי מוצאם העממי, אפילו במקום ובשעה שהחיים הכלכליים על טהרתם היו מעכבים בידיהם. לעניננו די לרמוז על כך, כמה גדולה סכנה של בנין שנבנה על יסודות רעועים.
והוא שעשה קויטסקי בחיבורו החדש בשאלת ישראל: הוא בנה את בנינו על ההנחה המוטעית, ולפיכך כל נבואותיו דברי הבאי הן, נתחלפו עליו הסבה והמסובב, עמד והניח את קיומו של ישראל על הלחץ מבחוץ ולא הרגיש בדבר, שלא בא לחץ זה אלא מכוחו של הקיום. משל למה הדבר דומה? – למי שמעמיד תופעה מן התופעות ראשה למטה וכרעיה למעלה, למי שרואה את התהליך ההיסטורי בתמונה הפוכה.
והנה טעות זו בלבד היא העוקרת את כל הבנין כולו, שכן טעות זו לא חלה בעליתו של הבנין ולא בארכיטקטורה החיצונית אלא פגעה ביסוד, בראש הפנה. כל הבנין כולו עומד על כרעי תרנגולת וכל בקורת מצויה מהפכת אותו על פניו כבנין של קלפים.
ואף זזה בנותן-טעם, היאך שקוד קויטסקי לנחם אותנו. סוף סוף הרי הוא מטיף לנו כלייה ולפיכך רואה הוא את עצמו חייב לאמר לנו דברים אחדים מרגיעים ומפייסים, והרי הוא אומרם בזה הלשון:
“יציאה זו מן העולם אינה בשום פנים תהליך טראגי, כגון כליונם של האינדיאנים או הטאסמאנים”.
“הנודד הנצחי (הוא אהסוור) יגיע ויבוא סוף סוף למנוחתו. הוא יחיה לעד בזכרונם של בני אדם כבעל-היסורים הגדול של האנושות, שנשא יותר מכולם את סבלה ונתן לה יותר משנתנו האחרים”.
ופירושם של דברים: אל תירא, יעקב, על קברך ינץ פרח, אהובים ואהובות יעברו על פני קברך ויתבשמו מריח הניחוח ויזכרו אותך באהבה ובתודה.
כמה יעודים נועדו לנו: זבל לשדותיהם של אחרים, שמן לסיכה לאופני אחרים, ריח ניחוח לאף זולתנו, סם של דגדוג לעצבי הבריות, אנדרטת זכרון לאנושיות כולה.
ולא היינו חסרים אלא זה, שיבוא קויטסקי, המרכסיסטן, ובתורת מכסיסט ואיש “העולם הזה” דוקא, ואף בפיו אין נחומים לנו אלא גן-עדן של מעלה.
נראה שהעולם עוד לועג לנו.
26–17 יוני 1915
הפקרות לאומית ופסיכולוגיה של גלות
מאתשמריהו לוין
מופלא הדבר! כל כך הורגלנו לקיום שלא כדרכנו ולארחות-חיים שלא כתיקונם, שכל שעה שאנו רואים משהו טבעי, כדרכו, אנושיי בנוגע אלינו אנו פוקחים את עינינו לרווחה, עומדים תוהים ותמהים. כאילו אין אנו מאמינים למראה עינינו, שאף חיינו אנו יכול שיהיו כפופים לחוקי הטבע, בדומה לחיי אחרים, ואף אנו, יוצא מן הכלל מובהק זה בין האומות והלשונות, יכול שנהיה נתונים תכופות למרותו של האנושיי הכללי ולא נהיה יוצאים מן הכלל כל עיקר.
הנה נזדמן לפנינו מכר באחת הערים אשר מחוץ “לתחום” והוא סח לנו, שבמשך עשרים וארבע שעות עליו לצאת מן העיר ואין אנו באים עליו בשאלות, מפני מה ולמה. והנה נפגש לנו מכר שני באותה עיר והוא אינו סח לנו, שמגרשים אותו מן העיר והרי אנו ממטירים עליו מטר של שאלות וקושיות, כיצד, על סמך מה ולכמה זמן?
רואים אנו מספר רב של ילדי ישראל, כולם מוכשרים, כולם חרוצים. הם לומדים ב“בית”. ההורים שלא נתברכו באמידות חייבים להקריב את עצמם, לתרום תרומה ומעשר מפרנסתם הזעומה לשכר לימוד. אין אנו שואילים שום שאלות. סבורים אנו: בזבוז זה טבעי וכתיקונו הוא. והנה אנו פוגשים בילדו של שכנו, הדור בלבושו, בגדי שרד של בית הספר, והרי אנו מקיפים את אבותיו בשאלות כתנורו של עכנאי: כיצד ואיך, מה זכות זכו, כמה השתדלויות השתדלו ובכלל, בכמה עלה כל זה?
יכולני להמשיך ולהאריך את שורת השאלות והקושיות עד אין גבול. ברם אין צורך בדבר. לא עמדתי אלא על דוגמאות טפוסיות, וכל מי שמכיר במקצת את תנאי חיינו המשונים במזרחה של אירופה יכול להמשיך ולהביא דוגמאות כגון אלה לאין מספר.
ברם כל זה אינו אלא חצי צרה. משועבדים אנו וסובלים מזרועו של זולתנו, מידו של הזר. לו לזר הכוח, לו השררה והרי הוא רוכב על החלש. החלש נאבק עד כמה שידו מגעת, הוא מוחה, הוא טוען בשם היושר ובשם האנושיות, אבל אינו מאבד בשעת מעשה את ערכו הפנימי. בידו של הגזלן לגזול, אף לרצוח, אבל אין בידו להעליב איש, לפגוע בכבודו של מי שהוא ואפילו לא בכבוד קרבנו.
אולם בעולם ישראל, בעולם הפוך זה, מוצא אתה תופעות חיים, שעל כרחן פעולתן על כל אדם-יהודי חושב את חשבון העולם קשה יותר, פוגעת יותר, צורבת יותר מאשר כל הרדיפות והשעבודים הנמשכים עליו מן הצד העוין. בעצם מוצא אתה אף בהם משום גזל משפט, ונוסף על כך גונזות הן כל הסימנים של עלבון עמוק, ודוקא משום שמביעות הן יחסם של קרובים, משום שמשמשות הן ביטוי לא רק לרשעות אלא גם לביזוי, והרי לפי דרך הטבע מהם אפשר היה לצפות להרגשת קורבה וכבוד.
וכאן אנו נוגעים באחת משאלות הגלות הצורבות ביותר. בכל העולם כולו האינטליגנציה היא מגופו של העם. מרצון ושלא מרצון היא משמשת את עניניו, מדעת ושלא מדעת היא מרבה את קניניו החמריים והרוחניים. אין בריחה, אין פרישה, אין פיטורין מן החובות, שהעם מטיל על היחיד, על הפרט. וככל שתדבקנה בה באינטליגנציה מחשבות אנטי-לאומיות, יכול שלבם ילך שבי אחרי שאיפות וזרמים קוסמופוליטיים – ברם כל זה להלכה, ואילו בחיי המעשה על כרחה לאומית היא במעשיה ובארחות חייה. הלשון, בית-הספר, כל סגנון חייה, המסחר וכל שאר האומנויות החפשיות, האמנות והמדע אינם יכולים לפרוץ את המחיצה הלאומית. הראשונים עומדים לעולם בלאומיותם, האחרונים יכול שיהיו גם בינלאומיים, כלומר יכולים הם לפרוץ את תחומי אומתם ולקנות ערך גם בשביל חבורות לאומיות אחרות, ברם אפילו עם פרישה ופריצה רוב יצירתם נשארת ועומדת בתחומי החבורה הלאומית, שממנה הם יוצאים. קונה הסוחר הגדול, איש המדע או איש המדינה שם עולמי, ערך בינלאומי, אומתו היא הקונה כל מה שהוא קנה. כל דבר שביצירה ובערך מתמיד טבוע בחותם המטבע הלאומי. ואילו אנו יש לנו אינטליגנציה מרובה, שאינה רוצה להתיחש על עמה. היא פנתה לו עורף והרי היא משמשת או את עניניה הקטנוניים הפרטיים או את עניניהם של עמים נכרים. עמדה ותיקנה לעצמה תורה מסוכנת, זו תורה המתירה מצד אחד אדישות ומצד שני היא מרשה לו לפרט לפרוש מן הצבור ולהסתפח על נחלתם של צבורים זרים.
מבחינה חמרית העם היהודי הוא האומה הפרוליטרית שבאומות העולם. ולוא מרובים יהיו בינינו בתי-רוטשילד, בלייכרדר, ברודסקי וכיו"ב, ואף על פי כן בחינת אומה היא העניה שבכל העולם כולו, שכן רכושם של שועי ישראל משועבד לעמים אחרים. ברגעים קשים חייבים הם לשמש בכספם ובקנינם עסקי נכרים, ואין לעמם של עצמם הכוח לדרוש מהם דבר, אין לו אלא לבקש נדבת יד ורשות. אין לו לעם ישראל משהו שמור לעת צרה, לשעת פורענות לאומית.
יבואו ויתפסו על דברינו: אין לעם שרוי בגלות תקנה אחרת. המדינה, האומה השלטת לא יתנו לנו לשקוד על ענינינו של עצמנו. ברם אין זה אלא תירוץ ואמתלה בלבד, קל וחומר של חושך. אפילו בגלות יכול היה הכלל הישראלי לשקוד על תקנת עתידו בצורה זו או אחרת. אין מקורה של אדישות זו לצרכי הכלל בתנאים החיצוניים בלבד, נתון הוא גם בהפקרות הלאומית שלנו, בקוּלות שאנו היינו מקילים על עצמנו, הן הקוּלות שפתחו לו לפרט את הרשות לנער מעל עצמו כל חובות לגבי הכלל.
ואף ברשות הרוח אין היהודים כשורה יותר. רק מיעוט מן המשכילים שלנו משתמש בכוחות היצירה שלו בתחומו של ישראל וצרכיו הלאומיים. הסופרים המחוננים שלנו, האמנים, אנשי המדע ואישי-המדיניות עומדים ומשמשים בתי-עסק של נכרים, ואנו עצמנו רואים בכך משום חזיון טבעי, משום סדרו של עולם. הגדולים שבנו מגדילים את כוח-האשראי של חבורות לאומיות נכריות, ובשבילנו שוב לא נשתיירו אלא שיורים קטנים, אלא אלה שלא הספיקה להם עדיין השעה והיכולת לפרוש ממחיצתנו.
והעגום ביותר בכל הענין הוא שנתרגלנו לחזיון שלילי זה של חיי הצבור שלנו ורואים בכך מנהגו של עולם. וכשאנו רואים, והנה אחד הגדולים שב אל עמו ואומר להקדיש את כשרונו ואת כוח-השפעתו לעסקי עמו – אנו עומדים ותוהים ושואלים שאלות ומקשים קושיות. שוב אנו עומדים ושואלים: מה פניות בלבו של גדול זה, מה הניע והכריח אותו לשוב, מה הוא מחפש בתוכנו, למה הוא מתכוון, מה הוא אומר להשיג אצלנו וכו'.
זו פסיכולוגיה של גלות ישנה. נושאים אנו עוּלה של זו כל השנה כולה. וכשאנו עורכים פעם בשנה סדר (הכל מצוחצח והשולחן נוצץ בלבנוניתו וטהרתו), ואומרים לספר מעשה ביציאה לחירות, הרי אנו שונים לבנינו שיהיו שואלים אותנו מה נשתנה, ואין בפינו תשובה אלא זו: עבדים היינו.
11 ביולי 1915.
הסוציאלדימוקרטיה היהודית והפלוטוקרטיה
מאתשמריהו לוין
העתונות היהודית הרדיקאלית בניו יורק חוללה סערת-רוחות בשל הסכנה הציונית, המרחפת כביכול על פני היהדות של אמריקה, וכשומר נאמן על עניני ישראל הרי היא שקודה להזהיר ולהודיע לצבור הגדול, וביחוד להמונות העובדים, שהם יראו וידונו בענין הזה רק מבחינת העסק בלבד ולא ישעו חלילה לדבריהם ופתוייהם של החלומות הלאומיים – הלאומוניים-הציוניים. דרישת זכויות אזרחיות ליהודים באותן ארצות, שעדיין לא נשתוו בהן לזכויות השאר – היא הדרישה של עסק, דרישה ענינית, לפי דעתם. דרישה כזאת ברורה ומוסברת לכל אדם. לדרוש שווי-זכויות לאומי – מבחינת העסק אין בה אמנם מחכמה יתירה, אבל אפשר ליישבה בדוחק. ואילו המפליג מתחומים אלה והלאה ודורש, שתנתן להם לבני ישראל הרשות לצאת למזרח, וביחוד לארץ ישראל, שיהיה שם בידם להתפתח תוך חירות כלכלית-תרבותית וליצור במשך הימים מקלט ובית בטוח לעצמם – דרישה כזאת פסולה היא, קרובה היא אל התכנית הציונית, ובציונות מצוה להלחם, משום… משום שמתנגדים אנו לציונות, משום שאין אנו רשאים לוותר להם ולסייע להם לציונים לנצח עוד נצחון תוך מעשה השתתפותנו בדבר.
ולפיכך מצוה לצעוק ולהרעיש עולמות ולהזהיר את הצבור הישראלי מפני הסכנה הגדולה, הממשמשת ובאה עליו מתוך המחנה הציוני.
ומצד השני עומדת קבוצה אחרת של שומרים מושבעים ועומדים, הם המנהיגים הוותיקים, שהטילו על עצמם את התעודה הקדושה להשתיק כל התעוררות לאומית בחברה היהודית, הם שבלבם רק שאיפה אחת לוהטת: להזדרז ולעבור במהירות האפשרית את תהליך ההתבוללות והטמיעה בתוך סביבתם, שלא יישאר שום זכר ושום סימן לאחדות ישראלית. אף קבוצה זו עומדת ומחכה ומזזהירה, וכל מקום שידה מגעת הרי היא שקודה להנחית לה לציונות מכת-מות. אף קבוצה זו מדברת בשם פקחות מסחרית ומתוך בחינה של עסק.
וכך נזדמנו כאחת שתי חבורות מנוגדות זו לזו, בעלות אינטרסים מנוגדים, הפלוטוקרטיה המתבוללת בפירוש מפורש והסוציאלדימוקרטיה המקילה בלאומיות ישראל, והושיטו יד אחים זו לזו להלחם כמעט באותם כלי-זין רוחניים את השלישי, את המתנגד המשותף. הופעה זו עצמה נגלתה בשעתה עוד בתחילתה של התנועה הציונית. אותם ימים שילחו בה בתנועה הציונית את התיאולוגיה המדינית, ומופלא ומוזר היה לראות, היאך נתחברו בנים אדוקים בתכלית האדיקות אל המטיפים המתקנים הקיצוניים ונלחמו בציונות בכוח אותם פסוקים עצמם ואותם מדרשים גופם הוכיחו בראיות מן הנביאים ומדברי חז"ל, שהציונות סותרת לרוח ישראל. עכשיו פסקו מלירות בנו בפסוקים, ראשית, משום שאין דבר זה נאה לרוח הזמן, ושנית פזתה עם הארצות, עכשיו מביאים ראיות וטעמים מן ההגיון המסחרי, אבל החזיון עצמו בעינו עומד.
המרחק בין הפלוטוקרטיה היהודית ובין הסוציאלדימוקרטיה אפשר וגדול הוא מן המרחק שבין הרבנים החרדים ובין מתנגדיהם המתקנים. ואף על פי כן רואה הסוציאלדימוקרטיה היהודית היתר לעצמה ללכת באותה דרך גופה, שמהלכת בה הפלוטוקרטיה היהודית. הטענה אשר בפיה, שלא תלך בדרכה של הפלוטוקרטיה אלא תכבוד דרך חדשה לעצמה, מגוחכת היא. מבחינת האירגון אפשר ותלך בדרך משל עצמה, אבל מבחינת האידיאה היא היא הדרך של הפלוטוקרטיה. הדרך מותווה ועומד על ידי התכנית, ומבחינת התכנית הן תואמות זו לזו להפליא, ואינן חולקות זו על זו במשהו, שיש בידו להשבית את ההרמוניה הפנימית הזאת. שתיהן אינן שואפות אלא לשוויון אזרחי ברוסיה, וזו וזו אוטמות את אזניהן לדרישה יחידה זו, שיש בה כדי להעמיד את בני ישראל בתוך מערכת העמים.
דרכה של הפלוטוקרטיה היהודית עדיין מסתברת על דעתנו. כל ימיה עבדה להתבוללות, וכל עצמו של הרעיון בדבר קיומה של אומה עברית הטיל בה מורא ופחד. לפיכך עמדה ותיקנה שיטה שלימה, כיצד להגן על עניני ישראל, ואיש לא יחשוד בה שיש לה שיח ושיג עם ארגונים יהודיים, השקודים על שמירתם של ישראל בתורת אומה. הפלוטוקרטיה היהודית החזיקה בנאמנותה להשקפת עולמה ושיטתה אף בימינו אלא ומשתדלת בכל מיני שידולים ותחבולות לגדור בפני התלכדותם של המונות בני ישראל על מצע ויסוד לאומי. ויותר משהיא חוששת מפני הסעיף ארץ ישראל חוששת היא מפני עצם המעשה של התלכדות לאומית, העולה לטרוף ולבלבל את כל חשבונותיהם.
אולם כשבא ארגון לאומי המודה בעיקרים לאומיים, לכל הפחות להלכה, ואף הוא מסרב להסתפח על הסתדרות יהודית לאומית כללית מחמת סעיף פלוני או אלמוני של תכנית שאינו לפי רוחו – תמיהה היא ותהיה לתמיהה.
אין אנו רוצים לאחוז את עיני מי שהוא. אנו אומרים בפירוש מפורש, שאפילו ימחקו עכשיו את הסעיף הארצישראלי מתוך תכנית-הארעי של הקונגרס היהודי, נשקוד בכל הדרכים והאמצעים, שהקונגרס יביע את דעתו בשאלה חשובה זו, וכמעט אין לחשוש כל עיקר שקונגרס יהודי כללי יוותר על סעיף זה משום שמפלגה מסוימת אינה רוצה בכך. אומרת הסתדרות לאומית ועל אחת כמה וכמה דימוקרטית לבטל את רצונה של מפלגה אחרת, שוב אין בפניה אלא דרך אחת, היא הדרך של מאבק מדיני, גלוי וישר. וכלי זינו של מאבק כזה הם ויכוחים פומביים וכוח ההוכחה. הרוב, ורק הוא בלבד, הוא הפוסק האחרון, ורק בידו בלבד הכוח המוסרי להחליט החלטות. אין זו מידה לאומית ולא מידה דימוקרטית לחשוש מפני החלטת-הרוב ולשבות ולבלי ללכת אל הקונגרס.
אין זו ממידתם של הסוציאליסטים ואין זה נאה לכרכר כרכורים ולאמר: הסוציאלדימוקרטים הגרמנים, הצרפתים, האנגלים וכו' וכו' חייבים להשתתף ביישובן של שאלות לאומיות כלליות משום שהמדינה כופה אותם על כך, ואילו אנו בני ישראל אין לנו כוח ממלכתי ולפיכך חפשים אנו יותר, בלתי מוגבלים בבחירתנו, ברצותנו דורשים, ברצותנו פורשים – ונימוק כזה הושמע לפני ימים אחדים מפי עתון יהודי סוציאליסטי. כל האומר כך הרי הוא משתמש בחוסר-הישע והאונים הלאומי שלנו, כאילו גדול בעיניו כוח השררה מכל כוח מוסרי שבעולם.
ולצערנו כך הם הדברים. אצל כל אומה נתבעים לדין על מעשה-מלשינות כעל מעשה-בגידה, ואילו אצלנו אין עונשים על כך. אצלנו יתכן הדבר, ש“מנהיגים” מכובדים מעיזים להלשין על כלל ישראל, ואין איש מוריד אותם מעל הדוכן, מכותל המזרח.
והרי מטעם זה דוקא ומכמה טעמים אחרים, מחמת תופעות מעציבות אחרות בחיינו הפנימיים, אנו רוצים להתארגן. ומטעם זה דוקא אנו שואפים ליצירה של הסתדרות לאומית, שבפניה ירכינו את ראשן בהכרח כל התביעות הפרטיות וכל המפלגות ויהיו הללו עשירות כמה שיהיו, ויהיה כוחן והשפעתן מרובים כמה שיהיו. רוצים אנו להחזיר לעם את שלו: את הזכות לשפוט ולהחליט על גורלו.
ודבר אחד יש בידו להניח את דעתנו בסכסוך הזה כולו. יתכנס קונגרס יהודי כללי. כל מפלגה ומפלגה פתוחה בפניה האפשרות להרויח ואף להפסיד. ומופלא הדבר: הציונים אין מוראו של הקונגרס עליהם. לא נתפחדו אלא המתבוללים מכאן והקיצונים מכאן. סימן לדבר, שלבם מלחש להם, כיצד יתיחס קונגרס יהודי כללי אל הבעיה הלאומית בכלל ולענין ארץ ישראל בפרט.
היו ימים שהסוציאליסטים היהודים נלחמו ברעיון הלאומי. באו ימים אחרים והכשירו את הרעיון, והסוציאליסטים על כרחם ענו אמן. השאיפה לבית-לאומי יהודי היא מסקנה הגיונית של הרעיון הלאומי. ועוד יבואו ימים חדשים יותר, וכל הסוציאליסטים כולם על כרחם יודו בצורך זה של בית לאומי לישראל.
לפרוש מקונגרס יהודי כללי – אמצעי קלוש וחלוש הוא, משול למשא ומתן מאחורי דלתים סגורות.
31 באוגוסט 1915.
הריפורמה והיהדות
מאתשמריהו לוין
א. האינטליגנציה והריפורמה
הרעש שחוללו מטיפים אחדים בהיכלים המתוקנים נגד הזרם החדש בהמונות ישראל, זרם הליכוד על יסוד עממי, ההתקפה שהתקיפו מתרברבים אלה את הציונות והלאומיות היהודית; חוסר מידת דרך ארץ, שהתחילו לנקוט בו בפולמוסם נגד הציונות והציונים והלאומיים, בכתב-העת הראשי של חוגי העשירים המתקנים בניו-יורק – כל זה פותח לי פתח לעמוד על תופעה בחיינו, שלפי דעתי וידיעתי לא נדרשו לה כל עיקר או נדרשו לה במעט.
כיצד קרה הדבר, שדוקא בארצות שבהן גר רוב מנין ורוב בנין של ישראל באירופה – ברוסיה, אוסטריה ופולין – לא הכתה תנועת התיקונים ברשות הדת כמעט שום שרשים? ברוסיה אין סימן ואין זכר לה, וכשקם אחד – הוא חכם-המזרח פרפרקוביץ ואמר לטעת אותה בפטרבורג כמתכונת אמריקה, עמדו מיד לאחר שניסה ניסיון ראשון בכך וביקשו אותו שלא יעסוק בדברי הבאי. בכל ארצות אוסטריה-אונגריה, פרט לקהלות אחדות בלתי חשובות ביותר, אין אתה מוצא לכל היותר אלא תיקונים קלים טפלים, בפולחן, או תיקונים למחצה, לשליש ולרביע. בפולין היו שני בתי כנסת, שהיו קרואים בתי כנסת מתוקנים, אחד בוורשה ואחד בלודז, אבל באמריקה היו נמנים בתי-כנסת כאלה עם בתי הכנסת השמרנים החרדים.
אפילו בגרמניה, בה חיו ופעלו שליחי הריפורמה הראשונים והחשובים ביותר, לא הלכה ולא הגיעה הריפורמה אלא עד מחצית דרכה אם נשווה אותה לזו של אמריקה. בכל גרמניה כולה אין אלא היכל אחד, בודד ונדח ברחוב נדח, בו “מתפללים” ביום הראשון במקום יום השבת, אליו מוליכים את התיירים להראותם פלא משונה, שגם בקרב בני ישראל קיימת כת המתפללים בגילוי ראש וגברים ונשים יושבים בשעת התפילה בערבוביה.
מילא, כל זמן שהדברים אמורים בהמונות ישראל שיירת עוד מקום ליישב את החזיון הזה בהסברים שונים. רצונך יכול אתה להחזיק אפילו בתפיסת-העולם החמרנית ההיסטורית. ובפשטות: הריפורמה היא בדרך כלל מעשה העולה ביוקר. בית-כנסת מפואר, מקפיד על הנקיון, על משגיחיו ומשרתיו, על מטיפיו המאומנים ועל חזניו המובהקים, אינו מן הדברים העולים בזול. תלמיד חכם מובהק ואפילו שר התורה וגאון בישראל, השונה את תורתו יומם ולילה, מתפרנס בצמצום רב, ותכופות, בערים הבינוניות והעיירות, בדחקות ממש, וכל תקוותו – עולם הבא. ואילו הרבינר הזעיר ביותר של כת-המתקנים דורש מאת קהלתו התחיבויות אחרות לגמרי. הוא דורש שישלמו לו את חלקו בעניני עולם-הזה דוקא. זו היא אחת. והשנית, אין המונות בית ישראל בדרך כלל מתקדמים ביותר בהשקפת עולמם ואינם מרגישים בצורך לשנות את צורות-חייהם הדתיות. שלישית, אפילו זרחה עליהם כביכול שמש ההשכלה, שמרנים הם בעניני נמוסים ומנהגים, ואם הם שומרים עליהם הרי רוצים הם לשמור עליהם בכל פרטיהם ודקדוקיהם, כפי שנמסרו להם הנימוסים והמנהגים מדור דור.
ירד אדם לעומקה של הלכה זו יעלה, שהסבר כזה וכיוצא בו שטחיים הם בכולם. שמירתה של יהדות מורשה עולה בדרך כלל להמונות ישראל יותר מכל היכלי הפאר על עיטוריהם וקישוטיהם, כשם שקיומו של החדר הישן-נושן עלה לעם ישראל בערך יותר ממה שעולה בית-הספר העממי המתוקן. דבר זה הוכח באותות ובמספרים. אין להסיח דעת מכן, שליהדות-מורשה שייכות גם ההוצאות על כשרות, כתיבת ס"ת, קניית ספרים, מקוואות, תלמוד תורה, ישיבות וכו'. וכן אפשר היה להוכיח, שבעניני אמונה חלק גדול של המונות בית ישראל נתמשכלו לא פחות מן המעמדות העשירים היהודים באמריקה. ברם, אפילו נאמר, שבנוגע להמונות בית ישראל שערי התירוצים לא ננעלו, עדיין לא נתיישבה התופעה המוזרה כשנותנים אנו את דעתנו על המעמדות האמידים היהודים באירופה ועל האינטליגנציה. מפני מה לא נדרשו אף הם בהתלהבות לתנועת התיקונים ולא עברו אף הם את התהליך הזה, שעבר על מעמדות שכמותם ביהדות אמריקה?
תכופות שומעים אנו: לא עלתה ברוסיה תנועת התיקונים בדת משום שהאינטליגנציה היהודית קפצה בבת-ראש ועברה מעבר לכל ריפורמה. ההשכלה סינוורה כל כך את עיניה, שניטל ממנה כל ענין לחיים של אמונה ודת. ברם אין בכך כדי ליישב, אין בכך אלא משום קביעת עובדה בלבד – שנתפסה כהלכה או בטעות, ואין כאן אלא משום היסטה של השאלה למקום אחר ולא משום יישובה. מה היא הסבה, שכפתה את האינטליגנציה היהודית-הרוסית, ובמקצת גם באוסטריה ובפולין, לקפוץ קפיצה גדולה כזאת? מה הוא הכוח הדוחף, שכפה אותם שיהיו נוהגים שוויון רוח-ונפש כזה אל כל הצורות הדתיות? כלום מוצא אתה כאן משום השפעת הסביבה, לפי הכלל המפורסם: “מה הם בנצרותם, כך היהודים ביהדותם”? אולם הסבר כזה כוזב הוא. העם הרוסי הוא בכללותו עם מאמין ואפילו שטופים באמונות הבאי, ואף האינטליגנציה הרוסית נתנה כמעט תמיד את דעתה ולבה על בעיות דת ואמונה. דוסטוייבסקי, טולסטוי, וולאדימיר סולוביוב ורבים, לא יספרו מרוב, מאנשי הרוח הגדולים בעם הרוסי גדולים היו ברשות האמונה. הפיוט הרוסי של הדורות האחרונים הוא רווי כולו הלך-רוח דתי כביר. באוסטריה ובפולין הקתוליוּת מושלת בכפה, הסביבה ודאי לא היא שגרמה לאדישות דתית בישראל.
וחשובה היא שאלה זו, לא מבחינה מעשית בלבד, שכן אין מי מאתנו אומר להחזיר את האינטליגנציה היהודית למוטב, וכן אין אתה מחזיר אותה למוטב בתיקונים חיצוניים; חשובה היא שאלה זו, משום שבחזיון סתום זה משתקפת חטיבה גדולה של התפתחותנו התרבותית, משום שרואים אנו כאן שני תהליכם שונים זה מזה, ומצוה לראותם כתוצאה הגיונית של תנאים שונים. מצד אחד פעל כאן כוח-עם מרוכז, והוא שהתווה את דרך ההתפתחות, ומצד השני פעל יצר החבורה, והוא שהתווה דרך אחרת. כל זמן שהללו היו בחינת שני עולמות, רחוקים זה מזה מרחק רב, ללא כל מגע ביניהם, היו דרים בשלוה כשניים זרים זה לזה. ברם, משקרבו זה אל זה שני העולמות באה לעולם נקודת-החיכוך, והחיכוכים הביאו על כרחם לידי התנגשות, לא מתוך שנאה, ולא משום דרכי-להכעיס אלא מתוך ניגוד פנימי, מתוך הבדלי טעמים היסטוריים, שהדריכו את שתי החבורות היהודיות האלה, השונות זו מחברתה.
ב. הירושה ההיסטורית
לא רק עכשיו כשאנו עומדים בתלמודה של תקופת התחיה שלנו, אלא אפילו נדרש לתקופות גלותנו ונתבונן התבוננות גלוית עין, נטולת משפטים קדומים ופניות קודמות, בעקבות ההתפתחות הרוחנית, שעברה על עמנו בכללו, שוב אנו באים לידי מסקנה, שכל אלה מחוקרינו ודורשי רשומותינו הדורשים בכל חזיונות תולדותינו בגלות מתוך אספקלריה תיאולוגית בלבד אינם מעלים אלא משפט תלוי באוויר, שטחי בכולו. היסק זה שהם מסיקים, שמשבטלה העצמאות הישראלית עמד כל רוח היצירה של ישראל ונדחק לקרן זוית, לד' אמות של עסקי-אמונה בלבד, ולפיכך הם רואים כל זכות קיומו של עם ישראל ביסוד הדתי בלבד – מוטעה הוא. הגיעו הדברים לידי כך, שאפילו הכנוי “עם ישראל” נראה עליהם כמוטעה, שכן המושג עם רחב ביותר ומקיף ביותר, ואינו חופף כלל את התוכן הצר, הדל, שאותו שיירו בחינת סימנה המובהק של ההתפתחות הישראלית. ולפיכך עמדו רובם של החוקרים החדשים ושל ההיסטוריונים החדשים והחליפו את מושג עם ישראל בביטוי כנסת דתית, או יהדות סתם. עם – מוחשי; יהדות – הפשטה, הכנוי עם כונס בתוכו את מושג היוצר, עם הוא סובייקט, נושא, יהדות – פרי יצירה, ואינו אלא אובייקט בלבד, מושא בלבד. מתוך כוונה תחילה ומתוך פניות שליליות עמדו החוקרים וההיסטוריונים וכתבו לא את תולדותיו של עם ישראל אלא את תולדותיה של היהדות. וכבר בשם בלבד שומע אתה את הערכתה של כל ההתפתחות הישראלית לפי תפיסתם.
כנגד זה ניטול את החוקרים וההיסטוריונים הישראליים באמת, ואפילו את החדשים שביניהם, שלא כ“מפרשיהן” של תולדות ישראל, נעיין בשד“ל, קרוכמל, וייס, ריב”ל, רייפמאן וכיו"ב ונראה, שהשקפה אחרת להם בענין. לגביהם רוח האומה הוא הכוח המניע, הוא הוא ששימש להם מפתח לדרישה אפילו ברשות הדת מעיקרה. ההבדל שבין שני הסוגים האלה של חוקרים הוא לא במידת יראת שמים שבהם, אלא בבחינות שנקטו עם תלמודם ומחקרם. אלה מקוריים היו, הם נדרשו לשרשם של דברים, לגזעם, ועל פי טבעם של השורש ושל הגזע אמרו ללמוד על פירותיהם, תוצאותיהם. ואלה עסקו בפירות בלבד, לא רצו להעמיק שאלה עד שרשם של דברים, שכן העמקה זו לא היתה נאה להשקפת עולמם. אלה לא עזבו מעולם את הקרקע, עליה צמחה ועליה גדלה היהדות. ואלה עסקו ביהדות המרחפת באוויר, ללא שרשים וללא קרקע. הם לא נתנו את דעתם על הקשר שבין העץ ופריו.
הראשון ב“פרשני” ההיסטוריה שלנו, שהרגיש בחוסר היסוד של יהדות מרחפת באוויר, היה גרץ. ולפיכך מיחה בתוקף נגד המגמה לגלגל את תולדות ישראל בתולדות היהדות בעלת צביון סינגולרי, והוא ראשון היה, שזיכה אותנו בספר-תולדות חי של עם ישראל. אפשר וגרץ לא עלה בלמדנותו על חבריו, אפשר שקטון היה במדעיותו מכמה מבני דורו, כנגד זה מעלה יתירה לו, שטבעה את חותמה המיוחד בחבורו, וספרו “דברי ימי ישראל” היה לחבור-עם אמתי. ומעלה יתירה זו גנוז בזיקתו החיה לתולדות ישראל, לכל תקופותיהן, לכל דורותיהן כולם. האישים הפועלים על הבמה היהודית לא היו בשבילו גלמי-שעווה, לא שלדים מתים, בדומה לעצמות היבשות שבמראה יחזקאל הנביא, אלא אנשים חיים, אישים יוצרים, מלאי כוח וסערת יצרים. לא לחנם זכה חבורו של גרץ ונתרגם ללשון העברית, וההוצאה העממית יצאה גם באידיש. לא מקרה בלבד הוא הדבר. גרץ נגש מקרוב אל העם היהודי, ונפתחו הלבבות לפניו במקום זה דוקא, שדופק-העם הלם בו ביתר חזקה. כנגד זה לא נתחבב על חוגי המשכילים של יהדות אירופה, ומחמת טעם זה גופו, מחמת קורבתו אל העם היהודי על המונותיו.
מכאן אדם רואה, שהמחלוקת בין חסידי עם יהודי ובין שליחיה של יהדות צבועה בצבע דתי, של יהדות מופשטת-מוסרית-פילוסופית אינה חדשה כל עיקר, ואי אתה רואה אותה כפריו של המפנה החדש ביותר בתולדותינו. מוצא אתה כמעט בכל מרחקי זמנה של הגלות את שני הזרמים המנוגדים האלה בחיי ישראל, האחד העממי-הלאומי והשני האנטי-לאומי והדתי. ואין אנו מתכוונים בדבור זה אנטי-לאומי ודתי לאמר, שהאמונה היתה כרוכה בישראל במגמה אנטי-לאומית. אמירה כזו אמירה מוטעית היא. אין אנו מתכוונים אלא לזרם זה, שהיה לפי עיקרו אנטי-לאומי, שראה את תעודתו הנעלה ביותר בהתפוררותה של העממיות היהודית, ולא נדרש לאמונה אלא כאל אמצעי, כלי, שאפשר להכשיר על ידו או לחפות על ידו את עבודת ההרס של עצמו בכל שאר חיי העם.
נקח לדוגמא את הלשון, על שום שהלשון היא הרכוש החשוב ביותר של אומה, לאמור: הלשון שבה נכתבו אבות-היצירות של רוחה היוצרת של אומה. לא לחנם אומרים כמה חוקרי נפש-העמים, שאותה שעה שעם מאבד את לשונו היא שעתה של תחילת גסיסה, תחילת תהליכה של התפוררות גמורה לעם. ולפיכך אין לתמוה על כך, שהעם היהודי אזר את כל כוחותיו כדי לשמור על לשונו מפני הכלייה. העם הרגיש בחוש, ששמירה זו על לשונו כשמירה על קיומו דומה, וכל קרבן לא ייקר בעיניו בכל מעשה ומחשבה, שענינם התפתחותה והמשך יצירתה של הספרות העברית. לא היתה עשויה הלשון העברית להתקיים בחינת לשון מדוברת, אנוסה היתה ליעשות לשון הכתב והספר. קרן זוית של חיי ישראל בעצמאותה עמדה, מוגנת ופרושה מן הסביבה – רשות בית-הכנסת. כאן לא היו מצווים על מצוות פשרה, ובית-הכנסת היהודי עברי היה. אף שלומי אמוני ישראל ידעו כדרך שיודעים המתקנים שלנו, ש“שמע ישראל בכל לשון שאתה שומע”, אבל הם לא הרכינו את ראשם בפני טעמים מעשיים ולא החליפו את הלשון העברית בלשון המדוברת, להיפך, מאושרים היו, שלכל הפחות קרן זוית אחת נשתיירה לישראל, שממנה אין הוא אנוס לגרש את הלשון העברית. הם נהגו כבני אדם, שטעמים לאומיים מניעים אותם ואת מעשיהם. מתנגדים לכך, אלה שהתיחסו בשלילה אל העם היהודי, היתה תמיד הלשון העברית כקוצים בעיניהם. לא קדושת הלשון הדריכה את מנוחתם אלא עממיותה, ערכה ערך מורשה. חוששים היו מפני הלשון העברית כדרך שחשש ירבעם מפני בית-המקדש שבירושלים. הם שאפו לכך, שהעם לא יימשך אפילו במחשבתו למזרח, וכירבעם בשעתו ביקשו לגדור בפני משיכה זו, ומצאוה בדמות התיקונים בדת.
העם ואף המשכילים, שזרחה עליהם שמש ההשכלה, ועדיין היו יונקים את יניקתם מתוך העם, לא יכלו ללכת בדרך הריפורמה, לא משום שמוראן של הצורות הישנות עליהם, אלא משום שעמדו על הטיב האנטי-עממי של כל תנועת התיקונים בדת, משום שלא הרגישו בה בתנועה הזאת את הדחף הדתי הפנימי אלא את הכוונה המפורשת להשתחרר מן הירושה ההיסטורית, זו שעמדה לו לישראל במפוזר ומפורד בארבע כנפות העולם להתקיים בעולם בחינת חטיבה אחת, בחינת עם.
ג. בית-הכנסת וההיכל
מצוה לראות בהיכלות המתוקנים אב-גורם בתהליך עקירתה של לאומיות הישראלית, בתהליך זה שעבר על חלק גדול של יהדות מערב אירופה ואמריקה. העיקר כאן לא הצורות החדשות של “עבודת אלהים”, לא התפילות המקוצרות ולא המנהגים המסוגננים. כל זה עדיין עשוי היה להתיישב על דעתנו. גדול מכן, ומבחינת השלילה, הוא דבר הגירוש שגרשו את הלשון העברית וכן תכנן של הדרשות החדשות.
בית הכנסת היהודי היה חטיבה מזרחית, שעם ישראל עמד והסיע אותה מארצו העתיקה לארצות הגלות. ובכך קסמיו של זה, ובכך נויו. הטלית הכחולה-לבנה המזרחית, “הנגונים המסרתיים” והלשון העברית – הם שגרמו לידי כך, שהיהודי ירגיש את עצמו בבית-המדרש כבביתו של עצמו. כבביתו – במובן העממי של דבור זה. בבית-המדרש עוד ראה בעיני רוחו את החרמון, את הלבנון והכרמל, את ירושלים ואת הר הבית, ובתפילות שמע עוד את שאון הירדן, את בת-קולה של הנבואה, ראה והרגיש בזהרה של השכינה. זכרונות העבר רב הפאר עוררו בו חלומות-זהב של העתיד לבוא, כנפים צמחו לתקוותיו, והוא היה מרחף – ולוא לשעה קצרה בלבד, בעולם שכולו שלו, לרגע קל ניתק מרשון הרבים הזרה ונתכנס לרשות היחיד שלו, לשעה קלה הסיח דעת מן הגלות, מן הנכר על כל מרירותם.
עם גירושה של הלשון העברית נתגלגל בית-הכנסת המזרחי ב“מוסד דתי” גרמני, צרפתי, אנגלי, אירופי או אמריקני. נקרע הקשר שבינו ובין עברו של ישראל, והיה בית-כנסת מתורגם, והנשמה שהקנתה לו תוכן וחן, קסם ופאר, יצאה מן העולם. נעלמו זכרונות ישנים, נגוזו חלומות פז, נתפכח הכל, הכל נסתגל אל החיים, העומדים על חשבונות יבשים ונוקשים. עמדו ומחקו, עמדו וגרשו כל זכר לעם, לעברו ולעתידו, ולא חסו אפילו על הניגונים החמימים, הביתיים, הקרובים כל כך ללב ועמדו והחליפו אותם בחדשים, בזרים, בשאולים מן החוץ. חוששים היו להשאיר זכֵר בן זכֵר מזרחי, יראים היו מפני כמיהת לב, מפני הרגשת-געגועים. ובקיצור: שקדו על מיתתה של ההרגשה הלאומית.
מובן מאליו שהדרשה היתה מוכרחה להסתגל אל כל טיבו של ההיכל החדש. היא חייבת היתה על יצירת אידיאולוגיה של הריפורמה, על נתינתו של כתב-הכשר ליהדות אנטי-לאומית. ותפקיד זה לא היה קל כל כך, כפי שנראה לרבים. מכל התוכן היהודי, מכל השקפת עולמה של היהדות, החובקת זרועות עולם, הכוללת אלוהים, טבע ואדם, עמדו ונטלו את החלק הבלתי אופייני דוקא, יצרו יהדות פושרת, אם ניתנה הרשות לומר כך – יהדות מהוקצעה, שניטלו זיזיה וחודיה, יהדות שטחית ומעוגלת, שיהיה בידה להסתגל בנקל אל הסביבה הזרה המקפת אותה, שלא תהיינה סותרות זו את זו, שלא יהיו קרעים ביניהן.
רובה של הנבואה העברית לאומית היא בפירוש מפורש. אפשר ואחד מעשרה שבה נויטרלי הוא לפי תכנו, ואילו תשעה מעשרה אינם בני שימוש בדרשה המתוקנת. מן המקורות המאוחרים, מן ההלכה והאגדה, בדין שתוצא ההלכה כולה, שכן אין לה ליהדות הריפורמית ולהלכה ולא כלום, ומן האגדה אפשר ליטול רק את החלק הנויטרלי בלבד, וחלק זה מצער הוא, שכן האגדה, זו תופעה מיוחדת במינה של הפיוט הישראלי האמתי, היא כמעט כולה לאומית, הן בתכנה והן בצורתה. שוב לא נשתייר לו למטיף המתוקן אלא מבחר קטן מאוד מכל האוצר הלאומי העתיק של ישראל. אם מבית-המדרש היהודי הישן הוא המטיף, וקרא ושנה הרבה, אין לו בקעה להתגדר בה בלמדנותו, והואיל והחיים החדשים עומדים על יסודות מעשיים, שוב שקודים על כך, שהמטיף לא יהיה כורע תחת עומסה של למדנות יתירה. עומדים ומעניקים לו מטען יהודי הדרוש לחינוכו ולגידולו של הדור הצעיר ברוח אנטי-לאומי.
וכתוצאה מתנועה אנטי-לאומית זו רבה ועצמה בתוכנו, בקרב שדרות מרובות מישראל, בורוּת איומה – זה אויבה הגדול של העם. אין אתה מוצא בשום אומה ולשון שבעולם בני נעורים שיהיו תלושים מגזעם-עמם, מתולדותיו ואפילו מהווֹ שלו, כבני הנוער בחוגים האנטי-לאומיים. אין אתה מוצא אצל שום עם, שהאינטליגנציה שלו לבה יהיה זר וחסר ענין לכל מה שמתרחש במציאות של ממש כמו אצלנו. רק מפי העולם הזר נודע להם תכופות על גבורים מישראל, על אמנים, סופרים, פייטנים מישראל, ורק בשעות פורענות קשה הם מרגישים תכופות שייכות עמומה לעולם, שלא ידעוהו עד כאן, שלא נגלה להם אפילו בחלום.
אולם תהליך מעין זה יכול היה שיעבור על יחד או לכל היותר על חבורה קטנה או על חוג חברתי מסוים, שחייהם סגורים ומסוגרים ואינם מעורבים עם הצבור הגדול, עם המונות העם. אין ההתבוללות סחורה להמונות. בהמונות גובר תמיד יצר-הקיום העצמי, במובן העממי של דבור זה, על כל המכשולים והעכובים העולים מתוך הסביבה הזרה. בטיבן המנוגד של שתי הנטיות – התפתחות וחיסול, התמדת החיים וכלייה – גנוז בהכרח הקרע, שעה שהחבורה הפורשת נעמדת רגע בדרך מרוצתה מחמת סיבות מכריחות ומכוונת את פניה כנגד ההמונות ואומרת להשפיע עליהם.
ומה הם האמצעים שבהם הם אומרים להשפיע על ההמונות? – אינם יוצאים אליהם אל הרחוב, אינם באים אל אספות שלהם, אינם רוצים לשמוע את קולם שלהם, אינם מתווכים עמהם ואינם נושאים ונותנים, ממשיכים להאמין בהזיה של ההתבוללות, שיש בידי דרשות והטפות להמית את האינסטינקט הבריא ובפרזות נאות של ההיכלות להשפיע על רוחות עם. שוכחים הללו, שההמונות ואף חבורות המשכילים שלא נתרחקו מעמם, תהליך-חיים אחר עבר עליהם. הללו חיו חיי עם, התבוננו בעולם הגדול, ראו לתקופת הסער והדחף של אומות שונות, לזיקות החיוּת שנזקקים זה לזה עמים שונים – ושנו הרבה, יותר משהיו עשויים ללמוד מפי הטפות חסרות דם בהיכלות המתוקנים.
“ויתרוצצו” חדש מתרחש והולך עכשיו בחיי עמנו. הניגוד שבין שתי נטיות מוציאות זו את זו, מתגלה והולך ברבים. הכוח האחד הוא כוח חיובי ונמשך אל המזרח, לא רק במשמעות הגיאוגרפית, נמשך אל העם היהודי, והעם היהודי מוצאו מן המזרח ונושא את המזרח בחובו. והכוח השני הוא שלילי, הורס, מכלה, ונמשך אל המערב, להבלע בו, לעקור מלבו כל תכונות שמלידה, שמהתפתחות היסטורית.
כלום מלחמה זו מלחמה יהודית אחרונה היא על קיומו של ישראל, או שמא חוליה חדשה בשרשרת המלחמות הפנימיות, שעם ישראל נלחם מיום שחרב ביתו וניטלה חירותו? הילכד עכשיו העם היהודי את כוחותיו, היהיה בו הרצון המלוכד ליצור לעצמו עתיד עצמאי, בן-חורין יותר? היעשה קץ לנטיה ההרסנית של היסודות האנטילאומיים באשר הם שם?
יש סימנים לכך, שבתחילת יקיצה של ממש אנו עומדים.
24–19 ספטמבר 1915.
חוקים בהסטוריה
מאתשמריהו לוין
א. שכר ועונש
היש טעם בדברי ימי האדם, הכפופה התולדה לסדרים מסוימים, היש הכרח היסטורי? כלום מתפתחת היא התולדה לפי חוקים מדויקים, נבונים, בעלי תכלית, המוליכים את האנושיות, ולוא לאט לאט, עקב בצד אגודל, למדרגה נעלה יותר, משפרים את טבעה, משביחים את תפיסותיה והשגותיה? כלום יוצאת תקופה אחת מחברתה ונשלבת בחברתה כחוליות אלה בשרשרת? האם אין כל דור ודור אלא חלק זעיר מן הנצח, וכל דור המשך לחברו, רקומים ושלובים כחוט זה בלתי פוסק, ללא קרע? או שמא אין התולדה אלא פקעת מסובכה של מאורעות והתרחשויות, ללא רקמה, ללא אריגה, ללא שליבה, אלא קשורה קשרים קשרים, משחק בידי המקרה העיוור?
היש שכר בתולדה, או כפי שהראשונים היו אומרים: שכר ועונש: המשפיע צדק חברתי על גורלו של עם, או שמא אינו אלא מידה טובה, יפה לעושיה, לעם אבל אין לו ולגורלו של עם ולא כלום? כלום החוזק הפנימי של עם הוא מגופה של העצמה החיצונית, או שמא אין החוזק הפנימי והעצמה החיצונית אלא שני כוחות שונים זה מזה ואינם קשורים זה בזה? מהו הכוח האמתי של העם, הנוסך בלבו עוז וגבורה לנצחון? ואם לא הם בלבד, כלום ההתקדמות הטכנית היא שעושה, כלום חריצותו של היחיד, הפרט, היא העושה, וממנה מצטרפת פרוטה לפרוטה חריצותו של הכלל? או שמא פועלים כאן כוחות אחרים, כוחות שאינם במידה ואינם במשקל?
שאלות ישנות הן השאלות האלה, שאלות עתיקות. עוד בימים מופלגים, רחוקים רחוקים עמדו הוגי דעות וחוקרים ופירכו את מוחם על כך, ועד היום הזה מתעמלת האנושות הצמאה לדעת לחדור לפני ולפנים לרזן של תולדותיה, להרים קצת את המסך ולהציץ בכוחות העירומים, המניעים ודוחפים את המכונה ההיסטורית. עד היום הזה עמלה האנושות המבקשת ומחפשת למצוא תשובה על השאלות העתיקות, תשובה שיש בה להגיה אור על הדרך האפלה של העבר ועל קטע קטן שבקטנים של הדרך הסתומה יותר של העתיד.
חשובה היא תשובה זו לא חשיבות עיונית-פילוסופית בלבד, גדולה הימנה חשיבותה המעשית. בה תלוי יחסנו אל העולם הגדול, וסוף סוף גם יחסנו אל עצמנו.
אם נתת מקום למקרה בתולדה, ולוא קטן שבקטנים, שוב אין אנו כולנו אלא מקרים בלבד בחיים. מה תושיענו מחשבתנו, מה יושיענו תלמודנו, מחקרנו, מה יושיעונו כל חשבונותינו אם מאחורינו אורב לנו המקרה ובהרף עין אחד הוא יכול למחוק את כל חשבוננו. ואף אין בידנו להשכיל ולהחכים יותר, שכן אין החכמה אלא תולדת הנסיון, ואין הנסיון בר-ערך בשבילנו אלא אם כן הוא מעלה כללים כללים. ואין אתה מעלה כללים מתוך המערכה הארוכה של מאורעות אלא מתוך תקופותיה של התולדה, כלומר מתוך המאורעות החוזרים והולכים מפקידה לפקידה. ואילו המקרה אינו חוזר, פרא הוא, חד-צדדי הוא, שרירותי הוא. משהוא חוזר והולך, שוב אינו מקרה אלא כלל. המרכין את ראשו בפני כוח המקרה כפורק את האחריות מעל עצמו דומה. כיצד יאמר אדם לעשות משהו ותוצאת מעשינו אינה תלויה בנו אלא ברצון משונה, מוזר, במקרה פראי?
השקפת-עולם זו, הרואה במקרה גורם רב בעשייה האנושית, על כרחה שהביאה אל הפאטאליסמוס. ואל תקפחו אותי בטענה, שהפאטא-אלהים כל יכול הוא? – אלהיהם אלהי המקרה וממילא אינו אלא אֵל מקרי. הוא האל שאינו מתגלה בסדר-עולם שקבע כביכול לנצח נצחים, אל תהפוכות הוא אל זה, שסגר על עצמו לפני ולפנים במחיצה של ברזל, הגודרת את הדרך בפני התבונה האנושית, אל מתגרה בבני אדם ומערבב את חשבונותיהם עליהם. הפאטאליסטים חיו בעולם כבריות סבלתניות בהוה בלבד, וכל מעינותיהם – בהוה. כל העבר היה מוטל דומם ומת לפניהם, והתולדה – ספר ללא רוח וללא חיים, באר עמוקה, שאל קרקעיתה לא יגיע שום דלי.
והעמים שנתפסו לפאטאליסמוס היו ליורדים. יאוש וויתור תקפו אותם והמיתו בקרבם כל יזמה, כל כוח לפעולה עצמית ולהכרעה עצמית. ואפילו נצטרפו לו לפאטאליסמוס אמונה חיצונית ויראת שמים – לא הוציאו אותו מעיקרו. חוסר-אמונה בכוחותיהם של עצמם, הכניעה הגמורה לגורל העוור, משכו את העמים מטה מטה, והגיעו הדברים לידי כך, שכמה מהם נגזרה עליהם כלייה ויציאה ממלכת התולדה, והנותרים נידונו ליסורי גסיסה ממושכת. אולם כשמתבוננים אנו יפה יפה בתולדה אנו מעלים, שלא הפאטאליסמוס הוליד את היאוש, אלא להיפך: עם ירידה שהעם מתחיל לירד בעטים של גורמים שיש בידנו להגיע עד חקר תכליתם, הוא בא לידי יאוש, ורק היאוש מביא לידי פאטאליסמוס.
ומצד השני: אין משחק שוטה, אין מקרה עוור. הכל מתרחש והולך על פי הכרח חמור, הכרח ברזל. אין שליט עוור, אין מקום לתהפוכות-רוח. אין בני מזל ואין ביש גדא. אין החיים קופה של פיסים, כל אחד חייב לעמול ולזכות בגורלו של עצמו, אין אדם קוצר אלא מה שהוא זורע ואין הוא אוכל אלא את פירות אילנותיו ששתל במו ידיו. דברי ימי עולם – הוא הספר העיקרי, ספר הלמוד של האנושות, ילקוט נסיונותיה בחיים. התקופות גוזרות זו את חברתה, ודור יספר לדור את טעמם של המאורעות; ומי שרוצה לדעת ולהבין, כיצד לנהוג בעולם, אינו יוצא ידי חובתו בדפדוף קל בספר-הלמוד הגדול, אלא מצוה שיהיה מתעמק בתלמודו של העבר, שיחדור לסודותיו עד שיתברר ויתחוור לו תכנו של זה, שתעלה לפניו שרשרת הסבות והמסובבים, עד שיתפוס את כלליו ומשפטיו. הם יהיו נר למעשיו, שכן רק הנסיון עשוי לשמש לו מורה-דרך נכון. אולם מה כוחו של נסיון הפרט, של דור אחד? הלא כטפה מן הים, כמר מדלי, כפרק, כדף, ואפשר רק כשורה מן החבור הגדול, ששמו התולדה האנושית.
אין תלמודה של התולדה קריאה בספורי מעשיות. תלמודה של התולדה משמעו תלמודה של המסורת, מחקר תהליכה של ההתפתחות שלנו משמעו מיצוי תמציתם של מאורעות, גילוי כוח האחדות והתמורות, משמעו תפיסת האחדות. ועמים ששקדו על תלמודה של התולדה, לאמר: שלמדו את אותותיה ומשפטיה ושהגיעו בדרך זו או חברתה לידי השגתו של כוח-האחדות המניע, עולים בהתפתחותם מדרגה לדרגה ועוז לבם גדול והולך מדור לדור וכוחם מתעצם והולך.
שונות הן הדרכים, הרעיון מתנסח והולך בנוסחאות שונות הכל לפי האספקלריות השונות, אבל הטעם בעינו עומד. והריני רוצה להראות כאן, כיצד נדרשו לרעיון אחד כל אחד לפי דרכו: הנביא, המתקן החברתי וחוקר הטבע.
נפתח בדברי הנביא: “זכוֹר ימות עולם, בינו שנות דור ודור, שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך”.
ב. נביא, מתקן-החברה ואיש המדע
דבר זה אופייני הוא ואומר דרשני, כיצד נדרשים בדרכים שונות לרעיון אחד הנביא, המתקן החברתי וחוקר הטבע, שעה שהם עומדים ומסבירים את מהותם של המאורעות הגדולים ומגיעים עד חקר הסבות הראשונות, אבות המאורעות ההם. כל אחד מהם ומקורו, ממנו תקר חכמתו ויאיר אורו, כל אחד ואספקלריה המאירה שלו; מהלכים הם השלושה כל אחד בדרכו המיוחדת, לא ראי לשונו של זה כראי לשונו של חברו, לכל אחד מהם עקרונות נעלים משלו – וסופם שהם מגיעים ונפגשים בנקודת-שריפה אחת, מזדמנים כאחד בגמר מסקנותיהם.
אמונה אחת בלב הנביא, באמונה בכוח יחיד, ראשון ואחרון, יוצר ופועל, מזכה ומחייב, מעל לכל העולמות ומלוא כל העולמות, ללא ראשית וללא אחרית, מעולם ועד עולם. לו, לכוח זה יכרע הכל, ולא יעבור חוק קבוע ועומד מששת ימי בראשית. אבל למעלה מן העולם עומד האדם, הוא נזר הבריאה ותפארתה, הוא תכשיטו של עולם, כליל השלימות של הטבע כולו. “כי אראה שמיך, מעשה אצבעותיך, ירח וכוכבים אשר כוננתה – מה אנוש כי תזכרנו ובן-אדם כי תפקדנו? – ותחסרהו מעט מאלהים וכבוד והדר תעטרהו”. ומהו כבודו של אדם, מהו הדרו? כבודו של אדם שכלו, הדרו של אדם בחירתו החפשית, שתי מתנות אלה המרימות את האדם מעלה מעלה, החותמות בו חותם האדם, בשכלו יחתור ויחדור לעולם רב הרזים המלפפהו מכל העברים, יינק ויעלה את חוקותיו ומשפטיו, שנוייו וריבוייו, ובבחירתו יבחר לו דרך ליצירה של עצמו ולעשייה של עצמו.
רבות הן הדרכים, אבל האחת היא הדרך הנכונה, היא הדרך הישרה. ומופלא הדבר: העברי משתמש אפילו מבחינה דקדוקית בדבור אחד: ליושר שבלב (הצדק) ולישרותה של הדרך. הצדק נראה בעיני העברי כקו ישר, לא כפופה ולא עקומה, החיבור הקצר ביותר בין המחשבה הטהורה ובין המעשה ההוגן לה, בין הדעת הנקיה ובין המעשה המוציאה אל הפועל. הניגוד של “ישר” הוא “עקש”, ניגודו של “דור ישר” הוא “דור עקש ופתלתול”, המהלך בדרך לא דרך, עוקף עיקופין. “ראה זה מצאתי אשר עשה האלהים את האדם ישר והמה בקשו חשבונות רבים”.
היושר דין שיהיה מוחלט, כקו הישר, כל עיקום שהוא, כל עיקוש קל פוגם את טבעו. היושר והצדק המוחלט דין שישמשו משתיתה של כל החברה האנושית, של כל הזיקות והיחסים שבין אדם לחברו. ואין צדק מוחלט אצל הנביא אלא שוויון מוחלט. אין דין שיהיו שליטים ונשלטים, מדכאים ומדוכאים, כל חוסר שוויון כחוסר יושר דומה, כעוול, כל עוול סופו שיבוא על ענשו. מעשי האדם הם מקור הברכה והקללה כאחד. עם שבורא עולם נתן לו לאדם את הבחירה החפשית הטיל עליו את האחריות על מעשיו.
אם שמוע תשמע לקול ה' ותלך בדרכיו, תבורך בעיר ובשדה, אסמיך ימלאו בר ויקביך יין, ברוך יהיה פרי אדמתך ושגר בהמתך, השמים מעל יתנו לך את גזמיהם בעתם, והשדות יתנו את יבולם ועצי השדה והגן יתנו את פרים. ואם תסור מאחרי ד' אלהיך, יוצרך ובוראך, ותלך אחרי אלהים חדשים, ובאלהים אחרים תכעיסנו ונתכה עליך כל הקללה, והתוכחה תבוא עליך, שמיך יהיו ברזל, ארצך נחושה, חרפת רעב וחרב האויב ישיגוך. היא הנעימה העיקרית המהלכת על פני כל הנבואות כולן.
הנביא מדבר בשם אלהים. אין הוא מבקש את האדם, שיעשה טובה לאלהים, שיעשה למען אלהים: “אם רשעתי אללי לי וצדקתי לא אשא ראשי”. הנביא פונה כאחד אל השכל ואל הרגש, ויותר אל השכל מאשר אל הרגש, משום שהוא רואה בכל מקום את שלטון הצדק המוחלט, משום שהוא קורא בספר החיים כבספר פתוח, ומשום שהוא יודע את העבר יודע הוא גם את העתיד לבוא. כל הדורות וכל התקופות הם בעיניו חלקים של נצח, שורה ארוכה של מאורעות, הנמשכים מכוח-ראשית אחד, הנפעלים בכל כולם מהכרח אחד. הנביא מכנה את כל זה בשם: סדר עולם מוסרי, והרי הוא קורא לו לאדם, שיחכם ויבין וירכין את ראשו בפני הכרח זה: וחכמו השכילו וידעו אחריתם".
בדרך אחרת קרב והולך אל הבעיה הזאת הסוציולוג של ימינו, או מתקן החברה. כל סוציולוג הוא קודם כל, או שקוד להיות בראש וראשונה, חוקר ומלומד. הסוציולוגיה היא תורת-הדקדוק שלו בתלמודה של החברה האנושית. והרי הוא דן בה כדרך שדן הפילולוג (חכם הלשון) בלשון. נושא חקירתו הוא מבנה החברה האנושית, והרי הוא שקוד על תלמודם של כללי התפתחותה, על תלמודם של חוקי הברזל שלה, שלפיהם היא נוהגת על כרחה. אף הסוציולוג חייב לחזור לדורות עברו, אף הוא חייב להפליג במחקריו לדורות רחוקים. אף הוא לא ניתן לו חומר אחר מאשר זה שהעבר הנחיל לנו, ואם אין ברצונו להיות חוקר יבש ורוצה הוא שחבריו ישפיעו על עיצובה של החברה, הרי אף הוא אנוס לאחוז בעקרון עליון ולהתגלגל ולוא לשעה קלה בלבד במטיף. לא מן האמת המופשטת, לא מאמיתותו של החשבון נובע הרצון, שהאמת והחשבון האמתי יתפשטו על פני החברה. למי איכפת הדבר, אם התולדה נוהגת את פנקסיה שלא כדין? למי איכפת הדבר, אם חבורה אנושית אחת מתענגת על רוב טובה על חשבונן של חבורות אנושיות אחרות? הרצון לשינויה של החברה האנושית על כרחו שכמיהת-הלב תהיה מונחת ביסודו. ואילו המדע אין לו אלא בקשת האמת ולא התגשמותה שכן המדע חסר מאויים הוא וכמיהות לב.
ומהו העקרון שלהם, של חכמי המדע? אלהות, מוסר, מידות טובות – אלה הם מושגים המוציאים מעצם טבעם מחקר ומחשבה, ואף על פי כן הם מדברים בשם ההכרח ההיסטורי, העומד על אותו יסוד גופו של הרגשת-הצדק והרגשת השוויון. ואף על פי כן אף הם באים ומתרים בה בחברה, שאם תאטום את אזנה משמוע לשוועה לצדק ולשוויון, בוא יבואו עליה הפיכות ומוראות גדולים. בוא יבואו מהפכות שיעשו את העקוב והעקום למישור, ויעקרו את תהפוכותיה של החברה האנושית.
הדבר היה לפני רבות בשנים. דיבוא ריימונד, אחד מגאוני חכמי הטבע שבימיו, קרא את הרצאתו המפורסמת על התמוטטותו של האימפריום הרומאי. ואלה דבריו: לא נפלה רומי בידי האויב, עוד היו לה חילות למדי לעמוד בפני הדחק והלחץ של להקות העמים הפראים. רומי נתמוטטה משום שהקרקע עליה עמדה לא הכילה זרחן למדי. חוסר הזרחן הוא שגלגל את החורבן על המעצמה העולמית הגדולה ביותר. והרי הוא מפתח והולך את מחשבתו. חסרה היתה הקרקע זרחן, משום שנמסרה בידי העבדים לעבדה. והעבדים לא היתה דעתם נתונה על שמירתם של כוחות הקרקע, עמדו ומיצו ללא רחם את כל לשדה. העבדים הם לבדם היו עובדי האדמה של רומי, משום שהרומאים כבשו מחציתו של עולם והיה בידם להתמכר למותרות ולחיי תענוגים ותפנוקים. לפיכך הכרחית היתה מפלתה של רומי, שכן נרקבה מבפנים, וחוקי-ברזל של הטבע משננים לנו: תחילת נפילה רקיבה.
כאלה הם דבריו של חוקר-הטבע. אין הוא יוצא במושגי-מוסר. ואין לו דבר לצדק ולשוויון. מסתמך הוא על חוק הטבע.
ואילו הנביא היה שופך את זעמו על חיי המותרות והתפנוקים בשם מוסר עליון. מתקן-החברה היה מרעים בקולו ביחוד כנגד חלוקת-המעמדות; חכם הטבע קובל על הזרחן שיצא מן האדמה. האחד מרים עיניו לשמי מרום ומוצא: “צדק משמים נשקף”; האחד עומד באמצע ורואה את העיקר באדם ובצרכיו. השלישי מחטט למטה ובלבו עולה המחשבה: אמת מארץ תצמח. ברם כולם עומדים ומחברים פירוש להכרח ההיסטורי.
5–3 אוקטובר 1915.
לאומיות וסוציאליזם
מאתשמריהו לוין
א. לאומיותם של הסוציאליסטים
אין שום ספק, שבין כל ההסתדרויות הסוציאליסטיות של כל העולם ההסתדרות הסוציאל-דימוקרטית היא התופסת את המקום הראשון. ולא משום זה בלבד שהיא עולה על כל הסתדרויות אחרות כמותה במספר חבריה אלא גם בגין מבנה הפנימי, המקנה לה כוח חברתי עצום ותכופות אפילו כוח משמר את המדינה. בימים האחרונים אירע כמה פעמים, שממשלה פלונית או אלמונית צריכה היתה להשען, עם תיקון תקנות חברתיות, על הפועל המאורגן בניגוד אל היסודות השמרניים והפיאודליים של העמים. ביחוד אירעו דברים כאלה בגרמניה, בה החוקה החברתית-הריפורמית הגיעה למדרגה גבוהה של התקדמות.
עד פרוץ המלחמה היתה הסוציאלדימוקרטיה הגרמנית ראש המדברים, המרובה במספרה, המאורגנת על הצד היותר טוב, החזקה ביותר לפי חלקה שתפסה בבתי-המחוקקים של הקיסרות הגרמנית; אף היא הקנתה לעולם את האידיאלים הנעלים והעמוקים ביותר של תורת הסוציאלדימוקרטיה. ולפיכך אין מן התימה, שעיני כל הסתדרויות הפועלים של כל העולם כולו נשואות היו לגרמניה. אפילו הטריידיוניוניסטים השמרנים הנוקשים של אנגליה התחילו לחקות בכמה דברים את הסוציאלדימוקרטיה הגרמנית. הם פשוט למדו ממנה וראו בה את מנהיגה האמתי של מלחמת-המעמדות העולמית.
קשה לנבא ולאמר, מה יהיו לאחר תום המלחמה פני הדברים של הזיקות הבינלאומיות אשר בין הסתדרויות הפועלים השונות בארצות השונות. יש רואי שחורות המנבאים ואומרים שהמלחמה המרה והנואשת לחיים או למות, המשתוללת עכשיו כמעט בין כל עמי אירופה, תהרוס ללא רחם את האחדות של הסתדרויות הפועלים של האומות השונות. בפנים כל ארץ ועם תמשך מלחמת-המעמדות, ואילו לגבי חוץ תשרור רוח לאומונית צרה. לשון אחר: מלחמת-המעמדות תאבד את אופיה הבינלאומי ותתגלגל בקרבות פנים-לאומיים שונים.
אני מאמין, שלא תתקיים נבואתם של רואי השחורות. היא לא תתקיים משום שסותרת היא את ההתפתחות האנושית הכללית, משום שמנוגדת היא לכל התהליך כולו שעבר על האנושיות בדורות האחרונים, תהליך שלא ינתק ולא יקרע אפילו בגזירת המלחמה שלא היתה כמותה.
וכשאנו מתבוננים יפה בתהליך זה אנו למדים, שמגמתו העיקרית היא לא לאומנית אלא לאומית. לצערנו מתחלפים עליהם על בני אדם בחיים המדיניים וכן בעתונות שני המושגים האלה, לא היו אלא שמות נרדפים לענין אחד, ואילו על צד האמת הם מוציאים זה את זה. השקפת העולם הלאומונית מביאה לתאוות-השררה, להתבדלות על חשבונם של אחרים, ובקיצור – לטירוף-הגדלות הלאומי. השקפת-העולם הלאומית מביאה לידי הכרת זכויותיה של כל אומה להגדרה עצמית ולעמידה ברשות עצמה. חיי המעשה של הלאומנות מביאים אל האימפריאליסמוס, חיי המעשה הלאומיים – אל בינלאויות המושתתת על אשיות משפטיות.
ומגוחכת היא אמירה זו שאומרים: לא באה המלחמה העולמית אלא בגין המגמה הלאומית של האומות השליטות. אדרבה, סבתה של המלחמה העולמית היא לא המגמה הלאומית אלא הזרם הלאומוני, או טירוף-הגדלות של האומות שפרשו את כנפיהן על פני מחציתו של העולם ואמרו לכבוד בתאבונם לא ידע שׂבעה את מחציתו השניה.
יש לקוות שדוקא מלחמת-עולם זו תגרום לכך, שהמלוכות הלאומניות יוותרו ויתור עולם על חלום השררה על העולם כולו, שישובו לעצמותן ויעמדו על האמת, שמלבדן יש עוד עמים אחרים הרוצים לחיות בעולמו של הקב"ה, ולחיות בכבוד ולא בלחץ עולם של כובשי-עולם. להבות המלחמה והדם השפוך “יחזירום בתשובה” ועל משואותיה של הרוח הלאומנית יקום ויתרומם היכלה של הרוח הלאומית הטהורה, האנושית.
ואפילו עכשיו כשהתותחים לא נדמו עדיין ובני אדם נופלים כשבלים מאחורי הקוצר, אפילו עכשיו כבר מתרשמים והולכים קויה של ההתפתחות העתידה לבוא. ושוב אנו שומעים קולותיה של הסוציאלדימוקרטיה הגרמנית, המבשרים את בואה של המגמה החדשה. הסוציאלדימוקרטיה הגרמנית הביעה את דעתה נגד כל רעיון ובן רעיו של כיבושים-סיפוחים. הסוציאלדימוקרטיה הגרמנית לא איבדה את עשתונותיה ואינה צועקת בקול על חורבנם של היחסים הבינלאומיים לאחר המלחמה, כדרך שעושים רבים מחבריהם בשאר המדינות הנלחמות. אמנם נבקעו בה בקיעות בסוציאלדימוקרטיה הגרמנית בגלל היחס אל המלחמה, ברם אפשר לראות, שמיד לאחר המלחמה שוב תוכל לקום כאחדות מלוכדת, ואפשר ומחוזקת יתר חיזוק מבפנים ומחוזקת בהשפעה מרובה כלפי חוץ.
ומפני מה? – משום שהסוציאלדימוקרטיה הגרמנית קבלה עוד לפני שנים רבות את העיקרון הלאומי, ופרשה מן הקוסמופוליטיסמוס הסתום, המטושטש, המדבר גבוהה גבוהה, שאף בשניו הטובות ביותר לא פרח ושגשג אלא במוחותיהם של בעלי-הלכה ומעולם לא הכה שרשים במציאות של ממש. עוד לפני שנים רבות עמד מנהיגה האמתי של הסוציאלדימוקרטיה הגרמנית, אוגוסט בֶּבֶּל, והתיר להם לסוציאלדימוקרטים הפולנים לאחד ולמזג את מערכת-רוחם הסוציאלדימוקרטית עם פעולתם לטובת הקמתם של חיי לאום עומדים ברשות עצמם לפולין. גדולה מכן! לא רק שהתיר להם אלא גם עמד ואמר, שבבחינת סוציאלדימוקרטים הם חייבים ליטול חלק בתנועה הלאומית-העממית שלהם. ואין לזלזל באמירה מפורשת ומוחלטת כזו היוצאת מפי מנהיג סוציאלדימוקרטי מפורסם בעולם בימים שהמושגים מבולבלים היו והבריות היו מערבים עריבה אחת את הלאומיות של ה“נוֹבאיה וורימיא” (הזמן החדש) למשל ואת לאומיותם של העמים המדוכאים ומשועבדים, בימים שהתואר “לאומי” היה כמעט פסול, פגול בחברה הסוציאליסטית.
ברצוני להראות על מקבילות אחדות בהתפתחותן של הסוציאלדימוקרטיה הגרמנית והסוציאלדימוקרטיה היהודית ולהוכיח, שאף הסוציאלדימוקרטיה שלנו עוברת עליה אותה התפתחות גופה שעברה על הסוציאלדימוקרטיה הגרמנית, אלא באיחור של עשרות שנים, כנהוג.
ב. המאבק בין הכהן ובין הנביא
מתחילתה לא היה כוחה של תורת הסוציאלדימוקרטיה – הוא המרכסיסמוס – בערכה המדעי המדויק, לא בביסוסה העיוני, אלא בעיקר בלהט הגדול, שנשאה בחובה, זה כוח המושך העצום למדוכאים, למשועבדים, להמונות המנוצלים באכזריות מכאן, וללבות הרגישים ליושר ולצדק מכאן. לא המטריאליסמוס ההיסטורי, בחינת משתיתה של השקפת-עולם חדשה, לא “עודף-הערך” של פירות העבודה והסברם של המשברים הכלכליים – לא הם שפעלו את פעולתם המאגית על המונות הפועלים, שלא היה בידם למצוא את ידם ואת רגלם בבעיות מסובכות כאלה. ואפילו סיעות המשכילים, שקבלו עליהן את תורת המרכסיסמוס, אף הן לא נתנו את דעתן בעיקר על אבות-הנחותיו העיוניות. ההמונות נגעה בהם אש הקודש, שלפפה תורה זו מתחילתה ועד סופה. הניצוצות המהבהבים שניתזו ממנה הלהיבו את הרוחות, ליבו את הלהט, ודומה היה – מניח דת חדשה עומד כנפח ענק ובידו הפטיש החזק המכה על לב החברה האנושית.
ולא לחנם נבהלו מפניה, מפני התורה החדשה, משרתי הכנסיה השלטת ושמשיה, יותר משנבהלו אחרים. לא לחנם עמדו הכמרים של כל הדתות הנוצריות ונלחמו בה בתורת הסוציאלדימוקרטיה בהתלהבות יתירה ובשנאה ובשטנה מרובה על הקפיטליסטים והפיאודלים. האחרונים לא התיחסו בתחילתם אלא ברגש של בוז לחמומי-המוח הסוציאלדימוקרטים, ואילו הכמרים חשו בחוש-הריח שלהם – אגב חוש זה מפותח הוא אצלם ביותר – שכאן ממשמשת ובאה סכנה חדשה לקיומם ולהשפעתם על חיי החברה. ולא היתה טעות בידם, שכן המרכסיסמוס נשא בחובו באמת גרעינים וסימנים של דת חדשה ונתכוון המרכסיסמוס כנגד הכנסיה השלטת. ברצוני להסביר את דברי יתר הסבר. המרכסיסמוס לפי מה שהוא אין לו כלום לשאלות דת ואמונה, ענינו לא האלהות, לא העולם ולא האדם, אלא החברה האנושית, ולכלאורה לא היה מטיל על חסידיו שום חובה של השקפת-עולם דתית שהיא. מאמין מובהק, אדוק של המרכסיסמוס מכאן יכול שיהיה מאמין אדוק באלהים מכאן או חפשי בדעותיו ובחיי האמונה ולא יסתבך בסתירות פנימיות אל נפשו. ואף על פי כן מכוון היה המרכסיסמוס נגד הכנסיה הנוצרית, לא משום ששנא את אלהי הנוצרים, אלא משום שראה בכהנים הנוצרים על שליחותם המיוחדת עיכוב קשה ביותר להתקדמות החברתית, משום שם נוהגים בה באמונה מצד אחד כבכלי וסם-משכר להרדים את ההמונות שנתקהו ונטמטמו בעבודה קשה, שלא יחושו הללו בכאבם ובצרתם, ומן הצד השני מרדימים את העשירים והשבעים, שלבם לא יהיה נוקפם על העבירות שהם עוברים.
מבחינה מסוימת אפשר להשוות את המאבק שבין המרכסיסמוס והכנסיה בעשרות השנים הראשונות להתפתחותו אל המאבק העתיק שבין הנביא והכהן. אומר הכהן לכפר בקטורת ולבונה ובדם שוורים וכבשים על חטאים קלים וקשים, על עבירות קלות וחמורות. הנביא לא ביקש לשכך ולהרגיע, אלא אדרבה רוצה היה, שהמצפון האנושי יתלבט וילך וילחם תמיד נגד כל עבירה וכל עוול. לפיכך מחה הנביא בחזקה ובהתלהבות עולם כנגד הדם המשכר של רוב זבחים.
ואף המרכסיסמוס, המכוון כנגד ההשקפות והדעות של החברה האנושית בזמן החדש, נבזק בו ניצוץ מרוח-המחאה הגדולה, שמימות הדורות המופלגים לא נתן לו למצפון האנושי להרדם, ניצוץ מאותו הלהט הגדול, שנתלקח תחילה על הר סיני ומשם נתפשט על פני מקומות אחרים והאיר אותם בזהרו של הר סיני. ומופלא היה לראות, כיצד יהודי אחד הוריד מעל כסאו יהודי אחר, ומבלי שנתכוון לתפוס את מקומו של זה, את המקודש במשך אלפים שנים כמעט, הרי היה למתחרו הגדול של הראשון, תמונותיהם של קרל מרכס ופרדיננד לסל תפסו את מקומן של התמונות הקדושות, אחד כאבי התורה ומניחה, והשני כשליח-מבשר, בדירות הקטנות והצרות של הפועלים, והללו הכניסו לתוכן אור וחום.
היתה תורת מרכס ל“התגלות” חדשה לפועלים, לתורה חדשה, וככל תורה אף תורה זו עברה עליה תקופת הסער והדחף. ובתקופה זו של סער ודחף הסתערו שליחי המרכסיסמוס על הכנסיה במרירות זו, שבה תוקפת כל אמונה חדשה את האמונה הישנה. הם שקדו ועמלו להבזות בעיני ההמונות את כל מוסדות הכנסיה, לעשות אותם ללעג ולקלס, להוקיע את זיופם עד שהגיעו אל אלהי הנצרות ממש, ולא נתנו את דעתם כלל על נפש העם. הם שאפו לבטל את הנצרות ולבנות על חרבותיה את המרכסיסמוס בחינת אמונה פרוליטרית בניגוד אל הדת השלטת של העשירים. אם נתת תהום עמוקה בין העבודה וההון, מצוה לפסול כל אמונה, השקודה לגשר גשרים בין נותני העבודה ובין מקבלי העבודה. קרע זה בדין שיתרחב וילך ויגיע עד שערי שמים, עד האלהות כביכול.
ועם האמונה יצאה הגזירה גם על הרגש הלאומי של ההמונות. מנהיגי הסוציאלדימוקרטיה טעו ביחסם אל הרגש הלאומי העממי אותה טעות גופה שטעו בזיקתם לדברי אמונה. אף את הרגש הלאומי דנו דין תולדה של הסדר החברתי הקיים, ומשעמדו להתמרד על הסדר הקיים ולהעמיד סדר חדש במקומו, דין שייעקר כל דבר הכרוך בסדר הישן. מתוך ראייה שטחית התבוננו וראו, שהאמונה נתמכת על ידי האדונים, והם שבונים את בתי היראה, מפרנסים את כמריה ומטיפיה, והכנסיה משמשת את ההון. כך ראו ראייה שטחית, שהעשירים שטופים בלאומיות ומסייעים ידי הלאומיות הרשמית – וודאי שזו וזו פסולות הן ומצוה להכריז עליהן מלחמה עד חרמה.
ברם לא העמיקו בנפש האנושית ולא הרהרו כלום: שמא מתרחש ברשות האמונה והלאומיות משהו בדומה לזה שמתרחש ברשות הכלכלה? שמא תקף תהליך הקפיטליסמוס גם את האמונה והלאומיות של החברה ובדומה לרשות הכלכלה שבה מתרכז והולך ההון בידי חבורה קטנה אף ברשויות אלה מתרכז והולך כל מה שנוצר על ידי העם והוא הוא אוצרו הרוחני? שמא האמונה וכן ההרגשה הלאומית הן משהו, השופע ממעמקי נפש העם, מעורה בה עמוק עמוק וכרוך בה לעולמי עולמים, ודוקא מטעם זה גופו עמדו העשירים ונאחזו בשני היסודות האלה ואמרו לרתום אותם בעגלה שלהם, כדי שתתגבר השפעתם על ההמונות?
זמן רב עבר על המנהיגים עד שנפקחו עיניהם לראות, שמסוכן הוא הדבר ממש ללחום את מלחמת-התרבות באותם דרכים וכלי זין, שנשתמשו בהם בתקופת הסער והדחף של הסוציאלדימוקרטיה. סופם שנוכחו, שהמרכסיסמוס תפס רק לשעה קלה את מקומה של אמונת-עם, לימים נעשה למה שהיה מתחילת בריאתו – תורה מדינית-חברתית, המכוונת כנגד שאיפותיהם של המונות העובדים ברשות מלחמתם הכלכלית. לא פחות מכן, אבל לא יותר מכן.
צעד אחרי צעד עמדו ופרשו מן המלחמה הרשמית באמונה באשר היא אמונה. וצעד אחרי צעד עמדו וחזרו אל הלאומיות, שבלעדיה אין עם בריא יכול להתקיים אפילו יום אחד. עוד ימים רבים, רבים לפני המלחמה ראו מנהיגי הסוציאלדימוקרטיה חובה לעצמם להכריז בקול ברייכסטאג הגרמני, שאת אהבת-אמת למולדת יש למצוא לא אצל העשירים אלא אצל הפועלים. הם, הפועלים, בעיקר שבנו בזיעתם ובדמם את המדינה, והם יגנו עליה בגופם בשעת סכנה. בחוגים האזרחיים השתוממו לשמוע את הנאומים הפטריוטיים של מנהיגי הסוציאלדימוקרטיה. אולם הם נאמו נאומים כמותם של אלה לא כדי למצוא חן בעיני הממשלה או בעיני המעמדות האזרחיים, אלא משום שבנאומים באלה הם הביעו את מערכות-הלב האמתיות של המונות העובדים.
הפועל לא שינה מהלך-נפשו ורוחו, נשתנו תפיסתם ותכסיסם של המנהיגים.
משהו בדומה לכך נתרחש גם אצלנו, בהתפתחותנו החברתית, אבל אנו מרובים היו יסורינו מתקופת סער ודחף זו מיסורי אחרים, שכן תקופה זו טבועה היתה בחותם-הגלות הכעור, ככל דבר שמתרחש והולך בחיינו הגלותיים.
ג. היקיצה הלאומית של הפועל היהודי
בדברי שלמעלה עמדתי על צורותיה של מלחמת-התרבות שנלחמה הסוציאל-דימוקרטיה הגרמנית, בעשרות השנים האחרונות להתפתחותה, בכנסיה ובלאומיות העממית. אף שקוד הייתי להוכיח, שתורת הסוציאלדימוקרטיה שהוכנסה בלבבות המונות העובדים, אף היא נצטבעה עד מהרה במעין צבע דתי. לא עברו ימים מרובים והעיקרים הסוציאלדימוקרטיים נתגלגלו ב“אני מאמין” פרוליטרי, והמרכסיסמוס נדחק לתוך סעיפים של “שלחן-ערוך” מתוקן. ולהמונות, ששעתם אינה מזומנת להם ודעתם לא נתכשרה לתלמודם של חבורים מדעיים, נוצר מעין סדר-מצוות מרכסיסטי, מין “קיצור שלחן-ערוך”, תופעה בדומה לזו שאנו מוצאים בהשתלשלותה של כל אמונה כמעט. ברצוני לרמוז עוד על נקודה אחת ויחידה, המעידה כמאה עדים, עד כמה ראו ההמונות בסוציאלדימוקרטיה תורה חדשה, ואף שימוש הלשון הדתי נתקבל על הבריות בנתינתו למרכסיסמוס. מרכס פילוסוף היה, מניח תפיסה היסטורית חדשה, הוא הגיע, או סבור היה שהגיע לתא-בראשית של היחסים החברתיים, וכבר אמרתי למעלה, לא היה עיסוקו בשאלות תיאולוגיות. ואף על פי כן יחידי היה מבין הוגי-הדעות הפילוסופיים, שזכה להעמיד תלמידים אורתודוכסיים (שלומי אמוני מרכס). מי תיקן את המונח אורתודוכס בנתינתו למרכסיסמוס? סבור אני, שאפילו נאמר, שאחד המשכילים נשתמש תחילה בכנוי זה, סימן לדבר הוא למערכות-הרוחות, שהיו רווחות בין ההמונות. אלמלי לא בא הסכם ההמונות על ביטוי מופלא זה לא היה הכנוי “אורתודוכסיה מרכסיסטית” קונה שביתה בספרות הסוציאלדימוקרטית.
בעולמו של ישראל קבלה מלחמת-תרבות זו צורה מכוערת יותר ואופי מציק יותר מאשר בגרמניה או בשאר ארצות.
בגרמניה גופה לא פגעה מלחמת-תרבות זו בחיי ישראל אף במשהו. אין כמעט פועלים יהודים בגרמניה. והמשכילים מישראל שנספחו על בית ההסתדרות הסוציאל-דימוקרטית נבלעו בקרב ההמונות. הם נכנסו אל ההסתדרות כמו הגרמנים, בלי ענינים מיוחדים; שלא מרצון ושלא מדעת ודאי הכניסו לתוך המערכות הסוציאל-דימוקרטיות נימה יהודית מיוחדת משלהם, אולם דבר זה אינו מעניננו כאן.
מגרמניה פשטה הסוציאלדימוקרטיות לרוסיה, וחלק הגון של בני הנוער מישראל נספח מיד עליה, בהתלהבות ובקנאות כדרכם של בני הנוער, ומכל שכן נוער מזרחי נלהב בהתלהבותם וברדיפתם אחרי רעיון חדש. אבל גם בני הנוער היהודי מרוסיה לא נצטרפו אל התנועה החדשה בחינת נוער יהודי אלא בחינת חלק של הנוער הרוסי הכללי. הם לא קבלו על עצמם את מלחמת-התרבות, משום ששללו בכלל את היהדות. ואפילו כשהלכו אל הפועל היהודי לא נתנו את דעתם אלא במעט על מצבו המיוחד של הפועל מישראל בעולם. הם לא תפסו ולא ראו, שהחברה היהודית בעלת מבנה משלה היא בגין המצב הכלכלי והמדיני, שנתייחד לעם ישראל בקרב העמים השליטים. לא רק שלא העמיקו בבעית ישראל אלא גם כפרו בעצם קיומה של בעיה זו, נתכחשו לערכה. שאלת ישראל – אין היא אלא מקרה בלבד, תולדה של משטר-ממלכה מסוים. עם עקירתו של משטר זה יתישבו מאליהן שאלת ישראל וכיוצא בה.
ורק עם רבוי מספרם של פועלים יהודים, רק עם קומן של תעשיות חדשות שנוצרו בידי יהודים ובהן מצאו פועלים יהודים עבודה (לא היתה להם לפועלי ישראל עד היום הזה דריסת רגל לבתי חרושת רוסיים), נתברר לו למשכיל היהודי הסוציאל-דימוקרט שאין אתה בא להמונות ישראל ב“שלחן-ערוך” מתוקן ומזומן, שכמה דברים טעונים תיקון ושינוי, שיהיו נאים יותר לצרכי הפועל היהודי ולטיבו.
ה“בונד”, ההסתדרות הסוציאלדימוקרטית הראשונה בישראל, בא לעולם מאנסה של המציאות, מכפיה מלמטה. לידתו של ה“בונד” היא אחד השלבים החשובים ביותר בדרך התפתחותו של הפועל היהודי. עם שהעמיד הנהגה משלו התחיל להשתחרר מן השעבוד הפנימי, שהיה מכניס עד כאן לתוך הסתדרויות הפועלים גופן. לצערנו שרויים היו מנהיגי ה“בונד”, מכל מקום ב- 8–6 השנים הראשונות של קימתו, במסורת הסוציאלדימוקרטית הישנה. כנינים ונכדים לזקנים, ששמרו על השולחן ערוך לכל מצוותיו וחוקותיו, הרי הם שליחיו המובהקים של המרכסיסמוס על מגמתו האורתודוכסית הקיצונית, ואת מלחמת-התרבות נלחמו עוד ביתר מרירות מאשר הסוציאלדימוקרטיה הגרמנית בשעתה. זו היתה מלחמת השמד המכוונת כנגד אמונת ישראל על כל קניני מורשה שלה וכנגד הלאומיות היהודית כאחד. וירשם הדבר לזכרון עולם בדברי ימי ישראל: הסוציאלדימוקרטיה היהודית נלחמה בתנועת-השחרור היהודית, שבאה על ביויה בציונות, במרירות לא פחותה ובשטנה לא מועטת מזו שנלחמה בה הבורגנות העשירה המתבוללת על משרתיה ומשרתי משרתיה.
אולם במשך הזמן מצווה היה ה“בונד” לשנות מן התכנית שלו בענין הלאומיות, ואף הפעם מאנסו של מטה. קורטוב הלאומיות, שה“בונד” הכניס לתוך תכניתו לא בא כטל מן השמים אלא כמי מעינות מלמטה, מתוך דרישותיהם של המונות הפועלים היהודים. ועד היום הזה גדול הוא, גדול מאוד, המרווח בין הלאומיות לפי התכנית של הסוציאלדימוקרטיה היהודית ובין מערכות-הרוח של ההמונות היהודיים. ההמונות היהודיים לאומיים הם לפי הלך-רוחם ולבם פתוח לשאיפות הלאומיות הנעלות. אולם המנהיגים לא התירו אלא את הלאומיות הפושרת, משול לרב ליברלי המתיר בשעת הדחק אכילת קטניות ודגים מלוחים בפסח.
ההבדל הגדול בין מערכות-הרוח של ההמונות ובין השקפת-העולם של המנהיגים הסוציאלדימוקרטיים היהודים הביא לעולם הסתדרות יהודית חדשה, היא מפלגת “פועלי-ציון”, שנועדה לתפוס במשך הזמן את מקומה של הנהגה אמתית ומקיפה המונות הפועלים מישראל. צעירה היא מפלגה זו לימים, לא היה בידה להתגבר בימי קיומה המועטים על ההשפעה השלילית של אחותה הבכירה ממנה, ששקדה להדריך המונות ישראל שלא ברוח הלאומיות. אום גידולה והתפתחותה בטוחים לעתיד לבוא, משום שנאה היא לרוח העם, משום שלא נטלה את יסודותיה העיוניים בהקפה ובשאילה מידי אחרים, לא חיקתה אחרים בגידולה והתהוותה, משום שהיא באה אל שאר המפלגות כשוה לזכות, אף על פי שאינה שוה לכוח, זה שבא על ביטויו במספר, אבל חזקה במשקלה הסגולי, באמיתותה הפנימית.
הרבינו לחקות אחרים והתכחשנו לטבענו של עצמנו. בשעת מעשה זה, שהגרמני, הצרפתי וכיו“ב אפילו יטיף לקוסמופוליטיסמוס קיצוני, אין סכנה מרובה בכך לקיומו הלאומי של עמם. הגרמני, הצרפתי וכיו”ב אין לו פשוט מקום לברוח. ואפילו ירצה בכל לבו, בתוך עמו הוא יושב, מדבר בלשונו, מגדל את ילדיו ברוח עמו, ומסייע בבנינה של תרבות עמו הכללית. ואילו אצלנו יש מקום לבריחה, והנוער שלנו רץ אף רץ, נטע כרמי זרים, ריווה אדמה זרה בזיעתו ובדמו ונטר כרמי זרים.
הנוער בהול היה בריצתו, והמנהיגים מחאו כף והריעו “הידד”, עד שבא המשבר, המשבר הנורא, עד שנפקחו עינינו לראות, שחורבננו הפנימי אפשר ומרובה הוא וגדולה סכנתו לקיומנו מכל הרדיפות שאנו נרדפים בידי שונאינו.
וקול קורא ומזהיר התחיל מנסר והולך בחללו של עולם ישראל, קורא להרהורים ולתשובה את עצמנו.
והפועל היהודי אזנו לא תהיה אטומה לקול זה. על כרחו שייענה.
17–12 באוקטובר 1916
הכוח הרוחני של עם ישראל
מאתשמריהו לוין
שקוי לעצמותינו, מרוה ומרענן את הנפש, הן הידיעות שמגיעות אלינו, בשעה זו של דאגה קשה וכאב עמוק, מעבר הים, המספרות לנו על בטחון חזק, אמונה איתנה, על יצירה שבתקוה ובהתעוררות בין אחינו בני ישראל. לא תכופות הן הידיעות האלה, אבל כל שעה שהן מגיעות הן מכניסות בחיי יום יום, בחיי חולין שלנו מקצת מרוחו של חג וממלאות את לבותינו רגשי גאון. גאים אנו עליהם על אחינו: קרובים הם כל כך אל החורבן ומה רחוקים הם מדכדוכה של נפש ויאוש! וברגש הגאון מתערבת הרגשה של קנאה, ברם לא היא הקנאה המושרשת באנוכיות האנושית וכרוכה בצרות-עין. קנאה נעלה מזו תוקפת אותנו: לא, אין אנו רוצים חו"ח ליטול את חלקם שלהם, את גבורתם, אלא צר לנו צר, שרחוקים אנו מהם ואין אנו זוכים לסייע עמהם, לכתף את עצמנו עמהם, להצרף כמותם בכור הנסיון ולצאת מצורפים מתוך תהליך זה כשווים עם שווים, להטהר, להשכיל, להיות טובים יותר, אצילים יותר ועומדים בנסיון.
פותח אני ברוסיה.
כחצי מיליון חיילים יהודים בערך עומדים במערכות השונות, הנמשכות על פני מרחקים עצומים, מווילנה ומינסק עד הרי הקרפטים, מן הים הבלטי עד הררי אל של קבקז. כלום יכולים אתם להעלות לפני עיני רוחכם מחזה זה? כלום יפה וחזק הוא כוח-המדמה שלכם לתפוס את המתרחש והולך כאן? כלום יש בידיכם להקיף בראייתכם הן את חצי המיליון של חיילים יהודים והן את המיליונים האחדים לפחות של סבאים וסבות, אבות ואמהות, אחיות, אחים וילדים, הנלחמים את מלחמתם הם בביתם, מלחמה פנימית עם עצמם, כל אחד לפי כשרו, כל אחד לפי דרכו? הם הם הרואים את מוראות המלחמה מרחוק, יומם בדמיון ולילה בחלום.
ו“הפליטים”? – זה שימוש-לשון שנקנה לנודד החדש, שנתלש מביתו, מאדמתו, כמוץ מפני הסערה, כעלה נדף ברוח, ללא מטרה, ללא תכלית. לא יחידים, יחידים אלא אלפים ורבבות, דחוקים זה לזה וצפופים ככבשים אלה בתקוף אותם רוח סערה, מטרות עוז, ברקים ורעמים, רוחות ושלגים, דרך שדות ויערים, עירומים למחצה, רעבים וצמאים. כלום אפשר לו לאדם לראות מרחוק את התמונה כמו? כלום עשוי שכלנו להשיג אף השגה קלושה של יסורים מגובבים אלה, של כאב צורב זה, של עלבון חותך את הנפש?
פסקו בינינו מאמינים בנסים, חיותנו על השכל, פרנסתנו על החשבון היבש. ואף על פי כן נתרחש פלא על כל פלא. עד כאן לא הרגשנו את זה אלא במעומעם, משום שידיעות המעשים והעובדות באות אלינו למקוטעין ועדיין לא נתרכבו ולא נתמזגו לאחדות בהשגתנו.
זכור ושמור! כל מקום שהגורל הטיל את “הפליטים” האלה נוסדות והולכות קהלות חדשות, נפתחים בתי ספר יהודיים בשביל הילדים שנשארו בחיים, והפליטים מכניסים לתוך הקהלות רוח חדשה, רוח יהדות. בסיביריה מעוררת הרוח החדשה את היסודות הישנים, את אלה שנתרחקו, שנתלשו מגזעם, ובערים הקרות החרפיות של סביר נוצרת והולכת אוירה של תקוה מחממת. חרבו בליטא ישיבות, בצבצו ועלו ישיבות חדשות במרכזי רוסיה הרחוקים, כחול זה הקם לתחיה מתוך אפרו של עצמו.
ייזכר! “הפליטים” עוברים בדרכם, דרך הנדודים, ערים ועיירות. עומדים אחים ומחלקים עמהם את פת לחמם, מלבישים את מערומיהם הקופאים בקרתו של חורף ונותנים להם צידה לדרך… ספרים ומלמדים, שלא תשתכח חלילה תורה מילדי ישראל. מי יודע, כמה ימי נדודים מונו להם לאלה!
בפטרוגראד מתכנסת האינטליגנציה היהודית. מלבד הדאגה העיקרית לגורל הנהרסים והמדולדלים, לבם גם מקור דאגה נוספת, דאגה קדושה. חייבים לבנות היכל לאמנות יהודית מקורית, יוקם תיאטרון יהודי.
במוסקבה נוסד עתון עברי חדש. אסור שתיאלם המלה העברית, לא תבוא הפסקה בהתפתחותה של הלשון העברית.
חוגגים חג חצי יובל ליצירתו של ביאליק. שוב נזכרים בתינוקות של בית רבן, בדור הגדל, מקור תקוותנו. מאספים קרן בשביל ספרות-ילדים בעברית, השעה דוחקת, אסור לדחות, להחמיץ, כי מי יודע כמה עוד תמשך מלחמה זו.
ואני עובר לאוסטריה.
תשעה קבים של חורבן נפלו בחלקה של גליציה. ככדור-משחק היו יהודי גליציה מושלכים ומוסעים מיד ליד ומרשות אחת לחברתה. ודווקא “אזרחים שווים” אלה רבי היסורים, מורדפים מכל עבר, הראו מופת לאמונה חזקה, למסירות נפש. יסורים רבים וקשים המשיכו על עצמם, משום שלא יכלו להסתיר את רגשותיהם בחובם, לא יכלו להרכין את ראשם ולהחניף, כדרך שנהגו כמה חבורות עממיות אחרות. אלה שהיו ללעג ולקלס בחייהם שמשו מופת ודוגמא לגאון פנימי בשעת חירום קשה מאוד. בווינה ובפרג ובשאר ערים, שבהן קנתה שביתה התנועה הלאומית הישראלית, עמדו הכוחות הלאומיים ונתלכדו להגן על ניצולי חרב האויב והלשנתם של השכנים. הם שקודים להגן עליהם מפני אימת הרעב והמצוקה ומפני הרחמנות האכזרית של הצדקה הרשמית, האומרת לצאת ידי חובתה בנדבות המושלכות בפניהם כבפני קבצנים מלידה. הם מתקינים להם בתי-ספר, מטפלים בילדים שלא ייכבה בהם זיק האהבה והכבוד לעמם המלומד ביסורים.
ובגרמניה? היהדות הגרמנית השלטת, השוררת פשטה את הרגל. היהדות הרשמית בגרמניה, המשועבדת ברוחה וביורוקרטית במעשיה, הזרה, הקרה, הגאיונית ביחסיה אל היהודי בן מזרחה של אירופה, נכשלה בשעה גדולה זו של ימינו. לא יעמדו לה שום תירוצים, והטלת אשמות זה בזה לא תוציא אותה ממבוכתה. שוב לא חשוב הדבר, מי מן הפרטים השמיע את קולו ברבים. אין תולים את הקלקלה ביחידים, תולים במגמות צבוריות ובשכבות צבוריות. והעובדה בעינה עומדת, שאותה שעה שהאינטליגנציה היהודית-רוסית שקדה מתוך חרדה רבה על קיומו של עם ישראל, כשהמעולים שבנו באסטריה תכנו תכניות, כיצד לחזור ולקומם את בית ישראל בעתיד, לאחר תום המלחמה, עמדה שכבה מסויימת של היהדות הגרמנית ופרכה את ראשה, כיצד לשמור עליה על גרמניה מפני הסכנה הפולנית-היהודית. עוד לא נחרץ גורלה של פולין וכבר התחילו שוקדים על הקמת מחיצות וסיוגם של סייגים. באי-כוחה של היהדות הרשמית ניטל מהם כל רגש של בושה, כל הרגשה של כבוד אנושי פשוט, ועמדו והוציאו לעז קשה, איום וכעור על אחיהם הרחוקים. אמרו להחניף בזה, לקנות את הלב, להתהדר ולהתנאות, וסוף שמכרו את עצמם והמאיסו את עצמם על הבריות. עכשיו הם מרגישים בכך. שכניהם הסכימו להם ולדבריהם בנוגע ליהודים הפולנים, אלא שלא הבחינו ולא רצו להבחין בהבדל הרב שבין המפגל והמפוגל, המלעיז והמולעז…
ברם, מצוה לזכור, שזה מכבר מתרחש והולך ביהדות הגרמנית גופה תהליך של פילוג, ולא מן הדין, לא מן היושר והצדק להטיל את האחריות על הפוליטיקה הכעורה על כלל כל היהדות הגרמנית. היהדות הגרמנית מתחדשת והולכת, תהליך של צירוף וטהרה עובר עליה. דור חדש, בני הנוער, מתמרד על היהדות הרשמית. איני סבור שבני הנוער היהודי בגרמניה יהיו פחותים במעלה מן הנוער היהודי במזרחה של אירופה, ביחסם ובזיקתם אל עם ישראל, הווֹ ועתידו.
מצוי בידינו דין-וחשבון על הועידה הציונית הגרמנית, שנתקיימה בברלין בחודש דצמבר בשנה שעברה. מתוך דו"ח זה עולה, שבענין מדיניות לאומית בארצות הגלות נצטרפו בימים האחרונים לציונים כמה כוחות אינטליגנטיים. לאט לאט נפקחות העינים לראות, לאיזו בצה הביאה ההתבוללות וההשתפלות החנפנית של ההתבוללות.
קוראים אנו בדין-וחשבון ואנו שוכחים לשעה קלה, ששם עולים על הבמה ומתווכחים בני אדם, הנמצאים בעבר הימני של זירת המלחמה באירופה. מדברים בברלין בהתלהבות על יהדות מזרחה של אירופה, המפרה, היוצרת, המעודדת, הבונה. קוראים להתאחוות, להתמזגות, לקליטה בתוך החיים של עצמנו. אין פטריוטיות מתרברבת – הפטריוטיות נבחנת בשדה המערכה, כאן המקום לחשבון הנפש, לבדיקת הנשמה, שקודים על שמירתה, על שפורה, עדונה, צריפתה. דורשים כנגד מדיניות מוטעה של פירור הבעיה הישראלית, מדברים על מטלה גדולה ומשותפת, על הצלה אחת, על ביטול המחיצות שבין מזרח ומערב ביהדות. נשמעים דברי מחאה של נשמה כאובה, והיא משוועת לשלימות, לאחדות-עם.
כשיקוי לעצמות הן הידיעות הבודדות, הנדירות. חיותנו בשכל ואין פרנסתנו על הנסים. ואף על פי כן עומדים אנו בפני פלא על כל פלא, כאמור ונשנה ומשולש בספרינו הקדושים, העתיקים.
11 פברואר 1917.
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.