אידיאלים ואידיאות / שמריהו לוין

בראשית נבראים האידיאלים, ורק לאחריהם באות האידיאות. האידיאלים צומחים מתוך החברה, מיוצרים והולכים על ידי החיים גופם, בחינת תמצית וסך הכל של כיסופים ותקוות כמוסים, המתגלגלים כמה גלגולים עד שהם מגיעים ובאים לתודעת החברה. הכו האידיאלים שרשים חזקים ועמוקים, קמה כת של תלמידי חכמים השוקדים על ביסוסם העיוני, העמלים להסביר את הקיים ועומד, וכל מלאכתם אינה אלא פירוש לחבור שראה כבר אור. רק גאונים וגבורים, המדלגים באספקלריה המאירה שלהם ובהרגשתם החריפה על פני דורות, רק הם הכוח בידם להתוות דרכים חדשות שלא נסללו עדיין ולהעניק לאנושיות אידיאלים שלא נבראו עדיין. אולם בדרך כלל מתפתח תהליכה של התולדה העולמית כפי שתיארנוהו למעלה. לפיכך רואים אנו, שבעלי-התריסין, השקודים על ביסוסם וניסוחם של אידיאלים אנושיים, מפגרים תמיד קצת, משום שנוטלים הם חמרו של העבר. ולפיכך יקרה תכופות, שבשעה שבעלי-התריסין עסוקים בביסוסם של אידיאלים, שעוד תמול שלשום שליטים היו על הלבבות בחברה, החיים עומדים כבר בייצורם של אידיאלים חדשים בכולם. היום בונה בנין חדש על פני חרבותיו של התמול. אולם החברה עדיין אינה מרגישה בכך והרי היא עובדת לפי שעה אלים ישנים, שהיכלם נהרס זה כבר ומזבחם חרב עד היסוד בו.

כך אירע גם לאידיאל של הקוסמופוליטיסמוס. אחר המהפכה הצרפתית הגדולה תפס באמת מקום מכובד במוחותיהם של ההוגים המעולים והנאים, בלבותיהם של סופרים, אמנים ומלומדים. צרפת באה ותורה חדשה בידיה: תורת האחוה, השוויון והחירות, והמעולים של אותם ימים חלמו את החלום של סדר חדש בעולם כולו. מחציתה השניה של המאה הי“ח ומחציתה הראשונה של המאה הי”ט שרויות היו כולן בחמתו של רעיון הקוסמופוליטיסמוס. הוגיו וחוזיו ראשונים היו להשפּעה וטבעו את חותם בכל יצירי אותה תקופה. ומופלא הדבר, בזמן שהאידיאולוגיה הקוסמופוליטית עמדה בעצם פריחתה וגידולה, התחיל אידיאל זה לרדת ולשקוע, וכשאנו מתבוננים עכשיו יפה בדבר אנו מרגישים, שדוקא במחצית הראשונה של המאה הי"ט עמדו האומות ונתחזקו בהכרתן הלאומית. פיכטה בגרמניה וקטקוב ברוסיה לא היו נביאים, לא היו יוצריהם של אידיאלים חדשים, אלא עמדו וניסחו כיסופים ותקוות, שחיו כבר שנים רבות את חייהם בחברה. איחודה של גרמניה והרעיון הכל-סלאבי לא נבראו בידי יחידים, הם פריו של רצון-עם אמתי. ולא באו אלה אלא להפריז על כוחו של רצון העם, שכן זה וזה קנאים גדולים היו.

ואף זה מופלא, שדוקא הסוציאלדימוקרטיה, שנלחמה עד לפני ימים מועטים ברעיון הלאומי, היא היא שתיקנה את הדבור “בינלאומי” במקום “קוסמופוליטי”. אף על פי שבימים שנתקן דבור זה ראה כל סוציאלדימוקרט חובה קדושה לעצמו להיות קוסמופוליט בהשקפת עולמו. מופלא הדבר, שבזמן שאלפים ורבבות מתלמידי הסויציאלדימוקרטיה נוהגים היו להשוות את הלאומיות אל האנוכיות של הפרט, עמד אחד מגדולי המורים של הסוציאלדימוקרטיה עוד לפני עשרים שנה והשוה את הלאומיות אל האישיות של הפרט. הוא אבגוסט בּבֶּלֶ שחייב היה לפסוק הלכה חמורה בענין הסוציאלדימוקרטים הפּולנים בפּוזן: היינו אם מותר להכניס אותם לתוך ההסתדרות הכללית מחמת לאומיותם הפולנית המודגשת. לימים עמדו כבר רבים שהתירו את הלאומיות, אבל ראשון למתירים היה בּבּל, שבשכלו הבריא מצא את הנוסחה היפה ביותר ללאומיות המדעית. שכן הכל חייבים להודות, שתהום עמוקה רבוצה בין אנוכיות ובין אינדיבידואליות, ששני המושגים האלה רחוקים זה מזה כרחוק מזרח ממערב.

הלאומיות העומדת על יסוד מדעי היא פרי חדש בכולו. אולם בשנים האחרונות נתקדמה בצעדי ענק, ושוב אין אנו מוצאים כמעט אפילו מלומד אחד, שעיסוקו במדע החברה, שלא יקדיש פרק אחד או כמה פרקים לבעיה הלאומית. שוב אינם דורשים, אינם כותבים ואינם מתפלספים על אנושות כללית, שבה יתמזגו מזיגה גמורה כל האומות וכל העמים. שוב אינם דורשים, שיטשטשו לגמרי את הגבולים שבין מדינה אחת לחברתה, שלא יתקיימו בעולם אלא הכלל הגדול, היא האנושות כולה מכאן, והפרט הקטן, האדם, מכאן, וכל הנמצא בין שתי הנקודות האלה – שבט, עם, אומה – יעבור ויבטל מן העולם.

כאן גנוזה ההתקדמות הגדולה של ימינו. עמידה נכונה על טיבו של הרעיון הלאומי עלולה וחייבת להמשיך טובה על העמים הקטנים המדוכאים ועל האומות. תקוותם היחידה של העמים המדוכאים היא, שהחברה תבין ללבה של חבורה לאומית כשם שרצופה היא דעת יפה על ייחודה של אישיות הפרט.

אנו בני ישראל, האומה המדוכאה באומות, בנפשנו הדבר יותר מאשר לכל אומה אחרת, שיגבר העקרון הלאומי וינצח, שיזכה להיות אמת חברתית שאין עוררים ואין מתפלפלים עליה, משום שמרובים סבלותינו שסבלנו על סבלם של עמים אחרים, על שהחברה האנושית תוהה היתה וטועה ימים רבים בענין זה. יש ולבם של בני אדם פתוח היה לצער הרדיפות שרדפו אותנו כבני אדם, אולם את סבלות העם, את יסורי האומה הישראלית לא הרגישו ידידינו אלא לעתים רחוקות מאוד. עמדו והטיפו תנחומים: אין אנו מאבדים אלא מה שעתידות כל האומות לאבד כשתגיע שעתן להתבולל בקרב האנושות. אולם האמת היא שעל בלבול האומות והתבוללותן לא הורו אלא אלה, שלפי שעה היכולת בידם לפתח את לאומיותם, ואילו אנו ירדנו ואבדנו הרבה ממשהו זה, המקנה לכל אומה עָצְמָה וכוח-החיים.

והגרוע בדבר, שאנו עצמנו, רובם של צעירינו, ענו אמן אחרי דברים אלה וחזרו על דברי אידיאולוגיה שלטת ומוטעית זו וחתרו מתחת לקיומם של עצמם.

אין האנושות עתידה לזכות בטובה אלא אם כן תתישב כהלכה הבעיה הלאומית. רק לאחר כך תהיה האפשרות נתונה לפתוח בדברים על שלום עולם בין העמים. כוחו של הכלל העתיק יפה אף בימינו: לאו עכברא גנב אלא חורא גנב. מצוה לסתום את החורים והעכברים לא יעלו. כל זמן שיש בעולם אומות חלשות, שאין כלל האומות מגן עליהן, כדרך שמגינות המדינה והחברה על החלש, עשויות הן לגרות תמיד את תאבונן של האומות החזקות יותר והמלחמות לא תעבורנה מן העולם.

ואין אנו חוששים אלא מפני דבר אחד, שהתולדה העולמית לא תליץ בנו שוב כדרך שנהגה בנו כמה וכמה פעמים, ולא תעשה אותנו בחינת יוצא מן הכלל. עכשיו נראים לנו הדברים בבהירות יתירה על כל דור ודור, שסופם של העמים להכיר על כרחם את הכלל של “חיה וחי זולתך עמך” ולשנות את תנאי החיים הבינלאומיים. אלמלי היו פוסחים עלינו והיתה זו הקשה שבפורענות, משום שרבים בתוכנו שקודים היו להכניס בלב העולם את הדעת, שאין אנו מפליגים בתקוות, שאין אנו דורשים זכויות לאומיות אפילו כשהמדינה עומדת על רבוי של יסודות לאומיים שונים.

בנו תלוי הדבר בהרבה, כיצד ננסח את טענותינו. עד כאן ראינו, שנציגינו הקרואים והבלתי קרואים לא עמדו על כך. נוכחנו בכך ברורות בשעת האמנסיפציה של בני ישראל בכמה וכמה ארצות. אולם רוצים אנו לקוות, כי החלק הער שביהדות והמכיר את עצמו יגדול בפני משגים חדשים גסים.

3 אוקטובר 1914.

ה“חלוקה” / שמריהו לוין

מי לא כתב על ה“חלוקה” ומה לא כתבו עליה! כל מי שהיה בארץ ישראל וראה את ירושלים, את חברון, את טבריה וצפת ראה חובה לעצמו לחוות את דעתו על מוסד יהודי ישן ומיושן זה, הבולע שנה שנה עד היום הזה מיליונים של פרנקים ומרץ יהודי למכביר. ולפי השקפת העולם של הזמן החדש נראה הדבר, כאילו כל המיליונים האלה והמרץ היהודי הזה לבטלה יוצאים, ללא כל תועלת. עשרות ומאות עסקני צבור שקודים היו להכניס קצת סדר לתוך מוסדות הצדקה המסובכים האלה והעלו חרס בידם. תחילה ניסו להשפיע ברוח קפידה, בקרו חריפות את ה“כוללים”, את הגבאים ואת השד"רים, אולם הקהל הגדול, היהודים היראים והפשוטים שתמכו בחלוקה לא נתנו את דעתם כמעט על בקורת זו והמשיכו לתת ולתמוך. שוב עמדו וניסו בדברי-נועם ואף אלה לבטלה יצאו, ועדיין נוהגת החלוקה בדרך כלל כדרך שהיתה נוהגת לפני עשרים, שלושים וחמשים שנה.

בדרך כלל נראית החלוקה לאדם בן הזמן החדש כחזיון בלתי טבעי, המנוגד בעצם טבעו לחיים. בן הזמן החדש מפליג הפלגה יתירה בערכה של העצמאות, של היזמה העצמית, של ההתקדמות. שונא הוא את הכפיפות, את הסמיכות על שולחנם של אחרים, את הקפאון. ולפיכך אין לתמוה שהפנים החוורים והמחוררים של מקבלי החלוקה, פני צעירים וזקנים, בערי החלוקה של ארץ ישראל עושים רושם מדכא על התייר בן אירופה, ואם לבו נתון על עסקי הכלל ועל ארץ ישראל, הרי הוא רואה חובה לעצמו להציע הצעות, כיצד לתקן את החלוקה, לכונן אותה מחדש, שלכל הפחות יהיו פניה נאים יותר כלפי חוץ, שלא תנקר את העינים. ואפילו תועלת אין בה – לכל הפחות אל תעטה עלינו חרפה, שכן תרים את הערים האלה לא בני ישראל בלבד. הרי תשעים ואפילו תשעים וחמישה למאה מכל הנוסעים-התיירים שלא מבני ברית הם, ומה דמות תעלה לפניהם מ“שומרי החומה” אם ידונו עליהם על פי הישוב הישן?

ואף על פי כן יסלחו לי בטובם כל התיירים המודרניים: כל עצמה של בקורת זו יסודה בראיה שטחית בחזיון היסטורי. והריני ממשיך על עצמי סכנה שאהיה נראה על הבריות לא כבן הזמן הזה, ואנסה לדון בו בחזיון זה של החלוקה מבחינה אחרת לגמרי.

והריני עושה את הדבר הזה דוקא עכשיו ברגע שכנסת ישראל חרדה לגורלה של ארץ ישראל, כשהישוב החדש הסתדרות עולמית עומדת לו ושקודה בכל כוחותיה להגיש לו מגן ועזר, בשעה שאפילו אלפים שאינם ציונים נוכחו, כמה גדולה חשובותו של הישוב החדש לגבי עתידו של ישראל – דוקא בשעה זו מצער היה הדבר, לפי דעתי, אלמלי היו מסיחים את הדעת מן הישוב הישן או שהיו נוהגים בו כדרך שנוהגים בבן חורג. ודוקא משום שהחלוקה אינה עומדת על יסוד מודרני, ודוקא משום שאין לה הסתדרות מודרנית, שתתמוך בה ותשקוד על טובתה, היה זה מן העוול לדחות אותה עד שיבוא אליהו, לנעול בפניה את שערי הלב משום זה בלבד שמרובים צלליה, משום שאינה מכוונת לרוח הזמן.

אי אתה מודד חזיון היסטורי באמת-מידה של היום. הן הישוב הישן והן הישוב החדש לא באו לעולם מכוח רצונם של יחידים או של חבורות בודדות, זה וזה, הישן והחדש, נובעים מרצון העם. בהם באו על גילוים כיסופיה של אומה שלימה, לפחות התקוות והצפיות. זה וזה, הישוב החדש והישן, הם בני אב אחד ואם אחת, אלא שהם באו לעולם בשתי תקופות שונות זו מזו, וכל אחד מהם טבוע בחותמו שלו, בחותם תקופתו.

עם ישראל בכללו לא אמר מעולם נואש לתקותו לשוב לארצו. אנשי הרוח הגדולים ביותר, אציליה ויוצריה של האומה הישראלית, שקדו ועמלו במשך תולדות ישראל הארוכות של הגלות על שאלת עתידו, עתיד בן חורין, של ישראל. מר' יהודה הלוי עד משה הס, מהרמב"ם עד דיזראעלי, עובר כחוט השני דרך כל ספרות ישראל הרצון לעם ישראל משוחרר משעבוד מלכויות. האחד נשמת פייטן לו והרי הוא מביע את רצון העם העז בשירים נשגבים. השני, למדן מופלג ופוסק, מעמיד מצות ישוב ארץ ישראל בראש ואומר, ששקולה מצוה זו כנגד כל שאר מצוות שבתורה. השלישי – איש-מדינה גדול והוגה-דעות רב, דורש בשאלה זו מתוך האספקלריה של המדיניות העולמית וכמעט שמתנבא ואומר: עתידה המדיניות העולמית להביא לידי כך, שבני ישראל ישובו לארץ ישראל. הרביעי – הוטבל קצת קצת בילדותו ונעשה קצת קצת ראש מיניסטרים באנגליה ושׂם כתר מלכותה של הודו בראש המלכה וויקטוריה. ואף על פי כן הוא נושא בחובו את הירושה הישנה, שאינו יכול להשתחרר הימנה. הוא אינו יכול לשתות את כוס חייו עד תומה בהוה הנכרי והרי הוא מפריש “מעשר” לעברו וכותב רומן ציוני ימים רבים לפני שבאה לעולם הציונות המאורגנת. אין אלה אלא דוגמאות בודדות, אלא רמזים בלבד.

אולם עם ישראל אינו מאורגן, מדוכא הוא ותשוש ואינו מאמין בכוחותיו, שיהיה בידו לבנות חיים חדשים לעצמו. אין לו העוז הלאומי לפתוח את מלאכת-הבנין על חשבונו של עצמו; חזק הוא העם בצפייתו, עז הוא בבטחונו, והוא שהביא לעולם את החלוקה. חלוקה כאן במשמעה – חלוקת צדקה לעניים, אולם עיקר משמעה – התחלקות. השלים כלל ישראל עם הישיבה בגלות אלא שעמד ושלח חלק ממנו לשם, לארץ שממנה תצא הגאולה. וכולם נוטלים חלק בשותפות זו. מאושרים היו בני ישראל, שבאותם דורות נמצאו אנשים מישראל שהטילו על שכמם את חובתו של העם כולו להתפלל בעצם הויתם על כלל ישראל. לא תמכו בהם באלה אלא פרעו להם את חובם. אנשי החלוקה היו אוכלי לחמה של האומה, סמוכים על שולחנה. ובשכר זה נשאו על שכמם שליחות קשה, ביראתם ובתפילתם צריכים היו לקרב את הגאולה, לקרב את הקץ.

לא היה לבם של בעלי-החלוקה להוה ולא ידעו מה לעשות בו, משום שלא בגינו הפקירו את כל חייהם והשליכו את נפשם מעבר לים. עובדי העתיד היו, עתיד מואר באור אחר, באורם של ימות המשיח. הם לא חשבו על ההוה, הם ביטלו אותו בלבם ולא רכשו להם קנינים ורכוש. רק חלקת-אדמה אחת קנו – חלקה בהר הזיתים. דאגה אחת בלבם – הקבר. כל השאר – אל דאגה, בוא יבוא היום הגדול, על יקומו ישני עפר, והם יהיו הראשונים.

יהיה יחסנו אל חזיון החלוקה מה שיהיה: תוכן רב מקופל בה, אמונה רבה ושירה גדולה גנוזות בה. רצון העם בא בה על גילויו בצורה סבילה, כוחו של רצון זה עמד על פרישה, על נזירות; עמדו וּויתרו על ההוה לטובתה של תקוה רבה לעתיד לבוא.

החלוקה היא ההנחה. וכאן בא ניגודה, ההנחה שכנגדה.

רוצים אנו בחיים, רוצים אנו ליהנות מן החיים במלוא לוגמינו. אין אנו רוצים להרעיל את ההוה בחלומות-העתיד, שמי יודע, אם יהיה להם קיום ביום מן הימים. אין אנו רוצים לסכן את יומנו בגין מחר היסטורי מעורפל, אין אנו רוצים לראות את הגלות, רוצים אנו לצאת מן הגלות ולהשאר בכל מקום שהננו שרויים בו היום.

מתוך ההנחה-שכנגד עלתה תנועת ההתבוללות. לא היתה תנועה זו עשויה להיות תנועה עממית, שכן רק היחיד יכול להתכחש ל“אני” של עצמו, ואילו עם אינו עושה את זה. ההתבוללות הרימה את ידה על ארץ ישראל משום שארץ ישראל גדרה בפני התפּתחותה. תנועת-הריפורמה (התקונים בדת) היא ההתבוללות ברשות הדת, ומעשה הראשון היה למחוק את זכר ציון וירושלים מתוך התפלות. לא משום שנתכערו עליהם שמות אלה, אלא משום שהרעיון על שיבה לציון ולירושלים של מטה הטיל אימה על מתקנים אלה. רוצים היו הללו להפטר מן העתיד הלאומי, כדי שההוה שלהם ישלַו עליהם. לפיכך הבריחו כל מה שריח המזרח נודף ממנו, שיש בו זכר בן זכר לצבע המזרח, דנו לשילוחים את הטלית הכחולה-לבנה ולגירושין את נעימות התפלות הישנות העצובות.

משתי התנועות האלה, שלא יכלו בשום פנים להניח את דעתו של עם בריא, צמחה ועלתה תנועה שלישית. התיזה והאנטיתיזה (ההנחה וההנחה-שכנגד) על כרחן שיצרו את הסינתיזה (את המזיגה). לימים נעשה העם העברי מאורגן יותר ויותר, נתגלה בו תיאבון לאומי בריא יותר, וכביטוי וכלי להלך-רוח זה נולדה התנועה הציונית. וכוחה של תנועה זו – שהיא באה לשפות שלום בין ההוה והעתיד לבוא, היא שקודה להטיל הרמוניה ביניהם, להרכיבם לאחדות אחת ושלימה.

והתנועה הציונית באה על גילויה הנעלה בישוב החדש.

מכאן אנשים הנראים “כמצבות חיות על קבריהם של עצמם”, ומכאן עובדי השעה בלבד, והשלישי בא ומטיל פשרה ובונה הוה מודרני ומחשל עתיד לאומי.

מבחינת הנפש קרובים הם בני הטפוס השלישי אל הראשונים. אפשר והישוב החדש לא היה עשוי לבוא לעולם אלמלי לא היה קיים הישוב הישן, אלמלי לא ישבו בארץ-ישראל אותם בנים מישראל, שבמשך דורות מרובים החזיקו וקימו את הקשר בין העם ובין הארץ.

עתידה החלוקה לעבור ולהבטל מן העולם, אולם באופן אחר, עתידה היא להתבולל בישוב החדש. אף במשכנות הישנים של ירושלים וחברון, טבריה וצפת גדל והולך דור חדש, שיונק את יניקתו מן הישוב החדש ומקבל ממנו מושגים חדשים על החיים. היסודות האלה גדלו בארץ זו, מחבבים אותה ולא יעזבוה באם רק יראו לפניהם עתיד מזהיר יותר.

ברגש של תודה עלינו לשקוד על טובתם של החלוצים העתיקים האלה, שכן אף הם לא עשו את מעשיהם בחינת יחידים, אף הם נישאו על שבלתו של רצון לאומי. אסור לנו לעזוב אותם בשעת צרה ומצוקה.

31 אוקטובר 1914.

כל הימים האחרונים סבלתי יסורי נפש מרובים מאוד. לא יכולתי לראות, היאך הולכים ומופצים בקהל הגדול בדרכים לאלפים דברים מוטעים בלתי נכונים, היאך נשתלים והולכים ומכים שרשים בתודעה האנושית, וכמה קשה לעקור אותם, וכמה קשה להכחיש אותם בכוחם של ההגיון ועובדות של ממש. ראיתי, היאך התולדה רוקמת אגדה חדשה שכל כולה שקר כביר, שהמלחמה האיומה נעשית עכשיו מצד פלוני או אלמוני לא על עסקי עצמו חלילה אלא על עסקי העיקרים הנעלים של אנושות, יושר ואמת. ותשוקה עזה תקפה אותי להרוס אגדה זו כל זמן שהיא בירקותה עומדת, כל זמן שלא היתה עדיין בשר מבשרו ודם מדמו של הדור החדש. ואף זה שבתי וראיתי, שכוחה של אגדה גדול מכוחו של הגיון, משום שקודם הוא הרצון למחשבה, משום שהרצון הוא אבי המחשבה.

אך פרצה המלחמה מיד תפסו אלה הבקיאים במצבו האמתי של עמנו בין האומות השליטות, מה נוראה היא ההפיכה העומדת להתחולל בשמי ישראל. מי שהציץ במפה האירופאית בצד מזרח של המלחמה מיד הרגיש, שהאשמדאי בכבודו ובעצמו מבקר עכשיו את יהודי פולין וגליציה ובמקצת את יהודי ליטא. השמועות הרופפות בדבר ישועות חדשות, ההבטחות שהיו מרחפות בחלל האויר, שאיש לא ידע, מפי מי שמע אותן תחילה, לא היה בהן בשום פנים כדי להרגיע את רוחנו.

עברו שלשת החדשים הראשונים ורק עכשיו באים אלינו הפליטים הראשונים, הנמלטים והנצולים, אשר ראו במו עיניהם מקצת מן החורבן היהודי, והנה נודע הדבר, שכולנו טועים היינו ואפילו מי שעמד על המצב בכלל. נודע הדבר, שרואי השחורות שלנו ראו לבנות, שכן המציאות, המציאות האיומה, המשתקת את המחשבה והמקהה את ההרגשה, עולה על כל מוראותיו של דמיון שחור משחור של רואי השחורות, שהפחד העלה לפנינו במכחולו המורעל.

קראתי את תיאורו של חורבן לבוב בעתון “וורהייט" מידי מ. ריכטר. ה“קינות” החדשות נכתבות בדמות תיאורי-עתונים. איני יודע מה פעולה הן פועלות עת אחרים. אבל לי נדמה, כי המקונן העתיק ירמיהו הנביא הוא עצמו קם מקברו וצוה את הסופר לכתוב: “כתוב! אפשר ויעוררו דבריך את לב הבריות, כתוב מלים ספורות, תאר תיאורים קצרים כאשר חננך אלהים, כתוב פסוקים קצרים וחותכים. לפנים, כאשר עמד ברוך בן נריה לימיני הוא היה כותב למעני, וכשהתחלתי את הפרק השלישי מקינותי: “אני הגבר ראה עני בשבט עברתו” אנוס הייתי אף אני לכתוב פסוקים קצרים. רעיונותי לא יכלו עוד לשטוף במרוצתם, לא יכולתי ללטשם. נתתי להם שיהיו פורצים כאנחה מלב נשבר, כשברים של שופר מרוסק. כתוב ושלח את דבריך לעתונים, כי נעולים בתי כנסיות ובתי מדרשות, ועליהם גופם אפשר לקונן את הקינה “איכה ישבה בדד”. ואם פותחים אותם בשבתות ובימים טובים – הרי ימים אלה אסורים בקינות, כי כך צוה אלהים: לכבוש כל צער וכל כאב בימי חג ומועד”.

וכשהגעתי לאותו מקום שהמקונן החדש – הסופר – מספר על טורים ארוכים של סוסים, מיוגעים ומעומסים, ששרכו את דרכם דרך רחובות לבוב, ומראם היה מעורר רחמים יותר מאשר האנשים שנגררו אחריהם – רק אז נצנץ לי האור, רק אז נתעורר משהו בהכרתי והבינותי ללבם של האומללים בשעת החורבן.

והרי זהו כמעט רישום ראשון, מונוגרפיה ראשונה שנכתבה על פי המציאות, ומה יהיו פני הדברים הבאים?

ובשעה כבדה כזו ממאן הלב לקבל נחומים, לא מפי קרובים ולא מפי רחוקים. עדיין רחוקים אנו מן הסוף, עדיין דולקים נרות החלב, הקינות לא נגמרו עוד ועדיין לא הגיעה שעתה של הקריאה בקול: “השיבנו… השב ימינו כקדם”. עדיין חי הוא הצער, צריך לשתות אותו עד תמציתו, אין אנו רוצים שיתנדף וילך בדבורים שלא הגיעה עדיין שעתם, בדבורים נדושים, דברי נחמה של חול.

וכשאני שומע עכשיו, כיצד מתפלפלים יהודים: אלה בכל לבם ומוחם לגרמניה, אלה לאנגליה, צרפת ורוסיה, וכשאני שומע עכשיו את קולו של זנגביל, כיצד הוא מתרתח ואומר דברי-נבואה על הצאר הרוסי ועל מטה הקסמים אשר בידו, כשאני שומע, היאך הוא קורא להם לבני ישראל להעמיד מחנות משלהם להכות באויב – באויבו של זנגביל – ולהביא בזה מופת חותך על הפטריוטיות שלהם לאנגליה – כשאני שומע כל אלה כל חמשת חושי משתתקים והולכים.

גראהם, סופר-המלחמה של ה“טיימס” הלונדוני – ואפילו לא מחסידי ישראל אלא שהוא אחד מטובי העתונאים, שחייבים אנו להקשיב לדבריו, הביא ידיעות חדשות מפולין, שהוא יושב עכשיו בתוכה ושוקד על תלמודם של היחסים אשר בין פולין והיהודים. והוא מחוה בגלוי את דעתו: שני המיליונים וחצי מבני ישראל מצוה עליהם לחפש בעוד מועד מקום חדש לשבתם תחת שמי ה'… ברם אין אנו זקוקים לדעתו של גראהם, דיינו במקרא העתונות שלנו…

והריני להודות, ביאוש הגדול, שאנו כולנו רוויים בו, נצנצה לפנַי קרן של נחמה, הרגשתי בלבי הרגשה של מקצת נקמה.

ואל נא תכעסו עלי ושמעוני נא!

הרגשתי בנפשי לא אותה נקמה, השופעת ממקורות פראיים ביותר של נשמתנו, שעברו אלינו בירושה מדורות פראיים, לפני שהבורא תיקן וליטש את נשמתו של אדם, לפני שהבדיל הבורא בין אור לבין החושך, בין ארץ לשמים, בין אדם לחוה. לא זו נקמה הרגשתי בנפשי, שאין לה אלא תאוה אחת בלבד – לראות באידו של האויב ואפילו אין בו מועיל למשהו נעלה יותר, קדוש יותר. אני נתמלאתי רוח נקמה אחרת, היא הרוח היוצאת מ“אל נקמות” באמת, שהבריות לא עמדו עדיין על טיבו, טיב נקמה שלו, ותפסו אותו לפי גסות-דעתם. הם ראו את נקמתו בחינת נגוד, בחינת הפוכה של מידת הטוב המוחלט, הרחמים והסליחה. לא הבינו הללו, שאין אלהי האמת יכול להיות רכרוכי ולראות בשויון נפש, איך גובר השקר, הוא אינו סולח לאחד בפה ואחד בלב, לחנופה ולצביעות, לא ישא למי שיעבוד אלהים אחרים על פניו ועל ידו, שאלמלי עשה כן היה מחריב את אמתו של עצמו.

והרי כמעט אלפּים שנה עומדים ומנקרים את עינינו בתורה חדשה, העומדת על הטוב המוחלט ועל הסליחה לכל. זה אלפים שנה בערך עומדים ומונים אותנו, שאנו אנשי פיגורים, סרבניה של התולדה העולמית, שאינם רוצים להודות בהתקדמות של האנושות בת התרבות. אנו קשי-העורף, שדחו את האלהים מעל פניהם בשעה שעזב את כסא הכבוד וירד אלינו אל האדמה.

סטירה קשה מזו, מן המלחמה של ימינו, לא היה יכול לטפח על פני המתהללים ומתפארים, התולים את עיניהם בגאוה לשמים, אפילו אלהים עצמו. מה נאים היו דברי החן והקילוסים, שהשמיעו מלכי אירופּה אחד לכבודו של חברו, אותה שעה שהתחילו לגלות סודות מן החדר ואת הגנוז בלבם על חבריהם.

תורתם בדבר הסליחה הכללית פשטה את הרגל. כתבו שטרי חוב אחד על חברו וחתמום בחותם אהבת-הנוצרים, וכשהגיעה שעת הפרעון, עמדו והניחו את אלהים ואת תורתו בקרן זוית, הכריזו שמיטה לאידיאלים הנעלים ביותר של האנושיות והושיבו על כסא המלוכה את אליל המלחמה, שהוא יכריע בריבם בברזל, באש ובדם.

עלי לבקש סליחה אצלך, ה“מולך”, מחילה ממך, הרחמן! חטאתי לך, שנאתיך בכל זיעי נשמתי בעד הקרבנות החפים מפשע, שהיית בולע וחוזר ובולע אותם. אלהי ישראל הגדול והנורא נאה היה לו בשר איל במקום יצחק, ואילו אתה לא יכולת להסתפק בכך ונתאוית לקרבן אדם לכל סעודה וסעודה. עתה רואה אני, שאתה, זולל תינוקות שלא חטאו, אתה עצמך תינוק שלא חטא לעומת האליל, שלרגליו כרעה ונשתחותה עכשיו כל אירופה הנוצרית.

והיא היא הרגשת-הנקם שלי. יחרב ההיכל, יתמוטטו ויפלו האֵלים, שלא היה בידם לעשות במשך דורות מרובים את האדם אנושי יותר, שבכוחו להמית באדם את החיה הטורפת שבו. התנחמתי ואמרתי: “כהנה וכהנה תאכל החרב”, תאכל ותזלול כאות נפשה, יירקו התותחים אשה של גיהנום, ובלבד שיכחד השקר. אפשר ותתן האנושיות אל לבה ונקיפת-לב קשה תתקפנה…

ואם תאמר: הרי גם החפים מפשע יסבלו? מה לעשות, ודאי אי אפשר אחרת, ונזכרתי אותה שעה בנקמה אחרת, בנקמתו של שמשון.

דלילה, עינים יפות לך, בוערות בשלהבת האהבה, אבל רמית אותי ובגדת בי. בראשונה הוכו עיני בסנוורים בראותי אותך, וסוף שנקרת את עיני בידי הפלשתים שלך. נקם אקח בעד שתי עיני, אלפות את העמודים, עליהם עומד כל הבנין כולו שלך, היכל הקודש שלך, תמות נפשי עמך, עם פלשתים.

ואף מקצת-נחמה זו יחידה רוצים ליטול ממני. באים ומספרים לי דברי-הבאי, שבמלחמה זו יש אומה אחת, זו או חברתה הנלחמת על האמת.

וחרדה אוחזת אותי וחודרת בשר ונפש: העמים ישחטו זה את זה ואפילו לא יברכו “על השחיטה”, אחר כך יקברו את מיליוני ההרוגים, ואפילו “קדיש” לא יאמרו אחריהם, וכשישתרר השקט אחרי הסער, יתכנסו האומות הלוחמות בהיכלותיהם ומאלפי פעמונים ישמע הקול המסית והמדיח: “יהי כבוד אלהים בשמיו ושלום על הארץ ולנחת רוח לאדם…” אַל תלעגו ליסורים, אל תלגלגו לענויי הנפש כשרואים כיצד גובר השקר על האמת ואתה אנוס לעמוד ולהעמיד פנים שמחים. שכן אין אדם רוצה להודות בחולשתו, וכשאנו מרגישים בחולשתנו ללא גבול, אנו מעמידים פנים של גבורה כבירה.

17 נובמבר 1914.

רק אלהים הוא היודע, כמה הייתי נותן אלמלי נזדמנה לי תרופה, שיש עמה לשחרר אותי, ולוא לשעה קצרה בלבד, מן הרעיונות העכורים, האפלים על המלחמה. הייתי רוצה לשוב, ולוא לשעה חטופה, אל העולם של לפני המלחמה, אל הארצות הפורחות, אל בני אדם השרויים בשלום, אל הילדים המכרכרים ומפזזים, ללא דאגות וללא צער, המובלים בידי אבות ואמהות, אל בני הנעורים העליזים, השקודים לחיות את חייהם בתלמוד תורה, במחול ובנגינה, אל הגדולים הישרים וכבדי החיים, ההולכים יום יום אחר עסקיהם ומסייעים את החברה האנושית בעבודתם הכשרה והישרה. הייתי רוצה לשוב, ולוא לשעה קלה, אל הספרות שלפני המלחמה, אל היצירות המלוטשות לנוי של אנשי המדע והאמנים ולחמם את הנפש בזיום וחומם. בקיצור, הייתי רוצה להנתק, ולוא לשעה קלה, מן ההוה המסוכסך, המביט עלינו ברבבות העינים של מלאך המות, ולשקוע בעולם שלפני המלחמה, שעוד לפני חדשים מועטים עמד איתן על אשיותיו ועמודיו וצפה מלא גאון ובטחון אל העתיד.

ויותר מכן הייתי רוצה לשוב, ולוא לשעה חטופה, אל עולמי של עצמי מלפני המלחמה, במקום שאלפים רבים מאתנו בקשו נוחם ותקוה, אורה וחום, בזמן שחלוצינו “אחרונים לשעבוד וראשונים לגאולה” היו חורשים, זורעים, נוטעים, הכשירו את הקרקע לדור בא, לדור נגאל. רוצה הייתי לחזור, ולכל הפחות במחשבה, אל כרמי רחובות וראשון, אל פרדסי פתח-תקוה, אל בתי-הספר החדשים של ירושלים, חיפה ותל אביב, אל השדות הירוקים אשר מסביב לים כנרת, אל פועלינו בשובם מן השדה ופניהם שזופים והם אומרים שירה חדשה, שירת התקוה והבטחון, גאון ועוז, או אל השומרים שלנו, שעה שהם יוצאים רכובים אל אופל הלילה לשמור ולהגן בנפשם על נכסי ישראל. ורק משמאדימות פאתי המזרח וראשי ההרים אשר מעבר לירדן טובלים בקרנים ראשונות של אורה, שבים הרוכבים הביתה, ותכופות ישאל חבר את חברו: שומר מה מלילה? והחבר משיב: אתא בוקר וגם לילה! כך לומדים שם את הפסוקים העתיקים על סודותיהם המופלגים בימים הצרורים בהם.

מה נכסף הייתי לחזור אל עולמנו אנו שלפני המלחמה! לא ידעתי כלל עד כמה אהבתיו, עד מה שבה את לבי באביב עולם שלו, הרומז אלינו ממרחקים.

חזיונות שוא! הימים שלפני המלחמה רחוקים מאתנו, מאחורינו הם. יגיעה מרובה אנו צריכים ליגע ולהעלות בזכרוננו, מה היו פני העולם לפני חדשים מספר. “היה היו ימים" – כך מוכרחים אנו להתחיל את ספורנו, היו ימים שבני אדם היו בני אדם והעמים היו עמים וכל הזמן ההוא היה נקרא זמן השלום. כך היה מספר נוח לנכדיו ולניניו על הימים שקדמו למבול, זה שמחה את העולם הישן. היו ימים שהגדולים היו עובדים כל אחד באומנותו והילדים שקדו על תלמודם. עכשיו נשתנו פני הדברים. רק הסבאים או האבות שכמעט נדמו לסבאים נשארו בבתיהם. בתי-הספר סגורים, ספרי הלמוד מונחים בקרן זוית, העטים והעפרונות נשברו, הקטנים מהלכים בטל, האם משגחת עליהם, והמגודלים למחצה עסק חדש זומן להם, תלמוד תכסיסי מלחמה. כי מי יודע אפשר ויתמעטו ויפחתו טורי הלוחמים ויצטרכו למלא את החסר בנערים למחצה… והריהם שקודים על תלמודה של מלחמה על כל אותיותיה ותגיה. אין מורים, אין תלמידים, יש חיילים פשוטים בעלי דרגה שונה, סגני קצינים, קצינים ושרים עליהם ועליונים על עליונים, משול לסולמו של יעקב על עליונים ותחתונים שלו. וחכל הידים פרושות, וכל העינים שלהבות, ועיני הקטנים עם הגדולים נשואות אליהם אל החיילים, מתפללים להם, הם נעשו קדושים, הלא בידיהם גורל עם וגורל ארץ.

הכל נאלם דום. מדע, אמנות, ספרות – כולם שרויים באבל. צועדים החיילים. החייל הוא העומד בראש, וראש המדברים – התותח. וכולנו – שבויי מלחמה. אחד אם נתפסנו בידי האויב, אחד אם נלקחנו מן האניות השלוות והושבנו במאסר, אחד אם ניצלנו במקרה מידי השונא. שבויי-מלחמה אנו, משום שהמלחמה תפסה את כל מחשבותינו. היא חדרה עמוק עמוק לתוך לבותינו וכבלה אותנו, היא הפכה את קערת מחשבותינו והגיגנו על פיה, ושוב אין אנו מרגישים, שכולנו נעשינו בריות הפוכות.

ואל ישיא אותם לבם של בעלי המזק החזק ושל העמים הנויטראליים לאמר, שלא נכנעו, שבהויתם עמדו, בהויתם ובמחשבתם של לפני המלחמה. טעות היא בידם, טעות שבראיה. הואיל ורחוקים הם מאנגליה ומגרמניה, מרוסיה ומטורקיה, סבורים הם שאדונים הם לנפשותם כמקדם. כל העולם כולו הוא בחינת שבוי מלחמה. לא אנגליה, לא גרמניה – המלחמה, רעיון המלחמה שבה את העולם וכבל אותו באלפי כבלים. כלום אין מדברים כל העמים כולם ללא יוצא מן הכלל לשון חדשה? תשעים למאה מכל המחשבות תפוסות במחנות חדשות, תותחים חדשים, בספינות מלחמה ואויר חדשות, כל התעשיה כולה נגזרת עכשיו בגזרה זו של ימי מלחמה. לא יעברו ימים מועטים והאומות יתחילו להסביר להם לתינוקותיהם: מצוה לאכול, חובה להתפטם יפה יפה, שאם לא כן לא יהיה בידם לירות לימים.

מיליונות עומדים במערכות המלחמה ומקריבים את חייהם, ומאות מיליונים שבויי מלחמה הם, וקשה לאמר: איזו פורענות קשה יותר?!

והנה באים חכמי הדיפלומטיה, אנשי מדינה שהמדיניות אומנותם, המלומדים והעתונאים, ומבקשים את האשמים בדבר. וברוך שחלק מחכמתו, נמצא האשם. הוא המיליטריסמוס הגרמני, הוא שהדיח את העולם מן הדרך הישר, היונקר הפרוסי הכניס רוח שגעון בעולם כולו. אכן, כבוד גדול מדי אנו חולקים ליונקר הפרוסי, ואם אמת הדבר, ראוי הוא העולם שיכרה קבר לעצמו במו ידיו.

והנה בא סוף סוף אחד והביע את המלה הגואלת, המשחררת. לא זנגוויל הוא שפרש את השם, לא הוא האנגלי של מאה ועשרים אחוזים. לא, ברנרד שאו הוא שפרש את הדבור, הוא לא חשש לגלות את האמת הערומה. הוא, כאנגלי, מזהיר את העולם שלא יראו בגרמניה בלבד את הזאב ובאנגליה את הכבשה התמימה, משום שביצר הכיבוש אינן ירודות זו מזו. אין המיליטריסמוס עומד על כפתורי-הזהב ועל הכתפיות המרוקמות, המיליטריסמוס עומד על התאבון שאינו יודע שבעה, על התאוה לכבוש כל התשוש וכל הפרוץ לחטיפה. אחד אם יוצקים תותחים לתכלית זו ומעמידים צבא ענקי, בונים קסרקטינים, אחד אם בונים צי ושולחים אניות מלחמה לכבוש את העולם.

ידיד היה לי, בעל נפש יפה שלא אכל מן החי. חס היה על התרנגולות, על הבהמות, המפרפרות לפני שחיטה ובשעת שחיטה. אלא שלא היה פרוש מן הדגים. דג – היה אומר – אינו צועק לכל הפחות. מעשה שהיה באמת. רואים אנו את המיליטריסמוס הצעקני, הרעשני, רואים אנו את היונקרים הפרוסים היוצאים בתילוי ראש ואת הצבא הצועד – ויודעים אנו פירושם של דברים. אולם הצי – המיליטריסמוס השוחה בים – הוא אינו צועק, וכשהוא צועק, כשתותחי האניות פותחים את לועיהם – אף אז אין שאונם מגיע לאזנינו. כולנו תמימים במידה מחוקה או גדושה ונפתים הננו. ברנרד שאו הביע מקצת מן האמת המרה, ואף מנבא הוא, שהשלום לא יכון לימים רבים כל אימת שאנגליה, צרפת וגרמניה לא יכרתו ברית-שלום. רמז נאה בכאן, ויותר משנאמר בשטין נאמר בריוח שביניהן.

21 נובמבר 1914.

שני מיני פּסימיסטים בעולם, שמחליפים אותם תכופות אלה באלה, אבל באמת רחוקים הם אלה מאלה הן לפי טיבם והן לפי המטרות שהם רואים לפניהם.

יש פסימיסטים שהיו רוצים בכל לבם, שהשמים טהורים יהיו בתכלתם, והשמש תזהיר באורה והאנושות תראה את עצמה בטובה, אלא שחסרים הם אמונה בלב בטובה לעתיד לבוא. תכופות נחרבת והולכת אמונתם על ידי חשבונותיו היבשים של שכל נתחן, המקצץ כנפי כל דמיון. תכופות נובעת הפסימיות מהלך-רוח פנימי, ולאו דוקא בחינת פרי שכלי. יש בעלי מרה שחורה בטבעם, שאינם יכולים להשתחרר מעכירות עצמם. אבל יהיה מה שיהיה: הללו פסימיסטים הם הסובלים בעצמם מן הפּסימיות שלהם. קרע עולם בין רצייתם ובין אמונתם, לעולם נושאים הם בלבם כיסופים ללא תקוה למילואם, רוויים הם צער, הם חשים בכאב הגדול של עולם נאה, שאינו עשוי להבנות, ונכספים הם ונמשכים לגואל, שלא יבוא לעולם.

אולם יש פסימיסטים ממין אחר לגמרי. הם הפסימיסטים היבשים, הנוקשים. הם השלימו שלום עולם עם הפסימיות שלהם, נסתגלו אליה, גזרו את חייהם לפי גזרת השיטה הפסימיסטית ונוח להם בכך. כל דמיון שנוא עליהם מעיקרו, הם אינם רוצים אפילו לטרוח ולבדוק, שמא יש אחיזה כל שהיא של ממש לדמיון זה. בחיים הם ממלאים כרגיל את התפקיד של פקחים, לבם נעול בפני הוכחות ופתויים, סגור בפני התלהבות, כל ימיהם מהלכים הם בעולם ומאזנים ומדות בידיהם ומוצאים, שלעולם אין החשבון מתיישב כהלכה. אל תבקשו אצלם צער, יסורי נפש זרים להם, הם דנו אותם לשילוחין.

הפסימיסטים של המין הראשון לעולם מהלכים עצבים, משא כבד רובץ עליהם, מבכים הם את גלות השכינה. הפסימיסטים בני המין השני אינם מתאבלים ואינם מבכים, הם אינם שרויים בשמחה יתירה אבל אף עצובים אינם, הלך-רוחם קפוא תמיד, שוה כמעט כל שעה, ללא מעלות וללא מורדות, מתונים תמיד, נבונים תדיר.

בעצם עוול אנו עושים אם מכנים את אלה ואלה בשם “פסימיסט”, שכן רק הראשונים זכאים לשם זה. האחרונים אינם פּסימיסטים, הם רואי שחורות. הראשונים – מסך שחור חוצץ בין רצונם ובין אמונתם, האחרונים – נשמתם עצמה צבועה שחורות. הראשונים עוד נוחלים עולם הבא, הם רואים את גן-העדן, אלא שאינם מאמינים, שהכרובים על החרב המתהפכת אשר בידם ישובו ויתירו את הכניסה לאדם, שגורש ממנו. האחרונים בני עולם הזה הם. לגבם אין עולם הבא בכלל, לא גן עדן ולא כרובים. ולפיכך הם אינם יכולים להתאבל על גלות השכינה, משום שאינם מאמינים בעצם מציאותה של השכינה. הם למדו ושנו את הפסוק “הבל הבלים” וסבורים שהם עצמם נעשו בעלי קהלת.

הפסימיות בכל כולה אין בה שום כוח יוצר. אין השכינה שוֹרה לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות, ולא מתוך גחוך ולא מתוך קלות ראש אלא מתוך דבר שמחה של מצוה – אמרו חכמינו. אלמלי לא נבראה בשביל מעמד-הפועלים “המדינה שלעתיד לבוא”, זה פּירושו של עולם הבא, אלמלי לא נשאו בלבם את האמונה שאפשר לו להתקיים סדר חדש של חברה נאה יותר, מתוקן יותר, לא היו יכולים לתקן ולהשיג מה שתיקנו והשיגו במשך יובל-שנים אחרון. יכול אדם להקשות ולטעון: “המדינה לעתיד לבוא” לא “בשמים הוא ולא מעבר לים”, ולפיכך קל היה יותר להאמין בכך – ברם אין זו אלא טעות בלבד. אם שקוד אני על אידיאה, שאינה עשויה לבוא על תיקונה אלא כעבור דורות, הריני בן עולם הבא, ויהיה טיבה של “מדינה לעתיד לבוא” זו מה שיהיה. צופה אני בעתיד, שוב מתנשקים אצלי שמים וארץ והנני יוצר לעצמי “שמים חדשים וארץ חדשה”. לא די בתפיסת השכל בלבד, שסדר עולם זה רע הוא ואותו סדר עולם טוב. אין זה מתחייב מן השכל כלל שאהיה שונא לסדר הרע וחסיד נלהב לסדר הטוב. הצדיקים חייבים היו לרצות וליצור עולם הבא שלהם. מדברים אנו על העולמות ואומרים: “העולמות שברא אלהים כרצונו וכרצון יראיו”. סרה האמונה באפשרות של עולם מתוקן יותר, שוב ניתק הקשר שבין רצייתי ובין כוחי אני. הרצון נחלש, והכוח אינו בא על שימושו והוא יוצא לבטלה.

ואף על פי כן אין אתה מבטל את הפסימיסטים של המין הראשון ביטול גמור. אפשר ליצר בצערם. תכופות מתארע להם זעזוע קשה ושוב נקנית להם האמונה והם נעשים עובדים חרוצים ושקדנים להתקדמות האנושית. כנגד זה רע מצבם של הפסימיסטים בני הסוג השני. הללו אין להם תקנה, כוח שלילי הם בחברה, משום שכמעט תמיד דעתם נוחה מפסימיותם של עצמם; ואמנם שונאים הם את האופטימיסטן תכלית שנאה. תכופות חביבה עליהם מלאכה זו של זריית מלח על הפצעים. שרויים הם בצער, שמא יש עוד מקצת נחמה, שמא נמצאת עוד קרן אחת של תקוה.

סח אני למשל לפסימיסטן שכזה שעות מרובות על מראה החורבן שראיתי בארצנו העתיקה ומספר לו על הכותל המערבי ועל הקינות שקפאו והיו לאבנים – הרי הוא משיב לי ואומר: בכייה זו למה? מיום שחרב בית המקדש עד היום הזה עלה מחיר המגרשים עלייה עצומה, והרי הוא שוה עכשיו כל מה שעלה בית-המקדש בשעתו. שוב אני עומד וסח לו על ענין “תחית המתים”, היאך נתעורר שוב אצל עם זקן הרצון לחיים חדשים, היאך היו חנוונים לשעבר ואנשי-אויר מאתמול לאכרים ונוטעים, היאך אנשים שעיניהם היו מושפלות תמיד כלפי מטה ולא נתנו את דעתם כלל וכלל על השמים הפרושים על ראשם ועל הטבע אשר מסביבם, עמדו ונתקרבו לאלהים ולטבע כאחד – מיד הוא משיב לי: הכל יאכל הטורקי! רוצה הוא בערובות, רוצה הוא לעבוד בבטחון משולש ומעושר, אין לו אמונה בכוחותיו של עצמו.

עומד אני, למשל, וממחה לו על ארבעים ושנים אלף שלש מאות וששים נפש עולי בבל, שרק בזכותם זכינו להגיע עד היום הזה – הרי הוא משיב לי: ומה היה איכפת לי אלמלי לא נתקיימנו עד כאן? החיים עצמם שוב אינם קדושים עליו, הם אינם אלא אחד העסקים, אחד הענינים, שחייבים לעשותם.

בא אני אליו בימי חנוכה וסח לו על החשמונאים, על גבורתם ועל מסירות נפשם – הרי הוא עומד ומשיב: ומה העלו בגבורתם? כלום לא מוטה היה אלמלי התחילה הגלות בכמה מאות שנים קודם, אפשר והיינו מסתגלים אליה יותר ולא היינו רועדים ומפרפרים כל כך. הוא האדם, שהזכרונות משביתים את מנוחתו, הוא אינו רוצה בהתעוררות.

מי לא שמע את הבדיחה בדבר ה“חוחול” הרוסי? מעשה והלך החוחול בדרך וראה אדם טובע. מרגע לרגע הטובע מרים את ראשו מן המים, הוא נאבק עם האיתנים. והחוחול קורא לו: אל תתמרד, אחר, רד למצולות!

להסתגל אל הגלות, כאילו לא בכל יום זורחת השמש ומטיפה חירות, כאילו לא כל יום מתחדשים מעשי בראשית, ומתמרדת הנפש על העבדות, בועטת בכבלים הכובלים את מהלכה בעולם.

רואי השחורות הם שונאיה הגדולים של ההתקדמות האנושית. ומכולם קשה פגיעתם לנו לישראל. היא הנחלה הקשה ביותר שהנחילה לנו הגלות. וכשאנו מתחילים להגות בעתיד חדש, מואר, נאה יותר, אל לנו להסיח דעת מכן, שעלינו להתחיל במלחמה בגלות בתוך הגלות גופה. קשה היא הדרך המשתרעת לפנינו, ואף על פי כן אל לנו להתיאש. ואפילו ייחרב חס וחלילה הרבה ממה שנבנה בשנים האחרונות בקרבנות כל כך מרובים, ייהרס בסערת-עולם ענקית זו שאנו שרויים בתוכה, עלינו להיות מוכנים בכל לב לפתוח מחדש, לחזור ולבנות, להניח שוב אבן לאבן, נדבך לנדבך עד שיעמוד איתן על מקומו ושום רוח שבעולם לא יזיז אותו ממקומו.

הרצון ליפה ולנשגב הביא לידי אמונה והאמונה לידי בטחון, והבטחון הגביר את הכוח והכוח חולל נפלאות. כך דרכה של ההתפתחות האנושית.

17 דצמבר 1914.

האומנם נכון הדבר, כי היו לפנים גבורים בישראל ועתה יצאו מן העולם ואינם? האומנם נכון הדבר, שהגלות הארוכה, החשוכה, המרה גזלה וחמסה את עם ישראל ונטלה ממנו את אומץ הלב, זו חמדה יקרה, אצילה, גנוזה לעם? האומנם נכון הדבר, כי עם ישראל נתפורר מבפנים והיה לאבק-עם, לפרודות פרודות, שקפחו את כוח-המושך ההדדי שלהם, היו לחלקים נפרדים, הנישאים בסערת החיים ובמערבלתם ושוב אין להם אלה לאלה כלום?

מרובים אצלנו פסימיסטים האומרים “הן” לכל השאלות האלה. שוב אינם מאמינים הללו, שעתיד עם ישראל לקום בחינת עם, והריהם משיאים לנו עצה, שאף אנו נשתדל להחיש את התהליך של התפוררות שתקף אותנו, למהר ולצאת מן העולם, להפוך ולהיות אחרים. מצוה על כל אחד מאתנו באשר הוא פרט למסור את עצמו מרצון, ללא קרעים וללא התנגדות, בידי הגורל האכזרי ולעבור לעולם אחר, להבלע בתוך הסביבה הנכריה ולשפות שלום בינו ובין תנאי החיים החדשים.

מרובים בינינו פסימיסטים הפוסקים הלכה, שעתידה מלחמה זו, בה משתתפים לרוב אוכלוסי ישראל של הארצות השונות, להשפיע השפעה מרובה על תהליך ההתפוררות הישראלי. הם מנבאים ואומרים, שאף לאחר שתסתיים מלחמה זו לא תכלה המריבה בין האוכלוסיות היהודיות השונות שנתגלתה במלחמה. היהודים האנגלים, הצרפתים, הרוסים, הם בני האומות ה“מאוחדות”, לא ירצו לבוא במגע ומשא עם היהודים הגרמנים והאוסטרים-הונגרים. הבריח הלאומי שהבריח אותם עד כאן פקע ושוב לא יוכלו ליסב אל שולחן אחד. ולא די בכך. הניגוד שבין חבורות אלה יכה מכה נצחת – כך פוסקים הנביאים החדשים – אפילו את ההסתדרות הציונית שיסודה ברעיון הלאומי. הקונגרסים הציוניים ניטלה אפשרותם והמראה הנאה של אחדות יהודית כל-עולמית יהיה מכאן ולהבא לנחלת העבר, לנחלת התולדה.

אלמלי אמת בידה של נבואה זו, אלמלי נתקיימה זו, והיה בכך משום מופת חותך, שחרוב נחרבה האומה הישראלית בחינת אומה והרי היא יורדת מעל בימת-העולם, משום ראיה, שחסר לו לעם היהודי המלט, חסר כוח המושך הפנימי, הגבורה הגנוזה, שבלעדיה אין אומה עשויה להתקיים בעולם. למי היתה דומה התנועה הציונית במשך עשרות השנים האחרונות? – להתלקחות זו של הר גועש לפני כבותו.

אולם לאשרנו נבואה זו נבואת שקר היא ולא תתקיים לעולם. ונביא זה שאמרה רחוק מן העם ומחייו, אינו יודע את עמו, שאליו הוא פונה בדברי נבואתו, בחזותו הקשה. הוא אינו יודע את נשמתו של העם, אינו חש בדופקו, ואין דבריו אלה מעידים אלא על הלך-הרוח השחור של חבורה יהודית מועטת, שקשריה אל העם היהודי רופפים היו אף לפני המלחמה. היא אחת החבורות הקטנות של ישראל, שקפחו זה כבר את צער העם ולא היו באים לידי התעוררות אלא בשעת פורענות קשה. הגלות העניקה לנו גם מתנה נאה זו: יהדות של פורענויות. חבורה מועטת זו איבדה זה כבר את אמונתה בגבורת-עם של ישראל, והנה באה המלחמה והוסיפה להתיש כוחה של אמונה זו, היא נטלה מהם את הזיק האחרון של רגש האחדות הישראלית. ובא נביאן של חבורות מועטות אלה וצועק וקורא ביאושו הרב: חרב עולמו של ישראל והגיעה השעה להתקין מצבה על קברו.

מי שנתן את דעתו על ההשתלשלות היהודית בעשרות השנים האחרונות, מי ששמע למערכות-רוחם של המונות בית ישראל וראה בשנויים שנתחוללו בין בני הנעורים המתבוללים למחצה אשר בארצות מערב אירופּה, מצוּוה להודות, שדוקא בזמן האחרון גברה יותר וחזקה לאין ערוך ההתכנסות הלאומית בין החלקים הפזורים השונים של עם ישראל על מה שהיה בכל דורותיו של הזמן החדש, היינו של חמש מאות השנים האחרונות. ספרות ישראל בשתי הלשונות, הן בעברית והן באידיש, התקדמה במשך ארבעים השנים האחרונות יותר מאשר בכל תקופת ההשכלה כולה. היא נעשתה יותר נאה, עשירת תוכן, מרובת צדדים, מקיפה יותר, מדעית יותר ואמנותית יותר. וכשם שהספרות זקוקה לינוק את יניקתה מן החיים, כן רשאים אנו לראות בהתפתחותה של ספרות ישראל משום סימן ועדות, שחיי ישראל נעשו בזמן האחרון דוקא שופעים יותר, עשירים יותר בבחינה הלאומית, משום שיצירות ספרותיות שאין בהן מרוח העם ומצביונה של אומה אינן משאירות שום רושם: בחינת סנדל הן יצירות כאלה, אין מרגיש בבואן ואין חש בצאתן, ואף ראיה חותכת לדבר בידינו. בזמן שהספרות העברית וזו של אידיש, התפתחות ענקית עברה עליהן, הלכה וירדה מיום ליום, הלכה ושקעה הספרות היהודית-האשכנזית, היהודית הרוסית, היהודית-הצרפתית והיהודית-האנגלית. המעולים בסופרים ובאמנים עברו אל הנכרים, הם נתלשו ונותקו מן המרכז. כל אחד מהם ראה כבוד רב לעצמו להיות סופר רוסי, גרמני, צרפתי וכו'. כמעט בכל מקום לא נשארו אלא התיאולוגים המודרנים בלבד, שאנוסים היו להשאר ולעמוד באומנותם ברשות ישראל ואפילו כתבו את חבוריהם בלשונות נכר. לפיכך נצטבעה כל ספרות ישראל בלשונות לעז צבע תיאולוגי, כאילו כל חיי ישראל נכנסו בכל גופם ובכל נשמתם אל תוך ה“סינַגוגה”, כאילו ניטלו מחיי ישראל כל עסקי העולם ונצטמצמו בקרן זוית של בית המדרש.

אף גבורת ישראל לבשה בימים האחרונים צורות חדשות לגמרי. שוב חזרה והיתה גבורה יוצרת, התחילה להשתחרר מגלותה של עצמה. הפרש רב הין גבורה של גלות ובין גבורה של חירות. גבורה של חירות בת-יצירה היא, יוצרת היא בחיים ערכים מסוימים, נראים ובולטים ופתוחים לאומד. ואילו גבורה של גלות, גבורה משועבדת, אפשר וכוחה עמה ככוחה של הראשונה, אלא שאין איש מרגיש בה, משום שהיא יוצאת כולה להתגוננות מפני כוח שכנגד האומר להדבירה תחתיו. גבורה של חירות יוצרת את הגבור, התופס את הלב להעריצו, ואילו הגבורה המשועבדת מעלה את המעונה, הממשיך על עצמו יותר השתתפות בצער מאשר התלהבות, הרגשת רחמים יותר מאשר הערצה: הגבור מכאן והקדוש מכאן. חיים של חירות מגדלים גבורים, חיי הגלות – קדושים. על הגבור גומרים את ההלל, על הקדוש סופדים הספד. מעלים אנו את זכרם של גבורים, אומרים אנו על “הנסים”, מזכירים אנו את הקדושים, אומרים אנו “אל מלא רחמים”. הראשונים מכניסים בלבנו עוז ותקוה, האחרונים מכניסים עצבות וצער. בעצם כוח אחד להם לגבור ולקדוש, אלא שצורת גילויו של כוח זה תלויה בתנאי החיים ומסבותיהם. הגבורה זקוקה לקרקע משלה, על אדמת נכר מתגלגלת היא בקדושה, בקבלת יסורים, היא מתקפלת בתוך עצמה ומתגלית בדמות התגוננות, עמידה על הנפש. אין הבריות מרגישים בנקל בהתגוננות ובעמידה על הנפש ואין מעריצים אותן כדרך שמעריצים את הגבורה של חירות.

לפיכך מזלזלים תמיד בעוז הנפש של עם גולה. אין שתיקה, קבלת יסורים, נשיאת צער תופסות את הלב ואפילו יודעים יפה, שאין אלה עשויות להתקיים בלי כוח רב. מחבבים הבריות את הגבור בן-החורין. ולפיכך אין לתמוה, שאף אנו עצמנו חסרנו במידה מסוימת כבוד לעמנו, ניטלה מאתנו האמונה בכוחו, הקדושים האפילו על הגבורים, את הקדושים ראינו במו עינינו ואת הגבורים מצוּוים היינו להעלות מנשיית הדורות המופלגים. כל המחנך בני הנעורים על פרשת גזירות ורדיפות סופו שיבוא על ענשו: בני הנעורים רוצים במשהו מרהיב את הנפש, במשהו מזהיר ונוצץ, מעורר וקורץ, קורא ומעודד לחיים חדשים, לגבורה חדשה.

תולדות ישראל הארוכות בגלות עניות מאוד במאורעות, שיש בהן להלהיב ולעודד בני נעורים רעננים ובריאים, ובטוחים אנו שדוקא התקופה של הישוב היהודי החדש בארץ ישראל, מקום שהגבורה היהודית הסבילה נתגלגלה שוב בגבורה פעלתנית, מקום שהכוח היוצר שוב נתבלט והלך – בטוחים אנו שדוקא תקופה זו תפרה את בני הנעורים שלנו לא רק שם, מקום מתפתחים והולכים חיים חדשים, אלא גם בארצות הגלות. ובפשטות: יהיה על מה להראות באצבע. אפשר יהיה לספר לדור הבא לא רק על בני אדם שלא נתנו את עצמם למרמס אלא גם על אנשים, שבנשמתם פעם רעיון לאומי נעלה ובלבם הרגישו כוח לבנות להם עתיד חדש. עדיין לא הערכנו כערכה את התקופה החדשה, שכן אנו עצמנו חיים בה, היא קרובה אלינו יותר מדאי.

ולפיכך אין אנו מאמינים אף בנבואותיהם של הפסימיסטים שלנו. אדרבה, מאמינים אנו, שאפילו האנגלים והגרמנים, הצרפתים הרוסים והאוסטרים לא יהיו שוטמים אלה את אלה לעולמים, ובשום אופן אין אנו מאמינים, שהמלחמה הזאת תעכב בידי התהליך של איחוד, שתחילתו נאה היתה כל כך בחיי ישראל. להפך, סבורים אנו, שלאחר המלחמה, כשיוסר השעבוד הקשה של הצנזורה מעל לשוננו ומחשבתנו, רק אז נתבונן ונראה, כמה נתבלבלו מוחותינו ורעיונותינו בגולה. אפשר ולורדים בודדים ויועצי סתרים מועטים יהיו סבורים, שחייבים הם להראות פנים צהובות אלה לאלה אפילו לאחר גמר המלחמה. אולם מפריזים הם בערכם של עצמם, ואינם חלים ומרגישים, שזמנם עבר לבלי שוב. בעם העברי פועלים כוחות אחרים לגמרי, רוח היצירה שוב נתעוררה בישראל, היא הרוח הקוראת ומכרזת על האחדות. עתידה המלחמה להשפיע על הכוחות החיוביים שבישראל השפעה הפוכה מזו שחושבים ומאמינים בה הנביאים רואי השחורות בישראל.

25 בדצמבר 1914.

I

שעתו של מי פנויה עכשיו לשיח בענינים שאינם נוגעים אל המלחמה; דעתו של מי נתונה עכשיו לעסקי יום יום כשכל כולנו כפופים ומשועבדים על כל מחשבותינו ומעשינו לחובת היום?

ואף על פי כן יש שאלות ובעיות, שאין אנו רשאים להסיח את דעתנו מהן אפילו לשעה קלה, יש ענינים שאין אנו רשאים להשתיק אותם אפילו ברעש המלחמה ובצעקת הנתונים במצוקה, משום שהנפש תלויה בהם, משום שעיקר היותנו תלוי בהם, עצם זכותנו להתקיים בעולם.

אמנם לתולדה חוקי ברזל משלה, וסופה להביא אותנו אל המקום, שהיא עתידה לבוא אליו לפי ההכרח הגנוז בה. אמנם הדבור “על כרחך אתה מת” וגם “על כרחך אתה חי” יפה הוא לא רק לגבי הפרט אלא גם לגבי אומות ולשונות. אין החיים והמות תלויים בהסכמה תחילה. חיים ואפילו אין טעם בחיים, לעתים רחוקות נפטר אדם מן העולם “שׂבע ימים”, מתוך הכרה שלימה ש“שׂבע בעולמו”. הדברים אמורים כאן בכלל הבריות ולא ביוצאים מן הכלל, שאינם אלא חזיון פתולוגי, חזיון חולני.

ברם דוקא בכך תפקידה של הבחירה האנושית. חייב אדם לחפש ולמצוא את מגמתה של ההתפתחות ההיסטורית ולשקוד על כך, שהתהליך ההיסטורי יבוא על מילואו ביתר מהירות ובפחות יסורים. עובדים אנו נגד המגמה ההיסטורית, רוצים אנו לכפות עליה, על התולדה, שתלך בדרך שאנו בחרנו בה בשכלנו, שוב יוצאת עבודתנו כולה לבטלה, שכן יש בה רק להאט את התהליך הטבעי על ידי עשייה להכעיס ואין בה לעכב בידיה.

חירותו של אדם וכן חירותה של האנושות כולה מוגבלת היא. האנושות – כלל בני אדם, האדם הוא חלק מן האנושות, וזה וזו פרי היסטורי הם, רצונם ומעשיהם נגזרו מראש בידי העבר, בידי תהליך של התפּתחות, שעבר על פני דורות שקדמו, ואין זו אלא תמימות ודרך ילדות להאמין, שאפשר לבטל כוחו של עבר. ההוה – כולו זרם בלתי פוסק, העתיד אינו אלא שפיר, כעובר זה במעי אמו, ואין במוחש ובממש אלא העבר בלבד. הוא – אמנו יולדתנו, המיניקתנו ומכלכלתנו מיום בואנו לעולם עד יום מותנו.

כל האומר להשתחרר מן העבר, לנער מעל עצמו את ירושתו של זה ולפתוח בבנין עתיד חדש לפי רצונו של עצמו, על יסוד חדש, מחשבה היסטורית בטלה בידו. כל האומר כך כופר במציאות ומעלה עצמו לעולם שכולו דמיון, לעולם עירום, חסר שרשים, לאוירם של חלומות מרחפים, ללא קשר וסמיכות אל המציאות של ממש, ללא יניקה כל שהיא מן המציאות. קראתי לכך עולם של רעיונות-חלומות, ברם לא דקתי בדבורי, שכן אפילו החלום תלוי במידת מה במציאות. תכופות הוא נגרר אחריה, ותכופות מכן הוא רץ ודוהר לפניה ומראה לנו דמות עתיד לפי היכולת, שלא יצאה עדיין מן הכוח אל הפועל. ברם לעולם אחיזה לו לחלום במציאות של ממש, בקרקע של ממש. אולם מי שאומר לבנות עתיד חדש בכולו ואינו תומך את יתדותיו בעבר אפילו בעל-חלום אינו. מחשבתו – הזיה, הגותו – בדיה, ויצירותיו אינן מגיעות אפילו בשעת ברכה אלא למדרגת גולם, למעשה-מלאכה, לכלי מוכני. הוא הוא ה“אדם קטן” של האלכימיה, הוא הגולם של המקובלים, ללא אב ואם, פרי השקפת עולם של חמומי-מוחין, יצור דמיון חולני.

בימים האחרונים גררו שוב את ניצשה מקברו, שוב נטפלו ל“אדם העליון” שלו ואומרים לראות בו, באדם עליון זה, את המסית והמדיח של הדור החדש בגרמניה. נמצא האשם והבריות דעתן זחוחה עליהן שתפסו לו לזה, שאפשר לגלגל עליו את החובה ואת האחריות לפורענות העולמית. חיפשו את השד, את המזיקין ורוחות ומצאו את האדם העליון, את הגולם, שנוצר במחשבתו של שכיב-מרע, שכן עד היום אין “האדם העליון" אלא גולם בלבד. רצה ניצשה למרוד בעבר, הוא הוא בעל הרעיון, שאפשר ליצור עתיד חדש, חדש ממסד עד הטפחות, ולפיכך נכשל, ו“האדם העליון” שלו יותר משהוא דמות מסוכנת, דמות טרגית הוא. הוא אינו מכת המזיקין, שיש בידו להחריב עולמות, ולא מבני היצירה, שיש בידו לבנות משהו, אלא יצור הדמיון של דניאל: גולם ענקי ורגליו חמר, וכל משב רוח מצויה יפילהו לארץ ויפוצצו לרסיסים.

לא הייתי דורש בשעה זו מדרשים עיוניים לולא הרגשתי, שיש בהם בעיונים אלה ערך רב, ערך מעשי, שכן מתנגדינו העורכים מלחמת תמיד ובכוונת מכוון נגד קיומו של ישראל בחינת עם, אינם שקועים בתרדמה, הם אינם נותנים את דעתם על שעת החרום ואינם מחמיצים כל שעת כושר להרביץ את תורתם. ושעות-כושר כאלה מזדמנות להם לרוב. בידיהם ההיכלות, בידיהם הקהלות ואגודות-הקהלות, בידיהם בתי הספר של יום ראשון בשבת, בידיהם הסלונים והקלובים והחברה הגבוהה. ובימים האחרונים נוספו עליהם “מליצי יושר”, מצד שאיש לא פלל להם כלל ועיקר. נצטרפו להם “פרוליטרים” בחינת לוחמים לעמדות של התבוללות. עד כאן היינו מזדמנים תכופות בחיים עם טפוס זה של בורגני בעל פסיכולוגיה פרוליטרית. עכשיו יש לנו עסק עם טפוס מהופך לזה.

בכל עולם ישראל, מרוסיה עד אמריקה, ומאנגליה עד קושטא ומעבר לה, עולה ומתבלט עכשיו הנגוד שבין שני אבות-הזרמים השוררים מימות עולם בתולדות ישראל, אלא שעכשיו החריף יותר מאשר בימי שלום. ואמנם טבעי הוא הדבר, שבשעת פורענות עומדים הבריות ועושים חשבון הנפש. המבקש ימצא חזיון זה בהיסטוריה, הוא עלה לפנינו בימי-הפרעות הראשונים בשנות השמונים של המאה שעברה, וכן לאחר ימי קישינוב, לאחר בוא הריאקציה של שנת 1905, וחזיון זה נגלה והולך לפנינו גם עכשיו.

שוב אי אפשר להתיחס בשוויון נפש. שאלת “לחיות או לחדול” מתגוללת לפנינו על כל חריפותה ומחייבת אותנו להשיב תשובה ברורה. ואין הדברים אמורים כאן בעסקי הפרט. האדם בחינת פרט שקוד להציל את נפשו כפי אשר חונן, אבל בשעת פורענות קשה מתברר, שאין הפרט יכול להשתחרר שחרור גמור, משום שהוא קשור לכלל גדול, משום שגורלו תלוי בגורלו של הכלל. מתבונן אדם יפה יפה בשאלה ושקוד למצוא לה תשובה, מיד הוא מרגיש, שענין לנו כאן עם שתי מחנות גדולות, מנוגדות זו לזו. האחת גדולה במספרה אלא שאירגונה רופף. השניה אין לה מיליונות של הראשונה, כנגד זה יש לה מילירדים של כסף וזהב. האחת עומדת בשתי רגליה על יסוד היסטורי מוצק, עממית היא ושואפת לעתיד טבעי. השניה נתלשה מן הכלל ורוצה ליעשות חטיבה לעצמה ושאיפתה לעתיד מלאכותי מבחינה היסטורית.

טעות גמורה היא בידי המחלקים את בני ישראל לכת של יראים ולכת של מתקנים ואומרים להעמיד את מעשיהן השונים של קבוצות שונות בישראל על ההבדל ביחסן למצוות ולמנהגות. אלה אספקלריות זרות שהגלות שׂמה לנגד עינינו, הם המשקפים התיאולוגיים, שהרכיבה לנו כאילו נשמת-עם של ישראל אין לה תוכן אחר מלבד שאלות תיאולוגיות. כל תפיסה זו, כאותה החלוקה, היא פריה המסוכן ביותר של ההתבוללות. עלינו להשתחרר ממשקפים מטעים אלה, ורק עם שחרור זה נוכל לראות את עצמנו ואת עולמו של הקב"ה ראות אנשים חפשים, אנשים מודרנים. בעיות תיאולוגיות תופסות בחיי העם שלנו מקום כדרך שהן תופסות אצל כל עם, לא פחות ולא יותר.

רוצה אדם לתפוס כהלכה את שאלה ישראל ואת אבות-הכוחות הפועלים באומה הישראלית, חייב הוא לחלק את בני ישראל לא לפי השקפותיהם הדתיות-סינגוגליות, המשמשות רק חלק אחד בחיים, אלא לפי אב-מטרה, שהמחנות השונות הציגו להן בעבודתן, לפי חזון העתיד, שאותו הן הוגות ואליו הן עורגות.

וכאן לפנינו רק שתי מחנות: הלאומיים מכאן והמתבוללים מכאן.

וכל הסבור, שלהתבוללות כבר אפסה תקוה, שתש כוחה הראשון, אינו אלא טועה. אין הדברים כן. פיטומה עדיין לא נאכל, שאיפתה לא נתנמכה, והרי היא עושה תעמולה לעצמה בכל שעת כושר. אין אנו רשאים לבטל אותה, מצוה עלינו לנתחה ולהפרידה, להראות, כמה נתרוקנה מתוכן, כמה נטולת יסוד היא וכמה יש בה מן המסית ומדיח.

II

משני צדדים שונים עומדים ותופסים עליה, על הציונות, בימים האחרונים. מצד חבורת המתבוללים, שכמה וכמה מבצרים מודרניים בידיה, ואפילו נבנו בדמות “היכלות” עם מגן-דוד מוזהב על חודו של גג, ובשעה זו גופה מצד החבורה הקטנה מאוד במספרה ובעלת יצרים גדולים, היא החבורה העומדת על לאומיים בודדים, שדעתם לא נחה עליהם, משום שמתנועעים הם עדיין כמטוטלת זו של שעון הקיר בין אבטונומיה של גלות ובין טריטוריאליסמוס, בין טריטוריאליסמוס וציונות. הם אינם יכולים לשפות שלום עם נפשם, הם תוהים ובוהים ונמלכים בדעתם, בודקים וחוזרים ובודקים את מבנם של עצמם, הם פוסחי עולם על שתי הסעפּים. אין מצבם נוח ונעים ביותר, שכן תוך פסיחת עולם על אידיאלים שונים וכרכור עולם מסביבם שוכחים בני אדם את ההליכה הפשוטה והרי הם דומים למקדשי החודש “כשם שאני רוקד וכו'.”

שתי הקבוצות המוזכרות למעלה תופסות על ציונות בדרכים שונות. המתבוללים תוקפים יותר את התנועה הציונית, מאשר את ההסתדרות הציונית, הם נלחמים יותר ברעיון הציוני מאשר בהתגשמותה החלקית של הרעיון בעבודה המעשית בארץ ישראל. לבנות מושבות, לנטוע כרמים, פרי הדר, שקדים, ואפילו ליסד בתי ספר – מהיכי תיתי, אין דעתם מתנגדת לכך – כך הם טוענים לכל הפחות, אבל… כאן פותחת רשימה ארוכה של עוונות ופשעים שפשעה התורה הציונית. ראשית, אין היהודים – עם, ואם תאמר: מוחזקים הם בעיני העמים כולם כעם – הרי מצוה היא לעמוד ולהתקומם כנגד עלילה זו איומה, שטפלו עלינו שונאינו. שנית, מכיון שאין אנו עם שוב אין אנו רשאים לדבר על שפה משלנו, ספרות שלנו, אמנות שלנו – כל אלה – הם אומרים – הם דברים המטרפים את חשבוננו, החותרים תחת כל זכות קיומנו, ואנו נתאמץ בכל כוחותינו לגדור בפני דבר זה.

ואמנם עמלים הם המתבוללים לגדור בפני כל התפתחות לאומית, הם מעכבים את גידולו של כל רעיון לאומי, הם עושים כל מיני מעשים כדי להשכיח מלב הדור הצעיר אפילו את המעט מן המעט שעבר אליו בירושה, שקודים הם למחות כל זכר להרגשה לאומית ומטילים חרם ריפורמי על כל תופעה של חיים, שבה מפרפרת עדיין הנשמה הלאומית.

ואל נא נהיה מן המלעיגים ל“חרם” ריפורמי. אל נא נהיה סבורים, שהקנאות דביקה רק בשמרנות אורתודוכסית. סברה זו מוטעית היא כאמירה זו, שחוסר סובלנות עשוי לשים את משכנו רק באנשים שנספחו על מפלגה מסוימת. בני בלי מפלגה הם לפעמים הקשים שבמחוסרי-סובלנות בעולם, וריפורמיים וחפשים בדעות הקשים שבקנאים. אין בין אלה לאלה אלא שאת החרם הישן היו מכריזים בשופרות ואת החרם החדש מנגנים על העוגב.

כאן מגיעים המתבוללים לידי נקודה זו, שבה מתחיל הקרע הפנימי בלבם הם. כאן הם מתחילים להתפתל, רוצים הם לחזור ולפנות לעבר אחר והרי הם מסתבכים והולכים. בהתבוללות גנוז הרעיון של יציאה מן העולם, של טמיעה בסביבה החדשה, של טמיעה גמורה, שאיש לא יבחין היכן הבולע והיכן הנבלע. משול הוא תהליך זה לחלומו של פרעה על הפרות השמנות והרזות. אחד אם השמנות נבלעות על ידי הרזות ואחד אם הרזות נבלעות בתוך מעיהן של השמנות, ובלבד שלא יוודע הדבר, ובלבד שיצאו מן העולם. התבוללות למחצה, לשליש ולרביע אינה אלא משחק בהתבוללות. כל זמן שמתלבטת ומזדקרת עדיין יד או רגל של ישראל, ואפילו נטבל כל הגוף כולו בסביבה הנכריה, עדיין לא עברה הסכנה מן העולם, שיבוא מי שיבוא ויוצא את היהודי כולו לאויר העולם. התבוללות גמורה ללא טבילה וללא נשואי תערובות אינה אלא חלום, לבטלה היא יוצאת. העולם, העולם הגדול, העולם הנכרי לא יבחין בין יהודי האומר בכל יום את “פרשת הקטורת” לבין יהודי שאינו פוקד את בית-הכנסת אלא אחת לשנה ומתפלל מתוך ספר תפלה בלע"ז.

אין הבדל זה בחינת עיקר אלא לגבי בני ישראל בלבד, ואילו לגבי שאינם בני ברית אפילו בחינת טפלות אינו. ובכן מה ערך לדבר, אם יהודי אחד נראה על יהודי חברו כמתבולל אם העולם הנכרי אינו מודה בכך? הרי כל שאיפת ההתבוללות אינה מכוונת כנגד השאינם מתבוללים בלבד. מפניהם הרי אין לחשוש. הרי היא מתכוונת כלפי שאינם בני ברית, כלפי הנכרים, והאחרים והנכרים הם צנועים דוקא, הם אינם דורשים כלל שיהיה היהודי שומר את כל תרי“ג מצוות שלו, דיו ביהודי בן מצוה אחת, והוא רואה בו יהודי לכל דבר ונוהג בו כביהודי. הפכּך: הכוח הדוחה של האנטישמיות בת הזמן החדש פותח ביהודי המתבולל למחצה דוקא, העמל בכל כוחותיו להכנס לפני ולפנים של הסביבה הנכריה, משום שסביבה משלו אין לו, משום שהתנכר לה. עצבון ושעמום תוקפים את היהודי המתבולל בשעה שהוא נידון לבלות את כל זמנו הפנוי בחברת אנ”ש, במועדון של מתבוללים, והרי הוא נדחק למקום שאין מכירים אותו, וסוף שמכירים אותו לרוגזו ולעצבונו.

ועוד טעות אחת בידי המתבוללים שלנו. הם עומדים ולומדים גזירה שוה משאר אמונות על אמונת ישראל: מה אצל אומות העולם אין האמונה משמשת אב-סימן לאומי, שכן אפשר לו לאדם שיהיה פרוטסטנט או קתולי ואף על פי כן בן הוא לאומה הגרמנית, כך האמונה הישראלית אין דין שתשמש אב-סימן לאומי. ובכן: יכול שיהיה אדם גרמני, צרפתי, אנגלי לכל דבר גרמני, צרפתי, אנגלי, ויהיה בן האמונה הישראלית באין מפריע ובאין מכלים.

ברם כאן צרורה הטעות, כאן גנוזה התפיסה האַהיסטורית והמוטעית בטיבה ובטבעה של אמונת ישראל. העמים החדשים, כולם ללא יוצא מן הכלל, לא יצרו את אמונתם, הם נטלו אמונה מן המוכן, ולא שינו בה אלא שינויים קלים, כל אחד לפי טעמו הלאומי. ואומות נוהגות באמונה מן המוכן כדרך שנוהג אדם בחליפה שנקנתה מן המוכן. ארוכה היא החליפה עומדים ומקצרים אותה, צרה היא – שקודים להרחיבה. האמונה הישראלית לא נקנתה מן המוכן, היא הביטוי הנעלה ביותר של רוח-העם היהודי, ולפיכך תלויה היא בדמותה ובצורתה הטהורה ודבקה בנשמת-העם הישראלית.

נוטל אתה מן האמונה הישראלית את יסודותיה הלאומיים, מגלגל אתה אותה בשיטה פילוסופית מופשטת כדרך שעושים לרוב המתבוללים, מחסר אתה את כל סימני העמיות שלה ומכניסה לתוך ד' אמות הצרות של ה“סינַגוגה”, שוב פוסקת חיותה של זו, המפרה והמלהיבה, ומתגלגלת בחנוט…

בשנים האחרונות התחיל רווח המנהג להוציא מן הקאפה את הקופאין, ומן הטבק את הניקוטין ומן היין את הכוהל. וולדייר המפורסם כתב על אופנה זו החדשה ולגלג עליה. הרי כל קסמו של הקאפה בקופאין, של הטבק בניקוטין ושל היין בכוהל. חושש אדם מפני שלשת דברים אלה – אַל ישתה ואַל יעשן, אבל אַל ירמה את הבריות ובעיקר: אַל תרמה את עצמך. וולדייר הכתיר את מסתו בענין זה בשם: אַל תעַקֵר את ההנאות. אני הייתי קורא להנאות אלה: הנאות שנפחה נשמתן.

אודה על האמת. מסתו של וולדייר לא השפיעה עלי רוב חום. לא יכולתי להבין מה החרי ומה הכעס של המלומה הגדול. וכי מה איכפת להם לבריות אם אדם גומע גמיעות של נוזלים חומים ואומר: קפה אני שותה? או שהוא מעשן מיני עשבים וסבור – טבק הוא מעשן, או שותה מיץ ענבים, ומדמה יין הוא! ברם כשאני רואה, היאך נגשים אל נכסיה הקדושים ביותר של אומה ואומרים ליטול מהם את חיותם, היאך קרבים ובאים אל היהדות ההיסטורית ואומרים ליטול ממנה את יסודותיה הלאומיים – אני כועס ומתרעם במקצת. וכשנגשים אל הנביאים ואומרים לעשות מהם קוסמופוליטים נטולי צבע, הרי אני מתרגז והולך, וכשרוצים להכחיד מישראל את תקות עתידו העצמאי, העצמי – שוב אני מתמלא כולי כעס.

ובכלי זין קהים כאלה, ובאמצעים אַלהיסטוריים ואלמקוריים כאלה אומרים להלחם ברעיון המבריח את תולדות ישראל מסופן ועד סופן! בקומץ של פסוקים תלוּשים ממקורם ומקישורם, ובפסוקים מולעזים דוקא, אומרים לפגוע במקום הלב של הרעיון הלאומי. שוב אין זו מלחמה במפלגה ישראלית, היא המלחמה בתפיסה המודרנית של הבעיה הלאומית. הבעיה הלאומית – לא הציונים בדו אותה מלבם ולא היהודים המציאוה. אפשר והיא הבעיה החשובה ביותר, שהגתה המאה הי“ט. האנושיות השרויה במצוקה עמלה לפתור אותה, ליישב אותה כהלכה, והנה באים לתרך קושיה חמוּרה כזו ב”חילוקים" ופלפולים נדושים.

ההתבוללות היא פלפול, ואילו החיים פנים זעומות להם, והתולדה מלמדת אותנו פשוטם של דברים.

III

אי אתה דן ציונים ולאומיים סתם כבעלי השקפות עולם שונות זו מזו או דין בני מגמות מדיניות שונות. ומטעם פשוט: משום שהציונות כשהיא לעצמה אינה השקפת-עולם, יסודה ובנינה בלאומיות, ומשום שהלאומיות אינה אלא השקפת-עולם ואינה כוללת בתוכה תכנית מדינית. הציוני, בעל הכרה ציונית עמוקה, על כרחו לאומי הוא לפי השקפת עולמו. הלאומיי היהודי שכובד ראש עמו ואינו משחק במושגים להנאתו, אינו יכול להיות מתנגד מעיקר לציונות, שכן הציונות מסקנה אחרונה המתחייבת מתוך הלאומיות בנתינתה לשאלת ישראל. אם נניח לרגע, שיש בידינו לקבל את ארץ ישראל ואפשר למצוא בה מקום להרבה מיליונים מבני ישראל, שיכוננו שם חיים עצמאיים, חיי עם חפשים משלהם – שוב חובה היתה על כל יהודי לאומי להסכים לתכנית כזו ולחבּבה, ולא די בחבה בלבד, חייב היה להצטרף אל ההסתדרות הציונית ולסייע בידה לכתף עמה. לא יעשה כן נמצא מתנכר ללאומיות של עצמו.

אין הלאומיים יכולים ליישב את התנגדותם לציונות בטעם עקרוני, ולפיכך יהיו מצווים לחפש להם טעם ממקום אחר. ואפשר למצוא תמיד טעמים ונמוקים לרוב, מפני מה לא כדאי להטיל על עצמו מטלה גדולה ורבת אחריות כזו. ראשית, אין הארץ הוגנת לכך. שנית, אין היהודים רוצים בכך, ושלישית – שאר אומות העולם לא יסכימו שארץ ישראל תמסר בידי ישראל. אין הארץ הוגנת לכך, משום שקטנה היא, אין היהודים רוצים בכך משום שנתלשו זה כבר מעל המזרח, ושאר אומות העולם יפריעו בעד קיומה של תכנית זו, משום שא"י יקרה לכולן וקדושה לכולן.

אלה הן בקיצור טענותיהם של הלאומיים, המתנגדים לציונות. את טענותיהם של אלה ניסחתי בתכלית הקיצור ולא נכנסתי בפרטי הפרטים, שכן אין הללו ענין לנו כאן. אף אין דעתנו נתונה בשעה זו להכניס את עצמנו בעובים של הוויכוחים ולבחון את טענותיהם, עד כמה נכונות או מוטעות הן. לא לרציתי אלא להוכיח, שכל טענותיהם של הלאומיים אינן עומדות על התנגדות מעיקר אלא על ענינים צדדיים. לא משאל הלב חסר להם לאלה אלא האמונה. הם אינם פוסלים את עצם הרעיון, הם כופרים באפשרותו, בהתגשמותו. ברם שאלת עיקר עיסוקה במשאל-לב, ברצייה, ואילו שאלת האפשרות היא בעלת טיב מעשי.

וכאן מעגל הקסמים שבהם מסתובבים הלאומיים ואינם יכולים לצאת ממנו. לפי משאל-הלב היו חייבים כל הלאומיים היהודים להודות באידיאל הציוני, אלא שמשהו מעכב בידם מלהגיע לסוף פסוק, למסקנה אחרונה, והרי הם נעמדים במחצית הדרך. והרי הם מבקשים אמתלאות ונדרשים לצד האפשרי שבדבר. ברם מושג האפשרי והבלתי אפשרי אינו פשוט כל עיקר, אדרבה מורכב הוא מאוד מיסודות שונים, ובין היסודות האלה אפשר ומשאל-הלב העיקר, הוא המכריע. שכן תכופות, תכופות מאוד תלויה האפשרות בחיים במשאל-הלב, בעוצם התשוקה, בחזקתם של הכיסופים. אין משאל-לב אחד דומה לחברו. צאו ושאלו כומר רוסי, למשל, אם רוצה הוא לדעת ש"ס ופוסקים, וודאי שישיב לכם: רצוני בכך, משום שבידיעות כאלה היה יכול להגיע למעלה גדולה בחברה הרוסית. אולם אם תוסיפו ותאמרו לו, שאין בקיאות זו נקנית אלא בעמל רב ובמשך שנים מרובות, בהתמדה ובשקידה עצומה, וודאי עלי שישיב לכם: אי אפשר הדבר. אמנם רצוני בכך, אבל איני מאמין באפשרות קיומה של תכנית קשה כזו. ברם חוסר האפשרות גנוז כאן בחזקה הרפויה של משאל-לבו. אין רצייתו אלא רצייה אפלטונית בלבד. אין משאל הלב שלו אלא פרי מחשבה הגיונית בלבד, ואין לו ולנפשו ולנשמתו ולא כלום. אמנם קרוא הוא בפינו משאל הלב, אבל בעצם אין זה אלא מעשה חשבון, חשבון יבש בלבד.

מובן מאליו שלא עלה על דעתי להשוות את משאל-לבם של הלאומיים שלנו אל משאל לבו של הכומר הרוסי לדעת את התלמוד. לא הבאתי דוגמא רחוקה זו אלא כדי להוכיח, שלא די לנו במושג משאל-הלב בלבד. עלינו גם לבדוק את חזקתו של זה, עד כמה מוכן הוא האדם למסירות נפש על משאל לבו.

ולפיכך אף סבור אני, שכל התנגדותם של הלאומיים שלנו אל הציונות נובעת מן ההבדל שבמדרגת החזקה של השאיפות הלאומיות שנבדלות בה שתי החבורות. חכמת-עם היא שטבעה את הפתגם: “הרצון אבי המחשבה”. ואילו אני הייתי אומר: רצון רפה הוא אבי אמתלאות קלושות. אומרים אנו: חסרה האמונה – סימן לדבר, שהרצון אינו. ברם קשה לו לאדם להודות במשאל-לב רפה והרי הוא עומד ותולה ב“איני מאמין”. סבורים הבריות, שחוסר אמונה מעיד על שכל בקרן, על הגיון קפדן, על השכלה רבה. היא הדעה הישנה, שמקורה ביחוד אצלנו בישראל בתקופת ההשכלה, בשעה שבחורי-הישיבה קפצה עליהם הדעת של חוקי-טבע ראשונים – דעה שעברה כבר שעתה.

יהיה מה שיהיה, הלאומיים עומדים ונותקים את התקפותיהם על הציונות ונותנים אותן ענין לאפשרי ולבלתי אפשרי. הם אינם נלחמים כדרכם של המתבוללים באידיאל הציוני, הם תופסים על התגשמותה המעשית של הציונות. לפי דעתי זו היא אחת התופעות העכורות של חיינו הגלותיים.

לציונים וללאומיים מתנגד מעיקר מסוכן, היא ההתבוללות על כל צורותיה וחזיונותיה. תחת להתלכד ולהתאחד ולהלחם בחבורה בהשקפת-העולם, שיש בה משום סם-מות לקיומנו, קיום עם, שסכנה צרורה בה לכל עתידנו – לא מצאו הלאומיים עבודה נאה מזו, מהתנפלות על הציונות. משול לריב זה שרבו החסידים והמתנגדים לפני כמה דורות אלה באלה: הללו אומרים “מזמור שיר חנכת הבית" תחילה, והללו: “ברוך שאמר” תחילה, ובשעת המריבה וההתכתשות התחילה חבורה שלישית בעבודתה, שרצתה להפטר הן מ“מזמור שיר” והן מ“ברוך שאמר” ואמרה, שהעיקר זו אמירת “לחיים”. המרחק שבין הלאומיים והציונים הוא גדול ורב מן המרחק שבין המתנגדים והחסידים בריבם בנוסח התפלות, אולם ההגיון של תכסיסי המלחמה בעינו עמד.

קרובים יותר אל הרעיון הציוני הם הטריטוריאליסטים, קרובים מן הלאומיים. ברם אף הם, חבורה קטנה שבקטנות שנער יספרם, יותר משהיו עסוקים בחיפוש טריטוריות שקודים היו על בקורת הציונות. והוא מטיבם של בני אדם, שיהיו מתקיפים יותר את הקרוב ויניחו את הרחוק. רואה יהודי ירא וחרד את חברו חותך את צפרניו שלא בסירוגין, מיד יתנפל עליו בדברי כעס ודברי מוסר. אבל כשהוא רואה עבירות ממש בידי “רחוק” אינו פוצה פה. כנראה קל יותר לעסוק בבקורת הקרוב מלשקוד על תקנתו של הרחוק.

ובינתיים גדל אצלנו דור ש“לא ידע את יוסף”, שלא יעמוד על טיבה של המחלוקת בינינו, משום שיש לנו “רופאי-נפשות”, השקודים על כך, שזרות יהיו לבנינו יוצאי חלצינו לשוננו, יצירתנו, מחשבותינו והרגשותינו. אנו נעמוד ונתווכח אלה עם אלה, אם אפשר להעמיד קדושה חדשה לארץ חדשה, ובינתיים ישקעו בנינו במ"ט שערי טומאה של הגלות; אנו נתקוטט ונריב על עברית ואידיש וילדינו ינתקו לאט לאט משתי הלשונות כאחת. ויקום לנו דור, שלא אמו היניקה אותו אלא הבקבוק, בקבוק החלב, שהעניקה לו הסביבה הנכריה.

אפשרויות ואי-אפשרויות צרורות ומקופלות בנו עצמנו, בכשרון האירגון שלנו. רצון מלוכד של העם העברי יגדיל את כוחותינו פי עשרה. כמה דברים שנראים בעיני מתנגדי הרעיון הציוני כדברים בלתי אפשריים היו נעשים אפשריים אלמלי היו מאמצים את כל רצונם. אל נא יתכסו בעלי אמתלאות ותירוצים.

אין אנו חסרים אלא הרצון החזק, אלא משאל-הלב החזק, אלא התיאבון הלאומי הבריא.

14 – 17 במרס 1915.

הגיעה שעתה של אידיאה לקנות שביתה בלב הרי היא כופה את החברה, לכל משמעותו של דבור זה חברה, – להתפשר אתה. ברם מעולם לא נעשתה הפשרה בבת אחת, מתגרות הבריות והולכות, נושאות ונותנות, שכן טבע הוא בבני אדם להתעקש, לעמוד על שלהם, לבלי לוותר. ולא ראי פשרה זו כראי פשרה זו. תכופות נוטים בני אדם לקבל את התוכן, אם כולו ואם מקצתו, של הרעיון החדש, אלא שאינם רוצים להודות, שכפויים היו לוותר, והרי הם שקודים למצוא שם חדש לתוכן שבאה עליו הסכמת הלב, כדי שלא יכירו בהם, שהרעיון החדש גבר עליהם וכבשם. תכופות נוהגים להפך: נוטלים את שמו של הרעיון החדש, מסכימים לסיסמא החדשה, ברם משנוגע הדבר בתכנו של זה המתנגד הישן המובהק בהתנגדותו עומד, והרי הם שקודים לגדור בפני הרעיון מלהתגשם בחיים. עושי הפשרה מן הסוג הראשון כנים וישרים הם יותר מן האחרונים. אין הראשונים מרמים את הבריות, הם אינם אלא מפתים את עצמם, שהם קשים מצור ועזים מחלמיש ואינם עושים לחיים ויתורים. האחרונים אמנם עוברים לפעמים על גדלוּתם, אבל אומרים להשתלט על הכל. אין רצון הפשרה שלהם בא אלא כדי להתגרות במתנגדיהם: ידכם קצרה מלפגוע בנו, באים אתם בשם האידיאה החדשה – שפיר! אף אנו מודים בה אבל יבוא יומנו לכשתרצו לשמור על טהרתה של זו ולגשמה בחיים. מצוא נמצא אמתלאות, דיחוקים ותירוצים ולא ניתן לה לזו לצאת לפועל, להתגשם.

ואין אנו מתכוונים להלכה ולעיון בלבד, שאלה מעשית חשובה היא וחייבים אנו להתעכב עליה יפה יפה.

היו ימים, והם אינם רחוקים מאתנו, שהאינטליגנציה היהודית חלוקה היתה לשתי מחנות צרות זו לזו, שוטנות אשה את חברתה. כל מחנה ורצייות משלה ומטרות משלה. הלאומיים מכאן והמתבוללים מכאן. אין הדברים אמורים בציונים ובאנטיציונים, שכן אין הציונות כשהיא לעצמה השקפת עולם. יסודה של הציונות – הלאומיות. ולא כל שכן שאין ההתנגדות לציונות השקפת עולם, שכן אי אתה משתית שום השקפת עולם על התנגדות בלבד, אלא אם כן אתה מצמיד פילוסופיה של חיים מיוחדת על “להכעיס” בלבד. לפי שעה אין השקפה כזו קיימת בעולם. הלאומיים והמתבוללים הם נציגיהן האמתיים של שתי השקפות-עולם תחומות בתחומיהן והן בלבד השפיעו על חיי העם היהודי. תחילתה של הלאומיות באינדיבידואליסמוס הכולל ומטרתה – יצירתן של מסיבות חדשות לעם העברי, שיהיה בידו להתפתח מתוך חירות בחינת חטיבה לאומית עצמאית, בעלת ערך משלה. תחילתה של ההתבוללות – אם נתפוס לשון קצרה – הקומסמופוליטיסמוס, ומטרתה – עקירתן של כל הנסיבות השומרות על יחוד סימניו של העם העברי. שתי השקפות-עולם אלה ברורות היו, וכל אחת מן המחנות האלה הצרות זו לזו ידעה עם מה ועם מי יש לה עסק, דיבוריהן ברורים וחתוכים היו, ולא אמרו לאחז זו את עיני חברתה.

בעשרות השנים האחרונות של המאה שעברה התחילה פרשה חדשה במדע הכללי, פרשת הרעיון הלאומי. מאקס מילר, שטיינטאל, לצרוס, נארה, לאזאר גייגר, פּוֹטֶבּניא וכיוצא בהם רבים התחילו מהלכים בדרך חדשה במחקר הבלשני. הם התחילו חודרים למעמקיה של כל לשון ולשון ומצאו, שלכל לשון לא רק אנטומיה משלה, אלא גם פיזיולוגיה משלה. גדולה מכן: אף ביולוגיה להן ללשונות. ומן הלשונות באים החוקרים האלה אל העמים שיצרו את הלשונות ההן, ובבת ראש נפתחו אפקים חדשים. שמש חדשה עלתה והתחילה מאירה את הדרך, בה הלכה האנושיות בהתפתחותה רבת הימים, וכאן נתגלה, שדרך זו נכבשה על ידי עמים שונים, ושוב נתגלה, שכל עם כבש את הדרך לפי אפיו המיוחד, לפי טיבו המיוחד. שוב אין המלומדים יכולים לפרוש מנושאם החדש של מחקריהם והרי הם מתעמקים והולכים ובונים ומעלים קומה על קומה עד שצמח ועלה היכל חדש של מדע, היכל תורת-הנפש של העמים תורת-נפש מדעית.

במקומה של אנושות מופשטת העמדה חטיבת-עם, העמדה האומה. האנושות המופשטת אלמת היא, האומה מדברת; האנושות המופשטת – רוח שורה בערפלים, מהלכת ערטילאין, האומה – גוף לה ונפש לה, בעורקיה נוזל דם, דם חי, רענן ועינים לה, עינים יורות אש, היא נכספת, שואלת, שואפת, נלחמת על קיומה.

קמעא קמעא באה מהפכה במוחו של האדם. הרוח מתגלית בצורה אחרת, לא בפשטותה אלא בסבוכה, לא בהרכבתה אלא בהתפרדותה, לא בחדגונותה אלא בהרמוניה שלה.

אולם אנו בני ישראל אין אנו חיים חיי עצמאות אלא כל שאפשר לשמור על עצמאותנו בסביבה הנכריה, ואפילו בעולם הרעיון אחרונים אנו לנוגה האור שזרח מן השמשות החדשות. אפשר והיהודי הפרט יהיה הוא דוקא נושאן של האידיאות החדשות ביותר. אולם מתחילה הוא מעניק את רעיונותיו לסביבה הנכריה. אי אפשר לחיות בגלות אלא בבבואתה של החמה.

ולפיכך לא יפלא, שבשעה שאומות העולם כבר רוויות היו ברעיון הלאומי החדש עדיין עבדה האינטליגנציה היהודית לאליל הקוסמופוליטי הישן. כבר חרב מזבחו, נעלמו כהניו, ועדיין עומדת היתה האינטליגנציה היהודית והביאה קרבנות על המזבח ההרוס.

שעון הגלות לעולם אינו מכוון כהלכה וכדיוקו. ותכופות מפגר הוא כדי תקופות שלמות.

ובעוד שבכל העולם כולו ידעו כבר יפה יפה, מה טיבה של אומה, ומה ענינה של הלאומיות ועד כמה זכאית האומה לדרוש לכל-הפחות עצמאות לעצמה, רק התחילו להתפלפל בינינו: אם אומה אנו או לאו, אם זכאים אנו לדרוש דרישות בחינת חטיבת-עם או שמא אין אנו אלא “תוספת” לאומות העולם. משל למי שקנה ליטראות אחדות והקצב מעניק לו “תוספת” של עצמות, או למי שקנה ארג לחליפה, ודעת החנווני נוחה הימנו והרי הוא מוסיף לו חתיכה קטנה של בטנה חנם אין כסף. ואמנם לא פסקו מלטעון ולהכריז: לא עם אנו, והתורות הלאומיות אין לנו חלק בהן. אנו הבטנה למלבושן של אומות העולם!

אולם לא לעולם חוסן המיאון, לא לעולם כוח העקשנות, – וכאן פותחת פרשת הפשרות.

כמה חברות ומוסדות של מתבוללים אנוסים היו לוותר כמה ויתורים למעשה משנתקרבו והלכו לחיי ישראל. הם אנוסים היו להסכים למקצת תכנו של הרעיון הלאומי-היהודי. כנגד זה התחילו אחרים להודות בסיסמא “לאומיות”, ברם כשמגיע הדבר לביצוען של דרישות לאומיות מבחינת תכנן הרי הם מחזיקים בהתנגדותם, בשטנתם, כדרך שנהגו מתבוללים ראשונים.

פשרה זו שטחית בנוגע ללאומיות היהודית נגלתה בכל עריתה בועידת-הפועלים בניו-יורק, שהוטל עליה לעבד תכנית ודרכי עבודה בענין תביעות ישראל עם תום המלחמה. לא קם איש ונלחם בגלוי בסעיף הדן בזכויות לאומיות, ברם אנשי הפשרה לא רצו לשמור אלא על השם בלבד, הם נרתעו מפני פתיחת הסוגריים, מפני האמירה המפורשת על לאומיות יהודית. והגיעה שעתו של הפלפול הישן וחזרו הדברים לישנם: מה טיבן של דרישות לאומיות, עד היכן רשאים אנו ללכת בדרישותינו הלאומיות וכו'.

חמוּרים הם החיים, והשעה שאנו עומדים בה חמוּרה שבעתים. ואם סבורים הם בעלי פשרה שיעלה בידם להפטר בשאלות תם אינם אלא טועים. ויש תרופה לכך: לא שנה אדם ילך וישב לרגליו של מלמד וילמד מחדש את האלף בית. דרך אגב: אפשר לשאול גם מפי הפולנים בפוזן, מפי הרותנים בגליציה, הגרמנים בבוהימיה, מפי הסלאווים בהונגריה, מפי האיטלקים באוסטריה. עוד רבים הם, רבים הם מאוד בעולם שאפשר לשאול מפיהם.

20 לאַפּריל 1915.

מאזין אדם לאידיאות החדשות בתכלית החידוש כביכול של “מדינאים” יהודים עלול הוא לתמוה תמיהה רבה, עד כמה הם, ה“מדינאים”, נחשלים מאחורי הזמן שבו הם חיים, עד כמה שרויים היו בתרדמה ולא הרגישו בהתפתחות כולה, שעברה על העולם החדש, המתורבת, בתקופות האחרונות. הם רואים את עצמם בלבד כאנשים מתקדמים, כאנשי רוח חפשים גמורים, אבל לאמתו של דבר הם נושאים את כבלי השעבוד בלבם. הם לא נסתגלו אלא לחיצוניות של החיים החדשים, ואילו בפנים בהוייתם של תושבי-גיטו עמדו ואינם יכולים בשום אופן לצאת מתוך העוגה הצרה שנעוגה לעולמם. ולפיכך שומע אתה תכופות מתוך דבריהם בת קול מבית מועד לכל חי ומרגישים בהם, שגאונם המעושה מרופד כולו הכנעה שבעבדות, זקוף כלפי חוץ, מורכן וכפוף כלפי פנים, ביטול היש של עצמם ודרכי חנופה כלפי אחרים, גינוני תקיפים מכאן, מעשי-התרפסות מכאן – הם סימנים מובהקים למי ששוחרר בידי אחרים ולא נשתחרר שחרור שבלב.

המסדר “בני ברית” נתנכנס עכשיו בסן-פרנציסקו. מסדר “בני ברית” אינו פוסק מלהכריז ומלחזור ולהכריז, שהוא אינו ארגון פוליטי ואינו מכניס את ראשו בשאלות “הבוערות” כגון: התבוללות, לאומיות, ציונות, טריטוריאליסמוס, אורתודוכסיה, רפורמה, וכיוצא באלה. והרי הוא עומד ומכריז ומודיע, שנויטרלי הוא לגבי שאלות אלה, משום שהן אינן נוגעות אליו. רק שתי מטרות לפניו: עניני חברותה ועניני צדקה. ובשני ענינים אלה הוא שוקד לאחד את היסודות השונים שביהדות.

ואמנם מאוחדים בו במסדר “בני ברית” חברים בעלי השקפות-עולם מנוגדות, ממתבוללים מובהקים עד לאומיים פעלתנים וציונים בכלל, מאורתודוכסים קיצונים עד מתקנים מופלגים ומפליגים בכלל. ומצוה להודות, שההנהלה העליונה של המסדר באמריקה שקודה היתה על שמירתה של עמדה נויטרלית זו בענינים המוזכרים למעלה.

ברם כאן קפץ ועלה על הבמה “בן ברית”, הוא איש הקונגרס יוליוס קאהן והתחיל להעלות ערמות ערמות של הצעות. והרינו עומדים על החשובה שבהן.

איש הקונגרס יוליוס קאהן הציע, שמסדר “בני ברית” ישנה את שמו: במקום “אמריקן דזשוס” (יהודי אמריקה) ייקרא “דזשואיש אמעריקאנס” וההטעמה על המלה “אמריקאנס”. וטעם נתן להצעתו, שהאומה העברית מתה זה כבר, היא יצאה מן העולם עם חורבן בית המקדש.

חזיון מופלא. האומה הישראלית היא מתה מופלגת ימים, כמעט אלפיים שנה, והעולם שרוי בטעות. עד שבא ראביי או איש-קונגרס או “מדינאי”סתם ופוקח את עיני הבריות על טעותן הקשה. וגדולה פליאה שניה מפליאה ראשונה: אין אזני הבריות נפתחות ואין עיניהן נפקחות ובטעותן הן עומדות, ששלשה עשר המיליונים או ארבעה עשר המיליונים של יהודים הפזורים בתוך עמים שונים ובקרב מדינות שונות הם בני חטיבה עממית מיוחדת ומהוים גוף לאומי מאוחד. וכך צפים ועולים חילוקי-דעות. מכאן – קומץ מתבוללים, ומכאן – המונות המונות של ישראל, האינטליגציה המודרנית, היסודות היוצרים והבונים, המשוררים, הסופרים, האמנים – בקצור: כל אלה המצווים לפי טיבם להכנס לפני ולפנים של חיי ישראל ולפעול בהם; ותוספת להם, תוספת חנם – כל העולם הגדול של מי שאינם בני ברית. שכן העולם הבלתי יהודי אין מוראה של האנטישמיות עליו, ולפיכך אין לו שום יסוד להתכחש למציאות.

לא היינו מתעכבים על הצעתו של איש-קונגרס זה יוליוס קאהן. אין עיננו צרה בו ובחבריו לדעה כולם, לא בכבודו ולא בתועלת, שהוא יכול להפיק באם תתקבל הצעתו על דעת אסיפה יהודית. אם אין טעות בידי הרי אותה הצעה גופה ובעיטופים אחרים נתקבלה לפני ימים מועטים על דעת אספת ראביים בשיקגו. לא נתרעש העולם ואפילו מהלך המלחמה לא הושפע על ידי מתן-החלטה זה. היינו עוברים בשתיקה על הצעה זו כדרך שעוברים בשתיקה על לידתו של סנדל אלולא העלה והוסיף איש-הקונגרס יוליוס קאהן עוד הצעה, להשתדל בפני הממשלה האמריקנית, שלא יזכר השם “היברו” במיונם של המהגרים, הבאים לארץ, שיהיו ממיינים את הבאים לפי הארצות שמשם באו ולא לפי דתם.

אין אנו באים עליו על איש-הקונגרס קאהן בטענה, שיהיה בקי בתולדות ישראל, שידע כהלכה את חיי ישראל, שתהיה לו דעת ברורה על הבעיה היהודית – אין אנו תופסים מרובה, אבל דורשים אנו מאת כל מי שבא ועצות בידו בנוגע לעסקי הכלל, שלא ישחק באש ולא יעשה פוליטיקה זולה על חשבונם של המונות ישראל, שמצוקה ועוות הדינים וחוסר זכויות ורדיפות כופים אותם שיהיו עוקרים ממקומותיהם ומחפשים מולדת חדשה לעצמם.

אין לדעת, מה תסבוכת נצפנה לאנושיות לעתיד לבוא. אי אתה מנבא, מה חיבורים תחבר ומה פילוגים תפלג מלחמה זו. אי אתה יודע, מה חוקי-כניסה חדשים עתידים לבוא במשך הזמן באמריקה. ואף על פי כן אפשר לאמר בבטחה, שאף החוקים החדשים יהיו קלים יותר ורכים יותר לגבי הנרדפים מאשר לגבי הרודפים. לבוא ולהציע עכשיו, שיהיו רושמים את המהגרים היהודים כרוסים סתם, רומנים או פולנים סתם – הרי קוצר-ראיה בכך וחוסר-בגרות פוליטי. מפני מה לא טרח איש-הקונגרס קאהן להיודע, איך נוהגים עכשיו בשבויים, – מתכוון אני לשבויים האזרחיים – בכל העולם, חוץ מן הארצות שהיהודים מרגישים את עצמם שבויים בהן מעולם? אפשר והיה נוכח, שיש זמנים שלא כדאי לאדם להתכחד לצור מחצבתו ולעמו.

אין אנו יודעים עדיין, מה דין דן כנוס בני-ברית בהצעה זו. לנו לא איכפת הדבר כלל ועיקר. שכן עברו זה כבר הימים, שבהם היתה פוליטיקה ישראלית נעשית במסדרים ובאספות הקהל. עברה שעתם של פוליטיקאים בלתי אחראים אלה, שוב אין דעתם נשמעת בחיי העם ואין השפעתם השפעה. ולא עוד אלא שאינם יכולים להתיימר במיתה ארוכה כזאת כמיתתה של האומה הישראלית לפי דעתם. הם פגרים מתים פוליטיים כפשוטם. אין אנו נותנים את דעתנו אלא על “נויטראליות” של הסתדרות יהודית, המכריזה שאין לפניה אלא ענינים נויטראליים, מטרות נויטראליות.

וכך באים בני אדם שלא למדו משנה חדשה ולא שכחו משנתם הישנה ומעלים את מחשבותיהם הבלות, הנדושות ומביעים אותן בגדלות כזו, כאילו מגלים הם אמת חדשה, תורה חדשה. הם אינם תופסים או שאינם רוצים לתפוס, שאין אתה מחריש את קול החיים באידיאולוגיה התשושה מבית-המדרש של ההתבוללות.

וכאן מעיזים ובאים ואומרים לנו דברי כיבושין, שאין להבדיל בין יהודים גרמנים, יהודים רוסים, יהודים פולנים ויהודים צרפתים (לא צירפו למנין את היהודים הצרפתים אלא כדי להרבות בחבורה, ואינם מתכוונים בעצם אלא ליהודים גרמנים וליהודים רוסים בלבד), ומוחים נגד המגמה הניכרת בימים האחרונים להעמיד מחיצה בין חבורות שונות מישראל. כאלה היו דבריו של אחד מראשי המדברים של היהודים הגרמנים-אמריקנים באסיפה גדולה. שוב נתחלפו הטוענים ונתערבבו הטענות. מי הוא שתיקן את המחיצה בין ה“גרמנים” ובין ה“רוסים”, מי הוא שהיה רואה ומביט בהם בהמונות ישראל מלמעלה למטה, מי כפר ביצירתו כולה של העם היהודי, מי כפר בקיומו של עם ישראל? הלא היא החבורה הקטנה מן המערב. היא הקימה מחיצה, היא נתרחקה מצור מחצבתה, היא רצתה להבלע, לצאת מן העולם, והיא האמינה בגאונה הרב, שהמונות ישראל יגררו אחריה. עכשיו כשקבוצה קטנה זו שעת כושר ניתנה לה להווכח על כל צעד ושעל, שלחנם היו יגיעותיה ולעולם לא תשיג את מטרתה, היא באה בטענות ובהשגות על אחרים.

ודאי מן הרצוי הוא, שלא יקום הבדל בין הקבוצות היהודיות השונות, אלא שכאן אדם שואל: מי יתקרב למי, מי יוותר למי ומי יתפשר עם מי. סבורים אנו, שהחיים השיבו על כך תשובה נצחת. רואים אנו במזרחה של אירופה דור נעורים חדש, המנער מעל עצמו את אבק ההתבוללות ונכסף להדבק בעמם, בגזעם, באומתם. הם בניהם של אבות מתבוללים. ואף יהדות אמריקה סופה שתהיה מצווה לעשות כן. מסבותיה של החברה החדשה וכל התפתחות יכפו אותנו על כך.

הזקנים, – ולא לזקנים בימים ושנים בלבד אנו מתכוונים – אינם מרגישים במגמתה של ההתפתחות החדשה. ולפיכך בת קול של מרירות, חוסר-ישע וכעס נשמעת מתוך גרונם – מדריכים גרועים בחיים הפוליטיים. והרי אנו אומרים לעוץ להם עצה טובה: עד שהם באים להטיף מוסר לזולתם מוטב שיציצו בפנקס שלהם ויבדקו את חשבונם, שכן עשו עד כאן בלי ידיעת בעלים.

7 במאי 1915.

א. הצדדים הנלחמים

הדבור “אחדות” ניטל זה כבר אצלנו תכנו העשיר והעמוק. בעוונותינו הרבים נזדלזל ונתקלש. שוב אין אנו רואים באחדות את הדבקות הפנימית לחטיבה עליונה, שבה מתרכבים ומתמזגים חלקים שונים, מעמדות, חבורות ומפלגות לכלל שלימות אורגאנית. לכל היותר התחלנו רואים ב“אחדות” עמידה משותפת על הנפש בשעה שאנו מותקפים והולכים בידי יריב מן החוץ. למשל: הפרעות, משפט בייליס ויוצא באלה עוררו כמעט עמדה מאוחדת של כל עולם ישראל, היא עמדה של עמידה על הנפש, עמדה של התגוננות. היא אחדות סבילה. אולם כל מקוםפ שדרושה פעלתנות, כל מקום שמצווים להביע את הרצון הכולל של העם בשאלה חשובה הנוגעת לכלל כולו, שם חסר הכוח המלכד, חסרה הרוח המאחדת, והרי אנו מתפרדים והולכים חלקים חלקים, חבורות חבורות, מעמדות ומפלגות. ושוב אין לנו אחדות פעלתנית.

יבוא משל זה ויוכיח: אפילו בשאלה מקיפה וחשובה זו של האמנסיפציה היהודית אן בידנו להעלות דרישות מאוחדות, תכנית מלוכדת. לא נחלקו בשטחה של האמנסיפציה, ברם משמגיעים הדברים לשאלת התוכן, מיד צפים ועולים חילוקי הדעות. אפשר ויראה הדבר כדבר הלצה, אבל עובדה היא, שיש בינינו חבורות יהודיות שלמות ומפלגות, המתנגדות בגלוי לזכויות לאומיות אפילו במקומות, שהיהודים מרוכזים שם המונות-המונות. חזיון כזה לא נמצא בשום אומה ולשון.

כל המעכב את האחדות הפעלתנית, הגוזל את הכלל, המוציא נכסי הלאום מרשות הרבים ומכניס אותם לרשות היחיד, מלעיג לדעת הצבור היהודי כולו – אינו נחשב אצלנו כעובר עבירה. זכויותיו של הפרט מוגנות אצלנו למחצה, לשליש ולרביע, ואילו זכויותיו של הכלל בחינת הפקר ואם ידו של יחיד תקיפה הרי הוא משתלט על הכלל כולו. מכאן כל הנגעים שבחיי עמנו.

הגיעה השעה, שייגלה אחד הנגעים הקשים האלה. יראה הקהל וישפוט.

הטכניון בחיפה, בארץ ישראל. בירכתי הר הכרמל ההיסטורי, בלע מרץ יהודי ותשומת-לב יהודית למכביר. בטכניון זה תלויות היו תקוות ישראליות מרובות. עוד לא נפתחו שעריו של זה בפני צעירי ישראל ופרצה “מלחמת-הלשונות”. אלה שאינם בקיאים בדבר, העומדים מרחוק לא תפסו את טיבו של הסכסוך הזה כל עיקר, או, מוטב שנאמר, לא עמדו על ערכו העקרוני ולא ראו בסכסוך זה אלא משום מרידה, משום חיכוך מן החיכוכים שבין שתי הסתדרויות יהודיות, בין ההסתדרות הציונית מכאן ובין “חברת העזרה ליהודי גרמניה” מכאן. וחברה זו אף שקודה היתה לטשטש את הצד העקרוני שב“מלחמת הלשונות”, שבו ראתה את עצמה חלשה ואשמה וכוונה את כלי זינה כנגד פרטים ויחידים.

כך דרכם וכך טכסיסם של כל חסרי-עיקר. הם אינם מאמינים בכוונה טהורה וזכה, הם אינם מאמינים במחלוקת לשם שמים, שכן עיקר גדול שלהם – אישיותם של עצמם, תאות-הכבוד שלהם. אין בידם להפריד בין האיש לבין הרעיון, בין נושא האידיאל ובין האידיאל, ולפיכך טבועים כל החילוקים עם אנשים מסוג זה בחותם אישי. ומשנעשית המחלוקת מחלוקת אישית מיד מתלקחים היצרים וקמעא קמעא נדחה סלע המחלוקת לקרן זוית, ולמעלה צפה ועולה מחלוקת של יריבים אישיים צרים זה לזה. העומדים מרחוק עתים מצטרפים לצד זה ועתים לצד זה. ושוב נעשית הפנייה האישית עיקר, ואילו עצם הדבר, הענין, נשכח והולך כמעט לגמרי. קשה, קשה מאוד להכניס בלב הרחוקים, שאינם מעורבים בגופו של ענין, את הדעת, שיש אנשים, נלהבי רעיון מסוים, המשמשים את הרעיון שלא מתוך יצר-הכבוד האישי, שאינם רודפים אחרי הנצחון לשם הנצחון בלבד. קשה מאוד להכניס בלב הקהל העומד מן הצד, שיש אנשים שבשבילם נצחון הרעיון הוא עיקר שכרם ואפילו יתקפחו ויפסידו הענינים של עצמם.

לאמיתו של דבר אי אתה דן בשום פנים את מלחמת-הלשונות המוזכרת למעלה דין מלחמה בין הציונים ובין חברה בלתי-ציונית או צרה לציונות. כל האומר כך נמצא ממעט בכוונת מכוון את דמותה של מלחמה זו. במחלוקת זו בא על ביטויו בבהירות ובחריפות יתירה מבכל מקום כל הניגוד שבין שני אבות-הזרמים בחיי ישראל, בין השקפת-העולם היהודית-הלאומית מכאן ובין הזרם של ההתבוללות מכאן, בין העומדים בכל כולם על הקרקע ההיסטורית ורואים את עתידו של ישראל בחינת תהליך של התפתחות הרמונית לכוחות-עם וסגולות-עם מורשה, ובין אלה שנתנו זה כבר בעבוט את העבר הישראלי והחליפו אותו באמנסיפציה בורגנית-זעירה זולה והרי הם מתימרים בגאוותם ההמונית, שנועדו ללכת לפני העם, לכפות אותו, שיקבל על עצמו מהלך של התערטלות, שיהיה מנער מעל שכמו את “הירושה הקשה” ונבלע והולך בסביבתו.

שלשה שותפים היו לו לטכניון בחיפה, או מוטב שנאמר: מיוצגות היו בו שלש חבורות יהודיות: חבורה רוסית, חבורה גרמנית וחבורה אמריקנית. החבורה הרוסית עמדה על שבעת חברים, הגרמנית על תשעה, והאמריקנית על תשעה. ציונים מאורגנים לא היו אלא שנים בחבורה הרוסית ושנים בחבורה האמריקנית. הוה אומר: ארבעה ציונים מעשרים וחמשה חברים. אחד מן החבורה הרוסית הוא מהוגי הדעות האצילים והעמוקים ביותר של ישראל ומטובי גדוליה של השקפת-העולם היהודית-הלאומית, ואף של הציונות, בחינת תוצאה הגיונית של השקפת-העולם הלאומית, אלא שהוא אינו רואה את עצמו ראות ציוני מפלגתי.

מן המיותר הוא לומר כאן, שבשאלת הלשונות לא היה שום חילוק בינו, בין דרישותיו ובין דרישותיהם של הציונים. ואי אפשר היה שיהיו מחולקים בענין זה, שכן עוד לפני בוא ההסתדרות הציונית לעולם וחובבי ציון ותיקים עוד התיחסו ביראת הרוממות לחברת כי“ח – עוד בימים ההם יצא הוא ונלחם ללא חת, כמעט יחידי, מלחמת-לשונות ראשונה בישראל ובא”י, כשנלחם בחברה מיוחסת וגאותנית יהודית זו.

הוא האיש אחד-העם.

כנגד זה נמצא בין שני החברים הציונים האמריקנים אחד, שהתנכר בעיצומה של המחלוקת למפלגתו, לעקרונותיו של עצמו ולא הסתפק ב“שב ואל תעשה” בלבד, בפרישה, אלא עמד ועבר אל הצד השני והתיר מדיניות של התבוללות בארץ ישראל. הוא סייע בכל כובד סמכותו בידי הנלחמים בדרישות הלאומיות. תופעה מופלא היא, כיצד מתעטפת ההתבוללות תכופות בטלית ומתעטרת בתפילין. ברם בתהפוכות החיים שלנו, חיי הגלות, אף חזיון כזה יתכן ויתכן, וראיה לכך קיומו של זה. עמדו לנו בגלותנו הרבה בעלי מוח ושכל טוב, הרבה מלומדים, הרבה חוקרים שנונים, ברם עולה עליהם מספרם של מעלי מוח עקום, בעלי רעיונות עקולים, בעלי סברה הפוכה, בעלי הגיון מסורס. לכאורה דבר פשוט בתכלית: עומדים ובונים בית-מדרש יהודי עליון בארץ ישראל, במקום שנתקנו זה כבר בתי ספר עברים, שתי גמנסיאות שלימות ושני בתי-מדרש למורים; בית המדרש העליון נוסד ומתפרנס לא על ידי הסתדרות אחת אלא על ידי איחודן של שלש חבורות יהודיות שונות – כסבור אדם, שהשכל מחייב והיושר מלחש ומצוה, שעל בית-המדרש החדש לשמש שלב חדש, דרגה חדשה בהתפתחות היהודית-הלאומית הארצישראלית, ושוב אין הדבר נתון בשאלה, מה לשון צריכה לעמוד בראש. שמא תאמרו: אין הלשון העברית מתוקנת עדיין כל צרכה בנוגע למונחים מדעיים-טכניים? – הרי אף הלאומיים דרשו ששאלה זו תעלה לפני מומחים לדבר, שיבחנו ויבדקו יפה יפה ויוציאו את גזר דינם. לא מיחו הלאומיים אלא כנגד זה, שבּורים בעלי-גאוה נועזו לפסוק הלכה בענין חשוב כזה.

אם למתבוללים אין הדבר מפתיע אותנו, אבל לא עלה כלל על הדעת ועל השכל הישר שימצאו ציונים המסייעים ידי המתבוללים במלחמה. ברם, כאמור מרובים בעמנו עקומי-מוחין, ואנו נפגעים מהם תכופות, תכופות מאד. הם גורמים לנו יסורים. אחד מידידי רגיל בפיו לאמר במקרים כאלה: אם מוחך כפוף כשופר זה ומחשבתו ישרה כאמה זו, כיצד לדחוק את האמה לתוך השופר?!

ב. התבוללות מביאה לידי מלשינות לאומית

ארבעת החברים האחרים של חבורת הרוסים בועד-המפקחים אף הם נצטרפו לדרישותיהם של הלאומיים, ואף החברים האמריקנים הציעו הצעת-פשרה, שהסכימו לה הכל. לכאורה הכל עלה יפה ואפשר היה לבוא לידי שלום בן-קיים. ברם כאן גנוז המפתח, הפותח לפנינו את השאלה העקרונית של מלחמת-הלשונות. יהיה יחסנו אל הלאומיות הישראלית מה שיהיה, אבל הרעיון עצמו בדבר ייסודו של טכניון יהודי בחיפה על הר הכרמל הוא רעיון לאומי לפי כל כולו. כשבאות חבורות יהודיות שונות ממדינות שונות ומתאחדות לצורך בנינו של בית-מדרש גבוה ראשון בארץ ישראל – יש בכך משום מעשה רצון יהודי-לאומי. היסוד לדבר כזה, הכוח המניע שבו על כרחו שיהיה לאומי ואפילו אין הרצון נובע מתוך הכרה אלא מתוך תת-הכרה. כלום יודעים כל גנזי הנשמה, כלום מכירים אנו את כל ניעיה וזיעיה, כלום עמדנו על כל רזיה וביחוד בשעה שהיא פוסקת מלהיות נשמת פרט, במקום שהיא יונקת את יניקתה מן המקור, מן השרשים, שבה מעורה בעם, בעברו, בירושה המרובה של דורות, במסורת, בדבור, בהיכל ובקודש הקדשים?

נשוב נא אל החברים השונים, אל החבורות ואל הועד-המפקח של הטכניון. החברים הרוסים כולם, ללא יוצא מן הכלל, קבלו על עצמם את הדעה הלאומית בענין שאלת-הלשונות. ואף טבעי היה הדבר. אבן-הפנה של כל המפעל הזה הונחה בידי יורשיו של איש חובב ציון מופלג, קלונימוס זאב וויסוצקי, יהודי נאה לפי כל משמעותו של דבור זה, יהודי למדן, משכיל, יוצא בית המדרש הישן, אדם בעל שאיפות לאומיות, בעל תכניות גדולות לעתיד לבוא ובעל אהבה יוקדת לארץ ישראל. הוא קלונימוס שעלה על דעתו לראשונה לפני שלשים שנה, הרעיון להקדיש סכום מסוים בשביל אוניברסיטה יהודית בירושלים. לצערנו, לא היתה עדיין אותם ימים יהדות מאורגנת כהלכה, ו“חברת כל ישראל חברים” היתה חברה יחידה “בינלאומית ישראלית” כביכול, שאפשר היה להפקיד בידיה פקדון לדורות. עמד אותו יהודי גדול ומרחיק ראות וחובב ציון מופלג ומסר את הכסף בשביל אוניברסיטה יהודית ראשונה בארץ-ישראל בידי “חברת כל ישראל חברים”.

יורשיו של ק. ז. וויסוצקי נהגו ועשו ברוחו ולפי צוואתו של “השקן”, לפי רוחה ולא לפי כתבה. מבחינה פורמלית לא חייבה אותם הצוואה לייסד משהו בארץ ישראל דווקא. אבל הם קבלו בשמחה ובחשק רב את דבר-התכנית לטכניון בחיפה, משום שראו בקיומה של תכנית כזו משום זיווּג נאה ורצוי של השקפות הבנים שנזדווגו לרוח הישן של האב, של בעל הצוואה. ומסתבר מאליו, שחבורה זו היתה מתכחשת לעצמה לולא עמדה והטעימה הטעמה יתירה את היסוד העברי בבית-המדרש העליון החדש.

החברים האמריקנים, ואפילו אלה שאין רוחם רוח לאומית, אף הם תפסו עמדה נכונה בשאלת-הלשון, משום שגם הם חפשים היו מכל מגמות אישיות ומכוונות צדדיות. הם לא נתנו את דעתם אלא על הבחינה המעשית שבדבר, ולפיכך עמדו והציעו, שלפי שעה יתקנו את הלשון העברית בחינת לשון הלמודים ככל שניתן הדבר להעשות בשעת התפּתחות זו ללשון העברית, ואילו לעתיד לבוא הביעו את רצונם במפורש, שהלשון העברית תהיה הלשון השלטת בטכניון.

החבורה היחידה שדעתה לא היתה נוחה בפשרה זו היתה החבורה הגרמנית. היא ראתה את עצמה אנוסה לוותר, משום שלא היה בידה בשום פנים להוציא לפועל את תכניתה, היא תכנית ההתבוללות. היא הצניעה את רוגזה ואת מרירותה בחדרי חדרים של הלב והגתה יומם ולילה מחשבת “נקם”. ובמי אפשר להתנקם אם לא בציונים? הרי מעמדם של הציונים בעולמו של ישראל הוא כמועמדו של ישראל בקרב אומות העולם. בחוגים מסוימים נוהגים בציונים בתכסיסים אלה גופם המקובלים על האנטישמיים בנהגם כלפי ישראל. בעיקר בא דבר זה על ביטויו בערבות הכללית שבני ישראל ערבים כלפי העולם כולו ובערבותם הכללית של הציונים כלפי עולם ישראל. כל דבור שלא כהלכה, כל מעשה שלא כתיקונו של ציוני תולים לא בו בלבד אלא בציונות כולה. והדבר מתבאר בתכלית הפשטות. האנטישמים מפליגים כל כך בשנאתם אל השמיות, שאפילו היהודי המתבולל עדיין מוחזק בעיניהם מלא שמיוּת וראוי לשנאה על כך. היהודי המתבולל מפליג כל כך מן השמיות, הוא שקוד כל כך לנער מעל עצמו כל סימן של שמיות, שכל מקום שהוא נפגש בציוני הרי הוא חרד כולו. האינסטינקט מלחש לו, שהציוני הוא מתנגדו הרע ביותר, המסוכן ביותר, משום שהציוניות היא השמיות המגובשת המרוכזת.

עמדה “חברת העזרה ליהודי גרמניה” ופתחה את המלחמה בציונות במרירות ובשנאה, ברתיחה ובתאות-נקם, שלא היו כמותן בכל המריבות והסכסוכים, שרבו ונלחמו עד כאן בהסתדרות הציונית. רק פעם אחת זכורני משהו בדומה לזו, הדבר היה לאחר הפיזו שפיזרו את ה“דוּמה” הראשונה. כל זמן ש“דוּמה” זו קיימת היתה ועדיין לחשו בלב גחלי התקוה לישועת רוסיה כולה ולישועה הפרטית של ישראל, ראתה את עצמה החבורה היהודית ב“דומה” ראות חטיבה מלוכדת. תכופות נתלקחו ויכוחים סוערים מאוד בקרב בני החבורה, שכן אף בחבורה זו מכונסים היו אנשים בעלי דעות והשקפות מנוגדות אלה לאלה בתכלית הנגוד, ברם נקודה משותפת, נקודת מוקד משותפת היתה לכולם בתכניתם המדינית: שויונו של ישראל, או כפי שהיו נוהגים לקרוא אותו באותם הימים, שויונם המלא של בני ישראל. כל שאמר אותם ימים “שויון” ולא הוסיף “מלא” היה בבחינת ממעט דמותן של הזכויות. בנקודת-מוקד זו היו כולם בדעה אחת. ולא היו נחלקים אלא עם פתיחת הסוגריים, עם קריאת הטעמים, שבהם היו סוגרים ובהם היו מטעימים את הדבור “שויון מלא”. כאן נשנה עלינו ענין “ויתרוצצו” שבתורה לפי פירוש רש“י ז”ל, והיצרים היו מתלקחים, והמאבק – מאבק של רעיונות – מלחמת דעות – היה עובר ופורץ תכופות את תחומי הפרלמנטריות ודיניה ונימוסיה, שהכל שקודים היו על שמירתם.

אולם הדוּמה פוזרה בגסות, בחוצפה, וכולנו, ללא יוצא מן הכלל, הן רוסים והן פולנים, והן יהודים הרגשנו את עצמנו לא רק מאוכזבים אלא גם מרומים ממש, מושמים ללעג, תינוקות שסרחו ולקו, משל למשחק זה שמשחקים עם ילד-סנדל ואינם מרגישים, שנשמתו הכשרה והטהורה של זה פרחה זה כבר ממנו… וכאן בא אף קצה של האחדות היהודית המלאכותית. וביחוד המתבוללים, שכל הזמן כבשו את יצרם, גנזו את פניותיהם להתבוללות והתעטרו לפעמים אפילו בעיטורי דבורים לאומיים מצלצלים – ביחוד הם נתחרטו כנראה על כל הענין כולו. למה בא כל הענוי הרב הזה, למה גזרו תענית ארוכה כזו על מגמת ההתבוללות שלהם? קפץ יצר הרע ממחבואו ואמר לבוא על שכר יסוריו, על זכר תעניתו הארוכה, במלוא לוגמיו. אותה שעה קמה חבורה של אינטליגנטים יהודים בפטרבורג – קרואים היו “המשיגים” – ממש כמעשה שעשתה לימים כעבור תשע שנים “חברת העזרה” ובשיעורים מרובים מאלה, היינו שעמדה ופרסמה בעתונה, ובלשון הרוסית דוקא, גילוי דעת על הציונות והציונים.

פרסום זה נקרא “גילוי דעת”, ברם לאמתו של דבר אין זה גלוי-דעת סתם אלא עלילה לאומית, ואלמלי לא גנזו בתוכו יסודות מובהקים של בורות וקוצר-ראייה, אפשר היה לכנותו מלשינות פשוטה. עומדים יהודים ומכריזים, שהרעיון הציוני מוציא אהבת-המולדת, חבה למדינה, שבה הם שרויים ולפיכך… ולפיכך אין הציונים רשאים לתבוע לעצמם שווי זכויות. באים יהודים ומפלגים אותנו לשני מחנות, האחד כשר וזכאי לשווי זכויות, לשווי עם בעלי הבתים, והמחנה השני פסול, המחנה האחד זכאי לאימון בחלונות הגבוהים, המחנה השני ראוי שתבלע אותו האדמה כקורח ועדתו בשעתם. המחנה האחד נאמן הוא משום שוויתר על עתידו של עצמו, ועל המחנה השני אי אפשר לסמוך, משום שהוא כינס בלבו זכרונות מימים עברו ותקוות חדשות, תקוות שלו.

כמה שפלות, כמה עבדות וכמה חוסר-בגרות מדיני צרורים בהלשנה כזו! ומיותר הוא להסביר שפלות זו ועבדות זו, הן דוקרות ממש את העינים. כנגד זה כדאי הדבר לעמוד במקצת על הדלות המדינית ועל חוסר-הבגרות הגנוזים בהתקפות כאלה על הציונות, משום שחזיון זה חזיון יהודי כללי הוא ואפשר לראותו כחזיון המדאיב ומצער ביותר של חיי הגלות, משום שמצוי הוא בכל מקום, ברוסיה כבגרמניה, באוסטריה כבאמריקה ובימים האחרונים שבאחרונים אפילו בארץ ישראל, במקום שם עולה ומזהירה תקותנו היחידה, שעתיד עמנו להתחדש ולהנצל מפורענותה של גלות גופנית ורוחנית, במקום שאנו מאמינים, כי עוד נזכה למראה הגדול של תחית המתים.

ג. עריתה של ההתבוללות

לא עמד אדם על עומקה ועל צדי צדדיה של הפסיכולוגיה של גלות כמותם של שני המשוררים הגאונים במאה הי"ט, של היינה ושאַמיסוֹ. האחד, בנו של עם גולה עתיק, שר את יסוריה של גלות, את יסוריה הקדושים של נשמה רבת כיסופים וגעגועים והשאיר אחריו ירושה עשירה: “הנעימות העבריות” ואת “הווידוים” שלו. השני, שרק טעם במקצת טעמה של גלות – צרפתי לפי מוצאו שנעשה בדרך מקרה פייטן גרמני – זיכה אותנו בתיאור שנון, דק מן הדק, חריף של גלות, בספורו “פטר שלומיאל”. זה וזה עמדו בדקות מן הדקות על טיבה של גלות, על מעמקי מעמקיה, זה וזה הציבו לה מצבת עולם, שאין כמותה לעומק ולעילוי.

פטר שלומיאל שראה בנפשו כמה יסורים נדונו לו על כל צעד ושעל על שום שחסר צל הוא, הגה בלבו מחשבה נפלאה. נמלך בדעתו והלך אל האמן הגדול באמנים ואמר לתת לו כסף רב ובלבד שייצור בשבילו בבואה מלאכותית במקום בבואתו של עצמו שנעלמה. ראה פטר, שאין אדם בלי בבואה, שאם לא כן הרי הוא מנודה מן הבריות, מן החברה האנושית, וכל בזוי אדם ופושע רואה את עצמו בן חורין להתעלל בו במחוסר הצל. אולם את צלו של עצמו איבד בידים, מכרו, מסרו, ומפני מה לא יהיה בידו לרכוש צל מלאכותי? הרי אפשר לתקן יד מלאכותית או רגל. אמנם לא ראי רגלים מלאכותיות כראי רגלים מן השמים, אי אתה מהלך בהן, אתה חייב להניע אותן. הרי אפשר לתקן אפילו עינים מלאכותיות. אמנם אין רואים בהן, אבל אחרים רואים אותן וסבורים בטעות שעינים של איז הן. מפני מה אי אפשר יהיה לתקן צל מלאכותי, מצויר, שאפשר יהיה לאדם לגרור אותו אחריו? אמנם צל זה לא יהיה מכוון כנגד אורה של חמה או זיוה של לבנה, אי אפשר יהיה להאריכו או לקצרו, להעכירו או להבהירו, שכן אינו אלא גולם מצויר. אולם מוטב צל כזה מהעדר צל. קשה חוסר צל לאדם מהליכת עירום ברחובות, שכן אין העירום אלא חשוף כלפי חוץ ואילו מבפנים שוה הוא לכל אדם. ואילו אדם שאין לו צל נדמה על הבריות כאילו עירום היה זה מבפנים.

נבהל והשתומם האמן. בימי חייו ניסה להעלות על הבד דברים שונים ומשונים, מזהבה של חמה עד ירק האילנות ועד הצבע המכסיף של גלי ים גועשים – אבל לתאר צל, בדבר כזה לא נתנסה עד כאן. וכיצד קיפחת את צלך, שלומיאל? – חושש היה שלומיאל לגלות לו לאמן את כל לבו ולאמר לו את האמת לאמתה. עמד וספר לו מעשה ארוך, כיצד יצא למסעיו לרוסיה והכפור צורב היה, והוא עצמו בהול היה לדרכו ולא השגיח יפה בדבר ונתקפח צלו. קפא צלו בקור וניתק ממנו. דומה, אדם אומלל הוא שלומיאל. אולם האמן אינו מגלה לו אפילו ניצוץ אחד של רחמים. אדרבה, הוא רוגז עליו רוגזה קשה: עלוב שכמותך, היאך אמסור בידיך מלאכת מחשבת ואתה אבדת בידיך ממש את צלך של עצמך, שחננך אלהים בו, שהטבע העניק לך. עוון ופשע הוא למסור בידיך מעשה אמנות! מלבד זה אתה מערבב מושגים. סבור אתה, שהאמנות ירדה אלינו מן השמים, אלינו אל יושבי העמק, שיהיה בידינו לעשות ולתקן בה את שקלקלו והחריבו בני אדם, לכפר במלאכת מחשבת על העבירות שבני אדם עוברים על חוקי הטבע. אכן טועה אתה, בעל-עבירות שכמותך! אין האמנות אומנות ואפילו משורש אחד יצאו. אין אמנות במקום טבע, אין אמנות אלא פירוש לטבע. להחליף, להשלים אפשר רק בדרך מלאכותית, מעשה מלאכה, מעשה מוכני – מכאן האלילים ומכאן עבודת האלילים!

מתבוללים עלובים! שאמיסו השיב לכם תשובה נצחת. אתם באים ומלשינים על אחיכם ומדמים בנפשכם, שבעבירה כזו תצילו את נפשכם, ואין אתם מבינים שטופלים אתם עלילות על עצמכם וממשיכים סכנות על עצמכם. אתם באים וטוענים, בני אדם הגונים אתם, שאין לחשוש מפניכם משום שזה כבר אין אתם נושאים מאחוריכם את צלכם של עצמכם, שזה כבר גז הצל הזה, קפא ונצמד לאדמה זרה מחמת קור קשה, או שנמס והיה כלא היה מחמת שרב קשה. “גורו לכם מפני הציונים – כך אתם מוסיפים וטוענים – משום שאחריהם כרוך ונגרר עבר ארוך ולפניהם מרחף עתיד של עצמם. ואילו אנו אנשים הגונים אנו, ערומים מאחרינו, חשופים מלפנינו, ונטולי תוכן מבפנים. והרי אנו מצטרפים אליכם ודבקים בכם ובפינו רק בקשה אחת: תהיה הרשות נתונה לנו ללבוש את בגדיכם המשומשים, אנו נברך עליהם ברכת “שהחיינו” כאילו חדשים היו בתכלית החידוש, תנו לנו למלא את ה”אני" שלנו ב“שיירים” של תכנכם אתם. הרי יש לכם רב וחיים ברחבות, מן התוכן שלכם נופלים מזמן לזמן פירורים קטנים, בשבילנו די והותר. ואם התוכן שלנו קלוש יהיה ולא סמיך, שקיף ולא אטום, אין בכך כלום: גאוותנו תהיה עליו, משום שהוא תוכן מתכנכם. אין אתם יודעים, כמה אנו נכספים ונמשכים אליכם בכל נשמתנו העירומה והריקה". רק דבר אחד תעלו בהלשנתכם: יתחילו הבריות לחשוש יותר מפני הציונים, יגזרו עליהם גזרות חדשות, יהיו הבריות שקודים לדחוק את רגליהם, לרדוף אותם, אבל אתכם יבזו יותר, בזויים תהיו בעיניהם, הולכי בטל, טפילים, ישליכו לכם בגדים מטולאים טלאי על גבי טלאי ותהיו מלקטים פירורים מתחת לשלחנותיהם… יבואו האמנים האמתיים, שבלבם בוער ניצוץ אלהי, ויאמרו לכם: אם את צלכם של עצמכם, שאלהים מסר בידכם והטבע הצמיד אליכם, לא יכלתם לשמור – כיצד נפקיד בידכם מלאכת-מחשבת, קנין לא שלכם, שאין לו ולכם ולא כלום!

זאת האחת. ברם מוצא אתה עוד נקודה בהלשנה של המתבוללים, והיא שפלה יותר, מסוכנת יותר. נניח, שאין בעולם אמנים רבים בעלי תפיסה דקה באמנות ובצל כמותו של שאמיסו. נסכים לרגע, שרובן של מלכויות הן מדינות-משטרה ועם שליט בהן, והעמים השליטים תמימים הם והריהם רוצים ודורשים, ששאר העמים יבּלעו ויתבוללו בתוכם. אמנם יש בכך משום תפיסה פשטנית וגסה של הבעיה הסוציאלית, אבל אפשר והחברה האנושית גסה היא באמת, והמתבוללים שלנו עמדו יותר על טיבה ועל טבעה של זו. והריהם באים ואומרים לשים קץ לצרת ישראל. והריהם מחשבים את חשבונם: הציונים הם מיעוט בלתי נכר לגבי “כלל ישראל”. הבה ונקריב אותם לטובתו של ישראל כולו. נתון נתן להם לאנטישמיים הגלויים ונסתרים מתת יד, שוחד, הרי צריכים הם לשפוך את כעסם, את מרירותם האנטישמית על מישהו – יאכלו את הציונים בכל פה וכלל ישראל יוושע תשועת עולמים.

פסיכולוגיה עלובה! סבורים אתם להלשין על מיעוט בלתי נכר והרי אתם מקריבים את הכלל כולו בגין קומץ קטן של מתבוללים. האנטישמיים יסכימו להנחה שלכם, הם יודו בגזירה שגזרתם, שמי שאינו יכול להבלע עוד לבתי הכירו – יצא. כל מי שאינו יכול להבלע – יצא – כך עולה מתוך השקפותיהם של חשוכים ותיקים, בני “המאה השחורה”. ברם הללו לא יסתפקו בקרבן הדל הזה, שאתם רוצים להקריב להם. הם יוכיחו לכם, שאין דעתו של כלל ישראל כדעתכם אלא כדעת הציונים דווקא, ויביאו לכם אלף ראיות לכך, וראיות אמתיות. הם יוכיחו לכם, שאתם בורים, עמי-ארצות, שאין אתם יודעים את עמכם, את מסרתכם, אין אתם יודעים לא את עברו ולא את הוֹוֹ. הם ימשכו אתכם אל בית המדרש ויתרגמו לכם את תפלותיהם של ישראל, יקראו עמכם את ה“קינות”, הם יראו לכם על התפלה לכבוד המלך, המסתיימת בבקשת-תחנה: “בימיו ובימינו תושע יהודה וישראל ישכון לבטח בארצו”. הם יראו לכם על כל ספרות ישראל, מיום שטיטוס החריב את בית מקדשנו עד פייטן עברי אחרון בימינו, כמה רצופה היא יראת-הכבוד לעבר ומלאה תקוות לעתיד לבוא. הם יראו לכם גם על משיח צדקנו, היינו על הכיסופים לגאולה של ישראל. ועוד כהנה וכהנה יראו לכם, הם מצא ימצאו את המומחים לדבר, שלמדו יותר מכם בתורת ישראל וידיעתם בישראל ובתוכן היהדות מרובה מידיעתכם. ויפטירו את דבריהם במלים אלה: צדקתם על הציונים, ברם את החשבון בענין מסרו לידינו. הם יודו לכם על הגזירה שגזרתם, שכן גזירה חמורה מזו לא יכול היה לגזור אפילו הקשה והגרוע שבאנטישמיים, אלא זהם יקיימו את פסק הדין והם ישתמשו בו בנוגע לכלל ישראל ואפשר שידונו בו גם אתכם, בכבודכם ובעצמכם. הם ידונו אתכם דין זייפנים, דין פוליטיקים המסתירים עמוק עמוק את מחשבותיהם.

טבע אחד להם למתבוללים בכל העולם כולו: הם מבליטים בכל מקום יתר-פטריוטיות. וכשהם עוזבים את היכלותיהם הגבוהים ויורדים אל משכנות ישראל, הרי הם עושים את זה כמי שמבקר חולה. העינים מלאות רחמים והפה שופע עצבות, והם כולם נעשים מטיפים ושונים להם ל“אחים העניים” פרק בהלכות פטריוטיות. ואשר מסביבם, השכנים, קוראים למחרת היום את הדבורים המחוכמים והמוסריים העמוקים של “באי-כוח היהודים” והם חושבים בלבם: כמ ה עלובה הפטריוטיות היהודית, כשמצווים להזכירה ולחזור ולהזכירה.

אותה שיטה גופה ואותם אמצעים עצמם היו בידי “חברת העזרה ליהודי גרמניה” במלחמתם בציונים, הן בגרמניה והן בארץ ישראל גופה. והגיעו הדברים לידי כך, שחברי “הועד הגרמני-היהודי האנטיציוני” הוציאו יחד עם הנהלת חברת-העזרה סכום כסף רב ופרסמו בכל העתונים הגדולים והבינונים גילוי-דעת בנוסח אחד ובדברים אחדים של מלשינות. הם הכריזו בפני כל באי עולם, בפני העולם הנוצרי, שרק הם בלבד אנשים הגונים הם, פטריוטים נלהבים, לבם לב אחד עם השכנים, ממש גוף אחד ונשמה אחת, רק בענין הדת הם משאירים לעצמם מחיצה דקה מן הדקה. ושוב עמדו וטפלו עליהם על הציונים, “על בריונים אלה ללא מולדת” המתחצפים ועורכים מלחמה על הלשון העברית וחולמים על עתיד יהודי-לאומי. והריהם מכריזים ומודיעים, שמהיום והלאה הם מטילים נידוי חברתי על הציונים, שלא יעבדו עמהם בשותפות אפילו בדברים נויטרליים, כגון בעסקי צדקה. ועל החתום באו: כל יועצי המוסד ועל יועצי הסתרים, אישי מדינה ועסקני צבור סתם. תאות ההתבוללות והפחד מפני הציונות הגדלה והולכת איחדה וליכדה את כולם.

ד. אהבת עם נסתרת

אהבה רדומה של נשמת-עם זקוקה לדחיפה מן החוץ שתתנער ותעלה מן הפנה הדחויה שנדחקה מאליה לשם או שדיחקוה אחרים. ולפיכך היתה המלחמה ללשון הלמודים בטכניון של חיפה לא ענין של מקרה בודד, של סכסוך שכיח, אלא משכה את לבה ודעתה של כמעט כל החברה היהודית באירופה. אפשר שייראו הדברים מגוחכים במקצת, אבל עובדה היא ש“חברת העזרה ליהודי גרמניה” עוררה בהתקפתה המטומטמת על הלשון העברית יותר חבה ללשון בקרב הישוב החדש בכלל מאשר ההסתדרות הציונית בתעמולתה, תעמולה לשם התגוננות. חזיונות כאלה נפרצים הם בחיי הצבור.

מנהיגה של “חברת העזרה” יצא בכבודו ובעצמו למסעו לארץ ישראל מיד לאחר שפרץ הסכסוך בועד-המפקחים של הטכניון, ב-26 באוקטובר 1913. סבור היה: אך יגָלה כבודו שם וארץ ישראל כולה תכרע ברך לפניו ותבקש ממנו סליחה ומחילה על שלא סמכה בענין של שאלת הלשון עליו ועל חברת-העזרה. ברם, טעות היתה בידו. ארץ ישראל זקפה מאד את קומתה ויישרה את גבה במשך עשר השנים האחרונות ושוב אינה רוצה להרכין את ראשה בפני המתבוללים היהודים. מנהיגה של חברת-העזרה הכיר מיד, שענין לו כאן עם רצון חברתי חזק, עמד וכבש לעצמו דרך אחרת. משטרה, משטרה תורכית, נכנסה בכוח את בתי הספר וגרשה משם את המורים והמורות. פחה ירושלים פקד את פקודתו ובה אזהרה ואתראה לציונים. עמדו ואספו חתימות מעידות על כשרותה של חברת-העזרה מידי רבנים זקנים ואנשי-חלוקה סתם, ובעיקר עמדו ונשתמשו באמצעים הישנים, ומנהיגי חברת-העזרה היו פתאום מגיניה של דת-ישראל בארץ ישראל. המנהיג עטר לעצמו עטרת מצילה של ארץ ישראל מידי הכפירה הציונית. תאמרו: שחוק. אכן שחוק מכאיב לב. אבותיהם של ילדים מוטבלים לנצרות, סבים המוליכים במו ידיהם את נכסיהם הילודים אל בתי היראה שלהם ומשמשים שושבינים ועדים לטבילה, חותמים על כרוז אנטי-ציוני, בו הם מכריזים ואומרים, שרק בעניני דת ואמונה הם נבדלים משכניהם, ואדם שאין לו אפילו מושג מכ"ב אותיות שבתורה נעשה אפוטרופוס לעסקי אמונה של ישראל ובארץ ישראל דוקא! ונמצאו צבועים ונשמות מדולדלות סתם שלא עמדו על האירוניה המרה שבמעשה זה וסייעו אותו, את מנהיגה של חברת-העזרה, בתפקידו המגוחך והמעציב כאחד.

כששב מארץ ישראל ממסעו המפורסם עמד והוציא חבור בתורת כתב-יד ושלח אותו אלפים אלפים טפסים לכל ארבע רוחות העולם. בחוברת זו הציב יד עולם למלשינות האנטי-ציונית, הכתובה בחריפות לא פחותה מזו שנכתבה בה מלשינותם של השומרונים בימי עזרא ונחמיה. ובחוברת מכוונים את תשומת הלב לסכנה הציונית: תשומת הלב של הממשלה התורכית, של האוכלוסיה הערבית ושל “שלומי אמוני ישראל”. נניח להם ל“שלומי אמוני ישראל”, אבל הממשלה התורכית והאוכלוסיה הערבית אפשר יבלעו מקצת מן הארס. חידקי המלשינות שוים בבחינה זו לשאר החידקים המזיקים, המפיצים מחלות ומגיפות. לא נסמכה בזמנה פעולתם להפצתם, עתידה היא לבוא לאחר זמן. תכופות רדומים הם חדשים מרובים ואפילו שנים רבות עד שבאה גם להם שעת כושר והרי הם פותחים בפעולתם ארס-הרס. ורק לאחר שעברה המגפה באים חוקרים החוקרים ודורשים בדרכים, שהחידקים עברו בהם. לפי שעה נמשכה המלחמה הן בארצות הגולה והן בארץ ישראל. וכאן התרחש משהו פלאי. כל הנוער היהודי בגרמניה, כמעט כל האינטליגנציה כולה עברו אל הצד הציוני, הלאומי. היה בכך משום מאבק-נסיון בין הרעיון הלאומי ובין ההתבוללות, והרעיון הלאומי ניצח. בפעם הראשונה ראה העולם הגדול ונוכח, שאוחזים את עיניו. היו מספרים לו על עבר שמת, על לשון שיצאה מן העולם, על אומה שנתפוררה וכלתה. ופתאום שמע על מלחמת-לשון בישראל, על מהפכה בארץ ישראל. עתונים כמו ה“ברלינר טאגבלאט” ו“פרנקפורטר צייטונג” החוששים ונזהרים מלנגוע בענין יהודי, שלא יבואו ויאמרו להם שבעלי העתונים וסופריהם 90% יהודים הם, מוכרחים היו פתאום להביא ידיעות על “המלחמה היהודית”. וטלגרמות התחילו עפות ומאמרים ראשיים נכתבו, ואין בכך כלום, שכל הידיעות האלה וכל המאמרים גילו נטיה חזקה לצד “חברת העזרה”. ודאי שאי אפשר היה לצפות אחרת, לעמדה לאומית ישראלית בענין זה, מצד עתונות כזו. ברם, העובדה חשובה היתה לעצמה. אמנם לידי מהפכה לא באו הדברים בא"י, כנגד זה עוררה מלחמת הלשונות מהפכה של ממש במוחות ולבבות של רבבות מישראל, שעד מלחמת-לשונות זו לא הרהרו מימיהם בלאומיות היהודית ובציונות.

חזיון זה נכר היה אף באוסטריה, בגליציה, בבוהימיה, ברוסיה ואפילו במדינות הקטנות, ולאחרונה נתעורר במקצת אפילו עולם ישראל שבארצות האנגלוסכסיות. שוב אי אפשר היה לדון בשתיקה את ארץ ישראל ועניניה ובגינה של מלחמת הלשונות התחילו לדבר גם על הישוב החדש בדרך כלל, על המושבות, על תל-אביב וחיפה, על החיים הכלכליים והחברתיים של הישוב, על בתי הספר ועל תנועת התחיה בישראל. מלחמת-הלשונות היתה בחינת גילוי מדיני ראשון של הישוב החדש, ברם לא מבחינה מהפכנית אלא מבחינה אבולוציונית. על ידי מלחמת-הלשונות נקנה לישוב החדש הפרסום הראוי לו, ולא היה בידם שום אמצעי שנקטה ההתבוללות המרוגזת להאפיל עליו ועל ערכו.

ימים מופלאים היו הימים ההם. מעולם לא ניהלו תעמולה רבה כזו לרעיון הציוני כמו מלחמת הלשונות. מעולם לא נענה עולם ישראל בעוז כזה ובחמימות-נפש כזו לקולה של הציונות כמו בימים ההם. אשרי מי שהיה באספות הציוניות בכרכים ובעיירות של אירופה כולה וראה בתגובתו של הקהל. פנים נוהרים ומסירות נפש היתה קורנת בכל עין. כל מי שיבוא ויאמר: אין מלחמה זו אלא המלחמה שבין חברת העזרה ובין הציונים, אינו אלא טועה ומטעה בכולו. לא כן הדבר. אלפים ורבבות שאינם ציונים גילו כל כך חבה ללשון העברית, אלפים ורבבות של עומדים מרחוק נתקרבו כל כך לרעיון הלאומי היהודי, שיש לנו רשות לאמר: במאבק זה נתגלה רוח ישראל, שהיה שרוי בתרדמה. ורוח זה חולל באמת נפלאות. הציונים נשתמשו רק במקצתה של חבה זו עצומה שנתעוררה בלבבות. לא היתה ההסתדרות חזקה כל צרכה כדי להשתמש בחבה זו על כל כולה. ואף על פי כן נפתחו בבת אחת בא"י עשרה בתי-ספר חדשים ושיעורים חדשים, והכספים הדרושים לכך נאספו בקלות. בגרמניה סייעו סיוע רב בערך לעילויה של קרן בתי הספר בניהם ונכסיהם של אותם יועצי המסחר ויועצי הסתרים שחתומים היו על המניפסט האנטי-ציוני אשר בחלק המודעות של העתונים הגרמנים הגדולים. ההסתדרות הציונית עמדה יפה יפה במבחן קשה זה.

מן הזוטות האופיניות. אותם ימים נתפרסמו מאמרים אחדים על הציונות ועל מלחמת-הלשונות ב“סוציאליסטישע מונאטסהעפטען” וב“נויע דויטשע רונדשוי”. הריביזיוניסט אדוארד ברנשטיין טען בזכותה של “חברת העזרה”. האמן המפורסם והדק פאקֵי וציר בית הנבחרים ד"ר קְוֶסל, מי שהיה פועל ויודע יפה את יהודי המזרח, טענו בחום רב לטובת הציונות והציונים. מן המותר להעיר כאן, שהאחרונים לא מבני ישראל הם.

מלחמת-הלשונות נתרחשה בעיקר בארץ ישראל ובגרמניה. ארץ ישראל היא ארץ, שהרוחות המנשבות בה ערכן ליושבי הארץ כמעט כערך הגשם, ואפשר והראשון עולה על האחרון, שכן אף הגשם תלוי ברוחות. לא לחנם קדם “משיב הרוח” ל“מוריד הגשם”. לא לחנם יודע כל תינות בארץ ישראל את טבען של הרוחות ונוהג בהן יראת-הכבוד כמעט. “עושה מלאכיו רוחות”, הם שלוחיו של הקב“ה, בהם הוא מודיע לעולם את רצונו. ברם לא מבחינה מיטיאורולוגית בלבד תלויה ארץ ישראל ברוחות המנשבות. אף מבחינה מדינית מצוּוים היו יושבי הארץ להאזין לרוחות המהלכות והשליטות בעולם, לדעת מהיכן באה הרוח. וטבען של הרוחות בא”י, שהן משנות תכופות את מהלכן, היום היא מנשבת מלונדון, מחר מפריז, מחרתים מברלין, ופתאום היא באה מפטרבורג. הדבר היה לפני שבטלו ה“קפיטולציות” בתורכיה, כלומר, לפני שתורכיה נשתמשה בשעת מלחמה וראתה אותה כשרה לנער מעל עצמה את השעבוד הכפול שמונה של האפיטרופסות האירופאית. התחילו הרוחות מנשבות מכל העברים, חוץ מקושטא עצמה, שכן אין לקושטא אוצר-רוחות משלה, המעצמות הגדולות גדרו בעדן. בימי מלחמת-הלשונות נשבה רוח מערבית דוקא מצד ברלין.

ולפיכך הרגישה את עצמה “חברת העזרה” יפה יפה ונגשה מתוך בטחון גמור לעבודות-ההרס שלה. “חברת העזרה” שרויה היתה בעמדה בצורה, נתמכת ומחוסנת מכל העברים. הרי כאן נאמרו הדברים גם בהתחרות בין הגרמנית ובין העברית, והחשבון היה ברור וגלוי: הרי הממשלה הגרמנית חייבת להגן על העקרונים הגרמניים וידה של הגרמנית על העליונה. רבים מן הציונים ואפילו המזורזים ביותר להטעים את המדיניות בציונותם אף נתפחדו והתחילו ממטירים עלינו מטר עצות, כיצד לשפות שלום, כלומר, להכנע. ומופלא הדבר: אותם ציונים עצמם פיהם לא היה פוסק מהתריע על ההסתדרות הציונית שנתפסה לגרמניות יתירה, על שהעתון המרכזי יוצא בגרמנית, על שהלשון הגרמנית היא אב-לשון בקונגרסים וכו'. לא לחנם התקיף ה“טיימס” פעמים אחדות את הציונות על שום חותמה הגרמני שלה, עוד לפני שהכריזה אנגליה מלחמה על גרמניה. ומכיון שחוששים מפני האשמות כאלה (האשמות פוגעות בטפלות ובחיצוניות בלבד. עצם העובדה, שהבנקים של ההסתדרות הציונית והקרן הקיימת לישראל הם חברות אנגליות, מבטלת לחלוטין את כל ההאשמות האלה. אי אתה מונה לחובתה של ההסתדרות הציונית, שדוקא בגרמניה פרחה הציונות בחזקה מרובה במשך עשרים השנים האחרונות והעניקה להסתדרות כוחות חרוצים ומעולים), הרי בדין שתנוח מאוד דעתם של אלה כשניתנה הזדמנות מזהירה להסתדרות הציונית להפגין בפני באי כל העולם כולו, שהציונות אינה משמשת אלא עניני ישראל בלבד ואינה פוזלת עין למדינות זרות.

אולם, כנראה, הגיון הוא סחורה יקרת המציאות.

ה. על-פטריוטים

הדבר היה בימי הסכסוך הגדול האחרון בחצי האי הבלקני. תחילה עשו יד אחת נגד תורכיה, ואחר כך עמדו ורבו ביניהם. מי שהיו אתמול “בעלי-ברית” התחילו להתכתש זה בזה ומתוך המבוכה והתסבוכת הרבה קפצה ועלתה מדינונת חדשה בתכלית החידוש – אלבניה. מלוכה לכל דבר, ולא היה חסר אלא מלך שישים את הכתב בראשו וימלוך על העם. כל מקום שישב בו נצר מגזע מלכים, ואפילו לא יוצלח הוא, דברו בו נכבדות: מלוכה חדשה זו. ואלבניה חפשה יחשׂ רב. סוף סוף רחמו עליה על אלבניה מן השמים ושגרו לה בן-זוג נאה, לויטננט פרוסי ממשפחת-אצילים עתיקה. המלך החדש היה פתאום פטריוט אלבני נלהב, הוא לא יכול פשוט לתפוס בשכלו, כיצד יכול היה לחיות עד כאן בלי בת זוגו. במשך חדשים מרובים ניתנו להם לעתונים ההתוליים באירופה מזונותיהם בשפע.

לא שבע המלך החדש נחת רבה באלבניה, הזווג לא עלה יפה, ברם כנגד זה נשארו לנו מן הימים ההם תיאורים מופלאים אחדים של אלבניה. אף הפיליטוניסטון המפורסם רודה-רודה נתן למלוכונת קטנה זו מתנת-דרשה נאה בדמות פיליטון מזהיר.

כידוע אין פוסקות באלבניה המריבות בין החבורות השונות של האוכלוסים. הקתוליים טוענים: לנו השררה, משום שיותר ממחצית התושבים בני הכנסיה הקתולית הם; המושלמים טוענים אותה טענה גופה לעצמם, ובני שאר הדתות אף הם טוענים לחלק רב בשלטון, משום שיותר משליש תושביה של אלבניה הם. ודאי שאין החשבון עולה יפה בכולו, ודאי שנפלה כאן טעות גסה באמצע. בא רודה-רודה ועשה פשרה ביניהם. עמד ופסק, שאמנם יש להם לקתולים 55%, למושלמים 55%, וכ-30% בני שאר הדתות. לפי דעתו של רודה-רודה – מדינונת זו יש לה 140% אוכלוסים.

ולפיכך חייב היה המלך החדש בפטריוטיות של 150%, שיהיה בידו לחלק לכל נתיניו חלק כחלק ולא יתרוקן כולו.

הדברים נשמעים כדברי בדיחה, ברם מקצת אמת כאן. הקב"ה זיכה אותנו את בני ישראל במיוחד בעל-פטריוטים, בפטריוטים ב- 150%. הם כמעט כל שתדלנינו, וביחוד השתדלנים מן הטפוס החדש, מן הקרובים למלכות. השתדלנים מוכרחים להפריז, להגדיש את הסאה, הרי מוכרחים הם להביא נֵדה מיוחדת, להביא איזה חידוש. נעשה השתדלן קתולי שוב הוא קתולי יותר מן האפיפיור, נעשה פטריוט שוב הוא פטריות עם יתוּר. הקתולי מלידה משיג את המדרגה הגדולה ביותר ב- 100%, הפטריוט מטבע אף הוא אי אפשר יהיה מוחזק ביותר מ- 100% פטריוטיות, אבל המומר, הנלוה, הנספח בדין שיהיה “כולו ותוספת עמו”, גזירה שמא יפחת. אם לבעלי 100% בלבד הרי מרובים הם משלנו!

עומדים השתדלנים ומחשבים את החשבון של 150%, והרי הם מדמים בנפשם, שמאמינים לבם כמו שמאמינים לרודה-רודה שאלבניה נתברכה ב- 140% אוכלוסים. אלמלי היה עיסוקם של השתדלנים האלה הם עצמם בלבד והיה הדבר מגוחך. להוותנו ולשברנו הם עוסקים בצרכי צבור, נעשים שליחים לכלל, מדברים בשמו, מבטיחים בשמו הבטחות שונות ללא קורטוב של רגש אחריות, ללא קורט בן קורט של אחריות מוסרית. וביחוד שביחוד כשהם באים מסביבה זרה, ומימיהם לא חיו חיי הכלל שהם נעשים עכשיו שלוחיו, ומימיהם לא ידעו את נשמתו, לא היו מעורבים בתקוותיו ומבושמים בשאיפותיו. הם מביטים על עמם ממעלה למטה ואל האדונים – הפריצים – ממטה למעלה. ושוב עומד אדם בנקל על המרחק הרב המשתרע בעיניהם בין האדון ובין הכלל, שהם מליצי יושרו.

במלחמת-הלשונות של הטכניון בחיפה נתגלתה שתדלנות מסוימת על כל עלבונה. אפשר לאמר בבטחה, שאלמלי היו נושאים ונותנים במישרים עם הממשלות, ללא סרסורם של שתדלנים ומתווכים, לא היתה השאלה כולה מביאה לידי סכסוכים כל שהם. וראיה לדבר:

יש לנו בארץ ישראל שתי גימנסיות עבריות, ביפו ובירושלים. הגימנסיה ביפו שרויה בחסות התורכית, זו של ירושלים בחסות צרפת. הממשלה התורכית לא הקשתה על הגימנסיה בשום דבר. הגימנסיה עברית היא, והלשון התורכית נלמדת בה כלשון המדינה. הממשלה הצרפתית לא דרשה אלא שתהיה הלשון הצרפתית הלשון הזרה העיקרית בגימנסיה של ירושלים, ואילו כל השאר יכול שילמדו אותו בעברית. אין ספק בדבר שאף הממשלה הגרמנית לא היתה דורשת יותר לא מבית-הספר התיכון ולא מן הטכניון. וודאי שדעתה היתה נוחה כולה אלמלי תיקנו את הלשון הגרמנית בחינת הלשון הזרה הראשית בבית הספר. באמת צריכה היתה להיות הממשלה הגרמנית מרוצה מאוד מאוד בדרישותיהם של הלאומיים, שהודו כי בשנים הראשונות יתקנו את הלשון הגרמנית בטכניון גופה כלשון הלמודים ובתנאי שמקצת הלמודים יהיו נלמדים בלשון העברית. הם דרשו בשביל השנים הראשונות רק תשע ואפילו שש שעות בלבד לעברית בשבוע של 45 שעות למוד. זה היה הגבול האחרון לפשרה.

ברם להוותנו נתערבו בדבר השתדלנים. חברת-העזרה לא סברה ולא קבלה את הפשרה הקיצונית. חמתה של חברת-העזרה יותר משנתכוונה כנגד מספר השעות לתלמודה של הלשון העברית שדרשו הלאומיים נתכוונה כנגד עזות ציונית זו שהעזו לדרוש, שדוקא פיסיקה, חימיה ומתימטיקה יהיו נלמדים בלשון העברית. פירושו של דבר: שיוקצה לה ללשון העברית מקום המזרח בתכנית הלמודים – דבר כזה לא יכלו לשאת ולסבול. עמדו הם והציעו, שיוקצו ללשון העברית הלמודים האלה: דת, רישום והתעמלות, ואף אלה בבית-הספר התיכון בלבד. הם, בבורותם ובריחוקם מכל ההתפתחות היהודית של הזמן החדש, לא בינו, כמה מן העלבון הגס לנשמה הישראלית בהצעתם זו. הלאומיים דרשו את שלשת הלמודים המוזכרים למעלה משום ששיעורם של אלה בטכניון לא עלה על שיעורם ותלמודם בגימנסיה של יפו. הרי שיש כבר בשביל הלמודים האלה מערכת-מונחים מתוקנת ואף מספר ספרי-למוד הוגנים לכך.

ואף על פי כן נהגה כאן הממשלה הגרמנית בהגינות הראויה. היא לא הכניסה את עצמה בדבר ודנה אותו דין שאלה יהודית פנימית. אלמלי היתה הממשלה הגרמנית שקודה להכנס לפני ולפנים של השאלה ולהתעמק בה ודאי שהיתה סולחת להם לקומץ יהודים את יתר-הפטריוטיות שלהם, שכן לא היה מי שיקפּח את כבודה של גרמניה בארץ ישראל כמותם של על-פטריוטיפ מתנדבים אלה של חברת-העזרה.

הממשלה התורכית אף היא לא הכניסה את ראשה בריב הלשונות. אבל חברת-העזרה ריגזה וחזרה וריגזה אותה על הציונים. ממשלה חייבת להגיב גם על מלשינות, מנהגו של עולם בכך, וודאי שתורכיה אינה יוצאת מן הכלל בבחינה זו. ולוא שהשלטון המקומי נתיחס תכופות באהדה לציונים, הרי לא יכול לגלות את זה ברבים, משום שנציגי חברת-העזרה שקדו להוכיח לו, שריב כאן בין ציונות ובין גרמניות – והרוח מנשבת היתה אותם ימים מצד ברלין. הממשלה המרכזית לא נתערבה כלל וכלל בסכסוך. בשעה זו אפשר והסכסוך לא נעם עליה ביותר, אולם ממשלה מרכזית אין דרכה לכוף את ראשה בפני שכר הרגע או הפסדו, ממשלה מרכזית חייבת ליתן את דעתה תמיד על סופו של דבר, על תכליתו. ואם בכך הדברים אמורים שוב לא היה עשוי להיות יחסה של הממשלה התורכית אל הציונים בריב הלשונות אלא יחס חיובי בלבד, יחס של ידידות. הממשלה התורכית – כמה הזדמנויות ניתנו לה לגדור בפני התפתחותו וגידולו של הישוב החדש, והיא לא עשתה את זה לא מחמת חבה שהיא מחבבת את השאיפה הציונית, לא בגין עיניהם היפות של הציונים אלא משום שחשבונה ונמוקה עמה. ואין חשבונה זה אלא בהכרה ובראייה, שהיא רואה ביישוב החדש צבור עצמאי, השקוד על מטרותיו של עצמו ומעולם לא שימש כלי שרת לפוליטיקה של מעצמה זרה. לא היה מופת מעולה וחותך מזה, שהישוב החדש משמש לעצמו ואינו כפוף למרותו של שום זר, מעמדתה של הציונות במלחמת-הלשונות, והציונות, בחינת תנועה תרבותית ומדינית כאחת, עלולה היתה לצאת ממלחמה זו מחוזקת ומחוסנת. ואם רבים מן הציונים לא תפסו את הדבר – הרי קוצר-ראותם המדיני בדבר. בארץ ישראל עמדו על כך הכל, ויותר משהבינו את זה הרגישו את זה.

רבים שאלו: כיצד קרה הדבר שאותה חברת-העזרה עצמה שבמשך שנים מרובות היתה נוהגת בהגינות מתוך האספקלריה היהודית-הלאומית בבתי הספר שלה בארץ ישראל, שאותה חברת-העזרה שהיתה מכריזה בדו“חים השנתיים שלה, כי הלשון היחידה שיש בידה לאחד את בני ישראל בא”י היא הלשון העברית והיתה מגנה נמרצות וחותכות את חברת כי“ח ובתי-ספרה על המדיניות הצרפתית של זו הנהוגה בבתי הספר ההם – כיצד קרה הדבר, שקפצה עליה פתאום ההתנכרות לעקרונותיה של עצמה, לתכסיסיה, לשיטתה של עצמה? כמה תשובות לדבר. ראשית, חבתה של חברת-העזרה ללשון העברית נובעת מתוך התנגדותה לכי”ח. שנית, לא היה תפקידה של חברת-העזרה בשנים הראשונות רב ועדיין לא נתיהרה ולא התחילה לשאוף לגדולות אלא עם תחילת בנינו של הטכניון. שלישית, תכופות יקרה שמעוררים לחיים רוחות כאלה, שבני אדם נרתעים מהם. כך אירע גם לחברת-העזרה. תחילה סבורה היתה, שאין העברית אלא קצת דת, כלומר עיקרה של הלשון בערכה הדתי. כל המתבוללים סבורים כך. הם יודעים, שהעברית גורשה מכל מקום ולא השאירו אותה אלא בבית הכנסת – שמע מיניה, שאף היא מ“כלי הקודש” של ישראל כמותם של הארון, המנורה, נר התמיד, הרב, החזן, בעל-התקיעות וכיוצא באלה. ומכיון שכל המתבוללים, ואפילו אלה שמוליכים במו ידיהם את ילדיהם ל“טבילה”, מודים שלגבי “יהודי המזרח” הדת היא עדיין סחורה טובה, סבורה היתה “חברת-העזרה” שסוף סוף יעלה בידה לקיים את תכניתה: לשון קודש לאלהים ולשון אשכנז לבריות. בשנים הראשונות היה מענינה לעשות כווני חן אפילו לציונים, ולפיכך עצמה כביכול עין אחת וויתרה כמה ויתורים. אולם משהרגישה שמעמדה נתחזק התחילה דוחקת באמת את הלשון העברית ממעמד של לשון למודים בבתי-ספרה ומתקנת את הלשון הגרמנית במקומה. ולפיכך גדל וחזק באמת הלך-רוח של מרי נגד חברת-העזרה עוד לפני שפרצה מלחמת-הלשונות מסביב לטכניון. ביגיעה מרובה ובהתאמצות רבה עלה לכבוש את מורת-הרוח בארץ ישראל ולחכות עד שתתוקן ותעובד התכנית לטכניון. אלה ששקדו על הרגעתה והשקטתה של דעת-הקהל עדיין בטוחים היו, שסופם של השכל הישר ושל היושר הפשוט לנצח.

ו. עם, ארץ ולשון

עם, ארץ ולשון – הוא השילוש הלאומי, ומשום שצליל לא-יהודי עולה ונשמע מדבור זה, מוטב שנאמר: “החוט המשולש”, הוא היוצר את ההרמוניה בחיים. ואין משמעותה של הרמוניה כאן קורת-הרוח הזולה של הפרט, ולא בטחונו של הפרט, שאין עליו עוררים. שומע אתה כאן בהרמוניה את אחדותו ושלימותו של הכלל, מדרגה נעלה של הקיום, בה מרגיש את עצמו הפרט לא רק יונק את יניקתו מכפו שלו, אלא יתר על כן: הוא רואה את עצמו חלק של כלל גדול, מעורה בכלל, דבר בו, מושרש בו, נשמר על ידו ומוגן על ידו, הרואה בכלל, בהתפתחותו העשירה והמסועפת, באשרו ובטובתו של זה את משאל לבו האישי, הפרטי. היא המדרגה הגבוהה של “עבודה מאהבה”, שאדם משמש את עמו לא מחמת שמוראו של זה עליו אלא מחמת אהבה, מחמת רגש של החזקת טובה לכוחות-היצירה שבו, לכוח ההפראה השופע הימנו, שרק על ידו עלול אף הפרט לטפס ולעלות אל המדרגה העליונה.

עם וארץ לא שנים כפשוטם הם, אלא זוג, בורא עולם שיצר את שניהם זיווגם זה לזו. וראשית אונו של זיווג זה היא הלשון. בלשון משתקפים כבמראה זה וזו, העם והארץ. אין הלשון כלי בלבד, שבו אנו מריקים את מחשבתנו, או אספקלריה של מחשבתנו. יתר בה על אלה: היא אינה העתק אלא מבע של כל ה“אני” שלנו. נחן אדם בתפיסה דקה, נתברך בשמיעה נאה, הרי הוא שומע בה את רטט היצירה של עם, את מנגיתה של נשמת-עם על כל זיעיה וניעיה הצנועים והנסתרים. הוא שומע בה בלשון גם את קול הסביבה בה נוצרה, ראתה אור עולם, בה עמדה עריסתה, בה גוּדלה וחונכה. הוא רואה בה בלשון גם את גוני השמים שהזהירו עליה, את צבעי היערות והשדות, מקום שיחקה והשתעשעה תחילה כבת יחידה, בת יקירה, ולימים כבן הבכור, כבן יקירם של עם וארץ.

ולפיכך נקל להבין, מה רגש הרגישו החלוצים שלנו בארץ גופה שעה שפרצה מלחמת-הלשון. הציונים שבכל העולם חשו, שהדברים אמורים כאן בענין כבד משקל, בדבר שהלב הציוני תלוי בו. בשביל החלוצים בארץ ישראל היה עוד יתר על כן, בשבילם היה הדבר בחינת “להיות או לחדול”. לא היתה בשבילם שאלה זו אחת השאלות של החיים, ולוא שאלה חשובה מאוד, היא היתה להם שאלת החיים. היתה להם הלשון העברית לסמל, בה ראו את גולת הכותרת של כלמפעלם, ההתגלמות הנעלה של כל יצירתם ועמלם במשך שני דורות, שבוני הישוב החדש ידם האחת הניחה לבנה אחרי לבנה, אבן אחרי אבן, וידם השניה אוחזת באַמת ההגנה בפני מפריעים מבית ומחוץ. ולפיכך רעדה אחזתם כשעמדו זרים ואמרו להכנס בזרוע אל תוך רשותם ולכפות אותם שיסורו מן הדרך, שהם סללו אותה במסירות גדולה של כל נפשם.

מה משך אותם, את החלוצים, לכאן, מה כוח סתרים קרא אותם לבוא אל חרבותיה של הארץ? מפני מה בחרו בדרך משל עצמם דוקא ולא נישאו בזרם הכללי הכביר אל מעבר לים אוקינוס, אל המערב הרחוק, יחד עם מאות האלפים, עם המיליונים של אחים? כלום לא ידעו, שבמערב ימצאו לפניהם ערים מוכנות ובתי-חרושת מזומנים על ארובותיהם-צואריהם השלוחות למעלה, הבולעים למטה כוח-שרירים ופולטים למעלה עשן וקיטור? או דרכים מתוקנות שאפשר לסחור בהן ככל העולה על הלב; ואם תקיף יצרו של אדם לחיי כפר – חווֹת מוכנות עומדות לפניו, עם גאז, חשמל וכל שאר דברי נוחות? כלום לא ידעו, ששם, בעולם החדש, המערב הרחוק, החיים מתוקנים, מסודרים, והממשל הוא טוב, והאוכלוסים בני תרבות הם? מה הכריח אותם ללכת אל המזרח דוקא, מקום היו אנוסים לחרוש חרישה ראשונה, לסקל את האדמה מאבניה ולנכש את הקוצים והחרולים שעלו עליה במשך מאות שנים ואפשר למעלה מכן, שלחו את שרשיהם לארבע הרוחות וינקו וסבאו את לשדה? מה כפה עליהם ללכת לארץ, ששם מצווים היו להתחיל בחרישה ובנטיעה ולעשות מלחמה עם שבטי בידואים פראים למחצה ועם מחלות ופגעים שונים?

כלום לא רעיון גדול הביא אותם לכאן, כלום לא ריחפה לנגד עיניהם תקוה היסטורית, שבוא יבוא היום ויהיה בידם לחיות חיים משלהם, ליצור סביבה משלהם, להיות אומה בעלת לשון משלה, ליצור תרבות עצמית, לחנך דור שיהיה כולו שלהם, לבנות בתי ספר לעצמם ולהעמיד היכלי מדע שלהם? היה זה חלום רב דורות, שעתיד היה להתקיים בעבודתם ובעמלם. וכשבאים גבאי-צדקה ואומרים לזכות אותם בחטיבה של גלות בארץ תקוותיהם הרי עולה שאלה קשה ונוראה בלב: למה זה אנכי, מה תקנה לי כאן? הלא לשונות זרות שמעתי ושׂבעתי בחיי, רבות עבדתי לתרבויות זרות, הלא בקשתי מפלט מעבדות, הלא ברחתי מן הנכר כדי להרגיש את עצמי כבתוך שלי, כבתוך ביתי! מי הוא האומר להכניס אותי בעול חדש, מי הוא האומר לגרור לכאן את הגלות? לא השליט התורכי, לא השכן הערבי, – הם דוקא הרשו לי לבנות בתי-ספר משלי. אחי ובשרי הוא, “אח-לאמונה” מן הנכר, הוא הוא האומר לכפות אותי שאהיה נוטר כרמי זרים. זכורני, שמעתי משהו בדומה לזה, ואף שם מדובר בשרון ובכרמל, בבנות ירושלים ובכרמי עין גדי, וגם שם מסופר על “בני אמי נחרו בי, שמוני נוטרה את הכרמים, כרמי שלי לא נטרתי!”

ולפיכך הרחיקה ארץ ישראל, הרחיק כל הישוב החדש, בדרישותיהם. הישוב נבהל אפילו מפני דרכי הצעות-הפשרה שהציעו הלאומיים. הישוב החדש ראה עלבון בדבר, שמומחים-בורים מן הצד שכנגד עמדו ואמרו שאי אפשר להכשיר את הלשון העברית לקליטתם של כל ערכי המדע המודרני. הללו שבארץ ישראל עמדו על הדבר יותר מאחרים, שכבר נתגברו על אבות-הקשיים, וחטא לא יכופר הוא לעכב בידי הלשון העברית שתלך ותתפתח כסדרה וכטבעה.

שכן אין זו אלא סברה גלותית שטחית האומרת, כי כל שתגדל מעלת הלמוד של רשות מן הרשויות כן יקשה תלמודה בלשון העברית. אין סובר כך אלא מי שלא לן בעומקה של ההתפתחות העברית בימי הבינייים ובמאות השנים האחרונות. הספרות העברית יש לה חבורים לרוב בכל רשויותיה של הדעת העליונה, ביחוד במתימטיקה הכללית, בתכונה ובפילוסופיה הכללית. אינם חסרים אלא הביטויים הטכניים. ברם את אלה קל מאוד ליצור, שכן הללו נוצרים והולכים גם אצל האומות האחרות בידי המומחים. הלשון הרוסית, למשל, חסרה היתה לפני שמונים שנה כל ספרות מדעית, ועוד לפני ארבעים שנה חסרה היתה לשון הטכניקה מערכת-מונחים מדעית. ואף על פי כן נתפתחו וגדלו זו וזו במהירות רבה ושוב אינן זקוקות להלוואות מן החוץ. אין הלשון העברית חסרה ספרות מדעית, אלא מערכת-המונחים בלבד. יצירתה של זו – מעשה מלאכה ולא מלאכת-מחשבת במובן הנעלה של דבור זה. חסרה היתה הלשון העברית עד כאן החיוניות בממש, במישרין. ו“חיות” זו אינה יכולה להווצר בידי מלומדים. אין היא באה לעולם אלא תוך השפעת-גומלין בין הלשון והחיים, צריך שהלשון תזדווג אל הבית, אל השדה ואל הגן, שתטבול באותו טל שבו טובלים הצמחים, תשתה אותם מי גשמים שהשדות שותים, תספוג אותן קרני שמש, שמהן מתפרנסת כל הסביבה כולה. צריך שהלשון תבלע דם רענן, ועל הדם לשטוף כתיקונו בכל עורקיה של הלשון, על הלשון לקבל יניקה, צורה, צבע וצליל.

לא קשה יהיה לייסד אוניברסיטה עברית – קשה היה ליצור את בית-הספר העממי העברי הראשון, קשה היה להביא לאדם את החיות ואת הצפּרים, את הרמשים ואת הזחלנים, את העצים ואת הפרחים שיקרא אותם בשם קבוע ועומד לעולמי עולמים, כפי שקרה הדבר לאדם הראשון. ליצור שמות מתאימים, או למצוא את השמות הישנים – תקראו לכך “שעת יצירה” או “תחית המתים” – זה וזה קשה, זה וזה כרוך בחבלי יצירה. והישוב החדש עבר עליו תהליך זה. הכל התאמצו להקל “חבלי-הלידה”. עובד האדמה החדש עורר את האדמה השקועה בתרדמתה, בעל המלאכה חישל ופרזל את הרעיון שפרץ מכלאו, המורה יישר את קמטי-העבדות של המוח וכו' וכו', עד שבא לעולם הילד החדש, הילד העברי והשמיע את צעקתו העברית הראשונה לחלל העולם: אבא, אמא! ינקה האם את חיותה מן האדמה המחודשת, וינק הינוקא את הלך-הרוח החדש עם חלב אמו והקנה ללשון העתיקה-החדשה, ללשון העברית, חן והתקשרות הנפש, צליל וטבעיות.

ז. דת בערבון מוגבל

חבר לדת – הוא הדבור החביב שבא לעולם בגרמניה ושגור בפי המתבוללים, בו הם מציינים את קריבותו של יהודי אחד למשנהו. כמה ממידת ההכנעה לזר גנוזה בו וכמה מאחיזת-עינים כמוס בו, בדבור הזה. שמא תאמר: חבר לעם? – אין עם ישראל בנמצא. תאמר: בן המדינה – אין מדינה יהודית. רק האנטישמיים ואויבים בדו את זה מלבם. מפי התולדה אנו שומעים, שאמנם קיים היה משהו מזה, מעם, ממדינה, ברם כל זה דבר שהיה ואינו עוד. בימינו קיים רק סימן אחד, חוט דק מן הדק, המקשר את היהודים זה לזה – והסימן הזה, החוט הזה – הדת. ופירושם של דברים: היהודים אשר במדינות השונות ובחלקי-תבל שונים קרובים זה לזה, קשורים זה לזה לא פחות ואף לא יותר, כשם שקרובים הקתולים, הפרוטסטנטים או המושלמים, למשל, בני מדינות שונות, כגון קורבה זו של הפולנים לצרפתים, הטטרים אל ההודים, הגרמנים אל הבורים וכו' וכו'. קורבתם של ישראל אלה לאלה כרוכה בדבר אחד, ביסוד הדתי – קורבה אחרת אינה, דבקות אחרת פסקה. אמנם, רק מיעוט בן מיעוט של בני ישראל נתבולל עד כאן, תשעים למאה מישראל עדיין נראים כבני ישראל אף מבחינות אחרות, ולא מבחינת הדת בלבד, עדיין הם חיים חיים מיוחדים להם, עדיין מנהגים משלהם מידיהם, ולא עוד אלא שגם מעין לשון משלהם בפיהם, ספרות משלהם ובתי-ספר משל עצמם. ברם כל זה נובע מתוך העובדה, שעדיין לא בכל מקום נשתוו יהודים בזכויותיהם, אולם סופו של הבדל זה בין ישראל לעמים לצאת מן העולם ושוב לא יהיה לנו שיור אלא “אחים לדת”.

מסיחים אנו את דעתנו מן העבדות הפנימית הגנוזה בפילוסופיה מעין זו, ברם פילוסופיה מוטעית היא מעיקרה. העובדות ההיסטוריות באות ומטפּחות על פניה ורק עוורים, או פקחים העוצמים את עיניהם מראות עלולים לקבל אותה, את הפילוסופיה הזאת.

תבוא דוגמא אחת ותעמידנו על כך, והדוגמא לקוחה מן המדינה הקלאסית לשוויון בני ישראל, מצרפת, מן הימים שהיהודים נשתוו בזכויותיהם לבני צרפת, כלומר מימי המהפכה הגדולה. היו בה במדינה זו באותם ימים כארבעים אלף בערך. היהודים הצרפתים אזרו כל כוחותיהם להתבולל. מצבם לא היה שוב עיכוב להתבוללות. עכשיו, מאה ושלשים וחמש שנים לאחר המהפכה הצרפתית הגדולה, יושבים בצרפת מארבעים עד חמשים אלף יהודים ילידי הארץ (המהגרים היהודים – ומספרם נאמד מ- 80 עד 100 אלף נפש, אינם באים בחשבון, הם נחשבים כיסוד זר לגמרי) והם צועקים בכל לשון של צעקה, שהם נתבוללו כבר, ו- 38 המיליונים של צרפתים טוענים וחוזרים וטוענים את ההפך, שלא נתבוללו עדיין היהודים. אין אנו נדרשים כאן לדברי שונאי ישראל מובהקים – העם הצרפתי עדיין רואה אותם את היהודים בתורת יהודים, בני גזע מסוים, בני אומה מסוימת. דרכם של בני אדם לחבב את השלימות, וכל זמן שהיהודי המתבולל יצעק, כלומר ירגיש, שמתבולל הוא, יראו אותו בחברה כראות יהודי, ויהיו נוהגים בו כדרך שנוהגים בנכרי, כאחר, טוב או רע, אבל לעולם יהיו נוהגים בו כבאחר. ובקיצור: מת המרגיש במיתתו עדיין לא מת ובין החיים ימנה. מתבולל שעדיין מרגיש בהתבוללותו, עדיין הוא בעיני האחרים, בעיני האנשים מן הצד, בן אותה החבורה, שממנה הוא אומר להנתק. ומכיוון שענין ההתבוללות מעשה זיווג הוא, הרי מצוה ליתן את הדעת תמיד על הדבור: “רק אם ירצו המחותנים מצד השני”, החוזר במכתבי השדכנים בשעה שקבלו את הסכמתו של צד אחד בלבד.

כמה מן הכיעור בדבר זה, שלוקחים אומה תרבותית עתיקה, היסטורית, שעברה דרך ארוכה ונדונה באש ובמים ומגלגלים אותה ב“חברה לדת”, לשון אחר, ב“חברה בערבון מוגבל”. יש חברות כאלה, ביחוד בגרמניה. כל חבר של חברה כזו – חוץ מן המנהל – אינו ערב אלא בסכום שהכניס לתוך קופת החברה, ולפיכך אפשר להאמין לו כפי הסכום שהוא הכניס והאמין לחברה. נותן אדם את דעתו על כך, כמה הון-אמונה מכניסים היהודים-הגרמנים המתבוללים לחברת-האמונה היהודית, יעלה, כמה שאפשר להאמין להם.

פילוסופיה כזו לא זו בלבד שהיא לא-נאה ומוטעית, אלא גם מסוכנת ועלולה היא להתגלגל בסכנה של ממש כש"אחים-לאמונה אלה נעשים אפיטרופסים לגורלנו, כשהם נעשים “מולכים מעצמם” על כל תאוותיהם הגדולות, כשהם יוצאים מתוך העוגה הצרה של עסקי הקהל שלהם ומתחילים להתעסק במדיניות של עם, שכופרים במציאותו. הסתירה הפנימית בולטת ביותר, ושוב אין צורך להכנס בפרטי פרטים של הענין ולפרש אותו כמה פירושים.

ו“אחים לאמונה” אלה קפצו והיו “משגיחים על כשרותו” של החנוך הדתי בארץ ישראל. ולא משום שהם מודים בחשיבותו של זה כשהוא לעצמו אלא משום שמרגישים הם “יעוד” מיוחד להגן על יהודי המזרח ולשמור עליהם מפני הכליה, רחמנא ליצלן. משום "שבלעדי נתינת-דעת מקיפה על החנוך הדתי אין לה ליהדות המזרח אחיזה מוסרית " (פלשתינה והציונות הפלשתינאית, מאת פ. נתן, עמ' 10, ברלין, 1914, גרמנית). תפיסה עדינה מאוד של הערך הפנימי והמוחלט של דת ישראל!

טכסיס ישן נושן. אחזו בו בירושלים כברומי, ברומי כבאתונא: אוחזים בקרנות המזבח, והוא כמכפר על כל העוונות. עכשיו נוהגים אחרת במקצת. אנשים שלבם אינו נתון כל עיקר לדברים שבאמונה טובלים בקדושה ושרץ בידיהם. כשם שרצח-ההמונים מותר הוא בצורת מלחמה ואינו בכלל הורג נפש, כך אין המלשינות הצבורית מקובלת בחברה של הזמן החדש כעבירה גמורה. יבוא אדם ויאמר: פלוני, פרט מישראל, סכנה בו למדינה – ומלשינות תקרא, ואילו כשבאים ומשמיצים מפלגה שלימה או חבורה שלימה בבחינה זו – אפילו להתבייש אינם צריכים, כך הוא המנהג עכשיו בעולם.

באותה חוברת המוזכרת למעלה, שבדרך כלל היא מעשה-מלאכה גרוע שבגרועים, מוצאים אנו כמה מקומות הראויים להשאר זכרון לדורות. יראה קהל עדת ישראל, עד היכן מגעת ההתנגדות לרעיון הלאומי היהודי, יראה ויזדעזע. במקום אחד נאמר: “חוג זה (הכוונה לחוג, הנלחם על הלשון העברית) הוא שהכריז את הסיסמא לגרש לחלוטין את הפועלים הערבים מן הכפרים והמושבות היהודיים. והתוצאות: חיכוכים, ומכאן השנאה, ומכאן לידתה של הסתדרות מיוחדת של שומרים עברים, שכבר נסתבכה בכמה קרבות עם הערבים, וכמעט כל שבוע נורים ערבים ונרצחים יהודים, וגאולת-הדם שוב יוצקת שמן על המדורה” (עמ' נ"ח).

כך מדברים על “השומר”, על ארגון, שהטיל על עצמו לשמור על שדות ישראל, פרדסיו וכרמיו, לשחרר את המושבות שלא תהיינה תלויות בעיסוק חברתי חשוב כזה בזרים.

אין השמירה עסק קל כל עיקר בארץ ישראל, במקום שאין זכר ורמז כמעט למשטרה כפרית. וחייבים לשמור בין ביום ובין בלילה, בשרב של קיץ ובקרתם של ימות הגשמים, בסערת רוח ובמטרות עוז. מי שיודע את תולדות התפתחותו של הישוב החדש, יודע כמה מן ההתקדמות החברתית בלידתו ובהתהוותו של הארגון “השומר”.

היו ימים והמתישבים סברו, שעבודה גסה זו כמותה של חרישה, זריעה וקצירה אי אפשר שתיעשה בידי יהודים. לשם כך נוצרו הערבים. ולפיכך היו מושבות אחדות שעשו רושם, כאילו היהודים יושבים ישיבת עראי בקבע של ערבים. אין אנו מלמדים חובה על המתישבים, משום שאין זה מעשה קל ליהפך בן-לילה מחנוונים, סוחרים, או אנשי האויר סתם למתישבים חרוצים. גלגול כזה אינו נעשה במעשה-כשפים אלא בעבודה רבת-שנים. ואמנם במשך הימים נשתנו פני הדברים. האכרים-המתישבים התחילו לעבוד, ובעבודתם קנו אחיזה בקרקע.

ועדיין היתה נתונה עבודת השמירה בידים ערביות. עד כדי כך לא יכול היה הישוב להשתחרר מן הדעות הקדומות של הגלות. אפשר להשלים עם החרישה, עם הנטיעה – אבל לרכוב על סוס בלילות החורף האפלים והסוערים בימות הגשמים ולהפגש תכופות בגנבים-לסטים מזוינים – לא, אין זה מעשה יהודי. כך נברא העולם מששת ימי בראשית. והנה קמו כוחות צעירים, רעננים, נועזים ויסדו את “השומר”. כמעט כל חבריו הם “פרולטרים” בעלי “נשמה פרוליטרית”. לא על עסקי הפרט נתנו את דעתם, על עסקי אכר פלוני ועל עסקי כורם אלמוני אלא על עסקי כלל הישוב וכבודו של זה. אף הם ידעו יפה, שבזמן הראשון עליהם לסכן גם את גופם ונפשם, ואף על פי כן נכנסו לעבודתם בעוז הנפש ובגאון ובדעת צלולה, שעבודתם עבודה לאומית היא. עברו שנים מספר. תכופות פגע כדורו של השומר בלסטים, תכופות נפל השומר בכדור החמסן, אבל מעשים אלה פחתו והלכו. הלסטים נתמלאו יראה וכבוד מפני עוזו של “השומר” שאינו יודע פחד ורתיעה, והמתישבים התחילו רוחשים רחשי כבוד ואימון להם. תמה פרשת ההפקרות.

בימים האחרונים פנו כפרים אחדים בבקשה אל “השומר” שיעמיד להם שומרים מבין חבריו, והמושבה הגרמנית “שרונה” פרסמה בעתונים הערבים מודעה, שהיא מבקשת לעצמה שומר יהודי. – בארץ ישראל קיימות מושבות גרמניות אחדות, שנוסדו בידי “ברית ההיכל” – חובבי-ציון נוצרים – ואין איש מטיף להם דברי מוסר, שרבו אצלם בערך התנגשויות עם ערבים ובדוים.

אין להבין פשוט, כיצד רגש ההתנגדות יכול היה לסמא עין האנשים האלה, שיהיו מסלפים ממש אחד החזיונות הנאים ביותר בהתפתחות תולדותיו של הישוב החדש ומגלגלים אותו בחזיון שלילי, כמעט בפשע.

ועוד מקום: “כנגד הסכנה שבמושבות המתעוררות על ידי “פועלי-ציון”, על ידי אותם יסודות, שניהלו – דרך אגב – תעמולת שביתה בין המורים שלנו ביפו ובין בעלי הגימנסיה עוד בשנת 1913 – הם הם חסידי ההשקפות הקיצוניות ביותר בחיי הכלכלה” עמ' 58). מנהיג “חברת העזרה” יודע יפה את פירוש המלות “השקפות כלכליות קיצוניות” ואף זה הוא יודע, שלפי שעה תורכיה עדיין אינה החפשית שבמדינות. ואף על פי כן ראה חובה לעצמו לפרסם את זה במחברתו. דרך אגב: כאן שכח את הדבר שעליו הוא חוזר כמה פעמים, שעד ריב-הטכניון שררו השקט והשלוה והכל התיחסו בחבה אל חברת-העזרה. וכיצד התנהל המשא-והמתן על השביתה לפני פרוץ ריב הטכניון – קושיה היא ותהא לקושיה.

ח. פרד"ס

פרד“ס – נוטריקון, ראשי תבות של פשט, רמז, דרש וסוד. הם האופנים והדרכים שהתורה נלמדת בהם. פשוטי אדם על השגותיהם הפשוטות אינם רואים אלא פשוטם של דברים, המצויים על פני השטח העליון. אנשים בעלי מדרגה גבוהה יותר מבינים גם את הרמז שבפסוק, ואינם זקוקים לכך שיפרשו להם את הדברים כשׂמלה. גבוהים מהם מגיעים עד למדרגת הדרש, כלומר שאינם רואים בפסוק פרט בודד אלא ענין שןם, רעיון כללי. הם שעמדו כבר על כוונתו של הפסוק והרי הם נותנים אותו שימוש לכמה ענינים כיוצא בו, שלא נאמרו בו במפורש אלא מכללו. גדולים מכולם הם הצנועים, יודעי ח”ן, שראיתם אחרת ושמיעתם אחרת והרגשתם אחרת, שעמדו לא רק על רוחו של הפסוק אלא גם על נשמתו. הרוח הוא הכוח, ברם אין הוא עדיין הנשמה עצמה, אינו אלא בבואה של הנשמה. הנשמה היא רבת רזים. היא עצמה כולה סוד, רז שברז, ולפיכך אין קרבים אליה אלא יחידי סגולה בלבד. הם יחידי הסגולה, הראויים לתלמוד תורה על פי הסוד.

וכן בידוע הוא, שכל מה שאתה מוצא בקדושה אתה מוצא כנגדה בטומאה להבדיל, או כפי שקרואה היא בלשון בעלי הסוד: סטרא אחרא. ואף לטומאה מדרגות מדרגות, ברם עליונים נעשים כאן תחתונים. אין אדם מגיע לידי קדושה אלא תוך מעשה-התעלות, ולידי טומאה תוך מעשה-השתפלות. בקדושה אדם עולה מעלה מעלה, ואילו בטומאה יורדים מטה מטה, שוקעים עמוק עמוק. קדושה וטומאה מתיחסות זו לזו כהתיחס הונו של אדם לחובותיו. אין ההבדל שביניהם הבדל פשוט אלא הבדל אין סוף, הבדל שאינו בדמיון.

אף אכילת קורצא כמה דרכים לפניה. יש מטילים פסול באדם על פי פשט, עומדים ונוטלים מעשה שהיה, עובדה שנתרחשה, עובדה פשוטה ברורה ומחוורת כל צרכה. תכופות מלשינים על פי רמז, מוצאים רמז בן רמז לדבר, מגלים כוונה במעשה מן המעשים. לא עלה למצוא רמז הוגן עומדים ודורשים על פי הדרש: אמנם אותו איש לא עבר עבירה, אבל כוונתו חשודה. אולם הקשה שבכולם מלשינות על פי סוד, כשמטילים פסול וחשד בנשמה.

מנהיגה של “חברת העזרה” ראה היתר לעצמו, באותה חוברת המוזכרת למעלה, להטיל אשמה בציונים בכיסוי. אין הוא מנסח ברורות ופשוטות את אשמתו, הוא מביע אותה ברמזים ורזים, והקורא עלול לחשוב באמת, שמאחורי חצאי-הדברים מסתתר משהו איום, והראיה: המחבר בעצמו הרי חושש הוא לאמר את כל האמת כולה.

“ההצעה הציונית שהועלתה לפני חבר-המפקחים של הטכניון, נתנה טעם לתכנית-הלימודים המוצעת, שכל לאומוני, הינו כל אנטישמי, היה יכול להתגאות בו. מובן מאליו(?), שהשקפה מדינית זו המגעת למעמקים לא היתה עשויה להשאר בגדר סוד בחיפה (מדוע?) והרשות לראות בחינת תוצאה של השקפות אלה – חשדם ומורת רוחם הגלויים של החוגים המושלמים” (עמ' 59).

רזין דרזין! השקפות מדיניות, שכל שונא ישראל היה יכול להתגאות בהן. אנו נגלה את הרז הזה. הערבים הרי יודעים אותו בין כך ובין כך – מחבר החוברת ודאי יודע מה שהוא אומר – מפני מה ננהג ביהודים פחות אמון מאשר בערבים?

בביסוסה של תכנית הלמודים הציונית ניתן טעם, מפני מה ראויים למודים אחדים, ולמודים כלליים דוקא, שיהיו נלמדים בעברית. הטכניון נוסד על ידי יהודים בשביל יהודים. אם יהיה בידי התלמידים לסיים את הטכניון בלי ידיעת הלשון העברית יש חשש, שבמשך הימים – ועם יסוּדו של מוסד כזה חייבים לראות את הנולד – יקפח המוסד הזה את צביונו הלאומי, שכן מנהלים מישראל – אנו מקווים – לא ירשו לעצמם לעולם לתקן הגבלות כניסה לשאינם מבני ישראל. ואילו אם יתקנו תקנת חובה של דעת הלשון העברית עם כניסה לטכניון שוב אין חשש, שמא ינטל צביונו היהודי של בית-הספר הזה.

וזהו כל הרז כולו של הצעת הציונים וזהו טעמה של תכנית-הלמודים שלהם. ברם, יש בידי הציונים לגלות עוד משהו. הם הסכימו במפורש, שיתקנו בשביל התלמידים שלא מבני ישראל שיעורים מקבילים בתלמודה של הלשון הגרמנית בשביל הלמודים הנלמדים בעברית, משום שהציונים עוד נמוק עמהם להצעתם, ואפשר ועולה הטעם השני על הטעם הראשון. הם לא רצו, שיפּתח להם לתלמידים מישראל פתח כניסה לטעניון בלי דעת הלשון העברית. הם “התחצפו” לדרוש, שהטכניון יכשיר לא רק טכנאים משובחים, אלא גם יהודים טובים, יהודים דעתנים וסבורים הם הציונים, שלתכלית זו דרושה השכלה עברית נאה. הם היו זכאים לדרוש דרישה כזאת, שכן תקנותיו של הטכניון הכילו סעיף מפורש בדבר יעודו הכפול של הטכניון, היעוד הטכני והיעוד הישראלי. לא רצו הציונים בהצעתם אלא לחזק את הסעיף הזה של ספר התקנות, משום שנסיונות השנים האחרונות העמידו אותנו על כך, שתורה שבעל פה של “חברת העזרה” אינה מכוונת כנגד תורה שבכתב. לא חששו הציונים מפני הגרמניות של “חברת העזרה” אלא מפני פירושיה ופירושי פירושיה.

רק ההיסטוריון העתיד לבוא ישתמש בכל התעודות, שיש להן נגיעה כלשהי אל מלחמת-הלשונות, שאין לפרסמן לפי שעה, והצבור הישראלי יוציא את משפטו על שמשיה של ההתבוללות, שאמרו לטעת את שיטתם באדמת ארץ ישראל. כאן חזר ונשנה מעשה ישן נושן. בימים מופלגים כשהתחילו בבנין הבית השני באו כמו כן “חברים לאמונה” שאמרו לתת את ידם לבנין והם שאמרו לבונים: “נבנה עמכם, כי ככם נדרוש לאלהיכם ולו אנחנו זובחים מימי אסר-חדן מלך אשור המעלה אותנו פה”. זרובבל וישוע ושאר ראשי האבות לישראל לא קבלו את דבריהם של “אחים לאמונה” אלה ובנו את הבית לבדם. הם ידעו, כי אנשים שאינם קשורים גם בעם ישראל רק יפריעו מבנות את ההיכל.

בינתיים קפצה עלינו הפורענות העולמית, מלחמת העמים הגדולה, העצומה. עדיין אנו מצויים בעיצומה של הפורענות הזאת ואין אנו רואים עוד את סופה. לפי שעה החריבה מחציתו של עולם וחלק גדול מעולמו של ישראל. נהרסו ממעמדם מיליונות מאחינו במזרחה של אירופה. ואף בן-יקיר שלנו, הישוב החדש בארץ ישראל, עברו עליו יסורים מרובים.

השררה המקומית בירושלים, יפו וחיפה התחילה רודפת כסדרה וכשיטתה את היסודות החדשים של הישוב היהודי. וכאן נתרחש משהו מופלא. מעולם לא נצטיינה השררה המקומית בארץ ישראל בסדרים חמורים, לא באהבתה ולא בשנאתה. ואילו הפעם ארע הדבר כבמראה, כבשיטה מסודרת. רשימה מוכנה היתה בידי השלטונות ושפכו את חמתם על "השומר ", על “פועלי ציון” ועל אלה שמילאו תפקיד פעלתני במלחמת-הלשונות. ועוד דבר מופלא כאן. הממשלה התורכית המרכזית נוכחה מיד, שרדיפות אלה הן תולדה של עלילות דברים, ומיד העבירה את הפקיד, החייב העיקרי את בעהא עדין, מעל משראתו. הדיקטטור הצבאי של ארץ ישראל, ג’מל פחה, מבקר עכשיו, לאחר הרדיפות, את המושבות העבריות ואת בתי הספר העברים ומבקש סליחה מאת בני ישראל על היסורים שנגרמו להם, ובאותה שעה גופה מפרסם העתון “האמבורגר איזראליטישעס פאַמינלינבלט”, שופר הרשמי של “חברת-העזרה”, דין-וחשבון מארץ ישראל ברוחה של החוברת המוזכרת למעלה. והכתב היהודי מצדיק את הדין וטוען בגלוי בזכותם של בעהא עדין ושאר הרודפים.

ההיסטוריון העתיד לבוא יהיה חייב לעמוד גם על הדברים האלה האומרים “דרשני” ולהסביר את סמיכות הפרשיות בדברים אלה.

בינתים נשתמשה “חברת-העזרה” במבוכה של שעת מלחמה, שעה שדעתו של הצבור מישראל היתה נתונה להרס ישראל במדינות השונות, והוציאה את הטכניון למכירה פומבית. ובשעת המכירה לא יכלו להשתתף אלא המפקחים מטעם “חברת- העזרה” משום שכל שאר החברים היו אזרחים של “ארצות האויב”.

עמדה “חברת-העזרה” וקנתה במשיכה את הטכניון בחצי חנם, העבירה אותו מרשות חבר המפקחים לרשותה של "חברת העזרה.

לא נדרשתי כאן לפרטי הפרטים של מלחמת הלשונות, הרוויה שנאה וקנאה אל האדם היהודי החדש, שבמשך שנים מועטות יצר סביבה חדשה, הכניס לתוך החברה הצעירה מערכות-רוח חדשות, נטע תקוות חדשות, הפריח רוח אמונה חדשה בכוחות היצירה של עם קם לתחיה. לא עמדתי כאן אלא על עיקרי הדברים שבהם נשתקפה מגמתה של “חברת-העזרה” על כל בהירותה.

היתה כאן התנגשות קשה בין הרוח הלאומי הישראלי ובין ההתבוללות המתכחשת לכל עתיד יהודי עממי עצמאי, מתנכר אליו וכופר בו. וכשם שהישוב החדש על כללוּתו מביע לא רק את רצונה של סיעה מן הסיעות בישראל אלא רצון עמוק וכבד משקל של עם, ערגה עמוקה של עם נע ונד בעולם לביתו ולנחלתו – כך מצוה לראות עכשיו ב“חברת-העזרה” נושאה ומגשימה של שאיפה מנוגדת לזו, שבאה לעולם לדכא כל ניע לאומי, לגדע כל מעוף לאומי בחיי ישראל. בצדה של קדושת-עם בנתה לה קן גם הטומאה בארץ ישראל. ימים רבים היתה מתכסה בכסות שלא משלה, בטלית ישראלית, שיהיה בידה לצפּות ולחכות באין מפריע לשעת הכושר, ובינתיים אגרה טפה לטפה של רעל.

ושעת כושר זו באה. עוד לפני שפרצה המלחמה נשתמשה “חברת-העזרה” במלחמתה בישוב החדש באמצעים המעטים קלון על עושיהם. אולם משפרצה המלחמה, עמדה “חברת-העזרה” ושיננה יותר את כלי זינה. היא נשתמשה בכך, כשנתעוררו בחלקה הגדול של האנושיות בת התרבות יצרי הפרא ונתלקחו התאוות, כשהמלחמה העולמית קרעה את המסווה מעל פני האומות, והללו נגלו באורן האמתי – בשעה זו, – וירשם הדבר על לוחותיה של ההיסטוריה – עמדה “חברת-העזרה” ובחרה כדי להרוס ולהחריב את כל מה שלא היה בידה לכבוש אותו קודם.

נבהלה ההתבוללות מפני הישוב החדש, מפני התרכזותה של רוח ישראל המתחדשת. ברם עלובה היא מדי, חסרת תוכן, חלשה מדי, כדי להלחם בדעת ובאמונה ופנים אל פנים עם הרוח. עמדה ובחרה בשעת דמדומים, בשעת בין-השמשות, וכבשה לעצמה דרכים אפילות, בהן אפשר להתקיף את האויב מתוך המארב.

שיחקה לה השעה להתבוללות, כל שבאה על גילויה במעשים גלויים ונסתרים של “חברת-העזרה”. ברם לא היתה זו אלא שעה קלה בלבד. אף בגרמניה גדל דור יהודי חדש, שפנה עורף למחנכיו וכוון את עצמו כלפי העם וכלפי שאיפות-עם, ושום כוח חשוך שבעולם לא יוכל לעכב בידי המהלך ההיסטורי הטבעי של תחיה ושחרור, המצווה עלינו מטעם התולדה העולמית והתפתחותה.

כל מי שאינו מאמין בעתידו של עצמו אין עתיד מזומן לו. משולים הם לזבובים בני יומם, עבודתם לשעה ויציאתם מן העולם עם יציאת שעתם.

הר הכרמל הר היסטורי הוא. שם נלחם אליהו את מלחמתו בנביאי הבעל, שאכלו על שולחנה של איזבל ותמכו בידה לטעת את פולחן צידון בישראל. מסביב לאותו הר הכרמל ארע אותו מאורע. אחאב, בעל איזבל, לקח בחזקה את כרם נבות. בא אליו אליהו ואמר: “הרצחת וגם ירשת?!”. למטה, לרגלי ההר ההיסטורי הזה, הכרמל, עומדים הבנינים הנפלאים ביפים של הטכניון, שהיו עתידים לפתוח את דלתותיהם בפני צעירי ישראל.

והנה עברו הבנינים של הטכניון מרשות הרבים לרשות היחיד. מי יודע, מה רוח הרס ישים בהם את משכנו, מה דגל יתנוסס עליהם.

אולם יודעים אנו, מה רוח שליט בלבות בני הנעורים שלנו, יודעים אנו, לאיזה דגל נשבעו שבועת אימונים, ואין אנו מסופקים אף רגע קל, שהנצחון יהיה לנו. מאמינים אנו בכוחו של רעיוננו, מאמינים אנו אף בהתקדמותה של האנושיות, ומשוכנעים אנו בלבותינו, שהעולם הגדול יבין ללבנו ולבו יהיה עמנו ועם מפעלנו.

סיוון תרע"ה, ניו-יורק.

ט. תשובה למכתביו של מר יעקב שיף

רק לאחר בואי לניו-יורק נודע לי על התפטרותם של החברים האמריקאים מן הקורטוריון של הטכניון בחיפה. העתונות היהודית-האמריקאית מסיקה מכאן – כפי שעולה מתוך הדינים-והחשבונות שלה בדבר מאורעות אלה – שהתפטרות זו נגרמה על ידי דרישותיהן הבלתי-צודקות של הציונים. איני תופס, כיצד יכלו לבוא לידי מסקנה כזו. שכן לאחר שהסכמנו להצעת-הפשרה שהוצעה על ידי החברים האמריקאיים עצמם, לא נעשה דבר וחצי דבר מצד הציונים, שהיה בו כדי להקניט במשהו את הנוגעים בדבר.

מר יעקב שיף אף ראה צורך לגנות במכתבו הגלוי ל" American Hebrew " את הציונים, ששמו אבני נגף בדרך בנינו של הטכניון והעמידו בסכנה בטכסיסיהם את עצם קיומו של המוסד הזה. תשעת הקבין של גינוי מזומנים לי, ומר שיף מנסה להוכיח – דרך אגב – שלא אני אלא הד"ר פאול נתן בברלין הוא שעורר בלבו את הענין אל הטכניון.

קודם כל: מימי לא אמרתי לאיש, מי הוא שהשפיע על מר שיף בענין הטכניון. עמד אדם והפריש מממונו לצרכי מוסד מן המוסדות – נוהגים לייחס את דבר מתנתו לבעליה. לא נאה לנהוג במקרים כאלה בפנקסנות כפולה, ואני מצטער מכל לב, שמר שיף הטה אזנו לדברים בטלים קטנונים כאלה. מחשיב אני ביותר את בעלי הצדקה הגדולים שלנו ואיני מאמין שהם מושפעים מאנשים ולא מרעיונות ומחשבות. שכן אין קנין בעלים לאידיאות ולאידיאלים – פתוחים הם לכל אדם.

אולם ביחוד פגע בי הדבר, שמר שיף רוצה לאמר, כאילו אני הוא שהשפעתי על חברי, על אחד-העם ועל הד“ר טשלנוב, שנתפטרו יחד אתי ממשימותינו. איני ראוי לכבוד זה, והריני רואה חובה לעצמי לסרב לו. אחד-העם והד”ר טשלנוב ראוי לכבוד זה, והריני רואה חובה לעצמי לסרב לו. אחד-העם והד“ר טשלנוב ידועים יפה יפה לעולם ישראל ואינם זקוקים לא לשבחי ולא להמלצתי. כל אחד מהם הוא מנהיג לפי דרכו, והיה נחשב ליהירות מצדי אפילו להבטיח, שלא אני השפעתי במעשה זה. – האמת היא, שאחד-העם והד”ר טשלנוב נדחקו בכוונה לקרן זוית, כדי שכל ההתקפות לא יהיו פוגעות אלא בי. תמיהני, שאדם כמר שיף, ראה כל כך הרבה בחייו, לא ראה ללבם של תכסיסים אלה.

ולעצם הענין:

למרגלותיו של הר הכרמל נבנה טכניון לצעירי ישראל. יהודים רוסים, אמריקאים וגרמנים הושיטו בפעם הראשונה את ידיהם אלה לאלה, כדי לכונן מוסד כללי לכלל ישראל. כל פטריוט יהודי – ומקווני, שביטוי זה לא יקניט שום איש – מצוה שישמח על כך. אלפים צעירים וצעירות מישראל, הצמאים להשכלה, מגורשים והולכים כקבצנים מארץ לארץ ובכל מקום הם מוצאים דלתות נעולות בפניהם. אנו פוגשים אותם באיטליה, פוגשים אותם אפילו בספרד ופורטוגליה. וטכניון זה אמור היה להבנות בשביל מקצת מן הנדחים האלה.

התכנית נתפתחה בשקט עד היום שהתחילו לעשות את ההכנות הראשונות לפתיחת המוסד. צפה ועלתה השאלה, באיזו לשון ילמדו את התלמידים. בני ארץ ישראל סבורים היו: כבר עברו עלינו ימי המשבר הקשים של ילדותנו ופיתחנו את לשוננו עד כדי כך, שבוגרי בתי-הספר הארצישראליים מתקבלים בלי קושי לתוך האוניברסיטאות הגדולות של אירופה ואמריקה. סבורים היו הללו, אנשי ארץ ישראל, אפשר לקיים גם טכניון עברי. ואף מודים הם, שבמשך השנים הראשונות המועטות יהיה עליהם להתגבר על כמה וכמה קשיים. הרי אף יצירתה של גימנסיה עברית ביפו לא היתה מלאכה קלה כל עיקר!

מצבם של חברי הקורטוריון מקרב הציונים נעשה טראגי. כל חבתנו נתונה היתה לדור החדש, היוצר בארץ ישראל; אבל הנסיבות כפו אותנו להציע הצעה של פשרה. ובמה נתחיל פשרה זו? מה היתה דרישתנו לזמן הראשון? אנו הציונים דרשנו שמארבעים וחמש שעות-הלימודים בטכניון, ינתנו תשע שעות ולפחות שש שעות בלשון העברית. שלשים ושש שעות או שלשים ותשע שעות לשבוע ישארו לתלמודם שלמדעים בלשון הגרמנית. ואלה הן התביעות המוגזמות של התעמולה הציונית המסוכנת!

לא רק שסרבו לתת לנו שש שעות אלה מתוך ארבעים וחמש, אלא אפילו בכתות המכינות, שאי אפשר לדבר בהן על קוצר-ידה של הלשון העברית, סבורים היו לעשות לנו ויתור מיוחד, לגמול לנו חסד על ידי ההסכמה ללמד בה בלשון העברית את שעורי הציור, המוסיקה והכתיבה התמה!

וכאן פרצה המלחמה. תחילה בארץ ישראל ולימים בכל העולם כולו, בכל מקום יש בו התענינות כל שהיא לארצנו וללשוננו. אין מכוונתי להדרש כאן לפרטי המאבק הזה. מקוה אני שבקרוב יכתבו תולדותיו של מאבק זה על יסוד אמתי ונאמן ולא בעזרתם של תעודות ומסמכים שנבחרו מתוך שרירות הלב, ולעולם היהודי יוודע, שמאבק זה הוא אחד הרגעים הנאים בתולדותינו.

מצער הדבר, שבשעה זו דוקא, כשהתחילו הוגי דעות ואנשי מדינה שלא מבני ברית להעריך את חיי ישראל בארץ ישראל כערכם, בשעה שהמעולים בעתונים ומבעלי ההשפעה שבהם באירופה מביעים דברי התפעלות על תחיתה של ארץ ישראל, שדוקא בשעה זו התחילו נשמעים והולכים קולות מתנגדים מצד בני ברית דוקא. אולם מקוים אנו, שמתנגדינו כיום הזה יחזרו מדעתם, שכן אין אנו מטילים ספק בכוונתם הטובה: קרבנות הם של ידיעות מוטעות וכוזבות בענין זה.

מר שיף ראה את עצמו חייב לפרסם את מכתבו בשעה זו דוקא שאני הייתי בניו-יורק. על ידי כך כופה הוא אותי, לחזור ולהדרש למאבק-הלשונות, אף על פי שלא היה בכוונתי לעשות את זאת בבקורי כעת. מרובה חשיבותו של הדבר, שהביא אותי עכשיו לאמריקה, מחשיבותו של ענין הטכניון. אין הטכניון אלא שלב אחד של התנועה. ומר שיף חייב היה להיות זכור מאמר חז"ל בפרקי אבות: חכמים הזהרו בדבריכם! כביר הוא ערכה של התנועה הציונית לעם ישראל, ואין לדון בה בדרך כזו. כוחה בכך, שהיא עוררה את עם ישראל לחיים חדשים, ואסור לו לאדם לבוא אליו עכשיו וסמי-שינה בידו. מכיר הוא העם העברי ויודע את כוחם של סמי-שינה אלה, ואני מקוה, שלא ימשיך על עצמו את השפעתם.

מנהיגי הצבור בישראל ובעניניו אינם רשאים להחזיק איפה ואיפה, אבן ואבן. אל להם להיות מכאן “רכים כקנה” ומכאן “קשים כארז”, “שכן בית שאין שני צדדיו מושתתים יפה סופו ליפול”.

א. אוהבי הבריות והם שונאי ישראל

מימי לא שמעתי מפי איש מדינה ליברלי או מפי מלומד חפשי דעה, הכופרת בזכות קיומה של אומה, ולוא הקטנה שבאומות, ולוא תהא יצירתה בערכי-תרבות מועטת שבמועטות, ותפקידה בחיים הבינלאומיים קל שבקלים. בדור האחרון כבש הרעיון הלאומי לעצמו מקום מכובד בחיים, בספרות ובמדע, הבריות התחילו נוהגים כבוד רב בעקרון הלאומי. שוב לא ישימו על כפות המאזנים מעלותיה וחסרונותיה, זכויותיה וחובותיה של אומה, כדי להווכח חלקו של מה מכריע, שוב אינם תולים זכות-קיומו של עם בתועלת, שהוא עשוי להביא לזולתו – הקיום הלאומי נדון כתכלית לעצמה, שוב אין עם חייב להצטדק על חפצו שהוא חפץ בחיים, אינו צריך ראיה וצידוק לשאיפתו לעצמאות.

לפי שעה אין עיסוקי אלא ברעיון הלאומי, בעקרון הלאומי, משום שבמציאות של ממש לא הגיעה עוד האנושות למדרגה הגבוהה של האנושיות, משום שבמשפט הבינלאומי עדיין שורר כוחו הגס של החזק. אולם חובה לראות כבר התקדמות בכך, שלכל הפחות להלכה קונה שביתה בין הבריות הדעת ההומנית בנוגע לזכות קיומן של האומות הקטנות. ראיה וסימן לדבר, שקיימים כבר זרמים ובני זרמים טובים יותר ואצילים יותר המפלסים להם נתיבה לתקופה חדשה, לתקופה שתוליך את האנושות המעונה לקיום של שלום ושלוה.

נקח, למשל, את השאלה הפולנית, את השאלה בדבר הקמתה שלמלכות פולין עצמאית: כמעט אין מי שיקטרג על רעיון זה. כל אדם בן-חורין בדעת מודה בכך, שעם יישובה של בעיה זו אין ליתן את הדעת על טובתה של אירופה אלא על טובתה של פולין, ואין שום ספק בדבר, שהגרועה בחירויות מעולה מן הטוב שבשעבודים. גדולה מכן: אפילו אנו בני ישראל, שטענות ותלונות רבות בפינו על בני פולין – אין אנו יכולים בחזקת לאומיים מעיקרם שלא לאחל לעם הפולני, שיהי רצון ויקוים חלומו בן מאה שנים. מוצא אתה מן הטרגיות ביחסנו אל השאלה הפולנית; ברם, זהו גורלנו, והרי אנו אוזרים כוח וכובשים בלבנו את חששותינו, ודעתנו נחה במקצתה בראותנו, היאך פוסע פסיעה אחר פסיעה קדימה האידיאל שאנו מאמינים בו.

ניטול את בלגיה – שאלה חדשה שבחדשות, פריה של המלחמה האחרונה. יכול שתהיינה הדעות מחולקות בנוגע למלכויות הגדולות הנלחמות, והכל נוטים חבה לבלגיה, הכל לבם למדינה הקטנה בפורענות הקשה העוברת עליה, והכל מאחלים לה שתרפא במהרה בימינו מן המכות הקשות, שנגרמו לה במלחמה זו. שום איש-מדינה, כל שאינו שליחה של הריאקציה הקיצונית, לא יעז לאמור אפילו דבור אחד נגד התמדת קיומה העצמאי של בלגיה, ושום מלומד, ולוא תהיינה דעותיו קוסמופוליטיות כמה שתהיינה, לא ירהיב עוז בנפשו ליעץ לה לאומה הבלגית, שלא תהיה רדופה כל כך אחרי חידוש עצמאותה, שכן סוף סוף עתידות כל האומות לצאת מן העולם ולהבלע באנושות מאוחדת.

ואפילו ניטול את החבורות הלאומיות הקטנות, את העממים האכסוטיים, שהעולם לא נתן עד כאן את דעתו עליהם כל עיקר, כגון אלבניה; אף כאן הרשות בידנו לאמר: שהחברה המתקדמת מתייחסת אף לאומות הקטנות הקמות לתחיה בחבה רבה, עינה יפה להם ובכל לבה היא רוצה בקיומם העצמאי.

אולם כיצד משתנים פתאום פני הדברים כשפותחים בויכוחים בנוגע לשאלת היהודים! משמגיעים לפרשה זו מיד מתכנסים בעלי-תריסין השקודים להוכיח בראיות מדעיות, שאין לו לישראל שיור אלא כליון מבחינה לאומית. אין עיסוקי באנטישמיים, בשונאי ישראל. דעתם של אלה ברורה ואינה זקוקה לפירושים. אבל אנשי-מדינה ואישי-מדע, שנתפרסמו בעולם המשכילי כולו כאוהבי-בריות גדולים, כלוחמי המשפט והצדק – אם אף הללו באים ואין בפיהם עצה אחרת לישראל אלא יציאה גמורה מן העולם ולאלתר ממש, הרי מצוה לפשפש ולמצוא את הטעם, המשמש להם כביכול קנה-מידה לאבן ואבן: אחת לגבי העולם כולו ואחת לישראל. אלמלי הביעו לכל הפחות את יחסם לשאלות ישראל בדברי-צער, אלמלי אמרו לכל הבריות שאין בדעתם זו אלא משום הרכנת ראש בפני ההכרח ההיסטורי, – אף אלמלי היו הדברים כך היה זה כדי לצער ולא להעליב.

אבל אינם נוהגים כך. משבאים הם לשאלת ישראל מיד הם מתחילים לדרוש בתורות-ההתקדמות שלהם, לובשים שריון של ערך-מונחים מדעי ומוכיחים באותות ובמופתים, שיש ביציאה לאומית זו מן העולם משום התקדמות רבה לישראל גופו.

איש ההלכה של הסוציאל-דימוקרטיה הגרמנית ולוחמה של המגמה השמרנית שבה, קרל קויטסקי, הוציא לפני ימים מועטים חוברת בשאלת ישראל ושמה: “הגזע והיהדות”. הרגיש כנראה המחבר, כפי שאפשר לראות מתוך ההקדמה, שאין השעה – בזמן שכל העולם התרבותי לפוף שלהבות המלחמה – כשרה ביותר להתעמקות בחקירות עיוניות בשאלה עתיקה כמותה של שאלת ישראל, שאין לה ענין במישרים ובממש אל המלחמה, והרי הוא שקוד להצדיק את דבר פרסומה של החוברת בשעה זו דוקא. ראשית, נכתבה עוד לפני שנתפרצה המלחמה; שנית, השאלה היהודית היתה שוב לשאלת היום משעברו ימי הבהלה הראשונים, שכן דוקא עכשיו, כשמלחמת העמים הולכת ומוכרעת בידי כלי-הזין במלחמה, מתרחשת והולכת מלחמה מקבילה לה לזו, מלחמת עטים, בחדרי-העבודה של עתונאים ומלומדים, בדבר תורות-הגזע השונות. ולפיכך, רואה המחבר את עצמו זכאי בשעה זו דוקא לגולל בפני הבריות את דעתו בשאלה חשובה זו.

ודאי אין אתה בא בטענה על המחבר. להיפך, נחזיק לו למחבר טובה על חיבורו ועל גילוי הלב הישרני, שבו הוא מביע את דעתו. אין המדיניות לקויטסקי דבר שבמשחק ואין הוא עמל להמתיק את הגלולה המרה שהוא מגישה לפנינו בנופת צופים. ואמנם יפה הוא עושה. אבל מחוברת זו אנו למדים ברורות, מה צפוי לנו בחינת אומה מנצחונם של אותם מחשבות ורעיונות, שמחבר החוברת הוא ממטיפיהם הגדולים והנלהבים ביותר.

ב. האומה הישראלית באספקלריה מרכסיסטית

מחברתו של לקויטסקי “הגזע והיהדות” עושה רושם של “מחקר” מדעי כשאר המחקרים המדעיים ברשות זו. בראש החוברת באה סקירה על תורות-הגזע השונות, תורת הגזעים של החיות ובני האדם, ואחריה הרהורים על סימניו של הגזע היהודי, הסימנים הגופניים והרוחניים, ובסופה מחשבות על האנטישמיות, ההתבוללות והציונות. אולם לאמתו של דבר לא בא כל החוברת כולה אלא לשם סופה, לשם הפרק האחרון. איש מעשה הוא קויטסקי, אין עיסוקו במדע לשמו, הוא שואף להלכה ולמעשה, ולפיכך הוא בא עלינו בעצות, בהצעות מעשיות. והואיל ותורת-הגזע היתה בימים האחרונים תל שכל הפיות פונים אליו, והשאלה הלאומית היתה לשאלת-הדם, כלומר משהתחילו תולים את השונה שבחבורות האנושיות בהבדל של סוגי-הדם השונים, הנוזלים בעורקינו, עומד קויטסקי על שאלת-הגזע דוקא כדי להוכיח, עד כמה אין העם היהודי זכאי לדרוש לעצמו קיום לאומי עצמאי בשמה של טהרת הגזע שלו.

המחבר לא חידש כאן דבר. הוא אינו מביא אלא כמה כתובים מחיבוריהם של פישברג וצולשאן על הגזע היהודי ומטעים את שנאה לו ולצרכיו, ואילו את שאינו נאה לו הוא דוחה כלאחר יד. ניכר הדבר, שמטרת חקירתו קדמה בידו לחקירתו. למקום שאדם רוצה לילך רגליו מוליכין אותו, וביחוד כשהדברים אמורים במדעים צעירים שלא נתישבה עליהם עדיין דעתם ודרך חקירתם, ואדם יכול לעסות אותם כרצונו.

אין אתה דן לפי שעה את כל תורת-הגזע כולה דין תורה מדעית, ועל אחת כמה וכמה אי אתה דן את דרך-מחקרה דין דרך מדעית, כל שעה שאומרים לתתה שימוש ליישובה של הבעיה הלאומית. אין האומה פרי אנטרופולוגי ואתנוגרפי בלבד; מבחינה יעילה יותר היא פריו של תהליך-התפתחות נפשי-היסטורי. כשם שאין אתה עומד על אופיו של אדם על פי מבנה גופו ותכונותיו הפיזיולוגיות בלבד, כך אין אתה עומד על האופי הלאומי הקבוצי על פי סימני-הגזע, וביחוד כשהמושג גזע עדיין לא נקבע כל עיקר, שכן עמדו הבריות ונטלו אותו מעולם הצמחים והחי ונתנו אותו כמות שהוא ענין לאדם. אלמלי נתקבלה עלינו ההנחה, שמושג האומה בדין שיסתמך על מושג-הגזע, כלומר אם יקובל עלינו הדבר, שרק אותה חבורה אנושית ראויה לשם אומה שיש בידה להביא ראיות וסימנים חותכים, שעם התהוותה נתרכבה והלכה על ידי קרבת-הדם ועמדה בטהרה זו, טהרת הדם, עד ימינו אלה – אם כן נהיה מצווים למחוק את המושג אומה ממחשבתנו ואת השם אומה מתוך הלקסיקון, לכל הפחות בנוגע לכל העמים האירופאיים, שכן אין לך אפילו עם אחד באירופה שיעמוד במבחן-דם זה.

ואמנם קויטסקי מלגלג על תורת הגזע ועל בעלי-התריסין שלה ושופך עליהם קיתונות של לעג בכל עמוד ועמוד של החוברת שלו. הוא מוכיח על דרך הבידוח, כמה תמימות בדבר שהבריות תולים את המלחמה האחרונה בהתנגשות-הכרח שבין “גרמנים” ובין “סלבים”. אפשר ליישב בדוחק את הניגוד שבין גרמניה ורוסיה, אבל איך תפרנס את ענין הסלאבים של אוסטריה? עומדים ומקימים מחיצה בין הסלאבים-המונגולים-הטאטארים מכאן ובין הסלאבים הלטינים מכאן. קרל למפרכט הוא שהמציא והקים מחיצה זו, שאלמלי כן שוב לא היתה שום עמידה לתורתו בדבר מלחמת-הגזעים שבין הגרמנים והסלאווים; וקויטסקי מעיר על כך: "הגזע החדש של “הסלאווים בני הדת הקאתולית”. וכך בא לעולם גזע קתולי חדש, צעיר בניהם של בעלי תורת-הגזע. וקויטסקי מעביר לפנינו בדרך הילוכו את כל האומות המסוכסכות במלחמה זו ומוכיח באירוניה חריפה, כמה מגוחך הדבר וחסר כל יסוד לראות בו בגזע את טעמה של מלחמה זו.

מובן מאליו, שקויטסקי שקוד להוכיח, כי המלחמה אינה אלא תוצאתו של מאבק כלכלי בכולו. בין שנסכים לדבריו אלה ובין שלא נסכים, מכל מקום סתירה אין בהם. המחבר נאמן כאן לעצמו, וכחסידה של ההשקפה ההיסטורית-החמרנית בעולם, הרי הוא עמל להסביר לפיה את מאורעות העולם.

אין אתה קובל על המחבר כשהוא שקוד להסביר את מבנהו של העם היהודי לא מתוך תכונות גזעיות מסוימות אלא מתוך מסבות המקום והשעה, היינו על ידי מצבו של העם היהודי בקרב העמים והמדינות השונים. אפילו את התכונות של העם היהודי הוא תולה בעיקר בסביבה; דעות ישנות הן הללו, הידועות לנו יפה יפה מתוך מחקרים מרכסיסטיים העוסקים בשאלת ישראל. יכול אדם להסכים להן או לראות בהן הפרזה חדצדדית, אבל אין מקום לקבול על כך על המחבר. הוא אחד מראשי המהדרים של המרכסיסמוס, הוא דן בעולם כולו ובהתרחשויותיו מתוך האספקלריה האדמדמת המרכסיסיטית האורתודוכסית, והזכות בידו לדרוש גם בשאלת ישראל באמת-המידה של המרכסיסמוס ובכליו.

אלא שמוצאים אנו סתירה בדבריו: מחבר זה המלעיג על כל תורת-הגזע במחציתה הראשונה של החוברת שלו, עומד ומשתמש במסקנותיה המפוקפקות של תורה זו גופה כדי לבטל את כל התנועה הלאומית היהודית. דומה הדבר: “אם לפגירה הרי היא בהמה”, ויפה היא תורת-הגזע זו לעקירתה של תנועה שאינה נראית עליו.

אם כן הרי יכול היה קויטסקי לבוא באותן ראיות וטענות גופן על “בני מדינתו” עצמם, כלומר על פולין. אם ניתן כבר הרשות לכך הרי היה בידו לבוא ולעוז להם לפולנים אותה עצה גופה שהוא מיעץ לישראל, זו שניתנה להתנסח בקיצור בזה הלשון: “יגיעה זו שאתם יגעים למה, שקידה זו, שאתם שקודים בכל כוחותיכם שקידה לבטלה היא, מוטב שתהיו יורדים ושוקעים ותבלע אתכם התהום”. שכן אם אין היהודים זכאים זכות קיום לאומי עצמאי, משום שנוח להם ויפה להם לחוקרים בעלי פניות להכריז, שאין הדם היהודי דם טהור מבחינה גזעית, שוב רשאים גם אנו לדרוש, שאותה בדיקת-דם תיעשה גם בעמים אחרים. אין אנו רוצים לשמש בחינת יוצאים מן הכלל אפילו בבדיקות-דם, אין אנו רוצים שאפילו אישים כקויטסקי יהיו נוהגים בנו פחות כבוד משהם נוהגים באומות אחרות, אין אנו דורשים אלא אבן אחת ואיפה אחת ולא אבן ואבן, איפה ואיפה.

ואילו קויטסקי לא נהג כן. הוא בחר רק בנו כנושא להרהוריו ולמחקריו, כאילו אנו בלבד משמשים לו אבן נגף. וכך עולה מושג חדש של “אתה בחרתנו”, ואנו מוחים כנגדו בכל כוחה של הרגשתנו הלאומית.

ועכשיו אומרים אנו לעמוד על דרך דרישתו בשאלתנו, לנתח את העצה היעוצה לנו מפיו.

ג. האינקביזיציה של האומה השלטת

האגדה העברית מספרת על אנשי סדום: “היתה להם מטה שהיו משכיבין בה אורחים. אדם ארוך – קצרוהו, קצר – מתחוהו”. קיצור רגלים כקיצור ימים דומה, ורק מועטים מן האורחים שנזדמנו לפניהם נכנסו בשלום ויצאו בשלום. “נזדמן לשם אליעזר. אמרו לו: עלה ושכב במטה. אמר להם, מיום שמתה אמי נדרתי נדר שלא אשכב במטה”. אותו אליעזר, כידוע, פקח שבפקחים היה, ואילו רובם של אורחים מצאו להם קבר אצל אנשי סדום, במקום לחם ומים ולינה. זו מידתה של סדום.

כמה גלגולים נתגלגלו עליה על מידת-סדום זו. קשה ממידת סדום היא מידה שנתקבלה על הכנסיה השלטת, שעמדה והתקינה “אני מאמין” בחינת אמת-מידה לנשמה. בימי הבינים שלטת היתה האינקביזיציה האיומה על כלי-הרצח האיומים המקודשים, וקרבנות אדם לאין מספר נפחו נשמתם לאחר שעברו עליהם יסורי גיהנום בעולם הזה. בזמן החדש ניטלה בדרך כלל מקצת מהשפעתה של הדת, מקצת מן החירות הוטלה באדם ואף נעשה סובלני יותר בעניני אמונות ודעות. והנה צמח ועלה “אני מאמין” אחר, שאין סכנתו פחותה מן ה“אני מאמין” של הכנסיה הקפואה, הנוקשה, החמורה. הדת השלטת נדחתה לקרן זוית ואת מקומה תפסה האומה השלטת, ואף היא בנתה את יסודותיה על מידות-סדום. לאומה השלטת “אני מאמין” משלה, קנה-מידה שלה, והיא נותנת אותם לכל אשר מסביבה, לכל החברה האנושית כולה, בדומה לדת השלטת של ימי הבינים. רוצה היא לבלוע הכל, להנמיך הכל, להשוות כל הרגשה, שיהיה הכל מכוּון בדיוקי דיוקים כנגד קנה-המידה שלה. עבר ארוך לך – קצרהו, חלום-עתידות גדול בלבך – קצצהו; אין אתה יכול לצרף לאני שלך עבר זר, אי אתה יכול להתלהב לעתיד זר – פסול אתה למחנה ומנודה ממנה. אין אתה רשאי להיות לא ארוך ולא קצר מקנה-המידה המקובל, השורר, המרומם כל נפש. באה לעולם האינקביזיציה של האומה השלטת.

מוצא אתה שבהרבה דברים קשה, רעה, מסוכנת פגיעתה של אינקביזיציה זו של האומה השלטת מפגיעתה של האינקביזיציה של הכנסיה השלטת. בכנסיה השלטת על עקרון-סדום שלה נלחמו כל שוחרי חופש. נדיבי אדם מלאים חימה היו ולא נתנו דמי לנפשם במלחמת-הקודש שלהם בכנסיה שנתחללה קדושתה. לא נמצא אדם בעל מחשבה טהורה שיבוא ויעוץ להם לבריות: ידנו קצרה, כך נגזר עלינו, נרכין את ראשנו, הוו מכוונים את נשמותיכם כנגד “אני מאמין” של האינקביזיטור. גדולה מכן: מעולי עם ונדיבי עם עוררו את העם לעמוד על נפשו, ותכופות הם עצמם היו למופת לעוז הנפש, להכרעה שבלב וקפצו אל מדורות האש. וגץ יצא מגופותיהם הנשרפים, ניצוץ אלהי, והצית את כל אשר מסביבם. כך באה לעולם תנועת-התיקונים, כך קמה תחיית האנושות.

אולם מיום ששיטת-סדום זו עבר מן הכנסיה השלטת וניתנה לאומה השלטת, נתעכרה רוחו של אדם. הטובים שבבני אדם נתקררה דעתם באמונה התמימה שחלפה-עברה הסכנה, שנעלמה מן העולם האינקביזיציה לעולמי עולמים. ואין בכך אלא משום שינוי השם בלבד, והמושג הישן קנה שם חדש, והצרה הישנה נתלבשה בלבוש חדש: במקום הכומר בצבצה ועלתה המשטרה, במקום האינקביזיטור הגדול בא המיניסטר, והאומה השלטת ירדה לנכסי הכנסיה.

ועד שבאים טובי עם, כדרך שהיו באים בימיה של האינקקיזיציה השלטת, ומעוררים את המדוכאים והנרדפים לצאת למלחמה ולהתמרד, ומלבים את רצונם ומחשלים את רוחם במצוקת נפשם וצרתה ומסייעים אותם, נמצאו מתעלמים משליחותם. לכל היותר הם ממלאים אל פיהם מים ושותקים, ולעתים קרובות מאוד הם פותחים את פיהם ושפתותיהם נוטפות דברי-עצה, שאלמלי לא ידענו יפה את מקורם היינו סבורים, שהמדכאים הטילו עליהם שליחות, שכן העצה היעוצה נאה כולה לכוונותיהם של השליטים.

הם באים לאומה דוויה וסחופה, העומדת אלפים שנים במלחמת מעטים כנגד רבים, משום שאינה רוצה, משום שאינה יכולה לצאת מן העולם, משום שהיא צופנת עדיין בחובה כוחות-יצירה למדי, משום שלא ניטל ממנו עדיין התיאבון הבריא לקיום של עצמאות, משום שלא עזבה את אלהיה, לא נתכחשה לדעותיה של עצמה על אדם ועולם, משום שיש לה עוד כוח לסבול, לשאת יסורים ולצפות לגאולה – והנה הם באים אליה ונותנים לה עצה מתוך דעת קרירה: לשוא תקותך, לחנם יסוריך ועמלך, אין לך זכות-הקיום, משום שהתולדה עמדה וניגסה ממך סימנים אחדים, שהם מגופה וממושגה של אומה, לפי אמת-המידה שלנו. צא מן העולם, הבלע בין האומות, ואנו מבטיחים לך עולם הבא מתוקן ונאה!

ואין הדבר חסר אלא תפילת-אשכבה לאומית, אמירת “אל מלא רחמים” על קברה: “אלהי האנושות, מלך כל העולמות, המצא מנוחה נכונה תחת כנפי שכינתך לאומה שיצאה מן העולם, תהא נשמתה צרורה בצרור נשמות העמים שיצאו מן העולם. אנו נזכיר בתודה את שמה וזכרה ביום פטירתה, נושיבה במקום-כבוד בדברי ימי עולם. הסתירה בסתר כנפיך לעולמים, אמן סלה”.

קולות מוזרים עולם כאן. בת-קול עגומה עולה ונשמעת מן הדברים האלה, – אבל יש בה משום תמצית-תמציתה של אותה הטפה, התובעת ומזרזת להתבוללות, והקוראים להתבוללות אינם אלא חברי חברת-קדישא, נושאי המטה וקברנים, ששעתם דחוקה והרי הם פורצים ונכנסים לבית הגוסס ומראים לו את דף-הטהרה ואת התכריכים הטהורים, הלבנים, החדשים… והרי הם שקודים לבור לו טעם יפה למיתה, הם מעלים לפניו קסמי גן-העדן, מבטיחים לו ש"י עולמות. כך היו נוהגים גם האינקביזיטורים הראשונים. אותה שעה שקרבנות אדם היו נצלים והולכים במדורות האש, היו הם מחזיקים את הצלב בידיהם, עיניהם נשואות כביכול כלפי מעלה ומבקשים רחמים על הנשמות החטאות…

וכשאני רואה לפני בני אדם מכובדים, בעלי נשמות גדולות, מליצי היושר והצדק, לוחמי החירות – והם באים עלינו בהטפה להתבוללות, דעתי מתבלבלת עלי. כלום אינם תופסים הללו שאין לך עבדות קשה, רבת יסורים ושפלה מזו שאומה אחת אנוסה להשתעבד לחברתה, לאומה השלטת? כלום אינם משיגים הללו, שכליה לאומית היא מיתה קיבוצית איומה, שמוטב לה לאומה לההרג בשדה הקטל מאשר להיות נדונה לגסיסה אטית של עבדות עולם וחרפת עולם?

אלמלי עמדה האנושות בהשגותיה הישנות, שהעלו חלודה, על האומה ועל חיי אומה, ולא היתה קונה דעת, שהמלחמה אין דין שתהא מכוּונת כנגד החלשים, כנגד התחדשותן ועצמאותן של אומות שואפות להתחדשות ולעצמאות, אלא כנגד החזקים והשליטים, האומרים לבלוע ולאכול את הכל – היתה תוקפת מרה שחורה למראיה של אנושות כזו. הם השטן, הם מלאך המות של החירות האנושית, של ההתקדמות האמתית, וכל מי שמסייע על ידם, ויהיו טעמיו ונימוקיו נדיבים ונעלים כאשר יהיו, הוא ממשרתיו של השטן, משלוחיו של מלאך המות.

ואמנם קמו בזמן האחרון שליחים חדשים לחירות האנושית, שעמדו והעמיקו יותר בתהליך ההיסטורי, שהביאו בשורה חדשה לחברה האנושית. והרי אנו מוצאים אותם, את השליחים החדשים, גם בקרב הסוציאלדימוקרטיה הצעירה והרעננה, שיש לה העוז לנער מעל עצמם את המסורות הישנות של תורה שלא נתפסה כהלכה, ואין אימתם של הסבאים עליהם.

קראתי את החוברת של קויטסקי, של הסבא לסוציאלדימוקרטיה. הוא קורא לה לאומה הישראלית המופלגת בשנים ליציאה מן העולם, לכליה, לחדלון. עמדתי וקינחתי את סעודתי בחוברת של קויטסקי – בחוברת של ד"ר קוויסל, של אחד הצעירים החשובים ביותר של הסוציאלדימוקרטיה הגרמנית. קוויסל דן בחוברת שלו בבעיה זו גופה, בשאלת ישראל. עדיין זכור לי קוויסל זה מן הימים שבהם היה פועל פשוט בקניגסברג, ורק עם פגישותיו שנפגש בסטודנטים היהודים מרוסיה, חשקה נפשו בתורה, והגיע למה שהגיע.

שני מחקרים: האחד יסודו בספרים יבשים, השני עשיר בראיות של ממש מן החיים. מן האחד עולה קולו של קברן, ומן השני – קול רענן, מעורר, מעודד, משובב נפש. שני מחקרים – שני דורות, אחד שעבר זמנו, דור יורד, ואחד – דור נכנס לחיים, דור עולה.

משיח לישראל והגאולה השלימה

כבר הורגלנו לכך שיהיו נוהגים בנו בחיים שלא כדרך שנוהגים באחרים, שיהיו דורשים בנו ובענינינו בלי כבוד ובלי דרך-ארץ. אנו עצמנו, במנהגנו שנהגנו כלפי עצמנו, גרמנו לכך, שאף אחרים יהיו נוהגים זלזול בנו. במשך דורות הטיפו “גדולינו” ו“משכילינו” בפני באי עולם כולו, שאין אנו אלא מעין “טומטום” לאומי, אנדרוגינוס-עם, אומה ואינה אומה כאחת, צבור ואינו צבור כאחד, והעולם התחיל נוהג בנו כדרך שנוהגים בחזיון עתים טראגי ועתים קומי הסתום לעולם, רב חידות לעולם, שופע רזים, מעורר ספקות ותהיות. ודרכו של עולם שהוא מחבב את הפשוט, מוקיר את הברור, וחושש מפני הסוד, נרתע מפני המעולף רזין. די לו לעולם שהוא מפרך את מוחו על רזיו של העולם הבא, ולפיכך הוא רוצה, שהעולם הזה יהיה פרוש לפניו כשמלה.

ההתבוללות המעשית הביאה חורבן פנימי. תורת ההתבוללות הרעילה את היחסים שבינינו ובין שכנינו. בחיי יום יום בני אדם שכיחים אנו, דומים לכל אדם, מרובה בנו היצר הרע על היצר הטוב, כבכל אדם של כל אומה ולשון. מה הם רצים אחרי המתכת המבריקה, הקרה והמצלצלת, אף אנו רצים אחריה, מה הם נפשם חשקה במותרות, אף אנו כך: ממש כמותם, ואולי גם קצת יותר מהם, שכן לא כל הדרכים הפתוחות לפרנסתו של יצר הכבוד באדם פתוחות גם לאדם מישראל, ומשום שרק רשות מועטת ומצומצמת של החיים הצבוריים פתוחה למרץ היהודי. מכל מקום לא יאמר אדם, לפי הסימנים החיצוניים של חיינו, שתופסים אנו מדרגה גבוהה יותר, מעמד נעלה יותר בחברה האנושית.

והנה באים “המטיפים” שלנו ואומרים להכניס בלבנו ובלב העולם אשר מסביבנו, שעם של כהנים אנו, ובלשון הזמן החדש – כולו קודש, שאנו נושאיה של שליחות מיוחדת, להחזיר את העולם למוטב, ובהטפה זו עסוקים תכופות לא רק מטיפים שאומנותם בכך ודרכם בכך – אלא שולחנים, חרשתנים וסוחרים סתם מתגלגלים כהרף עין בשלוחיו של הקב"ה ועומדים וחוזרים במשך ששת ימי המעשה כל מה ששמעו מפי רבם-מטיפם בשבת, – סליחה, לא בשבת ממש, אלא בראשון בשבת. והקהל שאינו בן-ברית רואה בכך משום מהתלה, יודע הוא יפה את טיבם של שולחנים אלה, של חרשתנים וסוחרים אלה ואינו מאמין כל עיקר בשליחותם הדתית ומלעיג על האשראי התיאולוגי שלהם.

אולם, כאמור, אין לנו לקבול על כך, שכן מבחינה מסוימת אנו עצמנו חוללנו יחס זה של הבריות אלינו. אלא שלבנו צר על כך בראותנו, איך אנשים רציניים, אנשי-מדע, אישי-מדינה בעלי מעוף ופרסום עולמי, אף הם עומדים ודורשים בשאלת ישראל בשטחיות מוזרה, שבשום פנים לא היו דורשים בה בעמדם במסכת בעיה אחרת.

בחיבורו המוזכר לעיל “הגזע והיהדות”, עוסק קויטסקי לא רק במצבו של ישראל בהוה, אלא גם שקוד הוא להתוות את דרכה של ההתפתחות היהודית בעתיד הקרוב. לא בא הציור “התפתחות” אלא לשבר את האוזן, משום שדברי נבואה בפיו של קוטסקי, שסופו של ישראל להבלע על כרחו בין האומות, להטמע לאנסו בין העמים אשר מסביבם, כלומר: רואה הוא קויטסקי את חיי ישראל לא כתהליך של התפתחות אלא כתהליך של חיסול וגימור. אין עם ישראל חי עוד, אלא מוציא את ימיו האחרונים, והתלקחותה של ההכרה הלאומית שלו אינה אלא התאמצות אחרונה לפני גסיסה, כלבה זו של הר געש לפני כבותה.

ובאילה יתדות תומך קויטסקי את דברי נבואתו? על מה הוא מסתמך? מנין באה גאוה זו מדעית לבוא ולדבר בבטחון כזה, כאילו נתגלתה לו התולדה האנושית וגילתה לו את כל סודותיה והכניסה אותו אל גנזי גנזיה, שנכנסים אליהם רק יחידי סגולה? מהו סודה?

לא, לא גילתה לו התולדה את המסתורין שלה, והוכחות חדשות לא הביא בידיו. עמד והוציא מנרתיקו את הטענות הישנות, את ההשקפות שאבד עליהן כלח, את הדעות שעברה שעתן, ועליהן הוא בונה את תורתו. עדיין הוא מחזיק בכל כוחותיו בהנחה הישנה-נושנה, שעשויה אומה להתקיים בעולם בכוחו של לחץ חוץ, שלחץ זה מקשר ומלכד את השכבות העממיות השונות, שהיו מתפוררות והולכות בכולן אלמלי פתחו לפניהם פתח של תנועה חפשית. ולפיכך רואה הוא קויטסקי בכוח מקיים אחד של כנסת ישראל – בישיבה צפופה בגיטאות. והרי לא בא הגיטו לעולם אלא משום שהמחוקק רצה להבדיל בין בני ישראל לבין הסביבה השלטת. וכך עולה לו, שהשליט, המשעבד, אף הוא הביא שלא מדעת ומכוונה לידי שמירתו וקיומו של העם היהודי, ואין קיום זה אלא קיום להכעיס את העמים השליטים.

והרי קויטסקי מעלה היקש כזה: א) השליט הקים את הגיטו היהודי; ב) לא נתקיים ישראל אלא בזכותם של חיי הגיטו; ג) עם צאתו של הגיטו מן העולם על כרחו שיצא גם עם ישראל מן העולם.

ומכיון שהאנושות צועדת קדימה והשררה עוברת מן העריץ או מידי הכת לידיה של הדימוקרטיה, הרי שוב אין ספק בדבר, שעתידים הגיטאות לעבור מן העולם וממילא יעברו מן העולם אותן חבורות של עמים שלא נתקיימו אלא בזכותם של גיטאות.

שחרורם של בני ישראל מן הגיטו על כרחו שיביא לידי התפרדותם והתפוררותם, וככל שיעמיק שחרור זה כן תעמיק ההתפוררות, כך עומד וגוזר קויטסקי (“הגזע והיהדות”, עמ' 92).

עוד לפני עשרות שנים מעטות חיבר מלומד יהודי-רוסי, הוא אורשאנסקי שנקטף ללא עת, חיבור מעמיק על חוקי רוסיה ליהודים. המחבר עומד ודן בגיטו היהודי בחינת חזיון חברתי-היסטורי וחוקר בכלי זין מדעיים ובשיטה מדעית את הסבות שסייעו אותו גיטו לבוא לעולם. ואורשאנסקי בא לככ דעה שונה בכולה מזו של קויטסקי. לפי דעתו לא בא הגיטו מתחילתו אלא מטעמים פסיכולוגיים-חברתיים בלבד: מתוך נטית-פנים של חבורה אנושית אחדותית, הרוצה בחיים בתוך בניה חבריה, ללא אונס וכפייה מן החוץ. מתחילה סוגרת החבורה את עצמה מבפנים, ורק לימים בא השליט ונועל אותה מבחוץ. וכך חוזר והולך המעשה הישן בארץ גושן. מתחילה באים בני ישראל ומבקשים מכמה וכמה טעמים ליתן להם מקום לשבת בתחום מסוים, ולימים בא פרעה וגוזר עליהם, שישארו לגור בתחום המסוים בלבד.

משנתו של אורשאנסקי הפתיעה בשעתה רבים מאנשי המדע, אולם מאותם ימים והלאה פרש כל חוקר מן הדעה הישנה בדבר התהוותו של הגיטו.

מאותם ימים ואילך קמו הגיטאות היהודים הגדולים ביותר בתולדה דוקא באותן מדינות, שהיהודים לא היו נתונים ופרוצים ללחץ חוץ, בארצות שהיו רשאים להתהלך בהן בחירות גמורה, ולא היהודים בלבד הקימו גיטאות בתנאי חירות. בבחינה זו לא היו בני ישראל יוצאים מן הכלל. תולדות הזמן החדש נתפרסמו בגיטאות הגרמניים, האיטלקיים, בגיטאות סלאביים שונים.

לא כאן המקום לעמוד באריכות על הסבות, שכפו את המהגרים להתחבר חבורות חבורות לפי מוצאם העממי, אפילו במקום ובשעה שהחיים הכלכליים על טהרתם היו מעכבים בידיהם. לעניננו די לרמוז על כך, כמה גדולה סכנה של בנין שנבנה על יסודות רעועים.

והוא שעשה קויטסקי בחיבורו החדש בשאלת ישראל: הוא בנה את בנינו על ההנחה המוטעית, ולפיכך כל נבואותיו דברי הבאי הן, נתחלפו עליו הסבה והמסובב, עמד והניח את קיומו של ישראל על הלחץ מבחוץ ולא הרגיש בדבר, שלא בא לחץ זה אלא מכוחו של הקיום. משל למה הדבר דומה? – למי שמעמיד תופעה מן התופעות ראשה למטה וכרעיה למעלה, למי שרואה את התהליך ההיסטורי בתמונה הפוכה.

והנה טעות זו בלבד היא העוקרת את כל הבנין כולו, שכן טעות זו לא חלה בעליתו של הבנין ולא בארכיטקטורה החיצונית אלא פגעה ביסוד, בראש הפנה. כל הבנין כולו עומד על כרעי תרנגולת וכל בקורת מצויה מהפכת אותו על פניו כבנין של קלפים.

ואף זזה בנותן-טעם, היאך שקוד קויטסקי לנחם אותנו. סוף סוף הרי הוא מטיף לנו כלייה ולפיכך רואה הוא את עצמו חייב לאמר לנו דברים אחדים מרגיעים ומפייסים, והרי הוא אומרם בזה הלשון:

“יציאה זו מן העולם אינה בשום פנים תהליך טראגי, כגון כליונם של האינדיאנים או הטאסמאנים”.

“הנודד הנצחי (הוא אהסוור) יגיע ויבוא סוף סוף למנוחתו. הוא יחיה לעד בזכרונם של בני אדם כבעל-היסורים הגדול של האנושות, שנשא יותר מכולם את סבלה ונתן לה יותר משנתנו האחרים”.

ופירושם של דברים: אל תירא, יעקב, על קברך ינץ פרח, אהובים ואהובות יעברו על פני קברך ויתבשמו מריח הניחוח ויזכרו אותך באהבה ובתודה.

כמה יעודים נועדו לנו: זבל לשדותיהם של אחרים, שמן לסיכה לאופני אחרים, ריח ניחוח לאף זולתנו, סם של דגדוג לעצבי הבריות, אנדרטת זכרון לאנושיות כולה.

ולא היינו חסרים אלא זה, שיבוא קויטסקי, המרכסיסטן, ובתורת מכסיסט ואיש “העולם הזה” דוקא, ואף בפיו אין נחומים לנו אלא גן-עדן של מעלה.

נראה שהעולם עוד לועג לנו.

26–17 יוני 1915

מופלא הדבר! כל כך הורגלנו לקיום שלא כדרכנו ולארחות-חיים שלא כתיקונם, שכל שעה שאנו רואים משהו טבעי, כדרכו, אנושיי בנוגע אלינו אנו פוקחים את עינינו לרווחה, עומדים תוהים ותמהים. כאילו אין אנו מאמינים למראה עינינו, שאף חיינו אנו יכול שיהיו כפופים לחוקי הטבע, בדומה לחיי אחרים, ואף אנו, יוצא מן הכלל מובהק זה בין האומות והלשונות, יכול שנהיה נתונים תכופות למרותו של האנושיי הכללי ולא נהיה יוצאים מן הכלל כל עיקר.

הנה נזדמן לפנינו מכר באחת הערים אשר מחוץ “לתחום” והוא סח לנו, שבמשך עשרים וארבע שעות עליו לצאת מן העיר ואין אנו באים עליו בשאלות, מפני מה ולמה. והנה נפגש לנו מכר שני באותה עיר והוא אינו סח לנו, שמגרשים אותו מן העיר והרי אנו ממטירים עליו מטר של שאלות וקושיות, כיצד, על סמך מה ולכמה זמן?

רואים אנו מספר רב של ילדי ישראל, כולם מוכשרים, כולם חרוצים. הם לומדים ב“בית”. ההורים שלא נתברכו באמידות חייבים להקריב את עצמם, לתרום תרומה ומעשר מפרנסתם הזעומה לשכר לימוד. אין אנו שואילים שום שאלות. סבורים אנו: בזבוז זה טבעי וכתיקונו הוא. והנה אנו פוגשים בילדו של שכנו, הדור בלבושו, בגדי שרד של בית הספר, והרי אנו מקיפים את אבותיו בשאלות כתנורו של עכנאי: כיצד ואיך, מה זכות זכו, כמה השתדלויות השתדלו ובכלל, בכמה עלה כל זה?

יכולני להמשיך ולהאריך את שורת השאלות והקושיות עד אין גבול. ברם אין צורך בדבר. לא עמדתי אלא על דוגמאות טפוסיות, וכל מי שמכיר במקצת את תנאי חיינו המשונים במזרחה של אירופה יכול להמשיך ולהביא דוגמאות כגון אלה לאין מספר.

ברם כל זה אינו אלא חצי צרה. משועבדים אנו וסובלים מזרועו של זולתנו, מידו של הזר. לו לזר הכוח, לו השררה והרי הוא רוכב על החלש. החלש נאבק עד כמה שידו מגעת, הוא מוחה, הוא טוען בשם היושר ובשם האנושיות, אבל אינו מאבד בשעת מעשה את ערכו הפנימי. בידו של הגזלן לגזול, אף לרצוח, אבל אין בידו להעליב איש, לפגוע בכבודו של מי שהוא ואפילו לא בכבוד קרבנו.

אולם בעולם ישראל, בעולם הפוך זה, מוצא אתה תופעות חיים, שעל כרחן פעולתן על כל אדם-יהודי חושב את חשבון העולם קשה יותר, פוגעת יותר, צורבת יותר מאשר כל הרדיפות והשעבודים הנמשכים עליו מן הצד העוין. בעצם מוצא אתה אף בהם משום גזל משפט, ונוסף על כך גונזות הן כל הסימנים של עלבון עמוק, ודוקא משום שמביעות הן יחסם של קרובים, משום שמשמשות הן ביטוי לא רק לרשעות אלא גם לביזוי, והרי לפי דרך הטבע מהם אפשר היה לצפות להרגשת קורבה וכבוד.

וכאן אנו נוגעים באחת משאלות הגלות הצורבות ביותר. בכל העולם כולו האינטליגנציה היא מגופו של העם. מרצון ושלא מרצון היא משמשת את עניניו, מדעת ושלא מדעת היא מרבה את קניניו החמריים והרוחניים. אין בריחה, אין פרישה, אין פיטורין מן החובות, שהעם מטיל על היחיד, על הפרט. וככל שתדבקנה בה באינטליגנציה מחשבות אנטי-לאומיות, יכול שלבם ילך שבי אחרי שאיפות וזרמים קוסמופוליטיים – ברם כל זה להלכה, ואילו בחיי המעשה על כרחה לאומית היא במעשיה ובארחות חייה. הלשון, בית-הספר, כל סגנון חייה, המסחר וכל שאר האומנויות החפשיות, האמנות והמדע אינם יכולים לפרוץ את המחיצה הלאומית. הראשונים עומדים לעולם בלאומיותם, האחרונים יכול שיהיו גם בינלאומיים, כלומר יכולים הם לפרוץ את תחומי אומתם ולקנות ערך גם בשביל חבורות לאומיות אחרות, ברם אפילו עם פרישה ופריצה רוב יצירתם נשארת ועומדת בתחומי החבורה הלאומית, שממנה הם יוצאים. קונה הסוחר הגדול, איש המדע או איש המדינה שם עולמי, ערך בינלאומי, אומתו היא הקונה כל מה שהוא קנה. כל דבר שביצירה ובערך מתמיד טבוע בחותם המטבע הלאומי. ואילו אנו יש לנו אינטליגנציה מרובה, שאינה רוצה להתיחש על עמה. היא פנתה לו עורף והרי היא משמשת או את עניניה הקטנוניים הפרטיים או את עניניהם של עמים נכרים. עמדה ותיקנה לעצמה תורה מסוכנת, זו תורה המתירה מצד אחד אדישות ומצד שני היא מרשה לו לפרט לפרוש מן הצבור ולהסתפח על נחלתם של צבורים זרים.

מבחינה חמרית העם היהודי הוא האומה הפרוליטרית שבאומות העולם. ולוא מרובים יהיו בינינו בתי-רוטשילד, בלייכרדר, ברודסקי וכיו"ב, ואף על פי כן בחינת אומה היא העניה שבכל העולם כולו, שכן רכושם של שועי ישראל משועבד לעמים אחרים. ברגעים קשים חייבים הם לשמש בכספם ובקנינם עסקי נכרים, ואין לעמם של עצמם הכוח לדרוש מהם דבר, אין לו אלא לבקש נדבת יד ורשות. אין לו לעם ישראל משהו שמור לעת צרה, לשעת פורענות לאומית.

יבואו ויתפסו על דברינו: אין לעם שרוי בגלות תקנה אחרת. המדינה, האומה השלטת לא יתנו לנו לשקוד על ענינינו של עצמנו. ברם אין זה אלא תירוץ ואמתלה בלבד, קל וחומר של חושך. אפילו בגלות יכול היה הכלל הישראלי לשקוד על תקנת עתידו בצורה זו או אחרת. אין מקורה של אדישות זו לצרכי הכלל בתנאים החיצוניים בלבד, נתון הוא גם בהפקרות הלאומית שלנו, בקוּלות שאנו היינו מקילים על עצמנו, הן הקוּלות שפתחו לו לפרט את הרשות לנער מעל עצמו כל חובות לגבי הכלל.

ואף ברשות הרוח אין היהודים כשורה יותר. רק מיעוט מן המשכילים שלנו משתמש בכוחות היצירה שלו בתחומו של ישראל וצרכיו הלאומיים. הסופרים המחוננים שלנו, האמנים, אנשי המדע ואישי-המדיניות עומדים ומשמשים בתי-עסק של נכרים, ואנו עצמנו רואים בכך משום חזיון טבעי, משום סדרו של עולם. הגדולים שבנו מגדילים את כוח-האשראי של חבורות לאומיות נכריות, ובשבילנו שוב לא נשתיירו אלא שיורים קטנים, אלא אלה שלא הספיקה להם עדיין השעה והיכולת לפרוש ממחיצתנו.

והעגום ביותר בכל הענין הוא שנתרגלנו לחזיון שלילי זה של חיי הצבור שלנו ורואים בכך מנהגו של עולם. וכשאנו רואים, והנה אחד הגדולים שב אל עמו ואומר להקדיש את כשרונו ואת כוח-השפעתו לעסקי עמו – אנו עומדים ותוהים ושואלים שאלות ומקשים קושיות. שוב אנו עומדים ושואלים: מה פניות בלבו של גדול זה, מה הניע והכריח אותו לשוב, מה הוא מחפש בתוכנו, למה הוא מתכוון, מה הוא אומר להשיג אצלנו וכו'.

זו פסיכולוגיה של גלות ישנה. נושאים אנו עוּלה של זו כל השנה כולה. וכשאנו עורכים פעם בשנה סדר (הכל מצוחצח והשולחן נוצץ בלבנוניתו וטהרתו), ואומרים לספר מעשה ביציאה לחירות, הרי אנו שונים לבנינו שיהיו שואלים אותנו מה נשתנה, ואין בפינו תשובה אלא זו: עבדים היינו.

11 ביולי 1915.

העתונות היהודית הרדיקאלית בניו יורק חוללה סערת-רוחות בשל הסכנה הציונית, המרחפת כביכול על פני היהדות של אמריקה, וכשומר נאמן על עניני ישראל הרי היא שקודה להזהיר ולהודיע לצבור הגדול, וביחוד להמונות העובדים, שהם יראו וידונו בענין הזה רק מבחינת העסק בלבד ולא ישעו חלילה לדבריהם ופתוייהם של החלומות הלאומיים – הלאומוניים-הציוניים. דרישת זכויות אזרחיות ליהודים באותן ארצות, שעדיין לא נשתוו בהן לזכויות השאר – היא הדרישה של עסק, דרישה ענינית, לפי דעתם. דרישה כזאת ברורה ומוסברת לכל אדם. לדרוש שווי-זכויות לאומי – מבחינת העסק אין בה אמנם מחכמה יתירה, אבל אפשר ליישבה בדוחק. ואילו המפליג מתחומים אלה והלאה ודורש, שתנתן להם לבני ישראל הרשות לצאת למזרח, וביחוד לארץ ישראל, שיהיה שם בידם להתפתח תוך חירות כלכלית-תרבותית וליצור במשך הימים מקלט ובית בטוח לעצמם – דרישה כזאת פסולה היא, קרובה היא אל התכנית הציונית, ובציונות מצוה להלחם, משום… משום שמתנגדים אנו לציונות, משום שאין אנו רשאים לוותר להם ולסייע להם לציונים לנצח עוד נצחון תוך מעשה השתתפותנו בדבר.

ולפיכך מצוה לצעוק ולהרעיש עולמות ולהזהיר את הצבור הישראלי מפני הסכנה הגדולה, הממשמשת ובאה עליו מתוך המחנה הציוני.

ומצד השני עומדת קבוצה אחרת של שומרים מושבעים ועומדים, הם המנהיגים הוותיקים, שהטילו על עצמם את התעודה הקדושה להשתיק כל התעוררות לאומית בחברה היהודית, הם שבלבם רק שאיפה אחת לוהטת: להזדרז ולעבור במהירות האפשרית את תהליך ההתבוללות והטמיעה בתוך סביבתם, שלא יישאר שום זכר ושום סימן לאחדות ישראלית. אף קבוצה זו עומדת ומחכה ומזזהירה, וכל מקום שידה מגעת הרי היא שקודה להנחית לה לציונות מכת-מות. אף קבוצה זו מדברת בשם פקחות מסחרית ומתוך בחינה של עסק.

וכך נזדמנו כאחת שתי חבורות מנוגדות זו לזו, בעלות אינטרסים מנוגדים, הפלוטוקרטיה המתבוללת בפירוש מפורש והסוציאלדימוקרטיה המקילה בלאומיות ישראל, והושיטו יד אחים זו לזו להלחם כמעט באותם כלי-זין רוחניים את השלישי, את המתנגד המשותף. הופעה זו עצמה נגלתה בשעתה עוד בתחילתה של התנועה הציונית. אותם ימים שילחו בה בתנועה הציונית את התיאולוגיה המדינית, ומופלא ומוזר היה לראות, היאך נתחברו בנים אדוקים בתכלית האדיקות אל המטיפים המתקנים הקיצוניים ונלחמו בציונות בכוח אותם פסוקים עצמם ואותם מדרשים גופם הוכיחו בראיות מן הנביאים ומדברי חז"ל, שהציונות סותרת לרוח ישראל. עכשיו פסקו מלירות בנו בפסוקים, ראשית, משום שאין דבר זה נאה לרוח הזמן, ושנית פזתה עם הארצות, עכשיו מביאים ראיות וטעמים מן ההגיון המסחרי, אבל החזיון עצמו בעינו עומד.

המרחק בין הפלוטוקרטיה היהודית ובין הסוציאלדימוקרטיה אפשר וגדול הוא מן המרחק שבין הרבנים החרדים ובין מתנגדיהם המתקנים. ואף על פי כן רואה הסוציאלדימוקרטיה היהודית היתר לעצמה ללכת באותה דרך גופה, שמהלכת בה הפלוטוקרטיה היהודית. הטענה אשר בפיה, שלא תלך בדרכה של הפלוטוקרטיה אלא תכבוד דרך חדשה לעצמה, מגוחכת היא. מבחינת האירגון אפשר ותלך בדרך משל עצמה, אבל מבחינת האידיאה היא היא הדרך של הפלוטוקרטיה. הדרך מותווה ועומד על ידי התכנית, ומבחינת התכנית הן תואמות זו לזו להפליא, ואינן חולקות זו על זו במשהו, שיש בידו להשבית את ההרמוניה הפנימית הזאת. שתיהן אינן שואפות אלא לשוויון אזרחי ברוסיה, וזו וזו אוטמות את אזניהן לדרישה יחידה זו, שיש בה כדי להעמיד את בני ישראל בתוך מערכת העמים.

דרכה של הפלוטוקרטיה היהודית עדיין מסתברת על דעתנו. כל ימיה עבדה להתבוללות, וכל עצמו של הרעיון בדבר קיומה של אומה עברית הטיל בה מורא ופחד. לפיכך עמדה ותיקנה שיטה שלימה, כיצד להגן על עניני ישראל, ואיש לא יחשוד בה שיש לה שיח ושיג עם ארגונים יהודיים, השקודים על שמירתם של ישראל בתורת אומה. הפלוטוקרטיה היהודית החזיקה בנאמנותה להשקפת עולמה ושיטתה אף בימינו אלא ומשתדלת בכל מיני שידולים ותחבולות לגדור בפני התלכדותם של המונות בני ישראל על מצע ויסוד לאומי. ויותר משהיא חוששת מפני הסעיף ארץ ישראל חוששת היא מפני עצם המעשה של התלכדות לאומית, העולה לטרוף ולבלבל את כל חשבונותיהם.

אולם כשבא ארגון לאומי המודה בעיקרים לאומיים, לכל הפחות להלכה, ואף הוא מסרב להסתפח על הסתדרות יהודית לאומית כללית מחמת סעיף פלוני או אלמוני של תכנית שאינו לפי רוחו – תמיהה היא ותהיה לתמיהה.

אין אנו רוצים לאחוז את עיני מי שהוא. אנו אומרים בפירוש מפורש, שאפילו ימחקו עכשיו את הסעיף הארצישראלי מתוך תכנית-הארעי של הקונגרס היהודי, נשקוד בכל הדרכים והאמצעים, שהקונגרס יביע את דעתו בשאלה חשובה זו, וכמעט אין לחשוש כל עיקר שקונגרס יהודי כללי יוותר על סעיף זה משום שמפלגה מסוימת אינה רוצה בכך. אומרת הסתדרות לאומית ועל אחת כמה וכמה דימוקרטית לבטל את רצונה של מפלגה אחרת, שוב אין בפניה אלא דרך אחת, היא הדרך של מאבק מדיני, גלוי וישר. וכלי זינו של מאבק כזה הם ויכוחים פומביים וכוח ההוכחה. הרוב, ורק הוא בלבד, הוא הפוסק האחרון, ורק בידו בלבד הכוח המוסרי להחליט החלטות. אין זו מידה לאומית ולא מידה דימוקרטית לחשוש מפני החלטת-הרוב ולשבות ולבלי ללכת אל הקונגרס.

אין זו ממידתם של הסוציאליסטים ואין זה נאה לכרכר כרכורים ולאמר: הסוציאלדימוקרטים הגרמנים, הצרפתים, האנגלים וכו' וכו' חייבים להשתתף ביישובן של שאלות לאומיות כלליות משום שהמדינה כופה אותם על כך, ואילו אנו בני ישראל אין לנו כוח ממלכתי ולפיכך חפשים אנו יותר, בלתי מוגבלים בבחירתנו, ברצותנו דורשים, ברצותנו פורשים – ונימוק כזה הושמע לפני ימים אחדים מפי עתון יהודי סוציאליסטי. כל האומר כך הרי הוא משתמש בחוסר-הישע והאונים הלאומי שלנו, כאילו גדול בעיניו כוח השררה מכל כוח מוסרי שבעולם.

ולצערנו כך הם הדברים. אצל כל אומה נתבעים לדין על מעשה-מלשינות כעל מעשה-בגידה, ואילו אצלנו אין עונשים על כך. אצלנו יתכן הדבר, ש“מנהיגים” מכובדים מעיזים להלשין על כלל ישראל, ואין איש מוריד אותם מעל הדוכן, מכותל המזרח.

והרי מטעם זה דוקא ומכמה טעמים אחרים, מחמת תופעות מעציבות אחרות בחיינו הפנימיים, אנו רוצים להתארגן. ומטעם זה דוקא אנו שואפים ליצירה של הסתדרות לאומית, שבפניה ירכינו את ראשן בהכרח כל התביעות הפרטיות וכל המפלגות ויהיו הללו עשירות כמה שיהיו, ויהיה כוחן והשפעתן מרובים כמה שיהיו. רוצים אנו להחזיר לעם את שלו: את הזכות לשפוט ולהחליט על גורלו.

ודבר אחד יש בידו להניח את דעתנו בסכסוך הזה כולו. יתכנס קונגרס יהודי כללי. כל מפלגה ומפלגה פתוחה בפניה האפשרות להרויח ואף להפסיד. ומופלא הדבר: הציונים אין מוראו של הקונגרס עליהם. לא נתפחדו אלא המתבוללים מכאן והקיצונים מכאן. סימן לדבר, שלבם מלחש להם, כיצד יתיחס קונגרס יהודי כללי אל הבעיה הלאומית בכלל ולענין ארץ ישראל בפרט.

היו ימים שהסוציאליסטים היהודים נלחמו ברעיון הלאומי. באו ימים אחרים והכשירו את הרעיון, והסוציאליסטים על כרחם ענו אמן. השאיפה לבית-לאומי יהודי היא מסקנה הגיונית של הרעיון הלאומי. ועוד יבואו ימים חדשים יותר, וכל הסוציאליסטים כולם על כרחם יודו בצורך זה של בית לאומי לישראל.

לפרוש מקונגרס יהודי כללי – אמצעי קלוש וחלוש הוא, משול למשא ומתן מאחורי דלתים סגורות.

31 באוגוסט 1915.

א. האינטליגנציה והריפורמה

הרעש שחוללו מטיפים אחדים בהיכלים המתוקנים נגד הזרם החדש בהמונות ישראל, זרם הליכוד על יסוד עממי, ההתקפה שהתקיפו מתרברבים אלה את הציונות והלאומיות היהודית; חוסר מידת דרך ארץ, שהתחילו לנקוט בו בפולמוסם נגד הציונות והציונים והלאומיים, בכתב-העת הראשי של חוגי העשירים המתקנים בניו-יורק – כל זה פותח לי פתח לעמוד על תופעה בחיינו, שלפי דעתי וידיעתי לא נדרשו לה כל עיקר או נדרשו לה במעט.

כיצד קרה הדבר, שדוקא בארצות שבהן גר רוב מנין ורוב בנין של ישראל באירופה – ברוסיה, אוסטריה ופולין – לא הכתה תנועת התיקונים ברשות הדת כמעט שום שרשים? ברוסיה אין סימן ואין זכר לה, וכשקם אחד – הוא חכם-המזרח פרפרקוביץ ואמר לטעת אותה בפטרבורג כמתכונת אמריקה, עמדו מיד לאחר שניסה ניסיון ראשון בכך וביקשו אותו שלא יעסוק בדברי הבאי. בכל ארצות אוסטריה-אונגריה, פרט לקהלות אחדות בלתי חשובות ביותר, אין אתה מוצא לכל היותר אלא תיקונים קלים טפלים, בפולחן, או תיקונים למחצה, לשליש ולרביע. בפולין היו שני בתי כנסת, שהיו קרואים בתי כנסת מתוקנים, אחד בוורשה ואחד בלודז, אבל באמריקה היו נמנים בתי-כנסת כאלה עם בתי הכנסת השמרנים החרדים.

אפילו בגרמניה, בה חיו ופעלו שליחי הריפורמה הראשונים והחשובים ביותר, לא הלכה ולא הגיעה הריפורמה אלא עד מחצית דרכה אם נשווה אותה לזו של אמריקה. בכל גרמניה כולה אין אלא היכל אחד, בודד ונדח ברחוב נדח, בו “מתפללים” ביום הראשון במקום יום השבת, אליו מוליכים את התיירים להראותם פלא משונה, שגם בקרב בני ישראל קיימת כת המתפללים בגילוי ראש וגברים ונשים יושבים בשעת התפילה בערבוביה.

מילא, כל זמן שהדברים אמורים בהמונות ישראל שיירת עוד מקום ליישב את החזיון הזה בהסברים שונים. רצונך יכול אתה להחזיק אפילו בתפיסת-העולם החמרנית ההיסטורית. ובפשטות: הריפורמה היא בדרך כלל מעשה העולה ביוקר. בית-כנסת מפואר, מקפיד על הנקיון, על משגיחיו ומשרתיו, על מטיפיו המאומנים ועל חזניו המובהקים, אינו מן הדברים העולים בזול. תלמיד חכם מובהק ואפילו שר התורה וגאון בישראל, השונה את תורתו יומם ולילה, מתפרנס בצמצום רב, ותכופות, בערים הבינוניות והעיירות, בדחקות ממש, וכל תקוותו – עולם הבא. ואילו הרבינר הזעיר ביותר של כת-המתקנים דורש מאת קהלתו התחיבויות אחרות לגמרי. הוא דורש שישלמו לו את חלקו בעניני עולם-הזה דוקא. זו היא אחת. והשנית, אין המונות בית ישראל בדרך כלל מתקדמים ביותר בהשקפת עולמם ואינם מרגישים בצורך לשנות את צורות-חייהם הדתיות. שלישית, אפילו זרחה עליהם כביכול שמש ההשכלה, שמרנים הם בעניני נמוסים ומנהגים, ואם הם שומרים עליהם הרי רוצים הם לשמור עליהם בכל פרטיהם ודקדוקיהם, כפי שנמסרו להם הנימוסים והמנהגים מדור דור.

ירד אדם לעומקה של הלכה זו יעלה, שהסבר כזה וכיוצא בו שטחיים הם בכולם. שמירתה של יהדות מורשה עולה בדרך כלל להמונות ישראל יותר מכל היכלי הפאר על עיטוריהם וקישוטיהם, כשם שקיומו של החדר הישן-נושן עלה לעם ישראל בערך יותר ממה שעולה בית-הספר העממי המתוקן. דבר זה הוכח באותות ובמספרים. אין להסיח דעת מכן, שליהדות-מורשה שייכות גם ההוצאות על כשרות, כתיבת ס"ת, קניית ספרים, מקוואות, תלמוד תורה, ישיבות וכו'. וכן אפשר היה להוכיח, שבעניני אמונה חלק גדול של המונות בית ישראל נתמשכלו לא פחות מן המעמדות העשירים היהודים באמריקה. ברם, אפילו נאמר, שבנוגע להמונות בית ישראל שערי התירוצים לא ננעלו, עדיין לא נתיישבה התופעה המוזרה כשנותנים אנו את דעתנו על המעמדות האמידים היהודים באירופה ועל האינטליגנציה. מפני מה לא נדרשו אף הם בהתלהבות לתנועת התיקונים ולא עברו אף הם את התהליך הזה, שעבר על מעמדות שכמותם ביהדות אמריקה?

תכופות שומעים אנו: לא עלתה ברוסיה תנועת התיקונים בדת משום שהאינטליגנציה היהודית קפצה בבת-ראש ועברה מעבר לכל ריפורמה. ההשכלה סינוורה כל כך את עיניה, שניטל ממנה כל ענין לחיים של אמונה ודת. ברם אין בכך כדי ליישב, אין בכך אלא משום קביעת עובדה בלבד – שנתפסה כהלכה או בטעות, ואין כאן אלא משום היסטה של השאלה למקום אחר ולא משום יישובה. מה היא הסבה, שכפתה את האינטליגנציה היהודית-הרוסית, ובמקצת גם באוסטריה ובפולין, לקפוץ קפיצה גדולה כזאת? מה הוא הכוח הדוחף, שכפה אותם שיהיו נוהגים שוויון רוח-ונפש כזה אל כל הצורות הדתיות? כלום מוצא אתה כאן משום השפעת הסביבה, לפי הכלל המפורסם: “מה הם בנצרותם, כך היהודים ביהדותם”? אולם הסבר כזה כוזב הוא. העם הרוסי הוא בכללותו עם מאמין ואפילו שטופים באמונות הבאי, ואף האינטליגנציה הרוסית נתנה כמעט תמיד את דעתה ולבה על בעיות דת ואמונה. דוסטוייבסקי, טולסטוי, וולאדימיר סולוביוב ורבים, לא יספרו מרוב, מאנשי הרוח הגדולים בעם הרוסי גדולים היו ברשות האמונה. הפיוט הרוסי של הדורות האחרונים הוא רווי כולו הלך-רוח דתי כביר. באוסטריה ובפולין הקתוליוּת מושלת בכפה, הסביבה ודאי לא היא שגרמה לאדישות דתית בישראל.

וחשובה היא שאלה זו, לא מבחינה מעשית בלבד, שכן אין מי מאתנו אומר להחזיר את האינטליגנציה היהודית למוטב, וכן אין אתה מחזיר אותה למוטב בתיקונים חיצוניים; חשובה היא שאלה זו, משום שבחזיון סתום זה משתקפת חטיבה גדולה של התפתחותנו התרבותית, משום שרואים אנו כאן שני תהליכם שונים זה מזה, ומצוה לראותם כתוצאה הגיונית של תנאים שונים. מצד אחד פעל כאן כוח-עם מרוכז, והוא שהתווה את דרך ההתפתחות, ומצד השני פעל יצר החבורה, והוא שהתווה דרך אחרת. כל זמן שהללו היו בחינת שני עולמות, רחוקים זה מזה מרחק רב, ללא כל מגע ביניהם, היו דרים בשלוה כשניים זרים זה לזה. ברם, משקרבו זה אל זה שני העולמות באה לעולם נקודת-החיכוך, והחיכוכים הביאו על כרחם לידי התנגשות, לא מתוך שנאה, ולא משום דרכי-להכעיס אלא מתוך ניגוד פנימי, מתוך הבדלי טעמים היסטוריים, שהדריכו את שתי החבורות היהודיות האלה, השונות זו מחברתה.

ב. הירושה ההיסטורית

לא רק עכשיו כשאנו עומדים בתלמודה של תקופת התחיה שלנו, אלא אפילו נדרש לתקופות גלותנו ונתבונן התבוננות גלוית עין, נטולת משפטים קדומים ופניות קודמות, בעקבות ההתפתחות הרוחנית, שעברה על עמנו בכללו, שוב אנו באים לידי מסקנה, שכל אלה מחוקרינו ודורשי רשומותינו הדורשים בכל חזיונות תולדותינו בגלות מתוך אספקלריה תיאולוגית בלבד אינם מעלים אלא משפט תלוי באוויר, שטחי בכולו. היסק זה שהם מסיקים, שמשבטלה העצמאות הישראלית עמד כל רוח היצירה של ישראל ונדחק לקרן זוית, לד' אמות של עסקי-אמונה בלבד, ולפיכך הם רואים כל זכות קיומו של עם ישראל ביסוד הדתי בלבד – מוטעה הוא. הגיעו הדברים לידי כך, שאפילו הכנוי “עם ישראל” נראה עליהם כמוטעה, שכן המושג עם רחב ביותר ומקיף ביותר, ואינו חופף כלל את התוכן הצר, הדל, שאותו שיירו בחינת סימנה המובהק של ההתפתחות הישראלית. ולפיכך עמדו רובם של החוקרים החדשים ושל ההיסטוריונים החדשים והחליפו את מושג עם ישראל בביטוי כנסת דתית, או יהדות סתם. עם – מוחשי; יהדות – הפשטה, הכנוי עם כונס בתוכו את מושג היוצר, עם הוא סובייקט, נושא, יהדות – פרי יצירה, ואינו אלא אובייקט בלבד, מושא בלבד. מתוך כוונה תחילה ומתוך פניות שליליות עמדו החוקרים וההיסטוריונים וכתבו לא את תולדותיו של עם ישראל אלא את תולדותיה של היהדות. וכבר בשם בלבד שומע אתה את הערכתה של כל ההתפתחות הישראלית לפי תפיסתם.

כנגד זה ניטול את החוקרים וההיסטוריונים הישראליים באמת, ואפילו את החדשים שביניהם, שלא כ“מפרשיהן” של תולדות ישראל, נעיין בשד“ל, קרוכמל, וייס, ריב”ל, רייפמאן וכיו"ב ונראה, שהשקפה אחרת להם בענין. לגביהם רוח האומה הוא הכוח המניע, הוא הוא ששימש להם מפתח לדרישה אפילו ברשות הדת מעיקרה. ההבדל שבין שני הסוגים האלה של חוקרים הוא לא במידת יראת שמים שבהם, אלא בבחינות שנקטו עם תלמודם ומחקרם. אלה מקוריים היו, הם נדרשו לשרשם של דברים, לגזעם, ועל פי טבעם של השורש ושל הגזע אמרו ללמוד על פירותיהם, תוצאותיהם. ואלה עסקו בפירות בלבד, לא רצו להעמיק שאלה עד שרשם של דברים, שכן העמקה זו לא היתה נאה להשקפת עולמם. אלה לא עזבו מעולם את הקרקע, עליה צמחה ועליה גדלה היהדות. ואלה עסקו ביהדות המרחפת באוויר, ללא שרשים וללא קרקע. הם לא נתנו את דעתם על הקשר שבין העץ ופריו.

הראשון ב“פרשני” ההיסטוריה שלנו, שהרגיש בחוסר היסוד של יהדות מרחפת באוויר, היה גרץ. ולפיכך מיחה בתוקף נגד המגמה לגלגל את תולדות ישראל בתולדות היהדות בעלת צביון סינגולרי, והוא ראשון היה, שזיכה אותנו בספר-תולדות חי של עם ישראל. אפשר וגרץ לא עלה בלמדנותו על חבריו, אפשר שקטון היה במדעיותו מכמה מבני דורו, כנגד זה מעלה יתירה לו, שטבעה את חותמה המיוחד בחבורו, וספרו “דברי ימי ישראל” היה לחבור-עם אמתי. ומעלה יתירה זו גנוז בזיקתו החיה לתולדות ישראל, לכל תקופותיהן, לכל דורותיהן כולם. האישים הפועלים על הבמה היהודית לא היו בשבילו גלמי-שעווה, לא שלדים מתים, בדומה לעצמות היבשות שבמראה יחזקאל הנביא, אלא אנשים חיים, אישים יוצרים, מלאי כוח וסערת יצרים. לא לחנם זכה חבורו של גרץ ונתרגם ללשון העברית, וההוצאה העממית יצאה גם באידיש. לא מקרה בלבד הוא הדבר. גרץ נגש מקרוב אל העם היהודי, ונפתחו הלבבות לפניו במקום זה דוקא, שדופק-העם הלם בו ביתר חזקה. כנגד זה לא נתחבב על חוגי המשכילים של יהדות אירופה, ומחמת טעם זה גופו, מחמת קורבתו אל העם היהודי על המונותיו.

מכאן אדם רואה, שהמחלוקת בין חסידי עם יהודי ובין שליחיה של יהדות צבועה בצבע דתי, של יהדות מופשטת-מוסרית-פילוסופית אינה חדשה כל עיקר, ואי אתה רואה אותה כפריו של המפנה החדש ביותר בתולדותינו. מוצא אתה כמעט בכל מרחקי זמנה של הגלות את שני הזרמים המנוגדים האלה בחיי ישראל, האחד העממי-הלאומי והשני האנטי-לאומי והדתי. ואין אנו מתכוונים בדבור זה אנטי-לאומי ודתי לאמר, שהאמונה היתה כרוכה בישראל במגמה אנטי-לאומית. אמירה כזו אמירה מוטעית היא. אין אנו מתכוונים אלא לזרם זה, שהיה לפי עיקרו אנטי-לאומי, שראה את תעודתו הנעלה ביותר בהתפוררותה של העממיות היהודית, ולא נדרש לאמונה אלא כאל אמצעי, כלי, שאפשר להכשיר על ידו או לחפות על ידו את עבודת ההרס של עצמו בכל שאר חיי העם.

נקח לדוגמא את הלשון, על שום שהלשון היא הרכוש החשוב ביותר של אומה, לאמור: הלשון שבה נכתבו אבות-היצירות של רוחה היוצרת של אומה. לא לחנם אומרים כמה חוקרי נפש-העמים, שאותה שעה שעם מאבד את לשונו היא שעתה של תחילת גסיסה, תחילת תהליכה של התפוררות גמורה לעם. ולפיכך אין לתמוה על כך, שהעם היהודי אזר את כל כוחותיו כדי לשמור על לשונו מפני הכלייה. העם הרגיש בחוש, ששמירה זו על לשונו כשמירה על קיומו דומה, וכל קרבן לא ייקר בעיניו בכל מעשה ומחשבה, שענינם התפתחותה והמשך יצירתה של הספרות העברית. לא היתה עשויה הלשון העברית להתקיים בחינת לשון מדוברת, אנוסה היתה ליעשות לשון הכתב והספר. קרן זוית של חיי ישראל בעצמאותה עמדה, מוגנת ופרושה מן הסביבה – רשות בית-הכנסת. כאן לא היו מצווים על מצוות פשרה, ובית-הכנסת היהודי עברי היה. אף שלומי אמוני ישראל ידעו כדרך שיודעים המתקנים שלנו, ש“שמע ישראל בכל לשון שאתה שומע”, אבל הם לא הרכינו את ראשם בפני טעמים מעשיים ולא החליפו את הלשון העברית בלשון המדוברת, להיפך, מאושרים היו, שלכל הפחות קרן זוית אחת נשתיירה לישראל, שממנה אין הוא אנוס לגרש את הלשון העברית. הם נהגו כבני אדם, שטעמים לאומיים מניעים אותם ואת מעשיהם. מתנגדים לכך, אלה שהתיחסו בשלילה אל העם היהודי, היתה תמיד הלשון העברית כקוצים בעיניהם. לא קדושת הלשון הדריכה את מנוחתם אלא עממיותה, ערכה ערך מורשה. חוששים היו מפני הלשון העברית כדרך שחשש ירבעם מפני בית-המקדש שבירושלים. הם שאפו לכך, שהעם לא יימשך אפילו במחשבתו למזרח, וכירבעם בשעתו ביקשו לגדור בפני משיכה זו, ומצאוה בדמות התיקונים בדת.

העם ואף המשכילים, שזרחה עליהם שמש ההשכלה, ועדיין היו יונקים את יניקתם מתוך העם, לא יכלו ללכת בדרך הריפורמה, לא משום שמוראן של הצורות הישנות עליהם, אלא משום שעמדו על הטיב האנטי-עממי של כל תנועת התיקונים בדת, משום שלא הרגישו בה בתנועה הזאת את הדחף הדתי הפנימי אלא את הכוונה המפורשת להשתחרר מן הירושה ההיסטורית, זו שעמדה לו לישראל במפוזר ומפורד בארבע כנפות העולם להתקיים בעולם בחינת חטיבה אחת, בחינת עם.

ג. בית-הכנסת וההיכל

מצוה לראות בהיכלות המתוקנים אב-גורם בתהליך עקירתה של לאומיות הישראלית, בתהליך זה שעבר על חלק גדול של יהדות מערב אירופה ואמריקה. העיקר כאן לא הצורות החדשות של “עבודת אלהים”, לא התפילות המקוצרות ולא המנהגים המסוגננים. כל זה עדיין עשוי היה להתיישב על דעתנו. גדול מכן, ומבחינת השלילה, הוא דבר הגירוש שגרשו את הלשון העברית וכן תכנן של הדרשות החדשות.

בית הכנסת היהודי היה חטיבה מזרחית, שעם ישראל עמד והסיע אותה מארצו העתיקה לארצות הגלות. ובכך קסמיו של זה, ובכך נויו. הטלית הכחולה-לבנה המזרחית, “הנגונים המסרתיים” והלשון העברית – הם שגרמו לידי כך, שהיהודי ירגיש את עצמו בבית-המדרש כבביתו של עצמו. כבביתו – במובן העממי של דבור זה. בבית-המדרש עוד ראה בעיני רוחו את החרמון, את הלבנון והכרמל, את ירושלים ואת הר הבית, ובתפילות שמע עוד את שאון הירדן, את בת-קולה של הנבואה, ראה והרגיש בזהרה של השכינה. זכרונות העבר רב הפאר עוררו בו חלומות-זהב של העתיד לבוא, כנפים צמחו לתקוותיו, והוא היה מרחף – ולוא לשעה קצרה בלבד, בעולם שכולו שלו, לרגע קל ניתק מרשון הרבים הזרה ונתכנס לרשות היחיד שלו, לשעה קלה הסיח דעת מן הגלות, מן הנכר על כל מרירותם.

עם גירושה של הלשון העברית נתגלגל בית-הכנסת המזרחי ב“מוסד דתי” גרמני, צרפתי, אנגלי, אירופי או אמריקני. נקרע הקשר שבינו ובין עברו של ישראל, והיה בית-כנסת מתורגם, והנשמה שהקנתה לו תוכן וחן, קסם ופאר, יצאה מן העולם. נעלמו זכרונות ישנים, נגוזו חלומות פז, נתפכח הכל, הכל נסתגל אל החיים, העומדים על חשבונות יבשים ונוקשים. עמדו ומחקו, עמדו וגרשו כל זכר לעם, לעברו ולעתידו, ולא חסו אפילו על הניגונים החמימים, הביתיים, הקרובים כל כך ללב ועמדו והחליפו אותם בחדשים, בזרים, בשאולים מן החוץ. חוששים היו להשאיר זכֵר בן זכֵר מזרחי, יראים היו מפני כמיהת לב, מפני הרגשת-געגועים. ובקיצור: שקדו על מיתתה של ההרגשה הלאומית.

מובן מאליו שהדרשה היתה מוכרחה להסתגל אל כל טיבו של ההיכל החדש. היא חייבת היתה על יצירת אידיאולוגיה של הריפורמה, על נתינתו של כתב-הכשר ליהדות אנטי-לאומית. ותפקיד זה לא היה קל כל כך, כפי שנראה לרבים. מכל התוכן היהודי, מכל השקפת עולמה של היהדות, החובקת זרועות עולם, הכוללת אלוהים, טבע ואדם, עמדו ונטלו את החלק הבלתי אופייני דוקא, יצרו יהדות פושרת, אם ניתנה הרשות לומר כך – יהדות מהוקצעה, שניטלו זיזיה וחודיה, יהדות שטחית ומעוגלת, שיהיה בידה להסתגל בנקל אל הסביבה הזרה המקפת אותה, שלא תהיינה סותרות זו את זו, שלא יהיו קרעים ביניהן.

רובה של הנבואה העברית לאומית היא בפירוש מפורש. אפשר ואחד מעשרה שבה נויטרלי הוא לפי תכנו, ואילו תשעה מעשרה אינם בני שימוש בדרשה המתוקנת. מן המקורות המאוחרים, מן ההלכה והאגדה, בדין שתוצא ההלכה כולה, שכן אין לה ליהדות הריפורמית ולהלכה ולא כלום, ומן האגדה אפשר ליטול רק את החלק הנויטרלי בלבד, וחלק זה מצער הוא, שכן האגדה, זו תופעה מיוחדת במינה של הפיוט הישראלי האמתי, היא כמעט כולה לאומית, הן בתכנה והן בצורתה. שוב לא נשתייר לו למטיף המתוקן אלא מבחר קטן מאוד מכל האוצר הלאומי העתיק של ישראל. אם מבית-המדרש היהודי הישן הוא המטיף, וקרא ושנה הרבה, אין לו בקעה להתגדר בה בלמדנותו, והואיל והחיים החדשים עומדים על יסודות מעשיים, שוב שקודים על כך, שהמטיף לא יהיה כורע תחת עומסה של למדנות יתירה. עומדים ומעניקים לו מטען יהודי הדרוש לחינוכו ולגידולו של הדור הצעיר ברוח אנטי-לאומי.

וכתוצאה מתנועה אנטי-לאומית זו רבה ועצמה בתוכנו, בקרב שדרות מרובות מישראל, בורוּת איומה – זה אויבה הגדול של העם. אין אתה מוצא בשום אומה ולשון שבעולם בני נעורים שיהיו תלושים מגזעם-עמם, מתולדותיו ואפילו מהווֹ שלו, כבני הנוער בחוגים האנטי-לאומיים. אין אתה מוצא אצל שום עם, שהאינטליגנציה שלו לבה יהיה זר וחסר ענין לכל מה שמתרחש במציאות של ממש כמו אצלנו. רק מפי העולם הזר נודע להם תכופות על גבורים מישראל, על אמנים, סופרים, פייטנים מישראל, ורק בשעות פורענות קשה הם מרגישים תכופות שייכות עמומה לעולם, שלא ידעוהו עד כאן, שלא נגלה להם אפילו בחלום.

אולם תהליך מעין זה יכול היה שיעבור על יחד או לכל היותר על חבורה קטנה או על חוג חברתי מסוים, שחייהם סגורים ומסוגרים ואינם מעורבים עם הצבור הגדול, עם המונות העם. אין ההתבוללות סחורה להמונות. בהמונות גובר תמיד יצר-הקיום העצמי, במובן העממי של דבור זה, על כל המכשולים והעכובים העולים מתוך הסביבה הזרה. בטיבן המנוגד של שתי הנטיות – התפתחות וחיסול, התמדת החיים וכלייה – גנוז בהכרח הקרע, שעה שהחבורה הפורשת נעמדת רגע בדרך מרוצתה מחמת סיבות מכריחות ומכוונת את פניה כנגד ההמונות ואומרת להשפיע עליהם.

ומה הם האמצעים שבהם הם אומרים להשפיע על ההמונות? – אינם יוצאים אליהם אל הרחוב, אינם באים אל אספות שלהם, אינם רוצים לשמוע את קולם שלהם, אינם מתווכים עמהם ואינם נושאים ונותנים, ממשיכים להאמין בהזיה של ההתבוללות, שיש בידי דרשות והטפות להמית את האינסטינקט הבריא ובפרזות נאות של ההיכלות להשפיע על רוחות עם. שוכחים הללו, שההמונות ואף חבורות המשכילים שלא נתרחקו מעמם, תהליך-חיים אחר עבר עליהם. הללו חיו חיי עם, התבוננו בעולם הגדול, ראו לתקופת הסער והדחף של אומות שונות, לזיקות החיוּת שנזקקים זה לזה עמים שונים – ושנו הרבה, יותר משהיו עשויים ללמוד מפי הטפות חסרות דם בהיכלות המתוקנים.

“ויתרוצצו” חדש מתרחש והולך עכשיו בחיי עמנו. הניגוד שבין שתי נטיות מוציאות זו את זו, מתגלה והולך ברבים. הכוח האחד הוא כוח חיובי ונמשך אל המזרח, לא רק במשמעות הגיאוגרפית, נמשך אל העם היהודי, והעם היהודי מוצאו מן המזרח ונושא את המזרח בחובו. והכוח השני הוא שלילי, הורס, מכלה, ונמשך אל המערב, להבלע בו, לעקור מלבו כל תכונות שמלידה, שמהתפתחות היסטורית.

כלום מלחמה זו מלחמה יהודית אחרונה היא על קיומו של ישראל, או שמא חוליה חדשה בשרשרת המלחמות הפנימיות, שעם ישראל נלחם מיום שחרב ביתו וניטלה חירותו? הילכד עכשיו העם היהודי את כוחותיו, היהיה בו הרצון המלוכד ליצור לעצמו עתיד עצמאי, בן-חורין יותר? היעשה קץ לנטיה ההרסנית של היסודות האנטילאומיים באשר הם שם?

יש סימנים לכך, שבתחילת יקיצה של ממש אנו עומדים.

24–19 ספטמבר 1915.

א. שכר ועונש

היש טעם בדברי ימי האדם, הכפופה התולדה לסדרים מסוימים, היש הכרח היסטורי? כלום מתפתחת היא התולדה לפי חוקים מדויקים, נבונים, בעלי תכלית, המוליכים את האנושיות, ולוא לאט לאט, עקב בצד אגודל, למדרגה נעלה יותר, משפרים את טבעה, משביחים את תפיסותיה והשגותיה? כלום יוצאת תקופה אחת מחברתה ונשלבת בחברתה כחוליות אלה בשרשרת? האם אין כל דור ודור אלא חלק זעיר מן הנצח, וכל דור המשך לחברו, רקומים ושלובים כחוט זה בלתי פוסק, ללא קרע? או שמא אין התולדה אלא פקעת מסובכה של מאורעות והתרחשויות, ללא רקמה, ללא אריגה, ללא שליבה, אלא קשורה קשרים קשרים, משחק בידי המקרה העיוור?

היש שכר בתולדה, או כפי שהראשונים היו אומרים: שכר ועונש: המשפיע צדק חברתי על גורלו של עם, או שמא אינו אלא מידה טובה, יפה לעושיה, לעם אבל אין לו ולגורלו של עם ולא כלום? כלום החוזק הפנימי של עם הוא מגופה של העצמה החיצונית, או שמא אין החוזק הפנימי והעצמה החיצונית אלא שני כוחות שונים זה מזה ואינם קשורים זה בזה? מהו הכוח האמתי של העם, הנוסך בלבו עוז וגבורה לנצחון? ואם לא הם בלבד, כלום ההתקדמות הטכנית היא שעושה, כלום חריצותו של היחיד, הפרט, היא העושה, וממנה מצטרפת פרוטה לפרוטה חריצותו של הכלל? או שמא פועלים כאן כוחות אחרים, כוחות שאינם במידה ואינם במשקל?

שאלות ישנות הן השאלות האלה, שאלות עתיקות. עוד בימים מופלגים, רחוקים רחוקים עמדו הוגי דעות וחוקרים ופירכו את מוחם על כך, ועד היום הזה מתעמלת האנושות הצמאה לדעת לחדור לפני ולפנים לרזן של תולדותיה, להרים קצת את המסך ולהציץ בכוחות העירומים, המניעים ודוחפים את המכונה ההיסטורית. עד היום הזה עמלה האנושות המבקשת ומחפשת למצוא תשובה על השאלות העתיקות, תשובה שיש בה להגיה אור על הדרך האפלה של העבר ועל קטע קטן שבקטנים של הדרך הסתומה יותר של העתיד.

חשובה היא תשובה זו לא חשיבות עיונית-פילוסופית בלבד, גדולה הימנה חשיבותה המעשית. בה תלוי יחסנו אל העולם הגדול, וסוף סוף גם יחסנו אל עצמנו.

אם נתת מקום למקרה בתולדה, ולוא קטן שבקטנים, שוב אין אנו כולנו אלא מקרים בלבד בחיים. מה תושיענו מחשבתנו, מה יושיענו תלמודנו, מחקרנו, מה יושיעונו כל חשבונותינו אם מאחורינו אורב לנו המקרה ובהרף עין אחד הוא יכול למחוק את כל חשבוננו. ואף אין בידנו להשכיל ולהחכים יותר, שכן אין החכמה אלא תולדת הנסיון, ואין הנסיון בר-ערך בשבילנו אלא אם כן הוא מעלה כללים כללים. ואין אתה מעלה כללים מתוך המערכה הארוכה של מאורעות אלא מתוך תקופותיה של התולדה, כלומר מתוך המאורעות החוזרים והולכים מפקידה לפקידה. ואילו המקרה אינו חוזר, פרא הוא, חד-צדדי הוא, שרירותי הוא. משהוא חוזר והולך, שוב אינו מקרה אלא כלל. המרכין את ראשו בפני כוח המקרה כפורק את האחריות מעל עצמו דומה. כיצד יאמר אדם לעשות משהו ותוצאת מעשינו אינה תלויה בנו אלא ברצון משונה, מוזר, במקרה פראי?

השקפת-עולם זו, הרואה במקרה גורם רב בעשייה האנושית, על כרחה שהביאה אל הפאטאליסמוס. ואל תקפחו אותי בטענה, שהפאטא-אלהים כל יכול הוא? – אלהיהם אלהי המקרה וממילא אינו אלא אֵל מקרי. הוא האל שאינו מתגלה בסדר-עולם שקבע כביכול לנצח נצחים, אל תהפוכות הוא אל זה, שסגר על עצמו לפני ולפנים במחיצה של ברזל, הגודרת את הדרך בפני התבונה האנושית, אל מתגרה בבני אדם ומערבב את חשבונותיהם עליהם. הפאטאליסטים חיו בעולם כבריות סבלתניות בהוה בלבד, וכל מעינותיהם – בהוה. כל העבר היה מוטל דומם ומת לפניהם, והתולדה – ספר ללא רוח וללא חיים, באר עמוקה, שאל קרקעיתה לא יגיע שום דלי.

והעמים שנתפסו לפאטאליסמוס היו ליורדים. יאוש וויתור תקפו אותם והמיתו בקרבם כל יזמה, כל כוח לפעולה עצמית ולהכרעה עצמית. ואפילו נצטרפו לו לפאטאליסמוס אמונה חיצונית ויראת שמים – לא הוציאו אותו מעיקרו. חוסר-אמונה בכוחותיהם של עצמם, הכניעה הגמורה לגורל העוור, משכו את העמים מטה מטה, והגיעו הדברים לידי כך, שכמה מהם נגזרה עליהם כלייה ויציאה ממלכת התולדה, והנותרים נידונו ליסורי גסיסה ממושכת. אולם כשמתבוננים אנו יפה יפה בתולדה אנו מעלים, שלא הפאטאליסמוס הוליד את היאוש, אלא להיפך: עם ירידה שהעם מתחיל לירד בעטים של גורמים שיש בידנו להגיע עד חקר תכליתם, הוא בא לידי יאוש, ורק היאוש מביא לידי פאטאליסמוס.

ומצד השני: אין משחק שוטה, אין מקרה עוור. הכל מתרחש והולך על פי הכרח חמור, הכרח ברזל. אין שליט עוור, אין מקום לתהפוכות-רוח. אין בני מזל ואין ביש גדא. אין החיים קופה של פיסים, כל אחד חייב לעמול ולזכות בגורלו של עצמו, אין אדם קוצר אלא מה שהוא זורע ואין הוא אוכל אלא את פירות אילנותיו ששתל במו ידיו. דברי ימי עולם – הוא הספר העיקרי, ספר הלמוד של האנושות, ילקוט נסיונותיה בחיים. התקופות גוזרות זו את חברתה, ודור יספר לדור את טעמם של המאורעות; ומי שרוצה לדעת ולהבין, כיצד לנהוג בעולם, אינו יוצא ידי חובתו בדפדוף קל בספר-הלמוד הגדול, אלא מצוה שיהיה מתעמק בתלמודו של העבר, שיחדור לסודותיו עד שיתברר ויתחוור לו תכנו של זה, שתעלה לפניו שרשרת הסבות והמסובבים, עד שיתפוס את כלליו ומשפטיו. הם יהיו נר למעשיו, שכן רק הנסיון עשוי לשמש לו מורה-דרך נכון. אולם מה כוחו של נסיון הפרט, של דור אחד? הלא כטפה מן הים, כמר מדלי, כפרק, כדף, ואפשר רק כשורה מן החבור הגדול, ששמו התולדה האנושית.

אין תלמודה של התולדה קריאה בספורי מעשיות. תלמודה של התולדה משמעו תלמודה של המסורת, מחקר תהליכה של ההתפתחות שלנו משמעו מיצוי תמציתם של מאורעות, גילוי כוח האחדות והתמורות, משמעו תפיסת האחדות. ועמים ששקדו על תלמודה של התולדה, לאמר: שלמדו את אותותיה ומשפטיה ושהגיעו בדרך זו או חברתה לידי השגתו של כוח-האחדות המניע, עולים בהתפתחותם מדרגה לדרגה ועוז לבם גדול והולך מדור לדור וכוחם מתעצם והולך.

שונות הן הדרכים, הרעיון מתנסח והולך בנוסחאות שונות הכל לפי האספקלריות השונות, אבל הטעם בעינו עומד. והריני רוצה להראות כאן, כיצד נדרשו לרעיון אחד כל אחד לפי דרכו: הנביא, המתקן החברתי וחוקר הטבע.

נפתח בדברי הנביא: “זכוֹר ימות עולם, בינו שנות דור ודור, שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך”.

ב. נביא, מתקן-החברה ואיש המדע

דבר זה אופייני הוא ואומר דרשני, כיצד נדרשים בדרכים שונות לרעיון אחד הנביא, המתקן החברתי וחוקר הטבע, שעה שהם עומדים ומסבירים את מהותם של המאורעות הגדולים ומגיעים עד חקר הסבות הראשונות, אבות המאורעות ההם. כל אחד מהם ומקורו, ממנו תקר חכמתו ויאיר אורו, כל אחד ואספקלריה המאירה שלו; מהלכים הם השלושה כל אחד בדרכו המיוחדת, לא ראי לשונו של זה כראי לשונו של חברו, לכל אחד מהם עקרונות נעלים משלו – וסופם שהם מגיעים ונפגשים בנקודת-שריפה אחת, מזדמנים כאחד בגמר מסקנותיהם.

אמונה אחת בלב הנביא, באמונה בכוח יחיד, ראשון ואחרון, יוצר ופועל, מזכה ומחייב, מעל לכל העולמות ומלוא כל העולמות, ללא ראשית וללא אחרית, מעולם ועד עולם. לו, לכוח זה יכרע הכל, ולא יעבור חוק קבוע ועומד מששת ימי בראשית. אבל למעלה מן העולם עומד האדם, הוא נזר הבריאה ותפארתה, הוא תכשיטו של עולם, כליל השלימות של הטבע כולו. “כי אראה שמיך, מעשה אצבעותיך, ירח וכוכבים אשר כוננתה – מה אנוש כי תזכרנו ובן-אדם כי תפקדנו? – ותחסרהו מעט מאלהים וכבוד והדר תעטרהו”. ומהו כבודו של אדם, מהו הדרו? כבודו של אדם שכלו, הדרו של אדם בחירתו החפשית, שתי מתנות אלה המרימות את האדם מעלה מעלה, החותמות בו חותם האדם, בשכלו יחתור ויחדור לעולם רב הרזים המלפפהו מכל העברים, יינק ויעלה את חוקותיו ומשפטיו, שנוייו וריבוייו, ובבחירתו יבחר לו דרך ליצירה של עצמו ולעשייה של עצמו.

רבות הן הדרכים, אבל האחת היא הדרך הנכונה, היא הדרך הישרה. ומופלא הדבר: העברי משתמש אפילו מבחינה דקדוקית בדבור אחד: ליושר שבלב (הצדק) ולישרותה של הדרך. הצדק נראה בעיני העברי כקו ישר, לא כפופה ולא עקומה, החיבור הקצר ביותר בין המחשבה הטהורה ובין המעשה ההוגן לה, בין הדעת הנקיה ובין המעשה המוציאה אל הפועל. הניגוד של “ישר” הוא “עקש”, ניגודו של “דור ישר” הוא “דור עקש ופתלתול”, המהלך בדרך לא דרך, עוקף עיקופין. “ראה זה מצאתי אשר עשה האלהים את האדם ישר והמה בקשו חשבונות רבים”.

היושר דין שיהיה מוחלט, כקו הישר, כל עיקום שהוא, כל עיקוש קל פוגם את טבעו. היושר והצדק המוחלט דין שישמשו משתיתה של כל החברה האנושית, של כל הזיקות והיחסים שבין אדם לחברו. ואין צדק מוחלט אצל הנביא אלא שוויון מוחלט. אין דין שיהיו שליטים ונשלטים, מדכאים ומדוכאים, כל חוסר שוויון כחוסר יושר דומה, כעוול, כל עוול סופו שיבוא על ענשו. מעשי האדם הם מקור הברכה והקללה כאחד. עם שבורא עולם נתן לו לאדם את הבחירה החפשית הטיל עליו את האחריות על מעשיו.

אם שמוע תשמע לקול ה' ותלך בדרכיו, תבורך בעיר ובשדה, אסמיך ימלאו בר ויקביך יין, ברוך יהיה פרי אדמתך ושגר בהמתך, השמים מעל יתנו לך את גזמיהם בעתם, והשדות יתנו את יבולם ועצי השדה והגן יתנו את פרים. ואם תסור מאחרי ד' אלהיך, יוצרך ובוראך, ותלך אחרי אלהים חדשים, ובאלהים אחרים תכעיסנו ונתכה עליך כל הקללה, והתוכחה תבוא עליך, שמיך יהיו ברזל, ארצך נחושה, חרפת רעב וחרב האויב ישיגוך. היא הנעימה העיקרית המהלכת על פני כל הנבואות כולן.

הנביא מדבר בשם אלהים. אין הוא מבקש את האדם, שיעשה טובה לאלהים, שיעשה למען אלהים: “אם רשעתי אללי לי וצדקתי לא אשא ראשי”. הנביא פונה כאחד אל השכל ואל הרגש, ויותר אל השכל מאשר אל הרגש, משום שהוא רואה בכל מקום את שלטון הצדק המוחלט, משום שהוא קורא בספר החיים כבספר פתוח, ומשום שהוא יודע את העבר יודע הוא גם את העתיד לבוא. כל הדורות וכל התקופות הם בעיניו חלקים של נצח, שורה ארוכה של מאורעות, הנמשכים מכוח-ראשית אחד, הנפעלים בכל כולם מהכרח אחד. הנביא מכנה את כל זה בשם: סדר עולם מוסרי, והרי הוא קורא לו לאדם, שיחכם ויבין וירכין את ראשו בפני הכרח זה: וחכמו השכילו וידעו אחריתם".

בדרך אחרת קרב והולך אל הבעיה הזאת הסוציולוג של ימינו, או מתקן החברה. כל סוציולוג הוא קודם כל, או שקוד להיות בראש וראשונה, חוקר ומלומד. הסוציולוגיה היא תורת-הדקדוק שלו בתלמודה של החברה האנושית. והרי הוא דן בה כדרך שדן הפילולוג (חכם הלשון) בלשון. נושא חקירתו הוא מבנה החברה האנושית, והרי הוא שקוד על תלמודם של כללי התפתחותה, על תלמודם של חוקי הברזל שלה, שלפיהם היא נוהגת על כרחה. אף הסוציולוג חייב לחזור לדורות עברו, אף הוא חייב להפליג במחקריו לדורות רחוקים. אף הוא לא ניתן לו חומר אחר מאשר זה שהעבר הנחיל לנו, ואם אין ברצונו להיות חוקר יבש ורוצה הוא שחבריו ישפיעו על עיצובה של החברה, הרי אף הוא אנוס לאחוז בעקרון עליון ולהתגלגל ולוא לשעה קלה בלבד במטיף. לא מן האמת המופשטת, לא מאמיתותו של החשבון נובע הרצון, שהאמת והחשבון האמתי יתפשטו על פני החברה. למי איכפת הדבר, אם התולדה נוהגת את פנקסיה שלא כדין? למי איכפת הדבר, אם חבורה אנושית אחת מתענגת על רוב טובה על חשבונן של חבורות אנושיות אחרות? הרצון לשינויה של החברה האנושית על כרחו שכמיהת-הלב תהיה מונחת ביסודו. ואילו המדע אין לו אלא בקשת האמת ולא התגשמותה שכן המדע חסר מאויים הוא וכמיהות לב.

ומהו העקרון שלהם, של חכמי המדע? אלהות, מוסר, מידות טובות – אלה הם מושגים המוציאים מעצם טבעם מחקר ומחשבה, ואף על פי כן הם מדברים בשם ההכרח ההיסטורי, העומד על אותו יסוד גופו של הרגשת-הצדק והרגשת השוויון. ואף על פי כן אף הם באים ומתרים בה בחברה, שאם תאטום את אזנה משמוע לשוועה לצדק ולשוויון, בוא יבואו עליה הפיכות ומוראות גדולים. בוא יבואו מהפכות שיעשו את העקוב והעקום למישור, ויעקרו את תהפוכותיה של החברה האנושית.

הדבר היה לפני רבות בשנים. דיבוא ריימונד, אחד מגאוני חכמי הטבע שבימיו, קרא את הרצאתו המפורסמת על התמוטטותו של האימפריום הרומאי. ואלה דבריו: לא נפלה רומי בידי האויב, עוד היו לה חילות למדי לעמוד בפני הדחק והלחץ של להקות העמים הפראים. רומי נתמוטטה משום שהקרקע עליה עמדה לא הכילה זרחן למדי. חוסר הזרחן הוא שגלגל את החורבן על המעצמה העולמית הגדולה ביותר. והרי הוא מפתח והולך את מחשבתו. חסרה היתה הקרקע זרחן, משום שנמסרה בידי העבדים לעבדה. והעבדים לא היתה דעתם נתונה על שמירתם של כוחות הקרקע, עמדו ומיצו ללא רחם את כל לשדה. העבדים הם לבדם היו עובדי האדמה של רומי, משום שהרומאים כבשו מחציתו של עולם והיה בידם להתמכר למותרות ולחיי תענוגים ותפנוקים. לפיכך הכרחית היתה מפלתה של רומי, שכן נרקבה מבפנים, וחוקי-ברזל של הטבע משננים לנו: תחילת נפילה רקיבה.

כאלה הם דבריו של חוקר-הטבע. אין הוא יוצא במושגי-מוסר. ואין לו דבר לצדק ולשוויון. מסתמך הוא על חוק הטבע.

ואילו הנביא היה שופך את זעמו על חיי המותרות והתפנוקים בשם מוסר עליון. מתקן-החברה היה מרעים בקולו ביחוד כנגד חלוקת-המעמדות; חכם הטבע קובל על הזרחן שיצא מן האדמה. האחד מרים עיניו לשמי מרום ומוצא: “צדק משמים נשקף”; האחד עומד באמצע ורואה את העיקר באדם ובצרכיו. השלישי מחטט למטה ובלבו עולה המחשבה: אמת מארץ תצמח. ברם כולם עומדים ומחברים פירוש להכרח ההיסטורי.

5–3 אוקטובר 1915.

א. לאומיותם של הסוציאליסטים

אין שום ספק, שבין כל ההסתדרויות הסוציאליסטיות של כל העולם ההסתדרות הסוציאל-דימוקרטית היא התופסת את המקום הראשון. ולא משום זה בלבד שהיא עולה על כל הסתדרויות אחרות כמותה במספר חבריה אלא גם בגין מבנה הפנימי, המקנה לה כוח חברתי עצום ותכופות אפילו כוח משמר את המדינה. בימים האחרונים אירע כמה פעמים, שממשלה פלונית או אלמונית צריכה היתה להשען, עם תיקון תקנות חברתיות, על הפועל המאורגן בניגוד אל היסודות השמרניים והפיאודליים של העמים. ביחוד אירעו דברים כאלה בגרמניה, בה החוקה החברתית-הריפורמית הגיעה למדרגה גבוהה של התקדמות.

עד פרוץ המלחמה היתה הסוציאלדימוקרטיה הגרמנית ראש המדברים, המרובה במספרה, המאורגנת על הצד היותר טוב, החזקה ביותר לפי חלקה שתפסה בבתי-המחוקקים של הקיסרות הגרמנית; אף היא הקנתה לעולם את האידיאלים הנעלים והעמוקים ביותר של תורת הסוציאלדימוקרטיה. ולפיכך אין מן התימה, שעיני כל הסתדרויות הפועלים של כל העולם כולו נשואות היו לגרמניה. אפילו הטריידיוניוניסטים השמרנים הנוקשים של אנגליה התחילו לחקות בכמה דברים את הסוציאלדימוקרטיה הגרמנית. הם פשוט למדו ממנה וראו בה את מנהיגה האמתי של מלחמת-המעמדות העולמית.

קשה לנבא ולאמר, מה יהיו לאחר תום המלחמה פני הדברים של הזיקות הבינלאומיות אשר בין הסתדרויות הפועלים השונות בארצות השונות. יש רואי שחורות המנבאים ואומרים שהמלחמה המרה והנואשת לחיים או למות, המשתוללת עכשיו כמעט בין כל עמי אירופה, תהרוס ללא רחם את האחדות של הסתדרויות הפועלים של האומות השונות. בפנים כל ארץ ועם תמשך מלחמת-המעמדות, ואילו לגבי חוץ תשרור רוח לאומונית צרה. לשון אחר: מלחמת-המעמדות תאבד את אופיה הבינלאומי ותתגלגל בקרבות פנים-לאומיים שונים.

אני מאמין, שלא תתקיים נבואתם של רואי השחורות. היא לא תתקיים משום שסותרת היא את ההתפתחות האנושית הכללית, משום שמנוגדת היא לכל התהליך כולו שעבר על האנושיות בדורות האחרונים, תהליך שלא ינתק ולא יקרע אפילו בגזירת המלחמה שלא היתה כמותה.

וכשאנו מתבוננים יפה בתהליך זה אנו למדים, שמגמתו העיקרית היא לא לאומנית אלא לאומית. לצערנו מתחלפים עליהם על בני אדם בחיים המדיניים וכן בעתונות שני המושגים האלה, לא היו אלא שמות נרדפים לענין אחד, ואילו על צד האמת הם מוציאים זה את זה. השקפת העולם הלאומונית מביאה לתאוות-השררה, להתבדלות על חשבונם של אחרים, ובקיצור – לטירוף-הגדלות הלאומי. השקפת-העולם הלאומית מביאה לידי הכרת זכויותיה של כל אומה להגדרה עצמית ולעמידה ברשות עצמה. חיי המעשה של הלאומנות מביאים אל האימפריאליסמוס, חיי המעשה הלאומיים – אל בינלאויות המושתתת על אשיות משפטיות.

ומגוחכת היא אמירה זו שאומרים: לא באה המלחמה העולמית אלא בגין המגמה הלאומית של האומות השליטות. אדרבה, סבתה של המלחמה העולמית היא לא המגמה הלאומית אלא הזרם הלאומוני, או טירוף-הגדלות של האומות שפרשו את כנפיהן על פני מחציתו של העולם ואמרו לכבוד בתאבונם לא ידע שׂבעה את מחציתו השניה.

יש לקוות שדוקא מלחמת-עולם זו תגרום לכך, שהמלוכות הלאומניות יוותרו ויתור עולם על חלום השררה על העולם כולו, שישובו לעצמותן ויעמדו על האמת, שמלבדן יש עוד עמים אחרים הרוצים לחיות בעולמו של הקב"ה, ולחיות בכבוד ולא בלחץ עולם של כובשי-עולם. להבות המלחמה והדם השפוך “יחזירום בתשובה” ועל משואותיה של הרוח הלאומנית יקום ויתרומם היכלה של הרוח הלאומית הטהורה, האנושית.

ואפילו עכשיו כשהתותחים לא נדמו עדיין ובני אדם נופלים כשבלים מאחורי הקוצר, אפילו עכשיו כבר מתרשמים והולכים קויה של ההתפתחות העתידה לבוא. ושוב אנו שומעים קולותיה של הסוציאלדימוקרטיה הגרמנית, המבשרים את בואה של המגמה החדשה. הסוציאלדימוקרטיה הגרמנית הביעה את דעתה נגד כל רעיון ובן רעיו של כיבושים-סיפוחים. הסוציאלדימוקרטיה הגרמנית לא איבדה את עשתונותיה ואינה צועקת בקול על חורבנם של היחסים הבינלאומיים לאחר המלחמה, כדרך שעושים רבים מחבריהם בשאר המדינות הנלחמות. אמנם נבקעו בה בקיעות בסוציאלדימוקרטיה הגרמנית בגלל היחס אל המלחמה, ברם אפשר לראות, שמיד לאחר המלחמה שוב תוכל לקום כאחדות מלוכדת, ואפשר ומחוזקת יתר חיזוק מבפנים ומחוזקת בהשפעה מרובה כלפי חוץ.

ומפני מה? – משום שהסוציאלדימוקרטיה הגרמנית קבלה עוד לפני שנים רבות את העיקרון הלאומי, ופרשה מן הקוסמופוליטיסמוס הסתום, המטושטש, המדבר גבוהה גבוהה, שאף בשניו הטובות ביותר לא פרח ושגשג אלא במוחותיהם של בעלי-הלכה ומעולם לא הכה שרשים במציאות של ממש. עוד לפני שנים רבות עמד מנהיגה האמתי של הסוציאלדימוקרטיה הגרמנית, אוגוסט בֶּבֶּל, והתיר להם לסוציאלדימוקרטים הפולנים לאחד ולמזג את מערכת-רוחם הסוציאלדימוקרטית עם פעולתם לטובת הקמתם של חיי לאום עומדים ברשות עצמם לפולין. גדולה מכן! לא רק שהתיר להם אלא גם עמד ואמר, שבבחינת סוציאלדימוקרטים הם חייבים ליטול חלק בתנועה הלאומית-העממית שלהם. ואין לזלזל באמירה מפורשת ומוחלטת כזו היוצאת מפי מנהיג סוציאלדימוקרטי מפורסם בעולם בימים שהמושגים מבולבלים היו והבריות היו מערבים עריבה אחת את הלאומיות של ה“נוֹבאיה וורימיא” (הזמן החדש) למשל ואת לאומיותם של העמים המדוכאים ומשועבדים, בימים שהתואר “לאומי” היה כמעט פסול, פגול בחברה הסוציאליסטית.

ברצוני להראות על מקבילות אחדות בהתפתחותן של הסוציאלדימוקרטיה הגרמנית והסוציאלדימוקרטיה היהודית ולהוכיח, שאף הסוציאלדימוקרטיה שלנו עוברת עליה אותה התפתחות גופה שעברה על הסוציאלדימוקרטיה הגרמנית, אלא באיחור של עשרות שנים, כנהוג.

ב. המאבק בין הכהן ובין הנביא

מתחילתה לא היה כוחה של תורת הסוציאלדימוקרטיה – הוא המרכסיסמוס – בערכה המדעי המדויק, לא בביסוסה העיוני, אלא בעיקר בלהט הגדול, שנשאה בחובה, זה כוח המושך העצום למדוכאים, למשועבדים, להמונות המנוצלים באכזריות מכאן, וללבות הרגישים ליושר ולצדק מכאן. לא המטריאליסמוס ההיסטורי, בחינת משתיתה של השקפת-עולם חדשה, לא “עודף-הערך” של פירות העבודה והסברם של המשברים הכלכליים – לא הם שפעלו את פעולתם המאגית על המונות הפועלים, שלא היה בידם למצוא את ידם ואת רגלם בבעיות מסובכות כאלה. ואפילו סיעות המשכילים, שקבלו עליהן את תורת המרכסיסמוס, אף הן לא נתנו את דעתן בעיקר על אבות-הנחותיו העיוניות. ההמונות נגעה בהם אש הקודש, שלפפה תורה זו מתחילתה ועד סופה. הניצוצות המהבהבים שניתזו ממנה הלהיבו את הרוחות, ליבו את הלהט, ודומה היה – מניח דת חדשה עומד כנפח ענק ובידו הפטיש החזק המכה על לב החברה האנושית.

ולא לחנם נבהלו מפניה, מפני התורה החדשה, משרתי הכנסיה השלטת ושמשיה, יותר משנבהלו אחרים. לא לחנם עמדו הכמרים של כל הדתות הנוצריות ונלחמו בה בתורת הסוציאלדימוקרטיה בהתלהבות יתירה ובשנאה ובשטנה מרובה על הקפיטליסטים והפיאודלים. האחרונים לא התיחסו בתחילתם אלא ברגש של בוז לחמומי-המוח הסוציאלדימוקרטים, ואילו הכמרים חשו בחוש-הריח שלהם – אגב חוש זה מפותח הוא אצלם ביותר – שכאן ממשמשת ובאה סכנה חדשה לקיומם ולהשפעתם על חיי החברה. ולא היתה טעות בידם, שכן המרכסיסמוס נשא בחובו באמת גרעינים וסימנים של דת חדשה ונתכוון המרכסיסמוס כנגד הכנסיה השלטת. ברצוני להסביר את דברי יתר הסבר. המרכסיסמוס לפי מה שהוא אין לו כלום לשאלות דת ואמונה, ענינו לא האלהות, לא העולם ולא האדם, אלא החברה האנושית, ולכלאורה לא היה מטיל על חסידיו שום חובה של השקפת-עולם דתית שהיא. מאמין מובהק, אדוק של המרכסיסמוס מכאן יכול שיהיה מאמין אדוק באלהים מכאן או חפשי בדעותיו ובחיי האמונה ולא יסתבך בסתירות פנימיות אל נפשו. ואף על פי כן מכוון היה המרכסיסמוס נגד הכנסיה הנוצרית, לא משום ששנא את אלהי הנוצרים, אלא משום שראה בכהנים הנוצרים על שליחותם המיוחדת עיכוב קשה ביותר להתקדמות החברתית, משום שם נוהגים בה באמונה מצד אחד כבכלי וסם-משכר להרדים את ההמונות שנתקהו ונטמטמו בעבודה קשה, שלא יחושו הללו בכאבם ובצרתם, ומן הצד השני מרדימים את העשירים והשבעים, שלבם לא יהיה נוקפם על העבירות שהם עוברים.

מבחינה מסוימת אפשר להשוות את המאבק שבין המרכסיסמוס והכנסיה בעשרות השנים הראשונות להתפתחותו אל המאבק העתיק שבין הנביא והכהן. אומר הכהן לכפר בקטורת ולבונה ובדם שוורים וכבשים על חטאים קלים וקשים, על עבירות קלות וחמורות. הנביא לא ביקש לשכך ולהרגיע, אלא אדרבה רוצה היה, שהמצפון האנושי יתלבט וילך וילחם תמיד נגד כל עבירה וכל עוול. לפיכך מחה הנביא בחזקה ובהתלהבות עולם כנגד הדם המשכר של רוב זבחים.

ואף המרכסיסמוס, המכוון כנגד ההשקפות והדעות של החברה האנושית בזמן החדש, נבזק בו ניצוץ מרוח-המחאה הגדולה, שמימות הדורות המופלגים לא נתן לו למצפון האנושי להרדם, ניצוץ מאותו הלהט הגדול, שנתלקח תחילה על הר סיני ומשם נתפשט על פני מקומות אחרים והאיר אותם בזהרו של הר סיני. ומופלא היה לראות, כיצד יהודי אחד הוריד מעל כסאו יהודי אחר, ומבלי שנתכוון לתפוס את מקומו של זה, את המקודש במשך אלפים שנים כמעט, הרי היה למתחרו הגדול של הראשון, תמונותיהם של קרל מרכס ופרדיננד לסל תפסו את מקומן של התמונות הקדושות, אחד כאבי התורה ומניחה, והשני כשליח-מבשר, בדירות הקטנות והצרות של הפועלים, והללו הכניסו לתוכן אור וחום.

היתה תורת מרכס ל“התגלות” חדשה לפועלים, לתורה חדשה, וככל תורה אף תורה זו עברה עליה תקופת הסער והדחף. ובתקופה זו של סער ודחף הסתערו שליחי המרכסיסמוס על הכנסיה במרירות זו, שבה תוקפת כל אמונה חדשה את האמונה הישנה. הם שקדו ועמלו להבזות בעיני ההמונות את כל מוסדות הכנסיה, לעשות אותם ללעג ולקלס, להוקיע את זיופם עד שהגיעו אל אלהי הנצרות ממש, ולא נתנו את דעתם כלל על נפש העם. הם שאפו לבטל את הנצרות ולבנות על חרבותיה את המרכסיסמוס בחינת אמונה פרוליטרית בניגוד אל הדת השלטת של העשירים. אם נתת תהום עמוקה בין העבודה וההון, מצוה לפסול כל אמונה, השקודה לגשר גשרים בין נותני העבודה ובין מקבלי העבודה. קרע זה בדין שיתרחב וילך ויגיע עד שערי שמים, עד האלהות כביכול.

ועם האמונה יצאה הגזירה גם על הרגש הלאומי של ההמונות. מנהיגי הסוציאלדימוקרטיה טעו ביחסם אל הרגש הלאומי העממי אותה טעות גופה שטעו בזיקתם לדברי אמונה. אף את הרגש הלאומי דנו דין תולדה של הסדר החברתי הקיים, ומשעמדו להתמרד על הסדר הקיים ולהעמיד סדר חדש במקומו, דין שייעקר כל דבר הכרוך בסדר הישן. מתוך ראייה שטחית התבוננו וראו, שהאמונה נתמכת על ידי האדונים, והם שבונים את בתי היראה, מפרנסים את כמריה ומטיפיה, והכנסיה משמשת את ההון. כך ראו ראייה שטחית, שהעשירים שטופים בלאומיות ומסייעים ידי הלאומיות הרשמית – וודאי שזו וזו פסולות הן ומצוה להכריז עליהן מלחמה עד חרמה.

ברם לא העמיקו בנפש האנושית ולא הרהרו כלום: שמא מתרחש ברשות האמונה והלאומיות משהו בדומה לזה שמתרחש ברשות הכלכלה? שמא תקף תהליך הקפיטליסמוס גם את האמונה והלאומיות של החברה ובדומה לרשות הכלכלה שבה מתרכז והולך ההון בידי חבורה קטנה אף ברשויות אלה מתרכז והולך כל מה שנוצר על ידי העם והוא הוא אוצרו הרוחני? שמא האמונה וכן ההרגשה הלאומית הן משהו, השופע ממעמקי נפש העם, מעורה בה עמוק עמוק וכרוך בה לעולמי עולמים, ודוקא מטעם זה גופו עמדו העשירים ונאחזו בשני היסודות האלה ואמרו לרתום אותם בעגלה שלהם, כדי שתתגבר השפעתם על ההמונות?

זמן רב עבר על המנהיגים עד שנפקחו עיניהם לראות, שמסוכן הוא הדבר ממש ללחום את מלחמת-התרבות באותם דרכים וכלי זין, שנשתמשו בהם בתקופת הסער והדחף של הסוציאלדימוקרטיה. סופם שנוכחו, שהמרכסיסמוס תפס רק לשעה קלה את מקומה של אמונת-עם, לימים נעשה למה שהיה מתחילת בריאתו – תורה מדינית-חברתית, המכוונת כנגד שאיפותיהם של המונות העובדים ברשות מלחמתם הכלכלית. לא פחות מכן, אבל לא יותר מכן.

צעד אחרי צעד עמדו ופרשו מן המלחמה הרשמית באמונה באשר היא אמונה. וצעד אחרי צעד עמדו וחזרו אל הלאומיות, שבלעדיה אין עם בריא יכול להתקיים אפילו יום אחד. עוד ימים רבים, רבים לפני המלחמה ראו מנהיגי הסוציאלדימוקרטיה חובה לעצמם להכריז בקול ברייכסטאג הגרמני, שאת אהבת-אמת למולדת יש למצוא לא אצל העשירים אלא אצל הפועלים. הם, הפועלים, בעיקר שבנו בזיעתם ובדמם את המדינה, והם יגנו עליה בגופם בשעת סכנה. בחוגים האזרחיים השתוממו לשמוע את הנאומים הפטריוטיים של מנהיגי הסוציאלדימוקרטיה. אולם הם נאמו נאומים כמותם של אלה לא כדי למצוא חן בעיני הממשלה או בעיני המעמדות האזרחיים, אלא משום שבנאומים באלה הם הביעו את מערכות-הלב האמתיות של המונות העובדים.

הפועל לא שינה מהלך-נפשו ורוחו, נשתנו תפיסתם ותכסיסם של המנהיגים.

משהו בדומה לכך נתרחש גם אצלנו, בהתפתחותנו החברתית, אבל אנו מרובים היו יסורינו מתקופת סער ודחף זו מיסורי אחרים, שכן תקופה זו טבועה היתה בחותם-הגלות הכעור, ככל דבר שמתרחש והולך בחיינו הגלותיים.

ג. היקיצה הלאומית של הפועל היהודי

בדברי שלמעלה עמדתי על צורותיה של מלחמת-התרבות שנלחמה הסוציאל-דימוקרטיה הגרמנית, בעשרות השנים האחרונות להתפתחותה, בכנסיה ובלאומיות העממית. אף שקוד הייתי להוכיח, שתורת הסוציאלדימוקרטיה שהוכנסה בלבבות המונות העובדים, אף היא נצטבעה עד מהרה במעין צבע דתי. לא עברו ימים מרובים והעיקרים הסוציאלדימוקרטיים נתגלגלו ב“אני מאמין” פרוליטרי, והמרכסיסמוס נדחק לתוך סעיפים של “שלחן-ערוך” מתוקן. ולהמונות, ששעתם אינה מזומנת להם ודעתם לא נתכשרה לתלמודם של חבורים מדעיים, נוצר מעין סדר-מצוות מרכסיסטי, מין “קיצור שלחן-ערוך”, תופעה בדומה לזו שאנו מוצאים בהשתלשלותה של כל אמונה כמעט. ברצוני לרמוז עוד על נקודה אחת ויחידה, המעידה כמאה עדים, עד כמה ראו ההמונות בסוציאלדימוקרטיה תורה חדשה, ואף שימוש הלשון הדתי נתקבל על הבריות בנתינתו למרכסיסמוס. מרכס פילוסוף היה, מניח תפיסה היסטורית חדשה, הוא הגיע, או סבור היה שהגיע לתא-בראשית של היחסים החברתיים, וכבר אמרתי למעלה, לא היה עיסוקו בשאלות תיאולוגיות. ואף על פי כן יחידי היה מבין הוגי-הדעות הפילוסופיים, שזכה להעמיד תלמידים אורתודוכסיים (שלומי אמוני מרכס). מי תיקן את המונח אורתודוכס בנתינתו למרכסיסמוס? סבור אני, שאפילו נאמר, שאחד המשכילים נשתמש תחילה בכנוי זה, סימן לדבר הוא למערכות-הרוחות, שהיו רווחות בין ההמונות. אלמלי לא בא הסכם ההמונות על ביטוי מופלא זה לא היה הכנוי “אורתודוכסיה מרכסיסטית” קונה שביתה בספרות הסוציאלדימוקרטית.

בעולמו של ישראל קבלה מלחמת-תרבות זו צורה מכוערת יותר ואופי מציק יותר מאשר בגרמניה או בשאר ארצות.

בגרמניה גופה לא פגעה מלחמת-תרבות זו בחיי ישראל אף במשהו. אין כמעט פועלים יהודים בגרמניה. והמשכילים מישראל שנספחו על בית ההסתדרות הסוציאל-דימוקרטית נבלעו בקרב ההמונות. הם נכנסו אל ההסתדרות כמו הגרמנים, בלי ענינים מיוחדים; שלא מרצון ושלא מדעת ודאי הכניסו לתוך המערכות הסוציאל-דימוקרטיות נימה יהודית מיוחדת משלהם, אולם דבר זה אינו מעניננו כאן.

מגרמניה פשטה הסוציאלדימוקרטיות לרוסיה, וחלק הגון של בני הנוער מישראל נספח מיד עליה, בהתלהבות ובקנאות כדרכם של בני הנוער, ומכל שכן נוער מזרחי נלהב בהתלהבותם וברדיפתם אחרי רעיון חדש. אבל גם בני הנוער היהודי מרוסיה לא נצטרפו אל התנועה החדשה בחינת נוער יהודי אלא בחינת חלק של הנוער הרוסי הכללי. הם לא קבלו על עצמם את מלחמת-התרבות, משום ששללו בכלל את היהדות. ואפילו כשהלכו אל הפועל היהודי לא נתנו את דעתם אלא במעט על מצבו המיוחד של הפועל מישראל בעולם. הם לא תפסו ולא ראו, שהחברה היהודית בעלת מבנה משלה היא בגין המצב הכלכלי והמדיני, שנתייחד לעם ישראל בקרב העמים השליטים. לא רק שלא העמיקו בבעית ישראל אלא גם כפרו בעצם קיומה של בעיה זו, נתכחשו לערכה. שאלת ישראל – אין היא אלא מקרה בלבד, תולדה של משטר-ממלכה מסוים. עם עקירתו של משטר זה יתישבו מאליהן שאלת ישראל וכיוצא בה.

ורק עם רבוי מספרם של פועלים יהודים, רק עם קומן של תעשיות חדשות שנוצרו בידי יהודים ובהן מצאו פועלים יהודים עבודה (לא היתה להם לפועלי ישראל עד היום הזה דריסת רגל לבתי חרושת רוסיים), נתברר לו למשכיל היהודי הסוציאל-דימוקרט שאין אתה בא להמונות ישראל ב“שלחן-ערוך” מתוקן ומזומן, שכמה דברים טעונים תיקון ושינוי, שיהיו נאים יותר לצרכי הפועל היהודי ולטיבו.

ה“בונד”, ההסתדרות הסוציאלדימוקרטית הראשונה בישראל, בא לעולם מאנסה של המציאות, מכפיה מלמטה. לידתו של ה“בונד” היא אחד השלבים החשובים ביותר בדרך התפתחותו של הפועל היהודי. עם שהעמיד הנהגה משלו התחיל להשתחרר מן השעבוד הפנימי, שהיה מכניס עד כאן לתוך הסתדרויות הפועלים גופן. לצערנו שרויים היו מנהיגי ה“בונד”, מכל מקום ב- 8–6 השנים הראשונות של קימתו, במסורת הסוציאלדימוקרטית הישנה. כנינים ונכדים לזקנים, ששמרו על השולחן ערוך לכל מצוותיו וחוקותיו, הרי הם שליחיו המובהקים של המרכסיסמוס על מגמתו האורתודוכסית הקיצונית, ואת מלחמת-התרבות נלחמו עוד ביתר מרירות מאשר הסוציאלדימוקרטיה הגרמנית בשעתה. זו היתה מלחמת השמד המכוונת כנגד אמונת ישראל על כל קניני מורשה שלה וכנגד הלאומיות היהודית כאחד. וירשם הדבר לזכרון עולם בדברי ימי ישראל: הסוציאלדימוקרטיה היהודית נלחמה בתנועת-השחרור היהודית, שבאה על ביויה בציונות, במרירות לא פחותה ובשטנה לא מועטת מזו שנלחמה בה הבורגנות העשירה המתבוללת על משרתיה ומשרתי משרתיה.

אולם במשך הזמן מצווה היה ה“בונד” לשנות מן התכנית שלו בענין הלאומיות, ואף הפעם מאנסו של מטה. קורטוב הלאומיות, שה“בונד” הכניס לתוך תכניתו לא בא כטל מן השמים אלא כמי מעינות מלמטה, מתוך דרישותיהם של המונות הפועלים היהודים. ועד היום הזה גדול הוא, גדול מאוד, המרווח בין הלאומיות לפי התכנית של הסוציאלדימוקרטיה היהודית ובין מערכות-הרוח של ההמונות היהודיים. ההמונות היהודיים לאומיים הם לפי הלך-רוחם ולבם פתוח לשאיפות הלאומיות הנעלות. אולם המנהיגים לא התירו אלא את הלאומיות הפושרת, משול לרב ליברלי המתיר בשעת הדחק אכילת קטניות ודגים מלוחים בפסח.

ההבדל הגדול בין מערכות-הרוח של ההמונות ובין השקפת-העולם של המנהיגים הסוציאלדימוקרטיים היהודים הביא לעולם הסתדרות יהודית חדשה, היא מפלגת “פועלי-ציון”, שנועדה לתפוס במשך הזמן את מקומה של הנהגה אמתית ומקיפה המונות הפועלים מישראל. צעירה היא מפלגה זו לימים, לא היה בידה להתגבר בימי קיומה המועטים על ההשפעה השלילית של אחותה הבכירה ממנה, ששקדה להדריך המונות ישראל שלא ברוח הלאומיות. אום גידולה והתפתחותה בטוחים לעתיד לבוא, משום שנאה היא לרוח העם, משום שלא נטלה את יסודותיה העיוניים בהקפה ובשאילה מידי אחרים, לא חיקתה אחרים בגידולה והתהוותה, משום שהיא באה אל שאר המפלגות כשוה לזכות, אף על פי שאינה שוה לכוח, זה שבא על ביטויו במספר, אבל חזקה במשקלה הסגולי, באמיתותה הפנימית.

הרבינו לחקות אחרים והתכחשנו לטבענו של עצמנו. בשעת מעשה זה, שהגרמני, הצרפתי וכיו“ב אפילו יטיף לקוסמופוליטיסמוס קיצוני, אין סכנה מרובה בכך לקיומו הלאומי של עמם. הגרמני, הצרפתי וכיו”ב אין לו פשוט מקום לברוח. ואפילו ירצה בכל לבו, בתוך עמו הוא יושב, מדבר בלשונו, מגדל את ילדיו ברוח עמו, ומסייע בבנינה של תרבות עמו הכללית. ואילו אצלנו יש מקום לבריחה, והנוער שלנו רץ אף רץ, נטע כרמי זרים, ריווה אדמה זרה בזיעתו ובדמו ונטר כרמי זרים.

הנוער בהול היה בריצתו, והמנהיגים מחאו כף והריעו “הידד”, עד שבא המשבר, המשבר הנורא, עד שנפקחו עינינו לראות, שחורבננו הפנימי אפשר ומרובה הוא וגדולה סכנתו לקיומנו מכל הרדיפות שאנו נרדפים בידי שונאינו.

וקול קורא ומזהיר התחיל מנסר והולך בחללו של עולם ישראל, קורא להרהורים ולתשובה את עצמנו.

והפועל היהודי אזנו לא תהיה אטומה לקול זה. על כרחו שייענה.

17–12 באוקטובר 1916

שקוי לעצמותינו, מרוה ומרענן את הנפש, הן הידיעות שמגיעות אלינו, בשעה זו של דאגה קשה וכאב עמוק, מעבר הים, המספרות לנו על בטחון חזק, אמונה איתנה, על יצירה שבתקוה ובהתעוררות בין אחינו בני ישראל. לא תכופות הן הידיעות האלה, אבל כל שעה שהן מגיעות הן מכניסות בחיי יום יום, בחיי חולין שלנו מקצת מרוחו של חג וממלאות את לבותינו רגשי גאון. גאים אנו עליהם על אחינו: קרובים הם כל כך אל החורבן ומה רחוקים הם מדכדוכה של נפש ויאוש! וברגש הגאון מתערבת הרגשה של קנאה, ברם לא היא הקנאה המושרשת באנוכיות האנושית וכרוכה בצרות-עין. קנאה נעלה מזו תוקפת אותנו: לא, אין אנו רוצים חו"ח ליטול את חלקם שלהם, את גבורתם, אלא צר לנו צר, שרחוקים אנו מהם ואין אנו זוכים לסייע עמהם, לכתף את עצמנו עמהם, להצרף כמותם בכור הנסיון ולצאת מצורפים מתוך תהליך זה כשווים עם שווים, להטהר, להשכיל, להיות טובים יותר, אצילים יותר ועומדים בנסיון.

פותח אני ברוסיה.

כחצי מיליון חיילים יהודים בערך עומדים במערכות השונות, הנמשכות על פני מרחקים עצומים, מווילנה ומינסק עד הרי הקרפטים, מן הים הבלטי עד הררי אל של קבקז. כלום יכולים אתם להעלות לפני עיני רוחכם מחזה זה? כלום יפה וחזק הוא כוח-המדמה שלכם לתפוס את המתרחש והולך כאן? כלום יש בידיכם להקיף בראייתכם הן את חצי המיליון של חיילים יהודים והן את המיליונים האחדים לפחות של סבאים וסבות, אבות ואמהות, אחיות, אחים וילדים, הנלחמים את מלחמתם הם בביתם, מלחמה פנימית עם עצמם, כל אחד לפי כשרו, כל אחד לפי דרכו? הם הם הרואים את מוראות המלחמה מרחוק, יומם בדמיון ולילה בחלום.

ו“הפליטים”? – זה שימוש-לשון שנקנה לנודד החדש, שנתלש מביתו, מאדמתו, כמוץ מפני הסערה, כעלה נדף ברוח, ללא מטרה, ללא תכלית. לא יחידים, יחידים אלא אלפים ורבבות, דחוקים זה לזה וצפופים ככבשים אלה בתקוף אותם רוח סערה, מטרות עוז, ברקים ורעמים, רוחות ושלגים, דרך שדות ויערים, עירומים למחצה, רעבים וצמאים. כלום אפשר לו לאדם לראות מרחוק את התמונה כמו? כלום עשוי שכלנו להשיג אף השגה קלושה של יסורים מגובבים אלה, של כאב צורב זה, של עלבון חותך את הנפש?

פסקו בינינו מאמינים בנסים, חיותנו על השכל, פרנסתנו על החשבון היבש. ואף על פי כן נתרחש פלא על כל פלא. עד כאן לא הרגשנו את זה אלא במעומעם, משום שידיעות המעשים והעובדות באות אלינו למקוטעין ועדיין לא נתרכבו ולא נתמזגו לאחדות בהשגתנו.

זכור ושמור! כל מקום שהגורל הטיל את “הפליטים” האלה נוסדות והולכות קהלות חדשות, נפתחים בתי ספר יהודיים בשביל הילדים שנשארו בחיים, והפליטים מכניסים לתוך הקהלות רוח חדשה, רוח יהדות. בסיביריה מעוררת הרוח החדשה את היסודות הישנים, את אלה שנתרחקו, שנתלשו מגזעם, ובערים הקרות החרפיות של סביר נוצרת והולכת אוירה של תקוה מחממת. חרבו בליטא ישיבות, בצבצו ועלו ישיבות חדשות במרכזי רוסיה הרחוקים, כחול זה הקם לתחיה מתוך אפרו של עצמו.

ייזכר! “הפליטים” עוברים בדרכם, דרך הנדודים, ערים ועיירות. עומדים אחים ומחלקים עמהם את פת לחמם, מלבישים את מערומיהם הקופאים בקרתו של חורף ונותנים להם צידה לדרך… ספרים ומלמדים, שלא תשתכח חלילה תורה מילדי ישראל. מי יודע, כמה ימי נדודים מונו להם לאלה!

בפטרוגראד מתכנסת האינטליגנציה היהודית. מלבד הדאגה העיקרית לגורל הנהרסים והמדולדלים, לבם גם מקור דאגה נוספת, דאגה קדושה. חייבים לבנות היכל לאמנות יהודית מקורית, יוקם תיאטרון יהודי.

במוסקבה נוסד עתון עברי חדש. אסור שתיאלם המלה העברית, לא תבוא הפסקה בהתפתחותה של הלשון העברית.

חוגגים חג חצי יובל ליצירתו של ביאליק. שוב נזכרים בתינוקות של בית רבן, בדור הגדל, מקור תקוותנו. מאספים קרן בשביל ספרות-ילדים בעברית, השעה דוחקת, אסור לדחות, להחמיץ, כי מי יודע כמה עוד תמשך מלחמה זו.

ואני עובר לאוסטריה.

תשעה קבים של חורבן נפלו בחלקה של גליציה. ככדור-משחק היו יהודי גליציה מושלכים ומוסעים מיד ליד ומרשות אחת לחברתה. ודווקא “אזרחים שווים” אלה רבי היסורים, מורדפים מכל עבר, הראו מופת לאמונה חזקה, למסירות נפש. יסורים רבים וקשים המשיכו על עצמם, משום שלא יכלו להסתיר את רגשותיהם בחובם, לא יכלו להרכין את ראשם ולהחניף, כדרך שנהגו כמה חבורות עממיות אחרות. אלה שהיו ללעג ולקלס בחייהם שמשו מופת ודוגמא לגאון פנימי בשעת חירום קשה מאוד. בווינה ובפרג ובשאר ערים, שבהן קנתה שביתה התנועה הלאומית הישראלית, עמדו הכוחות הלאומיים ונתלכדו להגן על ניצולי חרב האויב והלשנתם של השכנים. הם שקודים להגן עליהם מפני אימת הרעב והמצוקה ומפני הרחמנות האכזרית של הצדקה הרשמית, האומרת לצאת ידי חובתה בנדבות המושלכות בפניהם כבפני קבצנים מלידה. הם מתקינים להם בתי-ספר, מטפלים בילדים שלא ייכבה בהם זיק האהבה והכבוד לעמם המלומד ביסורים.

ובגרמניה? היהדות הגרמנית השלטת, השוררת פשטה את הרגל. היהדות הרשמית בגרמניה, המשועבדת ברוחה וביורוקרטית במעשיה, הזרה, הקרה, הגאיונית ביחסיה אל היהודי בן מזרחה של אירופה, נכשלה בשעה גדולה זו של ימינו. לא יעמדו לה שום תירוצים, והטלת אשמות זה בזה לא תוציא אותה ממבוכתה. שוב לא חשוב הדבר, מי מן הפרטים השמיע את קולו ברבים. אין תולים את הקלקלה ביחידים, תולים במגמות צבוריות ובשכבות צבוריות. והעובדה בעינה עומדת, שאותה שעה שהאינטליגנציה היהודית-רוסית שקדה מתוך חרדה רבה על קיומו של עם ישראל, כשהמעולים שבנו באסטריה תכנו תכניות, כיצד לחזור ולקומם את בית ישראל בעתיד, לאחר תום המלחמה, עמדה שכבה מסויימת של היהדות הגרמנית ופרכה את ראשה, כיצד לשמור עליה על גרמניה מפני הסכנה הפולנית-היהודית. עוד לא נחרץ גורלה של פולין וכבר התחילו שוקדים על הקמת מחיצות וסיוגם של סייגים. באי-כוחה של היהדות הרשמית ניטל מהם כל רגש של בושה, כל הרגשה של כבוד אנושי פשוט, ועמדו והוציאו לעז קשה, איום וכעור על אחיהם הרחוקים. אמרו להחניף בזה, לקנות את הלב, להתהדר ולהתנאות, וסוף שמכרו את עצמם והמאיסו את עצמם על הבריות. עכשיו הם מרגישים בכך. שכניהם הסכימו להם ולדבריהם בנוגע ליהודים הפולנים, אלא שלא הבחינו ולא רצו להבחין בהבדל הרב שבין המפגל והמפוגל, המלעיז והמולעז…

ברם, מצוה לזכור, שזה מכבר מתרחש והולך ביהדות הגרמנית גופה תהליך של פילוג, ולא מן הדין, לא מן היושר והצדק להטיל את האחריות על הפוליטיקה הכעורה על כלל כל היהדות הגרמנית. היהדות הגרמנית מתחדשת והולכת, תהליך של צירוף וטהרה עובר עליה. דור חדש, בני הנוער, מתמרד על היהדות הרשמית. איני סבור שבני הנוער היהודי בגרמניה יהיו פחותים במעלה מן הנוער היהודי במזרחה של אירופה, ביחסם ובזיקתם אל עם ישראל, הווֹ ועתידו.

מצוי בידינו דין-וחשבון על הועידה הציונית הגרמנית, שנתקיימה בברלין בחודש דצמבר בשנה שעברה. מתוך דו"ח זה עולה, שבענין מדיניות לאומית בארצות הגלות נצטרפו בימים האחרונים לציונים כמה כוחות אינטליגנטיים. לאט לאט נפקחות העינים לראות, לאיזו בצה הביאה ההתבוללות וההשתפלות החנפנית של ההתבוללות.

קוראים אנו בדין-וחשבון ואנו שוכחים לשעה קלה, ששם עולים על הבמה ומתווכחים בני אדם, הנמצאים בעבר הימני של זירת המלחמה באירופה. מדברים בברלין בהתלהבות על יהדות מזרחה של אירופה, המפרה, היוצרת, המעודדת, הבונה. קוראים להתאחוות, להתמזגות, לקליטה בתוך החיים של עצמנו. אין פטריוטיות מתרברבת – הפטריוטיות נבחנת בשדה המערכה, כאן המקום לחשבון הנפש, לבדיקת הנשמה, שקודים על שמירתה, על שפורה, עדונה, צריפתה. דורשים כנגד מדיניות מוטעה של פירור הבעיה הישראלית, מדברים על מטלה גדולה ומשותפת, על הצלה אחת, על ביטול המחיצות שבין מזרח ומערב ביהדות. נשמעים דברי מחאה של נשמה כאובה, והיא משוועת לשלימות, לאחדות-עם.

כשיקוי לעצמות הן הידיעות הבודדות, הנדירות. חיותנו בשכל ואין פרנסתנו על הנסים. ואף על פי כן עומדים אנו בפני פלא על כל פלא, כאמור ונשנה ומשולש בספרינו הקדושים, העתיקים.

11 פברואר 1917.