החיים / שמריהו לוין
נפלאים החיים!
נפלאים החיים לא בשעה שהם מפכים כסדרם ומתנהלים לאטם משעה לשעה ומיום ליום, ובני האדם מתנהלים גם הם בעצלתים, אינם עצבים ואינם שמחים, אינם מתרגשים ואינם מזדעזעים, אינם מתיאשים ואינם מקוים, אינם חמים ואינם קרירים, ויוצאים לפעלם ולעבודתם במתינות ופוסעים פסיעות מדודות, כאלו הכל מדוד, הכל שקול, הכל צפוי מראש, והיה היום דומה לאתמול, והיה המחר דומה להיום, ונערמו הימים והיו לשנים, ונערמו השנים והיו לדורות ולתקופות, וילכו הדורות ויבואו הדורות, והמכונה, שאנו קוראים לה חיים, תעמוד על מכונה כבמסמרות נטועה, ושבו הגלגלים ויתנועעו כמו שהתנועעו עד כה, בתמידות, על פי חוקים ידועים של המכניקה המתה…
נפלאים החיים בשעה שהם שוטפים בעוז והולכים ומתגברים משעה לשעה ומיום ליום, ובני האדם גם הם מתרוממים מעל לקו הבינוניות. רוחם מתעלה ומתנשא, והם הולכים בגדולות ובנצורות, אינם רוצים לקבל את העתיד כמו שהוא מוכן ומזומן לפניהם על פי החוקים הקבועים, הם רוצים להשתתף בהכנת העתיד, לטבוע עליו את חותם שאיפותיהם; אינם רוצים להיות משועבדים לאיזה חוק עור, תמידי והכרחי, רוצים הם לברוא את החוקים, רוצים הם למשול ולא להכנע, ופוסעים הם פסיעות גסות ויוצאים לעבודתם בבטחה וגבורה ואינם משגיחים בחוקים החנוטים של המכניקה, שנבראו אך בעד גלמים מתים, שאין להם לא רגש ולא מחשבה, לא רצון ולא שאיפות. נפלאים החיים בשעה שמתגברים הרגש והרצון, ובני האדם יוצאים לכבוש לפניהם עולמות חדשים ומגיחים אל נשמתם בין-שעה אחת חיי דור שלם: שנה ליום ותקופה לשנה…
נוראים החיים!
נוראים המה לא בשעה שהם מביאים לעולם מהפּכה פתאומית, בשעה שמשתנים לפי מבטנו הצר והקצר סדרי בראשית, בשעה שאיזה דבר או מגפה באים ומחוללים שַמות ביצורים המתגאים שאנו קוראים להם “בני אדם”; בשעה שאיזה הר-געש עוזב את מנוחתו וממטיר אש וגפרית על הגאיונים שהרהיבו בנפשם לבנות להם משכנות מבטחים בסביבותיו, ולא שמו אל לב לפני מי הם עומדים; בשעה שאיזה נהר יוצא מגדותיו ומחריב בפעם אחת עמל שנים ודורות – לא בשעה כזאת נוראים החיים. בשעה כזאת, אם גם מרגיש בן-האדם את חולשתו, אם גם מודה הוא, שהטבע עדיין לא נכבש לפניו, אם גם מכיר הוא כי עוד רב לפניו הדרך לעמול ולעבוד ולעמוד על נפשו, כי עוד הרבה פורענויות ומכאובים, מעצורים ומכשולים מוכנים בעדו על דרכו, וכי אי-אפשר לראותם מראש, להשמר ולהזהר מפניהם, אך אמונתו ברוח האדם אינה אובדת מבן האדם. שטף המים, מטר של אש וגפרית, רעידת האדמה, נגף ודבר, ועוד הרבה שליחי כליון והרס יכולים להרוס את כל מה שבנינו בעמל כפּים ובזעת אפּינו, יכולים הם לשים קץ פּתאום לנו לעצמנו ולנתק בבת-אחת את פּתיל חיינו – אבל אינם יכולים להמית בנו את האדם, כל-זמן שהנשמה בקרבו.
נוראים החיים כשהם באים בצחוק-שטן ומהרסים בדחיפה אחת את כל מה שיסדנו וטפּחנו ורבינו ברוחנו, בשעה שהם מחריבים את עולמנו הפּנימי, בשעה שהם ממיתים בנו את האמונה באדם, שרכשנו לנו במשך דורות רבים, בשעה שהננו רואים בני אדם יורדים מעל הסולם שהיו עולים בו, הראש נמשך אחר הרגלים, והם יורדים משליבה לשליבה עד רדתם אל השליבה התחתונה, וצלם האדם יורד גם הוא, הולך ופוחת, הולך ופוחת; רק קו אחד של פּני אדם נשאר, רק נקודה אחת, עוד מעט וגם הנקודה האחרונה חולפת וכלה, ובן אדם איננו בן אדם; שד לשדים הוא, חבר למלאכי חבלה, ובכור שטן בעל הקרנים ופמליה שלו עומדים בזרועות פּתוחות מתחתית לסולם ומקבלים בצחוק פּרוע את בן האדם שאבד צלמו: תחי החיה, מות לאדם, אחינו אתה!
וימת האדם באדם.
ונוראים החיים בשעה כזאת. נורא לראות האדם שמת בו האדם והוא הולך וטורף ודורס על ימין ועל שמאל; נורא לראות את החיה ההולכת על שתים בעשותה נקמות בבן האדם. ונוראים החיים פּי שנים, שאף בשעה כזאת אינם משתתקים אף רגע, וסובבת הארץ על צירה, ומנסר גלגל החמה ברקיע, ומתנועעים הגלגלים, ורועשת המכונה, הכל דכאתמול, והיה כזה יום מחר, ובני האדם יוצאים לפעלם ולעבודתם. ורואים את החללים מתגוללים בראש חוצות בעצם היום ולעיני השמש, ומוצאים בכל זאת שעת-הכושר לדבר על עסקי יום יום; ושומעים את אנקת הנפצעים, הנוקבת ויורדת עד הנפש, ואינם נרתעים לאחור; ורואים מבלי להתעלף, את הילדים ואת התינוקות מפרכסים ומתחננים על נפשם, מבלי להבין את כל הנעשה מסביב. ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד, והרושם של השעה הראשונה הולך ונמחה. עוד מעט ויחדלו גם מדבר על ה"מקרה " המוזר, שקרה באחד מימי האביב באחת מערי הנגב…
“אבל בני האדם העומדים בתחתית הסולם אינם אלא “יחפים”! הבשבילם נקונן על מות האדם, הבשבילם תכרת האמונה ברוח האדם? רוח האדם עולה למעלה, והרשעים שקלקלו עתידים ליתן את הדין”!
ונוראים החיים בשעה כזאת וממיתים הם בנו את ההכרה הברורה. נוראים החיים, שעל-ידי נחמת שוא הם מישנים אותנו.
היחפים! כן הדבר. המה הברקנים – ואיה הזרע?
והזורעים זרעו ולא חדלו עוד מזרוע. הם אינם יחפים. בידם נתנה הספרות, הם יכתבו וידברו ככל העולה על רוחם, וכותבים ומדברים השכם והערב. ישנו עם אחד מפוזר ומפורד, והעם הזה הוא שעיר לעזאזל בין העמים, ומדוע לא יהיה כמטרה לחצי הזורעים?
והמורים יורו זיקים, חצים ומות, ואמרו: הלא משחקים אנו.
והמורים היורים זיקים, חצים ומות המה גם המורים – מורי העם, מאשריו ומדריכיו.
הזורעים ארס ורעל מות וקטב יקצורו.
הקוצרים קוצרים, והזורעים עומדים על גבם וקוראים: נצחונו, בנינו!
היחפים! הם היו לגבורי היום, להם שרים כעת שירות ותשבחות, לראשם מענדים כעת עטרות. היחפים משתמשים כעת בלשון חכמים ומדברים גבוהה גבוהה על תעודת החיים, על תעודת האדם. ולעומתם משתמשים חכמים וסופרים בלשונם של היחפים ומעוררים לתחיה את החיה שבאדם.
נוראים החיים!
מה נורא האדם!
סליחתך, הקורא! סליחתך אני מבקש, מפּני שיודע אני את נפשך, קורא עברי, ומשתתף אני בצערך. יודע אנכי, כי מעולם לא נתנו לך לעיין בשאלות פּשוטות, שאלות חול שאינן עומדות “ברומו של עולם”. יודע אנכי, ש“שאלות העם” היו מזון רוחך היחידי, בהן פּטמו אותך מנוער בספרות ובחיים, בהן כלכלו את נפשך הרעבה בלי הרף, ובכל שאלה ושאלה, פשוטה כשהיא לעצמה, השתדלו אלה הדואגים לחנוך נשמתך לגלות בה, אם גם בדחק גדול, איזה צד או איזו נקודה לכל הפּחות, שיש להם ערך עממי. בודאי היתה כונתם של מדריכיך רצויה: מדריכיך להועיל רצו לזכות אותך בלב רגש, נתון לצרכי העם, בנשמה צמאה, מסורה לשאיפותיו, ומפּני זה לא נתנו לך להתיאש מהצרכים והשאיפות האלה אף שעה אחת קלה ויבואו אליך תמיד בהמון שאלות משאלות שונות, שכל אחת מהנה כבדה כקורת בית הבד וחמורה כשאלת ההויה וההפסד. כל זה לא נכחד ממני, קורא עברי. לא נכחד ממני, כי כבר שבעת שאלות וכי רעב הנך לתשובות ופתרונים – ובכל זאת הנני בא להוסיף עוד שאלה אחת, בעוד שהנך מצטער בודאי על רבות מהראשונות.
אמנם לא מרוע לב, לא מרצוני לבלבל חלילה את מוחך עוד יותר, קורא עברי, הנני חפץ להכניס עוד שאלה אחת לספרותנו, כי אם מפּני שלפי דעתי שאלה חמורה היא באמת, ובפתרונה תלויים במדה ידועה גם פתרוני יתר השאלות שנשאלו והעומדות להשאל.
שאלתי היא “שאלת העם”.
אינני רוצה כעת לדון על דבר קיומו של עמנו, לפלפל בדבר הכחות הטמירין, שעל ידם נתקיים עמנו במשך גלותו הארוכה עד כה, או בדבר האמצעים הנחוצים לקיומו בעתיד. כל ההיסטוריה שלנו, – הנני מדבר על-דבר ההיסטוריה הידועה לנו, או יותר נכון, על-דבר ההיסטוריה, שחושבים אנו עליה, כי כבר חקרנוה למדי, – היא אך בת שלשת או ארבעת אלפי שנה, ולשאלה על-דבר קיומו של העם העברי יש היסטוריה לעצמה, גם כן בת אלפי שנים: חושב אני, כי בקיום השאלה נכללת כבר התשובה לשאלת הקיום.
אינני רוצה גם כן לטייל כעת בעולם המושגים הדקים ולנתח את המושג “עם” לנתחיו, לברר אם המושג הזה כולל בתוכו קבוץ גדול של אישים שיש להם דוקא עבר משותף אחד, שפה אחת, ארץ מולדת אחת וממשלה מיוחדה בהוה, או יכולים אנו לקרוא בשם עם גם לקבוץ של אישים כזה, שחסר לו אחד מן הסימנים האמורים. אַל לנו לשכוח, כי החיים אינם שוטפים במרוצתם לפי המושגים שבראנו לנו, כי אם המושגים נבראים לפי החיים. אַל לנו לשכוח, כי אנו בעצמנו נותנים סימנים למושגינו, ויש שמכניסים אנו לתוכם סימנים טפלים שאין להם כל ערך עיקרי, ואחר-כך באים אנחנו ורוצים למוד את ערכם של חזיונות החיים לפי מושגינו שבראנו לנו בשגיאות ושבושים. חוקרי תכונות העמים השונים מצאו, למשל, כפי שהורם הנסיון ההיסטורי, שלכל עם יש הכשרון לברוא לו שפה מיוחדת, שלכל עם יש שאיפה לרכוש לו מקום אחוזה מיוחד וליסד שמה ממשלה בפני עצמו, שתנהג לפי נטיות רוחו הוא, ולפי הנסיון ההיסטורי הזה מקימים הם את סימני העם. ואחר-כך באים אנחנו ומוצאים לפנינו קבוץ גדול של אישים, שאחדות השפה חסרה להם במדה ידועה ושגם ממשלה מיוחדת אין להם, ובכל זאת נפרדים הם מאישי כל העמים האחרים, ובכל זאת מרגישים אנו, כי יש להם נטיות, סגולות ותכונות מיוחדות, וכי בכלל יש להם איזה חותם של אחדות מיוחד – והרי לפנינו חידה היסטורית: עם שחסרים לו סימני העם. אבל באמת אין פּה לפנינו כל חידה, אם אך לא נחליף את הכשרון לברוא שפה מיוחדת ואת השאיפה ליסד ממשלה מיוחדת בשפה והממשלה הממשיות, שהן כשהן לעצמן אינן בעיקרן סגולותיו של העם, כי אם תולדותיהן המוחשיות של סגולות נפשו ונטיותיה המיוחדות. הכשרון הזה והשאיפה הזאת מושכים אחריהם תולדות נראות לעין רק בזמן שהמצב הכללי או הסביבה מסייעים להם, עומדים הם מלדת בזמן שכחות רבים פּועלים כנגדם, ומתפּרצים הם בכח חדש בהריחם שעת הכושר. הכשרון והשאיפה המה העיקר ותולדותיהם המה אך מחזה שהזמן והמקום גורמים. אכן, לדאבוננו הננו רגילים להחליף את האבות ההיסטוריים בתולדותיהם, ומפני זה אי-אפשר למושגינו יצירי רוחנו שיהיו הולמים את חזיונות החיים, ומפני זה בוראים אנו לנו שאלות וחידות, בשעה שעלינו אך להעמיק מעט יותר לתוך החזיונות המקיפים אותנו, והשאלות והחידות תמחינה מאליהן, ככל יצירי הדמיון, פּרי הראיה המטושטשת, בהגיע אליהם קוי אור בהיר.
שאלתי היא “שאלת העם”, אבל במובן אחר לגמרי.
העם הוא דבר קים, ישותו נעלה אצלי מעל כל ספק, הנני מרגיש אותו בנשמתי, בנפשי, בלבי ובמחשבתי; הנני מרגיש, כי מלבד ה“אני” האישי שלי יש לי עוד “אני” שני, וזה ה“אני” השני מקשר אותי אל עמי. הנני קורא את דברי ימי עמי ואת כל אשר עבר עליו, הנני מסתכל בעבר שלו, ועונג רוחני ממלא את כל נפשי; הנני חולם בהקיץ על-דבר עתידותיו וכמו הנני נשא בעצמי אל העתיד הרחוק, מרחף בו וסוקר בסקירה אחת את כל הסביבה. והן יודע אנכי כי ה“עבר” כבר עבר ובטל מן העולם, כי העתיד עוד לא בא, וכי יבוא – לא יהיה עוד שלי, ואך מרחוק אשורנו בעולם הדמיון שיצרתי לי; יודע אנכי כי אני בעצמי לא אשתתף עוד בעתיד הבא, כמו שלא השתתפתי בעבר שעבר – ובכל זאת אין אני בן-חורין להסב את עיני מן העבר, אין בכחי לשחרר את עצמי מחלומות העתיד. ה“אני” השני, המקשר אותי אל עמי, כביר לימים הוא מה“אני” הראשון שלי. יותר מזה: ה“אני " השני שלי אינו רק מקשר אותי אל עמי, כי אם הוא בעצמו חלק קטן מה”אני" הכללי הגדול של העם, וימיו המה כימי העם ועומד הוא בבחינה ידועה מחוץ למקום והזמן, וה“אני” הזה משעבד לו את ה“אני” האישי שלי ומוליכו אל כל אשר יהיה רוחו ללכת, אם לנבכי העבר, אם למרחקי העתיד.
כן הדבר. העם הוא חבור אישים נפרדים רבים, שלכל אחד מהם יש “אני” שני, או כמו שקוראים אחדים לה“אני” השני הזה: נשמה יתירה, כלומר, יתירה על הנשמה הפּרטית. הנשמות היתירות האלה יונקות את לשדן ממקום אחד, בהיותן כולן אך חלקי הנשמה הכללית, שאנו קוראים לה נשמת העם. הנשמות היתירות האלה המה הקוים היוצאים מן המרכז והשבים להצטמצם בתוכו, בנקודת-השרפה שלו. אם כן יוצר לנו מזה, שלכל אישי העם צריך להיות מרכז אחד, הסופג בקרבו את כל שאיפותיהן של הנשמות השניות או היתירות של האישים הנפרדים; אם כן יוצא לנו מזה, שהשאיפות העממיות יוצאות ממקור אחד ושבות אל מקורן האחד, ובכן, צריכות הן להיות בהכרח מתאימות ומכוּוָנות כלפּי מטרה אחת.
פּה מתעוררת “שאלת העם” בעצם תקפה.
הנסיון ההיסטורי והנסיון היומי יורונו לדעת, כי מעולם לא שררה אחדות גמורה בין אישי העם, יהיה איזה עם שיהיה; כי כל עם ועם, מיד לכשנהיה לעם, נעשה אגודות אגודות, מפלגות מפלגות, וריב למפלגות והאגודות האלה, ריב לאשה ברעותה, לא רק במה שנוגע למלחמת החיים של האישים הנפרדים או של המפלגות, שגם לכל אחת מהנה יש לה מטרה פּרטית מיוחדת, כי אם גם במה שנוגע לחיי העם ועתידותיו. גם השאיפות העממיות שונות הנה בקרב בני עם אחד. מפלגות שונות כותבות על דגלן: “טובת העם” והולכות בדרכים שונות הרחוקות אזה מרעותה כרחוק מזרח ממערב. יש אנשים או מפלגות, מוכנים ומזומנים בכל שעה למכור את כבוד עמם, אָשרו והצלחתו, במחיר טובתם העצמית. ואם נניח, כי גם לאנשים או המפלגות האלה יש נשמה יתירה המקבלת את השפּעתה מנשמת העם, הן לא תקום הנשמה היתירה הזאת לאבד את עצמה לדעת. אישים כאלה, אומרים, פושעים המה, בוגדים בעמם, אבל יכול אני לבגוד רק בדבר העומד מחוץ לי, אבל בשום אופן איני יכול לבגוד בי בעצמי, בה“אני”, שאני מרגיש אותו בתוכי. אמת הדבר: יש אנשים המאבדים את עצמם לדעת, והמה בוגדים בה“אני” שלהם, אבל קודם שיאבדו את עצמם לדעת צריכים האנשים האלה – כן מחליטים בעלי תורת הנפש – מקודם לצאת מדעתם. עוד גם זאת: המאבדים את עצמם לדעת, או – כמו שאמרנו – שלא מדעת, אינם מצפּים לשכר והבוגדים בעמם מקבלים שכר, ככל בוגד הנס מן המערכה או עובר למחנה האויב.
הפסיכולוגים יסדו תורה חדשה: תורת הפּסיכולוגיה של ההמון ושל העמים. ההמון והעם – כן מחליטים רבים מהפּסיכולוגים – אם גם מצטרפים הם מחשבונם של האישים הפּרטים, אם גם כוללים הם בתוכם את מושג ה“סך הכל” של האישים הנפרדים, אף-על-פי-כן יש להם חוקים מיוחדים, שאיפות ונטיות מיוחדות, שאינם נובעים מסכום החוקים, השאיפות והנטיות של האישים הפּרטים. העם או ההמון הוא בריה בפני עצמה. “אין בכלל אלא מה שבפרט” הוא כלל גדול רק בחקירות מופשטות, אחת מן המדות שהתורה נדרשת בהן, אבל הכלל הזה יהרס עד היסוד בבואנו להכניסו לתורת הפּסיכולוגיה של העמים. גם הרכבה כימית אינה משועבדת לכלל הנזכר. שני גופים בעלי סגולות ידועות מתחברים לגוף אחד שלישי, לגוף בפני עצמו, שאין בו אף אחת מסגולותיהם של הגופים שחובר מהם. ואם בהרכבה כימית כך, שסוף-סוף אינה אלא הרכבת יסודות חמריים, לא כל-שכן בהרכבה פּסיכולוגית, בשעה שאטומי הנפש הדקים מן הדקים באים לידי הרכבה.
לוא יהי כדבריהם. לוא יהיה העם דבר בפני עצמו, העומד ברשות עצמו, חי ומתנהג על-פּי חוקיו המיוחדים ואינו תלוי בדעתם של אישיו הפרטיים – אבל סוף-סוף אין מלך בלי עם ואין עם בלי אישים, ובכן צריך להיות שורר בהכרח איזה יחס בין האישים ובין העם, והיחס הזה צריך להיות בהכרח חיובי ובשום אופן אינו יכול להיות שלילי. יש אפשרות לברוא “יש” מיש אחר, אבל אי-אפשר לברוא יש מאין, והשלילי הוא עוד פחות מאָין.
הייתי יכול להביא דוגמאות רבות מדברי ימי העמים, להראות עד כמה מסובכת היא “שאלת העם”, כלומר, עד כמה קשה לנו למצוא בכל עם את חלקו העממי האמתי, אבל אסתפּק כעת רק בדוגמאות אחדות.
למשל:
העם האנגלי, המושל היותר גדול בים וביבשה, קרא מלחמה על עם הבוּרים, והוא עם קטן מועט באוכלוסין, יושב לבטח על אדמתו ואוכל את לחמו לשבע בזעת אפּיו. מראשית התלקח המלחמה ועד סופה נלחם העם האנגלי באכזריות נוראה, ובשאיפתו להשבית את הבורים מגוי ולהרוס את ממשלתם עד היסוד, הוציא לטבח את מבחר בניו הוא, ועשרות אלפים מהמה ירדו למלחמה לבלי שוב עוד לראות ארץ מולדתם. זהו מזונו של הנשק בשעה שגוי גדול הולך למרחבי ארץ לרשת משכנות בחרבו ובקשתו. העם האנגלי התהולל והשתגע מדי הקשיבה אזנו על דבר איזה נצחון קל במחנה גבוריו, תקע והריע והוסיף להוציא את בניו להורג. רבים החליטו אז כי העם האנגלי הוכה בסנורים, כי רוח עועים נכנס בו, וכי אך בעורונו המוסרי הוא עושה מעשים אשר לא יעשו על פּי היושר גם בשעת מלחמה. אבל הכי באמת ירד כה פלאים העם האנגלי, והכי לא שמענו מתוך המהומה הכללית אלפי קולות של אנגלים גמורים שמחו בכל תוקף ועוז נגד אליל האכזריות? והכי לא התקבצו אנגלים גמורים לרבבות לדבר משפטים את הממשלה ולדרוש כי תשיב חרבה אל נדנה?
בצרפת קרה אותו מעשה שהרעיש זה לא כבר את כל העולם. חבר אנשים נושאי משרות גבוהות במשטר הצבא פשעו וחטאו, איש איש כפי שהשיגה ידו, וכדי להוליך שולל את ההמון הגדול, בחרו הפעם להשתמש בשנאתו של אותו ההמון להיהודים, הבאה לו בירושה מדור לדור, והשעיר לעזאזל היה הקפּיטן דרייפוס היהודי. שרים גדולים, הגבוהים משכמם ומעלה מכל העם, כחשו, נשבעו לשוא, הקימו עדי שקר ויעותו משפּט במזיד, וכל זה עשו רק כדי לכסות על האמת, שלא יכלה להיות להם נעימה. העם הצרפתי כולו נמצא במשך שנים אחדות תחת השפעתו של משפּט דרייפוס, והקריאה “מות ליהודים” צלצלה בכל רחבי המדינה, אבל הכי באמת ירד כה פלאים העם הצרפתי, והכי לא קמו גואלי הדם לדרייפוס וגואלי האמת לעמם מתוך בני העם הצרפתי עצמם? והכי לא שמענו מתוך עצם המהומה העממית הזאת את הקריאה הגדולה: “הנני מאשים!”?
האם אינם נחשבים האנגלים שהתנגדו למלחמת הבורים והצרפתים שגילו את העול במשפּט דרייפוס לבחירי בני עמם, האם אנשים כאלה אינם עטרה לעמם?
בבואנו לדבר על-דבר ערכו של איזה גאון הננו מעריכים אותו לפי יצירי רוחו המובחרים. המשורר הגאון מחבר גם שירים בינונים או גם פּחותי-ערך, ולא על כל יצירי הצייר הגאוני מרחפת גדלותו. אולי צריכים אנו גם כן בבואנו לשפּוט על-דבר רוחו של איזה עם, להתבונן אל בחירי אישיו, לוא יהיו גם המעטים? אולי מצטרף העם אך מהאישים בעלי הנשמה היתירה? אין רצוני לאמר בזה, כי רק אנשים העומדים בשורה גבוהה חוננו בנשמה כזאת. יש שאנו מוצאים את הנשמה היתירה הזאת גם במבואות האפלים, והיא מתגלגלת תחת שואה. יש אנשים בינונים או גם נמוכים מבינונים לפי כשרונותיהם ומדרגת השכלתם, ובכל זאת עומדים הם במדרגה גבוהה בבחינת “בנים נאמנים” לעמם. ה“אני” העממי שלהם גובר על יצרם, על ה“אני” האישי שלהם, והם נכונים בכל עת לותר על הנאת עצמם ובלבד שיוכלו להיות לעזר לעמם ברב או במעט; ויש אנשים בשדרות העליונות, בעלי דעת, בעלי כשרון ובעלי נכסים, ולא השליטם אלהים להקריב משלהם בעד עמם אפילו פחות משוה פרוטה. המחזה הזה מצוי הוא כל-כך, עד שאחשוב למותר להאריך בדברים אודותיו. אם כן, באמרי כי אולי צריכים אנו להעריך את רוח העם אך על-פי בחירי אישיו – הנני מתכוון רק לבחירי האישים במובן העממי.
פעם אחת ישבנו במסבת רעים וספרנו כל אותו הלילה של פּסח ביציאת מצרים. אחד המסובים חוה את דעתו, כי רואה הוא את גודל הנס לא בעשר המכות, לא בקריעת ים-סוף ואף לא באכילת המן, כי אם… באחדותו של העם. עם של עבדים קם כאיש אחד חברים ומנתק מעליו בפעם אחת את כבלי הברזל – אך זהו מחזה היסטורי שאין דוגמתו.
צדקת רעי. גם האחדות הגמורה נעלה היא בלי ספק מכל הנסים והנפלאות, לוא… לוא אך היה הנס הזה בפועל.
“וחמושים עלו בני ישראל מארץ מצרים, מלמד שרק אחד מחמשה עלו… רבי אבין אומר: אחד מחמשים…”
צדקת, רבי אבין, פּסיכולוג גדול היית!
“ואלה בני המדינה העולים משבי הגולה אשר הגלה נבוכדנצר מלך בבל לבבל וישובו לירושלים ויהודה איש לעירו… כל הקהל כאחד ארבע רבוא אלפים שלש מאות ששים”.
תודתנו לך, רבנו עזרא. דייקן היית ולא הפרזת על המדה!
ובכל-זאת מספרת לנו ההיסטוריה, כי עם ישראל יצא מעבדות מצרים.
ובכל-זאת מספרת לנו ההיסטוריה כי עם ישראל יצר מעבדות בבל.
והעם הזה שיצא ממצרים ומבבל בנה לו את בית הבחירה ונתן לנו את התורה. והעם הזה הוא העם שנשמות רבות מרגישות עוד כעת שהן שורש מנשמתו הגדולה והעתיקה.
ובכל זאת – בטוח אני, – תספּר ההיסטוריה העתידה לדור, כי בסופה של המאה התשע עשרה למספּרם ובראשיתה לחורבן התעורר עם ישראל לתחיה.
אם גם משמיעים אנו לפעמים את תביעותינו בשפה רפה ובקול נמוך – אין לנו די אומץ לב להביע אותן בתור עם, שיש לו צרכים מרובים, הנובעים מתוך אופיו הלאומי המיוחד, ומסתפקים אנו תמיד במועט מן המועט. לנו חסרות הזכויות היותר אלמנטריות, שבלעדיהן אי אפשר לכל אדם להתקיים, והנה עינינו נשואות לקבלת הזכויות האלה, ואך עליהן מוסבות כל שיחותינו ותביעותינו, ושוכחים אנו, כי לא על הזכויות האלה לבדן יחיה עם שלם, החפץ לחיות לא רק באישיו. העם, הלאום – כך מטיפים לנו לקח חדש אחדים מסופרינו – הוא אך מושג מופשט. מה היא האידיאה הלאומית? הן מושגים כאלה, כמו מפלגה, מעמד, לאום, למרות ממשיותם המדומה, אינם אלא מושגים מופשטים. בפני עצמם אינם קימים, אינם חיים, אינם מרגישים, אבל חי וקים, מרגיש וחושב, שמח וסובל רק האיש, הנפרד. האיש הוא המרכז, יסודו של הכל. ובכן עלינו לדאוג רק בעד האיש, לברוא בעדו תנאי חיים כאלה, שיתנו לו את החופש הגמור להתפּתח לפי נטיות רוחו, ואושר הלאום יושג מאליו. אם תמלאנה תביעות כל האישים, יגיע ממילא כל העם למצב האושר. והלקח החדש הזה נשמע כעת, בשעה שהרוחות מתרגשות, בשעה שגם אנו נסחפים אחרי הזרם, בשעה שגם אנו חולמים ע“ד ישועה קרובה, שתוציאנו מן המצר, שאנחנו נתונים בו. והסופר הזה, שהבאנו את משפטו בדבר הלאומיות, איננו מהכופרים ברוח הלאומי, גם איננו מן המודים בו בזמן הזה ושוללים ממנו את זכות הקיום לעתיד לבוא. אדרבה, הוא מצדד בזכותו ומוצא, כי בלעדיו אי אפשר לכל עם להתקיים – אבל חושב הוא, כי מוטב לנו לעת כזאת לעזוב את ה”מפלצת המיטיפיזית “, שמצאה קן לה בכל מקצעות ספרותנו ומחשבותינו, ולעסוק אך בשאלת האיש, להפוך בו ולהפוך בו דכולא ביה, מפני שהוא המרכז, ואושר הלאום תלוי רק באשרם של אישיו הבודדים. ובסוף השקפתו מסיים הסופר הזה בעצמו בכי טוב ומוצא, כי העתים נשתנו, וכי כבר חדלו מהתיחס אל המושג “עם” “לאום” כאל מושגים שעבר עליהם זמנם, מפני שיותר ויותר מתברר הדבר שבהתעוררות ההכרה האנושית העצמית, ב”המלחמה בעד האישות" ובהתגלותה החפשית של נטיותיה וצרכיה צריכים אנו לפנות מקום הכי נכבד להכרה הלאומית. איך אפשר להתאים את האמור במשפט הזה עם המושג “מפלצת מיטיפיזית” – פתרון החידה הזאת אולי ידוע הוא לסופרו הנכבד של ה“וסחוד” – אנחנו מוצאים את הפתרון הזה רק בערבוב המושגים השורר במוחם של אחדים מסופרינו. וערבוב המושגים הזה אינו מושך אחריו רק טעויות הגיוניות ופסיכולוגיות עיוניות בלבד, כי אם מטשטש הוא את ההכרה בשעה שאנו דולים ממנה את תביעותינו הממשיות. עד אנה נהיה מוכרחים לחזור על האמתיות, שכבר אין מערער עליהן, שמושג הלאום אינו מחובר רק מסכום המושגים של האישים הבודדים, וכי יש בחיי כל עם ועם שורה שלמה של צרכים לאומיים ותביעות לאומיות, שבשום אופן אין אנו יכולים להוציא אותם מהצרכים והתביעות של האישים הבודדים כשהם לעצמם, ע"י ההיקש ההגיוני שאין בכלל אלא מה שיש בפרט. להיקש הזה אין כל יפוי כח גם בכל מה שנוגע לאיזו הרכבה כימית, ועוד יותר אין לו כל ערך בבואנו לשפוט על מחזות החיים הצבוריים והלאומיים.
שתי עובדות, שכמדומה לנו יכולות הן להפיץ איזה אור גם על המצב שאנחנו נמצאים בו, נביא פה לדוגמא. ידוע, כי אחרי שנתפרסמה “הכרזת זכויות האדם” אחרי המהפכה הגדולה בצרפת לא נחו ולא שקטו גם אז רבים מחברי “האספה הלאומית”, ששנאתם ליהודים היתה גדולה מאהבתם ל“האנושיות”, וישתדלו להוכיח בכל מיני סברות שבעולם, כי “זכויות האדם” המה לחוד וזכויות היהודים לחוד, וכי לא יהיה כל ניגוד פנימי אם לא ישנו אף במשהו מצב היהודים גם אחרי שנתפרסמו “זכויות האדם”. היהודים, שמספרם בצרפת ובאלזס לא הגיע יותר מלעשרות אלפים, היו מוכרחים לעמוד ממש על נפשם ולהוכיח, כי גם הם נכנסים בגדר בני אדם. ואמנם אחרי וכוחים רבים שארכו יותר משתי שנים רצופות, עלתה ביד סניגורי היהודים להכריע את הכף לצד זכות. אחד מן הסניגורים האלה היה חבר “האספה הלאומית”, קלירמון-טוניר. הוא היה מהנואמים הראשיים שעה שעמדה שאלת היהודים על הפרק, ובנאומו המצוין ביום כ“ג לחודש דצמבר שנת 1789 התמלטו מפיו גם דברים כאלה: “צריך להשיב את פני היהודים בתור לאום ריקם בכל אשר ישאלו. אבל ליהודים, בתור בני -אדם, נחוץ לתת כל הזכויות. נחוץ כי יהיו לאזרחים”. אם כן הבין כבר קלירמון-טוניר, ק”כ שנה קודם לתקופתנו אנו, כי יש הבדל גדול בין זכויות אזרחיות ובין זכויות לאומיות, וכי “זכויות האדם” אינן כוללות עוד בתוכן את זכויות הלאום. וקלירמון-טוניר לא היה כלל מצרי העין, אבל חשב בתומתו, כי “הנגשים והנרדפים” לא ילכו בעצמם בגדולות כמו אלה ולא יבקשו להם גם הנחות לאומיות. די להם ל“הנגשים והנרדפים” בזכויות אדם. מה שטענו אז הקטיגורים ידוע לכל. המה בכלל לא נבדלו בטענותיהם מהקטיגורים דהאידנא.
יאמרו לנו: לא הרי צרפת כהרי המדינות האחרות, ולא הרי סופה של המאה הי“ח כהרי תחלתה של המאה הכ'. בצרפת לא היה כל מקום לשאלות לאומיות. “הממשלה הצרפתית” ו”העם הצרפתי" היו רק שמות נרדפים למושג אחד, מה שאין כן במדינות אחרות, מחוברות מלאומים שונים. מלבד זאת התפתחו השקפותינו במשך מאת השנים האחרונה, ובדברנו כעת על החירות האישית, על “זכויות האדם”, כוללים אנו בזה גם את החירות הלאומית, מפני שהעדרה הוא ליקויה של החירות האישית המלאה. כדי להראות, עד היכן באמת מגיעה התפתחות הכרתנו הלאומית נביא את העובדה השנית לדוגמא. לא נדבר באריכות ע“ד אומץ לבם של אחינו המערביים בנוגע לתביעותיהם הלאומיות. כבר נמנו וגמרו כי עשר ידות לנו המזרחיים עליהם בנידון זה. ובכל זאת נועזה בשנה העברה הקהלה העברית בברלין להשתדל לפני הממשלה, כי מהיום והלאה יהיה למוד השפה העבריה, כלומר למוד יסודותיה ההתחליים, חובה על כל בני הנעורים המבקרים את בתי הספר של הקהלה ללמודי דת אל, מפני – כך בססה הקהלה העברית את בקשתה, – שאי אפשר לאדם מישראל לדעת את מקור דתו מבלי להבין לתרגם לכה”פ פסוק כצורתו, בזמן שהשפה העברית היא גם שפת התפלה כמעט בכל הקהלות העבריות בגרמניה, מלבד הקהלות המתוקנות הקיצוניות, שצריכות הן להחשב אך כפרט היוצא מן הכלל. מה ענתה הממשלה על ההשתדלות הזאת, השיבה אותה ריקם או מלאה אותה – אחת היא לנו בענין הזה, כי לא על יחס הממשלה לתביעות אנו דנים כעת. אבל היודעים אתם מי יצא נגד תביעתה של הקהלה הברלינית, מי מצא לו לחובה להוכיח את באי כח הקהלה על פניהם ולהראותם את משוגתם? – נגד התביעה הזאת יצא במאמר קשה וחריף העתון “פאָרווערטס”, האורגן של הסוציאל-דימוקרטים, זה האורגן המגין על חופש המפלגה היותר מרובה באוכלוסין והמדבר תמיד בשם החירות המוחלטת, והעתון הזה יצא לערער על צדקת התביעה הזו, לא מפני שמתנגד הוא בכלל ללמודי הדת בבית הספר, – הן זה לא כבר התוכחו רבים מגדולי הסוציאל-דימוקרטים בדבר השאלה הזאת ונחלקו בדעותיהם, ונמצאו גם מצדדים בזכותם של הלמודים האלה, – אבל יצא הוא לערער, מפני שלפי דעתו אינו שוה איבוד הזמן והכחות בידיעת איזו שפה מתה. לוא נגעה השאלה בלמודה של השפה הרומית, כי אז אפשרהיה עוד להתוכח, אבל להגן על קיומה של שפה כזו, שאין לה כל ערך אליבא דכולא עלמא, – כך חושב בעל המאמר הנזכר – זהו אחד מן האבסורדים אין להם כל יסוד. יוכל היות, כי בעל המאמר בעצמו יהודי הוא ונהנה משווי הזכויות האזרחיות ומהחירות האישית ואינו מרגיש כלל באיזו צרכים לאומיים, שאנשים המרחפים בעולם האצילות בדו להם מלבם.
לא כל אישי האומה מרגישים במדה אחת את הצרכים הלאומיים, ומפני זה אסור לנו לערב את המושגים של החירות האישית ושל החופש הלאומי, ואך קלות דעת היא מאין כמוה לבוא בשעה שהיא הרת תמורות רבות ותוצאות נכבדות ולהציג את “המפלצת המיטיפיזית”, להריק את האידיאה הלאומית מתוכנה ע"י כרכורי מלים בעלמא, כי אינה אלא מושג מופשט, שאין לו כל ערך בעולם המציאות. כשהתחדדה השאלה הפולנית במדינת פוזנא, וכשפנו אחדים מהפולנים למנהלה הראשי של מפלגת הסוציאל-דימוקרטים, כי יחוה את דעתו בשאלה הזו, ענה בעתון “פאָרווערטס” הנזכר, כי הלאומיות היא האישיות של עם שלם, וכי החירות הלאומית היא החירות האישית של העם. כשנוגעים בלאום אחר שָאני.
ושאלות רבות לאומיות, שאינן נובעות מהחירות האישית עומדות כעת על הפרק, ופתרונן תלוי במדה ידועה רק בנו.
I
כבר נמנו וגמרו, כי אין לך שפה בתבל, ולוא תעלה על אחיותיה בעושר שרשיה ונטיותיהם, בדקות מבטאיה ובשכלול דקדוקה, שתספיק לנו די מלים להביע בהן בדיוק את כל המושגים, שרכשה לה האנושות הקולטורית. הרעיון, המחשבה והמושגים קודמים למלה, והמה נבראים תמיד חדשים לבקרים לרגל זרם החיים מרובי הגונים, השוטפים במרוצתם ובוראים צרופים חדשים של רעיונות, מחשבות ומושגים, ורק אחרי שנקלטו כבר המושגים החדשים במוחנו, אחרי שכבר הסתמנו ברעיוננו, באה השפה לכסות מערומיהם ולהלבישם איזו מלה. אבל אין דומה כח יצירתה של השפה לכח יצירתם של החיים הזורמים, ואין די כח בה להמציא בעדנו די מלים חדשות ומבטאים חדשים למושגינו המתרבים מיום ליום. הבלשן פאָטט אמר להוכיח, כי מספר השרשים של הלשון האנגלית – העשירה ביותר במספר שרשיה ומליה המסתעפים מהם – אינו מגיע אף לאחד אחוז ממאה ממספר המושגים שרכש לו האנגלי.
אין מן הצורך להרבות בחקירות מדעיות, כדי שנבוא לידי הכרה כזו, שאין ביכלתנו להביע בשפת המלים את כל מחשבותינו, גם כשאנו שולטים בכל מכמני השפה. הננו מרגישים אז צער חוסר המלים, במדה ידועה הוא הצער של האלם, שחסרה לו לגמרי שפת המלים והמוכרח מפני זה לברוא לו שפה אחרת, שפת העויות משונות. הפסיכולוגים קוראים למושגים כאלה: מושגים עירומים, מושגים בלי לבוש, רעיונות דאזלין ערטילאין. ויש שאנו לוקחים איזו מלה ישנה ומלבישים בה את המושג החדש. והננו בוראים על ידי זה כר נרחב לסכסוכים ולמחלוקת, מפני שהחולקים משתמשים במלה הזו באופן שונה, אלה מכסים בה את המושג הישן ואלה את החדש. מחציתן של כל המחלוקות שבעולם היתה בטלה מעצמה, לוא אך רכשנו לכל מושגינו החדשים גם מלים חדשות, מלחמת הדעות, הפלוגתות שבין בעלי השקפות שונות תשארנה לעולם, אבל למלחמת המלים, כלומר לאותה המלחמה המתעוררת לפעמים רק מפני שהמתוכחים לא הושוו בנוגע להוראתה של איזו מלה, לא היה אז כל מקום. ואל נא תהי המלחמה הזאת קלה בעינינו. מלחמת הדעות וההשקפות היא מלחמת מצוה, ומלחמת מלים בין בעלי השקפה אחת אפילו מלחמת מצוה איננה, היא יתרה לגמרה, היא רק מולידה וכוחים לבטלה, שאין להם כל פרי ישוה להם.
לאחת מן המלים האלה, בעלות הוראות שונות המתנגדות אשה לרעותה מן הקצה אל הקצה, יכולה להחשב גם המלה “לאומיות”, שבראשונה הונחה רק להביע בה לא את המושג של התפתחות אישיות העם החפשית, כי אם לסמן על ידה נטית איזה עם לאהבה עצמית גסה על חשבון של אושר העמים האחרים. בשם “לאומיים” קראו אז לאלה שחפצו כי יבּנה עמם מחורבנם של העמים האחרים, לכל אלה הגאיונים, שלא ידעו כל גבול לשאיפותיהם הגסות, כאילו לא נברא כל העולם אלא לשמש את עמם הם. העמים המשועבדים נאנקו תחת ידי מעניהם ה“לאומיים”, וכמובן היתה להם ה“לאומיות”, בתור מלה שיש לה פירוש ידוע, לסמל מפלצת העלולה להחריב עולמות ולהכאיב כל חלקה טובה ביחס שבין העמים השונים. על ה“לאומיים” נחשבו בשעתם ביסמרק וכל כת דילייה, על “הלאומיים” נחשבו בולנג’א וסיעתיה. הראשון הכריע בלאומיותו את הצרפתים, והשני נסמך גם הוא על הרגש הלאומי הזה ויקרא לנקם ושלם. על ה“לאומיים” נחשבים כעת ההקטסטים במדינת פוזנא והסובורונים והגרינגמוטים בשתי ערי הבירות אשר בארץ רוסיה. אלה ואלה אינם יכולים לחבב את ה“לאומיות” על אלה, שהרגש האנושי לא כבה בלבם. אלה ואלה גרמו בשיטתם המסוימה, בקריאותיהם התמידיות, המלאות רעל וקטב, וכל זה בשם ה“לאומיות”, שהמלה הזו תפיל באמת את חתיתה על רבבות הקוראים, ושהאחרונים ינזרו ממנה בגועל נפש. וכן עשו באמת כל בעלי נפש שבין העמים הנאורים. המה הקדישו מלחמה על שיטת ה“לאומיות” בשם אהבתם ל“האנושיות”, כלומר בשם הכרתם את זכותם של כל הלאומים השונים להתפתח על פי נטיות רוחם הם מבלי כל אונס מן החוץ, בשם החופש הלאומי, שאין כל אומה רשאית לשלוט בחברתה בעל כרחה ולשים מכשולים על דרך התפתחותה הטבעית. האנשים האלה קראו להם לעצמם: מתנגדי הלאומיות, וכמובן הקימו תלמידים הרבה הממשיכים את מלחמת רבותיהם.
זהו הצד האחד, ה“לאומיות” במובנה השלילי. הבה ונראה איך התפתח הצד השני שלה. העמים המשועבדים שסבלו תחת יד מעניהם לא חפצו בשום אופן להכנע ולהקריב את אישיותם. תודות להדחק התמידי מצד ה“לאומיים” הנזכרים התעוררו העמים האלה מצדם הם להגן על זכות קיומם הלאומי עד כמה שאפשר. כל שאיפותיהם הגלויות והטמירות היו מכוונות כלפי המטרה הראשית שהציבו להם, והיא – קיום הלאום. נחוץ היה אם כן לברוא מלה חדשה, שבה יתרכזו שאיפותיהם הקדושות. בקשו גם הם ולא מצאו מלה יותר נאה ויותר מתאימה לשאיפותיהם מהמלה “לאומיות”, שאם גם המשתמשים בה נטלו ממנה את זיוה והדרה בכל זאת יש היכולת להחזיר את העטרה ליושנה, להכניס לתוכה את המושג הטהור של קיום הלאום והתפתחותו החפשית מבלי הכנע תחת ידי זרים. מלה אחרת חדשה לא המציאו ולאט לאט החלו גם הם להקרא בשם “לאומיים”. ובכן – ויצא העגל הזה: יש לנו כעת “לאומיים” רודפים, וכנגדם “לאומיים” נרדפים; הראשונים חפצים דוקא לנצח, והאחרונים רוצים רק לבלי היות מנוצחים; הראשונים אומרים לעקור ולנתוש מה שנטעו אחרים, והאחרונים מסתפקים במועט, לבנות ולנטוע על אדמתם הם; אלה טוענים “אני ואפסי עוד” ובכן הבו גודל והכנעו, ואלה עומדים רק על נפשם, ואלה ואלה מרימים את הדגל “הלאומי”, ואלה ואלה מרימים על נס את “לאומיותם”. שאיפות שכנגד משתמשות במלה אחת, ומזה יוצאה לנו ערבוביה נוראה, הגורמת לפעמים, שאין אנו מסוגלים עוד להבין איש את שפת רעהו, ואנו מתוכחים, רבים ודנים בשעה שבאמת חסרה לנו אך מלה אחת חדשה כדי לשים קץ בבת אחת לבלבול המושגים השורר בוכוחינו. לוא היינו מסמנים לכל הפחות את ה“לאומיים” מסוג הראשון במספר א' ואת הלאומיים מסוג השני במספר ב', כי אז היינו יכולים להציב את הגבול הראוי בין הרודפים ובין הנרדפים, אבל כעת אין לנו כל אמצעי להבדיל ביניהם, והקורא הבינוני, הקורא לפי תומו, אינו יודע לפעמים, איך לדרוש את ה“לאומיות” אם לשבח או לגנאי, במקום אחד הוא מחרף אותם ובמקום השני הוא צריך לשבחם ולהעריצם, פה הוא מקלל ופה הוא מברך, ואינו יכול לצאת מן המבוכה, שבראו בעדו “מניחי השפה”, בהשתמשם במלה ישנה תחת לברוא חדשה.
קחו נא איזה גליון מאיזה עתון. על העמוד הראשון תמצאו, למשל, בקורת חריפה על מעשיהם המגונים של בני הכת הלאומית בצרפת, ומיד הנכם מתמלאים חימה גדולה, הנובעת מרגשותיכם האנושיות. הפכו את הדף והנה תמצאו על העמוד השני מיד אחרי הבקורת הנזכרת מסופר ע“ד איזה מאורע מחיי הלאומיים באירלנד או בקפלנד, למשל, ואין אתם יכולים לבלי הביע במחשבתכם את השתתפותכם בעבודתם של הלאומיים האלה, המכוונת לאשרו של עם סובל ונלחם בעד חופשו. אבל “הסופר הנכבד” משתמש כמו במקראה הראשון כן במקרה השני במלה אחת: “לאומיות”, והיה כי ישאלכם מי, אחרי הניחכם את הגליון מידכם, מה דעתכם ע”ד “הלאומיות”, תגמגמו ותפסחו על שתי הסעפים ותשיבו על השאלה באריכות, בפירושים ובביאורים. לא מאי-בהירותם של מושגיכם, כי אם מפני מלה אחת דמשתמעה לתרי אנפין.
רבים אולי חושבים, כי אין בכל הענין הזה אלא איזו דקות פילולוגית, שאינה ראויה כי נשים לה לב ביותר. לא המלה היא העיקר, כי אם המושג, ודיינו אם מבדילים אנו במושגינו בין שני הסוגים של ה“לאומיים”, כי יודעים אנו, שרחוקים הם איש מאחיו כרחוק מזרח ממערב. לא. הנזק היוצא לנו מזה הוא לא נזק פילולוגי בלבד, כי אם נזק הגורר אחריו התיחסות שלילית בנוגע ללאומיים מוג השני מצד אלה, שלפי השקפותיהם הכלליות היו מחויבים להתיחס אליהם דוקא בחיוב. הן מי שמתנגד ל“הלאומיות מסוג הראשון” – אם אך בעל הגיון ישר הוא, – מחויב להגין על ה“לאומיות” מסוג השני, הסותרת את הראשונה ואויבתה היותר קיצונית, ורק העובדה, כי גם הלאומיים הנרדפים באים בתביעותיהם בשם ה“לאומיות” הסתמית, גורמת, כי הם, הנרדפים, מקבלים לפעמים נזיפה מאת אלה, שהיו מחויבים אך לתמוך בידם. בני האדם בכלל יותר ממה שהם עבדי המושג הם עבדי המלה, הדם שופך עליהם את ממשלתו לא פחות מהתוכן, וקשה להם לשחרר את עצמם משם שנתרוקן מתוכנו, או שקבל לתוכו במרוצת הימים תוכן אחר. מלבד החיים של הסופרים והמלומדים בד' אמות של חדרי עבודתם יש עוד שוק החיים; מלבד הקוראים בעיון והמדקדקים במושגים יש עוד שוק הקוראים שאינם משגיחים אלא בשם, בלבושו של המושג, וכדיוע לא יוותרו לעולם הסופרים והמלומדים על שאיפתם להיות חביבים לא רק בחוגם הצר כי אם גם על בני השוק במובן הרחב של המלה הזו. מפני זה נזהרים הם לדרוש בשבחן של מלים כאלה, שלפי הוראתן בשוק החיים הן נדרשות לגנאי. היו ימים וכל מתקדם מצא לו לחובה לחרף ולגדף את ה“לאומיות”, הוא כיון אמנם ללאומיות הביסמרקית, אבל מבלי משים הכה בחדא מחתא גם את “לאומיותם” של הנרדפים. חכמים, סופרים ומנהיגי המפלגות המתקדמות הכריזו לא פעם ולא שתים בקול רם, כי נלחמים הם ב“הלאומיות”, מפני שמוצאים הם כי בעקבה כרוכה סכנה נוראה בעד ההתפתחות האנושית הכללית, ודבריהם לא ניתנו לשיעורין מצאו להם אזנים קשובות בין בתלמידים הרבים שבאו אחריהם ושתו בצמא את דבריהם. רק במשך הזמן עלתה בידי הלאומיים הנרדפים להוכיח, בדי עמל, כי לא הרי לאומיותם הם כהרי הלאומיות הביסמרקית והלאומיות של הנרדפים אינה מוחרמת עוד. במה דברים אמורים, כשהשאלה נוגעת בעמים האחרים, שחורבן ממשלתם לא משך אחריו גם את יסורי הגלות וכל המכאובים הרבים התלויים בה. אבל במה שנוגע ל“עם הגלות” – עוד החרם הישן בתקפו עומד, עוד לא נתבטלה גזרתם של הסופרים והחכמים, כי אין כל זכות קיום ללאומיות העברית. ודעות כאלה נשמעות גם בזמן האחרון בשעה שהכל שואף לתחיה ולהשתחררות, ודוקא מאת אחדים, הלוחמים בכל עוזם בעד התחיה העתידה, מאת גבורי החירות המשפיעים על דעת הקהל הקולטורי בחום נפשם, בהתלהבותם הטהורה ובמסירותם לרעיונם הקדוש.
נבקר נא את השקפותיהם של אחדים מהסופרים האלה.
II
מיד אחרי הקונגרס הציוני הראשון, אחרי שנבראה הבמה העברית ונשמעו ממנה בפעם הראשונה בקול רם תביעות העם העברי ושאיפותיו הלאומיות, קם איזה שאון במחנה הסופרים הרוסים החפשים בדעותיהם. הננו אומרים איזה שאון, אבל יותר נכון לאמור – איזה תמהון. הסופרים האלה לא ידעו מעולם את נפש העברי העממית, לא עמלו לחדור לתוכה ולהתחקות על השאיפות המתרקמות בסתרה, לא התבוננו אל נטיותיה הדקות ואל צערה העמוק, לא הבינו, כי היא מתגלגלת תחת שואה, מתקפלת ומצטמצמת מעקת הגלות, ובכל זאת מתאמצת היא לקרוע מעליה את הקרום שהונח עליה בידי אחרים והעוצר בעד התפתחותה – את כל זאת לא הבינו הסופרים הרוסים, מלבד יחידי סגולה היוצאים מן הכלל. המה ראו את הרופא העברי ושמעו את תלונותיו, שאינו עומד במדרגה אחת עם יתר בני אומנותו, וכי קשה לו למצוא משרה או לעלות במעלות על סולם המשרות הניתנות ביד רחבה לחבריו מאת הממשלה; תלונות מעין אלה שמעו גם מאת יתר מכיריהם היהודים, שנתנו להם בקושי להגיע למדרגת השכלה גבוהה וכעת שוללים מהם את הזכות ליהנות מפירותיה. המה ראו לפעמים גם את החנוני העברי, את החייט ואת הרצען, ושמעו מפיהם תלונות מתלונות שונות על חוסר הפרנסה, על הלחץ ועל הדחק שבתחום המושב, הגורמים כי איש את בשר רעהו יאכלו – אבל מעולם לא התבוננו אל צרת האומה העברית, לא התבוננו ולא ידעו אותה. מתוך הספרים המתים לא למדו לדעת אותה, והאנשים החיים שבאו עמהם במגע לא היו מוכשרים לפקוח את עיני אלה ולהראותם את המכאובים המסותרים, את יסורי הנפש של עם שלם, השואפת לא רק לקבלת זכויות מידי אחרים, החפצה להשתחרר גם מאת אפוטרופסותם של האדונים הבלתי קשים, הממאסת בכלל את האדנות עליה, תהיה איזו שתהיה, ורוצה להיות אדונית לעצמה, מבלי הרכיב אלופים לראשה. הסופרים האלה, מהיותם ליברלים גמורים, היו מושבעים ועומדים לצדד גם בזכותם של היהודים עשוקי המשפט ולדרוש גם בעדם את הזכויות האזרחיות, מפני שגם היהודים אזרחים המה, ויש להם הרשות ליהנות מהן, והאמינו באמונה תמימה, כי יותר מזכויות אזרחיות לא יבקשו להם גם היהודים בעצמם. ומה גדל תמהונם של הסופרים הללו, כי שמעו בפעם הראשונה קול מוזר להם, כמו עולה הוא מעמק רפאים, תביעות חדשות וטענות משונות: העברים יוצאים מחוריהם ואומרים להשיב את גלגל ההיסטוריה אחורנית, הם מדברים ע“ד איזה עבר נשכח, ע”ד איזו קולטורה מתה, ע“ד איזה רגש חנוט וע”ד איזה עתיד שלעולם לא יבוא לעולם, והנם רוצים לאחד ולקשר את העבר עם העתיד המדומה, שאינו אלא פרי התלהבות בלתי בריאה. זה היה הרושם, שפעל הקונגרס הציוני הראשון על הסופרים הרוסים, העובדים הראשיים בירחונים ובעתונים המוקדשים לליברליות. העתון המוסקבאי " Русскія ђдомости [S1] " הקדיש לביאור ערכו של הקונגרס דברים אחדים כלאחר יד בסוף הגליון בין יתר הידיעות המקוטעות, הבאות בעתונים לפעמים, למשל, ע“ד אספת בעלי הדו-אופן, ע”ד בקיעת האפרוחים מביצי צפרים על ידי חום מלאכותי וכדומה, והלא לעתון הזה דוקא יש שיטה מסוימת והשקפות מדויקות בנוגע לכל שאלות החיים, ורבים מקוראיו העברים חכו לגזר דינו, בידעם כי השפעתו גדולה על חוג קוראיו.
העתונים האחרים אמנם מצאו להם לנכון לתת דין וחשבון מפורט ע“ד התנועה הציונית החדשה, אלה מהם בשנאה גלויה ואלה בסימני חבה מסותרת, אבל גם המה לא ירדו לעומקה של התנועה הזו ולא התבוננו אליה מצדה העממי. אז יצא ראש המדברים בשאלות כאלה, הסופר יוז’קוב בכבודו ובעצמו, במאמרו החריף נגד התנועה החדשה. כולנו זוכרים עוד את השפעתו של “המאמר” הזה שנדפס בירחון הליברלי " [S2] Русское богатство " ושהטיל בשעתו סער גדול במחנה הציונים. יוז’קוב היה נחשב גם אז לאחד מזקני החבורה, וכל הגה היוצא מפיו מצא לו רבבות אזנים קשובות, והסופר הזה שהטיף כל ימיו לחופש ולחירות בקש לעקור במאמר אחד לא רק את העתיד העברי, כי אם גם את העבר של העם הזה. הוא בקש ומצא, כי אין לעם העברי לא שפה לאומית ולא ספרות לאומית. ובכן אין לו המשפט לדבר ע”ד עתיד לאומי. השפה העברית, – כך גזר הסופר יוז’קוב, – כבר עברה ובטלה מן העולם, הספרות של ימי הבינים יש לה אך ערך דתי ולא יותר. השפה היהודית לא הגיעה בכלל לכלל שפה, ואי אפשר להביט עליה כעל אחד מהסימנים שהלאום ניכר בו. בדברים אחדים – הסופר המובהק הרוסי לא מצא לו לחובה לעיין היטב בשאלה שהוא דן עליה וירשה לעצמו לדבר כמומחה וכבקי, בעוד שכל מאמרו הנזכר מראשו ועד סופו מעיד כמאה עדים נאמנים על עניות דעתו הגמורה של בעל המאמר בכל השאלות הנוגעות לחיי היהודים והיהדות הן בעבר והן בהוה. הסופר המובהק הרוסי ידע או אך שמע כי הציונים מתאגדים בשם ה“לאומיות” זעומת נפשו, ובכן חשב לו למצוה להתנפל עליהם, לבטל את כל שאיפותיהם המקבלות את יניקתן ממקור בלתי טהור, ולשים לאַל את כל תקוותיהם, שאינן נסמכות על ביטול הלאומיות בעתיד. ה“לאומיות” מביאה לידי התבודדות והתפרדות מאת יתר העמים, – כך כתב במאמרו, – ומפני זה היא מתנגדת להתחברותם הקולטורית של העמים השונים ומעכבת את התפתחותם החפשית, ומפני זה הזהיר את הצעירים העברים, כי לא יתפתו חלילה ללכת אחרי האליל החדש, שהקימו להם ה“נסוגים לאחור” בסוף המאה התשע עשרה. ורבים מהצעירים שפסחו על שתי הסעפּים אמנם גברו על יצרם ולא התפתו. גדולה היתה השפעתו של מאמר אחד בירחון הרוסי על צעירינו מהשפעתם של רבים מטובי סופרינו הלאומיים, ובמשך שנים אחדות היינו יכולים לשמוע בכל תשובותיהם של מתנגדי תנועתנו הלאומית הד קולו של מאמר יוז’קוב הנזכר.
ובשעה שהלאומיים הנרדפים בני העמים האחרים אינם פוגשים כל התנגדות על דרכם מצד הסופרים הליברלים, נברא בעד לאומיינו אנו, שגם המה אינם אלא לאומיים נרדפים, מצב משונה כזה, המכריח אותם לערוך את המלחמה מפנים ומאחור, מצד אחד מלחמה להם בלאומיים הרודפים ומצד השני צריכים הם להלחם עם הסופרים הליברלים. פה הנם נצבים פנים בפנים עם אויבם הגלוי, החפץ להמיתם בחניקה, ופה עליהם לעמוד על המשמר מפני אוהבם החפץ להמיתם בנשיקה. האויב לוטש את עיניו וקורא: השמד, והאוהב שולח מבטי חמלה וצער על הצעירים, שאינם חפצים להתבולל ונמשכים אחרי דעות נפסדות, שסופן מפח נפש. ובין כה וכה והמלחמה עם האוהבים בלעה את האנרגיה של לאומיינו לא פחות מהמלחמה עם האויבים. הלאומיים שלנו היו מחויבים להוכיח באותות ובמופתים, כי גם להם יש רשות לדבר בשם עם חי, שאך ע“פ טעותם של אוהבינו נמחק מספר החיים ונרשם בפנקס המתים. והנה במה שנוגע לעמים האחרים נוהגים כל הסופרים ע”פ הכלל הידוע “המוציא מחברו עליו הראיה”, ואם יקום איזה סופר, למשל, לשלול מאת העם היותר קטן את זכות קיומו הלאומי, צריך יהיה להוציא את כל כלי אשפתו ואת כל הוכחותיו להראות על ידן את צדקת משפטו, ובנוגע ללאומיים שלנו מהפכין את הסדר: ממנו רוצים להוציא את נשמתנו הלאומית, ועלינו להביא ראיה, כי עוד יש בנו רגש חיים, וכי מרגישים אנו כאב נורא בשעה שאומרים ליטול ממנו את נשמתנו.
והיחס הזה בכללו של הסופרים הליברלים אל התנועה הלאומית העברית לא שונה לטובה גם במשך השנים האחרונות, אף כי היה די עת לסופרים הרוסים הליברלים, המשמיעים לפעמים את דעתם ברמה ע"ד שאלת היהודים, להתבונן אל תנועתנו הלאומית ולדעת אנה פניה מועדות, ולא לערב אותה עם הלאומיות של הרודפים, כמו שהיו עושים עד כה. החברה הרוסית התעוררה כעת לתחיה ומביעה את תביעותיה בקול רם ובדברים ברורים, ובשעה כזו מוצאים להם לנכון אחדים מהמשתתפים בתנועה הצבורית, שהקיפה את החלק היותר הגון של יושבי המדינה, להוציא את משפטם הקשה על עתידותיה של התנועה הלאומית העברית. התנועה הלאומית העברית – כך מוצא הסופר נוביקוב, ששמו נתפרסם בזמן האחרון – תבטל מאליה, כשתעביר הממשלה את רוע הגזרות מעל האזרחים העברים, מפני שהתנועה הזאת נבראה אך לרגל האנטישמיות, לרגל החוקים המעיקים והעדר הזכויות, וממילא, כשתעבור הסבה הראשונה שהולידה אותה, לא תוכל גם היא להחזיק עוד מעמד בחיים. בודאי לא ירשה לו גם איש מפורסם ומכובד כנוביקוב למתוח דין קשה כזה על התנועה הלאומית של העמים האחרים. אדרבה, סופרים כנוביקוב וכדומה משתתפים בצערם של הלאומים הנרדפים, וחשים להם עתידות טובות, לכשישונה המצב הכללי לטובה. יוצאת מן הכלל היא הלאומיות העברית: היא היתה נרדפת, נרדפת היא כיום הזה ותהי נרדפת גם לעתיד. גם כשימחקו מספר החוקים את המלים “חוץ מהיהודים” ישארו עוד בעצם תקפן בחיים. גבולי תחום המושב יתרחקו או יבטלו לגמרי, אבל בתוך השקפות החברה יקציעו תמיד מקום מיוחד בעד בני “הלאום המוזר”, העומד בין הלאומים האחרים בתור חזיון בודד ואין דוגמא לו.
והרבה סייעו להשתרשותן של השקפות כאלה על הלאומיות העברית בין ראשי החברה המקפת אותנו אלה משלנו, המשתתפים בספרות הרוסית הכללית. גם המה מצאו להם לחובה להודיע גלוי, כי מתנגדים הם לתנועה הלאומית העברית, מפני שהם מתנגדי ה“לאומיות” בכלל, גם המה לא הבדילו בין לאומיות הרודפים ובין לאומיות הנרדפים, ומבלי נטילת רשות מבעלי הבית, כלומר מעמם, דברו לפעמים בשם העם כמו היו באמת שלוחי הצבור העברי, ומפני זה היתה הודאתם כהודאת בעל דין, שאי אפשר להרהר אחריה. הלא צריכים אנו להודות, כי גם בין בני העמים האחרים ישנם בעלי השקפות רחבות וחפשיות, ובכל זאת לא פגשנו עוד כי יקומו הסופרים החפשים בדעותיהם האלה ויטיפו להתבוללות גמורה. סופרים כאלה היו נחשבים בודאי בעיני בני עמם כבוגדים, ולוא היו גם בעלי כשרון מפורסמים, כי גם אז לא היו חולקים להם כבוד, והעם היה מואס בדובשם, כמו שהוא מואס בעוקצם. ואנחנו גידלנו בנים כאלה, גידלנו ומגדלים אותם, ולא רק מגדלים כי אם גם מנשאים אותם ומתימרים בכבודם, אם אך רואים אנו, כי שי להם מהלכים בשדרות הספרותיות העליונות. עוד גם זאת. ינסו נא סופרינו המתבוללים לפנות בלקחם לבני העמים האחרים הנרדפים והשואפים לתחיה לאומית, ינסו נא לפקוח את עיני העורים האלו ולהוכיח להם, כי בשאפם לתחיה לאומית הם מתנגדים לחוקי ההתקדמות. לא, כזאת לא יעשו. להפך, המה יהיו נזהרים ומדקדקים בדבריהם לבלי נגוע חלילה בכבודו של עם שלם, ורק בנוגע לעמם הם המה מרשים לעצמם לשלח רסן מפיהם ולדבר בשם עם, שלא שלחם מעולם, שלא מלא את ידם לדבר בשמו. גם הם חונכו ב“תחום המושב” שבעולם ההשקפות, גם הם השלימו כבר עם החוק המגביל: “חוץ מהיהודים”, ומבלי משים הם נגררים אחריו.
אמנם מה טוב חלקנו ומה יפה גורלנו! בני העמים האחרים הנלחמים על “לאומיותם” יודעים כי יש להם צר ואויב אחד: הלאומיים הרודפים, ועלינו להלחם עם הלאומיים הרודפים, שהם מכירים את לאומיותנו ורוצים מפני זה לחבלה, עם הליברלים, מתנגדי הלאומיות הרודפת, ואחרי כל אלה – עם חלק גדול ממשכילינו אנו, בני חורין בנוגע לאחרים ועבדים נרצעים לחוק הישן: “חוץ מהיהודים”.
עלינו להלחם כעת עם כל מתנגדינו ולהביע את תביעותינו לא בשפה רפה ובלחש. עלינו למסור מודעה קבל עם, כי אם מותרת השאיפה הלאומית לכל העמים הנרדפים מותרת היא גם לנו, עלינו לעקור את המלים: “חוץ מהיהודים”, לא רק מתעודות-המסע שלנו, כי אם גם מהשקפותיהם המוטעות של אוהבינו, החפצים להנות גם אותנו בשיווי זכויות. כן, הננו שואפים לשיווי זכויות, אבל יהי נא לא רק בעד הפרט כי אם גם בעד הכלל, לא רק בעד אישי העם, כי אם גם בעד העם במובנו הלאומי.
בשעה שאנו שואפים אל איזו מטרה והננו רואים, כי קרובה היא אלינו, כי מיום ליום יקטן המרחק המבדיל בינינו ובינה ועוד מעט ונשיגנה – בשעה כזאת אין אנו מרבים בחקירות ובשאלות, אין אנו מודדים את כחותינו לדעת מראש על פי חשבון מדויק, היהיו דים לנצח בבת אחת את המכשולים והמעצורים המונחים על דרכנו, כי אם חוגרים אנו שארית כחנו, – לפעמים גם במדה יותר מרובה מכפי הדרוש – פוסעים פסיעה גסה ומדלגים על מכשולים רבים, שבחיינו התמידיים לא היינו יכולים לדלג עליהם, ולפי יקרת המטרה לכשהיא לעצמה, כלומר, לפי גודל נחיצותה והכרחיותה בעד קיומנו במובנו המלא, כן יגדל כח שאיפתנו להשגת המטרה, וכן תגדל התגברות כחותינו. בשעה כזו יש שנעורר תמהון לא רק בעיני האנשים המביטים מן הצד ושידעו אותנו מעולם לאנשים בינונים, בעלי כחות בינונים ופסיעה בינונית, כי אם גם בעינינו אנו, ושואלים אנו את עצמנו: מי ילד לנו את כל הכחות האלה, והלא מעודנו לא הרגשנו אותם בנפשנו? אבל באמת אין כאן כל פלא, אין פה כח טמיר ונעלם או דבר היוצא מגדל טבענו. על סכום כחותינו התמידים לא נתוסף כל כח מן החוץ, אלא שבשעה שאנו מוכרחים לעמוד על נפשנו, מתרכזים כחותינו התמידים, ותחת אשר עבדו עד כה עבודתם במתינות, יוצאים הם בשעה כזו לפעול פעולתם בזריזות יתרה, בתעצומות ועוז, וכחות רבים נפרדים מתחברים לכח אחד.
את המחזה הזה, מחזה התרכזות הכחות, יכולים אנו לראות בחיי כל היקום, בחיי האדם הפרטי ובחיי העמים, וביחוד בשעת הסכנה, בשעה שעל החי להגן על קיומו, או בשעה שהוא שואף להשגת איזו מטרה, שבה הוא תולה את קיומו. אז גם החלש יאמר “גבור אני” ועם קטן ודל יהפך פתאום לעם שכולו גבורים. אמת, שגבורים כאלה אך גבורים לשעה המה, אבל “יש שקונים עולמם בשעה אחת”, ושלולא קנו אותו בשעה הזאת, לא היו יכולים עוד לקנותו גם בעמל ימים ושנים. לפעמים נמצאים אנו במצב כזה, שאלפי פסיעות בינוניות אינן מצטרפות לחשבון גדול של פסיעה אחת גסה, בתור אמצעי להשגת המטרה. ואם כי ההנחה הזאת מתנגדת היא לכאורה לחוקי החשבון הפשוט, אבל יש מצב ויש שעה היוצאים מגבול כל חשבון.
אמנם, שעות כאלה הן אך יוצאות מן הכלל ואינן יכולות לבוא תכופות זו אחר זו ולהשנות בחיי איש אחד או בחיי עם אחד פעמים אין ספורות. אחרי כל שעה של תגבורת באה שעה של עיפות וליאות, והשעה השניה נמשכת הרבה יותר מן הראשונה, בה במדה שתגבורת הכחות עלתה על עבודתן התמידית של הכחות. ולפעמים גוררת אחריה שעה אחת קלה של תגבורת הכחות ימים ושנים של מנוחה ושביתה, כדי למלאות את ההפסד, כלומר כדי שישובו הכחות לאיתנם הראשון הקבוע והתמידי.
ולדבר הזה צריכים לשים לבם ביחוד אלה העומדים בראש איזו תנועה “עממית”, הבאים להורות לעם שלם לא רק את הדרך אשר ילך בה, כי אם גם את המעשה אשר יעשה. הם, העומדים בראש, מחויבים לדעת, שאע"פ שלא בהם בלבד תלוי גורל התנועה, אם אך עממית היא באמת, אבל על כל פנים יכולים הם להשתמש בהרבה אמצעים, לפעמים מלאכותיים, לקרב על ידם שעת תגבורת הכחות של העם, והשאלה אם כן מתעוררת מאליה: אם יש רשות לאלה העומדים בראש להשתמש באמצעים “חריפים” כאלה, כלומר, אם באמת כל כך קרובה היא המטרה הקיצונית ולהשגתה לא חסר ולא כלום, כי אם פסיעה אחת גדולה, עד שאין להקפיד, אם יבוא אחר הפסיעה הזאת מצב העיפות והליאות?
ומנקודת-הראות הזו הנני בא לדון הפעם על העבודה הציונית בכלל, ובפרט על הקונגרס הציוני הרביעי שהיה בלונדון.
מיד כשנתפשטה השמועה על דבר העתקת מקום הקונגרס מבזל ללונדון החלו רבים מקלי האמונה שבציונים לדרוש על השנוי הזה תלי תלים של סברות והשערות. הן זאת העיר בזל, אחרי כל התהלות והתשבחות שפזרו לכבודה ביד נדיבה, במשך שלש השנים האחרונות, גם אחרי שיצא שמעה בכל תפוצות ישראל, והציונים יגעו ועמלו לחבב אותה על כל בני הגולה ולקשר את שמה עם שם ציון “הבכירה”, גם אחרי שנכתבו המאמרים “ציון בבזל”, “בזל וציון” ועוד ועוד – הן סוף סוף זאת העיר בזל עיר קטנה היא, מונחת בקרן זוית של אירופּה, ואינה מסוגלת שיתפתח בתוכה מרכז של תנועה עממית הבאה “להרעיש עולמות”. זאת העיר בזל היתה מוכשרת אך לשעתה, כשהציוניות אך זה יצאה מחיתוליה, ולגידולה היה נחוץ אויר זך ונקי, אויר שלא התעפש עוד מהמון הבצילים הממלאים חללה של אירופה… ומכיון שמנהיגי הציונות החליטו להעתיק מקום הקונגרס ללונדון, אות הוא, כי כבר עבר על הציוניות זמן הרוך והפינוק, זמן הילדות, וכי מעתה רב כח לה לנסוע ממדינה למדינה, ולא רק במסלת הברזל, כי אם גם לעבור ארחות ימים, כי משברי הים משחק לה והמון גליו לא יבעתנה, כי מעתה נכונה היא לפנות, ביום שידובר בה, לא רק לעם השויצים, הקטן בין העמים, כי אם אל עם האנגלים בכבודו ובעצמו, עם התקיף שבתקיפים, שקולו הולך ונשמע מסוף העולם ועד סופו…
ובכן?… ובכן כתבו מנהיגי הציוניות מכתבים ושלחו אותם אל כל המקומות שהציונים נחתים שם, ובמכתבים האלה מרבים הם להבטיח, שגדול יהי כבוד הקונגרס הרביעי מכבוד הקונגרסים הקודמים לו, רק בתנאי שימלאו הציונים די בכל אתר ואתר את החובה הקדושה המוטלת עליהם לעת כזאת: להרבות בנבחרים…
וכה הודו מנהיגי הציוניות בעצמם, אם גם לא בפה מלא, שכבוד הקונגרס הבא יהיה תלוי במספר החברים, ומספר החברים יהיה תלוי בעבודת הציונים לפני הקונגרס, כלומר, שהציונים צריכים להשתדל מצדם הם למלאות את אולם הקונגרס במספר אנשים ידוע, כדי שלא יהיה שם מקום פנוי, ואם יעלה בידם לאסוף מספר אנשים כזה, שיקטן האולם מהכילם – מה טוב ומה נעים. אם כן ידעו מנהיגי הציוניות מראש, שמספר חברי הקונגרס לא יהיה כתולדה הכרחית של התפתחות הציוניות בשנה האחרונה, כי אם כתולדת רצונם של המנהיגים להופיע ברב עם.
וברוכים יהיו נא עושי מלאכת הציוניות באמונה, כי ה“קול-קורא” של מנהיג הציוניות והד הקול הזה היוצא מבירת בסרביה1 לא היו הפעם כקול קורא במדבר, והציונים חגרו עוד הפעם שארית כחותיהם ויעברו חלוצים מעיר לעיר ומכפר לכפר כדי להגדיל את מספר הנבחרים.
ובשעה כזו, שמשפט הבכורה ניתן לה“כמות” על ה“איכות”, ראו הבוחרים ראשית למו לבלי לדקדק יותר מדי, לבלי חקור ולדרוש אחרי השקפות העומדים על הבחירה, גם לא חפצו להעמיס את הטורח על עצמם ולשאול, אם יש לאנשים האלה איזו השקפה בכלל. רחוקים אנחנו מללמד קטגוריה על כל הבוחרים, אחרי שרבים מהם נמצאים בבחינת “שאינו יודע לשאול” ולא במזיד חלילה השתמטו משאלת ההשקפות. אלו המה הבוחרים “לפי תומם”, בוחרים שבמקרה לקחו מהם ולא מאחרים את השקל, ושאין בינם ובין האחרים הבלתי רשומים בפנקסי הציונים, כי אם תשלום של ארבעים פרוטות לשנה. אך גם אלה, שיש להם איזו שיטה בציוניותם, גם המה מצאו הפעם לנחוץ לותר על שיטתם ולבחור מכל הבא בידם, אין זאת כי אם באו לידי הכרה, שהשקפות שונות נבראו אך בעד בטלנים ידועים, העושים את העיון עיקר ואת המעשה טפל, וכי אין להשגיח בהשקפות ובדברים של מה בכך בשעה שהיא הרת מעשים רבים, שמהם תוצאות להתפתחות הציוניות ולהתפשטותה בכל קצוי ארץ. אמנם אי-אפשר לכחד, שאחדים מיחידי סגולה לא האמינו בגדולות ובנצורות שעתיד הקונגרס לחולל, ובעת שהיה לבם מלא התמרמרות פנימית, הראו פנים שוחקות, אך בשביל שלא לחבל את כל הענין, כדי שלא יאמרו עליהם, שהמה הביאו את היאוש לעולם הציוניות, ויכנעו גם המה לפני ההנהגה הראשית, שכפתה עליהם הר כגיגית…
“הבחירות נעשו שלא כהוגן, וכפי הנראה תבטל אותן הרשות ותצוה, שיקרבו בקרוב לבחירות חדשות” – הפתגם הזה כבר קנה לו זכות אזרח לא רק בספרותנו היומית, לא רק ב“מכתבים מערי השדה” הממלאים כל חללה של ספרותנו זאת, כי אם גם בחיינו התמידים והפשוטים עצמם, עד כי רבים מאמינים באמונה שלמה, שהבחירות נבראו בעצם וראשונה, אך כדי שתיעשינה שלא כהוגן, כדי שתסערנה הרוחות ויתלהבו הלבבות, ויהי ניכר רגש של חיים במחנה היהודים. אבל אוי לנו אם כזו תהיה השקפתנו על הבחירות בבואנו לבחור את צירינו, שמהם צריך להבנות “בית הנבחרים” שלנו, שבידם הננו מפקידים, לכה"פּ במדה ידועה, את גורל הרעיון היותר יקר, היותר חביב והיותר קדוש לכולנו. “בית הנבחרים” שלנו אמנם אינו יכול לבלי לשאת עליו חותם תכניתם של חיינו ההוים, – ומטעם זה הוא מעתיק גם את דירתו ממקום למקום, – אך בעיקרו הן נוסד על תקותנו בעתיד, וצריך הוא אם כן להראות לכל בני הגולה, אם גם בבחינת “זעיר אנפין”, את סמל חיינו העתידים; בית-הנבחרים שלנו צריך להגשים את שאיפותינו היותר קדושות לנו ולשחרר אותנו מעבטיט העבדות שהכאיבה בחיינו כל חלקה טובה – ואחרי כל אלה הנה באה קריאה גדולה מאת המנהיגים הראשים: “להוי ידוע שסכום ידוע של צירים דרוש לקונגרס הציוני וכל המרבה בנבחרים הרי זה משובח”…
כה נעשה הצעד הראשון, ההכנה הראשונה לקונגרס הרביעי, ומכיון שנעשה, היה ל“מעוּות לא יוכל לתקון”, וכתולדה הכרחית יצאו ממנו תוצאות רבות מעציבות, שאי אפשר לעבור עליהן בשתיקה.
ריב הבחירות ואופן צאתן לפעולה הגיעה כבר, כפי הנראה, עד בירת אנגליה עוד טרם שבאו הצירים, והממונים על הפגישה והמנצחים על הסדר לא חפצו אל נכון לבייש את הבוחרים, וכשם שהבוחרים לא היו זהירים בבחירתם, כך לא נזהרו יותר מדי הממונים על הפגישה בפגישתם. והלא דברים קל וחומר: ומה הציוניות, שתורה היא וללמוד אותה אנו צריכים, בכל זאת נבחרו רבים, שאינם יודעים בתורה הזאת בין ימינם לשמאלם, להמנות בין צירי הקונגרס, לדבר בשם הציוניות ולהגן עליה, לא כל שכן שנבחרים כאלה ימצאו בית, מזון ומקום ללון גם מבלי לדעת את השפה האנגלית וגם מבלי כל עזר וסיוע מצד הממונים על הפגישה! – אך ספק גדול הוא אם ירדו הצירים לסוף דעתם של הממונים על הפגישה, אם הבינו היטב את כונתם הרצויה, בעת אשר שוטטו בחוצות לונדון ממש “כאלם לא יפתח פיו” והיו אנוסים לדבר ברמיזות, כפי אשר הורם ההכרח.
או אולי קבלו הממונים על הפגישה פקודה מגבוה לבלי להיות לעזר לצירים, כדי שהאחרונים יהיו נעזבים לנפשם ויתרגלו מתוך כך ללמוד את השפה האנגלית על פי “השיטה הטבעית” למען יהיו נכונים בזמן היותר קצר “לדבר נגידים” על הציוניות עם האנגלים, כאשר ישפוך הקונגרס את רוחו עליהם… ואולי מטעם זה דברו רק אנגלית (ומעט מן המעט אשכנזית), ואסור היה לדבר בשפה שהנבחרים שומעים אותה, גם בעת שעשו “נשף של פגישה” לכבוד הצירים במוצאי שבת שלפני הקונגרס, בעת שגם ששת אלפי היהודים גרי לונדון שמלאו את עליות האולם ואת מעקותיו, היו בלי שום ספק מבכרים את השפה היהודית על האנגלית, הנחשבה גם להם לשפה זרה, ושמבינים הם אותה אך בקושי גדול…
בודאי הכונה רצויה היא לכשהיא לעצמה, אך כמה משונה הוא מצב כזה: מודעות אמריקניות, הן במראן החיצוני והן בסגנונן, נדבקות בכל חוצות העיר, ודוקא בלשון יהודית, ובמודעות כתוב לאמר, כי בשעה פלונית ובמקום פלוני יתאספו לקבל פני צירי הקונגרס הציוני, שבאו למאות מארבע כנפות הארץ, וכי כל איש אשר אהבת עמו נגעה בלבו בל יחמיץ את המצוה הבאה לידו לשאול בשלום בחירי עמנו – ובחירי עמנו אלה, הנבחרים בעצמם, שכל הנשף הזה לא נברא אלא בשבילם, נידונו לשתיקה גמורה, והם יושבים בראש ועושים אזנם כאפרכסת וקולטים לתוכה קולות זרים, הברות זרות, ואינם יודעים אם לרגוז או לשמוח, לתת אות רצון והסכמה או אות שלילה ומחאה. חפצים אנו להאמין, כי כל מה שדברו המדברים לא דברו אלא בשבח הציוניות ובכבוד האורחים, כי לא הוציאו מפיהם אף הגה קל שיוכל להשפיל את ערך הציוניות, או לגלות בה פנים שלא כהלכה. אבל מי ערב בדבר, כי לוא גם הבינו הצירים כל מה שדברו שם במשך שעות אחדות רצופות, לא היו גם אז מרגישים כל צחרך להוסיף איזה דבר משלהם גם הם?
ובאמת יש ויש להוסיף על דברי אחינו המערבים, מדי בואם לבסס את שיטתם ולהראות על המקור, שממנו נובעת תורת הציוניות, כאשר נוָכח עד מהרה, כשנעזוב את הפּרוזדור ונכנס לטרקלין.
ואמנם הפגישה הראשונה ו“קבלת הפנים” אינן נוגעות בעיקרן לעצם הקונגרס ולעבודתו הפנימית, וכדברים שיש להם אך ערך צדדי לא היו ראויים שנשים אליהם לב, לולא ראינו גם בדברים האלה מעין “בבואה” של השקפת מנהיגינו על-דבר מטרתו הראשית של הקונגרס, לולא ראינו כבר בנשף שלפני הקונגרס, אָנה פני מנהיגינו המערבים מועדות, באיזו נקודה ימצא מרכז הכובד של הקונגרס בעצמו: כי אך לחנם נבקש את הנקודה הזאת באולם הצירים, שלוחי הצבור הציוני, בעת שהיא מהאולם הזה והלאה; כי לא העבודה המשותפת של הצירים תהי העיקר, כי אם, ראשית כל, פרסומה של העבודה הזאת.
אין אני בא לחלוק על הפרסום, לאמר כי אך למותר הוא, וגם רחוק אני מהקטין את ערכו, אבל אי-אפשר להסכים, שיש לפרסום כזה ערך גדול כל כך, עד שכדאי לתת לו את המקום הראשון בתנועתנו, ושגם העבודה הפנימית תהי משועבדת לו. אי-אפשר להסכים להשקפה כזאת בשום אופן, מפני שכל פרסום כזה, כל דימונסטרציה גדולה וכבירה דורשת התגברות הכחות, והיא באה על חשבונה של העבודה הפנימית, והעבודה הזאת הפנימית נחוצה לעת-עתה לציוניות במדה יותר מרובה מכפי שחושבים רבים מהציונים קצרי הראות, הנתעים בשוא להאמין, כי אותו החלק מעמנו המסוגל להבין כל שפלות העבדות שבחיינו ולשאוף לחיים אחרים, חיים של חירות – כי חלק זה של עמנו מבין כבר את מושגי העבדות והחירות כפי שנובעים הם מתורת הציוניות. בעולמנו הציוני שורר עוד בלבול המושגים בכל תקפו. מה שמנהיג זה חושב לרשות, חושב מנהיג אחר לחובה, מה שזה מתיר בשם הציוניות אוסר השני בשם אותה הציוניות עצמה, והציוניות בעצמה היא עוד לכת-עתה כתורה פרוצה אין חומה, שכל אחד בא ומכניס לתוכה את השקפותיו הפרטיות, ולכל אחד יש לתלות את עצמו באילן גדול, כל אחד מוצא אסמכתא או גם ראיה מפורשת להשקפותיו בדברי אחד המנהיגים, שאין להרהר אחר הבנתם את תורת הציוניות לעומקה, ובמקום ציוניות אחת, מובררת מכל צדדיה, יש לנו הרבה שיטות ציוניות נפרדות אשה מאחותה לא אך בענפיהן, כי אם גם בגזען.
"מדוע נהפכנו לציונים? האם מתשוקתנו המיסטית לציון (עטוואַ אויס מיסטישעס פערלאַנגען נאַך ציון)? הרוב הגדול שבנו חפשי הוא מתשוקה כזאת (מחיאת כפים). אנחנו היינו לציונים, מפני שצרת עמנו נוגעת עד לבנו, מפני שברוח נעכרת מכירים אנחנו את טבע הענינים המחייב, שהצרה הזאת תלך הלוך וגבור במהירות יתירה, ששואות פתאומיות לא תאחרנה מבוא עלינו, מפני שאחרי כל מה שחשבנו בעמל וצער מצאנו רק דרך אחד לצאת מן המצר: לרכוש במשפט גלוי מקום מקלט בטוח בעד אלף אלפי היהודים הנרדפים (מחיאת כפים מתחדשת לרגעים ברעש).
הדברים האלה נשמעו מעל הבמה היהודית מפי אחד ממנהיגינו הראשיים, מפיו של הד"ר מקס נורדוי בעצמו.
דרשתו על-דבר מצבנו הכללי בהוה היתה כל-כך מצוינת ונפלאה, התמונה שנתגלתה לפני השומעים היתה כל כך נוראה ואיומה, הרושם שעשתה על השומעים היה כל-כך אדיר וחזק, עד שבלעו השומעים, הלומי הרושם, גם את הדברים האלה בנעימה מרה. אבל – עלינו לזכור, כי הרושם נמשך שעות או ימים, והדברים שנאמרו ונדפסו נשארים לשנים ולשמיטות…
נורדוי נסמך על “טבע הענינים המחייב”, ובעצמו הוא חוטא נגד חוקי ההגיון, המחייבים גם הם, שכל תשובה תהי מעין השאלה. טבע הענינים אמנם מחייב אותנו שנבקש איזה מוצא מן המצר, אבל הלחץ, הדחק והרדיפות אינם מחייבים אותנו, שנשאף רק לציון ולא למדינה אחרת. אמת, כי בתשובה הנזכרת אין זכר לשם ציון, לא נאמר בה “לרכוש במשפט גלוי מקום מקלט בטוח בארץ אבותינו”, כי אם “מקום מקלט בטוח” סתם, אבל אם כן הדרא קושיא לדוכתא: מדוע נהפּכנו לציונים ולא לארגנטיניים ולא לקפריסיים? מפני מה כתבנו על דגלנו את השם “ציון” ולא “מדינה” סתם? האם אך מפּני נועם הצלצול שבשם ציון, מפּני היופי הפּיוטי שבו?
ונועם הצלצול והיופי הפּיוטי מאין מוצאם: מעולם החשבון היבש והצנום, או מעולם אחר?
מאמין אני באמונה שלמה, שהד"ר נורדוי, היודע לתאר בלשון חוזים את צרת עמנו המוסרית, המוצא כי הצרה הזאת הפּנימית והדקה מכאיבה נפשנו יותר מכל צרות הגוף הנגלות והמוחשיות (דרשתו של נורדוי בקונגרס הראשון); הוא, היודע לדבר רמות ונשגבות על האידיאל הקדוש והנעלה שבשאיפה לציון והחבוי גם בהגשמת השאיפה הזאת (מאמרו של נורדוי ב“הצבי” תרנ"ח); מאמין אני באמונה שלמה, שהמנהיג הנכבד הזה לא רצה כלל להעמיד את הציוניות על אחת: על הצרות, הרדיפות והגירושים, אלא שבשעה שעמד על הבמה והרגיש שכל האולם מתחת והעליות והמעקות ממעל רובצים תחת משא הרושם האיום שעשתה על אלפי השומעים קריאת הקינות החדשות על חרבן עמנו שברומיניה – בזה הרגע נולד הרעיון במוחו של הדורש: מה לנו לעסוק בנסתרות, והצרה הנגלית דיה להקיץ נרדמים, מדת הרחמים תתגלגל, לב אבן יהפך ללב בשר, ומה לנו עוד?… ובשעה שהתחמם לבו בקרבו אף הוא התמלטו מפּיו הדברים האלה.
ואמנם לוא יכלו לאסוף את כל עם היהודים אל אולם הקונגרס בשעה שנשא נורדוי את משאו, ולוא היתה השגת הטשארטר תלויה בנדבת לבם או בנדבת ידם של הנאספים באותה שעה – אולי היינו יכולים אז גם אנו “לקנות את עולמנו בשעה אחת”, בשעת התגברות הכחות, ולא היינו מקפּידים על מה שמקפּידים אנחנו כעת, בעוד שהדרך רב לפנינו, ובעוד שציונינו ניזונים מן קונגרס אחד ועד הקונגרס השני בנאומיהם של מנהיגינו הראשיים.
ומזון חסר לנו, וחסרונו מורגש בכל פּינות שאנו פונים. ספרותנו עניה ודלה והתנועה הציונית לא העשירה עוד אותה באיזה ספר, שיהיה ערכו קים לדורות. דרכי החנוך אבלות מאין בתי ספר טובים ומתוקנים (מלבד החדרים המתוקנים האחדים שזכו לגדולה שיכריזו עליהם מעל במת הקונגרס, וביניהם גם חדר אחד שהיה אז “עומד להפתח” באיזה כפר) ומאין ספרי למוד המתאימים לרוח היום. אך אם מזון רוחני חסר לנו, לא חסרו לנו כלל הוכוחים על-דבר המזון הזה, שבהם כלכלו אותנו בקונגרס הרביעי במשך שני ימים רצופים, ואולי עוד יותר. הלא המה הוכוחים המפורסמים על-דבר ה“קולטורא”, שהיו כבר לזרא לכל קוראי ספרותנו היומית, ומבקש אני סליחה ומחילה מאת הקורא האיסטניס, אם מוכרח אני לנגוע גם אני בשאלה ה“ארורה” הזאת.
שאלת הקולטורה, לפי צורתה שקבלה בקונגרס השני, מוטב היה לה שלא נבראה משנבראה, ועכשיו שנבראה אין טוב כי אם למחקה לגמרי מהפּרוגרמה הציונית. לא כדי לעשות קורת רוח לאחדים מהרבנים העומדים וצווחים ככרוכיא: “קולטורא עליך ישראל!”, כי אם למען העבודה הקולטורית בעצמה. הן כל זמן שלא תהא העבודה הקולטורית מסומנת בגבוליה, כל זמן שלא תהא לה פרוגרמה מפורטת ומדויקת וכל זמן שנדבר אך על קולטורה סתמית, נהיה אנוסים להסתפק אך בוכוחים בעלמא ובפרזות ריקות, ואוצרנו הרוחני לא יתעשר מזה אף במשהו. ופרוגרמה מיוחדת ומדויקת, שנמצא בה תשובה ברורה ומספקת על כל שאלות-החיים הקולטוריות, אין אנו יכולים לברוא, מפּני שהציונים אינם בני מפלגה אחת, שלכל אישיה יש מבט אחד – כמובן, לכל-הפּחות בעיקרו – על כל שאלות החיים. לכל הציונים, השונים והרחוקים לפעמים בהשקפותיהם איש מאחיו כרחוק מזרח ממערב, יש אך שאיפה אחת משותפת לכולם, והיא השאיפה לציון, אבל מחוץ לשאיפה הזאת נשארים הם כמקודם: בני מפלגות שונות ובעלי השקפות שונות. נשאר אך הדרך האחד: לקבל פּרוגרמה קולטורית על צד הפּשרה, כלומר לחייב את הציונים אך בעבודה קולטורית כזאת, שהכל מסכימים עליה, בדבר “השוה לכל נפש מישראל”, לפי רוח הרבנים מצד אחד ולפי רוח ה“צעירים” מצד השני, ותצא לך קולטורה למחצה, לשליש ולרביע, אבל לא קולטורה שלמה שתהא נאה לשמה ושיהא שמה נאה לה. רבים יראים, פּן יאמרו שהציוניות מכחישה בנחיצות הקולטורה, ומפּני זה דורשים הם בחזקה שישאר לכל-הפּחות השם קולטורה בהפּרוגרמה הציונית הכללית. אבל רב לנו להסתפק בשמות ריקים. הקולטורה לא תתבטל גם אם לא יכניסו אותה לתוך הפּרוגרמה הציונית דוקא, כשם שהחלטת הקונגרס בפני עצמה, להכיר את העבודה הקולטורית לחוב מוטל על הציונים, לא תועיל ולא כלום להפרחת העבודה הזאת, מפני שהקונגרס יכול לקבל החלטות ידועות בדבר העבודה הקולטורית אך רק בתור עצה טובה, לשם “יגדיל תורה ויאדיר”, אבל לא להלכה למעשה. לאורגניזציה הציונית הכללית יש הכנסה, – וגם היא אינה בטוחה באחריות – בערך ששים אלף רו"כ לשנה, וצריכים אנו להסכים, שהסכום הזה מצער הוא כל כך, עד שאי אפשר לא רק להלך בגדולות ובנפלאות במה שנוגע לעבודה קולטורית, כי אם גם אין ביכלתה של ההנהגה הראשית לפעול אף דבר מה בהמקצוע הזה, והדבר תלוי אך בעבודתן הפּרטית של החברות השונות.
הכל מודים, כי גם לעבודה קולטורית נחוצה אורגניזציה, רק שלא הקונגרס הציוני, חבור מפלגות שונות, יכול לברוא אותה. היא צריכה להברא על-ידי מפלגה אחת, שהשקפותיה על החיים, הספרות והחנוך אינן מתנגדות זו לזו. העבודה הקולטורית הזאת אינה צריכה כלל לשאת עליה דוקא חותמה של הציוניות ה“רשמית”, והעבודה הזאת לא תסוף גם אז, לכשתגיע הציוניות למטרתה הקיצונית, וגם אז לא תהיה עבודה כללית, כי אם עבודת מפלגות שונות, מפני שחילוקי הדעות בדברים הנוגעים לשאלות קולטוריות לא יתמו לעולם.
מנהיג הציונים הראשי, הד“ר הרצל, כידוע, התנגד לכתחילה להכנסת שאלת הקולטורה להפּרוגרמה הציונית, וטוב עשה לוא עמד בהתנגדותו זאת עד היום, אז לא היו מלעיטים אותנו לא בקונגרסים ולא בספרותנו התקופית והיומית בוכוחים שאין להם כל ערך ממשי, שאינם מפיצים אור חדש על השאלה, כי אם מכסים אותה בערפל. אז אולי היה עומד כבר רוַח והצלה לפתרון השאלה הזאת ממקום אחר, אז אולי כבר היתה לנו אורגניזציה לשם העבודה הזאת. אכן, כפי הנראה, גם הד”ר הרצל חושב למשוך ונמצא נמשך.
לד“ר הרצל יש רצון גבורים, ובכחו למשוך רבים אחריו. זאת הראה למדי מיום קרא את הקריאה הגדולה לפני הקונגרס הבזילאי הראשון ועד היום, ומי שאינו מאמין בכחו וגבורתו של הרצל יבוא נא ויראה, איך שליט הוא על הקונגרסים, איך משביח הוא את הסערות המתחוללות באולם הקונגרס בין הנבחרים, איך יודע הוא להרגיע את הלבבות ולעמוד על השקפתו ולהביאה לידי מסקנא, גם אם בשלה התחולל הסער. הד”ר הרצל יודע אמנם גם כן לפעמים לכפות הר כגיגית בשעה שהענינים מגיעים עד המשבר. אבל זו מדת כל בעל רצון עז, ובשעור ידוע נחוצה המדה הזאת לכל עומד בראש איזו תנועה. “אַל תהי רך כקנה ואל תהי קשה כארז” – זו היא מדה בינונית, מדה נכונה לאנשים בינונים, ואי אפשר לאחוז במדה כזאת לאנשים כהרצל.
אבל גם הד“ר הרצל, למרות רצונו העז ועמידתו על דעתו, הולך הוא ומתקרב אל האידיאל הציוני היותר טהור. כחו של האידיאל חזק הוא מרצונו של איש, ולוא גם יהי רצונו של הרצל, מחבר “מדינת היהודים” הסתמית היה למנהיג הציונים, השואפים לא רק למדינה של יהודים, כי אם למדינה יהודית. הד”ר הרצל מדבר מעל במת הקונגרס על התשוקה העזה שנשרשה עמוק בלב עם ישראל לארץ אבותיו, על הקשר האמיץ המאחד את העם עתיק-היומין עם ארץ מולדתו ההיסטורית, שהיא גם ארץ מולדתם של האידיאלים האנושיים היותר נשגבים ורמים, על “העבר הגדול”, על דברי החוזים ועל הגאולה העתידה.
שמחים אנחנו בודאי על התקדמותו של מנהיג הציונים, אבל מצטערים אנו, שהרעיון הציוני כשהוא לעצמו מתפּשט בשנים האחרונות במהירות נפלאה לרחבו ולא לעמקו, יורד הוא לאט לאט מן הקודש אל החול ונהפּך לאידיאל מצוי ושכיח. וזאת באה על-ידי שאיפת המנהיגים לעשות את הרעיון הציוני לקנינו של כל העם בזמן קצר, במשך שנים אחדות. מפּני זה אינם משתדלים לרומם את העם עד האידיאל הצפון בציוניות, כי אם מורידים הם את הרעיון הציוני עד “תכלית הפּשיטות”. החפץ לקנות את לב העם להרעיון הציוני ולהסבירו לפי בינת העם – החפץ הזה לא ימצא מערערים עליו, רק שנחוץ לתכן מראש את רוח העם וכח בינתו, ולוא עשו כזאת מנהיגי הציוניות, כי אז נוכחו לדעת, שרוח עמנו בכללו וכח בינתו אינם פשוטים כל כך, כמו שהם נראים לפעמים לפי המבט הראשון; אז נוכחו לדעת עוד יותר מזה: שעמנו, למרות מצבו השפל והיותו שקוע מסבות הכרחיות בתגרנות ובעסקים, מסוגל הוא עוד להתרוממות הרוח ולהבנת הרעיון הציוני בעצם טהרו; שמעולם התנגד עמנו לכל שאיפה לבאר את הרעיון אשר טפח ורבה במשך חייו ההיסטוריים על דרך הפשט הפשוט ולהפשיטו את מעיל קדושתו…
וזאת אינם יודעים ואינם מבינים רבים מהציונים העוסקים בהרחבת הרעיון הציוני ובהתפשטותו, ובחשבם שכחו של הרעיון נמצא לא בגבהו או בעמקו, כי אם בהיקפו, מכניסים הם אל הפּרוגרמה הציונית, כדי להרחיב אותה, שאלות שונות שאי-אפשר לכחש בחשיבותן מצד עצמן, אלא שאינן ענין לציוניות בבחינת אידיאה.
כן העמידו על הפּרק הקונגרס הרביעי את השאלה האיקונומית, איך להיטיב את מצבו החומרי של עמנו באשר הוא שם. המנהיגים הואילו בטובם להגן על השאלה הזאת ועל גודל נחיצות פתרונה דוקא מעל במת הקונגרס, ומהיום והלאה יהיה הדבר לחוק להתפּלסף ולהתוכח בהתאסף נבחרי הציונים על הקונגרסים בעניני הפּרנסה והכלכלה.
“עמך ישראל צריכים פּרנסה” – זה דבר ישן נושן, וכי הפּרנסה נחוצה להפרחת כל רעיון והרעיון הציוני בכלל – גם זה ידוע. כי כל אחד מאתנו מחויב לדאוג להטבת מצבו החומרי של עמנו, ולא רק לדאוג, אלא גם להועיל להטבת המצב הזה עד כמה שכחותיו מגיעים – מי יכחיש זאת? אבל העבודה הזאת עבודה כללית היא, ומחויבים להשתתף בה לא רק הציונים בלבד, ומדוע נבקש שגם עבודתנו זאת תשא עליה את חותמה של הציונות? ולא זו בלבד, אלא שגם בנוגע לעבודה האיקונומית שוררים חילוקי דעות ומפלגות שונות וזרמים שונים, ואיך נבקש שהקונגרס הציוני, שהוא אך ציוני ולא יותר, יעסוק בפתרון שאלות כאלה, שאולי יש להן איזה יחס לציוניות, אבל אינן נובעות מתוכה?
רבים אומרים, כי על-ידי עבודתנו האיקונומית בתור ציונים יעלה בידנו על נקלה למשוך אחרי הציוניות את ההמון הגדול של עמנו, ואם כן מביטים הם על העבודה הזאת כעל אמצעי להשגת מטרה אחרת. אמנם שאלה היא ותהי לשאלה, אם יעלה בידי הציונים לשעבד את השאלה האיקונומית לציוניות. יותר קרוב להאמין, שהעבודה האיקונומית תשפּיע על הציוניות להורידה עוד מדרגה אחת מטה ולעשותה לטפל, לדבר שכדאי לטפּל בו בשעת הפּנאי, בשעה שאינה לא יום ולא לילה.
עלינו החובה ללחום בדעה המשובשת, שהציוניות מוכשרת להתפּשט אך במקומות כאלה שהמצב האיקונומי של אחינו ברע הוא. נחוץ לצאת במחאה גלויה נגד אלה הבאים להשמיע מעל במת הקונגרס שאסור לציונים לשאוף להטבת המצב החומרי של עמנו, מפני שנרחיק בזה את שעת המשבר. אלה בעלי השיטה: “אסור לרחם”, מפני שרגש הרחמנות נחוץ לציוניות, דולים את ציוניותם ממעין נרפּש ומבססים אותה על יסוד רעוע. “רגש הרחמנות” מעורר לפעמים את עשירי העם לנדבות, אבל מזיק הוא אלפי פעמים יותר לאלה הצריכים לעורר רחמים. לא ברחמנות יוָשע עם, ולא על הרגש הזה יבנה את עתידותיו. הוא אשר אמרתי, כי הציוניות בתור תורה שלמה אינה משוכללת עוד כל צרכה ונותנת מקום לדבר בשמה דברים החותרים תחתיה חתירה עמוקה.
אך אם נחוצה אורגניזציה גם לעבודה האיקונומית, יבראו נא אותה המצדדים בזכותה מחוץ לקונגרס, והציונים ילכו בעבודתם זאת למפלגותיהם ולא לציוניותם. אמנם רואה אני, שגם גורל השאלה האיקונומית יהיה כגורל אחותה הבכירה, שאלת הקולטורה, היא תוליד וכוחים ופּלפּולים הרבה, אבל בשום אופן לא תמצא לה פתרונים בקונגרסים הציונים.
לשם העבודה הקולטורית והאיקונומית יבראו אל נכון במשך העת מרכזים מיוחדים, מרכזים טבעיים. לברוא מרכז ולגשת אחר-כך אל העבודה, הוא דבר המתנגד לחוקי ההיסטוריה. צריך לעבוד, והמרכז נברא ומתברר מאליו. במשך העת הזאת צריכים הציונים לדאוג להתפתחות הציוניות בתור אידיאה, שתתאים אל החיים ושתוכל לשפּוך מרוחה על רוח עמנו. כחזיון הזה הננו רואים בהתפּתחות כל האידיאות השליטות. והיה אם תקח לה גם הציוניות את התפּתחות האידיאות האחרות לעינים, אם לא תשאף להיות יוצאת מן הכלל, תכבוש לה סוף סוף את עולמנו. אז נזכה לשמוע בקונגרסים הציונים לא רק דרשות ופלפולים של דברים, כי אם חשבונות של מעשה ועבודה.
הציוניות אינה יכולה ואינה רשאית להשען בהתפּתחותה על שעות בודדות של התלהבות, מאספה רבתי לאספה רבתי ומקונגרס לקונגרס, כי אם על עבודה פנימית, עבודה בלי הרף, בלי שאון והמולה ובהדרגה מן הקל אל הכבד. ההתלהבות היתירה מושכת אחריה באופן מלאכותי תגבורת הכחות ואחר-כך בא מצב העיפות, ועבודה תמידית מחזקת את הגוף ומאמצת את הרוח. שעת תגבורת הכחות עשירה בהבטחות, ואך עבודה מתונה עשירה בפעולות.
יבואו נא מנהיגי הציונים להקהיל את הנבחרים לקונגרס החמישי לא ללונדון וגם לא לבזל, כי אם לאחת מהערים היותר מועטות באוכלוסין, במקום שאין אולמים בנויים לתלפיות ואין עליות בעד אלפי אורחים. אמת כי מספּר הנבחרים אולי ירד מן ארבע מאות עד מאתים, אך בטוח אני שיהיו שקולים כנגד שתי פעמים ארבע מאות. הפּרסום והברק החיצוני לא ירעישו עולמות, אך הפסדם יצא בשכר העבודה הפּנימית. השליטים על הקונגרס יהיו הנבחרים בעצמם ולא אלפי האורחים הבאים להתענג על “מחזה נפלא במינו”. מחיאת הכפּים תהיה על חשבון הדברים שנאמרו ולא על חשבונם של בגדי המשי והפּאות המסולסלות.
אם יסכימו לציונות כל מלכי מזרח ומערב יהיה בידנו אך הסכם הממלכות, בלשון הציוניות: המשפט הגלוי. ורק אם יתנער באמת עם ישראל לתחיה, ימצא לו מקום מקלט בטוח בארץ אבותיו.
-
הכוונה למרכז–המכתבים שיסד הד"ר ברנשטיין–כהן בקישינוב, שבשעתו מרובה היתה השפעתו על התפתחות התורה הציונית בקרב ציוני רוסיה. ↩
(מכתב גלוי ל“אחד העם”)
הירצל בונה ואתה סותר. הירצל כותב “רומן” בן שמ“ב עמודים ואתה כותב “ילקוט קטן” בן י”ב עמודים ומהרס את כל בנינו של הירצל ממסד ועד הטפחות מבלי השאיר אריח על גב אריח ולבנה על גב לבנה. הדבר הזה כשהוא לעצמו איננו מעיד על יתרון כחו או כשרונו של הסותר על הבונה. מכל מקצעות החיים היינו יכולים להביא דוגמאות רבות להראות על ידן עד כמה קשה לבנות מלסתור. הבונה צריך למשש בכל אבן ואבן שהוא משתמש בה לבנינו וצריךְ הוא להניח את האבנים שורות שורות, לאט לאט מן היסוד ועד הגג. לא כן הסותר, הוא בא לחפּש אחרי מומי הבנין, והיה במצאו מקום אחד רפה, שנקל לו להשמיט משם שורה שלמה של אבנים, הרי כבר מהרס הוא בבת אחת את כל חלק הבנין שממעל להשורה הזאת. לו חפצנו, למשל, היום להרוס את מגדלו של איפל, המתנוסס ברום גבהו ומתגאה על כל סביביו, לא היינו דורשים למלאכתנו זאת יותר מעשירית שבעשירית העת שבלע בנינו של המגדל הזה, ובכל זאת צריכים אָנו להודות, שאיפל היה מהבנאים היותר מצוינים שבעולם. נשער נא הלאה בנפשנו, כי בנאי אחד מומחה ובקי אבל שעסק כל ימיו בבנין בתי מדרש ואוניברסיטאות נגש אל מגדלו של איפל ומודד אותו בקנה המדה של הבנינים שהוא עסק בהם כל ימי חייו. הבנאי הזה מוצא, כי המגדל כלו מראשו ועד סופו אינו אלא מגרעת אחת גדולה: מגדל, שגבהו עולה עד לשלש מאות מיטרים ואין בו מקום אף לקתדרא אחת! ומהיות שאי-אפשר להכשיר אף חלק ידוע ממנו לבית מדרש, אין לו תקנה אלא בהריסה גמורה, אָז ישאר לכל-הפּחות חבל האדמה שנבנה עליו המגדל ויהי מקום פּנוי לבנין אחר. הבנאי הזה שכח דבר אחד לגמרי. הוא שכח, כי בעולם הבנאות יש מקצעות שונים, וכי לכל אחד מהמקצעות יש קנה-מדה המיוחד לו, שאין מעבירין אותו ממקצוע למקצוע.
הירצל בונה ואתה סותר. הירצל כותב “רומן” שכמו בכל הרומנים משמשות בו “אמת ובדותא” Warheit und Dichtung בערבוביא, ואתה בא בקנה המדה של החשבון היבש והצנום ומבקש מגרעות ומוצא אתה אותן על נקלה, על כל דף ודף, על כל עמוד ועמוד של שמ“ב העמודים. בטוחים אנחנו, כי כל “קוראינו הנכבדים” קראו כבר את ה”ילקוט" האחרון שלך ב“השלח”, ומפּני זה חושבים אנו למותר לשוב ולספּור ולמנות את כל המגרעות והחסרונות שמצאת בהרומן “אלטניילנד” של הירצל. אתה דאגת הפּעם, כפי הנראה, גם להקוראים שאינם נזקקים להשפה העברית ותמציא את “ילקוטך” עם כל אבני הקלע אשר בתוכו למערכת ה“וואָסחאָד” בטרם שנדפס עוד ב“השלח”, והרי מונחים לפנינו בבת-אחת הילקוט ותרגומו הרוסי. עוד טעם אחד הפּוטר אותנו מלחזור על דברי הילקוט. ובכן לא נדבר על הפּרטים, כי אם על הרוח הכללי, או יותר נכון, על האשמות הכלליות, שעליהן נוסדה הבקורת החריפה שלך.
ואלו הן האשמות הרובצות על ה“אלטניילנד” של הירצל, האשמות הכבדות, שאתה רוצה להוקע אותן נגד כל הקהל הגדול. ראשית, מוצא אתה, שמנהיג הציונים מופיע עתה בעב ענן של הבטחות שלעולם לא תמלאנה, ובכן מוליך הוא שולל את דעת הקהל וביחוד את דעתם של קלי האמנה, אלה האדוקים שבהציונים החדשים, הרגילים להתיחס לכל הגה היוצא מפּי מנהיגם כאל תורה חדשה. הבטחות כאלה עלולות להלהיב את הדמיון, ובהיות שהן מגלות את ה“קץ” בעגלה ובזמן קריב, עתידות הנה, כשיעבור הזמן המיועד וישועות בל נעשו בארץ, להביא מהפּכה לעולמנו. המאמינים, בראותם כי נואלו מתקותם, יסוגו אחור. הידים תרפּינה, והשאיפה לחירות תשוב עוד הפּעם עשר מעלות אחורנית. שנית מבטיח מנהיג הציונים בה“רומן” שלו, שקבוץ הגליות העתידי לא יהיה קבוץ חלקי, כי אם קבוץ כללי, שעל-ידו תפתר “שאלת היהודים” בכל הארצות והמדינות, ואתה אינך יכול בשום אופן לתאר בדמיונךְ נס כזה: “ובכן אחת משתי אלה: אם שתתישב ארץ-ישראל על ידנו בדרך טבעית, בהדרגה, ואז ישארו עוד בהכרח רוב בני עמנו בארצות מושבותם, וההתחרות בשכניהם, ועמה “שאלת היהודים”, לא תבטל; או שיעזבו רוב בני ישראל את ארצות גלותם ויתקבצו לארץ-ישראל במשך זמן קצר, על-ידי אמיגרציה גדולה בבת-אחת – ואז על הציונים לבאר לנו, איך יעשה הפּלא הזה, שכמוהו לא היה עוד וגדול הוא מכל הנסים שנעשו לאבותינו ממצאים ועד הנה”. הרי לפנינו אם כן שתי אשמות, והנה באה האשמה השלישית העולה עוד על שתיהן: אתה בקשת בכל שמ“ב העמודים של ה”רומן" “אלטניילנד” איזה זכר לקולטורה עברית והנה מה שבקשת לא מצאת ומה שמצאת – אינו מוצא חן בעיניך. ובכן פּונה אתה אחרי שהעברת לפני הקורא את כל טובו של “אלטניילנד”, אל הציונים בשאלה חמורה, כי יואילו נא לתת עליה תשובה ברורה, והיא: במה מצטיינת אם כן המדינה או החברה היהודית העתידה מכל המדינות והחברות האחרות. “ובכן אנו יודעים סוף האידיאל של הציונות המדינית, כפי שהוא מצויר בדמיונו של המנהיג הראשי… לפי זה הרי נוכל לצייר ב”חוש" את הגשמת האידיאל הניגרי לאחר עשרים שנה – ואנו שואלים איפוא: במה היתה אָז “אלטניילנד הניגרית שונה מזו של הציוניות עתה?”.
והדבר הזה ודאי הוא בעיניךְ, שמנהיג הציונים חפץ הפּעם לבאר בפרות, איך הוא מצייר לעצמו הגשמת האידיאל שלו עתה, אחרי הקונגרסים והפּרוגרמה הבזילית, “אחר שהמדינה הציונית “מחויבת” על פּי “הפּרוגרמה” להיות דוקא בציון”. המחברת “מדינת היהודים” היא אך מעין פּרוזדור שקשה לשפּוט ממנו על תכנית הבית בכללו, והרומן “אלטניילנד” הוא הטרקלין, הוא ה“לפני” ו“הלפנים” שבהיכל הציוניות החדשה, או יותר נכון: “מדינת היהודים” נכתבה לפני עלות השחר, בשעה שקשה להכיר בין תכלת לירוק, ומפּני זה הכל מכוסה בה כמו בערפל, לא כן “אלטניילנד”. הספר הזה נכתב כבר בשעה שהאיר המזרח, ובכן נועד להלכה למעשה, לא אך לשמח את הלבבות, כי אם להיות למורה דרך לכל הציונים די בכל אתר ואתר.
אמנם יודע אתה לגולל את האשמות לפני הקורא כרגיל ומנוסה בעריכת כתבי אשמה, אבל באחת טעית ומכיון שטעית אתה בונה את כל אשמותיך על יסוד רעוע. מעולם לא עלה על דעתו – כךְ מבינים אָנו, הקוראים הפּשוטים, את הרומן “אלטניילנד” – של מנהיג הציונים להופיע בתור נביא או חוזה לגלות את הקץ, הוא לא בא כלל לבאר בפרטות.“איך הוא מצייר לעצמו הגשמת האידיאל שלו עתה”. כי אם איך הוא מצייר את הגשמת האידיאל שלו בדמיונו, בשעה שהוא עוזב את “עמק הבכא”, “את הים של דמעות” ואת הספרות של ספקות ויאוש. לא בשעה שהוא יושב בהבנק הלונדוני וסופר ומונה את כל האקציות והריוח שהכניסו – לא בשעה כזו הוא כותב את ספרו “אלטניילנד”, כי אם בשעה שהוא יושב בחדרו “ומתנשא על כרוב דמיונו”, בשעה שדמיונו מעביר לפניו תמונה שלמה ומרהיבה: כל בני הגולה באו כבר לדעה אחת, והרצון אחד והשאיפה אחת – ואין דבר העומד בפני הרצון. אמנם הספר כבר נגמר, עוד מעט וימסר לדפוס ולא יהיה עוד קנינו הפּרטי של המחבר, כי יצא לאור… ויודע המחבר, כי הרבה אורבים לו בסתר ובגלוי, וכותב הוא על שער הספר: “אם רוצים אתם, אין זו בדותא”. אם כן מודה המחבר בעצמו, כי הגשמת מאויו תלויה ברצון אלה שאליהם הוא פונה בספרו.
“אם רוצים אתם אין זו בדותא”. כך כתוב על שער הספר. אין לנו צורך להיות בקיאים בחכמת ההגיון, כדי להבין, שמכלל הן אתה שומע לאו. כלומר, אם רוצים אתם, אין זו בדותא, אבל אם אינכם רוצים, הרי היא בדותא. ומתפּלא אנכי עליך, מבקר מצוין, שכחך גדול בתורת ה“לאוי”ן, כי בחרת הפּעם רק את ה“הן”. הלא כה דבריך: “אם רוצים אתם בכךְ, אין זו בדותא” – כן כתוב על שער הספר, וגוף הספר הוא רק פּירוש רחב ומפורט לדברים אלה, בהראותו כל מהלך הענין באופן בולט, פּשוט וקל, כאלו אנו רואים הכל בעינינו. וכדי להוכח “שאין זו בדותא”, אין אָנו צריכים אלא לצייר לנו בדמיוננו, שאנו עומדים עתה בשנת 1923, כלומר, עשרים שנה אחרי קבלת הטשרטר. אָמנם המבקר יכול לטעון ולאמר, כי מכיון שלא מצא המחבר לנחוץ להעמיד בראש הספר את מחציתו השניה של ה“מוטו” בפירוש: “אבל אם אינכם רוצים, הרי היא בדותא”, הרי הוא מודה בשתיקתו, שנקודת הכבד של הרעיון נמצאה במחציתו המפורשת; אבל, כמדומה לנו, שכל מבקר צריך לעיין לא רק במה שכתוב על שער הספר ובהספר עצמו, כי אם גם במה שכתוב על העמוד שאחרי חתימת הספר, אם אך אינו חלק, ויש לו גם סימן של מספּר העמודים.
ובאמת הננו קוראים על העמוד שאחר חתימת הרומן “אלטנולנד”, המסומן במספּר שמ"ג, אחרית-דבר מאת המחבר, וזה לשונו:
“… וכשאינכם רוצים, הרי אינה אלא בדותה, ובדותא תשאר – כל מה שספּרתי לפניכם”.
"חשבתי לחבר בדותא שיש בה גם תורה. הבדותא יתירה על התורה! יאמרו אחדים – התורה "יתרה על הבדותא! יאמרו אחרים.
"כי הנה כעת, אחרי שלשת שני עבודה, הגיעה שעת הפּרידה, ומעתה יחלו מכאוביך, ספרי היקר. דרכךְ תהי רפודה משטמה ועיקומים, ואתה תלך כמו ביער חושך.
“אך כי תסור אל בית אנשים שלבם ידידות, פּקדם לשלום בשם האדון אביךְ. הוא חושב: גם החלום ממלא את ריקניות הזמן שאנו מבלים פּה עלי אדמות. החלום אינו נבדל כל כך מהמציאות, כמו שרבים מאמינים. כל מעשי האדם היו בשכבר הימים אך חלום וברבות הימים לחלום ישובו”.
הדברים האלה אינם צריכים ביאור, אבל אתה המבקר לא השגחת בהם או שהעלמת עיניך מהם, ונתת לפני הקורא רק מה שכתוב על שער הספר.
הירצל בונה ואתה סותר, הירצל מפרש את הפּסוק הראשון של “שיר המעלות”: “בשוב ה' שיבת ציון היינו כחולמים”, ואתה דולג על הפּסוק הראשון ומתחיל מהפּסוק השני: “אָז ימלא שחוק פּינו”.
אָמנם הננו מחזיקים טובה לך “אחד העם” החביב לכלנו, ושכלנו חייבים בכבודךְ, כי החזרת את העטרה ליושנה בנוגע להשם “אלטניילנד”. לא “אלטניילנד” הוא השם האמתי, כי אם “על-תנאי-לנד”, אבל מתנים אָנו תנאי אחר לגמרי, לא התנאי שמתנה אתה “אחד העם”. התנאי שלנו נכלל הוא במה שכתוב על שער הספר ונאמר בפירוש “באחרית דבר” שבסוף הספר.
טוב אחרית דבר מראשיתו – כלל גדול הוא לא רק בחיים אלא גם למבקרים מצוינים.
“אם רוצים אתם, אין זו בדותא” – ואנחנו רוצים, שנהיה רוצים…
––––––––
ובטרם חתמי את שמי הנני רואה לעצמי חובה למסור מודעה קטנה. הרבה למדתי ממך. הנני אחד ממעריציך היותר אדוקים ובידידותך הנני מתפּאר. הנני מבין את צערך הגדול בבקשךְ את סימני הקולטורה העברית ב“המדינה” העתידה, ואולי משתתפים בצערך זה רבים מתלמידיך – עם כל זה הייתי רוצה, שאחד העם “שלנו” לא יהפךְ בטעות בעיני רבים לאחד העם “שלהם”, ומפּני זה הייתי רוצה שתחדל מסתירה ותחל לבנות. אתה אינך זקן כל-כך ואנחנו איננו צעירים כל-כך “שאם יאמרו לך זקנים סתור וילדים בנה, סתור ואַל תבנה”. וכי כלום יש צורך לךְ ללכת למדינות של אחרים, בוא נא שמש בהיכלך, רבים מוכנים לסייע לך בעבודה של בנין.
במקרה הייתי הראשון, שיצא נגד “אחד העם”, כלומר, נגד בקרתו החדה על ה“אלטניילנד” של הד“ר הירצל. לפי דעת “אחד העם” התכוון המחבר, שיהיה ספרו לתל שכל הציונים יהיה פונים אליו, ולפי דעתי אני, אינו אלא תל מתלי תלים של הרומנים, שנועדו אַך לרומם את הרוח, לעורר את הרגש, לפעמים גם לשבר את האוזן, אבל בשום אופן לא להורות הלכה למעשה. השתדלתי להראות, עד כמה שמוכח מתוך הרומן עצמו, שמעולם לא עלה על דעתו של הירצל לתת לספרו זה את ערכה של חתימת הציוניות. הד”ר הירצל ענו הוא ואינו חפץ להתערב בשאלות, שאינו חושב את עצמו למומחה להן, ומפּני זה הוא נותן אַך את המשבצת ומניח לאחרים לתת בתוכה את אבני המלואים. הד“ר הירצל חושב, כי מכיון שתוסד מדינה יהודית, תתפּתח שמה גם בהכרח גם קולטורה עברית, לפי טבע הענינים המחייב, שהתפּתחות כל עם העומד ברשות עצמו ואינו תלוי בדעת אחרים אינה יכולה להיות התפּתחות של חקוי, אם כן לא יכול לראות מראש שתתעורר שאלה חמורה: “במה היתה אָז אלטניילנד הניגרית שונה מזו של הציוניות עתה”? – להשאלה הזאת יש תשובה פשוטה בצדה. מאמינים אָנו כל-כך בעצמיותו של העם העברי, עד כי בטוחים אנחנו, שקבוץ גדול של יהודים במדינה של יהודים אינו יכול להתהפּךְ לקבוץ של כושים: בן חורין אינו מקבל על עצמו את עול העבדות ברצונו הטוב. אָמנם עם כל זאת לא רצה הד”ר הירצל לתת בספרו את סימניה של הקולטורה העברית העתיקה, לא מפּני שכופר הוא בה, כי אם מפּני שמניח הוא את העבודה הזאת לאחרים. וזאת תפארתו של מנהיג הציונים: הוא אינו מתעטף בטלית שאינו שלו, וכשם ששאל בתמימות: “הקולטורה העברית הזאת מה היא?”, כך לא רצה להכניסה להרומן שלו. לו אך רצה להכניסה לספרו, כי אז היה מוכרח לקבל איזו ידיעות מקוטעות בהקפה בדבר הזה מאת אחד הסטודנטים יוצאי הגיטו שבווינא או בפריז – אבל את כבוד המלאכה הנקיה והקלה הזאת הניח לרעהו, שמעולם לא הצטיין בענוה יתירה…
אחרי מכתבי הראשון, שבו נגעתי בשאלה זו בדרך כלל, היה בלבי לגשת אחר-כך לבירור ההבדל שבין השקפותיו של “אחד העם” ובין השקפותיו של הד“ר הירצל. אולם בין כך נדפּס בה”וועלט" ונעתק ב“הצפירה” מאמרו של מקס נורדוי, שלאשרנו “עוד לא בא כבשם הזה” בספרותנו הציונית מן הקונגרס הראשון ועד היום, ומאמרו של נורדוי הוא לעת-עתה היחיד במינו. בשעה כזו אי-אפשר עוד לטפּל בקרירות רוח בהשאלה העיקרית של השקפות טובי מנהיגינו וסופרינו. בשעה כזו מוטב להחבא מעט רגע עד יעבור זעם, עד שיבוא מקס נורדוי בכבודו ובעצמו ויבקש סליחה וכפּרה – לא מ“אחד העם”, כי אם מאת כל הציונים המזרחים ובודאי גם מאת רבים מן המערבים היודעים קרוא עברית במהירות יותר גדולה מבעל התשובה לאחד העם. אָמנם אפשר היה לחכות, שהילקוט הקטן של אחד העם בחוברת “השלח” האחרונה לשנת 1902 תעורר מחלוקת עצומה במחנה הציונים. הריב התגלע. ליריה הראשונה קם מקס נורדוי. ומקס נורדוי אינו רובה קשת, גם אינו יורה מקנה רובים פּשוט של חיל הרגלים, כי אם מכלי תותח כבדים של צבא הארטיליריה. אָמנם גם צבא הארטיליריה נחלק לרגלים ופרשים, ומקס נורדוי הוא “פּרש בלי מורא ופחד”, הרוכב על סוסו ומביט מגבוה על איש מלחמתו.
והמחזה הזה מחזה מעציב משני צדדיו. יכולים אָנו להצטער שלא נפגשו הפּעם “תורה וגדולה” במקום אחד, כי אז היינו זוכים ל“אלטניילנד” משוכלל ומלא, תחת אשר כעת מונחת לפנינו רק תכנית המדינה החיצונית ולא יותר, אבל מה כל החרדה אשר חרדו הקולטוריים שבנו? והרי חושבים הם באמת שעתיד הרומן הזה להשפּיע על מהלך התפּתחותנו הרוחנית לעתיד לבוא? הכי חושבים הם באמת, כי ה“אלטניילנד” יהיה להציונים לשלחן ערוך חדש? כמדומה לי, שהחושבים כך משפּילים מבלי משים את ערכם של יושבי מדינת היהודים העתידה. די לנו אם יקים לנו הדור ההוא מקס נורדוי חדש אחד, שיבטל בבת אחת מאה רומנים כאלה. ויכולים אָנו להיות בטוחים עוד בדבר אחד, כי כשם שמקס נורדוי שלנו קורא עברית בקושי גדול, ובכל זאת קוראים לפניו את מאמריו של אחד העם והוא מותח עליהם את גזר דינו הקשה, כן לא יהיה נחוץ למקס נורדוי העתיד לדעת את השפה שבה נכתב ספרו של הירצל. גם הוא יזמין לו את אחד מ“המבינים” ויצא אחר-כך לבקר אותו בלשון מדברת גדולות. לא ולא. לא על-פּי רומנים, ולו יהיו היותר מעולים והיותר משובחים, תסומן ההתפּתחות העתידה של עמנו. “אלטניילנד” של הירצל הוא אַך רומן ונועד אך ורק לאלה עומדים תחת השפּעתם של ספרים מסוג הזה. מנהיג הציונים לא רצה כלל לזכות את אנשי הרוח שבנו בתורה חדשה, לא חפץ לעקור אף שורש אחד משרשי אומתנו ולנטוע במקומו זמורת זר, ונעלה הוא מעל כל ספק, כי לו בא אחד העם או מבקר אחר והיה מראה שהרומן “אלטניילנד” אינו מקיף עוד את כל צדדי תחית עמנו, כי אינו מעביר לפנינו את כל טובה של התחיה במלואה – נעלה הוא מעל כל ספק, כי בקרת כזו, שיש בה גם מפּצעי אוהב, לא היתה מביאה לא את מחברו של הרומן ולא את מעריציו היותר קרובים אליו לידי כעס והתמרמרות. אבל אחד העם מאמין באמונה שלמה שהשקפותיו הובררו כבר די צרכן לקהל הקוראים ואינו מוצא לנחוץ להטעים שהוא אינו נלחם בהאידיאל של הציוניות המדינית, שסוף-סוף מסור הוא להאידיאל הזה יותר מהרבה ציונים אופיציאליים הממונים לאפּיטרופּסים על הציוניות, כי אם בליקויו של האידיאל הזה בחיים ובספרות. אחד העם נראה תמיד נגד עינינו כבר פּלוגתיה של הד"ר הירצל, ועם כל הכבוד שאנו רוחשים לאחד העם צריכים אָנו להודות, שלא השתדל מצדו להכנס להאורגניזציה הציונית החדשה, ותחת לבקר אותה מבפנים הוא מבקר אותה תמיד כאדם העומד מחוץ. מבטאים כמו “ואז על הציונים לבאר לנו” וכדומה שהם בבחינת “לכם ולא לו” שכיחים למדי במאמריו של אחד העם, עד כי רבים טועים ומחליפים את מבקרו של מנהיג הציונים במבקרה של הציוניות עצמה. רבים טועים עד כה ואומרים “שאחד העם דואג רק לתחית הרוח של עמנו, והירצל דואג רק לתחית גוף העם”, בעוד שמעולם לא התקרב אחד העם לההשקפה הידועה – שעד כה נשארה אךְ בתור השקפת יחיד, – התולה מדינה שלמה על בלימה, ומתפּארת למצוא את הסוד להטות לכל עבר מדינה שלמה הפּורחת באויר: בעוד שמעבר השני מעולם לא עלתה על דעתו של מנהיג הציונים להעמיד את תחית ישראל רק על הקרקע. זהו הצד האחד שבמחזה המעציב הזה, המראה לנו בעליל את הקושי שבקבוץ גליות. שנים רבות יעברו עד שנכיר איש את רעהו, וזה יהיה הצעד הראשון לפדות נפשנו. הצד השני שבמחזה המעציב הזה הוא, שהמחלוקת הזאת פּרצה בתוכנו טרם שיש לנו עוד מדינת היהודים, ועלינו לפזר את כחותינו הדלים לוכוחים ולדברי ריבות, שבכל אופן אינם מקרבים אותנו להאידיאל המשותף שלנו, שבכל אופן אינם מקרבים אותנו אפילו לבירור המושגים. המחלוקת הזאת יצאה כבר מגדר “מחלוקת לשם שמים”, ומי יודע עד כמה תתפּשט בין צעירי הצעירים. הן רבים לא יבינו, כי הריב הזה גם לא ריב פּרטי הוא, כי אם ריב אלה שהשתחררו למחצה, והנם בבחינת “חצים עבד וחצים בן חורין” באלה שנחשבים עוד לעבדים גמורים בעיני “דודיהם” העשירים בכסף או בחכמה. תשובתו של נורדוי מוכיחה עד כמה גדול כחה של התמרמרות, המעבירה את האדם על דעתו הצלולה ושמה בפיו דברים שאינם נותנים כבוד למי שאמרם.
בקש מקס נורדוי להגן על מדת הסבלנות והראה לכל עד כמה מגיעה סבלנות עצמו. בקש מקס נורדוי להשיב כהלכה ויצא לחרף ולגדף. בקש להזהיר את הציונים, ומכאן אזהרה לגדולים שיזהירו על הקטנים, לבלי המשך אחרי דעותיו הנפסדות של אחד העם ושכח, שהציונים המזרחים יודעים את ספריו הרבים – ולא אַך על-פּי תרגומיהם – של מקס נורדוי ויודעים גם כן את כתביו המעטים של אחד העם – גם כן לא על-פּי תרגומיהם – ויודעים הם בעצמם מה לקרב ומה לרחק. בקש נורדוי להתכבד בקלון חברו ובזה את כבודו עצמו. בקש נורדוי בתשובתו לחזק את הציוניות ונתן לה מכת-לחי…
אחת בקש מקס נורדוי והוכיח: במקום שבעלי תשובה – במובן משיבים שלא כהלכה – עומדים, אין לפעמים צדיקים גמורים יכולים לעמוד, ויש-אומרים – אפילו אנשים בינונים.
“אחד העם” הדפיס תשובתו “החטא וענשו” עוד הפּעם בעברית ורוסית בעת ועונה אחת (הזמן גליון כ“ב, ה”וואָסכאָד" גליון י"ג). אחד העם אומר, כי עיקר תשובתו היא להאיר את כל הענין, עד כמה שהוא נוגע לעצם השאלה.
והשאלה הזאת, כשהיא לעצמה, אינה חדשה, וגם מלחמת הסופרים שהתעוררה כעת בכח חדש לרגל השאלה הזאת גם כן אינה חדשה. בכל אופן, לא הרומן “אלטניילנד” הולידה, ובמדה ידועה לא נשגה גם כי נאמר, שאף לא הציוניות הרשמית בראה אותה. גם לפני תקופת הקונגרסים, בשעה שהיתה בעולם אַך הציוניות הסתמית, בלי כל שם לואי, גם אָז נחלקו כבר הציונים, או כמו שקראו להם אז: “חובבי ציון”, למפלגות שונות, ואַך לחנם מוצא אחד העם, ששאלת הקולטורה נולדה בעת אחת עם הציוניות החדשה, הנקראת “מדינית” 1. גם אָז היו אנשים שהיו רואים את נקודת הכובד של תנועת התחיה ביסוד מושבות, בקנית קרקעות וכדומה, ואחרים, ובראשם אחד העם, השתדלו להעתיק את נקודת הכובד של תנועה זו אל עולמה של התנועה הרוחנית, אלא שאז אמרו שמוטב ליסד בית-ספר אחד על אדמת ישראל מהושיב על האדמה הזו מאה קולוניסטים, ועתה הם אומרים, “שיסוד בית מדרש גדול אחד בארץ ישראל לחכמה או לאומנות, יסוד אקדמיא אחת שם ללשון ולספרות” – זהו “מפעל לאומי גדול ונשגב, המקרב אותנו אל מטרתנו יותר ממאה קולוניות של עובדי אדמה” 2. אם כן הננו רואים, שלרגל גידולה והתפּתחותה של התנועה הציונית נשתנה גם קנה המדה, שאנו מודדים בו כעת את תביעותנו. לפנים דברנו על דבר בית-ספר אחד והיום הננו מדברים על-דבר יסוד בתי מדרש גבוהים ואקדמיות ללשון ולספרות, ואם נתנו אָז במחיר בית ספר אחד מאה קולוניסאים, הננו נותנים כעת במחיר אקדמיה אחת מאה קולוניות שלמות.
אבל טעות גדולה היא לחשוב, שעד הציוניות המדינית שררה אחדות גמורה בין כל “חובבי ציון” הישנים, כי כשנמצאו אנשים אחדים “שחשבו להם חובה לעסוק בעבודת “המדינה” ובעבודת “הקולטורה” כאחת”, והכל בשם “חבת ציון”, לא היה אדם שערער על התאחדות המעשים האלה“. החושבים כן אינם אלא טועים. מובן מאליו, כי מספּר המערערים והמתאוננים היה אָז פּחות מאשר כעת, מפּני הטעם הפּשוט, שמספּר ה”חובבים" בכלל היה אָז קטן ודל לעומת מספּר הציונים בשנים האחרונות, אבל בזעיר אנפין היה גם עולם החובבים הישנים נפלג למפלגות שונות והיה קולט לתוכו בעלי השקפות שונות, אלא שכל אחד ואחד היה מכניס לעבודתו את כונתו המיוחדת. ומי יודע את המצב הזה של חבת ציון הישנה יותר מ“אחד העם” עצמו? הן בודאי זוכר הוא, כי ה“אמת” הראשונה שלו מארץ ישראל לא היתה נעימה לכל החובבים ואף לא לרובם של החובבים. הן בודאי זוכר הוא את הרעש שהטילה אז ה“אמת” שלו בעולם החובבים ובספרותנו, שהיתה אָז עניה עד למאד! אין זאת, כי לא הציוניות הרשמית גרמה ל“אחד העם” שירגיש את עצמו ברגעים ידועים בתור “אבל בין חתנים”. הרגש הזה היה צריך כבר להיות אצלו כמעט לרגש תמידי, ואַךְ לחנם מעלה כעת “אחד העם” נשכחות ומוצא, כי הימים הראשונים היו טובים מאלה.
אמת, כי אז, לפני הקונגרסים, לא היו ההשקפות השונות בולטות כל כך, מפּני שחיבת-ציון בעצמה לא היתה עוד בולטת ביותר; אמת, כי אז לא היתה לנו כל אורגניזציה, וכל אחד היה מגין על דעותיו בתור איש פּרטי, ובכל זאת מתאונן “אחד העם” עוד בשנת תרנ“ה: “וכשיצא אחר-כך ה”פּרדס השני פרסמתי בו לתומי איזו מאמרים חדשים, אשר בהם דברתי גלוי מה שבלבי כפעם בפעם, בכובד ראש ובזהירות האפשרית, והנה פּתאום שמעתי מאחרי קול רעש: מינות, הריסת הדת, תורה חדשה, וכדומה מן הבטויים, המוכנים תמיד בפי ה”שחורים" בישראל להטיל אימה על ההמון התם. ועם זה העלוני המרעישים לגדולה ועשוני לראש כל חובבי ציון, כדי שיוכלו להטיל את האשמה על חבת-ציון בכלל" 3. ולא רק החרדים, המקנאים קנאת ה' צבאות, התקוממו נגד “אחד העם” ושיטתו. בין המתקוממים היו גם חפשים בדעת, ועם כל הכבוד שרחש לבם ל“הסופר” ול“איש הרוח”, שכחו גדול בעיון, לא עמדו כמעט מעולם תחת השפּעתו בתור אנשי מעשה. אחד העם היה עומד על פּרשת דרכים וטוען: לא זו הדרך! ואנשי המעשה היו שומעים ומתפּלאים על אומץ רוחו של הטוען, והיו אומרים “אף-על-פּי-כן!” וכה התנהלה לאטה “חבת ציון” הישנה. וכה פנתה את הדרךְ לאט לאט לפני הציוניות הצעירה, או מה שיהיה נכון ביותר, כה עברה תנועת התחיה בקרב עם ישראל מ“חבת-ציון” ל“ציוניות”.
מיד אחרי שנתפּשטה הקריאה הראשונה של הד“ר הירצל, שהיה אך אחר-כך למנהיג הציונים, התקבצו אל הקונגרס הראשון החובבים הישנים, וגם “אחד העם” היה בתוכם. מובן הדבר, כי זה “אחד העם”, שלא יכול לשעבד לשיטתו את החובבים הישנים, לא יכול להשפּיע גם על החובבים שנהפּכו בין שלשת ימי הקונגרס לציונים; אבל תחת אשר עד כה היה יכול לשער, ששיטתו אינה מתקבלת אַך מפּני חוסר אורגניזציה משוכללת, והיה יכול לקוות עוד, כי סוף-סוף יסתדרו החובבים, ושיטתו תכריע את הכף, הנה נוכח כעת לדעת, שהתקוה הזאת לא תוכל עוד לשעשעהו, וכי, להפך, היא מתרחקת ממנו. הציוניות הרשמית כתבה על דגלה את השאיפה למקלט בטוח, ראשית כל, והניחה לכל אחד ואחד, שנאספו תחת הדגל הזה, להכניס אל המקלט הבטוח העתיד את כל אידיאליו הוא. ובאמת לא יכלה האורגניזציה הציונית העממית והמקפת, או השואפת להקיף, את כל חלקי העם לחרות על דגלה כתובת אחרת, שתהיה שוה לכל נפש; ואם לא תהיה שוה לכל נפש, ואם לא תהיה מובנת היטב לכל אדם מישראל, הלא תחטיא את המטרה הראשית. “אחד העם” היה חפץ בודאי שהציוניות תכתוב על דגלה: “החירות המוסרית”, “השחרור מעבדות הפּנימית”, אַך כתובת כזו היתה מובנת רק ליחידי סגולה, רק ל”אחד העם" והדומים לו, רק להכהנים העומדים ממעל להעם, אבל לא להעם.
ושיטת “אחד העם” היתה אָז כבר משוכללת כל צרכה ומיוסדת לכל פּרטיה. ומכיון שנגמר בנינה לא היה עוד כל צורךְ לבעל השיטה להוסיף ולבנות, ויחדל מן העת ההיא ממלאכת הבנין, ויחל לעסוק במלאכת הסתירה. אשתדל לבאר את דברי. גם בשנות עבודתו הראשונות היה “אחד העם” בונה למחצה וסותר למחצה, כלומר, בה בשעה שעסק בסתירת בניניהם של רבים מהחובבים הישנים, היה מקדיש את מחציתה השנית של עבודתו הספרותית לאיזו הצעות חיוביות, אבל מן הקונגרס הראשון ועד היום הקדיש רובי עתותיו אך להראות את המגרעות ואת החסרונות שבהאורגניזציה הציונית. מיד אחר הקונגרס הראשון יצא להזהיר את העם מן ה“ריאקציה העומדת אחר כתלנו” 4 וחפץ לבטל ב“ילקוט קטן” אחד את כל ערכו של הקונגרס. הקונגרס הזה היה אָמנם נכבד גם בעיני “אחד העם” מצד ערכו המוסרי, “כי לא ליסד היום או מחר מדינת היהודים באנו לבזיליה, כי אם בשביל לקרוא באזני קל העולם קריאה גדולה: עם ישראל עודנו חי וחפץ חיים!” “וזאת עשתה האספה הבזילית בראשיתה באופן נעלה, ובעבור זאת ראויה היתה להכתב באותיות-זהב זכרון לדורות, לולא… חפצה לעשות עוד יותר”, וכל מה שעשתה האספה הבזילית הראשונה, מלבד הקריאה הגדולה באזני כל העולם, לא הפיק כבר אז את רצונו של “אחד העם”, מן צירי הקונגרס, ועד המון ה“הצעות הדמיוניות על דבר “אוצר לאומי” ויתר ה”פּוליטיקה הגבוהה" של “מדינת היהודים”.
מיד אחר הקונגרס הראשון יצא אחד העם לערער על הציוניות המדינית, כלומר, על אותה הציוניות השוטפת, ראשית כל, למצוא מקום מקלט בטוח בעד עם ישראל בארץ אבותיו, ולהוכיח לכל, כי הציוניות הזאת ריקה היא מכל אידיאל מרום ונשגב, כי “מדינת היהודים” תוכל רק אז להמציא מנוחה לעם ישראל הנרדף, רק “כשהצדק העולמי ישב לכסא וימשול בחיי העמים והמדינות”, ולעת-עתה, גם אם נניח שאפשר ליסד את “מדינת היהודים” בזמננו ולוא גם על-פּי תנאים היותר נוחים והיותר נאותים – גם אָז “אי-אפשר לעם עתיק יומין, אשר היה לאור גוים, להסתפּק, בתור שכר לכל תלאותיו, במועט כזה, שהרבה עמים אחרים, בני בלי שם ובלי תרבות, השיגוהו בזמן קצר, מבלי לסבול תחלה אף מעט מן המעט ממה שסבל הוא” 5. רבים, גם ממוקיריו של “אחד העם”, השתוממו אָז לקרוא את הדברים האלה בילקוטו הקטן, אבל שתקו – מפּני הכבוד, ולא רק מפּני הכבוד בלבד, אלא גם מפּני שהאורגניזציה הציונית היתה עוד רכה, וכל אלה שנכנסו לתוכה היו טרודים בשכלולה ולא חפצו להתוכח באותה שעה.
ומנהיג הציונים הלך לשיטתו הוא, אלא, שבהיותו גם הוא משועבד לאורגניזציה מסודרה, היה מוכרח להסחף אחר הזרם בתור מנהיג במקום שלא יכול לכוף הר כגיגית על צירי הקונגרס שיקבלו דוקא דעתו ונשאר נאמן להשקפותיו המיוחדות בתור איש פּרטי. הוא הכניס להפּרוגרמה הבזילית את העובדה הקולטורית והאיקונומית, אם כי בתור איש פּרטי התנגד להכניסה הזאת בכל כחו, והוא השמיט מהרומן
“אלטניילנד” את כל השאלות על-דבר העבודה הקולטורית, מפּני שכתב את ספרו לא בתור מנהיג הציונים, כי אם בתור איש פּרטי. אם החליטה האורגניזציה הציונית לתרגם את הספר הזה ולהדפּיסו על חשבונה – אין להאשים את מנהיג הציונים בדבר הזה. לכל אחד ואחד מהסופרים יש הזכות והרשות לשאוף להשפּיע על דעת הקהל מנקודת מבטו הפּרטי. ובכן אין להתאונן על מנהיג הציונים, שלא כתב את הרומן שלו בהתאמה להשקפותיהם של הציונים המוסריים, כי אם על ההנהגה המרכזית של ציוני רוסיה, שהחליטה לתרגם את הספר הזה ולקבל על עצמה את הוצאות התרגום, אם אך נניח באמת, שעלול הרומן “אלטניילנד” לשפּוך מרוחו על כל הקורא אותו. אמנם, כאשר אמרתי למעלה, אם חפצים אנו לנגוע ב“עצם השאלה”, אין לנו כל צורךְ לטפּל ביותר בדבר “אלטניילנד”. כל מי שיודע את השקפותיו של מנהיג ציונים יודע בודאי, כי מעולם לא עלה על דעתו להופיע בתור חוזה ומצייר את התמונה העתידה של התפּתחות עמנו הרוחנית לעתיד לבוא. מנהיג הציונים בחר לעבודתו את המקצוע שהוא מומחה לו, ובודאי יסלק את ידיו מן העבודה הרוחנית גם כשיגיע למטרתו לכונן את המקלט הבטוח בעד עמנו בארץ אבותיו, והיה כי תתעורר השאלה בדבר יסוד בתי מדרש גבוהים ואקדמיות וכדומה, יבטל אָז אל נכון מנהיג הציונים את רצונו מפּני רצון האחרים, שימצאו יותר מוכשרים לחוות דעה בענינים כאלה. אם כן לא חדש הד"ר הירצל בספרו החדש ולא כלום, וכשם שהוא לא חדש מאומה, כך לא חדש דבר גם מבקרו הנכבד. המחבר והמבקר גם שניהם חזרו הפּעם על הראשונות, והרומן החדש היה אך לסבה שיתגלע הריב הישן עוד הפּעם.
אָמנם לנו הציונים אין לנו עסק עם הד“ר הירצל בתור סופר, כותב פיליטונים, דרמות ורומנים. בעדנו הוא, ראשית כל – הדגול מרבבות אחיו, העומד בראש ההנהגה הציונית. ואפילו אלה שהכריזו עליהם בעצמם מן השעה הראשונה, שאין חלקם עם מנהיגים כאלה, מחויבים יהיו להודות, שהמנהיג הזה הגדיל לעשות, אף-על-פּי שישן עוד שנתו בשעה שהאיר כבר המזרח בארצות המזרח. הוא הגדיל לעשות לא ברומניו, לא במאמריו ובנאומיו, כי אם בכשרון האורגניזטורי שלו: הוא יצר את הקונגרסים, הוא ברא את הבנק ואת האוצר הלאומי, למרות מה שרבים קראו תגר והכריזו על הצעותיו הדמיוניות, ולכל לראש – הוא ברא את האורגניזציה, הלא זוהי האורגניזציה, ש”אחד העם" אומר עליה במקום אחד: "האורגניזציה הציונית הקיימת עתה, בכל מגרעותיה, היא עד כה האחת בעמנו, שנוצרה לשם התחיה הלאומית ". – והכי אין לנו די בזה? הכי אין לנו המשפּט והצדקה לאמר: הירצל בונה?
כן. מפלפּל לא הייתי מעולם, וכשאמרתי, כי “הירצל בונה ואחד העם סותר”, כוונתי לא אל הרומן של הירצל ולא אל הבקורת של אחד העם, אלא שחפצתי להראות, כי נקל למצוא חסרונות ומגרעות באיזה מוסד מוכן, מאשר להכין איזה מוסד ואפילו עם מגרעות וחסרונות. גם האמת הפּשוטה, ש“בנין” ו“סתירה” הם מושגים יחוסיים, ידועה לי מכבר, אבל יודע אנכי גם כן לברר את הערך היחוסי של המושגים האלה בשאלה הזאת המונחת לפנינו.
וחוזר אני על דברי, כי לחנם רואה “אחד העם” ב“אלטניילנד” “מורה דרך” חדש בעד הציונים, מעין שלחן-ערוך ציוני-מדיני, ולחנם הוא מביא את דברי מקס נורדוי: “פּה הראה הירצל בדיוק אותו דבר שאנו חפצים בו ועמלים בשביל השגתו”, ומוסיף על זה מצדו: “ומי נאמן להעיד על ה”עיסה" יותר מאנשי סודו של הנחתום?" – לנו אין כל דבר לא עם הנחתום ולא עם אנשי סודו של הנחתום, כי אם עם העיסה עצמה. לפנינו מונח רומן ככל יתר הרומנים המטפּלים בשאלות מדיניות או סוציאליות, ואם לא עלתה בידי מחברו להוציא מתחת ידו הפּעם רומן ממדרגה הראשונה, לא נרשום את האשמה הזאת על חשבון מנהיג-הציונים, שמעולם לא נסה להופיע בפנינו בתור מורה-דרךְ בשאלות הקולטורה של עמנו, כי אם על חשבונו של הירצל הסופר, ותו לא.
ומה שנוגע לרצונו של העם, שבו תולה מחברו של “אלטניילנד” את האפשרות של הוצאת הרעיון בדבר יסוד הקבוץ היהודי מן הכח אל הפּועל, יכול אני להעיר רק דבר אחד: מושג האפשרות בעצמו מחובר הוא אל מושג הרצון, ורצונו של עם שלם אינו יכול להיות גמור טרם שהתגלה. הן אין אָנו צריכים לעצום את עינינו מראות נכוחה: לעת-עתה אין לנו כל נסיון היסטורי, שנוכל לשפּוט על פּיו עד כמה מגיע כח רצונו של עמנו בזמן הזה וההשערות העיוניות תשארנה אַך השערות ולא יותר, ואם “אחד העם” בא ומחליט, כי “אם גם נרצה, לא נוכל להשיג את המטרה בקפיצה אחת באופן המצוייר”, יש הרשות לאחר לבוא ולהחליט, כי אם נרצה, נשיג את המטרה. אם במשך עשרים שנה או במשך ארבעים או גם שמונים שנה – הדבר הזה אינו מעלה ואינו מוריד במה שנוגע לעצם השאלה, ובכן אין כאן “הודאה בשעורים בשעה שטוענים בחטים”, אלא שיש כאן או חטים או שעורים. ו“אחד העם” היה צריך בודאי להביא גם את הדברים שבסוף הספר: “ואם אינכם רוצים, הרי זו בדותה”, מפּני שאינו דומה לאו הנשמע מכלל הן, ללאו מפורש.
“אחד העם” חותם את תשובתו: “אבל מה-בכך? יאמרו מה שיאמרו! הדממה הופרעה, האמת נתפּרסמה… המטרה הושגה איפוא. ובזה די לי”. איזו אמת חדשה נתפרסמה כעת לרגל בקרתו של “אחד העם” – אין אָנו מבינים. חושב אני, כי רק “אחד העם” הוא שגרם לפרסומו של הרומן “אלטניילנד”, שלולא זאת לא היה עושה כל רושם, לא חיובי ולא שלילי, בעולם הציוניות.
כי דנים אנו על העבר, משתמשים אנחנו בעובדות ומעשים. העובדות והמעשים שמים במדה ידוע גבול להסוביקטיביות שלנו. אנו יכולים להתוכח ולפלפל בדבר הסבות שהולידו אותם, ופה הננו מוצאים כר נרחב לחדד את הכח ההשערי שבנו, אבל אין אנו יכולים למחות את העובדות והמעשים כשהם לעצמם. ויש שמוכרחים אנו לשנות את השקפותינו אנו כדי להתאים אותן להעובדות, שהיה להן מקום בעולם המציאות. החריפות בלבדה אינה דיה לסקור בה את העבר. העבר דורש ראשית כל את הבקיאות. בבואנו לדבר ע“ד העתיד משתמשים אנו ג”כ בהנסיון ההיסטורי, כלומר בחומר העבר. אמנם בהיות שהעתיד אינו “עבר מהופך” במלוא מובן המלה, כי אם אך תולדתו של העבר, אי אפשר להוציא אותו באופן ישר מתוך העבר. הבקיאות בלבדה אינה נותנת לנו את האמצעים הנכונים לגלות על ידם את המסך של העתיד. לזה נחוצה החריפות ודקות ההרגשה ההיסטורית. העבר מנוח לפנינו ואינו מזדעזע עוד, ואת העתיד אנו צריכים לצייר. מפני זה מוצאים אנו לפעמים, כי מביני העבר עד לעומקו אינם מוצאים ידם ורגלם בבואם לחוש עתידות. זאת ועוד שנית. העבר הוא חתיכה בפני עצמו. אין לו חלק עם ההוה ואינו מושפע ממנו. בשעה שמדי בואנו לצייר לנו את העתיד אין אנו רשאים להסתפק רק בהעובדות והמעשים של העבר וצריכים אנו להכניס לחשבוננו גם את ההוה, את הרגע החי, השוטף במרוצתו ואינו נותן לנו האפשרות להסתכל בו כראוי.
לעמוד על אופיו של הרגע החי, להבין את ההוה, שאינו עומד על עמדו אף רגע, זהו מהדברים היותר קשים שבעולם. קשה לחדור לעומקם של העובדות והמעשים בשעת יצירתם, קשה לדעת את תוצאותיהם הכרוכות בעקבם, וביחוד בשעה שהמאורעות והמעשים העומדים לפנינו מחליפים את גוניהם במהירות קינמטר גרפית. שעה כזו מעיבה את בהירות הראיה ומטשטשת אותה. בשעות היסטוריות כאלה נולדות עפ"י רוב אידיאות כהות, שאיפות מטושטשות שאין להן כל אחיזה בעולם המציאות, בשעות כאלה יש שמנסים לתלות ארץ על בלימה.
ובשעה כזו שהיא לא יום ולא לילה, שקשה להכיר בה בין כרתי לתכלת, נולדה גם הטיריטוריאליות. אינם דנים ומתוכחים עוד בדבר אוגנדה, אם יש בה ממש או אין, כי אם מתוכחים ודנים ע“ד מדינה בעולם האצילות, ע”ד אידיאה שאין לה כל נקודת תפיסה בעולם המציאות. אידיאה כזו יכולה היתה להבראות רק בין השמשות, בשעה שהפחד ההיסטורי מתגבר על מחשבותינו ונוטל ממנו חלק הגון ממאור שבעינינו.
בשעה כזו מוטלת עלינו חובה כפולה לעמוד על המשמר ולהגן בכל כחנו על השקפותינו שנולדו קודם ל“ליקוי המאורות”, הננו מחויבים להגין על אותן האידיאות, שכבר יש להן עבר ארוך ושהיו כבר לאחד מקנינינו ההיסטוריים. ואם יעלה בידנו לשמור אותן בשעה כזו, יכולים אנו להיות בטוחים, כי לכשתעבור השעה המסוכנת ישובו יוצרי האידיאות המטושטשות בעצמם וידו על טעותם. גם בנידון זה יש לנו כבר נסיון היסטורי. בשנות התשעים למאה העברה נולדה, ג“כ בשעת חירום, הארגנטיניות, וכלעומת שנולדה כן הלכה לה לעולמה מבלי השאיר אחריה כל רושם ניכר בחיינו. העם העברי אינו רך כקנה ואינו נותן שישתמשו בו מטיביו לנסיונות חדשים. אם אי אפשר היה לשלוט ברצון העם ע”י מאות מיליונים, קשה יהיה עוד יותר להשפיע עליו ע"י איזו אידיאולוגיה חדשה, מדעית כביכול, שמדעיותה מוטלת עוד בספק גדול.
עמנו רוצה להשתחרר, וכבר התוה לו בעצמו את הדרך המובילה לשחרורו. הוא התוה את הדרך הזו בתפלותיו, בשעה שהיה מסוגל אךְ “לשפוךְ שיח”, והתוה אותה בחיים, בשעה שהחל להרגיש, כי הגיעה העת להוציא את מחשבתו מן הכח אל הפועל. ואם גם יבואו לא רק ציוני מזרח ומערב, אלא אפילו מלכי מזרח ומערב, לא יזיזוהו מן הדרך הזאת. אמריקה, ארגנטינה ועוד מדינות כאלה, אם גם יתרכז בהן מספר הגון של בני ישראל לא תהפכנה לעולם ל“ארץ ישראל”, ולוא גם יהנו הנאחזים בהן מכל הזכיות שבעולם. אבל יחד עם זה חפץ עם ישראל להגן על זכות קיומו גם בארצות הגולה. הוא מרגיש בחושו הטבעי, כי הגאולה השלמה, ה“תירוץ לכל הקשיות”, תבוא לו רק מארצו ההיסטורית, אבל שואף הוא ג"כ להמתיק לו עד כמה שידו מגעת את מרירות הגלות.
ובעבודה הזו בארצות הגלות, בעבודה המסוגלת להשיב לנו את בהירות הראיה ולברוא בעדנו תנאים יותר נוחים להתפתחותנו העממית יכולים אנו להשתתף איש איש לפי רוחו ונטיתו, אבל לא בתור ציוניים. הציוניים האלה שחפצו להכניס כל העבודות שבהוה תחת חוג הציוניות שגו במשפטם, מפני שלרבות מהן אין כל שייכות להציוניות, ובכן אין לנו הרשות לפרוש עליהן את הדגל הציוני. בעבודות אלה, אם אך אנו מוצאים אותנו מוכשרים להן, יכולים אנו ללכת שלובי יד עם מי שאינם ציוניים, ורק אם מודים הם, כי מחויבים הם להקדיש את כחותיהם בעד עמם. אמנם מלבד העבודות הרבות ה“שוות לכל נפש בישראל” יש עוד כר נרחב לעבודה לאומית. גם על העבודה הזאת חפצו רבים מן הציוניים להטביע דוקא את חותם הציוניות, אבל, כמדומה לנו, כי גם פה שגו מעט. נעלה הוא מעל כל ספק, כי הלאומיים שבנו, אם אך ישארו נאמנים ללאומיותם, צריכים יהיו סוף סוף לתת ידם להציוניות. מצד אחד תשארנה תמיד רבות מתביעותיהם הלאומיות בלי תשובה בארצות הגלות, גם כשנגיע כלנו לשווי-הזכיות המקווה, והלאומיים יהיו מוכרחים להודות, כי מלואן של התביעות האלה אפשרי רק על אדמת ישראל. ומצד השני, בהיות שהם עומדים על הבסיס הלאומי, בהיות שלאומיותם קודמת ל“מדיניותם” לא יותרו לעולם על הארץ ההיסטורית, ולא ילכו לבנות להם מדינות מחדש. עם הלאומיים האלה, אם גם שאינם מודים בהציוניות, צריכים אנו לעת כזאת לעשות חוזה בנוגע לכל הענינים והשאלות העומדות כעת על הפרק והנוגעים לחיינו הלאומיים פה. ואין אנו רשאים לדרוש מהם, כי יכנסו הם דוקא לעולם הציוניות. הדגל הלאומי הוא דגל משותף לשני המפלגות האלה, להציוניים והלאומיים, ואין בזה משום פשרה. אין אחד מן הצדדים מותר על השקפותיו, אלא שהם עושים חוזה ביניהם בנוגע להשקפותיהם המשותפות.
איך שלא נהיה מסורים בכל נפשנו להגשמת תחית עמנו על אדמתו ההיסטורית, הנה כל זמן שלא נערנו בעצמנו את אבק ארצות הגלות מעל רגלינו ולא הלכנו לארצנו העתידה על מנת להשתקע שם, אין אנו בני חורין להסב עינינו מחיי אחינו פה ואין אנו רשאים לעזוב את העבודה הלאומית שתעשה ע"י אחרים. עוד גם זאת צריכים אנו לשים נגד עינינו. בשנים האחרונות עלולים היינו להאמין, כי השאיפה להתבוללות בתור שיטה שלמה כמעט עברה ובטלה מן העולם, ובאמת נחבאו מטיפי ההתבוללות בחוריהם ולא השמיעו עוד קולם ברמה, וכמעט חשבנו, כי מצד ההתבוללות אין כל סכנה נשקפת עוד לעמנו, וריב היה לנו רק עם הלאומיים, שנשארו באמצע הדרך ולא עברו להציניות ועם העממיים שנהפכו ללאומיים אך לחצאין. הימים האחרונים הראו אותנו לדעת, כי טעינו בחשבוננו. לא כל הציוניים היו ללאומיים באמת ולא כל העממיים מתנגדי ההתבוללות, מפני שלשניהם חסר הבסיס הנכון – היסוד הלאומי. הציוניות השטחית בראה את הטריטוריאליות, והעממית השטחית, כשתפשוט את הרגל תשוב להתבוללות; ובאמת כבר החלה לשוב אליה. אמנם גם המפלגה שחרתה על דגלה רק “עבודת ההוה” החלה לא כבר להודות בשפה רפה בהיסוד הלאומי, אבל די היה לרוח מצויה לגעת בו – ואיננו.
הנה כי כן עומדים אנחנו עוד הפעם על פרשת דרכים. הנסיון של השנים האחרונות מלמד אותנו, כי אי אפשר לעבודתנו הציונית להתקיים בחסור לה היסוד הלאומי. ובכן צריכה עבודתנו העתידה לפלס לה נתיב בשתי דרכים. בתור ציוניים מחויבים אנו לברוא תנאים כאלה בא“י, שכל אחד מאתנו יוכל במשך הזמן הקרוב למצוא שמה מקום לעבודה ולמעשים, למען נוכל נאה לקיים מה שאנו כעת רק נאה דורשים. ובתור לאומיים אנו מחויבים ודוקא בשעה הנוכחית להתאגד עם יתר הלאומיים, אע”פ שאינם עוד ציוניים, ולהשתתף עמהם בכל העבודות המסתעפות מההכרה הלאומית והנובעות ממנה. באופן כזה יבנה הגשר בין עבודתנו בארצות הגולה ובין עבודתנו על אדמת ישראל. העבודה הראשונה תכשיר את השניה, והשניה תשפיע על הראשונה.
א. לפלגות בציוניות
רבים אומרים, כי אין בין הציוניות החדשה ובין “חבת ציון” הישנה אלא שנוי השם בלבד, וביחוד אוחזים בהשקפה זאת אלה מהציונים שכבר היו מושבעים ועומדים לחבת ציון עוד שנים רבות לפני הולד הקונגרס. האנשים האלה לא הרגישו כל תמורה או שנוי בהלך דעותיהם. ב“מדינת היהודים” לא מצאו אף מלה אחת, שהיו יכולים לאמור עליה: ראה, זה חדש הוא, ובמה שנוגע לפעולותיהם הממשיות לא נפסק החוט המאחד אותן מראשית צמיחת רעיון התחיה בשנות השמונים למאה העברה עד תקופה הקונגרסים, ועד בכלל. אמת, כבר יצא הקונגרס הראשון במחאה נגד שיטת ההתישבות ההדרגתית בארץ ישראל, אבל בזה ראו חובבי ציון הישנים רק דבר נגד השיטה, נגד אופן ההתישבות ותו לא, והיה בשובם לביתם ובקרבם איש איש לעבודתו, שכחו את המחאה והוסיפו לעבוד גם בעד קיום המושבות שכבר נוסדו, בעד שכלול הפועלים וכדומה, לא בתור ציונים מדיניים, כי אם בתור “חובבי ציון”, על חשבונה של “חבת ציון” הישנה. ביתר השאלות, שכבר מצאו פתרונן – לכל הפחות העיוני – ב“חבת ציון” הישנה, לא עסק הקונגרס כלל וכלל, ואם נגע בהן מבלי משים, אך אגב אורחא, לא בא לידי החלטות מסוימות. ואם כן נשאר כר נרחב לעבודת הציונים-החובבים כמו שהיה, מבלי שנוסף עליו דבר מה ומבלי שנגרע ממנו. עוד גם זאת. על פי רוב קשה לאדם שחי על עבודתו בעד הצבור או הכלל במשך עשרות שנים רצופות, ושעבודתו זאת היתה לעצם מעצמו, לקום בבוקר לא עבות אחד, לרגל קריאה חדשה, ולחוש את עצמו בבחינת ילד הלומד בפעם הראשונה את ה“אני מאמין” שלו, ומה גם בבחינת תינוק המתרגל לעשות צעדיו הראשונים. מטעם זה לא חפצו העובדים הישנים לראות כל שנוי בין חבת ציון שלהם לציוניותם, בשום אופן לא חפצו לקצר את “סך הכל” של עבודתם ולקבל עליהם את ה“פּרט” החדש" “למנין שאנו מונין בבזיל”. בטעם הזה, כאשר נראה הלאה, נוכל למצוא תירוץ מספיק לשאלות רבות, שמבלעדיו קשה לנו למצוא להן פתרונים. כן התיחסו החובבים הישנים – מלבד אחדים יוצאים מן הכלל – אל הציוניות מראשית התפתחותה, ואצל הרוב מהם נשאר היחס הזה בתקפו עד היום.
אבל לא מחובבים הישנים בלבד נבנתה הציוניות; אדרבא, אם נמוד את הציוניות לפי מספר הציונים, נראה, כי החובבים הישנים המה אך המעט במחנה הציונים. הציוניות קבלה לתוכה מיד אחרי הוָלדה בני כתות שונות, ובמשך חמש שנות התפתחותה כבר הגיעה להקיף חלק גדול מעמנו. נראה נא איפוא ונתבונן, איך התיחסו בני המפלגות האחרות השונות אל הציוניות החדשה. כמדומה לי, לא נחטא כנגד האמת אם נאמר, כי קריאתו של הרצל הטילה רעש גדול במחנה ישראל בכללו, וכי הקריאה הזאת בראה ציונים רבים חדשים לגמרי. אנשים שמעולם לא ידעו מאומה ולא שמעו על דבר חבת ציון הישנה, אנשים שלא שערו בנפשם, כי מלבד שווי-הזכויות או התבוללות גמורה – מיתה על ידי נשיקה – ישנו עוד פתרון אחד לשאלת היהודים, שכבר עסקו בו רבים הן בספרות והן בחיים – אנשים כאלה, רואים אנחנו אותם לוקחים כבר חלק באספה הבזילאית הראשונה, משתתפים בעבודת הקונגרס ונשבעים שבועת אמונים לדגל הציוני. האנשים האלה היו הצד שכנגד לחובבים הישנים ביחסם לציוניות. בשעה שהחובבים מלפנים לא חפצו לותר על זכותם, זכות אזרח, בתנועה הציונית, שהיא בעצמה היתה להם אך מעין “המשך” של התנועה הישנה, עמלו הציונים החדשים לבטל את כל עבודת החובבים עד תקופת הקונגרסים כעפרא דארע. המה לא יכלו להסכים, כי במחנה הציונים יהיו אזרחים וגרים: או כולנו אזרחים, או כולנו גרים. הקיצונים שבהם ניסו גם להוכיח, כי חבת ציון הישנה לא לבד שלא השפיעה על הציוניות ולא האצילה עליה מרוחה, אלא שגם הזיקה לעצם הרעיון של תחית עם ישראל, כי בזבזה כחות החובבים בדברים של מה בכך, שמהם לא תצמח לעולם תשועת ישראל. החובבים, מדי דברם במנהיגיהם, הזכירו ביראת הרוממות את שמותיהם של קלישר, הס, סמולנסקין, פינסקר ועוד, והציונים החדשים הסתפקו אך בשם אחד של הד“ר הרצל, והשם הזה היה שקול בעיניהם כנגד כל השמות הנזכרים. כך היה יחסם של הציונים החדשים בשנה הראשונה והשניה אחר הקונגרס הראשון. היחס הזה לא עמד בעינו, כי אם נשתנה בשתי השנים האחרונות, וצריך לאמר לכבוד מנהיג הציוניות, כי השנוי הזה בא לא לרגל התפתחות הבנתם של הציונים החדשים, כי אם לרגל התפתחות השקפותיו של המנהיג בעצמו, לרגל התפתחות הכרתו הפנימית, שהוא איננו יוצר הציוניות, כי אם מתרגמה. כי הוא תרגמה לשפה שאחינו המערביים ורבים מהמזרחיים, הדומים כמעט בכל השקפותיהם על היהדות ועל שאלת היהדות להמערביים, נזקקים לה. אמת כי גם אחרים, ובתוכם גם הד”ר פינסקר כתבו אשכנזית, אבל יכולים אנו לכתוב אשכנזית בעד יהודי אשכנז, ובכל זאת לא יבינו את שפתנו. Autoemancipation – השתחררות מאליה – זהו מושג דק ומובן רק לבן חורין, לא כן “מדינת היהודים” – מושג יותר קל ופשוט ונוח להקלט גם במוחו של עבד נרצע, ומפני שבכלל מרובים הם העבדים מבני חורין, לכן עברה מחברתו של פּינסקר ולא השאירה רושם כי אם במוחם של יחידי סגולה, ומחברתו של הרצל הטילה סער בבצתם של אחינו המערבים. אמת, שרושם הראשונה היה עמוק וחודר, ורושם השניה היה אך שטחי, אבל כך היא תכונתן של עיני בשר: לראות לרוחב רב יותר מאשר לעומק, ולמוֹד כל תנועה אך לפי היקפה. אינני רוצה לאמר בזה, כי רק שם המחברת הוא שגרם לפרסומו של הרצל. את השם “מדינת היהודים” לקחתי רק לדוגמא, להראות איך מתרגמים לפעמים משפה אחת לאותה שפה עצמה וקונים עולם מלא על ידי התרגום. מעל במת הקונגרס החמישי השמיע מנהיג הציונים בכבודו ובעצמו, בעשותו “הזכרה” לנשמתו של האדם הגדול, הד“ר פּינסקר, כי לה”אויטואֶמנציפּציון" משפט הבכורה על כל יתר הספרים שיצאו אחרי כן לאור, העוסקים בפתרון שאלת היהודים. איני יודע איך קבלו הציונים החדשים אל גילוי דעתו זה של מנהיגם, אל ה“ישנים” ראו בזה – ובצדק – נצחון חדש.
אלה הן שתי המפלגות הראשיות שנכנסו תחת כנפי הציוניות. בני המפלגות האלה לא התאוננו – מלבד בפרטים היוצאים מן הכלל – לא על הציוניות ולא על מנהיגה. ה“ישנים” לא הפסיקו את עבודתם הקודמת ולא תבעוצאץ הציוניות יותר ממה שהיא יכולה לתת ונותנת להם, וה“חדשים” לא תבעו מאת החיים יותר ממה שנותנת הציוניות. בזאת הודו אלו ואלו, שהציוניות תוכל להתפאר במנהיגה, שלמנהיג ועסקן כזה יש המשפט לעמוד בראש תנועה עממית ולהיות המשפיע הראשי עליה.
הנני עובר בשתיקה על הציונים ה“רוחנים” ועל התיחסם לציוניות, מפני שה“רוחנים” בכללם לא נכנסו לאורגניזציה הציונית. המה לא מצאו קורת רוח בחבת ציון הישנה בדמותה שקבלה במשך השנים האחרונות לפני תקופת הקונגרסים, ולא יכלו לשבוע רצון מהציוניות בדמותה שנתן לה מנהיגה. המה מצאו את “העיקר חסר מן הספר”, וכבר ישבו באספה הבזילאית הראשונה “כאבל בין חתנים”. אנשי הרוח באמת שבין הרוחנים, לא נואשו מקוות, כי סוף סוף יירשו המה את הנצחון, ועמלו להשפיע על הציוניות לא מתוכה, כי אם מחוצה לה, כלומר על ידי הספרות, והסופר העתיד, כי יבוא לכתוב תולדות הציוניות, יהיה מוכרח בלי שום ספק להקדיש מקום הגון גם להשפעה החיצונית הזאת, אבל הדבר הזה אינו נוגע לעניננו פה.
מלבד המפלגות האמורות לעיל נכנסו להאורגניזציה הציונית עוד שתי מפלגות, גם כן קיצוניות ומתנגדות אשה לרעותה, הלא המה ה“חרדים” עם הרבנים בראשם מצד אחד, וה“צעירים”, על-פי-רוב תלמידי בתי הספר הגבוהים שבחו“ל, מצד השני. בין אלה ואלה נמצאו יחידים, שכבר קנו להם שם בעולם “חבת ציון” הקודמת, אך ברובם היו פנים חדשות לגמרי. ובזאת נבדלו שתי המפלגות האלה משתי המפלגות הראשונות, העולות עליהן במספר חבריהן, כי בעוד שהראשונות הסתפקו בצורת הציוניות כאשר היא: החובבים לא חשבו לרכוש את הציוניות לעצמם, וה”חדשים" נכבשו בעצמם לפני הציוניות, – השתדלו החרדים והצעירים להטביע את חותמם המיוחד להם על הציוניות.
מצב הרבנים בכלל התרופף מאד בעת האחרונה. בארצות המערב נהפכו לכלי שרת ממש, לכלי מבטאם של בעלי הכיס, העומדים בראש העדות, ובארצות המזרח השאירו להם אך ד' אמות של הלכה, סידורי גטין, עניני טרפות וכדומה. בשעה שהחיים עם כל תביעותיהם צעדו צעדי ענק קדימה, עמדו הרבנים על עמדם, ונמצא שהמנהיגים נשארו מאחרי המוּנהגים. מצב בלתי טבעי כזה אינו יכול להאריך ימים, הרבנים מרגישים זאת בחושם הטבעי. מטעם הזה מתנגדים הם לכל תנועה חדשה המובילה להשתחררות אמתית. העדר שאינו רואה את רועו לפניו יכול לבוא לידי הכרה גמורה, שאין לו צורך ברועה כלל, והרבנים בהתנגדותם לחבת ציון הקודמת ולציוניות החדשה, נלחמים הם על נפשם ועל קיומם. אמנם יש רבנים שאהבתם לעמם ושאיפתם לתחיתו גדולות כל כך, עד שמכריעות הנה כל פחד עצמי בלבם. רבנים כאלה הם יחידי סגולה, אבל הרב הבינוני חפץ לצמצם את כל היהדות בחוג כזה, שיהיה הוא המגין היחיד עליה. וראו נא פלא, כי בהתנגדולם לרעיון התחיה נתנו ידם זה לזה הרבנים החרדים במזרח וכהני הריפורם במערב. מפני פחד “האויב” הכללי, בצורת השאיפה לתחיה, כרתו ביניהם ברית שלום המתנגדים היותר קיצונים. וראו זה הפלא ופלא, כי אלו ואלו השתמשו בכלי מלחמה שווים, אלו ואלו בדקו בחורין ובסדקין ומצאו, כי השאיפה לתחיה ממשית אסורה לישראל מן התורה, כי מתנגדת היא לדברי הנביאים והמסורת העתיקה. כהני הריפורם בתור מגינים על המסורת העתיקה! –
תשעים אחוז למאה מכל רבני ישראל בכל ארצות פזוריו הנם עוד עד היום הזה מתנגדים גמורים לרעיון התחיה, ואלה הרבנים – מלבד יחידי סגולה – שנתנו את ידם לאורגניזציה הציונית, נכנסו לתוכה על מנת לשפוך את ממשלתם עליה ברבות הימים ולברוא עוד מקצוע אחד בחיים, ש“ההשגחה על הכשרות” תהי נחוצה לו, לא לטובת עצמם ולהנאתם של הרבנים האלה הם עושים כן, כי אם לטובת הרבנות בכללה, היורדת מטה מטה. מלחמת הקיום נוהגת אצל רבנים כמו אצל כל החברות או המפלגות השונות, ואין להתפלא על זה.
הרבנים האלה בראו את הפרקציה הראשונה במחנה הציונים בקונגרס הרביעי בלונדון. אמת, כי לא נתנו לבריאתם את השם פרקציה, אם מפני שאינם בקיאים בשמות המלאכותיים של הפּרלמנטריזמוס, או אולי משום “ובחקותיהם לא תלכו”; אמת, כי תביעותיהם היו אך שליליות: לבלי לתת מעל במת הקונגרס לגעת בעניני הדת, לבלי לדבר על עניני החנוך ולבלי התחתן את ה“קולטורא” שנואת נפשם; אבל כל מי שיש לו עין בוחנת היה יכול לראות, עד היכן הדברים מגיעים, כי בעלי הפרקציה הרבנית מסתפקים לעת-עתה במועט מפני שאין להם עוד מצב איתן כזה, שיתיר להם לבוא בתביעות חיוביות, אך ברור להם, כי יבוא יום ויהיה מותר לגעת גם בעניני הדת, לדבר גם על החנוך, גם על הקולטורה, והכל “על צד ההכשר היותר טוב”.
לרגל תגבורת הכחות של הרבנים, שהיתה נראית גם לעין בלתי מזוינת, התעוררו הצעירים מצדם הם, כמו מתרדמה, אך לא עלתה בידם לאחד את כחותיהם בין לילה, וכה עבר עליהם הקונגרס הלונדוני ללא פרקציה. בקונפרציה של הצעירים הודה מר מוצקין, כי הדחיפה ליסוד הפרקציה באה להם מאת הרבנים: “היסוד לבריאת פרקציות כאלו בקונגרס כבר הניחו – התדעו מי? – הרבנים בקונגרס הרביעי בלונדון. לכבודם צריך אני להגיד, שהם היו היחידים בקונגרס הרביעי, אשר התיחסו לעניני הקונגרס בהכרה פנימית ובלב אחד, כמובן, על יסוד השקפותיהם המיוחדות, בעוד שאנחנו כולנו היינו עדרים מפוזרים ונאבד דרך” 1
אמנם נחטא לאמת, אם נאמר, כי התאחדות הרבנים היתה הסבה האחת ליסוד הפרקציה של הצעירים, ונעלים עין מהסבות האחרות שהולידו אותה. עוד שתי סבות היו מסייעות ליסוד הפרקציה, והלא הנה: א) ההתנגדות ל“הזרמים הבורזשואזים”, ב) ההתנגדות למנהיג הציונים. קשה להחליט, איזו מן שלש הסבות האלה היא הראשית ואיזו טפלה או צדדית, קשה גם כן להחליט, איזו מהן היא המוקדמת ואיזו המאוחרת בזמן, אבל נעלה הוא על כל ספק, כי הפרקציה צריכה להחקר כתולדה הכרחית של שלשתן.
כל מי שלא היה, איזו עת לכל-הפחות, בין צעירינו בחוץ-לארץ, אינו יכול להבין את פירושה של המלה “בורזשואַ” ואינו יודע מי ומי המה “הבורזשואים” לפי מושגם של הצעירים. לא אאריך בבאור המלה הזאת, ואומר רק, כי כל מי שיש לו מנה בכיסו הרי זה כבר בורזשוא גמור כלפי הצעירים, וכי השם בורזשוא הוא אצלם שם של גנאי שאין למטה הימנו, ובהיות כי ברוב מנינם צירי הקונגרס הם אנשים בינונים, שיש להם אולי יותר ממנה בכיסם, הרי הם כבר בחזקת “בורזשואים”, או למצער חשודים על ה“בורזשואזיות”, והצעירים, בתור “דימוקרטים”, מכף רגל ועד ראש, מחויבים להלחם בהם. מטעם הזה לא ירדה המלה “דימוקרטיות”, “היסוד הדימוקרטי”, “הפרינציפּ הדימוקרטי” מעל הבמה הקטנה של אספת הצעירים מראשית הפתחה ועד הסגרה, והשומע מן הצד, שאינו בקי במושגיהם של הצעירים, היה יכול לבוא לידי טעות באמת, כי “בורזשואים” כבשו כבר את הציוניות ויכניעו אותה תחתיהם. הלאה נראה, עד כמה רחוקה היא השקפתם של הצעירים מן האמת בנוגע למלחמתם עם הבורזשואזיות בציוניות, וכעת נעבור אל הסבה השלישית, אל ההתנגדות למנהיגה של הציוניות.
מפלגת החובבים הישנים, הציונים החדשים והרבנים החרדים, כולם היו כמעט תמיד שבעי רצון ממנהיג הציוניות. שתי המפלגות הראשונות – מהטעם שאמרתי לעיל, והרבנים החרדים – מאותו הטעם שהמה רוצים, למשל, איש איש במקומו דוקא ב“רב מטעם” כזה, שלא יוכל בשום אופן להשפיע על היהדות, כלומר, שלא יגע בממשלתם אפילו כמלוא נימא. הרבנים החרדים באו לידי הכרה גמורה, כי כל זמן שיעמוד הד“ר הרצל בראש הציוניות לא יתן לשום מפלגה להכניס לתוכה איזה דבר זר, המזיק לאותה היהדות, שהמה חופפים עליה, וברבות הימים יש תקוה, שאולי יעשה להם גם איזו הנחות. לא כן הצעירים. מצד האחד היו חפצים שהציוניות תתן להם תשובות מוכנות על כל השאלות והתביעות, וגם העיוניות בכלל, כמו שנותנות התורות העממיות האחרות למחזיקים בהן, ואם הציוניות הרשמית אומרת: לא בי הן התשובות האלה – מי אשם בזה אם לא מנהיגה הראשי? ומצד השני לא יכלו הצעירים בשום אופן לותר על דימוקרטיותם ולהביט בקור רוח, איך ימשול איש אחד בכל עניני הציוניות כמעט ממשלה בלתי מוגבלת שנה אחר שנה, מן הקונגרס הראשון עד החמשים ועד בכלל. אמת, כי הד”ר הרצל לא עבר כמעט מעולם על החלטות הקונגרס, וממשלתו על הציוניות קנה לו בכשרונו למשול על הקונגרסים, אבל הדבר הזה הסב לצעירים עוד צער על צערם. סוד גלוי הוא, כי בשאלות רבות מופיע לנגד עינינו הד“ר הרצל כדן יחידי, ובכל זאת אי-אפשר לתבוע אותו לדין, אחרי כי בכל פעולותיו הוא נסמך על החלטות הקונגרסים, ובקונגרסים נתקבלו ההחלטות האלה, מפני שכך רצה הד”ר הרצל.
אלה המה היסודות שעליהם נבנתה הפרקציה של הצעירים. איני חפץ להכנס בעובי הקורה ולהראות לצעירים עד כמה הפריזו על המדה בקנאתם לחופש הדעות, הצריך שמירה מעולה, לדעתם, מפני הרבנים והחרדים, ובקנאתם להדימוקרטיוּת שלא תנוצח חלילה על-ידי הזרמים הבּורזשואזים. את צל ההרים רואים חברי הפרקציה כהרים. גם אחד ממנהיגיהם, מר מוצקין בעצמו, הוכרח להודות, כי אין שום צורך ללחום עם החרדים “בזמן הזה, שהחרדות נופלת מאליה מיום ליום”. ומה שנוגע למלחמה בבורזשואים, הן נוכחו כל חברי הפרקציה לדעת, כי המושג הזה אינו מדויק ביותר, ובעת שנתבקשו ה“בונדיסטים” (שישבו באספת הצעירים בתור אורחים) להכבד ולשבת במנוחה, או לעזוב את האולם, התנשאו כולם ממקומותיהם ובקריאות של בוז “פוי בורזשואַ” עזבו את האולם. אם כן יוצא מזה, כי רוב הציונים המה בורזשואים כלפי הצעירים, והצעירים עצמם בורזשואים הם כלפי ה“בונדיסטים”. ועוד הפעם מוכרח אני להביא דברי מר מוצקין באותו מעמד: “יודע אני את כל מה שיש להגיד נגד שיטת הצדקה בכלל, אבל עם ישראל שתשעים אחוזים ממנו חיים מן השנוררות – הלא צריכים אנו להכיר את האמת הזאת, כמה שלא תהיה מרה ומכסה עלינו חרפה! – עם כזה אינו יכול לבלי לעסוק בצדקה”. עם עני ואביון עם החי על השנוררות, ועם זה נוטה לחיים בורזשואזים – אך זוהי בריה משונה ויחידה במינה. בכל זאת נוטה אני להאמין עוד יותר, שאם יבואו הבורזשואים האמתים, ימצאו אל נכון, כי גם הציונים, שאינם מוצאים חן בעיני הפרקציה מפני בורזשויותם, המה לא מהעשרה כי אם מהתשעים אחוזים שבעמנו, לפי מושגיו הבריאים של עם בריא, החי חיים טבעיים על אדמתו. אין זאת כי בהתרושש עם מתדלדלים גם מושגיו.
על דבר התנגדותם של הצעירים למנהיג הראשי של הציוניות לא שמענו אמנם מפי הצעירים כל דבר בפירוש, אבל הדבר קל להבין גם בלי ביאור מפורש. גם בענין הזה היה מר מוצקין לפה לצעירים: “הקולטוס של האישיות – אמר מוצקין – כלומר, האמונה שיש בכח איזה איש לעשות גדולות על-פי תכונתו העצמית, ושעל כן כל עתידותינו תלויים באנשים ידועים, איזו שיהיו – אמונה שהיא כמו-כן שוררת במחנה הציונים – היא מזקת מאד… לולא היה בקרבנו הקולטוס האישי כל כך נפוץ, כי אז היה כח הצעירים יותר גדול, ואז אולי לא היה לנו צורך לשהות בחבלי לידה של הבנק שלנו שלש שנים רצופות, כי אם היתה יוצאת שיירה של מעוררים צעירים לערי התחום ביחוד למען הפיץ את האקציות, כי אז אולי היה הבנק שלנו מוכן עוד לפני שנתים”. הננו שומעים איפוא מי אָשם בדבר, כי הבנק לא היה מוכן עוד לפני שנתים: – המנהיג! ואולם באמת נוכל למצוא על נקלה תירוץ יותר מספיק לחבלי הלידה שהאריכו יותר מדי, והוא – אותו המצב של התשעים אחוזים מעמנו, שתאר אותו מר מוצקין. אין זאת כי הבורזשואים האמתים עמדו, ועומדים עוד כיום, מנגד לתנועה הציונית.
אך אם גם נניח – מה שאי-אפשר לדעתי – שטענות הצעירים ותביעותיהם צודקות הנה ביחסם לרבנים, לבורזשואים ולמנהיג הראשי, הן גם אז מחויבים הם בעל כרחם להודות, כי היסודות האלה אך שליליים המה, ולא מהם תבּנה איזו פרקציה, כי לכל בנין חדש, או לתקון הבדק של בנין ישן, נחוצים גם חומר ולבנים. נראה נא מה המה החומר והלבנים שאספו הצעירים לתקון הציוניות. אמנם גם פה אבחר לי דרך יותר קצרה, ותחת לדון ולהתוכח, אביא דוגמאות אחדות מהשקפות הצעירים חברי הפרקציות עצמם, כפי שהתבררו מתוך הנאומים והוכוחים באספתם.
הד"ר ווייצמן בנאום הפתיחה שלו, מעביר בקורת חדה על הציוניות שבהווה ומביע תקוה, כי הפרקציה תוכל לחדש אותה ולתת לה פנים אחרות לגמרי. “עד היום גם כן עסקו האגודות באגיטציה ופּרופּגנדה, גם עד עתה היתה להן ספרות ציונית. אך כל זה הסתפּק אך בשטחיות, באיזה הצעות ותכניות מעשיות, בעוד שלנו נחוצה עבודה מתעמקת על יסוד הנחות ולמודים מדעיים. ואחרי שלא היה לנו עד עתה שום בסיס מדעי בתנועתנו, לכן לא היו יכולים לעבוד בקרבנו בעלי דעת רחבה, אשר רוח נבואתם תהיה כמעין המתגבר, יוצרת בכל יום רעיונות חדשים וצורות חדשות לרעיונות ישנים לתכלית בירור ולבון הדעה הציונית היסודית”.
הד“ר כהן ברנשטיין מתאונן על המחזה הזה, שהציוניות מתפשטת רק ברוחב, בעוד שלעומק עומדים הציונים, לפי דעתו, במדרגה יותר נמוכה מהחובבים הישנים. לד”ר כהן ברנשטיין יש געגועים ל“ציוניות שבלב” שאינה נקנית בארבעים קטנים השקל ובעשרה רו“כ האקציה. “ולמען תהיה האורגניזציה הצעירה – אומר הד”ר כהן ברנשטיין – בבחינת טל של תחיה גם בשביל האורגניזציה הישנה של הקונגרס, עליה להיות ישרה, תמימה ואמתית עד התוצאות היותר קיצוניות. בראש וראשונה נרחיק נא את הפשרה מהפּוליטיקה שלנו. אל נא נשתדל למצוא חן בעיני אנשים ידועים אשר לא נוכל להתאחד עמהם. אל נא נעשה תמיד מעשים מסופקים כדי למצוא מסלות ללבות החרדים מצד אחד ולבות המשמאילים מצד השני, כי אם ישר נלך דרכנו, וראיתם, כי נמצא לנו את האנשים הדרושים לחפצנו”. בתוך יתר דבריו מזכיר הד"ר כהן ברנשטיין לשבח את “בני משה” ומביע רצונו, כי לאורגניזציה הצעירה תהי תעודה דומה לתעודת “בני משה”, אך “בסכום של נסיונות יותר עשירים ובמשמעת יותר מתמדת”.
ואולם מר מוצקין לא יכול למצוא קורת רוח בכל הדרישות האלה, לשחרר את הציוניות מן כל היסודות הזרים התלויים בלב וברגש. הוא מוצא, כי כל הציונים צריכים להשתחרר “מן החפץ להראות, שתנועתנו זאת הנה תולדה ישרה מקולטורתנו העתיקה”. “כשאני לעצמי – מוסיף מר מוצקין – חושב אני, שהתנועה הציונית היא חזיון חדש לגמרי, הנותן יכולת לאומתנו להתפתח על-פּי עצמותה בהסכם לתביעות הקולטורה החדשה”. חזיון חדש לגמרי בחיי איזה עם מבלי כל השתלשלות מכל המקרים או יותר נכון מה“סך הכל” של המקרים שהיו לפניו – הוא דבר המתנגד להכרח ההיסטורי, וכשם שהזקן בעל הזקן הוא אך הילד שנזקן ובא בימים, כך הוא גם העם עתיק הימים, אותו העם עצמו שהיה לפנים בילדותו. אחד מחכמי אשכנז, בדברו על פרידריך ניטשה, אומר כדברים האלה 2: רעיון עיקרי הכניס ניטשה מהתקופה הראשונה להחדשה – את הרעיון כי יש היכולת, ומפני זה גם הנחיצות, להתחיל את ההיסטוריה מחדש, לעשות את ההיסטוריה. שרשי הדעה הזאת מגיעים אצלו עוד הלאה, עד תקופת הנוער. “יצרו לכם בתוככם תמונה, שיהיה העתיד מתאים לה, ושכחו את התמונה הטפלה: להיות כננסים בפני הענקים”, כך היתה קריאתו של ניטשה. אבל – מוסיף החכם הנזכר – להתחיל את ההיסטוריה מחדש – כלומר, לבטל את ההיסטוריה, לעשותה לבלתי פועלת ומשפיעה, איך אפשר הדבר הזה, בעוד שאנחנו בעצמנו כולנו אך יצירים היסטוריים מכף רגל ועד ראש, מהרעיון והמחשבה ועד הרגש? איך שלא נעריץ את גבורתם של אנשים כבירי כח, איך שלא נכיר את השפעתם, וביחוד בתקופת התחדשות הקולטורה, סוף סוף עלינו לתת מקום בראש לכחו של החומר ההיסטורי והמסורת. גם כוחם ורצונם של האנשים האלה בעצמם נובע מאסמן של הקוטורות הקודמות. הרעיון לברוא איזו קולטורה הוא רעיון בלתי היסטורי, ומפני זה אינו יכול לעולם לצאת מן הכח אל הפועל. אינני דורש ממר מוצקין שיסכים דוקא להשקפה זו, אבל אם באמת התנועה הציונית, לפי השקפתו, היא חזיון חדש לגמרי, מדוע מוצא הוא עם זה, כי "הדבר המאחד את כל הציונים, הוא האידיאל הקיצוני של מדינת היהודים ותחית שפתנו העברית "? –
הראיתי בכונה על ההשקפות המתנגדות זו לזו ועל הסתירות הפנימיות בהן, להוכיח מזה, עד כמה שרר בלבול המושגים באספת הצעירים. אין אנו רואים עוד בתוכם את החומר הנחוץ לבנין חדש; רואים אנו רק חבורת צעירים, לעת-עתה בעלי השקפות שונות, לפעמים יותר מתנגדות אשה לרעותה מהשקפות החרדים להשקפותיהם של איזו צעירים יחידים, חברי הפרקציה. לצעירים כאלה יש אמנם הרשות ליסד להם אגודה, שתהיה שואפת לבסס את הציוניות, לברר את המושגים הנאחזים בה ולהציב את גבולותיה, אבל להתאחד לפרקציה אחת לתעודות ממשיות – זאת יוכלו לעשות רק אנשים, שכבר בררו להם את מושגיהם ויודעים מה הם חפצים.
ב. אספות וּועידות
עם ישראל, בכל עניותו, לא היה מעולם עני באספות. כמעט בכל ארצות פּזוריו ניטלה ממנו היכולת להשתתף בחיים המדיניים הסובבים אותו ולהשפיע עליהם במדה ידועה, לכן צמצם את פּעולותיו אך בתוך התחום הצר שגבלו לו אדוני הארץ. בתחום הצר והמוגבל הזה היו כחותיו מתפּתחים ובתחום הזה היה צריך גם להוציאם, לפזרם על ענינים זעירים הממלאים את חללו של התחום. העמים השרויים על אדמתם וההולכים לבטח בדרך התפּתחותם, מבלי לסבול כל לחץ ודחק מן החוץ, יכולים באמת להקדיש את כחותיהם לדברים העומדים ברומו של עולם ולבלי הוציא אותם לבטלה, ובכל זאת יורנו הנסיון ההיסטורי, כי גם אצל העמים האלה רק חלק קטן מכחותיהם מכוון ישר כלפי מטרה ידועה, ורוב הכוחות הולכים לאבוד, לדברים של מה בכך. ואם החזיון הזה מלוה את חיי כל העמים, אין פלא שנמצא אותו בצורה יותר בולטת בחיי “עם עני ודל”, המציב לו לפעמים גם את מטרותיו עצמן באונס, לא רק במובנו של ההכרח ההיסטורי, כי אם במובנו של האונס הבא מן החוץ והדוחק את הבחירה החפשית. “עם עני ודל” כזה נמצא תמיד במצב ההתמרמרות, וההתמרמרות מביאה תמיד לידי קטנות, לשפוך “מרי שיח” במקום שיש אך לשחוק, לכעוס ולקצוף ולהעלב במקום שאין מכעיסים, מקציפים ועולבים. והכעס והקצף אוכלים בכל פה את כחו של העם ובולעים את מיטב האנרגיה שלו.
גם כעת, כשמאמינים אנחנו, או כשרוצים אנו להאמין, שעמנו קם לתחיה, שמתנער הוא מעפר גלותו והולך, או מתעתד להלוך, לקראת חיים חדשים – גם כעת, לוא היו לנו כלי מדידה למוד בהם את סכום הכחות המולידים בקרב עמנו פעולה מעולה שיש לה איזה ערך קיים, ולעומת זה סכום הכחות “דאזלין ערטילאין”, בהולידם פעולות שאין בהם ממש, ככתישת המים במכתש – כי אז היינו מוצאים, שהרוב הגדול של עמנו חי גם כיום הזה על עניניו הקטנים, עוסק הוא בחיי שעה ומקדיש להם את כל כחותיו, וחיי השעה האלה אינם חיים מלאים, כי אם שברי חיים, זכר לחיים ותו לא. הקטטות והמחלוקות על “ראשון, שני ושלישי” בעניני הקהלות, הרדיפה אחר הכבוד המדומה, שאלת ה“מזרח” וה“מערב” בבתי תפלה ועוד ועוד – אלה המה הענינים “רבי הערך” התופסים מקום בראש בחיינו, אלה המה הענינים, שבשבילם אנו עמלים, שבשבילם אנו דנים, רבים ומתוכחים ומפסידים את מיטב כחותינו. ומדי בואנו לדבר אל העם, אל ההמון הגדול, כי מניח הוא חיי עולם ועוסק בחיי שעה, יש אשר יתלהב ויתרגש שעה אחת – ושב אחר כן לעבודתו הקודמת, המתאמת לדאגת המחר הסמוך, ואינו שם אל לבו, כי יש מחר שהוא לאחר זמן, הדורש ממנו הכנות רבות, הדורש ממנו גם קרבנות, והשכר יבוא רק לעתיד לבוא. כח הראיה, כידוע, תלוי בחנוך העין: האכר העובד תמיד בשדה, המסתכל באופק הרחוק והמביט אל העבים ממעל, הנהו על פי רוב בעל ראיה רחוקה, ותלמידי בתי הספר, וביחוד אלה האנשים המבלים את עתותיהם בקריאה וכתיבה, הנם ברובם בעלי ראיה קצרה. כן תלויות גם בחנוך ההיסטורי עיני הרוח של העמים. רק עם היודע ומכיר, כי האדמה מתחתיו שלו היא, וכי השמים ממעל שלו המה, רק עם כזה מובטח גם במחר הרחוק שלו ומכין את עצמו בשקט ובבטחה לקראת העתיד. לא כן העם שבמשך דורות רבים היה אנוס לחיות בד' אמותיו שהגבילו בעדו, ושהקיפו אותן חומה מכל עבריהן. עם כזה מאבד לאט לאט את הכח להביט למרחוק ונהיה במשך הימים לקצר-הראות, ואפילו בעולם המושגים ובעולם הדמיון מתרגל הוא לצמצם את עצמו ואינו יודע עוד לשוט ב“מרחב-יה”. עם כזה רואה את העתיד שלו אך מבעד לעב הענן, מוכשר הוא לחלום על העתיד, אבל לא לחוש עתידותיו. העתיד בכללו נראה לו כ“מה שאחר הטבע”, מעבר לגבול המציאות, שאי אפשר לו לבוא אלא באותות ובמופתים, היוצאים גם כן מדרך הטבע.
אין מן הצורך להביא ראיות והוכחות, כי המצב הבלתי טבעי, שנמצא בו עם ישראל במשך שנות גלותו, שלל ממנו את בהירות הראיה ויעשהו כמעט סומא למחצה. ומפני זה צריכים אנו לשמוח על כל תופעה ותופעה, העשויה לגלות את המכסה מעל עינינו ולהשיב להן את אורן במדה ידועה; מפני זה מחוייבים אנחנו לתת את הבכורה בספרותנו לשאלות ושאיפות שיש בידן “לקרב את הקץ”, כלומר המכשירות אותנו להתקרב אל הקץ, להפּנות מדאגות המחר הסמוך, שבהן שקוע המון עמנו בראשו ורובו, ולשים לב לאחרית החזון, ל“הלכתא למשיחא”. המחר הסמוך ימצא לו תמיד גואלים ונושים שיתבעו את חלקו, וגואלי העתיד הרחוק היו תמיד אך מעטים, אך יחידי סגולה, ובכל זאת היו לנו האחרונים למורי דרך, ומפיהם אנו חיים.
וצריכים אנו להודות, כי במשך חמש השנים האחרונות נתרבו בספרותנו סימני החיים, ושאלות העתיד נוטלות בה חלק בראש. אמת, כי לא הספיקה עוד השעה, שתהי נכּרת בזה השפעת הספרות על עצם חיינו, שהנם עוד כעת דלים ועניים ממעש, אבל גם זו אות לטובה, שסופרינו, ואפילו אלה המתנגדים גם כעת לרעיון התחיה במלוא מובן המלה מבלי כל התחכמות, אינם קוראים עוד מלא אחרי ה“חלוצים”, המקדישים את כחותיהם לפתרון שאלות רחוקות; גם זו אות לטובה, שאפילו הרבנים, שהסכינו לשוט בד' אמותיהם של הלכה, או – בארצות המערב – בד' אמות של הטפה, החלו להרגיש גם המה כי “קצר המצע מהשתרע”, וחוג השקפותיהם, כפי הנראה, הולך ומתרחב. אין רצוני לאמר, כי השאיפות החדשות המתגלות בעת האחרונה אצל רבים מהסופרים והרבנים מכוונות הנה כלפי המטרה הרצויה והנכונה, אבל בכל אופן נוכל לשמוח על התגלותן, כי במקום שיש שאיפות יש חיים, ובמקום שיש חיים יש תקוה, כי סוף סוף תנצח האמת.
ב“ירושלים דליטא”, הלא היא העיר שרוח “בעלי-בתים” מרחף עליה, על חובביה הישנים ועל ציוניה החדשים, על חברותיה, אגודותיה ועל כל מוסדותיה הצבוריים, – נועדו, בסוף חודש אדר א' שעבר, רבים מהציונים החרדים והמתונים לאספה רבתי, לדין על דבר הציוניות, לברר את שיטתה ומהותה ולהתוות לפניה את הדרך, שתתפתח באופן שתהא רוח החרדים נוחה הימנה. אל האספה באו כשבעים נפש, ובתוכם עשרים רבנים. הדו“ח הראשון שבא בספרותנו היומית על דבר האספה הזאת – אשר קראו לה “אספה של מתונים” – לא היה מדויק כל צרכו, המו”מ והוכוחים על דבר ההחלטות שנתקבלו חסר ממנו לגמרי, וההחלטות בעצמן נמסרו אך לפי הרשימות שרשם איש פּרטי אחד שנזדמן שמה בשעת האספה. הסופר שהביא את הידיעה הראשונה ב“הצפירה” (גליון 48) 3 על דבר אספת הציונים החרדים בווילנא, כותב כדברים האלה: “ההחלטות האלה נתקבלו באספה אחרי שהוצעו מהקומיסיה שנבחרה לתכלית זאת. אין אני אחראי על סדר הסעיפים, כי הקומיסיה לא סדרה את תקנות ה”מזרחי" בסדר נכון, וגם הנאספים לא דרשו כזאת, וערבוביה היתה בהצעותיהם והחלטותיהם, עד שברוב עמל עלתה לי להוציא את החלטות האלה מרשימות שרשמתי בעת האספה מפּי השמועה“. אין אנו יודעים מי היה מעכב בעד סידור התקנות, אם הרבנים, או המתונים סתם, אבל כמדומה לנו שהסדר והדיוק הם דברים מועילים וגם נחוצים בשעת בירורה של איזו שיטה, ואך לחנם מחלו עליהם חברי האספה. – ואולם כעת מונח לפנינו דין וחשבון יותר מפורט על דבר אספת המתונים, וזה נדפס בתור קריאה גדולה לכל שלומי אמוני ישראל (“המליץ”, גליון 75; "הצפירה, גליון 76), וממנו אנו יכולים ללמוד הרבה, הן מגוף הקריאה והן מההערות הבאות בשוליו. אחרי השקפה כללית, מעין “פּתיחתא”, המבארת, כי הרעיון שאנו קוראים לו כיום “ציוניות” החל לשוב ולהתעורר בקרב ישראל זה לפני עשרים שנה ויותר, וכי “בעצם לא פּסק מישראל למימי הנביאים הראשונים”, – מוצאים מחברי הקריאה לנחוץ לברר ראשית כל הסבות שהביאום לידי יסוד אורגניזציה חדשה בתוך הציוניות. מחברי הקריאה מוצאים, כי בראשית צמיחת הרעיון של “שיבצ ציון” נחה הרוח גם על הרבנים החרדים “גאוני הדור שמפּיהם אנו חיים”, ולא זו בלבד, אלא גם התיצבו בראשונה בראש התנועה, ורק מפּני שברבות הימים נכנסו לתוך הציוניות “אנשים שהתחנכו מחוץ לתחום היהדות הנאמנה” ויכניסו עמהם “נמוסים זרים ושיטות חיצוניות בשיבת ציון, אשר לא יוכלו להיות לרצון לקהל היראים הדבקים בתורתנו” – רק מפּני זה נסוגו אחור אחדים מהגאונים, ו”יש אשר נהפּכו לאנשי ריב לכל הענין כולו“. וגם אלה מהרבנים “אשר הוסיפו להחזיק בכל עוז בדגל ציון”, למרות הנמוסים הזרים והשיטות החיצוניות, אלה מהרבנים שעצם הרעיון היה להם לחוד והנמוסים והשיטות לחוד – גם המה היו “נבוכים ונואשים ימים רבים” מבלי דעת איככה לפצל את הקליפּות הזרות מעל הציוניות. וכה ארכו מבוכתם ויאושם ימים על שנה עד שהחלו לאט לאט ל”גלות את לבם איש לרעהו", ומכיון שגלו את לבם לא היה להם עוד צורך לשבת בחבוק ידים במבוכה ויאוש “ונועדו יחד לשלוח לעיר ווילנא את בחיריהם אנשי מדע ובתוכם רבנים גאונים, לברר שם את דבר הציוניות מה היא על דעתם, להפריד בה את מינה מתוך שאינה מינה, להבדיל כל ערב ממנה ולהציגה בנקיונה לעיני כל קהל חבריהם היראים”. אחרי כל אלה, אחרי שתרוחץ הציוניות למשעי ותהי נקיה מכל פּסולת וסיג, ילבישוה מחלצות – “כי נאה לאוהל בת ציון להיות סוג בשושנים ומתוקן בתכונת אהלי שם” – ובלי כל מורא ופחד יציגוה לעין הרואים המהדרים מן המהדרים; ואלה האחרונים ינהרו בודאי המונים המונים אל הציוניות הנקיה, אשר אליה התפללו כל הימים, ואשר אך “הנמוסים הזרים והשיטות החיצוניות” היו מעכבות בעדם מתת את ידם לה עד היום הזה. אבל נסור נא ונראה מה המה הנמוסים הזרם והשיטות החיצוניות שהכניסו עמהם לתוך הציוניות האנשים שהתחנכו מחוץ לתחום היהדות הנאמנה.
“הנאספים נועדו יחדיו ויגלו איש לרעהו את דעת שולחיהם (לא פורש מי ומי היו השולחים: אגודות ציוניות קיימות או יראים וחרדים סתם שלבם הומה לציון?), כי הדברים אשר בגללם נקעה נפש רבים מהעם מן הציוניות, אלה הם: 1) אספות אנשים ונשים יחד בקצת כנופיות של הצעירים ששם “ציון” נקרא עליהן. 2) חלק הספרות שנוסדה בידי שוחרי הקולטורא החדשה, המתערב בענין הציוניות ואומר ליסד אותה על שיטות תרבות חיצונה שאין רוח תורתנו ורוח אומתנו יכולות בשום פנים להיות נוחות הימנה. 3) החנוך המתוקן על פּי רוח חלק הספרות הזאת, שבצד המוחש שבו הוא עושה את ידיעת הלשון וההיסטוריה עיקר ואת למוד התורה רק לטפל קל, והממלא את כל תחום הלמוד במיטודות חדשות, מבלי היות עוד מקום וזמן וחפץ ללמוד תורה שבכתב, ואין צריך לאמר שבעל פּה, ובצד המושכל שבו משתדל החנוך הזה להשרות על ילדינו את רוח השיטות החיצוניות, שחלק הספרות של בעלי הקולטורא החדשה הוא המליץ להן. 4) המטיפים אף שבודאי יש בהם אנשים ישרים ותמימים אך מקצתם דוברים דברים שהם למורת רוח לקהל הדבקים בכל לב בתורתנו”.
ממש ההפך מטענותיהם של הצעירים, המתאוננים: א) על העדר השתתפות נשינו בהתנועה הציונית, ב) על ספרותנו השקועה יותר בהעבר ואינה מתאמת עוד לחיינו ההוים עם תביעותיהם המדעיות, ג) על מצב החנוך הפּרוע והנושא עליו חותם דתי יותר מכפי הראוי, ד) על המטיפים שריח הדרשנות חסרת הטעם נודף מהם והלובשים טלית שכולה תכלת כדי לעשות נחת רוח להיראים והחרדים. אמנם בעוד אשר הצעירים, בהיותם צעירים, הגידו ולא כסו דבר, כי מגמתם לתת פּנים חדשות להציוניות בכללה, וכי מלחמה להם מעתה עם כל הדעות הנפסדות המזיקות לה, לפי דעתם, – הנה הרבנים, בהיותם רודפי שלום מושבעים על פּי מצבם, מדברים גבוהה על “דרכי הנועם” ועל “נתיבות השלום”: “תעודת אגודתנו היא לקרב ולא לרחק, לבנות ולא לסתור, ועלינו ללכת בדרכי נועם ושלום, להזהר בכבוד מתנגדינו ולהשכין שלום ואחוה בקרב המפלגות השונות” (סעיף ב' מן התקנות של האגודה המרכזית). אבל לא מצאו לנחוץ לבאר לנו עם זה, את מי הם אומרים לקרב ובין איזו מפלגות שונות הם חפצים להשכין שלום ואחוה; מה הם קוראים בנין ומה סתירה? הצעירים, בהיותם צעירים, לא נסוגו אחור גם מפּני השם “פדרציה”, והרבנים, בהיותם מגינים על הציוניות מפּני הנימוסים הזרים, הודיעו גלוי ב“שער בת רבים”, כי החליטו ברוב דעות גדול “לבלי עשות פדרציה, היינו לבלי לצאת מתוך האורגניזציה הכללית בכל, רק ליסד אגודה מרכזית לחרדים”. אבל הלא גם הצעירים לא יצאו מתוך האורגניזציה הכללית, גם המה נשארו בתחומה של הציוניות לפי הפּרוגרמה הבזילאית, אלא שיסדו להם מרכז רוחני מיוחד, וכזאת עשו גם החרדים, בבראם להם מרכז רוחני לפי רוחם הם, ולשמחה מה זו עושה? אם נמצאו ציונים שחשבו את יסוד הפדרציה של הצעירים למחזה מעציב, המזיק לשלמותה של הציוניות, הנה בודאי יתעצבו כעת כפלים, בראותם כי גם החרדים מחקים מעשי הצעירים, ובעוד שיש מצטערים על הראשונים, באים החרדים להוסיף עליהם; ואלה הציונים שאינם רואים כל סכנה ביסוד פדרציות, לא יגילו בודאי על שנחלף השם “פדרציה” בשם “מרכז רוחני”. –
עוד צד שוה אחד הננו מוצאים באספת הצעירים ובאספתם של החרדים, כי כשם שלא עלתה ביד הצעירים לסמן, ואפילו בקירוב, את גבולות ה“דימוקרטיות”, כך לא עלתה בידי החרדים לברר את תביעותיה של ה“חרדות”. מי הוא הזוכה להקרא בשם ירא, מי עומד בשורת החרדים ומי נוטל לו את השם מתון סתם – כאן הניחו מחברי הקריאה מקום להתגדר בו לכל מי שרוצה לעסוק בשאלות חמוּרות ודקות. אמנם את חוסר הבירור הזה הרגישו, כפי הנראה, בעלי הקריאה הגדולה בעצמם ומצאו לנחוץ לתת לה מלואים, אבל בעוד שתחת הקריאה חתום השם “מזרחי” (נוטריקון: מרכז רוחני, כן מפרשים את השם הזה החרדים אך לא פרשו, מה עול מצאו בפשוטו של השם, שהוא לכאורה יותר נאה מן הדרש על-פּי נוטריקון), נחתמו ה“מלואים” בידי ראש הועד של המרכז הרוחני לבדו, ואין אנו יודעים אם נכתבו המלואים על דעת כל חברי האספה, או על דעת היחיד העומד בראש הועד. בכל אופן, בואו ונחזיק טובה להרב מלידא, שפּירש במלואיו מה שסתום בגוף הקריאה. אמת כי לא נתן לנו פירוש מספּיק, אבל יכולים אנו ללמוד מהרמיזות האחדות על הכלל כולו, מבלי לחכות עד שנוכל לעיין במכתבים החוזרים, כפי הבטחת ראש הועד. אחדים פנו בשאלה חמוּרה אל ועד המרכז: אם מתיחסים התנאים העיקריים הנוגעים לחרדות גם להנהגתם הפּרטית של החברים? ועל השאלה הזאת הננו מוצאים תשובה ברורה במלואים: “אנחנו לא נעצנו חרב בפתח הביאה, לגדור בעד הנכנסים. לא! כל הרוצה להכנס לאגודתנו יבוא ויכנס. ואולם לעומת הקולא שהקלנו בהכנסת החברים הננו מחמירים בנוגע להנהגתן הכללית של האגודות הנספּחות לאגודת “מזרחי”. הנהגתן הכללית צריכה להיות לפי רוח היהדות החרדית, מבלי לשנות אף שנוי קל, כמו לשבת בעת אספת החברים בגלוי ראש וכדומה. הנואמים והמדברים צריכים להיות לפי רוח היהדות בשפת עברית או בשפה המדוברת, ותכנם יהיה לפי רוח התורה והמצוה, באופן שרוח החרדים נוחה הימנו”.
מכל האמור הרי אנו יכולים להוציא שלשה דברים, שהם ב“שב ואל תעשה”: א) אסור ליסד אגודות משותפות של גברים ונשים; ב) אסור לשבת בעת האספה בגלוי ראש (כמובן חל האיסור הזה רק על הגברים); ג) אסור לדבר בשעת האספה באיזו מן השפות הלועזיות, אלא בשפת עבר או בשפה המדוברת (כלומר, זרגון). אמנם במה שנוגע לאיסור הראשון, באו גם החרדים לידי הכרה גמורה, כי להתפשטות הציוניות “נחוצה לנו מאד עזרת הנשים הצנועות, ולמען חזק בלבן, ולמען חבב עליהן את המעשים ואת החפצים שפרטנו בזה, יש להשתדל, כי תיסדנה להן חברות בנות ציון, אשר תעודתן תהיה כתעודתנו, לשחר את משמרת היהדות ואת חבת ציון כאחד. אך זאת יש גם לנו גם להן להעלות על לב, כי נאה לאוהל בת ציון להיות סוג בשושנים ומתוכן בתכונת אהלי שם, “משפּחות לבד ונשיהם לבד”, ולא בטעם יפיפותו של יפת שנתחבבה על בני הנעורים יותר מכדי השיעור הראוי (וכמה הוא השיעור הראוי?), לרע מאד למוסר בנינו ובנותינו”. אם כן רואים אנחנו, כי הציונים החרדים מסוגלים גם לעשות הנחות, ויש לקוות, כי גם ביחס אל השפה השלטת באספות ימצאו איזה צד להקל, כי יכניסו תחת סוג שפת עבר גם את לשון התרגומים ותחת סוג השפה המדוברת את לשון יושבי קאוונא למשל, שיש בה תערובת של השפה האשכנזית “יותר מכדי השיעור הראוי”, או את לשון בני הדרום, המלאה עד חציה מבטאים רוסים.
ואלה הן ההחלטות הראשיות החיוביות, שהן ב“קום ועשה”: על המרכז הכללי א) ליסד ועד של חכמים וסופרים שיבקרו את הספרים והחוברות בדבר הציוניות ולחרוץ משפט איזה לקרב ואיזה לרחק; ב) להשגיח שלא יתפרצו אל הציוניות זרמים זרים; ג) לשלוח רבנים מפורסמים, מגידים ודרשנים אורתודוכסים בעלי כשרון לברר את תעודת הציוניות; ד) להפיץ בעתונות העברית את שיטת החרדים ולהשיב על המאמרים המתנגדים לדעותיהם (תקנות המרכז, סעיף ז‘, ט’); ה) האגודה שתאבה ליסד איזה חדר, עליה להציע הדבר לפני ועד הרבנים שנבחרו לזה, ועל-פי דעתם והסכמתם יקום דבר. הסעיף האחרון לא נכלל בתקנות, ומוצאים אנו אותו רק ב“מלואים”, ואין אנו יודעים אם ועד הרבנים הנזכר פה הוא הועד של חכמים וסופרים, שמדובר עליו בסעיף ז' מהתקנות, או ועד החכמים והסופרים לחוד, והועד של רבנים – בריה בפני עצמה.
ומעתה – בטוחים מנהיגי אגודת המרכז, אחרי אשר עלתה בידם להחזיר את עטרת הציוניות ליושנה, לבער ממנה את הקוצים ואת הדרדרים, את הזרמים הזרים ואת הקולטורה החדשה – מעתה לא יהיה עוד כל קיר מבדיל בין החרדים ובין הציוניות, ואם עד כה עמדו גדולי הרבנים מנגד לתנועה הכללית מיראתם פן תבולע על ידה ליהדות הנאמנה, הן לא לחנם עמלו ויגעו חברי האספה הווילנאית ליסד את המרכז הרוחני הצרוף והמזוקק שבעתים. ואם המצא ימצאו גם אחרי כל אלה יראים וחרדים שיעמדו במרדם – מאיים עליהם ראש הועד, כי בקשיות ערפּם יסבו חלילה נזק רב לא אך לציוניות, כי אם גם לעניני הדת, שהם חופפים עליה. “דעו נא כי כמה יגיעות יגענו, כמה טרחות טרחנו בדבר מוסד האגודה החרדית. לא שלונו ולא שקטנו ולא נחנו וכל העמל הרב שעמלנו לא היה אך ורק לטובת הציוניות בלבד”, – לא! מיסדי המרכז הרוחני כוונו עבודתם זאת עוד למטרה אחת, והיא – שלא יחולל חלילה כבוד הגאונים על-ידי התנגדותם לציוניות, כי למה יאמרו הבריות, ש“לב אבן בקרבם ואינם נחלים על שברבת יעקב”. עוד מוסיף ראש הועד ב“מלואיו” לאיים על מתנגדי הציוניות החרדים, שאם גם יעלה בידם ליסד להם חברה בפני עצמה למטרת החזקת הדת “על-פי התעוררות אחדים מהאדמורי”ם והרבנים בעתים האחרונות“, מבלי לבוא לעזרת הציוניות – ידעו נא “כי ידיהם לא תעשינה תושיה, כי הציונים ימתחו עליהם קו של חדש… ולא לבד שלא יחזיק את ידם, כי גם ישימו מכשולים על דרכם”. ואחרי האזהרה הזאת עוד הפעם תחנונים ידבר ראש ה”מזרחי", ועוד הפעם מהלל הוא ומשבח את סחורתו. ולא רק את סחורתו הוא משבח ומפאר, כי אם גם את המוכרים בעצמם: "והננו מודיעים אתכם, כי נוסד ועד של שבעה אנשים מצוינים, וביניהם ארבעה רבנים, וכותב הטורים האלה הוא העומד בראש הועד הזה ". חלילה לנו להטיל ספק באמתתה של העדות הזו, נאמנים הם שלומי אמוני ישראל, שלא יבחרו להם לראשים מכל הבא בידם, אבל – מעט ענוה, רבותי!…
“מלבבים” הם גם הספּורים שמסר לנו ראש הועד (מלואים, הערה ב') בשם בנו של אחד האדמורי“ם המפורסמים, והם שתי “מעשיות”: האחת על-דבר אחד הקולוניסטים בפתח תקוה, שהיה לפנים מגולח זקן ופאות (אך זהו מגולח להכעיס, כי המגולחים “לתיאבון” נוהגים לגלח רק את הזקן), ומכיון “שרעיון חבת הארץ החל לפעם בקרבו” יש לו כעת גם זקן מגודל, גם פאות ארוכות; והשנית על-דבר צעיר אחד שחדל לעשן גם בחול, כדי שלא יביאהו יצרו לידי חלול שבת, וכל זה גם כן מפני שנהפך לציוני. אמנם האין בספורים האלה מעין מעשה לסתור את כל עיקרה של הקריאה הגדולה? מהמעשיות האלה נוכחים אנו לדעת, כי עוד טרם הוסד ה”מזרחי" היו כבר לעולמים אדמורי“ם ובני אדמורי”ם אשר האמינו, שהציוניות עלולה היא לחזק את הדת, ובכל זאת צריכים עוד כעת אחדים מרבותינו להתרפּס לפני הדום רגלם. מעשיות מעין אלה מראות בעליל, כי אך תמימות יתרה היא לחשוב באמת, שרק היראה מפני “הנימוסים הזרים” מונעת את האדמורי"ם ורוב הרבנים מתת ידם לציוניות.
היעלה בידי “המזרחי” למשוך אחריו באמצעים כאלה את היראים והחרדים המתנגדים כעת לציוניות, או לא? – ימים יגידו, אבל כמדומה לי, שסבת התנגדותם של האדמורי“ם ורוב הרבנים לתנועה הלאומית אינה פשוטה כל כך, כמו שחושבים מיסדי המרכז הרוחני, כי היא יותר עמוקה ויותר מסובכת. החיים אינם עומדים על מעמדם ויוצרים הם בכל יום תמיד תביעות חדשות, והאדמורי”ם והרבנים, מבלתי יכלתם להסתגל לתביעות האלה, אנוסים הם להגן על נפשם ולהלחם בעד קיומם, והתנגדותם לתנועה הלאומית היא אך אחת מהצורות שלבשה מלחמה זו בעת האחרונה.
הצעירים והחרדים! אלה אומרים להוציא ישן מפני חדש באופן מלאכותי, למרות חוקי ההתפּתחות, ואלה אומרים להוציא את החדש מפני הישן, גם כן באופן מלאכותי וגם כן למרות חוקי ההתפּתחות – אבל כשם שאי-אפשר לדחוק את השעה, כך אי-אפשר להשיב את השעה אחורנית.
ג. שאלות גבולין בציוניות
ואחרי הרעש קול דממה דקה. אחרי האספה הגדולה במינסק עם כל שאונה ופרסומה – האספה השנתית של מנהיגי הציוניות בווינא, או כמו שקוראים לה: הקונגרס הקטן, שהוא נכנס לישיבה בשנה פשוטה, שאין חל בה קונגרס גדול, כפי החלטת הקונגרס הבזילאי האחרון. בקונגרס הקטן משתתפים, כידוע, מלבד חברי הועד הפועל, גם מנהלי הבנק וראשי הקומיסיות התמידיות שנקבעו לעיין ולעסוק בשאלות שונות הנובעות מן הציוניות או שהן נוגעות בה במובן ידוע. בתוכן השאלות העומדות על הפרק אינו נבדל כמעט הקונגרס הקטן מאחיו הבכור, אבל שונה הוא ממנו מצדו החיצוני. הקונגרס הגדול מכוון כלפי חוץ, מטרתו הראשית הוא הפּרסום, והקונגרס הקטן נועד לעבודה פּנימית, לעבודה שאי אפשר למסרה למאות נבחרים, שרבים מהם סופחו לציוניות אך מקרוב ואינם בקיאים עוד בכל השאלות המרובות המסתעפות ממנה. בעבודת הקונגרס הקטן לוקחים חלק רק המנהיגים העומדים בראש התנועה והמפלסים לה נתיב איש איש בארצו ובגלילו, אנשים שנהירין להם כל שבילי הציוניות ושהראו כבר את מסירותם לתנועה הזאת במשך שנים תכופות. קיוו אמנם, כי הפּעם יזכו סוף סוף גם הציונים הפּשוטים לשמוע איזה דבר חדש, איזה סוד מלפנים מן הקלעים, אבל התקוה הזאת נשארה מעל. ראש הציונים מסר את הדברים הכמוסים הנוגעים ל“הצעדים הפּוליטיים” אך ליחידי סגולה בבחינת “הסתר דבר”, והציונים די בכל אתר ואתר מחויבים גם אחרי הקונגרס הקטן להסתפּק במועט מן המועט, כמו שהסתפּקו בשנות הקונגרסים כסדרן בזאת, שחברי הועד הפועל היו מביעים רגשי אמון ובטחון למנהיגם הראשי, אחרי שזה האחרון היה מגלה להם בחדר מיוחד את כל מה שניתן להגלות אך לצנועים. בכל זאת שונה היה הנאום שהשמיע הפּעם המנהיג הראשי של הציונים מכל נאומיו שנשמעו מפּיו עד כה מעל במת הקונגרסים. הנאומים הקודמים היו מצטיינים תמיד ברוח בטחון חזק, בהזדיינות נכונה לקראת כל מעצור ומכשול, והפעם הקשבנו מעין “קול ענות חלושה”. “הנני נכון ובטוח – כה דבר הד”ר הרצל – כי אנחנו נמצאים כעת על הדרך הישרה. והיה כי נפגוש באיזה מקום מעצורים על דרכנו, נחתור בכל עוז, כמו שעשינו עד כה, למצוא דרכים אחרות עד שנגיע למטרתנו הראשית המרחפת תמיד נגד עינינו“. מן הדברים המעטים האלה יכולים אנו ללמוד, כי מנהיג הציונים בעצמו היה מאמין באמונה שלמה, ששעת הכושר קרובה לבוא באמת, והראיון בקונסטנטינופּול הוכיח אותו לדעת, כי טעה בחשבונו, כי עוד רב לפניו הדרך, ומפּני זה לא יכול עוד להצפּין את התוגה המסותרת שהתגנבה ללבו. מנהיג הציונים, עם כל התקדמותו והתקרבותו אל הציוניות המלאה והרחבה, נשאר נאמן לדגלו שהניף אותו לראשונה, לדגל הציוניות המדינית, וכל צעד מדיני חיובי או שלילי עושה עליו רושם עז, יותר מכפי חשיבות התוצאות הכרוכות בצעד הזה. אבל לו ידע מנהיג הציונים, כי הציונים האמתיים אינם “דוחקים את הקץ” ואינם קוצבים זמנים, כי גם צעדים בלתי צלחים כהנה וכהנה לא יניאום מעבודתם בשאיפתם למטרה הראשית – לוא ידע זאת, כי אז לא היה נופל עליו לבו ולא היה כל מקום בנאומו אף לתוגה מסותרת. הנה, למשל, לטובת הקרן הלאומית החלו לעבוד אך אחרי נסיעתו השנית של הד”ר הרצל לבירת תוגרמא, אחרי שנודע הדבר, כי הפּעם לא עלתה בידו לבוא כאיש בשורה, ובכל זאת לא רפו ידי העובדים ולא נקפּצו ידיהם של הנותנים, ומי שהתבונן אל היחס השורר בערי ישראל אל הרעיון על דבר יסוד קרן לאומית, לא יבוא בשום אופן לכלל החלטה, שיש לנו סבה להתיאש בעבודתנו. הקרן הלאומית קנתה במשך זמן קצר את לבות כל העם, וביחוד מרבים בני דלת העם והמפלגות הבינוניות להשתתף בה איש איש כפי יכלתו. הקרן הלאומית היתה למין “ילד שעשועים” ו“גאולת הארץ” – למבטא של קסם, ורבים, לאלפים ולרבבות, שלא היו ידועים עד כה לציונים, נותנים את פּרוטותיהם לקופּה הלאומית בחפץ לבב, ולא רק מפני שהם נתבעים, כי אם מפּני שרואים הם בקופה הזאת התגשמות איזה רעיון עממי אמתי, איזה רעיון של תחיה, ויאמרו נא מה שיאמרו – העם, במובן היותר עמוק, שואף לתחיה בכל נפשו ונכון הוא גם להביא קרבנות ובלבד שיתנו לו איזה רעיון קדוש… הבנק הלאומי, אם כי גם הוא נוסד על אשיות הציוניות ושונה הוא מכל הבנקים האחרים שעיקר מטרתם הוא הריוח, הנה סוף סוף שם “בנק” נקרא עליו, סוף סוף יודע ההמון הגדול, כי גם הוא עוסק בקנית שטרות, בלקיחת רבית וכדומה. לא כן הקרן הלאומית. בשם הזה, כשהוא לעצמו, יש כבר איזה כח מושך, וכל אחד מאתנו ואפילו כל אדם פשוט מן השוק, אם אך לא עומם בקרבו הזיק האחרון של הרגש הלאומי, מבין על נקלה, מבלי הרבות בחקירות ודרישות, את ערכה הגדול של הקרן הלאומית.
שאלות רבות צמחו לרגל העמדתה של הקרן הלאומית על בסיס חזק ונכון, וטוב עשו חברי האספה הווינאית שלא קבלו בעצמם, בנוגע לשאלות האלה, איזו החלטות מסוימות, כי אם השיבו את כל החומר הצבור לקומיסיה התמידית. חברי הקומיסיה מחויבים לעבד את כל החומר הזה, להכנס לישיבה שלשה חדשים לפני הקונגרס הגדול ולהציע את מסקנותיהם לפני חברי הועד הפועל. ואז יבוא הדבר לפני הקונגרס. אמנם זאת החליטה הקומיסיה בדעה אחת, שהקרן הלאומית נועדה אך ורק לקנית קרקעות ודוקא בסוריא ופלשתינא, ויש לקוות, כי גם חברי הקונגרס הגדול לא יזוזו מההחלטה הזאת אף כמלוא השערה. הקרן הלאומית וגאולת הארץ צריכים להיות לשמות נרדפים.
גם הקומיסיה התמידית לעניני הקולטורא באה בהצעות שונות לפני הקונגרס הקטן. ההצעה הכי נכבדה ביניהן היתה זו של הד“ר ווייצמן על דבר יסוד בית מדרש גבוה עברי. הרעיון על דבר יסוד בית מדרש גבוה נשמע בראשונה מפּי הפּרופיסור שפּירא ז”ל מהיידלברג, אך שנים רבות עברו ואיש לא זכר את הגרעין הנזרע, עד כי נמצאו לו גואלים חדשים בין אחדים מטובי צעירינו. אמת, כי הרעיון הזה עוד גם כעת לא יצא מגדר גרעין שנזרע, ובלי שום ספק יעברו עוד שנים רבות עד שיתבשל כל צרכו, אבל בשעה שיש מטפּלים בו נשקפת גם התקוה, כי ברבות הימים ילבש צורה ממשית. הצעירים הנזכרים הוציאו גם חוברת מיוחדה בשפת אשכנז מוקדשת לרעיון יסוד בית מדרש גבוה עברי. אבל כשם שמנהיג הציונים, בשעה שהוציא את מחברתו הראשונה “מדינת היהודים”, לא זכר את השם ארץ ישראל, כן, כפי הנראה, אינם מקפּידים הצעירים בעלי המחברת על דבר בית המדרש הגבוה בנוגע למקום שבו יוָסד. הד“ר ווייצמן ומר בובר מביעים את רצונם בשם הועד שנקבע לעיין בשאלה הזאת, ששאלת המקום לא תהי המכרעת בפתרון השאלה. כנגד זה קמו הד”ר פרבשטיין ומר אוסישקין, שלא הסכימו בשום אופן לברוא מעין שאלת “קפריסין” גם בענין יסוד בית המדרש הגבוה, ולבסוף נתקבלה החלטה כזו: “הקונגרס הווינאי דורש מאת הועד הפועל לעשות כל מה שביכלתו ליסוד בית מדרש גבוה, אבל רק בפּלשתינא”. בטוחים אנחנו, כי עוד לא פעם ולא שתים תצוף השאלה הזאת, טרם שתמצא את פּתרונה, לפני הקונגרסים העתידים, ובטוחים אנחנו, כי הציונים שלאומיותם קודמת למדיניותם לא יוותרו לעולם על זכויותיה של ארצנו ההיסטורית, לבנות דוקא על אדמתה את מקום המקלט הראשון להשכלה העברית. אם יש מקום לחלוקי דעות בנוגע לשאלת קפריסין מנקודת המבט של “שערי ציון”, אין מן הראוי שיהיו חלוקי דעות גם בדבר מקומו של בית המדרש העברי. אדמת שווייץ וכדומה לא תהפך לעולם ל“שערי ציון”, ובאופן היותר טוב יוכל להוסד על אדמה כזו בית מדרש גבוה בעד תלמידים עברים, אבל לא בית מדרש עברי. אין אנו רשאים לעצום את עינינו מראות את המצב הנורא, שבו נמצאים תלמידי ארצנו מבקרי בתי הספר הגבוהים השונים בחוץ לארץ. איני מדבר כעת על דבר מצבם החמרי של רוב התלמידים, המתאים כמעט למצב עמנו הכללי: חיים תלויים על בלימה, שנוסדו על היסוד הרעוע “לכו והתפּרנסו זה מזה” על ידי הקפות, הלואות וכדומה. הנני מדבר הפעם על דבר המצב המוסרי שבו נמצאים תלמידינו בחוץ לארץ. לכו נא לברלין, לפּריז, לצוריך, לברן ועוד ותמצאו בכל אחת מהערים האלה קבוץ גדול של תלמידים עברים ילידי ארץ רוסיה, למדו נא היטב את חייהם הצבוריים של התלמידים האלה. תהו על קנקנם והסתכלו אל האידיאלים הזנים ומפרנסים את רוחם – לחנם תבקשו שם את המקור הלאומי, לחנם תבקשו שם את חמימות הרגש השליטה בתוך קבוץ של צעירים אחרים בני עם אחד. הרוב הגדול של התלמידים האלה לא לבד שהוא מתיחס בקרירות נוראה לכל קניני הרוח של העם העברי, כי אם מביט הוא בעיני בוז על אלה השבלים הבודדות המנסים להרים על נס את לאומיותם העברית. אמנם בכל הערים הנזכרות תמצאו גם אגודות עבריות ואפילו אגודות ציוניות, אבל מה מך ערכן לעומת האגודות הרבות והמרובות בחברים שנוסדו על בסיסים אחרים לגמרי, שאין להם כל שייכות לא ליהדות המופשטת ולא לעם היהודים הממשי. ומאות התלמידות? יחסן לעמן ידוע מכבר ואין צריך לאמר שהן נגררות תמיד אחרי הרוב. כן הדבר, נחוץ בית מדרש גבוה בעד תלמידינו ותלמידותינו, אבל לא על אדמת נכר תפרח התחיה. יש לנו במדינות שונות בתי ספר בינונים עברים, וספק גדול הוא אם בני הנעורים הגומרים את חוק למודיהם בבתי הספר האלה עולים בחבתם ובמסירותם לעמם על חבריהם שבקרו בתי ספר כלליים. והיה בבואנו ליסד בית מדרש עברי חדש, מחויבים אנחנו למצוא בעדו מקום שאוירו לא הרעל על ידי הדעות הנפסדות שהכו כבר שורש בחיי דורנו הצעיר, ומקום כזה רק אחד הוא בכל אפסי תבל, הלא הוא המקום שממנו מצפּים אנחנו לפדות נפשנו, לגאולה השלמה.
לקונגרס הקטן הווינאי היתה סמוכה בזמן האספה של חובבי ציון האודיסאית, ולא רק סמוכה בזמן, כי אם גם ברוח ששרר בין חברי האספר ושהטביע את חותמו כמעט על כל ההחלטות שנתקבלו באספה הזאת. צריך להודות, כי מיום שהתפשטה הציוניות ירד בעיני רבים ערכה של חבת ציון הקודמת לה בזמן, חבת ציון הישנה חדלה מרכוש לה נפשות חדשות ותעמוד על עמדה, ובמשך הזמן הופיעו גם ציונים כאלה שהתיחסו בשלילה לפעולות הועד האודיסאי. הציונים האלה חשבו בתמימותם, כי לוא לא באה לעולם חבת ציון הישנה, כי אז היתה הציוניות המדינית מקדימה לבוא, ובכן מצאו, כי חבת ציון בצורתה הישנה מעכבת במדה ידועה את הגאולה האמתית. הציונים האלה לא ידעו את החובבים הראשונים ולא תכּנו את הרוח שהניע את גלגלי החבה לציון בתקופת התגלמותה הראשונה. הציונים האלה היו פנים חדשות לגמרי בעולם העברי ובראותם את התולדות לא טרחו לחקור אחרי הסבות שהולידו אותן. מספּרים על כפרי אחד שהעתיק את דירתו לכרך גדול. ישיבת הכרכים מצאה חן בעיניו, ובין יתר המעלות שהיה מונה לכרך על הכפר מצא גם מעלה זו: "ראו נא – היה אומר – מה בין ישיבת כפר לישיבת כרך: בני יעקב בילה בכפר שתים עשרה שנה רצופות ולא זכה להעשות “בר-מצוה”, ושבתו בכרך אך זה שנה ומשהו וכבר הרי הוא “בר-מצוה”. משפט הציונים החדשים על דבר חבת ציון הישנה מזכיר בקירוב את משפטו של הכפרי הזה. הציוניות כיום הזה היא חבת ציון הישנה שהגיעה לשנות “בר-מצוה”. חוקר אחד אמר, כי המחשבה הוא הדבור בלחש והדבור הוא המחשבה בקול רם, וגם אנחנו לא נשגה במשפּטנו אם נאמר, כי חבת-ציון הישנה היא הציוניות בלחש, והציוניות – חבת ציון בקול רם. אבל את האמת הפשוטה הזאת ידעו רק יחידי סגולה, רק האנשים המעטים שנמנו על טובי החובבים הישנים ושנתנו ידם לציוניות. והאנשים המעטים האלה עזרו הרבה לזה, שלא תהי תהום רובצת בין החובבים ובין הציונים. המה ידעו, כי שתי התנועות האלה, או יותר נכון – התנועה האחת בשתי צורותיה, הולכות ממקום אחד, כי רעיון אחד מחיה אותן, ובכן צריכות הן להיות מתאימות גם בשאיפותיהן. האנשים המעטים האלה היו הראשונים שבנו את הגשר בין הציונים ובין חברת התמיכה האודיסאית על ידי ההחלטה שנתקבלה באספה המינסקית, שמעתה מוטל החוב על הציונים להיות לעזר איש איש ממקומו לחברה האודיסאית ולהרבות את הכנסותיה. והאנשים האלה היו גם הרוח החיה בעבודת האספה האודיסאית. האספה הזאת החליטה להביא לידי התאמה פעולת מורשי חברת התמיכה עם פעולתם של מורשי קונגרס הגליליים, ומלבד זאת קבל על עצמו הועד האודיסאי בכל פעם ופעם מדי בואו לעשות איזה דבר נכבד בארץ ישראל לטכס עצה עם חמשה מורשי הקונגרס, שהם נבחרים למטרה זו על ידי יתר חבריהם המורשים, וכן להתקרב בכלל אל מורשי הציונים ולמצוא ביחד שעת הכושר להשתדל בדבר שינוי תקנות החברה ולהרחיב על ידי זה את חוג פּעולותיה. ומצד השני עשו אחדים ממורשי הקונגרס הנחות לשיטת חברת התמיכה, וביחוד בדבר השאלה על דבר קנית קרקעות על ידי אנשים פּרטיים. אמת, כי המורשים האלה לא ויתרו על היסוד העיקרי שהונח בקרן הלאומית, והוא: גאולת הארץ על חשבון הלאום ובעד הלאום, אבל הודו, כי לפי מצב הענינים בהוה, מן הנחוץ לברוא איזה מוסד חדש, שיהי לסיוע לאנשים פּרטיים גם בבואם לרכוש להם נחלה בארץ ישראל בתור קנין פרטי. וטוב עשתה האספה האודיסאית שלא הושפעה מהפּרינציפּים המרחפים לעת עתה בעולם האצילות, והיה כי תקרב בזמן מן הזמנים שעת גאולת הארץ הלאומית על חשבון הקרן הלאומית, הלא נקל יהיה לגאול את חלקי האדמה מידי היהודים מאשר מידי הפלחים הערבים.
לא פחות מההחלטה הזאת נכבדה היא גם ההחלטה על דבר הכשרת הדור בארץ ישראל גופא. עד כה צמצמה חברת התמיכה את עיקר פעולותיה אך בהושיטה יד עזר לקולוניסטים, להיטיב כפי האפשר את מצבם החמרי, אבל עניות ודלות היו פעולותיה במקצוע המוסרי של חיי המושבות. כעת החליטה האספה, שחברת התמיכה תבוא מהיום והלאה רק לעזרת המוסדות הצבוריים של בני המושבות ורק בחלק ידוע מהכנסותיה, ותחת זה מחויבת היא להקדיש עד שלשים אחוזים למאה מהכנסותיה לעניני הלמוד והחנוך בארץ ישראל. חברת התמיכה רשאית לקבל למטרת הטבת מצב החנוך תמיכת כסף גם מחברות אחרות – רק לא מחברת כל ישראל חברים הפּריזית – ובלבד בתנאי מפורש, שאין הרשות לחברות האלה להתערב בעניני בתי הספר (הועד הפועל הציוני אינו משועבד לתנאי הזה). עוד מביעה האספה את רצונה, שהועד האודיסאי ייסד קרן קיימת לזכרו של הד"ר פּינסקר על חשבון נדבות פּרטיות למטרה הזאת. מחציתה של הקרן הקימת צריך הועד להוציא על הצרכים התמידיים של בתי הספר בארץ ישראל ומחציתה השנית תהי מונחת עד שתבוא שעה מוכשרת ליסד איזה בית מדרש לאומי גבוה בארץ ישראל. הנה כי כן רואים אנחנו, כי הדאגה על דבר הטבת מצב החנוך של הדור הצעיר בארץ ישראל תפס מקום נכבד בהחלטות האספה האודיסאית. רחוקים אנחנו מהאמין, כי הכנסות החברה תרבינה במהרה לפי ההחלטות, ויודעים אנחנו את הכנסות החברה בהוה, כי אך מעטות הנה ואין די בהן למלאות אף חלק אחד מכל הצרכים הרשומים מעלה, ובכל זאת חלילה לנו להקטין את ערכן של ההחלטות: גם הנהר השואן והמכה גלים מפכה ממעין ההולך לאט.
I
איך עלינו לחנך את הדור הצעיר, למען לא יבוא בניגוד עם העתיד ההולך לקראתו? – בפתרון השאלה הזאת, שבו תלוי גורל כל עבודתנו, היו צריכים לעסוק בכובד ראש ביחוד אלה האפּיטרופסים הממונים על השכלת עמנו, הלא המה ראשי הועדים לחברת מפיצי השכלה בין יהודי רוסיה, אבל כפי הנראה, לא מן הראשים האלה יבוא הפּתרון הנכון.
חברת מפיצי השכלה נוסדה בשעה שההצלחה החלה להאיר מעט פניה גם ליהודי רוסיה. התקופה ההיא היתה הרת תמורות ושנויים רבים בחיי האזרחים הפּנימיים, התמורות האלה הובילו להשתחררות הרוח, ומן הנמנע היה שלא יהנו משנוי המצב הכללי, בשעה שניצוצות ההשתחררות נתזין לכל עבר, גם בני הדתות האחרות יושבי הארץ, וגם היהודים בכלל. שאלת היהודים לא היתה מסובכה כל כך, ובעיני רבים היתה אך שאלה פשוטה, שאלת ההשכלה הכללית, כלומר, רבים האמינו באמונה שלמה, שמצבם השפל של יהודי רוסיה תלוי אך באי-השכלתם. ומכיון שתוסר הסבה היחידה הזאת, ישונה בהכרח גם המצב לטוב. היהודים יקבלו זכויות אזרחים, והאזרחים לא יביטו עוד עליהם מגבוה. ההשקפה הזאת היתה שליטה אז כן בספרות העברית וכן גם בספרות הרוסית-העברית, שזה אך החלה להתפּתח. רבות עזר לשלטון ההשקפה הזאת המצב של היהודים במדינות המערב, שהיה נחשב בעיני יהודי רוסיה, ביחוד בעיני המשכילים, לאידיאל שאין למעלה הימנו. אמת, כי בשנות השבעים למאה העברה החלה כבר השנאה לישראל בתמונתה החדשה לבצבץ ולעלות בארץ אשכנז, אבל על החזיון הזה הביטו כעל דבר מקרי, שאינו שוה לשים אליו לב ביותר. המשכילים בעת ההיא ידעו והכירו אך רפואה אחת לכל המכות: ההשכלה, שהיתה בעיניהם כ“שמש צדקה ומרפּא בכנפיה”. נשמת העם, נטיות נפשו הדקות עם סגולותיה המיוחדות לה, טבעו ומזגו המיוחד ותקוותיו ההיסטוריות, שאי-אפשר לשרשן בחוזק-יד – כל אלה היו בעיני בעלי ההשקפה הנזכרת דברים של מה-בכך, שאין כדאי לטפּל בהם: המחלה ידועה וגלויה, והרפואה בדוקה ומנוסה, ומה להם עוד?
בעת ההיא נוסדה בעיר הבירה החברה להפיץ השכלה בין יהודי רוסיה, ואלופי החברה היו אלה שעמדו על פּי מצבם הכלכלי בשדרות העליונות של העם, שהתיחסו אל השדרות התחתונות כיחס גואלים עשירים לקרוביהם העניים. מובן מאליו, כי החברה הזאת לא יכלה להשפיע, ואפילו אך במדה מועטה, על מהלך החיים, על השאיפות והזרמים הפּנימיים שבתוך העם. כל פּעולות החברה נשאו עליהן את חותם ה“רשמיות”. והיחס שבין המרכז ובין ערי התחום היה גם כן “רשמי”, או יותר נכון: לא היה יחס כזה, ורק ה“משכילים” שבכל עיר ועיר ידעו, כי יש השכלה בעיר הבירה. כה היתה החברה, שנוסדה בעצם וראשונה להביא גאולה לעולמם של יהודי רוסיה, ללא תנועה וללא השפּעה עד שנות התשעים למאה העברה. מזמן לזמן נראו אולי איזו סימני חיים, אבל היו כל כך כהים ורפים, שעברו מבלי השאיר אחריהם כל רושם היסטורי.
בין כה וכה ומקרי שנות השמונים הכינו את המהפּכה הפּנימית בחיי יהודי רוסיה. בלי ספק היתה באה המהפּכה הזאת גם מבלעדי אמצעים חריפים כאלה שהשתמשה בהם ההיסטוריה בתקופה הזאת, אבל גם בזה אין ספק, כי האמצעים החריפים קרבו את הקץ. המהומות והבהלות החיצוניות הרעישו את השקפות “בעלי ההשכלה” ותחתרנה מתחתיהן חתירה עמוקה, ויקם דור חדש, שלא חפץ עוד לילך בעינים עצומות אחרי מנהליו. חלק גדול מעם ישראל נעור מתרדמתו ובא לידי הכרה, כי לא תהי תפארתו על הדרך שהלך בה עד כה. המשכילים החדשים נוכחו לדעת, כי “שאלת היהודים” אינה פשוטה כל כך, כמו שתארוה עד כה, וכי, אם כן, גם הפתרונים אינם נכללים ב“הרפואה הבדוקה והמנוסה” הידועה. אז החלה מלחמת הדעות וההשקפות, והמלחמה היתה כבדה וארוכה. ה“שתדלנים” וה“עסקנים” הישנים לחמו על נפשם ועל קיומם, ולא חפצו להודות בשום אופן, כי כל עבודתם הקודמת היתה מכוונת למטרה בלתי רצויה לעם ובלתי מתאמת לתולדות הישרות של תרבותו העתיקה. לשתדלנים האלה לא היה די אומץ להתודות ולהתחרט נגד עמם ולאמר, כי תעו עד הנה מני דרך. תחת זאת מצאו השתדלנים והעסקנים האלה די אומץ בלבם להוסיף ללכת בדרכם גם במקום שהמעשים בכל יום היו באים ומטפּחים על פּניהם. בכל מאמצי כחם עמלו גם אז להוכיח, כי אין מביאין ראיה ממהומות הבאות במקרה, כי סוף סוף “העננים כליל יחלופו והשמים יטהרו”, ומצאו אסמכתות להשקפתם במצב היהודים במדינות המערב, וכי נתקלקל המצב הזה באיזו מן המדינות – מחקו עד מהרה את המדינה הזאת מרשימת “מדינות המופת” ולא זכרו עוד את שמה. שנים רבות היתה אשכנז למדינת המופת, וכאשר גברה שם השנאה לישראל ותקבל צורה בולטת, עד כי אי-אפשר היה לעבור על המחזה הזה בשתיקה, ירשה פרנציה את מקומה, וכן הלאה. ה“שתדלנים” האלה (קורא אני אותם בשם “שתדלנים”, מפני שהשם הזה נאה להם יותר מהשם “מתבוללים” או שם אחר: האנשים האלה חשבו, כי הכל תלוי בשתדלנות, וכי היא האחת תוליך עם ישראל למטרה האחרונה, לקבלת הזכויות), בהיותם בעלי פּסיכולוגיה פשוטה, לא ירדו לסוף ערכה של השאיפה להשתחררות, שהיתה מתפּשטת אז בין חלקו הגדול של הדור הצעיר. המה דרשו סמוכין ומצאו, כי השאיפה הזאת היא אך תולדתן של המהומות ומפני שהמהומות באות אך בסירוגין, אין זאת כי המחזה בכללו אך מקרי הוא.
ובכל זאת לא יכלו להצפּין עוד גם ה“ראשים” בעיר הבירה את התנועה החדשה, שגברה מיום ליום בעולם היהודים, והחלו להיות מודים במקצת. ההודאה במקצת היא תופעה תמידית בתולדות התנועות החדשות. ההיסטוריה, כמו הטבע בעצמו, שונאה כל מעבר פתאומי, והאנשים המודים במקצת בוראים תמיד את המעבר ההדרגי בין תופעה לתופעה.
במצב המעבר הזה נמצאו בראשית התשעים למאה העברה רבים מהצעירים בפּטרבורג, אלה הצעירים, שלא הודו בתנועה הלאומית מעבר מזה, ומעבר השני נתנו ספר כריתות לאידיאל הישן של ההתבוללות הגמורה. הצעירים האלה יסדו להם אגודה לחקירת דברי ימי ישראל על יד חברת מפיצי השכלה, וחברי האגודה קראו לעצמם בשם “עממיים” – שם החביב כל כך בארץ רוסיה – להבדיל בינם ובין הלאומיים. לאחדים מחברי האגודה עלתה להבחר לועד הפּטרבורגי של חברת מפיצי השכלה, וצריך להודות, כי השפעתם של הצעירים האלה על עבודת החברה היתה חיובית, כי המה הכניסו לתוכה איזה זרם של חיים. החברה, שהיתה קרובה כמעט למיתה טבעית, שבה לתחיה.
וכשצעדה הדעה הלאומית צעדי ענק לפנים ותקבל את צורת התנועה הציונית, משכה אחריה גם את הצעירים בני המעבר, על פי טבע הדברים המחייב שגם בני המעבר לא יעמדו על מקום אחד. ה“חובבים” הישנים, אשר נקראו גם כן “לאומיים”, היו עתה כמעט כולם לציונים, והעממיים – או לפחות החלק היותר גדול שבהם – היו ללאומיים. זהו המס שמשלמים תמיד בני המעבר לתביעות הזמן המושלות עלינו מבלי שאול את פינו, אם רוצים אנו להכנע מפּניהן או לא. אמנם החיים בעצמם אינם מסתפקים בשילום מס קטן כזה, ואלה החפצים להשתתף בהם לא רק בתור נדחפים ומושפּעים, כי אם בתור דוחפים ומשפּיעים, מוכרחים להכנע בלי כל פּשרות מפני תביעותיהם האחרונות של החיים.
גם המלחמה שהתלקחה לרגל הבחירות לועדים של חברת מפיצי השכלה בפטרבורג ואודיסה – היא אינה מלחמה מקרית בין אנשים פּרטיים, כי אם מלחמה בין האנשים העומדים בצד התביעות האחרונות של החיים ובין בני המעבר. הריב הזה התגלע כעת בכל תקפו על עמודי שני העתונים העברים-הרוסים, שאחד מהם (“וואָסכאָד”) הוא כלי-מבטאם של אגודת הצעירים הפטרבורגים. לא אשפּוט עתה על אופן הריב ועל סגנון הוכוחים משני הצדדים, אבל זאת אומר, כי לחנם משתדל ה“וואָסכאָד” לראות פה ריב אנשים, פּניות ונטיות וכדומה. אין פּה לא חשבונות פּרטיים, לא פּניות ולא נטיות, אבל יש כאן מלחמת שתי השקפות, שהאחת מהן נסמכת על התנועה החדשה שהקיפה את האברים היותר מרגישים שבעמנו, והשנית – ראשה ורובה בתקופת המעבר. אנסה להאיר את המלחמה הזאת מכל צדדיה ולהראות, מה יש לנו רשות לתבוע מאת מנהלי החברה, מה היתה החברה יכולה לתת, לוא שמעה לתביעותינו הצודקות, ומה היא נותנת לנו באמת. ופה לפי שעה אזכיר רק זאת, כי המלחמה בחברת מפיצי השכלה אינה חזיון בודד בימים האחרונים. מלחמה כזו מתלקחת לעינינו גם בחברת יק"א, בחברת “כל ישראל חברים”. ולכל המלחמות האלה סבה אחת ורוח אחת.
II
בשתי דרכים היה יכול העם העברי לקנות לו בארצות פּזוריו את ההשכלה הכללית, או כמו שקוראים לה – ההשכלה האירופּית: אם שיכניסו זרם חדש של השכלה אל המוסדות העממיים הפּנימיים, הקימים מכבר, או שימשכו את העם בחזקה החוצה – אל ההשכלה החדשה. הנני אומר “בחזקה”, מפּני שההכרה הפנימית של העם היא המניע הראשי והטבעי בחייו, וכל תוצאותיה הנן גם כן הכרחיות וטבעיות, ואילו בא העם עצמו לידי הכרה פנימית כזו, שההשכלה הכללית נחוצה לו, לא היה ממתין עד שיבואו האפּיטרופּסים, דודיו וגואליו הממונים על ההשכלה, להורות אותו הדרך שילך בה, כדי שישיג את מטרתו. כשבא העם באמת לידי הכרה פנימית כזו, הוא בחר לו תמיד את הדרך הראשונה, הטבעית. העם בכללו חס תמיד על קניניו הרוחנים שטפּח ורבה אותם במשך קיומו ההיסטורי, העם אינו מוציא לעולם בבת אחת ישן מפני חדש, כי אם חותר הוא בכל עוז להשלים בין הישן שהיה לחלק מעצמותו, ובין החדש, שמכיר הוא את גודל נחיצותו לפי תביעות הזמן והמקום. הדרך השנית אולי יותר קרובה היא – לפי ההשקפה השטחית של קצרי הראות – להשגת המטרה הראשית, אבל היא בלתי טבעית, ומפני זה אינה דרך ישרה, כי בשעה שהעם נמשך על-ידי איזה כח מן החוץ אחרי החיים החדשים, מוכרח הוא לעזוב אחריו מבלי השגחה מעולה את מוסדותיו הישנים שחי בהם עד כה, מוכרח הוא לנתק את פּתיל חייו ההיסטוריים ולברוא לו עולם חדש וחיים חדשים. ומצב כזה בא בנגוד גמור ל“חוש הקיום” של העם כולו ומושך אחריו תמיד סכסוכים פנימיים.
על אלה העומדים בראש איזו תנועה עממית, הרוצים להביא עם שלם למצב חדש, יותר טוב ויותר מאושר מהמצב הקודם, על אלה האומרים לשנות את פּני העם ולתת להם צורה חדשה – עליהם מוטל החוב, ראשית כל, לתכן את רוח העם שבשבילו עם עמלים, לדעת את נטיות נפשו הדקות, להתחקות על העבר שלו, ללמוד את עתידותיו, כפי שהם מצוירים בדמיונו – גם דמיונו של עם צריך למוד – ואחר כן לגשת אל המלאכה. אין רצוני לאמר בזה, כי האנשים האלה מחויבים דוקא להיות מלומדים גדולים ובקיאים בכל מקצועות היהדות, אבל מחויבים הם לכל-הפּחות להתבונן אל העם ולדעת לאן רוחו פונה. אנשים כאלה, לוא גם יבדלו בחייהם הפּרטיים מחיי בני עמם הבינונים, לוא גם לא יהיו זהירים הרבה לא בקלות ולא בחמורות, אף-על-פי-כן מתקבלים הם בתוך עמם בסבר פנים יפות, מפּני שמכיר הוא העם בחושו בטבעי, שהם מוליכים אותו בדרך שהוא רוצה לילך מעצמו, ורק שמקילים הם ממנו לפי כחם את משא הדרך וטלטולו. לא כן אלה הלוקחים גדולה לעצמם ומתנשאים מאליהם לעמוד בראש העם מבלי שאול את פּיו, הרוצים להוליכו אל אשר יהיה רוחם הם ללכת: העם בכללו – מלבד פּרטים יוצאים מן הכלל – מתנגד להם בכל כחותיו ובועט בטובתם.
היאומן כי יסופּר, שעם כעמנו, אשר כל ההיסטוריה שלו היא מלחמה אחת ארוכה בעד קניני הרוח, עם שרק “ספריו” נשארו לו כיתר הפּליטה מכל מחמדיו מקדם והוא מוצא בהם די נחומים בשעת צרתו, שאינה פוסקת לעולם – היתכן כי עם כזה יהפך פּתאום ל“מורד אור” ויקדיש מלחמה על מנהליו ומנהיגיו הרוצים לקרבו אל ההשכלה? ומלחמה כזו הלא נתפּשטה בין אחינו ברוסיה, והתקופה הזאת הלא ידועה היא בשם תקופת “מלחמת האור עם החושך”, ואיה המפתח לחידה הסתומה הזאת? – אין זאת כי המנהיגים האלה בררו להם את הדרך השנית, כי לא עמלו לתכן את רוח העם, כי אם באו להשפיע עליו מן החוץ בחוזק יד.
כדי לאַמת את הנחתי זאת במופתים, עלי לדון ב“חברת מפיצי השכלה בין היהודים ברוסיה”.
החברה הזאת, שנוסדה להפיץ השכלה בין יהודי רוסיה, כמעט נגשה לעבודתה – וכבר הוציאה מגבול פעולתה את מוסדות ההשכלה הקימים בעם, שמהם יצא תורה לתשע הידות מכל ילדי ישראל. ה“חדרים” הקיימים היו בעיני החברה לא כמוסדות השכלה ישנים הצריכים תקון, מירוק ונקוי, למען יהיו מסוגלים לקלוט לתוכם את הזרמים החדשים ולמען ישתכללו באופן שיהיו מתאימים ברבות הימים לרוח הזמן, כי אם מוסדות שבלו מזוקן ושכבר עבר זמנם, ואין כדאי עוד לשים אליהם לב. נחוץ אך ליסד בערים הגדולות – כה חשבה החברה בתומתה – בתי ספר עברים חדשים, על יסודות חדשים לגמרי, ולהקדיש בהם גם איזו שעה קלה ללמודים העברים, או כאשר יאמרו ה“משכילים” – ללמודי דת-אל, והחרדים יפּלו מאליהם, כי ימותו מיתה טבעית. ברק בתי-הספר האלה יגיע גם עד הערים הקטנות, ושאלת ההשכלה תפתר על הצד היותר טוב. כמה מן התמימות יש בהשקפה כזו, כמה מחסרון ידיעה בחכמת הנפש ובתורת התפתחות ההיסטוריה הכללית! כמה נפתולים נפתלו הממשלות האירופּיות, כמה כחות אבדו ופזרו, כמה כסף וזהב הזילו, כמה גזרות קשות הטילו על הצבור, עד שכפו את העם לקבל עליו לחובה חנוך הילדים בבתי הספר למתחילים, ועדיין לא כל הממשלות, אף מאלה שנחשבות לנאורות, הגיעו למדרגה גבוהה כזו, ועוד גם היום קוראים אנחנו מאמרים מאנשי שם, המשתדלים להוכיח, עד כמה מן הנחוץ שהממשלה תיסד על חשבונה די בתי-ספר למתחילים בכל כפר וכפר, בכל קרן-זוית שיש שמה ילדים. ומה עשו “משכילינו” אנו? הם הלא מצאו לפניהם מוכן ומזומן כל החומר הדרוש להשגת מטרה כזו, הם מצאו לפניהם עם שלם המקריב את דמו וחלבו, מבלי כל עזר וסיוע מצד איזו ממשלה, בעד השכלת בניו, עם המקבל על עצמו לחיות ברעב ובצמא, למכור כריו וכסתותיו, ובלבד שלא יגדלו בניו ללא תורה וללא דרך ארץ, עם שהשם “עם-הארץ”, “בור” וכדומה היה לו לחגא ולמחיתה, בקיצור – עם שהמית את עצמו על התורה במלוא מובן המלה – ו“משכילינו” לא התבוננו או לא חפצו להתבונן אל המחזה ההיסטורי הזה, הנפלא והיחידי במינו. לוא חכמו, לוא השכילו “משכילינו” באמת, לוא נוסדה החברה להפצת השכלה בין יהודי רוסיה על יסוד עממי אמתי, לוא לא גמרה את חשבונותיה בבת אחת עם מוסדות ההשכלה הקימים, לוא שאפה אך לשכלולם ולהתפּתחותם ולא להריסתם, כי אז היה נראה פעלה והדרה על חיינו הפּנימיים; אז אולי לא היו נחנקים עוד כיום הזה שמונים למאה מכל ילדינו הרכים ב“חדר” הצר והמעופש; אז לא היתה צריכה החברה לחכות ל“נדבות” מקריות, ל“גמילות חסד” מיד חברת יק“א. אחינו ברוסיה מוציאים על “חדריהם” מדי שנה בשנה יותר ממה שמוציאים הרבה מן העמים הקטנים על עניני השכלה, ולוא אך השכילה “חברת מפיצי השכלה” להכניס איזה אורגניזציה, סדר ומשטר למקצוע ה”חדרים", כי אז היתה יכולה באמת לעשות גדולות. אמת, כי ראשי החברה יכולים להראות על החוק האוסר ללמד בחדרים את שפת המדינה ויתר הדברים השייכים להשכלה הכללית, אבל כמדומה לי, שהאיסור הזה בעצמו נולד אך לרגל השפּעת “משכילינו” על שרי הממשלה, כי תארו לפניהם את המצב מנקודת-מבטם הכוזבת, כי ראוי לבלתי עשות “הנחות” לחדרים, למען יתרבה מספר בתי הספר הכלליים, שיבּנו מחורבנם של הראשונים. וראיה לדבר, כי בפלכי פּולין שורר חוק אחר בנוגע לחדרים, המטיל דוקא חובה על המלמדים להורות את תלמידיהם שפת המדינה, חכמת החשבון בשיעור הקבוע למתחילים ועוד, והננו רואים, כי חדרים אחדים שנוסדו שמה על-ידי משכילים אמתיים אינם נופלים בערכם משאר בתי הספר הנמוכים ביחס ללמודים הכלליים, ויתרון להם על האחרונים כיתרון האור מן החושך במה שנוגע ללמודים העברים.
אמנם “המשכילים” הישנים, בעלי המהלך הישן, נסו לכל-הפּחות להתפּאר במה שאין בם. ההתבוללות לפי נוסח אשכנז היתה אלילם, ולא בקשו חשבונות רבים בבואם להקריב על מזבחו של האליל הזה את קניניו ההיסטוריים של עמם. “חדר” ו“השכלה” היו בעיניהם לא כשמות נרדפים, שיש ביניהם אך הבדל המדרגה בלבד, כי אם כדבר והיפוכו. התנ“ך וספר החשבון, הגמרא וספר הגיאוגרפיה, למשל, נחשבו להם כדברים העוינים זה את זה והמכחישים זה את זה, ושאלת מה נדחה מפני מה היתה להם כל כך פשוטה, עד שלא מצאו כל צורך להתבונן הרבה בפתרונה. כה התנהלה חברת מפיצי השכלה בכבדות, עד שנכנסו אליה ה”צעירים", אלה הצעירים המתפארים עתה כי בכניסתם לחברה הביאו עמהם זרם של חיים חדשים, השקפות חדשות וכחות חדשים. מן העת ההיא – כן אומרים הצעירים – נהפּכה חברת מפיצי השכלה למעין המתגבר, חברי הועד החדשים פּלסו נתיב לפעולות החברה, שתהיינה מתאימות ליסוד העממי של יהודי רוסיה, מפני שהצעירים האלה עמדו אז כבר על בסיס הלאומיות, וכה הרבו לפעול, לעבוד ולהשפּיע, עד… עד שקפץ עליהם רוגזם של הציונים. הציונים הם רודפים אחר הכבוד ורוצים להפוך את הקערה על פיה; הציונים חפצים בסכסוכים ומפני זה הם משתדלים להכניס קטטות ומריבות למוסדות כאלה, שעד כה שררו שמה אך שלום ושלוה מבית, אך השקט ובטחה מחוץ; הציונים מושבעים ועומדים על-פי גזרת מנהיגם לכבוש את הקהלות, לא מפני שמוצאים הם מגרעות בסדרים הקימים, אלא לשם נצחון בעלמא, מפני שהנצחון לכשהוא לעצמו נחוץ להם להרעיש עולמות – בצבעים כאלה תאר כלי-מבטאם של הצעירים את המלחמה שהתלקחה בחברת מפיצי השכלה בפטרבורג לפני הבחירות.
אבל כמדומה לי, שהסניגור הזה של הצעירים מפריז על המדה בבואו למוד את פעולותיהם. אמת, כי הצעירים האלה הביאו איזו שנויים לטובה בחיי חברת מפיצי השכלה, אבל מעולם לא הפכו אותה למעין המתגבר. אמת, כי על-ידי השפעת הצעירים ירד בה“ועד” האידיאל של התבוללות גמורה עשר מעלות אחורנית, אבל עד כה לא עלתה עוד בידם לחולל בפעולות החברה תמורה עיקרית ולהעמידן באמת על יסוד עממי. הצעירים צמצמו גם הם את חוג פעולתם בבתי הספר העברים ה“רשמיים”, ובמשך עשר שנות עבודתם לא הכניסו אף קרן אור אחת אל המבואות האפלים, ששם צומחים, פורחים ונובלים חדרי ישראל, ללא אור וללא חום. במשך כל הזמן הזה לא העשירו את ספרותנו הלאומית כמעט במאומה, ויסתפקו אך בזה, שהשתדלו לחבר פרוגרמה-למופת בעד הלמודים העברים בבתי הספר הנמצאים תחת חסותה של החברה או המקבלים איזו תמיכה מקופתה.
ואמנם גם הסניגור עצמו בבואו להצדיק את הצעירים הפטרבורגים, למד עליהם קטיגוריא, מבלי להרגיש בזה. הוא מאשים את הציונים הפּטרבורגים ושולל מהם את הזכות להכניס גם את אחד מהם אל הועד, מפני שהציונים האלה עמדו עד כה מרחוק ולא השתתפו בפעולות החברה, וכן אינם יודעים את חייה הפנימיים. נניח נא, כי הציונים האלה לא דאגו באמת מעולם להשכלת עמם וכי כל עניני החברה היו מהם והלאה (מה שמכחישים הציונים האלה במכתבם הגלוי שנדפס ב“העתיד” 1 , נניח נא, כי גם בזה צדק ה“וואָסכאָד”, כי אנשים כאלה, שאינם בקיאים בחייו הפנימיים של איזה מוסד, אינם רשאים להבחר לועד המפקח עליו; אבל אם כן, הלא הדברים קל וחומר: ומה חברת מפיצי השכלה, שהיא אך צעירה לימים ושסוף-סוף לא עליה בלבד יחיה עם ישראל, דורשת שיבחרו לועד שלה דוקא אנשים היודעים את חייה הפנימיים – עם ישראל, עם שיש לו היסטוריה עתיקה, לא כל שכן שיש לו הרשות לדרוש, כי בראש המוסדות שיש להם יחס להתפתחותו וקיומו יעמדו דוקא אנדים המבינים אותו לכל-הפחות, היודעים את שפתו, ספרותו וחייו הפנימיים. יותר מזה הן לא תבעו אף הציונים הקיצוניים.
ה“זקנים” נצחו את הלאומיים באודיסה, וה“צעירים” את הציונים בפטרבורג. בודאי שמחים אלו ואלו על נצחונם, אכן שאלה היא עד כמה תארך שמחתם. החיים אינם עומדים על עמדם, ההכרה הפנימית של העם הולכת הלוך והתפתח, וכמו שהעמים האחרים, הדורשים מאתנו “התבוללות” לא יסתפקו בהתבוללות למחצה, כך לא יסתפק עוד גם העם העברי בלאומיות למחצה.
III
קראתי לתקופה שאנו חיים בה בשם תקופת המעבר, ובאמת הננו רואים בכל פנה שאנו פונים את סימני מצב המעבר: דרישות ותביעות חדשות מצד האחד ואי-חפץ כביר לותר על זכותו של הסדר הקים מצד השני; הדרישות והתביעות החדשות – לבעלי העתיד, ואי-החפץ לותר לבעלי העבר, וההוה נמשך לכאן ולכאן מבלי לקבל צורה קבועה ומסוימת. אמנם בכל רגע ורגע פועלים עלינו תמיד כחות שונים, ומצב המעבר אינו תלוי כלל ברבוי הכחות אלא ביחסם איש לרעהו. יש ששני חכות פועלים על איזו נקודה רק בדרכים שונים, אבל אינם מתנגדים איש לרעהו ניגוד גמור; למשל, הכח האחד מושך לצד קרן דרומית-מזרחית והשני לצד קרן צפונית-מזרחית, ואז מולידים הם, ע"פ חוקי המכניקא, תנועה ממוצעת על צד הפשרה, והנקודה שעליה פועלים שני הכחות בבת אחת אינה נמשכת לא לקרן דרומית-מזרחית ולא לקרן צפונית-מזרחית אלא כלפי מזרח סתם. לא כן במשוך הכחות אחד למזרח ואחד למערב, בבואם ביניהם להתנגדות גמורה, אז אין כל מקום למשיכה ממוצעת, ותנועת הנקודה תלויה אך בערכם של הכחות. אם הכחות שוים זה לזה אז מבטלים הם זה את זה, כלומר, כל אחד מבטל את פעולת רעהו, והנקודה אינה זזה ממקומה. ואם הכח האחד עולה על חברו, הרי מכריע אותו ומושך את הנקודה רק לצדו הוא; הוא אינו מתפשר עם הכח שכנגדו, כי אם מבטל אותו לגמרי ומסתפק בהעודף שיש לו עליו. האופן הראשון מביא את הנקודה לידי מצב המנוחה, או כמו שקוראים לו לידי מצב הקפאון, והאופן השני מוליד איזו תנועה, שיכולה להיות נרשמת או בנסיגה לאחור או בהליכה לפנים, הכל לפי המטרה שפנינו מועדות אליה.
אין כל ספק שגם חיי החברה עם כל חזיונותיהם המסובכים משועבדים לחוקי המנוחה והתנועה השוררים בתורת המכניקא, אלא שהעוסקים בחקירת חיי החברה לא המציאו עוד כלי מדידה למוד על ידו את הכחות הפועלים בחיים, ומפני זה אי אפשר להתוות מראש את הדרך שנעבור בו אל המטרה שאנו שואפים אליה, מפני זה נוסדים כל החשבונות ע"ד העתיד לא על מספרים מדויקים, כי אם על השערות והנחות. אבל אם אי אפשר לנו למוד את הכחות ולדעת באיזו מדה עולה האחד על חברו, יש ויש לנו היכולת להכיר את מהותם של הכחות הפועלים ולהחליט מראש אם יגררו אחריהם איזה תנועה ממוצעת, תנועה שכל אחד מהכחות משתתף בה באיזה חלק ידוע, או תנועה של הכרעת הכח האחד את הצד שכנגדו.
הנני חפץ להעביר לפני הקורא דוגמא אחת מחיי העבר הקרוב שלנו.
בראשית צמיחת רעיון התחיה של עמנו בשנות השמונים להמאה העברה, כלומר בראשית התגלמות הרעיון הזה באיזו שאיפה ממשית, נחלק עמנו – החלק החושב שבו, המכוון את מעשיו כלפי מטרה ידועה במחשבה תחלה – למימינים ומשמאילים, אלה פניהם למזרח ואלה פניהם למערב, אלה הטיפו להתעוררות ולתחיה ואלה להתבוללות ולטמיעה, אלה מצאו את אושר עמם בחידוש ימיו כקדם, ואלה, – בהמתת העבר מפּני העתיד החדש. האוחזים ברעיון התחיה לא התפּרדו עוד למפלגות שונות, מפּני שהרעיון העיקרי לכשהוא לעצמו משך רבים אחריו, אבל הדרכים המובילים להוצאת הרעיון הזה מן הכח לפעולה לא היו מבוררים עוד כל צרכם, ולא היה כל מקום לחלוקי דעות. אכן במשך הזמן התפתח הרעיון בעצמו, והמחזיקים בו החלו לבור להם, כל אחד בפני עצמו, גם את הדרך שילך בה ואת המעשה אשר יעשה, כדי שיועיל ע“י מעשיו לקיומו של הרעיון ולהפרחתו. פה התגלה המחזה המלוה כל רעיון חדש בדרך התפּתחותו. בעוד שהרעיון חדש הוא, בבחינת רעיון-שעשועים, מכסה הוא על כל השנויים הדקים וחלוקי הדעות שבין רבים מהמחזיקים בו. אנשים השונים בהשקפותיהם על החיים, בטבעם ובמזגם, מכיון שנתנו ידם לרעיון משותף אחד, משתדלים הם שלא במתכוין להסתיר את השינויים שבהשקפותיהם, כדי שלא יזיקו על ידי זה להרעיון “הרך והענוג”, עושים הם הנחות רבות איש לרעהו, מבטלים לפעמים רצונם מפני רצון אחרים, ובלבד שיתקיים הרעיון העיקרי, כי חלילה להם לנגוע בו בשעת גידולו הראשונה, בשעה שהוע צריך פינוק ושמירה מעולה. אבל אחר שהרעיון העיקרי כבר הכה שורש, אחרי שכבר די כח לו לעמוד לכה”פ בפני רוח מצויה, הרי הם פטורים אז מותרנות יתרה ושבים איש איש להגן על השקפותיהם ודעותיהם השונות, ובתוך המחנה הגדול, ששררה בתוכו עד כה אחדות גמורה לשם הרעיון, נבראות כתות כתות או מפלגות מפלגות, שכל אחת מהן בוררת וכובשת לה את הדרך היותר מתאימה להשקפותיה. כמובן אינם יכולים בני המפלגות האלה להשמיע את דבריהם תמיד בנחת, והשופט מן הצד יכול לבוא לידי טעות ולחשוב כי רואה הוא פה מלחמת כחות שונים ומתנגדים מן הקצה אל הקצה, בעוד שבאמת אין פה כל ניגוד עיקרי רק שינוי הדרכים לבד. והראיה, כי יקרה שצוררי הרעיון באים להתגרות בו מלחמה, להשמידו או להשפיל את ערכו – נשכח עד מהרה ריב המפלגות, ואנשים שהלכו עד כה בדרכים שונים נותנים עוד הפעם את ידם איש לרעהו, כדי להגן על עצם הרעיון הקדוש לכולם. היוצא לנו מזה, שהפירוד למפלגות שונות אינו מזיק להתפתחות הרעיון העיקרי שהונח ביסודן של המפלגות, שהפּירוד הזה הוא דבר הכרחי ובא תמיד אחרי שהרעיון נמצא כבר על בסיס נכון, ושהכחות השונים של המפלגות מולידים תנועה ממוצעת ומשותפת.
כן נפרדים הם בדעותיהם ובהשקפותיהם ע“ד הדרכים המובילים לתחית עמנו: הלאומיים סתם, החובבים ע”ם השיטה הישנה, הציונים הרוחניים והמדיניים, אבל הצד השוה שבהם, שכולם מועילים במדה ידועה לעצם התפתחותו של הרעיון העיקרי, רעיון התחיה, וכולם מצטרפים, מנקודת המבט הכללית, לחשבון אחד, לסך-הכל של “הצד שכנגד”, לעומת אויבי הרעיון העיקרי ושוטניו. אמנם את אויבי רעיון התחיה קשה יותר להכיר כעת מאשר בראשית התפּתחותו. אז, כאמור לעיל, לא התוכחו עוד ע“ד הדרכים השונים המובילים להשגת המטרה הראשית, והשאלה “הלנו אתה אם לצרינו” היתה פשוטה, וכל אחד, אם אך היה ברצונו לתת תשובה על השאלה הזו, היה מוכרח לתת גם תשובה פשוטה מבלי כל התחכמות יתרה; אבל עתה, אחרי שרעיון התחיה שפך את ממשלתו על החלק היותר טוב שבעמנו, ואחרי שהמחזיקים ברעיון הזה נפרדו למפלגות שונות, שוב אין עוד צורך לאויבי הרעיון להראות את עצמם מתנגדים גמורים, אלא משתדלים הם להתראות גם המה כבני מפלגה אחת, השונה אך בדרכיה שהיא בוחרה לה מהמפלגות האחרות. ע”ד התבוללות וטמיעה גמורה לא תשמעו עוד דבר וחצי דבר לא בספרותנו ולא באספותינו, אדרבא, בעת האחרונה הננו שומעים אך תהלות ותשבחות לרוח ישראל, לתורתו ולספרותו ולמדותיו, מפי אנשים כאלה, שמעולם לא פללנו לראות אותם בתור מגיני היהדות ומליציה, ואחרי התהלות והתשבחות שהם מפזרים ביד רחבה ו“כיד המליצה הטובה עליהם” ליהדות ולנושאיה, הם באים להוכיח, כי כדי לחבב את היהדות ולהוקירה אין כל צורך ללמוד ולדעת אותה, כי למוד השפה וספרותה בבתי הספר אשר לעם הוא אך דבר מיותר, ולא אך דבר מיותר, אלא שגם מזיק הוא במדה ידועה להשתלמותם האנושית של בני הנעורים, כי אין מן הנחוץ לעם ישראל ללמוד את כתבי הקודש במקורם הראשון, כי כתבי הקודש מכובדים הם אצל כל העמים הנאורים רק מפני תוכנם הנעלה, והתוך נמסר גם בהעתקה טובה, ובכן אין לאבד זמן וממון על למוד שפה מתה, שכבר עברה ובטלה מן העולם. דברים כאלה וכאלה נשמעים מפי המתפארים להיות אוהבי העם ומגיני היהדות, וההמון הבינוני עומד כמתעתע ואינו יודע להבחין בין הלאומי או העממי באמת ובין המתבולל, אחרי ששניהם מדברים בשם אושר העם וקיומו, בשם תורתו ואידיאליה הנשגבים הצפונים בה.
זהו הטיפוס היותר חדש של המתבוללים שלנו, שהחל להופיע בעולמנו בראשית המאה הנוכחית, ובטיפוס הזה מחויבים, לפי דעתי, להלחם כאיש אחד חברים כל אלה שרעיון התחיה יקר להם, למרות המפלגות השונות שהמה מתיחסים עליהן, מחויבים הם להוקיע את עיקריהם של המתבוללים האלה, המתכסים לפעמים בטלית של עממיות כדי לתפוש את לב ההמון לעיני השמש ולהראות לכל, כי “נאה דורשים” אלה אינם באמת בני אחת המפלגות אשר “לנו”, כי אם חותרים הם חתירה עמוקה תחת רעיון התחיה, כי אם נשים את כל העממיים הלאומיים, החובבים והציונים שלנו בכף מאזנים אחת יהיו הם בכף האחרת, וכי עלינו להתעתד ביחסנו אליהם לא לקראת עבודה ממוצעת על צד הפשרה, כי אם לעבודה שתצא מהכרעת הכף האחת את השניה.
IV
עוד הפעם אני שב לחברת מפיצי ההשכלה, אבל לא לחברה הפּטרבורגית, כי אם לסניפה האודיסאי, וביחוד ל“האספה-רבתי” האחרונה. אמנם אין מגמתלי פה לתת חשבון מפורט על מהלך האספה, על מנוחת הנפש ששררה שמה בשעת הוכוחים, מצד אלה שישבו על כסאות הועד, על אופן פתיחתה וסגירתה. חברי הועד אומרים, כי האספה נפתחה ברצון ונסגרה באונס, אבל באמת אין הדבר כך: היא נפתחה באונס ע:י מאה וחמשים חברים שפנו במגלת ספר לועד האודיסאי ע“ד החנוך הלאומי. המגלה הזאת היתה מונחת כאבן שאין לה הופכים חדשים אחדים, ולבסוף, כאשר לא יכול עוד הועד להצפינה, הזמין את מקודשיו לאספה רבתי. והאספה הזאת נסגרה ברצון, כי לולא רצו חברי הועד בסגירתה, היו יותר נזהרים בדבריהם, כיאות ל”מפיצי השכלה“, לא היו פוגעים בכבוד אנשים פרטיים, וביחוד לא היו שופכים מי מדמנה על אידיאלים שהיו כבר למשאת נפשם של טובי בני עמנו, ולא גרמו ע”י זה הקמת שאון באולם האספה, והאספה היתה נמשכה עד סופה. אמנם, כאמור, לא על זה אני בא לדין בהשקפתי זאת. הדו“ח ע”ד האספה נדפס כבר בה“וואסחאד” ובה“יוד”, ומי שרוצה יכול לקבל מושג נכון מתכונתה מתוך השורות בה“יוד” ומבינות לשורות בה“וואסחאד” (ב“המליץ” וב“הצפירה” באה העתקת הדו“ח כפי שנדפס בה”וואָסחאָד"). רוצה אני רק להתמהמה כמעט קט על הנגוד העיקרי שהתגלה באספה האודיסאית בין הלאומיים ובין המתבוללים החדשים – אחדים מהם ישנים הם, אלא שהתבוללותם לבשה צורה חדשה – וכמדומה לי שבצורה בולטת וגסה כזו לא בא רעיון ההתבוללות לידי גילוי במשך כל עשר השנים האחרונות.
במגלת-הספר שהושיטו הלאומיים על שם הועד האודיסאי לא בקשו גדולות ונפלאות, כי אם שאלה קטנה, והיא, שהועד ישתדל להרחיב בבתי הספר הנתמכים על ידו את הפּרוגרמה של הלמודים העברים הכוללים בתוכם את למוד השפה ודקדוקה, כתבי הקודש, דברי ימי ישראל וספרותו. לכל הלמודים האלה, כך מוצאים בעלי המגלה, מן הנחוץ להקדיש מעשר עד שתים עשרה שעות לשבוע, היינו את החלק השלישי, בקירוב מכל שעות הלמוד, תחת אשר עד כה הקצו ללמודים העברים בבתי הספר העומדים תחת חסותה של החברה האודיסאית רק מחמש ועד שש שעות לשבוע, ובבתי הספר אשר לנערות רק משתים ועד שלוש שעות. מספּר שעות מצער כזה אינו מספּיק בשום אופן לתת לתלמידים ידיעה מסוימת אם גם שטחית של הלמודים העברים, ידיעה שתשאיר אחריה רושם גם אחרי שיעזבו התלמידים את בית ספרם וילכו להם באשר ילכו. עוד בקשו בעלי המגלה, שהועד ישגיח מצדו על הרוח השורר בבתי הספר המקבלים ממנו תמיכה, שיהי יותר מתאים לרוח עמנו בכללו, שהתלמידים המתחנכים בבתי הספר האלה ימצאו שמה חנוך מתוקן, שלא יעזבו את בית הספר ב“נפש רצוצה” ומקולקלת. אמנם מי שלא התבונן אל הרוח השורר ברוב בתי הספר שלנו, וביחוד באלה מהם שללמודים העברים מקדישים בם אך שעה קלה ביום, אינו יודע עד כמה קובעים אנו את הנפשות הרכות והתמימות של ילדינו. הילדים, בהיותם אך ילדים, אינם יודעים עוד את המסים והארנוניות שעמנו חייב לשלם לתביעות הזמן והמקום ונפשם הטהורה נוחה להתפּעל בכלל; והילדים האלה רואים את ערכם הפּחות של הלמודים העברים, כערך האופן החמישי בעגלה, רואים הם כי מורי הלמודים העברים בעצמם נכנעים הם במדה ידועה לפני המורים של הלמודים הכלליים, רואים הם כי בהגיע תור העברת התלמידים ממחלקה למחלקה מדקדקם בנוגע לכל הלמודים חוץ מהלמודים העברים שאינם לעכובא, ולאט לאט מתרגל תלמיד כזה להביט גם הוא על יהדותו בכללה כעל דבר טפל, שיש לה אך ערך משועבד, ולאט לאט הוא מוצא כי גם היא כהלמודים העברים אינה לעכובא… בעלי המגלה בקשו אך, שגם התלמידים העברים ימצאו בבתי הספר העברים חנוך טבעי, כחנוך שמוצאים ילדי העמים האחרים בבתי ספריהם הם, שהנשמה העברית לא תחלק על דרך התפּתחותה למחצה, לשליש ולרביע, והחנוך הטבעי הזה הרי הוא נקנה ראשית כל בהוספת השעות המוקדשות ללמודים העברים ועוד בדברים אחדים שאינם מצטרפים לחשבון מדויק, אבל עלולים הם להשפיע גם כן בדרך טבעי על נפשות הילדים, כמו חגיגת המועדים העממיים בפאר והדר לפי רוח הילדים, ספּורים על דבר גבורי הרוח שבעמנו, וכדומה דברים המשאירים רושם נעים ומועיל בנפשות הרכות. כמובן, לא בקשו מעולם בעלי המגלה, כי ילעיטו בבתי הספר העברים את התלמידים איזה רוח לאומי באופן מלאכותי, כי ילמדום תורת “אתה בחרתנו” בעל כרחם; ואין צריך לאמר, כי מעולם לא עלה על דעתם של בעלי המגלה לדרוש הרמת הרוח העברי על חשבון התפּתחותו של הרוח האנושי הכללי. הם, בעלי המגלה, באו אך להמליץ בעד החנוך הטבעי, שהוא גם החנוך העממי או הלאומי במובנו היותר טהור, בעד חנוך כזה שבאו עליו כבר הסכמות כל גדולי תורת הפּדגוגיה.
ומגלה כזו, שנחיצות מסירתה לכשהיא לעצמה לאנשים המושבעים ועומדים להפיץ השכלה בתוך עמם משונה היא ובלתי טבעית, ודבר זה בלבד דיו להעיד על שפלות המדרגה שבה נמצא חנוך דורנו הצעיר, – מגלה פשוטה כזו הרעישה את לבות חברי הועד האודיסאי, בשבילה הרעישו החברים את עולמנו הקטן והדל, בשבילה עשו הכנות רבות במשך חדשים אחדים, בשבילה קראו לאספות של חשאי (עי' “וואָסחאָד”, גליון 23, מאמרו של דובנוב) קודם לאספה הגדולה, ובשבילה קרה מה שקרה….
הועד האודיסאי מוצא שלא רק אין מן האפשרות אלא שגם אין מן הצורך להוסיף מחול על הקודש, כי רב להם לתלמידים בפּרוגרמה של הלמודים העברים הקיימת, כי החנוך הלאומי בכללו אינו מועיל כי אם מזיק הוא להתפּתחות האנושית. מהשקפה הפּדגוגיה אינו יכול הועד בשום אופן להסכים לתת מקום בראש ללמוד שפה מתה. בית הספר מחויב להכין את תלמידיו לקראת מלחמת החיים, ומפּני זה הוא צריך לתת להם את האמצעים הנחוצים למלחמה הזו, הלא הם: שפת המדינה, חכמת החשבון, ידיעת ההיסטוריה, הגיאוגרפיה וכדומה. והראיה, שאפילו ב“חדרים” באודיסא מקדישים ללמודי שפת המדינה שעות אחדות כמספר השעות שמקדישים שם ללמודי חומשי התורה; אין זאת, כי דעת ההורים נוחה מזה. עוד מוצא הועד, שאי אפשר ללמוד את השפה העברית על בוריה, גם אם יקדישו לה את מספּר השעות המבוקש, והלא רואים אנחנו, כי תלמידי בתי הגימנזיום לומדים את השפה הרומית במשך שמונה שנים רצופות, משש עד שמונה שעות מדי שבוע בשבוע, ובכל זאת מקבלים הם סוף סוף אך ידיעה שטחית בשפה זו. זאת היא תשובתו הרשמית של הועד. כמובן, אינה יכולה תשובה כזו להספּיק לא רק רצונם של הלאומיים הקיצוניים, כי אם גם את רצונם של העממיים המתונים. לחשוב את השפה העברית לשפה מתה ולהוריד את ערכה בעד העם העברי עד ערך השפה הרומית בבתי הגימנזיום – מחשבה בלתי מיוסדת כזו יכולה אמנם לעלות אך בראשם של אפּוטרופּסי השכלתנו, שנתרחקו כבר מעמם ומספרותו, או שלא היו קרובים אליו מעולם. אבל בכל אופן יש בתשובה הזאת מעין השאלה. על דברים כאלה היו יכולים חברי האספה הכללית לדון בכובד ראש, ובודאי היו נמצאים מומחים לאותה שאלה שהיו יכולים ללמד את חברי הועד פּרק בדברי ימינו, או גם פּרק בתורת ערך השפה הכללי בעד כל עם ועם. בודאי היו יכולים להוכיח על נקלה כי השפה קשורה היא בנפש העם, וכי בכל הזמנים נושאה היא עליה את חותם גורלו של העם, כי כמו שעמנו אינו חי כיום הזה חיים מלאים וטבעים, כך מורגש ההעדר של החיים המלאים גם בשפתנו, אבל מאידך גיסא, כשם שלא מת עם ישראל, כך לא מתה גם שפתו, וכי מיום שהתעורר עמנו לשאוף לתחיה הננו רואים כבר את סימני השאיפה הזאת גם בשפתנו, שהתפּתחה ונתרחבה במשך עשרות השנים האחרונות רב יותר מאשר במאות האחרונות עד שנות השמונים למאה העברה. על שאלות כאלה, כאמור, היו יכולים לדון בכובד ראש מבלי שיז קצף מפּי אחדים של חברי הועד. אבל מיד כשנפתחה האספה הכניסו המה בעצמם לתוך הוכוחים זרם של מלחמה, ובבואם לדבר על דברי המגלה שכחו כמעט את העיקר, את עצם השאלה, שבשבילה התאספו, ומצאו כאן מקום לגבות את חובם הפּרטי מהציונים זעומי נפשם, וידברו רתת על הציוניות ועל הציונים, על האידיאל הכוזב ועל נביאי השקר שהתרבו בזמן האחרון, ויזהירו את הקהל הגדול מתת אוזן קשבת לדברי המתעים, המושכים אחריהם את המון העם בתקות שוא ומדוחים. כזאת וכזאת דבר הנואם הראשון מתוך חברי הועד, ואחרי אשר הוציא את כל כלי אשפּתו, אחרי שעמל להוכיח, כי באמת נוחה דעת הקהל מעבודת הועד עד כה, וכי רק יד הציונים היתה באמצע לבוא במגלת ספר ובהרצאות, חפץ, כנראה, הנואם, להשמיד את הציוניות במכה אחת, ויפנה בהתלהבות עצומה אל כל חברי האספה בשאלה נכבדה והיא: “הציונים רוצים להשיב את עם ישראל לאדמתו, ומה יעשו אם תהפך כל אדמת ישראל בן רגע כמהפּכת האי מרטיניקא?” אמנם שאלה מחוכמה היא, וכדאית היא שתשאר לזכרון לדורות. רק דבר אחד נראה לי כמוזר מעט, למה היה לנואם להרחיק את עדותו עד לאי מרטיניקא, הנמצא במרחק רב מארץ-ישראל, ומדוע לא השתמש במהפכת סדום ועמורה, שכנודע, עמדו הערים האלה בקרבת ים-המלח, וים המלח, כידוע מספרי הגיאוגרפיה, נמצא בארץ-ישראל גופא?
אחרי הזקן שבחבורה החרה החזיק אחד מהצעירים, שנמנה גם כן על חברי הועד, והצעיר הזה שאל בתמימותו, בשלמי ובשלמה כל הסער הזה? האם אי אפשר לדעת את היהדות מבלי ללמוד את השפה העברית, והאם אין מוקירים כל העמים הנאורים את כתבי הקודש, מבלי שקראו אותם במקורם הראשון? אין זאת כי אך תואנה מבקשים להם הציונים ואך עלילות דברים בעלמא הם שמים לועד ולחבריו. וכדי לאמת את דבריו לקח הנואם הצעיר למשל את דור המדבר, את שבירת הלוחות ואת עגל הזהב, ויזהר גם הוא מצדו לבלתי לכת אחרי התורה החדשה, אחרי אליל הלאומיות.
ועל דא ודאי יש להצטער, שרוב צעירינו שואבים את ידיעותיהם המקוטעות על דבר היהדות מתוך הספרות הלועזית, מתוך מאמרים בודדים של הספרות התקופית, וברבות הימים המה באים לידי טעות לחשוב באמת, כי כבר רכשו להם ידיעה מספּיקה וכבר יש להם המשפּט לחוות את דעתם לפני קהל ועדה גם על כל הדברים העומדים ברומו של עולמנו הרוחני. הצעירים ממין הזה אינם חושדים בנפשם, כי יותר ממה שיכירם מקומם בראש אספה גדולה בשעה שידובר שם על דבר הפּרוגרמה של הלמודים העברים, היה מן הנחוץ שיבקרו הם בכבודם ובעצמם, ודוקא לא בתור חברי הועד, כי אם בתור תלמידים פּשוטים, את בתי הספר העברים לכל הפּחות שנים אחדות רצופות, אחרי שירחיבו בהם את הפּרוגרמה העברית. אמת כי גם אז לא יצאו מזוינים בידיעות רחבות על דבר היהדות, אבל יבואו לכל הפּחות לידי הכרה שלא להם להיות קופצים בראש, במקום שדרוש למוד וידיעה עמוקה.
הצעירים האלה אמנם שוגגים הם מחסרון ידיעה, אבל יש גם מזידים. הנני חפץ להראות איך מעקמים לפעמים במתכוין לא רק פסוק אחד, כי אם מאורע שלם, מאורע הכי-נכבד בחיינו ההיסטורים אחרי המאורע של יציאת מצרים. סופר אחד הנודע לשם בספרות היהדות הרוסית יצא לפני שלש עשרה שנה להגן על המחברת Autoemancipation של פּינסקר בפני הקמים עליה. בדברים חמים ומלאים רגש מתאמץ הסופר הנכבד להוכיח, כי האידיאה של תחית ישראל על אדמתו יכולה לצאת מן הכח אל הפּועל, רק אם תתרחב בין בני הדור הצעיר, רק אם ימשיכו הצעירים אחרי החלוצים הראשונים, “רק אם יהיו מסורים לרעיון התחיה בכל נפשם, אם יציבו להם למעלה מכל בחיים לא הטבת מצבם הפרטי, כי אם את אושר-עמם”. “בהיסטוריה העברית נוכל למצוא אותות ומופתים, המוכיחים את אפשרות התגלמותן של השאיפות העממיות היותר רמות. כאשר לא יכול עזרא להגן על הסדרים שנקבעו לפי רוחו בעזרת נחמיה, והסדרים החלו להתמוטט, הנה אך הופיע נחמיה שנית בארץ-ישראל ויחוק אותם עוד הפּעם. והלא בהשאיפה האידיאית הזו של עזרא היתה כמוסה גבורת ישראל העתידה. מי היה יכול להאמין בשעה שעלה עזרא מבבל עם הגולים הראשונים לארץ אבותיו, בשעה ששאיפותיו לא היו עוצרות בתוכן מאומה מלבד אידיאה רמה – מי יכול אז לחשוב, אומרים אנחנו, כי האספסוף הזה של אנשים גסים ומפחדים לרגעים יהפך תחת הנהגתו של עזרא במשך הזמן לעם גבור ואמיץ-כח, ותחת הנהגתו של בר כוכבא יתן את חתיתו על לגיונות הרומאים של תקופת הקסריות?” שאלות חיי היהודים, קבוצת מאמרים מאת מנשה מרגלית, שנת 1889, ע' 538). האידיאה של המחברת Autoemancipation התפשטה בין כה וכה בין חלק נכבד מעמנו ולבסוף מצאה לה גואלים חדשים גם בין אחינו המערביים. בין כה וכה החליף גם הסופר הנזכר את השקפתו על עתידות ישראל מן הקצה אל הקצה, ויצא הפּעם לבקר את הציוניות ולהוכיח, כי אין לה בסיס נכון בחיי ישראל, וכי השאיפה לתחית ישראל על אדמתו מתנגדת היא להתקדמותו ההיסטורית, ועוד הפּעם מנסה הסופר לאמת את הנחותיו על ידי מאורעות לקוחים מדברי ימינו, ועוד הפּעם בא הוא לדבר על דבר תקופת הבית השני, וכה דבריו: “ההיסטוריה יודעת דוגמאות כאלה, שקרו ובאו בעת התחיה הלאומית-המדינית היותר מוצלחת. בתקופת הקמת הבית השני, שנולדה לא כך ברצונם של שני מנהיגים, כי אם על פי רשיונו של שלטון המלכות, רק חלק קטן ודל של גולי בבל התנער להעתיק את מושבו לירושלים, והרוב הגדול נשאר בבבל וימאן להחליף את מצבו הבטוח במצב בלתי ידוע בארץ אבות. אז היו גם המנהיגים אחרים, גם המלכות, שבה היו תלוי גורל החיים החדשים, הביטה בעין יפה על היהודים, וגם לא ארך הזמן מהחורבן הראשון ועד התחיה החדשה. ובכל זאת גם אז, למרות המצב שהיה מסוגל לצמיחת רעיון התחיה, רק החלק הדל נתן את ידו לרעיון הזה ויחל את חייו מחדש; הרוב הגדול לא זז ממקומו. הודות להכח והגבורה של המנהיגים עלתה בידם לסדר את החיים הפּנימיים וליסד ממשלה חדשה. אבל שתי מאות שנה עברו בצרות ומועקות שונות, ולא הספּיקו עוד היהודים להנפש כמעט קט, והנה החלו הרדיפות, ובמשך כל התקופה הזו עד חורבן הבית השני לא פסקו המהפּכות הפּנימיות והסכסוכים מבחוץ, עד כי רק שתי נקודות מאירות נוצצות מתוך הערפל המכסה את כל האופק של תקופת החרות המדינית, הלא המה גבורת המכבים ותורתו הנשגבה של הלל”. (דאגות הזמן בקרב היהודים המערביים, מאת מנשה מרגלית. “וואָסחאָד”, 1898, חוב' א‘, ע’ 121).
רחוק אני מהאשים את הסופר הנכבד, כי נהפך מסניגור לקטיגור, זוהי זכותו של כל אדם חפשי. אבל בהשתנות השקפת הסופר הן לא נשתנתה התקופה הארוכה של הבית השני ולא נשתנה ערכה אפילו כמשהו בעד חיינו ההיסטורים שאחרי כן? ושתי התמונות של תקופה אחת שהעביר לפני הקורא הסופר הנכבד הלא מתנגדות הנה זו לזו ניגוד גמור, והסופר בעצמו משתמש בהן למטרות שונות: על ידי התמונה הראשונה הוא אומר לחזק את רעיון התחיה ועל ידי השניה הוא אומר להרסו, על ידי הראשונה הוא נוטע ועל ידי השניה הוא עוקר נטוע. כן עושים אחדים מסופרינו בספרותנו העתיקה כאדם העושה בתוך שלו. מבלי חפצם בעתיד כזה בעד עמם, שהוא מתאים אל העבר שלו, משנים הם את פּני המאורעות של העבר, ובמקום שאין ברירה מושכים הם אותם בחזקה, כדי שיהיו מתאימים את העתיד שלהם… והצעירים שאי אפשר להם לשאוב את ידיעותיהם מן המקור הראשון באים אחריהם ושותים את דבריהם בצמא… ———– הקריאה: “ציונים עליך ישראל!” אינה מבהלת עוד את ההמון הגדול, כי כבר הסכין לשמעה מעברים שונים, מן הצדיקים והאדמורי"ם אשר על גדול הווייכסל, ועד האירופּאים הגמורים אשר על שפת הים השחור. ההמון הגדול, העם כולו, אינו שם לבו כלל לא אל החלטות הועדים השונים, ולא אל החלטות שמתקבלות באספות רבתות, ואפילו אם מתקבלות הן על פּי הכרעת רוב דעות. הועדים והאספות לחוד, ורוח החיים המנשב בעוז לחוד, – ואשרי העם שהעומדים בראש מוסדותיו אינם אוטמים, כי אם מטים את אזניהם לקול החיים.
V
נחוץ לעקור את הרע עם השורש. הרופא צריך לחקור אחרי מקור המחלה, אחרי סבתה העיקרית, ואינו רשאי להסתפּק אך במלחמה, שהוא נלחם נגד תוצאות המחלה הבולטות. בחיינו אנו – כבר באנו כולנו לידי השקפה אחת – יש שורש אחד פורה ראש ולענה, וכל עמלנו לטובת התפתחות ספרותנו יהיה לריק, אם לא נעקור את השורש הזה. עתידו של כל עם תלוי בחנוכו של הדור הצעיר, מפתחות העתיד נמצאים בידי בני הנעורים, וכל זמן שלא יעלה בידנו לשנות את פּני החנוך המקולקל בבתי הספר של העם, כל זמן שנעסוק בגדולים ונסב עינינו מן “התינוקות של בית רבן שלא חטאו”, מזה החומר הרך, שפּושט צורה ולובש צורה, הכל לפי המחנך והסביבה, – עד העת ההיא אי אפשר לנו לקוות, שפּעולותינו בעד תחית עמנו תהיינה פּעולות של קימא. הפּסיכולוג המצוין וויליאם ג’יימס אומר במקום אחד בספרו: “שיחות עם המורים על דבר הפּסיכולוגיה”, שכל בני האדם, ואפילו היותר חפשים בדעות, סוף סוף מחזיקים הם בנושנות בכל הנוגע למושגים, שבראו להם בימי הילדות והבחרות. “מי מאתנו – כה אמר וויליאם ג’יימס – לא נסה להתוכח עם אנשים באים בימים. אנחנו הכרענו אותם באותותינו ובראיותינו, הכרחנו אותם להודות למשפּטינו ההגיוניים, וכעבור שבוע ימים מצאנו, כי עומדים הם על דעתם הישנה, כאילו מעולם לא נגענו בשאלה שהתוַכחנו עליה”. “אמנם קונסרבטיזמוס כזה נולד בכל אחד מאתנו בזמן הרבה יותר מוקדם מכפי שאנו חושבים. כמעט שפּחד יאחזני להגיד זאת, אבל חושב אני, כי אצל רוב בני אדם נולד הקונסרבטיזמוס הזה בשנת העשרים וחמש לשנות חייהם”. דור המדבר היה זוכר תמיד את הבצלים ואת הקישואים, ואף בידי מנהיג כמשה לא עלה להכניסו אל הארץ…
דור חדש נחוץ לנו, דור שלם בגופו ושלם בנשמתו. בתי ספר חדשים נחוצים לנו. בתי ספר שלמים ומתוקנים, מתאימים לרוח העם ולרוח החיים הסובבים אותו. אמנם השאלה הזאת תפסה תמיד את המקום היותר נכבד בספרותנו, אבל נצחון כזה שנחלה באספתה של חברת “מפיצי השכלה”, שהיתה בסופה של שנה זו בפּטרבורג, לא נחלה עד כה מעולם.
בסופו של דצמבר העבר קרא הועד של חברת “מפיצי השכלה” הפּטרבורגית לחברים מערים שונות לאספה כללית, כדי להתיעץ יחד עם חברי הועד על דבר פּעולות החברה בעתיד. להשתתף באספה הזאת נקראו כחמשים חברים מערי המדינה וכעשרים איש מן החברים שבפּטרבורג, מלבד חברי הועד. איזה קנה-מדה לקח לו הועד בבואו להזמין דוקא את החברים האלה ולבכר אותם על פּני יתר החברים – זהו בודאי מסודות הועד, ובלי ספק היה טעמו ונימוקו עמו בדבר הזה. הנה כי כן השתוממו רבים מן הנאספים, בראותם, כי ברשימת ההזמנה נפקד מקומם של אחדים מסופרינו היותר מצוינים, שהרימו את קולם בעת האחרונה להראות לכל את נגעי החנוך של דורנו הצעיר ושאולי אך הם בהרמת קולם גרמו, שיזכו רבים מהחברים להקרא לחוות דעה, אבל לא על זה אנו דנים כעת. דיינו, כי הועד הפּטרבורגי הולך מחיל אל חיל בדרך התפּתחותו ומתעורר באמת לחיים חדשים, כלומר מתחיל שלא להעלים עין מן החיים הישנים.
על הפּרק עמדו שאלות רבות, שכל אחת מהן נכבדה בפני עצמה, ובכל זאת היתה ביניהן שאלה אחת, שאם כי לפי הפּרוגרמה לא עמדה בראש, אלא נדחקה בין שאר השאלות, נהפכה בדרך טבעית לנקודת הכובד של כל האספה. שאלה זו היא שאלת ה“חדרים”. בישיבות היום הראשון לא ידעו עוד רבים מן החברים איש את רעהו. דברו על דבר השכלה סתם, על דבר נחיצותה לעמנו ועוד על דברים כלליים כאלה, שבנוגע להם אין מקום להתנגשות הדעות. בשעה שמתעוררות שאלות כלליות כאלה אי אפשר להכיר בין ציוני ובין עממי ובין מתבולל למחצה: הכל מודים בנחיצות ההשכלה הכללית וכמעט שבנידון זה אין מקום לוכוחים. אבל מכיון שהגיעו לשאלת החדרים, מיד הרגישו כל חברי האספה, כי נגעו הפּעם בנקודה היותר מכאבת של חיינו. שאלת החדרים היתה עד מהרה לאבן בוחן. הנואמים נלחצו אל הקיר ולא יכלו עוד לצאת ידי חובתם בפרזות כלליות. הם היו אנוסים לברר את השקפותיהם על דבר החנוך העברי, מבלי נטות הצדה. טבעה של השאלה עצמה היה מחייב אותם לדבר דברים ברורים, וחברי האספה נפרדו למפלגותיהם, אף על פּי שהרבה מהם לא הכירו איש את רעהו קודם האספה כלל. ולכבודם של חברי הועד הפּטרבורגי צריכים אנו להגיד, כי נאומים מעין אלה, שהצטיינה בהם בשנה העברה האספה של הסניף האודיסאי, לא נשמעו הפּעם כלל באספה זו. לא היה אף אחד מן החברים, שפּגע בערכם הגדול של הלמודים העברים. אדרבה, כל הנואמים השתדלו להראות גלוי לכל, עד כמה מגיע יחסם החיובים וחבתם לכל קדשי עמנו. וראה זה הפלא ופלא: אפילו ראשי המדברים שבאספה האודיסאית, שלקחו חלק גם באספה זו, – גם המה בעל כרחם ענו אמן, גם המה מצאו לנחוץ לצאת בתור מגינים על הלמודים העברים. אין זאת אלא שגדות ה“ניוואַ” מועילות יותר להבנה ישרה משפת הים השחור. בכל זאת, אף על פי שכל החברים באו לכלל דעה אחת, כי החנוך העברי נמצא כעת במצב בלתי טבעי, נפרדו בבחירת הדרכים להטבתו ולתקונו לשלש כתות, שהן באמת אך שתים. הפּלוגתא על דבר הדרכים השונות היתה נובעת אצל בעלי הכתה הראשונה מהשקפתם העיקרית על החנוך העברי, שהיא שונה בעצם מהשקפתם של בעלי שתי הכתות האחרות, בעוד שבעלי הכתות האחרונות יצאו מנקודה משותפת אחת ושאפו למטרה אחת, והמחלוקת שביניהם היתה נוגעת באמת אך אל האמצעים. פה הנני צריך להקדים דברים אחדים על דבר מאורע אחד בשעת הישיבה הראשונה, שהביא רבים לכלל טעות. על הפּרק עמדה אז השאלה לאיזו מבתי הספר צריכה חברת “מפיצי השכלה” לתת משפט הבכורה בבואה לתת להם תמיכה: אם על החברה לקחת לה לקנה-מדה את המצב החמרי של בתי הספר ולבכר את אלה מהם, שאין להם היכולת להתקיים בלי עזר מן הצד כלל; או עליה למוד את בתי הספר רק מצד מצבם המוסרי, וביחוד מצד מספּר השעות שהקצו בהם ללמודים העברים, ולהעמיד בשורה הראשונה לעניני תמיכה את אלה מבתי הספר, שימצאו אותם יותר מוכשרים לתת לתלמידיהם חנוך עברי הגון. חברי הועד קוו, שההצעה האחרונה תתקבל על דעת כל החברים, ואל נכון קוו לעשות בזה נחת רוח מיוחדת להחברים הציוניים והלאומיים, והנה יצא ההפך ממה שקוו – ההצעה הזאת נדחתה ברוב דעות גדול ונתקבלה במקומה הצעה אחרת: החברה רשאית לתת תמיכה גם לבתי ספר, שאין בם מקום ללמודים עברים כלל. התקבלות הצעה מוזרה, לפי המבט הראשון, כזו, הביאה רבים מן החברים לידי תמהון גדול, וביחוד כאשר נודע הדבר, כי הציוניים והלאומיים דוקא הכריעו את הכף לצד ההצעה המשונה הזאת; ואפילו אחדים מן הציונים לא הבינו את פּשר החידה. אחד מן הסופרים נחפּז לשלוח הרצאה קצרה על דבר ישיבות יום הראשון של האספה, והרצאה זו נדפסה באחד מעתונינו היומיים. הסופר הודיע בדאבון-לב, כי הלאומיים, בהיותם המעט מכל החברים, לא יכלו להגן על השקפתם, “והצד האחר” הכריע. אבל באמת לא היה פה כל נצחון “מצד האחר”. אדרבה “הצד האחר” נלחם בכל עוז בעד התקבלות ההצעה הראשונה, כלומר בעד ההצעה לבכר את בתי הספר עם פּרוגרמה רחבה של למודים עברים על פּני בתי הספר האחרים, ומצד הציונים והלאומיים היתה דחית ההצעה הזאת אך אחד מטכסיסי המלחמה היותר דקים. כבר בשלה די צרכה ההכרה הפּנימית של הדואגים להטבת החנוך, כי אי אפשר להסתפּק עוד בהנחות קלות, שאומר לעשות לנו “הצד האחר”. בבתי הספר העבריים הכלליים מתחנכים אך מחמשה עד עשרה אחוזים למאה מכל ילדי עמנו, ותשעים אחוזים מן האבות שולחים עוד היום את בניהם לה“חדרים”. ה“חדר” על כל מגרעותיו וצדדיו הצלליים סוף סוף הוא מוסד עממי במלוא מובן המלה – ובכן, אם רוצים אנו באמת להיטיב את דרכי החנוך, אם מבקשים אנחנו באמת בעדו רפואה שלמה, אסור לנו להעלים עין מן המוסד העממי היחידי שיצא מתוך עצם חיי העם ושגידולו והתפּתחותו אחוזים וסבוכים בחיי העם. בבתי הספר הכלליים לא יעמדו הלמודים העברים בשורה אחת עם הלמודים הכלליים לעולם. בנוגע לחשיבות תהיה תמיד מדרגת הלמודים העברים נמוכה ומשועבדת, תמיד יהיה איזה ניגוד בין הלמודים האלה, איזה קו מבדיל ומפריד, מה שאין כן אם יעמלו לשנות את פּני החדרים ולתת להם תמונה אירופּית, אם יעמלו להכניס לתוך קרן-החשכה הזו אור וסדר. הלמודים העברים לא ירדו ממדרגתם, שעמדו עליה עד כה, וברבות הימים תוָלד ביניהם ובין הלמודים הכלליים התחברות אורגנית ויהא ביניהם קשר של קימא. כל מי שיודע פרק בתורת התפּתחותם הטבעית של המוסדות העממיים יכיר על נקלה, מה רב ההבדל בין הכנסת הלמודים העבריים לבתי הספר הכלליים ובין הכנסת ה“כלליות” לבתי הספר העברים העממיים. נקל לראות מראש, כי אם אך יעלה בידנו לפתוח את החדר בעד הלמודים הכלליים, יהיה שם גורל הלמודים האלה טוב הרבה יותר מגורל הלמודים העבריים בבתי הספר הכלליים, אפילו בהיותר משובחים. עם ישראל הצטיין מעולם בקיום מצות הכנסת-אורחים, ובפרט היה זריז עד מאד בהכנסת אורחים קרואים…
לוא נתקבלה ההצעה הראשונה, אז היו מרגישים חברי הועד, כי המה מצדם מלאו כבר את חובתם המוטלת עליהם באמונה, עשו את ההנחה היותר גדולה, ועל ידי זה היו יכולים להשפּיע, ששאלת החדרים לא תהי עוד לשאלה יוקדת ומרכזית. אבל מכיון שנדחתה ההצעה הזאת, נשארה שאלת החנוך העברי בכל תקפה, וכשהגיעו לשאלת החדרים נפקחו עיני כל החברים והבינו עד מהרה, מה ראו הציונים והלאומיים על ככה ליהפך פּתאום לכבשים תמימים ולותר על זכותם של הלמודים העברים בבתי הספר הכלליים…
ופה אנו מגיעים לשלש הכתות הנזכרות לעיל.
הכתה האחת, ואנשיה אך מעטים, מתי מספּר, דרשה לעזוב את ה“חדר” לנפשו ולבלי לטפל בו כלל. החדר – לפי דברי אחד הנואמים האלה – נקדש כבר על ידי כל העם וחל בו איסור הנגיעה בידים גסות כבכל דבר שבקדושה. ומצד השני, החדר הנה הוא מוסד עתיק-יומין, זקן ובא בימים, ואינו עלול עוד לקלוט לתוכו זרמים חדשים.
נגד ההשקפה הזאת מחו בכל עוז הנואמים של שתי הכתות האחרות. ידברו נא על דבר איסור הנגיעה אלה הרחוקים מעמם, שנגיעתם יכולה להיות באמת אך נגיעה גסה ומסבה מכאובים, אבל פּחד כזה פּחד שוא הוא לאלה, שבתוך עמם הם יושבים, שדפיקת לבם נישאת בד בבד עם דפיקת לבו של כל העם. גם ההמון היותר גס מכיר סוף סוף את אוהביו האמתיים ומביע להם את אמון רוחו. ובכלל מוזר הוא יחס כזה, יחס של בלתי-נגיעה במוסדות העם מפּני שהעלו כבר חלודה – והחלודה נהפכה בעיני העם לדבר שבקדושה. ההשקפה המסוכנת הזאת ידועה היא מכבר, האינטליגנטים שלנו אינם מבקרים את בתי כנסיותינו מפּני יראת הרוממות, מפּני שאינם רוצים לרמוס ברגליהם חצרות של קדושה, אינם מכבדים אפילו במבט אחד את “חדרינו”, מפּני שיראים הם ליטול במבטם של חול אחד מששים מקדושת החדר, ועוד ועוד… מצד השני אסור לנגוע בהחדר לא רק מפּני הדרת השיבה החופפת עליו, אלא גם מפּני חולשת גופו. גם זו היא טענה ידועה, ויש רבים הפּוסעים עוד פּסיעה אחת קדימה ואומרים, כי עם ישראל כולו עתיק-ימים הוא יותר אפילו מן ה“חדר”, כי גם עליו כבר “אבד כלח”, כי גם הוא אינו עלול עוד לקלוט לתוכו זרם של חיים חדשים, ובכן… עוזבים הם אותו לנפשו…
אין השקפה יותר מסוכנת לחיי העם כהשקפה הנזכרת, והנואם, שיצא להגן עליה, עורר לא רק התנגדות עצומה, אלא גם התמרמרות במדה ידועה מצד הרוב הגדול של חברי האספה. בחדר, שבו מתחנכים ומתפתחים תשעה חלקים מבנינו הרכים, שבו מתגדל ומקבל השפּעה הדור שיבוא אחרינו, – במוסד הזה צריכים להתרכז כל מעינינו ופעולותינו, המוסד הזה צריך להיות לנו למקור המחשבה ביום ולמקור הדאגה בלילות. אסור לנו להסיח דעת ממנו אף רגע. אם צולע המוסד הזה – את שלמות נפשנו אנו הוא קובע, אם שותת דם הוא – דמינו הם הנגרים, אם מלא הוא פצעים – פּצעינו הם האנושים.
חברי הכתה השניה והשלישית, כאשר אמרתי, לא נפרדו זה מזה בהשקפותיהם העיקריות, אלא שבחרו להם דרכים שונות. הכתה השניה הציעה, שישתדלו ליסד בכל ערי ישראל בתי ספר כלליים בלבד ובתי ספר מיוחדים בעד למודים העברים לבד, ושהתלמידים יהיו מחויבים לבקר, כל אחד מהם, את שני בתי הספר זה אחר זה בשעות קבועות בכל יום. באופן כזה, חשבו אחדים, אפשר יהיה לבטל במשך הזמן את ההתחרות הבלתי רצויה שבין הלמודים הכלליים והעבריים, ללמודים הכלליים יהיה מדור בפני עצמו וללמודים העבריים מדור בפני עצמו. אבל מלבד שאין לסבך עוד יותר את חיינו המסובכים גם מבלעדי זאת, לא נתקבלה ההצעה הזאת עוד מטעמים שונים, והעיקר – מפּני שבאופן כזה יוכל היות, כי בעצמנו נברא לנו ברבות הימים מעין הדינים של בשר וחלב ותערובות גם בעניני החנוך והלמודים, תחת אשר במאה העברה זכו אותנו בתורה חדשה: יה יהודי באהלך ואדם בצאתך", והנגוד היה אך בין האוהל ובין הרחוב, נזכה במהרה לשמוע מאת מדריכינו: היה יהודי בבית הספר העברי ואדם בבית הספר הכללי. עם השואף לשלמות צריך להזהר מכל חלוקת הנפש לשתים. הוא צריך לשאוף, שגם כל מוסדותיו יהיו שלמים, שלא יהיה שום נגוד בין היהודי ובין האדם. תנו לנו בית ספר שלם, פּתחו שערי החדר, קרעו חלונותיו, הכניסו לתוכו את העולם עם כל גווניו הרבים, ואז תראו כי הנשמה שנפח אל בקרבנו שלמה היא, ואך בחוזק יד, באופן בלתי טבעי, נקרעה לגזרים…
ברוב דעות גדול נתקבלה ההצעה, שמהיום והלאה מחויבת חברת “מפיצי השכלה” בכל פעולותיה העתידות לפקוח עינה על החדרים ולשכלל מצבם, שהחדרים צריכים לעמוד בנוגע לפעולות החברה בשורה אחת עם בתי הספר הכלליים. והלאה: האספה מציעה, שהועד הפּטרבורגי ישתדל לפני הרשות לבטל את איסור כניסת הלימודים הכלליים להחדר העברי.
שאלת-החדרים היתה לנקודת-המרכז של כל האספה ונפתרה באופן היותר טוב, כלומר: השאלה בעצמה עוד לא נפתרה, לעת-עתה נתקבלה אך הצעה טובה על דבר פתרונה, ואולם כל אספה אינה יכולה לתת יותר מהצעות והחלטות. יתר השאלות שנגעו בהן, אם גם נופלות הן בחשיבותן משאלת החדרים, אבל נכבדות הן כשהן לעצמן, ואני אשוב לדבר עליהן בהשקפתי הבאה. כדאית היא האספה הפּטרבורגית הראשונה – אני קורא לה ראשונה מפּני שזאת הפעם הראשונה, אשר יזמין הועד לאספתו חברים, שהם מפוזרים בערים הקרובות והרחוקות השונות במספּר הגון כזה – כדאית היא אספה זו שנדרש לה בפרטות.
VI
שאלת החדרים תפסה את המקום היותר חשוב בין שאר השאלות, שעמדו על סדר היום באספה הפּטרבורגית של חברת “מפיצי השכלה”. ברוב דעות גדול הכריעו והחליטו, שהחדר הוא מוסד לאומי, שטפח ורבה אותו עם ישראל במשך דורות רבים, ולפיכך מחויבת החברה לשאוף בפעולותיה להיטיב את מצב החדר ולהביאו למדרגה כזו, שלא יהיה עוד כל ניגוד בין החדר ובין תביעות הזמן מכל בית ספר למתחילים משוכלל ומסודר כראוי. אחרי שנתקבלה החלטה זו עוררו עוד הפעם את השאלה בדבר תמיכת בתי ספר, שאין בהם מקום ללמודים עברים כלל, וכשעמדו חברי האספה עוד הפּעם על המנין הוסיפו תנאי מפורש להחלטתם הקודמת בדבר בתי הספר ממין זה: החברה יכולה לתת תמיכה גם לבתי ספר, שאין בתוכם מקום ללמודים עברים, – אבל בתנאי שתנתן היכולת לתלמידים לרכוש את הלמודים העברים בדרך אחרת, כלומר: במקום שאי אפשר יהיה לאחד את הלמודים הכלליים והעבריים בחדר אחד, מותר לחלקם בין בתי ספר מטפּוסים שונים, ובלבד שהלמודים העבריים יהיו חובה, ולא אך רשות, על התלמידים המבקרים את בית הספר הכללי, הנתמך מאת החברה הפּטרבורגית. בזה תמו הויכוחים על דבר הטיפּוס הרצוי של בתי הספר למתחילים שלנו.
השאלה השניה, שעוררה הרבה ויכוחים והתלהבות משני הצדדים, היתה שאלת המרכז. כידוע, יש הרשות לחברת מפיצי השכלה, על פי תקנותיה המאושרות, ליסד סניפים במקום שמספר החברים עולה עד למספר ידוע. הסניפים יכולים להתנהל על פי תקנות החברה הראשית הפטרבורגית או על פי תקנות מיוחדות מאושרות בעד כל סניף וסניף בפני עצמו, הכל לפי תנאי המקום. עד כה קיימים שני סניפים כאלה, הלא הם הסניף האודיסאי והסניף שבריגא. בשאר הערים הגדולות אין סניפים מיוחדים, אלא מורשים, שהם נחשבים כבאי כחה של החברה הפטרבורגית. אמנם הנסיון הורה, כי יחסם של הסניפים הקיימים אל החברה הראשית הוא בלתי טבעי, עד שבאמת אי אפשר לדבר כלל על דבר חברה ראשית וסניפים. בנוהג שבעולם, אם חברה אחת מסתעפת לכמה מחלקות או סניפים, צריך שיהיה שורר רוח אחד בחברה הראשית ובסניפיה: כולם מחויבים להשתעבד לשיטה אחת, להנהגה כללית ידועה, והשנויים הדקים שביניהם יכולים להיות רק בנוגע לתנאי המקום, שאינם יכולים להיות שוים זה לזה. אבל מוזר הדבר, אם הועדים השונים, המתכנסים תחת דגלה של חברה אחת, ישתדלו להפיץ את השקפותיהם העיקריות השונות על השאלות, שהונחו ביסודה של החברה. באופן כזה אין עוד לפנינו חברה ראשית וסניפים, אלא חברות שונות, שכל אחת מהן עומדת ברשות עצמה ואחראית בעד פעולות עצמה; באופן כזה אין להשלות את נפשנו ולרמות אחרים ולהתפאר, שיש לנו איזה אורגן מרכזי, שנועד להפיץ השכלה בין אחינו בכל מדינת רוסיה. יש לנו חברות שונות, כל אחת מהן מציבה את גבולות ההשכלה לפי ראות עיניה היא: פּטרבורג לחוד, אודיסא לחוד וריגא לחוד, אלא שחסר לחברות האלה אותו הבריח התיכון, שיהא משלב את המוסדות הנפרדים, כלומר – העיקר חסר מן הספר. קוראינו לא שכחו בודאי את האספות הידועות של הסניף האודיסאי ואת הרעש, שהטילו בשעתן בספרותנו. החברה הראשית היתה מוכרחת אז להודיע בדרך פומבי, שאינה מקבלת על עצמה שום אחריות בעד פעולות היעד האודיסאי, וליהוי ידוע, שכל מה שהועד הזה עושה, עושה הוא על דעת עצמו ועל חבון עצמו. הועד האודיסאי רחוק הוא מנטילת רשות, כשמתעוררת איזו שאלה נכבדה, מאת החברה הראשית, ולא לבד שאינו מוצא לו לחובה ליטול רשות, אלא שאפילו עצה פשוטה, כנהוג בין ידידים, אינו מטכס עמה. נניח נא, אם כן, שנוסדו עוד סניפים הרבה בערים שונות, ואולם כל ועד וועד יבנה לו במה בפני עצמו, – וכי יכולים אנו לקוות, כי תהיה תפארתנו על הדרך הזאת, כי נגיע במשך הזמן לשיטה שלמה ומשוכללת בעניני החנוך של דורנו הצעיר? אמת, שגם אצל העמים האחרים, שיש להם שלטון ועוז לכפּות הר כגיגית לקבל מרותה של שיטה ידועה, יכולים אנו גם כן למצוא הרבה מפלגות, שהשקפותיהן שונות זו מזו על החינוך בכלל ועל הלמודים, שצריכים להכנס לבתי הספר בפרט; אבל במה דברים אמורים – בשעה שלכל המפלגות האלה יש “עיקרים”, שכולן מודות בהן. כן, למשל, אין שום מחלוקת בכל העולם בדבר נחיצות למוד שפת העם, דברי ימי העם וספרותו. הכל מודים בנחיצות הלמודים האלה, שצריכים להיות בכל בית ספר עממי כיסוד מוסד לכל השכלה כללית. לא כן אנחנו. אנחנו לא הגענו עוד להכרת העיקרים הפשוטים האלה, ורבים מכניסים בתמימותם או בזדונם את השאלה על אודות הלשון העברית לחוג האלה הכללית של נחיצות הקלסיציסמוס. האין זה שחוק מכאיב-לב? עם ישראל לא חס על עמלו, על אבוד כחותיו וזמנו במשך אלפּים שנה, ומי ימנה ומי יספּור את כל הקרבנות שהקריב כדי שתשתמר לשונו הלאומית – והנה באחרית הימים, בשעה שהשפה התעוררה לחיים חדשים, דוקא באותה שעה צמחו אוהבים חדשים, הדואגים לעמם ומוצאים בטוב לבם, שכל עמלו עד הנה אך לשוא היה, כי צריך לשקול את אבוד הזמן, המוקדש ללמוד השפה העברית, כנגד התועלת המעטה, היוצאת לנו מן הלמודים האלה, וכבעלי חשבון מובהקים מוצאים הם, שההפסד עולה פי הרבה פעמים על השכר, ובכן אין שווה להניחה… בעלי החשבון האלה שכחו, שגם עמנו בכללו יודע פּרק בחכמת החשבון, ובכל זאת לפעמים אינו מבכר את הרבים על המעטים, ואינו מקוה לבוא על שכרו בבתי הבנקים, היודעים אך זאת, שארבע יותר משנים פּי שנים…
חברת מפיצי השכלה בין היהודים ברוסיה אינה, ואינה צריכה להיות בשום אופן, רק חברה פילנתרופּית בלבד. בנדבותיה ובתמיכותיה לא עשתה עד כה גדולות, וספק גדול הוא אם תוכל לחולל נפלאות גם להבא. לפי המספרים (כמובן אך בקירוב ולא בדיוק), שהיו תחת ידי אחדים מחברי האספה, מוציאים היהודים ברוסיה בכל שנה ושנה לצרכי ההשכלה למתחילים לא פחות מעשרה מיליונים רובל; ואם גם נניח, שהכנסותיה של חברת מפיצי השכלה תרבינה פי עשרה מאשר הן כעת, – מה שאי אפשר לקוות במהרה, – הן גם אז מה מך ערכה החמרי של החברה לעומת המיליונים הרבים, שיוצאים מכיסי העניים בחשאי ויורדים על פי רוב לטמיון בחשאי מבלי שיביאו את התועלת שהיו יכולים להביא, לוא אך היה לנו איזה מוסד כללי אמתי, שהיה דואג לא לקטנות, לתת תמיכה בת עשרות או בת מאות לבית ספר זה או לבית ספר אחר, אלא לגדולות: להכניס סדרים לתוך מבואותינו האפלים, לתת לנו אורגניזציה תחת התוהו והבוהו, השופכים את ממשלתם בעולם ההשכלה שלנו. אמנם עם כל הכבוד, שאנו רוחשים לחברה הפּטרבורגית בעד נסיונותיה על דרך זו בזמן האחרון, מחויבים אנחנו להודות, שעד כה לא יצאה מכלל חברה של צדקה, אלא שהקדישה את הכנסותיה לא לצדקות חמריות שונות, אלא לעניני השכלה.
גם בדבר הכנסות החברה אין לנו לרמות את עצמנו. הכנסות החברה עולות לפי חשבון ממוצע עד לחמישים אלף רובל לשנה. בסך הזה נכללים גם הכנסותיהם של שני הסניפים הנזכרים. אבל גם בערים האחרות, שאין להן סניפים מיוחדים, מוציאים מדי שנה בשנה אלפים ורבבות לצרכי השכלה, וגם שם אפשר למצוא חברות של צדקה שונות, המקדישות אל כל הכנסותיהן לעניני ההשכלה למתחילים; ומפני מה זכו הסניפים שבאודיסא ובריגא, שיהא שם החברה הכללית נקרא עליהם בשעה שהחברות, שאינן נופלות מן הסניפים הנזכרים לא בסכום הכסף שהן מוציאות ולא בפעולותיהן הפוריות, לא עלו לגדולה ולא נתפרסמו שמותיהן מחוץ לגבול עריהן? הסניפים הנזכרים נעשים שותפים לחברה הראשית אך בשעה שהחשבון יוצא לאור עולם, ועד לחשבון הם ככל החברות שבהרבה מערי התחום. שותפות כזו אינה מעלה ואינה מורידה ואין אנו יודעים למה היא באה. משל לשנים, שנכנסו לפּונדק אחד. כל אחד מהם קונה לו בקבוק של יין ו“מכבד” את חברו, וכל אחד מוציא מכיסו את מחיר בקבוקו ומניח על השולחן ואחר כך הם משלמים לבעל הפּונדק בשותפות. כמדומה לנו, שהשנים הללו לא היו מפסידים ולא כלום אילו היה כל אחד קונה יין לעצמו, שותה לעצמו ומשלם לעצמו, וגם בעל הפּונדק לא היה מפסיד ולא כלום ולא היה בא לכלל טעות לחשוב, שיש כאן שותפות באמת.
כל אחד מאתנו, אפילו כשהוא משתתף “בנתינתו” באיזה מוסד של צדקה, רוצה הוא שתהא למוסד הזה שיטה קבועה בחלוקת הכסף. ומכל שכן שאנו נעשים חברים למוסד, שחרות על דגלו “הפצת השכלה בין אחינו ברוסיה”. במה שנוגע לדברים שבצדקה אולי יכולים אנו לוותר לפעמים על שלמות השיטה, מפני שהצקה כולה היא בת סדרי החברה המקולקלים, ילידת אי-הסדרים השוררים בחיינו. אבל במקום שהדבר נוגע להשכלת העם ולחנוכו אין אנו רשאים לצאת ידי חובתנו אך בהשתתפותנו החמרית. וכשאנו נכנסים בתור חברים לחברת “מפיצי השכלה” רוצים אנו להשתתף לא רק בהגדלת החשבון היבש של הכנסות החברה והוצאותיה, אלא רצוננו להכניס לחברה גם חלק משאיפותינו. ושותפות מוסרית כזו יכולה להיות רק בזמן שיש לנו חברה ראשית, מרכזית ואחראית בעד פעולות הועדים של סניפיה המיוחדים ובעד פעולות מורשיה באי כחה שבכל אתר ואתר. מפני זה החליטה האספה ברוב דעות, אחרי ויכוחים ארוכים, שיסוד סניפים חדשים עם תקנות מאושרות מיוחדות נחשב לדבר מזיק לשלמות החברה וצריך להמנע ממנו. ולעומת זה החליטו להרחיב את חוג פעולותיהם של המורשים למקומותיהם. וכן הביעה האספה את רצונה, שהחברה הראשית תקרא לכל הפּחות פעם אחת בשנה לאספה כללית לכל מורשיה, כדי שתגיע על ידי זה לאיזו שיטה קבועה בשאלות החנוך והשכלה. החוק נכתב, אמר אחד הנואמים, ועתה תלוי הדבר בהעומדים על משמרתם להגן עליו; ברצותם יתפוס מקום נכבד בחיינו וברצותם יתפוס מקום, כהרבה מן החוקים הטובים, רק על הנייר בלבד.
שאלת המורים ושאלת למודי הדת בבתי הספר הבינונים לא עוררו כמעט שום ויכוחים. כל הנואמים חזרו אך על פּרק אחד ממסכת-נגעים הישנה, שהיא ידועה – לאלה מן התלמוד העיוני ואלה מהנסיון שבכל יום. תלמידים יש לנו וגם כסף רב מוציא עמנו לצרכי חנוכם, אבל מורים אין לנו, וביחוד מורים עברים. אמנם יש לנו מורים עברים, אבל השם “עברים” נקרא עליהם אך כדי להבדיל בינם ובין המורים הנכרים. ואפילו בערי התחום אך מעט הוא מספּר המורים, שנוכל למסור לידם את בתי הספר העממיים שלנו. כל אלה, שנסו לפתוח “חדר מתוקן” מחדש, יודעים עד כמה קשה למצוא מורה הגון ומובהק, שיהיה בקי בתורת הפּדגוגיה ושיהיה מוכשר עם זה לשמש בתור מחנך של דורנו הצעיר. יש שכל עמל הדואגים להטבת מצב החנוך עולה בתוהו לא מפני חסרון תלמידים, אף לא מחסרון האמצעים החמריים, אלא מחסרון מורים הגונים, ויש שהחזיקו שבעה “חדרים” במורה אחד לאמר: אסוף את חרפתנו. ובאמת חרפה היא לנו, שעד היום הזה לא עלתה בידנו לכונן בעדנו בית-חנוך למורים עברים. הבית האחד להכנת מורים עברים, שנבנה בחורבנו של בית הספר להכנת רבנים בווילנא, אינו יכול בשום אופן לספּק את צרכינו. ועוד גם זאת: תלמידי בית ספר זה אינם מוציאים ממנו בנוגע לידיעות העבריות יותר ממה שהם מכניסים לתוכו, ואם בגפּם באו בגפּם הם יוצאים כלעומת שבאו, והם נוספים על המון המורים העברים, שעבריותם נכללת רק בשמם.
למטה מכל בקורת הוא – מצבם של למודי הדת בבתי הספר הבינונים. ראשית, אין הלמודים האלה על התלמידים והתלמידות העברים חובה, אלא רשות, ומפני זה אין כל זכר ללמודי הדת העברית ברוב בתי הספר הבינונים אפילו בערי התחום, תלמידי בני ישראל חפשים הם לא אך מן המצוות המעשיות, אלא גם מידיעה כל שהיא בדברי ימי עמם, ויש שצעירינו גומרים את חוק למודם באיזה בית ספר בינוני ומקבלים תעודת בגרות, וכל ידיעותיהם בהיסטוריה העתיקה שלנו שאובות מתוך ספר ההיסטוריה של אילובייסקי הידוע, את ההיסטוריה של ימי הביניים אינם יודעים כלל ועל ההוה של עם ישראל שופטים הם על פּי הידיעות המקוטעות, הבאות בעתונים הכלליים לפעמים, ביחוד מיום שנתפשטה הציוניות. ובני-הנעורים האלה הלא הם החלוצים, שעליהם הננו משליכים את יהבנו, ואת תקותנו, כי המה יעברו לפנינו לסול לנו מסלות חדשות. וכי נקח את בתי הספר, שבהשתדלות איזו מאבות התלמידים או ברחמיהם הגדולים של מנהלי בתי הספר פנו שם מקום גם ללמודי הדת בעד התלמידים העברים, – הנה אוי לנו אם נאמר, שכמעט בלי יוצא מן הכלל נכשלים אנו במורים שאינם הגונים. מורי הדת הם ברובם או אלה שגמרו את בית הספר לרבנים הישן או הרבנים “מטעם” החדשים, וקשה לנו להחליט, מי עולה על מי, מי מהם יותר אינו מוכשר לטעת את האהבת לכל קדשי עמנו בלבות בני הנעורים. אנו אומרים “לטעת את האהבה”, מפני שאך על נטיעת האהבה, על זריקת איזה זיק של חבה ללב התלמידים יכולים אנו לדבר בשעה שללמודים האלה מקדישים מן שעה אחת עד שתי שעות לשבוע. וכה נהפך למוד כתבי הקודש ללמוד רשמי, והמורים יודעים איך ליטול מן הספרים האלה את קדושתם, להסיר מעליהם את השירה האלהית ולעשותם ללמוד יבש, אשר רוח אין בו. וגם זאת רעה חולה היא, שאפילו המורים העברים המעולים שבנו רחוקים הם ברובם מהבנת השירה העמוקה המרחפת על כתבי קדשנו, והם משתמשים בם בעיקרם לצורך למוד הלשון ומגדלים את תלמידיהם ללא-שירה וללא-יראת-הרוממות מפני הדר-גאונם של הספרים האלה.
-
הכונה לעתון"————— (אותיות קיריליות שאין לי) ↩
הדומה הרוסית הראשונה התקיימה מ־7 באפריל עד 4 ביולי שנת 1906. ואז פּוזרה בגזרת הצאר. שמריהו לוין היה בה ציר מוילנא. השתתף כמה פעמים בויכוחים. דבריו, כמו דברי שאר נבחרי ישראל, מצאו הד נאמן בכל המפלגות, כי הרוב המכריע של חברי הדומה הזאת היו ליברלים, דימוקרטים וסוציאליסטים רוסים, אשר שווי־הזכויות של היהודים היה להם גם דבר שבתכנית פוליטית וגם שברגש הצדק האנושי. זמן רב הוקדש בדומה זאת לפרעות ביהודים. ובה נגלתה ונקבעה למעלה מכל ספק אחריות השלטון לפרעות.
באמצע המושב, ב־1 ביוני, בא אסון חדש על יהודי רוסיה, הפרעות בביאליסטוק — מופת חותך על זלזול השלטונות בהרגשות שהובעו בדומה וכאילו להתעלל בכוונה במחאתה העזה נגד “חרפת רוסיה״ זאת. למחרת היום הוכנסה בענין זה אינטרפלציה דחופה לשלטונות, אך הדומה לא הסתפקה בזאת, אלא שלחה מיד ועדה מיוחדת, בת שלושה חברים — שצ׳יפקין, יעקובסון, ארקנציב — למקום הפשע, לחקור אותו על כל פרטיו. הדבר נעשה, ודו”ח הועדה עשה רושם מזעזע. הויכוחים נמשכו במשך כמה ישיבות, תמצא גם מיעוט קטן, בתוכו הכומר הקאתולי רופ, אשר ביקש להמתיק את הדין.
ועדת החקירה, שנשלחה ע״י הדומה לביאליסטוק, שמשה אחר־כך אחד הנימוקים לפיזור הדומה, כי השלטונות ראו בחקירה צבורית זאת התערבות בעניני האדמיניסטרציה ונסיון לערער את המשטר הקיים.
פעמיים דבר שמריהו לוין בפרשת ביאליסטוק — נימק את תכיפות האינסרפלציה (2 ביוני) וענה לכומר רופ (26 ביוני). שני נאומיו אלה ניתנים בזה, בתרגומם המלא, לפי הדו״ח הסטנוגרפי הרשמי של ישיבות הדומה.
(ישיבת הדוּמה ב־2 ביוני שנת 1906)
אדוני, כבא־כוח היהודים אני מוכרח לעשות התאמצות גדולה בנפשי, לדבר מעל הבמה הזאת, בשעה זו שחללי ביאליססוק עודם מוטלים ברחובות. אני מוכרח לעשות התאמצות גדולה בנפשי כדי לא להגיע לטון שאינו נאות לבית הנעלה הזה. אין ברצוני לעורר בקרבכם רגש של רחמים; כשהדבר נוגע בגורלו של עם בן ששה מיליונים — אין מקום לרחמים. עם דורש אך צדק, וכשדורשים אך ורק צדק ובשעה שיוצאים לדבר בשם הצדק — אין מקום לרגשות, כי דרישות אלה
יכולות להיות מבוססות בדרך ההגיון הישר.
בביאליסטוק אירע אתמול דבר איום. זהו הרג רב, ללא משפט צבאי, זוהי יריה בהמון, אולם הקרבנות שנפלו לא הם האשמים, לפי מושגיהם של אלה אשר ירו בהם, — לא אשמים אלא אזרחים שלוים — נשים זקנות, ילדים וזקנים חסרי־אונים, זאת אומרת אזרחיה השקטים של העיר ביאליסטוק. אולם אין זה מקרה בודד. עלינו להביט על ביאליסטוק לא כעל מאורע בודד, אין זו מונוגרפיה לעצמה, אלא פרק אחד מספר רב־כרכים על פרעות ביהודים. מי הם המחברים של הכרכים הללו? מחברי הפוגרומים הללו הם אנונימיים, בני בלי שם, אולם שמותיהם ידועים היטב־היטב בדפרטמנט של המשטרה. ביאליסטוק אינו מקרה בודד ויוצא מן הכלל. זוהי חוליה אחת בשרשרת הענויים של היהודים, היא נובעת משיטה משוכללת, אותה שיטה אשר אתם כולכם נלחמים נגדה כאיש אחד. לממשלה הרוסית נחוצה אוכלוסיה חלושה בת ששה מיליונים, חלושה במובן החוק המגן עליה. ואילו לא היו יהודים, בבוא הממשלה להגשים את הפוליטיקה שלה לפי התכסיסים המקובלים עליה, הרי שנוח היה לה להזמין ממדינות אחרות אלימנט כזה אשר ברגע חמור אפשר יהיה לכוון את זעמו של ההמון חסר־ההכרה בקו ההתנגדות הפחותה ביותר. היהודים הם השעיר המשתלח. הם השעיר לעזאזל משום שההמון הסובב אותם מחונך על השקפה, כי אצלנו ישנם אזרחים ממדרגות שונות: מדרגה א‘, ב׳ וג’, ולמדרגה ג' נמנים ששת מיליוני היהודים ברוסיה. הוא מחונך על ההשקפה שביחס ליהודי הכל מותר, הכל אפשר, משום שהיהודי הוא אזרח ממדרגה נמוכה, ומשום כך אין הם מוצאים מגן בשעה שהם זקוקים להגנה. זוהי סיסתימה שלימה. כך נהגה הממשלה גם בימי אוקטובר, בשעה שהעם הרוסי קם כאיש אחד להשתחרר מכבליו. היא לא מצאה דרך אחרת להלחם נגד תנועת השחרור מלבד האמצעי הידוע והבדוק: לכוון את זעם העם ואי־סיפוקו בקו ההתנגדות הפחותה ביותר, ואתם הרי יודעים במה נסתיימה איפופיאה נוּגה זו, במה נסתיים דף זה, שהוא אף על פי כן דף מן ההיסטוריה הרוסית, דף הכתוב בדמים. אתם יודעים במה נסתיים הפרק הזה. ועתה חוזר ונשנה אותו דבר עצמו, זוהי מהדורה שניה בלתי מתוקנת, אך מהדורה משלימה, בדוּמה יש ביטוי לרצון העם, אולם רצון זה של העם נתקל בניגוד. עלינו להזהר, כי ביאליסטוק היא אך דף ראשון בפרק הדמים השני של הספר העומד להכתב בקרוב. זוהי שיטה משוכללת, מחושבת יפה ובערמומיות והיא גם תוּצא לפועל באותה ערמומיות. מי הוא המוציאה לפועל — על זאת יש לנו תעודות מוכיחות. אנחנו יודעים יפה׳ יפה כיצד הוכנו הפוגרומים הללו. אנחנו יודעים יפה יפה, כי במשרדי הג׳נדרמריה נדפסו כרוזים. אנחנו יכולים להיוכח גם מזה שהגוברנטורים (שרי הפלך) הטילו על היהודים אחריות קולקטיבית והזהירו אותם: אם לא תוכלו אתם להשקיט את צעיריכם, יכול נוכל אנחנו לעשות בכם שפטים. כך יכולים לדבר אך אנשים שאין להם כל מושג על יסודי הצדק, אנשים שאין להם כל נקודת משען אחרת למעשיהם. יודעים אנחנו ומכירים גוברנטורים כאלה. אולם מלבד הגוברנטורים — כל מושל נפה, כל קצין מחוז הוא בבחינת שליט בלתי מוגבל. גם מבלי לחכות לפקודה מגבוה, הם מכריעים על חייהם ומותם של נתיניהם, כי הם מביטים על האזרחים כעל נתיניהם הפרטיים ומבדילים ביניהם סוגים־סוגים ועושים בשרירות לבם באותו סוג הנראה להם כפחות מוגן.
היהודים נמנו עד עתה על הסוג הנמוך ביותר בקרב הנתינים. נשינו וילדינו משוללי הגנה הם. יודעים אנחנו כי יש מוּצאים להורג לפי פסק דין של משפט צבאי, אולם בזה יש עוד רמז לצורה משפטית, ובכל זאת אנחנו כולנו כאיש אחד מתנגדים לו. במקרה שלפנינו הרי גם רמז לצורה משפטית אין. המון פראי נקרא לעשות שפטים — והוא נענה ברצון לקריאה כי יודע הוא שאינו צפוי לעונש. הממשלה הביאה פעמים רבות נימוקים שקולים והצהירה בפי הגוברנטורים שכל עוד יקחו היהודים חלק בתנועת השחרור, אין הממשלה יכולה להגן על עניני היהודים. הממשלה הגבילה עם בן ששה מליינים בזכויותיו האלימנטריות ביותר, עד הזכות לעבור ממקום למקום ועד בכלל, ואף בזאת לא אמרה די, גם זה נראה לה לא מספיק. והנה חשקה נפשה להביא את שיטתה לידי שלימות — היא רוצה שגם תחומי האידיאה של היהודים יהיו מוגבלים, שלא יעיזו גם הם להיות נלהבים לרעיונות החופש אשר אחרים נלהבים להם. גם בשטח זה קובעים השלטונות תחום מושב, וכשם שאסור לצאת מתחום המושב בלי רשיון מאת קצין־המחוז ומושל הנפה, כך לא יעיזו לצאת מן התחום הרעיוני שנקבע להם. יש בכוחה של הממשלה לקבוע את תחום המושב הגיאוגרפי, אך אין ביכלתה להגביל את עולם האידיאות, כי אין עם כזה ואין ארץ כזאת אשר העם היושב בה שאף ולא השיג את מטרותיו. כן, הממשלה שגתה. בשטח הרעיונות אין לקבוע תחומים. ודאי, היהודים עמדו תמיד לימין אלה השואפים לחופש. היהודים סבלו ככל אלה שחשו בגופם את לחץ המשטר וכל רגשותיהם נתונים לתנועת השחרור והם ישתתפו בה גם בעתיד ותעלה השתתפות זו להם בקרבנות כאשר תעלה. הממשלה רצתה להגביל את זכויותיהם האנושיות של היהודים, אך הדבר הזה לא הצליח בידה. ולפיכך הוציאה מנרתיקה את נימוק האחריות הקולקטיבית. נגד הדבר הזה עלינו להלחם ובכל כוח. על מעשה ביאליסטוק חייבים אנחנו להביט כעל תשובה בעקיפין על כל השאלות שהוגשו על ידינו למיניסטרים. והם לא מצאו לנחוץ להשיב עליהן. בטלגרף האלחוטי הם המציאו לנו תשובה על כל השאלות דרך ביאליסטוק. הם כותבים את תשובתם בדם, בדם קרבנות טהורים. צריך לשים קץ לדבר הזה. בשעה שאנחנו (צירי הדומה) לא היה בדעתנו לעורר רגש של רחמים, כי אשרו של העם היהודי, וכן גם אשרו של העם הרוסי כולו, צריך להיות מושתת לא על רגש הרחמים, המצוי אצל השבעים לגבי הרעבים; אושר זה צריך להיות מושתת על יסודות הצדק והיושר. בדעתנו היה לגולל אך אפס קצה של התמונה הנוראה, שהמיניסטרים והפקידים הממשלתיים מציירים אותה; הם אמנים גדולים במקצועם; הם מציירים אך בסממנים שחורים ובדם קרוש. הנה המקור ממנו שואבים הם את צבעיהם. אך חלק כלשהו מן התמונה רציתי לגלות לפניכם. ואם הרגשתנו הפנימית מעוררת צער בקרבנו, הרי זה דרך הטבע וכחוק, אבל אנחנו גם בשטח זה איננו איגואיסטיים ומבינים שהננו משמשים מטרה לחצים שבהם קולעים לדכא את תנועת השחרור כולה. ולפיכך הנני מביע את דעתי ומבקש שהדוּמה תכיר בדחיפות השאלה הזאת שאינה ניתנת לדיחוי ותגיב ככל האפשר על מעשי התועבה האלה, הנעשים לעינינו בראשית המאה העשרים ולעיני אירופה כולה.
(26 ביוני 1906)
אחרי כל פה שנאמר כאן על ביאליסטוק ובענין הפוגרום הביאליסטוקי היתה לי הצדקה גמורה לא להשתמש זאת הפעם ברשות הדבור שניתנה לי. ובכל זאת החלטתי ברגע האחרון לא להסתלק מזכותי נוכח כמה דברים וכמה טינות שיצאו מפי הברון רופ הנכבד. אכן, גם הברון רופ נפשו סולדת מחזיונות הפרעות, אך עם זה בא הברון רופ, להשתוממותי הרבה, שלא במתכוון לידי אותה טעות. שטועה ממשלתנו במתכוון, בהטילה על כל היהדות את האחריות לפעולתה של אחת ההסתדרויות, ובקראה אותה לא בשמה, אלא בשם ההסתדרות היהודית. רבותי, כבר נזדמן לי להביע פעם את המחשבה הזאת, והנני לחזור ולהביעה, שבתחום הזרמים הפוליטיים, בתחום המחשבה אי אפשר שתהיינה הגבלות, ושהיהודים מתפתחים לפי אותם החוקים — כעם הרוסי, בפולנים וכו'. וממש כשם שאין אתם רשאים לומר, שהשלטון יש לו הצדקה כל שהיא, להתנפל על מעמד הסוחרים בסוסקבה, על שום שיש מהפכנים בין בני הסוחרים, ממש כך אין לשלטון הרשות להתיחס בשלילה אל העם הפולני, מפני שבתוכו קיימת מפלגת סוציאל־דמוקרטית או מפלגות מהפכניות אחרות. אסור לבוא בהאשמה כוללת שהיהודים, כביכול, הם המרגיזים את האוכלוסים. איזו אוכלוסים יכולים הם להרגיז? בקרב היהודים ישנן מפלגות מהפכניות, והן נהנות מאותן הזכויות. שמהן נהגות כל המפלגות המהפכניות ברוסיה. אין ספק: ה“בּוּנד” הוא מפלגה יהודית מהפכנית לאמתה, אך מפלגות מהפכניות כמוה יש גם לפולנים ולליטאים. נמצא שלא ייתכן לעשות את העם כולו אחראי לפעולתה של מפלגה אחת. אולם אני מרחיק ללכת. כאן סיפר הברון רופ על ההגנה העצמית, ולאנשים שאינם בקיאים נראה, כאילו ההגנה העצמית היא מפלגה מהפכנית ובה משתתף כל הישוב היהודי, ומכאן שהעם היהודי כולו כאיש אחד מורכב ממהפכנים.
רבותי. לפניכם אדם המתייחס בשלילה למהפכה, ואעפי״כ עמד כל הימים בשורות ההגנה. אדם זה — הציר לוין, לא ידע לאחוז אקדח מימיו, אך לימד ידיו לאחוז בו, משום שהמצב הכריחהו. רבותי, דבר זה היה אחרי פוגרום קישינוב המפורסם, אחרי חוזרו המפורסם של פליווה, לבל יעיזו היהודים לכונן חוגי הגנה, כי ההגנה העצמית אסורה ואין לשאתה, כי השלטון יש בית די כוח להגן על היהודים. הלא צחוק הוא! השלטון הוכיח, מה הכוח שבידו להפסיק את הפרעות.
הייתי אז רב בעיר אחת, שישובה היהודי מונה 50 אלף נפש, והפרעות לבשו שם צורה של מחלה כרונית, זאת יוכל לאשר הציר מייקטרינוסלב, — כוונתי לעיר ייקטרינוסלב, אז קראני המושל אליו ואמר: ראה איזה חוזר נתקבל מפליווה. המושל היה אז הגרף קילר. השיבותי לו: אם יגעו הפורעים באשתי ובילדי לרעה, שום חוזרים של מיניסטרים לא יעצרו כוח לעכב בידי, לשלוח כדור בדקתם, ובשעת הכרח למות עמהם יחד. בימים ההם אך זה החלו חוגי ההגנה העצמית להתארגן. עלי להגיד, רבותי, שאנו בעצמנו השתדלנו שלא לשוות אופי מפלגתי להגנה העצמית. במקום שישנן מפלגות מהפכניות, תיטבנה הן בשעת פרעות להדוף את המכה — דבר זה אינו מוטל בספק — אך אנו חשבנו ומצאנו שהדבר הזה אינו רצוי לנו. כל יהודי, בהגנו על אשתו וילדיו, חייב לצאת בעצמו אל הרחוב ולהגן עליהם בשעת הסכנה.
חמש שנים היה עלי לנסוע ולרפא את ריאותי, ובכל זאת עמדתי על המשמר בחורף זה מ־9 שעות בערב עד 6 שעות בבוקר. חרדנו לנפשות ילדינו ונשינו. הידוע לברון רופ המצב הזה? הוא אומר, שעל כולנו עברו ימים כאלה. כלל וכלל לא על כולנו! אני לא יכולתי לישון במנוחה: בת לי והיא בת 11 שנה, חששתי לא רק לחייה, כי אם גם לכבודה, לכבודה של פעוטה זו! אני, החולה. אנוס הייתי ללכת פעמים החוצה לשמירה. לא חפצתי להרוג איש ולהכות איש, אך נספחתי למערכות ההגנה, שעתידה היתה לשמור על הרחוב מפני החוליגנים. זאת התחבולה הנאמנה ביותר.
לאחר זמן הזמין אותי מושל וילנא, העתיר עלי כבודים ואמר: ״בידי די אמצעים, ואתם את ההגנה עזובו״. והרי — מאורע ביאליסטוק! רבותי, האומנם צריכים אתם לעובדות? האומנם צריכים אתם לחומר זה שהוגש לכם, כדי להיוכח ולדעת, שהפוגרום הוכן מראש? הלא די במעט הגיון, שיש לכל איש מאתנו, אנשים פשוטים, כדי להבין: עיר שישובה היהודי מונה 70% והישוב שאינו יהודי — 30%, אי אפשר לה ליהרס בפועל. ושוב הן כל 70% היהודים מעונינים בהתגוננות, ולפרוע בודאי לא ילכו כל 30% הנותרים. אפילו אם נניח, שיש שם גם 15% מן החוליגנים, מה שאיני מעלה על הדעת כלל, גם אז אי אפשר להסביר, כיצד ינחלו 15% נצחון מזהיר על 70%.
רבותי, כשנתקבלה הטלגרמה השניה מביאליסטוק, שהצבא ״נכנס למילוי חובותיו״, — טלגרמה לקונית זו נתקבלה ביום ו' — אמרתי בהכנסי למסדרון הדוּמה הממלכתית: עתה אבדה ביאליסטוק! אילו ישבו החיילים בקסרקטים והמשטרה בתחנותיה ולא היו "נכנסים למילוי חובותיהם״ כלל, לא היתה בביאליסטוק שחיטה. אכן, זאת הצרה, שהגנתם עלינו חזקה כל כך, שהם הורגים אותנו. כל הטרגיות של המצב הוא בזה, שהם “מגינים” על ענינינו כביכול!… הן כאן אין צורך בעובדות. אפשר להוכיח ממוקדם למאוחר בדרך מתימטית, שהפוגרום היה מוכן מראש. אבל, רבותי, אני מרחיק ללכת עוד יותר. אומרים. שבביאליסטוק היה קן של מהפכנים, והברון רופ יודע גם סיפור־מעשה אחד, לא רציני ביותר, לדעתי, אך מיוחד במינו באמת, על אסיפת מהפכנים בבית הקברות. הללו נתאספו בבית מועד לכל חי וקבלו החלטה, כי אין אלוהים. נעלבו הקוזקים על כפירה זו, נעלב הצבא, נעלבה המשטרה, וערכו פוגרום. אם יבואו ויסבירו את הדברים בנימוק הזה, אצא ואומר שאין זה מדעי ואין בזה אמת פסיכולוגית. כי אין כל קשר הגיוני בין כפירתה של קבוצת יהודים ובין רוגזם של כמה מחוגי המשטרה והצבא. אין ספק: אילו לא היה בדרך כלל יחס שלילי אל היהודים בכמה מחוגי החברה, — אומר בכמה מהגרועים שבהם. — הרי השלטון, בחפצו לארגן את הפרעות, צריך היה לצאת בדרך של גילוי לב גמור: לקרוא לצבא, למשטרה ולערוך קרב. חוגי חברה מן הגרועים ישנם בכל מקום, אבל לשם כך הן קיים בכל הארץ שלטון לרסן את חוגי החברה הללו לבל יפרעו פרעות. לשם כך הן קיים שלטון, שידכא את יצרי החיה בגרועים שבינינו. ומה עושה השלטון שלנו? הוא משתמש ביצרים הללו, וכשאתה קורא עכשיו על ביאליסטוק, כשאתה רואה את הנעשה מסביב, הלא באמת זועה תוקפת אותך, זועה ועלבון.
אנשי גאון אומרים, כי ימי הבינים רחוקים מרחק רב מאתנו, כי תקופה חדשה הגיעה, ואמנם. — צאו וראו את הנעשה בימינו! הנה, למשל, דוּבּר מעל הבימה הזאת על ביטול עונש המות, והידעתם מה תשובה השיבו לנו המיניסטרים? הם הזכירו, שגם באירופה המערבית עדיין קיים עונש מות. המיניסטרים שלנו המסתמכים השכם והערב על ההוי הרוסי ומחרפים השכם והערב את "המערב הרקוב״, מצאו להם נקודת משען במערב הזה. בו בזמן, שעונש מיתה נתקיים במערב כגידול יוצא־דופן בתרבות האנושית, הרי הם מסתמכים על הדוגמה הזאת, כאילו כבר זכו לקנות להם כל ההישגים שיש שם. והן לפני כמה אלפי שנים היו בני אדם מקריבים ילדיהם לאלהים. המקרא מספר שאברהם היה הראשון שהביא את האיל לעולה תחת בנו. ויש מניחים, כי גדולתו של אברהם היתה בזה, שביקש להעלות את בנו לקרבן. חכם־הדת הגדול שטיינטאל מוכיח, שעיקר החשיבות הוא לא בזה, אלא במה שהוא המיר את האדם באיל, — בזה גדולתו של אברהם, במה שהבין שאם לקרבן הרי האיל, והסתלק מלהקריב את בנו. אנו מטעימים, כי אברהם הכיר, כי אין לאלהים חפץ בקרבנות אדם. עתה הקימונו מקדש למשפט צדק, מכון לשבתה של איזו אלת משפט, הדורשת שוב קרבנות אדם. האין זו עבודת אלילים?
ושוב, פרעות היו גם קודם לכן, אך אז היה להן אופי אחר. החזיון הזה ידוע בהיסטוריה בשם אינקביזיציה. בשם אלוהים שרפו אנשים וערכו אוֹטו־דא־פה. אילו היתה המשטרה ספוגה דתיוּת ברגשותיה הפרטיים, כדעת הברון רופ, כי עתה לא ערכה אוֹטו־דה־פה כזה בגלל איזו החלטה שנתקבלה בבית קברות שומם, היא אינה דתית כלל וכלל. לפנינו אל אחר — הענינים הכלכליים. והם הם התובעים קרבנות רבים כל כך. רבותי, יהיה מה שיהיה יחסנו אל הפרעות, אף באותם ימי־הבינים היה לאינטרסים הכלכליים תפקיד־חשוב, והאינקויזיציה, כפי שהוכח בחקירות היסטוריות, נתכוונה במידה יותר גדולה להחרמת הרכוש היהודי מאשר לגאולת נפשות היהודים הנתעות. הדבר הזה עצמו נשנה לעינינו. גם עתה קיימת מגמה זו: להעמיד את עם ישראל בשם האינטרסים הלאומיים והכלכליים, הרי זו אותה אינקויזיציה ממש. קודם לכן אמרו: ״אתה ממרה את פי האלהים ועל כן תעלה על המוקד״ ועתה יש אלוהות אחרת: המשטר הבלה, וגם עתה יוצאים בני אדם, אך לא באפוד הכהונה אלא במדי שרד וכתפות, ומשמידים בני אדם בשם אלוהות זו (מחיאות כפים). האין זו עבודת אלילים?! ולפני המורדים באלוהות זו — רק דרך אחת יחידה: המוקד. בשכבר הימים היו העונשים בשם שמים מלווים ברוב פאר והדר. בשם האלוהות היה המוקד נערך בפומבי רב. עתה הורגים בעליות, במרתפים, משום שאלם של עובדי האלילים מנוסח
אחרון הורתו ולידתו באופל ובאפלה, ודבר אין לו עם האור. מדבר אני עתה כיהודי, אך אל נא תחשבו, כי לעיני אך עניני היהודים לבדם, הגם שדבר זה היה ראוי לסליחה בשעה כזו. אך לא, מבטי על כל החזיון הזה, הרחב הרבה יותר.
שמעתי פעם הרצאתו של המלומד הידוע דיבוא ריימון על סיבות נפילתה של רומי. אם כן חזיון מופלא: רבתי בממלכות, חסונה, מאורגנת, לא החזיקה מעמד ונפלה. מה הסיבה? ריימון פתח הרצאתו באמירה, שרומי נפלה משום שבקרקעה לא היה זרחן די הצורך. לא היה זרחן, כי שם שלטה העבדות, והעבדים לעולם אינם מעונינים בעבדותם ועל כן אינם מוכשרים לשמור על מידה וחסכון בהוצאת פרי האדמה. ושיטת העבדות שלטה שם, משום שהמעמד השליט חי ברוב טובה ובעידון, מידותיו מושחתות, לא עבד ואף כוח שרירים לא היה לו; הכוח הגופני נקנה אז רק בתרגילי סיוף, ולא בעבודת־כפים ממש. ועל כן הכרח היה לרומי שתפול, והיא נפלה.
רבותי, מן ההיסטוריה אנו למדים, שאותם המקומות שהאינקוויזיציה האריכה שם ימים, סופם לא היה טוב. וכיהודי אגיד בגלוי, שגורל 6 מיליוני אחינו שלוב בגורלו של העם הרוסי, ולא רק של העם הרוסי לבדו, אלא של כל העמים היושבים ברוסיה. תנו דעתכם על יציאת מצרים, חדלו לכם מדרכי פרעה הנושנות הללו. ראו נא, מה חזקה ההגירה היהודית: ב~3 שנים בלבד יצאו 400 אלף יהודים לאמריקה. ואמריקה ״הטפשית״ מקבלת את המהגרים הללו, ואמריקה ״הטפשית״ אין לה עליהם ולא כלום, כי כל החזק והנמרץ והצעיר, כל אלה נוהרים שמה. כאן נשארים היסודות התשושים, הרפים, אך מספר היהודים הכללי אינו נפחת ע״י כך. קו זה מציין גם את המקרא. זו עצת פרעה, שביקש להפחית מספרם של היהודים הפרים ורבים בעצמה. מעצות אלו יש להסתלק. דברי הימים הוכיחו, שסופן תוהו. היחסים ההדדיים שבין העמים מיוסדים לא רק על האהבה, כמחשבת הברון רופ באמרו, שאין אהבה אל היהודים. זה בא מחמת עינינו, הרואות תחת העם את המעמד השליט. היא היא הטעות, שאנו טועים בכוח ההתמדה, משום שאנו אמונים על ההיסטוריה של אילובאיסקי, משום שאין לנו ספר־לימוד נכון להיסטוריה, משום שאין אנו יודעים, איך העם מתיחס אל היהודים. יודעים אנחנו, איך מתיחס אליהם מעמד זה או אחר, אך את יחסו של העם אין אנו יודעים ידיעה של ממש. אם יחד אנו חיים, אם יחד נגזר עלינו לחיות, כתאומי סיאם הללו, הלא כל מה שנוגע לכם, נוגע גם לנו, אבל גם כל מה שנוגע לנו, נוגע גם לכם, כי על כן רק על ההדדיות יכּון אָשרה של ארץ שעמים ועממים שונים יושבים בה. נמצא, שענין רב לנו לראות את רוסיה כבירה באמת, לראות את רוסיה חזקה באמת, לראות את הסולידריות עולה כפורחת בין עמיה השונים. אם באנו להזכיר כאן איזו עובדות היסטוריות, לא כדי לעורר רגש של פחד עשינו זאת. יודעים אנו, מהו רגש הפחד, ואין אנו שואלים את נפשנו, שתהיו תחתינו אפילו שעה אחת, אפילו רגע אחד. אך לא רק לכם, הנחשבים בעינינו לידידינו, כי אם לגרועים שבאויבינו לא תשאל נפשנו כזאת, שיגיעו למקומנו, שיתפללו בערב, מי יתן בוקר, ובבוקר מי יתן ערב, והיום יעבור בשלום. אך בכל לבבנו תשאל נפשנו, כי בכל כוחותיכם תשתדלו לשים קץ לתועבות ימי־הבינים הללו, שבאו על רוסיה. הרי זוהי שיבה אל הפראות, הרי זוהי שיבה אל הברבריות. ואותם האנשים היודעים ציוויליזציה אירופית מהי, שאינם שואפים לשוב אל המשטר הישן, הבלה, הם חייבים להבין שעניננו הוא ענין הכלל, ענינם הם. באיומים גרידא כלפי המיניסטרים לא נועיל דבר (קריאה: נכון!…) עיניכם הרואות, שאני אף נוסח של מעבר לסדר היום איני מציע, אף לא אינטרפלציה, כי דבר זה לא ימנע בעדם, לעשות את מעשיהם כמקודם. כן, סוף־סוף מה יגידו ומה יאמרו לנו המיניסטרים? הרי הם מפיחים כאן כזבים בגושפנקה רשמית ושמים אותם לאמת (צחוק). לפנינו שני דינים וחשבונות על ביאליסטוק: אחד של השלטונות, השני של הדוּמה, ואנחנו יודעים, באיזה מהם עלינו לנהוג ביתר אמון. סוף־סוף, איזו תקוות יכולים אנו לתלות במיניסטרים. הביטו וראו את הנעשה. נוסע גנרל צבאי לשם חקירת המאורעות בביאליסטוק וקודם בואו יוצאת פקודה אל הצבא, שבה מובעת הכרת טובה — "נואשת״, כהרגשתי — לחיילים על שירותם באומץ לב בשעת הפוגרום. נוסע פקיד כדי לחקור חקירת מילואים את עניני ביאליססוק, אך מלכתחילה ידוע כבר, מה ההרצאה אשר יגיש. הן ההודעה הממשלתית נדפסה כבר. רבותי, הן השלטון שלנו, בדמות המיניסטרים שלנו, לאמתו של דבר אף אינו מכסה את מזמותיו.
מספרים שחייל אחד, בחפצו להוכיח מה גד ול כוחו ביריה, קלע, ואחר כך עמד ועג עוגה סביב הכדור, ונמצא שפגע במטרה. והלא בשעה שהמיניסטרים שלנו שולחים את הפקידים, הם עושים אותו מעשה עצמו, הרי הם מזמינים את התשובה הידועה, הם מקדימים ומכתיבים לפקידיהם את התשובה הרצויה. תחילה הם מביעים תודה, ואחר כך הם עורכים חקירה ודרישה בלחץ דעת הקהל. לא אליהם חייבים אנו לפנות. אך דעו, רבותי, כי על ראשה של היהדות בת 6 המיליונים תלויה חרב דמוקלס, כל איש מאתנו רואה זאת. היהודים אינם יכולים להרגע. כל אחד מאתנו, כל אחד מאתכם יכול לסייע, ואפילו במידה קטנה, להרגעתה של היהדות. עליכם לפעול. בקהל נפוצים כרוזי הממשלה, הפיצו גם אתם את כרוזיכם שלכם. אל תסתפקו במאמרי העתונות ובשאלות הנשאלות בדוּמה. יעשה נא כל אחד מכם — באמצעות הקרובים לו — תעמולה חזקה לא רק בתחום המושב, אך גם בכל מקום שיושבים שם בני עם זר, לפי שזהו היסוד החלש ביותר. רבותי, זו תעודתכם אתם, וזו — סוף כל סוף — תעודת כולנו. אם תרצו, תוכלו לפעול. לכם נוח וקל יותר לפעול בכיוון זה. כי היהודים אינם רוצים בפרעות, דבר זה ברור מדי, וניתן להשגת כל אדם. אך הראו נא, שאין אתם רוצים בפרעות, הראו נא לכל העולם, שאתם מתנגדים לכך, שיש את נפשכם להלחם בחרפה בכל כוחכם. זאת חובתכם הקדושה. ומאמין אני, שכשם שהאנושיות עברה ונתנסתה בנסיונות ימי הבינים, ויצאה בכל זאת, לאחר קרבנות רבים מאוד, כמנצחת, כך קרובה גם שעת נצחוננו אנו, כי ההוה מצוקתו גדולה מדי, כי השעה, שאנו חיים בה, חמורה מדי. להוסיף שאת מצב כזה — אי אפשר, לשום עם.
ואשר לנו, הרי אין בנו עוד כוח להתרגז. זוכר אני את הפרעות בשנות השמונים, ואני, הנער הרך, שפכתי דמעות על כל מת שלא ידעתיו. עתה, בביאליסטוק נפלו אולי גם אנשים קרובים לי, אך אני לבכות לא אוכל עוד. לא אשפוך אפילו דמעה אחת. אנחנו היהודים שכחנו את הבכיה, אין בדעתנו לבכות עוד, אנחנו נפעל. הצילו את הישוב היהודי. פעלו בקרב מחנכם, ואנחנו נפעל בקרב מחננו. אנחנו נפּגש, כשם שכל הדרכים נפגשות. הכל הולך מן האישי דרך הלאומי אל האנושי הכללי. שם נפגש, שם נושיט ידים זכּוֹת איש לרעהו (מחיאות כפים).
מידה כנגד מידה
חכם־הכלכלה הגרמני המפורסם בעולם כולו אוגוסט פון שמולר, אחד מבעלי ההשפעה הגדולים ביותר בגרמניה לא רק כמלומד אלא גם בתורת איש־מדינה, שדבריו נשמעים בחברת המשכילים ולדעתו מתיחסים בכבוד רב, עמד לפני ימים מועטים ותקף במרירות את יהודי גרמניה. לא יצאו לו לשמולר מוניטין של שונא ישראל, בחבוריו ובתופעותיו המדיניות־הצבוריות לא נכרו סימניה של אותה שנאת־ישראל, האופיינית כל כך לרבים מן המלומדים הגרמניים, וביחוד ברשות מדעי החברה, היינו ברשות הנוגעת על כרחה בדברים שבין מעמד חברתי אחד לחברו, בין חבורה אחת לחברתה. ולפיכך היתה התקפתו של שמולר כרעם ביום בהיר. איש לא היה מוכן לה, וכל אחד הופתע על ידה. אולם יותר מכל הופתעו כמובן אלה שכנגדם מכוונת היתה התקפה זו — היהודים. יהודי גרמניה יודעים מגופם את ערכה וכוחה של האנטישמיות “המדעית”, למודי נסיון הס ויודעים הם יפה יפה, שהסכנה האמתית גנוזה לא בנוהג אנטישמי של פקיד מפקידי המדינה, לא באנטישמיות השוקית־הפשטנית־ההמונית ולא בגילויי־הדעת הזולים של אבשי־מדינה זולים שבזולים. יהודי גרמניה למדו מנסיונם במשך הדורות האחרונים, שהסכנה האמתית גנוזה באנטישמיות “המעודנה”, "העטורה עיטורים, עטורים״, העטופה "עיטופים מדעיים״, שכן בפניה כפני אנטישמיות זו, כל האזנים פתוחות וכל הדלתות קרועות. משום שאת האנטישמיות “המבוססת” אי אתה מבטל בפסוקים מועטים, מצלצלים, כלליים ביותר ונדושים, משום שכנגד אנטישמיות כזו, המתבצרת מאחורי חומות גבוהות של מדע, צריך להלחם בתותחים כבדים, ואל תהי מלחמה זו קלה בעיניך. ושוב יודעים הם מפי נסיונם, שכל גילוי וביטוי אנטישמי כזה נדון דין ביטוי מדעי, מבוסס, אם הוא יוצא מפי איש המדע. זו זכות, שזוכה איש המדע המקובל על הבריות ומפורסם בחברה, שדבריו אינם טעונים בקורת. הוא אינו חייב להתאמץ ביותר ולהביא ראיות לדבריו. משהביע את דעתו שוב הולכים אחריו בעינים עצומות: מן הסתם טעמו יפה ונימוקו נאה. ואפילו איש המדע ילחם באמונה עוורת זו, ואפילו ידרוש, שכל דבר קל שבקלים, יסתמך על תלי תלים של ראיות ומופתים, — דרישה זו גופה יוצרת מסביבו אוירה של אמונה. הקהל הגדול מהרהר בלבו: היאך לפקפק באדם, הנלחש באמונה ודורש שכל דבריו יהיו בדוקים ומבוססים בתכלית?
התקפתו של שמולד נעשתה רק דרך־אגב ולא דרך עיקר. מעשה כמלומד יהודי, והוא חבר במועצה העירונית של ברלין, עסקן צבורי במובן הנעלה של דבור זה, בעל השפעה רבה בתחום עשייתו, שחבּר עכשיו בשעת מלחמה חבּור, ובו הוא דן בשאלות־השעה הכלכליות הרותחות בשעת ריתחה זו. המחבר מקובל כבן־סמך ברשות המדע הסטטיסטי. אף הוא פרופיסור של האוניברסיטה הברלינית, היינו מרצה פרטי הוא כמאות תלמידי חכמים יהודים אחרים, ואין השם פרופיסור אלא שם כבוד. מתנה מגבוה (בגרמניה, וכן בכמה מדינות אחרות, נוהג השם פרופיסור כתואר כבוד בלבד. אומרים שמעיקרו לא בא לעולם אלא בשביל המלומדים היהודים בלבד, והפרופיסורים המוכתרים בתואר זה וקתדרה אין להם מפורסמים בשם “פרופיסורים של רחמנות”). כאן מצוה להוסיף ולאמר שבתורת איש מדע אין תלמיד חכם זה שייך לאסכולה של שמולר, ובתורת עסקן מדיני אינו נמנה על בני מפלגתו של זה. המלומד הגדול שמולד כתב דברי בקורת על חבורו של הפרופיסור היהודי ונשתמש בשעת הכושר להפרע מן "הרוח השמי״, שפרץ ונכנס מעולם זר לעולם החברה הגרמנית ואומר להשתלם עליה. אין המבקר עומד על פרטים בספר, ולא בפרטים אלה הוא תוקף את התקפתו. כאיסטראטגיקן מובהק הוא עורך התקפה כללית. וכן לא על היהודי הפרט יצאה בקרתו אלא אוחז במעשי אבי אבות אבותיה של האנטישמיות: לא על מרדכי בלבד יצא הקצף אלא על כל עם מרדכי.
דבריו של שמולר נשמעים כל שעה ברם סבור אני, כי לפרסום כזה שזכתה הבקורת האחרונה שלו על ספר מדעי לא זכה שום נאום מדיני משלו מימיו. נזדרזו הבריות לפרסמה ושקדו על הפצתה כהתגלות חדשה.
וביחוד גדלה ההפתעה משום שההתקפה נעשתה בימי “שלום־אחים” דוקא, היינו בימים שהמפלגות המדיניות החליטו לא להתגרות זו בזו כל זמן שהמלחמה תמשך. מעין נדר של שתיקה מדינית לשעת חירום. איני יודע, אם הזמינו במיוחד ל“נדר של שתיקה” זה גם את היהודים בחינת שווים לכל דבר, אולם עובדה היא, שהיהודים נצטרפו בשמחה ל“שלום־מצור” זה, כלומר, הם הבטיחו לבלי להדרש לאנטישמיות בתנאי שהצד השני יעמוד בדבור זה. ואמנם בימים הראשונים להסכם זה היו הדברים שמחים יותר בגרמניה. ברם, כנראה אין השתיקה מלאכה קלה והמלחמה נמשכת ונמשכת, והנדר הופר. לפי שעה הפר צד אחד את נדרו, והיהודים שרויים במבוכה ואינם יודעים לשית עצות בנפשם. להלכה מותרים אף הם להפר נדרם, ואף על פי כן חוששים הם ועדיין הם קוראים ומתכוונים ל"שלום־חירום״.
מופלא הדבר, שכל מקום אנו בחינת יוצאים מן הכלל. אפילו בנוגע ל"שלום של שעת חירום״ הוציאו אותנו ראשונים מן הכלל.
התקפתו של שמולר, ובשעה זו דווקא, אין דין שתקובל בחינת מקרה בודד. סימן היא לדבר, כמה כתבות הן התקוות, שיסודן בהלך ־ רוח של רגע. מערכי־רוח שהורתם ולידתם בשעה יוצאת מן הכלל לעמים יוצאים מן העולם עם יציאתה של שעה זו, ואם ממושכת היא שעה זו הם גזים ונעלמים לפני גסיסתה של זו. והוא שקרה עכשיו בגרמניה לתקוות היהודיות. מיד עם פרוץ המלחמה כשכל גרמניה כולה תקפה בולמוס ראשון להתמזגות ולהתלכדות נעשה “שלום של שעת חירום”. אותה שעה צירפו גם את בני ישראל למנין. מיד עמדה העתונות היהודית ופתחה לאמר נבואה, שרוח האנטישמיות יצאה יציאה גמורה מן העולם ולא תקום לתחיה. העסקנים המדיניים שלנו הטילו על עצמם את תפקידה של “חברה קדישא” וערכו לוויה נהדרה לאנטישמיות, וספדו הסופדים ודמעות נסחטו והלכו: נלחמנו בה באנטישמיות כל זמן שהיתה בחיים חיתה, אבל בעצם ולתוך תוכו של דבר לא היתה זו כלל רשע מרושע… כשהמת מוטל לפניו מוצאים בדל של שבח אפילו לשונא קשה. זריזים היו ומזורזים חברי חברת קדישא, ועכשיו הם ערמתם ועיניהם קרועות לרחבה מתמהון: כלום טעינו בחשבון, או שמא לעינינו מעשה תחית המתים ממש?
אין אנו שואפי נקם, ואף על פי כן שילמה לה התולדה ליהדות גרמניה מידה כנגד מידה. כשנכתב ונחתם כתב־ההסכם של “שלום לשעת חירום”, אף החבורות היהודיות עשו ביניהן מעין “שלום של שעת חירום”, הכריזו שבת משום “דרכי שלום”. נמנו וגמרו ביניהן שעד בוא השלום העולמי יניחו את כלי זינם מידם המתבוללים מכאן והציונים מכאן ויעבדו שכם אחד לטובת הענינים היהודים המשותפים. אולם “שלום־בית” יהודי זה לא ארך ימים, וקצר היה מימיו של “שלום לשעת חירום” הכללי. המתבוללים ראשונים היו להפר את הבטחתם והתחילו נלחמים ברעיון היהודי־הלאומי ביתר מרירות וביתר חוצפה מאשר לפני המלחמה. ה“שלום לשעת־חירום” הכללי חיזק בלבם את האמונה, שמעמדם איתן, והתחילו מגלים את פרצופם.
אולם המתבוללים דוקא, על מופעותיהם המטומטמות בימים האחרונים כנגד הלאומיות היהודית — דוקא הם הסיתו וגירו את הזרם האנטישמי החדש בגרמניה. הם קוצרים עתה מה שזרעו במו ידיהם.
16 פברואר 1917
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.