הערה: חלק מן האגרות מתורגמות מלשונות זרות, אך אין בספר כל סימן לזהות המתרגם. לפיכך, כללנו את התרגומים; אם יתברר מי מחזיק בזכויות ונידרש לכך, נסיר את התרגומים.
1867 (תרכ"ז) – נולד בעיר סביסלוביץ (פלך מינסק). למד ב“חדר” וסיים לימודיו בבית־ספר ריאלי.
1893 – בברלין, תלמיד האוניברסיטה וממייסדי אגודת סטודנטים ציונים (“ישראל הצעיר”) יחד עם ליאו מוצקין, נחמן סירקין, אביגדור יעקבסון.
1897־1896 – רב מטעם הממשלה בעיר גרודנה.
1904־1898 – רב מטיף ביקטרינוֹסלב.
1906־1904 – רב מטיף בווילנה.
1906 – נבחר לדוּמא (בית נבחרים) הרוסית.
1908 – שוב בגרמניה, עוסק בענין הטכניון בחיפה עם חברת “עזרה” (הילפס פעראיין) בברלין.
1920־1911 – חבר ההנהלה הציונית. בימי מלחמת־העולם הראשונה בארצות־הברית.
עוסק בענייני קרן־היסוד והאוניברסיטה העברית, הוצאת הספרים “דביר” וכיוצא באלה.
1924 – עלה לארץ להשתקע ובונה ביתו בה.
1935 (תרצ“ב, יו”ד סיוון) – נפטר בחיפה, ומקום קבורתו בבית העלמין בתל־אביב.
“מלחמת השפות” תרע"ג – 1913
כאמור, הטכניון, שעמד להיפתח בחיפה, בחינת קדירה דבי שותפי היה. ה“עזרה” בכוחות עצמה לא היתה יכולה לבנותו, ולא היתה יכולה לשאת בהחזקתו. יעקב שיף הנדבן האמריקאי הוא שתבע, בזכות נדבתו, כי הטכניון יהא מוסד העומד ברשות עצמו. אולם ההוצאה לפועל נשארה בידי אנשי ה“עזרה” ושמריהו לוין שימש להם נציג בחיפה. העניינים לא התנהלו כשורה כל הזמן, לפחות מנקודת ראותם של לוין ואחד־העם. אלה – תחיית האומה ובניין המרכז הרוחני לנגד עיניהם תמיד. ואילו לאנשי ה“עזרה” היה זה עוד מפעל נוסף במזרח התיכון לנגד עיניהם תמיד. ואילו לאנשי ה“עזרה” היה זה עוד מפעל נוסף במזרח התיכון ועוד השפעה גרמנית בו. לפיכך לא היה שיתוף הפעולה בין הצדדים קרוב ומתוך הסכמה. חוזה רופף הוא שחיבר את העוסקים בעניין. עבודת הבניין עמדה להסתיים. צריך להכין את תכניות הלימודים ולקבוע את חבר המורים. וכאן צפה ועלתה שאלת לשון ההוראה במוסד החדש בכל חומרתה. שמריהו לוין, כנציג הציונות, ביקש שאותם מקצועות שאפשר ללמדם בעברית תהא שפת הוראתם עברית. אנשי ה“עזרה”, שבינתיים בחרו במהנדס פינקלשיין למנהל המוסד, החליטו כי הלשון הגרמנית תהא המושלת בכיפה. לגבי העברית דיבוריהם פושרים ואינם מחייבים כלום. וכאן פרצה המלחמה, הידועה עד היום כריב הלשונות או מלחמת הלשונות. וכמה פנים היו לדברים.
אותם ימים ימי הקאפיטולציות בתורכיה. כל מוסד זר בממלכה התורכית החלשה והרקובה ביקש חסותה של מדינה זרה. המעצמות האירופיות התחרו ביניהן על ההשפעה ברחבי תורכיה. ואת היישוב היהודי הקטן בארץ משכו לתחום התעצמות זו. בבתי־הספר של כל־ישראל־חברים היתה שפת ההוראה צרפתית. בבתי הספר של ה“עזרה” למדו גרמנית, ואילו בבית הספר על־שם אולינה דה־רוטשילד למדו אנגלית. התנועה הציונית ביקשה ללכד את היישוב היהודי הקטן ולא לפלגו יותר משהיה מפולג מתחילתו לעדות ולכוללים. אף חששה שלא יחשדו בה התורכים שאין הציונות אלא כלי־שרת של אחת מן המעצמות ושאיפותיה המדיניות. ועל כרחה שתלך הציונות בדרכה לבדה ולא תתחבר עם שום צד מן הצדדים המרובים.
עניין לנו דווקא בעדותו של ח' וייצמן על פרשה זו בספרו מסה ומעש. בישיבה שהשתתף בה עם אנשי ה“עזרה” פלט מר ג’יימס סימון נשיא ה“עזרה” כי ד"ר צימרמן סגן שר החוץ הגרמני מחכה לתוצאות ההכרעה בשאלת הלשונות בטכניון. הלה היה רוצה בטכניון גרמני, ככיבוש תרבותי־מדיני נוסף לגרמניה במזרח…
שאלת ההוראה בעברית לא היתה פשוטה כל עיקר. תחיית הלשון אינה אלא בראשיתה. הגימנסיה ביפו, ששפת ההוראה שלה עברית, עדיין בחזקת פלא היתה. אפילו אחד־העם לא האמין שאפשר להקים טכניון ששפת ההוראה של המקצועות הטכניים בו עברית. הן לא היו לא מורים דוברי עברית, לא ספרים ולא ספרות מקצועית. אולם בני היישוב, ובייחוד המורים הצעירים, לא השלימו עם תפישה זאת. כאן היתה העברית בחינת הכרח, שאין מהרהרים אחריו. ארתור רופין, שביקר בשנת 1907 בירושלים, מספר שמצא בגן־ילדים בירושלים ילדים שבבתיהם דיברו בי"ג לשונות. ויותר מזה, הטכניון היה בית הספר הגבוה שלשונו גרמנית מערכער את בסיסו של בית־הספר התיכון העברי, והחבילה כולה עשויה להתפרד. ואכן הראשונים והקיצוניים במאבק היו בני ארץ־ישראל. הללו לא המתינו עד שיצא הדין בקוראטוריון בברלין, אלא יצאו להילחם למען העברית מיד כשהרגישו שהמוסד עתיד להיות גרמני. שמריהו לוין השתדל להרגיעם. אבל ביום 26 לאוקטובר 1913 הוכרע, בברלין, כי אין קובעים שפת הוראה רשמית בטכניון שתהא חובה בכל המקצועות, וכי מדעי הטבע והטכניקה יהיו נלמדים בשפה הגרמנית, “כדי שתשמש השפה הכי קולטורית הזאת גשר אל התפתחות המדע של הזמן החדש”. להרגיע את הצד שכנגד הבטיחו “תשומת לב מיוחדת לשפה העברית בהתאמה עם האופיה היהודי שבטכניון”.
שמריהו לוין התפטר מן הקוראטוריון והתייצב בראש המערכה נגד החלטת אנשי ה“עזרה”. בארץ־ישראל פרשו כל המורים שעבדו בבתי־הספר של ה“עזרה” מעבודתם. גם התלמידים הצעירים נצטרפו ללוחמים. וכך יצא מעז מתוק והונח היסוד לרשת חינוך עברי טהור בארץ־ישראל. עם המורים עברו גם התלמידים לבתי־הספר החדשים שנתכוננו בארץ. שמריהו לוין נתן כל כוחותיו לאוסף הכספים בשביל החזקת המוסדות החדשים הללו.
בראש רשת החינוך של ה“עזרה” עמד מר אפרים כהן, והוא המסכסך את אדוניו בברלין כנגד הציונים. הוא היה יליד ירושלים. בעל כשרונות ארגוניים, אבל גם בעל תכסיסים ומזימות. עילה בידו לפתוח בתי־ספר רבים וסמינר למורים בירושלים ובשאר הערים בארץ, והגרמנית התחילה מתחרה בצרפתית שבבתי הספר של האליאנס. אבל הפעם לא הספיקו לו הכוחות לעמוד בפרץ, והוא קרא לעזרתו שאת סגן נשיא ה“עזרה” מר נתן, ואף הוא לא עלה בידו להכניע את המורים המתמרדים. הוא שב לברלין וידיו ריקות. בתי ספר של ה“עזרה” הוסיפו אמנם להתקיים, אבל עקב מלחמת הלשונות דעכה בהם העברית, עד שבאה המלחמה ושינתה ביסודו את מערכות החינוך בארץ־ישראל.
מלחמת־הלשונות בארץ־ישראל נתנה תעצומות ללוחמים בחוץ־לארץ. אנשי “עזרה” כיוונו את כל חיציהם נגד שמריהו לוין. הם פרסמו חוברות נגדו ולחמו בו אישית. הם גם השתדלו לצרף לדעתם את חברי הקוראטוריון שבארצות הברית: יעקב שיף, פרופ' שכטר, השופטים סולצברגר ומאק ואחרים. פאול נתן נתכוון ללכת לארצות הברית, להסביר ולשדל למען דרכם. אף לוין החליט ללכת בעקבותיו, אלא שלסוף יצא לבדו לדרך – להסביר עמדתו ולאסוף כספים למען בתי הספר בארץ.
בתוך המחנה הציוני לא היו הדעות שוות. אחד־העם היה בחינת הן ולאו ורפיא בידיה. דוד וולפסון, ד“ר יעקובוס קאן מהולנד, מי שהיה ממקורבי הרצל וחבר הוועד הפועל המצומצם בשנים 1911־1905, ז’אן פישר מאנטוורפן וד”ר אלכסנדר מרמורק מפאריס – כולם חברי הוועד הפועל הציוני הגדול – נלחמו בלוחמים למען העברית וניסו להרפות ידיהם. הרמן שטרוק האמן הציוני ואיש ה“מזרחי” נתן ידו לאנשי ה“עזרה” וסייע להם בפועל במלחמתם.
בתוך להט המלחמה למען החינוך עלתה גם הפעולה למען האוניברסיטה שעתידה לקום. זאב ז’אבוטינסקי אף הציע להקדים נעשה לנשמע ולגשת מיד להקמת ג' פקולטאות בירושלים ואוניברסיטה בגולה – הצעה שלא נתקבלה.
וכאן באגרות הללו שלפנינו ריח של מאבק זה עולה מהן, ויש בהן משום התרוממות הרוח וחזון העתיד.
ובאשר למחנה הציוני, לכאורה התנהלה הציונות על מי מנוחות. “תקופת קלן” בציונות נסתיימה בקונגרס העשירי, וניצחה הציונות הממוזגת, זו שעשתה שלום בין שיטותיהם של אנשי הציונות המדינית ובין הציונות המעשית. כאמור, בקונגרס זה נבחר שמריהו לוין כחבר הוועד הפועל הציוני המצומצם. כשנתיים לאחר מכן נתכנס הקונגרס הי"א. בתקופת השנתיים לא אירעו מאורעות גדולים. הפעולות בארץ־ישראל היו עיקר המעשים באותה תקופה. השתדלו למשוך לבו של הבארון רוטשילד שיקנה אדמות הממשלה (התורכית) בארץ ישראל (דשיפליק). כן השתדלו להעביר את רוע הגזירה של הפיתקא־האדומה, שהיתה ניתנת בידי העולים היהודים נתיני רוסיה ואוסטריה בתורת עולי־רגל לירושלים, ומצמצמת תקופת ישיבתם בארץ־ישראל לג' חדשים. פקודה רשמית לביטולה של פיתקה זו ניתנה אמנם, אולם תחתיה באה חובת־רישום שהעלבון שבה אינו פחות מעלבונה של הפיתקא האדומה.
אל אחד העם, לונדון
חיפה, 11 במאי 1913
לאחי וידידי היקר והנעלה, שלום וברכה!
זה כשבועיים שד"ר פינקלשטיין יושב פה ומביא בחשבון את העבודה שנגמרה עד היום ואת הסכומים הדרושים בעד גמר הבנינים והשכלול הפנימי, וגם הוא בא לידי הכרה, כי רבה העזובה באשמת ההנהגה הראשית, כביכול, בברלין, שהעמיסה על מנהל החשבונות עבודה יתירה, המבלבלת רק את הסדר. מראשית חודש דנא והלאה החליט מפני זה להנהיג שיטה יותר קלה בהנהלת ספרי החשבונות, והמצב, כלומר, מצב הכספים, יתברר במשך שבועות אחדים. גם אני, גם מנהל החשבונות צועקים זה שנה תמימה על החומרות המעיקות המטשטשות את בהירות המצב, הבאות מברלין, אבל שומע לא היה לנו. הרצאותינו הונחו תחת מכסה השולחן, ולא שמו להם לב, ושמח אני, כי פינקלשטיין הכיר, כפי הנראה, את מקור הקלקול.
בטוח אני באחת, כי פה לא מעלו חלילה. וכי לא יימצא כל גרעון בהוצאת הכספים. מר קייזרמן בוחן כעת את ספרי החשבונות לשעבר, ואח"כ יכניסו את התיקונים הנחוצים.
התקדמות העבודה בכללה משביעה רצון גם את הד“ר פינקלשטיין. כמובן אי אפשר למוד את התנאים פה באמת־המידה של אירופא, במקום שהכל נמצא מן המוכן, שגם הקבלנים, גם הפועלים מומחים הם ומנוסים, מה שאין כן במדינה, שאינה כמעט מן הישוב. אבל לאט לאט מתעבדת גם פה שיטה של עבודה יותר מתוקנת, ויש לקוות, כי במשך הזמן יהיו לנו גם קבלנים הגונים וגם פועלים חרוצים, וההתמרמרות ההדדית השוררת עוד בין שני הצדדים האלה תפנה מקום ליחוסים יותר נורמליים. דוקא ד”ר פינקלשטיין מוצא, כי אין “השד נורא כל כך”, ודוקא מהיותו בקי בהלכות נתינת עבודה וקבלתה באירופא, אינו מוצא את המצב פה גרוע יותר מדי. לנו, לצערנו, יש פה עסק מצד אחד עם קבלנים מחוסרי נסיון ומצד שני עם “ערב רב”, שעוד לא נעשה לחטיבה אחת. הישוב העברי בחיפה דל הוא ורך בימים. ומי שבא הנה להשתתף בעבודת התחיה צריך להתחשב עם העובדה הזו ולוותר על דברים אחדים.
ווילבושביץ' בתור עובד חרוץ ובר סמכא מצא חן עד למאוד בעיני פינקלשטיין והוא רוצה להציע, כי יתנו לו משרה תמידית בהטחניקום, ויציע על דבר זה בפרוטרוט לכשישוב לברלין. מצדנו, כמדומני, צריכים אנו לתמכו בהשאלה הזו, מפני שנכבד לנו, כי יתווסף בין המורים עוד אחד המסור לעבודת התחיה.
וכעת לעיקר הענין.
כידוע לך, ביקשתי, כי הד“ר פינקלשטיין ירד לראשונה ביפו. עשיתי זתא במתכוון, מפני שרציתי, שלא יקבל את הרשמים הראשונים בסביבה גרמנית. וגם איני מתחרט על זה. הרושם שעשתה עליו תל אביב והחג ב”רחובות" – אני לא נסעתי להחג הזה, – היה חזק עד למאוד. בעין בוחנת הסתכל אל החיים מסביב והודה בפה מלא, כי לא פילל לראות כזה בא“י. הלא תבין, כי בברלין נתנו לו “צדה לדרך”. כך, למשל, השתומם, שאנשי יפו אינם פושטים את ידיהם לקבל נדבות מהאורחים האירופיים, כמו שסיפרו לו, וכדומה. השתומם לראות את הכוחות הרבים השקועים כבר בהישוב החדש, השתומם גם לראות את הסדרים השוררים בתל אביב, את החיים העבריים ועוד ועוד. לראשונה ביקרנו את ה”מגיסטרט" שלנו, את הגימנסיה, את הבית הספר לבנות ואח“כ נכנס לחורבת ה”עזרה“, כלומר לבית הספר שלה. אחרי ההכנות בברלין ראה פה “עולם הפוך”: ה”עזרה" ההולכת מ“הודו ועד כוש” מצטמצמת בדירה שכורה, ואלה הציונים וחובבי ציון שגרשו בחרפה אפילו מ“החברה המרכזית” בונים להם היכלות. בימים הראשונים לבואו נהפך לסימן שאלה: היתכן?
אך ימים אחדים עשינו ביפו ונסענו לחיפה מבלי לבקר את ירושלם בפעם הזאת. גם פה לא שבע נחת. ביקרנו את בית הספר של ה“עזרה”, ותבין מעצמך עד כמה השתומם גם פה: עברית ועברית לאין סוף. ניסה להציע איזו שאלות בגרמנית, ומכיוון שהוא משתמש ב“קריסטליך דייטש”, לא הבינו אותו התלמידים כלל, מפני שהורגלו להשפה הגרמנית של יוצאי בית הספר של ה“אציל למל”.
ובכל זאת, ואחרי כל אלה ניסיתי לדבר עמו על דבר התכנית ועל המקום שיפנו בהטחניקום להעברית, והוא עושה את עצמו, כאילו כבר נפתרה השאלה ואין עוד מקום לספקות. בתמימות ילדותית אמר לי, כי הוא ידרוש רק דבר אחד: שפת הלימודים בהטחניקום צריכה להיות רק גרמנית וביית הספר התיכוני יפנו מקום הגון גם להעברית, ובלבד שהתלמדיים הגומרים אותו ידעו את השפה הגרמנית על בוריה, ולזה נחוץ, כי לימודי המתמטיקה, פיזיקה וכימיה, יהיו נלמדים בגרמנית. אמרתי לו, כי באופן כזה הננו פותחים פה טחניקום גרמני לכל פרטיו, וניסיתי לברר לו, עד כמה נתנגד לזה בכל כוחנו, ולא רק אנחנו בלבד.
והנה פה נתקבל מכתבך, שבו הנך אומר, בהרצאתו של פינקלשטיין תלוי גורלה של התכנית שתתקבל במהרה, וכי אם כן אין לפנינו דרך אחרת, כי אם לפקוח עיניו של פינקלשטיין, כדי שיתבונן אל הסביבה ויבין את אשר לפניו. לא כסה ממך, יקירי, את האמת. הצטערתי וכעסתי מרוב כאב. הכי השתתפנו עד כה בהמוסד הזה, רק כדי לפנות את הדרך למתנגדי רעיון התחיה, שבאו בערמה להקל העברי והכניסו תקנות לאומיות ותביעות לאומיות לספר התקנות של המוסד ומוסרים אותו אח"כ להקונסול הגרמני?
לא, יקירי, היה לא תהיה! אםתאבו ושמעתם טוב הארץ תאכלו וגומ'. כדנא נאמר להם. לא להם הכוח לברוא ולשכלל תא המוסד, ולא נאבד אף טיפה מענותנו אם נאמר, שבאם אנחנו שנינו נסלק את ידנו מהמוסד, לא יתקיים לעולם. יודע אני את ה“אדונים” בברלין, את כוחם ואת גבורתם, וכי יריחו מלחמה יהיו אנוסים לעשות הנחות להיהודים.
כמובן נשתדל פה עד כמה שאפשר להקדים רפואה למכה, אבל אני לעצמי לא אניח את כלי זיני מידי בשעת הצורך. החרשתי עד כה כששמעתי איך מתיחס הד"ר סימון להשפה העברית, אבל לעולם לא קל עליהם את הנצחון. ודע לך, יקירי, כי הרבה עמלתי להשתיק עד כה את דעת הקהל, מפני שכבר עברה הינה במחנה, כי מתעדתים פה לפתוח טחניקום גרמני, ואמנם יש עליהם על מה לסמוך.
תביעותינו צריכות להיות ברורות ומסוימות:
שפת הלימודים, בבית הספר התיכוני, היא העברית. יש להתיר שבהמחלקות העליונות יחזרו על המתמטיקה גם בגרמנית.
השפה העברית צריכה לתפוס מקום הגון גם בהטחניקום. אי אפשר להסתפק רק בשעות שאינן לא יום ולא לילה בעד הלימודים העבריים. מקצוע אחד של מדע כללי לכה“פ צריך להיות נלמד בעברית, כדי שלא תהיה העברית באמת כשפחה בפני גברתה. ע”י זה ננעול דלת בפני הרבה מהגרמנים המתכוננים להיכנס להטחניקום. כדי לצאת ידי חובת “מבלי הבדל דת ולאום” נמצא די תלמידים נכרים ואפילו אם כל הלימודים יהיו בעברית.
צר לי מאוד, שלא אוכל להשתתף בישיבת הקוראטריום שלנו בראשית יולי, מפני שגם פינקלשטיין מוצא, כי ישיבתי פה נחוצה. מפני זה החלטתי, אם אך מצב בריאותי, שלפעמים הוא גורם לי עוד דאגה ופחד, ירשה לי לשהות פה עד אמצע אוגוסט. אמנם הנני נותן לך בכל לבבי רשות לצרף את דעתי לדעתך ולדבר בשמי כאדם המדבר בשם עצמו.
מובטחני כי אנחנו ננצח, ואם לא, מוטב שלא נהיה מסייעים לעוברי עבירה.
בדבר מכורת הנפט בקרבת טבריה טועה אתה בהוציאך משפט “כי כך נוהגים אצלם”, לעבוד בחשאי ולבוא בקולי קולות רק אחרי גמר הענין. עוד בשנה העברה ידעו על דבר זה מדן ועד באר שבע. מר ווילבושביץ' האמצעי, המומחה לעסקי נפט, חקר את הדבר ודרש אותו במשך שבועות אחדים. שומכר הציע לפניו את העסק. גם ידינו רוזוב מפטרבורג התענין בזה. לצערנו לא נמצאו “בעלנים” מאילי הכסף שלנו להשקיע מיליונים בנסיונות, ומגדר נסיונות עוד לא יצא הדבר גם עד היום. לע“ע עושים רק את החפירות, ורק כעבור חודשים אחדים ידעו אם לא שם תהיה גם קבורת החברה. בכלל אין לנו על מי להתרעם, הלא אנו יודעים עד כמה קשה לנו לפתות את אדירינו, במקום שאפשר לקנות דבר מה בארץ, ואפילו הטובים שבנו ישקיעו מיליונים ממש כמשחיל נימא מחלבא, בסיביר או מעבר להרי החושך, אבל לעולם לא יתנו כלום על מנת לעשות נסיונות ולבקש… הלא בכל יום רואים אנו, איך אדמתנו לנגדנו זרים אוכלים אותה. קונים הערבים הנוצרים, הגרמנים ואפילו הרוסים מתחילים לקנות ואנחנו מתרשלים. הד”ר רופין פה וההסתדרות הציונית משתדלים עד כמה שאפשר למשוך אחריהם “בעלי יכולת” ולא בם האשם, אם כוח העבדוּת חזק ממנו.
עונת התיירים עברה כמעט. יש לשמוח כי דוקא בשנה הנוכחית היה מספר התיירים גדול, לפי החשבון המצטרף, ממספר התיירים הכללי. לא באו הנה אנשי שם, אדירים וקצינים, אבל לעומת זאת קיימו ה“בנינונים” מצות “ולא יראה את פני ה' ריקם” וכמעט כל אחד מהם קנה איזו אחוזה או מגרש לבנין לכה"פ. גם זו לטובה.
בדבר מצב הרוחות הכללי פה במדינה, כמעט שאין לאמר כלום. יש לשער כי בזמן הקרוב ישאל הכל כ“דאשתקד”. כפי הנראה החליטו לע“ע הממשלות לבלי להיכנס לרשותה של תורכיה באסיה. אומרים שיש איזו תסיסה בין הערבים, הנוצרים בפרט, וכי יד הדיפלומטיה הצרפתית באמצע, גם אניות מלחמה שונות מבקרותמזמן לזמן חופי סוריא, אבל במקום שהרשות פרושה באירופא אי אפשר לדעת אפילו את העתיד הסמוך. רבים מתחילים להבין, כי ע”י מוסדות תרבותיים היינו יכולים להגדיל פה את השפעתנו. אמנם זו רעה חולה, כי ההכרה באה תמיד באיחור זמן.
חצי היום הנני מבלה עוד כעת על מגרש הטחניקום וחצי השני הנני על פי רוב “יושב אהל”. ה“אינטליגנטים” שלנו וביחוד ה“אינטליגנטיות”, שאין להם כל חיבור לא להקרקע ולא להתרבות המתרקמת פה, מחרפים ומגדפים את כל הישוב ונכונים הם בכל יום לשוב מצרימה בשעת ההזדמנות הראשונה, ואני קצתי מהיות איש מלחמה, ונוח לי להתבודד מהתוכח ללא הועיל. סביבה עברי איננה פה, אולי ישנה בין השדרות התחתונות של הקהל העברי, אבל איני מתבייש להודות, שאיני מסוגל בעד כזו. ובכל זאת איני מתאונן חלילה, ויש לי רק תפילה אחת: מי יתן ואזכה להשתקע פה עם ביתי בקרוב, התרחקותי מבני גורמת לי יסורי נפש.
והנני כולי שלך באהבה וחיבה
שמריה הלוי
אל אחד העם, לונדון
חיפה, 18 במאי 1913
לאחי וידידי הנעלה והיקר, שלום וברכה!
בתור מלואים למכתבי מן י"א דנא הנני בא להסב
תשומת לבך למאמר אחד מאת פרופ' הרטמן, מורה בהסמינר המזרחי על־יד האוניברסיטא הברלינית, שנדפס בה“פרנקפ' צייטונג” לפני שבועות אחדים. לצערי אין המאמר הזה תחת ידי ואיני יכול להמציאו לידך, אבל קטע המאמר נמסר גם בה“יודישע־רונדשוי” הציונית ועל נקלה תוכל לקרוא אותו. פרופ' הרטמן תייר לפני חדשים אחדים את הארץ ויש לו נטיה כלפי ההסתה, ואחרי עברו את הארץ לארכה ולרחבה בא לידי מסקנא, כי רק היהודים מסוגלים לנטוע את התרבות הגרמנית על אדמת ארץ ישראל. מה שלא עלה וליעלה לעולם להגרמנים הנוצרים. ובכן הוא בא בעצה טובה: הממשלה הגרמנית צריכה להתענין יותר בהישוב העברי, לסייע להתקדמותו ולהתאים אותו לתביעות התרבות הגרמנית. מפאר ומרומם הוא את פעולותיה של ה“עזרה” בנידון זה, ומציע לפני הממשלה הגרמנית, כי תדרוש, ששפת הלימודים בהטחניקום, העומד להיפתח, בתור גולת הכותרת, ע“י ה”עזרה", תהיה דוקא הגרמנית. ועוד גם זאת עליך לדעת, כי להפרופ' הרטמן היו מכתבי מליצה מאת ד“ר נתן ונתנו לו להסתכל לפני ולפנים. הציונים בברלין נפלו בתמימותם על המציאה החדשה הזו ויבשרו בעתונם, כי קם עוד גואל לרעיון התחיה מחסידי או”ה.
לפני ימים אחדים פגש הקונסול הגרמני בחיפה את מר ניימן, מנהל בית הספר של “עזרה” ואמר לו בזה הלשון: “להוי ידוע לך, כי שפת הלימודים בהטחניקום תהיה רק הגרמנית, ובכן מחויב אתה להכין את תלמידיך וללמדם את השפה הזו על בוריה, כדי לקדם את המצב החדש. הנני אומר כזאת בשם הדירקטר של הטחניקום”.
הממשלה הגרמנית מראה בזמן האחרון התענינות יתירה בכל מה שנוגע לבית הספר של ה“עזרה”. בירושלם התחילו מפני זה להוסיף מן הקודש אל החול. בהסמינר למורים נבנית הגרמנית מחורבנה של העברית, וכן גם בבית הספר של “עזרה” ביפו. המורים מתמרמרים על זה בצנעא ומחשים בפרהסיא. והאדון הגדול, מר אפרים כהן, נוהג נשיאותו ברמה ופסע ברגל גואה על תביעותיהם של אחדים מהמורים. אחר ש“יבלוהו”, ואחרי כל הכבוד שנחל בברלין אינו שם לב כלל לדעת הקהל.
הד“ר לוריא, המתון הגדול במרכז המורים, אף הוא אמר לי, כי החוצפה הגרמנית עוברת כל גבול, ויש לראות, כי במהרה תתלקח המלחמה נגד מוסדות ה”עזרה" ביתר עוז מאשר נגד האליאנס, שהיא חוזרת חעת כמעט בתשובה.
לקוות הרבה מהד"ר פינקלשטיין אי אפשר. הוא אמנם אינו מהמתבוללים, גם איננו מצדד בזכותה של הפוליטיקה הגרמנית, אבל איננו מכיר גם בנחיצותה של העברית, מפני שהשפה לפי דבריו אינה מעלה ואינה מורידה. כפי הנראה, לא שנה ולא קרא בהשאלות האלה ומתווכח הוא לפעמים כילד תם, שאינו יודע בין ימינו לשמאלו. החיים בעצמם משפיעים עליו מעט, אבל קשים גרים לישראל כספחת, ובפרט גרי ישראל, ולא מאלה תבנה התרבות שלנו.
מכל תהלוכותיהם של אנשי ה“עזרה” בשנים האחרונות נראה לי, כי עוסקים הם באמת בפוליטיקה גרמנית, וגם הטחניקום נכנס בהנדוניא, שהם מציעים להממשלה הגרמנית. כמובן, נעשה כל זה בחשאי ובסודי סודות.
הממשלה האנגלית דחתה את נתינת שטר המקנה על אדמת “רפיח”, סמוך לגבול מצרים, באמרה מפורש, שאין ברצונה לתת דריסת הרגל במדינתה למלאכי סתר של הממשלה הגרמנית.
בשיחה פרטית שהיתה לי לפני ימים אחדים עם אחד מתושבי חיפה ה“היכלים”, אמר לי זה האחרון, כי שמח הוא לקראת פתיחת הטחניקום, שבו יהיה מקום בעד צעירי ישראל, הנרדפים כעת בכל המדינות, והוסיף כי מקוה הוא, שבהטחניקום לא תהיינה שום הגבלות בעד הצעירים האלה, אע"פ שברוחו יהיה מוסד גרמני. חרקתי שן ולא עניתי מאומה.
זהו מצב המוסד שלנו (?) טרם היפתחו, ואת המצב הזה צריכים לדעת כל חברי הקוראטריום, לכה"פ אלה שישתתפו בהישיבה הקרובה. ולהוי ידוע להם, כי “אל ינום ולא יישן שומר ישראל”, כי דעת הקהל לא תתן למוסד כזה להתקיים, ולא יוציא אף שנתו הראשונה, וגורלו יהיה כגורל מוסדות האליאנס, אם אך לא נקדם את פני הסכנה הנשקפת לו מצד הרוח המערבית.
בוודאי תברר את המצב לידידנו ר' דוד בן זאב [ויסוצקי] וליתר החברים, שאין במחשבתם לשמש חומר להגרמניות, הזרה להם ולרוחם.
בשום אופן אי אפשר לנו לוותר גם על הטחניקום. נחוץ לנעול דלת בפני כניסת הגרמנים בהמון, ואין לנו תרופה אחרת, כי אם לעשות את ידיעת השפה העברית לחובה על כל התלמידים, בלי שום יוצא מן הכלל. בעד לימודי הפיסיקא, הכימיא, והמתמטיקא אפשר למצוא מורים עברים, ואם אינם מן המכוכן, אפשר לתת להם זמן להתעתד. הלימודים האלה אינם דורשים ידיעת הספרות הכללית, ומפני הדחק אפשר יהיה להתיר, כי ילמדו את הטרמינולוגיא גם בעברית, גם בגרמנית. כך נהגו בבתי הספר שלהם, בשנים הראשונות לקיומם, הבהמים, הבולגרים ועוד ועוד.
מה שנוגע לבית הספר התיכוני צריך לפנות בו מקום להשפה הגרמנית רק בתור שפה זרה, ולא יותר. הכי מעטים הם תלמידנו מרוסיא המבקרים את בתי הספר העליונים בגרמניא, אחרי שביקרו בית ספר תיכוני רויס, וידיעתם את הגרמנית היתה יותר קלושה מזו שירכשו להם בבית הספר התיכוני שלנו?
צריך לדרוש, שבראש בית הספר הזה יעמוד אחד משלנו, כלומר, הבא לכאן לשם עבודת התחיה.
על פי התכנית המעובדת של בית הספר התיכוני עומדים התלמידים לגמור אותו בשנת הי“ג לחייהם. ממנו עוברים המה לה”וורקשטאטטען“, מבלים הם בתוכם שנים אחדות, ובהתכנית של ה”וורקשטאטטען“, אין אפילו זכר ללימודים עבריים. באופן כזה יצאו לנו בורים אבל לא עברים. כששאלתי את הד”ר פ[ינקלשטיין] על דבר זה, השיב לי בתמימות: ילמדו נא עברית ויהדות בשעות הפנאי, כלומר בשעה שלא יום ולא לילה. אי אפשר לנו לקבל תכנית כזו, שאין בה אלא אחיזת עיניים.
בעד הגרמנית פנו מקום הגון ואפילו בהוורקשטאטטען. לפי דעתי צריכים אנו לחשוב את הוורקשטאטטען לא לפרוזדור הטחניקום, כי אם ל“המשך” בית הספר התיכוני עם תכנית של לימודים עבריים, מקיפה את כל מקצועות היהדות.
היום הנני נוסע יחד עם ד“ר פ[ינקלשטיין] ליפו וירושלם. קשה עלי הנסיעה, אבל ירא אני מפני “בשר שנתעלם מן העין”, לכה”פ אולי אבטל את השפעתה של “סטרא אחרא”.
העבודה מתקדמת לאט לאט, אבל גם פ[ינקלשטיין] בא לידי הכרה, כי הסדר פה אינו לקוי, כמו שחשבו בברלין, וכי עובדים פה באמונה, וכי המרכז הברליני הוא למטה מכל ביקורת.
אחרי שובי מירשלם אכתוב לך שנית, ועוד אשלח לך מכתב ע“י הד”ר פ[ינקלשטיין] למען תקבל אותו סמוך לישיבת הועד. אולי תשתדל, כי גם ידידנו צ’לינוב ישתתף באספה הזו? לתשובתך התכופית הנני מחכה.
שלך באהבה גמורה
שמריה הלוי
אל ד"ר צ’לינוב, מוסקוה
חיפה, 18 במאי 1913
לידידי ורעי החביב, שלום וברכה!
לפני שבוע ימים כתבתי לך אודות עניני הציוניות הכלליים ואך אגב אורחא נגעתי בשאלת הטחניקום. ביקשתי אותך, כי תשתדל להשתתף הפעם בישיבת הקוראטריום הצריכה להיות בראשית יולי. איני יודע עד היום אם קראו מברלין לאספה את חברי הקוראטריום או רק את חמשת החברים של הוועד הפועל. על כל פנים, הנני מוצא לי לחובה לתאר גם לפניך את המצב כמו שהוא. כדי שתקבל מושג נכון אודות מצב המוסד, הנני שולח לך העתק ממכתבי, ששלחתי היום לידידנו אחד־העם. במכתבי זה גיליתי דברים, שאין מגלין אלא לצנועים, ומי צנוע בענינים כאלה יותר ממך, ידיד החביב. בטוח אני, כי תשתמש בהחומר הזה, כפי שיורך רוח מבינתך. מצבי קשה עד למאוד. מצד זה אין אני רוצה להיות מהקופצים בראש ולצאת במלחמה גלויה נגד אלה, שרוצים להעמיד את כל המוסד בסכנה, ומצד שני, הן קרוב אני להמוסד ולהתהוותו שכם אחד על יתר חברי הקוראטריום. והיה כי אשתוק ומצאני עוון פלילי, ונמצא שמוכרח אני לגלות טפח ולכסות טפחיים.
לידידנו הנכבד ר' דוד בן זאב [ויסוצקי] באר נא, כי מלבד כל השאלות העיקריות, יש עוד שאלה חשובה, בדבר הקמת שם המת על נחלתו, וכי בשום אופן אי אפשר לחבר את שם המנוח רבי קלונימוס־זאב עם מוסד גרמני, שהעברית תשמש בתוכו בתור שפחה חרופה.
בהחלטותיו של הקוראטריום תלויה השתתפותי לעתיד בשכלול הטחניקום, ואם לא יעלה בידנו לכריע את כף כלפי היסוד העברי, אסלק את ידי מהמוסד הזה, ויהי מה, כי אין ברצוני להשתתף בעבודת סתירה.
בטח קיבלת גם אתה את הרצאתו הארוכה “ממצרים ועד הנה” של ידידנו [ז’אן יונה] פישר ואנטוורפן. אולי, חביבי, משוחד אני מצד אחד ואיני מסוגל עוד לשפוט נכוחה, אבל גיבוב דברים בעלמא כזה, פטפוטי מלים של קש וגבבא כאלה, לא קראתי מימי. בהרצאתו נתן לפנינו את נאומו התמידי בהרחב ביאור, ועשתה עלי רושם כזה, שלוא הייתי מידידיו הקרובים, הייתי נותן לו עצה לשאול ברופאים, המומחים למחלות הנפש. מי שיושב בארץ ורואה בכל יום איך “אדמתנו לנגדנו זרים אוכלים אותה”, איך מתקדם הישוב הזר ואיך משתדלים מכל צד להעיק לנו, ישתומם לשמוע מפי ציוני, כי יש לפנינו רק עבודה אחת, והי הפולטיקא. זהו קוטב הרצאתו: כל מה שנעשה עד כה בארץ – אין לו כל בסיס ואין לנו להוסיף על הראשונים שאנו מצטערים עליהם, וכי באים אנו בהצעות ע"ד מוסדות תרבותיים, צועק הוא ככרוכיא: אכרים חסרים לנו, ואתם באים באוניברסיטאות! הגיון כזה לא אבין לעולם, לא אבין לעולם את החושך והאור, המשמשים במוחות כאלה בערבוביא.
מצטער אני למאוד, כי דווקא לעת כזאת מוכרח אני לשבת פה, אבל מה לעשות, ואינני עומד ברשות עצמי.
והיה שלום, ידידי החביב, ודרוש בשמי בשלום ידידינו המשותפים.
שלך באהבה רבה
שמריה הלוי
העתק מכתבי לא"ה [אחד־העם] צרוף בזה.
אל הקורטוריון של המוסד היהודי לחינוך טכני בארץ ישראל, ברלין 1
חיפה, 8 ביוני 1913
אדונים נכבדים!
בקרוב ימסור מנהל מוסדנו, מר פינקלשטיין, דין וחשבון לקוראטוריון הנכבד על הנעשה עד עכשיו ועל התפקידים השונים, אשר עוד לפנינו עד גמר בנייתם ועד פתיחתם של בתי הספר.
מאחר שגם מר ד"ר פינקלשטיין בדעה, שיהיה מועיל, שאאריך את שהותי כאן לזמן מה, הריני מרשה לעצמי, להביא לתשומת לב את הקוראטוריון הערות כלליות אחדות בבקשה האדיבה, להתחשב בהן בשעת התיעצויות הקוראטוריון. ושבני שהנני רשאי לעשותו על סמך התבוננותי משך שנים רבות בעולם היהודי הגדול, וגם על סמך הנסיונות שאספתי כאן בארץ.
מן הדין־וחשבון המפורט של מר ד"ר פינקלשטיין תלמדו, כי כל המפעל נהיה יפה יותר, גדול יותר ורב רושם יותר, משצויר בתכנית המקורית והענוה של יוזמי המוסד. אולם אל לקוראטריון להתחרט על זאת, כי הוא יהיה ראוי לכבוד, שהקים את המפעל הגדול והיפה ביותר כאן בארץ, בשטח בתי הספר. את האמצעים החסרים, ובכלל את האמצעים הדרושים לקיום המוסד, צריכים להשיג על־ידי פניה אל העולם היהודי ובעזרת תעמולה שיטתית. בתעמולה הקודמת, שנעשתה בתקופה, שבה טרם הוחל בבניה, אפשר לרואת נסיון בלבד.
לאהדה, אשר המוסד יכול לרכוש לעצמו בתוך העולם היהודי המגוּון כל כך, יש תוצאות מרחיקות לכת. היא אפילו מכריעה לכל המפעל, ובמיוחד כשהוא נוסד בארץ, שבה מתחרות מעצמות שונות לשם הגדלת השפעתן. על־ידי אי־הזהירות הקטנה ביותר מצידנו, יכול המוסד להיכנס בין פטיש לסדן, עניין שיש להימנע ממנו מלכתחילה. לכן דרושה זהירות גדולה ביותר והתחשבות בקביעת התכנית, במיוחד בבחירת שפת ההוראה.
אשר לשפה העברית, אין כאן כל מקום עבור קנה־מידה אירופאי. השפה העברית היכתה כאן שורשים עמוקים ונהיתה לכל הפחות לדור הגדל לשפת־אם ולשפת־הדיבור האמיתית. בתי־הספר התיכוניים הקיימים של חברת “עזרה של יהודי גרמניה”, שתי הגימנסיות העבריות ביפו ובירושלים והסמינריון למורות ביפו הוכיחו כי השפה העברית מתאימה בהחלט ולגמרי לשמש לשפת הוראה לבית הספר התיכון היהודי כאן בארץ.
לצרכי בית ספר גבוה, כמו הטחניקום, חסרים לעת עתה כוחות ההוראה המתאימים שיוכלו ללמד בשפה העברית. אולם למקצועות מספר אפשר יהיה להנהיג כבר עכשיו את ההוראה בשפה העברית. כגון פיזיקה, כימיה, ומתימטיקה. יעשה רושם שלילי, אם תידחה השפה העברית כליל מן הטחניקום. המקצועות, שאינם מקצועות חובה, אינם באים בחשבון מכיוון שרואים בהם מלכתחילה מקצועות פחותי דרגה ובלתי חשובים. ויש להתחשב בעוד נקודה, אין אנו יכולים להנהיג אחוז מסוים עבור לא יהודים. שימוש השפה העברי בטחניקום, ואם גם למקצוע חובה אחד או שניים, יכול לשמש ככלי מגן, שיישמר האופי היהודי של הטחניקום. התלמידים הלא־יהודים ימצאו לטבעי, כי בבית ספר יהודי עליהם להבין עברית.
ממחשבותי אלו יוצא:
יש להנהיג בבית הספר התיכון את השפה העברית כשפת הוראה גם למקצועות מדעיים כלליים. השפה הגרמנית מקבלת כך את מקום השפה הזרה העיקרית.
בטחניקום תהיה השפה הגרמנית שפת ההוראה. מקצוע אחד או מקצועות מדעיים כלליים אחדים ילמדו בשפה העברית.
אני לי עצמי, אשמח אם ההצעות דלעיל, אשר הן לפי דעתי הצעות מינימאליות, תתקבלנה על דעת הקוראטוריון הנכבד, כי אני יכול לעבוד רק בהתאמה הרמונית עם העולם היהודי.
בכל הכבוד
שלכם בהכנעה
ש. לוין
אל אחד העם, לונדון
יפו, 1 ביוני 1913
לאחי וידידי היקר והנעלה, שלום וברכה!
כשבוע ימים ישבנו בירושלים וביקרנו – פינקלשטיין ואני – את בתי הספר שמה. ראשית כל את בתי הספר של “עזרה” ואח"כ את הגימנסיה הירושלמית ואת הגימנסיה הגרמנית. הרושם שעשו על פינקשלשטיין בתי הספר של “עזרה” היה שלילי. הכיר, כי יש בתוכם איזה רקבון. ידיעת השפה הגרמנית היא לקויה, מפני שאין להם מורים הגונים. בפה מלא הודה פינקלשטיין, כי אפילו במה שנוגע להשפה הגרמנית עולה הגמנסיה ביפו על הסמינר בירושלים. אדון אפרים כהן ניסה לכסות טפחיים, אבל ערמתו לא עמדה לו.
“ועד הלשון” השמין אותי ופינקלשטיין לישיבה, שהשתתפו בה כמעט כל המורים שבירושלים. אחרי ההרצאה המדעית של דוד ילין נסגרה האספה המדעית והעמידו על הפרק שאלת שפת ההוראה בהטחניקום. נאמו הד“ר מזיא, ילין ועוד. אחרי הרגעים הראשונים שכחו, כי נאספו פה אך לשם “שיחת רעים” והתחילו לתבוע את עלבון העברית בדברים ברורים. הרוב דרש, כי כל הלימודים, בלי שום יוצא מן הכלל ילמדו בעברית. ואני ראיתי לי לחובה להיות המתווך והמפשר. פינקלשטיין ישב כנדהם ממש ואמר לי אח”כ, כי ילין ומזיא עשו עליו רושם של “שובניסטים”! בכל זאת איני מתחרט על האספר הזו, אם גם נשמעו בה איזו דברים חריפים משני הצדדים. על כל פנים ראה ונוכח א' פינקלשטיין כי א“י איננה ארץ עזובה, וכי יש פה דעת הקהל, שנחוץ להתחשב עמה. והא ראיה, כשהתאֵראה ד”ר פ[ינקלשטיין] עם הקונסול הגרמני אחרי שובו מירושלים, וכששאלהו זה האחרון בדבר שפת הלימודים בטחניקום, ענה כי הטחניקום מתנהל ע"פ שיטה מקובצת של גרמנית ועברית. כך מסר לי פ[ינקלשטיין], כנראה חפץ לעשות לי נחת רוח.
אם כן, ידידי היקר, עשיתי מה שגזרת עלי. קשה היתה עלי הנסיעה, בירושלים חליתי יומיים וגם פה הייתי מוכרח להישאר ימים אחדים, כדי לנוח. אבל הרגשתי, כי מחויב אני לנסוע. ומקווה אני כי מצד פ[ינקלשטיין] לא תהיה עוד שום התנגדות להכניס לתכנית הטחניקום גם לימודים מדעיים בעברית. אמנם איני יודע איך יתיחסו לזה האדונים בברלין, הלא “רחוקים המה ממקום היריה”, ועד כה רימו אותם וסיפרו אגדות ובדותות ע"ד אבות ותלמידים התובעים בפה, כי דווקא הגרמנית תהיה השלטת.
בכל בתי הספר של “עזרה”, למשל, החליפו כעת את העברית בגרמנית בעד הלימודים המדעיים. מר [פסח] אברבוך יצא ביפו בדימוס מבית הספר של “עזרא” ולמנהל הראשי נתמנה המורה האלבערשטאדט, הגרמני, כביכול.
פינקשלטיין שב לחיפה ובעוד שבועיים יעזוב את הארץ על מנת לחזור ולהשתקע פה באוקט' הבא. אני עודני נשאר פה, אף כי איני רואה לעצמי שום עבודה בעדי, שיש לי נגיעה להטחניקום. לו יכולתי, כי אז הייתי הולך כעת לחו“ל להתרפא ממחלתי, שעוד לא עברה לגמרי, ולהשתקע ג”כ בחורף הבא פה. הנני מסתכל פה אל בתי הספר ואל שיטת הלימודים, והנני רואה, כי עוד רבה פה העזובה, וכי שי עוד פה כר נרחב לעבודה פוריה.
עובד אני פה יחד עם הד“ר רופין ומתיעצים ע”ד השינויים הצריכים לבוא בהסתדרות הציונית. ראיתי את מכתבך לגרוזובסקי ושמחתי לראות, כי מתכונים אנו למטרה אחת, אע"פ שאיננו מתנבאים בסגנון אחד.
ושיינקין עובר ברוסיא מעיר לעיר ומעורר את דעת הקהל נגד הטחניקום, כפי שקראת אל נכון בהעתונים. אמנם הרבה יותר יש להצטער, כי כבר לקח בחכירה גם את בית המדרש בהעתונים. אמנם הרבה יותר יש להצטער, כי כבר לקח בחכירה גם את בית המדרש העליון למדעי הרוח וכי רוצה הוא לבסס אותו מהרווחים שיקבל ממכירת אדמת החול שהוא מוכר כעת לאלפים ולרבבות. פה מתמרמרים מאוד על שיטת העבודה שלו, אבל מה לעשות והוא נמצא תחת חסותו של הנשר הגדול “מיכאל בעל שני הראשים”2.
ביקשתי את ההנהלה הציונית, כי תזמין להקונגרס הבא את דוד ילין, מפני שאני חושב לחרפה, שלא צרפו עד כה אפילו בעבודת ההכנה את העובדים על שדה המדע בארץ. מוצא אני, כי דוד ילין ראוי והגון להשתתף בעבודה זו.
קראתי גם את מכתבך לר' מרדכי [בן הלל הכהן] שלנו בדבר העתון. לע"ע עוד כל הענין מרחף באויר. הוועד האודסאי יודע את האמת ומתכוון למרוד בה, וההנהלה הציונית אינה מבינה את ערך הענין. חושב אני, כי עוד הרבה זמן יעבור, עד שתתברר השאלה ותיפתר בחיוב.
להגמינסיה העברית בירושלים נמצאו קופצים או גואלים. הממשלה הצרפתית מתרצה להכניסה תחת חסותה על יסוד הנחות רחבות: שפת הלימודים בעד כל המדעים היא העברית, מלבד השפה הצרפתית. התלמידים מתקבלים מבלי כל בחינה נוספת לכל בתי המדרש העליונים שבצרפת. ראה נא את המאמר בה“טאן” מן 16 מאי. הממשלה הצרפתית אומרת לתת הלוואה הגונה לתורכיה, ובין יתר התנאים היא דורשת, כי גם הממשלה התורכית תכיר את זכות הקיום של “הגימנסיה העברית” בירושלים. נתקיימה הנבואה: “והיו מלכים אומניך”.
ושלום לך, יקירי, מאת ידידך אוהבך בלב ובנפש
שמריה הלוי
נוספות להמכתב:
שכחתי לכתוב לך אודות ענין חשוב אחד. והוא הדבר: אדון אזרקובסקי [יוסף עזריהו] רוצה לעבור מ“בית הספר לבנות” לחיפה לבית הספר התיכוני שלנו ועל־פי עצתי כתב גם לך בדבר הזה. הן יודע גם אתה כמוני, כי אדון אזרקובסקי נמנה על הכוחות היותר טובים שיש לנו בארץ, בקי ומומחה בתורת ההוראה גם בהלכה וגם במעשה, וכמדומני, שטוב נעשה, אם נשתדל, שבית הספר שלנו ירכוש לו מורה מומחה כזה. הוא חושב לנסוע לחו“ל למשך שנה אחת ולהשלים שמה את לימודיו בהאוניברסיטה ולשוב אח”כ הנה, אבל צריך הוא לדעת שיש לו משרה אחרי שובו. בוודאי יודע אתה גם את הגב' אזרקובסקי, שהיא מפורסמת בתור מורה למדי. ומכיוון שבבית הספר שלנו לא יהיה מקום לתלמידות, חושב אני, כי היא תפתח בחיפה בית ספר לנערות, ואני אשתדל, כי ההסתדרות הציונית תתמוך בידה. עוד ביקשני אדון אזרקובסקי להסתיר לע"ע את סודו, כי רוצה הוא לעבור לחיפה, כלומר שלא לכתוב לאחרים בדבר זה. איני צריך לאמר לך, כי מינויו של אזרקובסקי חשוב מאוד בעד בית הספר התיכוני.
שלך באהבה
שמריה הלוי
אל ד"ר פאול נתן, ברלין 3
חיפה 8 ביוני 1913
אדוני הדוקטור הנכבד!
מכיוון שהגיע השעה המכרעת שבה צריכים לפתור את הבעיות העקרוניות של בית הספר התיכון ושל הטחניקום, הרשיתי לעצמי לשגר מכתב את הקוראטוריון, שבו השתדלתי להבהיר את עמדתי. אולם הנני מרגיש, כי מחוייב אני להבליט כלפיך דברים אחדים, כדי למנוע כליל אי־הבנות.
אם גם ישתולל בארצות השונות המאבק בין יהודים לאומיים לבין אלה השואפים להתבוללות, צריכה ארץ ישראל ומחוייבת היא להימלט ממנו. כאן המקום אך ורק לכוחות היוצרים שביהדות וצריך להיות הכל מכוּון להרמת הרוח היהודית ולעזור להחייאתה. זו היא התכלית של כל פעילות בארץ ישראל.
לרגל המצב החדש שנוצר על־ידי המלחמה נהיתה עמדתנו כאן בארץ קשה יותר. גם קודם התחרו מדינות שונות על ההשפעה להבטיח את קיומנו כאן, החלש כעת, רק כשנשאר נייטראליים לנגד הכוחות הנאבקים. ולכן אסור לנו לצעוד צעדים בלתי נכונים.
כשתהיה שפת ההוראה בטחניקום אך ורק השפה הגרמנית, לא יעזרו לנו כל הסברים. הטחניקום ייחשב לא רק למוסד, הנוסד על־ידי יהודים גרמניים, אלא גם למכשיר בידי הממשלה הגרמנית. מלכתחילה יקומו מתנגדים רבים למוסד בארץ ישראל גופא וגם בחוגים יהודיים שונים בעלי השפעה. ומאיימת גם הסכנה על המוסד שיפסיד במרוצת הזמן את אפיו היהודי, דבר שאינך יכול להיות מעונין בו. יש להקים סכר נגד חדירתם של אלמנטים, שהמוסד לא יוכל לעכלם. לא נוכל להיסגר כלפי העולם החיצוני. בשפה העברית כשפת הוראה למקצועות מדעיים מסויימים, שהם בחזקת לימוד חובה, ניתן לנו כלי מגן נגד חדירה המונית של זרים. פוסח אני על הגורמים האחרים אשר עליהם יש לנו השקפות שונות. הנני פונה אל החוש המדיני הרחב והעדין שלך, אשר עליהם יש לנו השקפות שונות. הנני פותח אל החוש המדיני הרחב והעדין שלך, אשר למדתי להעריכו ולהעריצו. הנני זוכר את – כמעט הייתי אומר – הנבואות שלך בקושטא לפני שלוש שנים.
אשר לי, בוודאי תבין אותי היטב, אדוני הדוקטור הנכבד. מוכרח אני להגיד לך כעת: לא רק פעם אחת ביקרוני חברי לדעה. אולם החלטתי ומחליט אני, להתמסר כליל לפעולה כאן בארץ ולוותר על כל דבר אחר. ייתכן שיהיה לזה צילצול בלתי ענו: מובטחני שעוד אוכל לפעול משהו לטובת החיים היהודיים המתפתחים כאן. אולם במקרה ואתנגש באופן גלוי וגס בדעת הקהל, אאלץ לחפש לי משהו אחר. אבקשך, אדוני הדוקטור הנכבד, שלא תראה בדברי אפילו צל של איום; אין עלי לאיים על אף איש, ל“אני” שלי עלי למסור דין וחשבון. אפשר לעבוד בארץ זו רק כשתינשא ברעיון רם. ארץ ישראל איננה מקום מתאים לפתרון בעיית הלחם.
מר ד"ר פינקלשטיין יסע מכאן בקרוב. וגם אני הייתי סבור לפני שבוע, כי עלי לנסוע מכאן, מאחר שהיו לי שוב כאבים חזקים בכליות. עכשיו, תודה לאל, שלומי טוב יותר ולכן החלטתי לשהות כאן עוד חודש או חדשיים. אולי תתן לי ארץ ישראל גם רפואה גופנית.
בדרישות שלום לבביות ובהערכה נאמנה,
שלך ש. לוין
אל אחד העם, לונדון
חיפה, 8 ביוני 1913
לאחי וידידי הנעלה והיקר, שלום וברכה!
הגיעני מכתבך מן כ"ז חודש העבר וקראתי אותו בשים לב. מצטער אני הרבה, כי לא יכולתי להיות שליט בסגנוני ונתתי מקום במכתבי הקודמים לטעות אפילו לאיש כמוך, היודע לחדור לעמקי הנפש ולהבין את מצב רוחו של הכותב. הנך אומר במכתבך, כלומר מגלה אתה למוסר את אזני, “כי ביני ובינך אין מקום לדיפלומטיא, וכי החובה עלינו להגיד איש לרעהו מה שבלבנו גלוי ומפורש”. לוא ידעת, ר' אשר שלי, עד כמה הכאיבה התוצאה הזו את רוחי, לוא ידעת עד כמה איני מסוגל לכסות ממך דבר ועד כמה מרגיש אני את הצורך להגיד לך את כל לבי, ואפילו בדברים הנוגעים רק לי ולעצמי, לא היית מזכירני את חובתי אליך. הן כל ימי, מאז נהייתי לאיש, ובפרט בשנים האחרונות, מאז שגרשתי את “אלהי הנכר” מקרבי ונמסרתי לעבודת התחיה, הייתי לנושא כליך, ואין איש בעולם, שהשפיע עלי יותר ממך – והיתכן, כי אדאג “להציל את נפשי”, “לרחוץ בנקיון כפי” ועוד ועוד, במקום שכל החשבונות הפרטיים נסוגים אחור מפני הסכנה הנשקפת לאידאל התחיה, שאתה נפחת אותו בקרבנו, ושאתה הרימות את דגלו להוליכנו דרך מדבר וערבה בעמוד האש הזה!
לא יקירי! פינקלשטיין בא כמטאטא חדש, וכולנו הרגשנו, – ואפילו התינוקות של בתי הספר, – איני מגשזים כלום – כי במלאכות קשה שלוח האיש הזה להחריב את אשר בנינו, ולוא אף בדמיוננו, ולהעמיד את הצלם הגרמני בהיכל המדע הנבנה פה. זה היה הרושם הראשון מיד אחרי בואו. ואני לא רציתי, בהיותי הלום הרושם, לצער אותך יותר מדי, ושפכתי אתמרי שיחי לפניך בגלותי טפח ובכסותי טפחיים. מצב רוח הכריעני, ונכשלתי אותי בסגנוני, אבל חלילה לך, יקירי, מחשוב אותי בכוונות זרות. גם מעולם לא אמרתי לצאת ידי חובתי במכתבי אליך, וגם מראש חשבתי, אם עבודתי תעכבני פה עד אחרי ישיבת הקוראטריום, לפנות בתביעותי גם ישר להקוראטריום. חפצתי רק להודיעך, כי לא אשגיח בתוצאות הדבר, ולוא תהיינה שליליות בעדו ובעד עצמי, ואתפטר מהשתתפותי גם אני בהוועד, אם אך לא יעלה בידנו להכריע את הכף.
וכעת אל גוף הענין. וסלח נא לי, יקירי, אם אומר לך, כי למרות ראייתך הבהירה, אי אפשר בשום אופן להסכים לוויתוריך בנוגע להטחניקום. תביעותי אמנם חדשות הנה, אבל נובעות הנה מתוך הכרת המצב, כפי שחקרתי אותו למדי. לא דיברנו ע“ד התביעות “החדשות” האלה, פשוט מפני שלא הגיע זמנן עד היום. והנני אומר בהחלט גמור, כי נקודת הכובד של כל השאלה אינה בבית הספר התיכוני, כי אם ראשית כל ודווקא בהטחניקום. דעת הקהל אינה מתעינת כלל בבית הספר התיכוני, מפני שלא רק ממנו יתמלא הטחניקום. בכל אופן חושבים, כי לא יפול מבתי הספר של “עזרה” הקיימים. מדברים רק ע”ד הטחניקום, ואם המוסד הזה יהיה כולו גרמני – על מדעי היהדות בהטחניקום מביטים, ובצדק, כעל “יותרת הכבוד” ולא יותר – לא יכפרו על זה כל בתי הספר התיכונים, ואפילו אם יהיו “עברית שבעברית”. טענתך, כי ע“י “זכר לעברית” נזכיר להתלמידים את יתרונה של הגרמנית, אינה עומדת בפני המציאות. כך נהגו בכל המדינות, שנתעוררו לתחיה עצמאית, וכך צריכים אנו לנהוג. העיקר היא “הנטיה”, טנדנץ בלע”ז. ואם התלמידים יראו, כי יש בעד העברית עקב אפילו כחודו של מחט, ישתדלו מעצמם להרחיב אותו ולהכייס במשך הזמן את העברית דרך השער. מה שאין כן, אם לא יהיה בהטחניקום שום זכר להעברית בהמקצועות המדעיים הכלליים, שהם חובה על התלמידים. בזה להחייאתה. זו היא התכלית של כל פעילות בארץ ישראל.
לרגל המצב שנוצר על־ידי המלחמה נהיתה עמדתנו כאן בארץ קשה יותר. גם קודם התחרו מדינות שונות של ההשפעה המדינית כאן בארץ, אולם כעת עברו מהתחרות למאבק מדיני גלוי. אנו יכולים להבטיח את קיומנו כאן, החלש כעת, רק כשנשאר נייטראליים לנגד הכוחות הנאבקים. ולכן אסור לנו לצעוד צעדים בלתי נכונים.
כשהתהיה שפת ההוראה בטחניקום אך ורק השפה הגרמנית. לא יעזרו לנו כל הסברים. הטחניקום ייחשב לא רק למוסד, הנוסד על־ידי יהודים גרמניים, אלא גם למכשיר בידי הממשלה הגרמנית. מלכתחילה יקומו מתנגדים רבים למוסד בארץ ישראל גופא וגם בחוגים יהודיים שונים בעלי השפעה. ומאיימת גם הסכנה על המוסד שיפסיד במרוצת הזמן את אפיו היהודי, דבר שאינך יכול להיות מעונין בו. יש להקים סכר נגד חדירתם של אלמנטים, שהמוסד לא יוכל לעכלם. לא נוכל להיסגר כלפי העולם החיצוני. בשפה העברית כשפת הוראה למקצועות מדעיים מסויימים, שהם בחזקת לימוד חובה, ניתן לנו כלי מגן נגד חדירה המונית של זרים. פוסח אני על הגורמים האחרים אשר עליהם יש לנו השקפות שונות. הנני פונה אל החוש המדיני הרחב והעדין שלך, אשר למדתי להעריכו ולהעריצו. הנני זוכר את – כמעט הייתי אומר – הנבואות שלך בקושטא לפני שלוש שנים.
אשר לי, בוודאי תבין אותי היטב, אדוני הדוקטור הנכבד,. מוכרח אני להגיד לך כעת: לא רק פעם אחת ביקרוני חברי לדעה. אולם החלטתי ומחליט אני, להתמסר כליל לפעולה כאן בארץ ולוותר על כל דבר אחר. ייתכן שיהיה לזה צילצול בלתי ענו: מובטחני שעוד אוכל לפעול משהו לטובה החיים היהודיים המתפתחים כאן. אולם במקרה ואתנגש באופן גלוי וגס בדעת הקהל, אאלץ לחפש לי משהו אחר. אבקשך, אדוני הדוקטור הנכבד, שלא תראה בדברי אפילו צל של איום; אין עלי לאיים על אף איש, ל“אני” שלי למסור דין וחשבון. אפשר לעבוד בארץ זו רק כשתינשא ברעיון רם. ארץ ישראל איננה מקום מתאים לפתרון בעיית הלחם.
מר ד"ר פינקלשטיין יסע מכאן בקרוב. וגם אני הייתי סבור לפני שבוע, כי עלי לנסוע מכאן, מאחר שהיו לי שוב כאבים חזקים בכליות. עכשיו, תודה לאל, שלומי טוב יותר ולכן החלטתי לשהות כאן עוד חודש או חדשיים. אולי תתן לי ארץ ישראל גם רפואה גופנית.
בדרישות שלום לבביות ובהערכה נאמנה,
שלך ש. לוין
אל אחד העם, לונדון
חיפה, 8 ביוני 1913
לאחי וידידי הנעלה והיקר, שלום וברכה!
הגיעני מכתבך מן כ"ז חודש העבר וקראתי אותו בשים לב. מצטער אני הרבה, כי לא יכולתי להיות שליט בסגנוני ונתתי מקום במכתבי הקודמים לטעות אפילו לאיש כמוך, היודע לחדור לעמקי הנפש ולהבין את מצב רוחו של הכותב. הנך אומר במכתבך, כלומר מגלה אתה למוסר את אזני, “כי ביני ובינך אין מקום לדיפלומטיא, וכי החובה עלינו להגיד איש לרעהו מה שבלבנו גלוי ומפורש”. לוא ידעת, ר' אשר שלי, עד כמה הכאיבה התוצאה הזו את רוחי, לוא ידעת עד כמה איני מסוגל לכסות ממך דבר ועד כמה מרגיש אני את הצורך להגיד לך את כל לבי, ואפילו בדברים הנוגעים רק לי ולעצמי, לא היית מזכירני את חובתי אליך. הן כל ימי, מאז נהייתי לאיש, ובפרט בשנים האחרונות, מאז שגרשתי את “אלהי הנכר” מקרבי ונמסרתי לעבודת התחיה, הייתי לנושא כליך, ואין איש בעולם, שהשפיע עלי יותר ממך – והיתכן, כי אדאג “להציל את נפשי”, “לרחוץ בנקיון כפי” ועוד ועוד, במקום שכל החשבונות הפרטיים נסוגים אחור מפני הסכנה הנשקפת לאידאל התחיה, שאתה נפחת אותו בקרבנו, ושאתה הרימות את דגלו להוליכנו דרך מדבר וערבה בעמוד האש הזה!
לא, יקירי! פינקלשטיין בא כמטאטא חדש, וכולנו הרגשנו, – ואפילו התנוקות של בתי הספר, – איני מגזים כלום – כי במלאכות קשה שלוח האיש הזה להחריב את אשר בנינו, ולוא אף בדמיוננו, ולהעמיד את הצלם הגרמני בהיכל המדע הנבנה פה. זה היה הרושם הראשון מיד אחרי בואו. ואני לא רציתי, בהיותי הלום הרושם, לצער אותך יותר מדי, ושפכתי את מרי שיחי לפניך בגלותי טפח ובכסותי טפחיים. מצב רוחי הכריעני, ונכשלתי אולי בסגנוני, אבל חלילה לך, יקירי, מחשוד אותי בכוונות זרות. גם מעולם לא אמרתי לצאת ידי חובתי במכתבי אליך, וגם מראש חשבתי, אם עבודתי תעכבני פה עד אחרי ישיבת הקוראטריום, לפנות בתביעותי גם ישר להקוראטריום. חפצתי רק להודיעך, כי לא אשגיח בתוצאות הדבר, ולוא תהיינה שליליות בעדו ובעד עצמי, ואתפטר מהשתתפותי גם אני בהוועד, אם אך לא יעלה בידנו להכריע את הכף.
וכעת אל גוף הענין. וסלח נא לי, יקירי, אם אומר לך, כי למרות ראייתך הבהירה, אי אפשר בשום אופן להסכים לוויתוריך בנוגע להטחניקום. תביעותי אמנם חדשות הנה, אבל נובעות הנה מתוך הכרת המצב, כפי שחקרתי אותו למדי. לא דיברנו ע“ד התביעות “החדשות” האלה, פשוט מפני שלא הגיע זמנן עד היום. והנני אומר בהחלט גמור, כי נקודת הכובד של כל השאלה אינה בבית הספר התיכוני, כי אם ראשית כל ודווקא בהטחניקום. דעת הקהל אינה מתענינת כלל בבית הספר התיכוני, מפני שלא רק ממנו יתמלא הטחניקום. בכל אופן חושבים, כי לא יפול מבתי הספר של “עזרה” הקיימים. מדברים רק ע”ד הטחניקום, ואם המוסד הזה יהיה כולו גרמני – על מדעי היהדות בהטחניקום מביטים, ובצדק, כעל “יותרת הכבוד” ולא יותר – לא יכפרו על זה כל בתי הספר התיכונים, ואפילו אם יהיו “עברית שבעברית”. טענתך, כי ע“י “זכר לעברית” נזכיר להתלמידים את יתרונה של הגרמנית, אינה עומדת בפני המציאות. כך נהגו בכל המדינות, שנתעוררו לתחיה עצמאית, וכך צריכים אנו לנהוג. העיקר היא “הנטיה”, טנדנץ בלע”ז. ואם התלמידים יראו, כי יש בעד העברית נקב אפילו כחודו של מחט, ישתדלו מעצמם להרחיב אותו ולהכייס במשך הזמן את העברית דרך השער. מה שאין כן, אם לא יהיה בהטחניקום שום זכר להעברית בהמקצועות המדעיים הכלליים, שהם חובה על התלמידים. בזה הננו מטביעים על הטחניקום חותם גרמני טהור לכל פרטיו. והסכנה גדולה, לא רק מצד דעת הקהל, כי אם גם מצד הממשלות האחרות, שיהיה להן על מה לסמוך ולהאשים אותנו, כי עוסקים אנו בכיבוש הארץ ע“י פקודתה של ממשלה זרה מחויבים אנו להראות לכל, כי יוצרים אנו את המעבר לעברית בשעת פתיחת המוסד, ותהיה לנו לכה”פ התנצלות. והנני חוזר עוד על דברי במכתבי הקודמים. המוסד של שנללער בירושלים, זה אבי היתומים הסורים, מתעתד באמת להכניס להמוסד שלו תלמידים הרבה, וכן אין אנו יודעים אם לא יבואו גם הערבים ואשכנזים בהמון.
כל זה הנני כותב גם בהרצאתי הקצרה להקוראטריום. יראתי לשלוח אותה בהרחב ביאור מדאגה מדבר פן ימסרו בשעת ישיבת הוועד רק את תוכנה ולא יקראוה כלל, והנני מבקש אותך יקירי להדגיש את הסכנה הזו, שבאמת לא הפרזתי עליה שום דבר.
אם כן, יקירי, אם אך השעה תדרוש, שיבואו לידי פשרות, אפשר עוד להתפשר בדבר בית הספר התיכוני, אבל אסור ואסור לוותר על החלק העברי בהטחניקום. מורים בעד מתמטיקא, פיזיקא וכימיא בעברית נוכל להכין על נקלה. כך אומרים כל המורים המומחים וההגונים שבארץ (טורוב, לוריא, ילין ועוד). ע"פ גורלה של השאלה הזו יחתך גם גורלו של המוסד כולו.
בדבר מר אזרקובסקי כתבתי לך במכתבי הקודם. אינני חושב, שנמסור לו את הנהלת בית הספר – כך אמרתי לו בפירוש, – אבל כדאי לתת לו משרת מורה, מומחה. בדבר קונשטם, איני יכול לבוא בהצעות, מפני שבעצמי איני מכיר אותו, אבל יודע אני, כי חושבים אותו בהעולם הפדגוגי העברי כמעט ל“חד בדרא”. הוא גמר את האוניברסיטא למחלקת המשפטים, אבל זה כחצי יובל שנים שהוא עוסק בהוראה. לאחרונה עמד בראש השיעורים הפדגוגיים בגראדנא – מוסד של יק"א. יודע הוא גם עברית וגם את הספרות העברית העתיקה והחדשה, וסדרן מצוין. אודות שניהם אדבר גם עם פינקלשטיין לפני נסעו מפה, וכן בדבר פייוויל שלנו. מלבד זאת הננו כותבים לפייוויל היום, אני ושמואל [פבזנר] ומבקשים אותו לתת לך הרשאה לדבר בשמו.
למכתבי האחרון מיפו צרפתי גם מכתב קטן מאת מר ווילבושביץ‘. אחרי שובי הנה נוכחתי לדעת, כי ווילבושביץ’ הפריז על המידה. פינקלשטיין שינה הרבה את השקפותיו בהנוגע להעברית, וכמדומני, כי מצידו לא תהיה שום מניעה בדבר הכנסת העברית להטחניקום. כן, למשל, ביקש אותי, שאכין שעורים עבריים בעד המורים בהטחניקום, וכי הוא ישתדל ללמוד את העברית.
במכתבי הקודם ביקשתי אותך, כי תודיעני ע“י טלגרמא, אם מוצא אתה לנחוץ, שאשוב לברלין עוד לפני ישיבת הוועד הסמוכה, אבל, כפי הנראה לא יעלה חפצי זה בידי. ירא אני, כי כשאעזוב את ה”מערכה" פה, יתחילו עוד הפעם חיכוכים בינינו ובין הקבלנים, וגם יש שאלות אחדות, שמוטב שאהיה פה בשעת פתרונן.
בדבר החיכוכים שבין הקבלנים והפועלים לא היה כדאי לדבר כלל. אלה המה דברים השכיחים בכל מקום, יש שוטים מבין הצעירים וגם בין הזקנים ואי אפשר להאשים רק את הצד האחד. הסכנה לא היתה ולא נבראה אלא משל היא, וחבל כי מעסיקים אותך בענינים טפלים כאלה מרחוק. אחת הנני יכול לאמר לך, כי לוא היה לנו עסק רק עם מר קוריזע בלבד אפשר שלא היו באים החיכוכים כלל.
בדבר הענינים האחרים אחשוך גם אני את דברי לפעם אחרת.
והיה שלום, ידידי החביב והיקר, והכנס לפנים משורת הדין עם
אוהבך בלב ונפש
שמריה הלוי
(צרוף בזה העתק ממכתבי להקוראטריום).
אל דוד ילין, ירושלים
חיפה, 8 ביוני 1913
לידידי היקר והנכבד, שלום וברכה!
לא הספיקה לי השעה להשיב על מכתבו מיד, ואתו הסליחה, כי באמת טרוד הייתי פה אחרי שובי מביקורי את העיר הקדושה.
חבל מאוד, כי אחדים מצאו מקום לסרס את דברי ולהכניס לתוכם כוונות זרות. הן הדבר פשוט: שאלת הלשון בהטחניקום אינה נוגעת כלל בשאלת הלשון בבתי הספר התיכוניים. הן תלמידים לאלפים ולרבבות נכנסים לבתי הספר העליונים שבחו"ל ונזקקים לשפה זרה, ואין בזה שום סכנה. כל תלמיד בינוני רוכש לו על נקלה את השפה הזרה, כדי להבין את הלימודים המדעיים. השקפתי היא, כי מחוייבים אנו לברוא את המעברה גם בעד בתי הספר העליונים, אבל בשום אופן אסור לנו לוותר על מה שקנינו כבר בדי עמל וביגיעה רבה. ועתידים ליתן את הדין העוברים כעת בבתי הספר התיכוניים מהעברית להגרמנית. כזה דיברתי, וחושב אני, כי השקפתי צודקת.
בדבר השתתפות כבודו בהקונגרס הבא4 כתבתי כבר להמרכז שלנו, וביקשתי, כי יודיעו את הד"ר רופין בדבר החלטתם בטלגרמא. הסברתי להם עד כמה הנני נותן ערך להשתתפות זו, ומקווה אני כי יפתרו את שאלתי בחיוב, ואם כן, ידידי, עשיתי מה שמוטל עלי לפי הכרתי.
קיבלתי אתמול את החוברת של כבודו, והנני משיב תודה לו בעד המתנה היפה, שכיבדני בה.
בדבר נסיענתי לברלין עוד לא החלטתי דבר, ויותר קרוב, כי אשהה פה עוד שבועות אחדים, ואולי תהיה לנו הזדמנות להתראות עוד לפני הקונגרס.
ושלום לכבודו מאת ידידו אמת
שמריה הלוי לוין
אל ד"ר י' צ’לינוב, מוסקבה
חיפה, 8 ביוני 1913
לידידי היקר והחביב, שלום וברכה!
בתור מלואים למכתבי אליך מן 18 מאי הנני בא להוסיף עוד דברים אחדים, כדי לברר את המצב, הנוגע לשפת הלימודים בהמוסד שלנו, העומד להיפתח.
ידידנו אחד־העם מתמרמר עלי במכתבו האחרון 5 ומאשימני, כאילו רוצה אני לגול מעלי חלק האחריות על ראש אחרים. ובאמת אולי חטאתי ונכשלתי בסגנוני מפני מצב נפשי בזמן האחרון, אבל מעולם לא עלתה על דעתי להקל מעלי את האחריות.
עוד כותב לי אחד־העם בדבר מכתבך, שגם ידידנו מר דוד ויסוצקי חתום עליו, ששלחת להקוראטריום, ושיקראו אותו אך בהישיבה הסמוכה. ונראה, כי גם אחד־העם וגם אתה, ידידי החביב, מוותרים על העברית בהטחניקום גופא ומסתפקים אך בבית ספר תיכוני עברי, כלומר הפרוזדור יהיה עברי והטרקלין גרמני לכל פרטיו.
והנני בא לברר בדברים מעטים את המצב. נקודת הכובד של כל השאלה מונחת לא בבית הספר התיכוני, שסוף סוף לא ממנו בלבדו יתמלא הטחניקום, כי אם ראשית כל ודווקא בהטחניקום, חלילה וחלילה לנו לתת את הסכמתנו אנו, שהטחניקום יהיה מוסד גרמני, ואם לא נשתדל שיהיה בו נקב בעד העברית ואפילו אם רק כחודו של מחט, לא תהיה עוד תקנה להטחניקום לעולם. חלילה וחלילה לנו להסתפק בהלימודים בעברית, שאינם נוגעים להמדעים הכלליים, שהם חובה על כל התלמידים. דעת הקהל ולא רק בא“י, תשפוט אותנו קשה, והצדק יהיה עמה. לוא ידעת, איך לוטשות כעת כל הממשלות עין לכל מה שבראנו ויוצרים אנו בארץ. איך הנה משתדלות להרחיב את חוג השפעתן, היית סוקר בעין בוחנת את הסכנה הנשקפת להמוסד כולו, אך אף לא יהיה לנו תרוץ מספיק לזה, שאנו מכניסים את הגרמנית במוסדנו. והיה אם נפנה מקום בעד לימודים אחדים כלליים וחוביים גם בעברית, תהיה לנו לכה”פ כסות עיניים.
גם אם ננצח, תהיה לנו עוד התנגדות גדולה מצד הקיצונים, הרוצים להחיות גם את השפה גם את הארץ בן לילה, אבל אנה נוליך את חרפתנו, אם נצא מנוצחים.
במובן זה כתבתי היום באופן רשמי להקוראטריום, ואמרתי במכתבי, כי לא לאיים באתי, כי אם להביע את השקפתי, הנובעת מתוך הכרתי את המצב כמו שהוא בא"י ובעולם היהודי הגדול. ואמרתי עוד, כי לי אפשר להשתתף בעבודה זו גם להבא רק בתנאי אם תיפטר שאלת העברית בהטחניקום בחיוב.
הד“ר פינקלשטיין “פוסח על שתי השעפים” וערב אני, כי לא יעזוב את משרתו מפני העברית, ואדרבא ישתדל ע”י זה להסתגל לתנאי הארץ במשך הימים.
אם כן, יקירי, הנני מכפיל את בקשתי: אם אפשר עוד לעשות ויתורים בנוגע לבית הספר התיכוני, אין כל יכולת מצידנו, אם אך איננו רוצים לבוא בהתנגדות מוחלטת לנו ולעצמנו, לוותר על החלק העברי בהטחניקום. וכמובן, צריך אתה להוסיף את התביעות החדשות על מכתבך הקודם להקוראטריום, אם אך לא יעלה בידך להשתתף בישיבת הקוראטריום עצמה.
אודות הענינים האחרים בפעם אחרת.
שלך באהבה גמורה
שמריה הלוי
אל ד"ר א' האנטקה, ברלין 6
חיפה, 10 ביוני 1913
אדוני הדוקטור החביב!
אחד מן ה“שומרים” הטובים ביותר שלנו, מר קלמן גרינפלד, נפצע לפני כחדשיים על־ידי ערבי בסג’רה. נותח על־ידי ד“ר אוארבך ופטרס כאן בחיפה, אבל יש צורך לנתחו פעם שניה. לתכלית זו נסעו אתו ליפו ולירושלים, אולם ד”ר גרוזנדורף בירושלים וד"ר פוכובסקי ביפו לא רצו לקבל את הניתוח על עצמם ויעצו במפגיע, שיסעו אתו לאירופא. הסתדרות “השומר” השתמשה בכוחותיה האחרונים, כדי להציל את חיי חברה ולהחזיר לגרינפלד את כשרון העבודה שלו.
מזכיר “השומר”, מר רוזנברג, נוסע כרגע עם מר גרינפלד לברלין. בקשת גרינפלד יימסר לידי פרופסור מתאים, שנית יש לשמור אותו מהוצאות גדולות מדי, ושלישית לדאוג לכל שעוד יוכל לחיות. “השומר” סבל בזמן האחרון מהלומות רבות, אולם הוא אוזר חיל, ותהיה מחובתנו לעזור להסתדרות זו בכל כוחותינו.
לפני זמן קצר כתבתי לך. אשמח לקבל ממך מדי פעם בפעם דינים חשבונות מפורטים.
בדרישות שלום מן הכרמל
שלך
ש. לוין
אל ד"ר יוסף לוריא, יפו
חיפה, 20 ביוני, 1913
יוסף יקירי!
אך זה קיבלתי מכתבך מן י"ז סיון, והנני ממהר להשיב על דבריך.
לא נסעתי לברלין לישיבת הקוראטריום, מפני שלא קיבלתי שום תשובה מאחד־העם על שאלתי בנידון זה, ואולי מוטב ששלחתי את הרצאתי בכתב מאשר להתווכח בשעת הישיבה בע“פ. אני מלא התמרמרות פנימית, ולוא היתה התמרמרותי מפלסת לה נתיב בשעת הישיבה, והייתי אומר להאדונים בברלין כל מה שאני חושב עליהם, היה בא הדבר לידי פרץ גלוי, שאין עוד לתקנו. הלא לנו לא הויכוחים עיקר, כי אם הצלת המוסד. כתבתי להקוראטריום וגם לד”ר נתן, כי אם רק לא תתקבלנה הצעותי (בית הספר הבינוני הוא עברי מהחל ועד כלה. בהטחניקום מורים בעביר, מלבד כל הלימודים, שאין להם נגיעה להטכניקה, פיסיקה, כימיה ומתמטיקה) הנני מסלק את ידי מהשתתפותי בהמוסד להבא. אבל דא עקא, כי לפי המכתבים שקיבלתי מאחד־העם ומטשלינוב נכונים הם כמעט לוותר על העברית בהטחניקום. כתבתי להם, כי נקודת הכובד כל כל השאלה היא דוקא לא בבית הספר הבינוני, כי אם בהטחניקום, ומקווה אני, כי לא יהיה עוד פירוד בין תביעות שלושתנו.
אמנם דבריך אינם מובנים לי. הנך כותב כי “מתכוננים לצאת במחאה נגד השפה הגרמנית בהטחניקום”. והלא על צד היותר טוב יכולים אנו לדרוש, שיכניסו את העברית בהטחניקום רק בעד מקצועות מדעיים אחדים ולא יותר. לבוא בתביעות, שהמוסד לא יוכל לעמוד בהן – זוהי שטות, ומאומה לא יתקנו ע“י זה, כי אם עוד יקלקלו. זאת ראשית ועוד שנית. גם התלמידים מחויבים לחכות במחאתם עד אחרי ישיבת הקוראטריום, לבל יאמרו, שפזיזים המה, המקדימים “נעשה לנשמע”. הן החרישו עד כה, ולא קשה יהיה לחכות עוד כחודש ימים. אני לא איבדתי עוד את תקוותי, שאנחנו נכריע את כף. בכל אופן, אם לא נצליח, רוצה אני לצאת מהקוראטריום ברצון עצמי, וכן גם אחד־העם וטשלינוב ולא ע”י מחאות מן הצד. בארתי לך את השקפתי ואצטער מאוד, אם לא ישגיחו בה.
עם הד“ר רופין דיברתי באריכות ע”ש המשרד המיוחד לעניני תרבות. בהיות, שכל עבודתנו בארץ מתפתחת מן הקל אל הכבד, ויש שהיא עושה קפיצות, אי אפשר להתנגד להצעתו של רופין רק מטעם שלך. אבל מקווה אני להיות בעוד שבועות אחדים ביפו ונדון בשאלה הזו.
יושב אני על הכרמל, והנני מרגיש כי הישיבה הזו משפיעה לטובה על בריאותי, והלא מחויב אני לתקן אותה ראשית כל. ובכן החלטתי לשבת במנוחה כחודש ימים על הכרמל ולנסוע אח"כ, היינו באמצע יולי, ליפו. אולי יעלה בידי להיות אצלכם בשעת הבחינות – אשמח עד למאוד. רוצה אני לנסוע לברלין יחד עם אניוטא. כתבתי להם בדבר זה עוד לפני שבוע, אבל לא קיבלתי תשובה.
קיבלתי הזמנה טלגרפית ממערכת ה“רסוועט” לשלוח לה מאמר בדבר המחזור הראשון של הגימנסיה ביפו. כמובן לא עסקתי במספרים והשתדלתי לבאר רק את ערכו הגדול של המוסד הזה על דרך תחייתנו. כמדומני, שהמאמר יפיק מכם רצון. היום גמרתיו ושלחתיו להמערכת.
אולי תשתדל לבוא הנה ליומיים, אתה ואניוטא. מה מאוד הייתי אסיר תודה לך. בדבר מצבו של שץ, גם אני מצטער הרבה על זה. דיברתי עם אסתרמן בהיותי בירושלים וגם כתבתי לו פעם, אבל לצערי, חושש אני, שאסתרמן וש“ץ לא יבואו לעולם לידי התקרבות, ורע מזה הוא היחס השורר כעת בין ברלין ובין שץ, כפי שהוא ניכר מתוך המכתבים, שאני מקבל משם. שץ הביא את הברלינאים במבוכה גדולה, המוסד פשט ממש את הרגל, והם מפחדים כעת מפני כל הצעה, אם אך שץ מצדד בזכותה. היחיד, שהוא יכוץ להציל עוד את שץ, הוא ד”ר רופין ובוודאי יעשה כעת בברלין מה שמוטל עליו.
שלך באהבה גמורה
שמריה.
בדבר המזכירות במרכז המורים נדבר בפרוטרוט כשנתראה, וחושב אני שנקל עד מאוד להוציא את הדבר לפועל.
אל מהנדס א. מאיר, שרלוטנבורג 7
חיפה, 20 ביוני 1913
אדוני הנכבד מאוד!
הנני מאשר את קבלת מכתבך מיום 9 דנא והנני ממהר להשיב עליו.
החששות שיש לך, אפשר להבינם, אולם הם מוגזמים במקצת. בנקודה אחת אוכל להרגיעך. לכל הבעיות, אשר מופיעות כאן לפני המורה היהודי בטחניקום, אין גוון דתי ואין להן כל קשר בבית הכנסת, כי כאן מתהלכים בעולם אחר לגמרי מאשר בברלין. לעומת זאת תופשת מקום חשוב כאן ההכרה היהודית, שמוצאת את ביטויה בעיקר בחינוך הילדים. נדמה לי כי תקנון המוסד טרם ידוע לך במידה מספקת. כתוב שם, כי המוסד רוצה לחנך את התלמידים גם ליהודים בעלי הכרה יהודית, ועוד. הנני מפנה את תשומת לבך לזאת, כי שפת ההוראה בבית הספר התיכון תהיה, לכל הפחות ברוב המקצועות, השפה העברית. וגם בטחניקום ילמדו בוודאי מקצועות מספר בשפה העברית. מר ד"ר פינקלשטיין, אשר למד לדעת את המצב בארץ די טוב, יוכל למסור לך ידיעות על ענינים מספר. בדרך כלל נחשבים כאן בארץ לנושאי התרבות לא הגרמנים אלא היהודים. למושבה הגרמנית בחיפה יש בתי ספר יסודיים בלבד, ולהם גוון נוצרי.
הדור היהודי הגדל – ולו מיועד קודם כל הטחניקום – הוא בעל הכרה יהודית. שפת דיבורו בחברה במרכזים הגדולים עברית היא, וכשאינך רוצה ליצור לעצמך חיים נבדלים, נאלץ אתה לוותר בנקודות מסויימות. זהו המס שיש לשלם בכל מקום לסביבתו. אין לצפות למגע עם החוגים הגרמנים כאן. נדמה לי שחסרים לזה האלמנטים המתאימים או כאלה שבאים בחשבון.
השקפתך הפילאנטרופית גרידא בנוגע למטרות, שעל הטחניקום להשיגן, נותנת כבוד למחשבותיך האצילות, אבל על היהדות החדשה כאן בארץ – ובה יטפל הטחניקום – אין השפעה שלילית יותר מגמילות חסדים פילאנטרופית. כדאי יותר שתעזוב את השקפתך זו, ותשמש בקנה מידה אחר כדי להגיע להחלטתך. מדובר על משרה במוסד טכני יהודי, אשר נקודת הכובד שלו – כלומר הדגש ההגיוני – מחולק לשני החלקים האלו.
הנני מרגיש, כי אני מחוייב להגיד לך את הדברים כהוויתם, ואקווה, כי אחרי שיקול דעת יסודי, תקבל את המשרה.
בכבוד רב ובכנעה, שלך
ד"ר ש. לוין
אל בצלאל יפה, יפו
חיפה, 24.6.1913
בצלאל יקירי!
בדבר קונשטם כתבתי לא“ה [אחד־העם] וגם דיברתי עם פינקלשטיין לפני נסיעתו, אבל איני יודע, או יותר נכון מסופק אני, אם נצליח. האדונים בברלין יראים מפני ה”רוסים" וגם פינקלשטיין, כפי הנראה, מתירא מהם.
ישיבת הקוראטריום נדחתה עד סוף אוגוסט, ואינני יודע עוד הפעם אם אוכל להשתתף בה, בהיות שעלי יהיה לנסוע לווינה ימים אחדים לכה"פ לפני הקונגרס. איך שיהיה ופתרון שאלת השפה יהיה תלוי ועומד עוד כשני חדשים, ואני מצטער על זה הרבה. הן לפי דברי יוסף [לוריא] אומרים הצעירים “לצאת במחאות תיכף מבלי לחכות לתוצאות הישיבה”, וטכסיסי מלחמה כאלה לא לבד שלא יביאו תועלת כי אם יזיקו עוד הרבה. ביקשתי את יוסף כי ישפיע על הצעירים, שיחכו עוד שני חדשים, אם חיכו עד כה, אבל בוודאי ירצו להראות את “בגרותם” ואת גבורתם.
בכל הענין יש נקודה מעציבה ביותר, והיא – תוכל למסור את הדבר רק ליוסף – כי אה"ע [אחד־העם] לא יצדד בזכות העברית בהטחניקום עצמו, ומעורר הוא אותי, כי עלי יהיה לצאת יחידי במלחמה זו. נותן הוא טעמים שונים להשקפתו, שעליהם נדבר, כשנתראה בקרוב. ואני כבר כתבתי להקוראטריום באופן רשמי, כי לא אשתתף בהוועד להבא, אם הטחניקום יהיה כולו גרמני.
החיכוכים בין ווילבושביץ' ובין הקבלנים לא נתבטלו עוד, ויש התמרמרות גדולה משני הצדדים. ניסיתי לפשר ביניהם עד כמה שאפשר והעלית עלי בזה חמת שניהם.
הנני יושב על הכרמל בגפי, האורח היחידי באכסניה גרמנית, ובכל זאת הנני מקבל עלי באהבה את הבדידות, אחרי שמרגיש אני, כי אוויר הכרמל מועיל הרבה לבריאותי. הכאב, שלא חדלתי מהרגישו כמעט כל הזמן אחרי מחלתי, כמעט עבר כולו. אני עסוק כל היום מעט בכתיבה, מעט בקריא ה מעט בטיול. לוא התרצתה אניוטה לבוא הנה ולנסות את הכרמל לכה"פ לימים אחדים, מה מאוד הייתי שמח לבלות בחברתה שבוע או שבועיים.
בדבר נסיעתי לביתי עוד לא החלטתי דבר. מהלינה זה כעשרה ימים, שלא קיבלתי שום מכתב. קודם לכן כתבה לי, כי עד חצי אוגוסט יהיה ביתנו סגור בברלין, וללכת לנוע על מעונות הקיץ אין חפצי. אם כן הנני חושב לסדר את נסיעתי באופן כזה, שאוכל להיות בברלין בחצי אוגוסט. אבל הרבה תלוי במצב רוחי. המלחמה החשאית לע"ע בהקוראטריום אוכלת חצי נשמתי.
ביקשתי את ווילבושביץ', כי יעלה גם הוא על הכרמל, אבל הלא יודע אתה את עקשנותו, ובפרט כשכועס הוא. מכבד אני אותו עד למאוד, אבל מזגו אינו נוח כל כך.
השיבני תיכף אם תאות אניוטה לבוא הנה. על כל פנים תבלה פה רק שבוע ימים.
שלך
שמריה.
אל ד"ר יוסף לוריא, יפו
[בין 20 ל־27 ביוני 1913]
יוסף יקירי!
קיבלתי את המחאה של צעירי הגימנסיה היפואית, וצריך אני לאמר, כי היא לא מצאה חן בעיני כלל. הן פותחים אנו במחאות לא לשם מחלוקת בעלמא, כי אם כדי להציל את המוסד החדש מהשפעות זרות וכדי להגן על תרבותנו החדשה והצעירה, ובכן, ראשית כל: דברי חכמים בנחת נשמעים. על הצעירים דוקא מוטלת החובה לבאר את השקפתם באופן ברור, ואפילו ללטוש את הסגנון כהוגן. צריך, שיהיה ניכר מתוך מחאתם, כי הכרה פנימית ומסירת נפש מדברת מתוכה. זאת ראשית ועוד שנית. אי אפשר בשום אופן לדבר בסגנון גס כזה עם אחד־העם, טשלינוב ועמי עבדך. הפצע הוא פצענו והחבורה חבורתנו. שלשתנו ועוד חברים יחידים נכנסו להקוראטריום רק ואך לשם עבודת התחיה, ואם יש לנו לע“ע מלחמה פנימית, מחייב ההגיון הישר, כי הצעירים צריכים לפנות אלינו בדברים אחרים לגמרי. לא בפקודות, בצווים ובאיומים, כי אם בדברי נוחם, כלומר הם צריכים לאמר לנו כזה: דעו רבותינו, כי בל לכם לוותר מפני זה, שאתם המועט והמה הרבים. דעו, כי הצעירים יעמדו תמיד על ימינכם ויעזרו לכם לגשם את תחיית העברית בהמוסד החדש. וגם להקוראטריום צריכים הצעירים לפנות בהרצאה מפורטת, הנותנת כבוד לאלה שחתמו עליה. הן לא להסתדרות הציונית הם פונים, כי אם להסתדרות זרה, ותעודת הצעירים היא להסביר לההסתדרות הזו, עד כמה מעמידה היא בחזקת סכנה את כל המוסד, אם אך לא תקשיב ולא תשים לב לתביעות החיים החדשים פה בארץ. שלישית – הצעירים גומרים את מחאתם בדברים אלה: העברית יכולה וצריכה להיות שפת ההוראה בהטחניקום. נקודת הכובד של השאלה היא לא בהצורך, כי אם בהיכולת, ויהירות היא מצד צעירים, שאך זה בגרו, להופיע בתור פוסקים אחרונים בשאלה חמורה כזו. תביעה כזו לא תמצא את הסכמתו של הקוראטריום כעת בשום אופן. אין לנו לא מורים, לא ספרים ולא ספרות, ואם אין אנו רוצים לאבד את המוסד בידיים, מוכרחים אונ להסתפק **לע”ע** במועט, ובלבד שייברא המעבר, היינו שמקצועות אחדים, לכה"פ של הלימודים החוביים הכלליים, יילמדו בעברית. אם נבוא בתביעות הצעירים, לא נשיג כלום.
רביעית. המחאה הזו לא תעשה שום רושם, כל זמן שלא ישתתפו בה תלמידי בתי הספר האחרים מלבד תלמידי הגימנסיה, מתוך המחאה שקיבלתי לא ניכר הדבר, אם היא משותפת או לא. אי אפשר לאמר: “חניכי בתי הספר העברים בארץ־ישראל” סתם. צריך לפרש את בתי הספר בשמם.
ידעו נא הצעירים גם זאת. אני כבר כתבתי להקוראטריום, כי אם לא תתקבלנה הצעותי בנוגע להעברית בהטחניקום עצמו, מוכן ומזומן אני לצאת מן הקוראטריום. והיה כי אצא אוכל להשתתף גם בהמלחמה מבחוץ, אבל רק בתנאי, שהמלחמה תהי מסודרת ומבוססת, ושלא תקבל צורת מלחמה באספות המוניות. צריך להתחשב לא רק עם הצורך, כי אם גם עם היכולת. בן לילה אינה נבראת תרבות שלמה, ואם הצעירים מאמינים בכוח התחיה ובגבורתם המה, בל יהיו כבני אפרים המעפילים לעלות, טרם שכבשו להם את המסילה.
השעה חשובה, וצריך לעבוד בזהירות, בחכמה ובתבונה.
את הדברים האלה המעטים מצאתי לנחוץ למסור על ידך להצעירים, ומכיוון שלא חיכו לתוצאות המלחמה הפנימית והתחילו לצאת במחאות, מוצא אני לנכון, כי גם מרכז המורים בל יחכה עוד ויצא גלוי בתביעותיו הוא.
קיבלתי הזמנה מידידנו ד“ר בן־משה [מוסינזון] להשתתף בהבחינות בסוף חודש יולי. בחשק לב הייתי רוצה להשתתף עמכם בעבודה זו, אבל, יקירי, הלא תבין מעצמך, כי אי אפשר לי להיות במחיצה אחת עם צעירים, הנותנים ע”י אי זהירותם גם אותי וגם את אה"ע ואת טשלינוב למחריבי הישוב. מהדור הצעיר, שחונך על העברית, אנו יכולים לדרוש לא רק ידיעות רחבות, כי אם גם מידות, כלומר חינוך טוב, ולעולם לא ארשה, ואפילו לתלמידי גימנסיה עברית, לדבר עמי בשפה כזו, שהמה בחרו להם הפעם במחאתם.
מבקש אני אותך, יקירי, להראות את דברי אלה גם לידידנו בן־משה, מפני שקשה לי להשיב כעת על מכתבו.
והנני שלך באהבה גמורה
שמריה
אל דוד ילין, ירושלים
חיפה, 30.6.1913
לידידי הנכבד, שלום וברכה!
לפני ימים אחדים כתבתי לך, ובינתיים נתקבל מכתבך מן כ“א סיון, והנני להשיב עליו. כששבתי מירושלים לחיפה, שהיתי ימים אחדים ביפו, וכמובן דיברתי עם ידידנו הד”ר רופין אודות נחיצות השתתפותך בהקונגרס הבא, ושנינו כתבנו להמרכז הציוני “כשני כתובים הבאים כאחד”. ביקשתי, כי ישלחו מהמרכז תשובה טלגראפית, אך, כפי הנראה, לא נתקבלה עוד, והנני כותב היום לברלין ומדגיש עוד הפעם את השתדלותי. איך שיהיה, טוב תעשה, ידידי, אם תסדר את עניניך באופן כזה שתהיה מוכן לנסיעה, כי בטוח אני, שחברי בהנהלה יסכימו להצעתי.
ידעתי מראש, שבחוגים ידועים יתיחסו בשלילה להשתתפותך בקונגרס ציוני, שינסו גם לאיים עליך. וכל זה לא באופן ישר, כי אם סחור סחור בעקלקלות, מפני שזוהי שיטת הדיפלומטיה כביכול, שבאמת צריך לתרגם אותה: מלשינות. אבל מצד השני בטוח אני, שלעולם לא יעיזו להטיל עליך איסור, מפני שנחוץ אתה להם יותר ממה שהם נחוצים לך. ובכן עצתי, כי תנסה דוקא. “למד את הכוחות” ותראה צד של מי יכריע.
מה שנוגע להתייחסותה של הממשלה העותומנית להתנועה הציונית, להווי ידוע ל“החוגים”, שהיחס מתקלקל רק ע"י זה שחושדים אותנו, כי עוסקים אנו פה בפוליטיקה גרמנית או צרפתית. וצחוק עושים לנו “החוגים” הידועים בהעמידם את עצמם בתור מגיני הישוב. ירפו נא מהפוליטיקה המסוכנת שלהם, והיחס יוטב ממילא. עוד גם זאת. כל השאלות, העומדות על הפרק, מתבררות לרוב לא מבמת הקונגרס עצמו, כי אם באסיפות המוקדמות. והיה, כי ימצאו חברי, שאולי טוב, כי תהיה נחבא מעט אל הכלים מטעמים ידועים באיזו שאלות, נמצא בכל זאת מקום לשמוע את השקפותיך ולהכניסן לחשבון בשעת הוויכוחים. אבל, כאמור, זה רק חשש ולא יותר.
את נוסח המכתב של “ועד הלשון” קיבלתי, וטוב תעשו אם תשלחו העתק גם להמרכז הציוני. בטוח אני, כי כולנו נשתדל למלא את בקשתכם, וכי ועד הלשון יוכל באמת להרחיב את חוג פעולתו. דבר אלי יגונב, כי אחדים מאלה, שהשתתפו בישיבת וועד הלשון שדנו בה ע“ד שפת ההוראה בהטחניקום, מוציאים עלי דיבה – שם אחר מתאים למעשה כזה אינני מוצא, – כי השתדלתי רק לקבל “הכשר” בירושלים על הגרמנית. ואני חשבתי, כי אנשים בעלי נימוס ובעלי השכלה יבינו את המצב, מה שאפשר לקבל כעת, ומה שצריך לרכוש בעמל ובעבודה רק במשך הזמן. להתחשב רק עם הצורך ולבטל לגמרי את היכולת, זוהי דימגוגיה, שלעולם לא אשתמש בה. תביעותי ידועות לכל ואפילו אנשים כאחד־העם ועוד חברים אחדים בהוועד משלנו מוצאים, כי תפסתי את ה”מקסימום". ירא אני, כי כשיבואו הצעירים לצחק בטחניקומים ובבתי ספר עליונים, שלא יהה בניינים סתירה. לנו לא המלחמה עיקר, כי אם עבודת התחיה, והיא אינה נגמרת בן לילה, כי אם צריכה היא לעבור ממדרגה למדרגה. אני מצידי אהיה מאושר, אם נזכה לראות טחניקום משוכלל עברי כעבור חמש השנים, כלומר אם נזכה בזמן קרוב כזה לספרות עברית הגונה בכל מקצועות המדעים הכלליים ולמורים מומחים, שיוכלו להשתמש בהשפה העברית.
והנני אומר לך שלום רב
בידידות ובכבוד
שמריה הלוי
אל ד“ר י”ל מגנס, ניו־יורק
חיפה, כ“ד סיון תרע”ג
לידידי החביב, שלום וברכה!
הרבה עבר עלי למיום ראיתיך בפעם האחרונה בארצנו, וביחוד בחורף העבר, כי נחליתי פתאום והייתי אנוס לבלות חדשים אחדים ללא עבודה. וגם כעת, אם כי המחלה עברה, ואני שבתי לבריאותי, בכל זאת חזקה עלי מצות הרופאים, שלא איגע את עצמי וכי אזהר לנפשי, כדי לתקן עד כמה שאפשר מה שפגמתי בבריאותי בשנם הקודמות. ביחוד השפיעו עלי לרעה הנסיעות הרבות וטלטולי הדרך בחורף האחרון בגרמניא, באוסטריא ועוד. מה לעשות, עברו ימי הכוח לרדוף ובאו ימי העמידה, וחולם אני ע"ד עבודה במנוחה על־יד הטחניקום העומד להיפתח בעוד שנה ומחצה. הבנינים כבר נגמרו כמעט, וחסר אך השכלול הפנימי.
אמנם, יקירי, אין אני יודע, אם אמצא גם פה את אותה המנוחה ושלוות הנפש, שאני שואף אליה זה כמה, ויש רגעים, – צריך אני להגיד לך את האמת, – שאני מתחרט כמעט, שנכנסתי לעסק של שותפות, הזרוע כלאיים. ירא אני, כי קשה יהיה להתפשר עם האדונים העומדים בראש ה“עזרה” בנידון הרוח, שיהיה שורר בהמוסד החדש. שאלת שפת ההוראה היא, כמובן העיקר, מפני שבפתרון השאלה הזו תלוי גורלו של הטחניקום.
עוד בשנה העברה, כששהיתי פה בארץ, הרגשתי שתהיה לנו מלחמה בדבר שפת ההוראה, אבל אמרתי: דיה לצרה בשעתה. מפני זה השפעתי על אנשי שלומנו, שלא יצאו במחאות גלויות קודם לזמנן נגד הנטיה כלפי הגרמניות, שהיתה בולטת גם אז בבתי הספר של ה“עזרה”. אמנם כעת הוברר המצב, וחושש אני, כי אי אפשר יהיה עוד לחשות. האדונים בברלין החליטו, כפי הנראה, לעשות הנחות להיהודים במה שנוגע לבית הספר התיכוני ולתת תחת זה להטחניקום חותם גרמני מראשו ועד סופו. מתירים המה רק, כי איזו לימודים במקצועות היהדות יהיו נלמדים בעברית. אין לי צורך להגיד לך, שלפי השקפתי אני אין להקוראטריום כל רשות מוסרית לפתוח מוסד גרמני בארץ ישראל. הן לא על מנת זאת עוררו את הלבבות, עשו תעמולה ומצאו מנדבים. כשבאו לאסוף כסף דברו בשם ה“תחיה”, בשם עתידה של השפה העברית והתרבות העברית בא"י, ועתה כשבאים לפתוח את המוסד, המה חושבים לעשות בו כאדם העושה בתוך שלו. טחניקום גרמני לא לבד שלא יביא תועלת להישוב העברי, כי אם גם יזיק לו, בהכניסו זרם זר לעולמנו הרך והצעיר, שאין לו עוד כוח לעכל מזונות רוחניים כאלה.
ומה אנחנו מבקשים? לצערנו יודעים אנו, כי שפתנו, אם כי מתפתחת היא בצעדי ענק, רב יותר מאשר פיללנו, אינה מוכשרת עוד על כל פנים לשמש בתור שפת ההוראה לכל מקצועות המדעים הכלליים. אבל מאידך גיסא יודעים אנו, כי יש מקצועות מדע שונים, שאפשר ללמדם גם בעברית, כמו המתמטיקה, הפיזיקה, הכימיה ועוד.
והננו מבקשים שיכניסו לעת עתה את העברית גם להטחניקום, עד כמה שאפשר. הן לפני שנים אחדות לא האמין אפילו אדם כאחד־העם, שהשפה העברית תתרחב ותתעשר במידה כזו, שתהיה האפשרות לעשותה לשלטת בבית ספר בינוני. כעת מחוייב הוא להאמין, אחרי כי ראה בעיניו אפשרות חיה כזו בהגימנסיה העברית ביפו ובירושלים.
על התביעה הזו אין אנו רשאים לוותר בשום אופן מפני טעמים הרבה.
ראשית: מפני כבוד השפה וכבוד רעיון התחיה.
שנית: להטחניקום יכנסו גם גרמנים וגם ערבים. והיה אם לא יכניסו לתוכו משעה הראשונה להיפתחו את השפה העברית בעד איזו לימודים כלליים, שהם לחובה על התלמידים, נכנסי ערבוביה להטחניקום, והמוסד יאבד במשך הזמן את צורתו העברית, ואפילו החיצונית לגמרי. יש גם סכנה שבמשך הימים יתרבה מספר התלמידים שאינם יהודים, כי מי יודע, יד מי תהיה תקיפה פה.
שלישית: להווי ידוע לכם, כי דוקא בזמן האחרון התחילו הממשלות הזרות להתעניין בבתי הספר שלנו ומציעות הן לפניהם את חסותן. עלינו מביטים פה בעיני חשד, ויש לנו פה זכות הקיום רק כל זמן שאנו בוראים ישוב ובוראים תרבות, העומדים ברשות עצמם, וחלילה לנו לחתות גחלים מתוך האש בעד ממשלות זרות. והיה אם לא נכניס את העברית להטחניקום מגדילים אנו את החשד, כי יש לנו איזו מלאכות מסותרת…
רביעית: אם לא יטילו את העברית בתור חובה על תלמידי הטחניקום, יהיה מקום לסכסוכים נוראים בין התלמידים ובין המורים. צעירי א"י לא יוותרו לעולם על שפתם ויתיחסו בבוז, באיבה ובמשטמה להמורים שיתנגדו לכניסת העברית.
יש עוד טעמים הרבה, שאי אפשר לפורטם, ואם אינך יודע אותם כולם בפרוטרוט, אבל הנך מרגיש אותם כמוני. ובכן, יקירי, הנני מבקש אותך כי תכין את דעת הקהל באמריקא, וביחוד את דעתם של חברי הקוראטריום, כדי שיתיחסו אל השאלה החמורה הזו בכובד ראש ושלא יתנו חלילה להכריע את כף למתנגדי התחיה.
אסיפת הקוראטריום תהיה בסוף אוגוסט, או אולי באמצע החודש. מקווה אני להשתתף בישיבה הזו, אם כי כבר שלחתי מפה הרצאה מיוחדת, שבה בארתי את השקפתי וגם את החלטתי לצאת מהקוראטריום, אם רק לא יתנו מקום להעברית בהטחניקום גופא.
דידנו, אחד־העם, כמובן יגן בכל כוחו על התביעות האלה, אך הלא יודע אתה, יקירי, כי זהיר הוא יותר מדי ואוחז בשיטת הסתפקות במועט, כל זמן שאין לנו מופת חותך, שהשפה כבר מוכשרת לכל פרטיה בעד הלימודים הכלליים. הוא יחמיר בתביעותיו בנוגע לבית הספר התיכוני, ויקל בנוגע להטחניקום. אני כבר כתבתי לו פעמים אחדות, כי נקודת הכובד של השאלה היא לא בבית הספר התיכוני, ואין לנו רשות לעשות את שפתנו לשפת הפרוזדור ולגרשה מהטרקלין.
הייתי פונה בהרצאה לידידנו הנכבד פרופ' שכטר, להאדונים מרשל וסולצברגר, אבל נמלכתי בעצמי והחלטתי לפנות קודם כל אליך, יקירי, הן אתה היית גם המתחיל במצוה.
גם בפעם הזו התענינתי במצב בתי הספר פה בארץ. עבדתי יחד עם מרכז המורים ועם ד"ר רופין, יש לנו כעת תכנית שלמה בדבר עבודתנו פה על שדה החינוך בעתיד הקרוב. איני יודע, עד כמה תחדור ההכרה לההסתדרות הציונית, שאסור לנו למסור דוקא את העבודה הזו לאחרים.
שמחתי עד למאוד לקרוא ולשמוע, שנסיעתו של ידידנו סוקולוב עלתה יפה. כך כותבים לי גם מברלין. מבוטחני, שעוד יבוא יום, ואמריקא תעמוד בראש בהשתתפותה בעבודת התחיה.
אשהה בחיפה עוד כחודש ימים. אח"כ אלך ליפו, מפני שרוצה אני להשתתף בהבחינות ולראות את צעירינו, שבגרו בהגימנסיה העברית הראשונה שלנו. לוא ראית עד כמה מתפתחת הגימנסיה ביפו ועד כמה משתתקים מבקריה, היית שבע רצון עד למאוד. באמצע אוגוסט חושב אני לשוב ברלינה. וטוב תשעה אם תשיב על מכתבי זה בראשית אוגוסט ותשלח את תשובתך לברלין על כתובתי: Motzstr. 33.
ברכה חמה להגברת הנכבדה ולבנכם הנחמד מאת ידידך מברכך בברכת הכרמל והתחיה
שלך באהבה
שמריה הלוי
הזוכר אתה, כי כשהיתה לנו בניו יורק לפני שלוש שנים ישיבת הקוראטריום של הטחניקום בביתו של האדון יעקב שיף, שאל מאיר סולצברגר את הד"ר נתן בדבר שפת ההוראה בהטחניקום וזה האחרון ענה: hebraish. אמנם גם בשעתה עשתה עלי התשובה רושם של תשובה פוליטית. עוד גם זאת. כששאלו אותי מפני מה שואף לתמיכות scholarships ואיני משתדל בדבר קרן קיימת בעד הטחניקום, השיבותי, שרצוני, שהמוסד שלנו יהיה תלוי בדעת הקהל וכעל דוגמא שלילית הראיתי על חברת “כל ישראל חברים” שאינה מתחשבת כלל עם דעת הקהל ותביעותיו הצודקות, מפני שהיא מתפרנסת על חשבון הרבית של הקרן שלה.
קיבלתי מכתב מאת מזכירכם הנכבד אדון רוזנבלט, בדבר עשיית תעמולה בעד הטחניקום. אנא אמור נא לו, כי אשיב על מכתבו רק אחרי ישיבת הקוראטריום, כלומר אחרי שתתבר בעדי השאלה, לאן פני המוסד מועדות.
אך זה קורא אני בה־ Deutsche Levante Zeitung, ששפת הלימודים בהטחניקום תהיה הגרמנית. נשתוממתי ונרעשתי, מי נותן ידיעות כאלה לעתון המפיץ את הגרמנית במזרח? חושב אני, כי בקרוב תבואנה מחאות גלויות נגד הנטיה הזרה הזו מצד תושבי הארץ וביחוד מצד הצעירים, שאינם רוצים אפילו כל פשרה.
ועוד בקשה לי אליך, יקירי. כפי שיודע אתה נתמנה עתה למנהלו של “בצלאל” המסחרי אדון אסתרמן מברלין. אולי יודע אתה אותו. הוא איש חרוץ ובר סמכא ובוודאי יעלה בידו לתקן את הבדק. אחיו הבכור של אדון אסתרמן גר בניו יורק. יודע אני אותו זה שנים הרבה. הוא היה המזכיר של העדה המאוחדת (צדקה גדולה) בווילנא. איש ישר וחרוץ ג"כ. אולי אפשר יהיה לתת לו משרה בבית המסחר “בצלאל” העומד להווסד בניו־יורק כמו בוורשוי. הנני בטוח כי תמצאו באדון אסתרמן את המבוקש.
אל ליאו מוצקין
קניגסברג 1.2.94
ריעי וגבר עמית היקיר לי!
אתמול הגיעני מכתבך, אחרי אשר שלחתי את מכתבי אני לידידינו וילענסקיא, ובשמחת לבב הנני מוכן ומזומן לקים מצות השבת אבדה גם אחרי יאוש בעלים, כלומר להשיב אהבה וחן לרעי היקיר לי אשר לא שכחתיו אף רגע, אם כי למראית עין התרחקנו איש מעל רעהו. ואיככה יכלתי לשכוח אותך, מאצקין יקירי, אחרי אשר מדי זכרי את שנות העונג והעבודה בברלין יעלה תמיד זכרונך לפני וכהרבות להעביר לפני את כל טוב הימים האלה זכר אזכרך עוד! אמנם רע היה הדבר לשנינו, כי נתנו להפריד בינינו על לא דבר ולשלוח מדנים בין רעים שעבודתם אחת ומטרתם אחת, אבל כבר נפלו ימי המדנים האלה ובזכרונות לא עוד יתחשבו, ואני תקוה כי הנסיון למדנו למדי לבלי לשחוק עוד באהבת רעים כאשר יצחקו הנערים. סוף סוף הנני אומר לך, יקירי, בתום לבב כי אהבתך יקרה לי עד למאד, ומאז הכרתיך עד היום הזה, ועד בכלל,ידעתי אכבדנה ולהתברך בה.
מצטער אנכי, כי לא הודעתני מאומה מכל הנוגע בך בעצמך מיראה מדבר “פן” ו“אולי”, אחרי אשר לה“פן” ול“אולי” אין כל מקום באהבתנו. והנני מבקש ממך, יקירי, לתקוֹן את המעוּות ולהודיעני, מיד כשיגיע מכתבי זה לידך, מכל אשר דבר דבר על אפניו, ותברכך נפשי בעבור זאת. אני מצדי לא אוכל כעת למלאות את שאלתך, היא גם שאלת לבי, לכתוב לך בפרוטרוט, אך לא מיראת “פן” ו“אולי”, כי אם מפני שימי המבחן קרובים ובאים ומלא עבודה אנכי. ביום העשרים לחודש הזה אֵבּחן, ואו אז, כי אשליך מעל שכמי את המשא הכבד הזה, אמלא את שאלתך בנפש חפצה.
והנני מחכה בכליון עינים למכתבך והנני
ריעך לך
שמריה הלוי לעווין
אמור בשמי שלום לאחיך ולכל מכירינו הקרובים לנו.
אהובתי מלאה את ידי להשיב לך שלום וחן.
––––––––
אל ליאו מוצקין
(סוויסלאץ תרנ"א, שנת 1891)
יקירי!
אנכי חשבתי את דרכי לבוא לראש השנה בערלינה, אך אבי עודנו לא בא מדרכו ובכן נעצרתי פה עד אחר החג. אל נכון ראית את מיודעינו קאפלאן ולעווין ונוכחת מכל. לדאבון נפשי לא מצאתי קורת רוח מכל המעשים הנעשים כעת בקרב אחינו. אנכי גמרתי אומר להעתיק את מושבי לימות החורף לברעסלוי ולהקשיב שם בלמודים, כי כבר הגיעה העת כי אעשה גם אני לביתי ולפי מכתב ה“טאמארצענקע” תכבד העבודה על יושבי ברלין גם בימות החורף והנני שואל את עצתך בדבר הזה. כן אבקשך להודיעני מכל הנשמע מאחורי ותוך הפרגוד. ואל תבוא עמדי חשבון יען לא כתבתי לך עד הנה, כי אינה דומה ישיבת סוויסלאץ כישיבת ברלין. פה אך תהו ובהו וחשך מצרים ושם רוח צעירינו וטובי עמנו מרחפת. בסוף מכתבי הנני מברכך לקראת שנת תרנ“ב הבע”ל ובשם אהבת ציון וחבת ירושלים הנני לך
שמריה
אמור בשמי שלום לכל מכירינו.
יקירי! אנא שלח לי את התמונה הפוטוגראפית משלשתנו!
––––––––
אל ליאו מוצקין
(תורגם מרוסית)
וארשה, 26.8.95
מוצקין היקר!
אתה הנך פסיכולוג רע, אם כך פרשת את שתיקתי. לא משום שפיקפקתי אף לרגע בתועלת ואפילו בצורך ההכרחי של הוועידה השתהיתי במענה לך, אלא רק מפני שסברתי, שיש לשוחח תחילה על ועידה זו עם אחדים מחובבי ציון המקומיים (=הפלשתינאים), שנסעו דווקא עכשיו ויחזרו רק בימים הקרובים. מלבד זאת לא מיהרתי לענות לך מטעם נוסף: נצטברו אצלי במשך שנה זו יותר מדי עובדות ורשמים, הכרתי מקרוב את העסקנים שלנו, או נכון יותר את אלה שאני, וכן גם כל אחד מאתנו, חשב כעסקנים ואפילו כנושאי תנועת חיבת ציון ברוסיה, – הסיכום אחרי כל ההכרויות האלו נראה לי בלתי משביע רצון ביותר, ואני סובל כל הזמן מחוסר יכולת לספר לך את כל זה. במכתבים – זוהי בעייה שאי אפשר כמעט לפתור אותה, ועלי גם עכשיו לוותר על רעיון זה ולהצטמצם בפסוקים מקוטעים וברמזים.
עניין חיבת ציון נמצא במצב רע ביותר בווארשה, במקום שאין עדיין גם עכשיו בקרב 200,000 יהודים אפילו עשרה חובבי ציון מסורים, במקום שאין עד היום יותר משתי עשרות בלתי מסורים. שורש הדבר הוא בזאת, שהאינטליגנציה הפולנית-יהודית מצד אחד ממשיכה ללכת בכוח ההתמדה אחרי הלאומיות הפולנית, וההמון מצד אחד – אחרי החסידות הישנה, שאיננה נותנת לשום דבר חדש לגשת אליה, ומפני שאותם מעטים, שהתייצבו במקרה, או שלא-במקרה בראש תנועת חיבת ציון כאן, אינם מוכשרים להשפיע על הקהל המקומי. יתר על כן, הם לא יכלו להחזיק אפילו את אלה המעטים, שנצטרפו לפני שנים אחדות למחנה חובבי-ציון. עכשיו אין כאן בווארשה אף חובב-ציון אחד, מחוץ ליהודים ליטאיים אחדים. בנוגע למחנה המתנגד, הרי לחבריו כמובן קל יותר לפעול על אחת כמה וכמה שבראש המחנה הזה עומדים כמה אנשים בעלי מרץ, אם כי מקולקלים. אף-על-פי-כן גם הם כאן, בווארשה, אינם משיגים כלום ויש להם מעט מזעיר כחות, הוכחה לזה יכולה לשמש העובדה, שהאדון ד“ר משורר ממלא בתוכם כמעט את התפקיד הראשון! הכל רואים בו את יושב-הראש לשעבר, שהצליח לרסן את הרוח הבלתי נכנעת של חובבי-ציון הנלהבים (לפי סיפוריו), ואת המנהיג בעתיד של המפלגה העממית היהודית. כנגד זה סיפרו לי חובבי-ציון באודיסה, שהוא, הד”ר משורר, התכונן עוד לפני זמן קצר לפעולה בתנועת חיבת ציון. אבל מה בלתי אפשרי בשביל חימאי כמו מ(שורר): הוא, שבידיו המפתח לכל הריאקציות! ההצלחות של מפלגה זו בליטא מוגזמות גם הן, לדעתי. היצירות הספרותיות שלהם בענייני תרבות, שבהן ביטלו כמעט במשיכת קולמוס אחת את דארווין, קאנט, ליפּרט (העיקר – זה האחרון, מפני ש“אחיאסף” מוציא לאור תרגום של ספרו תולדות התרבות), נמכרות בקושי, אפילו בקושי רב. אינני רוצה בכל זאת להרגיעך. אני משוכנע, שהרעיונות הסוציאל-דימוקרטיים האלה על קרקע יהודית יגרמו לעם היהודי לא מעט היזק ולא מעט צרות, ושיש להלחם נגד זה בכל הכחות, אבל השאלה היא, כיצד לוחמים? ההמון היהודי עני ויטה אוזן תמיד לשמוע היטב כל נביא-שקר, שיטיף בשם הצדק, הקדמה וכו', שיבטיח לו בחוצפה ובעזות מצח עתיד טוב יותר ובקרוב כאן במקום. ובמה, נשאלת השאלה, יכול לבוא חובב-ציון אל ההמון הזה? להוכיח, שצרות היהודים, בתור כאלו, אינן נובעות מן המצב הכלכלי, שליהודי רוסיה אסור להתערב בתנועות כלליות, שבעד פעולות של יחידים יסבול כל העם, אם רק ישארו לו כוחות לסבול, – כל זה אינו מובן לחלק מסויים של ההמון, ובחלק זה דווקא משתמשים מתנגדינו.
בשים-לב לכל אלה מוצא אני, שוועידה נחוצה לנו, וככל שנמהר, יהיה טוב יותר. במכתב הבא אצביע על אנשים אחדים מווארשה, שצריך יהיה להזמינם.
בנוגע לבואו של דוידסון הרי אינני מבין אפילו,איך יכולת להעלות על דעתך, שאזכור איזה חשבונות קטנים, בלתי חשובים לגמרי. אשמח מאוד, מאוד לבואו. יכתוב נא, מתי יבוא. רק צר לי מאוד, שלא יוכל להתאכסן אצלי, מפני שאצלנו גרה סוניה פיינברג.
מתי, מוצקין היקר, בדעתך לנסוע לרוסיה? כתוב נא.
את וילנסקי אינני מבין לגמרי. נדברנו בעניין אחד, הנוגע ללוריא, וכל יום אני מחכה לתשובה מוו(ילנסקי), אולם עד עכשיו אין קול ואין עונה.
אני באופן אישי עוסק לעת עתה בעבודות-ספרות אחדות. בקרוב תתקיימנה בחירות בגרודנה ואני מחכה בקוצר רוח. עלי לצאת מווארשה, ממקום שאין לי בו שום סיפוק רוחני, ונוסף לזה במקום שאינני משתכר כלום. נקווה!
הלנה שולחת לך שלום לבבי. בתנו מתפתחת יפה מאוד, לא, כמובן, ברוח סוציאל-דימוקרטית.
אמור נא שלום לבבי ללוריא. אכתוב לו בקרוב, אחכה עוד מעט, שמא אדע משהו ממשי מוו.(ילנסקי). כתוב נא מוצקין גם על עצמך.
שלך,
שמריה
––––––––
אל ליאו מוצקין,
(תורגם מרוסית)
הוראדנא, 31.12.1897
מוצקין היקר!
רבים הדברים, שמן הראוי ואף מן הדין היה שנדבר בהם, אבל כאן עולה המלה הנצחית “אבל”, המפריעה אותנו בכל התחלותינו. נחוץ, מוצקין, שנתראה, ומכיוון שאינני יכול עכשיו להעדר, על מוחמד לבוא אל ההר. העניין הוא, שזה כמה ימים שחזרתי מחופשה לארבעה-עשר יום. הייתי בווילנא ובווארשה. בווילנא הרציתי על הביסוס המדעי של הלאומיות ועל שאלות פעולתנו. באסיפה השתתפו למעלה מ-1,200 איש, והרצאתי עשתה, כנראה, רושם גדול. דבר זה משמח ומעציב, משמח משום שההכרה העצמית של העם נעשית ניכרת, אבל מעציב, שבמרכז יהודי גדול כווילנא צריכים היו מפי להשמע, לפי דבריהם שלהם, זו הפעם הראשונה דברים נבונים על העניין שלנו. לדעתם של לאומיים אחדים המשכילים ביותר אספה זו היתה הראשונה, שיכלה לעניין גם מתנגדים רציניים – ואלה היו לא מעטים אולם מה נאמר על וילנא, אם בווארשה אין המצב טוב יותר. שהיתי בווארשה שבוע ימים ורק בקושי רב הצלחתי להשפיע על אנשינו, שתתקיים בערב אספה מדעית עם ויכוחים. מר שפר, למשל, התנגד לאסיפה כזאת, וטעם נתן, שאצל “ההם” יש נימוקים לביסוס התיאוריה שלהם, אבל “אנחנו”, כשאנו מוותרים על הצד הדתי, אנו הורסים על-ידי זה את עצמנו, ולכן אין להוציא לראווה את אפס יכלתנו. לאספה כזאת התנגדו גם אחרים. אף-על-פי-כן התקיימה האסיפה ובהצלחה רבה. סטאווסקי וגלוסקין כמעט שנשקו אותי וצריכים היו להודות, שרק דרך כזאת יכולה להביא לדבר-מה נבון. כתבתי גם ללודז‘, היה לי אפילו רצון חזק להרצות גם שם את הרצאתי, אבל קיבלתי תשובה, ששם הרצו כבר די אפילו “מגידים”, שבאו במיוחד לשם וכו’. נשאר לי רק לתמוה. אכן, מוצקין, עוד זמן רב יהיה עלינו לעבוד, עד שיצליח בידינו להסביר לאנשינו שלנו, שרק על-ידי מגידים לא נגיע רחוק. העם אוהד אותנו במידה מספקת, אולם הכחות הצעירים שלנו ממשיכים להביט לצד שכנגד… שוחחתי הרבה עם לוריא בנושא זה, עזרנו זה לזה רק באנחות.
מכל מה שלמדתי מנסיעתי האחרונה, באתי למסקנה, - הגעתי, דרך-אגב, למסקנה זו כבר מזמן, – שדרוש, שנידבר איך שהוא. תלוי בנו עכשיו הרבה, אולם נצליח להשיג רק אז, כשנפעל ביחד.
על חיי בגרודנה לא כדאי אפילו לכתוב. יש לי רצון חזק לצאת לאיזה מקום, שבו יותר אור, יותר אנשים, אבל שאלה זו כנראה לא כל כך קלה, ואינני יודע בעצמי, מתי אוכל לפתור אותה.
את ההרצאה של הד"ר קאראלצ’וק והשעון מצאנו, כמובן, אצלנו, אבל מעילך לא. חיפשנו חיפוש מדוקדק וכל החיפושים לא העלו כלום.
להומל, תוכל בעצמך להבין, אינני יכול עכשיו לנסוע. ראשית לא יתנו לי עכשיו עוד פעם חופשה, ושנית, גם לוא נתנו, היה הדבר נמשך לפחות שבוע שלם. סע אתה!
היה בריא וכתוב, מוצקין היקר, מתי תהיה אצלנו. הלנה מבריאה באופן מצויין ואנייצ’קה נעשית מיום ליום נפלאה יותר. היא כבר מכירה את הציונות וחוזרת ואומרת: “אני פלשתינאית, ד”ר הרצל ואבא’לה גם הם פלשתינאים, ואמא דמוקרטית".
דרישת שלום לבבית לכל בני ביתך, וכן לכל אלה שלנו, הנמצאים בקיוב.
שלך,
שמריה
––––––––
אל ליאו מוצקין
(תורגם מרוסית)
הוראדנא, יום כ“ב חדש אייר תרנ”ח, 1/13 במאי 1898
מוצקין היקר!
שמחתי מאד על מכתבך וביחוד על הקטע, שבו אתה מדבר על הרצל. לא אסתיר, שהיתה לי לד“ר הרצל איזו שנאת חינם, מפני שהיחס שלי אליו היה מיוסד יותר על הרגשה מאשר על נתונים ממשיים. אהיה מאושר, אם יתברר למעשה, שהד”ר הרצל הוא האיש הנכון, הקרוא לעמוד בראש העניין הקדוש שלנו.
רושם נבזה עשה עלי המאמר של הד“ר קאמינקא בהשבוע נגד הרצל. הן אנחנו מכירים כבר מזמן את החצוף עז-הפנים הזה, בכל זאת הייתי מופתע ונסער גם יחד בקראי את ההלשנה המתועבת הזאת. אין שום ספק, שה”ווסחוד" ושות' ייאחזו במאמר זה, כדי להשחיר פעם נוספת את פני הציונות כולה, והאם לא תבוא מצדנו שום תשובה?
בידי חוברת מוכנה על הציונות ומתנגדיה, אולם ממש אין מקום, שבו אפשר היה לפרסמה. עלי יהיה למסור אותה ל“אחיאסף”, אם כי דרך זו איננה מוצאת חן בעיני ביותר. הרציתי על מתנגדי הציונות בווארשה ובווילנא, והרצאתי מצאה חן עד מאוד. הייתי ממשיך הלאה את העבודה הזאת, אולם הבחירות לרבנות, העומדות להתקיים בערים אחדות, הפריעו אותי, אם-כי אני מסופק, אם יצא לי משהו מזה.
בנוגע לחארקוב, הרי שם יבחרו בד“ר יעקב וילנסקי, רופא שגמר זה עכשיו את לימודיו, מפני שיש לו שם קרובים רבים, הפועלים למענו. הד”ר ויל–י (וילנסקי) מכר טוב שלי ויהודי די טוב, אולם בלי כל ידיעות במדעי היהדות, ובכל זאת יש לצפות מראש, שיבחרו דווקא בו. ביקאטרינוסלב יש לי סיכויים גדולים יותר, אולם אין לשכוח את קושי הבעייה להקל שם בכבודו של הרב הזקן. בדבר קישינוב אינני יודע כלום ורק ממך אני שומע לראשונה, שגם שם עומדות בחירות על הפרק (וקוטלובקר) ומועמדים אחרים בצורת רופאים צעירים ומשפטנים בלי משרה? כן, מוצקין, קשה לי לצפות להצלחה באחת מערי הדרום, מפני ששם מכירים אותי רק מעט. כאן בגרודנה חיי אינם טובים ביותר בכל המובנים. ממש אין שום שדה פעולה.
יתכן, שווילנסקי שלנו היה יכול לפעול למעני משהו ביקאטרינוסלב. אולם מה, אם יעלה על דעתו להעמיד את מועמדותו שלו עצמו? זו היתה יכולה להיות התחרות מעניינת! נסה נא אתה לכתוב אל וילנסקי והודיעה אגב גם לי את כתבתו.
הפעם די בכך. אני מתחנן לפניך, כתוב לי בפרוטרוט על מצב הציונות בברלין. התרגלתי עכשיו לכתוב מכתבים, כמעט כל יום אני שולח עד ארבעה מכתבים ואני מבטיח ונשבע (לקחתי זאת מנסח השבועה) לענות לך בזמן. דרישת שלום ממני לפּוליה.
שלך,
שמריה
הלנה מתכוננת לכתוב לחוד, אולם אין לי רצון לחכות למכתבה, אשרי, יש לי עכשיו מלאי גדול של בולי דואר.
אֶתוֹצ’קה הולכת ונעשית מיום ליום נפלאה יותר.
אל המשורר יהודה ליב לוין (יהל"ל)
ווארשא, יום ד', מרחשון תרנ"ה, 1894
אדון נכבד וסופר עצום.
השנים האחרונות הראו אותנו לדעת, כי התנועה הלאומית לא לבד שאינה מגברת חילים להתפשט הלאה בין המון עמנו, עוד הולכת היא הלוך ורופפת, וכבר נמצאות ערים רבות, גם בתחום המושב, גדולות ונכבדות לפי מספר בני עמנו הגרים בהן, ואין גם אחד מתעורר שמה לעשות גדולה או קטנה בעד התנועה הקדושה לכולנו.
אנחנו באנו לידי הכרה כי בין הסיבות הרבות – מהן התלויות בנו ומהן שאינן תלויות בנו – אשר הולידו את המצב המעציב הזה ישנה סיבה אחת, וביכולתנו להרחיקה בכל עת ובכל שעה: הלא היא חסרון ספרות לאומית ז’רגונית. היו ימים וסופרים דאגו גם להמון עמנו לדבר אליו בלשון שהוא שומע אותה, אבל זה שנים אחדות וסופרים אלה משכו את ידם מעבודתם בעד ההמון ובין כה וכה ותחתיהם קמו סופרי ז’רגון אחרים המתימרים גם הם באהבת עם וזורעים הם בספרותנו הז’רגונית כל ירק עשב וכל שרש פרה ראש ולענה ובני עמנו משביעים את נפשם בפרי הספרות הזאת מאין להם מזון רוחני אחר.
גם אלה האומרים כי עלינו להצר את צעדי הז’רגון ולטעת בלב בני עמנו את האהבה לשפתנו העתיקה, גם הם ידעו בטח כי “אף צבת בצבת עשויה” ואף למען ללחום נגד הז’רגון צריכים אנו להשתמש בספרותנו הז’רגונית, למען יבין העם את דברינו ולמען לא יהיו בעיניו דברי מתנגדינו ככסף עובר לסוחר.
המכשלה הזאת תחת ידינו היא, ואנחנו עתידים לתת את הדין, אם לא נקום כעת כאיש אחד חברים לתקון את המעוּות בעוד מועד.
אי לזאת באנו לידי מסקנה לגשת להוציא לפרקים ולזמנים בלתי רחוקים – אף כי בלתי קבועים – חוברות בשפת ז’רגון. כל חוברת תהיה בעלת שני באגען (=גליונות-דפוס) ותכיל בקרבה מאמרים פובליציסטיים, ספורים, ציורים, שירים פרקים נכבדים מדברי ימי עמנו, תולדות אנשי שם ומאמרי מדע כתובים לפי רוח ההמון, ותקוותנו חזקה, כי השג נשיג על ידן את מטרתנו היקרה לכולנו אשר הזכרנוה למעלה. אולם למען שלא יהיה להקונים והקוראים ז’רגון משפט קדום וידיעה קודמת מראש ע“ד מטרת החוברות ההן, מצאנו לנכון לעשות חוזה עם הא' מ(מרדכי) ספּקטאָר הידוע כבר בספרות הז’רגונית לאחד מטובי סופריה והחביב על ההמון הקורא ז’רגון, כי יקרא שמו על החוברות האלה וכי הוא יעסוק גם בהדפסת החוברות ומכירתן. אך מבלי שתהיה בכ”ז הרשות לה' ספּקטאָר להכניס בהחוברות האלו דבר מדיליה או משל אחרים בלי הסכמתנו ובכלל בתנאי קודם למעשה, זכות עריכת החוברות תהיה רק לנו.
עתה עינינו נשואות אל הסופרים והחכמים הלאומיים אשר מטרתנו יקרה להם, כי יואילו להעניק לנו לעתים איש איש מפרי עטו להחוברות האלו, למען נוכל להוציא אל המפעל את הדבר הגדול הזה, אשר רק תבואות (לאמור: תבואת-שפתיים ע"ד המאמר במשלי יח, כ, “תבואת שפתיו ישבע”) בכחן לנטוע על לבות בני עמנו נטעי נאמנים, נטעי אהבה לעם ישראל, לארצו ולכל קדשי האומה.
הואילה נא איפוא גם אתה, סופר נכבד, לקחת חלק בהמפעל הטוב הזה ושלח לנו איזה מאמר לפי רוח מטרתנו בעד החוברות האלה וברכת רבים על ראשך תחול. לתשובתך נחכה, והננו חותמים ברגשי כבוד ויקר.
שאול פנחס רבינוביץ (שפ"ר)
שמריהו הלוי לעווין
אליעזר קאפלאן
מתתיהו כהן
זאב גלוסקין
האדרעססא:
ב. גלוסקין, ורשה רחוב מוראנובסקה 40
אל אחד העם
הוראדנא, יום כ“ב חודש אלול, תרנ”ז (1987)
לאחי ורעי, שלום וברכה!
כלנו פה באנו לידי החלטה, כי טוב היה להעתיק את דין וחשבון האספה הבאזעלית לשפת רוסיה ולהפיץ אותו למאות ולאלפים. אך כאשר שמענו כבר נגשו אל המלאכה הזאת בווילנא, והנני מבקש ממך להודיעני מי ומי הוא המעתיק ומתי תצא ההעתקה לאור. כמו כן נחוצה גם העתקה יהודית, אחרי שרוב אחינו ההמונים אינם קוראים עברית. אך לדאבון לבנו עוד גם עתה מפוזרים כוחותינו כמו שהיו עד כה ואין אחד מאתנו יודע מה שעושה חברו. – מה נשמע בווילנא? הגדול הוא הרושם שעשתה האספה הציונית? ומה אתם אומרים בדבר יסוד הקרן הלאומי? פה רבים מאחינו “מתיהדים” ובנו תלוי הדבר להביאם תחת כנפי השכינה, עלינו מוטלת כעת החובה לחמם את הלבבות, אך ראשית כל נחוץ שתהי אחדוּת גמורה בכל מעשינו, ואת האחדוּת הזו הנני מבקש ואיני מוצא לע"ע. לפי ראות עיני מה טוב היה לוא יכלו חובבינו הראשים להתאסף אחר חג הסוכות בווארשא או בווילנא ולסדר את עבודתנו להבא.
והנני אומר שלום לך ולכל אשר לנו בעירך,
מוקירך ומכבדך בכל לבו
שמריה הלוי לעווין
אל אחד העם
גרודנו, 1 ביולי 1899
מכתבך האחרון בלבל כל כך את מחשבותינו, עד שאין אנו יודעים עתה איך להתנהג בהעתקתנו. כמדומה לי לא היה גם חפצך אתה, שנקבל את כל הצעותיך ולסמוך עליהן, אחרי כי סוף סוף נאמרו בחזון והדבר צריך עוד עיון רב.
גם אני רואה, כי אי אפשר יהיה לנו לעבוד להבא מבלי שנתראה ראשית כל כדי לקבוע כללים מבלי לזוז מהם אף כמלוא השערה, והאמינה לי, כי לו לא יראתי לקחת חופשה לנפשי לכל-הפחות על ימים אחדים, כי אז כבר הייתי בא לווארשא גם מבלי לחכות עד שתזמינני. אבל לדאבוני הרבה “אבל” יש בדבר הזה ולפי דברי רבים אהיה מתחייב במשרתי אם אך אמסרנה בידי אחד גם על יום או יומיים, ומבלי למסרנה אין לי הרשות לעזבנה. ובכן יקירי, חוס נא על עבודתנו וּותר על זכותך הפעם וסור הנה בדרך נסיעתך על יום או יומיים, אז נרויח כולנו. כי מלבד הטעם האמור מעלה, טוב יהיה אם כולנו “שלשתנו” נשתתף בהקמת הכללים הנחוצים לעבודתנו. וזאת שלישית כי תראה, כמדומה לי בפעם הראשונה, אחת מערי ליטא הגדולות והעניות… ראה נא אחי הנכבד והיקר לי עד למאוד, עשה זאת למעני וקבל את הצעתי לרצון. גם מעתותיך לא תפסיד הרבה אם אך תסור הנה דרך בריסק–ביאליסטוק–גרודנה ומפה ווארשאה.
מה מאוד שמחנו כולנו – כלומר לקויזנער ואני בכבודי ובעצמי – כי הכל נשאר על מקומו באודיסא כד“אשתקד”.
היש רגלים לכל השמועות הטובות ע“ד התנועה הציונית החדשה בחו”ל עד כי גם ס(וקולוב נחום) מראה פנים שוחקות בהריחו אותן, או שמועות הנה כשמועות ש“בכל השנה”?
היום בערב נתאסף פה לחוות דעת, איך לחוג את “שבת-נחמו” הבא. האספה תהיה בביתי. וגם הרבנים “האמתיים” יבואו לקחת חלק בהאספה הזאת.
משפ"ר קבלתי מכתב מקארלסבאד, והוא “מגלה”, כי בקרוב יוכל לגלות סודות ונפלאות, וכעת הוא מסתפק אך ברמזים “דקים אבל גסים”.
אמור בשמי שלום למכירי האודיסאים ולבני ביתך הנכבדים, ושלום גם לך ממני מביתי ומזרעי.
שמריה לעווין
הודיעני נא יום בואך הנה.
אל ד"ר יוסף לוריא
(תורגם מרוסית)
יקאטרינוסלאב, 5.9.1900
יוסף היקר!
המאמר ב“ווסכוד” בשם “סיכומי הקונגרס בלונדון” עורר בי מורת רוח עד לאין שיעור, וּודאי בעיני, שלא רק בי בלבד. לדעתי, צריך מעשה ערמומי כזה מצד “ווסכוד” לעבור לא בלי עקבות. אני שולח לך מאמר-תשובה קטן, ואני רוצה לקוות, כי הקשרים הטובים שבין “דער יוד” לבין מערכת “ווסכוד” לא ישמשו הפעם סיבה שלא לפרסם תשובה זו. ולא עוד, אלא שמקווה אני, כי תשתדל לענות גם לגופו של ענין. עוברת עלינו, לדעתי, תקופה קשה למדי, ולא צריך לתת למתנגדים, הן הגלויים והן המוסווים, להרים ראש ולהקדים בתרועת נצחונם בטרם עת.
הלנה כתבה לי, כי תסע אולי לראש-השנה לגרודנה, אך סבורני, שמכתבי זה ישיגך עוד בווארשה.
בימים אלה מסרתי דו"ח על הקונגרס לפני קהל של אלף איש. נראה לי, שניתן אפילו לנצל את הביקורת על הקונגרס לצורכי תעמולה. הרציתי במשך שעתיים רצופות. אומרים כי הצלחתי, ואפילו מאוד. מה נשמע בווארשה?
בעבודה על המילון כבר התחלתי. וחבל, שהמחברת הראשונה אבדה.
השלחת לי את ספרו של סולובויוב? הוא דרוש לי מאוד.
מסור פ“ש לבבית לה”ה סאטווסקי, קפלן, גלוסקין וכהן.
המסור לך,
שמריה
דרישת שלום לבבית ביותר ממני לישראל, לסוניה ולילדים הקטנים.
אל אחד העם
יקאטרינוסלב, 16 באוקטובר 1900
לידיד הנעלה והיקר, שלום!
המחברת שאבדה ערוכה וסדורה מחדש, ועתה עסוק אני בתיקון החומר, שהנהו ערוך בכתב, והנני פונה אליך בשאלתי, אם לשלוח אליך חוברות חוברות, ובין כך תוכל לעבור עליהן עד כמה שעתותיך תהיינה פנויות לזה, או לשלוח לך את כל החומר הדרוש בבת אחת. יש לי עוד שאלות אחדות בדבר האוצר, כלומר בדבר הצד הטכני שבו, אבל מחכה אני לתשובתך על מכתבי העבר.
בכלל אוכל לומר מבלי להתפאר, כי עבודתי, אם מצאה חן בעיניך בפעם הראשונה, תישר בעיניך עתה כפליים. כמובן לא יוכל האוצר הזה להתחרות עם המילונים של כיס, חדשים בקרוב באו, כי אעפ“י ששם אוצר יקרא אליו אין לו כל יחס בדבר התלוי בכיס, אמנם יהיה באמת כאוצר הנכנס לספרותנו. מדי פעם בפעם נוכח אני לדעת, עד כמה עולה האוצר של לוי על “הערוך השלם” ש”מרוב העצים בו אינו נראה היער", וטוב נעשה אם לא נשוה נגד עינינו רק את גודל ההוצאות ולא נקצר את האוצר יותר מדי. בטוח אני, כי אם רק ננצח את קשי ההתחלה, נביא את הענין גם לידי גמר. מצדי מוכן אני להקדיש כל עתותי הפנויות לעבודה הזאת, והאמינה לי יקירי כי גם כעת הנני שם לילות כימים ועובד אני מבלי היסח הדעת. אהבתי להאוצר, לערכיו ודקודוקיו היא ערובה נאמנה שלא אתרפה במלאכתי גם להבא.
לתשובתך הנני מחכה.
שלך בכל נפשו
ש. הלוי לעווין
אל ד"ר יוסף לוריא
(תורגם מרוסית)
יקאטרינוסלאב, 8.11.1900
יוסף היקר,
לא עניתי לך על מכתבך הראשון, כי שרוי הייתי כל הזמן במתיחות. המתיחות כבר חלפה, אבל נתקעתי למצב של דכאון. אתה זוכר באיזה מצב-רוח “ירוד” עזבתי את וארשה. החלט החלטתי לגשת ברצינות לעבודה הספרותית, ובעיקר לעיבודו של “לוי”, הואיל וכבר השקעתי כוחות רבים במלאכה זו והיא נתחבבה עלי. אולם כאן אירע, שאנשי “אחיאסף” שינו את החלטתם, מבלי שמצאו לנחוץ להודיעני על כך. אני רואה דבר זה כמעשה מרגיז מצד “אחיאסף”. על קפלן אין אני תמה עוד, אך מתפלא אני מאד, כיצד נהג בצורה כזו ביחס אלי סטאווסקי, ואיני רואה כל הסבר וכל צידוק לכך. בהימצאך במצב כזה, אינך יכול לגשת למלאכה, ביחוד כשהזמן הפנוי העומד לרשותי הוא כה מועט, כי עסוק אני עתה בהכנת שני מאמרים בשביל “השלח”.
אני שולח לך העתק ממכתבי, אשר שלחתי לאחד-העם. יכול אתה להראותו לסטאווסקי, ואפילו מבקש אני אותך לעשות כך. נחוץ לי עתה מאוד להירגע, ורק אז אוכל לתת משהו גם בשביל “דער יוד”, היקר לי מאוד.
הלנה והניה’לה דורשות מקרב לב בשלומך ובשלום השווארצ’ים. סלח לי, יוסף היקר, אך עודני נתון תחת הרושם של המעשה מצד אנשי “אחיאסף” ביחס אלי ואיני יכול לכתוב. יעבור זמן-מה ואכתוב לך על אודות הכל.
המסור לך
שמריה
אל אחד העם
20.6.1902
לידיד ואחי החביב, שלום וברכה!
אך זה קבלתי את תשובתך והנני והנני שולח לך את השקפתי לחודש יולי.
מצדי נזהרתי ונזהרתי מנגוע בה בכבוד אנשים פרטיים והשתדלתי “להאיר” את כל ה“ענין” מהצד הפרינציפי שבו, כי כדאים הם ה“מתבוללים החדשים” שנקדיש להם לא מאמר אחד ולא מאמרים אחדים, כי אם להשכים ולדבר עליהם.
אקווה שתסכים לדעתי, שעורך “השלוח” לחוד ואשר גינצברג כאחד מהחברים האודיסאים לחוד, ובכן לא יראה הדבר כמו שלוחם אני את מלחמתך הפרטית, ובפרט שלא הזכרתי בהשקפתי לא את שמך אתה ולא את שם ידידנו הנכבד מר דובנאוו.
בביתי יושב כעת ידידנו מר ב' בראנדט מפטרבורג ומוסר לך על ידי את ברכתו שלום.
נא להודיעני לאיזה מקום אתה נוסע לראשונה, לווארשא או לרעציצא?
ידידך אוהבך,
שלך
שמריהו הלוי
אל ד"ר יוסף לוריא
(תורגם מרוסית)
יקאטרינוסלב, 27.8.1902
יוסף היקר,
אך בימים אלה חזרתי מסוויסלוץ', שם עשיתי את שבוע האבל יחד עם האחים והאחות. עדיין איני יכול להתעורר מן המכות הכבדות כל כך, שנפלו בגורלי באופן כל כך פתאומי. להישאר ללא אבא וללא אמא במשך איזה ששה עשר יום – מודה אני, שלא כל כך קל להשלים עם עובדה כזאת, עם כל הכרתך באוזלת ידך. ונוסף לכך, יוסף היקר, ספק אם יעלה בידי למצוא נחמה, או לפחות רגיעה בעבודה הציבורית, שעליה הנך כותב. הפעולה הרבנית על כל הזוטות ודברים של מה-בכך למיניהם הכרוכים בה, נמאסה עלי. הייתי רוצה לעסוק במשהו שאינו מסוג זה. אפשר וגם זה היה נמאס עלי במשך הזמן, אך אין איש מאתנו עושה חוזים לזמן ארוך.
הייתי בטוח, שאת הרשיון להוצאת עתון חדש קיבלה הוצאת “אחיאסף” או “תושיה”, מתברר שאיזה משתתף, מן הזעירים, עלה במרצו על כל אנשינו. לחלום על קניית “הצופה” איני יכול לפי שעה. לו היה זה בקיץ, כשיכולתי לשוחח על כך עם הרמאן (כהנהיים), אך – עתה על כורחי עלי להסתלק מרעיון זה על כל הפיתוי שבו. אשר לעיסוק בעריכה – גם על כך אין לחשוב. ראשית, אינני, יודע, באיזו מידה רשאי אני ליטול על עצמי עמל כזה; שנית, מצבו של עורך יותר מדי בלתי יציב הוא, ולהסתפק בווארשה ב-2,000 רובל – גם זה בלתי אפשרי. בכל אופן אהיה אסיר תודה לך, אם תודיעני מזמן לזמן על מצב העניין. בימים אלה יסור אלינו מאודיסה בצלאל יפה. איוועץ בו כראוי. אולי ניתן לדחות את הוצאת “הצופה” לחצי שנה לפחות. ולא לפעול בחפזון.
מדוע אינך כותב לי אף מלה לא על “השלוח” ולא על “דער יוד”. מה יצא מכל תכניותיך? אני מקווה, שבעוד 2–3 שבועות אהיה מסוגל לגשת לעבודה.
הלנה והניה’לה שולחות לך ד"ש לבבית. קבל גם את פריסת-השלום שלי.
כולו שלך
שמריה
דרישת שלום לבבית מכולנו לשווארצ’ים ולילדים הנחמדים.
יוסף היקר,
הייתי רוצה מאוד, כי תכתוב לנו בפרוטרוט על עצמך. הייתי מאוד רוצה לדעת, כיצד יישבת את העניין עם שרה, ובכלל, כתוב, ידיד יקר. אני מבקשת אותך מאוד. לכתוב על עצמנו קשה לפי שעה. היה בריא.
ידידתך
הלנה
מסור ד“ש לבבית לשווארצ’ים. אני מבקשת מאוד את סוניה לכתוב לפחות מלים אחדות. אני נושקת את לאה הקטנה ואת סאשקה. אניה שולחת פ”ש, ומשתלמד ותדע לכתוב, תכתוב בעצמה.
אנו מחכים ל-ואסיה (בצלאל יפה) ואנו שמחים באופן מיוחד לבואו.
אל ד"ר יוסף לוריא
(תורגם מרוסית)
יקאטרינוסלאב, 7.3.1903
יוסף היקר,
אינך יכול לתאר לעצמך עד מה שמחתי למכתבך. תודה כבירה לך גם בעד הרצאת השקפתך על עבודותי ב“פריינד”. אני מסכים עמך כמעט בכול. ותודה רבה עוד יותר לך על כוונתך לבוא אלינו לפסח. נדמה לי, שעליך להעדיף דווקא אותנו. כך החלטנו כולנו, והניה בכלל זה.
אני חש את עצמי טוב בהרבה מאשר אשתקד. מצב-רוחי רענן, וסייעה לכך בהרבה התעסקותי בספרות. אני עובד בהתמדה ואיני חש בעייפות. להיפך, נדמה לי כל הזמן, שאני עובד במידה בלתי-מספקת. אני מצטער מאוד, ש“דער פריינד” מפרסם את מאמרי שלא בסדר.
כיום אני נתון תחת הרושם המדכא של מאמרו של מאכס נורדאו. איזו קללה רובצת עלינו, שאין כוחותינו הטובים ביותר מבינים איש את רעהו. אחד-העם ראוי לדעתי, להתנגדות נמרצת מצד מנהיגי הציונות, אבל ההתנגדות היתה צריכה למצוא את ביטויה לא בצורה כה גסה. האם “פריינד” יתייחס לכל זה בנייטראליות?
מאוד לא נראתה בעיני העבודה הפורימ’ית של מ' כהן. הלא אין זו אלא אותה העבודה, שפסלת אותה לפני שלוש שנים. לפי תוכנה אין היא אלא סילוף, ולפי העיבוד – היא גרועה עוד יותר, מעולם לא הייתי מפרסם יצירה כזאת.
אני שולח את מאמרי הראשון על דבר הקהילות. השתדלתי עד כמה שאפשר להיות פופולארי. הייתי רוצה, שיודפס בשני גליונות רצופים זה לזה. כן נדמה לי שעתה הגיעה השעה המתאימה לפליטון שלי “די גרעסטע נדבה”.
לבד מן העבודה הספרותית, הוצרכתי לנהל בזמן האחרון חליפת-מכתבים נרחבת למדי, בעיקר עם וארשה.
מתארחת אצלנו עתה חנה בת יעקב עם מירה’לה. יישארו עד פסח כמעט. כולם שולחים לך פ"ש לבבית.
שלך
שמריה
כתוב לפחות משהו, שלח לפחות גלויונת.
אל ד"ר יוסף לוריא
(תורגם מרוסית)
23.2.1903
יוסף היקר,
את מאמרי “ציון און אפריקא” קיצרתי מאוד. אני מרשה לך לקצרו עוד יותר, אם תמצא לנחוץ. מכאיב לי, אולי מכאיב לי עוד יותר מאשר מיד אחרי הקונגרס. שימה-לב, גם המתנגדים העזים לציונות נאחזו באוגנדה. אפילו הרבנים אשר שתקו במשך עשרות בשנים, פצו את פיהם. והן משוכנע אני שמעניין אוגנדה לא יצא דבר. העם היהודי לא יקום לעולם לתחייה על מרומי אפריקה המזרחית. ועוד משוכנע אני, שתיפקחנה בסופו של דבר העיניים: גם אצל עמנו, ואז יעריך את נביאי-השקר שלו כערכם.
אוסישקין טרם בא, ואני חש עצמי לפי שעה בבדידות. ציוני יקאטרינוסלב נתגלו כעומדים על רמה. אפילו פועלי-ציון מתנגדים לאפריקה. תודה גם על כך.
אוסישקין יבוא בקרוב. לבי אומר לי, כי תתחיל בקרוב בשבילנו עבודה בארץ-ישראל גופה. וזוהי, אולי, הדרך היותר נכונה.
מוצאים-חן בעיני מאוד מאמריו של (שמעון) ברנפלד ב“הזמן” וב“הצופה”, ברצוני להקדיש עתה מאמר או שני מאמרים לשאלה: מה עשויה ליתן לנו אוגנדה במובן של התחייה. אם אמנם עומד “פריינד” לעבור לצידם של מצדדי אוגנדה – מה שאיני מעלה על דעתי – כתוב לי מיד על כך. הכרחי בשבילי לדעת את הדבר.
על שום דבר אחר איני יכול לכתוב עתה, אף אם יש על מה. אמתין מעט.
שלך
שמריה
אל ד"ר יוסף לוריא
(תורגם מרוסית)
יקאטרינוסלאב, 29.10.1903
יוסף היקר,
מכתבי הפליאך, אך מכתבך התמיהני. מה עניין התנהגותי לכאן ועל איזו טעות הנך מדבר, שלידיה כאילו הביאוני ידיעות מאודיסה. קרוב לודאי שהביאו לידי טעות לא אותי, כי אם אותך ואת המערכת. אוסישקין, אני וכל ידידינו האמיתיים שבאודיסה (כאחד-העם, דיזנגוף, רבניצקי וכו'), רוגזים עד לעמקי הנפש על התנהגותם של ציוני אודיסה. הם משתמשים באמצעים המעוררים בחילה, מפיצים עלי שמועות, שאינני יודע, כביכול, לדרוש דרשות ברוסית וכד‘. ובכלל שואל אני: נניח, שאני עוקר מאודיסה; אולם האם תהיה לציונים חוצפה כדי להציג את מועמדותו של ט’ (=וולאדימיר טיומקין)? אתה כותב: “בכלל לא נעים הוא לעמוד לבחירה בקלפי יחד עם ט'” אינני יודע, כיצד להבין את דבריך. לדעתי, מועמדות ט' למשרת רב בקהילה היהודית הראשית נראית כענין של שערוריה יותר ממועמדות של קרפס, ודווקא מפני שט' הוא אדם מהוגן. האם תתייחס העתונות שלנו באדישות לחזיון כה מעציב בחיינו?
באשר לי כיחיד, לא השתדלתי לזכות במשרה באודיסה, ואיש לא הטעני. בחירתי היתה מובטחת לפני מזימותיהם של אווינוביצקי וחבורתו. אני לאודיסה לא נסעתי, על אף ההזמנות שחזרו ונשנו; באודיסה ישב ט' והכין למען עצמו את הקרקע…
לאמיתו של דבר הנך טועה, יוסף, אם סבור אתה, שאני מוקף כאן אנשים שהם בדעה אחת עמי. מלבד אוסישקין אין כאן עמי אף אחד כמעט, ואינני סבור כי אוסשקין ישאר זמן רב ביקטארינוסלאב. אשר לרבנות, אין היא עשוייה, ללא ספק, למצוא חן בעיני באותו מצב שבו היא נתונה כיום. דומני, שדווקא באודיסה, ליד שלושה עוזרים, הייתי יכול ליצור משהו חדש. אחד-העם ואחרים מייעצים אותי לעבור ויהי מה. הם החליטו אפילו לכתוב לט', כי יסיר את מועמדותו.
הנך רואה, איפוא, יוסף, כי נמשך אני לחופש מזה שנים מספר, אולם הכל נשאר כפי שהיה. אנסה שוב. האמינה, מוכן אני תמיד להמיר את הרבנות בפעילות ספרותית, אולם הן עיניך הרואות, מה קשה לי להגיע לכך. אני חוזר ואומר: אילו היתה הרבנות מסודרת אצלנו אחרת במקצת; אילולא היתה תפוסה על-ידי עמי הארצ’ים למיניהם וכד' – לא הייתי מעלה מעולם על הדעת לעוזבה. הן כחות כה רבים כבר ביזבזתי עליה.
מדוע אינך כותב כיצד מתייחסת המערכת למכתבו של הרצל? האם לא תמתח על תשובתו היהירה, ובחלקה אף מתועבת, של הרצל ביקורת ללא רחם מעל דפי “פריינד”? כן, אוסישקין החליט וייאבק, אך האם תושג אחדות-דעות מצד כוחותינו הטובים ביותר – בזה השאלה! דומני, שרבים עמדו בתוקף לצד מדיניות של השלמה, אבל הרצל ייאבק בכל הכוחות עם כל פעולה “ארץ-ישראלית” מעשית. כמשקל שכנגד ל“אוגנדות” למיניהן אפשר עתה להעמיד דווקא עבודה מעשית בארץ-ישראל גופה, והן נראה, באיזה יחס של בוז מתייחס הרצל לעבודה מסוג זה. “פריינד” יכול, לדעתי, להשפיע במובן זה השפעה עצומה. אולם אם העתונות שלנו תשאיר עתה את אוסישקין ללא תמיכה מוסרית, כי אז ספק, אם יעלה בידינו לגשת לעבודה למען ארץ-ישראל. אוסישקין נוסע עתה לימים מספר. עם שובו מיד אכתוב לך.
בימים אלה אשלח משהו לגליון חנוכה. אני שמח, שמאמרי החלו סוף סוף להתפרסם, כי לולא כן, היו ידי מתרופפות לגמרי. הן למקרה שלא תהיה לי ברירה אני תולה את תקוותי בפעולה ספרותית.
נחכה לך בקוצר-רוח. הרבה הייתי נותן, לו יכולתי להתראות אתך עתה. אך הן רק חלום הוא.
שלך
שמריה
פריסת שלום לבבית לשווארצ’ים היקרים.
יוסף היקר,
שמחתי מאוד כשנודע לי, כי בדצמבר נתראה. מתי חתונת אחותך? אני מברכת אותך – הן אתה בודאי שמח מאוד. אנא, יוסף, כתוב בפרוטרוט על אודותך ועל אודות שווארץ. הייתי רוצה לדעת עליהם ככל האפשר הרבה. אני שולחת לך וללאה הרבה ברכות-שלום. את הילדים אני נושקת.
ידידתך
הלנה
הניה פורסת בשלומך ומצפה לך בקוצר-רוח.
אל דב בורוכוב
(תורגם מרוסית)
4.12.1904
בורוכוב יקירי!
קראתי ל-1 בינואר (1905) כינוס בווילנה. אני אבוא לשם מווינה. אתה מוכרח לבוא לכינוס ימים מספר לפני פתיחתו ותפנה אל גולדברג. תזדמן אז פגישה עם בוגרשוב. אל תדבר ואל תודיע על הכינוס לשום איש. ואת מכתבי זה תקרע מיד. מותר לך להראותו רק לזלאַטופּולסקי ולשום איש אחר. כל הזמן עד ווילנה תשאר בקיוב ואל תסע משם ותפעל עם קבוצות פעילות. יהא בעיניך הטריטוריאליזם כסחי וּמאוֹס, כי לא כדאי לבזבז למענו כחות.
את מכתבך ששלחת לי ע"י אלישוב ופישקאן קבלתי.
אינו מתקבל על הדעת שדובין יעזוב את פועלי ציון. נראה עוד.
תציע לו בשמי שיכתוב באידית קונטנרס על “פלשתינאיזם מנקודת המבט של פועלי ציון”. אני אדפיסו וברצון אשלם לו שכר סופרים.
יגש הוא מיד לעבודה, אולם יכתוב את הקונטרס בתשומת לב לצנזורה, כי ברצוני להדפיסו בשמו – הואיל והוא פופולרי מאד.
מוסינזון עכשיו ביקאטרינוסלב, הוא נוסע לאורהוך, ז’טומיר, קישיניוב ומשם לווילנה.
אני מאחל לך הצלחה.
ש. לוין
אל ד"ר יוסף לוריא
(תורגם מרוסית)
יוסף היקר,
קיבלתי היום את מכתבך הקטן. החלטנו כולנו, כי שום נימוקים אינם צריכים לגרום להסתלקותך מן הנסיעה. הן כל כך תשמחנו. אני סומך על הגינותך.
אני שולח לך את הפליטון שלי. אני מניח, שלא יפחידך היחס החריף הבא לידי גילוי בו ל“עגל הזהב” ולכוהניו. “יק”א" אינה פוסקת מלהרגיזני עד לעומק נפשי. אם תוכל להכניסו לגליון הפסח, אהיה מרוצה מאוד. נדמה, שעוד ניתן לעשות זאת.
פריסת שלום לבבית לך מהלנה והניה’לה. בקוצר-רוח מחכות הן לך.
שלך
שמריה
פריסת שלום לכל מכרינו המשותפים.
אפשר ותראה לטוב יותר לסיים את הפליטון במלים “און די האָפענונג לעבט אייביג” (“והתקווה לעולם קיימת”). את הפסוקים האחרונים אפשר, נדמה לי, למחוק, כי הם מחלישים, לדעתי, את הרושם. עשה כהבנתך.
אל ד"ר יוסף לוריא
(תורגם מרוסית)
באד-הארצבורג, וילה מריה, 16.8.1906
יוסף היקר,
אתמול נתקבל מכתבך, ואני ממהר לענות לך. לא ארבה דברים על מה שעבר עלי ועדיין עובר עלי במידה ידועה לאחר פיזור ה“דוּמה”. כה קרובים היינו ליישוב השאלה, לפחות על-ידי נציג העם, ועתה שוב הופקרנו… אינני מאמין, שהדוּמה השנייה תצטיין ברמה מוסרית כה גבוהה, כזו הראשונה. בכלל אין אני מאמין, שהבחירות השניות תעבורנה באופן חלק. ספק, אם בדוּמה השניה יהיו לנו צירים משלנו…
אשר לי כיחיד, הריני נדהם ממש ממעשה הפיזור, כדי-כך שעדיין לא הספקתי לעיין בכובד-ראש בסיטואציה החדשה אשר הועמדתי לפניה. נסעתי אפילו ללא נטילת חופשה, ובודאי כבר פיטרוני ממשרתי, ואם עדיין לא פיטרוני, מחמת רשלנות, לא אוכל עוד להמשיך ולשאת במשרה זו בלב דווי כזה. לא נשאר לפני איפוא אלא בית-הכנסת בלבד, ואף זה איני יודע מה מידת היציבות שבו. קיבלתי אפילו משרה טובה במערכת “רץ”, ועמדתי לקבל שכר קצוב, מלבד תשלום בעד מאמרים, אבל העתון סגור לפי שעה. וכך קשה ליישב בשעה זאת את השאלה הפרטית. אני שמח מאוד, כי בקרוב נתראה פנים בקלן. נדבר על אודות הכל.
עברנו כולנו להארצבורג, כי באֶלסטר אין בתי-אוכל של יהודים. בדרך אגב, כאן יותר טוב גם מבחינות אחרות מאשר במקום המרפא לנשים באד-אלסטרין. הלנה חשה את עצמה, ה' יודע, מה טוב; ואילו הילדים – מצבם משתפר והולך. ברוך הולך ונעשה לילד בן-חיל. אניוטה ומירה נסעו לשוייץ. כאן מתגוררים הזלקינד’ים שממינסק, ואנו נפגשים לעתים קרובות. אני מנצל את המנוחה ומשתדל לחזק את כוחותי. מזג-האוויר מוסיף נוחות.
נוכל לשוחח הרבה. יודע אתה, יוסף, הלא יכול אתה לנסוע לקלן דרך הארצבורג – היא נמצאת כמעט בדרך לשם. אצא ב-25 לחודש ואולי אפילו ב-24 בו. סורה אלינו ונסע יחד.
אני שמח מאוד עליך. ידעתי עוד מקודם, שבווילנה תנוח ברוח ובגוף לאחר החיים המאוסים בפטרבורג, וביחוד במערכת “פריינד” המושחתת. הנך אדם תמים ונותן אימון בזולתך יתר על המידה, ואינך יודע, איזו אווירה מורעלת הקיפה אותך במערכת “פריינד”.
אמור שלום בשמי לכל ידידינו המשותפים.
להתראות במהרה, שלך
שמריה
הלנה והילדים שולחים ברכת-שלום לבבית. בימים הקרובים בוודאי יכתבו.
אל ד"ר יוסף לוריא
(תורגם מרוסית)
על סיפון “אמריקה”, קו האמבורג-אמריקה, 9.11.1906
יוסף היקר,
מכתבך עוד הספיק להגיע אלי לסיפון האנייה. אינני סבור, כי הממשלה תרשה ל“בוררים” להגיע לקלפי, ועוד יותר מפקפק אני, כי היהודים ינצחו גם הפעם בבחירות בווילנה. אני מודיעך את כתובת מאגנס ואחכה לידיעותיך. אני מקווה להספיק באמריקה בכל המובנים, אם לא אהיה נאלץ להיחפז יתר על המידה.
אני מתוודע אל המהגרים ורושם הערות, אעבדן בשביל “יידישער פאלק”.
אבקשך לעקוב אחר מערכת הבחירות. בשעת הצורך יכול אתה גם לטלגרף. הכתובת למכתבים היא: י"ל מאגנס (ב- s אחת) 165 Elas B. way. למברקים: מאגנסציון (מלה אחת) ניו יורק.
הרביתי לשוחח עם (פרופ' אוטו) וארבורג בדבר הגימנסיה (הרצליה). הוא מרוצה לחלוטין ב“גימנסיה” של בוגרשוב ומטמאן. לא הצלחתי בשום אופן להוכיח לו ולשכנעו, שאין זו גמנסיה, כי אם “תלמוד-תורה”. אשתמש בכל הכוחות כדי ליצור בארץ ישראל בית-ספר תיכון.
האנייה “אמריקה” היא מפוארת ממש. כבר עברנו את קאַלה, עתה אנו עוברים את הלאמאנש, וללא כל תנודה.
אמור שלום בשמי לכל הידידים המשותפים.
כתוב תכופות!
שלך
שמריה
אל ד"ר יוסף לוריא
(תורגם מרוסית)
ניו יורק, 5.12.1906
יוסף היקר,
מהאמבורג כתבתי לך ומיום ליום חיכיתי לתשובתך, אבל לצערי לא הגיעתני. הנה מלאו כמעט שלושה שבועות לשהותי באמריקה. בדרך כלל עשתה עלי אמריקה רושם של ארץ הפלאות, אבל מבחינה לאומית הרי יהדות אמריקה במידה שאני יכול לשפוט לפי הסתכלותי שלי, תאבד בשביל ענייננו ביותר מהירות מאשר היהדות של אירופה המערבית. ציונות אין אני רואה כאן לחלוטין. הציונים שבכאן שבלים בודדות, שום אירגון לאומי אינו בנמצא, אבל קיימת לפי שעה איזו תערובת ליטאית-פולנית-גאליצאית-אמריקנית-כאוטית.
הרעיון של יצירת מוסדות לתרבות בארץ ישראל אינו פופולארי כאן כלל אפילו בין ציונים. וגם להם עלי להוכיח, עד מה נחוצות בארץ ישראל גימנסיות. לא הכינו כאן שום תוכנית פעולה למעני, ואני מפקפק מאוד בהצלחת מסעי. פעמים אני מציג אפילו לפני הציונים שלנו את השאלה, לשם מה הזמינוני עתה לאמריקה. המעמד העשיר, עם שיף בראשו, תפוס עתה לרעיון הפיזור של יהדות אמריקה, שלתכליתו נכונים הם לבזבז מיליונים, והן הדבר לא יעלה בידם לעולם. הטריטוריאליסטים יצטרפו אל העשירים ויתחילו להוכיח, שפוליטיקה כזו מביאה להגשמת הרעיון הטריטוריאליסטי, ואילו בשביל הציונים אינני רואה כאן שדה-עבודה נרחב, אם לא שיעסקו באירגונם של המוני היהודים באמריקה על יסוד לאומי. ולשם כך דרושים בכל מקום, וביחוד באמריקה, אמצעים חומריים מרובים, ואצל הציונים כאן מצויים אמצעים באותה מידה בדיוק, כפי שהם במשרד המרכזי שלנו. אני מגיע יותר ויותר למסקנה, שלציוני אמיתי נשאר אך דבר אחד: לנסוע לארץ-ישראל. אולם כאן צפה השאלה הגורלית: מה יעשה שם אדם מאנשי שלומנו?
מכל זה תבין, שהשמחה רחוקה מלבי, וביחוד מאחר שאין לי מושג מן הנעשה עתה ברוסיה ואינני יודע מה מחכה לי בעתיד. מפציר אני בך, כי תכתוב לי מיד על הכל. קרא מכתב זה לפני הגולדברג’ים ולפני ניישול והיוועץ בהם. אם תמצאו שיש הכרח בבואי, טלגרפו אלי: Ketch New York.
ביותר מזה אין צורך.
מהלנה אני מקבל מכתבים לעתים קרובות. היא כמהה כל הזמן “הביתה”. אבל היכן ביתי?
שהיתי בוואשינגטון יומיים, ראיתי את כולם, מן הנשיא ועד למזכיר ואת הכל. כל המנגנון הממלכתי מפליא ממש. אולם מה לנו מכל זה.
הקנאה ממלאה את הנפש ויש רצון לבכות. “קנאת ביתך אכלתני” – הנה ההרגשה המשתלטת עלי.
פריסת שלום לידידים.
שלך
שמריה
ביום א' אני מופיע בפעם ראשונה באסיפת-עם, שתנוהל על-ידי שיף. הנושא הוא: מצב היהודים ברוסיה. אחר-כך אתחיל במסעי הציוני על פני ערים שונות עד לצ’יקאגו וס"ט לואיס.
אל אחד העם
שרלוטנבורג, 2.2.1908
לידידי היקר והנעלה, שלום וברכה!
מיד אחרי שובי ברלינה התראיתי עם הד“ר נתן ומסרתי לו בדיוק את השקפתך ע”ד הטחניקום העומד להיווסד. דברתי עמו באריכות, מפני שראיתי, כי קשה עליו לשחרר את עצמו לגמרי משיטת ה“צדקה” השלטת. אבל סוף סוף הסכים גם הוא להצעתך לבלי לקשר את בית הספר לאומנות, שנחיצותו היא ודאית בעיניו, למרות קיומו של בית-ספר כזה לכי"ח, עם הטחניקום.
בין כה וכה נגשנו לאסוף את החומר הדרוש, ומהיום שהד"ר נתן נמנה גם בין “יועצי העיר” הרשמיים, נקל יהיה לנו לקבל את החומר במידה גדושה, ובסוף חודש דנא או בראשיתו של הבא נסע גם לערים שונות כדי להסתכל ולהתבונן אל הטחניקומים הקיימים, כמו בקאֶטהען, במיטוויידא ועוד, ועד בואך הנה יהיה החומר כבר מסודר, והנני מקווה כי לא נפגוש כל מעצור על דרכנו.
כפי שמתבונן אני פה אל הרוחות המנשבות בהספירות העליונות, בטוח אני כי היחס אל המוסד החדש יהיה חיובי. היהודים האשכנזים רואים יותר מדי איך מתייחסים פה בבתי הספר לטכניקא אל “בני דתם” מרוסיא, והעובדא הזו תסייע הרבה להוציא אל הפועל את יסוד הטחניקום בא“י. מלבד הטעם הזה, השלילי לכשהוא לעצמו, ניכרת בזמן האחרון איזו נטייה לעבודה קולוטורית בא”י גם בין אלה הרחוקים מהציוניות, ובטוח אני, כי אם אך נדע להשתמש כראוי בהנטייה הזו נוכל לעשות הרבה בעתיד הסמוך, כדי לשכלל את החינוך בא“י ולהפכו לחי הנושא את עצמו”.
קבלתי הזמנות רבות, כמעט מכל הערים הגדולות בגרמניא ובאוסטריא לקרוא ע“ד העבודה הקולטרית בא”י, אבל חפץ אני לחכות עד שיבוא הענין בדבר הטחניקום, לידי גמר, כי אז תהיה השפעתן של קריאות כאלה אחרת לגמרי.
אם יש לך להעיר עוד איזו דברים הצריכים עיון, הודיעני נא אותם ואני אעמוד על המשמר. הד“ר נתן ישים לב לכל הערה והערה מצדך, והיה נעים לו לוא חפצת לשלוח את הערותיך גם על שמו. כתבתו: Dr. P. Nathan Hilfsverein d. Deutschen Juden, להד”ר נתן יש השפעה גדולה על היהודים הגרמנים, וכפי שנוכחתי לדעת באמריקא גדולה השפעתו גם על ה“אשכנזים” דהתם, והנני רואה, כי מתוך שלא לשמה הוא בא לשמה, כלומר מתוך “צדקה” הוא בא ל“פוליטיקא”, ואני שמח מאד, כי א"י בכלל עשתה עליו רושם כזה, והוא אומר להקדיש מעתה להעבודה הזו רובי עתותיו.
אצלי אין כל חדש. הנני מחכה לבואו של גיסי מניו-יורק, שכפי הנראה יבוא לאירופא בעוד חודש ימים. מצדי אשתדל עד כמה שידי מגעת להכין את עצמי במשך השנתיים עד פתיחת הטכניקום ולהשתלם עוד באיזו ידיעות פדגוגיות ולהשתקע אח“כ בא”י בתור מורה, כי זה כל חפצי.
ושלום לך מאת ידידך שלך
שמריה הלוי
אל אחד העם
שרלוטנבורג, 17.2.1908
ידידי היקר והנעלה!
רציתי שתשא עליה תשובתו של הד“ר נתן על כל שאלותיך (מלבד בדבר מהותו של וורבורג מהמבורג ושאלת ה“פזר”) איזה חותם של רשמיות, ומפני זה אחרתי בתשובתי אני עד היום. תרגמתי להד”ר נתן את מכתבך ובקשתי ממנו שתשובתך תגע בכל סעיף וסעיף בפרוטרוט, והנני שולח לך את גוף מכתבו של הד“ר נתן, אע”פ שנכתב על שמי, אבל אחרי שבאמת מכוון הוא כלפי שאלותיך אתה. מהמכתב הזה תיווכח עוד הפעם לדעת, כי אם ישתתפו בהמוסד הזה אנשים כרוחנו, יעלה בידנו להוציא לפעולה דבר מתוקן לכל פרטיו, וכמדומה לי, כי גם להבא לא יהיה כל מקום לוויכוחים בין הקוראטריום ובין ההילפס-פראיין.
דזשיימס סימון הוא ראש ההילפספראיין, וכמובן עומד הוא למעלה מכל בקורת, כלומר אי אפשר לייסד קוראטריום מבלי להכניס אותו לתוכו, אבל הכל יהיה תלוי בהחברים האחרים, מפני שדשיימס סימון הוא רק ה“קצין” שבחבורה, ה“ארי”, וב כ ל השאלות הוא מסכים לדעתו של הד“ר נתן, אם כן לא נשגה אם נאמר, כי בהקוראטריום יהיו לנו שני ד”ר נתן. מר וורבורג מהמבורג הוא ג“כ רק מאילי הכסף ויטה כלפי הד”ר נתן, שהשפעתו גדולה עליו. הצד השווה שבשני הוורבורגים הוא ששניהם עשירים, ושיש ביניהם קרבת משפחה, אבל לא יותר. בכלל צריכים אנו להביט על הבחירה הזו כעל שידוך לשום ממון. בחירתם נחוצה לתפארת הקריאה. הענין כולו יהיה מסור מצד ההילפספראיין לידי הד"ר נתן.
בינתיים קיבלתי אך עתה תשובתו של מר [דוד] וויסוצקי על מכתבי הראשון. כפי הנראה עוד לא סר ממנו הפחד פן יחשדוהו חלילה בציוניות, ומטעים וחוזר ומטעים, כי המוסד שיבנה מעזבונו של אביו המנוח לא יהיה לו שום יחס עם הציוניות. הן יודע אתה, ידידי היקר, כי מעולם לא הייתי מהציונים דמתקריין פוליטיים בלעז, וכי הצד הקולטורי שבהציוניות משך אותי אחריה – ובכל זאת הצטערתי עד למאוד בראותי בהטעמה כזו מעין פחיתת הכבוד לא רק בעד הציוניות הרשמית, כי אם גם בעד החובה לציון. זאת ועוד שנית. עלינו יהיה לאסוף כסף רב ולפנות לאנשים שונים בעלי יכולת לא רק בתור עושים כי אם גם בתור מעשים, ולמה לנו לעשות גדר וסייג למוסדנו טרם שנבנה עוד. הדבר מובן מעצמו: הטחניקום הוא מוסד קולטורי, וכל מי שמרגיש בנחיצותה של התפתחות קולטורית בא"י, מחוייב להשתתף עד כמה שידו מגעת לעזור מצדו להוצאת הדבר הזה אל הפועל. ולהוציא איזו חברה או אנשים פרטיים מן הכלל רק בשביל שציונים הם – טכסיס כזה עלול להזיק להענין. אמנם אני חושב, כי בברלין נדבר עוד ונדין בדבר השאלה הזו בכובד ראש.
מיודענו ניידיטש במוסקווה חפץ לשלוח נדבה הגונה על שם הה"פ למטרה זו, אבל קיבלתי מכתב מהד"ר טשלנוב, כי אחרי שהמיסדים אינם חפצים אפילו בהשתתפותם של ציונים פרטיים, המה נסוגים אחור כדי שלא להזיק להענין, אבל כאמור השאלה הזו מוקדמת היא לע"ע, ובעתה נשתדל לברר אותה מכל צדדיה.
הד“ר נתן היה חפץ מאוד שכל הענין יגמר עד 25 מרץ, מפני שבסוף מרץ תהיה האספה השנתית של הה”פ, והד“ר כהן (המזכיר של הה"פ) ביקש ג”כ ממני שאשתדל לפיכך להחיש את גמר הענין, מפני שאז יוכלו להוציא מהפונדים של הה“פ מאה אלף מרקאות בעד הטכניקום על האספה העתידה. כדאי שתשים לבך לדבריהם. ואם אך יש איזו אפשרות שתבוא הנה עד 26–25 מרץ תביא ע”י זה תועלת גדולה להענין. והנני חושב, כי משום “עת לעשות” תוותר על הפרוגרמא שלך ותקדים את נסיעתך לרוסיא. ההבדל הוא רק של ימים אחדים ומאת אלף מרקאות כסף עוברות לסוחר הוא דבר של ממש.
ממכתבו של הד“ר נתן תראה כי גם אני אסע למינכן, לברוינשוייג, ולקאֶמיין. הנסיעה לא”י, כפי הנראה, לא תהיה נחוצה דוקא באביב הזה, ואולי עוד תוכל לסדר את עתותיך באופן כזה שגם אתה תוכל לבקר עוד הפעם את הארץ.
מידידנו דובנוב לא קיבלתי שום מכתב.
אע“פ שמעתה תפנה עם כל השאלות וההצעות בדבר המוסד ישר להד”ר נתן, בכל זאת אסיר תודות אהיה לך, אם תקדיש גם לי שעה קלה להודיעני גם אני מכל הנשמע.
ושלום לך מאת ידידך, שלך באהבה
שמריה הלוי
אל אחד העם
שרלוטנבורג 25.11.1908
לידידי היקר והנעלה, שלום וברכה!
את מכתבך להד“ר נתן קראתי בשים לב, קראתי גם את תשובתו אליך, שאל נכון כבר קיבלת אותה, את המכתב ואת תכנית התקנות של המוסד החדש. לפי דעתי נחוץ יהיה לשנות איזו סעיפים, וביחוד את הסעיף ע”ד ה“אנהאגליכקייט צור רעליגיאַן”. רבים יראו בסעיף כזה מין צביעות, והצדק יהיה אתם. למען לצאת לכל הדעות עוד אפשר אמנם להטעים את היחס אל היהדות במובן האמונה בבחינת “שב ואל תעשה”, אבל בשום אופן לא בבחינת “קום ועשה”. אמנם אחרי כל אלה הגיד הד“ר נתן כי יסכים להשינויים שתעשה אתה. שאלה יותר חמורה מזו היא השאלה בדבר תכנית בית הספר גופא. כמדומה לי שבית הספר, שיהיה כעין פרוזדור להטחניקום, צריך להיווסד לא בעד בני שש ושבע, ומכיוון שיגיעו התלמידים ל”בר מצוה" יכנסו כבר להטחניקום, כי אם בעד בני שמונה ותשע, וישארו בבית הספר לכה“פ שבע שנים. מובן מאליו שבאופן כזה נחוץ יהיה להרחיב את הפרוגרמא הכללית וגם את זו של הלימודים העברים. הד”ר נתן לוקח לו למופת את בתי הספר הקיימים של הה"פ, ואינו חפץ לזכור את הגימנסיה העברית שעל פי הפרוגרמא שלה היא יותר מתאמת למטרתנו.
לא חפצתי להיכנס בוויכוחים, מפני שבטוח אני, כי אחרי שתתראה עם הד"ר נתן ותברר לו את השקפתך בענין זה, לא יתנגד לנו. העיקר הוא כי תעשה ההתחלה.
היום עניתי על מכתבו של ה“ר ד. וויסוצקי. מבין אני את צע[…] שלא יחשדוהו חלילה בציוניות, והבעתי את תקוותי, כי יבוא יום, וכל אלה החפצים להשתתף בבנין עברי כללי יכירו את הנחיצות לברוא מרכז רוחני בא”י, וכי מקנא אני בהמייסדים הראשונים. ומה שנוגע להציונים, הן אי אפשר לדחותם בשתי ידיים, אם רק יחפצו לשחד גם מכוחם, לא בתור אורגניזציה כי אם בתור אנשים, שכל מוסד חדש בא“י חביב עליהם ויקר להם. אדרבא. נחוצה בעד המוסד השתתפות רחבה של כל שדרות החברה העברית הן ברוסיא והן בחו”ל.
מחכה אני לתשובתך בדבר בואך הנה. שונה אני את בקשתי כי תשתדל לבוא הנה לפני המועד שאמרת, כדי שיבוא הענין לידי גמר קודם להאסיפה הכללית של הה"פ. בואך הנה בהקדם האפשרי נחוץ ויביא תועלת רבה להמוסד.
ושלום לך מאת ידידך, שלך באהבה
שמריה הלוי
אל אחד העם
שרלוטנבורג 27.2.1908
לידידי היקר והנעלה, שלום וברכה!
את מכתבך קיבלתי, ואם כי אין לי מה להוסיף על דברי הקודמים, בכל זאת כותב אני כדי לצאת חובת תשובה. הנני שונה עוד הפעם, כי בדבר הפרוגרמא העברית בבית הספר הבינוני על יד הטחניקום אין כל מקום לדאגה. מצד הה“פ לא תהיה שום מניעה להרחיב את הפרוגרמא עד כמה שאפשר לפי תנאי המקום. שפת ההוראה תהיה העברית והכל יהיה תלוי רק בהמורים, שעליהם יהיה לגשם את הפרוגרמא. השאלה העיקרית היא בדבר תכנית בית הספר עצמו, ופה, כאשר כתבתי לך נחוץ יהיה לברר להד”ר נתן את השקפתך בהרחב ביאור, וכמדומה שטוב היית עושה לו הסכמת שהפרוגרמא תעובד רק אחרי הראיון ואחרי שהבסיס יקובל משני הצדדים.
בינתיים התראיתי עם פרופיסורים אחדים של הפוליטחניקום דפה, והמה אומרים כי אי אפשר לדרוש תעודת בגרות מתלמידים החפצים להיכנס ל“טכניקום” וכי בית הספר להכנה, מבלי לאבד את טיפוסו ומהותו של בית ספר בינוני, צריך [ש]יהיה בעל ארבע או חמש מחלקות, אבל בשום אופן לא יותר מבעל שש מחלקות, הוא צריך להתאים להטיפול של ה“ריאל-שולע” ממדרגה השניה לפי נוסח אשכנז.
מפני זה הנני חוזר על שאלתי, שתמהר את בואך הנה, מפני כמה וכמה טעמים, שעה אחת של בירור השאלות בע"פ שקולה כנגד מכתבים לעשרות, ובעצמך תיווכח לדעת, שהשפעתך תהיה רבה על מהלך התפתחות המוסד, כי תוכל לפלס לה נתיב כחפצך וכרוחך.
בואך הנה עד כ“ה-כ”ו מרץ נחוץ עוד מכמה טעמים. מאחורי הפרגוד שמעתי כי ביום כ“ט מרץ תהיה פה אספה חשאית של “אדירים” רבים העומדים מחוץ להציוניות וגם ה' שיף (לא מהר"מ שיף) אבל שיף האמריקני בתוכם, וידובר שמה גם על העבודה המעשית והקולטורית בארצות המזרח בכלל ובא”י בפרט. והנני מוצא לי לחובה להעיר אותך על זה, כי טוב שתזדמן עם הד“ר נתן מקודם להאספה הזו, למען שיוכל לבוא להאספה בענין נגמר. איני אומר בהחלט גמור, אבל יוכל היות כי ע”י ההזדמנות הזו נבוא לתוצאות נכבדות. מעולם הייתי מאמין ב“השגחה” ונא אל תשחק עלי. הנני רואה, כי ה' נחני בדרך טובה, והנני מבקש ממך לבל תשיב הפעם את פני ריקם בדבר השאלה הזו.
הנך כותב: “בהיות זה מוסד ‘נוטרלי’ לא יוכל להיות לענף של עבודת הציונים בתור אורגניזציה”, והכי חשבתי חלילה לתת להמוסד איזה חותם ציוני? אדרבא, לוא גם חפצו המייסדים למסור את המוסד להאורגניזציה הציונית, כי אז הייתי מתנגד גמור למסירה זו, מפני שאז לא היתה לי ערובה נכונה לקום המוסד. חפצי ומגמתי – רק שלא ידחו את הציונים, החפצים לעזור להתפתחות המוסד בתור אנשים פרטיים, ומתוך שולי מכתבו של הד"ר טשלינוב הקשבתי מעין התאוננות כזו. גם את השאלה הזו הנני מניח עד בואך הנה ואז נבררנה מכל צדדיה, כי בעיני חשובה היא עד למאוד.
בדבר האספה החשאית הנני מבקשך לבלי לאמר, אפילו בתור מסיח לפי תומו, לאיש דבר.
כשנתראה אדבר עמדך גם בדבר סידור עבודת ההכנה, גם את העבודה הזו נחוץ להעמיד משעת יצירה על בסיס נכון, כדי שתהיה עבודה מסודרת, עומדת ברשות עצמה ונושאה את עצמה ולא רק כעבודה המשועבדת ליתר העבודות של הה"פ.
והנני אומר לך שלום רב
שלך באהבה
שמריה הלוי
נ.ב. ש“י איש הורוויץ נטל עוד הפעם סערה בביצתנו שהתחילה להקפא ע”ד מאמרו בדבר החסידות ב“העולם”. גם אני מצטער עד למאוד שנותנים מקום בספרותנו למאמרים כאלה, שאין בהם לא עמקות, לא חריפות ולא בקיאות, אלא חוצפה בע"ב-ית והתקשטות בהשקפות קיצוניות הנאמרות מן השפה אל החוץ.
אל אחד העם
שרלוטנבורג 2.3.1908
לידידי היקר והנעלה, שלום וברכה!
אתמול הזמין אותי עוד הפעם מר ד“ר נתן והראה לי את מכתבך, ואל נכון קיבלת כבר את תשובתו עליו. ד”ר נתן אמר לי, כי טוב היה לוא נקדם הענין בהקדם האפשרי, מפני שאז תהיה לו האפשרות לנסוע לא“י עוד בחודש אפריל הבא, לראשונה לחיפה ומשם לקושטא. חושב הוא, כי יעלה בידו לקבל, אם לא ימצא מעצורים על דרכו בחיפה, רשיון מיוחד בעיר הבירה. אני איני מאמין באפשרות קבלתו של רשיון מיוחד, אך מצד השני אינני רואה גם כל נחיצות שהמוסד החדש יהיה דוקא יוצא מן הכלל. גם בית הספר לאומנות של כי”ח נוסד בעצם וראשונה בלי כל רשיון, ורק אחרי שנים רבות לקיומו נתקבל גם הרשיון וגם בית הספר של לימיל קיבל רק זה לא כבר את הפירמן. אמנם יוכל היות, כי כבר אחרי שכבר נעשה הנסיון ונתקבלו פירמַנים כאלה נקל יהיה ללכת ב“דרך המלך”, שהיא סלולה והמעצורים לא יהיו עוד קשים כל כך.
יתר חברי הה"פ אמרו לי עוד הפעם, כי טוב תעשה, אם תחיש בואך הנה כדי שיפורסם הדבר קודם להאספה, ולי אין לי מה להוסיף על שאלתי בענין זה במכתבי הקודמים.
בי' לח“ד יסע הד”ר נתן, וגם אני אלווהו, למינכן וליתר הערים שיש להם בתי טחניקום ונשוב לברלין כפי הנראה סמוך לכ' ח"ד.
הד"ר נתן מחכה, שבקרוב תודיעהו באופן רשמי גם על דבר חברי הקוראטוריום מצד היורשים, כלומר תפרש בשמם.
הזמינו אותי מווינא, מינכן ועוד ערים רבות “לנאום” ע“ד העבודה הקולטורית בא”י, אבל לע“ע החלטתי להיות בבחינת “נחבא אל הכלים” ולבלי לעשות אפילו צעד אחד מבלי שאתיעץ עמך בשאלה הזו, מפני שאחרי שלא אוכל להעלים בדבר הטחניקום בנאומי, אינני רוצה לקבל על עצמי את האחריות. חפץ אני לעבוד בעד הענין ע”פ שיטה מעובדת ומסוימת, אבל בזאת בטוח אני כי אל המוסד הזה יתנו את ידם גם רבים מאלה שהיו רחוקים עד כה מא"י ומכל התלוי בארץ כרחוק מזרח ממערב.
מבקש אני אותך, ידידי היקר, שתשיב על מכתבי הקודמים בחשבון שאקבל תשובתך עד נסעי למינכן, היינו עד ט' ח"ד ועד בכלל.
והנני שלך באהבה
שמריה הלוי
נ.ב. הפועל הצעיר, שהוא כעת כלי מבטאו של ה“צעירים” שלנו, מתנפל כבר על הה“פ וביחוד על הד”ר נתן וישם גם אותי לשליחו (אפוסטול) של הה“פ, ההולך (כלומר, הה"פ) ומגרמן את א”י. חבל על הצעירים שאחזו בטכסיסי ה“בונד” מסיטרא אחרא.
העיקר שכחתי: בדבר מבטא “רעליגיאָן” איני יכול להסכים לדעתך בשום אופן. הדת היא מובן מוגבל ומסומן מכל צדדיו. יש לנו “אמונה” של ישעיהו ושל עמוס, וצדיק באמונתו יחיה, אבל אין לנו דת של נביאים כי אם של הרמ“א ושל הקצש”ע, ועלינו להיזהר ולהיזהר מפני מבטאים מסוכנים, לפי דעתי, כאלה. הד"ר נתן מוצא כי המבטא “יהדות” יותר מתאים לזה מה שחפץ להטעים, וטוב יהיה אם גם במוסקבה יסכימו להשינוי הקטן הזה. איני אומר חלילה כי נחוץ להילחם נגד הדת, אבל אין לנו לבחור במבטאים כאלה שירעישו את עולמנו אנו הקטן.
אל אחד העם
10.3.1908
לידידי היקר והעלה, שלום וברכה!
עוד טרם שקיבלתי את מכתבך מן 5 ח“ד נתקבלה טלגרמא ממוסקווא ע”ד אספת היורשים והאפוטרופסים, וכי הענין נגמר באופן רשמי ע"י החלטות האספה.
הד“ר נתן הנהו כעת בפפ”מ וישא שם נאום ע“ד העבודה בא”י. בטח ידבר גם ע"ד הטחניקום. מחר הוא שב הנה ונסע שנינו למינכן ועוד.
מר שיף מניו-יורק מתאכסן כעת בא“י. נתקבלה ממנו ידיעה כי חפץ הוא לדבר עם הד”ר נתן ע“ד העבודה בא”י, איך ובמה אפשר להיטיב את המצב הכללי. את פרטי נסיעתו איני יודע, אם נסע בתור תייר של “בדקר”, או בתור יהודי, אבל גם בנסיעה הזו לכשהיא לעצמה יכולים אנו לראות אות הזמן. פעמים רבות בלה את חדשי החורף במצרים וזו הפעם הראשונה שביקר גם את א"י.
מר וויסוצקי כותב במכתבו האחרון כי יבוא הנה לאספה הכללית של הה“פ, היינו ליום כ”ט ח"ד.
מרגיש אני בכלל כי “עת לעשות” הגיעה ובלבד שנוכל לכוון את השעה.
ע"ד הפרוגרמא של בית הספר התיכוני נדבר באריכות כשתבוא הנה.
אוכל להרגיעך, כי השפעתך אתה על מהלך הענין והתפתחותו תהיה רבה.
מה שנוגע להשאלה הדקה בדבר רליגיון ו“דת” חושב הד"ר נתן, כי נתקבל הנוסח “יודנטום” ולא “רליגיון”.
מאמרו של אברהמס קראתי וגם הד"ר נתן קרא אותו בשים לב. לו היו לנו כעת מעשים!
ושלום לך מאת ידידך
שלך באהבה רבה
שמריה הלוי
אל אחד העם
שרלוטנבורג, 18.3.1908
לידידי הנעלה והיקר, שלום וברכה!
עם הד“ר נתן נפגשתי כמעט מדי יום ביומו. כל הזמן הזה היה טרוד באסיפת החומר, וחברי הוועד המפקח על ענייני בתי הספר של ההילפספראיין, הלא המה הפרופ' שפר והד”ר מיטוואָך עזרו על ידו. הפרוגרמה של בית הספר הבינוני על יד הטחניקום עובדה ע"י האדונים הנזכרים, אך, כמובן, יש עוד לשנות שמה איזו דברים הצריכים תיקון.
הד"ר נתן מטעים וחוזר ומטעים בדבר הקוראטריום ואמר לי, כי ממוסקבה לא כתבו לו מאומה בדבר זה. מצדי חושב אני כי במוסקבה יכלו למצוא פסול אך בי, מפני ציוניותי ולא בהאדונים האחרים שהציע ההילפספראיין, ובכן בטוח אני כי גם מצד השאלה הזו הכל על מקומו יבוא בשלום.
מחכה אני כבר לבואך, כי יש הרבה דברים שבע"פ שאי אפשר כמעט לאמרם בכתב.
למינכן לא נסענו, מפני שהפרופ' הראשי שבהטחניקום איננו כעת בביתו ונדחתה הנסיעה הזו עד ראשית אפריל, בעוד יומיים נסע לברוינשווייג וקאֶטהען, ונשוב ברלינה ביום כ“ה ח”ד.
הנני מבקשך, ידידי, כי תודיעני תומ"י בדיוק את שעת בואך וגם את שם התחנה כדי שאוכל לקבל את פניך על התחנה.
והנני שלך באהבה רבה
שמריה הלוי
אל אחד העם
שרלוטנבורג 20.3.1908
לידידי היקר והעלה, שלום וברכה!
היום קיבלתי מכתבך מן 18 ח“ז והנני להשיב עליו בלי דחוי. ממכתבי הקודם הנך יודע כבר, כי נסיעתנו למינכן נדחתה לע”ע וכי עד בואך הנה יעלה בידנו לבקר את הטחניקומים רק בברוינשווייג ובקאֶטהען. הד“ר נתן נוגע מדי פעם בפעם בשאלת הקוראטריום, והנני מרגיש, כי יש איזה שמץ דבר בשאלה הזו, והוא, הד”ר נתן, אינו מרהיב לגלות אותו לי בלי רמזים. גם לי יש למסור לך דברים אחדים, טרם שתתראה עם הד“ר נתן וה' וויסוצקי ומפני זה ביקשתיך, כי תודיעני את שעת בואך וגם את התחנה. עיינתי בה”מורה דרך" ומצאתי כי טוב יהיה אם תלך דרך פליסינגען. מלונדון תסע בערב שעה 8 ומחצה ותבוא ברלינה דרך אָבערהויזען והנובר בשעה 6 ומחצה בערב אל התחנה “Zoologischer Garten”. התחנה הזו קרובה היא אלי וגם בחרתי בעדך סמוך לה הוטל טוב. בעד חדר משלמים שמה מן חמש ועד שש מרקאות ליום, כמנהג בע“ב בינונים. גם בדבר הרופאים המומחים אוכל להיות לך לעיניים בברלין עצהיו”ט1.
ובכן הנני מבקשך כי תודיעני מפליסינגן גם בטלגרמא את שעת בואך ואקבל את פניך על התחנה. לאחדים החפצים לראותך פה אמרתי “למען השלום”, כי תבוא הנה רק בסוף ח"ז.
והנני שלך באהבה רבה
שמריה הלוי
אל אחד העם, אודיסא
ברלין, 26 באפריל 1908
לידידי היקר והנעלה, שלום וברכה!
הד“ר נתן החליט לנסוע לראשונה לחיפה ורק אח”כ, אם יהיה צורך בדבר, גם לקושטא, מפני שקיבל מכתב מה' אפרים כהן, כי כך הוא המנהג בא“י: לראשונה פותחים את בית הספר ורק אחרי היפתחו מקבלים את הרשיון. במד”א2, בנוגע לבית ספר בינוני, אבל בנוגע לבית ספר גבוה מחוייבים ליטול לראשונה רשות מהממשלה המרכזית, ועל כל פנים נחוץ ראשית כל לפתור את שאלת המקום.
את מכתבו של מר א“כ הראה לי הד”ר נתן כדבר סוד ואין אני יכול לדבר ע“ד פרטי המכתב, אבל מהטון הכללי שבו הנני מחליט, כי מר א”כ מתעתד להיות המוציא והמביא גם בהמוסד החדש, מפני שלע“ע הוא היחידי השליט בכל מוסדות הה”פ בא“י. כמדומה לי היה בדעתך לכתוב למר א”כ בדרך רמז שידע, כי יש עוד שותפים להמוסד החדש, וכי ידע איך להתנהג, ומובטחני כי יבין גם רמז דק וישתמש בכשרונו הגדול להסתגל להסביבה.
מר מוזר מתאכסן כעת ביפו, ובקרוב יגשו לבנין הבית בעד הגימנסיה העברית, כך מודיעים לי מיפו. והנני שמח מאוד, כי גם הגימנסיה תתבסס במידה ידועה. גם את הד“ר נתן ביקשתי לפני נסעו, כי יסתכל עוד הפעם אל הליכות הגימנסיה, כלומר אל הרוח השליט בתוכה ולא ישען על השקפתם של אחרים. ומאמין אנכי, כי רק אם לא תהיה התחרות מגונה בין העומדים בראש המוסדות השונים בא”י, אפשר יהיה להוציא תועלת רבה גם מהגימנסיה בעד הטחניקום בענין הכנת חומר של תלמידים.
מאוד אצטער אם לא תעבור דרך ברלין על דרכך ללונדון, ואני איני יודע דרך אחרת מפט"ב ללונדון.
מבין אני, עד כמה קשה פרידתך לידידינו האודיסאים. במידה של זעיר אנפין ראיתי מחזה כזה במקומות שונים: אדם אחד עוזב את המקום ובטל המרכז. האודיסאים מרגישים כי הנקודה המרכזית ניטלה מהם.
איך החלטת בדבר בני ביתך? האומר אתה לייסד בית בלונדון או בחיפה?
שבע רצון אני, כי האודיסאים אינם מתרעמים וכי הבינו שלא הכניסו לשאלת “הגבאות” איזו פניות צדדיות.
אך זה סידרתי את הביבליתיקה שלי ובעוד ימים אחדים אקרב לעבודה. מידידנו ר' שמעון [דובנוב] קבלתי הזמנה סתמית, וצריך אני עוד לברר את הענין באיזה מקצוע להשתתף. לידידנו קלויזנר אשיב ג"כ בעוד ימים אחדים על שאלתו, ותשובתי תהיה חיובית.
ושלום לך ולביתך, וביחוד אמור בשמי שלום לאחותך אסתר.
והנני שלך באהבה
שמריה הלוי
אל אחד העם, לונדון
ברלין, 4 ביוני 1908
לידידי היקר והנעלה, שלום!
ההעתק של ה“שטיפטסאורקונדע” נשלח לך בטעות למוסקבה. היום שולחים לך העתק אחר ללונדון.
הד“ר נתן ישוב מנסיעתו בעוד ימים אחדים. כפי הנראה ממכתביו מחיפה פעלו עליו המכשולים הראשונים שפגש על דרכו רושם בלתי נעים. כעת מתמהמה הוא בקוסטנטינופול, ששמה יתראה עם הציר הגרמני. בתור “מערבי” אינו יודע הד”ר נתן, כי א“י היא מהג' דברים שבאים ע”י יסורים. ה“ירושלמים” בטח ינסו להשתמש בהמקרה הזה ולהטות את כף המאזנים כלפי ירושלים, ומר אפרים כהן בוודאי לא יתנגד לזה… אבל, לפי דעתי, לא זוהי השאלה העיקרית העומדת כעת על הפרק. החברה כי“ח הגרמנית תשתדל עד שידה מגעת לחתור בסתר או בגלוי תחת קיומו של הה”פ, שחשוד הוא כעת ב“ציוניות” מסותרת, ואנחנו הלא יודעים את טבעם של אנ"ש. מתחילה הם תוקעין ומריעין על כל “התחלה”, וכעבור ההתלהבות הראשונה הם מתרשלים בעבודתם.
ביום א' הבא הנני נוסע לאספת הציונים הגרמנים בברסלוי. גם אותי כיבדו ב“נאום” ע“ד העבודה הקולטורית בא”י. אמנם הפעם לא אנאם כל נאום, כי אם אקח דברים עם אחדים מטובי הציונים ואתייעץ עמהם איך לסדר את העבודה פה. אחרי האספה אכתוב לך בפרוטרוט גם בדבר תוצאות נסיעתו של הד"ר נתן, מפני שבמכתביו יש איזו רמזים לאינטריגות ואיני יודע מאיזה צד.
כתובתו של הד“ר ש”ב היא: Charlottenburg, Pestallozzi Str. 104. אשתדל לבקרו במעונו ואמסור לו את דבריך.
בסוף השבוע הבא, אחרי שובי מברסלוי, אכתוב לך שנית והיה שלום כחפץ ידידך
שלך באהבה
שמריה הלוי
אל אחד העם
ברלין, 11 ביוני 1908
לידידי היקר והנעלה, שלום!
הד"ר נתן שב אתמול מנסיעתו והיום התראיתי עמו. הוא ביקשני לדרוש בשלומך בשמו ולבקש ממך סליחה שאינו כותב לך היום בעצמו, מפני שעייף ויגע הוא מעמל הדרך ועבודה מרובה עמוסה עליו.
על אודות מצב הענין בכללו אין לי צורך לכתוב לך, יען שבעוד יום או יומיים תקבל הרצאה מפורטת מאת הד“ר נתן. הוא אסף חומר רב בחיפה, יפו וירושלים ובא לידי מסקנא, כי חיפה היא המקום היותר מסוגל בעד הטחניקום ומבקש הוא את חברי הקוראטריום כי יסכימו גם הם לדעתו. אם כן, כפי הנראה, לא יבוא כל שינוי במה שנוגע לשאלת המקום. גם המעצורים שמצא על דרכו וקושי הקניה לא פעלו עליו כל רושם. אדרבא, הוא מלא תקווה, כי גם הקניה תיגמר בכי טוב. אוירא דא”י, כידוע, מחכים, ובמשך שבתו שמה למד לדעת, כי אין א"י כשאר הארצות, וכי לוא היתה כשאר הארצות לענייני קניית אחוזות, כי אז אולי לא היה שם כבר כל מקום לקניה ולרכישה.
היום נתקבלה טלגרמא מאת האד' וויסוצקי, כי בשבוע הבא יהיה בברלין. אל נכון יודע גם אתה מנסיעתו לחו“ל. אפשר שהד”ר נתן יקרא בסוף החודש לאספת הקוראטריום אם רק יהיה צורך באספה כזו. לפי דעתי אני נחוץ לעבד תכנית ע"ד הפרופוגנדא ולגשת אל העבודה.
הייתי בברעסלו. האספה פעלה עלי רושם מעורב. מצד אחד מתנוולת הציוניות, פנה הדרה, פנה זיוה, ואנשי המעשה שבנו נתנו לה חותם של חול. אבל מצד שני רואה אני, כי יש כר נרחב לעבוד בין הדור הצעיר, וכי מסוגל הוא להבין את הציוניות בהסברה אחרת לגמרי. התראיתי עם אחדים מהציונים שהם מאנ“ש ודיברתי עמם ע”ד הטחניקום. כולם מוכנים לעבוד בעד הענין הזה עד שידם מגעת ויש מהם גם בעלי יכולת.
הפרופ' וורבורג מסר לי בשם הא' דוד וואלפסאן, כי הוועד של הק“ק מוכן לתת את האחוזה בעד בנין הטחניקום, כלומר את מחיר האחוזה, במתנה. דיברתי ע”ד זה גם עם הד“ר נתן, ושנינו מצאנו, כי נחוץ לראשונה לקנות את האחוזה ורק אח”כ נבוא בדברים עם מנהלי הק"ק.
בין כך וכך אני יושב ומחכה לעבודה. הייתי רוצה שבמשך שנתיים ימים מהיום יעמוד כבר הטחניקום על תלו. אולי תמלא עוד תקוותי. הד“ר נתן מלא עוז ואנרגיה. א”י בכללה השפיעה עליו לטובה, וכמדומה לי שמתוך שלא לשמה הוא בא לשמה או יבוא לשמה במירוץ הימים.
כשאתראה עם מר וויסוצקי אכתוב לך שנית.
היה שלום כחפץ ידידך
שלך באהבה
שמריה הלוי
אל אחד העם, לונדון
12 ביוני 1908
לידידי היקר והעלה, שלום!
אתמול, כאשר התראיתי עם הד“ר נתן, הראה לי את הרצאתו ולא היה בה כל זכר אודות קניית האחוזה על שם אפרים כהן ודוד ילין. אינני מטיל חלילה ספק ביושר לבם של האדונים האלה, אך בטוח אני כי העובדא הזו תפעל רושם בלתי נעים ביחוד בא”י וג“כ בחו”ל. מה שנוגע לאפרים כהן מתאוננים כבר בני א“י על שלטונו הבלתי מוגבל ועל עמדו בראש כל המוסדות העומדים תחת חסותו של הה”פ ועל שפכו את רוחו על המוסדות האלה מבלי להתפשר כלל עם השקפותיהם של עוזריו. כן הוא ג“כ דן יחידי ושליט יחידי בכל השאלות הנוגעות ל”מדרש אברבנל" ועוד ועוד. גם המורה אוירבך וידידנו בן-ציון אינם שבעים רצון כלל משיטתו ואל נכון כתבו גם לך. זאת ועוד שנית. בשאלת קניית קרקעות בא“י נחוץ להזהר מכל עקשות פה. חובבי ציון, הציונים והקרן הלאומית קנו את אחוזותיהם על שם אנשים העומדים למעלה מכל ביקורת בשאלת הרכוש. ולפי עניות דעתי אין לנו לבטל את המנהג הזה, וביחוד בעת שמנהלי הקה”ל הביעו את רצונם לתת את האחוזה במתנה בעד הטחניקום. מלבד זאת איני מוצא כל יתרון כי תקנה האחוזה על שם מר אפרים כהן, מפני שזה האחרון איננו אפילו נתין גרמניא כי אם אחד מאלה התלויים באויר ונמצאים רק תחת חסותו של איזה קונסול. מר אפרים כהן, כאשר אמר לי בעצמו, הנהו רק “Schutzjude”, של הקונסול הגרמני, ואם כן מה הועילו חכמים בתקנתם. מצדי הייתי מציע כי יקנו את האחוזה על שם האנשים האלה: דשמס סימון, פ. נתן, הפרופ' ווארבורג והאדון קן (הוא חותם דוקא בק') מהאַג. השנים האחרונים יש להם כבר אחוזות בא“י על שמם ונחשבים המה לתושבי הארץ. כמובן יתנו האדונים הנזכרים מצדם ערובה נאמנה להקוראטריום, כדי שלא יבוא חלילה במשך השנים לידי איזה סכסוך. הקונים צריכים להיות לא רק בעלי יושר, כי אם גם בעלי הון, ידועים ומפורסמים גם מצד עושרם. באופן כזה מקווה אני, כי גם מנהלי הקה”ל ימלאו את הבטחתם ולא יהיה צורך להוציא תיכף את שליש הכסף מנדבתם של יורשי ה' ק“ז וויסוצקי ז”ל לקניית האחוזה.
בטוח אני, כי אתה ידידי תוכל להציע את זאת בתור עצה טובה ואני אמלא אחרי דבריך ובטוח אני עוד כי עצתך תהיה המכריעה.
לתשובתך הנני מחכה ועד שלא יגיעו לי דבריך לא אגע בהשאלה הזו.
ושלום לך מאת ידידך
שלך באהבה
שמריה הלוי
אל אחד העם
ברלין, 20 ביוני 1908
לידידי היקר והנעלה, שלום וברכה!
אחזיק בשיטתך ואשיב על שאלותיך על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון.
חשדותי ע“ד נטיית ד”ר נתן לירושלים לא נתקיימה במלואה, אבל נתקיימה במקצת. הד"ר נתן אמר לי בפירוש, כי יש טעמים רבים המכריעים את הכף כלפי ירושלים, בכל זאת נותן הוא את הבכורה לחיפה, אם אך יוסרו המכשולים והקניה תבוא לידי גמר.
בדבר נאומי בברסלא עמדתי בדיבורי ג“כ במקצת, נאמתי רק נאום קצר, כפי שתמצא אותו אל נכון בהוועלט בגליון הבא. ונאמתי רק בשביל הפנים החדשות של הצעירים שהשתתפו במספר הגון באספה. לא יכולתי לראות איך מלעיטים אותם בקש ובגבבא ואז החלטנו, אני ופייוויל להכניס מעט לחלוחית אל האויר היבש של האספה. אולי עסקנו רק ב”ניסוך המים" – אבל גם זו לטובה. בכלל הרגשנו, כי יש איזה צמא לדבר ה', והציוניות הרשמית מתרחקת מכל דבר שאיננו “עובר לסוחר”, ובמקום שאין איש השתדלנו לפי כוחנו. אם עלתה בידנו למלא את החסר – זוהי שאלה אחרת ולא לנו תשובתה.
ועתה ע“ד הקניה. קראתי את מכתבך להד”ר נתן, ושמחתי כי הסכמת לדעתי והנה במה שנוגע להקניה הראשית הסכים גם הד“ר נתן לדעתנו, אבל יש חלק אחד מהאחוזה והוא שייך לנתין טורקיה, ואת הנחלה הזו אי אפשר להעביר אלא על שם נתין טורקיה שני, והד”ר נתן מוצא כי קשה יהיה למצוא איש אחר שיש לסמוך עליו מלבד יעלין. את שמו הסיר הד"ר נ. מעל הקניה ונשאר לע"ע רק דשמס סימון. אמנם חושב אני כי עד שתבוא הקניה לידי גמר אפשר יהיה לצרף לסימון עוד מי מאלה שנציע אנחנו.
בעל האחוזה, האקים (אם לא יטעני זכרוני) הוא נתין אנגליה, ושטר מכירה מאושר ע“י הקונסול האנגלי והגרמני – חושב אני – מספיק בענין זה. הד”ר נתן חושב, כי במשך הזמן יעלה בידו לקבל גם קושן מאושר מקונסט'.
ביקש אותי הד“ר נתן להוסיף עוד על דבריו במכתבו האחרון, כי אי אפשר להביא ראיה מקנייתו של פאליאק בנוגע למחיר האדמה, מפני שבעד הטחניקום נחוצה אדמה אחרת לגמרי, אדמת אבנים וג”כ לא כל כך רחוק מהעיר, וכמובן עולה המחיר על אדמה כזו במידה הגונה. לכשאני לעצמי חושב אני, כי כל מה שנקנה בקולי קולות עולה בדמים מרובים, ונסיעתו של הד“ר עצמה גרמה לעליית המחיר, אבל מצד השני חושב אני כי ההפסד יוצא בשכר האנרגיה של הד”ר נתן המפליאה אותי באמת.
מר ד' וויסוצקי בא לברלין כבר ביום ב' העבר. התראיתי אתו רק פעם אחת, אל נכון אתראה עמו עוד פעם לפני נסיעתו. בינתיים היה מר צייטלין בפריס וכפי הנראה פעלו עליו אדוני כי“ח והשפיעו על דעתו. כך ניכר מדברי מר וויסוצקי. אם קנאת החברות המתחרות אשה ברעותה תביא טובה להחנוך בא”י, לא נתאונן על זה, לו יכולתי רק להאמין כי יהפוך הכושי עורו ומנהלי כי“ח את שיטת החינוך שלהם בארצות המזרח בכלל ובא”י בפרט.
ועתה ע“ד הק”ק. אמת שאין לה רשות להרים נדבות, אבל פחדנותך היתירה שהטחניקום יימצא או יכול להימצא ע“י הנדבה הזו תחת השפעתו של הקונגרס הציוני אין לה כל יסוד. הק”ק היא בריה בפני עצמה ועומדת ברשות עצמה. האחוזה תישאר על שם אחד או שניים או יותר מחברי הקוראטריום ותינתן במתנה גמורה שלא על מנת להחזיר למשך תשעים ותשע שנה בעד הטחניקום. אמנם עוד חזון למועד ואוכל להודיעך דבר ברור רק אחרי שיתאסף ה“קונגרס הקטן” בי"ב אוגוסט הבא.
ע“ד השינוי בחיי פייוויל שלנו, או יותר נכון במצבו, נגעתי רק כלאחר יד במכתבי לווייצמאן. כל שום ירושה הגונה לא נפלה בחלקו וגם לא זכה בשום גורל, אבל קיבל משרה טובה מאוד, לפי רוחו בבית מסחר גדול של הוצאת ספרים, ומלא תקווה הוא כי יעלה בידו לעשות דבר מה גם בעד ספרות היהדות. מצבו איתן כעת ויכול לעבוד גם את עבודתו הציונית מתוך שמחה והרחבת הלב. אני, בדעתי את כל יסורי הנפש של פייוויל בקלן והאבקו פה עם שאלת המזונות הקשה כקריעת ים סוף, שמחתי עד למאוד לרגל השינוי ולא כתבתי בפרטיות, מפני שהייתי בטוח כי פייוויל הודיע כבר [ע”י זה] בעצמו את ידידנו ווייצמאן.
ומהיכא דאתי לידי שאלת המזונות אימא בה מילתא. מצבי, שבלתי הוברר כל צרכו עד היום, מעיק עלי עד למאד והוכרחתי מפני הדחק לנגוע בשאלה הזו ולקחת דברים עם הד“ר נתן. כמובן נכון הוא בכל לבו לסבב את פני הדבר (קיילעכדיגמאכן) על הצד היותר טוב. ובאמת מכיר הוא כי העבודה בדבר הטחניקום אינה יכולה להעשות ע”י מעשים מתנדבים בלבד בשעה שלא יום ולא לילה, בין מנחה ומעריב. והלא תבין, יקירי, מעצמך, עד כמה קשה היה לי להודות, כי לפי מצבי כעת אין פשוט ביכולתי להימנות על המתנדבים בעם, מפני שאין לי עבודה קבועה אחרת. בעוד חדשים אחדים אסע לאמריקא, ונעלה הוא מעל כל ספק כי אעשה שם חיל, אבל חפץ אני “לקרוא את התינוק בשמו” ושלא אהיה מהתלויים ועומדים. הוצאות הנסיעה וההוצאות באמריקא גופא תהיינה חלות כמובן על חשבון הקופה של הקוראטריום, או על חשבון הכסף שיתאסף. אחרת היא רק השאלה בדבר משכורתי אני, והסכמתי כי יפנה הד"ר לעצתך, ועליך, ידידי, מוטל כעת חוב בלתי נעים לחוות את דעתך בשאלה הזו.
דיברתי עם פייוויל ועם מוצקין, התייעצתי עמהם. הראשון מוצא, כי יש לי זכות לבקש משכורת הגונה שתספיק להוצאות ביתי פה בברלין למשך שנה או שנתיים עד שתהיה האפשרות לתת לי משרה בבית הספר על יד הטחניקום. האחרון, וגם אני נוטה לדעתו, מוצא, כי נכון לצמצם מעט ולבקש משכורת מן השבעה עד שמונה אלף מרק, כלומר משכורת המספיקה לחיי משפחה פה בברלין כמנהג בעלי בתים בינוניים ואולי עוד מעט פחות מבינונים. אם יהיה לי בסיס אוכל לקוות כי אמצא משען גם בעבודה ספרותית.
עוד דיברתי עם הד“ר נתן. אמריקא היא ארץ רחבת ידיים, ובפרטים אחדים היא עוד קרקע-בתולה ויוכל היות כי נחוץ יהיה לשלוח שמה עוד אגיטטר, והסכים לזה. בדבר האגטציה פה וברוסיא עלינו לחכות עוד זמן מה. ה”גדולים" שלנו מתפזרים בחדשי הקיץ לכל עבר ומתאספים רק באסיף. לפי חשבוני יוכלו לאסוף בגרמניא על נקלה 100,000 מרק, וסכום כזה ג“כ על נקלה ברוסיא, ומה שנוגע לאמריקא הכל תלוי במזלנו. ואם רק ישתנה המצב שמה והמשבר יעבור, כפי שיש לקוות, חושב אני לאסוף שמה במשך חדשי החורף לכה”פ 100,0000 דולר. הסכום הזה יספיק לע"ע לכלכל את בית הספר הבינוני, כלומר שהקרן תהיה קיימת ושהמוסד יהנה רק מן הפירות.
הד"ר נתן חושב כי בעוד חדשים שניים או שלושה יהיה נחוץ לקרוא לאספה את חברי הקוראטריום ולסדר את העבודה ולפתור את כל השאלות העומדות על הפרק.
גם מר וויסוצקי נגע בשאלת עבודתי אני, מבלי כל גרם מצדי, אבל אני השתמטתי לע"ע מתשובה ברורה, אולי יגע בהשאלה הזו שנית, ואז איני חושב לנכון לכסות ממנו את השקפתי בענין זה.
הלאיתיך במכתבי זה, וביחוד בחלקו האחרון, אבל הרגשתי את עצמי מחוייב להודיעך מכל זה, ומחכה לעצתך, כי ממנה לא אסור ימין ושמאל.
שלך באהבה רבה
שמריה הלוי
אל אחד העם, לונדון
ברלין, 6 באוגוסט 1908
לידידי היקר והנעלה, שלום רב!
עמדתי מכתוב עת ממושכה לא מחסרון חומר ולא מעצלות חלילה, כי אם מפני שחפצתי לחכות עד שיתברר לי לעצמי היחס של עולמנו היהודי למוסדנו החדש. עתה הנני רואה בעליל, כי השקפתי מתאמתת, וכי אם רק נעבוד ב“חשק”, יעלה בידנו בלי שום ספק לברוא בית ספר גבוה בא“י, שיהיה באמת לגאון ולתפארת למייסדיו ולכל בית ישראל. במשך שני החדשים האחרונים אספתי חומר רב. כתבתי לרבים מידידי שאינם ציונים ברוסיה. רבים מהם פגשתי פה בברלין, וראה זה מצאתי: כולם בפה אחד מביעים את רצונם להשתתף במוסד הזה, אם רק יהיו מעוררים. יוצאים מן הכלל המה הפטרבורגים, המלאים קנאה ורואים במפעלנו מעין תחרות לעבודתם הפוליטית כביכול. בשבוע העבר הייתי ברייכנהל והתראיתי שמה עם ידידי מר משה כרפס, וכנדיב אמתי התחייב לתת לע”ע סך חמשת אלפים רו“כ, והיום קיבלתי ממנו מכתב תודה בעד זה שאני הייתי המעורר. הראיתי את המכתב לד”ר נתן ולמר וויסוצקי ושמחו מאוד על האופן, איך מנדבים. עוד אחד ממכירי, ג"כ בלתי ציוני, הבטיח לנדב 5000, אבל אחכה עד שינדב.
גם מד"ר מגנס קיבלתי מכתב משמח עד למאוד. מר שיף כפי הנראה חפץ להשתתף במוסדנו באופן הגון, אך חושש הוא שלא יהיה המוסד “גרמני” יותר מדי. ומבטיח הוא את השתתפותו, אם אך נתן להמוסד חותם עברי דוקא בלי כל תערובת. מחר אדבר עם נתן. זה האחרון מתקרב לעולמנו אנו אם גם בפסיעות קטנות, אבל בבטחה. גם פרידנוולד כותב, כי הפעם אעשה חיל באמריקא, אך נחוץ לחכות עד עבור הבחירות באמריקא. אם כן אוכל להיכבד ולשבת פה עד ראשית שנת 1909.
ופה הנני מתקשה. התראיתי פה עם “נשיא הציונים” בדרכו מפט“ב והוא מסר לי בשם ידידינו הפטרבורגים והווילנאים, כי נחוץ לי לשוב לזמן מה לרוסיא ולקבל עלי את העונש של “ישיבה בסוכה”. היום התראיתי עם מר סליאָסברג והוא הבטיח, כי ישתדל שלא יימשך הענין יותר מדי, וכן כותב לי גם מכירנו מר ווייסנברג מפט”ב. מלבד זה מוצאים הציונים, כי גם בעד מוסדנו אוכל לפעול הרבה אם רק אהיה ברוסיא. מצדי הנני נכון לבלי להיות יוצא מן הכלל, אבל דא עקא, כי גיסי מר כהנהיים (הוא כעת בקרלסבד ובמהרה יבקרנו בברלין) מתנגד להצעתי זו בכל כוחו. אולי אשפיע עליו ויסכים גם הוא לזה. אסיר תודות אהיה לך עד למאוד אם תכבדני בחוות דעתך אתה בשאלה הזו.
את מכתבך להד“ר נתן בדבר ענייני הפרטי, הראה לי הד”ר נתן, אבל כפי הנראה, מצא מקור אחר לע“ע מבלי לנגוע בכספי הקוראטריום. אל נכון יקרא הד”ר נתן לאספת הקוראטריום באמצע ספטמבר ונדבר על זה באריכות.
ובין כה וכה, וטורקיה התעוררה לחיים חדשים. הד"ר כהן-ברנשטיין היה פה, ולפי דעתו יפעול השינוי על הישוב החדש אך לטובה.
הד“ר יעקבזון מביירות ג”כ היה פה. הוא יעמוד בראש הבנק בקנסטנטינופל, ומי יבוא במקומו לבירות אינו יודע עוד.
מקלן אכתוב לך, אם אך יהיה אודות מה לכתוב, אך אתה ידידי, בל תחכה והשיבני תיכף, ביחוד בדבר קבלת העונש.
העיקר שכחתי. מר ד. וואלפסון הגיד לי בפירוש כי הק“ק נוסדה אך למטרות כאלה, לתת את הנחלה בעד מוסדות לאומים, וכי שלטון הק”ק לא יתנה שום תנאים עם הקוראטריום, רק ינדב את הנחלה לעולמי עד, ולא רק בעד הטחניקום כי אם גם בעד הגימנסיה העברית. אם יש לך מה להעיר על זה כתוב לי לקלן.
והנני שלך באהבה רבה,
שמריה הלוי
אל אחד העם, לונדון
קלן, 14 באוגוסט 1908
לידידי היקר והנעלה, שלום רב!
לא חשבתי, כי השתתפותי בישיבות הקונפרנץ תבלע את כל עתי פה בקלן, ומפני זה הבטחתי לכתוב לך באריכות. למרות חפצי לא יכולתי לעמוד בהבטחתי, וגם כעת מוכרח אני לכתוב בין גברא לגברא, כלומר בין נואם לנואם. היום קיבלה אספת הק“ק בדעה אחת את ההחלטה לתת את הנחלה בעד הטחניקום, במתנה ובהתאמה לתקנות הק”ק. ע“פ התקנות האלה אין להק”ק הרשות לתת במתנה גמורה איזו מנחלותיה, כי אם במתנה על מנת להחזיר אחרי תשעים ותשע שנים ובתנאי כפול, כי אם המוסד יהיה קיים אז, אז יש לו הרשות להישאר על נחלתו עוד תשעים ותשע שנה. זאת ועוד אחרת. הק"ק תקבל גם רבית קטנה (2%) ממחיר הנחלה, אבל להדירקטריום יש הרשות לנדב מדי שנה בשנה את הרבית בעד המוסד הקיים על הנחלה הזו.
הד“ר נתן הביע את דעתו, כי יהיה שבע רצון אם גם נחוץ יהיה לשלם את הרבית, אבל בטוח אני, כי הק”ק תוותר על זכותה. בכלל שמחני מאוד היחס של הציונים אל מוסדנו. החלטת הקרן הקימת נתקבלה בשמחה רבה. כן החליטו לתת את הנחלה גם בעד הגימנסיה העברית ביפו ומר מוזר הבטיח מצדו לבלי לקמץ בהוצאות הבנין.
עוד אחת החליטה האספה: לייסד פונד-פלשתינאי-קולטורי, לא לשם מוסד ידוע, כי אם לעזור להתפתחותם של כל המוסדות הקולטוריים הקיימים והעומדים להיווסד בא“י, יהיו תחת חסותה של האורגניזציה הציונית, של הה”פ או של אורגניזציות אחרות. כמדומה לי שהפעם תצא המחשבה הרצויה הזו מן הכוח אל הפועל.
עייף אני ויגע מהימים בלי אכילה ומהלילות בלי שינה ויותר מכולם מהוויכוחים הארוכים ומנסוך המים, ובכן הנני מקצר הפעם.
והנני שלך באהבה
שמריה הלוי
אל אחד העם
ברלין, 22 באוגוסט 1908
לידידי היקר והעלה, שלום וברכה!
אחרי שובי מקלן לא מצאתי את הד“ר נתן בברלין, והוא שב לביתו אך לפני ימים אחדים. התראיתי עמו ודיברתי עמדו באריכות אודות תוכן מכתבך האחרון. גם הוא מוצא כי נחוץ היה לזרז את הענין אבל אין לאל ידו, אחרי שהקניה עוד לא נגמרה, והדבר מסור בידי א. כהן ומר ספיר. מר גולדברג (הבכור) אמר לי, כי לא [לוּ?] מסרו את הקניה ל”גאולה" היה מן האפשר לגמור אותה זה כבר. אבל מה שעשוי עשוי. בכלל, בפניך, יקירי, הנני מודה, כי אינני רואה אותה האקטיביות שקיוויתי לה מראש בכל הענין, והנני מחכה לאספת הקוראטריום, שכפי הנראה תהיה בראשית אוקטובר.
בדבר מתנת הק“ק כבר ידוע לך גם מהעתונים. החליטו לתת את הקרקע למשך צ”ט שנה, ואת הרבית בתור סטיפנדיום להחזקת התלמידים. יש גם עוד איזו תנאים שבע“פ, ומסרתים להד”ר נתן, ומובטחני שלא יהיו לעיכובא כלל, כי קלי ערך המה, ונשפוט עליהם בישיבתנו.
בין כך וכך והחלו כבר לטפל בספרותנו בדבר הטחניקום. מר “ציוני” מלוד מתנפל, ומר חרמוני מירושלים – שרלוטנבורג דן אותנו לכף זכות. ועד כמה שאינם יודעים בין ימינם לשמאלם ומגבבים רק דברים בעלמא יעידו דבר “ציוני” ב“העולם” ל“ב, בחשבו, כי נדבת בית וויסוצקי היתה מוקדשת מעיקרה לייסוד בית ספר גבוה בא”י, וכי אנחנו גזלנו פשוט את קופת “חיבת ציון”. איני יודע אם כדאי להשיב על המאמרים האלה, – ובטח יבואו עוד אחרים אחריהם, – בכובד ראש כראוי, או מוטב לנקוט בכלל “אל תשיב”.
הידוע לך דבר מה אודות האספה הרבתי השניה שתהיה בחודש ספטמבר בברלין? בה תשתתפנה אורגניזציות רבות, ושאלת יישוב א“י תעלה על השולחן לפני גבוהינו. התנאים החדשים שנבראו בארץ מסוגלים המה להפוך רבים מה”מתנגדים" ל“חסידים”, אבל חסר לנו ה“רבי”.
והנני שלך באהבה רבה
שמריה הלוי
אל אחד העם, לונדון
1 בספטמבר 1908
ידידי הנעלה והיקר!
קיבלתי מכתביך הפתוח והסגור, אך לא עלתה בידי להשיב עליהם עד כה. אורחים רבים באו עלי בבת אחת וחומסים את כל שעותי הפנויות מן הבוקר עד הערב ועד בכלל. בינתיים הגיעתך אל נכון הידיעה מההילפספראיין ע"ד קניית חלק האחוזה בחיפה בשעה מוצלחת. יש לקוות, כי גם החלק השני יעבור במהרה לידנו, וזה יקרב, כמדומה לי, גם את ישיבת הקוראטריום.
אודות האספה החשאית שלנו בקלן אין לי יקירי לאמר דבר מה. עסקו בבקורת וב“כבוס הבגדים הצואים”. כולנו מצטערים על העדר אנשים לא רק בתוך האורגניזציה הציונית. העולם היהודי שלנו הוא רק אבק של לאום, אינו מבין, אינו רוצה ואינו יכול להשתמש בשעת הכושר, ומה יחם לנו, אם עתידים גדולינו לתת את הדין! לפני מי? לפני עמם – והלא אין תובע, אין גואל ואין פודה. השעה ההווית היא באמת הרת עולם והיינו יכולים לקנות את עולמנו – אבל הלב מתפוצץ וכוח אין אפילו לצעוק.
דיברתי באריכות עם הד“ר נתן. בארתי לו, כי עת לעשות היא ואין משגיחין בשעה כזו בהתפרדות לחברות ולאגודות, וכי גם החלש מחוייב לאמר גבור אני. הד”ר נתן חושב כי נחוץ לחכות, עד שיתברר המצב די צרכו, ואז אולי ימשוך כעת המזרח את נדיבינו אליו…
בהסימפליצימוס ראיתי קריקטורא עמוקה ע"ד המצב בטורקיא. הסריסים עומדים על שער ההרמון, מציצים מבין החרכים אל היפה-פיות, וראש הסריסים קורא באנחה:
כמדומה לי ששותפים אנחנו להסריסים האלה!
לא התאוננתי במכתבי על חוסר האובייקטיביות, כי אם על חוסר ה“אקטיביות” בענייננו. העבודה מתנהלת בכבדות, לא עובדה עוד אפילו תכנית העבודה, וחבל על הימים ההולכים לאיבוד. לאמריקא כתבתי ודיברתי רתת, כי תולים הם את הצלחת ענייננו בשינוי המצב לטובה. כתבתי להם, כי כוח גברא חסר להם ודוחים את העבודה מפני זה מזמן לזמן ומשנה לשנה. החיים באמריקא לא השתתקו ובני אדם פרים ורבים, אוכלים שותים ומתקשטים, ורק כשנוגע הדבר לאחת משאלותינו הלאומיות מבקשים תירוצים ואמתלאות. חפץ אני לקוות, כי דברי יעשו עליהם רושם הפעם, וכי יגשו אל העבודה ויזמינו אותי לבוא אליהם תיכף אחר חג האסיף. ואם לא, יוכל היות כי אשתמש בעת הפנויה ואלך לע“ע לרוסיה. לע”ע אין לי עוד החלטה קבועה בשאלה הזו. הכל תלוי באמריקא.
ע“ד האספה הרבתי שתהיה פה בקרוב דעתי כדעתך, איני מקווה ממנה אפילו קטנות, ובכל זאת אשתתף בה. אולי יעלה בידי לאמר לה”אדונים" מעט מן האמת המרה.
כתבתי לקלן ע“ד גליון ל”ב, ומיד כשאקבלו אשלחו לך בצירוף ה“קיצור שולחן ערוך” של הציוניות. האכסמפלר שייך לי והנני נותן אותו לך במתנה גמורה על מנת שלא להחזיר.
והנני שלך באהבה רבה
שמריה הלוי
אל אחד העם, לונדון
8 בספטמבר 1908
ידידי הנעלה והיקר!
את גליון ל"ב קיבלתי אך היום ואשלחהו לך יחד עם השולחן ערוך הציוני, וסלח לי על אשר אחרתי עד כה.
אל נכון קיבלת כבר הידיעה מהד"ר נתן, כי הקניה נגמרה כולה בכי טוב, ומן הנחוץ כעת לקרב את אספת הקוראטריום, כי חבל על הימים החדשים ההולכים לאיבוד. כתבתי גם למר וויסוצקי וביקשתי גם אותו כי ימהר את בואו הנה ונקרב אל העבודה האמיתית.
האספה שתהיה פה ביום כ' ספטמבר, יוכל היות, כי תהיינה לה תוצאות נכבדות בנוגע לעבודה ממשית בא“י. הד”ר נוסיג מלא הפעם תקוות טובות תודות להרוחות המנשבים בשאלת המזרח, שנהפך בן לילה לארץ חמדה. נחכה ונראה.
מאמריקא לא קיבלתי עוד תשובה על שאלתי בדבר נסיעתי להתם, אך מקווה אני, כי עד אספת הקוראטריום תתברר גם השאלה הזו, ואם יחליטו, כי אפשר לגשת אל העבודה, מיד, אדחה, כמובן, את שובי לרוסיא לזמן בלתי מוגבל, ואם יעמדו בקשיותם ויזמינו אותי אך לראשית שנת 1909, אראה איך להחליט.
לתשובתך אחכה והנני שלך באהבה רבה
שמריה הלוי
אל אחד העם, לונדון
22 בספטמבר 1908
ידידי היקר והנעלה!
עת ממושכה לא כתבתי לך, מפני ששאלות רבות עמדו על הפרק, ואני חיכיתי לפתרונן מיום ליום. השאלות טרם נפתרו, ולחכות עוד איני רוצה.
מיד כשנגמרה הקניה דיברתי עם הד“ר נתן ושנינו באנו להחלטה אחת, כי נחוץ לקרוא בלי כל דיחוי לאסיפת הקוראטריום, ואכתוב לך וגם למר וויסוצקי את בקשתנו לזרז את האספה. ואמנם קיבלתי תשובה טלגרפית ממר וויסוצקי, כי ימהר את בואו הנה, הוא וגיסו צייטלין. רבות דיברנו והתייעצנו יחד עם הד”ר נתן ובאנו לידי מסקנא, כי כעת תהיה האספה מעט מוקדמת, כי נחוץ לגשת אל העבודה, כלומר לעבד את תכנית הבית, לכל הפחות בעד בית הספר התיכוני, וכדי שלא יהיה קשה, לקרוא לאספת הקור' אחרי החג הגידו האדונים וויסוצקי וצייטלין כי נותנים הם לך יפוי כוח, שפיך יהיה כפיהם בכל השאלות הנוגעות למוסדנו.
גם ר' אברהם אליהו [לוברסקי] שלנו היה פה ובילינו נשף אחד עם האורחים. כמדומה לי, שמעתה גם מר צייטלין יהיה מסור לענייננו, שרבות דיברנו על ערכו בהווה ובעתיד.
בינתיים נתקבל גם מכתב משמח מאת ה' שיף, שבו הוא מבטיח בפה מלא את השתתפותו בשכלול המוסד. איני יודע עוד, עד כמה תגיע השתתפותו זו, אבל בכל אופן תקל את עבודתי באמריקא.
חשבתי, כי גם מר לעווין עפשטיין שלנו יבוא הנה לאספת “קרואי השם” וחפצתי להתייעץ עמו ע"ד זמן הנסיעה לאמריקא, אבל, כך כותב לי ר' אברהם אליהו, הוא קצת קשה ואינו יכול לעזוב את האמבורג, ומאמריקא לא קיבלתי עוד שום תשובה. ובכן לא נקבע עוד זמן הנסיעה, ואני מחכה לבירורו.
ר' אברהם אליהו בא הנה “מתנפח עלי” כדרכו תמיד, ורק אחרי חילוף דברים בינינו סרה ממנו רוח ה“ברוגז” ונהפך מפסימיסט לאופטימיסט גמור, גם כן כדרכו.
לפי דעתי אני צריכה להיפתר ראשית כל שאלת הפרופגנדה באמריקא ברוסיא ובאשכנז, ולזה נחוץ, כי נתייעץ ונקבל החלטות מסוימות. הד“ר טשלינוב ויתר אנ”ש ברוסיא עומדים על דעתם, כי אני הוא היותר מסוגל לעבודה זו גם ברוסיא, אבל כפי הנראה מוכרח אהיה לדחות את נסיעתי לרוסי עד אחרי שובי מאמריקא, וא“כ נחוץ יהיה למצוא איש אחר במקומי. הד”ר ווילענסקי חפץ לקבל עליו את העבודה הזו. יש לו מעלות הרבה, אבל גם חסרונות, ואיני יודע מה מכריע בו. ה“אשכנזים שלנו” ובתוכם גם הד"ר נתן חפצים, כי גם את גרמניא ואוסטריא אקח על עצמי והנני מקבל הזמנות רבות עם הבטחות מכל העברים, אבל אני איני רוצה להסיח דעתי וכוחותי מאמריקא למדינה אחרת.
הד“ר נתן התייעץ עמי ע”ד רצונו הוא להקדיש מכיסו הוא סכום הגון למוסדנו, אבל עוד לא החלטנו דבר. כן אמר לי, כי גם הקוראטריום של מוסד הקונסול סימון בהנובר (הד"ר נ' הוא אחד מחבריו) נכון ג“כ לתת סכום הגון להטחניקום. לע”ע אין צריך לדבר על זה, אבל ההבטחות אינן הבטחות בעלמא, כי נאמרו וניתנו בפה מלא.
ובכל זאת יש לדבר על שאלות רבות, מפני שמר שיף מתנה תנאים אחדים, שאם גם לפי המבט הראשון אין להם ערך חשוב, אבל בכל זאת נחוץ לעבד “טקטיקה” קודם לנסיעתי.
הד"ר נתן הוא מלא תקוות טובות בדבר הטחניקום ועתידותיו וגם אני מוצא כי יש יסוד להתקוות האלה, אם אך לא נתרשל בעבודתנו. חבל רק, כי אנשים לנו מעט ואין בין מי לחלק את העבודה, שלאו כל אחד מסוגל לה.
מפני כל זה הנני חושב, כי נחוץ מאוד, אם גם לא תהיה לנו אספה רשמית, שתבוא הנה לימים אחדים או “בין כסא לעשור” או מיד אחר החג ונתייעץ שלשתנו בדבר כל השאלות האלה. יש ביניהן דקות שאי אפשר לפתרן ע"י חליפת מכתבים.
וה“יום” שהיה צריך להיות ל“יום הרת עולם” כבר בא ועבר, ואפילו עכבר לא הוליד. האספה הרבתי אפילו קטנה לא היתה. ה“גבירים” התחמקו והביעו את השתתפותם ע“י טלגרמות בנוסח מז”ט ובזה יצאו ידי חובתם. אפילו התנגדות לעבודה בא“י לא היתה, ורק אחדים דיברו עליה “כלאחר יד”. המומנט הגדול והכביר מצא דור של ננסים לפניו, ואני איני רואה את העובדים והפועלים החדשים. כמדומה לי, שהכל ישאר כ”דאשתקד“, וכל זה לא מפני חסרון עושים כי אם מפני חסרון מעשים. הד”ר נוסיג אינו מסוגל להוציא רעיונות גדולים אל הפועל. חסר לו כוח ההשפעה, אם גם כוונתו רצויה. אין לתמוה על זה שהאספה עניה בתוצאותיה, אדרבא יש לתמוה על זה, שרבים בכל זאת באו להאספה הזו ועשו את עצמם כאלו מתענינים הם בשאלותיה. מייסדי האספה חפצים לעשות עוד נסיון באנגליה. נחכה ונראה. כמובן, יכול אני לדבר רק ברמזים. כשנתראה אי"ה אמסור לך את הכל אשר לכל בפרוטרוט.
וכעת דברים אחדים בדבר מתנת הק“ק. לא נכון הדבר שאני הבטחתי שיתנו מקום בהקוראט' לאחד מהממונים על הק”ק. לא בי תלוי הדבר ולא אני יכולתי לתת הבטחות. לא נכון הדבר שהמתנה תלויה באיזה תנאי. אדרבה, ההחלטה נתקבלה, כמו שמסרתי אותה לך בלי שום תנאי. אמת הדבר, כי מנהלי הק“ק דיברו עמדי בדרך בלתי רשמי ודנו על השאלה הזו. לקחתי דברים עם הד”ר נתן ועם מר וויסוצקי ושניהם מוצאים, כי אנחנו מצדנו אנו צריכים להכניס את מי ממנהלי הק“ק להקוראטריום מפני הכבוד. ההנהגה הציונית לא תתערב לעולם בשאלה הזו ולא תקפיד על פתרונה. אוי לנו אם נאמר, כי אין לנו אנשים שירדפו לכה”פ אחר הכבוד הזה בכל כוחם. פה אל פה אספר לך ע"ד המצב הפנימי שלנו באריכות ותיווכח לדעת כי אפילו “מבקשי דעה” אין לנו, כלומר בין ראשי ההנהגה שלנו. מצד אחר יכול אני להבטיחך, כי הציונים חפצים בכל לבם לעבוד לטובת מוסדנו שלא על מנת לבקש פרס באופן זה או באופן אחר.
כל הימים האלה הייתי טרוד, כלומר “פערהאַוועט” בלע"ז וכעת עסוק אני בכתיבת מכתבים קודם ראש השנה שלנו.
הנני מברך גם אותך, יקירי, כי השנה הבאה תביא לך יותר קורת רוח בנוגע לעבודתנו הלאומית ותהי שנת שלום וברכה לך ולביתך בתוך כל אחינו השואפים לגאולה ולתחיה ונזכה כולנו לפדות עמנו ולשחרורו.
שלך באהבה רבה
שמריה הלוי
אל אחד העם, לונדון
ברלין, 11 באוקטובר 1908
ידידי היקר והנעלה!
ראשית כל הנני להביע לך, ידידי היקר, את השתתפותי בצערך הגדול. ינחם אותך אלהי ציון בתוך שאר אבלי ציון וירושלים.
גם על מכתבך שלפני האחרון לא יכולתי לענות מיד, מפני שנחוץ היה לקחת דברים ע“ד השאלות שנגעת בהן עם הד”ר נתן, וזה האחרון היה כל הזמן הזה חולה. אמרתי אך חלי הוא וישאנו, וחיכיתי מיום ליום לשובו לבריאותו, אך לדאבוני הגדול טעיתי. שלשום נסע הד"ר נתן בלוית רופא למונטריא אשר בשווייץ, ולפי הרושם שעשה עלי טרם נסעו מוצא אני, כי הוא מגלה טפח ומכסה טפחיים בדבר מחלתו. בכל אופן יעברו שבועות ואולי גם חדשים, עד שיהיה מסוגל לעבודה כל שהיא, אם גם ביקש מפורש, כי יכתבו לו מכל הנעשה בהילפס-פעראיין, וכי חפץ הוא להשתתף מרחוק, עד כמה שכוחו מגיע, בענייני הפעראיין.
לפני נסעו קרא אותי למועצה שהשתתף בה גם מר דשימס סימון ודיברנו בפרוטרוט על כל השאלות הנוגעות בהטחניקום והעומדות כעת על הפרק. מסרתי להם את דבריך בדבר מסירת בנין החומה לשומאכער. הד“ר נתן הצטדק, כי לא בו האשם, כי נחוץ היה לזרז את בנין הגדר במהירות היותר אפשרית, וכי מהיום והלאה ימסרו הן את עיבוד תכנית הבנין והן הבניינים עצמם רק לבנאים יהודים, והשאלה: למי ובאיזה אופן למסור את העבודה – תיפתר ע”י הקוראטריום. כן דיברנו באריכות ע“ד הפרופגנדא. והראיתי להם, עד כמה מסוכן הדבר לדחות את הפרופגנדא עוד לזמן בלתי מוגבל, מפני שמצב העניינים בטורקיה יוכל להיות עוד יותר מסובך. ג’ימס סימון והד”ר נתן הסכימו לדברי, והחלטנו, כי בעוד שבועיים אסע ללונדון ואתייעץ עמך בשאלה הזו, וכפי החלטתנו כן נעשה. ובאמת אחרי שהד“ר נתן חולה כעת ואתה אינך יכול לבוא הנה עד סוף נובמבר מוצא אני לנחוץ להתראות עמך במהרה, כי יש שאלות רבות, גסות ודקות, שאי אפשר לדון עליהן ולבוא לידי החלטות מסוימות ע”פ חליפת מכתבים.
קיבלתי מכתב מעניין מהד“ר טשלינוב, ובו הוא מוסר בשמך דברים שכתבת לאוסישקין בדבר השתתפותה של הק”ק בהקוראטריום. אל נכון כתבת לאוסישקין כמו שכתבת לי “שלעולם לא תסכים שיתקבל לתוך הקוראטריום בא-כוחה של האורגניזציה הציונית”, אבל מאידך גיסא “ינעם לך אם יהיו בהקוראטריום עוד אנשים משלנו” – זוהי גם השקפתי אני, והלא אין בהקוראטריום גם באי-כוחו של ההפ“פ, כי אם רק פלוני ואלמוני נבחר לחבר תמידי – אבל אוסישקין שלנו מצא לנכון “מפני דרכי שלום”, כדרכו תמיד, למסור רק את מחציתה הראשונה של השקפתך, והד”ר טשלינוב מעורר כבר, ובצדק, שאלות רבות. אמנם מובטחני כי השאלה אינה מסובכת כלל, ויש אך לבארה היטב, ותיפתר בהתאמה להשקפתך, שנכונה היא.
את רעייתך מבקר אני פעם ביומיים. מוצא אני כי מצב בריאותה הוטב מאד בהסנטריום, אבל, כפי הנראה קשה לה להימצא תמיד בחברת הגרמנים – אם גם כולם מבלי יוצא מן הכלל יהודים הם, – איך שיהיה, טוב אם תתמהמה בברלין עוד שבועות אחדים תחת השגחתו של הפרופ' בועז.
ידידנו ליוברסקי עודנו פה. מחרתיים הוא אומר לעזוב את ברלין ובעוד שבוע בערך יהיה בלונדון. ניתוח לא עשו לו וחוטמו נשאר כדאשתקד.
הנני מחכה למכתבים מאמריקא, ומיד כשאקבלם אכתוב לך.
ושלום לך, ידידי היקר, ולבתך בת-חיל. מה שלומך ואיך אתה מרגיש עצמך כעת. מקווה אני, כי כשתסדר את ביתך יוטב גם מצב בריאותך.
שלך באהבה
שמריה הלוי
אל אחד העם, לונדון
30 באוקטובר 1908
ידיד יקר ונעלה,
לא כתבתי לך במשך השבועות האחרונים מפני סיבות שונות, וראשית כל מפני שחפצתי לחכות עד שתהיה בשורה בפי בנוגע למוסדנו, ומאושר אני להודיעך כי עלתה בידי לסייע, שמוסדנו יועמד על בסיס נכון וחזק, רב יותר מאשר פיללתי. וזה הדבר.
מר שיף מניו-יורק הודיע, כי נכון הוא לנדב מכיסו בעד הטחניקום חצי מיליון פרנק, ורק שמתנה הוא תנאים כאלה, שכמעט אי אפשר לקבלם הן מצד הה“פ והן מצד המוסד “וויסוצקי”. במקרה הזה השתמשתי כראוי. אתמול נקראתי לנשיא הקוראטריום שלנו, למר זימון, ו”שוחחנו ארוכות וקצרות“. בארתי לפניו את השקפתי ע”ד מטרותיו של הה“פ במזרח-הקרוב (לנו כפליים) ואיך לנו להתנהג בנוגע לנדבתו של מר שיף. ע”ד השיחה הזו המסומנת וע“ד הרוח החדש שמחל סוף סוף לפעם בקרב גדולינו אספר לך בפרוטרוט במהרה כשאבקרך וכעת אמסור לך רק את העיקר. במרוצת הדברים אמרתי למר זימון, כי בטוח אני בתוצאות נסיעתי לאמריקא, ובלבד, שאדע, כי מוסדנו יתקיים ויבוסס די צרכו, גם אם מר שיף והמנדבים בעם האחרים יעמדו על דעתם ולא יאותו לקבל את תנאינו אנו. צריך אני לגשת אל העבודה בבטחה ובאומץ רוח, ואחרי שקלא וטריא אמר לי מר זימון: כן, מכיר אני את כל ערכו וחשיבותו של המוסד, ואם לא יבואו לנו לעזר מן הצד, אני אחראי בעד המוסד ובעד כל סיפוקו. ותומ”י ביקש ממני, שאודיע מזה להד“ר נתן, שבוודאי שמח עד למאוד על הבשורה הזו. היום כתבתי להד”ר נתן, אך בינתיים נתקבלה ממנו טלגרמא, כי אחכה לבואו הנה ביום ב' הבע"ל, היינו 2 נובמבר. כפי הנראה לא הוטב עוד מצב בריאותו וכי מבלה הוא את הלילות בחוסר שינה.
את החדשות האלה הנני מבקשך למסור גם לר' אברהם אליהו [לוברסקי], אך בתנאי, שלא יגלה לע“ע את מהלך העניינים באמריקא ויחכה עד בואי. לך, יקירי, הנני מגלה גם את הסוד הזה, כי אע”פ שידידינו האמריקנים הזמינו אותי לבוא שמה בלי איחור, אבל אמונתי בהם אינה חזקה כל כך ומאמין אני יותר, כי יעלה בידי להעלות בחכה איזו “אדירים” העומדים מחוץ למחנה הציונים, ואחרי אשר כל הארגניזציות שבעולם עינים נשואות כעת לארצות הברית, מוצא גם אני כי אי אפשר עוד לדחות את נסיעתי.
מיד כשיבוא הד“ר נתן אודיעך ע”י טלגרמא את יום בואי ללונדון ואתמהמה אצלך יומיים או ימים שלושה.
חפץ אני לקוות, כי רעיתך הכבודה באה בשלום למחוז חפצה, וכי מצאה את ביתה מסודר על צד היו"ט. פקדנה נא לשלום בשמי ובשם רעייתי, דרוש בשמי בשלום בתך החכמה והיה שלום גם אתה כחפץ ידידך תמיד.
שלך באהבה
שמריה הלוי
הנני שולח על כתובתך מכתב גם לר' אברהם אליהו וכן שני מכתבים מאמריקא שנתקבלו הנה אחרי נסעו מפה.
אל אחד העם, לונדון
5 בנובמבר, 1908
ידידי היקר והנעלה!
הנני כותב בחפזון, מפני שהמלאכה עוד מרובה. כלומר ההכנות לנסיעתי, ושעתי אינה פנויה. הד"ר נתן שב אתמול ממונטרא. מצב בריאותו אם גם הוטב מעט, בכל זאת אינו מרשה עוד לו לעבוד כאשר הסכין עד כה.
הנני נוסע מפה ביום השבת בערב ואהיה בלונדון בשעה 7.30 ביום א' בערב, ואוכל להתמהמה אצלך שני ימים, היינו עד יום ד' בבוקר, שאז מפליגה ספינתי מסויטהעמפטן. אשמח מאוד אם לא יקשה ממך הדבר לפגוש אותי על התחנה Victoria Station.
ושלום לך ולביתך
מאת שלך באהבה
שמריה הלוי
אל אחד העם, לונדון
ניו-יורק, 23 בנובמבר 1908
ידידי היקר והנעלה!
כדי שלא להוסיף ולא לגרוע הנני שולח לך בזה את העתקת מכתבי להד“ר נתן, ממנו תראה את המצב כמו שהוא. ליום השבת הבא הנני קרוא למר שיף לארוחת הצהרים והנני מחכה לתוצאות נכבדות מהראיון הזה. חבל כי הפרופ' [שלמה] שכטר לא קיבל עוד את מכתבך, והנני בעיניו כמעט כמתעתע, כי דיברתי כבר על דבר המכתב שלא נכתב עדנה. כפי הנראה אעשה פה בניו-יורק עוד שבועיים או גם שלושה שבועות ואח”כ אסע להערים היותר גדולות, ובטוח אני, כי אראה ברכה במשלחתי ומוסדנו יתבסס לשמחת כל אלה שהתחילו במצווה ושהניחו אבן הפנה שלו.
ביום א' הבא אכתוב לך עוד ומאוד אשמח לקבל גם ממך מכתבים. חמשת האנשים הנקובים בשמותם במכתבי להד“ר נתן הם פארה של היהדות האמריקנית, ולמוסדנו יביאו אך תועלת רבה, כי היחס בינו ובין אמריקא יתבצר ע”י היכנסם להקוראטריום עצהיו"ט.
את ר' אברהם אליהו [לוברסקי] הנני רואה מדי יום ביומו. בפעם אחרת אכתוב לך גם אודותיו, כלומר ע“ד מאוייו. הקב”ה זיכה אותו ביצר הרע גדול, וכאיש כן גבורתו וד"ל.
אמור בשמי שלום לרעייתך הכבודה ולבתך החכמה באמת.
שלך באהבה רבה
שמריה הלוי
אל אחד העם, לונדון
ניו-יורק, 7 בדצמבר 1908
לידידי היקר והנעלה, שלום!
הנני שולח לך העתקת מכתבי השני להד“ר נתן. מלאכותי פה לא היתה נקלה כל כך. ה' שיף מלא אימה ופחד, פן יחשדוהו חלילה בציוניות, אם כי בשבת העבר הודה בפה מלא, כי לו נתנה לו היכולת להעביר את הציוניות מן הארץ, לא היה מסכים לזה בשום אופן. התנאים, שהוא מציב כעת נוחים וקלים הם, והחברים החדשים שהוא מציע, המה מבחירי היהדות האמריקנית, וכמובן עמלנו הרבה להשפיע עליו שיציע את החברים האלה ולא אחרים. כמדומה לי שמעתה לא יהיה עוד שום מעצור ומכשול על דרכי ואוכל לגשת לעבודתי גם בערים אחרות. לפי השערתי יעלה בידי, אם הענין יבוא לידי גמר טוב פה, לאסוף עוד כחצי מיליון פראנק, ודוקא ע”י פרופגנדא מאיש לאיש.
אנא יקירי, השתדל מצדך, עד כמה שידך מגעת, שגמר הענין לא יימשך עוד הלאה, ודבריך הלא כאורים ותמים.
רואה אני, כי ע“י כניסת החברים החדשים להקוראטריום נעשה הצעד הראשון, היותר קשה לכבוש היהדות האמריקנית בעד יצירת מרכז רוחני בא”י. השעה היא באמת הרת עולם, וחלילה לנו לעסוק כעת בקטנות.
מבקש אני ממך, כי ביום שתקבל את מכתבי זה עם העתקת מכתבי לברלין תודיעני ע"י טלגרם ( Ketch New York ולא יותר) את הסכמתך, ואסיר תודות אהיה לך עד למאוד.
לא להתגאות חלילה אך לך, יקירי, יכול אני לאמר, כי לולא באתי כעת לאמריקא לא היה בא הענין לידי גמר לעולם.
ולשלום לך ולביתך מאת שלך באהבה רבה
שמריה הלוי
עם ידידנו ר' אברהם אליהו [לוברסקי] חי אני בשלום ובאחווה והוא איננו מתנפח עוד.
אל אחד העם, לונדון
ניו-יורק, 11 בדצמבר 1908
ידידי החביב והנעלה!
גם אחרי ששלחתי לך את העתקו של “חשבוני” לברלין ואחרי הדברים האחדים שצרפתי להעתקה זו במכתבי אליך, היה לי להוסיף ולהוסיף הרבה דברים, רק רוחי הנרגש כעת, התלוי ועומד בין תקווה ופחד, איננו נותן לי לכתוב כעת. אך מאחרי שנזדמנתי לר' אברהם אליהו [לוברסקי] שלנו וראיתיו יושב וכותב אליך בהנאה משונה, מיד קנאתי בו וישבתי גם אני אל השולחן, והנני חוזר על דברי מכתבי הקודם בהטעמה ובהדגשה.
דע, חביבי, כי בתוצאות מלאכותי הפעם תלויה יצירת המרכז הרוחני בא"י, שאתה בכבודך ובעצמך היית החולם הראשון עליו ושמרוחך האצלת על תלמידים הרבה.
דע לך, חביבי, כי מר שיף הפליא אותי סוף סוף בהנחותיו שעשה. מעולם לא קיוויתי, כי יהי ותרן גדול כזה. הוא לא חפץ לייסד “שטיפטונג” על שמו, והסכים כי כל חברי הקוראטריום הישנים נשארים על מקומם. הסכים גם לזה, שיעמידו על הבנין הראשי של הטחניקום זכר עולם על שם המנוח קלונימס זאב ז“ל. אמת כי יש נפקא מינה בין “העמדת נחלה על שם המת” ובין “הקמת שם המת על נחלתו”, אבל חלילה ליורשי המנוח ז”ל לבוא בתביעות מופרזות. בה“אורקונדא” הלא אין כל זכר להקמת הטבלא עם שם המת על הבנין, ובכל זאת עמדתי על הדרישה הזו וגם יכולתי, מפני שכך נדברנו וכך החלטנו.
דע לך, חביבי, כי האנשים שיכנסו להקוראטריום המה מסלתה ומשמנה של היהדות האמריקנית. ועוד גם זאת. בטוח אני, כי מתוך שלא לשמה יבואו לשמה, וכי השאלה אינה כעת רק שאלת החצי מיליון או המיליון פרנקים, וד"ל.
הנני מבקשך עוד הפעם בכל מיני בקשות שבעולם לסייע שיבוא הענין לידי גמר במהרה, וכי לא נחמיץ ענין גדול כזה הבא לידנו. אורבים רבים לנו ומקנאים עוד רבים מאלה, וכל שעה מיותרת, ההולכת לבטלה, מזקת להענין.
עוד באחת אוכל לשמחך. עונג רב ונחת רוח גדולה יש לי כל ימי שבתי פה מר' אברהם אליהו שלנו. לא פיללתי למצוא אצלו הרגשה כל כך דקה, וכל מה שהוא עושה לטובת הענין עושה הוא במתינות ובטעם. רואה אני ג"כ, כי אהבתו ומסירותו לבית וויסוצקי אינה מקלקלת את מידת ישרו ומודה הוא בפה מלא, כי מר שיף מתנהג בכל הענין “לפנים משורת הדין”, ואם השוחד מעוור עיני פקחים כמה פקחוּת נחוצה שהשוחד (כלומר שוחד אהבה) לא יעוור את העיניים מראות נכוחה.
ושלום לך, לרעיתך ולבתך המהוללה.
שלך באהבה רבה
שמריה הלוי
דע לך עוד זאת, כי מר שיף לא היה בתחילה שבע רצון כלל מבואי הנה, וכי אדרבא, הוא הביע את אי רצונו על דבר זה להד"ר נתן, אך בקושי רב ובלי שום הנחה מציוניותי עלתה בידי לבטל את ההתמררות ולהמתיקה מעט.
אל אחד העם, לונדון
ניו-יורק, 29 בדצמבר 1908
לידידי היקר והנעלה, שלום וברכה!
את מכתבך המלא קושיות ופרכות ושאלות על כל גדותיו קיבלתי במועדו והנני מביע לך בזה את תודתי. אמנם חושב אני למותר להשיב על כל שאלותיך, מפני שקיבלתי היום טלגרמא מברלין, שישיבת הקוראטריום נועדה ליום 10 ינואר הבא, ולהד"ר נתן כתבתי פעמיים בשבוע האחרון. ביקשתי ממנו ומיתר חברי הקוראטריום שיסמכו עלי, שלא אוציא מתחת ידי דבר שאינו מתוקן.
הענין הוא כל כך חשוב, לא מפני תוצאותיו החומריות, עד כי אומר אני בפה מלא, כי על חברי הקוראטריום מוטלת החובה להקל בקטנות, ולא להחמיר. הקשר שבין הה"פ והאורקונדא ישאר כמעט כמו שהיה, ואם אך לא ידחקו את השעה ישאר כמו שהיה. בברלין רואים את צל ההרים כהרים, כי רחוקים הם ממקום המעשה, ולי קשה לבאר להם את הדקיות שבכל הענין. לוא אך ידעו בכמה עמל וטורח עלתה בידי להטות את לב מרשל, זולצברגר וכרש אדלר להיכנס להקוראטריום. הנצחון הזה הרעיש כמעט את כל אמריקא היהודית ומדברים עליו יותר מעל ההצלחה החומרית.
אולי יהיו דברי בעיניך מעט סתומים, אך בטוח אני, כי אחרי אשר תקרא בברלין את מכתבי האחרונים להד“ר נתן, תבין את שיטתי, עד כמה שאפשר להבינה מרחוק ואי”ה כשנתראה בקרוב תבין עוד יותר עד כמה האירה לי הפעם ההצלחה פנים.
מי יתן לי אבר כנשר, או כנפיים פשוטות ויכולתי לבוא לישיבתכם בטיסה אחת, כי אז נוכחתם כולכם לדעת עד כמה חשובה השעה ועד כמה נחוץ להראות גבורה להיות כובש את היצר בקטנות ובשאלות טפלות, כדי להציל את העיקר: את היסוד לבריאת המרכז הרוחני בא"י.
מכתבי זה יגיע לידך אך ימים אחדים לפני לכתך ברלינה, וסלח לי אם מגלה אני פחות מטפח ומכסה אמות שלמות.
היה בטוח, יקירי, כי אעשה כל מה שביכולתי כדי להביא את הענין לגמר יותר טוב מכפי שפיללתי גם אני.
שלך באהבה רבה
שמריה הלוי
אל אחד העם
ניו-יורק, 15 בינואר 1909
לידידי היקר והנעלה, שלום!
חושב אני, כי השתתפת באסיפת הקוראטריום וכי קראת את כל מכתבי להד“ר נתן וכן את הטלגרמא האחרונה שלי אליו. על זה קיבלתי תשובה: “Erhoffen zuversichtlich Verstaendigung” וכי הד”ר נתן מוכן לנסוע בעצמו לאמריקא, כדי לקרב את גמר הדבר.
את צערי ואת יסורי תבין מעצמך. מר שיף ויתר האמריקנים עשו מצדם את כל ההנחות, שהיו יכולים לעשות, אבל מדעתם זו לא ישובו אחור לעולם, והיא כי, השתתפותם אפשרית, רק אם המוסד יעמוד ברשות עצמו ולא יהיה נחשב כקנין פרטי של איש או של אורגניזציה.
כתבתי וכתבתי וטלגרמתי פעמים אין ספורות ע"ד זה והתשובות שאני מקבל מברלין המה כל כך אינן ברורות, וזה מביא אותי לידי יאוש ומכאובים.
רואה אני את גדלו של המומנט ואת האחריות הנוראה הרובצת עלינו, אם אך לא נדע איך להשתמש בשעת הכושר, שכמוה לא היתה עוד.
ובכל זאת מלא אני תקווה, כי סוף סוף יכירו בברלין את המוטל עליהם ויעשו את חובתם.
למכתבך ולתשובתך הנני מחכה. ממכתבי להד"ר נתן, שהנני שולח לך את העתקתו, תראה כי מוכן אני לבקר עוד ערים שונות ומקווה אני לתוצאות טובות מביקורי אלה.
ושלום לך, יקירי, לך ולביתך כחפץ ידידך
שלך באהבה
שמריה הלוי
אל אחד העם, לונדון
ברלין, 11 מרץ 1909
ידידי היקר והנעלה!
עוד מחרתיים לשובי הנה קיבלתי טלגרמא מלאה תודה מהד"ר נתן בעד עבודתי הפוריה לטובת המוסד, ובכל זאת לא חפצתי לכתוב לך דבר מה קודם לשובו וקודם שאשמע מפיו את דעתו אודות התקנות החדשות.
הד“ר נתן שב מס”ט מוריץ אתמול בערב והיום התראיתם עמו. התקנות החדשות נתקבלו בתוספת סעיף אחד בנוגע לבחירות חדשות של היושב ראש וסגנו של הוועד המצומצם. מצד האמריקנים אין כל עיכוב גם לקבלת הסעיף הזה, וכמדומה לי שאין לערער עליו כלל, ובכן נחוץ לגשת אל האישור הרשמי של התקנות. כתבתי למוסקבה, וביקשתי שמר ד. וויסוצקי יבוא הנה, אם אך ביאתו תהי נחוצה. ביאתך אתה הנה ליום אחד או ליומיים תהיה נחוצה על כל פנים, אחרי שמייסדי החברה החדשה המה באי-כוחם של הה"פ ושל הקוראטריום-וויסוצקי. יודע אני עד כמה קשה היא בעדך הנסיעה לעת כזו, אבל הלא אי אפשר להביא את הענין לידי גמר מבלעדיך.
כל הענין, כפי שהתפתח, היה מביא לי נחת רוח, אבל דא עקא, כי הד“ר נתן עודנו חולה, ואם כי הרופאים אינם מוצאים כל סכנה במצבו, בכל זאת חזקה עליו פקודתם לשבת מבלי עבודה חדשים אחדים רצופים, ואין לקוות, שהד”ר נתן יוכל להמשיך את עבודתו במשך הקיץ הבא. מפני הטעם הזה לא נגעתי עוד בשאלות רבות העומדות כעת על הפרק ודורשות תשובה, אולי יעלה בידנו לפתור את השאלות האלה בשותפות, כשנתראה פה.
גם אני הרגשתי את עצמי עד היום – ועד בכלל – קצת קשה, בכל זאת אסע אל נכון לקלן ביום א' הבא ואתמהמה שם עד יום ד', 17 דנא. חושב אני, כי בואך הנה יהיה נחוץ בסוף השבוע הבא או בראשית השבוע שאחריו. טוב היה לוא בא גם מר ד. וויסוצקי, כי טובים השניים מן האחד, והשלושה מן השניים, ואולי יעלה בידינו לסדר את תכנית העבודה במשך הקיץ, כי חבל יהיה, אם יעבדו בעצלתיים, ע"י זה נגרום הפסד מרובה להמוסד החדש.
עוד לא עלתה לי להתראות עם הציונים הרשמיים, ואינני יודע כלל מכל הנעשה לפנים מן הקלעים, אם אך נעשה דבר מה. אם תהיינה איזו חדשות אודיעך מקלן.
והיה שלום, אתה וביתך, כחפץ ידידך המסור לך
שלך באהבה
שמריה הלוי
אל אחד העם, לונדון
12 במרץ 1909
ידידי היקר והנעלה!
בחפזי שכחתי לצרף למכתבי מיום אתמול את הסעיף החדש של התקנות והנני משלם קנס מרקא בת עשרים פרוטות.
היום התראיתי עוד הפעם עם הד“ר נתן, והרושם שעשה עלי איננו נורא כל כך כדאתמול, אע”פ שגם הלילה האחרון בילה כמעט בלי שינה. התקנות נמסרו כעת לעורך דין מומחה, להכשיר אותן בעד הרשות.
ביום א‘, 14 דנא, הנני הולך, כאשר כתבתי לך, לקלן דרך פרנקפורט, מפני שעלי להתראות שמה עם אחיו של ה’ יעקב שיף, שהוא נמנה על חברי ועד הפועל שלנו, כי כך ביקש ממני ה' י. שיף.
הנני מחכה, כי מיד לשובי אמצא פה את תשובתך.
שלך באהבה
שמריה הלוי
אל אחד העם, לונדון
21 במרץ 1909
לידידי היקר והנעלה, שלום וברכה!
ביום ו' העבר בבוקר שבתי מקלן, אחרי ישיבות רבות גלויות ונסתרות, שהצד השווה שבהן, שכולן השאירו אחריהן רושם של קטניות המוח וקטניות הרצון. כולנו באנו בתביעות לההנהגה, וההנהגה באה לידי כעס, וסוף סוף הצטערנו על התביעות, כי הלא באמת אין אדם יכול לתת יותר ממה שיש לו, ואין אדם נתבע על היותו גמד. כך נברא ברצונו של הקב"ה, ואי אפשר לשנות מעשי בראשית.
אמנם בשאלה הזו נגעתי רק כלאחר יד, שאלה ישנה היא, ולא במהרה תיפתר, ואולי נגזר עלינו, שתשובתנו תבוא דוקא ע“י בינונים ו”בעלי-בתים", ואין לנו אמצעי להעביר את הגזרה הזו.
מכתבך קיבלתי וכן קראתי גם את מכתבך להד“ר כהן. מצדי אני הנני מוצא את השתתפותך ביסוד החברה החדשה ליותר מנחוצה, וכמדומה לי, שמחויב אתה לבוא הנה למרות כל המעצורים. אין אנו יודעים מה יולד יום, ואע”פ שיפוי כוחם של המייסדים אינו עולה ע"פ התקנות על יפוי כוחם של חברי הקוראטריום האחרים, בכל זאת נחוץ שתהיה גם אתה בין המייסדים דווקא.
מוצא אני הלאה, שגם מר דוד וויסוצקי מחוייב להשתתף באסיפה הראשונה של המייסדים והנני כותב לו היום שנית ומכפיל את בקשתי, אם כי לא זכיתי עוד לתשובה על מכתבי המפורט ששלחתי למוסקבה תומ"י אחרי שובי מאמריקא.
בכלל לא טוב אתם עושים, כי מניחים אתם אותי להיות יחידי (במובן שלנו) בשעת הייסוד ובזאת מטילים אתם עלי את כל האחריות.
חושב אני, כי אספת המייסדים תהיה ביום ב', כ“ט מארץ ואודיעך שנית ע”י טלגרמא.
לתשובתך בהחוזר הנני מחכה.
בדבר נדבת הנ"פ3 נגמר הדבר בכי טוב. מקבלים אנו את הכסף בתור הלוואה לכל זמן קיומו של הטחניקום, מבלי שתהיה רשות להנהגת הנ"פ לדרוש את הכסף כל הזמן הזה בחזרה.
אודות דברים הרבה יש לי להתייעץ עמדך. הדברים האלה נתבררו לי אך אחרי שובי, ולדבר עליהם במכתבים אי אפשר.
והנני שלך באהבה
שמריה הלוי
אל אחד העם, לונדון
ברלין, 10 במאי 1909
שתיקתי – מה פירושה? כך הנך שואל, ואמנם לא שתיקה של חינם היתה. מיום עזבך ברלין ועד היום ועד בכלל שבעתי רק רוגז, יסורים ומכאובים מצדדים שונים. לא היתה לי אף שעה קלה אחת של נחת רוח מעבודתי פה וממהלך הענין בכלל, לרגל הסכסוכים החדשים שקמו פתאום בין מר יעקב שיף ובין ההילפספראיין. מר שיף היה בוויסבאדן וכעת הנהו בפאריס. הד"ר נתן התראה עמו בוויסבאדן, וכפי הנראה נפל איזה דבר ביניהם. מר שיף מתמרמר ומביע את התמרמרותו במכתבים חריפים, על שמצא שינויים בין תכנית התקנות שחתם עליהם ובין התקנות שהגישו להרשות. ראש כל הוא דורש, כי הכסף של המוסד וויסוצקי והרבית של המוסד כהן-אופנהיים יימסרו באופן רשמי למוסדנו החדש, וחושד הוא, כי לההילפספראיין היו איזו פניות צדדיות שמפניהן לא רצה למסור את הכסף באופן רשמי. שנית מצא מר שיף כי בתכנית התקנות היה השם הרשמי של החברה החדשה “Juedisches Institut fuer technische Erziehung in Palaestina” (hervorgegangen וכו') אם כן היה השם העיקרי במרכאות כפולות, וההוספה בחצי עיגולים, ובהתקנות החדשות נמצא השם וההוספה במרכאות כפולות, ולזה אינו חפץ להסכים בשום אופן, מפני שאז הלא השם לא יהיה “נייטרלי”.
הד"ר נתן מחליף מכתבים עם מר שיף בענין זה, אבל לדאבוני, כל מה שמרבים בחליפת מכתבים מסתבך הענין יותר. גם אני כתבתי למר שיף וקיבלתי ממנו תשובה והיום הנני כותב לו שנית. את העתקת המכתבים האלה הנני שולח לך רצוף בזה.
יאמרו נא מה שיאמרו, אבל לכשאני לעצמי איני יכול להאשים את מר שיף – הוא אינו סר מהתקנות, שהסכים להם, ואינו חפץ בשום אופן, כי המוסד יהיה קשור לההילפספראיין, ורק מפני זה הוא נגד ההוספה, מפני שהמוסד וויסוצקי קשור הוא בההילפספראיין, ורק מפני זה הוא מדקדק בקוצו של יו"ד ומתרעם על המרכאות הכפולות שבאו אחרי ההוספה.
הלא תבין מעצמך עד כמה שרוי אני בצער. הן סוף סוף יתיישרו גם ההדורים האלה, הד“ר נתן הסכים כבר לוותר על זכותו של ההילפספראיין בסעיף 10 וסעיף 31 של התקנות, והזכות של ההילפ”פ נמסר להקוראטריום, אבל כמה יסורים ומכאובים עוד נכונים לנו – איני יודע. מה צדקו דברי חז“ל: שלושה דברים באים ע”י יסורים וכו'.
אך זה התראיתי עם הד"ר נתן והתייעצנו באריכות איך ומה להשיב. הצעתי לפניו, כי אלך ליום או ליומיים לונדונה להימלך עמך בשאלה החמורה הזו, ואם אך הענין לא יבוא לידי גמר בעוד ימים אחדים באופן הרצוי לכולנו, אזי אלך לונדונה. גם מר שיף יהיה שמה אחרי יום העשרים לחודש דנא.
למר וויסוצקי לא כתבתי מאומה, כי למה לי לסבך את הענין עוד יותר. בעוד ימים אחדים תתקבל אל נכון תשובתו של מר שיף על מכתבי אני ושל הד“ר נתן שהננו שולחים לו היום ולא אאחר מהודיעך תומ”י תוצאות הדבר. אמנם בכל אופן אסע כפי הנראה לי לונדונה לברר לך את מצב הענין כמו שהוא ולהימלך עמך במה שנוגע לכל צדדי הענין. שאלות הרבה צפו מאליהם בימים האחרונים ואין אני יכול לפתרן על דעת עצמי.
והיה שלום, אתה וביתך וכל אשר לך וקח ברכה
מאת שלך באהבה
שמריה הלוי
אל אחד העם, לונדון
17 במאי 1909
לידידי היקר והנעלה, שלום וברכה!
את מכתבך קיבלתי, ומובנת לי היטב התרעמותך על אשר לא המציאו לידך את הידיעות ע“ד הסכסוכים החדשים מיד כשנתגלו. אמנם בטוח אני, כי אחרי כן תודה גם אתה, כי האשם איננו גדול כל כך. הוויתורים שעשה מר נתן מצדו הוא נוגעות הנה רק בהה”פ, ומה שנוגע ליתר תביעותיו של מר שיף לא עלה על לב מי מאתנו לעשות איזו הנחות או אפילו להציע אותן מבלי שאל את פיך לראשונה. ועוד גם זאת, בהיות שחליפת המכתבים היתה רק בין מר שיף ובין הד“ר נתן (מכתבו של מר שיף אלי בא רק כעין תשובה על מכתבי אליו ולא בדרך רשמי) חפץ האחרון לברר וללבן את השאלה עד כמה שאפשר ולבוא רק אח”כ בהצעות לפני הוועד הפועל. בינתיים נתקבלה תשובתו של מר שיף על מכתבו האחרון של הד“ר נתן, ומחר נדבר על זה והנני משער, כי גם הד”ר נתן יתן על ידי את חליפת המכתבים בענין זה ויסכים לדעתי, כי כדאי שאתראה עמך ולדבר על זה באריכות. אני אשמח עד למאוד לראותך ולתת לך דין וחשבון מפורט מכל הנעשה ומכל הבלתי נעשה.
מחר אודיעך בפרוטרוט מכל מה שדיברנו והחלטנו. בכל אופן יכול אתה, ידידי, להיות בטוח, כי בשום אופן לא אסכים לעשות פה גדולה או קטנה מבלי שאל את פיך ומבלי להתייעץ עמך למפרע.
והיה שלום כחפץ ידידך כולו שלך
שמריה הלוי
אל אחד העם, לונדון
ברלין, 30 במאי 1909
לידידי היקר והנעלה, שלום וברכה!
שבתי לביתי ביום ו' העבר בבוקר, וכבר מצאתי טלגרמא מאת ר' דוד וויסוצקי, כי חפץ הוא להתראות אתי. שמחתי עד למאוד על המקרה הזה, לחלק את האחריות בדבר השינויים בהתקנות בין כל החברים (כמעט) של המוסד וויסוצקי. מר וויסוצקי מסר לי, כי עוד ביום ה', היינו יום אחד לפני בואי, התראה כבר עם מר סימון והאחרון סיפר לו ע“ד דרישותיו החדשות של מר שיף. רד”וו מצדו הביע את דעתו בשיחתו עם מר סימון, כי הוא מצדו אינו מכיר את חשיבותן של הדרישות, וכי יש ויש לוותר על קטניות כאלה.
בו ביום היינו גם אצל הד"ר נתן, שהוא חולה עוד הפעם, ושהינו אצלו אך איזו רגעים.
ממר שיף נתקבלה תשובה מלונדון על מכתבו האחרון של הד“ר נתן. המכתב הזה מעניין הוא ואשלח לך בעוד ימים אחדים את העתקתו. רד”ו קרא אותו ונהנה. מר שיף מדבר על עתידותיו של המוסד החדש, ונראה שהשקפתו בענין זה יותר רחבה ויותר עמוקה מזו של הברלינים.
דיברתי עם רד“וו גם ע”ד נסיעתי לא“י, והא מסכים לה בכל לב, בכל זאת איני יודע איך יצא הדבר לפעולה. אחכה עד שישוב הד”ר נתן לבריאותו, ואדבר עמו ע"ד זה.
מיד אחר החג (שלהם) אכתוב לך באריכות.
שלך באהבה רבה
שמריה הלוי
מר פייויל שב כבר הנה. מלאכותו מילא באמונה, ולפי התנאים השוררים – גם בהצלחה. ולוא ידע הה"פ איך להתנהג, כי אז לפי דברי פייוויל יש ויש לעשות הרבה אפילו ברוסיא. אנא מסור נא לרעייתך הכבודה כי גם מרת פייוויל שבה והנה כעת בברלין.
אל אחד העם, לונדון
7 ביוני 1909
לידידי היקר והנעלה, שלום וברכה!
במכתבי האחרון הבטחתי לכתוב לך באריכות, כי אמרתי שבינתיים תיפתר השאלה בדבר נסיעת הבנאי לחיפה. אמנם לצערי מתנהג הענין בעצלתיים, ראשונה לרגל מחלתו של הד"ר נתן, ושנית, מפני שאין לנו שיטה קבועה בעבודתנו. לפי דעתי לא נצעד קדימה, כל זמן שלא תהיה לנו קומיסיה של מומחים, לטכניקה, לכימיה ולבנאות, שתקח עליה את הטורח להחליט איך ובמה להתחיל ולסדר את העבודה.
הבנאי, שעמו נשא ונתן הד"ר נתן, הוא מר ראַטענאוּ, אחד מהבנאים המפורסמים בברלין. חשבתי, כי הוא בעצמו יתרצה לנסוע כעת לחיפה ולעשות שמה את ההכנות הדרושות. והנה אין הדבר כן. הבנאי ראטענאו מקבל על עצמו רק את האחריות ורוצה לשלוח לחיפה רק את עוזרו – בלתי יהודי – אשכנזי גמור. צעד כזה יוכל להזיק לנו, כלומר להענין, ומן הנחוץ למסור את הדבר לידי אחר.
הד"ר נתן נוסע מפה בעוד ימים אחדים, וכפי הנראה ישוב הנה רק בעוד ששה שבועות, אם מצב בריאותו ירשה לו לשוב לעבודתו. מר סימון נסע למעון קיץ עוד בשבוע העבר וחושש אני, כי חדשי הקיץ יעברו ללא עבודה. חבל על איבוד הזמן, אבל אין לאל ידי לשנות את המצב. מר וויסוצקי דיבר עם האדונים סימון ונתן בדבר נסיעתי אני לחיפה יחד עם הבנאי, וכולם הסכימו להצעתו, אבל כעת אי אפשר לדעת עוד מתי תצא הנסיעה הזו לפעולה.
התקנות נתקבלו מאת השופט בדרישה לשלם את מס הגושפנקא, סימן הוא, כי בעוד ימים אחדים יתאשרו, ורק אז נוכל להכניס את השינויים החדשים. השינויים אינם צריכים אישור, כלומר, מגישים אותם להשופט, ואין ברשותו לדחותם. אם כן אין מצד התקנות כל עיכוב לעבודתנו.
הנני שולח לך רצוף בזה את העתקת מכתבו האחרון של ה"ר שיף.
את מר בובר ויתר חברי ועד ההכנה של הקונגרס לא ראיתי עוד, מפני שאני נמצא עוד במצב של “מרה שחורה”, וחפץ אני לנוח מעט. אבל מסרתי את דבריך לחברי הוועד ע"י המזכיר.
ידידנו פייוויל שב ממסעיו, וגם הד"ר ווילנסקי ישוב במהרה. אפשר שיעלה בידנו, כי לפייוויל תינתן היכולת להכשיר את עצמו למשרת מורה לבית הספר המכין.
אל נכון כתב לך מר וויסוצקי, כי בעוד ימים אחדים יהיה שנית בברלין.
את ה“אינטרוויו” של מר שיף קראתי והבנתי את דבריו ולא מצאתי בהם שום ניגוד פנימי. הן לוא לא ירא מר שיף את ה“אוטנמיא”, כי אז היה מוכרח להודות בהציוניות, וחושב הוא בתמימותו, כי בהביעו את דעתו בעד מיסיפוטמיא ונגד א“י אומר הוא לכל שאין בו אף משהו של ציונויות ולאומיות. ככה מרמים את ה”טורקים הצעירים" ולזה קוראים “פוליטיק”. יותר מעניינת היא שיחתו של אחמד-ריזא עם רבי נחום [סוקולוב].
עם הד"ר נתן אתראה לפני נסיעתו ואנסה לחזור על השאלות העומדות כעת על הפרק בענין הטחניקום ואודיעך הכל כאשר לכל.
היה שלום ומבורך מאת ידידך
שלך באהבה
שמריה הלוי
אל אחד העם, לונדון
ברלין, 27 ביוני 1909
לידידי היקר והנעלה, שלום וברכה!
חיכיתי עד שתבוא איזו ידיעה ממר שיף ודחיתי מפני זה את מכתבי מיום ליום. היום נתקבל המכתב, שאליו חיכיתי וחפצתי לשלוח לך את העתקתו, אבל מפני שנשלח על שמו של הד"ר נתן, ביקשתי רשות מזה האחרון להמציא את ההעתקה לידך, ובעוד ימים אחדים תקבלנה. אמנם את תוכן המכתב הנני יכול למסור לך גם כעת.
מר שיף אומר, כי אחרי שנתיישרו כל ההדורים נחוץ לשנות את סעיפי התקנות, כפי המדובר, והוא ישלח את הכסף תומ"י על שם גזבר המוסד. נראה מבין השורות, כי ההתנהגות בעצלתיים היתה גם לו לזרא. ובאמת אין עוד כל מעצור, לוא אך היו האדונים כעת בברלין, אבל דא עקא, כי תקופת החמה עוברת פה ללא עבודה. נחוץ לקרוא לאספת הקוראטריום על פי התקנות הישנות ולשנותם אז, וירא אני, כי עוד כשני חדשים יעברו עד שיוכלו השינויים להתקבל באופן רשמי. רק מכיוון שיגישו את השינויים להשופט נוכל לראות את הענין כענין נגמר, מפני שאין בידי השופט לערער על השינויים. התקנות בתמונתן הישנה נתאשרו כבר גם באופן רשמי.
ומה שנוגע להבנאי, הנה אין צורך לי להגיד לך, כי בשום אופן אין לנו להסכים למסור את הדבר בידי נכרי, ואפילו אם יהיה אחד מאחינו “עומד על גבו. היינו – מר ד' וויסוצקי, הד”ר כהן ואני – אצל מר ראַטענאוּ, ובטוח אני, כי סוף סוף יתרצה לנסוע בעצמו לחיפה, כך הבטיח לי, ובאמת הוא אחד מהבנאים היותר מפורסמים פה ויש לו שם, והשתתפותו תהיה לתפארת למוסדנו. הנסיעה תוכל לצאת לפעולה רק בחודש אוקטובר-נובמבר, ועד העת ההיא עלינו להשתדל, כי יהיה הכסף מונח על שם המוסד. הבנאי ראטענאו נמצא כעת במדרגה ידועה תחת השפעתי ולא ארפה ממני עד שיסכים לנסוע, ואני אלווה אותו.
מר וויסוצקי עשה פה כשלושה שבועות. נפגשנו כמעט מדי יום ביומו, והיחס שבינינו הוא עוד יותר ידידותי משהיה. בתו הבכירה עשתה עלי רושם נעים, ונסיתי לדבר עמה על דבר החובות שבין איש לעמו, ומצאתיה בבחינת תינוק ממש שנשבה בין העכו"ם. נתתי לה ספרים אחדים על דבר מהות היהדות. חבל, ידידי, חבל כי “בנינו ובנותינו נתונים לעם אחר”, ועינינו רואות וכלות.
מר צייטלין היה פה אתמול והתראה אתי. סיפרתי לו מכל הנעשה. מתוך דבריו שמעתי, כי מצטער הוא על ייסוד הטכניקום, כי נחוץ היה, לפי דעתו, ליסד בית מדרש גבוה לחכמת היהדות במקום טחניקום. הרגשתי את הריח הצרפתי הנודף מהדעה הזו, אם כי בעיקר השאלה אין אני מתנגד לה. שוכחים האדונים האלה, כי עוד לא איכשר דרא לבתי מדרש כאלה, וכי אפשר היה לאסוף כסף למטרה כזו.
רבות דיברתי עם מר ד' וויסוצקי על העדר שיטה קבועה בעבודתנו, וכי גם כעת תלויים אנו במידה ידועה בחסדה של לשכת הה“פ, ובאנו לידי החלטה, כי נחוץ יהיה להביא שינויים בשיטת העבודה אחרי שישוב הד”ר נתן לעבודתו גם הוא.
מצבו של הד"ר נתן הוטב בימים האחרונים, אבל כחודש ימים ישאר עוד בהסנטריום שלו.
עם הד“ר כהן חי אני ב”ידידות“. בעוד ימים אחדים תקבל דין וחשבון רשמי ע”ד מהלך הענין.
הודיעני נא, ידידי, מה שלום בתך ומה שלום בניך בכלל. מקרב לבי הנני מברך אותך, כי תשבע נחת במסיבת בניך היקרים: מה מאוד חפצתי לראות את רבי שמואל [חתנך] החביב ולקחת עמו דברים על הכל. הידיעות בהעתונים ע"ד המצב בטורקיה כל כך מסובכות וסותרות זו את זו, עד כי אי אפשר להציל דבר אמת.
מה שנוגע לי, הנני יושב ומחכה בכליון עיניים להשעה המוצלחת שאסע לחיפה ואתחיל לעבוד. מצב רוחי נעכר כמו שהיה ובימים האחרונים נוסף על מצב רוח גם מצב בריאותי. מרגיש אני איזו חולשה בעצמותי, והחלטתי לבלי לצאת ימים אחדים גם מחדרי.
ע"ד ידידנו פייוויל דיברתי גם עם מר וויסוצקי והוא מסכים לדעתך גם מצדו הוא, אם כן יוכל היות כי יהיה לנו מורה הגון.
את החמשים מרק קיבלתי מאת הד“ר כהן, וכבר נרשמו בפנקס כדת וכדין. לע”ע קיבלתי רק 250 מרק: מי“ל גולדברג 100 מרק, מש”י איש הורוויץ 100 מרק והחמשים שלך. יותר לא קיבלתי משום איש. את חברי הוועד ראיתי פעמים אחדות. אחדים מהם מלאים תקווה… נחיה ונראה.
ושלום לך, יקירי, לך ולביתך ולכל אשר לך.
שלך באהבה רבה
שמריה הלוי
הנני פורש בשלום מרת רחל המשכלת, והנני חושב, כי ישיבתה בלונדון תפעל עליה לטובה.
אל אחד העם, לונדון
פרנקפורט, 23 ביולי 1909
לידידי היקר והנעלה, שלום וברכה!
כשנתקבל מכתבך הייתי בהאַרצבורג, מפני שחשתי את עצמי עייף ויגע מעמל החיים ואמרתי לנוח מעט ולטבע את מצב רוחי הנעכר בטיולים ארוכים, בהתבודדות ובחשבון הנפש. ריבוי הגשמים קלקל את הטיולים, המכירים את ההתבודדות ומחשבות זרות והרהורים רעים את חשבון הנפש. ובכן שמחתי לקראת הזמנתו של ר“ד וויסוצקי לבקרהו בקיסינגען ולהיות אח”כ אורחו בפ“פ. לקיסינגען לא הלכתי ובאתי ישר לפ”פ, ובעוד שעות אחדות יבוא גם רד"וו ומשפחתו ונעשה פה ימים אחדים ונראה איך נהפכו “מגדלים פורחים באוויר” לעובדה ממש. התערוכה פה תימשך עוד ימים הרבה, ואני אעזבנה להגרמנים ואלך מפה לבקר את ידידנו בצלאל יפה הנמצא כעת בפרייבורג ואשוב ברלינה בעוד שבוע או שבועיים.
ועתה – אל גוף המכתב. ממי אתה דורש דין וחשבון, ידידי היקר? הד“ר נתן עוד לא שב לבריאותו, מר סימון הוא אך יושב ראש ל”תפארת הקריאה“, וחסר לו כוח הדוחה. דיברתי עמו פעמיים, ואך בקושי גדול עלתה בידי, כי יחתום לכה"פ על המכתב הרשמי, ונתקרב אל מטרתנו עוד צעד אחד קדימה. ודע לך, כי באופן כזה לא נתקדם הרבה. רבות דיברתי עם רד”וו והוא מסכים לדעתי, כי נחוצה אורגניזציה אחרת בנוגע להעבודה הפנימית ובטח תצא אל הפעולה מיד כשישוב הד“ר נתן ברלינה. אחת משתי אלה, או כי ישוב לבריאותו ויקח את סידור העבודה עוד הפעם על עצמו, או כי ימסרה לי, כלומר שאהיה ממלא מקומו זמן מה, ואשר ואשתדל בכל מאמצי כוחי להביא את הכל בהתאמה להתקנות החדשות ולטובת המוסד. כעת משונה המצב. הד”ר כהן (לי אמר זאת בסוד) חפץ להיות המזכיר של הוועד הפועל, ומהיות כי מינוי מזכיר כזה תלוי ע“פ התקנות רק בהיושב ראש ומשנהו, אומר הוא להציע את השאלה הזו באספת הקוראטריום הסמוכה. הוא אינו רודף אחר הכבוד, כי אם רוצה הוא להיות מזכיר בשכר נוסף על משכרתו בהה”פ. אולי הצדק אתו, אך אני אראה כי לא תעלה כעת השאלה הזו לפני הקוראטרים עד שובו של הד"ר נתן.
בדבר ה“קואופטאציה” אין לך לפחוד מאומה. באספה הזו ידונו רק את מי להציע, ובטח נציע את הד"ר טשלינוב ואת שטעטאוער מלונדון, אבל לא נבחרם, טרם שנשאל את כל הקוראטרים.
בדבר גזבר המוסד טועה אתה, לא הה"פ, כי אם המוסד עצמו, בתור חי הנושא את עצמו ואינו סמוך על שולחן אחרים, יהיה גם הגזבר. כלומר הכסף יהיה מונח בלונדון על שם “המוסד העברי לחינוך טכני בא"י " והגזבר הוא הוועד הפועל. להה”פ לא תהיה שום שייכות להקופה הזו. אפשר כי יבחרו גם בגזבר רשמי, באחד מחמשת חברי הוועד, אבל בעיקר לא ישונה גם אז המצב, כי לגזבר ייבחר בוודאי מר סימון.
לוא ידעת עד כמה קשה לי השותפות, אם גם רק חיצונית היא, עם הה"פ, ועד כמה משתדל אני, כי נשחרר במשך הזמן את מוסדנו גם מהשעבוד החיצוני הזה, כי אז לא היית בא בתור תובע. השקט נא, ידידי היקר, והיה סמוך ובטוח, כי כל מה שאעשה יהיה על פי רוחך.
במהרה ישוב גם הארכיטקט ראטענאו לברלין ואראה כי יבוא הענין לידי גמר, ומאוד יוכל היות, כי בעוד שני חדשים, היינו בראשית אוקטובר, נסע לחיפה.
בדבר הקונגרס הקולטורי אין אני יכול לצערי להודיעך מאומה, פשוט מפני שאיני יודע מאומה אודות ההכנות, כי לא השתתפתי בהישיבות האחרונות. כמדומה לי שחסרים לנו עובדים היודעים מה שהם רוצים ורוצים רק את זה שהם יודעים. מברלין אכתוב לך בפרוטרוט.
מקווה אני, כי בתך לאה היקרה כבר התרפאה, וכי נמצא אתה כבר במסיבת בניך, אמור להם ולרבי שמואל שלום וברכה בשמי.
ביום א' הבא אכתוב לך שנית.
והיה שלום, ידידי היקר, אתה וביתך וכל אשר לך
שלך באהבה רבה
שמריה הלוי
אל אחד העם, לונדון
באד-נויהיים, 6 באוגוסט 1909
לידידי היקר וההעלה, שלום וברכה!
אל נכון הודיעוך כבר מברלין, כי מר שיף שלח את כסף נדבתו בשלמות למחלקת הבנק הגרמני בלונדון על שם המוסד שלנו. כאשר פתרתי כן היה. את המכתב למר שיף, חתום בידי מר סימון ערכתי אני, וידעתי, כי אחרי ההבטחה המוחלטת, שהשינוי בהתקנות יבוא, לא יחכה עוד מר שיף במשלוח הכסף. עוד מבקש מר שיף במכתבו האחרון, שמעתה יגשו אל העבודה באנרגיה.
כמו כן התראיתי עם מר רוזנבלד משיקגו. גם הוא חושב, שהצלחת הענין באמריקא תלויה באופן עבודתנו אנו, כלומר במידת בריאותנו.
אינני יודע את הסיבה, מדוע נדחתה עוד הפעם ישיבת הקוראטריום, אבל מכיוון שנדחתה, ולא היתה בידי להתנגד לזה מרחוק, השתמשתי בהמקרה הזה והלכתי לבקש רפואה לבד-נויהיים, וכפי הנראה אתמהמה פה עוד כשני שבועות. אח"כ אשוב ברלינה ואשתדל בדבר נסיעת הארכיטקט לחיפה.
כפי ששמעתי, יבוא בימים האלה ברלינה מר אפרים כהן בכבודו ובעצמו. צר לי, שלא אהיה אז בברלין, ועי"ז יוכל לספר את “סיפורי הגזלנים” שלו בלי מעצור.
מצבו של הד“ר נתן עוד לא הוטב, אע”פ שהרופאים מבטיחים – או מנבאים – שבעוד חדשים אחדים ישוב לבריאותו.
הנני פה בחברת ידידנו לעווין-עפשטיין, רעייתו וב"א. מר' אברהם אליהו [לוברסקי] קיבלנו ידיעה, כי טוב לו, וכי נכון הוא לבקרנו בקרוב, ויעשה עמנו ימים אחדים.
אלה הנה כל החדשות בקיצור, ואסיר תודות אהיה לך, ידידי היקר, אם תכבדני בתשובתך מיד.
ומסור נא בשמי שלום לבני ביתך, וביחוד לרבי שמואל. מה שלום לאה בתך? באיזה מקום אומרים אתם לבלות את ימי החופשה?
והנני שלך באהבה רבה
שמריה הלוי
אל אחד העם, לונדון
באד נויהיים, 19 באוגוסט 1909
לידידי היקר והנעלה, שלום וברכה!
לפי דברי מכתבך האחרון חושב אני, כי הנך כעת בברלין, וכי תעשה שמה ימים אחדים. עוזב אני את הגן-עדן התחתון בנויהיים ביום א' בבוקר, ובכן אסור אליך ביום ב' בבוקר בשעה 10, ואסיר תודות אהיה לך אם תשיב על מכתבי זה תומ"י על שמי בברלין, למען אמצא תשובתך מיד לאחר שובי לביתי.
ושלום לך מאת אוהבך, שלך
שמריה הלוי
אל אחד העם
נויהיים, 20.8.1909
ידידי היקר והנעלה!
שלשום כתבתי לך, כי אבוא ברלינה ביום א' בערב, ואתמול הגיעתנו הטלגרמא והשבתי כי אשוב לביתי ביום א' בבוקר. באמת הייתי יכול לנסוע עוד היום אבל ר' אברהם אליהו [לוברסקי] עיכב אותי. הוא בקשני כי אחכה לבואו עד יום ד' העבר ואח"כ החל להוסיף שעה על שעה ויום על יום.
אם לא יכבד עליך הדבר, הייתי מבקש אותך, כי תואיל נא לסור למעוני בשעה העשירית ביום א' בבוקר, ואם לא – הודיעני נא באיזו שעה ובאיזה מקום ניפגש.
והנני שלך באהבה רבה
שמריה הלוי
אל אחד העם, באד-לויטנברג
2 בספטמבר 1909
לידידי היקר והנעלה, שלום וברכה!
מר וויסוצקי התמהמה פה ימים אחדים ונסע לביתו ביום ג' העבר. היינו אצל מר סימון ודיברנו בפרוטרוט אודות כל השאלות העומדות על הפרק. מצדו הוא הבטיח לעבוד מעתה לטובת המוסד באנרגיה יתרה.
דיברנו אודות מר סטיאַסני. מר סימון איננו מתנגד להצעתנו זו, ובכל זאת מוצא הוא לנכון להשתדל למצוא את הארכיטקט דוקא בברלין, ופנה כבר להבנאי לכמַן, אחד מהבנאים המפורסמים דפה. את תוצאות המו"מ אודיעך בעוד ימים אחדים.
האספה נקבעה ליום ג' אוקטובר, היינו ב' דחוה"מ סוכות, באופן רשמי נשלחה לך ההזמנה ללונדון, את העתקתה תמצא לוטה בזה.
ממר שיף נתקבל מכתב תשובה על מכתבו של מר סימון, שבו הודיעהו, כי אי אפשר שהשינויים יתאשרו בזמן קצר כזה. מר שיף מבקש רק עוד הפעם כי יעבדו באנרגיה, ונראה כי האישור הרשמי של התקנות אינו מעניין אותו עוד, אחרי שיתקבלו השינויים מאת הקוראטריום.
אם המו"מ בדבר הבנאי לא ישא פרי פה,אלך בעוד ימים אחדים לווינה לקחת דברים עם מר סטיאסני. בנחיצות הנסיעה הזאת או בביטולה תלוי ביקורי אותך בלויטרברג. אולי תסכים כי אבקרך לראש השנה ואעשה בחברתך יומיים או שלושה ימים, ואפשר שגם ידידנו מוצקין יסע עמי יחדיו.
יותר אין פה כל חדש, ואם יקרה דבר מה אודיעך מיד.
והנני מברכך בבריאות הגוף ובריאות הנפש ומצא את המנוחה, שהיא כל כך נחוצה לך.
שלך באהבה
שמריה הלוי
את הפאפיראסים אשלח מחר או מחרתיים.
אל אחד העם, לויטנברג
ברלין, 14.9.1909
לידידי היקר והנעלה, שלום וברכה!
אין אני צריך לאמר לך עד כמה הייתי רוצה לבלות ימים אחדים בחברתך, אבל סיבות רבות מעכבות אותי מנסוע כעת. ראשית אי אפשר לי לזוז מפה עד שלא תיפתר בחיוב השאלה בדבר הארכיטקט. האדון רטנוי יכול לשלוח רק את שותפו הנכרי, ובכן נגמר הענין בשלילה. כעת יש תקוה, כי יעלה בידנו למסור את הבנין בידי אחד הבנאים היותר מפורסמים בברלין, הוא היה המנצח הראשי על בנין הביבליותיקא הקיסרית החדשה, והוא גם Regierungs baurat, ולא המיר את דתו, ובכן מתאים הוא לכל תנאינו. מר סימון מסר את הדבר למר נטר חבר היק“א והה”פ, ובעוד ימים אחדים תיפתר השאלה. ביום כ“א ח”ז תהיה אספה של מומחים פרופיסורים בבית מר סימון, ובאספה הזו ישתתף גם מר אפרים כהן, המתארח כעת פה. ובכן איני רשאי, כמדומה לי, לעזוב כעת את ברלין.
ויש עוד סיבה אחת המונעת אותי מנסוע כעת: אשתי חולה, וגיסי מר כהנהיים בא לפני ימים אחדים ללייפציג ובשבוע הבא יבקרנו, והלא תבין מעצמך את מצב רוחי. ממש הנני כמשוגע ואין אני מוצא מנוחה.
התראיתי עם דבּרי הציוניות, עם ידידנו הד"ר טשלינוב ועם גולדברג הצעיר. המה ספרו לי, כי שלוחיו של רבי מנדיל [=מנחם אוסישקין] סובבים כעת במחנה הציונים ומכינים “שטימונג” בעד נשיאותו של רבם, ושני “מזכירים” נותנים המה לו, בתור מזכיר ראשון וראשי את האדון סוקולוב ובתור משנהו אותי עבדך, ואני לא ידעתי, כי זכיתי לגדולה כזו שלא בפני. איני מכחד ממך את האמת, כי לא הייתי מתנגד כלל להנהגה משותפת, שהמרכז יעבור לברלין, ושמר אוסישקין יהיה גם הוא בין המנהיגים, אבל למסור את כל הציוניות לידיו הוא הנני חושב לאסון גדול, הציוניות תאבד אז את עצמה לדעת.
ונשיא הציוניות הודיע, כי לקח דירה חדשה בקלן על משך שנתיים ימים, כפי הנראה חושב הוא, כי הדירה היא העיקר והתנועה הציונית טפלה לה, ומאחר שהעיקר בקלן, ימשך אחריו הטפל ממילא.
התראיתי עם מר ציטלין. כפי הנראה ירדה מעט חמימותו בדבר הטחניקום מהעדר עבודה מוחשית, וגם הוא מוצא, כי כבר הגיעה השעה לגשת אל העבודה.
ביקרני במעוני לפני ימים אחדים מר קרבצוב, יליד יקטרינוסלב, והוא גר כעת בווארשה. הוא הבטיח לנדב סכום הגון בעד “סטיפנדיה”, ובר סמכא הוא. בחוהמ"ס יבקרני שנית. ואולי יקיים אז את הבטחתו.
בדבר הקונגרס הקולטורי אין לי להודיעך מאומה. כמדומה לי שכל העניין מתנהל בעצלתיים, ודעתי אני, כי טוב היה לדחותו לשנה אחת לכל הפחות. מוטב לחכות שנה או שנתיים מהוציא בפזיזות דבר שאינו מתוקן.
הלא תסלח לי, ידידי היקר, כי לא עמדתי בהבטחתי לבקרך בלויטנברג עד כה. אולי אמצא עוד שעת הכושר, ואם לא תסלח לי גם אז ונתראה בקרוב בברלין.
וקבל נא ממני לרצון את ברכתי לראש השנה הבאה, ומי יתן ותביא לנו לכל הפחות מלוא חפניים של קורת רוח ושל עבודה פוריה.
כולו שלך באהבה
שמריה הלוי
אל אחד העם, לונדון
ברלין, 7 בנובמבר 1909
לידידי היקר והנעלה,ש לום וברכה!
שבתי מלייפציג ומצאתי פה מכתב בעדך, שהנני שולח אותו לך רצוף בזה. את הד“ר כהן לא ראיתי עוד, ובכן איני יודע את תוצאות המו”מ עם הפרופ' שלזינגר, מחר או מחרתיים אודיעך אודות הכל בפרוטרוט.
נאומי בלייפציג עלה יפה, ואולי יבוא גם בדפוס.
כפי הנראה אשתתף בישיבת הוועד הפועל בקלן, הוועד המרכזי בווילנא מטיל עלי את החובה הזו.
ומאין כל חדש הנני מקצר הפעם.
שלום לך ולביתך כברכת
שלך באהבה
שמריה הלוי
אל אחד העם, לונדון
ברלין, 9.10.1909
לידידי היקר והנעלה, שלום וברכה!
הענין בא לידי גמר בשעה מוצלחת. התכנית תעובד ע“י שלושת המומחים: הבנאי הידוע לך – שכחתי את שמו – והפרופסורים שלזינגר ופראַנץ. הפרופ' שלזינגר שלעלק”פ4, וגם הבנאי מסכים, כי ינכו ממשכורתו, כפי המקובל, בערך ששה אחוזים למאה ממחיר הבניינים, לטובת הפרופ' פראַנץ, באמרו, – כך מסר ה' סימון – כי מקבל הוא עליו את העבודה הזו לא רק לשם רווח, כי אם מכבדו את הרעיון. עיבוד התכנית, או יותר נכון התכנית של התכנית, יארך כשלושה שבועות, ואח"כ אסע בלווית הבנאי לחיפה.
בעוד ימים אחדים תקבל את הפרוטוקולים של שתי הישיבות וגם הודעה רשמית בדבר החוזה שנעשה בין הקוראטריום ובין המומחים. אם כן, כפי שאתה רואה, משתדל כעת מר סימון באמת לגשת אל עבודת ההכנה בלי כל איחור.
הד"ר נתן הנהו עוד פה. הרופאים מוצאים, כי מצב בריאותו האובייקטיבי טוב מאוד, וכי יש לקוות, כי גם רפרוף העצבים שלו יעבור, ואז יוכל להשתתף בעבודה כמקודם.
והנני יוצא מאתך בברכת שלום לך ולכל אשר לך.
שלך באהבה רבה
שמריה הלוי
גיסי כהנהיים הנהו כעת בלונדון ויעשה שמה ימים אחדים. אם תרשה לו העת יבקרך.
אל ד"ר יוסף לוריא, יפו
30.1.1910
יוסף יקירי!
כל הזמן הנני יושב פה [=בחיפה] ומשתדל עד כמה שיש בכוחי להשפיע על הקורטריום כי יתחילו לבנות, אחרי אשר כבר קיבלנו פה את הרשיון המקומי לבנות. אבל לצערי הגדול מתנהג הענין כולו בברלין כל כך בעצלתיים, התשובות שאני מקבל הנן כל כך מטושטשות וסתומות, עד כי לפעמים מתגבר בי החשק לעזוב פה את הכל, לשוב ברלינה ולהסביר להאדונים שמה, עד כמה אינם מבינים הם את המצב מרחוק ועד כמה מזיקים הם למוסדנו בהתרשלותם. ירא אני רק, כי אם אלך כעת ברלינה, והד"ר נתן חושב לבוא הנה ויפול עוד פעם תחת השפעתם של אנשים, שלא המוסד לכשהוא לעצמו להם העיקר, כי אם נחת רוחו של נתן וכדומה. כתבתי לאחד-העם וכמעט ברוגז, שלחינם מעמיסים הם רק עלי את האחריות, כי מחויב הוא ללכת גם בכבודו ובעצמו ברלינה ולהיות לי משם לעזר. כעת אחכה לתשובה שבועות אחדים ואראה איך יפול דבר. יוכל היות כי בסוף השבוע הזה אסע ליפו לרגל איזה ענין ונתראה ואסביר לך הכל בפרוטרוט. נדבר גם על תוצאות הקונגרס המעציבות. מר [יוסף] אהרונוביץ נאם פה לפני הפועלים, וקריאתו היתה: איש לאוהליך ישראל, לעזוב לגמרי את ההסתדרות, ורק אז נפעל גדולות ונצורות, אחרי שיש לנו אנשים כאוסישקין, שיינקין ומוסינזון. בקריאות כאלה הנני רואה סכנה גדולה, ילדוּת ופתיוּת. לאבד בידיים את כל מה שיצרה הציונות – זהו עוון פלילי, ולפי דעתי יש עוד לנו היכולת לרפא את ההרס ולהעמיד בראש אנשים יותר מהוגנים.
וכעת, יקירי, חמסי עליך. נחוץ לך מעט כסף ולא פנית אלי? האמנם כך צריך להיות היחס בינינו? אינני מבין. כתבתי היום למר [אליהו] ספיר, כי יתן לך על חשבוני סך 100 פרנק, ויכול אתה לקבל את הסכום הזה.
עוד שאלה לי אליך. קיבלתי מכתב מהד“ר חיסין, כי יש עתה האפשרות בעדי להשתחרר מנתינותי הישנה באופן כשר, אבל לא הודיעני את פרטי הדבר, גם לא קרא בשם הנתינות החדשה. כפי הנראה אין הוא רוצה לכתוב בעצמו. חקור נא אצלו והודיעני בהקדם האפשרי את הפרטים. כתובתי היא על שם הבנק האנגלי פלשתיני דפה. צריכים אנו לדעת כי אי אפשר לי לקבל נתינות אחרת ע”י איזה “פאקוס”, כי אם רק באופן ישר.
הישיבה פה כשהיא לעצמה נעימה עלי, נהנה אני מזיו הטבע באופן שלא נהניתי מעולם. מצטער אני רק, שלא אנחנו ה“יוצרים” פה, כי אם אחרים. ובמשך שנים רבות תהיה להם הבכורה, ועשו דהאידנא איננו קל דעת ואינו מוכר את בכורתו בעד נזיד עדשים.
למכתבך הנני מחכה ואומר לך שלום וברכה עמוקה.
שלך באהבה רבה
שמריה
אל בצלאל יפה, יפו
חיפה, 1 אפריל 1910
חביבי בצלאל!
חפץ אני לדבר עמך על אודות עניינים הרבה ולדאבוני אין כעת באפשרותי לנסוע ליפו. הד“ר נתן נסע לירושלים וישוב הנה ביום ד' הבא. הוא הפציר בי שאלוה אותו בנסיעתו, אבל השבתי את ההזמנה ריקם, מפני שאין ברצוני להשתתף בנסיעות עם מר [אפרים] כהן. כמדומני שיעלה בידי לפקוח את עיני הד”ר נתן ויראה את כל השגיאות שעשו עד כה, ואם לא – אברר את המצב כמו שהוא בהקורטריום בברלין. מאוד שמח אני, כי ביליתי חדשים רצופים בחיפה ולמדתי היטב את תנאי המקום וה“סביבה”. יש לי פרוגרמא שלמה ואכפה על הקורטריום הר כגיגית לקבלנה, ומובטחני שיקבלוה, מפני שרק בתנאי כזה הנני מוכן להשתתף בפועל גם להבא בהמוסד החדש. נחוץ לגרש את המרמה ואת העקמומיות, לגרש הלאה את האנשים המשחיתים כל חלקה טובה בישראל או לכה"פ להרחיקם כמטחוי קשת מהמוסד החדש.
הד“ר נתן מתחיל להבין עם מי הצדק. ביום 14 לח”ז הננו הולכים לקושטא יחד ונבלה שמה עד אחר הפסח. באופן כזה הנני חושב לשוב לביתי באמצע מאי. לא תוכל לשער בנפשך עד כמה רעב אני וצמא לראות את ביתי, את הלנה ואת בני הנחמדים!
אמור גם ליוסף [לוריא] כי יבוא הנה בעוד מועד, היינו עד 14 לחודש דנא, מפני שאני לא אסע דרך יפו. לידידתנו פווזנר אמור בשמי כי הנני מוצא למותר את התוודעותה להד“ר נ[תן]. נחוץ לחכות זמן מה עד שתשתנה השיטה ב”העזרה", כי רק אז אוכל להיות לעזר לה.
הנני מחכה לקראת בואך. אולי תקח גם את מרים [בתך] עמדך?
עתרת נשיקות לך לאניוטא ולמרים.
שלך באהבה רבה
שמריה
נחוץ לי להתראות עם רבי יצחק גולדברג. אמרו לי, כי הוא בא ליפו בעוד ימים אחדים. אולי תוכל להשפיע ע“י מי מידידינו, כי יבוא גם הוא הנה עד 14 לכה”פ ליום או יומיים.
אל נתן קייזרמן, חיפה
ברלין, 7.7.1910
לידידי הנכבד מאוד, שלום וברכה!
מתפלא אני מאוד, כי כבודו לא השיב על שלושת מכתבי ששלחתי לכב' במשך החודש האחרון, והלא דבר הוא. ראשית כל הייתי חפץ לדעת בדבר בית הספר של מר [פנחס] כהן [ירדני]. דיברתי עם הד“ר נתן פעמים אחדות, והוא מסכים, כי כל התלמידים והתלמידות יעברו לבית הספר העומד להיפתח לע”ע ע“י ה”עזרה", רק בתנאי שתלמידות חדשות לא תתקבלנה להבא. כן כתבתי לידידנו מר אפרים כהן בדבר מר כהן וביקשתי אותו להניח אותו בתור מורה בבית הספר החדש, מפני שראוי והגון הוא לכך. קיבלתי אמנם תשובה מאת אפרים כהן, אבל על השאלה הזאת שכח להשיב.
ואחרון אחרון חשוב. מה נשמע בדבר הענין הידוע1. ביקשתי את כבודך פעמים לחקור ולהשיב לי תשובה ברורה. הן זה יותר מחמישה חדשים עברו, ואי אפשר להמשיך את הענין עוד הלאה. אחת משתים, או הן או לאו. לי נחוץ לדעת את תוצאות הענין בהקדם האפשרי. ומבקש אני את כבודך בכל מיני לשונות להודיעני מיד אחרי קבלך את מכתבי זה ע“י טלגרמא ע”ד הנשמע.
על הקונפרנציה2, כידוע כבר גם לכבודך, באו לידי פשרות וכרתו ברית שלום, מי יתן ויהיה לאורך ימים.
אני יושב לע“ע בברלין ואין אני רוצה לנסוע ל”נאות דשא". האויר קר פה ואני מתגעגע אל החמימוּת ואל הזוהר החיפאים.
ושלום לכבודך ולביתך מאת ידידך מכבדך ומוקירך
שמריה הלוי
אל שמואל פבזנר, חיפה
ברלין, 7.7.1910
חביבי ויקירי!
מה זה היה לך, יקירי, על כל מכתבי שהריצותי אליך בזמן האחרון לא זיכית אותי אפילו בתשובה קצרה. כל כך צמא אנכי לדעת מכל הנעשה בארץ ובחיפה בפרט. הד"ר רופין סיפר לי, כי הקניה על-יד הטכניקום נגמרה כמעט, וכי בקרוב ידרשו מאת המשתתפים את הכסף. האמת הדבר? לי נחוץ לדעת זאת, כדי שאוכל להכין את הכסף בעוד מועד.
ע“ד הקונפרנציה הציונית ותוצאותיה הלא קראת כבר בהעתונים. ה”מועט" גבר הפעם על ה“רוב”, אבל אוי לנצחונות כאלה. כרתו לע“ע ברית שלום, ויחדלו לכה”פ הזלזולים החרפות משני הצדדים. גם זו לטובה – אבל את מכתבו של רב אשר [=אחד-העם] ב“האור” אל נכון קראת. היועיל בירור הדברים הזה לשים קץ לבלבול המושגים השורר בארץ בנוגע להטכניקום – ימים יגידו. קיבלתי בענין זה מכתב גם מאת מר אפרים כהן, ובו הוא אומר, כי על דעתו חוּברה ההודעה המפורסמת ביפו. יוכל היות. דעתי אני, כי לא מר אפרים ולא הועדים השונים של ה“עזרה” אשמים בבלבול המושגים, כי אם ה“עזרה” בעצמה, בתתה על כל צעד מקום לטעות.
בית הספר הבינוני, כידוע לך, נפתח לע“ע בחיפה מאת ה”עזרה“. דיברתי עם הד”ר נתן וגם כתבתי למר אפרים כהן, כי יעבירו לרשותם את בית הספר של מר [פנחס] כהן הקיים. הד"ר נתן אינו מתנגד לההצעה הזו, אבל בינתיים שמעתי, כי כבר סגר מר כהן את בית הספר שלו. לחינם נחפז בסגירתו. השתדל נא אתה, עד כמה שיש בידך, שמר כהן ישאר על מקומו בתור מורה עברית, כי כמדומני, שלא ימצאו יותר מוכשר והגון לעבודה זו ממנו.
מר [פ.] כהן מחיפה כותב לי בדבר מר יחנוביץ, שע"פ השתדלותי נתנו לו כרטיס של נסיעה. מעולם לא עלה על דעתי לעשות הבטחות איזו שיהיו להאדון הזה, ואם מוסר הוא שמועות כאלה בשמי, בודה הוא מלבו דברים שלא היו מעולם.
סגור פה גם מכתב בעד מר [פ.] כהן. אנא מסור נא אותו לבעליו.
לתשובתך הנני מחכה ואמור בשמי שלום ללאה היקרה, לבית ברמן, גליקין וליתר ידידינו המשותפים.
שלך באהבה רבה
שמריה הלוי
אל פנחס כהן, חיפה
7.7.1910
לידידי הנכבד, שלום וברכה!
סלח נא לי כגודל חסדך אם לא עניתי על מכתבך מיום ה' סיון עד כה. קצת מחמת טרדה וקצת מפני שרציתי לחכות עד שיתברר לי המצב אחרה תשובתי.
הקורטריום של הטחניקום אינו פותח לע“ע בית-ספר בינוני בחיפה. בית הספר הבינוני נפתח אמנם במהרה ע”י “העזרה”, ורק כאשר יגמר בנין הטחניקום יעבור בית הספר הזה מרשותה של “העזרה” לרשות הקורטריום.
דיברתי עם הד“ר נתן וגם כתבתי למר אפרים כהן, כי תחת לפתוח בית ספר חדש יותר טוב להמשיך את קיומו של בית הספר העומד ברשותך אתה, וכי כבודך ישאר על מקומו בתור מורה עברית. הד”ר נתן לא התנגד להצעתי זו, וגם הסכים, כי התלמידות הישנות תשארנה גם הנה בבית הספר, אך חדשות לא תתקבלנה. רחוק אני מהפוליטיקא הארצי-ישראלית, ואיני אחראי כי הצעתי תצא אל הפועל. לך אדוני, הייתי מייעץ, כי תפנה בשאלתך אל לשכת “העזרה” גם באופן רשמי.
בדבר מר יחנוביץ איני יודע באמת מה להשיב. את מר יחנוביץ לא הכרתי מעולם ואיני יודע אותו כלל. ע“פ בקשת ידידי מווילנא המלצתי בעדו לפני “העזרה” ועלתה בידי להשיג בעדו כרטיס של נסיעה. זהו היחס היחידי שביני לבינו. מובן מאליו שלא עלתה על דעתי לשלחהו בתור מורה. לא ברשותי למנות מורים ולא בטבעי לעשות הבטחות. הוא פסח על שתי הסעיפים אם לנסוע לאמריקא או לא”י. היה נראה לי, כי יותר נקל יהיה לו, אם אך מורה טוב הוא, למצוא איזו עבודה באחת מהמושבות בארץ, מאשר בארצות הברית. יותר לא אמרתי ולא הבטחתי לו ולא כלום. מצטער אני, כי כשמושיטים אצבע קטנה לאדונים כאלה, כבר מושכים הם את כל היד ודי לחכימא ברמיזא.
אם תכתוב לה“עזרה”, הודיעני נא תיכף ע"ד זה וגם את נוסח מכתבך ואני אעשה מצדי כל מה שאוּכל. לא מפני ידידות, כי אם פשוט מפני הכרתי הפנימית, שטוב יהיה בעד בית הספר והתפתחותו אם תשאר על מקומך. למר אפרים כהן אכתוב שנית.
אצלי אין כל חדש. לוא היה הדבר תלוי רק בי ובעצמי לא הייתי שוהה באירופא אפילו חודש ימים. אך גם אני תלוי בתנאים שונים, והרצון והיכולת אינם כידוע שמות נרדפים. אשמח מאוד לדעת מה משלום הגברת הנכבדה, ושלום לך ולה מאת
ידידך מוקירך
שמריה הלוי
אל אחד העם, לונדון
7 יולי, 1910
לידידי היקר והנעלה, שלום וברכה!
לא מפני שלא רציתי לוותר משלי לא כתבתי לך עד הנה, כי אם פשוט מחוסר חומר וקצת מפני שטרוד הייתי בקבלת פנים של ידידי מרוסיא, שהשתתפו בהקונפרנציה הציונית. אמנם הקונפרנציה עצמה נמשכה רק ימים אחדים, אבל צריך לצרף לזה את ה“ערב יום-טוב” ואת ה“אסרו חג” כנהוג, ויוצא חשבון של שבועיים.
ע“ד הקונפרנציה לא ארבה דברים. נחלנו הפעם “נצחון” כביכול, אמנם אוי לנצחונות כאלה. ה”ממשלה" נכנעה לפני תביעות האופוזיציה, מפני שאפילו היא נוכחה לדעת שהנהגת הנשיאות ברמה, כדרך התגרים, הביאה אך נזק להתנועה בכללה. ואחרי ה“שלום” היתה מעין שמחת “מחזיר גרושתו”: לא נתחדש דבר והכל נשאר על מקומו כדאשתקד, אבל דיינו כי יחדלו הזלזולים והחרפות. כמדומני שהניגוד הפורימי בין המערבים והמזרחים בולט כעת יותר מאשר לפני שנים אחדות. רבים מהמערבים שביקשו להם עד הנה עלי תאנה לכסות על יסוד הרחמני שבציוניותם, אינם מתביישים עוד וקוראים בקול רם, כי כל עבודתם אינה אלא בשביל אחיהם הנתונים בצרה, אין איש מדבר עוד על הגרעין שבציוניות, על השאיפה להשתחררות הרוח.
ובכל זאת מחויב אני להודות, שאם יש לנו עוד לקוות לאיזו עבודה פוריה על אדמת אבות מצד האורגניזציות שלנו, צריכים אנו להעמיד גם כעת את האורגניזציה הציונית בשורה הראשונה. אם גם חסרה לה ההכרה הפנימית, ע“ד חשיבות העבודה הקולטורית בעד כיבוש הארץ, מוכרחת היא ע”פ טבע הענינים להעתיק את מרכז הכובד של עבודתה מחו"ל לארץ, ויש לקוות, כי במשך הזמן תבוא גם לידי הכרה יותר בהירה ותבין גם את עיקרי הציונות.
רושם עז עשה על השומעים הדו“ח של הד”ר רופין. הוא דרש מאת הועד הפועל כי יתיחס אל העבודה בארץ ברצינות יתרה, והוכיח באותות ובמופתים כי למרות כל המכשולים והמעצורים מצד הממשלה הטורקית יש עוד לפנינו כר נרחב לעבודה. הד“ר רופין הוא בכלל מחזה משמח. מתוך שלא לשמה בא לשמה ונהפך בזמן קצר לחובב ציון אמיתי, מאמין באמונה שלמה באפשרות העבודה ובתוצאותיה החיוביות. בשיחה פרטית אמר לי בפירוש, שרק ע”י יצירת מרכז קולטורי יעלה בידנו להשפיע על הגולה מצד אחד ומן הצד השני להיות ברבות הימים לגורם היותר חשוב בארץ גופא. כמובן, אין אני חולק עליו, ובטוח אני כי רבים עוד יכירו את האמת הזו וממילא יוקלו אז גם תנאי העבודה.
מכתבך לידידנו בצלאל יפה, שנדפס ב“האור” הטיל פה סער גדול. ד“ר נתן דיבר על אודות זה בהתמרמרות מוסתרת וד”ר כהן הוסיף נופך מדיליה. מוצאים המה, כי עליך היה לפנות בבירור דבריך ל“העזרה”, והיא מצידה היתה מעירה על ה“שגיאות קלות הערך” בההודעה היפואית. מר אפרים כהן מתאונן גם הוא, כי ע“י מכתבך הנדפס ניזק כבוד ה”עזרה“. אמנם יש להצטער, כי ה”ועדים" השונים של העזרה מביאים לידי הכחשות, אך מוצא אני, כי הכחשתך תביא קץ לבלבול המושגים, וה“עזרה” ובאי כוחה יהיו מהיום והלאה יותר זהירים במעשיהם. מר אפרים כהן כותב, כי את ההודעה הידועה חיברו והדביקו מר ספיר וחבריו על דעת עצמם. גם אני קיבלתי מכתב ממר אפרים כהן בצירוף תלונתו ב“האור” על דבריך. אבל במקרה שלח רק את ה“סעיף” של תשובתו ושכח להניח בהמעטפה את הדף הראשון. על פי סוף תשובתו נראה, כי מצטדק הוא וכותב בנימוס.
הד“ר נתן נסע לאיסלנד על חודש ימים. מר ברוואלד מכין את פרטי התכנית ומקוה הוא, שיוכל לבוא במו”מ עם הקבלנים בעוד שבועות אחדים. אני מוכרח הנני לעמוד מעט מרחוק ולהתבונן אל התפתחות הענין כאחד העומד מן הצד. אחרי מחשבות רבות ע“ד עבודתי בעתיד באתי לידי החלטה גמורה, כי אין טוב לגוף משתיקה, ומצדי אני לא אעיר עוד שום שאלה בדבר השתתפות בעצם העבודה. מרגיש אני, כי השתתפות יתרה מצדי בלתי נעימה להד”ר נתן, ולו משפט הבכורה באשר הוא המנהל הרשמי ע"פ התקנות שלנו.
התאכסן פה הד“ר מגנס ודיברנו הרבה ע”ד שכלול הטחניקום. הוא מתפלא מאוד שהקורטריום אינו ממלא את ידי להיות בא-כחו בחיפה. מוכרח הייתי להסביר לו את מצב הענינים בגילוי טפח ובכיסוי טפחים.
בטח הודיעו לך, כי בדבר שטר המקנה נגמר הענין בכי טוב, וכי יש לנו כבר שטר מאושר על כל האחוזה, שאי אפשר יהיה לערער עליו אפילו בזמן מן הזמנים. שמח אני, כי העירות על הפגם שהיה בהשטר, וכי תקנו את המעוות בעוד מועד.
לידידנו פייוויל הציעו משרת מורה בבית הספר הבינוני בחיפה, ובשבת העברה היתה לו שיחה ארוכה עם הד"ר נתן. האחרון חזר על התנאים הישנים: ההשגחה העליונה מסורה למר אפרים כהן וגם "religioese Auffuehrung “כמו קריאת התפילות בכל יום, ביקור בבית התפילה של המורים והתלמידים בשבתות ובימים טובים וכדומה. בקרוב נזכה למהדורא שניה של בית הספר למל בחיפה. ולוא אך ידעה “העזרה”, כי ע”י זה היא מטביעה על בית הספר החדש שלה חותם של “תלמוד-תורה”, שאינו מתאים כלל לתנאי המקום בחיפה. איני יודע, אם יוכל פייוויל לקבל עליו את התנאים האלה הנותנים מקום מראש לאינטריגות ולסכסוכים.
לע“ע בדעתי לבלי לזוז ממקומי. האויר קר פה, ואין צורך ב”נאות דשא". אל נכון תבוא בקרוב לאירופא שלנו. אשתדל לבקרך אם לא תסור לברלין טרם שתבחר באיזה מקום מנוחה.
ושלום לך, יקירי, לך ולביתך מאד ידידך הנאמן
באהבה רבה,
שמריה הלוי
יהיה נא מטובך למסור את מכתבי הסגור פה לידידנו מר [פרופ' שלמה] שכטר.
אל פרופיסור שלמה שכטר, לונדון
7 יולי 1910
לידידי הנעלה, שלום וברכה!
הד"ר מגנס מסר לי שלום בשם כבודך וממכתבו של ידידנו אחד-העם נודעתי, כי מתאכסן הנך כעת בלונדון וכי תשהה שבועות אחדים לפני נסיעתך הגדולה לאפריקא הדרומית. ראשית כל יקבל נא כבודך ממני ברכת שלום משולשת, ויהי נא צאתך לשלום ובואך לשלום ומצא את בתך וביתה בשלום.
אודותי אין לי במה להתפאר. כששה חדשים ישבתי בחיפה, נהניתי מזיו הכרמל ומהדר עמק יזרעאל, עסקתי מעט בעבודת ההכנה לבנין הטחניקום ושבתי לביתי. לוא היה הדבר תלוי בי, לא הייתי שוהה באירופא אפילו שבועיים, כל כך נקשרתי להארץ, כל כך הרגשתי, כי רק מקום אחד יש בעדי שעבודתי יכולה להיות שמה פוריה, אבל תנאי העבודה אינם נותנים לי לע"ע את האפשרות להוציא את תשוקתי זו אל הפועל, וכפי הנראה יהיה עלי להכבד ולשבת במקומי עד שייגמר הבנין ורק אז אוכל להשתקע בחיפה. קשה עלי לחכות זמן ארוך כזה, אבל מוכרח אני להשתעבד להתנאים הבלתי תלויים בי וברצוני.
החיים בארץ עשו עלי הפעם רושם יותר חזק מאשר בפעם הראשונה. הסתכלתי אליהם בעין יותר בוחנת, ולא כדרך התיירים הרואים את הכל בחפזון “כפלים כיוצאי מצרים”. וזה מצאתי: למרות כל המכשולים הפנימיים והחיצוניים מתקדמים שמה החיים באופן משמח. דור חדש ממש קם לעינינו, “האחרון לשעבוד והראשון לגאולה”, ובראותך איך מתרקמת אתחלתא דגאולה הנך מואס ב“גלות”, ואפילו העבודה הציונית שבגלות. עוד גם זה מחזה משמח, כי בין הדור החדש מתפשטת ההכרה, שרק ע"י יצירת מרכז רוחני אמיתי עתידה הגאולה לבוא. כמובן, אין שלהבת בלי פתילה, ואי אפשר למרכז רוחני בלי מקום אחיזה, אבל השאלה היא בדבר נקודת הכובד.
אמנם עוד רב לפנינו הדרך, אבל אין מקום ליאוש. יש איזה כוח טמיר בהדור הצעיר, יש שאיפה להשתחררות הרוח, וכל זמן שיש שאיפה, יש גם תקוה,
בדבר מצב הטחניקום הלא קיבל כבודך את החשבון של השנה הראשונה. דברים אחדים יוכל לספר לך ידידנו אחד-העם, והלא יש דברים דקים שאינם נאמרים בכתב אלא בע"פ.
בכלל מאמין אני כעת כי יתחילו במהרה במלאכת הבניה, ועתידות המוסד הזה תלויות במדה ידועה בנו ובעצמנו. עלינו לעמוד על המשמר ולהיות “משגיחים על הכשרות”, כלומר שיהיה שורר בהמוסד הזה רוח של תחיה יהודית. הרבה תלוי גם בהסביבה שתברא בינתיים בחיפה, ומקוה אני שהסביבה הזו תהיה אך מסייעה לנו.
אשמח מאוד לשמוע מכבודך אודות שלומך הטוב ושלום ביתך,
ידידך הנאמן מוקירך ומכבדך עד למאד
שלך
שמריה הלוי
אל הד"ר צ’לנוב
(*תרגום מרוסית)
8 ביולי 1910
ידיד יקר!
לא היה לי רצון לכתוב מיד אחרי הוועידה. לא היה מצב-רוח גם אין אני מעריך במיוחד את התוצאות שהושגו. על-ידי החלטות קשה להפוך מחוסרי-כשרון לכשרוניים, והצרה העיקרית שלנו דווקא בכך, שרבים מדי אצלנו הבינוניים. אף-על-פי-כן, נדמה לי, השגנו את המכסימום שאפשר היה להשיג בתנאים הקיימים. עיקר הדבר שיחדלו לזלזל ולחרף איש את רעהו. אינני מסופק, שקלן תתנהג בצורה הגונה יותר עד הקונגרס. מצוּוים אנו להתכונן כראוי לקונגרס הקרוב. לדעתי, יש עכשיו אפשרות לנטוע בהדרגה את ההכרות שלנו. הן יש להודות, שבתוצאות העגומות של הקונגרס התשיעי אשם לא רק ה“מערב”, חטא גם ה“מזרח”, שלא היה מאורגן.
את כל עבודת ההכנה אתה חייב לקחת בידיך. זוהי דעת כולם.
אינני רוצה לכתוב לך הרבה. אני מקווה לראות אותך בקרוב. טובה בעיני פגישה קצרה ממכתבים והודעות ארוכים ביותר. כתוב לי מיד מתי בדעתך להיות בברלין. יתכן שצטרך לעזוב לזמן-מה, לכן צריך אני לדעת מראש על בואך. נשוחח על הכל בפרוטרוט.
אני לוחץ בחזקה את ידך.
שלך
ש.לוין
אל אחד העם, לונדון
ברלין, 13 יולי 1910
לידידי היקר והנעלה, שלום וברכה!
הסערה, שהטיל מכתבך ב“האור”, עוד לא קמה לדממה. קיבלתי מכתב בנידון זה ממר אפרים כהן בצירוף העתקת מכתב אחד של מר ספיר להראשון. מר ספיר מוצא, כי פגעת בכבודו במכתבך ב“האור”, ומפני זה הוא מתפטר מהשתתפותו בהועד הזמני של הטחניקום. בטח תקבל מלשכת הה“פ3 את העתקתו של המכתב הזה, ואין לי צורך למסור לך את תוכנוֹ. מאחר שיודע אני ברור, כי כוונתך היתה אך לבטל את ערבוב המושגים בנוגע למוסדנו וכי רחוק אתה מפגוע בכבוד מי שיהיה, ומאחר שיודע אני גם זאת, שמר ספיר כתב את ההודעה הידועה לא לשם קנטור, כי אם רק מפני שנמשך אחרי ההשקפה המקובלת, כי המוסד החדש עומד באמת ברשותו של ה”עזרה", הנני מוצא, כי טוב תעשה אם תכתוב למר ספיר דברים אחדים לברר לו, כי לא חדר לכוונת מכתבך, וכי החצים היו ממנו והלאה.
ומה שנוגע לגוף הענין, הנה נקודת הכובד של השיטה המזקת להתפתחות הטבעית של מוסדנו נמצאת לא בא“י, כי אם בברלין. בלשכת ה”עזרה" יביטו תמיד על המוסד החדש כעל מוסד משועבד, ועמידתו ברשות עצמו ע“פ התקנות המאושרות אינה אלא איזו תורה שבכתב שאין משגיחים בה. ואם כן אין להתפלא כלל, אם מר אפרים כהן, בא כוחה הרשמי של “העזרה”, רואה את עצמו מחויב להגן על כבוד “העזרה”, והכבוד הזה, כידוע, תלוי בריבוי המוסדות העומדים ברשותה. מצטער אני רק, כי ב”העזרה" שואפים מפני ההתחרות הקטנה אחרי כבוד מדומה ואין מבינים, כי יש כבוד יותר נעלה: לברוא מוסד גדול ולהעמידו דוקא ברשות עצמו, כמו שעושים רובי האמריקנים. מצטער אני כפליים, כי אין לנו עוד לע"ע חברה יהודית, שתהיה באמת נאה לשמה ולמטרתה, השואפת לבריאת מרכז קולטורי בארץ, מבלי כל פניות צדדיות. ומצטער אני פי שלשה, מפני שמאמין אני באמונה שלמה כי יש כעת הצורך בחברה כזו, וכי לוא נוצרה היתה יכולה באמת לברוא נפלאות על הכר הנרחב הזה.
בברלין אין כל חדש. בכל יום ויום עלי לקבל אורחים חדשים, רובם מרוסיא ורבים גם מאמריקא וממלאים הם את חובתם ומבקרים אותי במעוני, ואני עושה את חובתי מצדי אני ומשתדל לקבלם בסבר פנים יפות, בשעה שבאמת איני מסוגל כלל לקבלת פנים. את ה“ביוּרא שלנו” (המשרד) הנני מבקר רק לעתים רחוקות מאין עבודה ומאין איש עם מי לדבר. מתי יוכל מר ברוואַלד לנסוע לחיפה עוד לא ידוע. אני איני מאמין כי יתחילו בעבודת הבניה בראשית החורף הבא. כמה אינטריגות תצמחנה עוד עד שימצאו את הקבלנים הנכונים, וזו רעה חולה, שמר אפרים כהן, מר ספיר ועוד מהפכים את האשמה ומתאוננים, כי המה בעצמם חללי האינטריגות המה. כפי שאני רואה יעברו חדשי הקיץ ללא עבודה ממשית, החורף יעבור בהכנות ובאביב הבא אפשר שיתחילו את העבודה. ובינתיים יגשו גם אל בנין הנמל ומחיר החומר והעבודה יעלה כפליים.
בקשתיך במכתבי שלפני זה וחוזר אני על בקשתי שתואיל נא להודיעני בעוד מועד על דבר זמן בואך הנה, כלומר לאירופא. אני אם כי החלטתי לבלות את חדשי הקיץ הזה בביתי, יכול היות, כי אסע לערים אחדות שהזמינו אותי לשם לנאום ע"ד העבודה הקולטורית בארץ, ורוצה אני מפני זה לדעת באיזה מקום אוכל לפגוש אותך או לבקרך.
ושלום לך ולכל אשר לך מאת אוהבך.
שלך
שמריה הלוי
אל אפרים כהן, ירושלים
ברלין, 13 יולי 1910
לידידי הנכבד מאוד, שלום וברכה!
קיבלתי את שני מכתביך הבאים כאחד, והבינותי מעצמי, כי שלא בכוונה החלפת את הדפים, אבל גם אחרי תיקון השגיאה מצדך חסר עוד דף אחד מהעתקת מכתבו של ידידנו מר ספיר. ומה עושה הקב"ה, הוא מקדים רפואה למכה, וקראתי את כל המכתב של מר ספיר בלשכת “העזרה”.
אמנם מה אומר, מצטער אני הרבה, שסכסוכים כאלה מבצבצים ועולים עוד טרם נגשו אל העבודה העיקרית, אבל מרגיש אני את עצמי מחויב לאמר לך את כל האמת המרה מבלי כל משוא פנים. בבלבול המושגים, השורר בארץ בנוגע לטחניקום אין אשם מי משלנו, כי אם רק כבודך בעצמך, וההודעה שנדבקה ביפו עלולה היא באמת להעיר קנאה ומדנים במקום שאנו מחויבים לשאוף אחרי שלום כללי. בההודעה נאמר בפירוש, כי התלמידים יתקבלו אחרי גמרם את בית הספר של “העזרה” ביפו אל בתי הספר העליונים של החברה הנזכרת, מזה מובן: ראשית, כי הטחניקום עומד בשורה השניה על יד בית הספר למורים, ומגזירה שווה אנו למדים, כי כשם שבית הספר למורים עומד כולו ברשותו של “העזרה” ואין לאחרים חלק בו, כך יהיה עומד גם הטחניקום ברשותה של “העזרה” לבדה. שנית אנו למדים מה“הן” בהודעה על ה“לאו” בנוגע להגומרים את בתי הספר האחרים הקיימים בארץ. כך הבינו את לשון ההודעה, את סגנונה ואת תוכנה, כל אלה שאין להם דעה מוקדמת בענין הזה, כמו ידידי החביב מר בצלאל יפה וכדומה. ההבדל הדק בין “יתקבלו ויקובלו” הוא חריף ודק מן הדק ואין אדם בינוני זקוק לו. ממילא מחויב אתה, ידידי הנכבד, להודות, כי מחזיקי בתי הספר האחרים, שגם הם אינם רואים את עולמם בחייהם ועוסקים בעבודה קולטורית לשמה התמרמרו על העובדה הזו.
אמנם מצד שני בטוח אני, כי מר אחד-העם לא נתכוון כלל לפגוע בכבוד איזה איש שיהיה, ומטרתו במכתבו היתה אך לבטל את ערבוב המושגים, וחבל כי חכם כידידנו מר ספיר ראה פגיעת כבוד, במקום שאין אף צל של פגיעה כזו. והרי חילול הכבוד בזה, כי נוסד ועד זמני, וכי אחרי שיבוא לחיפה האחראי בעד הבניה, יבטל הועד הזמני מאליו. כמדומני, שלא מר ספיר ולא מי מאתנו היה יכול לקבל על עצמו אפילו חלק קטן מהאחריות הגדולה בעד כל מה שיקרה במשך הבניה.
ומכיון שהתחלתי לברר את השקפתי אמשיך את בירורה הלאה. כי רוח החיה בהמוסד החדש המה העומדים בראש “העזרה”. אבל אמת גם זאת, כי המנדבים הראשים4 מצאו להם לחובה להעמיד את המוסד ברשות עצמו למען שלא יהא תלוי בשום מוסד אחר שבעולם. המה מצאו, כי רק ע"י העמדתו ברשות עצמו ישתתפו בשכלולו כל אלה, שיצירת מוסד חדש קולטורי בארץ יקר להם, וכי רק באופן כזה ירחיקו מהמוסד הזה את הפוליטיקא של התחרות, המכאיבה כל חלקה טובה בארץ, על היסוד הבריא הזה נבנו גם התקנות המאושרות של הטחניקום, ועל היסוד הזה מחויבים אנו להגן. כבודה של “העזרה” לא לבד שהוא במקומו מונח, כי אם גדול הוא עוד כפליים, כי ע"י השתתפותה במוסד עומד ברשות עצמו מראה היא לכל, כי לא הכבוד המדומה, שאין לו פרי, כי אם פרחים, אצלה העיקר, אל המעשה, העובדה כשהיא לעצמה, ולא כל חברה זוכה לכבוד אמיתי כזה.
כתבתי למר אחד-העם ובקשתיו כי יכתוב לידידנו מר ספיר ויבאר לו כי לא נתכוון חלילה לפגוע בכבודו, כי החצים ממנו והלאה. וכי מקוים אנו, שכל אלה שהשתתפותם תוכל להביא תועלת להמוסד החדש לא יסוגו אחור גם להבא. וכן הנני אומר בכוונה טהורה, כי לא אחד-העם ולא מי מאתנו נגרר אחרי אנטריגות קטנות. לנו יקר כבוד המוסד והתפתחותו ורוצים אנו רק, כי לא יזיקו להם ע"י פוליטיקא משובשת.
לכשאני לעצמי מצטער אני עוד כפליים, מפני שתמיד הייתי והנני ממוקיריו הנאמנים של מר ספיר, ומכבד פעולותיו, ואני הצעתי את ארבעת החברים להועד הזמני. הנני חושב, כי תחת להגדיל את המדורה נחוץ לראות את המעשים כמו שהם, ולא בעד זכוכית מגדלת, המהפכת את היתוש לפיל.
תודתי לך בעד התעודה שקיבלתי מהלשכה “ירושלים”5, ובנוגע להמכתב שקיבלתי מהלשכה ע“ד יסוד עתון ערבי כנגד המתנפלים עלינו, אראה לעשות כל מה שיעלה בידי. כידוע גם לכבודך, חדשי הקיץ המה תקופה מתה, ואין עם מי לדבר. נחוץ לחכות זמן מה. כמדומני שהלשכה היתה יכולה לפנות בהצעה מעובדת גם ללשכת הציונים המרכזית ואנחנו מצדנו היינו מגינים עליה. ראה נא, ידידי, כי בשעה שסנבלטים עומדים עלינו מכל צד עוסקים אנו במלחמת מפלגות. וצריך אני להודות, כי היחס השורר בין כבודך ובין הציונים בכלל, כמו שהוא בולט באחדים ממכתביך ל”העזרה", אינו מסוגל כלל לחזק את השלום.
אמרתי כל מה שבלבי וחושב אני כי הייתי מחוייב לאמר זאת.
מקוה אני, כי לא תחשדני בשום דבר של פניה צדדית: לי אין מטרה אחרת, כי לעמוד לימין אלה העוסקים באמונה ביישוב הארץ, יהיה נא הישוב הפשוט או הישוב הקולטורי, ואם רואה אני מגרעות לפעמים אין אני מכסה עליהם. חושב אני ג"כ כי מאחר שבית הספר של למל עבר כבר לרשותה של “העזרה”, תוכל להכניס איזו שינויים לטובה לשלטון בתי הספר של החברה החשובה הזו, וברבות הימים נזכה לראות בארץ שורה שלמה של בתי ספר משוכללים כל צרכם וקנאת אנשים עומדים עליהם המרבה אך חכמה, תיקון ושכלול.
והנני אומר שלום לך, ידידי, ולביתך ולכל אשר לך.
בברכת ציון וירושלם, מכבדך ומוקירך
שמריה הלוי
אל מערכת די “ואֶלט”, קלן
19 ביולי 1910
אל המערכת הנכבדה של ה“ואֶלט”!
מיטב תודותי לכם על הזמנתכם האדיבה לתת בשביל גליון ארץ-ישראל מאמר על הטחניקום בחיפה6 אבל לצערי עלי להשיב על כך בשלילה מטעמים שונים. בעיני אין ברכה בדבר ובמובן מסויים אף יש בו כדי היזק ממש, שמרבים לכתוב אצלנו על מוסדות העומדים עדיין לפני עצם-ייסודם. על-ידי כך נוצר הרושם כאילו עניין לנו בדברים שכבר הושלמו, ונשאלות שאלות הרבה שעדיין אין השעה כשרה להן ושאי-אפשר לענות עליהן. גם אסור לשכוח, כי את הטחניקום בחיפה אנו מקימים על סמך רשיון בנייה מקומי ועל כן רצוי היה, שבדבר התפתחותו של המפעל יפורסם בציבור מעט ככל האפשר כל עוד לא סיימנו את הבנין הראשי, או לפחות התקדמנו בו הרבה.
ברגשי כבוד מצויינים ובברכת ציון,
במסירות
ד"ר ש. לוין
אל אליהו ספיר, יפו
19 יולי 1910
לידידי הנכבד מאוד, שלום וברכה!
מכתבך מן ב' תמוז הגיעני, ושמתי לב אל כל האמור בו, ואתך, ידידי, הסליחה אם אשיב, שלא כדרך העולם, על אחרון ראשון ועל ראשון אחרון.
צר לי מאוד, אם ראית במכתבו של אחד-העם, שנדפס ב“האור”, מין פגיעה בכבודך. לא אחת ולא שתיים נדברנו על דבר ערבוב המושגים השורר בענין הטחניקום, ויודע אני ברור, כי מעולם לא עלתה על דעת מי משלנו להאשים את כבודך ואפילו בסיוע להערבוב הזה. גם עוד זאת אוכל להבטיחך, כי לא מפני צרוּת עין או קנאה בפעולתה של “העזרה”, שכבודה יקר בעינינו גם אנו, או של באי כוחה בארץ, בא בירור הדברים של מר אחד-העם, כי אם פשוט מדאגה לדבר, פן יזיק ערבוב המושגים הזה להמוסד הרך טרם שעברו עוד עליו ימי הילדוּת. הן יודע אתה, כי בעצם וראשונה הונחה אבן הפינה ע“י נדבתו ההגונה של בית וויסוצקי, והמוסד היה משועבד ל”העזרה“, ושאני עבדך היה ה”שדכן" בענין הזה. אבל אח“כ בא מר שיף ונתן את נדבתו בתנאי, שיעמוד המוסד דוקא ברשות עצמו, ושלא יהיה זקוק לשום חברה שבעולם. כשנה תמימה ארך המו”מ בין “העזרה” ובין מר שיף, והאחרון הכריע לא רק ע“י משקל הזהב של נדבתו כי אם גם ע”י טעם הצעתו ונימוקה. בגשתנו לגשם מוסד מפעל כזה, צריכים אנו לעשותו לקנין עממי, למען יוכלו להשתתף בשכלולו אורגניזציות שונות וגם אנשים בעלי השקפות שונות. והנה באה ההודעה החתומה בידי הועד המקומי של “העזרה”, ומעמדת היא את הטחניקום בשורה אחת עם בית הספר למורים בתור מוסד העומד כולו ברשותה של “העזרה”. זאת ועוד שנית. מבטיחים אתם מראש, כי הגומרים חוק לימודם בבית הספר של “העזרה” יתקבלו אל הטחניקום. כתבתי כבר למר אפרים כהן, כי ההבדל בין “יתקבלו” ו“יקובלו” הוא דק מן הדק ואין הקורא הבינוני מחוייב להבינו. הודעות כאלה עלולות אך להטיל קנאה בין בעלי בתי הספר בארץ, שמכלל הן הם שומעים לאו בנוגע לבתי הספר שלהם, והבטחות כאלה באמת יש בהן מעין רקלמיוּת, כי הלא אפילו הקורטריום אינו יכול לתתן, מפני שפתרון השאלה יהיה בודאי תלוי רק בועד המורים של הטחניקום. ממך אדוני וידידי הנני דורש, כי תהיה מודה על האמת, שאין כאן לא אינטריגא ולא הלבנת פנים, כי אם החזרת עטרה ליושנה, למקום הראוי לה.
ומה שנוגע להוועד הממונה על הכנת הבנין, הנה איך אפשר לראות פגיעה בכבוד חברי הוועד בדברי אחד-העם. הן מי כמוך יודע, כמה גדולה האחריות בשעת הבניה המוטלת על הממונים עליה, ואם הקורטריום הטיל את כל החובה על המהנדס, שהוא יהיה האחראי היחידי לפני הקורטריום, הן רואה אני, כי ההשקפה של הקורטריום מתאימה להשקפתך אתה, שהיא צודקת מאוד. לא עלתה חלילה על דעתנו לדחות את מי מחברי הועד הזמני, והנני מצטער באמת, אם מרגיש אתה את עצמך נפגע ע“י בירור הדברים של מר אחד-העם. ואם אומר אחד-העם במכתבו, ש”מורשים" לא יהיו עומדים על גבו של ועד המורים, הנה החצים ממך והלאה, והנני רואה את כל נקודת הכובד של דברי אחד-העם במבטא הזה. הנני חושב, ידידי, כי כעסך יעבור, ותראה את הדברים כמו שהם. השתתפותך, עצותיך יקרות יותר מדי בעד המוסד החדש ושכלולו, וכולנו מכירים ומוקירים את פעולותיך. ומקוים אנו, כי לא תעזוב את המוסד הרך גם להבא.
ומה שנוגע לגוף השאלה העיקרית שבמכתבך מסכים אני להשקפתך בכל לבי, ובכל זאת אינני יודע אם יבינו את המצב כמו שהוא גם יתר חברי הוועד הפועל של הקורטריום. כמדומני שרק אחד-העם ואני עבדך יש להם השקפה מסוימת בשאלה הזו, האחרים אינם יודעים את תנאי המקום והזמן בחיפה ודנים מגרמניה על א“י, ומברלין על חיפה. נקח למשל את שאלת הבאר והבור. יש לנו ת”ל7, אנשים מומחים, פרופיסורים. בעלי ה“עתיד”8 באו בהצעות, והמומחים האלה נתנו תשובה שהיא מעוררת אך שחוק ממש, מחוסר דעת את התנאים המיוחדים, ובין כה וכה וחפירת הבאר עוד לא נפתרה. ומן הבאר יכולים אנו ללמוד על יתר השאלות. בודאי נחוץ לנו בחיפה בא-כוחו של הקורטריום, שלא יהא זקוק בכל שאלה ושאלה לברלין ולמומחיה. השתדלתי עד כמה שאפשר להבינם את זה אבל אינני יודע מתי תיפתר השאלה הזו. אני, לכשאני לעצמי, איני חושב, כי אוכל לקחת עלי את האחריות הזו מפני כמה טעמים וראשית כל מפני שעלינו עוד לעשות הרבה בעד קיומו של מוסדנו, שבאמת אין לו עוד אותו הבסיס הבריא שהוא צריך לו, כדי שיוכל להיות בתור מוסד הנושא את עצמו, והנני רואה עוד לפני עבודה רבה וקשה. איך שיהיה, הנני מביע לך, ידידי, את תודתי הרבה בעד מכתבך שאת העתקתו אשלח גם למר אחד-העם וגם לעוד אחדים מחברי הקורטוריום, ומקוה אני, כי דבריך יועילו הרבה לבירור המצב.
עד כמה הייתי רוצה לתת גט פטורין למערב ולהשתקע במזרח, אין אני צריך לאמר לך. הנני מונה וסופר ממש את החדשים ואת השבועות, אבל פתרון השאלה הזו תלוי לא רק בי, ואומר כדבריך: אשרי המחכה, כלומר אשרי למי שיש לו כוח לחכות.
ושלום רב לך ולכל אשר לך מאת ידידך אמת מכבדך ומוקירך
שמריה הלוי
אל אחד העם, לונדון
28 ביולי 1910
לידיד היקר והנעלה, שלום וברכה!
אחרתי בתשובתי על מכתבך מן כ“א דנא, יען חכיתי לשמוע דבר מה מפי הד”ר [ברנהרד] כהן אודות תוכן מכתבך אליו. נכנסתי פעמים אחדות לה“ביורא”, אך לא רציתי להיות המתחיל, וימים אחדים עברו בין כך בשתיקה גמורה משני הצדדים. רק לפני נסיעתי נתן לי ד“ר כהן את מכתבך, וקראתי את כל האמור בו. שהצדק אתך, זאת לא יכול להכחיש, ובכל זאת נראה היה, שנוטה הוא כלפי ה”ירושלמי" ושמצטער הוא על העובדה, ש“העזרה” השתדכה באנשים כאלה, שאינם נותנים לה להמשיך את הפוליטיקא שלה ואת שיטתה הקבועה ביחס להטחניקום. מצדי העירותי על זה, כי אך לחנם הוא מתמרמר, וכי טוב יעשה, אם יכתוב בשם “העזרה” למר אפרים כהן, שיחדל לערבב את המושגים ולהוליך שולל את דעת הקהל בדברים שיש בהם מעין אחיזת עינים. בטוח אני, כי מצד “העזרה” לא תבוא לעולם הכחשה רשמית על דברי מר אפרים כהן, שנדפסו ב“האור”, מהטעם הפשוט, שיוסי לא יכה את יוסי. באופן פרטי אמנם הבטיח ד“ר כהן לכתוב למר א”כ [אפרים כהן] בענין הזה.
תשובה מיוחדת, מלבד מכתבו למר ספיר, לא הדפיס, כפי הנראה, מר א"כ, ואם כתב לי בפירוש אודות תשובתו על מכתבך אתה, רמז בזה אל מכתבו למר ספיר הכולל בתוכו גם תשובה על דבריך, ואני טעיתי.
בכלל עושה עלי כל ה“סכסוך” הזה רושם מוזר מעט. ד“ר כהן גם הוא אינו אלא המזכיר של ה”עזרה“, ומסירותו להחברה הזו מקלקלת את השורה ואינו מסוגל לראות נכוחה ולשפוט בלי פניה צדדית. מצד ידוע אי אפשר גם להאשימו, כמו שאי אפשר להאשים את הד”ר נתן בענין הזה. המה חושבים, כי ע“י הנהגה כזו אין מפסיד הטחניקום ולא כלום וה”עזרה" מרויחה, ואינם מבינים מפני מה אנחנו מתקוממים, אם זה נהנה וזה לא חסר. היחס בין יק“א ו”העזרה" הוטב בזמן האחרון כל כך, עד שחושבים המה, כי “ערובי התחומין” יהיו גם לתועלתו של הטחניקום.
עם מר ברוואלד התראיתי פעמיים. הוא חושב לנסוע באמצע אוקטובר לחיפה ולגשת אל המלאכה, רק אם ימצא קבלנים טובים. ובאמת שאלת הקבלנים היא העיקרית. מר רוגוב כותב לי, כי רק אם יכפו עליו הר כגיגית יתרצה להיות הקבלן, וכי מאושר היה, לא אך התרצה מר ברוואלד למנותו למנצח שני על המלאכה. ומר ברוואלד בא בינתיים במו"מ עם מר ברסקי, ומר ברסקי התרצה כבר, וגם מר סיטון הסכים על התנאים, לקבל עליו משרת המשגיח הראשי. כמובן תחת אחריותו של מר ברוואלד. גם ממר ספיר קיבלתי מכתב, והנני שולח לך את העתקתו, מפני שמוצא אני בו דברים של טעם. יודע אני את תנאי המדינה וירא אני, כי נכשל חלילה בקבלנים ובאומנים בלתי מהוגנים, אך אך לא נהיה זהירים. כמדומני שנחוץ יהיה להתועד עוד הפעם לפני נסיעתו של מר ברוואלד ולהתיעץ שנית בדבר השאלה החשובה הזו. מקוה אני להתראות אתך בקרוב ונדבר בפרוטרוט על כל הענין.
בדבר התפטרותך ממשמרתך בתור חבר הועד הפועל, אין אני יכול להסכים להשקפתך בשום אופן. נניח, כי אתה תציל את אחריותך באופן כזה, אבל מה ירויח המוסד? אדרבא, ע“י צעד כזה יפסיד הרבה, ומובטחני שסוף-סוף תביא אתה דוקא ע”י השתתפותך בהועד הפועל את התועלת המקוּוה.
ובעולמנו אנו אך השקט ודממה. אין עוד ויכוחים, מריבות וקטטות וזלזול בכבוד חברים, מפני שכך גזרה הקונפרנציה, אבל מצד השני אין גם כל מעשה ותנועה. היה פה ידידנו טשלינוב, נדברנו הרבה ודיברנו הרבה, וכולנו מוצאים, כי חיים אנו בתקופה של התרשלות ואפיסת כוחות. ה“זקנים” עייפים ויגעים, וה“צעירים”, כביכול, אינם מפקירים משלהם בעד “האידיאה” אפילו שינה של צהרים. מהיכא תיתי, אפשר לעסוק גם בציונות, ובלבד שלא תפריע בעד שלוות הנפש ומנוחת הגוף. מרוסיא מבקרים אותי אורחים כמעט בכל יום, וכולם מספרים בסגנון אחד, כי הדור הצעיר מסור יותר לגאולת עצמו מאשר לגאולת עמו, רבים נסים מן המערכה ורואים את הגאולה ב“תמורה” ואך יחידי סגולה חולמים עוד על עבודה לאומית.
מבקש אני אותך, ידידי היקר, לכתוב לי לפני נסיעתך לחו"ל, באיזה מקום מנוחה בחרת בהחלט, ואני אשתדל לבקרך שמה. את רעיתך הכבודה ראיתי, ושמחתי מאד, כי עלתה בידך לגמור את המאמר לפני ימי חופשתך.
ושלום לך, ידידי היקר, לבנך ולבתך מאת אוהבך שלך
שמריה הלוי
פ.ס. למר ספיר כתבתי כדי להרגיעו, ובאמת צדקת, כי יש בדבריו מעין “בלבול של איש חיל”, הוא נפתה להתאונן, מפני שכך יעץ בודאי מר אפרים כהן. ובכל זאת טוב תעשה אם תיכנס עמו לפנים משורת הדין ותבאר לו, כי לא אליו כוונת, וכי כל התאוננותו היא מלאכותית.
אל מערכת די ואֶלט, קלן
1 באוגוסט 1910
אדון נכבד מאוד!
לצערי לא אוכל להענות לבקשתך שהובעה במכתבך מיום 22 ביולי. הנושא שהוצע על ידך טעון טיפול מקצועי, ואין אני רואה את עצמי מוסמך לדון בו. בשביל הטחניקום העומד להיווסד עדיין אין לנו, לצערי, מנהל שהיה יכול לטפל בשאלה זאת, אך אולי תמצא לך אפשרות לפנות באותה הצעה אל פרופ' ד"ר שלזינגר בפוליטחניקום שבשארלוטנבורג, מכיוון שהוא היועץ הראשי של הקוראטוריון שלנו וחקר את הצד הטכני של השאלה.
היתה לי הזדמנות לדבר עם האדריכל שלנו. הוא הביע את נכונותו למסור המאמר המבוקש.
בכבוד רב
בברכת ציון
ש. לוין
אל אחד העם, אודיסה
15 באוגוסט 1910
לידידי היקר והנעלה, שלום וברכה!
חכיתי לתוצאות הישיבה, שהיתה צריכה להיות בהשתתפות הבנאי שלנו, ונדחתה מפני זה תשובתי עד הנה. מר ברוואלד גמר את עבודתו פה, ונכון הוא לנסוע לחיפה בעוד חודש ימים. לעוזר לו לקח את מר ברסקי, ובטוח אני כי ישבע ממנו רצון. הרבה דיברנו על דבר כל השאלות העומדות על הפרק. הד“ר נתן ומר ברוואלד מצאו שניהם לנחוץ כי אסע גם אני לחיפה ולהישאר שם לכה”פ חדשים אחדים, עד שיתברר המצב ויוסרו כל המכשולים מעל דרכנו. הד"ר נתן כמעט הפציר בי, אך לצערי לא יכולתי להסכים לנסיעה זו מטעמים הידועים גם לך ושאין מן הצורך לחזור עליהם.
הד“ר נתן אך זה שב מנסיעתו לברגן, מחר נוסע הוא ל”סילט" ובאמצע ספטמבר חושב הוא לנסוע לאמריקא לרגל ענין הנוגע להכלל9. מצב בריאותו לא הוטב כלל, ואולי עוד אדרבא.
הידיעות המתקבלות מחיפה – וגם מרבי שמואל [פבזנר] קיבלתי ידיעות המסייעות להן – אינן משמחות כלל. הסנבלטים אורבים לנו מכל צד. מחיר הקרקעות עולה ועולה מיום ליום לרגל בנין הנמל, והיהודים פסקו לבוא לארץ. יאוש נורא מבצבץ מתוך המכתבים המתקבלים מהתם להכא.
בודאי כתבו לך ע“ד נדבתו של מר ניידיטש, זלטופולסקי וש”י הורוויץ. אתמול התראיתי עם מר סוגולוב ודיברנו הרבה אודות המוסד החדש הזה. מוצא אני, כי יש ויש לרכוש עוד נפשות להרעיון הזה אם רק יהיו לנו די מעשים.
בדבר מכתבו של הד“ר כהן אליך אין להקפיד. לא מעזוּת, כי אם פשוט מטפשוּת כתב אותו. קיבלתי עוד מכתב שלישי ממר [אפרים] כהן מירושלם ובו הוא מוכיח באותות ובמופתים בולטים, כי הוא לא ידע מה”הודעה" “בשכבה ובקומה”, וכי לא היה מסכים מעולם להעמיד בשורה אחת את הסימנריה ואת הטחניקום. כמדומני שאין כדאי עוד לטפל בהענין הזה.
אשתי נסעה בלווית אחי הצעיר לרגץ אשר בשווייץ, ואני נשארתי בביתי בתור “שומר על הכלים”. בעוד שבועיים יהיו פה עוד הפעם מר ניידיטש וזלטופולסקי וביקשו אותי, כי אהיה גם אני למועד ההוא בברלין. בכל זאת אשתדל לשחרר את עצמי לימים שניים או שלושה ולבקרך.
והיה שלום והתענג על ימי החופש ומצא בהם חפץ כברכת
שלך באהבה רבה
שמריה הלוי
אל ד"ר צ’לנוב, מוסקבה
(*תרגום מרוסית)
18 באוגוסט 1910
יחיאל בן יהושע אברהם [יפים ולאדימירוביץ] היקר!
בשבועות האחרונים הרגשתי את עצמי לא טוב, ולא היה חשק לכתוב, ומלבד זאת לא היה שום דבר חשוב פחות או יותר, שהיה כדאי לכתוב עליו. הכל כל כך לאה, כל כך מחוסר צבע, אין לראות התעוררות כל שהיא. ציוני גרמניה יכולים להתפאר בגידולם כמה שירצו, אולם גידול זה קיים רק בהרצאות ובנאומים, למעשה איננו. התעמולה הישנה לרעיון התחיה הלאומית, התעמולה הנלהבת, החודרת קרב ולב, כבר נמסרה מזמן לארכיון. סלח לי על ביטוי גס, אולם כל פעולתם של ציוני המערב עושה רושם דוחה של מעשה אונן מפלגתי. חוזרים על נוסחאות ישנות, שגורות, אולם הדיבור נשמע מעומעם ומורגשת בו מלאכותיות. הם מתכוננים כאן לוועידה ( (Parteitag שלהם, וכל הקטנוניות של ראשי הציונות כאן צפה ועולה למעלה. וה“וואֶלט” עסוק בדו"חות על שלומו היקר של האדון הנשיא (des Hern Praesidenten).
לנו נשאר דבר אחד: להתכונן ברצינות לקונגרס הבא, מפני שההנהלה ( Leitung ) של עכשיו נושאת בחוּבּה גרעיני התפוררות ורק שינוי התכנית לא ימנע את האסון. האם יספיקו לנו כוחות לשם כך?
בנוגע לטחניקום מתקדמת העבודה לאט. ביום ה-20 בספטמבר בערך יסע האדריכל שלנו לחיפה. הד“ר נתן דורש בתוקף, שאסע גם אני, אבל אינני יכול להסכים לזה בתנאים הנוכחים. הד”ר נתן עושה גם עכשיו רושם של בן-אדם סובל. הוא נסע לווסטרלאנד, במקום שישאר עד ראשית ספטמבר ואח"כ בדעתו לנסוע לאמריקה, – לא בעניני הטחניקום. הוא מחזיק לעת-עתה את התכנית הזאת בסוד. לכשנפגש אספר לך מה הענין.
אחד-העם נמצא עכשיו באודיסה. יתכן שאסע אליו לימים אחדים, אם לא יהיה בדעתו לבוא לברלין.
מר ניידיטש תרם 25,000 רובל להוצאת ספרים על-יד ההסתדרות העברית, זלאטופולסקי 5,000 רובל ומר ש"י הורוויץ 5,000 רובל. התחלה הגונה, אם רק יצליח למשוך גם אחרים. הערב אנחנו מתכנסים לישיבה בענין זה. אם אשמע דבר-מה מעניין, אודיע לך.
ענין הצוואה הקיובית10 מסובך מאוד. נדמה לי, שתצטרך להיוועץ עם עורך-דין רוסי. את מכתב מר פרוטויאנסקי אני שולח לך לוטה בזה בחזרה.
השתדל נא, ידיד יקר, לצבור עד כמה שאפשר יותר כוחות. עומדת לפניך עבודה קשה ומסובכת, המדובר הוא על הצלת ההסתדרות הציונית מהרס גמור.
שלך
ש. לוין
אל אחד העם, זודן
19 באוגוסט 1910
לידידי היקר והנעלה, שלום וברכה!
קיבלתי את מכתבך מי"ז דנא ואשוב עוד אל תוכנו.
אתמול היתה לנו אספת הוועד של ההסתדרות התרבותית, ושאלתי פשר דבר, מדוע לא הודיעוך ולא כלום אודות המוסד החדש על-יד ההסתדרות. מר דורוויץ הבטיח לכתוב לך עוד היום בפרוטרוט ובטח קיים את הבטחתו. החלטנו אתמול להעמיד את התעמולה לטובת המוסד החדש בשורה הראשונה, וכולנו מאמינים כי נמצא די משתתפים למפעל כזה השווה לכל נפש. בעוד שבוע או שבועיים יהיה פה שנית מר ניידיטש וגם מר בן אביגדור יבוא הנה להתיעץ ע“ד תכנית העבודה. באופן כזה יש לקוות, כי ע”י ההסתדרות התרבותית תתגלגל זכות בעד מפעל ספרותי הגון וחשוב. המנדבים הראשונים נתנו את נדבתם בלי כל תנאי, והתחלת העבודה תלויה רק בהחלטת הוועד.
וכעת הנני שב לתוכן מכתבך. אמנם טעיתי כי חשבתי, שכבר מסרתי לך אודות שיחת אחת פרטית, שהיתה לי עם מר וויסוצקי, בהיותו בפעם האחרונה בברלין. וזה הדבר. דיברתי עמו פעם אחת לתומי אודות חסרון איש, שיהיה בא-כוחנו התמידי בחיפה, מלבד הבנאי, אע“פ שנמסור להאחרון את כל האחריות בעד הבנין. מר וויסוצקי הסכים להשקפתי והביע את דעתו מנקודת הראות הזו לפני הד”ר נתן, אבל הוסיף מדיליה, כי חלילה למסור את ההשגחה העליונה לידי אני, מפני שע“י זה יהרס יחוסי המוסרי להמוסד, ורבים יאמרו, כי נתעשרתי מבנין הטחניקום. מר וויסוצקי מסר לי את הדברים האלה, וכמובן לא חלקתי עליהם, אלא חשבתי הרבה וחשבתי ומצאתי כי יש ניצוץ של אמת בהם. הן כי אהיה בחיפה אשתדל בודאי, כי העבודה תימסר לאנשים הגונים, והאנשים ההגונים הלא ידידי המה, בודאי לא אסכים שה”שומכרים" הגרמנים והיהודים ישתתפו בתור קבלנים או בתור עוזרים; בודאי אעיר עלי את קנאתם ואת חמתם, ואכנס א“כ ראשי ורובי לתוך הסביבה הרקובה הארצי-ישראלית. זאת ועוד אחרת. אמת כי הד”ר נתן כמעט שהפציר בי, כי אסע יחד עם מר ברוואלד, אבל יודע אני, כי עם מר סימון לא דיבר מאומה אודות ההצעה הזו, ויצא מזה, כי נסיעתי תהיה רק רשמית לשליש או לרביע. הד“ר נתן הרגיש את עצמו חולה ומדוכא, ואני לא מצאתי את השעה למוכשרת להיכנס בעובי הקורה של השאלה. בראשית ספטמבר ישוב לברלין ואנסה לנגוע שנית בהשאלה הזו. עד כמה אין לסמוך כעת על הפצרות כאלה מצד ד”ר נתן, אביא לך עוד ראיה. למחרת השיחה ע“ד הנסיעה לחיפה ביקש אותי הד”ר נתן מאוד, כי אסע עמו יחדיו לאמריקא, ובשום אופן לא יכולתי לבאר לו, כי נסיעתי כעת תהיה אך נסיעה לבטלה, אחרי שלא בנו עוד עד היום ואפילו לא ניגשו אל הבנין.
חושב אני, כי אין סכנה בדבר אם יסע לע"י מר ברוואלד בעצמו, ואם ימצא באמת, כי השתתפותי בשאלת מסירת העבודה וכדומה נחוצה עד למאוד הנני מוכן ומזומן לנסוע, רק שאבקש שהועד הפועל שלנו יקבל החלטה ברורה בנידון זה.
ובדבר עצבוּתי והמרה השחורה שלי, מה מאוד הייתי רוצה לגרשן ולהרחיקן מעלי, אבל לא הנה ברשותי, כי אם אני נמצא ברשותן הן. כמדומני שמשוש החיים ישוב אלי, רק כשאנער מכפות רגלי את אבק אירופא, ותהיה לי עבודה תדירית בארץ.
דיברתי עם הד“ר רופין. על-יד הטחניקום נקנה כבר חבל האדמה. ומפני שהד”ר אויערבך ואיצקוביץ קנו להם בינתיים אחוזה במקום אחר, ג“כ בסביבת הטחניקום, יש עוד האפשרות להשתתף בהאחוזה הראשונה. ביקשתיו, כי יחכה ימים אחדים עד שאקבל ממך תשובה. מחיר האדמה עולה בערכך שני פרנק בעד אמה מרובעת ובעד בנין בית יפה ומרוּוח עם חצר וגן קטן נחוצים לכה”פ אלפיים אמות. חושב אני, כי כדאי שתשתתף גם אתה, ידידי היקר, בהקניה הזו, ונשמח כולנו להיות שכניך.
למר וויסוצקי כתבתי לפני ימים אחדים אבל לא בדבר הנסיעה לחיפה. כתבתי ע"פ האדריסא: Wutende-Bouins. Ville les Coccinilles.
האדריסא ישנה היא ואולי העתיק כבר את מושבו למקום אחר, הואל נא בטובך להודיעני.
בדבר ביקורי בזודן איני יודע באמת אם יהיה אפשר לי לעזוב כעת את ילדי, ובכן אחכה עד שתתקרב אלי. יש ויש מקומות יפים ונעימים גם לא הרחק מברלין, כמו בהרץ, בטרינגן וכדומה.
שלך באהבה רבה,
שמריה הלוי
אל נתן קייזרמן, חיפה
22.8.1910
לידידי הנכבד מאוד, שלום וברכה!
שבוע אחר שבוע חכיתי למכתבך. כפי שהבטיח כבודו לי בהטלגרמא שלו, אבל לצערי לא קיבלתי עד היום שום מכתב מכבודו, והנני חוזר על שאלתי עוד הפעם. אחרי שנמשך ענין “פסקל” לא לפי המדובר כמעט תשעה ירחי לידה ולא יצא לפועל לעזוב את הענין לגמרי, ואפילו אם תקובל בינתיים תעודה, כי כעת אין לי חפץ בה, והלוואי רק שלא תזיק. נודע לי פה, כי הדבר נעשה לא על צד הכשרות הגמורה, וכי יש לפחוד כי בזמן מן הזמנים יכולה לצאת תקלה ע"י התאזרחות כזו. אני מסרתי כבר את הענין שלי לעורך דין מושבע באוסטריה, אם יעלה בידו להוציא את הדבר לפועל בלי שום פגיעה בחוקי הארץ מוטב ואם לאו אשאר כמות שהייתי.
את הסכום של שבע מאות פרנק – חושב אני, כי השלוש מאות הלכו על כל פנים לאיבוד – בצירוף החמש מאות שהנחתי אצל כבודו לפני נסעי מחיפה יואיל נא בטובו למסור למר ד"ר רופין על חשבוני בתור דמי קדימה על המגרש בחיפה.
קראתי את מכתב כבודו האחרון. אין לי לחזור ולאמר, כי מצידנו אנו לא נתנו שום הבטחות לה' שומכר, וכי רק תואנה הוא מבקש. בעוד חודש ימים יסע המהנדס שלנו מר ברוואלד לחיפה, ואת מר ברסקי לקח לו בתור בנאי עוזר מנצח על המלאכה, ומקוה אני, כי מעתה יתפתח ענין הבנין כראוי. מה שנוגע לי ולעצמי עוד לא פתרתי את השאלה בדבר נסיעתי לחיפה בחורף הזה. אמנם יוכל היות, כי יגבר עלי יצרי ואבוא. פה איני יכול להרגיש את עצמי בטוב. – בדבר בית הספר הבינוני של “העזרה” הסכים גם הד"ר נתן, כי הילדוֹת שביקרו את בית ספרו של [פנחס] כהן [ירדני] תשארנה בתור תלמידות גם להבא, ומובטחני שבנות כבודו לא תהיינה כיוצאות מן הכלל ולא יגרע חלקן מהתלמידות הקודמות.
ושלום רב לכבודך, לרעיתך ולבניך הנחמדים
מאת ידידך מכבדך מאוד
שמריה הלוי לעוין
אסיר תודות אהיה לכבודו אם יפרוש בשמי בשלום מר שטרקמט ומר לוי
אל אחד העם, זודן
2 בספטמבר 1910
לידידי היקר והנעלה, שלום וברכה!
נגד רצוני ונגד חשבונותי נוסע אני בעוד ימים אחדים עם הד“ר נתן לאמריקא. התנגדתי להנסיעה הזו, כלומר להשתתפותי בה בכל כוחי, אבל ללא הועיל. כפי שרמזתי באחד ממכתבי הקודמים נוגעת היא, הנסיעה בענין כללי של מצב אחינו ברוסיא, וחוג ידידינו המצומצם – פייוויל, סוקולוב וניידיטש – כמעט גזר עלי להיכנע הפעם ולבלי השיב את שאלתו של הד”ר נתן ריקם. נסיעות הרבה היו לי בשנים האחרונות, ואף אחת מהן לא היתה לי לא לתאבון כזו, שאני עושה כעת. מטעמים שונים; ראשית אינני מאמין, שיש בכוח “אדירינו” לעשות דבר מה לטובת אחינו ברוסיא, ואפילו להקל את יסוריהם בכל שהוא, ושנית איני מוצא את השעה הנוכחית למוכשרת. ועם התעמולה בעד הטחניקום היה נחוץ לפי דעתי לחכות לכה"פ עוד שנה אחת.
אבל כי ראיתי את מצבו ההרוס של הד"ר נתן ואת מסירות נפשו ממש בעד עניינים, הקרובים כל כך ללבנו, מצד אחד, ואת עינויי נפשו, אחרי שהשבתי שלא הסכמתי לנסוע עמו יחדיו, הייתי מוכרח לעבור על השקפתי בשאלה זו ולבטל את רצוני מפני רצונו.
ממילא מובן, כי מיד שנוסע אני אשתדל להוציא תועלת גם מנסיעתי זו. אשתדל עד כמה שידי מגעת.
בדבר הענינים בחיפה אין ה“שד נורא”. מר שומכר ניסה לעשות את מעשי להטיו, אבל לא יצליח. מר ברוואלד נוסע לחיפה בעוד שבועות אחדים, ובינתיים מסר את כל עבודת ההכנה וגם את בנין הבורות לעוזרו ברסקי ואת הכנת החומר לר' שמואל [פבזנר]. מתראה אני עם מר ברוואלד פעמיים או שלוש בשבוע, ומקווה אני, כי בחירת הבנאי עלתה יפה, ויש לנו אדם, שיש לסמוך עליו. מה אומר ומה אדבר, מצטער אני שלא אהיה בחיפה דוקא בזמן הראשון לבניה, אבל קשה לשחות נגד הזרם.
מר ניידיטש היה פה ונתן לי כוח הרשאה להיות בין מייסדי הוצאת הספרים העברית ולהכניס להחברה בשמו סך של חמשים אלף מרקאות. כעת נחוץ יהיה כי ימסור את כוח ההרשאה לאחר. המוסד הזה יוכל לרכוש לו נפשות הרבה גם פה בגרמניא. ניסיתי לדבר עם אחדים, העומדים מרחוק לספרותנו ולשאיפותינו ובכל זאת הבטיחו לי כמעט בחדוה את השתתפותם.
עמוּס אני כעת בעבודה. אשתי ואחי עודם בשווייץ וישובו רק ביום ב' הבא וביום ד' בבוקר עלי יהיה כבר לנסוע להמבורג. אסיר תודות אהיה לך אם תשיב מיד על מכתבי זה ואקבל עוד ממך ברכת הדרך.
שלך באהבה רבה
שמריה הלוי
אל דוד ויסוצקי, מוסקבה
(*תורגם מרוסית)
3 בספטמבר 1910
דוד בן ואסילי הנכבד מאוד!
תהיה מופתע, אולם המסיבות היו כאלה, שאני נוסע ביום החמישי הבא, ב-8 לח“ז, יחד עם הד”ר נתן, באניית הקיטור “Cincinnati” לניו-יורק. זמן רב סרבתי, פעם אפילו בהחלט, אולם סוף סוף היה עלי לעשות שלא כרצוני. הד“ר נ[תן] מרגיש את עצמו לגמרי לא טוב, ואני, בראותי את מסירותו לעניני עמנו ואת נכונותו לעבוד אפילו במצב כזה, סברתי, שאין לי רשות לסרב לו. הדבר היחידי שביקשתי היה, שיודיעו מיד למר שיף, שאני נוסע ביחד עם הד”ר נ[תן]. אתמול הודיעו, והיום נתקבלה תשובה: “שמח מאוד. מחכה”. אגיד לך את האמת, אינני מצפה לתוצאות כבירות ממסע זה, אבל אם אנו כבר נוסעים צריך יהיה להשתדל לברר היטב את מצב הענינים עכשיו. אלכסנדר בן ישי [בראודה] נמצא עכשיו כאן. התראיתי אתמול ב“לשכה” גם עם מר [אברהם אליהו] הרכבי. אשתדל, שב“עתונות”, לא ידגישו ביותר ושביקור זה ישאר בגדר ביקור פרטי.
אינני יכול לדעת, כמה זמן אצטרך לשהות באמריקה. אם אראה, שאפשר גם עכשיו לפעול למען הטחניקום, אעשה את זאת בעונג רב.
אני מצטער מאוד על שלא אראה אותך עכשיו בנסיעתך בחזרה, וכן את מר צייטלין, אבל אני מבטיח לכם להודיע לכם בדייקנות על כל המעניין אותנו.
כתבתי גם לאשר בן ישי[אחד העם]. ביום א', ב-4 לח"ז תהיה אצלנו עוד ישיבה עם מר ברוואלד. הבחירה של האדריכל שלנו היתה מוצלחת מאוד. איש מצויין, היודע את הענין שלו והמסור לענין שלנו. מלבד זאת הוא הולך ונעשה יהודי טוב. זו היא ההשפעה הטובה מקשר לארץ-ישראל.
מברלין אני נוסע ביום ד' בבוקר, ומהמבורג ביום ה'.
אני מאחל לך, דוד בן ואסילי הנכבד מאוד, לרעיתך ולכל בני-ביתך כל טוב, ואני מקווה להיפגש אתך אחרי שאחזור במצב רענן יותר.
שלך המסור לך
ש. לוין
הד"ר נ[תן] יגור אצל מר שיף, כתובתי הקבועה בניו-יורק היא:
Mr. Hermann Conheim, 70 1/2 Pine St., New York.
שכחתי לגמרי, שיש לך בניו-יורק כתובת קבועה יותר.
אל שמואל פבזנר, חיפה
5.9.1910
חביבי ויקירי!
זמן רב לא השבתי על מכתבך האחרון ואף לא על מכתבו של ידידנו הד"ר אויערבך ומר פ. כהן. חיכיתי עד שיתברר לי המצב. אחת אוכל להבטיחך כי ישבתי פה כל הזמן בתור “שומר על הכלים” והשגחתי על הכשרוּת מרחוק
בעוד שני ימים אני יוצא יחד עם הד"ר נתן לרגל איזו ענינים הנוגעים להכלל לאמריקא. לראשונה לא רציתי לנסוע, אבל ידידי נצחוּני, באמרם, כי אין אני בן חורין לשחרר את עצמי מנסיעה זו. מה אומר ומה אדבר: חשבתי לבלות עוד הפעם את החורף היפה בחיפה בחברתכם, והנה תחת לנסוע להמזרח הקרוב, הנני נוסע להמערב הרחוק. כמה יארכו ימי שבתי באמריקא איני יודע עוד. משם אודיעך.
אמור לידידינו המשותפים, כי מקוה אני, שבהשתתפותכם יעלה בידנו לגשת אל הבנין ולנצח על כל המכשולים. הד"ר נתן הסכים, כי התלמידות הישנות תשארנה בבית הספר הנפתח מחדש. כן הבטיחו לי נאמנה, כי מר פ. כהן ישאר על מקומו בתור מורה לעברית. מר ברוואלד יסע במהרה לחיפה. השתדל נא שהקבלנים שלנו יהיו אנשים הגונים ושלא ניכשל חלילה בהם.
שלום וברכה ללאה היקרה, להדודה והדוד, למשפחת ברמן, לאהרנסון, לטריידיל וליתר ידידינו בחיפה, ועוד ביחוד לגליקין ולאיצקוביטש.
שלך באהבה רבה
שמריה הלוי
כתובתי לניו-יורק:
Mr. Hermann Conheim, 70 1/2 Pine str., New York, N. Y.
למעה“ש11 כתוב לי מכל הנשמע, אולי אוכל להיות לתועלת גם מרחוק. אתמול טלגרפו בשם הד”ר נתן, כי לא נעשו מצידו שום הבטחות למר שומכר, וכי זה האחרון הגזים מעט.
לאחר פיזור הדוּמה הרוסית נטש ד“ר לוין את רוסיה ועקר לברלין. שם עסק בעיקר בענייני הטכניון ובעבודת הסברה ציונית בעל-פה ובכתב. אולם בצד פעולותיו הציבוריות ביקש גם שיהיה לו מעמד אישי מתוקן. בצרור המכתבים שלפנינו, קוראים אנו על משא ומתן בדבר קבלת האזרחות האוסטרית. במדור הקודם כבר ראינו שהוא השתדל לרכוש אזרחות עותומאנית ולא עלה הדבר בידו. והוא פנה לדרך הזאת. עסק בכך בעבורו ד”ר אמיל מרגליות (1943–1877) ממנהיגי הציונות בצ’כיה, ציר בקונגרסים ציוניים ועורך-דין הקונגרס.
לפי החוק האוסטרי ניתן היה לקבל אזרחות הממלכה על יסוד זכות השבוּת בקהילה. במורביה קיבלו כ“ז קהילות, מתוך נ”ב קהילות, את המעמד של קהילה פוליטית, עם כל הזכויות של עיר עצמאית – ראש עיר ועיריה משלהם. קהילות אלה התנהלו בנפרד ממינהל העיריה. ענייני הדת בתוכן היו בידי ועד קהילה נפרד עם ראש קהילה. ככל הערים היתה רשות לקהילות פוליטיות אלה ליתן את זכות השבוּת. וד“ר מרגליות השתדל לקבל בשביל ד”ר לוין את זכות השבות בקהילה הפוליטית פרסניץ. עסק בכך למעשה עורך הדין ד"ר גוסטב צווייגר שחי באותה עיר.
מן המכתבים הללו צפה ועלה הפרשה של חישוב לידות בישראל ובגויים באותם זמנים לא רחוקים, שיש בה בנותן עניין גם כיום.
כל המכתבים שבמדור זה, פרט למכתב האחרון, מתורגמים מגרמנית.
אל ד"ר אמיל מארגוליס, פראג
8 ביולי 1910
ידיד יקר!
את מכתבך מיום 7 לחודש קיבלתי, ואני מודה לך תודה לבבית על אדיבותך המצויינת.
אולם העניין מצבו כך: כפי שכבר הודעתי לך, נקטתי לפני כמה חדשים צעדים באותו הענין, וחושש אני להרשם בשתי קהילות בעת ובעונה אחת. אמנם אינני יודע אם עלול הדבר להזיק, אך מכל מקום יהיה זה בלתי רצוי. זה עתה טלגרפתי אל איש-אמוני בחיפה: “אם בענייני אין תוצאות עד היום, נא להפסיק. טלגרף” – ומקווה אני לקבל תשובה מחרתיים. בדבר אחד עלי להודות: בענין זה אין לי אמון בארץ ישראל, ולו ידעתי כי ההרשמה בשתי קהילות אינה עלולה להזיק, הרי הייתי שולח לך את המסמכים שלי מיד. כן אשלח לך כמה מאות כתרים, כדי שתוכל לטפל בעניין.
ובכן – שואל אני עכשיו לעצתך. האם עלי להמתין עוד או לוותר מיד על הענין הראשון ולנקוט בדרך השנייה, שהיא ללא ספק הישרה יותר והחוקית יותר.
עוד דבר אחד עלי להוסיף. את כל המסמכים הדרושים אין ביכולתי להגיש, לצערי. המסמכים העומדים לרשותי הם אלה:
דרכוני הרגיל (*דרכון רוסי).
אישור מטעם מטה המשטרה בשארלוטנבורג המוכיח, כי נולדתי ב-11.3.1867 וכי חיה לוין היא אשתי הנשואה לי.
תעודת הלידה של בתי }
תעודת הלידה של בני } שתיהן בשפה הרוסית
אישור מטעם קופת המס המוכיח, כי מדי רבע שנה אני משלם 119 מ[ארק] מסים, כלומר- 480 מ[ארק] לשנה.
מכתב מטעם הקהילה היהודית לפיו עלי לשלם 66 מ[ארק] לשנה מסי קהילה.
העתק מדיפלומת-הדוקטור שלי.
אם דרושים עוד פרטים, כלומר – מסירת-ידיעות, אוכל למסרם, אך השגת מסמכים נוספים מרוסיה כרוכה בקשיים עצומים ובאיבוד זמן. גם את דרכונה של אשתי אוכל להגיש, אך רק כעבור שבוע, כי אשתי שרויה עכשיו בדרכים.
דאג נא לכך, ידיד יקר, שלא אתקל בקשיים ושלא אאלץ שוב לשאת ולתת עם חיפה. אם יהיה זה נכון בעיניך, מוכן אני לבוא אליך ולדון בכל הענין באופן יסודי.
הנני מצפה לעצתך המיידית
במיטב ברכת-ציון
שלך
ש. לוין
אל ד"ר אמיל מארגוליס, פראג
14 ביולי 1910
אדוני הדוקטור היקר!
מיטב תודותי על מכתבך המפורט מיום 13 לחודש. הנני מסכים אתך לחלוטין ועל כן החלטתי לראות את כל העניין שבחיפה כבלתי-קיים, מאחר שבלאו-הכי לא מסרתי שם כל תעודות שהן ואף לא כל מכתב משלי. על מברקי מיום חמישי שעבר לא קיבלתי תשובה, ואטלגרף מחר שנית בדבר הפסקת הפעולות.
אל תעודותי, שפורטו במכתבי מיום 8 לחודש, עוד מתווסף: דרכון של אשתי, שבו נרשמו כהלכה גם שני ילדי. אלא שבני רשום בדרכון זה בשם האחד “שמואל”, בעוד שלפי תעודת הלידה וגם בחיים יש לו שני שמות: שמואל-ברוך. השגת תעודת לידה בשבילי הנה בגדר האפשר עדיין, אך בשביל אשתי – בשום אופן לא, כי לפני שנים רבות לא דאג איש, כמעט, להרשמתן של לידות-בנות. ברצוני לקוות, כי התעודות המצויות תספקנה, כי השגתן של תעודות חדשות יהיה כרוך זמן רב.
הנני מצפה לתשובתך החיובית, ומיד לאחר שאקבלנה – אשלח לך את כל התעודות וכן את הסכום הדרוש. אך אין לנהוג חסכון כה רב ביחס לפקידים, כגון המזכיר, שהרי עבודתו בעניין תהיה רבה.
במיטב התודות ובברכה לבבית ביותר
שלך
ש. לוין
אל ד"ר אמיל מארגוליס, פראג
16 ביולי 1910
אדוני הדוקטור היקר!
רב תודות לך על אדיבותך המצוינת, ופועל אני מיד בהתאם לעצותיך.
אוסיף עוד את הדברים הבאים: מתוך תעודת הלידה של בתי אפשר לראות מה גילה של אשתי; היא עכשיו בת 38. אני נולדתי ב-11 במרץ 1867 בסוויסלוֹץ שבפלך מינסק, כלומר – ב-23 במרץ לפי הספירה האירופאית. בתי אסתר נולדה ב-19 ביוני 1895 בוורשא, ובני שמואל-ברוך (לפי תעודת הלידה) – ב-21 במרץ, כלומר ב-3 באפריל 1905. אבי שמו היה חיים לוין ואמי – אלקה, לבית אֵסטראֵכאֵן. אבי-אשתי שמו היה ברוך כהנהיים, ואמה – אסתר, לבית טומפובסקי. את כל הפרטים האלה אני מוסר אני מתוך שיקולים של “מקדם רפואה”: שמא יהיה בהם צורך.
כן שולח אני לך המחאה על סך 350 קר'. אם תישאר יתרה, אמסור אותה ברצון לקופת גמ"ח שבפרוסניץ.
ההכרעה החיובית והמהירה הנה הכרחית לאו דווקא לצורך שהותי בברלין, אלא לצורך שדה-פעולתי בארץ ישראל. כי בדרך זאת תהיה גם אוסטריה מיוצגת בקוראטוריום של הטחניקום, דבר העשוי רק להביא תועלת רבה.
דבר נא על לבו של איש-אמונך שבפרוסניץ. מן ההכרח שהדבר ייעשה.
את שמי “Schmarja Levin” אין לרשום “Lewin”, אף כי בדרכון כתב הכתבן “w” – זוהי טעות.
בברכה לבבית ובתודה עמוקה ביותר, שלך
ש. לוין
אל ד"ר אמיל מארגוליס, פראג
22 ביולי 1910
אדוני הדוקטור היקר!
לאחר מכתבך מיום 9 לחודש הפך מצב רוחי לפסימי, אך לגמרי יאש אותי מכתב של ד"ר צווייג מיום 20 לחודש, בו הוא מודיע לי, כי כל הענין עלול להיכשל בנציבות במקרה שלא אמסור גם את תעודת הלידה של אשתי ואת תעודת הנישואין שלנו. כתבתי מיד לרוסיה ואני מקווה לקבל את תעודת הלידה שלי. אולם לאשתי לא היתה מעולם תעודת לידה. הרי מן ההכרח הוא שיראה אדם את עצמו כאילו היה נתון בתנאי החיים של יהודי-רוסיא כדי שיוכל להבין אי אלו דברים בלתי-ניתנים-להבנה. הוא הדין לגבי תעודת הנישואין. נישואי התקיימו לפני 16 שנה בבאד קראנץ על-יד קניגסברג, אך לא היו אלה נישואים אזרחיים, כי ברוסיא לא היה צורך בכך. אולם אשתי רשומה בארץ-הולדתי כאשתי החוקית, דבר שהריהו נראה גם על-פי תעודות הלידה של ילדי.
בכלל אין אני רואה, במקרה שהנציבות תנהג בחומרה, כל סיבה לקבלתי, אין אני יודע, על מה מבוססים הסיכויים הטובים. זהו מקרה יוצא-דופן, ובהתאם לכך צריך היה **להשתמש גם באמצעים יוצאי-דופן. ** אין לי ידידים בברין. פייבל שלנו אמנם מוצאו מברין, אך הוא שרוי עתה בדרכים, וכמעט איני חושב שבעניין זה יוכל להועיל.
ובכן, בסיכומו הקצר של הדבר: את תעודת הלידה שלי אוכל, כפי הנראה, למסור תוך השבוע הבא, וגם העתק מאושר של דיפלומת-הדוקטור שלי. כן אשתדל לקבל את תעודת היושר מן המשטרה של דויטש-וילמרסדורף (אין אני גר בשארלוטנבורג אלא בדויטש-וילמרסדורף). יותר מזה לא אוכל לעשות. בהוצאות אין ברצוני לחסוך כלל, ואף לא להיות קטנוני בכך.
באנגליא ובאמריקא, למשל, אין דורשים כל מסמכים שהם; הרי מסרתי ערמה שלמה, ואני מרגיש את עצמי עכשיו חסר-מסמכים לגמרי, כביכול.
אולי כדאי, על אף הכל, שתחילה ארשם כתושב בפרוסניץ?
עוד אכתוב היום גם לד"ר צווייג; עשה אתה מצדך את כל האפשר ועזור לי להשתחרר מן העול הרוסי.
ד"ר צ’לנוב שהה כאן כמה ימים; קיימנו כמה ישיבות ודנו בפרוטרוט במצב החדש שנוצר. דווקא עכשיו יש לעבוד הרבה מאוד – זו היתה המסקנה אליה הגענו כולנו. גם אני מרגיש בי עכשיו רצון להתחיל מחדש בפעולת התעמולה שנפסקה, אך אני רוצה שתחילה יסודר העניין האישי שלי.
בברכת ציון לבבית ביותר, שלך
ש. לוין
נ.ב. את מכתבו של ד"ר צווייג, אותו שלחת לי לידיעה, אני מחזיר לך במצורף.
אל ד"ר גוסטאב צווייג, פרוסניץ
22 ביולי 1910
אדוני הדוקטור הנכבד מאוד!
רב תודות לך על מכתבך מיום 20 לחודש, שאת תוכנו רשמתי לפני. אך לצערי לא יהיה לאל-ידי למסור את כל המסמכים החסרים. אשתי עכשיו בת 38 שנים, ולפני 38 שנים נמצאו ברוסיה רק מעטים שרשמו הרשמה רשמית את לידות-בנותיהם; היו רואים זאת כדבר מיותר. אשר לתעודת הנישואין שלנו הרי אין ביכלתי להשיג כזאת, מפני שנישואינו בקראנץ על-יד קניגסברג לא נערכו כנישואים אזרחיים. ברוסיא, מקום שם אין משרד רישום תושבים קיים, היה די בכך, ואשתי רשומה כאשתי החוקית בקהילתי שברוסיה על סמך ה“כתובה” ששפתה עברית. כבר כתבתי לרוסיא ואולי אקבל על כך אישור רשמי. אני אומר “אולי”, שהרי תדע בוודאי, כי השלטונות הרוסיים לא יראו כל סיבה לנהוג בי באדיבות יתירה. את תעודת הלידה שלי אקבל, כפי הנראה, ללא קשיים רבים – וכן גם העתק מאוּשר של דיפלומת-הדוקטור שלי. גם אנסה להשיג תעודת-יושר מטעם [המשטרה] של וילמרסדורף (אני גר בדויטש-וילמרסדורף ולא בשארלוטנבורג). אשר לנציבות בברין, הרי אין לי כל קשרים לברין. אך ברצוני לקוות, כי תנקוט בכל הדרכים והאמצעים כדי לבצע את העניין.
איני מתכוון להישאר ולגור בגרמניה, אלא אעלה לארץ ישראל, וחושב אני כי הממשלה האוסטרית לא תפסיד מאומה בכך, שגם אזרח אוסטרי יקח חלק פעיל בייסוד הטכניון בחיפה.
אדוני הדוקטור הנכבד מאוד! את ענייני יש לראות כיוצא מגדר הרגיל, ואני יודע כי במקרים דומים התגברו על קשיים גדולים מאלה בהרבה. אין אני רוצה ואיני יכול להיות נתון לחסותה של הממשלה הרוסית שעה שאֶמצא בארץ ישראל, מפני שברצוני לשרת שרות טוב יותר את העניין אשר לו אני מתמסר, ולאחר ששהיתי בארץ ישראל זמן ממושך יותר הבחנתי, כי תחת חסותה של הממשלה האוסטרית אפשר לפעול ללא עיכובים.
כתוב נא לי או לד"ר מארגוליס, מה נראה לך כנחוץ שייעשה; אעשה את הכל שבגדר-האפשר לעשותו, אך עליך להביא בחשבון את התנאים הבלתי סדירים שברוסיא הבלתי סדירה.
על אדיבותך ונכונותך היוצאות מגדר הרגיל – תודתי העמוקה ביותר. אך עם זאת יכול אני להבטיח לך, כי עושה אתה מעשה טוב מאוד, אשר ממנו אפשר לצפות אולי תצמח תועלת גם למשימותינו הכלליות.
ברחשי-כבוד נאמנים
ד"ר ש. לוין
נ.ב. את שמי כותבים ב- “V” ולא ב- “W”.
אל ד"ר אמיל מארגוליס, פראג
25 ביולי 1910
אדוני הדוקטור היקר!
תודתי הלבבית ביותר לך על דבריך המרגיעים והשתתפותך החמה! ביסודו של דבר, אין אני כלל חסר-סבלנות כל כך. אולי טוב יותר הוא, על אף הכל, שהעניין יתפתח באטיות אך בוודאות. כבר כתבתי לרוסיה ואני מקווה לקבל במשך השבוע הבא את החשובים ביותר מבין המסמכים החסרים.
בגדר-חידה גמורה היה לי מברק, שרק אתמול קיבלתי מחיפה. לאחר שבמשך חדשיים לא נעניתי על כל שאלותי שבמכתבים ובמברקים, מגיעה פתאום ההפתעה. וזה לשון המברק: “העניין לא סוּדר; חכה למכתב מפורט”. היה זה בלתי-זהיר מצידי לנקוט בדרך המקובלת, היא הארץ-ישראלית. אך מכיוון שנהגתי חוסר-זהירות זה חושב אני, כי על אף הכל עלי לחכות למכתב המפורט. בינתיים יוודע לי מה דינם של המסמכים החסרים עדיין. את המכתב מחיפה אקבל, כפי שניתן לשער, בעוד 8–10 ימים.
הואל נא להודיע לד"ר צווייג כי יש להמתין מעט, מכיוון שאינני יכול להודיע לו את פרטי העניין שבחיפה, כל עוד אין בידי ידיעות ברורות יותר על כך.
אך עכשיו גורם אני לך טרחה!
בתודה לבבית ביותר ובברכת ציון
שלך
ש. לוין
אל ד"ר גוסטאב צווייג, פרוסניץ
30 ביולי 1910
אדוני הדוקטור הנכבד!
על מכתבך הנכבד מיום 25 לחודש לא עניתי עד עתה, כי רציתי להשיג תחילה את הידיעות הדרושות מרוסיה. רק היום קיבלתי תשובה, וזו **חיובית. ** כבר נמצאת ברשותי תעודת-לידתי כחוק, וזו אושרה לא רק על-ידי הרב המוסמך, אלא נוסף לכך גם על-ידי העיריה. כן אוכל לקבל תוך זמן קצר ביותר אישור רשמי על הרכב משפחתי בו תהיה רשומה גם אשתי. נוסף לכך אקבל בקרוב העתק מאוּשר של הדיפלומה שלי ותעודת-התנהגות. השגתה של זו האחרונה גורמת לאי אלו קשיים מכיוון שהמשטרה הפרוסית אינה מוציאה תעודה שכזאת לשום בן-חו"ל. אך אני קווה להתגבר על המכשולים.
ועתה אבקשך שתואיל להודיע לי במהרה, כדי שלא יחולו שינויי-גירסה במסירת גילם של בני משפחתי, את גילה של אשתי כפי שהוא מסתבר מדרכונה וגם – עד כמה שיכול אני להיזכר – מתעודת הלידה של בתי. וכן – את יום ההולדת של בתי ושל בני (לפי הספירה הרוסית). את כל אלה אשלח לאחר זאת אל קהילתי, וברצוני לקוות כי לא יחולו כל טעויות – תופעות הלוואי של כל המסמכים הרוסיים.
את המסמכים שעוד עלי לשלחם לך אתרגם כאן תחילה ואתן לאשרם ע"י הקונסוליה הרוסית. האם יהיה די בכך?
אמנם אינני יודע, מה הסיבות שבגללן עשויה הנציבות לקבל אותי, אך מקווה אני, כי אתה, אדוני הדוקטור הנכבד, תמצא את הדרך הנכונה ותנקוט באמצעים המתאימים. למותר לי לומר עד כמה אתה מחייב אותי לתודה באדיבותך.
ברגשי כבוד לבביים ביותר
המסור לך, ש. לוין
נ.ב. מתעודת הלידה שלי מתברר, כי נולדתי ביום 12, כלומר – ב-24 במרץ 1867, ולא ב-11/23, כפי שחשבתי עד עתה.
אל ד"ר גוסטאב צווייג, פרוסניץ
4 באוגוסט 1910
אדוני הדוקטור הנכבד מאוד!
את מכתבך הנכבד מיום 2 לחודש קיבלתי, ואני שמח, כי תחילתו של העניין היתה בטוב. בינתיים אשתדל להשלים כמידת האפשר את החומר החסר עדיין. עד לחזרתך אוכל להשיג את הכל בניחותא גמורה – מלבד תעודת הלידה של אשתי. גם אינני חושב שאוכל להשיג אישור רשמי על כך, הואיל ובשנים קודמות לא הקפידו על הרשמת לידתן של בנות, כי שום ממשלה אינה נוהגת להוציא תעודת עניות לעצמה. דבר כזה אפשר לקבעו רק בדרך של פרוצדורה משפטית – ואין זה בא בחשבון במקרה הנידון. אולם המסמך בדבר הרכב המשפחה שלי צורתו תהיה כמעט כצורת תעודת לידה.
מאחר שאין ברצוני להפריע בעניינים עסקיים את מנוחתך, שהנך זכאי לה, אבקשך שתואיל בטובך להודיע לי על שובך.
עם אחלי לך חופשה שמחה חותם אני ברגשי תודה כנים על כל אדיבותך שנהגת בי.
ברחשי כבוד מצויינים
ש. לוין
אל ד"ר אמיל מארגוליס, פראג
4 באוגוסט 1910
אדוני הדוקטור היקר!
מד“ר צווייג קיבלתי לפני זמן קצר את הידיעה, כי הובטחה לי קבלתי לאיגוד העירוני ( Heimatsverband ) של הקהילה היהודית בפרוסניץ. אך קבלתי-להלכה מותנית בהשגתה של אזרחות-המדינה. יש לי סיכויים טובים להשיג את כל המיסמכים החסרים עדיין – מלבד תעודת הלידה של אשתי. ד”ר צווייג יוצא למסע חופשה ממושך, ויחזור רק ב-26 באוגוסט. בינתיים – ועד לאותו תאריך – צריך העניין להישאר ללא טיפול.
מחיפה עדיין לא קיבלתי כל ידיעה. כה באיטיות מתנהל כל דבר הקשור לארץ-ישראל. אך אינני חושב, כי נעשה שם משהו רציני.
איפה חושב אתה לבלות את חופשתך? אני מעדיף במזג אויר סגריר זה, להישאר בברלין. פייבל שלנו עלה על דרך המלך בהכנותיו לבחינתו, אליה יגש באוקטובר. עבודתו (*הדיסרטציה) כבר זכתה לתגובה חיובית.
קבל נא ברכות לבביות ביותר
משלך
ש. לוין
אל ד"ר אמיל מארגוליס, לייטמריץ
4 בספטמבר 1910
אדוני הדוקטור היקר!
ברוב חופזה עונה אני על מכתבך מיום 2 לחודש. באופן בלתי צפוי לי יוצא אני שוב למסע לאמריקה, יחד עם ד"ר נתן, למן ה-8 לחודש, דרך האמבורג. המדובר הוא בעיקר במסע לימודי שמטרתו – להכיר יותר מקרוב את היהדות האמריקנית. תחילה לא התכוונתי להשתתף במסע, אך לסוף נאלצתי להסכים לכך.
מסע זה יימשך, כפי הנראה, כמה שבועות – כששה עד שמונה. כן יצטרך ענייני להישאר בינתים ללא טיפול.
אשר לידידך, טוב ביותר תעשה שתפנה אל ד“ר רופין ביפו. חבל – כי דומני שגברת ד”ר רופין כבר הזמינה כמה כוחות בשביל בית הספר (*קונסרבטוריון) שלה שהיא עומדת לפתוח בקרוב ביפו.
במיטב הברכות
שלך
ש. לוין
אל ד"ר אלפרד פישל, ברין
[16 באפריל 1911]
אדוני הדוקטור הנכבד!
על מכתבך המפורט מיום 8 לחודש, שעליו אני מביע לך את מיטב תודותי, לא יכולתי לענות עד היום מפני שתחילה רציתי להוודע, אם הדרך אותה אומר הנציב (*של מדינת מורביה) לנקוט עשויה להביא לידי תוצאה חיובית. לצערי הגעתי לידי ההכרה – לאחר התייעצויות שונות בעניין זה עם אישים בני-סמכא – כי לא ייתכן שכך יהיה. פשוט מאוד: השגריר (*האוסטרי-הונגרי) בפטרסבורג הרי יהיה עליו לפנות אל הממשלה הרוסית. אך זו האחרונה תשהה תחילה את מתן-התשובה לשאלה במשך חדשים – או אפילו שנים, כפי שנהוג ברוסיה, או בכוונה תטיל מכשולים על הדרך. אמנם ידידים לי בפטרסבורג, שהיו יכולים להתערב למעני אצל השגריר, אך השגריר הרי עליו להיזקק למקורות רשמיים.
כדי שהנציב יוכל עוד ביתר בירור לעמוד על כך, שהמדובר הוא כאן במקרה יוצא-דופן ושלממשלה האוסטרית אין לחשוש חשש כלשהו בדבר הלוֹיאליוּת המוחלטת שלי, אשלח לך עוד כמה מסמכים: (1) מיסמך וממנו מתברר כי עבדתי בשרות-המדינה אצל המושל הכללי בווילנא, (2) כי עבדתי כמורה בשני בתי ספר תיכוניים ממלכתיים ביקאטרינוסלאב, (3) כרטיס-חבר של ה“דוּמה” הראשונה. הנציב, אם באמת רואה הוא בעין יפה את ענייני, הרי מן הדין שיבין, כי בוודאי היה עלי לנהל אורח-חיים חסר-דופי, אם הגעתי לעמדה בשרות-המדינה – ואני יהודי. מיד לאחר פיזור הדוּמה הראשונה עזבתי את רוסיה ונקל להבין כי הממשלה הרוסית תנצל כל הזדמנות כדי לסכל את כוונותי. כמו כן עובדה היא, כי מאז עוזבי את רוסיה לא עסקתי בפוליטיקה הכללית כמלוא-הנימה וכי כוונתי להקדיש את כל פעולותי למוסד שבחיפה.
אשר לפרטים שמסרת בכתב-הבקשה, הרי מתאימים הם לגמרי למצב-הדברים. הייתי רוצה רק להעיר, כי המנהל-למעשה של המוסד יהיה איש-מקצוע, אך אני אהיה נציג-חברתנו בחיפה עצמה, כלומר – הקוראטור הפעיל.
אני מקווה, כי לא תבין אותי שלא כהלכה: אין לי כל חשש מפני ידיעות שאפשר לגבותן בכל העולם על אישיותי, אולם אני חולק על יעילותו של נוהל כזה מכיוון שאני מכיר את התנאים ברוסיה הכר היטב.
כן הייתי רוצה עוד להוסיף, כי כציוני עוסק אני תמיד בצידה התרבותי של הציונות בלבד ומעולם לא הייתי פעיל כציוני מדיני. אלה הן הבחנות דקות, שאי אפשר לקבוע אותן על-ידי חקירות משטרתיות, אך שנודע להן ערך על אף זאת. את מרבית הצלחתי גם השגתי, על כן, בחוגים הלא-ציוניים.
השתדלויותיך, אדוני הדוקטור הנכבד, יוכלו להיות מוכתרים בהצלחה רק במקרה שיעלה בידך לנטוע בנציב את ההבנה, כי המדובר הוא כאן במקרה-יוצא-מגדר-הרגיל שהוא גם טעון טיפול בדרכים שונות לחלוטין, הומאניות. למותר לי לומר כי ברצון הטוב שלך איני מטיל ספק, אלא שעליך לרכוש כליל גם את לבו של הנציב למען העניין. נציב יש לו כוח ועצמה במקום שם חדור הוא בהכרה כי עושה הוא מעשה הומאני; יכול אני רק להבטיח לך, כי לעולם לא תתחרט על שתמכת בי וכי הממשלה האוסטרית יכולה, אם תקבלני, לקבל אזרח לויאלי – אזרח שייצג את האינטרסים שלה בכבוד, במיוחד במזרח.
אני מביע לך שנית את תודתי העמוקה ביותר על כל השתדלויותיך, ועל אף הכל אתן ביטוי לתקווה, כי גם אתה תודה בצדקת עמדתי וכי על כן תמשיך לנקוט בצעדים.
בברכה אדיבה ביותר וברחשי כבוד מצויינים
המסור לך
שמריה לוין
אל יעקב קאנטורוביץ, עו"ד, פטרבורג
(תורגם מרוסית)
ברלין, 27.1.1914
אדון נכבד!
את מכתבך מיום ה-3.16 לח“ז קיבלתי רק בימים אלה, כי הייתי בנסיעה. אני מסכים לגמרי לדעתך. הוצאתי מהנתינות תיתקל בודאי בקשיים, אם כי בגלל אי הבהירות בחוק, סוברים אי אלה יוריסטים, שגם ה”עבירה" שלי נהנית מהתיישנות של חמש שנים. דוקא בגלל המכשולים, העלולים להתגלות, החלטתי לפנות אליך, אל בעל-מקצוע מנוסה, בבקשה להשתמש בכל כח השפעתך לסידור העניין. עד כה התעניין בעניין שלי בן-אחי הגר בפ-ג, עוזר לעורך דין ש. מ. לוין. בדק את הקרקע גם מר טייטל (מי שהיה חבר בית הדין בסאראטוב), אולם הייתי רוצה להחיש את הדבר ולמסרו לידים מנוסות. מר טייטל יוכל אולי להצביע לך על אנשים אחדים, שיהיו מוכנים לסייע לי בעניין זה.
את תנאיך אני מקבל ואני מבקשך לתת לי הוראות נוספות, שלפיהן אתנהג. היה טוב לוא הזמנת אליך את בן-אחי ש. מ. לוין, כתובתו: רוז’דייסטוויינסקאיה 29, דירה 4, טלפון 133–77, ודברת אתו בעניין הזה.
בכבוד גמור
שמריה לוין
אל הרמן כהנהיים, ניו-יורק
5 בספטמבר 1910
הרמאן היקר שלי!
כפי שכבר נודע לך ממברקי, יוצא אני ב-8 לחודש באניה “סינסינאטי” לניו-יורק. מסע זה הוא בלתי-צפוי לחלוטין גם בשבילי, ועוד לפני שבוע לא חלמתי עליו. ד“ר נתן תיכנן עוד לפני חדשיים מסע לאמריקה, כדי לדון אם האדונים האמריקניים בכמה דברים – שאינם ענייני בית-ספר. רק לפני שבועיים עלה בדעתו הרעיון, כי יהיה זה לטובת העניין לו יכולתי להשתתף במסע. הוחל ב”הפגזה" ממש, מכיוון שד“ר נתן שהה אותו זמן בווסטרלאנד. לא יכולתי לקבל את ההצעה האדיבה בגלל כמה סיבות, וברוח זו גם עניתי על השאלה. בראש ובראשונה נועצתי בהלנה ובלאזאר השוהים מזה כמה שבועות באנגדין, והם יעצו לי במפגיע להענות לבקשתו של ד”ר נתן, גם ידידי כאן לקחו חלק ועזרו לשכנע אותי. הייתי נאלץ לוותר, וכך הגיעה התכנית לידי הגשמה מבלי שהבשילה תחילה. הלנה ולאזאר יבואו משווייץ במישרין להאמבורג כדי ללוות אותי. אך עמדתי על כך, שיודיעו למר שיף על דבר השתתפותי בנסיעה. הדבר גם נעשה בינתיים, וכבר קיבלנו את התשובה: בשמחה רבה אצפה וכו'. ד"ר נתן יהיה אורחו של מר שיף. זמן שהותנו שם לא נקבע עדיין – דבר זה יתברר רק לאחר שנגיע.
מה אומר לך, הרמאן היקר שלי? מצד אחד שמח אני על מסע זה, כי תמיד עונג הוא לי לראות אותך ואת מארתה היקרה, אך מאידך לא יצאתי עוד מעולם למסע באי רצון זה רב כלזה הצפוי. אך על כך עוד תימצא לנו הזדמנות לדבר.
במשך כל הקיץ התמסרתי אך ורק לילדים, ואני מאושר על שיכול אני להתבונן בהתפתחותם הטובה.
קבל נא שפע ברכות, אתה ומארתה היקרה!
שלך האוהבך
שמריה
כולנו שולחים דרישות שלום לבביות ביותר ליצחק, אנה, משה והאחים.
אל אהרן אהרונסון, חיפה
ניו-יורק, 30 בספטמבר 1910
לידידי הנכבד, שלום וברכה!
בוודאי תשתומם כי תקבל את מכתבי זה מניו-יורק, אבל אין מקשין על המעשה. בעל-כרחי נסעתי הפעם יחד עם הד"ר פ' נתן, ומכיוון שכבר הנני פה, אשאר בארצות הברית, כפי הנראה, כשני חדשים, למען לא אהיה מוכרח לנסוע הנה גם בשנה הבאה, כי באמת כבר היו לי הנסיעות לזרא ורוצה אני להכין את עצמי לדירת קבע בחיפה.
התראיתי פה עם ידידינו מר רוזנוואלד ומר מק. זה האחרון הראה לי את מכתבך, שבו הנך מציע לבנות את התחנה לנסיונות בחיפה גופא. ראיתי את דבריך ונזכרתי, כי מר פולאק ממוסקבה אמר לנדב בעד הטחניקום חלק מאחוזתו אשר בהמושבה הגרמנית, ועלתה על רעיוני מחשבה חדשה: כמדומני שנקל יהיה לפעול ע“י ידידינו המשותפים על מר פולאק, שיתן חלק מאחוזתו או כולה במתנה גמורה בעד התחנה לנסיונות. כתבתי לידידנו הד”ר טשלינוב, אבל קודם כל, מובן מאליו נחוץ, לשמוע את דעתך אתה, אם מוצא אתה את האחוזה הזו מסוגלת להמטרה הנזכרת, ואחכה אם כן לתשובתך.
דיברתי ע"ד ערכה החשוב מאוד של התחנה עם כל האדונים דפה ויכול אני לאמור לך, ידידי, שהכל תלוי אך בך, מובטחני שתעשה חיל, וידידיך האמריקנים יעשו כל מה שיש בידם להפרחת המוסד.
לכתחילה היתה להד"ר נתן ולי מטרה אחרת לבוא הנה, מטרה שאינה נוגעת בהטחניקום, אבל כאמור מכיוון שבאתי אשתדל לסדר גם את העבודה בעד שכלול הטחניקום ומקווה אני, כי יעלה בידי לבסס את המוסד החדש הזה כראוי.
בוודאי כבר בא המהנדס שלנו מר ברוואלד לחיפה והתראית אתו. אשמח מאוד לשמוע מכבודך אודות עבודת ההכנה. מצדי עשיתי כל מה שיכולתי, לבל ניכשל חלילה באנשים שאינם מהוגנים, והחובה מוטלת על כל ידידינו אנ"ש בארץ להיות לעזר בעצה טובה לבאי כוחנו בחיפה.
אסיר תודות אהיה לכבודך אם תואיל לשאול בשמי בשלום ידידינו המשותפים. איני פורט אותם לשמותיהם, אבל ידועים הם לשנינו. ושלום גם לך מאת ידידך היושב כעת במערב הרחוק ולבו במזרח הסמוך.
שלך בידידות
שמריה הלוי לוין
אל רעייתו
(*תורגם מרוסית)
ניו-יורק, 30.9.1910
הלנה היקרה!
במשך כל הזמן קיבלתי ממך רק מכתב אחד מלייפּציג. כתבתי לך לשאנדאו. לו ידעת, מה עבר עלי כאן במשך השבועיים האלה, לא היית דנה אותי לכף-חובה על שכתבתי לך כה מעט.
היו רגעים, כשד“ר נתן ואני רצינו לנטוש את אמריקא בכל המהירות, באנייה הראשונה, אולם לרגל כמה נסיבות רצויות, נשתנה מצב רוחנו. ד”ר נתן מפליג, בכל זאת, מחר, בדרכו בחזרה, באנייה “אוגוסטה ויקטוריה”. ביחס אלי, הוחלט כי אשאר לעת עתה כאן, כדי לפעול למען הטחניקום. אני מתחיל אפילו לקוות להצלחה. ואם אצליח, אשמח שנסעתי הנה.
בהרבה עזרו לי ידידי, וביחוד מר רוזנוואלד מצ’יקאגו. הוא בא לניו-יורק וגילה יחס כה נאה אלי ואל ד"ר נתן, שהתחלנו לראות את שליחותנו בעיניים אופטימיות יותר. כמובן, הרבה תלוי בהצלחת פעולתנו בחיפה, אולם, לצערי, יש לנו פחות מדי אנשים.
הרמן בא הנה. היום סעדנו אצלו, ד"ר נתן, מר רוזנוואלד ואני ארוחת-ערב. היה מעניין מאוד ומצויין. ביום ב' אנו נוסעים שנינו אל מרתה [קונהיים], שם נשאר כמה ימים עד לאחר ראש-השנה.
אני עמוס עתה עבודה. אצטרך לבקר בנקודות רבות, אולם עדיין אין תכנית מעובדת.
בימים אלה אכתוב לך ביתר פירוט. אני שולח לך ולברוך שלנו היקר והנחמד את איחולי הטובים ביותר לקראת השנה החדשה. היו בריאים, השתדלו לאסוף כוחות ככל האפשר יותר, ובזה תשמחו את שמריה שלכם.
אל בתו
(*תורגם מרוסית)
ניו-יורק 30.9.1910
אניה’לה יקירתי!
כבר שבועיים הנני כאן, וממך בתוֹנת, טרם קיבלתי אפילו שורה אחת. אין את מפנקת את אבא כלל וכלל. אולם ה' עמך, אני סולח לך הכל ובלבד שתהיי בריאה ובת-חיל. אינני יודע היכן את עכשיו, סבורני, כי בשאנדאו עם אמא ועם ברוך. השתדלי לנצל היטב את שנים-שלושת השבועות האלה.
עדיין אינני יודע, כמה זמן אשאר כאן, אולם משער אני, שלא פחות משלושה חדשים ואני מקווה לעבוד בהצלחה.
כתבי לי לעתים קרובות, ולא מכתבים קצרים ביותר.
אני שולח לך את ברכתי הלבבית לקראת ראש-השנה. היי בריאה, קטונתי, וכתבי תכופות לאביך האוהב אותך.
אל אחיו
(*תרגום מרוסית)
ניו-יורק, 30 בספטמבר 1910
חביבי אליעזר!
הנסיעה הנה עלתה יפה עד למאוד, היתה באמת נסיעה של טיול, אבל הישיבה פה במשך שבועיים היתה קשה. הד“ר נתן, כמדומני, נוכח הפעם להכיר עד היכן מגעת ידיעתי במה שנוגע להמדינה ואנשיה, וכאשר פתרתי כן היה. קיבלו אמנם את הד”ר נתן בסבר פנים יפות ונתנו לו את הכבוד הראוי לו, אבל הן לא לשום כבוד הטריח את עצמו, ותוצאות ממשיות אולי תהיינה במשך הזמן, אבל לזה דרושות הכנות רבות ועבודה בלתי פוסקת. באתי, ראיתי וניצחתי – זהו אך נס ולאו בכל יומו איתרחש ניסא.
הד“ר נתן שב מחר באניה Augusta Victoria לביתו ואני אשאר פה חדשים אחדים, כפי הנראה, ומקווה אני, כי גם הפעם אעשה חיל, מפני שהיחס אלי מצד האמריקנים הוא טוב שאין למעלה הימנו. הד”ר נתן השתומם ממש לראות יחס כזה והבין כי הפרחת המוסד שלנו תלויה הרבה בהשתתפותי אני ובעבודתי לטובתו.
גיסי הרמן עודנו בנאות קיץ, כעת בא העירה, ומחרתיים הנני נוסע עמו יחדיו לדירת הקיץ שלו. החום עודנו גדול פה.
הייתי טרוד עד למאוד, ומפני זה לא כתבתי לך. מהיום והלאה אכתוב לך בתמידות.
בוודאי יודע אתה, כי הלנה נסעה עם שמואל ברוך הנחמד שלנו ל- Schandau אשר בזכסן, וכי גם אסתר היקרה תבלה שמה כשלושה שבועות.
והנני שולח לך, אחי חביבי, ברכה כפולה ומכופלת לראש השנה החדשה, לך ולכל אשר לך, ומסור בשמי ברכת שלום לאחינו היקרים מאיר, יהושע ולאחותנו פריידא ולאשר ולבני ביתם היקרים, מי יתן ויקוים החצי ממה שאני רוחש להם לכולם ואהיה שבע רצון.
שלך באהבה רבה
שמריה
הרמן דורש בשלומך באהבה. ראיתי את גציל, כפי הנראה התאזרח כבר פה וחי חיי כבוד.
אל אחד העם, לונדון
ניו-יורק, 2 אוקטובר 1910
לידידי היקר והנעלה, שלום וברכה!
אתמול מלאו שני שבועות ימים לשבתי פה, ואתמול שב ד“ר נתן לביתו, כלומר לאירופא, כלעומת שבא. לא נביא ולא בן נביא אני, אבל ידעתי מראש, כי הנסיעה הזו תהיה לבטלה, וכי אי אפשר לעשות גדולות בחפזון. כוונתו של הד”ר נתן היתה רצויה, לא כן שיטתו, שמופרכת היתה מעיקרה. מר שיף קיבל אותו בסבר פנים יפות, איכסן אותו בביתו, וזו היתה “מיתת נשיקה” בנוגע למטרת הנסיעה. המטרה הראשית היתה לעשות איזה דבר בענין החוק ע"ד ביטול תחום המושב, שאולי יעלוהו על שולחן הפרלמנט הרוסי. אין איש מכחיש חשיבות השאלה הזו, אבל פה נגלתה עניותנו הלאומית המוחלטת. לוחשים אנו לפעמים על המכה, משתדלים לפעמים לרפאותה, אבל אין ביכולתנו “להקדים רפואה למכה”.
השתתפותי אני בהענין היתה אך צדדית, ונזהרתי להיכנס בעובי הקורה, ותיכף לבואי החילותי לעבוד לטובת הטחניקום. וגם פה צריך אני להודות, כי מוטב היה, לוא דחיתי את ביקורי באמריקא עד השנה השנית. כך היתה השקפתי, וכמדומני שגם הד“ר נתן יודה כעת, כי היתה צודקת. אמנם, מכיוון שכבר נעשה מעשה והנני כבר פה לא היתה לי הרשות לעזוב את המדינה בלי כל עבודה ממשית והשתדלות בעד מוסדנו מצדי אני. מר שיף כמעט שכעס, באמרו: עוד לא התחילו בבנין, עוד לא עשו ה”גרמנים" ולא כלום, עוד לא אספו אפילו פרוטה אחת ברוסיא, וכבר מקדימים לבוא עוד הפעם לארצות הברית. בכל זאת השתדלתי בכל כוחותי לתרץ את הקושיא, והרבה עזר לי מר רוזנבלד מטשיקגו, שבא הנה לימים אחדים. כעת הסכים גם מר שיף, כי אשאר פה חדשים אחדים וכי אנסה לאסוף את ה“סקולרשיפּס”. מר רוזנבלד התחייב מצדו לשלם בעד החזקת עשרת תלמידים בהאינטרנט מדי שנה בשנה סך 12,500 פרנק במשך י' שנה מהיום. לפי חשבוננו אנו נחוץ יהיה לאסוף די כסף באופן כזה, שיספיק להחזקת מאה תלמידים, היינו בערכך 125,000 פראנק לשנה. חושבים אנו לקבל את המחצית פה באמריקא, אבל העבודה קשה עד למאוד ונחוץ יהיה לעבוד באנרגיה כפולה ומכופלת. לעזוב את המערכה לא יכולתי, כי ראינו בזה סכנה בעד מוסדנו, כי לוא עזבתי את ארצות הברית כעת, לא היתה עוד שום אפשרות לבוא הנה שנית גם אחרי שנה. אם כן הנני נשאר לע“ע פה ואראה מה יש ומה אפשר לעשות, ואם אין לי תקוות גדולות בכל זאת לא נפל רוחי עלי, וחושב אני, כי רבים מידידי – בין ה”אשכנזים" דוקא – יהיו לי לעזר. מה שנוגע לאלה, שזה לא כבר היו בבחינת “אחינו”, אלה ה“מזרחים”, ה“איסטסיידים”, שיש ביניהם הרבה שזכו לעושר גדול – בוש אני להודות, שעד כה לא התעורר מהם אפילו איש אחד, ולאסוף סכומים קטנים אין ברצוני אף לא ביכלתי, וחושב אני להניח אותם עד זמן ועידן. השפעת “אנ”ש“, יוצאי רוסיא, קטנה היא עד למאוד ואינה ניכרת כלל, לעומת זה מורגשת איזו תסיסה לאומית או כמעט לאומית בין ה”מתבוללים" וההתענינות בכל מה שנוגע לארצנו הולכת ומתפשטת. מר רוזנבאלד הבטיח לעשות מצדו כל מה דאפשר, והוא בר סמכא גדול וגם בעל יכולת והשפעתו גדולה בפלכי המערב.
הד“ר נתן נוכח, כמדומני, לדעת, שאי אפשר “לבוא, לראות ולנצח” וחושב אני, כי מעתה יודה על שיטת העבודה שהצעתי אני. אמנם, ידידי היקר, יש ויש לבסס את מוסדנו ובלבד שהעבודה בחיפה תתפתח בלי מכשולים, כי זהו העיקר. מצטער אני הרבה, כי כך רחוק אני כעת ממקום העבודה ואפילו להשגיח מן הצד אין באפשרותי, ואנשים מסורים למוסדנו אין אני רואה כלל. הד”ר כהן אינו יודע מאומה ואפילו מה שמוטל עליו אינו ממלא בהדייקנות הדרושה. הד“ר נתן תלוי במצב הרוח שלו, ומצב רוחו משתנה משעה לשעה, ועלול הוא לעשות שגיאות מבלי “עומד על גבו”. פעם אחת ניסה עוד הפעם לדבר עמי ע”ד מר אפרים כהן, אם ראוי הוא לעמוד בראש ה“אינטרנט”, כלומר להיות דירקטור האינטרנט וממילא המוציא והמביא של כל הענינים המעשיים של הטחניקום. בזהירות יתרה עניתי, כמובן, על שאלתו בשלילה, אבל מחוייבים אנו לבלי הסיח דעת גם מהשאלה הזו. וגם זאת דע, ידידי היקר, כי על צדנו אנו יהיו כל הקורטרים האמריקנים, וכי כל השתתפותם היא רק בשבילנו, זאת אמר גם מר שיף בפירוש להד"ר נתן. הוא אמר, כי איש מהם לא היה נכנס בהקורטריום לוא לא השתדלתי כל כך הרבה מצדי אני במשך חדשים שלמים.
אתה ידידי, אע“פ שלא היית פה ואינך מכיר את האדונים האלה פא”פ, בכל זאת העובדה, שנמנה אתה בין חברי הקורטריום, עזרה הרבה יותר מכפי שאתה חושב להשתתפותם הם במוסדנו. המאמר שלך בדבר היהדות והנוצריות עשה פה רושם רב גם בהספירות העליונות.
אם כן, התחלה טובה נעשתה, ומקווה אני כי אעשה עוד הלאה חיל, אבל ראה יקירי, עד כמה שיכול אתה להשפיע מלונדון, כי העבודה בחיפה, תתפתח כראוי. כאמור, נקודת הכובד של עבודתנו היא בחיפה, ובו תלויה גם הצלחתנו פה.
ניסיתי לדבר עם אנ"ש בדבר מוסדנו הספרותי החדש. כולם אומרים, כי אין כל אפשרות לעשות פה איזה דבר גדול לטובתו, אך השקפתי אני היא אחרת לגמרי ובטוח אני, שאם יבוא הנה בשעת הכושר מר סוקולוב וידע להשתמש בה יאסוף חותמים הרבה. ירא אני רק שלא נכשל באנשים שאינם כל כך מסוגלים לעבודה כזו, ומאחורי הפרגוד שמעתי כי מר בריינין מתעתד לבקר את אמריקא שנית בקרוב, בעוד שבועות אחדים, וכי חפץ הוא לייסד פה במלאכות המרכז הקולטורי עתון עברי. עצתי היא להזהר ולהזהר, שלא נוציא חלילה מתחת ידנו דבר שאינו מתוקן.
את ר' אברהם אליהו [ליוברסקי] שלנו הנני רואה כמעט בכל יום. הוא אומר להתעשר, שאלה אחרת היא, אם יוציא את מחשבתו לפעולה, נחכה ונראה.
והנני שולח לך, יקירי, את ברכתי לראש השנה שלנו, לך ולביתך, תהי נא השנה הבאה שנת ברכה ופוריה בעבודה ובמעשים.
שלך באהבה רבה
שמריה הלוי
אל ד"ר פאול נתן, ברלין
(*תורגם מגרמנית)
ניו-יורק, 11 באוקטובר 1910
אדוני הדוקטור הנכבד והיקר!
אמנם לא קרה כל דבר בעל חשיבות מאז נסיעתך מכאן – יש להמתין בסבלנות עד לגמר החגים – אך ברצוני לכתוב לך כמה שורות שתהיה מצוי במהלך העניינים.
ממר שיף קיבלתי מכתב לפני כמה ימים; הוא מבקש אותי להודיע לו מזמן לזמן על התקדמות פעולתי ומאחל באדיבות רבה הצלחה טובה. בינתיים מכין אני את הקרקע ומקווה שאצליח לקבל כמה סטיפנדיות כאן בניו-יורק. אולם הדבר ידרוש בהכרח, זמן ואימוץ-הכוחות. כן התקשרתי עם ידידי משכבר הימים בערים שונות, ואני מצפה עתה לתשובה מהם.
באחד מכתבי-העת היהודיים-האנגליים דכאן הופיע עלי ועל פעולתי מאמר שגרם לי רוגז רב. כותב המאמר מציג אותי כראש-המשתתפים בייסוד הטחניקום וכמנהלו המיועד. אכחיש זאת במכתב גלוי למערכת, אך מצטער אני מאוד על שנאלץ אני לכך. אך כאן בארץ אין כל מגן בפני הגזמות וסילופים. טוב, לפחות, שיש לי השפעה מסויימת על העתונות היומית היהודית.
אני מצפה לדינים-וחשבונות על התפתחות עבודתנו בחיפה ועל התקדמותה. אלה עשויים להועיל לי רבות בפעולתי כאן.
אשמח מאוד לשמוע, כי שלומך עכשיו טוב יותר וכי שכחת את הזמן הבלתי נעים שבניו-יורק.
בברכה לבבית ביותר
שלך
ש. לוין
אל אחד העם, לונדון
ניו-יורק, 24 באוקטובר 1910
ידידי הנעלה והיקר!
מתפלא אני מאוד, שלא קיבלתי עוד תשובה ממך על מכתבי מן 2 אוקט', והלא אתה היחידי בין ידידי, שלפניך אני שופך את כל רוחי, והשתתפותך בעבודתי מרחוק אם בברכה, אם באנחה, נחוצה לי.
זה כחודש ימים אני יושב פה ומכין את עצמי לעבודה, מפני שימי החג אינם מסוגלים לקריאת אספות. אין אני מתאונן חלילה, מפני שמאמין אני, כי יש ויש לעשות פה הרבה לטובת מוסדנו, אם רק נסדר פה עבודה תמידית שאינה פוסקת. יש ויש למצוא אנשים בעלי יכולת, שיתנו את ידם למוסדנו, אבל דרוש לזה לזמן רב וכוחות רבים, והכוחות מאין יימצאו?
מר שיף נח מכעסו, וימים אחדים אחר שנסע הד“ר נתן מפה קיבלתי ממנו מכתב מלא אותות ידידות ורצון ומבקש הוא אותי כי אודיעהו מזמן לזמן אודות תוצאות עבודתי פה. כן קיבלתי הזמנות מערים שונות, ומבקשים אותי לבוא ו”לנאום" ומבטיחים לעשות ולהשתדל בעד הטחניקום. כפי הנראה אשב עוד כחודש ימים בניו-יורק גופא ורק אח"כ, כשאעשה “מבוא” להעבודה פה, אצא לערי המדינה. אין אני מקווה, כי אאסוף פה הרי זהב במשך זמן קצר, אבל בידיים ריקניות לא אשוב מפה, גם זה ברור לי.
מר שיף אמר לי פעם אחת: “צא וחשוב, גם לנו יש פה בניו-יורק טחניקום עברי, כלכלתו עולה לארבעים אלף דולר לשנה, כמה יגעים אנו למצוא את די סיפוקו של המוסד הזה, יש לנו פקידים ועובדים מתנדבים לרוב. גיסי לאב עומד בראש המוסד ובכל זאת לא עלתה בידנו עד הנה לבסס את המוסד הזה לבל יצטרך לנדבות שנתיות ולתרומות חברים, ואתם רוצים לבנות ולשכלל ולבסס את הטחניקום בחיפה, הרחוק כל כך מאתנו, מרחק מקומי ומרחק רעיוני בפעם אחת. כן הדבר, הד”ר נתן חשב, כי די שיבוא לאמריקא, ומכל קצות המדינה יחפזו להריק את כיסם בעד הטחניקום. הוא שכח, כי עד הנה לא עלתה עוד בידי אורגניזציה יהודית לאסוף מיליונים. ואפילו ה“קרן הקיימת” שלנו הגיעה למדרגה כזו רק אחרי שנים רבות של עבודה ועמל.
והנני אומר עוד הפעם, כי הכל תלוי בהצלחת עבודתנו בחיפה, וכי בהדרגה יש האפשרות להגיע להמטרה שהצבנו לנו.
עוד זאת מצאתי. מר שיף כועס על ה“הילפספראיין” שמדפיס הוא כל כך בהרחב את הדין וחשבון על דבר הטחניקום, כאילו לא יצא כבר מרשות ה“עזרה”, ומדפיס הוא את החשבון באלפי אקסמפלרים, בה בשעה שגוזרים הם בחשבון הטחניקום גופא שתיקה גמורה בכל הענינים הנוגעים אליו. גם החשבון השנתי של הטחניקום, עשה על אחדים מהקורטרים פה רושם בלתי נעים. זאת יודע אני ברור. כל התהילות והתשבחות ל“ברלין” ולהממשלה הגרמנית למה המה? מר זולצברגר מפילדלפיה שאל: איך מתפארים על יסוד הבטחות בעל-פה של הציר הגרמני? וכי ימות מחר, או יפטר ממשרתו ואחר יבוא על מקומו – הלא אז אין לכל ההבטחות האלה אפילו ערך של שווה פרוטה!
בוודאי ובוודאי הצדק עם המבקרים, ויש עוד לבקר הרבה, אבל קשה לנו למנוע בעד ביקורת כזו גם להבא. מובטחני, כי גם בחשבון ה“עזרה” בשנה נוכחית יבוא עוד הפעם פרק מיוחד בהרחב באור אודות הטחניקום ואודות ה“גדולות והנצורות” שעשו – האדונים בברלין.
ממילא תבין את מצבי אני פה. אני, כמובן, איני יכול לצאת נגד ברלין ושיטת העבודה שנבראה שמה ונראה הדבר כאילו מגין אני עליה ומצדד בזכותה. ויש שחושדים אותי ב“גרמניוּת”.
מד"ר נתן קיבלתי את המכתב הראשון אחרי שובו. מר ברוואלד נסע אך ב-10 אוקט' לחיפה, רק עובדה אחת יש: חפירת הבור שכבר נמסרה לקבלן. איני יודע מי הוא הקבלן, ואודות הבאר לא שמעתי עוד מאומה. חבל, כי מוציאים אנו כל כך זמן הרבה לבטלה.
תיכף אחר החג אתחיל לעבוד באנרגיה יתרה. כשבועיים הייתי קצת קשה והרגשתי את עצמי לא בקו הבריאות, אך עתה הוקל לי.
לברלין כתבתי וביקשתי כי יודיעוך בתמידות אודות התפתחות העבודה בחיפה ופה, ועוד ביקשתי, כי יקרבו לייסד “סטיפנדיות” גם בגרמניא ותוקל עבודתי גם פה.
למכתביך הנני מחכה והנני אומר לך שלום מרחוק.
שלך באהבה רבה
שמריה הלוי
אל אחד העם, לונדון
ניו-יורק, 4 בנובמבר 1920
לידידי היקר והעלה, שלום וברכה!
ראשית כל הנני מביע לך השתתפותי החמה באבדן אחד מחבריך, היותר קרובים אליך, “רבי קרוב” שלנו. הידיעה הפתאומית הזו מחצה באמת כחץ את לבנו. מי יביא לנו את תמורתו, מי ימלא את מקומו? עוד לפני יומיים קיבל ר' אברהם אליהו [ליוברסקי] ממנו מכתב מלא חידודים, וכותבו כבר היה “שוכן עפר”. אמנם מה חיינו ומה גבורתנו, אם בארזים כאלה נפלה שלהבת.
ועבודתי פה מתנהלת בכבדות מעט. לראשונה המועדים, ואח"כ ימי הבחירות שעוד לא נגמרו, ובהבחירות במדינה הזו עסוקים אחינו בראשם ורובם ואין להם פנאי לענינים אחרים, ובפרט לענינים כאלה שמודים הם בנחיצותם רק כאלו כפאם שד.
פחדך, יקירי, כי הד“ר נתן, כפנים חדשות וגרמני טהור יהיה העיקר ואני “טפל” לו, היה אך פחד שוא. כמדומני שיש לך השגה משובשת ע”ד היחס שבין האמריקנים ובין מוסדנו. ה“אשכנזיות הטהורה” אינה נחשבת למעלה יתרה, אדרבא, בעיני האמריקנים היא אך מפלצת, ויש לה אך כוח דוחה. כמדומני, שגם הד“ר נתן, אע”פ שלא ראה פה מאומה ולא התבונן למאומה, הרגיש, כי היחס אלי הוא יותר חם מזה שהראו לו, וכמדומני שזאת היתה גם סיבת מנוסתו מפה. אין אצלי שום ספק, כי לוא נשאר הד“ר נתן פה חדשיים שלמים ולוא ניסה את כל כוחותיו, לא היה יכול לרכוש אפילו נפש אחת בעד מוסדנו, ובשעה שהנפש סגורה אף הכיס אינו נפתח. פה נחוץ “לעשות נפשות” ואי אפשר לעשותם ע”י השקפות “אשכנזיות”.
בעוד ימים אחדים אכתוב לך ע“ד תוצאות עבודתי עד כה. אין במה להתפאר ביותר, אבל חושב אני שלא הפסדנו מאומה ואולי גם הרווחנו מעט, ובעתיד יהיה הכל תלוי מאופן עבודתנו בחיפה גופא. עד כה אין לי שום ידיעה מעבודתו של מר ברוואלד. ברלין שותק, ורק מכתב אחד, שאינו מבאר ולא כלום, קיבלתי מהד”ר נתן ולא יותר.
ובכן, עד מכתבי השני בעוד ימים אחדים.
והנני שלך אהבה גמורה
שמריה הלוי
מר בריינין יבוא הנה בעוד שבוע. חושב אני כי עוקר הוא את דירתו לניו-יורק על אחריות עצמו, אבל ישתדל להשתמש ביפוי כוחו של הקונגרס הקולטורי ושל המוסד הספרותי.
אל ד"ר פאול נתן, ברלין
(*תורגם מגרמנית)
11 בנובמבר 1910, ניו-יורק
אדוני הדוקטור הנכבד והיקר!
פעולתי הממשית החלה רק לפני כמה ימים, כי כל אותם האנשים שיכולתי להביאם בחשבון היו נתונים כליל למערכת-הבחירות, שהיתה הפעם חמה מאוד. איש לא היתה לו שעה פנויה להקדישה. עכשיו, כיוון שנרגעו הרוחות, מקווה אני להגיע למטרה בצעדים מהירים יותר.
אני שולח לך, דרך אגב, את החוברת שחיברתי ושתורגמה לאנגלית על-ידי ידידי. לאחר התיעצות יסודית ושיקולים מעמיקים החלטנו לצמצם, לעת עתה, את דרישותינו. היה עלי גם להצביע על כך, שאגודת “עזרה” כבר העניקה כמה סטיפנדיות. לאחר שנשלים פעולה זאת, מן הראוי יהיה לפנות אל הציבור בהכנות חדשות אחרי פתיתת המוסד. אין לעשות את הכל בבת אחת.
ביום שני, 14 לחודש [נובמבר] אערוך כאן אספת-עם. אספות כאלה יוצרות הלך רוח רצוי, גם אם אינן מוקדשות במישרין לנושא המעניין אותנו בעיקר. ביום שלישי, 15 לחודש, אומר אני לנסוע לצ’יקאגו ולבקר משם גם את הנקודות האחרות שבמערב.
אולם אי אפשר לטפל בענין במהירות. לשם הכנה טובה דרושים חדשים. אני מוכן לכך, אם רק יתנהל העניין היטב ואם לא יאבד לי האומץ, כי סיבות לכך אינן חסרות על כל צעד ושעל.
את הדין-וחשבון של מר ברוואלד קיבלתי, וכן את מברקך ובו הידיעה כי כבר הוחל בעצם הבנייה. שמח אני על כי מר אהרונסון וד"ר אוארבך תומכים במר ברוואלד. הרי נקודת הכובד של פעולתנו היא בחיפה, ובטיפול מוצלח אפשר להתגבר על אי אלו קשיים.
אנא, כתוב לי לעתים קרובות. גיסי, מר כהנהיים, ידאג לבטח לכך, כי הודעותיך יישלחו אחרי בלא דחייה.
מלבד זאת שלומי טוב למדי, וברצוני לקוות, כי גם שלומך, אדוני הדוקטור היקר, טוב עכשיו הרבה יותר.
בברכות לבביות ביותר
שלך
ש. לוין
אל אחד העם, לונדון
ניו-יורק, 11 בנובמבר 1910
לידידי היקר והנעלה, שלום וברכה!
העבודה, שלקחתי על עצמי, או שהעמיסו עלי הפעם, אינה קלה כלל, ובא אני לידי הכרה, שאי אפשר לאיש אחד לכבוש אמריקא כולה, ואפילו חלק גדול ממנה. ברור לי מצד אחד, כי יש פה כר נרחב לעבודה, וכי אפשר לעשות פה נפשות רבות להחזקת מוסדנו, אבל לא באופן שבחרנו בו. נחוצה לזה אורגניזציה תמידית ואיש עומד בראשה, מפני שהגבאים שלנו, אם כי אנשים טובים והגונים הם לכשהם לעצמם, אבל ראשית כל המה אמריקנים, טרודים בעסקיהם ושאלת ביסוס הטחניקום היא להם אך כאופן החמישי בעגלה. עולים המה אולי בהשתתפותם על חבריהם הגרמנים – מלבד ד“ר נתן, אבל לא מהשתתפותם בלבד ייבנה הטחניקום. ועוד גם זאת, המה אינם שבעים רצון מההנהגה הראשית בברלין כלל וכלל. פונים אלי בשאלות חמורות שאין לי עליהם תשובה נכונה. ובכל זאת איני מתיאש וממשיך את עבודתי עד כמה שאפשר. הזיקו לי הרבה ימים הבחירות, וחבל שלא דחיתי את ביקורי לכה”פ לחדשים אחדים.
חיברתי “קול קורא” בעד “יחידי סגולה”. אחרי שהתיעצתי עם ידידי היודעים לכוון את הרוח האמריקני, ראיתי לנחוץ לבלי תפוס מרובה ולצמצם לפי שעה את דרישותינו, כפי שתראה מתוך ה“קול קורא”. אם יעלה בידי לאסוף כעת באמריקא 40 סטיפנדיות, היינו 10,000$ לשנה אהיה שבע רצון עד למאוד ואחשוב כי נחלתי נצחון גדול. ומאמין אני גם באפשרות הנצחון הזה, אם רק לא תרפינה ידי, מה אומר לך, החשיתי עד כה והנני מחשה עוד גם כעת, אבל דע לך, כי למען רעיון התחיה היקר לנו הפקרתי את כבודי ומחלתי עליו פעמים אין מונים. גסות רוחם של הברלינים והיחס מגבוה ביחוד מצד הנשיא (*ג’מס סימון) של מוסדנו היה לי כבר לזרא. לוא ידעת, עד כמה מתרחקים הם מן ה“אמת” באספותיהם ובספרי החשבון השנתיים שלהם, וכמדומה לי שהיו שמחים, לוא לא היו צריכים לפחוד מעט מפני ה“רוסים” מפריעי השלום והשלוה הנפשית הפנימית.
אבל, כאמור, גם לפניך לא התאוננתי, לא חפצתי לצער אותך ולזרות מלח על פצעי אני. רוצה אני רק, כי בל תחשוב שאיני מרגיש את פצעי. וזאת החלטתי: אי“ה כשאשוב הפעם לביתי אעשה על דרכי ימים אחדים בלונדון, אשפוך לפניך את כל רוחי, אגלה לפניך כל מה שעבר עלי בשנים האחרונות, אתיעץ עמדך לראשונה, ואח”כ אדרוש כי מצבי אני יתברר מכל צדדיו. אני הנני כעת המאסף, אני מדבר על לבם של המנדבים, מספר על דבר הרוח העברי, רוח התחיה שיהיה השורר במוסדנו, כי רק ע"י זה אפשר לרכוש נפשות ואח"כ? התהיה לי השפעה להגן על הרוח הזה, ומי יכניסו?
ביום ב' הבא תהיה לנו אסיפה רבתי עממית, גם אני בין הנואמים. אספר להם מה שראיתי בארצנו ואבאר להם עוד הפעם את ערכה של יצירת מרכז רוחני בא"י. אנסה לדבר, אולי יקיצו, אולי יבינו.
ביום ג' נוסע אני לשיקאגו ואבקר עוד ערים אחדות במערב. מערים אחדות קיבלתי הזמנה לבוא ולנאום, ומבטיחים הם לייסד סטיפנדיות.
אחת משמחת אותי, היחס אלי מצד האמריקנים לא התקלקל חלילה. ואני מצדי משתדל בכל האמצעים, שלא יתקלקל. הנני זהיר וזהיר.
למכתביך הנני מחכה, שלח אותך על שם גיסי, והוא ימציאם לידי.
בדבר מוסדנו הספרותי אכתוב לך בפעם השניה. הנני חוקר ודורש מן הצד. אנ"ש אינם מלאי תקוה, ובכל זאת חושב אני, כי יהיה נחוץ שמר סוקולוב יבוא הנה עוד בסוף החורף הזה. ירא אני מפני מר בריינין. הוא בא הנה בעוד ימים אחדים על מנת להשתקע, וחושש אני שלא יקלקל הרבה מטעמים שונים.
משיקאגו אכתוב לך באריכות.
והנני שלך באהבה רבה
שמריה הלוי
אל דוד ויסוצקי, מוסקבה
(*תורגם מרוסית)
ניו-יורק, 13.11.1910
דויד ואסילייביץ מכובד מאוד!
תודה רבה לך בעד מכתבך, שקראתיו בתשומת לב רבה. את מצבי הרוח ברוסיה ניתן להרגיש אפילו ממרחק כה רב. אולם היכן הוא המוצא, כאשר אנו כה חסרי אונים הננו.
אם ד“ר נתן שבע רצון מתוצאות נסיעתו, לא נשאר לי אלא לשמוח לקורת רוחו זו. אני הנני אדם מסוג אחר, אינני אוהב להטעות אנשים קרובים, שאני מתייחס אליהם באימון. מכתבים פרטיים אינם עתונות יומית, ולא יזיק אם לא יתרחקו מן האמת. אני רואה את נסיעת ד”ר נתן כמוטעית וכחסרת תוצאות. ולא עוד, אלא שתוצאותיה שליליות הן לחלוטין. יש להבין את אופיה של היהדות האמריקנית, יש לדעת את הצדדים החזקים והחלשים שלה ולבוא עם תכניות מבוססות. תכניות פרובלמטיות, המעובדות בחפזה, אינן עשויות להצליח כאן לעולם. אולם על כך נשוחח בהזדמנות כלשהי של פגישה אישית.
אשר לפעולותי, הריני מודה ומתוודה, שאיני מצטער על כך, שלא עמדתי בפני לחצם של ד"ר נתן ושל כמה ידידים ונסעתי עתה.
הגעתי בדיוק לשעת בחירות, כאשר הכל ללא יוצא מן הכלל, היו שקועים במאבק מפלגתי עז זה, כאשר לא ניתן היה לכנס שני אנשים יחד לשם תכלית אחרת. באין ברירה, היה עלי למכור את סחורתי בקמעונות, בעוד שעניננו איננו קמעוני אלא סיטוני.
וישנו עוד צד חלש. צריך היה לבוא עם תצלומים של טחניקום מוכן, ולא עם העתקי תכניות. וצד שלישי: למען “עבד” את אמריקה דרוש ארגון שלם, ולא איש יחיד, ואף זה בחלקו. כאן, למשל, בניו-יורק יש להם טחניקום יהודי משלם – בית-ספר תיכון. גיסו של מר שיף, פרופ' לובץ', עומד בראשו, ויש להם מנגנון שלם של אנשים, הדואגים בקביעות לתמיכת המוסד; אולם בברלין סברו, שצריך רק לבוא לאמריקה, ומאות אלפים יתחילו לזרום בקלות כגשם-זהב ניתך.
הענין אינו מן הקלים כלל וכלל. על כל סטיפנדיה היה צורך להשקיע עמל ממושך, להתראות עם רבים, לשוחח, ולהסביר, לנסוע וכדומה.
החלטתי להמשיך עתה את עבודתי, על אף כל הקשיים, כי לאחר כל הביקורים של ד"ר נתן ושלי לא יהיה עוד כל טעם לבוא הנה בשנה הבאה. לאחת אני מקוה, שההקדמה תהיה לטובה, אולם את המשימה העיקרית יהיה צורך לפתור לאחר שהטחניקום כבר יהיה פתוח. אני משתדל למשוך לצידנו את הקהילות. ראשית כל, אלה הן האירגונים הסולידיים ביותר ולהתחייבויותיהן יש ערך ממשי; שנית, אם אך תהיינה הקהילות הראשיות לפחות, עמנו – יקל אחר-כך למשוך גם את היחידים. אולם העבודה קשה מאוד ודורשת זמן רב.
מחרתיים אסע לצ’יקאגו וארחיק עוד יותר למערב. מצ’יקאגו אכתוב לכם. הקוראטור שלנו רוזנוואלד הוא מצויין, ואני מצפה ממנו רבות, אם המוסד שלנו יתפתח כראוי. בקושי רב עלה בידי למשוך את מר רוזנוואלד לפני שנתיים, אולם רואה אני מעשה זה כהצלחה גדולה.
בניו-יורק אני מקווה לקבל 5 סטיפנדיות ואחת אחת במספר ערים אחרות. הכל מציגים כאן את השאלה: ומה עושה גרמניה?
אני שולח לכם חוברת שחיברתי. קיצרתי את דרישותינו, כי אי אפשר להופיע בבת אחת בדרישות יתרות. כן הרשיתי לעצמי להצביע על כך, שד“ר נתן ייסד 5 סטיפנדיות ולא 3, כי הכרחי היה לציין לפניהם נדיבות כלשהי גם מצד גרמניה. ד”ר נתן רצה תחילה לייסד 5, אולם יעצתיו להסתפק בשלוש. מובן הוא, שכתבתי לד"ר נתן על כך, ואם בעצמו לא יתן את יתר שתי הסטיפנדיות ישיגן אצל ידידיו.
השדה לפעולה הוא כאן עצום. אולם יש לפעול בזהירות יתירה, כדי לא לאבד את ההשפעות שרכשנו לנו פעם. לפי שעה אין לי על מה להתאונן, אולם חרד אני לכל צעד חדש.
מברלין מקבל אני כמה ידיעות. מי יתן ובחיפה ילך הכל כשורה.
כתבו לי לפי המען הישן. לאחר 2–3 שבועות אחזור לניו-יורק.
קבלו את ברכתי מעומק לבי והואילו נא למסור כזו ממני לכל שלכם.
שלכם, הנאמן לכם
ש. לוין
ר' אברהם אליהו [ליוברסקי] שלנו עוזר לי, ככל שהדבר בכוחותיו. הוא מסר לי גם את פריסות השלום שלכם. עם אשר בן-ישי[=אחד-העם] עומד אני בחליפת מכתבים מתמדת.
אל אחד העם, לונדון
ניו-יורק, 14 בנובמבר 1910
לידידי היקר והנעלה, שלום וברכה!
היום נתקבלה ההזמנה אודות אספת הקורטריום שעתידה להיות בברלין ביום ד' בדצמבר, ובתוך יתר השאלות עומדת על הפרק גם שאלת מינוי הדירקטור. השאלה הזאת היא היותר חמורה וכמעט שבפתרונה תלוי גורל מוסדנו בעתיד. מחויבים אנו לזכור, כי בשעה שמוסרים איזה בית ספר למנהל, יש גבוה מעל גבוה, יש ממשלה מפקחת ועין צופיה, ולהממשלה יש באי-כוחה המתערבים גם בענינים הפנימיים של הנהגת המוסד. מה שאין כן אצלנו, לנו יש קורטריום מפוזר ומפורד, ואנחנו קיבלנו עלינו את האחריות לפני הקהל העברי בעד אופי המוסד והרוח שיהיה שליט בתוכו. כעת נמסור את כל עניני המוסד לדירקטור מומחה והוא יהיה השליט היחידי בחיפה, כלומר, גם אם מחוייב יהיה להחלק עם יתר המורים, הן סוף סוף הוא האדון וכל המורים משועבדים לו.
מצדי הנני מוצא, כי להקורטריום של הטחניקום צריך להיות בא-כוח תמידי בחיפה גופא. הוא אינו מתערב אמנם בכל השאלות הנוגעות ללימוד הטכניקא, אבל דעתו מכרעת בכל אלה השאלות שיש להם נגיעה להרוח הכללי של הטחניקום. באמריקא מבינים היטב מצב כזה מפני שלכל בית ספר גבוה יש נשיא מלבד הרקטור. הנשיא אינו אלא בא-כוחה של החברה שיסדה את בית הספר והרקטור הוא המומחה.
שנית, כבר הגיע הזמן שיתברר גם יחוסי אני אל הטחניקום. אחת היא לי, אם יתנו לי רק משרת מורה של הלימודים העבריים אסתפק בזה ואולי גם אהיה שבע רצון שלא יעמיסו עלי אחריות יותר מדי, אבל בתור קורטור אדרוש בוודאי, כי יהיה לנו גם בא-כוח תמידי בחיפה להשגיח על הצד המוסרי של הטחניקום.
ד"ר נתן מבין מעצמו, כי קשה יהיה למסור את כל עניני הטחניקום להדירקטור ומפני זה הוא חושב, כי ילוה אליו זה מי שיעמוד בראש בית הספר הבינוני והאינטרנט ואמר לי בפירוש כי יצדד בזכותו ובכשרונותיו האדמיניסטריביים של מר אפרים כהן. הוא יהיה השני להדירקטור ויחד עמדו בראש ההנהגה.
הנני מבקשך, יקירי, כי תעלה הפעם באופן גלוי השאלה הזו בישיבת הקורטריום כי כבר הגיע זמן הפתרון.
מחר הנני נוסע לשיקאגו ואיני יודע עוד כמה זמן אתמהמה שמה, בכל אופן לא יותר משבועיים. בדרך נסיעתי אבקר עוד ערים אחדות וע"ד תוצאות הנסיעה הזו אודיעך.
והנני שלך באהבה רבה
שמריה הלוי
קיבלתי מכתב ממר אהרונסון. הוא, ברוואלד ויתר ידידינו מוצאים כי לחינם אינני יושב כעת בחיפה וכי ישיבתי שמה היתה מביאה תועלת רבה. גם אני מצטער על זה. לא חפצתי לעמוד על דעתי, אבל מהיום והלאה החלטתי לברר את השקפותי ואת יחוסי להמוסד.
אל יעקב ספירשטיין, ניו-יורק
מלון קונגרס, שיקאגו, 23 בנובמבר 1910
לידידי הנכבד, שלום וברכה!
לא מטבעי הוא להיות כנושה ויודע אני ג"כ, כי אין אני צריך לזרז את כבודך, מפני שבוודאי תעשה את כל המוטל עליך, כאדם העושה בתוך שלו. ובכל זאת הנני מכפיל בקשתי לפני כבודך, להשתדל בעד המוסד החדש שלנו ולסייע לי לבססו ולשכללו.
לוא עלתה בידי להשיג בניו-יורק חמישית אחת ממה שהשגתי פה בשיקאגו – הייתי שבע רצון עד למאוד, ותחת ידך, נכבדי, המכשלה ובך וברצונך תלוי הדבר אם אשיג חמישית או “רביעית”, חלילה.
ביום “שבת שני של גלויות” העבר נאמתי בהיכל “ישעיה”, בשבת הבא עלי לנאום בהיכלו של הד"ר שנפרב וביום א' הבא בהיכל “סיני”. קולות וברקים לא יהיו, ועל עשרת הדברות לא אוסיף אפילו כקוצו של יוד, אבל לא באתי לחדש איזו הלכה, כי אם להזכיר נשכחות, לא לשים לרעיון התחיה עטרה חדשה, כי אם להחזיר עטרה ליושנה, ובהיותי ענו כל ימי מסתפק אני גם במועט הזה.
מקוה אני פה לתוצאות נכבדות בעד מפעלנו. מתיחסים אלי ואל עבודתי בחיבה יתרה שאין למעלה הימנה. חושב אני לשוב לניו-יורק בעוד שבוע ימים, ואין אצלי שום ספק, כי עד שובי כבר יעלה בידי כבודך להשיג סטיפנדיה שלמה עם “גולת הכותרת”.
להודות לך אינני מחויב – שכר מצוה מצוה – אמנם דע, ידידי הנכבד, כי המוסד שלנו נחשב על אלה הדברים שאדם אוכל פירותיהם בזה והקרן קיימת לבא.
אשמח מאוד אם תכבדני בתשובתך בהחוזר והנני מגיש לך בעדה את תודתי למפרע.
והנני ידידך מכבדך מאוד
שמריה הלוי לוין
הנני כותב דברים אחדים לשותפך הנכבד בדבר מצוה וברכת שלום כפולה לידידנו וויערניק. את מאמרו עוד לא קראתי בדבר האספה בקופר-יוניאן. אבל כתבו לי אודותיו כי אקראנו, אכתוב למר וויערניק בדרך פרטי.
אל אחד העם, לונדון
ניו-יורק, 9 בדצמבר 1910
לידידי היקר והנעלה, שלום וברכה!
לא השיבותי עד כה על שני מכתביך הרצופים, מפני שקשה עלי הכתיבה בדרך, ואני אך תמול שבתי מביקורי את ה“מערב”. מעולם לא הייתי כל כך שבע רצון מעבודתי כמו בפעם הזאת בשיקגו ובדטרויט. הפחד “שמא ינכו מזכיותי” עבר אחרי הפגישה הראשונה, כי מעולם לא פגשו אותי בכבוד כזה, מעולם לא הראו לי על כל פסיעה ופסיעה כל כך הרבה חיבה, ידידות ורצון. שערי ה“היכלים” נפתחו לפני, ואני דרשתי מעל במותיהם כאוות נפשי, הטפתי ליצירת מרכז רוחני בארץ אבות, דיברתי ע“ד גלות השכינה ושפלות הרוח בגולה, ע”ד אי האפשרות לעסוק ביצירות חדשות ועוד ועוד. וראה זה הפלא ופלא. נאומי עשו מדי פעם בפעם רושם עמוק. נאמתי במשך שעות שלמות והקהל היה קבוע במסמרות.
שמח אני גם בתוצאות עבודתי, יען עלתה בידי לרכוש אחדות מה“קהילות” בתור מייסדות סטיפנדיות, ואל יהיה הדבר הזה קל בעיניך. קהילות הריפורמא תומכות במוסד לאומי – זהו ענין חשוב יותר מהצד המוסרי מאשר מהצד החומרי. עד כה יש לנו חמש “קהילות” היותר מפורסמות ושיש להן השפעה, והנני מקווה, כי במשך הזמן נרכוש עוד כהנה וכהנה. נצחון גדול נחלתי גם בהמוסד “בני ברית”. המוסד המרכזי (לא הלשכות הבודדות) התחייב לשלם מדי שנה בשנה מתחילת 1911, לע“ע על משך של חמש שנים, לכה”פ סך 3,750 $, היינו מייסד הוא ט“ו סטיפנדיות, ומאנשים פרטיים קיבלתי שתי סטיפנדיות. בס”ה יש לי כעת “כתוב וחתום” ל“א סטיפנדיות. אמנם בכל ערי המערב והנגב אין אני רשאי כעת לאסוף עוד סטיפנדיות וצריך אני להניח את העבודה הזאת להמוסד ב”ב, והוא מצידו ישתדל לעבוד בעד מוסדנו אנו עד כמה שידו מגעת. באופן שאין למעלה הימנו תמכו בידי מר רוזנבלד והשופט מאֶק, אבל כולם אומרים, כי זוהי רק התחלה, וכי העבודה הנכונה תתחיל רק אז, כשיהיה הבית בנוי והקהל יראה בעיניו מוסד ממש ולא רק העתקה של תכנית הבנין. והצדק אתם, ובכל זאת אין אני מתחרט בסוף מעשה, כי שלא ברצוני באתי הפעם הנה להכשיר את הדור. הן לנו יש אידיאה כללית, שהטחניקום הוא הפרט שלה, והנני מאושר לראות שיש כר נרחב פה בעד עבודת התחיה. עוד מאושר הנני לראות ולהווכח על כל צעד וצעד, כי פדות הנפש וגאולת הנשמה קודמות לכל השאלות האיקונומיות ומובנות יותר אף לאלה השקועים במ“ט שערי “ביזנעס”. הן ע”ד הטחניקום כמעט לא דיברתי, דברתי רק ע“ד א”י החדשה וע"ד חובתנו לה, ודברי מצאו אוזן קשבת דווקא בין אלה המכוּנים “אשכנזים” וגם היכו שורש. לוא הייתי חפשי, חפשי במה שנוגע לעתותי וחפשי מדאגות, כי אז הייתי מקדיש את כל כוחותי לרעיון התחיה, ומובטחני שהייתי עושה הרבה.
בדבר שאלת ה“כבוד” אין אני חפץ לכתוב כעת, כי הלא ימי שבתי פה לא יארכו עוד. חושב אני, לא יותר מחודש ימים, ואני מבכר שעה אחת של שיחה מפה לאוזן על עשרות מכתבים.
בכתבי ההתחייבות של הסטיפנדיות ניתן רשות להקורטריום להוציא את הכסף הזה גם על הוצאות הטחניקום בכלל, ואני קראתי להם סטיפנדיות אך כדי לסבר את האוזן. יש פרטים הרבה בזה שאי אפשר למסרם במכתב. דע לך, יקירי, כי עבודה קשה היתה עמוסה עלי, והנני נותן שבח לבוראי, כי כך עלתה בידי. לוא הלכתי בעצת מר שיף ולא הייתי נואם, לא הייתי יכול לקבל אף שתי סטיפנדיות.
קיבלתי ע"י הטלגרף תודה מובעת בשם הקורטריום. את פרטי הישיבה אין אני יודע עוד, אבל מובטחני, כי עשיתם כל מה שהיה בכוחכם, כדי להעמיד את המוסד על בסיס נכון גם בנוגע לחובותי ולזכיותי אני.
ידידנו ר' אברהם אליהו [ליוברסקי] מסר לי, בסוד כמובן, כי יוכל היות, וכי קרוב הדבר לוודאי, שצריך תהיה לבקר את ניו-יורק במהרה. תבין מעצמך, עד כמה נוגע לי הדבר, ונא להודיעני מזה במוקדם האפשרי.
מר שיף כבר החליף את דעתו בנוגע לעבודתי פה, בעוד ימים אחדים אתראה אתו ואת תוצאות השיחה אודיעך בלי איחור.
ושלום לך, יקירי, ולכל אשר לך מאת שלך באהבה רבה
שמריה הלוי
אל אחד העם, לונדון
ניו-יורק, 27 בדצמבר 1910
לידידי היקר והנעלה, שלום וברכה!
מכתבך מן 14 דנא אחרי אספת הקורטריום בברלין הגיעני במועדו, ואסיר תודות הנני לך, כי הודעתני בדבר פרטי האספה, שאינם מתאימים כלל להידיעות שקיבלתי באופן ישר מברלין. שאין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד ידוע מכבר, אבל ששני חברים של ועד אחד, שהשתתפו בישיבה אחת, יתפרדו כל כך בהשקפותיהם ע“ד אותה הישיבה עצמה – זה נפלא מעט. ד”ר נתן כותב, כי לא היו שום ניגודים, לא פנימיים ולא חיצוניים, בכל המו“מ במשך הישיבה, וכי הכל היה על צד היותר טוב. מוכרח אני אמנם להכריע בינך ובין הד”ר נתן לצדך אתה, מפני שאתה כותב על פרטי השאלות, שעמדו על הפרק, וד“ר נתן, כפי הנראה, אינו רוצה לנגוע בהם ומרחף על כל המו”מ בדרך כללי.
דע לך, יקירי, כי כל חברינו באמריקא, בלי יוצא מן הכלל, יצדדו על דעת עצמם בזכות הצורה היהודית, שצריכה להינתן למוסדנו. בשבת העבר נזדמנתי למר שיף לארוחת הצהרים, ושהיתי שמה שעות אחדות וסיפרתי לפניו את המצב כמו שהוא. ע"פ בקשתו תרגמתי לו את דברי מכתבך הנזכר, והוא אמר בפירוש, כי השתתף במפעלנו ונכון הוא להשתתף עוד הלאה, רק כשתהיה העברית שפת הלימודים, וכי לא יהיה להטחניקום שום אופי גרמני. גם החברים האחרים כולם רוצים במוסד שהחותם שלו יהיה עברי לכל פרטיו.
מר שיף מתייחס כעת אלי בחיבה יתירה ועומד הוא לצדי בעבודתי. חבל כי לא היה יחס כזה מצדו אלי מיד אחרי בואי, כי הרבה איבדתי בעבודתי ע“י זה. מר שיף רוצה מאוד, כי תבוא לאמריקא להתוודע אל אחינו במדינה הזו, וגם אני מוצא כי רבות היית יכול לפעול פה הן בעד הטחניקום, הן בעד המוסד הספרותי, לו אך יכולת והסכמת להקדיש לביקורך זה כשני חדשים ולבקר ערים שונות, לכה”פ היותר מרובות באוכלסין של אחינו. הנני מוצא זה לנחוץ, מפני שרואה אני, כי עתידה היהדות האמריקנית לקחת שכם הגון במשך הזמן בכל מפעלינו הלאומיים.
מעניין הוא מכתבו של ד“ר נתן אחרי האספה. מאמין אני, שכותבו לא התכוון לנגוע בכבודי, אבל בשוגג נכתב המכתב בסגנון כזה, שאינו עלול כלל להשביע רצון מקבלו. המכתב מלא עצות ופקודות, ומילתא זוטרתא דורש ממני ד”ר נתן: כי אשאר פה בארצות הברית, עד שאבקר את כל המרכזים הגדולים, ואייסד בכל אתר ואתר ועדים מיוחדים, כדי שימשיכו את עבודתנו להבא, ושלא נצטרך עוד לשלוח אנשים מיוחדים לעורר את הלבבות Senklinge בלע“ז. כמה מן התמימות והטפשות מעבר מזה, וכמה מן העזות מצד השני בההצעה הטובה הזו. ד”ר נתן הלא היה באמריקא ובא בחבילה שלמה של הצעות, ואף אחת מבקשותיו לא נמלאה. ממר שיף זכה רק לשמוע, כי מתחרט הוא על השתתפותו לשעבר, וכעת שכח כל אלה ורוצה שמלאכתנו תעשה ע“י אחרים, כי כבר עייפים המה לשלוח Sendlinge. מתפאר הוא הלאה, כי בלי כל אגיטציה אספו כבר בברלין י”ב תמיכות, ושכח כי עד הנה לא השתתף עוד הפרזידנט שלנו [סימון] אפילו במשהו והקניט ע“י זה את כל החברים האמריקנים. שכח עוד זאת, כי חבר אחד, מר רוזנבלד, יסד בעצמו י”א סטיפנדיות.
איני בא בחשבון עם הד“ר נתן, מפני שהוא רחוק לגמרי מעולם מעולם המציאות, אבל כשאשוב ברלינה אי”ה אשתדל לשים קץ להיחס המוזר הזה ולתביעותיהם המוזרות. ינסו נא את כוחם המה לרכוש את הקהילות הגרמניות, כמו שעלתה בידי פה. לו ידעת, יקירי, בכמה עמל ויגיעה עלתה בידי לרכוש את הקהילות. נתראה בקרוב אי“ה ואראה לך את מכתביו של מר שיף, ותראה שאפילו הוא התנגד להצעתי זו וכעת כותב הוא בעד הצעתי מכתבי מליצה להעומדים בראש הקהילה. ד”ר נתן וחבריו בברלין אינם מבינים כלל את הערך המוסרי של רכישה זו, ואין להם בעולמם אלא הכסף, ושאלת הכסף.
איך שיהיה יעלה בידי לאסוף פה בערכך מ“ה סטינפדיות, היינו התחיבות כדת וכדין על סך 11,250$ מדי שנה בשנה במשך של עשרת שנים. רבי הקהילות ו”בני-ברית" מחויבים להכניס את כסף תרומתם מתחילת שנת 1911 והמנדבים הפרטים, רק אחרי שיפתח הטחניקום. עוד גם זאת. מצד חברינו בהקורטריום לא היה עד כה כל עזר מוסרי – מלבד מר רוזנבלד והשופט מק, – באמרם כי אחרי שיפתח הטחניקום יעלה בידנו לאסוף על נקלה די כסף, ובלבד שאמריקא תהיה שבעת רצון מהמוסד ומהרוח שיהיה שורר בו. אראה לך את כל המכתבים ותשפוט. מר שיף מוצא ג“כ, שכל כך זמן רב יעבור עוד, עד שיפתח המוסד. ואחרי כל אלה הנו מביט על תוצאות עבודתי כעל נצחון גמור. לא אני נצחתי, כי אם רעיון התחיה, שהוא נתן לי אוֹמץ, כח וגבורה לפעול על הלבבות. למה אכתוב להאדונים בברלין: הן לוא ידעו אודות מה דברתי ואיך דברתי על ארץ ישראל ועתידותיה וע”ד יצירת מרכז רוחני בארץ הזו, הלא בודאי היו מותרים על הנצחון ועל הסטיפנדיות, ובלבד שלא אכניסם במחיצה אחת עם החולמים ע"ד שיבת ציון. כה הנני רואה בעבודתי ובמלאכתי נגוד פנימי, לא ביני ובין המוסד, כי אם בחיץ שבינינו ובין חברינו בברלין, וקשה יהיה להם לשמוע את שפתנו.
עניתי להד“ר נתן, כי אין בדעתי להמשיך את ישיבתי פה עוד יותר. אבקר את בלטימר ובוסטון, שקבלתי משם הזמנות ואסיים עבודתי פה לע”ע ואשוב לביתי. עלתה ת"ל בידי לעשות איזה דבר ממשי מבלי שינכו לי מזכיותי, ואיני רוצה להעשות חולין. תשובתי היתה קצרה ויבשה.
מונה וסופר אני את הימים שנשארו עד פגישתנו. כל כך הרבה יש לי לספר לך, ואין לי באמת פנאי לכתוב אודות כל זאת.
הציר האמריקני אוסקר שטרויס הזיק פה הרבה לעבודתי ע“י ספורי המעשיות שלו אודות א”י ועתידות הישוב שמה. עלתה בידי להדפיס מאמרים אחדים כנגדו בהעתונות האנגלית-היהודית, אבל שמי לא חתמתי.
יצאתי ג"כ בתשובה – בחתימת שמי – נגד מאמרו החריף והגס של זנגוויל, שנדפס בשבוע העבר ב- American Hebrew, תשובתי תבוא בהגליון הסמוך. אולי תמצא מקום בעד תשובתי בהירחון שלכם? ובכן, יקירי, הנני חושב להתמהמה פה עד כ' יאנואר ואהיה בלונדון לערכך בכ"ה בו.
ידידנו רבי אברהם אליהו [ליוברסקי] יודע הרבה מעבודתי גם ממה שנעשה לפנים מן הקלעים. רבות השתתף בצערי בשעת צער ומקבל הנאה רבה כשההצלחה מאירה לי פנים. בעצתו ובהשתתפותו אולי יעלה בידי לרכוש גם את החברות הגדולות: “ברית אברהם”, ואינדעפענדענט ברית אברהם. בקרוב תיפתר גם השאלה הזו.
ושלום לך ולכל אשר לך מאת שלך באהבה רבה
שמריה הלוי
אל אחד העם, לונדון
ניו-יורק, 17 בינואר 1911
לידידי היקר והנעלה, שלום וברכה!
את מכתבך היקר קיבלתי, והנני מכיר לך תודה בעדו, כי באמת גרם לי הרבה נחת רוח, והתפלאתי כי חודר אתה לעומקן של נפשות זרות. אני ידעתי את הסוד הזה זה כבר, אבל יראתי לגלותו, פשוט, שמא לא יאמינו לי ויאמרו כי איני בר סמכא בענינים דקים כאלה. עתה מצאתי תנא דמסייע לי ושמחתי.
הייתי בבלטמורא, פילאדלפיא ובוסטון. העבודה היתה קשה הפעם עד למאוד והשגתי רק מעט, מפני שלא יכולתי להקדיש לערים האלה זמן רב, כפי הנדרש, אבל בכל זאת איני מתחרט גם על הנסיעות האלה.
הנני נוסע באניה “מורטניא” ביום א' לחודש פעברואר ואהיה בלונדון ביום ו' לחודש, היינו ביום ב', 6 פעברואר. חושב אני לעשות עמדך שלושה ימים ויהיה לנו די פנאי לדבר על הכל.
אם יעלה בידי להשיג עוד מה לפני נסיעתי מפה אודיעך תיכף, ואם לא יהיה דבר חשוב, חתיכה הראויה להתכבד בה אמנע את מכתבי לעת אחרת, כי באמת טרוד אני כעת עד למאוד ועוד אפשר כי יהיה עלי לנסוע עוד הפעם לבוסטון ולפילדלפיא.
והנני שלך באהבה רבה
שמריה הלוי
אל אחד העם, לונדון
ברלין, 10 בפברואר 1911
לידידי היקר והנעלה, שלום וברכה!
לולא הבטחתי להודיעך מכל הנשמע פה הייתי בוחר הפעם בשתיקה. ראשית מפני שאין פשוט מה לספר, ושנית למה לי לגרום לך צער ומכאובים, נוספות על אלה שנפלו בגורלך בתור אחד מחברי הועד הפועל כביכול של המוסד שלנו.
מיד אחרי בואי התראיתי עם מר וויסוצקי ועם ה“אדונים” שלנו בהביורא. הפגישה עשתה עלי רושם מוזר ומתמיה. מר וויסוצקי מתייחס אל כל הנעשה מסביב בקרירות רוח של נדיבים ואינו רוצה להשחית את ה“שטימונג” ע“י חיטוט בהפצעים. מטעם זה הפציר בהד”ר כהן, שלא יעזוב חלילה את משרתו בתור מזכיר, ושהכל ישאר על מקומו כדאשתקד. הד“ר נתן חולה הוא, ויש להצטער הרבה על זה, מפני שאין בכוחו וביכלתו לעבוד בתמידות ע”פ שיטה מוגבלת. הוא תלוי במצב הרגע, היום הוא כחומר ביד היוצר בידי אחד ממזכיריו ומחר הוא עומד תחת השפעתו של הד"ר שומכר, שהוא ממציא לו את הידיעות היותר נכונות משדה המלחמה. אחדים מהמכתבים האלה קראתי ונרתעתי ממש לאחורי. והנשיא שלנו (ג’מס סימון) אינו מתעניין בהמצב כלל. הוא כתב להאדון מרשל בקושטא ונתקבלה תשובה רשמית, כי המלאכות הגרמנית תחקור את הענין…
ובין כה וכה ומחיפה אין שום ידיעה עד היום, ואני איני רואה אפילו תקוה כל שהיא, כי יעלה בידנו להסיר את המכשולים במהרה. כדי שיהיה לך מושג קל אודות שיטת העבודה פה, די יהיה אם אומר לך, כי עד היום לא נשלחה עוד הרשאה למי שיהיה, כדי שיוכל לבוא במו"מ בחיפה עם הרשות המקומית בתור בא-כוחו של מר סימון. נשלחו מכתבים מהכא להתם ומהתם להכא בדבר נוסח כתב ההרשאה, בעוד שהשאלה היא כל כך פשוטה: נחוץ רק שמר סימון ימלא את ידי אחד מחברי הועד בחיפה לדבר בשמו ולהיות בא-כוחו בעניני הבנין.
העתונים העבריים בניו-יורק הביאו כבר את הידיעה ע"ד ביטול העבודה בחיפה מיום כ' ינואר, ונמצא לפי החשבון, כי כשהייתי עוד בניו-יורק הייתי צריך לדעת את האמת, אבל כיסיתי עליה, ומצד רדקציה אחת יש כבר סימני התמרמרות על העובדה הזו.
ניסיתי לבקר את הביורא שלנו מדי יום ביומו, אבל אין אפילו עם מי לדבר ולהתיעץ. מר סימון אינו מוצא לו לחובה להתראות עמדי ולשאול בדבר תוצאות עבודתי, ולוא רק מפני הכבוד. הד“ר כהן הוא איש הביניים בין הד”ר נתן והד"ר סימון, ואפילו השנים האחרונים אינם נכנסים לישיבה כדי לטכס עצה.
ועוד הנני מודיעך, ידידי היקר, הנני מרגיש, כי הענינים בהה“פ1 סבוכים עד למאוד, ומתירא אני שלא יצא ע”י זה מכשול גם למוסדנו אנו. ע“פ התקנות של מוסדנו עומד הוא ברשות עצמו, אבל באמת הנהו תלוי בהה”פ, וצריך לשים לב לזה.
אם רוצים אנו לקבל על עצמנו את אחריות המוסד, אין עצה אחרת, כי אם לשחרר אותו לגמרי מהשפעת הה“פ. נחוץ, כי תהיה לנו לשכה במקום אחר, וכי לא תהיה שום סמיכות הפרשיות בין שתי החברות האלה. כל המכתבים בעניני הטחניקום צריכים להתרכז בהלשכה, ונחוץ להטיל חובה על היושב ראש ועל יתר חברי הועד הפועל הגרים פה, כי יתאספו לכה”פ פעם אחת בשבוע להתיעץ באופן רשמי על דבר מהלך הענינים. תוצאות המועצות האלה נחוץ להמציא גם ליתר חברי הועד הפועל ובשאלות חשובות גם לכל חברי הקורטריום. רק באופן כזה יכולים אנו לקבל על עצמנו את אחריות העבודה, ואם נתנהג כמו שהתנהגנו עד כה מוליכים אנו שולל במידה ידועה את דעת הקהל. הקהל הגדול ואפילו חברינו באמריקא יודעים אותך, ידידי, יודעים ומכירים אותי וסומכים לע“ע עלי וירשמו על חשבוננו אנו כל משגה ומשגה שייעשה מצד ה”אדונים".
אחכה עוד ימים אחדים ואכתוב בדרך רשמי להיושב ראש ואדרוש שיקרא לאספה את חברי הועד הפועל ואבאר לפניהם את דעתי והשקפתי. יודע אני מראש, כי יביטו על צעדי זה כעל מחאה מצדי, אבל איני מוצא לי דרך אחרת להשפיע עליהם.
הד“ר כהן הבטיח להכין בעד הטחניקום חדר מיוחד בלשכת הה”פ, אבל מה יועיל החדר, בשעה ששיטת העבודה נשארה כמו שהיתה.
בדבר הקנדידט החדש איני יודע עוד מאומה, עוד לא זכיתי לראותו, אבל כמדומני שכל השאלות נדחו כעת מפני השאלה האחת הראשית.
את הספרים ביקשתי אבל קשה למצוא אותם “קומפלט”. פניתי לאחדים ממו“ס ומיד כשאשיגם אמציאם לידך. בה”סטאַטיסטיק" לא מצאתי מאומה אודות הסטאטיסטיק הקרימינלית.
הנני נמצא במצב רוח נעכר עד למאוד. כעבור ימים אחדים אכתוב לך שנית. אולי יתברר בינתיים המצב.
ושלום לך ולכל אשר לך מאת אוהבך
שמריה הלוי
יודע אני, כי מכתבי זה לא יפיק את רצונך, ובכל זאת הנני שולח אותו אליך. ניסיתי פעמיים ושלוש לכתוב ב“ישוב הדעת” ולא עלתה בידי.
אל אחד העם, לונדון
ברלין, 19 בפברואר 1911
לידידי היקר והנעלה, שלום וברכה!
אחרי מכתבי מן 16 דנא אין בשורה בפי גם היום, ובכל זאת מרגיש אני צורך לכתוב לך עוד הפעם ולמלא את אשר השמטתי מהתרגשות והתמרמרות במכתבי הראשון.
מחיפה אין כל ידיעה. חוטי הטלגרף הטורקי נפסקו וניסו לטלגרם דרך ואד-אל-עריש, אבל עד היום לא נתקבלה שום תשובה. מר סימון שב מפריז עוד באמצע השבוע העבר, ולא זכיתי עוד לראותו. כתבו עוד הפעם לקושטא, והמו"מ עם הממשלה הטורקית המקומית ימשך באופן רשמי. מר ברסקי כותב להבנאי ברוואלד, כי יש אפשרות להשפיע על הקיימקם, לבל יפריע עוד את העבודה, אבל הפחה בעכו עומד בחומרותיו. לבי יכני, כי נטינו מן הדרך הסלולה, וכי השתדלותה הרשמית של המלאכות הגרמנית תרחיק את הקץ.
אתמול היתה לי שיחה ארוכה עם הד"ר נתן. הוא אומר, כי אם לא יבטלו את איסור הבנין, נהיה מוכרחים להעתיק את מקום הטחניקום למקום אחר: למצרים, לבולגריא או למחוז הלבנון. לא חפצתי להתווכח ויאמר לו, כי אין אף אחד מהמנדבים האמריקנים, שיתן אף פרוטה למטרה כזו. אצלי ודאי, כי גם מר יעקב שיף, למרות אי ציוניותו, לא יאות בשום אופן לתנאים כאלה. מסרתי לך בדבר השיחה הזו, למען תשפוט ממנה, עד כמה מגעת אי ההבנה של העומדים בראש מוסדנו, עד כמה אינם מתחשבים הם בעצמם עם היסודות, שהונחו בתוך אבן הפנה של מפעלנו.
והעתונים האמריקנים מרבים להביא ידיעות גם אודות המכות והמהלומות שנפלו בחלק הפועלים על אחוזת הטחניקום ודורשים, כי האחראים ישתדלו להסיר במהרה את המכשולים. דיברתי עם הד"ר כהן. הוא אינו מתיאש ומאמין בכוחה של המלאכות הגרמנית. עתה אין לפנינו דרך אחרת. צריך לחכות, עד שיתברר המצב, והלוואי שלא יבוא לידי משבר.
והלא תבין מעצמך, יקירי, את מצב רוחי. הטחניקום בעדי איננו אחד מן הדברים, הממלאים אל חללו של עולמי. ומה אכתוב כעת לידידינו ולהמנדבים באמריקא, שהבטחתי להם להודיעם בתמידות מהתפתחות העבודה בחיפה? ואחרי כל אלה בטוח אני, כי לוא היה לנו איש, שנהירין לו שבילי הישוב, בחיפה והיה מקדים רפואה למכה, כמו שעושים כל אלה העוסקים בהישוב החדש, לא היינו באים למצב כזה. אמת, כי תנאי הישוב בחיפה יותר קשים ויותר מסובכים מאשר ביהודה. אמת, כי השומכרים וכדומיהם יקחו שוחד ביד אחת ויפריעו בעד העבודה באותה שעה עצמה בידם השנית. ואך תמימים או פתאים יוכלו לקחת עצה מפי אנשים כאלה, אבל נחטא נגד האמת אם נאמר, כי רק בתנאי המקום עצורה אי הצלחת עבודתנו. לא. שיטת עבודתנו אנו רקובה היא, מופרכת מראשיתה ומוטעית גם כעת. לא כך בונים ולא כך מפנים את הדרך. תאמר, כי מקונן אני ומראה על נגעים, שאי אפשר להסירם. יוכל היות, אבל מחויבים אנו לדעת את המצב כמו שהוא.
את ידידנו פייוויל ראיתי אך פעם אחת בשבוע העבר והיום אבקרנו שנית. מצב בריאותו הוטב אך מעט בהסנטריום. נראה, שסובל הוא יסורי נפש עמוקים, הגיע לידי יאוש בחיים ואינו רואה כל תקוה בעתיד. בטוח אני, כי לוא הלך לחיפה בתור מורה לא היה מתחרט כלל, רק שקשה לי לתת לו עצה כזו בעוד שהמצב בחיפה כל כך מסובך.
את הספרים הזמנתי. ימים אחדים יעברו עוד, עד שימצאו אותם קומפלט, ואשלחם לך בלי איחור.
את השתי מאות מרק שלחתי אתמול ע"י הדיסקונטא-בנק על שם “וויסוצקי אֶנד קמפניא”.
ושלום לך יקירי, מאת אוהבך שלך
שמריה הלוי
אל אחד העם, לונדון
ברלין, 5 במרץ 1911
לידידי היקר והנעלה, שלום וברכה!
לא עניתי על מכתבך מיד, כי אמרתי לחכות עד שנקבל ידיעות חדשות מחיפה. אתמול נתקבלו, ואין בהן אף קרן של אורה ותקוה. חברי הועד, כלומר קייזרמן וד“ר אויערבך יועצים לפנות אל הממשלה בקושטא ולבקש רשיון בעד בנין הטחניקום, מפני שאין לפנינו כעת, – כך הם מודיעים, – דרך אחרת. בינתיים זכיתי להתראות עם מר סימון פעמיים ודיברתי עמו באריכות ובפרוטרוט. לפי דעתי נחוץ, כי יסע או מר סימון או הד”ר נתן לקושטא, כדי להשתדל לפני הממשלה שמה. קשה לראות מראש, אם תשא ההשתדלות הזו פרי, אבל נעלה מעל כל ספק, כי אם ימשיכו את המו“מ הלאה מברלין עברו חדשים לבטלה. מר סימון אינו רוצה להודות, כי הציר הגרמני בקושטא והקונסול בחיפה לא יכנסו בעובי הקורה מעצמם, וכי הפקודות מברלין לא תביאינה לידי זריזות יתירה. מכיוון שהענין כבר נמסר להציר הגרמני באופן רשמי מוכרחים אנחנו להתבונן בעין פקוחה אל כל פסיעה ופסיעה, לבל נעשה שגיאות, שאין להם שום תקנה. הצעתי מפני זה, שמצדנו יעמוד על המשמר הד”ר יעקבזון.
בדבר עצתך, כי אכתוב מעין הרצאה ואמסרנה להועד הפועל שלנו, אעשה כעצתך ואשלחנה לך להגהה טרם אמסרנה. הד"ר נתן ישוב אך מחר מנסיעתו לערים שונות. הוא מרבה בנסיעות מחמת מחלתו.
מתאכסן פה כעת הפרופ' שכטר. ביליתי בחברתו שעות אחדות ודיברנו על המצב. מובן מאליו, כי גם הוא אינו שבע רצון ביותר. מחרתיים הוא נוסע מכאן למינכן ומשם לאיטליא וישוב לארצות הברית אך אחרי הפסח.
היה פה עד יום ו' העבר מר וויסוצקי. הוא שהה פה יומיים. הזמן היה קצר ולא הספיק לשיחת חולין, כאשר הורגלנו. בפעם הראשונה לא דיברתי עמו כלל ע“ד ה”חוזה" שלי. עתה סיפרתי לו ואמסור לו את הכתב. ממוסקבה יודיעני אודות החלטתו, יען כי עליו להימלך גם עם מר צייטלין. מקווה אני, כי יסכים להתנאים שבכתב, אך הנני מודה לפניך, כי לפי המצב של הענין בכלל לא נעים לי גם הדבר הזה, ורק ההכרח מאלצני להביא לידי גמר מה שהחילותי.
את הספרים בעד בתך השגתי אחרי חיפושים רבים. שנים אחדות הנה בתור “יקרי המציאות” ומחירם עלה פי שלושה. שילמתי בעד ששת השנים ארבעים מרק. לכרכם לא נתתי אותם, מפני שהחומר הדרוש לבתך נמצא רק בחוברות אחדות ונקל יהיה לך לשלוח לה את החוברות הבודדות.
גם מר רוזנבלד משיקגו בא הנה לימים אחדים, ואתראה עמו. עד כה לא שלחנו עוד שום מכתב להחברים באמריקא.
בדבר הרמז שלי אודות מהלך הענינים בהה“פ אכתוב לך בפעם השנית ביותר בהירות. שהד”ר כהן נשאר על מקומו בתור מזכיר של מוסדנו מובן מאליו, אחרי שהפציר בו מר וויסוצקי שלנו. אולי מוטב, שלא יבואו כעת שינויים, ואפילו חיצוניים, בהביורא שלנו. האחריות של ביטול העבודה מוטלת רק על האדונים בברלין, ואין אנו צריכים להשתתף באחריות הזו אפילו למראית עין.
סיפרתי למר וויסוצקי אודות השקפתו של הד"ר נתן בדבר שינוי המקום של הטחניקום, והוא התפלא ממש על התמימות הילדותית הזו, באמרו, כי גם בית וויסוצקי לא יתן אפילו שווה פרוטה בעד מוסד כזה בחוץ לארץ.
אם תבואנה ידיעות חדשות מחיפה או מקושטא אמהר, כמובן, להודיען לך.
והנני השרוי בצער גדול, שלך באהבה רבה
שמריה הלוי
אל אחד העם, לונדון
ברלין, 30 מרץ 1911
לידידי היקר והנעלה, שלום וברכה!
ראשית כל – תודתי לך בעד מכתבך מן כ“ו דנא. באמת הייתי שרוי בצער, ומכתבו של מר וויסוצקי הסב לי הרבה עג”נ. מעולם לא שאפתי לעמוד מחוץ לתחומי הקוליגיום של הטחניקום, אבל גם לא רציתי שאני אהיה היחידי העובד בתוכו ומתן שכרו בצידו. הן אם לא שכחת את השיחה שהיתה לנו עם הד“ר נתן לפני שנתיים, אחרי שעבר הטחניקום מרשות העזרה לרשות עצמו, בוודאי זוכר אתה, כי גם הד”ר נתן מפרש את התקנות של הטחניקום במובן זה, כי על חברי הקורטריום חל איסור גמור להנות מהמוסד עצמו, וכי מטעם זה הציע מר צייטלין, שאקבל את משכורתי על חשבון בית וויסוצקי, למען שלא יורע חלקי בתוך הקורטריום. התקנות של מוסדנו לא נשתנו, והטעם האמור עודנו עומד בעינו. אם כן, ידידי, איני רואה שום עוולה בשאיפתי להימנות גם להבא, אחרי שאעקור את דירתי לחיפה, בין חברי הוועד, אבל בשום אופן לא עלתה מעולם על דעתי מחשבה זרה להבדיל מהקולגיום של מורי הטחניקום ולבנות לי במה בפני עצמי. שנית: כמעט כל הפרופיסורים באמריקא, במקום שבתי הספר הגבוהים אינם עומדים ברשותה של הממשלה, מקבלים את משכורתם מקופות מיוחדות, שנוסדו לשמם. וגם כתב ה“התקשרות” אינו צריך להפחיד את מר וויסוצקי, מפני שהכתב הזה הוא אך מעין תעודה של סטיפנדיה ולא יותר. איך שיהיה, וקשה יהיה לי לבאר כעת את המצב למר רוזנבלד, אחרי שהתראיתי עמו בברלין, ואחרי אשר שאלני בפירוש, אם הסכים מר וויסוצקי להצעתי.
אתמול היה פה שעות אחדות מר צייטלין וביליתי אותן בחברתו. דיברנו גם ע“ד כתב ה”חוזה“, ונראה היה לי מדבריו שנכונים המה לעשות עוד “הנחות”. יראים הם ראשית כל, שלא אקח ביד את “רסן הממשלה” בהטחניקום. הסברתי לו, שזוהי שאלה אחרת לגמרי, שאינה תלויה כלל בפתרון שאלת כתב החוזה שלי. הוא דיבר עמי גם בדבר בנין הבית שלי, ובהרבה פרטים ע”ד עבודתי בהטחניקום והיחס שיהיה צריך להיות שורר ביני ובין הקורטריום נראים לו דברי. כך היה הרושם שעשתה עלי השיחה הארוכה והמפורטת. עוד אמר לי, כי יכתוב לך, ידידי, וישמע מה בפיך.
בינתיים היה אצלך בוודאי גיסי קונהיים והתיעץ גם הוא עמדך. אם כן נוכחתי לדעת, כי ה“ענין” לא נגמר עדיין, וכי יש עוד האפשרות להפוך ולהפוך בו. מפני זה ביקשתיך היום בטלגרמא, כי תדחה את תשובתך גם למר וויסוצקי, עד שתקבל את מכתבי זה ותדע את המצב כמו שהוא.
כן בדבר משכורתי, עד שייפתח הטחניקום נוטה מר צייטלין להתנהג לפנים משורת הדין, אם גם חשב מראש, כי רק לשנתיים ימים התחייב.
ובדבר עבודתי הקבועה בהביורא שלנו, אך צחוק מכאיב לי לשמוע את התוכחה מפי ידידי. לא, יקירי, הנני רוצה לעבוד בתמידות, מדי יום ביומו, ולא מצדי אני המניעה. ניסיתי היום עוד הפעם לבקש, כי יקבעו בעדי פינה מיוחדת בדירתו של ההילפספעראיין. עוד הפעם הבטיחו לי. אנסה להיות כנושה ואראה איך יפול דבר. עד כה כתבתי את מכתבי ביחוד לאמריקא בדרך פרטי, אבל כתבתי הרבה מכתבים, להרגיע את הרוחות שמה. כמדומני, שכבר הודעתיך, כי סוף סוף החליטה גם קהילת “עמנואל” לייסד סטיפנדיה בעד הטחניקום.
ובדבר המלאכה בחיפה, מה אומר לך, יקירי, לחינם אמרנו, כי הוסר האיסור לגמרי, וכי מעתה יוכלו לבנות בלי מפריע. לא. הקיימַקם הרשה רק לעסוק על מגרש הטחניקום בעבודות ההכנה הקטנות ותו לא. משתדלים הם שמה, כי יצדדו בחיפה ובעכו וגם בבירות בזכות הרשיון, וכי יגיע הדבר לקושטא יסע שמה הד"ר נתן בעצמו כדי להביא את הענין לידי גמר. חושב אני, כי נחוץ יהיה שהועד הפועל שלנו יכנס לאספה ולקבל החלטות בשאלה זו, מפני שהממשלה הטורקית תבוא בודאי בתביעות שונות.
הרשיון לבנין והרשיון לפתיחת בית הספר נראים לכאורה כשתי שאלות אבל באמת יש פה רק שאלה אחת, והוא הרשיון לפתיחת בית הספר. הרשיון השני יבוא על נקלה אם רק יינתן הראשון, ואם כן אין להפריד ביניהם.
אשתדל מצידי עד כמה שיש ביכולתי להירגע ולהתחיל בעבודה קבועה. מי יתן ויעלה בידי, כי באמת מיום ששבתי מאמריקא רוחי נעכר עלי ואיני מוצא אותה מנוחת הנפש הנחוצה כל כך לעצבי. האנשים כזרים נראים לי וכל הסביבה אינה מפיקה את רצוני. חושב אני אמנם, כי יעבור עוד זמן מה ואתרגל עוד הפעם להסביבה פה.
והנני שלך באהבה רבה
שמריה הלוי
אל ליאו קאמייקא, ניו-יורק
ברלין, 10 במאי 1911
לידידי היקר שלום וברכה!
קשה עלי כתיבת מכתבים בכלל, ובפרט כשמוכרח אני להתחיל בהתנצלות ובהצטדקות וכדומה. אבל לו ידעת אדוני את מצב רוחי בזמן האחרון, לוא ידעת איך נמסו כשלג ממש כל תקוותי, אחת אחרי אחת, שחלמתי עליהן בימי שבבי באמריקא ושאמרתי להגשימן מיד אחרי בואי לאירופא – מובטחני שגם אתה, ידידי, עם כל האכזריות שלך, היית נכנס עמדי לפנים משורת הדין לבלי האשימני אפילו במשהו.
המסירות והמלשינות בטורקיה השפיעו לרעה על מצב הענינים, והממשלה ה“צעירה”, הפוסחה תמיד על שתי השעפים, מביטה בעין חשד על כל פסיעה ופסיעה הנעשית מצדנו. הממשלה אינה מבחינה בין ציונים לבלתי ציונים, וכל מי שבא באיזו הצעה לטובת הרמת מצבם של יהודי המזרח, יהיה מי שיהיה, חשוד הוא כבר בעיני הממשלה ופוגש על דרכו רק מעצורים ומכשולים. חוקים ישנים, שכבר אבד עליהם כלח, גזרות עתיקות שכבר נשכחו כמת מלב, עומדים לתחיה ומפריעים בעד התקדמות העבודה. אמנם בטוחים אנחנו, כי גם המצב הזה יעבור, כי סוף סוף יעלה בידנו להתגבר על המכשולים ולהמשיך את עבודת התחיה, אבל זמן “המשבר” עוד לא עבר לעת עתה, ועלינו לעבוד כעת בזהירות יתירה ובמתינות.
מקוים אנו, כי בעוד זמן קצר וינתן לנו הרשיון מקושטא לבנות בלי כל מפריע, בינתים מכינים אנו את כל החומר הדרוש להבנינים וגם את המכונות.
ואני אמרתי, כי תהיה לי האפשרות להעתיק במהרה את דירתי לחיפה ולנער מעל כפות רגלי את אבק ברלין, שכבר היה לי לזרא, ועתה רואה אני, כי עוד שנים תעבורנה עד שאוכל להוציא את מחשבת שעשועי אל הפועל. מצטער אני הרבה על העיכובים הללו ורק בעל כרחי משעבד אני את עצמי אל המציאות המרה.
ומאתך, ידידי היקר, הנני מבקש סליחה, שלא קיימתי את הבטחתי. מן השמים עכבוני ולא בי האשם. כעת הנני שב לעבודתי ואתחיל במקום שהפסקתי.
ועוד שאלה אחת קטנה לי אליך, ידידי, מר “איש משי” [=זיידמן] ביקרני פעמים אחדות להתאונן לפני על היחס שבינו ובין המערכת, כי נתקלקל בזמן האחרון. מתירא אני, פן הנני גורם לו היזק שלא במתכוון, ופן אכשל חלילה בעברי על דין “עני המהפך בחררה”, וד“ל. ובכן רוצה אני כי תודיעני בדרך רשמי, שאין כל סמיכות הפרשיות בין ה”קורספונדנציות" מברלין ובין ה“מאמרים” מברלין ושאין אחת נוגעת בחברתה.
מצדי אשתדל להמציא מעתה את המאמרים להמערכת בלי הפסקות גדולות.
והנני אומר שלום רב לך, ידידי, ולכל ידידינו המשותפים בהמערכת ומחוצה לה.
מכבדך ומוקירך באמת
שמריה הלוי לעווין
אל אחד העם, לונדון
12 מאי 1911, ברלין
לידידי הנעלה והיקר שלום וברכה!
חושב אני, כי כבר חדלת מהתפלא על שתיקתי הארוכה. מצב הענינים נסתבך כל כך בימים האחרונים, ואני אך לשוא חכיתי מיום ליום כי יתברר מעט ואז אכתוב, ובינתים עברו שבועות וחדשים, והמצב נשאר כמו שהיה. נוסף רק עוד מומנט בלתי נעים אחד. לפי התכנית שעובדה ע“י שלושת המומחים, שלזינגר, פרנץ וברוואלד, יעלו הבנינים בחיפה מלבד האינטרנט עד כדי 1,600,000 פרנק. הד”ר נתן והד"ר כהן מאשימים את מר ברוואלד, כי הוליך אותם שולל, וכי עבר את הגבול שהציבו לו. אתמול התראיתי עם מר ברוואלד והוא הסביר לי את כל הענין והצטדק בזה, כי שלזינגר ופרנק הרחיבו מדי פעם בפעם את מדת הבנינים, וכי לא בו האשם, אם המחיר עולה בה במידה שהתכנית מתרחבת. אבל הוסיף, כי גם כעת יש היכולת להחזיר עטרה לישנה ולשוב אל התכנית הראשונה כפי שעלתה במחשבת הקורטריום ולהקטין את מחיר הבנינים עד כדי מחצה.
לפי עניות דעתי אין שום סכנה בעובדה הזו. אולי גם תתגלגל ע“י זה זכות בעד המוסד שלנו, ונשמיט לע”ע את בנין בית הספר הבינוני, שהוא באמת לא מעלה ולא מוריד בהגשמת רעיוננו הראשי.
ובדבר הרשיון הנה עבר כבת הבקשה שלנו בשלום דרך חיפה ועכו. כעת נמצא הוא בבירות ומשם יבוא לקושטא. אבל דע לך, יקירי, כי לע“ע משתדלים רק בדבר הרשיון לבנין בתים וכי אין עוד שום זכר להשתדלות בדבר פתיחת בית ספר לטכניקה, ההשתדלות השניה, שהיא השתדלות בפני עצמה תבוא רק כשיושג הרשיון הראשון לבנין בתים על שם מר סימון. הד”ר נתן נסע לנויהיים ויעשה שמה שבועות אחדים, וגם מר סימון איננו בברלין כעת. הד"ר חושב לנסוע לקושטא, כשיהיה צורך בזה.
מה אומר לך, יקירי, אין לנו שום סיבה להיות שבעי רצון מאופן העבודה ומכל השיטה. הכל מתנהג כל כך בכבדות ובעצלתים, ואין תקוה נשקפת, כי נוכל לגשת לגוף הבנין במהרה.
דברתי הרבה ובפרוטרוט עם מר וויסוצקי, כמדומני שרק כעת הוא מתחיל להבין את המצב האמתי. גם הוא חושב, כי שאלת הכסף אינה העיקרית, וכי לו היה כבר נמצא בידנו הרשיון לפתיחת הטחניקום, היינו מוצאים כעת על נקלה מתנדבים חדשים גם ברוסיה.
ובדבר הענין שלי ג"כ אין כל חדש. הכל כדאשתקד. היה פה גם גיסי והתראה עם מר וויסוצקי, וכלנו באנו לידי החלטה, כי אחרי שמצאנו עיכובים הרבה על דרכנו יש עוד לחכות בפתרון השאלה הפרטית הזו. מטעם זה איני משיב גם על דברי מכתבך האחרון, אם גם איני יכול להסכים לאחדות מהשקפותיך. רק אחת אומר לך גם כעת יקירי, אם יהיה עלי לבחור בין הקורטריום ובין משרת מורה, ואם אי אפשר יהיה לתווך ביניהם, אמחול על המשרה ולא אצא מהקורטריום.
השתתפתי בישיבה האחרונה של הוועד הפועל בקלן. יצאתי הפעם בפרוגרמא מסוימת בדבר העבודה הקולטורית בטורקיה ובארץ. דברי כפי הנראה עשו רושם… על חברינו מרוסיה. לצערי איני מאמין, כי הקונגרס, ואפילו אם הרוב יהיה שלנו יסכים לעבודה קולטורית רחבה כל זמן שלא יבטל את הברית הכרותה בין האורגניזציה הציונית ובין הפרקציה “המזרחי”, שאין לה באמת שום שייכות להתנועה הציונית ושכל שאיפתה היא רק להיות ה“משגיחה על הכשרות”. ה“רוסים” מבינים כעת עד כמה נחוצה עבודה כזו, רחבה ומסודרת, כדי שנרכש לנו במשך הזמן השפעה כל שהיא במזרח, אבל גם הם נשקעו במ“ט שערי אורגניזציה לשם אורגניזציה ואנשים גם להם אך מעט. וכי יעבירו גם את ה”מרכז" מקלן לברלין וכי יתנו להנהגה צורה חדשה, יהיה אך הקנקן חדש ולא יותר.
חושב אני לבלות את ימי הקיץ בברלין. הנני לומד כעת וכותב שעות אחדות ביום. יש לי כעת רק שאיפה אחת, לברוא לי יכלת להשתקע בארץ, מבלי להעגן אפילו להטחניקום, ואם אוכל להוציא את שאיפתי זו אל הפועל אהיה מאושר.
ושלום לך, ידידי היקר, לך ולכל אשר לך. מאת
שלך באהבה רבה
שמריה הלוי
אל ד' דרויאנוב, וילנה
ברלין 18 במאי 1911.
לידידי היקר שלום וברכה!
ראשית כל התנצלות, לא עניתי על מכתבך עד היום, לא מפני טרדותי הרבות, כי אם מכובד רוח. רק בעמל רב עלתה לי לשבור את הקרח, ונקוה נא, מכיון שנשבר, לא תקשה עלי הכתיבה כל כך.
רוצה אני לבוא לפני הקונגרס הסמוך בפרוגרמא מסוימת בדבר עבודתנו הקולטורית. מיששתי את הדופק של ציוננו בקלן, כלומר של ציוננו שבאו לקלן, מפני שבקלן עצמה אין ציונים, לצערי ראיתי, כי ראשם ורובם שקוע בשאלת מי בראש, ומסיחים דעתם מהשאלה היותר חמורה: מה הוא התוך, שבשבילו נחוצה לנו הנהגה בכלל. אני איני מתביש להודות, שאם כל הציונות תלויה בהבנק ובהקרן הלאומית, אין כדאי לערוך מלחמה. יש ללחום רק בעד השקפות, בעד דרישות ממשיות של עבודה. מובטחני, כי ההנהגה שלנו תשתדל בכל כחה בעזרת המשגיחים על הכשרות בהציוניות להמית את דרישותינו בנוגע לעבודה קולטורית אם ע“י חניקה, אם ע”י נשיקה, אך אין אנו בני חורין להפטר מהשאלה הזו במליצות2.
את התכנית אתן במאמר שני ואולי גם שלישי.
ושלום לך ולכל אנשי שלומנו מאת ידידך שלך
שמריה הלוי
אל אחד העם, לונדון
ברלין, 1 ביוני 1911
לידידי היקר והנעלה שלום וברכה!
בקשתי בהלשכה שלנו, כי ישלחו לך את העתקת מכתביהם של ידידנו יעקבזון ומר שבתי לוי השוהה כעת בקושטא וצופה התפתחויות השאלה בדבר קבלת הרשיון. אל נכון שלחו אותה לך, וממנה תשפוט על המצב ההוה.
מר איצקוביטש הנהו כעת פה. התראיתי עמו ומצאתי לנכון, כי יתודע אל הפרופ' שלזינגר, אך הד“ר כהן מתנגד לזה, בודאי יש לו “אינסטרוקציות”, מפני שבכלל מתנהג הוא כממלא מקום ה”געשעפטספיהרער", מה שיכול אתה לראות גם ממכתביו אליך. מיום שהכינו לי חדר מיוחד בהלשכה נתחזקה עוד השקפתי כי יש לנו עסק אם איש קטנטן הדומה בהטקטיקה שלו למר אפרים כהן, וכי לא על נקלה נוכל להפטר ממנו, והנני אומר גלוי, כי השתתפותו במוסדנו תביא לנו אך מכאובים.
מר שיף שוהה כעת בברלין. התראיתי עמו ודברנו ע“ד הטחניקום. לצערי גם הוא מלא התמרמרות וחושב זאת לאסון גדול, שבראש ההנהגה עומד איש חולה ובא כוחו הוא המזכיר של הה"פ , ואם כן הוא מוצא שלא הועיל מאום בתקנתו להוציא את המוסד מרשות הה”פ.
ועוד דע לך כי בשעת המו“מ בדבר הוצאת הטחניקום מרשות הה”פ לרשות עצמו תלה הה"פ במשפחת וויסוצקי, וכעת תולה הוא עצמו בשאלת בית הספר הבינוני באילן גדול אחר, במר שיף. והנה מעיד אני ששקר גמור הדבר. מר שיף לא יקפיד כלום, אם נבנה ראשית כל את הטחניקום, והפלפול בדבר יהודי המזרח ויהודי המערב אינו נוגע לו כלל. אחת היא לו בשביל מי יבנה הטחניקום ובלבד שיבנה.
מר רוזנבלד משיקגו שוהה כעת בלונדון וכתבתי לו, כי יתודע אליך, הוא ורעיתו. מר רוזנבלד הוא אחד מהיהודים הפשוטים המצוינים, ומסוגל הוא לעשות גדולות בעד עמו, ואשמח מאד אם תמצא שעת הכשר לדבר עמו על כל שאלותינו. גם רעיתו היא בעלת לב טוב ונבונה. אל נכון יבקרו אותך בביתך.
קבלתי ידיעה, כי האורדן “ברית אברהם” התחיב לתת לטחניקום 500 דולר מדי שנה בשנה במשך עשרת שנים, היינו שתי סטיפנדיות, בדבר האורדן “אינדעפענדעט ברית אברהם” איני יודע עוד אם עמד גם הוא בהבטחתו. כן נתקבל מכתב מהנשיא של “בני ברית”, כי ההרצאה שלנו תבוא בדפוס החוברת יוני, וכי מאמינים הם, שעל נקלה יאספו את הט"ו סטיפנדיות.
אני עובד כעת הרבה, קורא וכותב, אבל אין לי אותה מנוחת הנפש שקויתי לה, והלואי שיכולתי להעתיק את דירתי לא"י בקרוב, כי אין אני רואה לי פה כר נרחב לעבודה.
את גליון “האיזראעליט” לא מצאתי עוד ואשתדל להשיג אותו ואשלחנו לך.
ושלום לך ולכל אשר לך מאת שלך באהבה רבה
שמריה הלוי
לאסיפה השנתית של ציוני אמריקה
ברלין, 21 ביוני 1911
חברים יקרים!
מלב עמוק הנני מברך אתכם לאספתכם השנתית לפני הקונגרס העשירי. בטוח אני, כי תעשו כל מה שיש בכוחכם לעשות כדי לבסס את ההסתדרות שלנו ולעשותה לגורם ראשי בהתפתחות חיי אחינו במערב הרחוק. אמנם החיים באמריקא נמצאים עוד במצב ההתהוות והתסיסה, ההשקפות מתרקמות ואינן קבועות עוד אבל דוקא מטעם זה יש חשיבות יתרה וערך משנה לעבודתנו הלאומית במדינה זו.
דבר אחד צריך להיות ברור לנו; כל שאיפותינו היותר טהורות צריכות להתרכז בארץ אבותינו כמו בנקודת ההבער, ומשם ילכו צינורות ההשפעה לכל ארצות פזורינו, ולא תהיה עוד תרבותנו תרבות יתומה, נעה ונדה כעם היוצר אותה. הקשר החזק הזה יגן על קיומנו עד שיבראו התנאים הנאותים לקבוץ-גלויות גדול, כמו שמתאר אותו ברעיונו כל אחד מאתנו בזמן מן הזמנים.
ואם כי התנאים הפוליטים קשים כעת בארץ אבותינו, אם כי מספר הסנבלטים מתרבה מיום ליום ואורבים הם לנו מכל פנה – אל לנו להתיאש, אל לנו לשכוח, כי כבוש הארץ הוא אך ה“סך הכל” של פסיעות מדודות המצטרפות רק אחת לאחת לחשבון גדול, אל לנו לשכוח, כי “קריעת ים סוף” היא רק אחד מהמומנטים הקודמים להכיבוש, וכי אם כן אין לסגת אחור. אם עבודתנו קשה מקריעת ים סוף, יבוא יום, וכותב הפרקים האחרונים של תקופה התחיה החדשה שלנו ימצא, שאולי אינה נופלת מתקופת עזרא בשעתה, והאל הטוב יסלח לי את ההקבלה הזו.
פסיעה אחרי פסיעה, אריח על גבי אריח, לבנה ללבנה – ומי יודע, אולי נזכה עוד אנו לראות את הבנין, בנין-עדי-עד משוכלל ממסד ועד הטפחות, אולי נזכה עוד לראות ציון ביפיה וחלק גדול מעמנו יושב לבטח על אדמתו, יוצר בורא ומשפיע.
אין בחיים יותר נעלה משאיפה לתחיה, ואשרי לאלה שזכו להיות מהחלוצים הראשונים.
ויהי כבוד הציוניות חופף על אספתכם, ותהי קדושתה מרחפת על עבודתכם. חברים יקרים!
בברכת ציון וירושלים
שלכם באהבה שמריה הלוי
אל אחד העם, לונדון
ברלין, 30 ביוני 1911
ידידי היקר והנעלה!
מכתבך מן 25 יוני הגיעני ואשתדל להשיב על כל שאלותיך, כסדרן.
בדבר כתב הבקשה שהגישו אנשינו בחיפה עיינתי עוד הפעם בכל החומר הנמצא פה תחת ידנו, וכמדומני שוררת באמת ערבוביא קטנה בנידון זה. בקשה מיוחדת בדבר פתיחת בית ספר לטחניקא לא הגישו אמנם. אבל מתוך הבקשה בדבר בנין הבתים ניכר, כי הבתים האלה נבנים למטרת פתיחת בית-ספר טחני, וחושבים הם, כי אחרי שיתקבל הרשיון לבנין הבתים יהיה נחוץ להגיש תיכף בקשה שניה בדבר פתיחת הטחניקום. והא ראיה: מר לוי כתב בפירוש, והד"ר יעקבסון בתור תנא דמסייע לו, שאין עוד השעה מוכשרת כעת להגיש גם את הבקשה השניה.
אתמול נתקבלה ידיעה מבירות, כי כתב הבקשה שלנו, שנשלח בחזרה מקושטא, הגיע כבר לבירות ומשם הלך לחיפה, וכי מקוים הם, כי בעוד שבועות אחדים יושב לקושטא עם המלואים והתקונים הנחוצים.
בית הספר הבינוני. רק ע“י מקרה, או יותר נכון באונס הראה הד”ר כהן את מכתבך להד“ר נתן, מפני שסיפרתי אודות המכתב הזה למר וויסוצקי והוא נגע בשאלה הזו בשיחה עם הד”ר נתן, והאחרון דרש אז כי יראו לו את מכתבך להד“ר כהן. בהשיחה הזו השתתפתי גם אני, אבל רק בתור עד שמיעה, כי כבר נוכחתי לדעת, שאין כדאי להוציא ויכוחים לבטלה. הד”ר נתן אמר בפירוש, כי מצטער הוא על הראשונים, כלומר על מה שויתר על מין הילדים, וכי על בית הספר הבינוני לא יוותר לעולם, והעלה עוד הפעם גרה בדבר השיטה שלו, שכולה מקשה היא, ממש מעור אחד, וכי לא יזוז ממנה אפילו כמלוא נימה. מר וויסוצקי עבר בהמרה מ“קטיגור לסניגור” והודה, כי אחרי אשר שמע את הטעמים ואת הנימוקים של הד“ר נתן, אינו יכול עוד להתנגד לבנין בית הספר הבינוני, עוד גם זאת, כשהיתה לנו הישיבה בבית מר [ג’מס] סימון, דרש הד”ר נתן עוד הפעם שיגשו לכל לראש לבנין בית הספר הבינוני.
קשה לי לספר לך, עד כמה אי אפשר לעבוד כעת במחיצה אחת עם הד“רים “שלנו”. הד”ר נתן לקח את “רסן הממשלה” בידו ואוחז בו ביד חזקה, ועל כל פסיעה ופסיעה מטעים הוא ומדגיש, כי הוא ה“געשעפטספיהרער” ובפרט אחרי נדבתו ההגונה של הד“ר סימון. הנדבה הזו ניתנה בעצת הד”ר כהן לא להטחניקום, כי אם להה“פ, כלומר הד”ר סימון מנדב להה“פ מאה אלף מרק לצרכי בנין הטחניקום. מצאו אמתלא, כי באופן כזה יהיו פטורים משלם מס גבוה להממשלה. יוכל היות, אבל הטעם העיקרי הוא אחר לגמרי. המה צריכים להראות לכל העולם כולו, כי הה”פ בונה את הטחניקום.
ומדוע נתמרמר על זה, אם אנשים בעלי צורה משלנו באים ומקטירים כל כך הרבה להה“פ וביחוד להד”ר נתן. בטח יודע אתה בדבר ה“נסיון” שעשה הד“ר נתן עם “בית המדרש לרבנים” בירושלים. בית המדרש הזה נוסד בעצם וראשונה רק על אחיזת עיניים, ויודע אני ברור, כי בקופת הה”פ לא היתה אף פרוטה אחת להוציא בעד המוסד הזה, והנה בא פתאום המלאך הגואל. מר גאָטץ נדב לצרכי הבנין חמשים אלף פרנק והתחייב לשלם מדי שנה בשנה, כל ימי חייו 10,000 פרנק, ולהכניס במשך הזמן להה“פ סכום כזה, שפירותיו יעלו לעשרת אלפים פרנק לשנה. באמת נדבה הגונה , כמעט כנדבת בית וויסוצקי לטובת הטחניקום. אבל תחת זאת נשאר המוסד החדש בידי הה”פ. ולא שמעת את התהלות ותשבחות שפיזר מר גאָטץ ביד רחבה לשיטת הה“פ, ביחוד למר אפרים כהן, שהוא כמעט היחידי המבין את צרכי הארץ ועוד ועוד. ופה הוסיף עוד, כי נכון הוא לנדב עוד סכום כזה, ובלבד שיסגרו את הגימנסיה הארורה. הלא תבין מעצמך, איך הרים הד”ר נתן את ראשו, איך יצא כמעט מגדרו ושפך ממש קיתון של שופכין על כל בתי הספר האחרים הקיימים בארץ, ואחריו החרה החזיק הד"ר כהן בחוצפה יתרה העוברת כל גבול.
כאשר נפגשתי עם מר גאָטץ עוד הפעם, אמרתי לו במעמד מר [חיים] טשרנוביץ [=רב צעיר], כי לחינם בא הוא להגדיל את המדורה, וכי לא היתה לו כל רשות להשליך שיקוצים על מוסד, שאפילו לא ביקר אותו בפעם האחרונה בהיותו בארץ. אבל מה שנעשה נעשה. ואני התמרמרתי וכעסתי על החנופה מצד אחד, ועל היהירות וגסות הרוח מצד השני.
ועוד שנית אגלה לך. מיד כששבתי מאמריקא נוכחתי לדעת, כי היחס של מר וויסוצקי אלי נתקלקל. מיד הבינותי, כי השתדלו בזה, ויש לי הוכחות נאמנות.
וכשהיה מר שיף פה היית צריך לראות, עד כמה עמלו ויגעו, הד“ר כהן ובפעם השנית גם הד”ר נתן למשוך אותו לצד הה“פ, כלומר לצידם הם, ויוכל היות, כי גם בזה הצליחו. הד”ר נתן היה ממש לאיש אחר, בריא ומלא אנרגיה ונוהג את נשיאותו ברמה.
ומה שנוגע להאופטימיזמוס שמצאת במכתבי האחרון, אינני מכחד אותו, כי הלא ראשית כל מחויבים אנו לדאוג בעד הטחניקום עצמו, וכמדומני שהד“ר נתן לא יתרשל עוד בעבודתו לכה”פ וגם זו לטובה.
כותב לי מר וויסוצקי מקיסינגן, כי הד“ר נתן פנה אליו בברכה להולדת נכדו וביקש ממנו, כי יבוא גם הוא לרגל חג המשפחה הזה לעזרת ה”ראבינער סעמינאר", כמה מכאיב הדבר וכמה מחפיר הוא.
אחרי כל אלה תבין מעצמך, יקיר, כי לא שבעתי פה נחת, וכל כל פגישה ופגישה עם האדונים האלה נוטלת ממני חלק מבריאותי, שבלאו הכי התרופפה בזמן האחרון לרגל סיבות שונות. ידידי כמעט שהוליכו אותי בעל-כרחי לרופא. הוא ציוה עלי, שאשליך אחרי גוי את כל הדאגות שלי ואלך לנוח, וגם סמי רפואה נתן לי, אבל מפני שאין אני אדון לדאגותי, כי אם משועבד להן, איני מאמין גם בתועלתה של מנוחת הגוף. דאגתי הראשית היא: כיצד יעלה בידי להשתקע בארץ במהרה, כי כבר קצתי ממש בהחיים פה, מכוערים המה ומשביעים אותי אך רוגז.
אשתי היתה עד כה בסנטוריום בשירקא אשר בהרץ. בשבוע הבא תשוב הנה ותלך עם בננו הקטן לנורדיני, בתי תלך עם אחת המורות שלה לנאות קיץ בקרבת מינכן, ואני אולי אשתחרר מעט ואלך לענגלברג.
קיבלתי מכתב מידידנו דובנאוו. הוא יבוא הנה מחרתיים יחד עם אידא יפימוונא, שחולה היא במחלת סרטן הקיבה. היה פה אתמול הד“ר זלקינד מפט”ב, הרופא שלה, ואמר, כי אין כל תרופה למחלתה, וכי אם גם יעשו ניתוח, שמסוכן הוא בפני עצמו, אפשר שיוכלו להמשיך את חייה עוד לחדשים אחדים. מה נורא הדבר!
מה מאוד רוצה אני לראותך. מצטער אני, כי פגישתנו נדחה עד זמן הקונגרס.
שלך באהבה רבה
שמריה הלוי
את מכתבך להד“ר כהן לא קראתי עוד, מפני שהד”ר כהן הוא כעת בברלין, אבל מסופקני אם יראה לי אותו גם אחרי שובו הנה.
לד“ר י”ל מגנס, ניו-יורק
ברלין, 5 אוקטובר 1911
לידידי החביב, שלום וברכה!
כמעט נואשתי לקבל ממך תשובה על מכתבי, והנה הגיע לידי מכתבך הראשון, וטרם שהספיקה לי השעה להשיב עליו בא גם השני, וזו לי הפעם הראשונה שאני חייב לך תשובה.
כן, ידידי, בהסח הדעת באה לי המשרה החדשה ומעולם לא חשבתי להכנס בתור חבר להועד הפועל המצומצם שלנו. קויתי להיפך, לנער עוד בשנה הנוכחית את אבק אירופא מעל רגלי ולהשתקע בארץ, אבל לצערי הגדול עלי לדחות את המשאלה הזו עוד לשנה שלמה, מפני שהרשיון מקושטא ליסוד הטחניקום עוד לא הושג ולשבת בחיפה בטל אין ברצוני. כעת נסתבכו הענינים לרגל המלחמה במזרח, כלומר בצפונה של אפריקא, עוד יותר. בכל זאת מקוים אנו, כי הרשיון יתקבל במהרה, ואז אתחיל גם אני להכין את ביתי בחיפה. בין כה וכה בא הקונגרס העשירי, ואנחנו ראינו, כי אם לא נשתדל כעת לשים קץ להסכסוכים הפנימיים עתידה האורגניזציה שלנו לעבור ולבטול מן העולם. מה שנוגע לבחירתי אני צידדו בזכותה דוקא הגרמנים וגם רבים מבעלי וואלפסון בתוכם. איך שהוא ואני לקחתי על עצמי עבודה רבה ואחריות גדולה. כמובן אעסוק ראשית כל בסידור עבודת הפרופגנדא, אבל אין אני בן חורין לשחרר את עצמי גם מכל העבודות האחרות התלויות בתנועתנו. וזה הדין גם לידידנו מר סוקולוב.
וכן להוי ידוע לך, חביבי, כי אני נכנסתי שלא על מנת לקבל פרס ומוכרח אני לדאוג לפנרנסתי כדאשתקד. גיסי היקר כהנהיים יספר לך בע"פ אודות מצבי כעת וגם יתיעץ עמדך בענינים אחדים.
יחוסי להטחניקום לא שונה, ואין אני רואה כל יסוד לשינויים לע"ע. אבל יוכל היות, כי לרגל העבודה הציונית, יהיה עלי להסיח דעתי לפי שעה מהטחניקום, ואז נראה איך יפול דבר.
בדבר ביקורי באמריקא בחורף הבא, נשתנו אמנם התנאים לגמרי. הלא תבין מעצמך, כי יכול אני כעת לנסוע רק בתור חבר של הועד הפועל, אם אך רוצה אני לעשות תעמולה גם בעד האורגניזציה הציונית, מה שאין כן אם אסתפק רק בנאומי ובדרשותי ולא אשתדל להשפיע על מהלך הענינים הפנימיים של הציונות באמריקא. אז אין לי צורך בהזמנה מצד הפדרציה מהטעם הזה: והכי בשביל שאני זכר הפסדתי? כלומר, השתתפותי בהועד אינה אוסרת עלי לנאום ולדרוש בתור איש פרטי, כי העבודה הזו אינה גרועה מעבודתם הפרטית של יתר חברי בהועד. בכל אופן טוב היה לוא יכולת לשתף לההזמנה גם את הפדרציה. עיין נא בשאלה החמורה הזו בשים שכל והתיעץ נא עם מר כהנהיים, כי איש נבון הוא. וחזקה בשני חכמים כמוכם, שלא תוציאו מתחת ידכם דבר שאינו מתוקן. כן יקח עמך גיסי דברים בדבר מצבי בכלל, וראשית כל בדבר הכשרת האפשרות של העתקת ביתי לארץ ישראל, מפני שרבות ממחשבותי הופרו וצריך למצוא דרכים אחרים לא מעט.
העבודה פה מרובה וכולנו עובדים שכם אחד, ואם רק נוכל להוציא אל הפועל רק חלק ממה שאנו חושבים נסתפק גם בזה, כי לדאבון נפשנו רואים אנו, שעד כה לא השתמשו בשעת הכושר כראוי.
ראשית כל יהיה עלינו להגדיל בכמות מרובה את מספר השוקלים. חושבים אנו ממש לחרפה להסתדרותנו, כי מספר השוקלים ירד בשנים האחרונות אחורנית. אמנם מבינים אנו, שלא זהו העיקר, אך לנו אין קנה מידה אחר, שנוכל לשפוט על פיו על התפתחות תנועתנו. שנית נשתדל להכניס עבודה תרבותית במזרח, ובטוחים אנו, כי כל הויכוחים עם ה“מזרחים” יעברו מן העולם, אם אך נבוא לידי הלכה למעשה. כשאין עבודה מתרבים ויכוחים ופלפולים ריקים. אם נתחיל לעבוד, יווכחו עד מהרה לדעת, כי אין לנו כל נטיה להרוס, כי אם לבנות, וזהו העיקר.
קראתי את מאמריו של מר בריינין ע“ד הקונגרס וע”ד הועד החדש. אחרת לא קויתי מהאיסטניס הזה. את ערך משפטיו של מר בריינין יודעים פה ומתיחסים אליהם בשויון נפש גמור. אמנם הלואי שלא תחולל על ידו הספרות העברית בכלל והלואי שלא יהפך ה“דרור” לאורגן אנטי-ציוני. את סימני ההכנה למעבר כזה רואה אני כבר בהגליונות הראשונים.
ואחרון אחרון חביב, הלא הוא ר' וועלוועלע [=הרב זאב מרגליות] שלכם, זו המציאה הכשרה, שהקב“ה כביכול ומר ספירשטיין להבדיל זיכו בו את היהדות הניו-יורקית. קראתי את כל המאמרים הראשיים בה”מארגען ז’ורנאל" וראיתי את כל אחיזת העיניים והרמאות ממש שיש בהענין הזה. הרבה לא אומר. בעדי די הוא, כי ר' וועלוועלע היה מבני בריתו של בעל ה"מצפה (*שמעון מנחם לזר), ובעירו גרודנא, היה אחד מהרבנים, שלא היתה לו בקהלתו כמעט שום השפעה. בכל המאורע הזה הנני רואה אך מלחמהנגדך, יקירי, נגד היהדות הלאומית, שהיא לזרא לשומרי היהדות מטיפוסו של מר ווערניק וספירשטיין, אלה הכופרים בכל, ושאין להם דבר שבקדושה, שלא יחללו אותו, ושהיהדות הישנה היא להם אך מין פרה חולבת שאינה יודעת לנגח ומפני זה חביבה היא עליהם. אבל, יקירי, הזהר נא מפני האנשים הבלתי מהוגנים האלה, ודע נא כי מלחמה תהיה להם בשיטתך הלאומית. כמובן הנני מוסר רק לך את הדברים האלה וחלילה לך להשתמש בם בשמי, מפני שאין אני רשאי להתערב מרחוק בהענינים הפנימיים של העדה הניו-יורקית.
התיחסותו של ר' וועלוועלע לתנועת השחרור בשנת 1905 נובעת מידידותו להרב הפולטווי (*הרב אליהו עקיבא רבינוביץ) והיא מובנת מאליה. בכלל רואה אני בהתנשאותו של הרב הזה ירידה להיהדות וכדי בזיון.
בדבר ביקורו של הד“ר מוסינזון באמריקא, קשה יהיה לדחות אותו לזמן אחר. השקפתי אני בשאלה הזו היא כך: מחויבים לבסס את הגימנסיה העברית, למען תוכל לעמוד ברשות עצמה ולא תהיה תלויה בנדבות. אמנם רבות יש עוד לתקן בהגימנסיה, כוחות חדשים נחוצים לה, אבל אסור לנו לשכוח, כי אלה שלא פחדו מהנסיון הראשון ובראו יש מאין המה החלוצים שלנו ועלינו לעזור להם, גם בשעה שמוכיחים אנו אותם. ע”י המוסד הזה, כלומר תודות לקיומו נבנתה גם “תל-אביב” ונתרבה הישוב ביפו, והישוב העירוני ג“כ חשוב לנו עד למאוד. הד”ר מוסינזון הוא איש ישר ומסור לתנועת התחיה בכל לבו, ומובטחני כי יצליח בדרכו לעורר את הלבבות ולחמם אותם בכלל.
לרגל המלחמה3 תהיה לנו בשבוע הבא ישיבה של הוועד הפועל הגדול, ומלבד זה נתאסף שנית לדון על עיקרי תנועתנו ועל העבודה בכל הארצות ביום 4 נובמבר. מזמן לזמן אשתדל להודיעך באופן פרטי מכל הנשמע. ואסיר תודות אהיה לך אם גם אתה לא תחמיץ את תשובותיך.
ושלום לך חביבי, לך ולרעיתך היקרה ולדוד הנחמד
מאת שלך באהבה
שמריה הלוי
אל הוועד הפועל המצומצם
ברלין 21 בנובמבר 1911
אל: הוועד הפועל המצומצם, ברלין.
אחרי רישומי הראשונים בגליציה הנני מוס לועד הפועל המצומצם לשם אינפורמציה ראשונה את הדין וחשבון הבא:
באגודה הארצית של גליציה שרר מצב רוח מדוכא עד מאוד. התוצאות האומללות של הבחירות4 השאירו את רישומן הניכר. שהותי בקראקא הראתה כבר, כי המסע לגליציה הבטיח הצלחה בעידוד הרוחות. באסיפות שרר אינטוזיאזם אמיתי וחזק, וגם לאסיפה בלמברג היתה השפעה מורלית גדולה. בלמברג עזר בעיקר מהלך המשמח בדרך כלל של […] להסיר כל אי נעימות, שעוד היתה. ההוכחה הנראית לעין לתוצאות הטובות של התעמולה היתה העבודה לטובת הקרן המרכזית, אשר רק עבורה עבדתי בשעת השיחות הפרטיות. למרות שקבעתי עם [אדולף] שטאנד בשעת ישיבת הוועד הפועל סך של 30,000 כתר כחלקם של הציונים הגאליציאנים, היה נדמה לי, כי אפילו על-ידי מאמצים יוצאים מן הכלל אי אפשר יהיה לצפות להרבה מהיכולת הכספית של ארץ זו העניה באופן יחסי. כבר היום יכול אני להגיד, כי חששותי הוכחו כבלתי מוצדקות. 30,000 הכתרים מובטחים לקרן המרכזית בוודאות. והמדובר הוא לא רק בהבטחות ריקות אלא בהתחייבויות בצורה מחייבת. כל אחת מארבע הוועדות האיזוריות תגבה 7,500 כתר. הד"ר [יהושע] טהון קיבל על עצמו את התחייבות לקראקא, ובלמברג תערוב הוועדה המרכזית ליתרה. כבר בשעת ישיבת הוועדה המרכזית נמסרו מיד 2,300 כתר מחברים לאדון שטאנד. הוועד המרכזי מצפה מה[…] הרבה מאוד ואני חושב כי על-ידי מסעי אוכל להשיג קודם כל שני דברים: קשר אמיץ בין גליציה לוועד הפועל המצומצם והכנה ממושכת של מהלך הרוחות לכל פעולות אירגוניות שיש לבצען מיד. על קבלת הפנים שהיתה לי בכל מקום ועל הפרטים מוסר [קורט] בלומנפלד5 דין וחשבון מפורט.
אבקש בכל לשון של בקשה לשלוח לי דין וחשבון של הוועד הפועל המצומצם על המתרחש בתקופת העדרי.
בברכת ציון לבבית
לוין
מכתבים תמיד ללמברג!
אל קורט בלומנפלד, למברג
(*תורגם מגרמנית)
(גלויה)
מר בלומנפלד החביב!
זו אינה רק הצלחה אלא מסע נצחון. מעומק לבי מודה אני לאנשים, הגורמים לי נחת רוח כזאת. הנני מרגיש את עצמי כאילו אני באמריקא.
ביירוסלאב היה הערב היפה ביותר, ואני שמח שלא פסחתי על מקום זה. אנא מסור דרישות שלום לידידינו. אני מקווה להגיע ללמברג ביום ראשון בשעה 1.30.
להתראות, שלך
ש. לוין
אל הוועד המצומצם
(*תורגם מגרמנית)
לבוב, 4.12.1911
חברים נכבדים מאוד!
רק אתמול קיבלתי את מכתביכם עם הצירופין. עד עכשיו לא היה לי כל מושג על איזה פתקת ערבות היה מדובר. הרי אינני צריך לבקש סליחה, כי אינני אשם בכל הדבר הזה. לוטה בזה הנני שולח לכם פיתקת הערבות המבוקשת.
בגליציה הענינים פשוט מצויינים. אפילו אני לא ציפיתי להצלחה כזאת. בלמברג היה עלי שוב להרצות היום. כל מקום ישיבה עלה כתר, ומקום עמידה חמישים האֶלר. יותר מאלף איש נאלצו לחזור, בפנים האולם היו לכל הפחות 1500–1800 איש. באמת שררה התלהבות שאי אפשר לתארה אפילו הסקפטיקאים בין חברינו לדעה עכשיו הם אופטימיים. הסכום המובטח ייאסף מהר מאוד. כולם משוכנעים, כי גם את מספר השוקלים אפשר להכפיל בקלות.
צר לי מאוד כי יש לי כה מעט פנאי בשביל וינה, כי אינני רוצה לבטל את הסכמתי לחברנו היימן, ואנאם בברלין ביום 19 לחודש. אבקשכם להודיעו, כי הוא יכול לצפות לי ליום 19 לחודש.
תקבלו דין וחשבון מפורט מהוועד הארצי. על רישומי אספר לכם בעל-פה אחרי שובי.
הנני מאושר בעיני כי לא הושפעתי, וביקרתי בגליציה בפעם הראשונה.
בדרישות שלום, שלכם
ש. לוין
אני מודה מאוד עבור 300 מרק. הנסיעות פה אינן זולות, ועלי לנסוע הרבה. אני תקוה כי הכסף יספיק לי. גם ממר בלומנפלגד קיבלתי עוד מאה כתר.
המשרד יקבל מכתב רשום עבור אדון ניידיטש. בודאי תראו אותו. אבקשכם מאוד למסור לו את המכתב. במקרה שמר ניידיטש כבר נסע, יכול המכתב להישאר במשרד עד שובי.
אל אחד העם, לונדון
ברלין 19.11.1911
לאחי וידידי הנעלה והיקר, שלום וברכה!
מלחמה כבדה היתה לי מבית כל הזמן האחרון, והיא העציבה את רוחי כל כך, עד כי לא מצאתי און לכתוב. ועוד גם זאת. לפני נסיעתי רציתי למלא את חובתי לההסתדרות הציונית עד כמה שאפשר לפי התנאים החדשים, והרביתי בנסיעות ובנאומים. את ברלין עוזב אני ביום כ"ה דנא ובדרכי אבקר עוד את הערים מינכן, נירנברג ומנהיים. במנהיים אתראה עם ידיד מר סימון ופייוויל שלנו, וביום ג' מאֶרץ מפליגה אנייתי מטריעסט וחושב אני להיות בחיפה בי' מאֶרץ.
היה פה מר טריידיל, והיתה לנו ישיבה קטנה בההשתתפותו של ברוואַלד. מר טריידיל מתאונן, כי המקחים עלו בינתיים בחיפה בפרט ובא“י בכלל, וכי אין להם היכולת לגשת למלאכת הבניה ע”פ החוזה שעשו עם הקורטריום. הדבר הזה עשה על הד“ר נתן וגם עלי, הנני מודה, רושם מדכא: עוד לא הניחו את היסוד, וכבר באים בטענות ותביעות, ובכתב החוזה נאמר בפירוש, כי אין להקבלנים לבקש הוספה במשך השנה הראשונה מתחילת הבנין, ואפילו אם יבואו עיכובים מצד הממשלה. מפני זה הנני דורש, כי השאלה הזו תתברר עוד לפני בואי לחיפה, למען אהיה חפשי מ”סכסוכים". אינני יודע אם יעלה לי הדבר הזה.
קיבלתי מכתב ארוך מר' אברהם אליהו [לוברסקי] שלי, שבו הוא מספר לי ע“ד השיחה שהיתה לו עמדך בדבר ביקורי באמריקא בשנה הבאה. אני אינני מאמין, שההצעה הזו תצא אל הפועל, אבל לוא היה אפשר להגשים אותה, הייתי מתרצה בכל לב לבקר אמריקא עוד הפעם לפני פתיחת הטחניקום, וכמדומה לי שתהיה נחיצות בהביקור הזה. קשה היה לסדר את העבודה לשם הטחניקום באמריקא, כל זמן שהמוסד היה קיים רק על הנייר, אבל מכיוון שהטחניקום יבנה נחוץ יהיה לייסד באמריקא אורגניזציה תמידית, כלומר ועד של אנשים בני סמכא, שיקחו עליהם את העבודה לטובת המוסד. ממילא מובן, שבאם נבוא לידי הכרה, שאי אפשר לי לזוז מחיפה, אוותר על הביקור הזה, אך חושב אני שתהיה לי היכולת לקחת חופשה לשנים שלושה חדשים והנני רוצה להשתמש בה בעד אמריקא. אגב אורחא אנאום בערים שונות ואולי אבנה ע”י זה ויהיה לי גם בית בחיפה. בכל אופן ביקשתי את ר' אברהם אליהו כי יחקור וידרוש ע"ד אפשרות ביקורי זה, ואני אתן תשובה ברורה רק מחיפה. ההכנות אינן מזיקות.
נתקבלה פה הטלגרמא בדבר הנדבה השניה של משפחת וויסוצקי. אך אינני יודע אם עלתה בידך להשפיע על היורשים, כי יתנו את נדבתם השניה בעד יסוד המחלקה הכימית או לא. מכל הצדדים כמעט מעירים אותנו, כי מחלקה כזו תוכל להביא תועלת מרובה להמוסד ולהארץ.
קיבלתי מכתב מהד“ר מגנס. כעת הנהו בדרכו לארץ, הוא ומר נתן שטרויס. זה האחרון “נתיהד” בזמן האחרון תודות להשפעתו של מגנס, – שעוד הפעם ויתר על רבנותו, – וחושב הוא לעשות איזה דבר של ממש בא”י. יוכל היות כי אתראה עם האדונים האלה בחיפה. כתב ההתקשרות שלי עם הקורטריום נחתם ימים אחדים אחרי נסעך מפה. הד“ר כהן הודיעך על דבר זה תומ”י.
חלק מספרי הנני לוקח עמי, והנני מקווה לעבוד מעט בענייני ספרות במשך הקיץ הבא – בלי נדר.
מחיפה אמציא לך דין וחשבון ממצב הדברים, כפי שאמצא אותם שם ומהתפתחות העבודה.
אם תהיה שעתך פנויה ותרצה לשלוח לי מכתב שיגיע לידי לפני נסיעתי, שלח נא אותו למינכן על שמי Postlagernd או יותר טוב על שם מר סימון בעדי.
והנני שלך באהבה רבה
שמריה הלוי
אל אחד העם, לונדון
טריאסט, 2 במרץ 1912
לאחי וידידי היקר והנעלה, שלום וברכה!
את מכתבך קיבלתי במנהיים והנני מביע לך את תודתי, כי מיהרת להשיבני. לפני נסיעתי נפגשתי פעמים אחדות עם הד“ר נתן. יחוסו אלי לא הורע. הוא נוח לכעוס ונוח לרצות, ובפרט שעל כל פשעים מכסה נדבה של מאתיים אלף מרק. כמדומני שהוא מכיר הפעם, שהנדבה השניה ניתנה תודות להשפעתך. אמנם אותי מעסקת כעת שאלה אחרת לגמרי. הד”ר אויערבך בא לפני ימים אחדים מחיפה, וסיפר לי, כי האדונים טריידיל וקרויזה רוצים לסלק את ידם מכל עסק הטכניקום, מפני שבינתיים עברה יותר משנה שלמה ותנאי העבודה נשתנו בין כך, ולהם אי אפשר לעבוד על מנת להפסיד. באופן כזה הן יוכל היות, כי נסיעתי לחיפה הפעם תהיה לבטלה, מפני שלעולם לא אקח על עצמי להיות המתווך בין הועד הפועל שלנו ובין הקבלנים. ביקשתי וחזרתי וביקשתי את הד"ר כהן, כי השאלה העיקרית הזו תתברר לפני נסיעתי, אך לצערי לא התבררה די צרכה ולשנות את סידור נסיעתי לא יכולתי.
הד“ר פינקלשטיין צריך לבוא בשבוע הבא לברלין, וכפי הנראה יגמרו את הדבר וימנו אותו לדירקטור. נראה לי שהד”ר נתן עונה בעל כרחו אמן ונותן הסכמתו להמינוי הזה. בדבר ווייצמן דיברנו פעמים הרבה. הפרופ' שלזינגר, כפי הנראה לא פנה בשאלה למנטשסטר, מפני שמוצא הוא, כי אי אפשר להציע לווייצמן משרת מורה פשוטה ושכיחה, ומכיון שעל-יד הטחניקום אינה נוסדה כעת מחלקה כימאית אין כל צורך לאסוף ידיעות אודותיו כעת. הד"ר נתן נוטה מאוד לוויצמן, ונחוץ להשתמש בהמומנט הזה.
ביפו חושב אני לשהות בדרכי רק שעות אחדות, אם רק הים יהיה שוקט, מפני שנחפז אני לדעת את המצב האמיתי בחיפה. הד“ר אויערבך סיפר לי, כי הרשות המקומית אינה מסתפקת בה”אירדע" ודורשת היא גם רשיון מקומי, אחרי שלהרשיון המקומי הראשון לא היה כל יפוי כוח מפני שניתן לפני ה“אירדע”. איני רוצה להשען על שמועות קלוטות מן הסביבה, אבל נחוץ עד למאוד לברר את כל השאלות האלה. עוד שמעתי ממנו, כי שמואל ולאה [פבזנר] מתעתדים לעזוב את חיפה לחדשים אחדים. אני מצטער הרבה על זה.
אנייתי מפליגה מפה מחר בשעה 1 אחר הצהרים ואהיה בחיפה בשבת הבא בבוקר.
עם פייוויל התראיתי במנהיים. הוא שבע רצון ממשרתו ומוצא קורת רוח בעבודתו. אני הטפתי לו מעט מוסר – אם כי אין אומנתי בכך להטיף מוסר ליחידים, – ובטח יכתוב לך הפעם. גם מר סימון דורש בשלומך באהבה.
שלך באהבה רבה
שמריה הלוי
אל אחד העם, לונדון
(גלויה)
טריאסט, 3.3.12
לידידי היקר והנעלה, שלום וברכה!
אתמול הריצותי לך מכתב, אך בטעות הדבקתי על המכתב מרקא מהטיפוס הישן שאין לה עוד יפוי כוח, ואיני יודע אם יגיע המכתב לידך. מפני זה הנני חוזר בקצרה על כל מה שכתבתי:
א. הפרופ' שלזינגר לא פנה בשאלות ע"ד ווייצמן מפני שחושב הוא את השאלה הזו למוקדמת. לפי דעתו יש אפשרות להזמין את ווייצמן רק כשתתכונן מחלקה מיוחדת לכימיה.
ב. יחוסו של הד“ר נתן אלי לא הורע ע”י שיחתך, מפני שעל כל פשעים מכסה נדבה של מאתיים אלף, והפעם הוא מודה, כי הנדבה ניתנה ע"י השפעתך אתה.
ג. עם האדון פינקלשטיין אומרים הם לגמור ולהזמין אותו בתור דירקטור בקרוב.
כתבתי לך עוד ע“ד מה שמסר לי הד”ר אויערבך, שאך זה בא מחיפה, אבל על אמיתותן של השמועות העלה אוכל לעמוד רק כשאבוא לחיפה ואחקור את מצב הענינים כמו שהוא.
בעוד שעה קלה מפליגה אנייתי לאלכסנדריה והנני שולח לך עוד הפעם את ברכתי שלום.
שלך באהבה רבה
שמריה הלוי
אל המכון היהודי לחינוך טכני בארץ ישראל, ברלין
חיפה, 24 במרץ 1912
אדונים נכבדים עד מאוד!
מהלך העבודה משביע את רצוני, אף כי אינה מתקדמת אלא באיטיות, מפני שלפני החגים עלינו להסתפק בכוחות המקומיים בלבד. נעשו כל ההכנות, כדי שהעבודה תתנהל באופן אינטנסיבי במלוא-היקפה מיד לאחר החגים, כלומר – באמצע אפריל. חבל שהתכניות של הטחניקום עדיין אינן כאן; אמנם אפשר לוותר עליהן בעבודות ההכנה, אך מכל מקום רצוי היה, שהכל יימצא כאן בעוד מועד. מר בארסקי כותב היום בעניין זה אל מר ברוואלד.
אשר לאבנים (אבני-חול) מניחים אנו, כי יהיו דרושים עוד כ-5000–4000 מטרים רצופים, אך חישוב מדוייק לא ייערך אלא במשך ימי החג. בעניין הסיד כבר כתב מר בארסקי, וברצוני להציע, כי מר ברוואלד יזדרז במשלוחו, כדי שלא יחול עיכוב בעבודה.
ועכשיו לעניין הבאר. ד“ר רופין מודיע לי, כי זה עתה הטיל על קבלן אמריקני לקדוח באר בחולדה (על-יד לוד). הקבלן, שהנו איש-מקצוע, יש לו ציוד משלו כדי לקדוח בארות עד לעומק 250 מטר. אחת היא לו, אם הקרקע עשויה חול או סלעים; כן נראה שהמחירים נוחים מאוד. ד”ר רופין נאלץ לוותר על אחת מבארות-החפירה שלו ולהכריע לטובת באר-קידוח. מכיון שלפי שעה עוד לא העמקנו בבארותינו – כ-20 מטר – רצוי, אולי, לעיין מחדש בשאלה, האם לא כדאי יותר יהיה להכריע לטובת באר-קידוח. אסור לנו לשכוח, כי הבורות לא יספיקו לנו עד עונת הגשמים הקרובה; באר-החפירה לא תוכל להיות מוגמרת אלא כעבור 15 חדשים – במקרה הנוח ביותר; לעומת זאת אפשר להתקין את באר-הקידוח העמוקה ביו תוך 4–3 חדשים. התייעצתי באופן יסודי עם מר רופין והוא יעץ לי לנסוע לחולדה במשך שבוע הפסח. הוא יבוא אתי ויערוך אומדן-הוצאות מדויק, שאשלחו לכם לאחר מכן.
בחוזה שלנו עם הקבלנים לא הובאו בחשבון אי אלו דברים, ועובדה זאת עלולה לגרום לאי הבנות, אם גם לא רציניות. כך,למשל, בעבודות החפירה נקבע מחיר לאדמת-חול ולאדמת -סלעים – פראנק אחד למטר מעוקב לזו ושבעה פראנק למטר מעוקב לזו. אך נתברר, כי בשטח שלנו יש לנו עניין עוד בשכבת-ביניים, שאין לראותה לא כאדמת-חול ולא כאדמת- סלעים. הקבלנים טוענים, כי כל מה שאינו בגדר “אדמת-חול” יש לראותו כאדמת-סלעים, דבר שאיננו יכולים להסכים אתו בשום אופן, כי ההבדל במחיר גדול יותר מדי. כנגד זה יש להתחשב בדרישות הצודקות של הקבלנים. אני משתדל עכשיו להיוודע בעקיפין, מה הן ההוצאות האמתיות של הקבלן בעבודה זאת, מבלי לסכם אתם, לפי שעה, את החשבון על עבודות החפירה לבית הספר התיכון. כן אשאל גם כמה מומחים, כדי שאוכל לגבש לי דעה פחות או יותר נכונה בשאלה זאת. הנעתי את מר בארסקי שישלח דוגמא של שכבת הביניים למר ברוואלד, כדי שיוכל לחוות דעה בשאלה הנידונה.
לעניין העובדים: שלושה עובדים – והם: מנהל החשבונות מר שקליארסקי, השרטט מר הארי והמפקח מר ברשאדסקי – דורשים העלאה במשכורת. שקליארסקי מקבל 150 פראנק, הארי – 100, וברשאדסקי – קצת יותר מ-90 פראנק לחודש. במכתב הלוטה של מר בארסקי גם ניתנת הנמקה לדרישות. גם עם מר קייזרמאן דנתי בעניין בפרוטרוט. הוא סבור, כי המשכורות נקבעו באמת בצמצום רב קצת יותר מדי וכי יש להעלותן, מכיון שהרי רק עתה התחילה העבודה האמיתית, האינטנסיבית יותר. הארי וברשאדסקי הם אבות-משפחה, ומשכורת של 120 פראנק אין לראותה כגבוהה. אשר למר שקליארסקי הייתי ממליץ על העלאת משכורתו ל-175 פראנק, לפי שעה, אם כי עלי להודות, הוא חרוץ מאוד בעבודה. אשר לתוספת החג, אישרתי תוספת בשעור מחצית המשכורת החדשית לארבעת הפקידים, ו-105 פראנק לסתתים הקבועים – שהרי אינני יכול לנהוג אחרת משנהגו עד עתה ומכיון שהדבר נכון בעיני.
במצורף – מכתב מאת מר קייזרמאן מיום 22 במרץ. אמרתי למר קייזרמאן, כי הקוראטוריום היה עד עתה בלתי מרוצה מן ה- Anglo-Palesine Company. מר קייזרמאן ניסה ללמד סניגוריה על עצמו והבטיח להקדיש מעתה לקוראטוריום טיפול טוב ביותר, אם הקוראטריום מצידו יקבל את הצעתו של מר קייזרמאן.
ברחשי כבוד מצויינים
המסור לכם, ש. לוין
אל אחד העם, לונדון
חיפה, 26, מרץ 1912
לידידי היקר והנעלה, שלום וברכה!
התחלת העבודה היתה קשה ככל ההתחלות. הקבלנים באו בתביעות חדשות, באמרם כי לרגל שביתת המלאכה במשך שנה שלמה יש להם הצדק לדרוש שינויים בכתב החוזה, מפני שבינתיים נשתנו תנאי העבודה. אולי הצדק איתם מנקודת מבט היושר, אבל הלא תודה גם לי, כי מצידי אני לא יכולתי לוותר אפילו במשהו והסברתי להם, שעל כל שינוי קל צריכה לבוא הסכמת הועד, ואם אך יעמדו על תביעותיהם אין לפנינו דרך אחרת, כי אם לבלי לגשת אל המלאכה. והוספתי ג“כ, כי אני אחל את העבודה על חשבון הועד מבלי לחכות עוד לפתרון השאלה מברלין. אחרי מו”מ ארוך החליטו סוף סוף הקבלנים להתחיל בבנין, והנני שמח על זה מאוד. כמובן לא נתתי להם שום הבטחות מסוימות, אבל מוצא אני לחוב מוסרי לצדד בשעת הצורך בזכות תביעותיהם, המבוססות על שינוי המצב.
העבודה מתקדמת, אם גם לא במידה הדרושה, מפני סמיכות החג, יען כי אי אפשר להביא לפני הפסח חרשים ופועלים מירושלים ומיפו. מיד אחרי החג יתחילו לעבוד באנרגיה כפולה. כן הבטיחו הקבלנים, ובטוח אני כי יקיימו את הבטחתם, ומאמין אני עוד, כי היחס ביניהם וביני, בתור בא-כוחו של הועד, לא יתן מקום לויכוחים ולסכסוכים.
מכל חברי ועד הבניה הקודם נשאר פה רק מר קייזרמן, ואני הנני מתיעץ עמו מזמן לזמן, ראשית כדי שלא לבייש, ושנית מפני ששאלות רבות קטנות וגדולות נשארו עד כה בלי פתרון כזנבות האודים העשנים, ומוכרח אני להימלך לכה"פ עם אחד מחברי הועד הקודם. אבל אחרי שנסתבכתי בחילוף המכתבים שבין הועד הנזכר ובין ברלין, רחוק אני מהאשים את דברי הועד בחיפה. אדרבא, הם השתדלו כפי הנראה לעשות מצידם מה שמוטל עליהם, אבל בברלין לא שמו לב כלל לכל הצעותיהם ודרישותיהם. ברלין התיחסה אליהם מגבוה, והמה מתאוננים על זה מאוד.
גם כעת צריך אני לאמר לך, יקירי, כי אם גם אפקח על העבודה בשבע עיניים, ואם גם יעלה בידי ליישר פה את כל ההדורים, מתירא אני, כי אמצא מעצורים מצד ברלין, פשוט מפני שאין שם כמעט כל הנהגה. מבקש אני אותך, כי תבקש העתקה מכל מכתבי ששולח אני לברלין ותדע את אשר לפנינו.
כל הזמן משעת הבוקר ועד הצהרים הנני מבלה על מגרש הטכניקום, ומשתדל לחדור לכל השאלות הקלות והחמורות. מתוכן מכתבי לברלין תראה, כי לרגל העבודה מבצבצות ועולות שאלות חדשות.
מר ברסקי עושה רושם טוב ושוקד על עבודתו. שבע רצון אני גם ממר שוחט וגם ממר שקליארסקי, מנהל החשבונות שלנו. בכל זאת אנסה לבקר את ספרי החשבונות מפרק לפרק ע"י מומחה מחוץ. ואם כי בטוח אני כי הכל נעשה באמונה.
עד כה נגמר היסוד של בית הספר הבינוני ונמשכת חפירת היסוד בעד הטכניקום. לפי השערתם של הקבלנים יש אפשרות לגמור את כל הבנינים במשך שנה וחצי, אם אך כל החומר, וביחוד הבא מחו"ל, יהיה מוכן במועדו.
בדבר בית הספר הבינוני “כביכול” של ה“עזרה” התיעצתי עם מר אפרים כהן ביפו, – הייתי שמה יומיים, – לא הפרוגרמא ולא המורים אינם מתאימים לתכונת בית ספר בינוני, אבל ראשית כל חסר לבית הספר הזה מנהל, ולפי דברי מר כהן קשה למצוא איש אשר כזה. לפי דעתי כבר הגיעה השעה שנשים גם אנו לב להשאלה הזו ולמצוא מנהל בעד בית הספר שלנו העומד להיפתח לכל המאוחר בעוד 1/2 1 שנה.
ביפו התראיתי עם הד“ר מגנס – נתן שטראוס נשאר בירושלים ולא היתה לי הזדמנות לדבר אתו, – ודיברנו באריכות אודות השאלות הקולטוריות התלויות בארץ. מעניין הדבר, כי גם הד”ר מגנס החל לדבר ע“ד יסוד בית נאמן לחכמת ישראל, כמעט לפי התכנית שציירת לפני בהיותי אצלך בלונדון בשנה העברה. כפי הנראה הבטיח לו מר שטראוס להמציא את הכסף בתחילה בעד מוסד עברי ארכיאולוגי, ודוקא בירושלים. אמנם עד שתתגשם המחשבה היפה הזו, יצא בינתיים לפעולה דבר חשוב ע”י מגנס ושטראוס, הראשון היה המעשה והשני העושה, כמובן. הן כמה כתבו ודיברו ע“ד נחיצות מוסד בקטריולוגי פה בארץ, כדי ללחום בהקדחת ראשית כל, ובהמחלות האחרות התלויות בהאקלים פה. כמה מלומדים ציונים מפורסמים נתאגדו על מנת לעשות תעמולה… והנה בא מר שטראוסונתן לאהרונסון את הכסף הנחוץ לזה, ועל יד התחנה לנסיונות בעד זריעות ונטיעות נוסדה תחנה שניה בעד המלחמה נגד מחלות המדינה. לע”ע התחייב מר שטראוס לתת מכיסו הוא כ"ה אלף פרנק לשנה במשך חמש שנים וכבר הכניס את התשלום בעד השנה הראשונה. אבל זה האיש שטראוס יש לו השפעה גדולה באמריקא ובטח ישתדל לאסוף עוד כסף ולבסס את המוסד כראוי.
כן רואים אנו, כי נימים חדשים נבראים, ובוראים הם יחס תמידי בין הארץ ובין הגולה, ובוודאי יש לברך “שהחיינו וקיימנו”.
מברלין לא קיבלתי עד כה אפילו שורה אחת ואף לא תשובה על הטלגרמא שלי ביום בו הונח אבן הפינה של בית הספר הבינוני.
גם מב"ב לא קיבלתי עוד שום מכתב, וגם גיסי שותק. עוד כועסים הם עלי ובכל זאת שמח אני, כי נפל בחלקי להיות בין המייסדים ולהשתתף באופן מוחשי בהבנין.
עם שמואל ולאה [פבזנר] מבלה אני כמעט מדי ערב בערב שעות אחדות ונעימה לי חברתם.
והנני מברכך בברכת החג וכל טוב
שלך באהבה רבה
שמריה הלוי
אורחים באים לחוג אתנו ביפו את הפסח: טשלינוב, [יוסף] קלויזנר וזוגתו.
העיקר שכחתי.
ד“ר מגנס מסר לי, כי חברי הקורטריום באמריקא מתרעמים מאוד על היחס אליהם מצד הועד הפועל שלנו בברלין. הפרוטוקולים היבשים והצנועים אינם אומרים ולא כלום, ובשאלות העיקריות אין נמלכים עמהם כלל. כן, למשל בטוח הוא, כי לוא הציעו לפניהם את שאלת הדירקטור היו מחווים את דעתם וודאי בעד וייצמן, מפני שבאמריקא יש להם השקפה אחרת בנוגע למומחיותו של העומד בראש המוסד. ראשית כל המה דורשים כי הדירקטור יהיה מארגן, בעל מזג ובעל השפעה על הסביבה, והמומחים עובדים איש במקצוע שלו תחת השגחתו של הדירקטור. אולי לא אחרנו עוד את המועד ובפרט כי לפי השערתי גם הד”ר נתן יעמוד על ידנו בנידון זה. וזה לך האות: מר אהרונסון יעמוד גם בראש המוסד הבקטריולוגי אע“פ שאיננו בקטריולוג. מתירא אני מאוד, כי כשיתיצב איש זר בראש הטחניקום הרחוק מרעיון התחיה ושאין לו שום שייכות להצד המוסרי של המוסד, נפסיד ע”י זה הרבה. כמו כן צריכים אנו להשגיח בהשגחה מעולה על מינוי המורים הראשיים, שנמסר כמעט כולו להדירקטור.
את ימי הפסח אבלה בראשון לציון וביפו, מפני שפה לא תהיה כל עבודה. גם שמואל [פבזנר] ולאה ויתר ידידנו נוסעים ליפו לחוג את הפסח, יען אין פה עוד סביבה עברית והלואי שתברא במשך השנתיים עד היפתח הטחניקום.
אל הממונה הממשלתי על הבנייה, א. ברוואלד, ברלין
חיפה, 28 במרץ 1912
אדון ברוואלד היקר!
אני שוב נמצא בארץ היפה-להפליא ששמה ארץ-ישראל, ונהנה מחמדת הכרמל. אולם קיבלתי על עצמי שליחות אחראית: לקדם את הבניייה. לכן אבקש סליחה מראש, אם לפעמים אאלץ לנקוט נימה יבשה. שהרי המצב הוא כך: הכל תלוי במידת-הדיוק ובפעולה שתהיה חסרת-השהיות מצידנו. קבלנינו אמנם אנשים הגונים מאוד הם; מכל מקום מוצאם מן המזרח ומושפעים הם השפעה חזקה ממנהגי-הארץ: “שבוֹיה, שבוֹיה”.
הזדרז-נא, מר ברוואלד היקר, במשלוח הסיד, הקורות ומתקני הגג. מוטב שימתין החומר זמן-מה עד לשימוש בו, משנאלץ אנו להמתין להגיעו. הזדרז-נא גם בענין התכניות.
להנמכת פני השטח של בית הספר התיכון אינני מסכים לחלוטין. בכך ניתן לחסוך כמה פרוטות, ומן הבניין בכללו ייגרע מחמת זאת הרבה מאוד. פניתי לברלין ומקווה שלא להיתקל בקשיים.
מד"ר אוארבאך קיבלתי מכתב בו הוא מעיר את תשומת לבי על הצורך בסיעופו של התעול לתוך הים. אין אני מומחה, אך מאמין אני, כי אתה תבחר בשיטה הטובה ביותר.
עבודת הבאר עדיין מתנהלת באיטיות רבה. מר איצקוביץ המסכן מפסיד בכך כסף רב. עכשיו הודיע על בואו קבלן אמריקני – מומחה – היכול להשלים בשלושה חדשים באר-קידוח בעומק 250 מטר. הוא קודח עכשיו בחולדה בשביל הקרן הקיימת. אתבונן בדבר ואמסור על כך דין-וחשבון מפורט. ד"ר רופין נאלץ לוותר בחולדה על באר-החפירה שלו, שעומקה כבר 90 מטר, ולהכריע לטובת באר-קידוח חדשה.
אני משתדל לחדור לכל פרטי המפעל ומקוה להיות במשך הזמן למומחה.
במיטב הברכות לך ולרעייתך היקרה
שלך
ש. לוין
אל המכון היהודי לחינוך טכני בארץ ישראל, ברלין
(*תורגם מגרמנית)
חיפה, 28 במרץ 1912
אדונים נכבדים עד מאוד!
במכתב מיום 28 בפברואר ש"ז נתן מר ברוואלד למר בארסקי את ההוראה: “ליד בית הספר התיכון אבקש להנמיך את פני הקרקע מסביב לדירת המנהל ולפני הכניסה הראשית באופן שתתהווה גינה מישורית לפני הדירה ומבוא מישורי או אפילו חצר-בית-ספר מישורית. הגבהת הדירה תעלה ביוקר רב מדי”. מר בארסקי ערך חישוב מדוייק של ההפרש שבין ההוצאות הדרושות להגבהת הדירה לבין הנמכת פני הקרקע. מתברר, כי הפרש זה אינו עלול לעלות על יותר מ-2,600 פראנק, אם נגביה את הדירה ב-3/4 מטר. אולם היתרון שבמראה הכללי שקול בהרבה כנגד תוספת-ההוצאות. מר בארסקי, הקבלנים וגם אני טוענים בהחלט בעד כך שהנהלתנו הנכבדה תאשר לנו את תוספת ההוצאות. לא זו בלבד שהמבנה כולו יהיה רב-רושם יותר בהופעתו בזכות זאת, אלא גם יתרונות אחרים יצמחו מכך. דירת המנהל לא תהיה אז כמוה כמרתף.
למר ברוואלד טילגרפתי היום: “לשלוח סיד מיד, וכן תכניות הטכניון ובתי המלאכה”. אגב כך רוצה הייתי להביע בקשה, כי גם מר ברוואלד מצידו יטפל באופן אינטנסיבי יותר במשימות הנוגעות לבנייה. על-ידי אי-הדיוק הקטן ביותר עלולות להיגרם כאן הפרעות גדולות-ממדים, כי אנו תלויים כאן במשלוחים מחוץ לארץ. אסור לנו לתת לקבלן שום עילה להפסיק את העבודה, אף לא ליום אחד. רצוי יותר שהחומר ימתין במשך חודש שלם עד לשימוש בו, משנאלץ אנו להמתין לבואו ולו גם יום אחד בלבד.
הלך-הרוחות בארץ מוסיף להיות שקט, אך יש להיות מוכן לכל. יש להמליץ על כך, שמנהל-הבנייה שלנו, מר בארסקי, יועמד תחת חסות גרמנית. עם הקונסול הגרמני דכאן שוחחתי שיחה ממושכת למדי; הוא הבטיח לי לתמוך במפעלנו בכל כוחותיו. נראה, שגם בשכבות הגבוהות יותר של האוכלוסיה הערבית מתעניינים במפעלנו, ודווקא ברוח אוהדת. בשבוע הבא אלך לחולדה כדי לעיין מקרוב יותר בשאלת באר-הקידוח. ד"ר צ’לנוב יהיה גם הוא ביפו, ואשתפוֹ בהתייעצות.
ברחשי כבוד מצויינים, המסור לכם
ש. לוין
אל המכון היהודי לחינוך טכני בארץ ישראל, ברלין
(*תורגם מגרמנית)
חיפה, 14 באפריל 1912
אדונים נכבדים עד מאוד!
במשך ימי החג נסעתי לחולדה כדי להתבונן בעבודות הקידוח של הבאר שם. מכיון שלא נוח היה לד“ר רופין להיפנות מיפו, ליווה אותי ד”ר [יעקב] טהון, שענין הבאר נהיר לו. שוחחנו שיחה ארוכה למדי עם הקבלן וכן עם הטכנאי, אשר לו הגשתי דוגמאות מן האבן של מגרש הטכניון. על סמך שיחתנו עיבד הקבלן תזכיר ובו אומדן הוצאות. את המקור נשמור כאן ונשלח למר ברוואלד את תרגומו.
הנחת אבן הפינה של הטחניקום התקיימה, כפי שכבר הודעתי לכם באורח טלגרפי, ביום חמישי, 11 לחודש. תחילה היתה כוונתי לוותר כליל על חגיגה, אך מכיוון שהנעתם אותי להניח את אבן הפינה בנוכחותו של ד“ר צ’לנוב, נאלץ הייתי לערוך חגיגה צנועה. הוזמנו הפקידים הגבוהים יותר, הקונסול הגרמני וכן כמה נציגים של הקהילה, יק”א, אליאנס, ד“ר שומאכר ועוד אחדים. חבל, שהפקידים התורכיים נבצר מהם להופיע, מפני שעסוקים הם עכשיו מאוד בבחירות; הם התנצלו באמצעות מר [שבתאי] לוי ו[יהושע] חנקין. כל האחרים הופיעו. את האבן הראשונה הניח ד”ר צ’לנוב בשם הקוראטוריום, את השניה – הקונסול, את השלישית – הרב, ואת הרביעית – אני. לפי אותו סדר נישאו נאומים קצרים; זכויותיהן של המשפחות וויסוצקי, שיף, אגודת “עזרה” וכן של חברי-הקוראטוריום השונים, אגב הטעמה מיוחדת של השגיהם המצויינים של ד“ר ג’מס סימון וד”ר נתן, הובלטו בצורה נאה. בדבר תוכן הנאום התייעצתי עם ד"ר צ’לנוב וכן עם הקונסול, והכל התנהל לפי תכנית קפדנית. האורחים נשארו למשך כמה שעות בשטח הבנייה, מקום שם הוגשו להם יין וממתקים באוהל יפה. היה זה רגע יפה, ומצטער אני צער עמוק ביותר על כי רק כה מועטים מאנשי הקוראטוריום היו מיוצגים. את נוסח הנאומים אשלח לכם בקרוב. חסר עדין נאומו של הקונסול, שהבטיח לתתו לי.
מר קראוזה חזר מירושלים עם כמה פועלי-בניין מומחים וטובים, ומחר שוב תחודש העבודה. אני משתדל לחדור לכל השאלות ומקווה שאוכל לשרת בדרך זו את המפעל. בינתיים מרוצה אני מהתפתחות עבודה.
בניית הנמל בחיפה כבר הוחלט עליה; ה“איראדה” ישנו, ויתכן, כי בקרוב יוחל בעבודות ההכנה.
ברחשי כבוד מצויינים
המסור לכם
ש. לוין
נ.ב. מצורף בזאת מכתב של ד"ר רופין. מצדי אוכל רק להוסיף, שיעיל מאוד היה הדבר לו יכול היה הקוראטוריום לרכוש מגרש לעשרה בתי מגורים, בערך, בקרבתו המיידית של הטכניון. שאלת הדיור אינה קלה כאן, ומקום חשוב יוודע לה בהשגתם של כוחות הוראה טובים. כן אפשר לחזות מראש, כי מחיר הקרקע יעלה בהחלטיות, במיוחד לאחר הקמת הטכניון.
ההתעניינות בייסוד מפעלים חדשים בארץ ישראל גדלה מיום ליום. מר נתן שטראוס יסד ליד תחנת הנסיונות של מר אהרונסון לשכה להיגיינה, בעיקר למען המלחמה בקדחת. למטרה זאת נתן 80,000 פראנק, שישולמו בשעורים של 25,000 פראנק לשנה. הוא רואה זאת כנסיון, ועם זאת הבטיח להקדיש מעתה את כל פעולתו ותשומת לבו לארץ ישראל. כן הרים תרומה גדולה למטבח עממי בירושלים, ול“בצלאל”- 50,000 פראנק. למרבה הצער חלה, ונאלץ למהר ולצאת לדרך-נסיעתו חזרה. אולם ד"ר מאגנס מאמין, כי יעשה משהו גם בשביל הטחניקום.
ש. לוין
אל דוד ויסוצקי, מוסקבה
(*תורגם מרוסית)
חיפה, 14 באפריל 1912
דוד בן ואסילי הנכבד מאוד!
אני מקווה, שמברלין מודיעים לך על מהלך העבודה, ואתה בתוך הענינים. אני שמח מאוד, לפעמים אפילו מאושר, שנפל בחלקי להשתתף מקרוב בייסוד הטחניקום.
ביום ה', ב-11 לח“ז, הנחנו את אבן הפינה של הטחניקום וסידרנו חגיגה צנועה לרגל מאורע חשוב זה. אני שמח שלפחות הד”ר צ’לנוב היה נוכח בשעת החגיגה, אחרת הייתי מרגיש את עצמי בודד לגמרי. זכר המייסד, וכזה עלינו לראות את אביך ז"ל, הועלה בצורה נאותה. אני מצטער מקרב לבי על שחסרת כאן. ישנם רגעים, שאינם חוזרים. אני סמוך ובטוח, כי רק בהיותך במקום היית מבין איזה תפקיד עצום מילאת, בהניחך יסוד לבית-הספר הגבוה הראשון בארץ אבותינו וגם – נקווה – נכדינו.
היה כאן הנדבן הידוע נתן שטראוס מניו-יורק. ארץ-ישראל עשתה עליו רושם כל כך חזק, אפשר להגיד רושם מאגי, שהבטיח להקדיש מעכשיו את כל תשומת לבו לארץ-ישראל. למלחמה בקדחת יסד על-יד תחנת הנסיון של אהרונסון לשכה להיגיינה ונדב למטרה זו 80,000 פראנק. ל“בצלאל” נתן 50,0000 פר' והרבה נתן למוסדות צדקה וחסד בירושלים.
בחיפה ניגשים לבנות נמל. מצד אחד זו היא עובדה משמחת, ערכה של חיפה יגדל, אולם מצד שני יש להצטער על שאנחנו פועלים כאן כל כך מעט, רוכשים כל כך מעט ואיננו משיגים את התפתחות הארץ.
דוד בן ואסילי! לוא רק ראית את המושבות שלנו, היית רואה חיים יהודיים אמתיים – בטוחני – היית מתמלא אהבה רבה יותר ואהדה לתפקידנו בארץ-ישראל. לא אני קורא אותך, אלא העניין היהודי, עניין שצפוי לו עתיד מזהיר. את זאת הרגיש הנדבן שטראוס ומנדבן הפך ליהודי לאומי.
אני עובד כאן ברצון רב. ימים שלמים אני מבלה בבנין, אני משתדל לחדור לכל פרטי הדבר, ואני מקווה, ששהותי כאן תביא תועלת לכל הענין.
כתוב לי מלים אחדות, אהיה אסיר תודה.
המסור לך, שלך
ש. לוין
אל הוועד הפועל המצומצם של ההסתדרות הציונית
חיפה, 15 באפריל 1912
קולגים נכבדים עד מאוד!
אין זה מקרה כלל, שרק עכשיו מגיע אני לידי חיבורו של הדין-וחשבון הראשון שלי: התמונה הכללית של ה“ישוב” החדש, ובמיוחד זה העירוני, חלו בה שינויים גדולים במשך השנתיים האחרונות, והיה עלי לעכל תחילה את הרשמים שקלטתי, כדי שאוכל למסור ידיעות על מה שראיתי. עד עתה הצטמצמו תצפיותי בחיפה, יפו, ראשון לציון, רחובות, חולדה ומרחביה.
בחיפה אין להבחין בשום התקדמות, בשום מפעלים יהודיים נוספים, בשום בתים חדשים, בשום יסודות חדשים. על המסחר בכללותו עובר משבר; בתי מסחר ותיקים אינם מסוגלים להבטיח את קיומם; אחדים מהם אפילו צועדים לקראת ההרס. את הכל זוקפים על חשבון המלחמה. אולם מקווים, כי המשבר יעבור בקרוב וכי האוכלוסיה תתאושש. קצת חיים לתוך האוכלוסיה היהודית הכניסה בניית הטחניקום. רוב הפועלים – כ-75% – הם יהודים, אך מבקשים אנו, במידת האפשר, להשביע גם את רצונו של ציבור הפועלים המקומי הערבי. אין ספק בכך, שגם הממשלה רואה את חיפה כאחת הנקודות החשובות ביותר. הרכבת החדשה לעכו תושלם בקרוב, ובניית הקו עפולה–ג’נין כבר הוחל בו. אפשר לחזות מראש, כי מחירי הקרקע בעמק יזרעאל יעלו במהירות.
אבן-הפינה של הטחניקום הונחה ב-11 לחודש בנוכחות ידידנו ד"ר צ’לנוב. היתה זו חגיגה צנועה אך יפה. מעריכת טכס גדול יותר נאלץ הייתי להימנע מחמת המצב הכללי. אבקשכם מאוד שלא לפרסם דבר על הטחניקום מבלי להתקשר תחילה עם הקוראטוריום. “אל-כרמל” (*עתון ערבי) ממשיך לשקוד על מדיניות ההסתה שלו, אך נראה, שהשפעתו אבדה לו לחלוטין.
בניגוד לחיפה, הרי פועמים החיים היהודיים ביפו בעצמה רבה. תל-אביב מתפתחת לכדי “שער גבוה” של ארץ ישראל. נוסף על החשיבות הפנימית של הרובע החדש, הרי עושה תל-אביב רושם נאה מאוד על כל הזרים; הכל רואים בה נאות יהודית במדבר הערבי. הקרן הקיימת, על-ידי סיועה למפעל נועז זה, גרמה לשמה שייוודע לתהילה. יש עדיין אי אלו צדדים חלשים בחייהם של התל-אביביים, אך נקודות האור ידן עולה אט-אט על העליונה. תל-אביב הנה, בראש ובראשונה בית ספר מעשי מזהיר למינהל העצמי שלנו. עשיתי שם את שבוע הפסח, וגם אני הופתעתי מן המראות הטבעיים היפים של החיים היהודיים המלבלבים. הגימנסיה העברית נמצאת במרכז, הן מבחינה גיאוגרפית והן מבחינה מוסרית. ידברו-נא המדברים ככל שירצו – הרי לנו הוכחה לכך, איך מוסדות תרבותיים גרידא משפיעים על הישוב העירוני כולו ומקדמים אותו. בית הספר מתפתח התפתחות טובה מאוד. ידידי ד"ר יוסף לוריא מסר לי ידיעות מדויקות, ואפשר בשלוות-נפש לתת אמון מלא בכל מילה מדבריו. אמת נכון: רצוי היה שיימצא מנהל מוכשר, כדי שינתן לבית-הספר אופי אחיד, אך אסור לנהוג פזיזות בפתרון השאלה הזאת. לצערי עוד לא היתה לי הזדמנות לראות את המורים ואת התלמידים בעבודתם, ולכן אני נמנע, לפי שעה, מלשלוח דין-וחשבון מפורט.
בענייני בית המדרש למורות קיימתי התייעצות ארוכה למדי עם נציגי הוועד האודסאי, אשר בה היו נוכחים גם ד“ר קלאוזנר. ד”ר רייביסט וד“ר טורוב. לאחר שיקולים יסודיים הגיעה ההתייעצות לכלל החלטה לייסד את בית המדרש ביפו דווקא – החלטה שכתוצאה ממנה יש לראות את סיועה של אגודת “עזרה” כיורד מן הפרק. אני סבור, כי הנהלתנו תוכל להסתפק בכיסויו של שליש-ההוצאות – בין 5,000 ל-7,000 פראנק בשנים הראשונות. אך חייבים אנו להתחיל לקחת חלק במפעלים כאלה. ד”ר רופין יגיש על כך דין-וחשבון מפורט יותר.
עם “מרכז המורים” קיימתי שתי ישיבות; בישיבה הראשונה היה נוכח כאורח גם ד“ר מאגנס, וכן האגרונום מר אהרונסון. לפי שעה נתבעים אנו לתת למרכז רק את 1,000 הפראנקים הדרושים לקורסי החופשה. בדבר השימוש ב-4,000 הפראנקים הנותרים לא קיבלנו החלטות. בדבר פיתוחו הנוסף של מרכז-המורים שוחחתי כמה פעמים עם ד”ר לוריא ותכננתי תכניות שונות.
על ביקורם של נתן שטראוס וד“ר מאגנס בוודאי כבר מזמן מסר לכם ד”ר רופין דין-וחשבון. אפשר, בפשטות, לראות פלא בכך, שאחד “רחוק” מאתנו, כפי שנתן שטראוס היה עד עתה, הוקסם כל כך על-ידי ארץ ישראל החדשה. ועדיין קיימים בציונות אישים “מנהיגים” המדברים באספות-תעמולה פומביות על עזים ותיישים כאילו היה זה כל רכושנו בארץ ישראל. מעשה “חד-גדיא” בנוסח חדש.
נתן שטראוס הבטיח חגיגית להקדיש מעתה את כל פעולתו לארץ ישראל. זהו קסמה של הארץ אותו מפעילה היא על בני אדם שטבעם לא נתכהה. אין אדם צריך להיות נביא כדי לחזות מראש, כי ההתעניינות בארץ ישראל תגדל תמיד בעיני היהודים. מכך צומחים להנהלתנו תפקידים חדשים כאן בארץ דווקא. דיברתי על כך עם ד"ר [מאכס איזידור] בודנהיימר וצ’לנוב; אשתדל להגיש לכם תכנית מפורטת.
בראשון לציון הרשיתי לעצמי בהרצאה פומבית לנגוע בשאלת הנוער המהגר. שאלה זאת הנה, בעיני, אחת מן החשובות ביותר, ורואה אני את תפקידנו הקדוש ביותר בכך שנעצור בעת התפשטותו של נגע זה. פתרונה של שאלה זאת קשור קשר הדוק לתפקידינו במזרח בכללם, ואי אפשר לפתרה בנפרד. לכן רואה אני צורך בכך, שהמסע הלימודי של ידידנו סוקולוב למזרח הקרוב יתקיים בקרוב ככל האפשר.
עניין בית היתומים ברחובות יש לבדקו מחדש באופן יסודי. אך עוד חזון למועד.
אשר למסעו של ידידנו ויצמאן לאמריקה, הרי מסכים אני לו, כמובן מאליו. ויצמאן הוא, לדעתי, אחד התעמלנים הטובים ביותר, אולם חודש אחד אין די בו כלל בשביל אמריקה. על אמריקה דיברתי הרבה מאוד עם ד“ר מאגנס. האדונים שבאמריקה חשים עלבון בגלל החלשת השפעתם בתוך ההסתדרות בכללותה. הם מתלוננים על כך, שאמריקה נודעת לה התחשבות מועטת מדי מצד ההנהלה החדשה, ומבקשים, כי נקדיש תשומת לב רבה יותר להסתדרות הציונית באמריקה. ד”ר מאגנס עמד על כך, שבחורף הבא אצא לאמריקה לכמה חדשים. אך לצערי אין ביכלתי לדעת, אם לכך יהיה לי הזמן הפנוי הדרוש. לפי שעה עסוק אני כאן מאוד. את מרבית הזמן חייב אני לעשות על מגרש-הבנייה. הקבלנים, וכן האחראי שלנו על הבנייה טוענים כי לא יוכלו להסתדר בלעדי. השאלה, כמה זמן פנוי יעמוד לרשותי, אי אפשר לענות עליה עכשיו. מכל מקום אני מייעץ לכם להניח את פתרונה של שאלת האישים בידי החברים-לדעה האמריקנים.
מסעות רבים בארץ לא אוכל לערכם. לכן גם לא אוכל לשלוח דינים-וחשבונות לעתים קרובות. אולם אשתדל לחקור במפורט את המצב בארץ, תוך התחשבות מיוחדת בתפקידים המוטלים עלינו בשדה התרבות.
מיטב תודותי לכם על הדינים-והחשבונות אותם אתם שולחים לי, ומאחל אני לכם הצלחה טובה ביותר בעבודתכם.
בברכת ציון לבבית ביותר
שלכם
ש.לוין
במצורף – מכתב למר סוקולוב.
אל אחד העם, לונדון
חיפה, 24 אפריל 1912
לידידי היקר והנעלה, שלום וברכה!
קיבלתי את מכתבך מן 5 דנא והנני מביע לך תודה בעד ברכתך, כי אצליח במלאכותי.
מה אומר לך, יקירי, רציתי לבוז לקטנות, לפסוח על המגרעות, שאפשר עוד לתקן אותן, ולהביט על סביבי מנקודת ראיה יותר רחבה, אך אין הדבר עולה בידי והצער עולה על הנחת הרבה פעמים.
ראשית מה שנוגע לברלין: עד כה לא זכיתי עוד לקבל אף מכתב אחד מה“אדונים”, ששלחו אותי הנה, וכדי בזיון וקצף. הנני מניח את הצד הנימוסי שבמחזה הזה, מפני שנהירין לי שבילי ההנהגה כביכול בברלין. אבל איך אוכל לעבוד, ושאלות לאין מספר מבצבצות לרגל העבודה והן דורשות את פתרונן בלי עיכובים. כן למשל ניגשנו אל המלאכה לא רק כעברים, כי אם כעוורים ממש, המגששים באפלה. הן זוכר אתה, כי בין המעלות הטובות שיש למגרש הטכניקום, ושהד“ר נתן היה מונה אותן בכל ישיבות הועד ובכל האספות היתה מעלה אחת כפולה מכופלת: טבע האדמה שהיא כמעט כולה מוצקת אבן. המהנדס ברוואלד שמע את התהלות והתשבחות, סמך עליהן ועשה חשבון, כי כל בנין היסוד של הטכניקום יעלה אך בערכך לשבעת אלפים פרנק. צריך רק לגלות את מכסה העפר מהאבן ולבנות. והנה ניגשנו אל העבודה. במקומות אחדים חפרנו כבר עד עומק של שבעה מטרים, ואין עוד אבן ואין זכר לאבן. מר ברסקי אינו אלא ממלא את פקודותיו של ברוואלד, וזה האחרון כל כך רחוק מהבנין. הזמנתי את שומכר מפני שסוף סוף בנה הרבה ומומחה הוא במקצוע הזה, וגם פניות צדדיות אין לו, והוא אמר בפירוש, כי אך תמימות יתרה היתה מצד הבנאי לחשוב, כי על יסוד רעוע כזה יש להקים את בנין הטחניקום. כי אי אפשר לקמץ בהוצאות במה שנוגע להיסוד. לפי השערתו יעלה בנין היסוד עד ארבעים אלף פרנק לכה"פ. שומכר יתן לי הרצאה מפורטת עם כל הטעמים והנימוקים ואשלחנה לברלין כמובן. הרי לך דוגמא והרי לך ההתחלה. בחרו את המקום בעד הטחניקום, הבנין הראשי, ולא מצאו לנחוץ לבדוק ראשית כל את אדמת היסוד. אמת, כי מקרים כאלה אינם בודדים פה בארץ, וכזה קרה גם להסנטריום הגרמני על הר הזיתים ועוד ועוד, אבל היא הנותנת, דווקא מפני זה צריך היה להיזהר ולבלי לעשות חשבונות, שאין להם כל יסוד. רואה אני, כי כל עבודת ההכנה נעשתה באופן עיוני, כמו נגשו לבנות מוסד תלוי באויר. שומכר וגם הקבלנים שלנו מערערים, למשל, שעל פי התכנית של ברוואלד יש רק עובי אחד, של חמישים סנטימטר מן המסד ועד הטפחות לכותלי הבנין של הטחניקום, וגובה להם 14 מטר, ופה, במקום רוחות וסערות נוהגים להוסיף על העובי של הקומה התחתונה לכה”פ עשרה סנטימטרים. שינויים כאלה, אם גם תבוא עליהם ההסכמה מברלין אינם קלים כל כך, וחבל שמתגלים הם רק כעת לרגל העבודה.
אם אוסיף על זה את שאלת הפועלים הארורה , תוכל להבין, שאין אני קופא פה על שמרי. להאומנים המשובחים יש עבודה גם בירושלים ואינם רוצים לנוד ל“מרחקים”, והבינונים, מכיון שהם יודעים, שהקבלנים אנוסים להזמין אותם, מעלים את השער. פועלי ציון מתמרמרים, ערבים מאיימים ואין נחת. לע"ע עובדים אצלנו ששים אחוז עברים וארבעים אחוזים ערבים.
בודאי הודיעו אותך מברלין, כי לפני שני שבועות הנחנו את אבן הפינה לבנין הטחניקום. עשיתי את הדבר הזה נגד רצוני, אך כך גזרו עלי, מפני שהד"ר טשלינוב חפץ להניח את האבן הראשונה. החגיגה היתה בלי רעש, אבל יפה עד למאוד. אפילו הקונסול הגרמני הרבה לספר בשבחם של היהודים נושאי הקולטורה. הפקידים המקומיים לא באו, אבל מבלי כל כוונה, כי אם פשוט מעצלוּת, כדרכם תמיד. אדרבא, היחס שלהם אל המוסד הוא כעת חיובי, וחושב אני, כי מצד זה לא נפגוש כל מכשול ומעצור.
בדבר ועד הבנין, הנני מזמין לפעמים את קייזרמן אף מפני הכבוד, אבל באמת בטל כבר הועד ואין לו עוד כל ערך. יכול אני להימלך עם מי שאמצא לנחוץ. אמנם גם מר קייזרמן בעצמו יודע כעת כי אין לו יתרון על יתר האנשים שאני מתיעץ עמהם לפעמים.
בדבר העתקת מכתבי לברלין קשה לי לע"ע לעשות כרצונך, מפני שאין לי מכונת הכתיבה ואין אני יכול לעשות שתי העתקות. ועוד גם זאת. אני הייתי יותר מרוצה לוא קיבלת את ההעתקה ישר מברלין ולא ממני. הן יש שתחפוץ להעיר אל איזו שאלה שבברלין רוצים דוקא להעלימה. ואהיה כמתעתע.
ע“ד התחנה להיגינע אין לי מה להוסיף. היא עומדת ברשותו של מר אהרונסון, אבל בראשה יעמוד הד”ר ברין מחדרה ועוד שני רופאים עוזרים על ידו. לרגל המוסד החדש הזה נולד כבר סכסוך חדש בין אהרונסון ובין הד“ר [הלל] יפה. זה האחרון קיוה, ובצדק, כי הוא יעמוד בראש המוסד, והנה ניתן משפט הבכורה לרופא צעיר. אודות פרטי הסכסוך תכתוב לך בודאי בתך לאה. היא מלאה כעס על אהרונסון, שנהג כעריץ וכאכזר בנוגע להד”ר יפה. נסינו לעשות שלום בין שני הצדדים, לע“ע לא עלתה בידנו לפשר ביניהם. כמובן אין אני רואה מקום בהתחנה הזו בעד חביבנו וויצמן אפילו לעתיד. אהרנסון לא יזמין לעולם אנשים העומדים עמו בשורה אחת, אע”פ שהוא חושב, שאנשים כאלה לא באו עוד לעולם. מדוע לא השתדלת שהנדבה החדשה של בית ויסוצקי תוּעד למחלקה כימית על יד הטחניקום. אחרי התחלה כזו היה ווייצמן יכול למצוא עוד מקורות חדשים והיה בורא ע"י זה את האפשרות לעקור במשך הזמן את דירתו ממנטשסטר ולהשתקע פה.
ואחרי כל אלה הנני חוזר עוד הפעם על דברי ואומר, כי אינני מתחרט כלל שבאתי הנה. אולי יעלה בידי לתקן מה שיש לתקן ולברוא שיטה בעבודתנו פה והיה זה שכרי.
מביתי מקבל אני מכתבים שלא בתמידות, וזה גורם ליה הרבה צער ושולל ממני את שלוות הנפש. זה יותר משלושה שבועות שלא קיבלתי מביתי שום מכתב. בתך לאה מתעתדת לנסוע בקרוב לאירופא ובעוד שני חדשים יסע גם שמואל ואשאר פה כמעט לבדי, כי לפניהם הנני שופך את רוחי מדי ערב בערב ומספר את צרות היום.
ואחרון אחרון ע"ד מאמרך האחרון בהשלוח (*“סך הכל” ב“השלוח” כרך כ“ו חוב' ג' [ניסן תרע”ו]). קלויזנר יודע שצריך לעשות “הערות”, ומפני שאין לו חוצפא כזו להדפיסם במקום שנוגעות הנה למאמריך אתה, יוצא הוא ידי חובתו בהערות במכתב פרטי. מה שנוגע לי, להרושם שעשה המאמר הזה עלי ועוד על רבים מאתנו, הנני אומר לך בפירוש, שמעולם לא נהניתי מהשקפותיך כמו בפעם הזו. מכל ההשקפה בולט בטחון ותקוה ואם מהרס אתה את חלומותיהם של המדיניים אין בכך כלום. הפקחים שבהם חדלו גם המה מהאמין בחלומות והצעקנים אין מוסיפים דבר על רכושנו הלאומי.
היה שלום, יקירי, ולך בכחך זה, כי רבים אשר אתך.
שלך באהבה רבה
שמריה הלוי
אל ד"ר ארתור האנטקה, ברלין
(*תורגם מגרמנית)
חיפה, 5 במאי 1912
אדוני הדוקטור היקר!
את מכתבך מיום 22 באפריל קיבלתי, לצערי, רק ב-1 במאי, ועד היום לא יכולתי להשיב עליו.
הרושם הכללי שארץ ישראל עשתה על ד“ר בודנהיימר ומר הופיין הנו, כנראה, טוב למדי. זאת שמעתי משניהם כמה פעמים. אולם רשמים דרכם להתנדף לעתים, אך מניח אני, כי בעניינים רבים נוכל לסמוך על תמיכה מצד שני האדונים, לפחות בזמן הראשון לאחר שובם. ד”ר בודנהיימר הביע כמה פעמים את דעתו באזני, כי עכשיו הבין, מה רבה יכולה להיות השפעתה של פעולה תרבותית שיטתית מצדנו בשביל ה“ישוב” כולו. בעיניו – כך הוא טוען – אין זו “בטלנות”, כפי שאוהבים להתבטא בקלן, כרגיל, אלא פעולה פוליטית נבונה. לא טענתי כנגדו.
מר הופיין, לעומת זאת, הנו מסוגר יותר, ומכיון שהרי יבוא בעוד זמן קרוב למדי לארץ ישראל כמנהל, כבר נוקט הוא עמדה מסוייגת בעוד מועד. מצטער אני צער עמוק ביותר על כי לא עלה בידנו לרכוש את ד"ר שטראוס לעניין באנק אנגלו-פאלשתינה. במקום דג טוב אחד רוכשים אנו תמיד דגים מלוחים רבים.
עם שני האדונים דנתי בכמה שאלות, אך לא עיבדתי אתם ראשי פרקים או אף תכניות. ראשית – ערך ד"ר בודנהיימר את מסעו דרך ארץ ישראל במהירותה של “טיטאניק” בשעת התנגשותה עם הקרחון; אולם, שנית, הייתי גם אני עסוק מאוד בענייני הטחניקום. תפקידי כאן מתגלה כמסובך הרבה יותר משנראה היה בתחילה.
גם עתה אין לי עדיין האפשרות לעסוק בעניינים אחרים; עלי לעשות כמעט את כל הזמן על מגרש הבנייה. אין טעם בכך שאכתוב לך פרטים. ה“בנייה”, במובנה הפשוט וכן במובנה המושאל, כרוכה כאן בקשיים גדולים: חייב אדם להיות מצוייד בסבלנות.
ד"ר צ’לנוב כבר יוצא את הארץ מחרתיים. בדרך כלל הנו שבע-רצון, אך עם גידולה של שביעות-הרצון גדל גם התאבון. הוא רכש מגרש בחיפה; אני מייעץ לכל חברינו לעשות אותו הדבר, לא מתוך יצר-החיקוי אלא מתוך מניעים אנוכיים בהחלט: חיפה יפה כל כך.
ד"ר ציפר מלמברג הנו נלהב לחלוטין משהותו כאן. לדעתו, אפילו אני לא הגזמתי אף במילה אחת בנאומי על ארץ ישראל. גם הוא קנה כאן מגרש וחושב ברצינות לעבור בקרוב לחיפה.
גם אדם בשם ד“ר דולז’אנסקי מיקאטרינוסלאב, אחד הרופאים בעלי שעור הקומה הגדול ביותר שם, רכש כאן מגרש, ובמרחביה – 150 דונאם קרקע. לעומת זאת יצאו כמה תיירים אמריקניים את הארץ תוך התמרמרות מפני שבמקרה הודרכו על-ידי אנשים פחותי ערך. חסר לנו מוסד ל”קבלת-פנים", והתרשמות האנשים כאן תלויה לעתים יותר מדי קרובות בידי המקרה.
אני מצפה כאן לד"ר רופין ומקוה לדון אתו במפורט יותר בכמה וכמה דברים ועל כך אודיע לך לאחר-מכן.
כפי הנראה אשאר כאן עד אמצע אוגוסט. אך אין זה ברור עדיין, אם אז אוכל להיפנות מכאן ללא קשיים. העובדה, כי היה עלי להפסיק את פעילותי הציונית גרידא, כואבת לי, בפשטות. אך אין אני חפשי בבחירתי.
עם הערותיו של ד"ר יעקב טהון בדבר קרן-המרכז מסכים אני לחלוטין. לדעתי שגיאה גסה היא ששגינו במזגנו את קרן-התרבות בקרן-המרכז. אנו חייבים חובה מוסרית ופורמאלית לעסוק בפעולות תרבות בארץ ישראל ובמזרח. משימה חשובה זאת מן הדין היה שתישאר נפרדת משאר המשימות. סבור אני, כי בועידה השנתית נערוך רביזיה בשיטתנו הנהוגה באיסוף כספים.
ברכות לבביות ביותר לכל ידידינו המשותפים, ובברכת-כרמל
שלך
ש. לוין
אל הרמן כהנהיים, ניו-יורק
(*תורגם מגרמנית. המכתב קטוע.)
חיפה, 7 במאי 1912
הרמאן יקירי!
מאת ד“ר מוסינזון, שחזר לפני זמן קצר, נודע לי כי לאחרונה לא היית בקו הבריאות. הלנה הודיעה לי פרטים נוספים. חולייך משכבר הימים שוב פקד אותך. הידיעה הפתיעה אותי וגרמה לי חוסר-מנוחה חדש. הייתי כותב לך מזה זמן רב, אך נסיבות שונות מנעוני מכך. שהרי לפני צאתי לדרך הבטיח לי ד”ר נתן להסדיר את עניין רוזנוואלד – להבהירו, לפחות. אולם ברלין, למרבית הצער, מתמידה ללא תקנה בכל הנוגע לדייקנות. יותר מחדשיים עברו מאז עזבתי את ברלין; עד היום לא קיבלתי מאת ה“אדונים” אף מכתב אחד ויחיד. הם ציידו אותי ביפוי-כוח מקיף, ודעתם, בוודאי, כי בזאת יצאו ידי חובתם. לא הייתי מתרגז כלל לולא צצו בעיות חדשות, שאינני יכול לקבל אחריות עליהן. עבודות ההכנה לא בוצעו ביסודיות, ועכשיו מתגלה על כל צעד ושעל, עד כמה הן לוקות בחסר. נוהגים לדבר על הסדרים הפולניים, אך יכולים הם להחשב אפילו מופתיים בהשוואה לאלה הברלינאיים. אני מנהל קורספונדנציה במכתבים ובמברקים עם ברלין, כלומר – אני שולח את הדינים-והחשבונות שלי באופן סדיר, מבלי לחכות לתשובה. קורספונדנציה חד-צדדית במקצת – אך אין דבר!
ועל אף זאת, הרמאן יקירי, רואה אני את עצמי מאושר שקיבלתי על עצמי את תפקיד הפיקוח. קשה לי להכריע הכרעה, אך אינני מתחרט עליה. במשך כל החורף עבדתי עבודה קשה מאוד, אך כנגד זאת – בהצלחה רבה. אך נאלצתי להבין במהרה, כי קלות-דעת נהגתי בהסכימי לבחירתי כחבר בוו[עד] הפ[ועל] המ[צומצם]. להיות פעיל בפעולה ציונית, ואף לעמוד בראש התנועה, ועם זאת להתענות מדי יום ביום בדאגות של פרוטות – בזאת לא יכולתי לעמוד עוד. הוצאות המחייה בברלין נעשו גדולות מדי; התביעות אותן אני נתבע על-ידי החברה נתרבו; גם משק הבית שלנו התרחב, ולא היתה לי אפשרות של קיום הוגן בברלין. הכנסותי עולות לסך 11,000–12,000 מארק, הוצאותי – 16,000, לפחות. זהו תרגיל המסתיים, בהכרח, במינוס.
אני מרגיש את עצמי שלא במאושר. זו הפעם הראשונה בחיי עזבתי את הלנה ללא כסף. הדבר כאב לי, כאב מאוד, אך לא היה לי מוצא. הלנה מקבלת מדי חודש את שכר עבודתי ללא ניכוי, אך מקבל אני ממנה מכתבים עצובים מאוד. אין פלא בדבר. לפנים הייתי נאלץ ללוות ולשאול, עכשיו אין זה אפשרי לאורך ימים.
יש בשבילי רק אפשרות אחת כדי להבריא: להקים את ביתי על בסיס איתן יותר בארץ ישראל. אני מאמין, כי גם הלנה היתה יכולה להרגיש את עצמה כאן במאושר הרבה יותר. ארץ ישראל עשויה לרפא את שנינו, כי מחלתנו העיקרית היא – עיר-הכרך, אשר בה אין אנו יכולים לעמוד – – –
אל אחד העם, לונדון
14 במאי 1912, חיפה
לידידי היקר והנעלה, שלום וברכה!
שאלת היסוד בעד הבנין הראשי של הטחניקום עוד לא נפתרה. ברלין שותקת וברוולד מטלגרם ובא בעצות שונות מרחוק. והנה אם אינה דומה שמיעה לראיה בכלל, על אחת כמה וכמה בנידון שלפנינו. מפני זה כתבתי עוד לפני שלושה שבועות לברלין וביקשתי שמר ברוואלד יבוא הנה לכה"פ לחודש ימים, כדי להחליט בדבר היסוד ולסדר את כל העבודה להבא. בשאלה חמוּרה כזו אי אפשר להטיל את האחריות על מר ברסקי, שסוף סוף הוא למד את מלאכת התספורת על זקן הישוב החדש, טרם שצמח עוד. מצדי עשיתי כל מה שיכולתי, היינו הזמנתי את המומחים המקומיים, את מר אהרונסון, את מר בלומנפלד, שהוא מומחה במקצוע הגיאולוגיה ועוד, ואין איש מהם יודע באיזו שיטה לבחור ולבנות בלי חשש.
הנה דוגמא: עוד לפני חדש ימים טלגרם מר ברוואלד כי יעשו “הטענה של נסיון” “Probebelastung”. מר ברסקי לא ידע פשוט במה אוכלים את הירק הזה והשיב סחור סחור, כי אי אפשר לעשות נסיון כזה פה, מחוסר מכשירין הנחוצים בעדו. גם הד“ר שומכר הסכים לדעתו, ועל סמך דבריו אלה כתבתי לברלין, כי אין פה היכולת להוציא את הנסיון הזה אל הפועל. והנה במקרה התיעצתי עם מר ווילבושוויץ ממינסק, שהוא מתארח פה כעת, בשאלה הזו, והוא שחק ממש על משבתנו. מכשירין מיוחדים לא נחוצים לנסיון כזה, ואפשר לעשותו אפילו במדבר שממה, אם רק יש אבנים ומוטות ברזל במדה הגונה. ת”ל חומר כזה יש לנו, והנסיון יעשה במהרה. בין כה חפרנו בורות במקום יותר נמוך, אבל גם שמה לא מצאנו סלעים, שיש לסמוך עליהם.
עבודת בית הספר הבינוני נפסקה לפי שעה, מפני שלא באו עוד התקרות מברלין. מיד כשבאתי הנה טלגרמתי, שנחוץ למהר לשלוח אותם, אבל עד כה איני רואה שום זריזות מהתם.
וברלין שותק, וגם עד היום לא קיבלתי אפילו שורה אחת מהקורטריום מלבד טלגרמא ששלחו לי כסף. זכרה זאת להם אלוהי לטובה!
בכלל הנני רואה, כי ע"י שיטת עבודה כזו נוציא הרבה כסף לבטלה, והבניין ימשך יותר מכפי שחשבנו לא מפני שתנאי המקום גורמים לזה, כי אם מפני ההתרשלות מצד ברלין, הן עלינו לדעת, כי הבניה היא מלאכה פשוטה, וכשנגיע לפרק המכונות ולהשכלול הפנימי יצמחו מעצורים ומכשולים, שאי אפשר לשער אותם מראש.
נחוץ לנו איש מומחה ובקי. איש כזה הוא ווילבושוויץ, הוא אחד מהאינזינרים המצוינים, והוא יכול להיות גם המנהל של ה“ווערקשטאטען” [בתי מלאכה], והוא אחד משלנו, שאנו יכולים לסמוך עליו מכל הצדדים. דיברתי עמו, והוא מוכן להעתיק את מושבו לחיפה אם רק יזמינו הקורטריום. הנני כותב לך אודות זה כעת, מפני שעלינו להכין בעוד מועד לכה"פ אנשים אחדים משלנו, שלא יהיה הכוח “הגרמני” השליט היחידי בהמוסד. מר ווילבושוויץ גמר את הפוליטכניקום בשרלטנבורג וכבר יש לו נסיון גדול של כ' שנה. עיין בהדבר ושים אליו את לבך.
כמעט כל הימים מבלה אני על מגרש הטכניקום. יש לי חדר קטן מיוחד ויש לי מעט ספרים שהבאתי עמי. לולא ה“צרות” והמעצורים הייתי יכול לשבת במנוחה, להשגיח וגם להשתלם. עוד אני מקוה, כי ההתחלה הקשה תעבור, וכי אזכה עוד לראות בעבודה מסודרת.
עם לאה ושמואל [פבזנר] הנני נפגש מדי יום ביומו ומבלה עמם שעה קלה. המה מתעתדים לנסוע לאירופא בתחילת יוני, וחיפה העברית תתרוקן בבת אחת מחצי תוכנה.
לפני שבועים נסו פה ערבים אחדים להקים שאון על מגרשנו. הפיצו שמועות, כי אין אנו מקבלים שום ערבי (כלומר נוצרים) לעבודה. בא אלינו גם ראש העיר ועוד אחדים מהשרים, אבל כלם נוכחו עד מהרה, כי השמועות הללו אך בשקר יסודם, והבטיחו כי מצדם יגינו עלינו לבל תאונה לנו כל רעה. ובאמת נלחמתי מעט עם ה“אדוקים” שלנו ואיני מניח לקפח את שכרם של האומנים המקומיים. עד עתה עבדו אצלנו כששים-שבעים אחוזים יהודים וכשלשים-ארבעים אחוזים נוצרים ומשלמים. מצד זה הנני מקוה כי לא היו שום סכסוכים.
אם אינך טרוד מדי, הנני מבקשך לפקדני לעתים במכתביך ותקל מעט את משא ההתבודדות,
שלך באהבה
שמריה הלוי
אל ד"ר פאול נתן, ברלין
(*תורגם מגרמנית)
חיפה, 19 במאי 1912
אדוני הדוקטור הנכבד והיקר!
האמן לי – כחג ממש היה לי הדבר כשקיבלתי אתמול את מכתבך האדיב מיום 8 לחודש. דבריך השפיעו עלי השפעה מרעננת והפיחו בי אומץ-רוח חדש. שתיקתך הממושכת – יותר משפגעה בי, הדאיגה אותי; יודע אני, כי על כתפיך רובץ משא של דברים רבים עד למאוד שחשיבותם מרובה לציבור שלנו, וכי בריאותך וכושר-פעולתך תלויה בהם הצלחתן של משימות שונות: על אחת כמה וכמה היו לי איפוא סיבות להרגיש כאן דאגה. ואם כי מכתבך אינו משמח ביותר בתוכנו, מכל מקום שאבתי ממנו עידוד-מה. הייתי רואה את עצמי מאוּשר לוּ עלה בידי להתגבר על הקשיים כאן ולמלא את שליחותנו כאן בהצלחה. אפשרות כזאת קיימת; חסרים לכך רק כמה תנאים. לא רק מר ברוואלד נהג בתפקידו שלא בכובד הראש הדרוש – גם כאן במקום מצאתי את העבודה מאורגנת ארגון רופף מדי. מר ברסקי, האחראי הראשי, הנו, כפי שאומרים, כוח-עבודה רציני כאדריכל, אולם חסר הוא כושר-ארגון. אני, אפילו אינני מומחה, מבחין בחסרונה של משמעת בביצוען של הפעולות שבשלבי-העבודה השונים; חסר קו חמוּר של תכנון ותכנית לפיו תתנהל העבודה. מצב-עניינים זה בודאי עלה לנו בסכומים גדולים בעבר ויגרום לנו בעתיד להוצאות רבות, שיכולים היינו להימנע מהן על נקלה על-ידי ארגון קפדני יותר של העבודה בכללותה. אין אני מומחה, אך לאחר שכבר עשיתי חדשיים ומחצית החודש על מגרש הבנייה ועיינתי בפרטים עיון מעמיק יותר, סבור אני כי מותר לי לחוות דעה על כל אחד מן העובדים וכן על שיטת העבודה בכללה.
ברור לי, מה גדולה האחריות שאני מטיל על עצמי – אך גמרתי אומר, לאחר שיקולים מרובים, לתבוע ממך, אדוני הדוקטור הנכבד, אמון רב עוד יותר. אין אני יכול לנקוב פרטים; תובע אני את הסמכות המלאה והבלתי-מוגבלת לפיקוח על המפעל ולארגונו. כך, למשל, נתגלו קשיים גדולים בהנחת היסודות של הטחניקום; אין אנו מוּגנים גם מפני קשיים אחרים – מדבר אני על קשיים טכניים גרידא; את הנחת היסודות יש לעשות בזהירות ובעזרת כוח-עבודה מנוסה. קיצורו של דבר – דרוש לי כאן כוח-עבודה ממדרגה ראשונה, שעליו אוּכל לסמוך לחלוטין. כוח-עבודה כזה יכול אני להשיגו עכשיו למפעלנו – אין זאת כי יד-המקרה היתה בדבר. זהו אחד מידידי משכבר הימים, שאחרי התפתחותו עוקב אני מזה 22 שנה. זהו אדם בשם וילבושביץ' ממינסק. הוא שוהה כאן כאורח, והכרחתי אותו לבצע את בדיקת העומס. את מהלך החיים שלו תמצא במצורף. מבטיח אני לך, אדוני הדוקטור הנכבד, כי בשום אופן אין אני נותן לרגשי-ידידותי כלפי מר וילבושביץ' שישחדוני. מר ו[ילבושביץ‘] הנו אמיד עד מאוד, בתי חרושת לו במינסק ובבוריסוב; הנו אחד האנשים המוכשרים והישרים ביותר שהכרתי מעודי, ונאלצתי להפעיל את כל כוחותי כדי להניעו שיסכים להצעתי. למרבית-המזל מצבו כך, שיכול הוא להתפנות מעסקיו, ומהרהר הוא ברעיון, כי בעתיד יעתיק מושבו לארץ-ישראל. רצוני הוא זה: רוצה אני לקבל לעבודה את מר ו[ילבושביץ’] למשך שנה אחת לפי שעה, ולאחר מכל לפטר שניים מן העובדים שלנו, היינו – את מר [ישראל] שוחט (גיסו של מר ו[ילבושביץ']) ואת מר שוחט מיפו, שאת קבלתו לעבודה בשכר חודש של 200 מארק כבר אישרה ברלין. למר וילבושביץ' ברצוני להציע שכר של 600 פראנק לחודש. אין זה שכר נאה לאדם כמוהו, אך אשיג את הסכמתו על אף הכל. מכך יצמחו לנו הוצאות-יתר בסך 150 פראנק לחודש, אך על-ידי כך נחסוך אלפים רבים, רבים, ויתרה מזאת – נוכל אז להיות סמוכים ובטוחים שלא תיעשינה שגיאות.
לא רק להנחת היסודות אלא גם לאחר-מכן, להתקנתם של המיתקנים השונים והמכונות, לשאלת הבאר, התעוּל וכו' יהיה אתנו איש-מקצוע מעשי ומוכשר ביותר; הוא יחסוך לנו הרבה וימנע מאתנו דאגות רבות. אני מאמין, כי אילו דיבר פרופ' שלזינגר עם האיש הנידון, לא היה מבקש איש-מקצוע טוב יותר בשביל כל העבודות כאן. מר ברסקי יוכל לטפל בתפקידיו המיוחדים; כל אחד אפשר יהיה לקבוע לו את מקומו הנכון.
אדוני הדוקטור הנכבד! מנוי וגמור אתי להתמסר למפעל בגוף ונפש ובאימוץ כל כוחותי. אני מבקש, כי תראה אותי כנציגך לכל דבר כאן בחיפה. לא אעזוב את המקום כל עוד אני מאמין, כי נוכחותי כאן יש בה משום תועלת למפעל.
זהו עיקר-בקשתי. אני מאמין, כי פועל אני לטובת הענין, וכי הצעתי תזכה למלוא ההתחשבות מצדך. אני סומך על הסכמתך כי תינתן, ומבקשך להודיעני על כך באורח טלגראפי.
אשר לענייני האישי, הרי אין ברצוני עוד להטרידך גם בעניינים כאלה. אכתוב על כך בפרוטרוט לד"ר כהן, וברצוני לקוות, כי תימצא העצה הנכונה. לך אדוני הדוקטור היקר, מיטב תודותי על נכונותך לדאוג לי. האמן-נא לי – אין אני נוהג להרבות בדרישות, אך לצערי הזנחתי תכופות מאוד את האינטרסים של משפחתי, ואם ברצוני להביא אותה – את משפחתי – לתנאי-חיים חדשים לגמרי, רואה אני חובה מוסרית לעצמי לדאוג למינימום של נוחיות; בראש ובראשונה נחוצה לי דירה כדי שהחיים כאן אפשר יהיה לשאתם. אינני צעיר עוד, ואת הדרישה למעט נוחיות אין לחשוב לי לעוון.
גיסי נמצא עכשיו באירופה. לדאבון-לבי חולה הוא עד מאוד; הוא מקבל עכשיו טיפול בבאדן-באדן.
בכל לבי מברך אני אותך בברכת רפואה שלמה. ישלח לך אלהי ציון רפואה שלמה, לך ולאחינו.
בברכות לבביות ביותר
שלך
ש. לוין
אל ד"ר י. צ’לינוב, מוסקבה
חיפה, 28 במאי 1912
לידידי היקר והחביב, שלום וברכה!
קיבלתי את גלויתך מאלכסנדריה של מצרים ושמחתי מאוד לשמוע עוד הפעם מפיך, עד כמה נתחבבה עליך הארץ אחרי ביקורך השני. מי יתן ותזכה לביקור שלישי על-מנת להשתקע פה. כי באמת חסרים לנו פה אנשים המסתפקים במועט. כלומר יש לנו הרבה ציונים שהיו מוכנים ומזומנים להיכנס לארץ אחרי בוא הגאולה, אבל מעטים המה הרוצים לקרב את הקץ בעצמם, ע"י עבודתם הם בארץ, עבודת ההכנה.
יש לי הרבה אודות מה לכתוב לך, אבל מוכרח אני לדחות זאת לפעם אחרת, וכעת אודיעך רק ראשי פרקים.
מברלין קיבלתי כבר תשובה על מכתבי (וגם כסף שלחו). ד“ר נתן היה קצת חולה וד”ר כהן טרוד בעניני ה“עזרה”. מבטיחים הם אותי, כי מהיום והלאה ינהגו בי באופן יותר נימוסי. מי יתן והיה.
ופה אין לע"ע נחת. עוד לא החליטו איך לגשת לבנין היסוד. בא הנה ה' וילבושביץ ממינסק, שהוא אחד המומחים היותר מצויינים בשאלות כאלה. כפיתי עליו הר הכרמל כגיגית והוא נשאר פה, חקר ובדק את טיב האדמה ועשה תכנית איך להקים את היסוד. היום שלחתי בדבר זה הרצאה מפורטת לברלין. בין כה וכה איבדנו הרבה זמן לבטלה, ואני מצטער על זה.
מברלין כותבים לי, כי ממציאים הם העתק ממכתבי גם למר וויסוצקי. באופן כזה אולי תוכל גם אתה לקרוא אותם במוסקבה ותדע איך מתפתחת העבודה.
כמעט כל הזמן מבלה אני על מגרש הטחניקום וחודר לכל השאלות הקלות והחמוּרות, הכרוכות בהבניה. אני עושה כל מה שיש ביכולתי לעשות ובלבד שלא נוציא מתחת ידינו דבר שאינו מתוקן. משתדל אני יותר מכפי כוחותי לברוא בעדי תנאים נאותים שאוכל להשתקע בארץ, אבל לצערי אינני יודע עוד אם יצליח חפצי בידי, כי רבו המכשולים, שמוצא אני על דרכי.
ושלום לך ואנ"ש במוסקבה, לרעיתך הכבודה ולביתך
מאת שלך באהבה
שמריה הלוי
אל אחד העם, לונדון
חיפה, 28 במאי 1912
ידידי היקר והנעלה,
סוף סוף, אחרי ששלחתי מכתב פרטי לד“ר נתן וכהן, נענו לי מברלין וגם הבטיחו לנהוג בי דרך-ארץ מכאן ולהבא. ד”ר נתן היה חולה עוד הפעם זמן רב וד“ר כהן היה טרוד בעסקי ה”עזרה" עד כי לא מצא פנאי להשיב על מכתבי. אמנם אני יותר משכעסתי התפלאתי לראות איך שותקים זמן ממושך כזה, בשעה שיש שאלות בוערות הדורשות פתרונן.
עתה, אחרי שבתי פה יותר משני חדשים ומחצה ואחרי שביליתי כל הזמן על מגרש הטחניקום והסתכלתי להעבודה ולסידור העבודה, באתי לידי החלטה גמורה, שאי אפשר לעבודתנו להתקדם במידה רצויה, כל עוד שלא יהיה לנו פה איש מומחה ובקי, היודע את פתרונן של השאלות הטכניות המתגלות לרוב לרגל התפתחות העבודה. איני יודע, אם אוּכל אני לעזוב את מקומי פה אפילו כשנמצא איש כזה, אבל זה ברור לי כשמש, כי השגחתי בלבד לא תספיק. לשאול תמיד את פי מומחינו בברלין, להציע לפניהם כל שאלה ושאלה, קלה או חמוּרה ולחכות לתשובתם – באופן כזה נפסיד הרבה זמן וע"י זה גם כסף, ובפרט שהאומנים שלנו אינם מתושבי חיפה, כי אם מירושלים והקבלנים ידרשו בודאי שכר בטלה אם אך העבודה תיפסק באמצע שלא באשמתם הם.
יש לנו עוד שאלת הבאר, הקנליזציה ועוד ועוד, ובין באי-כוחנו, שלהם מסרנו את ההשגחה, אין אף אחד שיוכל למצוא את ידיו ואת רגליו בשאלות כאלה. מר ברסקי הוא אולי בנאי טוב, אבל איש לא יוצלח הוא לארגן ולסדר את העבודה. אי הסדר הזה, אי ההבנה לקמץ במקום שיש לקמץ ולבלי הוציא עבודה לבטלה, גורם לנו נזק רב. אני לומד כעת את ספרי החשבונות שלנו, כדי להוציא מהם איזו מספרים המענינים אותי. למשל כמה שילמנו עד כה בעד סיתוּת האבנים, מפני שלתמהוני ראיתי, כי בשעת הבנין נותנים אנו מסתת לכל בונה על חשבוננו. לי נראה הדבר כמוזר מעט ולא מצאתי עוד את פתרונו.
אבל אין צועקין על העבר. צריך לברוא שיטה של עבודה חדשה, והצעתי לפני הד"ר נתן שירשה לי לפטור שנים מפקידינו, ולמנות תחתם פקיד אחד שיהיה המשגיח העליון על סידור העבודה, כדי שלא תהי מלוכה אחת נוגעת בחברתה. מר ברסקי ישגיח רק על הבניה, כי זוהי אומנותו ולא יותר. הצעתי מצדי למנות למשגיח ראשי את מר ווילבושביץ' ממינסק. מלבד שיודע אני אותו זה עשרות בשנים ראיתי גם פה איך הוא עובד ואיך סרים הפועלים אל משמעתו. בקושי גדול נתרצה להשאר פה שנה אחת בשכר של 7,200 פר'. השכר הזה כמובן מועט הוא בעד איש מומחה כזה, אבל הוא איש אמיד ונתרצה לבקשתי. כעת מחכה אני לתשובה מברלין.
ד“ר כהן כותב לי, כי שולחים לך מברלין את ההעתק ממכתבי. אם כן אולי ישלח לך גם ד”ר נתן העתק ממכתבי ששלחתי לו ביום ט“ו דנא. בכל מיני בקשות שבעולם בקשתיו, כי יסכים להצעתי. ע”י זה נרויח הרבה זמן וכסף.
ד"ר נתן כותב כי רוצה הוא שיבוא הנה הפרופ' פרנץ או ברוואלד לזמן קצר כדי לפתור את כל השאלות. אמנם אין להתנגד להצעה כזו, אבל ביקורים כאלה לא יביאו לנו תועלת מרובה. צריכים אנו למומחה תמידי לא רק לפתרון השאלות כי אם להשגיח על העבודה עצמה.
בזמן האחרון סבלתי הרבה מכאב שיניים, ומאשר אין פה כעת רופא שיניים הלכתי לימים אחדים ליפו, ואגב אורחא נמשכתי להזרם שבתל אביב. ארץ ישראל בכלל, אחרי שעבר בה מר קלוזנר לארכה ולרחבה, היא כעת הרת מחאות. קלוזנר גילה, כי חיפה למשל אינה עיר יהודית כלל, כי אדרבא יש בחיפה מושבה גרמנית, שיושביה מדברים אפילו גרמנית, וכעת בונים שמה גם טחניקום גרמני, כדי להגדיל את ההשפעה הזרה, ובכן צריכים למחות. בשבועות היתה אספת מרכז המורים ואני הצעתי לפני האספה את מצבו הפנימי של מוסדנו. לא ביקשתי חלילה להרגיע אותם, כי אם שאלתים במה כוחם גדול להשפיע על הוועד שלנו שיהיה נוטה לפשרוֹת. הן ע"י מחאות אי אפשר להשיג איזה דבר חיובי. וכרוז הוציאו קלוזנר, שיינקין וחבריהם, כי אפילו אחד-העם נוטה כעת לפשרות מצדו. ובכן צריך לעמוד על המשמר.
ומאשימים אותך בפשרות גם “השחר” הרוסי, גם “הפועל הצעיר”. האחד דן ברותחין והשני בפושרין, וכמדומני שזוהי רק ההתחלה. אידלסון היה תמיד לץ להתלוצץ לא רק במסבת רעים כי אם גם בחיים. בסתר לבבו כורך הוא את המדינים ובעלי המרכז הרוחני ביחד ושוחק עליהם, והפועלים הצעירים אינם מוצאים באמת נחת רוח בהחיוב שלך, מוטב להם להרוס הכל מהסתפק במועט כזו.
בקרוב תתראה עם בניך שמואל ולאה, ובודאי יספרו לך באריכות הן בדבר חיפה והן על א"י בכלל, ואני סימנתי לך רק ראשי פרקים.
מה נשמע בדבר הפרוגרמא של בית הספר התיכוני. חושב אני כי בנוגע לבית הספר מחויבים אנו לדרוש ששפת הלימודים תהיה רק העברית, וכי להגרמנית יהיה רק מקום הגון כמו להשפה הזרה הראשית, אבל לא יותר.
הנסיון של אדמת הטחניקום וההטענה עלתה יפה. היום שולח אני לברלין את הרצאתו של ווילבושביץ', שבה הוא מראה איך אפשר לגשת לבנין היסוד,
מביתי הנני מקבל מכתבים ות"ל שלום לביתי. גיסי כהנהיים חולה כעת ונמצא בבדן-בדן. מחלתו, כפי הנראה, אינה מהקלות, ואני מצטער על זה הרבה.
עם שמואל ולאה מבלה אני את כל הנשפים. בתך היתה קצת חולה, אבל על אמונתי, כי אפילו מחלתה זו שרשה בעצביה של לאה. הרופאים לא יכלו למצוא איזה סימן אוביקטיבי של איזו מחלה. מי יתן ותמצא רפואה לעצביה וממילא תהיה בריאה.
הקבלן רוגוב עזב את קבלנותו, מפני שנוכח לדעת, כי העסק רחוק משכר וקרוב להפסד. בעמל רב עלתה בידי למסור גם את גמר הבנין של בית הספר התיכוני לטריידיל וקרויזא על פי תנאי הקשר שהיה לנו עם רוגוב. מהפירמא טריידיל וקרויזא הנני לע"ע שבע רצון, ומקוה אני שהיחס יהיה בינינו טוב גם לעתיד, אם רק לא ירגיזו אותם מברלין. ברלין יודע רק לחשוד ורחוק הוא מאוד ממקום העבודה ואינו יודע מפני זה לשפוט מישרים.
ושלום לך, ידידי היקר, לך ולביתך
מאת שלך באהבה רבה
שמריה הלוי
אל חברי הוועד הפועל הציוני המצומצם, ברלין
חיפה, 7 ביוני 1912
לחברי הנכבדים מאוד, שלום וברכה!
הנני מביע לכם את תודתי בעד החומר, שהלשכה ממציאה לידי בתמידות. אם כי באמת אינו מספיק, שאוכל לשפוט ממנו על מהלך תנועתנו בכלל. מרחק המקום ממרכז התנועה וההנהלה גורם, שאך בת-קולה של העבודה הציונית מגיעה גם לכאן, והקהל הארצי-ישראלי כל כך שקוע הוא בעניניו הפנימיים, בעולמו הוא עד כי כמעט שאינו מתענין לגמרי בהרוחות המנשבות בארצות הגולה. ואני איני צריך לבאר לכם עד כמה צמא אני לדעת את כל הנעשה במחיצתנו ומחוצה לה. המאמרים היבשים והצנומים שבעתונינו מגלים רק טפח ומכסים יותר מטפחיים.
וכפי הנראה התלקחה הפעם המלחמה הישנה בין ה“מדינים”, ה“מעשיים” וה“קולטורים” ביתר עוז וביתר שאת. עוד הפעם בא עלינו מבול של פראזות ריקות בדבר היקפה של הפרוגרמא הציונית. ומה מאוד התפלאתי לראות, כי האורגן הרשמי שלנו (* Die Welt ) נתן מקום למאמרו של ד“ר פסמניק מבלי שום הערה מצד המערכת. ד”ר פסמניק, כפי שנראה ממאמרו זה, לא קרא אפילו את “הסך הכל” של אחד-העם ויצא אך לקטרג ולזלזל. צריך להיות מוּכּה סנוורים כדי לחבר את “אחד-העם” לשונאינו. אינני אומר, כי אסור למי שיהיה להילחם בהשקפותיו של אחד-העם, אבל הסגנון של ד“ר פסמניק אינו נותן כבוד לא לבעליו ולא להאורגן המדפיס את מאמריו בצורה כזו. לא די לנו, כי ה”רסווט" בחר לו דרך היתול בכל השאלות הנוגעות להתפתחות הישוב בזמן הזה, בא גם האורגן שלנו בתור תנא דמסייע לו ונותן מקום למאמר בלתי מבוסס, בלתי מנופה ומלא דברי שטות על כל גדותיו בראש הגליון, לאמר: כזה ראה וקדש!
ודעו לכם, חברי הנכבדים! הפסמניקים וכדומה הפכפכים המה, אין להם שיטה קבועה והשקפותיהם מתחלפות לפי הרוחות המנשבות. את הארץ לא ראו מימיהם. את הישוב והתפתחותו אינם יודעים, את החיים המתרקמים פה אינם מבינים ובדברי “אחד-העם” יש גם הפעם אמת. אמת מרה כלענה, אמת העלולה לפזר הרבה תקוות שוא, אבל הכי מחויבת ההנהלה הציונית לאחוז את העינים ולתת עוד הפעם, אחרי כל המלחמה הארוכה בזמן האחרון, השפעה וכוח להגמדים הרוצים בציונות ריקה, בלי כל תוך, ובלבד שהקליפה שלה תהיה יפה?
לוּ נתנה ה“וולט” מקום למאמרו של פסמניק בתור “ויכוח חפשי” לא הייתי רואה בזה שום נטיה מן הדרך, שהתווה לנו הקונגרס האחרון, אבל עכשיו כשהמערכת שלנו לא העירה שום דבר על המאמר הזה, מוצא אני לי לחובה להביע את מחאתי נגד העובדה הזו בכל תוקף. איני רוצה לצאת לע“ע מגדרי ולמחות על חשבון עצמי, ומפני זה הנני מבקש אתכם לתקן את המעוות הזה עד כמה שאפשר לתקנו. ולהבא הנני חושב, כי עלינו להיזהר בכבוד סופרינו וחכמינו ובשום אופן אסור לנו לחדש את תקופת הזלזולים והחוצפה היתרה. שם אחר איני יכול למצוא למבטאיו של הד”ר פסמניק.
בכבוד גמור ובברכת ציון
שמריה הלוי לוין
אל אחד העם, לונדון
חיפה, 30 ביוני 1912
לאחי הנעלה וידידי היקר, שלום וברכה!
כמעט חודש ימים עבר מאז שלחתי לך את מכתבי האחרון. ובמשך החודש הזה לא כתבתי לך כלום, מפני שמאום לא נתחדש פה, ואנחנו ישבנו כמעט בחיבוק ידיים וחכינו לפתרון שאלות אחדות מברלין. צריך אני לאמר בשבחם של חברי הועד בברלין, כי התיחסו הפעם להצעותי בכובד ראש, וכי לא הסבו לי כל צער. גם לך, יקירי,לא רציתי לגלות את כל האמת, כי למה אסב לך מכאובים, בשעה שרחוק אתה ממקום המעשה. כעת אין לי עוד הצורך להצפין את אשר מצאתי, אחרי אשר הסתכלתי אל אופן העבודה פה, אל השיטה המקולקלת ואל פני הסדרים בכל פינה שאתה פונה. אך תמימות יתרה היתה מצדנו למסור עבודה רבת גוונים ומרובת צדדים כזו שיש לנו פה לצעיר, שחסרים לו הידיעות הנחוצות והנסיון. אלפים לרוב הוצאנו לבטלה והיינו מוציאים אותם עוד הלאה, וגם העבודה לא היתה יכולה להתקדם באופן רצוי, מפני זה ביקשתי, כי ירשו לי להקים מומחה בראש העבודה. והועד בברלין, אחרי שקיבל את הרצאתו המפורטת של מר ווילבושביץ' וגם את הרצאתי אני, הסכים להצעתי. בקושי גדול עלתה בידי לכוף על מר ווילבושביץ' הר כגיגית – בחרתי הפעם את הכרמל – והוא קיבל את המשרה לנהל את עבודת הבניה וכן את הקמת המכונות. בטוח אני, כי הפעם מצאנו מומחה הגון ולא נגשש עוד באפלה. אבל אין אליה בלי קוץ. מר ווילבושביץ' יכול לקבל עליו את המשרה שהציעו לפניו רק בעוד שנים שלושה חדשים, יען מוכרח הוא לסדר לראשונה את עסקיו ברוסיא. בינתיים בא הנה המהנדס שלנו מר ברוואלד וישהה פה שני חדשים. גם הוא מאושר, שיש לו כעת בר סמכא בשאלות הטכניות. מעתה, יקירי, בטוח אני, כי העבודה תתקדם ונחדל מהוציא סכומים לבטלה.
אני חפצתי לנסוע כעת לביתי, ראשית לנוח מעט, ושנית לסדר את עניני הפרטיים אני, אבל ווילבושביץ' גזר עלי להישאר לע“ע פה ולעמוד לימין ברוואלד ולנחותו גם בעצה בשעת הצורך. גם מר ברוואלד הפציר בי שאשאר לע”ע פה, עד שיכנס בראשו ורובו לתוך העבודה, ובכן החלטתי לשהות פה עד אמצע אוגוסט, וכתבתי ע“ד זה להועד בברלין. אם יהיה צורך בישיבתי פה גם לעתיד אין אני יודע לע”ע. חושב אני, כי בספטמבר תהיה לנו ישיבת הועד שלנו ונדבר אזי על הכל בפרוטרוט. קשה לבאר את הכל במכתבים.
והנני אומר לך, יקירי, כי שבע רצון אני עד למאוד מאופן עבודתי פה. השתדלתי בכל כוחי לחדור להענינים, שעלי להגן עליהם פה, ומרגיש אני, כי עשיתי את מלאכתי באמונה, וכי הבאתי תועלת למוסדנו.
קראתי את מכתבך לר' מרדכי [בן הלל הכהן] שלנו והבינותי את התמרמרותך. יותר ממך התמרמרתי אני ושלחתי להועד הפועל הציוני את מחאתי, וכמעט שנבאנו בסגנון אחד בעיקר הדבר. בראשית ספטמבר יתאספו בברלין חברי “הקונגרס הקטן” – כלומר האספה השנתית – ואמצא לי עוד מקום לגבות את חובי. האמינה לי כי אינני מקנא קנאת כבודך, והלא לא איש כפסמניק יכול לפחות ממנו אפילו כמשהו, אבל חס אני על ההכרה הציונית, אחרי שנדמה לי, כי היא מתרוממת לאט לאט.
בראשית אוגוסט אשתתף בהשעורים למורים, שיהיו הפעם בזכרון יעקב, ואקרא שני פרקים ע“ד מה שא”י יכולה וצריכה לתת לנו בתור מרכז היהדות.
כל היום הנני מבלה על מגרש הטחניקום ואיני יושב בטל כלל. לעומת זה רוצה אני לפעמים ליהנות מעולם הזה בערב, אבל אין פה סביבה עברית, והמעטים שהיו פה נסעו גם המה, איש לפינתו באירופה. בכל זאת שמח אני בחלקי ואשמח פי שנים אם יעלה חפצי בידי להעתיק גם את ביתי הנה בקרוב.
כפי שמסר לי ממלא מקום ר' שמואל פה, כי לאה ושמואל שוהים כעת בברלין. אם כן התחרטו והחליפו ווין בברלין. לוא ידעתי זאת מראש, כי אז מסרתי על ידו איזו דברים בעד הוועד שלנו.
מתי ולאן אתה הולך להינפש. אני אשתדל להתראות אתך באירופא, ואם לא יספיק הזמן, אבקרך בלונדון, כי על הרבה דברים יש לנו להתיעץ.
והנני שלך באהבה רבה
שמריה הלוי
שלום לביתך ולכל אשר לך.
אל דוד ויסוצקי, מוסקבה
(*תורגם מרוסית)
חיפה, 30 ביוני 1912
דוד בן ואסילי הנכבד מאד,
אינך צריך לכעוס עלי מפני שאני כותב אליך לעתים כה רחוקות. ד“ר כהן כתב לי, שהדו”חות שלי נשלחים גם אליך. אתה, איפוא, תמיד יודע על מהלך הענינים. אני כאן, דוד בן ואסילי, עסוק מאוד. עלי לאמץ את כל כוחותי ואת תשומת לבי, כדי שאוכל להתמצא בתפקיד כה מסובך, שהוא לגמרי חדש בשבילי. יותר מהכל הדאיג אותי הרכב הפקידים שלנו: אנשים היו רבים, סדר היה מועט. הצלחתי לעניין במפעלנו את המהנדס וילבושביץ' ממינסק. הוא הסכים לפקח על הבניה, וכן על הרכבת המכונות. זה הוא איש מוכשרביותר. בעל ידיעות רבות ונסיון. גם על ברוואלד, שבא בימים אלה לחיפה, עשה רושם טוב ביותר. לדאבוני צריך מר ווילבושביץ' לחזור עכשיו לרוסיא, כדי לסדר את ענייניו, ויחזור הנה רק בסוף ספטמבר, אולם הוא הספיק כאן הרבה, ואני מקווה, שמעכשיו יתקדם הענין הרבה יותר מהר. אנו מניחים, שהבנינים יגמרו, פרט לסידורים הפנימיים, בסתיו 1913. כמובן, צריך יהיה לעבוד במרץ, אולם בשביל זה מצאנו במר ווילבושביץ' בן-אדם בעל מרץ רב. אם יהיה צורך גם בנוכחותי כאן להבא אינני יכול להגיד עכשיו. בסוף החודש אוגוסט בדעתי לחזור הביתה, ואז נדון בבעיה זו בקוראטריון. ברוח זו כתבתי היום גם לקוראטריון שלנו. סיפוק נפשי אחד יש לי כבר עכשיו. נוכחתי, ששהותי כאן עד כה לא היתה בלי תועלת. הגיע הזמן, שבו צריך להתערב (*משפט זה נכתב בגרמנית: Es war die Zeit, dass man eingreift ). אני יכול להגיד גם את זה, שעבדתי בחריצות, נכנסתי לכל הפרטים והשתדלתי לארגן את כל העבודה על יסודות נכונים יותר. אני מרוצה עכשיו מאוד מהיחס של ברלין. אני מקבל בדייקנות תשובות על שאלות, וזה מעודד.
הקומה הראשונה של בית הספר התיכון כבר מוכנה. מתקבל יפה מאוד. אנחנו ניגשים עכשיו לבנין הראשי. נמשכתי אחרי מפעל זה, בהיותי משוכנע, שהטחניקום עתיד למלא תפקיד נעלה מאוד בפיתוח ארץ ישראל החדשה.
בקיסינגן נמצאת עכשיו גיסתי מניו יורק, הגב' כהנהיים (מרתה כהנהיים). אם תהיה הזדמנות, אני מבקשך לעשות אתה הכרה, היא נבונה ומוכשרת באופן יוצא מהכלל.
מסור נא דרישת שלום לבבית ממני לרעיתך הנכבדה ואיחולים להבראה.
אהיה אסיר תודה לך אם תכתוב מלים אחדות, מותר גם על גלויה מצוירת.
תודה רבה לך על מכתבך. אני מקווה, שהכל יסתדר, ושאוכל להגשים את שאיפתי בדבר עלייתי לארץ העבר הגדול שלנו ועתיד מזהיר יותר.
כל טוב לך!
שלך, המסור לך
ש. לוין
אל יוסף לוריא, יפו
חיפה, 5 ביולי 1912
חביבי יוסף!
עד היום עוד טרם קיבלתי את הרצאתך בדבר הרחבת פעולותיו של מרכז המורים, והנני מבקשך בכל לשון של בקשה להזדרז ולהמציאה לידי. אולי אמצא לנחוץ לשים נוספות על הצעותיך, והזמן קצר, מפני שפה הנני טרוד כעת במידה מרובה מאשר עד כה, ובראשית אוגוסט הנני חושב לשוב ברלינה.
בדבר הרצאתי אני עוד לא עלתה בידי למצוא בעדה שם קצר ומתאים לתוכנה. מפני זה הנני מסמן לך את ראשי העמודים, שהרצאתי תהי נשענת עליהם, ואתה עשה כחכמתך וברור לה שם יפה.
א. היהדות בתור השקפת חיים כללית, מלאה ומקפת את כל צדדי החיים, כלומר, היהדות היא מוניסתית, וכל מה שאינו מסתעף מההשקפה הכללית הזו נחשב לעבודה זרה.
ב. במרכז החיים, לפי השקפת היהדות, עומדת האומה. אין לה עסק עם אנושיות מופשטת מחוץ לתחומי האומיות. כופרת היא במציאותה של אנושיות כזו וחושבת כל תורה, המתרחקת מהמציאות, לתורה מזויפת. העיקר אצלה לא ההלכה כשהיא לעצמה אלא ההלכה למעשה.
ג. המרחק בין התורה ובין החיים (בין ההלכה להמעשה) אינו רשאי להיות גדול יותר מדי (מעולם לא עלה משה לשמים ולא ירדה שכינה למטה מעשרה טפחים).
ד. המלחמה הנצחית של היהדות בהעבדות, הפושטת צורה לובשת צורה.
ה. מלחמת היהדות בערמת הרכוש (פה הנני יוצא נגד ההשקפה, שנתפשטה בזמן האחרון, וביחוד ע"י זומברט, כי היהודים המה יוצרי שיטת ערמת הרכוש).
ו. מה יכול לתת לנו מרכז הרוח בארץ ישראל בנוגע לצרוף מושגי היהדות העיקרית, ואיך עלינו להשפיע על הגולה, כדי למשוך אלינו את חלקי האומה היותר מוכשרים להתפתחות על יסוד בסיס היהדות.
כמובן, חביבי, רשמתי רק ראשי הפרקים, אבל מקוה אני, כי יעלה בידי להביע את השקפותי באופן בהיר.
והנני מחכה לתשובתך ומחבק אותך באהבה.
שלך
שמריה
אל ד"ר ברנהארד כהן, ברלין
(*תורגם מגרמנית)
חיפה, 12 ביולי 1912
אדוני הדוקטור היקר!
הגיעני מברקך ובו הידיעה, כי פרופ' שלזינגר יישאר בברלין עד סוף יולי. אקווה כי מר וילבושביץ' העוזב את חיפה היום עוד ימצאנו, ודבר זה חשיבותו למען המפעל תהיה רבה. שמח אני על שהטיתי את לבו של מר ו[ילבושביץ'] לכך שיישאר כאן עוד לזמן-מה. הישגיו בשבועיים האחרונים, לאחר בואו של מר ברוואלד, עשו עלי רושם חזק עוד יותר מאלה שקדמו להם. הוא עבר עם מר ברוואלד באופן יסודי על כל התרשימים והתכניות וקבע את תכנית-העבודה לחודשים הבאים.
אדוני הדוקטור היקר, לך כותב אני, כי אתה תיטיב יותר להבין את הדבר. המדובר הוא כאן במקרה יוצא מגדר הרגיל. מר ו[ילבושביץ‘] יש לו ברוסיא בית חרושת לנייר שעסקיו מצויינים, והיה עלי להפעיל את כל כוחי כדי להניעו שישתקע כאן. מובן מאליו – לולא היה מר ו[ילבושביץ’] חובב ציון אמתי, כי אז הייתי גם אני חסר-אונים לעומת הטעמים שבהגיון שטענו כנגד זאת. עשה-נא גם אתה למען כך שיכיר במידה רבה עוד יותר בחשיבות התפקיד שבחיפה. אל נא תדבר אתו על פרטים – לגביהם בוודאי נמצא הסדר, אך דאג-נא לכך שלא תפוג התעניינותו. היה-נא נוכח בשיחתו עם פרופ' ש[לזינגר]. המדובר יהיה בעיקר בבתי המלאכה. מר ו[ילבושביץ'] מלבד היותו מומחה בחסד-עליון מכיר הוא גם היטב את ארץ-ישראל, כבר מזה עשרים שנה. אין הוא בעל-חלומות ומצויה בו חכמת-המעשה במידה רבה ביותר.
אין טעם בכך שאכתוב לך עכשיו על פרטים; לא רחוק עוד הזמן בו אוכל לספר לך הכל בעל-פה ובפרוטרוט. יוודע לך, מה היה עלי לעבור כאן, אך סבור אני, כי עכשיו עלינו על הדרך הנכונה, ועל כן נאחז אני באיש שסייע לנו בכך מהיותו בלתי אנוכיי.
אקווה, כי בברלין תימצא אוזן קשבת לבקשתי, וכי אשוב אל משפחתי באמצע אוגוסט או בסופו. לפי שעה אשתדל למען כך שהעבודה תתנהל בהתאם לתכנית כפי שתוכננה.
אמור-נא שלום לבבי ביותר בשמי לד"ר נתן וקבל את מיטב הברכות
מאת שלך
ש. לוין
אל ד"ר יוסף לוריא, יפו
חיפה, 14 ביולי 1912
יוסף יקירי!
זה כשבוע שעזבתי את העמק ונהנה מזיו הכרמל והדרו. הישיבה פה נעימה לי ויש לה גם השפעה טובה על בריאותי שהתרופפה מעט בזמן האחרון.
רק אתמול אחר הצהרים קיבלתי את ההזמנה הטלגרפית להשתתף באספת הגמנסיה ובערב – את גלויתך ומכתבו של בוגרטשוב ומוסינזון. אמנם צריך הייתי לבלי לסרב לכם ולנסוע ליפו, אבל מאידך גיסא מחויב אני ג"כ להיזהר בבריאותי ולא להיטלטל ממקום למקום, ובפרט אחרי שהנסיעה לכנרת ולמגדל פעלה עלי לרעה. ועוד גם זאת, יראתי, כי ביום אחד לא תיגמר האספה. אם כן הייתי אנוס לשהות ביפו כשבוע ימים, יען שהנסיעה בעגלה כמעט שאסורה היא לי, ואין אני בן חורין לקחת לי חופשה לזמן כזה. העבודה פה אינה קלה כל כך, כמו שאולי חושבים, והאחריות הכללית מוטלת עלי. פה הנני יורד בסירוגין, פעם ליומים או לשלושה ימים, מעל הכרמל ומסתכל ומתבונן למהלך העבודה.
את הרצאתך תוכל להמציא לידי בזכרון יעקב, כאשר ניפגש שמה בראשית אוגוסט, ונעבור עליה שנינו עוד הפעם. לפני שבוע כתבתי לך בדבר תוכן הרצאתי אני, ומתפלא אני שלא זכרת כלום אודותה. רוצה אני לקרוא אותה בימים הראשונים לאוגוסט, מפני שאני חושב לנסוע מפה לברלין ביום י' אוגוסט. ונא, יקירי לסדר את הדבר.
בקש נא בשמי סליחה מאת ידידינו בוגרטשוב ומוסינזון. רבות היה עלי לכבוש את יצרי ולהיכבד ולשבת במקומי. הן יודע אתה, עד כמה קרובים לי עניני הגימנסיה ועד כמה משתוקק אני לראותה משוכללת ועומדת לנס ולמופת, ומובטחני שסוף סוף תנצח את כל המכשולים הקטנים, העומדים על דרך התפתחותה.
ושלום לך, יקירי, מאת אוהבך כולו שלך
שמריה
אל המשרד הארץ-ישראלי, יפו
חיפה, 14 ביולי 1912
ד"ר [טהון] מאוד נכבד!
קיבלתי את מכתבו מן י“ב דנא והנני להשיב עליו, כי ענין ה”ירושה" מצא חן בעיני מאוד, אבל אינני מאמין, כי אפשר יהיה להוציא את המחשבה הרצויה מן הכוח אל הפועל. האליאנס לא תסכים לעולם למסור את רכושה או אפילו להחכיר אותו בחצי חינם לאיזה מוסד שיהיה ולוא גם יהיה הוועד של הטחניקום. הקנאה והשנאה לכל הסתדרות אחרת עוורו את עיניה, ומוטב לה להוסיף עוד חורבה אחת על כל החורבות העתיקות בארץ מתת את קנינה הפרטי למוסד שיש בו רוח חיים וסימני התפתחות. חופרי קברים לא יהיו לעולם לבונים בעד החיים.
אבל יש לי עצה אחרת: כמדומני שטוב נעשה אם נשתדל, שהבית יעבור לרשותה של היק"א,
כי היא תפרוש לראשונה את כנפיה על המוסד הזה, ומאת היק“א נוכל לחכור את הבית בדמים מועטים. חושב אני שאוכל לפעול על שנים מחברי יק”א, שימסרו אח"כ את הבית לבצלאל.
בכל אופן אתענין בההצעה הזו, אבל לצערי אין אני יכול לעשות בנידון זה גדולה או קטנה עד שובי ברלינה. אתיעץ עם הד"ר נתן, כי הוא יעמוד לצדנו בלי שום ספק, וטובים השנים מן האחד.
חושב אני להיות בברלין באמצע אוגוסט, ואז אמצא גם את ה“אדונים” בביתם. השעה הנוכחית אינה מסוגלת כלל לתעמולה, כידוע גם לכבודו.
ברכת ציון ובכבוד גמור
שמריה הלוי לוין
אל הוועד הפועל המצומצם של ההסתדרות הציונית
חיפה, 14 ביולי 1912
חברים מאוד נכבדים!
את כל מכתביכם אלי והעתק חליפת המכתבים שביניכם ובין חברינו השונים הנני מקבל בזמנם ומביע לכם את תודתי בעד החומר שאתם ממציאים לי, מפני שזהו המזון הרוחני היחידי המגיע אלי מחו"ל.
הנני חושב למותר להאריך כעת ולחוות את השקפתי הפרטית על השאלות, שנגעתם בהן. ראשית, מפני שיש ביניהן שאלות כאלה, שיש להן ערך עיקרי, ואי אפשר לברר אותן מכל צדדיהן במכתב, ושנית מפני שזמן שובי לברלין הולך וקרוב. ומניח אני בירור דברים רבים עד שובי. שעה אחת של שיחה בע"פ שקולה כנגד מאות מכתבים.
אומר אני לנסוע מפה בתחילת אוגוסט, למען שתספיק לי השעה להשתתף עמכם בישיבות הכנה אחדות לפני אספתנו השנתית. בדבר תכנית עבודתנו התרבותית פה בארץ תהיה בידי הרצאה מפורטת, מעובדת ע"י ועד המורים.
קיבלתי את החוברת העבה בעלת הכרס של ידידנו בודנהיימר, שבה הוא נותן דין וחשבון ע“ד תיורו את הארץ. מקנא אני בו. לרבים מאתנו נחוץ זמן רב, כדי להסתכל, להתבונן אל החיים המתרקמים ואח”כ לשפוט. וידידנו זה: בא, ראה ונצח. רכב וטס על כנפי נשרים ובין רכיבה וטיסה נתגלו לפניו המון תעלומות ומעשי בראשית. וכבר הוא דן כבקי ורגיל על הזית ועל והתאנה, על החיטה ועל השעורה וגומר, ואינו מבין כלל, עד כמה מבייש הוא ע"י זה את הישוב בכללו. כולנו טוענים, כי ישוב הארץ, אופני ההתנחלות, סדר העבודה וכו' – תורה היא וללמוד אותה אנו צריכים. והנה בא ידידנו זה והפך את הקערה על פיה והראה לנו, כי אפשר לקנות את כל הידיעות הנוגעות להישוב בשעה אחת. כמה מאושרים אנשים תמימים כאלה, כמה מאושרים הם, כשהם לעצמם, וכמה מקלקלים הם בבואם לדין ולשפוט מגבוה.
הנני מבקש מכם, חברי הנכבדים, לבל תטעו חלילה לאמר, כי יש כעת לכם דין-וחשבון של מומחה, שיש לסמוך על השקפותיו. בוודאי כוונתו רצויה, אבל השקפותיו שטחיות הנה יותר מדי ונחוץ עוד להביאן בכור הבקורת, ומי יודע אם תעמודנה ביום הדין.
בדבר התעמולה שעושה הד"ר ציפר לטובת הגימנסיה בירושלם – חלילה לנו להתרעם עליו ולבוא בתביעות, אדרבא, עלינו מוטלת החובה לעזור לו בכל מה שאפשר. הגימנסיה בירושלם היא מוסד חשוב, אבל מזלה גרם לה, מפני שנולדה אחרי אחותה הבכירה, שמתיחסים אליה לא באותה החיבה שמתיחסים להגימנסיה היפואית. גם המורים העומדים בראשה ראויים הם, כי נקל מעליהם את עבודתם הקשה. המה כל כך מסורים למוסדם, כל כך מקריבים לו את מבחר כוחותיהם. והלא סוף סוף זהו מוסד תרבותי שיש לו ערך גדול, ואם איש נלהב כציפר מקנא כעת קנאת המוסד הזה, חייבים אנו תודה להציוני המצוין הזה בעד כוונתו הרצויה ועבודתו הפוריה.
בדבר השתדלותנו ברוסיא אין אני יכול לשפוט מרחוק, והלואי שנשיג איזה דבר. אני חושב שלא יעלה בידנו ולא כלום, מפני שהממשלה הרוסית אוחזת בשיטת העקירה, ורוצה היא לשרש כל תנועה שיש לה איזו סימנים של חיים. מאידך גיסא היא נוקמת נקם העבודה הפוליטית, ודי לה אם הציונים משתתפים בהבחירות להדומא, כדי להרבות בחומרות ובסייגים, והלא לנו אי אפשר להציע לפני חברינו ברוסיא, כי יתרחקו לגמרי מהחיים המדיניים. שאלת התפתחות הציונות ברוסיא היא אחת מהשאלות היותר חמורות שבהסתדרותנו, אבל, כאמור מהיות שאני רחוק כעת ממקום המעשה הנני מסכים בכל לבי להצעדים שאתם עושים ושאומרים אתם לעשות.
בדבר מאמרו של פסמניק, לא נתקררה דעתי ע“י תשובתכם. אני לא התווכחתי נגד דעותיו של פסמניק, אם אך יש לו דעות בכלל, אבל מחיתי נגד הסגנון, נגד הביטויים הקשים ונגד קלוּת הדעת של המערכת, שנתנה מקום לביטויים חריפים ומבזים כאלה מבלי כל הערה מצדה. המאמרים שבאו אח”כ בה“וולט” אינם מעלים ואינם מורידים. לי לעצמי נראה שהתהום היא יותר עמוקה, לי לעצמי חשוב לברר באמת את השקפתנו בדבר העבודה בא“י, ומי יתן ויהיו לנו אויבים כאחד-העם ולא אוהבים כפסמניק ודכותיה. אז אולי נצליח, אולי יקום לנו דור חדש, שיבין את שלילת השעבוד ואת חיובה של ההשתחררות. אמנם על זה נדבר באריכות כשאשוב במהרה לביתי. יודע אני רק, שע”י מאמרים ממין הנזכר הננו דוחים בשתי ידים את מבחר בנינו, המתיחסים אל תנועתנו בחיבה גלויה או מוסתרת.
בראשית אוגוסט נפתחים שעורי המורים בזכרון יעקב. גם אני אשתתף בהם ואקרא לפני המורים הרצאה אודות מה שא"י החדשה צריכה ויכולה לתת לנו בעד קיום היהדות בכל העולם.
נא לשלוח תיכף את האלף פרנקים שהקציבו בעד השעורים האלה.
כשאשוב לברלין תתברר גם השאלה בדבר עבודתי אני. משתדל אני להיות חופשי לעבודתי הציונית במשך חדשים אחדים. אבל דעו לכם, כי עבודתי פה ג"כ נחוצה היא עד למאוד.
בברכת ציון ובכבוד גמור, שלכם
שמריה הלוי לוין
אל בצלאל יפה, יפו
חיפה, 19 ביולי 1912
חביבי בצלאל!
אע“פ שידידנו ווילבושביץ' החליט לשהות ביפו אך יום יומיים, בכל זאת חושב אני, כי לרגל העיכובים בפתח תקוה עודנו יושב ביפו ויסע לביתו אך ביום ב' הבא. אצטער עד למאוד, אם לא יעלה בידיו להתראות כעת עם הפרופ' שלזינגר בברלין וגם את מכתבי הפרטי לד”ר כהן לא יוכל למסור. בכלל הנני מוצא כי אם לא ישתמש בהזדמנות המוצלחת הזו להשתקע בארץ, יהיה חייב ארבע מיתות בית דין. לאו בכל יומא איתרחש נס כזה.
ברוואלד עודנו פה ועובד בשקידה רבה, אבל חסרונו של ווילבושביץ' מורגש, והלואי שישוב הנה אחר החג.
אני חושב לנסוע מפה דרך יפו ביום ג' אוגוסט, היינו בעוד חמשה עשר יום, ואתעכב ביפו רק שעות אחדות. מפני זה הנני מבקשך, כי תתראה עם יוסף [לוריא] שלנו ותבקש אותו בשמי, אולי יש אפשרות להקדיש בעד הרצאה שלי איזה ערב מיד כשיתחילו השיעורים ולהודיעני זאת תומ"י.
מהלנא הנני מקבל מכתבים. נראה מהם, כי מצב בריאותה אינו טוב כלל. בפקודת הרופאים נסעה לפירמונט. ע“ד נסיעה לארץ בחורף הבא ובכלל ע”ד יחוסה להרעיון ע"ד השתקעותנו בארץ חדלה מכתוב לגמרי, למרות שהחיים בברלין היו גם עליה למשא, עד כי היא רובצת ממש תחתיהם.
הודיעני נא את תוצאותיה של אספת הגימנסיה, איך עברה האספה ומי נבחר. לך, חביבי, הלא יכול אני להגיד את האמת: מלבד שהייתי זקוק למנוחה לא נסעתי הפעם ליפו, מפני שלא רציתי להיכנס בעבי הקורה במקום שיש “אינטריגות”, במקום שהאחד חותר חתירות תחת רעהו, ושלמות המוסד נעדרת. אך מקווה אני, כי הגימנסיה תצא גם ממצבה זה בשלום ותגיע לידי השכלול הרצוי.
פעמיים או שלוש בשבוע יורד אני למגרש הטחניקום. כדי להסתכל אל התקדמות העבודה. ביום ב' ערב ת"ב יניחו את היסוד, ברוואלד ישאר פה עד 10 אוגוסט, יסדר את העבודה וימסרנה עוד הפעם לברסקי עד שובו של ידידנו ווילבושביץ'. כמובן, אין אני שבע רצון מזה, אבל אין לפנינו דרך אחרת.
אניטא הבטיחה לכתוב לי, אבל לא כתבה כלום, סימן שהפגישה בברלין דיכאה מעט גם את רוחה היא.
הודיעני נא ע“ד התקדמות בניניך בפ”ת.
שלך באהבה רבה
שמריה
אל אחד העם, לונדון
חיפה, 21 ביולי 1912
אחי הנעלה וידידי היקר!
רציתי לכתוב לך ע"ד מהלך העבודה פה ועל התקדמותה שיכולה להפיק ממנו רצון בזמן האחרון, אבל אחרי שקראתי את דבריך לאחותך במכתבך האחרון נרעשתי ונדהמתי כל כך, עד שאין ביכולתי לטפל כעת בענינים אחרים ואפילו בשאלות הנוגעות למוסדנו והתלויות בארץ.
מה אומר לך, יקירי, מה אנחמך, איזו דברי תנחומים אמצא (*על הליכתה של בתו אחרי אוהבה הגוי). האמינה לי, כי לא רק שמשתתף אני בצערך, כי אם מרגיש אני את הכאב שלך, כמו היה כאבי שלי והלא באמת הכאב הזה משותף, במידה ידועה לכולנו. הלא הוא מהפך את הקערה על פיה וצווח: זו תורה וזו שכרה. אמנם איש מאתנו לא פילל, ש“אחד-העם” יהיה אנוס להקריב בעל כרחו קרבן כזה לאליל ההתבוללות, והכאב גדול פי שנים.
כן, יקירי, לא לנחם אותך הנני בא, אבל סלח לי אם אומר לך, כי מחוייב אתה להבליג על יגונך. הן לרבים היית למופת כל ימי חייך בעוז רוחך ובכוח השכל שלך, בחדירתך לעמק הגלות ותרפ"ט יסוריה ובהבאור החדש שנתת לה. והנא בא ההכרח ההיסטורי האכזר והראה לך ולכולנו, עד כמה צדקת במשפטיך בלי רחמים. ראה נא, יקירי, קבל את היסורים שעלו בגורלך כיאות לאיש כמוך והיה לנו גם להבא למורה דרך.
באמצע אוגוסט הלא חושב אתה להיות בברלין, ואני יוצא מפה כפי הנראה, ביום י' אוגוסט ואבוא ברלינה ביום י"ט לחודש בערב. אנא, יקירי, סדר נא את נסיעתך באופן כזה, שנוכל להתראות בברלין. על הרבה ענינים יש לנו לדבר וגם להתיעץ,
הנני מחבק אותך באהבה רבה
שלך לעולם
שמריה הלוי
אל לאה פבזנר, גרינוואלד
(*תורגם מרוסית)
חיפה 21.7.1912
לאה בת אשר היקרה!
מעולם לא שיערתי, שלאחר כל התכניות המחוכמות בדבר פסיכו-אנליזה וכו' תימצאי במקום כה רגיל כבית-ההבראה שבגרינוואלד! אני מצטער מאוד על כך, כי אילו ידעתי מראש על העתיד להתרחש, הייתי דואג לפגישה ראויה.
שלי נמצאים עתה בפירמונט. אשתי, כנראה, חולה רצינית. היא בעצמה אשמה בכך: ברלין אינה בשבילה ולא לפי כוחותיה. הייתי מייעץ גם אותך לחיות זמן-מה את חיי ברלין, ואז, בטוחני, היית משלימה עם חיפה והיית חדלה לקבול על הים, ההרים והרוח. מפונקת את, לאה בת אשר, ונתפסת בברק עץ רקבון. מקרב לבי מאחל אני לך הטבה, ועד לאבחנת אופנהיים הייתי משוכנע, שהנך בריאה לחלוטין, שגם עצביך בריאים לגמרי, שחסרה לך רק השקפת-עולם בריאה, שיהיה בידה לגלות לך את טעם החיים. אינני סבור, כי תמצאיהו בחו“ל. אתן לך אמצעי טוב: השתמשי בשהותך בברלין לתעמולה למען א”י, וחיפה במיוחד. יקום-נא בחיפה ישוב יהודי גדול וטוב, תראי, איזה חיים טובים נוכל לחיות.
אני נמצא על הר-הכרמל, משלם 6 פראנקים ליום, ולא אמיר לעולם את הכרמל בגרנוואלד שלך. איזו קרירות, איזו תאורה, אילו לילות נפלאים! גם ברוואלד מתגורר על הכרמל. הוא מכיר את גרינוואלד בעל-פה ומתמרמר מאוד כשמדמים אותה לכרמל. הכרמל אציל הוא, ואילו גרינוואלד – אך מי שעלה לגדולה. פקחי את העיניים והביני את ההבדל, העמוק יותר מן הגיא הנפלא המוביל לים, ושאנו נותנים בו עינינו בחדווה לעתים כה קרובות.
באמצע אוגוסט, בערך ב-20 בו, אני מקווה כבר להיות בברלין. נשוחח בפרוטרוט על הכל. אני מקווה למצוא בברלין גם את אביך, ואולי גם את מוניה.
אני שמח מאוד, כי נפגשת עם בתי הקטנה. מה רבות הייתי נותן, לו יכלה להיות על ידי כאן.
העבודה מתקדמת באופן ניכר. וילבושביץ' נסע לרוסיא ועומד לחזור לחיפה בסוף ספטמבר. ברוואלד נשאר כאן רק עד 10 באוגוסט. הוא נוסע לברלין יחד עמי.
אתמול התארחה אצלנו חיפה כולה, אפילו ברמן בא. אולם אוהב אני על הכרמל דווקא את ההתבודדות, ענין אחר – קרובים.
אם תרשי, הנני נושק לך,
שלך
שמריה
אל יחיאל צ’לינוב, מוסקבה
חיפה, 28 ביולי 1912
לידידי וחברי היקר והחביב, שלום וברכה!
קיבלתי את אגרתך מן 19 יוני, היינו מן 1 יולי ומביע לך את תודתי בעדה. אמנם, יקירי, חושד אתה בי במה שאין בי. מעולם לא הרגשתי את עצמי בתור עומד מעל להחברה, והועד הפועל המצומצם לא השפיע עלי לשלילה כלום. פשוט חשבתי, כי מברלין מודיעים אותך מזמן לזמן אודות התפתחות העבודה פה, ומפני זה לא הייתי זריז לכתוב לך גם מצדי אני.
ראשית כל, העבודה פה על מגרש הטחניקום מתפתחת כעת באופן רצוי. הרבה עזר לזה מר ווילבושביץ' בהשתתפותו והמהנדס ברוואלד היושב פה ומנצח על העבודה זה כחודש וחצי. גם שאלת היסוד של הטחניקום, שהיא גם השאלה היסודית, נפתרה בכי טוב ובזהירות יתרה. את האבנים הראשונות של היסוד הנחתי למשמרת עד כה, למחר או מחרתיים נניח אותן בראש פנה. בית השוער נגמר כולו, נגמרה גם הקומה הראשונה של בית הספר התיכוני. הבנינים עושים רושם נפלא ומצוין במינו. בידי ברוואלד עלתה, לפי הבנתי, למצוא את הקשר שבין המזרח והמערב ולגשם את הרעיון הזה בהצד החיצוני של הבנינים.
היחס מצד ברלין הוטב עד למאוד. משיבים על כל מכתבי ודנים בכובד ראש על השאלות, שאני מציע לפני הקוראטריום. ובאמת יודע אני כעת את כל השאלות התלויות בהבנין ממש בע“פ ומשתדל לרדת לעומקן ולהבינן מכל צדדיהן. וראה זה מצאתי, כי אסור לנו להסתפק בהמהנדס בברלין ובבא-כוחו מר ברסקי פה. לנו נחוץ איש מומחה ובעל ידיעות רחבות לנהל את העבודה פה וע”י זה נוכל לקמץ הרבה עשרות אלפים פרנקים. הצעתי, כי ימסרו את ההשגחה העליונה על עבודת הבניה והשכלול הפנימי של הטחניקום לידידנו ווילבושביץ‘, שהוא לפי דעתי בר סמכא גדול, בקי נפלא ואיש מהימן. ברלין הסכים להצעתי. ווילבושביץ’ נסע כעת לרוסיא לסדר את עסקיו הוא שמה וישוב הנה אחרי החג. בטוח אני, כי האיש הזה יצילנו מאיבוד זמן ומהוצאת ממון לבטלה. היהיה נחוץ, כי גם אני אשב פה בתור בא-כוחו של הקוראטריום, או לא – ימים יגידו, אבל מרגיש אני שעשיתי מה שמוטל עלי.
כמעט מדי שבוע בשבוע שלחתי את הרצאותי להקוראטריום, ופעם אחת קיבלתי טלגרמא, המביעה לי תודה עמוקה בעד Vortreffliche Berichte שלי. מר ברוואלד ישאר פה רק עד 10 אוגוסט וגם אני עוזב באמצע אוגוסט את חיפה ושב לביתי. לצערי הגדול הידיעות שמקבל אני מביתי אינן משמחות כלל. אשתיחולה, היא יושבת כעת בפירמאנט עם בתי ובני ואין נחת. הרופאים מוצאים לנחוץ לשלחה לסנטריום למשך חצי שנה, כי מתיחסים הם אל מחלתה ברצינות. ואני איני יודע מה לעשות, עוד הפעם נתבלבלו חשבונותי ומחשבותי.
בדבר הפרופסורשיפּ שלי, אינך יודע, כפי הנראה, את הענין. מסופק אני אם יוכלו כעת לתקן מה שקלקלו ע“י עקשנותם. אמת, הד”ר נתן רוצה כעת עד למאוד לתקן את הדבר, אבל אולי אחר את המועד. וגם ידידנו וויסוצקי לא הבין את הענין כראוי ומפני זה קלקל גם הוא מעט. לא נכון הדבר, כי רציתי לעמוד מחוץ לרשותו של הקוראטריום. את התנאי הזה היו יכולים לשנות מעט, אבל אני פילסתי ע“י הפרופסורשיפּ הזה הראשון נתיב לאחרים. בראתי שיטה, שהיתה יכולה להביא תועלת לכל הענין שלנו, כלומר לקיום מוסדנו בעתיד, וכך נוהגים בכל מדינות אמריקא, במקום שבתי הספר הגבוהים נמצאים לא ברשות הממשלה, כי אם ברשותם של יחידים או של חברות שונות. ידידינו בברלין ובמוסקבה (האחרונים הושפעו ע"י הראשונים) לא הבינו את טיב השיטה ואת מהותה והרסו את אשר בניתי בעמל רב. בקרוב נתראה ונדבר על זה באריכות, ובטוח אני, כי תסכים לי, שלא היה כל מקום לחששות. איך שיהיה, ואני מתירא שלא יבטל הדבר לגמרי, ויבטלו ע”י זה חמשים אחוזים למאה מאפשרותי להשתקע בארץ.
בזכרון יתחילו בקרוב שעורי הקיץ להמורים. גם אני אשתתף בהם עד כמה שאפשר, כי רוצה אני להשתמש בההזדמנות להסתכל מעט אל רכושנו הרוחני. אני אינני נוטה הצדה מהשקפתי הישנה, כי כל כובד תנועתנו נמצא וימצא בהצד הרוחני של הישוב, ואפילו אחרי המאמר המחוצף של פסמניק לא חזרתי עוד בתשובה.
אשמח מאוד אם אקבל ממך מכתב בברלין קודם לבואך.
והיה נא שלום, יקירי וחביבי
שלך בברכת הכרמל
שמריה הלוי
אל אחד העם, לונדון
ברלין, 14 ספטמבר 1912
לאחי וידידי הנעלה והיקר, שלום וברכה!
לא הספיקה לי השעה להשיב מיד על מכתבך מן 10 דנא, ואתך הסליחה. ד"ר נתן שב ברלינה עוד בראשית ספטמבר וכבר התראיתי עמו פעמים אחדות. אודות הפרוגרמא לא דיברתי עמו כלום, מפני שלא נשאלתי ולא רציתי להיות קופץ בראש. אמנם לנו אי אפשר בשום אופן להסכים לפרוגרמא כזו, והשאלה היא רק בדבר טכסיסי המלחמה. היו פה ימים אחדים מר וויסוצקי וצייטלין ונגעתי אגב אורחא בשאלת הפרוגרמא. המה הסכימו להשקפה הלאומית אך בשפה רפה, וחושש אני, כי כשיהיה תלוי פתרונה של השאלה הזו בחוות דעתם של חברי הקוראטריום, יבקשו אחרי פשרות. לצערי אינני עוד רק חבר הקוראטריום, כי אם גם “נושא משרה” בהקוראטריום, אבל מוכן ומזומן אני לוותר אפילו על משרתי, אם רק יהיה צורך בדבר. אני מוצא, כי הפרוגרמא המוצעת מתנגדת גם להתקנות שלנו, שאין בהן אפילו זכר לגרמניות.
ד"ר נתן מושפע ממר אפרים כהן ומהקונסול הגרמני שבחיפה, וזה האחרון מסוכן הוא לנו. השקפתי זו אינה קלוטה מן האויר, ולכשנתראה בקרוב אספר לך בפרוטרוט על הסכנה הנשקפת לנו מצד תביעות הגרמנים.
אי אפשר לקרוא כעת לאספת הקוראטריום, ובכן החלטנו לקרוא רק לאספת הוועד הפועל שלנו בראשית אוקטובר ובטח תקבל בעוד ימים אחדים את ההזמנה. טוב תעשה, יקירי, אם תקדים לבוא הנה ימים אחדים לפני הישיבה, ונתיעץ על הכל המתינות.
בדבר הקונפרנציה שלנו, אין לי אפילו חצי דבר, שאין מגלין אלא לצנועים. הישיבות היו פתוחות, ולא היה מקום לסודות ולרמזים. תמצא דו“ח מפורט בכל עתונינו. הונח היסוד ע”י נדבתו של האדון [משה] פלדשטיין מווארשוי לקרן קיימת בעד עבודה תרבותית בא“י (*קרן התרבות“קדם”). הוא נדב לע”ע מ"ב אלף פראנק, ורוצה אני לקוות, כי מכיון שנעשתה התחלה הגונה כזו יעלה בידנו לאסוף עוד סכומים, ולא תהיה עוד במשך הזמן העבודה התרבותית תלויה במוסדותינו האחרים.
מר {יחזקאל] קרבצוב מווארשוי נדב בעד הטחניקום שלנו סך עשרים אלף פראנק לקניית ספרים עבריים. הוא נתן את נדבתו ע“י הוועד הפועל הציוני, כלומר עשה אותו לשליח מצוה. בטח יתרעמו ה”אדונים" מעט אבל את הכסף יקבלו.
את בתך לאה ראיתי פעמים אחדות. בקרתיה בהסנטריום, מצב בריאותה טוב למראית עין, אך בכל זאת מתאוננת היא כדרכה תמיד.
הנני משיב לך תודה בעד ברכתך לראש השנה וברכה כפולה ומכופלת לך ולביתך.
שלך באהבה רבה
שמריה הלוי
אל ד"ר האנטקה, ברלין
(*תורגם מגרמנית)
וינה, 10–18 באוקטובר 1912
אדוני הדוקטור החביב!
בפראג ידעו האנשים לערוך אסיפה בעלת רושם רב. הבורסה שיכולה להכיל כ-2,500 איש, היתה תפוסה עד אפס מקום והאסיפה עברה בצורה שקטה ויפה. לוינה הגעתי ביום ו' אחרי הצהרים, אולם האדון בלומנפלד כבר נסע לאיגלאוי, פרסניץ וכו'. הצטערתי מאוד על זאת וניסיתי להשפיע עליו שיחזור לוינה, לכל הפחות לשעות מספר, אבל עד עכשיו טרם קיבלתי כל תשובה ממנו.
אתמול היתה לי שיחה מפורטת עם מר אדולף בּהם. לא הסתמכתי על דעת הד"ר [יהושע] טהון, אלא על דעת האדון קרמנצקי, שגם הוא בדעה כי אין כל סיכויים למאבק לקהילה. ביהם התבטא בסודי סודות, כי גם הוא באותה דעה. והנה הקובלנא הישנה: חסרים אנשים, אנשים בעלי קומה, אשר בתורת מועמדים יוכלו לעשות רושם על ההמונים. ביהם בעצמו, זהו הרושם שקיבלתי כאן, אינו בא בחשבון עתה. הוא התעקש, ואינו רוצה לעשות את הויתור האפשרי היחידי: למול את בנו. רבים טוענים, כי פעולתו השלילית הזאת תזיק לענינו לא רק בשעת הבחירות בקהילה, אלא גם בפעולות ציוניות גרידא, ויש קנאים הדורשים התפטרותו של ביהם מכהונתו הראשית שבה הוא מכהן. הערב נדבר על עניין זה.
משני האולמות, הבאים בחשבון לישיבות הקונגרס בחרתי גם אני באולם של אגודת הזמרים (Musikvereinssaal) האולם עושה רושם אציל, מספר החדרים הסמוכים גדול, ושיפוצם יפה. מקום האולם מתאים מאוד לצורך שלנו. אבל צריכים לאבד את התקוה כי קהל השומעים יהיה גדול. אולם הישיבות גופא לא יוכל להכיל יותר מאלף איש, התאים בצד והיציע אולי שש מאות נוספים.
שוחחתי עם המנהל. דורשים סכום של 500 כתר ליום. המחיר אינו גבוה מדי, אבל חושב אני, כי אפשר יהיה לקבל את האולם במחיר זול יותר במקצת.
האסיפה הצליחה יפה גם כאן. מאות אחדות של אנשים נאלצו לחזור בגלל מחסור במקום. הוינאים טוענים, כי כאן קשה מאוד, בלתי אפשרי כמעט, להשיג אולם גדול מאוד, אלא אם ההרצאה היתה נקבעת לפני חדשים מספר.
דיברתי בקיצור עם מר קרמנצקי לפני נסיעתו לברלין. אני תקוה כי הבעיה נפתרה לפי רצוננו.
דרישות שלום
שלך
ש. לוין
אל אחד העם, לונדון
ברלין, 2 בנובמבר 1912
לאחי וידידי היקר והנעלה, שלום וברכה!
לא עניתי עד עתה על מכתבך מן כ“ב אוק', מפני שלא הייתי בביתי. רציתי להשתמש ב”בין הזמנים" ולצאת ידי חובתי, עד כמה שאפשר, כלפי ההסתדרות הציונית. ביקרתי ערים אחדות ונאמתי בפרג, ווין ובודפשט, ואך לפני ימים אחדים שבתי ברלינה ומצאתי פה את מר ווילבושביץ'. הוא ישהה פה עוד ימים אחדים ועוסק בזריזות בסידור העבודה ובפתרון השאלות הטכניות, העומדות על הפרק. מדי יום ביומו הוא בא אלי ומתאונן הרבה על חוסר השיטה בעבודת ההכנה. לי אינו מגלה בזה כלום ומוסיף אך צער על צערי.
שואל אתה אותי: מתי אני הולך לחיפה? מאושר הייתי, לוא יכולתי לתת תשובה ברורה על השאלה הזו, אבל לדאבוני הגדול עודני בבחינת “תלוי ועומד”. ממר רוזנבלד לא נתקבלה עוד שום תשובה, ולהשאיר הכל כדאשתקד, מבלי שאדע גורלי אין אני יכול עוד. ובכן, מוכרח אני לחכות, עד שיתברר מצבי, אע"פ שכמעט איבדתי את תקוותי שהשאלה תיפתר באופן רצוי. מיד לכשתיפתר הנני מוכן ומזומן לצאת לחיפה.
כמדומני, שנחוץ יהיה, שגם הד“ר [אלפונס] פינקלשטיין יבקר את הארץ בחורף הבא ויסתכל שמה אל תנאי החיים, ואך אז יוכל לברוא לו מושג נכון ע”ד מהות הטחניקום. כל האדונים היושבים בברלין ושופטים מרחוק מגששים כעוורים קיר ואי אפשר לסמוך על השקפותיהם.
הצעיר משה לדיז’ינסקי ביקרני אתמול ודיברנו אודות עניננו. אנסה להמליץ בעדו לפני הפרופ' שלזינגר, אך מסופק אני אם תועיל ההמלצה הזו. הפרופ' שלזינגר עובד במקצוע אחר ואיננו מומחה להמקצוע שבחר לו לדיז’נסקי, והלא יודע אתה עד כמה חוששים ה“גרמנים” לעירובי תחומין.
חיים [וייצמן] שלנו כתב פעמים להמרכז הציוני שיכפו עלי הר כגיגית ללכת לאנגליה לשם תעמולה ציונית. לע"ע לא נתתי הסכמתי לזה, ומי יתן והענינים יתפתחו באופן כזה, שאוכל ללכת במהרה לחיפה.
המלחמה הבלקנית ותוצאותיה המעציבות ממלאים כעת, כמובן, את חללו של העולם הציוני. יעקובסון הנהו כעת בכל זאת בקושטא וממשיך את עבודתו. באמת אין איש יודע איך תשפיע מפלתה של טורקיה על ענינינו אנו. יש דורשים לחיוב ויש דורשים לשלילה. לי ברור רק דבר אחד: נחוצים לנו עובדים בארץ ומאין נקחם? הן כמה אני עמל להוציא משפחה אחת מעבדוּת לחירות וכמה מכשולים אני מוצא על דרכי!
שלך באהבה רבה
שמריה הלוי
אל אחד העם, לונדון
29 בנובמבר 1912
לידידי היקר והנעלה, שלום וברכה!
מפני המאורעות המרגיזות על הבלקנים ומפני הדאגות החדשות שצמחו לרגלם לא כתבתי לך זמן רב. הד“ר רופין שוהה כעת בברלין. לפי דעתו אין כל מקום לחששות בא”י, ובטוח הוא, כי תוצאות המלחמה לא תשפענה לרעה על הישוב ומוסדותיו. גם מהפקידים שלנו מקבלים אנו ידיעות בתמידות, כי הכל מתפתח כראוי וחושבים המה, כי השעה הזו מסוגלת דוקא לקניות חדשות וכדומה. ובכל זאת הננו נמצאים במצב פנימי קשה עד למאוד. מרגישים אנו, כי כעת מוטלת עלינו חובה כפולה לעמוד על המשמר ולהגן לכל הפחות על המועט שרכשנו לנו. קראנו לאספה את חברי הועד הפועל הגדול, התווכחנו. התיעצנו בדבר טכסיסי העבודה. הכל מודים שעתידה א"י להיכנס במהרה לספירת ההשפעה של ממשלת אנגליה, ומלבד אחדים מהטשרטריסטים הישנים אין איש מאתנו שמח לקראת השינויים המתרגשים ובאים.
ממר ווילבושביץ' קיבלתי כבר שני מכתבים. מלאכת הבנין מתקדמת באופן רצוי, מזג האויר מרשה לע“ע לעבוד בזריזות. בית הספר הבינוני נגמר כמעט, ואם אך לא יהיו מעצורים מן החוץ, אפשר לגמור את כל הבנינים במשך שנה אחת. מבקש מר ווילבושביץ' כי נשתדל להשתחרר מהפירמא “ווסטפל” לכה”פ במה שנוגע לה“ווערקשטעטטען” ונציל ע“י זה סכום הגון מאיבוד. לפי חשבונו עד ל”ה אלף מרק. “וסטפל” אינו מוותר לע"ע על זכויותיו. היום ינסה מר נטר לקחת דברים עם הפירמא ולפצות אותה באיזה סך.
מה שנוגע לעניני אני הנני שמח להודיעך, כי הולך הוא ומתברר. הנני שולח לך בזה העתק ממכתבו של השופט מק להד“ר נתן. השופט מק יושב בוואשינגטון והוא איש סודו ויועצו הראשי של מר רוזנבלד. אחרי שקלא וטריא בין הד”ר נתן, סימון וכהן, באו לידי החלטה גמורה, כדי שלא לסכסך את הענין עוד יותר, לשוב להקשר הראשון, כלומר להסכים שישאר בתקפו. כתבו, הד"ר נתן וגם אני, למר וויסוצקי וביקשו אותו שיתן גם הוא את הסכמתו לזה מבלי כל הגבלות. מר וויסוצקי היה פה לפני ימים אחדים ונתן את הסכמתו. וכעת הננו חושבים, כי לא תהיה עוד שום מניעה גם מצד רוזנבלד. ומה שנוגע ליחוסי להקוראטריום הנני מוכן ומזומן לתת מצדי כל מיני התחייבויות שידרשו ממני. אשמח עד למאוד, אם אך הדבר יבוא הפעם באמת לידי גמר. מצטער אני שבמשך שנתיים התפלספו בדבר ענין קטן ערך כזה. מיד כשתתקבל התשובה מרוזנבלד אסע לחיפה.
את לאה ראיתי פעמים אחדות. יושבת היא כעת עם הגב' ברמן, כפי הנראה לא החליטה עוד בדבר שובה לחיפה.
סוף סוף נראה גם ר' אברהם אליהו [לוברסקי] על אופקנו. לפני יומיים בא הנה פתאום. פניו שונו כל כך בשנה האחרונה, עד כי כמעט לא הכרתיו. זקנה משונה קפצה עליו, ועושה הוא רושם של ידוע חולי. הרבה צער הסב לי גם הוא.
הרבה סיפרה לי לאה בדבר מצב רוחך, ותבין מעצמך, שסיפורים מעין אלה מוסיפים רק איזו חוליות לשלשלת העצבות המקיפה כעת כמעט את כל עולמנו. ובכל זאת עלינו להתגבר ולהתחזק.
והנני שלך באהבה רבה
שמריה הלוי
אל אחד העם, לונדון
ברלין, 21 בינואר 1913
לאחי, וידידי היקר והנעלה,
לא באשמתי לא כתבתי לך זמן רב. ט“ו דצמבר נתקבלה התשובה מאמריקא. מסכימים הם שהחוזה הראשון ישאר בתקפו. שמחתי עד למאוד, כי הענין נגמר בכי טוב והחילותי להכין את עצמי לנסיעה. הכל היה מוכן לכ”ה בחודש, אבל יומיים לפני נסיעתי תקפתני פתאום איזו מחלה, שלא ידעתי שחרה. חשבתי לכתחילה שזו אך הצטננות שכיחה שתעבור במהרה, אבל לצערי הגדול הוברר כבר בימים הראשונים, כי המחלה קשה, אע“פ שהרופא גילה לי טפח וכיסה טפחים. כמנהג גוברין יהודאין הזמינו עוד רופא מומחה וגם את הפרופ' איזראל. לא אספר לך, יקירי, הרבה. סבלתי הרבה יסורים ומכאובים במשך שבועות אחדים. לא ספרו לי, כמובן, דבר והשתדלו להרגיע אותי עד כמה שאפשר, אבל כעת יודע אני כי ועידת הרופאים החליטה לחכות עוד ימים אחדים, ואם לא תרד מידת החום – לעשותו ניתוח. היתה לי דלקת החלק התחתון של הכליות ומשכה אחריה גם דלקת נאד השתן. בחסדי אל ניצלתי מהסכנה, שריחפה עלי. מידת החום החלה לרדת מעט מעט, וזה היום העשירי, שמצב בריאותי הולך הלוך וטוב. אולם מפני שסימני המחלה לא עברו עוד לגמרי, מחוייב אני להיזהר עד למאוד. את הקימה ממשכבי אסרו עלי לע”ע, אבל התירו לי לעסוק בכתיבת מכתבים כחצי שעה ביום. כשאשוב לבריאותי כדבעי, יבדקו אותי ביתר שאת ואך אז יחליטו אם יכול אני לנסוע לחיפה או ראשית כל לאיזה מקום רפואה.
עד כמה מצטער אני, שהוכרחתי לנתק את עבודתי שלא ברצוני הטוב, תבין מעצמך. אך מאושר אני שלא תקפתני המחלה בדרך.
ידידנו מר ד' וויסוצקי היה פה בראשית מחלתי וגם באמצעיתה. הוא הראה לי השתתפות כל כך חמה וכל כך הרבה אותות ידידות, עד שלא אשכח לו זאת לעולם.
בקרני פעמיים הד"ר פינקלשטיין. הוא עשה עלי בפעם הזאת רושם טוב עד למאוד, ומאמין אני, כי עטרתו תהי הולמתו.
וילבושביץ' שב ת“ל לאיתנו. הוא כעת בחיפה ושוקד על עבודתו. הפרופ' שלזינגר וד”ר פינקלשטיין שבעים רצון, כפי הנראה, ממנו ומעבודתו.
הד“רים נתן וכהן היו כל כך עסוקים בזמן האחרון בעניני הבלקן, עד כי כמעט אי אפשר היה לדבר עמהם על עניני הטחניקום. כעת המה נמצאים בסופיא או בסלוניק, בודאי ישובו בעוד שבוע או שבועיים אחרי שיתקבלו לראיון אצל כל נושאי הכתר של הבלקן. הרבה הייתי רוצה לספר לך ע”ד הנסיעה הזו ועוד על דברים רבים מעולם הדיפלומטיה הגבוה, אבל לצערי אין אני רשאי עוד לעבור על פקודת הרופאים.
בתך לאה בקרתני גם היא פעמים אחדות. מצב בריאותה, אם נשפוט ע"פ הכרת הפנים, טוב כפי הנראה, אבל מסורה היא לאירופא יותר מדי, והכל פה כל כך חביב עליה. כמדומני שזוהי מחלתה, למצוא את האור במדינות הצל ואת הצללים במדינת האור.
חנה בת ר' מרדכי [בן הלל הכהן] ידידנו באה הנה לפני ימים אחדים מפריז. היא עלמה נחמדה וקשורה כל כך לא"י. היא ספרה לי, כי גם אתה, יקירי, אינך בקו הבריאות. עשה נא עמדי אות לטובה והודיעני מיד ממצב בריאותך ואסיר תודות אהיה לך.
ידידך המסור לך בלב ונפש
שמריה הלוי
אל המהנדס ווילבושביץ'
ברלין, 22.1.1913
גדליהו בן זאב ביקר!
התרגשתי בגללכם למדי. אני מתאר לעצמי את הכאבים והיסורים שעברו עליך. הייתי מאושר, משנודע לי, שלא תצטרך, תהילה לאל לנסוע לאירופא.
אצלי היה מוכן לנסיעה הכל, כולל כרטיס-רכבת. היה עלי לצאת ב-25 בדצמבר, אולם ב-23 בערב נפלתי למשכב, והנה כבר חודש כמעט, מאז שהזמן כולו עובר עלי במיטה. עברה עלי דלקת חריפה של אגן הכליה, וזו גרמה גם לדלקת של שלפוחית השתן. זמן-מה חשבו גם לנתח, ואמנם עלול היה הדבר להיות בלתי-נמנע אילולא פחת חוּמי. ואמנם, תודה לאל, שנפטרתי מהתערבות האיזמל הקר. בשנים- עשר הימים האחרונים החום אצלי הוא כתיקונו, אולם, הואיל וסימני המחלה טרם חלפו, אין מרשים לי לפי שעה לקום. הוזמן לקביעת האבחנה גם פרופ' ג’מס ישראל. אי-אפשר היה לבדקני כראוי. זה יהיה אפשרי אך משאבריא לגמרי. אז גם תוכרע השאלה, אם אצטרך לעבור תחילה מערכת ריפוי במקום-מרפא כל שהוא, או שאוכל לנסוע בבטחון לחיפה.
ביקרוני ברוואלד וד"ר פינקלשטיין. עם האחרון הרביתי לשוחח עליך. אם כי חומי הגיע אז ל-39.5 מעלות, הריני בטוח, בכל זאת, שדיברתי לענין.
נאלץ אני לכתוב לך בשכיבה, וגם זה כמעט בגניבה, מפני בני-הבית. היה בריא. כתוב מיד. פריסת-שלום לבבית לצילה בת תיאודור.
שלך
ש. לוין
בכל אלה ישנה גם נקודה מנחמת: אפשרות לחלות בצורה רצינית לא רק בארץ-ישראל, כי אם גם בברלין.
שלנו שולחים לך כולם ברכת-שלום.
אל אחד העם, לונדון
מארינבאד, 20 בפברואר 1913
לאחי וידידי היקר והנעלה שלום וברכה!
סלח לי, כי לא כתבתי לך זמן רב. הרופאים בלבלו את מחשבותי, ואני טולטלתי ממקום למקום. ממיטתי קמתי אך 6 פברואר וכששאלתי את רופאי אם יכול אני להכין את עצמי לנסיעתי לחיפה, השיבוני, כי הם אינם רוצים לקבל עליהם את האחריות, מפני חשש השנות הדלקת. ובכן שלחוני ראשית כל לווילדונגען, להמומחה המפורסם ד“ר מאַרק במחלות הכליות והכיס. הבדיקה בווילדונגען ארכה כשבוע ימים, וסוף סוף הפך ד”ר מאַרק את הקערה על פיה והחליט, כי דלקת כיור-הכליות והכיס היתה אצלי אך תוצאת מחלה אחרת: “eine schwere Stoffwechsel Stoerung” אם כן באתי לווילדונגען אך כדי לשמוע מפי המומחה, כי אין צורך בישיבתי בווילדונגען. ובכל זאת שמחתי עד למאוד על הדיאגנוזה הזו. בעצת הד“ר מאַרק הלכתי לאָבערהאף, ועברתי לידי ד”ר ויידהאַז הממונה על סנטריום “מריענבאד” פה. עוד הפעם בדיקות ומשמוש עד לאין סוף. כל היום הנני עסוק ב“רפואה”. רוחצים אותי, דשים ולשים, ואני כאילם לא יפתח פיו. כך הוא טבען של המחלות הפנימיות. ראשית כל הנן מסותרות, ואינך יודע, אם קלעו הרופאים אל המטרה או לא, ושנית, מפני שהנך בבחינת נראה ואינו רואה, הרי אתה כולך ברשותו של הרופא. והאמת אגיד לך, יקירי, כי מאוד רוצה אני להיות בריא אחרי שטעמתי את טעמה של דלקת ממושכה פנימית.
בכל זאת הנני מקוה, כי באמצע מרץ אסע בע“ה לחיפה. דעתו של הד”ר מאַרק ושל הרופא פה, כי מזג האויר בא"י ישפיע עלי לטובה. נחוץ רק לחכות, עד שיעברו סימני מחלתי, והמה עוברים רק לאט לאט, אם כי אינני מרגיש עוד כמעט שום כאב, אך ישנן עוד איזו סתירות.
עם הד“ר פינקלשטיין התראיתי פעמים אחדות. כמדומני, שמכיר הוא היטב את גודל האחריות שקיבל עליו, וכי הוא בעל רצון, וזה העיקר. הוא רצה לנסוע בסוף חודש דנא לחיפה, אבל הד”ר נתן מתנגד לזה, באמרו, כי יש עבודה רבה לפניו פה בברלין, הן בדבר התכנית והן בדבר הזמנת מורים מוכשרים. אולי הצדק עם הד"ר נתן. שניהם בקרוני בערב לפני נסיעתי לווילדונגען, ודיברנו גם אודות החיכוכים בין ווילב[ושביץ‘] ובין הקבלנים שלנו. החלטנו לדחות את השאלה הזו עד בואי לחיפה. אמנם ווילב[ושביץ’] אינו עושה שום דבר על חשבון עצמו ושואל הוא את דעת הקוראטריום, אבל לי נדמה הדבר כמין שאלת “אבא היאך מעשרין את התבן”. כשאני לעצמי הנני מתנגד בכל תוקף למסור את הבנינים האחרים לקבלן אחר. מלבד המקח יש עוד טיב המלאכה, ואין להחליף ולהמיר במקום שעד כה היינו שבעי רצון מטיב העבודה. הנני מקווה, כי החיכוכים ייבטלו ונבוא לידי פשרה עם הקבלנים הישנים שלנו.
זה יותר משני חדשים שנתרחקתי מהעולם הגדול ומעולמנו הקטן אנו. הנני מסתפק בקריאת עתונים כלליים ומקבל לפעמים איזו מכתבים מהמרכז הציוני. המצב הכללי, כפי שיש לשפוט ע"פ העתונים, ברע הוא. סכנת מלחמה כללית מרחפת עוד. אסיר תודה אהיה לך אם תמסור לי בקיצור אודות הרוחות המנשבות בלונדון שלך, מקור הפוליטיקא העולמית.
ושלום לך יקירי מאת
כולו שלך באהבה וחיבה
שמריה
את העתק המכתב בדבר קניית המכונות מסרתי מיד כשקיבלתי אותו לד"ר פינק[לשטין]. אמנם מסופק אני אם יקנו איזה דבר בחו"ל.
אל ד"ר ברנהרד כהן, ברלין
(*תורגם מגרמנית)
חיפה, פורים 23.3.1913
אדוני הדוקטור החביב!
אנא, אל תחשוב את מכתבי האחר לדין וחשבון, אלא לידיעות שטחיות, כי הייתי בכלל רק פעמיים על המגרש ואינני מתמצא עדיין בענין. אולם בכלל קיבלתי את הרושם, כי מר ווילבושביץ' עבד במרץ ופעל רבות. בנין הטחניקום עושה כבר רושם כביר. בעיקר מצויין הוא צד הכרמל. בשני הימים הראשונים היתה לי שמחה גדולה, הכל כנראה מוחזק בסדר הטוב ביותר. אם רק ימשיכו לעבוד באותו הקצב, אפשר להניח, כי המוסד כולו ייגמר במשך שנה וחצי.
הנני עומד על דעתי, כי מר וו[ילבושביץ'] הוא האיש המתאים, המוכשר לתפקידו האחראי, ואני רק חושש, כי לא יחזיק מעמד כאן למשך כל זמן העבודה. על זה נדבר עוד עם מר ד"ר פינקלשטיין. לעת עתה הוא עובד בחריצות ובמרץ רב.
ביפו לא שהיתי הפעם, כי לא הרגשתי כל כך טוב; בעיקר זיעזעה ואימצה אותי הנסיעה ברכבת. לעומת זאת מזג האויר כאן הוא נפלא, ואי אפשר לתארו.
מה שלומו של מר ד"ר נתן, האם הוא כבר חזר?
אכתוב לך לעתים קרובות, אבקשך שגם אתה תעשה כך.
דרישות שלום לבביות לך ולמשפחתך
שלך
ש. לוין
אל אחד העם, לונדון
פורים תרע"ג, חיפה
לאחי וידידי היקר והנעלה, שלום וברכה!
בל תכעס עלי, יקירי, שלא כתבתי לך מאומה לפני נסיעתי מברלין. באמת לא הספיקה לי השעה, מפני שנסעתי בחפזון. הרופאים נחלקו בדעותיהם בדבר נסיעתי ועלי היה להכריע את הכף, ות"ל שאין אני מתחרט שהכרעתי אותו. קשה היתה לי אך הנסיעה במסילת הברזל. הייתי מוכרח להפסיק אותה בזאלצבורג ליום שלם, אך תחת זאת השפיעה עלי לטובה הנסיעה באניה והנני מרגיש כעת את עצמי כמעט בריא, ושמח אני להשתתף עוד הפעם בהעבודה בחיפה.
לפני נסיעתי התוודעתי פעמים אחדות עם פינקלשטיין ועם הד“ר כהן, – נתן לא היה בברלין, – ופעם אחת עם הד”ר סימון. נחת הרבה לא שבעתי, ביחוד מפגישתי עם האחרון, נוכחתי לדעת, כי הרבה סכסוכים יהיו בדבר אפיו של מוסד בכללו בדבר השפה השלטת בו בפרט, אבל אמרתי לי: דיה לצרה בשעתה. גיליתי למוסר את אזנו של הד“ר כהן בדבר התרשלותו בכתיבת מכתבים. כמובן מצא תירוצים הרבה והתנצלות, שבשום אופן אין לה מקום במוסד הגון. הוא הבטיח אותי, כי מהיום והלאה ישתדל לתקן מה שפגם. אמנם אין אני מאמין בהבטחותיו, מפני שבאמת אין לו פנאי, כי טרוד הוא בעניני ה”עזרה", שהתחילה לעסוק בזמן האחרון גם בדיפלומטיה גבוהה. ולא רק אתה, יקירי, מתאונן. מתחילים להתיחס בשלילה להנהגה כזו גם יתר הקוראטורים. יש לפנינו רק תקוה אחת: כי בגמר הבנין יעבור מרכז הכובד של כל העבודה לחיפה ומובטחני כי באסיה לא יהיה מקום לההתרשלות האירופית.
גם מר ווילבושביץ' מתאונן על העדר יחס רציני מצד ברלין, והצדק אתו, מפני שנוכחתי מחילוף המכתבים והטלגרמות, שסוף סוף מסכימים הברלינים להצעותיו כמעט לכולם. שמחתי עד למאוד לראות, כי העבודה פה מתפתחת כראוי, וכי הפריזו בדבר החיכוכים שבין ווילבושביץ' ובין הקבלנים שלנו. היו אמנם חיכוכים קטנים ביניהם אבל לא “הכצעקתה”, וכעת באו כבר לידי התפשרות ומר ווילבושביץ' עומד באמונה על המשמר ומנצח על המלאכה בעין פקוחה. איני מאמין רק, כי ישאר פה עד סוף העבודה, ראשית, מפני שגם הגברת פה, וגברתו אינה נופלת בהתיחסותה לחיים בארץ מכל הגבירות, ושנית מפני שעזב את עסקיו ברוסיא בלתי מסודרים ויש לו סכסוכים עם שותפיו. בכל אופן ישאר פה עד ראשית החורף, ובנתיים יבוא הנה גם הד“ר פינקלשטיין, ונתייעץ בדבר העבודה בעתיד. אחת ברורה לי כשמש, שהשתתפותו של ווילבושביץ' הביאה תועלת רבה להתקדמות העבודה, וכי ראוי הוא להאחריות שמשרתו מטילה עליו. הד”ר פינקלשטיין חושב לבוא הנה מיד אחרי הפסח שלנו.
אם העבודה תסודר באופן רצוי גם מצד ברלין, יש לקוות, כי בעוד שנה ומחצה יוכל הטחניקום להתפתח, ולפי דעתי הגיעה כבר השעה לדאוג בעד הוצאות המוסד. חושש אני, כי ע"י ההתרשלות הברלינית נפסיד חלק הגון גם ממה שרכשנו מכבר.
ביפו לא ירדתי הפעם מהאניה, אבל התראיתי עם אחדים מאנ"ש, שבאו לבקרני. מצב הרוחות בארץ אינו נרגש, כמו שמשערים אנו מרחוק. אדרבא, יש איזו מין בטחה, הנסוכה על הישוב, ויש גם התעוררות לעבודה אנרגית. עם המלחמה ועם תוצאותיה אין מתחשבים כלל, ואפילו הערבים המושלמים. אומרים, כי מלאכי חרש מתהלכים בארץ ומעוררים את דעת הקהל לחליפות ולתמורות. קורטוב של אמת יש בספורים האלה, ביחוד במה שנוגע לשליחי צרפת, העושים תעמולה בסתר, אבל לנו אין ברירה אחרת, כי אם להשתדל להרבות את רכושנו הקרקעי. יש אפשרות, אבל קופצים אין.
לפני הפסח אסע ליפו ולירושלים לחוג שמה את חג הפסח ואוכל לכתוב לך יותר בדבר המצב הכללי.
כי נסעתי בחברת בתך לאה וכי פגש אותנו שמואל באלכסנדריה, בטח יודע אתה. בעל מזג טוב כשמואל לא ראיתי מימי, ואי אפשר לבלי התקשר אליו.
ושלום לך, יקירי, מאת שלך באהבה וחיבה
שמריה הלוי
התראיתי על האניה ביפו עם ר' מרדכי [בן הלל הכהן] שלנו ודיברנו על דבר ה“כלבו’ניקים” החדשים שלנו וביחוד ע"ד פסמניק. יש לר' מרדכי איזו הצעה חדשה בנידון זה. כשאתראה עמו בקרוב נדון על זה בפרוטרוט ואודיעך.
אל אחד העם, ברלין
חיפה, 6 באפריל 1913
לאחי וידידי היקר והנעלה, שלום וברכה!
שמואל [פבזנר] שלך מסר לי, כי אתה מוסיף להתרעם עלי, כי לא השבתי בזמן על מכתבך האחרון אלי לפני נסיעתי מברלין, ואני כבר התנצלתי לפניך במכתבי הקודם ואומר, כי כבר סלחת לי, בהביאך בחשבון את רוחי ואת טרדותי הרבות בזמן האחרון,
אמנם לוּ ידעת, יקירי, עד כמה קשה לי בכלל לכתוב אליך. האמינה לי, כי אין לי בעולם איש קרוב לרוחי יותר ממך, ידידי היקר, אך דוקא מטעם זה הנני מתקשה מדי שבתי לכתוב אליך. הן אי אפשר לי לכסות ממך אפילו מחשבה קלה במקום שהדבר נוגע להמוסד שאנו משתתפים בו, עוסקים בטיפוחו ואחראים במידה ידועה בעד האופי שיקבל אחרי היפתחו, ורואה אני שלא על נקלה יעלה בידנו למצוא את הקו המפשר של הזרמים השונים בהוועד שלנו. אחת היא תקוותי, כי החיים עם תביעותיהם בעצמם יעמדו על צדנו, וכי לאט לאט יתגשם בהמוסד, לרגל גידולו, אותו הרעיון, שבשבילו באה גם השתתפותנו אנו.
בדבר מינוי מורים אין גם אני יודע מאומה, מלבד האינז’ינר הקר, שהוא אחד משלנו, ושאומרים עליו שהוא מומחה גדול במקצוע שלו. לפני נסיעתי המלצתי בעד צעיר אחד, שגמר את מחלקת המתמטיקה בהצטיינות ושגם הוא משלנו. הצעתי אותו בתור מורה למתמטיקא בבית הספר התיכוני. שם הצעיר ד“ר לאֶווענהערץ. הנני חושב כי ד”ר פינקלשטיין בא עמו בדברים, אך שום ידיעה בדבר זה לא קיבלתי. בדבר ד“ר [מרדכי] אהרנפרייז דיברתי עם ד”ר כהן. תשובתו היתה משתמעת לתרי אנפין, וביקשתי אותך, כי אתה תציע את הקנדידטורה שלו באופן רשמי, אם בטוח אתה כי אהרנפרייז מוכל להשתקע בארץ.
נתקבלה ידיעה מברלין, כי ד“ר פינקלשטיין יבוא הנה מיד אחר הפסח. באמת יש פה כעת עבודה רבה וטוב יהיה אם גם ד”ר פינקלשטיין ישתתף בה עד כמה שאפשר.
מר ווילבושביץ' שוקד על עבודתו ומפקח על הבניה בשבע עיניים. אולי קשה לעכל את מזגו בפרטים אחדים, אבל החיוב מרובה בו על השלילה, כי איש חרוץ הוא, בקי ומומחה גדול, ואני איני חוזר מדעתי, כי מביא תועלת גדולה למוסדנו, והיינו ניצלים ממכשולים הרבה, לוּ מסרנו לו את ההשגחה העליונה משעת הבניה הראשונה.
מצאתי פה יחס משונה ומכוער בין ההנהלה שלנו ובין הקבלנים מצד אחד ובין הפועלים והקבלנים מצד השני. מה שנוגע להמכה הראשונה משתדל אני, עד כמה שאפשר, ליישר את ההדורים. קשה ממנה היא המכה השניה, שהיא רק חלק ממכת המדינה המתהלכת פה, כידוע גם לך, גם במושבות וגם בכרכים. רע המצב ביחוד בחיפה, במקום שהישוב דל, וממילא נראית פה כל קטטה קטנה כהר גבוה, מפני שכל הישוב לוקח בה חלק.
אחרי כל אלה מקווה אני, כי לא תצא מהוועד וכי אדרבא תשתדל להשפיע על התפתחות הענינים הן בדבר התכנית והן בדבר מנוי המורים, ומובטחני שכל חברי הוועד יתחשבו עם השקפותיך,
והנני אומר שלום, ידידי היקר, ומבקש אותך לפקדני במכתביך מזמן לזמן, ומברכך בשמחת החג.
שלך באהבה גמורה
שמריה הלוי
אל אחד העם, לונדון
חיפה, 15 ביוני 1913
לאחי וידידי היקר והנעלה, שלום וברכה!
ד"ר פינקלשטיין נסע מפה ביום ד' 11 דנא ובעוד שבוע בערך יהיה בברלין. לפני נסיעתו אמר לי, כי הוא לא יתנגד להעברית, אם אך הקוראטריום יקבל החלטה חיובית בשאלה זו. אני לא זכיתי לקבל שום הזמנה, ולוא רק מפני הנימוס, לישיבת הוועד הסמוכה ואיני יודע אפילו, אם הזמינו לישיבה רק את הוועד הפועל או את הקוראטריום.
חושב אני, כי ידונו גם בשאלת הכסף, וצריך יהיה לבאר, כי ע“י שיטת תעמולה, כמו שהיתה נהוגה בהקוראטריום עד כה, לא ישיגו מאומה. קראתי למשל בהעתונים האמריקנים, כי החברה ב”ב (*בני ברית) החליטה בדבר הסטיפנדיות, לתת אותן תיכף, ואין אני יודע עד כמה אמת הדבר.
בכל אופן אבקשך, יקירי, להודיעני תומ“י אחר הישיבה בדבר תוצאותיה, אם תמצא לנכון, הודיעני נא את הקטב ע”י טלגרמא.
העבודה מתקדמת פה, ויש לקוות, כי שום חיכוכים לא יהיו עוד.
והנני שלך באהבה גמורה
שמריה הלוי
סלח לי קיצורי, מרגיש אני את עצמי עוד הפעם קצת קשה.
אל אחד העם, ווילדבאד
קלוסטרס, 22 ביולי 1913
לאחי וידידי היקר והנעלה, שלום וברכה!
מצב בריאותי הורע כל כך בזמן האחרון בחיפה, עד כי החלטתי לשוב לאירופא בהקדם האפשרי ולשאול עוד הפעם ברופאים. אפילו ביפו שהיתי רק יום אחד ונסעתי הלאה דרך פורט-סעיד-גנוי. אשתי ובני נמצאים כעת ב“קלאָסטערס” בשווייץ וסרתי הנה להתראות עמם ואתעכב פה רק ימים אחדים. לפי חשבוני נמצא אתה כעת בבאָדען, אבל מפני שאיני יודע את כתובתך הנני שולח את מכתבי זה לווילדבאד ובוודאי ימציאו אותו לידך. יכול אני לנסוע מפה דרך בזל-פרנקפורט ולבקר גם אותך, יקירי, בלי שום טרחה מצדי, מפני שמוכרח אני לנסוע כעת בהפסקות, אחרי שאני סובל טלטול הדרך. ובכן הנני מבקש לתשובתך, וטוב תעשה אם תודיעני ע"י טלגרמא, מתי ובאיזה מקום אוכל לבקרך. בזה תשמח מאוד את
אוהבך בלב ונפש
שמריה הלוי
אל אחד העם, באדן
וילדונגן, 15 באוגוסט 1913
לאחי וידידי היקר והנעלה, שלום וברכה!
השתיה כדת והרחיצה כהלכה משפיעים על הרגשתי, כפי הנראה, באופן טוב מאוד. מלבד זאת הרגיע אותי גם רופאי, באמרו כי, הכאב, שאני מרגיש עוד, הוא אך “סרח העודף” של המחלה שעברה, וכי פה בווילדונגן מחוייב גם הוא לעבור. ובכן הנני שבע רצון, כי שמעתי בעצתך ללכת הנה.
קיבלתי מכתב מד“ר נתן – תשובה על מכתבי הפרטי, ששלחתי לו עוד מחיפה, ושקראת אותו גם אתה. הוא נח מעט מזעפו. ובכל זאת מתירא אני, כי מעמידים אנו את המוסד בחזקת סכנה. ד”ר נתן אומר, כי אלה המבקרים והמערערים לא יתנו ולא יקחו ממנו מאומה ואין אם כן לשים לב לכל תלונותיהם. ומה שנוגע לשפת ההוראה חושב הוא, כי מוטב לבלי לדבר עליה כלל, כי פתרון השאלה הזו יהיה תלוי בהמורים שיתמנו בהטחניקום. אצלי ברור, כי לא הקורטריום ולא פינקלשטיין לא יחזרו אחרי מורים היודעים עברית, ופירושה של ההצעה הנזכרת הוא כי הגרמנית תהיה בהכרח שפת ההוראה בעד כל מקצועות הלימודים.
קיבלתי מכתב גם מאמריקא. מתרעמים שמה עד למאוד, שמנהל הטחניקום אינו יודע עברית, וכי המוסד מקבל ע“י זה צורה גרמנית מוחלטת. וטעות היא ביד הד”ר נתן לחשוב, כי מכיוון שלא מנדבות המבקרים ייבנה הטחניקום, אפשר לבטל את טענותיהם.
כתבתי לד"ר כהן בדבר פגישתנו בפרנקפורט ביום כ' לחודש, אבל לא קיבלתי שום תשובה, ואולי, אם פגישתנו לא תצא אל הפועל, אסע מפה ישר לוועידת ההסתדרות העברית.
האספה של הקוראטריום הוּעדה ליום ט' ספטמבר. מקוה אני, כי בהסכמתך בחרו את היום הזה. אם כן נסע יחדיו מווינא לברלין. מצטער אני, שלא אוכל להשתתף בהקונגרס עד סופו, אבל אין לי ברירה אחרת. בהוועידה העברית, כך כותבים לי, יקראו הרצאות: ביאליק, פרישמן, קלויזנר ועוד. אני רוצה לדבר ע"ד “התנועה והטרה בתחיית השפה”.
ההסתדרות הציונית תביע בהקונגרס הבא בפעם הראשונה רגשי כבוד להברון רוטשילד, שבאמת הוא אחד מ“יחידי סגולה” שקמו לעמנו בדורות האחרונים. גם זה סימן טוב בעד ההכרה הציונית, המסירה מעצמה לאט לאט את הקליפה הזרה. הברון רוטשילד אינו מתחרט כלל על פעולותיו בעבר. אדרבא, הוא מלא רצון ללכת גם הלאה בדרך זו, אם אך לא יהיו עיכובים מצד המצב הפוליטי.
והנני כולי שלך באהבה רבה
שמריה הלוי
אל אחד העם, באדן
וילדונגן, 18 באוגוסט 1913
לאחי וידידי היקר והנעלה!
אתמול קיבלתי טלגרמא מאת ד“ר כהן, שבה הוא מודיע אותי, כי נכון הוא להיפגש אתנו בפרנקפורט ביום ה' הבא, כ”א דנא. השיבותי ג“כ בטלגרמא, כי מסכים אני להצעתו, וחושב אני, כי גם מצדך לא תהיה שום מניעה שניפגש שלושתנו בפ”פ ביום המיועד ונעבור יחדיו על השאלות העומדות על סדר היום. איני נותן חשיבות יתירה להפגישה הזו, על כל פנים תועיל מעט לבירור המצב.
אני אתאכסן בהמלון Monopol-Metropole, ממול בית הנתיבות הראשי, כך כתבתי גם לד"ר כהן, וביקשתי אותו, כי יודיעני בדיוק לאיזו שעה ניפגש ואודיעך, אחרי שאקבל תשובה ממנו, בהקדם האפשרי.
שלך באהבה גמורה
שמריה הלוי
להקדים חזירתי לברלין לפני 9 ספטמבר לא אוכל, מפני כי ביום 8 ספט' ירצה חיים [וייצמן] שלנו ע“ד ה”אוניברסיטה" ולא נעים יהיה לי “לעזוב את המערכה”.
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.